year
stringclasses 3
values | parasha
stringlengths 2
27
| number
stringlengths 1
2
| text
stringlengths 70
6.76k
|
|---|---|---|---|
שניה | קדושים | ב | הא דאמרינן נורא משאב שאיב, היינו דווקא דם המכונס בבשר שהוא עודנו בקרבו ולא יצא עדיין; אבל אם דם אחר נטף על הבשר, הנה בזה אדרבא, טבע האש להבליע זה הדם בתוך הבשר ואינו שואב אותו; מיהו, לדעת מר"ן ז"ל דסבירא להו, חום שהיד סולדת בו, אם הוא בלא רוטב כגון צלי או אפוי או מבושל, אינו אוסר אלא כדי נטילה, וכנזכר בסימן ק"ה, גם הכא אינו אוסר בצלי אלא כדי נטילה. ולדעת מור"ם ז"ל שם, דבעי ששים, גם הכא אוסר עד ששים; לפיכך אם נטף על הצלי דם - בין שהוא נטף עליו בשעה שהוא אצל האש, ובין שנטף עליו כשהיה צונן - הרי זה אוסר לדידן, דאזלינן בתר מר"ן ז"ל, כדי נטילה; ולהאשכנזים, דאזלי בתר מור"ם ז"ל, עד ששים. וכן הוא הדין אם נטף עליו אחר שהסירו מן האש בעודו חם הרבה כחום שהיה בו על האש, נמי דינא הכי; ועיין "כרתי", סימן ע"ו, סעיף קטן א'. |
שניה | קדושים | ג | אם גבינה קרה ולחה נפלה על הצלי בעודו חם, צריכה הגבינה קליפה, מפני שבלעה מן הבשר; דאע"ג דלא פלטה - בולעת טעם בשר, וכנזכר ב"שיורי-ברכה" בשם "חוות-יאיר" ז"ל. |
שניה | קדושים | ד | אע"ג דאמרנו: הצלי אין צריך מליחה, מכל מקום המנהג לפזר עליו מלח מעט כשהוא תחוב בשפוד, וצולה אותו תכף ומיד כדי שלא יתמלא המלח שפיזרו עליו מדם. ועיין משבצות זהב, סעיף קטן ד'. וצריך להזהיר בזה, כי יש נשים עצלניות, ואחר שיפזרו עליו מלח, שוהין הצלייה אם יזדמן להם עסק אחר. וצריך להזהירם עוד: בין בצלי זה, בין בצלי שצלו אותו בלא מלח כלל - שלא יגלגלו השפוד תמיד, אבל באקראי, לית לן בה. ועיין "מנחת-יעקב", כלל ט', סעיף קטן ו', ושפתי דעת, סעיף קטן י"ב ושאר אחרונים. ואותם ששותין משקה שקורין "עשבא", שמקפידים שלא יניחו מלח על הבשר כלל, יכולים לצלותו בלא פיזור מלח תחלה אפילו דבר מועט. |
שניה | קדושים | ה | בשר זה שצולין בלא מליחה, או אם מולחו מעט - כשתוחבו בשפוד וצולהו מיד, הנה אם רצה לבשלו אחר צלייתו, צריך להיזהר לצלותו צלייה גמורה, דהיינו כל צרכו, ולא סגי בחצי צלייתו, דכן הוא דעת מר"ן ז"ל; ואע"ג דמור"ם ז"ל סובר דסגי בחצי צלייתו - אנן בתר מרן ז"ל גרירן. ואע"פ דפה עירנו נוהגים בכבד שצולין אותו חצי צלייתו ואח"כ מבשלים אותו - אין ללמוד דין הבשר מדין הכבד, דיש לומר: דווקא בכבד נהגו בכך, משום דאע"ג דכבד יש לו ריבוי דם יותר, עם כל זה רכיך הוא טפי מן הבשר, ובחצי צליה דידיה פועל האש יותר מחצי צלייה של הבשר. ועוד, דגם בכבד אין מנהג ברור וחזק, יען כי דבר זה אינם עושים אלא בבתי העניים, שיבשלו הכבד אחר הצלייה; ורוב בני-אדם אוכלין הכבד צלי, ומעוטא דמיעוטא הם המבשלים אותו, ויש לומר מחסרון ידיעה נהגו כך ואין זה מנהג ותיקין. ולכך ראוי להורות להם שגם הכבד יצלוהו צלייה גמורה כשרוצים לבשלו; וכל שכן הבשר שנצלה בלא מליחה שצריך לצלותו צלייה גמורה, וכדעת מר"ן ז"ל; מיהו, אותם ששותים משקה שקורין "עשבא", שכל תבשיל שלהם בזמן ששותים משקה הנזכר, שהוא משך שלושים או ארבעים יום, כולו מבשר צלוי - יש להקל להם לצלותו חצי צלייה ולבשלו, מפני שאם צולין אותו צלייה גמורה, לא יהיה טעם בשר בתבשיל, שיזוב שומן הבשר בצליה; וכיון דשותין זה בשביל חולי, יש להקל להם. |
שניה | קדושים | ו | בשר שלא נמלח, או שנמלח בעודו בשפוד ונצלה מיד - טוב להיזהר שלא יסירו השפוד שתחוב בו הבשר מן האש כדי לתקן האש או לסיבה אחרת קודם שנצלה הבשר חצי צלייתו. ואע"ג דפה עירנו נהגו היתר בזה, ויש להם על מה שיסמוכו, עם כל זה בעל-נפש יחמיר להיזהר בזה, ותבוא עליו ברכה. |
שניה | קדושים | ז | בשר זה שצולין בלא מליחה, או שנמלח מעט בעודו בשפוד, אין נותנין ככר לחם וכיוצא תחת הצלי כדי לקבל שומן הנוטף ממנו. גם לכתחילה אסור לצלות בשר שנמלח כדינו קודם צלייה עם בשר שנצלה בלא מליחה; ובדיעבד מותר. ויש אוסרין לכתחילה ליתן בצלים בשפוד בין חתיכת בשר לחתיכת בשר ולצלותם יחד, ויש מתירין; והמחמיר, תבוא עליו ברכה. ועיין מחזיק ברכה, סימן ע"ג, אות ט"ו. |
שניה | קדושים | ח | בשר שנמלח כדרכו לקדרה ששהה שיעור מליחה ורוצה לצלותו, צריך שידיחנו קודם צלייה הדחה גמורה שלוש פעמים כאשר ידיחנו לקדרה. ואם שכח ולא הדיחו קודם צלייה, ידיחנו אחר צלייה, וגם עתה ידיחנו שלוש פעמים כדין הדחה דלאחר מליחה; מיהו, בשר שהודח הדחה הראשונה מן הדם שעליו כשהביאו מן הקצב, ואח"כ תחבו בשפוד ומלחו בעודו תחוב בשפוד, וצלה אותו תיכף ומיד - אין צריך להדיחו אחר צלייה, דאין לחוש לדם שעל המלח; מפני שהוא אחר שפיזר עליו המלח בהיותו בשפוד, הניחו תכף ומיד על האש, ואז האש מונע המלח מלבלוע הדם. ומה שנראה לעיניים מוהל אדום על הבשר אחר צלייה, אינו אלא חמר בשר. ועיין פרי חדש ושולחן גבוה; וכן המנהג פה עירנו לאכול הצלי הזה בלא הדחה. במה דברים אמורים? כשרוצה לאכלו צלי, אבל אם רוצה לבשלו אחר צלייה, צריך להדיחו קודם שיבשלנו; והטעם מבואר ב"בית-יוסף", סימן ע"ג, דהוא משום מראית העין. ועיין פרי חדש בסימן ע"ג ובסימן ע"ו, סעיף קטן ט"ז. וכן נוהגים פה בגדד להדיח הכבד אחר צלייתו כשרוצים לבשלו. |
שניה | קדושים | ט | בשר ששהה שלשה ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו, ולא יצא עוד ע"י מליחה אפילו אם יתנוהו במים פושרין; ואם בשלו – נאסר; ואפילו שלא בשלו לגמרי, אלא שם אותו בקדרה שהיד סולדת בה, אסור כדין בשר שלא נמלח, אבל מותר לצלותו ולאכלו, ויש למלחו קצת קודם צלייה. |
שניה | קדושים | י | בשר זה, אחר שצלאו נמי לא יבשלנו, ואע"פ שמלחו קודם צלייה מליחה גמורה שהוא שיעור דאינו נאכל מחמת מלחו. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם בשלו אחר צלייה, מותר. ואם הוא ערב-שבת ויש שעת הדחק, שאין מוצא בשר אחר לקנות, אז גם לכתחילה מותר לבשלו אחר צלייה. והוא הדין לצורך סעודת מצווה נמי שרי לבשלו לכתחילה אחר צלייה. ועיין כנסת הגדולה ומשבצות זהב ושיורי ברכה. וכן הוא הדין בהפסד מרובה, יש להתיר בישול אחר צלייה. עיין "זרע-אמת", יורה דעה, סימן כ"ב. |
שניה | קדושים | יא | בשר זה ששהה ג' ימים בלא מליחה - אם נמלח בכלי שאינו מנוקב, דינו כדין בשר דעלמא, דאם שהה בכלי שיעור שיתנו מים על האש ויוכל להרתיח, אז נאסר הבשר הזה גם לצלי. |
שניה | קדושים | יב | בשר זה ששהה שלשה ימים בלא מליחה - אם מלחו עם בשר הראוי למליחה שמולחו להוציא דמו, הנה עדיין יש היתר לבשר זה ששהה - תקנה בצליה. והבשר השני הראוי למליחה שמלחו להוציא דמו, מותר אחר מליחה, בין בבישול, בין בצליה. |
שניה | קדושים | יג | שומן של בשר ושומן של אווז, דינו כמו הבשר, דמחזיקין בו דם; ואם שהה שלשה ימים בלא מליחה, נאסר בבישול כדין הבשר, אך כיון דהוא שומן לא אפשר לצלותו, כי נימוח; ואם יערבו בשומן אחר לבטלו, גם זה אי אפשר, דקימא לן: אין מבטלין איסור לכתחילה. כיצד יעשה? ימלחנו תחילה מליחה גמורה, ואח"כ יבשלנו במים שיש בהם ששים פעמים כנגד זה השומן; ואז יקח השומן שהוא צף למעלה והוא מותר, שכבר נתבטל איסור דם בששים; ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דדמי להגעלה, שהוא עשה כדי להפליט האיסור; ולכן צריך שישפוך אותם המים לאבוד ולא יהנה מהם; כן כתב הגאון חות דעת ז"ל, והסכים עמו הגאון "יד-אפרים" ז"ל. |
שניה | קדושים | יד | לכתחילה אין להשהות הבשר שלשה ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלנו. ואם השהה אותו בשוגג, צריך לצלותו תיכף, דחיישינן דילמא משתלי ומבשל ליה, וכנזכר "בשמש-צדקה", סימן ט"ל. אך הכבד והכחל, מותר להשהותן, משום דבלאו הכי אסורים בבישול, ובודאי יצלנו. ואע"ג דכבד מותר לבשלו אחר צלייה, מכל מקום כיון דגם הבשר מותר בדיעבד לבשלו אחר צלייה, לא חיישינן להא דכתב "פתחי-תשובה" בשם "חמודי-דניאל", סימן ל"ד. |
