Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 1

ההדלפה הסיטונאית של מסמכים צבאיים סודיים על-ידי האתר ויקיליקס היא תגובה הולמת לאופן המניפולטיבי שבו הממשל האמריקאי מנסה לשלוט בסיקור התקשורתי של מלחמות

"האמת היא כה רבת ערך בימי מלחמה", אמר וינסטון צרציל בוועידת טהרן ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, "עד שצריך ללוותה בשומרי ראש של שקר". בהפצת חצאי אמיתות על המצב בחזיתות הסתייע ראש ממשלת בריטניה בעורכי העיתונים ובמו"לים, בהסכמה הלאומית רחבת ההיקף בצורך להילחם בהיטלר, כמו גם במנגנון הצנזורה הצבאית. כבר אז, בעיצומה של מלחמת העולם, ברור היה שהאפשרות למנוע פרסום בשמו של הביטחון הלאומי עלולה להגביר את תיאבונם של גורמים שונים לשלוט במה שמתפרסם בעיתונות. "מספר מחלקות ממשלה היו אחוזות ממש שיגעון לדבר אחד, בהיותן בטוחות כי כל מה שנעשה על-ידיהן הוא בבחינת סוד חשוב ביותר", כתב תת-האדמירל גורג תומסון, מי שהיה הצנזור הראשי הבריטי, בספרו "העיפרון הכחול". "האמנם קיימת התנגדות אמיתית מבחינת הביטחון?, נהגתי לשאול. חזרתי והדגשתי כי אפילו בכל הנוגע לשירותים ללוחמים יש לברר ולפרסם תלונות מבוססות, כגון על מזון גרוע וכדומה, ואין בשום פנים להחניקן", כתב תומסון. ספרו תורגם לעברית וראה אור בהוצאת מערכות ב-1954, בלוויית הקדמה שכתב ראש אגף המודיעין דאז, אל"מ בנימין גיבלי, מגיבורי "עסק הביש", פרשה שהוחנקה על-ידי הצנזורה עד ראשית שנות השישים, לא רק מטעמים בטחוניים מובהקים. מאבקי הפנים בלונדון בימי מלחמת העולם בשאלת הצנזורה נשמעים כסיפור ילדים בהשוואה למערכה המתנהלת בעשורים האחרונים בחלק ניכר מן הדמוקרטיות המערביות בכל הקשור להסתרת מידע, ועוד יותר מכך להטעייתם של אמצעי התקשורת. קומץ מאבטחי האמת, כלשונו של צרציל, הפך לדיביזיות של יחצני ביטחון שמזגזגים בקלילות על הקו שבין אמת לשקר. המובילים בתחום זה הם אנשי הפנטגון, שפיתחו במרוצת השנים אסטרטגיות למה שמכונה שם "ניהול תקשורת", שעיקרן ויסות מבוקר ומתוכנן של מידע לציבור, עם או בלי קשר לשיקולים בטחוניים מובהקים. מניפולציות תקשורתיות ותעלולי הטעיה בהפצת מידע היו מאז ומעולם חלק מתורת המלחמה, אלא שבעידן הנוכחי הכללים שונים: קהל היעד המרכזי במקרים רבים אינו סוכנויות הביון של האויב, אלא מערכות העיתונים מבית. הציבור שמבקשים להוליכו באף אינו מעבר לקווים, אלא דעת הקהל במדינה עצמה. השטיקים והספינים מיועדים גם עכשיו להגנה, אבל לאו דווקא לשמירה על הבנים בחזית, אלא לאבטחת תדמיתם של נשיאים, ראשי ממשלות ושרי הגנה. במקרה האמריקאי, שורשי עיצובה של מדיניות ניהול התקשורת טמונים בתבוסה בווייטנאם ובאמונתם של רבים, בעיקר במחנה הרפובליקאי-שמרני, כי הטלוויזיה היא שסיכלה את האפשרות לנצח את צפון וייטנם ולמגר את הווייטקונג. על-פי טענה נפוצה, היתה זו המלחמה הראשונה שהוכרעה על מסך הטלוויזיה ולא בשדה הקרב. אפילו טענתו של חוקר התקשורת מנפץ המיתוסים גוזף קמפבל כי תחילת המהפך בדעת הקהל קדמה לדיווחים הביקורתיים על המלחמה, בעיקר אלו של שדר CBS וולטר קרונקייט, ספק אם תשכנע מישהו לפטור את התקשורת מאחריות לעיצוב המערכה בדרום-מזרח אסיה. מאז שנות השמונים, כל אימת שארצות-הברית היתה מעורבת בפעולה צבאית, בכמה מהמקרים בשותפות עם צבאות אחרים, הקפיד הפנטגון על שליטה הדוקה בהפצת המידע. מדיניות התקשורת המבוקרת בפלישות האמריקאיות לאי הקריבי גרנדה ב-1983 ולפנמה ב-1989 לא נועדה להשאיר את האויב בערפל, אלא לשכנע את הציבור בבית בצדקת המבצע ולמנוע הפצת תצלומים מביכים שיעוררו ביקורת. כך היה גם במלחמת המפרץ הראשונה, במלחמה בבלקן לאחר התפרקות יוגוסלביה, וכמובן בעת הפלישה לעיראק ב-2003. כמו באימוץ טכניקות של ספין בתחומים פוליטיים, גם בתורת המלחמה החדשה רכשה לעצמה בריטניה מקום של כבוד: במלחמה נגד ארגנטינה על איי פוקלנד ב-1982, שלטה מערכת הביטחון הבריטית באופן מלא על דיווחי הכתבים שנלוו לצי המלכותי. הכתבים ניאותו לחתום על התחייבות לסייע ל"הנהגת דעת הקהל ולייצובה בעתות לחץ או משבר לאומי". לכאורה אפשר למצוא היגיון בטענה הממסדית שאין לשחרר את הרסן ולאפשר סיקור תקשורתי נטול בקרה של מלחמות באופן שיחשוף את המערכה לעיני הציבור: תצלומים קשים ודיווחים על תקלות עלולים לכרסם בתמיכה הציבורית במלחמה, שהוכרזה כחוק על-ידי נבחרי הציבור בשמם של "אינטרסים לאומיים". אלא שבמציאות, מנהיגים נסחפים לא פעם למלחמות בלי דעת, או גרוע יותר, מתוך שגיונות אישיים ושיקולים לא ענייניים. מבחינה זו, המלחמה בווייטנאם היא מקרה בוחן חשוב: בדיעבד התברר ש"תיאוריית הדומינו" בדבר החשש מנפילת מדינות אחרות לידי הקומוניסטים אם תיפול וייטנם היתה שריד מן "הבהלה האדומה" המופרכת משנות החמישים, ומתנגדי המלחמה צדקו שמדובר היה בהרג מיותר של אמריקאים ושל וייטנמים ללא סיבה ותוחלת. הדלפות כדוגמת "מסמכי הפנטגון" בשנת 1971 לא פגעו בבטחונה של אמריקה, אלא רק בתדמיתם של אדריכלי המלחמה. אילו נחשפו השגיאות, הטעויות וההטעיות של הממשל קודם לכן, אפשר שהמלחמה היתה מתקצרת והיתה נחסכת טראומה ששרידיה עדיין מכרסמים בחברה האמריקאית. את הלקח הזה לא רצו ללמוד בפנטגון. יש ממשלות שמתעקשות ליפול שוב ושוב לאותם בורות. העיתונאי וחוקר התקשורת פיליפ נייטלי, מחבר הספר "הנפגע הראשון" על ההיסטוריה של כתבי המלחמה, כתב בשנת 2000 כי בקוסובו, אחת המערכות העקובות מדם במלחמה בבלקן, הגיעו לשיאם "השקרים, המניפולציות, התעמולה, הספינים והעיוותים". נייטלי לא ידע אז שבתוך שלוש שנים יתעלה על עצמו הממשל האמריקאי ויטלטל את המזרח התיכון לעוד מלחמה, באמצעות מצגי שווא בעניין הנשק להשמדה המונית שהיה חבוי, כביכול, במרתפיו של סדאם חוסיין; ושגם ב-2010 עדיין תהיה אמריקה שקועה בבוץ העיראקי, בידיעה שיציאה ממנו רק תגביר את התוהו ובוהו במזרח התיכון. לפני עשר שנים היה נייטלי משוכנע שתם סופית העידן שבו כתבי מלחמה באפודים אזרחיים ובקסדות מאולתרות מתרוצצים בין הגייסות ומדווחים הביתה על מה שבאמת קורה בשדות הקרב. "יש סבירות גבוהה", חתם נייטלי את ספרו, "שהממשלות, עם הספין-דוקטורס שלהם, מומחי התעמולה ומפקדי הצבא, ימצאו הצדקה נוספת לניהול התקשורת בעת מלחמה, ואופן הטיפול בעיתונאים במפרץ ובקוסובו יהיה דפוס הפעולה של המלחמות הבאות". את הפרק שעסק בתבוסת העיתונות במערכה הצבאית הכתיר: "הניצחון הסופי של הצבא". אלא שנייטלי לא שיער עד כמה ישנו הטכנולוגיות החדשות את פני המערכה. הוא לא הכיר אז את ויקיליקס, האתר שהציף לפני ימים אחדים את התקשורת העולמית בכ-92 אלף מסמכים מסווגים שחשפו את הצד היותר אפל של המלחמה באפגניסטן: הרג אזרחים, העובדה שבידי הטליבאן טילי נ"מ אמריקאיים שבאמצעותם הפילו מסוקים, פעולות ה-CIA ותשלום עבור כתבות אוהדות בעיתונות המקומית בפקיסטן ובאפגניסטן. הפרסום בוויקיליקס מצביע על כך שייתכן שתחזיתו של נייטלי לא היתה מדויקת. הגייסות החדשים שהצטרפו למשחק התקשורתי אולי לא יעוררו לחיים את כתב המלחמה המיתולוגי, אבל יאפשרו הזרמת מידע לציבור תוך עקיפת מנגנוני הבקרה השלטוניים. להדלפות הקלאסיות נוסף כלי שמאפשר להעלות סרטי וידיאו, להציג מסמכים ודו"חות סודיים, בכמויות שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר. האם הטיל ששיגר ויקיליקס אכן יכופף את כנף המטוס של מומחי הספין ויחצני מערכות הביטחון? התשובה אינה חד-משמעית. אסור לזלזל במערכות הממשלתיות, שימצאו בוודאי דרכים מניפולטיביות יותר מאשר בעבר להתמודד עם האתר החדש. אבל אין ספק שיש צדק פואטי במהלך של ויקיליקס, עקיצה ראויה, שמוציאה לפחות קצת אוויר מבלון היחצנות והספינים של הפנטגון.

הדיונים הפנימיים שנערכו בארגוני התקשורת על תפקודם בעת הקרבות בלבנון התנהלו באיפול תקשורתי מוחלט ולא הניבו עד כה מסקנות מעשיות; התחושה הכללית היא שרק מעט טעון תיקון

מאז שככו הקרבות בצפון, כולם חוקרים ובודקים את כולם ואת עצמם. ועדות פנימיות וחיצוניות מנסות להבין מה אירע במלחמה, בצבא ובדרגים האזרחיים, ואילו לקחים אפשר להפיק ממנה לעתיד. בייחוד אם על־פי התחזיות של פוליטיקאים ואנשי צבא, הסדר הפסקת האש השורר בימים אלה בדרום לבנון הוא זמני בלבד, ומיועד בעיקר לאפשר לשני הצדדים להיערך מחדש לקראת הסיבוב הבא. במלחמה הבאה, מבטיחים לנו, יישמו כוחות הביטחון והדרג המדיני והאזרחי את הלקחים ממחדלי המלחמה האחרונה, ויגיעו להישגים רבים ומשמעותיים יותר. גם התקשורת נדרשת לבדוק את התנהלותה ולהפיק לקחים, ובשבועות הראשונים שלאחר תום הקרבות היא עסקה בכך במרץ. במהלך המלחמה הוטחה בה ביקורת ציבורית קשה, ונשמעו גם קריאות להקים ועדת חקירה ממלכתית על התנהלותה. גם עיתונאים לא מעטים נשטפו גל של הכאה על חטא וחשבון נפש, וכמה מהבכירים שבהם אף הצהירו בפומבי על תחושת כישלון ובגידה בציבור. איש ערוץ 1, יעקב אחימאיר, שעבד שעות ארוכות בגל הפתוח, כתב ב־23 באוגוסט ב"מעריב": "חובתנו לשאול: היכן טעינו?". הוא גם קרא "להקים ועדה שתבדוק את תפקודנו, העיתונאים. עלינו לבדוק, להגיב, להפיק לקחים". עורך "הארץ", דייוויד לנדאו, אמר בכנס ב־28 בספטמבר באוניברסיטת בר־אילן: "בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם, ואנו נכשלנו בכך... יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונסנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת". אפילו יאיר לפיד, שלא שידר כלל בתקופת הקרבות, והסתפק בטורו האישי ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כתב שם ב־18 באוגוסט: "נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו... אמנם זה הכישלון היחיד שלא מדווחים עליו בתקשורת, אבל זה לא אומר שהוא לא קרה. נכשלנו במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות". הגופים הרגולטורים, ביניהם מועצת הרשות השנייה, מליאת רשות־השידור ומועצת העיתונות, הכריזו על שורה של מהלכים שבכוונתם לנקוט כדי לבדוק את תפקודם של הארגונים התקשורתיים המסורים לפיקוחם; מרבית כלי התקשורת קיימו ישיבות לניתוח בדיעבד של האופן שבו סיקרו את המלחמה. מאחורי שלל היוזמות, ימי העיון, מהלכי הבדיקה והדו"חות שנערכו בשבועות האחרונים מסתתרים מניעים שונים ולעתים גם סותרים: רצון כן לברר לעומק את הקשיים בהתנהלותה, ובד בבד גם צורך להגיב על גלי הביקורת והזעם שהוטחו בה. הציבור, ככל שאפשר לשפוט מסקרי דעת קהל ומזרם התלונות לנציגי תלונות הציבור ברשות־השידור וברשות השנייה, תיעב את התקשורת קצת פחות משתיעב את החיזבאללה. לנציב תלונות הציבור ברשות השנייה הוגשו במהלך המלחמה 1,293 תלונות, מהן 1,023 התמקדו בשידורי החדשות, 638 בעבירות אתיקה עיתונאית (כולל דיווח על מיקום נפילת טילים, ביקורת מופרזת כלפי צה"ל והדרג המדיני, מידע מפורט מדי על תנועות צבא וזריעת דה־מורליזציה), ו־161 הופנו כלפי מגישים שונים. לנציב תלונות הציבור ברשות־השידור הוגשו 210 תלונות (קשה לדעת אם מיעוט התלונות נבע מהתנהלות שהתקבלה יותר על דעת הקהל, או אולי ממיעוט הצופים בשידורי הערוץ הראשון). רובן קבלו על כך שהשידורים מסייעים לאויב לשפר את טיווח הרקטות ולוקים בביקורתיות יתר כלפי פעולות הצבא, וזה גם כאשר התברר מעל לכל ספק שהתנהלות הצבא לקויה, והמלחמה אינה מתנהלת כפי שציפו בימי האופוריה הראשונים. גם מי שמכיר את סגנון התלונות – ואת המתלוננים הקבועים – לנציבי התלונות אינו יכול להתעלם מהן. על כך יש להוסיף סקר שערך פרופ גבי וימן מאוניברסיטת חיפה בקרב מדגם של 500 מרואיינים מרחבי הארץ, אשר נתוניו פורסמו בכנס משותף שקיימו בסוף אוגוסט מרכז האתיקה בירושלים, שליד משכנות שאננים, והמכון הישראלי לדמוקרטיה. מהסקר עולה, כי כמעט 50 אחוזים מהציבור סבורים שהתקשורת הישראלית פגעה במורל החיילים במהלך המלחמה. שיעור כמעט זהה (47.2%) סבורים שהתקשורת פגעה במורל העורף. לדברי פרופ וימן, אלה נתונים יוצאי דופן המעידים על חוסר אמון בתקשורת בתקופת מלחמה, שכמותו לא נרשם מאז מלחמת יום הכיפורים. מיד בתום הקרבות חזרו שיעורי האמון של הציבור בתקשורת לממדיהם המקובלים. הנתונים הללו התקבלו כמשבר אמון מצד הקהל, שהצביע על צורך בבדק בית מקצועי, רציני ויסודי. הרגולטורים וכמעט כל הגופים המשדרים יצאו בהודעות לעיתונות על מהלכי בדיקה מהותיים שבכוונתם לנקוט. מליאת מועצת העיתונות, למשל, הקימה בספטמבר ועדה לקביעת כללים אתיים לסיקור בעת מלחמה; יו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, הטילה על היועץ המשפטי של המועצה ועל אחת מחברות המועצה ללמוד לעומק את כללי הרשות הנוגעים להתנהלות עיתונאיה בעת מלחמה ולקבל החלטות בתחום זה; ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות־השידור מתעתדת להקים ועדת משנה לנושא שאמורה גם להגיש המלצות; מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 "רשת", יוחנן צנגן, הבטיח לקיים סקרים בקרב קבוצות מיקוד ולהשתמש בתוצאותיהם לבדיקה של שידורי הטלוויזיה בעת המלחמה, לכנס פורום בכירים של "רשת" שידון בהפקת לקחים, ולהקים פורום כלל־ערוצי, משותף לכל כלי התקשורת, שימנה איש מקצוע מהימן לכתיבת דו"ח חיצוני על הסוגיה. כל אלה כרוכים בתהליכים אטיים. בד בבד נערכה שורה של ימי עיון וכנסים. יו"ר ועדת הטלוויזיה של רשות השידור, יעקב שחם, יזם יום עיון בהשתתפות מנהלים וכתבים בכירים, משום ש"אין להתעלם מרגשות הציבור, חייבים לבדוק את התקשורת שאינה פרה קדושה". אך אחד המשתתפים, שהעדיף להיוותר בעילום שם, אמר כי "כל הסיפור הסתכם בדיבורים ובהוצאת קיטור". גם מועצת הרשות השנייה ערכה יום עיון פנימי, סגור לסיקור תקשורתי, בהשתתפות הצנזורית הראשית, דוברת צה"ל ונציגי כלי התקשורת. נורית דאבוש האיצה בנציגי הגופים המשדרים לקיים בדיקה עצמאית על התנהלותם. "אני מאמינה שהתקשורת צריכה להיות קשובה לצורכי הציבור. בעניין הזה האחריות מוטלת על כלי התקשורת, ולא עלי כרגולטור. אמרתי להם ביום העיון שאני מצפה שהם יבדקו את עצמם, והם הצהירו שיעשו זאת. מעבר לכך, אף אחד מהמשתתפים בדיון לא הציג עמדה חד־משמעית". אך איש תקשורת בכיר, שהתבקש להביע את דעתו על דברים אלה, ענה בפשטות: "הכל קשקוש". ואמנם, עיקר הדיון נסוב על החריקות בעבודה מול הצנזורה ודוברת צה"ל, ועל השאלות אם שיעור השידורים החיים והאולפנים הפתוחים היה מוגזם, אם חלק מהמידע שנמסר גרם לפגיעה בבטחון הצבא, וכיצד לשלב בין תוכניות מסחריות, כמו "כוכב נולד", לבין מהדורת חדשות על נפילת רקטות ופגיעה באזרחים. והבדיקה העצמית שהובטחה לדאבוש מתנהלת בעצלתיים ובפרופיל נמוך. בגלי צה"ל ובחברת החדשות של ערוץ 2 ערכו מיד לאחר המלחמה סדרת ישיבות שהוקדשו לפוסט מורטם של סיקור תקופת המלחמה. "חלק גדול מהדיונים עסקו בכלל בצד הטכני", אומר גורם בכיר בגלי צה"ל, "וגם בנוהלי עבודה של חילופי משמרות בין כתבים ותיקים לחדשים, או בעלויות הגבוהות של הגל הפתוח. בסך־הכל התחושה היתה שאנחנו היינו בסדר גמור, ומי שעשה טעויות בתחום התקשורת היו הצבא והצנזורה, או כלי התקשורת המתחרים". שלא במפתיע, גם בחדשות ערוץ 2 הגישה דומה. "יש לנו פורומים קבועים שמתכנסים פעמיים בשבוע", אומר גורם בכיר בערוץ. "בשלהי המלחמה הקדשנו אותם לפוסט מורטם מקצועי, מהסוג שעושים כל הזמן, בעיקר בתחום הידוק ההנחיות בנוגע לגבולות המותר והאסור בשידור החי. בסך־הכל, שלושת הערוצים המרכזיים שידרו בזמן המלחמה קרוב לאלף שעות, רובן בשידור חי, ובמהלכן לבטח נאמרו דברים מיותרים ולא מדויקים ונעשו שגיאות. מקרים מסוג זה הם בלתי נמנעים בתנאים כאלה, אבל הטעויות היו מינוריות ולא גרמו לעבירות משמעותיות, בוודאי לא בכל מה שנוגע לבטחון החיילים". מרבית אנשי התקשורת יחתמו על הדברים האלה. הם אינם סבורים שהתקשורת מעלה בתפקידה. את הכשלים והתקלות הם מייחסים לאינטנסיביות של השידור החי והאולפנים הפתוחים, לעידן הטכנולוגיה המתקדמת והרב־ערוצית, וכן לחריקות וליקויים בעבודה מול דוברת צה"ל והצנזורה. "העיתונאים שפנינו אליהם טענו שהם פעלו כשורה", מאשרת נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר. "לדבריהם, כל המידע ששודר ופורסם עבר את אישור הצנזורה, וחלקו הגדול אף נמסר מדוברת צה"ל וממפקדים בצבא. אנחנו מחויבים להגן על חופש העיתונות, כמו גם על בטחון המדינה". גורם בחדשות ערוץ 2 מוסיף: "יש פה תגובת־נגד מוגזמת שעלולה לגרום נזק לעיקרון של תפקיד התקשורת בעת מלחמה. היא גם מסיטה את תשומת הלב מהדרג הצבאי והמדיני, שהם האחראים העיקריים למחדלי המלחמה. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, וזה יהיה יהיר ובלתי מקצועי מצדנו אם לא נעשה זאת, אך אסור לגרום לאלם ולהשתקה". לדבריו, ההתנפלות על התקשורת נובעת בעיקר מתוך הצורך למצוא שעיר לעזאזל שעליו ניתן לפרוק את רגשות התסכול והזעם מתוצאות המלחמה. כך או כך, ככל שחולפים הימים שוקע האבק ונרגעות הרוחות, ומתמוססות ההבטחות להגיש דו"חות בדיקה ולקיים דיונים מעמיקים שיובילו למסקנות יישומיות. יוחנן צנגן, למשל, אינו מוכן למסור מידע על קצב ביצועם של המהלכים שיזם. בסיכומו של דבר, לכלי התקשורת יש מדד יחיד המכתיב את אופן פעולתם: הרייטינג. כל עוד הוסיפו האזרחים לצפות בטלוויזיה, להאזין לרדיו, ולקרוא עיתון, נותר זרם התלונות ללא מענה ממשי. הציבור גידף, קיטר וכעס, אך לא סגר את המקלט והעיתון. כתוצאה מכך הגיעו נתוני הרייטינג של תוכניות החדשות, השידורים החיים והאולפנים הפתוחים לשיאים חדשים. בנסיבות אלה קשה לראות את התקשורת משנה את דרכי פעולתה במלחמה הבאה. ועוד מלה על שקיפות. התקשורת, הדורשת השכם והערב מהגופים הצבאיים והאזרחיים לחשוף לפני הציבור כל דיון וכל חקירה פנימית המתנהלת בתוכם על כל תקלה ותהליך קבלת החלטות, אינה מיישמת את העיקרון הזה כאשר מדובר בה עצמה. כל הדיונים בגופי התקשורת השונים התנהלו מאחורי דלתיים סגורות, תוך איפול מוחלט, ורק גורמים בעילום שם היו מוכנים לספר על מה שנאמר בהם. ואולי גם זה נושא ראוי לביקורת על התנהלות התקשורת. גיליון 65, נובמבר 2006

"ידיעות אחרונות" לא מסוגל למחוק את החיוך מהפרצוף | שביתת אש ב"ישראל היום" | מוזס מושך בחוטים

זהו היום השלישי ברציפות שעל שער "ידיעות אחרונות" מודפס תצלום גדול של יאיר לפיד מחייך. למחרת הבחירות חלק בעל הטור לשעבר את עמוד השער עם בנימין נתניהו, אולם ביומיים שחלפו מאז הוא זוכה לבלעדיות בשערי העיתון. כך נראות חגיגות ניצחון. "לא עושה גוש חוסם עם חנין זועבי", נכתב אתמול בכיתוב התצלום של לפיד המחייך בשער. "קודם אימון, אחר-כך נתניהו. לפיד לא מוותר על אימון הקראטה היומי גם אתמול", נכתב בכיתוב התצלום של לפיד המחייך בבוקר הזה. ב"ידיעות אחרונות" תופס לפיד את מקומו של גלעד שליט. יש גיבור לאומי חדש. בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" תצלום נוסף של לפיד מחייך. הפעם פורץ פרצופו מבעד לכרזה הנושאת את פניו של בנימין נתניהו. מתחת לדימוי האלים נכתב: "הבחירות השבוע הבהירו דבר אחד: מעכשיו שום דבר לא יקרה פה בלי יאיר לפיד". ההוראה שמעולם לא ניתנה לבכירי "ידיעות אחרונות" מקבלת ביטוי מפורש: הסבטקסט מודפס מלה אחר מלה על שער המוסף הפוליטי. ציפי לבני, לעומת זאת, שוב נעדרת מעמודי העיתון. המועמדת שזכתה לכיסוי המחמיא ביותר ב"ידיעות אחרונות" עד ליום הבחירות, המועמדת שהוצגה כמובילת האופוזיציה לנתניהו גם כשהיה ברור שלא תסחוף אחריה מספר רב של מצביעים, שבה לממדיה הטבעיים, הלא רלבנטיים. בעולם התקשורתי העקום, שבו הטיה עיתונאית היא המובן מאליו, אפשר לזקוף לזכותו של "ידיעות אחרונות" את העובדה שלא נטש את לבני ושמר על הטיה בסיקור לטובתה גם כשכשלונה נעשה ודאי. ב"ישראל היום" ניכרים סימני אנטי-קליימקס. הגיוס מתמתן, היוהרה נעלמה. יש כבר אפילו מקום לביקורת עצמית, לפני עמ 37. פניהם של נתניהו ולפיד, זה לצד זה, מודפסים בקטן בשער העיתון ובגדול בשער המוסף הפוליטי. "ברית עם עתיד", נכתב שם מתחת לתצלומי יו"ר הליכוד ויו"ר יש-עתיד מנסים לחייך אבל לא ממש מצליחים. "הליכוד כשל, אבל לא הובס", כותב אמנון לורד ב"מקור ראשון". "[...] בין ממשלת ימין-מרכז לבין החלופה של ממשלת ימין צרה עם החרדים, נראה שבליכוד ההעדפה ברורה, בהתאם למסר של הציבור". את טורו של לורד מלווה תצלום ניצחון של לפיד, פורש ידיו לצדדים. בכיתוב התצלום נכתב כי זהו "יאיר לפידס". פליטת קולמוס כמובן, ובכל זאת – תשובה הולמת לפליטת הפה של לפיד עצמו, "חנין זועביז". "נתניהו מציע ללפיד את האוצר או החוץ", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יובל קרני, צביקה ברוט ואיתמר אייכנר מדווחים כי נתניהו ולפיד נפגשו אתמול לפגישה חשאית במעון ראש הממשלה בירושלים, ושם הוצע ללפיד לקבל אחד משני התיקים הבכירים. "אפשר להמר שהאוצר לא יהיה בידי לפיד", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "הוא לא יידע מה לעשות על גבי נושאת המטוסים הזו. הוא צפוי להתרסק שם מהר יותר משעמיר פרץ התרסק במשרד הביטחון. על-פי המידע שהגיע לקראת סוף-השבוע ללשכת ראש הממשלה, לפיד מעוניין בתיק החוץ, על אפו וחמתו של ליברמן, שכבר החל לנעוץ בו סכינים קטנות בתקשורת". מעל הכותרת הראשית האנמית של "ישראל היום" ("מדברים קואליציה") מצוטט השר גלעד ארדן, שהתייחס לאפשרות שלפיד יבקש לידיו את תיק החוץ: "זה לא טבעי, הוא דיבר על מעמד הביניים ועל מחירי הדיור". בפנים העיתון, בידיעה מאת מתי טוכפלד וגדעון אלון, נמשך הציטוט מפי השר להגנת הסביבה: "זה כמו שעמיר פרץ ביקש בזמנו את תיק הביטחון". פרץ דרש את הביטחון או התפתה לקבל את תיק הביטחון, שבסופו של דבר חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. האם הליכוד מנסה לאלץ את לפיד לקחת את האוצר לידיו כדי שהקטסטרופה הכלכלית הבאה תהיה חתומה על שמו? נראה כי המציאות מעט מורכבת יותר, שכן גם בין שוחרי טובתו של לפיד יש מי שמציע לו לא לקחת את תפקיד שר החוץ. "לפיד נמצא בתחילת הדרך. זאת הסיבה השנייה מדוע אסור לו לקחת את תפקיד שר החוץ", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת". "הסיבה הראשונה, והמכרעת, היא שלא לשם כך נבחר". "את ההמלצות לקבל על עצמו את תיק החוץ, שנראה מתאים לו, הוא לא ממהר לאמץ", מבהירה סימה קדמון באותו המוסף. "הוא חושב שהרבה יותר מתאים לסדר היום שהציג במערכת הבחירות לקחת את תיק הפנים או השיכון". "הנה רעיון נוסף שעלה אתמול בחוגים יודעי דבר", מוסיף ורטר ב"הארץ". "לפיד אכן יבקש את תיק האוצר בנוסף לארבעה תיקים חברתיים-כלכליים המגיעים לו. אבל הוא לא יכהן בעצמו בתפקיד, אלא ישלח לשם שר מקצועי, כלכלן מוערך ובעל שם, מישהו כמו פרופ סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציע סבר פלוצקר ללפיד למנות את פרופ מנואל טרכטנברג לתפקיד שר האוצר. "בגלל המקצועיות. בגלל שיקול הדעת. בגלל המוסריות. בגלל האמון האדיר שנותן בו הציבור. בגלל דו"ח הוועדה בראשותו, המסמך הכלכלי-חברתי החשוב ביותר בעשור החולף", הוא מסביר. לדברי פלוצקר, "מדובר במהפך. ישראל לא התנסתה עד כה בשר אוצר על-מפלגתי, וטרכטנברג יהיה הראשון. [...] וזה תלוי רק בך, יאיר לפיד. זה המבחן הראשון שלך. כאן אתה יכול להוכיח את מנהיגותך. אם תתעקש לחלק תיקים רק לאנשיך, לא תגיע רחוק". "בקרוב אגיע רחוק" היא התחזית שמעניקה לעצמה דנה ספקטור, בעלת טור במוסף שבו כתב עד לאחרונה יאיר לפיד. בטוריהם של נחום ברנע ויוסי ורטר מוגשת הערת אזהרה ליאיר לפיד. ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" על דעת עצמו ("לפיד מחזיק ביד קלף מנצח, הזדמנות של פעם בדור. לקלף הזה יש רק מגרעת אחת: הוא חד-פעמי. מה שלא ישיג עכשיו, במשא-ומתן עם נתניהו, לא ישיג בהמשך הדרך, כשר בממשלתו"), ואחר-כך מביא מדברי "אחד הפוליטיקאים במחנה הימין". ורטר מצטט ב"הארץ" מסרים דומים מאוד מפי "אחד משרי הממשלה היוצאת": "זה הזמן שלך. לא יהיה לך זמן אחר. אתה מחזיק בעוצמה אדירה. אין ממשלה בלעדיך. אם לא תשתמש בכוח החד-פעמי, הנדיר הזה, שנפל לידיך בששת השבועות הקרובים – אתה תהפוך מהר מאוד לאסקופה נדרסת". עוד קודם לכן מביא ורטר אנקדוטה מאירת עיניים על שיחה שהתקיימה בין נתניהו ליו"ר הכנסת רובי ריבלין, יומיים לפני פתיחת הקלפיות, בדרכם חזרה מהלווייתו של ראש עיריית אריאל רון נחמן. לפי ורטר, נתנהו העריך באוזני ריבלין שהליכוד ישיג 37–36 מנדטים, וזאת על סמך סקר עדכני שקיבל לידיו "מהסוקר שעבד עם הרשימה המאוחדת (שמו שמור במערכת)". ורטר לועג לתחזית המופרכת וקובע כי "לכל אורך הקמפיין נתניהו הוזן בסקרים שגויים, לא אמינים ולא מקצועיים". גם לדן מרגלית, הכותב בעיתון הבית של נתניהו, "ישראל היום", טור פרשנות שבועי, וגם בו יש אנקדוטה על בנימין נתניהו, הלוויה וסקרים. במקום אירוע שהתרחש יומיים לפני פתיחת הקלפיות, האנקדוטה שמזכיר מרגלית נוגעת לאירוע שהתקיים כחודש לפני כן. במקום ההלוויה של רון נחמן הוא מזכיר את הלווייתו של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. במקום מכונית שרד, לשכתו של בנימין נתניהו. במקום רובי ריבלין, דן מרגלית. במקום מידע חדש ומעניין, במוקד הטקסט של מרגלית פרשנות בדיעבד. "כמה שעות לאחר שליוו את אמנון ליפקין-שחק בדרכו האחרונה, התנהלה בלשכתו של בנימין נתניהו בתל-אביב שיחת רקע על נושאים לאומיים וציבוריים ופוליטיים רבים", כותב מרגלית. "אין אפשרות לפרט את תכניה לבד מכך שפעמיים קם ראש הממשלה מכורסתו וצעד לעבר שולחנו, ושם עיין בדפים אשר נראו לי כסקרי דעת הקהל, וחזר למקומו. בסופו של יום התרשמתי כי לאחר הבחירות המקדימות, הפריימריז, בליכוד הגיע נתניהו למסקנה כי אי-אפשר עוד לגייס קולות מגוש השמאל-מרכז לטובת מפלגתו. בני בגין ודן מרידור לא נבחרו, וגם אם יציב נתניהו תחתם אישיות בעלת משקל ציבורי זהה, לא יעלה בידו להחזיר את הבוחרים לסיעה הגדולה". לדעת מרגלית, היה זה משגה. אתמול טען סבר פלוצקר ב"ממון" כי תוצאות הבחירות סימנו "תבוסה של מי שניסו להכתיב לציבור הישראלי סדר יום כלכלי שבמרכזו ריכוזיות של טייקונים". לדברי הפרשן של "ידיעות אחרונות", "בחושיהם המחודדים הבינו האזרחים שהמלחמה בריכוזיות היא הסחת דעת מהעיקר: אי-השוויון הכלכלי העמוק בחברה הישראלית שסיבותיו דמוגרפיות, תרבותיות ותעסוקתיות". הבוקר מציע גיא רולניק פרשנות הפוכה לתוצאות הבחירות: "הנושא הראשון שבו כל המפלגות תומכות הוא מהפכה של תחרותיות במגזר העסקי, פירוק הריכוזיות, רפורמה בשוק ההון והעברת המיקוד הכלכלי לעסקים הקטנים. המצעים וקמפייני הבחירות של כל המפלגות הדגישו את הצורך לפרק את האוליגרכיה הכלכלית הריכוזית כדי לחזק את התחרות, היזמות והדמוקרטיה". "למרות כל האזהרות, המנצח של הבחירות הוא נוני מוזס", כותב אמנון לורד בהמשך טורו ב"מקור ראשון". "[...] יש כנראה גבול כמה אתה יכול להמריא לנוכח התקפות מהסוג שראש הממשלה נתניהו ספג בחודש האחרון שלפני הבחירות. בסופו של דבר היה אפקט מצטבר שלילי למתקפה שניהלו, בין השאר בניצוחו של מוזס, הנשיא שמעון פרס, יובל דיסקין והנשיא אובמה. [...] המתקפה נמשכת שנים, אבל הרלבנטיות העכשווית שלה מתייחסת לשנתיים האחרונות. להתקפות האלה לא נמצא מענה מתאים. מתברר שלישראל היום אין שום השפעה על סדר היום הציבורי ועל דעת הקהל". "בצמרת הליכוד מדברים, בשקט, שלא להרגיז, על המפלגה הנוספת שהתמודדה בבחירות הללו: מפלגת נוני מוזס, באמצעות הרשימה המאוחדת של קבוצת ידיעות אחרונות ואתר ynet", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "למפלגה הזו, אומרים שם, היה חלק במפלה שנחלו הליכוד ונתניהו. הסיקור הזוחל, העקבי, השלילי, החד-צדדי והאינטנסיבי, כזה שלא לוקח שבויים, נגד נתניהו בעיתון ובאתר החדשות הנפוצים עד מאוד, חילחל ללבבות האנשים וקנה שביתה שם". לדברי ורטר, "גם ביבי כבר מצטער ומתחרט על ההרפתקה הזו. הוא מבין שבשורה התחתונה, שורת ההשפעה של התקשורת החופשית על הציבור בישראל, הנזק שמסב לו ישראל היום – עיתון שרבים קוראים אך מעטים באמת מתייחסים לכתוב בו – עולה בהרבה על התועלת לה ציפה וקיווה מכניסת העיתון לשוק". "מתברר שרוב הישראלים מסרבים לעכל מנות גדושות כאלה של תהילה אישית, לפעמים מנופחת, לפעמים כוזבת", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "יש ביניהם כאלה שהיו שמחים לקבל משפחת מלוכה, אבל לא את המשפחה הזאת. הם מסרבים לאמץ את קו התעמולה הזה גם כאשר הוא ניתן להם חינם". בעיתון המחולק חינם אין הבוקר קריקטורה של נוני מוזס מפעיל בובות על חוט. אין טור על השפעתו הרעה. אין הכרזה כי המסכה סוף-סוף נקרעה מעל פניו. ביום שאחרי התבוסה בקרב בין העיתונים, "ישראל היום" לא מתקרב לעימות גלוי. ההפוגה, יש לשער, זמנית. בשבוע הבא יפורסמו נתוני סקר החשיפה TGI. רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי עורך העיתון לשעבר, רפי גינת, מונה למנכ"ל ערוץ 10, וכי גולן יוכפז, שעבד לצד גינת לאורך שנים, עתיד להתמנות לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ. "עברה על הערוץ שנה מטורפת בשל איומי סגירה", מצוטט גינת בידיעה של שכניק. "היום הוא חי ונושם בזכות מלחמה עיקשת של היו"ר אבי בלשניקוב ומיכל גרייבסקי, בגיבוי של הבעלים רון לאודר, נגד גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים שרצו לראות את מסך ערוץ 10 מוחשך לתמיד. יש בערוץ ובחברת החדשות שלו אנשי מקצוע נפלאים, עיתונאים ואנשי תוכן מהמעלה הראשונה, שעם חלקם עבדתי בעבר ואת רובם אני מכיר. אני שמח ומרוגש לבוא אל ערוץ 10 במטרה לעזור בקידומו ובהצלחתו. לא אחסוך שום מאמץ כדי שזה יקרה". "גינת נחשב אחד מהאנשים המקורבים למו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס", כתב אתמול נתי טוקר ב"דה-מרקר", והזכיר כי בעבר נמנע מינויו למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 "לאחר שנטען בין השאר כי הוא מקורב לבעלי הון". "ייתכן מאוד כי תחום האקטואליה יצמח בערוץ תחת ניהולו של גינת, אך ניגוד העניינים המובנה שלו יצמצם עוד יותר את היכולת של הערוץ להוציא מתוכו עבודה עיתונאית איכותית, מהדגם שרביב דרוקר ורוזנטל ביצעו בו בשנים האחרונות", העריך אמיר טייג, אף הוא ב"דה-מרקר".

פרופ אמיר חצרוני הגיש תביעת דיבה על סך 400 אלף שקל נגד הפעילה אורטל בן-דיין, שכתבה כי הוא משלם עבור יחסי מין

הפרופסור לתקשורת אמיר חצרוני הגיש השבוע לבית-משפט השלום בירושלים תביעת דיבה נגד הפעילה הפמיניסטית אורטל בן-דיין. חצרוני, באמצעות עו"ד יעל תותחני, דורש פיצוי בסך 400 אלף שקל בשל סטטוס שפירסמה בן-דיין בפייסבוק ובו טענה כי הוא משלם עבור שירותי מין. הסטטוס של בן-דיין עלה בעקבות סטטוס שפירסם חצרוני ובו התייחס לתצלום של צועדות ב"מצעד השרמוטות" בתל-אביב. חצרוני כתב: "כמה מיואש צריך להיות גבר בשביל לרצות לעשות משהו בעל אופי מיני או אפילו מיני למחצה עם הבחורות המקסימות בתמונה?". להורדת הקובץ (PDF, 813KB) בכתב התביעה מוסבר כי "פרופ חצרוני הביע בראש ובראשונה דעה אישית לגיטימית ולפיה נשים בעלות עמדה עוינת כלפי גברים ונשים אשר סגנון לבושן והופעתן החיצונית מנוגדים במכוון לסטנדרטים המקובלים לטיפוח הגוף אינן נראות לו אטרקטיביות". אולם בן-דיין לא חשבה כך, ובתגובה לסטטוס של חצרוני פירסמה סטטוס משל עצמה ובו כתבה, בין היתר: "כולי רחמים עליך שכדי לספק את יצריך אתה תמיד נאלץ לשלם כסף ולכתת רגליך בדרום תל-אביב בין מכון אחד למשנהו. [...] בקרוב, בעזרת השם, ייכנס לתוקפו חוק הפללת לקוחות. אז, אני מקווה, תיעצר לעיני המצלמות או לחלופין תהיה אזרח שומר חוק ותסתפק בלעשות ביד". פרופ חצרוני מצהיר בכתב התביעה כי "מעולם לא קיבל שירותי מין מהעוסקים בזנות ו/או במסגרת בתי-בושת, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. מעבר לכך, התובע מקיים זה שנים מערכת זוגית נפלאה, ולמותר לציין כי בפרסום הכזבים האמורים על-ידי הנתבעת היתה גם היתה פגיעה קשה וחמורה בשמה ובכבודה של זוגתו של התובע". לפי באת-כוחו של חצרוני, "לתובע, לחברתו ולבני משפחתו נגרמה עוגמת נפש רבה בשל הפרסום נשוא התובענה, על לא עוול בכפם. התובע הושם ללעז ולקלס בקרב גולשים אנונימיים ברחבי המרשתת, באתר פייסבוק ומחוצה לו". כמו כן טוען חצרוני כי בעקבות פרסום הסטטוס של בן-דיין, נפתחה קבוצת דיונים באתר פייסבוק שמטרתה להביא לפיטוריו. בשל כך תובע פרופ חצרוני מבית-המשפט לחייב את בן-דיין לפצותו ב-400 אלף שקל, להכחיש את טענותיה "בצורה שאינה משתמעת לשני פנים" ולהתנצל בפניו. טרם הוגש כתב הגנה. 5472-07-13

מדוע פתחו בקבוק ויסקי שבוע לפני השקת אתר ynet, מדוע נעלם הבלוג של סבר פלוצקר מהאתר, מה לא היה בראש של עורכי "הארץ" ועוד על "עיתונות בעידן הדיגיטלי" ביום עיון במכללת ספיר

"אני טוען שאין בעיה", הצהיר סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", כשנדרש בשבוע שעבר להתייחס לסכנות הכלכליות שמציבה העיתונות המקוונת בפני עיתונות הדפוס. "באמת תקציבי הפרסום עוברים מהעיתונות המודפסת לאינטרנט, והעיתונות המודפסת תצטרך להתרגל לחיות עם זה. זה לא פשוט, היא תצטרך לפתח מודל עסקי". פלוצקר, שדיבר במסגרת רב-שיח על "עתיד העיתונות לנוכח השינויים הטכנולוגיים", שנכלל ביום העיון "עיתונות בעידן הדיגיטלי" במכללה האקדמית ספיר, נתן כדוגמה את המודל העסקי של מקום עבודתו. "מודל יוצא דופן", הדגיש, "מודל מאוד יוצא דופן, שבו הוקם עיתון נפרד באינטרנט, עם עיתונאים נפרדים כמעט בכל דבר. אני הייתי בין אלה שהיה להם בלוג ב-ynet וגם הבלוג הזה כבר לא קיים כי בעלי העיתון – וגם חברות ייעוץ מסוימות – המליצו לנו לשמור על המותג של ידיעות אחרונות בידיעות אחרונות ועל המותג של ynet ב-ynet. "זה דגם מסוים, רוב העיתונים בעולם לא אימצו אותו, לא בטוח שהם צדקו ואנחנו טעינו. אני בכלל לא בטוח בזה, יכול להיות שאנחנו צדקנו והם טעו. מכל מקום, כפי שהדברים נראים היום יש שתי מערכות, שתיהן עובדות מאוד יפה ושני המוסדות הם רווחיים". בהמשך הדיון הודה פלוצקר כי למרות ההפרדה העקרונית, בתקופה האחרונה יש "יותר אינטראקציה" בין העיתון המודפס לאתר המקוון של "ידיעות אחרונות" מאשר היה נהוג עד לפני שנתיים או שלוש. "יש אנשים אחרים בראש ידיעות אחרונות, עורכים אחרים, יותר פתוחים", אמר פלוצקר והוסיף: "לעורך הקודם [רפי גינת] היתה פוביה". אילין יצחייק, כיום עורך אינטרנט בכיר ב"ידיעות אחרונות" ומי שהיה אחד ממקימי אתר ynet, סיפר לנוכחים כי בעבר התאמץ להביא את הבלוג של פלוצקר לאתר, אך הדגיש כי לדעתו הבידול בין העיתון לאתר פועל בסופו של דבר לטובת קבוצת "ידיעות אחרונות". יצחייק הרחיב וסיפר על ההחלטה העקרונית להפריד בין הזרוע המודפסת למקוונת של "ידיעות אחרונות", כפי שזו נראתה מנקודת מבטו. "בשנת 99", נזכר יצחייק, "התחלנו להקים את ynet, כאיזו מערכת קטנה וגרילית שישבה על הגג של ידיעות אחרונות, ואז לדעתי ידיעות אחרונות מכר בימי שישי 700 אלף עותקים והסירקולציה היתה של יותר משני מיליון קוראים, שבמושגים של עולם מערבי זה פראבדה. הגמוניה מוחלטת. "עכשיו שימו לב מה קרה. היתה החלטה אסטרטגית להקים את האתר של ידיעות אחרונות. ככה קראו לו, האתר של ידיעות אחרונות. ולפיכך, אנחנו כצוות הקמה לקחנו בחשבון שהתוכן של האתר יהיה בבסיסו ידיעות אחרונות ועל גבי זה אנחנו נייצר איזושהי שכבה שמתפתחת תוך כדי היום ומתאימה לדינמיקה של מדיום אינטרנטי. "הקמנו מערכת שלמה בת מאתיים ומשהו איש, ועשינו במשך חודשיים פיילוט של מערכת שמקבלת בבקרים פיד אוטומטי של כל התכנים של ידיעות אחרונות שהודפסו בלילה ומנתבת את זה לפי הדסקים השונים, ערוץ כלכלי, ערוץ חדשותי וכו. שבוע לפני שעלינו לאוויר המו"ל שלנו [ארנון (נוני) מוזס] עשה בעצם את המהלך המכונן לדעתי של השוק הישראלי. הוא קרא לנו ואמר, חברים, אין לכם ידיעות אחרונות. עכשיו, מבחינתנו, זה היה אירוע שלא ידענו אפילו איך לאכול אותו. אני באופן אישי הייתי בדיכאון. היינו עד כדי כך בדיכאון שחזרנו למערכת, הוצאנו ויסקי ואמרנו, חברה, אין מה לעשות, צריך עכשיו לדפוק את הראש". במבט לאחור, כאמור, יצחייק רואה בהחלטה ההיא מקור לחוזקה של קבוצת "ידיעות אחרונות" בשתי הפלטפורמות. בדומה לפלוצקר, גם יצחייק אינו דואג לעתידה של העיתונות. "ההרגשה שלי", אמר במהלך הדיון, "היא שהשוק הישראלי סובל מתחושת איום על העיתונות ממקום אחר לחלוטין, מתוך זה שיש גוף שמפיץ את העיתונות שלו בחינם, מתוך פילנתרופיה פוליטית". יצחייק התייחס בדבריו, כמובן, לחינמון "ישראל היום", היוצא לאור על-ידי שלדון אדלסון, תומכו של ראש ממשלת ישראל. סבר פלוצקר הצטרף לביקורת על המתחרה החדש של "ידיעות אחרונות". לדעתו, "ישראל היום" הוא עיתון ש"אסף את האנשים שפרשו מכל העיתונים האחרים מחמת הגיל". פלוצקר אמר כי "רוב האנשים שכותבים בו הם פנסיונרים" וציין ביובש כי "לא בגלל זה הוא לא מעניין". פלוצקר העריך כי "ישראל היום" יוצא לאור בעלות "כמעט אפסית" ואמר על אדלסון כי "הוא יכול היה להוציא עיתון מצוין. ההבדל בין עיתונאי מצוין לעיתונאי פחות מצוין יכול להסתכם ב-5,000 שקל". לגבי היחס הראוי אל המתחרה החדש של "ידיעות אחרונות" אמר פלוצקר: "אני לא מאמין שאפשר לעשות הרבה כנגד זה. מי שמוכן להשקיע כל שנה 70-50 מיליון שקלים כדי להפיץ את דבר דעתו של ראש הממשלה, יבושם לו. אני לא חושב שהדבר הזה יגרום לעיתון שבו אני עובד בטווח הארוך לאיזשהו שינוי אמיתי. אני חושב שכאשר אנשים שאין להם מושג בעיתונות, כמו בעלי קזינו, מתחילים להוציא עיתונים, הם בסך-הכל בטווח ארוך לא מצליחים בזה". בהמשך הוסיף: "אני ממליץ לעצמי ולקבוצה, ואני חושב שזה לאט-לאט מתגבש אצלנו, לראות בו מתחרה, אבל לראות בו מתחרה שלא חייב להכניס אותנו לאיזשהו סוג של פאניקה". תמי ליטני, סגנית עורך "הארץ" לשעבר, השתתפה אף היא ברב-שיח והציגה תפיסת עולם פסימית יותר בכל הנוגע לשינויים שעוברים על העיתונות. ביחס לקביעה של מנחה הדיון, גריג דוידוביץ, לשעבר עורך אתר "הארץ", כי בימינו "המשאב האמיתי של כלי התקשורת הוא תשומת לב של האנשים", אמרה ליטני: "עוגת הזמן באמת מוגבלת, ואם יש לי דאגה, זה מזה שמתחנפים לקהל יותר ויותר, כי אתה רוצה ללכוד אותו לשתי דקות של תשומת לב, ואתה רוצה לעשות לו מסאז ושיהיה לו נעים, ואתה לא רוצה להרגיז אותו. בהיבט הזה יש סכנה". בהמשך הסבירה ליטני כי היא "נציגת העולם הישן" ובתור שכזו היא חרדה מהאיכות ההולכת ומידרדרת של כלי התקשורת השונים, המנסים לנחש מה הקהל שלהם רוצה. "אני הייתי הרבה שנים עורכת בהארץ", אמרה, "ולפחות בשני העשורים הראשונים, כל השאלה הזאת של מה פופולרי בכלל לא חצתה לנו [במחשבה]. יכול להיות שזו טעות, יכול להיות שחיינו בתוך בועה. היתה הפרדה מוחלטת בין מי שצריך היה לעשות את השיקולים של איך לשווק את העיתון ואיך לקרוא למפרסמים לפרסם יותר, והעורכים התעסקו בעשיית הדבר שלשמו הם אולי היו מוכשרים יותר ואולי מוכשרים פחות". בעשר השנים האחרונות, סיכמה ליטני, שיקולים שיווקיים ומסחריים הפכו חלק בלתי נפרד מהשיקולים המקצועיים, והם הולכים וכובשים להם מקום גדול יותר.

חשוד ברצח ערבים מגיע לכותרת הראשית של "הארץ" | השב"כ לזו של "מעריב" | ובן כספית מביא את גרסת חורב

חיים פרלמן, פעיל הימין החשוד ברצח ארבעה ערבים, תופס היום את כותרות שלושה מהעיתונים היומיים. הוא אינו לבדו שם: ב"מעריב" וב"ישראל היום" נמצא יחד איתו על ספסל הנאשמים גם השב"כ. "שיטת השב"כ" היא הכותרת הראשית של "מעריב", וב"ישראל היום": "השב"כ: עשינו הכל באישור הפרקליטות". הכותרת של "הארץ" היא "החשד המרכזי נגד חיים פרלמן: רצח בדקירות ארבעה פלסטינים". "מחריף העימות סביב חיים פרלמן", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". "מצד אחד המשטרה טוענת כי הוא מחבל יהודי ורוצח סדרתי. מצד שני הוא סיפק קלטות ובהן נשמע סוכן שב"כ מדבר איתו על האפשרות לחסל את ראאד סלאח, ראש הפלג האסלאמי הצפוני. השב"כ: השיחות איתו נועדו לאסוף מידע עליו – ולא להדיח לפשע; כשהרגשנו שמאבדים שליטה, עצרנו אותו". ב"מעריב" רוח הדברים נוטה עוד יותר לראיית השב"כ כגיבור הסיפור: "בסדרת הקלטות שמתעדות שיחות בין חיים פרלמן לבין המדובב דדה נחשפת שיטת ההפעלה של החטיבה היהודית בשב"כ. גורם בטחוני המעורב בחקירה מאשר: ההקלטות אותנטיות, מדובב השב"כ אכן ניסה לגייס את פעיל הימין הקיצוני", נכתב בכותרת המשנה לראשית. מעל לכותרת מובאים ציטוטים מההקלטות, וגם העמוד הפותח מוקדש להן ברובו, כשמודגש שוב כי הן "חושפות את דרכי הפעולה האגרסיביות של החטיבה היהודית בארגון". "בית-המשפט בפתח-תקווה האריך אתמול בשבוע את מעצרו של פעיל הימין חיים פרלמן, החשוד בארבעה מקרי רצח, שבעה מעשי נסיון לרצח וכן החזקת נשק בשנים 1998, 1999 ו-2004", נפתחת הידיעה הראשית של "הארץ". "להארץ" נודע", כותבים חיים לוינסון ועמוס הראל, "כי שירות הביטחון הכללי מחזיק בהקלטות ותמלילים של פרלמן המספר על מעשי הרצח שבהם הוא חשוד". בנוגע להקלטות שחשף פרלמן הם כותבים: "בניגוד לטענתו של פרלמן כי השב"כ ניסה לגייס אותו כמקור, בשב"כ אומרים כי הגיעו לפרלמן בחודשים האחרונים בעקבות מידע חדש שקשר אותו למעשי הרצח [...] פרלמן חשב שמחפשים לגייס אותו כמקור", ממשיכה הידיעה ב"הארץ", "דהיינו לשאוב את המידע שברשותו, אפילו תמורת כסף. בפועל הוא היה יעד שניסו בדרכים מתוחכמות להפליל אותו". "יצה הוא מסוג הנחשים שאם לא תרוצץ את ראשו, הוא תמיד יחזור להכיש אותך". זה הציטוט שבחרו עורכי מוסף השבת של "מעריב" לשער, כהפניה לראיון שערך בן כספית עם יחיאל חורב, ראש המלמ"ב לשעבר. הרקע: הקרנתו אתמול, אחרי עימות מתמשך עם הצנזורה, של הסרט "ממלכת הסוד" בבימויו של ניר טויב ובכיכובם של תא"ל יצחק (יצה) יעקב כגיבור החיובי וחורב כזה השלילי. בראיון מכחיש חורב כל קשר לבחישה מאחורי הקלעים וניסיון להשפיע על החלטות הצנזורה הצבאית, ומכחיש גם כי מאחורי הפעולות נגד יצה עמדו נקמנות ופרנויה. כזכור, יצה, וטרן בכיר של מערכת הבטחון, נעצר לתקופה ארוכה והואשם שחשף מידע צבאי סודי בספר זכרונות שתיכנן לפרסם ובראיון עיתונאי. כספית מזדהה לגמרי עם עמדתו של חורב, ומציג אותו כקורבן של הסיפור: פקיד מדינה נאמן, העומד מול מכונה דורסנית של קצין בכיר בדימוס עתיר קשרים. לפי חורב, "אני לא יכול לספר לך מה היה בספר. אבל מדובר בדברים הכי כמוסים שאפשר להעלות על הדעת", ולפי כספית, "גם אני לא יכול לדבר על זה. אבל מי שחושב שמדובר כאן במקרה ואנונו 2, במישהו שצועק יש לנו פצצה, טועה. מדובר בדברים אחרים, מבצעיים, פרסומם עלול להמיט נזק נוראי". בעמ 3 של "מעריב", המוקדש לקידום הראיון של כספית עם חורב, מודפסת גם ביקורת של מאיר שניצר על הסרט: "כלל לא ברור מה בדיוק מסוכן היה בסרט הזה, עד כדי כך שהמפיק-במאי טויב נאלץ להתמודד בבתי-משפט מול הצנזורה שאיימה לחסלו. ממלכת הסוד הוא יותר בבחינת מסיבת סיכום לפרשייה עגומה ביותר, שאינה מעלה ואינה מורידה בכל הקשור לחשיפת אותו סוד שחפצה למזמזו. "ייתכן, כמובן, שאותן ארבע דקות קצרות שטויב התחייב בפני בית-המשפט לקצץ בסרטו בתמורה לאישור ההקרנה שניתן לו היו זרועות בטונות של סודות מדינה שאוי לאוזן השומעת אותן. על פניו נראה שמי שרצה לעצור את הקרנת הסרט הזה לא חשב כלל על הסרט או על טויב יוצרו. הוא חשב על הפוזה של הגעוואלד שמפגינה לאחרונה מדינת ישראל במסגרת המגמה הרעשנית לעצור את איראן מפיתוח אמצעים גרעיניים". "ההתנתקות השנייה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ומלווים אותה תצלום של שר החוץ אביגדור ליברמן ולוגו בגודל כמעט זהה של המלה "חשיפה". שמעון שיפר מביא לקוראי העיתון את "התוכנית המהפכנית של שר החוץ ליברמן: ניתוק מוחלט מרצועת עזה. לפי ההצעה: ישראל לא תפקח על הנכנסים והיוצאים לרצועה, ותתמוך בהקמת תחנות כוח, מתקני התפלת מים ודירות לתושבים. המטרה: הכרה של העולם בסיום הכיבוש". "העובדה שגם בעלי משורר", אומרת המשוררת סיון הר-שפי לרן יגיל מ"תרבות מעריב" ("מרחק שנות אור מהסצינה, מתוך קרוואן בגוש עציון, מפלסת את דרכה אל פסגת דור המשוררים החדש בישראל"), "מתבטאת בזה שיש יותר ערימות של כביסה לא מקופלות". "האם המתנחלים הם חברה במשבר?", שואל אותה יגיל. "האם ישנה חברה ללא משברים?", שואלת אותו הר-שפי. "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר", כתב פעם הרב קוק, "בוודאי היא קרועה. אי-אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה". "לידיעת הנושים", נכתב במדור הרכילות "ליאורה" ב"סופשבוע" של "מעריב", "אריאל בן-ארי, המוכר לכם יותר בשם ארקדי גאידמק, מתכנן לנחות בנתב"ג בעוד שלושה שבועות". כותרת המשנה לראשית על שער "7 לילות" של "ידיעות" היא: "תחת מסווה של צוות עוזרי אוליגרך שאיננו קיים, יצאו כתבי 7 ימים לבדוק מה מוכנות לעשות קבוצות כדורגל בליגת-העל רק כדי שמיליארדר פיקטיבי ומפוקפק ירכוש אותן". המשכה של הכותרת: "לזרוק ערבים מהקבוצה? אין בעיה, רק להיזהר מהתקשורת השמאלנית. לשלם במזומן ביד? בטח, רק שאף אחד לא יידע. להפסיק להחתים זרים מאפריקה? בוודאי, הם כמו קופסת שעועית, אחרי חצי שנה נרקבים". אין כמו עולם הכדורגל כדי לאסוף תובנות חברתיות. יהיה מי שיסתייג מההתחזות שנקטו הכתבים גיא ליברמן, יאנה פבזנר ומשה רונן כדי לאסוף את המידע לכתבה. אחרי הכל, שום פשע לא נעשה שיצדיק התחזות כדי לחשוף אותו, שום פשע לא התגלה בעקבות התחקיר, ומה עוד שבמעשה ההתחזות כתבי "7 ימים" יוצרים בעצמם את המציאות שהם מדווחים עליה. בכל מקרה, אם מכריעים בדילמה האתית הזו לחיוב, כפי שעשו העורכים לאחר שכנראה התלבטו בעניין, מתקבלת מן הכתבה תמונת מציאות ישראלית בעלת עניין, לא בכך שיש בה חידוש או גילוי, אלא בדיוק להפך – משום שהיא מאששת את הרמזים לה, הצצים כיבלית ברחוב, בטלוויזיה, בכביש, בחדר המדרגות ועל חוף הים. במשפט אחד – תהליך הניוון שהעביר ההון את החברה הישראלית. הלך האִלתור אך לא הסמוֹך, את המקוריות החליפה רשלנות, ועל חשבונם של החמימות, הישירות וחוסר האמצעיות צמחו כגידולי פרא השנאה, האופורטוניזם והנוכלות. מהעממיקו נשאר הקופיקו. תחקיר האוליגרכים מצטרף לתמהיל כתבות מגוון של "7 ימים", ובו לפחות עוד שתי כתבות בעלות חשיבות: כתבה מתורגמת מה"רולינג סטון" על דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, וכתבה של מירב בטיטו על היחס למיניות ילדים במגזר הדתי. יש גם כתבה של יאיר לפיד, שביקר במאיץ החלקיקים בשווייץ ומביא משם את רשמיו בסגנונו המנופח הרגיל. "החלקיקים", מסביר אחד המדענים המרואיינים, "הם נקודות זעירות, והמרחקים ביניהם גדולים מאוד יחסית, כך שאנחנו עשויים בעיקר מרווחים". בטורו הקבוע ב"תרבות מעריב" כותב מנחם בן על חילופי העלבונות בין ירון לונדון לגודי ניר-מוזס-שלום: "כשגודי שואלת מי זה ירון לונדון, ומספרת לנו שמעסיקים אותו בידיעות אחרונות בגלל רחמים, היא מזכירה לנו מה עומד כאן מול מה: העמדה התת-תרבותית שהיא מייצגת מול האינטלקטואליות המעודנת שמייצג ירון לונדון". "הכתיבה של שלו רהוטה מאוד", כותב אריק גלסנר בביקורת ב"תרבות מעריב" על ספרה החדש של מיכל שלו, "ממערב לירח", "ואיני מזלזל כלל ביכולת לכתוב ברהיטות, זהו בהחלט סוג של כישרון. משוקע בכתיבה גם תחקיר סביר על עולם המוזיקה, ולפרקים אף שלו מנסחת בישירות יעילה רגשות וכאב אנושיים [...] היה ניתן לפטור לכאורה את הרומן ככתיבה טובה בסוגה. בקריאת רומן מהסוג הזה, הרומן המלודרמטי הפופולרי, אנשים נהנים לא למרות הקלישאות אלא בגללן. הקלישאות מקלות על קריאתו וקליטתו המהירה של הסיפור. לפיכך, לכאורה, אין טעם לקטול ספר שכזה. "אבל", ממשיך גלסנר, "אני סבור כי אי-קריאת הדברים בשמם, אי-ההתייחסות לכך שזו כתיבה נמוכה [...] הובילה בעשורים האחרונים לאיבוד קני המידה. וכשאין שומרי סף, הכתיבה הבינונית, שאינה סובלת מענווה, ממהרת לאכלס את מרכז המערכת ולהכריז על עצמה כמלכה". ועוד כותב גלסנר: "היותו של יואב [גיבור הרומן] מוזיקאי אינה סותרת את היותו בשר מבשרה של המערכת המערבית שאתוס ההצלחה מניע אותה. פסנתרן מצליח הוא בדיוק כמו כדורגלן מצליח, חלק ממנגנון התחרות הכללי. כך מבהירה מאיה ליואב: אנחנו עומדים לשנות כמה דברים. יחסי-הציבור שלך יהיו מעתה הרבה יותר ממוקדים. אתה צריך להיות לא רק פסנתרן-כוכב, אלא מותג. כמו שחקני כדורגל שהפרסום שלהם חוצה את גבולות המגרש. "הבחירה במוזיקה קלאסית כנושא לרומן יוצרת אנלוגיה בין האפיל האריסטוקרטי שיש למוזיקה הזו לאתוס ההצלחה הקפיטליסטי. זאת בהתאם למטרתו האידיאולוגית של הרומן, שהיא, כאמור, הקניית הדר ולגיטימיות של אצולה למצליחני השיטה העכשווית". כתבת השער של החלק השני של מוסף "ישראל שישישבת" של "ישראל היום" עוסקת בהשלמת השיפוץ במוזיאון ישראל "לאחר שלוש שנות שיפוצים ו-100 מיליון דולר". יונתן אמיר כותב על תערוכות הקבע החדשות שיוצגו במוזיאון, בין השאר "אולם הכולל שחזורים של מבני תפילה המקודשים ליהדות, לנצרות ולאסלאם [...] באגף האמנות היהודית הוקם שחזור אותנטי של בית-כנסת מסורינאם [...] רצפת המבנה מכוסה חול לבן". האוצרת טניה כהן-עוזיאל מספרת כי "יש שתי פרשנויות להכנסת החול לבית-הכנסת. האחת, פרקטית, טוענת שיהודי סורינאם, שהיו ברובם צאצאי אנוסים מספרד ומפורטוגל, נהגו להשקיט את צעדי המתפללים באמצעות פיזור חול על הרצפה, מתוך הרגל להסתיר את פעילותם הדתית מן הציבור הרחב. הפרשנות השנייה רוחנית יותר, ולפיה הוכנס החול לבית-הכנסת כדי להזכיר למתפללים את עובדת היותם עם המדבר, המקיים את חייו בגולה". "השיפור ברמת המינהל הישראלי עצום", מצטט סבר פלוצקר בטורו ב"ממון" את יורם יהב, שעמד בראש המכון להשבחת מינהלים. "תסתכל על טבע, על שטראוס-עלית, אילו הצלחות קטפו בעולם. ישראל מייצרת כיום מנהיגים בעסקים, לא בפוליטיקה". "חרדה, מתח, מיחושי לב, דיכאון, נדודי שינה ופצעי שושנה. מנהלי חברות ציבוריות מספקים הצצה נדירה לתסמונת הדו"חות הרבעוניים, הסינדרום הכי מושתק במשק הישראלי", לשון כותרת המשנה (המגזימנית) לכתבה של דיאנה בחור-ניר במוסף "כלכליסט". "צריך ללמוד לנהל את הציפיות של המשקיעים, לא להבטיח יותר מדי ולא לקיים יותר מדי", אומר צבי ימיני ("יו"ר פולימר לוגיסטק והיידרו אינדסטרי") בציטוט המסכם את הכתבה. והוא מוסיף: "אני לא מוכן יותר להיות מנכ"ל. אני בפרק אחר, כיו"ר, מאציל סמכויות, מביא את הניסיון, הידע והקשרים שלי, בלי הלחץ היומיומי שעובר מנכ"ל. אני כבר לא חי מרבעון לרבעון". לא רק בעסקים, גם בעיתונות יש מנהיגים. "8 הסכנות הגדולות של הריכוזיות" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר", שאנשיו אינם מתעייפים מהמרדף אחרי המטרה שהציבו לעצמם. "המאבק בריכוזיות צובר תאוצה", נכתב בכותרת המשנה, "שליש מהח"כים חתמו השבוע על הצעת חוק לעידוד התחרות". המשכה של כותרת המשנה נראה כאילו נלקח מספר לימוד לילדים בבית-ספר עממי: "כיצד משפיעה הריכוזיות על הצרכנים בישראל? ריכוזיות פירושה שמעט שחקנים שולטים ביותר מדי משאבים. שיש במשק אנשים שאסור לגעת בהם כי הם חזקים מדי. שהחלטות מתקבלות על בסיס אישי ולא על בסיס ענייני. שהתחרות במשק נמוכה והמחירים גבוהים. ויש כמובן עוד סכנה אחת: לדמוקרטיה". לקרוא עם רעמי תופים במקומות הנכונים. במוסף "מרקר ויק" מגיש גיא רולניק, בטור מוצלח במיוחד, מדריך לקריאה בהכרזות ראשי תעשיית הסלולר. "ממש כמו גאידמק שחילק קרטיבים לעניים וקיווה לרוץ על גבם לכנסת, כך ידידי גיא מרוז, שהתקנא בחברתו לשעבר שלי יחימוביץ, רוצה לרוץ לכנסת על גבם של אותם עניים שהוא מטפל בענייניהם", כותב מנחם בן במדור שהוזכר לעיל. "מעכשיו", הוא ממשיך, "כל שידור של אורלי וגיא לטובת מגזר עשוק כלשהו יוכל להיחשב כתעמולת בחירות זולה לכנסת. כחלוקת קרטיבים גאידמקיים מסוג אחר. לא נעים". חברת השעונים ברייטלינג קיבלה את הצלם זיו קורן (שצילם), את מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן-אליהו (שחתום על הכתבה), חמישה עמודים ואת השער של מוסף "ישראל שישישבת". העילה: התנסות עם הצוות האירובטי של החברה, שאותו היא מטפחת לצורכי שיווק וקידום מכירות. "כידוע", נכתב בפורום של מעריצי חברת השעונים, "זיו קורן, מהצלמים המובילים בישראל, טס גם הוא ברייטלינג. זיו קיבל אישור מיוחד להעלות מצלמה ל-JET ולצלם. תחשבו כמה שוקלת מצלמה מקצועית וכמה מאמץ נדרש להחזיק אותה שאתה ב-5 G ועוד באמצע הוא מחליף עדשות". ובהודעה שלאחריה נכתב: "קודם עלי לציין שקובץ התמונות בסרטון והנתונים שנכתבים פה, אכן עושים חשק לרכישה של BREITLING כמעט מכל סוג שהוא !!!".

עיתונות הספורט מזהה את כיבוש עולם הכדורגל על-ידי גורמים עברייניים, אך נשבית ונהנית מההתחככות | אימיילים של בכירים ב-ynet חושפים את הקשיים באיחוד מערכת הספורט עם "ידיעות אחרונות"

הם מפחדים. זהו פחד מסוג אחר. חשש לשלומך, לחיים שלך. חברים ייעצו לרדת קצת למחתרת, אפילו לבדוק את תחתית הרכב, להיות עם עיניים בגב. ישראל איננה ברזיל, אבל להיות כתב ספורט מתחיל להיות קצת מסוכן. זה כבר לא רק לדווח מי נפצע באימון ולחלק ציונים לשחקנים. מדובר בהתחככות הולכת וגוברת עם גורמים עברייניים, שחדירתם לכדורגל הישראלי לא החלה השנה, אבל רק לאחרונה אפשר להבחין בהם יותר ויותר במרחב התקשורתי. כתבת הפרופיל בספורט "ידיעות אחרונות" על גל יוסף, המעורב בענייני בית"ר ירושלים ושהוגדר כ"איש עסקים ששמו נקשר לדמויות מוכרות מעולם הפשע", הריחה מפחד. לא רק מפחד הדיבה, שהפך לצל כבד על כלי תקשורת כיום, אלא פחד אחר, קיומי, פיזי. בקצה הפחד הזה לא אורב מכתב התראה של עורך-דין. שמו של גל יוסף נקשר לעולם הפשע, על אף שמעולם לא הורשע. שמו מוכר היטב למשטרה. על-פי פרסומים שונים הוא היה יעד מודיעיני, ולפני שנה וחצי הוגש נגדו כתב אישום בגין איומים. גל יוסף הוא מבעלי הכח עמידר–רמת-גן מהליגה הלאומית, שותף בכרטיס השחקן של טוטו תמוז מהפועל תל-אביב, ובשנים האחרונות הפך לגורם משפיע גם בבית"ר ירושלים. ארקדי גאידמק מתייעץ איתו, כך פורסם, ומעריך מאוד את דעתו. על מהות הקשר והסיבות לו נרמז פה ושם בעיתונות, כביכול בגלל הלוואה שנטל ממנו האוליגרך. בראיון ה"עצבני" שפורסם עם גאידמק ב"7 ימים" האחרון לא היתה שאלה אחת בעניין הזה. פספוס גדול של המראיינים. יוסף הקפיד כל השנים לשמור על פרופיל נמוך. הוא מסרב להיחשף ולהגיב בתקשורת, והעיתונאים לא ממש לוחצים עליו. בשבועיים האחרונים עלה שמו לכותרות לאחר התפטרותו של יובל נעים, מאמן בית"ר ירושלים. נעים הודה בראיון בערוץ הספורט וב"ידיעות" כי יוסף הוא האיש הכי מקורב לגאידמק וש"יש לו הכוח להזיז דברים בבית"ר". בשבוע שעבר המשיכו ב"ידיעות" להזכיר את יוסף. הפעם הבליטו ציטוט מדברים שאמר ליו"ר בית"ר ירושלים, איציק קורנפיין. מרוצים מעצמם, המשיכו ב"ידיעות" לרכוב על הגל, וביום רביעי שעבר פירסמו כתבת שער: פרופיל על גל יוסף מאת אלי סניור, שהוא כתב ספורט וכתב משטרה. הכתבה היתה זהירה מאוד, חלבית, כמה מהניסוחים לוטשו באיזמל משפטי, ומצד שני, העובדה שיוסף תורם בסתר לעמותות חתמה את הכתבה כמו היתה הפי-אנד. משפט אחד כמו סיפר את כל הסיפור: "יוסף נחשב לאיש של כבוד, אחד שנוהגים לכבד בעיקר בזכות שמו". קוריוז קטן: בכתבה נטען כי גל יוסף מעניק שקט למועדון בית"ר ירושלים. שני עמודים קודם לכן, בידיעה זעירה, פורסם כי מאמן הכושר והפיזיותרפיסט של הכח עמידר, הקבוצה שבבעלות יוסף, התפטרו בגלל אי-תשלום שתי משכורות. אייטם שלא העניק כבוד ליוסף או הוסיף שקט לקבוצה שלו. רוב התגובות לכתבה, שפורסמה גם ב-ynet, זעמו על שיוסף יצא "צדיק", "פיה טובה", "נמר בעור כבש", "הנדיב הידוע" ועוד. הקוראים, שלא קיבלו את ראשו של יוסף על מגש, עשו את מה ש"ידיעות" לא עשה בגלל זהירות או פחד, או שניהם גם יחד: הם פירטו בעצמם את עלילותיו של האיש ולמעשה השלימו את הסיפור. גם בספורט "וואלה" לא נותרו אדישים. "גל יוסף לא יכול היה לחלום על כתבה מפרגנת יותר מזו שקיבל בספורט ידיעות אחרונות", כתב פז חסדאי טור ביקורת קטלני. "הוא [גל יוסף] מייצג תופעה פסולה של אנשים מפוקפקים שהשתלטו על הענף [...] לא ברור אם יוסף יוצא גבר מכל הסיפור הזה. ברור שכל השאר יצאו סמרטוטים". "ידיעות אחרונות" לא היה הראשון להציף את שמו של יוסף ולכתוב על גורמים מפוקפקים בכדורגל הישראלי. באוגוסט 2011 פורסמה ב"הארץ" ידיעה של משה בוקר, ולפיה בהתאחדות לכדורגל לא אוהבים את ההסכם המתגבש בין בית"ר ירושלים לגל יוסף על רכישת חלק מכרטיס השחקן של תמוז. "שמו של יוסף", כתב בוקר, "נקשר פעמים רבות לפלילים, אולם עד היום הוא לא הורשע בעבירה שבגינה ריצה עונש מאסר". ב-2007 כתב אביעד פוהורילס ב"מעריב" על שיתופו של העבריין בן כהן באימונים של הפועל רמת-גן. בכל השנים האחרונות, שבהן חיזקו גורמים עברייניים את אחיזתם בקבוצות כדורגל, לא פורסם תחקיר אחד על התופעה, לא היה ניסיון להתחקות אחר ממדיה ולרדת לשורשיה. העובדות ידועות לכל, אבל הפחד משתק, בתוספת מצב שבו אין "אקדח מעשן" שיסכים לעשן. בעיתונים מתפרסמים מדי פעם רמזים על התנהלות בעייתית של גל יוסף, כמו של אחרים, אבל הם אינם מלווים בראיות. גם המשטרה לא הצליחה להפליל את יוסף ולגרום להרשעתו. נוח לתקוף את "ידיעות" על כתבה חצי אוהדת לגל יוסף, אבל בואו נראה את כתבי "וואלה" מפרסמים תחקיר מקיף על מעורבות העולם התחתון בכדורגל, ולא רק תוקפים את מי שניסה לטפל בעניין, גם אם התוצאה הפכה את יוסף לצדיק. המציאות מורכבת יותר מחוקי היסוד של להקת הכלבים שהופקדה על שלום הדמוקרטיה. יוסף, כמו שורה של טיפוסים מפוקפקים ששמם נקשר לעולם העברייני ושהולכים וכובשים את עולם הכדורגל, הוא סכנה אמיתית לתרבות הספורט, אבל בו בזמן הוא גם הלחם והחמאה שלה. וכך רוחשת תקשורת הספורט משתי מגמות סותרות: האחת מכירה בתפקידה לחשוף נגעים מזהמים ולהוקיע אותם, והשנייה מכתירה סלבס, מזהה את ריח הרייטינג הנושב מהם ונהנית מההתחככות בכוחניות שקורנת מהם. השטח האפור, שהולך ומתרחב, מתמלא במושגים כמו "לכאורה" ו"על-פי החשד", ומאידך במעשים שהם ספק בלתי חוקיים, אולי רק לא ממש מוסריים, אולי סתם בריוניים, כמעט ממזריים, הנושקים לגבול התחמנות המקובל. השטח האפור הזה מאפשר עיתונות עצלה, יורקת עצות ואבחנות מן היציע ומצדיקה את העמדה הזאת ב"אופיניון פייפר", או מייצרת עיתונות פחדנית ומבוהלת. כדי להיחלץ מן הצבת הזאת יש צורך לא רק בעיתונאי עם ביצים מברזל ובעורך אמיץ שעומד מאחוריו, אלא גם במו"ל שלא רואה את ייעודו רק בשורת הרווח. שילוב של אלה הוא נדיר ביותר. העיתונות, ובמקרה הזה עיתונות הספורט, תמשיך בינתיים לייצר כתבות זהירות ורופסות על מעורבות העולם התחתון בכדורגל, כשהיא חוסה בצלן של תגובות קוראים שיעשו את עיקר העבודה. "הספורט לא זוכה לייצוג סביר יחסית לעניין שהוא זוכה לו, וההומפייג שלנו לא רלבנטי בתחום מרכזי בחיים הציבוריים". כך התלונן ערן טיפנברון, המשנה לעורך ynet, בפני עורכי האתר. זה קרה בתקופה שבה אוחד מדור הספורט של האתר עם זה של ספורט "ידיעות אחרונות". האיחוד הפיזי, כשאנשי ספורט ynet הפכו לחלק אינטגרלי ממדור הספורט של העיתון, הקשה על התקשורת עם עורכי דף הבית של האתר והפך אותה למסורבלת. התכתובת בנושא מערכת הספורט החדשה נחשפה במסגרת תצהיר שהגישו עורכי-הדין של ynet מול עורכי-הדין מטעם ארגון העיתונאים, המייצגים את אראלה גניסלב, עורכת דף הבית של האתר, שפוטרה לאחרונה ועתרה לבית-הדין לעבודה. וכך כתב טיפנברון ב-30 באוקטובר 2011 לעורכי דף הבית: "העובדה שעורכי הספורט אינם יושבים איתנו אינה בריאה. מבחינתכם עובדה זו מציבה לכם אתגר: לבחון את האייטמים בחינה כזו שתצמצם את הקושי מכך שאנשי הספורט אינם לצדנו. במלים פשוטות: אתם חייבים לתת לאייטמים האלה תשומת לב רצינית יותר על מנת למנוע אפליה לרעה. רק בימים האחרונים היו מספר אייטמים שלטעמי קיבלו חשיפה לא מספקת. מסיבת העיתונאים של תמר מעוז היום למשל [הכדורסלנית שהוריה נרצחו בירושלים ושאחיה מואשם בביצוע המעשה], או תקציר ה-6:1 בדרבי של מנצסטר. יש לנו העושר הגדול ביותר של תקצירי הווידיאו מכל כלי התקשורת בארץ. הטורים, למשל של עמיר פלג, זוכים להצלחה יפה ברייטינג". גניסלב השיבה על כך לטיפנברון: "העבודה מול הספורט בעייתית מאוד מאז שעזבו, ולצערי זה מטריד אותנו יותר מאשר אותם". גניסלב המליצה לטיפנברון: "אולי כדאי שתחליף כמה מלים עם ניקי [סגן עורך מדור הספורט ב"ידיעות" והאחראי על הספורט ב-ynet]. אני מבינה שהבנאדם עסוק בטירוף, אבל על המזבח הזה מוקרב אחד הערוצים הכי חשובים שלנו. חושבת שכדאי להציע לו למנות מישהו שיהיה בקשר קבוע איתנו". טיפנברון ענה: "קודם כל, אני מדבר איתו כל יום. אבל מה שחשוב: תקראי טוב מה שכתבתי. אין בעיה בספורט. יש בעיה בהומפייג. שימו לב! ההומפייג נפגע, לא הערוץ". אבל גניסלב התעקשה: "יש בהחלט בעיה בספורט ולא בהומפייג. וממה שכתבת אני מתרשמת שניקי עדיין לא הבין איך זה עובד, אם הוא מדבר איתך ולא איתנו – אלא אם כן אתם מחליפים חוויות על דברים אחרים. אנחנו לא יכולים לבדוק בציציות של כל כתבה כדי לגלות אם היא שווה למרות שלא הומלצה, וסאגת סופשבוע היא סיפור בפני עצמו". מה קרה מאז בספורט ynet המאוחד? הקשיים ההתחלתיים בגלל הקשר המרוחק עם אנשי ההומפייג הסתדרו בינתיים, לאחר שאחד מעורכי המדור הפך לאיש קשר קבוע. ספורט ynet בגלגולו החדש הפך לצהובון בהשוואה לסולידיות שאיפיינה אותו לפני האיחוד. כמויות ה"פרסום ראשון", "חשיפה" ו"בלעדי" עלו פלאים, בין היתר בגלל הקו הכללי של עורכי האתר, המעדיפים את ה"מעניין" על ה"חשוב". התכתובת הפנימית שנחשפה בין העורכים הבכירים באתר מלמדת על המגמה. היא תגבר, מן הסתם, במסגרת קרב האיתנים מול "וואלה" על הבכורה בטבלת המדרוג. 1. כיצד זכתה חברת נייקי לכך שערוץ הספורט והכתב גיל ברק התגייסו כדי לקדם מוצרים חדשים שלה? עוד ביזיון מתוצרת תקשורת הספורט. במדור הספורט של ynet יצאו מהעניין באלגנטיות כשהאייטם השיווקי הזה פורסם בערוץ הבריאות. עכשיו נראה מה תהיה תשובת המתחרות של נייקי ואיזה עיתונאי יסכים למכור את שמו בשביל טיסה לאירוע חגיגי בחו"ל. 2. אירועי האולסטאר של ה-NBA נערכו בשעות הקטנות של הלילה. עבור רבים שהחמיצו את המשחקים והתחרויות השונות צריכה פינת ספורט בבוקר, בתחנת רדיו, לספק את המידע. בעוד שבגלי-צה"ל הרחיבו על כך ביום ראשון מפי טל שורר, בתוכנית המקבילה ברשת ב לא הזכיר המגיש בני פייסיק את אירועי הלילה הקודם, ויצא ידי חובתו במשפט סתמי שסיפר שהלילה ישחק המזרח מול המערב. דל, עלוב ולא מספק.

"התיקונים" 71: רוני סופרסטאר ב"כלכליסט", הרצל עוזר ב"דה-מרקר", הרצל עוזר ב"דה-מרקר", פרשת בלה-בלה ב"הארץ" ועוד פרשות מהעיתונות העברית

בעקבות המהומות במצרים צפה מחדש שגיאה ישנה של פוקס-ניוז (7.09), שהעבירה את מצרים לעיראק. ואילו ב"מקור ראשון" העלימו את לוב (28.1.11). ואת טוניסיה העבירו מצפון-מערב לסודן לצפון-מזרח. ובינתיים, מצרים: 80% מהמדינה נחטפו! (ynet, 6.2.11) המהפכה האנטי-מוסלמית: מפגינים מצריים מבזים את מוחמד. ובינתיים, במציאות: מפגינים מצריים מבזים את מובארק (nrg מעריב, 30.1.11). פיצוץ צינור הגז במצרים יוביל לעליית מחירים של 10%, 20%, 30%, נמכר! (אתר "דה-מרקר", 6.2.11) מה עושה לִיד על רוני סופרסטאר בכתבה על הגז המצרי? ("כלכליסט", 6.2.10) טיולים מומלצים: מצרים לעומק וסיורים בעקבות לוחמים במצרים (המוסף "מסלול", "ידיעות אחרונות", 31.1.11, בעיצומה של המהפכה). כמה גלילי נייר ממוחזר דרושים כדי להדפיס עיתון שמדווח על המהפכה במצרים? (ynet, 12.2.11) המזרח הרחוק-רחוק תצלום יפה של אותיות קוריאניות, אבל מה הוא עושה על שער המוסף הפרסומי "מגזין סחר חוץ והשקעות ישראל-סין"? ("הארץ", 31.1.11) צאנל טו ניוז אין אינגליש אם אתם לא יודעים אנגלית, עדיף שלא תצייצו באנגלית, חדשות ערוץ 2 בטוויטר. וזו לא הפעם הראשונה שטוויטר חדשות 2 מככב ב"תיקונים". וגם לא השניה. אחרי מות "השופט שהתאבד זומן לשיחת בירור" (חדשות 2 באינטרנט, 9.2.11). "מנהל בתי-המשפט לא הגיע לשבעה על השופט שהתאבד לבקשת משפחתו" (ynet, 15.2.11). דאבל אימפקט המאמר של דפנה ברק-ארז וגדעון ספיר היה כל-כך מוצלח, שבאתר "דה-מרקר" פירסמו אותו פעמיים (16.1.11, 24.1.11). שמישהו יתקשר לממונה על ההגבלים העסקיים: הרצל עוזר משמש מנכ"ל הוט ויס בו בזמן! ("דה-מרקר", 2.2.11) הזמנים, הם משתנים מי שמשאיר לעורך ב"דה-מרקר" הערה לעדכן את תיאור הזמן מ"היום" ל"אתמול" כשהוא מפרסם את הכתבה למחרת בעיתון המודפס, צריך להזכיר לו גם להסיר את ההערה לפני הפרסום. מה הטעם לפרסם הודעה על ניסוי צופרים אחרי שהתחיל? (ynet, 15.2.11) פרשת השבוע פרשת השבוע: פרשת בלה-בלה, שבה עורך שוכח לעדכן את שמה של פרשת השבוע בתבנית הקבועה ומשאיר את שומר המקום "בלה-בלה" ("הארץ", 4.2.11). כמה ימים אחר-כך פורסמה התנצלות. מזג האוויר הסופה היתה כל-כך חזקה שהיא העיפה את קווינסלנד מצפון-מזרח אוסטרליה לדרום-מזרחה, והעלימה את טסמניה (CNN, 2.2011). מה לא בסדר במודעה הזאת ("גרוזלם פוסט", 19.1.11)? מוזמנים לנחש בדף הפייסבוק של "העין השביעית". התיקונים הגיעו מאהוד קינן בטוויטר, אורי ברנשטיין, אורן פרסיקו, איתי גליקסמן, אתר "כיפה", גילעד נס, דבורית שרגל ב"ולווט אנדרגראונד", הלל גרשוני ב"בלוגרשוני", ויטלי מיזיריצקי, יובל גבאי, יונית חגואל, יוסי גורביץ בפליקר, ליאור כהן בפייסבוק, לירון מילשטיין, מימי קינן, מתיו שולץ ב"הראלד סאן", נעמה כרמי בטוויטר, סטפנו סקאליה בטוויטר, עדי שגיא, עידן דורפמן, קרייג סילברמן ב-Regret The Error. אייקונים: פרויקט PICOL (רשיון cc-by-sa); מפת אפריקה: Eric Gaba וחי (רשיון cc-by-sa). נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת tikunim@kenans.net, וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

בפרשת מינוי הרמטכ"ל נוהגת העיתונות כראוי כאשר היא פושטת מעל פוליטיקאים וגנרלים את שבעת צעיפי השיווק והיחצנות. ואילו שופטי העליון העירו הערה תמוהה בתיק גלנט

"זכור תמיד", יעץ לי פעם עמית עיתונאי מנוסה, "האנשים שם למעלה אינם שונים ממני וממך. לפעמים הם יודעים קצת יותר מאיתנו, אבל הם לא יותר חכמים". זו תזכורת ראויה לעיתונאים: אסור ליפול שבי בקסמם של מדינאים, גם לא גנרלים. לאיש מהם אין יכולת מאגית. כשהם מקבלים החלטות, טובות או רעות, אין בידיהם כדור בדולח. שום אצבע אלוהים אינה נשלחת אליהם. לפעמים הם צודקים, לפעמים טועים. יש בהם ישרי דרך ושוחרי טוב, אבל גם הם אנושיים. לעתים גובר עליהם היצר. שמץ נקמנות צץ פה ושם. אהבות ושנאות, אמביציות ותאוות מניעות גם אותם. לפעמים הם שוכחים שבסך-הכל אנחנו, האזרחים, הטלנו עליהם משימה: לפקד על אוגדה או על צבא, לנהל משרד ממשלתי, לקבל החלטות ראויות בנושאים קריטיים. לא פחות, גם לא יותר. הצרה עם התקשורת שהיא מעדיפה לא פעם לשכוח את רוב הדברים הללו. יש בעיתונות יצר לאו בר-כיבוש לצחצח דימויים. להכתיר מלכים. ציטטנו כאן באחרונה את מה שנכתב ב"ידיעות אחרונות" על אהוד ברק בשנת 1987, כשמונה לסגן הרמטכ"ל: "במהלך שירותו הצטיין ברק לא רק בלחימה זעירה, אלא גם כאיש שריון בעל תפיסות אסטרטגיות מעולות, היודע לקבל את ההחלטות הנכונות [...] ברק נחשב לאיש מבריק ומוכשר, הוא אינטליגנטי ובעל כושר ניסוח וביטוי [...] תחומי התעניינותו מגוונים: ברק מרבה בקריאה ובכתיבה והוא גם מוזיקאי מעולה. על דעת הכל הוא אדם מבריק, מוכשר ואיש רעים". לא רק ב"ידיעות אחרונות" ראו אור פרסומים כאלה. בארצות-הברית, כשמציגים נואם באסיפה בשלל תארים כאלה, הוא משיב לעתים בהצטנעות מבודחת: "אם אבא שלי היה שומע זאת הוא היה גאה בי, ואם אמא שלי היתה מקשיבה לדברים הללו – היא בלי ספק היתה מאמינה". אצלנו חולמת מיד כל אמא פולנייה על חתן כזה לבתה, והעם כולו ניצב דום. "ראיון עם אגדה", היתה הכותרת שנתן "מעריב" לראיון שערכה גאולה כהן עם אריק שרון. עם ביטויים כאלה נולד אחרי מלחמת ששת-הימים המיתוס של קציני צה"ל כבני אלים, המיתוס שהתנפץ לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן בצהרי ה-6 באוקטובר 1973. פוליטיקאים וגנרלים אוהבים עיתונות כזו. מדוע לא, הם הרי בשר ודם. מיתוסים כאלה מחזקים את כוחם, מעניקים להם מימד כריזמטי, קסום, על-אנושי. בעידן השיווק הפוליטי – זה שחודר גם לצמרת הבטחונית, אפילו אם "מסמך גלנט" השנוי במחלוקת לא יצא ממשרדו של אייל ארד – פועלים מנועי עזר רבי-כוח כדי להעצים את המיתוס. חוקר התרבות הצרפתי רולאן בארת כתב על הפוטוגניות האלקטורלית הקורנת מתצלומי המועמדים לפני הבחירות ומעצימה את המימד האי-רציונלי שמתפשט אל הפוליטיקה. לא תכונות ותוכניות מציג התצלום, אלא טיפוסים ודימויים – עלם חמודות, גיבור במדים, קצין עמוס עיטורים, גבר בשל, אזרח גברי. לעתים קרובות מדי גם הציבור מתאהב בדימויים הללו. מה תפקיד העיתונות בשעות כאלה? אולי לקרוע את תצלומי הבחירות, להביא את דיוקנו האמיתי של המועמד, לטוב וגם לרע. לא סתם לנשוך בעקבי פוליטיקאים וגנרלים, אבל לחדול מהתפעמות, לפשוט מעל גופם את שבעת צעיפי השיווק והיחצנות. חשיפת המסמך בערוץ 2, למרות הכל, מילאה תפקיד כזה: היא לא טישטשה את מה שמתנהל מאחורי הקלעים, אלא חשפה את המציאות האנושית העכורה לעיני הציבור. אחרת ספק אם הציבור היה יודע שיש אלופים במטכ"ל שאינם מדברים איש עם רעהו. וגם אחרי הודעתו של ברק על כוונתו למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל – חייבים לדווח, לשאול שאלות. הנה דוגמה אחת: התחקיר שפירסם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" על השטחים שסופחו לביתו-נחלתו של האלוף גלנט. עניין כזה חייב להיות מבורר עד הסוף לפני שימונה לתפקידו, כדי שהעננה הזו לא תרחף מעליו עוד ימים רבים. הבירור הזה עדיין נדרש, אף שעתירה שהגישו התושבים נגד גלנט, תא"ל ארז צוקרמן ותושב נוסף, ונגד כמה רשויות שלטוניות, הגיעה לבג"ץ ונדחתה ביולי 2009. אלא שהחלטת בג"ץ, שעליה חתומים הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליקים רובינשטיין וחנן מלצר, אינה עוסקת כלל בפרטי מעשיו של גלנט. השופטים קבעו כי הטענות שהוצגו בעתירה היו "כוללניות ואינן ממוקדות" וכי "הדרך בה הוגשה העתירה אינה ראויה". המידע הפרטני שהובא בתחקירים לא נבדק על-ידי השופטים. חשוב לעסוק בעניין הזה עכשיו, לפני המינוי הרשמי על-ידי הממשלה, גם כדי לרדת לשורש הדברים, וגם כדי לחסוך מן הרמטכ"ל ומצה"ל עוד טלטלה אם וכאשר העניין הזה ישוב ויעלה בעתיד. אין דבר שמושך אש, ומבטיח עיסוק עיתונאי מתמשך, מאשר תיק פתוח. אגב כך, החלטת השופטים בעניין קרקעות גלנט כוללת קביעה נוספת המחייבת בירור, לא רק בהקשר של הסערה הנוכחית. העותרים, כתבו השופטים, "נקטו בדרך בלתי ראויה בטיפול בנושאי העתירה גם אם חלק מהטענות שהעלו היה בהן ממש, ולו מהטעם שבמקביל לפנייתם לבית-משפט זה, יזמו מסע תקשורתי כנגד המשיבים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית, ודי היה בטעם זה כדי להצדיק דחיית העתירה". האם היתה זו סתם נזיפה נרגנת, או שנקבעת כאן הלכה חדשה, האוסרת על עותרים לבג"ץ להשמיע את קולם גם במרחב הציבורי? האם ברצינות מבקשים השופטים לגזור אלם תקשורתי על אזרחים המנצלים את זכותם לעתור לבג"ץ? האם מאיים בית-המשפט העליון כי מי שיעתור לבג"ץ ובמקביל יפנה לעיתונות וינהל "מסע תקשורתי" – נגד גירוש ילדי עובדים זרים או למען מינוי אשה לוועדת טירקל – סופו שיושלך אחר כבוד ממדרגות השיש של בית-המשפט העליון? זו אמירה מדאיגה ומטרידה: אין דינה של עתירה לבג"ץ – במיוחד כאשר היא נסובה על סוגיות עקרוניות – כדין תיק פלילי המתנהל בערכאה נמוכה, שבהקשר אליו אכן מוטב לעיתונות להניח למערכת המשפט לעשות את מלאכתה במינימום התערבות תקשורתית. אבל נחזור לעיתונות ולזעקות הקרב על לשכת הרמטכ"ל. יש מי שמזהירים שכל העיסוק התקשורתי בפרשה גורם נזק כיוון שהוא פוגע באמון העם במערכת הצבאית. אמון הציבור הוא נכס חשוב. אסור לזלזל בו. אלא שהאחריות לשמירה עליו מוטלת על הפוליטיקאים והגנרלים, שם למעלה. אם הם יתנהגו בקולגיאליות הראויה, לא כנחשים בחצר המטכ"ל ובלשכת שר הביטחון, ימשיכו האם העברייה, וגם האב העברי, להיות משוכנעים שהפקידו את בניהם ובנותיהם בידי המפקדים הראויים ביותר.

כך מתעוותת תפיסת הרייטינג בדרך בין המדגם, מכשירי הפיפל-מטר, ניתוח התוצאות וההודעות לתקשורת. מי יכול ליהנות מן העיוות?

שתי טענות מהותיות העלה כאן בשבוע שעבר אורן טוקטלי נגד אופן השימוש ביציר כפיו. טוקטלי, שהיה מנכ"ל הוועדה הישראלית למִדרוג מאז הקמתה ב-1996 ובמשך עשור תמים, קובל על שתי תופעות שמאפיינות את הצגת הרייטינג לשידורי הטלוויזיה: האחת, כלי התקשורת מציינים אחוזי רייטינג בלי להגדיר מאיזו קבוצת אוכלוסייה נגזרים האחוזים, והשנייה, כלי התקשורת בוחרים להציג את חתך הדגימה שנתוניו המספריים גבוהים בהרבה מן החתך המקביל, המתבקש והמדויק יותר. כל תעשיין תקשורת מכיר את חוק מספרי הקצה: לעולם אל תציג את הנתון המדויק – הצג את הנתון המרשים. נסה למתוח את האמצע לכיוון אחד הקצוות שיועילו לעניינך. רוב עיתונות המידע מסתובבת סביב מספרי קצוות – הגדולים ביותר או הקטנים ביותר – אלה שיגרמו לצרכני התקשורת לצקצק בלשונם. כמה עיתונאים נהרגו בשנה שעברה? משהו בין 70 ל-140 לפי ארבעה מקורות מוסמכים למדי – תלוי בהגדרה מיהו עיתונאי: הכתב? הצלם? איש עם מצלמה? המתורגמן? הנהג? מורה הדרך? כל כלי תקשורת שמתעניין בנושא יציג את הנתונים על-פי השקפתו, ובכל זאת דבר אחד די בטוח: המספרים ייטו לעבר נתון הקצה הגבוה, גם אם הם כוללים ספק-עיתונאים. כמה חיילים התאבדו בשנה שעברה בעת שירותם הצבאי? תלוי בהגדרה מיהו מתאבד, מיהו חייל, מה ההיסטוריה הרפואית שלו ובאילו נסיבות קופחו חייו. הצבא יבחר בחתך המצמצם ביותר, כלי התקשורת ינסו להרחיב עד כמה שאפשר. ובחזרה לרייטינג. טוקטלי טוען לשימוש קלוקל בנתונים. אם אכן זה המצב, יש סיבה לתהות למי יש סיבה להשאיר אותו על כנו. התהייה גדולה במיוחד כאשר מדובר בענקי השידור הטלוויזיוני, שכל פרומיל לכאן או לכאן שווה להם מיליונים. טוקטלי טוען במאמרו נגד הגורמים השונים האחראים לעיוות, ודורש מהם להעלות את הסטנדרטים של הדיווח לציבור. הוא מצפה ל"אוריינות מִדרוג", לא רק מן המפיצים והיחצנים, אלא בראש וראשונה מן העיתונאים וכלי התקשורת המעבירים אותם לציבור. דרישה צודקת ממפיצי בשורה, גם אם משמעותה שיהיה עליהם לפעול נגד טבעם. כמשתייך לקבוצת מפרסמי הנתונים, אין מנוס מלהרים כאן את הכפפה ולנסות, בשיטת הלימוד העצמי, לעבור מ"בורות מדרוג" לאוריינות. אם נדע יותר נוכל לדרוש יותר – וליישם טוב יותר, לפחות בערוגה הקטנה שלנו. לפני שמתחילים, כדאי לזכור מיהם הגופים המפעילים את הוועדה הישראלית למדרוג, שתקציבה השנתי עומד על כ-12 מיליון שקל (במימון כל החברים בה על-פי מפתח מוסכם). החברים הם נציגי גופי השידור, ובהם רשות השידור, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, הטלוויזיה החינוכית, רשת, קשת, ערוץ 10, ישראל פלוס, ערוץ 24 ואיגודי הפרסום והשיווק (הפועלים כמשקיפים). הגופים הללו מיוצגים במליאת הוועדה על-פי מפתח שהוסכם ביניהם, ותפקיד יו"ר הוועדה עובר ביניהם ברוטציה. מי חסר? מועצת הכבלים והלוויין וחברות הכבלים והלוויין (הוט, יס), הטוענות כי שיטת איסוף הנתונים (פיפל-מטר) אינה מתאימה לאופן הצפייה בתוצרתן. כך נראה בעת כתיבת הדברים דו"ח הרייטינג השבועי האחרון (9–15 ביוני 2013) המופיע באתר הוועדה הישראלית למדרוג: שיעורי הצפייה של התוכנית המובילה, "האח הגדול", עומדים על 34.6. 34.6 מה? אחוזים, אפשר לנחש. אחוזים ממה? מ"משקי הבית בכלל האוכלוסייה", הרי כתוב. והנה התיבה באתר הוועדה למדרוג, שבאמצעותה ניתן להגדיר את "אוכלוסיית הדו"ח". כאן היא מוגדרת כ"משקי בית בכלל האוכלוסייה". זוהי, כמתברר, ברירת המחדל למי שנכנס לאתר. הנה שוב, תצלום חלקו העליון של הדו"ח שמתקבל לפי החיתוך הזה: ניתן לקחת אותו דו"ח ולהכניס בו שינוי קטן, שהמערכת באתר מאפשרת למשתמש: באותה תיבה, בחלונית "אוכלוסיית הדו"ח", ניתן להחליף את האפשרות "משקי בית בכלל האוכלוסייה" באפשרות "פרטים 4+ בכלל האוכלוסייה". מה יחולל החילוף? במקום נתונים על צפיית כל משקי הבית בישראל שיש בהם לפחות מכשיר טלוויזיה אחד (משק בית מוגדר כיחידת מגורים הכוללת את כל המתגוררים בה), מבקשים עכשיו נתונים על כל מי שנמצא בחדר שבו מופעל מקלט טלוויזיה והוא מעל גיל 4. כלומר, צופים יחידים בני כל גיל, למעט תינוקות. כשמבקשים עכשיו "הצג טבלה", מתברר כי "האח הגדול" עדיין מובילה את הטבלה, אבל שיעורי הצפייה בתוכנית השתנו מ-34.6 ל-15.9. (באחוזים, גם אם לא כתוב). מה קרה כאן? במקום 34.6% ממשקי הבית בישראל שיש בהם מכשיר טלוויזיה (שהם, לפי הטבלה, 690 אלף משקי בית), יופיע עכשיו הנתון 15.9% מצופי הטלוויזיה (שהם 1,009,000 בני-אדם). לכאורה, אחוזי הצפייה ירדו ביותר מ-50%, אבל זו טעות אופטית. המדידה נעשית באותו מכשיר, הפיפל-מטר, ועל-פי אותו מדגם. ההבדל נובע מאופן חיתוך הנתונים. אין סיבה שלא לאחד את הנתונים ולומר: 1,009,000 בני-אדם, שהם 15.9% מצופי הטלוויזיה (המתגוררים ב-690 אלף משקי בית), צפו בערב הנתון בתוכנית "האח הגדול". ובפשטות: "שיעור הצפייה באח הגדול עמד אתמול על 15.9% מכלל צופי הטלוויזיה". עם קריאת המשפט הזה עולה השאלה המתבקשת: למה בכלל צריך הציבור לדעת משהו על מספר משקי הבית? אין שום סיבה, למעט השימוש ב"חוק מספרי הקצה". אבל זה עדיין אינו הקצה. הביקורת הראשונה של טוקטלי היא שכלי התקשורת מזניחים לעתים קרובות את הצורך לציין במפורש שאחוזי הצפייה הנהוגים הם מתוך משקי הבית – כנהוג היום – או לחלופין, מכלל אוכלוסיית בעלי הטלוויזיות. במקרים רבים נוטים המפיצים והמפרסמים לציין את אחוזי הצפייה כנתון מתוך "משקי הבית היהודיים", מה שמעלה עוד יותר את המספרים – ולעתים אין טורחים לציין זאת. הטענה שהציבור הערבי ממעט לצפות בטלוויזיה העברית ידועה ומוכרת, כפי שמוכרת הטענה שהציבור הערבי משתתף פחות בשוק העבודה ובתוצר, ולכן נוטים לפעמים לנכות אותו מן החישובים כדי שלפר את הנתונים. אבל מי שמתעלם מקיומו של הציבור הערבי כמרכיב במפת הצפייה – מאחז עיניים ומטייח את לב הבעיה, שהטלוויזיה העברית רואה עצמה כמשדרת לארבע חמישיות מאוכלוסיית מדינת ישראל. בחיתוך כזה, גם הרייטינג הוא מכשיר פוליטי. וגרוע מזה הוא הגדרת הצופים כמשקי בית "יהודיים". אילו לפחות צימצמו את ההגדרה לשפת הצפייה, "עברית", היתה עולה מכך כוונה לדייק. ואולי המצב הוא אכן גרוע עוד יותר, והמציאות המרה היא שמשקי בית ערביים דוברי עברית אינם צופים בשידורי טלוויזיה "יהודיים". בכל מקרה, אילו היו מודדים את מספר הצופים מכלל האוכלוסייה, ולא את בתי האב, היתה נמנעת גם השקיעה בבצת ההגדרות הפוליטיות-לאומיות. הציבור אפוא מבולבל; נחשף למספרים ללא הקשר, ועל-פי הכלל התקשורתי הידוע, נוטה להתרשם מן המספרים הגבוהים. המספרים הגבוהים הם עדות לעניין גבוה בתוכנית, והם פועלים כמדרבני צפייה. ממש כפי שמיקום גבוה בטבלת רבי-המכר בשוק הספרים מדרבן רכישת ספרים שנכנסו לטבלה, ובמיוחד את רכישתם של אלה שבמיקום גבוה. הכלל השיווקי אומר: אם תוכנית משודרת זוכה לרייטינג גבוה, כדאי לצפות בה. הוועדה הישראלית למדרוג נוסדה ב-1995, והמדידה החלה להתבצע ב-1998 והתבססה על שיטה שפותחה בעשורים הקודמים, במדד נילסן. ההנחה היתה שהמשפחה מתקבצת סביב מכשיר טלוויזיה אחד, והשיטה בנויה מלכתחילה למדוד מספר מקלטים ככל שיש בבית. טרום מערכת המדרוג ובתקופות מוקדמות יותר היה המעקב טלפוני – למשק בית אחד, שבו התבקשו המשיבים לציין במה הם צופים "עכשיו". אחת הבעיות היא שמשקי הבית משתנים במהירות; משפחות משתנות במהירות. זוגות צעירים עוברים לדירה משלהם, מרחיבים משפחה, מפרקים משפחה, ילדיהם עוקרים לדירות משלהם – ועם כל תנועה יש לתקן את המודלים הסטטיסטיים. אלה (למעלה) הנתונים שנמסרים היום לציבור באתר הוועדה למדרוג, והם מעודכנים לשנת 2002. האם עדיין משתמשים שם בנתונים בני 11 שנה, או שאתר הוועדה לא עודכן מאז 2002? מי שנכנס לאתר נתקל בהודעה: "האתר עודכן לאחרונה ביום 15.6.2013". ואולם, על -פי חלונית ההדפסה המתוארת כמתאימה ל"חלונות 95", אפשר להניח כי מלבד הטבלה הממשיכה להתעדכן מדי שבוע, האתר הוא מוצג מוזיאוני. הטבלה הבאה, המופיעה באותו עמוד, מציגה נתונים וחיתוכים מ-1998 ועד 2002 בלבד. כך נראים טורי הנתונים המפורטים הנמצאים באתר: בדיקה פשוטה מלמדת כי לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2011 היו בישראל כ-2,200,000 משקי בית, וב-88.4% מהם לפחות מכשיר טלוויזיה אחד, כלומר בסך-הכל 1,944,800 משק בית עם טלוויזיה. נתון זה מתאים למספר הנגזר מטבלת הרייטינג השבועית העדכנית, 1,944,200 (ש-34.6% ממנו הם 690 אלף משקי בית). אם כך, מספר משקי הבית ממשיך להתעדכן בחישובי המדרוג עצמם, והדבר נעשה ככל הנראה על-פי הנתונים הזמינים לכל שמציגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. טלוויזיה בחדריהם של בני הבית היא תופעה של שנות ה-2000, שבהן ירד לא רק מחיר המכשירים, אלא גם נפחם וגודלם, והם זמינים למשפחה ממוצעת לא רק בחדרי השינה, אלא גם בחדרי הילדים. מעבר לכך, זולגת הצפייה אל המרחב הציבורי – אל בתי-הקפה, הבארים, המשרדים, לתורים בקופות החולים ובאולמות המתנה. במהלך אירועים מיוחדים, כמו שידורי גל פתוח ממקום חגיגה, אסון, גמר גדול או תחרות ספורט חשובה, הופכת הטלוויזיה לטלוויזיית חוצות. מכשיר המדידה המותקן בבתי משפחות המדגם, הפיפל-מטר, מותאם אמנם לשאוב נתונים על צפייה במכשירים בכל הבית, אבל אמינות המידע שנצבר בו תלויה בפרמטרים משתנים – כמו שינוי גודלן של משפחות המדגם, אופיין של משפחות המדגם, גילם של חברי המשפחה והרגלי הצפייה השונים שלהם. כל ניסיון למשמע את משפחות המדגם מרחיק אותן מן המציאות הכאוטית, מציאות שבה נעשה שימוש במכשירי טלוויזיה לצרכים שונים ומגוונים, ובהם רכישת שירותי צפייה בתשלום, צפייה בכבלים וצפייה אינטרנטית בתוכני וידיאו זורמים – ובהם סרטים, סדרות ותוכניות המשודרות או ששודרו בערוצי השידור עצמם. כשמניחים את טבלאות הדירוג השבועי זו לצד זו, מתברר כי לא רק שיעורי הצפייה משתנים עם המעבר מ"משקי בית" ל"פרטים 4+". רבים מ-20 המשדרים המוצגים כאן משנים מקומות בדירוג (לדוגמה המדורגים 5 ו-6, "מצב האומה" ו"המירוץ למיליון", שהחליפו מקומות). 14 תוכניות משנות את מיקומן בדירוג המוצג כאן, בעקבות השינוי בחיתוך הנתונים. בין 20 הראשונות יש 14 חילופי מקומות; רובן זזו מקום אחד למעלה או למטה. אבל יש תוכניות כמו "הרווק", שדילגו 2 מקומות, ו"הישראלים" (שידור חוזר), שדילגו 4 מקומות תמימים. תוכניות שבהן צופים יותר בני משפחה, מבוגרים וגם ילדים, יטפסו מעלה בטבלת הפרטים (ביחס לטבלת משקי הבית). תוכניות שבהן מעט צופים או צופה יחיד בבית, יירדו מטה בטבלת הפרטים, ביחס לטבלת משקי הבית. מה קורה כאן? קל להסביר למה חיתוך שונה משנה את הדירוג. הנה, להלן, דוגמה להמחשת המצב. דוגמה זו מובאת לתועלת הציבור ובמיוחד לתועלת כלי התקשורת המפיצים את טבלאות הרייטינג. היא ממחישה כיצד ספירת משקי בית אינה מלמדת אותנו על צפיית אנשים בטלוויזיה, אלא מייצגת מציאות מועצמת ועמומה. בדוגמה הבאה: בבית 1 זוהה צופה אחד בתוכנית A. בבית 2 זוהו 2 צופים בתוכנית B. בבית 3 זוהו 3 צופים בתוכניות A B C. בבית 4 זוהו 3 צופים בתוכנית C. בבית 5 יש טלוויזיה, אבל לא צפו כלל באף אחת מהתוכניות. בבית 6 אין טלוויזיה. בכל הבתים מתגוררים 12 אנשים (שגילם מעל 4). מחיתוך הנתונים האלה על-פי דירוג הבתים יתברר כי: בתוכנית A צפו בשני בתים. בתוכנית B צפו בשני בתים. בתוכנית C צפו בשני בתים. מחיתוך הנתונים האלה על-פי דירוג הצופים יתברר כי: בתוכנית A צפו שניים. בתוכנית B צפו שלושה. בתוכנית C צפו ארבעה. לפי משקי בית (ב-5 מתוך 6 בתים יש טלוויזיה): בתוכנית A צפו 40%. בתוכנית B צפו 40%. בתוכנית C צפו 40%. לפי אנשים (12 בסך-הכל, שמהם צפו 9): בתוכנית C צפו 33.3%. בתוכנית B צפו 25.0%. בתוכנית A צפו 16.6%.

"אני מניח שתשמע את זה מכל אחד פה במערכת – פרסום סמוי הוא הפגיעה מספר אחת במוניטין שלך", אומר גורם באתר "הארץ", האתר הנקי ביותר מתוכן שיווקי לפי דירוג "העין השביעית"

אתר "הארץ", היחיד מבין האתרים שנסקרו בדירוג הפרסום הסמוי הגובה תשלום תמורת תכניו, מכיל את המינון הנמוך ביותר של פרסום סמוי. גלישה בדף הבית של האתר מעוררת את הרושם שנעשה מאמץ עריכתי להקפיד, גם אם לא בהצלחה מוחלטת, על דחיקת רגליהם של המפרסמים אל מחוץ למשבצות המזוהות עם המערכת. בתקופה שבה נערכה הבדיקה הופיעו הכתבות הפרסומיות באתר "הארץ" עם גילוי נאות בולט שעידכן את הקוראים כי מדובר ב"תוכן מסחרי". בניגוד לאתרים אחרים, ב"הארץ" הופיע הגילוי הנאות בראשן של הפרסומות המילוליות, ובמובלט, ולא בתחתיתן – כך שהקוראים היו יכולים להתרשם מטיב התוכן לפני הקריאה, ולא בתומה. בשלהי 2014, אז עוצבו מחדש חלקיו השונים של האתר, הוקטן הגילוי הנאות, ונוסחו טושטש במידת-מה: את ההגדרה "תוכן מסחרי" החליפה ההגדרה "תוכן ממותג". אף שנראה כי התכנים השיווקיים באתר "הארץ" אינם פולשים להפניות השמורות לתכנים מערכתיים, כמה מהמשבצות המוקצות להם בדף הבית עלולות להיראות לגולש אקראי כהפניות מערכתיות לכל דבר. כאלו הן הפניות מתחלפות המתפרסמות בכמה מקומות בדף הבית תחת ההגדרה המטעה "פרויקטים מיוחדים". הקלקה על ההפניות הללו מובילה את הגולשים לעמודים שבהם מובהר בהבלטה כי מדובר בתוכן פרסומי. השימוש ברקע אפור וכחלחל מסייע גם הוא להבדיל בין הפרסומות המילוליות לתכנים המערכתיים, שההפניות אליהם מתפרסמות לרוב על רקע לבן. גורם במערכת "הארץ" המכיר את הנעשה באתר מסביר כי מדובר במדיניות מכוונת. "יש לנו תכנים שיווקיים במקומות מיועדים – הם במקומות קבועים, שמסומנים ככאלה שמכילים תוכן מסחרי באמצעות כיתוב וצבע", הוא אומר. "גם בתוך הכתבה זה ממותג כתוכן שיווקי – זה לא איזו כתבה של שירותי בריאות כללית שדחפו לערוץ הבריאות של ynet". לדברי אותו גורם, עורכי האתר אינם מתבקשים לשלב תכנים שיווקיים בחלקיו המערכתיים ואינם לוקחים חלק בכתיבה ובקידום של תכנים מסוג זה. "התוכן המסחרי בכלל לא עובר דרך המערכת העיתונאית", הוא אומר. "אין אף אחד במערכת שעושה את זה – מי שעוסקת בזה היא המחלקה המסחרית". השימוש שעושים גופים שונים בפרסום סמוי נעזר בטשטוש ההבדלים בין תכנים שיווקיים ומערכתיים – עיקרון המקל על החדרת המסרים הפרסומיים לראשי הצרכנים. ייתכן שיש קשר בין ההפרדה שציין איש המערכת למיעוטם היחסי של התכנים השיווקיים באתר: העמוד המרכז את שיתופי הפעולה המסחריים של "הארץ" כלל, נכון למועד הבדיקה, ערוץ מטעם בית אבי חי, ערוץ להשוואת מחירי מלונות, מדור "מומחים" ופלטפורמה מקוונת ללימוד אנגלית, לצד תכנים שיווקיים הממותגים כשיתופי פעולה עם אתר "דה-מרקר". גם במקרה שבו קידמו מפעילי עמוד הפייסבוק של "הארץ" חנות יין מקוונת שמפעיליה חתמו על הסכם שיתוף פעולה עם קבוצת התקשורת, בהפניה צוין כי מדובר ב"תוכן שיווקי". הגורם האמור במערכת "הארץ" סבור שהניקיון היחסי השורר באתר בגזרת הפרסום הסמוי קשור גם לחומת התשלום של האתר וקהל הגולשים המובחן שלו. "יש אתרים שמזנים את עצמם ויש מערכות שלא", הוא אומר. "אני מניח שתשמע את זה מכל אחד פה במערכת – פרסום סמוי הוא הפגיעה מספר אחת במוניטין שלך. תזכור גם שאנחנו אתר בתשלום, אנחנו לא מתבססים רק על מספרי כניסות. אתרים אחרים, שחיים על מאסה של גולשים, יביאו את המאסה של הגולשים גם על חרא מוחלט. הגולשים יגיעו, ופחות יפריע להם שבסטריפ הרביעי שיבצו כתבה שנראית כמו 10 דברים שלא ידעתם על ארמניה, אבל זו בעצם פרסומת לחברת תיירות". החדירה הבוטה ביותר של תוכן שיווקי לאתר "הארץ" מתבצעת בעקיפין – באמצעות אתר "אונלייף", יוזמה של קבוצת "הארץ" ושל קבוצת משקיעים שבראשה עומדת הדס גולדשטיין, מנכ"לית "דה-מרקר" לשעבר. מיזם התוכן, המוגדר כ"אתר תוכן ואקטואליה לנשים", מתבסס באופן כמעט בלעדי על הכנסות מתוכן שיווקי. לפי כתבה שהתפרסמה ב"דה-מרקר" ב-2013, 90% מהכנסות אתר "אונלייף" מקורם בפרסום סמוי. גם אתר "עכבר העיר", שבו מחזיקה קבוצת "הארץ" בשיתוף עם משרד פרסום, כולל תכנים שיווקיים וזוכה להפניות קבועות מדף הבית של "הארץ". גולשי אתר "הארץ" נחשפים לתכנים של "אונלייף" באמצעות שתי הפניות קבועות המשובצות בתחתית רצועת ההפניות המגזיניות של דף הבית, ובמסגרת סמוכה, מערכתית למראה, ובה הפניות לאתר. בניגוד לתוכן השיווקי המתפרסם תחת המותג "הארץ", הכולל גילוי נאות ובידול בולט מהתכנים המערכתיים, נראה שב"אונלייף" לא מתאמצים לסייע לגולשים להימנע מגניבת דעת, אלא להפך. התכנים השיווקיים המתפרסמים במסגרת האתר שבו שותפה קבוצת "הארץ" בדרך כלל אינם מוגשים בצירוף הסבר מספק המאפשר לגולש הסביר להבין כי מדובר בתוכן ממומן. נוסף לכך, נראה שב"אונלייף" לא בוחלים במפרסמים סמויים המקדמים מוצרים עם פוטנציאל פוגעני: אחד משיתופי הפעולה המסחריים של האתר הוא עם חברת תוספי התזונה הרבלייף – תאגיד חובק עולם שבין מוצריו גם כאלה שהוכחו כמזיקים לגוף, ומתבסס על שיטת שיווק פירמידיאלית שנודעה לשמצה. לצד המלצות על מוצרים מבית הרבלייף מרבים ב"אונלייף" לכתוב על ניתוחים ומנתחים פלסטיים, ברשימות המלוות בפרסומות גלויות לטיפולים מסוג זה. כמה מערוצי הפרסום הסמוי האחרים באתר נועדו לקדם את רשת בתי-המרקחת סופר-פארם, את יצרנית התרופות כצט ואת בית-ההשקעות פסגות. האם הגולש הסביר באתר "הארץ" מצליח להבחין כי התכנים המוחדרים לאתר באמצעות "אונלייף" אינם בדיוק מה שהם נראים? אם ב"הארץ" קיבלו מהגולשים משוב שלילי בגין הפרסום הסמוי המוחדר לאתר באמצעות שיתוף הפעולה עם "אונלייף", נראה שהתלונות לא הצטברו לכדי מאסה שתוביל לשינוי. הגורם במערכת "הארץ" אוחז בגישה אופטימית: "הגולשים שלנו לא מטומטמים, הם יבחינו אם ננסה למכור להם חרא". מבין שבעת האתרים שנבדקו בדירוג הפרסום הסמוי ברשת, אתר "הארץ" זכה לניקוד הגבוה ביותר בכל אחד מהתחומים שנבדקו. בגזרת התוכן קיבל אתר "הארץ" 5.1 נקודות מ-7 אפשריות, בגזרת הגילוי הנאות קיבל האתר 5.5 נקודות, ובגזרת העיצוב קיבל 5.9. הניקוד המשוקלל: 5.4.

