Datasets:

Sefaria

/

hebrew_library

like 1

Follow

Sefaria 21

כי המנעלים הם שמירה לרגלין (שער הכונות דרושי ברכת השחר), כי הרגלין צריכין לשמר ביותר להעלותן מהחצונים הסמוכים אליהם, כי הרגלין הם בחינת חכמה תתאה, בחינת תכלית הצמצומים הנ"ל, שצריכין לחתכן מהארבע מלכיות ולהעלותן לבחינת אור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל, ומשם נמשכין בחינת מנעלים שהם שומרין את הרגלין מהחיצונים.

וזהו: "כתפילין", שהם אור הפנים, כידוע (פרי עץ חיים שער התפלין פרק ג), "כך מנעלים", כי משם נמשך בחינת המנעלים, שהם בחינת שמירה לרגלין (ועין כל זה באריכות בהלכות חליצה הנכללת בהלכות גטין הלכה ד').

ועל כן צריכין לנעל של ימין תחלה, כי עקר הוא בחינת ימין שהוא חסד, שעל ידי זה קוצרין אותה מהם ובונין אותה כנ"ל.

ועל כן בקשירה – שמאל תחלה, כמו תפלין שקושר של יד בשמאל תחלה, כי קשירת השל יד בשמאל תחלה, זה מחמת שאי אפשר לקבל החסד כי אם על ידי תוכחה, כמו שכתוב שם, עין שם. ותוכחה הוא בחינת גבורות, בחינת שמאל.

וזה בחינת יד כהה, עין שם, בחינת התוכחה שהיא לפעמים בדרך בזיון שמכהה פניו, כמו שכתוב בעלי (שמואל-א, ג, יג) שלא הוכיח את בניו: "ולא כהה בם".

כי תפלין הם מחין (סימן נד), הם עקר המשכת השגת אלקות הנאמר בהתורה הנ"ל, שעקרה הוא בחינת תפלין, כידוע למבין דבריו, כי תפלין של ראש ושל יד הם בחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה (זהר ואתחנן רסב.). וזה בחינת שחרות של תפלין, בחינת שחרות הנ"ל בתורה הנ"ל.

ועל כן צריכין לקשר של יד תחלה בשמאל – ביד כהה, כדי להמשיך בחינת התוכחה, שעל ידי זה נתגלה החסד, שעל ידי זה קוצרין את המלכות, חכמה תתאה הנ"ל.

ועל כן אסור לקנח בימין מפני שקושר בה תפלין (שלחן ערוך סימן ג', סעיף י').

כי חכמות חיצוניות, שעל ידם נמשכין כפירות הם נקראים "קיא צאה בלי מקום" (ישעיה כח, ח), כי המאכל מחיה את האדם ועל ידי זה מאיר פניו, כשאוכל בקדשה, כמו שכתוב (רות ג, ז): ויאכל וישת וייטב לבו, כמו שכתוב במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן יט).

ועקר החיות בחינת הארת פנים שמקבלים על ידי המאכל הוא על ידי רוחניות המאכל, שהוא הטוב שבמאכל, שרק זה מחיה את האדם, בבחינת (דברים ח, ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אבל גשמיות המאכל שנאחז בו הרע – נעשה פסלת גמור ונדחה לחוץ, כי הוא בחינת חכמות חיצוניות – כפירות, שהם "קיא צואה", כנ"ל.

ועל כן (ברכות טו.): "הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה" – שהיא בחינת חכמה תתאה הנ"ל, הוא בחינת מלכות כנ"ל, "יפנה ויטל ידיו וכו'". "יפנה" – לדחות המותרות, שהם בחינת חכמות חיצוניות כנ"ל. ואחר כך "יטל ידיו" במימי החסד, להמשיך החסד הנ"ל, שעל ידי זה חותכין המלכות ומטהרין אותה מהם, (ועין מזה בהלכות סוטה הנכללת בהלכות גטין הלכה ד').

ואחר כך יניח תפלין ויקרא קריאת שמע ויתפלל – כי כל זה הוא בחינת תקוני התפלה שבשחרית, שכל התקונים, שהם: התעוררות השנה, ויפנה, ויטל ידיו, וציצית, ותפלין, וקריאת שמע, ותפלה – הכל בשביל עלית המלכות, כידוע, שהוא בחינת חכמה תתאה הנ"ל, שזהו בחינת "אברהם תקן שחרית", כמו שכתוב בהתורה הנ"ל (אות ו).

ועל כן אין מקנחין בימין מפני שקושר בה תפלין, שהם אור הפנים, שמשם עקר החיות של המלכות שעולה ונטהרת מהם כנ"ל.

ועל כן אסור לפנות מזרח ומערב (ארח חיים סימן ג', סעיף ה'), מחמת שהוא נגד ירושלים ששם הבית המקדש, ששם עקר אור הפנים, וכנ"ל.

וזה בחינת חנכה, כי הדלקת נר חנכה הוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, שמשם עקר הדלקת כל האורות והנרות דקדשה, בחינת (זהר שמיני לז.): "לאנה רא ש רגין ולאדלקא בוצינין".

