text
stringlengths
0
8.92k
בחזית הבית נמצאת "מרפסת יוליה" שעליה עמדה יוליה במהלך המחזה. בחצר הבית ניתן למצוא את פסלה של יוליה. המבקרים נוהגים לשלוח יד אל השד הימני של יוליה. לפי המסורת המקומית זוהי סגולה לאהבת נצח אמיתית.
על קירות החצר נמצאות מאות אלפי הצהרות אהבה כתובות של המבקרים במקום.
ספורט.
לעיר שתי קבוצות כדורגל בסרייה א', הליגה הראשונה באיטליה: קייבו ורונה והלאס ורונה. בענף הכדורסל, הקבוצה הבכירה היא סקאליג'רה ורונה שזכתה בשנת 1991 בגביע האיטלקי ובשנת 1998 זכתה בגביע קוראץ' האירופאי.
יהדות ורונה.
היהודים הגיעו לעיר כבר במאה ה-9. בשנת 1146–1147 חי בוורונה הפרשן אברהם אבן עזרא. כמו ברוב הערים באיטליה, בואם של היהודים לעיר היה קשור לעיסוק במתן הלוואות, מקצוע שנאסר על הנוצרים. בנוסף, הותר ליהודים לעסוק ברפואה. בתקופת הרנסאנס נוצר עניין בתרבות היהודית ומצבם היה טוב. הבחירה של היהודים לגור בוורונה נבע מהיחס הסובלני שהיה כלפיהם, חוץ מטלאי צהוב כסמל על בגדם.
בשנת 1555 השתנה המצב. היה זה בעקבות הבולה Cum nimis absurdum של האפיפיור פאולוס הרביעי, אשר קבעה כי היהודים הם רוצחי ישו ואינם יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות בעיר אחת עם הקתולים, ועליהם לגור בתחום נתון - לימים ייקרא התחום גטו. תושבי העיר דרשו זאת בשנת 1526, אך שליטי ונציה, אשר משלו בעיר, התנגדו. רק בשנת 1578 נבחר מקום הגטו, המשפחות התארגנו ותחום הגטו הוגדר רשמית רק בשנת 1599. עברו עוד כעשרים שנה עד שאורגן ורק משנת 1620 הגטו היה לעובדה. הכניסה והיציאה ממנו נעשתה דרך שערים, אשר נשמרו על ידי נוצרים שקיבלו שכרם מהקהילה היהודית. העיסוק העיקרי בו הורשו לעסוק היהודים היה מסחר בבגדים ישנים. בנוסף לכך, נדרשו פעם בשבועיים לשמוע הטפות של כומר נוצרי או לשאת בקנס גבוה.
רוב תושבי הגטו היו מאשכנז ורק מיעוט נמנה עם יוצאי ספרד. ליהודי ורונה היה נוסח תפילה מיוחד - "אשכנזי - איטלקי". עם הקמת הגטו מספר היהודים היה כ-400 ולהם היה כ-25 חנויות. לקראת סוף המאה ה-18 הוכפל מספרם ועד מחצית המאה ה-19 היה ל-1,000.
בשנת 1797 הרס הצבא הצרפתי שנכנס לעיר את שערי הגטו ואפשר ליהודים לגור בעיר כולה, תוך מתן שוויון זכויות מלא. אזור הגטו הפך להיות לתחום מגורים לעניי העיר. בשנת 1924 נהרסו מבנה הגטו ונבנו בו מבנים חדשים. אזור זה נמצא היום במרכז העיר וורונה.
בתחילת המאה ה-16 שימש בה כרב חזקיה מרדכי בשאן; חלק מכתביו נדפס על ידי נינו, הרב והרופא מנחם נווירה, בספר "פני יצחק".
במפקד שנערך בקרב יהודי ורונה בשנת 1942 נפקדו 100 מועסקים: 24 סוחרים, 17 - בעלי מקצוע, 12 - פקידים ועוד. שיעור הנישואין המעורבים היה 55%. התנהגות תושבי העיר, בעקבות חוקי הגזע באיטליה לא הייתה חריגה לעומת המקובל. לפי עדויות באתר האיטלקי הייתה אדישות למצבם.
