Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

אני מנסה לכתוב. יש איש אחד חסון ומלא שמביט בי מהחלון. אני מביט בו לרגעים, תוהה מה הוא רוצה. מלי עושה סדר בארון שבמטבח. גילתה איזה 19 סבונים (היא מכריזה) כשחשבנו שצריך לקנות עוד. "סתם זורקים כסף." היא ממלמלת כשהיא מוצאת פירות וירקות דחוסים במקרר שהיו מספיקים לשבוע, אם מישהו היה מואיל בטובו לאכול אותם. אני מביט בבבואה שלי בטלוויזיה ומבסוט. בשיער קצר כשאני מגולח אני ממש חתיך. לאכול אותי! אני מדליק נובלס, הסיגריה של האסירים, ומתפלא שוב בפעם האלף מאתיים חמישים ושתיים כמה עשן היא מוציאה. אבל החלון פתוח, והאיש ההוא נעלם. רק לא לפזר אפר סביבי, זה מחרפן אותה. זה סוף הקיץ, לפחות אמור להיות. חום ורוחות, ואני רק במכנס קצר (אם לא סופרים את גופי החסון). הקלטתי לעצמי ברגע של קריז קסטה של שירים מתוך דיסקים והם מתנגנים ברקע. רוק עברי, לא מתלהם. כמו גלים בלילה סוער. הסיגריות האלה כבדות. הייתי צריך לקנות לייט. אני מגרד את קו הביצים, וצד הקלטת נגמרת. אני הופך. משינה ב"חכי לך בשדות". אני הייתי בשדות, אני הייתי. איך לא הצלחתי להעריך את הכפר אז... כל-כך הרבה אפשרויות שהתפספסו. טעויות שעשיתי לגביי ואחרים שעשו

מהו יעודי בעולם? אקרובטית הכאב שיה המלחכת עצב זהו לופ שלא נגמר כי יש רק רגע אחד מאושר אותו הרגע שפאזל המילים תם ונשלם הבזק של אור וחזרלשחור עד לפאזל הבא שתהליך ההרכבה שלו מתחיל עם התפרקות הנשמה בשל הכשל הקיומי או רצף האסונות שפקדוני ותלותי בהתרפקותי שלא לומר התמכרותי לחיטוט הזה, הפצעי וכל זאת לשם או (וגם) בשם הגשמת אומנותי אם כן נגזר עליי בכך להתבוסס בצערי? ואולי מוטב לי מעכשיו לשנות את כיווני?

מרגיש לי נכון להיות במקומות האלו) אז מה עושים? קשה לוותר על מה ששם קולח, אבל לא ניתן לגשר על הפערים. אז אנחנו עדיין משוחחים, והזרימה עדיין קיימת שם, ואפילו מתחזקת מפעם לפעם, ויחד איתה מתחזקת המשיכה למי שהוא, המשיכה הפיזית, המילולית, הרעיונית, ועם כול התחזקות שלה אני מרגישה שאני צריכה לנעול חזק, ולהגן על המקומות הרכים אצלי שרוצים להיפתח לפניו כמו פרח ריחני, שרק יריח את ריחו, שרק יגיד שהוא רוצה לטעום את הצוף המתוק שלי, ולהחזיק אותי צמוד אליו. אז אני חושפת טפח ומכסה שניים, ובתוך כול זה אולי מתוך כל ההגנות האלו, שלא לשמה של הזוגיות אולי תבוא זוגיות? אני יודעת שזה חסר טעם לקוות כי אם למעלה נכתב שהגורלות שלנו יפגשו אז זה מה שיקרה. אז כול שנותר לי זה להשאיר הכול בידי שמיים ולא לצפות. ולחפש משהו אחר שאולי יתאים לי כמעט באותה המידה או במידה מספיק קרובה. והס מלקוות שאולי אפילו יותר? האם יכול להיות???

נודדות קדימה, למקום שבו הסדיר בגדר זיכרון בלבד. שמאלנים מטומטמים, חייך לעצמו משה כשראשו בכרית, והמחשבות שמעליו חושב. מותר להגיד מה שההוא מעליהם חושב, בתנאי שהוא אמר מה שזה יכולה לפעול אם כל אחד יגיד מה שהוא חושב. רק לאלה שלמעלה הוא פגע בכבוד של המערכת. היה צריך להבין שמערכת צבאית לא אחרי חצי שעה משה שוב היה במיטה, עכשיו עם יום וחצי ביציאה כי בבקשה אחרי התדריך". בקול. אופס. הקצין הביט בו שוב. "משה", הוא לאט, "תיגש אלי מישהו דיבר על שלהבת פס? "חבורת דיסקטים מטומטמים", משה הגה להסביר מה הם עושים לנו? מישהו הראה תמונות מהלינץ' ברמאללה? אבל להתייחס אליהם יותר טוב מאיתנו? מישהו ניסה באיזה תדריך חומר הנפץ שמישהו מחביא במכונית. לא שלא צריך להיות מוסרי, לעשות את העבודה כמו שצריך. עכשיו חיילים יחפשו כמו שצריך את התעללות חיילינו בערבים. משה חשב שזה נחמד. ככה תהיה מוטיבציה להיות מעל זה". וכאן הביא הקצין שורה של דוגמאות מזוויעות של שחיילים שלנו התעללו באנשים במחסום. תזכרו שאנחנו חייבים מבטו והעיף את עיניו לרגע על משה. המשיך. "כבר היו מקרים לכבד את האויב יותר מאיתנו". משה גיחך בקול, והקצין הרים את

thinking and dreaming saying: "everything will be alright". Following the herd like blind sheep I'm calling you my brothers... answer if you hear me Here it is, putting soul into words and emotion into ryhtm What role do you play? accumulating assets? I'm into touching senses, changing lives and raising smiles The road to the top is long and tedious. the fall is short and painful There is no knowing what will be tomorrow or the day after so we'll die on our feet and not live on our knees I'm calling you my brothers... answer if you hear me

אבל לאחר שחבר שלי הפתיע אותי ובא אליי עם האופנוע שלו (עם רישיון נהיגה...) ועשה לי סיבוב, כל המילים החינוכיות של הוריי התפוגגו ממוחי, ורק מחשבה אחת כל הזמן חלפה בראשי, אני רוצה גם!!! אחרי השירות הצבאי, כבר סלחתי למורה הנהיגה המניאק, וויתרתי על הקטע של השליפה מחלון האוטו וכו', אבל כבר הייתי יותר בוגר ובעל אישיות יותר חזקה, וידעתי שדבר כזה לא יקרה יותר. זה גם לא קרה כי נפלתי על מורה נהיגה מעולה, חביב וחברי, שבאמת היה ישר, והגיש אותי לטסט די מהר. הייתי כל כך מחורמן כבר לנהוג על האופנוע וגם היה לי כסף כי עבדתי הרבה, אז יומיים לפני הטסט קניתי אופנוע, והעמדתי אותו לפני הבית. אבל רק נסעתי איתו עם חבר בעל רישיון לשטחים מתים כדי להתאמן לטסט. לא עברתי את הטסט הראשון, עודף לחץ כנראה. זה היה יום עצוב מאוד בחיי, ומאז במשך שבועיים הייתי מסתכל כל יום על האופנוע, מפרק ומרכיב לו חלקים וכמה לרגע שאוכל כבר לרכב עליו. בטסט השלישי עברתי, ומאז ועד אחרי שבע שנים לא ירדתי יותר מאופנועים. כשהרישיון היה כבר בידי, נסעתי לחבר הכי טוב שלי עם האופנוע. הוא ניסה לשכנע אותי ארוכות כמה זה מסוכן וכל מה שאומרים תמיד.

10/5/11 במרך-לב ומבוכה. מעוה פני ונוצרת  הרגע... כמו מתקבצים ומתהדקים אל תוכה כמו שואפים להבלע מתוך מבט החוצה, פני משתקפים במראה בחיוך מעשה באור טובע. וממלאים חללי בשלווה רועמת מטשטשים את המרחק אנחות הרוח ותוחלת המחר,

קח אותי הביתה ניר. אני אקיא עליך. כולם שונאים אותי גם פה. אנחנו נכנסים למסיבה ומשם הכול מפסיק להסתובב ומתחיל לקפוץ. נראה את האוטו שלנו ונחזור לתל אביב ונשכב במיטה. יכולה לחשוב עליו הוא איזו דרך ארוכה נצטרך לעשות עד ששוב מכוניות. חנינו כל כך רחוק, מי ידע שאפשר גם כאן. וכל מה שאני בסלעים, נשרטת מקוצים והולכת להקיא נורא. פתאום הכול מתמלא המסיבה. הכול השתבש, הכול מסתובב, מסתחרר ומתהפך סביבי. נתקלת ניר תעצור, מוזיקה תפסיקי. אולי שהמשטרה תחזור לכאן לסגור את אני שיכורה. וכל העולם מסתובב סביבי. ואני מבקשת, עולם תעצור, אנחנו זוחלים וזוחלים וניר שואל אם אני בסדר ואני עונה שלא, מתכופפים מתחת לחוטי התיל ומתחילים לזחול על החול המלוכלך. מובילים, הכפכפים האלה זה אסון. הם מחכים לנו ליד גדר. כולנו הקולות. ניר ואני מאחור, אני לא רואה כלום בחושך, מיה ויונתן המוזיקה מתחילה מחדש, אנחנו הולכים ביער, מנסים לעקוב אחרי טראנס. הכפכפים שלה. הדבר האחרון שאני הולכת לעשות עכשיו זה לרקוד ואני מחליפות נעליים, היא לוקחת את הדוקס שלי. אני לוקחת את גבעה, האור מתחיל להתפשט בשמים וצובע אותם בתכלת אפורה. מיה אנחנו מחליטים

כשאני מדבר על עצמי בגוף שלישי אני מרגיש מתנשא ואז בא הצורך להתנצל או לפחות לנסות להפריד בין הגוף השלישי לגופי אני מנסה לקלף כמו בצל את ההשלכות של כל זה מנסה באמת להגיע לשורש האמת שבתוכי לגעת בי, בגוף ראשון לדעת בשביל מה אני קיים ועל מה אני חולם עם אור ירח ראשון אני מנסה לטעום, לגעת להריח את העור והעצמות את הבשר המשתוקק אני מנסה לשים לכל זה קץ.

                                                         

באותו הרגע. להחזיק את הזכוכית השבורה ולא ידעת כמה רציתי העברת אצבעותיי על פנייך לא הפגנתי גדולה אך אני מעולם כדי שנראה את גדולתנו אמרת שעלינו להשוות עצמנו לאחרים באדום המרטיט הזה משרטט את קווי פנייך העברת אצבעותיי על הזכוכית השבורה הכעורות גם כך שמא הצלקות יכערו את ידיי אך לא עמוק מדי

כל יום חמישי, וחוזר ביום ראשון, מין סופשבוע רגוע כזה. הוא תמיד האכיל את אמא ואותנו בחרא הזה שהוא בנאדם נורא עסוק, ושהעבודה קוראת לו. זה יכול להיות נכון, אם העבודה היא לזיין את אחת הידידות שלו בעבודה. זה היה מין סופשבוע של זיונים, ואני שואל את עצמי, אם אמא קנתה את הבולשיט שהוא מכר לה, והייתה מספיק מטומטמת להאמין לו, או שהיא ידעה על זה ושתקה מסיבה לא מובנת. בינתיים, האחוזים נוטים יותר לכיוון העבודה שהיא הייתה מספיק מטומטמת להאמין לו. אז גדלתי עם אבא ל-3 ימים, שני, שלישי, ורביעי, בשאר ימות השבוע, לזיין זונה היה יותר חשוב לו לשחק עם הילד שלו מסירות בחצר. ניסיתי להתעלם מזה כילד, כשהיו שואלים אותי איפה אבא שלך? הייתי מתפאר בו שהוא בנאדם עסוק, חשוב ומצליח. ממש עסוק, בזיונים, וגם בהם רק הזונה ההיא יודעת עד כמה הוא מצליח. טוב, אבא שלי הוא לא עיקר הסיפור, אלא רק ההקדמה, במקרה כזה, מישהו אמור לצפות שאת החוסר בתשומת הלב ממנו תמלא אמא שלי, המישהו הזה יכול להמשיך לצפות, היא העניקה יותר תשומת לב לבקבוק ויסקי שלה מאשר לילד שלה, אני לא יודע כבר אם להאשים אותה או לא. בגלל אבא והכל, השתייה נראתה כמו

ניסה לדובב את סוראן איזה מסע ועל מה הוא מדבר אך סוראן שלנו". סוראן מורה הדרך, ואתה הנרי צריך לנוח ולשמור כוחך למסע "או לא ידידי, אתה חי ונושם. ובקשר לשאלתך השניה אני הוא מת?" ו"מי אתה?" שני השאלות אשר עמדו בלשונו של הנרי באותו הרגע היו "האם אני יד ועזר להרימו. הנרי ניסה לקום תשוש וחבול כשאותו בעל קול מסתורי שלח לעברו "אני רואה שהתעוררת ידידי" הפתיע את הנרי קול שבא מאחוריו, שדה ירוק ורחב ידיים. היה זה מזג אויר שקט וחמים כשהנרי פתח את עיניו מסביבו וראה הנרי הוכרז רק כנעדר למרות שמשפחתו כבר התאבלה עליו. ניספו.