שזהו בחינת תפלין מחין, שהם עקר השגות אלקות, שאומרים אז: "ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה וכו'". כי המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, זה בחינת שנמשך שמן הטוב – "שמן משחת קדש" (שמות ל, כה), שזהו בחינת הדעת הקדוש, לתוך כלים וצמצומים, שהם השמן והכלי והפתילה, שבהם נתלה האור, שנמשך מבחינת השגת אלקות שמשם כל האורות, כי הוא אור כל האורות, כמו שכתוב (תהלים כז, א): "ה' אורי וישעי".

וזהו בחינת תקף הנס של חנכה, כי אז עמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם וכו', כי מלכות יון הרשעה זה עקר בחינת חכמות חיצוניות, שהם חכמת יון, מחמת שהם עסקו בזה ביותר להמשיך החכמות חיצוניות בעולם, כידוע (ויקרא רבה יג, ה), שזה עקר התגברות מלכות הרשעה, שהוא בחינת הארבע מלכיות, על מלכות דקדשה כנ"ל.

ועל כן היתה אז עת צרה גדולה, כי רצו להשכיח התורה לגמרי על ידי התגברות החכמות חיצוניות, שהם הפך התורה.

כי התורה והמצות הם בחינת שעורים וכלים להמשיך על ידם השגת אלקות כנ"ל, והם רצו להשכיח התורה והמצות על ידי התגברות חכמות חיצוניות, שהם בחינת מלכות הרשעה של הארבע מלכיות, שהתגברו על מלכות דקדשה, שהוא חכמה תתאה הנ"ל.

כמו עכשיו, בעונותינו הרבים, שמתגברים האפיקורסים ורוצים להמשיך חכמות חיצוניות בעולם ולהשכיח התורה לגמרי, כמו שרואין בחוש, שכל מי שנמשך אחר דרכיהם הוא פורק עול לגמרי ומגלח זקנו ופאותיו ושותה יין נסך, עד שפורק עול לגמרי, רחמנא לצלן.

אבל השם יתברך ברחמיו המרבים הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נס גדול ונפלא אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, עד אשר לא די שהכניעו והפילו מלכות יון הרשעה מפלה גדולה, אף גם על ידי תקף הנס המשיכו אור נפלא בעולם לדורות, שיהיה לנו כח על ידי זה להמשיך אור הנ"ל כל אחד בביתו, דהינו אור השגות אלקות על ידי הצמצומים הנ"ל.

שזהו בחינת תקון המבאר שם בהתורה הנ"ל, שכל מה שהחולה גדול ביותר – הוא צריך רבי גדול ביותר, שיהיה אמן וחכם כזה, שיוכל לעשות צמצומים נפלאים שיאיר גם בו השגת אלקות כנ"ל. ובחינה זאת נמשכת עלינו בחנכה על ידי הצדיקים הגדולים המפלגים במעלה שתקנו להדליק נר חנכה, שעל ידי זה יש כח להמשיך בחינת הארה הנ"ל על כל אחד בביתו, אפלו אם הוא כמו שהוא. כי מבאר בכונות חנכה (פרי עץ חיים חנכה פרק ד), שענין חנכה הוא, שממשיכין האור הנפלא, שכולל כל היחודים – שממשיכין אותו למטה, הינו למטה מעשרה טפחים.

כי בשבת ויום טוב מדליקין נרות של מצוה, כי אז הוא עקר עלית המלכות חכמה תתאה הנ"ל, שהוא בחינת נר מצוה, שאז מחמת קדשת שבת ויום טוב נופלים הקלפות, שהם בחינת ארבע מלכיות, ומלכות דקדשה עולה מביניהם, ואז מאירה באור גדול, שזהו בחינת הדלקת נרות שבת ויום טוב שמדליקין אותה במקומה בעת עליתה.

אבל בחנכה – ההדלקה הוא בדרך נס נפלא, כי אז אין לה עליה כל כך, כי הם ימי החול, כי אז אין מתבטלים הקלפות שהם הארבע מלכיות לגמרי כמו בשבת ויום טוב, ואף על פי כן אנו מדליקין הנר הקדוש הזה שכולל כל היחודים, שהוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים.

הינו בחינה הנ"ל, שהצדיקים הגדולים מאד ממשיכין תקונים נפלאים כאלה, עד שמאירין בחינת השגות אלקות על ידי הצמצומים גם למטה בדיוטא התחתונה מאד, שהוא בחינת למטה מעשרה טפחים, שמעולם לא ירדה השכינה לשם (סכה ה.).

ועתה על ידי תקף הנס מדליקין שם דיקא הנר חנכה הקדוש והנורא, שהוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים למטה למטה, להאיר בכל אחד מישראל, לכל מי שרוצה לקבל, אפלו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפלו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי רבוי עונותיו – להאיר גם בו הארה מהשגת אלקות, על ידי גדל כח הצדיקים הגדולים שממשיכין תקף הנס של חנכה בעולם, שעל ידי זה אפלו בבחינת ימי החול, שאין יכולין עדין להעלות בשלמות בחינת המלכות, חכמה תתאה הנ"ל, אף על פי כן ממשיכין האור של השגת אלקות על ידי הצמצומים למטה אפלו במדרגה התחתונה, כי מגדל כחם – יכולים להאיר אפלו במדרגה התחתונה, כי מגדל כחם – יכולים להאיר אפלו בהקטנים במעלה מאד, ולרפאות אפלו החולים הגדולים ביותר, שזהו בחינת הדלקת נר חנכה למטה מעשרה טפחים וכנ"ל.