שניה | קדושים | טו | בשר ששהה בלא מליחה, וחל יום שלישי שלו בשבת - יש מתירין לשרות הבשר הזה במים בשבת, כדי שלא יאסר בבישול אחר שבת; ויש אוסרין לשרותו בשבת אפילו ע"י נכרי; ויש אוסרין ע"י ישראל ומתירין ע"י נכרי, וראוי להורות כדבריהם להתיר ע"י נכרי, אך טוב שיעשה שבות דשבות, דהיינו: הישראל יאמר לנכרי שהוא יאמר לנכרי אחר לשרותו במים. והחנווני המוכר בשר שנשאר לו בשר הרבה, שאם לא ישרנו במים בשבת יעברו עליו שלשה ימים, ואית ליה פסידא טובא, שצריך למכרו בזול מאד, דאין נאכל אלא צלי, הרי זה מותר לשרותו ע"י נכרי לכולי עלמא. ועיין "שבות-יעקב", חלק ג, סימן כ"ב. |
שניה | קדושים | טז | בשר שנמלח, אסור לכתחילה להשהותו במלחו י"ב שעות, שהוא שיעור פליטת כל צירו, אלא ידיחנו קודם י"ב שעות; ובדיעבד מותר אפילו אם שהה במלחו מעת לעת או יותר. ואם הבשר נמלח בערב-שבת ושכחו להדיחו ונזכרו ביום-שבת, אסור להדיחו ע"י נכרי, אלא ישאר עד מוצאי-שבת וידיחוהו, דזה חשיב כדיעבד, וכמו שתב ב"לחם-הפנים". |
שניה | קדושים | יז | בשר שנמלח ונתייבש קודם שהדיחוהו הדחה אחרונה, אע"ג שיש ששים נגד המלח שעליו בודאי, כיון דכבר נתייבש, מכל מקום צריך להיזהר להדיחו קודם בישול. וטוב שתהיה הדחת בשר היבש בפושרין, כי הפושרין טובים מן הצוננים להסיר הדם והמלח שנתייבש על הבשר. ויזהר מאד שיהיו פושרין ולא חמין שהיד סולדת בהם, דאם כן מה מועיל בהדחה זו, דהרי זה הוי כמו בישול? |
שניה | קדושים | יח | יש בני-אדם דרכן למשוך שכר תמרים מן שכר שקורין בערבי "רג'יעי" (ספירט, זיעת תמרים), שמושכים ממנו ע"י קנים שכר חשוב שקורין "דובארה" (מובחר); ודרכם להניח תרנגולת שחוטה בתוך הדוד שבו השכר שקורין "רג'יעי", כדי שיצא השכר שקורין "דובארה" חשוב מאד; אך אין רוצים למלוח אותה באמרם, אם ימלחו אותה, יתקלקל השכר. ובזה השכר שקורין "רג'יעי" יש ששים על התרנגולת - העליתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" דאסור למעבד כן לכתחילה אע"ג דיש ששים, והארכתי בדבר זה שם בס"ד, וכתבתי דאם אי אפשר לו למלוח, יצלה התרנגולת חצי צלייה, ויניחנה בתוך השכר. |
שניה | קדושים | יט | דם הנמצא בחלב שחלבו מן הצאן או מן העז - אם הוא מראה אדום, יש בזה איסור דם כמו שכתבו האחרונים בשם "נחלת-שבעה", וכן כתב הרב "חנוך-בית-יאודה", סימן ל"ח. מיהו, ימצא פה עירנו בחליבה הראשונה או שנייה שתהיה מרחלים או עזים אחר לידתם, שיהא מראה החלב אינו לבן גמור, אלא נוטה לירוק, שהוא גוון שקורין בערבי "אצפר" (צהוב) - אין חשש בזה, דלא אסרו אלא מראה אדום, אבל מראה ירוק אין בו חשש כלל. ובסה"ק "רב-פעלים" הבאתי ראיה לזה מסימן קפ"ח, סעיף א', שפסק מר"ן ז"ל: מראה ירוק אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכל-שכן הירוק ככרתי או כעשבים, טהור, עיין שם. ועיין ש"ך ז"ל שם, סעיפ קטן ד, יעוין שם. נמצא, אפילו בדם נדה הותרו מראות אלו של ירוק, שהם מראה השעוה או הזהב או אתרוג או חלמון ביצה וכיוצא, וכנזכר בש"ך ז"ל. על-כן החלב הזה אין בו חשש, ומותר הוא וזה ברור. |
שניה | בהר-בחקתי | א | ביצת נבלה שנתנבלה בשחיטה, אע"ג דמותרת מן התורה - אסרוה חז"ל כמו הנבלה עצמה, כיון שבאה מן הנבלה שהיא אסורה מן התורה. ואפילו נגמרה לגמרי דכיוצא בה נמכרת בשוק, אסורה; ואפילו נתערבה באלף, כולם אסורות; אבל ביצת טרפה אסורה מן התורה, מפני שנגמרה באיסור, דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת הייתה הביצה רק בשר, ולא נגמרה בעת ההיא אלא אח"כ, ונמצא שנגמרה באיסור. ואפילו ידעינן שלא נטרפה התרנגולת אלא רגע אחד קודם שנשחטה, אפילו הכי אסורה מן התורה, שלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים. ומאחר דבזמן הזה דרכם למכור הביצים במנין תמיד, לכן אפילו נתערבה באלף אינה בטלה. |
שניה | בהר-בחקתי | ב | תרנגולת שנשחטה ונמצאה טרפה, ויש ביצים שנולדו ממנה קודם שנשחטה: אם היא טרפה שאפשר שלא ארע לה אלא עתה, כגון שניקב קרום של מוח וכיוצא - הביצים מותרים, דאמרינן השתא הוא דנטרפה; אבל אם ידוע דנטרפה קודם שילדה הביצים, כגון יתרת איבר שנטרפה בו, או שהוגלד פי המכה שבידוע ששלשה ימים קודם שחיטה היה בזה זה הטרפות, מפני שאי אפשר להגלד פחות משלשה ימים, אז כל הביצים שנולדו ממנה אסורות, ואפילו אותם שנולדו קודם שלשה ימים, נמי אסורות; דכל מה שנולד ממנה בתוך י"ב חודש קודם שנשחטה, אסורים; אבל מה שנולד קודם י"ב חודש, מותר ואין בו ספק כלל, מפני שידוע דהטרפה אינה חיה י"ב חודש, וכנזכר כל זה בסימן פ"א, בדין הגבינה. ואע"ג דהתם רמ"א ז"ל בהגהת השולחן התיר בהוגלד פי המכה מה שנעשה ממנה קודם שלשה ימים, ולא אסר אלא בהנולד תוך שלשה ימים - הנה מר"ן ז"ל דעתו לאסור אף שנולד ונעשה קודם שלשה ימים, וכנזכר בש"ך ופרי חדש ופרי תואר ושאר אחרונים שם בסימן פ"א. ולכן לדידן דקבלנו הוראת מרן ז"ל, צריך לאסור כמו שכתבנו לעיל; מיהו, כתבתי בסה"ק "מקבצאל": בהוגלד פי המכה, ואינה נטרפת טרפות ודאי מאותה מכה, אלא הוא ספק טרפות, אז כל הביצים שנולדו קודם שלשה ימים מותרים מכוח ספק ספקא, והוא: ספק נולדה קודם, ספק נולדה אח"כ; ואם תמצי לומר אח"כ, שמא אין כאן טרפות; וספק ספקא זה הוא מתהפך; ועוד עשיתי ספק ספקא באופן אחר. |
שניה | בהר-בחקתי | ג | ביצה שהיא ספק אם היא ביצת טרפה או אם היא ביצת כשרה, הרי זו אסורה, משום דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא; אבל ספק אם היא ביצת נבלה או ביצת כשרה, מותרת, דספיקא דרבנן לקולא. וכן הוא הדין בתרנגולת שיש ספק אם היא נבלה או שחוטה כגון ספק בשחיטה, הביצה שלה מותרת, משום דהוי ספקא דרבנן. ועיין בש"ך, סעיף-קטן י"א, ופרי חדש ו"פרי-תאר" ושפתי דעת וחכמת אדם ושאר אחרונים. |
שניה | בהר-בחקתי | ד | אע"ג דביצת נבלה אסורה מדרבנן - אפילו אם נתערבה באלף, כולם אסורות משום כיון דהיא ביצת נבלה, בודאי אתחזק איסורא ולא בטל, וכמו שכתבו בש"ך ופרי חדש ושפתי דעת ושאר אחרונים ז"ל. |
שניה | בהר-בחקתי | ה | הא דאמרינן: ביצה שנולדה מתרנגולת שהיא ספק נבלה דארע לה ספק בשחיטה דמותרת הביצה משום דהוי ספק דרבנן - היינו דווקא אם הספק הוא ספק שהה או ספק דרס, או ששחט בסכין פגומה - בזה אמרינן מותרת הביצה; אבל אם הספק הוא משום דלא בדק הסימנים אם שחט הרוב או לאו, הרי זו חשיבה ודאי נבלה והביצה שלה אסורה, וכמו שכתב שפתי דעת, סימן פ"ו, סעיף קטן י"א. |
שניה | בהר-בחקתי | ו | אין מוכרין ביצת נבלה וטרפה לגוי, שמא ימכרנה לישראל. כיצד יעשה? יטרפנה בקערה וימכרנה. ואע"ג דכתב מור"ם ז"ל: אין מוכרין ביצה טרופה לגוי שמא יערבנה בפת - הנה פה עירנו בגדאד יע"א נהגו כסברת מר"ן ז"ל למכור ביצים טרופות לגוי. ואע"ג דפת בביצים לא שכיח בעירנו, עם כל זה שכיח לתת ביצים במיני מתיקה; כי כאשר מסננין הסוכר לעשות ממנו מיני מתיקה, מניחין בו חלבון ביצים; וכן עוד במתיקה שקורין "מן אל סמא" (מן השמים - ממתק מלחלוחית עלי עצים) מניחין גם כן לובן-ביצה, ועם כל זה נהגו למכור ביצה טרופה לגוי, אע"פ שקונים מיני מתיקה הנזכרים מן הגויים. והא דקונין מיני מתיקה מן הגויים ואין חוששין שמא יש בהם ביצת נבלה, היינו משום דאזלינן בתר רובא. |
שניה | בהר-בחקתי | ז | אין לקנות ביצה טרופה מן הגוי, דשמא ישראל מכר לו ביצת נבלה וטרפה וטרפן. ואע"ג דהאחרונים ז"ל כתבו דאין איסור לקנות ביצים טרופות מגוי אלא-אם-כן טרופות לגמרי, שמעורבים החלבונים והחלמונים יחד, אבל אם היא רק שבורה והחלבון והחלמון שלמים, מותר לקנות; עם כל זה פה עירנו בגדד יע"א נהגו שלא לקנות אפילו בכהי גונא דחלבון וחלמון שלמים. |
שניה | בהר-בחקתי | ח | ביצה שיש לה שני חלמונים מותרת, וכמו שכתב במחזיק ברכה, אות ב', ושאר אחרונים. וביצה שאין בה אלא חלבון בלבד: אם היא קטנה ביותר, נמצאת בלול התרנגולים בבית ישראל, מותרת; אבל אם אינה קטנה מאד, אלא רק קטנה מעט מחברותיה, אין להתיר. ואם הביאה גוי, אפילו קטנה מאד אין להתיר; ועיין מחזיק ברכה ז"ל. |