הקולנוע האישי אינו מנותק מהמציאות הישראלית, אלא בא להציג את קולנוע אנטי-מסחרי המושפע מהקולנוע האירופאי. לדעת ג'אד נאמן, הפסיכולוגיה. הקולנוע מודע לעצמו וחושף את היסוד הצורני. למטרות הציונות, יש זנחו את העלילה, ויתרו על הגיבור ונטשו את והפנו עורף לריאליזם הציוני. הסרטים חדלו להיות מגויסים הציגו לטענתו, ביחד עם סרטי הבורקס, תכנים ודילמות חברתיות בריאליזם. הוא רואה בו סוג חדש וטהור יותר של ריאליזם. הסרטים הקולנוע האישי לטענתו, הוא קולנוע מודרניסטי החושף את הפגמים זרם הקולנוע האישי )בין השאר, כפי שתיארתי, ע"י אלה שוחט(. החידוש-המודרניזם בקולנוע האישי ומגיב על הביקורת שהועלתה נגד במאמרו "המודרנים: מגילת היוחסין של הרגישות החדשה", מתאר את ג'אד נאמן, שהיה אחד מהיוצרים המזוהים עם זרם הקולנוע האישי, בפרט. ניתקו עצמם מהמציאות הישראלית בכלל, ומהלאומיות והעדתיות האישיים פעלו באופן מוצהר, בדגמים של קולנוע אירופאי ולכן המבקרים. הביקורת של אלה שוחט הייתה בעיקר על העובדה שהסרטים פוליטית ולכן נכשלו כלכלית, למרות שהיו אהובים על רוב אז. לדעתה הסרטים האישיים היו נטולי מחויבות חברתית או שנטש את השאלות

ברכבת כבר הוצאתי דף וציירתי. סקיצה בעפרון, מעקב על קווי מפתח בפיילוט 0.4. צביעה בטושי מכחול. זהו בערך, תהנו :)

ואיך זה שלא ידעת לא ניסית ולא חיפשת אלף תירוצים על מי שאת ואיך אני זוכר את המבט מתקרב אלי, לא מדבר רק נוגע, מתמכר אל הגוף שלי, אל התחושה לאהבה החדשה נזכרת במגע ידך מלטף אותך כשאת בוכה בוא תתקרב אלי, אותך רוצה, הכל אתן רק בשבילך... אם רק היית בא אלי, ומראה לי אהבה זה כל מה שאני צריכה רק אותך רוצה ואם רק תסתכלי עלי, תדעי את התשובה שכל מה שאצלי חסר, לי את משלימה.

שיחקת אותה!!!! היא אהבה כאב. היא הייתה אישה נשואה שחיפשה פורקן לרעל שהיה בה. הרעל הזה היה בדמות הדוד שלה ששכב איתה בתדירות של פעם בשבוע "כמו שעון" כשהייתה בת 7. כשדוד שלה חדר אלייה זה כאב, אבל היא לימדה את עצמה לאהוב את זה, לא הייתה לה ברירה. לכן כשבגרה רצתה יחסי-מין כואבים. שימשכו לה בשיער, שיחדרו לה חזק מאחור. היא הייתה שומרת סכין גילוח מהסוג הישן וחותכת את עצמה בזמן הסקס, וכך מגיעה לאורגזמה. לפורקן של כאב ועונג שזורים זה בזה. אך בעלה היה "נורמאלי" עד כאב. עסוק בשטויות שיכניסו לו כסף. עסוק במסיבות קוקטייל, בשגרה יומיומית רציפה, בלי לפרוץ מסגרות ביחסים שבינו לבינה. הוא העז לפרוץ מסגרות רק בעולם העסקים, ולמרות שתמיד היה נראה איש עסקים נלהב, "כריש" אמיתי, הוא היה בסופו של דבר איש עסקים בינוני שהיה צריך להישען על עוד בינוניים כמוהו כדי לפרוץ יחד איתם בעסק, בכסף. אין לי מושג מה גרם להם להתחתן. נדמה שלא היה להם שום עניין המשותף לשניהם. אולי היה פעם, לפני 15 שנה, כשנישאו. אבל הנישואים היו מתים בשלב זה כמו גוויה קבורה בקרח. הבעל שלה, הוא לא התעסק בכל מה שקשור לאינטרנט, לא הייתה לו שום נגיעה,

ואתה עוד קיבלת הזמנה מיוחדת". "מבחינת בני האדם," עניתי לה, "אני רצוי. לא מבחינת- תראי, את זוכרת את הדיבר הראשון?" נשמתי עמוק וציטטתי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי יהווה אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים לשונאי". מק'קול הצטמררה מהזעם שיקד בקולי כשציטטתי. "את מבינה עכשיו?" שאלתי, "אל קנא! אני אדם שמעדיף אלה אחרת על פניו ומזלזל בחוקיו ובספר שמוגדר קדוש בפניו. אולי זה פשוט פסיכולוגי" חסמתי מיד את הטיעון הנפוץ, "אבל אני מרגיש רע כשאני נכנס לבית תפילה המוקדש ליהוה-רוח-הקודש-אללה. אל תתווכחי כי על פי הספרים הקדושים של שלוש הדתות זהו אותו אל בדיוק". עיניה נפערו למשמע הבוז בו כיניתי את ספרי הקודש לכאורה אלה. "אתה בז להם???" שאלה בעיניים פעורות. "בבית ברוקפורד יש ספר תנ"ך," אמרתי לה, "ואפשר לראות לפי הציטוטים שלי שאני מכיר אותו בצורה טובה. אני קורא אותו ומתחזק בדעתי. היהדות מגדירה את הספר הזה כספר קדוש והנה לך כמה דוגמאות מתוך הספר הקדוש ליהדות. חוק ייהרג ובל

בחופזה ומי תלותי יותר: הרובה או התינוק? מקדימה תינוק קשור בטיפת חלב לאמו מימין רובה קשור לחיילת לספסל הקדמי, איפה שישבו עוני התשובות למדריך, בין הספסל האחורי, איפה שישבו המופרעים אתה יושב באמצע כמו בטיול השנתי מוקף במושבים מרופדים קורצים לישיבה לעשרות עיניים הבוחנות את בשרך, מותירים שובל אור המתפצל

כולם באים להאזין לפעימות  ליבי, לקצב שאת מנגנת. לסנדליי... אינני מסתכל אליהם, אך מקרב אותם, שלא ילכו. מביט בעיניהם העצובות. כלבים וסוסים מתחככים וזוחלים שנתפסים ובינתיים, נתפסים קופים אל מותניי... ואני מלטף את ראשם אך לא הבאה שלך - כשתציצי בין העלים מהעץ אצל השכנים... לא פשוט עכשיו לחזור ולהרכין ראש. אני רוצה להיות מוכן להפתעה רוכשת. מופיעה - וליבי אינו מוסט לשום מקום אחר... את כל תשומתו את כשמסתכלים למעלה, לא רואים שום דבר מלבד השקט - ברגעים אלו את עיניים... עוד קצת, והיו צומחות לי כנפיים! אבל את... תמיד מתחת לי את הגוף כשניסיתי ליישר אלייך עוד כואב לי הגב מאותה מערכת יחסים נמוכה וארוכה. כמה גבהתי בזכותך... כנראה שלפנייך אהבתי שממית או חתולה. כשאת עוברת דרך חתיכת השמים שלי

אולי בעוד חצי שנה יהיה יותר טוב. שבוע אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים בחדר שלו מבלי לעשות דבר. ערבי יום שישי האלה בחדר של אסי כבר מתחילים להימאס עליי, כל לכאוב. ישבתי, חשבתי וזפזפתי עד אשר ממש שיעמם לי והאצבע התחילה לפתח שיחה כבני תרבות(. )לפעמים יש, אבל אני יודע שצפייה מרובה דופקת את המוח ועדיף הטלביזיה למרות שידעתי שאף פעם לא משודר משהו סביר לצפייה התיישבתי על הספה המצחינה משתן שלו והתחלתי לזפזפ בערוצים של נסעתי לחדר של אסי והערתי אותו משינה של 02 שעות בערך. שלי וזרקתי אותה אצל אחת החברות שלה. זה היה יום שישי ורציתי לצאת לעשות משהו, אז לקחתי את אחות האוטובוס. ופניתי לכיוון המטבח שם אכלתי בורקסים שהזכירו לי את הנהג של זה יותר. שמתי בוידאו איזה קסטה אידיוטית כדי שהיא לא תנדנד מהבחינה הזאת הפאשלה שלי עם האחות הסתדרה, אף אחד לא ישמע על נסעו לקונצרט או משהו רקוב אחר ושהם יחזרו מאוחר בלילה. כשהגענו הביתה הדלת הייתה נעולה, זה הזכיר לי שההורים בכלל בעניין הזה היא כנראה צודקת, ילדים קטנים לא משקרים. היא אמרה לי שזה בגלל שאני מכוער ושאף אחת לא רוצה לנשק אותי. הודיתי בפניה שזה קצת מצחיק אותי שיש

אינסטנט, עם מוהוק למרות ייאושי הרב מעולם הגברים, החלטתי לנסות, ותמורת סכום נפוח, היפי מאושר, פאנקיסט מטומטם, וכד'...( , ואופן ההכנה. המועדפים על בנות בד"כ )ערס עצבני, פריק מתוסבך, סטייליסט סגלגלים שמעליהן חצאית קפלים שחורה קצרצרה על סוגי החברים בחנות, קיבלתי הדרכה מרגלי אישה סקסיות ארוכות בגרבוני רשת שכאלו... כבר תפוסה למדי ואפילו די סקפטית לגבי חלונות ראווה הזויים היפיפיה האמיתית?....( לשם בעל כורחה, למרות שהבחורה המסכנה מאוד, מה שהביא אותי לגרור ביד את חברתי )זוכרים אותה, סקרנותי  )ולא זו לא היה המוכרת הסקסית בדלפק, אבל גם....( עד במעטה של ניטים ונעלי צבא, נראתה פתוחה למשעי ועוררה את החנות, הסמוכה למשולש )אלנבי שינקין קינג ג'ורג'( ומוקפת אבקת חבר אינסטנט. ראווה חביב, עליו כתוב, ירוק זוהר על גבי שחור  - מסוקס, ו - כיין כיין אני יודעת לבחור אותן, נחו עיני על חלון בצוותא עם חברתי הטובה - יפיפיה אמיתית, אדומת שיער בעלת גוף וככה, בעודי הולכת לי בפאתי רחוב ת"א סואן, בוא נגיד, אלנבי, היה יכול לקרות לי, ולו רק מעצם פשטותו והגיוניותו המיידית. לספר לכם סיפור קטן, שקרה לי, או שכמעט קרה לי, או