וזה בחינת (תהלים כג, ד): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", בחינת (מיכה ז, ח): "כי אשב בחשך ה' אור לי", שממשיכין האור של השגות אלקות למטה בעמק החשך, בבחינת "גיא צלמות", להאיר להנמוכים מאד מאד, שיגיע גם אליהם הארה וידיעה מאלקותו יתברך שמו, כדי לרפאותם ולתקנם ולהשיבם אליו.

וזה בחינת הפלוגתא שבין בית שמאי ובית הלל (שבת כא:), שבית שמאי אומרים: "פוחת והולך", ובית הלל אומרים: "מוסיף והולך".

כי בית שמאי לטעמיה, כי אמרו רבותינו ז"ל (שם לא.): שמאי היה קפדן, ועל ידי זה היה מרחק הגרים מלהתגיר ודחפם באמת הבנין. אבל הלל על ידי גדל ענותנותו קרבם ברחמים, אף על פי שלא היו הגונים להתקרב, ואמרו דברים זרים ושגעון – ללמדם כל התורה כשעומדים על רגל אחת וכו', אף על פי כן לא דחפם, וקרבם בחכמתו וענותנותו הנפלא. ועל כן בית שמאי, שהיו תלמידי שמאי, שמגדל צדקתו וקדשתו לא היה יכול לסבל את הרחוקים המלכלכים בחטאת נעוריהם, וכיוצא בהם, על כן אמרו: "פוחת והולך".

כי בית שמאי ובית הלל, שניהם מודים, שצריכים להוסיף ולהרבות אור בכל יום שבא אחריו, כי בודאי הנס של ימי חנכה שדלק הנר שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים, בודאי כל יום שבא אחריו – הנס גדול ונפלא ביותר, ועל כן בודאי צריכין אור גדול ביותר בכל יום שבא אחר כך.

אך בית שמאי סוברים שמחמת זה בעצמו, מחמת גדל האור שנמשך בכל יום ביותר, מחמת זה בעצמו "פוחת והולך", כי אין הרשעים והרחוקים כדאי להשתמש עם זה האור. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב.): שראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם כדאי להשתמש עם האור של שבעת ימי בראשית ועמד וגנזו לצדיקים וכו', על כן הם סוברים, שגם עתה כשהצדיקים משיגים אור גדול – צריכים להעלים האור, וכל מה שמשיגים יותר ויותר – צריכים להעלים האור יותר ויותר, כדי שלא יהנו ממנו הרשעים והרחוקים כנ"ל, שזהו בחינת "פוחת והולך".

אבל בית הלל, שהם מתלמידי הלל, שהיה עוסק לקרב הרחוקים מאד, על כן אזלי לטעמייהו, ואומרים: "מוסיף והולך". כי אדרבא! כל מה שהצדיקים ממשיכין אור גדול ונוסף ביותר ויותר, כמו כן צריכין להאיר בהעולם יותר ויותר, להאיר לכל באי עולם, כדי לקרב כל הרחוקים מאד מאד, להאיר בהקטנים והנמוכים מאד, לרפאות כל החולים הגדולים ביותר, רחמנא לצלן.

כי כמו שכל מה שהחולה גדול ביותר צריך לבקש לעצמו רבי הגדול ביותר כנ"ל, כמו כן הרבי והצדיק, כל מה שמגיע למעלה גדולה יתרה ביותר – הוא צריך להאיר גם בהקטנים והנמוכים ביותר, כי זה עקר מעלתו וגדלתו – לקרב הרחוקים ביותר, שזהו עקר גדלת השם יתברך וכבודו, כמו שכתוב במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן י').

כי אף על פי שבודאי צריכים להעלים האור הגדול, ובפרט כשמגיעים למעלות והשגות גדולות ועצומות, בודאי בהכרח להעלים ולגנז האור, כי אין העולם כדאי להשתמש בהם, אך אף על פי כן הם עושים תחבולות כאלה, ומתקנים תקונים כאלה, ומלבישים האור בלבושים וצמצומים נפלאים כאלה, עד שמאירים גם בהקטנים במעלה מאד כנ"ל, ועל ידי זה הם מוסיפים והולכים ומאירים האור למטה בכל יום ויום יותר ויותר, בבחינת "מוסיף והולך".

כי "מעלין בקדש ולא מורידין" (שבת כא: עין שם). וקשה, וכי יעלה על הדעת להוריד הקדשה, חס ושלום? אך זהו בחינת הנ"ל, שיש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעצם קדשתם אינם יכולים לסבול העולם, ועל כן על ידי תקף קדשתם הם מרחקין ומורידין, חס ושלום, איזה אנשים, מחמת שכועסים עליהם, מחמת שאינם יכולים לסבול מעשיהם המגנים.

