Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

שהיה כלכך רוצה הוא השיג, והיגטרה החדשה שקנו לו היתה ליומולדת 41 שלו, מכיוון שהיה משוכנע שיש לו כשרון מוזיקלי, וכמובן מה ששלמה שלמה התאהב במוזיקה, והיה משכנע את חבריו לקנות לו גיטרה ככה היתה הדרך היחידה שלו להתחבר לאותם עשירים בצפון העיר. לשחק עם הילדים הערבים, הוא פשוט הלך לשמוע מוזיקה אם חברים, כל שאיפותיו. בירושלים מכיוון שלא היה מה לעשות ושלמה לא אהב אותו, מן משוואה מדעית כזאת. חנות תקליטים כזאת תהווה למשה את משלו, היה ידוע במשפחה שאם שלמה רוצה משהו הוא תמיד ישיג כסף. לדוד שלמה היה חלום שהיה קטן וזה לפתוח חנות תקליטים והשתקעו בחיפה, בשכונת פיץ, שכונה של עבריינים, כי לא היה להם בירושלים, הם החליטו לעזוב את ירושלים לאחר שסבתא מתה, דוד שלמה היה איש טוב מאוד, הוא גדל ביחד אם אמי אי שם מחדש, ולבסוף החליט לסגור את העסק ולעבור לארצות הברית. הרבה גנבים והחנות שלו די פשטה את הרגל, שלמה התבאס כל פעם היה בן אדם מבוקש ביותר, רק מה בחיפה של שנות ה07 היו כלכך

במועדונים. עם מערכת הרבייה. פנסיונר הסתדרותי לא מבין על מה הצחוק הזה צוחק. חדרי שירותים בגלל פעילות מוגברת של מערכת ההגברה ביחד הריקודים בוודאי. חדרי שירותים בגלל פעילות מוגברת של מערכת ההפרשה בזמן שלו. האיש הזקן מסתכל עליו בעיניו מלאות הקמטים בדיוק כמו העיניים שירותים. קלאב, שנות השמונים, כאלה, ובכל מועדון כזה יש המון חדרי במות שונות ורחבות ריקודים עם סגנון מסוים. טראנס, האוס, שרוי חציו בתוך הפנטזיה על גילה אלמגור. יש היום מועדונים עם אין היום דיסקוטקים בתל-אביב. איש מבוגר מתקן אותו. עדיין שונא בתל-אביב. שיעור מאשר נוער הדיסקוטקים של היום. צדקנות של זקנה שהוא הכי יסכים אתי, אדוני, שהנוער של חסמבה היה בעל ערכים נשגבים לאין ומסדר את מכנסיו. אתה שואל למה אני אומר שהתפקחתי. איש מבוגר מנגב את עיניו לקטוע את רצף המחשבות של על השוטר אזולאי ועל גילה אלמגור. כן, אני שואל למה אתה אומר שהתפקחת, אדוני? מבע ציני שמנסה האשכנזיות המזויפת שלו צועק אליו את כאב הביצים שלו. כולנו שונאים מניאקים!!! יצר הרע המרוקאי שטבוע בתוך אל תפחד לגעת בה, אריה. היא שוטרת. היא שוטרת מניאקית! אנחנו בתחתונים. עליך חיפוש

את זרעי האהבה... קח איתך נשמתך תן לזרעים לעוף עם הרוח אל תוך לפרחים פורחים. לעצים לצמחים ותן לזרעים להיות לך לאט. לא תזרח עוד. וגם כאשר נראה שהשמש כאשר קשה גם דרבן אותם אל תיתן להם לישון אף פעם. ואת הדר פניך. את שמחתך ותן להם קח את הזרעים השקה אותם באהבתך. להתרחב. לפרוש ידיים לפרוח הנח להם לגדול אסוף את הזרעים לתוך האדמה שבגופך.

לדעת במובן אדם ידע את חוה לדעת במובן של גבר אישה לדעת זה לא רק לגעת באהבה לדעת זה היות אל בתוך זרעך לדעת להכנס פנימה לתוך עצמך לדעת ליצוק פרחי גן עדן בעתידך לדעת לבנות את הבית הזה בעצמך לדעת זה להיות אלוהים בביתך לא לדעת זה להיות תמיד קר במוחך לא לדעת זה לסמוך על ידיעת המדע לא לדעת זה לסמוך רק על מוחך אל דעת המוח המגבילה ידע אלוהיך לא, לא דעת המוח תביא ישועתך כי אם דעת חושי ליבך ישועתך לדעת לבך הפועם לדעת אלוהיך לדעת לבך הפועם לדעת אותך 21.10.12

על שפת הנחל הזורם מהר שאול היינו מתכנסים גם אם מצאנו את השער כבר נעול היינו נכנסים ומתגנבים אחד אחד ואז רצים כמו מטורפים זה הגיל להיות תמיד ראשון וכשגמענו את המרחק להר שאול היינו קצת צמאים תמיד בחרנו במדרון הכי תלול היינו הגאים רק המדריך שכבר היה מנוסה ועף כמו השחפים לא חשב להיות תמיד ראשון איך טיפסנו אז בתמימות עד קצה גבול הדמיון וחיפשנו רק איך אפשר להיות תמיד ראשון היום הנחל לא זורם מהר שאול גם לא האנשים אני רואה בבהירות את המסלול למרות כל השנים ורק העץ דמוי הצלב עומד יתום מזכיר ימים יפים איזה שטות... להיות תמיד ראשון איך טיפסנו אז בתמימות עד קצה גבול הדמיון וחיפשנו רק איך אפשר להיות תמיד ראשון

''א-ת-ה חתיך'', הוא אמר לי כמנסה לאזן את הדברים. כמה הוא חתיך והוא, בתגובה, אמר שהוא שונא להסתכל על עצמו כזה, חשבתי, מה עשיתי שמגיע לי אחד כמוך. כל הזמן אמרתי לו מזוגגות. הוא הראה לי תמונות של משפחתו וידידיו מהצבא. חמוד הוא הניח את ראשו על חזי וליטפתי אותו עד שעיניו הפכו אחד, ולא יכולתי לעמוד בפניו. הוא, למרות שאמר שאין לו ניסיון, רק נתן בי מבט חוצב-קירות לישון עם מישהו, ועוד עירום ועריה. בהתחלה התביישתי קצת, אבל התמסרתי לו לחלוטין. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנשארתי למחרת נסעתי אליו. הוא היה מקסים עוד יותר ממה שזכרתי. נהניתי מכל רגע. לא חשתי בעבר. זה היה כאילו הים עצמו הצליף בפרצופי, ואני חושים שכזה? טבעתי באדרנלין, והרגש הציף אותי בעוצמות שמעולם שכזה, עם קולו הרך ומבטו הכמעט חתולי - איך אפשר לסרב לערפול ידעתי מה זה אומר וכמובן שהסכמתי. איך לא אסכים? עלם חמודות ''מחר השותף שלי לא בדירה. אני רוצה שתבוא'', הוא זרק לי. נצח שלא רציתי שיסתיים. דקות בזמן, חשתי כאילו מעולם לא התנשקתי כל-כך הרבה. היה זה אמר לי בלחש. המשכנו להתנשק ולמרות שלא היה זה יותר מחמש עשרה ציבורי ליד הבית שלי והתגפפנו

נולדת בשמש הזהב ובצחוקה היא מדביקה עוד יקומים סביב יש צחוק חדש בעיר עכשיו - אתה מקשיב?

ולפעמים היא צוחקת בצורה משונה אבל מייד מתנצלת "לא זה לא בגללך" ולפעמים היא עוזבת בגלל רגשות האשמה אבל אחר כך חוזרת כי היא עוד לא מצאה ואז זה בסדר עד שהיא שוב מתחילה לצעוק שאני מטומטם ובוכה. אבל אני אוהב אותה, אני אוהב אותה. ולפעמים היא אומרת "אתה יותר מנחמד" כן לא תמיד היא מובנת אפילו לא לעצמה ולפעמים היא שוכבת איתי במיטה ויכולה לחבק כמו ילדה אבודה אבל אף פעם היא לא מוכנה לשקר ולהגיד "אני אוהבת אותך" אבל אני אוהב אותה, אני אוהב אותה כל כך אוהב אותה אההה, כן אני אוהב אותה אני אוהב אותה כמו שהיא לא יכולה ואני לא יודע למה...

המרק, כדי שישביע מעט את רעבוני ורק אחר כך אוכל את פרוסת הלחם" - כך תכנן לו אלברט את הארוחה, ביודעו שלא יזכה לארוחה נוספת עד ליום המוחרת. לאחר שסיים בן רגע לגמוע את כל כמות המרק שבצלחתו, נגס ברעבתנות בפרוסת הלחם, וכעבור מספר שניות סיים את ארוחתו הדלה ולא נודע כי באה אל קרבו. כך, כשהוא עדיין רעב, טיפס אלברט אל דרגשו, התכסה בשמיכת הצמר החומה הדקה, והחל לומר בקול חרישי קדיש אחר אביו. אלברט יכול היה עכשיו, בשעת לילה מאוחרת זו, להתאבל על אביו. אלברט לא בכה. ברוב יגונו, הוא לא הצליח להזיל ולו דמעה אחת בודדה. אלברט רק התגעגע אל משה אביו געגועים עזים, כאילו זה הלך לאיזה מקום אחר ועוד ישוב ביום מן הימים. וכך, מוכה יגון וצער, נרדם אלברט על דרגשו שבצריף הדחוס, וצלל אל עולם השכחה. בשבועות הבאים, הלך מצבם של הצעירים היהודים והחמיר. רבים חלו, אם כתוצאה מחוסר תזונה, ואם עקב התנאים הסניטריים הירודים ששררו במקום. בלילות נשמעו אנחות החולים הסובלים, דבר שהקשה עוד על שנתו הטרופה של אלברט, אשר איכשהו הצליח לקום מדי בוקר, לעמוד על רגליו ולצאת לעוד יום עבודה מפרך. אלברט עצמו לא האמין שעדיין הוא כאן, בין

מודה, קשה לי להתאהב. אני בכלל לא בטוחה אם יש כזה דבר,

30.7.81 הכתף עושה הוא חושב שהארון שיש לו על מעלה אותו לדרגת אלוהות כמו ש מאוהבת באיש בינוני ו חיה חיים בינוניים ו כותבת דברים בינוניים ו זמרת מתוסכלת ש שאני לעולם לא אהיה אני רק מטפטף כאילו-אהבה לכוסיות בנות 61 טפטפת הקסמים שלך ועכשיו אתה שנאה עצמית שאתה טיפטפת ב קצת תקווה לא כמו ה לאל שאתה לא מאמין בו אפילו, בתקווה שהוא יחדיר לי אני קוראת לך, פאק כמה שאני קוראת לך, ומתפללת הייתי איזה מרבד קסמים אבל התפרשות שלי עכשיו לפניך כאילו וכן, זו הצעה מגונה ה יותר מידי לעיתים אפילו יותר מכיר אותי כמעט כמו שאמא שלי מכירה, זו רק אני ואתה אין לי הרבה מה להציע, אתה יודע מאוזנת אין לנו יותר על מה לדבר ואתה מעדיף אותי ב בזמן האחרון נדמה לי שרק את זה אתה אוהב אצלי וש אהבה ראשונה ואיזה זוג שדיים יפים בשבילך כי שק של זכרונות שאיש אינו רוצה בו עוד אולי רק לפעמים אני מרגישה כאילו אני איזה זו רק אני עכשיו, אתה יודע ש זה כרגיל פחדה ללכת לבחינות של להקה צבאית ומצטערת על בחדר הזה רק יש אותי ש שירים בראש ואין לחן ואין לחן אין הרבה כשרון אין לי למי לתת ושירים בראש, כל כך הרבה הפרעה-אובססיב קומפולסיב ואהבה ש

כתב ע"י בת דודתי ואנוכי. רק חבל ששלוותם לא נמשכה להרבה זמן, אבל זה כבר סיפור אחר... אליס מחוץ לתחום. היא ואמה עברו דירה, שם הן הקימו להן משפחה קטנה כשאביה של לאליס היה קשה להתאושש מן המכה, אך לאט לאט היא הצליחה, ג'נט, שון, ג'ים, ו..אריק. לאחר כחודשיים אליס מצאה את עצמה בבית הקברות מול קבריהם של

"כנראה שהדרך לא הייתה עד כדי כך רחוקה..." בעוברי דרכו, נכוה מעט מהלהבות יכולתי לשמוע אותו צועק לי.. בסופו של דבר הוא סגר את הספר וציווה עליי לעבור את השער.. שאי פעם ביצעתי.. בפה פעור עמדתי שם והקשבתי לקול המעוות שלו מקריא כל חטא וחטא חטאי.. גדול.. כשראה שתשומת ליבי נתונה אליו החל להקריא לי את רשימת יצור שכזה ישב מולי, מאחורי דלפק, מחזיק בידיו המטונפות ספר של לבה ויצורים מזוויעים.. הדבר הבא שאני זוכר היה את השער הבוער, מאחוריו ראיתי נהרות לפתע המחשבה נפסקה, נחתכה.. הכל הפך שחור.. או שאולי הוא פספס ופגע באזרח, או שאולי המחבל.. שמעתי כמה יריות נוספות מכיוון אחר.. כנראה שמישהו ירה גם בו, ירו בי!! באחרים!.. אחד, בקצב ממש מהיר.. מישהו יורה! הרעש המחריד לפתע חלחל לתודעתי, בום ואחר כך עוד אחד ועוד עדיין לא מבין שזהו דמי שלי, עדיין לא מבין בדיוק מה קורה. הפכה לפתע לחדגונית, אדומה כהה, ואני עליה, בראיה מעורפלת משותק. המדרכה, שהייתה מורכבת מפסיפס של לבנים בצבעים שונים, הכאב לפתע פגע בי כמו הכשה של נחש, ניסיתי לזוז אך הייתי במחשבה אחרת, מחשבה נוראה.. לרצפה, לא מרגיש כלום, עדיין באותה מחשבה חמימה

אחי הגדול. 4002.6.31- ההתחלה שלו, כי הוא שוב בשכם 4002.5.52- הסוף של השיר, בגלל אירועים כזו שתגרום לך להבין שמקומך אינו שם כזו שתשאיר אותך קרוב אליי שתרעיד את עמודי העולם ואלחש שם תפילה חרישית כי נפשי שלי כבר מיוסרת ממעשייך שם תישאר, אבקש בעיניים אדומות מלילות בלי שינה אחרי שנים של הרס וחורבן אין אפשרות להציל שלמות שכמוך כי אין תרופות פלא לנפש שחוותה כל כך הרבה תישאר, אלחש בגרון חנוק מדמעות ששוב לא מוצא את דרכו הירח משווה לך איכויות אמיתיות של מלאך כל שאר הנוף מעורפל לי מדי בירח מלא.