בתום המלחמה הוקמה הקהילה מחדש. מספר חבריה היום פחות מ-100 לעומת 340 לפני השואה. בוורונה בית כנסת מעוטר הנמצא בעיר העתיקה, בסמטא סמוכה לרחוב מציני. הסמטא נקראת על שם הפרטיזנית היהודיה, ריטה רוזאני. על קיר הכניסה לבית הכנסת יש שלט לזכרה. מסביב לדלת הראשית קיימים שישה עיטורים מסורתיים: מגדל דוד, מנורת המאור, יד אבשלום, שער הזהב, תורה עוז (עיטור שבמרכזו לוחות הברית עם האותיות א' - י', שמימינם ומשמאלם אריות ומעליהם כתר) וקבר רחל.
צילום פנקסי הקהילה מהמאה ה-16, המאה ה-17 ועד שנות השלושים של המאה ה-18 נמצא בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים. פנקס הקהילה הוא תיעוד עשיר ומקורי לחיי הקהילה.
וורונה
הפלה טבעית
הפלה טבעית היא סיום של היריון ומות העובר באופן טבעי, בניגוד להפלה מלאכותית, שהיא בדרך כלל יזומה.
שכיחות.
בערך אחת מכל ארבע נשים עוברת הפלה אחת לפחות במשך חייה. במקרים רבים, היריון נכשל עוד לפני שהאישה מודעת שהיא בהריון. מעריכים שכ-30% מהביציות המופרות מופלות בדימום אשר נראה לאישה כווסת רגיל, לעיתים עם דימום קצת יותר מוגבר מהרגיל. כ-15% מההריונות בהם האישה מודעת שהיא בהריון מסתיימים בהפלה טבעית. יש הריונות המסתיימים בהפלה מלאכותית או לידה מוקדמת של עובר מת. כלומר, למעלה מ-50% מההריונות לא מסתיימים בלידת תינוק חי. הסיכון להפלה עולה עם גיל האישה. מעל גיל 35 הסיכון להפלה הוא 1 מ-5 או 1 מ-6, מעל גיל 40 הסיכון הוא כבר 1 מ-3 ומעל גיל 45 כל היריון שני מסתיים בהפלה.
גורמים.
הגורמים הראשיים להפלות הם בעיות כרומוזומליות של העובר. בעקבות ליקוי בביצית, בזרע או בצירוף שלהם העובר אינו מתפתח ועל כן מופל. בבדיקות שנעשו נמצא שמעל מחצית העוברים שיצאו בהפלה טבעית בשליש הראשון של ההריון היו בעלי ליקוי כרומוזומלי ולא יכלו לחיות גם אם היו מסיימים את ההריון. לרוב, הבעיות הכרומוזומליות אינן כתוצאה מבעיות גנטיות של ההורים ועל כן הפלה אחת אצל אישה אינה סימן לסיכוי גבוה יותר להפלות נוספות אצל אותה אישה. ישנן בעיות כרומוזומליות של ההורים שעשויות למנוע לידה תקינה אצל מטופלים מסוימים, כגון אינוורסיה כרומוזומלית.
גורמים נוספים להפלות הם פגיעה פיזית, חשיפה לחומרים מסוכנים, זיהום וקרישיות מוגברת אשר מצמצמת את אספקת הדם לעובר.
בשלבים מתקדמים יותר, הפלה עלולה לקרות עקב פתיחה של צוואר הרחם אשר אינו מצליח לשאת את העובר.
מחקרים מצאו שעודף משקל, צריכה גבוהה של קפאין, צריכת אלכוהול ושימוש בתרופות מסוימות מגבירים את הסיכוי להפלה. גם הריונות כתוצאה מטיפולי פוריות הם בעלי שכיחות גבוהה יותר של הפלות.
סוגים.
ישנם מספר סוגים של הפלות טבעיות.
הריונות פגומים.
פעמים רבות הגורם להפלה טבעית הוא סוג היריון לא תקין. סוגים נפוצים הם:
תסמינים.