שניה | בהר-בחקתי | ט | ביצת עוף טמא, וכן ביצת טרפה או נבלה שנתבשלה עם ביצים כשרות: אם היא בקליפתה, אינה אוסרת, שאין כוח בבישול להוציא גוף האסור דרך הקליפה; ומה שיוצא דרך הקליפה אין בו ממש, רק מיא דביעי בעלמא איהו; אבל אם ביצת האיסור קלופה או נקובה - אפילו אם ביצים הכשרות עודן בקליפתן, הרי זו אוסרת, וצריך ס"א (שישים ואחד) ביצים של היתר כנגדה לבטלה - בין שהיא שלמה ומכירה בין שהיא טרופה. ואע"ג דכל האיסורין שיעורן בששים - החמירו חז"ל בביצים, משום שיש בהם גדולים וקטנים, לכך הוסיפו אחת. ואם נתבשלה ביצה זו האסורה שהיא קלופה או נקובה בתוך התבשיל, אין צריך אלא שישים בתבשיל לבטלה. וכל זה הוא לבטל פליטתה, אבל היא עצמה אינה בטלה ואסורה. ואין משערין ביצה האסורה אלא כנגד מה שיש בתוכה, אבל כנגד הקליפה שלה אין צריך, ואדרבא, קליפתה מצטרפת עם ההיתר לבטל האיסור, שהרי כולם בולעים הטעם בשווה. |
שניה | בהר-בחקתי | י | הא דאמרינן: אם ביצת האיסור עודנה שלמה בקליפתה שאינה נקובה, דאינה אוסרת, היינו דווקא בביצת עוף טמא או ביצת טרפה או נבלה; אבל ביצה שיש בה אפרוח, אוסרת אע"פ שאינה קלופה כלל, מפני שהאפרוח הוא נבלה. וכן הוא הדין אם היא ביצה שנמצא בה דם על החלמון, גם-כן אוסרת אפילו אינה קלופה, דטיפת הדם הוא התחלת ריקום האפרוח, ושדי תיכלא בכל הביצה; הלכך הטעם שיוצא ממנה הוא טעם בשר נבלה ממש, ואוסרת אפילו אינה קלופה. מיהו לעניין שיעור הביטול אם נתבשלה בתבשיל: אם היא ביצה שיש בה דם, סגי לה בששים כנגדה לבטלה; ואם היא ביצה שיש בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל - יש אומרים שצריך אחד וששים כנגדה, משום דהוי כעין בריה, ומחמת חשיבותה הוסיפו לה חלק אחד יותר; ויש אומרים, גם ביצה שנמצא בה אפרוח שנתבשלה בתבשיל של היתר, סגי לה בששים; ובהפסד מרובה או שעת הדחק, יש להקל כדבריהם. ועיין משבצות זהב, סוף סעיף קטן י"ג, ו"ערך-השולחן", סוף אות ד', ושאר אחרונים. וכבר כתבנו לעיל: בין נשלקה עם הביצים, בין נתבשלה בתבשיל של היתר - מצטרפים הקליפות לבטל האיסור; והוא הדין הכא בביצת אפרוח או ביצת דם בחלמון, דמצטרפין קליפה שלהם עם ההיתר לבטל האיסור. |
שניה | בהר-בחקתי | יא | אפרוח שנולד מביצת נבלה או טרפה, הרי זה מותר גמור. ויש אומרים שאין להושיב לכתחילה תרנגולת על ביצי טרפה, משום דאין לבטל האיסור לכתחילה; ויש מתירין בזה לכתחילה. והמקל, יש לו על מי לסמוך. ועיין "ערך-השולחן", אות ו'. |
שניה | בהר-בחקתי | יב | אם הניחו אפר בקדרה ששלקו בה הביצים, ונמצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצה שיש בה דם בחלמון - כתב הרב "עדות ביהוסף" סאמון ז"ל, סימן מב, דמותרות הביצים הכשרות, משום דהאפר נותן טעם לפגם בבשר, כמו שכתב מר"ן ז"ל בסימן צ"ה, סעיף ד. וכתב הרב הנזכר דכן נוהגים במערב כשיש חופה או מילה, ששולקין הרבה ביצים לחלק לבני-אדם, נותנין אפר בתוך המים ששולקין בהם הביצים, ואז כשנמצאת בין הביצים ביצה שיש בה דם או אפרוח, מתירים שאר הביצים, שרי מה שפלטה הביצה היה טעם פגום ע"י האפר הנבלע בה, עיין שם. וכן פה עירנו בגדד יע"א יש גם כן מנהג זה, כששולקין ביצים הרבה ביחד, נותנין אפר בתוך המים, כדי שאם ימצא אח"כ ביצה שיש בה אפרוח או דם, לא יאסרו הביצים הכשרות. וגם לפי המנהג צריך להניח האפר בתוך המים שירתיח על האש קודם שיניחו הביצים; וגם צריך להניח אפר הרבה שיהיה טעמו ניכר במים. והנה, אע"ג דאנן אתכא דמר"ן ז"ל סמכינן בדין דסימן צ"ה הנזכר, ולא חיישינן למאן דפליגי בזה, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שיורי-ברכה", בסימן צ"ה, שכתב דפשט המנהג כדעת מר"ן ז"ל - מכל מקום מנהג זה של דין הביצים הנזכר יש לגמגם, ובפרט בדין ביצה שנמצא בה דם. על כן - אע"ג דאין למחות ביד הנוהגין בביצים היתר ע"י אפר - שומר נפשו יחוש בזה, ותבוא עליו ברכה, כי יש פתחון פה לחלק בין דין הביצים הנזכר ובין דין מר"ן ז"ל דסימן צ"ה. |
שניה | בהר-בחקתי | יג | ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה עם ביצים אחרות, והיא ושאר הביצים כולן קליפתן שלמה - אע"ג דכתבנו לעיל אם הקליפה שלמה, מותר, דאינו נותן טעם, דהנפלט מיא דביעי בעלמא איהו, מכל מקום משהו מיהא איכא, ודבר שיש לו מתירים, במינו אוסר במשהו, על-כן אסורות כל הביצים בו ביום, וכמו שכתב הרב "ערך-השולחן" בסימן צ"ח, אות ו'; וכתב דכן הוא דעת מר"ן ז"ל באורח חיים, סימן תקי"ג, יעוין שם. |
שניה | ויקרא | א | כתבו הפוסקים (טור או"ח תיז): הטעם דנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח (ראש חודש), מפני דאמרו רבותינו ז"ל (פרד"א, פרק מה), דשלש רגלים נתנם הקב"ה לישראל על שם אבותינו; והיה רוצה ליתן י"ב ראשי-חדשים להיות מועדים ורגלים גמורים, על שם י"ב שבטי ישראל; ואחר שחטאו ישראל בעגל, הפסידו דבר זה. ולכך, הנשים שלא חטאו בעגל, הם זכו לר"ח יותר מן האנשים, ולכן נהגו בהם קדושה שלא לעשות מלאכה בר"ח אלא רק אוכל- נפש בלבד, עד כאן דבריו. ובזה יובן בס"ד הכתוב בקהלת ז', פסוק כח: "ואשה בכל אלה לא מצאתי, לבד ראה זה מצאתי". פרוש – "בכל אלה" הוא עוון העגל שאמרו (שמות לב, ח) "אלה אלהיך ישראל" - לא מצאתי חטא לאישה, ולכן "לבד ראה זה מצאתי", פרוש, ראשי-חדשים שהם מספר "זה", אשר מקודשים ע"פ הראיה; וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כ, א) על הפסוק (שמות יב, ב): "החדש הזה לכם ראש חדשים" - אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה: כזה ראה וקדש - מצאתי להנשים חלק בו יותר מן האנשים. ובזה יובן הטעם מה שאמר הכתוב (משלי יב, ד): "אשת חיל עטרת בעלה", הואיל וזכתה בר"ח שהוא ראש ועטרה לחדש, כך תהיה עטרת בעלה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים קיח, כב): "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פנה", פרוש, האישה נקראת "אבן" כי היא קרקע עולם; כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עד, ב); "מאסו הבונים" - החכמים שנקראים "בונים", כמו שאמרו (ברכות סד, א) אל תקרי "בניך" אלא "בוניך", והיינו שתיקנו כל יום ברכה, לברך "שלא עשני אישה"; אך באמת "היתה לראש פנה", כי זכתה לראש-חודש, מה שלא זכו לו האנשים. |
שניה | ויקרא | ב | הכופה לאשתו שתעשה מלאכה בר"ח, אפילו במקום שנהגו לעשות - איסורא קעביד. הטעם שנהגו הנשים איסור מלאכה בר"ח מלבד טעם הנזכר - לפי שהנשים מושרשים במלכות, ויש בר"ח עילוי למלכות, אשר לא נמצא עילוי זה בתפארת שבו משרשים האנשים; לכך, הנשים יהיה להם יום זה ליום טוב יותר מן האנשים; מיהו, אם האיש רוצה לנהוג בעצמו שלא לעשות מלאכה בר"ח, רשאי, ותחשב לו לצדקה; וליכא בזה משום חשש כל הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט; ועיין "יוסף אומץ", סימן כ' ו"שיורי-ברכה", סימן תי"ז; ומזה תבין כמה וכמה צריכה האישה להיזהר בקדושת ר"ח - כי בכמה מצוות, הנשים טפלות לאנשים, ורק בזאת הנשים הם עיקר יותר מן האנשים. |
שניה | ויקרא | ג | כתב ב"כסא-אליהו", סימן תי"ז, סעיף קטן ד: מה שמקפידות הני נשי שלא להניח כלי פשתן בכביסה בזמן מולד הלבנה, יש להם על מה שיסמוכו; וכן כתב בספר החינוך, במצוות "החודש הזה לכם", עד כאן לשונו. והביאו ב"חסד לאברהם", בהגהת הטור שם. |
שניה | ויקרא | ד | תענית ערב ר"ח, מנהג ותיקין הוא; ונכון שיתענה קודם המולד. ואם המולד בחצי היום, יתענה יום שלפניו. ואם חל ערב ר"ח יום-שבת, לא יתענה ביום ששי, מפני כבוד השבת, והטעם - כי ביום ששי יש בו תוספת הנשמה, ואין ראוי להתענות בו; ולכן אנשי מעמד לא היו מתענים ביום הששי; ועוד טעם אחר – שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה; ודי להתענות אם חל ערב ראש-חודש ביום שישי עצמו, אבל חל בשבת - כיון דאדחי אדחי. צא ולמד מתענית-ציבור שחל בשבת, שנדחה ליום חמישי. ואם המולד ליל ערב ר"ח, נהגו המקובלים שלא לומר בליל ערב ר"ח "תיקון-רחל", אלא "תיקון-לאה" בלבד. |
שניה | ויקרא | ה | אפילו מי שדרכו להתענות בכל ערב ר"ח - נכון לקבל התענית בכל פעם בשעת מנחה ביום שקודם לערב ר"ח; וכל שכן מי שאין דרכו להתענות, שצריך לקבל התענית בשעת מנחה. |
שניה | ויקרא | ו | מי שקבל תענית במנחה בחשבו למחר ערב ר"ח, ואח"כ נודע לו שטעה דאין ערב ר"ח למחר, אלא ביום שאחריו - נכון לעשות התרה על קבלתו, ויחזור ויקבל התענית בזמנו, וכנזכר באחרונים. ונראה לי דהוא הדין אם היה המולד ביום ערב ר"ח קודם חצות היום, שכתבנו לעיל דאין להתענות בו ביום, והוא לא ידע וקבל התענית - יעשה התרה על קבלתו, ויתענה אחר ר"ח יום אחד. |