דווקא בשל היותו של יגאל עמיר רוצח פוליטי שהצליח בהשגת יעדיו, יש חשיבות מיוחדת בעיסוק ברקע לרצח. אבל יש הבדל יסודי בין עיסוק אמיתי בשאלת המניע לפשע ובין ראיונות שהאפקט הציבורי שלהם הוא האדרת הפושע

הוויכוח סביב שידור הראיון עם הרוצח יגאל עמיר התנהל ברמות גבוהות של אמוציות. האמוציות מובנות, אך אינן בהכרח מדריך טוב להתנהגות מושכלת. גם הנטייה להוציא את עמיר מחברת בני-האדם או לנסות להעלים אותו מחיינו – ככל שהיא מובנת – אינה בריאה. הרוצח עמיר הוא אדם, לא ניתן להעלימו, ומסוכן להתעלם ממעשהו ומן הרקע למעשהו. כשם שאין לקבל בהכרח את גרסת עמיר כגרסת אמת, כן יש להימנע מקביעה א-פריורית שכל התייחסות שלו למניעיו היא בהכרח שקרית או לא רלבנטית. יש גם להתגבר על רצונם של חוגים בימין הישראלי להימנע ולמנוע דיון ברקע לרצח מטעמים של הגנה על מי שתרמו ליצירת האווירה שממנה צמח הרצח. הסוגיה אינה פשוטה. טיפול בה מחייב לעמוד על אופיו המיוחד של הרצח שביצע עמיר, אך תחילה יש לפנות את השטח מטענות סרק ומהשוואות שאינן לעניין. אלה שביקשו לפרסם טענו בשם חובתה של התקשורת להביא לידיעת הציבור מידע שהגיע אליה. זו העמדה בלתי מדויקת של פני הדברים. במקרה זה, המעוניינים בפרסום לא פעלו כמתעדים בלבד של מידע, אלא כמייצריו. אלמלי היו טורחים לדובב את עמיר, לא היה המידע בא כלל לעולם. כך שהשאלה האמיתית היא, האם נהגו ערוצי התקשורת כהלכה כאשר נכנסו למאמץ הזה? ראוי להבחין בין המקרה הנדון ובין פרקטיקה שקנתה לה אחיזה, לראיין עבריינים תוך כדי ריצוי עונשם. הראיונות הללו הם ככלל ראיונות אוהדים, שבהם מתמסר כלי התקשורת למרואיין ומסייע לו לרכוש לעצמו אהדה ולהפוך עצמו לסלבריטאי. למעשה התקשורת עושה עצמה כלי שרת בידי מי שמבקשים להשיג הקלות לאותם עבריינים, בין בקיצור תקופת העונש ובין בשיפור תנאי הכליאה. זו פרקטיקה פסולה, המעידה על המפעילים אותה כי איבדו את חוש ההבחנה היסודי בין טוב לרע ואת אמת המידה הבסיסית לאיתור האינטרס הציבורי בפרסום ולהתנהגות מתוך אחריות. הרי ברור שאלמלא ביצעו את פשעיהם, המרואיינים הללו לא היו זוכים לתשומת לב תקשורתית כלשהי. יש אינטרס ציבורי בהבנת הרקע והמניעים של עבריינים לביצוע פשעים, ועיסוק של התקשורת בכך הוא בהחלט לגיטימי; אולם הדרך לעשות זאת אינה צריכה לעבור בתחנה שבה הופך הפושע לגיבור תקשורתי שפניו מעטרים את עמוד השער של מוסף שבת והוא מתארח בתוכנית טלוויזיה של ערב שבת לצדם של פוליטיקאים ואמנים. מרכז הכובד של עיסוק תקשורתי בנושא כזה אינו צריך להיות עבריין יחיד, אלא שורה של עבריינים שיש ביניהם מכנה משותף. דבריהם של המרואיינים צריכים להיבחן בביקורתיות, תוך עימותם עם חומרים רלבנטיים מן החקירה והמשפט, והכתבה צריכה ליתן משקל מכריע לאידך גיסא, קרי לנקודת הראות של קורבנות או למי שמתייחס למעשי הפשע מנקודת הראות של האינטרס הציבורי שנפגע על-ידי הפשעים. יש הבדל יסודי בין עיסוק אמיתי בשאלת המניע לפשע ובין ראיונות שהאפקט הציבורי שלהם הוא האדרת הפושע. במקרה של יגאל עמיר יש חשיבות מיוחדת לרקע לרצח, דווקא בשל היותו רצח פוליטי שהצליח מבחינת הרוצח בהשגת יעדו הפוליטי. זאת, בעיקר לשם הפקת לקחים, כדי למנוע הישנות של מקרים מסוג זה. הסוגיה של הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם הסורים והמחירים הטריטוריאליים הכרוכים בהם היא אקטואלית היום לא פחות מאשר היתה בתקופה שקדמה לרצח רבין. גם החומרים שמהם שאב הרוצח את ההצדקה למעשהו לא נעלמו. קשה לומר על החברה הישראלית שהתמודדה התמודדות אמת עם הסוגיה של הקשר שבין שיח פוליטי מסוג מסוים, התנהגות פוליטית במובן רחב יותר, במעשה או במחדל, והתנהגות של מערכת אכיפת החוק, במעשה או במחדל, ובין התנהגות פורעת חוק ואף התנקשות פוליטית. הנושא הזה הוא בלבו של האינטרס הציבורי המובהק ביותר. מנגד, יש לראות את המציאות נכוחה: יש ציבור בישראל הרואה בעמיר גיבור; עמיר ומשפחתו פעילים בטיפוח "מורשת הגבורה" הזו. מעבר לקהל האוהדים הגלוי, מצוי ציבור רחב יותר של אוהדים בסתר, ומעבר לו יושבים על הגדר מתלבטים למיניהם. דווקא משום שיש סכנה של ממש להישנות מעשים מסוג זה, אסור לתקשורת לעשות עצמה – גם בלי דעת – כלי שרת בידיו של עמיר ומעריציו. יש להישמר מפני השמעה של דבריו שמאותתת – אפילו לעשבים שוטים – לגיטימציה לאיש או למעשהו. אסור להאדיר את יגאל עמיר. יוצא מכאן שדרך המלך התקשורתית איננה של הימנעות מעיסוק בשאלת הרקע לרצח, כשם שאיננה מתן במה לרוצח. האם ניתן לסמוך על ערוץ תקשורת בישראל שיטפל בסוגיה בזהירות המתבקשת ובתבונה המתחייבת כדי לשרת את האינטרס הציבורי? האם ניתן לסמוך על כך שהמחויבות לאחריות כלפי הציבור תגבר על פני הנטייה להחניף לנמוך, לצהוב, למגרה לשם גירוי, מתוך רצון להשיג "רייטינג"?

בית-הדין לעבודה דחה את בקשת ארגון העיתונאים לחייב את "מעריב" להעסיק מחדש את העיתונאי חגי מטר, יו"ר ועד העובדים בעיתון: "ראוי היה שהעיתון יעשה מאמץ מיוחד לשוב ולקלוט את מר מטר"

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו דחה את בקשת ארגון העיתונאים לחייב את "מעריב" להעסיק מחדש את העיתונאי חגי מטר, יו"ר ועד העובדים בעיתון. בהחלטה שניתנה לפני כשבועיים קבע השופט אורן שגב, יחד עם נציג הציבור הרצל גבע ונציג המעבידים אליאב יארניצקי, כי העיתון הצליח להקים תשתית ראייתית מספקת כדי שניתן יהיה לקבוע שפעל כשורה. "בחנו את הנתונים שהובאו בפנינו על-ידי הצדדים ומצאנו כי הנתונים המספריים שהעיתון הציג בפנינו, ושלא נסתרו, מטים את הכף, בשלב לכאורי זה, לעבר המסקנה כי אי-קליטתו של מר מטר היתה מעוגנת לכאורה בשיקולים כלכליים עסקיים סבירים בנסיבות העניין", נכתב בהחלטה. "אכן, נקלטו לעיתון למעלה מ-360 עובדים, אך לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית לכך שהיה תקן ספציפי פנוי שהתאים למידותיו של מר מטר, ולא הוצע לו בכוונת מכוון רק בשל היותו יו"ר ועד העובדים. בעדותו בפנינו, מר מטר אף אישר זאת. ייתכן כי העובדה שהעיתון החליט, כאסטרטגיה עסקית, להתקשר רק עם פרילנסרים ברשת המקומונים (שנותרו פעילים) ראויה להידון במסגרת משפטית אחרת ובאספקלריה של רצוי מול מצוי במסגרת עבודה מאורגנת ויחסי עבודה בישראל, אלא שבמסגרת המצומצמת של התובענה דנן, לא מצאנו שבית-הדין הנו הפורום המתאים לכך או שיש לו הסמכות להתערב בשיקוליהם העסקיים של בעלי השליטה בעיתון, כל עוד לא הוכח בפניו כי החלטות הנוגעות לזכויות עובדים ולתנאי עבודתם התקבלו בניגוד לדין". בהחלטה מובהר כי נטל ההוכחה במקרה זה היה על המעביד, שהיה צריך לשכנע כי לא הונחה על-ידי שיקולים זרים כשלא קלט מחדש את מטר. "העיתון הציג נתונים מספריים שלא נסתרו על-ידי ההסתדרות", מודגש מחדש בהחלטה. "עוד הוסיף העיתון וטען כי היה מוכן להעסיק מספר לא מבוטל של עובדים (60–80) מעבר למכסה של 350 עובדים, ולו באופן זמני, עד אשר הנאמן יוכל לבדוק את העסקתם, אלא שהצעה זו נדחתה. בנסיבות אלה נתקבלה החלטה מיידית בנוגע למקומונים וחמישה מהם נסגרו כליל, בעוד שבאלה שנותרו פעילים נערכו קיצוצים נרחבים". "העסקת כתבים כפרילנסרים לא היתה חזון נפרץ גם קודם למשבר, באשר רוב המקומונים פעלו בשיטת העסקה זו, וזאת בשל אופיו של המקומון. החלטה זו הובילה, לטענת העיתון, לחיסכון ניכר בהוצאות (66%–75% מעלויות השכר). באשר למר מטר עצמו, הרי שביחס לעמיתתו הוותיקה יותר, הגב טורס, הוא עבד כשנתיים ימים וכתב רק עבור מקומון זמן תל-אביב, ולכן הוחלט להעדיף אותה על פניו והוצע לה להיקלט כפרילנסרית. "כל הטענות דלעיל מקימות לטעמנו, בשלב לכאורי זה, תשתית ראייתית מספיקה כדי לקבוע כי העיתון עמד בנטל המוטל עליו. לפיכך, לא השתכנענו כי בנסיבות העניין, יש לאכוף על העיתון לשוב ולקלוט את מר מטר לשורותיו". בסיום ההחלטה הוסיף השופט שגב את ההערה הבאה: "סברנו אז, ואנו סבורים גם היום, כי מן הראוי היה, מהפן של שמירה על יחסי עבודה קיבוציים ניאותים ותקינים, שהעיתון יעשה מאמץ מיוחד לשוב ולקלוט את מר מטר, ולו בשל העובדה שהעובדים עצמם רואים בו סמל למאבקם. סברנו כי העיתון היה צריך לנהוג ביתר רגישות כלפי מר מטר, אם לא מתוך התחשבות וכיבוד רצון העובדים – שיקול חשוב ונכבד בפני עצמו – אזי לכל הפחות מתוך מניעים פרגמטיים ואנוכיים של צמצום נקודות חיכוך מיותרות איתם, במיוחד בשלב כל-כך קריטי ורגיש בחייו החדשים של העיתון. "[...] הגם שאין חולק כי יו"ר ועד אינו נהנה מחסינות או מפריבילגיות מיוחדות שעה שבאים לשקול שינוי ארגוני, הרי שהוא בהחלט ראוי להתייחסות רגישה יותר, במיוחד כאשר מדובר באדם מוכשר ומוערך בתחומו המקצועי, כפי שנטען בפנינו, ולא נסתר, לגבי מר מטר. יש בעובדה זו כדי להקל מאוד על החלטת העיתון לשקול את העסקתו מחדש. אלא שחרף כל האמור לעיל, משנדרשנו להכריע בסוגיה, לא השתמשנו אלא בכלים משפטיים מוכרים וידועים: ניתוח הראיות שהובאו בפנינו בהליך זה לאור הוראות החוק והפסיקה. בהולכנו במשעול זה, הגענו למסקנות דלעיל". מארגון העיתונאים נמסר כי בכוונתם לערער על הפסיקה בבית-הדין הארצי לעבודה. 21961-11-12

העיתונים מדווחים על מה שהם מאמינים שקרה בבילעין בסוף השבוע | הכלכלונים לא לגמרי מרוצים מששינסקי | והאלפיות כובשות את הכותרות הראשיות

"ראיון בלעדי", מכריזה חותמת צהובה על שער "מעריב", עם הכותרת הראשית "נשמתי לרווחה", ציטוט של "א ממשרד התחבורה", שלא נכללה בכתב האישום נגד הנשיא לשעבר. "עכשיו יודעים שאמרתי אמת", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", תחת הרצועה הצהובה עם הכיתוב "הנאנסת מדברת". "היא נאנסה פעמיים על-ידי קצב ועמדה במרכז כתב האישום. בראיון לשבועון לאשה אומרת א ממשרד התיירות: קצב הפעיל מערכת משומנת כדי להציג אותי כשקרנית". בתחילת הפרשה פירסמו העיתונים כי היו כעשר מתלוננות נגד משה קצב שביצע בהן עבירות מין שונות. ייתכן כי בהמשך החודש אנו צפויים לראיונות בלעדיים נוספים ואותיות נוספות מהא-ב. אתמול הוגשו המסקנות הסופיות של דו"ח ששינסקי לבחינת הכנסות המדינה ממשאבי הגז הטבעי של מדינת ישראל. כצפוי, הן קשות יותר למדינה מן המסקנות שבדו"ח הביניים, שהעיתונים כתבו כבר אז שהוא בגדר בלון ניסוי. "הדו"ח הסופי של ועדת ששינסקי: 62% מרווחי הגז יועברו למדינה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "דו"ח הביניים של הוועדה לבחינת מיסוי הגז קבע בעבר שהציבור ייהנה מ-70% מהרווחים. המאבק הבא: אישור הממשלה". כותרת תמצית טורה של מירב ארלוזורוב, המודפסת סמוך לידיעה ומפנה למוסף "דה-מרקר", היא "לא נעשה עוול ליזמים". ב"דה-מרקר" עצמו הטון מרוכך מעט פחות. הכותרת הראשית היא פשוט "ועדת ששינסקי: נתח המדינה מהגז – 62%", אולם כותרת הכפולה הפותחת היא "ועדת ששינסקי ויתרה על 9 מיליארד שקל מרווחי תמר", וכותרת המשנה מפרטת את ההטבות שניתנו בדו"ח לטייקוני הגז ולאלו המכונים "המשקיעים הקטנים". "ועדת ששינסקי ריככה את גזירות המס" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט", ואילו המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" חריף עוד יותר: "צעד אחורה" היא הכותרת הראשית שלו, המלווה בתצלום של שטייניץ לוחץ את ידו של ששינסקי במעמד מסירת הדו"ח אתמול. הכותרת הראשית של "עסקים" של "מעריב", המקבלת הפניה גם משער העיתון, היא "ששינסקי לייט: ההיטל המקסימלי ירד ל-50%". טור פרשנות של רונית מורגנשטרן מזכיר כי "המאבק יימשך גם בשבועות הקרובים באותן עוצמות ואולי אפילו יותר", משום שכעת צריך לאשר את ההמלצות בממשלה. ובמלים אחרות: ככל שמתקרב הרגע שבו המדינה תזכה להגדיל את הכנסותיה מהגז שנמצא בחופיה, נשמע עוד ועוד על הגז שמצאו המצרים בארצם. "גז קטלני" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שמוקדש ל"גוואהר אבו-רחמה, גננת בת 36", ש"נהרגה בסוף-השבוע שעבר לאחר שנחנקה משאיפת גז מדמיע, שעה שעמדה והשקיפה על ההפגנה השבועית של בני כפרה ופעילי זכויות אדם כנגד גדר ההפרדה, שהוקמה על אדמות הכפר. [...] פחות משנתיים אחרי שאחיה, באסם, נהרג מרימון גז שנורה היישר אל חזהו, בהפגה דומה". המאמר נחתם באזהרה של "הארץ" את ישראל שלא "תיהפך לאחת מהן", כלומר, אחת מאותן מדינות שבהן "המשטרים הורגים את המפגינים נגדם". אזהרה משונה, משום שלפי המאמר, ישראל היא כבר מדינה כזו. ואולי לא? "צה"ל: מות המפגינה – פברוק", נכתב בכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות". "עלילת בילעין?", שואלת כותרת על שער "מעריב", "תחקיר צה"ל: יש אפשרות שהמפגינה נגד הגדר מתה מסרטן ולא משאיפת גז מדמיע, כפי שטוענים הפלסטינים", נכתב בכותרת המשנה. "צה"ל: ההרוגה בבילעין סבלה ממחלה קשה; המשפחה: היתה לה דלקת באוזן", נכתב בכותרת ידיעה בעמוד הפותח של "הארץ". "בצה"ל טוענים כי הדו"ח הרפואי מעלה סתירות מהותיות באשר לנסיבות מותה", כותבים ב"הארץ" אבי יששכרוף (שלצד חתימתו נכתב משום מה בסוגריים "בילעין") ואנשיל פפר. "לאחר בקשות נשנות, העבירה אתמול הרשות הפלסטינית את הדו"ח הרפואי של אבו-רחמה למערכת הביטחון", כותבים השניים. "לדברי מקורות בצבא, קשה להגיע למסקנות ברורות מתוך הדו"ח הרפואי הפלסטיני כיוון שהוא נכתב ברובו בדיעבד, לאחר מותה". בדיווח של אמיר בוחבוט ועמית כהן ב"מעריב" אין זכר לתמונה המורכבת שמשרטטים כתבי "הארץ", שטרחו וערכו תחקיר עיתונאי על מצבה הבריאותי של אבו-רחמה לפני התקרית, וגם לא ממש לסימני השאלה שמעלה תחקיר צה"ל עצמו. ב"מעריב" מכירים היום בעיקר סימני קריאה: "הפלסטינים שיקרו לאורך כל הדרך", נכתב בכותרת המשנה, "אז מה סיבת המוות האמיתית?", היא שואלת, ולצד הדיווח, בכפולה הפותחת של העיתון, "תזכורת: מניפולציה של מוות"; "א-דורה לא נפגע מאש צה"ל". ב"ידיעות אחרונות" הגישה דומה, כולל טור עם הכותרת "כך מייצרים מוחמד א-דורא" (יועז הנדל), וידיעה תחת הכותרת "יוזמה בכנסת: לחקור את מימון השמאל הקיצוני" (צביקה ברוט). ממה מתה אבו-רחמה? העובדות כפי שהן ידועות היום, גם אלו שמציג צה"ל, אינן מספקות תשובה לשאלה, אלא רק מציבות סימני שאלה בסופן של הגרסאות השונות. "מעריב", ו"ידיעות אחרונות" שמצטרף אליו, מעדיפים להתעלם מהמציאות הלא ברורה ולהגיש מציאות מדומיינת, נוחה לעיכול לקוראיהם כפי שהם מדמיינים אותם. מאמר המערכת של "הארץ" נוהג באופן זהה. חבל שנהפכנו לאחת המדינות ההן, שיש בהן עיתונים כאלה. ובעצם, הרי תמיד היינו מדינה כזו. במדור הדעות של "מעריב" כותב בן דרור ימיני על ההפגנות בבילעין ש"חזרו לכותרות בגלל מותה של מפגינה": "עם כל העוינות לשונאי ישראל, במקרה דנן הם דווקא צודקים. עניינה של הגדר כבר עלה פעמים רבות בבג"ץ. יש החלטה מפורשת על הזזת הגדר. ההחלטה לא מבוצעת. אפשר ומותר לערער על החלטות שיפוטיות. אפשר למצוא בהן פגמים. אלא שאין שום קשר בין ביקורת על החלטות שיפוטיות ובין החובה העליונה לקיים אותן. כדי להפר החלטה שיפוטית יש צורך שדגל שחור של אי-חוקיות או אי-מוסריות יתנופף מעליה. זה לא הסיפור. ולמרות זאת, ממשלת ישראל רומסת ברגל גסה החלטה שיפוטית. כשבודקים את הסיפור מתברר שבמסווה של תירוצים בטחוניים שיתפה המדינה פעולה עם קבלני נדל"ן. קרקע פלסטינית, ציבורית ופרטית, הופקעה מנימוקים בטחוניים. בפועל, ההפקעה היתה לצורכי הקמת מתחמי דיור נוספים, שעדיין לא אושרו". מתחמי המגורים, לפי ימיני, יועדו עבור היישוב החרדי מודיעין-עילית. בחודש שעבר התפרסם במדור הדעות של "מעריב" מאמר של ד"ר גבי אביטל, המנחם בן של המדענים, מי שפוטר ממשרת המדען הראשי של משרד החינוך והתפרסם בעיקר בזכות דעותיו הריאקציונריות. אביטל כתב אז בעד הקונספירציה שלפיה תיאוריית ההתחממות הגלובלית היא המצאה מצוצה מן האצבע. היום, באיחור מסוים, מתפרסמת תשובה לטור ההוא, בחתימתו של ד"ר אורי שיינס, ראש החוג לביולוגיה באוניברסיטת חיפה-אורנים ויו"ר מועצת המומחים של התנועה-הירוקה. "בין מכחישי שינויי האקלים יש כאלה השוללים מכל וכל את עצם העובדה שההתחממות הגלובלית אמיתית, וישנם כאלה שטוענים שההתחממות היא ודאית אבל אינה מושפעת ממעשיו של אדם", כותב שיינס. "הקבוצה הראשונה היא הזויה וקשה למצוא בתוכה מדענים, ודאי שלא מדעני אקלים. בקבוצה השנייה ישנו מיעוט די רועש של אנשי מדע שאיתם עוד ניתן להתווכח". שיינס כותב כי אף שההתחממות הגלובלית היא תופעה עובדתית, שתקפותה נבחנת בכלים מדעיים, הרי שבציבור הרחב ההכרה בה "נתונה להשקפות פוליטיות". שיינס מצטט סקר לגבי ההתפלגות הפוליטית בסוגיה בארה"ב: 70% מהדמוקרטים מכירים בהתחממות כבעיה, רק 27% מהרפובליקאים; רוב מי שאינם מאמינים באבולוציה הם רפובליקאים; רוב מי שמעדיפים לקצץ בתקציבי המדע הם רפובליקאים. "גם אצלנו יש שגריר של הגישה הרפובליקאית", כותב שיינס, "ד"ר גבי אביטל, שמתבטא בעקביות נגד הירוקים בנושא ההתחממות ונגד תורת האבולוציה. ללא נתונים וללא תמיכה מדעית כלשהי, בונה מדען הטילים תלי תלים של טענות שאין בינן ובין המציאות דבר. כל עוד נשארים התלים הללו בכתובים אין בכך סכנה, אך כאשר הוא קורא להמשך ההתנהגות הבלתי מרוסנת שלנו כלפי הסביבה, ללא לקיחת אחריות, התל הופך לטיל". "אין בשורה מדמשק" היא כותרת מאמר נוסף המתפרסם במדור הדעות של "מעריב". יואל גוזנסקי כותב כי "משא-ומתן ישראלי-סורי יפחית את הלחץ על נתניהו ועל אסד, אבל קשה להאמין שהוא יפגע בשיתוף הפעולה ההדוק בין סוריה לאיראן". "נתניהו העביר לאסד מסרים", נכתב בכותרת, עטוית מרכאות, על שער "ישראל היום". "ערוץ 10: מלקולם הונליין, מנכ"ל ועידת הנשיאים ומקורבו של רה"מ, ביקר בדמשק", מבשרת כותרת המשנה; "הונליין: אם ביקרתי בסוריה, זה לקידום עניינים הומניטריים. לשכת נתניהו: הוא לא שליח של רה"מ". כזכור, בחודש שעבר התקיימו שתי הפגנות בערך באותו הזמן: האחת, בבת-ים, שבה נשאו המפגינים שלטים בגנות חיבור בין יהודיות לערבים, והשנייה, בדרום תל-אביב, שבה קראו התושבים היהודים לסלק את האפריקאים המתגוררים באזור. כזכור, בעיתונות נשמעו קולות שונים לגבי ההפגנות (הכוונה, כמובן, למי שטרח לסקר את שתיהן, לא ל"מעריב" למשל), וכך ב"ידיעות אחרונות" הקו המערכתי, בהובלת טור של יאיר לפיד, קבע כי בעוד ההפגנה בבת-ים (וגילויי שנאה כלפי ערבים ומיעוטים שונים) היתה "גזענית", הרי שההפגנה בדרום תל-אביב לא היתה גזענית, וזאת משום שהמפגינים הם עניים. הזכרנו כאן מה שכתבה בנושא מאוחר יותר מרב מיכאלי ב"הארץ": "המצוקה אינה סותרת את הגזענות, היא הולכת איתה יד ביד". היום במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מעניין באותו נושא, המדגים כיצד ניתן להתייחס לסוגיה מורכבת שיש בה גם "גזענים" וגם "עניים" בלי להידרש לפסיחה יאיר לפידית על שתי הסעיפים, והוא נפתח דווקא בתיאור גזענות של "הארץ" עצמו. הנה כך כותבת ורד לי: "בפינות מגוריהם של האפריקאים [...] תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות [...] צורות חיים אלה מביאים איתם האפריקאים למקומות יישוביהם, ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה [...] שוב אין זה בטוח כלל לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה [...]. הדברים הקשים הללו לא נכתבו על פליטים אפריקאים שהגיעו באחרונה לישראל. הם פורסמו על-ידי עיתונאי הארץ אריה גלבלום ב-22 באפריל 1949, וכוונו נגד היהודים שעלו מצפון אפריקה; אותם עולים שרבים מהם או מצאצאיהם מאכלסים כיום את שכונות דרום תל-אביב, ושמגרונם בוקע כעת טקסט דומה נגד הפליטים יוצאי אפריקה. "תושבי דרום תל-אביב, הסובלים שנים רבות מפגעי העוני, הפשיעה והזנות, פועלים זה זמן לסילוק הפליטים מאזור מגוריהם. הרטוריקה שבה הם משתמשים מצליחה לתעתע ולעוור רבים, שבימים בהירים יותר היו מסמנים שיח זה כגזענות טהורה. אך דווקא בימים חשוכים אלה, כשמפלס השנאה כלפי האחר גואה, חובה לומר בקול צלול: ההתקוממות בשכונות דרום תל-אביב נגד הפליטים היא גזענות מובהקת. "[...] באופן מפתיע לא יצאו בשנים האחרונות תושבי שכונות דרום תל-אביב נגד המקור האמיתי לקריסת אזור מגוריהם, נגד האיום האמיתי עליהם ועל בנותיהם ובניהם: הסחר בסמים שיוצר את פשיעת המכורים ומזין את תעשיית הזנות. אבל תושבי השכונות למדו להגיב באדישות להידרדרות המכורים המקיפים אותם לפשע, לסחר בנשים המתחולל ללא הפרעה ברחובותיהם, לזנות הרחוב המגיעה לא אחת לחדרי המדרגות שלהם, למכוני הליווי המשגשגים, למזרקי המכורים המפוזרים בגנים הציבוריים ובחצרות הבתים. "לו חפצים היו תושבי דרום תל-אביב להילחם למען שיפור חזות שכונותיהם, היו יכולים לחבור לפליטים ולפעול יחד עימם לשינוי חברתי אמיתי. הם היו יכולים לקיים דיון פורה עם מנהיגי הקהילות השונות, לגשר על פערים תרבותיים, ויחד לתבוע התערבות עירונית וממשלתית שתיטיב עם כלל אוכלוסיית האזור. ניסיון להכפיש את הפליטים, להאשימם בפשיעה, לבוז להסתופפותם בדירות קטנות תוך התעלמות מסבלם ועוניים, חושף את מה שמניע את הגזענות של תושבי דרום תל-אביב: הפחד ממגורים בסמיכות לאוכלוסייה מוסלמית, והחשש הגדול מכל: שערך דירותיהם יירד". "המאבק המוצדק על העלאת שכר המינימום אינו מצליח להתרומם בגלל שלל אינטרסים פוליטיים", טוען יהודה שרוני במאמר במדור הדעות של "מעריב". לפי שרוני, שר האוצר יובל שטייניץ, ח"כ עמיר פרץ, מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, נשיא התעשיינים שרגא ברוש ושר התמ"ת פואד בן-אליעזר מתגוששים על הקרדיט, וכך מרחיקים את היישום בפועל. אהדתו של שרוני נתונה הפעם למתגושש הראשון. "הגיבורים התורניים שניסו לגנוב את ההצגה ולגזור קופון היו עיני וברוש. השניים הגיעו להסכמה, שבדיעבד התבררה כווירטואלית, על שדרוג השכר. שלשום, במסיבת עיתונאים מיוחצנת, הם הכריזו על העלאת שכר המינימום ב-450 שקל ל-4,300 שקל בחודש". אלא שלפי שרוני, הקרב על הקרדיט גרם לשניים להוציא את שטייניץ מסוד העניינים, בעזרתו של שר התמ"ת, ולכן כעת שטייניץ יטרפד את המהלך: "זה לא רק עניין של כבוד, אלא בעיקר של סדרי ממשל תקינים". "קידום שכר המינימום בדרך של חקיקה עשוי היה להיות אפקטיבי הרבה יותר מאשר ההסכמה חסרת המשמעות בין עיני לברוש. חקיקה היתה מעגנת את זכויות העובדים ונותנת שיניים למחוקק כלפי מעסיקים מפירי חוק. אז כיצד קרה שברוש שינה את עורו והפך ליקיר מעמד הפועלים? כיוון שרצה לתת את הקרדיט בהישג לחברו עופר עיני", כותב שרוני ומוסיף: "אם שרגא ברוש עדיין מתעקש, הוא מוזמן להורות לכל המפעלים החברים בהתאחדות התעשיינים להעלות באופן חד-צדדי את שכר המינימום. אף אחד לא יעצור בעדו". במדור הדעות של "הארץ" כותב נחמיה שטרסלר בגנות העלאת שכר המינימום, כמו גם בגנותן של העלאות השכר השונות והדרישות הכספיות של העובדים, השרים, ההסתדרות, חברי-הכנסת וראשי הערים (רגע, אז למי לתת את הכסף? כי זה משאיר רק אותי ואת שטרסלר, ואני לא מתכוון לוותר). כל אלה "מסכנים את יציבות המשק, אך האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על יובל שטייניץ ובכירי האוצר. הבעיה היא ששר האוצר מחפש את אהבת הציבור. הוא אינו צועק משוגעים רדו מהגג, אלא פותח את הקופה לכל. מעמדו כה רעוע, עד שראש הממשלה נוטל ממנו את המושכות בכל פעם שמתעוררת בעיה, ועיני וברוש פשוט לא סופרים אותו". אחרי ש"הארץ" הקדיש אתמול מאמר מערכת עם הכותרת "החוצה" לאהוד ברק ולשרי העבודה, מפרסם היום עפר שלח במדור הדעות של "מעריב" קריאה "לפרק את מפלגת העבודה", כדבר כותרת המאמר. "נראה שדריסת הרגל המהוססת והמאוד לא משכנעת של העיתונים ברשתות החברתיות היא רק פרומו לקראת הדבר האמיתי, שעשוי להופיע במהלך השנה שזה עתה החלה", כתב יובל דרור במאמר שמתפרסם היום ב"עין השביעית" (במסגרת הפרויקט "עיתונות 2011"). "בשנה הזו, עיתונים רבים בעולם יבצעו תנועת מספריים: מצד אחד, יסגרו את המהדורות המקוונות שלהם למנויים בתשלום, כפי שכבר עשה רופרט מרדוק לעיתוניו באנגליה, כפי שעתיד לעשות הניו-יורק טיימס בימים הקרובים, ומצד שני, ישיקו פלטפורמת הפצה דיגיטלית חדשה המבוססת על קוראי הספרים האלקטרוניים". היום במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת עידית פרנקל על "שנת הזורנל המשוכלל" ("מה צריך לקרות כדי שהניו-פבלישינג יהיה הניו-מדיה של 2011?"): "ינואר 2011 מסתמן כחודש מעניין במיוחד בשביל כל מי שמשלח ידו קשור בהפצה, יצירה או צריכה של תוכן, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, פתיחתה של CES, תערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם המתקיימת בלאס-וגאס; השנייה, אם לא יצוצו עיכובים נוספים, היא השקתו של The Daily, יומון הטאבלט הראשון מבית ניוז-קורפ, תאגיד התקשורת הענקי שבבעלות רופרט מרדוק". בחלק ב של "הארץ" מתפרסמים שני מאמרים, של טליה ששון ודליה גבריאלי, על אודות הדברים שנכתבו על התנהלותה של התקשורת בפרשת קצב, בהכרעת הדין בעניינו. "אדם המעמיד את עצמו למשרה ציבורית, ודאי מהמעלה הראשונה כמו שר ונשיא המדינה, כדאי כי יפשפש במעשיו היטב בטרם בחירה למשרה הרמה", כותבת ששון. "הוא, שלא כמו הציבור, יודע היטב מה עשה ומה פעל. שחיתותו, תאוותיו הרעות ומימושן על חשבון צריבת נפש של קורבנותיו ידועות לו טוב יותר מלכל אדם אחר. ואם מלאו לבו להציג את עצמו ברבים כטלית שכולה תכלת, כמי שאין בו רבב, הרי קיבל עליו סיכון מרצונו. סיכון שיבוא יום, ואם ייחשף, הציבור בעזרת התקשורת יעמיד אותו בשער בת רבים ויטיח בו את קלונו. אין לו לאותו אדם טענת הגנה מן הצדק. כי הצדק ממנו והלאה".

אם ילדה בת 17 יכולה לקום ולומר את דעתה על הבוס שלה במסגרת המאבק שלה ושל חבריה על זכותם להתאגד, בוודאי ובוודאי שעיתונאי-חוקר כמו קלמן ליבסקינד יכול. תגובה

קורל שמש בת ה-17 עובדת כבר שנה בסניף של רשת מקדונלדס בתל-אביב. היא מקבלת הזמנות מהלקוחות, וכשהאוכל יוצא מהמטבח היא קוראת ללקוחות לבוא ולאסוף את המגש. את המשכורת שלה, כמו אלפי בני הנוער והצעירים המועסקים במקדונלדס, היא מקבלת מעמרי פדן, איש עסקים מצליח ובעליה של אחת מרשתות המזון המהיר הגדולות בישראל, אם לא הגדולה ביותר. קורל אמנם רק בת 17, אפילו לא סיימה תיכון, אבל זה ממש לא מנע ממנה, כחברה בוועד הפעולה הזמני שהוקם השבוע במקדונלדס, לצאת חוצץ נגד פדן, לוחם מהולל בסיירת מטכ"ל, דוקטור לכלכלה, ובעיקר, כאמור, האיש שמשלם לה את המשכורת. למה היא עשתה את זה? כי לדעתה הוא פוגע בזכויות שלה ושל חבריה לעבודה להתאגד ולהקים ועד עובדים במסגרת הסתדרות הצעירים בישראל. במאמר התגובה למאמר הנוקב של אסף כרמל, קבע עמיתי קלמן ליבסקינד כי "דרישתו [של כרמל] מעיתונאים לצאת נגד מי שמשלם להם את שכרם או אף להצטרף במהלכו של עימות משפטי לצד שמתעמת עם מעבידם היא דרישה מתחסדת וחסרת הגינות". בהשראת הטקסט של ליבסקינד, אודה שקראתי את מאמרו שלו בתדהמה. לטעמי, אם ילדה בת 17 יכולה לקום ולומר את דעתה על אדם בסדר הגודל הציבורי והכלכלי של עמרי פדן במסגרת המאבק שלה ושל חבריה על זכותם להתאגד, בוודאי ובוודאי שעיתונאי-חוקר כמו קלמן ליבסקינד, שמנע באמצעות תחקיריו כהונה של רמטכ"ל בישראל, שלא נרתע מלהיכנס חזיתית בכל בעל שררה, בעל הון, פוליטיקאי מושחת או כזה שהפר את אמון הציבור מעל דפי העיתון מדי שבוע, יכול לקום ולומר את דעתו על מהלכים שמבצע מי שמשלם לו משכורת. הוא יכול, ויש שיאמרו אף חייב לעשות זאת, אם הוא חושב שהמעסיק שלו פעל שלא בתום לב, או לחלופין אם הוא חושב שעמדתו של המעסיק כפי שהוצגה במשך חודשים בבית-הדין לעבודה התגלתה כריקה מתוכן במקרה הטוב, או אף אם מעסיקו הלין את שכרו ושכר חבריו לעבודה שלוש פעמים במהלך חצי השנה האחרונה והפר בצורה סדרתית כל הבטחה שניתנה במהלך רכישת העיתון שבו הוא כותב. ולא רק הוא. גם בן-דרור ימיני יכול, גם אראל סג"ל יכול, כולם יכולים. אבל כנראה שלא כולם קורל שמש. יתרה מכך, בספטמבר האחרון, במהלך הימים האחרונים של "מעריב" תחת שליטת דיסקונט-השקעות מבית תאגיד אי.די.בי, היה זה ליבסקינד עצמו שיצא בחריפות נגד קבוצת אי.די.בי ונציגיה כשהם העזו להלין את שכרנו – שכר עובדיהם. פעם אחת בלבד, אגב. בראיונות לתקשורת הוא אף השווה את מה שנעשה בתחום התוכן בתקופת דנקנר והאיש שהוא מינה לעורך הראשי של העיתון, ניר חפץ, לסדום. משום מה, כשבחצי השנה האחרונה הולן שכרו ושכר מאות חבריו עובדי "מעריב" כמה וכמה פעמים, כשיש לא מעט עובדי פרילנס שגם כיום עוד מחכים לשכר של חודשים אחורה שלא שולם, כשקריירה של מאות מחברינו נקטעת באחת והם נשלחים לעמוד בתורים של לשכות התעסוקה, לא שמענו איתות מכיוונו של מי שנחשב – ובצדק – לאחד העיתונאים האמיצים והישרים במדינה. התחסדות? נו, לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים. ועוד משהו. מרוב דיון על דעות פוליטיות או מעשים פוליטיים, אפשר בקלות לשכוח שמי שפוטר היה יו"ר הוועד של עיתונאי "מעריב", שהוביל מאבק איתנים עבור כל אחת ואחד מעובדי העיתון הזה. אפשר גם לשכוח שהנהלת העיתון הנוכחית פועלת בעקביות מאז כניסתה לבניין בקרליבך 2 כדי לפגוע בהתארגנות העובדים. וזה למעשה הסיפור האמיתי פה. זה שלאחרונה גילינו שהיא מחליפה את טיעוניה באשר לפיטוריו של יו"ר ועד העובדים ממניע מקצועי למניע אידיאולוגי זה נחמד, אבל זה ממש לא העניין. יובל גורן הוא כתב העבודה, הרווחה והפנים של "מעריב" וחבר ועד העיתונאים

אם ערוץ 5 פלוס לייב הוא הבית של הכדורגל הישראלי, המשכנתא חונקת את הדיירים | ואם אפשר ללמוד ממה שקורה בעולם, בעתיד אפשר יהיה לנשום לרווחה | ועוד על ענייני פרסום ראשון

קשה שלא להתעצבן מהמיתוג העכשווי של ערוץ 5 פלוס לייב, "הבית של הכדורגל הישראלי". הלוגו של ערוץ התשלום מעוצב כבית, וברקע מתנגן שירו האלמותי של אריק איינשטיין, "כמה טוב שבאת הביתה", עוד אייקון שהיה פעם סמל של ישראל היפה והטובה, מהימים שכדורגל סימל ספורט חוצה גבולות ומעמדות, שווה לכל נפש, והפך שלא באשמתו לפזמון שמייצג את הקפיטליזם החמדני. הפרסומות בערוץ הספורט נורות בקצב אש של תותח וולקן, לא פעם גם באמצע שידורים חיים. כך, למשל, במהלך השידור הישיר של המשחק השלישי בין פרטיזן בלגרד למכבי תל-אביב, ששודר בערוץ 5 פלוס. פרסומת כזו כיסתה כמה פעמים כשליש מסך והסתירה את המתרחש. כי מה זה משחק על העלייה לפיינל-פור לעומת קידום המכירות של 5 פלוס לייב. מה שנקרא, סדר עדיפויות ספורטיבי. כש-5 פלוס לייב מכתיר את עצמו בתואר "הבית של הכדורגל הישראלי", הוא בפירוש לא מדייק: אם כבר בית, צרלטון הוא זה המחזיק בזכויות השידור של הליגה ומשדר חי מדי שבת שניים-שלושה משחקים. הסיסמה "הבית של הכדורגל הישראלי" גם יוצרת מצג שווא כאילו מאז ומעולם ליווה 5 פלוס לייב את האוהדים באותן שבתות קסומות של צהרי היום, כשההמונים נהרו למגרשים, כשהכדורגל היה שייך לעם. אם כן: כמה שטוב שבאתם הביתה, רק אל תשכחו בבקשה להכין את המזומנים. "ערוץ הבית של הכדורגל הישראלי" מגדיר מחדש את המונח "בית"; מקום שיושביו יכולים להרשות לעצמם הוצאה של מאות שקלים בשנה בשביל מה שהיה פעם עונג חינם אין כסף. כך למעשה הדיר ערוץ הספורט מ"הבית" המוני אוהדי ספורט, שמסורתית, בכל העולם וגם בישראל, נמנים עם בני המעמדות הנמוכים. המשחק המרכזי נותר אמנם בערוץ פתוח ומשודר במקום הכי נגיש שיש – הערוץ הראשון, אבל חוץ ממנו נותרו אוהדי הכדורגל האותנטיים, הפשוטים, העמך, בלי כלום. שדדו מהם את הכיף. כדי להצטרף לאולפן המושקע ולצוות הכוכבים של 5 פלוס לייב יש להוסיף 30 שקל לחבילת הכבלים. ואם על הדרך אתם רוצים גם את 5 פלוס גולד הנוסטלגי, שימו עוד חמישה שקלים. קטן עליכם. ולא שכחנו את הצעצוע החדש של החמדנים, דור שלישי לערוצי הגזל, ה-HD. עבור התענוג הזה תצטרכו להיפרד מ-55 שקל פלוס-מינוס, תלוי בסוג החבילה ובספקית ולא כולל עלות ממיר. יש בכבלים המון ערוצי נישה שאינם כרוכים בשום תוספת למחיר החבילה, שנע סביב 230 שקל, אבל עבור שידורי ספורט אקסטרה נאלץ הצרכן הישראלי להוסיף כ-80 שקל בחודש (עבור 5 פלוס לייב וצרלטון). בערוצי התשלום הספורטיביים יודעים למי ללחוץ על הכיס. כש-5 פלוס, הלא הוא "ערוץ הגזל המקורי" (ביטוי שטבע בזמנו ב"הארץ" רון קופמן, שכיום מככב בפריים-טיים של הערוצים השודדים), יצא לדרך ובעקבותיו צרלטון, פרצה סערה. אוהדים נשבעו לא לשלם גרוש וקראו למרד צרכנים. כדרכם של דיבורים וסיסמאות על מחאת לקוחות במדינת ישראל, גם המרד הזה מעולם לא פרץ את גבולות בתי-הקפה, המקוונים והממשיים. המקסימום היה תביעה ייצוגית נגד ערוץ הספורט על זליגת תכנים, משפט שהסתיים בפשרה והתאייד לטובת צונאמי מחודש של סחטנות. בעיניי, הפשע הכי גדול של 5 פלוס לייב הוא לשדר מדי מוצאי שבת את תוכנית סיכום המחזור של הליגה. אני מקווה שהרגולטור ייקח זאת בחשבון בסוף העונה, לקראת מקצה שיפורים של מפרט השידורים. צמוד לתוכנית הסיכום יצרו בערוץ הזה פופוליטיקה חדשה בכיכובו של הסוציאליסט הדגול נתן זהבי, שלא נראה ונשמע כמי שבאמת מחובר לכדורגל, אבל מביא זעם מתוזמן; יצקו פנימה את משחקי גביע המדינה וגביע הטוטו, ואפילו צירפו לחבילה את המשחק המרכזי מהליגה השנייה, הלחם השחור והמרגרינה של אוהדי הכדורגל, שעד השנה שודר תמיד בערוץ 5. כל הסלט הזה הספיק ליצירת הסלוגן החדש, שבאמצעותו ימשיכו פרנסי הערוץ להעמיק את אחיזתם בכיסי קהל היעד שלהם. יותר מעשור עבר מאז החלו שידורי הספורט בתשלום. רבים כבר בפנים, מבינים שאין טעם להתנגד, ומה זה בסך-הכל עוד 30 או 40 שקל בחודש. ובכל זאת, יש רבים שעדיין מסרבים לקבל זאת ונשארים בחוץ. אני בין אלה שמעולם לא התחברו, לא הצטרפו ולא שילמו שקל לאותם ערוצים. תשאלו, מה הטעם? למה לעשות עניין מכמה שקלים בעידן שבו לכל דבר יש מחיר? למה ללכת עם הראש בקיר? אבל גם אנשים שנראה כאילו הם חושבים ופועלים מהבטן כשמדובר בקבוצה האהודה עליהם יודעים לא להיכנע לתכתיבי השעה; אוכלוסייה ששייכת לקבוצת הדון קישוטים, אזרחים תמימים ולא מעשיים היוצאים למלחמת צדק חסרת סיכוי. תגידו מה שתגידו, שזו הליכה טיפשית נגד הזרם, זעקת הפתטים, מחאת אידיאולוגים בגרוש, התעקשות של מי שמסרבים לצעוד עם ה"קדמה". אבל אני משלם כ-3,500 שקל בשנה עבור שידור טלוויזיה, סכום שאפילו לא כולל את ערוצי התשלום, ולא מסכים שימשיכו לחלוב אותי. כמבקר תקשורת, ולא רק כאוהד קבוצת כדורגל, אני במלכוד: התוכניות שמשודרות בצרלטון וב-5 פלוס לייב הן מחוץ לתחום בשבילי, ומדובר בנתח משמעותי מתקשורת הספורט. אבל זה הצדק הפואטי הקטן שלי, המחאה הקטנה נגד אלה הגוזלים מאיתנו את כבשת הרש. ותמיד ישנה התקווה שהביזיון הזה, שבו לקחו לנו את הכדורגל, יחזור לשפיות. הנה, גם במעוז הקפיטליזם העולמי אישרו לאחרונה את חוק הבריאות הממלכתי, וידיעה משמחת נוספת מספרת שהרגולטור באנגליה הורה להוזיל את מחירם של ערוצי הספורט. גם אצלנו יום אחד בועת שידורי הכדורגל במדינה תתפוצץ, ויהיה מי שיוכל להתגאות שלא היה חלק מהעדר. בוואלה פירסמו בערב חג הפסח פרויקט יפה על יוסי בניון: הילד בן 30. חבל שהם קצת קילקלו בפרסום על רוברטו קולאוטי, שמצטרף למכבי תל-אביב תחת הטייטל המבהיל בגודלו "חשיפה", שעשה בית-ספר לכל אתרי ה"פרסום ראשון". כשבוואלה רוצים, הם יצירתיים גם בקטע הזה, אבל לחגוג עם "חשיפה"? החתימה הצפויה של החלוץ התפרסמה בעיתונים כבר לפני כשלושה חודשים, כך שוואלה לקחו לעצמם קרדיט שלא בדיוק מגיע להם. אגב, "ידיעות אחרונות" טפח לעצמו על השכם עם צילום הכותרת על קולאוטי מה-23.12.09, אלא שב"מעריב" הזכירו שהם פירסמו את הידיעה כבר ב-15.12.09, ובכך ניצחו בעוד תחרות מפוקפקת של "אני הייתי קודם". ועוד בענייני פרסום ראשון: בטור הקודם כתבתי בטעות כי "ידיעות אחרונות" לא הזכיר את מועמדותו של אייל ברקוביץ לתפקיד מאמן הנבחרת. בבדיקה נוספת התברר כי "ידיעות" הזכיר גם הזכיר. אני מתנצל בפניהם.

מלקוש נתוני הרעב ופסטיבל חלוקת המזון מתקבעים כטקס טרום-פסח והופכים ליום זיכרון נוסף בלוח החגים. יומה הגדול של תעשיית החמלה ויום זיכוך למחלקים ולמסקרים, הפוטר מחיפוש פתרונות בשאר ימות השנה

(ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון במוסד לביטוח לאומי, במבוא לסקר ביטחון תזונתי 2012, שפורסם באחרונה) הרעיון האנושי שבא לביטוי ב"כל דכפין ייתי וייכול" הופך ממחוות הזדהות עם הנזקק – הבודד, העני, הזקן, החולה – לתעשיית חמלה קולנית. "הפסח העצוב של הנזקקים", מזדעקת כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות" מיום שני (7.4.14), וכותרת הגג מבהירה: "עלייה חדה במספר הפניות לסיוע ממעמד הביניים". וכדי להסיר ספק, קובעת ההפניה: "אחרי שנה של גזירות כלכליות: מספר הישראלים שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם ומבקשים עזרה גדל ב-47%". כמה סוגי נתונים מכמה מקורות מקשטים את פסטיבל דחיפת המזון השנתי של תעשיית החמלה הישראלית. המסמך המחקרי החשוב בחרוסת הנתונים שמגיש העיתון לקוראיו הוא הדו"ח הטרי של מחלקת המחקר במוסד לביטוח הלאומי. אלא שהדו"ח המפורט, שפרוש במלוא השקיפות באתר המוסד, מתייחס לשנת 2012 (ימי הממשלה הקודמת), והוא מבשר כי "האי-ביטחון התזונתי הניכר" דווקא הצטמצם מעט בשנה זו בהשוואה לשנה הקודמת לה. ואם הצטמצם, למה לציין זאת? הנתון השני, "העלייה החדה", נחבא כנראה בתוך העלייה בת ה-15% במספר הפניות הכללי (יותר מ-6,500) למרכזי הזכויות של עמותת ידיד ברבעון הראשון של 2014. ידיד, המפעילה 21 מרכזי זכויות ברחבי הארץ שבהם ניתנים לפונים ייעוץ וסיוע חינם במימוש זכויותיהם, טורחת להבהיר: "הבעיה אינה במזון לפסח, אלא ביכולת הקיום היומיומית", ומפרטת בהודעתה את התפלגות הבקשות לסיוע – דיור ומשכנתאות, ביטוח לאומי, חובות והוצאה לפועל, דיני עבודה וזכויות עובדים. מטבע הדברים, הפונים לידיד הם אנשי השכבות החלשות, שאליהם נוספו אנשי המעמד הבינוני-נמוך הנאלצים להתפשר על איכות התזונה כדי לעמוד בהתחייבויות קשיחות יותר כמו משכנתה או שכר דירה. האמרת מחירי הדירות, נטל המשכנתאות וגובה מחירי השכירות מכבידים על רמת החיים של רוב שכבות הציבור ועלולים להעמיד את שולי "מעמד הביניים" בסכנת הזדקקות לסיוע. כיוון שעמותת ידיד אינה מספקת נתונים מפולחים מלאים של היקף הפניות ופרופיל הפונים, אין אלא להסתפק בהודעה לעיתונות שפירסמה העמותה לקראת פסח והועתקה כמעט כלשונה ב"ידיעות אחרונות". מתבקש להניח כי מספר הפניות הגדל משקף את הגידול במצוקה, אך בהעדר נתונים אפשר גם לשער כי הגידול בהיקף הפניות נובע מעצם צמיחת הפעילות של העמותה והגדלת נגישותה לציבור. בכל מקרה, שום נתון שפורסם אינו יכול לתמוך בקביעה של העיתון כי מספר הישראלים "שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם" ומבקשים עזרה גדל ב-47%. איך מגדירים את אלה שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם? האם כל פונה מוגדר ככזה? ומה היה מספר פונים "שאינם מסוגלים" בשנה שעברה, שגדל השנה ב-47%? המשפט "אחרי שנה של גזירות כלכליות: מספר הישראלים שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם ומבקשים עזרה גדל ב-47%" יכול בהחלט לשמש טקסט פולחני לטקס החג, אך אין לקוראו בעיתון כמייצג מציאות. העובדה שאנשים פונים למרכזי סיוע בבקשת עזרה אינה מלמדת כי הם "אינם מסוגלים" לקיים את משפחותיהם. סביר יותר שהם מתקשים לקיים את משפחותיהם ברווחה וזקוקים לייעוץ ולעתים לסיוע. "רווחה" גם היא מושג יחסי, שתפח ככל שרמת החיים עלתה ואורחות החיים השתנו מצניעות לראוותנות. אפשר לטעון שזו התפלפלות טרחנית, אבל העובדה שמישהו צירף למשפט שהפך כותרת ערך מספרי, 47%, לא פחות ולא יותר, מחייבת דיוק מתימטי בניסוח המשפט כולו. הכותרת שנבחרה לכפולת העמודים 2–3, שאליה מפנה שער העיתון, היא "המכה ה-11". לצדה קופצת לעין מיד הכותרת: "מאות אלפי ילדים רעבים", ותחתיה מוצגים הנתונים, במושגים הניתנים למדידה. המלה "רעב" לבדה אינה מוזכרת בהם, ובצדק. רעב, כמו עוני, כמו כאב, הוא חיווי בלתי מדיד ואינו ניתן להשוואה. גדול, קטן, קשה, קל, יחסי, מוחלט – מי יודע? אבל המושג "רעב" שבכתבה הוא כמו עצב החג שבכותרת, וכמו הכאב שבעוני. נורת ניאון המהבהבת ומזמינה "קִראו אותי", לא פחות ולא יותר. זאת, אף כי בין הרעב הממשי לבין יחידת המדידה של רעב כלכלי-חברתי יש פער ניכר וידוע. כדי למדוד רעב נבנה מושג וקטורי, מדיד, בר-השוואה: "אי-ביטחון תזונתי". הביטחון התזונתי – או העדרו – נקבעים בעקבות שאלון טלפוני ארוך ומורכב, שמפנה מחלקת המחקר במוסד לביטוח לאומי אל מדגם של 6,400 משפחות (ב-2012), ותכליתו לסנן מקהל הנשאלים את אלה שתזונתם לקויה אך נסבלת, ולהבדילם מאלה המעידים על עצמם (או על בני משפחותיהם) כי הם סובלים מרעב ממשי – מתון, מזדמן או עקבי ומשמעותי. השאלות הולכות ומתחדדות. משאלות שהתשובות עליהן כלליות ונסיבתיות – החל ב"יש מספיק לאכול, אבל לא תמיד מהסוג שאני רוצה", או "אין מספיק זמן לקניות או לבישול" – והמשך ב"אין בבית תנור [בישול/אפייה] שעובד", או "האוכל שקנינו לא הספיק ולא היה לנו כסף כדי לקנות יותר", ועד "סמכנו על כמה מזונות זולים כדי להאכיל את הילדים, כי הכסף שעמד לרשותנו הלך ונגמר". בקצה התהליך נותרים אלה המשיבים "דילגנו על ארוחות או צימצמנו בגודלן מחוסר כסף לקנות מזון", ועד למשיבים המאשרים כי "הילדים היו רעבים ולא יכולנו לקנות עוד אוכל". העונים לקביעות אלה מתבקשים להשיב אם פנו "בבקשת עזרה לבני משפחה, חברים או ארגוני סיוע", ולבסוף אפילו להעיד: "האם ירדת במשקל?". הנתונים הנאספים – ונוסף להם התשובות לשאלות רקע על אודות דמוגרפיה, השכלה ומקורות הכנסה – מאפשרים את מיון הנשאלים לארבע קבוצות וניתוח המאפיינים לכל קבוצה: בראשונה נכללים בעלי "ביטחון תזונתי"; בשנייה אלה החשים "אי-ביטחון תזונתי ללא רעב"; בשלישית "אי-ביטחון תזונתי עם רעב מתון", ובאחרונה "אי-ביטחון תזונתי עם רעב ניכר". להורדת הקובץ (PDF, 2.99MB) סקר הביטחון התזונתי של הביטוח הלאומי שפורסם לאחרונה מתייחס, כאמור, לשנת 2012, וזו תמצית נתוניו: 81.2% מהנשאלים דורגו כנהנים מ"ביטחון תזונתי", 10.2% סובלים מ"אי-ביטחון תזונתי קל/מתון", ו-8.6% סובלים מ"אי-ביטחון תזונתי ניכר". סך כל הסובלים מאי-ביטחון תזונתי – מתון וניכר – מגיע למספר המדהים של 532 אלף משפחות שבהן גדלים 755 אלף ילדים. אם לקחת בחשבון שנשאל (מבוגר) אחד משיב לשאלון בשם כל משפחתו, מתברר מדוע חלקם של הילדים הסובלים משני סוגי חוסר הביטחון התזונתי בכלל האוכלוסייה קופץ מ-18.8% (סך כל המשפחות) לנתון הלא ייאמן של 30.9% מכלל ילדי מדינת ישראל. לא רק שהנתון הוא לא ייאמן, הוא מעורר תהיות באשר לטיב השאלון, ובמיוחד לאופן התשובה עליו. זהו שאלון קשה, מורכב, ותובע מן המשיב תשובה מכלילה, שעלולה להיות בה מידה של הגזמה או המעטה, בנסיבות העניין. עצם העובדה שאדם מתבקש להשיב ב"כן" או ב"לא" על תחום זמן רחב כמו "בשנה האחרונה" עלולה לייצר הטיה משמעותית לכאן או לכאן. למשל שאלה 37 – "האם בשנה האחרונה הילד/ים שלך היה/היו רעב/ים ולא יכולת לקנות עוד אוכל?" – יכולה לייצר תשובות חיוביות שאינן משקפות בהכרח מצוקה תזונתית בת-קיימא. במבוא לסקר 2012 מודיע המוסד לביטוח לאומי כי הסקר הזה לא נערך בשנים 2013–2014. האם מצאו בו פגמים? האם מתכוונים להחליפו בסקר חד יותר? לפי שעה נסתפק בתשובה העמומה "מִנהל המחקר של הביטוח הלאומי יוסיף לעקוב אחר תופעת האי-ביטחון התזונתי מסיבות של מחסור כלכלי ויערוך את הסקר מעת לעת ועל-פי הצרכים גם בעתיד". אם יש בנתון הזה כדי לזעזע, איך זה שלא הזדעזענו עד היום? ניסים ציוני, מייסד ומנכ"ל עמותת פתחון-לב, מפרסם באתר שלו את נתוני תחולת העוני בקרב ילדים בעשור האחרון, ומסכם: "למרבה הצער, העשור האחרון לא הביא לשינוי משמעותי במגמת העלייה בתחולת העוני בקרב ילדים, ולמעשה נרשמה בו החמרה (בעיקר בגלל הגידול במספר הילדים)". כשבוחנים את נתוני השנה האחרונה שבה נערך הסקר (2012) בהשוואה לנתוני קודמתה (2011), מסתמן דווקא שיפור צנוע. אך כיוון שערן וינטרוב, מנכ"ל לתת, מצטט את המספרים הבולטים מדו"ח הביטוח הלאומי, ו"ידיעות" מפרסמם מפיו כלשונם, מן הראוי להזכיר את מה שלא פורסם מתוכו. על-פי הסקר, מספר השרויים בביטחון תזונתי מלא עלה ב-0.3%, נתון שעלול להתפרש כסטיית תקן, אבל מספר הסובלים מ"אי-ביטחון תזונתי ניכר" ירד במקביל מ-10.2% ל-8.6%, וזהו שיפור נאה של 1.6 נקודות אחוז. לפי הנתון הזה, 41 אלף משפחות נחלצו בשנה הנתונה מן הקטגוריה הקשה ביותר. אם להשתמש בדמגוגיה התקשורתית המקובלת ולראות ב-10.2 את השלם (100%), קל היה להתפאר בצמצום של 15.7% בחלקן של המשפחות הסובלות מ"אי-ביטחון תזונתי ניכר" בכלל האוכלוסייה. אבל ערב פסח מתקרב, והרי לא באנו לבשר בשורות משמחות. ערן וינטרוב מציג ב"ידיעות" את נתוני דו"ח הביטוח הלאומי 2012 כנתונים נייחים, ללא קו מגמה. עד שיתקבלו נתוני הסקר המקיף הבא יעברו לפחות שנתיים, אבל לאן נוטים הלכי הרוח ברור כבר היום. "אנחנו חוששים שאחרי החג המצב רק ילך ויחריף", אומרים בידיד, "ורבים מאלה שלקחו משכנתה לפני שנה או שנתיים לא יוכלו לעמוד בה". ארגון לתת מגיש מדי שנה את דו"ח העוני האלטרנטיבי, שבו נבדק מצבם של "נתמכי הסיוע" – עשרות אלפי ישראלים החיים על קצבאות – ובו נתונים קשים על אורח החיים שמנהלת אוכלוסיית העוני הממשי ועל תפיסת עולמה. סקר נתמכי הסיוע נערך על מדגם מקרב הנתמכים בעמותות מקומיות, בתי-תמחוי, אגפים לשירותים חברתיים ומרכזי חלוקת מזון, ובהיותו מסמך רב-שנתי אפשר למצוא בו קווי מגמה. קווים אלה אינם מעידים על אופטימיות בקרב הנשאלים, ובהיבט הקשיח יותר ניכר כי הפער בין קצב עליית יוקר המחיה לעליית מקורות ההכנסה הולך וגדל. מה קדם למה? האם את המושג "גזירות כלכליות" המציאה העיתונות ובעקבותיה חדר המושג לחיי העמותות, או להפך? בנעורי, המושג "גזירות" יוחס בדרך כלל למשטרי עריצות שהטילו גזירות על היהודים, מאחשוורוש ועד חוקי הגזע בגרמניה. שנת 2013 היתה שנת הגדלת המע"מ ותשלומי הארנונה ופגיעה נוספת בקצבאות הילדים, אבל זאת היתה בעיקר שנת משבר הדיור, ודי בכך כדי לשחוק את תקציבי הקיום של רוב העשירונים. אי-אפשר לבוא בתלונה אל העיתונות על שאימצה את המושג "גזירות" עוד בימי שר האוצר יגאל הורוביץ (1979–1981), איש ה"אין לי" וה"משוגעים תרדו מהגג!". אבל אפשר לצפות מכלי התקשורת הארציים לא רק לאמץ מושגים שעולים מהשטח, אלא גם להטמיע במקומם מושגים חלופיים אחראיים ומדויקים. החרוסת שמכינים לנו "ידיעות" – בחיבור בין "רעב", "גזירות כלכליות" ו"מעמד הביניים" – ו"חדשות 2" עם הצילומים המפוקסלים של העומדים בתורים לחלוקת מזון, היא בעייתית; לא רק מפני שהיא אינה משקפת מציאות, אלא משום שהיא משתפת פעולה עימה. צילומי החג המתקרב פותחים כביכול את הלב, אך משתקים את המחשבה. שום כלי תקשורת אינו מעז לעסוק בביקורתיות בהתמכרות הציבור לחבילות נתוני העוני לחג שדוחפות עמותות המזון. בטח לא בערב החג עצמו. טאבו ישראלי הוא שלא להתעסק עם המשמשים אותנו בקודש. כל העושים מלאכת קודש – מזק"א ועד חב"ד ועד הדוחפים מזון לחג – חסינים. גרוע מזה, כלי התקשורת המובילים גולשים על נחשולי הרגשות שמעורר הקשר בין המצוקה לחג הפסח וגוזרים קופון מהנצחתם. יש לומר זאת כך: הסיקור העיתונאי המתבטל בפני תרבות דחיפת מצרכי המזון, ופסלון החסינות מביקורת שמעניקה התקשורת לעמותות המזון, מאדירים את התופעה, מפארים אותה ומקבעים אותה. בדו"ח שפירסם השבוע מבקר המדינה נאמר: "הביקורת העלתה כי אין בתמיכה בעמותות מזון משום כלי אפקטיבי לקידום הביטחון התזונתי, שכן היא מועטה, פעמים אינה אלא סיוע חד-פעמי, והעמותות הן שקובעות היכן, כיצד ומתי יינתן הסיוע. ספק גם אם הנזקקים בכל המגזרים נהנים ממנה. הממשלה אמנם מקדמת מיזם לאומי שנועד לאסדרת הטיפול בנושא, אולם התמיכה הממשלתית בו היא מצומצמת וחד-פעמית, וביצועו החל בעיכוב. בנסיבות אלה ספק אם הממשלה ממלאת כיאות את אחריותה לטיפול באי-הביטחון התזונתי". משרד מבקר המדינה קובע כי לצורך קידום הביטחון התזונתי של הנזקקים, "מוטלת אחריות עליונה בנושא לפתחה של המדינה, ואל לה לסמוך רק על נדיבותו של המגזר השלישי. לממשלה מרחב שיקול הדעת לקבוע את אופן מימוש האחריות לקידום הביטחון התזונתי. לצורך כך על משרד הרווחה, בין היתר, לקבוע ללא דיחוי מדיניות כוללת ותוכנית פעולה בנושא, ועל הממשלה להבטיח כי הן יגובו במשאבים מתאימים". ניסים ציוני מעמותת פתחון-לב כמעט החזיר לנו את המפתחות במהדורת "סוף השבוע" ב"חדשות 2". "קחו את המפתחות מחר", אמר. "אם יש מישהו שיכול לקחת את האחריות על כל האנשים האלה – קחו!". אני מנסה להיזכר מי היה הדובר הקודם שלא מזמן החזיר לנו את המפתחות. זה היה שימי דנינו, איש תחזוקת קווי המתח הגבוה המטפס על עמודים גבוהים ופועל על קווי חשמל חי. "יש תמיד מה להגיד על חברת החשמל [...] שיבואו רק לשבת לידי שעתיים", אמר בתשדיר השירות למקום עבודתו. בטחונם העצמי של מחזירי המפתחות נובע כנראה מן ההנחה שאף אחד לא יבוא לקחת אותם מהם. בדו"ח העוני האלטרנטיבי של לתת מובאים נתוני סקר שנערך בין מנהלי עמותות סיוע, ועל-פיו רק 45% מהעמותות יהיו מוכנות לסגור את פעילות העמותה בסיוע במזון אם המדינה תיקח אחריות בנושא. 25% העידו כי לא יסגרו כי אינם מאמינים שהממשלה תעמוד באחריותה, 32% ציינו כי תמיד יישארו אנשים הזקוקים למזון ו-32% ציינו כי לא יסגרו את העמותה כיוון שפעולתה היא לשם קיום מצווה וחסד. לכך יש להוסיף את 0% הנשאלים שציינו כי העמותה היא ביתם ומקור פרנסתם והם מחויבים לדאוג לשגשוגה ולהתחרות בארגונים אחרים המבקשים להשתלט על תחומי הפעילות שלה.

מהי התכונה החשובה ביותר למאייר עיתונות? מה כדאי יותר, "מאיירי בית" או מאיירים מזדמנים? מה הסיכוי להתפרנס מאיור עיתונות? האם משבר העיתונות המודפסת יכחיד את המקצוע, או שהקו יצליח להגר אל המסך? המעצבים הראשיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדברים

"כשהייתי ילד בן עשר, בשנת 1985, לקחו אותי לביקור אצל הקריקטוריסט זאב במעריב. אני זוכר שהיה לו חדר עם שולחן אור ומכחולים, והראיתי לו מחברת עם ציורים שעשיתי. הוא חייך, אמר שרואים שאני מושפע ממנו, וצייר לי רישום קטן עם הטלפון שלו על העטיפה האחורית", נזכר בנוסטלגיה גיא מורד, 34, מאייר, אמן קומיקס וקריקטוריסט, במפגש הראשון שלו עם עולם איור העיתונות. היום, כ-24 שנה אחרי ושנים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, הצליח מורד לטפס כמעט את כל תחנות האיור האפשריות בתקשורת הדפוס הקטנה של ישראל, עד שהצליח להתבסס בעמדת מאייר קבוע ב"ידיעות אחרונות", הארץ המובטחת של מאיירי העיתונות העברית. אבל היום המציאות נראית שונה לגמרי מאותו חלום קריירה רומנטי שטיפח מאז שפגש את זאב ז"ל. "אני מסתכל על העתיד שלי ואני די בחרדות", מספר מורד, שנחשב ב"ידיעות אחרונות" לאחד מטובי המאיירים בעיתונות הישראלית. "אמנם יש עדיין מספיק עבודה, אבל הכתבות עוברות מהפרינט לאינטרנט, שלוקח את התוכן, אבל בלי איורי הדפוס, שלא מתאימים לפורמט כל-כך קטן. אני מרגיש שאני חי על זמן שאול ולא בטוח שאוכל לצאת לפנסיה מאיור עיתונות כמו זאב או דוש". גם עמיר חדד, 39, היום העורך הגרפי הראשי של קבוצת "מעריב" ומי שהיה העורך הגרפי הראשי של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" במשך שבע שנים וטיפח שם קבוצה נכבדת של מאיירי עיתונות, אינו אופטימי. "כל שוק האיור הולך ונכחד בגלל מחסור בכסף, והמחירים שמשלמים לאיורים רק הולכים ויורדים במקום שיעלו. המאיירים גם סובלים מאוד מהמעבר לאינטרנט. מעלים כתבה מעכשיו לעכשיו לרשת, ואין את היומיים-שלושה להזמין איור, וגם אין טעם להזמין איור בשביל מאתיים על מאתיים פיקסלים". חדד מספר כי כשהתחיל לעבוד ב"ידיעות אחרונות", לפני יותר מעשר שנים, שילמו למאיירים כ-1,000 שקל תמורת איור צבע על עמוד שלם, אך המחיר לא עודכן עד היום. "הם עדיין משלמים בדיוק לפי המחירון שבנתה ענת קציר [לשעבר עורכת גרפית ראשית ב"ידיעות אחרונות"] לפני כעשר שנים, ובמקומות אחרים משלמים היום אפילו הרבה פחות". יש לזכור שתשלום של אלף שקל בשוטף פלוס שלושים הוא רמת התשלום הגבוהה ביותר שמאייר פרילנס יכול להגיע אליה בעיתונות העברית, וזאת עבור איור צבע מושקע על פני עמוד שלם בכתבה במוסף מוביל, ורק אצל גוף תקשורת אחד בישראל. בכלי תקשורת אחרים, אלה שעדיין מזמינים איורים, יקבל מאייר רק כמה מאות שקלים עבור רוב סוגי האיורים, ואילו איורים קטנים בשחור-לבן יזכו אותו בכ-150 שקל בלבד. "לפני כמה שנים, כשעבדתי בידיעות אחרונות, לא היתה לנו בכלל מסגרת תקציבית, ויכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים", מעלה חדד זכרונות מגן העדן האבוד של איור העיתונות. "יכולנו להזמין מאנגלמאיר חמישה-שישה איורים בלי בעיה, או לשלם אפילו 2,000 שקל עבור כפולה מורכבת. היה לנו את כל הכסף לעשות את המוצר הכי טוב שהיינו יכולים. אלה היו ימים שלא יחזרו יותר מבחינת עיתונות מודפסת". חדד מספר כי במסגרת עבודתו היום ב"מעריב", הוא צריך לעשות "גגלינג מאוד צפוף" בין התקציב שיש לו ובין האיכות הגרפית שאליה הוא חותר להגיע. "ברור לי לחלוטין שאם אני אזמין כל שבוע שלושה איורים לסופשבוע, ייגמר לי התקציב החודשי ואני אהיה די תקוע. אז אנחנו מנסים לעשות את זה לאט ובזהירות". היום, הוא מספר, מנהלי העיתון בודקים אם העורך הגרפי היה יכול להזמין צילום מבנק תמונות תמורת עשרים דולר, "ואולי אפילו להזמין צילום של שלושה דולרים מאיזה אתר אינטרנט", במקום להוציא כמה מאות שקלים על איור. למרות האווירה הקודרת, התחזיות הכלכליות העגומות לשוק העיתונות ואיום האינטרנט על האיור העיתונאי, מאיירים רבים בישראל מתפרנסים עדיין מאיור עיתונות, וכולנו רואים את עבודותיהם הנפלאות במוספי העיתונים ובעמודי הדעות. עשרות רבות של איורים מופיעים מדי שבוע ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", והם מעניקים שכבת תוכן נוספת לטקסט העיתונאי. איורי עיתונות גם מעטרים דפים רבים של עיתונות מקצועית – מעיתונות כלכלית ופנאי ועד מגזיני כרומו פנימיים כדוגמת זה של ארגון המורים או קופת-חולים כללית. המאיירים המבוקשים בישראל, שלא כמו בחו"ל, עובדים בדרך כלל עבור עיתון אחד ומזוהים איתו, לטוב ולרע. כך עמוס בידרמן שעובד ב"הארץ" אינו מאייר עבור "ידיעות אחרונות", זאב אנגלמאיר אינו יכול לאייר עבור מתחרים של "ידיעות אחרונות", וגם "מעריב", שמנסה להפוך את איתמר דאובה למאייר המזוהה עם מוסף השבת של העיתון, ישמח מאוד לשמור אותו לעצמו. "יש בעיתונות מאיירים פרילנסרים ויש שעובדים במשכורת", מסבירה אורנה אושרי, 47, מי שהיתה המעצבת הראשית של מוסף "הארץ" במשך עשר שנים, ובשנה שעברה עברה לכיסא המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בהארץ יש את עמוס בידרמן וערן וולקובסקי, שעובדים במשכורת חודשית, והם יכולים לעבוד רק עבור עיתונים של שוקן. אנחנו הצלחנו, במאמץ רב, לחטוף מהארץ את דניאלה לונדון-דקל, וזה היה אחרי מסע חיזורים ונסיונות שכנוע של בערך שנה וחצי, עד שנוצר מצב שהשתלם לה לעבור אלינו, ועכשיו היא מועסקת כעובדת של ידיעות אחרונות". למרות החוזה החודשי שקיבלה לונדון-דקל ב"ידיעות אחרונות", אושרי מציינת כי רוב המאיירים שעובדים בעיתונות הישראלית הם פרילנסרים, ואף שאינם מקבלים משכורת קבועה מעיתון מסוים ולכאורה יכולים לעבוד עם כל עיתון, "גם אצלם מתקבעת בדרך כלל נאמנות לעיתון שהם מאיירים עבורו, לפעמים זה בגלל דרישה של העיתון ולפעמים לא". יוצאים מהכלל הם כמה מאיירי-על כדוגמת דוד פולונסקי, מי שעמד מאחורי עבודת האנימציה של הסרט "ואלס עם באשיר" וכבר ממעט לאייר לעיתונות; רות גווילי ואסף חנוכה, שאינם מזוהים באופן מוחלט עם עיתון מסוים ועובדים גם בחו"ל, עבודותיהם נהנות מביקוש רב אצל העורכים הגרפיים בישראל והם יכולים לעבוד עבור כולם, ללא שום הגבלות. אושרי, שאמנם מאשרת כי "לעיתון משתלם יותר להעסיק פרילנסר שעובד עם קבלות, שזו עלות מעביד קטנה יותר מאשר מאייר קבוע עם משכורת חודשית", מדגישה סיבה נוספת שלא להעניק למאיירים חוזה עבודה קבוע בגוף תקשורת (כפי שעובדים, או לפחות נהגו לעבוד, גופי התקשורת עם כתבים, עורכים וצלמים): "מרבית העורכים לא רוצים לקבל אותו מרק של איורים שלוש פעמים בשבוע". לדבריה, עורכי המוספים רוצים מגוון גדול של סגנונות איור, ולא להתחייב בהכרח לסגנון אחד, "כפי שעשו בהארץ עם ערן וולקובסקי ועמוס בידרמן, שסגנון האיור שלהם הוא למעשה הסגנון העיצובי שהעיתון בחר להיות מזוהה איתו". את הדעה הנגדית מציג חדד, שמנסה לטפח ב"מעריב" דור חדש של מאיירים ומהמר על גל שקדי, ערן מנדל ואיתמר דאובה כמאיירי העתיד של העיתון. הוא טוען כי היה שמח מאוד אם "היו לי שני מאיירי בית שהיו באים לעיתון מדי יום בשעה עשר, משתתפים בישיבת מערכת והולכים בערב. עושים איורים לשניים או שלושה חלקים של העיתון והולכים עם הסגירה. כמו שעשה פעם זאב וכמו שעושה היום עמוס בידרמן בהארץ. העבודה של בידרמן היא הצלחה בלתי רגילה, ולזכות הנכס הזה נזקף חלק גדול מהשפה הגרפית של עיתון הארץ". מגמות האיור של בתי-הספר הגבוהים לאמנות בישראל, בעיקר בבצלאל ובשנקר, מוציאות מדי שנה כמה עשרות בוגרים לשוק העיתונות, כולם שקדו על לימודי האיור במשך שנים והם חמושים בתיק עבודות מושקע. אבל מה סיכוייהם להתפרנס בכבוד ולמשך שנים מאיור עיתונות? "אנחנו כל הזמן מחפשים מאיירים מוכשרים חדשים, כאלה שיכולים לעשות איור שמתאים ללוות טקסט של כתבה וגם מציג רעיון נוסף. כל זאת באיכות גבוהה ובתנאי לחץ", אומרת אושרי. "צריך פשוט להתקשר לעורכי המוספים, לשלוח להם אימייל, ולהראות להם את העבודות". היא מספרת על "בוגרות בצלאל ענוגות שהגישו לי איורים מאוד ליריים או מלנכוליים שצוירו במשך לילות ארוכים עם קו רישומי דק", ומסבירה כי "אלה דברים מאוד יפים, אבל הם לא יכולים להתאים ללחצים של איור עיתונות". חשוב לציין כי סוג כזה של איור ריאליסטי, שמופיע רבות בעיתונים בחו"ל, דורש שבועות רבים של עבודה, וכמעט שאינו יכול להשתלם כלכלית אל מול התעריפים הנמוכים שמשולמים בישראל. מלבד היכולת לייצר איורי עיתונות טובים וחכמים תחת לחץ זמן, תכונה נוספת החשובה למאייר צעיר שרוצה להיכנס לעולם העיתונות היא "צניעות בסיסית ויכולת לקבל ביקורת", כך גורס חדד. "אני חושב שמה שמחבר בין כל המאיירים הגדולים שעבדתי איתם הוא ההבנה שמה שהם שולחים לעורך הגרפי הוא רק סקיצה שאפשר לצאת איתה לכיוונים חדשים. לא היה מקרה, אף פעם, שאיור שנשלח אלי הוא בדיוק מה שהופיע לבסוף בפרינט, וכל סקיצה היא בסיס לעבודה ולמשא-ומתן עד שהאיור נכנס לעיתון". חדד מספר כי "במעריב רוצים ומנסים לגדל דור חדש של מאיירים, אבל משהו קרה. יוצאים לשוק המון מאיירים טובים, והם לא מצליחים להשתלב בעיתונות ולייצר איזו זהות עם מעריב, עם סופשבוע או תרבות מעריב. נראה לי שהדור החדש של המאיירים לא עוסק רק באיור – שקדי עושה אמנות, מנדל עושה אנימציה, אחרים עוסקים באינטרנט. גם המאיירים הם קורבנות של המצב של העיתונות המודפסת". לדבריו, יש מאיירי עיתונות שהצליחו "להמציא את עצמם מחדש" והם מוציאים ספרים וזוכים בפרסים כמו רותו, מאיירים לחו"ל כדוגמת רות גווילי, או עושים סרטים לאוסקר כמו דוד פולונסקי. עם זאת, הוא טוען כי "עתיד האיור שלוש שנים קדימה יהיה אותו דבר, רק יותר גרוע". מכיסא המעצב הראשי של קבוצת מעריב הוא אומר: "זה מצער, אבל הכסף ילך ויאזל ולא יהיו בשורות גדולות. הכיוון של העיתונות המודפסת הוא מאוד ברור, והיא תרד ותצטמצם. וזה גובה את המחיר שלו מכולם – מצלמים, מעורכים, וכמובן שגם ממאיירים".

ארגוני תמלוגים תבעו מאות אלפי שקלים מרדיו 90FM, ובתחנה התחייבו בחשאי כי ישדרו עימם תוכנית שבועית • בעקבות פניית "העין השביעית" התיר ביהמ"ש לפרסם את ההסכם

לבקשת "העין השביעית" התיר בית המשפט לפרסם את עיקריו של הסכם פשרה שכרתו ארגוני זכויות היוצרים אשכולות ועילם עם תחנת הרדיו האזורית רדיו 90. ההסכם כולל התחייבות מצד התחנה, המפוקחת על ידי הרשות השנייה, לשדר תוכנית מוזיקה בשיתוף ארגוני זכויות היוצרים וזאת בניגוד לכאורה לכללי הרשות השנייה. ברשות השנייה מסרו ל"העין השביעית" כי לא קיבלו מהתחנה הודעה על שיתוף הפעולה האמור. בתחנת הרדיו מסרו כי יפעלו בהתאם לכללי הרשות. במסגרת ההסכם התחייבה עוד התחנה לשלם לארגוני הזכויות שתבעו אותה סכום כסף שנותר חסוי, בגין השמעת יצירותיהם של זמרים ישראלים ללא רשות וללא תשלום תמלוגים בשנים 2017-2021. עוד הוסכם במסגרת הסדר הפשרה כי "רדיו 90 ישתף פעולה עם אשכולות ועילם להשקת תכנית שבועית בשעת האזנה מבוקשת שתוסכם על הצדדים שמטרתה קידום אמנים מבצעים ישראלים והמוזיקה הישראלית". ביהמ"ש נתן להסכם תוקף של פסק-דין. סעיף 6 (א) בכללי הרשות השנייה קובע כי "בעל זיכיון לא יאפשר למפרסם, נותן חסות, מקבל מזכה או גורם ששמו מאוזכר לפי סעיף 11א להתערב בשיקולי הכנת התכנית ושיבוצה בלוח המשדרים". בסעיף 11א מובהר כי גורם כזה הוא כל מי שבעל זיכיון משתף עמו פעולה. הפשרה הושגה במסגרת תביעה שהוגשה בחודש מאי האחרון על-ידי אשכולות, המייצגת זמרים ואמנים מבצעים אחרים, ועילם, המייצגת מוזיקאים, נגד רדיו 90. הארגונים דרשו פיצוי בסך 750 אלף שקלים בגין "100 הפרות מדגמיות" שאיתרו. לפי כתב התביעה, שהוגש באמצעות עו"ד ינון סרטל, מאז שנת 2017 שידרו בתחנה ביצועים של מבצעים ישראלים ללא הסכמה והרשאה ותוך סירוב מתמשך לשלם תמלוגים. בכתב התביעה נטען עוד כי החל משנת 2006 שילמה התחנה, במסגרת הסכם מול אשכולות ועילם, בין 75 ל-85 אלף שקלים לשנה עבור הרשות להשמיע ביצועי זמרים מקומיים. בשנת 2013, לאור טענות התחנה לקשיים כלכליים, הוסכם כי תשלם רק 65 אלף שקלים לשנה. אלא שלפי התביעה גם סכומים אלו שולמו רק לאחר איומים בתביעה ומאז 2017 פועלת התחנה ללא הסדר עם אשכולות ועילם. עוד לפני שהתחנה הגישה כתב הגנה הודיעו הצדדים על הסכם פשרה (את התחנה ייצג עו"ד ארז צצקס). לפי ההסכם, לתחנת הרדיו יינתן רישיון להשמיע את היצירות שזכויותיהן בידי אשכולות ועילם עד שנת 2026 וזאת תמורת תשלום סכום שלא הותר לפרסום בגין החוב מהשנים 2017-2021 וכן אחוז מסוים, שאף הוא לא הותר לפרסום, מההכנסה השנתית של התחנה ברוטו לכל שנה בשנים 2022-2026 (בניכוי עמלת פרסום). הצדדים ביקשו לחסות את ההסכם ביניהם וקיבלו לכך תוקף של פסק-דין. אולם בעקבות פניית "העין השביעית", באמצעות עו"ד אלעד מן, הוסכם כי צו איסור הפרסום יצומצם כך שניתן יהיה לדווח על תוכנו, למעט סכומי הכסף שתשלם התחנה לארגוני הזכויות, וזאת בטענה כי מדובר בסוד מסחרי. רדיו 90 היא תחנת רדיו איזורית המשדרת באזור השרון ונמצאת בשליטת משפחת אורגד. עיקר מניותיה מוחזקים בידי עו"ד אלי אורגד, שיחד עם אחיו יובל הם הבעלים של קבוצת אחזקות, שהמוכרת שבהן היא רשת המזללות בורגר-ראנץ. יצוין כי במקביל לתביעה שהוגשה נגד רדיו 90 הוגשה תביעה נוספת, בסך 1.5 מיליון שקלים, נגד רדיו ללא הפסקה ורדיו צפון שבבעלות אלי עזור. תביעה זו, שהוגשה בטענות דומות, הסתיימה לפני שבועות אחדים בהסדר פשרה מחוץ לכתלי בית-המשפט כך שלא ניתן לדעת האם גם הוא כולל התחייבות של התחנות לשדר תוכנית מוזיקה בשיתוף פעולה עם ארגוני זכויות היוצרים. מהרשות השנייה נמסר: "הרשות לא מכירה את הנושא, במידת הצורך הנושא ייבחן". מנכ"ל רדיו 90 משה גבאי מסר: "רדיו 90 אכן הגיע להסכם פשרה המסדיר תשלום תמלוגים ראויים לאמני ישראל. ללא קשר רדיו 90 רואה זכות וחובה לפועל לקידום התרבות הישראלית ובכוונתו לפעול בשיתוף פעולה עם ארגוני המבצעים להשקת תכנית לקידום המוזיקה הישראלית, כאשר תכנית זו תיעשה כמובן בהתאם לתנאי הרשיון של הרדיו ולכללי הרגולציה של הרשות השנייה".

הטענות נגד "ישראל היום" מופנות לכתובת הלא נכונה: לא הבעלים אחראי לעמדות העיתון ולתכניו, אלא העורכים והכותבים. לא השייכות האזרחית של שלדון אדלסון צריכה לעמוד למבחן, אלא האתיקה של עיתונאיו

לפני עשר שנים ניהל מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, מו"מ עם מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, על האחדת מערכת ההפצה של שני העיתונים. מול עיניו של שוקן עמד שיקול עסקי: שיתוף הפעולה המוצע נועד להוזיל את עלויות הייצור של "הארץ" ולאפשר לו להתחרות באופן יעיל יותר ב"ידיעות אחרונות". מסיבה זו שקל שוקן ברצינות רבה את המהלך חרף העובדה שחמש שנים קודם לכן עמד בחוד החנית של המאבק נגד התנהלותו הבלתי המוסרית של נמרודי בעסקיו, מאבק שהוביל את נמרודי לכלא לאחר שהורשע בהאזנות סתר בלתי חוקיות. בבניין "הארץ" קמה התנגדות לנכונותו של שוקן להתעלם מעברו הבעייתי של נמרודי ולשלב עימו ידיים. בין השאר הופצה עצומה שקראה למו"ל לחדול מיוזמתו. שוקן לא מיהר להיענות לפנייה. היתה לו משנה סדורה כדי להצדיק את עמדתו, והיא באה בין השאר לביטוי בראיון שקיים עם מערכת "העין השביעית" ועם הנהגת המכון הישראלי לדמוקרטיה, המו"ל של כתב-העת שלנו. היו רגעים במהלך אותה תקופה שנסיונם של עיתונאי "הארץ" להשפיע על המו"ל שלהם נראה נאיבי וחסר סיכוי. כשהובאה התחושה הזו לידיעת שוקן, הגיב בחיוך: "אם אני קשוב לעמדות שמביעים עיתונאי הארץ מעל דפי העיתון בכל נושא שעל סדר היום הציבורי, בוודאי שאני מתחשב בדעתם על עניין הנוגע לנו עצמנו". בסופו של דבר חזר בו שוקן מכוונתו להתקשר בקשר עסקי עם נמרודי. גם היום איני יודע עד כמה החלטתו אכן הושפעה מהתנגדות עיתונאיו או נגזרה משיקולים אחרים. לזכותו תעמוד העובדה שהוא איפשר לעיתונאיו לבטא מעל דפי העיתון את מורת רוחם מיוזמתו, והותיר אותם עם התחושה שהם מסוגלים להשפיע – גם עליו. האפיזודה הזו רלבנטית לוויכוח המתנהל עתה על מידת הלגיטימיות שבהופעתו של עיתון-החינם "ישראל היום" ולהצעת החוק שנועדה לאסור את הפצתו בתואנה שהמו"ל שלו אינו אזרח ישראלי ואינו תושב הארץ. הסוגיה הזו אינה פשוטה להכרעה. מצד אחד עומדת התפיסה שרק מי שהוא אזרח זכאי להשפיע על גורל מדינתו, והואיל ושלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", הוא אזרח אמריקאי, יש לשלול ממנו את היכולת לקדם את תפיסת עולמו בכל הנוגע לענייניה של מדינת ישראל. הטענה היא שאדלסון הקים את החינמון לא מתוך שיקול עסקי, אלא כדי לקדם סדר יום פוליטי ימני ולהציב בראש המדינה את בנימין נתניהו. עוד טוענים שאדלסון עושה זאת כשהוא מפר את כללי המשחק העסקיים המקובלים בשוק התקשורת – הוא מפיץ את מוצרו חינם לכל דיכפין ומצטייר כמי שמוכן להוסיף ולהגדיל את השקעתו בעיתון עד שיכה את כל מתחריו ויהפוך לבעל מונופול. ודוק, המטרה אינה עסקית – להפיק רווחים מהעיתון שהקים – אלא פוליטית-אידיאולוגית: לעשות בתפוצתו הרחבה של החינמון קרדום כדי לקדם את מעמדו של נתניהו בציבוריות הישראלית ולהחליש, עד כדי השתקה מוחלטת, את הקולות הפוליטיים החולקים עליו, הבאים כיום לידי ביטוי בעיתונים המתחרים ב"ישראל היום". מנגד עומדת התפיסה הבאה: חופש הביטוי הוא ערך מוחלט ולאדלסון הזכות לממש אותו כמו לכל אדם אחר. "ישראל היום" הוא עיתון לגיטימי, דומה במזגו ובאופיו לעיתונים המפלגתיים שהתקיימו כאן בשנות החמישים והשישים, ומי שמעדיף לקרוא עיתון מהסוג הזה – שיבושם לו. בעידן האינטרנט והגלובליזציה, מופרך מלכתחילה הערעור על זכותו של אזרח זר להחזיק בבעלות על כלי תקשורת מקומי, קל וחומר בישראל, המתעטפת בדגל זיקתה ליהודי התפוצות. זאת ועוד, יוזמת החקיקה, המתגלגלת עתה בכנסת, לידתה בחטא משום שהיא מכוונת באופן ספיציפי לסתום את פיו של "ישראל היום", וחוק אד הוק מהסוג הזה פסול מעיקרו. ההכרעה בין שתי מערכות השיקולים הללו נמצאת במישור העיתונאי, לא המו"לי. עיתונים, כמו כלי תקשורת אחרים, נבחנים, במישור האתי והציבורי, בביצועיהם המקצועיים, לא העסקיים. הטענה נגד "ישראל היום" נוגעת ללגיטימיות שלו מבחינה אתית וציבורית – האם הוא ראוי להימנות עם כלי התקשורת הפועלים בישראל משום שהוא מייצג לכאורה השקפות של מי שאינו אזרח המדינה. אלא שלכאורה לא אדלסון קובע את עמדת העיתון, אלא העורכים והעיתונאים הכותבים בו. הם אלה שעומדים למבחן – ואיש אינו יכול לערער על זכותם של עמוס רגב, אהרון לפידות וגונן גינת לנסות להשפיע על דעת הקהל בארץ. הם עשו זאת בכלי תקשורת אחרים, שבהם הועסקו בעבר, והם רשאים, כמובן, לעשות זאת מעל דפי "ישראל היום". המבחן הוא אפוא שלהם: האם הם עושים עיתון שהם שלמים איתו או שהם מאבדים את צלמם המקצועי כדי לשרת אינטרס זר. "ישראל היום" אכן מצטייר כעיתון המגבה באופן עקבי את נתניהו ותוך כדי כך מתקרנף מדי פעם ומשעבד את השיקולים העיתונאיים הצרופים לצורכי האינטרסים הפוליטיים והתדמיתיים של מנהיג הליכוד. עם זאת, לא ראוי שהמאבק בהתנהלות הזו ייעשה באמצעות חקיקה. הדרך הנאותה לכך היא בהארת התופעה והוקעתה בכלי התקשורת האחרים. העובדה ש"ישראל היום" מופץ חינם בלתי רלבנטית למידת העצמאות או התלות של עיתונאיו. גם לעמוס שוקן ולעופר נמרודי השקפת עולם בענייני מדינה, כלכלה וחברה. עיתונאי "הארץ" ו"מעריב" נבחנים יום-יום במידת יכולתם להתעלם מהשיקולים העסקיים של המו"לים שלהם ולהגיש לקוראיהם עיתונים נקיים. לא תמיד הכתבים והעורכים עומדים במבחן הזה בהצלחה, כפי שרואות עיניו של כל מי שקורא עיתונים בתקופה זו, שבה מנהלים העיתונים, ויתר כלי התקשורת המסורתיים, מלחמת קיום חסרת פשרות. עצמאותם של כתבים ופרשנים בכירים ב"מעריב" אינה נמדדת ביכולתם לכתוב ככל העולה על רוחם על ראש הממשלה, אלופים בצה"ל וחברי-כנסת, כפי שהתפארו בן כספית ובן דרור ימיני במאמרים נרגשים שפירסמו לפני שבוע בעיתונם, אלא בזקיפות קומתם, וקומת עורכיהם, מול האינטרסים העסקיים של עופר נמרודי, המבקש להמשיך לקיים את מפעלו בכל דרך. "ישראל היום" ייבחן באיכותו. יש לו אכן מקדם שיווק ניכר בתוקף היותו מחולק חינם, אבל בסופו של יום, יכולתו להשפיע על דעת הקהל בארץ תיגזר מהמוניטין המקצועיים שיצבור. "הצופה", "על המשמר", "חירות" ו"דבר" גוועו משום שנתפסו כעיתונים מפלגתיים, צרי אופק, שהציבור מואס בהם. הדרך להתחרות ב"ישראל היום" אינה בעזרת חוק (בוודאי שלא בדיעבד), אלא בקריאת תיגר על רמתו המקצועית ובהצעת חלופות עיתונאיות מושכות ויצירתיות. ואם מישהו בשמאל מאוד מודאג ממוטת כנפיו של החינמון הימני, שיתכבד ויגייס מיליארדר שמאלני שיקים חינמון מתחרה.

הסיקור המקיף של מחאת האוהלים אינו עדות לכך שה"טייקוניזציה" של התקשורת אינה בעייתית, אלא שהמחאה הפכה לתופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה. תגובה

שתי עמדות מנוגדות הוצגו בימים האחרונים באשר לתפקידה של התקשורת הממוסדת בסיקור המחאה החברתית. מהצד האחד פרופ דן כספי, שטען במאמר ב"הארץ" כי הופעתה של המחאה מלמדת על כשלון התקשורת הממוסדת. "דווקא סיקור האירועים עצמו הוא שמסגיר שוב את כשלונם הצורב של אמצעי התקשורת הקיימים, אשר חדלו לשמש חיישנים של הלכי הרוח בחברה", כתב. מהעבר השני ניסים כ"ץ, שטען בטקסט שפורסם ב"העין השביעית" כי "התקשורת מילאה את תפקידה החשוב ביותר כמגייסת דעת קהל ותרמה לקיומה של ההפגנה החברתית הגדולה ביותר מאז קום המדינה". לדבריו, העובדה שאמצעי תקשורת רבים בישראל מוחזקים על-ידי טייקונים לא הפריעה לסיקור המחאה. נהפוך הוא: "במקרה הספציפי של מחאת הדיור, מציאות זו לא הפריעה לאף כלי תקשורת מרכזי, למעט ישראל היום, לסקר את המחאה בצורה נרחבת ומשמעותית. במקום צנזורה כלכלית חזינו בסיקור יתר של המחאה, שבאופן אירוני מנוגד לאינטרסים של הטייקונים". ברצוני להציג אופציה שלישית המשלבת בין שתי העמדות, בחינת "גם אתה צודק וגם אתה צודק", או לחלופין, "גם אתה טועה וגם אתה טועה". אמצעי התקשורת בישראל אכן מוחזקים על-ידי טייקונים שהאינטרסים הכלכליים שלהם ברורים. מאז רכש נוחי דנקנר את "מעריב", תיעד "העין השביעית" כמה מקרים שבהם נרשמה הטיה ברורה לטובת האינטרסים הכלכליים של בעל הבית החדש. ההטיה הפוליטית של "ישראל היום", המוחזק על-ידי הפטרון של נתניהו, המיליארדר שלדון אדלסון, הפכה בחודש האחרון לבוטה במיוחד כאשר הציבור, כמו גם אמצעי התקשורת המתחרים, קוראים את העיתון כדי לדעת "מה נתניהו חושב". ההשתלטות של נתניהו על השידור הציבורי (הערוץ הראשון וקול-ישראל) באה לידי ביטוי בבחירת מנהלי הערוצים (דוברו לשעבר של נתניהו, אמיר גילת, מונה ליו"ר רשות השידור), כמו גם בהוראות שאלו מנחיתים על העיתונאים. מי שחושב שלאינטרסים הפוליטיים או הכלכליים של בעלי הבית של אמצעי התקשורת אין כל השפעה על נושאי הדיווח, על טון הדיווח ועל אופן הסיקור, כנראה לא עבד מעולם בעיתון (דווקא המצב בערוצי הטלוויזיה טוב יותר). מצד שני, אי-אפשר שלא להתרשם מהדרך שבה המחאה חובקה על-ידי אותם אמצעי התקשורת. ברגעים מסוימים לא היה ברור מיהו הרוב בשדרות רוטשילד: דיירי האוהלים המוחים על המצב, או ניידות השידור והעיתונאים שבאו לסקר את המוחים. אי-אפשר גם להכחיש כי טון הדיווח היה לא פחות מאשר התגייסות מלאה לטובת מארגני המחאה, המוחים, בין היתר, נגד הטייקונים, לעתים אותם הטייקונים המחזיקים באמצעי התקשורת שמדווחים על המחאה. את מה שנראה כמו סתירה בין שתי עמדות שלא ניתנות ליישוב ניתן להסביר בצורה פשוטה. מצד אחד, אמצעי התקשורת אכן מושפעים מהאינטרסים הכלכליים של המחזיקים בהם, אולם מי שעובד באמצעי התקשורת הם הדוגמאות הקלאסיות לבני מעמד הביניים. אף שהעיתונאים עובדים במקצוע חופשי, נחשק על-ידי רבים, כזה הנתפס כיוקרתי, הם סובלים מאותן הבעיות שעליהן מוחים אנשי האוהלים: התפוררות העבודה המאוגדת, שעות עבודה ארוכות ושכר שהולך ונשחק משנה לשנה באמצעות קיצוצים בשכר ("בשל המצב הכלכלי"), ושכירת עובדים צעירים יותר במשכורות נמוכות יותר. אין פלא שכאשר העיתונאים מביטים במחאה הם מיד רואים את עצמם, וממילא מזדהים עם המוחים. מרגע שאמצעי התקשורת החלו לסקר את המחאה כאייטם חדשותי מן המניין, וזו תפסה תאוצה – עם קשר לסיקור וללא קשר אליו – החל כדור השלג להתגלגל. המטפורה של "כדור שלג" מצביעה על מצב שבו כדור שלג קטן, שמתחיל להתגלגל במורד ההר, צובר יותר תאוצה ויותר מאסה עד שכעבור זמן קצר הוא הופך לגוש שלג ענק שאינו ניתן לעצירה, ורומס כל מה שנקרה בדרכו. זה ככל הנראה מה שקרה בתוך מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה. מרגע שהמחאה תפסה תאוצה והנתונים האובייקטיביים באשר לגודלה ולהיקפה היו בלתי ניתנים להכחשה, לא יכלו עוד בעלי הבית לעצור את הסיקור של העיתונאים שלהם או להשפיע עליו בלי להיחשד כמי שמבצעים מעשה סדום בדיווח עיתונאי לגיטימי. כלי התקשורת היחיד שהעז לעשות זאת, "ישראל היום", הפך למשל ולשנינה בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי, שמיהר להצביע על ההטיה הברורה והבוטה שלו וקבוצה בפייסבוק אף קראה להחרים אותו כליל ("כול בוקר ברכבת/תחנות האוטובוס ובמקומות מרכזיים אנו מקבלים לידינו עיתון שהוא לא יותר ממאמר מסכם של יומו של ראש הממשלה", נטען בהסבר להקמתה של הקבוצה). זאת ועוד, אין לשכוח שאחד האינטרסים הכלכליים של אותם טייקונים הוא, ובכן, למכור עיתונים! בימים שבהם הארץ סוערת וסקרים שונים מלמדים על יותר מ-80% תמיכה במחאה, אין מנוס מלהסיק שיש לבעלי הבית אינטרס כלכלי מהמדרגה הראשונה לשקף אותה באופן חיובי, ולו כדי למכור עוד כמה עיתונים ולשפר את אמון הציבור (הנמצא, על-פי סקרים אחרים, בירידה מתמדת) בעיתון שלהם. מוטב, לכן, שאף אחד לא יראה בהתנהגות אמצעי התקשורת בסיקור המחאה עדות לאי-הבעייתיות הנעוצה בהחזקתם של הטייקונים באמצעי התקשורת הגדולים בישראל. אם כבר, מקרה זה מעיד על מהפכה זוטא שהתרחשה בין כותלי אמצעי התקשורת ואיפשרה לעיתונאים, אלה שרבים מהם עוזבים את שולחנותיהם במוצאי שבת כדי להצטרף למפגינים, להשתלט על סדר היום של העיתון בלי לחשוש מפעולת תגמול של המו"ל. במצבים אחרים, שצדודיתם נמוכה יותר והם מורגשים פחות, העיתונאים מרגישים, ועוד איך מרגישים, את מגף האינטרסים הכלכליים של בעל הבית על המקלדת או המיקרופון שלהם.

"גלובס" מקדיש ידיעה להרס בתי בדואים | "מעריב" מתעלם מעסקת בעלי עניין בקבוצת אי.די.בי | "הארץ" מדווח כי לשכת נתניהו מפעילה לחץ על ערוץ 10 לפטר את רביב דרוקר

אתמול, במדור "נדל"ן ותשתיות" בעמודי החדשות של "גלובס", מדור הנושא את תת-הכותרת "מגורים, נכסים מניבים, יזמות", התפרסמה ידיעה מאת עינת פז-פרנקל על הרס 33 "מבנים" של בדואים באזור הנגב. על-פי הידיעה, פקחי מינהל מקרקעי ישראל הרסו אתמול את המבנים בליווי כוחות גדולים של משטרת ישראל, במבצע שקיבל את השם "זרוע נחושה". בהודעה שנמסר ממינהל מקרקעי ישראל נאמר כי במסגרת המבצע "הצליחו המפקחים לשכנע פולשי קרקע ב-14 מתוך 33 הבתים שנהרסו להרוס את הבתים בעצמם, כדי להימנע מתביעות כספיות על הוצאות הפינוי ותפיסת הרכוש שעל הקרקע". פז-פרנקל משוחחת עם דוברת המינהל ושומעת ממנה כי מבצע "זרוע נחושה" כלל מדיניות חדשה שלפיה "פולשי קרקע" נדרשים לשלם את הוצאות הפינוי. "תביעות אלו מגיעות בדרך כלל לסדרי גודל כספיים של מאות אלפי ומיליוני שקלים, ומשמשות כלי הרתעה מסוג חדש בזירת המאבק בפולשי קרקע", מסבירה דוברת המינהל. "איום בתביעות הוצאות פינוי היה המפתח, ובמינהל מקרקעי ישראל מתכוונים להרחיב את השימוש בכלי זה ככלי מרתיע מפני פלישה לאדמות הלאום". לדבריה, "הבנייה הבלתי חוקית בנגב הגיעה לממדים של מכת מדינה, ונאמדת בכ-70 אלף מבנים בלתי חוקיים. כל שנה מתווספים למספר זה 4,000 מבנים בלתי חוקיים בממוצע, כשמתחילת 2011 נהרסו בנגב קרוב לאלף מבנים בלתי חוקיים". "איזו מדינה הורסת לאזרחים שלה את הבתים?!", שואלת, מנגד, עו"ד ראוויה אבו-רביעה, ראש תחום זכויות האוכלוסייה הבדואית באגודה לזכויות האזרח. יש לה גם טענות נוספות, בין היתר על השפה של המינהל, שהיא, להגדרתה, "מאוד אלימה ובבחינת הכרזת מלחמה על אזרחי המדינה". אכן, כדאי לשים לב להבדלי המינוח. בידיעה זו מינהל מקרקעי ישראל מדבר בעיקר על "מבנים בלתי חוקיים" ולפעמים על "בתים", המושג שבו משתמשת עו"ד אבו-רביעה. בעוד שהמינהל מתייחס ל"בדואים" ו"פולשי קרקע", אבו-רביעה מדברת על "אזרחים", "אזרחי המדינה" ופעם אחת על "אזרחים בדואים". הסיבות להבדלי הנוסח בין הצדדים ברורות. בכל הקשור לנוסח, פז-פרנקל אינה מכריעה. היא מדווחת על "מבנים ארעיים של בדואים" ועל "פולשי קרקע", ובהמשך משתמשת במינוח "האוכלוסייה הבדואית". מצד אחר, עצם הדיווח, שמתפרסם בראש עמ 8 בקונטרס החדשות של "גלובס", הוא יוצא מגדר הרגיל. אף עיתון אחר אינו מקדיש הבוקר ידיעה דומה למבצע "זרוע נחושה", לא להרס הבתים של אזרחי מדינת ישראל ולא לפוטנציאל היזמות ובניית נכסים מניבים על הקרקע שפונתה. לא ידיעה שמתבססת על הודעה לעיתונות ושיחות טלפון עם דוברים וגורמים שונים, ולא ידיעה שמתבססת על איסוף מידע מהמקום שבו נהרסו בתיהם של כמה עשרות משפחות ישראליות. אם עובדי הקבלן הם עובדים שקופים, הבדואים הם אזרחים שקופים. גם ביום שלאחר הריסת 33 מבתיהם, רוב העיתונים מתעלמים מהם. עדיף היה לפרסם אפילו ידיעות המדגישות את הנזק הכביר של פלישת בדואים לאדמות מדינה, מלוות במאמרי פרשנות הקוראים למשטרה לנקוט יד קשה נגד מפירי החוק. כך, לפחות, היו הקוראים מקבלים מידע על מה שמתרחש במקום שבו הם חיים. הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר אינן רלבנטיות לקוראים. העיתונים מדווחים על סיכוי כי היום ישבות חלק מהמשק, ועל מאמצים למנוע זאת. זה היה המצב נכון לירידת העיתונים לדפוס. הבוקר בשעה שש לערך פסק בית-הדין הארצי לעבודה כי תתקיים שביתה אך רק עד השעה 10:00. בצר להם, מסתפקים העיתונים במידע רקע ומאמרי פרשנות. ב"הארץ" מתפרסם מאמר מאת נחמיה שטרסלר, שמזכיר מאוד את מאמר המערכת שפירסם אתמול העיתון, פרט לטיעון אחד: אתמול נטען במאמר המערכת כי "ליבת העסקים של משרד החינוך היא הוראה, ולכן את המורים הוא מעסיק באופן ישיר, כדי שיוכל לקבוע את דרך עבודתם. אך כדי להתייעל ולחסוך, המשרד קונה מחברות חיצוניות (מיקור-חוץ) שירותי ניקיון, אבטחה, הסעדה, מחשוב, הפקת תלושי שכר וכדומה". בפועל, אלפי מורים מועסקים באמצעות מיקור חוץ. אתמול דווח ב"מעריב" על 15 אלף מורים, הבוקר מדווחת תמר טרבלסי-חדד ב"ידיעות אחרונות" על "לא פחות מ-21,000 מורים ומורות" שמועסקים כעובדי קבלן. לטיעון הזה אין זכר במאמר של שטרסלר הבוקר. מה בכל זאת יש במאמר? תחת הכותרת "המהלך הציני של יו"ר ההסתדרות" תוקף שטרסלר את עופר עיני ואת ההסתדרות וטוען כי "הם הסיבה המרכזית לכך שיש אצלנו כל-כך הרבה עובדי קבלן. הם הרי קידשו את שיטת הקשיחות הניהולית, שבה כל מי שנכנס למגזר הציבורי ומקבל קביעות הופך למסמר בלי ראש". שטרסלר ממליץ לעיני להסכים ל"גמישות ניהולית" כדי ש"המנהלים במגזר הציבורי לא יזדקקו לכל-כך הרבה עובדי קבלן, והתופעה תלך ותקטן". מנגד כותב יוסי שריד ב"הארץ" בזכות השביתה, שכן "בפעם הראשונה ייאבקו כאן עובדים למען עובדים, ולא רק למען עצמם; בפעם הראשונה זה מכבר, יינתן טעם למושג סולידריות חברתית". עמדתו של שטרסלר מהדהדת מתוך גליון "דה-מרקר" הבוקר. בכפולה הפותחת של העיתון מסביר סמי פרץ כי הדרך היחידה לשפר את מצב עובדי הקבלן היא "להכניס יותר גמישות ורציונליות בהסכמי עבודה קיבוציים". עוד בכפולה הפותחת של העיתון: מירב ארלוזורוב קוראת "להכניס יותר גמישות ניהולית" במגזר הציבורי. "העסקה קבלנית היא דבר לגיטימי במובן העקרוני", כותב מנגד שי ניב ב"גלובס". "צריך להיזהר מהרטוריקה הפופוליסטית שמבקשת להוציא מחוץ לחוק את חברות כוח האדם וקבלני השירותים. במדינה דמוקרטית חופש העיסוק שמור לא רק לעובד, אלא גם למעסיק. מה לעשות. וזכותו של המעסיק להגדיר מהי ליבת העסק שלו, ואת מי הוא מעוניין להעסיק באופן ישיר. "[...] שם המשחק הוא כושר מיקוח, וזהו בדיוק תפקידה של ההסתדרות במערכה הזאת. לכן היא הבהירה בחוכמה כי המטרה המרכזית היא לא חיסולה הסופי של תופעת עובדי הקבלן, אלא צמצום שלה ככל הניתן. ההסתדרות, כארגון עובדים גדול וחזק, צריכה לנהל מו"מ עם המעסיקים בניסיון להגיע להסכמה משותפת. למעסיקים שמורה הזכות להתנגד, ולהסתדרות שמורה הזכות לנקוט צעדים ארגוניים. אלה הם כללי המשחק של יחסי העבודה, וזהו האיזון הנכון. איפה שלא ניתן יהיה לקלוט את העובדים באמצעות העסקה ישירה, צריכה ההסתדרות או ארגוני העובדים האחרים לפעול לאיגודם של העובדים האלה. זאת הדרך הטובה ביותר לשפר את תנאי ההעסקה שלהם בטווח הארוך". במדור "הראיון היומי" של "מעריב" משוחחת רותי סיני עם איציק סבג, מנכ"ל חברת הניקיון ISS, המעסיקה 7,700 עובדי קבלן. "לא רק אנחנו – המעסיקים – נפסיד, אלא כל האזרחים ישלמו מחיר", מזהיר סבג מפני דרישת ההסתדרות לשיפור תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן. "אני רוצה להזכיר שפעם מנקות בית-הספר היו עובדות עירייה. היו להן תנאים מפליגים והן נתנו תפוקות נמוכות. אם היום עובדות ניקיון ייקלטו כעובדות עירייה, כולם ישלמו יותר ארנונה, למשל". בהמשך מדגיש סבג: "לא אנחנו קבענו את התנאים בענף. מה, הממשלה והרשויות לא ידעו כל השנים שהן בוחרות ספקי שירות במחירי הפסד? הן לא ידעו שבסכום שהן משלמות אי-אפשר לתת לעובדים תנאים? למה מפילים את הכל עלינו? כי אין לנו כוח פוליטי ולוביסטים?". דרור אטרי, בעל חברת אפיק-ביטחון וראש איגוד החברות לניקיון באיגוד לשכות המסחר, אומר דברים דומים מאוד לכתב רותם סלע, בראיון שמתפרסם במוסף "עסקים" של "מעריב". לצד הראיון עם אטרי מתפרסם טור פרשנות מאת יהודה שרוני, תחת הכותרת "שביתה מיותרת". לדבריו, "בתנאי המשבר העולמיים שפועלת בהם כיום הכלכלה הישראלית אין מקום להתעלל אפילו יום אחד במשק [...] בעיתוי הנוכחי בעיית עובדי הקבלן אינה מצדיקה שביתה מקיפה. השביתה היא תרופה במינון גבוה מאוד למחלת עובדי הקבלן שמקננת בגוף החברה הישראלית ועדיין לא התפרצה החוצה". פרופ יוסף זעירא, שותף לצוותי הייעוץ למחאה החברתית, חושב אחרת. ברשימה המתפרסמת במדור הדעות של "גלובס" (הכולל בזמן האחרון מאמרים מעניינים רבים לקריאה) טוען זעירא כי "ההעסקה הקבלנית פוגעת בעובדי הקבלן בשל השכר הנמוך והפגיעה ביציבות התעסוקה ובזכויות העובדים. אך להעסקה זו יש השפעה שלילית גם על כלל העובדים במשק". לדבריו, "אם קבוצה גדולה של עובדים מועסקים בשכר נמוך ובתנאים נחותים, הדבר מחלחל דרך מנגנון השוק גם לשאר העובדים במשק. אנו יודעים כי אכן חלקם של העובדים בתוצר נמצא בשחיקה מתמדת. בעשר השנים האחרונות גדל התוצר הריאלי לעובד ב-9%, אך השכר הריאלי הממוצע ירד בשנים אלו. לתופעה זו – של שחיקת חלקו של השכר בעוגה הלאומית – יש הסברים רבים. הגידול בהעסקה הקבלנית הוא אחד העיקריים שבהם. לכן, המאבק בהעסקה הקבלנית הוא אינטרס לא רק של עובדי הקבלן, אלא של כל העובדים בישראל". מדור חדשות החוץ של "ישראל היום" שוב מידרדר לתהומות של עליבות עיתונאית. הידיעה המרכזית במדור, המחזיק עמוד אחד בלבד, עוסקת באפשרות שהנסיך הבריטי ויליאם ובת זוגו קייט מידלטון צפויים להביא בקרוב ילד לעולם. במרכז הידיעה, מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות, ניצבת העובדה כי קייט סירבה לאחרונה לטעום ממרח בוטנים שהוצע לה. "כאילו אין משבר כלכלי עולמי ואין איראן מתגרענת, מעולם לא נותח סירוב לטעום ממרח בוטנים כפי שנותח סירובה של מידלטון, שהתרחש בשבוע שעבר בקופנהגן", נכתב בידיעה. "[...] החשד לגבי ההריון המלכותי האפשרי בלט לאור העובדה שלמרות סירובה של קייט, בעלה ויליאם, וכן יורש העצר הדני ואשתו, לא ויתרו על ההצעה לטעום מממרח הבוטנים [...] גורם נוסף שהוסיף לתעלומה ולניחושים היה המבט שנתנה קייט בבעלה כאשר בחן את החבילה המכילה את הממרח". עוד במדור חדשות החוץ של העיתון, ידיעה נרחבת יחסית [סוכנויות הידיעות] על שידור בגרמניה של פרק בסדרה "מסע בין כוכבים", שעלילתו כוללת התייחסות נרחבת למשטר הנאצי, בפעם הראשונה אחרי 43 שנות החרמה; ידיעת תצלום על הזוכה בתחרות "מיס עולם"; ושלוש ידיעות קצרצרות בטור צד: על בכיר במחלקת המדינה האמריקאית שאמר כי "אסד חי על זמן שאול", על סקר דעת קהל בארה"ב ששלושה רבעים מהמשיבים לו חושבים כי המדינה צועדת בכיוון הלא נכון, ועל רעש אדמה שזיעזע את אוקלהומה. אפשר להבין את מצוקת עורכי המדור – הידיעה העולמית המרכזית בעיתון, על המשבר הכלכלי ביוון, הוצאה ממדור חדשות החוץ ומתפרסמת במדור החדשות הכללי. בכל זאת, אפשר היה לפעול באופן מודע בניגוד לאינסטינקט העיתונאי של עורכי צהובונים ולהחליף את סדר הידיעות. התייחסות אמריקאית למשטרו של אסד בראש העמוד, תהיות על הריון מלכותי בבריטניה בידיעה קצרצרה בתחתית טור הצד, למשל. הנה עוד אפשרות שכדאי לקחת בחשבון: לוותר ביום כזה על פרסום המדור. הכותרת הראשית בשער האחורי של "דה-מרקר" קוראת: "המוסדיים אישרו עוד עסקת בעלי עניין של אי.די.בי". מיכאל רוכוורגר, נועם בר וערן אזרן מדווחים בהרחבה על אישור העסקה למכירת בניין HSBC מכור לנכסים-ובניין, שתיהן מקבוצת אי.די.בי. גורם עלום מאחד הגופים המוסדיים שהתנגד לעסקה מצוטט כאומר: "אנחנו לא משוכנעים שמדובר בעסקה הטובה ביותר שאפשר לעשות בכסף של נכסים-ובניין. יש פה אי-בהירות על ההקשר בו כור זקוקה לכסף וצריכה למכור בניין כשנכסים-ובניין עומדת מהצד השני וקונה אותו. כשיש פוטנציאל לניגודי עניינים, צריך שהעסקה תהיה הרבה יותר מסבירה בשביל שנקבל אותה". לפי הידיעה, "מה ששיכנע את המוסדיים להצביע בעד העסקה היה חוות הדעת של חברת אנטרופי, הפועלת כממליצה לגופים מוסדיים לקראת אסיפות בעל מניות. אלא שגם אנטרופי נגועה בניגוד עניינים". חברת אנטרופי, כך מדווח, התבססה "על הערכת שמאי שממונה בידי נכסים-ובניין מקבוצת אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר". הכותרת הראשית במוסף "השוק" של "כלכליסט" קוראת: "המוסדיים סידרו לדנקנר עוד עסקת בעלי עניין". רחלי בינדמן ולירוי פרי מדווחים כי "העסקה אושרה חרף מכשלה שהציבה רשות ני"ע ביחס להצבעות המוסדיים: הרשות חששה כי בתי-השקעות וחברות ביטוח המחזיקים הן במניות כור והן במניות נכסים-ובניין, אך ביותר מניות של כור, יצביעו בעד אישור העסקה בשתי החברות, אף שהעסקה אמנם טובה לכור, אך לא בהכרח טובה לנכסים-ובניין". בהמשך נכתב בהרחבה על ניגודי העניינים בחוות הדעת שהובילה לאישור, ומצוין כי אלה נחשפו באתר "כלכליסט". בטור פרשנות נלווה מזכיר יניב רחימי כי "הגופים המוסדיים ממלאים לא פעם את תפקידם כשומרי סף ומוכיחים שבכוחם להתערב בהחלטות ניהוליות ושביכולתם להצליח גם במשימות שלכאורה נראות כבלתי אפשריות", ומביא ארבעה מקרים כאלה לדוגמה. במדור "שוק ההון" במוסף "עסקים" של "מעריב" אין ידיעה המוקדשת לאישור עסקת בעלי העניין של אי.די.בי. יחד עם זאת, שלוש ידיעות אחרות עוסקות באופן זה או אחר בעסקי הקבוצה, ותחתן נכתב בגילוי נאות כי "מעריב נמנה עם קבוצת אי.די.בי". בעמ 34 של "דה-מרקר" מדווח גיא גרימלנד על הליך ההבראה שעוברת התעשייה הצבאית. את הידיעה מלווה תצלום [הדר כהן] של אנשי החברה: המהנדסים אורן זלדין ויובל קרקוגלי, מנהל משאבי אנוש אבי עינת, מנהל תחום תעסוקה ומינהל איציק הדס, ומנהלת תחום הנעה רקטית אלה גור-אריה. פניה של זו האחרונה, גור-אריה, מהנדסת שעובדת בחברה 23 שנים וכיום אחראית על ההנעה הרקטית של טיל החץ, מפוקסלים. איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי מסמכים חדשים שפורסמו על-ידי גנזך המדינה שופכים אור על היחס לתנועת הפנתרים-השחורים. אייכנר כותב בעיקר על חפיסות הסיגריות שחיסלו הפנתרים בפגישה עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ועל כך שבציטוט המפורסם שלה "הם לא נחמדים" התכוונה רק למפגינים האלימים בתנועה. בסיום מדווח בקצרה כי "המשטרה גייסה סייענים וניהלה פעילות מודיעינית ענפה נגד התנועה [...] הדו"חות והתיקים המשטרתיים לא מסתפקים רק באנשי הפנתרים, ויש בהם מידע על קבוצות פוליטיות ועל מפלגות שונות אשר מנסות לנצל את תחושת הקיפוח של בני עדות המזרח למטרות פוליטיות". במוסף "זורנל" מדווח אלעד בילו כי מגישת המהדורה המרכזית בחדשות ערוץ 10, תמר איש-שלום, חנכה אתמול מרכז מבקרים בחברת החדשות של הערוץ. על-פי דיווחו, "הביקורים במרכז יתקיימו בתשלום, והתדירות בהתאם לביקוש. הביקור כולל סרט תדמית, סיור באולפן הדינמי ובמחלקות השונות ומפגש עם נציג מהחדשות – כתב, מגיש או מפיק". בילו מזכיר במשפט אחד כי חברת החדשות מתמודדת בימים אלה עם גל קיצוצים, ואמנם, לפי ידיעות והערכות שונות מהימים האחרונים, כלל לא בטוח שלחברה יהיה מה להראות בסיורים עתידיים – היא בסכנת סגירה. "קריסת הדמוקרטיה וחופש הדיבור במדינת ישראל", מגדיר בן כספית במדור הדעות של "מעריב" את המתרחש בימים אלה בערוץ 10 ובתקשורת בכלל. לדבריו, בוועדת הכלכלה של הכנסת שתתכנס מחר צפוי רוב להתנגדות להצעה לדחות את מועד תשלום חובות התמלוגים של זכייניות הערוצים המסחריים עד המעבר לרשיונות. "למה?", תוהה כספית, ועונה: "כי הח"כים של הליכוד נתונים להוראה חד-משמעית שמגיעה מלשכת ראש הממשלה: לא להאריך את מועד סילוק החוב ולו ביום אחד. כשפניתי לגורם פוליטי בכיר בוועדה כדי לברר את זה, הוא אמר שלא מדובר רק בח"כים של הליכוד. גם הח"כים של ישראל-ביתנו לא מתלהבים להציל את ערוץ 10. אצל הליכודניקים זה התחקיר על נסיעות נתניהו, הביביטורס, שמניע את שאיפת הנקם. אצל החברה של איווט זה התחקיר על סטס מיסזניקוב, שר התיירות". על-פי כספית, המצב הוא כזה: "פוליטיקאים חוברים יחדיו כדי לסגור ערוץ תקשורת עצמאי, נושך ובלתי תלוי, בגלל פוליטיקה". כהרגלו, משתמש כספית בלשון דרמטית במיוחד, שמעוררת דווקא את התחושה שהוא מגזים וכי המצב אינו כה חריף. אך שתי ידיעות חדשותיות המתפרסמות הבוקר מלמדות כי הפעם אולי בכל זאת מגיע זאב לטרוף את הצאן. בשער "מעריב" מדווח כספית כי מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, העביר ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, "לפחות שני ממצאים שעלו בבדיקת המבקר את פרשת ביביטורס שפורסמה בזמנו בערוץ 10, ואשר עוסקים בנושאי מימון הקשורים במקורבי ראש הממשלה". כספית, הכותב על כך בעיתון שעורכו הראשי היה עד לאחרונה דוברו של ראש הממשלה, מוסיף מידע גם על לחצים מלשכת נתניהו להחלפת ראש צוות הבדיקה וטענות מצד "גורמים המקורבים לפרקליטות" כי הממצאים בבדיקה הם "אמיתיים ומדאיגים", בעוד שהיועץ המשפטי מתנהל באטיות. בשער "הארץ" מדווחת גילי איזיקוביץ כי לדברי "גורם בכיר בחדשות 10", לשכת ראש הממשלה ניסתה להביא לפיטורי העיתונאי רביב דרוקר, שפירסם את התחקיר על נסיעותיו של נתניהו. "נתנו לנו להבין שאם נפטר את רביב דרוקר, הערוץ יינצל", אומר הגורם ומוסיף בהמשך: "מציעים לנו עסקת רביב תמורת שלום". איזיקוביץ כותבת כי "בימים האחרונים, מתאר אותו בכיר, קיבלו שני גורמים שונים בערוץ מסרים מכיוון לשכת ראש הממשלה ומצד גורמים פוליטיים בליכוד, לפיהם הקשיים שמערימה ועדת הכלכלה על הערוץ נובעים ממניעים פוליטיים. לדברי הבכיר, בשתי שיחות שנערכו בעניין נאמר כי אם דרוקר, הפרשן והכתב הפוליטי הבכיר בחברה, לא יעבוד בה, או יוצא לחופשה ללא תשלום, יקל הדבר מאוד על מציאת פתרון להמשך קיום הערוץ". בתגובה לעיתון "הארץ" מכחישה לשכת ראש הממשלה את הדברים וטוענת כי "מדובר בטענות מופרכות וחסרות שחר". בעוד שטענות נשמעות על לחצים פוליטיים של לשכת ראש הממשלה על ערוץ 10, ב"גלובס" מראיין רועי ברק את יעקב שחם, יו"ר ועדת טלוויזיה ברשות השנייה, ושומע את דעתו של הרגולטור על בעלי ערוצים פרטיים שמתקשרים לחדר החדשות כדי להתעניין בנעשה שם. "העיתונאים באים היום בחוסר צדק. הם אומרים לבעלים, אל תתערבו. למה? כי אתם, הבעלים, מפעילים אגנדה", אומר שחם. "אז לפי הקו הזה לבעלים שמשקיעים 30 מיליון שקל, 50 מיליון שקל או 100 מיליון שקל אסור להפעיל אגנדה, אבל לכתב שמציג את החומר מותר להפעיל את האגנדה האישית. [...] מישהו יכול לאסור על הבעלים להרים טלפון למערכת ולשאול שאלות לגבי כתבה מסוימת ששודרה? הוא לא רוצה לפטר אף אחד, הוא רק מעוניין בהבעת דעתו. אסור לו להביע דעה? אני אומר שמותר לבעלים של הערוצים להביע דעה, בדיוק כמו שבמעריב, בידיעות ובהארץ מביעים דעה. [...] נגיד שאני הבעלים של ערוץ 10 וראיתי משהו שלא מוצא חן בעיני. אני מרים את הטלפון ואומר, אני חושב שאתם שוגים. אם לכל אזרח מותר להרים טלפון לחברת החדשות ולומר להם שהם טעו, אז לבעלים אסור? למה?". עוד ב"גלובס", דיווח מאת אלה לוי-וינריב שלפיו ענת קם החליפה את עו"ד אביגדור פלדמן בעו"ד אילן בומבך לקראת ערעור לבית-המשפט העליון, ודיווח מאת רועי גולדנברג שלפיו אתר נענע10 שוקל לבצע פיטורים. ב"דה-מרקר" מדווח אמיתי זיו כי רשות השידור ביטלה את שידורי הרדיו בתדרי AM "בלי הודעה מוקדמת ובלי דיון ציבורי". נתי טוקר מוסיף כי הרשות תפטר 30 עיתונאים צעירים, מהלך שיביא לשיבושים ומחאות מצד אגודת העיתונאים בירושלים וועדי העובדים ברשות. מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי אגודות העיתונאים בירושלים ובתל-אביב יפנו הבוקר לבית-הדין לעבודה בבקשה להוציא צו מניעה נגד הפיטורים המתוכננים ברשות השידור. בידיעה נפרדת מדווחת מנע כי עלייתו לאוויר של הערוץ הערבי, שנועדה לינואר 2012, תידחה ככל הנראה. במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווח עידו בלאס כי הערב יתקיים בצוותא בתל-אביב ערב מחווה לאדם ברוך.