אבל השם יתברך אינו חפץ בזה, כי חפץ חסד הוא, ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל תמיד, ויקרבו אותם, אפלו אם הם כמו שהם. ואפלו אם הוא עצמו יתברך בכעס גדול עליהם מחמת מעשיהם הרעים, הוא רוצה שהצדיקים יתפללו עליהם ויקרבם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה מח, ב) על פסוק (שמות לג, ז): "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", מחמת שחטאו כל כך, אמר השם יתברך: "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן, מי יקרבם? וכו'", כמובא בפרוש רש"י (שם יא).

וכן מצינו בכמה נביאים וצדיקים, שהשם יתברך בעצמו קבל לפניהם וספר להם גדל צערו, כביכול, שיש לו מעונות ישראל המרבים, וכשהם חזקו דבריו ולא המליצו טוב על ישראל -הקפיד עליהם מאד, כמו שמצינו בהושע הנביא. ובאליהו שאמר (מלכים-א יט, י): "קנא קנאתי וכו'", שאמר לו (שם פסוק טז): "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך", ופרשו רבותינו ז"ל (מכילתא בא בהקדמה, והובא בפרוש רש"י שם), שאמר לו: "אי אפשי בנבואתך על שאתה מקטרג על ישראל".

כי השם יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, וירחמו על ישראל, אפלו על הגרועים -לקרב כלם אליו יתברך, כמו משה רבנו, עליו השלום, שמסר נפשו על ישראל ואמר (שמות לב, לב): "ואם אין מחני נא וכו'".

וזה בחינת: "מעלין בקדש" – שכל מה שמגיעין ובאין בקדש יותר ויותר, ומשיגין השגת אלקות יותר – צריכין להיות מעלין נפשות יותר ויותר.

ולא מורידין – דהינו שיזהרו שלא יהיו מורידים הנפשות על ידי גדל קדשתם, דהינו שלא יגיעו לכלל קפידא על ישראל מחמת גדל קדשתם והשגתם את השם יתברך, שמחמת זה אינם יכולים לסבול את הגרועים, עד שכועסים עליהם, עד שיכולים להוריד אותם, חס ושלום, שזהו בחינת "פוחת והולך" שאמרו בית שמאי וכנ"ל.

כי לא כן הוא, כי צריך להיות "מעלין בקדש ולא מורידין" – כי כל מה שמגיע למעלה יתרה והשגה גדולה ביותר, צריך להתחכם ולעשות צמצומים חדשים בתחבולות נפלאות, עד שיכולים לקרב נפשות רבות יותר ויותר, ולרפאות אפלו הגרועים והחולים מאד מאד כנ"ל.

שכל זה הוא בחינת נר חנכה שמדליקין למטה מעשרה טפחים, ועל כן צריך להיות "מוסיף והולך", כנ"ל.

ועל כן היה הנס של חנכה על ידי הכהנים, כי הכהן הוא בחינת חסד (זהר נשא קמה:), בחינת אברהם, שעל ידי זה חותכין את המלכות מהארבע מלכיות, ומחיין אותה מאור הפנים שמאיר בשלש רגלים, כנ"ל.

ועל כן נקרא חנכה – על שם חנכת בית המקדש שהיה בימים ההם, כי עקר אור הפנים הוא בבית המקדש, שלשם עולין ברגלים לקבל אור הפנים כנ"ל, שזהו בחינת חנכה – להחיות המלכות מאור הפנים, כדי לזכות על ידי זה להשגת אלקות, שזה עקר הדלקת נר חנכה, כנ"ל.

וזה בחינת (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר". כי מבאר שם בהתורה הנ"ל, שעל ידי התוכחה מתגלה החסד, שעל ידי זה נתתקן המלכות חכמה תתאה, שעל ידי זה זוכין להשגות אלקות, עין שם, כי על ידי החסד חותכין אותה מהארבע מלכיות ומחיין אותה מאור הפנים וכו'.

וזהו "כי נר מצוה ותורה אור" – זה בחינת השגת אלקות על ידי הצמצומים, שמשם כל האורות והדלקת כל הנרות הקדושים כנ"ל, שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל. וזה זוכין על ידי "ודרך חיים תוכחות מוסר"; הינו על ידי תוכחת מוסר, בחינת תוכחה הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לחסד כנ"ל, שעל ידי זה יכולין להחיות את המלכות כנ"ל.

וזהו "ודרך חיים תוכחות מוסר" – שעל ידי תוכחת מוסר ממשיכין חיים להחיות המלכות, חכמה תתאה הנ"ל, שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות על ידי הצמצומים, שהוא בחינת "כי נר מצוה ותורה אור", כנ"ל.

וזהו שמכנה את המצוה בשם "נר", והתורה בשם "אור", כי אף על פי שהתורה והמצוה שניהם הם בחינת צמצומים להשגת אלקות כנ"ל, אבל גם בענין הצמצומים והשכליים יש גם כן כמה וכמה בחינות, כי צריכין להאיר משכל לשכל ומצמצום לצמצום כמובן שם. ועל כן התורה לגבי המצוה היא בבחינת אור לגבי נר, כי צריכין כמה וכמה צמצומים ושכליים כדי לזכות להשגות אלקות, שהם בחינת אור ונר שמאירין לאדם מה שמאירין, אשרי הזוכה להם.