שניה | ויקרא | ז | תיקנו לומר "יהי רצון" על קבלת ר"ח בשבת שלפני ר"ח, מפני שביום השבת כל העם נאספים בבית-הכנסת ושומעין ההכרזה. ויש מדקדקים לחזור לומר "יהי רצון" הנזכר בערב ר"ח ביחיד, אחר מנחה קודם קדיש בתרא, ומנהג נכון הוא; ועיין ש"ז. ונהגו לעמוד כל הקהל בשעת ההכרזה, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. ומה שמבקשים רחמים על חכמי ישראל - מפני כי בזמן קדמון היו החכמים מקדשים החדש ע"פ הראיה, ומבקשים כדי שתחזור העטרה הזאת לחכמים ויקדשו החדש כבראשונה. |
שניה | ויקרא | ח | באמירת "מי שעשה נסים וכו'" - בחורף יאמר "ולגשמים בעתם", ובקיץ לא יאמר כן, אלא יאמר "ולטללי ברכה". גם יכוון ראשי תבות "מי שעשה נסים" - שמ"ן, והוא בא"ת-ב"ש שם קדוש בי"ט. |
שניה | ויקרא | ט | ר"ח אסור בתענית, והמתענה בר"ח תענית-חלום צריך למיתב תענית לתעניתיה. ובסה"ק "רב-פעלים" נשאלתי: אם התענה תענית-חלום בר"ח שחל בשבת או ביו"ט שחל בשבת, דיש כאן שתי קדושות - אם די לו בתענית יום אחד, או אם צריך להתענות שני ימים כנגד ב' קדושות? והבאתי ראיות לדבר זה, ופלפלתי בהם, ושוב הבאתי דברי הגאון משבצות זהב בסימן רפ"ח, סעיפ קטן ג, דפשיטא ליה מסברא דנפשיה, ביו"ט שחל בשבת והתענה תענית חלום, דדי לו בתענית אחד לתעניתיה, יעוין שם. ושוב הבאתי דברי החכם "לקט-הקמח" בהלכות שבת, דף ט"ל, עמוד א, דפשיטא ליה אם התענה תענית חלום בשבת שיש בו ב' קדושות, כגון שבת ור"ח או שבת ויו"ט, דדי לו בתענית אחד; אך חכם אחד היה דעתו דיתענה ב' ימים, עיין שם. וראיתי להרב "תוספת-שבת" שהביא דברי הרב "לקט- הקמח" הנזכר, ודעתו היא דלא יספיק לו תענית יום אחד לדעת הסוברים דתענית-ציבור אינו עולה וכו', יעוין שם. ואנא עבדא הבאתי בס"ד ראיה ברורה דלא יועיל תענית יום אחד אלא צריך שני ימים, מפני שחילל ב' קדושות, והוא משנה ערוכה בכריתות, פרק ג, דף יג, עמוד ב: "יש אוכל אכילה אחת וכו'"; ומסיק שם בגמרא, דף י"ד (עמוד א), דלעולם יש ערוב והוצאה ליום הכיפורים, והכי קתני: אם הייתה שבת והוציאו, חייב אף משום שבת ומשום יוה"כ, כלומר, יתחייב בזה עוד שני חטאות, יעיין שם. וכן כתב רבנו עובדיה ז"ל וזה לשונו: ובגמרא מפרש – אם היה יום-הכיפורים שחל בשבת והוציאו, חייב שתיים על ההוצאה – משום שבת ומשום יום-הכיפורים, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש ליוה"כ, עיין שם; הרי לך נידון זה דמי לנידון דידן; וכמו דהרב "משאת-בנימין", סימן צ"ג והרב בית דוד, אורח חיים, סימן קי"ב הביא ראיה לספק דילהון מדין הקרבן - כן יש להוכיח לנידון דידן מדין דכרתות הנזכר, דדמי ממש - שצריך להתענות שני ימים בעבור שתי קדושות, וכאשר הארכתי בזה שם בס"ד. |
שניה | ויקרא | י | מצווה להרבות בסעודת ר"ח; ואם חל בחול, עושה בו מאכל יותר ממה שרגיל בחול; ואם חל בשבת, עושה גם כן מאכל יותר ממה שרגיל בשבת. ואם הוא עני ואין ידו משגת, יוסיף לפחות בפירות, שיקנה מין פרי לאכלו בר"ח. וגם יזהר לכבד סעודת ר"ח בשולחן, ויהיה מסב בדרך כבוד. ואם חל ר"ח בשבת - איתא בירושלמי שצריך לעשות סעודת ר"ח ביום ראשון; ואע"פ שלא נהגו כן - הזהיר בזה, תבוא עליו ברכה. וכתב רב יעב"ץ ז"ל בסידור: אם חל ר"ח בשבת, נכון להרבות בסעודה רביעית יותר ממנהגו כדי להשלים בה חובת סעודת ר"ח. |
שניה | ויקרא | יא | מנהג ותיקין להדליק נרות בליל ר"ח; ואפילו בקיץ שיושבים על הגג וזורח אור הכוכבים באוויר. וכתב הרב חסד לאלפים, שהוא נהג להדליק בשבת שבעה נרות, וביוה"כ שישה, וביו"ט חמישה, ובר"ח ארבעה, כמספר העולים לספר תורה, עיין שם. ובביתנו המנהג להדליק שבעה - הן ביוה"כ, הן בימים טובים – ובר"ח ארבעה, וכן בחוה"מ ארבעה. ואותם שדרכם להדליק בשבת שני נרות, ידליקו בר"ח גם כן שני נרות; שאם ידליק נר אחד, במה ניכר ר"ח על ימות החול? דהא בחול נמי דרכם להדליק נר אחד, דוודאי לא ישבו בחול בחושך; מיהו, העניים אין להעמיס עליהם שני נרות בר"ח, אלא ידליקו נר אחד באותו נר שמדליקים בו בשבת; כי ודאי גם העניים יש להם נרות מיוחדים לשבת להדליק בהם, ובזה ניכר כבוד ר"ח. |
שניה | ויקרא | יב | ערבית שחרית ומנחה אומר "יעלה ויבוא" ב"רצה"; ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו - בין ר"ח יום אחד, בין שני ימים - מפני שאין מקדשין החודש בלילה; אבל אם לא אמרו בשחרית ובמנחה, מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל "מודים", אומר במקום שנזכר; ואם נזכר באמרו ברוך אתה ה', יסיים "למדני חוקיך"; ועיין חסד לאלפים ו"כף-החיים". ויש אומרים דלא יסיים "למדני חוקיך", אלא יסיים הברכה, ואח"כ יאמר "יעלה ויבוא" קודם "מודים"; ועיין "חיי-אדם", כלל כ"ג, אות כ"א, יעוין שם. ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל "מודים": אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר ל"רצה"; ואם לא נזכר עד שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" והוא מוכן לעקור רגליו שאינו אומר עוד תחנונים, הרי זה חשיב כאלו עקר רגליו וחוזר לראש; ועיין חסד לאלפים ו"מאמר-מרדכי" ושאר אחרונים. ואם הוא מסופק אם הזכיר אם לא הזכיר: לדעת מר"ן ב"בית יוסף" צריך לחזור, ולדעת מור"ם ז"ל אין צריך לחזור. והנכון שיחזור, ויכוון בחזרתו על תנאי - שאם אינו חייב לחזור, תהא לנדבה, וכנזכר בחסד לאלפים; ועיין "שלמי-חגיגה", דף רכ"ב ו"כף-החיים", סימן ל"ג, אות ז', יעוין שם. וכל שהדין הוא שצריך לחזור, אין צריך לומר פסוק "ה' שפתי תפתח" פעם שנית; ועיין "כף-החיים", אות ג'. |
שניה | ויקרא | יג | אם שכח "יעלה ויבוא" ולא נזכר אלא עד שהתפלל מוסף, לא יחזור אחר תפלת מוסף, אלא יתפלל מנחה שתים בשביל התשלומין, וכמו שכתב "שיורי-ברכה" בשם הרשב"א ז"ל, ועיין שלמי חגיגה. |
שניה | ויקרא | יד | מנהג החסידים המתפללים ע"פ סדור רבינו הרש"ש ז"ל, לומר בנוסח "יעלה ויבוא" "ביום ראש-חודש הזה", ואין אומרים "החודש הזה", כי יש כוונה במספר "ראש" וכוונה במספר "חודש" בלא ה"א. |
שניה | ויקרא | טו | קריאת ההלל – מעומד; ואפילו לסמוך עצמו על הכותל אסור, אלא אם כן הוא זקן או חלוש מאוד מחמת איזה חולי. ואסור להפסיק בדבור באמצע, אך שואל בשלום אדם שצריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם; וכל שכן דמותר לענות "אמן יהא שמיה רבא" ואמנים וכיוצא. וצריך לאמרו בשמחה ובנחת ובקול רינה ותודה, ולא יאמר במרוצה. ואין אומרים הלל בבית האבל, והטעם - משום דאומרים בהלל: "לא המתים יהללו יה", והוי כלועג לרש, וכנזכר בט"ז בשם "רוקח", וטעם קלוש הוא; אך הואיל כי מן הדין אין חיוב לומר הלל בר"ח כלל משום דלאו קדוש הוא באיסור מלאכה, וכתיב: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ואמרו רבותינו ז"ל: לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אינו טעון שירה; ומה שאומרים הלל עתה בר"ח, הוא משום מנהג קדמונים שנהגו בכך, ולא מן הדין; ולכן אין גומרים בו הלל; ועל-כן בבית האבל מצאו לו טעם קלוש; אבל בחנוכה, אומרים הלל אפילו בבית האבל, מפני דהלל בחנוכה הוא חיוב מן הדין, ולא משגחינן בהאי טעמא. |
שניה | ויקרא | טז | בכפל הפסוקים שבסוף ההלל - כתב ב"יוסף-אומץ", סוף סימן כ', דמספר "המנהיג" ומדברי מהר"י ן' גיאת מוכח דאין כופלים אלא עד "הצליחה נא", וכן מנהג ערי הקודש ירושלים וחברון, יעוין שם. ואני נוהג לכפול עד הסוף, וכן היה מנהג עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה; והטעם: דהנוהג לכפול עד הסוף, אפילו אם נאמר שאין בזה צורך - אין זה גורע חס ושלום בתוספת הכפל; וכן תמצא להריב"ש ז"ל, סימן קל"ג, והביאו בספר "יצחק ירנן" - באור על חיבור מהר"י ן' גיאת ז"ל, בהלכות הלל, סעיף קטן כ"ט, שכתב דאין לומר בזה "הלכה כרבי מחברו, דרבי לא אסר להוסיף על כפלו, אלא רבי היה נוהג כך ורבי אלעזר נוהג להוסיף ואינו חולק, עד כאן; עיין שם. והוא הדבר אשר אמרתי, דהמוסיף אינו גורע. ודע שאין חילוק בזה העניין של הכפל הנזכר, בין יום שיש בו דילוג לבין יום שאין בו דילוג, דבכולן יש לכפול בשווה, וכמו שכתבתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" בס"ד. |