פרשת האזנות הסתר בבריטניה מאיימת לסכל את רכישתה של חברת שידורי הלוויין BskyB. שוטרי לונדון מנסים להתנער מההאשמות על שחיתות משטרתית בטיפול בפרשה

פרשת האזנות הסתר של "ניוז אוף דה-וורלד" בבריטניה: סגירתו הדרמטית של השבועון, הנפוץ בבריטניה, אינה מצליחה לסתום את הגולל מעל הפרשה המאיימת על אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק, ניוז-קורפ, שהחזיקה בעיתון באמצעות ניוז-אינטרנשיונל. בעקבות הלחץ הציבורי והפוליטי הגובר על ניוז-קורפ, הפנתה אמש הממשלה הבריטית את הצעת המחיר של רופרט מרדוק לרכישת BskyB לנציבות התחרותיות. עסקת הרכישה של חברת הטלוויזיה בלוויין, המפעילה את ערוץ החדשות סקיי, היא מהמשמעותיות של ניוז-קורפ, המחזיקה כבר בנתח מהחברה. גרמי האנט, שר התרבות הבריטי, אמר לחברי הפרלמנט כי יפנה את הצעת ניוז-קרופ לנציבות התחרותיות כחצי שעה בלבד לאחר שנודע לו כי התאגיד דחה את הצעתו לפיצול סקיי-ניוז. אמש רמז קמרון כי סבלנותה של הממשלה כלפי ניוז-קורפ פוקעת ואמר כי לפני הגשת הצעה לרכישת BskyB, על התאגיד "לסדר את הבלגן" שנוצר. "כל מה שיש לי לומר הוא שאם אני הייתי מנהל את החברה הזאת כרגע, עם כל הבעיות והקשיים והבלגן שישנם, הייתי חושב שיש לערוך ניקוי יסודי לפני שעוברים לצעד התאגידי הבא. כך אני הייתי נוהג אם הייתי מנהל את החברה. אך כל שהממשלה יכולה לעשות הוא לנהוג על-פי ההליכים התקניים, וזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות", הוסיף קמרון. בו בזמן נמשך ויכוח מר בניוז-אינטרנשיונל בנוגע לשאלת זהותם של בעלי התפקידים שנחשפו לתכתובת מיילים מ-2007, שרמזה על כך שעיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד" היו מעורבים במענק שוחד למשטרה. תכתובת האימיילים שוחזרה במהלך חקירה פנימית שנערכה בניוז-אינטרנשיונל בשנת 2007 בנוגע להאזנות הסתר שערך העיתון. כמו כן דווח כי גון צפמן, שעזב בשבוע שעבר את תפקידו כמנהל המחלקה המשפטית של העיתון, שוקל להגיש תביעה נגד "הטיימס" לאחר שזה קשר את עזיבתו לעובדה שהיה מעורב בחקירה ב-2007. בעל תפקיד נוסף שהיה מעורב בחקירה בשנת 2007 הוא קולין מילר, עורך "ניוז אוף דה-וורלד" עד לסגירתו. מילר עתיד לטעון כי מעולם לא קרא את תוכן המיילים הללו, ששוחזרו על-ידי מנהל משאבי האנוש של העיתון, דניאל קלוק. "הגרדיאן" ממשיך ומדווח על כך שמשטרת המטרופולין של לונדון האשימה את ניוז-אינטרנשיונל בשיבוש החקירה בנושא שחיתות משטרתית על-ידי הדלפת פרטי חקירה חסויים אל כלי התקשורת. על-פי גורמים במשטרה, ניוז-אינטרנשיונל רקמה במכוון "קמפיין שמטרתו שיבוש החקירות בנוגע לכסף שעיתונאים מושחתים העניקו לשוטרים מושחתים, וכך הסיטה את תשומת הלב משאר ההתרחשות", הצהירה משטרת המטרופולין של לונדון. ככל הנראה, החקירות על אודות מקרי השחיתות של שוטרים יועברו לפיקוחה של ועדת תלונות עצמאית של המשטרה. בניסיון לתקן לפחות חלק מהנזק התדמיתי שנגרם למשטרת המטרופולין של לונדון בעקבות סקנדל האזנות הסתר, והעובדה שהמשטרה החליטה שלא לפתוח בחקירה מחודשת נגד "ניוז אוף דה-וורלד" ב-2009, יופיעו היום ארבעה קציני משטרה בכירים בפני ועדה פרלמנטרית. הקצינים ינסו לטעון כי סגירת החקירה ב-2007 וההחלטה שלא לפתוח אותה מחדש בשנת 2009 נבעו מטעות ובלבול ולא היו חלק מקונספירציה. בין הקצינים שיופיעו בפני הוועדה היום גון ייטס ואנדי היימן, שהיו עוזריו של הממונה על חקירת "ניוז אוף דה-וורלד".

"מעריב" לא משרת את הפלסטינים | עידן עופר משווה את ישראל לדרום-אפריקה | "ידיעות אחרונות" עושה אמבוש לנתניהו

ביום חמישי האחרון, לקראת תחילת ההפגנות לציון יום הנכבה, דווח ב"ישראל היום" כך: "בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית, ולכן הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". במהלך סוף-השבוע הוציאו חיילי צה"ל לפועל את מדיניות הפתיחה באש. פלסטיני אחד נהרג. הבוקר מוציא "מעריב" לפועל את מדיניות ההסברה. תמונתו של ההרוג הפלסטיני אינה מופיעה בעיתון. כעת כל שדרוש הוא לוודא ש"מעריב" יהיה העיתון היחיד בעולם, ודעת הקהל הבינלאומית תתמוך בישראל. בסך-הכל, כך מדווח הבוקר בכל העיתונים, מדיניות האיפוק של הצבא הוכיחה את עצמה במהלך סוף-השבוע, למעט אותו מקרה שבו נורה ונהרג נער פלסטיני. ב"הארץ" מדווחים ניר חסון, אנשיל פפר, גקי חורי, אילן ליאור ויניב קובוביץ כי "היומיים האחרונים לא התאפיינו בהיקף הפגנות רחב מהרגיל בשטחים". על-פי דיווחם, "במערכת הביטחון ציינו בסיפוק שהתעניינות מועטה יחסית של התקשורת הבינלאומית, המתמקדת עדיין בהתרחשויות בלוב ובסוריה, גרמה לכך שהפלסטינים התאמצו פחות לייצר אירועים אלימים". כתבי "הארץ" מוסיפים כי "גם למזג האוויר החורפי יחסית היה חלק בקירור הרוחות". ובכל זאת נהרג נער פלסטיני. "הכוחות אכן הגיבו באיפוק יחסי והשתמשו במספר מצומצם מאוד של רימוני גז וכדורי גומי יחסית לעבר", מדווחים אנשיל פפר וניר חסון בידיעה נפרדת, "[...] אבל הצבא והמשטרה לא לקחו בחשבון גורם אחד: מיליציה פרטית, הממומנת מכספי משלם המסים, המגינה על מתנחלי סילואן". שמו של ההרוג הוא מילאד עיאש, בן 16 או 17 (תלוי איזה דיווח קוראים), תושב מזרח ירושלים. ביום שישי, מדווחים פפר וחסון, "הוא עמד מול בית-יהונתן וככל הנראה השתתף ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר הבניין. לא ברור עדיין מי ירה ומדוע. ביקור במקום מלמד כי לא נראה שעיאש, ממקום עמידתו על שביל עפר צר מתחת לעץ תות, כעשרה מטרים מבית-יהונתן, היה יכול להעמיד בסכנת חיים מי מדיירי הבניין, המוגן בחלונות מסורגים ובכיתת מג"ב על גגו". במשרד השיכון טוענים בפני כתבי "הארץ" כי בדיקה שערכו מלמדת שמאבטחי המשרד לא השתמשו בנשק באירוע זה. "גם תושבי בית-יהונתן אמרו אתמול כי איש מהם לא ירה בו, וכי הם מוחים על השקרים וההסתה", נכתב. לדיווח ב"הארץ" נלווה תצלום של עיאש. גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם התצלום, תחת הכותרת "המשטרה חוקרת: מי הרג את מילאד". רוני שקד וירון דורון מדווחים כי גאוד ציאם, חבר ועד ההתנגדות של סילואן, טען בפניהם שמתוך בית-יהונתן "נורו כמה כדורים בודדים, ואחד מהם פגע בבטנו של עיאש". אותו התצלום מתפרסם ב"ישראל היום", לצד דיווח מאת אפרת פורשר ואיציק סבן, שמזכירים כי לאחר פציעתו "במשטרה טענו כי הוא נפצע באורח קל בכתפו, ואילו הפלסטינים טענו כי הוא נפצע אנושות בבטנו". דן מרגלית מוסיף בטור פרשנות נלווה את האפשרות כי עיאש מת כתוצאה מפגיעה של כדור שנורה מהצד הפלסטיני. כך או אחרת, לדעת מרגלית מותו של הנער "היה ביש מזל על רקע העובדה כי אירועי המבוא ליום הנכבה היו והסתיימו שלשום בשקט יחסי, לבד ממותו של הצעיר בן ה-17, שעלול ללבות יצרים". ב"מעריב", כאמור, לא מספקים לרחוב הפלסטיני סיבה לצאת הבוקר לרחובות ונמנעים מלפרסם את תצלום הנער הפלסטיני שנהרג ביום שישי. גם ידיעה נפרדת על מותו לא מתפרסמת בעיתון. כתבי "מעריב" כוללים בקצרה (שלוש פסקאות, קצר יותר מכל עיתון אחר) את המידע על נסיבות המוות של הנער בלב ידיעה כללית המסכמת את אירועי סוף-השבוע באופן כרונולוגי, וזאת תחת כותרת הביניים המנוסחת בלשון פסיבית "נער פלסטיני הרוג". מיטב המוחות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שוב הצליחו לקלוע אלה לדעתם של אלה ולהגיע הבוקר לכותרת ראשית זהה: "כוננות נכבה". הבדל נרשם בתצלום המלווה את הכותרת. ב"מעריב" הביטוי מודפס על רקע תצלום [AFP] של שוטר מג"ב, שקסדה לראשו ורובה סער בידו. ב"ידיעות אחרונות" הביטוי מודפס על רקע תצלום [עטא עוויסאת] של מפגין פלסטיני, שכאפייה על פניו וחרב בידו. הכותרת הראשית ב"הארץ" קוראת: "היערכות שיא לקראת ציון יום הנכבה היום". ב"ישראל היום" פורטים את הכותרות של העיתונים האחרים לנתון מספרי: "10,000 שוטרים בכוננות למהומות". אפרת פורשר מדווחת ב"ישראל היום" כי מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, אמר אתמול "כי המשטרה תאפשר לקיים פעולות מחאה ותפעל באיפוק ובריסון, אך מנגד, לא תאפשר הפרות חוק וסדר". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים יוסי יהושוע, רוני שקד וירון דורון כי ראש אגף המבצעים במשטרה, ניצב נסים מור, אמר כי בשל מותו של הנער הפלסטיני, הוחלט "להעלות את הכוננות מדרגה נוספת". ב"מעריב" אמנם לא מצאו לנכון לצרף תצלום של ההרוג מסוף-השבוע האחרון או להקדיש למותו ידיעה, אך בכפולה הפותחת של העיתון מתפרסמת ידיעת תצלום מאת יוסי אלי המוקדשת לניצב ניסו שחם, שמונה לפני ימים אחדים למפקד מחוז ירושלים. בתצלום [פלאש 90], נראה שחם ברחבת הכותל, לבוש שכפ"ץ. הכותרת קוראת: "טבילת אש למפקד". "נדרשת תבונה וערנות ישראלית, ומערכת שיקולים החותרת לאזן בין מגמות מובנות הסותרות זו את זו", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "תמצית ההנחיה הנחוצה לצה"ל ולמשטרה היא שהמציאות ביום הנכבה הנפתח הבוקר מסתכמת בניסוח כי המאבק במפגינים אינו תעתיק של דרעא שבסוריה, אבל גם לא של כיכר תחריר במצרים. היא מחייבת נימוס וריסון מצד כוחות הביטחון, אבל גם תצוגת שרירים למקרה הצורך, ובעיקר איזון. שהכל יסתיים בשלום". "לנוכח האירועים של סוף-השבוע, אי-אפשר להתעלם מההתרחשויות הצפויות לקראת ספטמבר", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף בטור פרשנות המתפרסם תחת הכותרת הראשית של "הארץ", ומעלים את האפשרות שבעוד ארבעה חודשים תפרוץ אינתיפאדה נוספת. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת רוני שקד המספקת מעט רקע היסטורי לאירועי היום. "הנכבה הוא המלה המציינת עבור הפלסטינים את האסון – שואת פלסטין", מסביר שקד, "הכינוי שהם נתנו לעזיבתם, גירושם ונטישתם של מאות אלפים מבתיהם ומכפריהם בעקבות מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל". שקד מוסיף כי "הנכבה והדרישה לזכות השיבה הן חלק מאתוס המאבק של הפלסטינים במדינת ישראל". בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת ליאת עזר ולפיה "תנועת הסטודנטים אם-תרצו פתחה השבוע, לרגל ציון יום הנכבה, בקמפיין תחת הכותרת נכבה חרטא". על-פי הידיעה, "בקמפיין שיופיע בכלי התקשורת ובאינטרנט נטען כי יום הנכבה, שמכונה גם יום הזעם, הוא יום שבו אין את מי להאשים אלא את הערבים". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר מאת יועז הנדל, שכותב על יום הנכבה והספרון שתנועת אם-תרצו הפיצה לקראתו. "למה 63 שנה אחרי המלחמה צריך ספרונים וסיסמה בוטה?", שואל הנדל, ועונה: "מכיוון שבישראל יש פריחה מאוחרת של שרלטני זיכרון, צדקנים שבאופן מתמיה בוחרים להנציח את האסון הפלסטיני דרך שנאה עצמית והלקאה פומבית". במדור הדעות של "הארץ" כותב גדעון לוי: "לו היתה ישראל בטוחה מעט יותר בצדקתה; לו היתה ישראל בעלת משטר פתוח יותר – כי אז היו מציינים היום בכל בתי-הספר בישראל, היהודיים והערביים, את יום הנכבה. [...] אחרי 63 שנים וכשהמדינה מבוססת ומשגשגת, אפשר כבר להתחיל לספר את האמת כולה, לא רק את חלקה ההירואי, הנוח לסיפור". ידיעה קצרצרה מאת מיה בנגל המתפרסמת בצד עמ 17 של "מעריב" נושאת את הכותרת "בכירים במשק מתנגדים בחריפות למדיניות נתניהו". מהידיעה עולה כי הכוונה למדיניות החוץ של ראש הממשלה, לא למדיניות הכלכלית. בנגל מדווחת על מפגש של עשרות אנשי עסקים בולטים שנערך ביום חמישי האחרון. "הטענה העיקרית כלפי נתניהו היתה שהקיפאון המדיני, שמאפיין את ממשלתו, מסכן את עתידה הכלכלי של ישראל". ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת שלמה צזנה על המפגש של אנשי העסקים. הביקורת על נתניהו נעדרת מהדיווח. כל שנכתב הוא שאנשי העסקים הבכירים חוששים מסנקציות על ישראל, וקוראים לממשלה ליזום תהליך מדיני. כמו כן מצוין כי במפגש נחשף שבימים אלה פועלת ההסתדרות במטרה לסכל גל מהלכים של ועדי עובדים ברחבי העולם הקוראים להחרים את ישראל. בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מדווחים רחלי בינדמן ומיקי פלד בהרחבה יחסית על המפגש. הדיווח נפתח בציטוט מפי עידן עופר, מבעלי החברה-לישראל, ממקימי קבוצת ישראל-יוזמת ומי שביקר לאחרונה ברמאללה ונפגש עם בכירי הרשות הפלסטינית. עופר אמר באותו כנס את הדברים הבאים: "אנחנו הופכים במהרה לדרום-אפריקה. הפגיעה הכלכלית בעקבות סנקציות על ישראל תורגש בכל משפחה, ובראש ובראשונה בשכבות המצוקה". בידיעה מצוין כי בשיחה עם "כלכליסט" הוסיף עופר ש"הכנס הזה נובע מדאגה עמוקה של אנשים המפרנסים רבבות משפחות בישראל מהקיפאון המדיני". "אמבוש לנתניהו", לשון כותרת המתפרסמת בראש עמ 4 של "ידיעות אחרונות". אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר מדווחים כי נשיא ארה"ב החליט לשאת נאום לפני נאומיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מידע שפורסם כבר ביום חמישי. אלא שאז היה מדובר בהערכה; מאז פירסם הבית הלבן באופן רשמי כי אובמה יישא נאום יום לפני פגישתו עם נתניהו. אזולאי ואייכנר מתארים את ההחלטה הזו כ"חישוק" של אובמה את נתניהו, במטרה להשפיע עליו ולאלצו להתייחס לדברים שיישא בקונגרס. "זאת היתה הפתעה גמורה", מצוטט "מקור דיפלומטי ישראל", "עד הרגע האחרון חשבנו שאובמה ינאם רק אחרי הפגישה. זה בהחלט גרם לעצבנות אצלנו". יחד עם זאת, אזולאי ואייכנר מדווחים כי לאחר התייעצויות שקיים, החליט אובמה לא להשיק בנאומו מהלך מדיני מחודש. תחת זאת יתמקד נשיא ארה"ב בדבריו בעיקר בתמורות בעולם הערבי ובחיסול בן-לאדן, גם אם יתייחס בשוליים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "הנחמה, מבחינת נתניהו", מצוין בדיווח, היא שאובמה יקרא לחידוש המשא-ומתן, וידרוש את התנערות חמאס מהטרור והפסקת הבנייה בהתנחלויות, אבל לא מעבר לכך. אם כך הם פני הדברים, מהו האמבוש ועד כמה חזק הוא החישוק? ב"ישראל היום" מבליטים את הפן האחר של המטבע, נחמתו של ראש ממשלת ישראל. "הערכה: נאום אובמה לא יתמקד בסכסוך", נכתב בראש עמ 9 של העיתון. "הסימנים המקדימים נראים טוב מבחינת נתניהו", כותב אלוף בן ב"הארץ". לדבריו, היועץ לביטחון לאומי של אובמה, תום דונילון, נאם ביום חמישי בפני קהל פרו-ישראלי ואמר כי המדינה הפלסטינית תוקם רק במו"מ. "כלומר עם וטו ישראלי", מסביר בן, "ולא בהכרזה חד-צדדית או בכפייה של האו"ם". בהמשך מוסיף בן: "הבטחה דומה שמע נתניהו בטלפון מקאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל". "הממשלה מתכננת להתחיל ביישום מיידי של רפורמה ברכבת", מדווח אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". על-פי דיווחו, "בממשלה שוקלים להכריז עוד השבוע על מהלכים חד-צדדיים ראשונים במסגרת השינוי המבני המתוכנן. המהלך נבחן על רקע סירובו של ועד העובדים בחברה לפתוח במשא-ומתן רשמי על מתווה הרפורמה". ידיעה נוספת מאת בר-אלי מביאה את דברי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, שאמר לו כך: "רכבת ישראל חייבת לעבור שינוי, הוא חייב להתחיל עכשיו. מצב העניינים לא מאפשר לנו לשקוט על השמרים – ואין לנו זמן עודף. אנחנו מתקדמים לקראת עידן חדש, וכדי להסיע נוסעים בבטחה ולהעניק רמת שירות נאותה לציבור הנוסעים, צריך להבטיח שהרכבת לא תישאר מאחור". במדור הדעות של "הארץ" כותב רועי ציקי ארד כי "כדאי לשים לב איך עומדים לפתע לגנוב לנו את הרכבת. תחת הספין של כמה תאונות שנגרמו באשמת הציוד, שר התחבורה זומם להעביר את הרכבת לבעלים פרטיים, שבטיחות בוודאי תעסיק אותם מעט פחות משורת הרווח. [...] נלסון מנדלה של הרכבת, גילה אדרעי, יו"ר ועד העובדים, אם חד-הורית שניסתה לעצור את האסון, נעצרה כפושעת ומספרת שקיבלה מכות משוטרים. לא בשטחים, אלא במכבים". כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שערכו נעם ברקן ומאיר תורגמן עם אדרעי. "לפני 16 שנים", מספרת להם אדרעי, "בירידה מכביש שמוביל לגן הבהאים בחיפה, החלקתי על כתם שמן ועפתי לוואדי. נפצעתי באורח קשה. הייתי מאושפזת במשך שמונה חודשים. עברתי 16 ניתוחים. שקלתי 35 ק"ג, אבל חוויה משפילה, דוחה וכואבת כמו שעברתי במעצר – לא חוויתי. הלוואי שהיו שולחים כזאת כמות של שוטרים כדי להציל אשה שצועקת שרוצחים אותה". עוד אומרת אדרעי למראיינה כי היא בטוחה שהציבור מבין את עובדי הרכבת השובתים. "אזרחי מדינת ישראל, תתעוררו", היא מוסיפה, "היום רק הרכבת עומדת בקרב על הזכות לתעסוקה – אתם לא רוצים שבקרוב המאבק על הזכות הזאת יגיע גם אליכם". בעמ 22 במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח אלדד בק כי "בכירים ברשות השידור הישראלית הביעו תרעומת קשה על תוצאות תחרות חצי הגמר באירוויזיון, בה לא הצליחה דנה אינטרנשיונל להעפיל לשלב הגמר שהתקיים אתמול". בק מוסיף כי "למשלחות של מדינות שונות בתחרות הגיע מידע מוצק על כך שצוותי שופטים ממדיניות מסוימות, בעיקר ממזרח אירופה, קבעו ביניהם מראש את חלוקת הנקודות, שאיפשרה לשירים רבים מהגוש המזרחי להעפיל לגמר". גם ב"מעריב" מדווח על הטענות הללו, אך לא בעמוד אחורי של המוסף היומי, אלא על פני למעלה ממחצית כפולת האמצע של קונטרס החדשות. גדעון קוץ מביא לקוראי "מעריב" את תגובתו של זאן פול גוטייה, שעיצב את תלבושתה של נציגת ישראל בתחרות. "זוהי שערורייה", הוא אומר, "[...] יש מאפיה רוסית-סרבית שהחליטה מטעמים פוליטיים שלא להעביר את דנה לסיבוב הבא". קוץ מציין כי "גוטייה שוחח עם מעריב במהלך אירוע לרגל השקת בקבוק שמפניה בעיצובו הייחודי". הדיווח על טענות מעצב-העל למאפיה רוסית-סרבית שמנעה מזמרת ישראלית להעפיל לגמר תחרות האירוויזיון, טענות שהושמעו באירוע השקה של בקבוק שמפניה, מתפרסם ב"מעריב" לפני דיווח [ליטל גרוסמן] על שביתה הצפויה מחר בכל בתי-החולים הציבוריים, לפני דיווח [אבי אשכנזי ונתיב נחמני] על הרוגי תאונות הדרכים מסוף-השבוע וידיעה [אורי בינדר] על כך שצה"ל החליט להעתיק את סוללת כיפת-ברזל מבאר-שבע, ולהותיר את העיר ללא הגנה מפני רקטות גראד. על פני כפולת העמודים 6–7 מפרסם "דה-מרקר" טענות שהועלו בפני "ועדת הריכוזיות". הדגש הוא על טענות בדבר ריכוזיות יתר. הכותרת שנפרשת לרוחב כפולת העמודים קוראת: "יש לפרק את פירמידת השליטה ולנתק את האחזקות הפיננסיות מהריאליות", ציטוט מעמדת התנועה לאיכות השלטון, שנציגתה, נילי אבן-חן, נפגשה ביום חמישי האחרון עם הוועדה. בידיעה מאת מוטי בסוק מדווח גם על נייר עמדה שהגיש לחברי הוועדה איגוד לשכות המסחר ביום חמישי האחרון. אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, אמר בוועדה כי "הדיון הציבורי במבנה הבעלות במשק הוא פופולרי יותר, אך בעיית הריכוזיות נובעת בעיקר מסכירת המשק לתחרות אמיתית של יבוא ומעלויות כבדות המוטלות על המגזר העסקי על-ידי המונופולים המוחלטים". בשער המוסף "עסקים" של "מעריב" מודפסת הכותרת "אוריאל לין בוועדת התחרות: הדיון בנושא הריכוזיות פופוליסטי. הפוליטיקאים מפחדים לטפל בוועדים הגדולים". בעמ 5 של המוסף מדווח רותם סלע על דברי לין. גם כאן מקפיד העיתון, שבבעלות נוחי דנקנר – מטרה אפשרית של הוועדה – להתייחס אל הוועדה בשמה הרשמי, "הוועדה להגברת התחרותיות במשק", ולא "ועדת הריכוזיות". סלע מצטט בהרחבה מדברי לין ומציין כי אמר, בין היתר, כך: "כוחם של ועדי העובדים נעוץ בהיותם המונופולים המוחלטים המשפיעים על המגזר העסקי – גדול יותר מאשר כל גורם פרטי זה או אחר במשק". הדיווח הבוקר ב"מעריב" אינו מזכיר ולו במלה את העמדות שהביעה באותו היום נציגת התנועה לאיכות השלטון, נילי אבן-חן. במדור הדעות של "ישראל היום" מתפרסם מאמר מאת אוריאל לין, וזאת תחת הכותרת "ארץ נהדרת: בואו נפסיק להתלונן". "בגיל 63 מדינת ישראל היא מדינה משגשגת ופורחת, האנרגיות פורצות ממנה", כותב לין. "[...] המדינה נבנית בתנופה אדירה. מספר הקניונים מתרבה. מגדלי מגורים ומשרדים מרהיבים ביופיים מתרוממים מעלה-מעלה". גילי איזיקוביץ ומזל מועלם מדווחות ב"הארץ" כי הממשלה תחליט הבוקר אם לתמוך בחוק המתיר לגלי-צה"ל לשדר חסויות ותשדירי שירות. אופיר בר-זהר ריאיינה עבור "דה-מרקר" את מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, אורן הלמן. "אנחנו לא עושים מספיק יחסי-ציבור", הוא אומר לה. "[...] אני רוצה למכור את ישראל כדמוקרטיה, כמדינה שהיא נס כלכלי". בתיבה נפרדת מדווחת בר-זהר כי בעקבות עתירת האתר "סקופ" לבג"ץ נגד תנאי קבלת תעודות עיתונות ממשלתית, והחלטת בג"ץ כי יש לשנות את התנאים, הוחלט בלשכת העיתונות הממשלתית להקים ועדה מייעצת בת שישה חברים ("יהיו בה בן מיעוטים, שתי נשים, אנשי משפט, אקדמיה ועיתונות", מבטיח הלמן) שתעזור לגבש המלצות לשינוי הקריטריונים להענקת תעודת עיתונאי מטעמה. עוד מדווחת בר-זהר ב"דה-מרקר" כי עו"ד אלעד מן, בעל מניות מיעוט ב"מעריב", מבקש להטיל מגבלות על מינויו ופיטוריו של העורך הראשי בעיתון, וזאת לאור השתלטות נוחי דנקנר על "מעריב". ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי הצהובון הבריטי "ניוז אוף דה-וורלד" הגיע לעסקת טיעון ראשונה בפרשת האזנות הסתר לידוענים, וישלם 100 אלף ליש"ט לשחקנית הבריטית סיינה מילר. במסגרת העסקה ימסור הצהובון לשחקנית 8,000 אימיילים שלה המוחזקים ברשותו. קונטרס "ישראל היום", שמחזיק הבוקר 64 עמודים, גדול יותר (לראשונה?) מסך כל עמודי העיתון "מעריב" ומוספיו. במדור "היום לפני" שמתפרסם בחלק ב של "הארץ" מספרת ליטל לוין כי ב-15 במאי 1965 זוכו מו"ל העיתון "דר שפיגל" וסגן העורך מאשמת בגידה במדינה.

מאז מתקפת חמאס התמלאו הרשתות בקריאות לאנשים להקים כיתות כוננות פרטיות, והבקשות לרישיון נשק מרקיעות שחקים. המשטרה והרשויות המקומיות מגייסות אזרחים למאמץ הביטחוני, ומבקשות בכל דרך לא לפעול לבד. גורמים במשטרה מזהירים: "אזרח חמוש שירד לבצע ירי עלול למצוא את עצמו בן מוות"

"בשבוע הראשון של המלחמה, ביום רביעי בלילה, התחלתי לקבל המון הודעות וואצאפ בקבוצות המקומיות של חיפה על התארגנויות להקמת כיתות כוננויות פרטיות. הכוונה לאנשים עם נשק חוקי שמתארגנים ביחד לאיזושהי פעולת הגנה בעקבות המלחמה בעזה", מספר אלעד הראל, תושב חיפה וחבר בארגון שומרים על חיפה משותפת, "לא היה מדובר בהתארגנות מוסדרת, ההתארגנויות לא היו כפופות לא למשטרה ולא לצה"ל. כשפנינו למשטרת חיפה בנוגע להתארגנויות פרטיות בעיר נאמר לנו שהם מכירים את הנושא". "באנו לקחת מה שאפשר", סיפרו שני צעירים תושבי תל אביב שעמדו במוצאי שבת של ה-7 באוקטובר חנות ציוד צבאי בבן יהודה, "קסדות, אפודים וכל נשק שימכרו לנו. שיהיה בבית כדי להגן על המשפחות שלנו". מאז פרוץ המלחמה בעזה הגיע מספר הבקשות לרישיון נשק לכמאה אלף. לשם השוואה, בכל 2022 עמד מספר הבקשות לנשק על 42 אלף. המתקפה הרצחנית בשבת לפני שבועיים השאירה רבים מאזרחי ישראל, גם אלה המתגוררים הרחק מרצועת עזה, בתחושת חוסר אונים וביטחון. כעת מתברר כי החשש מפני חדירת מחבלים והימצאותם בשטחי המדינה, הניע תושבים רבים להתארגן באופן עצמאי להקמת כיתות כוננויות פרטיות ביישובים ובערים, מתוך כוונה למלא את החלל שהותירה המדינה בהגנה עליהם. המדינה, שלא חשבה להסדיר מראש בחקיקה את ההיערכות וניהול מצבי החירום במדינת ישראל, מצאה את עצמה גם בתחום הרגיש הזה מדדה אחרי האירועים. בדיון שהתקיים ביום שני בוועדה לביטחון לאומי, התייחס מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, שהגיע לראשונה מאז תחילת המלחמה לכנסת, לחשש שמעוררות התארגנויות פרטיות של אזרחים נושאי נשק. "אני חושש מקבוצות כאלה, ואני אומר שלא ניתן יד לשום קבוצה של פלאנגות או מיליציות. לא יעלה על הדעת שכל אחד שנושא נשק במדינת ישראל יהפוך לכוח סמי צבאי שיטפל באירוע", הבהיר. "אם ידוע על קבוצה כזאת, אני מבקש את הנתונים של הקבוצה שלה, אנו ניצור איתה קשר, ואם אפשר לנתב אותם וליצור להם מסגרת, בבקשה". המערכת מנסה כעת לנתב את ההתגייסות האזרחית הביטחונית באמצעות שתי מסגרות מרכזיות: הראשונה היא דרך המשטרה, שמגייסת מתנדבים לכיתות כוננות במרחב העירוני. מדובר בבוגרי יחידה לוחמת עד גיל 65 שאינם עושים מילואים באופן פעיל, הליך הגיוס וההכשרה שלהם אורך כשלושה ימים, ובסיומם מקבל המתנדב בכיתת הכוננות נשק וציוד מבצעי. המסגרת השנייה הוקמה בעקבות הנחייה של שר הביטחון יואב גלנט ונקראת "בני המקום". הרשויות המקומיות, בשיתוף פעולה עם פיקוד העורף ובתיאום עם המשטרה, מגייסות מתנדבים בעלי הכשרת רובאי 03 ומעלה, שלא חלפו יותר מ-10 שנים ממועד שיחרורם משירות הביטחון. התהליך דומה לגיוס חיילים בצו 8. למרות שתי האפשרויות האלה, הרשתות החברתיות ממשיכות להתמלא בקריאות להקמת כיתות כוננויות פרטיות. "אנשים בגלל הבירוקרטיה וחוסר האמון בגופי הביטחון עדיין מתארגנים לבד", מספר הראל, "כשפנינו למפקד משטרת חיפה הוא השיב שכל עוד האנשים שמתארגנים בקבוצת וואטסאפ לא ביצעו פעולה לרעה, אין למשטרה יכולת לאסור את ההתארגנות. אמנם פועלים בתחנה בשביל ליצור שיתופי פעולה עם אנשים שיזמו התארגנויות כאלו ואחרות על מנת שיעברו דרכם הכשרות ויהיו כפופים להם, אבל בכנות, אני לא יודע אם הם עומדים בקצב". המפכ"ל שבתאי הבהיר אף הוא באוות דיון שהמדיניות שבה תנקוט המשטרה מול כיתות כוננות פרטיות, היא שילוב של האנשים לתוך שורותיה, אם רק תצליח: "אין לנו בעיה לקלוט כוחות נוספים, אנשים שרוצים להצטרף אנחנו פתוחים, אבל הכל תחת קורת גג אחת שיודעת מה לקבוע, מה מותר ומה אסור. צריך להזהר מאצבע קלה על ההדק בגלל הרגישות של כל האזרחים. גם אנשים שנושאים נשק פרטי, צריך להזהר". אחד החששות המרכזיים שמעלים גורמים משטרתיים בשיחות איתם הוא מפני מקרים של ירי דו צדדי, או טעות בזיהוי שעשויים להיגרם כתוצאה מחוסר סנכרון בין כל המעורבים. "גורמי פיקוד העורף ומשטרת ישראל מתקשרים ביניהם", אמר גורם במשטרה, "אבל אי אפשר באמת לדעת איזה אדם שקיבל רישיון לנשק קם עכשיו ואומר לשכנים שלו בואו נשמור על הבניין שלנו. "האזרח החמוש ישמע יריות בבית וירד לבצע ירי, אבל אם הוא יוצא בפיגמה, ושיער לא מסודר הוא עלול למצוא את עצמו בטעות בן מוות. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. אנחנו רוצים את אותם אנשים חמושים אצלנו. ההעדפה היא שיהיו מחוברים לגופים בטחוניים מסודריים קרי צה"ל או משטרת ישראל ושלא יפעלו לבד." במהלך הדיון בכנסת, זרק המפכ"ל שבתאי פליטת פה אחת שהמחישה איך נולד המצב הזה מלכתחילה: "צריך להגיד מילה טובה למשרד הביטחון הלאומי שהצליחו להביא נשק, כי אנחנו היינו במצב של חוסר כלי נשק בתוך משטרת ישראל – לשוטרים עצמם", אמר, ובלי לחשוב לרגע על משמעות דבריו המשיך כאוטומט: "הציבור יכול לסמוך על שוטרי מדינת ישראל ועל צה"ל". ממשטרת חיפה נמסר: "במהלך השבועיים האחרונים היו מספר אנשים שפרסמו פוסטים ברשתות חברתיות מחוסר ידיעה, מתוך כוונה להתארגן בשכונה. יצרנו איתם קשר והסברנו להם שנשמח למשמרים שכונתיים אבל דרכנו באופן מסודר. נרשמו אצלנו 600 איש שהתנדבו להסתובב בשכונה ולפקוח עיניים, אנחנו מעבירים להם הדרכות ועורכים להם בדיקות רפואיות ובדיקות קב"ט. הם לא מקבלים מאיתנו נשק ואנחנו לא מחלקים להם סמכויות. אנו קוראים לכל מי שמעוניין להתנדב ליצור איתנו קשר".

בחמישי האחרון, במהלך טקס האזכרה של בן גוריון בשדה בוקר, נקעה יעל גרמן את הרגל. משם נסעה שרת הבריאות לבית החולים סורוקה כי הייתה לה פגישה מתוכננת בנוגע למיגון בתי חולים בדרום. חיכו לה מנהל בית החולים וגם נשיא המדינה ראובן ריבלין שהגיע במיוחד. גרמן מיהרה. אבל היה צריך לעשות צילום לברר את מצבה. התור […]

בחמישי האחרון, במהלך טקס האזכרה של בן גוריון בשדה בוקר, נקעה יעל גרמן את הרגל. משם נסעה שרת הבריאות לבית החולים סורוקה כי הייתה לה פגישה מתוכננת בנוגע למיגון בתי חולים בדרום. חיכו לה מנהל בית החולים וגם נשיא המדינה ראובן ריבלין שהגיע במיוחד. גרמן מיהרה. אבל היה צריך לעשות צילום לברר את מצבה. התור במיון היה ארוך מאוד. שעות. שרת הבריאות התנצלה, עקפה את כולם, נכנסה למיון וזכתה לטיפול מיוחד. תוך חמש דקות היא יצאה משם חבושה. המידע הזה הגיע ל מאה ימים של שקיפות ואין בו שום שחיתות. שום דבר. עדיין, זו שרת הבריאות ונשיא המדינה. אני משתף אותו כי אלו עובדות (מאומתות) שזכותכם לדעת. אולי גם חלק יחשבו שהיא הייתה צריכה לחכות לאחרי הפגישה. לשמש דוגמא אישית. לא לזכות לטיפול v.i.p אלא לחוות על בשרה את בדיוק מה שהיא אמורה לפתור. את מה שהיא נבחרה עבורו. **

ב"דה-מרקר" פירסמו כתבה גדולה על פוטנציאל הצמיחה ועל שווי השוק הנמוך של וואלה, אבל שכחו לציין ש"הארץ" הוא הבעלים גם של "דה-מרקר" וגם של וואלה. זו אינה הפעם הראשונה שהם שהם שוכחים את הפרט הקטן הזה

הרבעון השלישי של 2007 היה טוב מאוד לחברת האינטרנט וואלה. אני יודע כי קראתי ב"דה-מרקר". ערן גבאי דיווח אז על הצמיחה המרשימה: 30%. זה היה בנובמבר אשתקד. גם הרבעון השני של 2008 היה רבעון טוב לוואלה. היא הכפילה את הרווח הנקי שלה. גם על זה קראתי ב"דה-מרקר", בכתבה של יובל מעוז ומעיין כהן. מאחר שאני אדם פשוט, בעל ידע כלכלי בסיסי בלבד, שמשקיע בבורסה את מעט הכסף שהוא מצליח לחסוך כי בבנק לא מציעים לו שום תוכנית חיסכון, אני קורא את העיתונים הכלכליים. אני סומך עליהם שיביאו לי מידע מהימן, ללא משוא פנים. שאוכל להשקיע בבטחה, גם בלי לדעת מה זה בדיוק "רווח נקי" (כאילו יש דבר כזה, רווח נקי). אני סומך על העיתונים הכלכליים שיחשפו בפני את האינטרסים הסמויים של יועצי ההשקעות והאנליסטים למיניהם, כדי שלא אתפוצץ עם כל מיני בועות אינטרנט ונדל"ן. אגב בועות, אני יודע שחברות אינטרנט, למשל, הן סחורה מסוכנת. תראו את מניית תפוז. לכן כשהכסף שלי מתקרב לאינטרנט, אני נזהר כפליים. אבל נראה שגם בהשקעות ברשת יש מציאות לוהטות. הנה, למשל, קראתי היום ב"דה-מרקר" על "שוק האינטרנט הצכי הלוהט", כפי שמכנה אותו הכותב, נתן ליפסון. בכתבה גדולה (כפולת עמודים) מתאר ליפסון את האתר הצכי המוביל, Seznam, כבעל "מעמד מונופוליסטי באינטרנט הצכי", וכותב כי הוא עשוי להימכר בקרוב "בעסקה בשווי של כמיליארד דולר"! הכתבה מתמקדת בהשוואה בין האתר הצכי לוואלה, כפי שמרמזת הכותרת: "מדוע וואלה הצכית שווה פי 14 מוואלה הישראלית?". לפי כותרת המשנה, שני האתרים דומים מאוד, רק שהצכי שווה הרבה הרבה יותר. למה? מפני שוואלה משלמת עמלות פרסום גבוהות, אינה דומיננטית בתחום החיפוש באינטרנט ופועלת בשוק תחרותי. טוב, ברור שיש כאן מציאה. אני לא מדבר על האתר הצכי, שנראה שהוא בשיא שלו, אלא דווקא על וואלה. הרי זה כתוב כאן שחור על גבי עיתון: שני האתרים הם "המובילים במדינותיהם", ויש ביניהם "לא מעט דימיון". אבל וואלה שווה רק אחד חלקי 14 מהאתר הצכי. זה אומר שיש לו מרחב גידול ניכר, ושיש לו סיכויים מצוינים לצמוח, ולא לדשדש או ליפול על הפרצוף כמו כל מיני חברות אינטרנט אחרות (ולא חסרות כאלו). בקיצור, טוב שאני מתעדכן בעיתונים הכלכליים. אבל, רגע, לפני שרצתי לשים את הכסף מהחתונה על מניית וואלה, עצרתי לרגע לבדוק מה זה בעצם הוואלה הזה. גלשתי קצת באינטרנט, וגיליתי שוואלה שייכת לקבוצת "הארץ" (יחד עם בזק, בעלת השליטה העיקרית), וגם "דה-מרקר" שייך לקבוצת "הארץ" (ואולי בעצם "הארץ" שייך לקבוצת "דה-מרקר", אבל זה כבר סיפור אחר). איזה צירוף מקרים מוזר! באתר "הארץ", וגם באתר "דה-מרקר" ובאתר וואלה, מציינים לפעמים את העובדה הזו בסוף ידיעות שעוסקות בוואלה. לפעמים כן, לפעמים לא. גבאי, מעוז, כהן וליפסון, למשל, לא ציינו את העובדה הזו בכתבות שקראתי, כתבות שבפני עצמן נראות לי מאוזנות והוגנות. גם העורך שלהם לא חשב שזה חשוב, ולא הוסיף הערה כזו. עכשיו אני מבולבל ומתוסכל. אם "דה-מרקר" הסתירו ממני את המידע הזה פעם אחת, ופעמיים ושלוש, מי יודע אילו עוד אינטרסים בחושים שם מאחורי הכתבות? ולחשוב שאפשר היה לחסוך לי את עוגמת הנפש הזו באמצעות שורה אחת, שמתחילה במלים "גילוי נאות". וגילוי נאות שלי לסיום: החתום מעלה אינו משקיע בבורסה, כי לצערו אין לו כסף מיותר. האמירה כאילו הוא משקיע הובאה כאן לצורך אילוסטרציה בלבד, ואין לראות בה עידוד להשקעות במניות, אגרות חוב או מטבע חוץ. להפך. מי שבטוח ירוויח מהכסף שלכם יהיו יועצי ההשקעות. אה, והעיתונים הכלכליים.

2 טייסים נהרגו בהתרסקות מסוק | גאידמק מתבלבל ונופל, דרעי גם | ודפי-זהב נשארת אוסטרלית

כותרת העיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" היא "התרסקות". כותרת "הארץ" היא "2 טייסים נהרגו בהתרסקות מסוק". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מתחרים ביניהם בעיצוב פונט מיוחד, מחורר ומרוסק, למקרי אסון. "ידיעות אחרונות" מנצח, הקוראים והטעם הטוב מפסידים. אחת מכתבות השער של "ידיעות אחרונות" היום היא של יובל קרני, על זיופים לכאורה במִפקד מפלגת קדימה: "התפקדויות פיקטיביות, תשלום כסף בעבור מתפקדים". בעמ 4 ב"הארץ" שואלת כותרת ידיעה של הכתבת הפוליטית מזל מועלם "איך הפכה מפלגת ההמונים הנקייה לעוד מעוז של מפקדי ארגזים?". על שער "הארץ" ידיעת פרומו לכתבה של גידי וייץ שתתפרסם מחר במוסף: "כך השתלטו שולה זקן ואחיה על רשות המסים". "גאידמאניה" היא אחת הכותרות היום על שער "כלכליסט", המפנה לסקירה של "כתבי כלכליסט" את ההסתבכויות האחרונות של הגביר: הסכסוך עם אורי שני, שדורש ממנו 31 מיליון שקל (לא היתה שום התפתחות, והידיעה בעניין מיותרת לחלוטין ונראית כאילו הודפסה על הדף רק כדי לצאת ידי חובת אזכור הפרשה בתוך סך עלילות גאידמק); הסכסוך עם בנק המזרחי, שהלווה לו כסף לרכישת חברת אוסיף בריבית שלפי כתב "כלכליסט" גולן חזני, היא "של שוק אפור" (פריים פלוס 8%). כעת הבנק דורש את פרעון החוב; ועוד פעם בנק המזרחי, שהודיע כי לא ישלם את הערבות על סך 44 מיליון שקל לטובת בית"ר ירושלים. ובטור קצת מסתבך כותב אמיר טייג כי כניסתו של אריה דרעי למירוץ על ראשות עיריית ירושלים עלולה לבטל, באפקט דומינו, את מכירתה של תחנת הרדיו של גאידמק, רדיו 99. כיצד? קחו אוויר: גאידמק מוכר את התחנה, כפי הנראה, משום שהרשות השנייה חייבה אותו לעשות זאת, אחרי שהקים את מפלגת צדק-חברתי, המריצה מתמודדים בבחירות המקומיות. רדיו 99 היא תחנת רדיו אזורי, המכסה 50% משטח ישראל ובתוכו רוב העיריות שבהן מתמודדים אנשי גאידמק. אלא שהחלטת הרשות השנייה נידונה עתה בבג"ץ בעקבות עתירת גאידמק, שהעביר את אחזקתו ברדיו לידי נאמן. אם יוחלט לאפשר לדרעי לרוץ, הרי שגאידמק יסיר כנראה את מועמדותו, ואז יפחת הצורך לחייב אותו למכור את התחנה. כמו כן, פרישתו מהמירוץ תבטל את הסיבה ה"רשמית", אליבא דנציגיו, למכירת הרדיו: התמסרותו לקריירה פוליטית. כפי ששמתם לב, טייג לא לוקח כמובנת מאליה את פרישתו של גאידמק מהמירוץ הירושלמי, למרות הכותרת המהדהדת של לילי גלילי, שנמרחה אתמול על שער "הארץ". האם גלילי תצטרך לאכול את המגבעת? לפי "ידיעות אחרונות", כן. לוגו אחת הידיעות של עופר פטרסבורג במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" הוא "עדיין במירוץ", והידיעה נפתחת כך: "למרות השמועות, ארקדי גאידמק מכריז שהוא לא מוותר על המירוץ לראשות עיריית ירושלים". בידיעה כותב פטרסבורג כי גאידמק ישקיע בשבועיים הקרובים 15 מיליון שקל בקמפיין, וכי ארבעה חברי מועצה הצטרפו למטהו. בידיעה הגדולה יותר של פטרסבורג באותו עמוד, שגם זוכה להפניה בשער, מגן המקורב החדש של גאידמק, עו"ד יוסי שגב, על המיליארדר ששכר את שירותיו. שגב מפרט את מעשי הפילנתרופיה של גאידמק בשלוש השנים האחרונות, שלדבריו נאמדים בסך של חצי מיליארד שקל, וטוען טענה מדהימה: גאידמק חתם על מסמכים עסקיים בעברית בלי שיבין על מה הוא חותם, תוך כדי שעובדיו הישראלים מרמים אותו. במלים אחרות, שגב אומר: גאידמק כן נדיב ולא פושט רגל, אבל בהחלט בור בענייני עסקים. אם מצרפים זאת להצהרה של מאיר פניגל מאתמול, בדבר הנאיביות של גאידמק, מתקבלת תמונה של איש עסקים, מיליארדר, שהוא נאיבי וטיפש בעסקים. מסתדר לכם? מי שכנראה לא מטומטם – הפתעה! – הוא הציבור. כך טוען תום וגנר, מנהל הקמפיין של אחלמה פרץ, המתמודדת לראשות עיריית שדרות ומתחרה גם בנציג של גאידמק. "הציבור לא מטומטם", הוא אומר, "אנשים יודעים שארקדי גאידמק לא יבוא וינהל להם את העיר. הרבה מהמועמדים שלו הם אנשים שבאו כי רצו מימון [...] בלי שום אגנדה הם מוכרים צדק חברתי, וזה בטח לא נשמע אמין כשזה בא ממיליארדר". את הדברים מביאה מרב דוד בכתבה במוסף "המגזין" ב"מעריב", שעוסקת בהתרסקות הצפויה של מפלגת צדק-חברתי בבחירות המקומיות. דוד מסמנת גם את קו האמצע בין גלילי לפטרסבורג בשאלת ההתמודדות של גאידמק עצמו: "אמנם אנשיו מנסים לשדר תחושה של עסקים כרגיל, ואתמול הם חתמו על חוזה שכירות למטה בחירות, אבל יועציו מודים שאם יקבל דרעי אישור להתמודדות, גאידמק ככל הנראה יפרוש". ומה, באמת, עם דרעי, שנראה שעל פיו יקום או ייפול גאידמק? "דרעי מתרחק מירושלים" היא כותרת ידיעה בעמ 11 של "ידיעות אחרונות" (צביקה ברוט, צבי אלוש וניסן שטראוכלר). "יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליעזר ריבלין, הודיע שאינו מתכוון לדון בבקשה להתיר לדרעי להתמודד מכיוון שאינה נמצאת תחת סמכותו". אגב, מתחת לידיעה הזו מופיעה ידיעת כיתוב תמונה של יובל קרני, שנראית ונקראת כמו מודעה למען שאול מופז. שני עמודים לפני כן מופיע טור שלילי על כנס של ציפי לבני. גם ב"מעריב" מדווחים על סירובו של ריבלין, אבל מכריזים כי דרעי "לא יוותר". ירון לונדון כותב בפתח טורו במדור הדעות של "ידיעות אחרונות": "ארבעה מועמדים בולטים נאבקים על ראשות הבירה. שלושה מהם פסולים מלכהן כראשי ועד של בית משותף". כותרת טורו של גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ": "רוץ, אריה, רוץ". נווית זומר מראיינת במוסף "ממון" את איתן אוליאל, מנהל אזור אסיה בחברה האוסטרלית בבקוק אנד בראון, המחזיקה בדפי-זהב. אוליאל אומר כי החברה תסגור את נציגותה בארץ, אך בניגוד לצפוי, תמשיך להחזיק בדפי-זהב. אוליאל אומר על ניר למפרט, מנכ"ל דפי-זהב וחבר אישי, כי הוא המנהל הטוב בעולם וכי "אין מקבילה של דפי-זהב בעולם ששינתה ובאופן מהיר כל-כך את תמהיל ההכנסות", והעבירה 50% מפעילותה לאינטרנט. "האסטרטגיה שלנו", אומר אוליאל, "היא לרכוש עוד חברות דפי-זהב בעולם ולתת לניר למפרט לנהל את הקבוצה". אמיר טייג מדווח ב"כלכליסט" על מחלוקת בין הרשות להגבלים עסקיים ובין בית-הדין להגבלים עסקיים בשאלת המיזוג בין בזק לחברת הבת שלה, יס. הרשות מתנגדת למיזוג ודורשת כי בזק תמכור את מניותיה לבעלת המניות האחרת, יורוקום; בית-הדין נוטה לצד בעלת הדין האחרת, בזק, בעד מיזוג. הדיון הבא יתקיים רק בינואר, והדחייה הזו היא גם כותרת הידיעה. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת הדר חורש כי חברת יס מעלה מחירים בשיעור של 3%. חברת החדשות של ערוץ 2 השיקה אתר אינטרנט חדש, או יותר נכון: ערוץ עצמאי באתרי הזכייניות קשת ורשת. אבל תוכני חברת החדשות הוצעו לגולשים באתרים הללו כבר קודם, אז מה חדש? ב"כלכליסט" הביאו, כך נראה, את ההודעה לעיתונות כלשונה. בפתח הדברים נכתב כי באתר יהיה "דגש על חומרי וידיאו ושידורים חיים". כאילו, דא? זו חברת חדשות טלוויזיוניות, לא? עוד יהיו באתר "מוצרי תוכן ייעודיים". אתם לא שונאים את העגה הפרסומאית הזאת? מה זה בדיוק "מוצר תוכן"? למה כל דבר צריך להיות מוצר? באותו שורש, י.צ.ר, מסתתרות כמה הטיות. בעברית שלנו, ובחברה העברית שלנו, המוצר מנצח את היצירה. בכל אופן, המוצרים המדוברים הם אנציקלופדיית וידיאו (גימיק נחמד ותו לא) ו"מאחורי הקלעים" (עוד גימיק, הפעם פרסומי). מה עוד באתר החדש, כלומר, ב"מיני אתר" החדש? "צופי וגולשי חדשות ערוץ 2 יוכלו להיות בקשר ישיר עם כל הכותבים והמגישים באמצעות האי-מייל". זו אכן אפשרות בעלת משמעות, אם כי בשביל להסגיר כתובת אי-מייל לא צריך להקים אתר אינטרנט. המשמעות האמיתית של התוספת הזאת תלויה בכלל בדבר אחר: האם הנמענים יקראו את המכתבים שיישלחו אליהם? בקיצור, התוספת המשמעותית היחידה שמציע הכאילו-אתר החדש של חברת החדשות היא הארכיון, או כפי שמנסחים זאת בהודעה לעיתונות: "אפשרות לצפות בכותרות עבר". יוני קורן, "מקורב" של אהוד ברק, מתראיין למוסף "סופשבוע" של "מעריב", ואומר לעמיר רפפורט: "לגבי השאלה מי מדליף, מי שעסק רוב חייו בפעולות הכי חשאיות של עם ישראל ועד היום לא שיתף בהן איש, ושהיה ראש אמ"ן ורמטכ"ל, סביר שהוא יידע לשמור סוד יותר ממי שהיה כתב של במחנה". דמגוגי? מתחת לחגורה? לא נכחיש. באותו מוסף מספר איתי אנגל בכתבה ארוכה כיצד חצה את הקווים (המקצועיים). בניגוד למקובל היום, הוא לא ויתר על השליחות העיתונאית ומכר את נשמתו כדי להיות דובר או יחצן, אלא ויתר על ה"עמידה מהצד" העיתונאית והקים משלחת סיוע לקורבנות אונס בקונגו.

"אם אני יודע שביום שישי יש לי רצח וביום שבת יש לי אונס וביום ראשון יש לי אונס, אני לא צריך סטטיסטיקה בשביל לדעת שאנחנו נמצאים בגל של אלימות", אומר אבי אשכנזי, כתב הפלילים של "מעריב"

אבי אשכנזי, בן 41, עובד זה כ-20 שנה כעיתונאי. את דרכו המקצועית החל במקומון באזור הקריות, בהמשך מונה לכתב "מעריב" בצפון, ובשנים האחרונות הוא משמש כתב הפלילים והמשטרה של העיתון. הקיץ, כבכל קיץ בשנים האחרונות, מתרבים בעיתונות הדיווחים על מעשים פליליים חמורים, המוגשים לקוראים כשהם ממותגים כחלק מגל פשיעה והתגברות קיצונית של האלימות במדינה. כיצד בכל קיץ מכריזים על גל פשע? "תקופת הקיץ היא באמת תקופה בעייתית מבחינת אירועים מחוללי פשיעה. יש יותר פעילות ברחובות, בני הנוער יותר משועממים, שעות האור ארוכות יותר, החום משפיע, ובאמת רואים יותר אירועי אלימות. ראינו את זה גם בשנה שעברה וגם לפני שנתיים". הסיקור הבולט והמקיף של האלימות הוא אינטרס של המשטרה, או שהיא מנסה דווקא לצמצם דיווחים מהסוג הזה? "זה גם מכשול וגם אינטרס. מצד אחד אתה רואה שזה מלחיץ את המשטרה ומשנה לה את סדר היום. יש מה שנקרא תחושת ביטחון, המשטרה לא יכולה לספק ביטחון של מאה אחוזים, אבל היא כן יכולה לספק תחושת ביטחון לציבור. כשיש גל כזה של אירועים והבלטה בתקשורת, יש בהחלט לחץ על המשטרה, ואתה רואה את זה גם בתגובות שלה. המשטרה מודיעה שהיא מקימה צוותים מיוחדים ומשנה סדרי עדיפויות ולא פועלת כבימי שגרה. "מצד שני, זה משרת אותה, כי היא דורשת משאבים מהאוצר. אתה שומע את הטרוניות של השוטרים שהם זקוקים ליותר כוח אדם כדי להתמודד. בישיבת המשטרה האחרונה המפכ"ל והשר לבטחון פנים דרשו עוד משאבים. הם הציגו את זה בעבר, אבל עכשיו יש להם גם קייס". איך מתמודדת דוברות המשטרה עם העיתונאים בימים כאלה? "המשטרה מתקשה בדוברות בלי קשר לאירוע ספציפי, יש לה הרבה מה לשפר. המשטרה מנסה לייצר איזשהו ערפל קרב ולא מבינה שהערפל הזה פועל לרעתה. הם חושבים שהם פועלים בחלל ריק, שאם הם אומרים לחוקרים, אתם לא מדברים, הם שולטים במצב. יכול להיות שהחוקרים לא מדברים, אבל אחרים מדברים. יש בחלל הזה עוד הרבה גורמים שיכולים לספק מידע: הצד הנפגע, עדי ראייה, אנשים במעגל הקרוב והפחות קרוב". אתה בוודאי מכיר את המחקרים שלפיהם יש ירידה לאורך השנים באלימות בישראל. "פעם הייתי בתדרוך כתבים, ומפקד מחוז הציג נתונים וסיפר על ירידה בפשיעה. אחד הכתבים הוותיקים הרים את היד ואמר, אני 20 שנה כתב, כל שנה אני מגיע לכאן ושומע על ירידה. לפי הנתונים האלה, אתם צריכים להיות במינוס פשיעה. כל הזמן מדברים על ירידה. מאז שאני מכיר את עצמי ככתב פלילים עוד לא ראיתי מפקד מרחב או מפכ"ל שלא אמר שבקדנציה שלו נרשמה ירידה". אבל על סמך מה עיתונאים קובעים שמדובר בגל אלימות, על סמך תחושת בטן או נתונים משלכם? "אני לא צריך ניתוח סטטיסטי. אם אני יודע שביום שישי יש לי רצח בשעה שתיים בצהריים וביום שבת יש לי אונס בשעה שלוש בבוקר וביום ראשון יש לי אונס באשדוד, אני לא צריך סטטיסטיקה בשביל לדעת שאנחנו נמצאים בגל של אלימות". מה מניע אותך בעבודה, חוץ מלהביא את המידע לידיעת הציבור? אתה מנסה להזהיר את האזרחים? ללחוץ על המשטרה? "אין לי שום אגנדה. מה שאני חושב זו דעתי האישית. אני בסך-הכל המראה. מאז ימי קדם, כשהיה שליח מגיע משדה הקרב עם בשורה קשה, הדבר הראשון שהמלך היה עושה זה שולף את החרב ומוריד לשליח את הראש. הכי קל לבוא ולהגיד עלינו שאנחנו רוצים להוביל אגנדה. אבל אנחנו משקפים את מה שקורה. לא אנחנו אנסנו את הילדה ולא אנחנו רצחנו בנתניה ולא אנחנו שיקרנו בגן המשחקים בבאר-שבע. אנחנו בסך-הכל שיקפנו את המציאות".

יורם ארבל חוזר לרשות השידור ומוצא שם את דני נוימן | שירצקי וקליין חושפים טפח מהעבודה עם התקשורת | ב"וואלה" תמונה שווה הרבה פחות מאלף מלים

שתי ה"הללויות" שבקעו ביום ראשון השבוע מפיו של יורם ארבל סימנו את חזרתו לערוץ הראשון. 22 שנה לאחר ששידר בפעם האחרונה את המשחק המרכזי בליגת-העל, חזר ארבל לכור מחצבתו בתום מסע ארוך שכלל את ערוץ הספורט ושני הערוצים המסחריים, ולווה בשלל התבטאויות רוויות בוז מצדו כלפי התנהלות אנשי המוסד הארכאי ברוממה. הבכורה המחודשת היתה במשחק המרכזי בין הפועל תל-אביב לקריית-שמונה. לצדו בעמדת הפרשן ישב דני נוימן, כנראה מאלה שאליהם כיוון ארבל כשאמר בראיון ב"וואלה" לפני כשנתיים: "הטלוויזיה הישראלית עובדת בסגנון של חבר מביא חבר, פרשן מביא חבר, חבר מביא פרשן". ארבל, שהגדיר את רוחו של ערוץ 1 במלים "בינוניות, אפרוריות וסטגנציה", אולי חש משהו מכל אלה בעמדת השידור הקרה בבלומפילד לצדו של הפרשן המושמץ. "אני מאוד נהניתי לשדר איתך", החמיא לו נוימן בסיום, "אני שמח שחזרת וכיף גדול". ארבל השיב בנימוס: "תודה רבה, גם אני", במה שנשמע יותר כמס שפתיים. בהחלטה נועזת מצד אחד ותמוהה מצד שני, מחה הערוץ הראשון את הרוק שהטיח ארבל בפרצופו במשך שנים, מחל על כבודו והחזיר הביתה את שדר הספורט מס 1. הסיבה לחגיגה: האולימפיאדה שתיערך בקיץ. הדרך ללונדון תעבור בשבועות הקרובים בשידור המשחק המרכזי בליגת-העל. לשם כך הוזז מעט הצדה שדר הבית, עמית הורסקי, שכעס על הפיחות במעמדו והביע תסכול מנומס בדף הפייסבוק שלו ("התאכזבתי, אבל אכבד את החלטת הצוות המקצועי"). אחרים במערכת היו רשמיים פחות. ב"מעריב" פורסם כי יגאל שמעוני, אחד העורכים במחלקת הספורט, ביקר בחריפות את שובו של ארבל. "מהלך הזוי שהונחת עלינו", הגיב וניחם את הורסקי: "מישהו כנראה החליט לדאוג לחבר על חשבונך". האשמה קשה כלפי ה"מישהו" הזה, שמלמדת על קן הצרעות הרוחש בבניין. זו אינה הפעם הראשונה שמזיזים את הורסקי לטובת שדר בכיר. לפני שנתיים וחצי הנחיתו עליו את מאיר איינשטיין, לקראת המונדיאל. אלא ששובו של ארבל צורב לו במיוחד. בראיון ל"7 לילות" לפני כשנה הביע ארבל זעם על שערוץ 1 לא קרא לו לדגל וביקר בחריפות את שיגורו של הורסקי הצעיר למונדיאל. "זה כמו לצוות את אלרואי כהן כמגן ימני בנבחרת", אמר. רוצה לומר, מינוי מופרך. בראיון ל"וואלה" ב-2009 אמר ארבל: "זה מוסד שהגיעו למסקנה שהוא מסואב. יש שם אבטלה שהיא כבר לא סמויה, גדולה בכמויות שגובלות בפשע. זה גוף התקשורת הכי גדול במדינה, שמתוקצב כמעט במיליארד שקל בשנה. לאן הולך הכסף? לכל המשכורות של הבטלנים שאתה רואה שם". לא הפריע לכם מה שארבל אמר עליכם, נשאל השבוע בספורט "מעריב" אורי לוי, מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה, שענה: "אנחנו לא מסתכלים על כל דבר שמישהו אמר, הולכים מקצועי". זו גישה נכונה, שלכאורה לוקחת בחשבון רק אינטרסים מקצועיים. מצד שני, איפה עומדים האינטרסים האלה בהחלטה להמשיך לא לרענן את עמדת הפרשן? האם גם במקרה הזה הם מקצועיים נטו? דני נוימן עומד כבר שנים במרכזה של ביקורת ציבורית, כמעט מקיר לקיר. הביקורת הזו, אם להתבטא בעדינות, טוענת שנוימן פרשן מאוד לא טוב. נציב קבילות הציבור של רשות השידור נדרש לכך לא מזמן, בעקבות תלונות רבות מצופים, והמליץ, בצעד יוצא דופן, למנהלי הטלוויזיה להקשיב לקולות ולהציב מדי פעם פרשן אחר במקומו של נוימן. במחלקת הספורט לא רק שהתעלמו מההמלצה וממחאות הצופים, מנהליה תיגברו כעת את השורות במי שעזב את בית הזכוכית שלהם ויידה בו אבנים, תחת הנימוק של החלטה מקצועית. זה קורה גם בגלל חוסר ברירה: ב-30 השנים האחרונות שולטים בשוק שלושה שדרי-על. כל היתר, ובהם דור הביניים ניב רסקין, עמית הורסקי ויהונתן כהן, הם במעגל השני. פרשנים, לעומת זאת, יש בשפע. את העמדה הזו אפשר לרענן מכל הבא ליד. ובכל זאת, ברוממה התפקיד הזה נותר מוברג אל נוימן. הפרשן כבר הודה בעבר ב"7 לילות" כי מישהו מלמעלה דואג לו. הוא לא התכוון לאלוהים. במונדיאל האחרון נעשו מאמצים להחליפו באבי רצון, אבל אלה התנפצו ונוימן חייך כל הדרך לגמר. כשיש לו גם חברים בכירים בפוליטיקה וגם חבר טוב שמנהל את מחלקת הספורט, אפשר לנבוח עד מחרתיים ונציב הקבילות יכול להמליץ עד מחר. נוימן לא יזוז. בחזרה לארבל: אפשר היה לקוות שחזרתו השבוע לערוץ הציבורי תפיח חיים חדשים בשדר הוותיק, בן ה-70 פלוס, שבסך-הכל נמצא בכושר סביר, בזכות העובדה שהוא ממשיך לשדר משחקים בערוץ הספורט. אלא שהבכורה המחודשת שלו היתה בינונית. המחצית הראשונה של המשחק היתה היותר חלשה שלו. הוא נשמע בה לקוני, ענייני, פה ושם מנומנם. אולי בגלל רמת המשחק הירודה, ואולי בגלל הפרשן שלצדו. כשארבל שידר לפני שלוש שנים את המשחק המרכזי בערוץ 10, הוא היה נמרץ, חד ודעתן פי כמה. זה קרה בזכות הפרשן אייל ברקוביץ. האימפולסיביות, הצבעוניות והשכונתיות של ברקוביץ סחבו את ארבל למקומות יצירתיים, וסחטו ממנו שלל אמירות צבעוניות ואף השתטויות. נוימן, מעבר לפרשנות צפויה ומשעממת, הוא צנון גמור. אין לו היכולת למשוך את ארבל ברגעים מתים. הציוות של שניהם ביחד הוא מכה קשה לשידור משחק. מבקריו של ארבל נוהגים להזכיר לו את הפשלה הגדולה בקריירת השידור שלו: במהלך "משחק השרוכים" ב-1998 הוא לא הבחין ששחקני בית-שאן פותחים רגליים ומאפשרים לבית"ר ירושלים לנצח אותם. נזכרתי בזה כשארבל לא זיהה השבוע את מחאת אוהדיה הצעירים של הפועל תל-אביב: הקהל במשחק, כ-1,500 ילדים ונשים ואפס גברים, בגלל עונש שהטיל בית-הדין של ההתאחדות, שר במרבית דקות המשחק נגד הבעלים אלי טביב. אלא שארבל לא הקשיב לקולות. כשברקע שירת "לא רוצים טביב בהפועל" התמוגג ארבל: "הקהל שיש פה לא מבייש שום משחק בליגת-העל שלנו. תשמעו את קהל הילדים שלנו. הילדים צועקים כמו שצריך, ושרים". ארבל לא ציין מה הם שרים ועל מי. גם הפרשן שלצדו לא טרח לאבחן, וכנראה שגם העורך באוזנייה לא חשב שיש כאן עניין כלשהו. התרדמה הכללית חילחלה גם לשידור עצמו, שלא סיפק די תמונות וקולות מהיציע החריג, שכמוהו לא נראה עד היום בליגה הישראלית – וגם לא נשמע כמותו. מקבץ טעויות הזיהוי של ארבל, שעליהן ספג ביקורת בשנים האחרונות, היה הפעם שולי. פעם אחת התבלבל בשמות בלמי קריית-שמונה, בפעם אחרת קבע "לא נבדל ולא חצי נבדל" על אף שההילוך החוזר האטי הוכיח שהיה, ובפעם אחרת קבע קרן לקריית-שמונה, שלא היתה. ארבל הביא איתו מושגים שנלקחו משידור משחקי הקבוצות הספרדיות בערוץ הספורט. "גולאסו גולאסו", התלהב אחרי שער שכבשה תל-אביב, ו"פרעוש עצבני שחבל על הזמן", הגדיר את מגן קריית-שמונה. פרעוש הוא כינויו של ליונל מסי. ארבל סיפק כמה שטיקים מוכרים שלו: "הערב עוד צעיר", שמשמעו – אל תעזבו אותנו כי המשחק הזה הולך להיות גדול, וה"הללויה" הקלאסי בעת כיבוש שער, שעל הדרך, אם להיות קצת קטנוניים, מספק פרסום סמוי למסעדת החומוס שפתח ברמת-גן, הנושאת את השם הזה. אין עדיין תחליף לקול של ארבל, המוכר, הסמכותי, הנעים. הוא היה ונותר אייקון טלוויזיה. סוס שידור קשיש ושבע, שלמרות הביקורות על יכולתו עדיין מסוגל לעשות קילומטרז באירועי ספורט גדולים. הוא תזכורת לעליונותם של שלושת השדרים הבכירים, איינשטיין, וייץ והוא עצמו, ולכך שאי-אפשר עדיין לסמן יורש ראוי. במובן זה, ארבל הוא כמעט ברירת מחדל של ערוץ 1. אלא שאם אכן, כטענתו של אורי לוי, מקצוענות טהורה עומדת מאחורי ההחלטה להשיב אותו חזרה לספינה הישנה, אפשר היה לצפות שהמקצוענות תדריך אותו להסיק שיקיר הפוליטיקאים נוימן הוא הפרטנר האחרון שמתאים ללוות את ארבל. לצד נוימן, חולשותיו של ארבל מתעצמות. ארבל זקוק לפרטנר שייתן לו קונטרה, יבעיר קצת את הכיסא שהוא יושב עליו ויעניק לחלוחית בדקות משחק מתות, כשהצופים שוקלים לזפזפ הלאה. נוימן לא זו בלבד שאינו מסוגל לכל אלה, הוא ממשיך לשמש הוכחה חיה לכך שהערוץ הציבורי נותר מסואב, נגוע בנפוטיזם ובשיקולים זרים. פרק מאלף בדרך לנצל את התקשורת לספינים ולכל מיני תרגילים סיפקו השבוע שני ראשי קבוצות. בשיעור הראשון, במסגרת מלחמת האגו המתוקשרת בין הבעלים של עירוני קריית-שמונה איזי שירצקי למאמן הקבוצה רן בן-שמעון, גילה הראשון תרגיל קטן שעשה. במסגרת נסיונותיו להחתים את בן-שמעון לעונות נוספות בקבוצה, לאחר שהמאמן ניסה להרוויח זמן שמא בינתיים יקבל הצעה מקבוצה גדולה, סיפר לו שירצקי שאם יחליט לעזוב, הוא מתכוון להחתים את המאמן שלומי דורה. "אני מכיר את רן עם התקשורת, אז עשיתי לו תרגיל", הודה שירצקי בלי בושה בראיון בגלי-צה"ל. "זו היתה שיחה בארבע עיניים, אבל יום אחרי זה אני רואה בעיתון ששלומי דורה מועמד". מי שבלע את הפיתיון היה שמעון אלבז, כתב ספורט "ידיעות אחרונות" בקריית-שמונה. בכך למעשה נחשף כי אלבז מקורב לרן בן-שמעון. התשובה של שירצקי להדלפה ל"ידיעות" התפרסמה למחרת ב"מעריב", כשהבעלים חשף בפני הכתב, אלברט מנחם, כי מי שיאמן באמת בעונה הבאה הוא גילי לנדאו. כך הרוויחו ב"מעריב" סקופ יפה, בעוד שב"ידיעות" נותרו עם הברווז. את השיעור השני סיפק דני קליין, מנכ"ל הפועל ירושלים בכדורסל, במסגרת משפט הדיבה שלו נגד עמיר פלג ו"ידיעות אחרונות". במסגרת שלב ההוכחות בבית-משפט השלום בירושלים, נשאל קליין על-ידי פרקליטי הנתבעים באשר לפער בין מה שאמר למאמן גיא גודס ובין מה שפורסם בעיתונים, וענה: "מה שאני מדבר איתו זה מה שאני מדבר איתו, זה לא מה שבעיתונים". שאלה: "האם אתה אומר דבר אחד לעיתונים ודבר אחד לגודס?". תשובת קליין: "במקרים מסוימים כן. [...] העונה מתחילה בספטמבר, ושבוע אחר-כך הם שואלים על עתיד המאמן. הם כל הזמן רוצים שנפטר אותם. אנחנו מחליטים בסוף העונה על המאמן". שתי הצצות מעניינות שחשפו שוב את עיתונות הספורט ככלי משחק על הלוח. עוד לפני שהקוון הרים דגל לנבדל של מסי, בערוץ הספורט מיהרו לעדכן בתוצאה שגויה. נגמר רק 0:2. בכתבה מצולמת ב"וואלה" הדגישו כי על אף שאלי טביב ציפה לשקט בהעדר קהל גברי במשחק מול קריית-שמונה, הוא המשיך לספוג אש גם מהילדים והנשים, היחידים שהורשו להיכנס לאצטדיון בעקבות פסיקת בית-הדין של ההתאחדות. אלא שבכיתוב התמונה הוצגה תמונת מצב מעוותת לגמרי. עשרה ימים לקח לערוץ הספורט לעדכן את האפליקציה שלו בסמרטפונים מסוג אייפון. שמחת המנויים לא נמשכה זמן רב למראה הטעות הזו, שבה הוחלפה בני-יהודה במכבי פתח-תקווה.

העיתונים מסקרים את רצח הנערים | צווי איסור הפרסום והוראות הצנזורה פקעו, וחשפו אפשרות סבירה שלפיה בממשלה ובמערכת הביטחון שוב שיקרו לאזרחים | וב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לשתף פעולה

"הנחת העבודה שלנו היא שהם בחיים", אמר שר הביטחון משה יעלון יומיים לאחר החטיפה. "צריכה לעמוד לנגד עיניכם ההנחה שהחטופים בחיים", אמר השר שישה ימים לאחר מכן ללוחמי סיירת מטכ"ל. "המידע שיש בידינו מאפשר להניח את ההנחה הזו שהם בחיים", הצהיר דובר צה"ל מוטי אלמוז יומיים לאחר מכן. "הנחת העבודה היא שהחטופים בחיים", אמר גם ראש הממשלה בנימין נתניהו למחרת. "הנחת העבודה היא שהם בחיים", אמר לכלי התקשורת הרמטכ"ל בני גנץ אחרי עוד יום. "הבשורה קשה ומקוממת, אבל אף אחד במעגל מקבלי ההחלטות לא הופתע באמת. להפך: הנחת העבודה שליוותה את החיפושים היתה שהחטופים אינם בחיים", כותב היום נחום ברנע במאמר הפותח של "ידיעות אחרונות". "למעשה, כיממה לאחר שהתקבל המידע על החטיפה היה ברור לשב"כ שהנערים ככל הנראה כבר מתים", כותב יוסי מלמן במאמר שתמציתו מתפרסמת בשער "מעריב". מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, תופסת הבוקר בהרחבה את כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים. "נמצאו גופות שלושת הנערים הנעדרים", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ", העיתון שעורכיו הבליטו בשבועיים האחרונים רמיזות ברורות לכך שהשלושה ככל הנראה אינם עוד בין החיים. "אחרי 18 יום: נמצאו גופות שלושת הנערים החטופים", מודיעה הכותרת הראשית הקורקטית של "מקור ראשון", העיתון הפונה לבני המגזר שאליו השתייכו הנרצחים. ב"ידיעות אחרונות", הצהובון שעורכיו אוהבים לצעוק על הקוראים, משלב עמוד השער בין ריאליזם קר ופלירטוט עם סוגת הסנאף. "בתוך בור, תחת גל אבנים, שיחים ויריעות ניילון, נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים", נכתב בראש השער, המעוצב הבוקר בפורמט דמוי ברודשיט. הכותרת הראשית מסכמת את המידע החדש בשפה המובנת למשכיל ולהדיוט: "הסוף המר". את המרכיבים הללו תופרת יחד תמונה רחבת ידיים, המספקת לשער של "ידיעות אחרונות" את המימד הרגשי והמימד הלאומי גם יחד: דגל ישראל ענק המתנוסס בחשכה, סמוך למקום מציאת הגופות, ומולו נערות אבלות מתחבקות. לידן ניצבת תלולית אבנים מאולתרת שבראשה הניח מישהו ארגז קרטון שעליו שורבט הציטוט "ואומר לך, בדמייך חיי", ומתחתיו השמות "אייל, גיל-עד, נפתלי". בפינה נכתב בכתב יד נשי למראה: "ה ייקום דמם". "בדמי ימיהם", נכתב בכותרת הראשית של העיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום", בפונט אדום גדול על רקע שחור. הכותרת הראשית של "מעריב" היא "נרצחו בידי חיות אדם", ציטוט מפי ראש הממשלה נתניהו. ב"ישראל היום", שעורכיו אינם מפספסים הזדמנות להסגיר כי העיתון היוצא תחת ידיהם הוא למעשה ביטאון פרטי של לשכת ראש הממשלה, מאמצים את הדימוי החריף שהשמיע אתמול וממסגרים אותו כעובדה. "נמצאו גופות גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, שנרצחו בידי חיות אדם", נכתב בכותרת בולטת על השער. בצד נכתבו המלים "מדינה באבל". "גילוי גופותיהם של שלושת הנערים החטופים אמש מאפשר כעת פרסום פרטים שנאספו לאורך 19 ימי הפרשה – ושהתקשורת היתה מנועה מלפרסמם מתוקף צווי איסור פרסום והנחיות הצנזורה הצבאית", כותבים ב"הארץ" עמוס הראל ויניב קובוביץ. "מציאת הגופות מאמתת את ההערכה המוקדמת: נראה שהנערים נרצחו זמן קצר לאחר החטיפה", הם מוסיפים, ומציינים כי בשיחת הטלפון של אחד הנערים למוקד 100 נשמעו "רעשים עזים", ככל הנראה יריות. עוד מציינים הראל וקובוביץ שבמכונית השרופה שהותירו מאחור הרוצחים, שנמצאה זמן לא רב לאחר החטיפה, נמצאו תרמיל וכמה "סימני קליעים". "המטרה העיקרית של מבצע שובו אחים, מציאת החטופים, הושגה אמש", כותב ב"הארץ" עמוס הראל, בטור פרשנות שכותרתו "סכנת חמורה להידרדרות בטחונית". "התוצאה הטרגית – איתור גופות ולא חטופים חיים – תואמת את ההערכה הסבירה של כל מי שהיה שותף לתמונה המודיעינית מהחקירה בשבועיים האחרונים. ניתוח אופן הפעולה של חוליות חטיפה קודמות הוביל מראש למסקנה כי קיים בקושי שמץ של סיכוי שאחד החטופים שרד איכשהו. "הסוף הנורא של הפרשה צריך לפתוח לדיון מחודש את התנהלות הממשלה וזרועות הביטחון לאורך התקופה הזו. החזרה התכופה על הנחת העבודה שהשלושה בחיים (שנסמכה בעיקר על העדר ממצא חלוט בדבר מותם), טיפוח התקוות הפומבי, הפסטיבל בחלק מכלי התקשורת סביב המשפחות – כל אלה מעלים את השאלה אם לא היתה כאן הגזמה, שיצרה ציפיות מופרכות בציבור". ב"מעריב" מתייחס לפן הזה של הפרשה בן כספית. "בדיעבד, לא היתה לנו כאן חטיפה", כותב כספית במאמר פרשנות שתמציתו נדפסת על שער העיתון. "היה פיגוע. עוד פיגוע בשרשרת. יותר קשה מהקודם (רצח נצ"מ ברוך מזרחי), אבל לא שום דבר שלא ראינו בעבר. מה הפך את זה לאירוע טראומטי כל-כך ומתמשך? העובדה שהוא הוכרז כחטיפה". על הסדקים בחומת ההסברה הישראלית כתב כאן עוזי בנזימן לפני ארבעה ימים. "ועדת הבדיקה לטיפול המשטרה בחטיפה: קצינים יודחו בשל כשל חמור בהתנהלות", מודיעה כותרתה של ידיעה ב"הארץ" (יניב קובוביץ). "מפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו, שחזר לישראל מניו-יורק רק יומיים לאחר תחילת אירוע החטיפה, הורה על הקמת הוועדה לאחר שהבין כי קיימת ביקורת ציבורית קשה על התנהלות המשטרה ובכיריה באירוע", נכתב בתוככי הידיעה. מאמר הפרשנות הראשון המוגש הבוקר לקוראי "ישראל היום" נדרש לשאלת הנקמה. "התגובה: לא אם, אלא כמה", מתמצתת כותרת המאמר, שעליו חתום יואב לימור, בהתבסס על הערכה שמסר לו שר בקבינט. "חמאס אחראי, חמאס ישלם", קוראת כותרת המבוססת על דברים שאמר נתניהו אתמול בישיבת הקבינט המדיני-בטחוני. "לחסל את שליחי תרבות המוות", קוראת כותרתו של מאמר חריג בגודלו מאת דרור אידר, המתפרסם במדור הדעות של החינמון. "חובתנו לפעול במלוא הכוח נגד שליחי המוות, סייעניהם, התשתית הצבאית והאזרחית שלהם, מקורות המימון, משפחותיהם, חמולותיהם, כל מי שיודע ומהנהן ושותק", כותב אידר, במה שיכול גם להתפרש כקריאה להוציא להורג בני משפחות קרובים ורחוקים של חשודים. "החברה הערבית, בתא המשפחתי (רצח על כבוד המשפחה) כמו בחיים הפוליטיים, מתיישרת על-פי הסמן הקיצוני והאלים. אין לה ברירה והיא לא מצליחה לבנות צורת חיים אחרת. ההבדל התרבותי, הסוציולוגי והמוסרי הזה הוא שעומד בשורש הבעיות בין ישראל לשכנותיה", כותב אריאל כהנא במאמר שתמציתו מתפרסמת על שער "מקור ראשון". "לתלות את רוצחי חמאס" היא כותרת מאמר המערכת של העיתון, שעליו חתום אסף גולן. גולן מייחס את מעשה הרצח, ומעשי רצח נוספים שבוצעו בשנים האחרונות, ל"עולם הערבי". הפרשן הצבאי של "ישראל היום" משמיע טענה החוזרת הבוקר גם במאמרים של כותבים אחרים: מבחינת צה"ל, מאגר מטרות חמאס בגדה המערבית קרוב למיצוי, ועל כן יהיה זה הגיוני להפנות את התגובה למטרות של חמאס ברצועת עזה. במהלך הלילה, לאחר מועד ירידת העיתונים לדפוס, אכן תקפו כלי טיס ישראליים ברצועת עזה. "אמנם לא הוכח קשר בין החוטפים להנהגת חמאס ברצועה, אבל שיגור הרקטות של הימים האחרונים נותן לישראל צידוק-לכאורה לפעול גם בדרום", כותב לימור, ובהמשך המאמר מוסיף את הדברים הבאים: "עד כה יצרה החטיפה הבחנה ברורה בין פלשתינים רעים לפלשתינים טובים: חמאס, שחטף ורצח הנערים, הוא הרע, אבו-מאזן – שגינה זאת בתוקף, הוא הטוב. מכאן שפעולה נגד הרשות עלולה לחזק את חמאס ולהחליש את ישראל, ובמהופך: מיקוד הפעולה נגד חמאס יחזק את אבו-מאזן ובמשתמע גם את ישראל". ב"ידיעות אחרונות" הרוח אחרת. "מבחן המנהיגות של נתניהו", קוראת כותרתו של מאמר מאת אלכס פישמן, המתפרסם בכפולה השנייה של העיתון. "ענישה, תחושות זעם ונקם הן לא תוכניות עבודה", קובע פישמן בפתיח, ומוסיף בהמשך: "כאן אסור לשלוף מהבטן. לפני שניתנת הפקודה לפתוח באש צריך לבחון את היכולות הצבאיות, לבדוק את היקף בנק המטרות ואת איכותן, וצריך גם לדבר עם האמריקאים ועם האירופים. רק לא ללכת עם הראש בקיר ובמקום להשיג הרתעה לסיים את המהלך עם חמאס מחוזק הזוכה לסימפטיה בינלאומית, עם עוד דו"ח גולדסטון ועם בידוד בינלאומי. בסרט הזה כבר היינו. "עכשיו, על רקע גילוי הגופות, רצה ישראל בעיניים פקוחות, כמעט מרצון, לעוד סיבוב אלים, גדול, מול החמאס ברצועת עזה", ממשיך פישמן, המדגיש כי אינו מפקפק בטענה שלפיה חמאס עומד מאחורי החטיפה והרצח. "בניית האליבי למתקפה הזו החלה עוד לפני שנחשפו הגופות: ראשי עיריות ומועצות בעוטף עזה קראו לצה"ל לפעול, הצבא פירסם את מספר הרקטות שנורו מרצועת עזה בשנה האחרונה, בחודש האחרון ובשעות האחרונות – כך מכינים דעת קהל ומחממים את האווירה – ובמקביל מאווררים את התוכניות הצבאיות". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" חוזר על אחד המסרים של פישמן גם הפובליציסט יועז הנדל. "מדינה לא נוקמת מהבטן, היא נוקמת מהראש", נכתב במשפט מובלט מתוך הטור, הקורא ל"גביית מחיר והרגעת השטח". האלוף בדימוס גיורא איילנד חתום על מאמר הקורא לממשלה להסתפק ב"ענישה אפקטיבית". "למרות הדחף להעניש את חמאס, ספק אם פעולת ענישה בעזה תהיה אפקטיבית", הוא כותב. "האופן העגום שבו הסתיים אירוע החטיפה, יחד עם מצבו הקשה של חמאס בעזה, יוצרים הזדמנות לפעולה שתשיג תוצאה אסטרטגית למשך זמן רב. עדיף שלא לבזבז אותה על פעולה לשם גמול וענישה בלבד". איתן הבר, תחת הכותרת "הדם רותח", כותב ש"בשעה ששורות אלה עוברות מן המקלדת אל הדפוס, קרוב לוודאי שהתגובה הראשונית של כל אדם בישראל היא: להרוג, לנתץ, להרוס, לאבד, להשמיד". עם זאת, הבר מטיל ספק בתועלת שתהיה למתקפה רחבת היקף. "שוב יודיעו על תקיפת חיל האוויר בעזה? יטילו סגר על העיירה חלחול ותושבת שם שמחת הרמדאן? אצלנו עצובים, אז אצלכם יבכו מחר? ומה עם מחרתיים, והשבוע הבא, ועוד שבועיים וחודש? ואיך נגיב אם מחרתיים, חלילה, ייהרגו תינוקות של בית רבן ברקטות גראד מעזה על גן ילדים באחד מיישובי הדרום?". פישמן, הפרשן הצבאי, חותם את טורו במלים הבאות: "טיל הגראד החמאסי והמיירט הישראלי טסים עתה זה לעבר זה ואין מי שיסיט אותם מהתנגשות כמעט ודאית. עכשיו צריך להתפלל לחוכמת המנהיג". אחד מתתי-הפרקים במאמרו של דרור אידר מוקדש לאקט התפילה, שכפי שהעיר כאן רפי מן, כבש מקום חדש במרכז השיח התקשורתי סביב סיקור חטיפת הנערים. "החברה הישראלית התוודעה בזמן שיא לכלי נשק עתיק בתולדות אומתנו: התפילה", כותב אידר, ובהמשך מוסיף: "היו כאלה שנבהלו מהתעוררות הדתית הזאת, אבל רובנו התפללנו. כל אחד בדרכו ובסגנונו. הלגיטימציה שניתנה לתפילה במרחב הציבורי לא תתפוגג, אלא תתמיד". התפילות למען שובם של הנערים בשלום לא נענו. אידר מכיר בכך במאמרו. מטרתן, לדידו, אחרת. "הזכה שבתפילות אכן תחזיר – אם לא את המתים, אז את אלה שנותרו אחריהם, להיצמד יחד בכוח המלים העתיקות ולזכור מהיכן באנו ולאן אנחנו הולכים". "תשלומי הפנסיה לפורשי מערכת הביטחון: 564 מיליון שקל בחודש" (מוטי בסוק, "דה-מרקר", כותרת ראשית). "ישראל היום". מדור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום" מוקדש לסיקור מציאת גופות החטופים בערוצי טלוויזיה שונים. חלק הארי של הטור מוקדש לסיקור בערוץ 2. היתר מוקדש לסיקור בערוץ 1 (בערוץ הטלוויזיה הציבורי לא פיספסו גם אתמול הזדמנות לחולל פארסה מביכה). בערוץ 2, כותב המבקר אסף שלונסקי, הציגו פריסה "מהירה ומרשימה"; בערוץ 1, מנגד, הפגינו "שיקול דעת תמוה". ערוץ 10, כבדרך כלל במדור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום", כלל אינו מוזכר. השידור הציבורי. במדור המאמרים של "הארץ" מתפרסם היום מאמר מאת רביב דרוקר, המוקדש לזהותו האפשרית של מנכ"ל רשות השידור החדשה לכשתוקם. "סעיף 37 לחוק החדש קובע שמנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש צריך להיות בעל רקע עיתונאי או בעל רקע ניהולי משמעותי", כותב דרוקר. "המנכ"ל הזה הוא גם העורך הראשי, כלומר, על-פי החוק הוא האיש החשוב ביותר בשרשרת, שמחליט אם לפרסם דבר מה או לא, ובאיזו צורה. בעיני זו טעות חמורה. מנהל שבנה את הקריירה שלו על ייצור כסף מגבינות לבנות אינו מצויד בכלים הנכונים להכריע אם להתנצל או לא בפני שלדון אדלסון, והאם צריך לפרסם את פרשת ביבי טורס. העיתונות אינה מוצר לוואי, שדי לך אם תיקח איזה סגן טוב וכבר אתה יודע להחליט בו". עושים לביתם. היום הוא ה-1 ביולי. במוסף "24 שעות", שהקדיש אתמול את כתבת השער שלו לראיון תיקון נזקים עם שר החינוך, הרב שי פירון, מתפרסם מה שנראה כמו תחילתו של שיתוף פעולה יומי בין "ידיעות אחרונות" למשרד הממשלתי שבראשו עומד השר. עמ 14 במוסף מוקדש כולו לפרויקט "מחנכים מסביב לשעון" של משרד החינוך, בצירוף סמליל הפרויקט, שבו נעשה שימוש בשיתופי הפעולה התוכניים של "ידיעות אחרונות" עם משרד החינוך גם בשנה שעברה. לילדים הקוראים, משום מה, את עיתון הנייר "ידיעות אחרונות", מגישים העורכים ו/או לקוחות התוכן השיווקי שלהם ידיעה על יריד תעסוקה לחופש (רותם אליזרע), תשבץ פתיר ותשובה מטעם "הקו החם של משרד החינוך" לקושייה מאת ילדה בת 12. פרסומת גלויה המשובצת בתחתית העמוד מזמינה את הקוראים להיכנס לאתר משרד החינוך. גם לה, כמו לתוכן המוצג כמערכתי, מצורף סמליל הפרויקט. ידיעת יחצנות המתפרסמת במה שאמור היה להיות השער האחורי של העיתון מקדמת גם היא את המיזם. "הבוקר ייפתחו הקייטנות של משרד החינוך – בית-הספר של החופש הגדול – לתלמידי כיתות א וב ב-63 רשויות מקומיות בארץ", נכתב בידיעה, שגם עליה חתום הכתב רותם אליזרע.

"איך זה שכולם מסכימים לכך שהטייקונים יעשקו אותם?", נשאלת השאלה. והטלוויזיה משיבה: דרך המסך, העושר המציק של השכן הופך למראה מענג

מאז "מהפכת הקוטג" שומעים בשיחות יומיומיות את השאלה, "איך זה שכולם מסכימים לכך שהטייקונים יעשקו אותם?". אם השאלה אמנם תקפה, אפשר למצוא תשובה חלקית לה בסדרת הפרסומות הטלוויזיונית לחברת הביטוח תשעה-מיליון. רואים בה כל מיני לקוחות שנכנסים למשרד של שוקה סוכן הביטוח ומודיעים למזכירה הבלונדינית שלו שהם עוברים לחברת הביטוח הישיר תשעה-מיליון. שוקה עצמו אינו נראה, אבל המזכירה, מתוך הזדהות מופרזת עם הבוס, מתחילה להסביר להם איזו טעות גדולה הם עושים, כלומר, אילו צרות ומכאובים יפלו על שוקה בגלל הקיצוצים בהכנסה שלו. בסרטון אחד היא מספרת ששוקה ייאלץ לפטר את הפיליפינית, בסרטון אחר הוא יפסיק לחמם את הבריכה והאורחים יתלוננו. בעוד סרטון הוא ייאלץ לנפוש בסחנה עם כל עם ישראל: מנגלים, אוהלים, צפיפות, ילדים מעצבנים וכוויות. יש אפילו סרטון שבו, ככל הנראה, בדואי חוטף את בתו של שוקה אחרי שהמכונית שלהם, שאינה גיפ, שקעה בטיול במדבר. כיצד השתרבב דימוי אחוז שנאה כזה לתוך שטף הדיבור האוטיסטי על "החיים הטובים"? אולי זה אפשרי משום שמלכתחילה הפרסומת בנויה על העוינות והקנאה הטבועות בדימויי "החיים הטובים" (כמו שניכר היטב בפרסומת של דיינרס-קלאב המשודרות לאחרונה). האם מספר הסרטונים שהופקו מעיד על כך שהפרסומת מצליחה? אם כך, מתעוררת השאלה כיצד זה עובד. הרי אפשר לשער כי בני משפחת שניידמן, בעלי השליטה בחברת ביטוח-ישיר, אינם נופשים בצפיפות של הסחנה, ולא נוסעים דווקא על קורקינט (לפי "דה-מרקר", מוקי שניידמן, שיזם את כניסת המשפחה לעסקי הביטוח, גר בסביון ורצה מאז ילדותו להיות הבעלים של חברה פיננסית). כיצד אפשר לשכנע אותנו, בעזרת דמות דמיונית של סוכן ביטוח נהנתן, להעביר את כספנו לבעל הון אמיתי לגמרי? יותר מכך, כיצד אפשר לשכנע אותנו לכך בעזרת דימויים החדורים בוז לאורח החיים שלנו, פשוטי העם? תאמרו: כשאנחנו מתקשרים לתשעה-מיליון לא עונה לנו מזכירה בלונדינית שמלהגת על החיים הטובים של הבוס שלה בלי להבחין בנו בכלל. אמנם גם העובדים בתשעה-מיליון עובדים בעיקר בלמכור לנו למען הרווח של המעסיק שלהם, אבל הם לפחות אנשים כמונו, שעובדים קשה בתמורה למשכורת לא מספיקה. כמובן, זאת אינה תשובה לשאלה שמעוררת הפרסומת. זאת רק גרסה נוספת של השאלה עצמה: כיצד אנחנו מזדהים עם ההון. זו אינה שאלה קנטרנית. היא נוגעת באופי החברתי של הכסף ובנוכחות של העושר במדיה. אם יש ממש בשאלה על הטייקונים, הפרסומת הזאת היא תשובה לה: אנחנו מעדיפים להעביר את הכסף שלנו אל ההון המרוחק, הבלתי נראה, מאשר לראות אותו אצל השכן שלנו. במובן מסוים, הפרסומת אפילו משכנעת שיש ממש בשאלה על הטייקונים. הכלכלן שמאפשר לנו לחשוב במושגים אלה על עושר הוא תורסטין ובלן, שבספרו "התיאוריה על מעמד בעלי הפנאי" טען כי מלכתחילה מוסד "הרכוש הפרטי" מבטא ביסודו יחס חברתי עוין (invidious). זאת הסיבה שוובלן כבר לא נקרא על-ידי כלכלנים: הכלכלה מתעקשת לחשוב שהרכוש שלנו הוא באמת שלנו, בעוד שוובלן מציע לחשוב כי הוא קודם כל מיועד למבטם של אחרים. אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה חשוב במיוחד לחזור לקרוא את ובלן, ובין השאר דווקא בהקשרים של תקשורת. הרי היום נתחים נכבדים מהתקשורת הכלכלית הם חלק מהזירה שבה העושר חשוף לצפייה. זאת אחת הסיבות המרכזיות לפופולריות העצומה של התקשורת הכלכלית – מן הסתם יותר מאשר המידע הכלכלי הממשי, שנוטה להיות משעמם. אם ניקח ברצינות את ובלן, נצטרך מושגים חדשים להבנת החלקים האלה של מרחב התקשורת. נצטרך לחשוב עליהם לא במונחים של סיקור או דיווח, אלא ממש כחלק מהמציאות החברתית של העושר. הפרסומת של תשעה-מיליון מגלה לנו זווית נוספת של המעורבות של הטלוויזיה במציאות הזאת. צריך אולי לחשוב עליה לצד הרגעים שבהם הטלוויזיה הכלכלית מתענגת על מראות העושר. אנחנו אוהבים את העושר המופשט, המרוחק, הבלתי מושג, ושונאים אותו ברגע שיש לו מראה מוחשי או קרוב מדי. שני אלה יחד מרכיבים את יחס הקנאה המגדיר את העושר. אלה שני צדדים משלימים שלו. ומסך הטלוויזיה נמצא בין שניהם: הוא הופך את העושר המציק של השכן למראה מענג. זאת אולי חלק מהתשובה לשאלה של הטייקונים. כלומר זאת התשובה מנקודת המבט של הטלוויזיה.

24 ח"כים וח"כיות לא הגיעו להתנגד לחוק הפרסונלי שנתפר למידותיו של מקורב לאריה דרעי, בדרך לראשות עיריית טבריה. שניים מהם ציינו את ההתנגדות למבצע הצבאי כסיבה להיעדרות, אחרים נכחו באירועים משפחתיים או חלו - אך יותר ממחצית סירבו לתת דין וחשבון לציבור מדוע הבריזו

איפה הייתם ביום שלישי בסביבות השעה 1:00 בלילה, כשהכנסת הצביעה בעד על חוק טבריה של חבר הכנסת עמית הלוי (ליכוד) בקריאה שנייה-שלישית במליאה? איזה קרב התרחש סביב כניסתו לספר החוקים של החוק הפרסונלי המיטיב עם מקורבו של דרעי, בועז יוסף, לקראת המירוץ לראשות עיריית טבריה? האמת, זה לא משנה איפה הייתם. אולי הלכתם לישון בשקט, תוך ציפייה שהח"כים המתנגדים נלחמים עבורכם, כדי שהכנסת לא תבזה את עצמה עם עוד חוק התפור למידותיו של אדם אחד. אבל מתברר שלא כך היה: ההצבעה עברה ברוב גדול של 43 חברי כנסת מהקואליציה מול 32 חברי כנסת מהאופוזיציה. כלומר, 24 ח"כים מהאופוזיציה חשבו שיש משהו יותר חשוב לעשות עם זמנם ובחרו שלא להגיע. 13 מהם בחרו להתעלם מפניית "שקוף" ואפילו לא הסבירו את היעדרותם. בהם כמעט כל יושבי ראש המפלגות: יאיר לפיד, בני גנץ, מנסור עבאס, אביגדור ליברמן, ואיימן עודה. עוד ברשימת המבריזים-המתעלמים: מאיר כהן, אלעזר שטרן, מיקי לוי ומירב בן ארי (יש עתיד), עודד פורר וחמד עאמר (ישראל ביתנו), אחמד טיבי ויוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל). הסיעה היחידה שכל חבריה נעדרו באופן גורף חד"ש-תע"ל נעדרו מההצבעה כליל. שניים מחבריה שוחחו עם "שקוף": "לא חשתי בטוב בעקבות האירועים בגנין", אמרה חברת הכנסת הותיקה עאידה תומא סלימאן. ח"כ עופר כסיף סיפר: "נכחתי אתמול בהפגנה בתל אביב נגד הפלישה לגנין". ארבעה מתוך חמישה ח"כים ממפלגת רע"מ בחרו שלא להגיע. ח"כ ואליד אלהואשלה הסביר שנכח באירוע משפחתי בחג וח"כ יאסר חוגראת הגיע לאירוע משפחתי של קרוב משפחה בצפון. ח"כ וואליד טאהא סיפר שהתקזז וביקש להדגיש כי "הפער הגדול דווקא נוצר מאלו שנעדרו בלי להתקזז, כדאי לבדוק מי אלה". אתה לא רואה בעיה עם התקזזות על חוק כזה? הרי טלי גוטליב מהליכוד הודיעה שלא תצביע. אולי אחרים היו מתנגדים, הקואליציה הייתה צריכה להזיע. "את יודעת, זו טענה מופרכת. אין כזה דבר חברי קואליציה שלא אהבו את החוק! כל חוק שמביאים בשם הקואליציה הם נרתמים להצביע עבורו גם אם כאילו הם לא אהבו. ראי את חוק הסבירות שכבר העבירו וכל החוקים הגרועים האחרים!" ממפלגת העבודה הגיעו כל ארבעת חברי הכנסת להצביע. מיש עתיד נעדרו שבעה מתוך 24, במחנה הממלכתי ארבעה מתוך 12 ובישראל ביתנו ארבעה מתוך שישה. ח"כ קארין אלהרר לא הרגישה טוב, ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) גם כן. "לאורך כל הלילה הקודם להצבעה נכחתי במליאה בשל ההצבעה על חוק דחיית מועד הבחירות לרבנים ראשיים שהתקיימה לפנות בוקר ואז השתתפתי בכל דיוני הוועדות ביום העוקב, לאחר מכן לא חשתי בטוב", אמרה ח"כ מלינובסקי ל"שקוף".ח"כ פנינה תמנו שטה (המחנה הממלכתי) אינה בארץ – נמסר מטעמה שהיא בחו"ל בחופשה פרטית. כאשר שאלנו מדוע לא דחתה את הטיסה לסוף יולי כאשר הכנסת בפגרה, לא השיבה. רק לשניים מהנעדרים שהשיבו הייתה סיבה רשמית: ח"כ מיכאל ביטון (המחנה הממלכתי) וח"כ יפעת שאשא ביטון (המחנה הממלכתי) נסעו למשלחת פרלמנטרית רשמית שנקבעה מטעם הכנסת לפני מספר חודשים. הצעת החוק הטבריאני הפרסונלי שעברה ברוב גדול בכנסת שינתה באופן ספציפי את התמונה הפוליטית בטבריה, אך גם את המצב החוקי הכללי שהיה קיים מאז 2008 לפיו יושב ראש ועדה קרואה לא יכול להתמודד לראשות עירייה בבחירות הסמוכות לכהונתו. כעת, מספיקה תקופת צינון של שלושה חודשים בלבד על מנת לאפשר לאדם שעודנו מכהן בתפקיד יושב ראש הועדה הקרואה, להתמודד לראשות עיריית טבריה באוקטובר. הבעיה העיקרית בחוק טמונה בחשש שכך יצניח שר הפנים פוליטיקאים מקורבים לו לתפקיד הזמני של ראש ועדה קרואה, שלא בכדי המחוקק ביקש לנטרל אותו מזיקות פוליטיות. במאבק למניעת החוק נרתמה התקשורת בסיקורים של הישיבות בוועדות ובכתבות מגזין באולפני שישי, גופים מקצועיים ואזרחיים הגישו חוות דעת משפטיות חריפות כנגד החוק, ואפילו חברי ליכוד בעצמם לא חסכו במילים קשות, כאשר חלקם אף הסירו את שמם מההצעה. התנועה לאיכות השלטון הגישה עתירה נגד החוק מיד עם תום ההצבעה. כעת שופטת העליון דפנה ברק-ארז דורשת תשובה מהמחוקקים עד ה-19.7, מה שעשוי להפוך את החקיקה הפרסונלית לפארסה חוקתית המצטרפת למשבר בין הרשות השופטת לשלטון. נראה כי דווקא הרשות המחוקקת חשה שהקרב אבוד מראש. אמנם המתמטיקה ברורה לכולם, 64 בקואליציה מול 56 באופוזיציה זהו רוב מובהק, שבצירוף משמעת קואליציונית נוקשה מותיר את האופוזיציה חלשה. אבל במקרה הזה, נראה כי רבים מחבריה החליטו אפילו לא לנסות להקשות. במקום להעביר מסר, שבחוק הפרסונלי הבא כל הקואליציה תיאלץ להגיע למליאה אם הממשלה מעוניינת להעביר את החוק, האופוזיציה אפשרה לחברי קואליציה שהרגישו לא בנוח עם החוק להתקזז באלגנטיות – ולמהלך פרסונלי לעבור באין מפריע ובשעות שהתאימו ללוח הזמנים של שני הצדדים.