מה עליי לעשות? על מה עליי לוותר?!.. אז תגיד לי- ידידי הטוב ביותר לא חשבתי שבצורה כזאת אני אוכל אותך לאהוב מבולבלת, לא רוצה אפילו לחשוב האם יתכן שכעת אני יכולה להיות איתך..? האם יתכן שאני מתאהבת בך..? זה לא ורוד, גם לא שחור ולבן בחיים לא הכל צבעוני ומובן זה לא עוד איזה סיפור או אגדה מה יעלה בגורלי? מתי אדע כי נצמדנו חזק מבלי להרפות ולנוח הגעגוע כרסם בשנינו, זה מה שבטוח החלטנו שעל הכל אנו מגשרים דיברנו רבות, יישרנו את ההדורים ושנינו חשנו בליבנו חסרון, מועקה... כך עברה לה תקופה ארוכה חשבתי על מה יהיה לטובתנו כשהתנתקתי ממך חשבתי על שנינו לא רציתי לפגוע ולהשאיר אותך שבוי התרחקנו אחד מהשני, כמתבקש וכצפוי עד שהחלטת לפתע ליפול... היית לי חבר, היית הכל הרגשתי כאילו כל עולמי נהרס! לא יכלתי לחשוב על זה, לתת לזה צ'אנס אמרת ששמורה רק לי- ביקשת תנופה אמרת לי שאהבה עזה מתחוללת כסופה כשבאותו רגע -שניראה נצחי- חשכו עיניי לא יכלתי להאמין למשמע אוזניי על מה שמציק, חבוי ומסתתר בלבך יום אחד גורלי פתחת איתי שיחה עד שנקלענו לתוך מצב מסובך... היית לי נשמה תאומה, ממש כמו אח היינו תמיד יחד, תמיד מתבודדים הכל

בקרקע וחסל. הגולגולת מתגלגלת לפינת החדר מניף הרגל אחור בתנופה גדולה ומבתק המיפרקת ומרוצצה הגוף עודו מפרכס בועט בעליצות ועונג במעיים המפרכסים הדם עוד איננו קולח מקפץ בעליזות על פדחתי המתקרחת אני רומס אותי ברגליי אני מאבד ההכרה מכה הקיר בראשי ללא רחם תולש האוזניים בחוט דנטלי, מנקרות האצבעות עיניים מדממות נועץ הסכין לתוך לחיי הפחוסה קוטם אפי המכוער במשיכת יד מהירה אני מדמיין עצמי רוצח אותי שיר מספר 613 יום זה ארור מכל היה יכול להיות לו טוב ובגלל-שלא שהיה שלו - אבל-לא כשיחשוב על כל כוס אריסטוקרטי שהחמיץ-לו ושיחזור הביתה יאונן-לו הן מתייחסות אליו בחיבה ותו-לא אלוהים אוהב את כולן. כוסיות פה, כוסיות שם - איש אליו לא שם לב הוא פוסע במעלה רחוב עזה האל הולך להסתפר האל המסתתר שיר מספר 513 ולעבודה ולמלאכה אז פשוט תוציא את הזין שלך והיא כולה שלך היא כנועה לגמרי שיר מספר 413 תהא הנקמה המתוקה מכל כל מילה שתיכתב מעכשו כן, אבא: שוצפי ברווזנים כעורים אוקינוסים של מידמנת יחמורים בלולה בשמן סולת הרים של פסולת לכתוב כמה שיותר! לא. אז מה לעשות? לרצוח אותו? אבא פעם טען שאני כותב יותר מידי. שיר מספר 313 אין

מסתכלת למטה, לוקחת עוד לגימה מהמים, מחייכת ומצחקקת איך הוא הגיע לי לחלום? לאט-לאט התחלתי להסתקרן מי הגבר המהמם הזה. איך יצרתי אותו? החבר היחידי שלי. הדבר הנכון. עד סוף כיתה ט' כבר נשארתי לבד. הוא היה בעצם שחזרתי אליו בלילה הוא היה אומר לי כל הכבוד, שאני עושה את באמת. התחלתי להתרחק מהחברות שלי, שהגעילו אותי כ"כ, וכל פעם הוא הציג את עצמו בתור חבר שלי, שבא להראות לי איך העולם נראה מכוערים, לא חיצונית, מכוערים מבפנים, מבתוכו. שלהן, מעוותות, ריקות: הפרצופים מעורפלים , והאנשים שאיתם להקשיב. הוא היה מספר לי דברים על חברות שלי, מראה לי תמונות עניינה אותי.  התחלתי לשמוע מה הוא אומר. הייתי מקשיבה ונהנית ככה זה היה בפעמים הראשונות. אחרי כמה פעמים כבר הספה לא שם. אני יושבת משוכרת בספה ומחייכת, שמחה ומאושרת. הוא מדבר אליי ואני לא שומעת הכל, אלא רק חלק, מילה פה מילה ומחכה, מחכה לי, שאני ארגע. דקות כדי להרגיש אותה, לטבוע בה. הוא היה מתיישב, ישר וזקוף, לידי, אבל הוא לא שם לב כמה הספה נוחה, הוא לא לקח אפילו כמה כ"כ משכרת. )נזכרת ורואה את הדברים לפניה( הוא היה בא ומתיישב להגיע לשם, לשבת על הספה ולטבוע

אני ועידן נכנס במקומם. ספי וצליל, שעתה נכנסו אל ההארכה השביעית במשחק טניס השולחן בתוך האולם, ובמשך כל אותו הערב לא אכלו אפילו עוגיה אחת, היו רוב האנשים באולם. למעשה, שני האנשים היחידים ששהו באותה העת חומות ומתוקות עד מאוד. אני עצמי קמתי ואכלתי מהן, וכך גם וגבוה, הטבח של המחנה, מחזיק בשתי ידיו מגש גדול מלא בעוגיות של המחנה, וביניהם מקשר מסדרון צר. מתוך המסדרון יצא אדם לבן אל האולם המרכזי, בו ישבתי באותם רגעים, מחובר גם חדר האוכל אינסוף. ישבתי ככה הרבה זמן. כדור, וזו מחזירה אותי לספי, שמחזיר אותו לצליל, וכך עד שממנו קמתי כמה דקות קודם לכן. התבוננתי בספי מגיש לצליל זוג נוסף של גרביים או תחתונים ארוכים, והתישבתי על הכסא מטרים ספורים מאותה נקודה. חזרתי מעורפל אל האולם המרכזי, ללא המחנה, וכתוצאה מכך, להפסיק את משחק טניס השולחן שהתקיים עתיד יהיה לנפץ לעשרות חתיכות את אחת המנורות באולם המרכזי של המסירות חסר המשמעות ששיחקו. אותו בחור אורתודוכסי, דוד שמו, במשחק הביליארד, ופנה אל עבר נדב, אודי, רחלי ועידן למשחק באותו זמן ממש, התרומם מכורסאתו אחד הגברים האורתודוכסים שצפו רגע, התאהבתי בה. לחפש

לְהַגִּיד לָהּ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ וְטֶרֶם חָנַכְתִּי אֶת הָרַכֶּבֶת הֲקָלָה. 30.12.14

כן יצאתי לדייט. דווקא היה די נחמד לצאת עם בחור שכל רואה פעם במיליון שנה. אז זהו, שגם את כל אלה לא. יחד... לא מספיק זה שהיא איתו בערך 08 שעות ביום ואותי היא בטלפון בערך חצי מהדרך כשהיא היתה איתי. באמת שמזמן הם לא היו זהו, שגם זה לא. זה גם גרם לי להרגיש מדהים כשהיא דיברה איתו ללכת חצי מהדרך עד שראיתי אותה, במקום שהיא תחכה לי בחוץ. אז גרם לי גם להרגיש טוב שכשנכנסתי היא הלכה אליו והייתי צריכה גרם לי להרגיש נפלא לראות אותם כ"כ אוהבים. אז זהו, שלא. זה ההיא עם הפסיכיאטר. היא חיכתה לי במקום מפגש עם החבר שלה. זה אמון שעשיתי לה. החלטנו להפגש כדי שהיא תוכל לבוא איתי לפגישה החברה הלכאורה הכי טובה שלי קיבלה "עובר בקושי" באיזה מבחן גאה בעצמו, לא? על אחד וגם בהמשך טיפול קבוצתי. הבחור ההוא יכול להיות מאד דיכאוני, המלווה עם טיפול פסיכאטרי, גם טיפול פסיכולוגי אחד אז החליטו שאני כנראה כל כך חולה, שאני צריכה גם תרופה אנטי מגשימה את עצמה ותמיד בסוף הם קמים והולכים. ומנסה לבחון אותם ומקווה כל כך שישארו, אבל בעצם הנבואה כאילו סומכת על אף אחד. איך אני בוחנת אנשים. איך אני רעה אליהם איך הצלחתי לריב עם כל העולם

לעצמו שגובהו הגיע לשני בדבר: הדמות היתה לא אחר מאשר גילי שילוני. הוא עדיין היה רזה המשקפת שהביא עימו. לאחר שצפה בדמות הגיע למסקנה שאין כל ספק מטרים ממיכה. מיכה לא יכול היה להרשות לעצמו לטעות ולקח את בצורת דמות מרוחקת ובלתי ניתנת לזיהוי במרחק של כמה מאות הוא חיכה במשך עשרים דקות עד שטרפו הופיע לבסוף. הוא הופיע אך הוא היה כדאי. מיכה לא יכול היה לבקש תנאים טובים יותר. מהמצופה והעיר תתעורר ומיכה יאלץ לוותר על הכל. היה זה הימור, דווקא היום לקחת את מכוניתו, או אולי הוא וחבריו יתעכבו יותר להיות שגילי החליט לוותר היום על הקומזיץ, או שאולי החליט כעת הוא ישב בדומיה באפלה וחיכה. היה זה הימור. תמיד יכול בשנתם. זירה מצויינת עבור הזוועה שמיכה תכנן. ובשעות בהן כמעט כל העיר היתה שוממה, דייריה עדיין שקועים הלך בחזרה אל העיר במדבר השומם, הוא היה במקום מרוחק מעין אדם מכוניתו. אבל כל זה לא שינה. מה ששינה היתה העובדה שכשגילי שבנעוריו לא וויתר על אופניו התבגר להיות אחד שמוותר על גלגלי שעת ההליכה בחזרה לעיר דרך המדבר וחשב שזה די אירוני, שהאדם שיכול היה לנסוע במכונית. מיכה לא ידע למה גילי העדיף ללכת את איש

מתוקה, ושבכלל-בכלל לא משנה שאבא לא בבית, הבנים אומרים שבבית שמעו שההורים אומרים על יונה שהיא כמו את אל תדאגי, יעמדו בתור, נבואתה של מרגלית, שלוש-עשרה-וחצי, אפילו נתניה בת התשע-וחצי הבינה את יונה בת החמש-עשרה-וחצי, אין לכם אבא, תהיו רווקות לכל החיים ותהיו בתולות זקנות, עדיין מיישמת את מילותיי השימושיות, שואלים מי ירצה אותכם, עונה, רק אומרת שהם עדיין קטנים בשביל להבין, נתניה בת התשע שיתביישו, אלה לא חברים, ומרגלית בת שלוש-עשרה, אני כבר לא בפרצוף, ילדים מגעילים בחיי, ויונה כמובן בת ארבע-עשרה עדיין, שתיים-עשרה, כשהתחילו עם הפרובוקציות אנ'סתכלתי להם ישר בפעמונים ובנורה אדומה אצל המאדאם, ומרגלית בת המצווה ובת אז גם להם אין אבא, מצאו אותם ברחוב, מספרים שהם ז-ז-ז-זמזמו ראיתם את הילדות העולות החדשות משם, אלה שבאו בטיול המאורגן, להם ת'פיות, שיידעו, מה אבא, מי אבא, יונה בת ארבע-עשרה, כל הזמן על אבא, ונתניה בת שמונה, יומיים אחרי הגדולות, סתמתי מרגלית בת עשר, אוף איזה נודניקים הילדים האלה, מה זה שואלים מצווה ובת שתיים-עשרה, אני בכלל לא זוכרת שהיה לנו אבא, אני לא צריכה אבא, נתניה בת שש, מי צריך גם

כסף, אמרתי כסף אתה לא מבין שאי אפשר לחיות בלי כסף כוח, אמרתי כוח אתה לא מבין שכסף זה כוח להשיג את הכוח אושר, אמרתי אושר אתה לא יודע איך אפשר לקנות את האושר וכמה זה עולה למצוא את הטעם שבחיים כשיום רודף יום ובסוף מתים ככה זה כשמחפשים באור את מה שאבד בחשכה שקט, אמרתי שקט תקשיב לזה טוב שכסף זה שקט לתת לך שקט כסף, אמרתי כסף תלמד את זה טוב שכסף זה כסף לרכוש בזה כסף וכמה זה עולה למצוא את הטעם שבחיים כשיום רודף יום ובסוף מתים ככה זה כשמחפשים באור את מה שאבד בחשכה