שניה | ויקרא | יז | צריך לחלוץ התפילין קודם מוסף אחר קדיש של חזרת ספר תורה שקודם תפלת מוסף, כי כן הוא מנהג רבנו האר"י ז"ל. ואם נזדמן שהוא עדיין בתפילת שחרית ולובש התפילין, ושמע קדושת "כתר" מכת אחרת שמתפללין מוסף - יסלק התפילין מעליו עד שיענה עימהם קדושת "כתר" ויניחם אח"כ. ואם פתאום שמע מן החזן שאומר קדושת "כתר", ואין לו שהות לחלצם, ככה יעשה: של-ראש, יזיזם ממקומן לצד אחר; ושל-יד, יכניס ראש הטלית או הכותונת בין הקציצה ובין בשרו ויענה קדושה; כן העלה בספר "תורה לשמה"; ועין מה שכתב רב יעב"ץ ז"ל בסידור. |
שניה | ויקרא | יח | אחר שהתפלל מוסף לא יחזור להניח תפילין בו ביום כדי ללמוד תורה בתפילין, מפני כי הרשימו נשאר כל היום; אך במנחה יניח תפילין; כן כתב רבנו הרש"ש ז"ל בנהר שלום. והגם דרבנו החיד"א ז"ל כתב להניח תפילין אחר מוסף - לא ראה דברי רבנו הרש"ש ז"ל. |
שניה | ויקרא | יט | יאמר: "זכרון לכולם היה", וכן יאמר: "ושעיר עזים נעשה ברצון". ובשנת העיבור יאמר: "למחילת חטא ולסליחת עוון ולכפרת פשע". ויכוון בראשי תיבות "ראשי חדשים לעמך" – "רחל". ומה שכתוב "את מוסף ר"ח הזה", יש מפקפקין לומר "הזה", אך הרב "בני-יששכר" קיים נוסח של תיבת "הזה" ע"פ מדרש רז"ל, דלעתיד נקריב מוספין של כל ר"ח ויו"ט ושבתות שעברו בגלות, ולפי זה שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין של שבת ויו"ט ור"ח. |
שניה | ויקרא | כ | מצווה להשתדל לעלות לספר תורה בר"ח, והמשלים הוא יותר משובח; וכן דרכו של עטרת ראשי הרב מו"ר אבי זלה"ה לעלות בכל ר"ח, חוק ולא יעבור; ואם ר"ח שני ימים, היה עולה בשניהם, אך היה אומר, העלייה של יום שני דר"ח היא יותר מעולה מן עלייה דיום ראשון; והגם שלא מפורש דבר זה בדברי רבנו האר"י ז"ל בעדיפות ליום שני בעלייה על יום ראשון, מכל מקום הכי מסתברא בוודאי. |
שניה | ויקרא | כא | מזכירין "יעלה ויבוא" בברכת המזון; ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו; ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב", אומר: "ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזיכרון". וכתב בספר חסידים ואין לקוץ הציפורניים בר"ח, יעוין שם. מיהו, ודאי אם הם ארוכים דעודפים על הבשר, צריך לקוץ אותם גם בר"ח. |
שניה | ויקרא | כב | ברכת הלבנה יאמר בשמחה ובנחת ושפה ברורה, כי הוא כמקבל פני שכינה; ולכן חסידים ואנשי-מעשה נוהגים לטבול ביום קודם ברכת הלבנה, והוא מנהג יפה, בפרט אם אינו טהור מתשמיש-המיטה. ואם הוא בתענית, טוב שיטעם איזה דבר קודם ברכת הלבנה. ולא יברך עד שיהיה ודאי לילה ותהיה זריחתה נכרת על גבי קרקע. |
שניה | ויקרא | כג | צריך שיעברו עליה שבעה ימים שלמים מעת המולד, כנגד כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת. ואם ענן אפילו דק עליה, לא יברך. וכל הלילה זמנה הוא, אפילו אחר חצות. וצריך לישר רגליו כתפלת י"ח. וכשיאמר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו'" יראה אותה ויסתכל בה, אבל כשיתחיל לברך לא יראה בה עוד כלל. |
שניה | ויקרא | כד | סומא לא יברך, משום דאיכא פלוגתא בזה וספק ברכות להקל; אלא יעמוד אצל החזן המברך ויאמר לו שיכוון עליו, ויצא ידי חובה בשמיעה. והרואה ע"י בתי-עיניים (משקפיים) – יברך, אע"פ שלא יכול לראות בלא בתי-עיניים. וצריך לברך תחת אויר הרקיע ולא תחת הגג; ורק אם אי אפשר לו בכך משום שהוא חולה או סיבה אחרת, יברך תחת הגג; וטוב לעמוד על מקום חלול מתחתיו אם אפשר לו בכך. |
שניה | ויקרא | כה | כשאומר "כשם שאנחנו מרקדים" ידלג שלשה דילוגים דווקא, וכן בפעם שנייה וכן בשלישית; ויש סוד בדבר כנגד עליות הספירות שמכוונים בהם עתה. ופה עירנו בגדאד נוהגים לדלג הדילוגים באמרם "סימן טוב תהי לנו", ואנא עבדא עושה כמנהג העיר; אך כשאני אומר "כשם שאנחנו מרקדים" אדלג עוד שלשה דילוגים, וכן אני מורה לאחרים. ומנהגנו פה לדלג שלשה דילוגים כשאומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים". |
שניה | ויקרא | כו | לא יאמר "שאף הם" אלא יאמר "שגם הם"; ויאמר "תהי לנו" ולא "תהיה"; ואם מברך ביחיד, יאמר "כשם שאני מרקד". וכתוב בכתר מלכות כתיבת יד: באמרו "דוד מלך ישראל" יכוון "דויד" מלא באות יו"ד, וכן אני נוהג. ועיקר הנוסח הוא לומר "ברוך יוצריך וכו'" על סדר אותיות "יעקב"; ועל דעת הסוד: יוצרך, כנגד יצירה; עושיך – עשייה; קוניך – אצילות; בוראיך - בריאה. וכתבתי בסה"ק "מקבצאל" בס"ד, דסדר זה הוא כנגד צרוף "והיה" אשר בי"ב צרופי שם הוי"ה, וזה הצרוף שולט בתשרי שבו נברא העולם, והתחיל אדם הראשון למנות ללבנה; ולכן אומרים לבסוף "שלום", על דרך "והיה מעשה הצדקה שלום". עוד אמרתי: ראשי תיבות "יוצריך, עושיך, קוניך, בוראיך" - קפ"ב, כמנין שבעה הויו"ת, וידוע דאין מקדשין הלבנה עד אחר שבעה שלמים, שהם כנגד שבעה ספירות: כחב"ת חג"ת(כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת); וידוע, כל ספירה יש בה שם הוי"ה. והא דאין מברכין בשבת ויו"ט - עיין "פחד-יצחק" ז"ל שכתב כמה טעמים וכולם חלושים; ורק טעם זה עדיף: מפני שבברכת הלבנה צריך לעורר בה שמחה, ובשבת ויו"ט בלאו הכי איכא שמחה, ואינו ניכר כבוד הלבנה בזה. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי: מפני שצריך לקלל את אויבים בפסוק "תפול עליהם אימתה וכו'", ואין מקללין בשבת ויו"ט, דאין מחרימין בהם; ועוד כתבתי שם טעמים. |
שניה | ויקרא | כז | אחר הדילוגים יאמר שבעה פעמים פסוק: "לב טהור ברא לי אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי", כנגד: כחב"ד חג"ת(כתר חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת), ואח"כ "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וכו'", ומזמור "הללויה הללו אל בקדשו", וכנזכר כל זה בסידור רבנו הרש"ש ז"ל. וכתוב בספר כתר מלכות כתיבת יד, דראוי לומר עתה פסוק: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", עד כאן דבריו; והמחבר לא ביאר טעם זה, ואנא עבדא מצאתי טעם נכון, כי ראיתי בספר "מבוא-שערים" בסופו, כוונות על נוסח ברכת הלבנה, וכתב שם שזה הוא סוד הפסוק: "והיה אור הלבנה כאור החמה", וביאר אותו כולו בסודות אשר רמזם בנוסח הברכה, וכנזכר שם, דף קכ"ה, עמוד ב, וקכ"ו, עמוד א, עיין שם; וכן ראיתי דברים אלו בספר "פרי- עץ-חיים", דפוס דובראונה, בדף ק"ח, עמוד ד, יעוין שם. ועיין בכוונת סדור רבנו הרש"ש ז"ל, ולפי זה נמצא אמירת פסוק זה עתה, דבר בעתו מה טוב. |
שניה | ויקרא | כח | אומרים שלוש פעמים "שלום עליכם", ופרשתי בס"ד הטעם בסה"ק "מקבצאל" - דאיתא במדרש תנחומא (קדושים טו): כשבכה עשו על הברכות, ירדו מעיניו שלש דמעות; השנים ירדו, והשלישית נקשרה בין עיניו. ובזה פרשתי בס"ד הטעם דנותנים הצדקה בכל יום שני שלישים ושליש - להגן מקטרוג שלש דמעות אשר השנים ירדו, והשלישית נקשרה בין עיניו; ולזה אמר: "והיה מעשה הצדקה שלום", שיהיה לנו שלום בה מקטרוג דמעות עשו שמספרו "שלום", ולכן עתה אומרים שלש פעמים "שלום". גם פרשתי: כדי לעורר זכות יעקב אבינו ע"ה ששמו כפול, ואם הוא מלא בוא"ו, מספרו "שלום", והוא היה חי בחלקי נפש רוח נשמה שלו, לכן אומרים שלוש פעמים "שלום". ובזה פרשתי: "ואמרתם כה לחי"(שמואל א כה,ו) - הוא יעקב שלא מת(תענית עה:), "ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום". |
שנייה | פקודי | א | מכלל מלאכות האסורות מן התורה, הוא הכותב והמוחק; ולאו דווקא מוחק אותיות הוא דחייב, אלא אפילו מחק טשטוש דיו בלבד חייב, אם יש במקומו לכתוב שתי אותיות. ואם הוא שיעור אות אחת, אע"פ שפטור מקרבן חטאת וסקילה - הרי זה עשה איסור מן התורה, כדין חצי שיעור דאסור מן התורה. ואם נשאר בידיו טיפת דיו מחמת שהיה כותב בערב-שבת, אסור לרחצה בשבת, אלא כורך עליה חתיכת בגד בעת נטילה שלא יבוא שם מים. וכן הוא הדין אם יש עליו שאר צבע דאסור לרחצו. |