וזה בחינת מצות בקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו, כמו שכתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלה, סעיף ח'). שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירים פניהם ממנו, ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו צרכיו ומדברין על לבו, שכל זה בחינת הארת פנים. ועל ידי זה ממשיכין עליו חיות מבחינת הארת פנים שלמעלה, שמשם עקר החיות להחיות את החולה, בבחינת (משלי טז, טו): "באור פני מלך חיים", כמו שכתוב בהתורה הנ"ל.

ועל כן: "שכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת יב:), כמו שכתוב (תהלים מא, ד): ה' יסעדנו על ערש דוי, כל משכבו הפכת וכו'". הינו בחינה הנ"ל, שדיקא מחמת שהוא חולה, על כן נמשך עליו אור השכינה, שהוא בחינת אור הצדיק האמת שמשגיח על כל החולים ובפרט על החולים ביותר, שהם בבחינת "כל משכבו נהפך בחליו", שעליהם מפקח ביותר להמשיך להם רפואות – להחיותם בגשמיות ורוחניות, באפן שיוכל להאיר בהם השגות אלקות כנ"ל, כי זה עקר גדלת הצדיק ומעלתו – שמשתדל לרפאות החולים ביותר. ועל כן דיקא מחמת שהוא חולה וכל משכבו נהפך וכו', מחמת זה דיקא השכינה למעלה מראשותיו, שהוא בחינת אור הצדיק, כי הצדיקים הם שכינתו של מקום (זהר תרומה קסג:).

וזהו בחינת (בראשית יח, א): "וירא אליו ה'" – "לבקר את החולה" (רש"י שם), כי דיקא מחמת שהוא חולה וצריכים לבקרו, על ידי זה דיקא: "וירא אליו ה'", בחינת השגות אלקות שזוכין החולים על ידי אור הצדיק שהוא השכינה, וכנ"ל.

וזה בחינת חנכה ופורים, שהם בחינת מצות בקור חולים. כי הם ימים קדושים וטובים מאד, ואף על פי כן הם בימי החול, כי אינם אסורים במלאכה, והם בבחינה הנ"ל, בבחינת הארת השגות אלקות על החולים ביותר, על ידי גדל כח הצדיק שיכול לעשות כלים וצמצומים נפלאים כאלה וכו', כנ"ל.

והוא כמו למשל: כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה, ולקשט עצמו כראוי, ולשקד על דלתי המלך, ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השיכים לזה, עד שיזכה לבא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנס לחצר המלך, או לבית, או להיכל וכו', כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות.

אבל כשאחד מאנשי המלך חולה, ומטל על ערש דוי, רחמנא לצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור פניו, אזי מכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו. וזה בחינת: "שכינה למעלה מראשותיו של חולה", וכנ"ל.

וזה בחינת חנכה ופורים, שהם מועדים קדושים שנתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (שמיני דף מ.), בבחינת (שיר השירים ב, ה): "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני".

ומעצם חליינו הכבד – אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניו בשלש פעמי רגלינו לכנס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו וכו' ואין אנו יכולים וכו'".

על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים, והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנכה ופורים, שתקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי כנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים לתוך ביתינו בתקף גלותינו, שיזכה כל אחד בביתו בחנכה להדליק נר חנכה, שהוא בחינת אור הפנים, בחינת (תהלים קד, טו): "להצהיל פנים משמן", שזהו בחינת השגת אלקות כנ"ל.

וכן בפורים, כל אחד ממשיך על עצמו בחינת קבלת התורה, שמקבלין אז בכל שנה בתקף הגלות, בבחינת (אסתר ט, כז): "קימו וקבלו".

ועל כן חנכה ופורים הם בבחינת רגלין [כי הם בחינת נצח והוד (פרי עץ חיים חנכה פרק ד), שהם בחינת רגלין, כידוע (תקוני זהר יז.)]. וזהו בחינת מצות בקור חולים שהמצוה ברגלין, הינו בחינה הנ"ל, שהשם יתברך מרחם עלינו והולך לבקרנו, ומאיר לנו פניו הקדושים בתקף גלותינו, שאנו חולים כאלה, כאשר יודע כל אחד בנפשו, והוא ברחמיו מבקרנו, ומחיה אותנו באור פניו הקדושים על ידי קדשת הימים הקדושים האלו שנתן לנו, שהם חנכה ופורים, שהם מועדים קדושים בימי החול, שהם בחינת ימי הגלות, שאז אין בנו כח לעלות אליו לבית המקדש לקבל מאור הפנים, רק הוא יתברך ממשיך לנו אור הפנים לתוך ביתינו כדי להחיותנו על ידי הצדיקים הגדולים האמתיים שבכל דור שהם עוסקים בתקוננו, שהם משתדלים ביותר להחיות החולים ביותר וכנ"ל.

וזה בחינת מה שמסבבין העניים בחנכה לקבל מעות חנכה (מגן אברהם סימן תרע), זה בחינת הארת פנים מלמעלה, שהשם יתברך מאיר פניו לנו לתוך ביתנו כנ"ל, כי אי אפשר לקבל אור פני מלך חיים כי אם על ידי הצדקה, כמו שכתוב (תהלים יז, טו): "אני בצדק אחזה פניך".