אני סופרת את עצמי, דרך המתים הם מכבדים אותי במה שנותר.      בשלווה. רבים כל-כך. שונאים כל-כך. אני כבר לא יודעת את מי לאהוב את אלה הזוחלים אליי או אלה הזוחלים ממני

במרפסת ופשוט לשאול אותך. אבל אמרתי לעצמי: מה הוא יחשוב עלי, משוגעת היום. למען האמת, עוד ברגע הראשון שזה קרה, רציתי לרדת למטה "אבל אני ידעתי. ידעתי בביטחון מוחלט שאין לך מושג איזה יום זה יכול להיות?" הזה נתקע לי בראש, ידעתי שזה אתה. ויחד עם זה אמרתי לעצמי איך מהמציאות, עד שהוא אפילו לא יודע איזה יום היום. ומרגע שהמשפט פתאום זה נתקע לי בראש. הבן אדם הזה כל-כך מוזר, כל כך תלוש אלוהים יודע. אבל יום אחד פתאום היה נדמה לי שידעתי גם אני. חשבת ואיפה היית בכל הפעמים האלה שהייתי מסתכלת עליך... מכוניות זה היה סכנת נפשות לראות אותך עובר את הכביש.על מה ותאמין לי, כשהלכת ברחוב דאגתי. למרות שכמעט לא עוברות פה אתנו. רק אלוהים יודע איפה היית באותם רגעים שהסתכלתי עליך. נכנס לשדה הראיה שלי והולך כאילו אתה בכלל במקום אחר. ממש לא שמשהו לא בסדר אצלך. הייתי מסתכלת איך אתה מגיע מרחוב זמנהוף, שאני אומרת לך עכשיו כי כמעט מהיום הראשון שראיתי אותך ידעתי בשעות שבהן הייתי רגילה לעמוד על המרפסת. אבל תסלח לי על מה "זה היה לי קל ונוח כי תמיד היית חוזר הביתה אחר הצוהריים לרחוב בחור חדש ומאותו היום התחלתי להסתכל גם

מריח הפה שלו נמנעים כולנו. זהו נועם - סרחה שלנו וכשהוא מרים ידים הוא מסריח את כל השכונה. גרביו, נעליו, ובית השחי שלו מלאים צחנה הרחוב שלו בריח שואה כל פעם שהוא יוצא מהבית נודף ממנו ריח רע

נהיגה מונעת. על הקצה! מצאתי משמעות חדשה, רפי. והאיש עוד מדבר איתנו על ש"מכורים" אליה לאהבה ש"צריך לעבוד עליה". בום! עשיתי! הייתי שום משקל או מטרה, משהו הפסיק את  הריצה חסרת הפשר מן העבודה דרכים", אומרים "עשיתי" תאונה. סוף סוף, בעולם הזה שבו אין לי משיכה בלתי נמנעת אל הקצה.  איש כבר לא אומר "אירעה לי תאונת האיום המוחשי על הקיום מעניק לקיום משמעות. אין "תאונות" רק "מוות קליני" מדברים ארוכות בטלויזיה עם מי ש"ניצל בנס". סופם האפשרי חשוב. לכן מקדשים פתאום את מי שהיו להם חוויות של היחידה, ומת בתאונת דרכים. כשאין משמעות חיצונית לחיים, רק כל החלטה תהיה גורלית. קאמי אמר שההתאבדות היא ההחלטה החשובה המחליקה לעברנו בהילוך איטי, ההחלטות הגורליות בשברירי שנייה. בסיסי. אלף טרדות היום יום יימחקו, ויהיה רק האדרנלין, המשאית אותנו בהרף עין אל תוך הרגע, אל תוך קיום אמיתי, חייתי, לסכנה המוחשית שתדחוק את הכל הצידה, תקפיא את הזמן ותביא רועדות, כמהות. אנחנו מדברים על מניעה אבל משתוקקים לרגע הזה, צעירה שהוקפצה ללב הלחימה. רגלינו חמות על דוושות הגז, יש מלחמה בדרכים, קטל, וכולנו רוצים להיתקל. כמו פלוגת מסלול ד.

ינואר 2002 תנקי אחריו. אך את דמו שנשפך לא תוציאי, את החץ שנשבר בלבך, הדמעות השבורות, הן זולגות מעינייך. הוא לא נדלק בשנית. זה זמן מה שהנר כבוי, סלחי לי שפגעתי בך בצורה כה קשה. סלחי לי יקירתי, שמדמם על פצעייך. זה הדם של לבי שנשבר זה זמן מה שעצוב לי נורא.

עובדה, אנו נלחמים על אוויר,על חלב שנשפך, על אפס. תפריע לי בסדר היום. אך אף אפחד לא יכול לחלוק על דעתי, זו שחסר תוצאות. אבל זו רק מחשבה, לא קטנה האמנם, אך מחשבה, שלא תאוריה, למרות שכך זה נשמע: תאוריה על החיים, על המאבק לחיים זוהי לא "תאוריה" על כך שהחיים הם גרועים, זוהי אפילו לא תוצאות. זו חוויה טובה, אך עם זאת, זו חוויה שממילא לא תזכור. זה נחמד לחיות, ולהיאבק על קיומי, למרות שהמאבק הוא חסר על מקרה מוות. זה לא קל, אך זו המציאות. אני לא ארים ידיים, מפחידה, בשבילי מוות זו טרגדיה, אני מתחילה לבכות כשאני שומעת שנתקיים. אנו מבזבזים אנרגיות, המוות יבוא. ברור שזו מחשבה להתקיים. בעבודה, אנו עובדים כדיי שיהיה כסף לאכול, כדי הולכים לרופא ומהר יוצאים מן המחלה, באוכל, אנו אוכלים כדי על החיים. אנו נלחמים במוות, זה בא לידי ביטוי במחלות, כשאנו בעצם... כמעט כל דבר שאנו עושים הוא מאבק. על מה מאבק?! מאבק לנצח, תוך 07 או 08 שנה אני אמות, וזה במקרה הטוב. משקיעה כסף על לימוד גיטרה, למה אני מתחנכת. זה לא שאחייה לפעמים, קשה להבין למה אני חיה, אם במילא אני אמות. למה אני אפילו במצב רוח טוב, אך זו פשוט מחשבה שלא

                                      למה אתה לא שומר עלי כמו שהבטחת...? איפה אתה לעזאזל? איפה? ההודעה של המלאך שלא שמר עלי. וזה כאב. כאב כל כך... הוצאתי את הפלאפון שלי מהתיק של בית ספר, וקראתי שוב את עצמי כ"כ, שנתתי לעצמי להאמין במלאך שלי... הרגשתי כמו ילדה קטנה, אבל כבר הייתי בת שש-עשרה. כעסתי על כבר חזרתי הביתה עם יד מגובסת והמון המון דמעות גדולות. שהמלאך שלי אכזב אותי. והוא היחיד שלא היה אמור לאכזב. בערב אהבת חייה.... אבל אני כשאני בכיתי ידעתי שזה בגללו. בגלל קרה, היא נבהלה נורא. אימא שלי, המסכנה, שביום אחד איבדה את וחיבקה אותי כל הזמן. כשהיא קיבלה טלפון מבית-הספר שמשהו רע בחדר מיון לא הפסקתי לבכות. אימא שלי חשבה שזה בגלל שכואב לי, שהוא אפילו לא היה המלאך שלי. וכעסתי עליו כל-כך, על המלאך שלי, באותו רגע. והכי מוזר, זה הספר בשביל להבריז משיעור מתמטיקה נפלתי ושברתי את היד. אחרי יום ההולדת השש-עשרה שלי, בניסיון מר לקפוץ מעל גדר בית צריכה שהוא ישמור עלי מהעולם. אבל הוא לא עשה את זה. חודש והוא טעה. המלאך שלי. הוא שיקר לי. ואני דווקא כל כך הייתי וחיכיתי לו, שיבוא. החלטתי לשמור את מה

את מסוגלת להכל סוניה - הכל." אמר מסוגלת." "להכל? זה הרבה דברים מתיק'ה. אני לא בטוחה שאני עדיין "להכל." אמר נחרצות. "למה בדיוק מתי?" "אני רוצה לחזור למה שעשינו פעם." "כן מתיק'ה." "סוניה." השפתיים. מתיתיהו חייך ואחז בידה. אחר קרב אל פניה ונשק לה עדינות על "בטח מתי! אף פעם לא רציתי לגרום לך להיות מדוכא ונעצב!" "אז למה הקשבת לה סוניה?עזבי לא משנה - העיקר שעכשיו תפסיקי!" "באמת שאין לי מושג כזו היא מתילדה." "ולמה שתייעץ לך ככה?" "לא יודעת." הודתה בשתיקה תמה, "מתילדה מ71 יעצה לי." "אז למה לא אמרת לי מילה במשך שלושה חודשים הא סוניה?" מעולם לא הפסקתי." סוניה חייכה, "מתיק'ה, אתה והשטויות שלך. אני כל הזמן מדברת - "אה", אמר, "את עוד מדברת!" מתיתיהו הסתובב לאיטו והביט בה. לפתע ניעור ממחשבותיו וחייך. "מתיק'ה" אמרה בקול הסבתאי שלה "מה קרה לך?" והיא ניגשה אליו וחיבקה אותו. שמתילדה מחדר 71 יעצה לה להעלות הוא לא הגיב. לבסוף נמאס לה כל כך בעולמו הפרטי עד שאפילו כשהפסיק את הצגת הקשה להשגה ממישהו בן 68 אבל סוניה כן שמה לב לזה. היא שמה לב כיצד שקע האחים והמטפלים לא שמו לב לזה בכלל - למען האמת לזה ציפו החלון

נתקל באדם כזה תגובתי קשר, לברר את שלומם של אנשים שאני מכיר הכרות משנית או שתקופה אני להבדיל מרוב חברי הקהילה האנושית אין בי ענין לשמור על לבסוף גם אנחנו כמו רבים אחרים נכנסנו פנימה. נעים של אדי אלכוהול. מובי מוביל אותי לנחמה אחת, אני מדמין עצמי על הבר טובע בערפל פרחה לה. אני חייב כבר להכנס. הצלצל שקפטן אחאב נעץ בליבו של עשרות פעמים לפגישה הזו, לשפוך את כל מה שהצטבר בי, והיא פשוט כל כך מתאים לי, אני מחכה לרגע הזה שנתיים, הכנתי את עצמי אותך בפנים, ביי בינתים". "טוב חמוד, אני רואה שהחבר שלי קןרא לי שנכנסים אז אני אראה ממתין. "היום כבר יותר טוב" אולי כאן אני אמצא את הפרצה לה אני "אז מה שלומך?", קרציה היא לא שמה לב שאני ממתין למשהו. את הנושא שמאד מאד הטריד אותי. אבל היא בשלה. אעלה את הנושא, אך רמיזה אחת שלה תתן לי הזדמנות מצוינת לפתח על שהיא גמרה איתי עמד מעלינו וחיכה לצאת לאויר, אני כמובן לא כמשקולת שהאטה אותי בכל צעד שצעדתי מולה. כל מה שהיה לי לומר לגבינו כך שיכולתי אולי לשחרר משהו מהמטען שסחבתי איתי "כנראה ששכחתי אותו" אמרה ולא הוסיפה. אפילו לא מילה אחת בנינו, היא הסתכלה עלי במבט שאמר אם

העולם כולו יהיה פתאום פתוח... בוא נשבור את הרוח, ותראה מסביב- הכל נראה יותר בטוח. בוא נשבור את הרוח, איך את הרוח שוברים? והרוח סוחפת, משנה כיוונים - והשמש זורחת והגשם שוב יורד, איפה נטבע ולא נחזור? הדרך נסתרת, מכוסה במים שעומקם לא ידוע, איפה הזהב הוא טהור? השבילים מפותלים והכל מכוסה בזהב הקטבים מנוגדים - טיב הדרך בהם נתלה. הכללים שהכתבת פתאום רק צללים צורמים. הכיוונים מתחלפים והמילים שוב מרחפות מסביב, והדרך כמו שוב עומדת רק בקו ההתחלה. נתת ללב לדבר, גם הוא לפעמים משקר... הניווט הפך לחופשי וההגדרות עברו לצד שלך

במרחק שתי דקות ארוכות מהבית של נדב.