שנייה | פקודי | ב | הכותב, אע"פ דאינו חייב מן התורה אלא אם כן כותב בדבר המתקיים על דבר המתקיים, מכל מקום אסור מדברי סופרים אפילו בדבר שאינו מתקיים על דבר שאינו מתקיים. ולכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השולחן, או לרשום על האבק שבזכוכית, או לרשום בצפורן על גב הנייר; וצריך להיזהר נמי שלא לרשום בצפורן על הספר כמו שעושין לסימן לזכור איזה דבר, ואע"פ שאינו רושם בתבנית כתב, אסור. |
שנייה | פקודי | ג | אין צביעה באוכלין; ולכן מותר לטבל פיתו במשקה הצבוע אף על גב דהפת נצבע; וכן מותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כוונתו לצבוע, אבל אם כוונתו לצבוע, אסור גם באוכלין, מאחר דכוונתו לצבוע. ואף על גב דאמרנו כל שאין כוונתו לצבוע אין איסור צביעה באוכלין, מכל מקום במים ושאר משקין צריך להיזהר, אע"פ שאין כוונתו לצבוע, משום דדמי לעושה עין הצבע, דאסור מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק "רב- פעלים" בס"ד. ולכן מה שנוהגים פה עירנו שמביאים על השולחן במסיבה גדולה שני כלים של זכוכית גדולים, וממלאים אותם מים צבועים כגוון של "קרמז" ליופי ונוי, שיהיו נראים כאלו הם מלאים שכר אדום - שלא יעשה צבע המים האלו בשבת. ואסור להניח "כחל" בעיניים בשבת, משום צובע. |
שנייה | פקודי | ד | פה עירנו דרכם לעשות שכר לבן ושכר אדום, ולפעמים מערבים זה בזה - צריכין ליזהר שלא יתנו האדום בתוך הלבן, כי הם ניחא להו לעשות להלבן אדום, וכוונתם לכך. ועיין "נשמת-אדם", כלל ד', אות ג', יעוין שם. ועיין "אשל-אברהם", סעיף קטן כ"ה, דאסר במוכרי יין-שרף ומי-דבש לתת לתוכו צבע כדי שיקנו ממנו, משום דניחא להו בכך וכו', יעוין שם. ואם יעשה להפך, שיתן הלבן באדום, כמו שכתב מהר"י חאגיז ז"ל שיתנו היין הלבן באדום - לבי מהסס בהיתר זה בהיכא דכוונתו לצבוע הלבן, כי אם דווקא בהיכא דאין כוונתו לצבוע הלבן, נראה להתיר בכהאי גונא ליתן הלבן באדום. |
שנייה | פקודי | ה | אסור להדק בפי הפך מוכין או חתיכת בגד כשהן לחים ובלועין מן המשקה, דנסחטין ע"י הידוק; ואע"פ שאינו מתכוון לכך - פסיק רישא הוא, ואע"פ שאינו מהדק הרבה, גזרו שמא יהדק בחוזק. וספוג, אין מקנחין בו כלל, אלא אם כן יש בו אחיזה; ואפילו חדש ויבש אסור, דלא פלוג רבנן; ועיין "תוספת-שבת", סעיף קטן ל"ב. |
שנייה | פקודי | ו | אם נשפך משקין שאין מלבנים על המפה שעל השולחן - הנה הט"ז ז"ל אוסר לשאוב המשקין ההם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ, דאע"ג דמשליך לאיבוד, מכל מקום בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור, והוי לה תולדה דמפרק, ולא יועיל מה ששופך לאיבוד; אך הרב "אליה רבא" ז"ל חולק על הט"ז בזה, ומתיר לשאוב משקין אלו שאינם מלבנים בכף ואפילו בכוח, כיון שדעתו להשליכם לאיבוד. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי כ"אליה רבא" ז"ל; אבל במשקין המלבנים אסור לשאוב ואסור לגרור אפילו בסכין, משום דגורר ודוחה המשקין למקום יבש ואסור משום מכבס, ועוד משום איסור סחיטה, ואפילו אם אינו סוחט בכוח, גזרינן שמא יסחט בכוח, שיש בזה איסור תורה. |
שנייה | פקודי | ז | יש נוהגים, כשנפל טינוף על מלבוש וכדומה, ירחצו אותו באופן זה - שיעבירו עליו המים, או ינענעו אותו במים עד שיוסר הטינוף, ולא יסחטו אותו, אלא יניחוהו עד שייבש; וסוברים שמותר בכך, מחמת דאין סוחטין אותו; ובאמת הוא איסור גמור, וזה טעות בידם, שהוא מלאכה גמורה, כן כתב הרמב"ם ז"ל בכתיבת יד, והביאו בריש ספר "מעשה-רוקח". ואם השתין תינוק על הבגד, לא ישפכו עליו מים כדי לבטלו, דשרייתו זהו כבוסו; וכן לא יסנן מים בחלוקו, אבל מפה המיוחדת לכך, שרי. |
שנייה | פקודי | ח | השיער אין בסחיטתו איסור מן התורה, מפני שהשיער קשה ואינו בולע המים בתוכו; אך סחיטת שיער אסורה מדברי סופרים. והטובל בשבת - בין איש, בין אישה - לא יסחטו השיערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב ויתנגבו בה, ויקנחו בה פניהם וראשם. ואע"ג דע"י הקנוח נסחט השיער - הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שיער דרבנן, התירו בכהאי גונא דאי אפשר, משום דהוי כלאחר יד, והמים הנסחטין הולכין לאיבוד; ועם כל זה לא יקנח בכוח, אלא בנחת לאט לאט עד שיבלעו המים שבשיער במטפחת. ויש חסידים שאין מקנחים שיערות הזקן, אלא מנפצים אותו בידם, ויניחו שתתנגב הלחלוחית מאליה. וכאשר שותה האדם מים או שאר משקין, נכון להיזהר לבלתי יסחט שיער השפה בידו, אלא יקנח במטפחת; ועיין תוספת שבת, סעיף קטן ט"ל ומחצית השקל, סעיף קטן כ"ג. |
שנייה | פקודי | ט | בשר חי, אפילו אינו מלוח, מותר לטלטלו מפני שראוי לאכילת אדם, שיש בני-אדם כוססין בשר חי; אבל בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו, אסור לטלטלו; והוא הדין שומן וכיוצא, דאין ראוי לאכלו חי, דאסור לטלטלו; ואע"ג דראוי לכלבים וחתולים, כל שראוי למאכל אדם אינו עומד לכלבים; אבל בשר סרוח מותר לטלטלו, דהוא ראוי לכלבים ועומד לכלבים; ועיין שולחן ערוך רבנו זלמן, סימן ש"ח, סעיף ס"ח. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דהאי דינא דבשר חי מותר בטלטול משום דחזי לאומצא, לא שייך בזמן הזה, כי עתה אנחנו רואין דליכא בני-אדם בינינו שכוססין בשר חי. וכן דג מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור, שאינו ראוי לשום אדם, ואינו עומד להשליכו לכלבים. וגם על דין זה כתבתי שם, דהיינו דווקא בדג מלוח שראוי לאכילה, כמו דגים מלוחים הבאים מעיר בצרה, שדרכם למלחם מליחה מעלייא הרבה שהם ראויים לאכילה, אבל דגים שמולחים אותם מעט בשביל לטגנם באש, דאין ראויים לאכילה כלל, אסור לטלטלם בשבת. |
שנייה | פקודי | י | ביצה שנולדה בשבת, אסורה אפילו בטלטול. ואם כופה עליה כלי שלא תשבר, יזהר שלא יגע בה. ופירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים אפילו בטלטול, ואפילו ספקן אסור. |
שנייה | פקודי | יא | הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק – אסור, משום דדמי לזורה; ואע"ג דאין מתכון לכך - פסיק רישא הוא ואסור מדרבנן. ואע"ג דיש חולקים על זה - רבו האחרונים ז"ל דחיישי לזה. |
שנייה | פקודי | יב | אין עולין באילן - בין לח, בין יבש - ואין נתלין בו, ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ או ליטול ממנו חפץ, או לקשור בו בהמה או חבל ועריסה של תינוק וכיוצא בזה, הכול אסור. ואם יש חבל קשור באילן, אסור לתלות שום דבר באותו החבל. ומותר ליגע באילן ובלבד שלא ינידנו. ואם יש סל תלוי באילן דהוי צדדין, אסור ליקח דבר מן הסל, אבל אם יש יתד תקוע באילן והסל תלוי ביתד, דהוי צדדי צדדין, מותר ליקח דבר מן הסל, אבל לא יקח את הסל עצמו. |
שנייה | פקודי | יג | לפעמים הילדים נותנים חיטים וכיוצא בקרקע החצר כדי שיצמחו - צריך לגעור בהם אע"פ שהם נותנים זה בחול, מפני שבני הבית באים על ידי כך לידי מכשול בשבת, ששופכים מים בקרקע החצר ולאו אדעתייהו. ולכן כל אדם שרואה צמחים בחצרו, יתלוש אותם בחול, כדי שלא יבואו למכשול בשבת. גם דרכם של ילדים לעשות כיס מלא חיטים, וקושרים אותו סביב כלי חרס קטן של מים, כדי שיעלה הכיס עשבים סביבות הכלי - צריך לגעור בהם ולבטל זה, כדי שלא יבואו בזה לידי מכשול בשבת, שמטלטלין אותו הכלי ממקום למקום, וזה דינו כעציץ נקוב דאסור לטלטלו. ועציץ שבו נטוע עשבים, אע"פ שאינו נקוב אסור לטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גב יתדות, דדמי לתולש; וכן אין לטלו מעל גבי יתדות ולהניחו על הקרקע, דדמי לנוטע. |