התסמין העיקרי המעיד על סכנת הפלה הוא דימום נרתיקי בהריון, אולם רק מחצית מהנשים עם דימום נרתיקי בהריון אכן יעברו הפלה. נשים רבות עם דימום בהריון מסיימות את ההריון בהצלחה ובין חמישית לרבע מההריונות המסתיימים בלידה היו דימומים נרתיקיים. במקרים של הפלה ללא דימום, בבדיקות האולטרסאונד לא ימצא שק היריון עם עובר ברחם, או שלא יהיה דופק עוברי (או שיפסיק אם כבר התחיל) והעובר לא יהיה בגודל תואם שבוע.
טיפול.
במקרי דימום נרתיקי במהלך היריון נהוג להמליץ על מנוחה בשכיבה במיטה, למרות שאין מחקרים מדעיים המוכיחים שהמנוחה אכן עוזרת. טיפולים אחרים, תרופתיים או הורמונליים, לא נמצאו כבעלי השפעה על המשך ההריון.
בנוסף למנוחה נהוג במקרי דימום נרתיקי בהריון לבצע בדיקה תכופה של ההריון כדי לוודא שההריון תקין. בדיקות לתקינות היריון נעשות על ידי בדיקת אולטרה סאונד להריון לווידוא שהעובר חי או בדיקה הורמונלית לאישה.
במקרה של הפלה, המתבטאת בדימום רב והתכווצויות. הדימום מלווה לפעמים ביציאה של קרישי דם. יש צורך לוודא שאכן כל העובר יצא ועל כן מבצעים לעיתים גרידה או הפלה תרופתית. מומלץ לנשים במקרים אלו להגיע מיידית לטיפול רפואי.
השפעה פסיכולוגית.
אף על פי שההתאוששות הפיזית מהפלה היא לרוב מהירה, אצל נשים רבות ההתגברות הנפשית לוקחת שבועות, חודשים ולעיתים אף יותר משנה. השוני בהתמודדות בין אשה לאשה תלוי בכל מני גורמים. גורם אחד הוא מידת ההקשרות של האם לעובר, במיוחד במקרים בהם יש קושי להיכנס להריון. כמובן שאם ההריון הושג באמצעות טיפולי פוריות, אובדן ההריון עלול להיות קשה במיוחד. גורם נוסף הוא האופן שבו ההפלה מתרחשת. במידה ולא מדובר בגרידה, נשים חוות דימום כבד, מלווה בגושי דם. החוויה של הדימום, עם ההבנה שגושי הדם הללו היו פעם עובר, עשויה להיות קשה מנשוא. במקרים בהם שק ההריון לא יוצא מעצמו, לרוב צריך לחכות כמה ימים עד שהעובר יוצא, ואז האשה צריכה להסתובב עם עובר מת בגוף וזאת תחושה מאוד קשה, וכמובן מצבה הרגשי הכללי של האשה משפיע על כיצד תגיב גם כן. במקרים בהם אובדן ההריון הוא בשלבים מאוחרים מאוד, לעיתים מתפתחת פוסט טראומה.
בית חולים משגב לדך
העיניים של המדינה
"העיניים של המדינה" הוא ביטוי שנכנס לאוצר הביטויים הישראלי בדבריו של בני מסס – לוחם מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים, שאמר זאת בריאיון לצוות טלוויזיה מהערוץ הראשון בתום הקרב על החרמון בחודש אוקטובר 1973.
טביעת הביטוי.
טוראי בני מסס נולד בטבריה וחי בה כל חייו. לאחר הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, השתתף מסס גם בניסיון השני לכבוש את ההר, מבצע קינוח. מסס נשא את המא"ג – כלי הנשק הכבד ביותר במחלקה – ולחם באומץ לב בלתי רגיל. באחד מרגעי הקרב הקשים הוא נטל את המא"ג והסתער ללא היסוס, תוך קריאות עידוד לחבריו.
הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, מיכה לימור, שהכין כתבה על הקרב ההיסטורי, פגש על ההר את קומץ החיילים ששרדו מן הקרב. הוא בחר לראיין את הלוחם המאובק והמפויח בני מסס, אשר סיפר בלשון פשוטה ונטולת פאתוס על האירועים כפי שחווה אותם. בתשובה לשאלה מדוע הסתער קדימה, השיב כי . על פי עדויות שונות, בתדריך שנתן המח"ט אמיר דרורי לפני העלייה, הוא הסביר לחיילים את חשיבות הקרב הצפוי ואת חשיבותו של הרכס המשמש נקודת תצפית חשובה, והשתמש לראשונה בביטוי זה. וכך הוא ביטא זאת: "עיני כל המדינה נשואות לכאן".
הראיון, ששודר בערב שבת בערוץ הטלוויזיה היחידי שראו אז תושבי ישראל, הותיר רושם עז. הביטוי השתרש והפך לסמלו של החרמון, ההר הגבוה ביותר במדינה, ממנו אפשר לצפות אל עומק שטחי האויב. ה"עיניים של המדינה" נותר חרוט גם כמייצג את אופייה המיוחד של מלחמת יום הכיפורים על הצלחותיה ועל כישלונותיה, כמו גם הטוראי הפשוט והאמיץ אשר השתמש בו.
בני מסס נפטר ב-30 בנובמבר 2006 מדום לב בעיר הולדתו טבריה, בגיל 54.
התייחסות לביטוי.
באמצעי התקשורת שימש הביטוי לתיאורם של אמצעי תצפית נוספים:
הביטוי שימש ליצירת המיצב "העיניים של המדינה" (1974) מאת מיכל נאמן.
נפוצו גם פרפרזות של הביטוי:
הלשון האבודה של העגורנים
הלשון האבודה של העגורנים הוא רומן שנכתב על ידי דייוויד לוויט ופורסם לראשונה בשנת 1986. בשנת 1991 עובד הספר לסרט טלוויזיה בעל אותו שם.
זהו הרומן הראשון של הסופר דייוויד לוויט (שהתמקד עד אז בסיפורים קצרים), ואחת מהיצירות הספרותיות הראשונות באורך מלא, בשפה האנגלית, שנכתבו באופן ישיר ובפתיחות על חיי ההומוסקסואלים, על סוגיית היציאה מהארון, ועל הקושי של אדם, שנטייתו המינית היא שונה, לחיות בחברה הטרוסקסואלית עוינת ובעלת דעות קדומות.
תקציר העלילה.
הסיפור מתמקד בפיליפ, בחור הומוסקסואל צעיר, שיוצא מהארון בפני הוריו אוון ורוז.
מה שמתחיל כסיפור רגיל ופשוט של "יציאה מהארון", הופך לדבר מורכב למדי, כאשר בהמשך העלילה מסתבר כי לאוון ולבנו פיליפ יש דברים רבים משותפים, יותר ממה שהקוראים היו יכולים להעלות על הדעת.
מתברר, כי גם אוון, אביו של פיליפ, הוא הומוסקסואל, שלשווא ניסה להילחם בכך במהלך חייו, תוך שהוא נדרש להעמדת פנים כלפי עצמו וכלפי סביבתו, במשך כל השנים. אוון, החי חיים שמרניים וייתכן שאף מיושנים, חי כל חייו בפחד קיצוני שמא ייחשף.
רוז, האם, שבמהלך שנות נישואיה בעלה לא נמשך אליה והמגע הגופני ביניהם הלך ופחת, מצאה את עצמה בוגדת בבעלה יותר מפעם אחת. היציאה מהארון של פיליפ, וחשיפתו העצמית בפני הוריו, חושפת את חיי השקר והצביעות של הוריו, בחייהם ההטרוסקסואליים הנורמטיביים כביכול.
תת עלילה בתוך הרומן מספרת את סיפורם של שני בנים תאומים, שחיו בקרבת אתר בניה, ועקב הזנחה פושעת לא פיתחו שפת דיבור. הנוף היחיד שראו מהחלון היה עגורנים - מנופי בניה גדולים, בעבודתם. אותם אחים פיתחו במהלך התפתחותם שפה עשירה, המבוססת על תנועות העגורנים באתר הבנייה, שהייתה לשון ייחודית להם, שאיש מלבדם לא יכול היה להבין.