הנה חלפו שנתיים, שנתיים בלעדייך כל כך הרבה השתנה בינתיים, אבל הרגש קיים עדיין אז מה עבר עליך בינתיים האם את חושבת עלי עדיין האם מתבהרים להם שמיך האם הכאב מפעפע עדיין מחכים לגשם בינתיים ועד שהוא יבוא אתגעגע אליך הטבענו ת'ספינה עמוק במים פוצצנו ת'גשרים בים אך מה שצף מעל פני המים מראה על מה שקיים שם עדיין אז מה עבר עליך...

מיד שנודע בעיר המעשה מאה נסיכים ניסו לתפוס את הכיסא הילד לקח לידו את הנוצה עבר בין כולם והחוצה הוא יצא מאז הוא נודד בכל עיר ומדינה מנגן בנוצה את המנגינה בלילות היפים כשהשקט עמוק לפעמים עוד שומעים הילדים צליל רחוק חשבתם פעם למה הירח משתנה כל הזמן? לפעמים הוא גדול ולפעמים הוא קטן ילדים שמחייכים בשנתם הם כבר יודעים זה הילד ההוא עם נוצת הפלאים לכן בעולם את זאת כולנו מבינים יש קטנים ויש גדולים ויש מכל מיני מינים תלוי איך הילד ניגן לו בנוצה ישר הפוך או איך שהוא רצה לה לה לה...

"עלייה לרגל גביע העולם - כ"ג" "כל הסדרות - קישורים"

ולא להתחלל אל הנהר. ללכת - תאו כבד אני רוצה להיות: מעכברים אותי וכשזיפים זרים

פזמון: הקשיבו חבריי התאהבתי עד בלי די נשבעתי בחיי שאתן את כל כולי רק לנסיך שלי ויותר לא אחפש רוצה להיכנס אל הלב שלו ושם להישאר ראיתי עולם וחציתי ימים אך כמוהו עוד אין היפה בגברים שלחתי פרחים ואלפי חיוכים ניסיתי הכול את כל הדכים בית א' לו הבאתי אוצרות וניגנתי מנגינות גם ישנתי מול ביתו רק לפגוש במבטו הוא היה כל עולמי ונדד בחלומי הוא קיבל כל שאהב על מגש עשוי זהב אך הוא נעלם לו ואותי עזב ראיתי עולם וחציתי ימים אך כמוהו עוד אין היפה בגברים שלחתי פרחים ואלפי חיוכים ניסיתי הכול את כל הדרכים בית ב' לו כתבתי מכתבים והקדשתי לו שירים הוא היה לי לחידה רק אותו ליבי ידע את הכול נתתי לו רק כדי להיות שלו לא הפסקתי לחזר לא רציתי לוותר אך הוא לא ידע זה את לבי שלי שובר פזמון: הקשיבו חבריי התאהבתי עד בלי די נשבעתי בחיי שאתן את כל כולי רק לנסיך שלי ויותר לא אחפש רוצה להיכנס אל הלב שלו ושם להישאר

מאיר:

רוח, רוח על ביתנו וכוכב אורו צופן. אבא שם חורש שדותינו נומה, נומה, בן. למה, זה יחרוש בלילה ואותי לא יישן? אדמתנו בני, אין פנאי לה, נומה בן, נומה בן. יש דבר אורב באלם ותנים חורצים שוב שן אבא אי מותח תלם נומה, נומה בן. הן יחרוש בשדות המשק למה לו אקדח וסטן? אין חריש עמוק בלי נשק נומה בן, נומה בן. אופל, אופל בשדותינו והנר אורו קטן חשכה לא תפחידנו נומה, נומה בן. מה הקול אני שומע וטירטור מפחיד, סואן? זה הטרקטור ניר גומע נומה בן, נומה בן.

נוסע לצפון מחפש מוצא, אני מביט מעבר לחלון. בניינים גבוהים סביבי והעיר כולה, זוהרת מפנסי נאון. מסתובב בחושך, לא רואה עוד את הסוף. האורות בלילה מקשטים את הרחוב. ואני נוסע, לא יודע רק לאן? איש אינו יודע אם אני הייתי כאן. ואני ממשיך ישר דרך כביש החוף. מחפש לי יעד בחיים. וסביבי הרים גבוהים, מסתירים את הנוף. אין כניסה מכל הכיוונים. מסתובב בחושך, לא רואה עוד את הסוף. האורות בלילה מקשטים את הרחוב. ואני נוסע, לא יודע רק לאן? איש אינו יודע אם אני הייתי כאן.

פנים עצובות עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות אתה ודאי איבדת את הדרך אבק בריאות הנשמה כבר לא צועקת אתה יכול למות בשקט סיפור פרברים חלום נעורים אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה - אתה , גיטרה והכוכבים בלי צומת דרכים רק עיירה בוערת שלוחשת לך נוע נוע עבור.. כל מה שתרצה תקח תפלס לך שביל בקהל אל הבמה כל מה שתקח ידעך והמשאלות ייפלו עליך חזרה בועט במגבר זה לא מתחבר שריד של טקס שנשכח מאה אחרת זמן אחר אלבום הוקרה מופע הצדעה וערב לזכרו נמכר מראש אתה צריך לפרוש בזמן

אני אוהב את הטיפוס הזה. ממש אפשר לשמוע שהיא מתאכזבת ולא סתם אומרת את זה כדי לפתח "אוי, טוב לא נורא, מה אתה עושה עכשיו?" כשהיא אומרת 'אוי' "לא, פרשתי בשיא..." ששיחקתי בתיכון. "מה עם הכדורסל? אתה עוד משחק?" היא זוכרת אותי עוד מהתקופה הראש... אני מטומטם איך אני אתפקד נורמלי ככה?! צריך להסתכל על עצמי יותר במראה!, ולמה לא שמתי ג'ל או מים על מהאף, או שאני פשוט לא אחייך הרבה והיא לא תשים לב, אני באמת שלוליות מתחת לבית השחי, אני מאוד מקווה שלא יוצאות לי שערות שכחתי. אני לא מאמין ששכחתי לשים היום דאודורנט!, יש לי נישקה אותי בלחי. "היי שירלי, מה קורה". עוד לפני שהספקתי לתת לה כיף, היא "היי שי!" הסתובבתי אליה בתמיהה. אני שחקן די טוב... אני לא רואה אותה. אבל היא ראתה אותי... ובאה להגיד לי שלום: לתת לה נשיקה או סתם כיף, או שניהם- הכי טוב לשחק אותה כאילו להגיד שלום לאנשים שאני מכיר, בייחוד לבנות. אני לא יודע אם בקיצור, שיחקתי אותה כאילו אני לא רואה אותה כי אני לא אוהב חמודה או כוסית. הייתה אמיתית ובאמת אמרה מה שרצתה להגיד, לא סתם כדי להישמע מהתיכון, תמיד חיבבתי אותה כי היא הייתה שונה מכל הבנות, היא

העייף והמנומנם של יורם ארבל אשר כמעט התאומות התייבשו יחד עם המשחק, וסרבו לחשוף אפילו טפח. ישבה על האדומים מחצית שלמה, אבל זה לא היה זה. נגמר אפס אפס. נו טוב, היה חרא של משחק. למכבי היו שתי הזדמנויות לגול, והיא

כשהם לא אוהבים את הדברים האחרונים שכתבתי - זה הכי גרוע כי זה אומר שהם לא אוהבים דבר משלי כי הדברים האחרונים הם הטובים ביותר אפילו אם לדעתם הם לא.

הוי לה לזאת שאהבתי ולכולה התמכרתי הוי לה אהבה סתיו ואביב לה המתנתי ובליבי האמנתי הוי לה אהובה לפתע רחקה באופק נעלמה הוי לה לזרה היא היא גנבה את לבבי את יומי ואת לילי איך שברה את עולמי היא היא גנבה את לבבי את יומי ואת לילי איך שברה את עולמי (הוי לאהבה- מילים: יואב יצחק לחן: עממי יווני) שום האהבה לא תתפוס את מקומה נערה שתמיד אוהב בלי שום סיבה היא עושה הרבה צרות היא גורמת רק לבכות אז אולי תתחשבי גם ברגשות זה לא חלום זה פשוט אהבה את נמצאת אצלי תמיד במחשבה הנה אני כותב לך שירים שמחים עצובים לזוג אוהבים ורוצה לומר אוהבך לעולמים אני שר ואני שר רוצה לשכוח את העבר אני שר ואני שר בכדי לשכוח את העבר אני שר ואני שר רוצה לשכוח את העבר אני שר ואני שר בכדי לשכוח את העבר (אני שר-מילים: דודו טסה לחן: עממי) לגמת ממי מעיין החיים טעמת קצת דבש וגם חומץ נוכחת לדעת שיש פעמים שלחיות זה דורש קורטוב אומץ ואז ברחת אל תוך עצמך מוגן וסגור כמו מרחם אמך ואז ברחת אל תוך עצמך מוגן וסגור כמו מרחם אמך ממה אתה בורח ממה אתה פוחד אתה פה לא אורח אינך זמר נודד

זה- קשה היה לשחק את המשחק, זה מה שהן עושות-  אוהבות הבנות שלי אוהבות ואנשים אוהבים לחבק. כי כל הזמן יש אנשים לחבק עכשיו יש כל הזמן לילה פעם אהב להיות מילים ואלכוהול, ולחבק לקום בבוקר שהוא חושך כמו לילה למרות הכלום. בכלל ולעשות הכל, למרות הכל לשחק את המשחק זה לקום בבוקר

כל מה שאומר עכשיו אצטרך לאמר תמיד זמן מיבש רק דמעות כל מה שאמרת אז זה כל מה שתגיד ורק עם זה אוכל להיות באת ממקום שבו יום לוקח את עצמו באתי ממקום מהיר באת אל מקום שבו חזר אליך שיר הכל היה בינינו עוד זהיר אבל הזמן שהיה אמור להיות ידיד הפך לפתע לאויב ולא הספקנו

התאים לו יותר. עכשיו לא היה חביב כלל וכלל עליה. למעשה-  היא דווקא אהבה את "הארי, הכל בסדר?" הרמיוני שאלה בדאגה, הצהוב שפניו לבשו הארי הנהן בלי להוציא מילה. "אההם, הארי, נדמה לי שאתה כבר לא צריך לשירותים, נכון?" לצחוק- לצבע צהוב, פתאום נשמע צליל נזילה והרמיוני אמרה, משתדלת לא )כנראה שהיא לא הטיפוס המרגיש הזדהות.( כשפניו של הארי הגיעו סגול, ורוד ותכלת. ופניה של הרמיוני חדלו פתאום להיות אדומות. פניו של הארי פתאום החליפו צבעים מהאדום שלהן לכחול, ירוק, הרמיוני והסמיקה כמו אני-לא-יודעת-מה. קנאה. ואהבה אותך-  כי, ובכן,  מי לא אוהבת אותך..", אמרה העבירה לך את הטבעת, מן הסתם, כי היא שנאה אותך כנראה-  מרוב מזמן לחיצת היד שלכם ואז תמצא על- ידי לוחצת ידך. ככה צ'ו הזמן ובאותה המידה, אז היא תעלם מאצבעך אחרי 21 שעות בדיוק "אם אתה לוחצת את ידו של מישהו שאתה גם אוהבת וגם שונאת באותו בזאת הארי נשען קדימה והביט בפניה של הרמיוני בציפייה. רק עוד דרך אחת". )או בנו.. פחח..( ואז זה ניתן להורדה בקלות, אבל חוץ מזה, יש אפשר להוריד אותה רק כשמישהו עומד למות והוא מוריש אותה לביתו "בסדר, אני כבר מגיעה לזה, והיא

את הדרך חזרה אל נשמתך. חרטי, חרטי בתוך תוכך. נוחי, תנוחי על סלעך.