שנייה | פקודי | יד | כריכת המצנפת על הכובע, דרך קיפולם, בשבת - אסר הרב הגאון "שער-אשר" קובו ז"ל, סימן ט', משום מתקן מנא בשבת. ובמפתחות שם הביא סעד לדבריו מן חידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים, יעוין שם. ובסה"ק "רב- פעלים" הארכתי בראיות ברורות דאם עושה הקיפולים ומתקן המצנפת על הכובע אחר שלובשו בראשו, אע"פ דכריכה זו צריך לה אומנות שתהיה מכוונת יפה - לא חשיב זה מתקן מנא, אלא דרך לבישה הוא, שהוא מתקן לבושו עליו כדרך שהוא חוגר חגורו יפה. והמצנפת דאיירי בה חידושי דינים הנזכר, דרכם היה לתחוב הכובע בכלי אחד שקורין "קאלב" ("ראש", עץ לגיהוץ כובעים), ומשים אותה לפניו, וכורך עליו המצנפת בקיפולים שונים בסדר יפה וראוי, ולכן מחזי כמתקן מנא, דאינו עושה זה על גופו כדי שיהיה חשיב דרך מלבוש. וכן המנהג פשוט פה עירנו לתקן המצנפת על ראשם בשבת, אע"ג דצריכה כריכתה אומנות ידיים; ובדורות שקדמו היו רוב אנשי העיר לובשים מצנפת כזו. |
שנייה | פקודי | טו | מדיחין כלים לצורך היום, ואפילו בליל-שבת לצורך שחרית; אך אחר סעודה שלישית אסור, דהוי לצורך חול. וכלי שתייה מותר להדיח כל היום, דחזו ליה בכל עת. וצריך להזהיר העם בהצעת המיטות שמציעים מבעוד יום לצורך הלילה, בימי הקיץ שדרכם להציע על הגג כדי שתתקרר, דאסור למעבד הכי. והמזהיר והנזהר, תבוא עליהם ברכה. |
שניה | טהרות | א | כל דם בהמה וחיה ועוף וכן דם שליל, אסור מן התורה; אבל דם דגים וחגבים מותר מן התורה, ואסרו חז"ל משום מראית העין; ואם יש בו היכר קשקשים, מותר. וכן דם האדם מותר מן התורה; ואסרוהו חז"ל אם פרש, משום מראית העין. לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם ונתלכלך הככר, צריך לגררו כדי שיאכל הככר, אבל דם שעודנו בין השיניים, מוצצו ואינו חושש. וכן הוא הדין אם אצבעו מטפטף דם ממנה, יוכל להניח אצבעו בפיו אם הדם מטפטף להדיא, שניכר שהוא מטפטף מאצבעו; אבל אם נפסק הטפטוף ונשאר האצבע מלוכלך בדם, אסור להניח בפיו משום מראית העין. |
שניה | טהרות | ב | בבהמה וחיה ועוף דם הנפש בכרת, אבל דם האיברים בלא-תעשה; והיינו אם יוצא לחוץ או נצרר באיבר או שנתעורר לצאת ונבלע במקום אחר, אבל אם הדם עודנו בבשר ולא פרש ולא נצרר שם, הרי זה מותר; לפיכך מותר לאכול בשר חי, ובלבד שידיחנו מן דם שמלוכלך בו, ובלבד שלא יהיה באותו בשר חוטין שיש בהם דם. |
שניה | טהרות | ג | נצרר הדם בבשר מחמת מכה, צריך לחתכו כמה קרעים, ומולחו כדינו ומבשלו. ואם רוצה לצלותו, מותר בלא חיתוך ומליחה, דנורא משאב שאב הדם. |
שניה | טהרות | ד | יש כמה חוטין בבשר שיש בהם דם שצריך לחתכן; ופה עירנו בגדד יע"א, הגם שנוהגין להוציא כל החוטין אף בחלק פנים של הבהמה, אפילו הכי נוהגים לשבר כל העצמות ואין מניחין עצם שלם. גם פה עירנו בגדד נוהגין לחתוך ראש הכנף בעוף קודם מליחה, כדי שדרך שם יוצא הדם על-ידי מליחה. |
שניה | טהרות | ה | נמצא טיפת דם בביצה, בין בחלמון, בין בחלבון - נהגו שלמים וכן רבים לאסור; ואע"ג דמרן ז"ל לא אסר אלא בחלמון, אבל בחלבון פסק, זורק הדם ואוכל השאר - ראוי לאסור בכל גוונא, וכן נוהגים פה עירנו בגדד. וגם בביצה בת יומא אם נמצא דם אסורה, דלא פלוג רבנן. והיכא דנמצא דם בביצה שבמעי התרנגולת, יש אומרים דזורק הדם ואוכל השאר, ומיהו נכון להחמיר בה כדין ביצה בת יומא; ועיין מחזיק ברכה, סעיף קטן יו"ד. ודע דאע"פ שאמרנו לאסור הביצה שנמצא בה דם, בין בחלמון, בין בחלבון, כמו שכתב מור"ם ז"ל בהגהת השולחן, מכל מקום בשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך על המתירים בנמצא בחלבון חוץ לקשר ולא נתפשט כלל; ועיין "ערך-השולחן". והנה עניין הקשר הוא ידוע, שיש לחלבון קשר בראשו החד, והוא דבר שנתפס מזרע הזכר ניכר לעין, שנראה שהוא מקושר יותר משאר חלבון, והוא דבר מועט קשור כמו חוטין; וגם בחלמון יש גם כן קשר, והוא בדמות כתר עגול כמלא רוחב עדשה גדולה; ולדעת הגאונים, יצירת האפרוח מן החלמון, ולכן מחמירים בחלמון טפי, וכן סברת מר"ן ז"ל; אך הרא"ה ורוקח סבירא להו, יצירת האפרוח מן החלבון, לכך מחמירין בחלבון טפי, ולא קימא לן כוותייהו. |
שניה | טהרות | ו | הנותנים ביצים על כיסוי הקדרה כדי להצטמק ונמצא דם באחת מהם, מותר החמין שבקדרה, ואינו נאסר מכוח הביצים. |
שניה | טהרות | ז | ביצים מוזרות שנפסדו מחמת שהתרנגולת ישבה עליהם - אם אין האדם נמנע לאכלם משום אסטניסות, הרי הם מותרים, ובלבד שיזרוק הדם; ודווקא בידוע דספנא מארעא. ופה עירנו בגדד נוהגים שלא לאכול ביצים מוזרות; חדא, משום מאיסות, ויש בהם משום שיקוץ; ועוד, אין ידוע לנו איזה היא ספנא מארעא, ועל הרוב הם מזכר; ועוד, גם בידוע דספנא מארעא דמתיר מר"ן ז"ל אפילו ישבה עליהם ימים הרבה - הא יש מחמירים אם ישבה עליהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל אחת יש לחוש שמא ישבה ג' ימים, לכך אין אוכלים ביצים מוזרות כלל; ועיין במחזיק ברכה וחכמת אדם. |
שניה | טהרות | ח | מותר לגמוע ביצה צלויה, ואין צריך להשגיח אם יש בה דם או לאו, וכן היה נוהג רבינו האר"י ז"ל, דאינו חושש לבדוק, דסמכינן על רוב ביצים שאין בהם דם; ומכל מקום כשעושין מאכל עם ביצים במחבת, נוהגים לראות ולעיין בביצים בעת שמשברים אותם אם יש בהם דם או לאו; ועיין במחזיק ברכה, סעיף קטן ט', יעוין שם. |
שניה | טהרות | ט | בני-אדם שקונים בשר ומניחין אותו בקופות שדרכם להניח בהם פירות וירקות וככרות לחם וכיוצא, צריך למחות בהם שלא יעשו כן, מפני שהדם שעל הבשר נדבק בקופות, ואח"כ נדבק בפירות וירקות וככרות; ואפילו אם ירצו להדיחם, לא אריך למעבד הכי, כיון דהוי מידי דלאו אורחיה בהדחה, וכמו שכתוב בסימן צ"א; ועיין פרי חדש, סימן ס"ט, סעיף קטן כ"ד, והביאו המחזיק ברכה, סימן ס"ו, סעיף קטן י"ג, עיין שם. ואפילו אם הבשר נמלח, גם כן אין להניחו בקופות ההם, דחיישינן דלמא אוכל אותם בחלב, וכמו שכתב בשפתי דעת ז"ל. |
שניה | טהרות | י | הבשר אם בשלו בלא מליחה, נאסר, מפני שהדם יפרוש ע"י הבישול, וחוזר ונבלע בתוכו, לפיכך צריך למלחו תחילה כדי לבשלו; מיהו, צריך להדיח הבשר קודם מליחה מן הדם שעליו בעין, ואח"כ ימלחנו. ולכתחילה צריך לשרותו במים חצי שעה קודם מליחה, וידיחנו וישפשפנו יפה יפה, וכל מקום שיראה בו דם צריך שפשוף יותר יפה; ובדיעבד אם לא עשה שריה במים, אלא רק הדיחו הדחה מעליא, מהני ליה. ויש מקומות שאין נוהגים לשרות הבשר, אלא מדיחים אותו הדחה מעלייא ומולחים אותו כסתם מר"ן ז"ל שלא זכר שריה, אלא הדחה בלבד; וכן נוהגים פה עירנו בגדד יע"א; ומכל מקום צריכים להיזהר להדיח היטב ולשפשף בידיים בכוח, כי השפשוף הוא העיקר. וישפוך המים שהדיח ושפשף בהם, ויחזור וידיח פעם שנית במים שנית, וישפוך המים וידיח פעם שלישית, עד שיהיו המים בלי שום מראה רושם דם כלל; ומסתמא בשלוש פעמים יהיו המים נקיים בלי שום מראה רושם דם כלל; ועיין ש"ך וחות דעת וחוכמת אדם ושאר אחרונים ז"ל. |
שניה | טהרות | יא | לפעמים ימצא אצל מוכרי הבשר בשר שלא נמכר בבוקר ונשאר עד הערב או עד יום שני; וזה, הדם שעליו נתייבש ונקרש, ואינו יוצא בהדחה בלבד; על-כן אפילו פה עירנו שנהגו בהדחה בלבד, מכל מקום בשר זה צריכין לשרותו במים חצי שעה, ואח"כ ידיחו אותו היטב וישפשפו בכוח, ובפרט מקום בית השחיטה, ואח"כ ימלחנו. |
שניה | טהרות | יב | אם אחר שהדיח חתך כל נתח לשתיים או לשלוש חתיכות, צריך לחזור להדיח; ואם אחר שחתך מלח ולא הדיח פעם אחת, יש להתיר בהפסד מרובה, אבל בלא הפסד מרובה צריך לחוש. ואם מלח הבשר ושהה שיעור מליחה ואח"כ חתך, אין צריך לחזור להדיח ולמלוח שנית, שהרי פלט כל דמו; ועיין חוכמת אדם. |
שניה | טהרות | יג | אחר שהדיח הבשר ימתין עד שיטפטפו המים קודם שימלחנו, כדי שלא ימס המלח מחמת ריבוי המים שעודנו על הבשר ולא יוציא דם, אבל לא ימתין עד שיתנגב לגמרי, דאז לא ימס המלח כלל, וישאר יבש ולא יעשה פעולתו להוציא הדם. |
שניה | טהרות | יד | אם מלח ולא הדיח תחילה, אפילו אם לא נמלח אלא רק מעט כדרך שמולחין לצלי, ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה, הרי זה אסור; מיהו, בהפסד מרובה או בערב-שבת ואי אפשר להכין אחר, אז יש לו תקנה שידיחנו וימלחנו שנית; ועיין מחזיק ברכה, סימן ס"ט, אות ד' ושאר אחרונים ז"ל. ואם לא הדיח ומלח שנית ובשלו, אין לו תקנה ואסור, ואפילו בהפסד מרובה ושעת הדחק, וכמו שכתב הפרי חדש וכרתי ופלתי ומחזיק ברכה, ועיין שפתי דעת, סעיף קטן י"ב. |