טריניטי ומוריס. מה אמרת? נירו דז'ה-וו... טריניטי ומוריס מה זה? נירו דז'ה-וו... אתם יודעים... כשיש בעיה במטריצה... טריניטי ומוריס צועקים לעבר החדר שנמצא בראש המדרגות: "מיקו, יש בעיה במטריצה!!!!!!" פנים. חדר קטן עם חלון מיקו צווח, נלחץ וקופץ מהחלון. נירו טריניטי ומוריס רצים במעלה המדרגות ומגיעים לחדר הקטן. הם מסתכלים סביב ורואים שאין להם לאן לברוח. מוריס מטלפן בטלפון שלו. מוריס מרכזייה, אנחנו צריכים יציאה! שלום. הגעתם למרכזיה של הנבוכדנאצר. אנו עסוקים כרגע בפניות קודמות. אנא המתינו ותענו לפי התור. החבורה מסתכלת סביב, מחפשת מקום לברוח. טריניטי מה נעשה? מה נעשה? הסוכנים באים! הסוכנים באים! נירו רגע אחד! אנחנו במטריצה! אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים! מעבר ל: חוץ. פארק ציבורי טריניטי ונירו עומדים על הדשא. הטלפון של טריניטי מצלצל. טריניטי עונה. איפה אתם? טריניטי אנחנו בגני יהושע. איפה אתה? מוריס אה... אני בשבי. פנים. קומה עליונה של מגדלי עזריאלי מוריס כפות בכיסא. מעליו רוכן הסוכן סמי עם סיגריה. סמי איפה נירו, מוריס? אנחנו רוצים את נירו. מוריס מי? סמי נירו. ה-א-ח-ד. מוריס כרגע הוא בגני

דובר את השפה או מבין אותה. כך נהגתי גם היום עת הם סיפרו, החלטתי להשיב לה בצרפתית, בכל פעם שתפנה אליי, אף ואף מוכרת לצורך קבלת תרופות. מכיוון שהתרגלה לתרופות חיש קל, שהפטפטת שלה היא לא פטפטת רגילה אלא אחת כזאת שגובלת בטירוף צילה ויודעי דבר סיפרו לי שהיא לא חודלת לפטפט. הם הדגישו כשירדתי לאוטו פגשתי את אחת הדיירות הוותיקות בבניין. שמה הוא סיימתי את עיסוקי והחלפתי מבטים עם עצמי בראי. "טוב?" "טוב". "להתראות". "להתראות". שלא ניתן לתאר. לפחות לא במילים. האסלה שכן בחורף, להניח ישבן תמים על קרש קפוא, פירושו סבל "אני רושם", השבתי, חושב למה אני מתעצל לקנות ריפוד לקרש כתיבה". "הראיון ייתקים ביום ד' הקרוב בשעה 03:01, נא להביא כליי זו לא היתה השיחה לה ציפיתי ולכן השבתי בזחיחות "כן?". לראיון עבודה שיתקיים במשרדינו". "מדברת ורד מחברת "המפענח", אני שמחה לבשר לך שאתה מוזמן "וברכה", השבתי, עושה דרכי חזרה לנוחיות. "שלום", בירך אותי קול נשי. מופשלות ובעכוז מנוגב למחצה רצתי לטלפון. הרמתי את ישבני מהאסלה, דרכתי על העיתון אותו קראתי ובמכנסיים לענות.

ולעיתים מגזים, רואה בתוך כוס מים סערה בדרך מוזרה זה מספק כשמשתלט הכאב מה שלא הורג מחשל - נאמנים פצעי אוהב אנלא מצליח לקלוט, שואל ת'צמי שאלות אין לי תשובות לא לוקחים ללב לוקחים לריאות בתוך מרוץ הנשמות, אני נופל לבורות כשאני דורך על ביצים, עם רגליים קרות האהבה היא לנצח רק כל עוד היא נמשכת ובסוף מה שנשאר לי ביד זה רק צלקת הכל מתמוטט לי... רואה הכל מלמעלה - דמעות בגרון מרגיש שחי בתוך בועה ולא בועת סבון לא מבין את ליבי - האור הולך ומתרחק מוצא אהבה חדשה ועוד התחלה אבל לא מסתפק עכשיו אני נופל אני פגוע פצוע כתוצאה מקריסה כמו חייל צעצוע עוד דבר מצטבר, עלי סוגר - נפל עלי יורד עוד שלב אפקט הדומינו גמר עלי אבל למרות הכול אני סומך על עצמי והדבר הראשון שיידלק בי, יהיה אור פנימי אדם חדש נושם עמוק אני מביט אל האופק כבר לא חי את המחר, לאט מוצא את החופש ימים שחורים יהיו וורודים הגלגל יסתובב פחד לתקווה שמחה מאכזבה - כוח הלב אהבת אמת תמיד תהיה בלב אף פעם לא נפסקת מתגבר כבר אין כאב - אבל תמיד תהיה צלקת למרות שקשה לי אני נושם עמוק חושב על החיים ומבין אם הכל נגמר יכול לחיות בלעדייך

הוקרא בערבמה ה- 34. אותי חזרה, וזו היתה ההרגשה הכי טובה בעולם. חדר השירותים שלי. נישקתי את החברה הכי טובה שלי, והיא נישקה וליטפה אותי חזרה. נישקתי אותה. ככה עם הצבע והדמעות, באמצע כשקמנו מהחיבוק, ליטפתי לה את הלחי מתוך דחף משונה. היא חייכה וליטפה את השיער שלי, מורחת את הצבע על הבגדים של שתינו. מספיק בשביל לא להזכיר את שלה. כאבנו ביחד. היא חיבקה אותי לגברים שמחפשים רק דבר אחד. היא ידעה, היא הרגישה את הכאב שלי בחיים שלי, לא יכולה לתת את הלב שלי לבנים שימחצו אותו, לבכות כמו מטורפת, ולמלמל שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד יותר שלי. היא הספיקה כמעט הכל כשהתפרקתי לה מול העיניים. התחלתי את מה שקרה, היא באה. בשתיקה היא מרחה את כל הצבע על השיער לא ישנתי כל הלילה, כל הזמן מחשבות. בלי להתווכח, בלי להזכיר יום למחרת התקשרתי אליה וביקשתי ממנה לבוא לצבוע לי את השיער. את זה. הזו, רק העזיבה שלה, זה היה מספיק בשביל להאמין לה. היא ידעה הבנתי שעשיתי טעות נוראית, והלכתי וזרקתי את ערן. רק השתיקה מילים, היא קמה והלכה מהבית שלי. בשתיקה מכאיבה. בו ברגע הדברים והאשמתי אותה בזה שהיא מכסה על מה שהיא עשתה. בלי ניסה

זה היה בשעות השקיעה ומהגג היה אפשר לראות את השמש שוקעת. קופסא שהייתה שם, כדי שאף אחד לא יעלה. לעלות לגג, עליתי לגג. סגרתי חזק את הפתח ושמתי עליו איזו ממנה במהירות. זו הייתה הקומה האחרונה בבניין והיה שם פתח ויותר לחוץ. הגעתי לקומה 42. המעלית נעצרה ונפתחה הדלת, יצאתי מעל הדלת, ראיתי את המספרים עולים. 81 ,71 ,61. נהייתי יותר המשכתי לעלות לבד. מספר הקומה שהמעלית הגיעה אליה היה כתוב ממני. הוא יצא מהר מהמעלית כאילו אני יודע עליו הכל, כאילו הוא פחד אז הוא צריך לשלם למישהו שיהרוג את אשתו. בקומה ה-51 הוא ירד. כי אין לו מה לעשות עם הכסף שלו. אבל הוא לא יכול להרוג אותה צריך לחדש. אז הוא החליט להרוג אותה, כי היא לא סומכת עליו, כבר הזדקנה ונראתה כמו  איזו זקנה מרופטת ואז הוא החליט שהוא דולרים בבנק.  אהב, עד שהיא כבר לא סמכה עליו. אהב, עד שהיא הבלונדית בפאב שנשארה איתו רק כי גילתה שיש לו כמה מיליארדי משתמש בו בשביל להרוג את אשתו, שפעם הוא אהב. אהב, עד שראה את שאין לו מה לעשות איתו ובמקום להשתמש בו לצרכים טובים, הוא הבנאדם הזה, משוגע. לא אוהב שלא סומכים עליו. יש לו הרבה כסף הבלש והבלש אמר לו, אז הוא

באחד מן הימים התעוררתי בבוקר וקמתי מהר מהמיטה, שוב גווני אפילו ה"צ'אביז" כבר נעלמו כמעט לגמרי. זה נמשך ככה כמה ימים, עד שהרגשתי את בטני מתכווצת לאט לאט,

היא ישובה מעל לאח בבית מפואר בכרך אבל גם בגן החיות העירוני ליד הדובים ללמדך שאמנות היא בעיקר להמונים ולא חייבים להצפינה מאחורי סורג ובריח ועכשיו נשאלת השאלה האם מותר לצלמה? ליידע אחרים על מנהג נפלא אני מכירה כמה וכמה וכמה שינידו ראש במחאה חילול הקודש במחילה נמתין לגזר הדין של השכינה

בעוד דקה כשהשיר יידום אמנע מלחשוב על מילים שמרפות אחיזתן בקצה רופף של גשר. כשהשחר יעלה אהרהר בדברים חסרי שחר כמו אותיות אשר אינן מתחברות למילה. שם מעבר למלל אחשוב על מילים חסרות אחיזה באין גשר שיזדקק להן. כשהיום יטה לערוב לא אהרהר עוד באות שנפלה אל פי תהום. אולי בחלוף זמן אומר לעצמי לעצור ביום ללא קידוש וקדיש מכאן תהה הדרך פנויה.

הוא בא אלי עם ורד עטוף בצלופן אף פעם לא שוכח תמיד הוא בעניין בטלפון לוחש לי מילים באיטלקית ת-אמו מיאמורה כן את תהיי שלי לא תאמיני יש לי מאהב לטיני כל בוקר הוא אוסף אותי בלמבורגיני תמיד לבוש בלי דופי חתיך ואלגנט אף פעם לא פגשתי בחור כזה שרמנט אקח אותך לרומא כך הוא מבטיח לי אבל אני רוצה רק בחור ישראלי לא תאמיני...

באמצע הרחוב, כאילו זה לא מנוגד לחוק כבר שנתיים." המשיח נופף בידו הימנית לילדים. הם יכלו להבחין בסוסו הלבן, שהתמזג עם האדמה המושלגת כאילו הייתה זו סביבתו הטבעית, במלבושיו העתיקים ובחיוכו האבהי, מבעד לזרועותיהן של האימהות המגוננות כל כך שלא לצורך. הם גם יכלו לראות את מדיו הירוקים של השוטר יוסף, אבל דווקא המראה הזה לא היה נדיר בשעה הזו של הבוקר. "הדבר האחרון שאני רוצה", מלמלה צילה תוך כדי ביצוע מגננה מסיבית על עתיד בנה באמצעות זרועותיה, "זה שיוגב שלי ילמד מפושעים כאלה." ציפי הנהנה. היא לא העלתה על דעתה לרגע שיוגב אביהו בן הארבע כבר למד את רזי השימוש בסכין מתקפלת, מסור ידני ואקדח קפצונים. הכל, כמובן, מהטלוויזיה. סמל יוסף קלייזרמן, גבר בשנות השלושים לחייו, נמוך ובשלבי התקרחות מתקדמים, עשה את הטיול הרגלי היומי שלו. למעשה, לא היה זה טיול רגלי רגיל, אלא פטרול בוקר שנכפה עליו, כמו על כל שוטר זוטר בתחנת המשטרה של תל אביב המושלגת. נהלים חדשים. יוסף לא אהב נהלים חדשים. הוא אהב להסתובב שם, ליד הגן, לצפות באימהות שצופות בילדיהן שצופים בסרטי מלחמה מתי שהם לא צופים בחדשות. הוא אהב להגיד שלום לכולם,

שאין בה גודל הם, או צבע הם, הם תמיד יריבו ויקנאו ויתחרו אחד בשני גרגירי חיטה וזהו..." "כל האנשים הם אותו הדבר לא משנה באיזה לא מבינים... הם מבינים רק בפילים קטנים והם יודעים לאסוף אפילו להרוג אחד את השני." "אבל הם אנשים קטנים" אמרתי. "הם נתת להם את האפשרות, אבל הם אלה שהחליטו לריב, לגנוב ובסוף האלו, אבל הם החליטו להשתמש בהם בצורה הזאת מרצונם, אמנם את להפסיק להאשים את עצמך, זה נכון שאת נתת להם את כל הדברים תמימות!" עניתי. חיוכה של רינה רק התרחב. "את צודקת, את יכולה שנתנה להם את הדברים שהיו בתוך הקופסא" "אבל זה היה מתוך רינה רק חייכה. "את חושבת שאני הרסתי אותם, אבל את היא זאת השני. והכל בגללי ובגללך, את הבאת לי את הקופסא הורודה הזאת!" הרבה יותר מתקדמים ממה שהיו להם ועכשיו הם הורגים אחד את בלעדיהם והם נלחמים, הורגים וגונבים בגללם. נתתי להם כלי נשק נכון. אבל אני גם נתתי להם סמים ועכשיו הם לא יכולים לחיות החרוזים." פתאום הבנתי הכל... "אולי נתתי להם את הכסף, זה לפני מספר חודשים, לחברה מודרנית- נתת להם את הכסף, כלומר את לשמוח שעזרת להפוך חברה פרימיטיבית כמו החברה שגילית בכפר הזה צורה ועניין?"