זה היה בגן עדן, לפני שנים, אגדה נולדת, היא על הפנים. סיפור שהכרתם, אפוף להבה, סודם של אדם וחוה. זה היה בגן עדן, ב"בראשית", התחלה מעודדת, כול כך אנושית. סיפור שהכרתם, מלא אהבה, סודם של אדם וחוה. שמה בגן עדן, הם חשקו זו בזה, אלוהים נהג בהם, כמו במחזה. החיים היו חיים, עד בא לו יום חדש ואז פיתוי הופיע, בפיו של הנחש. זה היה בגן עדן, גן בילויים, ניצב מקדם, עץ החיים. מולו עץ הדעת, מלא פיתויים, סיפור לפנויות ופנויים. זה היה בגן עדן, כמו חוויה, רוח אל נודדת, ממש הוויה. הם נגסו בתפוח, מלאו תאווה, חטאם של אדם וחוה.

אתמול נולד עוד כוכב שהשמים כבדים מלהכיל ואנשים צעקו ובכו הוא נופל ואולי לנו דבר מה יביא לשמים לא איכפת יותר הם ריקים הוא אמר בקולו הזעיר אך הם התעלמו וקפצו וצרחו ופיזרוהו בין כל השבילים.

נ. עצבני נהג קו 5 מדופלם. באמת כי אני אוהבת אותך בגלל מי שאתה לא מה שאתה... רק רציתי להגיד לך שלי לא היה אכפת אם היית מתנהג כמו שאתה התהילים מצפצפת בפעמון ויורדת בתחנה אתה חוזר לעצמך הישן... בשבילה, זאת עם הפריבילגיות הזולות. לאחר שהיא סוגרת את ספר מצפצף, לא מקלל, נותן לכולם לעבור, וכל כך מנומס, והכל, הכל מינימום 31 - דקות, הבנתי... הבנתי שבבוקר אתה נוסע לאט, לא איתי עליתי אליך בפעם השניה ועשיתי את הסיבוב הרגיל שלך בזמן נוסע עם אחרות ברכב השווה שלך ונזכרתי איך יום אחד כשעוד היית ממני, לא חשבת לידע אותי מה עלה בגורלך( ראיתי אותך בוגד בי, לא מזמן אחרי שהרבה זמן לא התראינו )ואתה כמו תמיד לא אכפת לך יודע זה לא קל להיות מושפלת על ידיך, זה קורע אותי מבפנים. לגזרים... הייתי צריכה המון אומץ בשביל לספר לחברה שלי, אתה שניות עוררת בי תקוות ובאותה מהירות קרעת את ליבי התמים את הפריבילגיה, הרגשתי מבוזה, לא ידעתי מה לעשות, איך במספר חשבתי אולי סוף סוף יהיה לנו משהו, אבל אתה סתם רצית לחורר לי זוכר את הפעם ההיא שקראת לי אחרי שאני המשכתי? כל כך שמחתי, היא מדברת איתך, ועל כך אני שונאת אותה. יש לי מחדש את

את נחיריי שהתרחבו לא ראית ואת הדרך הקטנה שעשו ידיי לצידי הגוף בשעה שדילגנו מרכס מלח חולי אחד לשני יכולה היית להרגיש בקלות ובתוך כל זה הבנתי פתאום כמה קל לי לחזור להיות נווד פראי ותוך רבע שעה כבר דיברתי פחות והבטתי עמוק יותר בדיוק כמו שקורה לי במדיטציה ועל זה אני מודה

את הדברים מאוחר יותר...." - השיב לו פסח פול בסבר פנים חמור ורציני. אך לא היה צורך בהסברים נוספים. במשך היום התבררו לילד בן ה-8 הדברים מעצמם. מן הרדיו, אשר שידוריו נשמעו אך בקושי, שכן פסח פול חשש להפעילו בעוצמה גבוהה מחשש שמא יתגלה כי דיירי הבית שוהים בו, נשמעו צלילים של ההמנון הגרמני פעם אחר פעם, כשבין בליל החדשות  והפרשנויות, נשמעת המילה "אנשלוס" שוב ושוב. הילד הקשיב הקשב היטב לקולות אשר בקעו מן הרדיו, והחל להבין אף הוא את משמעות "היום הנורא הזה". גרמניה הנאצית פלשה לאוסטריה, אשר נכבשה ללא מאמץ וללא התנגדות כלשהי מצד אזרחיה, ועלˉפי הדיווחים והקולות אשר נשמעו מעל גלי האתר, למעשה אף התקבלו "הכובשים" עלˉידי ה"נכבשים", אזרחי אוסטריה, בתרועות שמחה. ככל שחלפו השעות, כך הלכו פניו של פסח פול והחווירו, הלכו והחמירו מרוב דאגה. וולטר לא ראה את אביו מעולם במצב שכזה, וכילד הושפע קשות מהלך הרוח ששרר בבית. לפתע פתאום הבין מדוע אסר עליו אביו לצאת אל הרחוב "ביום שכזה..." אימו, אסתר, ניסתה במשך היום לנהל את הבית עד כמה שאפשר, אך ניכר היה בה כי אף היא טרודה עד מאוד. לקראת השעה 15:00 אחר הצוהריים, שאז

ציירתי שמיים אדומים ציפור עפה חופשייה ואני מוכן לדרוס אותה לטרף בכל רגע כי גם אני נמצא בציור והפחד שתלכי חזק ממני כתבתי עלייך תוכלי לשמוע אם תכנסי אל תוך הפסנתר ואני אסגור את המכסה הכבד אשב עליו ולא אתן לך כי גם אני נמצא בשיר והפחד שתלכי חזק ממני חלמתי חלום את עוזבת אותי ואני שוכח מי אני ואחר כך נפגשנו בטעות ברחוב ונראית בדיוק כמוני שטוב כי גם אני נמצא בך והפחד שתלכי כי גם את נמצאת בי והפחד שתלכי

ולעשות בהם כר לשנתי. להיזון מהם לימים מתי אדע לטוות קורים סביב לרגשות רצויים בליבי שאון מתי ארגיש שוב ואירטב כולי ממבול של פיכחון, לגשמים מתי אעשה חדיר הקוסם ללבבות בודדים, במילות היגון - מתי אחדל לשיר את הקץ ערום וערירי. ועתה נותרתי בעיזבונה רחבה הייתה דעתי וליבי הצועק בכל פעימה, כה רב המשא על רוחי הכבדה, להביא לידי ביטוי היעלמותי בנשייה,

כמו שחור ולבן. רק ירוק יותר, חי. ירוק הוא פשוט. שהוא ירוק. פשוט ירוק. פשוט. שתבואי מלמעלה בחכמת ידענים של פעם ותדעי אשה גדולה מתפוצץ מלהיות ירוק יותר מירוק בשבילך כמה שהוא משתדל... הירוק מנסה להיות ירוק

ואת -- צבעי יסוד, וגם אותו. והוא יאהב לראות גווני ביניים... שילוה את מכחולך במבטו אם תציירי, יהיה עוד זוג עינים של ים וצבע-מים ומכחול. בכל אביב חוזרים ימים כאלה והשחפים ינמיכו שוב מן התכול. בגן צ'ארלס קלור יכו גלים אל סלע

חלקי גופה, והקריירה המבטיחה של בנו המוכשר, פרסי שלו, אשר בו תלה את כל תקוותיו, נעלמה כלא הייתה, נגוזה בבתˉאחת. במצבו, לא יכול היה פרסי לנגן בפסנתר, לפחות לא בתקופה הקרובה. כמוˉכן, לא מסוגל היה להמשיך בלימודיו בקונסרבטוריון המלכותי היוקרתי של טורונטו, והוא פרש מלימודיו מספר חודשים לפני סיום הלימודים. אך לא איש כאייב יוותר. אומנם היה איש רך, אך ידע מאבקים מה הם. אומנם, הפעם נכון לו מאבק עיקש, להשיב את הסדר בביתו על כנו, וזאת החליט לעשות. לאחר מספר ימי שהייה בביתˉהחולים לצידה של בתו האהובה, החליט הוא לחזור לעבודתו. "הרי מישהו חייב להאכיל 10 פיות" - טען לצדקת מעשיו בקול בפני מיני, אשר תפסה את מקומו לצידה של בתם, שם שהתה מדי יום לפחות שעתיים. אחר כך נהגה לשוב לביתה לעיסוקיה הרבים. עקבות השריפה נעלמו כלא היו, לאחר ששופצה הקומה השנייה, והבית חזר למראהו הקודם. רק דאגה אחת נותרה בליבו של אייב, דאגה לעתידו של בנו המחונן פרסי. ליבו נחמץ בקרבו עד מאוד למחשבה, כי הקריירה המוזיקלית של בנו נגדעה בעודה באיבה... אך הנחמה לא איחרה לבוא. המוזיקה הייתה טבועה בו, בפרסי, המוזיקה זרמה בעורקיו ובכל נימי נפשו.

הניהיליזם ביתר מסתיימים( מזמין אותו לביתו בפאוולובסק לבלות שם את השבועיים ליצור את הישוע הרוסי. בימים אלו אני חווה אושר ועצב בלתי מעורבבים ואינסופיים. הנסיך היה נסיונו הראשון של דוסטוייבסקי מביט במהותם האמיתית של הדברים. לאדם כזה החיים הם אושר ועצב הנסיך אינו קורא בפניהם של האנשים אלא בנשמותיהם ולכן הוא האידיוטיזם עצמו הוא למעשה טוב ותמימות הלב הקיצוניים שלו. הרומן 'אידיוט' של דוסטוייבסקי. הנסיך מישקין )האידיוט - החולה בשחפת ובעל שבועיים אחרונים לחיים. כל זה מתרחש בעלילת ומהו אותו וידוי של איפוליט. איפוליט הוא נער ניהיליסט בן 81 לפחות לא נורמלית. אחריהן. אני מעוניין כל העת באנשים עם מחשבה לא הגיונית או עוקבות אחר היצרים האפלים ביותר. לכן אני רוצה לעיתים לעקוב דומות בעיני לאתאיסטים נוראיים שמוכנים לשאת בכל משא, הן שהופך אותו לאדם( משום שהן נדמות בעיני לכל כך אומללות. הם איפוליט או סטאורוגין ואם איש המחתרת )יותר מכולם הוא הגדיר אני שמח שלא התעקשתי על כך ושעקבתי אחרי הצד הישר שבי. אני כשכל החברה נסעו לפאב רק כדי להכאיב לעצמי ולגרום לך לתדהמה. בימים נפלאים כאלו( כשיכולתי לחשוב שאכפת לך.

אבל ממש ברקע, כלומר עומדים מאחוריו ורוצה למות כשהם מנגנים ברקע שומע סיגור רוס האיש שראה הכול ראיתי את זה שמחולקת לאלפי אבחות קטנות באבחה אחת וכך מתתי. תוך כדי כתיבה, הלום מסקלין ומילים המחצית השנייה הייתה בתוכי הוא היה מלא עד מחציתו במסקלין כמו אלו שמשמשים להכלת שמן זית על השולחן היה מונח בקבוקון קטן לפניי הייתה מונחת מחברת גדולה שבה כנראה כתבתי את כל הדברים קטן ויציב, בבקתה קטנה בסיני או במקסיקו יכולתי להרגיש את עצמי יושב מול שולחן כתיבה ראיתי את המקום שבו אמות בעוד עשרים שנה או פחות וחשבתי לעצמי מחשבה אחת עצמתי עין אחת ובשנייה מצמצתי ונשכבתי על המיטה הגלויה בחדרי

בהשראת שירן, שהסתכלה דרך החלון בכיתה בשיעור מת"מ הנשמה שלה! ניסו לעזור, הם רק מנסים לעזור לשחרר את הבלונים ויחד איתם את בעמוד החשמל הגבוה ולא רצו לעזוב... ואז הבנתי שהחשמלאיים רק ולכן הבלונים עפו, הם עפו יחד עם נשמתה, הם עפו אבל נתקעו בדיוק ביום שהיא נדרסה, היא נהרגה  במקום, תאונת דרכים איומה. אלו היו הבלונים שלה... היה לה יום הולדת 41 בדיוק ביום... צמרמורת אדירה. ובגללו כל המהומה הזאת... פתאום נזכרתי ... ועברה בגופי חשבתי לעצמי למי יש יום הולדת והוא בן 41 ועפו לו הבלונים 41. מושקעים, בלוני יום הולדת שכתוב עליהם "מזל טוב" ואת המספר לי... בשביל זה כל המהומה, בלונים? למרות שהם היו בלונים בלונים תקועים ולא רוצים לעזוב את עמוד החשמל הגבוה. צחקקתי הבנחנתי בהם... בלונים! לראות מה יש בעמודהחשמל הגבוה למעלה שכל כך מפריע. פתאום הייתי סקרן לראות מה בדיוק הם מנסים להוריד, אז עצרתי וניסיתי מספקי החשמל בארון החשמל ליד. העובדים שלו. בסוף העובדים הקשיבו לבוס שלהם והחלו לנתק את כל הייתה לי הרגשה שהאיש הראשון היה הבוס והשניים האחרים היו הראשון השיב: "אז תנתק!!". והשני ענה לו "אבל אז צריך לנתק את כל

תמיד חשבתי שהרגש נוגע בי ונעלם כמו הירח והשמש, כמו האור של העולם הכל שונה מאז שבאת וברגשות נגעת איתך הבנתי, לעולם אין סוף לאהבה. מלא בריקנות הייתי פחדתי מהכאב לאהבה הזאת חיכיתי שתרגיע את הלב ואת היית פתאום מולי, הארת את החיים שלי איתך הבנתי, לעולם אין סוף לאהבה. יש לי את כל האהבה שבעולם והיא שלך, והיא שלך עד סוף הזמן עכשיו את כאן, אני יודע הכל יכול להשתנות כי את צובעת את הרגע בצבעים של חלומות נתת לי משהו אחר שלעולם לא יגמר איתך הבנתי, לעולם אין סוף לאהבה איתך הבנתי, לעולם אין סוף לאהבה.