הלשון האבודה - ניתוח.
אותה "לשון אבודה של העגורנים", המופיעה בתת-העלילה, היא מטפורה עשירה, לאופן התקשורת שאותו נדרשו הגייז לפתח, במהלך שנים של בדידות, של התפתחות בגיל ההתבגרות ולעיתים מאוחר יותר, תוך שהם נאלצים להסתיר את זהותם, את ה"אני" שבהם, ואת מושא אהבתם. חוויות אלה חייבו את חברי הקהילה הגאה לפתח "שפה" משל עצמם, ניואנסים קטנים, ביטויים ורמזים, שאיפשרו להם לדון או לרמוז על דברים באופן המובן רק להם, כאותה שפת העגורנים במשל שבסיפור.
חוויות אלה של בדידות הן משותפות לחלק גדול מחברי הקהילה הגאה, ומשותפות גם למיעוטים אחרים בהיסטוריה שנאלצו שלא לחשוף את זהותם בחברה עוינת, כדוגמת היהודים שחיו בחברה אנטישמית, ועוד.
כיכר השוק
כיכר השוק היא כיכר המיועדת למסחר, בה מתקיים שוק. כיכר כזה הוא מאפיין חשוב של ערים וכפרים רבים ברחבי העולם. כיכר שוק היא אזור פתוח שבו נמצאים דוכני שוק המיועדים באופן מסורתי למסחר, בדרך כלל ביום מסוים בשבוע המכונה "יום שוק".
כיכר שוק אנגלית טיפוסית מורכבת משטח מרובע או מלבני, או לפעמים רק הרחבה של הרחוב הראשי. הוא נמצא בדרך כלל במרכז העיירה, מוקף בבניינים מרכזיים כמו כנסיית הקהילה, בית העירייה, חנויות ומלונות, סניף הדואר, יחד עם חנויות קטנות יותר ושטחי עסקים. לפעמים יש במרכז הכיכר בניין שוק מקורה קבוע, והאזור כולו הוא מקום מפגש מסורתי של אנשים מקומיים, כמו גם מרכז מסחרי.
אדיג'ה
אדיג'ה (באיטלקית: Adige, בגרמנית: Etsch, בלדינית: Adesc, בטרנטית: Àdes, מלטינית: Athesis) הוא נהר הנובע בסמוך למעבר רזיה אשר בנפת דרום טירול שבאיטליה ונשפך לים האדריאטי בקרבת העיר קיוג'ה. הנהר אדיג'ה, שאורכו כ-409 קילומטרים, הוא הנהר השני באורכו באיטליה, לאחר נהר הפו.
הנהר אדיג'ה חוצה את הערים טְרֶנְטוֹ, ורונה, לניאנו, ונושק ליישובים מראנו, בולצאנו ורוברטו.
שטחו הכולל של אגן הניקוז שלו הוא 12,100 קילומטרים מרובעים (דבר המדרג אותו כשלישי בגודלו לאחר אלה של נהר הפו ונהר הטיבר), מתוכם 7300 קמ"ר נמצאים בנפת אלטו אדיג'ה, שבשטחה זורם הנהר לאורך 140 קילומטרים (יותר משליש ממסלולו הכולל).
היובלים העיקריים המתמזגים אל נהר האדיג'ה:
בהמנון גרמניה הישן מופיעה השורה השנויה במחלוקת "המאס ועד לממל,
מהאטש (=אדיג'ה, על פי ההגייה הגרמנית - 'Etsch') ועד לבלט", לפיה משתמע כי שטח גרמניה משתרע מצרפת במערב ועד ליטא במזרח, ועד האדיג'ה שבאיטליה בדרום; בית זה אינו מושר עוד היום ונחשב כפוגעני.
חזון יוחנן
חזון יוחנן, הנקרא לעיתים גם ההתגלות של יוחנן או ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה. הוא מתאר את אירועי אחרית הימים שיתרחשו לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη, "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית "אפוקליפסה", המציינת את סוף העולם. לתוכנו של הספר ולצורת כתיבתו השפעה פרסית.