אחי הקטן יעמיד פנים כאילו "עסקים כרגיל" אבל מבפנים הוא יהיה אמא תתייסר מבפנים. לא הייתה שמה לב, אבא ייעקם קצת את האף וייתיסר מבפנים, גם אמא בטח תגיד שזה פגם אסטתי קטן ואם לא הייתי אומרת לה היא חבל? אוכל להרגיעם, ומה עם ההורים שלי והחנוך הספרטני של אבא,לא לחשוב על הרגע שייגלו, תתחיל פה היסטריה שלמה ואני בטח לא נכון לרגע זה אנשים לא שמים לב למתרחש סביבם אבל אני לא רוצה אבל די סרטים פסיכוטיים מה אני עושה עכשיו? השכונתית שמיתוסים רבים סופרו עליה- בימים קרירים אפחיד )בטעות( את ילדי כל השכונה ואהיה למכשפה שמלות ארוכות ארוכות שמסתירות את כפות הרגליים ושתנשוב הרוח שכמה ס"מ מפרידים בינם לבין המציאות הסטנדרטית שלהם, ללכת עם ואם זה לתמיד )רק נניח( אצטרך לשנות הכל, לקנות בית לאנשים כולם יגידו שאני מפנטזת.. ואולי תכף אפול חזרה לאדמה ככה בלי שאף אחד ישים לב ואז שוב ואולי המצב בלתי הפיך ואני אשאר באויר עוד הרבה שנים? האדמה ככה פתאום באמצע היום ואני רק בחורה סטנדרטית בת 81. חוץ,בפנים כבר יודעת שהמצב בעייתי, 3 ס"מ מפרידים ביני לבין אותי בס"מ נוסף, אני קצת מבוהלת אך מנסה לשמור על איפוק כלפיי אני מנסה

סחור סחור הלכתי עד כי מצאתי אהבה שם שחררתי את עצמי כמו שעושים המאמינים כי האמונה היא כוח החיים והאהבה היא החיים עצמם

יושבת ושותקת כמו פלאפון על רטט פוחדת להוציא מילה שחלילה נתקרב או גרוע נתאהב יש באלגאן בסדר עדיפויות שלה ואז היא מתהפכת כמו פריחה בשלכת רק עכשיו אני קולט דברים שלא הבנתי אושר רק בחרתי אני מפסיק להתלונן לפעמים את מתוקה לפעמים חריפה איך שאת מעדיפה האמת שרק זרמתי גיליתי והבנתי שהקטע הזה עובד אולי הייתי קצת דרמטי אבל גם מזה למדתי את יודעת איך להתמודד לפעמים את מתוקה לפעמים חריפה איך שאת מעדיפה קשה לראות את היופי כשהעיניים אפורות אחרי השתיקות הקרות יבואו קשה לראות את היופי כשהעיניים אפורות אחרי השתיקות הקרות יבואו המילים החמות לפעמים את מתוקה ולפעמים חריפה איך שאת מעדיפה לפעמים נייר שיוף ולפעמים קטיפה איך שאת מעדיפה

בחום הלוהט בחוץ וחוזר בדעתו. באמת שום סיבה, ולהשאיר את המשאית ככה באמצע הכביש, הוא כבר העבודה המלוכלכים. סילע תוהה לשם מה נכנס לבנק הרי אין לו אותו, מקרר את חולצתו הרטובה מזיעה, ואנשים מביטים בו, ובבגדי ומגיע אל הדלת המסתובבת. כאשר הוא ניכנס, קור תעשייתי עוטף המשאית ואולי עשה מרחק של פסיעה או שתיים, אך סילע לא מוותר נשמעות לו, הוא מביט בשפת הכביש והוא רואה כי הוא עדיין לצד הולך והבנק מתרחק, ממשיך לצעוד, מנסה לרוץ, אבל רגליו אינן צועד לעבר הבנק מעבר לכביש, כמו פיסת מציאות בעולם נוזלי, הוא הרגיש את החום חודר אל כפות רגליו דרך סוליות נעליים. הוא החל אבל הכביש לא היה ישר. תמיד היה בעליה לאן שלא יפנה, הוא באספלט, ותמה על זמן שלקח להן. הם לא שקעו כפי שציפה שישקעו, הוא זכר כי הביט אל רגליו כאשר היה מחוץ למשאית עד שנגעו שנחת על האספלט, כל העולם זז לאט, כמו בסלואו מושין בווידיאו, עליס פתח את דלת המשאית וקפץ החוצה, זה לקח לו בערך דקה עד ונמוך שלא ניתן להבין את דבריו. מוזרים כמו קסטה שהסרט שלה נתקע והקריין מדבר בקול איטי, ארוך חשב, מה קורה, לא יכול להיות שכל כך חם, הרדיו השמיע קולות צורתו לצורה

כשעץ נופל ביער נטוש, כשאף אחד לא שומע, האם העץ משמיע קול כשהוא נופל על העלים היבשים? לכאורה, אין סיבה שלא. גלי הקול יעופו פשוט הם לא יגיעו לשום מקום. אז אם הם לא מגיעים לשום מקום אין להם שום משמעות, אם אין להם שום משמעות האם הם באמת קיימים? האמת, זה ממש לא משנה. התכונה הזאת נכונה למספר גדול של דברים, אמנה שלושה מהם: אלוהים, טרור, חיוך. כל מהות האלוהים היא האמונה בו. אם אף אחד לא מאמין באלוהים, האם זה באמת משנה האם הוא קיים או לא? כנראה שלא. זה לא משנה אם הוא ברא את הים ואת השמיים, את האדמה ואת הארץ, את החיות ואת בני האדם. אם מספר האנשים שעדיין מאמינים בו הולך ויורד בקצב מהיר, הוא פשוט מאבד לאט לאט את קיומו. אז מה הוא עושה? דואג שהם יתרבו כמו אמבות. האם זה מה שיעזור להמשך משמעות קיומו? תלוי כמובן בגודל קצבאות הילדים... טרור. מה משמעות הטרור, אם אף אחד לא מתייחס אליו? הוא פשוט לא רלוונטי. מה עושה הטרור במצב שכזה? הופך ליותר קיצוני. העיקר שמישהו ישים לב. שלמישהו יהיה איכפת. אם לאף אחד לא אכפת בסיכומו של דבר, אחד מהשניים יקרה, הטרור יהפוך לכל כך קיצוני עד שהגולם יקום על יוצרו, או שהטרור

. "זה פשוט לא יאמן..." היא אמרה בלהט,

כשאנו מטיילים  בחוצות כרך לא תמיד אנו שמים לב לשלטי חוצות לחנויות קטנות המציעות הכל מתבשיל יווני כל יכול            שכולל את הכל אז הנה רק דוגמאות מועטות ממה שבוסטון מציעה לבאים ולבאות בתקווה שיום אחד תגיעו ותוכלו לזהות ולומר את זה ראיתי באיזה שהוא מקום               מעניין היכן ועל המקום תרגישו בבית למרות שלמעשה רחוק מכאן

בנבכי האהבה מבולבלת ותועה כל היום בוכה אני חיה במבוכה היית אליי איום ונורא אך בכל זאת הרגשתי רע כשהיה את מי לאהוב כשהיית לידי קרוב הרגשתי כלכך כלכך טוב לבחורה שבה זה עתה התאהבת בכמות הדרישות שהצבת לבחורה שבקושי הכרת באינסוף העובדות שקבעת על בחורה שרק עכשיו פגשת בכמות האהבה שהרעפת בשגעון שמילא את מעשיך נזכרת בטירוף שבעיניך תוהה למה ממך אני עדיין מתרגשת. אוהבת אך בו בזמן כועסת עם דמעה שזולגת על הלחי חנוקה מבכי על כל מה שאיתך לראשונה חוויתי. על הזמן שבחברתך ביליתי על כל מה שאיתך עשיתי על כמה שעליי חשבת על כמה מעצמך הקרבת ואיך לי תמיד דאגת כמה אהבה וחום הענקת על כמה בשבילי עשית

כזאת... יפה, מתוקה, עדינה, תמימה וחמודה. נראה לי שהיא קטנה ממני באיזה שנתיים, אבל זה לא אכפת לי, היום זוג שהבן בגיל 17 והבת 15 זה כבר מקובל ולגיטימי. איך שאני אוהב לשבת שם ולהסתכל עליה, אני יודע שהיא שמה לב למבטים הארוכים והחודרים שלי וגם אני שמתי לב שהיא מסתכלת עלי אפילו קצת יותר, מבטים קצרים, חטופים, מחוייכים ומלאי בושה. תמיד אחרי מבט ארוך הדדי היא מתלחשת עם חברה שלה, הג'ירפה. נראה לי שפעם הצלחתי לקרוא את השפתיים שלה והיא לחשה לה: "איזה חתיך". שלושה חודשים...! שלושה חודשים שלמים מתחילת שנת הלימודים אני יושב ומסתכל עליה כמו על ציור מדהים שלא נמאס מלנסות לנתח אותו ולמצוא בו דברים חדשים ולרדת לפרטי פרטים. שלושה חודשים והזמן רץ, השעון מתקתק, אולי כבר כדאי שאגש אליה? בעודי מתחבט בסוגיה זו אני נזכר שכבר חמישה לשבע, אני מוריד בצער רב וביגון קודר את שמיכת הפוך ממני ומניח את רגל ימין על הריצפה...אחחח, היא קפואה! איפה נעלי הבית שלי? אוף!!! הם בטח עוד פעם בסלון ליד הטלויזיה. אני קם והולך יחף על הקרח עד לאסלה ושם אני נפטר מהפסולת הנוזלית של גופי. איזה שתן צהוב יש לי, אני לא שותה מספיק. לשתות!!

מעניין איך זה לראות נפש בלי גוף? גיא אומר שקשה לראות גוף בלי נפש. - הכל. - מה נכון? - נכון. הרוסים או את האתיופים כולם יהודים, זה אומר שאוהבים אותם?! שונות... בוא נלך על שנאה בין יהודים ויהודים. קח למשל את אמר להם. אתה יודע מה בוא לא נלך על עמים שונים ודתות סיבה אפילו, נכון? הם פשוט שונאים כי ככה. כי זה מה שאבא שלהם - קח למשל את היחסים בין היהודים לערבים. פול שנאה, לא? ואין - למה לא? שאתה מוצא למשל... שנאה. יכול לקרוא אהבה. אהבה אתה לא יכול למצוא בכל כך קלות כמו - אני לא מתכוונת לכזאת אהבה! למה שאתה תיארת כרגע אתה לא דיכאון או כל רגש אחר. - יש לי. אהבה קיימת כמו שעצב קיים. כמו ששמחה קיימת או - אין לך באמת סיבה נכון?! - כי... - כן. - למה אני חושב ככה? - למה? - כן. - אהבה. - מה? - אתה חושבת שיש כזה דבר? כמו שנגיד אהוב מכיר את אהובתו. מדברים עליהם במסדרונות וכל זה אבל אף אחד לא באמת מכיר אותם מכיר...? זאת אומרת כן מכירים אותם ברמה של יודעים מי הם, המסתוריים, אלה עם האופנוע או המכונית המגניבה שאף אחד לא צריכים אף אחד. אתה יודע למה אני מתכוונת? האנשים היפים האלה, באמת האמנתי שאני מהאנשים

אחרת. עדיין אבודה. אבל כבר לא על השביל שלך. שקט כאן כל כך. אני אוהבת את השקט הזה. שקט שקיים רק ביום כיפור, ורק בארץ הזאת. 25 שעות של ברכה, של זמן לעצמך. מתנת הבדידות ליום אחד שנכפית עלינו, מאלצת אותנו להתמודד עם הדבר האחד שמפחיד אותנו יותר מכל - עצמנו. דפדוף קל במחברת מבשר לי שאלו הם עמודיה האחרונים. בקרוב אצטרך לקנות מחברת חדשה. איני יכולה להימנע מהמחשבה, האם שמך יופיע גם במחברת הבאה? וכמה פעמים? אתה, שפעם היית מעין עוגן בחיי, עוגן הפכפך ובלתי אמין, הולך ונעלם מהם בהדרגה. אבל נדמה שלא לגמרי. אף פעם לא לגמרי. אני נינוחה לחלוטין כשאני חושבת על החלומות שלי עליך, איתך אבל בלעדיך, שהתפוגגו כבמטה קסמים כך יום אחד, כמו לא היו מעולם. על השנים שבזבזתי במעקב שקט אחריך, נחושה ומתמידה ברגשותיי. לפעמים זה מצחיק אותי, איך לעולם לא תבין. אני יודעת היום, יש דברים שמוותרים עליהם בחיים. השניות הבודדות בהן מתקבלת החלטה, הן כאן ועכשיו. אבל היקום הוא הוגן. הוא לעולם לא מותיר אותך ביד ריקה. וכך, ברגע בו הכי פחות ציפיתי לכך, הגיעה יד גדולה ובוטחת ולקחה את ידי, חפנה אותה בתוכה. ומאז לא נפרדנו. לא אשקר לעצמי

03:91 הייתי עושה אם לא הייתי פוגשת אותך?? טוב, תבוא בשמונה." 1. "איזה מזל שפגשתי אותך. זה ממש עזר לי. מזל שאתה קיים. מה

בנקודה הזאת אני מבחין בשאלה- שלמעשה היא נשאלת מאליה: דווקא בקבוצה הומוגנית כזו התורה מבקשת לטפל ולהתקין לה הלכות לאחדות? על אילו הלכות אתה מדבר!! על איזה תיקון אתה מדבר? אנחנו מדברים על קבוצת אנשים שהכירו רעיון, הכירו אותו לעומק הסכימו איתו, וראו את הצורך בפיתוחו וטיפוחו, וכך, עשו יד אחת והחליטו לטפח את הרעיון ביחד, להחליף דעות ביניהם, לעבוד ביחד, לתרום לקבוצה מהידע האישי ומהמטען המקצועי שכל אחד הביא איתו מהבית, ולהירתם במקביל לקבוצה- לכל צורך שיידרש לטובת הקבוצה, ומעל לכל להיות "מוכן" לעבוד לחשוב להירתם לשתף פעולה- תוך כדי התמזגות בקבוצה על כל הנגזר מההתמזגות הזו, וכל זה מתוך המודעות הפנימית של כל אחד ואחד מהם, שרק אחדות כזו תביא לידי פיתוח הרעיון הגולמי הנעלה שלהם, שכה הם מאמינים בו ושיכולים ליהנות מפרותיו- כל אחד לחוד וכולם ביחד. על הקבוצה המקצועית היפה והרצינית הזאת התורה מדברת, רק בה היא מתעניינת, ומבקשת לחדור לשורותיה ולהתקין לה הלכות אחדות! על אילו הלכות אתה מדבר! הקבוצה הזאת היא הסמל של האחדות הם יכולים לתת שיעורים באחדות הם יכולים להרצות על הצורך באחדות הם מודעים למהות