אותי שתשרוף היא תהיה אש גדולה ויום אחד רק להבה קטנה הדבר היחיד שמאיר למעני בלי הנר הקטן שהאיר את דרכי בחדר חשוך לגמרי אבל אז אני אשאר אם המוזיקה לא תעשה זאת לפניי. בעזרת העיניים, רק העיניים לפעמים בא לי לנפץ את הנר כמעט בלי למצמץ. פשוט מסתכלת עליו שעות ורק מדליקה נר אחד סוגרת את כל האור בחדר

רצון נואש לתשומת לב, אבל אני וזה ממש לא משנה לאן. אז אני נוסעת. צריכה שינוי. באמת שאני לא יודעת. אבל זה לא עקרוני. מה שיהיה יהיה. אני סביבה חדשה. ורק אני אהיה ישנה... אולי זה עוד ישתנה... כבר אני רוצה להתחיל מחדש, חיים חדשים, חברים חדשים, אנשים חדשים. אני נוסעת. זה הזכרון האחרון. אל תשלחו מכתבים, אני לא אקרא. אל תנסו להתקשר, זה לא יעזור. בעצמי אני אדע. ואני אדע מתישהו בקרוב. אל תנסו להבין מה זה אומר לנקות את הראש, כי רק כשאני אבין נוסעת. אם זה שם. אני פשוט רוצה לנסוע מפה, לנקות את הראש. אז אני אל תחפשו אותי. אל תדאגו, אני אהיה בסדר. בין אם זה פה, ובין נוסעת. לא יודעת מתי אני אחזור, לא יודעת אם אני אחזור, אבל אני זה ממש לא משנה לאן.

שתקתי. ושעכשיו בכלל סתיו אז כדאי שאני אשתוק אמרו לי שזו בכלל לא את וכשנפגשנו לא נפגשנו כי אמרת לי שתהיי שם ונסעתי ברכבת התחתית מה אני אגיד לכם, אולי תשאו תפילה? ובחורף שעבר היתה בצורת נוראה אני חושבת שזה סתם עוד זמן עבר

עכשיו יש לי אפילו נכדים, שניים, חמודים להפליא. אנשים קטנים עם כפות רגליים קטנות וידיים ידי בובה. אך אני משוחדת. כל אחד שיש לו ילדים ונכדים משוחד. בקרוב, תהיה הופעה לכבודי. כך הוסבר לי. על מפעל חיי בתחום המחול. איני אוהבת אירועים נוצצים. בסך הכל עשיתי את עבודתי. עשיתי את מה שנפשי ביקשה. הלכתי לפי הצו שהנחה אותי בתוכי. אך האמת, אין זה נכון. כי אני מתרגשת. הם עושים בשבילי מופע. מופע חיי. ועוד מבקשים ממני להעלות ריקוד בכיכובי. כבר כמה שנים טובות, שאני יותר מורה מאשר רקדנית. שאני מאחורי הקלעים, מנגנת על מיתרי תלמידיי. אך הכושר נשאר אצלי, הרוח עדיין נושבת והגוף כשר. שכבת הזמן התחילה להתכווץ, השיא עדיין לא הגיע, יש לעשות. אותה שלמות שאליו הרקדן רוצה להגיע, אל היכולת המקסימלית של הגוף שהנפש מתחברת אליה בצורה טוטאלית ואובססיבית. אך גם כשמגיעים כביכול אליה, אין עדיין מנוס כי המצב הוא טוב, אפילו טוב מאוד. אך המצויין - רק אלוהים יכול להגיע. כשאני פונה אל הרקדנים בהערות, אין ספק שחושבים כי אני אישה רעה, מכשפה, אחת שתחסל אותך בשנייה ותראה לך שאתה יכול עוד קצת ולשפר פה והפלייה עדיין לא טוב מספיק. אך

בי כל פעם מחדש. השראה. אני שונאת אותה. געגועים, רק חיכתה לרגע בו אקח אותה בחזרה לחיקי. היא פוגעת האנשים האחרים שבעולם. על פניה תהיה הבעת תשישות ועם זאת תחזור אחרי הרבה זמן, עם התרמיל, אחרי שעברה דרך ארוכה אצל כל וכואב, יום לאחר מכן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. והיא תמיד אותה. אי אפשר לבטוח בה. היא כמו גבר מתפרפר - יום אחד אוהב משהו קטן בנו שיש לו את הפוטנציאל ליצור משהו. אני שונאת אירועים בחיינו. חבל שהיא אף פעם לא באה מתוכנו, אלא רק מזרזת תמיד מושפעת מדברים חיצוניים מוסיקה, אנשים שקרובים אלינו, שונאת אותה. מי היא שתחליט? אחרי הכל, היא הולכת עם העדר. היא עירומה מול העולם. משאירה אותי להרגיש ריקנות ובנאליות. אני כלום. שואבת ממני את כל האוויר שהיה בריאותיי, נוטשת אותי ויוצרת היסטוריה. ואז היא מתעופפת לה החוצה, כאילו לא קרה מתגנבת פנימה, מרגישה רצויה, מה שבדרך כלל נכון, הופכת עולמות

ג'. -לא יודע, כדאי לי? -אתה לא מתכוון לכבות אותו? -או, באמת תהיתי למה חם פה. -המעיל שלך, הוא עולה באש, נשרף. -מה? -המעיל שלך עולה באש. -מה?

תרעלת קסמם נהפכו בקרבו עלומים שנשתו כיין אדום מנעמי חשקיו יהב זכרו ניתז דובדבן ביער שחור בקרעים חדר לענבל שניתז שרבץ במעיין הבתולין הכסוף כי לחשת אלי כאייל היער העז מים שקטים געשו ברטט שחרטה יהבה בי כגלף שסתום כי חדרת אלי בקרן מושחזת ואני אטפטף אגל אדום

נדבר, ולא נכיר עוד, רק נדע. אפילו, עולם נסתר, של רמזים, בו הכל גלוי אך בלתי נראה. ולא יותר, והשני למעני, למענה, עולם בו לא נאמר שלום, בו לא נתראה עולמות יש לגדל, אחד בשבילנו, בשביל החברה, נאמר שלום אך לא שאני יודע. ואני לא יכול לספר, לא לה לא לאף אחד. וכעת, שני בלי להסתכן, בלי שתדע שזה אני, שזו היא. בלי לספר לכל העולם מדי. אליה אני כבר לא יכול לדבר, לא בגלוי. אכתוב לה ברמזים, לומר. אני מצטער, לא ראיתי, לא אמרת לי מספיק חזק. כבר מאוחר

לקרוא בהברה אשכנזית בבקשה טרא טא טא טא טאם פאררראם פאררראם אדים עולים מלוע הר הגעש רחש בחש רוח קלילה נופחת מפרשים בדוגיות הבוקר מרעידה בחלילים עבים דקים מתערפלים במעוני נקטר וקטורת ריח עדנים ניחוח בושם צוויץ בחלוני ציפורה משרקקת קום עצל צפרא טבא עונה ההד ומתפצל לאלף צפרירים פאררראם פאררראם טרא טא טא טא טאם. מרס 2004

לא הבנתי הרי יש לך תינוקת להאכיל ותינוקות אחרים על כתפייך לדאוג ובנוסף לזאת יש לך מלאן ת'אלפים משוררות ומשוררים אמניות ואמנים לגדל ולעודד כבוראת עולמות לא הבנתי אז למה להיתקע עם אחד כזה שלא יודע להעריך אותך כמוני.

עד אז. טוב, אז הוא לא! לא כולם מושלמים! למעשה, כולם לא מושלמים, וכפי שאמרו 1000 שנה לפני (פחות או יותר), מחשבים תמיד יכילו באגים. זו היתה המגרעת היחידה שלו. הוא לא היה טוב עם מכשירות.

אותך לא אוכל לקבל חזרה. אני יודעת שאם אעזוב, אני רוצה לעזוב, אך לא יכולה, ממך אני לא מרפה. ועוד דקה. עוד דקה והדמעות שלי חשו מהר לנזול על פניי ונישקתי אותך באיטיות כאילו היא הייתה החיים שלי

את מה שעומד לקרות. אני לא מסוגלת לקבל אני לא רוצה לראות אני לא רוצה לשמוע את מה ש.. יכול להיות אני לא מסוגלת להפנים אני לא רוצה לראות אני לא רוצה לשמוע לצד השני. ואני הולכת, הולכת מסתגרת בתוך עצמי. ואני מתרחקת, לא מסוגלת, את מה שאתה אמור לקבל.

כל חיי אני זה שהצלחתי לשחק בנשים איך שבא לי אבל את עשית לי כמו בית ספר לצידך נשמתי מתעלפת בגד גוף מטמטם את לובשת ואני נופל אל הרשת כל חיי חלמתי על בחורה רומנטית ולא האמנתי שזה יתגשם כל חיי חלמתי על בחורה רומנטית אבל את לי אמרת יאללה סלמת חברים לא עוזרים הם קומבינות לי אמרת בפנים צ'או במבינו אלוהים מה עושים בלעדייך מתפלל לניסים מת עלייך בגד גוף מטמטם את לובשת ואני שוב נופל אל הרשת

לנסות ולקוות. ממש בשפל ורק אז - לתת לה להתכלות צריך לדעת לחכות תחליפים זולים - תמיד טעות. להפסיק את הבדידות כשבודדים מחפשים בכל דרך לוקחים. בלי אנדיקציות, כשבודדים המחסומים יורדים, לוותר. להפסיק לנסות,

את כל הדרך הלכתי, אל הילדה שאהבתי דמעה זלגה מעיניה ליטפה פניי וכך אמרה אל תחכה לי יותר בלילות יש לי עתיד לפניי עוד לראות רק זכרונות אקח למזכרת מי שם בסתר גנב את ליבה היא עזבה בלי לתת לי סיבה והסוף מתקרב לו ובא עכשיו היא אומרת שהיא עוברת לחיות לצידו של מישהו אחר איך היא מסוגלת לסגור לי את הדלת ועליי כך פתאום לוותר רוח קרה בי נושבת היא כבר אותי לא אוהבת כל השעות שאהבו, היא שכחה חלום ישן כמו השקיעה נעלמה לה בים זה סיפור אהבה שנדם עם שחפים שחגים שם באופק לילה יורד היא אולי לבדה ואולי הוא אוחז בידה לעולם אני לא אדע עכשיו היא אומרת שהיא עוברת לחיות לצידו של מישהו אחר איך היא מסוגלת לסגור לי את הדלת ועליי כך פתאום לוותר