ועל כן ברגלים שצריכין לעלות לרגל לבית המקדש לקבל אור הפנים, על כן צריך איש כמתנת ידו להביא עולת ראיה, כמו שכתוב (דברים טז, טז): "ולא יראה את פני ה' ריקם וכו'".

אבל ברגלים שצריכין לעלות לבית ה' לקבל אור הפנים, צריכין להעלות הקרבן, שהוא נדבת לבו, בחינת צדקה, וצריכין לטרוח בו להעלותו לבית ה'.

אבל בחנכה באים העניים לתוך הבית, שהם "מאנין תבירין דיליה" (הקדמת הזהר י:), שבהם שכינת אור פניו, כמו שכתוב (ישעיה נז, טו): "אשכן את דכא".

ועל כן כשהשם יתברך אוהב את אחד ורוצה להאיר לו פניו – שולח לו עני לזכות בו, כמו שכתוב בזהר הקדוש: (זהר וירא קד.): "מאן דקדשא בריך הוא רחים ליה – שדר ליה דורונא מסכנא". ועל כן בחנכה, שאז הוא בחינת שהשם יתברך מאיר פניו לתוך ביתינו, על כן ברחמיו שולח לנו העניים לתוך ביתינו, כדי לזכות בהם, כדי לקבל על ידם אור הפנים שמאיר אז לתוך ביתינו, וכנ"ל.

והנה ענין מחלקת בית שמאי ובית הלל הנ"ל בענין ההתקרבות הנפשות הרחוקות מאד מאד שאין ראוי מן הדין לקרבן, שבית שמאי אומרים: פוחת והולך – להעלים האור מהן שלא יתקרבו. ובית הלל אומרים: מוסיף והולך – כי צריכין לעשות כלים וצמצומים כאלה, באפן שיוכלו להאיר גם בהם אורו יתברך, כדי שיתקרבו גם הם וכנ"ל.

הנה ענין מחלקת זאת זהו בחינת כלל המחלקת שבכל דור על הצדיקים השלמים העוסקים לקרב נפשות הרחוקים להשם יתברך, שרבים מאד קמים עליהם, וגם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליהם, מחמת שמדת הדין מתלבש בהם, ועל ידי זה נכנס בלבם טינא, עד שנדמה להם כאלו אינו מתנהג כראוי וחולקים עליו, כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו בעקבות משיחא שנתרבה הקטגוריא בין התלמידי חכמים מאד (כתבות קיב:), וביותר על רבנו הגדול והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, על אשר מסר נפשו מנגד, ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים לקרבם להשם יתברך.

וזה בחינת מחלקת של השבטים על יוסף הצדיק, כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום, כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים באפן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם, ועל שם זה נקרא "יוסף", בחינת "מוסיף והולך" כנ"ל. והשבטים, אף על פי שכלם קדושים, כי היו כלם צדיקים גדולים, חלקו עליו בשביל זה, וכנ"ל.

וזה בחינת (בראשית לז, א): "וישב יעקב בארץ מגורי אביו"; ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פד, ד): שהיה מגיר גרים, כמובא בדבריו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רכח). וזה (שם לז, ב): "אלה תלדות יעקב יוסף" – הינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב, והיה עוסק גם כן לגיר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שארע ליעקב – ארע ליוסף, שזהו פרוש "אלה תלדות יעקב יוסף", כמו שפרש רש"י שם: שכל מה שקבל משם ועבר מסר לו, וכל מה שארע ליעקב – ארע ליוסף וכו'.

וכל זה נסמך לפסוק "מגורי אביו", שהוא מה שהיה יעקב מגיר גרים, ותכף נסמך "אלה תלדות יעקב יוסף" – שפרושו, שמסר לו כל חכמתו כנ"ל.

הינו כנ"ל, כמו שיעקב גיר גרים על ידי עצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר, כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד, כי יעקב מסר לו כל חכמתו, כי עקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם – "להודיע לבני האדם גבורתיו וכו'" (תהלים קמה, יב).

וזהו בחינת (בראשית לז, ב): "יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רעה את אחיו בצאן" – "רועה צאן" זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו "בן שבע עשרה שנה היה וכו'", שבע עשרה בגימטריא "טוב", כמובא (זהר סתרי תורה ג), הינו שיוסף היה טוב לכל, והיה כלו טוב, ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל, כי מצא בהגרוע שבגרועים נקדות טובות, ועל ידי זה קרבם להשם יתברך.

וזהו "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'" – שהם בני השפחות, הם בחינת משפחות הירודות שבישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם.