מחבר הספר.
לפי המסורת הנוצרית, מחבר הספר הוא יוחנן כותב הבשורה, המזוהה על פי המסורת הנוצרית עם יוחנן בן זבדי, אחד משנים-עשר השליחים, שכתב גם את הבשורה על-פי יוחנן ואת איגרות יוחנן שבברית החדשה. לפי המסורת, הוא חיבר את הספר בעת גלותו על האי פטמוס שבים האגאי, בימי הקיסר הרומי דומיטיאנוס, בשנת 95 לערך. בפרט תומך בגישה זו אירנאוס, מאבות הכנסייה הקדומים ביותר.
עם זאת, ביקורת המקרא, בהתבסס על ניתוח הכתובים של הבשורה על פי יוחנן מחד וההתגלות מאידך, שוללת את הגישה הנוצרית המסורתית ומבחינה בין מחבר הבשורה על פי יוחנן ובין מחבר חזון יוחנן, הנקרא בביקורת המקרא "יוחנן מפטמוס". המחבר, נציג כיתה נוצרית מוקדמת אפוקליפטית, כיוון את הניסוחים הקשים המופיעים בטקסט, כמו "הָאֹמְרִים יְהוּדִים אֲנַחְנוּ וְאֵינָם כִּי אִם־כְּנֵסֶת הַשָּׂטָן", כלפי כיתות נוצריות מוקדמות מתחרות. ככל הנראה התנגד לקבלת נוכרים שלא נימולו ולא קיבלו את שמירת המצוות על ידי הנוצרים הפאולינים כחברים בקהילתם: החיבור נכתב בשלביו המוקדמים ביותר של הפילוג היהודי-נוצרי, והכיתה היוחננית עדיין התקיימה בעולם מושגים יהודי.
תוכן.
חזון יוחנן מתחיל בדבריו של ישו, שנגלה אל המחבר, המכוונים לשבע הכנסיות (קהילות) של אסיה הקטנה: אפסוס, סמירנה, פרגמון, תיאטירה, סרדיס, פילדלפיה ולאודיקה על הליקוס:
דברים אלה מופיעים בשלושת הפרקים הראשונים של הספר.
בשאר הספר מתוארים אירועי אחרית הימים, ארמגדון (הר מגידו), יום הדין ומלכות האל (מלכות שמיים) שתבוא אחריו, והוא רווי שפה ציורית, סמלים ומטאפורות, המקשים על פירושו. רבים מהסמלים המוזכרים בו מוכרים מאוד בתרבות הפופולרית, וכוללים את:
מחלוקת על הכללתו בקאנון.
בשל אופיו המיסטי של חזון יוחנן, במרוצת השנים התנגדו רבים להכנסתו לקאנון הכתובים הנוצריים. עוד במאה ה-4 יוחנן כריסוסטומוס טען נגד הכללת הספר בברית החדשה, מחשש שמא לשונו הציורית תשמש קרקע פורייה לפירושים לא-נכונים של הנצרות וקביעותיה. גם הנוצרים שבסוריה שללו את אלוהיותו של חזון יוחנן, בעיקר משום שהמונטאניסטים הסתמכו עליו. מאוחר יותר, במאה ה-9, הוא נמנה עם ה"ספרים שבמחלוקת" ב"סטיכומטריה" של ניקיפורוס מקונסטנטינופוליס. גם כיום, אף שחזון יוחנן הוא חלק מהקאנון הנוצרי, הוא לא נקרא כחלק ממחזור הקריאה בכנסייה האורתודוקסית.
בתקופת הרפורמציה, הן מרטין לותר והן ז'אן קלווין התלבטו בעניין יחסם לספר. קלווין גרס כי חזון יוחנן הוא אכן ספר אלוהי וקאנוני, אך נמנע מלכתוב עליו פירוש. לותר סבר בתחילה כי הספר אינו אלוהי ואינו נבואי, אך שינה את דעתו.