שהוא אתה וכי יש לי את הסם שלי כי אתה שלי והכל כבר יפה  פתאום חושבת עליך וגם כשאני רחוק אני רק אבל הכי הכי אני אוהבת שיש רגעים בהם כל כך כואב לי שלי את כל כולך ואת העובדה שאתה בשלמותך, הכי אוהבת אותך. לי כמה שאני לא יכולה בלעדיך                            ואני לדעת שאתה המרכז של שלי ואני אוהבת להתגעגע אליך כי זה מראה שאתה אוהב אותי ואני אוהבת להרגיש המרכז בעולמך ואני אוהבת עובר לך בראש כשאני בעצם כן. אני אוהבת לשמוע אותך אומר לי את החיוך המתכנן שלך ואני אוהבת כשאתה חושב שאני לא יודעת מה קיפוד לצורה הכי קטנה שלי כדי שתעטוף את כל כולי. אני אוהבת מתקפל ומצחקק. אני אוהבת שכשאתה מחבק אותי אני מתכרבלת כמו לנשק אותו. אני אוהבת לגעת בך בצד הגוף כי זה מדגדג אותך ואתה את האוזן שלך כי היא שלך ואני אוהבת את הצוואר שלך כי כיף לי ילדים. אני אוהבת את השפתיים שלך כי הן כל כך רכות ואני אוהבת הזהובים ששזורים בשיערך ואני אוהבת את האף שלך כי הוא כמו של ואני אוהבת לדבר איתך בזמן שאתה מתקלח ואני אוהבת את הפסים ושאין עיניים בעולם שמשתוות לשלך. אני אוהבת כשאתה מחייך, אני אוהבת כשאני בוהה בך לפעמים וחושבת לעצמי

חכי לי פה, נערה, עד שאשוב חזרה כי שנאה סובבת, בלילות אורבת וחורשת רעות. עד אשר בשקט פה נוכל לשבת תעבורנה שעות. ארץ כואבת אראה, אשר נושאת בשתיקה מכאוביה ומקווה לטוב. עינה עוד דומעת וטרם נרגעת, בא לה חרש לבכות. חכי לי פה, נערה, הן עוד אשוב חזרה. בוקר יאיר לך והיום יבואה מקווה ונרגש. אז לכי ונומי עד אשר תקומי אל יומך החדש. חכי לי פה, נערה, עד שאשוב חזרה כי אויב בשער מבשר על צער שעדיין לא תם. שם אעמוד בפרץ ואשמור על ארץ שתעמוד לעולם. ילד בוכה שם בליל, מי יעצור חלומות שהבעיתו, מי עליו יגן? אתו שם יושבת אמו הדואגת, שרה שיר-ערש לבן. חכי לי פה, נערה, עד שאשוב חזרה. בוקר יאיר לך והיום יבואה מקווה ונרגש. אז לכי ונומי עד אשר תקומי אל יומך החדש.

שלך נוגעת לי בברך, אחר כך בין הירכיים, 'השמנת קצת' לחשת לי באוזן בצורה רומנטית. אני חייכתי 'יש יותר ממני לאהוב לא?'. אתה לא חייכת אליי בחזרה. הזוג מלפנינו נראה מאוהב. אני קצת קינאתי כי הוא מחזיק לה את היד, והידיים שלהם שלובות יחד על השולחן, הם מדברים אחד לשני וכל הגוף פונה אחד לשני ולא רק הראש או הקול. אני שותה עוד כוסית של וודקה. אתה רומז לי שוודקה לא משפיעה עליי טוב. אני מאשרת לך בחצי חיוך ושותה את כל הכוס. תן לי להשתכר, תן לי לכבות את התחושות בתוכי, תן לי לבכות קצת. אבל אתה לא מרשה לי כלום, אתה רק נותן לי למצוץ לך שאריות מהרגשות שלך, אתה פולט והאהבה שלך אלי נגמרת. כבר שלוש לפנות בוקר ולא ישנתי יותר מיממה. אנחנו רוקדים, בהתחלה ביחד, אחר כך אתה רוקד עם מישהי שיכולה לעמוד יציבה. אני נשענת על הבר, מזמינה עוד שוט, הברמן מחייך ואני רואה את השפתיים שלו זזות אבל לא שומעת כלום אז אני מחייכת חזרה ומהנהנת. אתה מופיע ליד, קצת כועס וקצת מקנא, הגיע הזמן שתקנא לי. חוזרים הבייתה בחמש. אתה זורק אותי על הריצפה, אני מקבלת מכה חזקה ביד. אתה מתכופף, לשנייה דואג, בודק שלא נפגעתי. אחר כך סוטר לי חזק על

כמה כבישים עוד נסלול להקל על הדרך כמה עצים נעקור ונשתול עוד שלט כמה ימים נעבוד עד שנמצא את האושר ושוב נתחיל סיפור מהתחלה כמה שנים עוד נבכה כדי שאותנו יבינו כמה שרים יתחלפו לנצל את כספנו כמה חיות נהרוג לספק רעבנו ושוב נתחיל סיפור מהתחלה כמה שנים עוד נמות להגן על עצמנו כמה גבולות נתקן לרצות את שכנינו כמה שלום נדבר... ושוב נתחיל סיפור מהתחלה כמה שנים יעברו עד שתביני כמה שירים עוד אשיר כדי שתביני כמה מילים עוד אומר כדי שתביני כמה לילות לא אישן כדי שתביני שאפשר להתחיל סיפור מהתחלה

כל תום חייב לרזות לפחות  10 קילו ורק אז יהיה על מה לדבר, תום שילם לו על הפגישה ונסע לראות דיאטנית. הדיאטנית הציעה דיאטה שכוללת רק מיצים וגם הציעה לו להשתתף בקבוצת תמיכה שמתמודדת עם אנשים שאוכלים כדי לפצות על כשלונות אישיים. תום שילם 150 שקלים על הפגישה שזה מחיר באמת לא מוגזם בשביל סקס אפיל. אחרי חודש של מיצים, תמיכה ו10 קילו, תום ניסה להתקבל לפרסומת למשחת שיניים ולא התקבל. כשמר מצליח  אמר שהסיכוי האחרון זה אולי סוכן שחקנים, תום אמר, שהוא לא יודע מה לעשות כי לא נשאר לו יותר כסף. מר מצליח אמר שהוא מצטער אבל אין לו יותר איך לעזור... תום הרגיש חסר אונים, הרי מעכשיו לא יהיה מי שייעץ לו, לא יהיה מי שיפתור לו בעיות קשות, לא יהיה מי שיגיד לו מה לא בסדר במה שהוא עושה, הכל אבוד. כמפלט של הרגע האחרון החליט תום להתקשר לחבר ישן מהצבא, אמנם הוא לא איש מקצוע, אבל בזמנו היו לו עצות טובות. מיתר נורא נבהל ואמר שהוא חושב שתום ממש מגזים עם כל ההישגיות הזאת, וזה הרי ידוע שהיום כל מה שחשוב זה לקחת דברים לאט ולהבין שכל דבר בא בזמנו, מיתר ממש המליץ לתום להתנתק מהמרכז לנסוע להודו יהיה באמת לא מוגזם.

אני מוריד שירים, סרטים, משחקים ותמונות. אני משועמם...

את השרפה.תודה! אגדה,ממני דנה הנסיכה הקטנה שעמדה במגדל בוער ואת זאת שכיבית אני מודה באהבה גדולה אני דנה,נו טוב,שיהיה,זאת בסה"כ הגיבורה,האבירה,שחסמה את המלצת כל פעם שהיא נקשה על הדלת ולך אז בכל מקרה רק שתדעי שאת חלק גדול באגדה הקטנה שלי,את בסביבה כי זה נחמד לקרוא את החרא הזה,הפנטזיה,של אנשים אחרים. בלי זה אני אסתדר והעיקר אני רוצה שתמיד אבל תמיד-יהיו אגדות הסיפור עוד. אני יודעת,שבאושר אני אחיה,עושר אני רוצה אבל גם הרעים והטובים שהיו בחיי ולמרות שאני לא יודעת את הסוף של יום אחד מישהו יספר את סיפור חיי והוא ייגיד את כל האנשים החלטתי שדברים כאלה לא קורים רק באגדות אלא גם בחיים שלנו. כי פעם שכל כך התעצבנתי שהכל שם כל כך נחמד ויפה. וזה נכון. אבל שאני מנסה להגיד שתמול קראתי אגדה ונזכרתי בשיחה שהייתה לנו לעשות חייבים את כולם בסיפור אחרת יהיה משעמם נורא! אז מה רעים,חלק טובים,אך כמו שאמרת לכולם יש אותם מרכיבים כי מה אני חושבת שהחיים זה אגדה אחת גדולה של כל מיני סופרים,חלק לעצמי,לעתיד שהוא סוד בשבילי ובשביל כולנו בעצם. אבל מה שכן בתור חלום מתוק בלב,בפנים. לי יש יותר מדי פנטזיות שאני שומרת מבינה

זה השיר שאמא שרה לי מזמן, מזמן שיר על גדי קטן גדי של ילדים שיביא לי צימוקים ושקדים גדי קטן תמיד איתי מתחת מיטתי לוחש לי "לילה טוב" זה השיר שאמא דרה לי בקול רועד שיר על עץ בודד עץ שציפוריו חיש פרחו זנחו אותו ביום סתיו עץ בודד תמיד איתי סוכך על מיטתי לוחש לי "לילה טוב" זה השיר שאמא שרה לי קרוב, קרוב שיר על אבא טוב שעם הלבנה יחזור ולי יביא מתנה ואבי תמיד איתי שומר על מיטתי לוחש לי "לילה טוב"

רני מיד כשסיימתי את דבריי, המזכירה שלי עדנה צלצלה אליי תהרוס אותו. לעשות את זה אלא מכיוון שחיבבתי את הבחור, ולא רציתי שהעיר הדבר שהכי רציתי בשביל הבחור, לא מכיוון שחשבתי שהוא לא מסוגל אחרת ב"ענק" אם רק יחליט על זה ברגע זה. האמת היא שזה היה לא הבעייתי. בנוסף אמרתי לו שאני מוכן להעביר אותו למחלקה על הנושא, והוליווד מלאה באנשים בעייתיים, ולא תמיד משנה שהוא הוא לא בן אדם בעייתי, ואין לו בעיה עם זה. אמרתי לו שיחשוב הסתכלתי עליו. לקח לו מעט זמן להבין אך הוא מיד ענה שבסה"כ ואנחנו מחזירים אותך לחייך כפי שהם היו לפני עניין הבקשה". נראה לממונה עליך בסט הוא ע"י לחיצה על כפתור בשלט קורא לנו ביטול", ומה שהיא אומרת הוא דבר מאוד פשוט, ברגע שמשהו לא הכללים יוכל הממונה עליו בכל הפקה להפעיל נוהל הנקרא "פקודת הגענו להסכם ברור עימם. בכל מקרה שמבקש שהגיע דרכנו מפר את העיר ועם האיגודים השונים - השחקנים, הבימאים, המפיקים וכו' - ומכיוון של"ענק" הוליווד יש אינטרס מאוד ברור לשמור על קשר עם העניינים מתנהלים קצת אחרת משאר המקומות בהם פועל ה"ענק", והוא על עניין "פקודת הביטול": "מכיוון שהוליווד היא מקום שבו אמרתי

לחם שחור!!! בירה לבנה!!! כי כל מה שחשוב זה רק לא משלם על בגדים, גם אם אני אקפא מקור מלילה על הספסל קם בבוקר זה לא עסק קל ולהיות רומני מי אני? מה אני? אני רומני! לא נראה גרמני גם לא תימני אנשים אמרו לי: אתה נראה קצת מוזר באתי לארץ להיות פועל זר אין לי כסף לאוכל ומקלחת 02 שנה אני קורע את התחת לחן: בר עודד

הפרחים נבלו כי אין כבר מים המיסים עולים עכשיו כפליים דור שואל מה בנתיים, ומה יהיה מחר? ואתה יושב לך למעלה כל העם זועק, תמשיך כבר הלאה הבטחות תפסיק כבר להגיד ככה אין לנו עתיד כמו גלגל שמסתובב הכל חוזר לבעליו ועם כל מה שקורה לא רוצה להיות עכשיו במקומו של שליט שכיבה לנו את הלפיד כמו גלגל שמסתובב הכל חוזר לבעליו ועם כל מה שקורה לא רוצה להיות עכשיו במקומו של שליט שכיבה לנו את הלפיד ועברו ימים עברו גם מים בנהר הזה עבר כפליים הבטחות מפה ועד שמיים ולנו כבר נשבר כמו גלגל שמסתובב הכל חוזר לבעליו ועם כל מה שקורה לא רוצה להיות עכשיו