אפילו אשת העכביש לא עמדה בציפיות נאמר כבר רבות הגברים הם תופעה אשת העכביש נפלה אינה עומדת בפיתוי גם האישה החזקה בעולם היא אינה עומדת בפרץ רגשותיה לבה נמס היא מביטה בו מחייך חיוך מבחין לפתע מה עומד מולו הוא קם באיטיות סקסיות תנצח גבריות חושניות תנצח ריקבון כדי שהניצחון יהיה מתוק יותר מחכה שיתעורר יוצרת מחסום כדי שלא יוכל לזוז ממנה היא כורכת את איבריה סביבו הרי הוא כה עייף אין דבר שיעיר אותו משנתו עכשיו הוא חולם לו בשקט לא מודע למה שקורה מסביבו ישן כמו תינוק שזה עתה נולד הוא שוכב לו היא כבר לא יכולה יותר לחכות עוד קצת היא אומרת לעצמה הערס שלה בוער בה עוד מעט יגיע תורה לתקוף מתגלגלת לה בעוצמה מירבית

אכבוש שבילים ברגליים בוטחות ולא מדשדשות. האדמה טובה אליי, בסחף הרוח, הגשם, והזרע הטמון בה. שולחת לי תקוות ואני נושמת רגביה לאחר הגשם וזרעי חיי נובטים בה, כרחם אינסופי. יולדת אותי אל המילים ולניחוח החיים.

אולי עוד שנה אני אכתוב "סתם סיפור על חיי היום יום 3"... יהיה אותו הדבר ולא יצא טוב. לכן אני מסיימת כאן. ומי יודע, מיליון פעם. אם אני אשאיר את זה וארצה להמשיך אחר כך זה לא כמו שכתבתי בפעם הראשונה, אני כותבת מיד באתר ולא משכתבת היתי ממשיכה לכתוב עוד ועוד, אבל אני צריכה לצאת מהאינטרנט. שווה לבקר. מקומות כמו כלכותה או ניו דלהי. בהודו. רק בשביל זה שווה לקרוא את הספר. לקרוא על מקומות שבהם הספר עצמו לא משהו אבל יש בחלק הראשון המון תאורים על המקומות לשם. קראתי לא מזמן את הספר "השיבה מהודו" של א.ב. יהושוע. שהיא אלה מהמיתולוגיה ההודית. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי תמיד חלמתי לראות אותו ולבקר שם. לא סתם הכינוי שלי הוא סיטה הידיד שלי. משום מה תמיד היתה לי אובססיה למקום הזה. אני פשוט שאלו אותי למה דווקא הודו. אני לא רוצה לנסוע לשם רק בגלל למצוא שם עבודה ולהרוויח קצת כסף שאני אשאיר לנסיעה. כסף לטיול. בקיץ אני נוסעת לגור אצל אח שלי בחיפה בתקווה המאוד מהירה של הכלכלה במדינה שלנו לא נראה לי שיהיה קל למצוא הבעיה היחידה היא שטיול להודו עולה המון כסף. ועם ההתדרדרות בתקווה שהוא כבר ידאג לי לסיור. אז לפני

היסטרית מצד שני של הקו. "כן, מי זאת, מה קרה?"   "יוסף... הוא לא עונה לי." "מי מדברת? הרגעי הוא ישן עמוק?" "אורית מדברת, בואי מהר." "הזמיני מגן-דוד." דנה הזמינה מונית ספישל, תוך ארבעים וחמש דקות הייתה במושבה. שני פרמדיקים הכניסו אלונקה ריקה לאמבולנס, איש שלישי, ניגש אליה, - "אני ד"ר כץ. לפני חמש דקות חתמתי על תעודת הפטירה. אנחנו נודיע לחברה קדישא, הם יתקשרו לקבוע את סדרי ההלוויה וייקחו אותו מהבית, דנה את צריכה להיות חזקה." "חזקה בתחת שלך," התפרצה על הרופא, "מאיפה אתה יודע את שמי?" היא הביטה בו בתאורת המכונית, "שמוליק?" "אני מצטער ניסיתי להציל אותו, נראה שהמוות היטיב עימו, הוא מת מחייך." "שמוליק, אני הרגתי אותו, קיללתי אותו וקללות שלי הורגות." "דנה, אמונות טפלות לא מתאימות לך. נראה שמת בזמן זיון, חלומו של כל גבר." "שמוליק, באמת... איך אתה מדבר?! זה אבא שלי." דנה ניסתה לחטוף כמה שעות שינה ממה שנשאר מהלילה, אבל לא הצליחה להירדם. שוב תצטרך לשבת שבעה. יבואו כל המכוערים עם הספרים הצהובים והבלויים, והיא תחייך בעצב, תלחץ ידיים, ותשמע כמו בְּלוּפּ: "משתתף בצערך. משתתף בצערך ... שת...ף   רך, ש ף ך,

מה החליטה להצטרף למשחק. ירקתי מתוכי את מה שראיתי באותן השנים, היה קשה לראות זאת אז ירקתי בכוח. משום מה, למרות עולמי הורדרד, שנאתי את הדמיונות.   אחר כך, בהבזק של שניה, ביום כחול אחד שיישאר תמיד, הבנתי שיש לי דמיון. פתאום קלטתי את האגדה, פתאום נפלה עלי המציאות, והתחלתי להתאבל עליה והזלתי דמעה ראשונה אמיתית. פתחתי דברים, אמרתי אין סוף אמיתות שבסתר בלי לשייף את הפינות, שרפתי את המחקים שהיו לי, כולל הטיפקס שמרדים את האמת בלבן. מי ששמע לא רצה לשמוע, גם מי שרצה לא יכול היה להאמין. אגדות, הם אמרו לי, דמיונות של ילדה, משחק מחבואים עם מציאות מעייפת. שיחקתי עם הכאב הזה, של המילים שהוטחו בנכון שלי, שטפתי כל מה שהשחיר ושמתי הכל על מאזניים כסופים. מדדתי את האגדה, מדדתי את המציאות שנאמרה בקול, הוספתי את חוסר הקבלה של הלבבות הקטנים, הכנסתי גם קצת ביקורת בונה. יצא לי פשוט. הדמיונות עברו שינוי, לא מתו, לא החווירו. אינם עוד אגודות קסומות, אפילו לא סיפור לבובות, שלפני השינה, כשכאב נשפך מהחריץ שבין הרצפה לדלת. הם אחרים, דפוקים יותר, פחדים חדשים, צמריריים. דמיונות על סמך ידיעה של אמת, דמיונות של אמת

כוס שוקו חם מענג המצוחצח, האלגנטי בקלילות, אל אתרי הסקי של מעלה ההר. גן עדן רכבת העוברת בתוך ההר, במנהרה. לוקחת אנשים מהמלון הנקי, ומכני, אל תוך עולם טהור של מדרונות צחים ולבנים. שובבים, המון זוגות מאוהבים בחופשות סקי, פסק זמן מעולם אפור אתר סקי ידוע, נוף שלוקח את נשימתך. המון גלשני סנובורד אוסטריה. 79. חורף. גן עדן לבן

והמונרכיה. אם כי מדינות היא בערך אותה תקופת זמן ולדעתי הייתה שם ברית בין ארצות הברית הדמוקרטית כנגד ברית ורשה הקומוניסטית? ובכן תקופת הזמן בהסברים. אבל יש לי ניחוש. זוכר שדיברנו על המלחמה בין ארצות שמסביר אותו באמת, אולי זה היה דבר כל כך ידוע שלא היה צורך מסוכסכים עם ישראל. לא ברור מה הרקע לסכסוך ולא מצאתי אף מקום ופלסטין נקראו יחד האיחוד הערב או העולם הערבי והם היו עיראק, אירן, לוב ומצריים כולן מונרכיות. כל המונרכיות הללו לראות את הגבולות באדום, מדינות נוספות, סוריה, לבנון, ירדן, יודע שזה סותר אבל העדויות עצמן סותרות. מסביב, אתה יכול החבר'ה מפלסטין האלה חיו בדמוקרטיה מונרכית, אל תצחק, אני ורצו להקים מדינה משל עצמם והם נקראים פלסטין, אני חושב. אחרת, או אולי יותר נכון, קבוצה של אנשים אשר דיברו בשפה אחרת מתחילתה. הסימנים הצהובים והכתומים על המפה הם שטחים של מדינה אבל אחרי המהפכה הצרפתית, כיוון שישראל הייתה דמוקרטית שלהי המאה העשרים או אולי תחילת המאה העשרים ואחת, לא ברור, "מה שאתה רואה מולך, זו מפה של מדינה בשם 'ישראל', התקופה היא להרוג אותך.. '. את האדם השני, אתה אף פעם לא יכול להיות

לָכֵן יוֹדְעִים הַכֹּל מִלְּבַד הַפּוֹלִיטִיקָאִים, שֶׁכְּהֻנַּת נִבְחָר צִבּוּר מֵעַל כֻּלָּם רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה תִּקָּצֵב בְּחֹוק לִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים בִּלְבַדדד. לִפְנֵי שֶׁתַּעֲלֶה לוֹ הַגָּ'נָנָה וְיַתְחִיל לְש-ַחֵק אֶת אֱלֹוהִים עִם צָבָא שֶׁל מְשָׁרְתֵי פֻּלְחַן חוֹבְשֵׁי כִּפּוֹת שְׁחֹרוֹת. 13/11/2019

מילים של תקווה ושכנוע הפכו למילות ייאוש וגעגוע ונישאו על פני הרוח בתדרים נמוכים והשתרכו על אדמות צמחים חרוכים ועננים אפורים כיסו שמי דמעות ושמש גדולה מיררה בבקשה לבכות ואילו רק יכלו לכבות נרות שהודלקו בזדון

בירושלים, ב-40.2.22. ליז- תרגישי טוב מתוקה! מוקדש באהבה רבה לליז מונטיליו שניפצעה קשה בפיגוע בקו 41 ליז, את גיבורה! ליז, תודה! תודה שהיית חזקה ועברת את זה! ליז מתוקה שלי, אנחנו אוהבים אותך כל כך! והיא יצאה מזה, וכולנו אסירי תודה שכך קרה! ליז הולכת... ליז חיה! ליז מחייכת! ליז מדברת! ליז נושמת! ופתאום, כתבה בחדשות על ליז! חוסר יכולת לחזור לשיגרה, הגמנסיה משתדלת לקום מהאבל. כל שלושת השבועות האחרונים של חוסר יכולת להתמקד בלימודים, הלוויה. אותו היום של ירידה מהפסים, לחץ, היסטריה. אותו היום של איבוד שליטה טוטאלי אותו היום של סערת הרגשות הבלתי נשלטת

הברזים בינתים. אתמול בדרך קצת נמנמתי ומן חלום כזה חלמתי: בא דוקטור ויצמן לשליט - אל המזכרי בדאונינג-סטריט. והמזכיר איש דיפלומט הוא, מונה לו כל סרטיפיקט הוא וסח: את זה סרטיפיקטנו ולא לתת יותר החלטנו. אז ויצמן על כתפו טופח בעצב יהודי פקח ולמזכיר, בלי כל ערבוביה, אומר הוא כך: אוי טוביה, טוביה... אוי טוביה, טוביה, כמה מים שטפו בתמזה בינתים ולא תפסתם עוד כי להבל תשימו על השער חבל. ולו גם אלף דיפלומטים יגידו: אין סרטיפיקטים... אוי טוביה, שמע לויצמן חיים היא תבנה, ירושלים! כי לא יועילו אש ומים כי זהו סוד ירושלים!

וגם הוא, רצה להאמין שמסביב, מסביב כולם רוקדים מחייך מחייך, כולם רוקדים שלום שלום ובחלום, אל תתעורר מהשינה הוא מצייר לו ציפורים מחלומות של אחרים ברחובות כבר לא ירוץ, את שמה לצעוק כבר לא יצחק הציפורים בראש דופקות, כי חוץ מזה מה עוד נשאר

ועכשיו עלי ללכת ושלום צריך לומר לא איני רוצה ללכת אך הקרנבל נגמר מן הים עולה השחר גשם של דמעות יורד כי הקרנבל נגמר כבר ואלי לא נתראה וליבי הולם לפתע כמו תופים בערב קרב דמעותייך מתוקות הן מן היין בענב בנמל ספינה צופרת בוא נאמר שלום עכשיו כן הקרנבל נגמר כבר אך אותך תמיד אוהב וליבי הולם לפתע.... ועכשיו עלי ללכת ושלום צריך לומר כן הקרנבל נגמר כבר אך אותך תמיד אוהב כן הקרנבל נגמר כבר אך אותך תמיד אוהב

מסך מלא לא נטען? נסו ככה...מילים ולחן: אריק ברמן במאי: דדו מילמן הפקה של אלטנוילנד הפקות וחלומות

מה זה כבר משנה? סתם עוד אחת, למרות שזאת דווקא הייתה שווה. לה, אבל אני אף פעם לא מצליח לזכור איך קוראים להן. ז'תומרת, משהו כזה. אבל זה בכלל לא קרוב. אני אמנם לא זכרתי איך קראו היו קוראים לי עופרי או אופיר או ששם משפחה שלי היה עופר או לי עופר. קוראים לי ניצן, שזה אפילו לא דומה לעופר. מילא אם קודם כל כי לדעתי המשפט הזה בכלל מסיפור אחר, וגם לא קוראים לרדת את המדרגות מהדירה שלי, שתיים במכה. זה היה די מוזר,

עופר. ויכין מתעצבן. "מה אתה עוצר?" הוא צועק על טירן. "הוא אמר לי." מתגונן טירן. "תעצור רק כשאני אגיד לך." אומר יכין. ואנו ממשיכים בעבודה. החבילות מסתדרות לי בחמישיות. אחת בדופן ועוד שניים בצד הארוך שלה. וקומה שנייה אותו דבר, אלא שהפעם זו שבדופן צריכה להיות בצד השני. כמו לבני בניין. "הוא אמר לעצור!" צורח עופר, וטירן עוצר בבת אחת. אני מתפתל כדי לשמור על שיווי משקל. "מה אתה עושה?" צועק יכין בחימה על טירן. "הוא אמר לי שאתה אמרת." צועק לו טירן בחזרה. "אמרתי לך לעצור רק כשאני אגיד לך. אתה מטומטם או מה?" "לכו תזדיינו." אומר טירן ויורד מהטרקטור. "תעלה." אומר יכין. עופר מבסוט מעצמו ומחייך כמו אדיוט. אני לא מבין למה יכין לא מעמיד את עופר במקום. "לכו תזדיינו, מה, אני ליצן?" צועק טירן. יכין מביט רגע בטירן, ואז פונה לעופר: "תעלה על הטרקטור." החיוך של עופר נמחק, אבל הוא עולה על הטרקטור, גם אם באי רצון גלוי. בסוף העבודה אנחנו מלכים. יכין נוהג ועופר על כנף הטרקטור, ואילו אני וטירן יושבים על ערימת שעורה בגובה שני מטר וחצי. הדרך חזרה למחסן השעורה עוברת בעורק הראשי של הכפר. כולם מביטים עלינו בהערצה. אבל

החתיכה כבר לא שם. שלי עם צ'ומפי. השעה 21 בצהריים. אני בדרכי שוב למכון. אני מגיע למקום המפגש את ראשו וקורץ לי. "צ'ומפי חמוד, לא יפה לשקר!" אני מטיף לו ומחייך. צ'ומפי מרים צ'ומפי. לפני שאני יוצא, אני מעיף מבט אל מתחת לשולחן ורואה את הזאת. הסתיימה הארוחה. אני קם לכיוון הדלת ונפרד מהמשפחה המקסימה ונשאר כל הזמן מתחת לשולחן. בכל זאת הוא ממשיך לשחק עד הסוף את תפקיד "האשם ששיקר לי", הרבה אוכל נמצא על השולחן וצ'ומפי מקבל נתחים נכבדים מכולנו. דליה, האמא מזמינה את כולנו לשולחן. לא מדברים בכלל" עונה לי ערן ומתמוגג מצחוק. "אמרתי לך שאתה איש מצחיק. קוראים לו לאקי, אמרתי לך וכלבים "אז צ'ומפי עבד עליי?" אני שואל. מתחת לשולחן ומקפל זנב. כולנו מסתכלים על צ'ומפי והוא עם חוש משחק מפותח מאוד, זוחל התנצלות "אבל עכשיו אנחנו ביולי ולאקי נולד בינואר". "תודה רבה, באמת יפה מצידך" אומרת לי האמא ומוסיפה בנימה של הלכתי למסעדה והזמנתי ארוחה לכולנו, כדי שנוכל לחגוג איתו." הכנתי לו הפתעה. סיפר לי שהיום זה יום ההולדת שלו, ומכיוון שהוא כזה חמוד, "איזה איש מצחיק אתה" אומר לי ערן. אני מחייך ואומר "לאקי אייל וערן מסתכלים

היאכטה- היה שם מין מושב מעוגל בצורת היאכטה- אבל הוא היה בצד השני שלה...( עלינו על היאכטה... היינו רק אני והוא... )ומי שמשיט את "מדהים..." "איך זה לגדול פה?" המקום הזה שלו" "כן... פה אני מבלה את רוב זמני... זה שייך לאבא שלי... כל "לכאן אנחנו הולכים?" הוא לקח אותי אל החוף- יאכטה מפוארת עגנה בצד... "את עוד תראי..." "לאן אנחנו הולכים?" בידו... מאט קיים את הבטחתו, הוא חיכה לי ביציאה של המלון- עם פרח אני חושבת שהוא מקנא... מייקל נראה כועס... הוא נכנס למקלחת ולא יצא עד שהלכתי... "יש לי פגישה" "לאן?" "תשאלו את מייקל... טוב, אני הולכת" "היי, למה לא באת איתנו?" לגמרי... באתי לצאת מן החדר כשכל החבר'ה נכנסו... הם צחקו והיו רטובים פרק ה' ממנו... אחכה למייקל כל החיים שלי... יש דברים יותר גדולים בחיים הלכתי לחדר הארונות למצוא מה ללבוש הלילה... החלטתי שאני לא מייקל יצא בכעס מהחדר, הצלחתי לעצבן אותו כהוגן... "כמו מאט- בן הזוג שלי להערב" "כן? כמו מי?" בעולם, אתה יודע... יש עוד אנשים מלבדך" "מי אמר שאני מתכוונת להישאר לבד... אידיוט... אתה לא היחיד "בסדר... ככה את מתנהגת... תישארי לבד!" החבר'ה ואל תשגע

]אבל אף פעם לא חשבתי שאני בדרך שלי, לבד ותמיד חשבתי שהיא לא תיגמר ותימשך עוד ועוד לעד וידעתי בדיוק לאן היא תוביל ולא רק בערך תמיד הרגשתי בטוחה בעצמי, בבחירה שעשיתי בדרך ואף פעם לא הלכתי לאיבוד ולא הייתי צריכה לחזור לפני כל פניה בדרך שלי, בדקתי היטב את האזור ובאופק האדמדם ציירתי, קשת צבעונית במכחול ושתלתי סביבה עצים ירוקים ופרחים, בוורוד וכחול ושבעה כוכבים נוצצים בזהב ושמש אחד חייכן ותליתי מעליה שלושה עננים וירח אחד לבן ותכננתי שתגיע רחוק רחוק עד לעולמות אחרים וניסיתי לשמור על הדרך שלי, שלא יעברו בה זרים ותמיד כשהלכתי עליה נזהרתי, ולא דרכתי חזק הדרך שלי הייתה נקייה, בלי לכלוך ובוץ ואבק ולא רכבו עלי באופניים ולא נסעו במכוניות

מוקף בחברים של סאמר הדשא של האוניברסיטה. המזנון המה חיילים, כאילו התחילה מלחמה. סאמר סויד, ישב ליד ספסלי העץ השחוקים, שליד המזנון, שברחבת למרות שהיא לא באמת כזו. המצב שתל אביב הופכת מסביבם למעין מרכז דימיוני של המדינה המדינה שמחוץ לתל אביב. רוב הסטודנטים בתל אביב מכירים את באוניברסיטת תל אביב, ובאוניברסיטה זו, די שכחתי להביט במצב לשמוע, את הנושאים המעסיקים אותם. בתואר הראשון למדתי כמה מהסטודנטים הערבים-ישראלים באוניברסיטת חיפה, על מנת החלטתי להכיר את שותפיי לספסל הלימודים. החלטתי ליצור קשר עם

בנתיים הוצאתי את הקופסא והדלקתי עוד נובלס... צעקות האמא הפרחה. קמתי מהקרוסלה, והלכתי לא העפתי מבט לאחור, רק שמעתי מרחוק את היא היסטרית, נגמרה לי הסיגריה... אמבלונס. ורצה לקראתו, היא מחבקת אותו ותוך כדי מטלפנת לבעלה שיזמין הילד לא בכה לא צעק, פתאום האמא הפרחה קלטה שהבן שלה מלא בדם הילד קם וראיתי שמתוך הראש שלו בוקעים נחלים ארוכים של דם. הזה... האמא הפרחה שלא שמה לב שהילד שלה נפל המשיכה לדבר עם המשה הילד מתגלש למטה במגלשה מאבד שיווי משקל ונופל... הספסל הקרוב ומדברת בפלאפון עם איזה משה... והתיישב... הסיגריה התחילה להיגמר לי... בנתיים האמא יושבת על הילד הגיע אל המגלשה, הגיע אל הקצה העיף אליי מבט... שניה שיזהר לא ליפול, במבטא פרחי למדי. הילד הקטן שתק והאמא של האיפור והתכשיטים הזולים אומרת לו כל הצתתי את הנובלס ושאפתי את העשן לריאותי. הם הגיעו אל הגן, מרחוק ראיתי אמא וילד קטן מתקרבים אל גן השעשועים. קופסאת הנובלס. הגעתי לגן שעשועים דיי צנוע. ישבתי על הקרוסלה, פתחתי את אני הולכת לא יודעת לאן... אני זרה פה... במקום זר... קניתי לי קופסאת נובלס, הם ממש יקרנים ... 7 שקלים! מזיעה...

ובהיתי באוטובוס המפויח הזה שבקע מביתם של הפרידמנים והוא תמיד בישר את אותה שמעתי את הפרידמנים מגבירים את הרדיו. היה משהו קבוע בסאונד לפני כן בבוקר של אותו הלילה,שעה שפיזמתי משהו להנאתי במקלחת, הוא אכן ביקר בגופי ונשימת אפו הרכה הרטיטה את כולי. הרבה מדמיינת אותו,את הפרפר הזה,אבל אחרי חודש הסתבר אחרת. בטני מתרחש לו בגופי ועוצר. נשימתי נעצרה וחשבתי שאני בוודאי

אולי עוד שלושים ושתיים, איבדתי את הסבלנות. אמרתי לאשתי שעד שיגיע התור שלנו, אני הולך קצת לשוטט. קיבלתי אישור, אבל היא אמרה לי שאם כבר, אז שאקח את האספרסו-לוואצה שאני אוהב. וגם גפרורים ונרות, ושלא אשכח סוכרזית, למרות שהייתי מוכן להישבע, שאי שם במצולות העגלה, כבר יש. וכן, שאקח  אתי את המטאטא, כי היא בטח תשכח את זה. אימצתי את המטאטא אל לבי והלכתי לשוח באולם הגדול, הרחק מן ההמון הסוער. שולה, מהעבודה, שאני שונא אותה ואנחנו כמעט לא מדברים, מאירה לי פנים בין הדוכנים: "מה שלומך? מתאים לך המטאטא! אם כבר, אז הייתי נותנת לך אפילו שניים, הרי זה במבצע". המבצעים האלה, של שניים במחיר של אחד, זה עוד יעלה לי בסוף בהקסנשוס, כך קוראים, נדמה לי, לבעיות גב, של כאלה שחוזרים מן ההיפר. "מה לעשות", אמרתי במיסכנות, "כל אחד לפי הכישורים שלו!".     סובבתי לה את הגב. אבל שם, ליד הדוכן ההוא, שרוצחים בו את הדגים, מגיחה לי, כמו איזו בת-ים, הראלה, המורה ללשון, שאני שונא אותה עוד יותר. זאת, שיש לה ר'יש כמו של אורה נמיר. "האם ידוע לך שם הפעולה שעושים במטאטא?", היא שואלת, כאילו היא בכיתה, לפני התלמידים. "טיטוא!", אני

לא, אהבה עצמית. שנאה עצמית ? כי אכפת לי ממני ואני שונא לראות את עצמי סובל. אני אעשה את מה שהכי טוב בשבילי ואעבור הלאה. או את החברה. אני לא אשאר לשבת שם בשביל לשמח את החברים, את הקרובי משפחה אתעלל בעצמי. ושאני יודע שאני לא שייך לאיזשהו מקום ושלא כיף לי בו אני לא אבל דבר אחד נשאר. אני לבד. לפני כמה שעות במסיבות שהייתי. שקניתי בפיצוחיה ואסתכל על החפיסת סיגריות שלי שעישנתי ממנה אז אני אשב מול המחשב ואכתוב את התזה שלי, אוכל קאבוקים החברה אלא לאנשים שאכפת לי מהם. אכפת לי מה אחרים חושבים עלי, באחרים אני לא מתכוון לכלל עושה את זה. ואם הייתי חושב שאשפוז זה מה שהיה משמח אותי בחיים אז הייתי יום אחרי זה שאני כבר לא. ואם אני מחליט שאני דלוק על מישהי אני באותה מידה יכול להחליט זאת הדרך שלי להעביר את היום. אני יורד עלי ועל כל השאר פשוט כי אני לא דופק חשבון, פשוט כי חוסר הביטחון עצמי שלי הוא טעות. מה שאנשים חושבים שהוא אולי ביטחון עצמי מופרז ונועד לכפר על אני אחליט אם אני יפה או מכוער, ולא שום מבקר אחר. אני אחליט אם אני אחיה או אמות, ולא שום ישות אחרת בכוכב הזה. להיות במרכז הדברים שאתה שונא אצל אחרים

מתי יבוא הקיץ? בקיץ וריח של ים ואני בצבע חרצית בקיץ אבוא אליך בצבעי פסטל אלבש שמלות קצרות בקיץ אתאוורר אטופף על נעלי עקב אמשוח את ציפורני בלק

הקופה, והבחור מעביר אותם (נו, אתם יודעים מה קורה בדיוק עם הקוד המגנטי שעל המוצרים וכל זה, אין לי כוח להתחיל לחשוב על ניסוח). "זה יוצא 24 שקל," אומר הבחור. אני מוציא מכיסי כמה מטבעות ומושיט לו 25 שקלים. חלק נופלים ומתגלגלים במורד החרא הזה שלשם מגיעים המוצרים אחרי שמעבירים אותם בחרא הזה עם הקוד המגנטי. אני בינתיים לוקח שקית, אבל הבחור אומר לי שהוא יתן לי שקית גדולה יותר, וממשיך לדוג מטבעות. לבסוף הוא מוצא את כל הכסף ואז כפי שהבטיח הוא מגיש לי שתי שקיות גדולות ויפות. אבל הוא לא נותן לי עודף! בינתיים אני רואה שמחוץ למכולת עומדת אשה צעירה שנראית טוב ויש לה חזה נחמד, והיא תוהה אם להכנס למכולת שבדיוק שוטפים אותה, או ללכת לקנות במקום אחר. הבחור מזמין אותה להכנס ולהזהר רק לא להחליק. היא עושה קצת חושבים, ולבסוף נכנסת. מסתבר שהפנייה האישית הזאת ללקוחות פוטנציאלים, בתוספת האזהרה לגבי הרצפה החלקה, מניבה פירות. זה כנראה גורם לאנשים להרגיש שהם במקום ידידותי. להרגיש שאכפת להם ממך. הנה, הוא אמר לי להזהר לא להחליק. כדאי לי לקנות שם. בינתיים כל המחשבות האלה, והבהייה בחזה הנחמד של האשה הזאת (נשבע לכם

טוב, נו. רצתה להרוס את הרגע, אפילו שלא בדיוק היה כזה. אותה כל כמה שניות. לא היה לה נוח, אבל היא לא אמרה כלום. לא מפוייחים. היא יכלה להרגיש את הצליעה שלו בגלל הפצע, זה הקפיץ הסוס הלך בעצלתיים לאורך הכביש, בדיוק לכיוון אותם שמיים טיפה. האביר אמר "הויסה" לפרויקה, והוא התחיל לזוז. השריון של האבירים בסיפורים. הוא היה קצת חלוד כזה, וחרק הזה. פרויקה נחר והשריון של האביר קרקש. הוא לא זהר בכלל, כמו לגעת בפצע של הפרויקה הזה, והעיפה את עצמה מאחורי גוש השומן הרימה בעצלנות רגל במגף אופנתי לכיוון הרגלית, משתדלת שלא טוב, נו. הזדמנות חייך, גם אני לא כל כך חייב לעמוד פה, את יודעת". ומעולם. נותנים לך - תקחי" חזר בעצבנות קלה, בנימה של "זאת הספר. הסוס שלי לבן? בטח, פרויקה הזקן הוא סוס אבירים מאז "ביקשת אביר על סוס לבן? אני אביר? כן. יש לי תעודה מבית אותם. אבל שאלה לכל מקרה. "אני חייבת?" היא חשבה שאולי זה אחד מאותם שצריך ללמוד לאהוב "המדריך השלם לאביר המתחיל". לעבר השמיים האפורים". היא יכלה להרגיש שהוא ציטט במדויק את הוא עלה על הסוס וענה ביובש: "עכשיו את עולה, ואנחנו רוכבים "מה עכשיו?" שאלה, רק כדי לוודא.

התכוון, ניסתה  תמר הרבה שנים אחר כך לשחזר, למחזר שהיה לי מהקבוץ, שנסיתי, מתוך כאב הלב והאבדן, לתת לו צ'אנס, אבל זה היה כל כך מגעיל, וזה כל כך כאב עדיין, שלא היה לזה שום סיכוי וגם לא היה שום מקום להשוואה... האם, טפשה שכמותי, סיפרתי לו את זה?]...   השבוע אתחיל לטייל קצת בארץ לשם סידורים. אל תפחדי, אני יודע איזה מקומות ''מחוץ לתחום'' עבורי. אפילו איני רושם שמי על צידן האחורי של המעטפות. זה עוד חסר, לגרום לך נזק נוסף למה שגרמתי עד היום...   ילדה, אני מקווה שלא השארתי לך טעם מר בפה, את נהדרת ואני נבל אומלל ולא יותר לעומתך. אין דבר, העתיד (שלך לפחות) יהיה טוב יותר... מוכן להתערב.   בזאת אסיים, כתבי מה נשמע, היכן את נמצאת  וכד'. בעצם חייב לך גם טיול בקרית- הטכניון וזה רצוי לבצע ביום חול, נשאר לך לקבוע לי שעה ומקום.   בינתיים שלום ולהתראות, שלך בידידות, יומי. [ואמנם, בכל זאת היה טיול כזה, חשבה תמר בהזכרה הרחק אל העבר. באחת מאותן הפעמים הנדירות שלא יכולתי לסרב ונעניתי להפצרותיו - כמו גם לקריאת הלב השסוע ומדמם עדיין שלי, כמי שמתו מוטל לפניו, עוד חם ועוד רוטט! מפעם לפעם אכן עוד נפגשתי אתו. וגם

??? ממני ב-5 מ"מ, או שידליק את המזגן המטומטם. שיואו. ממש חם. קטן כזה, שירים לי את המפתחות מהרצפה, או יביא לי כוס שרחוקה יואו, ממש מעצבן לי פה. חבל שאבא לא הקשיב לי וקנה לי סיני חוץ מזה, שכחתי איך פותחים את הדלת. לקנות חלב לעצמי. שוואו וואו או מה כזה כאילו? חה חה חה, כמעט הלכתי בעצמי, אולי אני אלך לקנות חלב. פחחח, מה קרה לי כאילו וואו? השתגעתי יואו, באמת הגיע הזמן כבר. הילדה הזאת עולה לי על העצבים. דניאלה-"שירן, אני מתקלחת" שירן-"נו, מה זה אמור להיות פה? אז תביאי לי את חלב!" דניאלה-"שירן אבא גוסס" שירן-"אבא!!! תביא חלב!" ממש חולי נפש פה בבית הזה, וואו! החלב! וואו איזה שביזות! כאילו שוואו כזה, אני לא מאמינה שנגמר נו טוב, לא משנה. נלך לבית ספר מחר. כ"כ טוב...אני בכל זאת צריכה קצת עזרה עם הדלת... וואו שוואו! הפסיכית הזאת עברה בלי לשים לב אלי! אולי זה לא דלתות... עכשיו היא בטח תתחיל לרדת עלי שוב כי אני לא יודעת לפתוח אוייש, הנה דניאלה המטומטמת הזאת באה, שיואו היא כזאת מעצבנת. מצליח לי כזה! צריך קודם להכניס את המפתח, אוקיי. אז מסובבים...אוף זה לא

במלואת 60 שנה, לשיחרור קייב במלחמה נגד הנאצים מעל נהר הדנייפר, עשן סמיך היתמר. להבות חורבן, עלו מתוך המים. מורדות התלוליות, פיח ופחם כסו השמיים, להטו וניצותו. אך הצבא האדום, עמד לו כוחו לפרוץ קדימה. חילותיו ניצבו איתן, מול סוללות הפולש המגועל. הם צלחו מי - שחו הגועשים התקדמו ללא - חת לעבר קייב - עיר חמדה, הבקיעו דרך. מעל הזקיפים יודעי תהילה, דגלם הואצל!

מאחורי  הכתף.  קורא מה כתבתי עד עכשיו. "מצוין יקירי, כן, אני מאה אחוז ..." "מה נשמע? מסתדרת? כשאני הכי פחות מוכנה לקראתו הוא מציץ.... קוראת לו הוא נרתע. אבל אז לפחות אני יכולה להתחיל. ואז, שוב, תאמינו או לא, הוא די ביישן, מלקט המחשבות, ודווקא כשאני ואומרת לו, "בוא חביבי, כותבים סיפור". ולבטח מבינים למה אני מתכוונת. שריקה כזו של מגרש כדור-רגל. האצבעות. לא יודעת איך כותבים שריקה בסיפור אבל אתם חכמים, לפעמים, לפני  התחלת כתיבת סיפור  אני שורקת לו כך עם שתי

הפתעה. אפשר, יחסת לשני בנים שפניהם היו קפואים על הבעת טמטום תמידית קראב וגויל, משני צדדיו, נראו המומים לחלוטין, ופניהם - אם שם. סלית'רין באולם הגדול, והחל להעמיס על צלחתו מרוב האוכל שהיה הוא החליק בזריזות למקומו, כשהוא הגיע לבסוף אל שולחן עדיין לא ידע( לפני זמן שנראה כל כך כל כך מזמן... אותו חזרה לספריה, המקום שבו הוא מצא את הספר )שאת שמו הוא שהכל סביבו הבהיק באור מוזר, ודילג בקלילות במדרגות שהובילו היה לו זמן למקלחת. הוא יצא במהירות מהחדר, מתעלם מהעובדה משתדל לסדר את גלימותיו המקומטות ולהחליק את שערו שנפרע. לא הצהריים תעלם מעל השולחנות העמוסים, ולכן הוא קפץ על רגליו, הוא הסתכל בשעונו וגילה שיש לו בדיוק עוד חצי שעה עד שארוחת המייסדים... והוא. חזר אליו. הספר. דיאנה. הארווי. מיסלטוויט. הוגוורטס. ולא הבין איפה הוא נמצא. הוא הביט סביבו בבלבול ולאט לאט הכל בשעות הצהריים המוקדמות, נער בשם דראקו מאלפוי פקח את עיניו קם. שניה, וכשהבוקר הבהיר ושטוף השמש הפציע לבסוף, הוא פשוט לא סביבו את השמיכות המעופשות שהוא מצא בסביבה ונרדם תוך חצי "לילה טוב", הוא מלמל, מוסיף - "נוקס" - לעבר שרביטו, סידר ולמה

אותנו במגע ליטוף. השלווה עוטפת מבטי אליך לאורו של נר אלי בוער בתשוקה

נפש תועה ומיוסרת. בלעדייך חש אנוכי עני, ולא אף אחת אחרת, רק אותך אוהב אני, ואת גרונך שיספתי בדקירת הסכין לעומקה. חשדתי בך כי אינך לי נאמנה, שזעמי בער בי כלהט החרב, על כן מתייסר אני יומם וליל על אותו הערב, איוותר אני לבדי. אפילו אם עלמות אינספור יהיו לי, נובר אני בזכרון כחפור באדמה האת, כאשר חורז אני כעת, לא תוכלנה לעולם כמוך לעורר בי תאוות. רק אחת אדע תמיד - כל יפהפיות תבל הנאוות מכל הקצוות, במדויק כמה, לא יזכור ראשי מלא התלאות, חמדתי, מחמל נפשי, היו עוד נוספות, כי הריק מילא אותי בשובל של געגוע. זה החזיק מעמד בדיוק שבוע, התאהבתי באחרת, בחתולת מין. לאחר הנערה, מי היה מאמין, ונפשי חשה כי הולכה על ידי שולל. חסרונך מילא את החלל, אך תהום נפער ביני לבינה. מיד לאחריך הייתי עם נערה, נפש תועה ומיוסרת. בלעדייך חש אנוכי עני, ולא אף אחת אחרת,

לא חלמתי על יעלי, חלמתי על בית יעלי... טוב אם תנעל אותי בבית אני אצא מהחלון. חלומות נעימים שבוע עד לסלבסטר נדבר עד אז. ואם תנעל אותי בבית רק בגלל שניים. אבל הצחיק אותי לאמר את זה לאורי. "אורי עזוב, יש עוד לי בראש  להתנשק עם מישהי בת 82 שאולי אפילו יש לה ילד או לא תהייה שם, עם כל הכבוד לנדרים של גיל ההתבגרות, לא ממש היה דברים אחורה יחד עם יעלי, האמת היא שהיה ברור לי שאפילו נשיקה רע, אבל הייתי משועשעת מכדי להרגיש משהו. דוקא רציתי להחזיר אותו "כן, רק נשיקה ידידותית." הוא זז קצת לגרום לי להרגיש החדשה, רק נשיקה ידידותית?" נשכבתי לצידו על המטה וחיבקתי ניסה עוד לדחות את הקץ. "עם אישה? ב 00:21 בלילה לכבוד השנה עשיתי לו עם הסיפורי ילדות האלה. "רק נשיקה ידידותית?" הוא בינתיים הוא החליף את המצעים ולבש פיג'מה יבשה, כזה התקף נשיקה ידידותית ב 00:21 בלילה לזכר הימים הטובים וזהו. טוב?!" בנות 81 בקושי. אני לא מפגרת, לא זורקת כלום. אתה יודע, נפגש וילדים ולחיות יחד בבית מעץ בגליל, אבל אורי תבין היינו אז אמות תשעים ותשע, שנחגוג יחד, התכנון היה לזרוק הכל כולל בעל -"טוב תראה, מאז לא קרה הרבה. קבענו לראשון

אם אומר לך, אם אומר לך צלילי פעמון בקולך צלילי פעמון מתנגנים בקולך - התשירי שירך? צלילי פעמון מתנגנים בשירך - התשמיעיני את קולך? אם אומר לך, אם אומר לך שפתייך כאודם הדם, כאודם הדם שפתותייך שני כרימון בגני, כאודם הדם שפתותייך שני לשירי התעני? אם אומר לך, אם אומר לך גולש התלתל מראשך גולש, מתגלגל התלתל מראשך וישוב אל עורפך גולש, מתגלגל התלתל מראשך - האשיבנו במקומך? אם אומר לך, אם אומר לך, כי אין נערה בעולם, כי אין בעולם נערה מלבדך - הימס לבבך? כי אין בעולם נערה מלבדך - התושיטי את ידך? אם אומר לך, אם אומר לך, בעד אור פנייך אתן, בעד אור פנייך אתן כל חיי, אגישם לך במו ידי בעד אור פנייך אתן כל חיי - התבואי אלי?

אל תתבונן בני במחרוזת ועל כך כי אביך מוליך ומשיב באבניה מחזורים גם האבנים הקטנות המונחות במחרוזות ונעים מעגלים היו פעם צאצאים לסלעים היו להם ידיים אותם גילפו והפכו לאבנים וכך אני אוחז בשרידים הזוכרים סלעים גם אבן קטנה עת יוליך האדם הלוך ושוב נטועה הייתה בצוקי הזמנים ואנחנו המחרוזות זכרונות ביד האלוהים ואני זכרונותיי בדברי אבי מעלה ומביא כמה אפשר ואזכור בעת הזו הערב ירד והרוח נשב והקור בא בכל כיסה ברוחי ונשב בצרור המפתחות המחלידים שם ראיתי דמעותיו של אחי נקוות כמנהג הנשים שלא שכח מאומה מדברי אמי בשעה והיה מוליך בצרור מפתח ועוד מפתח השיכבות היו נעות כחרוזים בזמנים והיו משילים אפר החלודות מריקמת המפתחות אז המתכות עלו מנצנצות כמחרוזת ביד אבי מפתחות חדרי ליבי מתוך "דרך המגורשים" תרגום: אדם קדם כל הזכויות לתרגום שמורות לאדם קדם.

29. בערבים היינו נפגשים כמה חברים אצל חבר שגר בהמשך הרחוב שמאלה הוא היה מנגן לנו תקליטים והיינו שותים וודקה עם מיץ לימון טרי מהעץ אחר כך הייתי רוכב בזיגזג על האופניים הירוקים שלי ושיערי היה מתנופף ברוח

החלק השלישי עוסק בחיים הספרתיים ובמשמעויות הטכנולוגיות וקצת החברתיות של חיים בעידן הספרתי: אמנות ואלקטרוניקה, מוזיקה ספרתית, למידה ומשחקי למידה אלקטרונית ועוד. חלק מהדברים שנשמעו עתידניים ב1995 הם חלק מחיינו היום יומיים כיום, אבל חלק מהנושאים שבהם הוא עוסק רלוונטיים גם לזמננו.

כאילו אנחנו כבר פה כשעה תחילת המסע בתחושה מופלאה בכריכה דמוית עור ונקרא ספרות מקור איכותית נעשן עוד סיגריה לא נורא נס קפה על בעיות שיניים מים חמים, פטריות ברגליים מסייע, מעכב הכח הדוחף, המניע הכתב כמעט זר, קשה להבין

המוארים- מתמלא תחושה של שלווה כבר אפפה את הסמטאות אך החיים ברחבות כביכול נמשכים. אתה

יורדות ונמחצות על הריצפה. נגמרות כי אין יותר מי שיתפוס אותן נשטפות מהר מהפנים שלי ושלך דמעות פגעו נטשו ונעלמו. אותם זמנים של אהבה ואושר כמו גל באמצע ים התיכון עברו מאותם זמנים שחלפו דמעות ואתה קם והולך מרגישה אותך עוזב מרגישה את הכאב דמעות עוברות את הפה זולגות על הלחיים זולגות מהעיינים

אם רק הייתי חושב להביא איתי את המשקפת ים, הייתי כבר עכשיו רוכב בפעם העשירית על החברה היפנית שלי. טוב, לא חברה אבל אני מכיר אותה כבר כמעט יומיים. מה איך יכולתי לדעת שדווקא עכשיו יהיו בתאילנד מונסונים, ולא סתם מונסונים,אלא עם החיידק המוזר הזה שנכנס לים וחי שם כמה ימים. מה זה בכלל חיידק או מושט?   ואני תמיד חייב להיות מיוחד, איך שמתחיל הגשם אני רץ לים. ולא תגידו שוחה עשר דקות ויוצא, אלא שעה וחצי, ועם סלטות ועמידות ידיים ולצוף. איזה כיף זה לצוף? בעיקר אם יש כוסיות, כי אז אפשר להיסחף אליהם כאילו בטעות ולבקש סליחה. ומשם, "דה סקיי יז דה לימית" הכל אפשרי, אם אתה יודע מה אתה עושה , אם יש לך את "הטאץ", אין שום סיבה שבערב לא תוכל לדפוק כניסה לאחד מהמועדונים באי עם איזה בחורה שהגורל "הפגיש" ביניכם.   כשיצאתי מהמים אף אחד כבר בכלל לא זכר את הגשם המטורף שהיה. השמש התמקמה בדיוק מעל המסעדה שמגישה שניצל עם סלט ישראלי והחוף היה מרוצף כולו בכוסיות תוצרת חוץ שהורדו את החלק העליון אבל משום מה לא הסתכלו כל שנייה בכדי לראות אם שמים אליהם לב. בגלל ששחיתי שעה וחצי הייתי רעב לאללה, ושאני רעב עדיף לתת לי קודם

הדבר היחידי שנשאר לי במוח זה חול אני משקר אבל היא יודעת הכל היינו יושבים ומדברים שעות עד שלא נשאר לה מה לשאול כי הדבר היחידי שנשאר לי במוח זה חול הדבר היחידי שנשאר לי במוח זה חול והיא מנסה להסתיר את הראש הכחול היינו טוחנים את העניין שעות עד שיצא עשן מהמכלול כי הדבר היחידי שנשאר לי במוח זה חול בואי נשב בחול, נספור את הצדפים השמש משנה את כל האנשים חול, חול, חול חולה מכל האנשים חול, חול אור כחול כמו בסרטים, כמו בסרטים הדבר היחידי שנשאר לה במוח זה חול ואנחנו קבענו בחמש על המזח הגדול היא באה שרופה, חולה ומזיעה ובכתה כי נשבר לה מהכל כי הדבר היחידי שנשאר לה במוח זה חול היא מציירת לי ציורים בחול היא מציירת לי ציורים בחול היא מציירת לי ציורים בחול היא מציירת לי ציורים בחול בואי נשב בחול...

בין השניים לא נעלמה מעיני הנתנייתים, והזוג גם לא טרח להסתיר את הדבר. מה שהפריע לכולם הייתה העובדה שהקצין שירת ב'אינטליג'נס', הוא שירות המודיעין הבריטי, שעיקר עיסוקו, כך נראה, מניעת כניסתם של מעפילים לחופי הארץ המובטחת, וכן מלחמת חורמה במחתרות. ועניין זה חצה את נפשה של לילי, בעיקר לאחר שהקצין גבה הקומה סיפר לה שהצלחה עשויה להעלותו בדרגה, ואולי אפילו תסייע לו לעבור למפקדה בלונדון. "אני צריך", הבהיר לה, "להביא לתפיסת נשק, או חברי מחתרת!" וביום של עוצר - כשהעיר המשותקת והזועמת עצרה נשימתה שעה שלובשי המדים הציפו את הרחובות - ישבה לילי בחדרה השכור במלון מטרופול (ואיש אינו יודע מניין הממון לשהות ארוכה במלון זה). בערב התייצבו שני צעירים רציניים, מן המחתרת, בפתח חדרה. סיומה של אותה פגישה הפך את לילי ל"שפיונית", כפי שכינתה זאת לאחר שנים, כאשר בא היסטוריון ישראלי לראיין אותה בלונדון, על סיפור חייה, במסגרת עבודת הדוקטוקרט שלו. להיות "שפיונית", משמע לנהל שיחות עם קצינים אנגליים, מתוך רשימה שניתנה לה על ידי אותם שני צעירים מן המחתרת. משיחות אלה אמורה הייתה לילי להפיק פרטים אודות מצוד אחר מעפילים,

זאת הייתה טעות! אותי, הוא הפסיק פתאום. הקאתי שוב אבל רק פעם אחת. מבינה איך זה הגיוני שאחרי 4 חודשים שהוא אומר לי שהוא אוהב חשבתי שזה חלום רע, אני עדיין חושבת שזה חלום רע, אני לא אותך יותר", חיי התנפצו לאלפי רסיסים, הרגשתי חסרת אונים, נמאס לו. החליט שזה נגמר בשבילו ובמשפט אחד, "אני לא אוהב בשבילי, הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילו אבל כעבור 4 חודשים היה לי חבר, הייתי מאוהבת בו והוא בי, זה כבר עבר לאהבה לפחות לפניו שלא יספר שאני יפסיק והפסקתי, בעיקר בשבילו . שלי איים לספר את זה להורים שלי למחנכת שלי וליועצת, התחננתי לקראת סוף כתה יוד חזרתי להקיא. אני אפילו לא יודעת למה. ידיד מטפל פסיכולוג וחבר. להקיא בעזרת החבר לשעבר שלי, שהיה בשבילי לחודש וחצי רופא אותי. במהלך השנה זה כבר עבר לביה"ס או לבסיס קבועה. הפסקתי במסיבות או סתם ככה אבל לא בביה"ס חס וחלילה שמישהו יתפוס הסתובבבתי עם אנשים שמעשנים והפיתוי היה קשה אז עישנתי. בכתה יוד חזרתי לעשן, חזרתי להקיא. לכו תגידו את זה לילדה שנכנסת לבית -ספר לבדה בלי אף חברה. בביה"ס שהיא לא סובלת עם הילדים שבעיניה הכי נוראים בעולם, לי להקיא, אבל לכו תגידו את זה

ואתמכר לחושך הזה מחדש. מחשבות של חורף. שם מביט בי ומחייך לעצמו כי יודע שבסופו של כל יום אחזור אליו מוזיקה שקטה במערכת ואתחיל לרקוד טיפה, מחבקת את עצמי וגם הוא עליי כי הוא אוהב אותי לרע ולטוב. בחושך ובאור. ואני אשים שבאות אליי ומנסות לזכות בדבר הזה בין חריץ רגליי, והוא יגן אהיה לבד. הוא יחבק אותי חזק חזק ויגרש את כל המפלצות הרעות שנה. והפעם המחשבות של החורף לא מדכאות אותי יותר, כי שוב לא ואז חילופי העונות החלו לבוא ומחשבות של חורף הגיעו כמו כל אני זוכרת שצחקת שאמרת לי את זה פעם. תמיד הייתי מאושרת בקיץ אחרת, רעננה יותר, קיצית יותר. תמיד התאמתי את עצמי לעונה, הגשם זולגות על חלוני, בוכות יחד איתי. בקיץ תמיד הפכתי להיות נורא עבורי מלחזור לחדר הקר ולאכול אוכל קר ביום חורף, שטיפות לא היה חורף עד שפגשתי אותך שבו לא הייתי לבד ולא היה יותר ונתת לה את אותה חמימות שנתת לי. אני שונאת את החורף כי עוד שלי ושבאמת אתה עסוק בעבודה ואין סיכוי שבסיכוי שהיית עם אחרת רק שאתה לא היית שלי, למרות שאני אלופה בשכנוע עצמי שכן היית לחצת טיפה על הנקודות הרגישות שנקראות חולשה, וישר הייתי שלך, שמחבקת אותי בפוך החמים

פעם לפני הרבה שנים, הייתי ליצן החצר. שרתי לפני מלכים ורוזנים, ואותם הייתי מבדר. הייתי הנער ששיחק לפניהם, הייתי החומר שהונך בידיהם, הייתי להם שעשוע, לצחוק בו ולהתל. והיום, אני שר לעצמי, שר ומאושר. אתם הרוזנים, אתם המלכים, אתם שומעים, אתם עדים. אני שר לעצמי, אני שר לעצמי, אני שר ומאושר. גם בימים הללו, אני ליצן בחצר, הולך על אם הדרך, שר ומבדר. אני הוא הנער המשחק לפניכם, אני הוא החומר המונח בידיכם, אני הוא לכם שעשוע, לצחוק בו ולהתל. כי היום אני שר לעצמי, שר ומאושר. אתם הרוזנים, אתם המלכים, אתם שומעים, אתם עדים. אני שר לעצמי, אני שר לעצמי, אני שר ומאושר. גם אחרי מותי, נפגש בעולם אחר. אתם תראו אותי שם, עדיין ליצן חצר. כי חייב כל חיי לשחק בפניכם, חייב כל חיי להיות בידיכם. מוכרח להיות שעשוע, לצחוק בו ולהתל, לצחוק בו ולהתל. ועד אז אני שר לעצמי, שר ומאושר. אתם הרוזנים, אתם המלכים, אתם שומעים, אתם עדים. אני שר לעצמי, אני שר לעצמי, אני שר ומאושר.

נוח שם" לקחתי שתי כוסות ופותחן הוציאה שני בקבוקי "גולדסטאר", נתנה לי אחד ואמרה בקלילות, רועית פתחה את המקרר והסתכלה פנימה, בוחנת את תוכנו. היא לי, ואחר נתן לרועית נשיקה על הלחי והסתלק מהדירה. עוד לדבר אתך היום, אז מתי תחזור?" והוא ענה, "עוד מעט," וקרץ הסקסית שלו, וכשהמתח בתוכי גואה אמרתי למיכה, "אבל אני רוצה ואמרתי בלבי, יופי, עכשיו אני תקוע פה כל הערב עם החברה לשניהם תוכנית להשאיר אותה ואותי לבד בדירה. נלחצתי מייד מבין את הכוונה: מיכה בעצם הביא את רועית למעני, והייתה לכמה סידורים דחופים ושהוא יחזור מאוחר יותר. תכף חשבתי שאני לאכול, מיכה קם ממקומו במין פתאומיות כזו והודיע כי עליו לצאת קנתה כמה ימים קודם לכן ועל קשיי החנייה בתל-אביב. כשסיימנו ופטפטנו פטפוטי סרק על מזג האוויר ועל המכונית החדשה שרועית חושבים הם באותם רגעים, אכלנו אוכל סיני ושתינו תה ירוק אחד בניסיונות לזהות על פניהם של השניים האחרים מה באמת סביב השולחן העגול במטבח, תוך כדי שליחות עיניים חטופות, כל אינו מש מעל פניה. "אהלן," אמרתי לה, "אני ינאי," והיא הביטה בי כשחיוכה הנפלא כשפנינו לכיוון המטבח. כללי נימוס לא היו החלק החזק

והעמיסה על העגלה, ומשהחל לנוע עם העגלה, הספיק לעשות צעד אחד בלבד. העגלה סירבה לנוע הלאה. שם, בין גלגלי העגלה הסתבכו צמותיה של הילדה ועצרו אותה מנוע, כאילו מוחות הן, הצמות, על הרצח הזה של ילדה שמעולם לא חטאה ולא פשעה, וכל חטאה בכך שנולדה לעם היהודי. יוסל לא ידע מה לעשות. העגלה סירבה לנוע והוא לא יכול היה לזוז. "זוז, זוז" - דחקו בו שומרי הגופות, ומשלא הצליח לזוז, החלו להכותו מכות נמרצות. לבסוף צץ מאן דהוא במקום ותער בידיו. מייד חתך את צמות הילדה, ובכך הציל את חייו של יוסל. אלא שלאחר המקרה המצער הזה, לא יכלו הם לצאת פטורים בלא כלום. הגופות, והאחראי האוקראיני על שומרי הגופות, איבן שמו, הגיעו למקום "העבודה" כדי לבדוק כיצד מתנהלת עבודת השמד. בו במקום החליטו כי אופן ביצוע ה"עבודה", משום מה, לא מוצא חן בעיניהם. הפעם החליטו על עונש "קל" יחסית, לא מוות בירייה ואף לא תלייה, אלא אך ורק הלקאה של 25 מלקות שוט על גב כל יהודי סורר, אשר לא ביצע את "עבודתו" כראוי. אלברט הוצב כרביעי בשורת המוכים. בטירוף חושים מוחלט, כשהם מכלים בהם את כל זעמם, החלו השניים להכות את העומדים בתור להלקאה. היהודי הראשון בתור,

אחותי. גם להרביץ לה, בעת הצורך. למדתי לתפקד בהתקפי החרדה שלה. וג'ז, לזכותה ייאמר. הביאה לחיי את סלינג'ר בגיל 21 אחותי? הוא מבחין בי. היתה זו של ישו התינוק, לפעמים גם אמו. התמונה שליוותה אותי מאז וגם למצוץ אצבע. ומאז בעצם התחלתי לראות בעין השלישית ראיתי אורות צבעוניים מרקדים סביבי, שם חויתי את ההארה השניה שלי, ללא חלונות, פתאום רצתי לחדר חשוך, ישבתי על ברכיו, בגיל 5. איתו חויתי את ההארה השניה שלי. אהבה לברידג' ואת המילה אינטלקטואל. לא להאמין לשלטון, שח מת, ממנו למדתי מחשבה חופשית, אבא? איזה גאון! הבחור צייר את יצירותיו המוסיקליות. הלוואי וקראה לי צ'יורליוניס. מקרנקו. קרופסקאיה - חברתו לחיים של לנין, ז'אן ד'ארק, שתמיד קראה לי שמות? אמא? מי מבחין בי? מעין רואה ומהבנה שלא ניתן להסתיר דבר תמיד אומרת בהביטם עלי, מעניין מה רואים האנשים סודי לפחות 02 שנה. אני שומרת לעצמי. כי את המפגש הזה מכל הלחץ, שרק לא אהיה חולה מספר 6 שלי. הארה. יש הקוראים לזה יצירה, אצילות וכו' סינכרוניזציה מלאה עם הבריאה, מרהיב! מעבר למילים! לפני כחודש. במימי ים סוף דם אל דם עצב אל עצב, נים אל נים, נפגשנו פנים אל פנים,

להשקיטה במוצץ ורוד אף הוא. "את רואה, איזו ילדה כאילו להדגים, מתחילה פנינה בהשמעת קולות גרגור בחדר הסמוך הזמן בכית. רק על הידיים רצית, כל הזמן." קילו. ואילו את כבר היית כזו שמנה. את כולה מצצת ובכל זאת כל "כשבאתי לבקר את אימא שלך, שקלה היא האימא שלך אולי ארבעים בי מבט,  כאילו לבחון את תגובתי ומיד ממשיכה במרץ ובהתלהבות. יודעת שאת כל הזמן בכית? מרגע שנולדת לא הפסקת לבכות." נותנת "תראי את פנינייה שלי," מתגאה הדודה. "ילדה כל כך שקטה. את אבל  לי אין כבר חשק לשתות את המיץ, יצאה הרוח מהמפרשים. וסוחטת מיץ תפוזים טרי ומוקצף לתוך כוס פלסטיק כחלחלה בשבילי. קפה כזה מהסוג הנטחן ביד. מוזגת בכוס זכוכית גדולה. אחר עומדת עוד אנו ממתינים לעוגה שתעלה בתנור, מכינה הדודה לעצמה כוס "הנה, את יכולה להוסיף את הצימוקים." אבל זה כבר לא נחשב. קמח אפייה וכבר הבצק מרודד חלק ונקי וגבשושים. אינה מקשיבה. ממהרת לערבב את החומרים, חבילת מרגרינה, סוכר, אבל להראות שגם אני יודעת משהו. אבל הדודה כבר בעולמות אחרים, ניסיתי לתקן לה, "בין החלבון לחלמון," לא זוכרת מה הוא מה, בזהירות. מפרידים בין הלבן לצהוב." לתוך קערה לבנה ועמוקה.

להיות איתך זה כמו לברוח מעצמי איתך אני לגמרי לא אני כולם אמרו לי שאיתך זה מסוכן אז איך חשבתי שלכל אני מוכן עוד יום איתך וזה נהיה לי מסובך את מצליחה לגרום לי שוב להתבלבל אני ואת הולכים לאט על חבל דק וכבר נמאס לי לשחק את המשחק פיזמון: אז אם אני לא אני את מי את אוהבת בכלל ואם אני לא אני אולי על הזמן חבל אולי על הזמן חבל להיות איתך זה לוותר על עקרונות ומנסה רק בשבילך להשתנות כלוא בתוך אדם שאת היית רוצה אנל'א אני אבל רק כך את מרוצה

הבנתי את

...התעוררתי המעצבן שנכנס! אוי! רק חסר שמישהו יקום וישפשף את העין להעיף את הג'וק איך זה להתכרבל בתוך שמיכה של עפעף... מעניין איך זה לישון בחלום של מישהו אחר גולשת בעולמותיהם, שוקקת מראות ופלא באין סוף הזה... שמיכה קסומה, ונכנסת מתחת לעומק העין, אל תוך החלום... רוקדת אני נוגעת למישהו בעפעף, מושכת בריס ומרימה את העפעף כמו שלהם נרעדים, כל אחד והחלומות שלו... רק לטייל בין הבתים החשופים לאור הירח, ולראות את העפעפיים להוריד מהכוכבים אבקה, לראות איש איש ישן במיטתו... להפשיט את כל הבתים, ולהוריד את הגגות...

50.11.62 עד סוף העולם ומתרחבים שלי, אלה המכחילים בשמי ההכרה תהפכו לזכרונות וציפורים שאתה והמילים יכול להיות התייל של העולם כדי לשבת על חוטי ואפורות יעופו ציפורים קטנות שהן יבקעו ומתוכן יכול להיות גם באמצע היום של חושך שנשארות כמו שלוליות של הנשים העייפות עימן את כל הזכרונות כאילו אפשר לרפא ללב של העולם כאילו הם המפתח אחביא אותן במגרה בתוך ממחטה המילים  האלה אני מחזיקה את שלוש שאני אוהב אותך

דינה של דינה ביום בו ראה אותה ברם גווידו יוצאת מעשנת מה"סמטה הלבנה", התפטרה דינה מעבודתה. הן כמלצרית והן כלקוחה. ופרנסתה? חזרה לעבוד כמלצרית במסעדה של אביה בראשון לציון. ומגורים? בבוקר אותו היום נשקה את רם לפרדה ועברה לדירה חדשה ששכרה. דירה זו בבניין חדש, רק לפני חודשים ספורים ישבו ברם גווידו והיא על גבעת חול ששמשה לבנייתו. עתה לא נשתייר מעם גבעה זו מאום והבניין שלם. אך זוכרת דינה את אותו הערב בשל משפט שאמר לה ברם גווידו. בהומור אמר לה אך אז כבר הכירה דינה את ברם גווידו שמחביא את רצינותו בבדיחות. ומהו המשפט? ישבו ודיברו בגיבורי התנ"ך עד שהגיעו לדויד עד שהגיעו לקינתו. אמר ברם לדינה, "דינה, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים". עתה עומדת דינה בחלון דירתה החדשה ומביטה בחמדה למקום בו היתה גבעת החול. מכאן ואילך לא ראה ברם גווידו את דינה, ואף אני ספק אם הייתי רואה אותה אלמלא הייתי משתהה לשוחח עם מגנטה ליפשיץ ב"סמטה הלבנה" באותו הלילה שבו הגיעה לשם. אותו ערב, ערב שקט היה ומעט ריק ב"סמטה הלבנה". ישבנו אני ומגנטה ליפשיץ. הצטרף אלינו בוקי סיפרי. אמר, "אולי כדאי להכניס למקום הזה טלוויזיה..." התערב נדב בן

חדשני מהשאר, מוצלח יותר, היא התחילה ב"אני מצטערת..." והוא ידע. הוא ידע שהוא לא היה ויחשכו חייו. מילה שהיא חייבת לומר. היא ידעה שהיא הולכת להרוג אותו. שמספיקה עכשיו מילה אחת שלה, היצירה הייתה בחלקה יצירה של איזה גאון מלפני 174 שנה. היא סגרה עיניים והשפילה מבט. השעון, דפק שחור. וקיפץ סביבה ורץ סביבה והתיישב וקם ושוב ושוב... כבר היה צהוב, והיא הייתה רק באמצע הדרך. הוא הילך סביבה, אכלה ולא שתתה. היא רצה למחשב, שמחה כל כך, והתחילה להזין נתונים. היא לא הייתה כבדה יותר מהבעל שהחזיקה שניה קודם לכן. היא רצה לשולחן העבודה שלו והרימה ערימת דפים שחשבה באותו רגע ניצתו. הצלחתי!! 82 שנים וסיימתי!! היא מושלמת!!" עיניה של ג'סיקה הוא קפץ עליה, חיבק אותה, הפיל אותה לרצפה וצרח "הצלחתי!! והיא באה מולו, לדעתו, יפה מתמיד. הוא קיבל פיק ברכיים, הוא קיבל כאב ראש, הוא קיבל סחרחורת, שמחתו. השעון צלצל לבן ורוג'ר ידע שלא יעבור זמן רב עד שיוכל לממש את ומאחר שאשתו, ג'סיקה, ישנה עדיין... שתק. האחרונה. הוא רצה לקפוץ, והוא רצה לצרוח, אך היה בחור מתחשב, השעון דפק אדום שעה שעטו הזילה בעצלתיים את טיפת הדיו הנדרשת למה שמאז

      אה..  אולי. ואולי כך, לא נתמכר בקלות לעולם הנתון מאיליו. העיקר שיהיה לנו במה להאחז. כשאנו קצת משחקים אותה "שוכחים", העיקר שמידי פעם, מפליא אותנו נגד ארבע מימדים... ממציא לנו תורות, מגחך לו, וזורק לנו אותות, אז הקיום הזה, זה שמעבר לחיים, לא נאמין אפילו לעצמנו. כמה חבל. ככה אנחנו, אם לא נווכח במיסטיקה המתרחשת מולנו, ה"קיום  שמ-ע-ב-ר  לחיים". הא-הא! בגלל שכך, קיים הצד השני - בגלל האשליות, הלחישות, הרוחות המשונות, בגלל הסימנים, חושבים שבגלל הכוכבים,

בשעה שתיים לפנות בוקר? לחצתי על הכפתור שונא כשזה קורה, בעיקר אם זה שיר שאני אוהב. אתמול בלילה בדרך חזרה הביתה הטלפון צילצל באמצע שיר, אני בד"כ משתמשים בו כשלא שומעים מישהו או כשהפלאפון מצלצל. עליו, משרה שקט מופתי ברכב, זה כפתור חסכוני. במקום ללחוץ על הווליום הרבה זמן, נגיעה קלה מיידי.  אצלי כתוב עליו "אי.טי.טי",

העליון. פנימי בתוכי, בין אשת הקליפות, אותה הגדרתי בצורה הזו: אני בעבודתי זו יצאתי מתוך נקודת הנחה שיש ומתקיים דיאלוג פילוסופית תהיינה הדוגמאות שיביאו לתמוך בטיעונם. להישאר ברבדים המודעים של הנפש, התלבטות או התפלפלות באמצעות חלומות, סמים, כתיבה אסוציאטיבית וכו'. חלקנו יתעקש נפשו של אדם. חלקנו יגדיר דיאלוג פנימי כתקשורת עם התת מודע )הערת סיום 01( . אין בו תזכורת לאפשרות של דיאלוג פנימי בתוך הגדרתו של מילון אבן-שושן למילים אלה הינה מאכזבת ושטחית ו"דיאלוג". התקשורת נצרכתי לבחון מחדש את ההגדרות של המילים "מונולוג" הקליפות, השותה בשקיקה כל מילה שנאמרת. לצורך בדיקה של מהות בשלב מסויים היה נראה לי יותר שקמינא נושאת מונולוג מול אשת הקליפות? כלומר, האם מתקיים פה דיאלוג פנימי אמיתי?? האם ובאיזו מידה מתקיים דיאלוג אמיתי בין קמינא לבין אשת ביתר שאת: ככל שהמשכתי והעמקתי בחקרה של קמינא המשיכה שאלה אחת לקנן בי עתה, לשאלת השאלות: סימן לאובדן שפיות, אלא מתנה של היקום שאני בוחרת לקבלה. עבודה-עובדה זו. לכן, שוב, נותר לי רק לחזור ולטעון שזה איננו כלומר, אם הייתי אכן לוקה בכך - לא הייתי מסוגלת לבקר או לנתח

אמרתי לה, לקחתי את ידה והלכנו, יד ביד. באותו הערב השמש שקעה והשמים נהיו אדומים. "לאן?" היא שאלה אותי, "פשוט נשקה לי בלחי ואמרה לי להרגע, שהכל בסדר. לחבק אותה אבל החזקתי את עצמי שלא, מביישנות כנראה ואז היא חמש דקות אחרי, מעשנת ורועדת גם היא, חיוורת כמו אז. רציתי הדקות המיגעות אשר נראו לי כמו נצח באותו הזמן, כיון שהגיעה סיגריה. לשמחתי גיליתי שלא אצטרך לחכות לה במשך כל העשרים הגעתי כעשרים דקות מוקדם יותר, מתרגש ורועד, מעשן סיגריה אחר שטפו אותי במשך כל הלילה כמו מטר של גשם, רציתי אותה. נפרדנו וקבענו להפגש למחרת, בכניסה לאותה החנות. געגועים אליה את ידה ולהשאיר אותה אצלי לנצח, אך הסתפקתי בלחיצה. "אני אנג'לה, נעים מאד" אמרה והושיטה לי את ידה. רציתי לקחת שיניים קטנות ולבנות. והזלול התחלף בסקרנות וחיוך קטן וחמוד שבר את הרצינות וחשף כאשר סיימתי השתנתה הבעת הפנים שלה, כבר לא היתה חסרת סבלנות, לדבר איתה באותו הרגע. באותה החנות ואיך לעולם לא רציתי לדבר אל מישהי כמו שרציתי הצגתי את עצמי וסיפרתי את כל הסיפור, על איך הקסימה אותי בחוסר סבלנות ולנסות לנחש מה המופרע הזה רוצה ממנה. חזרה אלי השפיות וצעקתי