סדרות טלוויזיה
סופיה לורן
סופיה לורן (באיטלקית: Sophia Loren; נולדה ב-20 בספטמבר 1934) היא שחקנית קולנוע איטלקייה, זוכת פרסי משחק רבים.
לורן נחשבת לנציגה המובהקת ביותר של הקולנוע האיטלקי.
ביוגרפיה.
לורן נולדה ברומא, בירת איטליה, בשם סופיה וילאני שיקולונה (Sofia Villani Scicolone). בתם של המהנדס ריקרדו שיקולונה (Riccardo Scicolone) ושל השחקנית והמורה לפסנתר רומילדה וילאני (Romilda Villani) שלא היו נשואים.
תחילת הקריירה.
לורן השתתפה בגיל 14 בתחרות מיס איטליה אך לא זכתה, היא החלה את קריירת המשחק הקולנועית בגיל 16, בסרטים שלא זכו להצלחה. בשנת 1951 הופיעה יחד עם אמה בסרט קוו ואדיס שצולם ברומא, סרט שהזניק את פרסומה. בנוסף לסרטים, שימשה לורן גם דוגמנית עבור חוברות רומנטיות מצוירות תחת השמות סופיה וילאני או סופיה לאזארו.
קריירת משחק.
ב-1958, חתמה לורן על חוזה עם חברת ההפקות "סרטי פרמאונט" והקריירה שלה החלה לנסוק. היא כיכבה בסרטים: "תשוקה בצל האילנות", "ספינת האהבה" ו"הלר בטייטס ורודים". ב-1960, היא כיכבה בסרט "לה צ'וצ'ארה" של ויטוריו דה סיקה. על משחקה בסרט זה, היא זכתה ב-22 פרסים בינלאומיים. במהלך שנות ה-60 היא הופיעה גם בסרטים הוליוודיים לצדם של פרנק סינטרה, קרי גרנט, אנטוני פרקינס, פיטר סלרס, פול ניומן, מרלון ברנדו, ריצ'רד ברטון, קלארק גייבל ועוד. ב-1970, שיחקה בסרט "שדה החמניות" לצדו של מרצ'לו מסטרויאני. בהמשך שיחקו ביחד גם בסרטים "יום מיוחד" (1977) ו"משהו ללבוש" (1994).
באוגוסט 1964 הייתה בישראל התרגשות רבה כאשר לורן הגיעה לארץ לצורך צילומי הסרט "יהודית". בסרט השתתפו בין היתר הישראלים שרגא פרידמן וזהרירה חריפאי.
ב-1982, נכלאה לורן ל-18 יום עקב עבירות של העלמת מס.
בספטמבר 1999, הגישה תביעה כנגד 79 אתרים למבוגרים שפרסמו תמונות עירום שלה.
במהלך השנים זכתה סופיה בפרסים רבים ובהם שני פרסי אוסקר: פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1962 על תפקידה בסרט לה צ'וצ'ארה
ב-1991, זכתה בפרס לשם כבוד על תרומתה לעולם הקולנוע. ב-1995, היא זכתה בפרס לשם כבוד מטעם איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד. באותה שנה שיחקה בסרט "משתגעים על אהבה" לצידם של ג'ק למון ווולטר מתאו.
ב-2009, כיכבה בסרט "Nine". ב-16 בנובמבר 2017, היא קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים בספרד.
בשנת 2021 יצא לאור הסרט "כל החיים לפניו" המבוסס על רומן של רומן גארי, אותו ביים בנה אדוארדו ובו היא משחקת את התפקיד הראשי. הספר עבר עיבוד שאפשר הגדלת נפח תפקידה של סופיה לורן והותאם לזמננו.
חייה האישיים.
סופיה לורן היא קתולית. מסוף 2006, היא מתגוררת בז'נבה, שווייץ. היא אוהדת מושבעת של קבוצת הכדורגל נאפולי. במאי 2007, היא אמרה בראיון שאם הקבוצה תזכה היא תבצע מופע חשפנות. באותה שנה היא דיגמנה ללוח השנה של פירלי.