שניה | טהרות | טו | חתיכה שנמלחה ולא הודחה הדחה הראשונה, ונתערבה באחרות שהודחו כדינן ונמלחו, ואין מכירין אותה חתיכה - אע"ג דמן הדין בטלה ברוב, מכול מקום צריך שיחזור וידיחם וימלחם שנית, מאחר דלא נתבשלה עדיין, וכמו שכתב מהר"י לבית-לוי, סימן ל"א; ועיין כנסת הגדולה, הגהת הבית יוסף, אות צ"ה, מה שכתב על הספק ספקא שעשה הרב בזה, עיין שם; ובאמת קימא לן דעבדינן ספק ספקא בפלוגתא דרבוותא. |
שניה | טהרות | טז | לא ימלח במלח דק כקמח, שאינו מפליט יפה; ואם אין לו מלח אחר אלא רק זה הדק, מותר למלוח בו. ואם מלח בו ואח"כ הביאו לו מלח אחר שהוא בינוני, אין מטריחין אותו למלחו בזה פעם שנית, דהוי בדיעבד, וכנזכר בשפתי דעת, סעיף קטן י"ז. ולא ימלח במלח גס ביותר שנופל המלח בזה מעל הבשר אילך ואילך, אלא ישחקנו תחלה שיהיה בינוני, וימלח בו. |
שניה | טהרות | יז | שיעור שהיית הבשר במלח צריך שעה אחת, דהיינו ששים דקים; ובדיעבד סגי בשיעור מיל. ואמרו סימן על זה: "במלח תמלח" (ויקרא יב, יג)- מספר "במלח" עולה מספר "מיל". עוד אמרו סימן אחר: "לבלתי אכול הדם" (דברים יב, כג)- סופי תבות "מיל". ובשעת הדחק שצריך למהר לכבוד אורחין או לכבוד שבת, שאין לו שהות להמתין שעה אחת, או שהוא יוצא לדרך ואין ממתינים עליו, או לצורך חולה שצריך לאכול במהרה, יש להתיר בכל הני בשיעור מיל גם לכתחילה. והא דאמרינן מותר לכתחילה במיל לכבוד אורחין, היינו דווקא באורחין שהם בעלי תורה ובעלי שם טוב ומעשים טובים, או עני בן-טובים, או עשירים שאינם בעלי רשעה שראוי לכבדם, וכנזכר ב"פתחי-תשובה", סעיף קטן י"ב. ומי שזימן את חברו לסעוד אצלו, הוי בכלל אורחים; ואם הוא יודע שצריך להקל בשבילו בעניין זה, לא יזמנו; ורק אם כבר זמנו והוצרך למהר – שרי, דגדול כבוד הבריות וכנזכר שם. |
שניה | טהרות | יח | אחר שמלח הבשר ושהה שיעור מליחה כראוי, לא יבשלו אלא ע"י הדחה שתהיה באופן זה והוא תחילת הכול ינפץ המלח שעליו או ישטפנו במים כשאוחזו בידו באוויר ואח"כ ישים מים הרבה בתוך הכלי שרוצה להדיחו בו כדי שיתבטל כוח המלח שבציר בריבוי המים שקדם להניחו בתוך הכלי ואחר שהניח המים בכלי יניח בו הבשר וידיחנו שלשה פעמים ובין הדחה להדחה יניח הבשר בכלי אחר מנוקב עד שישטוף הכלי שמדיח הבשר בתוכו אם ירצה להניח בתוך הכלי המנוקב שמלחו בו צריך שירחץ תחלה את הכלי המנוקב ההוא מן ציר המליחה שיש בו ואם לא נפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור כי המים הרבים שמניח בכלי להדיחו בהם מבטלים כוח המלח ואפילו אם יהיו מועטים עם כל זה מבטלים כח הציר. |
שניה | טהרות | יט | אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו או לאו יש לאסור מספק ויש מתירים בהפסד מרובה ועיין במחזיק ברכה סעיף קטן י"ד ומיהו אם זוכרת שמלחה אותו אלא שכחה אם מלחתו משני צדדין או רק מצד אחד הרי זה מותר גם בהפסד מועט ועיין פרי תואר סעיף קטן י"ד. |
שניה | טהרות | כ | בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה, אפילו לדידן דלא קימא לן חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורין, אלא רק בבשר בחלב - צריך שיהיה ששים כנגד המלח שבו, וגם בעינן ששים כנגד דם פליטה שעל פני הבשר; וכל מה שיש בקדרה מצטרף לשישים, אבל גוף הקדרה עצמה אינו מצטרף. ואם יש בקדרה כל כך כמו שיעור החתיכה שנמלחה ולא הודחה, הכל שרי, דודאי איכא שישים כנגד המלח שעל החתיכה, יען דהחתיכה עצמה ודאי היא שלושים נגד המלח שעליה; ואם אין ששים בקדרה נגד המלח ודם פליטה שעל הבשר, אפילו לא הושם אלא בכלי שני שהיד סולדת בו, הכול אסור; ויש מקילין בהפסד מרובה בכלי שני שהיד סולדת בו, אבל אם אין היד סולדת בו, מותר אפילו בהפסד מועט. ובסה"ק "רב-פעלים" העליתי בס"ד, דשיעור זה שכתב מור"ם, דהחתיכה עצמה היא ערך שלשים כנגד המלח, אין זה גזרת חכמים, אלא תלוי הדבר לפי ראות עיני המורה; דבאמת אין כל החתיכות שוות בזה, ואין המלח הנשאר על גבי הבשר אחר שיעור מליחה הוא שווה; ושם הבאתי דברי "ברית-מלח", דף מ"ז, דמשמע מדבריו - הא דבעינן ששים כנגד המלח, היינו אם הוא בעין, אבל אם נמס כל המלח, אין צריך לשער אלא כנגד הלחלוחית הנמצא על הבשר; ודייק לה מדברי הטור ומר"ן ז"ל; ועיין חות דעת בחידושים, סעף קטן ל"ג, יעוין שם. ועוד הבאתי שם דברי הגאון החסיד "כנפי-יונה", שהעלה וזה לשונו: דלפעמים יש ששים בחתיכה אם היא עבה, ולכן אם נראה להמורה שיש ששים בחתיכה נגד מלחו ומה שנדבק בו, יוכל לשער להכשירו כך בלי ספק, וכן משמעות השולחן ערוך; עד כאן לשונו הרב ז"ל, יעוין שם. |
שניה | טהרות | כא | המלח שמלח בו פעם אחת – אסור למלוח בו פעם אחרת; ובדיעבד אם מלח בו פעם אחרת: אם כבר נתבשל הבשר, מותר; ואם עדיין לא נתבשל, ידיחנו ויחזור וימלחנו, אך יזהר למלחו לבדו, ולא עם בשר אחר שצריך למליחה; ועיין ב"שפתי-דעת", סעיף-קטן מ, יעוין שם. |
שניה | טהרות | כב | אין מליחה מועלת לבשר לפלוט דמו אלא רק במלח; ומה שכתב ב"הלכות קטנות", סימן רי"ח, בעניין סוכר - היינו לעניין קרבן, אבל אין כוונתו לומר שימלח בו הבשר להפליט דם. ועיין "אמרי-אש", יורה דעה, סימן כ"ח, מה שקרה תיגר על חכם שהורה למלוח ב"האליון" שנקרא בלשון חכמים "צריף", וכתב שאין לבדות דבר מלבנו, ואין לנו אלא מה שאמרה תורה: "במלח תמלח" (ויקרא ב, יג); וכן כתב "שואל ומשיב" קמא, סימן קמ"ב; וכן כתב הגאון "כתב-סופר", יורה דעה, סימן ל"ז, שהמורה - שוטה וגס רוח, עיין שם; וכן כתב "דברי-חיים", יורה דעה, סימן כ"ה. ועיין להגאון "יד-אליעזר", סימן ע"ד, יעויין שם. ואם כתבו כן בזה ה"צריף" שהוא חריף, כל שכן בסוכר; על-כן אין למלוח בשום דבר חוץ מן המלח. ומה שכתב בעקרי-הד"ט, סימן יו"ד, אות ל"ו, למלוח בסוכר - אחר הרוב טעות הוא, ואפילו בסוכר של מקומו. ועיין להרב הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל ב"רוח-חיים", סימן ט', אות ה', שהתיר בסוכר; ושוב הורה הרב ז"ל ולא בוש, כי טעות הוא זה, והביא דברי הרב "חסד לאברהם" תאומים, סימן ל"ב, שסתם הפתח בשאר מינים חוץ מן המלח, ואפילו בדיעבד אוסר גם את הכלים, יעוין שם. |
שניה | טהרות | כג | בשר שנתבשל בלא מליחה, או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ונתבשל, ואפילו שלא נתבשל לגמרי אלא רק שמו אותו בקדרה שהיד סולדת בו - צריך שיהיה בתבשיל שבקדרה ששים כנגד אותו בשר, ואז מותר גם אותו בשר עצמו שלא נמלח; ואם אין ששים, הכול אסור וגם הקדרה אסורה. והוא הדין השומן שנתבשל בלא מליחה, דצריך נמי ששים נגד כל השומן. ואם נשפך התבשיל וספק אם היה בו ששים, יש לאסור. ועיין "בית-הלל" ו"ערך-השולחן". ואם היו המים שבקדרה רותחין מאד כשנתנו שם את הבשר שלא נמלח, וברור להם הדבר הזה, יש להקל בשעת הדחק, כגון שהוא ערב-שבת, או היכא דאיכא הפסד מרובה, משום דהוי חליטה, שנתייבש דמו בתוכו ואינו פולט; ועיין "ערך-השולחן" ועקרי-הד"ט ו"שיורי-ברכה". |
שנייה | פינחס | א | הזהירה תורה (דברים כב, ח): "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו". וזו היא מצוות עשה מן תרי"ג מצות שחייב האדם לעשות מעקה לגגו ואע"ג דתשמשי הגג הוא תשמיש דאקראי אם הבית שתחת הגג הוא בית דירה ותשמיש קבע חייב לעשות מעקה לגג אבל אם הבית שתחת הגג אינו בית דירה אלא הוא בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא דהוא תשמיש דאקראי נמצא הגג הוא אקראי דאקראי והרי זה פטור מן המעקה ועיין כנסת הגדולה חושן משפט הגהת הבית יוסף אות י"א וחקרי לב חושן משפט חלק ב סימן צ"א דף קס"ד עמוד ב, ובספרי הקדוש רב פעלים כתבתי בענין זה בתשובה בס"ד ומיהו אם גג בית האוצר הוא בצד ביתו ובימי הקיץ ישנים על גג זה של בית האוצר חייב במעקה: |
שנייה | פינחס | ב | כל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור גגו מן המעקה מפני שאינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה ואם כן הבית עצמו הוי תשמיש אקראי והגג שלו אקראי דאקראי ולהכי פטור: |
שנייה | פינחס | ג | בית של שותפים חייב במעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו לא תלה הכתוב אלא בנופל ובתי כנסיות ובתי מדרשות גגותיהם פטורים ממעקה מפני שאינם עשוים לדירה: |