ועל שם זה נקראים הרחוקים "בני בלהה ובני זלפה", זה רמז שנאחז בהם ביותר הבעל דבר וחילותיו, שזהו בחינת "בני בלהה", בחינת (יחזקאל כו, כא): "בלהות אתנך וכו'", ופרש רש"י: "שדים", הינו חילות היצר הרע, שהם שדים וקלפות, שהם מבהלים ומבלבלים ומרשיעים את האדם. וזה בחינת "בני זלפה", בחינת (תהלים קיט, נג): "זלעפה אחזתני מרשעים", כי חילות היצר הרע הם בחינת בלהות וזלעפות, וכל הנמשכים אחריהם נקראים "בני בלהה ובני זלפה". והצדיק הגדול, בחינת יוסף, עוסק עמהם ומוריד את עצמו אליהם כדי לקרבם להשם יתברך.

וזהו "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'", ופרש רש"י: "שהיה עושה מעשה נערות וכו'". כי הצדיק האמת בעצם חכמתו מוריד את עצמו אליהם כל כך, עד שנדמה כאלו עושה מעשה נערות, כי מדבר עמהם שיחת חלין, ואוכל ושותה עמהם, ופעמים מטיל ומשחק עמהם, וכל כונתו כדי לקרבם על ידי זה להשם יתברך, וכמובן בדבריו ז"ל בכמה מקומות (סימן פא, צא ועוד), כמה וכמה הצדיק מוריד את עצמו אל העולם, שכל זה נחשב אצלו מעשה נערות, אבל כונתו רצויה להשם יתברך לבד, בשביל לקרב הרחוקים מאד להשם יתברך, שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה. וזהו בחינת "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וכו'", וכנ"ל.

ועל כן נקרא "יוסף", בחינת (בראשית ל, כג): "אסף אלקים את חרפתי" – שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך. וזה בחינת (שם): "יסף ה' לי בן", שעל שם זה נקרא "יוסף". הינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם, ומבקש תמיד מהשם יתברך על זה, בחינת "יסף ה' לי בן אחר", שיוסף ה' לו בכל פעם תלמיד חדש שנקרא בן, כי "כל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו" (סנהדרין יט:). והוא מחפש ומבקש תמיד להוסיף ולקרב חדשים, בבחינת "יסף ה' לי בן אחר".

ועל כן "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו" (בראשית לז, ג) – שאהב אותו בשביל זה מאד, כי הוא חפץ בזה לרחם על הכל ולעשות תחבולות לקרב הכל. וזהו "כי בן זקנים הוא לו" – "זקן" זה בחינת רחמים גדולים מאד, בחינת (רש"י שמות כ, ב): "זקן מלא רחמים", בחינת תליסר תיקוני דיקנא (זהר נשא קלא.), שהם רחמים גדולים מאד, הינו שקבל ממנו כל השלש עשרה מדות של רחמים שהם בחינת זקן כנ"ל, שעל ידי זה הוא מרחם על הכל ומקרב כלם.

וזהו שתרגם אונקלוס: "כי בן זקנים" – "כי בר חכים הוא ליה", בר חכים ודאי, כי צריכין לזה חכמה גדולה, חכמה נפלאה, חכמה עמקה מאד מאד, כדי שיוכל לעשות כלים וצמצומים כאלה, שיוכל לקרב נפשות רחוקות כאלה, חולים כאלה, ולהכניס בהם השגות אלקות וכנ"ל.

וזה "ועשה לו כתנת פסים" – שפרושו, כלי מילת שיש בהם גונין יפים, בחינת כרפס ותכלת (רש"י שם). הינו מחמת שראה שעוסק בה לקרב נפשות רחוקות, על כן עשה לו לבושים נפלאים שיש בהם גונין יפים ונפלאים, בחינת "כתנת פסים", הינו בחינת צמצומים נפלאים, שהם בחינת כלים ולבושים כדי שיוכל להמשיך על ידם השגת אלקות אפלו להרחוקים מאד וכנ"ל, כי בחינת הצמצומים הנ"ל, שהם בחינת חכמה תתאה הנ"ל, הם כלולים מכל הגונין, שהם כלל כל הכלים והלבושין של הקדשה שעל ידם משיגין אלקותו יתברך, כמו שכתוב בזהר הקדוש כמה פעמים (זהר חלק ג' רעז.; תקוני זהר יב.): "דאיהי כלילא מכל הגונין".

וזה שחלם (שם לז, ז): "והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה", שפרושו: קשרים. הינו בחינת צמצומים הנ"ל שהם בחינת קשרים, כי הצמצום בחינת קשר, הינו שכלם היו עוסקים בזה, שהיו מאלמים אלמים ועושים קשרים וצמצומים כדי למשך על ידם השגת אלקות.

אבל הצמצומים והכלים של יוסף הצדיק עלו על כלם, בבחינת (שם) "והנה קמה אלמתי וגם נצבה וכו'" – שהקשר והצמצום שלו קמה וגם נצבה לעד ולנצח. "והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי" – שכלם צריכין לקבל ממנו השגות אלקות על ידי הצמצומים נפלאים שעשה בחכמתו העמקה, על ידי שעסק לקרב נפשות תמיד, שעל ידי זה זכה, שאפלו הצדיקים הגדולים שעוסקין בזה – להשיג השגות אלקות על ידי הצמצומים, גם הם צריכין לקבל ממנו.