התנהלות כמו זו שנחשפה באתר ynet עלולה לחזק אותם גורמים בכנסת שמחפשים כל הזדמנות להטיל מגבלות על העיתונות באמצעות חקיקה

ידיעה כי תתפרסם על שריד של בקטריה בלתי מזיקה בחטיף שוקולד תזעיק אלפי אזרחים זועמים לחנויות עם דרישה להחזר כספי, תיתן אות ליצירת קבוצות פייסבוק של צרכנים מודאגים וכמובן תזניק שורה של עורכי-דין נלהבים למירוץ להגשת התביעה הייצוגית הראשונה, שבה ייכתב משהו כמו "התובעים יטענו כי בהחדרת מרכיבים שאינם מצוינים על גבי האריזה הוליכו המשיבים שולל את הציבור כולו ופגעו באמון הצרכנים, שהוא מאבני היסוד של שוק חופשי". אבל מיליוני ישראלים מוכנים לקבל לידיהם מדי יום מוצרים שהוחדרו אליהם מרכיבים שעלולה להיות להם השפעה על התודעה ועל שיקול הדעת, שההיחשפות אליהם היא בלתי פוסקת ושתוצאותיה עלולות להיות עמוקות וארוכות טווח, ושיש להן השפעה לא רק על הפרט או אפילו על הציבור הנחשף אליהם, אלא על הכלל כולו. הכוונה, כמובן, למיני הצורות של פרסום, מימון ומיתוג סמויים במוצרי תקשורת. הכנסת, שהיתה מודעת לסכנות שבפרסומת סמויה בכלי התקשורת, הציבה לה מגבלות בחוק. חוק הרשות השנייה קובע כי זכייניות הטלוויזיה המסחרית לא ישלבו בשידוריהן שום פרסום, גלוי או סמוי, מחוץ למסגרת תשדירי הפרסומת עצמם. אכיפת החוק היתה רפה ביותר (וגם זה בלשון המעטה), וכל מי שיש לו היכרות שטחית בלבד עם התעשייה יודע שתמורת סכומים לא דמיוניים אפשר לשלב מוצר בתוכנית טלוויזיה, לקנות ראיון וגם להכניס טקסטים לשורות של שחקנים. אבל מוטב מאוחר מלעולם לא, ולאחרונה, אחרי ריכוז של פרסומים עיתונאיים שחשפו דוגמאות לתופעה, החלה הרשות לטפל בה. והנה אנחנו מתבשרים שחור על גבי כתב תביעה שגם ב-ynet מחפשים "שיתופי פעולה". לא פה ושם, לא לאיזה אירוע נקודתי, אלא תחרות של ממש בין כל ערוצי האתר מי מהם יצליח להטיל צל מסחרי גדול יותר על העשייה העיתונאית שלו. תיעוד השיחות בין ראשי האתר ועורך אחד הערוצים מעיד גם עד כמה בחסות האינטרסים המסחריים נשכחו מושכלות יסוד של אתיקה עיתונאית ושל אחריות ציבורית. כלבי השמירה של הדמוקרטיה אינם רואים בעיה בכך שהם מלחכים בונזו מידיהם של מי שעליהם הם אמורים להשגיח. עכשיו, אולי תאמרו, יגיע ודאי הדיון המסורתי בכנסת, והשימועים אצל הרשות המפקחת ואולי איזה קנס קטן ומי יודע, אולי גם התעוררות רגולטורית משמעותית שתחשוף את היקף התופעה ותקרא את המנהלים לסדר. אבל זהו, שלא: בניגוד לזכייניות הטלוויזיה, ynet אינה מפוקחת. מדוע? במה שונים אתרי האינטרנט – והעיתונים – מזכייניות הערוצים 2 ו-10? ובכן, אלו האחרונות משתמשות ב"משאב ציבורי", התדרים שבאמצעותם הן מעבירות את שידוריהן. זו תורת הרגולציה כולה על רגל אחת. הזכייניות פועלות ברישיון, משתמשות ב"משאב" ציבורי, לכן אנחנו יכולים להטיל עליהן חובות מיוחדות בחוק, כשם שאנו מטילים על חברות פרטיות רבות בתחומים שונים ומגוונים. מדוע נגרע חלקם של העיתונים והאתרים? ובכן, משום שפיקוח כזה יפגע בחופש העיתונות, יאמרו לנו. אלא שעוד ועוד מקרים ממחישים לנו שמי שפוגע בחופש העיתונות הם כלי התקשורת עצמם. פעם כשהם מכריחים עיתונאים להתנצל, פעם כשהם כופים את רצונם על עורכים ליין-אפ משיקולים מסחריים ופעם כשהם רוצים שרק "ישתפו פעולה" עם נותן חסות שאמור להיות מושא לסיקורם ולביקורתם. מי מגן עלינו, צרכני התקשורת, ועל העיתונאים עצמם, מפני איומים כאלה? אף אחד. יותר מ-3,000 תלונות בשנה מקבל מבקר הרשות השנייה נגד הזכייניות, אבל אף תלונה לא מתקבלת אצל שום מבקר על עיתונים ואתרי אינטרנט חדשותיים, הגם שניתן להניח כי תלונות רבות לא פחות היו נשלחות לו היה לאן. הטענה כי תדרים הם "משאב ציבורי מוגבל", המספקת עילה לפיקוח על הטלוויזיה, חלשה ביותר, וממילא עתידה לפוג מהעולם יחד עם השינויים הטכנולוגיים. האם אז יוסר הפיקוח גם מעל העיתונות הטלוויזיונית? לא אם נבין שהמשאב הציבורי האמיתי שנמסר לתקשורת הוא הדמוקרטיה, השיח הציבורי והתודעה החברתית והאישית של כל אחת מאיתנו. גורמים אלה הם הבסיס לפעולתם ולהם הם חבים אחריות מקצועית. המשך התנהלות תקשורתית נטולת עכבות אתיות עלול לחזק אותם גורמים בכנסת שמחפשים כל הזדמנות להטיל מגבלות על העיתונות באמצעות חקיקה. זה לא היה רעיון פסול מעיקרו, אלמלא ידענו שכל עיסה תקשורתית שתצא היום מהכנסת תתבסס על געגועים ל"פרבדה" (בלי הבדל מוצא או גזע). פתרון אחר יכול להיות הצמחת שיניים פתאומית ומפתיעה מצד מועצת העיתונות, שתתחיל לעשות שימוש במעט הסמכויות שלה, כמו חיוב עיתונים לפרסם החלטות המתקבלות נגדם. מינוי מבקרי פנים בעיתונים הוא רעיון מוצלח שקיים במכובדים שבעיתוני העולם. אף אחד מהאמצעים האלה לא יונהג עד שלא תהיה הבנה ציבורית לנזק שבהתנהגות הבלתי אתית של העיתונות הפרטית ולא תתעורר דרישה ציבורית לעיתונות אמינה יותר. רועי פלד הוא עמית הוראה בבית-הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה ודוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב

ארגון העיתונאים: הנהלת "מעריב" מלינה את שכרו של חגי מטר, יו"ר ועד העיתונאים בעיתון, ונמנעת מלקלוט אותו לעבודה כפי שחייב בית-הדין

הנהלת "מעריב" מלינה את שכרו של חגי מטר, יו"ר ועד העיתונאים בעיתון, ונמנעת מלקלוט אותו לעבודה כפי שחייב פסק הדין שניתן בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו. כך עולה מהודעה שהעביר היום ארגון העיתונאים של ההסתדרות לבית-הדין. באי-כוחה של הנהלת "מעריב", עורכי-הדין יעל דולב וגיא גרשון, עירערו לבית-הדין הארצי לעבודה על פסק הדין שחייב את העיתון לקלוט מחדש את מטר לעבודה ולפצותו ב-100 אלף שקל. במקביל הגישו באי-כוחו של "מעריב" בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. "מאחר שאין כעת תפקיד או תקן למר מטר, משתפקידו בוטל והמקומון בו עבד נסגר, ממילא אין משמעות להחזרתו לעבודה מפני שאינה קיימת עוד, למעט חיוב המבקשת [אחוזת-הירש ישראל תשנ"ד בע"מ] לשלם לו שכר מבלי שהוא מבצע עבודה כלשהי", נכתב בבקשה לעיכוב הביצוע. ארגון העיתונאים, באמצעות עורכי-הדין אמיר בשה, מורן סבוראי ושי תקן, התנגד לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-הדין האזורי. לטענתו, העיתון נמצא בתקופה של התאוששות וגיוס עובדים חדשים לשלל תחומים. "עיכוב ביצוע פסק הדין עלול להביא למינוי עובדים אחרים לתפקידי עיתונאים [...] בטרם יוכרע הערעור, ובכך ייווצר מעשה עשוי אשר רק יקשה על ביצוע פסק הדין", נכתב בהתנגדות שהגישו לבית-הדין. בית-הדין הארצי טרם הכריע בסוגיית עיכוב הביצוע, אולם לפי טענת ארגון העיתונאים, הנהלת "מעריב" נוהגת כאילו בקשתה התקבלה. "החברה לא טורחת למלא אחר הוראות פסק הדין של בית-הדין האזורי הנכבד ובתוך כך כלל לא ניסתה לקלוט את חגי מטר", נכתב בהודעה שהוגשה היום על-ידי באי-כוחה של ההסתדרות, "[...] אלא ביקשה אותו לשהות בחופשה כפויה על חשבונה, כלשונה. "[...] ואף זאת, גם אותה חופשה כפויה על חשבון המעסיק התבררה כלא נכונה, לתדהמת המשיבה, שכן חרף מצוות בית-הדין האזורי הנכבד והצהרתה שלה כאמור כלפי חגי, היא כלל לא שילמה לאחרון את שכרו כפי שהתברר במועד חלוקת המשכורות לכלל העובדים". באי-כוחו של ארגון העיתונאים מזכירים בהודעתם כי גם הסעד הכספי שנפסק למטר, 100 אלף שקל, לא שולם עדיין, ומבקשים מבית-הדין הארצי פעם נוספת לדחות את בקשת עיכוב הביצוע. 39790-01-14

"שרלי הבדו היה אי של דמוקרטיה וחופש דיבור", אומרת נספחת התרבות של צרפת בישראל, טילה רודל, אחרי הטבח האסלאמי במערכת השבועון הסאטירי בפריז. "אנחנו מרגישים שזה היה ניסיון לפגוע בחופש הביטוי של כולנו. כמו כל העם הצרפתי, אני מכריזה: כולנו שרלי"

סטפן שרבונייה, עורך השבועון הצרפתי "שרלי הבדו", קיבל בימי חייו אינספור הזדמנויות לשטוח בפני הקהל הרחב את תפיסתו המנומקת בנוגע לסאטירה ולחופש הביטוי. בכל פעם שעיתונו עלה לכותרות בגין טריק פרובוקטיבי, התנכלות או איומים על חייו ועל חיי עמיתיו, עלתה אליו לרגל שיירה של עיתונאים זרים שהיו מן הסתם שמחים לשמוע נאום חוצב להבות על הסכנה שבקנאות דתית ובעליית האסלאם באירופה. ניתן לנחש שלפחות כמה מהם התאכזבו כשהיוצר הבוטה – שנרצח השבוע במערכת העיתון יחד עם תשעה מהנוכחים ושני שוטרים בגלל עשייתו הסאטירית – הגיש להם במקום זאת נימוקים מספר ללימודי אזרחות. "צרפת היא מדינת חוק, ואנחנו מכבדים את החוק. הגבול היחיד שלנו הוא החוק הצרפתי, ואנחנו מחויבים לציית לו", הצהיר בראיון לאל-גזירה לפני שנתיים, לרגל פרסום של גיליון פרובוקטיבי ששערו לעג ליהודים ולמוסלמים, אקט שגרר סגירה זמנית של שגרירויות צרפתיות ברחבי העולם המוסלמי מחשש למהומות שיניבו נפגעים בנפש. שנה לפני כן, לאחר שאלמונים העלו באש את המערכת הקודמת של השבועון, התייצב שרבונייה – שחתם על איוריו בשם העט שארב – בחדר הגרפיקה המפוחם של "שרלי הבדו", ברקע מחשבים ומדפסות מותכים, והפטיר בקור רוח שההתקפה מדגישה את זכות הקיום של העיתון הסאטירי. "זה ממחיש לי שאנחנו צודקים כשאנחנו קוראים תיגר על אסלאמיסטים ומקשים על חייהם, כפי שהם מקשים על חיינו". מי שלקח לידו גיליון של השבועון מעורר המחלוקת, ששם לו למטרה להגחיך ולבזות ללא הבדלי גזע, מין ובמיוחד השקפה דתית, זכה כמובן לראות פן אחר, פחות קר רוח, באישיותם של העורך וצוות הכותבים והמאיירים, שנטבחו בעת שהתכנסו לישיבת מערכת בבניין הפריזאי שאליו עברו לאחר ההצתה שהוציאה מכלל שימוש את ביתם הקודם. ניתן לשער שדבקותו של צוות היוצרים בתפיסה שלפיה אין דבר שאסור להגחיך, ואם יש משהו שמסוכן לגחך עליו, הרי זה משובח – רק העצימה את הכעס והשנאה כלפי "שרלי הבדו" בעולם המוסלמי, שאותו הגחיכו באופן קבוע במה שנראה כתערובת של רדיפת פרסום, אידיאולוגיה דווקאית ומשאלת מוות. "שרלי הבדו" הוא אחד משני השבועונים הסאטיריים המרכזיים בצרפת, לצד העיתון "לה-קנאר אנשנה" ("הברווז הכבול"), מספר הקריקטוריסט והקומיקסאי מישל קישקה. "שרלי הבדו הוא היותר שובב בין השניים – זה עיתון בועט, נושך, מלעיג ומגחיך, תמיד על הגבול הדק של הטעם הטוב והטעם הרע. זה הייחוד שלו, ובגלל זה אנשים אוהבים אותו. זה עיתון שעבורו כל מטרה היא מטרה ראויה: הממשלה הנבחרת, אם היא ימנית או שמאלנית, זה באמת לא משנה אם זה סרקוזי או הולנד, סוציאליסטים או ימין – הם נגד כולם. הם מבקרים את כולם, כמו שעיתון סאטירי צריך לעשות". כמו "לה-קנאר אנשנה", מספר קישקה, גם "שרלי הבדו" מתבסס באופן בלעדי על הכנסות מדמי מנוי וממכירה בדוכני העיתונים. באופן עקרוני, אין בו מודעות פרסומת. "שני העיתונים לא רוצים להיות תלויים במפרסמים, ואף על פי שאין בהם מודעות, הם עיתונים מאוד מצליחים מבחינה כלכלית", הוא מסביר. "זה חלק מהאני-מאמין שלהם, להתקיים בלי תלות במפרסמים ובלי גוף שיכתיב להם מה לפרסם ומה לא". לא תמיד הצליח המודל הלא שגרתי הזה לקיים את השבועון, שנוסד ב-1970 על בסיס הפעילות של עיתון סאטירה אחר, "חרקירי", לאחר שהממשלה אסרה זמנית על הפצתו בשל האופן המלעיג שבו תיאר את מותו של המדינאי שארל דה-גול. יוצרי "חרקירי" החליטו להקים שבועון חלופי, "שרלי הבדו", ששרד עד 1981, אז נסגר בשל קשיי תזרים. ב-1992 שב להתפרסם תחת בעלים חדש, שהצוות שמינה להנהגת השבועון הוביל אותו ביד בוטחת לשורה של התנגשויות עם קיצוני דת וחסידי שיח תקין פוליטית. "הסערה הבולטת הראשונה שהעיתון הזה חולל במאה ה-21 – לא ניכנס כרגע למה שקרה במאה שעברה – היתה כשהם פירסמו את 12 האיורים של הנביא מוחמד שפורסמו בעיתון הדני יילנדס פוסטן", מספר קישקה. "בתגובה לפרסום הזה, קבוצה של ארגוני דת מוסלמיים תבעו את העיתון על פגיעה בקודשי הדת, במה שהפך להיות משפט מתוקשר מאוד שבו, בין היתר, התייצב ניקולא סרקוזי, שבעצמו היה מושא לסאטירה שלהם, והגן על הזכות לסאטירה וביקורת. העיתון כמובן זוכה, כי פגיעה בקודשי הדת זו עבירה שלא רשומה בספר החוקים הצרפתי". העיסוק הסאטירי באסלאם – שהניב לשבועון הכרה עולמית, אך למעשה היה רק אחד מתחומי העיסוק שבהם התבלט – הוביל כמה שנים לאחר מכן לתקרית שבה הוצתה המערכת. בשנת 2011 נודעו עורכיו לשמצה ולתהילה (תלוי במתבונן) לאחר שהוציאו גיליון מיוחד בנושא האסלאם, שנשא את הכותרת "שריעה הבדו". על השער נדפסה קריקטורה של הנביא מוחמד, שהבטיח לקוראים: "100 מלקות אם לא תמותו מצחוק". הנביא כיכב גם בשורת הקרדיטים של אותו גיליון, על תקן העורך הראשי. למחרת, בשעת לילה מאוחרת, הועלתה המערכת באש ונשרפה כמעט כליל. שנה לאחר מכן, כשהשבועון כבר פועל מבניין מערכת חדש, עלו אנשיו שוב לכותרות. למרות פניות ממשלתיות שניסו להניא אותם מכוונתם, הוציאו אנשי המגזין גיליון שבו הוצגו קריקטורות של הנביא מוחמד, כולל אחת בעירום. האיומים על חייהם של המשתתפים נעשו קבועים – העורך שארב שובץ ב-2013 באחת מרשימות החיסול של ארגון אל-קאעידה – והצריכו הצמדה קבועה של שוטרים לעורך ולבניין המערכת (אחד מאותם שוטרים נורה למוות במתקפה השבוע). במסיבת עיתונאים שקיים שארב ב-2012 על רקע האיומים המתרבים על חייו ועל חיי עמיתיו, הצהיר שאין בכוונתו לחדול מעיסוק סאטירי באסלאם: סאטיריקנים צריכים לעסוק גם בנושאים המתבררים כרגישים ביותר, כי אם לא יעשו זאת יזלוג הריסון העצמי גם לתחומים הפחות נפיצים. "הטענה שאנחנו שופכים שמן על הלהבות עולה לי על העצבים", אמר. "איור עדיין לא הרג אף אחד". על השאלות בנוגע למותו האפשרי מידי פנאטים דתיים נהג להתבדח, ובמקרים אחדים הצהיר, במה שהיה נראה כהגזמה הומוריסטית, כי הוא מוכן ליהרג על זכותו לממש את חופש הביטוי. "שרלי הבדו היה ממש מין אי של דמוקרטיה וחופש דיבור", מאבחנת נספחת התרבות של צרפת בישראל, טילה רודל. "העורכים הלכו הרבה פעמים רחוק מאוד, אבל חלק מהציבור הצרפתי אהב את זה מאוד. זה לא היה עניין של ימין ושמאל, בהחלט לא, זה היה עניין של לצחוק מהדת ומהפוליטיקה. הם לא היו אנטי דת מסוימת – היו בשרלי הבדו גם איורים שיכלו להעליב יהודים או נוצרים. אם כבר, הם היו אנטי-קלריקליים". חרף הקו המערכתי הפרינגי של "שרלי הבדו" ותפוצתו המוגבלת (כ-50 אלף עותקים ברגיל, כ-150 אלף בגליונות מיוחדים), עבור הצרפתים, עם עם מורשת עשירה של סאטירה וקומיקס, מדובר באייקון תרבותי. "מדובר במוסד", מסבירה רודל, "כל אחד בצרפת יודע מה זה שרלי הבדו". היא עצמה הכירה שניים מהקריקטוריסטים שנרצחו, זורז וולינסקי וזאן קאבו. "קשה לי לקלוט שהם אינם, שהרגו אותם בצורה כל-כך ברוטלית. כולם, כל מי שנהרג, היו דמויות מאוד חשובות בעולם העיתונות, בעולם האינטלקטואלי הצרפתי, אנשים מאוד חשובים. גם קאבו, גם ברנרד מאריס שנהרג, גם העורך שארב – הם היו חלק אינטגרלי מהאינטליגנציה הצרפתית. אנחנו בשוק עמוק, אנחנו ממש מרגישים שזה היה ניסיון לפגוע בחופש הביטוי של כולנו", מספרת רודל. "את זורז וולינסקי הכרתי לפני 30 שנה, כשעבדתי בהוצאה לאור שבה הוא פירסם כמה מהספרים שלו", היא אומרת. "הוא היה איש מאוד מצחיק ומאוד פסימיסטי. ראיתי באתר של לה-מונד, אחרי הרצח, שכששאלו אותו על היום שבו הוא ימות, הוא התבדח ואמר שכשהוא ימות הוא רוצה שישרפו את גופתו. הוא סיפר שהוא ביקש מאשתו לזרוק את האפר לאסלה, וכששאלה למה, הסביר לה: ככה אני אראה את התחת שלך כל יום. הוא היה אדם מאוד פרובוקטיבי ומאוד ציני. הוא היה האב הרוחני של הרבה מאוד קריקטוריסטים בצרפת". מעבר להלם שעוררה מתקפת הטרור עצמה – על-פי דיווחים עיתונאיים מהיממה האחרונה, מדובר בפיגוע החמור ביותר שאירע בפריז מאז 1945 – נראה שהאמוציות הקיצוניות שעורר הרצח קשורות גם לרקע לביצועו. ההחלטה לפגוע דווקא ביוצריו של שבועון ששם לו למטרה, כתפיסת עולם, לממש את חופש הביטוי במובנו המזוקק ביותר, נתפסת כמתקפה ישירה על עצם קיומם של חופש הביטוי וחופש העיתונות. "עד אתמול בבוקר, בצרפת אפשר היה לצחוק על הרבה דברים", אומרת נספחת התרבות רודל. אף שבקולה ניכרת נימה של חשש, היא מדגישה שהיא אינה מאמינה שהמתקפה תגרום לציבור בצרפת למתן התבטאויות, או לממשל לחוקק חוקים שיחייבו התמתנות מסוג זה. "ודאי שלא יתחילו עכשיו לשתוק בגלל הדבר הזה – ההפך", היא מבהירה. "כמו כל העם הצרפתי, אני מכריזה: כולנו שרלי".

החשיפות של לי ירון הביאו לשינוי החוק ששיפר את מצבם של עשרות אלפי מקבלי קצבאות • "אני כותבת על אנשים שאף אחד לא סופר אותם. לעיתונאים יש אחריות לייצר סדר יום אחר" • בזמן שמשפט המו"לים חושף כיצד סורסו עיתונאים - יש מי שמצליחים להביא לשינוי במציאות דרך סיקור עיקש • פרויקט יום העצמאות 2021

שלא במפתיע, תקופת הקורונה הייתה שעתן הקשה של האוכלוסיות החלשות ביותר. בשנה האחרונה נפתחו ונסגרו מהדורות החדשות בדיווחים על על התפשטות הקורונה, כשמדי פעם נשמעה זעקת האוכלוסיות החלשות ביותר מבחינה סוציו-אקונומית. כתבי רווחה הם אלו ששימשו להם פה במסדרון מקבלי ההחלטות. לי ירון, כתבת "הארץ" היא אחת מהן. הכתבות שלה חשפו תחומים ועיוותים בחוק ואפליה נגד החלשים ביותר. חשיפותיה הביאו לשינוי מדיניות והעברת תקציבים בגובה מאות מיליוני שקלים. בין היתר, בעקבות חשיפה שלה, הוחזרה תוכנית שבוטלה לסיוע לקשישים סיעודיים. בנוסף הוחזרה התחבורה הציבורית לאחר שצומצמה – צעד שהגביר את ההדבקה באוטובוסים. בניגוד לעמדת אנשי משרדו – שר האוצר ישראל כ"ץ (ליכוד) העניק דמי לידה גם לאלפי נשים שאיבדו את עבודתן בקורונה. גם מתחם החיסונים למבקשי מקלט הוחזר לאחר שהכתבות של ירון הביאו את העוול לידיעת הציבור ומקבלי ההחלטות. • סביבה זה משעמם? "הציבור צמא לזה"• "לאור הפסיק לכתוב בהארץ אחרי התחקיר – אבל זה הישג מריר"• אינטרסים של ח"כים נחשפו, גם היחס עם לוביסטים הפך שקוף יותר בזמן שמשפט המו"לים חושף את ההתנהלות העיתונאית הבעייתית באתר וואלה, נשאלת השאלה עד כמה לעיתונאים בישראל יש עצמאות מחשבתית ומקצועית, ועד כמה הם יכולים להשפיע על המציאות שאותה הם מסקרים. לכבוד יום העצמאות ה-73, כמה עיתונאיות בולטות בישראל מספרים ל"שקוף" על הנקודה שבה עבודתם דווקא הצליחה להביא לשינוי. אחד הסיפורים שאותו ליוותה ירון לאורך זמן הוא חוק בעלות של חצי מיליארד שקל שאיפשר ל-50 אלף משפחות עניות לקבל כפל קצבאות. ירון מספרת על אותו מהלך ועל ההצלחה שלה ושל עיתון "הארץ" להאיר בעיות שפוליטיקאים לא פוגשים ביום יום. "מרגע שהחל משבר הקורונה, אני בתור כתבת רווחה במדינה שבה יש את אחד מהפערים הכי גדולים בעולם המערבי עם שני מיליון עניים, הבנתי שבישראל כמו בשאר העולם המשבר הזה פוגע בחלשים ביותר", מסבירה ירון. "אחד הדברים הראשונים שבאו לידי ביטוי הוא הבעיה של כפל קצבאות. החלו להגיע אלי עוד ועוד סיפורים של אימהות חד הוריות, של נכים עובדים שבעצם מספרים שהם קיבלו לפני הקורונה קצבה שמגיעה להם מהמדינה. אימהות הבינו שאם הן מאבדות את העבודה ואם הן יבקשו דמי אבטלה הן לא יקבלו את קצבת המזונות". "צריך לשבח פה ולזכור שמי שהיה אז שר הרווחה היה אופיר אקוניס מהליכוד, שאנחנו יודעים איך הוא ורה"מ אוהבים להשמיץ את העיתונות. הם קראו את הכתבה בהארץ והחליטו לכתוב תיקון לחוק, שיאפשר לכל אותן משפחות לקבל דמי אבטלה יחד עם הקצבה הקודמת שלהן". "התחלנו לכתוב על האימהות החד הוריות. ואז כתבנו על הנכים. והתחלנו לקבל עוד ועוד פניות מארגונים חברתיים. ואז הבנו שזו בעיה שנוגעת ליותר מ-50 אלף משפחות. והתחלנו לכתוב על זה עוד באפריל 2020". "צריך לשבח פה ולזכור שמי שהיה אז שר הרווחה היה אופיר אקוניס מהליכוד, שאנחנו יודעים איך הוא ורה"מ אוהבים להשמיץ את העיתונות", ממשיכה ירון. "הם קראו את הכתבה בהארץ והחליטו לכתוב תיקון לחוק, שיאפשר לכל אותן משפחות לקבל דמי אבטלה יחד עם הקצבה הקודמת שלהן. ליווינו את זה במשך חודשים. בזמן הזה באוצר התנגדו, והתחלפו שרים. המשכנו לכתוב על זה וכתבנו גם מאמר מערכת, ועוד ועוד כתבות, עד שהחוק אושר, גם רטרואקטיבית. הוא אושר ממרץ ויהיה תקף עד יוני 2021. כששאלתי את הביטוח הלאומי כמה זה עלה, אמרו לי שבערך חצי מיליארד שקל לכ-50 אלף משפחות. בלי הכתבות האלה, לפני שהארנו לפוליטיקאים את הסוגייה, המשפחות האלו היו נאלצות לחיות מסכום מגוחך". הביקורתיות שלך בכתבות לא דווקא מנעה מהשרים לפעול? "אני משתדלת להיות הוגנת ולכתוב את האמת, אם היא כואבת ואם היא טובה. השרים יודעים את זה וגם משרדי הממשלה. לא כולם מחבבים אותי – וזה בסדר גמור. מעניינת אותי רק האמת והאנשים החלשים. לא עשיתי הנחה לאף פוליטיקאי. ואם השרים משנים את החוק, אני גם כותבת פולו אפ, מודה להם ועל כך שהם שינו את זה בעקבות הכתבות. אנחנו מבקרים ואם יש שינוי, והשר לוקח אחריות ומתקן, אז נדווח גם על הטוב". בשביל מי את כותבת, בשביל הקוראים או בשביל מקבלי ההחלטות? "אני כותבת לקוראים שלי ולציבור. אני כותבת בשביל האנשים שאני כותבת עליהם, אותן אוכלוסיות מוחלשות, עניות, שאף אחד לא סופר אותן ואין להן קול לספר מה עובר עליהן. וכן, אני כותבת גם למקבלי ההחלטות, כדי שלא יוכלו להתעלם מהאנשים האלה, ולא יוכלו לומר שהם לא ידעו ולא ראו. ואני שמחה שהכותרת הראשית של הארץ מניעה אותם לפעולה". איך מסבירים אזמ"ע (איך זה משפיע עליך) לקוראי "הארץ" בתחום הרווחה? "ברוב הדברים ששינו בקורונה אנחנו מדברים על העניים ביותר, קשישים סיעודיים, נוסעי תחבורה ציבורית, נשים בחופשת לידה ומבקשי מקלט. אני לא יודעת כמה מתוכם הם קוראי הארץ אבל אני מקבלת המון תגובות מהקוראים שהכתבות מעוררות סולידריות וחמלה. לדוגמה כשכתבנו על התוכנית קהילה תומכת, שבה קשישים קיבלו לביתם שירותי ניקיון, פעילויות חברתיות וכפתור מצוקה, דברים קריטיים למאות קשישים. ואז פנו אלי קשישים ומשפחות ואנשים מהרווחה וסיפרו שהחליטו לבטל את התוכנית באמצע הקורונה. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש סבא וסבתא ורבים מאיתנו מכירים קשישים סיעודיים, אנחנו יודעים מה המשמעות. ואז אנחנו שומעים שתוכנית לקשישים האלה מבוטלת בקורונה. אני כתבתי על זה כי לי יש סבתא סיעודית שאני מטפלת בה ואני יודעת מה זה – וזה מכעיס כל כך, ואני מאמינה שגם על הקוראים זה משפיע ככה". אני כותבת בשביל אותן אוכלוסיות מוחלשות, עניות, שאף אחד לא סופר אותן ואין להן קול לספר מה עובר עליהן. וכן, אני כותבת גם למקבלי ההחלטות, כדי שלא יוכלו להתעלם מהאנשים האלה ירון מספרת על דוגמה נוספת: "כתבנו בתחילת הקורונה על ההומלסים החדשים. אנשים ממעמד הביניים שאיבדו את העבודה והגיעו למצב שהם חיים מתחת לגגונים. מדהים כמה פניות קיבלנו אחרי הפרסום מקוראים שהם בעלי עסקים. מיד אחרי הכתבה נמצאה להם עבודה. אז כן, הקוראים שלנו לא היו הומלסים בעצמם אבל אנחנו רואים שהם מתחברים לכתבות". יש לך טיפ לעיתונאי/ת שרוצה לעשות שינוי? "להבין מה הנושאים שהכי חשובים לו, שהוא רואה בהם את העוול ואת האפליה הכי גדולים", אומרת ירון. "לא לנסות לדווח כמו כולם על מה שאחרים כבר מטפלים בו, אלא לנסות להאיר את הנושאים שלא מטפלים בהם. לא לפחד לכתוב על הדברים שאף אחד אחד לא כותב עליהם ושאולי נחשבים לא סקסיים". כדוגמה מביאה ירון את הסיקור האינטנסיבי שלה את נושא התאונות באתרי הבנייה. "כשהתחלנו לכתוב על המאבק של הפועלים לפני שש שנים הייתי כתבת צעירה שרק השתחררה", היא מספרת. "חשבתי שלא הגיוני שמוות של פועל הוא רק מבזק ואף אחד לא מדבר עליו. ביחד עם העורך שלי אז החלטנו שאנחנו משנים את הסיקור, ובכל מקרה של פועל שמת אנחנו מבררים את שמו המלא ומנסים לצלם, וכותבים על זה כל הזמן. כתבתי בשש השנים האלה מאות כתבות. על הפועלים ועל המחדלים, ובהתחלה הרבה קולגות אמרו לי: את מי זה מעניין, מטורפת, למה שמישהו יקרא על זה. לשמחתי שאר כלי התקשורת הצטרפו, וגם הפוליטיקאים. היום אף אחד לא יגיד זה לא מעניין, כי הצלחנו לעורר את הציבור". "כל עיתונאי צעיר שרוצה לעשות את זה צריך לכתוב ולהתמיד – השינוי ממש אפשרי", מסכמת ירון. "זו האחריות שלנו. בכל דבר שאנחנו בוחרים לכתוב עליו או לא לכתוב עליו, אנחנו משפיעים על המציאות. אם אנחנו כותבים רק על פוליטיקה ורק על צבא – אנחנו יוצרים סדר יום מסוים. אם אנחנו כותבים על מבקשי מקלט, פועלים ונשים שמופלות ועל עניים, אנחנו בהכרח מייצרים סדר יום אחר".

"פרסום זהותו ופרטיו האישיים של עד המדינה ובני משפחתו יסבו נזק חמור לעד ולמהלך החקירה"

בית המשפט המחוזי מרכז ע"ח 38921-04-10 10 מאי 2010 לפני: כב השופט אברהם טל, סג"נ המערערים 1. ידיעות אחרונות בע"מ – עיתון כלכליסט 2. אורי מסר נגד המשיבה משטרת ישראל – יחא"ה ערעור על החלטת בית משפט השלום אשר דחתה את בקשת המערערת להורות על ביטולו של צו איסור פרסום שהוציא בהתייחס לזהותו של עד המדינה בפרשת הולילנד. לערעור מבקש להצטרף עו"ד מסר, אחד הנחקרים והחשודים בפרשה, בנימוק של קיצור ההליך ולצורך הגשת תביעה אזרחית כנגד עד המדינה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי: ביהמ"ש קיבל את בקשתו של מסר להצטרף לערעור למרות שלא היה צד להליך ואף לא ביקש בעצמו מבימ"ש קמא להתיר את פרסום זהותו של עד המדינה ותוכן ההסכם שנכרת עימו. נקבע כי אין מקום לפצל את הדיון בין ערעורה של המערערת וערעורו של המבקש הן לאור העובדה שברובן הטענות משותפות לשניהם, והן לאור שיקולי יעילות של ההליך המשפטי. נדחתה טענת המערערת כי עצם חשיפת זהותו של העד באמצעי התקשורת מבטלת את נחיצות הצו. נקבע כי השפעת הפרסומים באמצעי התקשורת אינה דומה כלל להשפעה שיש לפרסום מוסמך ורשמי כפי שהתבקש ע"י המערערים. כן נדחתה טענת המערערת כי בימ"ש קמא לא נימק מדוע יהיה בפרסום זהותו של העד כדי לפגוע בהמשך החקירה. עיון בדו"חות החסויים מצדיק טענת המשיבה וקביעת בימ"ש קמא כי חשיפת פרטיו של עד המדינה עלולה לסכל את המשך הליך החקירה וביטחון העד ומשפחתו. עם זאת, עדיין יש לבחון האם ראוי להעדיף את מניעת הנזקים הנ"ל על פני העניין הציבורי שיש. ביהמ"ש קבע כי בשלב זה של החקירה, בטרם הוחלט אם יוגשו כתבי אישום, אין באיסור הפרסום כדי לפגוע באמון הציבור או באפשרות ההתדיינות הציבורית. האינטרס הציבורי המועדף בשלב זה של החקירה הוא שהיא תתנהל ביסודיות וביעילות המרבית על מנת להגיע לחקר האמת ולשם כך נחוצה אי חשיפת זהותו של עד המדינה. 1. זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשל"צ (כב השופט א היימן, ס"נ), מיום 19.4.10 בב"ש 48190-03-10, אשר דחתה בקשת המערערת להורות על ביטולו של צו איסור פרסום שהוציא בהתייחס לזהותו של עד המדינה (להלן: "העד") בפרשה הנודעת בכינוייה "פרשת הולילנד". לערעור זה מבקש להצטרף עו"ד אורי מסר, אחד הנחקרים והחשודים בפרשה (להלן: "מסר" או "המבקש" או "המערער"), בנימוק של קיצור ההליך ויעילותו ולצורך הגשת תביעה אזרחית כנגד עד המדינה. ההליכים בבימ"ש קמא 2. היחידה הארצית לחקירות הונאה מנהלת חקירה בחשד לעבירות של מתן ולקיחת שוחד, תיווך בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון, קשירת קשר ועוד, שמתמקדת בחשדות הנוגעות לפרויקט "הולילנד" בירושלים וכן למספר פרויקטים נוספים. על מנת למנוע שיבוש ו/או פגיעה בחקירה הצפויה הוציא בית משפט קמא ביום 28.3.10 צו איסור פרסום של כל פרט ומידע הקשור לחקירה, לרבות קיומה, וכן כל פרט או מידע אודות החשודים והמעורבים בפרשה. 3. עם התקדמות החקירה צומצם היקפו של הצו, וביום 15.4.10 נעתר בית משפט קמא, במעמד צד אחד, לבקשה לאסור פרסום שמו וזהותו של עד המדינה וזהות בני משפחתו, מכוח סעיפים 68(ג), 70(ד) ו- 70(ה) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן: "החוק"). 4. ביום 14.4.10 עתרה המערערת לפרסם את פרטיו של עד המדינה ובמהלך הדיון בבקשתה עתרה לפרסם את תוכן ההסכם עם עד המדינה. לאחר דיון במעמד הצדדים החליט בימ"ש קמא ביום 19.4.10 לדחות את הבקשה לחשוף את תוכן הסכם "עד המדינה" מהטעם שאם אכן קיים הסכם, הרי שהוא מהווה חלק מחומר חקירה שאין לפרסם אותו בשלב זה, בטרם הוגש כתב אישום. באשר לבקשה לגלות את זהותו של העד קבע בימ"ש קמא כי בבחינת איזון האינטרסים השונים, יש להעדיף את מיצוי החקירה והגעה לחקר האמת על פני הפרסום. בימ"ש קמא הפנה למסמך חסוי במ/1 שהוצג בפניו, והוצג גם בפני, אשר מחזק את טענת המשיבה בדבר הצורך להשאיר את זהותו של עד המדינה חסויה בשלב זה. [...] 6. בפתח הדיון בגוף הטענות שהעלו המערערים (המערערת והמבקש) אומר כי אינני מתייחס לטענתם כאילו שמואל דכנר (להלן: "דכנר") הוא עד המדינה. 7. אני דוחה טענת המערערים כי עצם חשיפתו של העד באמצעי התקשורת בהקשר לחקירה הנדונה מבטלת ממילא את נחיצותו של הצו. אמנם, נתון זה יובא בחשבון במלאכת האיזון שעל בית המשפט לבצע, ויטה את הכף לאפשרות היתר הפרסום המבוקש, אך יחד עם זאת יש לזכור כי הפרסומים באמצעי התקשורת, כפי שצורפו להודעת הערעור של המערערת, אינם מהווים פרסומים רשמיים והשפעתם על הציבור ועל שאר המעורבים בפרשה אינה דומה כלל להשפעה שיש לפרסום מוסמך ורשמי כפי שהתבקש ע"י המערערים. גם בטענה כי המערערים וכלל הציבור מודעים לזהותו של העד , אין כשלעצמה כדי להצדיק הסרת צו איסור פרסום שכן מידע שאינו מוסמך אינו דומה למידע המקבל גושפנקה רשמית (ראה בש"א 723/97 בנזימן נ שר הבטחון, פ"ד נא(1) 364, 370) . 8. אינני מקבל טענת ב"כ המערערת כי בימ"ש קמא לא נימק מדוע יהיה בפרסום זהותו של העד כדי לפגוע בהמשך החקירה, עד כדי קיומו של צורך לסטות מכלל פומביות הדיון ולפגוע בזכות הציבור לדעת. בית משפט קמא ביסס החלטתו, בין היתר, על דו"ח סודי במ/1, שתוכנו לא הובא לידיעת המערערת (ראה עמ 5 להחלטה), ומטבע הדברים לא יכול היה בית המשפט קמא לפרט נתונים שנכללו בדו"ח, שהביאו אותו, ובצדק, למסקנה שאין להיעתר לבקשת המערערת. 9. איסור פרסום זהותו של עד המדינה במקרה זה מוצדק גם ע"י החשש מפני פגיעה אפשרית בפרטיותו ובביטחונו של העד, כאמור בסעיף 70(ד) לחוק. כאמור, הוראת סעיף 70(ד) לחוק פורשה בפסיקה בצורה מצמצמת. אולם, עיון בדוח הסודי במ/1 שהציג ב"כ המשיבה בבית המשפט קמא ובפני ובדוח העדכון הנוסף שהציג בפני א.ט.1, 2.5.10, מעלה כי לעד המדינה עתיד להיגרם נזק חמור באם זהותו, או זהות בני משפחתו, תיחשף. 10. עיון בדו"חות החסויים הנ"ל מצדיק טענת המשיבה וקביעת בימ"ש קמא כי חשיפת פרטיו של עד המדינה עלולה לסכל את המשך הליך החקירה. אמנם העד מסר הודעות במסגרת החקירה, אך החקירה טרם מוצתה, העד צפוי להמשיך להיחקר וצפויות פעולות חקירה נוספות הנוגעות אליו ואשר עלולות להיות מסוכלות באם תיחשף זהותו. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה שפרסום זהותו ופרטיו האישיים של עד המדינה ובני משפחתו יסבו נזק חמור לעד ולמהלך החקירה. 11. גם לאחר שהגעתי למסקנה הנ"ל עדיין יש לבחון האם בנסיבות הנדונות מן הראוי להעדיף את מניעת הנזקים הנ"ל על פני העניין הציבורי שיש, לטענת המערערים בפרסום זהותו של עד המדינה. [...] 13. אינני מקבל טענת ב"כ המערערים, כי ראוי שעצם הענקת חיסיון לאדם המעורב בפרשת שחיתות חמורה, אשר פוגעת באמון הציבור, ייחשף בפני הציבור ויובא לידיעתו, ובכלל זה ראוי כי תפורסם זהותו של אותו אדם. אין ספק כי מן הראוי שהחקירה נושא הערעור תנוהל תוך שקיפות ויתאפשר דיון ציבורי ופתוח בה. העובדה כי הותר לפרסום דבר קיומו של עד מדינה בפרשות נושא החקירה ולא הותר פרסום זהותו מלמדת שהחשש לפגיעה בחקירה נובע מחשיפת זהותו של העד. בשלב זה של החקירה, בטרם הוגשו כתבי אישום, ואף בטרם הוחלט אם יוגשו כתבי אישום וכנגד מי מהחשודים, אין באיסור פרסום זהות עד המדינה כדי לפגוע באמון הציבור או באפשרות ההתדיינות הציבורית. הציבור אינו יכול, ואינו צריך, להיות חשוף לכלל הפרטים והנתונים אשר נחשפים בחדרי החקירות, כך שבמצב הדברים בשלב זה ההתדיינות הציבורית ממילא לא תהיה שלמה. האינטרס הציבורי המועדף בשלב זה של החקירה הוא שהיא תתנהל ביסודיות וביעילות המירבית על מנת להגיע לחקר האמת ולשם כך נחוצה אי חשיפת זהותו של עד המדינה. עצם פרסום דבר קיומו של עד מדינה, בלי שזהותו תיחשף בשלב זה, מהווה איזון ראוי בין זכות הציבור לדעת לצורך בניהול חקירה יעילה, תוך שמירה על פרטיותו ובטחונו של העד. [...] 16. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ המערער. ניתנה והודעה היום כ"ו אייר תש"ע, 10/05/2010 במעמד ב"כ המערערת וב"כ המשיבה. לקריאת ההחלטה המלאה

"החוק ללוחמה בטרור" מאפשר לממשלת אתיופיה לעצור עיתונאים המותחים ביקורת על השלטון. בשבוע שעבר נעצרו בעלת טור וסגן עורך עיתון

הוועדה להגנת עיתונאים דיווחה בשבוע שעבר כי הרשויות האתיופיות מחזיקות במעצר את ראיות אלמו (Reeyot Alemu), עיתונאית אתיופית, מאז יום שלישי האחרון. אלמו, בעלת טור קבוע בשבועון האתיופי "פטה" ("Feteh"), עתידה להישאר במעצר מונע במשך ארבעת השבועות הקרובים, בעודה ממתינה לחקירה באשמת הפרת חוק הלוחמה בטרור. אלמו היא העיתונאית השנייה בשבוע האחרון שנעצרה בלי שיובהרו החשדות נגדה. על-פי הוועדה להגנת עיתונאים, וובשט טאיה (Woubshet Taye), סגן העורך של השבועון "אוורמבה טיימס" ("Awramba Times"), מוחזק במעצר בנסיבות דומות מאז יום ראשון שעבר. הרשויות האתיופיות לא חשפו את סיבת מעצרה של אלמו, אך עורך-דין מקומי, שביקש להיוותר בעילום שם מחשש לנקמה מצד השלטונות, סיפר כי היא הועברה למעצר מונע למשך 28 ימים. זוהי התקופה המינימלית להחזקת חשודים במעצר מונע על-פי חוק הלוחמה בטרור שאושר ב-2009. לשם השוואה, על-פי החוק האתיופי הרגיל, זמן המעצר המינימלי הוא שבועיים. עיתונאים מקומיים סיפרו שהם מאמינים כי מעצרה של אלמו קשור לעובדה שטוריה מציגים עמדה ביקורתית כלפי מפלגת השלטון. העיתונאים סיפרו כי בטור שפירסמה ב-17.6.11 ביקרה אלמו את דרכי גיוס הכספים של המפלגה עבור בניית סכר חדש, ואף השוותה בין ראש ממשלת אתיופיה, מלאס זנאווי, למועמר קדאפי. החוק ללוחמה בטרור, שאושר באתיופיה בשנת 2009, מפליל כל אמצעי תקשורת ה"מעודד" או "מעניק תמיכה מוסרית" לקבוצות או מטרות שממשלת אתיופיה תייגה כ"טרוריסטיות". "האירוניה היא שבעוד שהממשלה גאה במאבקה בקבוצות טרוריסטים, אנחנו [הכתבים] חושבים פעמיים לפני שאנחנו כותבים על כך", אמר לוועדה להגנת עיתונאים עיתונאי מקומי שביקש להיוותר בעילום שם.

יו"ר ועדת הכנסת שגם אמור להיות האדם שיקים את הוועדה הציבורית פתח את הפתח לדרישות חבריו בדיון בוועדה ביום ראשון • הח"כ שיזם את הצעת החוק לפיקוח על שכר הח"כים - העלה דרישות בעצמו

הוועדה הציבורית לשכר הח"כים ותנאיהם עדיין לא כונסה (מאז ינואר 2019), אבל רשימת הדרישות של חברי הכנסת ממשיכה להתארך. כך עלה מהדיון בוועדה המשותפת לוועדת הכנסת וועדת הכספים ביום ראשון השבוע. בינתיים, יו"ר ועדת הכנסת ניר אורבך מתמהמה עם הקמת הוועדה. ח"כ בועז טופורובסקי, שהוא זה שחתום על ההצעה להוציא את הפיקוח על שכר הח"כים מידיהם – העלה בעצמו דרישות. "אנחנו רוצים לקדם את הקמת הוועדה הציבורית שאמורה לדון גם בתנאי העוזרים הפרלמנטריים ועובדי הסיעות בכנסת", אמר אורבך בדיון, והניח בצורה זאת את התשתית לרשימה ההולכת ומתארכת של דרישות. "נושא נוסף הוא עוזר נוסף לחברי כנסת המשמשים בוועדות שונות כמו הוועדה למינוי שופטים". אורבך למעשה יצר בדבריו את הפתח לדרישות הח"כים. בסוף הדיון הוא הוסיף: "כשתקום הוועדה הציבורית (שהוא אמור להקים, ע.ב) אנחנו נקיים דיון כאן בוועדת הכנסת. לדעתי זה יהיה גם יותר חזק אם נבוא מתואמים יחד לוועדה". כמו שקורה בדרך כלל, נושא תנאי השכר הוא הנושא שבו הח"כים לא מתקשים למצוא קרקע משותפת. "היועצים נמצאים איתנו בסיורים", אמר ח"כ ינון אזולאי (ש"ס) כשביקש לתקצב הוצאות רכב וארוחות נוספות לעוזרים. "צריך לעשות חשבון ולתת לחלקם אחזקת רכב. היועצים באים איתנו מערים אחרות וצריך לשים את זה על שולחנה של הוועדה הציבורית". ח"כ נעמה לזימי (העבודה) וח"כ בועז טופורובסקי (יש-עתיד) ביקשו עוד מראש לשריין בתקציב תוספת שכר עתידית ליועצים הפרלמנטריים. חשב הכנסת חיים אבידור ענה לדרישה זו ואמר: "אם נעמוד בפני עובדה כי עלינו לשלם תוספת שכר נבוא לוועדה הזו ונבקש להעביר לתוספת שכר". בקשה זו, כמו הקודמת, הבהיר אבידור, דורשת אישור של הוועדה הציבורית שכיום לא קיימת. אבידור אף ציין שלעוזרים הפרלמנטריים יש כבר עכשיו תנאים חסרי תקדים בשירות הציבורי: "אני חייב לציין שהוועדה הציבורית הסתכלה על שני צדי המטבע ולכן הכירה להם בוותק נצבר בתפקידים אחרים. בנוסף הם מקבלים תוספת שכר של 4% בכל שנת ותק. זה לא קיים בשום מקום אחר". ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) טען שצריך לאפשר לח"כים להשפיע על תנאי השכר של העוזרים ולאפשר להם להעסיק יועץ בתנאים מיוחדים ואף לפצל משרות. מנכ"ל הכנסת גיל סגל הזכיר גם כאן שכשתתכנס הוועדה הציבורית הם מוזמנים לפנות אליה. בשנת 2015 אישרו הח"כים לעצמם להעסיק עוזר פרלמנטרי שלישי למרות התנגדותה של הוועדה הציבורית. בשנת 2018 אישרה הכנסת עוזר גם ליו"ר הקואליציה ומרכז האופוזיציה, תפקידים שלא באמת מוגדרים בשום מקום. גם שם התנגדה תחילה הוועדה הציבורית אך שינתה את עמדתה לאחר לחץ מחברי הכנסת. הטעם העיקרי להתנגדות לבקשות אלו היה שזה למעשה בור ללא תחתית, כל עוד תפקיד העוזרים הנוספים לא מוגדר. לדוגמה, כבר היום יש חברי כנסת שלא עושים דבר בכנסת. הם זכאים לשלושה עוזרים שבמקרה הטוב משמשים כנהגים. נוסף על כך, יש טעם רע כי עוד טרם קמה הוועדה ולח"כים יש כבר רשימת דרישות לוועדה הציבורית. על הדרישות הללו הם צפויים להציג, כמו תמיד, חזית אחידה. אך הבעיה העיקרית היא לא דרישות הח"כים, אלא העובדה שמי שבסופו של יום מחליט אם לאשר אותן או לא אלו הם הח"כים עצמם. הוועדה הציבורית כיום רק ממליצה. ח"כ בועז טופורובסקי הגיש לאחרונה הצעת חוק שתשנה את המצב ותהפוך את הוועדה למחליטה. ראוי כי טופורובסקי ושאר חברי יש עתיד יפעלו קודם לשינוי החוק בטרם יבואו בדרישות לוועדה שעדיין לא קמה.

דברים לזכרו של שלום רוזנפלד, ממייסדי "מעריב" ועורכו הראשי, חתן פרס ישראל ומייסד לימודי העיתונאות בישראל

בפברואר 1966, כשמלאו ל"מעריב" 18 שנה, נערך במערכת העיתון רב-שיח שעסק, בין היתר, בסוגיה "החיוב והשלילה בעיתוני ישראל". מסביב לשולחן הצטופפו בכירי "מעריב", שהיה אז בשיא כוחו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה, ולצדם גם אישים בכירים אחרים, ביניהם גולדה מאיר, יגאל ידין, זאב שרף ושמואל תמיר. שלום רוזנפלד, מבכירי העיתון, דיבר בדיון על שני מונחים שמצא ברישומים שהותיר ד"ר עזריאל קרליבך: "המצפון הציוני" ו"המצפון העיתונאי". רוזנפלד בחר בשני המצפונים הללו כדי להציג את התלבטותו של העיתונאי הישראלי באותן שנים. "לעתים קרובות אנו נקלעים לקונפליקטים בין המצפון הציוני והמצפון העיתונאי", אמר רוזנפלד. לדבריו, בכל הקשור לענייני ביטחון, ברוב המקרים צריך המצפון הציוני לגבור על המצפון העיתונאי. "הצרה היא שרוצים שנכניע את מצפוננו העיתונאי לעתים קרובות מדי", הוסיף רוזנפלד, "ומעל הבמה הגבוהה של אנשי השלטון נראים לעתים כל מיני עניינים כמכריעים או כהרי גורל, ורוצים שגם אנו נהיה שותפים להרגשה זו, גם אם אנחנו חולקים עליה. במקרה כזה אני אומר: סטופ. תפקידו של העיתונאי אינו כזה. יש לו זווית ראייה משלו [במקרה של שלום רוזנפלד זו היתה "זווית חדה", כשם אחד מספריו]. "יש גבול מסוים להכנעת המצפון העיתונאי. מעבר לגבול זה חייב העיתונאי להיכנע אך ורק למצפונו העיתונאי, כי זוהי הפונקציה המיוחדת שלו בחברה". המשפטים הללו, שהציגו את תמצית תפיסתו של רוזנפלד, הם אולי הביטוי החד ביותר לגישה שרווחה בקרב העיתונאים בני דורו. הם ראו את עצמם, ובצדק, כחלק בלתי נפרד מהאליטה שהובילה את המהפכה הציונית והמאבק למדינה, אבל במקביל הבינו היטב את תפקידו של העיתונאי בחברה דמוקרטית. בענייני ביטחון, וגם בסוגיות שנגעו לעלייה מארצות מצוקה, פעם בלבם בעיקר המצפון הציוני והם נעתרו לפניות שלא לפרסם בכלל, או להביא לציבור רק מה שהממשלה ביקשה. אבל במכלול הנושאים האחרים ניצח "המצפון העיתונאי": הם חיפשו במרץ את הידיעות הבלעדיות, ביקשו לחשוף עוולות ומעשי שחיתות, וגם לא חששו למתוח ביקורת נוקבת על הממשלה, על מדיניותה ועל ראש הממשלה. אין כמו סיפור חייו של רוזנפלד כדי להסביר את הנסיבות ההיסטוריות שבהן התעצב השילוב הזה בין המצפון הציוני למצפון העיתונאי. הוא נולד בשנת 1914 בעיירה טורצין בפלך ווהלין בפולין, היום באוקראינה. בגיל 20 עלה ארצה והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל בעבודתו העיתונאית. תחילה למד את מקצוע הדפוס, ועמד לראשונה בין מכונות העופרת שילוו אותו עוד עשורים רבים. לאחר זמן קצר החל בכתיבה ובעריכה בעיתוני התנועה הרביזיוניסטית "הירדן" ו"המשקיף". כחבר בית"ר עלה לראש-פינה, והיה שם מפקד פלוגת בית"ר בגליל-העליון. שלושה מאנשי הפלוגה הזו היו אלה שיצאו להטיל רימון על אוטובוס ערבי כחלק משבירת מדיניות ההבלגה של הנהגת היישוב על הטרור הערבי. אחד מהם, שלמה בן-יוסף, נתפס, הועמד לדין והיה לראשון עולי הגרדום. רוזנפלד נשלח לאחר אירוע זה על-ידי בית"ר לפולין. שם, בקרקוב, גויס לערוך את עיתון התנועה ועבד לצדו של יוחנן בדר, לימים חבר-כנסת. כעבור שנים תיאר בדר את רוזנפלד באותה תקופה: "הוא היה יפה, רענן, מבריק, מוכשר, אידיאליסט ומעשי גם יחד". באוגוסט 1939, חודש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, שב ארצה. "יש מי שהשואה רודפת אותו משום שהיה בשואה", אמר פעם, "ויש מי שהשואה רודפת אותו מפני שלא עבר אותה". בעשור הבא המשיך לכתוב, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"המשקיף", וכמו עיתונאים אחרים בעיתון זה, השלטון הבריטי שם עליו עין, ובשנת 1947 מצא עצמו למשך חודשים אחדים במחנה המעצר בלטרון. ב-1948 מצא עצמו רוזנפלד שלוש פעמים ליד ערש הלידה. הפעם הראשונה היתה כמובן הכרזת העצמאות והקמת המדינה, אבל היו גם שתי לידות אחרות שבהן היה מעורב, של שני עיתונים חדשים שבאו לעולם ב-1948. בפברואר אותה שנה נמנה עם צוות המייסדים שפרש מ"ידיעות אחרונות" בראשות עזריאל קרליבך והקים את "מעריב". הוא היסס תחילה ליטול חלק במה שיכונה לימים "הפוטש", אבל לבסוף שוכנע להצטרף. בארכיונו, שהועבר על-ידי המשפחה למשמרת בספרייה הלאומית, ניתן למצוא רישומים על גבי ניירות ומפיות של תכנון העיתון, עיצובו, והמדורים – אז קראו לזה "מדורות". האירוע השני, באוקטובר אותה שנה, היה הקמתו של "חירות", היומון של המפלגה החדשה בשם זה, שהקימו מנחם בגין ויוצאי אצ"ל. עורך העיתון היה יוחנן בדר, וסגנו שלום רוזנפלד. בעת הקמת "חירות" הצביע רוזנפלד על הקונפליקט המובנה בתוך המונח "עיתון מפלגתי": עיתון מבקש לעורר עניין ולגרום לאנשים לקרוא בו; מפלגה מעוניינת לקדם את עצמה, ולעתים קרובות בעיקר את מנהיגיה. רוזנפלד ניסה להסביר לראשי המפלגה כיצד ניתן ליצור עיתון שיצליח לעורר עניין ותהודה גם מעבר לחוג המשוכנעים ממילא. כלשונו, "לחומר התעמולתי המתפרסם בעיתון יש ערך רק אם הוא נקרא, וכדי שהעיתון ייקרא יש צורך להגביל את כמויות התעמולה, ולספק לקורא ראשית כל עיתון טוב, אותו ירצה לקרוא". אבל כמו בכל העיתונים המפלגתיים, גם ב"חירות" ההסבר הזה לא נקלט על-ידי הפוליטיקאים. הם, כדרכם, העדיפו למלא את העמודים הראשונים בסדינים אפורים של תמלילי נאומיהם. לאחר זמן קצר העביר רוזנפלד שוב את מוקד פעילותו ל"מעריב", אך ב"חירות" ניכרו גם לאחר לכתו טביעות אצבעותיו, בין היתר במדור "רשות הדיבור ליריב", שהופיע בקביעות בעמ 2, ובו נכללו ציטוטים ממאמרים מעיתוני מפלגות אחרות. מתחת לשם המדור הופיע המוטו, ציטוט מוכר של וולטר: "אינני מסכים לשום מלה שאמרת, אולם אני מוכן להיהרג על זכותך לומר זאת". ב"מעריב" בילה שנים ארוכות בבירה, ככתב בכנסת מאז הקמתה וכראש הסניף בירושלים, ובמקביל כתב מאמרים ומדורים אישיים. באמצע שנות ה-50 סיקר את משפט קסטנר ומיד עם מתן פסק הדין בבית-המשפט המחוזי, שקבע שקסטנר "מכר את נפשו לשטן", הוציא לאור את ספרו "תיק פלילי 124", שתיעד את המשפט. חבריו הרביזיוניסטים לא רוו נחת מהספר, כיוון שלטענתם לא הבליט די הצורך את חטאי ההנהגה הציונית בנוגע לגורלם של יהודי הונגריה, אבל גם הם הודו שרוזנפלד היטיב להביא את סיפור האירועים בימי השואה באופן שהפך את הספר למסמך היסטורי מעמיק ואיכותי – וגם לרב-מכר. ככתב בכנסת גם נמצא סמוך לאולם המליאה באוקטובר 1957, כאשר רימון יד הוטל מהיציע ופצע את בן-גוריון וכמה שרים. כמו מרבית עמיתיו הבכירים ידע לשמור בדרך כלל על האיזון בין קרבה יתרה למקבלי ההחלטות – שהרי מהם, מאנשי הצמרת, הגיע ל"מעריב" חלק ניכר מהמידע שהקנה לעיתון את מעמדו הרם באותן שנים – לבין היכולת למתוח עליהם גם ביקורת נוקבת. על מעמדו ומידת קרבתו לראשי המדינה תעיד, למשל, העובדה שבמאי 1967, בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת-הימים, פנה אליו איסר הראל, שרק שנים אחדות קודם לכן סיים את תפקידו כממונה על שירותי הביטחון, בבקשה שיסייע למשימה לאומית. הראל ביקש ממנו לנצל את קשריו ההדוקים עם בכירי השלטון כדי לסייע להקמת ממשלת אחדות לאומית, לנוכח האיום הבטחוני על המדינה. רוזנפלד מילא שורה של תפקידים בכירים בעיתון, עד שמונה ב-1974 לעורכו של "מעריב", תפקיד שבו כיהן שש שנים. במהלך השנים הללו ליוו העיתון ועורכו את המהפך הפוליטי של 1977, ואחר-כך את ביקור סאדאת בירושלים ואת השיחות עם המצרים, שהגיעו לשיאן בחתימת חוזה השלום בוושינגטון. "ישבתי, רשמתי שלום", היתה הכותרת הראשית לדיווחו מן הטקס בבית-הלבן. באמצע 1980 העביר את שרביט העורך לשמואל שניצר. היו אלה השנים שבהן החל מעמדו של "מעריב" להיחלש, ויריבו "ידיעות אחרונות" הלך והתגבר והתקרב לתפוס את הבכורה בשוק העיתונות. שם, בעיתון האחר, קראו טוב יותר את המפה והיטיבו לזהות את השינויים החברתיים שחלו בישראל. ההישגים העיתונאיים העצומים של "מעריב" בשנות ה-50 וה-60 לא הבטיחו הצלחה בעשורים הבאים, כי בסופו של דבר אין דבר ישן יותר מהעיתון של אתמול, ויש צורך בהתחדשות ובערנות מתמדת. אבל תרומתו של רוזנפלד לעולם התקשורת לא הסתיימה כאשר עזב את תפקיד העורך. הוא המשיך לכתוב, וב-1983 ייסד את הקתדרה ללימודי עיתונות באוניברסיטת תל-אביב. היתה זו תוכנית אקדמית ראשונה בישראל להכשרת עיתונאים. כדי להתמודד עם האתגרים והבעיות שמציבה התקופה לפנינו, אמר אז, נדרש העיתונאי לא רק ליכולת אינטלקטואלית, למחויבות עמוקה ולרמה מוסרית גבוהה – אלא גם להשכלה רחבה ולכישורים מקצועיים. אחר-כך ייסד גם את המכון לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל-אביב. ב-1986 הוענק לו פרס ישראל. זו היתה הפעם הראשונה שתחום התקשורת נכלל בקטיגוריות הפרס היוקרתי ביותר בישראל. הענקת הפרס היתה ביטוי לא רק להכרה במרכזיות התקשורת בחיים הציבוריים, אלא גם בתרומתו ארוכת השנים של רוזנפלד למקצוע העיתונאי ולאיכותו של השיח הציבורי בישראל. עולמו התרבותי של רוזנפלד – כמו של רבים מעיתונאי אותו דור – היה רחב ועמוק מעולמם של מרבית אנשי תקשורת בדורות שבאו אחריו. התעניינותו והידע העמוק שלו בהיסטוריה, למשל, באו לביטוי הן במאמריו הפובליציסטיים והן במדור שכתב לאחר פרישתו מעריכת העיתון, "מן המגירה ומן המדף". במדור הזה דלה ופירסם פנינים מעיתונים, ממחקרים ומספרים. לפעמים היה מתחקה שם אחר מקורם של ביטויים. נוכחתי בכך פעם אחת בעצמי, כאשר ככתב בוושינגטון התבקשתי על-ידיו לגלות את מקורו של פתגם שנכלל בנאומו של הנשיא גימי קרטר. "אלוהים מטיל עול על האדם – אך גם מעניק לו כתפיים לשאת את העול", אמר קרטר, וציין כי מדובר בפתגם ביידיש. שלום חובב הבילוש הלשוני חיפש וחיפש, אך לא הצליח לאתר בשום מקום את הפתגם הזה. הוא גייס אותי למשימה: לפנות לכותב הנאומים של הנשיא כדי לגלות מה היה מקור הפתגם. אין פלא כמובן שפתגם ביידיש סיקרן אותו במיוחד. "ליידיש יש לי יחס מיוחד", כתב רוזנפלד, "ממש אהבה חושנית. אני רואה בה נכס תרבותי עצום של עמנו. עם ישראל לא קפץ היישר מיהושע בו-נון למדינת ישראל [זו כמובן עקיצה לעברו של דוד בן-גוריון]. אסור לוותר על מה שהיה באמצע, על אלפי יצירות נפלאות בפרוזה, שירה והגות שנכתבו באלף שנות קיומה של תרבות היידיש". הוא גם כתב בשפה זו – לפני מלחמת העולם השנייה ככתב בפלשתינה של "מאמנט" היהודי שראה אור בוורשה, ואחר-כך במשך שנים ככתב בישראל של ה"פארווערטס", היומון היידי שראה אור בניו-יורק. גולת הכותרת של פעילותו בתחום זה היתה ייסודו של פרס מאנגר ליצירות ביידיש, על-שם המשורר איציק מאנגר. אך לא רק לשון היידיש העסיקה וריתקה אותו. גם העברית, כמובן. היתה לו אוזן חדה למלים ועט שנון, שבאו לביטוי במדוריו הפופולריים, תחילה "קראתי – רשמתי" ואחר-כך "זווית חדה". הוא קטל באחד ממאמריו על השפה העיתונאית "צירופי לשון שגרתיים החושפים דלות משוועת בשליטה במכמני השפה או עצלות של מחשבה מצד הכותב [...] למרבה הצער מצויים בתוך ציבור העיתונאים, בצד אמני ביטוי, גם עיתונאים המצטיינים בשילוב הרה-סכנות של בורות ושל זלזול. שילוב זה מוליד בעיתונים שיממון, עיוותים, רדידות ואף עבריינות לשונית". ההומור שלו, ובעיקר חידודי הלשון, היו מוכרים היטב לא רק לקוראי "מעריב", אלא גם למאזיני הרדיו, הודות לתוכנית ההומור והסאטירה "שלושה בסירה אחת" ששודרה בקול-ישראל בסוף שנות ה-50. רוזנפלד היה חבר צוות קבוע בתוכנית לצד דן בן-אמוץ, רות בונדי, גבריאל צפרוני ואחרים. הדברים שהושמעו שם הכעיסו לא אחת את ראש הממשלה בן-גוריון ואישים בצמרת. כמה מחידודיו הלשוניים ייראו היום לקורא מעט ארכאיים. אכן, זה היה דור אחר. השנים חלפו, ההומור השתנה. הטכנולוגיה, התרבות, הקצב, השפה – כולם השתנו מאז לבלי הכר. אבל למרות זאת כדאי לקרוא דברים שכתב לפני קרוב לשלושה עשורים על הבעיות שהעיתונות נדרשת להתמודד עימן: חופש העיתונות מול זכות היחיד לפרטיות ולשם טוב, נסיונות של תאגידי ענק כלכליים להשפיע על תכנים, וגם מגמת הריכוזיות של כלי התקשורת בידי אילי הון וסכנתה לחופש העיתונות. ללמדנו ששלום רוזנפלד היה אמנם עיתונאי מדור אחר, אבל הבעיות הניצבות לפתחה של התקשורת לא השתנו. הן רק התעצמו. הדברים נאמרו בערב עיון שנערך בספרייה הלאומית בגבעת-רם בירושלים ב-28 בינואר 2013, לרגל הפקדת ארכיונו של שלום רוזנפלד

עדיין לא ברור מי התחיל את המלחמה בקווקז, אבל מי ניצח בקרב התדמיות ברור בהחלט: מיכאיל סקשווילי. הוא עשה זאת בעזרת אספקט, חברת יחסי-ציבור בינלאומית הפועלת על-פי הכלל: "מה שאנחנו עושים הוא הסברה, מה שיריבינו עושים הוא תעמולה"

הכוחות הרוסיים טרם יצאו מגיאורגיה, גלי ההדף של המלחמה בקווקז עדיין נמשכים מפולין ועד סוריה, איש אינו יודע בבירור מי אחראי להתלקחות האלימה שפרצה אל מסכינו במקביל לפתיחת האולימפיאדה, וייקח עוד זמן עד שנדע מה מחירה האמיתי. אבל דבר אחד ברור, אם לשפוט לפי כותרות כמה עיתונים מרכזיים בעולם: גיאורגיה ניצחה במלחמת יחסי-הציבור. כמעט בכל רחבי העולם היא הצטיירה כמדינה קטנה, שוחרת שלום ועסקים, שנפלה קורבן לתוקפנות רוסית. זה לא מפתיע: עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת לימד אותנו וולטר ליפמן, חוקר התקשורת והפרשן המדיני, שחדשות הן בעצם ישנות, וכל מידע נקלט אצלנו בהתאם לתפיסות המוקדמות שלנו (ע"ע סטריאוטיפים). וכך, כל תמונה של טנק רוסי מתקדם נופלת היישר למגירה במוחנו, בני העולם המערבי, שבה מתויקים האייקונים הישנים: הונגריה, צכוסלובקיה, אפגניסטן. המלים מקפצות מעצמן מהמקלדת: הקרמלין, הדוב הרוסי, פלישה, מלחמה קרה. קרה כמו קלסתריהם המאיימים של איש הקג"ב לשעבר ולדימיר פוטין ונשיאו החדש דימיטרי מדבדב, כל מלה נוספת מיותרת. במקרה של גיאורגיה התמונה התדמיתית פשוטה אף יותר. הנשיא מיכאיל סקשווילי, בן 40, בוגר הארוורד, דובר אנגלית, מטהר השחיתות, מבקש להפוך את ארצו לדמוקרטיה קפיטליסטית משגשגת וחולם על הצטרפות לנאט"ו. אז מה אם התנהגות ממשלתו במחוזות הבעייתיים, אבחזיה ודרום-אוסטיה, היא לא בדיוק על-פי הספר של אמא תרזה, ושעל-פי דיווחים מן השטח, דווקא חייליו שלו הרגו 1,500 אזרחים בדרום-אוסטיה? אלא שבמאה ה-21, מנהיג אינו יכול לסמוך על כך שהסטריאוטיפים יעשו את העבודה בעצמם. צריך לעזור להם כדי שייצרבו בתודעת העולם בהתאם לאינטרס הגיאורגי. לשם כך הפעיל סקשווילי חברת יחסי-ציבור בינלאומית שסייעה לו במשימה. חברת אספקט הובילה את הקמפיין הבינלאומי ופתחה לסקשווילי את הדלתות בכל ארגון תקשורת מרכזי. הטנקים הסובייטיים רק התחילו לנוע, וכבר התפנה הנשיא להעניק ראיון של עשרים דקות לכתבי סוכנות הידיעות הכלכלית בלומברג. אחר-כך התקבלו בזרועות פתוחות גם כתבי CNN ורשתות תקשורת אחרות. כתבי בלומברג חישבו כי בימי הלחימה צבר סקשווילי כמעט חמש שעות שידור בעשרים ראיונות ברשתות CNN ,BBC, סקיי וערוצי תקשורת אחרים. "מישהו עשוי היה לחשוב שיש לו תוכנית קבועה ב-CNN, ולו דאבס (המנחה) ויתר המגישים הם האורחים שלו", צוטט פרופ לינקולן מיטשל מאוניברסיטת קולומביה על-ידי כתב בלומברג. "אינני זוכר שום עימות אחר, או שום ממשלה אחרת בשעת משבר, שהשתמשה ב-CNN כפי שממשלת גיאורגיה עשתה". הזירה איננה משתרעת רק על מרקעי הטלוויזיה בעולם, אלא מתרחבת גם אל עמודי המאמרים של העיתונים המרכזיים. בימים הראשונים הציג סקשווילי את נקודת המבט של המדינה המותקפת במאמר שפורסם ב"וול סטריט גורנל", ומאוחר יותר הופיעו מאמרים פרי עטו בעיתונים אחרים ובהם ה"וושינגטון פוסט". לצד אלה הפציצו אנשי אספקט את ארגוני התקשורת בהודעות לעיתונות – כמאתיים במספר בחמשת ימי הלחימה – שהציגו בחדות את הגרסה הגיאורגית על פלישה רוסית: הפעלת כוח מופרז, הפצצות מהאוויר ופגיעה באזרחים. ההסתערות הגיאורגית על התקשורת החלה מיד עם פתיחת הקרבות. השעות הראשונות הן קריטיות, הסביר פיטר וילבי במדור התקשורת של ה"גרדיאן" הבריטי. הכתבים עוד לא הגיעו לשטח, אבל בעולם של תקשורת מסביב לשעון אי-אפשר לחכות. הקוראים, הצופים, המאזינים והגולשים רוצים פצצות, טנקים ומספרי הרוגים. חשוב להם לדעת מי הטובים בעימות הזה ומי הרעים. "שהרי חדשות, אל תשכחו", כתב וילבי, "הן חלק מתעשיית הבידור". לתוך הוואקום הזה זינקו סקשווילי ואנשי אספקט, והעולם הורגל מיד לצלילים הגיאורגיים. אחר-כך הותאמו המסרים להתפתחות הלחימה, כמו למשל דיווחים על הסכנה הצפויה לאירופה כולה אם תצליח רוסיה להשתלט על ה-BTJ, צינור הנפט באקו–טביליסי–גייהאן, המוביל נפט גולמי מן הים הכספי דרך גיאורגיה וטורקיה לים השחור. ניהול המאבק ההסברתי נעשה בהתאם למוטו שמציגה חברת אספקט באתר האינטרנט שלה: "אנחנו מאמינים שתקשורת היא גורם מכריע [...] את התקשורת צריך לעצב, לנהל אותה ולהתאימה לצרכים באותה גישה מקצועית כמו כל יתר הדיסציפלינות העסקיות". החברה, שהוקמה לפני ארבע שנים, התמחתה עד עתה בעיקר בלקוחות מסחריים, ממקדונלדס-אירופה, ענקית הדלק אקסון-מוביל וחברות כקלוגס, קראפט ופרוקטור-אנד-גמבלס, אבל היתה מעורבת גם בקמפיינים ציבוריים. אספקט גויסה לשירות ממשלת טביליסי בנובמבר 2007, כדי לקדם את מאמציה להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו, כחלק מתהליך המערביזציה שעוברת המדינה מאז עלה סקשווילי לשלטון. שני מייסדי החברה צברו ניסיון רב לא רק בתחום העסקי, אלא גם בפוליטיקה. גיימס האנט הספיק לעבוד בקונגרס האמריקאי ובמפלגת הלייבור הבריטית ובכמה חברות יחסי-ציבור גדולות, ובהן היל-אנד-נולטון האמריקאית, וכמוהו גם עמיתו פרנס גרין. החברה ממצבת את עצמה כארגון לייעוץ תקשורתי בעל מאפיינים כל-אירופיים, ולכן המשרד הראשי שלהם ממוקם בבריסל, שבה שוכנים רוב מוסדות האיחוד האירופי ומטה נאט"ו. כל אחד מהמייסדים גאה לשווק למטרה זו גם את הרקע האישי הכל-אירופי שלו: האנט הוא ממוצא אנגלי-אירי מעורב ונשוי לאשה צרפתייה, ואילו גרין נולד להורים מבריטניה ומהולנד. ניהול תקשורת בזמן מלחמה מופקד בדרך כלל בידי דוברים צבאיים ואנשי הסברה של משרדי חוץ. הפנטגון, שנחשב בעולם כמוביל התפיסה של "ניהול התקשורת", עסק בעשורים האחרונים בהפקת לקחים ממלחמת וייטנם, על רקע הטענה הנפוצה שאמריקה הובסה בשל הסיקור הטלוויזיוני. כך נולדו, בין היתר, התדרוכים היומיים של הגנרל נורמן שוורצקופף במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 ושיטת "הטמעת הכתבים" עם היחידות הלוחמות בעת הפלישה לעיראק ב-2003. המלחמה בגיאורגיה התאפיינה בהעברת המוקד התקשורתי מהמישור הצבאי למדיני, עם דגש – ממש כמו ב"פוליטיקה החדשה" – על האדם, המנהיג. למתקפת ההסברה היה כוכב אחד: סקשווילי. שליטתו באנגלית והרקע האישי שלו, כמו גם הסיוע המקצועי של אספקט, הביאו לכך שהצילומים מהשטח נדחקו פעם אחר פעם לטובת ראיונות עם המנהיג. לא דובר אנונימי התייצב שוב ושוב מול המצלמות והשיב לשאלות, אלא מקבל ההחלטות הראשי. ואשר לתכנים, יועץ התקשורת האנט הסביר בראיון לכתב-העת PRWeek שחלק מהאסטרטגיה של החברה במהלך המלחמה היה פנייה ל"חוש הצדק של העיתונאים" ולאבחנה "בין טוב לרע". לאמור: הרעים הם יורשי האימפריה הסובייטית שיושבים בקרמלין, זה כל הסיפור. מן הצד השני, התקשתה רוסיה, שהטנקים והמטוסים שלה השלימו ללא כל קושי את המבצע הצבאי, להתמודד עם מתקפת היחצנות הגיאורגית. הקרמלין מעסיק גם הוא חברות ייעוץ ושתדלנות – הבולטת שבהם היא קצום (Ketchum) הניו-יורקית, המקבלת 1.9 מיליון דולר בשנה עבור ייעוץ תקשורת וקידום פרסומים חיוביים לרוסיה – אך אלה לא היו פעילות במידה מספקת. על-פי דיווחים ממוסקבה, שררה שם בימי המלחמה תחושה קשה שההסברה מקרטעת ואינה מצליחה להעביר לעולם את האמת הרוסית: שהמלחמה החלה רק לאחר שגיאורגיה תקפה את דרום-אוסטיה, פגעה בכוח הפיקוח הרוסי שנמצא שם, והרגה אזרחים ש-80% מהם מזדהים עם רוסיה. ערוצי הטלוויזיה הרוסית הראו טנקים גיאורגיים רומסים מכוניות של אזרחים בדרום-אוסטיה ויורים בבתי מגורים, אבל אלה לא חילחלו לתודעת העולם. שורשי הכישלון ההסברתי, הסביר מומחה תקשורת רוסי לכתב "קול אמריקה" במוסקבה, נעוצים באופיה השמרני והסגור של ההנהגה הרוסית: אין לה שליטה טובה בערוצי התקשורת המודרנית, הסביר, ומשום כך נחלה גיאורגיה ניצחון במלחמת התעמולה. עד כמה מנותקת הצמרת הסובייטית מן העידן הנוכחי בפוליטיקה ובמדיניות חוץ, שבו לפעולות בשטח אין ערך אם הן אינן מלוות במאמץ לעיצוב התודעה והשפעה על דעת הקהל, העידו דברי סגן הרמטכ"ל הרוסי, הגנרל אנטוני נוגוביסטין, שאמר כי העיסוק התקשורתי היה בעיניו בזבוז זמן. נוגוביסטין, על-פי דיווחי סוכנויות הידיעות, אמר במסיבת עיתונאים: "במקום להקדיש זמן רב כל-כך להצדיק את עצמנו, יכולנו לעשות יותר על הקרקע לעזור לאנשים". וכך, בעוד שגיאורגיה איפשרה לכתבים לנוע, לראיין וצלם כרצונם, האשים מכון העיתונות העולמי IPI, שמרכזו בווינה, את הרוסים בכך שהם מונעים מצוותי תקשורת גישה לאזורים שבשליטתם בדרום-אוסטיה ובגורי. בזירת CNN נדרשו לרוסים לא פחות מארבעה ימים עד שהגיע לאולפן סרגיי איבנוב, נציג רוסי מוסמך, דובר אנגלית רהוטה, שהודה כי במלחמת התדמיות ניצחה גיאורגיה, אבל ניסה להסביר שהמצב בשטח שונה. בעמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" הסביר מיכאיל גורבצוב את העמדה הרוסית, וימים אחדים אחר-כך הופיע ב"וול סטריט גורנל" מאמרו של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. כחלק מן המאמץ המאוחר לתקן את הרושם העגום, נשלחה לאולפן פוקס-ניוז ילדה אמריקאית בת 12, אמנדה קוקיובה, שביקרה בעת שפרצו הקרבות אצל קרובי משפחה בדרום-אוסטיה. היא תיארה את ההפגזה שהחלה כשישבה עם קרובי משפחתה בבית-קפה, הדגישה שהתוקפים היו גיאורגים והודתה לרוסים שבאו להצילם. גם דודתה, שישבה באולפן, חזרה ואמרה: "התוקפן הוא סקשווילי". הרוסים טענו כי הראיון עם אמנדה והדודה נקטע ברגע שהתברר שהאייטם מקבל גוון אנטי-גיאורגי ודודה הטיחה במגיש, "אני יודעת, אינכם רוצים לשמוע את זה", אבל ברשת השידור מכחישים. פרשני תקשורת בבריטניה הודו בסוף השבוע כי התמונה מתחילה להשתנות מעט, וגם מעשיהם של הגיאורגים מתחילים לצוף על פני השטח. ואילו גיימס האנט, היחצן שהפך את סקשווילי לדמות מוכרת בכל רחבי העולם, סירב להתרשם, ודבק בכלל הנצחי: מה שאני עושה הוא הסברה, מה שיריבי עושים הוא תעמולה. כך הגדיר את עמיתיו למקצוע בחברות המועסקות על-ידי הרוסים. "אינני יודע כיצד הם יכולים לחוש בנוח בעשותם זאת", אמר האנט ל-PRWeek. "אני מרגיש שאני נמצא בצד של המלאכים".

בחדשות 12 מדווחים על על מלחמה גורלית על עתידה של המדינה, ומציבים בקדמת הבמה עיתונאי הסבור כי מדובר בקשקוש בוגדני

האם בחדשות 12 לוקחים ברצינות את מה שמשודר בחדשות 12? אם לשפוט לפי מה שמתחולל על המסך בתקופה הנוכחית, התשובה היא: "לא ממש". מצד אחד, משדרת המערכת כי מדובר בתקופה דרמטית בה מהלכי הממשלה מהווים סכנה למדינה. מנגד, במשבצת הפרשן הבכיר ביותר המסקר את אותם מהלכים ממש, שיבצו העורכים שדרן הסבור כי מדובר במהלכים חשובים ונחוצים וכי ההתנגדות להם אינה פטריוטית. אז למי להאמין? הציבור בישראל חצוי (אם להאמין לסקר שפרסמו חדשות 12, לרבע ושלושה רבעים): האם ממשלת נתניהו מקדמת רפורמה נחוצה במערכת המשפט, או מהפכה המסכנת את יסודות המשטר הדמוקרטי בישראל? בתקשורת המגויסת לנתניהו, כמו ערוץ 14 וקבוצת "ישראל היום", התשובה ידועה מראש. בתקשורת המרכזית ניתן למצוא גוונים שונים, מכלי תקשורת היושבים על הגדר ומדווחים מהאו"ם, ועד לקבוצת "הארץ - דה מרקר" המציגה חזית חד-משמעית בגנות המדיניות הממשלתית. על הקשת הזו, חדשות 12 מציבים הפעם עמדה ברורה לכאורה, בניגוד גמור לנטייתם המסורתית להתיישר עם השלטון. השינויים שמובילה ממשלת נתניהו במערכת המשפט וההתנגדות האזרחית להם זוכים בחדשות 12, מערכת החדשות הפופולרית והמשפיעה בישראל, לסיקור נרחב ומסגור חד-משמעי. כבר ב-4.1.23, הערב שבו הציג שר המשפטים יריב לוין את עיקרי תוכניתו, הכותרת במהדורה המרכזית של חדשות 12 היתה ברורה: "המהפכה המשפטית של ממשלת נתניהו". "מהפכה משפטית" ולא "רפורמה", כפי שהיא מכונה בערוץ 14 ו"ישראל היום". אפילו לא "התוכנית להחלשת מערכת המשפט", כפי שהיא מכונה ב"הארץ". בדיקה שערכה חברת יפעת מחקרי מדיה עבור מדור הברנזה של אתר "וואלה" העלתה כי בדיווחים על הנושא שמתפרסמים באתרים N12 ו-mako ניכר שיעור גדול באופן יחסי בשימוש במינוחים "מהפיכה/הפיכה משפטית" לעומת "רפורמה". 53% מכלל הדיווחים באתרים של חדשות 12 השתמשו בנוסח הזה, יותר מכמעט כל מערכת חדשות אחרת שנבדקה. גם היקף הסיקור משמעותי. באותה בדיקה של יפעת מחקרי מדיה שהתפרסמה ב"וואלה" התברר כי בחדשות 12 הקדישו בארבעת השבועות שבאו בעקבות מסיבת העיתונאים של לוין למעלה מאלף דקות שידור לסיקור השיח סביב הנושא וההפגנות נגד המהלך הממשלתי, היקף כפול מזה של חדשות כאן 11 ושני רק לחדשות 13. אולם בעוד שמערכת חדשות 12 מסקרת וממסגרת את ההתרחשויות כמהפיכה שלטונית המצדיקה התגייסות למחאה נגדית, העיתונאי הבולט בחדשות 12, עמית סגל, מסקר וממסגר את אותן התרחשויות באופן ההפוך. לדידו, מדובר ברפורמה מיטיבה שהמתנגדים לה ראויים לביקורת אם לא לבוז ממש. לא מדובר בפרשן מן החוץ, המובא כדי להשלים את קשת הדעות המוצגות על המסך, אלא בכתב המקבל את זמן המסך הנרחב ביותר בחברת החדשות בשלל תוכניות, ומי שעורכי חדשות 12 בחרו להיות בכיר הפרשנים של הזירה הפוליטית. בכל הקשור לטרמינולוגיה, סגל אינו מקבל את העמדה המערכתית של חדשות 12 הקובעת שמדובר ב"מהפכה". מבחינתו זו "רפורמה". בכל הקשור לתוכן, סגל תומך מובהק של מהלכי לוין ולא חדל להקניט את המתנגדים שרואים בהם, ובכן, "מהפכה משפטית". בתחילת ינואר, כשיריב לוין כינס את מסיבת העיתונאים והשיק את התוכנית שבחדשות 12 כינו "המהפכה המשפטית של ממשלת נתניהו", דיווח עמית סגל כי לוין עושה "תיקון אגרסיבי וקצר לסיפוח זוחל בן שלושים שנה של בית-המשפט העליון" שבו לקח לעצמו עוד ועוד סמכויות "על סמך מהפכה לא מוכרזת". על רקע הודעת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה באותו היום כי מינויו של ח"כ אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, טען סגל: "קיבלנו את ההוכחה עד כמה יש צורך בתיקונים דחופים במערכת המשפט". כמה ימים אחר כך כתב סגל טור על מה שכינה "הרפורמה" של יריב לוין, קרא למתן אותה בנקודות מסוימות וחזר על ביקורתו כלפי מערכת המשפט כשהוא משתמש באותו זרגון הנהוג בתעמולה נגד מערכת המשפט ברשתות החברתיות ובערוץ 14: "זו מלחמת דת, הכנסייה היא בית המשפט העליון והמנהיג הרוחני - אהרן ברק", כתב, "לו זה היה תלוי בהם היו עדיין רק שופט דתי אחד, מזרחי אחד וערבי אחד". בהמשך לעג סגל לדאגה שמביעים מתנגדי התוכנית ממצב שבו ממשלות ימין ימנו את שופטי העליון, טען כי מצביעי גוש נתניהו ידעו היטב בבואם לקלפי בבחירות האחרונות כי אם יצליח להקים ממשלה בכוונתו לבצע "רפורמה משפטית" (בניגוד לממצאי סקר שפורסם בהמשך והראה אחרת) וסנט בכלי תקשורת שדיווחו בהרחבה על הסכנות הכלכליות שצפויות להביא עמה המהפכה המשפטית. בנקודה הזו נראה כי על קברניטי חדשות 12 לקבל הכרעה אמיתית. אם מסגור מהלכי לוין כ"מהפכה משפטית" אינו יותר מתרגיל ציני למשיכת צופים, הם מוזמנים להמשיך ולרקוד בשתי החתונות. להתריע מפני מהלכי הממשלה ביד אחת וביד השנייה לתת ביטוי נרחב לעיתונאי המשפיע ביותר שעובד אצלם התומך בגלוי באותם מהלכים בדיוק. זה המודל של "רדיו הצעקות" האמריקאי ונציגו הישראלי, תחנת 103FM, המציב זה מול זה גלדיאטורים בזירה להנאת המאזינים. זה הרציונל שהנחה גם את מנהלי חדשות 12 כשגייסו לפאנל הפרשנים את בועז ביסמוט, למרות שלא היה ספק כי הוא אינו בעל דעה עצמאי אלא שופר של פוליטיקאי אחד. זה המודל להעלאת הרייטינג, על חשבון העיתונות והצופים. מודל שכפי שאנו חווים עכשיו, יש לו לבסוף גם השלכות על אופי המשטר. אם, לעומת זאת, מנכ"ל חדשות ערוץ 12 אבי וייס ומנכ"ל קבוצת קשת אבי ניר באמת ובתמים חוששים לגורל הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאפשר ללמוד מהעמדה המערכתית המוצהרת של חברת החדשות שתחת ניהולם, הרי שנוצר מצב אבסורדי: מערכת החדשות הזו מדווחת על על מלחמה גורלית על עתידה של המדינה, ומציבה בקדמת הבמה עיתונאי הסבור כי מדובר בקשקוש בוגדני.

על ספינות המשט לעזה שצה"ל יירט היו עשרות עיתונאים מכלי תקשורת ברחבי העולם. בעוד שעליהם נאסר לדבר, עמיתיהם המוצבים בארץ מספרים על עוד חזית כושלת של ההסברה הישראלית

אם הכל יפעל כמתוכנן, בשתי היממות הקרובות ייצאו מנמל התעופה בן-גוריון לכיוון טורקיה אחרוני העיתונאים שמדינת ישראל עצרה השבוע. לצד מאות הפעילים מרחבי העולם, היו על הספינות שעשו את דרכן לעזה ויורטו שלשום על-ידי חיל הים כמה עשרות עיתונאים שביקשו לדווח על האירוע עבור כלי תקשורת מאוסטרליה ועד דרום-אפריקה. מיד עם מעצרם, הוחרם ציודם, הם נחקרו והובלו למעצר, כשעד לרגע היציאה מהארץ הקשר היחיד שהותר להם לקיים עם העולם החיצון היה עם הנציגות הדיפלומטית של מדינתם. העובדות הללו בוודאי לא יועילו למיקומה של מדינת ישראל במדד חופש העיתונות הקרוב, אך הן עשויות להשפיע לרעה גם בחזית שנישאה בימים האחרונים בפי כל – ההסברה. ספק אם עיתונאי החווה על בשרו אלימות מצד מדינה יסקר אותה באור חיובי. אם לא די בכך, גם עיתונאים המסקרים את הנעשה באזור באופן קבוע סבלו השבוע מתנאי עבודה קשים. פרט לבלבול ששרר ברשויות הישראליות בשעות הראשונות שלאחר האירוע, נאלצו העיתונאים הזרים לדווח על ההתרחשויות בלי שיוכלו לדבר עם האנשים שהיו על הספינה ולבדוק את המידע שנמסר להם מפי דובר צה"ל. על-פי דיווחו של טוביאס באק ב"פייננשל טיימס", גם בבית-החולים ברזילי, שם אושפזו 21 מהפצועים, חסם הצבא את הגישה לעיתונאים והציב חיילים במחלקות כדי למנוע את האפשרות לראיינם. אחד מבכירי העיתונאים שנעצרו הוא פול מקגו, כתב החוץ הבכיר של ה"סידני מורנינג הראלד" האוסטרלי, הנושא דרכון אירי. מקגו, מומחה למזרח התיכון, נעצר יחד עם עמיתתו לעיתון, הצלמת קייט גראטי, ועל-פי הדיווחים בעיתונו, השניים סירבו לחתום על מסמך הכולל הודאה כי נכנסו למדינה באופן בלתי חוקי. "הם היו שם כדי להיות עדים ולהביא את סיפור המשט לאוסטרליה וליתר העולם. היתה להם כל זכות לעשות זאת", אמר אתמול עורך ה"הראלד" פיטר פריי בראיון לעיתונאים באוסטרליה. השניים, הדגיש פריי, לא שהו על סיפון המאבי-מרמרה, הספינה שבה התרחש המאבק האלים עם חיילי צה"ל, אלא על סיפון ספינה אחרת. "אנו מבקשים שישראל תכבד את הזכות הזו, את הזכות לבצע את עבודתם, זכותו של כל עיתונאי", הוסיף. עורכת-דין שנשכרה מטעם העיתון, כך דווח, הגיעה לכלא באר-שבע, אך נמנע ממנה להיפגש עם העיתונאים. לדבריה, היא נכלאה בחדר עד שהשניים כבר היו בדרכם לשדה התעופה. עוד דווח כי גראטי ספגה מהלומה בידה במהלך השתלטות כוחות צה"ל על הספינה שבה שהתה. גראטי טוענת כי ספגה מכת חשמל שגרמה לה לחוש בחילה. על-פי גורמים אוסטרליים, היא קיבלה טיפול רפואי הולם בנמל אשדוד, עם ירידתה מהספינה. עיתונאי אירופי אחר שנעצר הוא מריו דמולין, כתב פרילנס שסיקר את המשט עבור ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" הגרמני. הנס כריסטיאן רוסלר, הכתב הקבוע של העיתון בישראל, מספר כי בסוף השבוע האחרון עוד הדפיס העיתון כתבה מאת דמולין על ההכנות האחרונות למסע. "הוא תיאר את המצב על הסיפון, שהיה די כאוטי, והוא כתב גם על הנסיונות התועמלניים של כמה מהאנשים, כמו צוות אל-גזירה", הוא אומר. להבדיל מחמישה גרמנים אחרים, ביניהם שני חברי פרלמנט, שהוטסו לברלין שעות אחדות לאחר מעצרם, דמולין הובל ככל הנראה אף הוא לבית-הכלא בבאר-שבע, שם שהה עד לגירושו. רוסלר לא היה יכול לספק מידע מעבר לכך על גורל עמיתו כיוון שלא היתה לו כל יכולת ליצור עימו קשר מרגע שכוחות צה"ל החרימו את הטלפון והמחשב של דמולין. לדברי רוסלר, מעצרו של דמולין צוין בעיתון, אם כי לא בהבלטה. "כשיש תשעה הרוגים, יש דברים חשובים יותר לדווח עליהם", הוא אומר ומוסיף: "אנחנו מקווים שהוא ישוחרר בקרוב וייתן עדות מיד ראשונה על מה שקרה, כיוון שזה מה שחסר לנו, סיפורים כאלה, כדי להבין מה באמת קרה ומה אולי השתבש בפעולה". רוסלר מתאר, כעיתונאים אחרים, את הבלבול ששרר ברשויות הישראליות ביום שני בבוקר, ומדגיש את הנזק שנגרם כתוצאה מהאיסור לבוא במגע עם העצורים. "זה מעט מעצבן", הוא אומר, "לחסום את הצד השני לחלוטין, ליצור בלק-אאוט שבו אינך יכול לראיין אנשים, לשאול מה קרה, מי ירה ראשון, מה ראית, מה שמעת. זה מתסכל מאוד אם אתה מנסה לקבל תמונה בהירה של מה שקרה. כדי לעשות עבודה עיתונאית טובה, תמיד עליך לשמוע את הצד השני ואינך יכול להסתמך רק על מקורות רשמיים". רוסלר מגלה הבנה לכך שבמצבים מסוימים מוטל איפול על מידע רגיש, אך לדבריו, "ככל שזה מתמשך, הדבר מעורר חשד שיש ניסיון להסתיר משהו, ניסיון לדכא הפצת מידע שאולי אינו נוח. ייתכן שהמסקנה תהיה דומה למה שאומר דובר צה"ל, אבל כדי להסיק זאת יש לדעת יותר". מנגד, אלסנדרו לוגרוסצינו, כתב סוכנות הידיעות האיטלקית ANSA, מדגיש כי המצב בישראל טוב יחסית. "אני יכול לעשות את עבודתי כאן", הוא אומר. "אני לא מכיר אף מדינה מושלמת בעולם, לכל מדינה יש בעיות משלה, אבל אני לא יכול להתלונן שלא נותנים לי לעבוד כאן. לפעמים יש אי-הבנות, בעיות ביורוקרטיות עם לשכת העיתונות הממשלתית, אבל בסך-הכל זו מדינה עם שלטון חוק, ולכן אם משהו לא מתנהל כפי שנדמה לנו שצריך, יש אפשרות לנסות לשנותו. מהבחינה הזו ביומיים האחרונים לא היו לנו בעיות מיוחדות בגלל המשט. אנו מכסים את הסיפור". אנריקה צימרמן, כתב רשת הטלוויזיה הספרדית אנטנה 3, אומר כי "ככתב של רשת ספרדית, העובדה שיש פה שלושה ספרדים עצורים ישר מבליטה את ההזדהות עם האנשים שבאונייה. ללא קשר לעובדה אם היו על הספינה בריונים אסלאמיסטים שעשו פרובוקציה או לא". אחד העצורים הללו הוא דוד סגרה, עיתונאי ספרדי שדיווח עבור ערוץ מוונצואלה בשם טלה-סור. "הוא נמצא כעת בשדה התעופה, בתא המעצר, בהמתנה לצאת מהארץ לאיסטנבול", מאשר צימרמן. צימרמן, המדווח זה שנים ארוכות מישראל, טוען כי באירוע הנוכחי הדוברים הישראלים לא עשו מאמץ כן לשכנע את העיתונאים הזרים בגרסה הישראלית. "יש לי תחושה לאורך כל הדרך שמדינת ישראל באירוע הזה בכלל ויתרה על דעת הקהל העולמית, ומתרכזת בניסיון להגביר את גל הפטריוטיות בתוך ישראל", הוא אומר. לא קיבלת עשרות מיילים וסרטונים מדובר צה"ל? "כן, אבל הכל נעשה כאילו מדובר בכישלון מראש. בכל קשר עם הרשויות קיבלת את הרושם שאין סיכוי ולכן מתרכזים בדעת הקהל הישראלית. תראה מה שדני איילון עשה במסיבת העיתונאים שכינס. באיזו שפה הוא דיבר. הוא דיבר בעברית כי הוא חושב על דעת הקהל הישראלית. הוא חושב על המצביעים של ישראל-ביתנו, הוא לא חשב על העולם באותו רגע ולכן הוא אפילו לא העלה על הדעת את האפשרות ליזום בעצמו הצהרה באנגלית, כשהוא יודע שיש כתבים זרים בחדר, כדי להגיע אליהם, כדי להפיץ טענות שבחלקן הן צודקות". עיתונאי זר אחד, המוצב דרך קבע בישראל, חווה על בשרו את גל הפטריוטיות הישראלי. מנהל תחנת אל-גזירה בישראל והכתב הראשי מטעמה במדינה, ואליד אל-עומרי, הותקף שלשום על-ידי מפגינים בעת שהתכונן לשידור. לדבריו, הגיע עם צוותו אל גבעה המשקיפה אל נמל אשדוד בבוקר יום שני, והתמקם שם לצד עשרות עיתונאים אחרים. לדבריו, עד מהרה הגיעו מפגינים שצעקו קללות לעברו. "בהתחלה היו נגד אל-גזירה, אחר-כך נגד כל מה שערבי וכל מה שהוא מוסלמי, ואז זה התקדם ובסוף הם היו נגד כל המדיה ונגד כל השמאלנים היהודים", הוא אומר. לבקשתו, שוטרים שהיו במקום תחמו אזור סביב צוות הצילום כדי למנוע מגע בין המפגינים לעיתונאי. אלא שבשעות הערב, כשחזר למקום מתדרוך שנערך בנמל אשדוד, פרצו המפגינים את אזור החיץ והיכו אותו. "התמקמתי באותו מקום שהייתי בו", הוא מספר. "פתאום, בזמן שאנחנו מכינים את עצמנו למהדורה של שעה שש, אני שומע אחד שמתחיל לצעוק, הנה הנה זה הכלב הגדול. "אני ממשיך, מחכה לשידור שלי מול המצלמה, ופתאום אני חוטף חבטה חזקה בבטן. לקחו את הפנס, פירקו אותו מהעמוד וזרקו אותו עלי, כשעוד היה חם. אז הבנתי שהמצב לא יכול להמשיך. מיד הפסקנו ואמרתי לצוות שלי לאסוף את הדברים". אל-עומרי הובהל לניידת השידור בחסות שוטרים שהיו באזור, תוך כדי שהוא חוטף מכות נוספות בראש ובגב. השוטרים, הוא אומר, לא חסמו את המכים, אלא עודדו אותו למהר לרוץ לניידת. נתקלת בעבר בגילויי אלימות בישראל? "בדרך כלל כשהיו פיגועים, אנשים היו כועסים וצועקים, אבל לא היו מכים. הייתי מבין את זה. אנשים כועסים על זה שיש קורבנות. הפעם המצב הפוך, ובכל זאת אנחנו חוטפים את המכות".

המשטרה מבקשת להסדיר בחקיקה שימוש במצלמות מתקדמות שיעקבו אחרי אזרחים ומודה שהיא "ערה לכך שמערכות הצילום יפגעו לאנשים בפרטיות" • בזמן שהעבריינים משתמשים כבר בטכנולוגיות מתקדמות, ומול החשש מאיסוף ושמירת מידע אקראי על אזרחים תמימים, יש שאלה אחת קשה שאנחנו נדרשים לשאול את עצמנו

תתארו לכם עולם שבו לאור התפתחויות טכנולוגיות מתוחכמות המשטרה תעשה שימוש במערכות צילום מיוחדות שיוכלו לנטר את המסלול שתצעדו בו מרגע יציאתכם מהבית ועד ההגעה ליעדכם. המצלמות, שירושתו במרחבים הציבוריים שבשכותנכם, יוכלו לזהות את הכובע שתחבשו לראשכם, או את הנעליים שתנעלו, לנתח את החפץ, לגבש, ולעבד את המידע לגביו בזמן אמת. יותר מכך, המידע לא רק ייקלט בזמן אמת, אלא יישמר במאגר נתונים סודי אליו יוכלו לגשת רשויות האכיפה השונות בכל זמן נתון. נשמע רחוק? במדינות רבות זה כבר קורה, וסיכוי גדול שבישראל זה יתחיל כבר השנה. כבר היום מפעילה המשטרה מערכת צילום בשם "עין הנץ" המבוססת על טכנולוגיית זיהוי לוחיות רישוי של רכבים, ומעבדת נתונים בזמן אמת באופן שמסייע לה להתמודד עם עברייני תנועה. אולם לאחרונה ביקשה המשטרה להסדיר בחקיקה גם הפעלה של מערכות צילום מתקדמות "זיהוי פריטים" במרחב הציבורי, שיצלמו אובייקטים שונים, יעבדו ויכניסו אותם למאגר מידע מתעדכן. השימוש המשטרתי במערכות הצילום המיוחדות יאפשר למערכות לספק התראה כאשר אדם נקלט בעדשות המצלמה בזמן אמת, או בדרך של בדיקה בדיעבד של צילומים שנקלטו במצלמות, וכך להתחקות אחר זהותם ומיקומם של חשודים בביצוע עבירות. ביכולתן של מערכות צילום אלה, לספר לא רק היכן ומתי שהה, אלא אף מה היו מעשיו של כל אדם שנתפס בעדשתן: עם מי נפגש, מה היו מחוות גופו, לאן הפנה מבטו וכיו"ב. וכל זאת, בלא ידיעתו, או הסכמתו. אמנם מטרת מערכות הצילום המיוחדות היא לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על הציבור, אולם בסופו של יום המצלמות הללו לא יאספו נתונים רק על פושעים או אפילו על חשודים. מבחינת סטטיסטית, רוב המידע שייאגר יהיה מידע על חפים מפשע, אזרחים עוברי אורח שנתפסו בעדשת המצלמה וכעת הפרטים שלהם שמורים במאגר מידע לפרק זמן חסוי. כמו כן בניגוד לחוקים אחרים הנוגעים לזכות הפרטיות, הרשות שתבקש לדלות את המידע מאותו המאגר לא תזדקק לצו בית משפט. "המשטרה ערה לכך שלמערכות יש פגיעה בפרטיות וההצעה היא פרי איזונים בין הצורך למנוע עבירות ולהציל חיי אדם לבין הצורך לשמור על הפרטיות", אמר סגן-ניצב גלעד בהט, נציג ממשטרת ישראל בדיון בוועדת הביטחון הלאומי שנערך בכנסת החודש. "המערכת אינה ייחודית לישראל ויש מספר רב של מדינות שעושות בה שימוש כמו ארצות הברית, בריטניה והולנד. יש מספר אנשים לא קטן שחבים את חייהם למערכת הזו. אם זה בעבירות שנמנעו, אנשים שנעצרו עם אקדח ביד למשימת חיסול וגם מקרים בהם אנשים נעדרים או בדרכם להתאבד, אז ניתן לאתר אותם במהירות". "החשש שלי הוא מפני גלישה ודרדור למדרון חלקלק", הבהירה ח"כ אפרת רייטן (העבודה) באותו הדיון. "אנחנו צריכים כולנו אינטרס להגיע לאיזונים כדי שלא נפגע. שנוכל לשמור על הביטחון האישי אבל עדיין להיות חלק מהמדינות הדמוקרטיות ששומרות על זכויות הפרט. יש פה אירוע שאנחנו מתייחסים לכלל מדינת ישראל כעבריינים בפוטנציה והם נכנסים למאגר מידע למרות שהם לא עשו כלום". "ח"כ רייטן אני אוריד קצת המחשש שלך, הדאגה הזאת מלווה גם אותי" ,השיב לה יו"ר הוועדה ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית). בהמשך אותו דיון הרים ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה) את הפלאפון שלו בחיוך משועשע: "רואים את זה?" שאל "ביום שהסכמנו ללכת עם הדבר הזה כל אחד מאיתנו ויתר על הפרטיות שלו לכל מיני גורמים, כולל מעקב על איפה היינו כמעט כל הזמן". משועשעים ככל שיהיו, נדמה היה שהנוכחים בחדר, נציגי הארגונים השונים וחברי הכנסת, לוקחים ברצינות את הסדרת השימוש במערכות הצילום באופן שישמור על האיזון העדין בין הצורך להגן על פרטיותו של האזרח לצורך לשמור על בטחונו האישי. יו"ר הוועדה עצמו ציין כי יתקיימו בנושא דיונים נוספים ומעמיקים בהמשך. לפני הדיון הגישו האגודה לזכויות האזרח והסנגוריה הציבורית חוות דעת שבהן הסתייגו מההצעה במתכונתה הנוכחית. "לא כל דבר שניתן לעשות גם ראוי לעשותו, ודאי לא כאשר מדובר בפעולה שלטונית", נכתב במסמך שהגישה האגודה לזכויות האזרח."מערכות צילום מיוחדות, ממש כמו זיהוי ביומטרי או השתלת רוגלות – הן טכנולוגיות מעקב המונים, שהשימוש בהן חייב להיעשות בזהירות, באופן מוגבל ביותר ותחת פיקוח פרלמנטרי, שיפוטי וציבורי. מן הראוי שהחוק יכלול את ההוראות הבאות: איסור על הקמת של מאגר מידע, המערכת תשמור נתוני מיקום ותנועה אך ורק של מי שנכללו ברשימת החשודים לצורך התראות זמן אמת. נתוני מיקום של כל היתר, מאות אלפי נהגים תמימים וחפים מכל חשד שצולמו ותועדו, יימחקו באופן מיידי, ממוכן ואוטומטי". בסנגוריה הציבורית הוסיפו כי "ניטור מקיף שכזה, יניב בהכרח ממצאים רבים בהרבה מיעדי החקירה שלשמה נאספו, באופן שיעמיק את הפגיעה בפרטיותו ובכבודו של הפרט, כאשר רוב המצולמים אינם מעורבים בפעילות עבריינית או אחרת המצדיקה זאת". אבל נדמה שיש כאן דיון מהותי יותר, לאיזון בין החשש מרשויות האכיפה לבין החשש מעבריינים שמסתובבים חופשי יש שאלה אחת קשה שאנחנו נדרשים לשאול את עצמנו בשביל לגבש עמדה על טיבן של מערכות הצילום – והיא עד כמה אנחנו סומכים על רשויות האכיפה שיגנו על המידע שלנו? עד כמה אנחנו סומכים על הרשויות שלא יעשו במאגר המידע שימוש רשלני שממנו ידלפו בטעות פרטי מידע כמוסים שלנו, או שימוש מסחרי לחברות גדולות שיבקשו לבחון נתוני מכירה, או אפילו שימוש שיסבך אותנו על לא עוול בכפינו בפלילים. מנגד עומדת הברירה לאפשר למשטרה להמשיך לפעול עם סמכויותיה בכלים שהוגדרו לה בחוק בפעם האחרונה בשנות ה-90 נגד עבריינים מתוחכמים שנעזרים בטכנולוגיית מתוחכמת של שנת 2023. אז מה עדיף? והאם ככה זה מרגיש בין הפטיש לסדן?

ילד הפלא של כותבי דור תש"ח, "דיימון ראניון הישראלי" ומעמודי התווך של "מעריב", מנחם תלמי, דיווח משדות הקרב, מהחצרות האחוריות של יפו ומן המטבחים

מנחם תלמי נמנה עם זן מיוחד של אנשי תקשורת: סופר-עיתונאי, ואולי נכון יותר לכתוב ולומר: עיתונאי-סופר, שכן רבים מספריו נכתבו בעקבות כתבותיו ומאמריו בעיתונות, לצד ספרים שנכתבו מלכתחילה ככאלה. תלמי נולד ב-1926 ברמת-גן, שהיתה אז יישוב חקלאי קטן. הוא עבר לתל-אביב ולמד בבית-החינוך לילדי עובדים. כשהיה בן 11 נפטרה אמו, והוא עבר ללמוד בבית-הספר החקלאי בן-שמן. אחד המורים הזכורים לו ביותר מבן-שמן הוא יזהר סמילנסקי (לימים הסופר ס יזהר), דמות נערצת על הילדים, שהוליך אותם בשבילי הארץ והיה מפקדם הראשון בהגנה, כשהיו בני 14. עם סיום הלימודים בבן-שמן הצטרף תלמי להכשרת פלמ"ח בקיבוץ מזרע והשתתף בפעולות שונות נגד הבריטים. לאחר כשנתיים הגיע לתל-אביב. נסיונו הבטחוני הביאו לחי"ש (חיל השדה של ההגנה) בעיר הגדולה. לאחר הורדת מעפילים שבה לקח חלק, העלה את חוויותיו על הכתב וב-1947 שלח סיפור ל"מבפנים", רבעון הקיבוץ-המאוחד. זה היה פרסומו הראשון. עם פרוץ מלחמת העצמאות נמנה עם ראשוני חטיבת גבעתי, השתתף בקרבות באזור תל-אביב והדרום ולאחר כמה שבועות נשלח עם חבריו לירושלים כ"תגבורת לשבועיים-שלושה", שהתארכו לחצי שנה. תלמי נטל חלק בקרבות רבים בירושלים ובדרך אליה. היו אלה קרבות קשים ומרובי אבידות. לאחר שנים, ברשימה בשם "תחושות שער הגיא", כתב: "שלום, שער הגיא. זה אני, מנחם תלמי מ-1948. זה אני מהמשוריין השלישי. היום על צדו, בין עצי האורן, גרוטאה דהויה [...] משוריין מספר שלוש זה אתה, לפני שמוקש רב עצמה העיף אותך מהכביש לתעלה ויצאת מכלל שימוש [...] שער הגיא הפסטורלי, לוהט ומתפוצץ [...] מזה עשרות שנים, בנוסעי לירושלים, בכניסה לשער הגיא, יורדת על ראשי עננה של זיכרון וכאב". בחודשי המלחמה הראשונים החל לכתוב ולפרסם סיפורים ורשימות בעיתונים, בעיקר ב"דבר", "על המשמר" ו"במחנה". סייע לו בכך אביו, העיתונאי, הסופר והמשורר אפרים תלמי, שפתח בפניו את הדלתות במערכות העיתונים. רוב רשימותיו וסיפוריו הראשונים עסקו בהווי המחתרת ובקרבות מלחמת העצמאות. "קבלת הפנים שלה זכיתי היתה כמו לילד פלא", אומר היום מנחם תלמי במבוכת-מה, מרום 86 שנותיו. עורכי עיתונים ושבועונים פנו אליו וביקשו שישלח להם את יצירותיו. אברהם שלונסקי הגדול זימן אותו לשיחת היכרות. דומה היה שהשיא הושג בגליונות יום שישי של העיתונים "דבר" ו"על המשמר" מה-5 במרץ 1948: בכל אחד מהם הופיע סיפור קרבי ארוך שלו. ב"דבר" התפרסם הסיפור "המוכתר שלנו", על הלחימה בירושלים, וב"על המשמר" (במוסף הספרותי "עתים") הסיפור "ארבעה כתלים", על הווי אסירי המחתרות בבית-כלא מנדטורי. באותה עת נחשב תלמי לאחד הסופרים הצעירים שנמנו עם מה שכונה לאחר מכן "דור תש"ח". הוא הוסיף את חתימתו לעצומה של הסופרים-הלוחמים שקראה תיגר על עצומה אחרת, שפירסמו הסופרים המבוגרים יותר, למען שלום-בית בין המחתרות. הצעירים שללו עמדה זאת וקבעו כי הארגונים הפורשים (אצ"ל ולח"י) הם "נגע פנימי המאיים עלינו מבית", וכי עם הקמתו הקרובה של צבא ההגנה – עליהם להתחסל. בין החותמים על הכרוז היו חיים גורי, יגאל מוסינזון, חיים פיינר (חפר), נתן שחם, נתן קליין (יונתן), וכאמור – מנחם תלמי. בתקופת המלחמה ומיד לאחריה השתתף בקביעות בקובצי סיפורים כגון "העמדה הקדמית" (בעריכת אביו, אפרים תלמי) ו"קשת סופרים", ילקוט לדברי ספרות של סופרים-חיילים (בעריכת משה שמיר). עם הסרת המצור מירושלים ירד תלמי לשפלה, קיבל דרגת קצונה והשתלב במערכת שבועון צה"ל, "במחנה". בעיתון זה הוא היה כתב צבאי והצטרף אל הכוחות הלוחמים בחלקה השני של מלחמת העצמאות, ולעתים אף הקדים אותם. כך קרה לו, לסופר נתן שחם שהצטרף אליו ולצלם בוריס כרמי, שבמסגרת מבצע "חירם" לשחרור הגליל באוקטובר 1948, הגיעו לכפר יארון והופתעו לקבל את כניעת הכפר מכומר מרוני ומלווהו הפלאח. רק לאחר כחצי שעה הגיע החלוץ של היחידה הצבאית שעליה הוטל להשתלט על הכפר. במסגרת תפקידו ב"במחנה" נשלח גם למחנות המעפילים בקפריסין, כדי לתאר את ההווי שם ערב עליית אחרוני המעפילים הכלואים לארץ. לאחר סיום שירותו ב"במחנה" כתב ב"דבר" וב"דבר השבוע" והחל לפרסם, בקצב גובר והולך, ספרים על המלחמה שהיתה, על בטחון ישראל, לקסיקונים ומדריכים, מהם שכתב בעצמו ומהם שכתב וערך יחד עם אביו. הוא אף היה סופר פורה לנוער וספריו, ביניהם "יחי האומץ", "הבחורים לא הכזיבו" ו"הכנופייה של חיימו", זכו לתפוצה גדולה. רוב ספריו לנוער פורסמו תחילה בהמשכים בשבועון "דבר לילדים" וזיכו אותו בפופולריות רבה בקרב הדור הצעיר. ב-1956 הוא הוזמן להצטרף למערכת "מעריב". ד"ר עזריאל קרליבך, מייסד העיתון ועורכו הראשון, זימן אותו לשיחה, ובסיומה אמר לו: "אתה יכול להתחיל לעבוד כבר מחר". תלמי היה אחד העיתונאים המרכזיים ב"מעריב" במשך כ-35 שנה. הוא נודע בכתבותיו שתיארו מקומות בארץ, אנשים ואירועים מסעירים לפני קום המדינה ולאחר מכן. על מאמריו וכתבותיו חתם בשמות שונים, ביניהם שמו המלא, מ סייר ומ אחי-דורון. "כתב משוטט", נהגו לכנותו, והוא לא הסתיר את אהבתו לסייר ברחבי הארץ ולכתוב על נופים ואנשים. לא תמיד כתב על אנשים ואירועים ב"זרם המרכזי" של חיי המדינה. הוא הרבה לתאר את "ישראל השנייה", ויחס מיוחד היה לו לעיר יפו, שנודעה בהווי שלה, בניחוחותיה המיוחדים, אך גם כעולמם של פושעים גדולים וקטנים. כתבותיו הצבעוניות על יפו, שעם השנים זכו לכינוי "תמונות יפואיות", היו מותג ממש – הן של תלמי והן של עיתונו, "מעריב". כינוסן בספרים (לא פחות משישה) והפיכתן לסדרת טלוויזיה בשלהי המאה הקודמת האדירו עוד יותר את שמו וקישרוהו קשר בל יינתק ליפו. שותפים נאמנים לו היו הציירים שאיירו את יצירותיו. ביניהם היו זאב (יעקב פרקש), שמואל כץ ויוסי שטרן. האיורים הופיעו הן בעיתונים והן לאחר מכן, בספרים. בשל כתיבתו המיוחדת, על התפר שבין ספרות לעיתונות, והתייחסותו לאנשים בשולי החברה ובעולם הפשע, הוא כונה לא אחת "דיימון ראניון הישראלי", על שמו של הסופר האמריקאי הנודע, שסיפוריו על אנשי השוליים בניו-יורק, בתרגומו המצוין של אליעזר כרמי, היו מקובלים מאוד בישראל של שנות ה-40 וה-50. אפיק עיתונאי נוסף נפתח לתלמי בלי משים. באחד הימים הוא התבקש לסעוד במסעדה ולכתוב את התרשמותו הקולינרית ב"מעריב". כך בא לעולם המדור "לאכול בחוץ", בחתימה שתחילה היתה חידה: מאו"ל. רק לאחר זמן התבררו ראשי התיבות: מנחם אוהב לאכול... במשך שנים היה תלמי מבקר המסעדות הפופולרי ביותר בישראל. ברשימותיו השבועיות הוא סקר מסעדות בכל רחבי הארץ, לרבות נידחות ביותר, בשפה צבעונית ולאו דווקא תוך התעמקות בסודות הבישול. כשתקפו אותו על שאינו "מבקר מסעדות מקצועי", נהג להשיב: "אני לא מבקר מסעדות, אלא סוקר מסעדות". בראיון איתו הסביר: "אני לא מבין באוכל ולא היו לי יומרות להיכנס לענייני האוכל. לא תיארתי את טיב הבשר, אם הוא מעושן מספיק, מופשר או טרי, כי אני לא טבח או שף". דוגמה לכתיבתו הקולינרית אפשר למצוא בפתיח לרשימה בשם "אצל חנה המבשלת", שפורסמה ב"מעריב" ב-8 במאי 1980. בתחילת הרשימה סיפר תלמי כי התכוון להגיע למסעדה במזרח ירושלים, אך בעת שעבר ברחוב יפו בעיר, "העניין התברר כאבוד. בכל פעם שאנו עוברים ליד מסעדה בשם חן, נופלת עלינו עייפות נוראה, הרעב קודח בבטננו, ואנו מוותרים על כל התוכניות ונכנסים למסעדה זו [...] [לגבי האוכל] הכי טוב להתייעץ עם גברת חנה זבולוני, שהיא אשפית המטבח [...]". במהלך שנותיו הארוכות ב"מעריב" היה תלמי חבר ההנהלה המצומצמת של העיתון ונמנה עם הצוות שבחר את העורך הראשי. הוא אף יסד כמה מהמגזינים של "מעריב", הממשיכים להופיע עד ימינו. בתחילת שנות ה-90 הגיע למסקנה שמיצה את עצמו ב"מעריב". הוכחה לפעילותו המאומצת בעיתון היא העובדה שלקראת סיום עבודתו קיבל חופשה של 14 חודשים, שכן מאז 1956 כמעט שלא יצא לחופשה. על שמו של תלמי רשומים אלפי כתבות, רשימות ומאמרים, רובם ב"מעריב". ברשומות הספרייה הלאומית מופיעים 79 כותרים מפרי עטו או עריכתו, מקצתם יחד עם אביו. זה כ-20 שנה שמנחם תלמי אינו כותב בעיתונים, אלא רק קורא אותם. העיתונות של היום אינה מוצאת חן בעיניו, ואשר למסעדות, הוא נהנה לסעוד בהן גם כיום, באומרו שחל שינוי מאז ימי מאו"ל: "כיום אנחנו הולכים לאכול עם הנכדים. הם מחליטים באיזו מסעדה נאכל, ואנחנו [הוא ורעייתו דליה] – משלמים".

הקוראים את רשמי הכתבים מכנס התקשורת בברצלונה צריכים לקחת בחשבון את הנתון הבא: זהות החברה המסחרית ששילמה עבור הנסיעה והשהות שלהם

תערוכת ברצלונה לתחום הסלולר והתקשורת נפתחת היום, ומיטב עיתונאי הטכנולוגיה של ישראל, כמו עיתונאים רבים אחרים בעולם, נמצאים שם כדי לכסות את האירוע. זו תערוכה גדולה שמצדיקה סיקור, ולא מכיסא במשרדי המערכת. המרחק הקצר מישראל לברצלונה הוא זרז נוסף לשליחת עיתונאים לסיקור התערוכה. זאת בניגוד לתערוכות אחרות, רחוקות הרבה יותר, כמו תערוכת CES בלאס-וגאס, שעלותה של שליחת כתב אליהן מכבידה יותר על כלי התקשורת. אלא שהקוראים חייבים להתחמש במנה של ביקורתיות בגישתם להררי הטקסטים שייכתבו מן התערוכה, ושיעסקו במוטורולה, נוקיה, אפל, גוגל, סמסונג ועוד. הסיבה פשוטה. למרות העלות הלא גדולה של שליחת כתב ומימון השהייה שלו בברצלונה – רוב מערכות התקשורת בישראל יעדיפו להסתמך על מימון של חברות תקשורת פרטיות שיש להן אינטרס ברור בסיקור. מה היה רצוי? הרצוי היה שכבר בדיווח הראשוני שלהם מהתערוכה, היו הכתבים מספרים במסגרת גילוי נאות על חשבון מי הם נסעו. כך הקוראים יידעו מראש על ניגודי אינטרסים מובנים שעשויים להיווצר. כיצד רצוי שהגילוי הנאות יתבצע? הדרך הטובה ביותר היא שהכתבים יפרטו מה שיותר. מי טס, באיזו מחלקה, באיזה מלון, אילו מתנות קיבל וכן הלאה. שאלה אחרת היא אם הגילוי הנאות צריך להתפרסם רק פעם אחת, פעמיים, או בכל ידיעה. הרי כל כתב יעביר עשרות דיווחים מברצלונה. אלא שככל שהתרשמתי עד כה, רק מקצת הכתבים טרחו להבהיר אפילו פעם אחת את שם החברה שמימנה את סיקורם. לעיתונים אין אינטרס ליידע את הקוראים שהכתב שלהם נמצא בכנס במימון חברה פרטית. למה? כי זה נראה לא טוב. כי הקוראים יעקמו את האף. האם אני מטיל ספק באתיקה של עיתונאי ארצנו? חד-משמעית לא. אני משוכנע מעל לכל ספק שמימון הנסיעה לא ישפיע על הדיווח שלהם, ובכל זאת אני חושב שגילוי נאות מתבקש. לפעמים מדובר בניגודי אינטרסים שיכולים להביא גם את האדם המוסרי ביותר לידי דילמה. האם לרכך את הביקורת המגיעה לחברה שבמקרה מימנה את נסיעתך? האם לתת ביטוי לחברה מתחרה לחברה שנסעת על חשבונה? מה המידה הנכונה של סיקור של חברה שנסעת על חשבונה? האם אפשר לא לכתוב בכלל על חברה שנסעת על חשבונה, אם לא מצאת אותה מספיק מעניינת? הבעיה הגדולה יותר היא לא אם כתב שנשלח מטעם חברה יתקשה למתוח עליה ביקורת בשל ניגוד אינטרסים מובנה, אלא אם יקדיש לה זמן על חשבון חברות אחרות. תערוכת ברצלונה היא תערוכה ענקית, עם מאות חברות ואלפי פיתוחים. כמה מהם ישראליים. את מי הכתבים יסקרו, מי יזכה לקבל חשיפה ופרסום ומי לא? הכתבים שנשלחים לתערוכה יודעים להבדיל בין טפל לעיקר, אבל הקוראים לעולם לא יידעו מה היו השיקולים של הכתב לסקר חברה זו או אחרת ובאיזה מינון. נסיעה של עיתונאים על חשבון מסוקרים מעוררת שאלות רבות, שאין לי עליהן הרבה תשובות. התשובה הטובה ביותר היתה אם מערכות העיתונים היו מממנות בעצמן את נסיעות הכתבים, כפי שנהוג ב"דה-מרקר". מאחר שלא זה המצב בכלי תקשורת רבים, על הקוראים להיות מודעים לכך ולסנן בהתאם את המידע המוגש אליהם. גיא גרימלנד הוא כתב ההייטק של "דה-מרקר"

"ידיעות אחרונות" מתגייס | "ישראל היום" מפזר אבקת פיות | יובל גורן מדווח מראשון-לציון

אתמול הדפיס "מעריב" בשערו את תמונת רגלו המגובסת של ראש הממשלה (צילום: אלכס קולומויסקי), אחרי שבמשך כמה שבועות עשו אנשי נתניהו מאמצים רבים למנוע ממראה נתניהו המגובס והמדדה על קביים מלהופיע בתקשורת (ולפי הכתבים הפוליטיים, אף ביטלו בשל כך את השתתפותו בכמה אירועים פומביים). אבל לא המסרים מ"מעריב" של נוחי דנקנר הם שמדאיגים את לשכת ראש הממשלה, אלא החזית שנפתחת מולו, שוב, ב"ידיעות אחרונות". "פלסנר בראיון לידיעות אחרונות: נתניהו ראש ממשלה מסוכן", נכתב מתחת לכותרת הראשית של העיתון. "שמיניסטים לקראת גיוס: נתניהו, אל תיכנע לחרדים", נכתב מעליה. "נתניהו, אם גם אתה כראש ממשלה תמשיך להיכנע לחרדים, אולי אתה תרוויח רווח פוליטי, אבל המדינה כולה תפסיד", נכתב בציטוט מודגש של "צעיר לפני גיוס" בכפולה הפותחת. "שמיניסטים קוראים לראש הממשלה: אל תיכנע ללחץ החרדי", נכתב בכותרת הגג שלה. "נתניהו הוא ראש ממשלה מסוכן", נכתב באותיות שמנות בכותרת של עמ 3. עמוד אחר מודפס תחת הכותרת "אי-אמון" (בנתניהו), צביקה ברוט מודיע כי ח"כ שלי יחימוביץ קוראת לפזר את הכנסת, טלי בן-עובדיה מותחת ביקורת על נתניהו שממשיך להעסיק את נתן אשל, ויובל קרני יודע לדווח על בעיות בקואליציה ("מרד בקדימה: 2 ח"כים פרשו מהקואליציה"). "נתניהו הונה אותי ובחר בחרדים", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "ידיעות", ציטוט של יו"ר קדימה שאול מופז (שמעולם לא השכיל להיכנס תחת כנפיו של אף בעל עיתון). לצד הכותרת הראשית נכתבו בתוך חותמת צהובה המלים "סוף הרומן". ההודעה היום של חיים רמון, מקורבו של המו"ל, הבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, כי הוא מתעתד להקים מפלגה חדשה, מסמנת אכן את סופו של הרומן קצר המועד בין מוזס לנתניהו. המלה "רומן" היא כמובן מוגזמת. למערכת היחסים שהתפתחה בשנה-שנתיים האחרונות בין העיתון החזק במדינה לבין ראש הממשלה שלה נכון יותר לקרוא "הפסקת אש" או "שלום קר". אם נדבוק במטפורות מעולם היחסים, הרי שמדובר בחזרה למגורים משותפים של שני בני זוג מכים. פרצי אלימות עדיין מתעוררים מדי פעם, אולם המשטרה וחפצים חדים אינם מעורבים. גם מההתפרצות העיתונאית הגדולה האחרונה שהזיקה לראש הממשלה ושבעלי הטבלואידים עודדו (על "מעריב" עבר תהליך זהה לזה שעבר על "ידיעות") – הסיקור המוטה של המחאה החברתית בקיץ שעבר – נעשה רברס גדול בחריקת צמיגים. ב-2011 ההתעוררות לסיקור המחאה החברתית, כמו המחאה עצמה, צמחה מלמטה, מהעיתונאים בשטח ומדרגי העריכה הזוטרים והבינוניים. אלו מלמעלה נתנו ללהבות לגבוה בין השאר בשל הסיכוי לפגוע בנתניהו, אולם הספין של לשכת ראש הממשלה, שהפנתה את האש מהפוליטיקאים לבעלי ההון, צנח על מצע דליק (באופן אירוני, רוב הדלק שהספיג אותו הגיע דווקא מ"דה-מרקר" של עמוס שוקן), הצליח מעל ומעבר, ובעלי הטבלואידים ציוו על השתקת הסיקור או שינוי גורף במגמתו. כעת נמצא הנשק החדש: לא מחאה חברתית שאפשר להפנות כלפי מפרסמים בתקשורת ובעלים של כלי תקשורת ושמעוררת עוינות בקרב חלקים מציבור הקוראים, אלא מטרה המשותפת לחילונים, דתיים, שמאלנים וימנים ושנואה רק על מי שאינו נמנה ממילא עם קהל הקוראים של עיתונות הטבלואידים הכללית: החרדים. למעשה, סוגיית הגיוס היא נשק יעיל עד כדי כך שהיא מכשירה אפילו את המחאה החברתית המשוקצת, שכזכור, "ידיעות אחרונות" הכריז לפני שבועיים בלבד ש"איבדה את הלגיטימיות": "תגבורת למחאה", נכתב בכותרת כיתוב תמונה בעמ 2. נראה בה איציק שמולי, ממנהיגי המחאה בשנה שעברה, ב"אוהל הפראיירים", מצהיר כי "בפיזורו את ועדת פלסנר בחר ראש הממשלה לוותר על החיילים, הצעירים, הסטודנטים, משלמי המסים והמילואימניקים". שמולי, בכך אין ספק, אינו פראייר. גם ב"ידיעות אחרונות" אין פראיירים. "גיוס לכולם" היא גם סיסמה שאי-אפשר להפנות כלפי בעלי הון, והיא גם תככב במרכז המצע של המפלגה החדשה שיקים חביב העיתון רמון (שהסיקור המוטה של הסתבכותו הפלילית היה אחד מרגעי השפל הבולטים של אנשי "ידיעות אחרונות"), יחד עם חביבת העיתון ויו"ר קדימה לשעבר ציפי לבני, ומי יודע, אולי נחזה גם באיחוד כוחות מתבקש עם יאיר לפיד, יו"ר מפלגת יש-עתיד הצעירה וכותב-כוכב של "ידיעות". זו תהיה מפלגת העתק-הדבק, מין שכפול של קדימה, שגם על הקמתה חתום רמון. בראשה יעמדו עבריין מורשע, פוליטיקאית כושלת ובעל טור בינוני – מפלגת האולסטארז של "ידיעות אחרונות". "הרב עובדיה: אם יוטלו סנקציות – ש"ס תפרוש", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "נתניהו ומופז ייפגשו היום כדי למנוע פרישת קדימה", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". "דו"ח – ומו"מ לפשרה", נכתב בכתב החידה שהוא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "כולם צריכים להתגייס כמונו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט של "שמיניסטים לקראת גיוס". "מופז באולטימטום לנתניהו: קבל את מסקנות ועדת פלסנר או שנפרוש", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". ב"הארץ" מקדישים עמוד שלם (רחב), עמ 4, לסיקור סוגיית הגיוס. "למרות הלחצים, ועדת פלסנר תפרסם הבוקר את החוק החלופי לגיוס חרדים", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית (יהונתן ליס, טלילה נשר וגילי כהן) מעל לתצלום של שמולי עם לובשי חולצות "צדק חברתי" ו"שירות לכולם". ליס מדווח בידיעה נפרדת על פרישת שני חברי קדימה מהקואליציה, יוסי שריד תוקף בחריפות אופיינית את נתניהו, ואלוף בן, עורכו הראשי של העיתון, קורא ליישם מודל של "צבא מקצועי". כלומר, להפוך את הפתרון על ראשו: להשוות את תנאי השירות של הציבור הכללי לאלו של החרדים. כרגיל, ב"ישראל היום" מסוקרת מציאות שונה מזו שמכירים קוראי יתר העיתונים. זו אינה מציאות של עימות, אלא של נסיונות פשרה; לא מציאות של מאבק וכניעה, אלא של הליכה יד ביד וקשתות בענן. כמובן, ככל שמדובר במציאות שבה ראש הממשלה נתניהו נמצא במוקד, או ביתר דיוק: על המוקד. "העמדות לא רחוקות", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת. "אחרי המשבר: חודשו המגעים בין הליכוד וקדימה", נכתב בכותרת הגג לראשית. "מבין כל חברי הוועדה: רק ח"כ פלסנר יחתום על המסקנות", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "נתניהו: נגיע לתוצאות", מבטיחה כותרת המשנה לידיעה המרכזית. "מי רוצה משבר עכשיו?", שואלת כותרת טור הפרשנות של מתי טוכפלד. בוודאי לא "ישראל היום". אגב, אם "ידיעות אחרונות" רציני בגישתו הרדיקלית כלפי סוגיית הגיוס, אם יש כיסוי לכותרות האגרסיביות שמודפסות בו ואם העורכים סבורים כי הפתרון הוא אכן "גיוס לכולם" ללא פשרות – מדוע העיתון נמנע מלקדם את העמדה הזו באופן מלא מעל דפיו? הרי גם המלצות ועדת פלסנר אינן דורשות גיוס מלא של צעירים חרדים בגיל גיוס, אלא מציעות ליישם גיוס חלקי בלבד תוך מתן הנחות והטבות מפליגות. לחברי הוועדה, ולרוב המומחים ואנשי הציבור שעוסקים בנושא (מכל קצוות הקשת), ברור כי "גיוס לכולם" היא סיסמה ריקה וכי המטרה היא גיוס חלקי שייושם בעדינות ולאורך זמן. עורכי "ידיעות אחרונות" יודעים להתלהם בכותרות, אולם אינם מעניקים גיבוי להתלהמות הזו באותיות הידיעות והמאמרים עצמם, כפי שהם יודעים לעשות בסוגיות אחרות. הקריאה לשוטרים צבאיים לפשוט על בני-ברק, הגם שהיא הביטוי המעשי המדויק ביותר לרוח שמנשבת מהעיתון, אינה נישאת מעל דפיו בפועל. ההתנהלות הזו רק מחזקת את ההרגשה כי יותר משמדובר בסיקור עיתונאי, או אפילו בקמפיין אידיאולוגי, מה שמונח לפנינו הוא מסע תעמולה פוליטי. "איך הוא נהיה כל-כך עשיר?", נכתב באותיות אדומות בכותרת כיתוב התמונה המרכזית על שער "הארץ". נראים בה מיט רומני, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, אשתו ובתו, כשהם מלקקים גלידה. לשונו של רומני שלוחה החוצה, ידו מונחת על רגליים עטויות מכנסיים קצרים. רומני "לקח שלשום פסק זמן מהקמפיין כדי לאכול גלידה עם אשתו ובתו" היא הפתיחה הטיפשית של הכיתוב (כאילו התצלום הזה אינו לב לבו של הקמפיין), הממשיך בתמצות ידיעה של נטשה מוזגוביה על "פרסומים אחרונים בתקשורת האמריקאית" שרומני "אינו רווה נחת מהם": המגזין "וניטי פייר" פירסם פרקים מספר חדש המתחקה אחר הדרכים שבהן צבר רומני את הונו, כרבע מיליארד דולר, לפי הערכות. גם ב"ידיעות אחרונות" לא מחמיצים את התצלום של רומני המלקק, והוא מודפס בעמ 28 לצד הכותרת "תעלולי הכסף של רומני". "תחקיר בארה"ב: מיט רומני השקיע עשרות מיליוני דולר במקלטי מס כמו איי קיימן וברמודה", נכתב בכותרת המשנה. "זה חוקי – אך נחשב בארה"ב להתנהגות מאוד לא פטריוטית. עוד בתחקיר: רומני גרם לפיטורי אלפי עובדים" (אורלי אזולאי). רומני מככב גם במדור החוץ של "מעריב". "רומני מצניע את דתו בדרך לבית-הלבן", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בכפולת העמודים 18–19. "בזמן שאזרחי ארה"ב מטילים ספק בהיותו של הנשיא אובמה נוצרי, מסרב המועמד הרפובליקאי לנשיאות להתייחס לשאלות על היותו מורמוני. החליפו את המלה מורמוני ביהודי, אומרים אנשי הקמפיין שלו, האם זו לא תהיה אנטישמיות?" (צח יוקד). ב"ישראל היום", שפטרונו, שלדון אלדסון, הוא גם תורם מרכזי של רומני, לא מתפרסם היום מדור חוץ, אולם עמ 23 מוקדש כולו לארה"ב: ידיעה אחת מבשרת על "חגיגת יום העצמאות של ארה"ב בבית שגרירה בישראל בהרצליה-פיתוח", וידיעה אחרת על "המתנדבת המסורה ביותר: סבתא מאמריקה". ללמדך שאין כמו הדוד מאמריקה. "כמה פעילים של המחאה החברתית, בהם דפני ליף, הגיעו אמש לגן הציבורי גן העיר בראשון-לציון וניסו להקים במקום מאהל מחאה", מדווח יובל גורן בידיעה בתחתית עמ 14 של "מעריב". "פקחי העירייה, שהגיעו למקום בליווי כוח השיטור העירוני, ניסו למנוע זאת מהם על-ידי הפעלת ממטרות הממוקמות בסמוך. לאחר שהפעילים בכל זאת הקימו אוהל במקום, הפקחים רשמו לאחד מהם דו"ח על סך 320 שקל. הפקחים אף הפנו את תשומת לבם של הפעילים לתוספת חדשה לשלט המוצב בחזית הגן, שנוספה רק אתמול בבוקר, ובה נכתב: לא ידרוך אדם, לא יטפס ולא יורשה לדרוך או לטפס על הדשא, צמח או מקום נטיעות. תוספת זו גרמה לכמה הורים וילדים ששיחקו במקום לגשת לפקחים ולברר אם בכך גם הם וילדיהם עוברים על החוק". "ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "ההשתתפות של החרדים והערבים בכלכלה לא פחות חשובה מגיוס לצבא", נכתב בכותרת הגג, וכותרת המשנה מפרטת: "קצב הגידול של האוכלוסייה העובדת בעשור האחרון עמד על 2.3%. בעשור הבא הוא ייחתך בחצי. זה בלי החרדים והערבים, שתורמים פחות למגזר היצרני וחלקם באוכלוסייה צפוי לגדול משמעותית. פרופ ערן ישיב: אנחנו בפני בעיה מאקרו-כלכלית שאין לה דוגמה בעולם המערבי". "התחרות בסלולר לא פתרה את שערוריית מחירי הגלישה בחו"ל", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "מופז: מחר יום הדין", נכתב בזו של "גלובס". "דני דנקנר התערב, והחוב של מהנדס עיריית ירושלים לבנק הספנות קוצץ", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "ש"ד: שיחדתי את מהנדס העיר לבקשתו של אולמרט", נכתב בכותרת דיווח של נועם שרביט ב"מעריב". "עד המדינה בפרשת הולילנד: השוחד: תרומות ליד-שרה", נכתב בכותרות ידיעה של יורם ירקוני ב"ידיעות אחרונות". ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום אינסרט פרסומי מנוילן של הקו-אופ, רשת הסופרמרקטים המתחרה בשופרסל, שבשליטת נוחי דנקנר. ב"ישראל היום" מקדישים חלק מהשער וידיעה בעמודים הפנימיים למסיבות חוף שעורך העיתון, שבהן הוא מחלק למשתתפים כדורים מתנפחים ממותגים. המשבצת לצד הלוגו על שער "מעריב" מוקדשת לקידום "מבצע הקיץ הגדול של מעריב" (מטקות תמורת "נקודות"). רועי ברק ולי-אור אברבך מדווחים על קיצוצים נוספים בקבוצת "מעריב". "האם ייתכן שמישהו בצמרת הממשלה מנסה להסתיר את דו"ח ועדת לוי?", שואל נדב העצני, התווה תיאוריית קונספירציה סביב תת-הסיקור להגשת מסקנות ועדה בראשותו של שופט העליון לשעבר אדמונד לוי, שהוקמה כדי לבחון את סוגיית המאחזים בשטחים וסיימה את עבודתה "לפני כעשרה ימים". ובכן, כנראה שלא מנסים להסתיר, כלומר, לפחות לא בצמרת הממשלה. "חשיפה", נכתב בלוגו (נדיר) לצד כותרת על שער "ישראל היום": "השופט אדמונד לוי בדו"ח מיוחד: לישראלים זכות להתיישב ברחבי יו"ש – אבל על הממשלה והמתיישבים לעשות זאת במסגרת החוק". ולילך סיגן כותבת ב"מעריב": "שוב אנו מתמודדים עם השאלה: מי יכול להיות ראש הממשלה במקום ביבי? אויש, בעצם אין לנו אלטרנטיבה אמיתית. ומצד שני, האם הבעיה היא שאין אלטרנטיבה או שמא יש דווקא יותר מדי?".

הכתבים המדיניים הם אנשים חרוצים, ועל-פי רוב מפוכחים ביותר, אולם בנושאי חוץ, ובפרט בנושאי אזורנו, הם הופכים לא פעם לדוברים מטעם

פזמון אנגלי מסוף המאה הקודמת מזדמר לו כך: עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעיתYou do not have to bribe or twist the arm of the British journalist considering what he will do unasked there is no reason to אני נזכר בו לא אחת כשאני קורא בעמוד הראשון או השני בעיתון, את דיווחי הכתבים המדיניים, בעיקר במה שנוגע לארצות השכנות. הנה ב-22 בנובמבר נתן ראש הממשלה נתניהו ראיון ארוך לארי שביט (מוסף "הארץ") ובו פרט את תפיסתו לגבי אזורנו. הוא מתבונן, לדבריו, "באורח אובייקטיבי במה שמתרחש שם","בצורה הרבה יותר מאוזנת ושקולה" מאשר קודמיו. במצרים, למשל, גילה נתניהו ש"אין די יציבות ביחסן של האליטות המובילות לישראל, ולכך מתווספת העובדה שהיום בשכבות מצריות חשובות מתפשטת תופעה ניאו-נאצרית". נתניהו אמר ועוזריו מפרשנים ומחזקים את טיעוניו. בשבועיים שלאחר מכן דיווחו הכתבים המדיניים בעיתונים וברדיו על גל ניאו-נאצריסטי גואה במצרים וזאת בהסתמך על "מקור בכיר" (או "מקורות" או "מקור בכיר מאד") בלשכת ראש הממשלה. החרו החזיקו אחריהם הכתבים המדיניים של שני ערוצי הטלוויזיה - מחויטים מעונבים ורציניים - שדיקלמו את הממצא הזה כמביאים ידיעה מרעישה. וכמובן, לא רק מרעישה אלא מוצקה ומוסמכת; כאילו יש מקור מודיעיני, איזשהו "גרון עמוק", המדווח לראש ממשלתנו על כך. מוזר, אמרתי בלבי. הלוא מדובר לכל היותר בהערכה בדבר זרמים מדיניים ואידיאולוגיים. ודאי יבואו הפרשנים לעניינים ערביים ויסבירו לנו למה הכוונה. אולם הללו מילאו פיהם מים. כמי שעוקב בעצמו אחרי זרמים מעין אלה לא הבחנתי כלל בהתפתחות כזו במצרים. להיפך, נראה היה לי שאחיזתם של רעיונות נאצריסטיים בציבור המצרי היא קלושה. באחרונה נעשה אומנם ניסיון להקים מפלגה בשם "אוקטובר" המתאפיינת ברטוריקה נאצריסטית ובעוינות לישראל. אך המפלגה עדיין לא קיבלה מעמד חוקי, אין בה אישים בולטים והשפעתה דלה. צפיתי שיאירו הפרשנים את עיניי, ולשווא. איור: ירמי פינקוס בעוד אלו שותקים, נעו-זעו הכתבים המדיניים במרץ רב בכל מהלך חודש דצמבר 96 ובראשית ינואר 97. הם הכריזו חגיגית, מפי "מקורות בכירים" כנ"ל שהניאו-נאצריזם הזה מסביר את פעילותה העוינת של מצרים במהלך המו"מ על חברון: מצרים הניאו-נאצריסטית מפעילה לחץ על עראפת שיקשיח את עמדתו במו"מ; הוא כבר התרכך אך היא, הנוקשה, "מפעילה עליו מכבש לחצים" שלא לחתום כדי לשמר את "מנהיגותה בעולם הערבי". איך קשורים כל הטיעונים הללו זה לזה - סתמו כתבינו ולא פירשו. אילו לחצים יכולה מצרים להפעיל? כלום עראפת תלוי בה כספית? כלום זקוק הוא היום, אחרי תמרונו המזהיר בפרשת מנהרת הכותל, ללחצה בזירה הבינלאומית? איזה רווח תפיק מצרים מעצירת תהליך השלום? ואולי מוסברים תמרוניה של מצרים במשהו אחר: ברצון להופיע (להופיע ולאו דווקא להיות) בתור המוציא והמביא בעולם ערבי שהוא מפולג כפי שלא היה מעודו? הרי תרגילי תיווך מקנים למבצעים יוקרה, כדרך שניסתה מצרים להפיק בו-בזמן על-ידי תיווך בסכסוך קטאר-בחריין ובסכסוך סודאן-אריתריאה? לא לשאלות הנ"ל ולא להסבר החלופי ניתנה תשובה. כתבינו המדיניים המשיכו לטחון מים רותחים ולהעלות את הטמפרטורה של יחסי ישראל-מצרים, בדיוק כפי שהתכוונו כנראה אותם מקורות עלומים בלשכת ראש הממשלה. הכתבים המדיניים הם אנשים חרוצים, ועל פי רוב מפוכחים ביותר במה שנוגע לנושאים קואליציוניים ופנים-מפלגתיים וקשה להוכיחם שולל. אולם בנושאי חוץ, ובפרט בנושאי אזורנו, הם הופכים לא פעם לדוברים מטעם. לא שהדבר אינו קורה אף בשאלות פנים. בימי ממשלת "האחדות הלאומית" של שנות השמונים, במהלך אחד המשברים העונתיים בין ראש הממשלה פרס לשר שרון, הייתי עד למחזה הבא: המשבר הגיע לשיאו בשעות אחה"צ; כשהגיע מועד מהדורת יומן חדשות ברדיו היה כתב מדיני אחד ישוב על מכתבתו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בלשכתו, והוא מדווח לאומה בשידור ישיר על המשבר המחריף. את הדיווח ליחשש לו המנכ"ל שהיה עומד על ידו, ופעמים אף רושם לו מידע על דף נייר שהחזיק לנגד עיניו. לולא ראיתי במו עיני הייתי חושב שזהו מערכון של החרצופים. בנושאי פנים אין זה חזון נפרץ. אך בנושאים מזרח-תיכוניים הוא לחם חוק: מגוזמאות על ערכו של עוד ביקור חשאי ומיוחצן של שמעון פרס במרוקו ועד לחשיפת הניאו-נאצריזם שונא-ישראל בימי נתניהו. שתיקתם של הכתבים/פרשנים המזרח תיכוניים ו/או פיגורם בדיווח רק מחמירים את מצב העניינים. זו תופעה מוזרה, מפני שמדובר בעיתונאים משכילים, מיומנים ואיכותיים. כנראה שלחץ האירועים השוטפים בסכסוך הישראלי-ערבי כה רב שאין הפרשנים מתפנים להתבונן בתהליכים וזרמים ובעיקר כשאלו אינם נוגעים ישירות לסכסוך; ויתכן שגם העורכים תורמים לכך: הם מנחשים (אולי בצדק) שקוראיהם מתעניינים באזור רק באספקלריה של הסכסוך ומסיקים מכך שמידע אחר אין טעם להעביר להם. העורך לא יאיץ, איפוא, בכתב/פרשן (ו/או יתגמל אותו) אם יעסוק בזוטות כאלו. מדובר בזוטות כמו השאלה אם ניאו-נאצריזם עולה במצרים; שאלה שאי אפשר לעסוק בה אם אין מתבוננים בנושאים אחרים המרעישים שם את הוויכוח הציבורי: למשל, השאלה מדוע מפגרת מצרים כלכלית בהשוואה לדרום קוריאה, שהתל"ג לנפש שלה היה ב-1950 שני שלישים מזה של מצרים ואילו כיום הוא פי שבעה? ומדוע דרום קוריאה עושה צעדים נועזים יותר בכיוון של דמוקרטיזציה, בעוד מצרים נסוגה לאחור תחת השלטון הסמכותי והשמרני של מובארכ? או מדוע תומך המשטר לאחרונה בצנזורה על סרטים, ספרים ומחזות שמפעילה אלאזהאר? לכל אלה אין לנאצריסטים (או לניאו-נאצריסטים) כל תשובות, והדבר מסביר את עליבות מעמדם. אבל יש ויש תשובות מעניינות לליברלים ול"אחים המוסלמים". ותשובות אלה, כמובן, קשורות בדרך כלשהי לעמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. אלא שעל כל זאת לא שמענו. כפי שכמעט לא שמענו (זולת מאמר יפה של יוסף אלגזי ב"הארץ") על הויכוח החשוב בנושא "המזרח תיכוניות" המסעיר פובליציסטים, אקדמאים ואנשי עסקים מצריים מאז 94, כמעין תגובה לאתגר שזרק להם שמעון פרס בספרו. אם נחזור לפרשת בועת הסבון של "הניאו-נאצריזם הגואה" ו"הלחץ המצרי על עראפת", הרי שבסופו של דבר ניצל כבודה של התקשורת על-ידי צבי בראל ודני רובינשטיין ב"הארץ" (10 ו-17 בינואר 1997). ניצל כבודה, אך באיחור ולא בלי שנגרמו, נזקים במה שנוגע לתפישות הציבור הישראלי את מצרים. בראל, שהיה בביקור בקהיר, דיווח על ויכוח ציבורי בו פתחו פובליציסטים התומכים בדיאלוג עם האליטות הישראליות ובסילוק מכשולים מדרך הנורמליזציה וכן על ויכוח בשאלת מנהיגותו חסרת ההשראה של מובארכ שעורר מחזה מצליח. ויכוחים מעניינים וחשובים - ואין בהם אף שמץ של ניאו-נאצריזם. להיפך, עולה מהם דימוי חיובי של ישראל הקונה לו שביתה לפחות מאז רצח רבין (הצרה היא, שעל קיומם של ויכוחים אלה אפשר היה לעמוד מן העיתונות המצרית מזה חודשים ארוכים, וחבל שצריך היה לחכות למסע לקהיר כדי לעמוד על כך). בראל ורובינשטיין העלו, הן מפי מקורות ישראליים בקהיר והן מפי פלסטינים, סימני שאלה גדולים לגבי "מכבש הלחצים המצרי" על ערפאת. מצרים נתגלתה להם כמעין "קיביצער" המנסה להרוויח יותר מסגירת פערים אחרונים בהסדר ההולך ומתרקם, ממש בדומה ל"קיביצער" השני, החביב יותר על ישראל, הלוא הוא ירדן. ומסתבר שערפאת הוא שגייס תמיכה מצרית-ירדנית כדי לחזק את ידיו במו"מ עם הפרטנר החדש העיקרי להסכם אוסלו – ארצות-הברית. הפזמון שבו פתחתי את דברי נכון הוא (בשינוי שם התואר מ"בריטי" ל "ישראלי") לגבי כתבים מדיניים; פחות מזה לגבי פרשנים מזרח תיכוניים. פחות, אבל לא במידה הראויה. עמנואל סיון הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית גיליון 7, פברואר 1997 פזמון אנגלי מסוף המאה הקודמת מזדמר לו כך: You do not have to bribe or twist the arm of the British journalist considering what he will do unasked there is no reason to אני נזכר בו לא אחת כשאני קורא בעמוד הראשון או השני בעיתון, את דיווחי הכתבים המדיניים, בעיקר במה שנוגע לארצות השכנות. הנה ב-22 בנובמבר נתן ראש הממשלה נתניהו ראיון ארוך לארי שביט (מוסף "הארץ") ובו פרט את תפיסתו לגבי אזורנו. הוא מתבונן, לדבריו, "באורח אובייקטיבי במה שמתרחש שם","בצורה הרבה יותר מאוזנת ושקולה" מאשר קודמיו. במצרים, למשל, גילה נתניהו ש"אין די יציבות ביחסן של האליטות המובילות לישראל, ולכך מתווספת העובדה שהיום בשכבות מצריות חשובות מתפשטת תופעה ניאו-נאצרית". נתניהו אמר ועוזריו מפרשנים ומחזקים את טיעוניו. בשבועיים שלאחר מכן דיווחו הכתבים המדיניים בעיתונים וברדיו על גל ניאו-נאצריסטי גואה במצרים וזאת בהסתמך על "מקור בכיר" (או "מקורות" או "מקור בכיר מאד") בלשכת ראש הממשלה. החרו החזיקו אחריהם הכתבים המדיניים של שני ערוצי הטלוויזיה - מחויטים מעונבים ורציניים - שדיקלמו את הממצא הזה כמביאים ידיעה מרעישה. וכמובן, לא רק מרעישה אלא מוצקה ומוסמכת; כאילו יש מקור מודיעיני, איזשהו "גרון עמוק", המדווח לראש ממשלתנו על כך. מוזר, אמרתי בלבי. הלוא מדובר לכל היותר בהערכה בדבר זרמים מדיניים ואידיאולוגיים. ודאי יבואו הפרשנים לעניינים ערביים ויסבירו לנו למה הכוונה. אולם הללו מילאו פיהם מים. כמי שעוקב בעצמו אחרי זרמים מעין אלה לא הבחנתי כלל בהתפתחות כזו במצרים. להיפך, נראה היה לי שאחיזתם של רעיונות נאצריסטיים בציבור המצרי היא קלושה. באחרונה נעשה אומנם ניסיון להקים מפלגה בשם "אוקטובר" המתאפיינת ברטוריקה נאצריסטית ובעוינות לישראל. אך המפלגה עדיין לא קיבלה מעמד חוקי, אין בה אישים בולטים והשפעתה דלה. צפיתי שיאירו הפרשנים את עיניי, ולשווא. בעוד אלו שותקים, נעו-זעו הכתבים המדיניים במרץ רב בכל מהלך חודש דצמבר 96 ובראשית ינואר 97. הם הכריזו חגיגית, מפי "מקורות בכירים" כנ"ל שהניאו-נאצריזם הזה מסביר את פעילותה העוינת של מצרים במהלך המו"מ על חברון: מצרים הניאו-נאצריסטית מפעילה לחץ על עראפת שיקשיח את עמדתו במו"מ; הוא כבר התרכך אך היא, הנוקשה, "מפעילה עליו מכבש לחצים" שלא לחתום כדי לשמר את "מנהיגותה בעולם הערבי". איך קשורים כל הטיעונים הללו זה לזה - סתמו כתבינו ולא פירשו. אילו לחצים יכולה מצרים להפעיל? כלום עראפת תלוי בה כספית? כלום זקוק הוא היום, אחרי תמרונו המזהיר בפרשת מנהרת הכותל, ללחצה בזירה הבינלאומית? איזה רווח תפיק מצרים מעצירת תהליך השלום? ואולי מוסברים תמרוניה של מצרים במשהו אחר: ברצון להופיע (להופיע ולאו דווקא להיות) בתור המוציא והמביא בעולם ערבי שהוא מפולג כפי שלא היה מעודו? הרי תרגילי תיווך מקנים למבצעים יוקרה, כדרך שניסתה מצרים להפיק בו-בזמן על-ידי תיווך בסכסוך קטאר-בחריין ובסכסוך סודאן-אריתריאה? לא לשאלות הנ"ל ולא להסבר החלופי ניתנה תשובה. כתבינו המדיניים המשיכו לטחון מים רותחים ולהעלות את הטמפרטורה של יחסי ישראל-מצרים, בדיוק כפי שהתכוונו כנראה אותם מקורות עלומים בלשכת ראש הממשלה. הכתבים המדיניים הם אנשים חרוצים, ועל פי רוב מפוכחים ביותר במה שנוגע לנושאים קואליציוניים ופנים-מפלגתיים וקשה להוכיחם שולל. אולם בנושאי חוץ, ובפרט בנושאי אזורנו, הם הופכים לא פעם לדוברים מטעם. לא שהדבר אינו קורה אף בשאלות פנים. בימי ממשלת "האחדות הלאומית" של שנות השמונים, במהלך אחד המשברים העונתיים בין ראש הממשלה פרס לשר שרון, הייתי עד למחזה הבא: המשבר הגיע לשיאו בשעות אחה"צ; כשהגיע מועד מהדורת יומן חדשות ברדיו היה כתב מדיני אחד ישוב על מכתבתו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בלשכתו, והוא מדווח לאומה בשידור ישיר על המשבר המחריף. את הדיווח ליחשש לו המנכ"ל שהיה עומד על ידו, ופעמים אף רושם לו מידע על דף נייר שהחזיק לנגד עיניו. לולא ראיתי במו עיני הייתי חושב שזהו מערכון של החרצופים. בנושאי פנים אין זה חזון נפרץ. אך בנושאים מזרח-תיכוניים הוא לחם חוק: מגוזמאות על ערכו של עוד ביקור חשאי ומיוחצן של שמעון פרס במרוקו ועד לחשיפת הניאו-נאצריזם שונא-ישראל בימי נתניהו. שתיקתם של הכתבים/פרשנים המזרח תיכוניים ו/או פיגורם בדיווח רק מחמירים את מצב העניינים. זו תופעה מוזרה, מפני שמדובר בעיתונאים משכילים, מיומנים ואיכותיים. כנראה שלחץ האירועים השוטפים בסכסוך הישראלי-ערבי כה רב שאין הפרשנים מתפנים להתבונן בתהליכים וזרמים ובעיקר כשאלו אינם נוגעים ישירות לסכסוך; ויתכן שגם העורכים תורמים לכך: הם מנחשים (אולי בצדק) שקוראיהם מתעניינים באזור רק באספקלריה של הסכסוך ומסיקים מכך שמידע אחר אין טעם להעביר להם. העורך לא יאיץ, איפוא, בכתב/פרשן (ו/או יתגמל אותו) אם יעסוק בזוטות כאלו. מדובר בזוטות כמו השאלה אם ניאו-נאצריזם עולה במצרים; שאלה שאי אפשר לעסוק בה אם אין מתבוננים בנושאים אחרים המרעישים שם את הוויכוח הציבורי: למשל, השאלה מדוע מפגרת מצרים כלכלית בהשוואה לדרום קוריאה, שהתל"ג לנפש שלה היה ב-1950 שני שלישים מזה של מצרים ואילו כיום הוא פי שבעה? ומדוע דרום קוריאה עושה צעדים נועזים יותר בכיוון של דמוקרטיזציה, בעוד מצרים נסוגה לאחור תחת השלטון הסמכותי והשמרני של מובארכ? או מדוע תומך המשטר לאחרונה בצנזורה על סרטים, ספרים ומחזות שמפעילה אלאזהאר? לכל אלה אין לנאצריסטים (או לניאו-נאצריסטים) כל תשובות, והדבר מסביר את עליבות מעמדם. אבל יש ויש תשובות מעניינות לליברלים ול"אחים המוסלמים". ותשובות אלה, כמובן, קשורות בדרך כלשהי לעמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. אלא שעל כל זאת לא שמענו. כפי שכמעט לא שמענו (זולת מאמר יפה של יוסף אלגזי ב"הארץ") על הויכוח החשוב בנושא "המזרח תיכוניות" המסעיר פובליציסטים, אקדמאים ואנשי עסקים מצריים מאז 94, כמעין תגובה לאתגר שזרק להם שמעון פרס בספרו. אם נחזור לפרשת בועת הסבון של "הניאו-נאצריזם הגואה" ו"הלחץ המצרי על עראפת", הרי שבסופו של דבר ניצל כבודה של התקשורת על-ידי צבי בראל ודני רובינשטיין ב"הארץ" (10 ו-17 בינואר 1997). ניצל כבודה, אך באיחור ולא בלי שנגרמו, נזקים במה שנוגע לתפישות הציבור הישראלי את מצרים. בראל, שהיה בביקור בקהיר, דיווח על ויכוח ציבורי בו פתחו פובליציסטים התומכים בדיאלוג עם האליטות הישראליות ובסילוק מכשולים מדרך הנורמליזציה וכן על ויכוח בשאלת מנהיגותו חסרת ההשראה של מובארכ שעורר מחזה מצליח. ויכוחים מעניינים וחשובים - ואין בהם אף שמץ של ניאו-נאצריזם. להיפך, עולה מהם דימוי חיובי של ישראל הקונה לו שביתה לפחות מאז רצח רבין (הצרה היא, שעל קיומם של ויכוחים אלה אפשר היה לעמוד מן העיתונות המצרית מזה חודשים ארוכים, וחבל שצריך היה לחכות למסע לקהיר כדי לעמוד על כך). בראל ורובינשטיין העלו, הן מפי מקורות ישראליים בקהיר והן מפי פלסטינים, סימני שאלה גדולים לגבי "מכבש הלחצים המצרי" על ערפאת. מצרים נתגלתה להם כמעין "קיביצער" המנסה להרוויח יותר מסגירת פערים אחרונים בהסדר ההולך ומתרקם, ממש בדומה ל"קיביצער" השני, החביב יותר על ישראל, הלוא הוא ירדן. ומסתבר שערפאת הוא שגייס תמיכה מצרית-ירדנית כדי לחזק את ידיו במו"מ עם הפרטנר החדש העיקרי להסכם אוסלו – ארצות-הברית. הפזמון שבו פתחתי את דברי נכון הוא (בשינוי שם התואר מ"בריטי" ל "ישראלי") לגבי כתבים מדיניים; פחות מזה לגבי פרשנים מזרח תיכוניים. פחות, אבל לא במידה הראויה. עמנואל סיון הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית גיליון 7, פברואר 1997

מקפסולות אספרסו ועד שיעורי אנגלית באלפי שקלים: כך ניצלו השנה הח"כים את תקציבם לקשר עם הציבור

לחבר כנסת מותר להוציא עשרות אלפי שקלים בשנה כדי לשמור על קשר עם הציבור. הרכישות לרוב הגיוניות ונחוצות לשמירה על קשר עם הציבור. אולם התקציב המתפרסם רק שקוף למחצה. הכנסת למעשה כופה על המנתחים להיות פופוליסטיים: בדו"ח שמתפרסם מדי שנה מופיעות רק הקטגוריות – ללא פירוט או חשבוניות. כתוצאה ניתוחי ההוצאות בתקשורת – שטחיים. הכתבות השנתיות – בהן גם אני חטאתי – מתמקדות בשורה התחתונה: אלופי ההוצאות. אלא שהודות לסיוע של "התנועה לחופש המידע" והאקטיביסט יוגב שרביט הצלחנו לשים את היד על ההוצאות המפורטות בשנתיים האחרונות. עכשיו אפשר לראות לאן בדיוק הולך הכסף. עיצוב ברושורים, סטטוסים בפייסבוק, מקורבים ומגנטים לספירת העומר – זאת הקופה הקטנה של חברי הכנסת – ושקיפות יכולה לשכלל אותה. אז דבר ראשון כולכם מוזמנים לעיין בהוצאות המפורטות של 2014 לראשונה אי פעם (כאן). בנוסף תוכלו לקרוא למטה כמה הוצאות מעניינות ששלפנו מהדוח האחרון לאחר שהכנסת עשתה לנו את המוות והביאה לנו אותו בצורה לא קריאה. רק קריאת הקבלות עצמן יכול לתת ערך כלשהו לבדיקה הזו. קשרים בין הספקים לח"כים, ניתוחים על הוצאות לפי מועדים וכיו"ב – זה הערך המוסף של שקיפות. הצגת השיאנים מנגד (כפי שהתקשורת המוסדית נאלצת לעשות) עושה חטא לחברי הכנסת ומייצרת כתבות פופוליסטיות שפוגעות באמון הציבור בממשל שלא בצדק. כ-6840 קבלות הגישו חברי הכנסת ב-2014 לחשבות הכנסת בבקשה לקבל החזרים כספיים. מהקבלות עצמם (שכאמור למרבה הצער לא מתפרסמות) ניתן לראות שחברי הכנסת חובבים במיוחד את מועדי ישראל ורואים בהם הזדמנות מעולה לשמירה על קשר. ישראל אייכלר רכש מגנטים לספירת העומר ב -4543 שקל. על לוחות שנה שילם 4200 שקל. יו"ר ועדת הכספים משה גפני הדפיס ברכות שנה טובה ב 7,552 שקל. גילה גמליאל קנתה לוחות שנה ומעטפות בכמעט 16 אלף שקל. מאיר פרוש הדפיס את לוח השנה הדף היומי בכ-7434 שקל. מירי רגב הדפיסה לוחות שנה ב 11,269 שקל וגלויות מיוחדות לפסח ב-2360 שקל. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי עיצבה ברושורים בכ-3300 שקל וקנתה פרוספקטים ומעטפות בכ-5581 שקל. חוטובלי גם קנתה תמונה מפלאש 90 בכ- 590 שקל, אגב לדובר שלה אין מושג באיזו תמונה מדובר. על עיצוב פלאייר לחוטובלי שילמנו למעצבת שפרה ארליך 1900 שקל. עוד עולה מהניתוח כי מימנו לימודי שפה לחבר הכנסת לשעבר שאול מופז בכ-8000 שקל. 680 שקל נוספים הוקצו להכנה לקראת פגישות באנגלית. מירי רגב למדה אנגלית בעלות של 1200 שקל. עמיר פרץ רכש שפה בכ-3000 שקל. לנה נגנביצקי לימדה אנגלית ב-1200 שקל את ח"כ לשעבר פאינה קירשנבאום החשודה כיום בפלילים. גמאל זחאלקה רכש קפסולות אספרסו ב כ- 1750 שקל ואילו אחמד טיבי ערך סקר דעת קהל ב-20 אלף שקל אצל מקלדה יוסף. שאלתי אותו מה הוא בדק. לדבריו מדובר ב"סקר גדול של כמעט 850 נסקרים על מגמות בחברה הערבית בענינים פוליטיים וחברתיים בנוגע לפעילותו של חה״כ. מתברר שהנושאים שהכי מעניינים את הציבור הם: מאבק באלימות, חינוך, תכנון ובניה". חלק מהח"כים עשו שימוש יצירתי במיוחד בתקציב. רגב גם שילמה 1,770 שקל על צילום ואיפור. השרה אולי השיגה דיל טוב יותר ממיכל רוזין שילמה ששילמה על צילום ואיפור 2,360 שקל. משולם נהרי רכש נגן קלטות וממיר בכ-250 שקל. השר לשעבר יעקב פרי שילם לאומניס פיץ ייעוץ תוכן בע"מ כמעט 13,000 שקל על סיוע בכתיבת נאומים. חברת הפרסום גליקמן נטלר, סמסונוב ייעצו לנשיא רובי ריבלין כשהיה ח"כ מן המנין (1628 שקל). אירוע סוף מושב הכנסת של מרב מיכאלי (ובו או באחד הכנסים האחרים שלה נכחתי) עלה למשלמי המסים כ-13 אלף שקל. על כיבוד קל לכנס הסברה השרה מירי רגב קיבלה החזרים בסך 12 אלף שקל. הכנסת אגב התעקשה להעביר בקובץ מסורבל שאיננו קריא ע"י מכונה. למרות זאת שרביט, המתנדב המיומן של מיזם ימים של שקיפות, פילח את הנתונים בצורה מגוונת. כך התגלה למשל כי חלק מחברי הכנסת ממשיכים לסחוט את לימון תקציב ״קשר עם הציבור" לקראת סוף השנה – לפני שיתאפס ברובו. השנה המגמה החריפה. פרסום קבלות חשוב מסיבות נוספות. מעבר לכך שהציבור הרחב יוכל כך להחליט בעצמו אם מדובר בהוצאות לגיטימיות לשמור על קשר עמו, הפירוט מסוגל למנוע שחיתות. אחת הקבלות, למשל, מראה כי קירשנבאום הוציאה 5,782 שקל על אחזקת בלוג שלא הצלחנו למצוא ברשת. שם הספק המופיע בקבלה ומתברר כי המשטרה כבר חוקרת אותו סביב העברות תקציביות מוזרות אחרות ונפרדות בפרשת ישראל ביתנו. השקיפות, במילים אחרות, יכולה בין השאר גם להוכיח זיקות שלא תמיד ידועות למשטרה. לסיכום, אין ספק שלרשות חברי הכנסת צריך לעמוד תקציב. אולם הוא חייב להיות נושם, שקוף, מפורט ובעל זיקה ישירה לקשר עם הציבור. חשיפת שמות הספקים מאפשרת לחכמת ההמונים לגלות האם יש קשרים נוספים בין נמעני הכספים לח"כים. בדיון שנערך השבוע בוועדת השקיפות בראשות סתיו שפיר הצעתי שהקבלות פשוט יפורטו בדפי הח"כים באתר הכנסת. עד שזה יקרה הטוב ביותר זה שתקראו את הקבלות בעצמכם.

ערן מזרחי הורשע בהונאת לקוחותיו. למה הכלכלונים מתעקשים לכנותו "מנהל השקעות" למרות שאינו אוחז ברישיון כזה?

ערן מזרחי הונה בעשרות מיליוני שקלים לקוחות שהעבירו אליו כספים לשם ביצוע השקעות. במאי אשתקד נעצר, ביוני הוגש נגדו כתב אישום, ובחודש שעבר הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעשרות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, עבירות על חוק איסור הלבנת הון ועוד. שני הכלכלונים, "דה-מרקר" ו"כלכליסט", הכתירו את דיווחיהם על ההרשעה באותן מלים בדיוק: "מנהל ההשקעות ערן מזרחי הורשע בגניבה, קבלת דבר במרמה ובזיוף". בכתבה מוקדמת יותר הכתיר "כלכליסט" את מזרחי בתואר "יועץ השקעות". "דה-מרקר" ו"כלכליסט" לא היו היחידים. מזרחי זכה לתארים מקצועיים גם ב-ynet, נענע10 ותקדין. "רשיון ייעוץ השקעות או ניהול תיקים לציבור בישראל ניתן על-ידי רשות ניירות ערך", מסרה ל"העין השביעית" דוברת רשות ניירות ערך, שרונה מזליאן-לוי. יועץ השקעות הוא מי שקיבל רשיון יועץ השקעות מהרשות לניירות ערך אחרי שעמד בתנאים, ובהם עמידה בבחינות והתמחות של שישה חודשים. מנהל השקעות, ובשמו הרשמי "בעל רישיון לניהול תיקים", הוא מי שקיבל רשיון מנהל תיקים מהרשות לניירות ערך ועמד בתנאים, ובהם בחינות והתמחות של תשעה חודשים. מזרחי, בניגוד למה שנכתב בכלי התקשורת השונים, אינו יועץ השקעות ואינו מנהל השקעות, אלא מתחזה ונוכל. מזליאן-לוי מאשרת: "רשימת בעלי רשיון המורשים לעסוק בפעילות זו מופיעה באתר הרשות, ומר ערן מזרחי אינו נכלל ברשימה זו". "מעניין מה היה קורה אם הייתי מתהדר בתואר שמאי מקרקעין, עורך שומות ומקבל כסף במרמה, ללא תעודה, ואחר-כך מורשע בבית-המשפט בהונאה וקבלת כספים במרמה", תוהה הקורא רועי שפריר, שהפנה את תשומת לבנו לדברים. "האם היו כותבים עלי שמאי המקרקעין רועי שפריר הורשע ב...? אני מכיר את זה מהמקצוע שאני עוסק בו, עריכת-דין. יש בכותרות מטעות כאלו כדי לפגוע בשם המקצוע ובידע שנדרש על מנת לעסוק במקצועות אלה. כך יוצרים פניקה בציבור ומטמיעים תודעה כאילו ניהול השקעות הוא עניין של מה בכך".

תנו לקרובים לי להתאבל עלי בדרכם. מותי הוא רק שלהם. האסון, הכאב, האובדן, הוא לא שלכם. אל תחפשו פשר, אל תבנו תיאוריות. אוי לכם אם תעסקו בשאלות של שכר ועונש. אל תשאלו למה. למה דווקא הוא? למה דווקא עכשיו?

תנו ליהרג בשקט. תנו להיקלע לתאונה, לפיגוע, לאסון, בלי שדמי יימרח על העמודים הראשונים, יצבע את המהדורות המרכזיות. כל חיי לא מצאתם בי עניין מיוחד, גם אם ביקשתי מעט מתשומת לבכם. אנא השאירו זאת כך גם במותי. אל תמתגו את נשימותי האחרונות, אל תתמקדו בכתמי האודם שנותרו על הקרקע אחרי שפינו את שרידי, בפדים, במזרקים, בצינורות שקופים. הניחו לנעל היתומה, לבגד המחורר, לתיק הקרוע. לא תלמדו מזה כלום, לא עלי ולא על עצמכם. אל תהללו את הצוותים שלכם, שעוסקים בליקוט חלקי גופתי. הם עושים את מלאכתם, גם אם נוראה, כמו כל צוות חילוץ, הצלה, שיטור ורפואה. איסוף אברי המפוזרים בשטח אינו מלאכת קודש, אף אם עסקו בכך לילות כימים. הביאו את שק הניילון השחור המכיל את השיירים שנותרו ממני לפתולוגים ולא לחכמי דת, ואת זיהוי החפצים השאירו למשטרה. אל תחטטו ברגעי מותי המזעזע, אל תפלשו בהזדמנות זו לחיי. הניחו לאלבומי התמונות שלי. אל תציקו לסביבה בשאלה איזה מין שכן הייתי, אל תבנו פרופיל שלי על-פי תיאוריהם הסתמיים. ברור שהייתי אדם שקט, הרי לא הטחתי חפצים בקיר. ברור שאהבתי לעזור, במיוחד בפתיחת דלת המעלית לגברת עם הסלים. אל תתחבו מיקרופון לפיו של מי שיוגדר כידידי כדי שיאמר עלי מלים טובות. אני לא ממש סובל אותו ואין לו מושג מי אני, כלומר מי הייתי. היזהרו מאנשים שפורחים בהלוויות, אל תיעתרו לחוטפי מצלמות ולזוללי מיקרופונים. הניחו לי להיעלם בשקט, כפי שחייתי בשקט. תנו לקרובים לי להתאבל עלי בדרכם. מותי הוא רק שלהם. האסון, הכאב, האובדן, הוא לא שלכם. אל תחפשו פשר, אל תבנו תיאוריות. אוי לכם אם תעסקו בשאלות של שכר ועונש. אל תשאלו למה. למה דווקא הוא? למה דווקא עכשיו? אל תדברו אלי בנוכח, בגוף שני. אני לא יכול לענות. אל תכתבו לי מכתבים, אין לאן לשלוח אותם. אל תצטטו קטע משיר, אני לא עץ השדה. למותי אין כל משמעות. חסרוני יתפוגג עם הזמן. מעכשיו אני גוף שלישי, נסתר, בלתי נוכח בעליל. אני לא יושב בשמים ולא משקיף משם על טקס קבורתי. וגם אם מישהו אומר זאת בכאבו המר, זה לא שווה ציטוט. דברו עלי, אם יש על מה. לא איתי. שתקו עלי, הזילו דמעה. די בכך. אל תחפשו צירופי מקרים, אל תבדקו אם יום מותי הוא במקרה יום הולדתי ואם כך הזדמן, אל תסיקו מכך שום מסקנה. נסו להתאפק מלעסוק בקלישאה בדבר החגיגה שהסתיימה באסון. תמיד יש חגיגות ותמיד, למרבה הצער, גם אסונות, והם אינם מובדלים זה מזה. הניחו לאוהבי לכאוב את כאבם. אל תתקרבו לילדי, גם אם אינם קטינים. אל תספרו עד כמה אחסר להם. ותרו על המשפט המאוס "הוא לא יזכה לעמוד בחופתם" ועל המשפטים הדומים לו. זה אכזרי, קיטשי, בנאלי. אל תרקדו על קברי. אהובי אינם חומרי טעם וריח בסיפור שלכם – ואפילו אני לא. אל תקרינו קטעי וידיאו ישנים שבהם אני נראה רוקד, שר, משתטה, צוחק. גם אם ביקרתי בבית-הכנסת כשבני עלו לתורה, זו לא סיבה לתת לכך פרסום מאוחר ושרירותי בנסיבות שאין לי שליטה בהן. שלא תעזו להשתמש בתצלום שיהפוך אותי למה שמעולם לא הייתי. במשפט שאמרתי או שלא אמרתי, שיגייס אותי – בהעדר יכולתי למחות – לשירותכם. אל תפיצו שהצטיינתי בכל. אל תייחסו לי תכונות נעלות. אל תספרו מה התכוונתי לעשות אילו כל זה לא היה קורה. הניחו לטיול שתיכננתי, לספר שרציתי לכתוב, לדברים שלא הספקתי לעשות. זה לא עניינכם. אל תחפשו מקרים קודמים שבהם כמעט היכה בי הגורל – או מצבים שבהם אכן היכה. אל תעשו עניין מזה שברגע האחרון שיניתי תוכנית כלשהי, והשינוי הפעוט הזה עלה לי בחיי. ייתכן ששינויי תוכנית קודמים הצילו את חיי, עם או בלי שהייתי אני מודע לכך – ובטח לא אתם. אל תספרו איזה אבא נפלא הייתי. אין לכם מושג. אל תסתמכו על ה-sms האחרון ששלפתם מן הנייד המרוסק שלי. שלא תעזו לצטט ממנו את המסר "מביא פיצות לכולם". לא כתבתי אותו למען הנצח ואין לו כל משמעות. כתבתי אותו כי הכריחו אותי לעבור בפיצרייה, כי התעקשו שהפעם תורי. אל תכתבו "היציאה שממנה לא חזר". המלים האחרונות הן בהכרח נבובות, שוות לא יותר ממה שהן. אם מותי הוא פתאומי ולא הספקתי להיפרד, מלותי האחרונות אינן חשובות יותר מאלה שלפניהן. אוי לכם אם תפרטו את מה ואת מי "כל-כך אהבתי". אהבותי יקרות לי מכדי שתסחרו בהן. שלא תעזו לכתוב "הוא לא יזכה לראות את בתו מקבלת את התואר". אל תאמינו לכל מי שאומר שאהב אותי. אל תגידו שאהבתי לעזור. אני לא מאמין לכם. רק המתים, מתברר, אהבו לעזור. החיים דואגים בעיקר לעצמם. אל תכתבו שארוני עטוף באהבה. אל תגעו בחלומותי. במה שכל-כך רציתי להיות. שלא תעזו לכתוב "הוא כל-כך רצה ילדים, נכדים, נינים". התאפקו מלצטט מי מיקירי שאומר "לא קולט את זה. אני מחכה שהוא ייכנס כל רגע". אל תמרחו כותרת "בלעדיו". אל תכתבו שמותי הוא תוצאה של טעות אנוש. אל תדרשו בשמי חקירה ממלכתית או אחרת. אל תטילו את דמי על איזה מחדל. אל תקימו ועדות. אל תגידו ליקוי מאורות. אל תבדקו מי לא ביטל את חופשתו בגלל מותי, מי המשיך לחגוג, מי לא בא להלוויה. אל תספרו איך התקבלה הבשורה המרה על-ידי כל אחד מאלה שהידפקו על דלתם. אל תספרו על הבת שטיילה בדרום אמריקה ואיך הפרסום תפס אותה בדיוק כשעמדה לצאת לגונגל. הניחו למלה חיבוק. חבקו זה את זה. אותי כבר לא צריך. אל תתפללו בשבילי. אל תביאו את ארוני, אנחנו כבר נסתדר. אל תגידו "הביתה". אל תקרבו אותי באופן רטרואקטיבי לאדמה הזאת, לרוחניות שהיא אפופה בה. מותי לא הופך אותי למאמין יותר, להפך. אל תגידו שהייתי איש המעשה ואיש הרוח. אל תגידו "איש ערכי". חפשו ערכים בעצמכם ובאנשים החיים סביבכם. תנו למות בארץ הזאת.

המצב בעזה ממשיך להיות מתוח, ההתנהלות הפוליטית ממשיכה להיות רפויה | גלעד שליט מגיע לכותרות | ומתחרה שם ב"ארץ נהדרת"

בעוד שאלות של מלחמה ושלום בדרום תופסות את הכותרת הראשית בכל העיתונים היום, הרי ששאר הידיעות על השער מגוונות ומשתנות מעיתון לעיתון. ב"ידיעות אחרונות" ההפניות האחרות הן לסיפור "Rags to Riches", על ילד מטבריה שהתגלה כפסנתרן מחונן; לדיווח ביקורתי של יובל קרני על חבירתו של אפי איתם לליכוד; לכתבות אופנה ואוכל במוסף "זמנים מודרניים", ולביקורות על מופעי חנוכה. ב"מעריב" לכתבה על מזג האוויר בארצות-הברית; לכתבה על סרבנית מצפון מהימין; למוסף "סגנון" (כתבה על תוכנית הטלוויזיה "הישרדות") ולמוסף "עסקים" (הודעה משברית של חברת החשמל). ב"ישראל היום" לידיעה על עלייה באבטלה; לדיווח ביקורתי על השתתפותו של אהוד ברק בתוכנית הבידור "ארץ נהדרת"; למדור של מרדכי גילת (שר הדתות עוצר בניית בית-חולים בגלל קברים שהתגלו במקום) ולידיעה על מזג האוויר. ב"הארץ", כרגיל, כמות ההפניות כפולה ומכופלת (נזיפת הנגיד, ביקור ברק, שימוע אולמרט, חנינת בוש, חופשת הקצינים, קובלנת שדרות, התפרקות הדתיים, שחיקת גאידמק ומזג האוויר). מדוע אני מטריח אתכם בפירוט כל זה? קודם כל משום שאתם קוראים טור הסוקר את כותרות העיתונים, ושנית, כדי לאשש מגמה: בחודשים האחרונים הולכים שערי העיתונים ונבדלים זה מזה. אל יקל הדבר בעיניכם: ככל שתבדקו אחורה במהלך השנה האחרונה, שעריהם של העיתונים, ובמיוחד "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", היו פעמים רבות כמעט זהים בבחירת הנושאים. גיוון נושאים על שער העיתונים מעיד בדרך כלל על תקופה שקטה, ללא אירועים מסעירים שיתפסו את מלוא תשומת הלב. אלא שהמצב המתוח בדרום, כך נדמה לי, יכול היה להיחשב אירוע כזה. נוסף לכך, בזמן האחרון ניכר הבידול לא רק בכותרות הפרפראות, אלא גם בכותרת מס 2 ו-3 על השער, ולא מעט פעמים גם בכותרת הראשית. מדוע זה כך? ייתכן שמדובר במקרה, וייתכן שבהבשלה של קברניטי העיתונים. העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" חגג לא מזמן שנה וחצי בתפקיד, העורכים הראשיים של "מעריב" חוגגים שנה, ולזה של "ישראל היום", כמו גם לעיתון עצמו, מלאו שנה וארבעה חודשים. כעת, כך נראה, התמקמו העורכים בבטחה בכסאותיהם, גיבשו צוות שיעבוד תחתיהם, ואזרו די ביטחון כדי להציג בחירות עצמאיות המשקפות את תפיסת עולמם המקצועית. יוצא דופן הוא דב אלפון מ"הארץ", שנכנס לתפקידו מאוחר יחסית לשאר העורכים המוזכרים, בפברואר האחרון. אלא שנגיעות ידו ניכרות על שער "הארץ" אפילו יותר מאשר אלו של העורכים האחרים (לבד מעמוס רגב, שלעיתון שהוא עורך אין עבר בר-השוואה). באופן אבסורדי, טביעת היד החזקה של אלפון היא דווקא כזו של ויתור על עצמאות: בעוד שבשנים האחרונות היו השערים של "הארץ" שונים מסורתית ובמופגן מאלה של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", הרי שבחודשים האחרונים הם הולכים ונעשים דומים להם (עוד על כך ניתן לקרוא בתחקיר המקיף של אורן פרסיקו על השינויים ב"הארץ": "סיפורים מאפריקה" ו"לצמצם את הפער האיכותי"). צה"ל הרג אתמול שלושה מחבלים באזור גדר המערכת של רצועת עזה, הממשלה אישרה להכניס היום מזון ותרופות לרצועה, ירי הרקטות נמשך. כיצד מסקרים העיתונים את המצב המתוח בדרום? כותרות "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הן, במידה מסוימת, תמונת ראי. "ישראל לחמאס: קחו אוכל תמורת רגיעה", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות". "החמאס: "מוכנים להפסקת אש" היא הכותרת של "הארץ". ובקיצור: "הארץ" מביא איתות חיובי מחמאס, ו"ידיעות אחרונות" מביאים איתות חיובי מישראל. "בינתיים, משני צדי הגבול, נמשכת שגרת חיים של הסלמה", נכתב בידיעה הראשית ב"הארץ": מחסור בלחם בעזה ותרגילי התגוננות מטילים באשקלון, אשדוד, קריית-גת ועוד. כל העיתונים מדווחים על ביקורה של שרת החוץ ציפי לבני במצרים. ב"ישראל היום" מנגחים אותה וכותבים שהיא "הזמינה את עצמה" ולא הוזמנה. ב"ישראל היום" וב"מעריב" בוחרים להדגיש את סוגיית החייל החטוף גלעד שליט. "נועם שליט: עוד רגיעה? לא בלי בני", נכתב בכותרת של "ישראל היום"; "לשלב את שחרור גלעד בכל מו"מ לרגיעה", קוראת הכותרת של "מעריב". כותרת הגג היא: "שרים, ראשי שב"כ לשעבר, אלופים במיל וגורמים בטחוניים בכירים בקריאה לממשלה". אוסף מרשים של כל אלה, מימין ומשמאל ומאיפה לא, מצוטט בעמוד הפותח של העיתון, וכולם קוראים לשחרר את שליט, אם באמצעות היענות לכל דרישות חמאס ואם באמצעות החרפת המצור על עזה. אף אחד מהם לא דן בשאלה, האם דרך שחרור שתגרור אובדן רב של חיי אדם מצדיקה את המחיר? זו לא שאלה שאפשר לענות עליה ב"לאו" מיידי, גם לא ב"הן" מוחלט, זו גם לא שאלה שאפשר לפטור באמירות פסקניות וללא דיון ציבורי. כזה שאמור להתנהל, בין השאר, מעל דפי העיתונים. תוכנית הבידור (ובכמה הזדמנויות תוכנית הסאטירה) "ארץ נהדרת" היא מגנט עיתונות ידוע. העיתונים אוהבים לכתוב עליה, לראיין את המשתתפים בה, לשאול ממנה דימויים ומטבעות לשון, להדפיס את תמונות המשחקים בה, להכניס איזו ידיעה במוסף הכלכלה, לכתוב על התלבושות במוסף הנשים, אולי לראיין מישהו מהשחקנים, אולי עוד איזה ראיון, ואולי עוד איזו ידיעה, ועוד איזו כתבה. בקיצור: אוהבים. למה? מדוע? מה יוצא להם ממתן פרסומת חינם לערוץ 2? זו שאלה שצריך לדון בה פעם. היום, בכל מקרה, מצליחה התוכנית להגיע לשערי העיתונים בעלי התפוצה השנייה והרביעית בגודלה. בשניהם העילה לטיפול בתוכנית בידור על השער, לצד המתיחות בדרום, היא הופעתו של אהוד ברק. מנקודת המבט של מפיקי התוכנית, הופעת האורח הזו כבר הצדיקה את עצמה בגלל פרסום החינם שהיא גרפה. מבחינת ברק, כנראה קצת פחות: שני העיתונים מותחים עליו ביקורת, חריפה יותר מהעקיצות ששלחו לעברו שחקני התוכנית בשידור חי. "להתעמת על הנושאים החשובים? מה פתאום. אתמול השתתף במפתיע יו"ר העבודה ושר הביטחון אהוד ברק בתוכנית הסאטירה ארץ נהדרת בערוץ 2, בניסיון להתנער מתדמיתו המרוחקת ולצחוק קצת על עצמו", נכתב מתחת לתמונה המרכזית על שער "הארץ", המציגה את ברק יושב לצדם של שניים מהשחקנים על סט התוכנית. "בעקבות הופעתו, מתכוונים גם המועמדים האחרים לראשות הממשלה, יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, ויו"ר קדימה, ציפי לבני, להיענות בחיוב להצעה להשתתף בתוכנית" (מדוע מכונה אהוד ברק בתואר "מועמד לראשות הממשלה"?). מזל מועלם, יובל גורן וגילי איזקוביץ כותבים על הנושא בעמ 4: "השתתפותם של ראשי המפלגות הגדולות בתוכניות הבידור והסאטירה מסתמנת כאחת התופעות שיאפיינו את מערכת הבחירות הנוכחית. היתרון: נגישות לקהל שאינו צורך חדשות, ריכוך המועמדים והעברת המסר באמצעות תוכניות עתירות רייטינג". ומה ב"ישראל היום"? הכותרת על השער היא "הריאליטי של ברק", אותה תמונה מופיעה גם כאן, כשלצדה תמונה מביקור של ברק בבסיס בדרום. הכיתוב מספר: "בבוקר עם חיילים בעוטף עזה, בערב כוכב אורח בארץ נהדרת. ברק, על הקו בין מציאות לדמיון". מה חושבים ב"ישראל היום" על השתתפות של פוליטיקאים בתוכניות בידור? הם נגד. כותב בשם אלי ליאון מספק טור בעניין וכותב בין היתר: "הופעתו של [ברק] היא תוצאה של מפגש אינטרסים פשוט. הפוליטיקאי בא ועושה צחוק מעצמו במקום שיעשו צחוק ממנו". ומה יכתבו ב"ישראל היום" כשנתניהו יופיע באותה תוכנית (כך, כאמור, על-פי "הארץ")? אנחנו נהיה כאן בשביל לקרוא בעיון. אבל גם כשהם לא אצים להשתתף בתוכניות בידור, אלא מתרוצצים בין בתים בשדרות, גם אז נמתחת על הפוליטיקאים ביקורת. יניר יגנה מקבל את הידיעה המרכזית בעמ 4 ב"הארץ". תחת הכותרת "בשדרות, הקסאמים מבשרים על בוא הפוליטיקאים" מביא יגנה קולות של תושבים ש"מאסו בביקורי הפוליטיקאים בעיר". הידיעה מקבלת גם הפניה מהשער ומוכיחה שקשה להיות פוליטיקאי. מי ראוי להתנאות בתואר "יוצר"? בקשת מספקים הגדרה קשיחה, גם אם דלת תוכן: "אנשים שניסו לפגוע בארץ נהדרת אינם יוצרים", מצוטטת ב"הארץ" תגובת קשת להפגנה של ארגוני היוצרים אתמול מול האולפן שבו מצולמת התוכנית. עילת ההפגנה היא מחאה על "ביטול הפקות מקור בתקופה האחרונה ועל כך שקשת לא עמדה במחויבויות התוכן שלה", כך ב"הארץ". בימים הקודמים טענו אנשי קשת כי הם אינם עומדים במחויבויות בגלל מיאונה של הרשות השנייה להכיר ב"ארץ נהדרת" כ"זאנר עליון", וכך לכלול את הכסף המושקע בה בהוצאות על תוכן המחויבות על-פי חוק. לא רק בעמודי החדשות סוקרה התוכנית "ארץ נהדרת", אלא גם במדורי ביקורת הטלוויזיה. ירון פריד הגיש ב"הארץ" טור על התוכנית (שאותה הוא מכנה בפמיליאריות "ארץ"), והדגים מה שמסתמן כזאנר חדש של ביקורת: שילוב בין קריינות כדורגל להתלהמות אוהדים. פריד מתאר את מה שקרה בתוכנית, שלב אחרי שלב (כנראה כשירות לקוראים שלא צפו בה), ואף מביע את דעתו: "האופציה הסאטירית המובילה והאינטליגנטית טרום בחירות". על מה ולמה? נימוקים אין, הסברים לא נמצאו ותובנות נעדרו מהשטח. על ההופעה של ברק, שכתבי החדשות מותחים עליה ביקורת מנומקת ומתומצתת, כותב פריד שהיא היתה "קרובה לשוס", וכי ברק "דיקלם בחן את שורותיו הקולעות וראוי לעיטור העוז על ספיגת עלבונות". מה שוס? לפריד פתרונים, והוא לא מתכוון לחלוק אותם עם הקוראים. לאחר כמה חודשים שבהם הוא מכהן בתפקיד מבקר הטלוויזיה של העיתון, ניתן לקבוע כי הסגנון הנבוב, העדר השורה התחתונה והבנאליות הצדקנית מאפיינים את כתיבתו של פריד. בפעם הבאה (כלומר מחר) כדאי לעורכי "הארץ" להסתפק בהבאת התקציר מלוח התוכניות של "עכבר העיר" (או שלא).

9.12 | "כל אל-ערב" טוען למו"מ סודי בין נתניהו לאבו-מאזן | "א-סינארה" מפסיד בתחרות | "פנורמה" מדווח על גילויי גזענות | "חדית א-נאס" נזכר בקו 300 ובמחמוד דחלאן

"לא תהיה ברירה בפני חמאס ומשעל אלא לשוב לרצועת עזה", אומר הפרשן המדיני הירדני סאלח אל-קלאב על אנשי הלשכה המדינית של הארגון השוכנים בדמשק, בשיחה עם כתב "א-סינארה" אמין אבו-גבל. דבריו מובלטים בכותרת הראשית של העיתון. לכתב המדיני של "כל אל-ערב", סעיד חסנין, אומר מקור פלסטיני בכיר כי מתקיים "מו"מ סודי בין ישראל לרשות הפלסטינית בחסות הקווארטט!", והדברים (כולל סימן הקריאה) מופיעים בכותרת הראשית של העיתון. "נתניהו ביקש מהפלסטינים לא לדווח על המו"מ מחשש מליברמן", נטען בכותרת המשנה. מתחת לכותרות, ההכחשה, מפיו של יו"ר סיעת פת"ח בפרלמנט הפלסטיני, עזאם אל-אחמד: "אין מו"מ סודי עם ישראל ואנו לא צריכים ערוצים כאלה". "פנורמה" מבליט את ההסלמה בגבול הדרומי עם רצועת עזה. "לאחר המתקפה הישראלית שגרמה למותם של שני פעילים בחמאס ובפת"ח", נכתב בכותרת הגג לראשית, ובכותרת הראשית עצמה: "ציפייה לקראת הסלמה בין הישראלים לפלסטינים". הידיעה עצמה מלווה בתמונות רכבם של הפעילים, שהופצץ מהאוויר ועלה באש, והמון פלסטיני מתגודד ליד שלד הרכב המפויח. בידיעה מצוטטים מקורות רפואיים פלסטיניים וגורם צבאי ישראלי. "חדית א-נאס" מקדיש מקום לבכיר פלסטיני לשעבר ששמו כיכב פעם בעיתונים, מחמוד דחלאן, וכעת מונה כיועץ מיוחד לשר הפנים באיחוד-הנסיכויות במפרץ. מקור פלסטיני אמר לעיתון כי השר ביקש מדחלאן להנמיך פרופיל ולא לתקוף את יו"ר הרשות הפלסטינית עבאס. הידיעה מובאת במלואה באוזן שמאל של שער העיתון. עוד מצוטט בעיתון יוסי קליין, מי ששימש עורך עיתון "חדשות", שנסגר, ושהתפרסם בעקבות פרסומו של תצלום חוטף האוטובוס שאנשי השב"כ הרגו מאוחר יותר במכות. קליין אמר במהלך הרצאה במכללת נתניה כי "בישראל היו הרבה פרשיות של קו 300, אבל בהבדל אחד: ברוב המקרים אין תצלומים", ותקף בחריפות את השב"כ ואת שלטונות המדינה, שפועלים, לדבריו, ללא התחשבות במוסר. ארבעת העיתונים מבליטים את הדיווחים על "יום התמיכה בנגב", לקראת השביתה וההפגנה מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על תוכנית פראוור למגזר הבדואי. "התוכנית גוזלת 800 אלף דונם מהבדואים ועוקרת 30 אלף נוספים מבתיהם בכפרים הלא-מוכרים", מוסרת ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, והדברים מצוטטים בכל העיתונים. "כל אל-ערב" מנסה במאמר המערכת שלו לגייס את הציבור הערבי להפגנה. "ביום ראשון עם מאבק אחינו בנגב", נכתב בכותרת המאמר, המצהיר כי "הפקעת האדמות היא חלק ממדיניות התנחלות וקולוניאליזם בת מאה שנים". "א-סינארה" מצטט בהפניה בעמוד הראשון את מוחמד זידאן, יו"ר ועדת המעקב, שאומר: "יש לנו יומיים כדי לגייס את האנשים ולהכניסם לאווירת השביתה וההפגנה". גם ב"פנורמה" מכינים את הציבור לקראת השביתה וההפגנה, זה השבוע השני, באמצעות תמונת מפגינים בנצרת. ב"חדית א-נאס" בוחרים בסוגיית ההתגייסות לשביתה ולהפגנה ככותרת ראשית ומצטטים את זידאן, האומר: "מדובר במאבק גורלי על זהות הנגב – ויש לקום להציל אותו". נידאל מוחמד ותד, בעל טור שבועי בעיתון, יותר ספציפי: "יום התמיכה בנגב הוא ההזדמנות האחרונה של ועדת המעקב" לגייס תומכים למאבק. בתגובה להצעת החוק שהגישה ח"כ אנסטסיה מיכאלי (ישראל-ביתנו) ביום ראשון, להנמכת קול המואזין במסגדים, קורא ח"כ מסעוד גנאיים למקורביו להתקשר לפלאפון של מיכאלי ולהשמיע באוזניה את קול המואזין. דבריו מובלטים ב"חדית א-נאס". בינתיים נדחתה ההצבעה בממשלה על "חוק המסגדים" לשבוע הבא. עורך הכבוד של "כל אל-ערב", המשורר סמיח אל-קאסם, כותב על החוקים החדשים במדורו "נקודה, שורה חדשה": "אפילו בעל-הברית המפנק של ישראל, הממשל האמריקאי, מבקר אותה ואומר שישראל הופכת לאיראן שנייה". אל-קאסם כותב על ההתנקשות בראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, נסיון ההתנקשות בח"כ מאיר וילנר והאיומים לרצוח חברי-כנסת ערבים ואת ח"כ זהבה גלאון (תמונתה ותמונת רבין מודפסות במאמר), ומסכם: כתב "פנורמה" אחמד גלאגל וכתב "כל אל-ערב" אמין בשיר מביאים את סיפורו של עווד חואלד מהכפר שעב, שלדבריו הוא וחבריו הוכו על רקע גזעני בבית-שמש, שם הם עובדים. הדבר אירע כשהיו בדרכם לצפות במשחק כדורגל בין מכבי חיפה להפועל תל-אביב. המשטרה בתגובה: "קיבלנו תלונה והיא מטופלת. הצעירים היהודים שתקפו את הערבים נקלטו במצלמות האבטחה". עוד ב"כל אל-ערב", אבראהים ושאחי, תושב ערערה, טוען בשיחה עם הכתב אבראהים אבו-עטא כי צה"ל מתייחס לערביי ישראל במחסומים "כמו אל חיות". דובר צה"ל מסר בתגובה: "זה לא נכון. חשוב לנו לשמור על השקט והביטחון". ב"א-סינארה" וב"פנורמה" מדווחים על כמאל חסן מראמה, הטוען כי במהלך חיפוש בביתו כתב אחד מאנשי המשטרה על תמונת בנו המנוח "אויב המדינה". המשטרה, בתגובה, מציעה כי חסן יגיש תלונה במח"ש. ב"חדית א-נאס" מדווחים על תסיסה קרב אנשי אום אל-פאחם נגד המשטרה, שאותה הם מאשימים כי אינה עושה די לפענח מקרי רצח שאירעו בעיר. כאקט מחאה שוקלת ועדה עממית בעיר לחסום את כביש ואדי ערה. בשער "פנורמה" מובלט גם דיווח על הצתת בתי ערבים בעכו: "המשטרה חוקרת חשד להצתת בתי ערבים בעכו; תושבים בעכו: יהודים קיצוניים עומדים מאחורי הצתת הבתים; המשטרה: השוטרים פועלים תמיד למען בטחון התושבים". לאיזון הסיפורים השליליים נגד כחולי המדים מביא כתב "פנורמה" מוחמד סוואעד סיפור חיובי על המשטרה, שסייעה בחילוץ משפחה במגד אל-כרום שביתה נשרף. בידיעה מציינים כי מדובר במשטרת התנועה. העיתון היחיד המקדיש כותרת בשער לפרשת קצב עם היכנסו לכלא הוא "חדית א-נאס". בהפניה בשער מצוטט הנשיא לשעבר: "ישראל כמו סעודיה ואיראן – שם שולחים למאסר בשל חיבוק". העיתון מראיין את פרופ יהודה שנהב ופרופ יורם מיטל. אלו תמימי דעים ביחס לקביעה כי ישראל עדיין מפלה ערבים ומזרחים, אולם טוענים שקצב השתמש בטיעון המזרחיות באופן ציני ומזכירים שהוא עצמו לא פעל למען המאבק המזרחי ביושבו בממשלה ובמשכן הנשיא. שנהב ומיטל סבורים שאם קצב היה מביע חרטה ובית-המשפט לא היה מקל בעונשו, ניתן לומר שיש אפליה של מזרחים בהשוואה לעזר ויצמן, למשל, גם הוא נשיא לשעבר שהסתבך בפלילים. עוד מזכירים הפרופסורים כי המוסכמות החברתיות השתנו, ומה שהיה מקובל בתחום היחסים אינו מקובל היום. "משה דיין היה גדול הנואפים והמטרידים, אבל לא העזו אז להעמיד אותו לדין", אומר שנהב. "אני לא אתאבד; ישראל כמו סעודיה ואיראן, שולחת למאסר בשל חיבוק" היא גם כותרת דיווח ב"כל אל-ערב" על מאסרו של קצב. "האזרח מס 1 – אסיר מס 1418989", נכתב בכותרת דיווח ב"א-סינארה". כתבה במוסף "חדית א-נאס", העיתון הערבי היחיד שעורכו ודיע עוואודה ומנכ"לו וליד חסן השתתפו בכנס העיתונות באילת, מדגישה את אי-הכללתם של האזרחים הערבים בסקרים שהוצגו בכנס ואת היעדרותן של נשים מהפאנלים בכנס עצמו. יו"ר אגודת העיתונאים בתל-אביב יוסי בר-מוחא מסר בתגובה כי נבצר מהאגודה, יוזמת הכנס, לשנות את המצב, זאת משום ששמו לב אליו רק ברגע האחרון. בר-מוחא מבטיח "לתקן בכנס הבא" וקורא לעיתונאים הערבים להשתתף בכנס בהמוניהם ולא להחרים אותו, כדי שיזכו לייצוג הולם בפאנלים. החיפאית הודא נקאש לא זכתה אמנם בתואר בתחרות "מיס ארץ" שבפיליפינים, אולם זכתה לקבלת פנים חמה ב"א-סינארה". תמונתה עם מתחרות אחרות מובלטת בשער העיתון. "ניסיון מהנה והזדמנות של פעם בחיים", מצוטטת עלמת החן שייצגה את ישראל, לאחר שזכתה בתחרות של המגזין "לילכ" של "א-סינארה". יארא משעור, עורכת המגזין ובתה של העורכת הראשית וידה משעור, מפרסמת את תמונתה עם אחד ממארגני התחרות. כמו כן מבליט "א-סינארה" בשערו את תמונת הפעוטה מלק קיוואן, שביוזמת הבנק הערבי ובחסות העיתון נמצאו לה שני תורמים פוטנציאליים למוח עצם, מבין 9,000 נבדקים. "הטלפון שקיבלתי ביום שלישי מהנהלת הבנק הערבי היה אחד הרגעים המאושרים בחיי", כתבה העורכת והבעלים וידה משעור במאמר המערכת שלה. בסאם גאבר, הבעלים והעורך של "פנורמה", מפרסם השבוע את תמונתו עם אנשי פלאפון ועובדי החברה המצטיינים בטייבה, עיר מגוריו. הפעם לא דואגים לכיתוב מתחת לתמונה. ח"כ מגלי ווהבה (קדימה) אומר לכתב "א-סינארה" מוחמד עוואד: "נתניהו מנצל את קולות ההרגעה של נגיד הבנק כדי להמשיך להכות בשכבות החלשות". יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", ועורך "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

האם המהפכה הטכנולוגית של הצילום הדיגיטלי והאינטרנט שינתה לעד את מושגי הפרטיות? גם כשבאה לעולם המצלמה הניידת בסוף המאה ה-19 נדמה היה שכללי המשחק השתנו

ֿהאם עידן האינטרנט מבשר את ההתרסקות הסופית של כל המגבלות שהוטלו על העיתונות או שהעיתונאים נטלו על עצמם עד היום? האם יכולתם של גולשים לחשוף סודות צבאיים כמוסים בפורומים ובצטים היא המסמר האחרון בארון הקבורה של הצנזורה הצבאית? האם הבלוגים והטוקבקים ימחקו לנצח את צווי איסור הפרסום? האם המצלמה הדיגיטלית, מצלמת הטלפון הסלולרי, עדשות הטלוויזיה במעגל סגור וגם טוויטר ופייסבוק ישליכו לפח האשפה של דברי ימי התקשורת את החוקים שנועדו לשמור על צנעת הפרט ושאר כללי האתיקה העיתונאית? לפעמים נדמה שהתשובה לכל השאלות האלה, העולה גם מטקסטים שנכתבים גם באתר זה, היא חיובית, עם שבעה סימני קריאה. כיוון שהמדיום הוא המסר, והטכנולוגיה הדמוקרטית להפליא מאפשרת לכל גולש להיות עיתונאי, בלש פרטי, תחקירן, מנפץ מיתוסים, שוחט פרות קדושות, מטיף דתי או סתם ליצן – הכל בעצם מותר מכאן ואילך. מקשי ה-Enter וה-send מפילים באחת את כל הגדרות, ועדר המידע יכול לשעוט אל המרחבים באין מפריע, לרמוס את כל התמרורים הישנים. ואולי לא. כבר היו דברים מעולם. פלאים טכנולוגיים פרצו לשוק ואיימו להשמיד שדות שלמים של נורמות, כללים וחוקים, ובאוויר ריחף ניחוח של חירות מוחלטת. או לחלופין ריחה המאיים של האנרכיה. זה קרה, למשל, בעשורים האחרונים של המאה ה-19. ל"טכנולוגיה מערערת" של אז, אם לשאול מונח עכשווי ולהעתיקו מעולם הכלכלה ליקום החברתי, קראו מצלמה נישאת, ניידת. "קודאק". השנה היתה 1888. גורג איסטמן, ממציא ותעשיין, הוציא לשוק האמריקאי את החידוש האחרון של טכנולוגיות הצילום, שביטל את הצורך במצלמה הגדולה, המסורבלת, שניצבה על חצובה גדולה ודרשה מיומנות טכנית להפעלתה ושרירים להזזתה ממקום למקום. הקודאק הניידת שינתה לא רק את הלוגיסטיקה, אלא גם את המהות. מעתה כל אזרח יכול להיות צלם, וכל צלם יכול להנציח מקומות, אירועים וגם אנשים, בכל מקום. גם כאשר המצולמים אינם מודעים לכך. קידום המכירות של המצלמה הניידת הקדים ב-119 שנה את הקמפיין של אייפון, והיה קולני ונרחב כמעט כמוהו. איסטמן הכיר כבר אז את תורת המיתוג, את כללי השיווק האגרסיבי, את הדרך ללבותיהם של חובבי הטכנולוגיה. האייפוניסטים של אז נקראו "קודאקרס", מעמד חברתי שהלך והתרחב. ה"ניו-יורק טריביון" דיווח שצילום החובבים הפך להיות לא פחות מ"שיגעון". הפופולריות הרבה של הצילום באותן שנים, שהמשפטן האמריקאי רוברט מנסל תיעד לפני שנים אחדות, עוררה התלהבות אך גם דאגה, אפילו חרדה מכוחה של המצלמה לנפץ את שריון הפרטיות. צלמים חובבים ארבו בכל פינה לסלבריטאים ולסתם בני-אדם. כוכבת האופרה הקומית מריון מנולה פנתה לבית-משפט בדרישה לאסור את צילומה בטייטס בשעת הופעה. הנערה אביגיל רוברסון מצאה את דיוקנה החייכני מקדם מכירה של שקיות קמח, בלי שאיש שאל לדעתה. והיתה גם יותר מאשת חברה אחת שמצאה שצלמים זריזים חיברו ביד אמן, בלי פוטושופ, את תצלום ראשה לגוף של רקדנית עירומה. רק שנתיים חלפו עד שהמשמעות האמיתית של הטכנולוגיה החדשה הפכה נושא לדיון עקרוני. שני משפטנים אמריקאים, לואי ברנדייס, לימים שופט בית-המשפט העליון, וסמואל וורן, בחנו במאמר משפטי ב"הרווארד לאו ריביו" את המציאות החדשה וקבעו כמה נורמות חברתיות משפטיות, שנועדו להכניס סדר בעולם החדש האמיץ, זה של קודאק בכל פינה. "המצאות חדשות ופרקטיקות עסקיות", כתבו השניים, מחייבות להיערך לשלב הבא להגנתו של האזרח, כדי להבטיח את זכותו "להיוותר בגפו". תצלומים מהירים ומבצעים עיתונאיים "פלשו למחוזות המקודשים של החיים הביתיים והפרטיים". מכשירים רבים מספור מאיימים להפוך למציאות את האמירה שעל-פיה "מה שנלחש בתוככי הארון יוכרז מעל גגות העיר". העיתונות – היום ודאי היו כותבים "התקשורת" – פוסעת ברגל גסה לתוככי התחומים של פרטיות וכבוד. "רכילות איננה עוד עיסוקם של בטלנים וחורשי רעה, אלא הפכה לעסק שמקדמים ביעילות ואף בעזות פנים". אלה היו השנים שבהן נטבע המונח "עיתונות צהובה". מאמרם, שתואר לימים כאחד הטקסטים המשפיעים והחשובים בהיסטוריה המשפטית של ארצות-הברית, קבע הלכה ברורה: לא הטכנולוגיה החדשה וגם לא חירות הביטוי מניחים לפגוע בזכות לפרטיות. השניים התמקדו בצנעת הפרט, אבל המסר שלהם מקיף יותר: אין להרים ידיים מול "האמצעים המכניים החדשים" – טכנולוגיה, בשפת ההווה – אלא יש צורך בחקיקה ובפסיקה מתאימות שישמרו את ערכיה הבסיסיים של החברה. הקביעה שטכנולוגיות מתקדמות ודפוסי התנהגות חדשים אינם יכולים למחוק ערכים חברתיים ראויים אינה רק נחלת המאה ה-19. גם במאה ה-21 יש בעולם מי שסבורים שאפילו המצלמות הדיגיטליות והאינטרנט אינם מחסלים כל אפשרות לרגולציה חברתית של התנהגות אנושית בכל הקשור לחשיפה ולפרסום. עובדה: בשבוע הבא ייכנס לתוקפו תיקון לחוק במדינת קליפורניה שיאפשר להגיש תביעות לא רק נגד צלמי פפרצי שנוהגים "בצורה בלתי חוקית או פוגענית" בעת שהם נדבקים לסלבריטאים, אלא גם להטיל עונשים על אמצעי תקשורת שיפרסמו ללא הסכמת המצולמים תמונות שהושגו בדרך זו. המושל ארנולד שוורצנגר, שבעצמו נפל יותר מפעם קורבן לפפרצי, תמך בהתלהבות בחוק. התיקון לחוק משמעותי משתי סיבות: ראשית, הוא מחזק את התפיסה שעל-פיה גם אדם שיוצא ל"רשות הרבים" – ואפילו הוא מתפרנס למחייתו מפרסום וחשיפה על הבמה או על המסך, בפוליטיקה או בעסקים – אינו מוותר באופן גורף ומוחלט על פרטיותו. ושנית, משום שהחוק אינו מותיר את האינטרנט מחוץ לתחומו של החוק. על-פי ההערכה יש כיום בארצות-הברית כ-1,200 אתרים בולטים בתחומי הרכילות והפפרצי – אחד המוכרים בהם הוא TMZ, שהוביל בחלק מן הפרסומים על חיי המין העשירים של כוכב הגולף טייגר וודס – וגם אלה עשויים להיתבע אם יתברר שפירסמו צילומים כאלה. סכום התביעה יוכל להגיע עד 50 אלף דולר. החקיקה בקליפורניה המנסה להגן על כוכבי קולנוע וטלוויזיה, זמרים, דוגמנים ושאר סלבריטאים התאימה את עצמה כבר בעבר לחידושים טכנולוגיים, כמו ההתקדמות בתחום עדשות הטלה-פוטו, לצילום מרחוק. על-פי חוק הפרטיות משנת 1998, ניתן לתבוע צלם על פגיעה בצנעת הפרט אם הוא מכוון את העדשה, גם ממרחקים, לעבר מצולם הנמצא במקום ובמצב שבהם יש מקום "לציפייה סבירה לפרטיות". הרבה לפני שהאינטרנט וטכנולוגיות הצילום החודרניות איימו לשבש את כללי המשחק, כבר דחו הצרפתים את התפיסה של "הכל או לא כלום", לפחות בכל הקשור לפרטיות. למי שנדמה שבכל מקום בעולם הזכות לפרטיות פוקעת מרגע שאדם יוצא מפתח ביתו ומהלך ברחובה של עיר או יורד לחוף הים הסמוך – מומלץ להכיר את המסורת הצרפתית. שם רואים את הדברים אחרת לחלוטין: המסמך הבולט ביותר הוא החוק מיולי 1970, האוסר על פרסום תצלום של אדם – ובכלל זה אישיות ציבורית – גם אם הצלם תפס אותו בחוצות העיר, ואין מדובר באירוע שבתחום עיסוקו המקצועי. בעת חקיקת החוק נטען כאילו הוא נועד להגן בעיקר על פוליטיקאים, אבל מי שעושים בו שימוש הם גם אזרחים מן השורה שמצאו את תצלומיהם בעיתונים, ובעיקר סלבריטאים. מכנים אותו "חוק בריזיט ברדו", על שם השחקנית הצרפתייה שניהלה עוד קודם לכן מאבק משפטי נגד צלמים שהטרידו אותה. הפרלמנט בפריז קיבל את הקביעה, המעוגנת במסורת צרפתית ארוכת שנים, כי היותו של אדם איש ציבור, ואפילו שחקן נודע, אינה מחייבת אותו להיפרד מחייו הפרטיים בשעות שאחרי העבודה, וגם לא מ"זכות הדמות" (droit a limage) – בעלותו ושליטתו של אדם על דמותו שלו. גם הגרמנים רגישים לפרטיות, גם כאשר מדובר במקום ציבורי. הומוסקסואל גרמני, שצולם ללא ידיעתו בעת מצעד של הומואים ותמונתו פורסמה, תבע את העיתון שפירסם את התצלום – וזכה במשפט. הוא טען שבני משפחתו וחבריו לעבודה לא ידעו על נטייתו המינית, והפרסום הפומבי הוציא אותו מן הארון בניגוד לרצונו. התפיסה העומדת מאחורי פסיקה זו ודומות לה היא שהחלטה של אדם לחשוף את עצמו במקום מסוים ובזמן מסוים אין פירושה שהוא מוכן לכך שיצולם ותמונתו תופץ לעיני אנשים שלא היו נוכחים במקום. על-פי היגיון משפטי זה, הרווח בעיקר בגרמניה ובצרפת, אך מחלחל בשנים האחרונות גם לחקיקה בקליפורניה, כאשר שחקנית קולנוע פושטת את בגדיה על חוף הים בשעותיה החופשיות, היא מוותרת על פרטיותה לעיני המתרחצים בחוף ותו לא. מי שיצלם אותה ויפרסם את תמונתה בעיתון עשוי להיתבע לדין, ורבים הסיכויים שהשופטים יקבלו את התביעה. וכן, העיקרון הזה חל גם באינטרנט. לפני חודשים אחדים, כאשר החלו אנשי גוגל לצלם רחובות ובתים ברחבי גרמניה, צילומי וידיאו שאמורים להיות משולבים במפות גוגל, הם קיבלו אזהרה מגורמים משפטיים במדינה זו: העלאתם לרשת של צילומי וידיאו של אנשים שניתן לזהותם מהלכים ברחובות מנוגדת לחוק הגרמני. גוגל נאלצה לטשטש את פניהם של אלפי אנשים שצולמו, ובעקבות דרישה נוספת, נאלצה למחוק מן השרתים קטעים שלא הועלו לאתר ופני המצולמים בהם לא טושטשו. מה כל זה אומר? מהפכת התקשורת הנוכחית רחבה ועמוקה מכל קודמותיה, ולכן יש צורך להתאים את הכללים הישנים למאפייני הטכנולוגיות החדשות. אבל לא חייבים להיחפז להרים ידיים, להניח לחידושים לנקב את כללי האתיקה, לחסל את ההגבלות החוקיות ולקבוע שמהיום הכל פתוח ומותר בפרסום. זו איננה תופעת טבע, זו החלטה אנושית, לקבוע היכן עוברים הקווים האדומים בסוגיות שנוגעות לפרטיות, כמו גם לדיבה ואפילו לביטחון.

האם תנועת יש-עתיד באמת רוצה להידמות ל"ידיעות אחרונות" ולאמץ את ערכיו בתקווה להפוך למפלגה של המדינה?

"יש עתיד, YESH ATID, יום ראשון, י"ג בטבת תשע"ה, גיליון מספר 001". עיתון חדש מפציע, עיצובו כמעט זהה לזה של "ידיעות אחרונות". הלהטוט התעמולתי הזה מתקבל ברגע הראשון בשוויון נפש מחויך. לפעמים נדמה כי עמודו הראשון של העיתון של המדינה זוכה ליותר עותקי חיקוי ופרודיה מאשר לעותקים מקוריים; עיתוני יום-הולדת, עיתוני כיתה, עיתוני מסיבה, עיתוני יחידה. לגיליון הראשון של העיתון החדש ניתנה כותרת ראשית בגופן המרובע, צאצאו של גופן "חיים" ההיסטורי, השולט בטבלואידיות הישראלית משחר ימיה: "התקציב החברתי 2015 יוצא לדרך". ומה מכריזה כותרת הגג? "שר האוצר לפיד: זה תקציב שהולך לשנות את המדינה". לשם מה הפרודיה, אם "ידיעות" המקורי יכול להביא דברים מקוריים מפי מנהיג המפלגה המקורי ולתת להם אותה כותרת (מקורית)? אתר "וואלה", המציג את העלון דמוי "ידיעות" שחולק השבוע על-ידי יש-עתיד, עומד על טיב השותפות בין המפלגה לעיתון ומזכיר כי "בתקופה בה ישבה מפלגת יש-עתיד בממשלה נערכו כמה שיתופי פעולה מסחריים בינה לבין ידיעות אחרונות". כותב הידיעה, דוד אברהם, מציין כי צוות הדוברות של יש-עתיד אישר בתשובה לשאלתו שהמפלגה עומדת מאחורי הקמפיין. מנגד, "ידיעות אחרונות" מסר תגובה נדירה: "אין לידיעות אחרונות כל קשר לעלון המתואר וגם לא התבקש או ניתן אישור כלשהו לגבי העיצוב או התוכן שלו". אברהם מוסיף כי דוברי העיתון לא מסרו אם בכוונתם לפעול בנושא. אמנם התרגלנו לפרודיות על "ידיעות" לא פחות מאשר ל"ידיעות" עצמו, ובכל זאת עולה אי-נוחות למראה התוצר התעמולתי, שעל-פי "וואלה" נועד להמחיש איך היה נראה העיתון של הבוקר אילו יש-עתיד ישבה בממשלה, לפיד היה שר האוצר ותקציב 2015 היה עובר. למען הדיוק, התחושה העולה למראה העלון היא יותר מאי-נוחות, היא צרימה של ממש, דווקא מפני שהמכנים המשותפים בין העיתון למפלגה ניכרים לעין. "ידיעות", הנאחז בתואר "העיתון של המדינה", ויאיר לפיד, הנתפס כמגלם הישראליות, קשורים זה בזה שנים רבות. אלא שהקשר, שהתקיים בעבר במרחב התקשורתי, מוקרן היום אל המרחב הפוליטי. יש-עתיד נתלית ב"ידיעות" ו"ידיעות" נאחז ביש-עתיד. מצד אחד המונופול הוותיק עיתון-שלטון ומערכת היחסים הסימביוטית בין עיתון מרכזי לדמות פוליטית מרכזית, ששום ממונה על הגבלים לא יכול לו; מצד שני, זוהי ברית המאותגרים במשחק הזוגות נגד החינמון של המדינה והפוליטיקאי המתמודד ברביעית על תואר הפוליטיקאי של המדינה. אין פסול בדברי הקמפיינרים של יש-עתיד, המבקשים בשם יאיר לפיד לחלוק עם הציבור מסר שלפיו "לישראל מגיע את התקציב הכי חברתי, והוא נשלל ממנה כי נתניהו החליט ללכת לבחירות האלה בשביל שהם יוכלו להמשיך את המשחק המושחת שלהם. אנחנו נחזור ונעביר בדיוק את התקציב הזה". אלא שהאמירה הזאת נשמעת הרבה פחות משכנעת כשהיא משמשת ידיעה ראשית בעיתון-הדמה שהופץ. בכל זאת דרוש הבדל, סגנוני לפחות, בין שפת הקמפיין לשפת העיתון (אם כי לרגע נדמה שדווקא "ידיעות" בתחפושת חשוף וגלוי לב בהשוואה ל"ידיעות" העיתון). הקושי העיקרי הוא בדימוי. המושג "יש עתיד" באותיות הלוגו הארכאי של "ידיעות" יוצר צרימה במטריקס הישראלי. קשה לראות את העתיד בדמות טבלואיד כוחני שעושה הכל כדי לשמֵר את ההגמוניה שלו בזירה התקשורתית. הצעקנות, האינטרסנטיות, הפופוליזם, הציניות, השמרנות הצורנית הגסה – אלה הערכים שיש-עתיד מבקשת להיות מזוהה עימם? אם זהו מופע חד-פעמי, אפשר בהתאם לראות בו מעידה חד-פעמית שתיעלם ברעש הקמפיין הנוכחי. לשני הצדדים מומלץ שלא להפוך את הקו-פרודוקציה הזאת לרוטינה. אין צורך בגיליון מס 002. יומון לחוד ועלון בחירות לחוד.

הנאשמים שוב מבקשים לעכב את המשפט • מי מבקש רחמים ומאשים את השופטים בכניעה לתקשורת, ומי מתחנף ומשכתב את ההיסטוריה? • השופטים מצידם ממשיכים להיענות לגחמות הסניגורים • הדובר של נתניהו מספר על ההתכתבויות עם עמית סגל • סגליזם בפעולה: מסגור פסק הדין המודלף על ביטול עילת הסבירות • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל

הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. להרחבה: השופטים נוטים לעכב את המשפט לבקשת נתניהו: המשפט המתנהל בעצלתיים צפוי להימתח עוד יותר, בתירוץ כי נאשם מס 1 עסוק במלחמה • סניגורו של נתניהו, עו"ד עמית חדד, ניסה להחניף לשופטים ולשכתב את ההיסטוריה • הראל לוקר, לשעבר מנכ"ל משרד רה"מ נתניהו, הכחיש שלוש עדויות נפרדות על הקשר שלו לאישור עסקת בזק-yes "זה המתת! לא פחות ולא יותר! זה לא צחוק, זה לא איזה פינה אזוטרית": הסנגור של בנימין נתניהו נזף באחד מחוקרי "תיק 4000" משום שלא דרש לעיין בטלפונים של שניים מדוברי ראש הממשלה • לטענתו, עיון במכשירים היה מבהיר שהיחסים הקרובים עם "וואלה" לא היו חריגים, והתקיימו גם עם גופי תקשורת דוגמת חדשות 12 ו-ynet • שלושה חוקרים התייצבו אתמול באולם משפט המו"לים: שרלי הרדן, אוס נאסר ואפרת אלגריסי • רוב הדיון בוזבז על אפיקי חקירה אזוטריים שנותרו רחוקים ממיצוי לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"

המחאה החברתית לא השיגה את מטרותיה בטווח הקצר, אולם שינתה באופן מהותי את השיח הציבורי בישראל

לפי סיפור מפורסם (וכנראה פיקטיבי), כשנשאל שר החוץ הסיני על-ידי בכיר אמריקאי, במחצית המאה ה-20, בדבר משמעותה ההיסטורית של המהפכה הצרפתית, השיב: "עדיין אין לנו די פרספקטיבה". סדרת האירועים המכונים "המחאה החברתית" התרחשה לפני כשנתיים בלבד, ולכן מובן מאליו שמי שמבקש להסביר את משמעותה חייב להודות שגם במקרה זה אין לנו עדיין די פרספקטיבה. רק בעוד שנים, אולי שנים רבות מאוד, נוכל לדעת באמת מה היו השפעותיה של המחאה, אם השלכותיה היו עמוקות או רדודות ואם החברה הישראלית אכן השתנתה כתוצאה ממנה. לכן קשה מאוד לסכם את הצלחתה, או כשלונה, של המחאה בנקודה זו. כעבור שנתיים בלבד, יש רבים הטוענים כי המחאה היתה, בסופו של דבר, כישלון גמור, משום שמצבה הכלכלי של ישראל לא רק שלא השתפר אלא אף הורע, ומצבן של השכבות הנמוכות ושל שכבות הביניים בחברה הישראלית הידרדר גם הוא. מחירי הדיור האמירו, מחירי המזון מרקיעים גם הם, והמדינה מוסיפה להתפרק ממחויבותה כלפי אזרחיה. פרופ יוסי יונה, מהצוות שייעץ למארגני המחאה ב-2011 (ושהתמודד, ללא הצלחה, על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה), התראיין היום (12.7.13) בתוכניתו של רינו צרור בגלי-צה"ל וסיכם את המחאה במלים "הצלחות מקומיות אבל כישלון כולל". מעברו השני של המתרס טען הכלכלן שלמה מעוז (שגם הוא ניסה להיבחר לכנסת מטעם הליכוד, ונכשל) כי "המחאה החברתית היתה פופוליזם", וכי "היא הביאה לעליית המסים הנוכחית". כאמור, בנקודה זו בזמן קשה מאוד לדעת אם יונה ומעוז צודקים או טועים, אבל אין ספק שהם נחרצים מדי ופסימיים מדי בהערכותיהם (פסימיות הנובעת, אולי, מכשלונם האישי בזירה הפוליטית). אם צריך לסכם את מצב העניינים עד כה, ועם כל הזהירות הנדרשת כתוצאה מהיעדרה של פרקפסטיבה מספקת, כמעט שאין ספק שהמחאה החברתית היתה אירוע משמעותי, שחולל כמה שינויים מפליגים, גם אם הצלחותיה הן מוגבלות בלבד לפי שעה. נכון שאם הצלחתה של המחאה נמדדת במונחים "מיידיים", כי אז אכן אין מנוס מלקבוע שמדובר בכישלון מהדהד, בעיקר לנוכח תקציב המדינה הצפוי; אבל במדדים אחרים נראה שהמחאה דווקא נחלה כמה הצלחות כבירות של ממש. עיקר הצלחתה באה לידי ביטוי בשינוי יסודי של מה שקרוי "השיח הציבורי" בישראל: לפני קיץ 2011 רוב אזרחי ישראל (ובכלל זה, יש להודות, גם החתום מטה) לא ידעו כלל על קיומו של "מס חברות", ואין צורך לומר שלא ידעו מהו שיעורו; הם לא ידעו כמעט דבר על שכרם של הטייקונים, על "תספורות" או על "בעלות צולבת" ו"בעלות פירמידלית"; עד לפני שנתיים היה קשה מאוד לדמיין את קיומו של דיון ציבורי סוער בנושאים כלכליים "כבדים" כגון ייצוא הגז, מדיניות הרווחה והתאגדויות עובדים. אבל כיום – ובעיקר הודות למחאת קיץ 2011 – הנושאים הללו עומדים במרכזו של סדר היום התקשורתי בישראל, לא פחות (ובעצם יותר) מסוגיות בטחוניות וצבאיות, שנחשבו באופן מסורתי לסוגיות העיקריות שהמערכת הפוליטית צריכה לעסוק בהן. ומה באשר לעיתונות? העיתונאים בישראל סיקרו את המחאה בהתלהבות רבה ומתוך סימפטיה גלויה, לפחות רובם. אבל לא בכל המקרים היתה זו אהבה ממבט ראשון. מתן חודורוב, כתב הכלכלה של ערוץ 10, היה עוין בגלוי כלפי המחאה בימיה הראשונים, אבל בתוך זמן קצר החל לסקר אותה באופן אוהד ואף הוגן יותר. כיום, כך נדמה, חודורוב הוא עיתונאי "חברתי" כמעט מן המניין – אולי גם משום שלמד על בשרו את הצורך הדחוף להיאבק על זכויותיהם של עובדים (בתור ראש ועד עובדי ערוץ 10). כמו רבים מאזרחי ישראל, בעקבות המחאה החלו העיתונאים להיות מודעים יותר ויותר לפוזיציה שהם תופסים במערך החברתי-כלכלי, להשפעותיו של השוק החופשי על מקצועם (ועל מקצועיותם), ולהשלכותיה הפוטנציאליות והממשיות של המדיניות הכלכלית על עתיד העיתונות. זוהי התפתחות מבורכת, אבל נראה גם שהיא באה מאוחר מדי: התפכחותם של העיתונאים החלה רק כאשר מצבה של הפרופסיה העיתונאית כבר היה על סף מוות קליני. ובכלל, במבט לאחור נראה שהעיתונאים כשלו במילוי תפקידם ועלו על רכבת המחאה רק לאחר שזו כבר החלה בנסיעתה. שינוי סדר היום הציבורי שהביאה המחאה היה צפוי מראש במידה רבה (הוא נחזה, לפחות בחלקו, על-ידי "דה-מרקר"), ועיתונאים היו אמורים להוביל אותו, ולא להיגרר אחריו בבהלה. העיתונאים נאלצו לגלות (שוב, מאוחר מדי) כי השליטה בשיח הציבורי אינה נתונה עוד רק בידיהם, וכי מרכז הכובד עבר אל הרשתות החברתיות, שם התוודענו כולנו למקצוע חדש – "פעילים חברתיים". הפעילים החברתיים הללו אינם מצטיינים תמיד במידה נאותה של מתינות או של רהיטות, ורבים מהם נוקטים שפה אלימה, דמגוגית ובהמית, ומדרדרים את השיח הציבורי באופן מעורר דאגה; אבל לטוב או לרע – חלק ניכר מכוחה של העיתונות המסורתית נמצא כיום בידיהם, והעיתונאים ייאלצו להסתגל למצב זה, בין אם הם מרוצים ממנו ובין אם לאו. נכון לעכשיו קשה לומר אם הסתגלות זו תעלה יפה, וודאי שאין לדעת אם העיתונות תצליח להיחלץ מהמשבר הקשה שבו היא מצויה. אין ספק שהמחאה החברתית השפיעה על החברה הישראלית, ובכלל זה גם על מצבה של העיתונות ותפקידיה. אבל כדי לעמוד על היקפה המדויק של השפעה זו דרושה לנו, גם כאן, עוד פרספקטיבה.

מפגינים בעד חוקי ההפיכה תקפו עיתונאים: כתב כאן 11 נפגע בעינו, כתבי חדשות 12 חולצו על-ידי המשטרה • מפגין נגד חוקי ההפיכה קילל כתב של ערוץ 14 והפריע לשידור • ארגון העיתונאים: "הסתה מצד פוליטיקאים מתורגמת להתקפות פיזיות ברחוב. אנחנו דורשים מפוליטיקאים להפסיק להסית"

עיתונאים ממשיכים לספוג אלימות, גם מצד שוטרים וגם מצד מפגינים בזמן סיקור המחאות הסוערות בימים האחרונים. כתב כאן 11 איציק זוארץ ספג פגיעה של בקבוק בעינו במהלך הפגנת תומכי ההפיכה המשטרית שלשום (ראשון) בתל אביב, ועיתונאי חדשות 12 גלעד שלמור ואורי איזק פונו יחד עם צוותיהם על ידי שוטרים לאחר שספגו קללות ואיומים באותה הפגנה, וכתבת חדשות 13 נגה ניר נאמן ספגה קללות ממפגינים בעת ששהתה ברכבה. אתמול (שני), בהפגנה שהתקיימה בירושלים נגד חוקי ההפיכה, נפגע צלם חדשות 12 תומר אילן מדחיפות שוטרים במקום. מפגין קילל והתקרב באיום לכתב עכשיו 14 עתי שלו. קצת מים והרבה איפור ועכשיו אני בסדר. במהלך סיקור ההפגנות, הושלך לעברי בעוצמה בקבוק פלסטיק מלא, שפגע ישירות בעין. הראיה קצת מטושטשת, אבל יהיה בסדר. תודה רבה לכולם❤️ pic.twitter.com/QZOw4aALfE בארגון העיתונאים והעיתונאיות גינו את התקריות ואמרו כי "אין מקום לגילויי אלימות כלפי עיתונאים וצוותי תקשורת". בארגון הודו לצוותי המשטרה "על ההתערבות ופעולת החציצה המהירה" באירועים. מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון ענת סרגוסטי ייחסה חלק מהתקריות הללו ל"הסתה מצד פוליטיקאים שמתורגמת להתקפות פיזיות ברחוב. אנחנו דורשים כבר חודשים מפוליטיקאים להפסיק להסית". בשיחה עם "העין השביעית" טענה סרגוסטי כי המשטרה לא תמיד מייחסת חשיבות מספקת להסתה נגד עיתונאים ברשתות, אך הוסיפה כי "למרבה ההקלה יש יותר הבנה של שוטרים בשטח לחשיבות עבודתם של עיתונאים". עם זאת, אומרת סרגוסטי, "אסור לשכוח גם אלימות של שוטרים נגד עיתונאים שברוב המכריע של המקרים לא מקבלת מענה בתוך המשטרה עצמה או באמצעות מח"ש". בארגון מתעדים מאז תחילת 2020 תקריות של אלימות כלפי עיתונאים. יריקות ודחיפות: כתב חדשות 12 גלעד שלמור הותקף בהפגנת תומכי הרפורמה בת"א – וחולץ על ידי המשטרהhttps://t.co/epxYFPphpL pic.twitter.com/Q7pHkaPNPJ בחדשות 12 מסרו כי "בשתי היממות האחרונות חווים צוותי חדשות 12 במגוון מוקדים בשטח אלימות חסרת תקדים מצד מפגינים ומצד שוטרים. האלימות מסכנת ופוגעת בעבודת הסיקור העיתונאי שהיא שליחות חשובה בשגרה, ודאי בימים דרמטיים ומכריעים שכאלה". "נוכח הנורה האדומה הנדלקת שוב ושוב אין ספק כי יש לוודא הגברת מאמץ כדי להבטיח פעולה מהירה למניעת כל איום על אלה העושים את שליחותם העיתונאית", אמרו במועצת העיתונות בהודעה על כינוס "דיון חירום" בשל "שרשרת התקיפות הנמשכת של עיתונאיות ועיתונאים במהלך סיקור הפגנות נגד ובעד הרפורמה המשפטית". על רקע מספר מקרים בתקופה האחרונה שבהם עיתונאים סבלו מאלימות ומעצרים אגרסיביים במחאות נגד ההפיכה המשטרית, ועדת הכלכלה של הכנסת קיימה בשבוע שעבר דיון בנושא "תופעת האלימות הגוברת נגד עיתונאים וגופי תקשורת". היו"ר ביטן דרש בסיום הדיון מהמשטרה לגבש נוהל הנוגע ליחס לעיתונאים ביחד עם מועצת העיתונות.

בין הנתונים הסטטיסטיים היבשים על אודות אזרחי ישראל, שהעיתונות מפרסמת באופן מסורתי מדי ראש השנה, מסתתר נתון המציג באור מטריד את נטייתה של התקשורת לצבוע את המציאות בשחור

פרסום ההודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל השנה החדשה הוא יום חג לחובבי נתונים ומספרים. לצד נתונים שצוטטו בהרחבה בתקשורת בנוגע לגודל האוכלוסייה בישראל, ופיקנטריה כמו מספר הקלוריות שצרכו אזרחי ישראל במהלך שנת תשס"ט, ההודעה לעיתונות בפרוס שנת תש"ע כללה נתון שמספק הצצה נדירה בבהירותה להשפעת התקשורת על דעת הקהל. תחת הכותרת "נתונים מתוך הסקר החברתי" מובאים הנתונים הבאים (מתוך הסקר החברתי של שנת 2007): מתוך כלל הציבור בישראל, רק 32% מבני העשרים ומעלה מעריכים את תפקוד מערכת החינוך כ"טוב" או "טוב מאוד" (כל שאר המשיבים השיבו "לא כל-כך טוב" או "בכלל לא טוב"). בקרב מי שיש להם ילדים במערכת החינוך התוצאות היו שונות: 79% "מרוצים באופן כללי" מבית-הספר היסודי, ו-75% "מרוצים באופן כללי" מחטיבות הביניים והתיכוניים. במלים אחרות, יש פער משמעותי מאוד בשביעות הרצון העכשווית ממערכת החינוך בין אלה שמכירים אותה ממקור ראשון לאלה שמכירים אותה רק מדיווחי התקשורת. הפער הזה הוא לא רק מתמיה, הוא גם מטריד. איך היינו מתייחסים לסקר שהיה מראה, נניח, שמכלל האוכלוסייה, כמעט 70% מחזיקים בדעה שאיכות הספרות העברית היא "לא כל-כך טובה" או "בכלל לא טובה", אך מבין אלה שבפועל קוראים ספרים עבריים, קרוב ל-80% דווקא סבורים שאיכות הספרות "טובה" או "טובה מאוד"? מה היינו אומרים אז על הייצוג התקשורתי שהספרות העברית זוכה לו? נכון שלפער הדרמטי הזה בין דעותיהם של אלה שיש להם נגיעה ישירה למערכת החינוך לאלה שאין להם יכולות להיות כמה סיבות. יכול להיות שאנשים אינם מרוצים מתוצרי מערכת החינוך שהם פוגשים באוטובוס למשל, וכך הם ערים לפגמים שהורים לתלמידים אולי מתעלמים מהם. יכול להיות גם שמערכת החינוך השתפרה פלאים בשנים האחרונות, וכמה מהמשיבים עוד זוכרים אותה לרעה מילדותם. יכול להיות גם שהבדלי ניסוח קלים בין השאלון להורים לשאלון לכלל האוכלוסייה תרמו לפער. אבל קשה להאמין שאלו הסיבות המרכזיות לתוצאות כל-כך שונות בין שתי הקבוצות. עיון בשאלונים מעלה שהשוני בניסוח הוא זניח. המגע עם מערכת החינוך של מי שאין לו ילדים במוסד חינוכי הוא מצומצם ביותר, אפילו באוטובוסים. וקשה להאמין שמערכת החינוך שינתה את פניה בצורה קוטבית כל-כך בשנים האחרונות. לעומת זאת, סביר מאוד להניח שדעותיהם של אנשים שאין להם נגיעה ישירה למערכת החינוך מעוצבות על בסיס האופן שבו המערכת הזאת מוצגת בתקשורת. החשיפה התקשורתית שבתי-הספר בישראל זוכים לה רחוקה מאוד מלהחמיא. כתבות על מצבה הרעוע והמידרדר של מערכת החינוך מופיעות בתקשורת חדשות לבקרים. ההבדל העיקרי בין המבקרים השונים אינו בתמונה שהם מציירים את מערכת החינוך כעומדת על סף אי-תפקוד, אלא בעיקר בסימון האשמים במצב ובהצעות הנוגעות לדרכים לצאת ממנו. על כך שהמערכת בקריסה יש כמעט קונסנזוס. הציבור, כך נראה, מאמין בקלות רבה כשמספרים לו על כשלונותיה של הממשלה. ואכן, ממצאי הסקר החברתי מראים שכמעט כל הציבור בישראל השתכנע שממשלת ישראל כושלת באחד התפקידים החשובים ביותר שלה: הדאגה לחינוך הילדים ועיצוב פניו של דור העתיד. כלומר, מי שהשתכנע הוא כמעט כל הציבור שאין לו מידע ממקור ראשון ונסמך רק על התמונה המוצגת בתקשורת. מי שממש שולח כל בוקר את הילד לבית-הספר, מי שממש פוגש מורים בימי הורים ומקבל מדי פעם תעודה הביתה, דווקא מצביע בעד המערכת, ברוב שאף פוליטיקאי לא יכול אפילו לחלום עליו. תפקידה של התקשורת הוא אמנם לבקר, לא להחמיא; למצוא את נקודות הכשל ולהצביע עליהן. ובהקשר של מערכת החינוך בישראל, יש די נתונים אובייקטיביים שמצביעים על כך שיש מה לשפר. אבל צריך להיזהר שהרצון לבקר לא ייהפך לטון פסימי וציני, שמאיר רק את החוליות הכושלות.

העיתונים ממשיכים לצאת בישראל ולהרגיש באמריקה | "הארץ" משתדל לספק גם חדשות מקומיות | ו"דה-מרקר" חוגג את הצלחת הקמפיין נגד יצחק תשובה

בוקר כמו זה של היום ממחיש כיצד החלק הדיווחי-חדשותי שבעיתוני הדפוס נדחק מפני זה התיעודי-היסטורי. בעוד כלי התקשורת האלקטרוניים מדווחים הבוקר על היבחרו של נשיא אמריקאי שחור ראשון, וכמה מהם אפילו מעדיפים את המתיחות ברצועת עזה כנושא ראשי, עיתוני הדפוס מציעים סדר יום של אתמול, מדווחים בכותרות הראשיות על בחירות שכבר התקיימו בלי שיוכלו לספר על התוצאה, ודוחקים מפני הלא-חדשות האלו חדשות מקומיות בוערות. כך קורה שהטור של נחום ברנע, הנדפס על שער "ידיעות אחרונות", עוסק כבר בתחילתו ברלבנטיות שלו עצמו: "בשעת כתיבת שורות אלה, שעת חצות בארץ, הקלפיות בארצות-הברית עדיין פתוחות. מטופש יהיה לנבא מי ייצא המנצח בלילה הארוך שצפוי לנו כאן. אבל...". סופו של הטור מדבר על התחזיות ליחס שיפגין הנשיא הנבחר כלפי ישראל, אולם גם הוא נקרא כקשור לתסכול של עיתונאי החדשות בדפוס בעידן האינטרנט: "אין מנוס מלעשות מה שאנחנו העיתונאים שונאים לעשות: לחכות". ובכלל, העיתונים של יום רביעי מקדישים פחות מקום לסיקור הבחירות מאשר העיתונים של יום שלישי, אף שיום רביעי הוא יום הבחירות, ולא יום שלישי. כשאי-אפשר לנצח את הטלוויזיה והאינטרנט בקרב על החדשות והדיווח על ההווה, מתמקדים עיתוני הדפוס בפרשנות ובדיווח על העתיד. בכל העיתונים מפנה לוגו לאתר האינטרנט של העיתון, לקריאת דיווחי אמת על תוצאות הבחירות. עמודי החדשות של "מעריב" מחזקים את התחושה כי העיתון הופך מכלי חדשותי לפריט היסטורי, כשבמסגרת סיקור הבחירות בארצות-הברית הם מציגים בפני הקורא צילומים של שערי עיתונים מרחבי ארצות-הברית והעולם (מעניין להבחין כי העיתונים האמריקאיים החשובים ביותר אינם מוצגים על-ידי "מעריב", כנראה משום שבעמודיהם הראשיים טרם כבשו התמונות את מקום הטקסט, ולכן הם אינם פוטוגניים מספיק לצילום בגודל בול). מרתק היה גם להבחין כיצד עיתונאי הדפוס נזהרים כולם בלשונם כשהם כותבים על הבחירות, ולא מתפתים לקבוע מסמרות בנוגע לזהותו של המנצח, אף שלכאורה "העניין גמור". אולי זו טראומת הסקרים הכושלים לפני הפריימריז של קדימה, אולי זו בגרות פתאומית. ב"ידיעות אחרונות" מבקר הטלוויזיה ירון טן-ברינק מנצל את הטור שלו, העוסק בפופולריות הרבה של העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות ושל תוכניות הסאטירה הפוליטית, כדי לדלג על השאלה החדשותית המטרידה ולקבוע: "בחירות 2008 לנשיאות ארצות-הברית כבר הסתיימו בנצחונה של המדיה". הוא גם מאזכר את הבחירות הצפויות אצלנו: "בעוד רגע קט ייפול עלינו קמפיין הבחירות לכנסת. תשמעו עוד הרבה התבכיינויות על ההבדל בין המירוץ הזה ומקבילו האמריקאי. ידברו איתכם על אדישות ציבורית, שעמום תקשורתי, שחיתות פוליטית. אבל האמת היא שפשוט אין לנו מועמדים כמו אובמה ופיילין. אין לנו סיפור טוב". בעוד שעורכי העיתונים אמש לא יכלו, לצערם, לנחש את תוצאות הבחירות וכך לקבוע מה יודפס על השער היום, ב"דה-מרקר" יכלו לנחש את השער של היום כבר שלשום בלילה, עת הדפיסו את השער של אתמול. ובקיצור: שלשום נזרע מאבק נגד יצחק תשובה, והיום נקצרים הפירות. מי שהאשים את העיתון הכלכלי מבית "הארץ" בהאדרת העשירות הסובאת ואימוץ השקפת עולם נהנתנית, יכול להמשיך לאחוז בדעתו. אולם מי שטען כי "דה-מרקר" מסקר את בעלי ההון בצורה מוטה בדיווחי החדשות, מחביא את כשלונותיהם וחוגג את נצחונותיהם, התבדה אתמול למראה ההתגייסות המערכתית של העיתון נגד יצחק תשובה. הסיפור: דלק נדל"ן, מחברות הנדל"ן הגדולות בישראל, השייכת ליצחק תשובה, הציעה למשקיעים בה עסקה: החלפת אג"חים. מה זאת אומרת? לפי "כלכליסט" של אתמול: פתרון יצירתי, חכם ונכון; לפי "דה-מרקר" של אתמול: "הסכנה הבאה לחובות הציבור"; לפי "כלכליסט" של אתמול, "תוכנית חילוץ"; לפי "דה-מרקר" של אתמול, "התנערות מחובות". למרות הזרגון המקצועי, לא מדובר בעניינים רחוקים מן העין ומן הלב כמו גורלו הפרטי של יצחק תשובה, אלא בעניין הנוגע לאנשים רבים ש"יש להם תשובה" בתיק ההשקעות הפנסיוני או האחר שלהם. ב"דה-מרקר" החליטו גם כי העניין חשוב עוד יותר: "יצחק תשובה אינו עוד איש עסקים גדול בישראל", כתב אתמול סמי פרץ, "הוא אחד משלושת אנשי העסקים הגדולים, עם שורה של חברות בארץ ובעולם ועם שם טוב של אחד שעומד במלתו ומשלם חובות. אבל אם תשובה יתנער מתשלום חובותיה של דלק נדל"ן לבעלי האג"ח, זה עלול להפוך למגפה בכל המשק". לא רק פרץ, עורך העיתון (המודפס), גם בכירי העיתון האחרים, איתן אבריאל, מירב ארלוזורוב ורותם שטרקמן, נרתמו למסע תוקפני במיוחד נגד ההצעה של תשובה: "בשפת השוק של וול-סטריט יש לתופעה זו שם: תספורת (haircut), כינוי שכמעט מסביר עצמו. בעלי החברה לוקחים מספרים ומקצצים את החוב שהם חייבים לציבור", כותב איתן אבריאל בטור שכותרתו על השער היא "תשובה לוקח מספריים". כותרות הטור של שטרקמן הן "חוצפה" ו"שיחזיר את המטוס", ושל ארלוזורוב "רשת ביטחון מלאה חורים" ו"רעיון רע". אבל ההתקפה המשמעותית יותר היא זו שבידיעות החדשותיות בעיתון. כבר הכותרת הראשית של העיתון אתמול היתה בוטה, ברורה וחד-משמעית: "הסכנה הבאה לחסכונות הציבור: בעלי חברות מתנערים מהחובות". בהמשך חובט העיתון שוב ושוב בהצעה של תשובה ומכוון את דבריו בעיקר ל"מוסדיים", היינו, מנהלי ההשקעות של קרנות הפנסיה, קופות הגמל וביטוחי המנהלים, וקורא להם שלא לקבל את ההצעה. הסיקור אתמול נפרש על פני ששת העמודים הראשונים של "דה-מרקר", ובשולי הדף משתרשרת גם תוספת ספק-אדיוטית של טוקבקים מאתר "דה-מרקר". לשם השוואה, ב"כלכליסט" הוקדשה לעניין ידיעת חצי עמוד פנימי, ממוסף "עסקים" של "מעריב" היא נעדרה לגמרי, וב"ממון" של "ידיעות אחרונות" החדשות על תשובה היו בכלל התנצלות של בנק לאומי על תחזית גרועה שנתנו האנליסטים שלו לחברת דלק, תחזית שהתפרסמה ב"כלכליסט". היום חוגג "דה-מרקר" את נצחון הבזק במאבק, והכותרת הראשית שלו היא: "הלחץ הציבורי הכריע: תשובה חזר בו". האם הלחץ הציבורי היה זה שהופעל מעל דפי "דה-מרקר"? פרנסי העיתון יכולים לענות "כן" בפה מלא, מאחר שבעל העניין עצמו מודה בכך. "לאחר זרם טלפונים שקיבלנו מבכירים בשוק ההון, מנהלי חברות הביטוח, קרנות פנסיה, קופות גמל ובתי השקעות, שהביעו התנגדות גורפת למהלך, גם בעקבות הפרשנות שפורסמה ב-The Marker, הדבר גרם לי ולדירקטוריון החברה לבטל את התוכנית", אומר היום מנכ"ל דלק נדל"ן, איליק רוזנסקי, למיכאל רוכוורגר מ"דה-מרקר". מה גרם להתעלמות הזו של "כלכליסט" ומה הביא להתגייסות הזו, המקיפה והבוטה, של "דה-מרקר"? הציניקנים יגידו שגיא רולניק, המוציא והמביא בבניין "הארץ – דה-מרקר", הוא גאון בשיווק היודע לחוש לאן הרוח נושבת. כשמוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" יוצא על השער נגד "הסגידה המטומטמת לבעלי ממון", כנראה שמשהו כאן השתנה. אבל לא חייבים להיות ציניקנים. "תשובה טעה ותיקן בזמן", היא כותרת טורו של סמי פרץ בעמוד הפותח של העיתון. אפשר לטעות, ואפשר לתקן בזמן. והערת אגב: כשקם עיתון "כלכליסט" הכריזו מקימיו כי הם אינם מתכוונים להתחרות ב"דה-מרקר", אלא ליצור עיתון שיהיה עוד יותר עממי ו"יחבר את ישראל לכלכלה", כמאמר הסלוגן המלווה את העיתון מאז. אלא שבינתיים מסתמנת דווקא מגמה הפוכה. ב"דה-מרקר" ניכר ניסיון – לפחות בידיעות הראשיות, שלפני העמודים הכבדים של שוק ההון – לפשט את המונחים והשפה הכלכלית כך שיובנו גם להדיוט. לפעמים הניסיון נכשל, לפעמים הוא מגוחך, אבל ב"כלכליסט" נראה שכלל לא נעשה ניסיון כזה, והמונחים הכלכליים מובאים לקורא ללא סכין ומזלג. "שדרות בכוננות: צה"ל תקף בעזה" היא הכותרת בתחתית עמוד השער של "ידיעות אחרונות", מתחת לתמונת הענק של אובמה שמאחוריו מקיין. כותרת המשנה מספרת: "כוחות צנחנים והנדסה הרסו אמש מנהרה שבאמצעותה תיכנן חמאס לבצע חטיפה. צה"ל: זו היתה פצצה מתקתקת". הידיעה עצמה מופיעה רק בעמ 11. כותרת הגג: "אמש: פעולה משמעותית ראשונה של צה"ל בעזה מאז הוכרזה הרגיעה". בידיעה של יוסי יהושוע, מתן צורי ורוני שקד משתמש צה"ל (אפילו לא "קצין צה"ל" או "גורם בצה"ל") במונח "מנהרה מתקתקת". בעמוד הבא מדווח צבי אלוש על הקמתו של מכ"ם אמריקאי להתרעה על טילים על גבעה בנגב. יוסי יהושוע מדווח כי "התרעות על מתקפת טילים יגיעו גם באמצעות הודעות אס.אם.אס". מתי? "בתוך שנתיים". ב"הארץ" מקדישים לידיעה מקום מכובד יותר על השער, ואף שהכותרת הראשית עוסקת בבחירות בארצות-הברית, מספק העיתון גם הרבה חדשות ממש, כמו ראיון עם בני בגין ותחקיר של גידי וייץ ואורי בלאו: "משה קצב, האחים גבריאלי והקרקעות המסתוריות". ב"מעריב" מתייחסים לאירוע בעזה כפי שמתייחסים אליו ב"ידיעות אחרונות", ולא כפי שמתייחסים אליו ב"הארץ". ארקדי גאידמק אינו יורד מהכותרות. בדך כלל אלו אותן כותרות. עכשיו מדובר בחשש שיימלט מהארץ, חשש שההתפתחויות בעניינו מגיעות לכותרות העיתונים יום-יום כבר שבוע ימים. היום מקדיש "ידיעות אחרונות" עמוד שלם לעניין, תחת הכותרת "גאידמק, מעוכב יציאה". כותרת המשנה: "ארקדי גאידמק יצטרך לשלם 2.5 מיליון דולר כדי לצאת מישראל". הטור התחתון סוקר את הכשלונות העסקיים של גאידמק ומוכתר בכותרת "כך חולפת – הידרדרותו של גאידמק". כותרת הטור של עופר פטרסבורג המופיע באותו עמוד היא "השנה השחורה של גאידמק".

כתב חוץ | במקום שממנו אני בא, עיתונאים פועלים ברוח העקרונות המקודשים למקצוע - העיתונות החופשית וזכות הציבור לדעת נחשבות לנורמות בהולנד

מדינת ישראל אינה חדלה להפתיע אותי, אף כי אחרי 15 שנה אפשר היה לצפות שאתעייף או אתייאש. ואולי זה עוד יקרה לי. אחד הדברים הנשגבים מבינתי הוא הדרך שבה התקשורת בישראל עושה את מלאכתה. ישראל יכולה להתברך בעיתונאים מצוינים, בלי ספק, ולי יש מלוא ההערכה לעמיתיי. האם זו סתירה? לא. קוצר ההבנה שלי נוגע למנהלים, לעורכים הראשיים ולכל העיתונאים הפועלים על-פי כללי המשחק העיתונאי, ובה בעת הם משמשים כלי בידי הממשלה וחוקי צנזורה שאבד עליהם הכלח. כיצד יכולים עורכים ראשיים לחתום על הסכמים עם אויבו העיקרי של העיתונאי, הצנזור? כיצד יכולים עיתונאים מכובדים להשלים עם מינויים פוליטיים בתחנות הטלוויזיה ובעיתונים שלהם? אין לי תשובות לשאלות האלה. במקום שממנו אני בא, עיתונאים פועלים ברוח העקרונות המקודשים למקצוע - העיתונות החופשית וזכות הציבור לדעת נחשבות לנורמות בהולנד. נכון, אין מקום להשוואה בין ישראל להולנד, הרי השלום רחוק עדיין ובעיות הביטחון הן חלק בלתי נפרד מהחיים. אך יש סכנה גדולה בכך, שממשלות וצנזורים צבאיים יכולים לשלוט בחירות הביטוי של העיתונות. הייתי רוצה לומר: התעוררו, בשנת 1997 אינכם יכולים עוד לשלוט בתקשורת, אינכם יכולים להוסיף ולהכתיב חוקים שונים לעיתונות הישראלית, הפלסטינית והזרה הפועלת בתחומכם. אנו, הכתבים הזרים, יכולים להתגבר על התקנות האלה, בעוד שהפלסטינים עוברים תחת ידי הצנזורה, והעורכים הראשיים הישראלים פועלים על-פי צנזורה משלהם. דוגמה מן הימים האחרונים: סופר-סוכן של המוסד משטה באנשיו במשך שנים. כולם יודעים את שמו, אך הצנזור אוסר לפרסם את שמו של מר 007. העיתונאים הפלסטינים הולכים בעקבות הפרסומים בעיתונות הישראלית, אך אז מדליף עיתונאי ישראלי את הסיפור לעמית זר, השם מתפרסם בחוץ-לארץ, ולמחרת אין עוד מגבלות -- גיימס בונד נחשף ברבים. מדוע? פשוט מאוד. התסכול הגדול של עמיתינו הישראלים מהחוק הסותר את מעמדה של ישראל כמדינה דמוקרטית שולח אותם לכתבים הזרים, שיעשו עבורם את העבודה. כן, אל לנו לשכוח, שישראל שונה מאתנו. אגב, האומנם היא שונה? אני מאמין שהעיתונאים אחראים דיים לדעת את הגבול בכל הנוגע למסירת מידע. אף עיתונאי אינו רוצה לשאת באחריות לתוצאות האיומות העלולות להיות לפרסום שלו, כמו למשל מותם של אנשים חפים מפשע. שימחו על כך שאתם חיים בדמוקרטיה. כמובן, גם לדמוקרטיה יש מחיר, אך הוא הדין בדיקטטורה. השאלה היא רק מה אתם מעדיפים. מה היה קורה, אילו היתה התקשורת הישראלית נוהגת בעיתונאים שלה כבבני-אדם חופשיים? התמונה לא היתה שונה כהוא זה. אם סיפור צריך לצאת, האמינו לי, הוא ימצא את דרכו. אם כך, מדוע לא להשתמש בכישוריהם המצוינים של העיתונאים עצמם? כמה פעמים שמעתי את השאלה, מדוע אתם, העיתונאים הזרים, מגלים נטיות "אנטי" ופחות אחריות מעמיתיכם הישראלים? לא, גבירותי ורבותי תושבי מדינת ישראל הדמוקרטית, איננו "אנטי" ואיננו חסרי אחריות. אנו בסך-הכל פועלים כעיתונאים חופשיים, המודעים לאחריות המוטלת עלינו. אנו מודעים לכוח שבידינו, אך משוחררים מהמגבלות שמטילים בעלי עניין אחרים. כולם מנסים לנצל את העיתונות לצורכיהם, כמובן, אך הבה ננסה לבחון מה אפשר לעשות בתנאים האלה. אל תנסו לשלוט בנו באמצעות מינויים פוליטיים וחוקי צנזורה, שאבד עליהם הכלח כבר לפני שלושים וחמש שנה ויותר. קוני מוס הוא הכתב לענייני המזרח התיכון של ערוץ הטלוויזיהRTL4 , הולנד. הוא גם סגן יושב-ראש תא כתבי החוץ בישראל גיליון 12, דצמבר 1997

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”ח מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – והכל, בשפת בני אדם ■ והפעם: שקיפות!

כל משרד ממשלתי מחויב לפרסם סיכום שנתי של הפעולות וההוצאות שלו, כדי שאנחנו, הציבור, נוכל לעקוב אחר פעולות הממשלה ולבדוק את הביצועים שלה. ומה גילה המבקר? שבמשך שנתיים ברציפות (2015-2016) משרד רה"מ ומשרד התרבות לא טרחו לפרסם את הדו"ח השנתי שלהם. בשנת 2016 גם משרד ירושלים ומורשת לא פרסם אחד כזה. זה נראה לכם הגיוני שמשרדי הממשלה עוברים על החוק? על כל רשות ציבורית למנות ממונה על חופש המידע. בין תפקידי הממונה לדווח לציבור עד כמה יושם חוק חופש המידע באותה רשות. לדוגמה: כמה בקשות חופש מידע נשלחו אליה, כמה מהן נענו ומה תוכנן. גם פה משרד רה"מ, משרד ירושלים ומורשת ומשרד התרבות והספורט מאכזבים אותנו כשלא טרחו לשלוח את הנתונים הנדרשים. משרדי ממשלה לא עונים, או עונים באיחור, להרבה בקשות חופש מידע. המידע שמחזיקים משרדי הממשלה לא שייך להם – הוא שייך לנו ולכן זכותנו לדרוש אותו. על פי חוק, הם אמורים לענות לנו תוך 120 ימים. הבעיה היא שמשרדי הממשלה נוטים פשוט לא לענות על בקשות או לענות עליהן באיחור רב. כך לדוגמא המשרד להגנת הסביבה, בתקופה של שלוש שנים שנבדקו, לא ענה על 150 בקשות! רק לאחר הביקורת החל המשרד לענות על הבקשות ובאמת ענה על רובן – אבל באיחור של שנים. הערת צד חשובה ומעניינת: הרבה מהתשובות לבקשות חופש המידע אינן מתפרסמות באינטרנט – אבל את אלה שכן תוכלו למצוא כאן: https://foi.gov.il/he/search שרי הממשלה מסתירים מאיתנו את הפגישות שלהם. העוקבים הנאמנים שלנו כבר יודעים – יומן שקוף גורם לשרות ולשרים לחשוב פעמיים על חלוקת הזמן הזמן שלהם ועל האנשים שהם נפגשים איתם. הידיעה שהציבור רואה ומשגיח – יש בכוחה ליישר את הפעילות שלהם. אך לצערנו, הרבה שרים עדיין מסתירים מאיתנו את היומן שלהם, או חלקים גדולים ממנו (רק בזכות מאה ימים של שקיפות ישנם כבר 30 ח"כים שמשקיפים יומנים דרך קבע! זה מדהים – אבל לא נפסיק להיאבק עד שנגיע ל- 120). משרדי ממשלה משלמים לחברות פרטיות – ולא מספרים לנו. ועדת השקיפות בכנסת ביקשה מידע לגבי תשלומים של משרדי ממשלה לחברות ייעוץ ואת היקף העבודה שלהן. שנה לאחר הדיון בוועדה, 14 (!) משרדים לא ענו לבקשה. לאחר הביקורת חלק מהמשרדים נענו לבקשה אבל רובם עדיין לא שלחו את המידע – שעליהם לפרסם על פי חוק! משרד הבריאות למשל, לא פרסם הסכמים לרכישת חיסונים והקמת חדרי ניתוח במעל ל- 100 מיליון ש"ח. משרד התחבורה לא שיתף איתנו הסכם של 1.1 מיליארד שקלים עם חברת תחבורה ציבורית והסכמים לבניית נתיבי תחבורה ציבורית ב- 1.5 מיליארד שקלים נוספים. מידע לא מתפרסם כי הוא מוגדר כ"רגיש" – גם כשהוא לא. להשתמש בביטחון המדינה כתירוץ להסתרת מידע הוא נבזי במיוחד. הנה דוגמה: משרד הבריאות סיווג 15,600 הוצאות בשווי כ- 64 מיליון ש"ח כ"רגישות", אף שדי היה להוריד מהן את שם המטופל בשביל להפוך אותן לניתנות לפרסום. במטה משרד הבריאות סיווגו 64 הוצאות כרגישות, אפילו שהן בכלל לא כאלה! למשל הסתירו מאיתנו תשלום ליועץ תקשורת חיצוני לשר הבריאות. משרד התחבורה פעל גם הוא בצורה דומה – כך לדוגמא הוסתרו רכישת ריהוט ללשכת השר ומנוי לעיתון לעובדי המשרד בטענת רגישות. אם קראתם והתבאסתם שהרבה דברים עדיין לא שקופים לציבור – תתעודדו! תראו כמה ההשפעה שלנו חזקה – לפני שלוש שנים התחלנו לדחוף את האגנדה הזו יחד איתכם – ותראו איזה שינוי! עכשיו יש מודעות לנושא גם במוסדות רשמיים כמו מבקר המדינה – וזו רק ההתחלה. אנחנו מתקדמים לשלטון שקוף יותר בכל רגע ועד שהוא יהיה כזה אנחנו נמשיך להילחם ולקדם את השקיפות השלטונית. רוצים להמשיך לעזור לנו? הצטרפו להיות מו"לים שלנו: https://shakuf.press/join לינק לדו"ח המבקר המלא: http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_627/6dd1ae66-0117-438b-bef5-241d493c6f01/101-shkifut.pdf

העיתונים נאלצים לדווח על מציאות לא משברית | אבל מסמנים סיכוי לעימות ימי נוסף | וב"גלובס" מתפרסם מאמר המגנה פופוליזם

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לחידוש הבנייה ליהודים בשטחי יהודה ושומרון. על-פי "ידיעות אחרונות", דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הגורם הפעיל בשטח. "חוזר לבנות", קוראת הכותרת בעיתון זה, ולצדה מודפס תצלום ארכיון [אפי שריר] שבו נראה ראש הממשלה חופר במעדר. על-פי הכותרת של "הארץ", לא נתניהו אלא "המתנחלים יחדשו היום את הבנייה", אך היחס אליהם הוא כאל גוף כללי, חסר שם ופנים. ב"מעריב" מקדישים העורכים את רוב השער לתצלום [ראובן קסטרו] של בני משפחת שפירא על רקע מגרש ריק בהתנחלות אלקנה, שם יתחילו הבוקר בעבודות להקמת ביתם. הכותרת ב"ישראל היום" אינה מתייחסת ישירות לבנייה: "ההקפאה הסתיימה, המגעים נמשכים", נכתב. חודשים ארוכים הסבירו מיטב הפרשנים כי נקודת המשבר של ממשלת נתניהו תגיע עם תום הקפאת הבנייה. לאורך השבועות האחרונים למדנו מהפרשנים כי הפיצוץ הגדול במשא-ומתן עם הפלסטינים יגיע ב-26 בספטמבר. והנה, היום הזה חלף והעיתונים נותרו עם דיווחים על אנטי-קליימקס. זו מלאכה מדכדכת, במיוחד לעיתונות החיה ממשבר למשבר. אף שההקפאה תמה, המלה "התקפל", שנתניהו כה חשש ממנה, בכל זאת מופיעה הבוקר על שער אחד העיתונים, זה של "מעריב". היא מיוחסת לראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן. "בניגוד מוחלט לעמדתו הקודמת, יו"ר הרשות לא שובר את הכלים וממתין לנוסחת פשרה", נכתב בכותרת משנה לידיעה מאת עמית כהן. כהן מדווח כי הפלסטינים החליטו לדחות לעת עתה את פרישתם מהמשא-ומתן עד ליום שני הבא, ה-4 באוקטובר, אז ייערך דיון חירום של שרי החוץ הערבים. ב"ישראל היום" מעריך דן מרגלית כי בפועל דחיית ההחלטה תימשך עד ה-10 באוקטובר, מועד כינוס מנהיגי הליגה הערבית. בידיעה מאת רוני שקד המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי "ההערכה היא שגם הפעם [בכינוס הליגה] יבקשו המצרים, הירדנים והסעודים – בלחץ אמריקאי מסיבי – להשאיר את הצדדים סביב שולחן המו"מ". שמעון שיפר ואיתמר אייכנר מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי בניסיון לשכנע את נתניהו להאריך את הקפאת הבנייה בחודשיים, הציע נשיא ארה"ב ברק אובמה עסקה סיבובית שכוללת הפקדת מכתב מטעם אובמה בידי נתניהו שבו נשיא ארה"ב "יעלה על הכתב הבטחות מרחיקות לכת בתחומים רגישים שנוגעים לבטחונה של ישראל". שיפר ואייכנר מוסיפים כי לטענת גורמים "בסביבתו של נתניהו", רעיון העסקה אינו אמריקאי אלא ישראלי – ומקורו בנשיא המדינה שמעון פרס ושר הביטחון אהוד ברק. בראש שער "מעריב" הכותרת "ברק יציג לנתניהו מתווה לפשרה". על-פי דיווחו של אלי ברדנשטיין, נתניהו טרם החליט אם הוא מקבל את המתווה של ברק. יוסי ורטר מסביר ב"הארץ" כי נתניהו הפך את ברק לגורם פעיל כדי להימנע מממשלת מיעוט ימנית. עם הסרת ההקפאה, הקליימקס אמור היה להתרחש אתמול בשטחים. אלא שגם חגיגת חידוש הבנייה לא היתה שלמה. מנהיגי המתנחלים נענו לבקשת ראש הממשלה להצניע לכת, וגם אם היו רוצים לחדש בנייה במלוא המרץ, מתברר שהאפשרויות לעשות כן מוגבלות. עקיבא נוביק מסביר ב"ידיעות אחרונות" כי "בפני המתיישבים המבקשים לחדש את הבנייה ביו"ש עומדים כעת מכשולים". על-פי דיווחו, "הבעיה המרכזית נעוצה בסגר שחל על הערים והכפרים הפלסטיניים עד לסוף חג הסוכות. בעקבות כך יישארו מרבית אתרי הבנייה מיותמים עד ל-3 באוקטובר, רק אז יוכלו הקבלנים והבנאים הפלסטינים – שבפועל הם האחראים לרוב הבנייה באזור – לשוב לעבודה". הסיבה השנייה לעיכוב בבנייה, מציין נוביק, היא הלכתית. "בימי חול המועד נוהגים למעט במלאכה", הוא מסביר. משום מה הכותרת לטקסט של נוביק ("הבעיה החדשה: אסור לבנות בחול-המועד") מדגישה את הבעיה המשנית, שנפתרה הלכתית לאחר שהרב הראשי הספרדי, שלמה עמאר, הוציא פסק הלכה שמתיר בנייה בימי חול המועד, ולא את הבעיה העיקרית. אף שכל נבואות הזעם התבדו, או לפחות נדחו בכמה ימים, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמחמיא לראש ממשלת ישראל על תפקודו. "בליכוד מרוצים: נתניהו עמד במלה שלו", כך נפתחת כותרת הגג לראשית ב"ישראל היום". בכפולה הפותחת ידיעה מאת שלומי דיאז תחת הכותרת "ההקפאה תמה – נתניהו עמד על עקרונותיו", ציטוט מפי השר ישראל כץ, שמסר לתקשורת הצהרה מביתו שביישוב כפר-אחים. ב"הארץ" הדיווח על תגובת פעילי הליכוד צבעוני יותר. חיים לוינסון התלווה אתמול לח"כ דני דנון, מהמתנגדים הבולטים להקפאת הבנייה, ומדווח על חגיגות הניצחון שערך. "חנוט בחליפה ובחולצה להחלפה ברכב [...] מלווה בשלושה יועצי תקשורת, נהג ועוזר שהשגיח שהלו"ז יתקתק כמו שצריך [...] מיומן מכולם, הוא נאם באנגלית ומיד הוקף בעשרות כלי תקשורת מרחבי העולם: סי.אן.אן, בי.בי.סי, לוס-אנגלס טיימס, ניו-יורק טיימס, פוקס-ניוז ועוד". בכל העיתונים ידיעות בולטות ונרחבות על פיגוע ירי שהיה אמש, שבמהלכו פצעו חמושים פלסטינים מתנחלת הרה באורח קל. תינוקה יולד בהצלחה. ב"ישראל היום" דיווח קצרצר על פלסטיני שנורה על-ידי כוחות צה"ל עקב התקרבות לגדר המערכת בין עזה לישראל, ומת מפצעיו. בתחתית עמ 20 של "מעריב" מופיעה הכותרת "הפסיכולוג החרדי, היצאנית הסחטנית והיחסים האסורים". זו כותרת מזן ה"רכיבים", כותרת שמונה סך של גורמים, בלי להתעקש על מלות יחס שקושרות ביניהן. הקורא מוזמן לדמיין כאוות נפשו מה בדיוק התרחש בין "הפסיכולוג החרדי" ל"יצאנית הסחטנית", או לחלופין לקרוא את כותרת המשנה של הידיעה ("מטפל מוכר מהעדה-החרדית התלונן במשטרה: נערת ליווי איתה הייתי בקשר מחוץ לנישואים סחטה אותי במשך שנים"). בראש עמ 4 של "הארץ" כותרת דומה, הנראית כפתיחה של בדיחה: "טייס סרבן, ניצול שואה ואב שכול על משט סיוע של פעילים יהודים בדרך לחופי עזה". זו, כמובן, לא בדיחה, אלא התקווה הטובה ביותר של העיתונות למשבר חדש שיפרוץ עוד לפני כינוס הליגה הערבית. אתמול יצאה מנמל בקפריסין ספינה קטנה ועליה כמה פעילים יהודים המבקשים לפרוץ את המצור הימי על עזה. בין הנוסעים הטייס הסרבן יונתן שפירא, רמי אלחנן, ששכל את בתו בפיגוע, ניצול השואה ראובן מוסקוביץ ועוד. ב"ישראל היום" מדווחים דניאל סיריוטי, אלי לאון ושלומי דיאז כי הספינה צפויה להגיע לחופי עזה עד מחר. בידיעה מצוטט "גורם צבאי בכיר" שאומר כי "כוחות צה"ל ערוכים לסיכול הגעת היאכטה [...] ואם יהיה צורך כוח צה"ל יעלה על סיפונה". כמו כן מדווח כי בימים הקרובים צפויות להגיע לחופי עזה ספינות סיוע נוספות. בטור נפרד פונה אלי בן-שם, יו"ר ארגון יד-לבנים, אל האב השכול שבספינה. "כל שאני מבקש ממך הוא שברגע שחיילי השייטת יבקשו ממך לעצור את האונייה, כבד את הצבא וזכור תמיד שהקצין שידבר בשפתך יבקש ממך בשם המדינה ששלחה אותו. הקצין הזה הוא הבן שלי ושלך. אל תקרע ותייסר אותו, אל תכביד עליו, זוהי פקודה שקיבל ואותה עליו למלא. חבק אותו, אמור לו שאתה גאה בו, ומסור לו שאתה אוהב אותו בשם העם כולו". "כלכלת ישראל תיפגע קשות אם החרדים לא ישתלבו בעבודה", קוראת כותרת בתחתית הכפולה הפותחת של "דה-מרקר". זהו ציטוט מפי שר האוצר יובל שטייניץ, שנפגש אתמול עם פורום ראשי המשק בתל-אביב. בידיעה מאת מוטי בסוק לא מודגשת ההתבטאות של שטייניץ בנושא הריכוזיות במשק. שר האוצר אמר, בין היתר, כי "יש בעיה מסוימת של ריכוזיות, אך יש גם התלהמות מוגזמת בתקשורת ובכנסת סביב הנושא". בכך חבר שטייניץ לטענה של עיתון "גלובס" כי גורמים מסוימים בתקשורת ("דה-מרקר") מנהלים קמפיין פופוליסטי נגד הריכוזיות. אך לפופוליזם פנים רבות. בכפולה הפותחת במוסף "הערב" של "גלובס" (עורכת המוסף: לילך סיגן) התפרסם אתמול מאמר מאת עו"ד ארנון שגב, תחת הכותרת "דמי הניהול: פופוליזם וזיכרון קצר". בגוף המאמר, שם אין מופיע המונח "פופוליזם", יוצא שגב נגד הביקורת הרבה שמופנית כלפי רפורמת בכר והטענה כי בעקבותיה עלו דמי הניהול בקופות הגמל בשיעור ניכר. מי שמוביל את הביקורת הזו הוא "גלובס" עצמו, ובעיקר אלי ציפורי, עורך החדשות בעיתון ובעל טור מרכזי. ב"הארץ" מופיעה ידיעה מאת ברק רביד, בעקבות שבחים שחילקו ראש הממשלה ונשיא המדינה לנשיא קובה לשעבר פידל קסטרו. קסטרו גינה השבוע את נשיא איראן, ומנהיגי ישראל בירכו אותו פומבית. רביד מזכיר שבחודש יוני האחרון הפיץ קסטרו מאמר שבו הוא משווה את היחס הישראלי לפלסטינים אל היחס הנאצי ליהודים. "נראה כי נתניהו ופרס [...] כלל לא בדקו את התבטאויותיו האחרונות בעניינה של ישראל", כותב רביד, ובהמשך מוסיף משפט שכמותו ניתן למצוא בדרך כלל בעיתונים שאינם "הארץ": "היצר גבר על שניהם והם לא עמדו בפיתוי לזכות בכותרת בעיתון. כנראה לא שיערו לעצמם כמה מהר תתברר התנהלותם המביכה". על פני כפולת עמודים מתאר דרור פויר ב"גלובס" את חוויותיו מכנס המשקיעים של חברת גבעות-עולם. פויר מדמה את ההתרחשות למופע אוונגליסטים. על חלקו של טוביה לוסקין, הגיאולוג הראשי בחברה, הוא כותב: "אני מקווה בשביל האנשים פה שהוא טוב בגיאולוגיה כמו שהוא טוב עם קהל. האיש מלהטט בהם והם שותים כל מלה בצמא. הוא מאשים את התקשורת ומלהיט את הקהל במספרים [...] הקהל שרוי בהתרוממות רוח. בעיניהם עולה מבט מזוגג, אישוניהם מתרחבים כשהם חולמים על הכסף הגדול, וכך גם נחיריהם, שנדמה שכבר מריחים את הזהב השחור. הם נרגשים כילדים כשהוא מספר להם דברים שאסור לו לספר – הוא אמן בזה – על קידוחים 7 ו-8. הוא אומר להם דברים שמטריפים אותם כמו רק תכפילו את זה בעשר. הם מוחאים כפיים וצועקים בהתלהבות כשהוא אומר להם שיש פי חמישה נפט ממה שהם קיוו. הם עוברים חוויה כמעט דתית". פויר מציין כי התקשורת בכלל והוא בפרט הפכו למטרה לגידופים והתקפות במהלך הערב. הוא עצמו קולל, נדחף, ומחברתו נחטפה מידו. פויר מדמה את התחושה מול ההמון הזועם ל"ערב הקראה של טוקבקים, רק מקרוב, ובצעקות, אל תוך הפרצוף, עם נתזי הרוק והכול", ומציין כי העיתונאי היחיד שנחלץ להגנתו היה עמיר בן דוד מ"ידיעות אחרונות". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי חברת הלוויין yes ביקשה אישור ממועצת הכבלים והלוויין להציע ללקוחותיה את ערוץ הספורט החדש של אתר ONE. אתמול דיווח לי-אור אברבך ב"גלובס" כי היועץ המשפטי של הרשות השנייה החליט שאמנון נדב לא יוכל לשמש דירקטור בחברות החדשות של ערוצים 2 או 10. הבוקר מדווחת חני יודל במוסף "עסקים" של "מעריב" כי נדב הוא המועמד המוביל לראשות דירקטוריון חדשות 2. מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי פסטיבל ראש-פינה נדחה וייתכן שכלל לא יתקיים השנה. בראש מדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" דיווח מאת סוכנויות הידיעות ולפיו הפנטגון רכש את כל עותקי המהדורה הראשונה של הספר "מבצע הלב השחור", והשמיד אותם כדי למנוע גילוי סודות צבאיים. "העובדה שמישהו קנה כמעט עשרת אלפים ספרים ושרף אותם כדי להסתיר את האמת היא מגוחכת בעידן הדיגיטלי", מצוטט בידיעה מחבר הספר, לוטננט קולונל טוני שייפר. איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי חברת המדיה האמריקאית ss+k תקבל כרבע מיליון דולר כדי "למתג את מדינת ישראל בקרב הצעירים בארצות-הברית". בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" הפניה לחשבון הפייסבוק של המוסף "זמנים מודרניים", תוך הבטחה ששם ניתן לראות את פניה של האחות הקטנה של נינט.

נטייתה של התקשורת המרכזית להשליך את השתקתם של פשעי מין נגד ילדים על "האחר" משתיקה את הדיון האמיתי בנושא

הניסיון להשתיק את האונס, הבדוי אם לאו, של הילדה בת החמש עורר בתקשורת החדשותית דיון מנגח כנגד החברה החרדית ואנשי ממסד בה, על נוהג ההשתקה של תופעת ההתעללות המינית בילדים. נראה שהתנגחות זו תואמת את רוח התיעוב כלפי הציבור החרדי שטופחה בתקופת הבחירות, כשסיסמאות כמו "השוויון בנטל" ו"ממשלה ללא חרדים" היו לקלף מנצח. אולם עד כמה שנסיונות ההשתקה הממסדיים החרדיים הינם מחפירים, אין החברה החילונית נקייה מנסיונות השתקה שכאלה. הסטטיסטיקה מדברת על אחת לשבע ילדות שנאנסת בתוך המשפחה – לא בחברה החרדית-דתית, לא על-ידי רב, לא על-ידי שכן, לא על-ידי זר, אלא על-ידי אח, אבא, דוד או סב. האנס אינו בהכרח מי שמתויג חברתית כ"סוטה", "מוזר" או "אאוטסיידר". הוא עשוי להיות רופא, איש אקדמיה, פסיכולוג, איש צבא, שופט, מחנך, פוליטיקאי, איש תקשורת או משורר. רק הנאנסת היא תמיד ילדה קטנה וחסרת אונים שמאמינה שדמות המבוגר שבו היא בוטחת תשמור ותגן עליה. ברוב המקרים האונס אינו מדווח. האם מכחישה, המשפחה מסתירה, הגננות מתעלמות והילדה מושתקת. אף אחד לא באמת רוצה להתעסק באזור החשוך, המסויט, המדמם את דם התמימות הילדית, של אונס ילדות וגילויי עריות. תפקידה החוקר, המדווח והמעלה לסדר היום של התקשורת בתחום זה הוא עצום. עד שהזרקור התקשורתי לא מופנה למרחב ההתעללות המוסתר והמושתק ולא מרפה עד לטיפול עמוק ויסודי בבעיה, הרבה יותר נוח לכולנו לא לגעת בו באמת. המעשים שנעשים במחשכים נותרים במחשכים ונקברים במרתפי נפשן של עוד ועוד ילדות שהופכות לנערות ולנשים חבולות בנפשן. בפועל, מטפטפות באופן מתמיד ידיעות חדשותיות על התעללות מינית, מעשה מגונה או אונס שנעשה בילד או בילדה. במקרים מסוימים משתמשים אנשי תקשורת בסיפוריהן של נפגעות פגיעה מינית כגימיק תקשורתי סוחט דמעות או כפריק-שואו (כדוגמת סיקורו של אמנון לוי ב"פנים אמיתיות" את הנערה בת 30 הזהויות), אך דיון מעמיק בתופעה הרווחת כל-כך של הפגיעה המינית בילדים, באחריות החברתית של כולנו לטיפול בנפגעים, ובמיגור התופעה החולה - אין. לכן, על אף שהנטייה ההגנתית של התקשורת המרכזית היא לזרוק את חולי אונס-הילדות ואת האחריות על השתקתו על ה"אחר" (במקרה זה "החרדי", שאותו קל ונוח לנו לבדל ולבזות), הרי שלטובת הילדות של כולנו, הילדות שהיינו והילדות שתהיינה, לטובת בריאותן הנפשית ולטובת אנושיותה ונאורותה של החברה שבה אנו חיים, כדאי להביט להשתקה המתקיימת בקרבנו בעיניים ולהיאבק בה, באומץ ובעקשנות, עד חורמה. ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין

דורון גלעזר ואילנה דיין קראו לעיתונאים להתאגד כדי להתמודד עם המו"לים, המפעילים שיקולים עסקיים על חשבון ערכים עיתונאיים וזכויות עובדים. התלהבות של התחלה חדשה בכנס הייסוד של חטיבת הצעירים באגודת העיתונאים של תל-אביב

"כל קבוצה חייבת להיות חזקה יותר מאישיותו של מי שעומד בראשה. גם עיתון הוא ארגון שחייב להיות חזק יותר מהעורך שעומד בראשו", כך אמר עורך "מעריב" דורון גלעזר בכנס הייסוד של חטיבת הצעירים באגודת העיתונאים של תל-אביב, שהתקיים ביום שישי האחרון בבית סוקולוב. אמנם מפיו לא יצאה הקריאה "עיתונאי מעריב התאחדו!", אבל פרט לכך עשה גלעזר כל שביכולתו כדי לרמוז לעיתונאי העיתון שעובדים תחתיו כי כדאי שיתארגנו, דווקא בגלל מצבו הקשה של "מעריב". "המשכורות היום במעריב הן חרפה", הכריז גלעזר מעל דוכן הנואמים, ואמר כי הוא עצמו "כל יום חי עם זה רע". בהמשך דבריו טען כי "צריך ליצור מצב שבו ייחתמו הסכמי עבודה חדשים", וגילה כי מאז שקיבל לידיו את עריכת "מעריב" הוא מבזבז מדי יום שעות ארוכות בדיוני שכר. לדבריו, חוזים קיבוציים הם "יתרון ניהולי מדהים", שכן הם מאפשרים למנהל לנסח אחת לשנה, מול ועד העובדים, את הסכמי השכר. "בעיני, זה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נכון, הרבה יותר הגון, הרבה יותר יעיל, גם למנהלים וגם לעובדים", קבע. גלעזר, שהודה כי בעצם הסכמתו לברך את באי הכנס יש "בעייתיות", אף לקח את קריאתו צעד אחד קדימה וביקש לנסח בדבריו את חזונו באשר לדירוג השכר שהיה רוצה לראות בקרב עיתונאי "מעריב" ויחסי עובד-מעביד שראוי כי יתקיימו בעיתון. לדבריו, חזונו משלב בין היכולת של העורכים והמנהלים "להגשים מצוינות" ובין היכולת של העובדים "לשמור על כוחם, מעמדם, מקום עבודתם ותנאי שכרם". גלעזר המליץ לבחון וללמוד את חוזה העבודה החדש של עובדי מע"צ, חוזה שהגדיר כ"חדשני" ו"מהפכני" באופן שבו הוא מייצר שורה של מנגנונים המאזנים בין הגמישות הניהולית לזכויות העובדים. לדבריו, חתימה על הסכם מסוג זה תאפשר את קיומו של חוזה קיבוצי לצד חוזים אישיים, ותאפשר את פיטוריהם של עובדים מסוימים לצד משא-ומתן שיבטיח להם כי מלוא זכויותיהם ימומשו. בהתייחסות ישירה למצב הקשה שבו נתון "מעריב", עיתון שלדבריו הכנסותיו הנוכחיות אינן מצדיקות את המספר הגבוה של עובדיו, אמר גלעזר כי "לפעמים אין מנוס מלפטר עובדים חלשים ועובדים מיותרים". עו"ד דיצה רפאלי, היועצת המשפטית של אגודת העיתונאים בתל-אביב, אשר עלתה לדבר אחרי גלעזר, פנתה לכל עיתונאי "מעריב" ואמרה: "זרקו לכם פה כפפה, תרימו אותה ומהר". אבל לפני שעובדי "מעריב" יוכלו להרים את הכפפה, הם יהיו חייבים להכיר זה את זה ולהחליט יחדיו לשתף פעולה. המפגש שנערך ביום שישי האחרון נועד, בין היתר, לצורך זה. יותר מ-300 עיתונאים, שדרים, כתבים, עורכים וצלמים טרחו ובאו לבית סוקולוב, לכנס היסוד של החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים בתל-אביב. יאיר טרציצקי, מיוזמי הכנס, הזכיר בדברי הפתיחה שנשא בכנס את ההתרגשות שאחזה בו כשמצא את עצמו בחדר אחד עם עיתונאים מהעיתון שבו הוא עובד, "הארץ", כשהחלו לפעול להקמת ועד בעיתון, שכן עד אז היכרותו עם עמיתיו לעיתון היתה מוגבלת ביותר. ואמנם, בדקות שלפני תחילת הנאומים ניכר היה כי גם בין העיתונאים שהצטופפו במבואה חסרה היכרות בסיסית. ברור היה שרבים מהנוכחים יידעו לזהות את שמותיהם של עמיתיהם שעמדו לצדם כשאלה מודפסים על נייר עיתון או מוזכרים בשידור בקלות רבה יותר משיידעו לזהות אותם לפי תווי פניהם. פרט לגלעזר שמעו הנוכחים ברכות על היוזמה מפיה של אילנה דיין, שהקדישה את דבריה למה שהגדירה כ"נשמת אפו של המקצוע ונשמת אפה של הדמוקרטיה" – עצמאותו של העיתונאי. לדברי דיין, עצמאות זו נמצאת כיום בסכנה, משום שבעלי הכוח, בין אם אלה פוליטיקאים או אילי הון, מתערבים בשיטתיות בעבודה העיתונאית. דיין הביאה כדוגמה שחוותה על בשרה את מקרה ישראייר, שבו בעל השליטה בזכיינית קשת, מוזי ורטהיים, דרש לבטל שידור של "עובדה" שכלל תחקיר על חברת התעופה. עם זאת, ציינה דיין כי אירוע דומה "קורה מעשה יום-יום בעיתונות הכתובה, או לפחות בחלק ממנה". לדברי דיין, ההתערבות בתכנים אינה בעיה אישית אלא מבנית, ולדעתה השלכותיה עלולות להיות הרסניות הרבה יותר מצנזור של כתבה זו או אחרת. החשש שמקנן בה הוא מהתפתחות נורמה של צנזורה עצמית, "שהיא יותר חריפה, יותר מסוכנת, יותר משחיתה מכל צנזורה שהיא". דיין אף השוותה את בעלי ההון השולטים בתקשורת לקלגסים, אשר פולשים לתחומים שבהם אסור שתהיה להם השפעה. “האנשים האלה שאני פוחדת מהם", אמרה, “משתמשים בכוחם, בממונם ובקשריהם, ומנחיתים מדרך רועם במקום שאסור לאינטרס שלהם להיות". בסיום דבריה חיוותה דיין את דעתה כי המאבק בין העיתונאי לבעל השליטה בכלי התקשורת בלתי נמנע, אך הוסיפה כי התאגדות משותפת של עיתונאים היא פתרון אפשרי לבעיה. "אני לא יודעת עד כמה יש לכל אחד מאיתנו כאינדיבידואל הכוח ללכת נגד הזרם, לשנות את הרוח הרעה שמנשבת, אבל אני חושבת שהבעיה האמתית היא לא תמיד ברעים. אני חושבת שהבעיה שלנו היא שלפעמים אנחנו מעריכים בצורה לא נכונה את הכוח של עצמנו".

מחקרו של ד"ר חליל רינאוי עוסק בהצגת ה"אחר" מנקודת המבט של התקשורת הערבית: הדרך שבה מתייחסים עיתונאים ועיתונים במיגזר הערבי למוסדות המדינה ולציבור היהודי

בחינת הדיווח בארבעה עיתונים ערביים בישראל, מפלגתיים ומסחריים, מעלה בין היתר את הממצאים הבאים: בכתבות שנבדקו נמצאה נטייה דומיננטית להדגשת מוטיבים ברוח "היהודים הם האשמים", "הממסד הוא האשם" תוך שיבוש בכינויים ובשמות תואר טעונים ובאזכורים היסטוריים כדוגמת "הנכבה" וטבח כפר קאסם. עיתונים מסחריים נוטים יותר מאשר עיתונים מפלגתיים להציג יחיסם טובים בין יהודים לערבים. המחבר קובע כי "נמצא בוודאות שהשתייכותם הלאומית-אתנית של העיתונאים קודמת להשתייכותם המקצועית", בעיקר בתקופות משבר או עימות פוליטי-בטחוני. המחקר נערך במסגרת סדרת מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באונ תל-אביב. לקריאת המחקר

סבסוד מנוי לסטודנטים יעזור לדמוקרטיה פעמיים: יגביר את התודעה האזרחית בקרב דור המחר ויציל את עיתוני הדפוס שיזכו לתמיכה ללא תלות ממשלתית

בימים הקרובים יסתיים המשא-ומתן בין התאחדות הסטודנטים למשרד האוצר והמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) על הרפורמה בהשכלה גבוהה. ראשי התאחדות הסטודנטים מגלים מעורבות בנושאים חברתיים רחבים נוסף לשכר הלימוד והטבות כלכליות לסטודנטים, ויש לברך אותם על כך. ברוח זו אבקש להעלות רעיון נוסף, גם אם הדבר נעשה ממש ברגע האחרון: עיתון לכל סטודנט ולפי בחירתו. סטודנטים יוכלו לחתום על מנוי לעיתון נייר ללא תשלום. הממשלה, באמצעות הוועדה לתקצוב ולתכנון (ות"ת), תממן את המנויים של הסטודנטים כחלק מהשקעתה בעתודה האנושית ובהשכלה גבוהה בכלל. כמו הבנקים המשקיעים מדי שנה בתחילת הלימודים האקדמיים בציד לקוחות צעירים, כך היומונים יתחרו על לבם של הסטודנטים וישכנעו אותם לחתום על מנוי. אגב כך אפשר ויתחדשו המדורים והעמודים המוקדשים לנעשה בקמפוס. הפרויקט "עיתון לכל סטודנט" יוגבל תחילה לשלוש שנים, ומדי שנה ייערך סקר הערכה שיקבע את גורלו לחסד או לשבט. ההצעה היא רב-תכליתית, ותועיל הן לסטודנטים והן לעיתונים. הסטודנטים הם עתודה של האליטה בחברה. אין כציבור הסטודנטים, האמורים להיות אזרחים מיודעים ומסוגלים ליטול חלק משמעותי בתהליכים השוטפים בחברה. רק אזרח מיודע הוא גם אזרח יעיל ופעיל. רק אזרחים בעלי מידע מסוגלים לממש את הזכויות הבסיסיות בדמוקרטיה, לעקוב אחרי מעשי השלטון ולפקח על נבחרי הציבור. נכון לעכשיו נראה שסטודנטים ממעטים להיחשף לאקטואליה באמצעי התקשורת. המצב אינו שונה גם באשר לסטודנטים לתקשורת. בכל פעם מתגלה מחדש שצעירים חדורי חלומות של קריירה זוהרת בתקשורת ממעטים לקרוא עיתונים, להאזין לחדשות או לצפות בהן. אמנם מנוי על עיתון יומי אינו מבטיח בהכרח שינוי מיידי בדפוסי החשיפה של הצעירים לאקטואליה. אפשר ורוב הצעירים ימשיכו להיחשף לספורט ולתכנים בידוריים ואסקפיסטיים. זה הרי עניין של הרגל, וכדי לשנות הרגלים דרוש זמן לא מועט וגם השקעה לטווח ארוך. עצם קיומו של יומון בתפריט התקשורתי של הסטודנטים עשוי לשנות את הרגלי החשיפה שלהם לאמצעי התקשורת. במיוחד אמורים הדברים בסטודנטים שידם אינה משגת לקנות עיתון יומי או באלה שאינם מודעים ליתרונותיו של עיתון נייר על פני אתרי האינטרנט. שנית, כאשר המודל הצרפתי של סבסוד עיתונים ברקע, הסדר זה עשוי גם להועיל לעיתונות המודפסת. הנושא של תמיכה ממשלתית היה ונותר שנוי במחלוקת, שבאה לידי ביטוי גם בכמה מאמרים שהתפרסמו באכסניה זאת. תמיכת הממסד עלולה לעבות את כבלי התלות של העיתונות המודפסת בו. ההצעה המועלית כאן עשויה דווקא לרופף את התלות הפוטנציאלית. שיעור התמיכה בכל עיתון ייקבע על-ידי סטודנטים ולא על-ידי גורם ממסדי. התמיכה הכספית, או הסובסידיה מטעם, תינתן לסטודנטים, לקוראים, ולא במישרין לעיתונים. ההצעה בדבר "עיתון לכל סטודנט" נועדה גם לחזק, ואולי להציל, את תרבות הדפוס. הטיעון הנגדי מוכר אף הוא: הזמנים משתנים, הטכנולוגיה מזמנת אמצעים חדשים ונוחים להפצת מידע כתוב, ויש להסתגל לחידושים ולהשלים עם השינויים הדרמטיים. צעירים ממהרים לאמץ חידושים טכנולוגיים: אולי הם אינם קוראים עיתוני נייר, אך הם מרבים לגלוש באינטרנט ולשאוב מידע ממגוון של אתרים בהתאם לתחומי העניין שלהם. שיח הטכנולוגיה היטיב תמיד ומיטיב עם כוחות השוק, אשר גם מובילים את השינויים המופלגים, לא תמיד עם רגישות תרבותית וחברתית מספקת. גסיסתה של תרבות הדפוס עלולה להקרין גם על איכות הדמוקרטיה. המידע בעיתון מודפס שונה בינתיים באיכותו ובעומקו מן המידע בעיתון המקוון. כך גם ההבדלים בין אזרחים השואבים מידע מעיתונים מודפסים לעומת אלה הניזונים בלעדית מאתרים ברשת. גם החשיפה לדפוס שונה במהותה מחשיפה לרשת, כאשר לכל אחת השלכות קוגניטיביות. החשיפה לדפוס ממוקדת יותר ומוגנת יותר מהסחות דעת. הדפוס מחנך לסדר ולמשמעת, בעוד שהגלישה ברשת מורדת בהן. אולי אין זה מקרה שבדור האינטרנט, סטודנטים רבים יותר לוקים במיומנות הבסיסית, הבעה בכתב. צעירים, בוגרי מערכת החינוך, מגיעים לאוניברסיטה ומתקשים להתנסח בכתב. כאשר הם מתבקשים לנקוב בשם של ספר שקראו לאחרונה, הבחירה השכיחה היא "הדבר" של אלבר קאמי, הנלמד בתיכון. לפי הערכה ראשונית, מימוש "עיתון לכל סטודנט" יעלה כ-200 מיליון שקל מדי שנה. אם הפרויקט יוכיח את עצמו, אפשר יהיה להרחיב אותו לתלמידי תיכון ואף למורים עצמם. השגות צפויות, כרגיל: למשל, מדוע לא להקציב סכום זה לרווחה או לסל התרופות? התשובה ידועה אף היא: ערכים תרבותיים ולאומיים אינם נמדדים כמותית והם מחוסרים ערך כספי ומוחשי. הרי בלי עיתונות מודפסת חזקה, ספק אם יהיה מי שיעורר מודעות לצורכי רווחה. בתחרות הניטשת כיום בין שתי תרבויות, התרבות הדיגיטלית לעומת תרבות הדפוס, כוחות השוק מטים את הכף, ולא במקרה, לטובת התרבות הדיגיטלית. שיח הטכנולוגיה מיטיב עם היזמים והמשקיעים, עם הסדר הקפיטליסטי החדש. ההשקעה ב"עיתון לכל סטודנט" יכולה לאותת על הכוונה לאזן את עוצמתם של כוחות השוק וחותמם על התפריט התרבותי. מעטים מודעים, לפי שעה, לעימות הניטש בין שתי התרבויות, ומעטים מבינים את השלכותיו על המרקם החברתי הכולל, ובתוכו ההשכלה הגבוהה. אשר על כן יש לקוות שהנושאים והנותנים על הרפורמה בהשכלה גבוהה ייתנו את דעתם גם לחיזוק תרבות הדפוס באמצעות ניסוי חלוצי, "עיתון לכל סטודנט". דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון

ויליאם ספייר היה אחד מבעלי הטורים הבולטים בארצות-הברית, אוהב ישראל ומעריץ של אריאל שרון, ומי שתהה תמיד על מקורן של מלים. לזכרו

היו שנים שבהן פתחו שמעון פרס ומקורביו פעמיים בשבוע את עמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" בחרדה: הם ידעו שאחד מכותבי המאמרים הבולטים של העיתון, ויליאם ספייר, סימן מטרה סביב דיוקנו של פרס. היו אלו שנות ממשלת האחדות הלאומית, ימי הרוטציה בראשות הממשלה בין פרס ליצחק שמיר. ספייר ביטא אז הערכה לעמדותיו הנוקשות של שמיר, אבל מי שזכה בדרך כלל בתמיכתו היה "הילד הרע" של אותה ממשלה – אריאל שרון. ספייר ניצב לצדו של שרון כמעט בכל המאבקים שהתנהלו באותן שנים, וראה בו את הפוליטיקאי הישראלי שהיטיב מאחרים לקרוא את המציאות המזרח תיכונית. הקשר בין השניים התהדק שנים אחדות קודם לכן. "אהבתי אותו", סיפר ספייר בראיון לפני שנים אחדות. "כשאף אחד לא רצה לדבר איתו בשנים שקרטר היה בשלטון, אני שמרתי איתו על קשר". באחת השיחות שאל אותו שרון: "למה אתה לא מתקשר לעתים קרובות יותר?". ספייר השיב: "אתה נשמע בדיוק כמו סבתא שלי". זכרונות המשפחה היהודית הניו-יורקית שבה גדל ליוו את ספייר בכל שנותיו (הוא נהג להזכיר גם את אידה ספייר, האמא היהודייה התובענית שגידלה אותו) והשפיעו על יחסו לישראל. בראיון לירחון "וושינגטוניאן" לפני שנים אחדות אמר ספייר כי אינו מתחרט או מתבייש שהציג בעקביות את עמדותיו של שרון. "אלו הן גם עמדותי", אמר. "בעצם, לפעמים, הדעות שלי נציות אף יותר". תמיכתו בשרון, בעיקר לאחר מלחמת לבנון הראשונה, היתה ייחודית. באותן שנים קשה היה למצוא ב"ניו-יורק טיימס", וגם במרבית העיתונים המרכזיים האחרים באמריקה, מי שיאמר מלה טובה על שר המלחמה הישראלי. לא רק בעלי טורים ליברלים הסתייגו משרון, גם רוב הכותבים השמרנים התייחסו אליו בביקורתיות גלויה. התמיכה בשרון היתה הביטוי הבולט ביותר לקו הפרו-ישראלי העקבי של ספייר. הוא מתח עליה ביקורת לעתים נדירות, כמו בפרשת פולארד, שהביכה אותו, כמו שהביכה יהודים אמריקאים רבים. ברבים ממאמרי ההספד שנכתבו עליו ביממה האחרונה, לאחר שנפטר בגיל 79, הוזכרה תמיכתו בישראל כאחד המאפיינים של מאמריו. "אושוויץ בחולות", כינה ב-1989 את העובדה שחברות גרמניות סייע ללוב לפתח מתקנים לייצור גז רעיל. לא רק בזיקתו לשרון היה ספייר דמות חריגה בנוף העיתונאי האמריקאי בכלל, וב"ניו-יורק טיימס" בפרט. כשהוזמן ב-1973 להשתתף בקביעות בזירה המכובדת ביותר בעיתונות הבינלאומית, עמוד האופ-אד של ה"טיימס", זו בדיוק היתה כוונתו של המו"ל: הוא ביקש לשבץ בין שלל הכותבים הליברלים (בעברית: השמאלנים) גם כותב שמרני, בניסיון להוסיף צליל חדש למקהלת קולות השמאל, ולפנות לקהל האוחז בעמדות שמרניות. ספייר, איש יחסי-ציבור לשעבר, סיים באותה תקופה את עבודתו ככותב הנאומים של הנשיא ריצרד ניקסון וסגנו ספירו אגניו. לשונו החדה של ספייר גויסה כדי לשגר חצים לעבר מבקריו הדמוקרטים של הנשיא. למזלו קפץ מספינתו הטובעת של ניקסון כשנה לפני שצללה סופית לתהומות פרשת ווטרגייט, תקופה שתיעד אחר-כך בספר "לפני הנפילה". הקשר של ספייר עם ניקסון החל בשנת 1959, כאשר כאיש יחסי-ציבור של חברה אמריקאית היה מעורב בבניית "הבית האמריקאי האופייני" ביריד בינלאומי במוסקבה. סגן הנשיא ניקסון הגיע אז לביקור וסייר בתערוכה בלוויית מנהיג ברית-המועצות ניקיטה חרושצוב. כשהגיעו למטבח הבית, הצליח היחצן ספייר להושיב את השניים ליד השולחן לשיחה על קפיטליזם וקומוניזם, ולהבטיח שצלם עיתונות של הסוכנות AP יתעד את חילופי הדברים. התצלום פורסם בכל העולם, המפגש נכנס להיסטוריה של המלחמה הקרה כ"ויכוח המטבח", וניקסון שם עין על האיש שהפיק את האירוע. ערב הבחירות לנשיאות הזמין אותו להצטרף לצוותו. השניים נפרדו לאחר ההפסד לגון קנדי, אך חידשו את הקשר ביניהם ב-1967. הזמנתו של ספייר היישר מהבית הלבן לעמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" התקבלה בהפתעה: האיש של ניקסון במקדש הליברלי של העיתון המשפיע? אחד מבכירי העיתון, הכתב דייוויד הלברשטם, הזהיר את המו"ל מפני שחקן הרכש החדש. הוא לא שמרן אמיתי, כתב לו, אלא מניפולטור בתשלום; לא איש של רעיונות מקוריים וחשיבה פוליטית, אלא מומחה לטריקים. חבלי הקליטה של ספייר לא היו קלים. אחרי שנה אותתו לו העורכים שהם אינם מרוצים מהטור. ספייר סיפר, שנים אחר-כך, שהבין את הרמז והחליט לשנות את סגנון עבודתו. הדרך לכך היתה כרוכה, לדבריו, בשינוי מהותי של תפיסת התפקיד: בעל טור ב"ניו-יורק טיימס" אינו צריך להיות רק הגיגן חד לשון, אלא בראש ובראשונה רפורטר, כתב שטח. ספייר, שהיה בצעירותו כתב ב"ניו-יורק הראלד טריביון" וכתב בעת שירותו הצבאי, החל לנצל את מערכת ההיכרויות המסועפת שפיתח במרוצת השנים בוושינגטון, כיחצן וככותב נאומים. לכל טור קדמה עבודת איסוף מידע יסודית, שהעניקה תשתית עובדתית מוצקה לטיעוניו הפוליטיים. מאותו רגע הפכו הטקסטים של ספייר לקריאת חובה למקבלי החלטות, לפוליטיקאים, לעיתונאים ולכל מי שהתעניינו במתרחש בזירה הפוליטית והמדינית. המאמרים כללו בדרך כלל מידע חדש שלא הופיע קודם לכן בעמודי החדשות של ה"טיימס" או של עיתונים מתחרים. מידע זה, נוסף לניסוחיו השנונים, שידרג עד מהרה את מעמדו בקרב בעלי הטורים בארצות-הברית. גם מבקרים ליברלים כאריק אלתרמן, שכתב ספר מקיף על ה"פנדיטים" (כינוי לחכמים הודים שהושאל ללשון הפוליטית האמריקאית לתיאור הפרשנים ובעלי הטורים הבולטים בעיתונות ובטלוויזיה), ציין את ספייר כאחד הכותבים האיכותיים ביותר, בזכות המידע הרב שהביא בטוריו. ספייר זכה למוניטין רבים בתחום נוסף, כחוקר בולט של הלשון האנגלית ושורשיה. "המילון הפוליטי של ספייר", שיצא בכמה מהדורות, היה לספר חובה לכל חובב לשון ולא פחות מכך לכל עיתונאי, פקיד ממשל או דיפלומט זר שהגיע לבירה האמריקאית. בשנים שהייתי בוושינגטון היה הספר מונח בקביעות ליד שולחן העבודה שלי. כששמעתי לראשונה פרשן בטלוויזיה מדבר על כך שחוק מסוים הפך ל"עץ כריסמס", מצאתי שם את ההסבר: למחוקקים האמריקאים יש הרגל לצרף לחוקים מסוימים, טרם אישורם, מיני סעיפים קטנים שיגבירו את התמיכה בחוקים מצד חברים בשני בתי הקונגרס. כמו קישוטים קטנים שנתלים על ענפי אשוח, כך יכול לצוץ בשולי חוק על מדיניות האנרגיה גם סעיף קטן על הקצאה נדיבה של תקציב לסלילת כביש חדש באורגון, או על בניית מאגר דלק חדש בדרום טקסס. היה זה ספייר שתיעד, לדוגמה, את חדירתו של המונח "ספין" ללשון הפוליטית האמריקאית ומשם לכל רחבי העולם. הוא מצא כי השימוש הראשון בהקשר הפוליטי של המונח, שרווח עד אז בעיקר בקרב שדרי הספורט ותיאר כדור מסובב שמיועד להטעות את היריב, היה בעת מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 1984. את ממצאיו בתחום הלשון פירסם בטורו "על לשון", שהופיע במגזין סוף השבוע של ה"טיימס". לא רק פרס ספג אש מספייר. המטרה החביבה עליו היתה, כצפוי, פוליטיקאים דמוקרטים ואנשיהם. את פרס פוליצר קיבל ב-1979 לאחר שחשף במאמריו אי-סדרים שנגעו לתפקודו של ברט לאנס, ראש אגף התקציבים בבית הלבן של קרטר. את הילרי קלינטון כינה, בעת שבעלה כיהן כנשיא, "שקרנית מלידה". בכיר בבית הלבן הגיב: "אם קלינטון לא היה הנשיא, ספייר היה חוטף אגרוף בין העיניים". ברם, למרות הקשר ארוך השנים שלו עם הרפובליקאים, ספייר לא היסס לבקר גם אותם. כך מתח ביקורת קשה על "חוק הפטריוט" שיזם גורג בוש אחרי ה-11 בספטמבר, בטענה שיש בו פגיעה חמורה בזכויות האזרח. הביקורת התאימה לקו של ספייר: אחד הביטויים לגישתו השמרנית היה העמידה על זכויות אזרח והתנגדות להעצמת כוחו של הממשל. ספייר פרש מכתיבת הטור הפוליטי שלו בשנת 2005, והסביר בהשאלה אופיינית מעולם הספורט כי "הזמן לפרוש הוא כאשר אתה יכול לחבוט כדור ארוך, ומסוגל עדיין לעשות דברים אחרים". הוא המשיך לכתוב את טורו על הלשון עד שאושפז בשל מחלת הסרטן, שממנה נפטר ביום ראשון.

המיליארדים שנשפכו על מינויים או פשוט נעלמו ממינהלת ההתנתקות היו יכולים אולי לסייע למפונים ב-2005 להשתקם באמת • הפעם חייבים לוודא שמינהלת "תקומה" תעשה את העבודה

אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית שבה יש למדינה אפשרות ללמוד מההיסטוריה, ולחולל שינוי שאשכרה יעזור למי שצריך עזרה. במקום זאת, היא עלולה לחזור עליה. איך? שמעו סיפור: במסגרת תוכנית ההתנתקות, פינתה ממשלת ישראל כ-9,000 אזרחים מ-26 יישובים בחבל עזה וצפון השומרון. הממשלה החליטה לסייע בזמנו למפונים ולפצות אותם. איך? הוקמה מינהלת סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון. ממשלות ישראל לא התקמצנו: מאז 2005, הזרימו למינהלת מעל 13 מיליארד שקלים. אלא שבדיקת "שקוף" בעבר גילתה שלא מעט מהכסף הלך למינהלת עצמה, לשכר יועצים, או נעלם. ואם זה לא מספיק, חרף סכומי העתק, הטיפול במפונים לאורך השנים היה מתחת לכל ביקורת: מבקר המדינה וגופים נוספים מתחו על המנהלת ביקורת קשה שוב ושוב. רבים מהמפונים לא זכו במגורים חלופיים גם עשור מאוחר יותר. מה היה קורה אילו היינו מחלקים את הכסף שהוקצה לטיפול במפונים – 13 מיליארד שקלים לפחות – ישירות אליהם? במקום צלקת שמסרבת להיסגר, כל משפחה – יש 1,940 כאלה – הייתה מקבלת בממוצע סכום נאה של 6.5 מיליון שקלים. זה סכום שמאפשר שיקום אמיתי ולא הגיע לכיסים הנכונים. כשסתיו שפיר הייתה חברת כנסת ויו"ר ועדת השקיפות היא ערכה על כך דיונים וגילתה כי סכומי עתק נעלמו. ומה עושה הממשלה ב-2023 לטובת שיקום יישובי ואנשי עוטף עזה? מקימה שוב מינהלת. שוב נתנו שם מפוצץ – פעם שעברה מנהלת "תנופה". הפעם "מנהלת תקומה". נתנו לה סכום ראשוני של מיליארד שקלים, וקבעו כי תפעל למשך חמש שנים. אבל גם מנהלת ההתנתקות קיבלה תחומים מוגדרים והייתה אמורה להיסגר לאחר מכן. אלא שהמיליונים המשיכו לזרום ליועצים, מיזמים לא רלוונטיים ושטויות. למעשה, כל פעם שניסו לסגור אותה – זה נתקע. מי יוותר על גובים ומזומנים? בדקתי – אפילו ב-2024 אנחנו מממנים את מנהלת ההתנתקות בכ-66 מיליון שקלים. כמעט 20 שנה אחרי. אולי הכל יהיה בסדר הפעם. אולי הפעם המינהלת תעבוד למען התושבים וכמו שצריך. המנהל – משה אדרי – הוא איש ראוי. בצוותים שקמו במינהלת יש כרגע אנשים רציניים, עם מומחיות ממשלתית. אין מקורבים. אנשים שעובדים מולה אומרים שהכוונות טובות ומציינים כי הם נפגשים עם ארגוני החברה האזרחית. אלא שכבר היום יש שלל משרדים מיותרים וחופפים שצריך לסגור – זה הזמן להקים עוד גוף? במיוחד כשכבר יש ריבים בין המינהלת לגופים אחרים על סמכויות. ברור שצריך שיהיו "אבא ואמא", אז למה לא למנות גורם שיתכלל את האירוע – כמו הפרויקטור בימי הקורונה. לכל הפחות, במקום להקים יחידה שתלך ותתנפח ולפני הכל תדאג להישרדות שלה – ראוי לקבוע מראש שרוב הכסף יועבר ישירות לאנשים ולרשויות שזקוקות לכך. ואולי, רק אולי, אם נשים זרקור על המינהלת כבר מעכשיו, ונדרוש שקיפות מהרגע הראשון, הפעם נימנע מהפארסה? כי הפעם כל שקל שיוצא חייב להיות פומבי. אולי, רק אולי, עם מספיק לחץ ציבורי נוכל הפעם לוודא שהכסף יזרום ישר למי שזקוק לו – במקום לקרוא לאן הוא נעלם בדוח מבקר ב-2034? לא מאוחר מדי. הפעם אפשר לעשות זאת נכון. אני קורא לאדרי ולשאר אנשי המנהלת – עגנו מנגנוני שקיפות מהשקל הראשון. לכו תדעו מי יבואו אחריכם.

חיסול בכיר חמאס על משפחתו תופס את הכותרות הראשיות | המבצע בדרום ממשיך, העיתונים מציעים הררי סיכומים ומנסים לחזות את ההמשך | ובישראל המהומות ממשיכות

ודאי שמעתם שאנו חיים בדור האינטרנט, שבו הכל קורה מהר ותיכף ומיד, יום הוא שעה ושעה היא דקה ושנייה היא יחידת הזמן המועדפת. עיתוני יום שישי בנויים על-פי ההנחה הזו ומפנים את הקוראים לשלל מוספים המוקדשים לסיכום המלחמה שעודנה: הקשריה הפוליטיים, נפתולי תחילתה ותחזיות הבשלתה לטוב או למוטב. "העופרת היצוקה נתקעה בגרון", כותב אלוף בן בטור הפותח של מוסף "השבוע" של "הארץ", ומסכם את כל הסיכומים כולם. מה כותבים העיתונאים על המימד הצבאי של המבצע? כולם מתמודדים עם "הבוץ העזתי" (שהוא אחיו הבינוני של הבוץ הלבנוני), מלכוד 22 של המלחמה בטרור: הצורך להילחם וחוסר היכולת להכריע. "התוצאה היא התשה נמשכת", כותב אלוף בן, שמוצא דמיון בין הסכסוך הישראלי-ערבי ובין מלחמות מאה השנים ושלושים השנה – מלחמות שנמשכו לאורך זמן, עם פרצי אלימות בין תקופות רגיעה. אבל יש לו גם מלה טובה, אמנם נקודתית מאוד: "עד אתמול הכל התנהל לפי התוכנית שהוצגה מראש לקבינט, למעט שתי הפתעות: חמאס נפגע יותר ממה שחשבו, והעורף הישראלי נפגע פחות". בסך-הכל הצבא זוכה למחמאות מהפרשנים השונים. אמיר אורן מגיש את הצוף עם לא מעט מלח. גם נחום ברנע ושמעון שיפר. האם תהיה פעולה קרקעית? "כפי שהדברים נראו ביום חמישי בצהריים", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ", "הרושם הוא שפניה של ישראל למהלך קרקעי בתוך זמן לא רב". הסיבות: אימפוטנציה בהכנת יוזמות מדיניות ומה שנקרא "הרתעה". גם נחום ברנע ושמעון שיפר סבורים כי זה "ייגמר (כנראה) בקרקע". הם כותבים, בדיעבד, נגד הסכם הרגיעה עם חמאס, שאיפשר לו להתחמש ברקטות ארוכות טווח. ב"מעריב" כותבים מיה בנגל ואמיר בוחבוט כי לפי גורמים מדיניים, כל עוד אין פריצת דרך ביוזמות לשלום, ישראל תיגרר לפעולה קרקעית. זו אינה אמירה החלטית ממש, אבל זו גם אינה אמירה החלטית באי-החלטיותה. הצבא, בכל מקרה, מדווחים בנגל ובוחבוט, ערוך, מוכן ומזומן לפעולה הקרקעית. מה כותבים העיתונאים על הצמרת המדינית? כפי שנכתב כאן אתמול בטור "הבחירות של התקשורת", העיתונות עברה בשבוע מהלך של 360 מעלות – מהפרדה מדעת של הפוליטיקה מהסיקור הצבאי, בחזרה עד לאמירה בפה מלא כי מדובר בתאומים שלא הופרדו בלידתם (אגב, מעניין שההקשר הקיצוני ביותר של תפיסה כזו באשר למלחמה שעברה היה האמירה כי ראש הממשלה אולמרט יצא למבצע הקרקעי ביממות האחרונות של המלחמה רק כדי לצבור הון פוליטי. האמירה הזו נסתרה על-ידי ועדת וינוגרד, ובכך נתנה הכשר להמשך כהונתו של אולמרט, שזיכויו מהאשמה כה חמורה האפיל על הרשעתו בכשלים אחרים). כך כותבת היום סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (עם הפניה בשער העיתון). כך כותבים נחום ברנע ושמעון שיפר: "אי-אפשר היה להפריד את נהמת המטוסים מרעש הבחירות". ב"מעריב" כותב בן כספית כי "אף אחד משלושת השחקנים הפוליטיים הללו [אולמרט, ברק ולבני] לא יודע מה הוא באמת רוצה. יש את האינטרס הלאומי, וישנו האילוץ הפוליטי. אי-אפשר להפריד ביניהם". מיה בנגל כותבת באותו עיתון: "למרות שהפוליטיקאים טוענים בתוקף שבזמן מלחמה לא מדברים פוליטיקה, קשה להאמין שבזמן שהתותחים רועמים, עיניהם אינן פוזלות אל הסקרים". כדי לא לאכזב אותם מציגה בנגל את סקר "מעריב", שלפיו "העבודה מזנקת" בחמישה מנדטים, מ-11 ל-16. הרוגים רבים בפעולה קרקעית או סיומו של המבצע באופן מאכזב יהפכו את המגמה, היא מסכמת. גם ב"הארץ" כותבים דברים דומים. יוסי ורטר כותב כי "יש מי שסבור" שברק תיכנן את עיתוי המבצע רק כדי לזכות בנקודות פוליטיות ("הסקרים מחמיאים בינתיים ליו"ר מפלגת העבודה", הוא כותב, "אבל רצוי שיזכור שהסקרים החמיאו גם לעמיר פרץ בתחילת מלחמת לבנון השנייה"). ורטר מרחיב גם בפרטים על "היוזמה הצרפתית" של ברק-קושנר. עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים: "השבוע התברר שוב שהמרכיב האישי (מה יגידו עלי בתום המלחמה? איך אבליט את חלקי על חשבון יריבי, בממשלה או במטכ"ל?) משחק תפקיד עצום בהתנהלותם של מקבלי ההחלטות ולפעמים משפיע על ההחלטות עצמן; שהתחרות הפוליטית, בעיצומה של מערכת בחירות, לא יכולה שלא להשפיע על ההתפתחויות; ושמבצע צבאי בהיקף כזה מחייב הגדרה מראש של אסטרטגיית יציאה מובהקת במישור המדיני". את הביקורת האחרונה מכוון אלוף בן במפורש כלפי ציפי לבני ומשרד החוץ, שלדבריו לא התכוננו ליום שאחרי: "לא הכינו טיוטות להפסקת אש ולא בנו מערך של מתווכים לשעת חירום". ומה עם נתניהו? הנה מה שנכתב בעיתון "הארץ" היום: "אולי לא נעים להודות בכך, אבל בנימין נתניהו ויובל שטייניץ צדקו, פעמיים: נסיגת צה"ל מהרצועה הביאה את הטילים ללב הארץ, ממש כפי שפינוי ערי הגדה בהסכמי אוסלו הקל (עד להתעשתות השב"כ והקמת הגדר) על שיגור מתאבדים לתחומי הקו הירוק" (עמוס הראל ואבי יששכרוף). והשמאל? "מגמגם" (עקיבא אלדר). הכותרת הראשית של שלושת העיתונים היום מדווחת על חיסולו של בכיר חמאס. "צה"ל התנקש בבכיר החמאס ברצועת עזה" היא הכותרת של "הארץ". "באישור מזוז" היא זו של "מעריב". "מכה לחמאס" היא זו של "ידיעות אחרונות". "הארץ" מדגיש בתחילת כותרת המשנה לראשית: "20 נשים וילדים נהרגו בהפצצה על ביתו של ניזאר ריאן בגבליה". "מעריב" מדגיש גם הוא את סוגיית הקורבנות האזרחיים, אולם לא רק בצורת דיווח, אלא גם בצורת התנצלות. כותרת הגג מדווחת: "מס 3 בחמאס חוסל עם 15 מבני משפחתו בביתו בעזה", כותרת המשנה מצדיקה: "בהליך חסר תקדים ליוו היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי את ההכנות לחיסולו של השיח המגדף, בכיר חמאס ניזאר ריאן. בעקבות תקדים סלאח שחאדה, ההחלטה להטיל את הפצצה למרות נוכחותם של בני המשפחה זכתה הפעם מראש להכשר המשפטי הנדרש". בן כספית מרחיב בכפולה הפותחת, וכותב כי צוות משותף למשרד היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי האשי גיבשו כללים חדשים, מקילים יותר, לפגיעה היקפית בעת חיסול טרוריסטים. עדיין נדרשת התרעה טלפונית לבני הבית, אולם כעת מותר להחריב את כולו. האם צילצלו להזהיר גם הפעם? כן. כל העיתונים כותבים על כך. אולם רק בסופה של הידיעה המשנית של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", על אופני ההתראה של צה"ל, נאמר כבדרך אגב שאף אחד לא הרים את השפופרת בבית משפחת ריאן. "המלחמה בטרור עולה קומה", כותב כספית, "ובאותה הזדמנות מפילה את הקומה על משפחת הטרור". וב"ידיעות אחרונות"? תמונת השער היא פנורמה מהאוויר של הבית המופצץ: שטח עצום של הריסות טחונות עד עפר. עליהן מודפס דיוקנו של ריאן, בתוך כוונת רובה. כותרת המשנה צוהלת: "ההצלחה הגדולה: בכיר החמאס שחוסל, ניזאר ריאן, היה אחד מחמשת המבוקשים ביותר". ויש גם התייחסות למשפחתו של ריאן: "הוא שלח אפילו את בנו לפיגוע התאבדות". ומה עם הילדים והנשים שנהרגו בהפצצה? אלו לא חדשות הראויות לדפוס, לפי "ידיעות אחרונות". עזה מופצצת, הדרום מופגז, והעיניים נשואות לשם. אבל התרחשויות משמעותיות, אולי אפילו משמעותיות יותר, מתרחשות בינתיים בפנים הארץ. "המחוז הצפוני נערך לסוף שבוע של הפגנות וידויי אבנים בצפון, במחאה על פעילות צה"ל בעזה", כותב אלי לוי ב"מעריב". שר הביטחון הטיל סגר כללי על שטחי יהודה ושומרון, מדווח אמיר בוחבוט ב"מעריב". ומה עם המימד הכלכלי? במהלך השבוע קיבלנו מהעיתונים הכלכליים דיווחים מפורטים על הקשיים הרבים של עסקים ומפעלים בדרום. היום החדשה היא עליית הבורסה. הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "שבוע ראשון למלחמה: הבורסה עלתה ב-6%". ואגב כלכלה: מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נפתח בסקר בין "100 מנהלים בכירים במשק", הבוחן את התחזית שלהם לשנה הבאה. שר האוצר מקבל ציון עובר בלבד, נגיד בנק ישראל זוכה לציון לשבח, ויו"ר ההסתדרות עופר עיני ממוקם בדיוק באמצע – בין מספיק בקושי לטוב מאוד. שר האוצר הבא המועדף הוא בנימין נתניהו (לפני ברוורמן ו"דמות כלכלית" ואחרי "אחר"), 77% סבורים כי מחירי הנדל"ן יירדו, ו-43% סבורים שארקדי גאידמק לא יחזור ארצה בעתיד הקרוב. באותו מוסף ראויה לציון כתבתה של נופר סיני, המראיינת שתי נשים חרדיות על ההתמודדות הכלכלית עם גידול משפחת מרובת ילדים. כתבה פונקציונלית, פשוטה, המספקת מבט לא מציצני על פלח חברתי שאינו נחשף בדרך כלל בתקשורת. כל העיתונים מדווחים על "סכסוך העבודה" (כך מגדיר זאת לונדון) בין מוטי קירנשבאום וירון לונדון לבין הנהלת ערוץ 10 בראשות המנכ"ל יוסי ורשבסקי. ורשבסקי רוצה לקצץ 25% משכרם של המגישים, העומד על סך של 140 אלף שקל בחודש (כך לפי רז שכניק ב"ידיעות אחרונות", ולפי ערן סוויסה ב"מעריב": 130 אלף). השניים לא מסכימים לכך, ודורשים מהערוץ לעמוד בתנאי החוזה איתם. בינתיים מנע הערוץ את שידור תוכניתם של השניים אמש. במוסף "השבוע" של "הארץ" כותב גדעון לוי על ההתגייסות התקשורתית בזמן המלחמה, ועמוס הראל כותב על פרשן ערוץ 2 רוני דניאל ("מורעל"), ומדוע הוא אינו "דובר צה"ל". מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מכריז על פתיחת תחרות הסיפור הקצר, כמדי שנה. העורך בני ציפר מסביר בטור הפותח כי ההחלטה על הייסוד מחדש של התחרות לפני עשרים שנה היתה פרובוקציה. כאילו חשבנו שיכול להיות שציפר מתנהל סתם כך, בלי להרגיז אף אחד.

המצרים והעיתונים מתפייסים עם ליברמן | "הארץ" לא | גם המוסף הכלכלי שלו לוקח דברים אישית

מי שעוקב אחר העיתונים, או לפחות אחר סקירת העיתונים באתר "העין השביעית", יודע כי שר החוץ ליברמן לא רווה נחת מהתקשורת מאז נכנס לתפקידו. הפרשנים והעורכים קראו לו "גרזן", "פירומן", "פיל בחנות חרסינה" ועוד כהנה וכהנה בסגנון הזה. רבים מחִצי הביקורת עסקו ביחסים הצפויים בין שר החוץ למצרים, על רקע התבטאויות לא דיפלומטיות של ליברמן על מדינת הנילוס ושליטהּ. הזכרתי כבר פעמיים את הדיווח, יוצא הדופן, של איתמר אייכנר מתחילת מרץ ב"ידיעות אחרונות". אייכנר כתב בשם "גורמים" המקורבים לשר החוץ המיועד כי "אין לליברמן דבר נגד מצרים וכי דבריו אז הוצאו מהקשרם", ובשם "גורמים מצריים "עלומים כי "אם כך פני הדברים, לא תהיה להם שום בעיה לקבל את ליברמן בקהיר". מאז התבטא שר החוץ המצרי נגד ליברמן, ונראה היה כי המשבר הצפוי אכן מתגשם. העיתונים דיווחו על כך בהרחבה. העיתונים, בעיקר "מעריב" ו"הארץ", דיווחו בהבלטה אתמול גם על דברים שאמר ליברמן בראיון לעיתון רוסי, שהוגדרו על-ידי המדווחים כמתקפה נגד תוכניות השלום של הנשיא האמריקאי אובמה. היום, כפי שנכתב בכותרת ראשית על שער "מעריב", מגיעה שעת הפיוס: "ליברמן הוזמן למצרים". ההזמנה נמסרה בפגישה של שר החוץ עם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן, שנערכה אתמול. "זו תחילתה של ידידות מופלאה", מצוטטים "מקורבי שר החוץ" על שער העיתון. ידידות מופלאה בין ליברמן לערבים (לפחות, בינתיים, אלה המתגוררים מעבר לסואץ) ואולי גם בין העיתונאים, השמאלנים האלה, ובין ליברמן. כך ניתן לקרוא על שער "ידיעות אחרונות" את הכותרת: "ליברמן קיבל הזמנה לקהיר. במקום התנצלות: שיבח את מובארכ" (הווה אומר: גם העליב את המצרים, וגם התפייס איתם בלי לצאת סמרטוט ולהתנצל); ועל שער "ישראל היום" את הכותרת "ליברמן וסולימאן: הפיוס הגדול". גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" חיובית מנקודת המבט של ליברמן. אתמול קראנו כי ליברמן מציב את פקיסטן ואפגניסטן כאיום הראשון על ישראל, לפני איראן, והיום אנו לומדים כי הילרי קלינטון חושבת באופן דומה: "פקיסטן הופכת לאיום הקטלני ביותר על העולם" (כותרת הגג: "חשש: הטליבאן ישתלט על המדינה הגרעינית"). מי שלא משתתף בחגיגה הוא "הארץ". דבר הפגישה בין סולימאן לליברמן אינו מוזכר על השער, רק בידיעה קצרה של ברק רביד בעמ 3 של העיתון. האם הסיבה לכך היא הפרסומים של רביד ב"הארץ" מהימים האחרונים ("ראש המודיעין המצרי סולימאן יגיע מחר, לא ברור אם ייפגש עם ליברמן"), שלפיהם כנראה לא תתקיים פגישה? ואולי "הארץ" פשוט אינו מסוגל להשתחרר מהאגנדה שלו, שלפיה ליברמן הוא מוקצה מחמת מיאוס, והמעצור הזה משפיע על דיווחי החדשות שלו? לפי "מעריב" (גקי חוגי), "הארץ" בחברה טובה: "לאחר שובו לקהיר אמש, נשמר הפרופיל הנמוך ששרר בתקשורת המצרית ערב ביקורו של הבכיר המצרי בישראל". במקום לדווח על פגישת השרים, מקדיש "הארץ" את הכותרת הראשית שלו לחדשות אחרות מחזית החוץ, חדשות רעות: "האיחוד האירופי מקפיא את שדרוג היחסים עם ישראל". לפי עקיבא אלדר, האשמים הם ליברמן ונתניהו: "מדיניות החוץ של ממשלת נתניהו, הגורסת כי פתרון שתי מדינות לשני עמים אינו מתווה מקובל למשא-ומתן עם הפלסטינים, מביאה לפגיעה ביחסים בין ישראל והאיחוד האירופי". זוהי כבר הכותרת המי-יודע-כמה של "הארץ" העוסקת בהצהרות של נתניהו בסוגיית "שתי מדינות" וכו. ואני לתומי, אחרי שקראתי אתמול את טורו של גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ", חשבתי שמדובר בסך-הכל ב"משחקי מלים". עוד נושא שנעדר באופן תמוה משער "הארץ" הוא התוכנית הכלכלית של נתניהו. על שער "ידיעות אחרונות" היא מופיעה בכותרת קטנה: "הבוקר תוצג התוכנית הכלכלית", "נתניהו ושטייניץ יודיעו: יופחתו מסים". בעמ 4 של העיתון מפרטים איתמר אייכנר ודוד רגב את עיקרי התוכנית, וביניהם "הגברת הגירוש של עובדים זרים", "ערבויות לבנקים על אשראי למפעלים", וגם "המשך הפחתת מס ההכנסה ומס החברות". בדיווח ב"מעריב" (יוסי גרינשטיין) מדגישים את "הקפאת שכר והתייקרות הירקות והפירות, הדלק והסיגריות – אך גם הורדת מסים, הפחתת המע"מ ומסי הקנייה". את הכותרת הגדולה ביותר מקבלת התוכנית הכלכלית ב"ישראל היום" (גם שם מדגישים כי התוכנית הכלכלית היא של "רה"מ ושר האוצר", ולא של שר האוצר לבדו). הכותרת הראשית של העיתון היא: "הקפאת השכר – או מלווה חובה של 2%". כותרת המשנה מפרטת: "אם ההסתדרות תסרב להקפאת שכר במגזר הציבורי, ייתכן שכל עובד במשק ילווה למדינה 2% משכרו לשנתיים". העיתון ממשיך להדגיש את הצדדים הכואבים של התוכנית גם בעמודים הפנימיים, ואת המצב הקשה ("התחזית השחורה של שירות התעסוקה") המצדיק אותם. הרוח הטובה שנושבת היום בשערי העיתונים אינה חודרת את שערי "הארץ", אבל בהחלט מגיעה לשער המוסף הכלכלי שלו. אני לא מתכוון לכותרת האינטליגנטית "המשבר ייגמר מתישהו" (ציטוט של מנכ"ל MTV, המתראיין למוסף השבועי של העיתון), אלא לכותרת הראשית "הפנסיה מתאוששת: שליש מההפסדים ב-2008 נמחקו". כותרת המשנה מדיפה ריח של נחמה: "הדו"חות השנתיים שמקבלים בימים אלה עמיתי קופות הגמל מציגים הפסדים גבוהים, אך אינם רלבנטיים. חלק גדול מההפסד כבר הוחזר בזכות העליות של ינואר-מרץ". הטבלה המודפסת על השער בתחתיתה של הכותרת הראשית, הסוקרת את ביצועי הקופות השונות, אמנם מסתכמת כולה במספרים שליליים, אך סופה של כותרת המשנה – "המפסידים הגדולים: העמיתים שעברו למסלול סולידי" – מאשש, כך נדמה, את האווירה החמדנית ששרתה על דפיו של העיתון לפני שהחל להוציא מוספים המספידים את הקפיטליזם. האם יחזרו הימים ההם? בין אם כן ובין אם לא, תמיד יהיה מקום לכתבה הנצחית "האם קניית דירה היא אפיק השקעה מוצלח" (היום על שער "דה-מרקר" התשובה היא: לא. מחר יום חדש). כותרת אחרת על השער היא המשך הסיקור של הביקורת של גופי הפיקוח על בנק הפועלים, בעקבות פגישה נוספת, שהיתה אתמול, בין נגיד בנק ישראל סטנלי פישר לבעלת הבנק שרי אריסון: "פישר קרא לאריסון להדיח את יו"ר הפועלים דני דנקנר". הכותרת היום היא אבולוציה של הכותרת שהודפסה על שער העיתון אתמול: "פישר לאריסון: איני מרוצה מתפקודו של דני דנקנר". האבולוציה: אתמול נסמך הציטוט על "מקורב", והיום הוא נאמר, כביכול, מפי הגיבורה (אף שפישר עצמו אינו מתראיין או מוסר הודעה; הפגישה היתה בארבע עיניים). ועוד אבולוציה: היום המלה "להדיח" מודפסת בפונט גדול במיוחד. מתחת לידיעה בעמוד הפותח מודפס טור של מירב ארלוזורוב, הקוראת לדנקנר להתפטר ("מוצא הכבוד של דנקנר") ומותחת ביקורת גם על אריסון ("מוצא הכבוד של אריסון", כלומר, שתיפטר מדנקנר). "לדנקנר לא יכולות להיות התלבטויות בנוגע לכך [שבנק ישראל איבד בו אמון]", כותבת ארלוזורוב, ומצביעה על הוכחה נוספת לכך שדנקנר צריך ללכת: הציבור הצביע נגדו. "עם היוודע דבר הפגישה הראשונה בין הנגיד סטנלי פישר לבעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון [...] התגובה בשוק ההון היתה חד-משמעית: מניית בנק הפועלים צנחה ב-6%. זה אומר שבעלי המניות מקרב הציבור מעריכים כי המצב שנוצר פוגע בבנק". אלא שאחד מלקחי המשבר הנוכחי הוא, כדברי השיר, שהציבור מטומטם (והוא בהחלט שילם), אותו ציבור שקנה ביוקר ומכר בזול (גם השקולים הפסידו, זוכרים: "המפסידים הגדולים..."), התנהג כעדר מבוהל ודירדר עוד יותר את המשבר שנוצר בשל סכלותם וחמדנותם של אנשי החליפות. נדמה לי שההזדקקות לטיעון הזה (תזכורת: ביום הירידה ירדו מניותיהם של רוב הבנקים האחרים) מעידה על חולשה שפושה בקמפיין של "דה-מרקר" נגד בנק הפועלים. מה שהחל כסיקור מקיף ולא חנפני של ההתנהלות הבעייתית של הנהלת הבנק לאורך תקופה ארוכה, הופך היום למה שנראה אולי כוונדטה אישית. אבל כמובן שאין זו "חולשה", אלא זהו טבעם של קמפיינים, שהם מתרדדים והופכים אישיים. כנראה שבכל זאת יש יתרונות לסולידיות, לפחות בעשיית עיתונים. במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת אסתר זנדברג על מה שבין תל-אביב לברלין: "לרגל אירועי המאה לתל-אביב, מעניין להיזכר במתנת יום ההולדת שהעניקה ברלין לעצמה בחגיגות ה-750 שלה: אלפי יחידות דיור ציבורי בהישג יד". הכותרת היא: "אולי בעוד 650 שנה". "התגלתה גברת שמנה שיודעת לשיר!" (הכותרת הראשית של המקומון "העיר תל-אביב"). "אז גילו איזו מכוערת מכפר נידח שגם יודעת לשיר. אז מה? שי גולדן סוגר שבוע" (כותרת על שער "דה-מרקר ויק"). כמו כל דבר בעולם, גם תופעה בידורית מתנהלת לפי חוקי טבע מסוימים. תקצר כאן היריעה מלנסות לשרטט קווים לעניין, אולם אפשר לרמוז בקצרה כי לקראת דעיכתה של תופעה, או למצער דעיכת השלב הראשון של התפרצותה, עוברת התקשורת מחיבוק לחניקה. זוהי כמובן תופעה של שנאה עצמית, בחינת: איזה מטומטמים אנחנו שנכנענו למניפולציה הרגשית שנוצרה על-ידי אנשי שיווק ממולחים ודיווחנו בהרחבה נסערת כל-כך על הפרודוקט שלהם, בואו נפצה את הדימוי העצמי שלנו עכשיו ונכתוב שמדובר במוצר דפוק. אם אתם רוצים בכל זאת לקרוא משהו על סוזן בויל, כדאי שתסתפקו בדיווח מהממלכה המאוחדת של שאול אדר ב"העיר". ואם אנחנו כבר בענייני ציטוטים, הא לכם שגיאת כתיב מצחיקה בידיעה במקומון "העיר". הנושא הוא השמת בכירים בשוק העבודה: "[...] שם לא נותנים סתם כרטיס ביקור – הם מראים לך תמונות של עצמם משקים את הגינה ומכתב שמספר שהם היו קפטן קבוצת הכדורסל בקולג. זה משדר מסר של אני איש משפחה ולא ארכי פרחי".

בזכות אגודת העיתונאים נידונו השבוע סוגיות עיתונאיות חשובות. כדי שעיתונאים צעירים ירצו להשתתף בדיון, היא צריכה לפעול גם בהמשך השנה. כנס אילת לעיתונות 2008, סיכום

"בשנה שעברה עמדתי כאן על הבמה הזאת בכנס, בשעה הזאת, ודיברתי על זה שבשנה הבאה חייבים להיות כאן צעירים, ואם לא יהיו צעירים, אני אראה בזה כישלון. מבחינתי – זה היה כישלון". את הקביעה החד-משמעית הזו ביטא הבוקר כתב ערוץ 1 רותם אברוצקי, במסגרת מושב הסיכום של כנס אילת לעיתונות 2008. אברוצקי התנסח בחריפות כה רבה גם מפני שהוא חובב אמירות חריפות (על האמירה החריפה האחרונה שלו, בדבר חוסר כשרונם של העורכים שמולם הוא נדרש לעבוד בערוץ 1, הספיק להתנצל באותו מושב סיכום), אך גם מפני שהוא רואה את המציאות נכוחה. למרות מאמצים רבים שהושקעו מטעם המארגנים, מעט מאוד עיתונאים צעירים הסתובבו בין הפאנלים השונים בכנס הנוכחי, הן כקהל והן כמשתתפים, ואם המצב לא ישתנה בשנים הבאות, עתיד הכנס לשקוע עוד ועוד אלי חוסר רלבנטיות. בדבריו אמנם הצביע אברוצקי על הבעיה העיקרית שמולה עתיד להתמודד יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים תל-אביב ויושב-ראש כנס אילת לעיתונות, אך לא הציע פתרונות. אולי משום שאין. זהו, למרבה הצער, הפרדוקס שנמצא בבסיס הכנס. מצד אחד, כנס אילת לעיתונות מעלה לדיון נושאים חשובים ביותר מבחינת מקצוע העיתונאות (אתיקה, דמוקרטיה, שחיתות, פרסום סמוי, בידוריזציה, מעמד העיתונאי), מצד אחר – מקצוע העיתונאות, כפי שהוא נתפס על-ידי מארגני הכנס, שונה מרחק שנות אור מכפי שהוא נתפס על-ידי עיתונאים צעירים רבים. הרי אם באמת היו מארגני הכנס רוצים למשוך את הצעירים לאילת, הם היו יכולים להעמיד תוכנית שונה לחלוטין לארבעת ימי הכנס. כזו שתציע לעיתונאים צעירים נושאים הרלבנטיים לעיתונאות כפי שהם רואים אותה. כך, למשל, יכלו לכלול פאנל בנושא "כיצד לעבור בקלות ובהצלחה מעיתונאות ליחצנות", מושב מיוחד בנושא "המשא-ומתן על החוזה האישי – כיצד למקסם לעצמך את הרווחים", סדנה תחת הכותרות "איך לשרבב בעזרת היחצנים 15 ידיעות ביום ומתי בכל זאת צריך להרים טלפון", או דיון בנושא "מעיתונאי לטאלנט – בדרך אל הקמפיין הפרסומי". אפשר להניח שעיתונאים צעירים, אשר רבים מהם אינם חשים כל מחויבות למקצוע או לאיזשהו אתוס שאמור לעמוד מאחוריו, ורואים בעיתונאות בסך-הכל שלב מעבר לקריירה מכניסה יותר, היו שמחים להיעזר בהדרכות אנטי-עיתונאיות שכאלה. אך בדיוק נגד כל המגמות הללו מבקש הכנס לצאת. כדי שעיתונאים צעירים בעלי עמדות אחרות יבואו לכנס צריך, ראשית כל, שיהיו די עיתונאים צעירים בעלי עמדות אחרות. לשם כך אגודת העיתונאים חייבת לפעול לאורך כל השנה, ולא רק בהכנות לעוד טיול חורף אילתי מפנק.

צאתו לאור של העיתון "ישראל היום" לוותה בהאשמה כבדה: מדובר בעלון מפלגתי של ח"כ בנימין נתניהו. עברה שנה, יצאנו לבדוק. התוצאות לפניכם

לפני כשנה, בשלהי יולי 2007, הצטרף עיתון חדשותי נוסף ל"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" – "ישראל היום" שמו. אולם, שלא כמו העיתונים היומיים האחרים, "ישראל היום" מחולק לאזרחים בצמתים ובאזורים מרכזיים ללא כל תשלום. עם זאת, אף שהעיתון ניתן ללא תשלום, הוא מתייחס אל עצמו כאל עיתון חדשותי לכל דבר, ונוסף למדור החדשות הנרחב יש בו מדורי ספורט, תרבות, כלכלה ועוד. המוציא לאור של החינמון החדש הוא המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, הידוע כמקורב לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וכמי שתרם לו כספים בהתמודדויות שונות. עורכו הראשי של העיתון, עמוס רגב, מוכר גם כחבר קרוב של נתניהו. הקרבה בין המו"ל והעורך ליו"ר הליכוד עוררה סקרנות רבה בזירה העיתונאית והפוליטית, שחיכתה לראות אם העיתון החדש יהיה פמפלט פוליטי של נתניהו או עיתון אובייקטיבי ומקצועי. כמעט שנה חלפה מאז היווסדו של "ישראל היום", ונראה כי ניתן עתה לבחון את הסוגיה ברצינות ולשאול: האם עיתונו של אדלסון אכן מקדם ומעדיף את נתניהו בצורה בולטת ובלתי אובייקטיבית? כדי לענות על שאלה זו בחנתי את הסיקור העיתונאי שקיבל נתניהו ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" בשלושה מקרי מבחן: הבחירות הפנימיות בליכוד, פליטת הפה בנוגע להפצצת הכור הסורי על-ידי ישראל ופרשת הוצאותיו הכספיות בלונדון במהלך מלחמת לבנון השנייה. שלושת האירועים הללו זכו לסיקור נרחב בכל כלי התקשורת בישראל, ולא רק בעיתונות הכתובה. כמו כן, מדובר בשלושה סוגים שונים של אירועים, ולכן יש ביכולתם לשקף קו מערכתי של עיתון. באוגוסט 2007 נערכו בליכוד בחירות פנימיות לתפקיד היו"ר. בפריימריז התמודדו שלושה מועמדים: נתניהו, יו"ר חטיבת מנהיגות-יהודית ואיש הימין הקיצוני משה פייגלין, וכן יו"ר הליכוד העולמי דני דנון. החום הכבד, החופש הגדול והעובדה שנתניהו התמודד מול שני יריבים שלא איימו עליו פוליטית הביאו לכך שהדבר שממנו חשש נתניהו יותר מכל היה אדישות המתפקדים. משימתו העיקרית באותו בוקר היתה לעורר את המתפקדים ולעודד אותם ללכת להצביע, בעיקר כדי להימנע מהפתעה והישג של פייגלין. ביום הבחירות עצמו התייחס רק "ישראל היום" לפריימריז בעמודו הראשי, והאירוע אף זכה להופיע בכותרת הראשית של העיתון. תחת הכותרת "הליכודניקים נקראים היום אל הקלפיות" דירבן העיתון את המתפקדים בקוראו להם למלא את חובתם הדמוקרטית. הידיעה עצמה הופיעה בכפולת העמודים הראשונה, כאשר כותרת המשנה בישרה: "ב-10:00 ייפתחו הקלפיות. נתניהו קורא ל-95 אלף המתפקדים: אל תישארו בבית, בואו להצביע, כדי למנוע הישג מפייגלין". ב"ישראל היום" לא הסתפקו בכך, ובידיעות שעסקו בבחירות ניתן היה להבחין בקלות בניסיון לעודד ולהגדיל את מספר המצביעים. ניתן לראות זאת בטור הדעה של גונן גינת, שהסביר את חשיבות ההצבעה: "לא די שנתניהו ינצח", נכתב בטור, "צריך, כמו שנהוג לומר בצה"ל, שהניצחון ייצרב בתודעה. ניצחון גדול, ברור וחד-משמעי". בכפולת עמודים אחרת פורסם "מדריך לבוחר", שפירט את שעות הפתיחה והסגירה של הקלפיות, וכן את מספרן ואת העובדה שניתן להצביע בכל הארץ, ללא קשר למקום המגורים. לעומת "ישראל היום", הן "ידיעות אחרונות" והן "מעריב" לא הפנו בעמוד הראשי אל הידיעה המדווחת כי מתקיימות בחירות פנימיות בליכוד. באותו היום, אגב, הכותרת הראשית של שני העיתונים לא היתה זהה, כלומר: לא היה סיפור גדול שסחף אחריו את שניהם ודחק את הידיעה על הפריימריז בליכוד. עם זאת, כאמור, הקדישו שני העיתונים עמוד פנימי לסיקור הבחירות. ב"מעריב" הופיעה הידיעה בעמ 5 תחת הכותרת: "היריב הגדול של ביבי: האדישות", ואילו ב"ידיעות אחרונות" הידיעה הופיעה בעמ 9 תחת הכותרת: "השאלה הגדולה: כמה יקבל פייגלין". בסופו של דבר הגיעו להצביע 37,635 מתפקדי ליכוד, שהם כ-40% מכלל בעלי זכות הבחירה. נתניהו זכה ב-74% מקולות הבוחרים, פייגלין ב-22% מהקולות, והמועמד השלישי, דנון, קיבל 4%בלבד. יום למחרת, עם היוודע נצחונו של נתניהו, כבר יישרו שלושת העיתונים קו, ובחרו לתת הפניה בשער לידיעה בנושא. עם זאת, מסגור הסיפור השתנה מעיתון לעיתון: "ישראל היום" הלך על הכותרות הפשוטות, העממיות והמתלהבות מהניצחון - "נתניהו לקח, בגדול" בשער, ו"נתניהו ניצח בהליכה" בידיעה עצמה. שני העיתונים האחרים התמקדו בהישגו/הפסדו של פייגלין. "ידיעות אחרונות" אף הגדיל לעשות ומיקם את הסיפור בכותרתו הראשית, תחת הכותרת "הניצחון והמבוכה". בהפניית השער של "מעריב" בחרו בכותרת אינפורמטיבית וציינו כמה אחוזים גרפו שני המתמודדים המרכזיים: נתניהו ופייגלין. בידיעה עצמה ב"מעריב" נבחרה הכותרת "הליכוד בחר נתניהו". בעוד "ישראל היום" ו"מעריב" מיקמו את הידיעה וסיקור הבחירות בעמ 4-5 ו-6-7 בהתאמה, בחרו ב"ידיעות אחרונות" לתת לסיפור את כפולת העמודים הראשונה. נוסף לכך, הן ב"ידיעות" והן ב"מעריב" הופיע טור פרשנות של הכתבים הפוליטיים הבכירים של העיתון, נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ובן כספית ב"מעריב", כאשר באופן מקרי, שני הטורים קיבלו את הכותרת: "עוד ניצחון כזה". בשני הטורים תוהים הכותבים על מצבו של נתניהו ואומרים כי לא היתה כאן תחרות אמיתית בין המועמדים. ב"ישראל היום" פורסם שוב טור של גינת, שמשבח את בחירת המתפקדים בנתניהו וכותב "זו בחירה במנהיג ולא במצב רוח. זה היה ניצחון הבגרות". לא רק הכותרת ב"ישראל היום" מפרגנות לנתניהו, גם שאר הניסוחים: שיעור הצבעה של 40% מוגדר שם כשיעור גבוה, בעוד שב"מעריב" מגדירים זאת כ"רק 39% הגיעו לקלפי". חודש לאחר הבחירות המקדימות לליכוד דיווחו סוכנויות הידיעות כי ישראל ביצעה תקיפה אווירית בעומק השטח הסורי. כזכור, על-פי פרסומים זרים, תקף צה"ל מתקן ובו ציוד גרעיני שסיפקה לסורים צפון-קוריאה. אולם, מעבר לדיווחים של סוכנויות הידיעות וכלי תקשורת מהעולם, לא התקבל אישור רשמי של ישראל. במשך חודש ימים לאחר התקיפה שמרו הן ישראל והן סוריה על עמימות באשר לקיומה. בסוריה הכחישו לאורך זמן רב כי כלל בוצעה תקיפה, ובישראל שמרו על שתיקה. היחיד ששבר שתיקה היה נתניהו, שהודה במהלך ראיון טלוויזיוני כי היה מעורב בסוד העניין ונתן גיבוי לראש הממשלה אולמרט בשעת מעשה. כעשרה ימים לאחר פליטת הפה של יו"ר האופוזיציה אישרה ישראל כי צה"ל תקף מטרה בעומק סוריה, אך פרטי התקיפה ומטרותיה לא פורטו באופן רשמי. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" העניקו לפליטת הפה של נתניהו את הכותרת הראשית. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היתה: "נתניהו לקח אחריות על על הפעולה בסוריה", ואף מוסיפים בכותרת הגג: "זעם בלשכת רה"מ: ביבי אדם מסוכן וחסר שיקול דעת". העיתון הקדיש לסיפור את שני העמודים הראשונים, וכן טור דעה של איתן הבר. ב"מעריב" הכותרת הראשית היתה: "נתניהו שבר את השתיקה הישראלית" בליווי כותרת הגג: "פליטת הפה של ביבי על המבצע בסוריה". המשך הידיעה מופיע בעמ 5, שם נכתב בכותרת הגג: "התייחסות ישראלית ראשונה לפרסומים בחו"ל", כשכותרת הידיעה היא: "ביבי על המבצע בסוריה: נתתי גיבוי, הייתי שותף”. אולם, בעוד כל אמצעי התקשורת חוגגים את פליטת הפה המביכה של נתניהו, עיתונו של אדלסון הצניע אותה. האירוע אמנם מוזכר בעמוד הראשי, אך לעומת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בתחתית העמוד ולא בכותרת הראשית. כותרת ההפניה בעמוד הראשי של "ישראל היום" היא: "נתניהו: בירכתי את אולמרט על הפעולה", וכותרת המשנה היא: "סדק בשתיקה? יו"ר האופוזיציה נשאל בראיון בערוץ 1 על המבצע עלום הסוד והשיב: הייתי שותף מהרגע הראשון". הידיעה המלאה מופיעה בעמ 3, בטור קצר בן 66 מלים שכותרתו: "נתניהו: שותפתי בפרטי המבצע עלום הסוד". בניגוד לשאר העיתונים, ב"ישראל היום" לא מביאים ציטוטים ותמלולים מהראיון של נתניהו, ולא מצרפים טורי דעה שידונו בשאלה אם נתניהו פגע בישראל או לא, כפי שעשו כלי תקשורת אחרים. הכותרת הראשית של "ישראל היום" באותו יום עסקה בהכרזה על רצועת עזה כ"ישות עוינת" ועל צעדים חדשים במלחמה בירי הקסאם. לידיעה הזו, אגב, אין זכר בעמודים הראשיים של שני העיתונים האחרים. קל לחשוד שלא במקרה העדיפו ב"ישראל היום" כותרת ראשית שעוסקת בהפחדה, ודנה באויב המשותף של העם בישראל – החמאס וירי הקאסמים. רוצה לומר: הכל שטויות, מה שחשוב הוא שנתאחד כולנו מול אויבים אמיתיים. האם לגיטימי שעיתון השם עצמו בשורה אחת עם גופי התקשורת המובילים בארץ יצניע את הידיעה על עבירת הצנזורה של נתניהו? ניתן היה לומר כי מדובר בהחלטה מקצועית של העורך הראשי, שאינו רואה חשיבות רבה לפליטת הפה. ואולם, מאחר שהידיעה, כאמור, זכתה לסיקור נרחב בכל גופי התקשורת בישראל, מתקבלת החלטת העריכה התמוהה הזו בהרמת גבה חדה. כמה חודשים חלפו להם, עד שביום חמישי, ה-13.3.08, פירסם כתב חדשות ערוץ 10, רביב דרוקר, ידיעה שלפיה נתניהו הוציא עשרות אלפי שקלים במהלך ביקורו בלונדון בימי מלחמת לבנון השנייה. מטרת הביקור בבירת אנגליה היתה שיפור תדמיתה של ישראל בזמן המלחמה. מתחקירו של דרוקר עלה כי נתניהו הוציא בביקור בן שבוע ללונדון כ-131 אלף שקל, כשעיקר המימון של הנסיעה והביקור הגיע מטעם ארגון יהודי-בריטי שבראשו עומד מיליונר מקומי. חשיפתו של דרוקר זכתה לכתבות המשך בכלי התקשורת השונים, ובהם הרדיו, עיתוני יום שישי ואף ערוצי הטלוויזיה המתחרים. בבוקר יום ראשון לאחר מכן הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך שני מיליון שקל נגד ערוץ 10, ובערב אותו יום המשיך דרוקר בתחקירו, וחשף כי המיליונר ששילם עבור נתניהו את החשבונות הוא גושוע ראו, איש עסקים יהודי-בריטי. גם במקרה זה, כל כלי התקשורת בישראל ציטטו את הידיעה ביום שלמחרת. מאחר שהידיעה הראשונה בעניין פורסמה ביום חמישי, והכתבות שנעשו בעקבותיה היו בעיקר ביום שישי, לא ניתן לבדוק כיצד התייחסו ב"ישראל היום" לסיפור בזמן החשיפה עצמה, שכן החינמון אינו יוצא בימי שישי (הפעם היחידה, עד כה, שבה יצא העיתון ביום שישי היתה לאחר חשיפת זהותו של מוריס טלנסקי, העד המרכזי בפרשת השחיתות-לכאורה של אולמרט). ביום ראשון עסקו העיתונים בכוונה של נתניהו להגיש תביעת דיבה וב"שאריות" של הפרשה. ביום ראשון בערב, כאמור, התגלה שמו של המיליונר, והפרשה קמה לחיים מחדש. על כן נפנה לבדוק כיצד סיקרו עיתוני יום שני, ה-17.3.08, את חשיפת זהות התורם. ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בחרו בקו מערכתי זהה: הידיעה לא קיבלה את הכותרת הראשית, אך בשניהם הופיעה בעמוד הראשי הפניה לסיפור, ובשני העיתונים הופיעה הידיעה עצמה בכפולת העמודים הפותחת. כותרת ההפניה של "ידיעות אחרונות" היתה: "העסק הישראלי של התורם הבריטי". לידיעה עצמה נבחרה הכותרת: "המיליונר של ביבי משקיע בישראל", ובכותרת הגג נאמר: "האיש שחתם על החשבון: אחד מעשירי בריטניה שתרם עשרות אלפי שקלים לקמפיינים של נתניהו בליכוד". לצד הידיעה המרכזית מופיעה ידיעה המדווחת על תביעת הדיבה שהגיש נתניהו יום קודם לכן. ב"מעריב" היתה הכותרת שניתנה בעמוד הראשי בהפניה "המיליונר הבריטי שמימן את ביבי ושרה", ולידיעה עצמה נבחרה הכותרת: "הספונסור הנדיב של נתניהו". בכותרת הגג של הידיעה נכתב: "יו"ר האופוזיציה הודף את הטענות על מסע תענוגות". גם כאן מופיעה ידיעה על תביעת הדיבה שהגיש נתניהו. וב"ישראל היום"? לעומת שני העיתונים שהוזכרו, בחינמון בחרו להקדיש לסיפור חשיפת זהות המיליונר דווקא את הכותרת הראשית, שנוסחה באופן הבא: "המארח: נתניהו שילם, מה אתם רוצים ממנו?". בעוד שב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" הוצג ראו כ"מיליונר שמימן את נתניהו ואשתו", ב"ישראל היום" כלל לא משתמשים בכינוי "מיליונר", אלא מגדירים אותו "כאיש עסקים" או בשם התואר "המארח". לצד הכותרת הראשית הופיעו ב"ישראל היום" שתי הפניות לידיעות אחרות הקשורות בסיפור: האחת על תביעת הדיבה שהוגשה (שעליה כבר ידעו ביום שישי ודיווחו בעיתוני יום ראשון), והאחרת מביאה את דבריו של החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, שלפיהם ראש הממשלה אולמרט יכול היה לחסוך בטיסותיו 1.5 מיליון שקל אם היה בוחר בחברת תעופה המבצעת עצירות ביניים. בכפולת העמודים הפותחת, שעסקה בסיפור, הופיעו שני מאמרי דעה: האחד של גינת, שהשורה הסוגרת שלו היתה: "כולם קוראים את הסקרים וכולם מבינים היטב שאם הבחירות היו היום, נתניהו, שנוא נפשה של היאפיאדה, היה מנצח. זה כל הסיפור, אבל על זה לא ממש נעים לדבר". מאמר הדעה השני הוא של דן מרגלית. מרגלית אינו תוקף את נתניהו בצורה חמורה, והשורה התחתונה של המאמר היא: נתניהו אולי נהנתן, אבל הוא אינו היחיד. גם אולמרט וברק כאלה. הידיעה על אודות ראו היתה המצומצמת והקצרה ביותר מבין כל הידיעות באותה כפולה. הידיעה הנרחבת ביותר בכפולה הביאה את דברי נתניהו בכנס באשקלון, שבו הגיב לראשונה לתחקיר של דרוקר. בהתאם לכך, גם כותרת הכפולה מצטטת את הטענה של נתניהו כי כל הסיפור הוא "קמפיין של יריבים". גם בכפולה הפנימית בוחר "ישראל היום" להבליט לצד הידיעה על נתניהו ידיעה הטוענת כי אולמרט יכול היה לחסוך בקלות 1.5 מיליון שקל מכספי המדינה. ניתן כמובן לדמיין ידיעה כזו מופיעה בכל אחד מהעיתונים האחרים, אך העיתוי והמיקום של הפרסום ב"ישראל היום" נראה כניסיון למשוך חלק מהאש גם אל עבר ראש הממשלה, ובכך לתת לקוראים את הרושם שנתניהו דווקא בסדר – הנה, הוא בסופו של דבר שילם למארחו, אבל אולמרט, לעומת זאת, יכול היה לחסוך מיליוני שקלים למדינה ולא עשה דבר. מהבדיקה שהוצגה כאן ניכרת העדפה ברורה לנתניהו בנושאים שנבדקו, כמעט בכל בחירה עריכתית ב"ישראל היום". העיתון מצניע אירועים שאינם תורמים ליצירת תדמית חיובית עבור נתניהו, ומנגד מגדיל ומרומם אירועים שבאים לסייע לו ולקדם אותו ואת הליכוד. כדאי לשים לב גם לכך ש"בישראל היום" ממעטים לקרוא לנתניהו בכינוי "ביבי", ודבקים בשמו המלא, וזאת בניגוד לנוהג הרווח בעיתונים היומיים האחרים. בשלושת מקרי המבחן שהוצגו ניתן לראות באופן ברור כי עורכי הידיעות עמלו רבות כדי להציג את נתניהו בצורה המחמיאה ביותר האפשרית, ויש לציין כי הם עשו את עבודתם נאמנה: אדם מן היישוב שיקבל את העיתון (בחינם) בעת שיחצה את מעבר החציה לא בהכרח ישים לב כי הכותרות שקשורות בנתניהו מעודנות במידה כזו או אחרת לעומת כותרות שיעניקו עיתונים אחרים לאותם הסיפורים. "ישראל היום" מגדיר עצמו כעיתון חדשותי לכל דבר, הוא מחזיק בארסנל כתבים ובמדורים רבים ומגוונים, ממש כמו כל עיתון אחר, אך יחד עם זאת מחזיק, כך מסתבר, בקו מערכתי פוליטי שעליו הוא לא מצהיר בפני קוראיו. להפך, העיתון מעיד על עצמו בכל גיליון שהוא "הוגן ומאוזן". חשוב לציין את הצד השני של המטבע – משלל הכותרות שהוצגו כאן, קל לראות כי גם הסיקור שלו זוכה נתניהו בשני העיתונים האחרים (כפי שחוזרים ואומרים תומכיו) אינו הוגן במיוחד. בולט בעניין זה "ידיעות אחרונות", שלפרקים נדמה כי עם כל נפילה של נתניהו גדלה השמחה במערכתו. אולם היחס שלו זוכה נתניהו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" רק מבליט את שונותו של "ישראל היום" בעניין. לו היה מחזיק "ישראל היום" בסדר יום עצמאי ונבדל גם בנושאים אחרים, ניחא, אך קשה לומר שלעיתון אגנדה אלטרנטיבית במיוחד בשאר תחומי הסיקור. המהפכה של "ישראל היום", כך נראה, מתחילה ומסתיימת בבנימין נתניהו. עלון מפלגתי שהתחפש למוצר תקשורתי? עושה רושם שהתשובה חיובית. עורך "ישראל היום", עמוס רגב, סירב להגיב. מורן ראדה היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת תל-אביב

המחלוקת על יחסו של ריצארד (דיק) צייני, סגן הנשיא הנבחר של ארה"ב, לאמצעי התקשורת היתה בחודשים האחרונים לחלק בלתי נפרד מן הוויכוח הפוליטי האמריקאי, והיא מעלה שורה של סוגיות הנוגעות גם למתרחש אצלנו, במערכת היחסים בין צה"ל לעיתונות

המחלוקת על יחסו של ריצארד (דיק) צייני, סגן הנשיא הנבחר של ארה"ב, לאמצעי התקשורת היתה בחודשים האחרונים לחלק בלתי נפרד מן הוויכוח הפוליטי האמריקאי, והיא מעלה שורה של סוגיות הנוגעות גם למתרחש אצלנו, במערכת היחסים בין צה"ל לעיתונות. המאמץ של גורמי צבא לשלוט במידע הזורם לציבור דרך אמצעי התקשורת, והחשש כי נעשה ניסיון למנוע פרסום לא רק של סודות צבאיים, אלא גם מידע מביך שאינו משרת את האינטרסים של בכירי הצבא, רלבנטי לא רק לזירה האמריקאית. מנקודת ראותם של עיתונאים בכירים וחוקרי תקשורת, צייני הוא האיש שבימי מבצע "סופה במדבר" "בלם, הכשיל או צמצם את זרימת המידע לציבור", כהגדרתו של בכיר ברשת סי.אן.אן. באפריל 1991, לאחר סיום הקרבות, שיגרו כמה עיתונאים בכירים מכתב חריף לצייני, ובו האשימו כי אפשר לפנטגון "שליטה כמעט מלאה על העיתונות האמריקאית", תוך התעלמות בוטה מתפקידה של עיתונאות בלתי תלויה כחלק חיוני במשטר דמוקרטי. אחת ההתקפות החריפות ביותר על צייני נכללת במאמר ארוך, שפורסם באוקטובר האחרון בכתב-העת "אמריקן גורנליזם ריביו", פרי עטה של זקלין שארקי, פרופסור לעיתונאות מאוניברסיטת אריזונה. שארקי חקרה את המגבלות שהטיל הצבא האמריקאי על אמצעי התקשורת, מן הפלישה לגרנדה בשנת 1983 ועד למלחמת המפרץ, ופרסמה על כך גם ספר שנקרא "תחת אש". צייני, כותבת שארקי, הודה בראיון לפני שנים אחדות, כי כאשר הגיע לפנטגון הבין שהסיקור העיתונאי בשעת מלחמה הוא בבחינת "בעיה שיש לפתור אותה". כל עיסוק בסוגיה הזו רווי במשקעים המרים של מלחמת וייטנם. באמריקה, ובכלל זה בצמרת הפנטגון, יש עדיין רבים הסבורים כי וושינגטון הפסידה את המלחמה לא בשדה הקרב אלא על מרקעי הטלוויזיה. וייטנם כבר הפכה מאז יעד מבוקש לטיולים ולהשקעות של המערב, אבל בצמרת הצבאית עדיין זוכרים את תחושת התסכול מאובדן התמיכה הציבורית באותה מלחמה - כאשר הטלוויזיה הביאה את צילומי הכפרים השרופים והחיילים המדממים לכל בית. צייני, כך מאשימים מבקריו, ביקש שלא לחזור על השגיאות של וייטנם, שבה יכלו כתבים לצאת עם מסוקים היישר אל שדות הקרב, לשמוע את קולות החיילים ולראות את המלחמה מקרוב. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היתה להחזיק את הכתבים קצר, למנוע מהם גישה חופשית, ולהבטיח זרימת מידע מבוקרת. בלשונו של צייני, היה צורך "לנהל את מערכת היחסים" עם אמצעי התקשורת, "כך שהעיתונות לא תדפוק אותנו". הפנטגון, תחת אחריותו של צייני, הצליח ליישם זאת לראשונה בשנת 1989, בעת הפלישה האמריקאית לפנמה. הפנטגון לא אפשר לכתבים להגיע לאזור הקרבות בשעות הראשונות של התקיפה, וגם אחר-כך היתה לכתבים תחושה ברורה שאנשי הצבא מבקשים לשלוט במידע המועבר מן השטח, ואינם מניחים להם לנוע בחופשיות. רשת סי.אן.אן עקפה את מחסומי הצבא בכך שפתחה קו "טלפון אדום", וקראה לצופיה בפנמה להתקשר ולמסור מידע. התמונה שעלתה משיחות הטלפון הרבות שהגיעו לרשת הטלוויזיה היתה שונה מזו שהוצגה על-ידי מתדרכי הפנטגון. נוכח הביקורת החריפה של עיתונאים וארגוני תקשורת, מינה הפנטגון בודק לפרשה. הדו"ח הביקורתי שהגיש הבודק, פרד הופמן, כתב פנטגון ותיק של סוכנות איי.פי ואחר-כך דובר משרד ההגנה, האשים את הגנרלים בעודף חשאיות בלתי מוצדקת, וחוסר התחשבות בצורך לספק מידע אמין ומעודכן לציבור האמריקאי. בעקבות דו"ח הופמן הוציא צייני הנחיות, המחייבות את זרועות הצבא האמריקאי לסייע בהעברת מידע לתקשורת. "מידע לא יסווג או יישמר בדרך אחרת כדי להגן על הממשלה מפני ביקורת או מבוכה", קבע צייני. בפועל, מתברר, דבר לא השתנה. כאשר החלו כוחות אמריקאיים זורמים לסעודיה באוגוסט 1990, לאחר הפלישה העיראקית לכוויית, חלפו ימים עד שהותר לכתבים להצטרף לכוחות. כשהגיעו, גילו כי החיבוק המנומס של יח"צני הפנטגון מונע מהם כל פעילות עצמאית. על הכתבים נאסר לצאת לבדם לשטח. כל סיור בקרב הכוחות נעשה במסגרות של "פול". מאות כתבים נאלצו להמתין בבתי-המלון בסעודיה לדיווחי עמיתיהם מן ה"פול", ולתדרוכים היומיים של דוברי הפיקוד הצבאי. לעיתונאים לא היתה ברירה, והם נאלצו לשתף פעולה עם מכונת התקשורת של הפנטגון: אנשי הצבא, לא העיתונאים, בחרו את יעדי הסיורים; הכתבים נדרשו לצאת לשטח אך ורק בליווי צמוד של קציני צבא; כל ראיון עם קצינים וחיילים התנהל תחת עינו הפקוחה של דובר צבאי; דיווחי ה"פול" - טקסט וצילומים - נדרשו לעבור "בדיקה בטחונית" לפני הפצתם. נהלים כאלה מקובלים זה שנים בצה"ל, אך כתבי המלחמה האמריקאית הורגלו ליד חופשית, במלחמת העולם השנייה כמו גם בווייטנם, ויכלו לשהות, ללא פיקוח של דוברים צמודים, עם חיילים בשטח. רעיון "הבדיקה הבטחונית" המוקדמת של הכתבות, בבחינת צנזורה צבאית (שאיננה קיימת בארה"ב), קומם במיוחד את הכתבים ואת עורכיהם. הפנטגון טען שהכוונה לוודא שלא מועבר מידע צבאי מסווג. אבל בעיני ראשי ארגוני התקשורת האמריקאית הופעל הפיקוח ההדוק על-פי שיקולים של פוליטיקה ותעמולה, לא של בטחון שדה. העיתונאים מחו, וחלק מן הכללים רוככו, אך לא בוטלו. חלק מן ההגבלות על תנועתם של כתבים וצלמים נומק בצורך לשמור על בטחונם ושלומם של העיתונאים. בוב סיימון, כתב רשת הטלוויזיה סי.בי.אס, יכול להעיד כי הטענה הזו לא היתה משוללת יסוד: הוא וצוותו נלכדו בשטח ההפקר בין סעודיה לכוויית בידי חייליו של סדאם חוסיין, ובילו ארבעים יום בכלא העיראקי. אבל העיתונאים היו מוכנים ליטול על עצמם סיכונים, ממש כפי שעשו בזירות לחימה אחרות בעולם, ובלבד שלא להיות מובלים ומונחים רק בידי יח"צני הצבא. רוב הכתבים נאלצו לשתף פעולה עם כללי הפיקוד האמריקאי. בודדים מחו. כמה עיתונים פנו לבית-משפט בארה"ב, בדרישה שיורה לפנטגון לבטל את ההגבלות הפוגעות בחופש העיתונות ובזרימת המידע לציבור. והיו כמה כתבים שחמקו ויצאו לבד לשטח, משימה לא קלה במדינה כסעודיה. אחד מהם היה קולונל בדימוס דייוויד האקוורס, שהגיע לסקר את המלחמה בשליחות המגזין "ניוזוויק", ולא הסכים לקבל על עצמו את כללי ה"פול", שבהם הצבא מחליט לאן יגיעו הכתבים. "השיטה הזו שוללת ממני את היכולת להעריך באופן עצמאי את המצב", האשים. הוא ארגן לעצמו רכב ויצא לשטח עם צלם - אך ללא ליווי של דוברים צבאיים. ביחידות מצא חיילים שניאותו להתראיין, וכמה פעמים גם להסתיר אותו מפני קצינים שניהלו מצוד אחר עיתונאים שהצליחו לחמוק מעינו הפקוחה של דובר הצבא. בחלוף עשור משוכנע האקוורס כי "הציבור האמריקאי לא קיבל את האמת על המלחמה". מה הוסתר מעיני הציבור? בתדרוכים בוושינגטון ובסעודיה הוצגו פעם אחר פעם תצלומי הווידיאו של טילי הטומאהוק ופצצות מונחות. כך הצטיירה המלחמה, כפי שביקשו בפנטגון, לא רק כניצחון מרשים של טכנולוגיות יקרות, אלא גם כמהלך "נקי" נטול דם, כמעט כמו משחק וידיאו על צג המחשב. אולם בדיונים שנערכו לאחר מכן בוועדות של הקונגרס התברר כי רק 8.8 אחוזים מן התחמושת שנורתה היתה טילים ופצצות מונחות. הרוב המכריע של התחמושת היה מן הסוג הישן, שבה פגז אחד פוגע - ורבים מחטיאים. בתדרוכים דווח על "הצלחה של 98% בשיגורי הטומאהוק", אבל רק בדיעבד דווח לקונגרס כי הפנטגון התקשה לקבל מידע מדויק על שיעור הפגיעות המדויקות של הטילים. גם טילי ה"פטריוט", שחלק מהם הוצבו בישראל כניסיון לתת מענה לטילי ה"סקאד" ששיגרו העיראקים, הוצגו על-ידי הצבא האמריקאי כהצלחה; רק בתום המלחמה נחשפו הליקויים, ביניהם התפזרות שברי הטילים מעל אזורים נרחבים, תוך גרימת נזקים רבים. ככל שחלף הזמן מתום המלחמה התפרסם מידע נוסף, חלקו מביך ובעייתי לפנטגון. בראשית שנת 2000 פרסם סיימור הרש, התחקירן שזכה בפרס פוליצר בשנת 1970 על חשיפת הטבח שביצעה יחידה אמריקאית בכפר הווייטנמי מאי-לאי, תחקיר על פעולותיה של דיוויזיית החי"ר ה-24 במלחמת המפרץ. לטענתו, לאחר שהוכרז על הפסקת אש והכוחות העיראקיים נצטוו לסגת, הורה מפקד הדיוויזיה, גנרל בארי מקקאפרי, לתקוף באופן חד-צדדי יחידות עיראקיות. מקקאפרי, שפשט מאז את מדיו והיה למתאם-על של המאבק בסמים בממשל קלינטון, הכחיש בתוקף. "התחקיר של הרש מצביע שוב על הכשל של הצנזורה שהטיל הפנטגון באותה מלחמה", כתב ל"ניו-יורק טיימס" שדר הטלוויזיה הוותיק וולטר קרונקייט. "המדיניות הגבילה בצורה חמורה את זכותם של כתבים וצלמים ללוות את כוחותינו בקרב, כפי שהותר בכל מלחמותינו הקודמות. מניעת הגישה שללה מן הציבור האמריקאי את היכולת לקבל מידע בלתי תלוי על המלחמה". כאשר דיווח קרונקייט בשנת 1968 היישר משדות הקרב בווייטנם, והציג תמונה קשה וביקורתית, הבין הנשיא לינדון גונסון ש"אם הפסדנו את קרונקייט - הפסדנו את אמריקה" ואת תמיכת הציבור במערכה. שלושה עשורים אחר-כך שב והאשים קרונקייט כי הפנטגון שלל במלחמת המפרץ מן העם האמריקאי, "המשגר את בניו ובנותיו לשדות הקרב, ומממן בכספו את המלחמה", את הזכות לקבל דיווח מלא ואמין. גם התדרוכים היומיים לכתבים, שערכו קציני צבא בכירים מדי יום בסעודיה ובוושינגטון - ושהועברו בשידור ישיר לכל העולם - מצטיירים במבט לאחור כחלק ממדיניות השליטה המבוקרת בתקשורת. מי, למשל, קובע אילו סרטי ירי ופגיעה יוצגו לכתבים? בסופו של דבר, "ההצגה" כולה מבוימת ומנוהלת על-ידי דוברי הפנטגון. אבל לחלק ניכר מן הכתבים זו היתה הדרך הכמעט יחידה לקבל מידע, ללא יכולת לבדוק אותו. אם תרצו, מעין "האבסה קבוצתית" של מידע מבוקר. מבחינת הפנטגון, התדרוכים בשידור חי סייעו להעביר את המידע הרצוי היישר לציבור, ללא סינון, עריכה או פרשנות של העיתונאים. לעתים, לאחר ההופעה המלוטשת של הגנרלים שהציגו הצלחות מרשימות בשדה הקרב, הצטיירו שאלות הכתבים כקטנוניות, מטופשות ו"לא פטריוטיות". לטענת כמה עיתונאים כינו בפנטגון את תוכנית הטיפול בכתבים, באמצעות התדרוכים ובאמצעים נוספים, "נשק קטלני". בפנטגון מכחישים בתוקף. "ניהול המדיה" נוסח הפנטגון כלל גם את הטסתם לסעודיה של עיתונאים מערים קטנות ברחבי ארה"ב, שזכו לסיורים מאורגנים באתרי פעילות של הצבא האמריקאי. כ-150 כתבים וצלמים הובאו בדרך זו לאזור, והתוצאה הצדיקה את התקוות של יח"צני הפנטגון: הדיווחים היו חיוביים, אוהדים ונלהבים. כמעט כל הכתבים המקומיים היו נטולי ניסיון בנושאי צבא, בניגוד לסגל הקבוע של הכתבים המנוסים המסקרים את הפנטגון בקביעות. צייני עצמו סירב להגיב על מאמרה הביקורתי של שארקי. מי שהיה דוברו בימי המלחמה, ועתה כתב רשת אן.בי.סי, פיט ויליאמס, טען בתגובה כי תהיה זו טעות חמורה לטעון כאילו הפנטגון הצליח לגבש ולהפעיל תוכנית אחידה, משומנת היטב, כדי לבצע מניפולציה של דעת הקהל. גם בין העיתונאים, לא הכל שותפים לביקורת הקשה על צייני ועל דובריו. אחדים מודים כי לא פעם היתה זו "בורותם המקצועית" של חלק מעמיתיהם, שמנעה מהם לבחון בעין ביקורתית את המידע שקיבלו בסיורים מאורגנים ובעיקר בתדרוכים היומיים. אחרים לא הצליחו ליצור לעצמם מקורות מידע נוספים. כלשונה של מליסה הילי, שסיקרה את הפנטגון בתקופת המלחמה עבור "לוס-אנגלס טיימס": "כנראה שחלק מן הכתבים ציפו שיגישו להם הכל על מגש של כסף". גיליון 30, ינואר 2001

אופירה אסייג ו-one מערערים על פסק הדין בתביעתם נגד שלמה מן: "לא היה עניין ציבורי" בביקורת שכוונה נגדנו

אופירה אסייג וחברת סיטינט בע"מ, מפעילת אתר one, הגישו בשבוע שעבר ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו בעקבות פסק הדין שקבע ששלמה מן, הכותב על תקשורת ספורט באתר זה, הוציא את דיבתם בתקופה שבה הפעיל את הבלוג "עומדים בשער". בית-משפט השלום פסק כי כמה מהביטויים שבהם השתמש מן הוציאו את דיבת אסייג ואינם יכולים ליהנות מהגנות חוק איסור לשון הרע. בשל כך חויב מן לפצות את אסייג ב-75 אלף שקל בתוספת 15 אלף שקל עבור שכר טרחת עורך-דין. לפני כחודש הגיש מן ערעור, באמצעות עורכי-הדין שמעון מורמי ויהונתן קלינגר, הפועלים מטעם הקליניקה לנפגעי תביעות השתקה, וביקש מבית-המשפט לקבוע כי כל הביטויים שבהם השתמש נהנים מהגנות חוק איסור לשון הרע. כעת, באמצעות עו"ד שי אליאס, מגישות גם סיטינט ואסייג ערעור משלהן, המבקש לקבוע כי בית-משפט השלום שגה כשפסק כי כמה מהביטויים שבהם השתמש מן אינם בבחינת לשון הרע כמשמעותה בחוק ונהנים מהגנת הבעת דעה. יצוין כי גם רביב שכטר ועודד קרמר, שהפעילו את הבלוג "עומדים בשער" בתקופה שקדמה למן, נתבעו על-ידי אסייג ונמצא כי הוציאו דיבתה, אם כי במידה פחותה ממן. השניים, נכון לעכשיו, לא עירערו על פסק הדין, ובהתאם הערעור מטעם אסייג ו-one מתייחס למן בלבד. לטענת אסייג ו-one, לא היה נכון להעניק לפרסומים של מן את הגנת הבעת הדעה כיוון שהם כללו עובדות שקריות, שהיו ידועות למן כשקריות עוד בטרם הפרסום. כמו כן נטען בערעור כי לא היה נכון לקבוע שקללות וגידופים הם בגדר הבעת דעה מוגנת. כך לדוגמה מוזכר הביטוי "אוסף אנאלפבתים שגודש את בית בסר" (מקום מערכת אתר one) ונטען כי "הצגת המערערות ועובדיהן ככאלו שלא יודעים קרוא וכתוב, ובפרט בהקשר לפרסום בכללותו, מביאה למסקנה כי מדובר בעובדה ולא דעה, ולא צוין כי מדובר בדעה אישית של הכותב, נהפוך הוא". טענות דומות מועלות בערעור ביחס לשורה ארוכה של פרסומים, שלפי אסייג ו-one כללו עובדות שקריות על אף שסווגו על-ידי בית-משפט השלום כדעות. עוד טוען עו"ד אליאס, בא-כוחם של אסייג ו-one, כי לא היה "עניין ציבורי" בפרסומים מאת מן. "התרת פרסום מעין זה של המשיב", נכתב בערעור, "המובא כנגד המערערות בלשון בוטה שלא נועדה לשרת שום עניין פרט הרצון לנגחן, להשפילן ולבזותן בחסות חופש הביטוי, אינה לתועלת הציבור ואינה עולה בקנה אחד עם מעמדה החוקתי של זכות האדם לכבוד. "במקרה דנן", נכתב בהמשך הערעור, "[...] עלבו את גופה. את איברי מינה ומבושיה, את מראה החיצוני עת יחסו לה ניתוחים קוסמטיים והציגו את גופה כעטיני פרה חולבת המשתלשלים לה מהחזה בואכה הפופיק, כדדיים שהמערערת 2 [אסייג] צריכה לחזק עם גומיות שייתנו קונטרה לכוח הגרביטציה. כמגלחת מפשעות, אשת סיליקון, מלכת הסיליקון, ואף הציגו אותה כבהמה המוציאה אותה מהווייתה האנושית עת כינו אותה אופירע-תון, בהמה אחת, אתון, חמורים וחמורות ודימויים של בהמות עשרות פעמים [...] מה התועלת הציבורית שהפיק הציבור מפרסומים אלו, איזו חשיפה תקשורתית התגלתה מאברי מינה של המערערת 2 או מהאתון שבה, מלבד עלבון, קשה, בוטה ואלימות מילולית שתכליתה להרוס את המערערות ולפגוע במעמדן ושמן הטוב". אסייג ו-one טוענים עוד כי על בית-המשפט היה לחייב את מן בפיצוי גבוה יותר גם בגין הפרסומים שפסק כי הוציאו את דיבתם. בא-כוחם טוען כי יש לחייב את מן בסך של 100 אלף שקל בגין כל פרסום בלי להוכיח נזק, משום שהפרסומים בוצעו בכוונה לפגוע באסייג וב-one. בתביעה המקורית, יש לזכור, דרשו אסייג ו-one פיצוי בסך שני מיליון שקל. כהערת שוליים לבקשת הערעור נכתב: "לא למיותר לציין כי גם היום ממשיך המשיב בפלטפורמה אינטרנטית אחרת במסגרת אתר האינטרנט העין השביעית לפגוע במערערים ולהשפיל אותם בכל דרך אפשרית, והמערערים שומרים על זכותם להגיש תביעה נפרדת בגין כך". 47872-04-15

כשחרב הסגירה מונחת על צווארה, ברשות השידור נזכרו פתאום כמה הם גאים בעיתונאית הפופולרית שניסו להדיח

לפני חמש שנים קיבלה עיתונאית רשות השידור קרן נויבך את מושכות הרצועה היוקרתית של שמונה עד עשר בבוקר בקול-ישראל, שם היא מגישה את התוכנית החברתית הפופולרית "סדר יום". שלוש שנים מאוחר יותר הודחה נויבך על-ידי ההנהלה הנכנסת בנימוק מגוחך מהגשת "מבט שני" בערוץ 1. מאוחר יותר ניסתה אותה הנהלה להדיחה גם מתוכנית הרדיו. משהמהלך לא צלח, ניסתה ההנהלה להצר את צעדיה על-ידי "איזונה" במגישים אורחים מהקליבר של מנחם בן. תוכניתה של נויבך היא אחת המצליחות ברשות הציבורית הכושלת, והפגיעה בה על-ידי ההנהלה נראתה כחבלה עצמית שאי-אפשר להסבירה אלא במניעים חיצוניים פסולים. ואכן, הנסיונות להדיח את נויבך ולפגוע בה עוררו תגובה ציבורית ערה, הפגנות מול אולפני קול-ישראל ומחאות מצד עיתונאים מחוץ לתחנה ובתוכה. מנהל קול-ישראל, מיכאל מירו, אף נאלץ להודות בדיעבד שזו היתה טעות. עכשיו מריחים סכנה בהנהלת רשות השידור. השרים יאיר לפיד (אוצר) וגלעד ארדן (תקשורת) הקפיאו את הרפורמה המתוכננת, מהלך שמשמעותו עלולה להיות סגירתה המוחלטת של הרשות ופיטורי עובדיה – והנהלתה. נראה כי חנה של ההנהלה, שאת העומד בראשה מינה בנימין נתניהו עת היה השר הממונה על רשות השידור, סר מלשכתו של ראש הממשלה. דף הפייסבוק הרשמי של הרשות שיתף היום כרזת מחאה נגד ההקפאה, שיצרו והפיצו באופן עצמאי העיתונאים אבישי מתיה ואסתי סגל. בכרזה נראית נויבך כשפיה סכור על-ידי פס שחור שעליו נכתב: "איך ייראה סדר היום שלך בלי קרן נויבך?" – דימוי שלפני שנה היה יכול להופיע בכרזת מחאה נגד הנהלת הרשות עצמה.

יום העדויות הרביעי לוועדת החקירה למחדל מירון: שני שוטרים שהיו בשטח בליל האסון טענו כי לא היו מחסומים שגרמו לצפיפות. עד ראייה מהאירוע טען מנגד: "ראיתי מחסום מצד ימין, אנשים נעמדו" • מתנדב איחוד הצלה שהעיד שלשום: "קראו לי לטפל בפצוע וראיתי שזה דוד שלי עם עיניים סגורות"

אחת השאלות המרכזיות שבה תעסוק ועדת החקירה הממלכתית לאירועי מחדל מירון היא האם המשטרה יצרה חסימה במעברים בהר. השאלה הזאת קיבלה תשובות סותרות ביום העדויות הרביעי של הוועדה אתמול (רביעי). אסף מנצור משרת בהר מירון לפחות 25 שנה ופיקד על כוחות בהר. ביום שבו התרחש האסון שבו נהרגו 45 בני אדם, הוא קיבל פיקוד על הדלקת תולדות אברהם ותולדות אהרון עם כ-150 שוטרים תחת פיקודו. מנצור העיד שלא היו איתותים על בעיות. הייתה זרימת קהל ואנשים רקדו. "זה לא היה שונה מאירועים אחרים שראיתי", אמר. "שמענו פריצה לקשר שיש אירוע רב נפגעים והפסקתי את המוזיקה" תיאר. "הדיווח הראשוני היה על קטטה ושיגרנו לשם את הכוח. במקביל היה לי אירוע של שוטר ושני אזרחים שנפלו מהגג. אחרי שהבנתי שיש אירוע גדול הפסקתי את האירוע לחלוטין בשיתוף פעולה עם החסידות. רק הבנתי שיש אירוע בקצה המדרגות". "אתה לא רואה תמונה חריגה?" שאלה יו"ר הוועדה מרים נאור. "לא", ענה מנצור. חבר הוועדה שלמה ינאי שאל את מנצור אם הייתה חסימה במעבר. התשובה: "חד משמעית לא היה כלום, המעבר היה פנוי לחלוטין. הציר היה פנוי לחלוטין". ינאי הקשה: "אני מנסה להבין מה גרם לקהל לפנות דווקא לגשר דב?" ונענה: "אני לא יודע, השאלה הזו העסיקה אותי ולמה הפרץ הזה של הקהל (שהגיע לאזור האסון)?" ינאי המשיך ושאל אם העלה אי פעם חששות מהאירוע? "אנחנו אנשים מבצעיים. מקבלים פקודה ומבצעים", השיב מנצור. "כמה זה גרוע יותר מאשר מה שקורה באיצטדיונים?" שאלה נאור. "כל ניסיון להשוות בין שני האירועים זה ניסיון בדיוני. אין קשר בין האירועים", ענה. אחרי מנצור העיד שוטר נוסף שהיה באירוע באותו ערב, ראמי עלוואן. "בהתחלה לא הבנו מה קורה", תיאר. "כל אחד צעק משהו אחר. בשלב מסוים הבנו את האירוע והתחלנו לחלץ. מד"א אמרו לנו לחלץ מלמעלה כי האנשים שלמטה המצב שלהם אבוד". עלוואן סיפר כי במקום שבו הוא היה לא היה ברשותו מכשיר קשר או טלפון. "את רואה ילד, תינוק, נמחץ מול העיניים ואין לך איך לעזור", תיאר. "את הולכת באתר ועוברת ליד הגופות ולא היה מי שיפנה אותן. צוותי מד"א עמדו שם וכבר לא היה להם אוויר לנשום". "רציתי למשוך את אחד הלכודים, אביגדור חיות, והוא אומר לי עזוב אותי תציל את הילד", סיפר עלוואן. "הוא מצביע על הילד לידו. משכנו את הילד ואז פינינו את אביגדור. לצערי היה לו עוד ילד שלא הצלחנו להציל (ידידיה חיות). בשלב מסוים הלכתי הצידה להקיא וחזרתי להמשיך ולהציל אנשים". עלוואן התייחס גם לשאלת המחסום: "לא היה שום מחסום". לעומת זאת, יחיאל נחום שובקס שהיה במקום בזמן האירוע העיד אחרת. "עליתי למעלה, היה צפוף והסתובבתי וחזרתי", תיאר. "כשירדתי במדרגות ראיתי מחסום מצד ימין. אנשים נעמדו. כולם מסביבי נעמדו". חיות שואלת אם הוא ראה בהקלטות של האירוע את המחסום? "לא, ראיתי רק אנשים עומדים", ענה שובקס. אך למרות זאת הוא המשיך להתעקש ואמר: "אני ראיתי מחסום". כבר אתמול החלו העדויות של מי שהיו בשטח ברגעי האסון. ראשון להעיד היה נחמן שמואל כהן, מתנדב איחוד הצלה שחילץ פצועים והרוגים. "הייתי ברחבת תולדות אהרון והחל דוחק שאני לא זוכר שהיה כמוהו בשנים הקודמות", סיפר. "אז ניסיתי להתקדם החוצה. תפסתי ילד ואיבדתי אותו במהלך הדרך בכל ההמולה". כהן, בן 22, הוא מורה בחדר לתלמידים בכיתה א ומתנדב באיחוד הצלה. מה שהחל אצלו כחוויה דתית התהפך במהרה לזיכרון חרוט של 15-20 גופות וקולות של אנשים שלא הצליח להציל. "אני מתקדם ועמדו לפני כמה בחורים שהחלו ליפול", תיאר כהן. "ניסיתי להודיע בקשר אבל לא הייתה קליטה". כהן המשיך בעדותו ותיאר איך החל להתרוצץ בהר עד לנקודת המשטרה הקרובה, שם אמר להם שיש אירוע רב נפגעים. "הם עוד לא ידעו", העיד. "אפילו המוזיקה בהדלקה המשיכה להתנגן, אמרתי שיודיעו שיש הרוגים אבל אמרו לי שלא רוצים ליצור יותר פאניקה". "ירדתי למטה וראיתי את החובשים יושבים, גם הם לא ידעו שקורה אירוע", המשיך כהן. "רק אמרתי להם תביאו את כל האלונקות". בשלב הזה, העיד כהן, הוא כבר הרגיש שלא בטוב. "פתאום מישהו צועק לי חובש יש פה פצוע", סיפר. "ואז אני רואה שזה דוד שלי עם עיניים סגורות. פינינו אותו עד לחפ"ק. אמרו לי עזוב אותו הוא פצוע קל. לא הייתה בשבילו אלונקה אבל הייתה שם מפה שמכרו בה ספרים אז לקחנו אותה ופינינו אותו עליה". בשלב הזה, הוא אומר, "כבר לא הייתי מסוגל לחזור לפנות עוד פצועים. הרגשתי שעוד רגע אני משתגע. כל הזמן רצו לי בראש המתים שראיתי". השלב הבא שמתאר כהן הוא את ההזנחה של הרשויות בטיפול בטראומה שחווה על ההר. "בהתחלה הסתובבתי עם התחושה שיכולתי לעשות יותר", אמר. "כל הזמן התמונות של ההרוגים חזרו אלי. במהלך הטיפולים הבנתי שעשיתי מה שיכולתי". בסוף עדותו של כהן, רגע לפני שעזב את הדוכן, הוא עצר והתייחס לשאלת המחסום: "חשוב לי לומר. לא היה מחסום במקום. לא היה מחסום שגרם לאירוע". כהן סיפר כי הרבה אנשים מפריחים שמועות שהמשטרה הציבה מחסום במקום אבל שזה לא נכון. הוא סיפר כי בשל הדברים הוא ספג הכפשות: "קיבלתי טלפונים שאמרו לי שאני שותף לפשע של המשטרה". "מאיפה צצה השמועה שהיה מחסום?" שאלה נאור. "נראה שלאנשים קשה לקבל את זה שאירוע כזה יכול לקרות אז הם מחפשים מי אשם", ענה.

צופי הטלוויזיה התרגלו בשנים האחרונות לכך שכמעט בלתי אפשרי לקרוא בנחת את הרשימה המתגלגלת על המסך, בסופה של תוכנית זו או אחרת, המלמדת מי האנשים שעמלו על המשדר

צופי הטלוויזיה התרגלו בשנים האחרונות לכך שכמעט בלתי אפשרי לקרוא בנחת (וגם לא בנחת) את הרשימה המתגלגלת על המסך, בסופה של תוכנית זו או אחרת, המלמדת מי האנשים שעמלו על המשדר. פעם, בימי שלטון היחיד של ערוץ 1, היה הקצב סביר ומי שהתעניין יכול היה להתוודע לשמות הצלם, התסריטאי ואנשי צוות ההפקה. כיום נדמה שדרוש סורק לייזר משוכלל כדי להספיק לקרוא את הקרדיטים. המרוץ לפרסומות, תוך ניצול כל בדל שנייה של אוויר לעוד מלל על רקעם של הקרדיטים המתרוצצים במורד המסך, אינו ראוי. כל צופה בתוכנית טלוויזיה יודע מי הנחה ומי התארח. אולם ישנם גם צופים שרוצים לדעת מי צילם ומי ביים. לעתים הקרדיטים רצים מהר כל-כך שניתן לקרוא רק את השמות הפרטיים. מעניין אם יעקב אילון או יונית לוי היו מסכימים שרק החצי התחתון של ראשם ייראה על המסך. קשה להאמין. כך גם הצלם, המקליט, התאורן ועוזר ההפקה. כידוע, לכולם יש שם מלא. האם יעלה על הדעת למסור, למשל, ברדיו רק שמות פרטיים של טכנאים ועורכים? אז נכון, לפעמים אין זמן, ושדרן הרדיו מתיז את השמות במהירות ולעתים מחסיר הברה. אך אם כבר מחליטים הקברניטים של ערוצי הטלוויזיה להריץ את השמות במהירות, כזו שגם בוגרי קורס לקריאה מהירה אינם יכולים לה, מוטב לוותר על כך כליל. אין צורך לבזות את ה"פועלים השחורים". ועוד לא דיברנו על שמותיהן המתארכים של נשים נשואות בימינו, דוגמת זהבית ישראלוב-טומשבסקי. לעתים השמות עוברים בתחתית התמונה תוך כדי דברת של הכוכבים ולעתים הפריים נחצה לשניים - מצד אחד שורקים השמות בקצב ובצד השני כבר מקפצים קדימונים או נראית הסצינה האחרונה של התוכנית הקודמת. ציניות, פרקטיות וכללים מסחריים מכתיבים את התחרות. הצרה היא שגודל ההפקות וריבוי האמצעים הטכניים מביא לכך שהרשימה הולכת מתארכת עד אין קץ: אנשי מחשב, תיאום מוניות, גרפיקה ממוחשבת וכיוצא בזה. ובמקביל משתולל הדחף לצאת לפרסומות. אז לפעמים משהים לחצי שנייה את הפריים על שם הבמאי בסוף שרשרת השמות. זה לא מספיק. הקרדיטים הם, אולי, תמונת ראי של חיינו, הנראים לפעמים כמו קליפ לכל דבר ועניין, שמחבר בין קניות, טלפון, מחשב וטלוויזיה. אין פנאי לאתנחתא בסוף סדרה או תוכנית. קדימה לפרסומות ולעסקאות של ערוץ הקניות. כנראה שההנחה היא שמי שעמל במלאכה ממילא ממהר גם הוא. סייעה בהכנת הטור: עורכת מגזין "על השולחן" לילך פלדמן. כתיבה, הקלדה: החתום מטה. עריכה: העורך. גיליון 45, יולי 2003

"אנחנו, עובדי קבוצת הארץ, מוחים בתוקף על הפרסומת החדשה לאתר העיתון שהופצה אתמול"; "אנו בטוחים שמיזוגניה אינה הדרך הטובה ביותר למשוך מנויים חדשים – בייחוד לא למותג כמו שלנו". תוכן העצומה שיזם ועד עובדי "הארץ"

ועד עיתונאי "הארץ" יזם עצומה מקוונת בעקבות סרטון פרסום חדש שיוצריו ביקשו לקדם את תוכני אתר האינטרנט של קבוצת התקשורת באמצעות השתלת מונולוג ביקורתי בפיו של צעיר בעת קיום יחסי מין. חברי הוועד קראו לעובדי "הארץ" לחתום על העצומה, שהשורה התחתונה בה היא דרישה לגנוז את הקמפיין. "אנחנו, עובדי קבוצת הארץ, מוחים בתוקף על הפרסומת החדשה לאתר העיתון שהופצה אתמול. גילינו שדווקא העיתון שאנחנו גאים בו כל-כך בוחר לפרסם את עצמו באחת הפרסומות הסקסיסטיות והדוחות שיצאו כאן בזמן האחרון. פרסומת שבמסווה של תעוזה ופנייה לקהל צעיר מקדמת תכנים פורנוגרפיים, וגרוע מכך – עושה הקבלה מכוערת ופוגענית בין אשה למוצר. "אנו מתביישים היום לעבוד בעיתון שתחת כסות של אירוניה ותחכום (שאיכותם נתונה בספק) מציג אשה שותקת בתפקיד אובייקט מיני ואת חוויית המשתמש בה באותו אופן שבו היה בוחן את ביצועיו ואיכותו של סמרטפון, מכונית, אתר אינטרנט או כל מוצר אחר שיש לו משתמש, ובכל אופן – לא אדם. "בצירוף הפרסומת השנייה שפורסמה אתמול (סרטון האם והילד), המסר העיקרי שמצליח העיתון להעביר לקוראיו ועובדיו הוא כי מבחינתו קהל היעד שלו, גברים בלבד, מבין רק בסקס ובמתיחת ביקורת על עיצוב וביצועי האשה שלצדם, בעוד נשים מבינות בעיקר בילדים. "יוצרי הקמפיין התעלמו במודע מכך שהתכנים הפורנוגרפיים המוצגים בפרסומת יעליבו חלק גדול מקוראי וקוראות העיתון, וכי באמירות שהוא מקדם הוא מרחיק מנויות ומנויים פוטנציאליים ופוגע בעובדות ובעובדי העיתון. גם בעידן הרשתות החברתיות יש דבר כזה פרסום רע – והוא יכול לגרום לו נזק עצום. "אנו בטוחים שמיזוגניה אינה הדרך הטובה ביותר למשוך מנויים חדשים – בייחוד לא למותג כמו שלנו, שמתגאה בדגש שהוא שם על תוכן איכותי וערכים שוויוניים וליברליים. אנחנו בטוחים גם שניתן לחשוב על דרכים רבות אחרות לבלוט בעידן הדיגיטלי ולעורר תגובה ודיון, דרכים שאינן מבזות את עובדי העיתון וקוראיו. לא היינו שותקים לנוכח החרפה הזו לו היתה מייצגת חברה אחרת, ועל אחת כמה וכמה לא נשתוק כאשר היא אמורה לייצג את מקום העבודה שהתגאינו לעבוד בו ולהפיץ את ערכיו. אנו דורשים להסיר את הסרטונים הללו לאלתר".

רוברט רובי, מנהל הפרסומים בפרידום-האוס, מסביר כיצד נקבע דירוגה של ישראל ב"מדד חופש העיתונות" העולמי של הארגון. ראיון

חצי האי קרים, אריתריאה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, צפון-קוריאה. כשחושבים על משטרים שאינם מאפשרים לנתיניהם לקיים עיתונות חופשית, חושבים בדרך כלל על מדינות טוטליטריות, או כאלה ששרויות בעיצומה של מערכה צבאית. כאלה הן חמש הטריטוריות המוזכרות לעיל, שתופסות את חמשת המקומות האחרונים בדירוג חופש העיתונות העדכני של הארגון Freedom House. ואולם, תהליכים עולמיים החלים בשנים האחרונות בקרב מדינות מסוג אחר – מערביות, מתקדמות ובעיקר דמוקרטיות – מטשטשים את החלוקה המסורתית ביניהן ובין מקבילותיהן הסגורות והנחשלות. רוברט רוּבּי, מנהל הפרסומים ב-Freedom House, אומר שמדובר בטרנד. רובי, שהגיע ארצה כדי להשתתף בכנס חופש העיתונות של מועדון העיתונאים ירושלים שהחל היום, ישוחח מחר (26.5.15) עם באי הכנס על דו"ח חופש העיתונות השנתי של Freedom House. מעורבותן ההולכת וגוברת של מדינות דמוקרטיות במעקב אחר עיתונאים, הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית", מציבה אתגר רציני בפני גופים המנסים להתריע על הפרה של זכויות אדם, ובכלל זה פגיעה בחופש הביטוי והעיתונות: בשל האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים העומדים לרשותן של אותן מדינות, לעתים קרובות קשה עד בלתי אפשרי לזהות התנהלות פוגענית מצדן. גלן גרינוולד, חושף מסמכי אדוארד סנודן, תימצת את המצב הזה לאחרונה באופן נחרץ, אולי נחרץ מדי, בעקבות יוזמת מעקב ופיקוח שנויה במחלוקת שמקדמת ממשלת בריטניה. האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי, קבע גרינוולד, אינו נשקף מארגוני טרור, כי אם מאלה המתיימרים להילחם בו. "המגמה הזאת אכן מטרידה מאוד", אומר רוברט רובי. "אחד הדברים שאנחנו עוסקים בהם הוא הנטייה של ממשלות להשתמש בחוקים שנועדו למלחמה בטרור ככלי להשתקת מבקרים". התופעה הזאת, אומר רובי, חשופה לעיניהם של מי שלוקחים חלק בתהליך ההפקה וההפצה של מידע – עיתונאים, בעלי תפקידים בארגוני החברה האזרחית, חוקרים מתחומי ידע שונים – אך מבחינת הציבור הכללי, ההתנהלות הזאת לעתים קרובות שקופה. "אנשים לא יודעים מה הם לא יודעים", הוא אומר בהקשר זה. "יש ממשלות שמצליחות לכסות את העקבות שלהן, וזה אכן מגביל את האופן שבו מעשיהן יכולים להשתקף במחקרים מהסוג שלנו", אומר רובי. התפתחות המרחב המקוון בעשורים האחרונים העניקה רוח גבית לחופש הביטוי והפרסום, ובין היתר העצימה את האפשרות של עיתונאים לאסוף מידע ולתקשר עם מקורות. יכול להיות שרק עכשיו אנחנו מגלים את מחיר החופש הזה? "כשאנחנו מדברים על מעקב ממשלתי אחר אזרחים בכלל ועיתונאים בפרט, חשוב לזכור שמעקב הוא סוגיה הקשורה למדינות דמוקרטיות וגם למדינות לא-דמוקרטיות. ההבדל העיקרי הוא שבמדינות דמוקרטיות, ברוב המקרים, תוכניות מעקב ממשלתיות נתונות לפיקוח עצמאי, חיצוני לגופים המבצעים את המעקב; המעקב עצמו מוגבל בהיקפו, ויש פחות סיכויים שישתמשו בו לרעה לצרכים פוליטיים. "אנחנו יודעים, לדוגמה, שעיתונאים מסוימים באירופה ובארצות-הברית היו נתונים למעקב כשיצרו קשר עם מקורות הקשורים לביטחון הלאומי של ארצותיהם, וזוהי בעיה. אבל זה די שונה מדרכי המעקב במדינות כמו סין, איראן או קובה, שבהן הרשויות מסמנות עיתונאים עצמאיים העוסקים בחשיפה של שחיתות ממשלתית או הפרה של זכויות אדם, ומשתמשות במידע שנאסף עליהם כדי להכניס אותם לכלא. המסקנה מבחינתי היא שעיתונאים בימינו, בלי קשר למדינה שבה הם פועלים, צריכים לוודא שהם משתמשים באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר להגנה על מקורותיהם". לצד המידע הנחשף בשנים האחרונות בנוגע לאופן שבו מדינות עוקבות אחר ציבור אזרחיהן, בארגונו של רובי הצביעו לא מזמן על מגמה נוספת שבאמצעותה מבקשות ממשלות שונות לשלוט בשיח הציבורי: קימתה לתחייה של התעמולה הממשלתית, שאינה מסתכמת כבעבר בתשדירי הסברה גלויים, כרזות ופמפלטים, אלא זוחלת בדרכי עקיפין אל אמצעי תקשורת שאינם מזוהים עם הממשל בהכרח. מה תגיד למי שיטען שמסרים מהסוג שממשלות מעוניינות לקדם הם בסך-הכל עוד קול לגיטימי בשיח הציבורי? "זה קול לגיטימי, אבל צריך להיזהר: מקומה של תעמולה ממשלתית נעשה מסוכן כשהוא דוחק החוצה קולות אחרים. כדאי גם לשים לב לתופעה נוספת: הגבלה של חופש העיתונות דרך הממשק שבין הממשל לבין בעלי השליטה בכלי התקשורת". התופעה הזו מטרידה במיוחד משום שבמקרים שבהם כלי התקשורת שמשמש בימה לתעמולה אינו שייך לממשל, לאזרחים קשה הרבה יותר להבין מה עומד מאחוריו. הטבע האמיתי שלהם אינו חשוף. כאן בישראל, למשל, העיתון היומי הנפוץ ביותר הוא "ישראל היום", שאמנם שייך למיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, אך בפועל משמש שופר של לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו. "לא עולה בראשי דוגמה מקבילה לישראל היום ממדינה אחרת, אבל אני כן יכול לציין שבעלות ריכוזית ושליטה מוגזמת בשוק אינן מאפיין חיובי, והן משפיעות לרעה על דירוג חופש העיתונות של Freedom House. באשר לישראל היום, ששיעור החשיפה היומי שלו מתקרב ל-40%, אנחנו מאמינים שכשיש ריכוז כזה של השפעה אצל עיתון אחד, זה מפעיל לחץ על עיתונים אחרים. אנחנו יודעים גם שהמודל העסקי של ישראל היום גרם לעיתונים המתחרים לחתוך את מחירי הפרסום, וזה אחד הדברים שהובילו לקריסה של מעריב. באופן כללי, זה לא סממן חיובי". מהצד של התוכן, נראה שזה סוג חדש של תעמולה: לא בדיוק תעמולה ממשלתית, אולי יותר בכיוון של תעמולה אזרחית, או ציבורית, עד כמה שניתן לכנות כך מיליארדר זר. "זהותם של הגורמים שלהם שייכת התקשורת הפרטית היא מרכיב חשוב מאוד בשאלה אם למדינה כלשהי יש תקשורת חופשית. כשלכלי תקשורת יש בעלים דומיננטי אחד – בין אם הוא הממשלה ובין אם הוא גורם פרטי – זה אינו מצב בריא. ריכוז של בעלות ומגוון קולות מוגבל אינם איכויות חיוביות. "אז אמנם אני לא יכול לחשוב כרגע על דוגמה זהה לישראל היום, אבל אכן מדובר בתופעה; אנחנו ב-Freedom House כבר הבענו דאגה ממצבים שבהם כלי תקשורת מהסקטור הפרטי מוחזקים על-ידי בעלי-ברית אישיים של ההנהגה הפוליטית, או על-ידי בעלי הון שהעלמת מידע ביקורתי על הממשל מתיישרת עם האינטרס העסקי הצר שלהם. ראינו מקרים כאלה בוונצואלה, זה קרה גם בטורקיה ובאקוואדור, וגם במדינות אירופיות כמו יוון והונגריה". דו"חות חופש העיתונות השנתיים של Freedom House, שאותם מחברים כ-100 מומחים אזוריים הכפופים למנגנון פיקוח שמפעיל הארגון האמריקאי, מעניקים לכל מדינה ניקוד המשקף את רמת החופש העיתונאי שהיא מאפשרת בגבולותיה. המדינות והטריטוריות הנבדקות מחולקות לשלוש קבוצות: מדינות חופשיות, מדינות חופשיות באופן חלקי, ומדינות שאינן חופשיות. בדו"ח שסיכם את ממצאי 2014, שפורסם בחודש שעבר, הוגדרה ישראל כמדינה החופשית היחידה באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה, אך זכתה לניקוד בינוני שהציב אותה מתחת למדינות כמו טונגה, סורינאם ופפואה–גיניאה-החדשה, עם ניקוד זהה לזה של מאוריציוס וסמואה. רובי, בעבר עיתונאי ביומון האמריקאי "בולטימור סאן", היה בעבר שליח העיתון למזרח התיכון, ומתוקף תפקידו זה התגורר בירושלים במשך חמש שנים. לדבריו, אף שבעשור האחרון הוגדרה ישראל פעמיים כמדינה המקיימת חופש עיתונות חלקי בלבד, וחרף ההשפעה השלילית של "ישראל היום" שהוזכרה לעיל, ניתן בכל זאת להצביע על כמה מגמות חיוביות בולטות בשדה התקשורת הישראלי. "אמנם יש אצלכם צנזורה צבאית, צווי איסור פרסום והגבלות על תנועת עיתונאים – אבל הזירה התקשורתית בישראל מלאת חיים ובאופן כללי פלורליסטית", הוא אומר. "ביחס למדינות אחרות, בישראל יש הגנה משפטית חזקה על חופש העיתונות, וזה כולל את הפסיקות שהכירו בוועדי העיתונאים בידיעות אחרונות ובכלי תקשורת אחרים. במושגים של Freedom House, זוהי אינדיקציה לכך שציבור העיתונאים עומד על זכויותיו כקבוצה". מנסיונך, עד כמה דו"חות מהסוג שאתם מפרסמים משפיעים על הנעשה בשטח? "הדו"חות שלנו לא גורמים לממשלות לבצע פניות פרסה, אבל כשהתנאים מתאימים – הם יכולים לשנות את השיח. קח למשל מדינה כמו טורקיה. לפני שנה בערך, ההחלטה לשנות את ההגדרה של טורקיה ממדינה בעלת חופש עיתונות חלקי למדינה שאינה חופשייה עוררה דיון ציבורי נרחב, כולל ביקורת חריפה מצד גורמי ממשל טורקיים. זה לא שהדו"חות שלנו יגרמו למדינה כלשהי לומר, או.קיי, נבצע מיד כל מה שתציעו, תודה רבה. אבל הם כן מאפשרים לעיתונאים ולארגוני החברה האזרחית לומר לציבור: תראו, יש כאן ארגון עצמאי שמצביע על כך שהדברים אינם מתנהלים כשורה, ועלינו לדון בכך". יש מדינות שבהן הציבור כלל אינו יודע על קיומו של דו"ח שבו נאמרים דברים חריפים על המדינה ומערכת הממשל? "אני חושב ששנינו יודעים את התשובה לכך, והתשובה היא לרוע המזל חיובית. אחד הטרנדים המופיעים בדו"חות הוא השימוש שעושים משטרים אוטוריטריים בטכניקות תעמולה מורכבות. "דוגמה בולטת אחת היא רוסיה, ודוגמה אחרת היא סין. במדינות מהסוג הזה, הממשלות לא בהכרח שולטות באופן ישיר בכל גופי התקשורת, או ממלאות את הרחובות בכרזות תעמולה. יש בהן תוכניות טלוויזיה שמבחינה טכנית מופקות לפי הסטנדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר – חוץ מאלמנט אחד: הן אינן מבוססות על מידע עובדתי. אין בהן עיתונות הגונה או אובייקטיבית. מדובר בתעמולה, ואני חושב שעיתונאים מקצועיים יודעים לזהות את זה כשהם רואים את זה". אבל הציבור הרחב לא בהכרח. "זה נכון. הציבור הרחב לא בהכרח מבחין".

טוב שפורמטים אינטרנטיים מבריקים וחדשניים זולגים מהרשת לעולם. השאלה היא למה זה צריך לקרות כל-כך מהר, ולמה כאן אצלנו נראה כאילו זו הדרך היחידה שלהם להתקיים. הפרומו של קותימן ל"כוכב נולד" כמשל

את Thru-You, הפרויקט המבריק של המוזיקאי הישראלי קותימן כבר אין צורך להציג. הוא נחקר מכל כיוון, ומי שפיספס אותו שיעזוב הכל ויקליק כאן עכשיו. אלא שהפרומו לעונה הבאה של "כוכב נולד", המחקה את פורמט המאשאפ של קותימן (שביקש שלא לקבל קרדיט על עבודתו עבור קשת, אליבא דנדב לזר, שעבד עימו על הפרומו), מעלה כמה שאלות. פחות מעניינת השאלה מדוע מכר קותימן את הפורמט לקשת. זה היה חייב לקרות מתישהו, וטוב שקרה כעת. בכלל, טוב שפורמטים אינטרנטיים מבריקים וחדשניים זולגים מהרשת לעולם. השאלה היא למה כל-כך מהר. למה למהר לקחת הצעה די ראשונה, לייצר חיקוי לא מוצלח של עצמך, ולתת לו לייצג בדיוק את הדבר ההפוך מזה שיצרת? יותר משהזריזות שבה נעשה הפרומו מעידה על טרנדיות או מקוריות שני הצדדים, היא מעידה על היחפזות מצד שניהם. מכירת הפורמט בתוך חודשיים עשויה להיחשב ל"אקזיט מהיר", אבל למעשה היא ניסיון לעשות כוכב-נולד לפרויקט עצמו. להיות סלב. במקום לשמור על יציבותה של המהפכה שהצליח לעורר קותימן "למטה" באינטרנט, הוא העדיף את כוחה של המדיה המסורתית, למעלה. איכשהו כל העניין נראה כמו סוג של בגידת הרעיון בעצמו. אלטרנטיבה שרוצה להתפתח, אבל רוצה דבר נוסף: להצליח. כלומר לא להיות אלטרנטיבה, אלא אפשרות מיינסטרימית. משהו יומיומי. המצער בזה, שהיא כבר הצליחה. היא פשוט לא שמה לב. זהו דפוס התנהגות שכיח עבור פרויקט ישראלי מן השוליים, והוא מעורר שאלה מטרידה נוספת: עד כמה יכול היום יוצר ישראלי לקיים איזושהי אפשרות של פרינג. עד כמה אפשר לפרויקט כזה לחיות. נכון להיום, היחס של התרבות הישראלית לשוליה הוא יחס ספרטני. מה ששורד את הרייטינג, הולך. מה שלא, עף. אפשר כמובן לדבר על גל יוצרים חדש שבדרך, יוצרים בעל-כורחם, בלוגרים, טוויטריסטים, פייסבוקיסטים, אסכולות שלמות שעדיין אינן מודעות לעצמן. חטיבות היוצרים הללו מייצרות כר תוכן ענקי, אינסופי, המניב דברים מוזרים וחסרי תקדים. Thru-You, למשל. ועדיין, תקרת הזכוכית שאנו, כקהל, מאפשרים ליוצרים הללו הולכת ונעשית נמוכה מיום ליום. אם בחצי המאה האחרונה היתה המדינה עסוקה בלחסל את האפשרויות הכלכליות של רוב אזרחיה, כעת היא שמה לעצמה למטרה לחסל גם את אפשרויותיהם התרבותיות לאורך חצי המאה הבאה. קותימן היה יכול למנף את המהפכה שלו אחרת. לבנות את המייספייס של המאשאפים, לתת לכולם לעשות Thru-You משל עצמם. לתת למיליוני האנשים שמחאו לו כפיים מסביב לעולם וביקשו עוד. אני לא כלכלן גדול, אבל נראה לי שמיליוני אנשים מסביב לעולם שרוצים להיות כמוך זה סוג של פוטנציאל עסקי. במקום זה הוא הלך על קשת, עסקה טובה לשניהם, אבל ל-Thru-You מגיע הרבה יותר. גם לנו. כקהל. גם אנחנו חלק מהיצירה הזאת. יצירות כמו Thru-You, המתבססות על מאשאפ של חומרים מוכנים, רדי-מיידז אינטרנטיים שכאלה, אולי מורכבות מחומרים מסוימים, אבל יותר מזה – הן נבנות בסביבה מסוימת. אפשר להקביל את הסביבה הזו לסביבת קוד פתוח. קוד תרבותי פתוח. הקהל, כולנו, כגולשים, חלק בלתי נפרד מהסביבה הזו. ליצור באינטרנט בלי קהל, בלי נמען ברור של הקהל האינטרנטי בראש, משול לפיסול בחשיכה. לאלבום עצמו קוראים Thru-You, ו-You, פעם אחרונה ששאלתי, זה אני. אגב, עסקה אחרת שהיתה יכולה להיות חכמה מצד קשת היא לא לקנות את הפורמט, אלא לקחת חסות על הפרויקט הבא של קותימן. יותר משזה היה מוכר רייטינג ל"כוכב נולד", זה היה נעשה לאט, ביסודיות, לטווח ארוך, ועם ערך שיווקי חסר תקדים. אסיים בסיפור על פול מקרטני: שאלו את פול מקרטני, תגיד, "האלבום הלבן", שמענו שלא אהבת אותו כל-כך. השיב להם פול מקרטני: כן, לא, תשמע, כן נהניתי, לא נהניתי, מה זה חשוב, זה הפאקינג וייט אלבום של הפאקינג ביטלס, בנאדם. למשל זה, קותימן. ויתרת על הזכות להגיד את זה. Thru-You כבר לא הפאקינג Thru-You. הוא פשוט Thru-You, פרויקט שעשית שהפך לפרסומת בפריים-טיים. תומר ליכטש מפתח פתרונות קריאטיביים בסטודיו קונצפצ ומחבר הספר "לורם איפסום"

אם הממשלה רוצה תיקון אמיתי, היא מוכרחה לסגור פרצה מרכזית שנחשפה בפרשה • במסדרונות הממשלה מסתובבים יועצים שמשרתים במקביל את ההון והשלטון - באפס שקיפות • התוצאה: נתניהו טען שלא ידע שהיועץ שלו מקדם במקביל את תאגיד הצוללות הגרמני • חוק אחד פשוט יכול לשנות את המצב

ועדת החקירה שהקימה הממשלה לפרשת הצוללות היא אירוע חשוב. הוועדה תוכל לברר לעומק את הכשלים בתהליכי קבלת ההחלטות סביב רכישת הצוללות וכלי השיט ואף לשאול שאלות נוקבות על תהליכי הרכש במשרד הביטחון. אלא שבזירת החקיקה, יש מה לעשות כבר עכשיו. עוד לפני שהוועדה תחשוף מידע חדש, ישנם כמה פרטים הידועים לנו בוודאות ומצביעים על כשל במנגנון. על הכנסת לקדם כבר עכשיו חקיקה שיכולה למנוע את פרשת הצוללות הבאה. אחרת, הציבור אמנם יבוא חשבון עם הנאשמים הנוכחיים, אך בינתיים עלולים לצמוח כמה חדשים. ככה זה כשרק קונסים את הנהגים אך לא מתקנים את המהמורות בכביש. תחת הטייטל "יועץ" מדלגים במסדרונות הממשלה בעלי תפקידים שמשרתים שני אדונים – אחד בשלטון ואחד בהון. הם מעבירים מידע, לוחשים על האוזניים הנכונות ולעיתים מתווכים עסקאות מושחתות. זה מסוכן לנו – בייחוד כשמדובר ביועצים של לא אחר מראש ממשלת ישראל. כך לכאורה קרה בפרשה הזו: עו"ד דוד שמרון שימש יועצו הקרוב של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כשהחליט לרכוש את הצוללות. במקביל, שמרון ייעץ בתשלום לאותו תאגיד גרמני שממנו החליט נתניהו לרכוש צוללות. מדובר ניגוד עניינים מהמעלה הראשונה. אלא שנתניהו טען כי לא ידע זאת. דיבר אמת או לא, זו שאלה חשובה. אבל שאלה אף גדולה ממנה הינה: למה להשאיר את הבור הזה פתוח? כיום יועצי רה"מ נהנים מאפס שקיפות ופיקוח דל אם בכלל. הם יכולים באותו הזמן לקבל הון מתאגידים וחברות חיצוניות ואיש בלשכה כנראה לא יידע זאת. היועץ אמנם נדרש לפרט במסמך ניגודי העניינים את לקוחותיו הנוספים מדי שלושה חודשים – אך המידע מוסתר בכספת במשרד רה"מ. בהיעדר אכיפה ושקיפות לא ברור כיום מה מפורט, אם בכלל, ולמי יש זכות לראות זאת – כפי שנחשף בפרשת הצוללות. נתניהו טען כי לא ידע שיועצו עבד במקביל עבור תאגיד הצוללות הגרמני. דיבר אמת או לא, זו שאלה חשובה. אבל שאלה אף גדולה ממנה הינה: למה להשאיר את הבור הזה פתוח? החדשות הטובות: אפשר למנוע בקלות את פערי מידע. איך? לפרסם את רשימת הלקוחות של כל יועץ פרטי שעובד עם מנהיגי המדינה. העין הציבורית יכולה למנוע ניגוד עניינים כה זועק לשמיים מלהתקיים. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? לעגן סעיף מול יועצים חיצוניים שעובדים במשרד רה"מ, או במשרדי הממשלה בכלל, שיחייב פרסום של לקוחותיהם באתר המשרד לעיני כל. המפתח לשינוי כזה נמצא בידי הכנסת או בידי מנכ"ל משרד רה"מ. העלות לציבור: אפס. הרווח: קשה לכימות. ומה אילו יועץ לא יסכים ששמות לקוחותיו יפורסמו? פשוט. שלא ייקח עליו את התפקיד ויסתובב בקודש הקודשים במעמד מייעץ. אחרת מי מבטיח לנו שראשי ממשלה עתידיים לא יטענו ש"לא ידעו"? מומחים בנושא מאמינים שאפשר וצריך ללכת אפילו רחוק יותר: למה בכלל לשכור יועצים עמוסים בניגודי עניינים שיעבדו במרכז העצבים של הדמוקרטיה הישראלית? "שאלת העסקתם של יועצים חיצוניים, במיוחד בנושאים רגישים, היא שאלת מפתח שדרוש בה דיון יסודי", מסכים עו"ד אלעד מן, יועמ"ש עמותת "הצלחה" ויו"ר עמותת "העין השביעית". לדבריו, "כדי להמעיט את החשש ליצירת ניגודי עניינים ככל שניתן, ראוי היה להיעזר ביועצים חיצוניים במידה מועטה ורק במקרים החריגים המצדיקים זאת, בהיעדר ברירה אחרת". "כדי להמעיט את החשש ליצירת ניגודי עניינים ככל שניתן, ראוי היה להיעזר ביועצים חיצוניים במידה מועטה ורק במקרים החריגים המצדיקים זאת, בהיעדר ברירה אחרת" עו"ד מן מאמין שאם מתקבלת החלטה להעסיק יועץ חיצוני, ראוי שפרטי ההעסקה ועיסוקיו הנוספים של היועץ יהיו גלויים כמה שניתן, כדי לאפשר לאתר ניגודי עניינים שונים באופן יעיל יותר ולהבהיר גם כיצד מתכוונים לטפל בהם. "הפסיקה כבר קבעה שיהיו מקרים שבהם יצטרך מי שיש לו לקוחות שונים ונערך הסדר ניגוד עניינים שהוא צד לו – לחשוף את פרטי הלקוחות. ראוי שכלל כזה יוצב כתנאי סף לכל התקשרות עם יועץ חיצוני". "חשוב לי לומר לאזרחי ישראל כולם: תהליכי הרכש הביטחוני בממשלה הזאת נקיים משיקולים זרים", אמר רה"מ נפתלי בנט בפתח ישיבת הממשלה השבוע בה דנו בהקמת ועדת החקירה. "המצפן היחיד של כולנו הוא ביטחון מדינת ישראל". זו הצהרה חשובה, אבל הציבור שבע מהצהרות. בדמוקרטיה הציבור לא אמור להסתמך על תחושת בטן בסגנון "אני מקווה שהפעם זה יהיה שונה". כלל לא משנה מי בשלטון – בחסות האפלה משגשגת השחיתות. לכן זו הזדמנות פז לחוקק שורת חוקים שישקיפו את פעולות השלטון ויעצרו את ההסתאבות הצפויה בסופו של דבר לשלטון חדש. מדובר בחוקים שלא יעלו שקל ולא קשורים למחלוקות שמאל-ימין שקורעות את הציבור. ובכל הקשור לצוללות, ועדת החקירה היא צעד חשוב, אבל חייבים לפעול גם בחקיקה. נכון, דרוש לכך לחץ ציבורי. אבל זה אפשרי. המוחים שדרשו את הקמת הוועדה, בראשם התנועה לאיכות השלטון, הוכיחו שאפשר לעשות שינוי. עכשיו אחרי שרשמו הישג – אפשר לסמן את המטרה הבאה: סגירת הפרצות בחוק כדי למנוע פרשות עתידיות.

העיתונים עוסקים היום במשבר בערוץ 10 ובהתקפה על הדמוקרטיה | וגם בהתקפות שונות על חיילי צה"ל | "ידיעות אחרונות" מדווח גם על מרגול

"הארץ", ובמידה פחותה גם, לפעמים, כמה מהכותבים בכמה מהעיתונים האחרים, עוסקים רבות במה שמכונה אצל רבים "גל חקיקה אנטי-דמוקרטי", ונקשר גם לפעילות של עמותות חוץ-פרלמנטריות בנושאים שונים. אל הדיון הציבורי בסוגיה הרחבה הזו הצטרף בימים האחרונים גם הדיון במה שמכונה בתקשורת "הדרת נשים", המתרחשת במרחב הציבורי, בעיקר בהקשר של חלקים נרחבים בציבור החרדי והחרד"לי. הכותרות הראשיות של "הארץ" ושל "ידיעות אחרונות" מוקדשות היום לשני הנושאים הללו. אלו של "מעריב" ושל "ישראל היום" מוקדשות לתוצאה אחרת של הקצנה אידיאולוגית בציבור חופף או קרוב: זה של המתנחלים. "השרים יבחנו דרכי ענישה על הדרת נשים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ועדת השרים לענייני מעמד האשה תדון היום בהקמת צוות לבחינת ההתמודדות עם המגמה המתרחבת. ראש הממשלה נתניהו: אני מתנגד נחרץ לתופעה הזו". השרה לימור לבנת "מעוניינת שהוועדה שתוקם תגבש שורה של צעדים שימנעו תופעות של הדרת נשים או אפליה נגד נשים. במסגרת עבודת הצוות תיבחן גם נקיטת צעדי ענישה נגד מעסיקים או חברות ציבוריות שיפלו נשים", נכתב בידיעה של ברק רביד וניר חסון. "אני מתבייש" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של הנשיא שמעון פרס. "נשיא המדינה בביקורת חסרת תקדים על גל החקיקה האנטי-דמוקרטית בכנסת", נכתב בכותרת הגג, ואילו בכותרת המשנה נכתב כך: "בראיון לידיעות אחרונות תוקף הנשיא פרס בחריפות את יוזמות החקיקה האחרונות, ובראשן חוק העמותות, התיקון לחוק איסור לשון הרע והצעת החוק להגבלת המואזינים במסגדים. זה מצעד האיוולת. הח"כים שאחראים לזה עושים עוול לעצמם ולמדינה". כדי לשמור על תשומת הלב של הקהל ש"ידיעות אחרונות" נהנה לחזר אחריו, זה של רפי השכל, מצטרפת לכותרות האלו כותרת רביעית: "יצא לקולנוע: איזה סרט ראה הנשיא פרס בסינמה-סיטי". ההבדל בין קווי המתאר של "ההתקפה על הדמוקרטיה" לפי "ידיעות אחרונות" ולפי "הארץ": אלו של "ידיעות" צרים יותר, אפשר לכנותם "קווי 67". השטחים, לפי המטפורה הזו, הם החוקים המכוונים להשפיע על הרכבו של בית-המשפט העליון. ב"מעריב" וב"ישראל היום" הכותרות הראשיות הן, בהתאמה, "פעילי ימין השתלטו על מבנה בגבול ישראל-ירדן" ו"עשרות פעילי ימין פרצו לבסיס צה"ל" (כותרת המהדורה השנייה של העיתון). "צעירי נוער הגבעות חתכו את גדר המערכת במחאה על התערבות הממלכה בהחלטה להרוס את גשר המוגרבים", נכתב בכותרת המשנה של "מעריב", ואילו בזו של "ישראל היום" נכתב כך: "אנשי ימין קיצוני פרצו למפקדת חטיבת אפרים, ניקבו צמיגים והתעמתו עם חיילים. צה"ל והמשטרה הדפו אותם אל מחוץ לבסיס. הרקע: שמועות על פינוי מאחזים". "מותו של משליך אבנים" היא כותרת טור של יונתן פולק, פעיל שמאל קיצוני מוכר, במדור הדעות של "הארץ". הטור הוא המשכו של סיקור חדשותי ייחודי לעיתון, של מות המפגין הפלסטיני מוסטפא תמימי מירי בכינון ישיר של רימון גז. הטור הזה הוא גם דוגמה מצוינת עבור מי שיהיה מעוניין לחקור את מלחמת התרבות ש"הארץ" מכריז לאחרונה על קיומה. לכל אורך הטור מתוארות פעולות אלימות וקטלניות כאלימות קטלנית - כשהן נעשות על-ידי יהודים שהיו נתונים תחת מתקפה; ואילו פעולות אלימות וקטלניות אחרות מתוארות בחיבה והערכה כשהן נעשות על-ידי ערבים, גם כשמדובר בהתגרות מכוונת. התפיסה המחשבתית והאידיאולוגית העומדת מאחורי הטור היא זו: האלימות של מיידה האבנים (למראה התצלומים, נכון יהיה יותר לכנותם סלעים) אינה אקט אלים משום שהיא תגובה לאלימות הכללית, השורשית, היסודית והמקפת של היהודים במדינת ישראל שאינם אנרכיסטים. תגובת דובר צה"ל, "מה חשב לעצמו מוסטפא כשרץ אחרי גיפ נוסע וזרק אבנים", מובאת כמושא לגיחוך בטור ב"הארץ", משום שהסצינה שבה הערבי רץ ובידו אבן להשליכה על היהודי מתרחשת כולה בתוך זירה אידיאולוגית שבה הערבי הוא בגדר מותקף תמידי. אלא שהמבט האידיאולוגי הזה מעוור. בין אם הירי היה מוצדק לפי נהלי הפתיחה באש ובין אם לאו (עניין זה יתברר מן הסתם בהמשך), הרי שהתמונות המתעדות את המקרה מספרות סיפור ברור: רכב ובו חיילים יהודים נוסע ואחריו דולק ערבי המחזיק אבנים ומיידה אותן על החיילים. כך, ולא אחרת. "מותו של משליך אבנים" הוא תיאור ביקורתי ביקום שאינו רק מקביל לזה שלנו; אצל פולק הוא מיתרגם ל"מותו של פעיל שלום" משום שהוא בוחן את הדברים מנקודת הראות המובהקת של אחד הצדדים בעימות מתמשך, וממילא האבחנות שהוא עושה אינן בין אלימות לאי-אלימות, בין מלחמה לשלום, אלא בין צדק לחוסר צדק, בין הלנו אתה או לצרינו. "הארץ" מסקר את יוזמות החקיקה, ויוזמות אחרות, של ממשלת ישראל ושל ארגונים הקשורים אליה כשהוא מבוצר באופוזיציה, לא זו הרדומה של קדימה, אלא זו האידיאולוגית ש"הארץ" מזוהה איתה ממילא: אין שלטון ש"הארץ" לא התנגד לו אחרי שעזב המנדט הבריטי, אומרת הבדיחה הידועה. אלא שבתקופה האחרונה, עם התגברות הפעלתנות באגף הקואליציוני, ולא רק בכנסת, עולה התהייה אם "הארץ" לא נדחק יותר ויותר לשמש לא משקיף מספסלי האופוזיציה, אלא מי שמאייש ממש את הכסאות. זו עמדה לגיטימית, אך גם, כאמור, מעוורת. פולק וחבריו בוחרים להביט בסיפור של תמימי ושל חייל צה"ל כמשתתפים פעילים מצדו האחד של הסיפור. לא בטוח שזו העמדה ש"הארץ" רוצה להתייצב בה כשהוא מביט בסיפור התמורות הנוכחיות בחברה הישראלית. "ערוץ 10. הסוף?", תהתה כותרת מוסף "הערב" של "גלובס" אתמול. "ההחלטה היום בכנסת שלא לדחות את תשלום החובות של ערוץ 10 מטילה צד כבד על המשך קיומו", נכתב בכותרת המשנה. "עכשיו הכל תלוי בבעלי הערוץ או במשקיע חדש - מי יכניס את היד לכיס". רועי ברק ולי-אור אברבך מגישים שלושה עמודים המסכמים את ההצבעה אתמול בוועדת הכלכלה שלא לדחות שוב תשלום של מה שנותר מהחוב הממשלתי של הערוץ. כותרת הידיעה המרכזית היא ציטוט של יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ: "ערוץ 10 יוחשך ב-27 בינואר". "27 בינואר 2012: תאריך הסגירה הצפוי לערוץ 10" היא גם כותרת שמנה המודפסת במקום בולט במעלה שער "הארץ". "הקואליציה התגייסה, וועדת הכלכלה סירבה לדחות את תשלום החובות של הערוץ. המנכ"ל: סוגרים אותנו בגלל מי שאנחנו", נכתב בכותרת המשנה לטור של יוסי ורטר המוכתר בכותרת נוספת: "מעשה נקם". ורטר כבר תיאר בעבר באופן מפורט למדי את הדרך שבה, לטענתו, נהגתה והוצאה לפועל בלשכת ראש הממשלה המזימה להיפטר מחברת החדשות של ערוץ 10, האחראית לתחקירי "ביבי-טורס". היום הוא ממשיך לפרט ומספק פרטים חדשים: לפי ורטר, הוויתור התמוה של נתניהו על ראשות ועדת חוץ וביטחון עבור הליכוד נועד כדי להמשיך לשלוט בוועדת הכלכלה, אך ורק כדי לסגור את ערוץ 10. ואמנם, גם כעת, הראיה המוצקה היחידה (וגם היא, נסיבתית) לכך שאכן מדובר במזימה היא המשמעת הקואליציונית שהוטלה, פעמיים, על-ידי נתניהו בהצבעות על דחיית תשלום החובות. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", עיתון שהפגין כלפי ערוץ 10 בכלל ורביב דרוקר בפרט יחס דומה לזה שנטען כי נתניהו מפגין כלפיהם, מפרסמים בכפולה הפותחת ראיון קצרצר עם ח"כ כרמל שאמה, יו"ר ועדת הכלכלה. "אני רק בעד" ערוץ 10, הוא אומר, אבל "להסכים לבקשה שלהם זאת תחבושת על תחבושת, שלא תעצור את הדימום. אני רוצה ערוץ 10 חזק, חופשי, שלא נזקק לטובות ונדבות", ומוסיף: "הצעתי שישלמו שליש או חמישית והם סירבו. הצעתי שבעלי המניות יחתמו ערבות אישית, והם סירבו". שאמה מכחיש שמדובר ב"חיסול חשבונות מצד הליכוד": "זו התחושה שהתקשורת מבקשת לייצר. אני בעד תקשורת נושכת, ובלי התקשורת לא הייתי יו"ר ועדת הכלכלה. אי-אפשר לחשוד שראש הממשלה תומך בי או שאני משרת אותו, גם אם דעתו חשובה". לצד הראיון הקצר במוסף היומי, מקדיש גם המוסף "ממון" את הכותרת הראשית ואת הכפולה הפותחת לענייני ערוץ 10. זו החלטה מתבקשת בכל עיתון אחר, אולם מפתיעה ב"ידיעות אחרונות", שברגיל נמנע, ובמיוחד בתקופת העורך הראשי הנוכחי, מלגעת בסיקור עניינים הקשורים לתקשורת הישראלית (ובניגוד למצב לפני שנה ושנתיים - גם לא ב"ישראל היום"). ומה ב"ישראל היום"? עמ 15 מוקדש לסיקור המשבר בערוץ. הידיעה החדשותית הקצרה אינפורמטיבית, ומתייחסת בקצרה גם לטענה כי "נתניהו הוציא צו סגירה לערוץ מטעמים אישיים ופוליטיים" (ציטוט של דובר קדימה). עוד בעמוד: ידיעה על האווירה בקרב עובדי הערוץ ושני טורי דעה הממותגים "בעד" ו"נגד". בעד ונגד מה? סגירת הערוץ? תשלום החובות? הרי אין מי שסבור כי זו מצווה לסגור את הערוץ ואין מי שסבור כי יש לוותר לערוץ על חובותיו. מיתוג כזה הוא פתח לדמגוגיה, ובזו אכן ניתן להבחין ללא זכוכית מגדלת בטור של גונן גינת ("נגד", אלא מה). גינת קובע כי "אין הבדל" בין בעלי ערוץ 10 ובין אילן בן-דב ויצחק תשובה, המבקשים "תספורת". זו אמירה שהיא לכל הפחות מוטעית, אם לא מטעה ממש: ערוץ 10 לא מבקש למחול על חובותיו או לוותר על חלקם (לפחות זו לא הבקשה הנידונה כעת), אלא מבקש הקלה במועד שבו יחזיר את הכסף במלואו, ולפי מנכ"ל הערוץ, גם עם ריבית. יש גם משהו מגוחך וצבוע בעורך בכיר הצולף בקולגות ולועג להם כי צריך למנות פקחים שיכריחו את הצופים לצפות בתוצר התקשורתי שלהם, בעוד שהוא עצמו עובד בכלי תקשורת שקיים רק משום שבעל הון עשיר יותר מכל בעלי המניות של ערוץ 10 גם יחד החליט לחלק אותו חינם. מה יקרה כעת? "דה-מרקר" מספק חמישה תרחישים: הראשון הוא כי הערוץ לא ישלם את החוב, ערבויותיו תחולטנה והוא ייסגר ("תרחיש ורשבסקי"). זהו התרחיש הפחות סביר. "תרחיש המדינה" הוא כיסוי החוב על-ידי בעלי הערוץ. "תרחיש כחלון" הוא כי הערוץ לא ישלם את החוב, והרשות השנייה תודיע כי לא מדובר ב"הפרה מהותית" של תנאי הזיכיון. "תרחיש סמירה והיוצרים" הוא כי החוב יומר למחויבות תוכן שתיפרע בהפקות מקור חדשות. "תרחיש קדימה" הוא להעביר את ההחלטה מוועדת הכלכלה למליאת הכנסת. בטור צד ב"גלובס" כותב אברבך כי ההחלטה אתמול היא "יום העצמאות של ערוץ 10", שבו נותק חבל הטבור של בעלי הערוץ אל הפוליטיקאים, ביוזמתם של האחרונים, שהודיעו, לפי אברבך, ש"אנחנו לא חייבים לכם דבר ואתם לא חייבים לנו כלום". כעת, הוא כותב, בעלי הערוץ יכולים להמשיך "לדרכם העצמאית". בין אם הטור נכתב ברצינות או ובין אם עם לשון בלחי, כפי שאומרים האמריקאים, נראה ברור שאתמול היה היום הרחוק ביותר מ"עצמאות" ככל שזו נוגעת לחופש העיתונות. אם הפרטים שמביא ורטר על מאמציו של ראש הממשלה לחבל בחברת החדשות של ערוץ 10 נכונים, הרי שאין שום סיבה להניח שהפוליטיקאים מעוניינים בניתוק של אותו חבל טבור: התרחיש המסתמן כעת להמשך פעילותו של הערוץ הוא כניסתו של בעל מניות חדש, אולי תוך מיזוג עם הזכיינית רשת. ניתן רק לדמיין כיצד מתנהל משא-ומתן עם משקיע חדש (לפי העיתונים מדובר באיש העסקים חזי בצלאל) הניצב מול בעל מניות שהוא מקורב של ראש הממשלה, כשברקע לשכת ראש הממשלה, האחראית, למעשה, לסלילת הדרך לכניסתו של אותו משקיע. לא מדובר באווירה של ניתוק, אלא של הידוק יחסים. כך אצל בעלי המניות. גם אצל העיתונאים בחדר המערכת אי-אפשר לחגוג כעת ימי עצמאות. "גם אם תוקם חברת חדשות חדשה או יקום ערוץ ברישיון שיקים חברה חדשה, למנהלים שלה כל הזמן יזמזם בראש הזיכרון של ראש ממשלה שהביא לסגירת החברה הקודמת, המוצלחת", אמר אתמול בכיר בחברת החדשות של ערוץ 10 לאורי ברקוביץ בכתבה באתר זה. "הדבר יוביל לכך שאנשי החברה החדשה ייזהרו יותר לפני שהם יפרסמו תחקיר על כל אחד בצמרת השלטון. במיוחד אם זה ראש הממשלה או אשת ראש הממשלה". "נתניהו מחסל את ערוץ 10 כדי להגיע לבחירות עם ערוץ בודד, מפוחד ומאוים", אמר ח"כ ניצן הורוביץ ל"גלובס", ונשאלת השאלה, לאיזה ערוץ התכוון הח"כ? 2 או 1? אני מנחש שהכוונה לערוץ 2, משום שערוץ 1 נמצא ממילא בשליטתו של השר הממונה על רשות השידור, הממנה את מי שעומד בראשה, וממילא בר-השפעה על כל שאר בעלי התפקידים הבכירים. כידוע, על אף שנתניהו מנהיג את הממשלה הגדולה בתולדות המדינה, הוא לקח על עצמו גם את תיק רשות השידור, תוך כדי שהוא מסכל את התיקון בחוק שנועד להפקיע את השליטה על השידור הציבורי מהשר הממונה אל הציבור. תחת הנהגתו של אותו יו"ר שנבחר בחסותו של נתניהו, אמיר גילת, חוזרת רשות השידור לימי הנכאים של תקופת גו בראל, והיום מספק לכך תזכורת רועי ברק ב"גלובס". "הוועד המנהל ברשות השידור אישר חריגה של 52% בשכר עוזר המנכ"ל", כותרת הידיעה במוסף היומי. "זליג רבינוביץ, עוזר בכיר למנכ"ל, ישתכר 382 אלף שקל בשנה, בניגוד להנחיית משרד האוצר", נכתב בכותרת המשנה. רבינוביץ עצמו הוא שריד מתקופת בראל והוא סוגר כאן מעגל: את ההתקדמות המטיאורית של הקריירה שלו ברשות, שם עבד כעוזר צלם, החל בתקופה שאשתו שימשה העוזרת האישית של בראל. כעת הוא עצמו ממונה לעוזר המנכ"ל. אגב, בתוך הידיעה מדווח ברק כי עלות השכר הכוללת של רבינוביץ מגיעה ל-600 אלף שקל. כסף שלי ושלכם. משרד האוצר "בודק". ומוטי קירשנבאום, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור וכיום מנחה עם ירון לונדון תוכנית חדשות נבונה בערוץ 10, אומר לשי ארזואן מ"זורנל" של "מעריב": "אני בטוח שיהיה בסדר. על דבר כזה לא סוגרים ערוץ. אנחנו עדיין באים ועובדים והכל רגיל". "מרגול תופיע בשבוע הבא", "רשמית וסופית: צנעני סיכמה על הופעות ראשונות מאז פרשת הסחיטה". לא מדובר בציטוטים ממודעת פרסומת למופע, אלא בכותרות ידיעה של רז שכניק במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", מי שכיסה את פרשת הסחיטה, עד לסופה לא מכבר, באדיקות, שנפלה אמנם מזו שהקדיש לסוגיית הגרעין האיראני.

הח"כ מהרשימה המשותפת סייר ברובע ב בעיר ונפגש עם תושבים במקום • מהשרה להגנת הסביבה הוא דרש במכתב לנקוט בצעדי אכיפה ופיקוח משמעותיים יותר נגד המפעלים המזהמים באזור התעשייה בעיר • בשיחה עם "שקוף" אמר: ניכר שהמשרד לא עושה מספיק

בעקבות הפרסום ב"שקוף" – חבר הכנסת עופר כסיף (הרשימה המשותפת) שיגר השבוע מכתב לשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג (מרצ), ובו דרש ממנה תשובות לשאלות בנוגע לטיפול בזיהום האוויר מהמפעלים באזור התעשייה באשדוד. בשיחה עם "שקוף" אמר הח"כ כי "ניכר שהמשרד להגנת הסביבה לא עושה מספיק". כסיף ביקש במכתבו מהשרה לנקוט ב"צעדי פיקוח ואכיפה משמעותיים לעצירת תופעת הזיהום החריג". לדבריו, "תושבי רובע ב באשדוד סובלים מזיהום תעשייתי חריג מבתי הזיקוק הסמוכים, הכולל חומרים מסרטנים כבנזן, בוטאדין, ועוד". ביקרתי היום ברובע ב באשדוד שם סובלים התושבים מזיהום תעשייתי קשה. נתוני התחלואה והתמותה מחייבים נקיטת פעולות אכיפה משמעותיות – מדובר בחיים ומוות!מזה כשנתיים משרד הגנ"ס גורר רגליים בעוד התושבים נחנקים. פניתי לשרה להבין מדוע @SvivaMinistry בוחר להגן דווקא על המפעלים המזהמים. pic.twitter.com/nSLdj5xCRR "במשרד הבריאות ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מזהים שכיחות גבוהה יותר של מחלת הסרטן ושיעורי תמותה ממנה בעיר", כתב עוד כסיף. "על אף שהנתונים ידועים למשרד מזה שנתיים לפחות, ועל אף אלפי קריאות שנפתחו על ידי התושבים עצמם, פתרון כולל לעצירת הזיהום התעשייתי לא ננקט על ידי המשרד". כסיף ציין במכתב כי "בעלי המפעלים המזהמים באזור התעשייה הצפוני הם מהאישים והגופים המוסדיים החזקים במשק". לדבריו, "כרגולטור תפקידו של המשרד להגנת הסביבה לתת כוח ושיניים לאזרח הפשוט, אך בפגישות שקיימתי באשדוד עולה כי התושבים ננטשו במערכה על בריאותם". "הטענה שלי היא שכשיש קורלציה בין זיהום למחלות, אז גם אם אין קשר סיבתי – זה צריך להיבדק היטב", ממשיך כסיף. "לצערי הממסד כולו חושש מהטייקונים. לא רוצים להתעסק עם בעלי הון, והציבור שאין לו קול משלם מחיר". כסיף סייר השבוע ברובע ב בעיר. "העובדה היא שהתחלואה ברובע היא מעבר לממוצע הארצי, זה אומר דרשני", הוא אומר ביחס למשרד להגנת הסביבה. "הרשויות אומרות שאין קשר סיבתי מוכח בין תחלואה לזיהום, ואמרו את זה שנים על מפרץ חיפה. זה נראה שפה זה פחות או יותר אותו דבר". במסגרת פרויקט מפת המזהמים של "שקוף", הבאנו בתחילת החודש את סיפורו של רובע ב בעיר, ואת קולות התושבים שתיארו את החיים לצד המפעלים המזהמים באזור. "בכל פעם כשיוצאים מהיציאה הצפונית של העיר, מריחים את הריח, את האמוניה ומה שהולך במפעלים. מריחים שם ריחות נוראיים", סיפר בין היתר יבגני שפיגל, תושב השכונה.

כלי תקשורת שימומן על-ידי הציבור, יהיה נקי מאינטרסים של רווח ואגו, יבקר את תקשורת הביבים המסחרית ויסקר גם את חמישים האחוז מהאוכלוסייה שקולם אינו נשמע. פנטזיה? נתי יפת, עיתונאי והיזם של "שקוף", לא מכחיש. ראיון

בבוקר הראיון עם נתי יפת, מייסד "שקוף" והעורך הראשי של האתר המיועד, נשלח דואר אלקטרוני מטעמו לכל האנשים שהצטרפו עד כה ליוזמה, יותר מ-150. יפת ציין במכתבו כי עד לאותו רגע רק אחד מהם אישר רשמית את השתתפותו בכנס "שקוף" שהוא מארגן ביום חמישי הקרוב. אמנם בשעות שחלפו בין משלוח מכתב זה לראיון עם "העין השביעית" אישרו עוד כמה עשרות חברים את השתתפותם, אך מידת ההיענות הראשונית לקריאה של יפת מדגימה את הקושי שעימו מתמודדים הוא וחבריו – הקושי להניע אנשים לתמוך ביוזמה, כל יוזמה, באופן ממשי, ולא רק להביע בעל-פה את הסכמתם עם מטרותיה. גם אם התמיכה מסתכמת במשלוח חוזר של דואר אלקטרוני. התגברות על קושי זה היא, כרגע, המשימה העיקרית של שקוף – עיתונות לקידום הדמוקרטיה, עמותה שקמה במטרה לייסד אתר אינטרנט ששואף להיות בין אתרי החדשות המובילים בישראל, תוך שהוא ממומן ציבורית ופועל למען הציבור. הרעיון של "שקוף" פשוט ויומרני כאחד. התומכים במיזם, אנשים פרטיים וקרנות ציבוריות, אמורים לממן את מרביתו, תוך הקפדה על חלוקת משאבים כך שלא תהיה תלות באדם פרטי בודד או בקרן ציבורית אחת. פרסומות אמורות לכסות לא יותר מ-25% מתקציב המיזם, שממילא אינו מיועד למטרות רווח. החופש מגופים מסחריים אמור לאפשר לאתר "שקוף" העתידי (כרגע עלה אתר שעיקרו הצגת היוזמה וקריאה להצטרפות) לסקר באופן שוטף את המתרחש בישראל מנקודת מבט אזרחית, תוך שימת דגש על מאבקים חברתיים וטובת הציבור; נקודת מבט שלדעת יפת ותומכיו, אינה קיימת בכלי התקשורת המסחריים או הציבוריים בישראל. הכנס, שיתקיים ביום חמישי הקרוב על גג ביתו של יפת ברח השומר 1 בתל-אביב, אמור להיות חלק מהפתרון לבעיית ההתגייסות. מלבד קיבוץ החברים והתומכים להיכרות ולשיחה, הכנס אמור לגרום ליוזמה "להיירות כמלוע של תותח", כדברי יפת, ולזכות להכרה ציבורית הולכת וגדלה, שתאפשר צירוף תומכים חדשים. בהם, אחרי הכל, תלויה הצלחתו של המיזם כולו. מה תהא הצלחה מבחינתו של יפת? "השאיפה היא ששקוף יהפוך להיות מודל לשידור הציבורי הבא בישראל", הוא אומר. "אם זה יצליח, ויש לי ספק אם אנשים באמת יבואו וייתנו מעצמם, אבל אם זה יצליח, אז יש לשקוף פוטנציאל להיות לא רק מודל של אתר אינטרנט, אלא גם של פרינט ושל רדיו ושל טלוויזיה". נקודת הזמן בה "שקוף" יעשה לכלי שידור ציבורי עדיין לא נראית באופק, וגם יפת עצמו מגדיר אותה כ"פנטזיה", אך בינתיים הוא פועל במרץ להגשימה. רק לפני כחודשיים החלו הוא וצוות ההקמה של האתר לעניין את המעגלים הקרובים אליהם ביוזמה, ונכון לעכשיו גויסו כ-150 חברי עמותה, תשעים מהם משלמים ("וזה בסדר שיש אנשים שתומכים בלי לשלם", מדגיש יפת). גם כמה עיתונאים בולטים הביעו את תמיכתם במיזם, וביניהם מיקי רוזנטל, מירון רפופורט, ענת סרגוסטי ואחרים. לדברי יפת, הכוונה היא להגיע קודם כל לאלף חברי עמותה רשומים, ורק אז לפנות לגורמים חיצוניים שיעזרו להרים אתר חדשות רציני. "כשהתחלתי", אומר יפת, "אמרו לי, לך לאיזה בעל הון, מישהו שייתן את ה-300 אלף שקלים הראשונים, ואחר-כך תתארגן. אני קצת הולך בדרך הקשה, כדי שזה באמת יהיה של הציבור". איך לא חשבו על זה קודם? "חשבו על זה קודם. הרבה אנשים רצו לעשות אתר כזה, אבל מסחרי. כשפניתי לאדם שחשבתי שיעזור לי לממן את הפרויקט, הוא אמר לי שרק בשנה האחרונה באו אליו שלושה חברה עם רעיונות דומים. הבעיה היא שהוא לא האמין במודל העסקי. בעקבות זאת, הלכתי וחיפשתי מודל עסקי אחר". לדברי יפת, המרכיב המקורי ביוזמה שלו היא הקמת אתר חדשות גדול כעמותה ללא מטרות רווח, כשכל רווח עתידי מנותב חזרה למערכת. הוא מעריך כי יש גרעין קשה של כמה עשרות אלפי ישראלים שיהיו מוכנים לעשות את המאמץ ולהשקיע במיזם, מה גם שמדובר בקבוצה משכילה ובעלת אמצעים לתמוך כלכלית ב"שקוף". בכנס פעילים קודם ומצומצם בהרכבו, שהתקיים על אותו גג לפני מעט יותר מחודש, העלה אחד החברים בגרעין ההקמה את החשש כי הפער בין הנכונות לעזור ובין תרומה ממשית יקשה על האתר להתרומם. ובאמת, אותם אנשים שמהם מצפה יפת לתמוך כלכלית ב"שקוף" תומכים כבר כיום בעשרות רבות של ארגונים ועמותות בעלות מטרות ראויות, בשוק שמעולם לא היה כה צפוף. "אני בטוח שכל הארגונים האחרים עושים דברים טובים", אומר יפת, "אבל אני כן חושב שלכלי תקשורת יש פוטנציאל מאוד גדול לשינוי. הוא שונה בהשקעה שלו מכל דבר אחר שהוא קצת יותר נישתי". מתי האתר יעלה במתכונת 1.0 ויתחיל לספק חדשות שוטפות? "זה תלוי בקצב גיוס הכספים שלנו, אבל אני לא מניח שזה יקרה בתוך פחות מחודש-חודשיים. בינתיים נתחיל להזרים תוכן לאתר הנוכחי כדי להמחיש את הפוטנציאל. אנחנו כבר כלי ביטוי חדש שמעורר הרבה עניין. בכל מקום שאני הולך ונפגש עם אנשים אין כמעט אדם אחד שאומר לי שהפרויקט אינו נחוץ". כמה מהם אומרים לך שזה לא יעבוד? "אנשים מאוד ספקנים בעניין הכסף, במיוחד בהתחלה. גם לי עדיין יש ספקות. אני לא יכול לצפות כמה הציבור יתגייס וייקח אחריות. זה ממש תלוי באנשים, בבחירה של כל בן-אדם. אני כן חושב שזה יכול לעבוד, שיש מספיק אנשים, ואני אעשה הכל כדי שזה יקרה". למה להמציא משהו חדש ולא לפעול לתקן את כלי התקשורת מבפנים? "אני חושב שטוב שיהיה כלב שמירה בדמות שקוף גם לתקשורת עצמה. אמנם לא הכל שחור, ואנחנו מוצאים הרבה כוחות טובים וחיוביים בתקשורת, אבל גם אם מחר התקשורת תהיה כל מה שאנחנו רוצים שתהיה, טוב שיש גורם מאזן". יפת, יליד 1975, מגיע ל”שקוף” לאחר ניסיון כעיתונאי ועורך, אך לא רק. הוא גדל במושב הדתי ניר-גלים, ולאחר שירות צבאי עבד בין היתר כדוברו של אופיר פינס ודורון רובין. הוא ניסה גם שבועיים לנהוג במשאית, ובעבר ביקש להקים עסק מסחרי, שלא צלח. את דרכו העיתונאית החל ככתב רווחה במקומון התל אביבי של רשת "זמן מעריב", ובהמשך שימש ככתב במערכת החדשות של ערוץ 10 בימיה הראשונים, עבד כעורך חדשות ב"וואלה" ובמשך שנה וחצי היה עורך החדשות הראשי של אתר "נענע". יפת מספר כי כשביקש העיתון ”ישראל היום” לצאת בהשקה רחבה לציבור, קהל היעד שנבחר לקבל את העיתון כלל אנשים מהעשירון החמישי עד התשיעי. "הם הניחו שהעשירון העשירי קורא הארץ, ומהרביעי למטה אין להם כוח קנייה”, אומר יפת, “העיתון בכלל לא מדבר אליהם. העיתון אפילו לא מדבר אל העשירון החמישי והשישי והשביעי כל-כך, אלא במניפולציות. למה אנשים יבואו לאתר שקוף? כי הם יבינו שאנחנו משרתים אותם. שאנחנו פה בשבילם, לא בשביל בעל מניה ולא בשביל אגו של מישהו”. הגישה של העשירונים התחתונים לאינטרנט מוגבלת. "נכון, אבל היא קיימת. ולא צריך להיות בעשירון התחתון כדי להתעניין במה שקורה לעשירון התחתון, כי מה שקורה לו קשור ישירות למצבו של העשירון השביעי, למשל. בסופו של דבר יש שיטה כלכלית פוליטית חברתית שפוגעת בכולם, למעט שכבה מאוד צרה”. אחת המטרות העיקריות של "שקוף", היא להוות כלי לביקורת התקשורת. לדברי יפת "יש לדרוש אחריות ממנהלים בתקשורת כמו שדורשים אחריות ממנהלים במשרד הפנים או משרד התחבורה. כך עורך מעריב או ערוץ 2 צריך לשאת באחריות ציבורית ולעמוד לביקורת אם הוא מפשל”. מנכ"ל פרטנר אמר לפני כמה שבועות שעיתונאים "לא נולדו לשרת את הציבור, אלא להשביח את העסק שבו הם עובדים". היחס לעיתונות הוא כאל עסק מסחרי, למען רווח כספי. "אנחנו נעשה עיתונות למען עיתונות. אני יודע שאלה מילים גדולות, אבל יכול להיות שבתחילת המאה ה-21 הגיע העידן שבו העיתונות המסחרית צריכה להיות עיתונות הביבים, ועיתונות שהיא לא למטרות רווח, מתוך תפיסה של שירות לקהילה, צריכה להיות הדבר המרכזי. יתכן שהגישה הזו של העיתונות המסחרית תתגלה בסופו של דבר כחרב פיפיות".

בדמדומי דעיכתה של העיתונות העברית, עדיין זורחות השמשות בגלקסיית הכלכלונים, וימי משבר הדיור ממחישים זאת. האם הם שיצילו, בזהותם החדשה כעיתוני החברה האזרחית ובעבודתם עתירת הידע והלוחמנית, את עיתונות המאה ה-21?

לעולם לא אשכח את השיחה שהנחיתי ב-ASNE (האגודה האמריקאית של עורכי עיתונים), בין פרופ גיי רוזן מאוניברסיטת ניו-יורק לבין לן דאוני, העורך האחראי של הוושינגטון פוסט. אחרי שגיי נתן את הפרספקטיבות האקדמיות וההיסטוריות לשאלה מדוע, לטובת החברה, עיתונים צריכים להיות מחוברים טוב יותר לקהילות שבהם הם פועלים ולסייע בבניית חיים ציבוריים, דאוני כיחכח בגרונו והרעים בקולו משהו כמו, אני לא רואה שום סיבה לעיתונות ציבורית. מעולם לא הצבעתי בבחירות. אני לא חושב שלעיתונאים יש מה להתעסק בלהיות חלק מהקהילות שהם מכסים. "התשואות שדאוני זכה להן מבכירי וגדולי עורכי העיתונים באמריקה שישבו באולם היו עזות ומתמשכות. ואני הולך להזמין את גיי לארוחות ערב בעשר השנים הבאות, כדי להקל עליו את זכר הכאב של אותו רגע". (מתוך נאומו של כריס פֶּק, "האם העיתונות האזרחית היא שתציל את עיתוני המאה ה-21?", Pew Center for Civic Journalism, ניו-אורלינס, 6.8.99) מזל שלא האמנתם שהספרדים החליטו לחלק ממחר דרכונים לכולם חוץ מלרבינוביץ. מזל שלא האמנתם שהגז שמצאו בים שלכם יגיע אליכם מחר הביתה ושמחיר הדלק יירד. מזל שלא האמנתם לסיסמה "בנקאות שרואה אותך". מזל שלא האמנתם, הורים ותיקים, שמחר תהיה גם לכם פנסיה שניתן לחיות ממנה. מזל שלא האמנתם, זוג צעיר, שדירתכם הבלתי מושגת תוזל מחר ב-18%. מזל שיש לנו עיתונות טובה שכמהה לבשר לנו בשורות טובות, וגם כשאין כאלו מואילה לייצר עבורנו בשורות במו ידיה. ומזל שיש עיתונות כלכלית שמחזירה אותנו אל קרקע המציאות, גם אם היא קשה וכואבת. רק כעבור שעות, כשיעל דן העלתה על הקו את שאול אמסטרדמסקי מ"כלכליסט", לבשה תחושת האי-אמון בנס ביטול המע"מ צורה מוחשית והתקווה הרגעית שילדינו יזכו להנחה בת שש ספרות על דירתם הראשונה הפכה לאכזבה מפוכחת. הרעיון מפתה, אבל מלא פרצות ומבטיח בלגן, מה גם שהוא עלול לא להוזיל את מחירי הדירות לצרכן, אלא להעלותם. קדם לאמסטרדמסקי בשידור נציג זוג צעיר שלא מצליח לקנות דירה ותולה תקוות בהחלטיות שבה מוצגת התוכנית. "אני לא רוצה לקלקל לו, כי הוא ואני נמצאים באותה סירה. אני בן 33 ורחוק שנות דור מהון עצמי שדרוש לרכוש דירה", אומר אמסטרדמסקי. "יש לי שני ילדים חמודים, הייתי בצבא, הייתי בקבע. נניח שאני צריך משכנתא של מיליון שקל, אז אני רחוק מכל שקל". "הדבר הנכון לזוג צעיר שרוצה לקנות דירה יהיה להמתין לתוכנית הזאת שתצא לדרך", אומר אמסטרדמסקי, "ואז להסתער על שוק הדירות החדשות, וזו בדיוק הבעיה: התוכנית הזאת שופכת משהו על המדורה של שוק הדיור. מוקדם לדעת אם היא שופכת מים או שופכת דלק. ייתכן מאוד שהיא שופכת דלק. למה? כי אם היא מגדילה את הביקושים מאוד, ואם ההיצע נתון ולא גדל – אתה מעלה מחירים". את בשורת ביטול המע"מ למשפחת רוכשי דירה ראשונה הביא "ידיעות אחרונות" ביום שלישי, ה-18.3.14, כדיווח בלעדי מדיון בלשכת ראש הממשלה על משבר הדיור, והעיתון הקצה לה את המקום המתבקש. נראה כי מי שבחר ב"ידיעות" כמושא להדלפת המידע ידע מה הוא עושה. "ידיעות" הוא אמן האריזה, בין אם מדובר בבשורות ובין אם באסונות. וכשמדובר בבשורה, "ידיעות" הוא לא רק המבשר, אלא זה שגורם לקורא להרגיש שהוא מחולל הבשורה. אפשר להניח שעורכי "ידיעות" מודעים לכך שמדובר בהחלטה ראשונית, בוסרית, על אפשרות אחת מבין אפשרויות קיימות וידועות, שלפניה מסלול ארוך, מורכב ורב מכשולים עד יישומה, אם בכלל. ובכל זאת, בחרו להכתירה כ"מהפכה" כדי לחולל תהודה מרבית. אחר-כך יוכלו לקזז מה שנדרש משמות התואר המהפכניים ולהתאימם למציאות. מביא בשורת ביטול המע"מ הוא הכתב הכלכלי הירושלמי הוותיק גד ליאור, והבשורה משתרעת על יותר ממחצית העמוד הראשון ודוחקת מטה את "פוטין הכובש", את הדאבל של מכבי ואת תמליל "השיחה המצמררת" בין משפחה במכונית ללא בלמים למוקדנים אטומים "רגע לפני המוות". עמודים 2–3 של הגיליון הוקדשו לנושא, שהוגדר כ"תוכנית מהפכנית של האוצר". מעבר לידיעה עצמה, ששייכה את ההחלטה לשר האוצר, כלל הדיווח גם את הרשימה הבעייתית של התנאים לזכאות, ראיון קצרצר עם בני זוג שעובדים קשה, הורים לילד קטן בשם עמרי, העומדים בקריטריונים ומביעים שביעות רצון. כדי לא לקלקל את השמחה לא רואיינו בני זוג שלא שירתו מסיבות שונות בצה"ל ולא הובאה דעת המתנגדים בהיקף הראוי. רק למחרת, על שער מוסף "ממון", יוצגו נימוקי שני הצדדים זה מול זה – התומכים בתוכנית מול המתנגדים לה. בטורו ביום שישי שופך נחום ברנע אור נוסף על המהלך: אל הדיון על יוקר הדיור בלשכת ראש הממשלה נדחסו נגידת הבנק, שרים ומנכ"לים, יועצים, עוזרים ודוברים. במהלך הדיון הציג לפיד את תוכניתו לביטול המע"מ, נשמעו התנגדויות ונותרה השאלה מהי עמדת נתניהו. לפי גרסה אחת, ראש הממשלה הבטיח תמיכה; אחרים טוענים שהתנדנד: "רצה ולא רצה, אימץ ולא אימץ". החשוב הוא, אם להסתמך על ברנע, שהדיון הסתיים בלי החלטה; ראש הממשלה סיכם אותו במלים "נחשוב עוד טיפה, נישן על זה לילה". קל לנחש מי מעוניין בפרסום שהופיע ב"ידיעות" למחרת הדיון, וקל לשער מי מעוניין להביך את ראש הממשלה ולסנדלו אל התוכנית. "ידיעות" טרח באופן מוגזם להעלים את שר האוצר מן הדיווח – לא פירסם את תמונתו, לא הזכיר את שמו באף אחת מן הכותרות בנושא – ואף יצר בעמודו הראשון רושם שזוהי "יוזמה חסרת תקדים של האוצר". רק בגוף הדיווח של גד ליאור יכלו מיטיבי קרוא לגלות כי "את ההחלטה קיבל שר האוצר יאיר לפיד, למרות התנגדות חריפה של הדרג המקצועי במשרדו". הפרשנות היחידה ביום פרסום התוכנית לביטול המע"מ ניתנה בטורו של פרשן הבית סבר פלוצקר, שכותרתו "מהפכה של ממש". פלוצקר נוקט את מלוא אמצעי הזהירות כשהוא מפרשן את התוכנית, וניכר בו המאמץ שלא להשבית את שמחת הפרסום. הוא מייחס אמנם ללפיד כוונה "הראויה לכל שבח", אך מטיל ספק בשיטת היישום. מיטיבי קרוא ימצאו בסוף הטור שאלות חשובות: האם לא נכון יותר ומועיל יותר לשקול בנייה ציבורית מסיבית, או לתת תמריצים לקבלנים, כפי שנהגו בעבר? הקורא הסביר – אותו קורא המרפרף על הכותרות, התיבות, התמונות – אינו יכול שלא להתרשם שהתוכנית קרובה להיות עובדה מוגמרת. לא "כלכליסט" ולא "דה-מרקר" זכו בסיפור הבלעדי על התוכנית. פרסום ב"גלובס" לא היה אפשרי בגלל השעה המאוחרת ומשום שהתהודה לו היא הנמוכה מבין השלושה. מי שהפנה את הסיפור ל"ידיעות" הבין משהו בעיתונות. הוא ידע ש"ידיעות" יבלע אותו בגרגרנות ובמינימום ביקורת. מי צריך את הארטילריה הביקורתית של "דה-מרקר"? מי רוצה לחטוף מאמסטרדמסקי ב"כלכליסט"? המהלך, או הספין, זכה להצלחה מרבית. אמסטרדמסקי השמיע את קולו ב"עושים צהריים" במסגרת המעקב הרדיופוני אחר עיתוני הבוקר, ומנקודה זו, דרך תוכניות המעקב הטלוויזיוניות, התקבעה הצגת המהלך כשנוי במחלוקת. ההרעשה המסיבית נגד התוכנית תבוא בעיתוני יום המחר ובגל נוסף בעיתוני חמישי, העוסקים בהתפטרות מיכאל שראל, הכלכלן הראשי של האוצר, על רקע התוכנית. "כלכליסט" החמיץ אמנם את ההדלפה מן הדיון בלשכת ראש הממשלה, אבל – בשונה מן העיסוק החד-פעמי של "ידיעות" בנושא – עיתונאיו שוחים בנושא מדי ביומו. בבוקר יום שלישי "כלכליסט" הקדיש כפולת עמודים נוספת לנושא הדיור בר-ההשגה, במסגרת הפרויקט המתמשך "אבא, אמא, בית – דיור עכשיו 2014", ובה הציגו דותן לוי ורן אברמסון סדרה של נתונים ופתרונות משוכללים שמציעים כלכלנים וחוקרים בישראל ובעולם המפותח. דרור מרמור הגיב ב"גלובס" ביום שלישי בערב באופן מתון – "לפחות הכוונה טובה" – אך ברביעי פירסם ביקורת בוטה נגד שר האוצר. "בשבועות האחרונים מטרידה מצוקת הדיור את יאיר לפיד מזווית מאוד מסוימת", כתב. "איך, בסבך האינטרסים של שלל המושכים בחוטים, ניתן לייצר פתרון שיזכה אותו בכל הקרדיט. כשבנימין נתניהו מפה ואורי אריאל משם [...] לפיד ידע שהוא מוכרח להגיע לקבינט הדיור בשבוע הבא כשהכותרות כבר נכתבו והוא האיש הנישא על גלי התהילה". "דה-מרקר", כצפוי, הלם בבוקר אותו יום רביעי באש מכל הכלים, על פני חמישה עמודים. "תוכנית הפטור ממע"מ של לפיד עלולה דווקא להעלות מחירים", נכתב בכותרתו הראשית על-ידי מוטי בסוק, נמרוד בוסו ורז סמולסקי. סמי פרץ, בטור העורך, קבע כי "החלטת לפיד משדרת ייאוש" וכי "הכי קל והכי שגוי ללחוץ על כפתור המע"מ". מירב ארלוזורוב קבעה כי "לפיד מזלזל במומחים ומאמץ תוכנית גרועה". גם עידו באום ורותם שטרקמן (היישר מוועידת הנגב) גויסו למתקפה. "ידיעות" זכה בקרדיט על בשורת ביטול המע"מ, אבל ייתכן שדווקא "כלכליסט", בסדרת הכתבות המתמשכת, שבוודאי נקראה בכובד ראש על-ידי מקבלי ההחלטות, הוא זה שיצר לחץ באוצר לרפורמה. בהחלט ייתכן כי לחץ הכלכלונים הוא שהניע את שר האוצר לפיד להמר ולהשתלט על המסיבה לפני שהנושא ייצא משליטה. המעניין הוא כי ב"ידיעות" לא טרחו, כמנהגם, לאזכר פרסום קודם שלהם בנושא. בסקירת העיתונות שפורסמה באתר זה בבוקר שבו נחשפה התוכנית הוזכר כי באפריל 2013 הופיעה בשער מוסף "ממון" כותרת בזו הלשון: "התוכנית: ביטול מע"מ על דירה ראשונה לצעירים". אז, צוין, היה חתום על התוכנית שר השיכון אורי אריאל. אפשרות ביטול המע"מ מוכרת גם לקוראיו העקביים של "כלכליסט". כך, למשל, עינת פז פרנקל ורוני זינגר דיווחו "בלעדית" ב-3.3.14 על מענק שלפיד שוקל להעניק לרוכשי דירה ראשונה, והכלילו אותו בשתי אפשרויות אחרות לפתרון: "תוכנית מחיר מטרה; ביטול או החזר מע"מ; מענק של 100–120 אלף שקל לרוכשים דירות עד 100 מ"ר, לא רק בפריפריה". אחד הבונוסים המעטים שמציע הגיל המתקדם הוא היכולת להביט לאחור ולגלות עד כמה חסרי מושג היינו בנסיונותינו המושכלים לחזות את העתיד. אפשר להניח כי איש מכל מייסדי ועורכי העיתונים הכלכליים לא צפה את הטרנספורמציה המפתיעה שאלה עוברים בשלוש השנים האחרונות. עיתוני הכלכלה לא קמו על בסיס חזון חברתי, אלא ככלים בתחרות עסקית על קהלי יעד, בתקופה שבה החלו השווקים להתעורר. המניע שביסוד הקמת אתר "דה-מרקר" ב-2000 נגזר מהצורך של "הארץ" לתת תשובה אסטרטגית חדשנית לדומיננטיות של "גלובס" בקהילת העסקים. ואילו "כלכליסט" הוקם על-ידי קבוצת "ידיעות" ב-2008, ברוח הדוקטרינה שאין להשאיר בשוק העיתונים מוצר בולט כ"דה-מרקר" ללא תגובה הולמת. במבט לעתיד מן ההווה, כפי שנראה ב-2003 מכס העורך ב"הארץ", הייתי די מקובע בתפיסה שעיתון שאפתן כמו "דה-מרקר" עלול לספח אליו את כל תחומי החברה האזרחית, כיוון ש"הכל זה כסף", מהזקנה במסדרון ועד לחינוך לגיל הרך. באותם ימים ברור היה כי "דה-מרקר" הוקסם לא רק מן הכוח שהוא משקף, אלא ראה עצמו כמחולל תרבות כסף שלמה של יזמות עסקית בלתי נלאית וחיי פנאי מסוגננים. ואם כך, גדול היה החשש ש"הארץ" יאבד נתח מרכזי מזהותו כעיתונה של החברה האזרחית. כשיואל אסתרון מונה על-ידי מו"ל "ידיעות אחרונות" לייסד עיתון כלכלי חדש ולכהן כמוציאו לאור, הוא הנחיל לרך הנולד את הסגנון הענייני שטופח ב"הארץ", ואיפשר בו מרחב ביטוי עיתונאי שאינו אופייני לקבוצת העיתונות של "ידיעות". גלית חמי, שצמחה במדור שוק ההון של "הארץ" לצדו של העורך רולניק, מונתה לעורכת הראשית והצליחה למצב את "כלכליסט" כמתחרה משמעותי ל"דה-מרקר". דווקא בגישה הסולידית, העניינית, הפכה אותו לשחקן מרכזי בזירה. התפנית הרעיונית ש"דה-מרקר" עבר מיום היווסדו כאתר שוקי הון הסוגד לכסף ועד הפיכתו לשליח הציבור הרחב הנושא על גבו את המשק גדולה כמרחק שבין thestreet.com של ימי בועת 1999 לבין מחאת Occupy Wall Street 2011. זהו דילוג רעיוני שמבטא שלב מכונן בהתבגרות החברה הישראלית, ובכל מקרה מדובר בתפנית משמעותית בדברי ימי העיתונות, שהשפעתה בולטת גם על תפיסתם של מתחריו. מחאת האוהלים של קיץ 2011 אילצה את הכלכלונים להישיר מבט אל עיניו של שחקן מרכזי שנזנח – הציבור הישראלי הרחב – שפקח עיניים ויצא לרחובות בדרישה לחלוקת כוח מחודשת בכל הנוגע למעמדו בתווך שבין השלטון הפוליטי לשלטון העסקי. לזכותם ייאמר שעשו זאת בלי חשבון. חרף ההבדלים בין שלושת הכלכלונים ולמרות התחרות והיריבות ביניהם, הם דומים יותר משניתן היה לצפות. הישגם הגדול – האגבי, לכאורה – הוא ביצירת סגנון עיתונאי ענייני, עתיר מידע, וטיפוח מומחיות ומקצוענות תקשורתית בתחומים שעשור קודם נתפסו כנישות מקצועיות סגורות המתכתבות עם עצמן. הכלכלונים השתלטו אכן על כל תחומי החברה האזרחית והותירו לעיתונות הכללית את המעטפת – את הבטחוני, המדיני, הפוליטי והפלילי. בעוד שהנארטיב של העיתון הכללי הופך קליפה ריקה המועשרת בדרמה ודלה במהות, הכלכלונים הצליחו לעשות את מה ש"הארץ" ניסה בעשורים הקודמים בהצלחה חלקית בלבד: לגעת בנושאים לא סקסיים כמו פנסיה, דיור (בניגוד לנדל"ן), רווחה ותשתיות. והכי חשוב, הם הפנו עורף למוקדי הכוח והחלו לדבר בשם הציבור. החוסך, המשקיע הקטן, החולה, החלש. מהפכה של ממש. הפיצול בין העיתונות הכללית לכלכלית הולך ומתרחב. המרחק הסגנוני והתפיסתי הופך מדיאלקט לשפה נפרדת. בעוד שהעיתונות הכללית הולכת מצהיבה בתעשיית הריגושים, העיתונות הכלכלית מצליחה להתנתק מקונספט הטלוויזיה המודפסת ולכוון גבוה. לתת למידע לדבר – בטקסט, בתרשימים, בנתונים, במספרים, שכל אחד יכול לקרוא ולהבין, במיוחד אם הם נוגעים לחייו. תוך כדי השינוי הופכת העיתונות הכלכלית, בהשראת האנרגיות של "דה-מרקר", לאקטיביסטית. לסוכנת שינויים חברתיים. רבים הסתייגו מהקמפיין של "דה-מרקר" בנושא הריכוזיות, אבל "דה-מרקר" הצליח לעשות את מה שהאוהלים והשדרות נכשלו בו: הוא לא רק הציג את הסיאוב שבתרבות הטייקונים (שלהם סגד רק עשור קודם), אלא פעל באומץ (תוך איבוד מפרסמים) ובעקשנות נגדה. השנה קיבל שאול אמסטרדמסקי את פרס סוקולוב "על שהעלה לסדר היום את שאלת הפנסיה במדינה באמצעות תחקיריו המעמיקים והמקיפים שחשפו את פגיעותה של הפנסיה של רוב העובדים במדינת ישראל". גיא רולניק זכה בפרס על הקמת "דה-מרקר" ו"על הפיכת העיתונות הכלכלית לגורם משמעותי בשיח הכלכלי חברתי". העיתונות החדשה אינה עיתונות של ניצול. היא עיתונות של הזדהות, של חמלה. חלפו הימים שבהם הכתב הכלכלי העריץ את איל ההון שמטיס אותו במטוסו. אם זה עוד עובד, זה עובד רק על נמושות. "הפרסום הראשון" ימשיך להיות ליבת המעשה העיתונאי, אבל כבר היום מתברר שחשובים ממנו הם פרסומי העומק עתירי הידע, העקביים, בעלי העמדה, שמבוססים על בחינה שיטתית של זירה מסוימת ולא על גיחות לרגע. היום ברור כי שאלה חשובה לא פחות מ"מי היה ראשון" היא מהו טיב הפרסום. האם זה פרסום ניטרלי, או פרסום בשירות הציבור או בשירותם של בעלי עניין. "ידיעות" הציע, כמנהגו, לרפורמת איפוס המע"מ עטיפה מהפכנית, כאילו ייבא לכאן תרופה מצילת חיים. ועם זאת הציג זווית ראייה פושרת לגבי טיבה, סיכויי הצלחתה ותופעות הלוואי שהיא גורמת. את המטלה הזאת לקחו על עצמם הכלכלונים וצוותיהם. הכלכלונים אינם רבי תפוצה, אבל יחד הם הופכים לעיתון האלטרנטיבי של המדינה. אף שברזי הפרסום אינם מרעיפים עליהם אינצים כבעבר, הם עמידים יותר לתוכן פרסומי ומניפולטיבי מהעיתונים הכלליים. מי שלוחם למען הציבור לא יכול לשטות בו בפרסום סמוי. אם העיתונות הכלכלית תשרת נאמנה את הציבור, היא תגלה שבכוחה לחולל נפלאות בייצוגו בפני הדרג הפוליטי, בפני הפקידות הבכירה ובפני המגזר התעשייתי והעסקי. העיתונות הכלכלית-החברתית, רזה, שרירית ורעבה, היא התקווה הגדולה של החברה האזרחית בעידן הדמדומים. אולי אפילו השמש של המאה ה-21.

שר התקשורת שלמה קרעי ציפצף על החוק במסלול מינוי המנכ"ל שלו. כשהתנגש בקיר החליט לחפור מתחתיו

בכיתה י"א למדתי היסטוריה בביה"ס אוסטרובסקי ברעננה אצל "מר הלוי", סגן המנהל האגדי ומורה מחונן להיסטוריה (ז"ל). כמעט בכל סיפור היסטורי על מצביא או מנהיג גדול שכבש, ניצח, עשה היסטוריה והגיע לשיא כוחו, הוא היה פונה בשלב כלשהו לכיתה ואומר בקול רם "ואז". כאן זה היה האות שלנו להשלים ביחד "השתן עלה לו לראש!". "בדיוק!" הוא היה משיב ומתחיל לתאר כיצד אותה אישיות עשתה שגיאה נוראה שהובילה לאסון או לירידתה מגדולה. בשבוע שעבר פרסמנו ב"שקוף" כיצד שר התקשורת הנכנס, ד"ר שלמה קרעי, החליט להתחיל תהליך חפיפה לאלעד מלכא, מועמדו לתפקיד מנכ"ל המשרד, מבלי שמינויו אושר כנדרש על-ידי ועדת המינויים בנציבות שירות המדינה ואושר כחוק על ידי ממשלת ישראל. התקנות קובעות במפורש כי הליך חפיפה של מנכ"ל משרד יחל רק עם תום הליך המינוי. אז קובעות. קרעי כנראה חושב שעבור אנשים מסויימים, כלומר הוא עצמו, החוק הוא רק המלצה. ציות לחוק? דוגמה אישית? נאה דורש – נאה מקיים? כנראה שיעורים שקרעי לא נכנס אליהם בבית הספר במצודת זאב כי המרצה מנחם בגין שעמם אותו. השבוע פירסם צבי זרחיה ב"כלכליסט" שהשר קרעי משך את מועמדות מלכא משום ש - הפתעה! - בדיקה של ועדת המינויים העלתה כי הוא אינו עומד בתנאי הסף לתפקיד, הדורש ניסיון ניהולי משמעותי ורלוונטי. זרחיה כתב כי השר קרעי שוקל לפנות ל"מסלול רגב", שגם היא מינתה מנכ"ל שלא עמד בתנאי הסף לתפקיד: מינוי מלכא לסמנכ"ל (שתנאי מינויו קלים יותר), כדי שיצבור מספיק ניסיון לעמוד בתנאי הסף של מינוי למנכ"ל. יוסי בנאי טבע בזמנו עבור הגשש החיוור את הביטוי הקולע להתנהלות כזו: "ישראבלוף". ההתעקשות של רגב וקרעי על מינוי אנשים שלא עומדים בדרישות הסף מסתמנת כתופעה אופיינית לממשלת נתניהו השישית: נאמנות חשובה ממקצוענות. נראה שהליכוד נדבק במחלה שאפיינה את שלטון מפא"י, במיוחד בשלהי תקופתו: המדינה שייכת לאבא שלהם, ולכן אסור לאף אחד לומר להם "לא". כשיש מי שמעז - שופט, נציב שירות המדינה, הייעוץ המשפטי - הם ימצאו דרך לכופף אותו ואת החוקים. התנהלות כזו אינה רק כיעור מוסרי, יש לה מחיר ממשי שכולנו נשלם, כיוון שהנהלים והחוקים שקבעו קודמיהם של קרעי ורגב נועדו להבטיח תפקוד תקין ומקצועיות הולמת במשרדים הממשלתיים. מינויים לא מתאימים וצפצוף על נהלים יביאו בהדרגה להשחתה והידרדרות של השירות הציבורי. בתוצאה המכאיבה אפשר להבחין כבר עכשיו, בהתקרנפות של הפקידות הבכירה. במשרד התקשורת יש עדיין מנכ"לית מכהנת, לירן אבישר בן-חורין. הפרת הנהלים התרחשה במשמרת שלה ובהסכמתה, אם בפועל ואם בשתיקה. שיתוף הפעולה של אבישר בן-חורין צורם במיוחד מכיוון שהיא ממילא עם רגל וחצי בחוץ. השר ד"ר קרעי לא יכול היה לאיים עליה בפיטורים אם היתה דופקת על השולחן ומבהירה שבקדנציה שלה הישראבלוף של מינוי "יועץ לשר" כדי לעקוף את הוראות התקשי"ר - לא עובר בדלת. כשניסיתי לשוחח עם אבישר בן-חורין לפני פרסום הדיווח על הצפצוף של קרעי, היא העבירה אותי לדוברת המשרד, שלא היה לה מה להוסיף מעבר לתגובת דובר השר. קרעי ורגב הם שרים, אבל מתנהגים כמו חפ"שים. רוח המפקד נושבת מראש הממשלה נתניהו, אותה רוח רעה ששורה עליו בשנים האחרונות ומחלחלת לפקודיו. אלו לא רק קרעי ולא רק רגב – זה הראש שמכשיר, באופן פסיבי או אקטיבי, את הזלזול בחוק, בנוהל ובכל מה שעומד בין בעל השררה (אם הוא מהמחנה הנכון) לבין מימוש תאוותו. פריצת הגבולות המובהקת התרחשה מיד אחרי השבעת הכנסת ה-23, כאשר נתניהו גיבה את יו"ר הכנסת הזמני, יולי אדלשטיין, במעשה קיצוני וחסר תקדים של הפרת צו בית משפט עליון. לא סתם, אלא על ידי יו"ר הרשות המחוקקת. זה היה האות שניתן להתקדם צעד אחד מעבר להכפשות, להסתה ולהשתלחויות חסרות רסן. יש הכשר לעבור על החוק באופן שכולם יראו ויבינו את המסר. אותו אדלשטיין שסירב למלא את הוראות בית המשפט, מונה חודשים לאחר מכן לשר בריאות במשבר הקורונה, ובלי בושה הוציא צווים על ימין ושמאל בדרישה מהציבור לכבד אותם. לעת עתה, ממשלת הליכוד השישית בראשות נתניהו מסתמנת ככזו שיתכן ובעתיד ילמדו עליה בשיעורי היסטוריה כאותו רגע בקריירה של אדם גדול שבו "מר הלוי" היה אומר "ואז", כשכל הכיתה הייתה עונה לו "עלה לו השתן לראש!". מהרגע הזה - הדרך מתפתלת למטה, בנתיב ייסורים. חבל. נדמה שהיה ניתן לצפות לקצת יותר מבן של היסטוריון.

חשבו כמה זמן היה מתפנה בערוצי הטלוויזיה, כמה מקום היה מתרוקן בעיתונים, כמה שקט היה משתרר באולפני הרדיו, אם רק למישהו היה האומץ לומר את המובן מאליו: נכון לעכשיו, אין חדשות

לקראת השעה עשר בבוקר סיים יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להספיד את אריאל שרון. מיד אחריו ניגש לדבר סגן נשיא ארצות-הברית, גו ביידן. בגלי-צה"ל היה אחראי על השידור, כמדי בוקר בימים ראשון עד רביעי, רזי ברקאי. הוא הסביר למאזינים שבאופן חריג גלי-צה"ל לא תעבור לאולפן החדשות כדי לשמוע את עדכון חדשות של השעה עשר, אלא תמשיך בשידור החי. ברגעים הקצרים שחלפו בין סיום דבריו של אדלשטיין לראשית דבריו של ביידן הסביר ברקאי שעל אף שגלי-צה"ל לא תפנה לאולפן החדשות, אין למאזינים מה לדאוג: "שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה", קבע. רק לעתים רחוקות ממש שומעים בצורה כל-כך ברורה, כל-כך בוטה, כל-כך ישירה, את אחת האמיתות הגדולות והסמויות של עולם החדשות. למעשה, לא תהיה זו הפרזה לומר שזו אחת הפעמים היחידות (בהעדר תיעוד מסודר שיגלה אחרת) שהאמת הזו נשמעה בישראל מאז שנשמעה לראשונה ב-18 באפריל 1930 במשדר חדשות רדיו של ה-BBC הבריטי. באותו יום, במה שאמור היה להיות מבזק חדשות של השעה 18:30, אמר קריין הרדיו של הרשת את הדברים הבאים: "ערב טוב. היום יום שישי הטוב. אין חדשות" (there is no news). כיוון שלמבזק החדשות הוקצו כמה דקות, עברה ה-BBC לשדר קטעי פסנתר, ובחלוף כמה דקות חזרה לשידוריה הרגילים. "שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה", אמר ברקאי כדי לומר למאזינים שהם לא הפסידו דבר. אך מדוע צריך לחכות שראש ממשלה ילך לעולמו, מדוע צריך לחכות לביקור של אישיות רמת דרג כדי לומר את מה שברור לכל, שלא בכל שעה, ולעתים אף לא בכל יום, קורה דבר מה חשוב? מובן שהמונח "חשוב" הוא מונח סובייקטיבי לחלוטין. תמיד ניתן למצוא דבר מה חשוב שקרה בשעה האחרונה לאדם כלשהו. אני, למשל, הייתי ממש רעב בשעה האחרונה והתלבטתי מה לאכול. זו היתה התלבטות ארוכה ומייסרת ובסופו של דבר גמרתי אומר לאכול לביבת ירקות. היא היתה די טעימה, אם כי הייתי כל-כך רעב שאכלתי אותה כשהיא היתה קרה. קורה. בעיני זה האירוע החשוב ביותר שקרה בשעה האחרונה, אך אני מסופק אם הוא יגיע למבזק החדשות. אבל כאשר חושבים על זה, אירועים לא פחות יומיומיים, טריוויאליים ומטופשים מגיעים למבזקי החדשות פשוט משום שצריך למלא אותם במשהו. למעשה מבזקי החדשות ברדיו הם הבעיה הכי קטנה של עולם החדשות הרווי, כיוון שהם קצרים. חשבו על משדרי החדשות בטלוויזיה. החל מהשעה 07:00 בבוקר ועד אחרי חצות, ממלאים ערוצי הטלוויזיה את האוויר באינסוף משדרי חדשות שבהם מסבירים לנו מה היה ואז מה א אומר על מה שהיה ומה ב אומר בתגובה לא שאמר את דעתו על מה שהיה. ואז פותחים בדיון. אל הדיון מזמינים את ג, ד וה כדי שיחוו את דעתם על מה שאמרו א וב, וכך משמידים כמה דקות. כאשר הכל כבר נאמר על מה שהיה ואולי גם על מה שיהיה ("רק ימים יגידו", יסיים המנחה), עוברים לדבר על מה שקורה במקומות אחרים: בארצות-הברית, באירופה, באפריקה. מציגים סרטונים מיוטיוב, יוצאים למשאל רחוב, ובאין ברירה מראים תמונות של ציפורים נודדות כסמל למזג האוויר, אותו מזג אוויר שמשתנה בישראל רק אחת לחצי שנה. אנחנו נאלצים להתמודד עם כל המלל הטרחני והבלתי פוסק הזה פשוט כיוון שלאף אחד אין אומץ לקום ולהגיד את הברור מאליו: "שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה". חשבו כמה זמן היה מתפנה בערוצי הטלוויזיה, כמה מקום היה מתרוקן בעיתונים, כמה שקט היה משתרר באולפני הרדיו אם רק למישהו היה האומץ לומר את המובן מאליו – חברים, היינו שמחים לעדכן אתכם בדברים חשובים, אבל באמת ששום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה. מובן שזו פנטזיה. זו פנטזיה כיוון שהקריירה של אנשים רבים מדי תלויה בכך שבכל שעה קורה דבר מה חשוב. למעשה, משדרי חדשות הם מהזולים להפקה. כל שצריך הוא אולפן, שולחן, שניים-שלושה כסאות לאורחים, צלם או שניים ומנחה שבאוזנו תקועה אוזנייה שאליה מועברות הנחיות מחדר הבקרה. זיל הזול. התוצאה של המערכת הכלכלית-תקשורתית הזו היא חיים בתוך אווירה דחוסה, מתוחה ומעיקה שאין בה אף לא רגע אחד של אוויר לנשימה. מספיק לנסוע ברכב בחו"ל, להאזין לרדיו וללמוד שבאופן מפתיע, בלתי מתקבל על הדעת, העובדה ששעה נגמרה אינה מחייבת קטיעה אלימה של השיר שנשמע. השעה בסך-הכל נגמרה, ומיד תתחיל אחת חדשה. חוץ מזה, שום דבר חשוב לא קרה.

התוכנית "תיק תקשורת" מה-26.6.2008: שיחה עם פרשנים צבאיים בעקבות ההתפתחויות בעניין עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה | ראיון עם עירית גל, במאית הסרט "ממשלת ישראל עושה הכל" | על השימוש בעורכי-דין כיח"צנים, בעקבות פרשת הילד הרוצח

בעקבות ההגעה של ממשלת ישראל להסכמה בקשר לעסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה, והחזרה של ראש הממשלה מההסכם, חיים זיסוביץ משוחח עם עמיר רפפורט, הפרשן הצבאי של "מעריב"; רון בן-ישי, הפרשן הצבאי של אתר Ynet; ואמנון לוי, שכתב מאמר לפיו הזיגזוגים של ראש הממשלה בעניין עסקת השבויים הם ספין פוליטי. לעומתו, רון בן-ישי מצביע על כך שגורמים מקצועיים היו גם הם בין המתנגדים לקיום העסקה. "לא כל הסובלים הם בהכרח צודקים", אומר בן-ישי על משפחות החיילים השבויים. גם רפפורט מתנגד לעמדה שהציג לוי, וטוען כי לא חל פיחות בנכונות של ישראל לשחרר את שבוייה. עוד מדברים הארבעה על השימוש שעושות משפחות החיילים החטופים בתקשורת, ועל השימוש שעושה התקשורת בהם. עירית גל, במאית הסרט "ממשלת ישראל עושה הכל" ששודר בערוץ 2, משוחחת על פרשת החיילים החטופים והמאמצים שנעשו, ושלא נעשו, כדי להחזירם. גל מספרת על המתווך עופר דקל, שאמר לטענתה כי גלעד שליט יכול להיות תוך שבוע בבית, על הראיון הראשון עם מי שהיו מעורבים בחטיפתו של שליט, ועל התנהלותו של דובר צה"ל. על השימוש בעורכי-דין כיח"צנים, בעקבות פרשת הילד הרוצח.

האם כדאי לגבות תשלום עבור תכנים באינטרנט, להפיק מקומון אמריקאי באמצעות כתבים הודיים, לפרסם בלוגים מפוברקים, לשתות כמויות עצומות של בירה, ועוד כמה מהסוגיות שהתקשורת העולמית התחבטה בהן בימים האחרונים

הדיון בשאלה אם על עיתונים לדרוש תשלום מגולשים עבור תוכן באינטרנט הולך ומתלהט. בזמן שאיל התקשורת רופרט מרדוק (המו"ל של ה"וול-סטריט גורנל", בין השאר), מוביל מהלך כולל שיחייב גולשים לשלם כמה פרוטות עבור תוכן עיתונאי באינטרנט, הולכים ומתרבים הקולות שטוענים שמשמעותה של החלטה כזאת תהא התאבדות כלכלית. סטיב אאוטינג, שכתב מאמר בנושא ל"אדיטור ופבלישר", הוא אחד האנשים האלה. וגם מייקל לידטקה, שבחן את היתרונות והחסרונות שבדרישת תשלום מגולשים עבור "איי.פי", הגיע למסקנה שהרעיון איננו בהכרח מבריק. את טענות הנגד שלו מבסס ליטדקה בעיקר על מחקר של אגודת העיתונות האמריקאית, שלפיו סביר שמהלך כזה יזיק לענף יותר מאשר יועיל לו. רופרט מרדוק מציג השבוע את החזון שלו לעתיד העיתונות בראיון ברשת פוקס >> המאמר של סטיב אאוטינג ב"אדיטור ופבלישר" >> מייקל לידטקה מ"איי.פי" בודק את הבעד והנגד שבדרישת כסף מהגולשים >> ובינתיים, "האטלנטיק" מדווח כי אותה אגודת עיתונות אמריקאית כינסה השבוע בשיקגו נציגים בכירים של הוצאות העיתונים הגדולות למפגש דיסקרטי שבו דנו במודלים עסקיים חדשים ודרכים שונות שיאפשרו להם להתחיל לדרוש מקוראיהם תשלום עבור תוכן. במלים אחרות, לאף אחד עדיין אין מושג מהו הפתרון הנכון, גם לא למי שאומר שיש לו. "האטלנטיק" מדווח על הכינוס הסודי של הוצאות העיתונים >> רוברט פלפס, שהיה עורך ב"ניו-יורק טיימס" בראשית שנות השבעים, כתב ספר ובו הוא מספר, בין השאר, כיצד פרשת ווטרגייט – שנחשפה על-ידי בוב וודוורד וקרל ברנשטיין מה"וושינגטון פוסט" ושהביאה לסערה ציבורית ולהתפטרותו של הנשיא ניקסון – חמקה מבין אצבעותיו ב-1972. פלפס, שכבר נושק לתשעים, כותב בספרו כי הוא זוכר ששוחח עם כתב העיתון, רוברט סמית, לאחר שזה קיבל טיפ לוהט שקשר את ניקסון לפרשה, כחודשיים בלבד לאחר הפריצה למלון ווטרגייט. אך לרוע המזל, הטיפ הגיע ביומו האחרון של סמית ב"טיימס" – יום אחד בלבד לפני שסיים את תפקידו כעיתונאי והחל בלימודי משפטים בייל. הטיפ הלוהט שלו נפל בין הכסאות ונשכח, ופלפס וסמית פיספסו את הסקופ של חייהם. פלפס מספר כיצד פיספס את ווטרגייט >> רוברט סמית מספר את גרסתו לסיפור >> הטליבאן מביס את צבא ארצות-הברית במלחמת ההסברה באפגניסטן – כך כותב רוברט האדיק במגזין "Foreign Policy". בעוד שלצבא האמריקאי נדרשים כשבועיים בממוצע לפרסם תגובות רשמיות בנוגע לאירועים הקשורים ללחימה, הטליבאן משחרר הודעות לעיתונות בתוך פחות משעה. אלה משודרות בכל רשתות החדשות הגדולות והופכות לעובדות בשטח. במאמרו בודק האדיק כיצד האמריקאים מתכוונים לשפר את הישגיהם הדלים בקרב התעמולה מול אויבם העיקש. המאמר ב"Foreign Policy" >> עורכי המקומון האמריקאי השבועי ה"ניו-הייבן אדבוקט" החליטו להוכיח שלא ניתן להחליף אותם בכוח עבודה זול שמקורו בעולם השלישי. האמצעי: לגיליון האחרון הם גייסו כתבי פרילנס מהודו כדי שיכתבו עבור העיתון את כל הכתבות והמאמרים. באופן אירוני, תוצאות הפרויקט, שאין ספק שהוא משעשע ומקורי, מוכיחות בדיוק את ההפך: החומר העיתונאי שסיפקו הכתבים הזרים לא היה מביך כלל וכלל. עורכי ה"ניו-הייבן אדבוקט" מסבירים מדוע כמעט כל הכתבות בעיתון נכתבו השבוע על-ידי כתבים הודים >> לאימפריית הבלוגים של ניק דנטון (שכוללת בין השאר את בלוג התקשורת הפופולרי "Gawker") נוסף השבוע בלוג חדש ששמו "Bloodcopy". הבלוג עוסק בעולם הערפדים, הוא מעוצב ונכתב כמו כל שאר הבלוגים בקבוצה של דנטון, ועל פניו נראה שמדובר בתוספת תמימה למערך. ברם, אף שהדבר אינו מצוין בשום מקום נראה לעין, למעשה מדובר בבלוג שיווקי שכל מטרתו לקדם את הסדרה "דם אמיתי" ("True Blood"), שמשודרת ברשת HBO ושגיבוריה הם ערפדים. סגנו של דנטון הגן השבוע על המהלך המפוקפק, סיפר שלדעתו לא מדובר בהטעיית הקוראים, וטען בתוקף שבעתיד הלא רחוק רוב הכנסות הפרסום של הקבוצה יגיעו מבלוגים שיווקיים שכאלה. הסיפור ב"נימן גורנליזם לאב" >> עיתונאים ועורכים אינם היחידים שנופלים כמו זבובים בימים אלה. גם עובדי הדפוס מרגישים היטב את ההשלכות של קריסת עולם העיתונות הישן, ולהם אפילו לא עומדת האופציה לעבור לאינטרנט. ה"בוסטון גלוב" מביא את סיפוריהם של כמה מהם. הסיפור ב"בוסטון גלוב" >> מחקר ממשלתי חדש מגלה שעובדי המדיה באנגליה הם השתיינים הכבדים ביותר בקרב אנשי המקצוע במדינה. על-פי המחקר, שעיקריו פורסמו ב"גרדיאן", אנשי מדיה שותים בממוצע כמות כפולה מהמומלץ, מה שמסתכם ב-19 לאגרים של בירה (או ארבעה בקבוקי יין) בשבוע. לבריאות. ממצאי המחקר ב"גרדיאן" >>

המהפך איננו של גינת אלא של מי שמינה אותו. ארנון מוזס פתח עידן חדש: עיתונות עם משווקים במקום עורכים

משה ורדי הוא מופנם, סרקסטי ואדם בודד מטבעו. רפי גינת מוחצן, ברברן, ואיש חברה, ובכל זאת אין הבדל גדול בין "ידיעות אחרונות" של העיתונאי הוותיק ורדי ל"ידיעות אחרונות" של הטאלנט מהטלוויזיה גינת. אותן כותרות גדולות בנות שתי מלים או ארבע שמסכמות את מה שראינו אתמול בטלוויזיה ואותם צילומים ענקיים. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על כך שיש יותר טקסט בעמוד ולפעמים אפילו כותרות של חמש מלים, אבל רק חדי עין מבחינים בהבדלים. עד כמה משפיעה אישיותו של עורך על העיתון שלו? תלוי במצב העיתון. עורך של עיתון במצוקה ממהר לשנות אותו, עורך של עיתון חזק ממהר להסתגל אליו. "ידיעות אחרונות" איננו עיתון במצוקה. כמו כל העיתונות הכתובה הוא סבל מנסיגה בתפוצה, אבל המרחק בינו לבין מתחריו עדיין גדול. "ידיעות אחרונות" לא היה זקוק לתפיסה מערכתית חדשה אלא לרוח אחרת. רוח כזאת יצר ארנון מוזס, המו"ל והבעלים של "ידיעות אחרונות". בעקבות הרוח בא רפי גינת. צריך זעזוע, אומרים בקבוצת כדורגל שנתונה בצרות, ומחליפים מאמן. מוזס חששן יותר ממנגר טיפוסי של כדורגל. הוא לא מחכה לצרות שיבואו, הוא מתנהג כאילו הן כבר כאן. מינויו של גינת בא לפיכך כטיפול בהלם. המערכת הזדעזעה, אבל העורך החדש הסתגל במהירות. לא מפתיע, שהרי תבניתו הנוכחית של "ידיעות אחרונות", זו שנוצקה עוד בימי דב יודקובסקי, מתאימה בדיוק למידותיו. הוא עממי, פטריוטי, עם הגשה בוטה ומינון מדוד של פשע וסקס. טבלואיד. הטבלואיד, בדרך־כלל, איננו עיתון של סקופים. זהו עיתון שמדפדפים, לא קוראים בו. כוחו בכותרות, וכותרות אמורות לנסח את רחשי לב הקוראים. "אין לנו אגנדה", אמר גינת בשיחה עם עורכים בישיבה שכינס לקראת הבחירות — וצדק; עורכים של טבלואיד אמורים לנחש מה האגנדה של הקוראים ולא לקבוע אותה. אם סדר־היום הציבורי נקבע על־ידי הממשלה, יאמץ אותה הטבלואיד לעצמו; אם השלטון מתערער, מובטחת תמיכת העיתון למי שעתיד לזכות בו. טבלואיד לא זקוק לתחקירים. מי צריך תחקירים? עלותם גבוהה, תועלתם קטנה, תרומתם להגדלת התפוצה מוטלת בספק והנזק שלהם (לעיתון ולבעליו) עלול להיות הרסני. ספקי סקופים ממילא מעדיפים את הטלוויזיה, ומקורות אחרים מוצאים את דרכם לאינטרנט ולרדיו. גינת דווקא תבע בפגישה עם עורכים יותר סקופים ויותר תחקירים, אבל בסקירה של תשעת חודשי כהונתו לא גיליתי סקופים או תחקירים שזכו לתהודה שכמותה קיבל תחקיר "טיב טעם" שלו ב"כלבוטק". ביקשתי מגינת להצביע על ידיעות בלעדיות או תחקירים בולטים בתקופת כהונתו. בתשובה מוכיח גינת שאיננו אדם של פרטים קטנים: "...יש מאות ידיעות בלעדיות, גילויים בלעדיים וכמובן תחקירים בלעדיים". בעלי העיתונים בטוחים שימי העיתונות הכתובה קצרים. הם מתבוננים בגווייה לעתיד ואומרים: בואו נחתוך תוכן פה, נוסיף צבע שם, נארוז באריזה יפה – ממילא אף אחד לא ישים לב. עיתון, הם אומרים, לא זקוק היום לעריכה אלא לשיווק. ואם שיווק, למה שלא ניקח את המשווק הטוב מכולם? אין איש שיווק טוב מגינת. מעטים אנשי התקשורת שהצליחו, כמו גינת, לשווק את עצמם וליצור זהות חזקה כל־כך בינו לבין המוצרים שהם משווקים. ככה זה בטלוויזיה: המגיש מזוהה עם התוכן יותר ממי שיצר אותו. אבל לא רק שם. כשערך את "העולם הזה", הופיע פרצופו של גינת על שלטי חוצות מתל־אביב עד צומת גהה. כעורך "ידיעות אחרונות" הוא קורא את הכותרות ברדיו, כשהתעסק בדיאטה היה הוא הדוגמן. ו"כלבוטק"? "כלבוטק" הוא גינת. גם היום, למרות שאת "כלבוטק" עורך בפועל גולן יוכפז והוא עצמו, לדבריו, מקדיש לתוכנית רק שלוש שעות עבודה ואת סופי־השבוע שלו. גינת טיפח בהתמדה וכישרון את דמות האאוטסיידר הטלוויזיוני. הוא לא נחמד כמו גדי סוקניק ולא ממלכתי כחיים יבין. הוא שמן והוא כועס. הוא מרעים בקולו והוא נוקב במבטו. עשרות גולשים התפעלו עם המינוי באינטרנט: לעיתון של המדינה, הם כתבו, הגיע לוחם אמיץ, פייטר קשוח. סוף־סוף מישהו שיילחם בממסד. גינת איננו אנטי־ממסדי; גינת הוא הממסד, הממסד החדש. הממסד השתנה וגולשי האינטרנט היו עסוקים מכדי להבחין בכך. עבר זמנם של הברנשים החיוורים בחולצות הלבנות והמכנסיים האפורים. אף קורא לא הכיר אותם. מי שמע על דב יודקובסקי? הגיע תורם של הקוּלים, אשפי שיווק שיודעים להתלבש נכון. את גינת אי־אפשר לפספס ברחוב: "...בלוּק שהוא על סף הקאובוי חושף גינת את סודות הסטיילינג של האנשים הגדולים", מתאר אלעד וייסמן באתר של ערוץ הבידור את הופעתו של גינת באירוע התרמה, "קודם כל מתחילים בנעליים מגביהות, ככה מרוויחים עוד כמה סנטימטר... הגינס ההדוק שמונח מעל הופך את כל פלג הגוף התחתון לארוך יותר ורזה יותר. בשביל לבודד את החזה ואת הבטן בחר גינת בזקט דמוי אפודה... בצורה כזאת הזרועות, החזה והבטן מודגשים לחוד... הסיגרטה ביד", מסכם הכותב, "מוסיפה שרמנטיות והופכת את העורך החדש של ידיעות לעיתונאי חוקר וסטייליסט מדופלם". למו"ל "ידיעות אחרונות" ובעליו, ארנון מוזס, קל יותר להתרועע עם סטייליסט מדופלם מאשר עם פובליציסט יהיר. המו"ל הזהיר והחשדן מעדיף לצדו חברים שיודעים לדבר על עסקים ולא על שירה, וגינת לא מדבר על שירה. הוא איננו סתם חבר לשיחות בבתי־קפה אלא האיש שמחזיק בכיסו את הנוסחה הסודית לפיצוח הרייטינג המדשדש של העיתון. חדריהם של המו"ל והעורך הראשי בקומה השנייה של הבניין סמוכים זה לזה. דלתו של מוזס נעולה למחצה וזו של גינת פתוחה תמיד. גינת לא הביא את הטאץ האישי שלו למשרד. הוא יושב עדיין מתחת לתבליט ישן של מפת ארץ ישראל, ששימש בהצלחה את העורך שקדם לו. מדי פעם מגיח מוזס ממשרדו ונכנס לחדרו של העורך הראשי. הוא נוטה להתעלם מאורחיו של העורך והם, מצדם, לא מפריעים לו להתייצב ליד כתפו של מארחם ולפשפש קצת בניירות שעל השולחן. לך תדע מה זוממים שם. מוזס הוא אדם קצר־רוח וחסכן במלים. הוא לא מעודד תקשורת ואף אחד לא מכיר את כתובת האימייל שלו, אם יש לו בכלל. הוא גם קמצן ידוע בכל הנוגע למחמאות ומתעלם ממעמדו של גינת כטאלנט הרגיל בתשבחות והתחנפויות. מדי פעם הוא נהנה להסתלבט עליו קצת. "ייקח לו עוד הרבה זמן ללמוד איך עובד עיתון", אמר יותר מפעם אחת לעובדים שהתלוננו בפניו על נוהלי עבודה שקבע גינת. מוזס עצמו מקפיד לשמור על עמימות מוחלטת באשר להייררכיה המערכתית. הוא עצמו לא מרבה להסתובב במסדרונות והוראות נשלחות ממשרדו באמצעות עורכיו כשהן נקיות מטביעות אצבעותיו. גינת השתלב היטב בעולמו הקונספירטיבי של המו"ל, ומקפיד לנהל את התקשורת הפנימית במערכת באמצעות פתקים צהובים ושיחות טלפוניות. אחרי פרישת ורדי, השתעשע מוזס ברעיון להיות גם העורך הראשי. שבועיים בראשות ישיבת המערכת הספיקו לו. הוא השתעמם והחליט שאין לו עניין בעבודה יומיומית אלא בשליטה באמצעות העורכים. עיתונאים במערכת העריכו תחילה שתאוותו המפורסמת של גינת לחיים הטובים תגזול את רוב זמנו. הם התבדו. בשבועות הראשונים למינוי עדיין לא הגדיר העורך הראשי את הטריטוריה שלו: הוא נהג לשבת בפינת הישיבה על כורסאות הסקאי בצבע חציל עמום, לשאוג בנייד שלו ולהציג מגפיים שכמותן לא נראו מעולם בבית "ידיעות אחרונות" לנוי ולהידור. עכשיו הוא שוהה במערכת שעות ארוכות. חריצותו של גולן יוכפז מאפשרת לו לפתוח את יומו בישיבת הבוקר באחת־עשרה וחצי ולכבות את האור במשרדו בסביבות חצות. עורכים מספרים על נטייתו להירתע מדקויות. גם שפתו, לדבריהם, לא מצטיינת בניואנסים: כתבה בעייתית היא "חרא כתבה", וטובה ממנה היא "אחלה כתבה". הוא מבקש להיות בשליטה ומשתדל לעבור על כתבות רבות ככל האפשר. בינו לבין עולם המחשב שוררת כרגע עוינות־מה, ולכן מונחת תמיד על שולחנו ערימה יפה של כתבות מודפסות. מדי מוצאי שבת מקבל גינת את רשימת הכתבות של "7 ימים". ורדי התייחס ל"7 ימים" כתייר בארץ אחרת. בגלל יחסיה הטובים של העורכת, רותי יובל, עם המו"ל הוא נמנע מעימותים והניח לה לנהל את המוסף על־פי דרכה. גינת, בעידוד המו"ל, הודיע שתמו ימי המגזין כטריטוריה נפרדת. המו"ל הוא זה שפסל עד עכשיו כתבות ב"7 ימים": כתבה על עשר שנים לסגירת "חדשות" וראיון עם מי שהיה עורך "הארץ" חנוך מרמרי לקראת צאת ספרו. לפני כחודשיים פיטר גינת את ניר בכר, העורך שהחליף את יובל, בשל החלטתו של בכר לפרסם תחקיר על התנהלותו של אלי לנדאו כיו"ר חברת החשמל. בכר, מצדו, הגיש כתב־תביעה ובו האשים את גינת ומוזס בנסיונות למנוע פרסום תחקירים בשל מניעים לא עיתונאיים. ב"7 ימים", שם פורסמו מיטב התחקירים של "ידיעות אחרונות", הפנימו את הלקח. כדרכם של מצליחנים, גם גינת רואה בהצלחתו האחרונה מפתח לבאה אחריה. "כלבוטק", מבחינתו, הוא מודל ראוי לחיקוי וללימוד. בפגישה עם עובדי "7 ימים", למשל, הבטיח לצייד את הכותבים בציוד משוכלל לצילום והקלטה (ציוד כזה, ככל הידוע לי, עדיין לא הגיע). הטלוויזיה היא עדיין בבת עינו; יחסו אליה מורכב. את העובדים המתלוננים בפניו על שכרם הנמוך הוא מרגיע. גם אני, הוא אומר, הפסדתי המון כסף במעבר ל"ידיעות אחרונות". עם זאת, תישמר בלבו לעולם פינה חמה לערוץ השני. על־ידי עובדים בעיתון הוא נתפס, למעשה, כרפרנט של "רשת" ב"ידיעות אחרונות". גינת הוא הכוכב הגדול של "רשת", היחסים בין "רשת" למוזס לא ברורים. ייתכן שהמו"ל הרוויח כסף רב כתוצאה מהצלחתה במכרז. לפני המכרז אסר מוזס לדווח על הגופים המשתתפים בו. לאחר כניסתו לתפקיד, אסר גם העורך הראשי על איזכור תוכניות טלוויזיה של הערוץ השני בכותרות המשנה של העיתון. למרות האיסור, הופיעה באחד מימי השישי ידיעה גדולה בעמוד הראשון שדיווחה על תוכניתו החדשה של דודו טופז. איך זה קרה? נשאל גינת. בתשובה הוא משך בכתפיו: הוא פשוט לא שם לב, הסביר. גינת עצמו שולל כל אפשרות לסיקור מוטה של "רשת" או "כלבוטק". להפך, "כלבוטק", לדבריו, היא "התוכנית המקופחת ביותר". אין שום השפעה, הוא אומר, למעמדו ב"רשת" על המתפרסם בעיתון. כך חושב אמנם העורך הראשי, אבל קשה להאמין שירון טן־ברינק (ואני בטוח שהוא נקי כפיים לחלוטין) שכח מהיכן בא העורך שלו שעה שכתב על אמנון לוי, המתחרה של "כלבוטק" מערוץ 10: "בטח ראיתם שבשומר מסך הצליחו אתמול להעביר תוכנית שלמה בלי חשיפה משמעותית אחת? אה, בסדר, היו הגבינות. חבל שלא הגישו את הקרקרים". רפי גינת הוא מבשרה של העיתונות החדשה. הכללים הישנים, בכללם "אתיקה שמתיקה", נדחקו הצדה. לו היו כללי אתיקה עיתונאיים בנמצא, היה העורך החדש של "ידיעות אחרונות" מתלבט עמוקות מול סעיף 15, למשל: "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי־ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשד לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". אלא שתקנון האתיקה של מועצת העיתונות רלבנטי היום בערך כמו המנון האינטרנציונל הסוציאליסטי. כל־כך הרבה עיתונאים, גינת בכללם, לא מילאו אחר סעיף זה בתקנון, שהוא, כמו מקצוע העיתונות בכלל, איבד את משמעותו. גינת עצמו חושב שאמנם "יש בעייתיות" בעובדה שעיתונאי מפרסם מוצרים מסחריים, אבל ממהר להוסיף ש"אין פירוש הדבר כי אסור לעיתונאי לפרסם שום דבר". הוא עצמו, כותב גינת, חיבר את הטקסטים לכל מסע הפרסום שלו רק לאחר שבדק "אם הוא נכון עובדתית". הכלי היחיד העומד היום להגנת האזרח מפני עיתונות, שבה הגבולות בין דיווח אובייקטיבי לכזה הנתון לשיקול דעתו של העיתונאי עצמו אינם ברורים, הוא בית־המשפט. המוסדות שהקימו העיתונאים כדי למנוע מעורבות שלטונית בעבודתם קרסו. העיתונאים עצמם חלשים ומפוחדים מכדי להילחם על עקרונותיהם. תחרות כמעט לא קיימת: בעלי ההון השתלטו על עוגת התקשורת, חילקו ביניהם את הפרוסות ואין להם עניין להציב עקרונות לפני רווחים. עד להתערבות בית־המשפט, תלויה האתיקה העיתונאית ברצון הטוב של העורכים והמו"לים: בידיהם הכוח לפרסם או למנוע פרסום. השלכות פרסום שלילי על חברה מסחרית עלולות להיות הרסניות, לקעקע מערכות יחסים שהמו"ל כאיש עסקים מקיים עם ידידיו. תמי ודדי בורוביץ מארחים לעתים בביתם את ארנון מוזס, גודי, ורפי גינת. יש להניח שהארוחה לאחר הפרסום על קריסת "קלאבמרקט", השייכת לבורוביץ, היתה עגומה מהרגיל, אבל את מבחן הדיווח בעיתון עבר העורך גינת בהצלחה. הקוראים קיבלו דיווח על "קלאבמרקט" בעיתוי, בהיקף ובאיכות שלא נפלו מאלה של מתחריהם. צריך, עם זאת, לזכור שלא היה מדובר בחשיפה אלא בדיווח שאי־אפשר היה שלא לפרסם. פרשת "טיב טעם" היתה שונה. "כלבוטק" חשפה שם שימוש בבשר עוף מקולקל, ומילאה היטב את תפקידה כתוכנית תחקירים צרכנית. את השאלות שעולות מחשיפה זו יש להפנות למי שמשלם לגינת את משכורתו ב"ידיעות אחרונות". לו אני עורך "ידיעות אחרונות", הייתי ממהר להדפיס את התחקיר במדור הצרכנות שלי בעיתון. מוזס ידע כמובן שהעורך שלו, זה שמעודד פרסום תחקירים צרכניים בעיתונות, הוא גם בעל חברת הפקות שיוזמת פרסום תחקירים כאלה בטלוויזיה. מעניין מה עשוי היה להשפיע על ההחלטה של גינת לפרסם סיפור כזה דווקא בטלוויזיה. חברים, גם של עורכים ראשיים, נבחרים בבחירה חופשית. "אין לי חברים אישיים פוליטיקאים", כותב לי גינת, "אבל יש לי חברים טובים מאוד שעשו חיל בעסקיהם והם עשירים ומוצלחים. האם עלי לפסול חבר מפני שהוא עשיר?". ואני שואל את עצמי: לו קובי טרייביץ מ"טיב טעם" היה מסב איתי באופן קבוע לארוחות שבת, האם הייתי יוזם בעיתון שלי תחקיר על מחדלים בחברה שבבעלותו? ואם מחדל היה מתגלה במטוסי "אל על"? האם הייתי מעכב פרסום תחקירים על מקורבי שרון רק מפני שדובי ויסגלס היה מעורב במינוי שלי לעורך ב"העולם הזה"? האמת? אינני יודע. אינני עורך עיתון, סמי עופר או הבורוביצים לא חברים שלי, ואף פעם לא סעדתי על שולחנם של גודי וסילבן שלום. אני, אם כך, פטור מדיון, ארכאי קצת, על הקשר בין תקשורת, הון ושלטון. ומה עם גינת? "קשרים חברתיים", הוא כותב, "מעולם לא השפיעו על שיקולי המקצועיים". ודאי שלא, אבל הסיפור הוא לא גינת. מי ששינה את הכללים הם בעצם הבעלים. מוזס הפתיע את כולם ומינה שחקן פוטבול לקפטן קבוצת הכדורגל שלו. כבר תשעה חודשים מתרוצץ גינת על המגרש ומסביר לכולם שכללי המשחק השתנו. אבל לא כדאי להגזים בחשיבות תפקידו: הוא רק ממלא הוראות. מו"לים השתלטו, למעשה, על המשחק, הם ביטלו את ההפרדה המסורתית בין החלק המערכתי למסחרי וגייסו עורכים צייתנים ומלאי הבנה לצרכים השיווקיים שלהם. קוראים הפכו ל"לקוחות" ועיתון ל"מוצר". רוצים למכור מוצר? אין מי שיעשה זאת טוב יותר מרפי גינת. יוסי קליין הקים וערך את "כל העיר" ואת "חדשות", וכותב ב"הארץ" גיליון 61, מרץ 2006

בעקבות עוד שחיטה מתוקשרת של מבקר המסעדות של "הארץ", כמה הרהורים ותובנות על מוסד הביקורת העיתונאית בכלל וביקורת האוכל בפרט

כדרכן של ארוחות גורמה, נפתח במתאבן: שגיא כהן, מבקר המסעדות של "הארץ", כתב ביקורת חריפה על ביסטרו חדש בחיפה עוד בתקופת ההרצה שלו. דורשי שלומו של הביסטרו ניסו, לדבריהם, לדחות את פרסום הביקורת, אך פנייתם אל העיתון, סיפר אחד מהם, עודד חצבני, בפייסבוק, לא נענתה. "אמרו לי אתם", קובל חצבני (בעצמו איש יין, שהיה בעבר בעליו של בר יין בתל-אביב), "איזו הגינות מקצועית יש בלכתוב ביקורת כל-כך ארסית על מסעדה ביום השלישי להרצה! ולא, חברים, זו לא מסעדה שלישית של מיליון דולר בתל-אביב, זו מסעדה של צעירים מוכשרים בחיפה, במקום שאין בו אנשי מקצוע והכל בו צריך להתחיל מאפס. אנחנו נגדם בכוונה או משהו? האם לא מגיע להם כמה ימי חסד?". טיעון הנגד העיתונאי ה"יבש" יהיה, בצדק, שאם הדלת פתוחה והסועד נדרש לשלם על הארוחה, זכותו לרוץ לספר לחברה איך היה. הרי ברור שאם הביקורת היתה מחמיאה, העובדה שהמסעדה בהרצה היתה נשכחת. ברור גם כי זכותו של מבקר מקצועי, נטול פניות, לבחור במה ומתי לנעוץ את מזלגו. "גורם בהארץ" הציג לוואלה ברנזה את גרסת העיתון לשקשוקה: "קיבלנו פניות מאותו אדם שהציג עצמו כחבר של הבעלים, אבל מה שהוא ביקש זה שנפטר את שגיא כהן, וזה היה לפני שהביקורת פורסמה". אותו "גורם בהארץ" טען גם ש"אם המסעדה בהרצה, אז למה הם משתפים פעולה עם יחסי-ציבור ומזמינים אליה מבקרים ועיתונאים?... שגיא כהן לא התפלח למקום". הטיעון הזה תקף, אך לא מחליק ברכות בגרון. על-פי היגיון עיתונאי אחר אפשר לומר שקטינים אינם נשפטים כבגירים; ויותר מזה, מותר לשאול מה הטעם לירות על זבוב בתותח. או במלים יותר מנומסות: מדוע להקדיש לביסטרו קטן שזה עתה נפתח בחיפה "כל-כך הרבה מקום"? למבקר מסעדות לא חסרות אפשרויות בחירה, ובוודאי לא חסרים ברחבי הארץ מקומות שמגישים אוכל בינוני עד גרוע. "האדם נשך כלב" של עולם הקולינריה הוא מקום חדש שמתגלה כמצוין, במיוחד אם הוא לא קרוב לצלחת (התל-אביבית). אבל מה להיגיון עיתונאי בקלחת של אמוציות? מפגש של מבקר ומבוקר, לא רק סביב צלחת במסעדה, הוא מפגש טעון. עבור היוצר, בכל תחום שהוא, זהו רגע רגיש, שיא חד-פעמי. המלים ברגע כזה שוקלות אצלו יותר. אבל עבור המבקר, מקצועי ככל שיהיה, זהו עוד יום עבודה. המפגש ביניהם אינו מאוזן. צד אחד השקיע במאמץ גדול את מיטבו, ובאופן טבעי מקווה לקבל מחיאות כפיים. הצד השני, גם כשעושה מלאכתו נאמנה, הוא מעין עובר אורח – חווה, אומר את דברו וממשיך הלאה. המתח מובנה בסיטואציה. לפעמים זה מעורר זעם גדול. מאיר שניצר חווה כזה על בשרו כשדודו טופז הלם בו ושבר את משקפיו בעקבות ביקורת חריפה שכתב על תוכנית הטלוויזיה של טופז ב-1995. "אני לא מרגישה שאני פוגעת", היתממה הדה בושס, מבקרת הטלוויזיה שנודעה ברשעותה, בראיון ל"מעריב" ב-1987. "אני נדהמת בכל פעם מחדש עד כמה אנשים נפגעים, איך הם מגיבים... הביקורת שלי היא תמיד הרבה יותר קשה מאשר הכתיבה שלי... אני הרבה יותר ביקורתית". האם לגיטימי לדרוש ממבקר רגישות אנושית? קשה להשיב על השאלה איזו תכונה היא החשובה ביותר במבקר. המובן מאליו הוא שיהיה בעל ידע נרחב, ניסיון והתמצאות בתחום שהוא מבקר. כדאי שיהיה בעל דעה וטעם. מקורי ומעניין, זה ברור. הגון וחסר פניות, כמובן. וחוץ מכל אלה, שיידע לכתוב. כמה אנשים כאלה יש בכלל? "מה שנותן לאדם את הסמכות לבקר", אמרה בושס, "הוא כשרון שיפוט מסוים וגישה בוחנת. זאת תכונה שבלעדיה אינך יכולה לעמוד בביקורת, אבל נכון, אין היא מסייעת להתחבב על אנשים". כשהצייר רפי לביא כתב ביקורת אמנות בעיתון "העיר" בשנות ה-80, איש לא חלק על מומחיותו, על גישתו הבוחנת ועל כושר השיפוט שלו, אבל היו שראו בכך ניגוד אינטרסים, והאשימו אותו, גם אם לא בפניו או בחייו, בניצול התפקיד להעצמת השפעתו הגדולה בלאו הכי. אך גם אם בתחילת דרכו המקצועית מבקר הוא אאוטסיידר, כעבור זמן הוא נעשה חלק מן המעגל שעליו הוא כותב, במיוחד בברנזות הצפופות של התרבות הישראלית. העדפותיו נעשות מוכרות, ומי שחשים עצמם נפגעים ממנו יטילו ספק במניעיו ויחפשו פגמים בעבודתו. שגיא כהן עצמו כתב, במאי 2012, כתבה על קרייג קלייבורן, "האבא של ביקורת המסעדות", במלאות 50 שנה לטור החלוצי. "קלייבורן", כותב כהן, "קבע כללים מחמירים לעבודת המבקר. רובם נשמרים עד היום. המבקר פועל בנפרד מהמחלקה המסחרית. הוא מופיע במסעדה ללא הודעה מוקדמת, תוך מאמץ לשמור על אנונימיות, והעיתון הוא שמשלם בעבור הארוחה". העיתונים, אני מניחה, עדיין משלמים על ארוחות המבקרים, ויש לקוות שהם אכן פועלים במנותק מהמחלקה המסחרית של העיתון. אבל אנונימיות? פרצופו של כהן מוכר לכל מהופעותיו כפרשן כדורגל בערוץ הספורט, וכשהוא נכנס למסעדה יודעים שהגיע המבקר. זו אינה סיטואציה נוחה למילוי התפקיד, אבל צריך להיות ממש ציני כדי לכתוב (בביקורת על אותו ביסטרו בחיפה): "שני אנשים התיישבו לידנו, ואחרי שביררו בחטטנות אגרסיבית מי אני, התפעלו מחומוס משודרג בכזו קומוניקטיביות קולנית שלרגע חשדתי שהם מקורבים להפקה. החשד התפוגג כשאחד מהצמד התנדב לספר שהשף הוא לא סתם שף: הוא אמן. שחר הוא צייר מחונן, סיבר את אוזננו. רב-תחומי, יענו. החשד פג כליל כשלפני שהלכנו הצמד קרא, עכשיו אתם נוסעים לתל-אביב לספר איזה אוכל טוב יש בחיפה?". אם כהן – "רב-תחומי, יענו" בעצמו – היה מאמץ את הכלל של מורו ורבו קלייבורן ומתאמץ קצת יותר, הוא יכול היה לשמור על אנונימיות. איך? הוא לא היה חותם על טור הביקורת בשמו. יש לזה היסטוריה בעיתונות העברית. מנחם תלמי חתם מאו"ל (מנחם אוהב לאכול), רנה מוקדי חתם ר.איסטניס, עמוס קינן חתם לוקולוס ורון מיברג חתם סוקס (גרבים – שזה מיברג, רק מהסוף להתחלה). אלא שהיום התקשורת מעדיפה דווקא טאלנטים, פרצופים מוכרים. אפילו בעלון השבת "מצב הרוח" גייסו לתפקיד מבקר המסעדות (הכשרות כמובן) את הח"כ לשעבר שאול יהלום. שאליו עוד נגיע. אבל אולי זו הכללה גורפת מדי. כשמבקר המסעדות הוותיק של "טיים אאוט", יובל גוב הרגיל, עזב את תפקידו בקיץ האחרון, החליטה מערכת המגזין לחפש את מחליפו דווקא בקרב קוראי העיתון. המבקר, הגדירו תנאי הקבלה, צריך להיות בעל "ידע נרחב ומעמיק והיכרות עם הסצינה הקולינרית בתל-אביב, יכולת כתיבה פנומנלית וקיבה מפלדה". לא קשה להבין מדוע נדרשת למבקר מסעדות "קיבה מפלדה", ולמרות זאת עשרות רבות פנו בתקווה לזכות במשרה. קלייבורן, שכהגדרתו של כהן "לא לימד את אמריקה לאכול, אלא לכתוב על אוכל ולקרוא על אוכל", קבע כלל נוסף לתפקיד: "לפני פרסום הביקורת, על המבקר לסעוד במסעדה פעמיים או שלוש". "היום", מודה כהן, "הכלל הזה שוב איננו נשמר באותה קפדנות". הנמקתו לכך מעט מפותלת: "ההנחה היא שדווקא מפני שמבקר המסעדות פועל כשאר המבקרים, הוא צריך לבקר במסעדה רק פעם אחת. אחרי ככלות הכל, מבקרי מוזיקה לא הולכים לשמוע שלוש פעמים אותו קונצרט מחשש שאולי למנצח כאבה הבטן". וההנחה שלי היא שכהן עושה לעצמו הנחה. הסיבה שמבקרים לא אוכלים היום פעמיים-שלוש במסעדה לפני שהם כותבים היא שאין מי שיממן את זה. ואם כהן תופס את תפקידו ככזה של מבקר מוזיקה, המאזין לקונצרט בביצוע חד-פעמי, ראוי שינהג כמוהו: יגביל את קביעותיו לביצוע המסוים של הטבח ויימנע מהכללות על-זמניות גורפות. תפקידו של המבקר ויחסיו עם מבוקריו מסתבכים עוד יותר אם לוקחים בחשבון שמוסד הביקורת אינו מתקיים רק מטעמים תרבותיים. בקצה של כל טקסט ביקורתי ממתין לגורלו המסחרי "מוצר" המוצע למכירה. כך שהדיון הביקורתי אינו רק דיון תרבותי, אלא גם דיון "צרכני", והבעבוע גובר כשלסיר נכנס הבשר – כסף. היוצרים ו"אמרגניהם", שהשקיעו את מיטב כשרונם וכספם, רוצים למכור מה שיותר (ספרים, תקליטים, ציורים, כרטיסי קולנוע, כרטיסי תיאטרון, מנות), ובעסקים כמו בעסקים – אם צריך, מכופפים ידיים. מפיצי הסרטים בישראל, לדוגמה, חדלו ב-2006 להזמין מבקרי קולנוע להקרנות מוקדמות שהם עורכים, כדי למנוע התייחסות ביקורתית לסרטי קולנוע בסוף-השבוע הראשון ליציאתם. נסיונם צלח זמנית כשהמו"לים של העיתונים הסכימו לכך בשתיקה. "עמודי הקולנוע", כתב אז ישי קיצלס, "נמצאים בדרך הבטוחה להפוך לעמודי תוכן שיווקי, לעמודים נטולי ערך תרבותי שכל ייעודם לקדם מוצר". ניסיון דומה ב-1985, הוא מספר, לא צלח. אז העיתונים עדיין לא סבלו מירידה בכוחם והיו החזקים בזירה. שגיא כהן עצמו נתקל בהתחשבנות כוחנית (אם כי די משעשעת) כשהשף יונתן רושפלד סירב להגיש לו אוכל, בינואר 2011, ביבנה-מונטיפיורי, ביסטרו שלו, שמאז כבר נסגר. כהן תיאר לקוראיו את השתלשלות המפגש בלי לקמץ בעלבונות: "כשהמתנו לשולחן ניגשה אלי המארחת ואמרה: יונתן רוצה להחליף איתך כמה מלים בחוץ. יצאתי החוצה, ושם חיכה לי רושפלד, סיגר עבה מעלה עשן בידו האחת וכוס משקה בשנייה. קבלת פנים של דון במאפיה... יש לנו חשבון קטן, הוא פתח... חשבון?, תהיתי. כן, הוא המשיך בטון עולה ויורד של מורה בבית-ספר יסודי, הביקורת הנקמנית שכתבת על הרברט סמואל... בהרברט סמואל, הזכרתי לו, קיבלת פריבילגיה שמעט שפים מקבלים. הביקור הראשון היה כל-כך מוזר, שבאתי לביקור שני, כי לא האמנתי שמסעדה שלך יכולה להיות כל-כך מאכזבת". אם כך, אגב, ובניגוד לקביעתו הקודמת, כהן כן הולך לפעמים יותר מפעם אחת למסעדה לפני שהוא כותב עליה. בכל אופן, כהן ממשיך לספר בפרוטרוט על חילופי המיצים ביניהם עד שרושפלד "איבד את העשתונות (ואמר): אני מבקש ממך לא לאכול כאן היום, אני לא רוצה שתכתוב עלי...". בסופו של דבר הוגש לכהן אוכל, והוא אפילו די נהנה ממנו, אך למרות זאת לא הצליח לגלות רגישות לעלבונו של המבוקר שנחשף בפניו באותו ערב, ולא ויתר על עוד סיבוב של הסכין: "זה קצת עלוב לעשות תרגיל כזה דווקא למי שבא מעיתונות הספורט", כתב, "בעיתונות הספורט יצירת מריבה פיקטיבית היא הרי התרגיל הכי עתיק בספר. ככה, כשאתה כותב ביקורת על מי שכביכול רב איתך, הוא תמיד יכול להגיד: ברור, הכל נקמה. ואם אתה כותב טובות, אדרבא, אתם מבינים כמה אני ענק, שלמרות הריב הוא הוציא אותי גדול?". הגינות היא בדרך כלל תבלין טוב לעסקים, אך בסביבות רוויות אינטרסים קשה למצוא צדיקים גמורים. מה גם שהרשת, שאינה כפופה לכללי אתיקה עיתונאיים, מספקת קרקע נוחה להטיות שנויות במחלוקת, שלא לומר מפוקפקות. הבלוגר דודי כליפא הצליח למנף את הצלחת הבלוג שלו "בייגלה" לכדי עסק עם מועדון בן אלפי חברים חובבי אוכל. הוא זכה לתשומת לב ציבורית ב-2011, כשמסעדנים ידועים (רפי כהן, חיים כהן, יריב מלילי, בינו גבסו) יצאו נגד דרכי פעולתו. "לא ייתכן שאתר שמנסה להצטייר כאתר חברתי למטרות כיף ולא למטרות רווח", אמר רפי כהן בראיון, "יטריד מסעדנים, ילחץ עליהם לשיתוף פעולה עסקי, וכשאתה מסרב, יתקיף אותך ויכתוב עליך ביקורות רעות". כליפא הכחיש והבטיח כי "אתר בייגלה יפריך את אשר עלה בכתבה, טענה אחר טענה, במקום ובזמן אשר יבחר לנכון". בתרבות צרכנית כשלנו, הביקורת נתפסת גם כמכשיר לקידום מכירות (ציטוטים נבחרים וערוכים מדברי המבקרים מופיעים, כידוע, דרך קבע במודעות מסחריות). עם החשדנות שטיפח הציבור, לא מפתיע שיש כאלה המשוכנעים שביקורת טובה כוללת העברת מזומנים או טובות הנאה מיד ליד. רושפלד פתח מאז התקרית ברחוב יבנה עוד מסעדות וכהן כבר כתב על אחת מהן ביקורת טובה מאוד. אך לנוכח ההיסטוריה ביניהם, לא קל להשתחרר מההרגשה שערימת התשבחות של 2014 עשויה להיות גם נסיון התפייסות עם רושפלד, שבינתיים מונה לשופט בתוכנית הטלוויזיה עתירת הרייטינג "מאסטר שף" והפך לסלב (אולי אפילו יותר מוכר מכהן). מי אפסיים? כן. זו בצה עכורה, רוחשת יצרים, חשבונות אישיים, נקמות ורכילות. לא רק בתחום המזון, כמובן. הדה בושס הוציאה בזמנה ספר פרוזה, "ההר השלישי", סיפורים קצרים מילדותה בגדרה. "יהושע קנז ערך אותם בשבילה והם לא היו רעים בכלל", נזכר בני ציפר בכתבה שפורסמה עם פטירתה של בושס ב-2012. "אך מכיוון שהיתה כל-כך מרושעת כלפי אחרים, גם אותה קטלו בצורה קשה". בושס נחשבה למרושעת, אך את לפיד החריפות נושא עד היום, 50 שנה ויותר אחרי שכתב, ד"ר חיים גמזו. "ביקורתו הקצרה המפורסמת של ד"ר גמזו... התפרסמה בהארץ ב-4 במרץ 1964", כתב מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ. "תחת הלוגו אמש בתיאטרון, צוין שהביקורת מתייחסת להצגה סמי ימות בשש בתיאטרון העונות. הטקסט כולו היה: לגבי דידי היה יכול למות בחמש". חוה אלברשטיין אמרה לי פעם בראיון סביב צאת אלבומה "מהגרים" – הראשון שבו כתבה בעצמה את מלות השירים ולא זכה אז לאהבה כקודמיו – משפט שלא יוצא לי מהראש, הגם שחלפו מאז יותר מ-25 שנה. "אני מעדיפה ביקורות רעות", אמרה אלברשטיין בהומור החמוץ-חריף שלה, "כותבים אותן הרבה יותר טוב". והקוראים אוהבים את זה. "אתה טוב כשאתה רע, ולהפך", כתב גולש בתגובה לביקורת של כהן על הביסטרו החיפאי. "תמשיך ללכת למסעדות גרועות". ואחר הוסיף: "עורך יקר, אני לא יודע כמה אתם משלמים לשגיא כהן. בטח לא מספיק. יש כאן פנינים שאפשר להכניס ישירות לקלסיקה של הפובליציסטיקה העברית". העובדה שמושאי ה"פנינים" האלה אוכלים את הלב לא מזיזה לקוראים. הם חוגגים. גם מבחינה עיתונאית, יש להודות, עדיף טקסט עוקצני אך כתוב היטב על פני טקסט אינפורמטיבי יבש כקש. הנה כך כותב שאול יהלום בביקורת על מסעדה בהרצליה, במדורו "תרבחו ותסעדו": "הבשרים מגיעים מארגנטינה או מאורוגוואי, ויש חברה בנתניה בשם הוד-מעדן שכובשת ומעשנת אותם... לבשרים צמודים רטבים. כמה מהם (מיונז עם חזרת, מיונז, חרדל) מיובאים, והשאר (אלף האיים, בר-בי-קיו) מתוצרת הארץ. אנו ממליצים על החזרת במיונז, מיוחדת מאוד וטעימה משהו-משהו". משהו-משהו. גם כהן נדרש לבשר ברוטב. "מתוך התפריט המצומצם", הוא כותב בביקורת על הביסטרו החיפאי, "בחרנו ברוסטביף חיפאי לזכר מלקולם. אתר ההנצחה הגיע עם ארבעה מיני חריף, כולל חזרת כל-כך חריפה שצריך להצמיד לה אזהרת משתמש". וכך יש לעשות גם לביקורת שלו. הפוסל במומו פוסל, כמו שאומרים. מינון הוא עניין מהותי בבישול כמו בביקורת. ולא רק במקרה של חזרת. גם עודף סוכר יכול להרוג מנה. בעקבות סערת הביסטרו החיפאי, ותוך שהוא מפקפק במומחיותו הקולינרית של כהן, כתב הבלוגר גוני זילבר, בעצמו בעל טור ב"גלריה" של "הארץ": "בטורים של שגיא כהן האיזון והמידתיות נזנחים לטובת פייסבוקיזציה של הביקורת: הכל או מעולה ומהמםםםם או זוועה וראוי ללינץ". הגולש קובי כהן איבחן, בתגובה, סיבה אפשרית לנצחונה של ההשתלחות: "הבעיה היא שהשנינות המושחזת, בעיקר כשהיא ארסית, ובעיקר כשהיא יוצרת גלי הדף כמו הביקורת הזו של שגיא כהן, מייצרת טראפיק לאתר של הארץ. ואני בטוח שבימים טרופים אלה, המלה טראפיק היא הגביע הקדוש של הארץ ושל אלוף בן". והגולש תום וינצנזו אטקינס מסכם: "הניסיון שלי עם ביקורות של שגיא כהן הוא דל – בדיוק מסעדה אחת. הוא אמר עליה דברים טובים, אבל בפועל הגישה לי דג שהיה כל-כך מלא בתבלין גריל שהוא הרגיש כמו פרגית". אז גם עם תבלין גריל כדאי להקפיד במינונים. ככל הידוע לי, עדיין לא נמצאה הנוסחה שמפצחת את הקשר בין יחסה של הביקורת לתגובת הקהל. מבקרים יכולים לשבח סרט מסוים, והקהל רץ בהמוניו לסרט אחר. בשנים האחרונות אני נוהגת לשאול סטודנטים לתקשורת כיצד הם בוחרים באיזה סרט לצפות. "דירוג הגולשים" היא התשובה הנפוצה. איש מהם לא נוקב בשמו של מבקר מוכר שטעמו ונימוקיו שלחו אותו לבית-הקולנוע או לאתר ההורדות. הסטודנטים הם אמנם לא מדגם מייצג, אבל זה בטח אומר משהו. באתר "רסט", אחד מאתרי ה"דפי זהב" של עולם המסעדות, מתפרסמות, בין השאר, תגובות גולשים שאכלו, נהנו או התאכזבו ממסעדה מסוימת. כשמישהו מחפש באתר מסעדה כדי להזמין בה מקום, נניח, הוא נחשף לביקורות שכתבו גולשים שאינו מכיר, ולא למה שכתב מתישהו מבקר מקצועי מזוהה. את הביקורות הטובות של המבקרים אפשר אולי למצוא באתרי המסעדות, או ממוסגרות על קירותיהן, אך הביקורות הרעות נבלעות ברשת. לך תחפש אותן אחת-אחת כשאתה רעב. כך יוצא שביקורות הגולשים ודירוגיהם זמינים לקהל הרחב יותר מאשר הביקורות של המבקרים המוסמכים. טים ונינה זאגאט האמריקאים עשו מזה מיליונים עוד לפני שהאינטרנט הגיע לכל בית. בני הזוג פיתחו כבר ב-1979 שאלון סועדים אינפורמטיבי-התרשמותי, תחילה רק בקרב חבריהם בניו-יורק, ועם הזמן התרחבו והחלו לפרסם מדריכי מסעדות פופולריים, המבוססים על חוות דעת שנשלחו אליהם מעוד ועוד סועדים ומעוד ועוד ערים. היום, עם אתר ואפליקציה סלולרית, הם מציעים סקירות, חדשות וטרנדים בתחום הבילוי והאכילה מחוץ לבית בלמעלה מ-40 ערים בארה"ב, קנדה ואירופה. אך ההפצה הקלה של "טעם הקהל" ברשת אינה הגורם היחיד שפוגע במעמדו וביוקרתו של מוסד הביקורת העיתונאי. לבה של ביקורת מקצועית, בכל תחום, הוא ההנמקה. איכותו של מבקר ניכרת בהסברים, בהקשרים, בפרשנות ובנימוקים שלו. המדוע חשוב אצלו לא פחות, ואולי אפילו יותר, מהשורה התחתונה. "ביקורת היא דבר חשוב וחיוני מאוד", אומר השף ישראל אהרוני, "יש לה תפקיד חשוב בהתפתחות של קולינריה... מי שכותב שהאוכל היה חרא – זה לא ראוי בעיני בשום קנה-מידה. עדיף לכתוב האוכל היה ממש גרוע ולא טעים, ולנמק. אני רוצה להבין למה, שיגידו לי שהרוטב היה חמוץ באופן מעורר חשד, אני יכול להבין מה היתה התקלה". אבל בעידן הטיקבוק, הסימוס והציוץ, אין זמן ל"חפירות" כאלה. מה גם שחוכמת ההמונים אינה רוחשת כבוד מיוחד לדעתם של בעלי אחוזות היסטוריות. ידע מוערך פחות מהצלחה. הצרכן העכשווי, קצר הרוח, תובע פסק דין מיידי וחד-משמעי: טוב או רע. כן או לא. תוכניות הריאליטי ותחרויות הזמר והבישול הפופולריות מרגילות את הצופים והמשתתפים בהן לכך שביקורת היא גזר דין, בדרך כלל ללא שלב הנימוקים לעונש (או לפרס). אהבתי/לא אהבתי, זה מה שקובע. תנאי הקבלה למשרת המבקר העממי זמינים לכל: סלולרי ואצבע יספיקו. "ברגע שהכל טעם אישי, אין תוקף לביקורת", טוען ומדייק מבקר הספרות אריק גלסנר (שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על ביקורת הספרות העיתונאית בישראל). מצד שני, הרשת הדמוקרטית נושאת בכנפיה גם הזדמנות לשינוי יחסי הכוח המסורתיים בין מבקרים למבוקרים. לא רק מפני שהיא מאפשרת לקולות רבים להישמע והמבקר העיתונאי כבר אינו הקול היחיד בזירה הציבורית – אלא גם מפני שיוצרים/מבוקרים, שבעבר נאלצו להיחנק עם עלבונם בשקט, או מקסימום לשלוח מכתב חמצמץ למערכת העיתון, יכולים היום להגיב בפומבי. גל אוחובסקי, למשל, החובש את שני הכובעים – מבקר (מוזיקה) ומבוקר (קולנוע) – העז פעם אחת להקדים תרופה למכה: "עם השנים, כשעברתי צד והפכתי להיות גם מבוקר", הוא כתב, "הבנתי שהתגובה היא נשק יום הדין שלי. עשור אחר-כך גם החלטתי להשתמש בו. זה היה כשהתחלתי ליצור סרטים ביחד עם איתן (פוקס, בן זוגו). גיליתי שמבקר הקולנוע של הארץ מפרסם בקביעות ביקורות לא מחמיאות על סרטינו, ויותר מזה מטיל ספק ביושר שלנו, ומאשים אותנו שאנחנו מין שמאלנים מזויפים... לכן לפני יציאת הסרט הבועה פירסמתי קטע ובו כאילו ניחשתי מראש את הביקורת של אורי קליין על הסרט. "בבצה הקטנה שלנו, הקטע הזה עורר הרבה הדים. קליין כמובן נעלב ולא האמין שזה קורה לו. כדי להראות לי מי כאן המלך, הוא פירסם ביקורת חריפה פי כמה ממה שדימיינתי, ואפשר להגיד שהוא ממש קילל אותנו. הבעיה היא שזה לא מאוד הזיז לי. המשחק הזה שבו אתה תוקף מראש מבקר שמענה אותך בקביעות נורא משחרר את היוצר מהמתח של מה יכתוב אותו מבקר. אני מודה שלמרות הביקורת האיומה שלו, שאולי גרמה לאנשים מסוימים לא ללכת לקולנוע, אני נהניתי". ובעולם שבו עיתון הוא מוצר צריכה, יש גם כאלה שלא מתביישים לנסות לנצל את כוחם כלקוחות לא מרוצים. הבמאי רשף לוי, למשל, מאוד לא אהב את מה שכתב אותו אורי קליין על סרטו "לצוד פילים". "הביקורת שלו היתה מופת של שחיטה מלאה", כתב לוי בדף הפייסבוק שלו. "שום דבר לא טוב, הכל גרוע. חוץ מהמלצה להתאבד היה שם הכל". בתו בת העשר בכתה, הוא מגלה, ואשתו היתה יותר מעשית וביטלה את המנוי ל"הארץ". "בשכונה שלי", הוא נימק, "כשבריון היה יורק עליך, אתה לא היית ממשיך לממן לו את המשכורת". כשהגיע הטלפון מעורך "הארץ" אלוף בן, ששאל אותו, הוא מספר, מה יגרום לו לחדש את המנוי, השיב לוי: "זה מאוד פשוט, אמרתי, ביום שהאיש שלך יפסיק לכתוב ביקורות על סרטים ישראליים, אני אחזיר את העיתון שלכם הביתה". הפוסט המתחשבן זכה ל-2,122 לייקים ול-277 שיתופים. מספרים לא מבוטלים. גם עודד חצבני, שיצא להגנתו של הביסטרו בחיפה, תובע את ראשו של המבקר. "לא אשקוט", הוא כותב, "עד שעיתון הארץ יפרסם התנצלות על כתיבת ביקורת במועד שאין בו שום מקצועיות, על סמך ביקור אחד, על ביקורת שנכתבה מתוך רשעות ואגו נפוח, ואם אצליח ביום מן הימים להביא להחלפתו של שגיא כהן, דיינו". שניהם, כמובן, אינם תובעים את עלבונם האישי. לוי דואג לקולנוע הישראלי, חצבני לענף המסעדות: "מי שלא רוצה להישאר כאן רק עם מסעדות מיליון דולר תקציב, כדאי שיתחיל להגיד משהו. שגיא כהן הוא משעשע, הקהל אוהב ציניות וארס ולכן יש לו חשיפה אדירה, אבל הפגיעה שלו בענף עצומה". בכך, אגב, אפשר להטיל ספק. גלי הסערות האלה מכים בעיקר בתחומי הבצה ובקרב הנוגעים הישירים בדבר. דומה שאפילו עורך "הארץ" אינו מייחס לדעת המבקר כוח מכריע. רשף לוי מספר שבאותה שיחת טלפון שאל אותו בן, "למה למישהו שעשה סרט שהקהל נוהר אליו, שמצליח בקופות, שהיו לו מלא ביקורות טובות בכל מיני מקומות אחרים, אכפת מדעתו של מישהו אחד?". חייו של מבקר אינם קלים. בכל תחום מתחומי התרבות יש היום שפע בלתי נתפס של תוצרים, ומהם הוא צריך לבחור את מושאי התייחסותו. ברור שלא כולם זוכים. מלים חריפות יכולות להכאיב? התעלמות מכאיבה, כנראה, עוד יותר. לשחקנית-סופרת-ציירת נולי עומר היא גרמה לעזוב את הארץ. "מה שאני מקלידה כאן שחור על גבי לבן", כתבה עומר בדף הפייסבוק שלה ב-31 באוגוסט 2013, "זה שחמש עשרה שנה לא נכתבה על עשייתי האמנותית ולו מלה אחת... העשייה האמנותית שלי חווה התעלמות גורפת מצד מבקרי התרבות ואנשי התקשורת... זו הסיבה שעלי לעזוב... כל השנים לא דיברתי על זה עם נפש חיה, כולל עם עצמי, גם כי לא רציתי להיכנס לרחמויינעס עצמיים, לקורבנות דוחה ול-לה מרמור. לא, אמרתי לעצמי, אני ממשיכה ליצור ויהי מה, לא צריכה את האישורים שלהם! רק מה, זה בלתי אפשרי. אי-אפשר ליצור וליצור ולא לקבל כל התייחסות. למעשה התחושה היתה כמו להחזיק את הראש מעל המים, אך בלי חמצן לנשום". אבל פריז אינה לונדון, מתברר, והייאוש לא נעשה בה יותר נוח. בינואר השנה כתבה עומר: "עצה מעשית לאנשי רוח, אמנים, יוצרים ואנשי מעשה משובחים שיצרו והשפיעו על התרבות בישראל – אין כל התעניינות בכם? נשכחתם כאילו לא עשיתם דבר בחייכם? הנה עצה מעשית לקבלת יחסי-ציבור מיידיים, מחבקים, אוהבים, מפרגנים באופן חד-משמעי ובחינם! כל שעליכם לעשות זה למות. אמנם כבּרי-מינן לא תזכו ליהנות מכל תשומת הלב האוהב, אך גם הידיעה הברורה שהנה אוטוטו תזכו באהבת הקהל והתקשורת תעשה את שלה".

כך ממוסס רה"מ בנימין נתניהו את חוק חופש המידע שחוקק על ידיו וזו כבר הזדמנות נהדרת לרכז את שאר פינות הווידאו שצילמנו: כיצד המפלגות מחביאות את הוצאותיהן? משמעת קואליציונית ערימת ניגודי העניינים סביב מתווה הגז מי מטפל בגינון של ראש הממשלה? איפה חברי הכנסת? בלוף הצהרות ההון: תקציב דו שנתי יושבי הספסלים האחוריים: חובשי הכובעים […]

כך ממוסס רה"מ בנימין נתניהו את חוק חופש המידע שחוקק על ידיו כיצד המפלגות מחביאות את הוצאותיהן? משמעת קואליציונית ערימת ניגודי העניינים סביב מתווה הגז מי מטפל בגינון של ראש הממשלה? איפה חברי הכנסת? בלוף הצהרות ההון: תקציב דו שנתי יושבי הספסלים האחוריים: חובשי הכובעים הכפולים: פינות מערוץ הכנסת בנושאי שקיפות ומפת האינטרסים הסמויים: שיחת טד:

יותר מדי נשים וילדות נפגעות מתקיפות והטרדות מיניות מכדי שניתן יהיה להתייחס לכך כאל אוסף טרגדיות בודדות

התיעוד המצולם של תקיפה ואונס אשה ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב זכה לכמה דקות שידור טלוויזיוניות בחדשות ערוץ 10, ואחריהן עבר המגיש, תוך אנחת הזדהות ודקת השהיה מתבקשת, לידיעה החדשותית הבאה. התיעוד המצמרר סיכם שבוע שבו, כדרך שגרה, נרצחה עוד אשה על-ידי בעלה, אבל לרוע מזלן של הנשים שנרצחו ונאנסו, הגבר שפגע בהן היה גבר פשוט, מן השורה, לא ידוען, לא פוליטיקאי וגם לא איש תקשורת. לכן מעשי שחיטתן, תקיפתן ואינוסן של נשים אלו זכו רק לכמה כותרות ולדיון קצרצר יחסית במהדורת החדשות. שהרי תחומי הצבא, הפוליטיקה והכלכלה חשובים הרבה יותר מטרגדיות פרטיות של נשים אחדות, עם כל הצער שבדבר, לא? אז זהו, שלא מדובר בטרגדיות פרטיות. יותר מדי נשים נרצחות על-ידי בעליהן. יותר מדי נשים נאנסות. יותר מדי נשים מותקפות מינית. יותר מדי ילדות ונערות עוברות גילוי עריות ותקיפות מיניות על-ידי קרוביהן. יותר מדי נשים נפגעות מכדי שניתן יהיה להתייחס לתופעה כאוסף של טרגדיות אחדות. מדובר כאן בתופעה מגדרית, שבה מתרחשת פגיעה חמורה וקטלנית במישורים רחבי היקף בבנות מגדר אחד על-ידי בני מגדר אחר. זוהי תופעה חברתית שרווחת ומתרחשת לא רק במהלך הקרבות בסוריה או במדינות עולם שלישי, אלא כאן ועכשיו בישראל הנאורה והמתקדמת של שנת 2013. ובכל זאת, הפשעים היומיומיים שנעשים בנשים זוכים לסיקור תקשורתי מקיף ורחב רק כשמדובר במקרים שבהם הגבר הפוגע הוא גבר מושך רייטינג, כלומר מישהו שאוחז במשרה רמה או ידוען, כמו במקרים של איציק מרדכי, משה קצב או עמנואל רוזן. אי-אפשר בכלל להשוות את שעות השידור (המבורכות) שהוקדשו לעיסוק בפשעיו של כל ידוען כזה בנפרד לסך שעות השידור שהוקדשו למשל לסיקור מקרי הרצח של נשים בשנה האחרונה, או לסיקור מקרי האונס והפגיעה המינית בשנה האחרונה. כילדה שעברה, כמו אחת לשבע ילדות אחרות, אונס בילדותה, וכאשה שככל אשה עברה אינספור הטרדות מיניות בחייה, אני יכולה להעיד, כמו המוני נשים אחרות, שהפגיעות המיניות הינן רצחניות ופוגעות פגיעה אנושה במישורים נרחבים של ההתמודדות היומיומית. אל מול סטטיסטיקות של אחת לאחת שהוטרדה מינית, אחת לשלוש שהותקפה מינית, אחת לחמש שנאנסה ואחת לשבע שעברה אונס בילדות, נראה שהעיתונות הישראלית עדיין לא הבינה עד כמה חיוני להתגייס לטיפול תקשורתי מקיף בתופעות הרצחניות הללו, גם כשלא מעורבים בהן טאלנטים מושכי רייטינג למיניהם.

הפסד נוסף של צרלטון בתביעה מול עסק קטן מעורר תמיהה: מדוע נמנעת חברת התקשורת מהצגת ההסכמים עם בעלי זכויות השידור באירופה?

הפסד נוסף לצרלטון בגזרה המשפטית במאבקה מול בעלי עסקים ששידרו משחקים ללקוחות, ובכך הפרו לכאורה את זכויותיה: תביעתה מול בעל פאב חיפאי נדחתה השבוע רק מפני שהתקשתה – שימו לב – לממן עלות תרגום מאנגלית של הסכם זכויותיה עם אופ"א בסך 8,850 שקל. חברת הטלוויזיה, שמשקיעה סכומים ניכרים כדי לאתר ברחבי הארץ בתי-קפה, מסעדות ועסקים אחרים המשדרים את משחקיה בפני לקוחותיהם בלי ששילמו על כך, ומעסיקה לשם כך משרד עורכי-דין ומשרד חקירות, ביטלה את תביעתה בסך 85 אלף שקל נגד בעל עסק רק משום שהיתה צריכה להוציא פחות מעשרת אלפים שקל להשלמת הפרוצדורה. בדצמבר 2012 תבעה צרלטון מאלי יפרח, הבעלים של אליס-פאב מחיפה, 85 אלף שקל לאחר ששידר בפני לקוחותיו משחקי כדורגל במסגרת יורו 2012. "הפרת הזכויות הביאה להשאת רווחי הנתבע שעה שמשכה לבית-העסק לקוחות רבים, והכל תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות של התובעת ועשיית עושר שלא במשפט על חשבונה", נכתב בכתב התביעה. בכתב ההגנה טענה עו"ד חנה גרופר-שגיא, פרקליטתו של יפרח, כי צרלטון לא צירפה לתביעתה שום מסמך המוכיח כי היא מחזיקה בידיה את זכויות השידור על משחקי היורו. עוד ציינה כי התובעת לא יידעה את בעל העסק, שרכש את המנוי לצרלטון מחברת יס, כי אינו יכול לשדר משחקים בבית-העסק שלו ללא תשלום נוסף. עוד נטען כי כמה מהמשחקים שודרו בערוץ 10, שהצפייה בו פתוחה לכל, ושיפרח כן ניסה לשלם 5,000 שקל, הסכום שנדרשים לשלם בעלי עסקים עבור הקרנת המשחקים, אלא שנציגי צרלטון לא חזרו אליו. לאחר נסיונות פשרה שלא צלחו, דרשה עו"ד גרופר-שגיא כי צרלטון תגיש את ההסכם שלה עם אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית) כשהוא מתורגם לעברית באישור נוטריוני. נציג התובעת סירב לכך בנימוק שהחלטות המועצה לשידורי כבלים ולוויין המאשרות את ערוצי צרלטון היא בבחינת ראיה לזכויותיה. שופטת השלום בחדרה, הדסה אסיף, קבעה כי הסכם שידורים של צרלטון עם אופ"א הוא מסמך רלבנטי והורתה לצרלטון להעביר עותק של ההסכם מתורגם לעברית ובאישור נוטריון. בעקבות כך הפתיעה צרלטון כשהודיעה כי היא מבקשת מבית-המשפט לדחות את תביעתה רק בגלל מחיר התרגום. "עלויות אלה אינן סבירות ביחס לסכום הנתבע במסגרת כתב התביעה שבכותרת", כתב עו"ד דן וסטריך, בא-כוחה של צרלטון, "על כן ומתוך שיקולים כלכליים גרידא מעדיפה המבקשת למשוך את תביעתה ובכך גם לחסוך בזמן שיפוטי יקר ובהוצאות נוספות לצדדים הכרוכות בהמשך ניהול התיק". צרלטון תשלם כעת ליפרח 5,000 שקל הוצאות. לפני כחודשיים נדחתה תביעה דומה של צרלטון נגד בעל בית-קפה בחדרה בגלל אותה סיבה. היא לא הציגה לבית-המשפט מסמך שלפיו היא מחזיקה בהסכם על זכויות הליגה האנגלית. המקרה הנוסף מהימים האחרונים, שבו התחמקה מתרגום הסכם זכויות השידור שלה עם אופ"א, מעלה תמיהות: אם צרלטון משלמת עבור שידור המשחקים ויש לה הסכמים עם בעלי הזכויות באירופה, מדוע היא אינה מציגה בפני בית-המשפט מסמך כה בסיסי? מה יש לה להסתיר? 32986/12/12, בית-משפט השלום בחדרה

הניסיונות להחליש את מערכת המשפט מעוררים סערה גדולה שמאיימת לקרוע את ישראל, ובתוך הוויכוח הסוער נשכחים לעיתים מושגי היסוד שבבסיס המחלוקת בין התומכים למתנגדים. מה הציע הנשיא הרצוג וכיצד צפוי להשתנות תפקיד היועמ"שים? "שקוף" עם כל השאלות והתשובות עלהמהפכההמשפטית

מה החקיקה שאותה מתכוונת הקואליציה לקדם? הקואליציה מקדמת את הצעתו של יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן. ההצעה כוללת סדרת שינויים משמעותיים במערכת המשפט בהם שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וקביעת פסקת התגברות שתתגבר על החלטות של בג"ץ שנוגעות לחקיקה בכנסת. בנוסף, ההצעה כוללת חקיקה להחלשת כוחם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, כך שעמדתם לא תחייב את הממשלה, ובביטול עילת הסבירות באופן שיגביל את יכולת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות הרשות המבצעת. מהי פסקת התגברות? פסקת התגברות הפסקת התגברות היא מנגנון המעניק לכנסת את הסמכות לחוקק מחדש חוק שנפסל בבג"ץ, ובכך להתגבר על החלטות המתקבלות בבית המשפט העליון. כיום, בית המשפט העליון יכול להתערב בחוקים שלפי פרשנותו פוגעים בחוקי יסוד או בעקרונות השיטה הדמוקרטית. הטענה של הממשלה היא שהכוח הזה הוא לא מידתי – לכן שר המשפטים יריב לוין מקדם יוזמה לאפשר לכנסת "להתגבר" על הפסיקה שהתערבה להם בחוק ולהחזיר את החוק לתוקף – גם אם הוא פוגע בחוקי היסוד או בעקרונות השיטה הדמוקרטית. אבל האם הכוח הזה ניתן לכנסת או לשלטון? על פי התכנית של הקואליציה הנוכחית, מספיק רוב של 61 חברי כנסת (רוב שתמיד יש לממשלה) כדי לבטל את פסיקת בית המשפט העליון לחוקק מחדש חוק שנפסל. רוב מצומצם כזה נותן כוח כמעט בלתי מוגבל לשלטון, כיוון שמפלגות הקואליציה ייטו להצביע יחד כגוש על פי הוראות ראשי המפלגות. איך בוחרים היום שופטים? נכון לעכשיו, הוועדה למינוי שופטים מונה תשעה חברים: שר המשפטים (שעומד בראשה) ושר נוסף, שני חברי כנסת (לרוב אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה), שני נציגים מלשכת עורכי הדין, נשיאת בית המשפט העליון ושני שופטי עליון נוספים. כלומר, שלושה נציגים של הרשות השופטת, ושלושה נציגים של השלטון. כדי למנות שופט לבית המשפט העליון נדרש רוב של שבעה חברים, מה שלמעשה מהווה "בלוק חוסם" גם לנציגי הקואליציה וגם לנציגי הרשות השופטת. מטרת המנגנון היא לייצר "הסכמה רחבה" בבחירת מועמדים לשפיטה בעליון. המהפכה המשפטית מציעה שהשופטים יתקבלו בכל רוב שהוא, כלומר גם 5 מתוך 9 נציגים בוועדה יוכלו לבחור שופט לבית המשפט העליון. בנוסף היא מציעה לשנות את יחסי הכוחות בוועדה כך שחמישה מחברי הוועדה יהיו מהקואליציה. לפי ההצעה של ח"כ רוטמן, הוועדה תמנה את החברים הבאים: שר המשפטים ושני שרים נוספים, שלושה חברי כנסת (שניים מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה), נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים נוספים שיבחר שר המשפטים. כלומר, לקואליציה יהיו לפחות חמישה נציגים. (הצעתו של לוין מונה 11 חברי ועדה אך שומרת על רציונל דומה). השינוי שמציעה הרפורמה יוצר ריכוז גבוה של כוח לרשות המבצעת בהליך מינוי בחירת השופטים. מהי עילת הסבירות? עילת הסבירות היא עילה משפטית המאפשרת לבית המשפט לבטל החלטה של ראש ממשלה, שר או רשות ציבורית בנימוק שההחלטה אינה סבירה. לדוגמא, בשנת 1993 קבע בג"ץ שראש הממשלה יצחק רבין נדרש לפטר את השר אריה דרעי מאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ונקבע שלא סביר שאדם שהוגש נגדו כתב אישום יכהן כשר בממשלה. בשנת 2006, כשמשרדי הביטחון והחינוך החליטו למגן בתי ספר בשדרות ובעוטף עזה באופן חלקי בלבד משיקולי תקציב, דרש מהם בג"ץ לדאוג למיגון מלא, בטענה שלא סביר להעדיף במקרה זה שיקולי תקציב על פני שיקולי ביטחון. בשנת 2022, כששר האוצר אביגדור ליברמן החליט להפסיק לממן סבסוד למעונות היום עבור פעוטות ממשפחות אברכים באופן מיידי, פסק בג"ץ שההחלטה אינה סבירה, ועלולה לשבש באופן ממשי את חייהם של המשפחות. בג"ץ קבע שהחלטה להפסקת המימון תדחה לשנה הבאה כדי לתת למשפחות זמן להערך בהתאם. האם המהפכה מסוכנת לדמוקרטיה? המהפכה, במתכונתה הנוכחית, מצמצמת את כוחו של בג"ץ משמעותית ומרחיבה את כוחה של הממשלה ולמעשה פוגעת קשות בעיקרון הפרדת הרשויות. עיקרון הפרדת הרשויות הוא עיקרון שלטוני בסיסי בכל דמוקרטיה, לפיו יש לפזר סמכויות בין רשויות השלטון כך שלא יווצר מצב של ריכוז הכוח בידי רשות אחת. הכנסת היא הרשות המחוקקת ואחראית על קביעת החוקים, בית המשפט הוא הרשות השופטת והיא אחראית על פירושם, הממשלה היא הרשות המבצעת שאחראית על ביצועם, וכל אחת מהרשויות מפקחת ומאזנת על האחרת. כיום, הכנסת היא החלשה מבין שלוש הרשויות. למרות שהיא האחראית הרשמית על חקיקת החוקים, בפועל, כל חוק שהרשות המבצעת מעוניינת להעביר בכנסת היא יכולה להעביר באמצעות המשמעת הקואליציונית (הוראה שמחייבת את כל חברי הקואליציה להצביע פה אחד), כך שגם אם שאר חברי הכנסת יתנגדו לחוק, לא יהיו בידם סנקציות משמעותיות מכוח חברותם בכנסת בשביל להתערב בהליך החקיקה. פועל יוצא מכך הוא שכרגע הרשות השופטת היא הרשות היחידה שיכולה להשפיע על פעולותיה של הרשות המבצעת. המהפכה, במתכונתה הנוכחית, מסוכנת בגלל שהיא מצמצמת את כוחה של הרשות השופטת וכך יוצרת מצב שבו לא תהיה אף רשות שתוכל לפקח על פעולותיה של הממשלה. היא גם לא מכילה הצעות לאיזונים ובלמים אחרים שימנעו ריכוז כוח גדול מדי אצל הממשלה. מה האופוזיציה יכולה לעשות? הכלים של האופוזיציה הם פרלמנטריים בעיקרם, והשפעתם נעשית בכנסת. לכל חברי הכנסת, וביניהם ח"כים מהאופוזיציה, יש אפשרות להגיש הצעות חוק פרטיות, להשתתף בדיונים על הצעות חוק בוועדות הכנסת, לייצג את הציבור שבחר בהם בנאומים במליאה ולהגיש שאילתות לשרים באופן שיפקח על פעילותם. כמו כן האופוזיציה נעזרת פעמים רבות בכלי התקשורת על מנת לרתום את הציבור למטרותיה, ובאמצעות דעת קהל מצליחה לעיתים גם להשפיע על מהלכי הקואליציה. מהו חוק היועמ"שים? לכל ממשלה יש יועץ משפטי לממשלה שמפקח על פעולותיה, ולכל משרד ממשלתי יש יועץ משפטי, שתפקידו לפקח על כך שהמשרד יתנהל באופן תקין, ולהזהיר את השר שממונה על המשרד מפני פעולות בלתי חוקיות. עמדתם של היועצים המשפטיים מחייבת את הממשלה ואת השרים והם נחשבים ל"שומרי סף". היום היועצים המשפטיים של המשרדים מתמנים לפי מכרזים. ואת היועץ המשפטי לממשלה, ממנה הממשלה. המהפכה המשפטית מציעה שעמדותיהם של כל היועצים המשפטיים לא יהיו מחייבות, ושכל חברי הממשלה יוכלו לפעול כראות עיניהם. בנוסף, הממשלה מעוניינת להפוך את המשרות של היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה למשרות אמון, כך שבמקום שיתמנו באמצעות הליך מכרזי מקצועי, מי שימנה אותם יהיה השר של המשרד הממשלתי הרלוונטי. בכל הנוגע ליועץ המשפטי לממשלה – הממשלה מעוניינת לבטל חלק מסמכויותיו ובכך להקטין את תפקידו. באופן הזה, העצמאות של כל היועצים המשפטיים תיפגע, ויכולת הפיקוח שלהם על הממשלה ושריה תצטמצם משמעותית. עד כמה מתערבת הרשות השופטת בהליכי החקיקה? בג"ץ ביטל 22 חוקים עד כה (6 מהם מאז 2017). אולם קיימים מקרים שבהם השפיע בג"ץ על חוקים נוספים בכך שפירש אותם אחרת מכוונת המחוקק. כמו כן, ישנם חוקים שנפסלו בטרם חקיקתם על ידי היועץ המשפטי לממשלה. משכך יש הטוענים שמבחינה מהותית ההשפעה של עולם המשפט על הליכי החקיקה של הרשות המבצעת היא משמעותית יותר ממספר החוקים שבג"ץ פסל בפועל. מה תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה וכיצד המהפכה תשפיע עליו? היועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש) הוא עובד מדינה שעומד בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת ושל השירות המשפטי הציבורי בישראל. תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (יועמ"ש) במדינת ישראל הוא מורכב במיוחד, ולו ארבעה כובעים במקביל: חלק מהצעות המהפכה הן לצמצם את כוחו של היועמ"ש כך שהמלצותיו לא יחייבו את הממשלה. בנוסף, חברי הממשלה מעוניינים לבחור על פי שיקול דעתם את מי שייצג את עמדתם או עמדת הרשות המנהלית הנתונה לאחריותם בפני ערכאות המשפט. האם המהפכה משפיעה על משפט נתניהו? היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, פנתה לראש הממשלה נתניהו ואמרה לו שעליו להימנע מהתערבות בשינויים במערכת המשפט בשל ניגוד העניינים שבו הוא מצוי על רקע משפטו. משמעות הדברים שראש הממשלה לא יכול לעסוק גם בניסיונות לתווך בין הצדדים לצורך הגעה לפשרה. יחד עם זאת, ניגוד העניינים לא יחול על הצבעה בכנסת בסוגיית המהפכה המשפטית. המהפכה מציעה שבוועדה שאחראית למנות שופטים יהיה רוב לפוליטיקאים. זה עשוי להשפיע על נתניהו, אם יגיע לבית המשפט העליון – אחרי שיערער על פסק הדין. עד שזה יקרה ייתכן שהוא יפגוש שם שופטים שהממשלה שלו מינתה. בנוסף, הוועדה לבחירת שופטים היא גם הוועדה שאחראית על פיטורי שופטים. במצב שבו רוב חברי הוועדה הם נציגים שהתמנו על ידי הרשות המבצעת, זה עלול להפוך למנגנון הפחדה. תחושת העצמאות של השופטים עלולה להיפגע. מהו המתווה שפרסם הנשיא הרצוג?נשיא המדינה יצחק הרצוג קרא לעצור את הליך החקיקה, ופרסם מתווה שלדבריו יהווה בסיס למשא ומתן שיסדיר פשרה בין תומכי המהפכה המשפטית לבין מתנגדיה. הרצוג הציע 5 עקרונות יסוד למשא ומתן:

קיים חשד שבהעדר תשתית של ערכים אתיים, הפך חופש הביטוי באתר "בחדרי חרדים" לחופש הסחיטה

לפני חודשיים קיים האתר "בחדרי חרדים" בשיתוף ynet פאנל בנושא הדרת נשים, שאפשר להגדירו כפריצת דרך. לא זו בלבד שאתר חרדי אירגן שידור טלוויזיה חי – לאירוע הוזמנו שני אישים חילונים, פרשן לענייני חרדים ופעיל בעמותה למען חופש דת (אני), ואשה, בלוגרית התקשורת דבורית שרגל ("ולווט אנדרגראונד"). למיטב זכרוני, אמרתי שם שהקנאים החרדים המציאו דת חדשה שהיא יותר רפורמית מרפורמית, וגם אמרתי שאין אויבים גרועים יותר ליהדות מהמפלגות החרדיות (או דברים חריפים מאוד דומים). עד שקם "בחדרי חרדים" לא היה אפשר להעלות על הדעת שכלי תקשורת חרדי יאפשר למישהו לומר דברים כאלה. היום שבו נעצרו ראשי "בחדרי חרדים" הוא יום עצוב לשוחרי חופש הביטוי. אתרי האינטרנט החרדיים סימלו תקשורת חדשה ומעודכנת, כזו שמפרסמת דברים ביקורתיים גם על חרדים, כזו שמאפשרת ביטוי מסוים גם לעמדות של חילונים. אפשר היה למצוא שם הרבה מאוד דברים שאין בתקשורת החרדית המפלגתית המסורתית ("המודיע", "המבשר", "יתד נאמן") וגם לא בשבועונים העצמאיים ("משפחה", "בקהילה" ועוד). הניסיון שערכו היומונים המפלגתיים לחסל את האתרים, באמצעות פסק הרבנים שאסר לגלוש אליהם, נכשל ורק חיזק אותם. כדי להבין את הסיפור של "בחדרי חרדים", חשוב לזכור כי העולם הערכי של התקשורת החרדית שונה לגמרי מזה של התקשורת הכללית (ואולי נכון יותר לומר החילונית). העיקרון המנחה את התקשורת החרדית לדורותיה הוא ש"זכות הציבור לא לדעת". על-פי התפיסה הזו, הציבור בכלל לא חייב להכיר את החדשות. זה רק מזיק לו. ההיתר להקים עיתונים קיים רק כדי שהציבור החרדי לא יחטא בקריאת תקשורת חילונית. לכן מספקים לו תקשורת מצונזרת. גם היא מטמאת את הנפש, אבל הרבה פחות. במצב הזה אין לעיתונים החרדיים כל חובת פרסום של סיפורים שליליים או סיפורים שמתרחשים מחוץ לחברה החרדית. להפך, כלי תקשורת חרדי צריך להחזיק משגיח רוחני שיגיד לו מה לא לפרסם ויפסול סיפורים שאינם מתאימים לקו של העיתון. אין חובה להביא את עמדת הצד השני, בייחוד אם הוא חילוני או לא יהודי. התקשורת החרדית, למעט העיתון "משפחה", אינה מקפידה על קבלת תגובות ממושאי סיקורה. היא תמעט מאוד בסיפורי פלילים ("מקלקלים את הנפש"). העיתונאי החילוני פועל על-פי דיני לשון הרע (במשפט) והאתיקה. העיתונאי החרדי חייב להתחשב גם, ואולי בעיקר, בהלכות לשון הרע (ביהדות האורתודוקסית). וזה משהו שונה לגמרי. על-פי התפיסה ההלכתית, גם אם אתה כותב דברים שליליים נכונים, זו עבירה. לכן העיתונות החרדית אינה רואה מתפקידה לחשוף שחיתויות של אישי ציבור בעולם החרדי או בממסד הדתי. כשייחשפו עברייני שחיתות בקהילה החרדית, סביר שהעיתונות הזו תגלה כלפיהם אהדה. מנקודת המוצא הזו אין, לעומת זאת, כל בעיה בסיפורים חיוביים, גם אם מוגזמים ומייפים את המציאות. לכן אין לרבים מכלי התקשורת והעיתונאים החרדים כל בעיה לקבל תשלום עבור כתבות חיוביות. העיתונאי או העיתון נתפסים כמי שמספקים יחסי-ציבור לגופים שהם כותבים עליהם, ורק טבעי שיתוגמלו על השירות הזה. בניגוד לעבר, בשנים האחרונות, גם אין להם כל בעיה לטעון שהמצב בחלקים מהתקשורת הכללית אינו טוב הרבה יותר. דוגמה בולטת במיוחד לשימוש בשטחי מערכת תמורת תשלום הם מוספים שבהם מתפרסמים תצלומים של אירועים חרדיים. אלא שיש הבדל עצום בין נורמה של כתבות חיוביות בתשלום, שקיימת בציבור החרדי כבר שנים רבות, לחשדות לסחטנות ופרוטקשן. סחיטת תשלום כדי לא לפרסם כתבות שליליות, שיכולות להרוס לאנשים את החיים, היא תופעה שונה לחלוטין. מדוע, על-פי החשד, כל-כך הרבה אנשים נכנעו ושילמו? לח"כ חיים אמסלם היה הסבר מעניין שגם הוא נובע מעולם ערכים שונה לגמרי. בקול-ישראל הוא הסביר שמנקודת מבטם של הנסחטים, הם לא שילמו שוחד אלא שלמונים, וזה, מבחינה הלכתית, נתפס כחמור פחות. התקשרתי לבקש הסבר. אמסלם אמר שאמנם ספר ישעיהו מתייחס לשתי התופעות בנשימה אחת ("כולו אוהב שוחד, רודף שלמונים"), אבל האמירות על שוחד חריפות בהרבה: "ושוחד לא תיקח", "שוחד יעוור עיני חכמים". שוחד, על-פי התפיסה הזו, יוצר מצב לא תקין; שלמונים מתקנים את המצב (למשל מונעים כתבות שליליות) או מקדמים מצב שנראה למשלם תקין (קידום בתור, יותר תקציבים). "כל אחד אומר לעצמו שזה לא השוחד שעליו דיברה התורה. זה רק שלמונים". וכמובן קיימת בעיית הקושי לשתף פעולה עם המשטרה. הרבה פעמים נדמה שהעבירה החמורה ביותר בחברה הזו היא "למסור" למשטרה, בוודאי חמורה יותר מסחטנות. בשנים האחרונות ידע המזרח התיכון כמה נסיונות לא מאוד מוצלחים להנהיג דמוקרטיות בחברות שאינן מוכנות לכך ושעולם הערכים שלהן שונה לגמרי מהמקובל במערב. קשה שלא לעשות את ההשוואה לסיפור של "בחדרי חרדים" . האתר הביא לחברה החרדית חופש ביטוי ואפשרות לפרסם סיפורים ביקורתיים. זאת, ללא התשתית של עולם הערכים שמציבה האתיקה העיתונאית. התוצאה היא, לפחות לפי החשד, שחופש הביטוי הפך לחופש הסחיטה. שחר אילן הוא סמנכ"ל מחקר והסברה של עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון

מנכ"ל one גיל מנקין: לא פיטרנו עובד בגלל חברות בוועד, אלא מסיבות ענייניות, ולא פעלנו לפגוע בזכות ההתארגנות, "one היא חברה מסודרת מאוד"

גיל מנקין, מנכ"ל ומבעלי אתר וערוץ one, שב ומכחיש כי פיטוריו של אור זילברמן קשורים קשר כלשהו לחלקו בארגון העובדים בחברה. בתצהיר שהגיש שלשום (27.1.14) לבית-הדין לעבודה בתל-אביב–יפו, באמצעות עורכי-הדין שי אליאס וליזי דללי, טוען המנכ"ל כי הפיטורים נבעו מהעובדה שזילברמן החתים את כרטיס העובד שלו אחרי סיום שעות העבודה, ובהמשך, בעת שימוע שנערך לו, שיקר בנוגע לכך. ארגון העיתונאים שבחסות ההסתדרות פנה לבית-הדין לאחר שזילברמן, במאי בערוץ one וחבר בוועד הפעולה הזמני של עובדי הערוץ, פוטר סמוך לערב יום-הכיפורים האחרון. אחרי דיון ראשוני קיבל בית-הדין את עמדת ההסתדרות, שיוצגה על-ידי עורכות-הדין חגית רימון ושירי לב-רן, והוציא צו המורה להנהלת one להשיב את זילברמן לעבודה עד לדיון מקיף בעניינו, שאמור להיערך בחודש הבא. למרות זאת, הנהלת one זימנה את זילברמן לשימוע נוסף זמן קצר לאחר החלטת בית-הדין, אולם שימוע זה בוטל כתוצאה מהתערבות ההסתדרות והוראה נוספת של בית-הדין. כעת נערכים הצדדים לדיון בבקשת ההסתדרות לסעד קבוע האוסר על הנהלת one לפגוע בעובדים בעקבות התארגנותם ומחייב את ההנהלה להשיב את זילברמן לעבודה ולפצות אותו ואת ההסתדרות בסכום של 200 אלף שקל. ברקע ההכנות לדיון זה החריפו יחסי העבודה באתר ובערוץ one, כשוועד הפעולה נוקט עיצומים ומנגד הנהלת החברה מנסה לשבור את השביתה. בתחילת החודש הגיש ארגון העיתונאים של ההסתדרות תצהיר עדות ראשית מטעם זילברמן, שבו טען בין היתר כי המנכ"ל מנקין הכפיש את שמו בפני מעסיקיו במקום עבודתו הנוסף, ערוץ i24news, וטען כי הוא עובד "בעייתי". בתצהיר שהגיש שלשום מנקין לבית-הדין אין כל התייחסות לטענה זו. עיקר תצהירו מוקדש לנסיבות הפיטורים של זילברמן מאתר וערוץ one. "המבקשת [הכוונה כאן ולהלן למשיבה, חברת סיטינט בע"מ, מפעילת אתר one] מכחישה בתוקף כי פיטורי מר זילברמן עקב מעילה כספית ממנה קשורים באופן כלשהו להתארגנות עובדים", כתב מנקין בתצהיר שהגיש לבית-הדין. "הניסיון הנלוז, חסר תום הלב, לנסות לכפות התקשרות אישית בחוזה עבודה אישי, בכסות ואמתלה של חופש התארגנות – ולחייב את הנתבעת להחזיר לעבודה עובד שמעל בכספים ובאמון, שיקר והוציא ממנה כספים שלא כדין – הדבר נגוע בחוסר תום לב חמור עד מאוד והתערבות בוטה בחופש העיסוק של המבקשת ובזכות היסוד שלה", נכתב עוד בתצהיר. "המבקשת הינה חברה פרטית, מסודרת מאוד, בכניסה וביציאה מעבירים עובדי החברה כרטיס שעות נוכחות, מקבלים שכר עבודה במועד בהתאם לנתונים אלו, יחד עם תלושי שכר, ורו"ח החברה, המצוי בחברה פיזית, מר יוסי מנור, דואג להקפדה יתרה בכל הנוגע לדו"ח שעות ומשכורות העובדים – אשר נאמנות עובדיה הינה ערך עליון בחברה ומרגע שעובד מנסה לגזול את מעסיקו ולהוציא כספים שלא כדין ואף משקר בהליך השימוע, כאשר מציגים בפניו שעות נוכחות, זאת פעם אחר פעם ומסתבך בשקריו אלו, אין מנוס בפני החברה אלא שלא להעסיק עובד שגוזל ממנה". לפי מנקין, "המבקשת לא רק שלא פעלה לפגוע בזכות ההתארגנות, אלא אף העלימה עין ושתקה ונהגה בכפפות של משי כאשר במהלך שעות העבודה פעלו להחתים עובדים על מסמכי התארגנות תוך נסיונות לשכנע ולהשפיע, למרות שבמידה מסוימת פגע הדבר בהתנהלות התקינה במקום העבודה". 17962-10-13

כדי לדעת איזה מדיום מפחד מאיזה מדיום, כל שצריך הוא לענות על השאלה, "את מי הוא מסקר?"

בעת האחרונה הפך העיסוק הטלוויזיוני באינטרנט לאובססיה. קשה לצלוח מהדורת חדשות בשני הערוצים המסחריים בלי להיתקל באייטם העוסק בפייסבוק, בגוגל או בכל הדברים האלה שקורים ברשת. עד כאן הכל טוב ויפה; אחרי הכל הקהל שצופה בחדשות הוא הקהל שגולש באינטרנט, ואין סיבה למנוע ממנו חדשות שמקורן ברשת. אבל הטלוויזיה שלנו אינה מסתפקת בכך. בחודשים האחרונים החלו ערוצי הטלוויזיה השונים לשדר, הלכה למעשה, את האינטרנט. זה קרה עם "מה קורה" של הזכיינית קשת בערוץ 2, שמסכמת את היום מזווית מדד הפופולריות של ידיעות באתרים שונים באינטרנט. "המערכת תתבסס על התכנים הכי אהובים והכי מעניינים באמצעות מדדי רייטינג שונים באינטרנט כגון: מדד הקלקות, טוקבקים, צפיות בקטעי וידיאו, משלוח ידיעות לחברים ועוד", מוסבר לנו. בערוץ 10 הקדישו לכך את הפינה "הצינור", המופיעה בחדשות השבת עם אושרת קוטלר, ובה מציג גיא לרר את "מיטב סרטוני הרשת". רוב הסרטונים הם מזאנר "תראו קטע מצחיק", ואכן רובם משעשעים. ערוץ 2 לא נותר חייב, ולפני כשבועיים העלה את "לידיעת הגולשים", תוכנית באורך של כעשרים דקות ובה דרור גלוברמן מציג, ובכן, את "מיטב סרטוני הרשת" בתוספת קצת פלפל. התוכנית מנסה ליצור, בצורה מאולצת ומתאמצת, גיבורת רשת חדשה, סבתא סעדו, קשישה מרוקאית שהיא, ובכן, משעשעת, ומשתדלת לספק זווית אינטרנט אקטואלית לאירועי השבוע. ערוץ 10 ראה כי משהו, והחליט להגיב עם "אין דברים כאלה" בהנחייתו של דני רופ, תוכנית שבה מוצגים סרטוני אסונות. בצדק העירה סמדר שילוני מ-ynet כי האבא הרוחני של "אין דברים כאלה" הוא "פוקוס" של רפי גינת, תוכנית שגם בה הוצגו אסונות מהסוג הזה. אלא שהתוכנית של גינת שודרה לפני עשר שנים, ואז לא היה יו-טיוב ולכן התכנים נלקחו משידורי טלוויזיה ברחבי העולם. "אין דברים כאלו" מציגה קטעים מתוך תוכניות טלוויזיה ומוסיפה עליהם סרטונים המופיעים באינטרנט. אל שלל התוכניות הללו הצטרפה לפני כמה חודשים "הלינק", סדרה של תוכניות קצרות ששודרה בערוץ 8, בהנחייתו של גורי אלפי, ועסקה, בקצרה, בתופעות רשת שונות. מה פשר ההתנפלות של ערוצי הטלוויזיה על האינטרנט? שילוני סבורה שהיא נובעת מההפקה הזולה: אין דבר פשוט וזול מלקחת תכנים שהועלו באינטרנט ולמחזר אותם בשידור טלוויזיוני: אין צורך לשלם על זכויות יוצרים, זה מגניב וחתרני, וזה מה שצעירים אוהבים היום. זה נכון, אבל זה לא הסיפור כולו. כדי להבין את ההתעניינות המשונה של הטלוויזיה ברשת ובנעשה בה, צריך לפנות לאמצעי תקשורת אחרים ולראות שגם להם יש נטייה להתעניין במתרחש באמצעי תקשורת אחרים. קחו לדוגמה את הרדיו. מי שנאלץ להתעורר בשש בבוקר, יכול לשמוע את התוכנית "יוצאים לאור" בגלי-צה"ל. התוכנית מבוססת על כותרות עיתוני הבוקר כשמנחי התוכנית, דליק ווליניץ וליעד מודריק, מקדישים חלק ניכר ממנה להקראת הכותרות. מדוע הרדיו מקדיש מדי יום שעה שלמה להקראת כותרות המתפרסמות באמצעי תקשורת אחר? הרדיו אינו לבד. מדי יום מתפרסמות בכל העיתונים ביקורות טלוויזיה. למעשה מבקר הטלוויזיה הוא אחת הדמויות המוכרות בעיתון, בין השאר בשל העובדה שטקסטים שלו מופיעים מדי יום במיקום קבוע ובגודל קבוע. בניגוד ל"יוצאים לאור", הטקסטים המתפרסמים בעיתון על אודות הטלוויזיה אינם בגדר "סקירה" של המתרחש, כי אם ביקורת. על פי רוב הביקורת נוקבת, לעתים ארסית. בלי שערכתי סקר מדעי, אסתכן ואומר שרוב הטקסטים אינם מפרגנים למתרחש על המסך. בעשור האחרון החלו העיתונים להקדיש יותר מקום גם לסקירת המתרחש באינטרנט. אם בשנות התשעים הסיקור היה אנתרופולוגי בעיקרו ומייצגו היה "קפטן אינטרנט" של עיתון "הארץ", בשנים האחרונות הסיקור הוא סנסציוני ומתמקד בסיפורים מבהילים על פדופילים, וירוסי מחשב, פגיעה בפרטיות, גניבת זהויות, תרמיות דואר אלקטרוני וכדומה. הנה כי כן נחשף מעגל הסיקור הפנימי: הרדיו מסקר את העיתונות המודפסת; העיתונות המודפסת מסקרת את הטלוויזיה (ובאחרונה גם את הרשת), והטלוויזיה מסקרת את האינטרנט. אין בעיתונות המודפסת או בטלוויזיה "ביקורת רדיו", אין ברדיו "ביקורת טלוויזיה" או "סקירת הכותרות ברשת". כיצד אפשר להסביר את המעגל הזה? בקלות. זהו "מעגל הפחד". כדי לדעת איזה מדיום מפחד מאיזה מדיום, כל שצריך הוא לענות על השאלה "את מי הוא מסקר?". הרדיו מסקר את המתרחש בעיתון כיוון שהוא המתחרה העיקרי שלו. מי שקונה את עיתון הבוקר יכול לומר לעצמו, "אין צורך להאזין לרדיו. ממילא אני יודע מה קורה". הרדיו מגיב בכך שהוא אומר למאזין שלו: "עזוב אותך מלקנות עיתון. הנה, אנחנו מספרים לך, דבר ראשון על הבוקר, מה כתוב בו ובשאר העיתונים". העיתון מפחד מהטלוויזיה. היא מושכת מפרסמים, צופים, היא משדרת חדשות מסביב לשעון ומציגה וידיאו ולא רק טקסט ותמונות. הביקורת בעיתון אומרת לקורא: "עזוב אותך מלצפות בטלוויזיה. הנה, אנחנו מספרים לך, כל יום, מה שודר בה, וממילא הרוב זבל". תוכניות הטלוויזיה המציגות את המתרחש באינטרנט מנסות לעשות משהו אחר, מתוחכם מעט יותר. מצד אחד, הן חוזרות על הטריק של הרדיו והעיתונות המודפסת. הן אומרות לצופה: "הנה מה שקורה באינטרנט. לא הפסדתם דבר". מצד שני, הן הופכות את הרשת לתופעה שאין בה יותר מסרטונים ביזאריים או שעשועי גיחי-גיחי: סרטונים של חתולים שמורידים מים בשירותים, של ילדים שקיבלו מכה מהכלב, חי חי חי, ונפלו על הישבן, חה חה חה. המסר של הטלוויזיה הוא ששום דבר חשוב לא קורה ברשת. לא מדובר בתופעה תרבותית מורכבת, במדיום החותר ומכרסם תחת היסודות של הטלוויזיה, אלא במשהו שאנחנו מסוגלים להכיל בפינה, בתוכנית קצרה בת כמה דקות, בסבתא עם מבטא מרוקאי או בכריש שאיים לנגוס בצוללן. הסיקור הטלוויזיוני השופע של האינטרנט הוא האינדיקציה הטובה ביותר לפחד שתקף את הטלוויזיה. הם מסקרים כי הם מזיעים, הם מזיעים כי הם מפחדים, והם מפחדים בצדק.