כי שלו עולה על כלם, בבחינת (משלי לא, כט): "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה", שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולבושים ולהמשיך תורה בחכמה אמתית כזאת, עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך, שזהו בחינת השבח של "אשת חיל וכו'", בחינת (שם פסוק יג): "דרשה צמר ופשתים" – שהם בחינת כלים ולבושים להשגת אלקות וכו'.

וזהו בחינת (פסוק יד): "היתה כאניות סוחר ממרחק וכו', ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וכו'". שבתקף חשכת ליל הגלות של נפשות ישראל היא נותנת להם טרף וכו'. וכן הולך וסובב כל השבח הקדוש הזה.

וזה בחינת (פסוק כג): "נודע בשערים בעלה" – שהם בחינת "שעורין דאתוון דאוריתא" (תקוני זהר דף קכב.), הינו בחינת צמצומים הנ"ל שהוא ממשיך בחכמתו, על ידם נודע השם יתברך בעולם, בחינת "נודע בשערים בעלה וכו'".

וזהו: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה מט:): "זה הלומד תורה על מנת ללמדה", הינו כנ"ל, שמלמד תורתו לאחרים לקרבם להשם יתברך.

וזהו: "צפיה הליכות ביתה" – שצופה הלוך ביתו איך יתנהג לעולם באפן שלא תכבה נרו לעולם ועד, שיהיה נשאר השארת חכמתו לדורי דורות לנצח. כי: "ולחם עצלות לא תאכל", כי לחמו ותורתו אינו לחם עצלות, חס ושלום, כי היה זריז מאד מאד בעבודתו יתברך.

על כן: "קמו בניה ויאשרוה" – הם התלמידים שנקראים בנים שקרבם להשם יתברך. "בעלה ויהללה" – זה השם יתברך, כי השם יתברך מסכים על זה, כי חפץ בזה שיקרב כלם אליו, "כי חפץ חסד הוא". ועל כן: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה", וכנ"ל.

וזהו (בראשית לז, ט): "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי".

שמש ו"ירח" הם בחינת משפיע ומקבל, בחינת שכל עליון ושכל תחתון, בחינת הרב והתלמיד. כי הצדיק, שהוא הרב, נקרא שמש, כמו שכתוב (קהלת א, ה): "וזרח השמש ובא השמש", ודרשו רבותינו ז"ל (קדושין עב:): "עד שלא שקעה וכו'". והירח בחינת התלמיד, שמקבל האור מרבו כמו הלבנה מהחמה.

ואחד עשר כוכבים – זה בחינת הנפשות הרחוקות שמקרבים אותם להשם יתברך, שהם נפשות קדושות מאד, אך היו תחלה בעמקי הקלפות ועלו משם, בבחינת אחד עשר סממני הקטרת, שזהו בחינת אחד עשר כוכבים, בחינת (דניאל יב, ג): "ומצדיקי הרבים ככוכבים".

וכלם "משתחוים לי" – כי הצדיק הגדול ממשיך שכליות כאלה, עד שכל הגדולים והקטנים וכל הרחוקים רוצים להתקרב, וכלם צריכים לקבל ממנו. כי כבר מבאר לעיל, שגם בהצמצומים בעצמן יש בחינת שכל עליון ושכל תחתון, כי יש בהם כמה וכמה מדרגות, ויש בהם בחינת רב ותלמיד, שמש וירח וכו'. וכלם צריכים להכניע ולהשתחוות ולהתבטל לפני הצדיק הגדול ביותר, בחינת יוסף, כי הוא מכניס השגות אלקות בכלם, וכנ"ל.

יתגבר כארי לעמד בבקר שיהא הוא מעורר השחר (שלחן ערוך ארח חיים סימן א').

על פי התורה "תקעו תוכחה" בלקוטי תנינא סימן ח', עין שם כל התורה מרישא לסיפא.

והיוצא לנו משם בקצור לעניננו, שעקר התקון הוא על ידי הצדיק הבעל כח גדול שיכול להתפלל תפלה בבחינת דין, כמו פנחס בעת שהיה מעשה זמרי וכו'.

כי כל הקלקולים, חס ושלום, הם על ידי בחינת "והנחש היה ערום וכו'" (בראשית ג, א), שעל ידי זה מתגבר תאות נאוף, שהוא על ידי קלקול המח.

כי הדעת שבמח שכלול משלשה מחין, הוא בחינת שלש מחיצות פרוסות בפני התאוה הזאת, אך כשהסטרא אחרא יונק מהרחמנות, שהוא הדעת וכו', אזי נקטן הדעת וכו', ומשם התגברות התאוה הזאת, חס ושלום.

ואז התפלה בבחינת דין, והסטרא אחרא רוצה לבולעה, חס ושלום, ואזי צריכין בעל כח גדול שיוכל להתפלל תפלה בבחינת דין וכו'.

ועל ידי זה נעשין גרים ונתרבה כבודו יתברך.

שעל ידי זה נמשך נבואה וכו', ועל ידי זה מתברר המדמה.

שעל ידי זה מתבררת האמונה להאמין בחדוש העולם, שעקרו נתגלה על ידי מתן תורה שאז זכו כל ישראל לרוח נבואה וכו'.

ועל ידי אמונה זוכין לחדוש העולם של לעתיד, בבחינת (תהלים צב, ג): "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", בחינת (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך".