Toldot Yaakov Yosef
תולדות יעקב יוסף
Toldot Yaakov Yosef, Korets, 1780
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001845343
תולדות יעקב יוסף
שער
זה ספר
תולדות אדם הגדול בענקים לגרגרותיו שפתי כהן ישמרו דעת ומפיהו יבקשו תורה ותולדותיהן של צדיקים מע"ט תולדה במקום אב מלאכה מלאכת מלאכתו שבתורה. אך דהואי במשכן דאיקרי מקדש משם יצאה אורה. בעבודה שבפנים הכתוב מדבר מקום כניסת הכהן הגדול אשר יצק ולמד בבית מדרשו של שם משמן טוב בישיבת חכמים ישרים לשמחה וצדיקים לאורה. זקן זה שקנה חכמה לא מש מתוך אהלו מימים ימימה חדודו קודם ללבונו בהלכה ברורה. וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת תעלומות חכמה נעלמה מעין כל חי ומעוף השמים נסתרה. הלכה לא תיפוק מכלל קבלה אלו ואלו דברי אלקים חיים יחדיו יהיו תמים על ראשו נזר ועטרה תורתו אומנתו אמונת אומן שעשועים יום יום חוסן ישיעת חכמת ודעת נוטה ודעת תורה. יראת ד' היא אוצרו מבית גנזי המלך אוצר של יראת שמים ויירא ויאמר מה נורא. בא לו לקרן מזרחית האיר פני המזרח עד שבחברון מחברות הקדוש חיבור לטהרה. ויוסף דעת ידיעת בית רב מובהק חסידא ופרישא עמוד עולם בוצינא דנהורא. איש אלקים קדוש ישראל בוצינא קדישא אשר פני תבל מחכמתו האירה. כבוד שם תפארתו מוהר"ר ישראל בעש"ט זכרונו לברכה בצרור החיים נפשו צרורה אשר העמיד תלמידים הרבה מגדולי ישראל יאותו לאורו לברך על הנר אל מול פני המנורה. רבים וכן שלמים התאבקו בעפר רגליו לשתות בצמא דבריו והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני מפי הגבורה. והשותה מים לצמאי אמר שהכל נהי' בדברו כפטיש יפוצץ סלע כל דבור מתחלק לכל אדם לפי שיעורא ואין לעמוד על סוף דעתי בתורתו של ר' מאיר כתנות אור באלף בינה מודע נבינה תקרא וישראל אהב את יוסף ונתן מהודו עליו תרומתו תרומה לכהן ביתר שאת ורבו יתירא.
הקדמה
גימ"ל למ"ד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני
ידע האדם וישכיל היצור נוצר כי גוף האדם איננו האדם רק לבוש האדם נוצר ברמ"ח איברים ושס"ה גידים והש"י נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחנים ויתלבשו תוך רמ"ח איברים של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן ע"י הכלים שהם איברי הגוף ומזון האיברים הרוחנים הוא ע"י קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות כדמיון תרי"ג אברי הגוף וכל אבר מרמ"ח אברים ניזון מן מצוה פרטיות מתיחסת לאותו אבר וכאשר מוכח מש"ס דמכות אשר נבאר אח"ז וכ"כ הרב אלהי מהרח"ו בספרו שער הקדוש' ח"א פ"א וז"ל וכל אבר וכו' וכאש' יחסר לאדם קיום איזה מצוה גם האבר הפרטי המתיחס לאותו מצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו משם הוי"ה כמ"ש ואתה מחיה את כולם כי בשם הוי"ה תלוין כל המצות כמו שאמרו חז"ל יה' עם שמי שס"ה וה' עם זכרי רמ"ח וכו' לכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג מצות וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתיחסת אל המצוה ההוא זוהמת הקליפה ההיא ואז תחיל עליו אבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלקת הזוהמא וכן במניעת העבירה יכוין שעי"כ יסולק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתיחסת לאותו עבירה ואז יוכל להמשיך שפע הרוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני ועי"כ נעשית נפשו כסא ומרכב' אל קדושתו ית' וז"ס האבו' הן הן המרכב' עכ"ל ודפח"ח ודע והבין דבריו הקדושים שהוא כלל גדול לכל התורה והעבודה להגיע למדריגת ואתם הדביקים ביי' וגו' ולמצות עשה ובו תדבק וגו'.
ובזה נ"ל לבאר ש"ס דברכות פ"ט אמר רב יהודא אמר רב ד' צריכין להודות ואלו הן יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורי' ויצא יורדי הים שנאמר ויקם ויעמד רוח סערה וגו' יחוגו וינועו כשכור וגו' ויצעקו אל ה' וגו' יודו לה' חסדו וגו' הולכי מדברות שנאמר תעו במדבר וגו' חולה ונתרפא שנ' אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפש' וגו' ומי שהיה חבוש שנ' יושבי חושך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגו' ויצעקו וגו' יודו ליי' חסדו וגו'. והספיקות רבו א' למה פרט דווקא ד' הלא יש הרבה מיני נסים שעל כולם חייב להודות כמבואר בריש פירקין ב' הקשה מהרש"א דפתח אשר גאלם מיד צר וחשיב מדבר ים וחולה שאינו מיד צר ג' דבפסוק נזכר ים אחרון והש"ס זכרו ראשון. ד' דקי"ל הים גבוה מיבשה ואיך אמר יורדי הים וכן הקשה האלשיך. ושאר הספיק'
ונראה לתרץ דנודע כי נפש האדם חוצבה מן ד' יסודות רוחני' שמהם נוצרו כל העליוני' והם ד' אותיות שם הוי"ה אשר בזה נאמר מד' רוחות באי הרוח וכו' וכן גוף האדם נוצר מן ד' יסודות תחתוני' הכלולים מטוב ורע מצד חטא אדה"ר כמ"ש בשער הקדושה פ"א יעו"ש והד' יסודות הם אש רוח מים עפר וכל מדות הטובות והרעות מושרשים בד' יסודו' הגוף וכמ"ש הרב הנ"ל בס' הנ"ל שער ב' וז"ל ולכן כל מדות רעות נחלקות אל ד' מינין וזה פרטן יסוד האש ממנו נמשך הגאוה להיות היסוד הזה גבוה וקל מכולן ובכללה הכעס ובקשת השררה להשתרר ולהתגאות על הבריות והשנאה לזולתו יסוד הרוח ממנו נמשך הדבור הנק' שיחה בטילה ובכללה חונף ושקרים ול"הר ולגלות שבחיו לבריות יסוד המים ממנו תאות התענוגי' כי המים מצמיחים כל מיני תענוג ובכללה החמדה והקנאה יסוד העפר ממנו מדת העצבו' בכל פרטיו ובכללה העצלות בקיום התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני העה"ז וכו' וכ"ז מצד היצה"ר חלק הרע שבד' יסודות הנ"ל וחלק הטוב הוא היפוכן אחד ענוה הוא התרחק מכל מיני כעס וגאוה ב' השתיקה כאלם לא יפתח פיו זולת דבר הכרחי או בתורה ומצות ג' המואס בתענוגי העה"ז זולת הכרחי לקיום הגוף ד' השמחה בעבוד' קונו כמ"ש שש אנכי על אמרתיך כמוצ' שלל רב ושמח בחלקו וכ"ז מצד חלק הטוב שבד' יסודות הנ"ל עכ"ל העולה מזה כי כל עוד טומאתו בו במדות רעות הנ"ל טורח גדול לקיים התורה והמצות כ"א שלא לש"ש וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסור מעליו מדות הרעות ויקיים התורה והמצות יקרא צדיק גמור וכמ"ש הרב הנ"ל יעו"ש וזה יהי' כוונת רב במ"ש ד' צריכין להודות אשר גאלם מיד צר ר"ל שיצא מצד הרע שבד' יסודות הגוף חלק הצר ויצה"ר ונכנס בחל' הטוב שבד' יסודות הנ"ל ואלו הן יורדי הים וכו' והוא מלשון וירד מים ועד ים לשון גאוה ושררה הנמשך מן יסוד האש וז"ש יורדי הים וגו' ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יעלו שמים להתגאות ירדו תהומות וגו' עיין מה שכתבתי בהפטורת ראה עני' סוערה לא נחמה יבואר שם כל המשך פסוקים אלו יעו"ש עד ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ר"ל שהוציאו מן הצר ממדות הרע חלק היצה"ר ונכנס בחלק הטוב מדת ענוה היפך הגאוה וז"ש יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וגו' וזהו נגד יסוד האש שמצדו הגאוה חלק הרע והפוכו ענוה חלק הטוב דיסוד זה ונגד יסוד הרוח שממנו הדיבור אמר רב מיד אח"ז והולכי מדברו' ור"ל ע"ד שכתוב בזוהר אבינו מת במדבר בדיבור יעו"ש ויש לפרש שם ג"כ שנכנס בחלק הרע של הקליפות דיסוד ההוא הנקרא מת שנסתלק הקדושה מצד הדיבור הרע וכ"כ בזוהר בראשית דף י' מי זאת עולה מן המדבר מן המד"בר היא עולה כמ"ש ומדברך נאוה וכו' יעו"ש ויש לפרש שהוא הפוכו הנ"ל שהיא עולה מן המדבר מן הדיבור שבחלק הרע והקליפות והוא ע"י מ"י שהוא תשובה זא"ת עולה מן המדבר מן הרע אל היפוכו חלק הטוב שהוא השתיקה כי אם בתורה ומצות וזהו מדברך נאוה באמת וא"ש. וז"ש הולכי מדברות שנאמר תעו במדבר בישימון דרך דלכאור' הוא כפל ועוד בישימון אין בו דרך כלל ואיך אמר בישימון דרך וגם בסיפא ק' דאמר וידריכם בדרך ישרה דה"לל בקיצור וידריכם ללכת אל עיר מושב ולדברינו א"ש כי לשון הרע נק' דרך כמ"ש וידריכו לשון קשתם וז"ש תעו במדבר שהוא חלק הרע מיסוד הרוח מצד הדיבור של לה"ר ושקר וכיוצא בו וז"ש תעו במדבר בישימון דר"ך ר"ל שידריכו קשת לשונם רמי' וז"ש רעבי' גם צמאי' וגו' ע"ד מה שאחז"ל קאים טרין כל יומא ולא לעי ובתורה לעי וכו' והנה כל עוד שמרבים בדברי' בטלים ולה"ר ולשון שקר עוד הם רעבים וצמאים לדבר יותר ולא לעי עד כי גם נפש"ם בהם תתעטף כמ"ש רש"י פרשת ויצא ובהעטיף הצאן לא ישים כלומר מתעטפים בעורן וצמרן ואינם מתאוות להתייחם ע"י הזכרים וכו' דה"נ כ"כ הורגלו בדברי' בטלים ולה"ר ורמי' עד כי גם נפשם שדרכם לבחור ברוחני ומואס בתאות הגופנית שזה חומר וזה צורה מ"מ ההרגל נעשה טבע גם לנפש' בהם תתעטף ומתאוה לזה כמו הגופני' שעשו מצורה חומר ויצעקו אל ה' בצר להם וידריכם בדרך ישרה ר"ל שהוציאם מחלק הרע שביסוד הרוח שהוא הדיבור והכניסם בחלק הטוב שהוא ההיפך לבחור בשתיקה כי אם בתורה ומצות וזה שאמר וידריכם בדרך ישרה ר"ל שיהיה דריכת לשונם רק בתורה הנק' דרך והוא ישרה חלק הטוב שביסוד הרוח ונגד יסוד המים אמ' ומי שהיה חולה ונתרפא הוא מה שאמר קהלת ויש רעה חולה ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו וגו' והנה פסוק זה אין לו שחר כלל ונ"ל דיבואר בפסוק שאחריו יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהי' עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהי' לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע הוא והוא מצינו שנתחבטו בקו' זו נביאי' ראשונים כמ"ש מרע"ה הודיעני את דרכיך מ"מ צדיק ורע לו רשע וטוב לו כמבואר בש"ס דברכות וכן תמה הנביא אך משפטי' אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וגו' והנה מכח זה נתעו מדרך הישרה וכמ"ש על מה ניאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש וכו' ורע תדרוש רשעו בל תמצא ופי' רש"י רשעי ישראל כשרואין הרשעים מצליחין לבם נושאם להרשיע אבל משתשבור זרוע רשעים אם באת לדרוש רשעם של רשעי ישראל לא תמצאנו ע"כ וז"ש קהלת ג"כ יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם כי נתרבה רעה זו על הצדיקים הנק' בתואר אדם והוא כי איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים. ר"ל כי גם מצד מדת הדין הנק' אלהים זכה לעושר ונכסים כי בדין הוא שיטול שכרו והטעם כי ידוע כי גדול נסיון העושר יותר מנסיון עוני וכמ"ש שלמה מטעם זה ריש ועושר אל תתן לי וכו' ואפ"ה זה שהשפיע לו עושר וכבוד ומ"מ איננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ר"ל שמניח ועוזב תענוגי הגוף והחומר רק בוחר ומתאוה בתענוגי נפשו שלא יחסר לנפשו מכל אשר יתאוה. ואחר כל זה לא ישליטנו אלהים לאכול ממנו ר"ל אפילו כדי אכיל' לא נשא' בידו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע. ר"ל זה גורם אשר הבל יבהלו בני אדם וירשיעו וחולי רע הוא שאין לו רפואה בסתירת שאלה זו וכנז"ל וז"ש פסוק הנ"ל יש רעה חולה ר"ל שמצד הרעה באה החולי והוא כי ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו ר"ל עבור רעתו שמור לו עשרו שלא נאבד ממנו משא"כ באלו הכשרים שנאבד עשרם ומכח זה נמשך רעה חולי לרשעי ישראל להרשיע וכמ"ש דוד המלך ע"ה ורע תדרוש וגו' הנ"ל איברא דרפואת חולי זה בעת אשר נתמלא סאתם של הרשעים וכמ"ש וכל קרני רשעים אגדע אז תרוממנה קרנות צדי' וכמ"ש שבע יפול צדיק וקם ורשעי' יכשלו ברעה וגו' כי פתאום יבוא אידם עיין משלי ס' כ"ד מזה אז סתירת השאלה מבוא. וז"ש ומי שהיה חולה ונתרפא כנגד יסוד המים שהוא הנמשך אחר תענוגי גופו ולא נשמתו ורעה זו נמשך מצד החולי אשר דרך רשעי' צלחה ושלו כל בוגדי בגד וכנ"ז. וקאמר מנ"ל שנאמר אוילים מדרך פשעם וגו' ור"ל כי אוילם ושטות' להרשיע נמשך מדרך פשעם של הפושעים שמצליחים וכמ"ש עושר שמור לבעליו בשביל רעתו ולכך גם המה בחרו בדרכיהם בתענוגי הגוף אבל תענוגי נפשם קאמר כל אוכל תתעב נפ"שם דייקא ויגיעו עד שערי מות שהוא הקליפו' ויזעקו אל יי' בצר להם ישלח דב"רו וירפאם כי נודע דיבור הוא קשות מדת פורעניות וכמ"ש דבר אדוני הארץ אתנו קשות וכו' וה"נ כך כשהש"י יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אז ישל' דברו להעניש הרשעי' ואז וירפא' לאינך וכמ"ש ורע תדרוש רשעו בל תמצא. וז"ש וימלט משחיתותם מלירד לבאר שחת שחזרו מרשעם וכאמור וז"ש כאן בזה משא"כ בשאר ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה כי באבוד רשעים רנה וא' ויזבחו זבחי תודה כי אז יש זמן התעוררת תשובה משא"כ קודם לזה ושל כך אמר לשון זבח תודה ע"ד שכתוב זבח לאלהים תודה שפי' רש"י שם התוודה על מעשיך ושוב אלי זהו זבח שאני חפץ וכן א' זובח תודה יכבדנני ר"ל המביא לי זבח של תשובה והודאה על עונותיו הוא יכבדנני וכו' ומכאן נלמד לכולם מ"ש רב ד' צריכים להודות ר"ל לשוב ולהתודות והודאה על עונותיו שיבחין כי רוע מדותיו שהם ד' בכלל הוא מצד היצה"ר שמתפשט הנגע ממנו בכל התרי"ג אבריו ועצה היעוצה להתודות ולשוב שידע האדם כי מצד עונותיו נמשך היצה"ר ברוע מדותיו ומאמין אשר לו ית' היכולת לשנות טבע המדות להוציאו מחלק הרע שבכל ד' יסודותיו אל חלק הטוב ויתפלל אליו וז"ס זובח תודה יכבד"נני כי מורה אשר לו יאתה הכבוד והיכולת לשנות גם הטבע והמדות לכך אראנו בישע אלהים ר"ל כי אלהים גי' הטבע כי אראנו ישועה לשנות הטבע הנקרא אלהים והוא מצד מדריגות האמנה בו יתברך כמו שכתוב ויאמן ביי' וכן ויאמינו ביי' שהוא התכלית השלימות וכאשר נבאר עוד. ואחר זה אמ' נגד יסוד העפ' א' ומי שהי' חבוש בבי' האסורין ויצא מנ"ל דכתיב יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגו' ויכנע בעמל לבם וגו' ויצעקו אל ה' ויוציאם מחשך וצלמות יודו לה' חסדו כי חלק הרע שביסוד העפר הוא העצבות והעצלות בקיום התורה והמצות וכ"נל מצד הקליפו' שפחה בישא אבל הקדושה הוא השמחה והחדוה וכאשר גברו עונות האדם אזי הנשמה הקדושה בבית האסורין של השפחה ביש' ואין תקנה כי אם ע"י תשובה וכמ"ש בתיקוני' על פסוק לאמר לאסורי' צאו ולאשר בחשך הגלו יעו"ש ויפן כה וכה וירא כי אין איש מאן דאיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילה וז"ש אין חבוש מתיר עצמו מבית אסורין וכו'. וז"ש ומי שהיה חבוש בביתו האסורין ויצא מנ"ל שנאמר יושבי חשך וצלמות ר"ל כי זה העצל בתורה ובמצות הם בבית האסורין של היצה"ר ונק' יושבי חושך וצלמות וגו' ויכנע בעמל לבם כי משכן הנפש שהוא בלב ועתה הוא נכנע ומשועבד אל הע"מל שהם הקליפות לב"ם חלק הקדושה ויצעקו אל ה' ועל כי תחלה המ"רו אמ"רי אל ר"ל שהחליפו מתוק למר ועתה יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק יודו לה' חסדו שנכנסו לחלק הטוב שביסוד העפר ושאר המשך הפסוקי' יובן מעצמו ושפיר השמענו רב כי ד' אלו שהם בטבע רוע המידות והיה מקום לומר דלא מהני בזה שינוי הטבע והמדה ובא רב להודיענו דמהני וצריכים להודות והיינו הודאה על עונותיו ואז יתקנו גם היסודות החומרי והגשמי שנעשו מחומר צורה שהוא שורש הכל. שהוסר הקליפה ושורה ד' אותיות הוי"ה וד' יסודות הגשמים ג"כ כמו ברוחני וז"ס המרכבה ועל כיוצא בזה אמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם מבטלין ת"ת להוצאת המת להוציא הקליפה הנק' מת ולהכנס' כלה להשרו' השכינה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ששורש כולם ד' אותיות הוי"ה כי י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח מ"ע וכאשר נבאר זה המאמר עוד וק"ל וא"כ אתי שפיר דרב סידר לפי סדר היסודות אש ורוח מים ועפר ארמ"ע כדי להשמיענו זה שינוי סדר הפסוק להודיעינו שורש הכל ודי בזה. ועוד לאלו ד' מילין רמז נסתר בצחות לשון הש"ס במ"ש ד' צריכין להודות יורדי הים וכו' והוא מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה בתקוני העונות בתיקון הגאוה שיתענה נ"ה יום נגד אותיות הים מן אלהי' וכו' יעו"ש וז"ס כי בעון הגאוה הנמשך מיסוד האש שהיה בו גסות רוח להשתרר כמו לשון וירד מים ועד ים ופגם באותיות הי"ם מאלהים ועכשיו כשרוצה לשוב בתשובהישפיל א"ע וירד להעלות הנצוצין שהורידם אל הקליפה וז"ש יורדי הים ר"ל שיורד להעלות. אותיות הי"ם והבן ואח"ז אמ' הולכי מדברות שהוא תיקון פגם הדיבו' נגד יסו' הרוח והוא דשם בכתבי הנ"ל כת מספרי לה"ר פוגמין בז"א אות ו' שבשם הנ"ק לשון וכו' יעו"ש והנה. במקום אחר כתב תיקון למוציא דיבה שפגם באות א"י דאדני גי' דב"ה ויכוון ש"ק שהל"ן גי' לשון וגי' שכינה וכו' משמע שהפגם הוא בשכינה אות ה' מהשם נ"ל דשניהם בקנה א' עולין דכת' בס' הבהיר זכור לזכר ושמור לנוקבא וכתב האר"י זלה"ה כי רמ"ח מ"ע הוא מצד ז"א ושס"ה ל"ת הוא מנוקבא יעו"ש והנה הפוגם בברית הלשון או בברית המעור פוגם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידין דכ' בזהר פ' נח והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך מחניך דא שייפי גופא ולא יראה בך ערות דבר דגעלי ומסאבי גרמיהון במלה דפומא וכו' ר"ל כי ע"י שלא שמר ברית הלשון נטמא ברית המעור הגורם טומאה לכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וכמ"ש אל תתן את פיך לחטיא את בש"רך [וכ"כ במ"ד קהלת ה' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך אחד מאיבריך אל תתן להחטיא כל איבריך וכו' יעו"ש] וכמ"ש בר"ח פ' י"א יעו"ש וז"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והוא יחוד קב"ה ושכינתי' הוי"ה אלהי' השורה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו כנ"ל וזה כוונת הפסוק תעו במדבר בישימון דרך וגו' דלכאור' הוא כפל כנ' ולדברינו א"ש כי אלו שתעו במדבר דהיינו בדיבור ויספרו לה"ר ומוציא דבה פוגמים בכל רמ"ח איבריו גי' במדבר שהם מצד הק"בה גי' אברהם זכר וגם פוגם בשס"ה גידו שמור שהוא מצד שס"ה ל"ת שבשכינה הנק' ב"ן וזהו אותיות ב"ישימו"ן ר"ת וס"ת ב"ן ואותיות שבאמצע גי' שס"ה וז"ש דר"ך ב"פ הוי"ה אלהי' כנגד יחוד קבה"ו והבן ואח"ז א' מי שהיה חולה ונתרפא נגד יסוד המים המגדל צמחים שהוא מזון לכל נברא ומי שאין בו מדת הסתפקת כשיחסור לו מזונו להתענג בו יגרם קנאה ושנאה לזולתו וכיוצא בו והוא חולי רע ורפואתו כאשר נבאר. והוא דכתבתי בביאור פסוק וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים וגו' עד ויורהו יי' עץ וגו' ואמרו בש"ס דב"ק פ"ז דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה וכו' וכתבתי שם כי מה שהיו מחוסרי מזון אשר הוא יכונה בשם מים הוא לסיבת עזיבת עסק התורה שנקרא ג"כ מים כמ"ש כל צמא לכו למים והוא כי יש ב' מדריג' א' ע"פ הטבע ב' למעל' מהטבע והנה ע"פ הטבע לא היה ראוי למים במדבר ארץ ציה כ"א למעלה מהטבע כמ"ש המוציא לך מים מצור החלמיש והיינו כשישראל ג"כ במדה זו שלמעלה מהטבע והיא שעוסקים בתורה שהיא למעלה מן הטבע וכמ"ש האלשיך על פסוק כי בי ירבו ימיך וראי' מאביי ורבא דאתי מדבית עלי וע"י שעסקו בתורה וכו' ולכך כשלא עסקו בתורה לכך לא הי' להם מי' וא"ש וז"ש כל אוכל תתעב נפשם ע"ד לכו לחמו בלחמי ולפי שתעב אכל נפשו לכך גם אכל גופו נמנע ממנו והנה התורה נ"ק דברו כמ"ש דבר צוה לאלף דור והנה זה שהיה חולה מצד חסרון פרנסתו ומזונו מצד יסוד המים ונתרפא ע"י עסקו בתור' וז"ש ישלח דב"רו וירפאם והטעם מבואר כאמור. ובדרך פנימי כי מבואר בכתבי' כי סבת חולה נמשך מחמת העדר וחסרון שער החמישים שהוא יסוד אבא לכן חולה גי' מ"ט וע"י ביקור נמשך ש' נ' וחזר דפ"ק לאיתנו יעו"ש ונודע כי התורה הוא וסוד אבא ושפיר אמרו בש"ס מי שהי' חולה ונתרפא הוא ע"י כי ישלח דבר"ו וירפא"ם והב"ן. ובזה א"צ לפי' הנ"ל חולה ונתרפא ע"פ מה שאמר רעה חולה וכו' כי יתפרש שפיר כאמור. ובזה נ"ל לבאר המשך פסוקים בפ' לך לך ויוצא אותו החוצה וגו' עד במה אדע וגו' ויבואר בסוף. ואח"ז אמר מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא נגד יסוד העפר הגורם עצבות ועצלו' הנמשך מזוהמת הס"ם כמ"ש בעצבון תאכלנה והוא מחמת חסרון קיום מ"ע חיות האבר הפרטי ומכ"ש אם ח"ו עשה איזה עביר' באבר פרטי שנסתל' חיות האבר ומת האבר ההוא כי שורה בו הטומאה והעצלות והנשמה הקדושה בבית האסורים של היצה"ר כי תיבת האסורי"ם גי' שכ"ב בסוד ותשכב מרגלותיו כנודע וכשחוזר בתשובה היפך העצלות הוא השמחה שהוא מקום להשרות בו הקדושה ואז נק' חי' בסוד ובניהו בן איש חי' וגו' ולולי דמסתפינ' הייתי אומר מלבד הטעם הידוע שנק' יסוד חי' כמ"ש בכתבים. נ"ל ג"כ לומר דכ' בזוהר ויקרא אלהי' לאור יום וכו' וז"ל במוסף בי' רזא דנקודה עלאה ורזא דעמודא דאמצעיתא בגין כך איתוסף בי' תרין אתוון י"ו וז"ש ויקרא וכו' [ובזה תבין פי' הש"ס במסכת שבת וביצה ו"י אבדה נפש] יעו"ש ובהצטרף ב' אותיות ו"י עם שכ"ב נעש' וישכב עמה בלילה ההוא שנעשה יחוד קב"ה שמעלה מדריגות התחתונים ששכב ארצה להעלותן השמימה וז"ס סולם מוצב ארצ' וכו' וז"ש בש"ס מי שהי' חבוש בבי"א וי"צא ר"ל כי סוד בית האסורי' גי' שכ"ב שהשכינ' בסוד ותשכב מרגלותיו ואחר שחזר בתשובה נעשה חי' ע"י שניתוסף בו ב' אותיות י"ו ועם ב' אותיות עצמן גי' חי' וע"י ב' אותיות ו"י נעשה יחוד קב"הו גי' צ"א ונעשה תיבת ויצא וז"ש בש"ס שהי' בבית האסורין ויצא והב"ן ומרומז בפסוק יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל וגו' יוציאם מחושך וצלמות וגו'. דנודע דשורש כל הדינין הם ש"ך ופ"ר אשר משם יניקת ס"ם ולילית כמ"ש בתיקו' נוצר חסד לאלפים יעו"ש וז"ש יושבי חו"שך וצלמות ר"ל מצד ש"ך דיני'. אסיר"י גי' פ"ר וגו' ויצעקו אל יי' וגו' יוציאם מחושך וצלמות וגו' דכ' בל"ת נח הוא יסוד אבא המתלבש ביסוד ז"א ומשקה גן עליון וגן תחתון וז"ס מעיין גנים יעו"ש וזהו סוד י"ו כי יסוד אבא י' ויסוד ז"א וי"ו (ואפשר שזהו סוד ויקרא) וז"ש יוציא' ר"ל ע"י יסוד ז"א בו אות י"ו נעשה יחוד זו"נ גי' צ"א וגם יחוד או"א הוי"ה אהי' י"ם שהם או"א ואז יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק. והשי"ת יכפר. עוד יש לפרש מי שהיה בבית האסורים ויצא בסוד ששת ימי החול ושבת ויבואר ג"כ מה שאמר ישלח דברו וירפאם והוא דכתב בזוהר בראשית דף ל"ב וז"ל וההוא דיבור איקרי שבת ובגין דשבת איקרי דיבור לכך דיבור דחול אסור בשבת וכו' יעו"ש ונודע כי בימי הגלות הוי כל ששת ימי החול שליטת הקליפות בסוד והוא אסור בזיקים ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורי' משא"כ בשבת דהוי יום מנוחה שביתת הקליפות ע"י וקראת לשבת ענ"ג עד"ן נה"ר ג"ן כי מעיין גנים וכו' וכנ"ל והוא סוד וינפש עיין בזוהר וז"ש כי נגד יסוד העפר הרומז כי שחה לעפר נפשי"נו בשית יומי החול שהוא בבית אסורים דדיו לעבד וכו' ויצא דהיינו בשבת ע"י שהוא מנוחה שנעשה יחוד הוי"ה אדני' גי' צ"א עי' אותיות ו"י שבצדיק יסוד עליון הנ"ק מעיין גנים וכו' וזה שאמר ויצ"א והבן ובשבת נעשה מן הע"פר סוד לוו עלי ואני פו"רע הנז' בשבת שהוא חיבור ויחוד ודי בזה ומובן ג"כ מי שהיה חולה ונתרפא מה שאמר ישלח דברו וירפאם נגד יסוד המים בעל התענוגים שזכרתי לעיל וזה לא נאות לימי החול שליטת הקליפו' משא"כ שבת נק' ענ"ג רשאי לרפאות חולי הגוף וז"ש ישלח דברו שנק' שבת וירפאם ק"ל העולה מזה כי ד' יסודות שבאדם רמוזין נגד שם הוי"ה כאמור וגם רמ"ח איברים ושס"ה גידיו הגשמים והרוחני' הרמוזין ג"כ בשם הוי"ה כמ"ש י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח ובזה תבין כל המזמור יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר כי כל זמן שהד' יסודות שלו ביד צר אינו שורה בו שם הוי"ה וגם כל אבר אשר בו מום מחמת איזה עון או מניעת מ"ע שור' בו קליפה ואין שורה בו אותו מצוה מרמ"ח מ"ע על אבר מרמ"ח איבריו להשפיע בו חיות הקדושה מן ד' אותיות הוי"ה שהוא המחיה הכל בסוד ואתה מחיה את כולם ואחר שעשה תשובה והוסיר הקליפה אז שורה בו שם הוי"ה וז"ש יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר כי מצד ד' אותית הוי"ה נמשך הגאולה מיד צר כנ"ל וז"ש מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים וגו'. כי ד' אותיות הוי"ה שבאדם הוא ברזא דרתיכא עלאה דכלילא באותיות הוי' בד' סטרא עלמא מזרח מערב צפון וים וכמ"ש בזוהר בראשית ד' י"ט וז"ל שמהן אילין ברזא דרתיכא וכו' יעו"ש ונק' האל הגדול הגבור והנורא וכו' וז"ש במ"דבר נגד לשון ו' מהשם נורא. וכנ"ל יושבי חושך וגו' נגד הגבור ה' מהשם חולה ונתרפא ישלח דברו וירפאם נגד יסוד המים י' מהשם נק' הגדול חסד ע"ב שבחסד יורדי הים נגד א"ל כי אל בצירוף יורדי הי"ם נעשה צירוף שם אלהי' נגד יסוד האש ה' ראשונה וא"ש. וזה שסיים ג"כ מי חכם וישמר אלה כי נודע מ"ש בתיקוני' חו"ב נק' ים ובצירוף אלה נעשה שם אלהי' בסוד מ"י ברא אלה הנז' בזוהר בראשית והבן ולכך מי חכם ס"ת מ"י ור"ת חכם בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה וכו' עוד י"ל דמצאתי וראיתי בהג"ה דר"ע בפסוק ויתבוננו חסדי ה' כל איבריו ע"כ והוא תמוה ונ"ל דיש להבין למה מצות ל"ת יכונה בשם שמור ונ"ל כי באמת רמ"ח מ"ע הוא קומה שלימה ולא ניתן שס"ה ל"ת רק לשמירה שלא יפרוץ הקליפה גדר הקדושה דוק ותשכח בתיקוני' ובכתבי' בסוד חילוק' דרבנן יעו"ש. וכן כתבתי במ"ש בתיקוני' ואביו שמר את הדבר וכו' ור"ל כי שס"ה ל"ת הוא מצד שם י"ד כנ"ל ועי"ז הוא שומר את הדבר ובזה יובן מ"י חכ"ם וישמר אלה ר"ל מצד או"א הנקראים מי חכם כנודע אז יוכל לשמור את אלה שהיא השכינה עם שס"ה ל"ת הנק' שמור שהם מצד או"א כנודע ואז ויתבוננו חסדי ה' ר"ל כי הרמ"ח מ"ע שהם מצד החסד כל איבריו שהם רמ"ח יהא מדור וכסא לשם הוי"ה הנק' מצוה בכל אבר מצוה הראוי ושייך לאבר ההוא להשפיע בו חיות הקדושה מן המצוה ההוא לאבר פרטי ההוא אחר ששמר מלעבור על ל"ת וק"ל
ואחר הצעה הנ"ל כי תרי"ג מצות נאצלו מן שם המיוחד ד' אותיות יהו"ה כמ"ש י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח וכו' וכמו שהוא ית' נצחי היה הוה ויהי' כך שמו ית' כי הוא ושמו אחד וגם תרי"ג מצות שנאצלו מן שמו המיוחד נצחים וקיימים לעולם ומעתה יש לתמוה אהא דאמרינן בש"ס דנדה דף ס"א ת"ר בגד שאבד בו כלאי' לא למכור אותו לנכרי וכו' אבל עושה ממנו תכריכין למת א"ר יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד. וכ' התוספת תימא אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים דתנן בהדיא תכריכין למת אין בו משום כלאים וי"ל דמהך לא משמ' וכו' אבל הכא קתני לכתחל' עושין גם שיעמוד לעתיד בלבושיו שנקבר בהם ש"מ דמצות בטילות לעתיד ע"כ הרי מפורש בש"ס דמצות בטילות לעתיד והוא תמוה ונ"ל לפרש כוונת הש"ס בדרך זה דאותיות מצוה הוא אותיות יהוה רק ב' אותיות ראשונות הוא בהעלם ע"י חילוף א"ת ב"ש והוי י"ה מ"צ והטעם נ"ל מלבד הטעם המבואר בכתבי האר"י ז"ל וכאשר נזכיר מזה בפני' נראה מלשון הפסוק זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור ודרשו חז"ל שמי עם י"ה שס"ה וכו' הרי דקאי שמי על ב' אותיות ראשונות מהשם וכן כתב האר"י זלה"ה על פסוק כי בי"ה יי' צור עולמים כי י"ה הוא נשמה לשם הוי' וכו' וא"כ יש להעלימו כמ"ש זה שמי לעלם משא"כ זכרי ו"ה יש להזכירו מפורש לכך בתיבת מצוה ב' ראשונות בהעלם ונ"ל דלכך יש בעשיות המצות נגלה ונסתר כמו שכתבתי במצות שופר על פסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלדי יעקב כי משפט הוא טעם נמוסי ונגלה גם להמוני עם אשר בשם יעקב מכונה משא"כ חק שהוא סודי הנסתר של המצוה הוא לישראל בסוד ישראל עלה במחשבה וכו' יעו"ש וכן בכל מצות עשה ול"ת וזה נ"ל ויהיו שניהם ערומים וגו' משא"כ אחר חטא וילבישום. והנה אם לא חטא אדה"ר הי' מקיים מ"ע ול"ת בג"ע והיינו מ"ש לעבדה ולשמרה והיינו ע"פ רוחני' משא"כ אחר החטא אז נתגשם ואנו מקיימין המצות בגשמיות במעשה וברוחניו' ע"פ המחשבה שהוא הנסתר והוא מרומז באותיות מצוה כי ב' אותיות ראשונות הוא בהעלם נגד הנסתר וב' אותיות אחרונות נגלות נגד הנגלה שהיא מעשה המצוה בגשמיות כמו עור תפילין וצמר לציצית וכיוצא בזה משא"כ לעתיד ולא יכנף עוד מוריך דאשתללו מלבושים ולא יהי' מתלבש בהעלם ויהי' נקרא שם הוי"ה מפורש ככתיבתו ולכך גם המצות יהי' ברוחניות כמו אדה"ר בג"ע קודם חטאו ואז לא יתלבשו ב' אותיות ראשונות בלבוש מ"צ רק יהי' שם הוי"ה מפורש ולזה כיון הש"ס במה שאמר כי המצות בטלות לעתיד שלא יהי' בתואר מצות בהעלם רק בגילוי כל ד' אותיות הוי"ה ומטעם כי לא יהיו המצות בלבוש הגשמי רק ברוחני ולכך בגד שאבד בו כלאים עושין ממנו תכריכין למת וכו' שלא יהי' אז המצות בתואר לבוש ובגד שיהי' שייך בו כלאים רק ברוחניו' ולכך מצות בטלות לעתיד אבל רוחני' תרי"ג המצות הם נצחי' וקיימים נצח ועד ודי בזה וא"ש. העולה מזה שאין הפסק זמן לשום מצוה מתרי"ג מצות אפי' לעתיד רק שיהי' ברוחני ועתה בעה"ז בגשמי במעשה וברוחני ע"פ הכוונה להבאים בסוד יי'. ולפ"ז יגדל התימה שמצינו כמה מצות שאינן נוהגין רק בזמן שב"ה וגו' וקש' מאחר שהמצות הם מעצמותו ית' איך יתבטלו באין מקדש הא כביכול הקב"ה הוא מצוי תמיד מצד מציאותו בעבר והוה ועתיד וגם המצות צריכין שיהי' כך שנאצלו ממנו כנז'. ועוד קשה לפי מ"ש הראב"ד בספר יצירה בסוד עולם שנה נפש כי האדם נק' עולם קטן וכמו שיש קומה שלימה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים בכללות פרצוף העולם כך יש בשנה וכן בנפש האדם שייכים כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכן מפורש בש"ס דמכות אשר נבאר בפנים. ומעתה לפ"ז תיקשי הרי מצינו כמה מצות שיש בכהנים מה שאינו בישראל ויש כמה מצות השייכי' למלך ואינו בהדיוט וכיוצא בענין זה וא"כ איך יכול כל איש פרטי לקיים כל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שהם תרי"ג נגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ולא נעלם ממני דברי חז"ל כי ע"י אחדותן של ישראל מה שמקיים א' שייך עבור חבירו וכו' יעו"ש ועוד קשה לי שיש מ"ע בתורה ובו תדבקון וגם מ"ע ואהבת את ה' אלדיך וכתב המפרש להרמב"ם בפ"ב מה' יסודי התורה וז"ל ולאו נתנו כל המצות אלא כדי שיגיע בהם לזה המדרגה דכתיב ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' עכ"ל הרי כי תכלית כל תרי"ג מצות כדי שנוכל לדבק בו ית' ולאהבה אותו וכ"כ מפורש בזוהר כי תרי"ג מצות נקראו תרי"ג עיטין וכו' כי הם עצות איך לידבק בו י"ת ולכאורה הוא תמוה איך מרומז דביקו' בו י"ת ע"י מצות גרושין כמ"ש וכתב לה ספר כריתות ומ"ע של עבד עברי ומ"ע הענק תעניק וכיוצא בזה בדבר דוק ותשכח הרבה. ומכח הערות והספיקו' הנ"ל מלאני לבי לבאר בעז"ה תרי"ג מצות הנ"ל איך שהם בכל עת וזמן והם בכל אדם ואיך יש בו מקום לדבק בו י"ת בכל מצוה מתרי"ג מצו' והש"י יעזור לנו ויגמור בעדינו לטובה ויוריני נפלאות מתורתו ונזכה לדבק בו וצדיק באמונתו יחיה. וכ"כ בזוהר בראשית דף ל"ט ע"ב עלמא עלאה בסתימ' תתאה באתגלייא למיהוי תדיר עובדא דקב"ה סתים וגליא ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא וכו' יעו"ש הרי מפורש כי שם הוי' הוא סתים ר"ל ב' אותיות ראשונ' וגליא ב' אותיות אחרונות וז"ס וה"נגלות לנו וגו' ולכך תדיר כל עובדא דקב"ה סתים וגליא והיינו כל מצוה יש בה סתים מצד מ"צ מן מצוה וגליא מצד ו"ה דמצוה והבן ובזה נ"ל לבאר משנה בש"ס דקדושין פ"א כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה וכו'. והספיקו' רבו בזה לפורשן. ונראה אחר שתדע כלל הכל כי צורך קיום המצות והתורה והתפלה של בני אדם הוא כמו שנברא האדם בחומר וצורה מן ד' יסודות שהם ב' הפכי' והי' הכוונה העליונה כדי שיעשה אדם מן חומר צורה ונעשה אחדות אחד כך הי' צורך כל מצות. אפי' הגשמיות כגון טלית ותפילין וסוכה ולולב כדי לעשותו מחומר גשמי צורה רוחני' והוא כי בשעת השבירה של כלים דשבעה מלכי' שמתו בארץ אדום נפלו ונעשו מהם בחי' הקליפות וצריכין שיתוקנו ויתבררו ויתלבנו כל הקדושה שבהם וישארו סיגים למטה שהם הקליפות וכו' ואפי' כל עניני עה"ז הגשמי והחומרי כגון הצומח וכו' וכל הנבראים כולם הם מברורי המלכים שמתו ונברר ע"י התפלה והמצות של בני אדם וכו' וכמ"ש ב"פ ע"ח בכוונת אכילה ובכוונה התפלה בדף י"ב יעו"ש ולכך ב' אותיות ראשונו' של תיבת מצוה הוא בלבוש שנתחלף שם י"ה בעבור שהכל נתלבש בלבוש החומרי כדי לבררן ולעשות מחומר צורה אחדות א' וכזה יכוין בעשותו מצוה מגשמי לעלות הנצוצי קדושה שיש בצמר הטלית ויעשה רוחני וכן בעור של תפילין ובבית שלומד בו יכוין להעלות חומר ד' יסודו' וכ' ובזה נאמר בכל דרכיך דעה"ו והבן ובזה יובן כל העושה מצוה אחת ר"ל שיש בו ד' אותיות ב' ראשונ' בלבוש וב' אחרונו' נגלות גשמי כביכול. והכוונה לעשות מגשמי רוחני ונעשה אחת אז מטיבין לו וכ' וגם נודע מ"ש ביה"כ אחת ואחת ודי בזה עוד יש לפרש ויבואר ג"כ ג' לשונות מטיבין מאריכין ונוחל הארץ וכ' והוא שכבר הקדמנו כי גוף האדם אינו נקרא רק בשר אדם והנשמה שבתוכו היא האדם וכ' כך כל המצות אפי' מצות התלויין בדבור כמו מצות תפלה ומצות עסק התורה וברכת הנהנין הנה האותיות הם רק כלי ולבוש וצריך להמשיך בתוכו של האותיות בעת שמדבר בהם רוחניות הספירו' עם אור א"ס המחי' אותן ובו כח המחבר יחד האותיות כגון ברוך שיש בו שמות הו"י ע"ב ק"ל גי' ברוך הנה אותיות ברוך הוא הכלי ושמות גי' ק"ל הוא רוחניות הספירו' ובו אור א"ס המחי' אותו שיהי' ברוך לשון ברכה וכיוצא בזה. ובפרט בברכה צריך לכוין כך וכמ"ש בסידור שלי בפתיחה כשאומר לשם יחוד קבה"ו וכ' איך יכוין יעו"ש וכן מצאתי בתיקוני של זוהר חדש בסופו וז"ל וירא אליו ה' וגו' ועילת כל העילות וכ' ולית שם וחיבר אתוון דשם הו"י בר מיני' וכ' איהו אחד דמחבר שנים וכ' יעו"ש שהאריך שם הרי אפי' אותיות צריך כח המחבר ומכ"ש במצות התלוין במעשה שהוא הכלי והלבוש וצריך לקדשו ע"ד הנ"ל להמשיך בו רוחני הספירות ואור א"ס המחי' ונרא' כי רומזין באותיות מצוה כי ה' היא הכלי והלבוש ו' הוא רוחני'. הספי' מ"צ הוא אור א"ס הנשמה המחיי' אותה דלכך הוא בחילוף מ"צ וכנ"ל. ואז ע"י רוחניו' הספי' ואור א"ס נעשה אחת משא"כ בלא"ה כמבואר. וז"ש התנא במשנה כל העושה מצו"ה אח"ת ר"ל שעושה ד' אותיות מצוה שיהי' אח"ת והיינו ע"י המשכת רוחני' הספי' ואור א"ס בתוכו שאז נעשה אחת לכך משם יושפע לו ג"כ שפע חיות הרוחני וז"ש מטיבין נגד אור א"ס ומאריכין נגד רוחני' הספי' ונוחל הארץ היא לבוש הכלי שיומשך בו אורות הנ"ל והבן. אח"ז מצאתי בחסד לאברהם נהר מ"ג וז"ל תכנית עיקר הכוונה כי צריך להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות שהו' מזכיר כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה עליונ' לעשות שאלתו וכ' יעו"ש שהאריך והנאני כי הוא צורך גבוהו. ושמור כלל זה עם כלל הנ"ל שהוא שורש הכל בכל דרכיך דע"הו. עוד יש לפרש דבר נאות כי לפי מה שקבלתי עיקר הכל הוא שמדבק את עצמו אל המצוה בעשותה והיינו שיראה שלא יהיה נפרד ומובדל מן עולמות אשר שם שורש המצוה ויקשר מחשבתו שם אז באתערותא דלתתא איתער לעילא ונעשה שם יחוד ע"י המצוה שעושה כאן משא"כ כשמכוין המצוה למעלה ואינו מקשר א"ע שמה הוי כמו קיצוץ ופירוד בנטיע' ח"ו ודע והבן והזהר בזה וז"ש כל העושה מצזה אח"ת וכ' ודי בזה. וכן בתורה ותפלה יזהר בזה. עוד יש לפרש לפי מה שכ' בזוהר פ' ואתחנן בר"מ דף רס"ג שצריך האדם בק"ש לייחד כל רמ"ח איבריו כדי שיתייחדו למעלה וכ' והענין כי אמרנו שם הוי' כולל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכנ"ז ואותיות מצוה הוא עצמו שם הוי' רק ב' אותיות ראשוני' בחילוף. וז"ש כל העושה מצוה אחת שכל תרי"ג מצות הרמוזין בשם הוי' שהוא אותיות מצו' עושה אחת שמחבר כולן במצוה אחת שעושה בזרזות כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ואז נתייחדו למעלה ג"כ שנעשה הכל אחת ואז באמת מטיבין וכ' וזהו פתח פתוח לכמה קושי' אשר נזכיר בסמוך ובזה יבואר הכל וזה החלי בעזרת ה' צורי וגואלי.
עוד יש לפרש בהקדים ש"ס ע"ז וגם בפ"ט דשבת א"ר חזקי' מ"ד ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ה"א יתירה מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וא' להם אם ישראל מקבלין תורתי מוטב וכו'. והקשו התו' תימא לר' יוסי דס"ל בז' ניתנה תורה מאי יום הששי וי"ל וכ' וכבר העיד מוהרשא' כי שנויי דחיקא נינהו יעו"ש ונראה לתרץ ק' התס' עם שאר הספיקו שבש"ס. דיש מצוה בשבת זכור את יום השבת לקדשו והוא בדברות ראשונים ובדברות אחרוני' נאמר שמור את יום השבת לקדשו ואמרו חז"ל שמור וזכור בדיבור א' נאמרו וכו' והקשה האלגזי בספרו שמע שלמה למה אמרו שמור וזכור בדיבור א' נאמרו הא כל עשרת הדיברות בדיבור א' נאמרו כדאי' במכילתא וידבר אלדי' את כל הדברים האלה מלמד שכולם בדיבור נאמרו וכ' ועוד הקשה מש"ס דמכות א"ר שמלאי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו וכ' משמע דתו לא והכא במכילתא קאמר דכל י' דברות נאמרו מפי הגבורה ורצה לתרץ דחזר ופירש רק ב' דיברות אלו אנכי ולא יהי' לך וכ' אפס דהקשה לפ"ז מש"א חז"ל שמור וזכור בדיבור א' נאמרו אימת קאי אי בפעם א' כל י' דיברו' נאמרו בפעם א' בדיבור אחד ואי כשפירש הא אמרת דלא פירש רק אנכי ולא יהי' לך וכו' יעו"ש דכת' בעצמו שהוא דחוק.
ונראה דהרב האלשיך בפ' בראשית פי' מש"א חז"ל הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה לכך כתיב ויכל אלדי' ביום השביע וכו' והקשה הא אין המנוחה מלאכה והדרא ק' לדוכתא. ועוד מה דכתיב שבת וינפש מה הנפש ההיא ודברי חז"ל ידוע. וביאר כי כל דבר גשמי בלתי רוחני' נפש שבו לא יתקיים במקרה אנוש כי ימות שעל ידי העדר נפשו תתפרד חומר ד' יסודות שבגוף ויפסיד והנה כאשר ברא אלדי' את הארץ והיתה חומריות כגוף בלא נשמה והיתה מעותדת ליפסד רק ע"י שבא שבת בא מנוחה כמו נפש בגוף האדם כך השפיע שבת שפע קדושה בכל מה שנברא וז"ש שבת וינפש וכו' יעו"ש ודפח"ח העולה מדברו כי קדושת שבת הוא קיום כל העולמות כמו נשמה בגוף. ולהבינך ענין זה איך הוא חיות וקיום העולמות ע"י קדושת שבת. נ"ל דכת' בזוהר בראשית דף נ"ו אר"י בכל דרא ודרא הוי עלמא גפיף באתוון ולא מתיישבין בדוכתי' עד דאתייהב אורייתא לישראל אז אתתקן כולא וכ'. ויש להבין הא גם בריאת העולם הי' ע"י אותיות התורה כמ"ש בש"ס דברכו' יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכ' וא"כ למה לא נתיישבו עד מתן תורה לישראל. ואומר באימה וביראה כי נודע מעלת אומה ישראלית ששורש נשמתן דבוק למעלה בסוד יעקב חבל נחלתו כי כל א' מישראל יש לו דביקי באות א' מהתורה כמ"ש חז"ל ר"ת ישרא"ל י"ש ש"שים ר"בוא א"ותיו' ל"תורה ומשם שורש נשמתו והנה האותיות עצמן הם כלים כמו לבוש וגוף אל הנשמה שבתוכו והנשמה שבתוך האותיו' הוא כח המחבר והוא אור צח ומצוחצח אשר לא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר רק דעת אותו אמונת אומן ברוב מציאותו באימה וביראה ברתת ובזיע אשר לרוב העלמו לא יצדיק בו שם משמות הקדושים כי הוא עילת כל העולמות והוא אור א"ס אשר על ידו נעשה יחוד וחיבור ד' אותיות שם הוי' וכל האותיות שנצטרפו ונתחברו לתיבות הוא ע"י אור א"ס המייחדן ומחברן וכמ"ש בז"ח בסופו יעו"ש וע"י אור זה יש חיבור ודביקות לישראל בשתיהן בסוד יעקב חבל נחלתו וכמ"ש בזהר בראשית דף נ"ח וז"ל כד בני עלמ' זכאין קב"ה אתער רוחא דחייא דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שריא בי' ומתמן נגדי אינון חיין להאי עולם דדוד מלכא שריא בי' ומתמן נגדי ברכאן לכולהו תתאי וז"ש כי לעולם חסדו וכו' יעו"ש וגוף האותיות הוא בסוד דוד מלכא וחיין דנגדין מיעקב להאי עולם ע"י יסוד הוא אור א"ס הנ"ל שבו כח המחבר אותיות לתיבות וזהו סוד מתן תורה לישראל כי בריאת שמים וארץ הי' ע"י אותיות ועדיין היו כגוף בלא נשמה עד מתן תורה שאז נשפע שפע אור א"ס הוא חיות העולמות שנבראו ע"י אותיות ובמתן תורה נתחברו האותיות ונתייחדו ונצטרפו לתיבות וע"י כח המחבר זה נתחברו ונתדבקו ישראל בשרשן וכמ"ש בזוהר פ' נח דף ס"ג ע"ב וז"ל א"ר יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפק' ארעא מזוהמא דנחש עד דקיימו ישראל על טורא דסיני ואתאחידו באילנא דחיי כדין אתיישב עלמא וכ' יעו"ש וכמ"ש בר"ח שער הקדושה פ"א ואנשי קודש תהיון לי וגו' יעו"ש בסוד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש לכך ניתנה התורה לישראל דוקא. וכמדומה ששמעתי בשם הרמב"ן שכ' מפורש כי ענין מתן תורה הי' שנצרפו מן אותיות ונעשה תיבות ודפח"ח. ומעתה תבין כי יסוד נק' אל ח"י שעל ידו נשפע החיות של אור א"ס בסוד אור זרוע לצדיק וכ' והוא סוד יום השבת כמ"ש מזמור של יום השבת טו"ב להודות לה' וכמ"ש בזוהר פ' נח דף ס' וז"ל דא"י טוב איש דא צדיק וכ' ר"יצחק אמר דא שבחא דשבת וכולא חד וכ' יעו"ש לי ובזה יש לפרש מ"ש בזוהר בראשית דף נ"א רזא דשלהובא איהו ביחודא בגין כך ה' בתראה דשמא קדישא איהו נהורא תכלא דאתאחד ביה"ו דאיהו נהורא חוורא וכ' איהו אות ד' ובזמנא דמתערי לאתחברא עם נהורא חוורא כדין איקרי ה' וכ' וי"ל כשנתחבר יסוד הנ"ק ו' זעירא בתוך אות ד' הוא דוד מלכא נעשית ה'. וכבר זכרנו כי יסוד נק' אל חי שבו חיות הנשמה של אור א"ס בסוד אור זרוע לצדיק שנק' רצון שבו צנור חיי המוחין של חב"ד דז"א שהוא אותיות יה"ו כנודע בסוד הלולב יעו"ש והוא הנק' אשא חוורא וכשנמשך אור זה לאות ד' ונעשה ה' נתחבר נהורא תכלא עם נהור' חוור' ונעשה הכל רחמים ע"י הנשמה כאמור. ובזה תבין ג"כ מ"ש בזוהר בראשית דף מ"ה וז"ל יום הששי מ"ש דבכולהי יומא לא אתמר בהו ה' אלא הכא כד אשתכלל עלמא אתחבר' נוקבא בדכורא בחבורא חד ה' בששי וכ' ע"כ ופשוטו כך הוא כי חיבור אות ו' ששי עם ה' נעשה יום הששי וכ' ולדברינו יתפרש כך כי תחלה היתה בסוד ד' ואח"כ נעשית ה' הוא ע"י ששי שהוא היסוד וז"ש יום ה"ששי ויכולו השמים וגו' כי אז נשתכלל עלמא השמים וכל צבאם כי אור הזרוע בצדיק שנק' יום הששי ונתחבר ה' בששי ע"י הנשמה שגנוז בו והוא נק' שבת כמ"ש טוב להודות לה' ובו שבת וינפש שהוא נשמה לכל בריאת הארץ ותולדותם כי על ידו נשתכלל עלמא וזה היסוד שנק' יום שבת שבו אור חיות העולמות הוא עצמו סוד מתן תורה לישראל [ולכך כ' האר"י כי יסוד אבא נק' תורה] ושבת נק' קודש ג"כ ולכך דכ"ע בשבת ניתנה תורה כי חיות השבת הוא חיו' התורה שהיא נשמה לכל העולמות.
ושפיר צדקו דברי חז"ל במ"ש כי שמור וזכור בדבור אי נאמרו ר"ל כי שמור בנוקבא שהם גופי אותיות התורה שהם כלים ולבושים כמו גוף. וזכור הוא הנשמה שבתוך האותיות ואז נעשה זכור ושמור חיבור אחד וז"ס זכור ושמור בדבור א' נאמרו והבן ונ"ל דזה כוונת הפסוק ואביו שמר את הדבר ודרשו בתיקוני' ולדברינו א"ש כי ע"י יסוד אבא שהיא השפעת הנשמה אל הנוקבא הנק' דבר היא נשמרת מהחיצוני' כמ"ש בתיק' שם וז"ס בחכ"מה יס"ד אר"ץ כי גם באדם ע"י הנשמה שהיא הצלם שלו נשמר מהחיצוני' כמ"ש בפ' ע"ח ה' הושענא רבה יעו"ש. וז"ש התנא כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברי' הרבה וכ'. דידוע מ"ש בכתבים ענין לשמה לשם ה' להמשיך הארה מיסוד אבא אל לאה שכל ספירות' ה' ונמתק עי"ז כל דינין תקיפין יעו"ש. ואני שמעתי בשם מורי כי לשמ' הוא לשם התיבה והאו' עצמו לדבקה בשרש' וכ' ולכאורה הוא כסותר הנ"ל. איברא דבאמת למכוון א' עולה כי ע"י המשכת יסוד אבא שהוא הנשמה וכח המחבר לדבק בשרשה וכמרומז באות ה' וכנ"ל וא"ש ודי בזה. ובזה יובן ק' התו' דלק"מ דגם אם הי' מתן תורה בשביעי א"ש דיום הששי הוא על כוונה שזכרנו דכוונת מתן תורה הוא סוד חיבור יום ה"ששי וכאמור והבן. ומעתה מבואר משנה הנ"ל העושה מצוה אחת וכ' ור"ל העושה מן ד' אותיו' הוי' שהיא אותיות מצוה כי מ"צ הוא י"ה בסוד הנשמה הנעלמת בגוף וז"ס כל הנשמה תהלל י"ה. וגם לא המתי' יהללו י"ה כי הוא סוד נשמה כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה בפסוק כי בי"ה ה' צור עולמים וכ' ובזה פירש המשנה יציאת השבת שתי' שהן ארבע כי יו"ד ה"א גי' ד" אותיות הוי' וכו' יעו"ש. גם יש לפרש שתי' שהן ד' כי מן אות ד' כשנתחבר עמה יסוד ו' הרי הם ד"ו שהם שתים מה שהי' תחלה ד' ר"ל אות ד'. וז"ש העושה מצוה אחת לקשר נהורא תכלא אות ה' עם נהורא חוורא יה"ו שאז נעשה הכל אח"ת ר"ל רחמים משא"כ תחלה הי' זה דין וזה רחמים ובזה מבואר כוונת הפסוק ודרשת הש"ס ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה כי תחלה הי' ארץ דין בסוד נהורא תכלא ושם הוא יראה כנודע דשצי ומכלה. ולבסוף שקטה כשנתחברה עם נהורא חוורא ע"י אור א"ס כנשמה לגוף כביכו"ל נעשה הכל רחמים גמורים והבן. ועפ"ז נ"ל לפרש וה' ברך את אברהם בכל ודרשו בש"ס דב"ב פ"ק ר' יהודא אומר בת היתה לאברהם וכו' יעו"ש. והוא דמבואר משאחז"ל אלה תולדות השמים וארץ בהבראם ב"ה בראם וי"א באברהם ושניהם אמת ותחלה נתרץ ש"ס דסוטה פ"ז א"ר חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות א' משמו של הקב"ה יהוד' שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה וכ' עד א"כ יהא יודע ע' לשון בא גבריאל ולמדו לא גמור הוסיף לו אות א' משמו של הקב"ה ולמד שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. וי"ל הא יהודא משנולד נק' כך ועדיין לא קידש ש"ש וא"כ גם גבי יהוסף הי' ראוי לקרותו כך משנולד וכן הקשה הרי"ף יעו"ש. ועוד דכאן משמע יוסף זכה עבור שקידש וכ' ואח"ז אמר גבריאל הוסיף לו וכ' הגם דמוהרש"א כי' דזה נמשך מזה יעו"ש. ועוד דא"כ ביהודא דשמא גרים והדרא ק' הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה שהוא מוכרח לקדש ש"ש לא מצד הבחירה יעו"ש ושאר הספיקו'. ונראה דרש"י ז"ל פי' בשם ר' משה דרשן על מספר ס"ה משפחות שבישראל המנוין בפ' פנחס וזהו שנאמר כי אתם המעט מכל העמים. ה' מעט חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהם ע וכ' יעו"ש. ויש להבין לאיזה ענין אמר הכתוב זה שישראל חסרין חמשה מן האומות ומה בא להודיענו בזה. ונ"ל שבא להודיענו דבר גדול כי נודע כמו שיש באדם פרטי קומה של רמ"ח איברים ושס"ה גידים והכל הוא רק בשר אדם ולא אדם עצמו ונפש רוח ונשמה שבתוכו הוא הנק' אדם וכאשר זכרנו לעיל בפתח דברינו. כך בכללות אומה ישראלי שיש קומה של רמ"ח איברים ושס"ה גידים וצדיקי הדור הם הנשמה חיות כללות הדור ההוא וכן בכללות העולם יש ע' אומות וישראל הם הנשמה החיות של כל העולם ויש לזה ראי' מש"ס ומזוהר בכמה מקומו' וא' מהם מ"ש בירושלמי דמ' תענית וז"ל ר"ל בשם ר' ינאי אומר שיתף הקב"ה שמו בישראל משל למלך שהי' לו מפתח קטנה של פלטרים אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא היא אבודה אלא הריני קובע שלשלת שאם אבדה תהא שלשלת מונחת עלי' כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמו שהן הן נבלעין באומות העולם אלא הריני משתף שמי הגדול בהם וכו' והנה הירושלמי הזה צריך הבנה ואין לפרט הספיקו' כי הכותב ביאר שם ב' פירושי' יעו"ש ואענ' חלקי גם אני אשר מתוכו יבואר פרושו ג"כ. דאמרינן ביבמות דף ס"א תניא רשב"י אומר קברי עכו"ם אין מטמאין שנאמר אדם אתם ולא אומו' העולם קרויין אדם. והקשה התוס' מהא דאמרי' בסנהדרין דכותי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. ותירץ בשם ר"ת דיש חילוק בין אדם להאדם דכותים בכלל האדם וכו' יעו"ש. והנה יש להבין טעם הדבר שכתוב התו' אדם קאי על ישראל ובתוספות האדם קאי על עכו"ם ג"כ ולכאורה הוא נגד הסברא ה"א משמע המיוחד היודע וחשוב. ונ"ל כי האדם נברא מן חומר וצורה והם ב' הפכים כי החומר הולך אחר שרירות חומר הגופני שהוא קליפו' והצורה חומר ומתאוה לדברים רוחניים ותכלית בריאת האדם שיעשה מן חומר צורה ויהי' אחדות אחד ולא שיהי' דברים נפרדים. וכמו שזה התכלית באדם פרטי כך בכללות אומה ישראלית שנקראו אנשי ההמוני העמי הארץ לפי שעיקר עסקיהם בארציות החומר ולכך הם החומר משא"כ הצדיקים העוסקים בתורה ועבודות ה' הם הצורה ועיקר התכלית שיעשו מחומר צורה כמו שנאמר שפתי כהן וגו' ורבים השיב מעון וגו'. וכמו שהוא בפרטות האומה ישראלי' כך הוא בכללות העולם שיש ע' אומות האוחזין בענפי האילן הקדוש וישראל אחיזתן בשורש האילן וצריכין ישראל להמשיך שפע לכל ע' אומות וזה ענין ע' פרים בחג וע"י שמקבלין ע' שרים שפען ע"י ישראל נכנעין תחת יד הקדושה ונכנע החומר תחת הצורה וכל אנפין נהירין ואז הם אומה ישראל דבקים בשמו הגדול שהוא אילן הנ"ל עץ החיים אשר ממנו נמשך השפע לכולם ואז ישראל הם במדריגה עליונה למעלה מהטבע וכמ"ש הרמב"ן בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי כי שם הוי' הוא למעלה מהטבע יעו"ש וישראל ואומות נכללין בתואר א' אדם שלם כי זה חומר בשר אדם וזה אדם מלגאו צורה אל החומר וזהו האדם ה' מיוחד ר"ל שנתייחדו החומר והצורה להיות החומר מוכנע תחת הצורה שהיא תכלית בריאת העולם. משא"כ כשיש ב' דברים נפרדין החומר לבד והצורה לבד שלא נכנע החומ' תחת הצורה נק' אדם לבד שהוא נשמה בלי גוף שאין הנשמה פועלת כי אם ע"י כלי ואיברי הגוף בכל עניני המצות וא"כ שפיר אין האומות בכלל אדם והוא לגירעותא כמ"ש והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך שהוא ענין הנ"ל כי כשהקול קול יעקב שהיא דביקות ישראל בשמו הגדול ע"י התורה ונ"ל דלכך נקרא התורה ברית שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכ' כי נודע מבשרי אחזה אלדי' כי ע"י ברית נעשה דיבוק וחיבור בין איש לאשתו כך ענין התורה אינו לימוד בפשוטו רק לדבק את עצמו ע"י התורה בשמו הגדול שהוא עיקר התכלית כמ"ש המפרש להרמב"ם וזכרנו לעיל שכל התורה והמצות לא ניתנו רק לתכלית ובו תדבק ואז הם למעלה מהטבע וכל ע' אומות נכנעין תחתם וז"ש ורב יעבוד צעיר שהחומר נכנע לצורה ועי"ז נעשה אחדות א' למעלה כנודע בסוד יתרו שאמר עתה ידעתי אז נעשה יחוד גמור למעלה כמ"ש בזוהר.
כך יש לתרץ התו' בדרך פשיט איברא דיש לומר ג"כ בענין תוספת ה"א של האדם והוא שיש ב' מדריגות בישראל שנמשלו לפעמי' לכוכבים ונפעמי' לעפר מטעם עלי' וירידה לפי מעשיהם [כך יש ב' מדריגות בכנסת ישראל סוד ד' בסוד נער בלי יחוד ובסוד ה' ונערה שיש יחוד וכמ"ש בזוהר שזכרנו לעיל. ואפשר כי אלו ב' מדריגות נרמזו בשם יהודא והבן. והנה לחבר ולייחד שיהי' נעשה מן ד' אות ה' הוא ע"י צדיק יסוד עולם הנקרא יוסף כנודע בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה יעו"ש בזוהר וזה ענין תוספת ה' ביוסף כי נוצר תאנה יאכל פריו כי יסוד הוא סוד ו' שנתחבר באות ד' נעשה ה' וזו ה' ניתוסף ליוסף אחר שבא למדריגה למעלה מהטבע ע"י מעשה שאירע לו] וזה ענין מאמר חז"ל בנדרים שניתוסף לאברהם ה' איברים שאינן ברשותו שיהיו ברשותו. וז"ל בש"ס דנדרים פ"ג וא"ר אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחלה המליכו הקב"ה לאברהם על רמ"ג איברים ולבסוף המליכו על רמ"ח איברים ואלו הן ב' עיניו וב' אזניו וראש הגוי'. לבאר מאמר זה נ"ל לבאר תחלה ש"ס תענית ובפ"ק דע"ז מובא ג"כ קצת מזה דאמרי' תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר דלא מיעצר וכ' שנאמר בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וג' מאי קאמר וכ' אלא הכי קאמר כשם שאי אפשר עולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל ע"כ ופי' רש"י שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וג'. ויש להבין הא זה קאי על התורה ולא על ישראל וא"כ איך מוכח דא"א לעולם בלא ישראל. וכי תימא משום דישראל קבלו התורה א"כ קשה יותר ה"ל לתפוס העיקר ולומר כשם שא"א לעולם בלא תורה וכ' דגם אם קבלו א' משאר אומות התורה ג"כ הי' נתקיים העולם. ואיך א' דוקא ע"י ישראל יש קיום לעולם. לכך נראה לבאר ש"ס דעירובין פ"ב א"ר חסדא דרש מרי בר מר מ"ד לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאוד דבר זה אמרו דוד ולא פרשו אמרו איוב ולא פירשו אמרו יחזקאל ולא פירשו עד שבא זכרי' בן עדו ופרשו דכתיב ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגלה עפה ארכה עשרים אמה ורחבה עשר באמה וכי פשטת לה כמה הוי עשרים בעשרים וכתיב והיא כתובה פנים ואחור וכי קלפת לה כמה הוי ארבעים בעשרים וכתיב מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן נמצא כל העולם כולו אחד מן ג' אלפי' ומאתיים בתורה ע"כ. והקשה מוהרשא' וז"ל יש לעיין במאמר זה שראו ד' נביאי' את התורה כל א' בפנים שונים וכ' וביאר כי דרכי התורה הם ד' א' פשט וכ' וסימנים פרד"ס וכו' וז"ש בפ' יתרו אם תשמעו בקולי הוא הפשוטו ושמרתם את בריתי הוא הדרש תורה שבע"פ שנאמר כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית והייתם לי סגולה במעשה בראשית ואתם תהיו לי ממלכת כהנים... הוא סוד מרכבה כי ב' נגלים וב' נסתרים וכ' יעו"ש ולי הפעוט נראה דהכתוב בא ללמדינו דעת איך נזכה להיות בסוד אד"ם לדבק בו ית' במחשבה ודבור ומעשה הרמוז בר"ת אד"ם כי מחשבה הוא חשב מ"ה גי' אדם והוא נרמז באות א' מן אדם כי ע"י אות א' נעשה אדם כמ"ש האר"י בסוד רביע' ד"ם האד"ם יעו"ש דבו"ר מעשה הרי ר"ת אד"ם והענין דכת' הרמב"ם בפ"ב מ"ה יסודי התורה וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וכ' שנא' ואהבת את ה' אלדיך וכ' וכת' המפרש שם וז"ל כשיתבונן האדם בברואיו יכיר מהם גדולתו ית' ומידת תתאווה נפשו תאוה גדולה להדבק בו ולאהוב אותו אהבה גדולה וע"ז צוה בתורה ואהבת את ה' אלדיך ולא נתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה שנא' ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכ' יעו"ש. הרי מבואר כי תכלית נתינת המצות הוא כדי לדבק בו ע"י המצות. והנה יש בעשיות המצות ג' בחי' מחשבה ודבור ומעשה ובכל א' מן ג' בחי' אלו יש מקום לדבק בו ית' וכל א' נקרא ברית שלום כמו איש המתווך שלום בין ד' הפכים ע"י ממוצע ומבשרי אחזה אלו"ד כי ברית מיחד ומחבר דכר ונוק' וכ"כ בזוהר מפורש פ' אחרי מות דף ט"ג ע"ב וז"ל תאנא אורייתא נקרא ברית וקב"ה נק' ברית והיינו שבת שמא דקב"ה ורשימא קדישא נק' ברית ובזה נתקשרו ישראל בהקב"ה וכ' יעו"ש ולכך מצינו שהתורה נקרא ברית ושבת נק' ברית וישראל נק' ברית והוא בסוד עולם שנה נפש המכונה בתואר מחשבה דבור מעשה.
והוא כי התור' נק' ברית כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה וכ' חוקת שמים וארץ לא שמתי. הרי עולם כי כל מעש' בראשית הי' ע"י אותיות התורה כמ"ש בש"ס יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכ' ועדיין הי' העולם חסר מנוחה ר"ל כגוף בלא נשמה שהוא כח החיבור ד' יסודות הגוף שהוא ע"י הנשמה כך הי' העולם בלא כח המחבר האותיות שהוא הנשמה לחבר אותיות הנק' גוף עד שבא שבת בא מנוחה כמ"ש שבת וינפש. והיינו שבת של מתן תורה שהי' הכל על תנאי עד אותו זמן כמ"ש יום הששי וכ' וכנ"ל. וענין מתן תורה הוא אור נשמת א"ס כח המחבר האותיות כמ"ש הרמב"ם מובא לעיל בהקדמה והוא סוד המחשבה הרמוז בשבת שנק' ברית שהיא פנימי אל התורה שנק' ברית בסוד קול ושבת בבחינת מחשבה בסוד שנה וישראל נק' ברית בסוד נפש הוא תואר מעשה.
ומזה יוצא מוסר השכל דהתו' נק' ברית שאינו לימד התורה כפשוטו רק שידבק א"ע בו יתברך בבחינת קול על ידי התורה. ושבת אינו כפשוטו רק שידבק א"ע בו ית' בבחינ' מחשבה דלכך נק' ברית וכאשר נבאר עוד וישראל נק' סגולה שהוא מ"ש ועמך כולם צדיקים שנק' ג"כ ברית כאשר יבואר והבן והוא בבחי' מעש' ובזה יובן הפסוק
ויבואר ע"פ מ"ש האלשיך בראשי' בפסוק ויברך אות' אלדים פרו ורבו וכבשוהו וגו' וביאר ענין וכבשוה כי טבע החומר להיות הווה ונפסד ולולי נפשו בו לא יתקיים. כך כללות העולם החומרי הלז א"א להתקיי' אם לא ע"י שפע הרוחני מעולם העליון ע"כ עשה אדם בארץ שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי גופו ונפשו ורוחו ונשמתו כולל ד' עולמות וע"י עשות רצון קונו בקיו' התור' שיש בה ג"כ ד' בחינות פרד"ס פשט נגד עולם השפל וכ' ועי"ז יתעורר להרק שפע מעול' העליון להשפיע בכל העולמות ולקדש גם את חומרו להרים התחתון לאיכות העליון בקיום התורה וח"ו בהיפך הוא מוריד ומשפיל לאיכו' העליון עד התחתון וכ' וזהו שנאמר ויברך אותם פרו ורבו וכבשוהו ר"ל שתהיו צדיקים ותכבשו הארץ כי עושי רצונו מושלים בעולם לשנות הטבע כי צדיק מושל ביראת אלקים כאלו כל העולם כבוש תחתיו הפך הבלתי כשרים שהם משועבדים תחת העולם אל הטבעים ולכך ויברך אותם וכו' יעו"ש [ובזה יבואר פסוקי ויצא והנה מלאכי עולים וגו'] הרי כי כללות העולם וע' אומות הם החומר והוא מוכן להיות הווה ונפסד לולי ישראל שהם כנשמה לגוף להתקיים ע"י המשכת השפע הרוחני מעולם העליון ובחי' זה נקרא ברית שלו' וכמ"ש ועמך כולם צדיקים וגו' שהם בחי' צדיק שנאמר ברכות לראש צדיק לפי שעל ידו נמשך השפע כנודע ובזה א"ש ג"כ פסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דדרשו חז"ל דקאי על קבלת התורה. וק' הא ע"י קבלת התורה נעשו עמו וכמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים ואיך א' עוז שהיא התורה לעמו יתן משמע שכבר הם עמו ונחלתו ולדברינו הנ"ל א"ש דיש ברי' בבחי' עול' שנה נפש ובחי' ברית עולם היא התורה וברית של בחי' שנה הוא שבת ובנפש האדם הוא ישראל נק' ברית לכך ניתנה התורה בשבת לישראל דוקא ולא לא' משאר האומות ומה שחזר על כל אומה כמ"ש בזוהר משל לעבד וכו' וז"ש ה' עוז לעמו יתן ולא לאחד משאר א"ה ומה שחזר על כל אומות הוא כדי שיברך ה' את עמו בשלום להשקיט מהם תרעומות האומות וק"ל. וגם כי ברית נק' שלום ועל ידו נשפע שפע הברכה וז"ש ה' יברך את עמו בשלום שנקראו בחי' יסוד צדיק וק"ל.
וזה שנתן ברית מילה לישראל דוקא משא"כ ליתר האומות כדי שיהיו הם במעשה בסוד ברית שלום להמשיך שפע הברכה לכל העולם וז"ש ה' יברך את עמו בשלו' כי כבר הם עמ"ו ונחלתו שנקראו ברית שלום ועל ידו יברך לכל העולם שהם טפלין לעמו וז"ש א"ת עמו בשלום וא"ש וכ"כ בזוהר בראשית דף רמ"ד ע"א וז"ל הא אינון נגדין ברכאין מלעילא לתתא כל יומא וכו' וכ"כ בזוהר שמות דף ד' ע"א ובזה יובן הפסוק יתרו שאמר להם דרך הדביקות בו ית' ע"י המצות הניתן להם במתן תורה איך מקום הדביק' בו במחשבה ודבור ומעשה אשר כל א' נקרא ברית וז"ש אם תשמעו בקולי ר"ל ע"י קול לימוד התורה שנק' ברית לדבק א"ע ע"י קול הדבור ושמרתם את בריתי זהו ברית שבת שהוא במחשבה ששייך בו שמירה בלב כמ"ש ג"כ בשבת שמור את יום השבת לקדשו. וכ"כ במכילתא מובא בר"ח שער הקדושה פ"ג. וגם את שבתותי תשמרו ובשבת כתיב שנאמר ברית עולם ביני ובין ב"י וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים ר"ל ברית אומה ישראלית והוא מ"ש כח מעשיו הגיד לעמו שהם ברית במעשה המילה שנק' ברית שלו' הרי נזכר כאן מחשבה ודבור ומעשה וז"ש אתם קרוין אד"ם בסוד פנימית העולם והאומות הם בשר אדם החומר הטפל אל הצורה וק"ל
וביאר מאמר הש"ס שהתחלנו בו איך עולה חשבון התורה ג' אלפים ומאתיים בעולם נ"ל דאי' כי ביה ה' צור עולמים כי ע"י או"ת ה' נברא עה"ז וע"י אות י' עה"ב וכו' הרי כי ע"י אות א' מן השם נברא עולם א' וכמ"ש בכתבי האר"י כי ע"י ד' אותיות השם נבראו ד' עולמות אבי"ע ועוד עולם חמישי הנברא ע"י קוצו של יוד והוא נגד נפש רוח ונשמה יחידה חי' והם סוד ה' פרצופים כנודע יעו"ש והנה כבר זכרנו כי אותיות מצו"ה הוא ד' אותיות הוי' ממש וכנ"ל א"כ ע"י מצוה א' נבראו ה' עולמות כאמור. והתורה שנק' ברית כמנין תרי"ג ע"י שיש בו תרי"ג מצות א"כ יש בו ה' פעמים תרי"ג עולמות עולה ג' אלפי' וחמשה וששים ועם ה"פ הוי' שהוא שורש ה' עולמ' הנ"ל הרי ק"ל ועם כללות ה' עולמות הרי קל"ה ועם ס"ה הנ"ל הרי מאתיים ועם ג' אלפים הרי מכוון החשבון וק"ל. וז"ס הקול קול יעקב כי יש ה"ח וה"ג וה"ח גי' קל ועם ו' של יעקב הרי קול וה"ג הוא סוד הידים ה"ג מנצפ"ך כנודע וכשיורדין ה"ח בסוד למתק ה"ג אז הכל רחמים משא"כ כשמסתלקין ה"ח למעלה בדעת זא' אז יש אחיזה לחיצונים לשלוט והערלה חופה על ברית קודש כנודע וז"ש הקול קול יעקב כשיש ב"פ ק"ל ק"ל שהוא מיתוק ה"ח וה"ג הכל רחמים ויעקב גובר וגם ה"ח הוא בז"א שהוא אות ו' וה"ג בנוק' הנקרא אות ה' וז"ש הקו"ל קול יעקב והבן. ואם לאו אז והידים ידי עשו ר"ל כששולט ה"ג מנצפך שהם הידים אז ידי עשו גובר רחמנא לישזבן. וז"ס כוונת הפסוק ג"כ עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע כי נודע סוד גלות מצרים הי' שנסתלקו ה"ח בדעת ז"א משא"כ אח"כ בעת הגאולה אז בדמיך חיי בדמיך חייב' מיני דמים ה"ח וה"ג יעו"ש וה"נ בענין יוסף שהי' בסוד יסוד כל זמן שנסתלקו ה"ח למעלה בדעת הי' בגלות בבית האסורין משא"כ כשירדו ה"ח ביסוד אז הכל רחמים וז"ש עדות ביהוסף ר"ל אותן ה' חסדים שהי' בדע"ת הנקרא עדות ירדו ביסוד הנק' יוסף ונעשה אז יהוסף בתוספות ה' עלאה שהם ה"ח ששם חירות זהו גרם לו שיצא לחירות וז"ש שמו בצאתו על ארץ מצרים שהי' מושל על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע כי שפת יש ב' פירושי' שנא' למקצה השמי' ועד קצה השמים וג' וה"נ י"ל שפת לשון קצה כמו שפת הים וגם י"ל שפת הוא לשון דיבור. איברא דשניהם בקנה א' עולה כי בינה שהיא ה' עלאה היא הנק' סוד גי' ע' שבעים לשון והיא קצה השמים העליון. וז"ש שפת לא ידעתי כי היסוד מייחד בין זו"נ ויחוד נק' ידיעה משא"כ למעלה ת"ת הוא מיחד בין או"א. ועתה ע"י מעשה זו זכה שעלה יסוד הנק' יוסף עד הדעת הנק' עדות וז"ש עדות ביהוסף שמו וגו' והי' מייחד בין או"א וז"ש שפת לא ידעתי אשמע כמו וישמע שאול את העם. ורמז הפסוק כאן סוד הייחוד מתתא לעילא ומעילא לתתא והבן עוד יש לפרש פסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע וגו' דכת' בזוהר תרומה דף קמ"ה וז"ל וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף וכו' אלה תולדות יעקב יוסף וכ' והאי משל אתפשט לתלת אלף משנים וכולהו בהאי משל בשעתא דיוסף אתכלל ביעקב תלת אלף אינין באברהם יצחק ויעקב דכלהו בהאי משל וכו' וע"ד אשתדל שלמה למיתי ההוא אלף לגבי כלה וכו' יעו"ש הגם שאין אתנו יודע עד מה ברזי דרזין כמבואר שם מ"מ לפי מה שמצינו בפירוש הרבה אלדי מ' מאיר פאפרוש בס' מאורי אור שכ' באות ח' חמשה ואלף כי חסד נק' חמשה שבו ה"ח וכשנעשים אחד ביסוד נק' אלף יעו"ש. ובזה נ"ל פי' הפסוק וה' ברך את אברהם בכל כי נק' אברהם בתוספת ה' ע"ש ה"ח שבחסד הנק' אברהם וז"ס ואברהם זקן בא בימים סוד חסד שהוא ה"ח שבו ע"ד שנאמר יומם יצוה ה' חסדו והוא סוד נהורא חוורא הנק' זקן וז"ס ענן ה' יומם שכל ה' עננים כלולין בחסד כמ"ש בפע"ח ה' סוכות יעו"ש ומן חסד נתברך ונשפע ביסוד ה"ח הנק' כל ע"ש ה"ח וא"ש ויהי שירו חמשה ואלף ומשם למלכו' הנק' בכל שם בן והבן. ואפשר שהוא מרומז בדברי הזוהר הנ"ל כד אתכלל יוסף ביעקב וכו' דכת' הרב הנ"ל באות מ' משל נק' היסוד כולל ג' אלפים משל ג"ח המגולים גם משל נק' הת"ת יעו"ש. והענין כי יש שושנה עלאה בת זוגו דת"ת ועלי' נאמר וכבודי לאחר לא אתן ויש שושנה תתאה בת זוגו דצדיק והיא היורדת בבריאה הנק' אדני הגם כי שורש כולם א' באחדות גמור יעו"ש. והנה ה' חסדים יש ג' חסדים מגולים וב' מכוסים וכד אתכליל יוסף ביעקב מלבד שנוטל שלשת אלפים משל ג' חסדים המגולים אלא ויהי שירו חמשה ואלף שנוטל כל חמשה חסדים ומתייחדי' ביסוד ונק' אלף כנ"ל וע"ד אשתדל שלמה למיתי ההוא אלף לגבי כלה. ר"ל אחר שנתייחדו ה"ח ביסוד להמשיך לגבי כלה והבן.
ובזה יובן עדות ביהוסף ר"ל כמו דעות לשון יחיד ע"ד וידע אדם את חוה ר"ל כשנתכלל יוסף יסוד תחתון ביסוד עליון הנק' יעקב שהוא ת"ת אז נתוסף לו ה' שהם ה"ח ונק' יהוסף וזה גרמו לו חירות משעבוד שהי' מצד כסוי הערלה הקליפו' על ברית קודש בהסתלק החסדים למעלה בדעת משא"כ עתה שנכלל יוסף ביעקב שעלה יסוד עד הדעת וז"ש עדות ביהוסף בסוד הדעת וקיבל שם כל ה"ח לעשות יחוד וזווג עליון ושמו בצאתו על ארץ מצרים שהוסר הערלה מן הברית כי שפת לא ידעתי אשמע שנעשה יסוד עליון בין שפתיים בסוד הדבור ע"ד ראוהו מדברת וכו' וז"ש כאן ג"כ וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף שעשה זווג במקום דבור ומה שלעבר לא ידעתי לעשות שום זווג הנק' ידיעה ועכשיו אשמע לחבר ולייחד שם ג"כ ומאחר שזכה ליסוד עליון הנק' ברית הלשון לכך וגם הפשוטו א"ש שידע שבעים לשון כמ"ש חז"ל שפת לא ידעתי אשמע כי היסוד כולל שבעים אנפין דאלנא שבעים לשון שבו מעבר לכולם ובזה תבין הש"ס יוסף שקידש ש"ש בסתר ור"ל שהמשיך מוח טפת החסדים המכוסים מחכמה הנק' קדש ועי"ז גרם זווג שם עם שמים ע"י המשכת החסדים המכוסים שהם בסתר ז"ש שקידש שם שמים בסתר ונרמז בפסוק עדות ביהוסף כי החסדי' שהם מכוסים ונעלמים בדעת הנק' עדות זכה להמשיך ה"ח ליסוד הנק' יוסף ועם כללות ה' חסדים נעשה יהוסף הרי גרם זווג מעילא לתתא ג"כ וזהו ששמו בצאתו על ארץ מצרים וגו' וזהו שהוסיפו לו ה'. ואחר שהמשיך יוסף וקידש ש"ש בסתר כאמור אח"כ קידש יהודא ש"ש בפרהסיא על הים כי אחר שמצא שירדו החסדים במקום מגולה בפרהסיא שהיא מדריגות יהודא אות ה' אחרונה שבשם אז נתחבר עם ג' אותיות יהו של יהוסף ונקרא כולו על שמו של הקב"ה ר"ל שהשלים השם כולו כ"א תיקון מדריגתו זהו בסתר וזהו בפרהסיא ונתחברו ב' מדריגות יוסף ויהודא וכמ"ש בזוהר ויגש אליו יהודא כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי ע"י חיבור הנ"ל עובר על פשע ונשא עון וכו' יעו"ש וק"ל. ובזה יבואר ג"כ כוונת התו' במ"ש בתוספת ה' האדם גם האומות בכלל הכוונה ע"ד הנ"ל כי כשיש בישראל צדיקים בסוד ברית לגבור הימין שהוא להמשיך ה' חסדים שבימין עד הברית כדי להשפיע לכלה אז ימינך ה' תרעץ אויב כמ"ש הזוה' שם כי נכנעין ונכלל שמאל בימין וז"ש גם האומות בכלל כי הם טפלין אל העיקר שהם ישראל ונכללין בימין וק"ל. נפש ר"נ ח"י עד שעולה ה"פ תרי"ג. וזהו רימז הפסוק שאמר יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמר צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך ויש להקשו' א' מה ענין אומרו עם לבן גרתי כי לא נעלם ממנו. וחז"ל דרשו גרתי תרי"ג מצות שמרתי ק' פשיטא מה זה ענין הודעה לעשו שאינו מאמין בשכר קיום התורה והמצות כמ"ש הנה אנכי הולך למות למה זה לי בכורה וכו' ב' ק' ואחר עד עתה שאמר זה להתנצל על אחרו עד עתה והוא תמוהו. ג' ק' לשון ה' מינים שזכר כאן שור וחמור וגו' ד' ק' שאמר למצא חן בעיניך ונהפך הוא שיקנא בו אחיו הוא עשו לומר גנוב הוא אתי וכן הקשה האלשיך. ולדברינו הנ"ל א"ש שא' יעקב עם לבן גרתי דכ' בזוהר בראשית דף קס"ג ע"א וז"ל אבל אילין עלאין נפקין מלבנון דאיהו לעינא ורזא דמלה וללבן שתי בנות וכו' ונתכוון יעקב לומר שקיים תרי"ג מצות בכל ה' בחינותי' עד למעלה הנק' לבן דנפקי מלבנון וז"ש עם לבן גרת"י. ואחר עד עתה כי עתה גי' דעת ע"ה דעת הוא כללות ה"ח וה"ג שהם שורש ה' בחינו' הנ"ל. ויהי לי שור וחמור וגו' כי ע"י קיום התורה והמצות בחמשה בחי' הנ"ל הכניע ה' קליפות שהם ה' עולמות דס"א שהם ג"כ נגד אבי"ע דקדושה והם שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך כי ע"י קבלת ישראל התורה וקיומן גורמין להמשיך שפע וברכה לכל האומות שלכך נק' ברית שלו' כמ"ש ה' עוז לעמו יתן כדי שיברך את עמו. ר"ל גם הטפל לעמו בשלו' ע"י ברית שלו' וזה הודיע לעשו כי הברכות ראוי למי שנק' ברית שלו' כמ"ש ברכות לראש צדיק והיא התורה והמצות ואינו ראוי לשנוא על הברכות שנטל יעקב וק"ל. ובזה יובן ש"ס דתענית כשם שא"א לעולם בלא ד' רוחו' כך א"א בלי ישראל דהא בעול' יש חומר וצורה וכמו שהחומר הוא מן ד' יסודו' כך הצורה הוא כלול מן ד' וז"ש מארבע רוחות באי הרוח וכו' והחומר היא האומות והצורה היא ישראל וא"א לקיום החומר כי אם ע"י הצורה שהיא רוח חיים הכלול מד' רוחו' העולם וז"ש אם לא בריתי דקאי על ישראל וג"כ שנק' ברית להמשיך שפע מן יומם אל הלילה שהיא האומות וק"ל. ובזה יובן אברם הוא אברהם בתחילה המליכו על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח וכו' כי הושם בטבע הבריאה שיהי' רמ"ג איברים ברשותו של אדם וחמשה איברים אינן ברשותו והטבע היא השכינה גי' אלדי' מספר הטבע ובשם הו"י היא ה' אחרונה שהי' נוקבא ולמעלה מהטבע הוא דכורא וכמ"ש בזוהר ויחי כי מיסוד ולמעלה הכל דכורא יעו"ש ואחר שעלה אברם ממדריגות הטבע אל המדריגה שהוא למעלה מהטבע שנק' צדיק ברית שלו' כמ"ש ואתנה בריתי ביני ובניך אז גם האיברים שהם מהטבע שלא יהי' ברשותו עכשיו נתוסף לו ה' שיהי' אלו ה' איברים ג"כ ברשותו והוא נמעלה מהטבע כמדתו ונק' הוא אבר הם כי ה' שלמעלה מהטבע הוא ה' עלאה הנק' הוא בסוד ועבד הלוי הוא וז"ש אברם הוא אברהם כי בתחלה כשהי' במדריגת הטבע נק' אברם ואח"כ לבסוף עלה למדריגה עליונה למעלה מהטבע הנק' הוא אז נקרא אברהם וק"ל. ובזה יובן ג"כ התו' דיש בין אדם לתואר האדם וכ' כי תוספת ה' הוא על שהם למעלה מהטבע ונותן להם ה' איברים שאינן ברשותו שיהי' ברשותו והנה האדם נק' עולם קטן וכשם שניתן לו בפרטות למלוך על כל אברים בגופו גם שאינן ברשותו כך זכה למלוך על האומות שאינן ברשותו שיהי' ברשותו כי זה נמשך מזה וז"ש התוס' דהאומות הם בכלל האדם ר"ל כי אם הכל נכללין בתואר האדם שהוא המושל בכל והם נכללין בו שאינם עולין בשם כלל כי טפלין אליו וכמ"ש בזוהר כי נו"ק לגבי דכורא אינו עולה בשם בפני עצמה רק בשם דכורא העיקר וה"נ כך והבן. ובזה יובן כוונת רש"י בשם ר' משה דרשן כי אתם המעט מכל העמים ה' מעט מהעמים שהם ע' אומות וישראל הם ס"ה משפחות וכ' והכוונה כי תיבת המעט מכל העמים סובל ב' פירושים או בכמות או באיכות. והנה שניהם בקנה א' עולה שאם הם ה' מעט בכמות ר"ל במספר הם חסרין ה' ר"ל שאין להם תוספת ה' הנ"ל שיעלו למדריגה שהוא למעלה מהטבע שיזכו בהוספת ה' שיהי' ה' איברים שאינן ברשותו ליתן ברשותן רק נשארו עפי' הטבע אז גם באיכות וחשיבות הם שפילין תחת יד האומות משא"כ אם אינן ה' מעט מכל האומות שזכו לתוספת ה' הרי הם ג"כ ע' ואינן מעוטין במנין אז גם בחשיבות הם עולין על כל האומות שנוהגין למעלה מהטבע וק"ל.
ובזה יובן ירושלמי דתענית הנ"ל אם אני מניח את ישראל כמות שהן וכ' ר"ל שישארו בהנהגתן עפ"י הטבע א"כ הן נבלעין בין האומות כי הם ה' מעט מכל העמים במנין הגורם שיה' מעט וג"כ בחשיבות כנ"ל. לכך הריני משתף שמי הגדול וכ' ור"ל כי שם הו"י הוא למעלה מהטבע כמ"ש הרמב"ן וכנ"ל והיא השלשלת לאחוז בו לעלות למעלה מהטבע בסוד יעקב חבל נחלתו ועי"ז ירימו ראש לעלו' על כלנ' וק"ל
ובזה יובן ש"ס דסוטה הנ"ל יוסף שקידש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו וכ' והענין דזכרנו כי יש עולם שנה נפש כי ברית שבו מעבר השפע והחיות של עולם והאומות הם ישראל וז"ש ועמך כולם צדיקי' וגו' והיינו בכללות העולם ובפרטות אומה ישראלית יש י"ב שבטים בכללות ובפרטות נק' יוסף ברית שבו מעבר השפע לכל האומה ההיא וכבר זכרנו כי מדריגת נוקבא נק' טבע ולמעלה מזה הכל דכורא שהוא למעלה מהטבע והנה השבטים הם מדריגות נוקבא רק יוסף זכה שעלה ממדריגת נוקבא למדריגת דכורא וכמ"ש בזוהר ויחי דמש"ה לא נזכר בדגלים יעו"ש והטעם שזכה לזה מצד מעשיו כי יש ב' מיני זווגי' זווג עליון וזווג תחתון וברית המעור הוא המייחד זווג תחתון וברית הלשון מייחד בין השפתים שנק' נו"ה בסוד ב' ערבות וכמ"ש הארי' במשנה ראוהו מדברת שיש זווג בפה וכ' יעו"ש וזהו זווג הנעלם וז"ש יוסף שקידש ש"ש בסתר שזכה לייחד ולקדש שם שמים בסתר ר"ל בזווג הנעלם במעשה שנזדמן לו דבר עבירה בסתר וניצול הימנה שהוא יותר זכות מפרהסיא כמ"ש האלשיך בפ' שמיני ויהי מורא שמים עליכם דמצינו לרב עמרם חסידא שהי' כמעט נכשול בעבירה בסתר עד שצעק נורא בי עמרם ונתפרסם הדבר וניצול יעו"ש לכך מדה כ"מ לפי שגברה כחו לקדש ש"ש בסתר אין רואה. שהוא קשה לינצל מיצ"הר ואפי"ה כבש יצרו לכך זכה לקדש [לשון הרי את מקודשת לי] ש"ש בסתר בזווג הנעלם ע"י ברית הלשון בין השפתים שנקרא נו"ה ושם יסוד הלשון הוא מעבר השפע לכל ע' לשון וז"ש שפת לא ידעתי אשמע מה שלא ידעתי שלא יכולתי לייחד במקום הנעלם שהוא שפתים עכשיו ע"י מעשה זה זכיתי גם שפת לא ידעתי אשמע שעשה שם יחוד הנק' ידיעה וממילא נמשך שהבין ושמע ע' לשון ג"כ שזה נמשך מזה וז"ש עדות ביהוסף ר"ל כי נתוסף לו אות ה' שהם סוד ה' עליונה שהיא למעלה מהטבע ה"ח הגנוז בדעת ונתפשטו ביסוד הנקרא יוסף ונעשה יהוסף ושמו בצאתו על ארץ מצרים סוד מצר י"ם ושם שפת לא ידעתי אשמע שנעשה בסוד ברית לשון לייחד ולזוג זוג הנעלם הנק' שפתים ומשם זכה ג"כ בגשמי לשמוע ע' לשון כי כל ע' לשון כלולין ביסוד הלשון שהוא מעבר לכלם וכמ"ש האר"י בהגדת פסח הרני כבן ע' שנה וכ' יעו"ש משא"כ יהודא שקידש ש"ש בפרהסיא בזווג התחתון נקרא כולו על שמו של הקב"ה ור"ל כי מקום שנשלם השם כולו הוא במקום המגולה כמ"ש הנסתרות לה' ו"הנגלות וכו' כי אות ה' אחרונה המקנן בעשיה מקום המפורסם לכך לא קידש רק בפרהסיא ג"כ משא"כ יוסף שקידש במקום הנסתר לכך זכה לאות ה' הנסתר והבן.
ובזה יובן אלה תולדות השמים וארץ בהבראם בה' בראם כי עיקר הבריאת והחיות הוא בה' סוד ה"ח נהורא חוורא למתק נהורא תכלא ונעשה מן ד' ה' ומן נער נערה הראוי לבא אל המלך והבן וז"ש בת היתה לאברהם וק"ל ובזה נראה לבאר המשך פסוקי פ' ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו וגו' עד וישא יעקב רגליו ע"כ. והספיקו' רבו א' ק' ל"ל כפל ויצא וילך שאם הלך מי לא ידע שיצא ב' ק' לבא חרנה הל"ל ג' אם כבר הלך לחרן איך אח"כ פגע במקום וחז"ל אמרו יהב דעתי' למיהדר וכ' ה' ק' לשון פגיעה לא אתי שפיר בין ללשון קפיצה הדרך כמ"ש האלשיך וכ' ו' ק' מה ענין הודע אותנו כי בא השמש ולקח מאבני המקו' וכ' ז"ק להבין ענין ספורי החלום בתורה שהי' סלם מצב ארצה וכ' כי התורה הוא נצחי' לדורי דורות ומה ענין התועלת לדורות בזה שראה יעקב בחלומו סלם ומלאכי אלדי' עולים ויורדים בו וכ' ח' קשה ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא המקום וכ' ואנכי לא ידעתי ופי' חז"ל שאם ידעתי לא ישנתי וכ' שזה אין לו שחר כלל. ונ"ל דיבואר פרשה זו בסוד עולם שנה נפש ר"ל בנפש יחידי ובכללות העולם כי כמו שיש חומר וצורה בנפש אדם יחידי והצורה חפצה ורצונו במושכל לדבק בשרשה ע"י עשות רצון קונו כך החומר שבו חומד ומתאווה בתאוות המותרות ובדברים חומרים גשמיים והתכלית להכניע את החומר תחת הצורה כך גם בכללות העולם יש חומר וצורה כי אנשי שלומי אמוני ישראל העוסקים במושכלת בעבודת הש"י לדבק בו י"ת הוא הצורה ואנשי המוני עם העוסקים בחומרי ארציות הם החומר שנמשך להם החיות והשפע ע"י הצורה כנשמה אל הגוף. וכ"כ הרמב"ם במורה נבוכים כי מובחר מין אנושי העוסק בתורה ובעבודה כשפירש מהתורה לעסוק בעסקי עה"ז אזי מוכן האדם ההוא לפגעי הזמן וכ' וכ"כ בזוהר שמות דף י"ז ע"ב על פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות ע"כ אפקוד עליכם עונותיכם ומעשה בר' יוסי שנפל לעורקמי דמיא וכו' יעו"ש וכמ"ש הרמב"ם באדם פרטי כך הוא בכללות העולם שאם אנשי הצורה עוסקים בתורה ועבודה ע"י סמכין ומחזיקי' מאנשי החומר יש קיום לשניהם להחומר והצורה משא"כ כשאין סומך ומחזיק ללומדי תורה אזי שניהם מוכנים לפגעי הזמן וכמ"ש בזוהר על פסוק ויגע בכף יריכו וגו' לכך ראוי להכניע חומר תחת הצורה בכלל ובפרט כנ"ל.
[ובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ר"ל מיד כאשר יצא ופירש יעקב שהוא הת"ח ע"ד הקול קול יעקב והידים וגו' כי כתבנו במ"א ביאר פי' המשנה וכ' הרמב"ם איך במצוה א' כשעושה בשמחה גדולה וכו' והנה החוש וראות אשר ראינו לעשות מעשה התפלה בשמחה גדולה בקול גדול וידים המשמיעים קול שמחה ובזה ניטל גם הידים מעשו וניתן ליעקב וז"ש הקול קול יעקב והידים ר"ל גם הידים וגו' והבן] וכאשר פירש מעבודת ודביקות הש"י הנקרא באר שבע אז וילך חרנה שגם אנשי המוני עם הנקרא חומר אל הצורה הולך לחרון אף של מקום וזה להליכה יכונה שהולך ונתרחק מאת פני הש"י וכמ"ש הנה אנכי הולך למות. וז"ש ויפגע במקום ר"ל שכל פגעי מדת הדין במקום ההוא וילן שם כי בא השמש. ור"ל שפגעי מדת הדין במקום ההוא עושים לינה שם בסיבת כי בא השמש שנשתקעה אור התורה ועבודת ה' הנקרא שמש ומגן ה' וכמו שהוא בכללות כך הוא בפרטות אדם אחד שיצא מבאר שבע ממהימנותא עלאה מיד וילך חרנה כנ"ל ויפגע במקום לשון כנגד הוא ויפגע וע"ד זכה עזר לא זכה כנגדו כך הוא כפוגע ומתנגד אל המקום מלעשות רצון המקום ברוע בחירתו עד שנמשך לו מזה וילן שם כי בא השמש ור"ל כי אבדה לו דרך שדהו שדה אשר ברכו ה' ובחשיכה יתהלך וז"ש וילן שם כי לילה יחשב לו שאינו מבחין עוד בין טוב לרע כי בא השמש ר"ל ששקעה לו חמה להאיר לו איזה דרך ישכון אור. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ור"ל אחר שראה כי רע ומר לו על עזבו עבודת ה' ותורתו וכמ"ש הלא על כי אין אלדי בקרבי מצאוני הרעות האלה. לכך לקח עצה לנפשו לחזור על התורה והעבודה וממעמקים קראתיך ה' והענין כי אדם הישר שנהפך עליו וסדרי הזמן כנ"ל יתן לבו שהוא בשכינה שעל סבת חטאו גרם צער אל השכינה כי צערו של האדם היא צער השכינה וכמ"ש בש"ס דסנהד' פ"ו בשעה שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי וכ' והטעם כי האדם הוא אבר מאיברי השכינה וישליך צערו אחר גוו וישם פניו אל צער השכינה ויקרא אל ה' ממיצר ההוא לייחד מדריגת השכינה ההיא אחד מאיברי' אשר שם הוא הצער לחברה ולייחדה אל דודה ולהסיר הדינין והחרון מעלי' כי בכל צרתם לו צר ואז לא באלף וסדר הייחוד להמשיך לה אור העליון כדי שעי"ז תוכל לעלות להתייחד עם דודה באהבה. כי יש ך"ב אותיות שהיא בשכינה כמ"ש נגילה ונשמחה בך וגם בזוהר פ' ויצא וישכב ויש כב וכו' ומן אלו ך"ב אותיות נצטרפו ונתחברו תיבות הנקרא בתים והאותיות נק' אבני' כמ"ש בס"י ד' אבנים בונות ך"ד בתים וכמו שיש באדם חומר וצורה כך יש באותיות התורה חומר וצורה כי גוף האותיות הוא החומר ורוחנוי' הספירות עם אור א"ס שבתוכו המחי' הוא הצורה ונשמה אל האותיות ואל זה יכוין האדם בתורתו ותפלתו וכמ"ש בחסד לאברהם נהר מ"ג מפורש וז"ל עיקר הכוונה כי צריך להמשיך הרוחניות מן מדריגות עליונות אל האותיות שהוא מזכיר כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה העליונה לעשות שאלתו עכ"ל. וזהו עליות השכינה וייחודה ע"י המשכת אור העליון לה וכאמור
ובזה יבואר ויקח מאבני המקום שהיא אותיות שבשכינה הנקרא מקום וישם מראשותיו ר"ל שהוא ב' תיבות מראשתיו דהיינו שהמשיך אור העליון והרוחניות מן ראש המדריגות עד סוף המדריגה שהיא תי"ו אחרונה שבאותיות וכמ"ש האר"י בתפלת י"ח ופי יגיד תהלתך ר"ת תי"ו יעו"ש וע"י קיחה והמשכה זו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו עי"ז נעשה חיבור וישכב במקום שהמשיך סוד י"ש שהוא אור העליון דבינה כמ"ש בזוהר שם המשיך יש אל כ"ב אותיות השכינה הנקרא מקום וז"ש וישכב במקום ההוא ואז כאשר נתחבר נהורא תתאה בנהורא עלאה אז ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ור"ל ויחלום כמ"ש ותחלימנו והחיינו וגו' וגם כי עלתה למעלה שהיא נקודת חולם והיא הסולם המוצב ארצה וראש מגיע השמימה ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו כי השכינה ומרכבה כולם עולין ויורדים בו בסבת האדם שאם הוא יורד כולן יורדין וכשהוא עולה יש עלי' לכולם. והנה ה' נצב עליו פירש לשומרו ר"ל ביני לביני מאז שיורד האדם ממדריגתו עד שעולה למקום מעלתו אז ה' נצב עליו לשומרו ותיבת לשומרו יש לו ב' פרושים אחד כפשוטו לשומרו מכל פגעי הזמן כרחם אב שיש לו בן ידיד שסר דרכו מאביו למקום חשך ואפל מ"מ שמירת אביו לא סר ממנו כמ"ש בזוהר שמות דף י"ד דומה דודי לצבי וכו' דאל"כ ח"ו אין תקנה. ועו' לשומרו כמ"ש ואביו שמר את הדבר כך הקב"ה ממתין ומצפה מתי יתן לבו לשוב לתשובתו הרמתה כמ"ש הפייטין הצופה לרשע וחפץ בהצדקו ועל זה ודווה לב האדם כמה צער גורם המאחרי שבת עדיו יתברך המצפה לו בכל עת וכל שעה וימינו פשוטה תמיד לקבל שבים. ויאמר אני ה' וגו' הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ור"ל דגם בעת השכיבה ששוכב האדם בשפלות וירדה עד עפר הארץ הוא לצורך עלי' לברר הנצוצין בסוד מ"נ וכמ"ש האר"י בפסוק עת אשר שליט אדם באדם לרע לו של השליט עליו לברר ולהעלות נצוצי מן וז"ש לך אתננה לחבר מדריגה תחתונה ארץ עד עליונה שהיא תואר יעקב והבן. ויקץ יעקב משנתו ור"ל עלה מחשבה טובה זו הנ"ל בלבו מיד נעשה כאיש אחר כאשר יעיר משנתו וא' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי כי דרך כל השב ממעשיו לתמוהו על עצמו איך הלך באוולת שינת שכרותו כל אותו הזמן המשך ההוא וגם אז לא סר שמירתו יתברך ממנו שהיה אתו עמו ע"ד השוכן אתם בתוך טומאתם כדי לשמרו וז"ש אכן יש ה' במקום הזה גם כשהייתי הולך בשרירות לבי ואנכי לא ידעתי בסוד וידע אדם את חוה ולא ידעתי להעלות הנצוצין משם בסוד מ"נ וכנ"ל. עד שתירץ לעצמו שאם ידעתי לא ישנתי. ר"ל דא"כ לא הי' נחשב לשינה שגם מדריגה זו יש בשכינה בסוד השינה והדורמיטא ואז אין האדם נותן לב לידע כנ"ל עד אחר שעברה זמן מדריגה ההיא וז"ש ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' כי נודע כמה מיני מדריגות היראה יש בעולם ושורש כולם היא יראת ה' וגבוהו מעל גבוהו וגו' כי מתוק הדינין בשרש' כשיש לאדם כמה מיני יראת הגשמי' ידבק את עצמו עם אלו היראות בשורשן אל יראת ה' ועוד יחבר יראה עם נורא כנודע וז"ש ויירא ויאמר מה נורא וגו' כי מצינו לשון וה' האמירך אהב' ודביקו' וחיבור וכשרא' יעקב אז ויאמר מה נורא ר"ל שחיבר יראה עם נורא המקו' הזה אין זה כי אם בית אלדים ור"ל שהוא לשון תימא שלא תאמר שאין זה כי אם בית אלדים שהוא ח"ו נפרד רק זה שער השמים כי יש שורש אל בית אלדים הנק' יראה אל מקום הנקרא נורא וחבורו ע"י יסוד הנק' זה ויראה היא השער כמ"ש בש"ס דברכות ותרעא לביתא לא עביד ונורא נקרא שמים וז"ש וזה שער השמים הרי יחוד זו"נ ע"י יסוד וע"י שחיבר בשרשן נסתלק היראה ואז וישא יעקב רגליו שנשא והעלה מדריגה תחתונה הנקרא רגליו אל מדריגה עליונה וכנ"ל ובדרך כלל כי אנשי החומר נק' רגליו העלן למדריגת הצורה העליונה וק"ל.
עי"ל וישא יעקב רגליו כמו שש מאו' אלף רגלי כי זכרנו בהקדמה כלל גדול בעבודת הש"י ובמצותו שיזהר שלא ישכח את עצמו מלקשר ולדבק בעסק המצוה ההיא בעת שיכוין בעשיות המצוות בכוונת עליונות יראה שלא יהי' נבדל ונפרד מהעולמות העליונות כי הכל אחדות א' דאל"כ הוי כקוצץ בנטיעו' יעו"ש. וז"ש וישא יעקב רגליו ר"ל שנשא והגביה מדריגתו ר"ל את עצמו לדבק בהליכתו בדביקו' קונו וז"ש וילך ארצה בני קדם וירא באר בשדה וגו' והוא ע"ד ויברך אותך לרגלי ודי בזה וק"ל ובזה יבואר ג"כ המשך הפסוקי' וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה וגו'. כי אור העליון נק' שמן וקטרת ישמח לב ע"י יעקב ברא בוכרא וכמ"ש בזוהר חיי שרה דף קכ"ד ע"ב ומשח רבות וכו' וז"ש ויצק שמן על ראשה המשכת אור העליון שעי"ז שם אותה מצבה בחזקה כנשמה בגוף האותיות וכו' והי' ה' לי לאלדי' כלומר שיזכה להמשיך שם הוי' אור עליון לי שהוא ז"א ומשם לאלדי' לאור תחתון שהיא נשמה להחיותה שהיא תכלית השלימות ודי בזה והש"י יכפר א"נ ס"ו. ונחזור לענין הנ"ל שביארנו ענין ברית במחשבה ודבור ומעשה שהיא שבת ותורה וישראל וכנ"ל ובזה יבואר מדרש פ' אחרי מות וז"ל בזאת יבא אהרן אל הקודש בזכות התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה בזכות המילה שנאמר זאת בריתי אשר תשמרו בזכות השבת שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שמר שבת בזכות ישראל וכו' וק' למה באלו דוקא. ולדברינו א"ש כי בזאת יבא אהרן אל הקודש הוא להורות דרך לכל הרוצה להתקרב ליכנס פנימה אל הקודש וכמ"ש בתיקוני' יעו"ש ולכך אמר כי הקירוב והדביקות הוא ע"י ברית כמ"ש זאת הברית וכו' וכ"כ האר"י זלה"ה כי ברית היינו מלכות הדבוקה ביסוד וכו' והיא נ"ק זאת כנודע ודרך הדביקו' הוא במחשבה ודבור ומעשה שהיא שבת ותורה וישראל שכולם נקראו ברית כאמור ויש בו מקום ודביקות להתקרב אל הקודש וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש שיהי' למודו בתורה כדי לדבק במלולא ושבת כדי לדבק מחשבתו בו ית' וישראל ע"י מצות מילה בעובדא הרי נשלם מחשבה ודבור ומעשה והש"י יזכנו לדבק בו ע"ד הנ"ל וכמו שכתוב בפיך ובלבבך לעשותו אנס"ו.
בראשית
יתבונן המשכיל וידע המבין לפרש פרשה בראשית ברא אלדים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור וגו' ונ"ל דאי' בש"ס בראש השנה יצא יוסף מבית האסורי' וכו' שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו'. לבאר זה נ"ל דכתבתי לקמן מ"ש בתיקונים אני ה' לא שניתי אבל לגבי חייביא אשתני הקב"ה ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תהו ובהו וחשך וכו' וז"ש אסתירה פני מהם אבל אינון דתליין מני' ומשכינת' לא אשתני לעולם וכו' יעו"ש הרי שיש כמה לבושין וכסוין שהקב"ה מסתתר בהם. אמנם כתבתי לקמן דשמעתי ממורי זלה"ה שאם ידע האדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה כי נתפרדו כל פועלי און. וז"ש ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ר"ל שיסתיר מהם שלא ידעו שהקב"ה שם בהסתרה זו וכו' ודפח"ח. וכיוצא בזה שמעתי ממנו כי ר"ת אמר אויב ארדוף וגו' ר"ת הם ה' אלפין ששם אלופי של עולם מסתתר בסוד שם ס"אל וכו' ודפח"ח. ואחר שידע אדם כלל זה שהוא כלל גדול שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלדיו בשעת תורה ותפלה גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות שהם לבושין וכסוין שהקב"ה מסתתר שם מ"מ אחר שידע אדם שהקב"ה מסתתר שם אין זה הסתרה וכנ"ל. והנה השנה גי' שטן רק שיש א' יותר כי א' הוא אלופי של עולם מסתתר שם ג"כ וכנ"ל. ובזה יובן בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים ר"ל אחר שידע יוסף בראש השנה כי השנה גי' שטן ועו' א' יותר שהוא אלופו של עולם שהוא ראש השנה שמסתתר גם בקליפין שהוא שטן בסוד ומלכותו בכל משלה להכניע הקליפות ושפיר הוא ראש השנה אז כשידע זה נתפרדו כל און שהיו הקליפות בית האסורים להשכינה לכך גם בגשמי יצא יוסף מבית האסורין כששבר הקליפות ממש בידיעה זאת וזש"ה עדות ביהוסף ע"י דעת זה ניתוסף לו ה' שיהי' נק' יהוסף סוד הדעת שהוא יה"ו כנודע וזה שמו בצאתו על ארץ מצרים והבן. והנה כמו שיש כ"ב אותיות בדבור תורה ותפלה כך יש בכל עניני החומר והגשמי שבעולם ג"כ כ"ב אותיות שבהם נברא העולם וכל אשר בו וכמ"ש בש"ס דברכות יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו' רק שהאותיות מלובש בחומר עניני העולם בכמה כסויין ולבושין וקליפי' ובתוך האותיות שורה רוחניות הקב"ה הרי שכבודו ית' מלא כל הארץ וכל אשר בה לית אתר פנוי מני' כמבואר בתיקונים רק שהוא בהסתרה וכאשר אנשי הדעת יודעין מזה ההסתרה אינו אצלם הסתרה ושינוי וז"ש בתיקונין הנ"ל אבל אינון דתליין מהקב"ה לא אשתני מהם וכו' והבן זה. ונודע כי אות א הוא חכמה ומחשבה כמ"ש בפסוק עזרא ואאלפך חכמה. ובזה יובן בראשית ותרגומו בחכמה וכו' שהא אות א בזה ברא אלדים את השמים כי כל כ"ב אותיות הם לבושין זה לזה כי א נתלבשה תוך אות ב' כי ב' ב' אלפין ג' הם ג' אלפין וכו' כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וכו' וראשית הבריאה הי' ע"י אות א שהוא חכמה וברא הכל ע"י חכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה ובזה ברא כל הנבראים ע"י כ"ב אותיות מן אל"ף עד תי"ו וכל הנברא ע"י אות שהוא קרוב להמאציל הוא יותר עליון עד כי הנברא מן אות ת' שהוא אות אחרון ברי' זה הוא שפל בריה מכל הנבראים כי אם שיקרב אדם עצמו להש"י ויוכלל מן אות ת' לאות ש' בסוד תשר"ק עד שיקורב אל אות א' ששם אלופי של עולם וזש"ה מבטן שאול שוועתי אליך וגו'. הרי רוחניותו ית' בתוך אות א ונתעטף בו וברא אור מן אות א והוא אור אצילות ואח"כ נתעטף עם אות א בתוך אות ב וברא עולם הבריאה כמ"ש בכנפי יונה יעו"ש ואח"כ חזר ונתעטף עם אות ב' בתוך אות ג' וברא עולמות למטה מעולם הבריאה עד שנתעטף באות ת' וברא עולמות תחתונות שנק' מלכו' שבמלכות. וז"ש בראשית בחכמה שהיא א ברא אלדים את השמים שהוא כ"ב אותיות מן א' עד ת' ובתוכו רוחניותו ית' שנקרא שמים שנתעטף ונתלבש הקב"ה בתוך כ"ב אותיות אלו וברא את הארץ שהוא כל עניני חומר הארץ שהוא ע"י ארבע מאות לבושים מן א' עד ת' שהוא ארץ תחתית שאין למטה הימנו. ואח"כ חזר הקב"ה ונסתתר בכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תהו ובהו וחשך וכו' כמ"ש בתיקונין הנ"ל וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' ר"ל אחר שנתלבש בארבע מאות לבושין שהיא אות ת' ובאלו הלבושין ברא הארץ חזר ונסתתר בכמה קליפין וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' כי צפה וראה שיהיו דורות רשעים וגנז אור הנ"ל ונסתתר מן חייביא בכמה קליפין וכו' אבל לגבי צדיקייא שנק' אלדים כמו שמצינו במשה שנאמר ראה נתתיך אלדים לפרעה וכן יעקב ויקרא לו אל אלדי ישראל וכיוצא בשאר צדיקייא לא אסתתר מהם הקב"ה לכך ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור ר"ל מיד כשעלה במחשבה של אנשי הדעת שנק' אלדים שהקב"ה שנק' אור מסתתר שם אז נתפרדו כל פועלי און ונתגלה אורו ית' וז"ש ויהי אור והבן והש"י יכפר [וכל זה דרך כלל אמנ' בדרך פרט כתבתי במ"א בשם מורי ז"ל שביאר פלוגתא דב"ש וב"ה כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כלה כמות שהיא גם בדרך כלל שידע שכבודו ית' מסתתר בכל מקום וכנ"ל. וב"ה אומר כלה נאה וחסודה שידע דרך פרט איך שנפלו אור נצוצי הקדושה בתוך הקליפות ובאו בשעת תפלה מחשבות זרות לתקנן וצריך להבדיל ולהסיר הקליפה ולהעלות מתוכה נצוצי הקדושה לקשטה שתהי' כלה נאה וחסודה וכו' עי"ש. וכתבתי בזה במקום אחר איך יתקן זה וכו' יעו"ש] ובזה יובן אחר שאמר והארץ היתה תהו וגו' ויאמר אלדים יהי אור וכנ"ל שהוא דרך כלל. חזר ואמר דרך פרט וירא אלדים את האור כי טוב ויבדל אלדים בין האור ובין החושך וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והכוונה וירא אלדים זה הצדיק שנק' בשמו ית' אלדים וכנ"ל וירא אלדים את האור כי טוב ר"ל גם כשעל' במחשבתו בשעת תורה ותפלה מחשבה רעה וזרה ידע והבין שהקב"ה שהוא אור כי טוב מסתתר וגנוז בתוך הקליפה ומחשבה רעה וזרה הנק' חשך לכך ויבדל אלדים בין האור ובין החושך שצריך להבדיל ולהסיר חיצונית הקליפה והחשך שהיא מחשבה זרה ולהוציא מתוכה אור הקדושה שהי' גנוז בה כנ"ל ואחר שעשה הבדלה אז התענג והיתרון הנמשך לאור מן החשך נעשה זה כסא לזה כמו שכתבתי לקמן בשם מורי זלה"ה ביאור מדרש ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים וכו' יעו"ש וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ר"ל אחר הבדלה נעשה ערב כסא לבוקר לכך שניהן יחד גם הערב נק' יום אחד והבן. ונבאר משנה באבות רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק וכו' והספיקו' עם ביאורן כתבתי לקמן יעו"ש ונ"ל דאי' בש"ס דשבת שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' יעו"ש. והנה יום זה אינו ארוך כי אינו בטוח בחיים אפי' יום א' ואיך שייך לומר שוב יום אחד לפני מיתתך דמשמע דעכ"פ בטוח ביום א' שיקח פנאי לשוב בו בכל היום כולו וזה אינו שנאמר כצל ימינו עלי ארץ משמע שהוא כצל העובר לפי שעה לכך ביאר זה התנא שגם יום א' הוא קצר דמקצת נחשב ככולו כמ"ש הפוסקי' בזה ובכיוצא בזה. והמלאכה מרובה והפועלים עצלים דכתבתי לקמן ביאר פלוגתא ופערה פי' לבלי חק ר"י ור"ל וכו' דכ' הרמב"ם המקיים מצוה אחד בזריזות ושאר תנאים כאלו קיים כל התרי"ג וכו' יעו"ש. ובזה יובן והמלאכה מרוכה שצריך לקיים כל א' מישראל תרי"ג מצות והיינו לפי שהפועלים עצלים ואלו עשה בזריזות שהוא היפך העצלות לא הי' המלאכה מרובה דסגי במצוה א' כמ"ש הרמב"ם וק"ל. במשנה שאח"ז הוא הי' אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה וכו'. דכתבתי לקמן עוד ביאר פלוגתא הנ"ל ופערה פי' לבלי חק ע"פ מ"ש מוהר"י יעבץ שהקשה מה ארור אשר לא יקים את כל התורה וכי אפשר לכל אחד לקיים כל התרי"ג מצות ומשני כי התופס מקצת אחדות תופס הכל וה"ה אם דוחה קצת דוחה הכל וכו' יעו"ש. ובזה יובן ולא עליך המלאכה לגמור כי בתופס מקצת האחדות סגי ובלבד שלא ידחה מקצת אחדות דאז דוחה הכל ולכך אי אתה בן חורין ליבטל ממנה שלא ידחה האחדות וק"ל. עוד יש לומר ביאר פלוגתא ופערה פי' ונבאר ש"ס דמגלה ליהודים היתה אורה זו תורה וכו' דכתבתי לקמן בהג"ה ביאר פסוק ה' עוז לעמו יתן ק' איך אפשר לקיים כל א' תרי"ג מצות התורה ומשני ה' יברך את עמו בשלו' וזה מקיים מצוה א' וזה א' נחשב וכו' יע"ש ובזה יובן ופערה פי' דמא"ח ומא"ח ול"פ אם יש שלו' סגי בקיום חק א' וכו' והנה סיבת גזירת המן הי' שהצליח ע"י הפירוד שהי' בין ישראל וזה שדרשו חז"ל ישנו עם א' מפוזר ומפורד. ולתקן זה אמרה אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים לעשות שלו' בניהם וכמ"ש בשל"ה בזה יעו"ש ובזה יובן ליהודים היתה אורה זו תורה כי עד עכשיו ע"י הפירוד שבניהם היו בלא תורה משא"כ עכשיו ע"י אסתר שתיקנה זה באמרה לך כנוס את כל היהודים לעשות שלו' ביניהם אז ליהודים היתה אורה זו תורה ע"י שיברך את עמו בשלו' וכו' וק"ל. אמנם יש להבין דהל"ל ליהודים היתה תורה מאי אורה זו תורה. ונ"ל דכתבתי לקמן בהג"ה על עזבם את תורתי שילכו לפניהם הת"ח להאיר להם באור התורה איזה דרך ילכו בה ומחמת גסות רוחם ביזו הת"ח שלא ילכו לפניהם ושמעתי משל משרת שהלך עם אור הנר לפני א' להאיר לו וקצף עליו וכו'. והנה אמרו בש"ס כל הכופר בע"ז נק' יהודי וכו' והגאוה נק' ע"ז כמפורש בש"ס דסוטה יעו"ש. ובזה יובן ליהודים היתה אורה אחר שנקראו יהודים על שכפרו בע"ז היא הגאוה אז היתה להם אורה זו תורה של הת"ח להאיר לפניהם ע"י אור התורה שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך ילכו בה והבן. עו' י"ל כי ע"י שפלות אפשר שיהי' שלו' וז"ש אגודת אזוב כתבתי מזה במ"א. ובזה יובן ליהודים היתה אורה זו תורה שכפרו בע"ז היא הגאוה ובחרו בשפלות ולכך יהודים נקראו מזה נמשך השלו' וע"י השלו' היתה אורה זו תורה וק"ל.
יתבונן המשכיל ויבין החכם בפתיחת התורה בראשית וגו' א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו וכו' עיין רש"י. והספיקו' רבו וביארתי במ"א דר"י אזיל לשטתי' בפ"ק דר"ה דשאיל למה תוקעין בראש השנה וכו' דכ' הרמב"ם בה' שופר וז"ל ואע"ג דתקיעת שופר בר"ה הוא גזירת הכתוב מ"מ רמז יש עורו ישינים מתרדמתכם וכו' והוא ע"ד מ"ש בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא וכו' ר"ל לעורר מהשינה בריש שנותיו וכו' וכמ"ש הרב בעללות אפרים וישכם אברהם בבוקר בתחלת שנותיו ויחבוש חומרו להכניע את החומר אל הצורה יעו"ש וה"נ הי' השאלה למה תוקעין בראש השנה לעורר בתשובה בריש שנותיו הא אמרי' בפ"ב דברכות ובפ"ד דפסחים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה תחלה ואח"כ באו לשמה וכו' וז"ש לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה וכו' ללמוד מצות ודיני התורה וגם שאינו לומד לשמה דהא מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו ר"ל כדאמר רבא בפ"ב דברכות בפסוק ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לשמה וכו' וה"נ בא להודיע כח מעשיו של העושי' לשמה ע"י ראשית חכמה יראת ה' זה אינו דהא התו' הקשו מהא דפסחים לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה וכו' ומשנה התו' דוקא לקנתר אסור אבל שיתקרי רבי שרי וכו' יע"וש וכ"ת רשות זה אינו שאני הוכחתי במ"א שאינו רשות רק חובה וז"ש לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך וכו' כי צריך שיהי' בכל המדריגות של שלא לשמה ג"כ כדי שאם אח"כ יבוא לשמה יעלה גם המדריגות הראשוני' ג"כ וז"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צ"ג וכו' והבן. וא"כ שפיר אמר שלא הי' צריך להתחיל וכו' אלא משום הדרש בשביל ישראל שנק' ראשית וכו' וק"ל ועו' י"ל דהא יש להקשות דכ' הרמב"ם בהל' קדוש החודש בפ"ח וז"ל אין ראיית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל א' מונה ששה ימים ושובת בשביעי אלא הדבר מסור לב"ד שנאמר החודש הזה לכם וכו' יעו"ש. והוא מהש"ס דר"ה. ויש להבין אם מצוה זו מסור' לב"ד דוקא ולא לכל אדם וק' מש"ס דמכות א"ר שמלאי תרי"ג מצות נתנו לישראל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכו' ופי' רש"י רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איבריו של אדם שבכל עשה מחי' אבר א' וא"כ מוכרח שיקיים כל א' רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וכן פליגי בסנה' ר"י ור"ל ופערה פי' לבלי חק למי שמשייר חק א' וכו'. ומלבד כל זה מאחר שהתורה נצחי צריך שיהי' בכל אדם ובכל זמן ומכ"ש עתה שאין מקדשין גם ב"ד עפ"י ראי' א"כ ח"ו בטל מצוה זו עתה בזמן הזה וכן תיקשי על כמה מצות שאינן בכל אדם ובכל זמן לכן עתה באתי בעז' הבורא ית' לבאר איך לה נעדר שום מצוה א' מכל תרי"ג מצות כי אם שיהי' בכל אדם ובכל זמן הן בדרך פשט או רמז או מוסר וכיוצא בזה. והוא דאי' בש"ס דחולין פ"ג ובש"ס דשבועות פ"ק ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלדי' את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר א' אמר לה לכי ומיעטי את עצמך אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה שרגא בטיהרא מה מהני וכו' אמר זיל ליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן דוד הקטן וכו' עד הביאו עלי כפרה וכו' וכבר הקשה הרשב"א בזה יעו"ש וכי לא מצינו ב' מיני שררה. ושמעתי בשם גדול א' ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' קדוש החודש שהלבנה אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת אור מהחמה כשהיא כנגדה וכו' ובזה יובן שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה לכך אמרה אי אפשר לשני מלכי' שישמשו בכתר א' והשיב לה הקב"ה לכי לעצמך אז תראה שאין לך אור מצד עצמך א"כ אין זה שני מלכי' בכתר א' ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה על זה אמר הביאו עלי כפרה ודפח"ח אך כדי להבין מאמר לכי ומשול ביום ובלילה דכ' מוהרש"א וכו' יע"ש. [ועו' י"ל כי בארתי עפ"י מדרש שוחר טוב ישב עולם לפני אלהי' ששאל דהע"ה שיהי' כולם שוים בעושר והשיבו לו א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו וכו' וי"להק ל"ל ואמת ונ"ל דעדיין קשה ה"לל שיהי' כולם ת"ח וצ"ל כתירוץ זה ג"כ כדי שישפיעו זה במוסר ותורה הנק' אמת קנה וכו' וזה בממון וכו' יעו"ש. והנה המשפיע נק' גדול והמקבל השפע נק' קטן א"כ באמת שניהם נק' גדולים רק שאינם בזמן אחד. ובזה יובן שאמרה איך אפשר שיהיו שניהם בכתר א' שיקראו שניהם גדולים שסברה בזמן א' קאמר והשיב לה לכי ומיעטי עצמך ר"ל לא אמרתי בזמן א' רק כשתהי' אתה במיעוט יהי' אז הוא גדול וה"ה איפכא רק דלא סיים וסברה כפשוטו שתהי' תמיד במיעוט ואמרה בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' ואז פירש דבריו שאמר תחלה מיעטי עצמך היינו לפעמי' ולפעמי' תהי' גדולה למשול ביום ובלילה ואכתי סברה שבעת שתהי' היא גדולה ישאר הוא ג"כ בגדולתו לכך אמרה שרגא בטיהרא מה מהני אז אמר ליקרי צדיקי' על שמך דבארתי ועמך כולם צדיקים דהיינו המשפיע נקרא צדיק ברכות לראש צדיק וכו' והמוני עם משפיעי' בממון והת"ח נק' צדיק להשפיע תורה ומוסר וז"ש שיהי' בגדר זה וכולם צדיקים רק שאינו בזמן א' וה"נ כך והבן. ומ"ש הקטן ר"ל שיקטינו עצמ' וזה להם ממך שלא הרגיש' חסרונה ולמדו מוסר מזה וכו' וז"ש דליקרי הצדיקי' על שמך יעקב הקטן ומאחר שיצא ממך תועל' מוסר בזה לפייס עלבונך והבן. ועפ"ז נבאר ש"ס דב"ב אמר רבה בב"ח וכו' היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו' ר"ל שיש חיבור ונישוק בין אנשי העיר ובין הת"ח ראש העיר שזה נ"ק רקיע יסוד צדיק וזה נקרא ארעא שגורמין ב' מיני שפע וז"ש כוי כוי כי ע"י הצדקה נאמר אפתח לכם ארובות השמים וכו' וגם ע"י תוכחה ומוסר יש ברכה בעולם והניח שם סל לחם שיהי' ג"כ רב או מגיד או מוכיח לפתוח צנורי השפע אדמצלינא וכו' ר"ל כל זמן שיהי' עם הציבור כנהוג לכבד להם שיתפלל בחטיפה כדי שיתנו לו מנה יפה ולא הניחו לו שיתפלל בכוונה כמו בר"ע כשהי' מתפלל בציבור הי' מקצר וכראותו שהציבור גורמין ביטול תפלה הפריש א"ע מהם כדי שיוכל לכוין וז"ש אדמצלינא שהתפלל אז בעיתא ולא אשכחנא שהיצה"ר לקח סל לחם פרנסתו ממנו ע"י שהפך לבם לשנוא אותו שלא להשפיעו ואולי ילך לדרכו וכו' אמר איכא גנבי הכא ר"ל בתמי' בשביל שהתחלתי להתפלל יגנבו סל שלי בתמי' א"ל גלגלא דרקיע הוא דהדר ר"ל שאתה סובר שהיצה"ר יוכל להפוך לבם לשנוא ולקפח פרנסתך דז"א כי ע"י מצוה לא יבוא רעה רק שיש גלגל רקיע ובו ך"ח עתים עת לשנוא ועת לאהוב וכו' נטר עד למחר ואשכחי' שבא עת לאהוב והוחזר סל לחם פרנסתו גם וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וק"ל ועיין בזה לקמן באריכ' יעו"ש פירש אחר ע"פ ביאר ש"ס דשבת פה פתוח פה סתום וכו' וביאר עקב תשמעון יעו"ש והעולה מזה דלפעמי' הי' ר"ע מתפלל ביחיד ולא התפלל בציבור תמיד. וגם רבה בב"ח אמר אדמצלינא וכו' וכפירושי הנ"ל ש"מ שאין לשמוע לציבור אם יראה שיש לו מהם ביטול תורה ותפלה וכאשר בארתי ש"ס דסנהד' אדוני משה כלאם וכו' ופסוק יתרו איעצך ויהי' אלדי' עמך וכו' יעו"ש.] וגם דליקרי הצדיקים על שמך יעקב הקטן וכו' יש להבין מה זה ענין הפיוס ללבנה. נ"ל לבאר טעם מצוה זו החדש הזה לכם דאי' במדרש פ' בא למה נק' ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים כך ישראל יורשין ב' עולמות עה"ז ועה"ב ולכך מסרם הקב"ה סוד הלבנה לישראל כי הגוים מונים לחמה לומר מה חמה אינה מושלת רק ביום כך אין מושלים רק בעה"ז וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעה"ז ובעה"ב וכו' וז"ש החודש הזה לכם שיהא שלכם שאתם דוגמתה ע"כ. ויש להבין אם כבר עה"ז ניתן לא"ה איך שוב ניתן עה"ז לישראל והוא תרתי דסתרי איך מזכה שטרי לבי תרי ונ"ל דאי' במשנה דאבות כך דרכה של תורה פת במלח וכו' ואם אתה עושה כן אשריך בע"הז וטוב לך לעה"ב. והקושיא מפורסמת בשלמא לעה"ב א"ש שטוב לו משא"כ אשריך בעה"ז מהו אשריך פת במלח וכו'. ונ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל תשובה מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות הוא לעה"ב שנאמר למען ייטב לך וגו' והנקמה שנוקמין מהרשעים היא הכרת א"כ מה זה שכתוב בתורה אם בחוקתי תלכו וכו' והם בעה"ז שובע ושלו' וכו' ומשני שהכל הוא רק הכנה לעה"ב ולאסוף השכר כי שובע ושלו' הוא כדי שיהי' פנוי ללמוד ולעשות שנזכה לעה"ב וכן בהיפך שאם נעזוב התורה ונעסוק בהבלי הזמן כגון וישמן ישורן וכו' אז יהי' פחד ובהלה שלא יהי' פנוי לעסוק לעה"ב ויאבד ב' עולמות וכו' וזה ענין ימות המשיח שינוחו וכו' יעו"ש. וזהו כוונת המשנה אם נוהג בדרכי תורה פת במלח תאכל וכ' שמקיים התורה מעוני והושרש במדת הסתפק' ובהכנעה להיות פנוי שלא לעסוק בהבלי הזמן רק ללמוד ולעשות בעסקי עה"ב ולכך סופה לקיימה מעושר כמאמר ר' יונתן באבות וכ"פ האלשיך פ' בהר יעו"ש ר"ל גם שיעשור לא יבטל מתורתו כי נעשה קנין בנפשו וז"ש גם כשיהי' אשריך בעה"ז בעושר ושפע רב מ"מ וטוב לך לעה"ב כי נעשה קנין גמור בנפשיך להפנות א' ע' מעסקי עה"ז גם כי יעשיר ולעסוק בעסק עה"ב. משא"כ מי שאינו רגיל בדרכי תורה אז וישמן ישורן ויבעט ע"י העושר ליטרד מעה"ב וכמ"ש הרמ"בם הנ"ל ובזה יובן החודש הזה לכם שיהא שלכם שאתם דוגמתה ור"ל דבארתי לקמן דאמר יעקב לעשו מכרה לי כיום שמכר לו יום מעה"ז של עשו ועיין שם איך עולה החשבון. וחלק עה"ז שמגיע לישראל מחלקו של עשו אינו נותן להם הש"י בתחלה רק דוגמת הלבנה שהיא קטנה בתחלתה ואח"כ הולכת ונתגדלה כך ישראל תחלתן יסורין ועוני והתועלת דנעשה קנין בנפשם לקיים התורה מעוני בדרכי התורה הנ"ל ואז גם שאח"כ יתגדלו בעושר מאושר בעה"ז מ"מ וטוב להם לעה"ב משא"כ לא"ה שמונין לחמה שמיד היא במלואה ונותן להם עה"ז תחלה שלוה ועושר ועי"ז וישמן ויבעטו ונטרדו מן עה"ב וכמ"ש בזוהר על פסוק בתחלה הנשקפה כמו שחר אח"כ יפה כלבנה ואח"כ ברה כחמה וכו' ובזה יובן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר א' מאחר שניתן כתר עה"ז לעכום המונין לחמה מאור הגדול שישמשו בו איך נותן שוב כתר עה"ז לישראל שנמשלו ללבנה שישמשו בו והיא ממש קושי' שהקשתי במדרש הנ"ל והיא קושי' ששאלה הלבנה עצמה. והשיב לכי ומעטי את עצמך ר"ל שתהי' בתחלתה בתכלית המיעוט ואז ניתן כתר עה"ז לחמה ולעכום ואח"כ במילואה יהי' כתר עה"ז ללבנה ואין משתמשין בכתר אחד של עה"ז בזמן אחד רק כשזה עולה זה יורד. ושאלה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט א"ע שסברה שהוא עונש לה עד שהשיב לה הק"בה שאין זה עונש אלא לכי ומשול ביום ובלילה ר"ל עי"ז שאמרתי לכי היינו הליכה הנקרא ירידה בתחלה עי"ז תמשול בעה"ז ובע"ה שתמשול ביום ובלילה וכמ"ש אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב משא"כ הגוים בהיפך כנ"ל אמרה שרגא בטיהרא מה מהני ר"ל כי מועטים הם היכולין ללמוד תורה מתוך עוני ודוחק ורובם נטרדים ע"י דוחק ועוני מעה"ז ועה"ב כדברי הרמב"ם הנ"ל ולזה התפלל שלמה ריש ועושר אל תתן לי וא"כ שרגא בטהרא מה מהני מועט שלוה שלבסוף מהם של יחידי סגולה נגד רוב שלוותן של אומות העולם מה נחשב הוא. השיב לה ליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן ר"ל הצדיק שהוא יסוד עולם לימני בך וללמוד ממך למעט א"ע בתחלה ולבסוף עי"ז נתעלה כדאית' בש"ס ומנחליאל במות וכו' למלאות בעושר ושפע רב והם רוב מנין ורוב בנין וליקרי צדיקים על שמך חזא דלא מיתבה דעתה אמר הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח. ור"ל אלו הי' כך באמת שילמדו הת"ח מדת השפלות והכנעה ועי"ז יתעלו הי' א"ש משא"כ שגלוי וידוע שיותר שהם ת"ח יותר מנשאין את עצמן וגס רוחם וא"כ לא מהני מידי ואז אמר א"כ שאין תועלת במיעוט הירח ללמוד מזה מוסר א"כ הביאו עלי כפרה ללא תועלת מיעטתי הירח וק"ל. היוצא מזה ממצוה זו החודש הזה לכם שילמד ממנ' להקטין א"ע בתואר יעקב הקטן כי תואר יעקב לשון עקב ושפלות ועי"ז יתעל' שיהי' מאושר בעה"ז וטוב לו לעה"ב וא"כ מצוה זו הוא בכל אדם ובכל זמן והיא עיקר הכל וראוי להתחיל בו התורה וכמ"ש החסיד מ"ו יוסף יעבץ במשנה דאבות פ"ד מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו' וז"ל ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגד עיניו תמיד שזה פרי כל התורה כאמור את ה' אלדי"ך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק הוא השפלות וההיפך הגאוה ואתן לך משל משני אנשי' א' יש לו אלף זהו' ודר בכפר והשני ג"כ יש לו זה הסך ודר בכרך וכו'. ובזה יבואר משנה מתייחד אדם עם אמו שהיא בינה עולם המחשבה לדבק מחשבתו בו י"ת שויתי ה' וגו' ועם בתו שהיא השפלות מל' הנק' סוף דבר שזה שייך לזה ובלבד שהי' בקירוב בשר בלי שום פני' חיצונית ענוה פסולה והבן עוד י"ל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו' וז"ש מתייחד עם אמו ברוחני ועם בתו למטה בגשמי וק"ל ועפ"ז כתבתי במ"א ביאר פסוק ויחי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות וגו' הא תואר ישראל יותר חשוב מתואר יעקב כדאי' בפ"ב דב"מ הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וכו'. וא"כ למה נק' יעקב בהיותו בחיים ובמיתה נק' ישראל ואיפכא מסתברא ובארתי שם יעקב מורה שפלות ועקב עי"ז הוא דבוק בחיים בו י"ת משא"כ תואר ישראל מורה על שררה כי שרית וגו' וקרוב לגסות הרוח וכמ"ש בזוהר אשר נשיא יחטא שלא נכתוב אם כמו באינך כי בו אינו בספק וכו' יעו"ש. וגסי הרוח אין הש"י שורה עמו כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאי' בסוטה וכשהוא רחוק מהש"י רחוק מהחיים וקרוב אל המיתה. מלבד המשל שזכרתי רופא א' שנתן רפואה למלך שיחי' לעולם בהתרחקו מהגאוה יעו"ש ובזה יובן אר"י לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בעני שררה שצריך לתת לב למצוה זו החודש הזה לכם שתהיו דוגמתה כמו הלבנה המקטינה א"ע בתחלה ולסוף נתמלאה כך ישראל צריכין להקטין א"ע וז"ש דליקרי צדיקים על שמך יעקב הקטן שהוא המופת המובהק לכל התורה שפלות הנ"ל. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו ר"ל ת"ח שנקרא עמו כמ"ש הגד לעמי פשעם הם הת"ח והם הנק' ישראל שהם עלולים להיות גסי הרוח ע"י לימוד הרבה וכמעשה דתענית שפגע בר"א אדם מכוער וכו' בכך פתח בראשית שהיא היראה הנקרא ראשית חכמה יראת ה' ובזה יבוא לענוה ושפלות כי עקב ענוה יראת ה' ובזה יהי' שכל טוב לכל עושיהם לשמה שהיא המופת המובהק לכל התורה שיהא מכלל העושים לשמה ע"י השפלות וזה שתגרום לעלות במעלות רמות מאן דזעיר איהו רב ותהלתו עומדת לעד בזה ובבוא וק"ל ועפ"ז נבאר פסוקי סדר שמות והספיק' זכרן קצת והרב האלשיך א' ואל' שמות ב"י מי לא ידע כי ב"י המה ב' הבאים מצרימ' את יעקב דכבר נאמר בפ' ויגש ג' דזכר שם אביהם ב' פעמים א' בשם יעקב ב' בשם ישראל ד' איש וביתו באו מיותר ה' כי הבאים לשון הווה והל"ל לשון עבר ו' אומרו וימת יוסף וגו' למה הזכיר מיתתם שאם לומר שלא פרו וישרצו כי אם אחר מיתתם וכי הצדיקי' ההם היו מעכבים הרבוי וכו' ז' כי מאומרו פרו וישרצו וגו' ויקם מלך חדש משמע כאילו הי' זה בטבע מחמת הריבוי וז"א וכו' יעו"ש ח' וכי בא תורת ה' תמימה לספר ספורי דברים בעלמא וגם שהתורה נצחי וצריך שיהי' פרשה זו בכל אדם ובכל זמן וצריך לתת לב להבין זה. ונ"ל דאי' בפ"ב דב"מ דרש ר' יהודא בר אילעאי מ"ד הגד לעמי פשעם וכו' אלו ת"ח ששגגות נעשה להם הזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעש' להם כשגגות וכו' והקשה מוהרש"א דא"כ יהי' כל ע"ה פורק עול תורה כדי שיהי' זדונות נעשה לו כשגגות ועו' קשה בע"ה למה הזדונות כשגגות מאחר שעושה בזדון וכו' יעו"ש. וכדי לתרץ זה נבאר משנה בפ"ק דקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר וכו' ובארתי זה במ"א בכמה פנים יעו"ש וכעת נ"ל ע"פ הש"ס ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו' והקשו רבים וכן שלמים מה ענין דורו לעכב השראת שכינה על הראוי לכך ושמעתי ע"ד שביאר החסיד מוהרי"ל פוסטנר פסוק הושיעה ה' כי גמור חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם ובאו בחלום ואמרו לו דלמא לאידך גיסא לפי שגמור חסיד לכך פסו אמונים וכו' ודפח"ח ובזה יובן הגד לעמי הת"ח פשעם שהם הגורמים להמוני עם לירד כי השגגות של הת"ח גורמים להמוני עם שיעשו זדונות א"כ השגגות של ת"ח נעשה להם להמוני עם זדונות ולבית יעקב תאמר שהם הגורמים עמי הארץ הזדונות שלהם נעשה לת"ח שגורמין להם שגגו' והשתא כל א' יתל' הסרחון בעצמו ולא בזולתו ויכנע לבו לשוב ועיין לקמן וכאן נוסף דברים קצת יעו"ש
ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו שהם הת"ח שנאמר ואל תטש תורת אמך. וכמ"ש דדיה ירווך בכל עת. ועם בתו המוני אם ור"ל שיהי' ממוצע בין הת"ח ובין המוני עם כדי שיוכל להתחבר עם ב' הקצוות ויוכל להעלות מדריגת אנשי המוני עם למדריגות ת"ח משא"כ הת"ח עם המוני עם שהם עמי הארץ שהם ב' קצוות ואין להם התחברות כלל כי הם שונאיכם מנדיכם וזהו מאמר הש"ס אחר מימרא הנ"ל והבן ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל שהם הת"ח הבאים מצרימה לכמה חסרונות ומיצר כמו כעס וכיוצא כדי שישתתפו את יעקב שהם המוני עם ולהעלותן כי איש וביתו באו לארץ החיים החומר והצורה וכמו שבארתי המבזה ת"ח אין רפואה וכו' וק"ל ועיין במ"א מזה וכיוצא בזה כתבתי ביאר ירושלמי תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל ע"פ משל שר שינה לבושו עי"ל ביאר ק' מוהרש"א דא"כ כל ע"ה ישמח בפריקת עול תורה ממנו וכו'. ונבאר פסוק פ' ויחי ויקרא יעקב לבניו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם וגו' דיש להבין כפל הדברים הקבצו ושמעו בני יעקב וגו' ושמעו אל ישראל וגו'. וגם ב' תוארים יעקב ישראל. והאלשיך פי' כי כשישראל צדיקים נקראו בני ישראל וכאשר יתהפך נקראים בני יעקב כד"א ולא אותי קראתי יעקב כלומר כאשר לא אותי קראתי תתייחס לשם המורה עקבה אך כי יגעת בי בשבילי אז תקרא ישראל וכו' יעו"ש ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פסוק זה איפכא לפי המופת שזכר מוהר"י יעבץ הנ"ל כי פרי כל התורה ובו תדבק הוא ע"י השפלו' וכו' והוא תואר יעקב כנ"ל וז"ש ולא אותי קראתי יעקב דכ' מהרי' החסיד יעביץ דפ"ב דאבו' וז"ל אמר דהע"ה קרוב ה' לנשברי לב אבל לא יושיענו עד שיקרא אליו אז יענהו אבל דכאי רוח יושיע וכו' יעו"ש ושפיר קאמר לא אותי קראתי כשהוא תואר יעקב דכאי רוח א"צ לקרוא כי דכאי רוח יושיע בלא קריאה ואם יגעת בי לקרוא ולא נענה כשהוא תואר ישראל שררה גסי רוח וק"ל. ובזה נבוא לביאר הנ"ל דכ' מוהרש"א בפ"ג דעירובין בש"ס אם ע"ה ישפיל דעתו וכו' ז"ל כי אלו ב' עבירות גבה רוח ולשון הרע שותפין הם שכללן הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו' כי הגאוה שבו מביאו שמדבר ל"ה על חבירו וכו' יעו"ש העולה מזה כי מחמת הגאוה דובר ל"ה על חבירו וגורם פירוד לבבות משא"כ שפל רוח יוכל להתחבר עם חבירו באהבה ואחוה וכאשר כתבתי במ"א ולקחת אגודת אזוב שיהיו אגודה א' והיינו כשמשפיל א"ע כאזוב יעו"ש ובזה יובן ויקרא יעקב לבניו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב ר"ל הקבצו שתהיו אגודה א' והיינו כשתהיו בגדר השפלות הנק' בני יעקב והיינו ע"י שתסתכלו במדריגה שלמעלה מכם ושמעו להבין אל מדריגות ישראל אביכם שהיא מדריגה עליונה שויתי ה' לנגדי שזה המביא לגדר השפלות וכמ"ש בשמים ממעל וכמ"ש האלשיך יעו"ש וק"ל. ובזה תבין מ"ש לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל ר"ל שאחרים לא יחזיקו אותו בגדר יעקב כי אם בגדר ישראל אבל הוא עצמו יחזיק א"ע לתואר יעקב ושפלות ועי"ז מתעלה והנ"ל והבן בזה יחוד א' המובא בשער יחודים ב"פ אלדי' גי' ב"פ יעקב שדוחה החיצוני' יעי"ש ובזה תבין הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים שנק' כך לפי שצריכין לימוד כאשר שמעתי בשם גדול שיחת חולין של תלמידי חכמים שצריכין לימוד וכו' ודפח"ח. וכשאינו רוצה ללמוד מאחרים באומרו שאין דרך כבוד שילמוד מאחרים אז גם ששגג בדבר א' מחמת זה נחשב להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ ר"ל שפל רוח שוכני עפר ארץ המקיימי' נפשי כעפר תהי' להתאבק בעפר רגלי חכמים וללמוד מכל אדם גם ממי שהוא רשע והוא בזדון דאסור דשאני ר"מ דלמד מאחר במסקנת הש"ס מ"מ זדונות נעשה להם כשגגות וא"כ לא מיירי בע"ה גמור רק שניהם ת"ח אלא שנקרא ע"ה על שם השפלות וכאמור וסרה ק' מוהרש"א וק"ל ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ר"ל כי תואר שמות בני ישראל ע"ש השררה גסי רוח זהו הגורם בעבר והווה לירד מצרימה בכל מיני מיצר כי הלא על כי אין אלו"ד בקרבי מצאוני הרעות האלה משא"כ בתואר שמות בני יעקב המורה שפלות ועקב כי מורא הש"י לנגד עיניו בכל צרתם לוא צר אין צר ומשחית ושטן ופגע רע משא"כ תואר ישראל הבאים מצרימה את יעקב הגורם גלות גם לתואר יעקב שפל רוח ודכאי רוח כי חוטא א' יאבד טוב' הרבה כי איש וביתו באו שזה מושך את זה אתו עמו כמ"ש הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים וכנ"ל וק"ל. וימת יוסף וגו' שהי בו שפלות שתלה כל החסרונות של אחרים בעצמו וז"ש אסף אלהי' את חרפתי כמו שכתבתי בספרי האחר פ' ויחי יעו"ש ומדריגה זו מתה ונשכח מהם רק בחי' ומדריגה בני ישראל פרו וישרצו וגו' שנתרבו ופרו ורבו גסי רוח תואר בני ישראל עד שתמלא הארץ אותם. וזה גרם ויקם מלך חדש שנתחדש גזירת על כי אין אלוהי בקרבי היפך מדריגות יוסף השפלות וז"ש אשר לא ידע את יוסף דיקא. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו' פן ירבה לשון גדלות וגסות לכך וישימו עליו שרי מסים למען ענותו שיבא לידי ענוה וכמ"ש בר"ת שלשון ענוה הוא יעו"ש וכאשר יענו בעניות כן ירבה להגביה א"ע וכן יפרוץ סימן לגסי הריח עניות לכך ויקוצו מפני בני ישראל ר"ל מפני גסי הרוח שהוא הגורם הגלות וכמאמר הש"ס דחלק עד שיכלו גסי הרוח אז יבוא משיח צדקינו ב"ב אנס"ו. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כמו שהי' הגלות מצרים ע"י שהיו בגלות אצל היצה"ר במדת הגאוה שהיא שורש לכל העבירות כמ"ש החסיד מוהרי' יעבץ במשנה פ"ב דאבות מאוד מאוד הוי שפל רוח יעו"ש. והגאולה הי' ע"י השפלות שיצאו מגלות היצה"ר ע"י מדה זו ובזה תבין ש"ס דברכות וזהו שאמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וזהב דלכאורה קשה וכי צריך בקשה למצוא הון ועושר ולדברינו א"ש שאמרו הלואי שנצא בעצמינו ר"ל לצאת בעצמינו שהיא עצמות הנפש שהיו בגלות היצה"ר ע"י הגאוה וע"י עניות ושיעבוד נכנעו וכשיחזרו למצא הון ועושר יחזרו לגנות המדה של גסי הרוח כמ"ש שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו' עד שהוצרך רש"י לבקשם שלא יחושו לזה כמאמר התנא במשנה דאבות כל המקיים התורה מעוני נקנה מדה זו גם כי יעשיר לא יסור ממנה וז"ש סופו לקיימה מעושר וכמ"ש האלשיך. ובזה בארתי לעיל פי' המשנה כך דרכה של תורה וגו' ואז גם שיהי' אשריך בעה"ז מ"מ וטוב לך לעה"ב וכנ"ל כך הגלות האחרון הוא ע"י גסי הרוח שהם בגלות היצה"ר וכשיכלו גסי הריח ויצאו מגלות היצה"ר וקרבה אל נפשי גאלה יהי' הגאולה באמת ב"ב אנס"ו. ועיין בעללות אפרים ביאר הגדה זו ע"ד הנ"ל. עוד י"ל ביאר פרשה זו ששמעתי משל שנים כרתו ברית יחד ואח"כ אחד נתעשר בעושר מופלג וא' הי' עני רק שהי' מתנהג בדרכי התורה משא"כ העשיר לימים נזדווגו יחד והזכירו הכריתות ברית ואז נתן לו סך מסויים לפרנס א"ע בזה ולימים הלך לטמיון הסך זה וחזר לילך לאיש שלומו ובריתו ורצה ליתן לו ג"כ איזה סך ואמר טוב לי יותר להורות לי הדרך שעשית אתה שנתעשרת אולי אעשה כן גם אני. והשיבו אתה הולך בדרך התורה ועבודת הש"י איך אפשר שיהיה לך עושר בעה"ז עם העה"ב. כי לא כל אדם זוכה לב' שולחנות רק שתעזוב דרך התורה ואז אפשר שתעשיר ובשמעו זה אז קבל על עצמו לעזוב דרך התורה ולפקח בעסק העושר ומ"מ לא עלתה לו וחזר ובא לאיש הנ"ל וא"ל לפי שהי' כוונתך בעזבך דרכי התורה כדי להעשיר לכך לא עלתה לך רק אם תקבל על עצמך לעזוב דרכי התורה בין בעושר בין בעוני אולי יעלה לך וקיבל ע"ע כך ומ"מ לא עלתה לו וחזר ובא אליו והשיבו לפי שכוונתך לקבל עליך דבר זה בין בעושר בין בעוני משום שתזכה להעשיר לכך לא עלתה לך ובאמת אין לך תקנה והנמשול מובן בהיפך בעשות האדם הטוב והישר צריך שיהי' שלא ע"מ לקבל הפרס וכמאמר התנא הוו כעבדים וכו' ומ"מ השכר סופו לבוא רק שלא יהי' כוונתך לזה וכל הענין הנ"ל שייך בזה ג"כ והבן זה היטב ודפח"ח.
ובזה יובן אלה שמות בני ישראל שהם הת"ח שבאו מצרימה למיצר לעזוב דרך התורה כדי שיהי' במדריגות את יעקב שהם עשירי העם העוזבין דרכי התורה ללכת בשרירות לבם ונק' יעקב בעקבה ומרמה ומצניחין ואומר א"כ שוא עבוד ה' ומקנא בעושי עולה לעשות כמותן וימת יוסף וכל אחיו שהיא מדריגת בטחון למי שהולך בדרכי התורה וכמ"ש במד' אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף וכו' וכל אחיו שהי' במדריגה זו ג"כ מתה והוסר מדריגה זו מהם שהיא נק' צדיק באמונתו יחי' ויקם מלך חדש זהו יצה"ר שחידש גזירותו בסיבת חסרון בטחון שטו העם ולקטו אשר לא ידע את יוסף שיהי' בגדר צדיק באמונתו יחי' שזה עיקר הגאולה כמ"ש ויאמן העם וע"י האמנה ובטחון נגאלו ממצרים וכמו כן בגאולה העתידה ב"ב אנס"ו. בראשית ברא אלהי' בתחלה בראו בדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר שנאמר ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים וכו וי"לה וכי יש שינוי רצון ח"ו לפניו הגם לפי מ"ש בע"ח הוצרך בחי' דין בסוד הצמצום ואח"כ רחמים קו הישר וכו' יעו"ש. ועו' הא תכלית בריאת עולם הי' מצד החסד והנדבה שעלה ברצונו ית' ואיך אפשר לומר שהי' רק מדה"ד בתחלה ועו' במדה"ד הקדים שמים לארץ ואח"כ בשיתוף מדה"ר עם מדה"ד הקדים ארץ לשמים. ונבאר מ"ש ויאמר אלהי' וגו' עץ פרי עשה פרי למינו וגו' ותוצא הארץ גו' ועץ עשה פרי ודרשו חז"ל שהציווי הי' שיהי' טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ עץ עשה פרי ולא העץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפרדה גם היא ונתקללה. והק' מפורסמת איך תלוי חטא הארץ בחט' האדם והט"ז תירץ בספרו ד"ד יעו"ש ועו' הק' מהרש"ל מה ראתה הארץ לשנות בזה וכו' יעו"ש. ונבאר מ"ש ויעש אלהי' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו' ודרשו חז"ל שוין נבראו ואמרה הלבנה א"א לשני מלכים שישמשו בכתר א' נתמעטה וכו' ויל"ה אם א"א לב' מלכים וכו' איך נבראו שוין ואם אפשר איך אמרה הגם שראיתי כתוב בספר א' כי לפי חכמי התכונה הלבנה אין לה אור מה שמקבלת מהשמש וז"ש לכי לעצמך ותראה שאין לך אור מעצמך וא"כ אינו ב' מלכים וכו' דפח"ח. אך דלפ"ז איך אמר שני מאורות גדולים מאחר שאין לה אור. ונ"ל דהתו' הקשו בש"ס דביצה לוו עלי ואני פורע וכו וא"ת והא אמרי בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני וכו' יעו"ש וכבר בארתי מזה במ"א. וכעת נ"ל דהה קשה דכאן אמר לוו לשון רבים ושם אמר לשון יחיד עשה שבתך חול וכו' ונ"ל טעם דנק' שני מאורות גדולים דאי' במדרש שוחר טוב ששאל דוד מהש"י ישב עולם לפני אלהי' שיהי' עושר קצוב לזה במדה ומשקל ע"פ הדין לזה כמו לזה ולא שיהי' א' עושר גדול מצד הרחמים וא' עני מצד הדין. והשיבו הש"י א"כ חסד ואמת מן ינצורהו שצריך שיגמול חסד זה עם זה שבזה נברא העולם וכשיהיו שוין לא יצטרך זה החסד מזה וכו' והקשתי לשאול תינח בעושר אך בלימוד עדיין הקושיא במקומה עומדת שזה ת"ח וזה ע"ה ומהראוי שיהיו כולם יודעים התורה מקטן וגדול ובארתי דלפ"ז לא יהי' השפע רק מצד א' ורצון הבורא שישפיעו זה בעושר וזה ישפיע בתורה ומוסר ואז נקראו שניהם מאורות הגדולי' שישפיע כ"א אורו לחבירו ועיין מזה לעיל איברא גם שכל א' משפיע לחבירו באופן שנק' שניהם בזה מאורות הגדולים מ"מ באמת אינו רק מאור א' גדול ומאור א' קטן כי הת"ח המשפיע בתורתו הוא המאור הגדול וכ"ת הא האיש המוני העשיר משפיע לו ג"כ מעשרו ג"כ ראוי לקרוא גדול. ז"א דבארתי במשנה דאבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני א"כ נותן לו העשיר לת"ח משלו והדרא ק' מה זה שנק' שניהם גדולים וע"כ היא מטעם שכ' בזוהר הוי זנב לאריות כי כל זמן שהוא מחובר אל הגדול כמו ארי' גם שהוא זנב ארי' מ"מ בתואר ארי' נק' וכו' וגם הוא נקרא גדול וכו' יעו"ש. ובזה יובן ויעש אלהי' את שני המאורות הגדולים בסוד התיקון אבל אמירה ומחשבה לא הי' כך כאשר יבואר שתכלית עשיי' ובריאת העולם שיתחברו יחד שיקראו שניהם גדולים ולא בלבד שאנשי החומר ישפיעו לאנשי הצורה בעשרם והת"ח אנשי הצורה ישפיעו בתורתם לאנשי החומר שזהו עולם חסד יבנה דמ"מ רק א' נק' מאור הגדול כי הת"ח משפיע שניהם כי העולם ניזון בשביל חנינא בני וא"כ אחד גדול המשפיע וא' קטן וע"כ מה שנק' שניהם גדולים היינו בחיבורם יחד אז זנב הגדול ג"כ נק' גדול וע"י החיבור גורם להמשיך השפע לקטן ג"כ ובזה יובן ק' התו' דדרשו בש"ס ובו תדבק הדבק בת"ח וכו' והנה לוו סובל ב' פירושים א' כפשוטו להשפיע לת"ח בתורת הלוואה שהיא המעלה הגדולה שבמעלות הצדקה כמ"ש הרמב"ם והטור. ב' לשון חיבור ולוי' ושניהם אמת וזה נמשך מזה וז"ש לוו עלי ר"ל לת"ח כאלו לוו עלי ואז אני פורע בהתחברם יחד משא"כ כשהוא יחיד בפ"ע שאינו רוצה להתחבר עם הת"ח אז עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וק"ל. ובזה יובן בראשית ברא אלהי' שעלה ברצונו מצד הנכון לבראם במדת הדין ר"ל ע"ד ישב עולם לפני אלהי' כשאלת דוד המלך ע"ה שיהיו כולם שוים בעושר אך ראה שאין העולם מתקיים כי חסד ואמת מן ינצורוהו לכך שיתף מדה"ר עם מדת הדין שיהי' לזה עושר מצד הרחמים ולזה עניו' מצד הדין ואח"כ ישתתפו ויתחברו שישפיעו זה לזה וז"ש ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים שהקדים אנשי החומר הנק' ארץ לשמים בעלי הצורה כמו שהקדים זבולן ליששכר מטעם הנז' שם ובזה יובן ויאמר אלהי' שעלה ברצונו מצד הדין והנכון שיהיו עץ ופריו שוין כי העץ הוא אנשי החומר ופריו הוא אנשי הצורה שיהיו כולם שוין וכשאלת דוד ישב עולם לפני אלהי' וכנ"ל בין לענין עושר וטרם שגמר ציוי העשי' הקדים ארץ להוציא עץ העושה פרי ולא עץ פרי ור"ל שיעשו פרי ע"י שישפיעו זה לזה כמו שנאמר האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וגו' ואז ע"י חיבורם יחד יש מעלת קדומה לארץ וכמ"ש ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים כי בעשי' הקדים ארץ ע"י החיבור וכנ"ל והנה ע"י החיבור שמושך זה את זה גורם זה לזה או עלי' או ירידה וכמ"ש הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' ונ"ל שזהו והנה מלאכי אלהי' שהם אנשי החומר והצורה שנשלחו לעה"ז וכנ"ל עולים או יורדים לפעמים גורמים כשגובר אנשי החומר ירידה לאנשי הצורה ע"י החיבור ולפעמים עלי' כשגובר אנשי הצורה וז"ש האשה אשר נתת עמדי וגו' כי החומר נקרא אשה הם הגורמים אשר נתת עמדי להתחבר עמהם וכשגבר החומר גורם וכו' ולכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא וכו' שזה נמשך מזה וכו' עד שבא נח איש האדמה שהוציאה מהקללה וכמ"ש בזוהר וכו' ור"ל ע"י שגבר כח אנשי הצורה על אנשי החומר ונק' איש אדמה לעלות למעלה כמו שבארתי משנה והי' כאשר ירים משה וגבר ישראל וק"ל והבן.
מצוה א ויברך אותם אלהי' ויאמר להם אלהי' פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה בפי' מצוה זו פליגי ביבמות ד' ס"ה ת"ק סבר האיש מצוה ולא האשה שנא' וכבשה חסר לשון יחיד איש דרכו לכבוש וכפי' רש"י או כפי' מהרש"ל שכופה לאשה בתשמיש ואין האשה יכולה לכופו שאין קישוי אלא לדעת וסבירא לי' לת"ק דאע"ג דנאמר פרו ורבו לשון רבים תירצו התוספת ההוא לברכה ר"ל לכל העולם בכלל ור"י ב"ב סבירא לי' אף האשה מצוה שנאמר פרו ורבו לשניהם והלכה כת"ק דאין האשה מצווה בביאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידי וכו' מוציאה בגט ודין כתובה בטור אה"ע סי' קכ"ד חלוקי דינים ודין גבורת אנשים שם. ומצוה זו היא אחת מתרי"ג מצות המוטל על כל א' מישראל ויש לי מקום עיון בזה על הרמב"ם שכ' מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ולא נשא אשה אין בידו עון וכו' הא תרי"ג מצות מוטל על כ"א מישראל וזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד ואומר אין לי אלא תורה. וביותר ק' להראש דפליג על הרמב"ם בדין קודם נזה שאם עוסק בתורה ומתירא וכו' מותר מאחר שעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכ"ש ת"ת וכ' הראש קצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן להתבטל מפריה ורביה כל ימיו רק בן כ' שנים עכ"ל וק' הא בן עזאי טעמא קאמר מה אעשה נפשי חשקה בתורה אפשר שיתקיים ע"י אחרים וא"כ למה לא שייך זה ע"י אחר ג"כ כשחשקה נפשו בתורה וכהרמב"ם כי אם לומר מאחר שהוא מ"ע מתרי"ג מצות מהיכי תיתי לפטרו ולעסוק בתורה יותר משאר מצות ואנן איפכא מצינו בהני תנאי שביטלו ק"ש דמיקרי תורה כדאיתא במנחות הקורא ק"ש וכו' וביטלו ק"ש כדי לפקח בצרכי כלה כדאיתא וא"כ יותר הי' זה קשה על בן עזאי גופא איך נפטר ממצות פ"ו ועוד קשה שלא הקשה בש"ס זה לבן עזאי גופא דסתמא כתיב פרו ורבו הגם דקושיא זו על הש"ס לק"מ דהתוספת הקשו ביבמות בד"ה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרי' והא בסוטה דף ד' דנשא ברתי' דר עקיבא בשלמא ללשנא קמא דנשא וגירשה א"ש די"ל דעבדה ליה הכי מן האירוסין עיין בכתובות דף ס"ג בתו' דמשני כך. ופי' מהרש"א דברתי' דר"ט עבדה ליה הכי שנתנה לו רשות כר' עקיבא שלמד כ"ד שנים ברשות אשתו וכו' א"כ י"ל דלמד ברשות ועדיין היה דעתו לקיים פ"ו אלא שמת בקצרות שנים ונק' בן עזאי וכמבואר בסנהדרין פ"ב הדנין לפני חכמים וכ"כ הרב פ"ב דאבות יעו"ש אך להרמב"ם שפסק רשות לבטל בוודאי צריך טעמא ונ"ל דדייק רמב"ם מדמשני אפשר לעולם שיתקים ע"י אחרים ואי ס"ד כנ"ל הא גם הוא יקיים מצוה זו ועל ידו יתקיים אלא שמתאחר וכמו שעשה ר"ט שפי' כ"ד שנים ללמוד תורה אלא ש"מ שאין דעתו כלל להחזירה והראיה שגירשה ומאי טעמא לא פי' כך בלא גירושין וכ"ת ותיקשי לבן עזאי גופא מ"ש מצוה זו לפוטרו ע"י עסק התורה יותר משאר מצות ונ"ל דדייק ממצוה זו דפתח בלשון רבי' פרו ורבו וסיים בלשון יחיד וכבשה בשלמא לר' יוסף דלא נפקא לי' מצות פ"ו מפסוק פרו ורבו ופסוק זה פ"ו לא נאמר רק לברכה א"ש משא"כ לת"ק דסבי' לי' פסוק זה למצוה נאמר ויליף מן לשון יחיד וקשה הא כתיב פ"ו בפסוק זה לשון רבי' אלא ש"מ דאתא ללמדינו דאין מצוה זו מוטלת על כל איש פרטי משום הכי נאמרה לרבי' בכלל פרו ורבו שאם מתקיים מצוה זו ע"י אחרי' רשאי לבטל לכך כתיב וכבשה לשון יחיד וכתיב פרו לשון רבי' כנ"ל והשתא לפ"ז נוכל לומר דרב יוסף לא פליג אלא לפרש דלא תיקשי כנ"ל דרישא דפסוק לשון רבים וסיפא לשון יחיד לכך אמר פסוק אחר דגלי לן קרא כאן פרה ורבה בלשון יחיד ש"מ דמה שנאמ' שם לרבים היינו דנאמר אבל מי שחשקה נפשו בתורה רשאי לבטל ויתקיים ע"י אחרי' ואין צרך לתירוץ התוספת דלק"מ וכ"ת באמת מה טעם מצוה זו דוקא לפטור ע"י התורה יותר משאר מצות דלא מצינו בשאר מצות רק בזה. דכתב הרמב"ם מובא בט"א ה"ע ס' כ"ה וז"ל אמרו יפנה אדם מחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב פנוי מחכמה עכ"ל. ושמעתי בשם קדמון אחד שזהו שאמרו חכמינו ז"ל שאבותינו היו עקרים מצד דבקותם בו י"ת ובתורתו לא נמצא בם תאות המשגל וכו' א"כ הם ב' הפכים דביקות התורה מבטל תאות המשגל בפ"ו וע"כ לא נברא העולם אלא בשביל התורה ומי שדבוק בה תמיד ע"כ פטור ממצוה זו ולכך מתנה מצות פ"ו לכל כללות העולם וז"ש מה אעשה שנפשי חשקה בתורה שמחמת דביקות תורה אי אפשר לו לקיים פ"ו לכך גירשה אחר שנשאה ורמב"ם לשיטתי' אזיל שגם בזה הזמן אם יש מי שנפשו חשקה בתורה ונדבק בה תמיד כמו ב"ע רשאי לבטל והראש סבירא לי' שאם בימי התנאי' לא נמצא דבוק בה כ"כ בתורה רק ב"ע מכ"ש בזמן הזה שהוא יוהרא כמו שמצינו לענין ק"ש לחתן וכו' ושאני ב"ע דכתבו המפרשים אביך במה זהיר טפי כי בזה נודע מה שנפשו חשקה יותר באיזה מצוה ע"כ בא לתקן בזה העולם זה המצוה דווקא וזה שאמר נפשו חשקה מסתמא בשביל זה באתי לתקן ויתקיים העולם בפ"ו ע"י אחרים לכך אמר דווקא בן עזאי הי' פטור ולא אחר ומכ"ש בזמן הזה וק"ל. איברא נ"ל מ"ש נפשי וכו' הא רמז דרך לעבודת ה' ויבואר זה ע"פ משנה בר"ה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים הי' מתגברין ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר וכו' זה ענין תמוה מה ענין הרמת ידי משה להסתכלות ישראל וגם דפתח במשה וסיים בישראל ושאר הספיקות נ"ל ע"פ ששמעתי מהרב המוכיח מו' אריה ליב גלינ"ר פי' המשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' דיש בכל מצוה שעושין יחוד שם הוי"ה וזה תכלית הכל שכל מה שאדם עושה הן בגשמי הן ברוחני יהי' כוונתו לייחד ד' אותיות הוי"ה ואין לך שום דבר קטן או גדול בכל העולמות אבי"ע שאין בו ד' בחי' הנ"ל והוא כי בכל דבר יש יראה ואהבה מתחיל למטה בענין היראה חתול ועכבר וזאב עם גדי ואימת ויראת גבור על החלש הן בחיות ועופות הדורסין ובבני אדם שהם פגעים רעים עד שנמשך זה בכל העולמו' עד למעלה מעלה שהוא שורש היראה לכל היראות הוא יראה מפני פחד ה' והדר גאונו וכן בחי' אהבה הוא בכל עולמות מלמטה למעלה אהבת אכילה ושתי' ומשגל וכל תאות העה"ז בכל חיות ועופות ובני אדם למעלה שורש כולם הוא אהבת הבורא והנה האדם לפי' בחירתו יש מדבק עצמו אל אהבה ויראה הגשמי למטה בתאות המשגל ויראת אדם זה מזה ואין רצונו במושכ' אך אדם השל' שהוא מדבק עצמו אל שורש האהבה והירא' הוא הנבחר מכולם והוא מברר ומעלה המדות להדביקם בשרשם שהוא הפנימי לכולם כי יראה ואהבה שבעולם הבריאה הוא הפסולת של אצילות וכן יראה ואהבה של יצירה הוא הפסולת של בריאה וכן של עשיה הוא פסולת וזבל של יצירה. הג"ה ומזה יקח מוסר איך כשעוסק בתורה ותפלה ומהרהר בעסקי העה"ז שהוא פסולת וזבל כנגד יצירה מכ"ש נגד אצילות שהיא תורה ותפלה ע"כ. והנה אהבה נמשך מי' של שם הוי"ה ויראה נמשך מה של השם וקודם כל מצוה צריך ללמוד הדין של המצוה שידע על בוריו וגם שיאמר בפה מלא הריני עושה לקיים מצוה פלוני הרי ו' של השם בסוד קול ומעלה המצוה עצמה ה' אחרונה שבשם הנק' דיבור ובזה נשלם השם כשעושה מצוה בסדר הזה והנה הוי"ה בחילוף מצפ"ץ וא"כ מצוה הוא שם הוי"ה ממש כי י"ה הוא מ"צ ואותיות ו"ה של השם הוא כפשוטו. ובזה יובן כל העושה מצוה אחת ר"ל שמחבר ד' אותיות של השם שהוא אותיות מצוה שיהי' אחת דהיינו באהבה ויראה וקול ודיבור שעושה המצוה לייחד ד' אותיות השם לאחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ודפח"ח וא"כ באמת קאי על כל המצות וק"ל ובזה נבוא לביאור הנ"ל דנודע מפסוק ותהי עליו יד ה' שהוא השראת שכינה והטע' שנק' יד ה' שהוא כמו ידות נדרים יד לכלי כך היא כלי אומנתו של הקב"ה וזהו יד ה' שהיא מתפשטת בד' עולמת אבי"ע כי באצילות י' של השם ושם ע"ב ומלכות היא ה' אחרונה שבשם ע"ב ששם אהבה ובריאה ה' ראשונ' של השם ושם ס"ג ומלכו' ה' אחרו' שבשם ושם יראה וביצירה ו' של השם ושם מ"ה ושם קול ובעשיה ה' אחרונה ושם ב"ן ושם המעשה של המצוה וכשאדם עושה מצוה בדחילו ורחימו וקול ודיבור אזי מרים ומעלה כל המדריגות של כל העולמת אבי"ע להדביקן בשרשן ולייחדן יחוד גמור בלי התלבשות כלל שהוא לבושין דקדרות בתוך הקליפה כי יתפרדו כל פועלי און כנודע. ובזה יובן כי נודע משה הוא בעלה דמטרוניתא והוא בסוד הדעת המבריח מן הקצה אל הקצה והוא הכלל של ס' רבוא שבדורו וז"ש והיה כאשר ירים משה את ידו ר"ל שמחה הוא לפניו יתברך כמשמעות לשון ו' היה כאשר ירים משה את ידו שהוא עליות השכינה הנק' ידו עם ד' עולמת אבי"ע שהוא כשמסתכלין ישראל כלפי מעלה שמתדבקין בשורש היראה והאהבה שהוא למעלה שאז יש בירור ועליה לכל העולמות וז"ש שמשעבדין את לבם שהוא עיקר התאוה כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם שעיקר תאותם הוא בלב ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים ואינן שמין את לבם לאהבה גשמית ויראה חיצונית כי אם לאהבה ויראה שהוא למעלה אז מתגברין ועולין על האומות כמידתן ואם לאו שהן מתאוין לדברים שהם למטה לכך הם נופלין ועד"ז עשה לך שרף וכו' וא"ש. ובדרך היותר פנימי נ"ל והיה כאשר ירים משה ידו הוא אותיות יו"ד ונודע מ"ש בזוהר וז"ל מני' דכר ונוקבא ו"ד וכו' איתחזי יוד כללא דיה"ו וכו' ע"כ. ובס"י אמ"ש שנברא בו העולם הוא סוד ו' צירופי יה"ו וכו' ג' קווין ימין ושמאל ואמצעי סוד אבות הן המרכבה הנק' חשק רק באבותיך חשק ה' והוא ג' קוצין שביו"ד עילא ותתא ואמצעיתא סוד ג' טיפין ג' מוחין חב"ד שהוא ע"ב ס"ג חו"ב מ"ה וב"ן ח"ג והן ד' אותיות הוי"ה וכמ"ש בפ' בראשית יעו"ש הרי כי שם הוי"ה הוא שורש הכל לכל העולמת אבי"ע וי' שהוא חכמה הוא שורש השורש שבו הוי"ה וז"ש כולם בחכמה עשית וגם ברורי הניצוצין והעלאת הרפ"ח שבד' עולמת במחשבה אתברירו כנודע. והנה האדם הוא עולם קטן ויש בו משה ואהרן ומצרים והשלם שיש בו דעת לחבר כל המדריגות של בני דורו להעלותן ולהדביקן בשרשם שכולל את עצמו עמהם נק' משה שהוא כולל בעצמו כל בני דורו ונק' דעת דור דעה. ואדם רשע נק' קטן שאין בו דעת.
ובזה יובן והיה כאשר ירים משה ידו שהוא יו"ד שהוא כולל ג' קוין שבהם ד' מוחין שבד' עולמת וד' אותיות הוי"ה שגרם יחוד וחיבור כל העולמת והעלן והדביקן בשרש השרשים שהוא יו"ד חכמה שהיא אהבה פנימית שהוא בלב המתפשט מן ל"ב נתיבות חכמה וז"ש דמשעבדין את לבם ר"ל כל העולמת הכלולין בלב שמתפשטין מן ל"ב נתיבות חכמה המשעבדין לאבי' הם שבשמים חכמה אבא ומתגלה בז"א שנק' שמים שהוא בחי' משה יסוד אבא בלבוש יסוד אימא שבתוך ז"א שהמדבק א"ע לשורש השרשים לכך משה הדביקן נמצא ל"ק פתח במשה וסיים בישראל כי בחי' משה ובחי' ישראל שהוא בשרשו שהוא אביהם שבשמים הכל בחי' א'. ובזה יובן צחות לשון בן עזאי כי ד' אותיות הוי"ה הוא בכל הנבראים והנוצרים והנעשים כמו שכת' בשערי קדושה וניקוד שלו הוא חש"ק כמ"ש בתיקונ' דף י"ו כי בי חשק ואפלטהו יעו"ש והנה אדם דעשיה מיחד שם הוי"ה בעשיה ואדם ששורש נשמתו ביצירה מיחד שם הוי"ה ביצירה וכו' וז"ש נפשי חשקה בתורה כי נפשו הוא שרשו מיסוד אבא ששם התורה ועשה יחוד שם הוי"ה שהוא חשקה בתורה דייקא והש"י יכפר אם שגיתי כי לכבודו נתכוונתי דמסתמא היה שרשו שם במקום שהי' יכול לדבק ולייחד שם כנודע העולה מזה שאם הי' איש פרטי גם עכשיו שיעשה שם יחוד ג"כ הי' פטור מיחודי המצוה שבעולמת שלמטה אלא שאין אדם רשאי לסמוך ע"ז דמיחזי כיוהרא כמ"ש הפוסקים הראשונים היו פטורין מתפלה שהיה תורתן אומנתן כמו רשב"י וחביריו משא"כ עכשיו אבל לענין עונש ודאי קמי שמיא גליא שאם עשה יחוד בתורה למעלה למעלה ועי"ז לא נשא אשה לקיים מצוה ליחד שם הוי"ה בעולמת שלמטה וודאי אין בידו עון. ובזה יובן צחות לשון הרמב"ם וגם ל"ק על הטור דהל"ל כת' הרמב"ם כדרכו בכל מקום ושינה כאן וכתב לשון הרמב"ם שהוא לתרץ קושיות הנ"ל מן לשון הרמב"ם שכ' ואם עסוק בתורה וטרוד בה וכו' מותר להתאחר וכו' מי שחשקה נפשו בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון וכו' עכ"ל הרי שמדייק שלכתחלה לא יסמוך ע"ז ואם עבר ולא נשא מחמת דביקות התורה כבן עזאי אין בידו עון כי קמי שמיא גלי אי עשה היחוד כבן עזאי אין עון וכנ"ל. וא"ש דהראש לא פליג לענין דיעבד שיהי' בידו עון כי קמי שמיא גליא רק פליג ברישא דא' לדינא מותר לכתחלה להתאחר כדי שילמוד ופי' ע"ז ואמר קצבה לזמן האיחור לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפ"ו ויסמוך על שהוא כבן עזאי דגם בימי התנאים לא מצינו כן כבן עזאי ואיך יסמוך עכשיו בזה לעשות כבן עזאי לכתחלה ודוק. ושפיר לא פליג הראש בסיפא וגם הש"ע יפה עשה שכתב לשון הרמב"ם ממש לענין דיעבד שאין בידו עון מה שאין דרך הפוסקים בזה רק ליכתוב לדינא ולא לענין עון. ולפי מ"ש א"ש.
ובזה יובן כוונת הפסוק וטעם המצוה זו לפי הנ"ל פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה שהוא כפל במלות שונות מבואר בדרושים פ' ויתי מ"ש בזוהר מפקודי אורייתא נעשין לבושי נשמתא וכו' וז"ל והענין כי נעשו ג' לבושין ממעשה המצות והם סוד ג' צללין וג' לבושין הם בג' עולמות לבוש הנפש בעשיה בג"ע הארץ ולבוש הרוח ביצירה לבוש הנשמה בבריאה וזהו ממעשה המצות ומן הכוונה נעשה ג"כ ג' לבושין לשבת וי"ט שעולין נפש ורוח להתקשר בנשמה וכו' ומן התורה נמשך שפע מזון מן הדבור נמשך מזון לנפש רוח ונשמה בהיותם למטה בג"ע הארץ ומן סוד התורה נמשך שפע מזון לנשמה כשהיא למעלה בג"ע העליון בכסא הכבוד וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי וכו' יעו"ש. נ"ל שלזה צריך ד' מיני לימוד פרד"ס להמשיך ד' מיני שפע מזון כמו ד' לבושי מהמצוה כך מהתורה ג' לבושין הוא בע"ה והגוף הוא לבוש להנשמה בעה"ז כך התורה הוא בד' בחי' פשט לחיי העה"ז להגוף כי הוא חייך וארך ימיך בעה"ז [וע"ד הלצה כי ע"י הפשט מתפאר נגד בני אדם ויש לו תענוג בחיי העה"ז] ורמז דרוש וסוד הוא מזון ושפע לנפש רוח ונשמה. ובזה יובן פרו ורבו הוא שיהי' לו שכל מוליד ולא שכל עקר ור"ת פרו רבו הוא פשט רמז נגד ב' בחי' של פרדס וגם ד' של פרדס שהוא דרוש אמר ומלאו את הארץ ע"ד הלצה ע"י הדרו' שדורש ברבי' מלא את הארץ שיצ' טבעו בעול' ונגד סוד אמר וכבשה לשון יחיד כמו כבשים ללבושיך שיהא כבושים תחת לשונך שלא לדרוש ברבים וז"ש האיש דרכו לכבוש מי שנק' איש דרכו לכבוש ר"ל אפילו בנגלה אינו מתפאר ומפרס' את עצמו כי דרכו לכבוש תחת לשונו הכל ומכ"ש סוד וק"ל.
נח
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים שם חם ויפת וגו' ובמדרש בפ' נח נייחא לעליונים נייחא בתחתונים וכו'. וגם נבאר קוש' התוס' לוו עלי ואני פורע והא אמרינן עשה שבתך חול וכו'. דבארתי מדרש בפ' בהעלותך אל מול פני המנורה וכו' כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם מהיכן שמעה מרוכלין המחזירין בעיירו' וכו'. העולה שם כשישראל הם פנים בפנים עמו ית' וז"ש טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך וכו' יעו"ש וכן עם הת"ח שנאמ' ובו תדבק הדבק בת"ח אז ופניתי אליכם והקימותי בריתי אתכם בסוד זווג פנים בפנים להשפיע אור ישר והוא שבע משא"כ וכו' יעו"ש
ובזה יובן לוו עלי להתחבר עמי פב"פ אז יוכל לומר מוסר וכ"ז שיש תוכחה בעולם יש ברכה וז"ש אני פורע להשפיע ברכה משא"כ כשפונה עורף ולא פנים שהוא בפני עצמו גם הש"י הופך פניו ממנו ואז עשה שבתך חול וכו' וק"ל. וזה נ"ל ותשלך אמת ארצה כ"ז שמשליכין ד"ת לארץ וכו' ע"ד שאח"ז אמת מארץ תצמח וק"ל:
ובזה יובן ע"י שהי' גורם נייחא בעליונים לזווג פב"פ בסוד והקמותי את בריתי אתך וכמ"ש בזוהר גרם נייחא לתחתונים להשפיע שבע לדורותיו עד שלא הי' המבול וגם אח"כ וק"ל. עוד י"ל דכת' בל"ת ענין נייחא בעליונים נייחא בתחתונים לענין שבת וכו' יעו"ש ונפרש ק' התוס' הנ"ל בד"א ולהלביש דבר זה נ"ל דאי' וכל שיח השדה וגו' ודרשו בזוהר ותיקוני' דקאי על צדיק וכו' יעו"ש והענין כי יש ב' מיני זווג א' זווג עליון בסוד הדבור וז"ס ראוהו אשה מדברת וכו' וכמ"ש בכתבים. ויש זווג תחתון ונגד זה יש ברית הלשון וברית המעור וע"י שמירת ברית הלשון נשמר ברית המעור וכמ"ש ונשמרת מכל דבר רע מדיבור רע כי זה גורם לזה. ובזה יובן כי אלה תולדות נח שהוא ע"י שמירת ברית העליון ברית הלשון הנק נח יש נח לתחתונים שיוכל לשמור ברית המעור והבן. לכך תולדות של נח הם שם חם ויפת ר"ת שי"ח ואח"ז מצאתי בל"ת יעו"ש ור"ל שיזהר בשיחת חולין כל ימיו ובפרט בשבת שנק' ברית ביני ובין בני ישראל וגם רמז לג' סעודות של שבת ליל שבת הנק' סעודות חקל תפוחין קדושין היא מלכ' הנק' שם כנודע בסוד ב ש כ מ ל ו סעוד' שחרית דשב' ג"ר דאו"א בסוד חב"ד והם זווג או"א הוי' ואהי' גי' חם ע"ה ונק' בסוד עתיקא המתלבש תוך או"א. סעוד' ז"א דמנחה סוד תפארת נק' יפת ואז נתחברו כולם בסוד יפת אלדי' ליפת וישכון באהלי שם לכך נק' שלש סעודת שאז הם ג' בחי' יחד. ובזה יובן לוו עלי ר"ל שיהי' כוונת האסיפת אנשים והחיבור בסעודה ג' שיתחברו וילוו עלי ליחד ג' בחי' הנ"ל שהיא עלי בסוד אז תתענג על ה' והבן ואז ואני פורע כי ע"י הזווג נמשך השפע להשפיע משא"כ כשיושב בסעודה זו בפ"ע אז עשה שבתך חול וכו'. וז"ש את האלדים התהלך נח שעכ"פ בשבת הנק' נח ידבק מחשבתו את האלדים או במחשבה או בדיבור או במעשה עכ"פ לכל א' לפי בחינתו לאיש המוני במעשה ולת"ח בדיבור ולצדיק וחסיד גם במחשבה כמי ששמעתי כי היסח הדעת אסור בשבת מק"ו מתפילין וכו' ודפח"ח וז"ש ויולד נח שהנייחא ושביתה של שבת יש ג' בחי' א' לקנות בשבת נר"נ וצריך הכנה לזה בששת ימי חול ג' לאחר שבת וג' לפניו נק' שם כמו ויעש דוד שם. וכמו לעשות לו שם עולם לתקן בחי' עשי' ע"י מצות מעשיות לקנות נפש בעשי' הוא מלכו' הנק' שם מקנן בעשי' הנק' נפש וגם כל ו' ימי השבוע הוא לברר רפ"ח נצוצין ועם שם ב"ן הוא גי' שם ושבת הוא נייחא ושביתה מלברר רפ"ח נצוצין שאין בירורין בשבת הרי שהתולדה של נח הוא שם בבחי' המעשה בו' ימי חול ובשבת אב לכולם שהוא נייחא בחי' ב' הוא חם שהוא הבינה ביחוד אבא גי' חם המוציא קול ודבור והכוונה לקנות רוח בשבת וצריך הכנה לזה כנ"ל כנודע בכתבים כוונת הקפה בסוד הדיבור יעו"ש. וגם שהדיבור יהי' בחמימות התלהבות אש בחי' צדיק הנקרא חי שקורין פרי"ש היפך הרשע שנק' מת עבור זה שדברי תורה ותפלה שלו בעצלות כאשר כתבתי בביאור ק' ופערה פי' לבלי חק דפליגי ר"י ור"ל יעו"ש. ובשבת נייחא ושביתה מדברי חול רק בדברי קדושה וקנה רוח לקנות נשמה ע"י דביקות המחשבה בחי' ג' הוא יפת לשון יפה תואר בר"ת בחי' היסוד העולה עד הדעת בסוד דע את אלדי' אביך ע"ד וידע אדם וגו' לשון דביקות המחשבה בו ית'. ובזה תבין ג' מדריגות שבתיבת נח תחתיים שניים ושלישים תעשה. מלבד שיש לפרש שהוא נגד ג' בחי' שבאד' ימי עלי' ועמידה וירידה וכו' ג"כ יש לפרש על ג' מדריגות שבאדם שהוא תיבת נח כי יש חומר וצורה פנימי ולבוש בכללות העולם או עיר ומדינה וגם בפרטות אדם א' בסוד עשן ויש בזה ג' בחי' תחלה לתקן ע"י מעשיו הטובים עולם עשי' נפש ואח"כ בדיבור תורה ותפלה עולם יצירה רוח משא"כ קודם לזה כמו שכתבתי בשם הכתבים מבטלין ת"ת להוצא' המת וכו' יעו"ש. ואח"כ ע"י המחשבה עולם הבריאה מצד הבינה נשמת שדי תבינם ואם כן הוא ג' מדריגות זה למעלה מזה ונח הוא הפנימי והצורה והתיבה הוא החומר ונח עם התיבה הוא חיבור ב' בחי' הנ"ל יחד ומזה יוצא ג' בחי' שם חם ויפת וכן נראה לי ושנים שנים באו אל התיבה. שהוא יצה"ר ויצ"ט וז"ש צהר תעשה אל התיבה כי הוא הצר הצורר את האדם וכאשר מכניע חומר אל הצורה אז נעשה מן הצר רצה ורצון ע"ד ברצות ה' דרכי איש וגו' וזהו דפליגי יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טוב ושניהם אמת כי בתחלה נכנס היצה"ר דרך חלון לנוח בו לפי שעה ואח"כ נעשה בעל הבית עד שיורש ונו"חל גיהנם. ואם מכניעו נעשה מן אבן נגף אבן טוב וכל הפרש' יובן ממילא כי שבע' שבעה הם ז' שערים שנז' בס"י שעל פיו יתנהג האדם להרע או להטיב והבן לסדר הדברים על כנו כי כתבתי בנחיצ' וא"ש.
עוד י"ל אלה תולדות נח נח וגו' ומדרש הנ"ל דבארתי פסוק דחה דחתני לנפול וה' עזרני וגו' לא אמות כי אחי' וגו' דקשה דהוא כפל ונ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל תשובה שהקשה מאחר ששכר מצות הוא לעה"ב וא"כ מה זה שכ' בתורה אם בחוקתי תלכו וכו' ומשני שאם יזכה יהי' פנוי בעה"ז ללמוד כדי שיזכה לעה"ב ג"כ ואם לאו מטרידין אותו כדי שלא יוכל לפקח בעסקי עה"ב וכו' יעו"ש וכן שמעתי כי לשעבר הי' היצה"ר רק לדחותו מעה"ב משא"כ עתה נתחכם לדחות האדם מעה"ז ומעה"ב כגון טרדת הפרנסה אשר יומם ולילה לא ישקוט ואין לו מנוחה בעה"ז ומכ"ש שאין לו פנאי לפקח בעסקי עה"ב ונדחה משניהם וכמאמר החכם ששאל את אחד שהוא טרוד תמיד בעסקי פרנסתו אם השיגו או לאו והשיבו שלא השיג כלום אמר לו אם במה שאתה עוסק בו לא השגת מכ"ש עסקי עה"ב. שאין אתה עוסק בו שלא השגת כלום עיין בס' מבחר פנינים מזה. ואמר החכם אלו הי' איפכא שעבור טרדת פרנסתו שהוא טרוד ואין לו מנוחה הי' לו עבור זה עה"ב עדיין הי' הדבר שקול אם לעשות כך וכו'. ובזה יובן דחה דחתני לנפול ב' דחיות מעה"ז ומעה"ב וכו' אך וה' עזרני וגו' לכך אני מתפלל לא אמות בטרדת עה"ז כדי שאוכל לפקח בעסקי עה"ב ובזה ואחי' לעה"ב וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ובזה יובן כי יש לו נייחא בעליונים לעה"ב ע"י שהי' לו מנוחה בעה"ז בעולם תחתון ולא הי' טרוד בטרדת עה"ז ופרנסה והי' לו פנאי להתבודד וז"ש את האלדי' התהלך נח וק"ל. ועי"ז יש לפרש פסוקי לך לך מארצך וממולדתיך וגו' אל הארץ אשר אראך וכ' בזוהר דמשביעין הנשמה ברדתה לעה"ז וכו' יעו"ש. ולפי הנ"ל רימז לך לך מארצך שיתרחק מארציות וחומריות עה"ז הנק' ארציך ומולדתך שלא יהי' טרוד בפרנסת עה"ז כדי שיהי' לו פנאי לפקח בעסקי עה"ב שהיא הארץ העליונה וז"ש אל הארץ אשר אראך שיתבודד בינו לבינו שיהי' רק לפניו ית' וזהו אשר אראך לפני ה' ישפך שיחו והבן. עוד י"ל דאי' בש"ס האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא. ובזה יובן דקאמר שהי' נח לעליונים ולתחתונים ק' איך אפשר זה שיהי' נוח לתחתוני' וכו' אחר שהי' צדיק להוכיח דורו וביאר הפסוק עצמו את האלדי' התהלך נח שלא הי' מוכיח את אנשי דורו רק התרחק מהם והתבודד את האלדי' וגו' וק"ל. וז"ש לך לך מארצך שלא להוכיח אנשי דורך שעדיין לא יצא טיבעך והם מחזירין פניהם ממך וכנ"ל וז"ש ויהי רעב בארץ כמו בשפוט השופטים רק אל הארץ אשר אראך בהתבודדך ואח"כ ואגדלה שמך אז ונברכו בך כל משפחות האדמה שישיבו פניהם אליך ע"י תורה ומוסר שלך וק"ל.
ובאמת ע"ד הסוד שיש זווג אחור באחור תתלה וע"י נסירה נעשה זווג פב"פ בגדלות ראשון ואח"כ חוזר לאחור באחור ואח"כ נעשה זווג פב"ב בגדלות שני כמבואר בסוד תפלת י"ח שחרית ומוסף וכו' כך הוא בעניני בני אדם עם הת"ח הם עמו אחור באחור ואח"כ גדלות א' וכו' והבן. ומרומז בפסוק הנ"ל ובזה נבאר פסוק תהלים ס' פ"ה אמת מארץ תצמח וגו' עד גמירא דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל תשובה ק' אם בחוקתי וגו' יעו"ש והתיקון לזה להחזיק ת"ח במקומו משא"כ שאם מחזרין פניהם מהת"ח כמ"ש ותשלך אמת ארצה שהיו משליכין ד"ת לארץ כנז' במדרש איכה על עזבם את תורתי יעו"ש דדרש על הת"ח שעזבו והשליכו אותן לארץ ונגד זה אמר שיתוקן דבר הזה כי אמת שהוא הת"ח מארץ תצמח שיהי' לו יניקה וצמיח' מארץ שהם המוני עם וצדק שהם המוני עם העושי צדק עם הת"ח משמי' נשקף שמחזיר פניו אליו פנים בפנים לשקוף שיקבל ממנו שפע תורה ומוסר אז גם ה' יתן הטוב שפע אור ישר מזווג פנים בפנים לכך ארצינו תתן יבולה מה שמוביל לה הת"ח שפע וצינור הברכה. ונוסף מעלתו צדק לפניו יהלך כמו יששכר וזבולון שהקדים זבולון לפניו על שנתן פרנסה ליששכר הקדימו תורה בכ"מ לפי שישם לדרך פעמיו להתעסק בפרקמטיא לפרנס הת"ח. וז"ש ג"כ חסד ואמת נפגשו כי בעלי חסד משפיע לת"ח הנק' אמת והת"ח משפיע תורה ומוסר לבעלי חסד ונפגשו זה בזה בזווג פב"פ ואז צדק ושלום נשקו שגורמים גם למעלה זווג פב"פ צדק ושלום כנודע ואז ונתתי שלו' בארץ ג"כ מדה כ"מ והבן שהוא יסוד ומלכו' והש"י יכפר ובזה י"ל לבאר ש"ס דב"ב פרק הספינה ואמר רבה בב"ח אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקי' אהדדי אזלי וחזאי דעביד כוי כוי שקליתא לסלתאי ואנחתנו בכוותא דרקיע אדמצלינא בעיתא ולא אשכחתי' א"ל איכא גנבי הכא א"ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר נטר עד למחר כי השתא ומשכחת לה עכ"ל והוא תמוה' והספיקו' עיין מה שכ' בעין יעקב יעו"ש ואם תרצה לקצר הוא ע"פ ש"ס דחולין כתיב ויעש ב' מאורות גדולים וכתיב המאור הקטן וכו' ומשני בזוהר וכו' יעו"ש לפירש זה נ"ל דאי' במדרש שוחר טוב ישב עולם לפני אלדי' ששאל דהע"ה וכו' והשיבו חסד ואמת מן ינצרוהו אך דעדיין ק' הל"ל להיות כולם ת"ח וצ"ל שישפיעו זה לזה א"כ לפעמי' זה נק' גדול המשפיע לקטן המקבל ולפעמי' זה וא"כ לעולם שניהם נקראים גדולים אלא שאינם בזמן אחד והבן וזה ששאלה אפשר לשני מלכי' וכו' ולפי הנ"ל יבאר כי כאשר חסד ואמת נפגשו שיש חיבר בין עשירי המוני עם הנקראים ארץ ובין ת"ח הנק' שמים דהיינו שהעשירים הם אנשי חסד ולהחזיק ידי ת"ח ולהשפיעם וגם הת"ח משפיעי' בתורת אמת ומוסר להעשירים והמוני עם ששומעים ומקבלין מוסר אז גרמו יחוד למעלה שצדק שלו' נשקו בחי' פב"פ כאשר בארתי והקמותי בריתי אתכם וביאר שפוט השופטים וכו' ובזה יובן תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי וחסד ואמת נפגשו וצדק ושלו' נשקו שיש שלו' ושלוה בין אנשי העולם הנק' ארעא ובין הת"ח שנק' רקיעא ומשפיעין זה לזה העושר בממון והת"ח בתורה ומוסר וכ"ז גורם שיפתח חלוני רקיעא וצינור השפע בעולם דאי בש"ס דתמורה כ"ז שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' וגם ע"י הצדקה שנאמ' בחנוני וגו' אם לא אפתח לכם ארובו' השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די וז"ש אזלי וחזאי כוי כוי ר"ל ב' מיני חלונות א' שנפתח ע"י הצדקה ב' ע"י תוכחת מוסר שקילתא לסלתי פי' רש"י סל לחם ור"ל כי סל לחם שהוא פרנסה של עושר הוא הממון וסל לחם ופרנסה של הת"ח הדרשות שיש לו פשטי' ומוסר שמזה בא לו פרנסתו ואנחתיה בכוותי דרקיעא ר"ל אמרתי להיות ג"כ דרשן ומוכיח ויגרום לפתוח כוותא ברקיעא להשפיע ג"כ שפע ברכה בעולם עד דמצלינא שהיא תפלות ר"נח בן הקנה בכניסתו לבה"מ וכו' אדני שפתי תפתח וגו' וגם אני אהי' עם פיך והורתיך אשר תדבר ושאר נוסח התפלה שצריך לזה כנודע בעיתא ולא אשכח ר"ל בעיתא לפתוח פי בדרשה ובתוכחת מוסר וכיוצא ולא אשכחתי' ר"ל שלא יוכלתי לפתוח פי לפי שהם בטלו הצדקה ונסתם חלון השפע לכך נסתם ג"כ שיהי' פי סתום אמרי איכא גנבי הכי שניטל ממני סל לחם פרנסתי ב' כוי הנ"ל שנסתמו א"ל גלגל דרקיעא הוא דהדר ר"ל שיש ך"ח עיתים עת לשנוא עת לאהוב וכו' עת לפזר עת לכנוס וכאשר בא הגלגל של עת לשנוא ושונאים בשער מוכיח ות"ח שבניהם ביותר כמ"ש חז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא וכו' וכאשר בא עת השנאה ויאטימו אזנם משמוע תוכחת מוסר אז גם הוא לא יוכל לדבר ולפתוח פיו בתוכחת מוסר וכאשר בארתי פסוק עקב תשמעון דה"לל תשמעו אלא שאם הם ישמעו תוכחת מוסר ויש מקבלין אז משפיעין לו שיהי' משפיע למקבלין וכו' ובזה בארתי ש"ס דשבת פ' הבונה פ' סתום פה פתוח וכו' יעו"ש וע"י כי יש למעלה ג"כ כמה מיני זווגים ויש זווג אחור באחור לכך גם למטה כן וכאשר יחזור הגלגל שיהי' זווג פב"פ שיהי' עת לאהוב ואז ברצות ה' דרכי איש אז משכחת לה וק"ל ובזה נראה לי פסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' יש להקשות א' האזנה ושמיעה ב' דיבור ואמירה ג' ואדברה לשון הוה או עתיד משא"כ אמרי פי לשון עבר וה"לל האזינו השמים דברי פי.
ולפי הנ"ל א"ש שאם יטו אוזן לשמוע בחשק מקרוב באהבה אז ישפיעו לי משמים ואדברה שיוכל לדבר עכשיו משא"כ אם תשמעו מרחוק אז ותשמע הארץ אמרי פי שלא ישפיעו לי מחדש אמרי פי שכבר אמרתי דבר זה בזה אתם שומעין ולא דבר חדש וק"ל. וזה נראה לי דברי הש"ס דברכות פ"ו אם שמע תשמעו אם שמעתם בישן תשמע בחדש ר"ל שאם יטו אוזן לשמוע בחשק גם שיאמר דבר ישן אז ישפיע לו דבר חדש וישמע בחדש וק"ל. ובזה נ"ל לבאר המשך פסוקים פ' נצבים העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגו' כי עדות הוא דעות עדות להתראה וגם הוא לשון חיבור הנמשך מבחי' משה שנק' על שמו דור המדבר דור דעה וז"ש העדותי בכם שאני מתרה שיהי' בכם התחברות בין השמים הם הת"ח ובין הארץ המוני עם שישפיעו זה לזה שיהי' חסד ואמת נפגשו כי החיים והמות שנתתי לפניך הוא עצמו הברכה והקללה כי אם מדבק א"ע לת"ח שהוא צדיק הנק' חי הוא דבוק בחיים הוא הש"י כמו שכתב ואתם הדבקים בה' אלדי' חיים כולכם היום וההפך אם מדבק א"ע לכת הרשעים הנק' מתים הוא דבוק במיתה וכשם שחיים כולל כל מיני ברכה וכמ"ש הרמב"ם בק' התוס' דר"ה ג' ספרים נפתחין וכו' כך המיתה כולל כל מיני קללה א"כ החיים והמות הוא עצמו הברכה והקללה ולכך ובחרת בחיים לדבק עצמך להצדיקים ובזה למען תחי' אתה וזרעך אך קשה קושיות האלשיך מה ענין זרעך וכו' ומנלן זה הדבוק בת"ח דבק בו ית' יעו"ש לכך ביאר הפסוק עצמו לאהבה את ה' אלדיך וגו' וכמו שדרשו את ה' אלדי' לרבות ת"ח ליראה מהם כך לאהבה את ה' וגו' לרבות ת"ח לאהבה אותו וכבר אמרו בש"ס פ"ב דשבת האי מאן דרחים רבנין הוי ליה בנין רבנין שיהי' לו זרע ת"ח צדיקים הנק' חי א"כ שפיר נמשך לו מזה שתחי' אתה וזרעך וז"ש לשמוע בקולו ולדבקה בו ר"ל דדרשו חז"ל בו תדבק וכי אפשר וכו' אלא הדבק בת"ח וכו' כי הוא חייך ואורך ימיך לעולם שכולו ארוך לשבת על האדמה הידוע וגו'. וכן הוא בילקוט פ' בשלח ויאמינו בה' ובמשה אם במשה וכו' שכל המאמין ברועה ישראל וכו' וכן הוא אומר וידברו באלדי' ובמשה אם בה' דברו וכ"ש במשה אלא ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאילו דיבר בה' וכו' א"כ אם מדבק עצמו בת"ח דבוק בו ית' ודבוק בחיי' וה"ה בהיפך ובזה יבואר שאר ספיקות ג"כ והבן וק"ל.
בפרשת נח עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה את התיבה צוהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים תחתים שנים ושלישים תעשיה ויש בזה ספיקות בפסוקי הנ"ל א' למה נכתבה מה דהוי הוי ב' דאיתא במד' קינים כמו קן מטהר המצר' כך תבתך מטהרתך וכו' והוא ג"כ תמוהו ג' צהר שנחלקו בו תנאי' חד אמר חלון וחד אמר אבן טובה יש להבין במה פליג' ד' ואל אמה תכלנה צריך טעם מ"מ ה' למה ג' מדורין זה למעלה מזה ונבאר מקודם משנה ש"ס בבא מציעא וג"כ סיום מסכתא הדרן עלך דאי' במשנ' שתי גנות זו ע"ג זו והירק בנתיים רמ"א של עליון ר"י א' של תחתון אמר ר"מ רואין מהיכן ירק זה חי אר"ש כל שעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון ובש"ס אמרוהו קמי' שבור מלכא אמר אפריון נמטי' לר' שמעון הדרן עלך הבית והעלי' וסליקא מס' ב"מ ופי' רש"י שבור מלכא מלך פרס ואמרי לי' זה שמואל ואינו מיושב וכו' ותוס' כתבו נראה דשבור מלכא כפי' הק' וכו' והוא תמוה' מה ענין שבור מלכא להביא בש"ס כלל ושאר הספיקו' ונראה לי דאי' בש"ס דר"ה ג' ספרים נפתחין בר"ה של צ"ג ושל ר"ג ושל בינונים צ"ג נכתבים מיד לחיים וכו' בינונים תלויין ועומדים עד יה"כ וכו' ויש להבין מה לשון תלויין ועומדין ונ"ל דאי' בש"ס דסוכה צ"ג יצ"הט שופטן רשעים ג' יצה"ר שופטן בינונים אלו ואלו שופטן ר"ל בינונים היצ"ט שופטו ומשכו אליו להנהיגו בדרך הטוב והישר ויצה"ר שופטו ומנהיגו לרעה עד שנשאר תלוי ועומד באויר וזו ע"ד שכתבתי שרים בידם נתלו דכתב בזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייבא למושכו בקדושה וכו' ויצה"ר פשוט ידו למשכו בקליפה עד שנתלה בידים זה משכו הילך וזה משכו הילך וה"נ כך הבינונים תלוין ועומדים בין יצ"הט ויצה"ר זה משכו הילך וכו' עד יה"כ דעצומו של יום מסייע אל הקדושה אחר הבחירה שיבחור אדם לצאת מהקליפה להקדושה או הבחירה בהיפך לכך זכה וכו' והנה יש שתי גנות א' עליון בקדושה וב' תחתון בקליפה כי זה לעומת זה עשה אלדי' והבינונים שהם רוב העולם נק' ירק הוא בנתיים והטעם שנק' ירק שיש בזה ג' צרופין ירק קרי יקר זכה להכריע עצמו להקדושה ע"י צדיק דאחיד בידו והוציאו משם נק' יקר שהוציאו עצמו יקר מזולל ואם לאו נק' קרי בקליפה שנק' קרי ואם נשאר בינוני נק' ירק גווין ממוצע בין אודם ללבן שהוא ב' קצוות הפכיים בסוד זמן ק"ש משיכיר בין תכלת לכרתי שהוא גוון ירוק והבן.
ובזה יובן שתי גנות זו ע"ג זו והירק בנתיים ר"ל שנשאר בנתיים כנ"ל רמ"א של עליון ר"ל מכ"מ הוא של עליון גם שהוא עדיין בנתיים והוא דכ' הרמב"ם גט מעושה שהעכ"ום כופה אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך כשר והק' הא נקרא גט מעושה ומשנה וודאי מצד שהוא ישראל רוצה לקיים המצות רק יצה"ר מעכבו וע"י כפייה הולך היצה"ר אז רצונו לקיים דת ישראל וכו' וה"נ כך מצד שורש נשמתו שהוא ישראל הוא של עליון רק יצרו אנסו ור"י א' של תחתון כי לטהר צריך סיוע משא"כ לטמא פותחין וא"צ סיוע לכך של תחתון. אר"מ רואין מהיכן ירק זה חי שרואין אם חיותו ותענוג שלו הוא יותר בקדושה הוא של עליון כי מצד נשמתו ודאי מתענג יותר מן הקדושה יותר מן הקליפה כמו שכתבתי בשם בעל העקרים וכו' והאלגזי יעו"ש ואם לאו של תחתון וכו' ור"ש הכריע כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול ר"ל כאשר הצדיק שהוא העליון פושט ידו ונוטלו ומושכו אליו בקדושה הוא של עליון ואם לאו של תחתון וכן משמעות הש"ס בינוני' זכה וכו' שצריך זכות להכריעו דוקא בקדושה ממש.
א' אפרים משום ריש לקיש הלכה כר"ש אמרוהו קמי' שבור מלכא וכו' כי נודע ענין מלכין קדמאין שנפלו בשבירה בקליפות נוגה והם סוד רפ"ח נצוצין וצריך ע"י תפלה ותורה ומע"ט לתקנן ולהעלותן כמ"ש בע"ח ופע"ח יעו"ש. ובהיותו שם בקליפת נוגה נק' שבור מלכא ולפי הלכה שקי"ל כר"ש כל שהעליון יוכל לפשוט ידו וליטלו הרי הוא של עליון ובזה נמתק קליפת נגה שנעשה כסא אל הקדושה לכך אמ' אפריון נמטי' לר"ש והבן.
וזהו ענין התחלת מס' ב"מ שנים אוחזין בטלית זה א' כולו שלי וזה א' כולו שלי וכו' כי הבינוני שיש לו מחצה זכיות ומחצה עונות מצד הזכיות נעשה לו טלית ולבוש שנק' חלוקה דרבנן. ומצד העונות נעשה לו טלית שנק' בגדים צואין וכל א' בין מצד הקדושה בין מצד הקליפה יש לו אחיזה בו זה מצד הטלית של הקליפה זה מצד הקדושה לכך יחלוקו. וכמדומה שכ' בעללות אפרים ענין זה במשנה זו יעו"ש ובזה מקושר סופו בתחלתו.
אמנם להבין הדרן עלך הבית והעלי' וסליקא לה מס' ב"מ. נבאר משנה הנ"ל באופן אחר. ונבאר פסוקי פ' נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו וגו' עשה לך תבת עצי גפר וגו' צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלישים תעשה. והספיקות וביאורן בפ' זו כתבתי ובפסוקים אלו י"לה א' כפל צדיק תמים ב' צהר דפליגי חד א' חלון וחד א' אבן טובה וכו' דהל"ל מפורש או חלון וכו' מאי לשון צהר ג' למה ואל אמה תכלנה מלמעלה. ד' למה ג' עליות זו ע"ג. ונבאר משנה הנ"ל שתי גנות וכו' ומשנה הבית והעלי' של שנים שנפלו אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העלי' בונה את הבית ודר בתוכה וכו' רי"א בונה הבית והעלי' וכו'. .
להבין זה נ"ל דאי' בפ"ח דיומא ד' חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש עבר על מ"ע ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ועשה תשובה אז תשובה תולה ויה"כ מכפר. עבר על כריתות ומיתת ב"ד וכו' יסורין ממרקין וכו' ומי שיש בידו חה"ש מיתה ממרקת וכו' ופ' בס' פע"ח בענף תיקון עונות פ"א כי כל הפגמים הם בשם הוי' ח"ו וזש"ה הפושעים בי ר"ל בשמי ממש פוגמים וכו'. וענין תשובה תשוב ה' וכו' ואם חטא במ"ע והפריד ה' תתאה ע"י תשובה תשוב ה' למקומה לחברה בבעלה ת"ת ואם חטא והפריד ה' עלאה שירדה ה' עלאה עד ה' תתאה ע"י תשובה תשוב ה' עילאה בינה ויתחבר עם חכמה וכו' יעו"ש. וכן ביארו בתיקונ' תיקון נ' דף פ"ו ע"ב וז"ל זכאה איהו מאן דסליק לה לאתרה ולהקב"ה לאתרי' אר"א אבא וכי יכול בר נש לאחזרה להקב"ה לאתריה א"ל אין כמו שמצינו בדוד שא' אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום ליי' ובמאי חזרין לאתרי' בתקונא דצלותא וכו' ואינון ה"ה דצריך לאחזרא י' לגבי ה' דאיהו מקום דלעילא ולאחזרא ו' לגבי ה' דאיהו מקום דלתתא בגין דהקב"ה אומי דלא יחזיר לה' דלעילא עד דיחזיר לה' דלתתא ורזה דמלעילא אבא בעיר עכ"ל. ולולי דמסתפינא לפרש דמ"ש בתקונא דצולתא חזרין לי' לאתרי' וכו' הוא ע"פ מ"ש בתיקונ' תיקון ך"א דף נ"ב וז"ל בההוא זמנה יתערין כל מיני נגונא הה"ד הללוי' וכו' ובכלהו כל הנשמה תהלל י"ה דאיהו חכמה ובינה די בהון יהא פורקנא לו ולה דאינון בן ובת [זה פי הללו יה כפי' ימין יעו"ש ] ובהון יתמחון עמלקים מעלמא ואיהו סוף פסוק עכ"ל הרי מפורש כאשר הנשמה תהלל י"ה עם חכמה ובינה אז יהא פורקנא לו ולה דחזרין לאתרי' בתקונא דצלותא שיה' בטהרת המחשבה חכמה וכוונת הלב בינה אז השכינה שנק' צלותא עולה עד אבא ואמא שהם חכמה ובינה ושם אין שטן ופגע רע שנק' פורקנא לו ולה דחזרין כל א' לאתרי' והבן. וכמו שכתבתי מזה איזה עבודה שבלב זו תפלה.
הגם די"ל ג"כ כמ"ש בתיקוני' תיקון ך"א דף נ' וז"ל ונשמתא דאיהי שכינתא בגלותא בתראה אתמר בה ותגל מרגלותיו ותשכב וגו' ומיד דמשתדלין באורייתא בדחילו ורחימא דאינון י"ה אומאה איהו להקב"ה בי"ה דאינון דחילו ורחימו לאעברא לון קדרותא וחשוכא מעלמא דנשמתא דכתיב כי יד על כס יה' וכו' ודא רזא צדיקים מהפכין מדה"ד למה"ר וכו' בההוא זמנא מה דהוית נשמתא מהדקא בין רגלין הה"ד ותגל מרגלותיו ותשכב אתחזרת ללבא וכו' וכל עננין דאינון מכסיין על צלותין וכו' וצלותא נפלת בגלותא וכו' הה"ד סכות בענן לך מעבור תפלה מתעברין וכו' יעו"ש.
ובזה י"ל דזהו פי' הש"ס דברכות פ"ה המאריך בתפלתו וכו' מה תקנתי' יעסוק בתורה שנאמר ועץ חיים תאווה באה. וכתבתי מזה. ומוהרש"א פ' כי ביטל תורה מונע מלקבל תפלתו שנא' מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכו' יעו"ש. ולי נראה כפשוטו. ונבאר ש"ס פ"ק דברכות פדה בשלום נפשי מקרב לי אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין א"ה וכו'.
והקשה בזוהר הא רבים עוסקים בתורה וג"ח ואינו נפדה וכו' ומשני הגומל חסד עם קונו קאמר יעו"ש ול"נ לבאר עו' ש"ס שאח"ז אר' חסדא אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב וכו' והיינו דא"ר חייא מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'. והוא תמוהו. ונ"ל לבאר עוד ש"ס דעירובין פ"ב אר"י ב"א מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותי' שנ' כל הנשמה תהלל יה וכו' וכ' התו' פר"ח קרי בי' כל הנשמה וכו' ול"נ דאי' בפ"ה דברכות הנ"ל אר"א מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי תפלה שנא' גם כי אזעק ואשוע שתם תפלה אבל שערי דמעה לא ננעלו וכו' ואר"א מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים וכו'.
ולדברינו מבואר הכל בחדא מחתא. כי צלותא שהיא השכינה כמ"ש ואני תפלה בגלותא נפלת שהקליפות שהם חשוכין ועננין מפסיקין בינינו לבין אלדינו עד שאינם יכולין לטהר מחשבתן לכוין לבם בתפלתן שיה' עבודה שבלב וכמאמר ר"א יכולני לפטור כל העולם אחר חורבן בהמ"ק מדין כוונת התפלה וכ"פ רשי' שם. ולכך אין התפלה מקובלת כי תכין לבם אז תקשיב אזניך ועצה יעוצה לעסוק בתורה קודם התפלה ולאחר התפלה ויהי' עסק התורה בדחילו ורחימו שהם י"ה ואז מתעברין קדרותא וחשוכא של עננין הנ"ל מן צלותא ואז יוכל להתפלל בכוונת הלב ובמחשבה זכה והתפלה מקובלת כי תכין לבם וכו'.
ובזה יובן מימרא המתפלל וכו' מה תקנתי' יעסוק בתורה ואז עץ חיים תאוה באה ר"ל ע"י עסק התורה שנק' עץ חיים יוכל לכוין לבו אז תאות לבו שהיא בכוונת הלב נתת לו ותאוה באה וק"ל.
ובזה יובן הש"ס פדה בשלום נפשי כל העוסק בתורה וג"ח ר"ל שיהי' עסק התורה בדחילו ורחימו שיהי' בו ג"ח להתחסד עם קונו ע"י התורה שנק' שלו' שנא' וכל נתיבותי' שלום וכ"כ תו' יעו"ש אז פדה בשלו' נפשי התפלה שנק' נפש כנודע. והיא בגלותא עי' קדרות החושך ועננים כנ"ל שמפסיקין בין התפלה להקב"ה מלהתפלל ע"י שאינם מכוונים שיהי' עבודה שבלב. משא"כ עתה ע"י עסק התורה בדחילו ורחימו מתעברין קדרותא הנ"ל ומתקבל התפלה להקב"ה וז"ש ומתפלל עם הציבור כאלו פדאני לי ולבני מבין א"ה שהם הקליפות המפסיקים וכו' וק"ל. ובזה יובן ש"ס הנ"ל מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ר"ל אין להקב"ה שיתקרב בעולמו שהיא השכינה שנק' עולמו אלא ע"י עסק התורה הנ"ל והבן.
ובזה יובן א"ר ירמי' מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנא' כל הנשמה תהלל י"ה ר"ל כי כדי לעולם שהיא השכינה שישתמש ויתייחד בהקב"ה הוא ע"י ב' אותיות וכו' שהיא עסק התורה בדחילו ורחימו אז כל הנשמה יכולה להלל י"ה בטהרת המחשבה וכוונת הלב ומקיים פדה בשלום נפשי וכנ"ל והבן. וז"ש מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי התפלה להתקבל כי אינו עבודה שבלב וכמ"ש הרמב"ם אלו דברים מעכבין התפלה כוונת הלב וכו' וכתבתי מזה במ"א ומפרש הטעם אח"ז כי מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומות ברזל שהם קדרות החשך ועננים וכנ"ל ואין תקנה כי אם ע"י עסק התורה ואז עץ חיים תאווה באה כנ"ל והבן. העולה מכל הנ"ל כי בימי הגלות צלותא ה' תתאה נפלת וכו' ואז גם ה' עלאה נפלת כשאין יחוד לה' תתאה אין יחוד לה' עלאה בסוד ולא אבוא בעיר וכו' ונפלו ב' ההי"ן. ואין תקנה כי אם ע"י תשובה וצלותא וכנ"ל. ובזה יובן הבית והעלי' של שנים שנפלו והוא ה' תתאה שנק' בית כנודע והעלי' היא ה' עלאה בסוד מערת המכפלה כמ"ש בזוהר כי ה' היא כפולה בסוד בית ועלי' וכו'. שנפלו שניהן בזמן הגלות בסוד ותלכנה שתיהן שתי ההין א' בעל העלי' לבעל הבית כי האדם שהוא בעל בחירה שבידו לבנות הבית ולתקנו ולהעלותה נק' בעל הבית והוא אינו רוצה לבנות שאין יכולת בידו לבנותה ע"י כוונת הלב משחרב בהמ"ק כנ"ל ועצה יעוצה שבעל העלי' בונה את הבית שהיא התפלה בטהרת המחשבה ותקנה זו הוא ע"י עסק התורה והחכמה בסוד ה' בחכמה יבנה בית חכמה בדחילו ורחימו ואז יוכל לתקן הבית ודר בתוכו והבן. וזהו מאמר ר"י בונה הבית והעלי' כי בתיקון הבית להתייחד עם דודה ממילא נבנה עלי' ג"כ ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ והבן.
עוד י"ל הבית והעלי' של שנים שנפלו כי יש ב' עולמות עה"ז ועה"ב וזהו בית ועליה על גביו. וכנגד ב' עולמות אלו יש ב' סוגי אנשים א' נק' בעל הבית העוסק בתיקון הבית ופרנסת ביתו לבד. ב' בעל העלי' העוסק בתורה ועבודת ה' עניני עה"ב שנק' העלי' והנה החיות רצוא ושוב שבני עולם עולים וירדים בו זה בעניני עבודת ה' שנפל ממדריגותו העליונה וכמו שכתבתי מזה במ"א וזה בבחי' פרנסתו שירד מטה מטה. ובזה יובן הבית והעלי' של שנים שנפלו כל א' ממדריגותו כאמור. אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות שהוא הגורם לשתיהן שנפלו כמפורש במשנה פ"ד דקדושין אר"ש ב"א ראית מימיך חיה ועוף וכו' אני שנבראתי לשמש קוני וכו' אלא שהרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו'. א"כ ע"י ירידת בעל הבית שנתקפח פרנסתו ע"כ הוא עבור שהרע מעשיו. וא"כ הוא הגורם ג"כ לבעל העלי' שנפל ממדריגותו ברוחני כי זה מושך לזה מצד כללות העולם שהם אחדות א' כי בירידת הרגל בבור גם הראש הוא נמשך וכן בעליות הרגל בהר וכו' וכמו ששמעתי פי' הפסוק הושיעה ה' כי גמור חסיד והוא מצד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' ולכך אומר בעל העלי' לבעל הבית לבנות שיתקן הוא מה שקלקל והוא אינו רוצה לבנות באומרו כי אפכא מסתברא כי ע"י שגמ' חסיד לכך פסו אמוני' מבני אדם וכמו שנ' אם כהן המשי' יחטא נמשך מזה אשמת העם באופן שיש סברא לכאן ולכאן לכך מוטב שיתלה כ"א הסרחון בעצמו כמו שכתבתי הגד לעמי פשעם שהם גרמו ולבית יעקב תאמר כי חטאתם גרמה וכו' לכך בעל העלי' בונה את הבית ודר בתוכה. ובא ר"י לומר דבונה הבית והעלי' ומא"ח ומא"ח ול"פ והבן ובזה יובן משנ' הנ"ל שתי גנות זו ע"ג זו והירק בנתי' ר"ל כי העה"ז נמשל לגן תחתון וגן העליון הוא גן עדן ממש והירק שהיא הפרנסה בנתים כמ"ש כירק עשב נתתי לכם את כל והוא בנתים שיש לומר שהוא נמשך אחר השפע שבה מלמעלה אם רב או מעט. או י"ל שנמשך אחר מעשה התחתונים כי הרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכנ"ל והכריע ר"מ לומר שהיא של עליון שנמשך אחר השפע שבא מלמעלה. ור"י אמר של תחתון לפי מעשה תחתוני' כנ"ל אר"מ רואין מהיכן ירק זה חי ר"ל דלא פליגי ר"מ ור"י אלא רואין מהיכן ירק זה חי דהקשו התוס' בפ"ב דביצה לוו עלי ואני פורע והא אמרינן עשה שבתך חול וכו' ומשני וכו' יעו"ש.
ושמעתי כי צדיק באמונתו יחי' ואם הוא בעל בטחון לסמוך ע"ז שנא' לוו עלי ואני פורע אז באמת הוא כך ואם לאו שאומר עשה שבתך חול וכו' אז באמת כך ודפח"ח. א"כ הכל לפי מה שהוא אדם וכמ"ש בעקידה שצ"ז דף רנ"ה ענין משוח מלחמה וג' סוגי הכרוז וז"ל סוג האחד יש באומה הזאת שכל המעשה הוא ע"י השגחה אלדיות וכו' והם האנשים השלמים לגמרי סוג ב' שיעזבו מעשיהם בהחלט ע"י השתדלותם אם לטוב ואם לרע. סוג ג' בשיתף שני ענינים הנ"ל שיעשה המעשה ומהש"י יקוה הישועה להשלים פעלו וכו' יעו"ש. וז"ש ר"מ רואין מהיכן ירק זה חי הכל לפי האדם אם הוא בעל בטחון אז ירק שלו חי מלמעלה בהשגחה אלדיות לבד לכך הוא של עליון ואם פרנסתו ע"י השתדלותו אז הוא של תחתון ור"ש אומר כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו כי לאו כל אדם יוכל לסמוך על בטחון וז"ש צדיק באמונתו יחיה דוקא צדיק כמו ששמעתי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם לפי שאינם בבחי' בטחון של רשב"י ודפח"ח וז"ש כל שהעליון יכול לפשו' את ידו ולטלו אם פושט ידו וכוחו ובטחונו ונוטלו שעלתה בידו בטחונו אז הוא של עליון מוכח למפר' שיוכל לסמוך על בטחון ואם לאו וכו' והבן. ובזה יובן אלה תולדות נח נח וגו' ודרש במד' נייחא לעליונים נייחא בתחתונים ר"ל אם הוא בבחי' צדיק שעושה נייחא בעליונים אז ראוי לו לסמוך על בטחון שיהי' לו נייחא בתחתונים שלא יגע ביגיע כפו כמ"ש יגיע כפיך כי תאכל וגו' רק סומך על בטחון ונוח ממלאכתו ויגיע כפו כמו הת"ח שהוא בחי' שבת שנאמר וינח ביום השביעי וכמ"ש בזוהר ובתיקונים מזה וז"ש עשה לך תיבת וגו' שהוא תואר חנות של החנוני שאמר התנא החנות פתוחה וכו' שיעשה השתדלות והיינו לבחי' רוב העולם לכך התיבה רחבה מלמטה שהוא לבחי' רוב העולם שהם למטה והנהגתן ע"פ הטבע וצריך השתדלות משא"כ לבני עלי' שהם מלמעלה מועטין הסומכין על בטחון לכך ואל אמה תכלנה מלמעלה שתהי' קצרה מלמעל' לרמז שהוא בחי' השלמים ואינו בחי' המוני עם וז"ש לפי שיש ג' סוגי אנשים הנ"ל לכך תחתים שנים ושלישים תעשה והבן. אמנם להבין צהר תעשה לתבה וגו' נבאר פסוק פ' בהעלותך וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות וגו' ונושעתם מאויבכם וגו' וביום שמחתכם וגו' ונבאר משנה באבות עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברה' להודיע כמה ארך אפי' וכו' עד שבא אברה' אבינו וקבל שכר כול' וכתבתי מזה וכעת נ"ל דמבואר בש"ס דברכות לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין וכו' וכן בש"ס דתענית נחום איש גם זו שנק' כך שאמר גם זו לטובה וכו' וכתבתי מזה. והענין דשמעתי בשם מורי זלה"ה מה שביארו בכתבי האר"י זלה"ה למתק דינין בשרשן. היינו ע"י שימצא בדין שורש חסד אז נעשה הכל חסד ונמתק הדין בשרש חסד זה שמצא בו ודפח"ח. וכיוצא בזה כתבתי בשם מוהר"ן כשדרש שטן ופנינה לש"ש נתכוונו בא שטן ונשקו אכרעי' ונעשה מיצ"הר יצ"הט בזה שמצא בו חסד שנתכווין לש"ש וכו' יעו"ש וה"נ נחום איש גם זו לטובה מצא בתוך הרעה והדין שורש חסד שהוא לטובה אז נעשה באמת חסד מן הדין והגבורה שנמתק הדין בשורש החסד שמצא בו. ולכך הזהיר התנא שיה' רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין שיש בו שורש חסד לטב ונמתק בשרשו. רק כאן בכלל ונחום איש גם זו בפרט ידע שורש החסד שבדין ולכך לא מביא בש"ס דברכות ראי' מנחום איש גם זו דזה בכל' וזה בפרט ובזה מבואר ק' מוהרש"א שם והבן
והנה תיבת צהר יש בו ג' צירופים צרה רצה צהר וכוונת הש"י שאמר לנח צהר תעשה אל התיבה שיהפך מן צרה רצה ויהי צהר למתק דינין בשרשן כנ"ל. ובזה אמרו חז"ל צדיקים מהפכין מדה"ד למדת הרחמים.
ונח לא הבין זה או לא רצה או לא יכול וסב' צהר הוא חלון ולכך ויפתח נח את חלון התיבה דק' הא לא נצטווה בעשות חלון רק א"ל צהר וכ"ת דסבר כמ"ד צהר היינו חלון א"כ ק' לאידך מ"ד דס"ל צהר הוא אבן טוב ואיך נח עשה חלון אלא ש"מ דשניהם אמת והיינו לסברת נח הי' חלון ובאמת הש"י צהר רמז כנ"ל. אמנם י"ל כי נח הבין כוונת הש"י למתק דינין בשרשן למצוא בו שרש חסד וכו' רק קודם שבא אברהם לא נמצא חסד בעולם וזה שדרשו חז"ל וימת תרח בחרן עד אברהם עושי' חרון אף של מקום וכו' וכשבא אברהם בא חסד לעולם.
ובזה יובן משנה עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין ומ"מ האריך אפו אולי יבא איזה צדיק שיוכל למתק דינין בשרשן וז"ש לנח צהר תעשה לתיבה שיהפך מד"הד למד"הר מן צרה צהר והוא לא עשה כך כנ"ל לכך הביא מבול משא"כ מעשרה דורות של נח עד אברהם שנתגלה חסד בעול' שהוא מדת אברהם עצמו ויכול למת' דינין בשרשן שמצא בדין שורש חסד ונעשה חסד מן הדין לכך קיבל שכר כולם והבן. ובזה יובן וכי תבאו מלחמה בארצכם הסבה הוא על הצר הצורר אתכם ר"ל משנשאר הצר שלא ידעו להפכו מן הצר צהר רצה וכנ"ל לכך עצה יעוצה והרעתם בחצוצרות שהוא תואר שמחה היפך תואר שופר שהוא חרדה כמ"ש בעקידה בזה יעו"ש. וע"י שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה כמ"ש בשם מורי ז"ל. ועפ"ז נבאר פסוק לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו' ויקח אברהם את שרה אשתו ואת לוט בן אחיו וגו' ולפי הנ"ל דדרשו וימת תרח בחרן עד אברם היה חרון אף של מקום וכו' כי שם תרח הוא רתח שהי' עדיין ריתחא הרי שם מולדתו ושם ארצו חרן מורה על הדין והגבורה שהי' אז בעול'
ובזה יובן ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך מבחינת ארצך שנק' חרן וממולדתך ומבית אביך שנקרא תרח שהוא לילך מבחי' דין וגבורה ולעורר מדת החסד בעולם ועי"ז נמשך על עצמו ג"כ מדה זו מדת החסד וזה גורם ואעשך לגוי גדול ואברכך והי' ברכה וכמו שכתבתי לקמן ונתן לך רחמים ורחמך עי"ש וכן עשה ויקח אברם את שרה אשתו ר"ל הגוף שנק' שרה לקחו במדת החסד ר"ל הגשמי אכילה ושתיה וצרכי הגוף עשה מצד החסד כמו הילל שהיה אכילתו ושאר הנאת הגוף כדי לגמול חסד עם אכסניא וכו' וגם את לוט הוא היצ"הר נעשה בן אחיו ע"י שמצא בו חסד שנתכוון לש"ש וזה ענין דרשות הש"ס וה' ברך את אברה' בכל שהשליטו ביצרו וכו' כי הכרי' הדין בחסד וכנ"ל והבן ג"כ פלוגת' מ"ס בת הי' לאברה' בכל שמה ומ"ס בכל גי' בן וכו' ומא"ח ומא"ח ול"פ כי בת הוא דין וגבורה ובן זכר הוא רחמים כמ"ש בפע"ח יעו"ש והוא עשה מדין וגבורה חסד ורחמים והיפך בת ששמה בכל שיהי' בן והבן ועפ"ז נבאר ש"ס דסנהדרין פ"ח דף ע' תניא אילן שאכל ממנו אד"הר ר' נחמיה אומר תאנה הי' שמדבר שקילקלו בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה תאנה ופי' רש"י מדתו של הקב"ה באזמל שהוא מכה בו מרפא וכו' והתו' דחה פ' רש"י כי מה ענין זה לזה ופי' ע"פ משל וכו' ול"נ דשניהם אמת פי' רש"י והתו' דאי' שם פרק ז' דף נ"ח דתניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלל נחש וכו'.
אמנם מה שהי' הוא הוה ויהי' וגם שנאבד מכללות העולם שמש גדול הנ"ל אבל יחידי סגולה כמו אברהם שהיפך מיצ"הר יצ"הט עדיין הוא שמש גדול וכמו שדרשו ומצאת את לבבו נאמן לפניך ב' לבבות יצ"הר ויצ"הט וזהו שהשליטו ביצרו כנ"ל וכמו שיצא אלעזר עבד אברהם ע"י ששימש לאברהם יצא מכלל ארור וכו' ה"נ נחש ששימש לאברהם וכו' הגם שביאר מורי זלה"ה בזה שצריך הבדלה ואח"כ וכו' כתבתי מזה לקמן והש"י יכפר.
ובזה יובן ויתפרו עלה תאנה שבו קילקלו ואח"כ מצא בתוך דין זה שורש החסד ונמתק הדין בשרשו ונתקנו. וזה שפי' רש"י באיזמל שמכה בו מרפא ע"י החסד שבו נמתק הדין ולכך מקבלו התאנה דוקא וכפי' התוס' והבן. ועפ"ז נבאר ש"ס דסנה' פרק ו' דף מ"ד היערוך שו"ע לא בצר אמר ר"א לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלא לא הקדים אברהם תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משנאיהן של ישראל שריד ופליט ריש לקיש אמ' כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה ר' יוחנן אמ' לעולם יבקש אדם רחמים שיהי' הכל מאמצים את כחו ואל יהא לו צרים מלמעלה. ופי' רש"י וכו' והוא תמוהו. ונ"ל דכתבתי לקמן דהקשה הרמב"ן איך ע"י תפלה נשתנה גז"ד מרעה לטובה וכי יש ח"ו שינוי רצון. וביותר המתפלל עבור חבירו וכו' ותירץ מורי זלה"ה בשם רבו שהתפלה היא למתק דין בשרשו לקשר דין המל' בבינה ושם הוא אדם אחר וכו' יעו"ש.
ומורי זלה"ה ביארו יותר כי הגז"ד הוא אותיות ויכול השליח לעשות צירוף אחר מן אותיות אלו ממש וכו' יעו"ש ובזה יובן היערוך שועך לא בצר אר"א לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכו' דבא לתרץ מה מהנית תפלה לצרה וכי יש שינוי רצון לפניו ית' וכקו' רמב"ן הנ"ל ובא ר"א לתרץ ק' הנ"ל כתירוץ הנ"ל דמהני תפלה דיכול להפך ע"י תפלה אותיות צרה שיהי צירוף אחר רצה להקדים אות ר' קודם אות צ' וז"ש לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שע"י תפלה מקדים אותיות צר"ה שיהי' רצ"ה והבן. ומפרש ריש לקיש יותר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה ר"ל כי המתאמץ להתפלל באופן הנ"ל לעשות מן צרה רצה. והיינו ע"י שממתק דינין בשרשן למצוא שרש חסד בתוך הדין כדדרש ר' אחא שטן ופנינה לש"ש נתכוונו בזה נעשה מן יצ"הר יצ"הט ובזה אין לו צרים מלמעלה שנעשה קטיגור סניגור ומפרש ר' יוחנן יותר לעולם יבקש אדם רחמים שיהי' הכל מאמצים כחו ואל יהי' לו צרים מלמעלה ר"ל שיבקש רחמים באופן שיהי' הכל מאמצים כחו ע"י שימצא בכל סוגי דין וגבורה של הצרה שיש בו חסד ובזה אין לו צרים מלמעלה כאמור והבן. ועפ"ז נבאר המשך הפסוקים פ' וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום וגו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי והוא דק' מ"ט לא כתיב אל אברהם ומכח זה פי' בזוהר כי שמו ית' סתים גליא והוא קול ודיבור ונתחבר שם ידו"ד בחי' קול שהוא סתים עם בחי' דיבור דאתגליא וכו' יעו"ש ול"נ דהפשוט עם דרש הזוהר שניהם אמת ונמשך זה מזה כי ע"י שהי' אברהם מעורר מדת החסד בעולם גם בתוך דין וגבורה מצא בו שורש חסד ובזה נמתק הדין של המל' בשרשו של החסד שהיא בינה שנק' הוא בסוד ועבד הלוי הוא וממנה יצא החסד כמו שדשו בזוהר על פסוק חסידה ברושים ביתה וגו' כי ע"י הבינה של אדם שמבין שיש בתוך הדין חסד מקשר מל' אל הבינה ונתחבר עלמא דאתגליא מל' עם הבינה עלמא דאתכסיא שהוא הוי' בניקוד' אלדי' כי היא עצמה חסד ומנה דינין מתערין ונמתק הדין בשרשו ב' פירושם הנ"ל והבן.
ובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא ר"ל מה שהיו הרשעים הנק' אלוני ממר' מהפכין מד"הר למדת הדין עכשיו ע"י אברהם שמתק הדין בשרשו היפך דין לרחמים וגרם וירא אליו ידו"ד באלוני ממרא שנתחבר בחי' המל' דין בחי' דאתגליא שהיא בתוך אלוני ממרא שהם גורמין דין וע"י אברהם שמצא חסד בתוך הדין באלוני ממרא נמתק הדין בשרשו ונתחבר מל' בחי' וירא עם בינה שנק' ידו"ד והוא ישב פת"ח האהל שנתיישב ונתחבר בחי' הוא הנ"ל עם פתח האהל בחי' מל' שנק' כך כחם היום ע"י בחי' החסד של אברהם שנק' כחם היום כמ"ש בזוהר דף צ"ח והבן והשי' יכפר.
ועפ"ז נבאר פסו' ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה וגו' והספיקות בזה עם ביאורן כתבתי לקמן וכעת נ"ל לבאר הנ"ל עם המשך הפסוקים שאח"כ ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברה' בכל ויאמר אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי וגו' אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו' ויאמר אלי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך שמה וגו' רק את בני לא תשיב שמה וגו' ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדוניו בידו וגו' והי' הנערה וגו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הוכחת ליצחק וגו' והספיקות בזה עם ביאורן כתבתי לקמן.
ומה שנראה לי בזה הוא לבאר ש"ס דשבת כל המענג את השבת נותנין לו וגו' שנא' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' לבאר זה נבאר ש"ס דברכות דף נה ע"ב הרואה חלום ונפשו עגומה עליו לייתי ג' ולימא להו חלמא טבא חזאי ומשיבין לי' חלמא טבא חזיתא חלמא דידך טבא הוא טבא להוי רחמנא לשוי' לטב שבע זמנין יגזרין לך מן שמיא וכו' עד כי כבר רצה אלדי' את מעשיך וכתבו התוס' בד"ה שבע זמנין שהו' ענין לחש וכו'. והש"ס מקש' הוא דק' קיצור וסתיר' דה"ל לקצר ל"ל כפל טבא הוא וטבא להוי' וכו' ועוד דמיחזי כשקר באומרו חלמא טבא חזאי וז"א וגם ק' על המשיבין באמרן טבא הוא וכו' ועו' דסתרי אהדדי באומרו טבא הוא משמע דכבר הוא טבא ואח"ז א' רחמנא לישוי' לטב משמע דעכשיו אינו טוב ומכח ק' זו פירשו התוס' שהוא ענין לחש.
ול"נ שהוא צריך לאומרו בנוסח זה גם שאינו לחש. ונראה דאי' שם בש"ס לאדם טוב מראין לו חלום רע ולאדם רע מראין לו חלום טוב וכו' כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכו' ופי' רשי' כי ע"י עצבונו יכופר עונו. ובחלום טוב ישמח ויאכל עולמו.
ומעתה יבואר ענין הטבת החלום בנוסח הנ"ל שהו' להמתי' דינין בשרשן כפי ב' פירושי' הנ"ל א' כפשוטו בפי' מורי זלה"ה בשם רבו לקשר דין המל' בבינ' וכו' עיין בפ' לך לך ב' כפי' מורי ז"להה למצוא שורש חסד בתוך הדין אז נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה באמת חסד וכו'.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל הרואה חלום ונפשו עגומה עליו מכח שראה חלום רע אזי ימתיק הדין בשרשו כפי ב' פי' הנ"ל ולייתי ג' בני אדם ויאמר חלמא טבא חזאי ר"ל שהאמת הוא שראה חלום רע רק ע"י שמצא ברע זו שורש חסד שע"י עצבונו יכופר עונו יהי' נמתק הדין בשורש חסד זו. והמשיבין אומרים באמת כך הוא שנעשה מחלום רע זה טוב וזה שאומרים חלמא טבא חזיתא טבא הוא גם שהוא חלום רע מ"מ טבא ליהוי ע"י עצבונו של חלום רע זה יכופר עונו ואז רחמנא מצד רחמנותו י"ת שרואה עצבונו יכפר עונו וז"ש רחמנא לשוי' לטב כי נמתק הדין בשרש חסד זה ונעשה מיד טבא ושפיר אמרו טבא הוא וכנ"ל וגם כפי' הב' שמקשר דין המ"ל בבינה שהוא סוד ע' רבתי דשמ"ע ז' שנים ז' ספירות עד המל' ושם לא יגורך רע ואין ש"ו פ"ר וז"ש שבע זימנין יגזרון עלך מן שמיא דליהוי טבא וכו' עד כי כבר ר"צה אלדי' את מעשיך שע"י מיתוק זה נהפך מן צר"ה רצ"ה והוא ענין צהר תעשה לתבה הנ"ל אשר הצדיקים מהפכין מד"הד למד"הר והבן.
ובזה יובן כל המענג את השבת וכו' ד"כ בס"י אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג וכו' יעו"ש וע"י מיתוק הנ"ל נתהפך מנגע לענג וז"ש כל המענג השבת להפך מנגע לענג נותנין לו נחלה בלי מצרים הצר נהפך צהר רצה וכנ"ל והבן.
אמנם מה ענין יעקב לזה יבואר אח"ז. ובזה יובן ויהיו חיי שרה מאה שנים וגו'
[ונבאר פסוק פ' עקב ועתה מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדי"ך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו' ודרשו חז"ל א"ת מה אלא מאה וכו' וכ' ב"ה שהם ק' ברכאן שבכל יום וכו' ויש להבין הא כתיב מה ואיך דרשו מאה.
ועוד דכתיב כי אם ליראה לחוד וכו' ואיך אמר אח"ז מיד ולאהבה את ה' אלדיך וגו' ונ"ל דכתבתי בשם מורי זלה"ה אחר שידע האדם כי אלופו של עולם הוא בכל תנועה וכו' אז יתפרדו כל פועלי און וכו' ודפח"ח.
וז"ש א"ת מה אלא מאה אחר שידע כי אות א' שהוא אלופו של עולם הוא בכל העולם ובכל תנועה אז נעשה מן מה מאה ואז נמתק הדין בשרשו וז"ש כי אם ליראה שמקשר דין המל' שנק' יראה אל אֵם היא בינה שנק' אֵם ונעשה מיראה אהבה סוד א' הוא אור אהבה וחסד והבן] והנה שרה היא ג' שמות אלדים ש' אלדים במלוי יודין ר' רבוע אלדי' ה' הוא ה' אותיות אלדי' פשוטי ונודע כי הדין והגבורות הם שמות אלדי'. משא"כ החסדים הם שמות הויו"ת כמ"ש בע"ח שער השמות יעו"ש.
ובזה יובן ויהיו חיי שרה כי ויהי"ו גי' ל"ז הבל מבינה ממשיך חיים למתק דיני שרה וגם ממילוי אבא שהוא ע"ב גי' מאה שהו' מ"ו ממתיק ג"כ דיני שרה ואז כאשר מקשר דין מל' בג"ר כח"ב נמת' הדין בשרשו ע"י בינה שממנ' הבל גי' ויהיו ומאבא מא"ה שנה ומכת"ר גי' עשרי' שנה אז ז' ספיר' המ"ל שבע שנה ז' ימי הבנין שני חיי שרה כולם שוין לטובה שנהפ' דין המל' לרחמים וחסד והבן וז"ש ואברה' זקן בא בימים ר"ל ע"י בחי' חסד שמצא אברהם בתוך הדין והגבורות מיתק הדין שנק' חשך ובא הדין בימים לבחי' החסד' שנק' ימים כמ"ש בזוהר בזה יעו"ש וה' ברך את אברהם בכל ודרשו חז"ל שהי' לו בת ובכל שמה וחד אמר שהי' לו בן גי' בכל וחד אמר שהשליטו ביצרו ומא"ח ומא"ח ול"פ וכך פירושו וה' ברך את אברהם בכל ר"ל עם בחי' החסד שנק' אברהם ברך לבחי' בת שנק' ב' כל שהם הדין והגבורות שהוא בחי' בת נוקבא ועכשיו נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה מן בכל בן בחי' חסד ועי"ז שהמתיק הדין השליטו ביצרו בסוד ומלכותו בכל משלה ע"י שידע כי יצ"הר כוונתו לש"ש נעשה לו עבד לשמשו וכנ"ל וז"ש ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שכל פרנסת עה"ז בימי הגלות הוא ע"י הס"ם שהוא היצ"הר כמו שכתוב בזוהר תרומה יעו"ש שים נא ידך וכח' תחת ירכי שהם זרע זרעו ויצאי ירכיו אשר לא תקח אשה שהיא הפרנסה שנק' אשה כמ"ש במ"א ובנות כנען ר"ל ג' בחי' כנען א' שלא יהי' פרנסו באופן שיצטרך להיות נכנע וחונף לבני אדם כמ"ש בח"ה כי החונף גרוע מעבוד הצלמים עי"ש ב' כי ארור כנען וכו' שלא יהי' בחי' הפרנסה באיסר מצד הקליפה שנקרא כנען כמ"ש לקמן על פסוק תן לי הנפש והרכוש קח לך ג' כי הסוחר נק' כנען כמו שכתוב ויקח בת איש כנעני ושמו שוע פי' רש"י סוחר והטעם כי לא בשמים היא לא בתגרים וסוחרים לכך לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני כי אם אל ארצי ר"ל שיהיה לו פרנסתו בביתו ובארץ מולדתו ויאמר אם לא תאבה האשה היא הפרנסה ללכת אחרי וגו' רק את בני בעל בטחון לא תשיב שמה רק בן בני ויגע בכף ירכו שניטל האמנה מהם הוא חוזר וכתבתי מזה לקמן יעו"ש ועשה סימן הנערה אשר תאמר שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת וגו' והענין דשמעתי מן מוהר"ן מה שמתפללין אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם ויש בני אדם שאין להם שום פרנסה רק מידי בש"וד וא"כ איך מתפללין וביאר זה ע"פ שאחז"ל אברהם שהאכיל לאורחים ורצו לברכו אמר ברכו להקב"ה שהכל שלו והעולה מדבריו שידע שאין הוא הנותן רק הקב"ה הנותן וז"ש אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם וכו' ודפח"ח.
ולי נראה שידע הנותן שהוא מקבל ולא נותן כמו שאמרו חז"ל ושם איש אשר עשיתי עמו בועז כי יותר מה שבע"ה עושה עם האורח אורח עושה עם בעל הבית וכו' וזה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה ור"ל שתה ולא יחשב זה לטרחה אצלי רק אדרבה במה שאתה גומל חסד לזכני במצוה זו ראוי להשקותך עוד עבור זה ע"ד שכתבתי במ"א ושכר מצוה מצו' בעונג שמתענג בעשי' המצוה אין רוצה לקבל שכר עבור המצוה רק רוצה ליתן שכר שיקיים עוד מצוה וכו' וה"נ שתה וגם עבור גמולך הטוב אשקה עוד וז"ש גמליך אשקה וז"ש היא האשה אשר הוכיח ה' פרנס' מאיש כזה ראוי לבן אדוני שבוודאי נתן לש"ש בלב שלם הגם די"ל ביאר גמליך אשקה עם ביאר פסוק הנ"ל ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו דאי' בש"ס הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה עליו וניצל והענין דגמל יש לו ב' משמעו' א' גמל כמשמעו שהוא מסטרא דמותא כמ"ש בזוהר ב' דמשמעותו גומל שגומל חסד לחייבים טובים כי אות ג' משמע ג"ח ושפיר משמע הרואה גמל בחלום שהוא ב' משמעות הנ"ל ורמז שנקנסה עליו מיתה ונצול מצד ג"ח ית' שגומל חסד גם לחייבים עו' י"ל כי מל' רגליה יורדת מות ששם בחי' גמל סטרא דמותו ומי שממתיק הדין בשרשו שמצא שם שורש חסד נעשה הדין חסד באמת שהוא אות ג' כמו שדרשו בש"ס גימל דלת גומל דלים וכו' וא"כ ב' משמעות גמל אמת שזה נמשך מזה שנקנס מיתה עליו וניצול והבן.
ובזה יובן ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו שהם עשר כתרין תתאין מסטרא דמותא וכל טוב אדוניו בידו ששורש טוב וחסד בחי' אברהם אדוניו בידו ורשותו שידע להמתיק הדינין בשרשו שלא יהי' לו שום מסטין ומקטרג בדרך הסכנה בפרט בדרך זו שהלך לזווג דינא רפיא עם דינא קשיא כמו שכתב בזוהר פ' תולדות דף קל"ז דיצחק דינא קשיא ורבקה דינא רפיא וחוטא דחסד תליא בה ואי לאו דאיהי רפיא לא יכול עלמא למסביל דינא קשיא דיצחק וכו' יעו"ש.
וז"ש ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ע"י מימי וחוט החסד הנ"ל אשקה ואמתיק הדינין של המל' אשר רגליה יורדת מות ששם בחי' הגמל ושפיר אמר היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני שתוכל למתק דינא קשיא דיצחק ע"י דינא רפיא ששם חוט חסד וכנ"ל שזהו זווגו והבן הש"י יכפר.
אמנם לבאר מה ענין מענג שבת לנחלת יעקב שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך נבאר המשך הפסוקים פ' תולדות ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק וגו' פירש רש"י יעקב ועשו האמורי' בפרשה ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו וגו' ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי וגו' ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו וגו' צא השדה וגו' ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי וגו' [הקול קול יעקב והידים ידי עשו ודרשו חז"ל בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו וכו' והוא תמוהו דבפסוק משמע איפכא גם שהקול קול יעקב מ"מ והידים ידי עשו] ובפסוק בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי וגו' אחי רבקה אם יעקב ועשו ופירש רש"י אינו יודע וכו' והספיקות וביאורן כתבתי במ"א וכעת נראה לי לבאר מדרש ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות כדי שיבא יעקב ויטול הברכות וכו' ונבאר זמר שבת נחלת יעקב ירש בלי מצרים נחלה וכו'
ונבאר אחר כל הברכות שקבל יעקב מאביו קרא לעשו אדוני ובזוהר מפליא זה לחכמה נפלאה ויש להבין זה יעקב שהיה בבחינת אמת כמו שכתוב תתן אמת ליעקב איך היה מבחינת כל החונף לרשע וכו' ובזוהר מפליא חכמה זאת משמע דשפיר עבד ונ"ל דכ' בשער יחודים פרק ה' וז"ל תכוון ב' שמות אלדי' משולבין יחד ובאלו הנקודות וכו' י' אותיות אלו גי' עקב ועם כללות י' אותיות עצמן גי' יעקב וכן הנקודות גימ' יעקב וב' פעמים יעקב גי' השטן כי יעקב דוחה אותו ומכניעו ושם זה גי' ב' פעמים אלדי' וכל א' גי' פאה והם ב' תקוני פאה דא"א לאכפייא דינין בשרשם וכו' יעו"ש
ולהבין לשון יעקב דוחה אותו ומכניעו שכ' ביחודי' הנ"ל והוא דכ' בזוהר ויצא דף קס"ב בסתרי תורה וכו' ובדף קס"ג ע"ב פסוק והכשבים הפריד יעקב וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לכן ת"ח יעקב תושבחתא דאבהן וכו' ואפריש חולקי' מחולקי דשאר עמין דכתיב וישת לו עדרים לבדו וכו' יעו"ש וזהו מה ששמעתי ממורי זלה"ה בתקוני התפלה צריך הכנעה והבדלה והמתקה וכו' וכתבתי מזה במ"א וישת לו עדרים לבדו ס"ד הבדלה וכו' ואח"כ ידע כי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שיש בתוך הרע בחינת טוב וחסד אז נכנע השטן ונמתק הדין בשורש החסד שמצא בתוך וז"ס יחוד הנ"ל ב' פעמים יעקב דוחה השטן כנ"ל ומכניעו ג"כ בשני אלדי' ב' פאה דא"א שנמתק הדין בשרשו.
ובזה יובן וידו אוחזת בעקב עשו ר"ל ידו הוא יוד שתצרף י' אותיות עם עקב ב' פעמי' אלדי' הוא יעקב וכן הנקודות גי' יעקב הרי ב' פעמים יעקב בזה אחזו יעקב להכניע השטן וממילא גם עשו נכנע ע"י הכנעת השר שלו הש"י יכפר. וזה שאמר ויעקבני זה פעמים כי ב' פ' יעקב בזה לקח בכורתי להכני' השטן שהוא בכור ושר של עשו וממילא עתה ברכתי של עשו ממש ונכנע למעלה ולמטה והבן ולכך קרא יעקב לעשו ושר עשו אדוני אחר שידע כי שטן לש"ש נתכוון לעשות רצון קונו והוא עבד לשרת להש"י ומצד בחי' זו קרא לעשו אדוני כמ"ש בש"ס קרב לגבי אידהן וכו' הדבק לשחוור וישתחוו לך.
ובזה יובן נחלת יעקב ירש בלי מצרים נחלה כי יעקב ידע להפוך מצרה רצה וכנ"ל ובזה יובן ש"ס הנ"ל כל המענג שבת שהיפך מנגע עונג והאכלתיך נחלתי עקב אביך כי שמו נאה לו שע"י שמו כנ"ל הכניע השטן ונעשה מקטיגור סניגור והבן ובזה יובן המדרש ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות וידע יעקב שיש ברעה זו טובה והיינו כדי שיבא ויטול הברכות אחר שנמתק הדין בשורשו שמצא בו שורש חסד נעשה באמת חסד ונתהפך הקללות שגרם נחש שיהי' ברכות לראש יעקב. וכמו שכ' בזוהר והבן וז"ש ברכני גם אני אבי מאחר שגרם הברכות ליעקב ונעשה כסא וכו' ויאמר בא אחיך במרמה בחכמה ויקח ברכתיך שמיתק הדין בשורש חכמה ובינה וחכמה תחי' בעלי' שמצד עצמו זכה לזה עד שלבסוף ברכו ג"כ בעסק עה"ז כמו שכ' בזוהר והבן אמנם לבאר שאר המשך הפסוקים הנ"ל עיין במ"א ומה שחסר כאן יעו"ש.
בפסוק מכל הבהמ' הטהורה תקח לך ז' ז' איש ואשתו וכו' פי' רשי שלא נעבדה בהן עבירה בש"ס דחלק מנא ידע א"ר חסדא שהעבירן לפני התיב' כל שהתיב' קולטתו וכו' ר' אבוהו אמר מאותן הבאים מאליהן וי"לה בשלמ' לר"ח א"ש אלא לר"א אם הרבה באי' מאליהן הדרא ק' איך ידע ומוהרש"א הרגיש בזה ופ' דר"א ס"ל דר"ח ג"כ יעו"ש אך בפי' ב' שם קשה ועו' למה נכתב זה לדורות וע"כ שהוא בכל אדם ובכל זמן ונ"ל והוא כי השכל מחייב כשהוא בעל עבירה לא יבוא מאליו אל התיבה. דכ' האלשיך לתרץ הקו' שם במשה הי' חמר מבפנים משא"כ בנח.
וע' אומרו בכופר ולא בזפת. ועו' עשה לך וביאר כי זה הי' לכפר עונו על שלא יצאת לישע עמך להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם רק נסגרת בתוך ביתך מה שלא יעשה אברהם לכך תסגר תוך התיבה גם אתה ותצטער ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם ומנדד שינה מעיניך לרודפם ולהיישירם להטיבם עתה תראה בהמות וחיות ומנדד שינה מעיניך להאכילם וכו' ודפח"ח.
הרי כי הסגר התיב' הי' לנח כמו שהורגל מוסג' להתבודד בביתו את האלדי' התהלך נח שהי' בבית הכנסת ובבית המדרש תמיד עוסק בעבודת הש"י הגם שהי' ראוי לילך לחוץ להחזיר למוטב. מ"מ מאחר שכוונתו הי' לש"ש לכך גם העונש הי' מעין מעשיו הטובים שהי' ממשיך על עצמו סטרא דקדושה משא"כ בהפך כדאי' בזוהר פ' וירא דף צ"ט ר' אבא פתח ואמ' מי יעלה בהר ה' נקי כפים וכו' כגוונא דאיהו אמשיך עלי' בהאי עלמא אי בר נש אתמשך בתר קב"ה וכו' ואי רעותי' לאתדבקא בס"א איהו אמשיך לההוא מלה מלעילא וכו' יעו"ש וזה ענין כשהי' רבקה עוברת לפני ב"הכ וב"המ יעקב מפרכס לצאת וכו' והנה מי שרצונו להתבודד בקדושה מאליו בא אל התיבה להסגר ולהתבודד שם וג"כ משא"כ בעל עבירה הנמשך אחר תענוגי ע"הז לא יבא מאליו אל התיבה ליסגר שם בעבודת הש"י וכמ"ש ביאר הש"ס עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנים בה ורשעים נדונין בה ר"ל מה שנחשב תענוג לצדיקים עבודת הש"י נחשב דין ועונש לרשעים שאינו יוכל לסבול שהיית ב"הכ וב"המד וה"נ הסגר התיבה הוא תענוג ברגיל בבדידות וההיפך וכו' ודי בזה א"כ מא"ח ומא"ח ולא פליגי כי האדם החושק ורעותי' להתדבק בו יתברך ע"י שיתבודד בתיבה יבא מאליו אל התיבה ודאי התיבה קלטתו ג"כ כמים אל הפנים וכו' משא"כ היפך רשעים שאינם חושקים בבדידות רק בתענוגי העה"ז שהיא חיות הגוף ומיתת הנשמה כמו מי המבול שחושק יותר ליאבד במי המבול ולא בקליטת התיבת שיהי' מוסגר שם בבדידות עבודת קונו גם שהיא חיי נצחי לכך גם התיבה אינה קולטתו כמו שממשיך על עצמו כך הוא דבוק שם או בקדושה וכו' ודו"ק.
לך לך
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול וגו' והספיקות יבואר אח"ז דכ' הרמב"ם בפ"ו מהל' דיעות וז"ל דרך האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר חביריו ואנשי מדינתו לכך צריך להתחבר לצדיקים ולהתרחק מן הרשעים ואם אנשי מדינתו רעים ילך למדינה שאנשים צדיקים ואם כל המדינות וכו' או שאינו יכול ללכת וכו' ישב לבדו ואם אינם מניחין אותו וכו' ילך למדבר כמ"ש מי יתנני במדבר מלון אורחים ובזה יובן לך לך מארצך מהמדינה ולישב בבית מולדתך וכשתראה שאינן מניחין אותך להתנהג בדרך הישר התרחק עוד ממולדתך ג"כ ולהתבודד בבית אביך ואם אינך יכול לעבוד ה' בהיותך עמם התרחק עוד מבית אביך ג"כ אל הארץ אשר אראך בכל המקום אשר אזכיר את שמי שיהי' גילוי שכינה שהיא הארץ אשר אראך וק"ל.
עוד י"ל דכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' דיעות וז"ל כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק וכו' כך חולי הנפשות וכו' ותקנתם שילכו לחכמים שהן רופאי הנפשות וכיצד היא הרפואה שאם הי' רחוק לקצה האחד ירחיק לקצה השני וינהג כן זמן רב עד שיחזור לדרך טובה והיא מדה בינונית וכו'. ובזה יובן כי מבואר בהרמב"ם פ"א מהל' ע"ז איך דור אנוש טעו לעבוד כוכבים ומזלות עד שנולד אברהם אבינו והיה מושקע באור כשדים בין עובדי עכו"ם ואביו ואמו וכל העם עובדי עכו"ם והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת וכו' יעו"ש שהאריך שם א"כ הי' אברם רחוק לקצה האחד לכך ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו' להתרחק עד קצה השני עד שישוב לדרך המיצוע וק"ל. עו' י"ל ונבאר משנה פ"ה דאבות עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ויש להבין מה תועלת הי' בנסיונות אלו וגם במעלות העשר לא פחות ולא יותר. נראה לבאר משנה בפ"ק דקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' וכבר בארתי זה כמה פעמים. וכעת נ"ל דפליגי ב"ש וב"ה בנר חנוכה דב"ש ס"ל פוחת והולך וב"ה ס"ל מוסיף והלך וכו' והנה קי"ל אלו ואלו דא"ח ואיך יובן זה כאן ונראה דמר אמ' חדא ומא"ח ולא פליגי דכתבתי כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהי' עולים ויורדי בו ר"ל כשהוא סובר שהוא רחוק מהש"י והוא מוצב ארצה והוא מן היורדים הוא קרוב להש"י וראשו מגיע השמימה וכשסובר שהוא קרוב להש"י וראשו מגיע השמימה והוא מן העולים אז הוא רחוק מהש"י ומוצב ארצה והוא מן היורדים וכו' וק"ל.
ובזה יובן ענין נר חנוכה אם נראה לו שפוחת והולך אז הוא מוסף והולך וכשנראה לו שמוסיף והולך אז הוא פוחת והולך וק"ל. עוד י"ל דכתבתי בכמה מקומות כי המיעוט לתכלי' הריבוי וכו'. ובזה יובן כי מה שפוחת והולך הוא לתכלית שיהי' מוסיף והולך וק"ל. עו' י"ל כי האדם במעשיו נמשך אחר ארצו ואנשי מדינתו כמ"ש הרמב"ם הנ"ל בהל' דיעות בפ"ו יעו"ש עו' נמשך אחר אביו המולידו כי כח האב הוא בבן כמ"ש הראב"ד בס"י וכו' יעו"ש וזהו שאחז"ל בש"ס דעדיות האב זוכה לבן בנוי בכח וכו' ע' נמשך אחר משפחתו אחיו וכיוצא וזש"ה בת לבן הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי ופי' רש"י להגיד שבחה שהיתה בת רשע ומקומה אנשי רשע ואחות רשע ולא למדה ממעשיהם וכו' הרי שפרט הכתוב ג' בחי' שאדם נמשך אחריהם במעשיו ויש שבח לאדם שלא למד ממעשיהם. אמנם נ"ל דיותר שבח יש שילמוד ממעשיהם דהיינו לש"ש וכמו שכתבתי איזה חכם הלומד מכל אדם ועפ"ז כתבתי לקמן על מה אבדה הארץ וכו' וביאר ש"ס אני ברי' וכו' שאז נעשה הרע כסא לטוב. וכן שמעתי ממורי זל"הה וירא ה' כי סר לראות וכו' כי השכינה כוללת כל העולמות דומם צומח חי מדבר וכל הנבראים שבעולם הן טובים או רעים והי' תמוהו לו למרע"ה שהיחוד האמיתי היא השכינה ואיך כוללת ב' הפכים בנושא א' טוב ורע והם ב' הפכים והיא הייחוד וכן שמו של משה כולל הכל טו"ר וז"ש משה רבכם קוביוסטס וכו' ואיך נעשה היחוד על ידו וכו' אבל באמת א"ש כי הרע הוא כסא אל הטוב כמו ופרעה הקריב וכו'. או ע"י שרואה מעשה הרשעים והוא אינו בגדר שלהם יש לו תענוג ויתרון לאור מן החשך ונעשה זה התענוג בכל העולמות ע"י הרע וכמעט שעי"ז יש לרע עלי' רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און וכו' ודפח"ח א"כ יש שבת שילמוד ממעשיהם שיתענג בעושה הטוב כמו הרשע שמתענג בעושי רע וכמו שכתבתי במ"א מי יתן טהור מטמא שיקח התענוג בטהור מן תענוג הטמא שהוא נפלא כמ"ש בש"ס דסוטה כי ניטול תענוג הביאה וניתן לע"ע וכו' והבן. ובזה יובן לך לך שילך וידבק בו ית' להנאתך ולטובתך [ועד"ז כ' רמ"א] שיתענג בו ית' בעושי הטוב שילמד מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם רשעים וכמו שהם מתענגי' בעושי רע כך יעשה בעושי הטוב שידבק עצמו אל ארץ העליונה אשר אראך ועי"ז נעשה הרע כסא אל הטוב והבן.
עוד י"ל ביאר פסוק ויאמר ה' אל אברם וכו' מלבד הספיקות הידועים יש לידע איך שייך פר' זו בכל אדם ובכל זמן דלא צריך פ' זו לכתבה לדורות דמה דהוי הוי כי אם ללמדינו לדורות בזה ונ' לתרץ בב' פנים פן א' דאי' בפסוק שבעה יפול צדיק וקם
שמעתי ממורי זלה"ה כי נר"נ של אד' נתגלגל בז' ספי' והנפש הם עבדיו ובהמותיו ואם פגם בנפש דהיינו במעשה גורם לו צר מעבדיו ובהמותיו והרוח ממללא הוא הדיבור ואם פגם בדיבור ל"ה וכיוצא בזה נעשה מדיבור זה אנשים שמצערים אותו ומדברים עליו ונודע כי הדיבור נק' זווג וז"ש חז"ל ראוהו מדבר' וכו' א"כ אשתו היא רוח ג"כ זכה נעש' לו עזר ואם לאו כנגדו הנשמה שוכנת במוח שמזה נעשה טיפה זרעית והם בניו ואם פגם במחשבה שבמוח גורם שיש לו צער מבניו ובכל הספיקות יכול להעלות נר"ן משא"כ בספי' ז' שהוא מלכות אשר משם יונקים הקליפות נוגה קשה לו להעלות משם נר"נ שלו כלל העולה כי בני אדם השונאים אותו באו ע"י פגם דיבורו לכך צריך להעלותן ולתקנם ע"י דיבור התפל' להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו כמ"ש בש"ס דברכו' ר"מ וברורי אתתי' יתמו חטאי' ולא יתמו חוטאים וכו' ואם אינו עושה כך רק שדוחה אותן נעשו חומריות ועב יותר ושונאים אותו יותר וז"ש חז"ל גם ענוש לצדיק לא טוב כי הוא רוחו של צדיק עצמו שמזה נעשו בני אדם השונאים אותו וצריך לתקנם ולהעלותן בתפילתו וע"י התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהן רוחו והנשאר בהם כלה מאליו וכו' וזהו ענין משרע"ה שהיה רועה צאן ואח"כ נתן להם התורה ונעש' תלמידיו וכו' ודפח"ח. ובזה יובן כי אברם לק' הצדיק מן אברם כמ"ש בזוהר ומדרש הנעל' וז"ש לך לך ר"ל לך היינו הירידה חמשה ספי' כל א' כלול מעשר גי' לך וכללותם ביסוד הנק' כל אותיות לך וזהו לך לך וכללות כללותם בבת שבע מל' הנק' כלה כלולה הרי שבע יפול צדיק וקם דהיינו להקים ולהעלות מארצך ששם הנפש הם עבדיו ובהמותיו. וממולדתך שאדם מוליד ע"י הדיבור שנק' זווג כמ"ש ראוה מדברת וכו' שהוא הרוח ממללא ומבי' אביך כי אבא נק' חכמה המוח והמחשב' ששם הנשמה אל הארץ אשר אראך שהיא מל' הנקרא שבע ומראה כל הצורות ושם יפול צדיק בהליכתו וירידתו שם וקם להקים ולהעלות נצוצי נר"ן שלו ועל ידי זה ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך זהו שאומרים אלדי אברהם ויצחק ויעקב שהם ג' קוין סוד נר"ן והבן פן ב' דאי' בכתבים וישב אברהם בבאר שבע כי אברהם הם החסדים בבאר שבע היא מל' וכו' וכו מבואר כוונת אכילת עיה"כ והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו כי השפע ומזון נמשך ממוח בינה אהי' במילוי קס"א גי' עץ ע"י חסד הנמשך מיוד דאבא ומתפשט ויורד למטה ע"י חסד אבא הנק' אברהם וכו' יעו"ש. ובזה יובן ויאמר ה' אל אברם שפע החסד שיתפשט למטה וז"ש לך לך מארצך שהיא שפע ומזון הנמשך ממוח בינה אל חסד אבא הנק' אברם ומשם לחסד בינה הנק' ארצך וממולדתך שהיא מוח אבא המוליד שפע ומזון יו"ד שבחכמה ומבית אביך היא א בינה הנעשה מן יו"ד דאבא א דאהי' שהיא בית אביך בסוד בראשית אשר בית הנז' בכתבים ומשם אל המל' שהיא הארץ אשר אראך והבן והש"י יכפר עו' יש לפרש לך לך ע"ד שביארתי במ"א פסוק הוא ינהגינו עלמות וגו' ובפ' ש"ה קומי לכי רעיתי יפתי ולכי לך משל אב המרגיל בנו הקטן לילך ברגליו וכאשר הורגל הקטן לילך אז מניחו האב שילך מעצמו והאב הולך לו כך בענין עבודות הש"י בתחלה הש"י מחזיק בידו ומרגילו לילך ואח"כ מניחו שילך מעצמו ובזה בארתי סוד הספירה וסדר ד' כוסות שבתחלה באו המוחין כולם כא' כמ"ש פסח על שום שפסח ודלג בבת א' ואח"כ נסתלקו המוחין וחוזר א' לאחד מעט ע"י הספירה יעו"ש. ובזה תבין תירץ התו' דהכוונה דהוצרך לפרש שלא ישארו בקטנות והבן וזה סוד והחיו' רצוא ושוב שיש מדריגה זו בכל אדם בסוד קטנות וגדלות כאשר ביארתי ק' התוס' בפ"ט דשבת מכאן מודעי רבא וכו' שהקשה התו' הא אמרי נעשה ונשמע מעצמם ותירצו וכו' והכוונה כנ"ל יעו"ש ובזה יובן לך לך ר"ל לעצמך ואין צריך עוד סיוע שכבר יוכל לילך מעצמו שיזכה בדין וזהו דמפרש אח"כ מדריגות כל צדיק שנק' אברם ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ר"ל בתחלת יציאת מצרים שיש בכל אדם כשקב"ה מוציאו מן נ' שערי טומאה ממצרים ומחזיק בידו וכופה אותו וזהו ואעשך ע"ד גדול המעשה יותר מן העושה וזהו מצד החסד שנק' אברהם שיהי' הקב"ה מייחד שמו עליו שיהי' נק' אלהי אברהם והוא גדלות ראשון בסוד החיות רצוא ואח"כ ושוב זהו ואברכך שאומרים אלהי יצחק שמצד הגבורה ראוי שילך מעצמו ויזכה בדין שיטול שכרו והוא בסוד קטנות ב' ומ"מ ואברכך להיות שליט ביצרו גם אז כמ"ש וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו וכן צדיק בכל יום יצרו מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו' ואגדלה שמך זה גדלות שני שאומרים אלהי יעקב שהוא המכריע ונשאר בגדלות זה ששוב אין קטנות אחריו ואז והי' ברכה לדורות והבן.
ע' י"ל דכתב הרמב"ם ח"ג פ' נ"ד שהפילסופין הקודמים והאחרונים שהשלימות הנמצאו לאדם ד' מינים הראשון והוא הפחות שבכולם אשר בני עולם עליו יכלו ימיהם והוא שלימות הקנין ר"ל מה שימצא לאדם ממון ובגדים עבדים וקרקעות וזה שלימות שאין דבוק באיש כי הכל חוצה לו וכשיעדר ממנו אפי' הי' מלך אין הפרש בינו ובין הפחות שבעם המין הב' שלימות תבנית הגוף ותכונתו וגבורתו ואין זה תכלית כי הוא שלימות גופני ויש לבעל חי ג"כ זה השלימות אף שאינו תואר אדם כי יש כח וגבורה לארי' ופיל ואינו שלימות נפשו המין ג' הוא שלימות בגוף האדם יותר מן ב' הנ"ל והוא שלימות מעלת המדות וגם זה השלימות אינו רק בן אדם לזולתו אז ניכר מעלת מדות טובות שבו ואלו הי' לבדו לא ניכר המדות טובות שבו המין הד' הוא שלימות אמיתי שלימות החכמה והתורה שהוא לנפשו ולא לגופו והנה ג' שלימות הנ"ל הם לזולתך רק שלימות החכמה היא לאדם לבדו אין לאחרים כח להוציאו ממנו וכו' מובא זה בס' יד יוסף פ' ראה דף רס"ב יעו"ש. ובזה בארתי זמר לשבת דעה חכמה לנפשיך ר"ל יבחר בחכמה שהיא לנפשך משא"כ בג' סוגים שהיא לזולת וגם שהיא לנפש משא"כ ג' הנ"ל הם לגוף. ובזה יובן לך לך מארצך שהוא שלימות הקנין להשיג ארציות חומריות הארץ הזאת שהיא עה"ז דלכך נק' ע"ה וממולדתך שהיא שלימות הגוף הנוי והכח והגבורה הבא מן האב שהיא מולדתך מטפה הזרעי' ממוח האב כמ"ש במשנ' דעידיו' האב זוכה לבן בחמש' דברי' בנוי בכח וכו' ומבית אביך הוא שלימות המדות טובו' שהוא לומד מן החכמי' שנק' בית אביך וכמ"ש במשנ' דאבות יהי' ביתך בית ועד לחכמים וכו' והוי מתאבק בעפר רגליהם וכו' כדי ללמוד מהם שלימות המדות ומ"מ אין זה שלימות המובחר כמבואר שם רק אל הארץ אשר אראך היא גלוי השכינה שהיא הארץ העליונה ארץ האיים שיזכה לדבק בה הוא תכלית האמיתי כמ"ש ובו תדבק וז"ש אל הארץ אשר אראך לך לנפשיך והבן.
עוד י"ל ונבאר מסורה והיה ברכה ה' והיה במסורה א' והיה ברכה ב' והי' תמים. ג' והי' נכון לבוקר ד' עלה אלי ההרה והי' שם. ה' והי' לי לאב. ונ"ל דאי' בפ"ב דברכות מרגלא בפומא דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה וכו' יעו"ש. והנה לבאר צחות לשון הש"ס הנ"ל דכתבתי במ"א מענין לימוד לשמה וכו' יעו"ש.
אמנם מבואר בכתבי האר"י זלה"ה ענין לימוד לשמה יותר מדריגה דהיינו לשם ה' להמשיך הארה מיסוד אבא ועי"ז יומתק דינין תקיפין דמלכות וכו' יעו"ש ונודע כי יסוד אבא מלובש תוך יסוד אימא בינה הנקרא תשובה וב' היסודות מלובשים תוך יסוד ז"א הנקרא טוב ונתחבר במל' הנקרא מעשה וכמו שכתוב במזמור היושבי בשמים כי י' יסוד אבא וכו' יעו"ש.
ובזה יובן מאמר רבא תכלית וסוף חכמה היא יסוד המלובש תוך יסוד אמא הנקרא תשובה ור"ל תכלית שהיא יסוד חכמה עם תשובה הנקרא בינה ומשם להמשיך ליסוד ז"א וחיבור כל היסודות נקרא טובים וכולם נמשך למל' הנק' מעשים טובים. ומביא ראי' שנאמר ראשית חכמה דהיינו יסוד חכמה נקרא ראשית כמ"ש ברכות לראש צדיק. להמשיך הארות יסוד אבא למל' הנק' יראת ה' שאז נקרא שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה דהיינו לשם ה' וכו' והבן.
ובזה יובן ויאמר ה' אל אברם שהוא יסוד אבא אברם שמחובר אבר יסוד אבא עם אמא הנקרא מם סתומה מלמרבה המשרה כנודע וגו' אל הארץ אשר אראך להמשיך הארות יסוד אבא אל ארץ עליונה וזהו לימוד לשם ה' כנ"ל וזהו וירד אברם מצרימה וגו' אמרי אחותי וגו' כמו אמור לחכמה אחותי את והבן.
ובזה יובן המסורה והי' ברכה וגו' כי יסוד אבא נק' ברוך שמשם מקור הברכות בלבוש יסוד אמא הנקרא ברכה אם שם והיה אותיות הוי' הוא באבא וברכה היא אמא ומשם להמשיך הארה למל'.
אמנם נודע בכוונת המילה שכל זמן שלא הוסר הערלה אז נתעלמו חסדים והברכות בשר וכו' יעו"ש שלא ינקו החיצונים וזה שאמר והי' תמים בהסר' ערלה שנאמר לאברהם. ואז החסדים והברכות יתפשטו ביסוד בסוד הבקר אור והאנשים שלחו שכ' בזוהר וז"ש והי' נכון לבוקר שהוא יסוד. אמנם כדי שיוכלו להשפיע למטה צריך לעלות ההרה לקבל שורש הברכה כמ"ש בסוד לולב ובכל ברכות הנהנין. וז"ש עלה עלי ההרה והי' שם. ואח"כ ישפיע למטה מהארת יסוד אבא אל מל' הנק' לי וז"ש והי' לי לאב והבן והש"י יכפר.
בפסוק ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והי' תמים ואתנה בריתי וגו' ולא יקרא עוד את שמך אברם. והי' שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך והפריתי אותך וכו'. והרמב"ן בס' שושן סודות נתעורר בפ' זו להקשות ך"ו קושיות יעו"ש.
והצריך לענינינו הם א' למה נצטווה אברהם על המילה בהיותו בן צ"ט שנה והלא הכיר את בוראו בן ג' שנה כמו שא' חז"ל עקב אשר שמע אברהם וכו'. ב' תואר אל שדי בפ' זו דוקא וכו'. ג' התהלך לפני וגו' וכי עד הזמן ההוא לא התהלך לפניו ית' וכו' ד' דנודע מה שכ' בזוהר הפרש בין מלפני ובין לפניו א"כ יש להבין תואר לפני [זו אינו מספ' הנ"ל] ה' תואר תמים ולא צדיק או חסיד וכו' ו' ואתנה את בריתי ביני וביניך וגו' שהוא ברית מילה ומה ענין שינוי שמו ואב המון גוים לזה וכו' ז' למה נפל על פניו בנבואה זו ולא בשאר נבואות הקדומות וכ"ת משום ערלה וכו' הלא גם אז הי' ערלה ח' אחר שנפל דבר אתו במדת אלהי' וקודם זה דבר אתו במדת הוי' ט' והיית לאב המון גוים נראה שהוא עבור חילוף השם ולא עבור הברית וא"כ למה נסמך והיית לאב המון גוים להנה בריתי אתך י' בראשונה הסכימו לברית ובאחרונה לשינוי השם י"א כל בריאותיו ית' הם שלימו היצירה הכל בחכמה כמ"ש חז"ל הוא עשך ויכוננך מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והשיבו על כנו וכו' וא"כ אם הערלה אינו לצורך למה נברא ואם יש בו צורך למה צוה להשחיתו וכו' וזה שאמר בש"ס שאל מין א' את ר"ע אם מעשה אדם נאה יותר או מעשה הש"י וכו' י"ב ל"ל כפל המול ימול י"ג אמירה מיוחדת למילה ל"ל ושאר ספיקות עי"ש.
וכדי לבאר זה נבאר ש"ס פ"ג דנדרים ר' אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה א"א לא נק' שלם עד שמל שנא' התהלך לפני והי' תמים ד"א גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי ר' אומר גדולה מילה ששקולה ככל המצות שבתורה שנא' הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים ופליגי דר"א דאמר אלמלא תורה לא נתקיימה שמים וארץ וכו'.
ויש להקשות מנ"ל שע"י המילה נק' שלם דלמא אם הי' חסר שאר מצוה ג"כ לא הי' תמים כי אם ע"י אותה המצוה כי אם לומר שהקו' מ"ט נעשה באמת שלם ע"י מצות מילה שהיא באחרונה ולא ע"י שאר מצוה וכבר נכלל קוש' זו בכלל קו' הרמב"ן הנ"ל אחר זה מצאתי קו' זו להרב בתו' י"ט יעו"ש
ב' דהל"ל לא נק' שלם עד שנימל מאי עד שמל דקאמר משמע מל אחרים ג אם לא בריתי יומם ולילה וגו' והק' בתו' י"ט הא מילה אינו נוהג אלא ביום וכו' ד' הל"ל לא ברא העולם מאי עולמו ועיין בתו' י"ט ה לשון ברא ולא יצר ועשה ו' במ"ש אלמלא היא וכו' דהל"ל אלמלא הוא לשון זכר וכו' הגם דקו' א' היה אפשר לתרץ על פי מ"שכ היע"בץ בדף ל"ג בשם רבינו יונה ביאר פסוק למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו' וביאר כי טבע החכמה להוציא מכח אל הפועל ומי שהוא רע המדות יוסף להרשיע ע"י החכמה ואח לצרה יולד וז"ש לקנו' חכמה ולב אין הם המדו' טובות שנק' לב וכו' עי"ש
והנה כתוב מהרש"א בפ"ג דנדרים הנ"ל בשם מורה נבוכים פ"ט ח"ג כי לא נתנה מצות מילה להשלים חסרון היצירה רק להשלים חסרון המדות וכו' יעו"ש
ובזה יובן אמר ר' גדולה מילה שכל התורה והמצוה שעשה א"א ע"ה לא נקרא שלם היינו בשלימות המדות הגורם שלימות התורה עד שמל שהוא להשלים חסרון המדות כמ"ש המורה הנ"ל ואז מהני קיום התורה והמצות משא"כ בלא"ה אין לקנות חכמה אם לב אין משא"כ בהסרת ערלת המעור הוסר ערלת הלב לקנות לב טוב ואז נקרא שלם בשלימות מדות טובות השייך לעסק התורה והמצות ושפיר באה מצוה זו באחרונה להשלים בשלימות.
וכאמור ועתה יובן כי מר א"ח ומר א"ח ולא פליגי וז"ש דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה עולמו שנאמר אם לא בריתי וכו' והיינו כר"א ברית התו' וברית התור' לא נק' ברית כי עם ע"י ברי' המילה שהיא שלימות המדות וכנ"ל וז"ש בל"ז ה"א דפליגי אר"א וכו' משא"כ עתה בהוצעה זו יבואר דל"פ אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וזהו ג"כ כוונת התנא גדולה מילה ששקולה ככל מצות שבתורה וכו' והבן.
אמנם לבאר שאר הספיקות הנ"ל בש"ס וי"א ספיקות בפרשה הנ"ל עיין במ"א נראה דדרשו חז"ל אל שדי שיש די באלהותי לכל ברי' לפיכך התהלך לפני וגו' להבין זה נ"ל דכתבתי במ"א על מדרש והכל מוכן לסעודה כי הסעודה גדולה ובני עלי' מועטין לאכול הסעודה וכו' וז"ש השכר הרבה לכך ב"ה דוחק שיהי' מי שיקבל שכר הרבה וכו' וה"נ כך מאחר שיש די באלהותי להספיק שכר לכל ברי' אפס שאין מי שיקבל השכר כי אחד הי' אברהם שהאמין בה' ובאמת ה' חשבה לצדקה משא"כ כל בני עולם לא ידעו אמונתו ית' לכך א"ל הקב"ה לאברה' התהלך לפני והי' תמי'
דכתבתי לקמן ענין מחצית השקל ולא מטבע שלימה וביאר האלשיך בשם רבינו שלמה אלקויץ להורות שאין האדם שלם כי אם בצירוף חבירו וכל א' הוי מחצית וכו' יעו"ש דהיינו לקשט עצמו ואח"כ לקשט אחרים וז"ש כפל המל ימול אחר שמל ערלת לבו של עצמו ימול אחרים וזה הי' מעלות מרע"ה שזכה וזיכה הרבים וזכות הרבים תלוי בו וזה א"א כשהוא במעלה עליונה שאין לו התחברות עם המוני עם כי אם בעת ירידתו בסוד שבע יפול צדיק וקם.
ועפ"ז קאמרי חז"ל שפיר בפ"ב דשבת אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד כי אברם הוא במדריגה עליונה אברם יסוד אבא אבר בתוך ם סתומה בינה ואז אינו מוליד לזכות המוני עם משא"כ כשירד אברם אל סוד ה' אחרונה שנקרא אברהם בסוד שבע יפול צדיק אז וקם שיכול להתחבר עמהם ולהעלותם ויהי' נקרא אב המון גוים ואז אברהם מוליד בסוד הנפש אשר עשו בחרן בסוד קטנות ג' מוחין אלדי' גי' חרן והבן ובחינה זו נקרא הולך בסוד לכי ומעטי א"ע וכמו שכתבתי לקמן ובחי' ה' אחרונה שהיא מדת מל' נקרא לפני ולא מלפני וז"ש התהלך לפני והי' תמים כנ"ל לכך נפל אברהם על פניו על שצריך ירידה כדי להעלות המוני ומי יודע אם יזכה לחזור ולעלות עד שהבטיחו הקב"ה ע"ז ואמר לו הנה בריתי אתך ר"ל כריתות ברית והבטחה שיזכה לעלות וז"ש והיית לאב המון גוים והיינו אם לא יקרא שמך אברם והי' שמך אברהם וגו'
עוד י"ל שהוא סוד נפילת אפים והבן. ובזה יובן שאר ספיקות שבש"ס הנ"ל גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו וזוכה את עצמו לא נקרא שלם כי אם בסוד מחצית השקל כנז' לעיל עד שמל אחרים שנאמר התהלך לפני והי' תמים ר"ל כשיהי' במדריגת הילוך בסוד לכי ומעטי עצמך שבחי' לפני היא השכינה שהיא לפני הקב"ה ולא מלפניו אז יוכל להתחבר עם המוני עם להעלותם. ובזה והי' תמים שנק' לשון תמימות ושלם והבן.
ובזה יובן צחות לשון הפ' הנ"ל וגם יבואר ספק א' לך לך שאודיע טבעך בעולם וכו' וכתבתי מזה במ"א ולדברינו יבואר בחדא מחתא ויהי אברהם בן צ"ט שנה ויאמר אליו אני אל שדי ר"ל שיש די באלהותי להספיק לכל ברי' שכר למאמין באלהותי השכר והסעודה גדולה ומקבלי השכר הן מועטין שלא נתפרסם אלוהו' בעולם עדיין ואף אם ירצה אברהם לפרסם אלוהו' ית' בעולם להחזיר בני עולם לאלוהו' ית' לא ישמעו לו שאין לו התחברות עמהם שהוא במדריגה עליונה תואר אברם וכנ"ל והם במדריגה תחתונה ולחוס על כבודו ית' צריך שירד ממדרגותו סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותו וסוד שבע יפול צדיק וקם כדי שיתחבר עם בני העולם ואז יוכל להעלותן וז"ש התהלך לפני והי' תמים ר"ל ע"י תואר הילוך בסוד לכי ומעטי עצמך שהוא לפנ"י תוכל להתחבר עם המוני עם להעלותן ואז יהי' תמים אחר שזיכה א"ע ואת אחרים נק' שלם ותמים משא"כ בלא"ה נקרא מחצה בסוד מחצית השקל הנ"ל.
אך שמא תאמר שאין העלי' ודאי כמו הירידה ואין לסכן נפשו בספק לירד ואינו יודע אם יזכה לעלות וכמו שהקשו התוס' בש"ס דב"מ דף קי"ד ולאו מר כהן הוא מ"ט קאי בבית הקברות וז"ל תימא לר"י דכתיב ויתמודד על הילד וגו' [ואיך טמא א"ע בספק] ומשני שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פקוח נפש וכו' יעו"ש. וה"נ הירידה ודאי והעלי' ספק לכך אמר הקב"ה ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ר"ל שהוא כריתות ברית והבטחה ביני וביניך שתזכה לעלות ובזה וארבה אותך במאוד מאוד שזכות הרבים יהי' תלוי בך. וכמו שהבטיח ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה שהוא בבחי' הנ"ל ג"כ. ואז ויפול אברהם על פניו בסוד נפילת אפים שכ' בפע"ח פרק ג' שיפיל עצמו עד העשי' וכו' אז אליך ה' נפשי אשא להעלו' משם בחי' נפשין דעשי' בסוד מ"נ וכו' יעו"ש הגם שמבואר שם כי הוא סכנה ואין אתנו יודע עד מה וכו' אבל אברה' אבינו ידע איך לירד ולהעלות ואחר שירד אל העשי' אשר שם אלהי' גי' הטבע לפי הנהגת טבע של המוני עם ובני עול' וז"ש אודיע טבעך בעולם והבן אז וידבר אתו אלהי' לאמר וגו' מדריגה אשר הוא שם ולא יקרא עוד שמך אברם ר"ל אברם אינו מוליד כשהוא במדריגה עליונה שאין לו התחברות עם המוני עם להעל' רק והי' שמך אברהם שיתחבר עם ה' תתאה להעלות' ואז אב המון גוים נתתיך והפריתי אותך וגו' אחר זה אמר אלהים אמירה מיוחדת זאת בריתי וגו' פרשת מילה המל ימול אחר שמל את עצמו ימול אחרים ואז נק' שלם וכמאמר הש"ס הנ"ל לא נק' אברהם שלם עד שמל ר"ל אחרים ג"כ שנא' התהלך לפני וגו' וכאמור ועתה נבאר שאר ספיקות שבש"ס הנ"ל ד"א גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא עולמו וכו' וכמ"ש לקמן ביאר מאמר הש"ס לכי ומעטי עצמך וכו' ומשול ביום ובלילה וכו' עי"ש וענין לכי ומיעטי וכו' מבואר בזוהר ובכתבי הארי' זלה"ה תחלה היתה באצילות עמו י"ת בסוד ה' אחרונה שבשם [ וז"ס עולמ"ו בייחוד עמו ] וכשאמרה א"א לשני מלכים וכו' ואמר לה לכי ומיעטי עצמך וכו' שתהי' ראש לשועלים וכו' שתהי' בראש הבריאה בהיכל קדשי קדשים לצורך הנהגת התחתונים וכו' יעו"ש.
וע"י הצדיק אות ו זעירא שבע יפול צדיק שיורד למל' שהיא אות ד' ונעשה אות ה' ועי"ז וקם להעלותה להתחבר עם ג' אותיות ראשונות מן השם וכמ"ש לקמן ובזה יובן הש"ס הנ"ל גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נק' שלם כי אם תואר מחצה וכנ"ל עד שמל אחרים אז נק' שלם ותמים וכנ"ל. ד"א גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא עולמו כי ע"י מילה שהוא צדיק יסוד עולם נעשה ה' מן ד' וגם נתמלא ה' בג' מילואין אותיות הי"א שהוא יה"א כנודע וז"ש אלמלא הי"א לא ברא עולמו שירדה מאצילות שהי' עולמו ביחוד עמו וירדה לבריאה כדי למשול ביום ובלילה ע"י ערלת מילת הלב יהי' נעשה מן לילה יום וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וז"ש אם לא בריתי אז יומם ולילה וגם חוקת שמים וארץ לא שמתי ר"ל שהי' ראוי שיהי' הכל יום ולא לילה והכל שמים ולא ארץ אבל לכך שלחתי עולמי בבריאה בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה שיהי' נעשה מן לילה יום וכמ"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וגם מן שמים וארץ ע"י בחי' אדם הממוצע בין שמים וארץ כדי שיהי' מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה עי"ז נשקו ארעא ורקיע אהדדי וכו' וכמדומה ששמעתי ממורי פי' דנשקו ארעא ורקיע לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני וכו' ע"ד ששמעתי ממנו או בשמו כל אשר תמצא ידיך לעשות בכחך עשה כי כאשר מקשר המעשה גשמי ברוחני עי"ז נעשה יחוד קב"הו וכו' ודפח"ח ישמע חכם ויוסיף לקח והבן.
מצות מילה
מצוה ב' המול לכם כל זכר בדליתא אביו ב"ד מוזהרין למולו ובדאיכ' אב הוא מחויב למולו שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו ולא האשה מחוייבת שנאמר אותו ולא אותה כדיליף בקדושין דף ך"ט ובט"יד ס"י ר' סמ"ך רס"א רס"ב רס"ג רס"ד רס"ה רס"ו. והוא לשמונה ימים דוקא טעם מצוה זו נ"ל וגם שהיא לשמונ' נ"ל דאי' בכתבי' המילה גי' חיבור הו"יה אדני וכו' יעו"ש והטעם שא"א לזווג כי אם בהסרת הקליפה וכו' וחיבור זה הוא ח' אותיות ולהבין זה הוא ע"פ שקבלתי ממורי שיש באדם עשר ספי' כי הוא עולם קטן וכמ"ש הראב"ד כי מה שיש בעולמות עליונים הוא ג"כ בשנה ובנפש האדם וסימנך והר סיני עשן וכו' יע"וש ומדרגה אחרונה שבאדם כגון צער ועוני ויסורין וכדומה זה נק' מדת המלכות שהיא מדה אחרונה כי רגלי' יורדת מות ונצח והוד שבאדם הוא עמודי קיימין שהאדם מאמין אמונת הבורא על אמיתתו ומדת יסוד הוא כשיש לו תענוג בעבודת הש"י יותר מכל התענוג' כי מבשרי אחזה שאבר המשגל הוא מבחר התענוג' שהוא אחדות שנתחבר דכר ונוקבא ומן הגשמי יבין תענוג הרוחני כשמדבק א"ע באחדותו ית' שהוא שורש כל התענוג' וכו' וישמע חכם ויוסף לקח.
ולכך נק' יסוד כל כי שם נכללו כל המדות העליונות והוא המחבר כולם ומשפיע למלכו' הנק' כלה ג"כ לטעם זה שנכללה בה כל המדות ג"כ והצדיק הוא ג"כ שמחבר כל המדות וכמו שכתבתי על פסוק אשר יוציא' ואשר יביאם בשם מורי וגם אמרתי פי' הפסוק לכו בנים דהל"ל באו בנים אלא כמו ששמעתי הלך ילך ובכה שהצדיק חושב כל היום בעבודת"הש"י והוא מרי דחושבנא ומצא עצמו שאינו יוצא ידי חובתו נגד הש"י ונחשב לעצמו שהוא הולך מהש"י משא"כ הרשע וכו' וז"ש לכו אלו הנק' בנים שמעו לי לשון וישמע שאול שמאסף ומחבר כל המדרגות אל המלכו' וז"ש שמעו לי שחושב הצדיק שכל א' מבני ישראל הוא אברי השכינה ומכולם נעשה קומה שלימה מכל התפלו' והעבודו' שיוצא מכל א' וזה נק' במדרגות צדיק שעל ידו יתייחד צד יראה ונורא שהוא ת"ת ומלכו' ע"י צדיק יסוד ומן הזיווג הזה נמשך להם שפע מנ"הי דז"א שהם נצח והוד הנק' למודי ה' אל היסוד שהוא הצדיק וז"ש ע"י שמייחדים יראת ידו"ד יראה שהוא מ' להו' שהוא ז"א ע"י הצדיק שהוא יסוד מכוח זה אלמדכם יושפע לכם מן למודי ה' שהוא נו"ה דז"א.
והנה ע"י זווג זו"נ מעלים מ"נ לאו"א שהם בנים לא"וא כדי שיזדווגו או"א זווג פנימי להמשכת מוחין לזו"נ כמבואר בק"ש והמוחין דז"א הוא חיי"ם אהי' הוי' אהי' סוד תפילין ואחר שהצדיק גרם ייחוד לז"ונ כדי להמשיך חיים לז"א וממנו נמשך חיים להצדיק ג"כ וז"ש מי האיש שהוא איש דהיינו צדיק החפץ חיים חפץ לשון זווג כנודע וז"ש החפץ חיים צריך שיהי' במדרגה זו שיהי' אוהב ימים אהבה גי' אחד ר"ל לייחד הימים.
והענין דאי' בכתבים נוף ע"ח פ' ויחי ויקרבו ימי ישראל וז"ל ודע כי לבוש של האדם נעשה מן הימים שלו ממש כמ"ש מפקודי אורייתא איתעבידו לבושין דנשמתא כי הפקודין בדכורא רמ"ח אברי הזכר ושס"ה ימים ל"ת הם בנוק' דמתברכין מרמ"ח פקודין ובעשות רמ"ח פקודין כימי השנה נתחברו הימים בחי' נוק' ונשלמו ע"י רמ"ח פקודין בחי' דכורא ומכוח שניהם דכר ונוק' נעשה הלבוש ועיקר הלבוש היא מרמ"ח מצות עשה רק שלא יפגום בשס"ה ימים ל"ת והבן עכ"ל וא"א לאדם שיקיים רמ"ח להשלים כל ימי השנה כי כמה מצות שיש בא' מה שאין בחבירו כגון שזה כהן וזה לא גירש את אשתו וכהנה רבות רק כשיש אהבה שהוא אחדות נעשה כולם אדם א' ובין כולם נשלמו רמ"ח פקודין וז"ש מי האיש החפץ חיים הוא בתנאי שיהי' אוהב ימים לייחד הימים של ימי השנה מן כל בני דורו ונעשה אדם שנם ברמ"ח פקודין דאל"כ ח"ו מום בו חסר אבר ואינו יכול לעשות זווג כי אין השראת שכינה כי אם באדם שלם ואמר לראות טוב שכל מה שיראה יבין בשכלו שהוא שיקח ממנו דבר טוב לעצמו וכמו שכתבתי על משנה איזה חכם הלומד מכל אדם וכו' ור"ל אף שרואה דבר איסו' וכמ"ש בח"ה בא' שראה שוכב עם בהמה ואמר אם זה מוסר עצמו למיתה שחק המלכות הוא להמית בזה ומ"מ לא נמנע עבור תענוג גשמי רגע א' ואיך לא ימסור נפשו בעבודת הש"י שהוא תענוג הרוחני והנצחי וכן כשרואה שלות הרשעי' ישמח באמרו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו אע"כו כמבואר בש"ס ויצא לו תועלת גדול בהנהגת מדה טובה שכל מאורעותיו נחשבין לו לטובה ומקבלין בשמחה אחר שנותן לב להבין שמאתו ית' לא תצא רעה והוא לטובת האדם ובזה מקבל בשמחה והדינין נמתקים וגורם למעלה ג"כ כך וז"ש לראות טוב כי מלכות הוא באתגלייא הנק' ראי' ויסוד נק' טוב גם מוחין נק' טובים וכמ"ש בכוונות חסדים טובי' וז"ש לראות טוב להמשיך טוב למלכו' והבן כי קצרתי ושאר הפסוק יובן מעצמו עד עיני ה' אל צדיקי' וכו' שנק' צדיק במדרגה הנ"ל שזכרנו וק"ל.
העולה מזה מי שהוא צדיק הגורם יחוד וזווג זו"נ צריך שיהי' שלם בכל המדות מלמעלה עד מדרגות יסוד וכבר נודע שהמדות מתחילין מחכמה שנאמר ראשית חכמה כי כתר בו נכללו כולם וגם במלכות חוזר ונכללו בסו' כלל ופרט וכלל הרי מן חכמה עד יסו' הוא ח' מדות ח"ב חג"ת נה"י וא"כ מבואר טעם הנ"ל שהוא לח' ימים ימים דוקא שלהסיר הערלה ויתגלה המילה שהוא ג"י הוי' אדני שיהי' במדרגות צדיק יסוד שיגרום ייחוד הו"יה ואדני צריך שיהי' כל בו מן ראשית חכמה עד יסוד ח' מדות הרמוז בח' ימים בסוד ומדת ימי וגו' ואז יכול לייחד ח' אותיות הוי' אדני גי' המילה והבן וז"ש האב מחוייב למולו כי אדם דוגמת ז"א ולהסיר קליפת נוגה האוחזת בצינור שמאלי דיסוד ז"א הוא ע"י המשכת המדות מן האב שהוא חכמ' כי אם שהי' בינה אין שום קליפה שולט' שם מ"מ מינה דינין מתערין אבל חכמה הוא ביטל והסרת הקליפה לגמרי והצדיק שיש בו כל מדות עד חכמה שהוא אבא הוא יכול למולו וק"ל וז"ש הפסוק אותו ולא אותה. וז"ש הפסוק וימל אברהם את יצחק בנו כי יצחק נק' יסוד בסוד קץ חי ואברה' הוא אבא בסוד אברם ואע"פ שהוא חסד מ"מ הוא קו הימין וקו' החכמ' כנודע והבן.
כמ"ש בל"ת פ' עקידה עי"ש וכ"כ בנע"ח כי היסוד יש בו כח כל המדרגות והספירות וכו' וא"ש הנ"ל ועי"ז יובן ג"כ שאר הפסוק שבארנו לעיל אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה כי אי' בכנפי יונה ח"ה סי' ל"ב כמו שיש לערלה ב' עורות עור הערלה ועור הפריעה כן יש בברית הלשון ב' חומות שיניים ושפתיים וכמו שהשיניים קשים משפתיים כן עור המילה קשה מעור הפריעה ולכן מל ולא פרע כאילו לא מל ותיקון ברית המעור הוא ברית הלשון להתוודות עמו כי זה לעומות זה ע"כ ונודע שכ' בזוהר כמה פעמי' שלא נק' בבחי' צדיק כי אם שלא פגם בברית וכו' וע"י שלא פגם גם בברית הלשון כי זה לעומות זה ולכך א' הפסוק אחר שיש בו מדת הצדיק בבחי' יסוד כח החיבור וכנ"ל צריך שיהי' צדיק בבחי' ברי' הלשון וז"ש נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה שהם ב' הערלות שצריך להסיר מן ברית הלשון וזכר קליפה דקה שהיא שפתיים אחר הקשה השיניים וא"צ להזכיר שא"א לזה בלא זה וא' סור מרע ששמעתי ממורי שאם נזדמן שראה דבר עבירה [או שמע על אחד] יבחין שיש בו שמץ עבירה זו ושירגש לתקן א"ע וא' הפסוק תחבושת לזה שינצור לשונו אע"פ שהוא קשה לפרוש וכמ"ש בש"ס וכולן באבק ל"ה מ"מ נתן הפסוק תקנ' לזה שידע שהוא ניתן לו לראות כדי שיסור הוא עצמו מרע ויתקן א"ע שיהי' טוב ואז גם הרשע יחזור בתשובה אחר שיכלול אותו עמו ע"י אחדות הנ"ל שכולם אדם א' ואז תגרום שתהי' מכלל ועשה טוב שתעשה את הרע טוב ואז תבוא למדה בקש שלום ורדפהו וכו' ודו"ק.
וירא
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו' בש"ס דב"מ פ' הפועלים מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל גבריאל רפאל ויש להבין לאיזה ענין שאלו מאן נינהו שלשה אנשים וגם להבין תירוצו ונ"ל דכ' הרמב"ם בשכליים אין שייך תואר ריבוי ומספר כי אם מצד עילה ועלול וכו' יעו"ש ול"נ דדברי הרמ"בם הוא בסוג א' דאין שייך מספר כי אם מצד עילו ועלול משא"כ בב' סוגים נגדיים אתי שפיר תואר מספר שזה מקו החסד קו ימין והשני מצד הגבורה והפחד קו שמאל והג' ממוצע בין שניהם.
ובזה יובן שאלת הש"ס על פסוק וירא והנה שלשה אנשים קשה הא היו שכליים ואין שייך בהם תואר מספר וז"ש מאן נינהו שלשה אנשים ר"ל איך שייך תואר שלשה ומשני שפיר שהם מיכאל גבריאל רפאל שהם מן ג' קוין כנודע וא"ש תואר שלשה והנה אחר שבאו בדמות אנשים ע"כ ששורש ג' קוין נתפשט עד למטה בסוג אנשים שהם בבחי' אלוג' מדריגות ג"כ יש סוג אנשים ממדריגת חסד וסוג ב' גבורה סוג ג' ממוצע בין השני קצוות אך דלפ"ז מאי נצבים עליו הא בחי' אברהם הי' חסד לבד ואיך נכללו ג' סוגי אנשים ג' מדריגות הנ"ל במדריג' אברה' איש החסד לבד אך נודע כי הוכן בחסד כסא ר"ל כסא של ד' רגלים הוכן ונכלל בחסד שנכנע שמאל בימין וז"ס אלה תולדת השמים וארץ בהבראם בזכות אברהם והבן.
אך במ"א ביארתי שג' אנשים הנ"ל הם ג' עמודי העולם תורה ועבודה וג"ח שהם אברהם יצחק ויעקב כי יעקב עמוד התורה הקול קול יעקב יצחק עמוד העבודה אברהם עמוד ג"ח והנה קודם שהי' בעולם יצחק ויעקב עמד העולם על עמוד א' של ג"ח שהוא בחי' אברהם וז"ש וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים שהם ג' עמודי העולם נצבים ועומדים עליו על ג"ח לבד לכך נתאמץ להחזיק עמוד ג"ח וירץ לקראתם להכניס אורחים שהוא עמוד ג"ח והבן וק"ל.
בפסוק וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום וגו' ותחלה נבאר פסוק ואברהם ושרה זקנים באי' בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היית לי עדנה ואדוני זקן וגו' דכתבתי כמה פעמים ק' זו איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן וכי הוא סיפורי דברים בעלמא מה דהוי הוי ונרא' דמבואר כי תכלית בריא' אדם בחומר וצורה כדי לזכך חומרי ושיהי' נעשה מן חומר צורה וז"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כמ"ש הרמ"בן שיש בזה כמה מדריגות ובחי' מדריגות חנוך ואליה' שהיו מזככים כ"כ חומרם שנעשו מלאכים חיים וקיימי' וכו' יעו"ש והנה יש בחי' שאחר עלותו למעלה חוזר ויורד כדי להעלות המדרגות התחתונים בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם וכאשר כתבתי מזה במ"א וז"ס רצוא ושוב ונקרא קטנות וגדלות וק"ש ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלו' שלא ישאר ח"ו וכמו ששמעתי ממורי שיש כמה שנשארו וכו' ובזה אמרו חז"ל בפרק ה' דברכות ד' דברים צריך חיזוק תורה ומעשים טובים ותפלה וד"א כו' ויליף תפלה שנא' קוה אל ה' חזק ויאמיץ לבך וקוה אל ה' ר"ל שהיא בירידה ב' קטנות ב' צריך לחזור ולקוות אל ה' ויחזוק וכו' וה"ה באינך ונודע כי הצורה שהיא הנשמה נק' אברהם והגוף שהיא החומר נק' שרה כמ"ש בסתרי תור פ' לך לך דף ע"ט יעו"ש.
ובזה יובן ואברהם ושרה זקנים באים בימים ר"ל כי שניהם החומר והצורה ?זכ' בהזדכך חומרם ובאים בימים למדריגות צורה ונשמה הנק' ימים נגד הגוף והחומר הנק' לילה כנודע חדל להיות לשרה אורח כנשים שהוא מדריגות חומר תאוה גשמיות בחי' נשים רק עלו למדרגה הנק' נשמה דכורא לכסוף לרוחני' ואחר שבאו בימים ונאמר להם שיחזרו להוליד בסוד הנפש אשר עשו וגו' וזהו הולדת הבן והיא בלתי אפשרי כי אם שחוזר לירד ממדריגותו כדי שיהי' לו התחברות עם מדריגות תחתוני' להעלותן וזה ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה כי הגוף תמה ואינו מאמין בזה אחר שעלה למדריגות צורה וביטול תאות החומר והיצה"ר איך אפשר שאחרי בלותי היתה לי עדנה להתעדן בתענוגי הגוף ואדוני זקן הוא היצה"ר אדון הגוף והחומר שכבר תם כחו ותאוותו אבל באמת אל תאמין בעצמך גם שתש יצה"ר שלו וכו' וזה שאמר הק"בה למה זה צחקה שרה כאלו הוא מהנמנע וכו' וק"ל. עוד י"ל דשמעתי בשם מורי כי' הפסוק כל אשר תמצא ידך בכחך עשה כי אין בשאול דעת וחשבון וגו' כי ענין חנוך מט"ט שהי' מיחד קב"ה על כל תפירה וכו' הוא כך דהמחשבה נק' א"ס הוי' והמעשה הוא אדני וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת עשית המעשה נק' יחוד קב"הו וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ר"ל כי המחשבה נק' חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהיא המחשבה לחבר שניהם שהוא יחוד קב"הו כי אין בשאול וגו' ותיבת אין ממש למעלה ולמטה ר"ל שאם אינך מאמין בזה ותשאול ותסתפק בזה אז אין בשאול דעת וחשבון וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן כי אברהם הוא חכמה מחשבה ושרה היא חומר ומעשה וז"ש ואברהם ושרה נתחברו שניהם ובאים בימים עד א"ס הנק' סביר אפי יומין נגד העשי' הנק' לילה כנודע חדל להיות לשרה אורח כנשים שעלה ממדריגות מעשה למדריגות מחשבה וחדל אורח נשים שהוא עשי' וכו' ותצחק שרה בקרבה איך אפשר שאחרי בלותי היתה לי עדנה להעלות המעשה עד המחשבה הנק' עדנה ויחזור מן יש אין ובהחסר האמנה חסר הכל לכך התרעם הקב"ה למה זה צחקה שרה היפלא מה' דבר כמו שמתחלה עשה מן אינו ישנו כך אפשר לחזור ולעשות מן יש אין שהוא מחשבה והבן.
ונחזור לבאר פסוק וירא וגו' ולהבין מ"ש בזוהר הפרד נא מעלי וכו' כי שמעתי בשם ש"ב מהר"י משל א' בענין המשמורת שנתקנו למלך שהי' לו כמה מדינות ופעם א' ביקש לחקור אם המה באמנה אתו ובחר א' מעבדיו עם כמה חיילות שילכו למדינות ולומר שהוא מורד במלך אז יבחנו מי הם שיתקרבו אליו ומי שילחמו במלחמה כנגדו וכך עשה ולכד כמה מדינות ואיזה מדינות עשה משמורת לשמור פתחי העיר נגד המורד שלא ילכוד המדינה ועשה משמור פלוני ביום פלוני וכיוצא בזה והגבור מהם יהי' בפתח המדינה להבין מקול הקריאה אם נגש השונא למדינה. והנה נמצא בהם חכם א' שנתן לב להבין הדבר איך אפשר שיתן המלך הגדול מקום לעבד נבזה למרוד בו במעט מזעיר חיל אין זה כי אם לנסות בו המדינה והלך זה החכם ודיבר אליו תחנונים ומלט העיר והמדינה בחכמתו וכו' והנמשול מובן כי היצה"ר שהוא מורד באדונו בכוונת הבורא שיראה מי שיתקרב אליו ומי ילחום כנגדו והאיש המשכיל יבין שכוונת היצה"ר לש"ש לעשות רצון הבורא בתחנונים ידבר רש עם המורד שכוונתו לעשות רצון הש"י א"כ הפרד מעלי וכו' וכמ"ש בזוהר שהתחנן אברהם א"ע מיצה"ר באמרו ויאמר אל נא תהי מריבה בינינו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וכו' והוא מכוון עם המשל הנזכר לעיל והבן. ובזה יובן דנודע דיש אילן הקדוש ויש אילן הטמא וכמ"ש בתיקונים ואיהי שקיא דאילנא וכו' וז"ש וירא אליו ה' באלני ממרא כי היצה"ר שהוא אילן ממרא כמו זקן ממרא ואברהם ראה וידע שגם היצה"ר עושה רצון קונו וז"ש וירא אליו כי ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כי השומר על פתח העיר שהוא האדם שנק' עיר קטנה כחם היום שהוא הגיהנם כי היצה"ר לפתח חטאת רובץ ר"ל לפתח של האדם שהוא חטאת רבץ הפה העליון ותחתון ברית הלשון וברית המעור שהוא הגורם הכל כמ"ש בזוהר והיה מחניך קדוש אינון רמ"ח שייפין ע"י ולא יראה בך ערות דיבור הגורם ערות דבר וכו' יעו"ש וכמ"ש והצר לך בכל שעריך וכו' יעו"ש ואברהם זכה שראה והבין וירא אליו ה' באלוני ממרא כי גם אילן ממרא עושה רצון ה' והוא לבדו ראה וידע כי ה' באלני ממרא לכך התחנן ליצה"ר הפרד נא מעלי מה שאין כן אינך שאינם יודעים מזה וכו' וק"ל.
הגם דיש לומר ע"ד הלצ' ששמעתי מאח' שבא למבצר להוסיף על הארנדע של חבירו והוכיחו האדון איך מלאה לבך להצר לחבירך וכו' והקשה לו הא ודאי זהו יצ"ט ואיך הולך למבצר ושאל זה השאלה לחכם אחד והשיב לו איך הולך היצה"ר לבה"כ לכך וכו' ובזה יובן וירא אליו כי ה' באלני ממרא י"כ שהיצ"ט מצד שם הוי' הוא במבצר שנק' אילן ממרא וקשה למה ומשני כי הוא היצה"ר יושב פתח האהל שהוא ב"הכ כמ"ש חז"ל מה טובו אהליך לכך גם היצ"ט הולך למבצר וק"ל. עו' י"ל כי יש להקשות מה מקום ליצה"ר במבצר או בחוצות העיר הא אמרינן אם פגע בך מנוול זה משכיהו לב"המ א"כ בשלמא במקום שאין ב"המ לא קשה מידי משא"כ במקום שיש ב"המ ק' כנ"ל אך דלק"מ בשלמא אם הי' מחזיקין לומדי תורה בב"המ אז היו הם מחזיקין ומשכן אותו לב"המ משא"כ במקום שאין מספיק' ללומדי תורה אז היצה"ר מטייל אנה שירצה כי הוא מחוץ לפתח האהל שהוא ב"המ.
ובזה יובן פי' הפסוק אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם דק' מה זה שאמר בתוך העיר ולדברינו א"ש אם הם מחזיקין לומדי תורה בתוך הב"המ אז הם מושכין ליצה"ר בבית המ' ויכולין להיות צדיקים בתוך העיר שאין מניחין היצה"ר לצאת חוץ לתוך העיר וז"ש אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי וגו'. וממילא נשמע בהיפך וכו' וק"ל.
ובזה יובן כי אברהם לבד נמצא טוב וישר לפני ה' במקום שבני אדם הם מאלני ממרא כמו במבצר ובחוצות העיר שכולן הם ממרים לפני ה' משא"כ אברהם וז"ש וירא אליו ה' באלני ממרא אליו דייקא לו לבדו לא לאחרים והטעם כי הוא יושב פתח האהל בבית המד' מבחוץ ואין מי למושכו לבית המד' והולך בחוץ על משענתו ואברהם לבדו הי' מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד גם בין ב"א הממרים ושפיר אמר וירא אליו ה' וגו' וק"ל.
עוד י"ל כי שמעתי בשם מוהרר נחמן קאסויר שהוכיח לבני אדם שאינם מקיימין שויתי ה' גם בעוסקו בסחורה ומשא ומתן וכ"ת איך אפשר זה וכו' הא בהיותו בב"הכ ומתפלל אפשר לו לחשוב בכל מיני סחורה ומשא ומתן ה"ה איפכא נמי אפשר ודפח"ח.
ובזה יובן וירא אליו ה' באלני ממרא בשווקים וברחובות וכ"ת אין זה אפשר ואמר והוא ישב פתח האהל בבה"כ בתפלתו היצה"ר מפתה אותו לחשוב בכל מיני סחורה ומ"ו א"כ איפכא נמי אפשר וק"ל.
בפסוק ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט וגו'. והספיקות רבו א' לאיזה צורך נכתב מאמרם של אנשי סדום בתורה ואיך הוא בכל אדם ובכל זמן. ועו' דלשון גש משמע קירוב והלאה משמע ריחוק. ועו' דחזר לכתוב ויאמרו האחד בא לגור וגו'. ועו' כפל וישפט שפוט. ונראה לפרש בב' פנים דידוע מ"ש בכתבים בק"ש שעל המטה שם של מ"ג שיש בו ב' מיני יראה בסוד רצוא ושוב וכו' יעו"ש והוא סוד עול' התיקון נגד עולם התוהו שע"י קירוב גדול נתבטלו ממציאות משא"כ כשיש קירוב מרחוק כמו סוד עולם התיקון והבן זה היטב. וה"ה בגשמי בעניני בני אדם נגד חבירו ראיתי בס' מבחר פנינים בשם חכם א' הזהר שלא תקרב אדם א' יותר מדאי שלא יהי' הקירוב גורם ריחוק יעו"ש ואפשר שזה כוונת המשנה באבות והוי מתחמם כנגדן אורן של חכמים והזהר בגחלתן שלא תכוה ר"ל שלא לחמם מרחוק ולא להתקרב מאד עד גחלת האש שלא יגרם היזק שיכווה וכמדומה ששמעתי בשם מורי והבן. ובזה יובן גש הלאה ר"ל שיהי' הקירוב מרחוק שאז יתקיים בין בגשמי בין ברוחני ומפרש כי מהגשמי נודע ברוחני וז"ש ויאמרו האחד בא לגור ור"ל כי נודע מהגשמי כשבא האחד מיוחד איזה למדן בעיר לגור ומיד בהתקרבו ישפוט שפוט כמו שפוט השופטי' שהוא ישפוט השופט שבעיר לריב עמו להתווכח לכך גם ברוחני עצה העוצה שלא יתקרב מאוד כ"א מרחוק ה' נראה לי והבן פי' ב' ע"פ ק' התו' בפ"ט דשבת למה כפה הר כגיגית הא אמרו נעשה ונשמע וכו' יעו"ש וביארנו איך יש באדם סוד יציאת מצרי' וספירות העומר ופסח וכו' יעו"ש
וכמו שהי' יציאת מצרים קירוב גדול ואח"כ חזר לטבע כך באדם שנתקרב לעבודת השם יתברך בתחלה גש ואחר כך הלאה מרחוק על ידי כפי' ונגישה כולי האי ואולי ישאר בעבודתו י"ת בתמידות והבן. וכמו ששמעתי משל לאב שמלמד הבן קטן לילך ואוחז בידו ואח"כ כשנתחנך לילך מעצמו אביו מניחו והולך לו מעצמו והבן גש הלאה וא"ש וק"ל.
בפסוק בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלדי' עמך בכל אשר אתה עוש' ועתה השבעה לי וגו' אם תשקר לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך ותעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה והספיקו' רבו. והנה שמעתי ממורי כש"ש כמה רשעים בעיר או מדינה המתנהגין בשקר ויש ביניהם צדיק המתנהג באמת כאשר עוסק בתורה ותפלה ומדבק א"ע אל האמת אז יתפרדו כל פועלי און ושקר וכו' ודפח"ח. וז"ש אם תשקר לי והבן. איברא בדרך פנימי נ"ל ויאמר אבימלך שהוא הש"י הנק' חכמה בסוד אבא יסד ברתא היא מל' ופ"י כ"ל שהוא חיבור יסוד ועטרה הנק' שר צבאו אל אברהם שהיא מדת החסד שבו עובר השפע להשפיע למטה וע"י כי צפון גלידי מיא ודרום אישתרי וכו' וז"ש אלדי' עמך בכל אשר אתה כי תיקון ועשי' של המל' הנק' אלדי' הוא ע"י חסד בסו' והוכן בחסד כסאו בסוד מגן אברהם הנז' בכתבי'. וז"ש בת הי' לאברהם ובכל שמה וז"ש אלדי' עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי אם תשקר שיהי' החסד כמים אשר לא יכזבו מימיו שלא ישקר מלהשפיע לי ולניני ולנכדי ר"ל להפיק רצון החכמ' בעול' ולניני לז"א ולנכדי נו"ה בסוד ת"ח מרבי' שלום בעולם כחסד אשר עשיתי עמך שנתתי לך הארץ שהיא מל' שנק' בת לאברהם כך תעשה עמדי כי בחכמה יסד ארץ ועם הארץ אשר גרתה בה והש"י יכפר.
עוד י"ל ע"ד שכתבתי בשם מורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה שהוא יחוד קב"הו וכו' וז"ש אלדי' עמך בכל אשר אתה עשה לייחד קב"הו וכו' בכל עשי' שלך א"כ ודאי א"צ שינחלו בניך ארץ הזאת לברר הניצוצין כי כבר נתבררו על ידך ולשוא ושקר וחנם יבואו ישראל שמה לברר ניצוצין שזה עיקר תכליתן והראי' שבמצרים נאמר וינצלו את מצרים לכך הזהירה תורה כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד מטעם זה כמבואר בכתבי' יעו"ש. ועכ"פ לי ולניני ונכדי שעד כאן רחמי האב על הבנים וז"ש ועם הארץ אשר גרתה בה וק"ל.
עוד י"ל שאמרה החכמה הנק' אבימלך וכנ"ל בחכמה יסד ארץ ואמרה לאברהם שהם גומלי חסד עם הת"ח בעלי חכמה אם תשקר לי שלא יכזבו וישקרו פוסקי צדקה לחכמים וז"ש אם תשקר לי שנק' חכמה אבי מלך כנ"ל ולניני ולנכדי עד ג' דורות עכ"פ לא יפסקו פוסקי צדקה כחסד אשר עשיתי עמך ר"ל שהשפעתי לך עושר כך תעשה עמדי עם הת"ח שלי או י"ל כי ע"י הת"ח והצדיקי' בא השפע והחסד לך כמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כך תעשה עמדי עם החכמים ע"ד תן לו משלו וכו' ועם הארץ אשר גרתה בה עם המוני עם הנק' ארץ ועמהם תעשה זה החסד יותר וגם ממש עם הארץ והמדינה הוא עשיית החסד שהוא ע"ד שם האיש אשר עשיתי עמו בועז כי יותר הוא חסד לעושי הצדק' ממקבל הצדקה כי בצדקה תכנני וגו' וק"ל.
ובזה יבואר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' כי יצחק הוא בחי' גבורה ותקיפות ודין שלבש מדת גבורה ואכפיי' לבני ארץ ההיא לזרוע בצדקה גם שהיא המדינה קשה להוציא מידם ועי"ז וימצא ר"ל ארץ ההיא בשנה ההיא שהי' שנת רעב מאה שערים על חד מאה ויברכהו ה' גם למעשה שגדול מן העושה וק"ל. ובדרך הלצה מלבד עמוד הצדקה הנ"ל יש לפרשו בכל ג' עמודים שהעולם עומד עליהם תורה ועבוד' וג"ח וכו' והנה ג"ח כבר זכרנו ועתה נפרש בב' הנשארי' שהוא תורה ותפלה הנק' עבודה. וז"ש ויזרע יצחק וגו' שפתח צנור חדש של שמחה וצחוק ותפלה ועם הפחד כמ"ש לעיל בארץ ההיא שהיו ב' פתחים וכו' ונ"ל דשניהם רמוזים במלת יצחק כי מדת יצחק הוא פחד ומשמעו שמחה הרי שניהם דחילו ורחימו שצריך שיהי' בתפלה וקאמר בארץ ההיא שהי' קשה לנהוג כך שהי' נוהגים מנהג אבותיהן ועתה אמר ויזרע בחי' של יצחק בארץ ההיא וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגו' וכמ"ש הרמב"ם בהל' לולב בסופו יעו"ש ושמא תאמר א"כ שמאריכין בשמחת התפלה א"כ תורתם מתי נעשית וכן הקשה הש"ס בפ' ה' דברכות בחסידים הראשונים שהי' שוהין תשע שעות ביום לתפלה א"כ תורת' איך משתמר וכו' וביאר הפסוק עצמו דמ"מ וימצא בשנה ההיא ר"ל בלימוד ההוא ע"ד שנה ופירש או כאן שנה ר' וכו' מאה שערים מה שהי' לומד שיעור אחד גמרא וכיוצא בו עכשיו למד מאה ש עו"רים או בכמות או באיכות ויברכהו ה' כתירוץ הש"ס ממש מתוך שחסידים הם תורתן משתמר ומלאכתן מתברכת יעו"ש וק"ל ובזה יבואר הפסוק ועבדתם את ה' אלה' וברך את לחמך פתח ברבים וסיים ביחיד ובמד' מפרש כי תפלה ראוי ברבים ואכילה ביחיד וכו' וז"ש במשנה שלשה שאכלו דיעבד יעו"ש. והמהרשא פי' ועבדתם את ה' כי רבים ניאספין להתפלל אך אין רוב הציבור יכולין להתעכב להיות עבודתן שלימה כל היום לה' ולבטל ממלאכתן לכך סיים בלשון יחיד בחסידים ויחידי סגולה ששוהין בעבודת ה' כמעט כל היום ואינן מבקשים מותרות רק לחם ומים לכך אמר וה' ברך את לחמך במלאכה מועטת כדי סיפוק לחם ומים ומתברכת ודפח"ח. ולי נראה דקאי על תורתן משתמר וז"ש וברך את לחמך לחמו של תורה והם יחידי סגולה בתורה וחסידות משא"כ לצורב' מרבנן המתחיל ללמוד וז"ש שתורתן משתמר אם כבר למד משא"כ אם עדיין לא למד והוא נער מה ישתמר וגם ידוקדק הפסוק הנ"ל וימצא בשנה ההיא מאה שערים שצריך לשמש ונחזור על לימודו ק"א פעמים שלא ישכח לימודו כנודע וז"ש פי' רש"י שעשתה על אחד מאה וכו' ר"ל על א' מוסיף מאה שיהי' ק"א שלא ישכח משא"כ עתה שנמצא הברכה בפעם א' ששנה כאלו נוסיף עוד מאה שערים ויברכהו ה' שתורתו משתמר וזהו דוקא ושונה ולא בלימוד מתחלה וכנ"ל ואפשר שבזה יתורץ מאמרי הש"ס דאר"י הלואי שיתפלל כל היום והוא נגד הגמרא שאמר מניחין חיי עולם שהיא התורה ועוסקין בחיי שעה שהיא התפלה ולדברינו א"ש כי החסידים שתורתן מתברכת ומשתמר בזה הלואי שיתפלל כל היום משא"כ באינך וק"ל. ובזה מפרש במד"ש אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שאינם רוצין שירצו לחלק ימיהם חציו לה' וחציו לכם לא יחצו ואני אבטח בך ודפח"ח ולי נראה דקאי לענין תורה ותפלה דאיתא ש"ס דברכות פ"ה חסידים הראשונים היו שוהין שעה א' קודם התפלה ושעה א' אחר התפלה וכו' אריב"ל המתפלל צריך שישהה שעה א' אחר תפילתו וכו' והק' הרי"ף א"כ דקרא כתב מה הוסיפו החסידי' וכו' ומשני דשעה א' קודם תפלה הוא מדת חסידים אבל שעה א' לאחר תפלה הוא מדת כל אדם וכו' יעו"ש. העולה מזה כי חסידי' שוהין ג' שעות יותר קודם ג' תפלות והוי ט' שעות משא"כ כל אדם ראוי לשהות י' שעות חצי היום בג' תפלות וז"ש אנשי דמים ר"ל הלהוטים אחרי דמים לפרנסתו ומרמה שאינם חסידים לא יחצו ימיהם מה שהי' ראוי לחצות ימי' הם עכ"פ כנ"ל אינם רוצין ואני אבטח בך וק"ל.
חיי שרה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים ותמת שרה בקרי' ארבע היא חברון והספיקו' רבו למה נמנו חיי שרה יותר מכל ועוד מה דהוי הוי ואיך נרמז זה בכל אדם ובכל זמן ועו' שעשה ג' פרטים ולא נכלל כאחד מאה ועשרים ושבע שני' ודברי חז"ל ידועי' ונ"ל דודאי מית' הגוף הנק' שרה הוא ע"י רוע ד' מדו' של ד' יסודו' הנק' קרית ארבע דאי' במשנ' הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם וכ' הרמב"ם כי מטבע הרפואה וכו' יעו"ש והוא נמשך מהגאו' יסוד האש וכו' בתו' י"ט משנה זו וא"כ ההיפך הוא חיי הגוף כשאין בו קנאה ותאוה וכבוד והוא ע"י שנחשב בעיניו לבלי מה וכמ"ש בש"ס דר"ה אמר רבא כל המעביר על ומדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנא' נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון וכו' א"ר אחא ב"ח אלי' וקוץ בה למי שמשים עצמו כשירים שנא' לשארית נחלתו ופי' רש"י שאינו נחשוב בעיניו לכלום לכך מעביר על מידותיו משא"כ למי שמחשיב עצמו לחשוב ולכך מעביר וכו' יעו"ש. וכעין זה שמעתי בשם החסיד מוהר"ן קסויר מה ה' אלדיך שאל מעמך וגו' שיהי' במדריגת ונחנו מה זה ה' שאל מעמך שיבוא למדריגה זו ודפ"חח וז"שא חז"ל א"ת מ"ה אלא מאה וכו' ור"ל שאי אפשר לבוא למדריגה זו שיאמר ונחנו מה כי אם שבא בסוד מאה ברכאן שהיא בינה הנק' ענוה שמשם ק' ברכאן היפך הגאוה מיסוד האש שורש רוע ד' מדות מד' יסודות ארמ"ע שזכר בשערי קדושה וכו' שצריך תחלה להסיר רוע המדות שהיא הגאוה מיסו' האש והרבות דברים מיסוד הרוח ותענוגי הגוף מיסוד המים ועצלות מיסוד עפר וכו' ואב לכולן הוא הגאוה שממנו נמשך דבורי ל"ה ורכילות וכמ"ש מוהרש"א בסוטה דכתיב מלשני בסתר רעהו וגבה עיני' ורחב לבב וכו' דזה נמשך מזה יעו"ש וכשהוא רחב לבב הוא נפש רחבה רוב התאוה והתענוג שנמשך מיסוד המים. ועי"ז כשאינו מוצא די מחסורו שאין חצי תאותו בידו הוא עצב הנמשך מיסוד עפר ושפיר אמרו ותמת שרה שהיא מיתת הגוף הי' בקרית ארבע היא רוב התאוה הנמשך מגאוה וכבוד שהיא שורש הרע של ד' יסודות ארמ"ע הנק' קרית ארבע בפרודא ע"י קליפות והרע הם ד' היא חברון שהם מחוברין בחלק הטוב של ד' יסודות הכל מחובר לאחדות אחד באומרו ונחנו מה שנחשב לאין וענוה גדולה מכולם שבו נכלל הכל היפך הגאוה הוא ענוה וגם לא ידבר בגנות חבירו בחשבו שחבירו עדיף מני' וימעט הנאתו לפי שיחשוב עצמו לאין ויספיק לי' מעט מזעיר ועי"ז יהא שמח בחלקו. והנה זכרנו אחר שהסיר המדות רעות וקנה מדות טובות אז יכנס בגדר צדיק לקיים כל התרי"ג מצות וז' דרבנן ואח"כ יכנוס בגדר חסיד להתחסד עם קונו לגמול חסד עם השכינה הנק' שבע לא להנאת עצמו.
ובזה יובן ויהיו חיי שרה כי הגוף הנק' שרה סיבת חייו הוא מאה שנה שיכנס למדריגה מה ואל תיקרי מה אלא מאה שאי אפשר לקרות מה אלא שיקרא תחלה מאה שנה בין בגשמי שאז בטל תאות הגוף ואפשר שיחשב א"ע לאין משא"כ בנערותו שגברה רוב התאוה ובין ברוחני שיכנס לענוה מחמת שזכה לבינה הנק' מאה שנה בסוד ק' ברכאן והוא ע"י שהסיר מדות רעות חלק הרע מן ד' יסודות ארמ"ע וזכה לקנות מדת הטוב ואז אח"כ יכנס לגדר צדיק לקיים תרי"ג מצות וז' דרבנן גי' עשרים וז"ש ועשרים שנה ואח"כ יכנס לגדר חסיד להתחסד עם השכינה הנק' שבע וז"ש ושבע שנים שני חיי שרה ע"י ג' בחי' אלו זכה לחיי הגוף עם עצם הנשמה וק"ל.
אלה הדברים צריך להפך סדרן כי הנחץ השאני והבן לסדר היטב. ועפי"ז נבאר פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים וה' ברך את אברהם בכל. ופי' רש"י בכל גי' בן וכו' וחז"ל דרשו שהשליטו ביצרו וכו' ויש להבין הא כבר כתיב קודם לידת יצחק שהיו זקני' באי' בימים ולמה חזר וכתבו כאן. ועו' דהל"ל מפורש שברכו בבן ואי רצה ללמדינו ג"כ שהשליטו ביצרו מה ענין זה לזה ונ"ל דכבר זכרנו פשטתי את כתנתי איככה אלבישנה כי הצדיק אחר שעלה למעלה חוזר ויורד להעלות מדריגות בסוד שבע יפול צדיק וקם וכמ"ש בתיקוני' ובסוד הנפש אשר עשו בחרן וכו' ובחי' זו הוא בין בעה"ז ובין לעולם הבא שחוזר בגלגול להעלות מדריגות אנשים שהם ניצוציו וענפיו שיתוקנו כולם אך כשיורד לתק' אחרים אינו רוצה לירד מחמת יראה שלא יחזור ויבא לידי חטא ח"ו עד שמבטיחין אותו שלא יבוא לידי חטא וכמדומה שהוא בס' הגלגולים יעו"ש. ואפשר שזהו כוונת המשנה כל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו.
ובזה יובן שבאמת כבר עלו למדריגה עליונה שאברהם ושרה זקנים באים בימים אפס שחזר הגוף הנקרא שרה לימי עדנה כדי להוליד בן וחזר הגוף לטבעו כדי שיתחבר עם אנשים הפחותים ההולך בטבע הגוף והחומר ולהעלותן שנק' בן שזיכה הרבים ושמא תאמר מאחר שחזר הגוף לחומרו שמא חזר לתענוגי החומר וליחטא ח"ו לזה אמר וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו גם שבירכו בבן שחזר לנערו מ"מ לא חזר יצרו להתגרות בו כי השליטו ביצרו דכל המזכה רבים אין חטא בא על ידו והבן. וזה שא' אחר כך ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ופירש במדרש הנעלם לקטר מע"ט שהחזיר רשעים בתשובה וכו' יעו"ש והוא ממש כנ"ל וק"ל. בפסו' ותמת שרה בקרית ארבע וגו' ויוסף אברה' ויקח אשה ושמה קטורה וגו' לבאר זה איך יש בחי' ב' נשים שרה וקטורה בכל אדם ובכל זמן דאל"כ איך נזכר בתורה שהוא נצחי ונ"ל דאיתא במשנה פ"ו דנדה וגם ששמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן הארידנקע שחלם לו בא"י כי יש רופאי' המרפאים ע"י משקה מר ויותר טוב הרופא ע"י משקה מתוק והנמשל זה ע"י סיגופים נעשה מר ואכזרי לחייב העולם משא"כ בחי' ב' ע"י מחשבה טובה מזכה ומלמד זכות על בני עולם הגם שזה אי אפשר בלא זה וכו' עיין בקונטרס אחרון ונראה לי ע"פ משנה בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתיבמת בא העליון עד שלא בא התחתון רמ"א וכו' וחכמ"א או חולצת וכו' מפני שאמרו אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון אבל א"א לעליון לבא עד שלא בא התחתון פי' רש"י סימן התחתון ב' שערות וסי' העליון דדים ורמז מוסר הוא כי ב' סמנים יש באשה שהוא החומר והגוף המלבש את הנשמה הנק' אברהם סי' אחד שערות שהוא דין ואכזריות סימן ב' דדים המשפיעים חלב שהוא רחמים כנודע בסוד אלדד ומידד וכו' וז"ש כי א"א לעליון לבוא עד שלא בא התחתון והבן. ובזה יובן ותמת שרה שע"י סיגופים ובכיה בא לידי עצבות הנק' מיתה שהם הקליפות כמ"ש בכתבים והסר ממני יגון ואנחה שהם המופרדין בין ד' אותיות השם שנק' קרית ארבע מה שיהי' ראוי שיהי' מחובר שיהי' היא חברון וז"ש ויבא אברהם לספוד ולבכותה ר"ל שהי' אז בבחי' בכי' והספד שהוא דין סימן התחתון עד אח"כ ויוסף אברה' ויקח אשה ושמה קטורה לקשר ולחבר אותיות השם ע"י השמחה לייחד במחשבה והוא ע"י סימן העליון שהוא רחמים והבן. ונ"ל שזה פי' המשנה בקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' כי בתחלה נעשה סימן התחתון שהוא דין הנק' מל' אמו אם כל חי להתנהג במדה זו ואח"כ עולה למעלה למדת הרחמים שהוא סימן העליון ובחינות שהי' לו תחלה נעשה בתו למטה והוא למעלה ממדריגה זו והבן. ובזה יובן פסוק אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ר"ל שהי' תחלה דין ואח"כ נכנס בבחי' הרחמים שיהי' נק' בן אברהם ואז אברהם הוליד הצחוק והשמחה רפואה ע"י משקה מתוק וק"ל.
ונולד יעקב מצד הרחמים ועשו מצד הדין וז"שכ רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה וק"ל.
ועפ"ז נבאר פסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וכו' יש להבין מה ענין זה לזה. ונ"ל לבאר בג' פנים א' דאי' בפרק מגלחין נשים לילות כימים על משים לילות כימים וכו' ובארתי כי ע"י תורה ומוסר השיב רבים מעון ונעשה מן לילות שהם הרשעים העושין בחושך מעשיהם וכשהחזירום בתשובה נעשו ימים וכו' וז"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד שצריך להחזיר הרשעים למוטב עד שיעשו אחד עם הצדיקים וז"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ר"ל לחבר על ידי הצדיק הנקרא ברית יומם ולילה ב' סוגים הנזכר לעיל שהוא תכלית בריאת שמים וארץ נגד ב' סוגים לחברן להיותן אחד וק"ל.
ובש"ס דתמורה אי' כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם שנא' ולמוכיחם יונעם ועליהם תבא ברכ' טוב ובזה יובן ואברה' זקן ע"י שהי' זקן זה קנה חכמה ר"ל לו חכמה ישכילו זאת והשפיע תורה ומוסר למדריגה הנק' זאת ולהשיב רבים מעון לעשות מן לילות ימים לכך בא בימים לביאה יחשב לו בימים שזכה להשיב רבים מעון לעשות מלילות ימים ומלבד שכרו לעה"ב גורם בעה"ז וה' ברך אברהם בכל ע"י תוכחה ומוסר שהי' בעולם ע"י וק"ל.
פן ב' דאי' במשנה הקנאה והתאוה והכבוד מוצאין את האדם מן העולם ופי' במד"ש בשם החסיד מוהרי' יעבץ ובשם רבינו יונה ובפ' המפרשים רבו יעו"ש ואני שמעתי סגנון לפרשו לטובה ובאתי אחריו לפרש ג"כ בסוג זה דאי' ותקנא רחל באחותה במעשי' טובים שבה וכו' כי עקב ענוה יראת ה' מה שהוא עקב ללאה הוא ראש רחל ויש לקנא להגיע לתכלית זה ואם אין מתה אנכי כמ"ש רחל וכו' ב' התאוה דכתב בספר ברית מנוחה ענין קברת התאוה יעו"ש והכבוד אין כבוד אלא תורה ובזה אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית א"ע וכו' ויוכל להתפשט א"ע מהעולם ועסקי עה"ז וכמו שמובא בח"ה משל א' פחותי שתבע לזנות עם בת מלך והשיבו שם בבית הקברו' וכו' ונעשה עי"ז שנתפשט מרוב התאוה מעסקי עה"ז וכו' יעו"ש ונודע כי עה"ז נק' לילה ועה"ב נק' ימים כדאי' בש"ס דחגיגה. ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים שהוא בעה"ז ונתפשט מגשמיות העולם כאלו הי' בעולם הבא הנק' ימים וז"ש בא בימים מחמת רוב דביקות בו ית' לכך וה' ברך את אברהם בכל כמבואר במשל ששמעתי ממורי בפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו שגם העושר ניתן לו מה שלא שאל והבן וק"ל.
פן ג' דאי' בש"ס דברכות פ"ד נוקמיה לראב"ע אמר אמלך באנשי ביתא וכו' עד לית לך חוורת נעשה לו נס וכו' ולכאורה הוא דבר פלא ונ"ל דמבואר בש"ס ענין רש"בי ובנו כשיצאו מהמערה נהגו במדת הדין ובת קול יצא בעיתו לאחרובי עלמא חזרו למערתכם ואחר י"ב חודש יצא במדת רחמים ובכ"מ שהיו מסתכלין הי' ברכה וכו' והענין כמ"ש האלשיך ונתן לך רחמים ורחמך כשרוצה הש"י לרחם עליו אז נזדמן לו שיעשה עם איש א' רחמים ואז נתעורר מדת הרחמים בעולם וכו' יעו"ש. ובזה בארתי הש"ס דר"ה ורב חסד ואמת דרמי כת' ורב חסד וכתי' ואמת וכו' דלכל א' לפי מדתו וכו' הגם דקו' הש"ס בכללות העול' איך זה מעורר חסד וזה אמת והבן. וזה שאמרה לו דביתהו לית לך חוורת ר"ל שתכנס במדת הרחמים פן תעורר דינין על עצמך ובעולם על עצמך שלא יעבירו לך ועל העולם ח"ו בכלל ג"כ כנ"ל ומיד שקיבל דברי' ליכנס במדריגת זקן ורחמים באמת נעשה לו נס וכו' ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים שהם בחי' רחמים היפך הלילות שהם דין ולכך השפיע רחמים בעולם וה' ברך את אברהם בכל כמו ברשב"י ובנו אח"כ כשיצא פעם ב' מהמערה וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר פסוק ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק דק' הכפל ונ"ל דאחר שהי' יצחק בחי' דין סימן תחתון וגבר על מדותיו ליכנס ובמדריגת הרחמים סימן עליון שהוא בחי' חסד לאברהם ונק' בן אברהם כמו ברשב"י ובנו פעם ב' כך הכריע כל העולם לעורר מדת רחמים וברכה בעולם כי האדם עול' קטן ובידו קו המשקל להכריע העולם באתערותא דלתתא אתער לעילא ואז מדה זו של אברהם הוליד הצחוק והשמחה בעולם וק"ל. וגם שזכרתי קרוב לזה לעיל אך שם כתבתי לעורר על עצמו וכאן על העולם בכלל בסוד עש"ן וק"ל.
עוד י"ל דאי' בש"ס שיכנס לב"הכ שיעור ב' פתחים ויתפלל וכו' ומפרשי בספרי המקובלים שהוא שיעור ב' פתחים החסד ופחד וכו' וכמ"ש הרמב"ן לבנו שזהו עבודת הש"י כשיש בו יראה ואהבה וכו' משא"כ בלא דחילו ורחימו וישמע ה' ויחר אפו ח"ו. ובזה יובן אלה תולדת יצחק בן אברהם שזה עיקר תולדת הצדיקים שיהי' עבודת ה' שלימה בפחד יצחק בן אברהם אהבת חסד ואז אברהם הוליד את יצחק כי ע"י אברהם שהיא אהבת חסד הוליד את יצחק שהוא פחד ויראה פנימי' הנק' חכמה כמ"ש בכתבים והבן. עוד י"ל שהוא בסוד שמאלו תחת לראשי וימיני תחבקני וסוד עורי צפון ואח"כ ובאי תימן שהוא בכל עניני עה"ז ג"כ כמו בעולם העליון דוק ותשכח. ובזה יובן אלה תולדת יצחק שמאל ואח"כ בן אברהם וימינו תחבקני ואז כאשר נכלל בימין אז אברהם הוליד את יצחק דקרירו דצפון גלידי מיא וחמימי דדרום שראן מיא ואולידו וכמ"ש בזוהר פ' ויצא ויחמנה הצאן וכו' יעו"ש. והוא ג"כ רמז מוסר כי העצבות ועצלות בעבודת ה' מצד קרירי דצפון אינו מוליד משא"כ בעת יחם הצאן שנתחמם בהתלהבות עבודת ה' מצד חמימי דדרום הוא מוליד ועושה פירות וז"ש אברהם הוליד את יצחק כי חמימי דדרום מפשר גלידי דצפון וק"ל.
ובזה יובן ג"כ ויאמר אבימלך אל אברהם אלהי' עמך בכל אשר אתה עושה כי ע"י אברהם נעשה המל' וכו' יעו"ש ועפ"ז נבאר פסוק פ' תולדת ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנ' ההי' מאה שערים ויברכהו ה' ולבאר זה נ"ל דכ' רמ"א בא"ח שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו' אך יש להבין דה"לל לפני תמיד משא"כ לנגדי משמע שהוא נגדייות כמ"ש חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו וכו' הגם דשמעתי שיחזיק האדם א"ע איך רחוק מהש"י וז"ש שויתי ה' לנגדי ודפח"ח ולי נראה לפי מה שקבלתי מרבותי וחבירי איך יתנהג במדת רחמים עם כל אדם וגם שרואה באיזה אדם שום דבר מכוער יתן לב שגם שם שורה שמו ית' דלית אתר פנוי מני' וע"כ הוא לטובתו שיש בו ג"כ שמץ מנהו ויתן לב לשוב וכאשר זכרתי בק' אחרון בשם מוהר"ן כגון שבא לו ביטול ע"י שיח אדם בתורה או בתפלה יתן לב שהוא לטובתו או שלא הי' מתפלל ולומד כראוי או שיכוין כוונה אחרת וכיוצא בזה שיקבל לטובה ואז ימצא שבאמת הוא טובתו וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ובזה יובן ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו' כמו שיש זריעה גשמיות מן חטה א' נעשה שבולת כך ברוחני יש זריעה לצדקה וכיוצא בזה שכל מה שראה מבני אדם בארץ ההיא דברים רעים ומכל ערים ויזרע יצחק בארץ לצמוח מזה לעצמו דברים טובים ע"ד הנ"ל עד שמצא בשנה ההיא מאה שערים על חד דשערוהו מאה בסוד מה מה ה' שואל ממך כי אם ליראה אל תקרא מה אלא מאה והיא שער היראה פתחו שערים וכו' ועי"ז שהוא מעורר רחמים בעול' ויברכהו ה' כמו ברשב"י ובנו כשיצא מהמער' פעם ב' וק"ל
וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ר"ל גם שיהי' נגדייות לבטלוני מתורה ותפלה הבנתי שזו מן השמים לטובתי שהוא מצד הרחמים באופן כי מימיני בל אמוט שהוא חסד ורחמים לכך שמח לבי מאחר שהכל לטובה ויגל כבודי כי המחשבה שבו ל"ב נתיבות גי' כבוד ג"כ יהי' הכל מחשבות טובות הבא ע"י שמחת הלב ויגל כבודי ועי"ז נתעורר רחמים בעולם שגם אנשי החומר ולבושי האדם הנק' בשרי גם בשרי ישכון לבטח וגו' וק"ל.
ובדרך פנימי ר"ל כי יצחק הוא יסוד בסוד ק"ץ ח"י כנ"ז בתיקוני' ויזרע יצחק בארץ ההיא שהשפיע והזריע יסוד צדיק בארץ ההיא במל' ע"י שהשפיע הצדיק תורה ומוסר להמוני עם הנק' ארץ גרם כך למעלה ג"כ צדק ושלום נשקו וכנ"ל וכמו שהי' בעולם כך הי' בשנה וימצא בשנה ההיא מאה שערים וכך הי' בנפש אדם יחידי ויברכהו ה' וק"ל. ואיברא שפי' הנ"ל עם פי' זה סובב והולך אל מקום א' כי גם שהי' יצחק צדיק עולה תמימה ובני דורו של הארץ ההיא היו רשעים והיו נגדיים מעשיהם למעשיו מ"מ בטוב כוונתו הנ"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הי' מבין שהוא לטובתו וגם שם הוא שמו ית' ובזה ראה שיתקרב אצלם ולהיות עמהם פב"פ וז"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא שהי' ארץ קשה ומ"מ הי' עמהם בזווג פב"פ ועי"ז גורם ברכה בשנה ההיא גם שהי' קשה להשפיע להם אור ישר מזווג פב"פ לכך ויברכהו ה' וק"ל.
עוד י"ל שויתי ה' לנגדי דשמעתי מהרבני מוהר"ן שלא יתקשה לדעת שיהי' השם לפניו מצוייר דוקא גם שאינו עולה מעצמו דזה מיקרי שלוקח בת מלך בשבי' רק שיהי' הש"י במחשבתו תמיד פעם פסוק זה ויעמיק בו ופסוק אחר עד שיעבור השם הוי' מצוייר מעצמו לפניו וכו' ומסתמא כך קיבל מרבותיו ודפח"ח. ונראה שזהו כוונת הפסוק כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו חז"ל במלחמת הרשות מדבר דאלו במלחמת חובה וכו' והענין כי עולם הבנין ועולם המעשה הוא מחסד ולמטה שהם ב' הפכים חסד וגבורה יצ"הט ויצ"הר וכו' משא"כ ג' ראשונים נקראו ומוחין עולם המחשבה שהוא על אויביך. ור"ל דאיירי במלחמה של המחשבה לא במעשה וע"כ אינו איירי במלחמ' וחובה של איסור דהיינו מחשבת זנות וע"ז רק במלחמת רשות שרוצה לקדש מחשבתו לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד ולהסיר מחשבת הרשות של הבלי עה"ז שאם יתקשה לדעת שיהי' שם הוי' דוקא מצוייר תמיד לפניו אז נקרא ושבית שביו לוקח בת מלך בשבי' כנ"ל ובזה שפיר דרשו דוקא במלחמת הרשות איירי דאי במלחמת חובה להסיר מחשבות חובה ואיסור אין לומר ושבית שביו דמה בכך שמותר לעשות הכל רק כדי להסיר מחשבות איסור משא"כ במלחמת הרשות אז אין ליקח שם ית' בחזקה שזה נקרא ושבית שביו רק וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה מסתמא שהיא חשקה כך ג"כ כנודע אז ולקחת לך לאשה והבן וז"ש שויתי ה' לנגדי כאלו הוא מנגדי מלהשימו נגד פני ודוקא רק אם עבר מעצמו מוטב הש"י יכפר והבן.
בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וגו'. ויש להקשות דכבר נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים ול"ל שוב כאן. ב' בימים אין לו שחר כלל. ג' מה ענין זה לזה וה' ברך וגו' תיבת הנ"ל צריך הבנה וחז"ל דרשו שהשליטו ביצרו וק' פשיטא מה זה ענין לכאן ולולי קושיא הי' נ"ל לתרץ ג' ק' אלו חדא באידך ע"י ק' ג' דכ' בעל הש"ך על התורה בפ' ויקרא ביאור פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו' וז"ל כי יקריב ר"ל כשרוצה להתקרב אל ה' ולחזור בתשובה מן הבהמה צריך לעשות עצמו כבהמה שלא ירגיז ולא ירגיש משום בזיון שיבא לו ויטה שכמו לסבול עול תורה ומצות כבהמ' ויהי' זה בשני זמנים או מן הבקר ר"ל בבוקר בבחרותו יקום ולא יאמר הן עוד היום גדול כשאזקין אעשה תשובה שמא וכו' יעו"ש הנה החסיד מו' יעבץ כ' מופת מובהק אם הש"י לנגד עיניו שזה פרי כל התורה כמ"ש ובו תדבק אם יש לו מדריגות השפלות והביא משל ב' סוחרים א' דר בכרך וא' בכפר וכו' יעו"ש וא"כ יהי' פי' הפסוק ע"ד הנ"ל ג"כ בכל אדם לא בלבד בעל תשוב' רק כל אדם אשר יקריב מכם קרבן לה' שיתקרב אל ה' שיהי' ה' נגד עיניו הוא מן הבהמה בני אדם הדומין לבהמה שיש לו שפלות וק"ל. ובזה יובן ואברה' זקן בא בימים ר"ל כשזכה לדבק עצמו בימים עליונים בו ית' כמ"ש בזוהר וכו' אז וה' ברך את אברהם בכל גי' בהמה שזכה במדת השפלות כבהמה שנק' בכל שבזה המדה נכלל הכל שהוא מופת מובהק לכל התו' כנ"ל שדבוק בו ית' ואינו מרגיש בשום בזיון ושפלו' ממש כמ"ש החסיד מו' יעבץ וק"ל
עוד י"ל ונבאר משנה בפ"ק דקדושין כל העושה מצוה א' מטיבין לו ומאריכין לו ימיו וכו' והוא תמוהו כמו שהוקשו בש"ס ושאר הספיקו' ונבאר תחלה משנה בפ"ד דקדושין רשב"א אמר ראית מימיך חי' ועוף שיש לה' אומנות ומתפרנסין שלא בצער ואני וכו' אלא שהרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו' ר' נהוראי אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאוכל משכרה בעה"ז וכו' ושאר אומנות אינו כן וכו' וכן אומר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל מצינו שקיי' אברהם כל התורה עד שלא ניתנה לו שנא' עקב אשר שמע אברה' בקולי וישמור וגו' וי"ל דק' לר' נהוראי ממשנה דאבו' וכל תורה שאין עמה מלאכ' סופה בטיל' וגורר' עון וכו' ואיך א' מניח אני כל אומנות וכו' ב' מניח אני מיותר ג' איך מוכח מאברהם וכו' ד' מה ענין קיום אברה' כל התור' לכאן ונ"ל דבארתי לקמן פ' כי תצא מאמר רשב"א הנ"ל דטרדת הפרנסה הוא להציל האדם שלא יהי' פנוי לעבור עבירה משא"כ היגע בתורה א"צ לטרדת הפרנסה וכו' יעו"ש אפס דכ' רבינו יונה כי החכמה שילמוד איש רע גרוע יותר וחכמתו תקלתו וביאר פסוק למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו' יעו"ש א"כ זה שיהי' התורה מצילו מהחטא היינו לצדיק שיש בו מעלות ומדת טובות משא"כ לרשע גורע יותר
ובזה יובן דדייק ר' נהוראי מניח אני כל אמונות וכו' ר"ל דוקא אני וכיוצא בי אז התורה משמרתו מכל רע בנערותו וא"צ להטריד בטירדת הפרנסה להצילו מרע של חטא ועון לכך נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו כי לא ירעב ה' נפש צדיק ומשנה דאבות הוא לכללות העולם שצריך תורה ומלאכה לצורך הצלת החטא שאין מספיק התורה לחוד כנ"ל וז"ש וכן בני שזוכה ע"י האב בחמשה דברים כמ"ש במשנה עדיות האב זוכה לבן וכו' לכך מניח אני כל אומנות ואיני מלמד את בני שיש לו מדות טובות אלא תורה לחוד שמשכחת עון כמו שמצינו שנא' ואברהם זקן בא בימים דתיבת זקן דרשו חז"ל זה קנה חכמה וע"י התורה לחוד וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו כי התורה משמרתו מכל דבר רע וממילא כשלא הוצרך להטריד עבור פרנסה שלא יחטא שהשליטו ביצרו לכך הי' מבורך כפשוטו בכל הברכות ממש. אך שמא תאמר מנ"ל דאברהם ע"י התורה נתברך שהשליטו ביצרו ואז הי' פרנסתו בשפע וברכה דלמא הי' זה ברכה מן הש"י אבל התורה עדיין לא נתנה לזה ביאר ואמר דע"כ הי' הברכה עבור התורה ומצות שקיים אברהם עד שלא נתנה שנא' והתברכו בזרעיך כל גויי הארץ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ומפרש הרמב"ם סוף פרק א' מהל' דיעות וז"ל וזה נק' דרך ה' וכו' וההולך בדרך זה מביא טובה וברכה על עצמו שנא' למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו עכ"ל עו' י"ל ע"פ שביארתי במ"א דפליגי ר"י ור"ל בחלק ופערה פי' לבלי חק מר ס"ל למי שקיים חק א' ניצל מגיהנם וחד ס"ל מי ששייר חק א' נידון בגיהנם וקשה איך הפליגו פלוגתתן מקצה אל קצה ומ"ט פליגי ונ"ל דכ' הרמב"ם המקיים מצוה א' כהלכתה כאילו קיים כולן וכו' והענין ע"י התלהבת קיו' מצוה א' באבר חי כמו ראש הגוי' שנכלל בו כל רמ"ח בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידיו אז סגי במצוה א' משא"כ המקיים מצוה א' באבר א' דהיינו אבר מת בלי זריזות והתלהב' א"כ מא"ח ומא"ח ול"פ וק"ל יעו"ש פן ב' בארתי ע"פ מ"ש מוהר"י יעבץ בפ"ד דאבות במשנה הוי רץ למצוה קלה וכו' כי כמו שהש"י אחד כך תורתו אחדות א' והתופס מקצת מן האחדות תופס כולו וכן הדוחה מקצת מן האחדות כאלו ידחה כולו והוא בכלל ארור אשר לא יקום את כל התורה וכו' יעו"ש.
ונ"ל שזהו מ"ע ואהבת לרעך וכו' כי כל א' יש לו שורש באחדות ואין לדחותו בב' ידים רק וכו' כי אם שדוחה א"ע והבן ובזה נ"ל לבאר משנה אל תהי בז לכל אדם ר"ל לדחותו שהוא מן האחדות כי הדוחה מקצת דוחה הכל וז"ש אל תהי מפליג ומדחה לכל דבר והבן ובזה יובן דמר ס"ל ופערה פי' לבלי חק שמשייר חק א' שנזדמן לו מצוה א' ודוחה אותה הרי דוחה כל התורה שהכל אחדות א' ומר ס"ל שמקיים חק א' ניצול מגיהנם שנזדמן לו חק א' ומקיים אותה כאלו קיים הכל ומא"ח ומא"ח ול"פ וק"ל. ובזה יובן העושה מצוה א' וכו' מטיבין וכו' שהכל אחדות א' וכל שאינו עושה מצוה אחת שנזדמנה לו ודוחה אותה הרי דוחה הכל וק"ל.
פן ג' ונבאר ש"ס דמכות א"ר שמלאי תרי"ג מצות ניתנו למשה בסיני וכו' בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' וכבר תמהו בזה רבים ושלמים וכי בא חבקוק ח"ו לגרוע המצות וי"ל דאי' במשנה פ"ד דאבות ר"א בן יעקב אומר העושה מצוה א' קונה לו פרקליט א' והעובר עבירה א' קנה לו קטיגור א' וכו' והענין כמו שכתבו הקדמונים שאין השכר ועונש הסכמי רק הכרחי כי נברא מן המצוה מלאך א' הנק' פרקליט והוא המטיב וכו' וכן בעבירה וכמ"ש ותמוגגנה ביד עונינו וכמ"ש תיסרך רעתך א"כ המצוה עצמה היא המטיב וכן העבירה עצמה היא עונשו. וע"כ מלאך הנברא מן מצוה א' הוא קומה שלימה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים ויש להבין זה איך נברא ממצוה א' שהיא כנגד אבר אחד שבאדם וכמ"ש בש"ס דמכות רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איבריו שבאדם ופי' רשי' יעו"ש. וא"כ איך נברא ממצוה א' מרמ"ח איברים מלאך בכל צורת רמ"ח איברים ושס"ה גידים.
אמנם י"ל אם עושה המצוה בהאמנה שלימה שע"י עשי' עשיות מצוה זה יזכה לדבק בו י"ת וכמ"ש ובו תדבק שהוא תכלית כל התורה ומצות וכמ"ש המפרש להרמב"ם וכמ"ש החסיד הנ"ל ובו תדבק הוא פרי כל התורה וכו' א"כ כשמקשר ומדבק מחשבתו בו י"ת א"כ כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גרורין אחר המחשבה וכמו ששמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו ודפח"ח ובזה תבין בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' ר"ל שאינו בא לגרוע שום מצוה ח"ו רק בא לזרז שיעשה המצוה בהאמנה שיזכה עי"ז לדביקות בו י"ת שנק' חי חיים ויוכלל במצוה א' כל רמ"ח מ"ע שהם כנגד רמ"ח איבריו ששס"ה ל"ת כנגד גידיו וז"ש וצדיק באמונתו יחי' והבן וכן במשנה פ"ו דנגעים ראש הגוי' ופי' בכף נחת יעו"ש וכ"כ בכתבים בכוונת ותן טל ומטר כי מטר גי' רמ"ח והוא יסוד ז"א הכולל רמ"ח וכו' יעו"ש א"כ בזה תבין איך ע"י האמנה ודביקות ותענוג שהוא נק' יסוד נכלל בזה כל רמ"ח מ"ע ושפיר בא חבקוק והעמידן על אחת שבו נכלל כל רמ"ח והבן. ובזה יובן דמר ס"ל ופערה פי' לבלי חק למי שמשייר חק אחד דהיינו ששייר חק א' של חבקוק וכו' ומר ס"ל למי שמקיים חק א' של חבקוק ע"י האמנה ודביקו' דבוק בחיים וניצול מגיהנם ומא"ח ומא"ח ול"פ וק"ל. ובזה יובן כל העושה מצוה א' ר"ל שעושה מצוה על יסוד חבקוק שהעמידן על אחת לדבק באחדותו י"ת ע"י האמנה שנכללו בזה כל המצות באחדות זה לכך מטיבין וכו' וכל שאינו עושה מצוה א' ר"ל על יסוד חבקוק שנק' אחת אז בהיפך וק"ל ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים ר"ל שזכה לקיים רמ"ח מ"ע גי' אברהם וגם בא בימים לקיים שס"ה ל"ת כנגד הימים שהם שס"ה נוסף לזה וה' ברך את אברהם בכל ר"ל שזכה ליסוד חבקוק שהיא אחת הכולל הכל דהיינו האמנה כי אברהם הי' ראש המאמינים כמ"ש והאמין בה' ויחשבה לו צדקה א"כ כל מצוה שעשה על יסוד זה נכלל בו כל התרי"ג ונחשב לו כאלו קיים תרי"ג פעמים תרי"ג וזהו ברכה יתירה והבן עוד י"ל דכת' בזוהר לך לך דף צ' ע"ב ויחשבה לו צדקה דאע"ג דאיהי דינא האי כה כאלו היא רחמי וכו' וכאשר בארתי זה במ"א דע"י האמנה הי' מקשר מל' הנק' אני אל המחשבה הנק' אין ועי"ז יוכל לבטל כל גזירות רעות כאשר שמעתי זה ממורי ודפח"ח ונעשה ג"כ מצדק צדקה ונודע כי לילה הוא דין ויום הוא רחמים ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים ר"ל ברחמים והיינו ע"י כי ברך ה' את אברה' בכל היא האמנה הכולל הכל וכמ"ש והאמין בה' וע"י מחשבה זו נעשה מצדק דין צדקה רחמים וז"ש ויחשבה לו צדקה והבן. אך כדי להבין מה ענין פסוק זה לפסוקים שאח"ז ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר וגו' שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו' ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה וכו' והספיקו' רבו גם שדרשו חז"ל בני אינו חוזר ובן בני חוזר וכו'. אך ע"פ ביאר מצות גיד הנשה יובן ועיין בפ' וישלח כי אחר שאמר ואברהם זקן בא בימים שלא נאבד יום אחד שעלו עמו שלימים וטובים כולם כמ"ש בזוהר וכו' ועי"ז וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו כמ"ש חז"ל ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישנים אתו זה יצה"ר שנעשה עבדו זקן ביתו מה שהי' מלך זקן וכסיל נעש' עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שנכנע בקדושה שהיא אשר לו לאברהם ולכך ביקש ממנו שים נא ידך תחת יריכי ר"ל גם שנלחם היצה"ר עם בן בנו יעקב ונגע בכף יריכו דאתברו סמכין דאורייתא וכו' וגם בגיד הנשה שנטל מהם האמנה מ"מ אברה' ביקש מיצה"ר זה אחר שנעשה עבדו זקן ביתו שים נא ידך וסייעתך תחת יריכי שהם סמכי וירכי קשוט שהוא שלא יטול האמנה עכ"פ מיוצאי וריכו הם הת"ח וכאשר יבואר. ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו' ודרשו חז"ל תחלה הי' רק אלהי השמים ועכשיו הרגלתיו בפי הבריו' הוא אלהי הארץ ג"כ ותכלית הוצעה זו הוא לפי מ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' ע"ז כי ע"ז של דור אנוש הוא להמשיך השפע ע"י המלאך או כוכב וכו' [וכן בדורות שאחריו נאמר נותן לחמי מימי צמרי ופשתי וגו' שעבדו ע"ז עבור שפע הפרנס' להמשיך להם] ובא אברהם וסותר זה בראיות נכונות שאין ראוי לעשות כך כי הש"י שהוא בשמים הוא בעצמו משגיח בארץ לפרנס ולזון מקרני רמים ועד ביצי כינים וכו' יעו"ש א"כ מאחר שהוא אלהי הארץ ג"כ לפרנס ולהשגיח על כל הנבראים בצורכי מזונם ופרנסתם א"כ ראוי אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני דכתבתי לקמן בפ' עקב ביאר משנה אל תרבה שיחה עם האשה דכ' בעקידה א' הי' לו ב' נשים א' צנועה וכו' ב' סוחרת הנק' כנענית וכו' יעו"ש א"כ הפרנסה נק' אשה כנענית שלא יקח אשה לדור עם אשה כנענית תדיר בעסק הפרנסה רק יהי' עסקו בתורה עיקר וכו' וממילא יהי' פרנסה ג"כ ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת וגו' ר"ל שלא תרצה האשה היא הפרנסה ללכת אחריו במקו' שעוסק בתורה ההשיב אשיב את בנך וגו' שילך חוצה לבקש אשה של הפרנסה. ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה אבל בן בני חוזר כי יעקב שנגע בכף יריכו בגיד הנשה שניטל מהם האמנה כנ"ל זה חוזר והולך אחר פרנסהו אבל בני שהוא במדריגת אביו אברהם שהוא ראש המאמינים כמ"ש ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה וכנ"ל וז"ש בני אינו חוזר והבן.
עוד י"ל ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וגו' וי"לה מה ענין זה לזה לפי פשוטו גם לפי הדר' שהשליטו ביצרו קשה פשיטא מה ענין זה לזה ונ"ל בב' פנים דכתבתי לקמן ביאר משנה היום קצר וגו' ופי' במד"ש וכו' יעו"ש ואני כתבתי שם ע"פ לא יחשב ה' לו עון וכו'. ובזה יובן נגד מה שאמר להזהיר בני עולם כי היום קצר וכו' שיוכל לטהר מחשבתו שהיא בחי' יום הוא קצר וכו' אבל אברהם אבינו זקן בא בימים שכל ימיו הי' בבחי' בטהרת מחשבתו ודביקותו בו ית' וכ"ת איך אפשר לזה אמר וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו שלא להטריד מחשבתו שיהי' ח"ו אפי' בבתי' זו שלא יחשב ה' לו עון והבן.
עוד י"ל דכ' הרמב"ם מה שנאמר בפ' בחקותי ונתתי שלום בארץ וכו' היינו הכנה שיהי' פנוי לעסוק בצרכי עה"ב ויזכה בזה ובבוא ובהיפך ח"ו נטרד משניהם וכו'. ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים ר"ל כפי' במד"ש היום קצר הנ"ל משא"כ אברהם שהי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' הנק' יום היפך הגלות שנק' לילה וכו' וז"ש ואברהם זקן בא בימים משא"כ כל בני עולם היום קצר וכו' ושפיר הזכיר שבח זה באברה' שכל ימיו הי' בבחי' ימים וז"ש זקן בא בימים והטעם שהי' פנוי כי וה' ברך את אברהם ובכל ולא הי' צריך להטריד עצמו בעסק עה"ז ופרנסה והי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' וזכה לשניהם בזה ובבוא ומעת' תבין אלו ב' פירוש' א' לפי פשוטו ב' לפי הדרש והבן.
תולדות
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ופי' רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה. והספיקות יבוארו חדא הכפל וגם איך הוא זה בכל אדם וזמן ועיין לעיל מזה ונ"ל עוד שכתבתי ביאר כחצות הלילה אני יוצא וכו' שהוא כלל גדול בהנהגת אדם וכו' יעו"ש. ובזה יובן גם שהוא תקיף בדעתו וגבור במדת יצחק אם חביריו אומרי' לו ההיפך כגון יודע אני שאיני כהן ואם וחבירי אומרים לי עלה לדוכן וכו' וז"ש יצחק בן אברהם להכנס במדת אברה' וכשהוא במדת אברהם יכנס במדריגות יצחק ואז נולד ההכרעה שהוא יעקב והבן.
עוד י"ל שזהו ביאר ש"ס דר"ה ג' ספרים וכו' א' של צ"ג ב' של ר"ג בינונים תלוין ועומדים וכו' והקשו המפרשים וכו' גם כפל תלוין ועומדין וכו' ונ"ל כי ג' אבות הם בכל אדם שהם תלת מוחין והם ג' ספרים הנ"ל שיש בכל אחד מג' כתות הנ"ל והוא דכ' בעל עקידה בפ' נשא וז"ל דכ' בס' המדות שאלה איך יהי' החושב על יושר חוטא וטעם השאלה כי אחר שהכל יכספו במחשבותם אל הטוב וכו' ולא יקבל השכל אפשרות החטא וכו' וכן גזר פלוני שבמקום השכל לא יעמוד החטא והסכימו חז"ל לדעתו ש"ס דסוטה פ"א אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות וכו' שנא' אשר נואלנו ואשר חטאנו כאלו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד וגם ישעי' הנביא אמר הוי האומרים לרע טוב וכו' הנה לא גלה אותן שיהיו רוצין ברע כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע עד שגזרו על רע טוב וכו' אך דלפ"ז הא התורה לא ניתנה אלא לבעלי הדעת כי השוטים והקטנים והאנוסים והבלתי יודעים כלם פטורים כי אין אונס גדול מחסרון הדעת וא"כ כל החוטאי' פטורין מהדין שבלא דעת חטאו אמנם היתר ספק זו ביארו החכם מהידוע שמין האדם נחלק לענין זה לשלשה וחלקים א' איש הישר שכל מעשיו יפעל ע"פ כח השכלי בלי שום התנגדו' בי' הוא ההיפך זה איש הבהמי שיעשה ע"פ כח הרצוני בלי שום התעוררת אל הטוב. ג' איש האמצעי אשר יראה את הטוב ואת הרע ובאפשרותו שיעשה ע"פ השכל או ע"פ הרצון אשר שני אלו נקראו אצל חז"ל יצ"הט ויצ"הר וכאשר בא לפניו דבר טוב או רע שניהם יושבין על מדין זה לעומת זה וכ"א ישפוט לפי ענינו וטבעו המשל בא לפניו מאכל איסור או ערוה וכיוצא מדברים המתאוים הנה השכל ישפוט כי כל ערב ומתוק מותריי הוא רע וראוי להרחיקו אמנם הרצון ישפוט ואומר כל ערב ומתוק הוא טוב וכל טוב וראוי לעשותו וכל א' נותן טעם ומרא' פנים לאמתתו והשכל בא יוכל להכחיש דברי הרצון לגמרי נוסף לזה שהרצון מראה אמיתתו בחוש ובהווה כי מתיקות ועריבות המעשה הוא עומד מוכן לפניו משא"כ השכל הוא מראה אמיתותו לעתיד והחמדה יש לה כח חזק לפעול בהווה וגומר החטא בכח החמדה נגד השכל ולכך הבהמה אינו חוטא ולא כשרה וכו' וראי' לזה מהבחירה שנא' לא טוב האדם היות לבדו שאי אפשר למצוא פועל הטוב המיוחד אל הבחירה כי אם שימצא שם התנגדות יטהו אל הרע אשר בבחינת כבשו אותו יקרא פועל טוב וכו' וזהו כוונת הש"ס בפ"ג דנדרים עיר קטנה זה הגוף ואנשי' בה מעט ובא מלך גדול ומצא בה איש מסכן וכו'. ויש להבין למה קראו מסכן וכו' אלא שגזלו כלי מלחמתו מידו ונלחמי' עליו שאין אחד מהם שיאמר וידרוש הטוב רק הפסד תאוותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע וכמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו' והוא בנין אב לכל החוטאים וזש"ה תהלים ל"ו נאם פשע לרשע כי החליק אליו בעיניו וכו' יעו"ש עד גמירא שהמסכן עמדה לו חכמתו להכריז אל המלך זקן הנה שערי העיר פתוחין לפניך אך דע כשתכבוש העיר לא תכון אתה ומלכותך ראה נא ספר זכרונות וכו' אז יחדל וכו' גם שהעיר ושוכני' ייטב להם בהווה בהתנהגם על תאות העולם וחמדותיו וכו' אבל יש לדעת שהתאווה מתוקה בראשה אבל סופה וכו' ומש"א חז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות היינו רק שאינו חושש על העתיד רק חפץ בהווה וז"ש ותשחק ליום אחרון שהוא לועג וצוחק ליום אחרון עד שאיש מסכן מלט העיר בחכמתו וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן כי ג' אבות שהם ג' קוין של ג' ספרים רמוזין בפסוק זה והם ג' חלוקים שזכר הרב הנ"ל במין האדם אחד נק' יצחק בן אברהם קו שמאל שנכנס בימין שכל מעשיו יפעל ע"פי כח השכלי הנק' אברהם כנודע שהיא כח הנשמה ב' אברהם הוליד את יצחק כח השכל נכנע בקו שמאל המנצחו להוליד ע"פ קו שמאל של יצחק שהיא כח הרצון ג' הנולד מהם דבר ממוצע הוא יעקב ועשו שיש בו ב' כחות השכל והרצון והשכל נק' יעקב לשון עקב כי מראה אמיתותו לעתיד בעקב משא"כ כח הרצון הוא בהווה שעומד בפניו לעשותו נק' עשו. וז"ש ויבז עשו את הבכורה לקבל חלק הבכר פי שנים שהוא לעתיד ותשחק ליום אחרון רק בחר בהווה ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה. ובזה יובן הש"ס ג' ספרים נפתחין שהם תלת מוחין תלת אבהן ג' קוים של ימין ושמאל ואמצעי שיש בכלל ובפרט א' השלימות שבאדם שהוא עושה ע"פ השכל קו ימין והגרוע הוא עושה ע"פ הרצון קו שמאל ובינוני שהוא בכח השכל והרצון במשקל שוה שהם תלויין ועומדין עד שיזדמן המעשה שהם שופטי' כ"א לפי ענינו זכו ר"ל שמנצח לחבירו לזכות כמו ברא"בע שאמר ולא זכיתי לנצח חכמים שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' ובזה סרה ק' המפרשי' וכו' וק"ל.
או י"ל דכל הפסוק איירי בבינוני שהם בתולדות של יצחק שהם יעקב ועשו שהוא השכל והרצון יחד מדת הבינוני כשמזדמן מעשה עבירה אזי השכל נוטה לימין של אברהם שלא לעשות והרצון נוטה לקו שמאלי שנכלל ביצחק לעשותו והטענה כי זה נק' יעקב ע"ש עקב גם שהו' ערב ומתוק בהווה מ"מ לעתיד בעקב יהי' מר וזה שכנגדו טוען בהווה לעשות ותשחק ליום אחרון ונק' עשו כמו שמצווה עשו ואין לחוש לעתיד לכך פתח יעקב בחכמה ואמר מכרה כיום את בכורתך לי דנודע בש"ס חגיגה דף י"ב דעה"ז נמשול ללילה ועה"ב נמשל כיום ופתח יעקב דברי המסכן הנ"ל נגד מלך זקן וכסיל שהוא עשו דע בזה שאתה בוחר בהווה ותשחק ליום אחרון א"כ מכרה כיום חלק עה"ב שנמשל כיום שהוא לעתיד למה הוא לך כי בבחירהזה אתה הולך למות לעה"ב וסבר שבזה ינצחו כנ"ל והוא עשה מזה צחוק ובזה עה"ב ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה ובחר בהווה בעה"ז ויאכל וישת ויקם וילך בהליכה הנ"ל ויבז עשו את הבכורה עד שאח"כ נתחרט ועשה תשובה וק"ל.
בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם וגו' לו לאשה ויעתר יצחק וגו' והנה גם שאין לנו עסק בנסתרות מ"מ מה שמפורש בס' ע"ח סוד הצמצום ובריא' העולם התהו ואח"כ עולם התיקון ואע"פ שידע הש"י מהשבירה ומיתת המלכים לא נמנע לבראן כדי שיהי' הבחירה ע"י שיהי' טוב ורע שכר ועונש וכו' יעו"ש. ובזה יובן ואלה תולדות יצחק ר"ל כי אלה שנק' ו' קצוות כנודע שהם בריאת העולם ע"י ו"ק הוא ע"י תולדות יצחק קו הדין סוד הצמצום האור שיהי' מקום לברוא העולם כמבואר שם בכתבים ולפי שנברא ע"י יצחק קו הדין גרם מיתת המלכים ושביר' כלים עד שהוצרך אח"כ לעשות עולם התיקון ע"י קו החסד והרחמי' וז"ש בן אברהם כי ראה שאין העולם מתקיים במ"הד ושתפו במדת הרחמים וז"ש בהבראם באברהם והיינו מ"ש בן אברהם שהוא עולם התיקון ואז אברהם הוליד את יצחק מצד ששיתף מד"הר עם הדין של יצחק הולידו תולדות שמים וארץ אך קשה א"כ למה בתחלה לא שיתף מיד מד"הר וכו' לזה ביאר רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה ר"ל שכוונת הבריאה הי' שיהי' הבחירה נתונה לאדם לעשות טוב ורע שיהי' לו עונש או שכר לכך הוצרכו להיות יעקב ועשו בעולם שהם טוב ורע והם מצד שיתף הדין עם הרחמים הולידו אותן.
אך לשתוף ולהמתיק מדת הגבורה הקשה בחי' יצחק עם מדת החסד בחי' אברהם אי אפשר כי אם ע"י דבר ממוצע שהוא בחי' יעקב הנק' נורא מצד יצחק כנודע וכפי שקבלתי מפי קדוש המנוח מוהרי' פיסטנר בענין הברכות איך להמתיק תחלה מדת הדין הקשה ע"י מדת הדין רפה שהיא מלכ' וכו' יעו"ש. וז"ש ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה וכמ"ש בזוהר שהיתה דינא רפיא וע"י שהיתה בת בתואל הארמי וכו' מצד הדין שבהם והיא היתה צדקת רחמים נעשית ממוזג דינא רפיא למתק מדת הדין הקשה של יצחק וז"ש לו לאשה וז"ש ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ועל עצמו לא התפלל כי טבע צפון מד"הד דגלידי מיא ולא מוליד משא"כ היא שהיתה ראוי' להוליד ואפ"ה היתה עקרה עד שהוצרך להתפלל עלי' ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו וכו' והש"י יכפר.
הגם דאפשר לפרש בסוד הברכו' שצריך להעלותך למעלה לקבל השפע ואח"כ מורידן למטה וז"ש ברוך אתה ה' אלדינו אברהם יצחק ויערב וכו'. ובזה יובן ואלה תולדת יצחק בן אברהם כי העיקר תולד' יצחק הי' יעקב וצריך לחברן בחסד וז"ש בן אברה' ואז ע"י נשפע השפע להוליד ולהצמיח וזה שאמר אברהם הוליד את יצחק וק"ל. עוד יש לפרש לפי מה שקבלתי איך יש עשר ספי' בפה אדם וכו'. ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם כי מצד התפשטות החסד א"א להגביל הדיבור כי אם מצד הדין של יצחק הנותן מדהאלא שמצד הדין צפון קרשי מיא וצריך לחסד לפשר והבן. ובדרך מוסר נ"ל דצריך לקשר שמאל בימין ונכנע בימין והוא כלל לכמה ענינים כמו ביצה"ר שהוא מצד שמאל והוא מורד באדונו ובאמת רצון אדונו עושה וכמו שכתבתי במשל הנ"ל וה"ה בבא על האדם איזה מאורע' והרפתקא' מצד הדין ומקבל באהבה מקשר שמאל בימין ונעשה הכל ימין וחסד וישמע חכם ויוסיף לקח שהיא עיקר הכל והבן. ובזה יובן אלה תולדת ומאורע' של יצחק [כפי' חזקוני בפ' נח] קו הדין לקשרו בימין וזה שאמר בן אברהם ואז אברהם ימין הוליד את יצחק הצחוק השמחה שנעשה שמאל ימין שהיא הצחוק והשמחה שמצד ימין וק"ל.
ובזה תבין שנק' קו הדין של שמאל יצחק שיצחק וישמח ויקבלו בשמחה ונכלל אז בימין ונעשה כך בכל העולמות עליונות התכללות שמאל בימין וק"ל.
עוד יש לפרש לפי מה שזכרנו לעיל סדר המדריגות תחלה לעשות מדת טובות שמצד התולדה היו רע וכו' ואח"כ צדיק וזה נק' יצחק כמ"ש בתיקוני' כי צדיק יסוד עולם נק' קץ חי יעו"ש ואח"כ חסיד בסוד אברהם איש חסיד. ובזה יובן ואלה תולדת יצחק וגו' שבא ללמד לאדם דעת איך שילך ממדריגה למדריגה כסדר תחלה יהי' אלה תולדות של הצדיק הנק' יצחק שיסיר מדות רעות שמצד התולדה מכח חלק הרע שבד' יסודות ארמ"ע ולקנות מדת טובות עד שיהי' כגמול עלי אמו כאלו נולדו עמו מבטן אמו וכמ"ש בש"ק ואח"כ בגדר יצחק עצמו שהוא צדיק הנק' קץ חי ואח"כ בן אברהם שיהי' חסיד המתחסד עם קונו וק"ל
עוד יש לפרש דאי' במ' שבת פרק כ"ב א"ר יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו' וכבר כתבתי מזה במ"א יעו"ש ונראה דאי' בפ"א דאבות אנטיגנוס אמ' אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא היו כעבדים וכו'. ויש לתמוהו ל"ל הכפל ונ"ל דהנפקותא בין העובד ע"מ לקבל פרס ובין העובד מאהבת חסד שלא ע"מ לקבל פרס הוא זה כי העובד לקבל פרס יש גבול ומצר לפי מעשיו אם הי' איש פנוי או טרוד ואם עבד בשמחה או לאו משא"כ העובד מאהבת חסד שהוא מקבל שכר מצד החסד ג"כ ונודע כי חסד הוא השפעה בלי גבול ומצר ומדה וכ"כ בר"ח יעו"ש וכזה שמעתי מהרב המגיד מ' מנחם דפח"ח
ובזה יובן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס והוא מטעם הנ"ל דא"כ אין השכר רק לפי העבודה בגבול ומצר ומדה משא"כ בשלא ע"מ וכו' וכאמור. אך שמא יכוין כך בעבודתו שלא ע"מ לקבל פרס כדי שיהי' שכרו בלי גבול א"כ הדרא הוי ע"מ לקבל פרס לכך חזר ואמר לשון שלילא אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ר"ל כלל לא בין גבול ומצר בין בלי גבול רק לשם פעלן וק"ל.
ובזה יובן אלה תולדת יצחק ר"ל כי עיקר תולדת הצדיקים הנק' יצחק כנ"ל הן מעשי' טובים ואינם עושים הטוב כדי שיקבלו טוב רק מצד אהבת הבורא מצד החסד הנק' אברהם וז"ש בן אברהם ולכך שכרו ושמחה שנותנין לו הוא ג"כ מצד החסד וז"ש אברהם הוליד את יצחק שהיא העונג והשמחה והצחוק שמצד החסד של אברהם הוא בלי מצר וגבול וזהו כוונת כל המענג את השבת ולא את עצמו שיהי' ע"מ לקבל פרס או מצד הב' הנ"ל רק כוונתו להתענג על ה' לכך נותנין לו נחלה בלי מצרים וגבולים שהיא מדת יעקב שהי' תולדת יצחק הנ"ל כי הפשוטו ג"כ אמת ובזה יבואר ק' שעל הש"ס איך נרמז שהי' יעקב בבחי' מדריגה זו שניתן לו שכר בלי מצר וכו' ולדברינו א"ש והבן.
עוד יש לפרש כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו' והענין כי שבת נק' עונג לכך אסור לבכות בשבת וכת' רמ"א בא"ח ס' רפ"ח וז"ל ומי שיש לו ענג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו מותר לבכות בשבת עכ"ל וכת' הט"ז דוקא מרוב דביקותו בקב"ה מותר לבכות אבל כדי שיצא מלבו לא וכו' והוא נגד רמ"א דכ' סתם מותר ונ"ל לתרץ דדברי רמ"א כנים ואמתים דקי"ל מילה דוחה שבת ויש להבין מ"ט שופר ולולב שהם מצות ג"כ ואינו דוחה שבת גם שהיא רק שבות ומ"ט מילה שהיא אב מלאכה ודוחה שבת וכ"ת דכתיב ביום השמיני ימול אפי' בשבת באמת ק' למה התירה תורה זו דוקא. ונ"ל דודאי מילת ערלת הלב דוחה שבת לומר מוסר כדי למול ערלת לבו של בני אדם דוחה שבת גם שהיא ענג וע"י מוסר מצטער מ"ט דוחה שבת וכמו שביארתי פי' הש"ס מהו לכבוי בוצינא קמי באישא בשבת וכו' וזהו ודאי שרימזה תורה מילה דוחה שבת וא"כ ודאי לא דיברה תורה במתים המצטער על הבלי עסקי עה"ז שהוא נגד הפסוק ואהבת את ה' וגו' בכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודד לו במאוד מאוד כדאי' בש"ס דברכו'. אלא ודאי במצטער על עונותיו וע"י שבוכה על זה ומתחרט על עונותיו שהוא עיקרי התשובה שכ' הרמב"ם אין לך מילת ערלת לב גדול מזה וכדי שילך זה הצער מלבו ודאי שרי ומכ"ש מרוב דביקו' דשרי וא"ש דברי רמ"א וק"ל.
והנה כמו שמצוה למול ערלת לבו של עצמו כך מצוה למול ערלת לבם של אחרים ע"י תוכחת מוסר ודיבורו והנה מובא בכתבים על פסוק טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת כי יש א"פ וא"מ ובזה תבין פי' הש"ס על פסוק ולמוכיחם יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב כי נועם הוא בינה והיא אור המקיף שהיא בלי מצר וגבול משא"כ אור פנימי וכו' ובזה יובן כל המענג את השבת שדברי מוסר נחשב לו לתענוג תוכחת מגולה מאור מקיף לכך זוכה לתענוג לחזות בנועם ה' שהיא א"מ בלי מצר וגבול והבן
עוד יש לפרש דאי בפ"ב דשבת ולא עוד שדבריו סותרין זה את זה כתיב ושבח אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עושה ל"ק כאן בשמחה של מצוה ושבח אני וגו' ולשמחה שאינו של מצוה אז ולשמחה מה זה עושה ויש להבין איך נרמז בפסוק דזה איירי בשמחה של מצוה וכו'. וזה איירי באינו מצוה כי אם מכוח קושיא וסתירת הפסוקי' א"כ הוי תדע מן הקוש' וע' א"כ חכמים שבקשו לגנוז מכח סתירת הפסוקי' הוי להו לתרץ כך.
ונ"ל דנודע כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה וז"ש ושבח אני את השמחה שהוא ריבוי כי שמחה של מצוה הוא מצוה ושכר מצוה הוא ממשיך עוד מצוה משא"כ לשמחה מה זו עושה כי אינו עושה שום פועל כיוצא בו לטובה משא"כ שמחה של מצוה שעושה כיוצא בו עוד שמחה וא"כ תירוצם נרמז בפסוק עצמו ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם כי עושה תולדת כשהשמחה והצחוק היא של מצוה מצד הנשמה הנק' אברהם והנפקיתא בין השמחה של מצוה שמצד הנשמה הנק' אברהם בין השמחה שאינו של מצוה הוא זה כי אברהם הוליד את יצחק לרבות עוד צחוק ושמחה משא"כ באינו מצוה אחר שמחה תוגה כמ"ש בזוהר אבל שמחה של מצוה עושה עוד שמחה וק"ל.
עוד י"ל אלה תולדת יצחק בן אברהם וגו' דנודע משאחז"ל לעולם יכנס אדם בבה"כ שיעור ב' פתחים. ומבואר בכתבים שהם ב' מדות החסד והפחד וכו' והנה ג"ד שהעולם עומד עליהן צריך בכל א' ב' מדות הנ"ל סוד יחוד קב"הו בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו שיכלל רחימו בדחילו ודחילו ברחימו וישמ' חכם ויוסף לקח.
ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם כי כל תולדות מע"ט צריך שיכנוס בב' מדות הנ"ל החסד והפחד וז"ש יצחק בן אברהם ר"ל שנכלל דחילו הנק' יצחק ברחימו וז"ש כן אברהם ואז נכלל רחימו בדחילו וז"ש אברהם הוליד את יצחק שמכוח רחימו יש לו דחילו ולא מצד פחד העונש והבן זה.
בפסוק וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וישב יצחק ויחפר וכו' ויקרא עשק וגו' ויקראו שטנה וגו' ויקרא רחובות וכבר ביארתי מזה במ"א וכעת נ"ל לפרש בג' אופני' פן א' דהקושי' שהוקשו אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתה וכו' ואיך אמר לישראל שזוטרתה להם ג"כ שנא' ועתה מה ה' שואל ממך וגו' ובארתי במ"א שר"ל מי שהי' אז בדורו לגבי משה שפתח צינור יראה לדורו הוי זוטרתי להם ג"כ וכו' יעו"ש והטעם שהוא משבט לוי קו שמאל מפחד יצחק ששם היראה ואהרן שהי' כהן איש החסד פתח צינור אהבה כאשר בארתי בפ' בהעלותך יעו"ש.
ובזה יובן כי הבארות והצינורות אשר חפרו בימי אברה' שהם צינור אהבה וחסד סתמום פלשתים במות אברהם נסתם הבאר והצינור שהי' עובדים הש"י מאהבה וישב יצחק ויחפור באר וצינור היראה מדתו של יצחק ומאחר שאינו צנור אהבה ואחדות כאברהם לכך ויריבו רועי גרר לאמר לנו המים ויקראו עשק וכו' בשלמא בחינ' אברהם משא"כ בחי' יצחק שהוא הפחד יש בו כמה בחי' פחד ויראה חיצוני' כמו שבארתי פ' יתרו ובעבור תהי' יראתו וגו' שהוא סותר וכו' עי"ש והכי נמי תחלה נק' עשק ר"ל כי יראה חיצוני' מחמת עונש נק' ח"ו עובד ע"ז כמ"ש בזוהר ועשקו החיצוני' ממנו הכל כנודע ויחפר באר אחרת ונק' שטנה שמעורר השטן ע"י הבכיה שמעוררין המוכיחים כמו ששמעתי ממורי ז"ל ויחפר באר אחרת יראה פנימיות ונק' רחובות כי הרחיב ה' לנו ופנימיות היראה נק' רחובות והבן וע"ד הלצה נראה לי הרוצה להשתמש בתגא לעשות מנין לעצמו בשבת שהוא לכבוד ולתפארת שידעו שהוא איש נכבד וכשיש בו יראת שמים שאינו רוצה לטלטל ס"ת בשבת ומטלטל בעשק וז"ש ויריבו רעי גרר גי' תגא ע"ה מי שרוצה להיות רועה לעצמו נק' רועה גררד ויאמר לנו המים שאנחנו ג"כ יכולין להראות תורה ומוסר הנק' מים בסעודה שלישית או בשחרי' בב"המ המגיד ולקחו ס"ת עש"ק לכך ויקרא עשק ר"ת ערב שבת קודש ובפירוד הגופות נפרד הנפשות והשנאה גוברת ונק' שטנה ואח"כ שראו שמאריכים בתפלתם ונק' רחובות על שם שמרחיבין ומאריכין בתפלתם אז נתרצו לפטור מהם ובחרו במיעוטן ואז אמרו כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ור"ת ג' בארות עשק שטנה רחובות הוא עשר דקאי על מנין שהוא בעשרה רמז על האמור וכפי המאורע למי שאינו סובל בתפלת בית הכנסת שמקצרין ובהלכו לבה"מ ויריבו רועי גרר תגא והלכו משם לעשות מנין לעצמו אז נק' שטנה שסברו שעשו מחמת שנאה ליפרד מהם ואחר המשך הזמן שראו הרחבה וריבוי זמן התפלה שמחו ובחרו בשלהן ונק' רחובות והוא ענין אחר מן האמור למעלה והכל בקנה אחד עולה והשם י"ת ירחיב לנו ופרינו בארץ אנס"ו.
עוד י"ל פן ב' ע"פ מה שכתוב לעיל כ"ז שלא הסיר חלק הרע של הד' יסודות ארמ"ע גם שעוש' מצות הוא עם היצ"הר לכך תחלה צריך להסיר הרע ואח"כ צדיק שאינו גמור שצריך מלחמות יצה"ר ואח"כ צ"ג שאין היצה"ר לוחם שוב כנגדו ובזה יובן תחלה שם הבאר עשק שעסק היצה"ר עמו בחלק המצות ואח"כ שטנה שיש שנאה ומלחמה בינו ובין יצה"ר ואח"כ רחובות ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצה"ר ופרינו בארץ וק"ל. פן ג' ע"פי מש"כ במ"א בענין בארות אשר חפרו עבדי אברהם מצד החסד הוא סוד יציאת מצרים שבאו המוחין הכל בפעם א' בליל א' דפסח ואח"כ סתמום פלשתי' שנסתלקו הכל והוא סוד אחר ליל א' דפסח וחזר יצחק לחפור סוד ספירת עומר מצד הגבול והמדה מצד הדין שעפ"י מעשה הטוב לילך בהדרגה מעט מעט עד שזכה למדריגה מצד הדין ואז ויחפר באר אחרת ויקרא רחובות שזה נשאר קיים וז"ש ופרינו בארץ וק"ל. ועוד נ"ל ע"ד הלצה נגד מי שחושק בתורה ועבודה זו תפלה שהיא עומדת ברומו של עולם ובני אדם מבזין אותה וחוטפין וממהרין כחותה גחלים ובימי אברהם חפר בארות לפתוח צינור אהבתו יתברך בעולם והיו מאריכים בתפלה ובתורה בב"הכ אחר התפלה ואח"כ סתמום פלשתים וחזרו למדריגתן וכשבא יצחק מדת הפחד בבגידת הזמנים חזר וחפר בארות הנ"ל להתפלל וללמוד מחמת הפחד ובעבר הזמן וחזרו למדריגתן הוצרך לברור עשר אנשים ולעשות מנין לעצמו ונק' עשק ואח"כ שטנה ואח"כ רחוב' ופרינו בארץ וק"ל.
ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. לבאר המשך הפסוקים וקודם נתרץ קושיות א' המפורסת דאי' במסכת שבת פרק כל כתבי א"ר יהודא א' רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנא' ויהי ביום ה"ז יצאו מן העם ללקוט וכו' א"ר יוחנן משום רשב"י אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין שנאמר כה אמר לסריסים וכו' והוא סותר הנ"ל והריף הרגיש בזה ופי' שבת א' לתקן הקלקל ושבת ב' ראוין לגאולה וכו' יעו"ש. והנה כתבתי במ"א בביאר דברי חז"ל שהי תנאי בקריעת י"ס ובכל הניסים הי' תנאי והושם בטבע הבריאה וכו' והעולה משם כי בבחי' חלק טבע האדם יש חומר וצורה הוא הגוף והנשמה באדם פרטי ובכללות העולם האיש הגשמי והאיש הרוחני ומלבד החילוקים רבים שבינהם יש עוד דבר פרטי ההפרש בניהם כי איש הגשמי מתנהג ע"פ טבע ואיש הרוחני למעלה מהטבע אשר לטעם זה לאברהם שהי' מתנהג למעלה מהטבע ניתן לו האיברים שאינן ברשותו שיהיו ברשותו וכמו שכתבתי בפ' לך לך יעו"ש ונגד ב' בחי' אלו יש בחי' שבת אשר בדברות ראשונות נאמר זכור את יום השבת לקדשו ובדברות שניות נאמר שמור את יום השב' לקדשו ואמרו חז"ל זכור לזכר ושמור לנוקב' כי הנש' משפיע לגוף המקבל השפע ונעשה כלי לנשמה שבתוכו ובחבור שמהם אז נעשה זכור ושמור בדבור אחד ע"י התכללת זה בזה שעולה ונקשר מדריגה תחתונה אל מדריגה עליונה. ובזה יובן צחות לשון הש"ס אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' ר"ל לקשר שבת תתאה הנק' שמור אל שבת דבחי' ראשונה שהיא למעלה מהטבע לא שלטה בהם אומה ולשון וכו'. וזה שסיים שם בביאור יותר אלמלא שמרו שני שבתות ר"ל היו כוללים ב' בחי' שני שבתות בהתכללות א' הנקרא שמור וכנ"ל וז"ש אלמלא משמרים וכו' מיד נגאלין כי כל זמן שהם ש"ני מחמת שאינן בחיבור יש פירוד בין הדבקים משא"כ בחיבור שניהם יחד הי' סמיכת גאולה לתפלה מיד נגאלין ובההוא מעשה הנזכר בש"ס דברכות יומא חד סמיך גאולה לתפלה ולא פסיק מני' חוכא כולי יומא יעו"ש.
והנה לחבר ב' בחי' הוא ע"י איש ממוצע והוא מדריגות יעקב הנק' איש תם ותרגומו גבר שלים וכו' להשלים ב' סטרין וכו' [ובזה בארתי פסוק אשרי העם יודעי תרועה וגו' דדרשו חז"ל שיודעין לרצות רבונם בתרועה וכו' דע"כ איירי ביודעי הכוונה קאמר וא"כ מאי העם וביארתי ע"פי משל ששמעתי מהרב המגיד באיש חכם שרצה להחזיר המדינה שמרדו במלך וכו ודפח"ח ולי נראה שהוא סוד ג' קוין הרמוזין בתקיעות נגד אברהם יצחק ויעקב כי איש החכם בבואו להתפלל עליהם לפני הש"י מקטין חטאם ומבקש חסד לפניו ית' וזה נק' חסד ובבואו לפני העם מגדיל בעיניהם חטאם והוא קו הגבורה ועל ידו שהוא איש הממוצ' ישוב הבן אל אביו והוא קו הממוצע וז"ש אשרי העם להמוני עם יאושר כשיש בהם אנשי יודעי תרועה שהוא ממוצ' בין ב' קוין שברי' תרוע' וק"ל] ובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע כי יש בחי' הנק' שבעה ויש בחי' הנק' שבע והיא שבת עלאה שנסתיי' בדכורא הוא ז"א הנק' יעקב ונק' זכור וילך חרנה היא שמור לחבר בחי' שבת תתאה בשבת עלאה ויפגע במקום ר"ל מיד כד יהיב דעתי' למיהדר שהוא להחזיר בתשובה המוני עם שיעשו מחומר צורה מיד קפצה לו הארץ שעלו לקראתו וכמו שכתבתי במשנה כ"ז שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם וכו' ונעשו היחוד זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שהוא בסוד הדיבור והתפלה שנתחבר תפלת המוני עם תפלת יחידי סגולה שהוא חיבור הנשמה והגוף וז"ש ויפגע לשון תפלה שיש בו ב' בחי' הנ"ל וז"ש ויקח מאבני המקום כי נודע מ"ש בס"י במשנה ב' אבנים בינות שתי בתים וכו' כי האותיות והתיבות נקראו אבנים והם כמו כלי אל הצורה שהוא החיות ורוחני' המתלבש בתוך התיבות וכנודע. והנה איש המוני אין כחו רק בפה לדבר התיבות בלי כוונה ואיש הידיד ממשיך בתוכו הרוחניו' והנשמה שנק' אור אין סוף כביכול והאותיות נק' יש נגדם וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו שהיא המחשבה שבראש והכוונה ועי"ז נעשו אחד וזה שפי' רש"י שהיו מריבות וכו' וישכב במקום ההוא ר"ל במקום ההוא הי' רק חיתוך האותיות שהם ך"ב הנק' יש וזהו וישכב במקום משא"כ אחר ששם האבנים מראשותיו המשיך להם הכוונה ונעשו אחד וז"ש ויחלם והנה סולם וכו' וה' נצב עליו וגו' והבן.
ויצא יעקב מבאר שבע וכו' והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו' דשמעתי מהרב המגיד דק' באר פי' הזמר הלוכך תהא בנחת ענג קרא לשבת והשינה משובחת כדת נפש משיבת.
והענין יבואר ע"פ משל מלך א' ששלח בנו למרחקים למדינה שיש בו סוחרים ועוברים ושבים ונתן להם ממון לישא וליתן בהם ובדרך באו שוללים ובזו אותן וכל א' התפרנס שם ביגיע כפו חוטב עצים ושואב מים כדי פרנסתו ועמד במדריגה זו עד אחר זמן שנתן עצה לנפשו לצמצם במאכלו כדי שישאר לו איזה סך לשאת ולתת ברם כי המדינה הי' סוחרים מצויין לרוב וכך עלתה לו עד שהשיג ידו לסך מאה זהו' ועמד במדריגה זו כמה זמן שלא הוצרך להיות חוטב עצים רק נתפרנס במשא ומתן הגם שהוא מצער ואח"כ הי' טרח במשא ומתן עד שעלה לסך אלף זהו' ועמד במדריגה זו זמן מה ואח"כ עלה ממדרגה למדריגה עד שמצא והשיג לסך ת"ר אלף ואז אמר אלך ואראה את אחי במה הם מתפרנסים וכשבא אצלם מצאם שהם חוטבי עצים ונתן להם מהונו סך רב עד שמצאו כל א' מיד ידי כל צרכי משא ומתן ועלו לעושר מופלא שלא בהדרגה כמו אחיהם הראשון והנה ההפרש בין זה לזה הוא ג' חלקים א' כי הראשון בכל מדריגה שעלה הי' משיג תענוג מופלא וכשעלה כמה פעמי' מדריגות רבות הי' לו כמה מיני תענוגי' משא"כ השני הי' לו רק תענוג א' שעלה למדריגה גדולה בפעם א' חילק ב' כשחזר וירד מעושר לעוני הראשון יודע כמה מיני מדריגות למטה זה מזה ויוכל להתפרנס לפי מדריגתו משא"כ הב' חילק ג' כשחוזר ועולה מדריגה אחר מדריגה הראשון יכול להתפרנס בכל מדריגה משא"כ הב'. ובזה יובן הלוכך תהא בנחת ר"ל כמו מדריגת הראשון ובזה יש ג' חילוקים א' כי ענג קרא לשבת ר"ל שיש לו ענג בכל מדריגה עליונה שיעלה הנק' שבת ב' והשינה משובחת ר"ל גם כשיורד ממדריגתו הנק' שינה מ"מ משובחת משא"כ הב' כנ"ל ג' כדת נפש משיבת ר"ל כשחוזר ועולה ממדריגה למדריגה יודע איך להתענג בכל מדריגה וז"ש כדת נפש משיבת ודפח"ח וז"ס שהאדם הוא סולם מוצב ארצה כשהוא מתיחד עם מדריגה תחתונה אז ראשו מגיע השמימה והבן. עוד נ"ל לבאר פסוק ויצא יעקב מבאר שבע וגו' עד סוף הענין איך יש זה בכל אדם ובכל זמן דכ' הרמב"ם כשפורש הת"ח מלמודו לעסוק בעניני עה"ז מיד הוא וכו' ובזה יובן ויצא יעקב שהו' מי שעוס' בתורה ועבוד' הנק' קול יעקב וכשיצא מבאר שבע מדביקו' באר שבע שהוא דביקות השכינה הנק' באר ונק' שבע וילך שנתרחק שזה נק' הליכה כשפירש לעסוק בעניני עה"ז שהוא בין אנשי' המרבי' חרון אף של הש"י כדאי' בש"ס דחלק וז"ש וילך חרנה ויפגע במקום שבא אל מקום עיר א' שיש בו פגעי בני אדם שאינם סרים למשמע אוזן תוכחת מוסר כי אם כל איש הישר בעיניו יעשה וילן שם כי בא השמש ודאי זה הגלות נמשל ללילה וילן שם כי בא השמש ר"ל מה שהי' שמש ועבד לשמש ולשרת את הש"י בתורתו ועבודתו ורבים השיב מעון ועכשיו שקעה השמש שאינו משמש כלום ויחשב לשינה ולינת לילה שאינו בערך שימוש יום.
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כי הלב הוא שורש האדם כמ"ש באבות לב טוב ולב רע וכו' וה"נ כשיש לאדם לב כשר הוא מוכן לשמוע ולעשו' הטוב והישר משא"כ מי שיש לו לב אבן כמ"ש והסרותי את לב האבן מבשרכם וכו' זה אינו נוטה אזן לשמוע כלמודים ומ"מ כל זמן שהיו מריבות זה אמר עלי יניח צדיק ראשו לבל יעלה שום מורא על ראשו מהפגעים וחיות רעות וזה א' עלי יניח צדיק ראשו הי' יוצא לו קצת תועלת מן מקצת אנשים שנק' אבני המקום וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ר"ל כשעשו שלום ונעשה אבן א' שוב לא אמרו עלי יניח צדיק ראשו להשגיח עליו בפרנסתו וכיוצא בזה אז וישכב במקום ההוא ולא על האבני' מראשתיו שהיו נחשב לו לשכיב' עד עפר כי כשל עוזר ועזור.
ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ר"ל ע"י שהוא מוצב ארצה מדריגה תחתונה עי"ז יעלה ראשו ומגיע השמימה למדריגה עליונה מאי דזעיר איהו רב. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ר"ל כי בני ישראל הבאים בעה"ז לעשות שליחות הבורא ית' נקרא מלאכי אלהי' ויש בזה כתות שונות יש מי שרוצה לדבק א"ע עמו גם שרואה אותו בשפלותו ולכך בהגיע זמנו לעלות גם אלו עולים בו ויש כתות שאינן משגיחין עליו ומכ"ש שאינם חפצים בקורבתו ודביקתו ועולים בנפיחה למעלה ממנו ובהגיע זמנו לעלות אז אלו יורדים בו ר"ל עבור בזיונו וכמו שכתבתי ביאר ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו והנה ה' נצב עליו כי מדריגתו וענוותנותו של הש"י לשכון את דכא ומאחר שהוא שוכב עד עפר אז הוא כלי מוכן להשראת שכינה והבן.
ויאמר הארץ אשר אתה שכב עליו לך אתננה שתהי' מושל ושליט עליו במקום שפלותו שם גדולתו מאן דזעיר איהו רב וגו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וכפי' רש"י שאם ידעתי לא ישנתי ר"ל שאח"כ הרגיש כמה טובה הי' לו שפלותו שהי' מושכב לעפר שאם ידעתי מעלתו לא הי' נחשב לשינה וצער רק הי' נחשב לתענוג מופלא. וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלדי' וזה שער השמים ר"ל אחר שראה שיש כמה מיני יראה במקום הזה נתיירא וז"ש וירא ויאמר מה נורא המקים הזה וסבר משום כי אין יראת ה' במקום הזה לכך יש שאר מיני יראה וכמו שכתבתי בביאור ק' יעבץ בפ' יתרו אל תראו וגו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם וכו' ר"ל כדי שיתנו לב ליראה ה' שהיא שער השמים וכמ"ש בש"ס שבת פ"ב כל אדם שיש בו תור' ואין בו ירא' שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פני' וכו' בהי עייל וכו' כי יראת שמים דומה לפתח ושער השמים שהיא התורה וק"ל
עוד י"ל דזכרתי משל א' שהי' לו ריבוי דמים והסגולה ע"י מורא שעושין לו נתרפא עד שהורגל בכלי ובזה יובן וירא מאחר שאין במה לירא עוד וז"ש מה נור' ר"ל באיזה מורא ופחד יש לייראו וח"ו אין תרופה כי זה שער השמים שאין ליכניס בו כי אם ע"י יראה והבן.
עוד י"ל דאי' בפ"ב דשבת דרשב"י ובני טשו במערתא י"ב שנים נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמרי מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כ"מ שנתנו עיניהם מיד נשרף יצאה ב"ק ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם אחר י"ב חודש יצאו כ"מ דהוי ר"א מחי הוי ר"ש מסי חזי סבא דנקט ב' מדאני אסא וכו' א"ל כמה חביבין מצות על ישראל וכו' ובזה יובן ממש הי' ענין זה כאן כי יעקב אבינו נטמן בבהמ"ד של שם ועבר י"ד שנה ואח"כ יצא לחרן משם וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע מהתבודד שהי' שם י"ד שנה וילך חרנה בכ"מ שהי' מסתכל בעניני עולם שהם מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה נתן עיניו ובא חרון אף בעולם וזהו וילך חרנה בכל מקום שהלך הי' חרון אף בעולם לכך יהב דעתי' למהדר כמ"ש בחולין והיינו כמו רשב"י הנ"ל שלא להחריב העולם מיד ויפגע במקום חזר ונתיישב בדעתו שיותר טוב לדבר עם אנשי המקום תחנונים ודרך פיוס ואז א"צ לחזור להיות נטמן כרשב"י וז"ש ויפגע במקו' פירש חז"ל ויפגע הוא לשון דברי תחנונים ופיו' וכו' וכמו שעש' רשב"י אח"כ וכאמו' וילן שם כי בא השמ' ר"ל גם שלא הי' יכול להיות פועל יוצא להאיר לאחרים דרך הטו' והיוש' כמו השמ' המאי' לאחרי' שילכו לאור' מ"מ הי' שם כמו הלן לינת לילה שהוא מרגוע לנפשו שיהי' חדשי' לבקרים כך עשה יעקב וילן שם כי בא השמש מלהאיר אורה לאחרים עד שיבא זמן ויזרח לו השמש ובאמת שקעה לו חמה שם שלא בעונתה כדי שילין שם ר"ל שאם יהי' במעלתו הראשונ' איך יהי' לו מקום התחברות עמהם שהם בשפל המדריגה לכך ניטלה ממנו מאור השמש לפי שעה כדי שילין שם ויתחבר עמהם להעלותן בסוד הנפש אשר עשו בחרן שזכרתי במ"א יעו"ש וכאשר יבואר בפסוק שאח"ז ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ר"ל ע"ד שבארתי איזה חכם הלומד מכל אדם ר"ל גם מאדם רשע יקח מוסר לנפשו כמובא מעשה בח"ה א' שבא על בהמה ומשום תענוג מאוס לפי שעה מסור נפשו למיתה שדינו להריגה בזה ואיך לא ימסור נפשו בעבודת הש"י שהוא תענוג אמיתי נצחי וכן א' שתבע לבת מלך שישמש עמה ואמרה לך לבית הקברו' וכו'.
וכיוצא בזה יש ליקח מוסר מאנשי בדיחי שבשביל פרוטה מבזה נפשו לשמחם בכל מיני בדיחי ואיך לא ישמח בעבודתו י"ת וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף ליק' מוסר מכל מה שעוש' אלו שיש להם לב אבן להרע בכמה מיני תחבולות כך יש לעשות כמה תחבולות להטיב מצורף לזה שמעתי ממורי כשבא נשמה מאצילות אל עולם עשי' ורואה איך שם נתגבר הקליפה ואיך נקל כבוד המלך רב ושליט בעיניהם אז הוא מעורר את עצמו ליתן יותר שבח לכבוד המלך מלכו של עולם שאין הוא כאחד מהם וכו' ודפח"ח. וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו ר"ל שלקח מוסר מאנשי המקום שיש להם לב אבן ונקראו אצלו אבני המקום וישם מראשותיו בראש מחשבתו להבין זה ויתן יותר שבח והודי' לשמו ית' שאינו כאחד מהם וי"ש כ"ב במקום ההוא שזכה לש"י עולמו' שם יותר ע"י כ"ב אותיות התורה שלמד יותר בחשק אחר הבנת לב בשר שיש לו יותר מהם. ועוד ראה תועלת אחר במקום ההוא ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו דפירש בעללות אפרים כי ראה שעה"ז הוא סלם מוצב ארצה ועל ידי כשרון מעשיו בעה"ז לעשות בו הכנה לעה"ב ואז ראשו מגיע השמימ' לעה"ב אבל יש כתות אנשי' שונות זו מזו כי יש עולין בו לעה"ב ע"י הכנה וכשרון בעה"ז ויש יורדין בו שעושה עיקר מעה"ז ושכח שהוא שליחא דרחמנא לענין הטוב והישר בעה"ז כדי שיעלה בו לעה"ב יעו"ש.
ולי נראה בג' פנים פן א' כי נודע סוד מ"ש משרע"ה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כי העולם בכלל נקרא פרצוף א' והמוני עם הם רגלי הפרצוף והצדיקים הם עיני העדה וכו' וז"ש כי העולם בכלל נק' סולם שהמוני עם מוצב ארצה שנק' רגלי העולם והת"ח היו הראש וז"ש וראשו מגיע השמימה ומאחר שהם הכל קומה שלימה פרצוף אדם א' א"כ מלאכי אלדי' שהם הצדיקים שלא מעלו בשליחת קונם עולים בו שאם הדור מכשירים מעשיהם אז ראשי הדור עולים במעלה יותר כמו שמצינו בהר סיני [גי' סלם] שנא' ויחן ישראל שחנו בתשובה אז ומשה עלה אל האלדי' וה"ה בהיפך ח"ו יורדים בו כמו שאחז"ל בשמואל הקטן שראוי הי' שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך א"כ יורדים בו בסלם שהם כללות העולם המוני עם כי בירידת רגלי האדם בבור גם הראש הוא נמוך משא"כ כשעומד ברגליו על ההר וכו' וק"ל.
ובזה נ"ל פי' הפסוק מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו' כי נודע מ"ש חז"ל בשרתי צדק בקהל רב כי ראשי הדור האומר תורה ומוסר נק' מבשר וז"ש מה נאוו כשעומדין על ההרים רגלי מבשר שהם המוני עם שמכשירים מעשיהן כאלו עומדים במעלות ההר שאז גם המבשר שהם ראשי הדור המבשר תורה ומוסר זוכה למעלה יותר עליונה וכמ"ש בש"ס דר"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו וכו' אלא כ"ז שישראל משעבדין לבם לאביהם שבשמים גוברין וק"ל.
פן ב' כי שלומי אמוני ישראל גם שזכו למדריגה עליונה אי אפשר שיעמדו על מדריגה א' כי אם בסוד רצוא ושוב ובסוד שבע יפול צדיק וקם כמ"ש בתיקוני' יעו"ש והוא כדי להעלות מדריגות פחותי הערך ובסוד הנפש אשר עשו בחרן וכמ"ש פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה וגו' וכמ"ש באברהם ושרה גם שזקנים באים בימים חזר ארח כנשים יעו"ש ובזה יובן אשר ראה בחלום להשיב נפשו מה שנצטער על מדריגות עבודת הש"י שירד ממנו כי בא השמש וכנ"ל לכך ראה ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וגו' כי הת"ח שנק' סיני גי' סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי האדם נק' עולם קטן ולפעמי' מוצב ארצה ולפעמי' ראשו מגיע השמימה לעלות במדריגה עליונה או לאו ואז גם השכינה עם מרכבה קדושה הנק' מלאכי אלדי' עולים ויורדי' בו בצדיק זה. ומ"מ בכל מדרגותיו והנה ה' נצב עליו לשומרו מחטא בירידתו שיתחבר עם המוני עם שלא ילמד ממעשיהם כמו במשל במלך שנתערב בגוים ולמד ממעשיהם משא"כ בצדיק זה שבא לזכות הרבים ה' מצילו מחטא וק"ל
פן ג' ע"ד ששמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה וכמו שכתבתי מזה קודם שזה הי' מעשה חנוך לייחד קבה"ו וכו' ובזה יובן כי האדם הוא סלם מוצב ארצה לעשות מעשה ארציות בגשמי וראשו מגיע השמימה שבראשו יכוין מחשבתו למעלה השמימה לקשרה המעשה עם המחשבה שבזה נעשה יחוד למעלה וז"ש ומלאכי אלדי' מרכבה דקדושה עולים ויורדים בו ע"י יחוד זה וכו' וק"ל ויקץ יעקב משנתו וירא ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ופי' חז"ל שאם ידעתי לא ישנתי ור"ל שיש לייחד כל המדריגות ע"י הדעת כנודע וגם סוד השינה יש בו יחוד בסדר הקטנות והוא סוד רצוא ושוב והוא לא עשה כך לזה וירא ויאמר אכן יש ה' גם במקו' הזה כשאינו במעלה עליונה ואנכי לא ידעתי לייחד ע"י הדעת. איברא באמת מוכרח הוא שישכח ולא ידע לייחד שאם ידעתי לא ישנתי לא הי' נקרא שינה והבן זה.
בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם וגו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו' ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו וגו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וירא ויאמר מה נורא וגו' והספיקו' רבו ובזוהר ס"ת ביאר שהי' ענין יעקב בזה דזכה דעייל ונפק וכו' דרך נסיון כמו באברהם ממצרים ויצחק מפלשתים וכו' יעו"ש ולהלביש דבר זה ברמז מוסר נ"ל איך רומז פרשה זו בכל אדם ובכל זמן נ"ל ע"ד דבארתי כ' משוח מלחמה והי' כקרבכם אל המלחמה ודרשו חז"ל בצאתו מהספר וכו' דכתבתי בצאתו מלימוד הספר לצאת בשוק הוא זמן מלחמה וכו' יעו"ש. וצריך שישים שם הוי' לנגד עיניו וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע שהי' מתבודד בתור' ובצאתו מהספר אז וילך חרנה מקום היצה"ר והזונה שנז' בזוהר הנ"ל ור"ל כי החנות פתוחה והחנוני מקיף וסובב מבחוץ הוא יצה"ר להביאו לאדם לחנות אשר שם כל מיני תענוגי עה"ז ואלו הי' יושב בחנות לא להקיף וכו' עיין במד"ש שכ' בזה יעו"ש. ויפגע במקום שם הוי' גי' מקום כנודע וכל הענין יבואר אח"ז.
עוד י"ל דאי' בש"ס דחולין פ' גיד הנשה וילך חרנה כי מטא לחרן יהיב דעתיה למיהדר וקפצה לו הארץ וז"ש ויפגע במקום וכו' ויש להבין למה בתחלה לא יהב דעתי' בזה ושאר הספיקו'. ונ"ל דמבואר בש"ס דשבת בצאת רשב"י ובנו מהמערה כשראו בני אדם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה היו מעוררין קללה בעולם ויצא ב"ק בעיתו לאחרובי עלמא חזרו למערתכם עד לבסוף י"ב חודש יצאו ברחמים ובכ"מ הביאו ברכה וכו' יעו"ש.
והענין שכתבתי לעיל שתחלה סברו שאין נק' עבודת הש"י אלא כשעוסק האדם בתורה ותפלה ובצום ובכי וכיוצא בזה ולכך כשראו בני אדם שאין עוסקין בזה חרה אפם ואמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והביאו חרון אף בעולם עד שיצא ב"ק וחזרו למערה והרגישו שאין זה כי אם להורות להם דרך ישר יותר דרך הרחמים שנקרא עבודת הש"י בכל פרטי מעשה האדם שיתן לב ששם ג"כ שם י"ת וכאשר נודע לבעלי בינה לעשו' יחוד גם בספורי דברי' שעם חבירו כמו ששמעתי ממורי קול באש' ערוה וכו' ולהסיר העצבו' יפקח באיזה עסק והוא ג"כ יחוד גם כשרואה דבר מכוער באדם או שיבטל אותו מתורה ותפלה יבין שהוא מהש"י לתועלותו כאשר כתבתי בקו' האחרון יעו"ש א"כ בכל דרכך דעהו אתי שפיר וכאשר כתבתי שויתי ה' לנגדי גם שהוא לנגדיות מ"מ מימיני בל אמוט ואז שמח לבי לעורר רחמים ושמחה בעולם וז"ש אף בשרי ישכן לבטח יעו"ש נוסף לזה ע"ד הני תרי בדחי. ששמעתי ממורי שהיו מייחדין ומעלין העולמו' בכל עניני עה"ז יעו"ש ובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע שהי' נטמן בבית מדרשו של שם ועבר ועסק בתורה בבאר שבע וכשיצא משם וראהשבני אדם אינן עוסקין בתורה אמר מניחין חיי עולם וכו' עד שהי' מביא חרון בעולם וז"ש וילך חרנה כי מטא לחרן ראה שאין העולם מתקיים בזה וכמו שיצא ב"ק ברשב"י הנ"ל הוא ג"כ יהיב דעתי' למיהדר כמו רשב"י ובנו שחזרו למערה שאין העולם הי' יכול לסובלו ומיד שהבין זה ויהב דעתי' למיהדר ניתקן הכל וא"צ שוב למיהדר כמו רשב"י כי שם במערה יהב דעתי' למהדר משא"כ יעקב מיד קפצה לו הארץ וז"ש ויפגע במקום כי תחלה הי' יבשה דין ואח"כ נעשה ארץ רחמים ובא לקראתו מדה זה שנק' ארץ רחמים וז"ש קפצה לו הארץ היינו ויפגע במקום שם הוי' שהוא רחמים העולה גי' מק"ום כנודע ולא שם הוי' מפורש נגד עיניו לקיי' שויתי ה' וגו' כי פגיעה הוא נגדיית כמו בת מלך בשבי ' שזכרתי בקונ' אחרון רק מספר העולה גי' מקום כי בא השמש שהוא הצחות והזוהר והברירות רק וילן שם בסוד לינה שאינו צח ובהיר עד אח"כ כאשר יבואר ומ"מ חיזק א"ע ויקח מאבני המקום אותיות השם שלא יהרהר כי אם בתורה ואותיות השם וזה יהי' להגין מחיות רעות כנודע גדול כח החושב תמיד בתורה שאין כח חיצוני יוכל לשלוט בו וכאשר יבואר בסמוך במשנה דאבות פ"ב המהלך בדרך יחידי וכו' וז"ש וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ר"ל ויש כ"ב אותיות התורה שחשב תמיד בתורה ועי"ז שכב לבטח. ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ור"ל שהראו לו בפועל משמים רפואה ע"י סמים מתוקי' ולא מרים כמו שכתבתי בקו' האחרון שלא בלבד נקרא עובד הש"י רק בעוסק בתורה ותפלה לבד שע"יז מעורר מדנים על בני עולם שאין עושין כך אלא האדם נקרא סלם גם שהוא מוצב ארצה דיוטא תחתונה בארציות גשמיות החומר כגון שרואה אדם עובר עבירה וכיוצא מ"מ יוכל הצדיק לכוין בו עסק יחודים ועבודת הש"י כמו בעסקו בתורה וז"ש וראשו ומחשבתו מגיע השמימה ליקח לעצמו רמז מוסר לעבוד הש"י עי"ז יותר אלא שהבחירה חפשית ולכך בני אדם שבאו בשליחות הש"י לעה"ז ונקרא מלאכי אלהי' והם קצת עולים במחשבה ישרה הנ"ל וקצת יורדין ברוע מחשבתם ומ"מ בין בטובים בין ברעים הנה ה' נצב עליו בכל מקום שמו של הקב"ה שורה שם להורות לאדם טוב מוסר מזה הרשע ג"כ וכנ"ל וז"ש ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ר"ל במקום זה של גדודי חיות רעות ולסטים יש שם שמו ית' וממילא גם בכל מחשבות זרות ורעות שהם גדודי חי' ולסטים וקליפות יש שם ג"כ ניצוצי קדושה של השכינה שירדה שם ע"י השבירה וירא ויאמר מה נורא ר"ל שנפלה עליו יראה ורעדה שצער א"ע בצער השכינה וירידת' בין הקליפות כ"כ ועי"ז נעשה יחוד יראה עם נורא ונתפרדו הקליפות. כמו ששמעתי ממורי בענין כזה יעו"ש. וז"ש וזה שער השמים יסוד מ"ל ת"ת והבן הש"י יכפר. וידר יעקר נדר אם יהי' אלהי' עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ושבתי וגו' והאבן וגו' דק' מהו הגיזרא שיעשה עבור זה ורש"י דחק לפרש והאבן ו' זו כך תפרש אם תעשה לי את כל אלה וכו' ועוד הקשו חז"ל וכי הי' מסופק בהבטחת הש"י ומה שתירצו כי אמר חלמא הוא וכו' יעו"ש ונ"ל דפירושי קמפרש מה שנאמר לו בחלום והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והכוונה לפתור החלם בזה יתברר ונודע כי אם יהי' אלהי' עמדי ר"ל שיהי' כל מחשבותי דבוק בו ית' בלי שום הרהורי הבאין והבלי עה"ז ורק שיהי' אלהי' עמדי בכל עניני ועסקי גם שלא בשעת תורה ותפלה ואז ודאי ושמרני בדרך הזה וכל הבטחות שאחז"ל יקויי' ג"כ וזהו שאמר הש"י בזה הסימן שאנכי עמך תהא בטוח כי ושמרתיך בכל אשר תלך וגו' והוא כוונת הש"ס שכל היום לא פסק פומי' מגרסי' להנצל ממלאך המות וכו' כמ"ש במשנה אבות פ"ג ויבואר אח"ז כי לאו דוקא שונה ואומר בפה רק במחשבה ג"כ מהני וכמ"ש והגית בו יומם וליל' כי הגיון הוא בלב וכמ"ש והגיון לבי אלא שחש במחשב' פן יהרהר בגשמיות משא"כ דיבור נודע שלא פסק פומי' וכו' וכדמוכח במשנה המהלך בדרך יחידי וכו'.
ובזה יבואר פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד דחשב הרמב"ם מצות ל"ת לא יראו ולא יפחדו במלחמה מאויביהם וכו' והשיגו הראב"ד ואמר שאינו אלא הבטחה וכו' והקשה בכ"מ על הראב"ד מנ"ל להשגה זו דפשטי' דקרא אתי כהרמב"ם וכו' יעו"ש ובארתי דאין זה ביד האדם שלא יפחד לכך כ' הראב"ד דאם לא יפחד אז יהי' בטוח וכו' והדין עמו יעו"ש וכעת נ"ל דהרמב"ם ס"ל דהפסוק עצמו ביאר קו' זו שנצטוו שלא יפחדו וכ"ת שאין זה בידו וביאר הפסוק ודאי הוא בידו כי ידו"ד ההולך עמכם וגו' להושיע אתכם ר"ל סימן זה מסור לכם אם שם הוי' הולך עמכם בין בדיבור בין במחשבה בתורה ועבודת הש"י ודאי הישועה יהי' לכם וא"כ ודאי ראוי לפנות לבו ומחשבתו מהרהורים אחרים רק יחשוב בתורה תמיד וכמ"ש במשנה המפנה לבו לבטלה וכו' שהיא כולה שמו ית' שיהי' הש"י ההולך עמכ' להושיע אתכם וק"ל. ובזה יבואר משנה באבות פ"ג ר"ח בן חכינאי אומר הניעור בליל' והמהלך בדרך יחידי והמפנה [נ"א ומפנה] לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו וכ' הרב ר' עובדי' כי לילה זמן למזיקין והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הלסטים וכמה פגעים רעים ואם הי' מחשב בד"ת ה' תורתו משמרת אותו עכ"ל וכ"כ החסיד מוהר"י יעבץ דק' לגירסא והמפנה א"כ הניעור אם הוא מפנה היינו המפנה ואם לאו למה יתחייב וצריך בר נגיר דליפרק' וכו' ולפירש הנ"ל לק"מ גם שהוא עצמו כתב לזה וז"ל כי הדבוק בבוראו יתברך מושגח ממנו ולא יניחנו למקריים וכו' ואם סר ממנו הדביקות שבינו לבין קונו ובעת ההיא סר ממנו השגחת יוצרו אם תמצאו שום רעה אינו כי אם בעבור שתכלה מחשבתו מעבודת הש"י ועליו נאמר הלא על כי אין אלדי בקרבי מצאוני הרעות האלה וחז"ל דרשו אל תפנו אל האלילים אל תפנו מדעתיכם וכו'. וכ"כ בזוהר בר' יוסי שהי' מחשב וכו' יעו"ש א"כ ודאי שאינו חייב בנפשו עבור זה אלא שאם קרהו מקרה רע מתחייב בנפשו שלא הי' לו לפנות מחשבתו לבטלה בכוונה משא"כ הניעור בלילה גם שלא הי' מפנה לבו לבטלה רק ממילא הי' לבו מחשב בדברי הבאי לפי שהעת הוא שליטת המזיקין וגם בדרך שהוא סכנה גם שאינו מפנה לבו לבטלה בכוונה מכוונת רק ממילא ג"כ מתחייב בנפשו וק"ל. וישא יעקב רגליו וגו' ופי' רש"י משנתבשר בשורה טובה נשא לבו את רגליו וגו' ק' הא הי' מסופק כמ"ש וידר אם יהי' אלדים עמדי וגו' ולדברנו א"ש כי מה שהי' נצוצי השכינה בתוך עמקי הקליפות בסוד ותגל מרגלותיו עתה נשא לבו את רגליו על מקומה באה השכינה בשלו' במשכן הלב ששם מקומה לכוין בכוונת הלב ובזה נתקיים שיהי' אלדי' עמדי ממש ואז נתבשר שיקויים הכל לשמרו בדרך וכל הטוב' וכנ"ל והבן. עוד י"ל דכתב בזוהר רגלי חסידיו ישמור זו אשתו וכו' א"כ וישא יעקב רגליו זו השכינה כנודע ובזה נתבשר כנ"ל וא"ש בר' יוסי שהי' מפנה לבו וכו' ויצא קול כי אתכם ידעתי מכל משפחות וכו' יעו"ש.
בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע וכו' ויחלום וגו' והנה אנכי עמך וגו' והספיקות זכרתי אח"כ וגם בפסוק וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלדי' עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלדי' וגו' עד עשר עשרנו לך. והקשה הרב האלשיך א' מאי לאמר וכו' ב' וכי הי' כמסתפק נגד הבטחתו י"ת שאמר אם יהי' אלדי' עמדי וגו' ג' אשר אנכי הולך מיותר ד' ונתן לי לחם לאכול היתכן ישמרהו בדרך ויניחהו ערום ורעב ה' ושבתי בשלום דה"לל והשבני ו' והי' ה' לי לאלדי' משמע שאם לא יעשה לו כל הדברים לא יהי' לו ח"ו לאלדי' עכ"ל ז' איפכא ה"לל כי איך יתכן שיהי' שם הרחמים לאלדי' שהוא דין ח' שהוא כפל שהתחיל בזה אם יהי' אלדי' עמדי וכו' וחזר ואמר והי' ה' וגו' ט' מה דהוי הוי ולמה נכתוב זה בתורה כי אם לומר שהוא בהווה ועתיד ג"כ כמו בעבר כנודע שהתורה נצחי.
ונראה דעל עצמו לא הי' מסתפק כלל בהבטחתו י"ת אלא מה שנא' וידר יעקב נדר הוא לאמר לדורות ולא על עצמו יצא אלא על הכלל ישראל אשר בשם יעקב יכונה יצא להתפלל עליהם וכמ"ש חז"ל וגם האלשיך בפסוק הן עוד היום גדול וגו' דקאי על ישראל בגלותן וז"ל וזה שהי' יעקב גולה ממקום ב"ה וירא והנה באר בשדה היא ב"ה כד"א לשוח בשדה ומשם יוצא השפע ונק' באר ג' עדרי צאן הם כהנים לוים ישראלים וכו' וגרמו העונות שהושם האבן יצה"ר ע"פי הבאר וכו' ונאספו שמה כל העדרים אנשי כה"ג וכו' ונחרב בית שני על שנאת חנם וז"ש יעקב המיצר בצרות ישראל מאין באתם מאיזה עון גליתם והשיבו מחרון ר"ל מחרון איש על רעהו הוא שנא' חנם אנחנו גולים ויאמר להם הידעת' את לבן הוא מי שעתיד ללבן עונותיה' של ישראל ע"י ניחור וחרון חבלי משיח ולמה תדכאו ולא תשובו מיד ויאמרו ידענו ויאמר השלום עמכם ויאמרו שלום ואם אין בינכם שלו' איך יהי' שלו' ביני לביניכ' והלא למי נשא עון לעובר על פשע ואינכם עובר על פשע ואמרו מה שאנו בוטחים בו הוא כי הנה רחל בתו באה עם הצאן כי זכות רחל מבכה על בניה שובו שובו בנים לגבולכם אמר להם אם על זה אתם בוטחים ואינכם שבים מאליכם הן עוד היום גדול כי תהי' בעתה אם לא זכו לאחישנה לכן השקו הצאן להחזיר המוני עם בתשובה וכו' והשיבו לו כי לבבינו קשה עד יוסר לב האבן וז"ש לא נוכל עד אשר יאספו לעתיד כל העדרים וגללו האבן ויתן לנו לב בשר ואז והשקונו הצאן מבאר מים חיים עכ"ל ומעתה שפתח הרב פתח פתוח ע"ד הנ"ל יתפרש כל הפ' ע"ד זה בפר' על יעקב עצמו ובכלל על כלל ישראל הנק' יעקב
ובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה והספיקו' א' ל"ל ויצא שכבר נאמר בפרשה הקודם וילך פדנה ארם א"כ קדמה היציאה ואיך חזר כאן לכתוב ויצא יעקב מבאר שבע ב' כפל ויצא וילך שאם הלך מי לא ידע שיצא ג' וילך חרנה אם כבר הלך לחרן איך אמר אח"כ ויפגע וחז"ל דרשו וכו' ושאר הספיק' שהקשה הרב האלשיך יעו"ש.
ונראה דנודע כי סיבת חורבן בית ראשון על ביטל תורה כנ"ז בש"ס דנדרי' ובש"ס דב"מ על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכו' וסיבת חורבן בית שני על שנאת חנם וכמ"ש בש"ס דיומא מגורי על חרב שהיו אוכלין זע"ז וכו' וז"ש ויצא יעקב כללות גלות ישראל הנק' יעקב שיצאו וגלו מארצם הוא על סיבת יציאתן שהתורה נק' באר שנא' הואיל משה באר התורה הזאת גם שקבלנו עלינו באר התורה באלה ושבועה וז"ש מבאר שבע שיציאת הגלות הי' מבאר שבע מחמת באר שבע הנ"ל ואם אמנם שבו למקומם בבנין בית שני מ"מ אח"כ וילך חרנה שחזרו לילך בגלות בסיבת החרון שבין איש לחבירו היא שנאת חנם וכמ"ש האלשיך הנ"ל ויפגע במקום וגו' הוא לשון תפלה או קפיצת הארץ וזה נמשך מזה או בעת' או אחיש' וע"י פגיע' ותפלה ותחנונים שיזכו לקפיצת הדרך תשובה שיהי' לעתיד כמ"ש והסירותי את לב האבן וגו' שימהר זה ויקפיץ קודם זמנו זכו אחישנה יהי' קצר הליכת הארץ זכו אחישנה שיקצר ימי הליכת הגלות לבוא אל הארץ מהר יחישנה ועכ"פ בימי הגלות צריך לתקן הקלקל וכמ"ש הרב האלשיך סוף מלאכי זכרו תורת משה עבדי הנני שולח לכם את אליה' והשיב לב אבות וגו' שהוא לתקן ב' דברים שהי' סיבת הגלות וכו' וז"ש ויקח מאבני המקום ודרשו חז"ל שעשה סימן שלקח י"ב אבנים אם יתאחדו ויהי' אבן אחת וכו' ור"ל אם יזכו לתקן חטא שנאת חנם הקשה לתקן ע"י מוכיח או רב וז"ש עשאן הק"בה אבן אחת שנא' ויקח את האבן ר"ל שאי אפשר לתקן קלקל זה ע"י שום מוכיח שיעשו אחדו' א' כי אם ע"י הקב"ה בעצמו שנא' והסרותי את לב האבן וגו' וכתיב הנני שולח לכם את אליה' וגו' ונגד חטא ביטל תורה אמר וישכב במקום ההוא ודרשו חז"ל ויש ך"ב אותיות התורה במקום ההוא שלמד תורה לתקן חטא ביטל תורה אך בענין לימוד תורה יש ב' סוגים א' הלומד לכבודו י"ת שהוא בדחילו ורחימו דאל"כ לא פרחת לעילא וזה שראה בחלום סלם גי' סיני ת"ח העוסק בתורה נק' סיני כדאי' בש"ס סיני ועוקר הרים וכו' סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה דצריך שיגיע השמימה לימוד תורתו שיהי' בדחילו ורחימו דאז פרחת לעילא השמימה והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים בו כי הת"ח שנק' הרב שדומה למלאך ה' צבאות אם כוונתו לעלות בו שיתעלה ויתנשא בו אז זה סבת ירידתו לכך סמך החלום לענין וישכב גם שיהי' בתחלה בבית ראשון וכו' דקאי על זה דוקא או י"ל כי התורה יש בו חלק הנגלה המוצב ארצה ויש בו נסתר אשר ראשו מגיע השמימה והת"ח שרוצה לעלות בחלק הנסתר להתנשא בו זה סיבת ירידתו ומ"מ והנה ה' נצב עליו על שנא' וישכב דפשיטו שחה לעפר נפשו אז אשכן את דכא ועליו ה' נצב ואמר אני ה' אלהי אביך סוד רחימו של תורה ועבודה ואלהי יצחק סוד דחילו הארץ אשר אתה שוכב עלי' ר"ל זה השפלות שאתה שוכב לארץ כי לא בשמים היא לא בגסי הרוח וגו' כי אתם המעט לכך חשק ה' בכם הארץ הזאת לך אתננה כי זה העיקר מאוד מאוד הוי שפל רוח וכמ"ש הרמב"ם והי' זרעך כעפר הארץ וגו' ולא אמר ככוכבי כי כאן הודיעו סיבת שפלותן בגלות המר הזה עד לארץ הוא על סיבה שאין להם חיבור ואחדות כמו חול הנק' עפר וע"כ מוכח לומר כן בפ' וישלח ואתה אמרת וגו' ושמתי זרעך כחול הים והקשה רש"י ותירץ וכו' ולפי הנ"ל א"ש [כדאי' בש"ס ובפוסקי' י"ד ס' ך"ח] וכמובא במד' איכה שזור לי חוט זה יעו"ש.
או י"ל דאי' בפ"ב דברכות נפשי כעפר לכל תהי' וכו' וכ' התוס' וכו' ורש"ל כ' וכו' יעו"ש וזה יהי' סיבת עלייתן והנה אנכי עמך כי שכינה עמנו תמיד בגלו' ועי"ז והשבותיך אל האדמה הזאת וכמ"ש התו' משל לעני שאבד כד חרס ואח"כ בא בת מלך ואבדה כד זהב וכו' וכמ"ש בתיקוני' וישלח מלאך שהיא השכינה בגלות ועי"ז ויוציאנו יעו"ש בפ' התיקוני' יעו"ש וז"ש וידר יעקב נדר לאמר לדורות אם יהי' אלהי' עמדי שיהי' הבטחתו מיד ולדורות ליעקב עצמו ולכלל ישראל הנק' יעק' שיהי' השכינ' עמהם בגלות ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ר"ל גם שאני הולך בדרך לא טוב אשר יכונה להליכה והרחקה ממנו ית' היפך ביאה כנודע מ"מ ושמרני וגם ונתן לי לחם לאכול שאזכה לסייע אותי לתקן חטא חורבן בית ראשון על ביטול תורה ועתה ונתן לי לחם לחמה של תורה לאכול פנימי שיהנה הנשמה ולא להתפאר שהוא להלביש חיצוני ובגד ללבו' שיעשה מן בגד לבוש כנודע סוד חלוקא דרבנן ואחר תיקון חטא א' הזכיר תיקון חטא חורבן בית שני שאזכה לשוב וז"ש ושבתי בשלום היפך שנאת חנם ועי"ז באמת ושבתי בשלום ע"י שלו' אשוב אל בית אבי לארץ הקדושה שיצאו משם וע"י מעלת השלום יזכו שיהי' שמא שלום הנק' הוי' אלהי' כנודע וז"ס והי' ה' לי לאלהי' נוסף על שם אלהי' שהי' עמדי היא השכינה שהי' עמדי בגלות ועתה בזמן הגאולה יתחבר עמה שם הוי' ויהי' שמא שלום וז"ש והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כי זה שנעשה מן י"ב אבנים אבן אחד המורה על אחדות י"ב שבטי ישראל שיהיו לאחדים זהו הגורם שיהי' בית ג' בית אלהי' משמים יהי' בנוי כנודע על כנו ומכונו בבנין שלם וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הוא שבט לוי שהוא עשירי שיהיו משוררים בבית המקדש הכהנים בעבודתן ולוים לשירן וישראל במעמדן שהם שלשה עדרי צאן הרובצי' על הבאר וממנו ישקו העדרים מבאר מים חיים ב"ב אנס"ו.
ובדרך פנימי נ"ל לבאר פסוקי הנ"ל אם יהי' אלדים עמדי וגו' עד והי' ה' לי לאלדי'. ונבאר ש"ס דחולין פ"ד א"ר יצחק מ"ד האמנם אלם צדק תדברון משרי' תשפטו בני אדם מה אומנתו של אדם בעה"ז ישים עצמו כאלם יכול אף לד"ת ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם ע"כ. והוא תמוהו ונ"ל דאי' במשנה דקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' וכבר כתבתי מזה יעו"ש וכעת נ"ל דיש ב' סוגים בענין תורה ותפלה א' דיבור ב' הכוונה והמחשבה וכמ"ש בזוהר וישלח דף קס"ט ת"ח דוד מלכא אמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי חד לקבל דרגא תתאה וחד לקבל דרגא עלאה וכו' יעו"ש. ובזה יובן כי כוונת המשנה ללמד אדם דעת בעסק התורה ותפלה שיתייחד אדם עם אמו בינה עולם המחשבה בעודו מדבר שהיא במל' הנק' בתו ושיהי' בקירוב בשר בהתפשט מחשבות זרות שהוא קליפה ולבוש ובעודו מדבר בתורה ותפלה שהי' בתו יהי' מחשבתו דביקה בו ית' בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים אור הא"ס שבתוך האותיות והבן שהוא כלל גדול בתורה ותפלה לפי מה שקבלתי ממורי גם מסוגל זה כשיעשה כנ"ל לבטל הדינין וכאשר שמעתי ממנו ודפח"ח.
עוד י"ל דאי' בש"ס דתענית פ"ג ת"ר לעולם יהי' אדם רך כקנה ואל יהו' קשה כארז מעשה שבא ר"א בר"ש מבית רבו וכו' והיתה דעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר וא"ל שלום עליך רבי ולא החזיר לו א"ל ריקה כמה מכוער אותו האיש וכו' עד א"ל בשבילכ' אני מוחל לו ובלבד שלא יהי' רגיל לעשו' כן מיד נכנס ר"א בר"ש ודרש וכו' והק' מוהרש"א דהל"ל שלא יעשה עוד כן משא"כ מלשון שלא יהי' רגיל וכו' משמע דלפעמים יעשה כן וכו' ומפרש וכו' יעו"ש.
ולי נראה להקשות ביותר דכ' התוספות במס' דרך ארץ מפרש שאותו אדם היינו אליהו ולטוב נתכוון כדי שלא ירגיל בדבר ע"כ וקשה א"כ שהי' זה אליהו שאמר לו שלא ירגיל וכו' אבל לפעמים יעשה כך והוא תמוהו והא מאוד מאוד הוי שפל רוח הזהירו במשנה דאבות וגם בשמתא מאן דאית ביה וכו' ובשלמא בש"ס י"ל שהי' אדם בעלמא שלא הקפיד בדיבורו משא"כ על אליהו קשה ודאי. ועוד י"ל כפל הדברים ושאין לו שחר לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז למה תפס קנה והפוכו ארז והריף פי' רך כקנה להיות הולך ובא עם כל הרוחות ומתקבל על כל הבריות ולא קשה כארז להיות עומד בגבהו ואינו מתקבל על הבריות להלוך ולבוא עם כל ורוח ע"כ ועוד תואר ריקה ומכוער וכו' הגם די"ל דתורה מפואר בכלי מכוער ואתה מכוער ומ"מ ריקן מהתורה שלא ראהו עוסק בתורה כמוהו שלא ידע עדיין שיש עובד הש"י גם בגשמי כאשר גילה לו אליהו אח"כ והבן.
ולי נראה שהוא דבר פנימי ועמוק בתורה ועבודת הש"י אשר רימז לו אליהו הנביא כלל גדול בתורה ועבודת הש"י והוא דאי' בש"ס דתענית פ"ק א"ר אמי מ"ד אם ישוך הנחש בלא לחש וגו' אם השמים נעצרין וכו' מה תקנתי' ילך אצל חסיד שבדור ויתפלל וכו' ואם לחש ונענה והגיס דעתו מביא אף לעולם שנאמר מקנה אף על עולה וכו'.
והקשה מורי אם הוא חטא והגיס דעתו העולם מה חטאו להביא אף על העולם. וביאר כי מהראוי שמי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כר"ח בן דוסא ואם היו כל בני עולם נוהגין בחסידות לא הי' פלא על א' שאמר לחומץ וידליק וכך הי' כי כולם עושין כך משא"כ מחמת שבני עולם הולכין בשרירות לבם הרע ואינו עולה להם זה כי אם ליחיד בדורו שאם נעלה בתפלה הוא דבר נפלא בעיניהם לכך מגיס זה דעתו א"כ הוא בסיבת דורו ובני עולם לכך מביא אף בעולם ודפח"ח.
העולה מזה מחמת שהוא נוהג בתורה וחסידות יותר במה שאין העולם נוהג בו יש מקום להגיס דעתו וזה גורם ח"ו להביא חרון אף בעולם כנ"ל ואפשר שזהו כוונת הש"ס דשב' שבשעה שיצאו רשב"י ובנו מהמערה וחזו אנשי דכרבי וזרעי אמרו מניחין חיי עולם וכו' כ"מ שנתנו עיניהם נשרף יצא ב"ק וכו' עד חזו ההוא סבא דנקט ב' מדאני אסא לכבוד שבת א"ל למה ב' אמר חד כנגד זכור וחד כנגד שמור א"ל לברי' חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו ע"כ. ויש להבין לפי דנקטי ב' מדאני אסא א' כנגד זכור וא' כנגד שמור אז נחו דעתם משא"כ אלו נקטי רק א' ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור ק' התוס' דביצה לוו עלי ואני פורע והוא נגד הש"ס עשה שבתך חול וכו'. ובארתי דיש ב' סוגים בעסק התורה ועבודת השם ית' א' ע"פ הטבע גי' אלדים הנקרא שמור וא' שהוא למעלה מהטבע ונק' זכור ונגד זה יש ב' סוגים אנשים א' המתנהג ע"פ הטבע אם יש לו מענג שבת ואם לאו עושה שבת חול וכו' ב' המתנהג למעלה מהטבע גם שאין לו לענג שבת הוא לווה מאחרים וכו' יעו"ש. וחז"ל אמרו שמור וזכור בדיבור א' נאמרו ר"ל גם שבדברות אחרונות נאמר שמור ובראשונות נאמר זכור מ"מ שניהם בדיבור א' נאמרו וי"להק דהל"ל זכור ושמור בדיבור א' נאמרו שהוא תחלה בתורה אך שבאו ללמדינו כי אדם השלם צריך שיקנה ב' מדריגות הנזכר לעיל. אלא שצריך שילך בהדרגה בסדר בתחלה על פי הטבע שמור תחלה ואחר כך ילך לקנות מדריגה למעלה הימנה שהיא נק' זכור למעלה מהטבע וזה שבארנו לעיל משנה בא סימן התחתן עד שלא בא העליון וכו' כי סימן התחתון הוא דין שהוא ע"פ הטבע גי' אלהי' שהוא דין ולכך כשהוא במדריגה זו לעסוק בתורה ותפלה וצום ושק ובכי אח"כ כשיוצא לאויר העולם ורואה בני אדם שאינן נוהגין כן מעורר דין עליהם משא"כ כשבא סימן העליון שהוא רחמים ע"י שיוכל להיות מעורב עם הבריות ולייחד יחודים בספורי דברים עמהם ושאר עסקים שיודע בכל דרכיך דעהו לא בלבד בעסקו בתורה ותפלה א"כ יוכל להיות שגם בני העולם גם בעוסקם בחיי שעה אינם מניחין חיי עולם להיות מחשבתם דבקה בו ית' כמוהו. ויוכל לדונם לכף זכות על דרך זה ג"כ משא"כ כשהוא אינו במדריגה זאת אינו יוכל לדון העולם לכף זכות על מדריגה שהוא אינו בו ובזה יובן כשראו דנקטי ב' מדאני אסא א' כנגד זכור וא' כנגד שמור להורות ב' מדריגות הנ"ל ע"פ הטבע ולמעלה מהטבע דהיינו גם בעסק חיי שעה ועה"ז אינן מניחין חיי עה"ב כנ"ל אז נחו דעתם. ולמדריגה זו זכו בפעם ב' שנכנסו למעלה זו במערה בפעם ב' וק"ל.
ובזה יובן משנה הנ"ל מתייחד אדם עם בתו שהיא ע"פ הטבע ועם אמו שהוא למעלה מהטבע על דרך שזכרנו מדריגת אדם שלם שיקנה ב' מדריגות זכור ושמור שהיא אמו ובתו והבן. ובזה יובן כוונת הש"ס לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז ולא בלבד במילי דעלמא כמ"ש הרי"ף רק גם בעבודת הש"י הוא כלל שיעלה למדריג' רך כקנה להיות הולך ובא עם כל הרוחות שיתן לב שגם במדריגה של כל א' יכול להיות בו עבודת הש"י לא בלבד בעוסקו בתורה ותפלה כי יוכל ליקח מהם מוסר לעצמו לעבודת הש"י ולא שישאר על מדריגת ארז להיות קשה שאינו ערב עליו הנהגת חביריו רק הנהגת עצמו ולא זולתו וכאשר שמעתי מהרבני מוהר"ן שכתבתי בקו' אחרון יעו"ש. וז"ש ובלבד שלא ירגיל וכו' לפי שלמד הרבה מה שאין זולתו עושה כך מזה הגיס דעתו. וז"ש שלא ירגיל בזה להיות מתמיד בלימודו תמיד רק יתערב עם בני אדם ג"כ ושם יהי' ג"כ יראת ה' על פניו לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד גם שהוא נגדיות ביטל תורה או תפלה מ"מ יתן לב שיש שם ג"כ מוסר ועבודת ה' וז"ש איזה חכם הלומד מכל אדם והבן ושפיר משמע דלפעמים יעשה כך ר"ל שיתמיד בלימודו כשרואה שמעורב עם הבריות ביותר ופן ישכח את ה' והכל יהי' ע"פ שכל הקודש וישמע חכם ויוסף לקח.
ובזה יובן אם יהי' אלהי' עמדי שהיא הנהגה ע"פ הטבע ואח"כ אזכה לעלות למעלה מהטבע שהיא זכור ושמור וז"ש והי' ה' לי לאלהי' ר"ל שם הוי' יתוסף לי על אלהי' שהי' לי כבר ואז יעקב נק' הנור' גבר שלים כמ"ש בזוהר המייחד שם מלא הוי' עם אלהי' והבן והש"י יכפר. ובזה יובן ש"ס דחולין שישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ע"י התמדתו בלימוד תורה יותר משאר בני אדם יגיס דעתו כר"א בר"ש הנ"ל ת"ל משרים תשפטו בני אדם ובדרך הנ"ל אדרבה מחייב בני אדם וכרשב"י ובנו בתחלה לכך יראה שיהי' רך כקנה להיות הולך ובא עם כל הרוחות כך הוא יבין שהש"י עם כל המדריגו' של בני אדם ויוכל להתערב עם כל בני אדם ולכוין או לייחד בכל דרכי בני אדם שיהי' בו עבודת הש"י ג"כ ואז לא יגיס דעתו רק אדרבה ידונם לכף זכות וז"ש משרים תשפטו בני אדם וק"ל.
עוד י"ל ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ויחלם וגו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה וגו' ונ"ל דאי' בש"ס דחגיגה ד' נכנסו לפרדס אמר להם ר"ע כשתכנסו אצל אבני שיש טהור שלא תאמרו מים וכו' בן עזאי הציץ ומת ועליו נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו נאמר דבש מצאת אכול דיך פן תשבע ותקיאנו אחר קיצץ בנטיעו' ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום ופי' רש"י עלו לפרדס לרקיע ע"י שם וכו' והתו' כ' ולא עלו למעלה ממש רק נראה להם כאלו עלו למעלה וכו' ומוהרש"א פ' בשם ספר ישן נכנסו החכמה אלהי' ובן עזאי מתוך דביקות ואהבה רבה וכו' ובן זומא שלא הי' שלם בדעת כבן עזאי ונסתכל באור בהיר יותר ממה שהי' דעתו סובלת נתבלבל ונפגע שנטרפה דעתו ואחר קיצץ וכו' ור"ע שלא הרס לעלות יותר ממה ששכל אנושי יוכל להגיע נכנס ויצא בשלום ע"כ ולולי דמסתפינא לחוות דעתי בזה הייתי מפרש כפשוטו פרדס שדרשו חז"ל ר"ת פשט רמז דרוש סוד ולפי מה שקבלתי ממורי שעיקר עסק תורה ותפלה הוא שידבק א"ע אל פנימי' רוחניו' אור א"ס שבתוך אותיות התורה והתפלה שהוא הנק' לימוד לשמה שבזה אר"מ כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה וכו' ר"ל שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה וידע איך יתנהג בתורה ועבודת הש"י מלבד שרואה עולמות של מעלה וכהנה שמעתי מפי מורי ודפח"ח והנה אלו ג' חלקי התורה פר"ד הוא לבושי התורה והסוד הוא הפנימי ואפשר שזהו הרמז אל גנת אגוז ירדתי שיש בו ג' לבושין וחלק ד' הפנימי וכו' ואלו ג' נכנסו באלו ג' לבושי התורה בדביקה וחשיקה כנ"ל וכעין זה כ' בתיקוני' דף פ"ח ע"ב תיקון נ"ד אלו שנכנסו אל קליפ' דאגוזא וכו' ור"ע אעל במוחא דאגוזא וכו' והטעם שזה עלה לו כך וזה כך עיין אח"ז ובזה יובן דיצא יעקב לטייל בפרדס מבאר שבע מבאר התורה הפנימי וילך חרנה לטייל בלבושי התורה וז"ש אל תהיו כסוס כפ"רד אין הבין ליכנוס בפנימי' התורה דעייל ונפק כמו יעקב דנפיק ועייל וא"ש פר"ד הנק' קליפת אגוז ולבוש אל הפנימי' וכאשר נודע מ"ש בדע"ח כי הפנימי של העולמות הוא הוי' וחצונית ולבושי' הוא אלהי' וג' פעמים אלהי' של ג' לבושי פר"ד גי' חרון והנה ע"י התורה נבראו העולמו' הפנימי ע"י הפנימי וכו'
ויפגע במקום ר"ל כשהגיע אל המקו' אשר בן זומא נפגע שם אבל יעקב גדול כחו כי וילן שם כי בא השמש ר"ל מאחר שכבה אור בהיר לא הרס לעלות ועמד שם וילן שם ובהגיע אל אבני שיש טהור שהזהיר ר"ע הנ"ל ומבואר בתיקוני' דף פ' תיקון מ' שהוא סוד א' יוד עלאה יוד תתאה ו' ביניהו וכו' ושמעתי ממורי פי א' הוא סוד אלופו של עולם טמיר וגניז בגוי' ואות ב' הוא ב' אלפין וכן ג' ג' אלפין עד אות ת' ד' מאות אלפין א"כ שורש אותיות התורה שקרוב יותר אל החיות הרוחני אור א"ס הוא אות א' ואח"כ יורד והולך ומתלבש זה בזה ונתרחק מן החיות עד אות ת' שהוא מל' שבמל' ששם מתלבש בתוך מחשבות רעו' וזרות וצדיקיא שלוחי דמטרוניתא אינון לקשר א"ע אל האותיות ולהעלותן במחשבה עד מחשבה עליונה ואז מעלה מתהום עד רום רקיעא את נצוצי השכינה שהי' בלבושי' הנ"ל שנק' זה לימוד לשמה לכך זוכה לדברים הרבה שיש כמה מדריגות בכל אות והוא מזכה להעלותן וזוכה עמהם ודפח"ח וז"ש ויקח מאבני המקום ר"ל אבני שיש טהור שבו הש"י הנק' מקום וישם מראשותיו לדבק ראשו ומחשבתו לתוך פנימו' האותיות ולהעלותן גם מרא"ש תי"ו ר"ל להמשיך אור מראש אל תי"ו להעלותה אל החיות שהיא א' ראש של תיו כנ"ל וז"ש וישכב במקום ההוא ודרשו בזוהר ויש ך"ב אותיות התורה וכו' כי אות א' שורש כל הך"ב אותיו' וכנ"ל וכאשר שכב ודבק א"ע בדביק' וחשיקה אל אותיו' התורה נתפשט מהגשמיו' ויחלם ר"ל שראה שכל עה"ז הוא כמו חלו' וכמ"ש אז היינו כחולמים וגו' וראה מתועלת עה"ז הוא רק שיהי' לאדם כמו סלם מוצב ארצה שיעשה הכנה בעה"ז שעי"ז יעלה ומגיע ראשו השמימה וכמ"ש בעוללת אפרים.
והנה מלאכי אלדי' וכנ"ל והנה ה' נצב עליו לשומרו כמו לר"ע שנכנס בפרדס ובקשו מל"השר לדחפו עד שגער הקב"ה בהם ואמר הניחו לזקן ראוי הוא וכו' וה"נ ליעקב בחיר האבות גם שעדיין לא הי' נשוי וצריך שמירה שלא לדחפו. ויקץ יעקב משנתו ר"ל ע"ד משנת ראב"י קב ונקי וה"נ מלימודו כאשר ויקץ משנתו אחר הדביקות שניער הבין גדולת מעלת לימוד לשמה ואמר אכן יש ה' במקום הזה גם בלבושי התורה ולא יד עתי לייחד ולהעלות כנ"ל ונתיירא ונעשה ממילא יחוד יראה עם נורא והבן. ואנכי לא ידעתי וירא ויאמר מה נורא וכנ"ל והבן והש"י יכפר. וז"ש אח"כ ויבא יעקב שלום כמו ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום וכן ביעקב אבינו יצא בשלום ויבא בשלום שחזר ונכנס אל פנימית התורה שנק' שלום במוחא דאגוזא וז"ש ושבתי בשלום אל בית אבי וגו' וכך עלתה לו שבא על מקומו בשלום והבן.
וישלח
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אתם כה תאמרון לאדוני לעשו עם לבן גרתי וגו' עד הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו' ופירש רש"י מלאכים ממש עם לבן גרתי לא נעשיתי שר וחשוב וכו' ד"א תרי"ג מצות שמרתי הצילני מיד אחי שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו וכו' והספיקות רבו א' התורה נקראת תמימה והיא נצחי ול"ל ספור מעשה זאת לדורות ועוד דבר שהוא אחדות ע"כ הוא נמצא בכל א' מישראל שהם אחדות א' וא"כ איך סיפר מעשה התורה שהיא אחדו' איך נמצא בכל א' מישראל שיהי' נמצא בו מעשה זה בשילוח יעקב לעשו ועוד ל"ל שילוח זה ששלח יעקב לעשו וכאשר תמה במד' מחזיק באזני כלב דכו' ועוד בשלמא מה שפי' רש"י גרתי שהוא גר א"ש בשליחות זו משא"כ מה שפי' ד"א תרי"ג מצות שמרתי מה ענינו לזה הגם דיש לומר ע"ד הקול קול יעקב אז אין ידי עשו שולטת וכו' ועוד הצילני נא מיד אחי שאינו נוהג עמי כאח הוא היפך הפסוק דאמר הצילני מיד אחי וגו' ושאר הספיקו'
ונ"ל דמבואר בספר עללות אפרים כי הסלם שראה יעקב אבינו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה הוא עולם העה"ז שהיא הכנה לעה"ב וכו' יעו"ש. והנה החומר והצורה שהם מצד ב' מלאכים ממש יצה"ר ויצה"ט הוו ב' הפכים שזה הצורה חומד ומתאוה לעשות הטוב והישר כמו יעקב שהי' עובר על פתחי ב"המד וכו' משא"כ החומר מתאווה לעניני ע"הז שאינו עבודת הש"י ועבודה זרה נקראת שהי' עשו חומד לעבור על פתחה וכו' באופן כי החומר לעשות קבע בעה"ז חומד ומתאווה תמיד משא"כ הצורה עושה גירו' בעה"ז רק שיהי' הכנה לע"הב שהיא קבע
והעולה מזה כי הצורה אשר תכליתה בעקב בע"הב נקרא יעקב והחומר אשר תכליתה בע"הז עולם עשיה נקרא עשו.
ובזה יובן כי הפרשה זה מוסר פרטי לכל אדם הכולל חומר וצורה שנק' יעקב ועשו וז"ש וישלח יעקב מלאכי' לפניו כי הצורה הנק' יעקב שלח מלאכי' שהם היצ"הר והיצ"ט לפניו בעה"ז שיעשה בו הכנה לפני עה"ב וז"ש אל עשו אחיו כי בעשי' שעושה הכנה לע"הב אחיו הוא לכל דבר כי קונה בו שלימות שהיא ארצה שעיר שדה אדום וכמ"ש במד' איש שעיר גבר שיידין אשר שעירים ירקדו שם מצד חומר ועכירת הקליפות שדה אדום מצד שהי' אדמוני מזוהמת הקליפה ודם נדות וכמ"ש האלשיך מזה שהי' יעקב נפש הקדושה ועשו נפש הקליפות יעו"ש והי' השליחות מצד יעקב כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך וגו' והכוונה שלא בא לעולם הזה לעשות שר וחשוב רק שיהי' גר בארץ לעשות הכנה לעה"ב לעבוד עבודתו ית' וז"ש עם לבן גרתי לשון גרות. ועוד עם לבן גרתי כי היצה"ר שנקרא נבל אותיות לבן שקיים תרי"ג מצות עם היצה"ר שהכניעו ומן נבל נעשה לבן והיא עיקר התכלית כמ"ש חז"ל אל יאמר אי אפשר בבשר חזיר אבל יאמר אפשר ואבי שבשמים גזר עלי. והתועלת מה שבארתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך יעו"ש.
וז"ש ויהי לי שור וחמור שהכניע הס"א הנק' שור וחמור ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך שאני מבקש אהבתך שיצא החומר מן ארור לברוך להביאו אל הקדושה. ומוסר זה כולל בין בפרטות אדם יחידי שהצורה מבקש אהבת החומר להכניעו בקדושה ובין בכללות העולם שהצדיקים שהם אנשי הצורה מבקשין אהבת אנשי החומר עמי הארץ להכניען בקדושה ע"י התורה ומוסר אבל לא כן דעת אנשי החומר רק היפך זה. וז"ש וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו שאתה נוהג עמו כאח לקרבו אל הקדושה אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע בשנאתו אותך וכפי' רש"י וגם הולך לקראתך שהוא מתנגד לקראתך לעשות היפך הדברים הנז' לעשות קבע בעה"ז לאכול ולשתות וכל תאות עה"ז היפך הצורה וד' מאות איש עמו עדיין לא נכנעו בקדושה כי אם ע"י ש"ק כנודע. ויירא יעקב מאוד ויצר וכפי' רש"י ויירא שמא יהרג ע"י היצה"ר ותאוות החומר וייצר לו שלא יהרוג את אחרים הוא היצה"ר כי יותר טוב שיכניע גם היצה"ר בקדושה וכמ"ש עם לבן גרתי וכנ"ל ויחץ את העם אשר אתו וגו' ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפליטה ופי' רש"י על כרחו אלחם בו וכו'.
והענין דכ' בזוהר והי' מחניך קדוש הם רמ"ח איבריו וכו' והנה יש ב' מחנות באדם שהם איבריו א' שהם ברשותו של אדם וב' שאינם ברשותו וכמ"ש בטא"ח סי' א' אשר דהע"ה הוצרך להתפלל העבר עיני מראו' שוא וכו' יעו"ש. וזה נ"ל פי' הש"ס דשבת עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש בעביר' אמר להם א"כ קרבן למה אמרו אם מידי עבירה יצא' מידי הרהור לא יצאנו. וי"ל הא הרהורי עבירה קשה מעבירה ואיך אמרו מידי עבירה יצאנו ולפי הנ"ל א"ש שיש איברים שהם ברשותו של אדם ויש שאינן ברשותו של אדם כגון הראי' והרהור וכיוצא וז"ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בי' דינו דייקא כי מלחמת היצה"ר באיברים אשר בידינו לא נפקד איש בעבירה אבל במלחמת איברים שאינו בידינו לא יצאנו ידי חובותינו וצריך קרבן וק"ל.
וז"ש יעקב אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו המחנה הם האיברים שאינם ברשותי אבל המחנה שהם ברשותי ע"כ יהא לפליטה כי אלחם בו וכנ"ל איברא ע"י תפלה כמו שהתפלל דהע"ה העבר עיני מראות שוא אפשר להנצל גם האברים שאינם ברשותו לכך התקין יעקב א"ע לתפלל עבור זה הצילני נא מיד אחי שהם ברשותי מיד עשו הן האברים שאינם באחוה עמי ואינם ברשותי כמו עשו שהוא מתנגד לי וק"ל. עוד י"ל כי הנה יש לפרש בו ג' פנים והוא כי יש ג' מיני גלות א' גלות ישראל מן האומות ב' גלות הלומדים מעמי הארצים ג' גלות הת"ח הכשירים מן החכמים להרע שידין יהודאין וכל א' נמשך מחבירו כסדר הנ"ל כי גלות ישראל מהאומו' נמשך וכו' וכמ"ש בס"ח מזה יעו"ש ונגד גלות א' הנ"ל יתפר' הפסוק שהתפלל יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו דמוב' במד' משל שהוליכו דרך היער כלי ברזל קרדומות והרעיש היער שבא הכורת ומכלה עצי היער עד שבא חכם א' ואמר אם אין בתוכו אחיכם שהוא העץ יד לקרדום אין שום מורא לכם וכו' ובזה יובן הצילני נא מיד אחי אז יש מורא מיד עשו שצריך להתפלל עליו משא"כ בלא אחי אין מורא מעשו וק"ל.
ונגד גלות ב' נ"ל דכתבתי במ"א פי' הפסוק לא תוסיפו ולא תגרעו וגו' זכור אשר עשה ה' וכו' אשר הלך אחר בעל פעור וכו' דכ' האלשיך ויחל העם לזנו' אל בנות מואב וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור כי היצה"ר לפתות את עמי הארץ בא כפשוטו משא"כ לת"ח בא בדמות יצ"הט וכו' יעו"ש ובזה יובן הצילני נא מיד אחי ר"ל מיצה"ר שבא בדמות אחי כאלו הוא יצ"הט ובאמת הוא עשו וק"ל. ונגד גלות ג' יבואר ע"פ מה שכתבתי בביאור א' מך"ד דברים המעכבים התשובה החולק על החכמים מצד שהוא חכם בעיניו וכו' יעו"ש. ובזה יובן הצלני מיד אחי שהוא הת"ח שהוא עשו שהם חכמים להרע שיהי' ניצול מהם ומעצתם שיתבטל וזממם אל תפק וק"ל.
עוד י"ל דאי' בס' ע"ח שער קליפות נגה ש' מ"ע פ"ב סדר התלבשות גוף האדם הוא על סדר זה כי גוף האדם החומרי של ד' יסודות ארמ"ע ובתוך זה הגוף מתלבש נפש הבהמי מצד הרע [וזהו חלק עשו] ובתוכו לבוש מקליפות נגה טוב ורע מלאך טוב יצה"ט ומלאך רע יצה"ר ובתוכו נפש טהורה מאופנים דעשי' וזה נק' יעקב וכו' יעו"ש וכ"כ בסוף פרק זה יעו"ש אך דהקשה שם דבזוהר פ' וישלח משמע כי ב' מלאכים מסייעים לאדם לעשות הטוב ובאינך משמע שהיצה"ר מקטרג לאדם ומשני שאם זכה עושה מיצה"ר יצ"ט ואז באמת שניהם כאחד טובים ומסייעים לאדם וז"ס ויעל אליהו בסערה השמים כמ"ש בפרק. וז"ס של נעליך וכו' לפשוט הגוף מנגה ולובש בחשמ"ל יעו"ש.
העולה מזה שתכלית האדם בחומר וצורה שיש לו נפש טהורה בתוך לבוש דנגה בתוך נפש הבהמית כדי לזכך ולעשות מחומר צורה ושיעשה מיצה"ר יצ"ט ואז פושט לבוש נגה ולובש בחשמ"ל דוגמת מרע"ה יעו"ש. ובזה יובן וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' דתרגום ויפשט הוא ושלח כי תחלה הי' יעקב מזכך חומרו עד שנעשו שניהם מלאכים ממש מיצה"ר נעשה יצ"ט וזהו מה שהי' לו לבוש מנגה אח"כ פשט מאלו ולבש בחשמ"ל ואח"כ שקישט נפשו רצה לקשט זולתו וכמו שיש פרטים הנ"ל באדם א' כך יש בכללות העולם יש אנשי צורה ואנשי חומר ורצה לזכך חומרם ואחר שהפשיט מלאכים שלו שמיתק ועשה שניהם כאחד מלאכי' קדושי' אז שלח לעשו שהם אנשי החומר מצד הרע של עשו וגו' עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור שהכניען בקדושה ה' מדריגות אלו והמשכיל יבין. וז"ש למצוא חן בעיניך חן גי' נגה מדריגת עשו ודי בזה והבן
ובדרך מוסר נ"ל דכ' בעללו' אפרי' דף מ"ט ביאר פסוק אתם נצבים וביאר כי יש ה' מדריגות א' מעלת הקדימה שראוי להקדים קניני הנפש לקניני הגוף במעשה ובמחשבה במעשה כיצד שאם תבוא איזה מצוה לידו ואיזה גופני אז הוא דוחה הגופני מפני הרוחני ומקדימו ובמחשבה שאפילו בזמן שהוא עוסק במאכל ובמשתה ויתר צרכי הגוף אין כוונתו להנאתו כי אם שיהי' גופו חזק בעבודתו ית' וכמ"ש בכל דרכיך דעהו וכו' וז"ס שור שהקריב אד"הר קרנותיו קודמין לפרסותיו וכו' וזה לפי שחטאו הי' וכו' לכך הקדים חלק הנפש רומז לקרן אל חלק הגוף שהוא פרסותיו ב' כי קניני הנפש והשכל הוא מוסיף והולך תמיד ואינו מתמעט אמנם החומר שבאדם ראוי למעטו ולענותו כי כל עוד שיותש כח החומרי יתגבר כח השכלי וז"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ ולא יפחד בחולשת וכו' ג' כי מדת הסתפקו' הוא לבעלי הנפ' השמח בחלקו ובזה יהי' לעול' פנוי לעבוד את ה' וכו' [וזה מעלת יעקב שאמר יש לי כל משא"כ עשו אמר יש לי רב] משא"כ בעלי הגוף והחומר שאינו מסתפק במה שנתן לו הש"י וחומד ומתאווה שאינו שלו וזה שיש לו אינו שלו וכמו שבארתי מאמר חז"ל אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יעו"ש ד' כי בעלי הנפש אשר עיני שכל למו והחכם עיניו בראשו להסתכל ביום אחרון ובזה יבחן שכל עניני עה"ז יש להם גבול והפסק ובזה יבוא למאוס בהם משא"כ בעלי הגוף והחומר כסיל אשר בחושך הולך אינו צופה למרחוק כי אם במה שנראין מתוקין לשעה ה' כי בעלי נפש אחר שהוא שלם בכל מעשיו יראה להדריך לזולתו כי כל ישראל ערבים זה בזה משל לאחד הקודח בספינה תחתיו וצעקו עליו ואמר הלא תחתי אני קודח ומהלכם בזה והשיבו לו וכו'. ובזה ביאר ה' ספרים שבתורה נגד ה' בחי' אלו וכו' יעו"ש וזה נ"ל פי' המשנה באבות בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים ויבואר אח"כ.
ובזה יובן וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ר"ל כמו שנא' והלך לפניך צדקך ששלח מלאכים היצה"ר ויצה"ט שיקדימו קניני הנפש שהם הולכין לפניו לעה"ב ואח"כ אל עשו אחיו שהם קניני עה"ז חלקו של עשו והקדים הקדמה נכונה לזו שיוכל להקדים קניני הנפש לקניני הגוף שלא יפתה אותו יצ"הר והוא מה שאמר עם לבן גרתי שיש לו ב' פרוש' א' לשון גירות וב' לשון קיום תרי"ג מצות וזה נמשך מזה לפי שנעשה גר בעה"ז ולא עשה קבע בעה"ז ולא חשק בקניני עה"ז שהם מתוקין לשעה רק בקניני הע"הב הקיים לעולם לכך תרי"ג מצות שמרתי ומאסתי בהבלי עה"ז ואחר עד עתה ר"ל לכך כל קניני עה"ז אחרתי שיה' באחרונה עד עתה שהקדמתי ראשית חכמה יראת ה' שנק' עתה כמ"ש ועתה מה ה' שואל ממך כי אם ליראה וכו' ועצה היעוצה שיוכל לזכות לזה הוא ע"י ה' מדריגות הנ"ל שהי' לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגי' שהי' לי מוסר משור שהקריב אדה"ר שקדמה קרנותיו לפרסותיו ומזה למדתי להקדים קניני הנפש לקניני הגוף וכנ"ל.
עוד י"ל ע"ד הלצה ויבואר ע"י פסוק ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו' שבנוהג העולם סוחרי ברעסלי מעמיד בהמתו שלשים יום על אבוס ושלשים יום בבואו מברעסלי וא"כ הי' ראוי לבעלים ישראל עמי להתבונן ג"כ כי עוברי דרכים שעוברין בדרך על דרכי תורה שאינן יכולים ללמוד וידוע משאחז"ל ההולך בדרך יחידי ומפרש במדרש שהולך בלא תורה ח"ו מתחייב בנפשו וכשאין לו תבלין של תורה נגד היצה"ר יש לחוש שלא ילכוד בעצת יצה"ר הן בראיה והסתכלות נשי' או בשמיעה ודיבור או במעשה ח"ו [וע"ד הלצה י"ל שזהו טעם ששולחין לברעסלער דבש בביאתו לביתו לאורחי' שהביא] ועכ"פ הי' ראוי שיעשה לעצמו תקנה כמו לבהמתו שיתבודד שלשים יום קודם יציאתו לדרך ויתקשר א"ע בו י"ת כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה קודם ירידתו למצרים וכו' וז"ש וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע להתקשר ולדבק בו י"ת כמו וידע אדם וגו' והבן. וז"ש ויהי לי שור שלמדתי משור שלי מוסר הנ"ל מדריגה ב' וחמור להתיש כח החומר כדי שיתגבר כח השכלי וכנ"ל מדריגה ג' צאן שלמדתי מצאן שלוקה בא' מאיבריו וכולם מרגישין כך ישראל שנמשלו לצאן ולכך ראוי להדריך לזולתו מצד הערבות ואינו יכול לומר מה לך כי תחתי אני קודח בספינה וכו' מדריגה ד' ועבד דנודע משאחז"ל בקדושין י' קבין שינה ירדה לעולם ט' קבין נטלו עבדים וכו' וכמ"ש בעללות אפרים מי איכא דניים ע' שנה בהבלי עה"ז ואינו זוכר אחריתו משא"כ עתה ויהי לי עבד שנכנע בקדו שה להיות עבד ה' לזכור אחריתו ולהסתכל ביום אחרון כנ"ל מדריגה ה' ושפחה דנז' בתיקוני' כי שפח' בישא נק' יותרת הכבד וכו' יעו"ש כי רודף אחר מותרות וכבוד ותענוגי עה"ז משא"כ אחר שהכניעם בקדושה ויה' לי עבד ושפחה במדת הסתפקות מדת יעקב שאמר יש לי כל היפך מדת עשו שאמר יש לי רב ונשלם ה' בחי' הנ"ל שהכניע החומר אל הצורה. וכמו שהוא בפרט כך צריך שיהי' בכלל להמוני עם שהם החומר של אנשי הצורה להכניע' בקדושה ג"כ ע"י שישלח להם מלאכים הנ"ל שממנו יראו וכן יעשו אנשי החומר ג"כ וז"ש ואשלחה להגיד למצוא חן בעיניך לשוב עד ה' וישובו המלאכים אל יעקב וגו' וגם הולך לקראתך כמו שביארתי פסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלה ר"ל בעת שאני מתבודד להתפלל עבורם ולהעלותן אז עת מלחמתן להלחם כנגדי וכו' יעו"ש. וז"ש יותר מה שאתה מכניע את עצמך להם הוא הולך לקראתך עד שהכין א"ע לדורון ולמלחמה ואז וישב עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכתה ויבא שלם הוא ירושלים אנס"ו.
בפסוק וישלח וגו' הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים ואתה אמרת הטיב איטב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו' והספיקו' רבו א' כפל מיד אחי מיד עשו וחז"ל דרשו וכו' ב' כי ירא וגו' הוא מיותר דודאי מחמת יראה ביקש הצילני וגו' ג' לשון אותו דהל"ל ממני ד' דהל"ל והכה אם על בנים מאי והכני אם וגו' או נוסף ואם על בנים ד' ואתה אמרת וכו' א"כ למה ירא וכו' ה' היטב בזכותך לא מצינו שהבטיחו הש"י וכן הקשה נח"י ופי' דא"ל ואהי' עמך להשרו' שכינתו עליו והיינו היטב בזכותך ו' היכן א"ל כחול הים דלא א"ל רק והי' זרעך כעפר הארץ ורש"י תירץ דאמר זה לאברהם וכו' וק' הל"ל מה שנא' לו מפורש והי' זרעך כעפר הארץ וגו' ז' הא התורה נצחי ול"ל ספורי דברים אלו בתורה ח' ק' להרמב"ם דחשב זה למצות ל"ת שלא יראו ולא יפחדו מאויביהם שנא' לא תערוץ מפניהם ולא תיראום ויעקב הי' בחיר האבות שקיימו כל התורה ומצורף לזה שאמר עם לבן גרת"י ותרי"ג מצות שמרתי וא"כ איך קיים מצוה זה לא תיראום אחר שאמר כי ירא אנכי אותו בשלמא להראב"ד שהשיגו להרמב"ם ואמר שאינו אלא הבטחה ולא אזהרה א"ש דר"ל מאחר שאין לי בטחון ואני ירא א"כ יש חשש וכאשר בארתי מזה במ"א אך בביאור קו' זה יבואר הכל דכבר הקשתי להרמב"ם איך יתכן שיבוא ציווי ואזהרה על זה שלא יפחד מה שאינו בידו כשהוא מפחד כאשר זכרתי מזה במ"א ובארתי זה עם ביאור פסוק וידר יעקב נדר אם יהי' אלדי' עמדי וגו' ע"פ ביאו' משנה דאבות הניעור בליל' וכו' והמפנה לבו לבטלה וכו'. והקשה מוהר"י יעבץ לגירסא זו וכו' יעו"ש.
והעולה משם אם יהי' אלדי' עמדי אז בטוח אני ושמרני בדרך וגו' וא"כ לא תיקשי כאן קו' הרמב"ם שהוא בידו לעשות כך לחשוב בתורה שאז יהי' אלדי' עמו וכו' והדרא קו' מה זה שא' כי ירא אנכי אותו וכו' וכקו' ז' שהיא אחרונה. ונ"ל דיבואר זה ע"י קו' ראשונה וכפל מיד אחי מיד עשו.
ונ"ל דשמעתי ממורי ביאר פסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והרגו אותי וגו' והעולה משם כי קודם פורעניות באו מחשבות זרות וכו' ודפח"ח. וא"כ הי' כאן ב' מיני מלחמות נגד יעקב וז"ש הצילני נא מיד אחי ר"ל מכוח יד החזקה של אחי במלחמ' הגשמי אך לזה יש תקנה ע"י שיקדש מחשבתו לדבק בו י"ת ויהי' אלדי' עמדי ושמרני וכנ"ל אפס שהיה ירא מיד עשו שהוא שר וכח של עשו שהוא סמא"ל המבלבל במחשבות זרות ואז יש מקום לירא כמ"ש אברהם כי אשה יפת מראה את מחשבה זו פן יגרם והרגו אותי וגו' וז"ש ארמי אובד אבי שהיא המחשבה הנק' אבא ואח"כ וירד מצרימ' והבן וז"ש הצילני נא מיד אחי מיד עשו ב' מיני מלחמה בגשמי וברוחני וזה נמשך מזה וז"ש כי ירא אנכי אותו מיד וכח השר של עשו לבלבל המחשבה וז"ש והכני אם שהיא המחשבה על בנים ז' ימי הבנין שהוא במעשה ג"כ הנרמז בעולם המעשה שהם זו"נ בני הבינה אם על בנים ואתה אמרת היטב ר"ל כשיהי' זכותך דהיינו זכות המחשבה לקיים ויהי' אלדי' עמדי אז ושמרני להטיב ג"כ בזכות אבות אגב זכות עצמו משא"כ זה בלא זה ובאמת ע"י יראה זו נעשה יחוד יראה עם נורא וניצול וז"ש שהתקין עצמו לדורון ולמלחמה ולתפלה שהם הכל עולה למכוון אחד כי מכוח השבירה ירדה ניצוצי השכינ' בתוך עומק הקליפו' של מחשבות זרות וע"י מלחמתו עם יצה"ר ומחשבותיו שהוא ירא וחרד אל צער נפילת נצוצי השכינה בעומק הקליפו' ונעשה יחוד יראה עם נורא ואז יתפרדו כל פועלי און ומעלה נצוצי השכינה מהשבי' דורון למלך מלכי המלכי' והכל ע"י התפלה א"כ מרומז ג' דברים הנ"ל וממנו ילמדו דעת כל אדם יעשה כך ולזה נכתבה פרשה זו שהיא בעבר והווה ועתיד והבן וז"ש כי שרית עם אלדי' ועם אנשים ותוכל ב' מיני מלחמות הנ"ל והבן והנה כמו שהיא בפרט כך יש לפרש בכלל שלא בלבד על עצמו יצא יעקב להתפלל אלא על הכלל כולו יצא בגלות האחרון שהיא שנאת חנם ופירוד לבבות הקשה מכולם כי דורו של אחאב היו עע"ז וכשהי' שלו' בינה' נצחו משא"כ דורו של שאול עתה יאשמו כשחלק לבם
ובזה יובן הצלני נא מיד אחי הנוהג שנאה כעשו שיש בין אחים ואוהבים שנאה ועברתו שמורה נצח כמדת עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם הת"ח על בנים המוני עם כי נפלה קטטה ופירוד בין הת"ח שנק' אם הבנים כמ"ש אל תטוש תורת אמך וכמ"ש דדיך ירווך בכל עת ודרשו חז"ל וכו' וגם בין הבנים שהם המוני עם ואתה אמרת וגו' ושמתי זרעך כחול הים המורה על הפירוד כמ"ש במד' איכה נטל חול ואמר שזור חוט מזה יעו"ש.
וזה גורם שכל א' מביא בידו מנחה לעשו שיתגבר על חבירו ועכ"פ טוב יותר בידו ולא בלשונו וז"ש ויקח בידו וכו' אכפרה פניו במנחה וגו' וז"ש ויותר יעקב לבדו זה שהלך בתום בעקב ושפלות בלי חיבור ויאבק איש עמו הם הת"ח שידין יהודאין עד עלות השחר שהיא בלילה של הגלות אשר כל א' מתנשא לאמר אני אמלך אני ת"ח יותר וירא כי לא יוכל לו ויגע בכף יריכו שגורם פירוד לאלו סמכין דאורייתא מתוך שמבזין זא"ז מבוזין בעיני המוני עם עשירי הארץ שלא לסמוך אותן ומ"מ א"ל כי שרית עם אלדי' ועם אנשים ותוכל שהם ב' מיני מלחמות הנ"ל ותוכל והבן והש"י יכפר.
ובזה נבאר המשך הפסוקים וישלח יעקב מלאכי' לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אותם לאמר כה תאמרון וגו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו' למצוא חן בעיניך וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וגו' וירא יעקב וגו' ויחץ וגו' עד ושמתי זרעיך כחול הים וגו' ושספיקות רבו א' זכרון רב האלשיך לדעת חו"ל שהיו מלאכים ממש למה בחר בהם מבאנשי' ב' איך ישתמש במלאכי עליונים וג' לפניו אין לו שחר ד' כפל עשו אחיו מי לא ידע כי אחיו הוא ה' ארצה שעיר שדה אדום ו' מה ענין עם לבן גרתי וכו' כי לא נעלם ממנו ז' ויהי לי שור וגו' למצוא חן וגו' אדרבה הלא יקנ' וכו' ח' אל אחיך אל עשו כפל ומיותר ט' גם הולך לקראתך תיבת גם וכו' י' דהל"ל בא לקראתך וגו' מלבד ק' הכוללות מה נפק' לן מזה מה דהוי הוי וע"כ הוא בעבר והווה ועתיד בכל אדם ובכל זמן ואיך הוא. ונ"ל דפרשה זו בא ללמדינו כלל גדול בענין כללות עבודת האדם בעה"ז בחומר וצורה הנק' שכל ורצון ונקראו יעקב ועשו כי טענת השכ' שכל מגמתו יהי' לעתיד וצדק לפניו יהלך לעתיד והרצון הו' בהווה כי תאווה היא לעיניים ומוכן לו לעשותו מיד ותשחק ליום אחרון כמ"ש בעקידה הובא לעיל יעו"ש לכך השכל נקרא יעקב שכל השתדלותו בעקב משא"כ הרצון והתאווה נק' עשו הוא אדום לעשות מיד רצון התאוה שנק' אדום חמימו' ואדמימיות התאוה כנודע וגם זה עשו איש שעיר המעלה שערות לחמם גופו ואנכי איש חלק כי חלק ה' עמו שהוא לעתיד ואינו מזומן ומי ישמע לי ויען כי רבים המשתתפי' עם הרצון לזה אמרו בש"ס דנדרים עיר קטנה ואנשי' בה מעט ובא מלך גדול וכו' כי רבים המתאוים בהווה ולא בעתיד לכך המלחמה גדולה להלחם עם היצה"ר כי טענת השכל כמעט רעוע נגד טענת הרצון וכמו שהוא המלחמה בין השכל והרצון כך נמשך מזה המלחמה ושונאי' גשמיים כמו שבארנו קו' הרמב"ם שלא לירא מאנשי המלחמה וכו' והא אין זה בידו וכו' ובארנו כי יש ב' מיני מלחמות מלחמה אשר בידינו מלחמת היצה"ר הרוחני ומלחמת הגשמי הסוס מוכן למלחמה ולהש"י הישועה ובאמת ב' מיני מלחמת הנ"ל סובב על קוטב א' שזה נמשך מזה כי בהכנע השונא העליון גם התחתון נכנע ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצה"ר כמשחז"ל וא"ש דברי הרמב"ם מאחר שהוא בידו וכו' וכן מפורש בזוהר סוף וישלח אתה סתר לי וכו' ב' מיני שונאים יש לאדם שונא עליון ותחתון ובהכנע עליון נכנע התחתון וכו' יעו"ש.
מצוה אחת מתרי"ג מצות ל"ת
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' וכדי לבאר מהות ענין מצוה זה דרך רמז מוסר נ"ל לבאר הספיקות הנופלי' בהמשך פסוקים השייכים למצוה זו ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וגו' וירא כי לא יוכל לו ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב וגו' ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על יריכו על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה וגו' כי נגע בכף ירך יעקב וגו' וי"ל א' ק' האלשיך מה השמיענו ויותר יעקב לבדו כי אם עבר הכל ידוע שיותר לבדו ב' הקשה ג"כ א"י כל מחנה אלדי' ואיך לא שמרוהו ותקע כף יעקב ג' הקשה ג"כ וירא כי לא יוכל לו וגו' א"כ איך הוקע כף יריכו ד' דזרח לו השמש וכי לו לבדו זרחה וכק' הש"ס דחולין ותירץ הש"ס ידוע ועו' דאמר והוא צולע אחר שזרחה לו השמש וז"א ה' אמרו על כן לא יאכלו ב"י וכו' הי' ראוי ליכתוב זה לעיל אחר אומרו ויגע בכף יריכו ותקע וגו' על כן וגו' ו' שעיקר חסר דלעיל ה"לל ויגע בכף יריכו בגיד הנשה ובזוהר פ' וישלח דף קע"א ויגע בכף יריכו דאתחכם לקבלי' אמר כיון דאתברו סמכין דאוריית' מיד אורייתא לא אתתקף וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון הקול קול יעקב והידים ידי עשו והי' כאשר תריד וכו' וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה ולא יהי' הקול קול יעקב ויהי' ידים ידי עשו וכו' יעו"ש הרי משמע דעיקר קאי על כף יריכו וראוי שלא יאכלו כף הירך ואמאי לא יאכלו גיד הנשה ז' יש להבין תואר שנק' גיד הנשה וראוי לקראותו גיד הניתק שניתק ממקומו וכפי' רשי' יעו"ש. ונ"ל דאי' במשנה דאבות פ"ג ר' חנינא בן חכינאי אומר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו וכ' החסיד מוהרי' יעבץ הגורס והמפנה הוא טעות כי הניעור בלילה או מפנה וכו' א"כ היינו המפנה ואם לאו למה יתחייב ולית נגיר דיפריקינו עכ"ל ובטעם המפנה דחייב כ' דדרשו חז"ל אל תפנו אל האלילים אל תפנו מדעתיכם כי בעת שסר הדביקות ממנו בינו לבין קונו אז סר ממנו השגחת יוצרו ואם תמצאהו רעה אינו כי אם בעבור שהפנה מחשבתו מעבודת הש"י כמ"ש על כי אין אלודי בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו' יעו"ש ולי נראה לקיים הגירסא הניעור בלילה כי הרשעים נמשלו ללילה וכמ"ש במד' ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים וכו' ונקרא ישן וכמ"ש בעללות אפרים מי איכא דניים ע' שנין וכו' והצדיק שנק' ויהי בקר עת להיות ניעור ובהיותו בין הרשעים שנק' לילה ואינו מזהיר אותן שישובו בתשובה מתחייב בנפשו וכמ"ש בש"ס דשבת על זקנים שלא מיחו בשרים וכו' משא"כ כשאתה הזהרת את הרשע אז רשע בעונו ימות ונפשך הצלת והמהלך בדרך יחידי היינו ע"ד שכ' בזוהר ויחי דף ק"ל המלאך הגואל אותי וכו' ועל דא יזדהר בר נש דלא יפוק יחידי באורחא מאי יחידי דיזדהר בר נש למיטר פקודי אורייתא בגין דלא תעדי מני' שכינתא ויצטרך למיזל יחידי בלא זווגא דשכינתא וכו' וז"ש יעקב אם יהי' אלדי' עמדי דא זווגא דשכינתא ושמרני בדרך זה וכו' יעו"ש והמפנה לבו לבטלה גם בהיותו בביתו ביום פנוי אז חייב וא"ש גירסא הנ"ל ועיין מה שכ' בזה במ"א הגם דיש בזה דבר פנימי המפנה לבו לבטלה דכתבתי ביאור משנה טוב תורה עם ד"א וכו' הגם שאמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם היינו כמו שביאר מורי זלה"ה שעשו כרשב"י לעשות כמוהו ולא מהלב וכו' ודפח"ח אבל העיקר לקיים שניהם שיעסוק בד"א ולבו יהי' דבוק בו ית' ואז יתקיים שניהם בידו משא"כ כשעוסק בד"א ומשא ומתן ולבו פנוי לבטלה שלא להרהר בתורה ועי"ז הטירדא מצוי השכחה והשוכח דבר א' ממשנתו חייב בנפשו והבן העולה מזה שיראה שלא יסור דביקות שבינו לבין קונו ולא יפנה לבו לבטלה ואפשר שזהו מה שכ' בש"ס דמכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' כי האמונה הוא הדביקות בו ית' ועי"ז יחי' היפך המפנה וכו' שמתחייב בנפשו והבן. ובזה יובן ויותר יעקב לבדו ר"ל תיכף שהסיח דעתו מהדביקו' שבינו לבין קונו וסר ממנו השגחת יוצרו כנ"ל ונשאר לבדו מזווגא דשכינתא ומיד ויאבק איש עמו וגו' וכמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' וכאשר סרה ממנו השכינה אז גם מחנה השכינה שנק' מחנה אלדי' סרו ממנו ג"כ לשעתו לכך ויאבק איש עמו עד עלות השחר ע"ד הנבל וכינור אעירה שחר וכמ"ש בטור א"ח סימן א' אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי ופי' הט"ז וכו' יעו"ש וה"נ אז הי' השחר מעיר אותו והבן שחזר לדביקות שבינו לבין קונו ואז לא יכול לו אבל יוכל ביוצאי יריכו לא בלבד שנגע בכף יריכו ע"י שנטל מהם סמכין דאורייתא כמ"ש בזוהר הנ"ל אלא גם ותקע כף ירך ליטול האמנה מהם שהוא נק' תרי סמכי קשוט בסוד תרין ירכין כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו אנשי אמונה וכו' כי כל זמן שהי' צדיק באמונתו קיים אז יחי' משא"כ כשפסקו מהם האמונה.
ונ"ל דזה מ"שכ בזוהר פ' ויצא בס"ת דף קמ"ח ע"ב וז"ל מהו ויגע בכף יריכו לי' לא יכול אבל נגע בכף יריכו דאינהו נדב ואביהוא בסיבת אש זרה וכו' יעו"ש ור"ל דמבואר בכתבים כי נדב ואביהוא הם סוד נ"וה תרין פלגי גופא וכו' יעו"ש. א"כ הם תרי סמכי קשוט שורש האמונה שניטל האמנה מיוצאי ירך יעקב והבן.
וז"ש ויזרח לו השמש ר"ל שחזר לדביקות שבינו לבין קונו שהש"י נק' שמש ומגן ה' והיינו לו לבדו זרחה ולא ליוצאי יריכו כאמור וז"ש אח"ז והוא צולע על יריכו ר"ל גם שזרחה לו השמש היינו לו לבדו אבל ליוצאי יריכו עדיין נשאר צולע על יריכו ע"כ לא יאכלו ב"י דנודע כי תואר ישראל בספי' ת"ת וב"י הם נ"וה וכמבואר בכתבי' ושמרו ב"י את השבת יעו"ש א"כ מבואר כי להם שייך מצות זו לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו' כי מה שנגע בכף ירך יעקב אינו עצם המכה מה שביטלו סמכין דאורייתא וכו' רק זה נוגע בגיד הנשה היותר קשה דע"י שניטלה מהם גם האמנה אז יומם ולילה לא ישבתו לנסוע אנה ואנה לטרוף טרף פרנסת ביתו שטו העם ולקטו בשטותא נסבין לגרמייהו כמ"ש בזוהר שם ועי"ז נק' גיד הנשה דמנשה לפולחנא דמריהן וכמ"ש במד' הנעלם פ' וישלח דלכך נק' גיד הנשה יעו"ש וזה יותר קשה בנטילת האמנה מהם ממה שניטל הסמכין וכמ"ש בח"ה שאמר אחד לחסיד שהי' נודד מביתו ללחם פרנסתו וכי אלודיך אינו יכול לפרנסך במקומך והודה לו וחזר למקומו וכולי יעוין שם וק"ל.
בפסוק וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו' וי"ל ל"ל ביום ההוא ב' מה מלמדינו בזה ג' איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן.
ונ"ל דשמעתי ממורי ביאר ש"ס לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובדוד וכו' וביאר ש"ס אין בין עה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וכו' [פן ב' דכ' החסיד מוהרי' יעבץ מופת מובהק אם הש"י לנגד עיניו שהוא פרי כל התורה ובו תדבק וגו' הוא השפלות וההיפך הגאוה ומביא משל ב' סוחרים] שיעבוד מלכיות בלבד וכו' דאמרו בש"ס מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו וכו' היכי דמי יסורין המושיט ידו לארנקי וכו' והקשה הא אין יסורין בלא עון וכי ס"ד שזה נחשב לכפרת עון. וביאר כי צדיק באמונתו יחי' כי המאמין בהשגחה פרטי' של הש"י ויודע בו כי כל מאורעות של האדם הוא ממנו י"ת הן דבר קטן או גדול הכל הוא בדין אדני דינא דמלכות שמיא והוא לסיבת חטאו ומיד נתחרט ומלא חרדה ופחד ה' מיד מוחלין לו מאחר שהוא מאמין וחוזר בו ומדבק מחשבתו בו י"ת לכך גם המושיט ידו וכו' אחר שהוא מאמין שזה לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עון ובחי' זו נק' דוד כי אין סוף שנק' אין הוא בחי' ד' ומזה נמשך שהיא ו' אל ד' ב' שהוא תכלית השפלות הכל בהשגחה פרטיות ממנו י"ת וכו' וכשאינו מאמין זה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו י"ת רק אומר כחי ועוצם ידי. עשה לי זה נק' כופר בהש"י ובבחי' דוד הנ"ל כי כופר בדין מלכות אד' רק מלכות הוא מכוסה ומשועבד אל הקליפה המכסה ומסתיר עניני השגחתו ית' מבני אדם ולעתיד בימות המשיח אשר את רוח הטומאה יעביר מן הארץ אז יתגלה השגחתו י"ת בפרטי פרטות וכו'
ובזה יובן לא גלו ישראל עד שכפרו בהקב"ה ובמלכות בית דוד וכו' וזהו שבין עה"ז לימות המשיח שיעבוד מלכיות בלבד והבן ודפח"ח ובזה יובן וישב ביום ההוא שהוא לעתיד שנק' יום ההוא יודע לה' וגו' וכמ"ש בזוהר סוד ביום ההוא וכו' אז את רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהיא הקדושה ושב עשו לדרכו שעירה שהופרש מהקדושה ויתגלה השגחתו ית' בפרט ואז ויעקב גם המוני עם שנק' בשם יעקב נסע סכותה שהיא סוד סוכה צלא דמהימנותא לחסות בצל סוכה כ"ו ה"ס בסוד וה' בהיכל קדשי ה"ס גי' היכל וכו' והבן הגם די"ל כמ"ש בזוהר בשביל שעיר ר"ח ושעיר יה"כ אתפרש הסט"א מהקדושה ואז יש יחוד וכו' ובזה יובן וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ואז ויעקב נסע סכותה והבן.
עוד י"ל ביאר קצת ספיקות הנ"ל עוד נבאר תנחומא ויחץ את העם זיינם מבפנים והלבישן מבחוץ וכו'. במדרש אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות ומ"מ היו מתענים עליהם וכו' ובילקוט יש נוסחא זה וכו' יעו"ש. והוא פלאי ונ"ל בביאור ק' א' מה דהוי הוי. ונראה דנרמז בפ' זו ב' סוגי עבודת הש"י שהוא כלל גדול. סוג א' דכתבתי לקמן בביאור הגדה עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו ובנינו וכו' ואפי' כולנו חכמים וכו' העולה משם שצריך אדם לטהר מחשבתו תחלה ואח"כ יעשה מעשה המצוה בין בעובדא בין במלולא שיהי' זכה וטהורה בלי שום פני' חיצונית וז"ס מ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב כשהי' יוצא להתפלל הי' נזהר להסיר ולפנות ערב שהם מחשבות רעות וזרות עד שיהי' תפלתו זכה כעצם השמים בחי' יום לטוהר וכמו שכתבתי לקמן בשם הש"ך על התורה כי צריך שיעשה המצות בלי שום פני' חיצונית שאם ילבישם חומריות נשארו בזה העולם ולא ילכו עמו לעה"ב וכו' יעו"ש וכאשר אין לו לבוש מן המצות לעה"ב ערום ישוב לעה"ז להתגלגל עד שיזכה לקיים כל תרי"ג מצות בטהרה כמבואר בס' הגלגולים יעו"ש וזהו איחור זמן הגאולה שצריך לברר עד עקבות משיחא וכו' והבן וכ"כ בשער היחודים כתבתי מזה לקמן מכל מצוה נעשה מלאך ואם עשה המצוה בלי פני' אז גם המלאך שנברא מהמצוה הזאת הוא קדוש וטהור ואם וכו' יעו"ש.
אמנם יש סוג ב' בחי' פנימית יותר מסוג א' הנ"ל ונבאר משנה דאבות פרק א' אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה ולפי פשוטו משמעותו לשאפנה ממחשבות זרות אשנה סדר למודי משא"כ עתה שאני טרוד במחשבות זרות אל תאמר כך שמא לא תפנה ויתבטל מלמודו לגמרי וכן בתפלה וכו' אך יש לפרש יותר פנימי עם שאר משניות בפרק זה משנה ז' הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מפורעניות פרק ב' רבי אמ' איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' והקשה במד"ש שהוא דלא כריב"ז דאמר צאו וראו איזה דרך שידבק בו האדם וכו' יעו"ש פרק ג' משנה י"ב הוי קל לרא' ונוח לתשחורו' והוי מקב' את כל האדם בשמחה. פרק ד' איזה חכם הלומד מכל אדם שנא' מכל מלמדי השכלתי. פרק ה' משנה ך' הוי עז כנמר וכו' וגבור כארי לראש וכו' ונראה לבאר כל זה בחדא מחתא דכתבתי לקמן ביאר ש"ס לעולם יעסוק אדם ובמצות שלא לשמה שמתוך וכו' והקשו התו' וכו'. דשמעתי ממורי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שיהי' התחלת תורה ותפלה ומצוה עם היצה"ר שלא לשמה ובזה לא יקטרג עליו היצה"ר ויוכל לגמור לשמה וז"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ודפח"ח יעו"ש.
העולה מזה שצריך לגנוב דעת היצה"ר וישתתף עמו בתחלה ואח"כ יראה לגבור כארי ויעשה לשמה וזש"ה אני חכמה שכנתי ערמה וגו' וזש"ה בא אחיך במרמה וכמפורש בזוהר הגם שזה סכנה יותר שיכנס בגלות של היצה"ר להתחבר עמו ומי יודע איזה צד גובר אם יוכל ליפרד ממנו אח"כ וכמו שכ' בפ' ע"ח סכנת נפילת אפים מי יודע אם יוכל לעלות משם כי אין אתנו יודע עד מה וכו' יעו"ש מ"מ יתן דעתו ליזהר שיוכל לעלות ויתפלל להש"י שיעזור לו נגד היצה"ר ואז טוב סוג זה יותר מסוג א' הנ"ל והבן זה היטב כי זה סוד דעייל ונפיק שהיא בחי' מעולה יותר ממאן דלא עייל כלל.
ובזה יובן כל המשניות הנ"ל אל תאמר כשאפנה אשנה ר"ל להסיר ולפנות תחלה פני' חיצונית ואז אתחיל לשנות וללמוד כי אז מתגרה בו היצה"ר יותר כמ"ש היעבץ פרק ה' דאבות עשרה נסים וכו' ולא אירע קרי לכהן וגדול ביה"כ והקשה מה זה נס כי כל ז' ימים היו בטהרה ופרישה ולא הי' ישן כל הלילה וכו' וביאר כי היצה"ר והיצה"ט הם אויבים זה לזה וכאשר קרוב א' להיות מנוצח אז מתחזק יותר נגדו והי' קרוב להיות הכהן בעל קרי רק מצד הנס וכו' יעו"ש לכך ה"נ כאשר מתחיל להסיר תחלה פני' חיצונית להתגרות עם היצה"ר אז מתחזק נגדו יותר וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה שמ"א לא תפנה ר"ל אם יתחיל מן שמאלא עם יצה"ר שהוא לצפון שמאלא אז תפנה תוכל לפנות אח"כ וז"ס שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן. ובזה יובן משנה רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם ר"ל שיתחיל שלא לשמה שיהי' לו תפארת מן האדם הבליעל הוא היצה"ר וכמ"ש בפ"ו דיבמות אדם אתם וכו' והקשו התו' ומשני וכו' יעו"ש משא"כ ריב"ז לתלמידיו וכו' והבן ובזה יובן איזה חכם הלומד מכל אדם מהיצה"ר ג"כ רק שצריך להשכיל בזה וז"ש מכל מלמדי השכלתי איך ינהוג עמו אח"כ וכנ"ל. ובזה יובן הוי עז כנמר וכו' שהוא מדות היצה"ר בהתחלה רק אח"כ צריך להתגבר כארי איך יוכל לעשות רצון אביו שבשמים עם היצה"ר לשמה והבן.
ובזה יובן סדר הפרשה וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו הוא בחי' עבודת ה' סוג א' הנ"ל כי לפני המעשה שעשה איזה מצות ותורה ותפלה הי' נזהר לטהר מחשבותיו תחלה שהם חכמה ובינה שלו שנק' מלאכי' כמבואר בס' הכוונת ענין כתר במוסף שבת שאומרים כתר יתנו לך ה' אלדינו מלאכים המוני מעלה פי' מלאכים הם או"א ח"וב וכו' יעו"ש. וז"ש וישלח יעקב מלאכים הם ח"וב מחשבותיו לפניו אל עשו ר"ל לפני וקודם עשיית המצות שנק' עשו לשון עשי' שהיה נזהר לטהר מחשבתו תחלה מפני' חיצונית וז"ש עם לבן גרתי כי תרי"ג מצות שמרתי שתהי' בתכלית הליבון ע"ד בכל עת יהיו בגדיך לבני' וזה גורם ואחר עד עתה שמאחר זמן הגאולה עד שיקיים כל א' תרי"ג מצות בתכלית השלימות והליבון ואז יש לי ב' משיחין משיח בן יוסף בכור שור הדור ומשיח בן דוד עני רוכב על חמור וז"ש ויהי לי שור וחמור ואשלחה להגיד למצוא חן בעיניך כי כשיסתיימו לברר מן קליפת נגה גי' חן עד עקביים סוד עקבת משיחא אז זמן הגאולה וז"ש למצוא חן בעיניך שנמתק ונברר קליפת נגה של עשו של עונם עשיה והבן. וישובו המלאכים וגו' וגם הולך לקראתך ר"ל יותר שאתה מתגבר נגד היצ"הר להסיר ממך כל צד יצ"הר ופני' חצונית מסדר תפלה שלך ותורה ומצות שאתה מטהר עצמך לגמרי אז גם הוא הולך לקראתך ומתגבר כנגדך כמ"ש היעבץ הנ"ל בענין כה"ג ביה"כ וכו' לכך וירא יעק' מאוד ויצר לו ר"ל יותר שהי' ירא יעקב מלפני ה' לטהר עצמו מכל פני' חיצונית יותר הי' היצ"הר מתגבר כנגדו ויצר לו שהיצר לו היצ"הר שהתגבר נגדו עד שנתן עצה לנפשו ויחץ וגו' כתנחומא הנ"ל זיינם מבפנים והלבישן מבחוץ ר"ל מבחוץ הלבישן בלבוש יצ"הר ומבפנים זיינם בכל זיין נגד היצ"הר ר"ל בתחלה יתחילו עם היצ"הר המצוה ותורה ועבודת הש"י ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך שזה יהי' מבפני' שלא יתגלה כוונת' זה מיד בהתחלה וכנ"ל
וז"ש אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו ופי' במדרש אלו אחינו שבדרום ר"ל אלו שמתחיל' מיד בדרום קו ימין שהוא לב חכם לימינו להתחיל מיד מלחמה עם היצה"ר לכך והכהו עשו ושרו היצ"הר שהוא סוג ה' הנ"ל בעבודת ה' והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות שמשתתף עצמו תחלה עם היצה"ר שהוא גלות לנשמה כמו ששמעתי ממורי קרבה אל נפשי גאלה שהוא גלות הנשמ' מיצ"הר וכו' ודפח"ח ומ"מ עי"ז יהי' לפליטה שיפנה אח"כ לימין ויוכל לגמור המצוה וכנ"ל ונראה שזהו לשון לב חכם לימינו ר"ל שיתחיל משמאל ויפנה לימינו והבן. והיינו סוג ב' הנ"ל בעבודת ה'.
אמנם שיש בזה סכנה שיתחבר תחלה עם היצה"ר ומי יודע שיוכל אח"כ להמלט מגלות היצה"ר זה לכך היו מתעני' עליה' שלא ישארו ח"ו בגלו' זה. ונלמ' זה מאבינו יעקב שהוצרך להתפלל על המחנה זה שיהי' לפליטה וז"ש אלדי אבי אברהם ואלדי אבי יצחק ה' האומר אלי וגו' קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' ופי' רז"ל שמא נתכלכלתי בחטא לכך אני ירא וכו' והוא דכתבתי דשמעתי ממורי בשם הרמב"ן כי בימי הקטנות מצוי החטא והעונש וכו' יעו"ש וז"ש קטנתי וגו' כי בימי הקטנות שהם ימי הדין היפך ימי הגדלות שהם חסדים ורחמים וז"ש קטנתי מכל החסדים שהוא אז בימי הקטנות לכך אני ירא מהחטא הגורם עונש לימסר ביד עשו והוצרך להתפלל שינצל מהחטא עכ"פ וז"ש כפל הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' כי היצה"ר נק' אחי כמ"ש בזוהר פ' לך לך ד' פ' ע"ב ויאמר אברם הנשמה ללוט הוא היצה"ר אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו היצה"ר ויצה"ט קריבין דא בדא דא לימינא ודא לשמאלא הפרד נא מעלי סגיאין חייבין אינון בעלמא זיל ושוט בתריהון ואתפרש מעמי וכו' יעו"ש וז"ש הצילני נא מיד אחי היצה"ר שינצל מהחטא ובזה ינצל מהעונש שלא ימסור לי"ד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים שלא ישאר במחשבה זו שנק' אם והחולדה והמעשה נק' בנים ואני ירא שלא ישארו בגלות זה של היצה"ר להוציא תולדות עם מחשבת היצה"ר זה ובזה והכהו אם על בנים לכך התפלל שיזכו לצאת מגלות זה של היצה"ר שהיא תחלה המחשבה שנק' אם קודם שיעשו המעשה שנק' בנים שיהי' המעשה מצד ימין אחר שפנה משמאל לימין ועפ"ז נראה לבאר ממ"ש בש"ע א"ח בהילכות פסח ס' תל"ח מש"כ רמ"א בהג"ה דין עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיח ע"כ ונ"ל ע"ד רמז מוסר הנ"ל והבן שיש בחי' סוג ב' הנ"ל שנכנס בין הקליפות כמו עכבר ויוצא מהקליפות בסוד עייל ונפיק דהנה הרב שדורש כ' יום קודם פסח או עכשיו בשבת הגדול ועיקר הדרש לידרש בדרכי עבודת ה' ומ"מ בחי' זו דעייל ונפיק סוד עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב לידרש משום דלא שכיחי שיכול לעמוד בזה כמ"ש מוהרח"ו בסוד נפילת אפיים שהוא דעייל ונפיק עכשיו אין אתנו יודע עד מה וכו' יעו"ש וגם זה לא שכיחי דעייל ונפיק ולכך שומר נפשו ירחק מזה והבן וכן הרב הדורש עצמו צריך שיהי' עייל ונפיק כמ"ש על פסוק ויקחו לי תרומה יעו"ש והיינו ע"י הפשט חריף נכנס בגאוה תוך הקליפות ואח"כ ע"י הדרש ומוסר ישבר הקליפות כמו ששמעתי ממורי כי ענין גלות מצרים היה שחסר מהם הדעת שידעו להכריע שיש בורא א' המחדש בטובו תמיד מעשה בראשית וכו' עד שבא משה בחי' הדעת וע"י הנסים שעשה נתפרסם בעולם שיש בורא אחד המחדש תמיד.
אמנם בחי' דעת זה שנתגלה ביציאת מצרים הי' דעת דנוקבא אך דעת דדכורא יתגלה לעתי' בימות המשיח והיינו שיה' עיניך רואות מוריך שיראו אותיות התורה והתפלה שלומדים ומתפללים לנגד עינים שהם עולמות מצוחצחות וכו' וז"ש חז"ל עין רואה ואוזן שומעת וכו' וז"ש בעל הגדה אראב"ע הרני כבן ע' שנה וכו' ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות ר"ל שיכול לפרסם חידוש העולמות שנק' י"מ בלילות שאין אורות ועולמות עליונות נראים כי חושך הקליפות הנק' לילות גורם זה שאי אפשר שתאמר י"מ שהוא פרסום חידוש העולמות עד שדרשה בן זומא וכו' כי סגולת הדרשה לשבר הקליפות ואז הי' יכול להראות פירסו' י"מ מה שאי אפשר להראות כי אם לעתיד יהי' נראה עין בעין וז"ש חכמים כי תכלית זה יהי' לימות המשיח וכו' ודפח"ח.
וישב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף בן וגו' ודרשו חז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של וכו' ולולי דמסתפינא הייתי מפרש באימ' וביראה דקבלתי מפי הרב המנוח מהחסיד מוהרי"ל פיסטנר פי' הברכה ברוך אתה ה' אלדינו וגו' כי וגבורת המל' הנק' יראה דינא רפיא נמתק תחלה ע"י ת"ת הנקרא נורא ואז אח"כ יוכל למתוק אלדי' דינא קשיא ע"י ת"ת עם החסד וכו' יעו"ש. ובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו שע"י שנתיישב יעקב ת"ת למתק גבורה שהיא מגורי אביו אז נמתק ע"י חסד ונק' ארץ כנען שנכנע בימין והבן. ובזה יובן ביקש יעקב לישב בשלוה כי יעקב נק' ת"ת עלמא דדכורא בעמידה ורצה להתייחד עם עלמא דנוק' שהיא בישיבה ע"י יסוד הנק' שלום ושלוה וכמ"ש בזוהר אלה תולדת יעקב יוסף ע"י יוסף עביד יעקב תולדות וכו' לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף ע"י נסיון במצרים אז נעשה צדיק ועביד יעקב תולדות על ידו והבן.
עוד י"ל ע"ד ששמעתי ממורי כי אדם השלם אם יזדמן לו איזה ביטול תורה ותפלה יש לו להבין שגם זה הוא ידו ית' שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני וכו' ודפח"ח. וזה ששמעתי מן מוהר"ן עיין בקו' אחרון וכו' וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד וק"ל
ובזה יובן בארץ מגורי אביו שנתיישב יעקב ליתן דעת גם בארץ מגורי אביו שמאלו תחת לראשי כשהי' לו ביטול תורה ותפלה שזה הוא ידו ית' כדי שיתקרב וימינו תחבקני ואז נק' ארץ כנען שנכנע הגבורה ונמתק והבן.
עוד י"ל דשמעתי בשם הרב המגיד מוהר"ם אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן כי יש ג' קוין קו החסד נתעורר שמחה בעולם והצדיק מעורר השמחה בקדושה וכו' וקו הפחד והגבורה הצדיק מקשרו בשרשו וכו' ודפח"ח. ובזה יובן כי נתיישב יעקב להבין כשהי' בארץ מגורי אביו שנתעורר קו הפחד ומגורי אביו בעולם למתק בשרשו ונימתק ונכנע בשרשו וז"ש בארץ כנען וק"ל וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי מתוק הדינין הנק' ידך שמאל בשרשן היא ע"י בינה הנק' לחמה כנודע והבן. עוד י"ל כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך דמצינו שהי' הדיבור בגלות מצרים וכו' ור"ל דבארתי פלוגתא דר"י ור"ל ופערה פי' לבלי חק וכו' יעו"ש.
והעולה כי ע"י הכח בכל רמ"ח איבריו במצוה א' לבד ניצול מגיהנם. וה"נ הדיבור שהיא בהכרזה ובכח משא"כ אמירה בחשאי והי' הדיבור בגלות להתפלל בכח ובהרמת קול שהי' כל אחד בוש מחבירו בסוד ויהיו שניהם ערומים ולא יתבששו קודם החטא משא"כ אח"כ וכו' וכאשר בארתי מזה במ"א וז"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי נודע מעלת הצעקה יותר מכל עשרה מיני לשונות של תפלה וגם כשהוא בכח בוקע כל האוירים כמ"ש הקדמונים והבן ובדרך הפשוט נ"ל וישב יעקב בארץ מגורי אביו כי עקב ענוה יראת ה' וז"ש כי ע"י תואר יעקב עקב ענוה זכה ליראת ה' שהיא ארץ מגורי אביו פחד יצחק יראת ה' וגו' אלה תולדות יעקב יוסף דכ' בח"ה שער הכניעה סוף פרק ט' משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידו וכו' וז"ש כי תולדת הכניעה א"ע ועקב הוא למי שיקבל תוספת ממנו ותולדת יעקב יוסף וגו' וק"ל
ומה שאמר ביקש יעקב לישב בשלוה נ"ל לבאר ע"י ביאר חז"ל כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ואם אתה עושה כן אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב וכו'. והקשו ובדרך פנימי כי היסוד עול' עד הדעת לקבל השפע ומשפיע לת"ת הנק' יעקב בסוד ויכלכל יוסף את אביו וכו' יעו"ש וז"ש אלה תולדת יעקב יוסף והבן והש"י יכפר. המפרשי' מהו אשריך בעה"ז ונ"ל דכ' במשנה דאבות הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ורבו המפרשים בזה ענין העולם אי מעה"ז קאמר או מעה"ב או משניהם יעו"ש ונ"ל דכ' בח"ה שער הכניעה פרק י' וז"ל תועלת הכניעה ג' בעניני עה"ז וג' בעניני עה"ב ג' בעה"ז א' שישמח בחלקו כי מי שנכנס בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לכלכלתו לגובה לבו משא"כ הנכנע אין לנפשו שום מעלה אצלו ומה שמזדמן לו מן העולם מסתפק לו למזונותיו וזה יביאהו כמנוחת נפשו ומעוט פחדו וכו' ב' הנכנע סובל בעת ביאת הפגעים וכו' והגאוה פחדו גדול וסבלו מעט וכו' ג' הנכנע מוצא חן בעיני כל אדם וכו' כי רואה לכל א' מעלה יתירה על עצמו וכו' ג' בעסק עה"ב א' הנכנע לחכמים יחכם וז"ש הוי מתאבק בעפר רגליהם ואז ילמד עסיס דרכו משא"כ הגאוה מתנשא מלכת אל אנשי החכמה כמ"ש רשע בגובה אפו בל ידרש וכו' ב' הנכנע ממהר למעשה עבודה בחריצות שלא לבזות שום מצוה קלה והמתגא' מתאחר מעשו' העבודה לרום לבבו וכו' ג' הנכנע מקובל מעשיו לפני אלדי' שנא' לב נשבר ונדכה וגו' יעו"ש
ובזה יובן כי ג"ד מוציאין מן העה"ז וג"ד מעה"ב והם ששה הנ"ל וסתם מן העולם לכלול שניהם וז"ש הקנאה שמקנא לאחרים על שרואה דבר שאינו בו בין בגשמי בין ברוחני והוא שונא אותו שנאת חנם מתמת קנתה היפך הנכנע שמוצא חן בעיני כל אדם מחמת שרואה שכולם טובים יותר ממנו לכך מוציאין אותו מכללות העולם שהוא שנוי להם ומהע"ב שהוא שנוי בעיניו ית' שש הנה שנא ה' גבה עינים וכו' התאוה רב התאוה היפך הסתפקות שאין כל העולם מספיק לו ומוציאין אותו מעה"ז ומעה"ב לרום לבבו נתבזה עשות העבודה והמצוה בעיניו וכו' הכבוד בבוא הפגעים אינו יכול לסבול מוציאין אותו מעה"ז ומעה"ב כי רשע בגובה אפו בל ידרש אלדים הרי צחות המשנה כולל ו' דברים ג"ד מעה"ז וג"ד מעה"ב וק"ל
ובזה יובן כי דרכה של תורה ראשית חכמה יראת ה' שהיא ע"י עקב ענוה וכן אמרו חז"ל כי התורה לא בשמים היא בגסי הרוח וכו' וא"כ הנכנס בדרכי תורה שהיא הכנעה ושפלות מסתפק במועט וזה יביאהו למנוחות כנ"ל לכך אשריך בעה"ז וטוב לעה"ב כי עי"ז יזכה לג"ד של עה"ב הנ"ל וק"ל.
ובזה יובן ביקש יעקב ר"ל מצד מעלת עקב השפלות שהיו בו הכנעה יוכל לישב בשלוה ומנוחה גם בארץ מגורי אביו שהוא פחד יצחק שמצד הגבורה קשין מזונותיו של אדם מ"מ כשיש לו הכניעה יושב בשלוה וכנ"ל. אלא שקפץ עליו רוגזו של יוסף כי איך יוכל לישב בשלוה בעה"ז כשדואג על עה"ב הנק' יוסף שמוסיף והולך היפך עה"ז פוחת ויורד כמ"ש בס' עללות אפרים כי זקני הת"ח אור חכמתם בעסק עה"ב מוסיפין והולכין משא"כ זקני עה"ז שכל חכמתם בעסק עה"ז ופוחת והולך וזהו ענין ע' פרי החג שהם פוחתין ונר חנוכה מוספין והולכין יעו"ש. כי זהו רוח האדם העולה למעלה היפך נפש הבהמיות היורדת למטה וכו' וק"ל. וז"ש אלה תולדת יעקב יוסף כי עניני עה"ב והצורה שהוא בעקב נקרא יוסף שמוסיף והולך היפך החומר והעה"ז כנ"ל וא"ש.
עוד י"ל כי יש חומר וצורה והם ד' יסודות עולין תרין ויורדין ב' כמ"ש בעללות אפרים דף ל"ו יעו"ש ותכלית הבריאה והתולדה לעשות מן חומר צורה כנודע. ובזה יובן אלה תולדת יעקב החומר היורד עקב שיעשה צורה הנר' יוסף שמוסיף והולך וק"ל.
בפסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא וכו' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יוכלו דברו לשלום וכו' והספיקות רבו א' דפתח ביעקב וסיים בישראל ועוד למה נזכר ספורים אלו בתורה מה דהוי הוי וע"כ שהוא בכל אדם ובכל זמן ועוד למה אהב את יוסף מכל בניו וכ"ת כי בן זקונים הוא לו א"כ בנימין שהי' יותר בן זקונים מ"ט לא אהבו יותר. ונ"ל רמז מוסר ע"ד הלצה כי יש י"ב סוגים באומה ישראלית ורמוזין בשמותן ארבע ראשונות
וכאשר שמעתי כי האומות עע"ז הם בני עה"ז מטע' שבטוחין בעצמם שיש להם עה"ב ואינם דואגים בעה"ז על עה"ב משא"כ אומה ישראלית גם שמסתפק במועט בעה"ז מ"מ דאגת עה"ב אינו מניח לו לישב במנוחת עה"ז. שמעתי בשם מורי ראובן ראו בן ר"ל ראו מעשי שהוא עשה מעשוו הטובים להתפאר שיראו אנשים מעשיו ב' שמעון שיצא שמעו הטוב וזהו אנשי שם שעושה צדקה וכיוצא כדי לעשות לו שם ג' לוי שהוא מתחבר עם אנשי' כדי שיהי' נק' וכו' יהודא להודות אותו ע"כ שמעתי ה' יששכר שעושה מעשיו הטובים או עוסק בתורה עבור שיש בשכר שבשמאלה עושר וכבוד ו' זבולן יזבלני אישי תמכין לאורייתא כדי שיתחבר להת"ח הנק' אישי בצל החכמה בצל הכסף ז' יוסף ע"ד שבארתי שכר מצוה מצוה ר"ל שעושה מצוה כדי שיוסיפו לו עוד מצוה או י"ל לגמול להש"י עבור התענוג מצוה העבר וכו' ויוסף הוא תענוג היסוד שמתענג בעסק המצוה עד שחושק עוד למצוה וכמ"ש האלשיך תהלים גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וכו' יעו"ש ח' בנימין שעוסק בתורה בשביל שיש בימינה אורך ימים בימינה ט' שהוא דן ר"ל הוא ירא לעבור עבירה מחמת עונש דין גיהנם או דין בעה"ז י' נפתלי ר"ל שפי' רש"י עקש ופתלתל וכו' והרמז שנותן דופי בכל אדם שהם עקש ופתלתל רק נפ"ת ל"י שאינו רואה נגעי עצמו רק של אחרים וחמץ שלו אינו רואה רק הוא רואה של אחרים י"א גד לשון דג שהגדולים בולעים הקטנים וכן פי' החסיד מוהרי' יעבץ אלמלא מוראה של מלכות איש את חבירו חיים בלעו שאינו כדגים שהגדולים בולעים הקטנים אלא אפי' חבירו גדול כמותו חיים בלעו יעו"ש אשר אשרונו בנות הדרשן שייטב בעיני הנשי' לעשות לו בגדים ונדבה וכן החזן והמתפלל שיאשרוני בנות וכיוצא בזה.
והנה סוג המובחר הוא יוסף ובנימין לפי הנ"ל ומ"מ סוג יוסף יותר מעונה מסוג בנימין כי גם שהוא מובחר משאר סוגים והוא מן המיימינים ולא מן המשמאילים מ"מ עיקר התכלית שיעשה הטוב מצד שהוא טוב לשם פועלן וכמ"ש בעללות אפרי' לבלתי סור מהמצוה ימין או שמאל שלא יכוין ארך ימים שיש בימינה ולא לעושר וכבוד של שמאל רק לש"ש.
ובזה יובן וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ר"ל בר חכים בסוד לו חכמו ישכילו זאת שהיא לש"ש. ותואר ישראל הוא על כללות אומה ישראל שהם אוהבים סוג יוסף מכל בניו מן שאר ת"ח הנק' בנים שעושין להתפאר או לשאר הנאה וזה יוסף אינו עושה רק לש"ש מ"מ אהוב הוא יותר מהם וכמאמר המלך ששאלוהו אם הקורא טוב בעיניו והשיב מאחר שהוא מכוין לכך איני אוהבו יעו"ש וישנאו אותו על שראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וגו'. והענין דאי' שלשה שונאין זה את זה אשה ועם הארץ ותינוק.
לבאר זה דמצינו שנאה ששונאין אומות לישראל והם נק' אשה זרה ב' שנאה ששונאין ע"ה לת"ח כמאמר ר"ע כשהייתי ע"ה וכו' ג' שנאה ששונאין ת"ח זה את זה כדאי' בש"ס נפלה קטגוריא בת"ח וביותר הת"ח שאינו ירא השם שונאין לת"ח יראי אלדי' והת"ח נק' תינוק יונק משדי אמו כי דדיך ירווך בכל עת.
וזה נ"ל כוונת המשנה הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו' כי השנאה של אשה זרה וזונה לישראל הוא מחמת קנאה כמ"ש בזוהר וישב דף קפ"א ע"ב וז"ל ת"ח בגין רחימותא דרחים קב"ה לישראל עובדי עע"ז שנאין לישראל בגין דאינון מתרחקין וישראל קריבין וכו'. והשנאה של עמי הארץ לת"ח הוא מחמת רוב תאוה כי דרכה של תורה פת במלח וכו' ונאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר ולכך עמי הארצות הבוחרין באכילה ושתיה ורב התאווה ע"כ צריך למאוס בדרכי התורה ולומדיה והשנאה ששונאין הת"ח זה את זה עבור הכבוד שיש לזה יותר מזה ובפרט זה העוסק לש"ש ובורח מהכבוד הכבוד משא"כ לזה הרודף אחר הכבוד לזה שונאין אלו השלשה זה את זה ר"ל האומות הנק' אשה לכללות אומה ישראלית הרוב הם עמי הארץ וע"ה שונא לתינוק הם הת"ח וזה נמשך מזה כמבואר בס"ח יעו"ש א"כ א"ש אלו ג' קנאה תאוה וכבוד נגד ג' השונאין זא"ז וא"ש. וכבר זכרנו משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו' וגם הרם קולך כשופר דאין שטן ופגע רע אז יש לומר מוסר משא"כ בל"ה וא"כ עיקר המוסר לתווך השלו' משא"כ כששונאין המוכיח מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.
ובזה יובן ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו והוא כולל ג' סוגים אשה וע"ה ותינוק כי אח עשו ליעקב ולפי שאותו אהב אביהם שבשמים יותר מכל אחיו לכך וישנאו אותו אשה זרה וכן שונאים ע"ה לת"ח כי אותו אהב אביהם יותר מכל אחיו וכו' וכן שונאים תינוק הת"ח זא"ז ולפי שזה גורם לזה לכך לא יוכלו דברו לשלום ר"ל דברו הוא מוסר שיאמרו מוסר לשלום לתווך השלום הא תינח אם הי' השנאה לזולתן משא"כ כשהוא עליהם ממש עד אח"כ שאמר כי פי המדבר אליכם והבן.
ועפ"ז נבאר ויגש אליו יהודא וגו' במד"ש כי הנה המלכים נועדו זה יהודא ויוסף עברו יחדיו וכו' ותחלה נבאר פסוק ויבא יוסף דבתם וגו' וישנאו אותו וגו' דק' על יוסף וכו' ועל השבטים וכו' ונבאר זה דשמעתי בשם מורי מוסר פרטי הכולל הכל אם ירצה אדם לגנות שום ברי' או אדם יגנה א"ע ואם ירצה לשבח שום אדם ישבח יותר להש"י וכו' ודפח"ח. הגם כי דבריו מבוחרים מ"מ נ"ל לזכור פרט א' מלתא בטעמא דבארתי שויתי ה' לנגדי תמיד גם שהוא נגדיית ביטול תורה או תפלה או שרואה דבר מכוער בחבירו יתן דעתו שהכל הוא מהש"י לתועלתו שיראה לתקן ולהטיב מעשיו כמו ששמעתי מן מוהר"ן שהוא כלל גדול שלא יבלבל אותו שום ביטל כי האדם יראה את עצמו כאלו בשבילו נברא העולם ואם הי' יחידי בעולם הי' סובר שהוא צדיק וחסיד ישר ונאמן משא"כ עתה שרואה דבר מכוער בחבירו יבין בדעתו שיש בו שמץ מנהו וכאשר שמעתי בשם הרב מוהרי"ל פיסטנר כי גמיר חסיד כי פסו אמונים ודפח"ח. א"כ כל גנות שירצה לגנות חבירו יתלה בעצמו כאמור ובזה יקיים ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל התורה כולה וההיפך בשבח שיתלה כל השבח בו ית' והוא ע"ד שבארתי משנה תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו' ע"פ ביאר משנה החנות פתוחה והחנוני מקיף וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה וכו'. והוא ע"ד הפסוק איש אמונות רב ברכו' ואץ להעשיר לא ינקה כי הקב"ה איש אמונות להאמין החוב של בני אדם ולחזור וניתן לו כדי שיוכל לפרוע מעט מעט ע"ד כלום הקדמני ואשלם ובסוד אדני שפתי תפתח וגו' א"כ כל השבח שנ בני אדם הכל משלו ית' והבן.
והנה תואר השבח נק' יהודא כמ"ש הפעם אודה את ה' ר"ל כל השבח שיש לשבח ולהודו' הכל הוא להש"י ע"ד הנ"ל וההיפך שיגנה א"ע נק' יוסף והוא דאי' בכתבי' כי החסדים המגולין הם ג' וכנגדו ג' גבורו' מגולין ומתקבצין ויורדין ביסוד ושם נמתקין לשם כך נק' היסוד יוסף גי' ג' בחי' שהם ג' חסדים וג' גבורות וכו' יעו"ש. ולהלביש דבר זה מהו באדם חסדים וגבורות ששמעתי מהמנוח מו' נח מראשקוב שיחשוב האדם גריעותו וחסרונו ושפלותו נק' גבורות וההיפך גודל מעלו' חסדי הש"י עם האדם נק' חסדים וכו' ודפח"ח ולזה אמרה רחל שקראה שמו יוסף אסף אלדי' את חרפתי והקשה האלשיך מאי אסיפה וכו' ולדברינו א"ש שאסף כל חרפ' שיש באדם הכל תלוי בי והוא חרפתי וק"ל
ובזה נבאר פסוקי הנ"ל ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וגו' וי"ל על יוסף שעבר וכו' וגם קשה איך נכתוב בתורה גנאי זה וכן ק' בפסוק שאח"ז וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו וגו' ויש לתמוהו על שבטי יה איך עברו על ל"ת דאורייתא לא תשנא אחיך וכו' ועל עשה דאורייתא דכתיב ואהבת לרעך כמוך וביותר ק' על התורה שכתבה גנות השבטים בתורה וישנאו אותו וגו' ולדברינו א"ש ויבא יוסף את דבתם אל אביהם שבשמים שכל דבה שראה בם תלה בעצמו שמץ מנהו והתודה לפני אביהם שבשמים שכלל א"ע עמהם בסוד צדיק והבן. וז"ש וישראל אהב את יוסף שהוא מדריגה גדולה לאסוף את כל חרפה של בני אדם בעצמו שהוא הגורם ולקיים ואהבת לרעך לכך גם ישראל אהב את יוסף מדה כ"מ שהוא הי' מעורר אהבה תחלה לאהוב לכולם ולתלות הגנאי שבהם בעצמו וכנ"ל לכך ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם ר"ל מדריגה זו שהי' ביוסף לכך וישנאו אותו ר"ל את עצמן כמו שדרש ר' ישמעאל ג' אתים יביא אותו את עצמו ויקבר אותו א"ע וכו'. וה"נ כך שכל גנות תלו בעצמן ואין ראוי לשנוא לשום אדם כי אם את עצמו לכך וישנאו אותו שכל א' שנא א"ע על שפלותו וחסרונו שראה בעצמו יותר מבחבירו ולא יוכל דברו בתוכחת מוסר לשום אדם לשלום ר"ל מחמת שראו אותו לכל אדם יותר משלימות עצמו ובאמת הוא מעלה נפלאה הנאות לשבטי יה ונכתב בתורה אשר לאורם נסע ונילך בעקבותיהם במדריגה זו וק"ל.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא שנגש מדריגות יהודא הפעם אודה את ה' אל מדריגות יוסף לומר אסף אלדים את חרפתי לתלות ולאסוף כל חרפה בעצמו והוא סוד מיתוק חסדים וגבורות יחד אז באמת המלכים נועדו יסוד ומל' ועי"ז עברו יחדיו לעבור על פשע וחטא כמ"ש בזוהר כי נמתק הכל ונעשה רחמים גמורים והש"י יכפר. ובדרך פנימי נ"ל ע"ד שכתבתי בשם מורי ביאר פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי כשעושה מעש' גשמי ומקשרו עם המחשבה למעלה בדעת העליון נעשה יחוד קבה"ו וכו' עיין שם ונודע כי מלכות מקנן בעשי' ונק' יהודא ועולם המחשבה והדעת נק' יוסף כמו שכתבתי בקו' האחרון בשם מורי כי משיח הוא סוד הדעת והוא סוד תחיה וכו' ובזה יובן ויגש אליו יהודא שהמלכים נועדו יחדיו לעשות מעשה הגשמי שהיא מל' הנק' יהודא לקשרו עם הדעת הנק' יוסף אז עברו יחדיו שנמחל עונות וכמו ששמעתי ממורי שעי"ז יוכל לבטל כל גזירות רעות כשמקשר המל' הנק' אני עם המחשבה הנק' אין והבן.
עוד י"ל בדרך מוסר שבארנו לעיל מדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף דקשה סיפא ולא פנה אל רהבים וגו' ובארנו ע"פ ביאר קו' התו' עשה שבתך חול וכו' והא כ' לוו עלי וגו' כי יש ב' סוגים א' ע"פ הטבע וב' למעלה מהטבע וכל א' צריך להתנהג ע"פ דרכו משא"כ וכו' וז"ש הרבה עשו כרשב"י לכך לא עלתה להם והנה יהודא בחי' המל' היא מדריגה ע"פ הטבע גי' אלדים בחי' המל' ובחי' יוסף היא למעלה מהטבע. ובזה יובן ויגש אליו יהודא דקשה לשון אליו הל"ל לו וכמ"ש הר"ן ויקרא וידבר אליו וכו' אלא שבא לומר שנגש אליו באמת שעלה למדריגתו ממש לא כמו הרבה שעשו כרשב"י לכך הנההמלכים נועדו עברו יחדיו וכנ"ל וק"ל.
עוד י"ל ויגש אליו יהודא וגו' וביאר קוש' הנ"ל וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכנ"ל דכתב בעל עקידה וידו אוחזת בעקב עשו מה שעשו דש בעקב זה אוחזת יד יעקב כמו הבכורה שביזה עשו ויעקב אחזה וקנה ממנו וכו'. והטבע של החומר הנק' עשו לבזות עניני הצורה הנק' יעקב כי הם ב' הפכים וז"ש ולאום מלאום יאמץ כשהי' עובר לפני בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת וכו' וכמו שיש חומר וצורה בגשמי כן יש ברוחני שהחומר עלמא דנוקב' הוא דין וגבורה ומבקש לעשו' דין וגבורה בעולם והצורה הוא עלמא דדכורא הוא רחמים לפעול החסד והרחמים בעולם והם ב' קוין וממוזג ע"י קו אמצעי והם סוד ג' אבות ובחיר שבאבות יעקב הממזג ומכריע לרחמים ע"י יוסף כמ"ש אלה תולדות יעקב יוסף. ונודע מ"ש בזוהר כי השבטים הם מעלמא דנוקבא ויוסף מעלמא דדכורא לכך וישנאו אותו שהם ב' הפכים מה שזה אוהב זה שונא עד שנמצא צדיק יסוד עולם להכניע החומר שלו אל הצורה אז גורם כך בכל העולמות וזהו שאמרו בש"ס לעולם יראה אדם א"ע וכו' וז"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום והנה מלבד פי' האלשיך דקאי החיים והשלום בין החומר והצורה וכו' יעו"ש אלא דגרם חיים ושלום בכל העולמות. ובזה יובן ויגש אליו יהודא שנכנע החומר אל הצורה שהיא בחי' יוסף אז גם למעלה נועדו שהם יסוד ומל' ועי"ז עברו יחדיו כל העונות וגרמו חיים ושלום בעולמות וק"ל.
ונבאר עוד וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' אלה תולדות יעקב יוסף בן י"ז שנה הי' רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וישראל אהב את יוסף והספיקות רבו וכי סיפר זה למה נצרכה לדורות ועוד איך הוא בכל אדם ובכל זמן ושאר ספיקות. ונ"ל דאי' בכתבים סוד רחיצה בחמין בע"ש סוד שלהבת י"ה כי יש קליפת נגה שלפעמים נדבק בקדושה ולפעמים בקליפה שהם שלש קליפת ואדם דעשיה רגליה יורדת מות של קליפ' הנ"ל לכך ע"י שלהובא דאשא נתרחקו הקליפו' שלא יהי' נחש כרוך על עקבו ויוכל לעלות דלקבל תוס' קדושה בע"ש שהוא יסוד וכו' יעו"ש.
והנה להלביש דבר זה נ"ל איך יש דוגמתן בבני אדם והוא כי יש אנשי שלומי אמוני ישראל שהם בקדושה ויש רשעי ישראל שהם בקליפות ויש אנשים דוגמת קליפות נגה שלפעמים נדבק בקדושה ולפעמים בקליפה. וז"ש עון עקבי יסבני שהם אנשי המוני עם שנמשלו לעקב וכל זמן שאוחזין בעקב הצדיק אינן מניחין לו לעלות עמהן כי נחש כרוך על עקבם משא"כ כשנפרד' ממנו אז יוכל לעלות לקבל תוספת קדושה וכמ"ש וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו והבן. וזהו כוונת הש"ס ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך ר"ל מחמת שאחזו בו שיתערב עמהם וק"ל. והוא ע"ד הש"ס דסוכה אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהן וכו' יעו"ש. והנה נודע שיש הפרש בין הקדושה לקליפה כי הקליפה ס"א לא עביד תולדת כי הסתרס כמ"ש בסבא משפטים משא"כ הקדושה עביד תולדת. ובזה יובן אלה תולדת יעקב ר"ל כשהסיר נחש מן עקב הכרוך בו אז עביד תולדת והוא ע"י יוסף שמקבל תוספת קדושה ועולה למעלה והבן.
עוד י"ל דאי' במד' חזית ולקחתם אגודת אזוב אמר משה אם אתם מבקשים להגאל בדבר קל אתם נגאלין ולקחתם אגדת אזוב וכו' ופי' בספר שם יעקב ע"פ מ"ש בכלי יקר בפסוק האספו ואגידה לכם וכו' כשיתאספו להיות אגודה א' עי"ז נגאלין והנה הגלות המר הזה הוא עבור שנאת חנם והתיקון שישפיל דעתו כאזוב אז אפשר שיהיו אגודה אחד משא"כ אם מתגדלים ומתנשאים כארז אז א"א להיות אגודה א' כי זה גבוה מזה וכמ"ש בסנהדרין שלחו מתם איזה בן עה"ב ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפק וגריס באוריית' תדירא ולא מחזיק טבותא לנפשי' וכו' יעו"ש ונודע כי אגדת אזוב נק' היסוד יוסף הצדיק ובזה יובן אלה תולדת יעקב יוסף ר"ל מי שעושה עצמו עקב ושפל כאזוב אז יוכל להיות אגודה א' שהיא הנק' יוסף ברית שלומ' לא תמוט וזה נמשך מזה שהוא תולדה מזה וק"ל. עוד י"ל ויבואר כל הפרשה גם מ"ש שהדיבה הוא ג"ד שקורין לאחיה' עבדים ואוכלין אבר מן החי וחשודים על עריות והוא דכתב בעללות אפרים דף נ"ט כי יש ג' סיבת לחטוא א' קלות העבירה שהוא דש בעקביו זה גורם שיוסף לחטוא וזה שאמר הוי מושכי העון בחבלי שוא וע"י ששונין ומשלשין נעשה כעבתת העגלה חטא הב' שהוא חכם בעיניו כל איש יחכם בעיניו וכו' ג' להיותו שטוף בתאות וחמדת עה"ז וכו' יעו"ש. ונ"ל שזהו פ' הפסוק אלה תולדת יעקב יוסף כי התולדה הנמשך מן יעקב שקלות החטא שדש בעקביו גורם שיוסף לחטוא וק"ל. ובזה יובן כי אלו ג"ד הי' דבה שדבר באחיו שקורין לאחיהם עבדים לענין ט' קבין שינה שנטלו עבדים כך הם ג"כ אוחזין מדה זו וכמו שתמה חוני המעגל מי איכא דניים ע' שנה וכו' וכך הם מחמת עצלות השינה אינם זהירים בעון עקבם אשר יסובבם מחמת קלות החטא בעיניהם וזה גורם להוסיף חטא וכנ"ל ג' שחשודין על .' עריות הם שטופין בחמד' ותאוות עה"ז וכו' וק"ל. ב' שחשודין על אבר החי מן שמחזיקי' א"ע לצדיק וחכם בעיניו כי נודע תואר אבר מן החי הוא צדיק כמ"ש בס'
עוד י"ל כי אלו ג"ד זה נמשך מזה וכמו שהוא בפרטו' אדם א' כך הוא בכלל' העולם שקראם עבדים על שהוא אצלו עבדות עבודת הש"י כעבד ע"מ לקבל פרס שאין אצלו תענוג עצם העבודה רק השכר וכמ"ש בס' עללות אפרים ביאר ש"ס שאין מברכין בתורה תחלה וכו' יעו"ש ולכך עבודתן הוא בעצלות מצות אנשים מלומדה ומנהג אבותיהן בידיהן ולא די להם שהם עושין בעצלות אלא שחרה להם על הצדיק שעושה מצות ה' בשמחה ובזריזות שלכך נק' חי לשון פר"יש וז"ש שאוכלין אבר מן החי שנושכין לצדיק שנק' אבר מן החי וכמ"ש ר"ע כשהייתי ע"ה וכו' וכל זה נמשך מגסות הרוח שאינו חפץ שיהי' שום אדם במעלה יותר ממנו ונודע מ"ש בש"ס דסוטה כי גסי הרוח כאלו בא על כל העריות וכו' וזה שאמר שחשודין על עריות וה"ל. עוד י"ל לפי שאחיו וישנאו אותו ואינם אגודה א' והוא מחמת שאינם כאזוב רק כארז שהם גסי הרוח ולכך חשודים על עריות וק"ל.
ונחזור לבאר כל הפרשה אלה תולדת יעקב יוסף שהתולדה היוצא מיעקב שעושה א"ע עקב יוסף שהם אגודה א' על שם אגודת אזוב וכנ"ל הי' רועה את אחיו בצאן שהי' מנהיג את אחיו להיות זהירין וזריזין בעבודת הש"י ההיפך מן עבדים שעצלות השינה הוא היפך הזריזות לכך הי' רועה את אחיו בצאן ר"ת צבי ארי נמר נשר ר"ל שילמדו הזהירות מעבירות וזריזות בקיום המצות מן אלו ד' דברים שהזהיר בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשו' רצון אביך שבשמים וכמ"ש האלשיך בפ' כי תצא ב' מהם באזהרה שלא לעבור על ל"ת וב' בזריזו' קיום מ"ע יעו"ש והוא נער וגו' כי נער יש לו ב' פירושי' וזה נמשך מזה כי נער כפשוטו הם ימי נעורים ועוד פי' ב' כי נער גי' (פר) ש"ך גבורות וזה נמשך מזה כי אדם בימי נעוריו הוא במדריגות הגבורה ואח"כ בימי הזקנה נכנס במדריגת החסד והליבון והרחמים וז"ס נראה על הים כבחור ובמתן תורה זקן והבן. והעולה מזה כי המנהיג שהוא נער בשנים הוא במדת הגבורה לכך ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם ר"ל שהיה מוכיח ברבים במדת הגבורה והי' מביא דבה אל אביהם שבשמים גם שנתכוין לש"ש כמו שכתבתי בפסוק לא תלך רכיל בעמך ופי' הרמב"ם שם יעו"ש וזה שפי' חז"ל כל רעה שהי' רואה באחיו בני לאה וכו' דאי' בזוהר פ' תולדת דף קל"ז ע"ב במד' הנעלם שם הגדולה לאה שלאה מכחה וכו' יעו"ש ול"נ שהוא ע"ד מדרש איכה טרון כל יומא ולא לאי קם ומצלי ולאי וכו' ובזה יובן כל דבה שהי' רואה באחיו בני לאה לפי שהם עצלים ולאה בתורה ועבודת הש"י שהי' לו לטורח ולמשא כי יגעת בי ישראל וז"ש שחשדן בג' דברים הנ"ל ומ"מ בשלשתן לקה כי אין הש"י חפץ בזה כי אם להליץ בעד ישראל ומ"מ הוא נתכוין לש"ש שהי' בחזקת צדיק שנק' יוסף להוסיף אהבה ושלימות בעבודת הש"י לכך וישראל סבא אהב את יוסף מכל בניו כי בין זקונים הוא לו בר חכים הוא לי' וכמ"ש איזה חכם הלומד מכל אדם להיו' זהיר וזריז וכו' ועשה לו כתנת פסי' סוד חלוקא דרבנן ובסוד החשמ"ל כאשר נבאר עוד ויפשיטו את כתנתו שהם גרמו שיאבד ממנו חלוקא הדור גרם והבן ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמותיו ועל דבריו. והקושי' מפורסמת ל"ל כפל ועו' מפני מה שנאו אותו על חלומו שאין זה בידו למנעו ונ"ל דקו' א' יבואר באידך דאי' בש"ס חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מיקר' וכו' וכ' בזוהר פ' מקץ דף קצ"ט ודף ר' ויזכור יוסף את החלומות דהא תנינן בר נש דחמי חלמא בעי לי' למפתח פומי' קמי' בני נשא וזה גורם לאתקיימ' וכו' ובזה יובן ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו דייקא וק"ל. ואח"כ ויכר יוסף את אחיו כשנפלו בידו לרחם עליהם מצד שהי' בימי העמידה סמוך למ' שנה שהם אחר ימי נעורים ונכנס במדת הרחמים לרחם עליהם וק"ל.
וע"פ הנ"ל יבואר פסוק וידו אוחזת בעקב עשו וכו' דאי' זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא שהם מצד עשו. וז"ש וידו אוחזת בעקב שהם המוני עם שנק' עקב בסוד עקבת משיחא. וז"ש בעקב עשו וק"ל.
ועפ"ז נבאר פ' מקץ שנתיים ימים ופרע' חלם והנה עומד על היאר והנה שבע פרות עולות וגו'. לבאר איך אין זה ספורי דברים רק שהוא בכל אדם ובכל זמן כי לעיל בארנו כי יוסף הי' רועה את אחיו בצאן והוא ר"ת שהזהיר בן תימא עז כנמר [לעצום עיניו מראות] כמ"ש בט"אח סי' א' שלא יחוש למלעיג' קל כנשר לעצום עיניו מראות ברע כי הוא רק תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין גבור כאריה כנגד הלב כי הגבורה בעבודת הש"י הוא בלב רץ כצבי רגליך לטוב ירוצו עכ"ל והוא ר"ת צא"ן וכנ"ל והוא נער וגו' ר"ל בימי נעוריו הי' במדת הגבורה לכך הי' מביא דבה לאביהם שבשמים וכנ"ל וכמו שמצינו לרשב"י ובנו שיצאו מן המערה אחזו במדריגת זעיר אנפין לקנא קנאת ה' על ישראל שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ובכ"מ שנתנו עיניהן וכו' עד שחזרו למערה י"ב חודש ויצאו ואחזו במדת הרחמים על ישראל ללמד סניגוריא עליהם שעלו במדת אריך אנפין שהוא רחמים גמורים והבן זה.
והנה כ' בעללות אפרים כי שנות האדם הם חלוקין לשלשה חלקים עד עשרים ימי עלי' ומעשרים עד ארבעים ימי עמידה ומשם עד ע' שנה ימי ירידה וכו' יעו"ש והעמידה היא ששקולין החומר עם הצורה ובימי עלי' גובר החומר על הצורה ובירידה גובר הצורה על החומר ואפשר שזהו שאמרו בן עשרים לרדוף ר"ל חשקו להיות רודף ולא נרדף בין בגשמי בין ברוחני מצד התגברות החומר על הצורה ובן שלשים לכח יש כח לנשמה וצורה להלחם נגד החומר שאז הם במשקל השוה בימי העמידה וז"ש כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה וכח היא הנשמה וכנ"ל ואז יוכל ליכנס במדת רחמים מצד הנשמה הקדושה שהיא רחמים היפך החומר מצד הקליפו' שהיא אכזרי.
ובזה יובן ויהי מקץ שנתיים ימים שנתמלאו שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ואז ופרעה חלם ר"ל מה שהי' אכזרי מצד הערף חָלִם והדר בריא והנה עומד על היאר שאז בימי העמידה הי' עומד ומתגבר על היאר שיש לו ב' פירוש' א' ראיה ב' גבורה גי' ראי' וזה נמשך מזה כי מצד הראי' שהוא אינו ברשות האדם שהוצרך דהע"ה להתפלל העבר עיני מראות שוא כמ"ש בטא"ח הנ"ל והוא תחלת העבירה וכנ"ל ועתה ניתנו לו גם האיברים שאינם ברשותו שיהיו ברשותו כמו באברהם שדרשו בש"ס דנדרים וכו' וז"ש והוא עומד על היאר וגם מה שהי' צריך גבורה בלב להיות גבור כארי וכנ"ל עתה עלה למעלה ממדת גבורה שהיא במדת החסד והרחמים שהיא למעלה מגבורה ואז שבע פרות עולות מן היאר כי פרות למפרע תורף כי יש ז' מדריגות טובים ועיקר ותורף הכל והוא מה שזכרן הרב האלשיך פ' שמיני ז' מדריגות והוא יוצא מן היאר גי' גבורה אחר שיתגבר על יצרו יוכל לכנוס בז' מדריגות אלו והיפך מזה הז' פרות רעות כשיצרו מתגבר עליו וז"ש אחרי הודיע אלדים אותך כל זה אין נבון יחכם כמוך וראוי שתהי' שליט ומושל במדת אלו על כל ארץ מצרם והבן ואלו הן ז' מדריגות א' לשים לב לכל אשר יקרהו שהוא מכ"מ וכו' ב' לתקן מעין קלקולו ג' יקשט א"ע ואח"כ אחרי' ד' שאל יחזיק טובה לעצמו רק עבור אחרים ובהיפך הקלקול יתלה בעצמו ה' שלא יהי' ע"מ לקבל פרס וכו' ו' שגם שלא עלתה לו וכו' לא ירפה ידיו ויבטח בו ית' כי שמא מנסה אותו ה' וכו' ז' שלא יעשה מצות אנשים מלומדה רק עבור שצוה ה' ולעבוד בשמחה וכו' יעו"ש וק"ל.
עוד י"ל כי נודע סבת האדם וטבעו לפי מהללו ודיבורו וכו' והנה יוסף שהי' מתבודד עשר שנים בבית הסוהר כמו רשב"י במערה ואמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך אחז במדת הדין שראוי שייטיב למטיבין ועדיין אין זה שלימות כי אם להטיב גם למרי עין לכך הוצרך שיתבודד עוד עד שיגיע לרחמים גמורים וז"ש מקץ שנתיים ימים שבא בימים שהם רחמים כמו ואברהם זקן בא בימים היפך הלילות שהם דינין ופרעה חלם ר"ל שהי' נוקם ונוטר לשלם ולפרוע למריעין לו ועתה חלם אותיות מחל לכל המצערין לו וז"ש והנה עומד על היאר שעמד בגבורה להיות גבור כאריה לכבוש את יצרו ומושל ברוחו וממדריגה זו עולות ז' פרות ז' גבורו' שהם פ"ר שיש בז' שערים שצריך להיות גבור כאריה שלא יכנס אויב בשער והם ז' נקבי הראש שהם ז' שערים שנז' בס"י וראש לכולם הוא הדיבור שיוצא מן ה' מוצא' הפה שהם ה' גבורות מנצפ"ך גי' פ"ה ויש בזה ז' פרות רעות על דרך שכ' האלשיך פ' תצוה בפ' מעיל א' חונף ב' דבה ג' לצנות ד' אונאה ה' מדני' בין אחים ו' ניבול פה ז' סיפר בגנות חבירו וז' שבלים טובים וכו' והנה החלם ז' שבלים טובים וז' שבלים רעים וכו' והענין כי כל מעשה הטוב נעשה לבושים טובים בסוד חלוקא דרבנן וממעשים רעים נעשה לבושים ובגדים צואים. ואותיות שבלים הוא לבושים ללבוש נשמתו בהם רעים או טובים ובזה יובן.
עוד י"ל דאי' במשנה דקדושין האיש מקדש בו ובשלוחו ופי' רשי' בגמ' יליף לה ובש"ס השתא בשלוחו בו מבעיא וכו' ושמעתי בשם גדול א' שהקשה לרש"י דהל"ל בג"מ פריך וביאר כי השפע בגלות ע"י השליח משא"כ כשהי' בהמ"ק קיים הי' השפע ע"י עצמו ונודע כי ישראל כלה מקודשת להש"י וא"כ אין זה ק' רק יליף לן טעמא כי השתא בשלוחו ר"ל עכשיו בגלות ע"י שליח בו מבעיא ר"ל שצריך להתפלל על זה כמו אם תבעין בעיו זהו כוונת רשי' ודפח"ח ולי נראה דמצינו קדושת ישראל נמשך מקדושת הש"י כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני אפס שהוא בב' בחי' כי עתה קדושת ישראל הוא ע"י המצות כמו שהוא נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו. ונודע כי השכינה שנק' מלאך אלדי' נק' מצות המלך שליח למעלה כמ"ש מדוע אתה עובר את מצות המלך משא"כ לעתיד שהמצות בטלות לעתיד כדאי' בש"ס דנדה דעושין מכלאים תכריכין למת מכאן שהמצות בטלין וכו' אז יהי' קדושת ישראל בעצם בו ית' בסוד ולא יכנף עוד מוריך והי' עיניך רואת את מוריך ובזה יובן האיש מקדש בו ובשלוחו ר"ל האיש זה הקב"ה שנק' איש מלחמה מקדש ישראל בקדושתו בו ע"י עצמו ובשלוחו שהיא המצות שהיא ע"י השכינה שנק' מצות המלך ומפרש הש"ס כי בגלות הזה השתא ע"י שלוחו בו מבעיא שצריך להתפלל על ביאת משיח צדקינו שאז יה' הקדושה בו י"ת עצמו והבן והנפקותא היוצא בין זה לזה כי השכינה נק' הטבע גי' אלדי' והקדושה שעל ידה הוא ג"כ ע"פי הטבע משא"כ שם הוי' שהוא למעלה מהטבע כמ"ש הרמב"ן בפ' וארא אל אבות ושמי ה' לא נועדתי וכו' א"כ הקדושה שנמשך על ידי עצמו י"ת הוא למעלה מהטבע עוד יש נפקותא בין זה לזה כי הקדושה בדרך הטבע הוא מצוי גם למי שהולך בדרך הטבע משא"כ למעלה מהטבע וז"ש הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו שהוא דוקא למי שמתקדש למעלה מהטבע וכמו שבארתי ביאר ק' התו' בר"ה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ופריך בש"ס עיין בכתבי יעו"ש. ובזה יובן האלדים יענה את שלום פרעה כי הטבע בגי אלדי' יענה שלום פרעה שהולך בדרך הטבע ג"כ לפרוע ולהנקם מהמצערין אותו משא"כ יוסף שעלה ממדריגת פרעה לבחי' חולם שהוא אותיות מוחל לכך עמד על היאר על הרא' למענה מהטבע וכנ"ל וק"ל.
בפסוק וישב יעקב בארץ כנען אלה תולדת יעקב יוסף וגו' ונ"ל כי ב' שמות יעקב ישראל הוא בענין ירידת האדם ועלייתו בין בגשמי או ברוחני שאי אפשר שיעמוד אדם על מדריג' אחת כי נק' עולה ויורד ובירידתו נק' יעקב לשון עקב ושפלות ובעלייתו נק' ישראל שר וחשוב ומה גורם השפלות מצד עכירות חומר הארץ ההיא כנודע מענין שיטים שהמקום גורם והיינו שפלות ברוחני וכמו ששמעתי ממורי פי' הפסוק אשר בידו מחקרי ארץ וגו' שהקשה למה בימים קדמונים הי' החוקרים מאמיני הקדמות משא"כ עתה מאמינים שהוא ית' אחד יחיד ומיוחד והשיב שהיה מצד עכירות חומר הארץ שאז הי' יותר רב ועצום משא"כ עתה וכו' ולשון ידו הוא סוף המדריגה וז"ש אשר בידו מחקרי ארץ וכו' ודפח"ח. כי קצרתי אבל בגשמי גם בארץ צח וזכה אפשר שיהי' מצד שבע יפול צדיק וקם וכתבתי מזה במ"א עוד שמעתי ממורי פי' הפסוק אמר אויב ארדוף אשיג אחלק וגו' יש בו ה' אלפין כי אלופו של עולם גניז בו כדי לקרבו אליו ית' כמו ופרעה הקריב וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן וישב יעקב מה שישב בישיבה של צער הנק' יעקב לשון עקב ושפלות בארץ מגורי אביו לשון מורא מגור מסביב הכל הי' מצד שהי' עדיין עכירות הארץ רב ועצום שנק' ארץ כנען דייקא עד אח"כ שנזדכך ונק' ארץ ישראל ואמנם אמר אלה תולדת יעקב יוסף שתולדת מי שהוא בעקב ושפלות שיוסף דעת להתקרב אליו ית' וגו' וק"ל.
מקץ
בפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו' עד אלדי' יענה שלום פרעה וגו' והקשו המפרשים שהוא כפל ולא זכר וגו' וישכחהו וגם להבין ספורי דברים שנכתבו בתורה מה דהוי הוי וע"כ שהוא ג"כ בהווה ואיך הוא בכל אדם ובכל זמן. ונבאר מדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. והוא תמוהו דדרש זה יוסף ששם ה' מבטחו וחזר ואמר ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וגו' ולא שם מבטחו בה' א"כ סיפא סתרי לרישא. ועוד דמשמע שהעונש ב' שנים עבור שכפל לומר זכרתני והזכרתני והוא תמוהו דגם בפעם א' אינו ראוי לבטוח באדם ונ"ל דאי' בפסוק משלי ך"ח עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקם ישבע ריש והקשה בזוהר מקץ קצ"ט ע"ב וז"ל וכי שלמה מלכא דהוי חכים מכל בני עלמא היך אמר דישתדל ברנש למפלח ארעא וישבוק חיי עלמא וכו' וכדי לתרץ ק' זאת נבאר עו' פסוק שאח"ז איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה וכו' יעו"ש לבאר סמיכות הפסוקים והרב האלשיך ביאר כי טוב יותר האוכל מיגיע כפו לעבוד אדמתו בעצמו ומסתפק במועט שישבע בלחם ולא למעדנים יותר מזה שבוחר להעשיר ורודף אחר אנשים ריקם מממון שיקחו ממנו סחורה בהקפה מנה במאתים וזה ישבע ריש כאשר נוגש אותן בזמנם לפרוע פרעות פתע ישברו. ואם הנותן באמנה יאריך לקונים קו לקו יפרעו ויעשיר וזהו איש אמונות שאחר תתו סחורותיו ויבא הזמן ישוב ויאמין לו ויאריך זמן שנית שהוא אמונה על אמונה וז"ש איש אמונות רב ברכות שיבורך מפיהם ומפי עליון ויעשיר ואץ להעשיר שהוא אץ ודוחק להעשיר בזמנו מיד לא ינקה משבע ריש הנ"ל עכ"ל ולי נראה לפרש המשך הפסוקים בדרך מוסר [פשוט דכבר בארתי פ' המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' עפ"י משל המובא בח"ה] ותחלה נתרץ ק' הריף בפ"ב דשבת אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצונות בהי עייל מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד וכו' והקשה הריף וז"ל משמע דיראה היא מפתח החיצון והכתיב יראת ה' אוצרו. ועוד דמכריז ר' ינאי היפך מזה חבל וכו' דמשמע דיראה היא הבית וחכמה פתח ודוחק לומר דפליגי ומשני וכו' יעו"ש.
הגם דלפי' מוהרשא' שם מבואר ק' זו דלק"מ וז"ל שהתורה אינה רק שער ליכנס ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים כן פי' רשי' בפ' בא לו עכ"ל א"כ מבואר ק' הנ"ל אבל לא ירדתי לסוף דעתו אם התורה הוא שער ליכנס ליראת שמים א"כ ראוי שתקדים התורה ואח"כ יכנס ליראת שמי' ואיך כ' לכך צריך שתקדי' לו יראת שמים וגם לרשי' שפי' כך ק' ג"כ וכדי לתרץ ק' זו נעורר עוד קושי' על הש"ס פ"ה דברכות אר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' ועתה מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך אטו יראה מלתא זוטרתי היא והא כ' יראת ה' אוצרו ומשני אין לגבי דמשה זוטרתי משל וכו' והקו' מפורסמת הא משה אמר זה לישראל והדרא קו' הא להם אינו זוטרתי וכבר בארתי מזה במ"א יעו"ש.
לבאר זה נבאר ק' מוהרשא' בפ"ב דשבת אמר רבא האי מאן דרחים רבנן הוי לי' בנין רבנן וכו' דדחיל מרבנן הוא גופא הוי צורבא מרבנן וכו' והקשה הא מעלת אהבה גדולה ממדת יראה וא"כ ראוי הי' וכו' יעו"ש ונבאר כל הנ"ל בחדא מחתא נראה לי דאי' בפ"ק דקדושין משנה מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' וכבר בארתי משנה זו בכמה פנים וכעת נ"ל דאי' בפרק ד' דברכות כשחלה ריב"ז אמרו תלמידיו רבי ברכנו אמר להם י"ר שיהי' מורא שמים עליכ' כמורא ב"ו אמרו לו עד כאן ותו לא אמר להם הלואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם וכו' והקשו המפרשי' דאכתי הקושי' במקומו עומדת וכי חשידו בעיניו ה' תלמידיו גדולי עולם כולם יאמרו שמא יראני אדם ולא שמא יראני המקום וכו' והרב האלשיך בפ' שמיני דף קמז' ע"ד ביאר עפ"י מעשה דרב עמרם חסידא וכו' יעו"ש ולי נראה לדקדק דהוי ל"ל יראת שמים מה מורא שמים וגם דהוי ל"ל לכם מאי עליכם ונבאר משנה סוף סוטה נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי נאמר בשמשון מורה שנא' ומורא לא יעלה על ראשו ונאמר בשמואל מורה מה מורא האמור בשמשון נזיר וכו' א"ר יוסי והלא אין מורא אלא של ב"ו ר"ל שלא יהי' אימת אדם עליו אמר ליה רבי נהוראי וכו' שכבר היה עליו מורא ב"ו ע"כ לבאר משנה זו דאי' בפע"ח בפרק ו' מצות ברכת כהנים בסופו וז"ל אמור להם יברכך אמור גי' רמ"ח ע"ה וכו' וז"ס המורא שצריך אדם ליראה לפני הש"י ושיהא מורא אלדיו על ראשו סוד אור המקיף ברמ"ח איברים כמנין מורא והיא השכינה המקפת על ראשו של אד' המקפת המוחין שלו והנה הנזיר אין לו מקיף זה כי כל מקיפים אלו הם פנימים בו כי הוא עולה עד עתיקא וזה סוד האמור בשמשון מורא לא יעלה על ראשו כי אין לו מקיפים למעלה כי כולם תוך ראשו פנימי' עכ"ל וז"ס הוי מתפלל בשלומה של מלכות ואלמלא מוראה איש את חבירו חיים בולעו ועיין מזה בכתבי' ר"ל שמחמת מורא של אור המקיף של השכינה הנק' מל' שעל ראשו של אדם אין איש יכול לבלו' את חבירו כי הוא סוד ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ משא"כ כשאדם עובר עבירה מסתלק המורא מעל ראשו ויוכלו לשלוט בו כמבואר בזוהר ותיקוני' ומשום זה אחר חטא דור המבול הוצרך לחזור הש"י ולברך את נח ובניו ומוראכם וכו' יעו"ש
ובזה יובן נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' ומורה לא יעלה על ראשו ר"ל שנכנס המקיף בפנים כנ"ל א"ר יוסי והלא אין מורא אלא של בשר ודם ר"ל שלא יהי' אימת אדם עליו והיינו ע"כ מחמת שיש להם מורא ומקיף של מל' שאין שום ברי' יוכל לשלוט בו ואי ס"ד שהי' נזיר הא אין לנזיר מקיף זה שנכנס בפנים וכנ"ל ומשני ר' נהוראי דבאמת הי' לו מורא מב"ו שנא' איך אלך ושמע שאול והרגוני וכו' והיינו משום שנכנס המקיף בפנים והבן והש"י יכפר. ולהלביש דבר זה נ"ל איך יתכן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שהוא מדריגה תחתונה שיש לו מורא ואור המקיף אז ומוראכם וחתכם יהי' על הכל ואין שום ברי' יוכל לשלוט בו ומי שהוא קדוש ונזיר ה' במדריגה עליונה שאין לו מורא זו שנכנס בפנים ויוכלו לשלוט בו היתכן זה ונ"ל דשמעתי בשם מורי פי' הש"ס הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ת"ק ורבי ישמעאל ס"ל ואספת דגנך הנהג ד"א רשב"י ס"ל אדם חורש וקוצר תורה מה תהא עליה אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתו נעשית ע"י אחרים ומשיג אח"ז הרבה עשו כרשב"י וכו'.
והענין כי יש ב' סוגי אנשים א' הנוהג על פי הטבע וחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת וכו' ב' הנוהג למעלה מהטבע לבטוח בה' שיזמן לו במעט עסקיו די פרנסתו ושיפנ' לעסוק כל ימיו בעבודת הש"י אז מלאכתו נעשית ע"י אחרים והיינו צדיק באמונתו יחי' שדרש בש"ס דמכות בא חבקוק והעמידן על א' וכו' משא"כ מי שאינו במדריגות בטחון ורוצה לעשות כמו רשב"י והניח מדריגותו עפ"י הטבע ומדריגה עליונה לא השיג ונשאר קרח מכאן ומכאן וז"ש הרבה עשו כרשב"י גם שאינו בגדר זה לכך לא עלתה לו ודפח"ח. ומהרחבת ביאר משלי הגם ששמעתי ג"כ לפי שהרבה עשו כרשב"י לכך לא עלתה וכו' ודפח"ח. וה"נ הנוהג ע"פ הטבע צריך שמירה שישתמר ע"י מורא השכינה שהיא אלדי' גי' הטבע שעל ראשו אור המקיף שהיא מורא ב"ו שיראו ממנו כמ"ש ויראו כי שם ה' נק' עליך משא"כ הנוהג למעלה מהטבע כמו נזיר ה' שהוא דבוק למעלה אשר שם אין שטן ופגע יוכל להגיע אליו כמ"ש בכתבי' שצריך זווג אחור באחור למטה מיראת החיצונים משא"כ למעלה אין צריך לזה יעו"ש.
ובזה יובן איך אלך ר"ל כי נודע הליכה היא להתרחק ממנו ית' מדביקותו וז"ש איך אלך להתרחק ממך ושמע שאול והרגוני כי הניח מדריגתו ומדריג' אחרים לא הגיע ונשאר קרח מכאן ומכאן ואז אמר לו הש"י תקח עגלת בקר בידך להתנהג ע"פ הטבע ויהי' לו אז מורא השכינה עד שיחזור למדריגתו מאחר שהכל הוא לעשות רצונו ית' ושליחתו בין בהתנהג ע"פ הטבע או למעלה מהטבע והבן. ובזה יובן שאמר להם ריב"ז יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו ר"ל גם שאתם בני עלי' למעלה מהטבע יהי' מורא שמים עליכם שיהא עליכם מורא ואור המקיף העליון שיש לתואר הנק' שמי' ז"א שהוא למעלה מהטבע כמורא ב"ו שהיא מוראה של מלכות אשר ב"ו יראים מזה המתנהגים ע"פ הטבע וזה ששאלו עד כאן ותו לא הא יותר מדריגה הוא שיכנס המורא של אור המקיף בפנים יותר מן כשהוא עליכם באור המקיף שהוא מורא ב"ו והראי' מנזיר כנ"ל והשיב ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם ר"ל ולואי גם שתהי' בני עלי' ונכנסו מקיפין ראשוני' בפנים מ"מ הלואי שתזכו למורא ומקיף מן אור היותר עליון כמו שיש לז"א הנק' שמים שהם מקיפי אבא הנכנסין לברכת כהנים כמ"ש בכתבי' וזה ג"כ נק' יראה עליונה שהיא חכמה וכמו שכ' בכתבי' וכשיהי' מורא זה עליכם תמיד שהיא במחשבה לא תבוא שום עבירה לידכם כמ"ש בתיקוני' בסוד אדם והבל כשחטאו שנסתלק תחלה המחשבה עילאה וכו' וז"ש כשא"דם עובר עבירה אמר שלא יראני אדם ולא מהקב"ה שנא' ואחבא וגו' ויתבוששו והבן והש"י יכפר.
ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר ור"ל המתנהג עפ"י הטבע יש לו מוראה של מלכו' שנק' בתו ומי שמתנהג למעלה מהטבע זוכה למורא שמים סוד בינה ביחוד אבא כי אבא טמיר וגניז גו אמא וז"ש מתייחד אדם עם אמו יראה עלאה ועם בתו יראה תתאה רק שיה' בקירוב בשר בלי לבוש שהיא יראה חיצונית וכמו ששמעתי הוי ערום ביראה ודפח"ח וכמו שבארתי מזה באופן אחר א"כ מבואר קו' הריף כי מוראה של מל' נק' מפתחות החיצונית ומה שנא' יראת ה' אוצרו היינו מורא שמים שהיא יראה עלאה וזה שמכריז ר' ינאי וכו' וק"ל. ומעתה ל"ק קו' מוהרשא' דמאן דדחיל מרבנן היינו יראה עלאה שהיא למעלה מאהבה לכך איהו גופ' צורבא מרבנן וק"ל.
ובזה יובן ביאר הפסוק עובד אדמתו דהיינו כת"ק ור' ישמעאל הנהג דרך ארץ לחרוש ולקצור כדרך שלו ישבע לחם ומרדף ריקם דהיינו שהוא ריקם ממדריגת בטחון למעלה מהטבע שעושה כרשב"יי לכך לא עלתה לו וישבע ריש משא"כ איש אמונות שהוא מסוג אנשי אמונה ובטחון אז רב ברכות משא"כ אץ להעשיר שרוצה להחזיק במדריגות בטחון כדי שיעשיר לא ינקה כמבואר בח"ה יעו"ש
ובזה יובן המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ר"ל לפי שהי' יוסף מתנהג למעלה מהטבע לבטוח בה' ולא באדם א"כ ראוי לו שלא יפנה אל רהבים והוא אמר זכרתני והזכרתני שהוא ע"פ הטבע לכך נענש שהניח מדריגתו ולא תפס מדריגה אחרת ונשאר קרח מכאן ומכאן בשלמא אדם הנוהג ע"פ הטבע אין זה ראוי לעונש משא"כ הוא לכך נענש ב' שנים והוא דאי' במ' שבת פרק כ"כ אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו' אר"י אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו' וכ' הריף כי שמירת שבת א' לתקן הקלקל ושמירת שבת ב' שיהיו ראויין לגאולה וכו' יעו"ש וה"נ שנה א' לתקן הקלקול ושנה ב' שיצא ממדריגת הטבע אל מדריגתו הראשונה למעלה מהטבע וק"ל. ובזה יובן ולא זכר שר המשקים את יוסף ע"פ הטבע וישכחהו גם למעלה מהטבע שממדריגה זו הניח ידו וגם בזה לא אחז ונשאר קרח מכאן ומכאן עד מקץ שנתיים ימים שנה א' לתיקן הקלקל ושנה ב' שיצא מן הטבע אל למעלה מהטבע אז ופרעה חלם ר"ל מן שכחה הנק' פרעה כאשר שמעתי בשם מורי ש"ן נעשה חלם שהוא בחי' זכרון למעלה מהטבע דהדר חלים והוצרך פרעה ליוסף מטעם זה וז"ש בלעדי כי גם אלדי' שהוא הטבע יענה שלום פרעה והבן.
עוד נ"ל לבאר פסוק עובד אדמתו ישבע לחם וגו' רב אמונות וגו' דכ' בח"ה שער הבחינה פ"ג וז"ל החכם המבין וכו' וידביק בעבודתו וגו' ויברור מגשמי העולם דיספוקו בלבד ויעזוב שאר מותרי העה"ז המטרידים את הלבבות מן אלדי' וכו' ויחשוב העולם וקנינו צידה ליום מועדו וכו' והסכל יחשב בעה"זלשבת עולמים וכו' ואח"כ עמלו וקבוצו יהי' לזולתו וכו' והמשל לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכין לעבדה וחלקו אותה לשנים ולא הי' להם דבר זולתה והי' אחד חכם וא' סכל החכם השתכר א"ע בעבודת אדמה של אחרי' וכשהי' נפטר משם עושה אדמתו וגם הי' מצמצם בפרנסתו כדי כדי שיהי' לו פרנסה ליום א' שיהי' עובד אדמתו וכך הי' עושה והולך עד שלא הוצרך להשכיר א"ע לאחרים ועוסק רק באדמתו ואסף פירותי' וכו' והכסיל הי' נשכר ג"כ לאחרים להתפרנס ולא לקח פנאי לעסוק באדמתו וכשהי' בשאר בידו מזון על יום א' הי' מטייל שלא לפקח בעבודתו עד שנשאר אדמתו שממה וכו' והמשכיל יבין וכו' יעו"ש
ובזה יובן עובד אדמתו של עצמו לעה"ב דהיינו לעבדה ולשמרה במצות עשה ול"ת ישבע לחם יסתפק במועט מעסק פרנסת עה"ז ישבע בלחם לבד ולא למעדנים משא"כ מרדף ריקם שרודף אחרי תאוות ותענוגי עה"ז שאח"כ נשאר ריקם מזה ובא שמה בלא לחם ושמלה ישבע ריש וק"ל איש אמונות רב ברכות וגו' דשמעתי בשם מחו' מוהר"ח לתרץ קו' התו' בפ"ק דסנהד' א"ר המנונא אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת שנא' פוטר מים ראשית מדון והקשו התו' דהא אמרי' בפ"ב דשבת דשואלין תחלה נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה ומשני התו' ב' תירוצי' יעו"ש וביאר ע"ד הלצה כי טענת היצה"ר באדם כי תאוה היא לעינים תאוות עה"ז מזומן מיד משא"כ עה"ב היא בהקפה והאמנ' ויותר יש לבחור במזומן מן הקפה והאמנה שהיא עסק התורה שהיא לעתיד לכך שואלין תחלה נשאת ונתת באמונה ר"ל סחורה נשאת ונתת בהקפה ואמונה א"כ למה לא קבעת עתים לתורה שהיא ג"כ בהקפה והאמנה בעסק עה"ב ודפח"ח.
ובזה יובן איש אמונות שמצד אמונה והקפה עוסק בעסקי עה"ב רב ברכות זוכה לרב ברכות טוב הגנוז לצדיקים לעה"ב ואץ להעשיר שהוא דוחק ואץ להעשיר מיד בעסק עה"ז לא ינקה כי באמת הטוב גנוזה לטובים איש אמונות וכנ"ל וק"ל.
בפרק א' דשבת מובא בטא"ח ס' תר"ע מאי חנוכה דת"ר בך"ה בכסליו יומא דחנוכה תמניא אינון דלא למיספד בהון וכו' כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים ולא מצאו אלא פך אחד של שמן ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו'.
והקשה ב"י וז"ל ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים דכיון דשמן שבפך הי' בו להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות ונ"ל שחילקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנין במנורה חלק א' והי' דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילות נעשה הנס עכ"ל ונפלאתי על תירץ הב"י הא כ' בעל מגן אברהם ריש סי' תרעא' וז"ל ומי שאין לו שמן הרבה יתן בא' שמן כשיעור ומהמותר יחלק לחלקים דאל"כ אלא יחלוק לחלקים בשוה א"כ לא ידלוק אפי' באחד כשיעור עכ"ל נמצא איך אפשר לומר שחילקו לח' חלקים דא"כ לא ידלוק אפי' בא' כשיעור ובתורה כ' מערב עד בוקר יערוך אותו תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר ומה שהביא הב"י עוד שני תירוצים כבר כ' הט"ז שאין זה אלא דברי נביאות יעו"ש ובעל הט"ז תירוץ דע"כ נעשה נס גם בלילה ראשונה דאלו נדלק כל מה שהי' בלילה ראשונה לא הי' מקום לנס לחול על שום דבר אלא ודאי דנשתייר ועל אותו שיור באה הברכה וכו' יעו"ש.
ונשאלתי על זה ק' תמוהו הא אי' במנחות מערב עד בוקר תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכים וכן לכל הלילות ואם יותר אין בכך כלום וחכמים ששיערו שהי' בפך להדליק לילה אחת ע"כ כמדתה וכשיעורה הי' דהיינו שידלק מערב עד בוקר בלילי טבת הארוכים דפחות מזה לא נתנו במנורה כלל כמ"ש תן לה מדתה וכו' ולפי ערך מדת לילה שהיה בך"ה בכסליו קטנה מלילת טבת הארוכים לפי ערך מדה זו ראוי הי' שתשאר מן השמן אשר עליו תחול הברכה ואין מקום לתירוץ הט"ז כלל והדרא קו' הב"י לדוכתי' עכ"ל.
ולכאורה הי' נראה לי לתרץ זה ממ"ש מוהרשא' בפ"ג דחולין על הקושיא שהקשה מהר"ם הא טימאו המנורה וכו' ותירץ מוהרשא' דע"כ לא הי' אפשר להן להדליק אלא בשברי כלי חרס שהן טהורין דהיינו מסאה ועד סאתיים שבשבריהם נטהרו בפחות מחצי לוג והשתא ע"כ גם בלילה הראשונה לא נתנו אלא פחות מחצי לוג לכל נר ואעפ"כ היו דולקין כל הלילה בימי חנוכה שהם לילי טבת הארוכים דצריך חצי לוג וא"כ הי' הנס גם ביום ראשון וכו' עכ"ל והנה כל זה א"ש לדבריו דלילי חנוכה הם לילי טבת הארוכים דצריך חצי לוג לכל נר שפיר הי' הנס כנ"ל משא"כ לפי דברי השואל הנ"ל וכן הוא האמת דלילי חנוכה הם קטנים מלילי טבת הארוכים ואם לילה היותר ארוכה צריך חצי לוג א"כ ליל ך"ה בכסליו סגי בפחות מחצי לוג א"כ לא הי' כאן שום נס דפחות מחצי לוג הוא מדת אותו לילה אלא ע"כ דבאמת אין זה הנס אלא מה שנשתייר אשר עליו תחול הברכה הוא הנס וכדברי הט"ז וא"ש וק"ל כך הי' נראה ליפשוט אפס שחזר השואל והקשה דלמא הי' שמן בפך כמדת ליל טבת שהוא חצי לוג וכמשמע' הנ"ל ואף אם הי' במנורה פחות מחצי לוג מ"מ נשתייר בפך שמן אשר עליו תחול הברכה ולא הי' כאן שום נס עכ"ל ואף שיש להקשות כן גם לדברי מוהרש"א מלבד מה שדחיתי סברא זו בארוכה מ"מ אמרתי לתרץ הדבר בדקדוק בעז"ה.
ותחלה נעורר עוד הספק הנ"ל על מוהרש"א וכי כשגגה יצא הדבר מלפניו לומר דלילי חנוכה הם מלילי טבת הארוכים וז"א אחר העיון והדקדוק בחשבון ונמצא לא הי' כאן שום נס כי פחות מחצי לוג הוא מדת אותו לילה שהיא ך"ה בכסליו.
ונ"ל דיש עוד איזה קושי' ויתורץ חדא בחברתה ואחר ביאור שני קו' אלו יבואר שגם קושיות השואל אינו והוא מה דקשי' לי מעודי דמצינו בפ"ק דר"ה דף ך"א שלח לי' רב הונא בר אבין לרבא כד חזית דמשכי' תקופות טבת תקופת ניסן עד שיתסר בניסן ופי' רשי' ומתחיל תקיפות ניסן בי"ו בניסן עבר' לההיא שתא שנא' שמור את חודש האביב וכו' וא"כ ק' לפי סדר תקופות מר שמואל שנמשכו תקופות ניסן עד אחר ך"א בניסן כמו שהי' בשנת תפח"ל ואפי"ה אין מעברין. אחר כותבי זה מצאתי ק' זו בספר לקוטי אור. ותירץ עפ"י מ"ש הרמב"ם בה' קידוש החודש דשני תקופות יש ותקופות רב אדא בצינעא ותקופות מר שמואל בפרהסיא והטעם לפי שתקופות רב אדא היא אמיתת בעיני רז"ל והראי' שב"ד הגדול שבירושלים היו מחשבין עפ"י תקופות רב אדא שהם אמיתים לפי דעת התוכניים המיוסד כולו על תקופות רב אדא וכו' יעו"ש וזה שהצניעוהו כמ"ש השבעתי אתכם וכו' עכ"ל
וידוע דתקופות רב אדא לעולם קדומה לתקופות מר שמואל י"א ימים דוק ותשכח [וכן רגיל העולם לומר י"א קודם התקופה מתחיל היום להאריך והלילה לקצר והיינו מתקופ' ר"א ודוק] ואחר החשבון מוכח דאותו שנה שנצחו החשמונאים ונטלי המלכות מיוונים היה ג' אלפים תרך"ב לבריאות עולם שנת י"ב למחזור קטן דהא מפורש בריש ע"ז ברש"י ותו' בשם סדר עולם דשנת קע"ב אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפי' לבריאות עולם וחשמנאים כשנצחו ליוונים הי' מאתיים וששה שנים קודם החורבן דהיינו מאה ושלש מלכו הם ואחריהם הורדוס מלך מאה ושלש עד שחרב הבית עולה ג"א תרך"ב לב"ע ומעתה צא וחשוב ג"א תרך"ב למחזורים קטנים ותנכה מכל מאה ה' שנים שהוא חמש מחזורים קטנים ועולה מן ג"א ת"ר ק"פ מחזורים וחזור וחשוב אותן ה' שנים מכל מאה עם אותן ך"ב שנים שנשאר מן ג"א תרך"ב ועולה ר"ב שנים ותעשה מהן מחזורים קטנים ועולה עשרה מחזורים ונשאר י"ב שנים למחזור קטן של מחזור קצ"א לבריאות עולם והשתא דמוכח דאותה שנה שנצחו החשמונאים הי' שנת י"ב למחזור קטן צא וחשוב ותמצא שכל שנת י"ב למחזור קטן הוי תקופות טבת ז' ימים לחודש טבת כמבואר בספר עברונות בעיגול דף ך' והוא לתקופות מר שמואל ומעתה הוי תקופות רב אדא שהוא אמיתת במהלך החמה י"א ימי קוד' לתקופות מר שמואל נמצא עולה תקופות ר"א ליל ך"ו כסליו שמאותה הנקודה מתחיל הלילה להקטין כי אז החמה בראש מזל גדי נוטע לדרום מקו השוה כמבואר בתכונה ועיין בלקוטי אור ומעתה אותה שנה שנעשה הנס בשמן כשנצחו החשמנאים הי' ליל ך"ה בכסליו היותר ארוכה מכל הלילות והי' צריך חצי לוג כמו ללילי טבת הארוכים בשאר שנים ומעתה דברי מוהרש"א כנים ואמתיים שבאותו שנה הי' צריך חצי לוג לליל ך"ה בכסליו והם נתנו פחות מחצי לוג ואפשר הדליק כל הלילה והיינו הנס.
ומעתה סרה קו' השואל ג"כ שאף אם כדבריו כן הוא דהי' שמן בפך חצי לוג ללילי טבת הארוכים מ"מ זה הי' מדת אותו לילה שהיא ארוכה ביותר דא"כ על מה תחול הברכה שנעשה נס גם בלילה הראשונה ומעתה דברי הט"ז כנים ואמתים וזה ראי' שאין עלי' תשובה ודוק.
איברא דעל תירץ מוהרש"א הנ"ל נפלאתי מצד אחר והוא ממשנה ג' פ"ב דכלים הטהורים שבכלי חרס טבלא שאין לה לזבוז וכו' והמטה והכסאוהשולחן והמנורה של חרס הרי אלו טהורים עכ"ל וכן הוא בת"כ פ' שמיני אשר יפול מהם אל תוכו פרט לכסא שולחן ומנורה של חרס שאינו מקבל טומאה וא"כ דלמא במנורה של חרס הדליקו שאינו מקבל טומאה והדרא קו' לפירוש מוהרש"א מה הי' הנס וצ"ע ליישב זה וכדי לתרץ הקושיא שהקשה ב"י נעורר הספיקו' שיש בסוגיא זו ותחלה נעורר איזה ספק על ק' הב"י והוא דהקשה אבודרהם בשם ספר העתים מ"ט אין עושין ט' ימים חנוכה משום ספקא דיומא עיי' בעט"ז ריש ה' חנוכה ומעתה לפי הוצעות קו' זו י"ל דבאמת לפי הנס הי' ראוי לעשות רק ז' ימים חנוכה והא שעושין ח' ימים הוא משום ספיקא דיומא ואין מקום לקו' הב"י כלל אבל נראה דשפיר הקשה ויש לתרץ בע"א.
והספיקות שיש בסוגיא זו הוא חדא דלשון מאי חנוכה אין לו שחר כלל ועוד דרש"י פי' מאי חנוכה לאיזה נס תבעוהו דק' חדא דלמא לא משום נס קבעוהו רק משום חנוכת המזבח וכפי' מוהרש"א ועו' מדאמר לאיזה נס קבעוהו משמע דיש כאן שני ניסים ולא ידענו בשביל איזה נס קבעוהו וז"א דלא מצינו בחנוכה רק נס א' של נרות ב' ק' אריכות לשון הש"ס ללא צורך בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמניא אינון דהל"ל בקיצור דת"ר כשנכנסו יוונים וכו' ג' ק' מה ראוי לקבוע הלל והודאה בשביל נס שנעשה' בנרות שהוא קיום מצוה א' בתורה ולא קבעו י"ט בהלל והודאה על גודל הנס של נצחון המנחמה שנפלו רבים ביד מועטים וכו' גם נתבטלה גזרתם שגזרו לבטל כל התורה כולה ושאר הספיקות יבוארו מאליהן. ונ"ל דהסגנון הוא כך דקו' חדא יתורץ בחברתה והוא דיש כאן שני פרושים על תיבת חנוכה ופי' א' סובל משמעות נס א' ופי' שני סובל פירש נס אחר אלא דלכל פירוש שיהי' תיקשי לך איזה ק' ולזה נסתפק הש"ס מאי חנוכה. והוא דכ' הר"ן פי' חנוכה הוא חנו ך"ה ור"ל ע"ד שפי' הלבוש שנחו ממלחמה וקבעו שמחה וי"ט כמו שמצינו במגלה ונחו בי"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה. וה"נ נחו החשמנאים בכ"ה מנצחון המלחמה ועשו י"ט לדורות ג"כ ולפ"ז משמע שקבעו חנוכה בשביל הנס של נצחון המלחמה וכק' ג' הל"ל ואבודרהם פי' חנוכה ר"ת ח' נרות והלכה כב"ה ולפ"ז משמע שנקבע בשביל נס הנרות והנה בשלמא לדעת אבודרהם י"ל משום כך עושין ח' ימים חנוכה משום שהי' הנס ח' ימים בנרות ואף לסברת הב"י שהיה רק ז' ימים הנס מ"מ י"ל דעושין ח' ימים משום ספיקא דיומא וכנ"ל אבל לדעת הר"ן משום שנחו מנצחון המלחמה א"כ די ביום א' חנוכה כמו בפורים שעשו רק יום א' משום טעם זה ולאידך גיסא ק' איפכא בשלמא לדעת הר"ן שפיר עושין חנוכה ביום כ"ה כסליו משום שנחו מנצחון המלחמה ביום כ"ה כסליו אבל לטעם האבודרהם ק' מ"ט נקבע יום ראשון של חנוכה ביום כ"ה הא נס של נרות לא הי' ביום הראשון וכקו' הב"י ואי נמי עושין ח' ימים משום ספיקא דיומא היינו שמוסיפין בסוף עוד יום א' וא"כ ביום כ"ו ה"ל להתחיל חנוכה וע"כ מכוח קו' הנ"ל צריך אני לומר דתרווייהו איתנוהו ובשביל שנחו מנצחון המלחמה ביום כ"ה מתחילין ימי חנוכה ביום כ"ה ומה שעושין עוד ז' ימי חנוכה חוץ מיו' ראשון הוא משום נס של נרות שהי' ז' ימים ומשני שני ניסים קבעוהו והוא בברייתא דתחלה אמ' שלא למיספד והיינו משום נס ראשון ואח"כ קבעו בהלל והודאה משום היכר נס שני של נרות.
ובזה יובן מאי חנוכה ששואל הש"ס הפירוש של תיבות חנוכה אשר מתוך פירושו יודע לאיזה נס קבעוהו וכפי' רש"י דאם הוא כפי' הר"ן ומכות שנקבע בשביל נס של נצחון המלחמה א"כ אכתי ק' אמאי עושין ח' ימים דהי' מספיק ביום א' ואי כפי' אבודרהם ומוכח שהוא בשביל הנס של נרות א"כ ק' מ"ט עושין בך"ה וזה שנסתפק מאי חנוכה איזה פירוש סובל תיבה זו כי לכל א' מהפירושים שדי בי' נגרא והשיב הש"ס דתרווייהו פירושים איתנוהו תדע דת"ר בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמניא אינון וכו' ואי כפי' אבודרהם לחוד ק' למה בכ"ה בכסליו ואי כפי' הר"ן לחוד ק' למה אינון תמניא יומא דהי' מספיק ביום א' אלא ש"מ דהא והא איתא ומשום נס ראשון תיקנו מיד דלא למספד בהון ודלא לאתענאה ואח"כ כשנעשה הנס בנרות תיקנו בהלל והודאה א"כ ש"מ כנ"ל ודוק.
ויגש
ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני ידבר נא. עבדיך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדיך כי כמוך כפרעה וי"ל א' מהו הגשה זו לפי הפשט וכן הקשה האלשיך ובמדר' אמרו דר"י ס"ל הגשה למלחמ' וכמ"ש ויגש יואב והעם למלחמה ר' נחמי' אומר הגשה לפיוס וכו' רבנן אמרי הגשה לתפלה כמ"ש ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלדי' וגו' ר' אלעזר אמ' לכולן בא וכו' ויש להבין לאיזה נפקותא נכתוב זה בתורה אם בא למלחמה או לפיוס וכו' ב' בי אדוני דהל"ל בא אדוני הגם דלפי ק' א' מבואר ק' ב' כי תוכל למלאות רצונך בין לדורון בין למלחמה עם אויביך יותר ממנו וכדרשת חז"ל אך מ"מ ק' לאיזה צורך נכתוב בתורה זה ג' ידבר בא וגו' היתכן רצה ללחש באזנו ד' באזני משמע בב' אזנים והוא לא יתכן ה' ואל יחר אפך במה יחר אפו וחז"ל דרשו מלמד שדיבר אתו קשות וזה לא נזכר בכתוב ו' כמוך כפרעה במה הוא כמהו וגם ב' כפין כף הדמיון. ונ"ל דאי' במדרש ויגש אליו יהודא אחד באחד יגשו [איוב מ"א] זה יהודא ויוסף וכו' דיש להבין מה קשה בפסוק זה דבא לתרץ מפסוק איוב לפי דרכי המדרש ונ"ל לבאר משנה בקדושין מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' הגם דבארתי זה כמה פעמים מ"מ אין בהמדר' בלא חידוש דאי' בפסוק ש"ה השבעתי אתכם וגו' תגידו לו כי חולת אהבה אני ופי' בס' יד יוסף דף קצ"ז ע"ב כי טוב האמתי אינו אלא הדביקות עם האל ית' וכמ"ש ואני קרבת אלדים לי טוב והדביקות עם השכינה אי אפשר שיושג כי אם בהכנעת החומר והיצה"ר והוא ע"י יסורין והיפך מ"ש וישמן ישורן ויבעט שהוא מסך מבדיל הדביקות ביננו לבין קונ' כדכתיב עונותיכם היו מבדילים וגו' וכאשר יוכנע היצה"ר ע"י יסורין אז תושג הדביקות וכו' וז"ש תגידו לו שחולת אהבה אני ר"ל אפי' החולאים והיסורין שסבלתי היו אהבה לי שזכיתי לדביקות עי"ז וכמ"ש במ"א. במה אדע כי אירשנה לזכות לדביקות אי אפשר ע"י מסך ומבדיל היצר הרע ואם כן במה אדע וגו' והשיבו ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וגו' ועל ידי יסורין תושג הדביקות ואם כן אין זה גזירה רק הודעה ומבואר ספיקות שנז' שם
עוד ביאר שם כי השנאה שיש לאומות העולם עם ישראל הוא בסבת התורה והטעם שהבדילנו האל ית' מהם שלא להתחתן בם ושלא לאכול עמהם וכדאי' בש"ס מאי הר סיני שירדה שנאה לא"ה וז"ש תגידו לו שחולת אהבה אני שכל חלאים שא"ה מביאין עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו וכו' יעו"ש.
עוד י"ל ע"ד הלצה שכתבתי במ"א שיש ג' מיני שונאים א' הלומדים ששונאים לשלומי אמוני ישראל ב' שנאת המוני עם לת"ח ג' שנאת האומות לישראל וכו' יעו"ש והנה ב' מיני שנאה מבואר אך שנאה ששונאים הלומדים לצדיקים למה וצ"ל דמשנאת האומות לישראל מבואר נמי השנאה ששונאים הלומדים לצדיקי' מחמת קנאה וכמו שבארתי פסוק וישראל אהב את יוסף ומכל בניו ויקנאו וגו' וז"ש תגידו לו כי חולת אהבה אני ר"ל חולי שנאה שיש לי מהלומדים נוסף על ב' מיני שנאה הנ"ל הוא בשביל אהבה שיש לי עמך וק"ל.
אמנם עיקר כוונת הפסוק כי חולת אהבה אני מבואר בתיקוני' כי השכינה היא חולת אהבה להתייחד עם דודה ע"י הצדיק שנא' השבעתי אתכם הם הצדיקים וגו' וכאשר שמעתי ממורי פי' הפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ע"פ משל שהכריז המלך ביום שמחתו כל מי שיבקש דדבר מן המלך ימלאו מבוקשו ויש מי שביקש שררה וכבוד ויש שביקש עושר ונתנו לכל א' מבוקשו והי' א' חכם שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו ג"פ ביום והוטב מאוד בעיני המלך מאחר שדיבורו חביב עליו מן עושר וכבוד לכן ימולא בקשתו שיתנו לו רשות ליכנס בהיכלו לדבר עמו ושם יפתחו לו האוצרות שיקח מן עושר וכבוד ג"כ וז"ש תפלה לעני וגו' לפני ה' ישפוך שיחו שזה מבוקשו וכו' ודפח"ח. ובזה יובן מתייחד אדם שיהי' דוגמת ז"א הנק' אדם גי' מ"ה בקשר אותיות תורתו ותפלתו שהאותיות הם מל' הנק' בתו עלמא תתאה לקשר ע"י הבינה שלו שמבין לקשר האותיות במחשבתו אל הבינה הנק' עלמא עלאה אמו וז"ש מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר ר"ל בלי שום מחשבה זרה רק שיהיו אחד באחד יגשו כי אהבה גי' אחד וז"ש כי חולת אהבה אני והבן ועיין מ"ש בנע"ח פי' תהום אל תהום קורא כי עשר ספירות דבינה הוא בפה האדם והם מאירין ומשפיעים למלכות בשעה שהוא קורא בתורה ועוסק בתפלה בסוד תהום מל' בסוד מ"נ אל תהום בינה קורא וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כי נודע דעלמא עלאה מסתיימת בדכורא הנק' יוסף כמ"ש בזוהר ויקרא. גם כי היסוד עולה עד הדעת המייחד חכמה ובינה שהם שמות ע"ב קס"א גי' זכור המשפיעים ביסוד שמשם בא הזכירה כמ"ש ביחודים וז"ש ויגש אליו יהודא שהוא סוד התפלה לקשר ולהגיש מל' עלמא תתאה הנק' יהודא כמ"ש ואני תפלה בעלמא עלאה שהיא בינה ע"י הצדיק הנק' יוסף והגשה זו יש בו ג' סוגים א' למלחמה עם המחשבות זרות איך לשבר הקליפות ולהעלות הפנימי אל הקדושה כאשר שמעתי בזה ממורי ולא ניתן ליכתוב הגם שכתבתי מזה במ"א בזה בקיצור נמרץ ב' פיוס שנתפייס הניצוץ שהי' במקום הקליפות ונתעלה עתה בקדושה אל מכונו ומקומו הראשון מן רפ"ח ניצוצין וכו' ג' תפלה וכדע' ר"א הנ"ל שכולל התפלה כל ג' סוגים הנ"ל ויאמר בי אדוני ר"ל כאן בא הכתוב לגלות סוד התפלה שלא יתפלל אדם עבור עצמו רק עבור השכינה להתייחד עם דודה כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא המתפללת בי אדוני שאין כוונת השכינה ג"כ עבור עצמה רק למען כבודו ית' שיתפרסם בי אדנות שלך על העולם ולכך נקרא המל' אדני כי הוא מגלה ומפרסם אדנותו שהוא אדון הכל.
ידבר נא עבדך באזני אדוני שאין מגמתי שום דבר רק שאזכה לדבר עמך ממש באזני אדוני בסוד ישקני מנשיקו' פיהו וכו' ובסוד אם תשכבון ר"ל אם תשכבון וגו' וז"ש באזני אדוני כי תפלת שחרית להגיש ולקשר המל' בימין ותפל' מנחה בשמאל וז"ש באזני ימין ושמאל ואל יחר אפך בעבדיך דכ' בזוהר ויקרא או הודע אליו חטאתו במה הודע ביסורין אבל מי שעוסק בתו' בלילה אוריית' מודעת ליה חטאתו וכו' וז"ש ואל יחר אפך בעבדיך ע"י חרון אפו שהם היסורין להודיע חטאו רק ע"י התורה יבוא הזכירה להזכירו חטאו שלא ישכח ולא יצטרך יסורין להזכירו כי כמוך כפרעה כי בחי' יוסף אשר משם הזכירה נמשך מאמא עלאה הנק' פרעה שמשם נפרע ונתגלה אורות עליונות וכמ"ש בזוהר ומשם נמשך בחי' נבון וחכם וכמ"ש אין נבון וחכם כמוך והבן.
הגם בדרך פשוט יש לפרש ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וביאר מדרש הנ"ל למלחמה ודורון שהוא פיוס ותפלה. והענין דמבואר במשנה דאבות על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח אמנם בכל א' מאלו ג' יש בחי' פנימית וחיצונית והוא כי התורה נקרא מלחמה כמ"ש את והב בסופה ודרשו חז"ל וכו' ואם עושין במלחמתה של תורה לעשות עטרה להתגדל בו או קרדום לחתוך בו הוא בחי' חיצוני משא"כ בחי' פנימי לו חכמו ישכילו זאת כמ"ש בס' הקנה אפי' לומד כל התורה אינו נק' חכם רק למדן וחכם נק' מי שמכוין בלמוד תורתו להמשיך מן חכמה להשכיל זאת וכו' וכן בעבודה זו תפלה יש עוסק בתפלה להנאת עצמו להתפלל שיהי' לו פרנסה ועושר וכבוד וכיוצא זו בחי' חיצוני' משא"כ העוסק בתפלה לעשות יחוד קבה"ו וכנ"ל זהו פנימי וכן העוסק בג"ח יש אנשי השם וכמ"ש בזוהר על פסוק נבנה לנו מגדל ונעשה לנו שם וכו' שעוסק בצדקה להתפרסם שיהי' מאנשי השם זה בחי' חיצונית ויש בחי' פנימי איזה חסיד המתחסד עם קונו וכמ"ש כי חסיד אני ר"ל להתחסד אני היא השכינה וכמ"ש בתיקונים כל הבשר חציר כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין וכו' יעו"ש וכן אכילה ושתיה יש בחי' פנימי להעלות נצוצי השכינה ושינה סוד דורמיטא ומשא ומתן בסוד ל"ט מלאכות וכיוצא בזה וז"ש בכל דרכיך דעהו. וג"ח נק' פיוס לגמול חסד לפייס השכינה. ובזה יובן ויגש אליו יהודא כי השכינה הנק' יהודא יגש אל הצדיק הנק' יוסף לפייסו שיהי' כל מעשיו הטובים תורה ועבודה וג"ח שהם ג' סוגים הנק' מלחמה ופיוס ותפלה שיעשה זאת לא לתועלת עצמו רק לייחד קבה"ו שיהי' בי אדוני שהוא יחוד הנ"ל בסוד וה' בהיכל קדשו וכשיתבודד בביתו יכוין וכו' וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח וכמ"ש איש האלדי מוהר"ם קורדוורי בס' תומר דבורה שישתדל האדם בצרכי הדיוט ויכוין ברמיזותיו למעלה וכו' מובא בשל"ה דף קע"ט ע"א יעו"ש וכאשר בארתי במ"א משנה הנ"ל מתייחד אדם עם אמו הכוונה למעלה במעשיו למטה הנק' בתו והבן
אמנם ע"ד הפשט נ"ל לבאר ויגש אליו יהודא וגו' ונבאר משנה פ"ג דאבות ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה לבאר זה נ"ל דכ' בעללות אפרים דף ך"א ביאר ש"ס דברכות דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וגו' אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק וכו' וישאילום בעל כרחם דישראל מ"ט משום משוי וכו' והקושי' מפורסמת וכי צריך בקשה שיקחו עושר ועוד מאי משוי וכי זולת זה לא הי' בידם משאות וכו' וביאור כי התורה נק' דרך ה' כי היא המדריכה את האדם השלם לעלות בהר ה' וילך למסעיו ממדריגה למדריגה עד אשר תדבק נפש הזכה בסיבה ראשונה ית' וז"ש מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו' ור"ל כמו בעליה גשמיות צריך להסיר דברים המכבידים כדי שיוכל לעלות להר גבוה והם מאכלים גסים אשר גופו כבד עליו או הנושא מלבושים כבדים או הנושא משא כסף וזהב כל אלו הם דברים כבדים ומעכבים העלי' כך הם מכבדים על הנפש הזכה שלא תוכל לעלות להר ה' כי אם מי שהוא נקי כפים היינו מי שהוא נקי מנכסיו המכבידים וכו' וז"ש מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו' וז"ש וישאילום בעל כרחם דישראל מפני משוי שלא יוכלו לעלות בהר ה' וז"ש דבר נא שלא רצו ישראל בריבוי כסף וזהב מפני משוי הנשמה וכמ"ש ריש ועושר אל תתן לי וכו' יעו"ש אך דכבר בארתי פ' וישב כך דרכה של תורה וכו' ואם אתה עושה כך שהורגל בזה אז גם שיהי' אשריך בעה"ז אח"כ בשפע עושר מ"מ יעשה ההרגל ולכך יהי' לו טוב לעה"ב ג"כ וכו' יעו"ש.
ובזה יובן הוי קל לראש ר"ל בראשית ותחלת ימיך הוי קל שתוכל לעלות בהר ה' שלא יעכב המשוי של ג' דברים הל"ל העלי' ואחר שהורגל בדרכי תורה והוא קל לראש ימיו בבחרותו אז הוא נוח לו לתשחורת בימי הזקנה גם שיהי' לו עושר לשון תשחורות ש"כ וכמ"ש גם שיהי' אשריך בעה"ז מ"מ טוב לו לעה"ב וק"ל וכאשר יהי' לאדם מדת הסתפקות שיורגל בדרכי תורה שיהי' קל לראש ונוח לתשחורות אז הוא מקבל כל אדם בשמחה וכמ"ש חז"ל יפות מראה סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין ברי' צרה בחברתה וכו' וה"נ ע"י מדות הסתפקות נק' עשיר השמח בחלקו ונק' ימי שובע שאין עינו צרה בחבירו ומקבלו בשמחה והבן.
עוד י"ל ונבאר פסוק תהלים ס' ע"ז גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה דיש להבין למה פרט יותר מכל השבטים ונ"ל דמצינו תואר שם יוסף ותאמר אסף אלדים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר וי"ל למה אמרה ב' טעמים על תואר שם יוסף א' אסף וגו' וגם יוסף לי בן אחר ונ"ל דאי' במשנה פ"ב דאבות ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש וביאר זה בס' יד יוסף דף ס"ח כי החכמה צריך התבודדת והתייחדות ולא התערבות עם המון עם וכדכתיב לתאוה יבקש נפרד מי שיש לו תאוה ללמוד צריך לבקש להיות נפרד אמנם הסוחרה הוא היפך צריך התערבות עם אנשי' ולזה רמזו הרוצה להחכים ידרים שאין שם אנשים מרוב חימום להעשיר יצפין שיש שם אנשים וכו' וז"ש לא כל המרבה בסחורה מחכים יען צריך התבודדת ובמקום שאין אנשים צריך להשתדל איך להיות איש משא"כ המרבה בסחור' אינו יכול להתבודד וכו' יעו"ש ול"נ לפר' ע"ד הלצה שבארתי מל"ת לא יראה לך חמץ ודרשו בש"ס שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי ושל הקדש שאינו אזהרה רק שדיברה תורה לפי דברת בני אדם שאינו רואה חסרון לעצמו רק לאיש נכרי או בקדושי עליון מתאמץ למצוא חסרון בהם וז"ש לפי שידוע לפניו ית' מנהג בני אדם כי לא יראה לך חמץ שלך אין אתה רואה אבל חשקך ורצונך להיות רואה חמץ של אחרים בפרט איש ארח הנק' נכרי ושל הקדש למצוא בהם שמץ ודופי וכו' וק"ל.
ובזה שמעתי בשם מוהר"ז דשמחה זו מה זו עושה כשמוצא שמץ ודופי בשלומי אמוני ישראל שיש שמחה להמוני עם כי אדרבה ראוי לו להתאבל על נפשו כי הוא יודע מרת נפשו שעוסק כל היום בליצנות ושחוק וקלות ראש א"כ על מי יש לו לסמוך שיהי' העולם קיים כי אם לאו בריתי וגו' ועל כרחך לומר שיש לו אנשי שלומי אמוני ישראל שעליהם העולם קיים משא"כ לפי דבריך שאין בהם ממש א"כ צריך אתה להתחזק ולהיות איש וכו' ודפח"ח. ובזה כתבתי במ"א פי' הפסוק שלום יהי' כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה דכ' בע"א היינו רשע נק' רוה שהוא שבע מלעסוק בתורה ותפלה וצמאה הוא הצדיק וכו' יעו"ש והוא ע"כ משל אורח שבא לעיר גדולה המנהג לשליח דבש ואמר א' אני אשלח מים כי ברוב דבש יתערב וכן עשה ב' ג' וכו' וז"ש שלום יהי' גם כי אלך בשרירות לבי כי יש הרבה צדיקי' וספות הרבה את הצמאה וכו' וק"ל.
ובזה יובן לא כל המרב' בסחורה מחכים שאין התורה בסוחרים כמ"ש בש"ס דערובין נא מעבר לים היא א"כ כשאתם כולכם סוחרים על מי העולם קיים כי אם לא בריתי וגו' וצ"ל על שלומי אמוני ישראל העוסקים בתורת ה' יומם ולילה והנה עתה לפי דבריך שאין אנשים צדיקים בעולם שאתה נותן דופי בשלומי אמוני ישראל א"כ במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות איש לעסוק בתורה ומצות יומם ולילה וק"ל. וזה נ"ל פי' הפסו' כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דק' הל"ל אשר עשה טוב ולא חטא דקאי על עבר ולדברינו א"ש שהוא לפי דברת בני אדם האומרים כי אדם אין צדיק בארץ שנותן שמץ ודופי בקדושי עליון א"כ ראוי לך שתהי' אתה מגדר אלו האנשים אשר יעשה טוב ולא יחטא בשחוק וקלות ראש וכיוצא כי במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות איש וק"ל. ובזה יובן הוי קל לראש וכו' ר"ל דהי' לך פתחון פה להיות קל לראש ר"ל לנהוג קלות ולילך בשרירות לבך מאחר שאתה סמוך לראש הנק' צדיק כנודע בסוד ברכות לראש צדיק. משא"כ עתה צריך שתהי' נוח לשמים מאחר שאתה סמוך לתשחורת שאתה נותן דופי לומר על קדושי עליון שהם תשחור' וכמ"ש ובאמ' ראוי שיהי' בהיפך וכו' כאשר יבואר וכו'
ובזה יובן כי אמרה אסף אלדי' את חרפתי ר"ל כל שמץ חרפה ודופי שיש חסרון בבני אדם אני הגורם לילד בן זה וכמ"ש במ"א ביאר פסוק כי גמור חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם וכו' וכן בגשמי אם יהי רעה וגו' וכמ"ש האלשיך וכו' א"כ ע"כ צריך שיוסף לי בן אחר שיהי' תואר בן שיהי' עולם קיים עבורו וק"ל ועיין בזה בספרי האחר יעו"ש
והנה אמרו בש"ס דחלק אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וכו' ובזה יובן גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה ר"ל כי הגלות הי' עבור גסי הרוח משא"כ כשיהיו בתואר בני יעקב שהוא עקב ושפלות הגורם תואר יוסף לאסוף כל חרפה שיש בבני אדם שיתלה בעצמו שהוא הגורם וז"ש אלה תולדת יעקב יוסף והבן וזה ודאי גורם גאולה ושפיר אמ' גאלת וגו' וק"ל והנה כתבתי במ"א ששמעתי בשם מורי תואר ראובן ר"ל שיראו שאני בן וכן שמעון שיצא לו שם וכן לוי שמתחבר עם חסידים כדי שיהי' תואר יהודא שיודו וישבחו אותו וכו' והוא היפך תואר יוסף שאוסף כל חרפת בני אדם ותולה סרחונם בעצמו עבור שפלות שיש בו. ובזה יובן ויגש אליו יהודא ר"ל מה שהי' במדריגת יהודא להתפאר ולשבח ולהודות לפרסם מעשיו הטובי' עתה ויגש אליו למדריגת יוסף לאסוף כל חרפה אליו ושפיר אמרו במד' כי הנה המלכים נועדו בחי' יהודא ויוסף אז עברו תחלה ולתפארת מדת עשו שאמר יש לי רב אחי אז עברו יחדיו וכמ"ש בזוהר גרם שלמא לעילא ותתא גאולה שלימה כנ"ל וק"ל וכיוצא בזה הענין אסף אלדים את חרפתי כ' האלשיך פ' שמיני אם יהי' רעה ח"ו בעיר יאמר איש ישראל הצער זה אליכם בשבילי והטובה יתלה בזכות אחרים וז"ש כי היום ה' נרא' אליכם ר"ל מה שהיום נראה ה' ולא בז' ימי מלואים הוא עבורי שסרבתי ז' ימים בשליחות מצרים והטובה אשר היום נראה ה' לא בזכותי כי אם אליכם ובזכותכם וכו' יעו"ש ולפי שהיה מעלת יוסף בזה כמו במשה אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וק"ל.
עוד י"ל ביאר מדרש הגשה לתפלה לדורון למלחמה וכו' וביאר מדרש הנה המלכים נועדו וכו' ונבאר משנה פ"ג דקנים האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו' א"ר יהושע זהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהו' מת קולו ז' כיצד קולו ז' ב' קרניו ב' חצוצרו' ב' שוקיו ב' חלילין עורו לתוף מעיו לנבלים בני מיעיו לכנורת ויש אומרים אף צמרו לתכלת ר"ש בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן שנא' מסיר שפה לנאמנים וטעם זקינים יקח אבל זקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתן מתישבות עליהן שנא' בישישים חכמה וארך ימים תבונה והוא תמוהו מרישא לסיפא ונ"ל דכ' הר"ן בדרשותיו דף ס"ו בענין ג' שאלות א' קושי' מוהרש"א במס' ברכות אטו יראה מלתא זוטרתי היא ומשני אין לגבי משה זוטרתי וכו' והא מרע"ה אמר זה לישראל והדרא קו' לדוכתי' וכו' שאלה ב' וידעתם היום וגו' ואשר עשה לחיל מצרים וגו' ואשר עשה לדתן ואבירם וגו' שמזכיר מיני פורעני' על עוברי רצונו והוא יראה חיצונית יראת העונש וכו' והוא תמוהו כי אחר שאמר ללכת בדרכיו ולאהבה אותו וגו' הי' ראוי להזכיר אח"כ יראת הרוממות א"ס י"ת לא יראת העונש שאלה ג' ואשר עשה לדתן ואבירם אשר פצתה האדמה וגו' מ"ט לא הזכיר קרח שהי' עיקר במחלוקת וכו' וביאר שיש באדם ב' כוחות א' פונה אל המעלה ושם יש לו נטי' אליו בטבע ב' פונה למטה ואליו תשוקתו וכו' והכח אשר פונה למעלה הוא כח השכלי אשר הוא משתוקק לדברים השכליים וכו' וכחו הפונה למטה הוא כח הדמיון שיש לו נטי' טבעית היפך כח השכלי והנה כל החושים שבאדם כולם נשמעים יותר לזה הכח מאשר נשמעים לכח השכלי וזה לשלשה סבות א' מצד הדמיון שביניהם והוא כי כח הדמיון והחושים כולם כוחות גשמיות ושכל הוא עצם בלתי גשמיי וכל הדברים נמשכים יותר אחר דומיהם סבה ב' כח הדמיון והחושים הם נגליים והדברים המושכלים הם נסתמים ונעלמים סבה ג' מפני קדימת ממשלתו בזמן והוא כי התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו וזה שאחז"ל היצה"ר קודם ליצה"ט יג' שנה ומקרה החושים כמו שיקרה לאנשי סכל שהמשיל עליהם והנהיגם זמן רב מלך זקן וכסיל שהורגלו בהנהגתו שלא יאותו למנהיג אחר שלם שינהיגם וזש"ה טוב ילד מסכן וחכם וגו' ומפני ההרגל לא ישמחו בהנהגת זה החכם השני שהיא יותר שלימה מהנהגה ראשונה כן הוא ענין הדמיון והשכל אצל החושים וכו' והשכל הוא כתינוק נשבה לבין העכו"ם וכו' אמנם ההפרש בין כח הדמיון וכח השכלי הוא זה כי כח הדמיון ישתנה חושיו מן ימי הבחרות לימי הזקנה כי בימי הבחרות יחזיק הדמיון ויטריד השכל ובימי הזקנה איפכא אבל כח השכלי מושגיו לעולם בשוה קיימים נצחיים ומה שנתעורר השכל פעם מעט ופעם הרב' אינו מצדו רק שיטרידוהו דמיון פחות או יותר וז"ש ר"ש בן עקשיא זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן אבל זקני תורה וכו' פי' זקני תורה שהניחו בבחרותם תאוות העה"ז ובחרו דרך הטובה כשמזקינין דעתן מתיישבות יותר בזה כי אין להם אז נגדיית וכו' וזקני ע"ה בהיפך בבחרותם בחרו תאוות עה"ז ואינן חוששין לנגדיית השכל משא"כ בזקנותן חלש כח התאווה והשכל מושך לכאן והדמיון לכאן ודעתו מיטרפת כמו ספינה המטורפת בים וגו' וכל זה כשיש לו שלוה משא"כ כשרואה צרות מתחדשות אז בע"כ יכנע הדמיון וזש"ה אשר ראיתם מה שעשה למצרים וכו' ומה שזכר דתן ואבירם ולא קרח כי בני קרח לא מתו ויקח מוסר מדתן ואבירם באשר שרוב העולם יחטיאו נפשם כדי להנחיל לבניהם ובאמת לא ישאר בידו מאומה כי אם העונות כמו שקרה לדתן ואבירם שנאבדו הם ובניהם וכל אשר להם וכו' ובזה לא ימצא נגדיית כח הדמיון והוא נקל לישראל ג"כ ליראה אה ה' כמו למשה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל כשהוא חי קולו א' ר"ל כי הצדיק נק' חי כי גברה בו כח השכלי והיצ"ט שקולו אחד כי השכל הוא בשוה ובמצב א' בין בימי הבחרות ובין בימי הזקנה וגם כשהוא צדיק מתאחד בשרש אחדות העליון וז"ש קולו א' משא"כ רשע כשהוא מת שגברה בו כח הדימיון והיצה"ר אז נשתנה מן ימי הבחרו' לימי הזקנה ואין קולו אחד וגם בהתעוותו אז טומאת מעשיהם מפרדת והם בעולם הפירוד שהם ז' ימי הבנין וז"ש כשהוא מת קולו שבעה ומ"מ כאשר אלו ז' בחי' ז' קולות נעשו כסה אל הקדושה ב' קרניו חצוצרת וכו' אז חוזר להתעלות מעולם הפירוד לעולם האחדות ומפרש והולך זקני ע"ה דעתן מיטרפת מה שהיו חכמים להרע עכשיו נטרף הדעת מרעה לטובה וז"ש מסיר שפה לנאמנים ר"ל אחר שמסיר שפה שהי' להם שפתי חלקו' עתה יחשבו לנאמנים וטעם זקנים זה קנה חכמה יקח גם הוא מדה זו ולמעלה יחשב אבל זקני ת"ח אין צריכין לזה כי מוסיפין כח וגבורה וחכמה וכו' והבן כי בישישים חכמה כי בן ששים לזקנה ר"ת זה קנה חכמה וז"ש בישישים חכמה ר"ל בן ששים קנה חכמה ואם מאריך ימים יותר כ"ש אורך ימים תבונה והבן.
ובזה יובן למ"ד הגשה למלחמה וכו' כמאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה מלחמת היצה"ר וכו' וה"נ כי נגדיית ומלחמת כח הדמיון נגד כח השכלי וכאשר נכנע כח הדמיון לכח השכלי אז ויגש אליו יהוד' כי כח הדמיון נכנע לכח השכלי הנק' יוסף המוסף והולך חכמ' וכנ"ל וז"ש המד' כי הנה נועדו המלכים כח הדמיון וכח השכלי אז עברו יחדיו וכו' ולמ"ד הגשה לתפלה או הגשה לדורון יבואר אח"ז. ובזה נבאר המשך פסוקי פ' וישלח ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים וגו' ודפקום יום א' ומתו כל הצאן יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה וגו'. וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכתה וגו' והספיקות בזה רבו ויבוארו ממילא דכ' הר"ן שם כי טבע כח הדמיון שאינו רואה בעתיד כי אם רטוב שהוא בין עיניו וכו' יעו"ש משא"כ כח השכלי רואה את הנולד מה שיהי' בעקב לכך כח השכלי נק' יעקב וכח הדמיון נק' עשו ע"ש הטוב העשוי ומוכן לפניו מיד ולא בעקב ובזה יובן נסעה ואלכה לנגדך ר"ל ע"י עשו כח הדמיון שאלכה לנגדך לעשות נגדיית לכח השכלי בזה יהי' מקום לקיבול שכר וכמ"ש בעקידה אעשה לו עזר כנגדו וכו' מובא לקמן והשיבו יעקב גם שבאמת הוא הטוב והישר אמנם אין זה מדת כל אדם וכמ"ש במד"ש במשנה דאבות רבי אומ' איזה דרך ישרה שיבור לו האדם ר"ל שאם יאחז מיד מדת חסידות יהי' סבה לפרוק מעליו עול התורה והחסידות רק תחלה ילמוד שלא לשמה וכו' יעו"ש.
וז"ש אדוני יודע כי הילדים רכים ואם יאחז דרך הנ"ל מלחמת היצה"ר ודפקום יום א' ומתו כל הצאן שיהי' סבה לפרוק הכל ועי"ז ומתו כל הצאן לכך יעבור נא אדוני לפני עבדו כח הדמיון ואני אתנהלה לאטי ר"ל לילך לאט בהדרגה לרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה דהיינו שלא לשמה והתפאר עצמו ואח"כ יבוא לשמה ונתפרש מדרך עשו וכח הדמיון לגמרי וז"ש וישב ביום ההוא עשו לדרכו ויעקב נסע סכתה וגו' והופרשו זה מזה לגמרי וזהו כוונת המשנה איזה דרך שידבק בה לפי מ"ש במד"ש יעו"ש וק"ל.
עוד י"ל ביאר משנה הנ"ל כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבע וכו' דכתבתי במ"א ביאר העמידני על רגל וכו' דשמעתי וכו'. ובזה יובן כשהוא חי קולו א' ר"ל שנק' חי עומד על מדריגה אחד אין מעלתו כ"כ חשובה כמו מי שהוא מת ר"ל שיורד הצדיק ממדריגתו שנק' מיתה כנודע והוא בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה שבע יפול צדיק וקם וכמו שכתבתי מזה במ"א. ובזה תבין כשהוא מת קולו שבע שיורד כדי להעלות מדריגה הנק' שבע והבן. עוד י"ל דכתבתי במ"א תנא ברב בישר ברב בישרוהו וכו' יעו"ש ובזה יבואר מ"ש בפסוק ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל וגו' והקשה בזוהר וכי שם הוי' רחמים ממית וכו' ולפי הנ"ל א"ש דנודע כי היורד ממדריגתו נק' מית' כמ"ש באדר' וימת מלך מצרים וכו' ובזה יובן ה' ממית ר"ל מה שיורד הצדיק ממדריגתו הוא מדה"ר כדי שיוכל להתחבר עם המוני עם שהם רבים ולהעלותן וז"ש ממית' לזה כדי להחיות לזה מוריד שאול כדי ויעל עם אחרי' בסוד עוברי בעמק הבכה וכו'. ובזה יובן כשהוא חי קולו אחד אין לו רק זכות א' של עצמו משא"כ כשהוא יורד הנק' מת כדי לזכות הרבים שיתחבר עמהם להעלותן קולו שבע שהם רבים של ז' ימי הבנין כוללות העולם וזכות הרבים תלוי בו והבן ועפ"ז נ"ל זאת חוקת התורה זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכתבתי מזה במ"א ולדברינו הנ"ל נ"ל כשהוא חי קולו א' וכו' וכשהוא מת קולו שבע ובזה יובן כי טומאת טהורים צדיקים הוא כדי לטהר טמאם וזש"ה מי יתן טהור מטמא כי הצדיק שנק' טהור לפעמים נמצא לו איזה טומאה כדי להתחבר עם הטמאים להעלותן לטהרה וזש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד משא"כ מי שעומד על מדריגה א' שאינו בכלל טהור מטמא והבן.
ועפ"ז נבאר פ' לך לך מארצך וממולדתך וגו' ואעשך לגוי גדול וכו' והענין לך בסוד לכי ומעטי עצמך לך להנאתך ולטובתך כי בזה אעשך לגוי גדול שיתחבר עמהן להעלותן וזכות הרבים תלוי בו ואז אעשך לגוי גדול כי תולדת הצדיקים מע"ט וק"ל.
עוד י"ל דכתבתי במ"א דהקשה הרמב"ם ובעקידה מאן דאתיליד במאדים וכו' ותירוץ הרי' שושן והיעבץ מביאו כי נפש האדם ונשמתו למעלה מהגלגלים וכו' יעו"ש. ובזה יובן דנודע מ"ש בזוהר כי הנשמה נק' אברם אב לרוח ורם לגוף וכו' וז"ש ויאמר ה' אל אברם מאחר שהנשמה אב ורם מהגוף שהוא מהגלגלים והנשמה למעלה ורם למעלה מהגלגלים ובזה יש יכולת בידך לך לך מארצך וממולדתך גם דאתיליד במאדים מ"מ יוכל לשנות המזל מצד נשמתו שהיא למעלה מהגלגלים ויכול להכריע נגד חמריות ארציות הגוף ומזל המוליד וכו' והבן. עוד י"ל דכתבתי במ"א ענין הני תרי בדחי שהם בני עה"ב שהשיבו למורי ע"פ שאלה שהיו מעלין כל המדריגות התחתונות וכו' יעו"ש. ובזה יובן לך לך כדי להעלות כל המדריגות מארצך וכו' אל ארץ עליונה היא הארץ אשר אראך והבן. ועפ"ז נבאר פרשה בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' דכתבתי במ"א ביאר על משנה דאבות אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ועולה משם שיש ג' סוגי גלות א' גלות הנשמה ב' גלות השכינה ג' גלות הגשמי ובהכשר ותיקון מעשי אדם להחזיר השכינה למקומה ע"י שתשוב הנשמה למקומה יחזיר גאולה בגשמי גם כן. ובזה יובן בהעלותך את הנרות שהיא נר ה' נשמת אדם להעלותה שתשוב למקומה הרמתה אל מול פני המנורה בראש שנק' פני המנורה אז יאירו שבעת הנרות שתשוב השכינה ג"כ למקומה שנק' בת שבע כנודע ואז יאירו שבעת הנרות והבן.
ועפ"ז נבאר פסוקי שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין לריח שמניך טובים שמן תורק שמך וגו' וכתבתי מזה במ"א ועתה לפי ביאור פ' בהעלותך נ"ל דזכרתי דיש ג' מיני גלות וכו'.
ובזה יובן שיר השירים אשר לשלמה שהוא שיר ושבח להש"י על ג' סוגי הגלות שנגאלו מהן א' על גלות השכינה שהיתה אז בחי' ד דלה ועני' כמבואר בפע"ח הל' פסח יעו"ש וזהו בחי' ריש כמש"ה ריש ועושר אל תתן לי וגו' ועתה שנגאלה השכינה נעשה מן ריש שיר השירים נגד גלות הנשמה שירדה ממקומה מן הראש עד רגלים בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב ונעשית שירים ועתה תשובתה הרמתה כי שם ביתה נעשה מן שירים השירים לפי שנתחברה עם השרים העליונים כמ"ש בזוהר שיר השירים וכו' יעו"ש וה"נ הנשמה במוחין נק' מלך ונגד גלות ג' הגשמי שהי' גר בארץ נכרי' עתה ששב למקומו ולארצו יקויים ונתתי שלום בארץ וז"ש אשר לשלמה שהשלום שלו והבן והנה השכינה גם ששבה למקומה עד הבינה כי דרכי' דרכי נעם מ"מ יש עוד עלי' להשכינה עד אבא חכמה שנק' קדש והוא בשבת וכאשר כתבתי מזה במ"א וכאשר עלתה בקדש אז מה שהי' רגלי' יורדת מות עתה ואשיבה רגלי אל עדותיך ע"י המחשבה וז"ש חשבתי דרכי וגו' יעו"ש. וזהו שאמרה השכינה ישקני מנשיקת פיהו שתתחבר אל ג' אותיות הראשונות שהיא עד החכמה שאז יהי' השם שלם עם השכינה שהיא ה' אחרונה שבשם וז"ש פיהו ולא פיו כי חכמה יו"ד מהשם והבינה ה' ז"א ו' והשכינה ה' אחרונה כי טובים דודיך מיין דנודע מוחין דאבא נק' שמן ומוחין דאמא נק' יין וזש"ה כי טובים דודיך יודיך מיין כי לריח שמניך טובים אם יש הארת מוחין דאבא גם מרחוק הם טובים ומכ"ש כאשר תורק שמן עצמו להשכינה שנק' שמך וז"ש שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך ר"ל מה שהי' רגלי' יורדת מות תוך הקליפות שנק' מות עתה ע"י מוחין דאבא שהיא מחשבה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וז"ש על מות שעלתה על מות למעלה מן המות וראוי שיאהבוך עבור זה ונעשה מן מת בצירף א שעלתה עד אלף חכמה א' מת וזהו ר"ת אם תשיב משבת רגליך וכמו שכ' זה מוהר"ח ו' בסוף תיקוני' יעו"ש והבן.
ויחי
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו' והספיקו' רבו ל"ל סיפור הזה בתורת ה' שהיא תמימה ועוד איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן ועו' מה ענין ב' תוארים יעקב ואח"כ ישראל ועו' אצל חיים נזכר יעקב ואצל מיתה ישראל ואיפכא מסתבר כי אין שלטון ביום המות ושם ישראל מורה על שרר' ושלטון. ונ"ל דשמעתי ממורי פ' הפסוק ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וגו' דאי' בברכות לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכו' ובמס' ע"ז איכא דס"ל איפכא וכו' וביאר דמר א"ח ומא"ח ול"פ דכ' הרמב"ן כי כח הפעל במפעל ובריא' העולם כולו כהדין קמצא דלבושי' מני' ובי' ובכל מיני צער שם יש ניצוץ הקדוש ממנו ית' אלא שהוא בתוך כמה לבושי' וזהו ענין ז' הנערות הראויות לתת לה מבית המלך וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא ית' אתו עמו אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער וכו' וזה שאמ' יסדר שבחו שזהו שבחו שמלא כל הארץ כבודו ובכל צרתם לו צער אז לא צער ויתפלל כי ממיל' יתבטל הצרה אחר שיודע לסדר שבחו בענין הנ"ל [בסוד תכין לבם תקשיב אזניך ששמעתי ממורי ג"כ עיין במ"א מזה] ומר ס"ל יתפלל תחלה והוא ע"י שמאמין שהש"י שם הוא ג"כ ואז יוכל לסדר שבחו ודפח"ח.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא הודאה ושבח לו ית' ויאמר בי אדוני כי כל צער הוא בתוך שם זה וכאשר יגש אליו הודאה ושבח הנ"ל נתבטל הצער ודפח"ח.
ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים ר"ל מן המצר קראתי י"ה דהיינו שנתן לב להבין כי חי החיים שהוא נק' יעקב שבכל עקב ושפלות שם הוא ית' אשכון את דכא והוא בארץ מצרים בכל מיני צער ומצר והוא תואר י"ז שנה מספר שם הקדוש אהו"ה גי' י"ז שם של חסדים וגבורות והטוב המגיע לאדם הוא החסדים והצער הוא מצד הגבורות א"כ שם שמו ית' שוכן וזהו ויחי שנתבטל אז הצער כשנותן דעתו להבין זה והבן.
עוד י"ל ונבאר תחלה פסוק ישעי' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' דשמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל משל שהי' שוטה א' נתן פקדון ביד איש א' וכל שהי' מוסיף ליתן לו גרע חשבונו עד שלבסוף אמר כמה אני צריך ליתן לך עוד שלא יהי' לי כלום אצלך וכו' והנמשול מובן כי תכלית כל התורה והמצות לא ניתנו אלא כדי שיזכה לידבק בו ית' וכמ"ש ובו תדבק וכמ"ש המפרש כהרמב"ם בפ"ב מה' יסודי התורה וז"ל כשיתבונן בהם תתאוה נפשו להדבק בו ולא נתנו כל המצות אלא כדי שנגיע לזאת המדריגה שנא' ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכו' יעו"ש. וברבות השנים נתמעטו הלבבות להבין ולהשכיל ע"ד הנ"ל רק לעשו' מהתורה עטרה להתגדל בהם ולהתפאר בהם וגם בעלי תשובה הוא להראות מעלתו וכשלומד הלכה א' מתפאר מעט וכשלומד יותר מתפאר יותר וכשלומד פוסקים או קבלה מתגאה יותר ונתרחק מהש"י כמ"ש בש"ס דסוטה על גסי הרוח אין אני והוא יכולין לדור בעולם וכו' והנה הת"ח המכתתין רגליהם לילך מעיר לעיר כמ"ש בפ' וזאת הברכה והם תכו לרגליך וכו' דבזה יובן על מה תכו יותר שמכתתין רגליהם לילך בישיבה ללמוד עוד תוסיפו סרה להתרחק ולסור מהש"י וק"ל. [וז"ש הוא ישפך ראש ואתה תשופנו עקב].
ובזה יובן ויחי יעקב ר"ל כשהוא עקב ענוה אז הוא דבק בו ית' חי החיים שנא' אשכון את דכא משא"כ כשהוא מתפאר בתואר ישראל לי ראש לי נראה להיות ראש שאני ת"ח מקובל אז ויקרבו ימי ישראל למות כמו ששמעתי משל א' שביקש מלך א' שיחי' לעולם ונתן לו רפואה שיתרחק מהגאוה ויאחז במדת עקב ענוה ויחי' וק"ל.
עוד י"ל ונבאר ש"ס דשבת כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' וכבר הקשו רבים למה יעקב דוקא ותחלה נבאר ש"ס דאבות כך היא דרכה של תורה וכו' ועל הארץ תישן וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב והקושי' מפורסמת מה אושר בעה"ז ונ"ל דשמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר פ' הפסוק אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם דהתו' הביאו משל לעני א' שהלך בכד לשאב מים מבאר ונפלה כד מידו לבאר וצעק ובכה עד שנזדמן שהלכה בת מלך בכד של זהב לשאב מים מאותו באר ונפל הכד לבאר ג"כ אז שמח העני כי ע"י שיחפשו אחר הכד של זהב ימצאו כדו ג"כ וכו' וז"ש בכל צרתם לו צר כתיב באלף וקרי בוי"ו שע"י שישתף השכינה בצערו אז נושע הוא ג"כ עם השכינה ואין צער כלל ובזה יובן אני ה' לא שניתי ר"ל לא שהי' ראוי לכותבו באלף שניתי לכתבו בוי"ו ועי"ז ואתם בני יעקב לא כלית' ודפח"ח.
ולי נראה דתיבת ישראל יש לו ב' פי' א' שיר אל כמ"ש בכתבי' כוונ' ק"ש שהוא חסדים וגבורות יעו"ש ובדרך לבוש שמעתי בשם הרבני מו' נח שמצד הגבורו' מכיר שפלותו וחסרונו ומצד החסדים שיודע חסד אל וגדולתו באין סוף ותכלית וכו' פי' בלי ראש משמע שאינו מכיר ערכו ושפלותו והנה לפי' א' נשתנה מן לא אל חסד וז"ש אני ה' מצד הרחמים לא שניתי סדרי שיהי' אל ועי"ז אתם בני יעקב לא כליתם ר"ל לפי שהי' עקב ענוה להיות מכיר ערכו ושפלותו לכך לא כליתם וכמ"ש התו' במס' ברכות ונפשי כעפר תהי' מה עפר מבלה הכל וכו' יעו"ש.
והנה הרב בעללו' אפרי' כתב כי מדת הסתפקות גם כשמונח על הארץ היא ישן מיד משא"כ באחרים וכו' וכיוצא בזה שמעתי אמת משל הי' בעשיר א' מליטא שהי' הולך בדרך עם סוחרי מדינתינו ובמלון הם הציעו כרים וכסתות והוא הי' מונח בארץ לישן רק המרדעת תחת ראשו והי' ישן מיד משא"כ הם ושאלו פיו מהו זה והשיב כי מה שיש לו הוא שלו ומניח לו לישן משא"כ הם מה שיש להם אינו שלהם וכו' ודפח"ח. ולי נראה הטעם שזה העושר עיקר תענוגו בעשרו הוא בביתו שהכל שלו ויותר שממעט בתענוגיו בדרך וממעט ההוצאה ירויח בסחורה יותר להתענג יותר בביתו משא"כ הם בבואם לביתם יחטפו הבעלי חובות זה חומס וזה רומס ואין כל תענוגיו רק בדרך שאינו בביתו ואם ירבה בשינ' אימתי יתענג משא"כ העושר שהכל שלו וכנ"ל וכך הוא בנמשול מי שטרח בע"ש בעה"ז כדי שיאכל בשבת בעה"ב וכל תענוגיו שם לעה"ב א"כ כל מה שממעט בכבודו ובתענוגיו בעה"ז יהי' מופנה מכל צד להרויח בסחורתו בעה"ז שיסגל תורה ומע"ט לעה"ב להתענג שם בשבת שכולו שבת משא"כ מי שהוא בעל חוב שחיי' בחטאיו וכל תענוגיו בדרך בעה"ז כי אין לו שום בית שיתענג שם בביתו בעולם החיים הנצחי בלי גבול ומצר רק בעה"ז שיש לו גבול ומצר. ובזה יובן כך היא דרכה של תורה וכו' ועל הארץ תישן וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב ר"ל באדם שעושה הכנה לעצמו שיהי' לו כל טוב לעה"ב כי שם ביתו העיקרי א"כ לדידי' אשריך בעה"ז בין בעקו ובין ברווח לשמחה יחשב לו ואשריך בעה"ז כי גם על הארץ תישן בקל כדי שימעט מהנאתו מכבודו בדרך שיתענג יותר בביתו וק"ל.
ובזה יובן כל המענג את השבת שכל תענוגיו דווקא לעה"ב שכולו שבת ומואס בתענוגי עה"ז שהוא ע"ש לפי שיש לו גבול ומצר לכך נותנין לו ג"כ נחלה בלי מצרים וכו' וז"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו' כי יעקב סובל ב' פרושי' וכל א' נמשך מחבירו א' לקבל שכרו בעקב לעה"ב וכמ"ש רש"י והי' עקב סמוך לפ' היום לעשותם וכו' ב' לשון עקב ושפלות וזה נמשך מזה לפי שעושה עיקר מעה"ב כי שם ביתו לקבל תענוגיו ושכרו שם בעקב משא"כ עה"ז נחשב לדרך שממעט מכבודו והנאתו להיות שפל ונבזה כדי למעט הוצאה בדרך וירויח בסחורתו יותר לכך והאכלתיך נחלת יעקב אביך דוקא וק"ל
ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרי' י"ז שנה ר"ל אצל חיים נזכר תואר יעקב שהוא הגורם חיים בעה"ז שנק' ארץ מצרים שכל תענוגיו יש לו גבול ומצר לכך מסתפק במועט לפי שכל תענוגיו לעה"ב שהוא בעקב ובעה"ז עושה עצמו עקב ושפל וזהו הגורם חיים שמקבל מאהבה בין החסדים ובין הגבורות ששם קדוש של חו"ג הוא עולה מספר י"ז כמנין טוב וזהו אשריך בעה"ז שהכל טוב בעיניו כמו נחום איש גם זו לטובה משא"כ כשהוא מרים ראש להתגדל אז ויקרבו ימי ישראל למות כי הגאוה גורם מיתה כנז' במשל מלך שביקש רפואה שיחי' לעולם ונתן לו רפואה להתרחק מהגאוה וכו' יעו"ש וק"ל. ועפ"ז נבאר פ' ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' ותחלה נבאר פסוקי שיר השירים אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים וגו' כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי וגו' השבעתי אתכם וגו' וכבר בארתי זה כמה פעמי' וכעת נ"ל דאי' בתהלי' סי' י"ו שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לכן שמח לבי וכו' עד תודיעני אורח חיים וגו' וקצת פסוקי אלו בארתי דאי' בפ"ט דברכו' א"ר הונא וכו' לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב כי הא דר"ע אזיל באורחא וכו' והקשה מוהרש"א הא דלא מייתי' הך דסדר תענית עובדא דנחום איש גם זו לטובה ומשני אפשר דניחא לי' לאתויי הך לישנא כל דעביד רחמנא וכו' דתולה הכל בהקב"ה וק"ל עכ"ל. ויש להבין וכי ס"ד שיש דבר א' בעולם שאינו מהקב"ה כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש ובודאי נחום איש גם זו הי' תולה הכל בהקב"ה ג"כ וא"כ היינו הך והדרא ק' דה"ל להביא הך דנחום איש גם זו ונ"ל דכל א' הוא ענין בפ"ע כי כאן נלמד שיהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב היינו גם שהיא רעה רק סופו יהי' לטובה וז"ש לטב ולכך מברכין על הרעה ברכה מיוחדת דאל"כ הי' ראוי לברך בזה ג"כ הטוב והמטיב כסברת הריף שם אצ"ל כאמור משא"כ ממעש' דנחום נלמוד ענין אחר שהכל תלוי במקבל שאם מקבל לאותו דבר שאירע לו לטובה נעשה באמת טובה מיד והוא דק' לנחום דנקרא גם זו כדאי' בפ"ג דתענית דשדרו על ידו דורן לבי קיסר מפטאמאן סיפטא דאבני' טובות ומרגליו' וגנבו ומלאו עפר למחר כי חזא אמר גם זה לטובה כי מטו התם בעי מלכא לקטלינהו לכולהו אמר מחייכי בי יהודאי אתי אליהו וכו' ויש לתמוהו אחר שראה נחום שגנבו ומלאו עפר איך הלך בזה לקיסר לסכן כל היהודים ולסמוך על הנס וצ"ל דבארתי מה ששמעתימומורי ש"ס דמכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' יעו"ש וההיפך מזה הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכמבואר לעיל ונחום איש גם זו באמונתו יחי' שהי' מאמין אמונה שלימה שזו לטובה וכך נעשה באמת ואין זה אצלו נס כלל והי' סומך על בטחונו ואמונתו וכך עלתה לו וזה נ"ל פי' הש"ס משמועה רעה לא ירא כשהוא נכון לבו בטוח בה' ונדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא כמו שכתבתי מזה בריש הספר יעו"ש. ובזה יובן שויתי ה' לנגדי תמיד כי שויתי ועשיתי רחמי' שם הוי' גם מדבר שהוא לנגדיי מצד שמאל איזה מאורע שאירע לו קיבל לאותו דבר נגדיי לטובה כאלו שהוא מימין וז"ש כי מימיני לא אמוט שקיבל הכל לטובה ואז נעשה באמת טובה וז"ש לכך שמח לבי גם בדבר שמאלי ששם הלב ויגל כבודי אין כבוד אלא תורה שאוכל ללמוד בשמחה וגם בגשמי מאחר שמקבל הכל בשמחה ואינו שונא לשום אדם גם שהרע לו ויוכל להנצל מג"ד הקנאה והתאווה והכבוד שמוצאין את האדם מן העולם וכמבואר בפירושי התורה ומי שאין בו קנאה בשרו ישכון לבטח שאין רימה שולטת בו שנא' ורקב עצמות קנאה ודרשו חז"ל וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול ר"ל בזה שמכניע תמיד השמאל בימין שאומר גם זו לטובה ומקבלו באהבה והחומר נעשה צורה אז לא תעזוב נפשי אנשי החומר שלי לשאול כדי שלא תתן חסידך לראות שחת לעבור דרך גיהנם להעלות הרשעי' משם וכמ"ש הריף בש"ס ולא עוד שיש בפנינו ב' דרכי' כי עוברי בעמק הבכה וכו' יעו"ש רק תודיעני אורח חיים ר"ל דרך הישר לג"ע הנק' אורח חיים וק"ל. ובזה נ"ל לבאר מצוה לשמוע מכל ב"ד שיעמוד לישראל בכל זמן שנא' ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מהדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ודרשו בספרי אפי' אומר לך על ימין וכו' וי"ל וכי ס"ד לשמוע לו על אסור שהוא שמאל כשהוא אומר מותר שהוא ימין וכיוצא בזה ונ"ל שיש יכולת לעשות מהשמאל ימין כמו נחום איש גם זו ע"י שקבל באהבה ואמר ג"ז לטובה אז נעשה טובה באמת וז"ש על המשפטיך [זהו דברי מוסר כנודע] אשר יאמרו לך תעשה וגו' שיאמר לך על שמאל שהוא ימין באמת נעשה כך וכנ"ל וה"ה לאינך כי יש ג' קוין וזה שמחשב כאן ג' בבות והבן. עוד י"ל גם בענין המשפ' והדין שייך זה ג"כ דהקוש' מפורסמת מה שאמר חז"ל אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלדים חיים וכי אפשרי זה ושמעתי כי בששה קצוות יש ימין ושמאל משא"כ בג"ר הכל אחדות א' וז"ש אלו ואלו דא"ח הנק' בינה סוד ג"ר והבן. והנה נודע כי הב"ד הם סוד ג' רישין וכאשר שמעתי ממורי עיין בקו' אחרון א"כ כל ב"ד מישראל יכול להעלות בשרשן לעשות מן שמאל ימין ונעשה הכל אחדות א' מזה נ"ל כי יהי' ריב בשעריך וקמת ועלית וגו' כי בו"ק הוא ריב משא"כ כאשר קמת ועלית אל ג"ר הכל אחדות א' והבן. ובזה יובן אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים ואבקשה את שאהבה נפשי לקבל מדריגה תחתונה שהי' בעשי' הנק' נפשי בשמחה ולא מצאתי ומצאוני השומרי' וגו' שהם המעכבי' כנודע כמעט שעברתי מהם עד שמצאתיו את שאהבה נפשי שבא אח"כ למדריגה זו של נחום איש גם זו וגו' השבעתי אתכם אם תעירו וגו' קודם זמנו כי אי אפשר לבוא לסי' העליון עד שבא סימן התחתון כסדר המדריגות תחלה בטבע ואח"כ למעלה מהטבע והבן עוד י"ל ע"ד ששמעתי ממורי על פסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה לייחד קב"הו וכו' וכן ענין תרי בדחי וכו' וז"ש אסובבה בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי לקשר המעשה שהיא נפש דעשי' מל' עם מדריגת האהבה שהיא ת"ת ונק' יחוד קב"הו כמו שעשו תרי בדחי וכו' ולא מצאתיו כי מצאוני השומרים הם המבלבלים המחשבות וכאשר שמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם על נהרות בבל וגו' כי נהורין עליוני' הם המחשבו' נתבלבלו ונשארו שם יושב' גם בכינו בזכרינו את ציון מה שעשו ציוני' וכו' ודפח"ח כמע' שעברתי מהם מבלבול המחשבות ומצאתי את שאהבה נפשי מדריגה זו רק השבעתי אם תעירו קודם זמנו מדריגה זו כמו שכתבתי ושבית שביו יעו"ש והבן.
ובזה יובן ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה מספר טו"ב ור"ל גם שהי' במיצר מ"מ הי' חי ע"ד ותחי רוח יעקב אביהם ע"י השמחה וה"נ ויחי יעקב גם כשהי' בעקב ושפלות בארץ מצרים כמו מן המצר קראתי י"ה והטעם כי הי' י"ז שנה מספר טו"ב שקיבל הכל בטוב ונעשה טוב באמת והבן. עוד י"ל ונבאר הקו' שהוקשו ויחי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות איפכא מסתברא ונ"ל דאי' במשנה דאבות מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה ופי' הרמב"ם הענין ע"ד המיצוע והחסיד מוהרי' יעבץ בפ"ד אבות סותר הרמב"ם ומביא פי' אחר ודקדק דהל"ל לנוכח שתוקתך רמה כמו שהתחיל לנוכח הוי שפל רוח וגו' ופי' כי יש ב' מיני גאוה וכנגדו ב' מיני שפלות א' החושב כי לו נאה הכבוד שיכבדוהו הכל והוא לא יכבד לאדם וכו' ב' המבזה אנשים ומחרפן ומגדפן מאפס ותהו נחשבו לו וכו' ובאמת ב' דברי' אלו הסתירה בצדן וכו' וז"ש מאוד מאוד הוי שפל רוח ר"ל אם יבזוך אחרים לא תחת מהם ומגדופיה' ונתן סבה שתקות אנוש רמה כי אותו האנוש העריץ אשר חרפוך מחר תאכלנו רמה [וכאלו הוא עכשיו רמה שכל העומד לכך וכו'] ומה לך ולחרפתו וכו' והוא לשון הנביא אל תראו חרפת אנוש ומגדופיהם אל תחתו וכו' ודע כי המופת המובהק על האדם אם הש"י לנגדו תמיד שזה פרי כל התור' שנא' את ה' אלדיך תירא וגו' ובו תדבק וגו' הוא השפלות וההיפך הגאוה ומשל לב' בני אדם א' דר בכפר ויש לו אלף זהו' וכו' והשני דר בכרך וכו' יעו"ש כך מי שהוא רחוק מהש"י וממלאכיו ומחסדיו מתגאה על שלמטה ממנו אמנם זה נ"ל פירש הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד לכך מימיני בל אמוט ר"ל גם שאני הולך לימין הכל הוא נגד מה שלמעלה ממנו לאין חשוב וזה גורם בל אמוט לירד למטה היפך מי שהוא רחוק מהש"י ומחסדיו וכו' שהוא מט לירד מטה מטה לכך שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי וגו' ר"ל גם שהחומר והצורה הם ב' הפכים וכמ"ש האלשיך בריתי היתה אתו החיים והשלום יעו"ש משא"כ עכשיו כאשר שויתי ה' לנגדי וגו' מלבד ששמח לבי משכן הרוח ויגל כבודי ל"ב נתיבו' חכמה הנק' כבוד משכן המוח והנשמה שהם השייכי' אל הצורה אלא אף בשרי שהוא החומר ישכן לבטח שאינו מתנגד אל הצורה מחמת מורא הש"י לנגד עיניו תמיד ובזה לא תעזוב נפשי המתלב' בחומר לירד לשאול ולא תתן חסידך כנ"ל וק"ל אמנם הצדיקים אשר הש"י לנגדו תמיד ישפלו א"ע עד עפר כי בהביט במעלת הש"י ובמלאכיו ובחסידיו יהי' נבזה בעיניו נמאס וכו' יעו"ש העולה מדבריו כי יש מופת מובהק אם הוא דבק בו י"ת שהוא חי החיים השפלות וההיפך הגאוה וגם זכרנו לעיל משל במלך שביקש רפואה שיחי' לעד ונתן לו רפואה להתרחק מהגאוה יעו"ש ובזה יובן ויחי יעקב ר"ל מה שנק' חי שדבק בחיים הוא ע"י מדריגת יעקב שהי' לו מדריגת השפלות ועקב משא"כ תואר ישראל המורה על שררה וגאוה בזה אמר ויקרבו ימי ישראל למות וגו' משא"כ ע"י מדריגת השפלות הי' נק' חי כי דבק בו י"ת חי החיים והנה מלבד חיים נצחיים בעה"ב שיש לו בעקב אפי' חיי עה"ז הנק' ארץ מצרים שיש בו גבול ומצר ג"כ זכה להיות חי בארץ מצרים מצד שבע עשרה שנה שהוא מספר שם קדוש אהוה שם הדעת הכולל חסדים וגבורות ויורד ביסוד ונמתק בסוד אלה תולדות יעקב יוסף שזכרנו לעיל ענין חסדים וגבורות שהיא שפלותו של עצמו ומעלת הש"י ודי בזה והש"י יכפר
בפסוק ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והי' אלדי' עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי והנה ב' פסוקים אלו בלתי מקושרים אל הקודם וגם להבין תואר ישראל כאן וגם שייחד הדבר אל יוסף מה ששייך לכולם וגם להבין תואר האמורי וגם בחרבי ובקשתי פי' רשי' בחכמתו ותפלתו שכל זה תמוהו. ונ"ל דזכרתי כי תואר יעקב מורה לשפלות ועקב. ותואר ישראל הוא מורה שררה וגסות רוח. וזה נ"ל פי' הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף ר"ל כי בחינת יעקב שהיא שפלות מוליד בחי' יוסף לומר אסף אלדי' את חרפתי שהוא מאסף כל חרפה וחסרון דורו בעצמו וכנ"ל ובזה יובן ויאמר ישראל אל יוסף דייקא הנה אנכי מת ר"ל כאשר יכלה בחי' גסות הרוח מישראל תואר שררה וזה נק' מיתה שירד ממדריגה ראשונה גם שהיא עלי' מ"מ נק' מיתה על מדריגה זה ואז והי' אלדי' עמכם כי אשכון את דכא וזה יהי' סבה והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם וכמ"ש המפרש בתיקוני' וישלח מלאך ויוציאנו וגו' ר"ל ע"י ששלח מלאך היא השכינה להיות בגלות עמנו עי"ז ויוציאנו. וזה נ"ל פי' הש"ס דחלק אמר זעירי אר"ח אין בן דוד בא עד שיכלה גסי הרוח מישראל שנא' כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך וגו' והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' וגו' וכ' הר"ם מקוצי דאינו עני וממש רק ענוותן וכו'. והטעם כי כל זמן שיש גסי הרוח אין השכינה עמהם כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאי' בפ"ק דסוטה משא"כ כשיהי' עניו ושפל רוח אז השכינה יהי' עמכם ויקויים הבטחת אבינו יעקב והי' אלדי' עמכם אז והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם וק"ל. וזה נ"ל כוונת הפסוק ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו' ר"ל כי הצדיק נק' חי ע"י השפלות כי הוא מופת המובהק כנ"ל ואז מקיים נפשו כעפר לכל תהי' ובזה יובן כי מצינו מעלת השפלות באומה ישראלית יותר מכל האומות כמפורש בפסוק לא מרובכם מכל העמים וגו' כי אתם המעט מכל העמים הממעטין עצמם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר וכו' וז"ש ועמך כולם צדיקים ונק' חי והטעם כי לעולם ירשו ארץ שירשו בחי' מדריגת ארץ שהיא השפלות להיות עפר ואפר והוא המופת הגדול כנ"ל וק"ל. וז"ש והי' אלדי' עמכם שאתם כולכם צדיקים וירשו ג"כ ארץ עליונה השכינה להיות דבוק בצדיק לכך והשיב אתכם וכו' כאמור. ולפי שהי' יוסף מיוחד במדריגת צדיק יותר מכל ישראל כי בכללות ע' אומות נק' ישראל צדיקים כי ממעטין עצמם יותר מהם וכנ"ל ובפרטות אומה ישראל נק' יוסף צדיק ומגיע לו ב' חלקים בסוד והי' האוכל לפקדון לארץ כמבואר בספרי קבלה לכך ואני נתתי לך שכם אותיות שמך הברית ועטרה הם יוסף ורחל קשורים יחד והוא אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי דכבר כתבתי בענין ב' מרגלים חרש לאמר שהוא היצה"ר ויצה"ט שהיצה"ר הוא אמורי לוחש והומה תמיד לפתות האדם וכו' משא"כ היצה"ט הוא חרש ושותק וכו' יעו"ש ולהנצל מיצה"ר הוא בא' מג"ד שהתקין יעקב א"ע נגד עשו לתפלה ולדורן ולמלחמה ובארתי שם כי בתפלה יש דורן ומלחמה שהוא להלחם נגד מחשבות זרות עד שיקשר כל א' בשרשו כאשר קבלתי ממורי בכל ג' קוין וכו' ואז מקבל בדורן זה של המחשבה שהי' זרה ונתקרב' בשרש הקדושה אל אבינו שבשמים וכו' יעו"ש וכל זה נק' בחכמה שהיא המחשבה ועוד יש בחי' בקשה ע"פ שבארתי פסוק באלוני ממרא שהיצה"ר הוא עושה עצמו כעבד מורד באדונו והולך לכבוש מדינות לנסות בני אדם עד שבא למדינה והרגישו בזה ובקשו ממנו והניח המדינה והלך לו וכו' יעו"ש.
והוא כלל גדול לאיש הצדיק שלוחי דמטרוניתא איך יתנהג עם היצה"ר הנק' אמורי לפעמים בחרבי ולפעמי' בקשתי וז"ש ואני נתתי לך ר"ל ואני בחי' מדריג' התפלה שהיא קול יעקב ויעקב הכולל חג"ת להעלו' דרך ג' קוין נתתי לך למדריג' צדיקיא דאינון שלוחי דמטרוניתא שכם אחד על אחיך שהם המוני עם המתפללין כמצוות אנשים מלומדה שאינם צריכין לזה רק אתה וכיוצא בך צריכין לזה שהוא אשר לקחתי נצוצי הקדושה במעלת התפלה מיד האמורי הם המחשבות זרות שהיו בקליפה תחת יד עשו ולקחתי ממנו בחרבי ובקשתי כנ"ל והבן ובזה נבאר כל פרשת התשובה בפ' נצבים והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושבת עד ה' אלדיך וגו' ושב ה' אלדיך את שבותך ורחמך ושב וגו' וכל הפרשה כולה. והענין כי להעלות המחשבות זרות הוא דרך ג' קוין וצריך לתת לב על כל מחשבה זרה מאיזה קו היא להעלותה בשרשה וג' קוין אלו נק' אבות כנודע והנה כי הקליפה נק' קללה שהיא המחשבה זרה והיא הגלות השכינה בתוך עמקי הקליפות וז"ש קרבה אל נפשי גאלה ר"ל להעלות חלקי הנפש שהיא נצוצי השכינה מתוך הקליפה אל הקדושה נקרא גאולה וכאשר שמעתי ממורי שצריך להתפלל על גלות נפשו רוחו ונשמתו שאצל יצה"ר וכו' ודפח"ח. ובזה יובן והי' כי יבואו עליך וגו' והקללה וגו' והשבות אל לבבך ר"ל שיתן לב להבין ענין המחשבה זרה בכל הגוים אשר הדיחך ה' שמה באיזה קו יוכל להעלותה וז"ש ושבת עד ה' וגו' ואז ושב הכתיב גאולה לעצמו כביכול והביאך ה' אל הארץ אשר ירשו אבותיך נוצר תאנה יאכל פריו שהעלה בג' קוין עד מקום הנק' אבותיך ניצוצי השכינה הנק' ארץ לכך והביאך ה' אל הארץ אשר ירשו אבותיך והרבך מאבותיך דייקא וכל הפרשה יובן ממילא וק"ל עוד אם יהי' אלדים עמכם לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד שיהי' מהרהר בתורה כאשר זכרתי המפנה לבו לבטלה יעו"ש אז ודאי והשיב אתכם וגו' כאשר זכרתי ביאור פסוק אם יהי' אלדים עמדי ודאי ושמרני וגו' וק"ל.
שמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. וי"ל שינוי תוארים בתחלה תואר ישראל ואח"כ תואר יעקב ב' הבאים משמע לשון הווה ואח"כ לשון עבר. ג' איש וביתו באו אין לו שחר כלל. ונ"ל לפי מה שבארתי ש"ס דערובין תמה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח יעו"ש. וכמו ששמעתי מהרב המנוח מהרי"ל פיסטנר ביאור פסוק הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם דלכך גמר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם שזה מושך לזה מצד אחדות ונאמר לו בחלום שמא הפי' הוא איפכא לפי שגמר חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם וכו' ודפח"ח.
ועפ"ז בארתי פי' הפסוק הגד לעמי פשעם ולבית יערב חטאתם כי לעמי שהם הת"ח הגד כי פשעם גרמה שפסו אמונים מבני אדם ולבית יעקב שהם המוני עם תאמר כי חטאתם גרמה שגמר חסיד באופן שכל אחד יתלה החטא והחסרון בעצמו ולא בחבירו וכמו שביארתי פי' הפסוק הוכח תוכיח את עמיתך הוכח שאתה את עצמך הוכחת כשתוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כי אם על עצמך וזה מעלה גדולה שיהי' דבריו בדחילו ורחימו וכאשר ביארתי פרשה פרה אדומה יעו"ש.
ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שגמר חסיד הנק' ישראל וירדו מצרימה שהיא מדריגה תחתונה את יעקב שהם גרמו המוני עם הנק' יעקב ועם יעקב ירדו שלימי ישראל ג"כ וכנ"ל ולפעמים הוא איפכא כי מצד הירידה מחסידי ישראל הנק' איש ירדו ג"כ המוני עם כי נק' ביתו וז"ש איש וביתו באו וק"ל. ובזה מבואר קושיא א' ע"י קוש' ג' אך כדי לבאר קוש' ב' נ"ל כי האדם נקרא עולה ויורד שאי אפשר לעמוד במדריגה א' תמיד רק שיש ב' סוגים בענין זה כי יש דעייל ונפיק וכמ"ש ויעל אברם ממצרים שירד ועלה עם כל מדריגות תחתונו' משא"כ סוג ב' היורד ואינו יכול לעלות ר"ל וכמו ששמעתי ממורי משל על ב' אנשים שהלכו במקום סכנה א' הי' שכור ושוטה ואחד הי' פקח שזה הי' מרגיש בגזילת הגזלנים והי' מזהיר לאחרים שיזהרו בדרך זה וכו' ודפח"ח. וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ר"ל שהיו רגילין לבוא מצרימ' וחזרו ועלו שהו' דבר ההווה תמיד אצל' שהורגלו בזה דעלו ונפקו משא"כ סוג הנק' יעקב אש וביתו באו שלא עלו עדיין כי איש וביתו החומר והצורה באו מצרימה עד שבחמלת ה' הוציאם משם וק"ל.
עוד י"ל ואלה שמות בני ישראל וגו' ע"ד שכ' האלשיך בשם שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה על כל הנשימה יש להלל להש"י כי בכל נשימה הנשמה רוצה לצאת מהגוף העכור שהם ב' הפכים רק בראות הנשמה כי כבודו ית' וכו' יעו"ש. ונודע מ"ש בזוהר כי הגוף נק' בשר אדם והנשמה מלגאו נק' בשם תואר אדם. וז"ש ואלה שמות בני ישראל כי שמות בני ישראל שהם שמות הנק' בשם תואר אדם הבאים מצרימה את יעקב שרים חומר גופי הנשמות בני אדם כי איש זה הקב"ה וביתו באו בזה העול' השפל א"כ דיו לעבד וכו' וק"ל.
עוד י"ל כי הפסוק בא לתרץ הקוש' שנזכר במבחר פנינים ששאל החכם איזה עדיף עשירות או חכמה והשיבו כי חכמה עדיפא כי בשמאלו עושר וכבוד. ווהקשו אם כן למה מחזיר החכם אחר העשירות ולא העושר אחר החכמה והשיב כי העושר איש המוני אינו משיג מעלת החכמה לחזור אחריו כי הדעת והחכמה הוא בראש ולא בעקב וזה שאמר ואלה שמות ב"י הבאים מצרימה וק' למה ומשני את יעקב שהוא עקב שאין בו דעת וק' ישב עולם לפני אלדים שיהי' הכל בשוה ומשני איש וביתו באו המשפיע נק' איש והמקבל השפע נק' ביתו ובאו לזה העולם שיהי' שופע ומקבל השפע וא"כ צריך כנ"ל.
ובזה נבוא לבאר פסוקי פ' וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקמותי את בריתי וגו' עד וגם שמעתי וגו' ואזכור את בריתי. לולי דמסתיפינא להעלות בכתב מה ששמעתי ממורי דברים נוראים בענין מיתוק דינין ש"ך ופ"ר והמתקת הרהורים ע"י שם שדי וחלופו כה"ת וגם שם הוי' בחילוף ורשמתי ראשי פרקים בנייר בפני עצמו ובזה יבואר פסוק זה ג"כ והבן והש"י יכפר.
עוד י"ל ע"פ ששמעתי מהרב המגיד דק"ק באר ביאר ש"ס ד' מלכים מה שביקש זה לא ביקש זה וכו' עד יהושפט אמר אני אין בי כח לא לומר שירה וכו' אני יושב על מטתי ואתה תהרגם.
והענין תמוה' וביאר כי האדם יכול לייחד קב"הו בכל מדריגותיו הן במעשה הן בדיבור כגון תפלה ולימוד וכשאינו יכול לייחד גם בדיבור אז יש לייחד במחשבה בסוד לך דומי' תהלה כי גם בחי' ומדריגה זו יש בשכינה בעת ההיא ויקבל גם זה בשמחה שהוא יחוד כאמור ואין יחוד בקטטה והבן. וכן יש יחודים בכל דבורים וספורי גשמיי' ג"כ וכמו ששמעתי בשם מורי שהוא מייחד א"ע עם אחותה דמטרוניתא בספורים גשמיים הטעם ביאר וכו'. וכן אמר הרב הנ"ל כי ע"י שמדבר עם המוני עם מקרב א"ע עמהן ויכול לקרבן לתורה ולמצות והוא בסוד ו' כורע לגבי ה' כדי להעלותה א"כ נק' דברי גשמיים ג"כ בסוד מ"ן ע"ד הנ"ל. ויש שמתפלל בעת שמדבר עם חבירו דברים גשמיים כי כל ספורים הוא ע"י אותיות א"ב ועד"ז נזכר בתורה וכתובים כמה עניני ספורים כגון ואומר אל ארתחששתא וגו' והי' מתפלל אז אל הש"י ישמע חכם ויוסף לקח שזהו כוונת הש"ס להשמיעני בענין ד' מלכים הנ"ל שיש לייחד קב"הו בכל המדריגו' של האדם באשר הוא שם גם כשאינו יכול ללמוד באיזה זמן וכו' ודפח"ח.
ואפשר שזה רמז הפסוק ראה חיים עם אשה אשר אהבת כי כשהאדם במדריגה עליונה ועוסק בתורה ותפלה נק' בסוד איש משא"כ כשיורד ממדריגתו במדריגת המוני עם נק' אשה כשהוא מקבל גם זה בשמחה ואהבה לייחד אלו מדריגות ולהעלותן כמו ששמעתי ממורי בסוד אחור וקדם צרתני כשהוא בסוד אחור אח"כ כשחוזר ועולה למדריגה הנק' קדם מעלה גם אותן המדריגות הנק' אחור וזהו אחור וקדם צרתני ודפח"ח וז"ש ראה חיים עם אשה אשר אהבת כי עם האשה שהם מדריגות תחתונות כגון ספורים ודבורי ועסקי גשמיים יכול לעשות מזה מ"נ ע"ד הנ"ל וממשיך עי"ז מוחין הנק' חיים. וזה ג"כ פי' הש"ס בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' כי באמונה שהיא הנק' אשה וכנ"ל יחי' ג"כ והבן.
ומעתה נבאר ענין ג' יחודים העולים נ"ר והוא בחי' ג' קוין קוין ימין הוא חסד קו שמאל פחד יצחק קו האמצעי בחי' יעקב קו שמאל הוא בחי' המוני עם וכשהוא מייחד עם ספורי דברים גשמיים הוא ייחוד קו שמאל ולמעלה מזה קו אמצעי בחי' דיבור בתורה ותפלה ולמעלה מזה במחשבה קו החכמה שהיא מחשבה קו ימין וז"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כי מל' הנק' וארא כנודע יש לה ג' יחודים בג' קוין אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וז"ש באל שדי שהוא עולם הבריאה עולם הנשמות עולם המחשבה הכולל ג' עולמות אל שדי שהיא עולם הבריאה ועולם היצירה הנק' אל ידו"ד ועולם העשי' הנק' אל אד' וכמ"ש בס' פע"ח יעו"ש והבן. עוד י"ל ע"פי ששמעתי מהרב המגיד הנ"ל בפי' הפסוק אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן כי החכם אשר עיניו בראשו להשגיח בבחי' זמני עולם בסוד עש"ן לראו' אם שמחה נתעורר בעולם וכו' והוא בחי' ג' קוין הנ"ל ויש בזה בחי' ב' סוגי אנשים א' המבין מעצמו בסוד אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי וא' שגם שמעוררין אותו אינו ניער וא' הניעור אחר שמעוררין אותו וכבר הארכתי בזה במ"א
ובזה יובן וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו' כי כשנתעורר שמחה בעולם ידע שהיא מדת אברהם איש החסד וכו' וז"ש באל שדי כי שמעתי ממורי פי' אל שדי שאמר לעולמו די כי העולמות היו יורדין ומתפשטין עד עמקי הקליפו' ופן ח"ו שלא יהי' אז מחמת עמקי הקליפו' הרע גובר עד שאמר די וכו' א"כ יש למתק ולהעלות כל ענינים לשרשן ע"י שם זה והבן. וגם הקמותי את בריתי אתם וגו' כי שמעתי ממורי בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחי' כי מתחלה הי' תענית יום א' מספיק לכמה דברים נוראים.
בפסוק ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ וישימו עליו שרי מסים וגו' וכאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ והקו' מפורסמת איך נוהג זה בכל אדם ובכל זמן ושאר ספיקו'. ונ"ל דהפסוק אמר טוב ילד קטן וחכם ממלך זקן וכסיל ודרשו על יצה"ר ויצה"ט יעו"ש.
והנה אם הי' היצה"ר בא בדמות מלך זקן אל האדם כדי שידע האדם שהו' היצה"ר ודאי לא הי' אשמה בזה כי השומע ישמע והחדל יחדל אך מה שמשנה כסות ולשון בדמות חדש כאלו הוא ילד קטן שהוא יצה"ט בזה נאשם לעתיד שהקב"ה ישחט ליצה"ר וכמו ששמעתי פי' הפסוק בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי משא"כ מה שדמית להיות כמוך וגו' ודפח"ח וכמ"ש האלשיך ויצמד ישראל לבעל פעור יעו"ש ובזה יובן ויקם מלך חדש ששינה כסות ולשון ממלך זקן למלך חדש וחידש גזירותיו להוסיף גזירות ומצות וחדשות כאלו הוא יצה"ט ומפתה לעשות מצות אשר לא ידע את יוסף להוסיף במעלות השלימות כי הוא היפך מדריגת יעקב שהוא עקב ושפלות שאינו מחזיק טובה לעצמו גם בעוסק בתורה הרבה לכך אלה תולדות יעקב יוסף משא"כ זה המלך חדש שמתנשא לאמר כי יש לו רב זכיו' מדריגת עשו שאמ' יש לי רב זה לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הם איברי האדם שהיו עמו של היצה"ר עד עכשיו אמר להם הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו דייקא ר"ל מה שישראל עושה חיל לסגל מצות ומע"ט אשר מכל מצוה נברא מלאך כנודע כל זה הוא ממנו מן איברי האדם הגשמיי שהם אנשי חיל היצה"ר כי הנשמה להיותה רוחני אי אפשר לעשות שום מצוה כי אם ע"י איברי החומר לכך הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ ר"ל שיהי' עלייתו לעלות במדריגות רמות מן החומר שהיא נק' ארץ נגד הצורה שנק' שמים כמו שכתבתי מזה במ"א לכך וישימו עליו שרי מסים וגו' לטורדו בטרדות העה"ז ולא יהי' תמכין לאורייתא בסוד ותקע כף ירך יעקב הנז' בזוהר וכאשר יענו כן ירבה וכן יפרץ כמ"ש ופרע' הקריב וכמו ששמעתי ממורי ש"ן אמ' אויב ארדוף שישה אלפין כי אלופו של עולם נסתר בו כדי שיתקרב יותר לעבודתו ית' לכך כן ירבה וכן יפרץ וק"ל.
בפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו והספיקו' רבו א' הבאים לשון הווה אין לו שחר כלל כי כבר באו ועו' ישראל ואח"כ יעקב ועוד מאי איש וביתו באו. ואגב נ"ל לבאר זמר השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו ראו כי כל אלה עשתה ידו כי הוא הצור פעלו תמים. והוא דשאלו לחכם א' אי חכמה עדיף או עושר והשיב חכמה עדיף דבשמאלו עושר וכבוד ושאלו א"כ למה החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולמה הנדיבים אינם משכימים על פתחי החכמים לשמוע ממנו חכמה ומוסר והשיב שזה יודע מעלת הנדיב והעושר וזה אינו יודע מעלת החכמה ודפח"ח.
אך דלפ"ז שמעלת החכמים עדיפא ממעלת הנדיבי' שזה מכיר חסרונו וזה אינו מכיר חסרונו שאינו רודף אחר תשלומי חסרונו א"כ יש מקום ח"ו לומר שיש חסרון בבריאתו ית' שאנו הם יציר פעלו ויש בהם חסרון. איברא דז"א כי יתרון האור מהחשך כי מן הסכלות נודע מעלת החכמה ויתרון מעלת הצדיק נודע מן הרשע כמבואר בזוהר יעו"ש. וזהו הטעם בענין חומר וצורה בין בכלל או בפרט שאין לשום א' מהן ליתן דופי בחבירו.
ובזה יובן השמים בעלי הצורה מספרים כבודו שיודעין כבודו ית' נמוסי מלכו' וגם הארץ בעלי החומר מלאה חסדו בזה ניכר חסדו ית' יותר כי מלכותו בכל משלה גם בעכירות החומר יש בו צורך גבוהו שעל ידו נשלם מעלת הצורה בכל עניני קדושה ושמא תאמר מאחר שעיקר כוונת החומר לתשמיש הצורה א"כ אין בו מעלה מצד עצמו כמו בבעלי הצורה לזה אמר כי כל אלה עשתה ידו כי הצור פעלו תמים שאין חסרון בפעולתו ית' וק"ל. ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל שהם בעלי הצורה שהם אנשי שם ומ"מ מה שהם באים תדיר מצרימה למדריגת החומר הנק' יעקב היינו כדי שיהי' איש וביתו באו שיזכה זה בזה וק"ל.
או י"ל עפ"י מדרש ש"ט ישב עולם לפני אלדי' ששאל דוד שיהי' יד כולם שוה בעוש רוהשיבו אותו א"ל חסד ואמת מן ינצורוהו וכו' יעו"ש אך דכל זה א"ש בענין עשירות משא"כ בחכמה הדרא קו' שיהי' יד כולם שוה וצ"ל א"כ יד העשיר תזכה במה שנתן לת"ח העני משא"כ הת"ח במה ישפיע לזולתו לכך ברא חכם וסכל שיזכה זה בזה ובזה השמים הת"ח מספרים כבודו שיכול להשפיע לזולתו בחכמה ומוסר לספר כבודו ית' משא"כ הארץ גם שאינו במדריגה זו מ"מ מלאה חסדו להשפיע לזולתו בעושר אך ק' באמת ל"ל זה ומשני ראו כי כל אלה עשתה ידו כי הוא הצור פעלו תמים שיהי' זה נשלם במעלה ע"י חבירו בחכמה וזה נשלם בזה בעושר שיהי' מקבל ומשפיע שהוא איש וביתו וק"ל.
ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב שנצרך הת"ח אל עמי הארץ הנק' יעקב כדי שיהי' איש וביתו באו וק"ל בפסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו ראובן שמעון לוי יהודא וגו' והספיקו' רבו תחלה תואר בני ישראל ואח"כ את יעקב ועו' הבאים לשון הווה איש וביתו באו לשון עבר ועו' מאי איש וביתו וכמו שהוקשו בזוהר. ונ"ל דכבר זכרנו כי עה"ז נק' ארץ מצרים שיש לו גבול ומצר לכל תענוגי עה"ז
ונבאר תחלה פסוק ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם ומה שיש לדקדק בזה יבואר ממילא כי ענין עבודת הש"י הוא במחשבה בדיבור ובמעשה והוא מה שנאמר בפיך ובלבבך לעשותו והוא עבוד' יום ביומו מז' ימי השבוע כי כל חיי האדם הוא נחלקו לימי השבוע שהם ז' ימים וכל שבוע גם שהוא ז' ימים מ"מ אינו רק ששה ימים כי השביעי הוא שורש כל ששת ימי החול כנודע וגם אלו ששת ימי החול אינם לענין עבודת הש"י רק ג' ימים יום א' במחשבה יום ב' בדיבור ג' במעשה והוא לקנות נר"ן משבת העבר וכזה ביום ד' למעשה לקנות נפש יום ה' בדיבור לקנות רוח יום ו' במחשבה וכל זה לקנות נר"ן משבת הבע"ל ואחר שזכה לעצמו יראה לקשט ולזכות אחרים ג"כ מצד הערבות שכל ישראל ערבים זה לזה וכמ"ש חז"ל וכשלו איש באחיו ודרשו חז"ל בעון אחיו ומכוח זה צריכין עיני העדה להשגיח ולראות את אחיו שילכו בדרך הישר שלא לסור ימין או שמאל אך עיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות מצד חמדת ותאות עה"ז הנק' ארץ מצרים והחשך יכסה ארץ מבלי ראות איש את אחיו וכל איש הישר בעיניו יעשה.
ובזה יובן ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו ר"ל אלו שלשת ימים שראוי לקלות בהם נר"ן ע"י נר מצוה ותורה אור במחשבה ודיבור ומעשה ומצד חמדת ותאות עה"ז ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שהוא עה"ז ומאחר שלא זכה וקישט א"ע מזה נמשך ג"כ לא ראו איש את אחיו להשגיח עליו שלא יסור ימין או שמאל מדרך הישר כי יאמר קשוט א"ע תחלה וכו'. ולא קמו איש מתחתיו ר"ל ממדריגתו כי אדם נק' הולך להוסיף שלימות כמ"ש אלה תולדת יעקב יוסף אך מצד השכרות וחמדת עה"ז לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו כמ"ש בזה במ"א יעו"ש. וז"ש ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים אלו שזכרנו שילך ממדריגה למדריגה רק כמו שהי' בנערותו כך בזקנותו וכמ"ש בעללות אפרים מי איכא דניים ע' שנין וכו' משא"כ לכל בני ישראל הי' אור במושבותם ר"ל מי אשר בשם ישראל יכונה גם שאינו יכול להגיע למדריגה עליונה מ"מ אור לו במושבותם שידוע לו שיושב על מדריגה א' ויודע חסרונו ומצטער אולי יזכה וכו' משא"כ המוני עם לבם בריא כאולם וק"ל.
עוד י"ל שכ' משל בספר בן המלך והנזיר שגזר מלך א' שלא להדליק נר בלילה ואח"כ הלך בעצמו עם שריו לראות אם נתקיימה גזרתו והנה ראה מאיר מרחוק ונתקרב וראה מקום מחצב באשפה שולחן וספסל הכל מן אשפה ועליו כלי כסף וזהב ושם איש ואשתו משמחים זא"ז והשרים שחקו עליהם מאוד והשיבם המלך כמדומה שגם עלינו יש לשחוק וכו' יעו"ש והנמשול מובן כי אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר. ובזה יבואר קושיות הש"ס בפ"ק דברכות כתיב חצות לילה אקום להודות לך וכי דוד בפלגא דלילה הוי קאי מאורתא הוי קאי דכתיב קדמתי בנשף וגו' ור"ל כי הוי ממתין עד חצי שנותיו שהוא פלגא דלילה לענין שינה הלא הי' מקדים מאורתא תחלת הלילה שהוא תחלת שנותיו שנאמר קדמתי בנשף ומשני ה"ק מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה ר"ל כי האדם נק' עולה ויורד שאי אפשר שיעמוד על מדריגה א' אלא או יורד או עולה וגם שהי' בנערותו מחזיק בתורת ה' ועבודתו והי' מטפס ועולה מ"מ אח"כ כשהי' מטפס ויורד אפי"ה הי' נזהר שלא יעבורעליו חצו' לילה בשינ' תרדמת עה"ז רק הי' ניעור משינת אולת חמדת עה"ז קודם חצות ימיו וכו' וכ"כ בזוהר פ' בא דף ל"ד וז"ל דהכי איתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע ולהדרא גרמי' לטוב ודא איהו רזא דמהימנותא וכו' ועל זה פריך בש"ס ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת כמה שנותיו שידע החצי אימת השת' מרע"ה לא ידע דכתי' כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה וגו' מאי כחצות אלימא דא"ל הקב"ה כחצות מי איכא ספיקא קמי שמיא אלא דא"ל למחר בחצות כי השתא ואתי איהו ואמר כחצות אלמא מספקא לי' ודוד הוי ידע ומשני דוד סימנא ה"ל כנור הי' תלוי וכו'.
וזה נ"ל מ"ש בא"ח סי' תמ"ד טוב לבער בע"ש קודם חצות וכו' כי זכרנו לעיל כי עה"ז שהוא הכנה לעה"ב וכנ"ל נקרא ערב שבת שטרח בו כדי שיאכל בשבת לעה"ב ומפני שיבה תקום אותיות יבשה וכמ"ש בעללות אפרים וישכ' אברהם בבוקר ויחבוש חמורו ר"ל חומרו בימי נערותו וכו' יעו"ש ועכ"פ לא יעבור חצי לילה בשינה וכמ"ש חצות לילה אקום להודות לך ור"ל כי החומר והגוף ראוי לחלק עה"ז חצי לזה וחצי לזה ועו' קודם שיעברו רוב שנותיו שאז קשה לשוב וכמ"ש מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא ה"ה איפכא ושפיר אמר טוב לבער חמצו בערב שבת קודם חצות שנותיו וק"ל.
והנה הספיקו' שיש בזה וביאורו ע"פ פשט ביארתי במ"א ונ"ל דיבואר ע"פ ש"ס דברכות תניא ג' משמורת הוי הלילה וס' לדבר משמר א' חמור נוער ב' כלבים צועקים ג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה וכ' בעללות אפרים דף נ"א ע"ד כי ימי האדם נחלקים לג' חלקים א' ימי העלי' מיום הולדו עד ך' שנה וימי הילדות הוא דר במדור התחתון לעסוק בהשתדלות צרכי הגוף בעולם תחתון וז"ש משמרה ראשונה חמור שהוא זמן תגבורת החומר ב' ימי העמידה מן ך' שנה עד מ' אז דר במדור ממוצע כי אז ב' כחותיו השכליות והבהמיות שוין ואז משתמש בשני חלקים אלו שוה בשוה וזהו משמר ב' כלבי' צועקים שהמלחמה מצוי תמיד בהם וכו' ג' מן שנת מ' והלאה נק' ימי ירידה אז הוא דר במדור העליון על הרוב מואס אז בחמדת עה"ז וזהו משמר ג' תינוק יונק משדי אמו זהו ילד מסכן יצה"ט גובר ואז הוא יונק מדדי התורה כמ"ש דדי' ירווך בכל עת ואשה מספרת עם שהתורה נק' ארוסה כמ"ש תורה צוה לנו משה מאורשה. והצדיקים ממהרים לשוב בימי הילדות כמ"ש וישכם אברהם בבקר ויחבש חומרו והבינונים בימי העמידה ופחות הפחותים בימי ירידה וכו' יעו"ש ודפח"ח.
ולי נראה איפכא וגם שאינו רק ימי עלי' וירידה וזהו סוד הסולם והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים בו כי עה"ז שהיא סלם מוצב ארצה לעשות הכנה לעה"ב שיהי' ראשו מגיע השמימה וכמ"ש בעללות אפרים ובני אדם שעושין בביאתן לעה"ז שליחתו ית' נקראו מלאכי אלדי' כי מלאך נק' שליח כנודע ובתחלה עולים עד חצי ימיו שאז הוא בתגבורתו וכחו להתלהב בתורתו ית' ועבודתו ואח"כ מחצי ימיו ואילך נתקרר מאש שלהביותו שאין אש המזבח תוקד בו נק' יורדים וזהו ענין בן לוי שמבן חמשים ישוב מצבא עבודת המקדש כי בן שלשים לכח הי' מתחיל לעבוד עבודת המקדש והי' עובד עשרים שנה עד בן חמשי' ונשאר עוד עשרים עד ע' שנה סתם שנותיו של אדם שלא עבד רק מן שוער' הי' מסייע להם וזה פי' הש"ס מאן דלא מוסיף יסיף ר"ל חצי ימיו שהולך ומוסף בכל יום כמ"ש אלה תולדת יעקב יוסף וכנ"ל וכשאינו מוסיף אז ידע שהוא ימי ירידה עד ימי אסיפה שנאסף לעמיו ונ"ל שזה כוונת הפסוק בקהלת הולך אל דרום וסובב אל צפון דמצאתי בס' עללות אפרי' בשם רבינו בחיי מוב' בדף מ"ג ע"ד ואם יפול עץ בדרו' או בצפון וכו' כי האדם עץ השדה ואם יפול בחצי ימיו דהיינו בדרום כששמשו דר רום ובכחו מאז כן עתה או בצפון דהיינו בימי הזקנה שהוא זמן הערב שמשו וכו' יעו"ש א"כ עד חצי ימיו הוא בדרום ומחצי ימיו ואילך הוא בצפון והנה בארתי והיית רק למעלה ולא א' סתם למעלה כי אדם בסוד גלגל כשעול' למעלה אז מתחיל לירד ואינו בכלל עמידה שיעמוד על מצב א' אלא או שעולה או יורד וז"ש והיית רק למעלה וכו' וק"ל. ובזה יובן הולך אל דרום ר"ל שיש הפרש בין מלאך שנק' עומד כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה משא"כ אדם נק' הולך שילך תמיד ממדריגה למדריגה עליונה והיינו הולך אל דרום עד חצי ימיו שנק' דרום דר רום ומחצי ימיו ואילך סובב אל צפון שיורד הגלגל וסובב עד זמן הערב שמש והנה גם שכתבנו שאינו רק ימי עלי' וירידה היינו למי שיודע להבחין בין חמץ למצה שהיא משהו כשאינו עולה אז יורד משא"כ לאדם שאין נותן דעתו להבחין זה אצלו נחשב איזה זמן לימי עמידה שסובר שעומד על מדריג' א'. ובאמת אינו רק כנ"ל.
ובזה יובן פי' הש"ס ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת השתא משה שהוא הי' סוד הדעת לא ידע דכתיב כה אמ' ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה ור"ל דבארתי קו' התוס' בפ"ט דשבת הוקשו מכאן מודעא רבא וכו' הא אמרו נעשו ונשמע ומשני שמא מתוך האש הגדול' וכו' וביארתי כי בתחלה צריך הש"י לעזור לאדם והוא למעלה מהטבע ואח"כ חוזר לטבע ושילך מעצמו בהדרגה וכו' יעו"ש.
והנה ע"כ משחז"ל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא שנא' רגלי חסידיו ישמור והיינו שחוזר הקב"ה לעזור לו מאחר שתש כחו והלך חצי ימיו ימי הדרום בחזקו ותקפו אז בחצי ימיו השניים יעזור לו הש"י וז"ש כה אמ' ה' כחצות הלילה ר"ל כהחלק חצי ימיו של אדם בעה"ז שנק' לילה שעברו חצי ימיו ונכנס פלגא בתראה וכמ"ש בזוהר על פסוק ויהי בחצי הלילה שהיא פלגא בתראה וכו' יעו"ש אז אני יוצא בתוך מצרים ר"ל לעזור לו בין המצרים כאמור והטעם כי אז יורד ממדריגתו שנק' מיתה וכמ"ש בזוהר וימת מלך מצרים וכו' וז"ש ומת כל בכור ר"ל ושזה עובד ה' הנק' בכור כמ"ש גם אני בכור אתנהו ויש בזה ב' סוגים א' עובד ה' שלא ע"מ לקבל פרס רק מאהבה שהיא בינה שנק' פרעה כנודע ויש ע"מ לקבל פרס כמו עבד ושפחה וזהו בכור שפחה וז"ש ומת כל בכר ולא אמר וימת כל בכור כי הוא לשון הווה ומת כל בכר מבכור פרעה עד בכור השפחה מחצות הלילה ואילך שאז יורד ממדריגתו לכך אני יוצא וגו' והמקשין רצה לברר כל חלקי הספיקות מאי כחצות אי הוא לשון ספק מי איכא ספיקא וכו' אלא ודאי שהוא כחלק פלגא בתרא' ומסר סי' שידע אדם בעצמו שהוא בחצות ימיו והתחילו פלגא בתראה וז"ש למחר וז"ש אלימא דאמ' הקב"ה מי איכא ספיקא וכו' אלא דא"ל למחר בחצות כי השתא ר"ל כשיעמוד למחר במדריגה דהשתא נק' ימי עמידה שידע אדם בעצמו שעברו חצי ימיו ראשונים ובא בחצי ימים אחרונים ואתי איהו ואמר כחצות כנ"ל אלמא מספקא לי' ודוד הוי ידע ומשני דוד סימנא הוי לי' כנור היו תלוי ורוח צפונית מנשבת בו וכו' ר"ל שסימנא ידע בנפש' שראה שרוח קר שהיא רוח צפונית מנשבת בי' ונתקרר מחמימות אש שלהביות עבודת ה' שהיא רוח דרום שהי' מחמם ואש המזבח תוקד בו מש"כ עתה שרוח צפונית מנשבת בי' אז ידע שבא בפלגא בתראה וכו' והנה כתבתי זה בלי סידור דבר דבר על אופנו והמבין ישם הדבר על אופנו וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל כי אור לי"ד בודקין חמץ לאור הנר בלילה בראש אשמורו' שמתבודד בינו לבין קונו שאז רצוי' כמ"ש הר"אש קומי רוני בראש אשמורות שמתבודד בינו לבין קונו שאז רצוי' והכות' בע"י בענין ג' משמור' הוי לילה יעו"ש וגזר מלך א' שלא להדליק נר בלילה שהוא היצה"ר מלך זקן וכסיל שמטריד את האדם שלא יהי' לו פנאי בימים ובלילות עד שהורגל בכך וכאלו היא גזירה עליו שלא ידלק נר בלילה לבדוק חמצו רק שחש פן יש א' שעומד נגד גזירתו והלך בלילה ומצא א' באשפה וכו' שדלק נר שיראה שכל תענוני עה"ז הוא באשפה וזה היא כל עניני בני אדם בעה"ז שויהי חשך תפלה בכל ארץ מצרים וגו' אבל לכל ב"י הי' אור במושבותם שראו שכל עה"ז נדמה לאשפה וזהו אור במושבותם וק"ל.
ונחזור לענין ואלה שמות וגו' דשמעתי ממורי כמו שתפיס' הגוף הוא בגשמי שאוחז בגופו כך תפיסת הנשמה הוא ע"י קריאת שמו גם בישן ניער משנתו בקראו שמו וכמו שהוא בפרט אדם א' גוף ונשמה כך בכללות יש גוף ונשמה המוני עם הנק' יעקב נק' גוף ושלומי אמוני ישראל הנק' תואר ישראל הם הנשמה ובזה נק' איש וביתו להשפיע זה לזה כמו זכר לנקבה.
ובזה יובן ואלה שמות בני ישראל שהם תואר אנשים שנקראו נשמה הבאים מצרימה לעה"ז שנק' מצרימה כנ"ל להיות עם אנשים הנק' יעקב כדי שיהי' איש וביתו לתכלית זה באו לזה העולם כמו בענין ירידת נשמה בפרטות על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד כך בכללות העולם ביאת הנשמה בין המוני העם הנק' גוף הוא בעל כרחך כדי שישפיעו זה לזה וכנ"ל.
ומכל שיש בגוף י"ב ראשי איברים כנודע כך רימז כאן י"ב ואחד מהם ראובן ר"ל היפך הנ"ל שלא ראו איש אחיו בג' ימי אפילה וכו' וכאן אמר ראובן שיראו וישגיחו תחלה על עצמו שיהי' בתואר בן להש"י כי בנים אחים לה' אלדיכם ואח"כ יראה וישגיח על זולתו אנשי ביתו ובני עירו להיישיר את העם בעבודתו י"ת ב' שמעון לשון שמיעה ר"ל אחר שהזהיר על ראשי עם שיראו וישגיחו חזר והעיד בעם שישמעו אל ראשי העם ג' לוי ר"ל שיהי' חיבור בין ראשי העם וכמ"ש בעללות אפרים בהתאסף ראשי עם יחד אז יכולין לדון שבטי ישראל וכו' ד' יהודא אחר ג' דברים הנ"ל יכולין לגדור גדר ולעמוד בפרץ שהוא שבח להש"י שנק' יהודא הפעם אודה את ה' ה' ו' יששכר וזבולן לפי שיש מניעה בעוסקי תורה כי בני תורה הם עניים וצריך סעד לתומכן וכמו שעשו יששכר וזבולן שנא' שמח זבולן בצאתך בפרקמטי' ואז יששכר באהלך של תורה ז' בנימין יש בזה ב' אופני' א' שהוא בן ימין לקשר כל דברי עה"ז בימין דנודע כי כל עניני הגוף והחומר הוא מסטרא דשמאלא ועיניני קדושה והנשמה הוא מצד ימין וכבר זכרנו בשם מורי כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה שהוא יחוד קבה"ו וכו' וכן ענין ב' בדחי שקשרו העולמות וכו' ודי בזה ב' שהקשו התוס' בש"ס דביצה לוו עלי ואני פורע והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני וכו' ושמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם כי לשון לוו הוא חיבור בו י"ת אז אני פורע ודפח"ח
ומלבד כל הנ"ל מבואר בזוהר ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שכל נטיותיו הי' לדרום בימין וכו' וכמו שבארתי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וק"ל.
עוד יש בחי' ח' ט' והם דן ונפתלי דשמעתי בשם המגיד הנ"ל עם נופך משלי עוד ביאר קו' התוס' שיש ב' מדריגות בבני אדם הן א' ע"פ הטבע שהוא גי' אלדי' דין ב' למעלה מהטבע שהוא דבוק ומחובר בו ית' וזה שנוהג ע"פ הטבע כשאין לו להוצאו' שבת תופס בזה לומר עשה שבתך חול וכו' אז באמת עולה לו כך משא"כ זה שהוא נוהג למעלה מהטבע שאומר גם שאין לי אני לווה והש"י פורע אז האמת כך הוא ובחי' א' הוא דן ב' נפתלי נפתול וחיבור שמחבר א"ע להש"י היפך דן שנוהג בטבע הנ"ל עוד יש בחי' י' י"א גד ואשר דאי' בשבת פרק הבונה אתו דרדקי האידנא וכו' ג ד גומל דלים מ"ט פשוט כרעה דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדי' לרדוף אחרי דלים ומ"ט וכו' עיין שבארתי ג' שאלות אלו ע"פי מ"ש בס' מבחר פנינים מפני מה החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולא הנדיבים על פתחי חכמים לשאול חכמה יעו"ש.
וז"ש גומל דלים לשון רבים ב' מיני דלים ועניים יש א' עני בתורה ומצות שצריך החכם לרדוף אחריו ללמדו מוסר וב' עני כפשוטו שצריך העשיר לרדוף אחריו וזהו תואר גד בשני פנים האמורין.
עוד י"ל תואר אשר דאי' בזוהר פ' בשלח דף נ"ד לקנות את שאר עמו דעבדי גרמי' שירים וכמ"ש וישארו שני אנשים וכו' וכן בש"ס דר"ה דף י"ז לשאר נחלתו וכו' וזהו אשר תואר שאר שהוא כלל גדול וק"ל. דאשר שיהי' בתכלית מאושר שהוא בחי' מדת הסתפקות וכמו שאמר חז"ל כך דרכו של תורה על הארץ תישן וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב והקשו רבים מהו אשריך בעה"ז ופירשו המפרשים וכו' וזהו אשר שיש לו כל מדת הסתפקות היפך הרשע שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וכמ"ש ריש ועושר אל תתן לי שיותר שהוא עושר הוא רש יותר וכו' משא"כ תואר אשר הוא מאושר וק"ל. [ובזה תבין מה שכתבתי בביאור בא אל פרעה וגו' עיין שם].
וארא
וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. והספיקות יבוארו וכבר כתבתי מזה לעיל יעו"ש בענין עבודת הש"י שמתחלה הוא מקרב את האדם מצד חסד אברהם. ואח"כ ביגיע כפו עד שיזכה בדין ונק' יצחק. ואח"כ כשמתמיד בעבודתו יושב אהלים נק' יעקב וכו' יעו"ש וק"ל. עו"ד י"ל דאי' בשבת כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב וכו' לבאר זה דכ' בעללות אפרים דף מ"ב ע"ד שראוי לשמוח לפני ה' ולעבדו בשמחה ובטוב לבב ולא יהי' דרך עוצב בו רק שיש זמן שיש שמחה לנפש ולא לגוף ויש זמן שמחה לגוף ולא לנפש ויש זמן שמחה לגוף ולנפש שהיא המובחר ומשל לב' בני אדם שפירשו מארץ מגוריהם אשר גרו בה ובבוא א' למדינת חבירו גם שעשה לו מטעמים כפי מקומו מ"מ השני שלא הורגל בו בעצבון יאכלנה וכן נזדמן השני למקום חבירו לא ערב לו שלא נתקררה דעת שניהם עד שבאו למקום מגורת שניהם ויעשו להם מטעמים כאשר אהבו שניהם וכו' כך הענין בגוף ונפש שפרשו מארץ מגוריהם והנפש המשכלת אינה שמחה באכילת הגוף וכן בשעת הלימוד ותפלה שהיא לחם הנפשי אין הגוף שמח בו כי אם באכילת מצוה אכילת שלמים בחג ששניהן מתענגים וכו' ודפח"ח.
העולה מזה שהגוף והנפש הם שני הפכים וענג של זה הוא מצר וצער לזה כי אם בענג מצוה. ובזה יובן כל המענג את השבת שהיא אכילת מצוה נותנין לו נחלה בלי מצרים דייקא שהיא שמחת הגוף והנפש יחד בלי מעיק ומצר וצער והיא נחלת יעקב כאשר יבואר וק"ל.
ובזה יובן וארא אל אברהם שיש זמן שיש שמחה לנשמה שנק' אברהם כנודע ויש זמן שיש שמחה לגוף שהיא מצד יצחק שהוא ציד בפיו ויש זמן שיש שמחה לשניהם הגוף והנפש שהוא בחי' יעקב המכריע בין שניהם ישב אהלים כנודע וז"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך והבן.
וכל זה באל שדי שנק' הטבע כמ"ש הרמב"ן בפרשה זו ושמי ה' שהיא למעלה מהטבע לא נודעתי להם כי אם למרע"ה שהי' סוד הדעת לקיים בכל דרכיך דעהו שגם באכילה גשמיות עושה יחוד קב"הו וכמו ששמעתי בפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך שהיא הנשמה עשה ודפח"ח ואז אין שייך ג' בחי' רק הכל בחי' א' והבן.
עוד י"ל דכ' הרמב"ן וחי בהם כי יש רוצה שע"י התורה והמצוה יהי' לו חיי הגוף עושר וכבוד ונותנין לו. ויש חיי עה"ב וכו' יעו"ש. ובאמת אין זה עיקר השלימות וכמו שכתוב בעללות אפרים לבלתי סור מהמצוה ימין או שמאל שלא יכוין בעשיות המצוה שבשמאלה עושר וכבוד או לאורך ימים שבימינה רק יעשה לשם פועלן וכו' וז"ש הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וכו' יעו"ש.
ובזה יובן שיש נוטה לדרום לזה אני ג"כ וארא אל אברהם להחכים מצד דרום בחי' אברהם ויש להעשיר שנוטה לצפון בחי' יצחק ויש שאינו פונה לימין או לשמאל רק באמצע שהוא בחי' יעקב וכל זה באל שדי שעושה כדי להשפיע לו רב טוב מצד אל שדי שהוא די בברכותיו משא"כ שמי ה' שיעשה למע שמי ה'. לא נודעתי להם כי אם מי שהוא בבחי' דעת לקיים בכל דרכיך דעה"ו להש"י שיעשה לשמו וק"ל.
ועפ"ז נבאר נחלת יעקב ירש בלי מצרים נחלה ויכבדוהו עשיר ורש ותזכו לגאולה יום שבת אם תשמרו והייתם לי סגולה ששת ימים תעבודו ובשביעי נגילה וכו' כי בארנו ש"ס כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו' כי החומר והצורה הם ב' הפכים כשיש ענג לזה הוא מצר לזה זולת באכילה לש"ש שהוא תענוג ממוצע לשניהם והוא בחי' יעקב איש תם ישב אהלים לכאן ולכאן והבן.
ובזה יובן שרצה לספר בשבח המענג את השבת באכילה גשמייות ג"כ נהנה הנשמה והוא ענג לחומר וצורה וז"ש נחלת יעקב ירש בלי מצרים נחלה שאין זה מצר לזה ויכבדוהו עשיר זה הצורה המשפיע בסוד המאור הגדול ורש זה החומר המושפע בסוד המאור הקטן ועי"ז תיזכו לגאולה סוד גימל דלת שיסוד הנק' גואל המשפיע לדל והבן יום שבת אם תשמרו שהת"ת נק' שבת כנודע ואם תשמרו אותו והייתם לי סגולה כי הוא המשפיע לכם תורה ומוסר כדי שתהיו לי סגולה אם תשמרו לעשות כאשר יאמר לכם ששת ימים תעבודו ובשביעי נגילה דהקשה האלשיך בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו' ל"ל לצוות על עשיית מלאכה שהיא רשות וכו' יעו"ש.
ובארנו כי הוא ששת ימים תעבודו שהיא עבודת הש"י בפיך ובלבבך לעשותו לקבל משבת נפש רוח ונשמה ועי"ז ובשביעי נגילה בתוספ' נשמה כנודע וק"ל חפציך אסורים ר"ל כי צדיקיא אינון שלוחא דמטרוניתא להתפלל שיתמלא החסרון הלבנה ולא שיכוין אל עצמו וז"ש חפציך אסורים וגם לחשוב חשבונות אין עיקר כוונת השמות כנז' בכוונת האר"י על חשבונות כפשוטו רק לדבק ולקשר א"ע שם ואמר הרהורי' מותרים שמכוין ומהרהר לעצמו ג"כ והעיקר לשכינה זה מותר וז"ש ולשדך הבנות שהוא לייחד קב"הו שהוא לשדך הבנות והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ק דברכות כתיב חצות לילה אקום להודות לך וכי דוד בפלגא דלילה הוי קאי מאורתא הוי קאי דכתיב קדמתי בנשף וגו' א"ר אושעיא ה"ק מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה ודוד מי הוי ידע חצות לילה אימת השתא מרע"ה לא הוי ידע דכתיב כה אמר ה' כחצות הלילה מאי כחצות אלימא דא"ל הקב"ה כחצות מי איכא ספיקא קמי' שמיא אלא דא"ל למחר בחצות כי השתא ואתי איהי ואמר כחצות אלמא מספקא לי' ודוד הוי ידע ומשני דוד סימנא הוי לי' כנור הי' תלוי למעלה ממטתו וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והספיקו' כתבתי לעיל וכו' יעו"ש.
ומקודם נבאר
מצוה דחשב הרמב"ם במנין המצות להבעיר אש במזבח העולה תמיד שנא' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וגו' להבין הא התורה והמצות הם נצחיים וא"כ איך נוהג מצוה זו בזמן הזה וגם שיהי' בכל אדם. ונראה לי דיבואר זה עם ביאר הפסוק פרשה צו את אהרן וגו' כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו דק' הל"ל תוקד עליו משא"כ בו משמע דקאי על אהרן דפתח בי' הכתוב צו את אהרן וגו' ונ"ל דאי' בש"ס דעירובין פ"ו מאי דרשו ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אעפ"י שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכו' ופי' הרב רמ"א בספרו שצריך שיתעורר האדם להתלהב באש הדיוט ואז יורד שלהבת י"ה משמים וכו' יעו"ש אך דלדברי התוס' שם לא שייך זה דהקשו התוס' לכאורה משמע שהקטירו על המזבח החיצון דאי במזבח הפנימי שם לא הי' יורד אש משמים וכו' מיהו בת"כ משמע שהקטירו בפנים ושם נשרפו וצ"ע עכ"ל.
וכדי לבאר כל זה נ"ל לבאר תחלה ביאר ש"ס פ"ק דברכו' תניא אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום מאי לפני מטתי אלימא בפני מטתי ממש והא צריך שלא יהי' חוצץ וכו' וי"ל קו' הט"ז מאי מצטער ה"ל ליתן בין צפון לדרום. ומה שבארתי עיין במ"א ועו' מה ענין ב' דברים אלו יחד שיצטער דוקא על שניהם יחד ועו' דמשני אלא אימא וכו' הא לא קאמר סמוך אלא לפני ומשני אלא אימא וע"כ הסגנון כמאמר אל תיקרי וכו' והסוגיא שם וכו' וה"נ כך ועו' דהל"ל בין דרום לצפון מימין לשמאל ולא בין צפון לדרום
ונ"ל דכ' הגאון מוהר"ם שיף ביאר פסוק כחוט השני שפתותיך ע"ד ר' חנינא בן דוסא שהי' יודע אם זה חי או מת אם שגורה תפלתו בפיו יודע שהוא מקובל וכו' וחוט השני היו ג"כ יודעין אם מלבין או לאו וז"ש כחוט השני כך שפתותיך ודפח"ח ובארתי בפסוק ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא וגו' מהו שגורה תפלתי בפי שיכוין אל השכינה וכו' יעו"ש דזהו כוונת הפסוק אם תשכבון בין שפתיים אל תיקרי אם אלא אם שיכוין בשפתותיו אל השכינה שנק' אם כל חי והבן וזהו כחוט השני שנק' כך השכינה כנודע כך יהי' שפתותיך שיכוין בתפלתו אל השכינה וכן משמע בתיקוני' פומא ברתא דמלכא ובה לשון למודים זהו צדיק ר"ל שהצדיק יכוין בלשון למודים שלו בין בתפלה בין בתורה אל השכינה שנק' ברתא דמלכא וז"ש ובה לשון למודים [והבן] וזהו כחוט השני שפתותיך וכו' יעו"ש בסוף תיקוני' וכן שמעתי ממורי כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא ומה שחסר להם ידעון שהחסרון זה הוא בשכינה ויתפללו שימולא החסרון שם ולא שיכוין להנאת עצמו והוא כלל גדול שהוא חסיד המתחסד עם קונו ולא עם עצמו ובזה יובן תניא אבא בנימין על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו' אלא אימא סמוך למטתי ור"ל שרצה לעורר לבות בני אדם דכל חסד עבדין לגרמייהו ובריש תיקונין קורא תגר על זה שאינון צווחין ככלבים וכו' רק יכוין שתהא תפלתו סמוך למטתי ר"ל על כמו ועליו מטה מנשה שהוא סמוך וה"נ שיכוין בתפלתו להשכינה שנק' מטה כמ"ש הנה מטתו שלשלמה וכמו שדרשו בזוהר על ראש המט' יעו"ש ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דנודע מ"ש המקובלים פי' הש"ס לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים ואח"כ יתפלל שהוא ב' מדות הפחד והחסד וכו' יעו"ש והוא לקשר השכינה בין תרין דרועין דמלכא ע"י שיתפלל בדחילו ורחימו שהם ב' פתחים הנ"ל הפחד והחסד שהיא אהבה ויראה.
ובזה יובן שהי' מצטער על ב' דברים אלו שראה בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון אינם נזהרין בזה להתחסד עם קונו שתהי' תפלתי לפני מטתי שהיא השכינה וכנ"ל ושתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום שיעור ב' פתחים הנ"ל בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ויען כי ראה שמצות אנשים מלומדם ומחזיק טבותי' לראשו דכרע במודים בלי פחד ואהבה לכך הי' מצטער על זה וכמ"ש הט"ז בא"ח שכלפי בני עולם אמר זה יעו"ש. וזהו צחות לשונו בין צפון לדרום שיתחיל מצפון שהיא דחילו ואח"כ לדרום שהוא רחימו. והסוד אשה מזרעת תחלה דחילו של האשה מצד צפון הוי' לי' בני' זכרים וכמו ששמעתי בשם מורי מה שנא' לו משמים טעם איחור ביאת משיח שאין מאריכין באהבה רבה סוד נשיקין שקודם הזווג כדי לעורר תאוותה שתזריע תחלה ותלד זכר שהוא רחמים ודפח"ח וזה שסיים בש"ס דהווין לי' בנים זכרים והבן והש"י יכפר וז"ס עורי צפון ובאי תימן והבן.
ובזה יובן מצוה צו את אהרן וגו' ואש המזבח תוקד בו ר"ל בו באהרן שאש המזבח היא רחימו ושלהבת י"ה של השכינה שנק' מזבח כנודע תוקד בו בכהן שיכהן להש"י בדחילו ורחימו שהוא שיעור ב' פתחים הנ"ל בין צפון לדרום וכאמור. וכמו שהוא בפרט אדם א' שיקשט א"ע כך ראוי שיהי' שפתי כהן ישמרו דעת להשיב רבים מעון וכמו שביארתי כי גמור חסיד כי פסו אמונים מבני אדם דמשמש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא ובזה יובן אעפ"י שהאש יורדת משמים ר"ל משלומי אמונת ישראל שנק' שמים כמו שכתבתי האזינו השמים וכו' מ"מ מצוה להביא מן ההדיוט שהם המוני עם שיתעוררו הם ג"כ להתחבר עם שלומי אמוני ישראל משא"כ כשהם אינן מתחברין עמהם ומכ"ש שהם מלעיגים עליהם שגורמין רעה ח"ו.
ובזה יובן אש תמיד תוקד על המזבח תחלה הזהיר להכהנים שהם שלומי אמוני ישראל ועכשיו הזהיר להמוני עם שהם הדיוטים שיביאו אש מהדיוט כדי שיגרמו אשר אש תמיד תוקד על המזבח שהם שלומי אמוני ישראל וז"ש לא תכבה שלא יגרמו לכבות אש שלהביות עבודת ה' מן שלומי אמוני ישראל כמו שכתב גמיר חסיד כשפסו אמונים מבני אדם וק"ל והנה יש מזבח החיצון ששם אש הדיוט נגד המוני עם ויש מזבח הפנימי שלומי אמוני ישראל וזהו כוונת ביאר ק' התוס'.
ונחזור לענין הנ"ל כי נודע דוד הי' סוד המלכו' שנק' חצות לילה כמ"ש בזוהר פ' בא והכוונה לקשרה בין תרין דרועין דמלכא ובזה יובן חצות לילה אקום להודות לך ר"ל בסוד אקום את סכת דוד הנופלת כך הי' כל כוונת דוד להקים השכינה הנק' חצות לילה להודות להש"י שהוא תפארת ישראל וז"ש חצות לילה אקום להודות לך כאמור והמקשין לא נחית לזה וסבר כפשוטו לכך הקשה הא מאורתא קאי שנא' קדמתי בנשף וגו' ומשני ה"ק מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה ר"ל שלא עברה עלי השכינה הנק' חצות לילה בשינה שהיושב בטל כישן דמי ואכתי ק' וכי ידע זמן חצות כדי להקימה אז וז"ש ודוד מי ידע וכו' וסוד ידע הוא חיבור וז"ש השתא משה לא ידע שנא' כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו' והכוונה שהש"י מתלבש בחצות לילה ויוצא בתוך מצרים בסוד וה' בהיכל קדשו כי חצות לילה שהיא השכינה היא היכל לשם הוי' להתגלות בתוך מצרים וז"ש מאי כחצות אלימא דא"ל הש"י כחצות מי איכא ספיקא וכו' אלא דא"ל למחר בחצות כי השתא אני יוצא והכוונה כאמור ואמר איהו כחצות שלא ידעו על כוונה זו שיהי' התלבשות הש"י בחצות לילה רק יאמרו כפשוטו וכאשר לא יכוונו רגע חצות לילה יאמרו שאינו כמו שאמר משה וא"כ איך ידע דוד ומשני כנור הוי לי' ורוח צפונית מנשבת בי' ומנגן מאליו שהכנור שהיא השכינה שמצד צפון נתעוררה לשורר ולנגן מאליו לתפארת ישראל בסוד שמאלי תחת לראשי וימינו תחבקני וכאשר הכנור הי' מנגן אז ידע להקימה וכו' והבן וק"ל.
בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. לבאר זה ע"ד כלל שבכל אדם יש מדריגה זו כמו שהי' בבריאת עולם ז"א בעל ששה קצוות סוד ו' שבשם ואח"כ בגדלות שבאו המוחין סוד הדעת כי קטן אין בו דעת רק בגדלות ואז נשלם שם הוי' ב"ה כך יש באדם בכל עת וזמן. וז"ש וארא אל אברהם יצחק ויעקב סוד ו"ק המתחיל מחסד שהוא אברהם וכו'. ושמי ה' לא נודעתי להם שלא הי' סוד הדעת עד משה רע"ה שנשל' בו שם הוי' כמ"ש בתיקוני' וק"ל וכדי להלביש ענין זה נ"ל עפ"י מה שבארתי בתוס' מס' שבת מכאן מודעא רבה לאורייתא והקשו התו"ס הא אמרו נעשה ונשמע ומשני מתוך האש הגדולה וכו' ושם בארתי סוד יציאת מצרים וספירת העומר וכו' כי האדם עיקר ביאתו לעולם בחומר וצורה כדי להכניע החומר אל הקדושה ובזה נכנע שמאל בימין שנכנעו הקליפות והטומאה אל הקדושה והנה אדם פרא יולד עם היצה"ר שהו' זקן שהקדי' טענתו קוד' היצה"ט שהוא ילד זקוני' קטן שבא אח"כ בשנת י"ג וכשנתעורר אדם משינתו שינת חמדת עולם עכור ליכנס בקדושה אז מצד החסד מדריגת אברהם מסייעין לו שיצא ממצרים מן מ"ט שערי טומאה ויכנס בקדושה וזה שאומר בעל הגדה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו שהוא תחלה אברהם מצד החסד ואז יש לו התלהבות אש הגדולה. ואח"כ אומרים לו שילך מעצמו מתורתו ועבודתו י"ת שבדין יטול שכרו ובחי' זו נק' יצחק שהוא דין ואז יש לו חבלי לידה וצער בתורה ועבודה עד שנשלם ונתחזק בדרך המיצוע הנק' יעקב שהוא חבל נחלתו ע"י חוט המשולש.
ובזה יובן וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי שהוא סוד ו"ק ואכתי שמי ה' לא נודעתי שיתן הדעת בכל דרכך דעהו שהוא דבר נפלא כמו ששמעתי ממורי דברים פרטיים בזה איך יתן הדעת בכל דבר גשמי ג"כ להעלותו ולקשרו ולחבר האהל להיות אחד אנס"ו ודי בזה וכדי להבינך זה אזכור אפס קצה ששמעתי ממורי בלומד דבר עמוק ואין מבין הוא מלכות וכשנתן דעת להבין וירד לעומקו אז קישר וחיבר מל' בבינה ודפח"ח ישמע חכם ויוסף לקח שאם נזדמן לו שוגג יתן דעתו שכבר עבר מזיד ולא תיקנו ועכשיו בא לזה שיתן דעתו לתקנו וזה פי' הפסוק למען ספות הרוה את הצמאה ות"א והוא תמוה' איפכא הל"ל ולדברינו א"ש וכיוצא בזה וק"ל.
עוד י"ל וארא אל אברהם מי שאין לו זכיות כלל ומבקש מצד החסד שיוצא למעלה ממדריגת הדין והט"בע מספר אלדים שהוא מדת הדין לזה נותנין מצד החסד בלי קצבה ויש שמבקש מצד הדין מאחר שאני עובד ה' שלמדתי שיעור גמרא ותוס' וכאלה ראוי לקבל שכר נותנין מצד הדקדוק מה שראוי להנתן לו ולא יותר וזה נק' יצחק מדת הדין וכמו ששמעתי בשם המגיד מו' מנחם נחלת יעקב ירש בלי מצרים נחלה וכו' ודפח"ח ויש מי שהוא כולל משניהם הנק' יעקב יושב אהלים דהיינו שיש לו לתלות במעשיו הטובים וליטול שכרו מצד הדין שהוא בחי' יצחק ומ"מ אינו מבקש רק מצד החסד והחנינה שהיא בחי' אברהם גם לזה נותנין בקשתו ובזה יובן וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וכו' וק"ל וז"ש וידבר אלדים אל משה לפי שנהג א"ע עפ"י הטבע גי' אלדים לכך נהג עמו לדבר ממדריגה זו ג"כ אח"כ עלה למדריגה יותר למעלה מהטבע אז ויאמר אליו אני ה' ג"כ למעלה מהטבע דלכך נק' י"ג מדות וק"ל ובזה תבין טעם שנק' אברהם חסד כי מצד החסד קרבו הש"י לעבודתו לא מצד זכות אבות שהוא תרח משא"כ יצחק מהדין ראוי לכך מצד אביו אברהם וכן הענין בבני אדם וק"ל
ונ"ל דהמוכיח בשער צריך לומר לכל א' מוסר לפי בחינתו וכשאינו יודע מהותו יחקר אחר קירת לבו שהלב שרש הכל כדאי' באבות כי לב טוב וכו' וכי תאמר איכה נדע מצפון לבו ונ"ל דיכול לידע מסיפורי דברים דנודע קולמס הלב הוא הלשון ונרמז בפסוק ולשוני עט סופר מהיר וכ' בעללות אפרים יעו"ש. ואמר החכם איש לפי מהללו מה שמשבח ומהלל מזה נודע מהותו וטבעו וכבר הוזהר ראש הדור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל שינהג לכל א' לפי טבעו ומדתו שהיא בלב ונודע ע"י הלשון ובזה יובן וינהג את הצאן קדשים שהם ישראל אחר המדבר וק"ל עוד י"ל שהוא לשון דַבר א' לדור כי דור ודור ודורשיו שהדור לפי דורשיו ובזה יובן וק"ל.
בא
בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' וכבר הקשה הרמב"ם שאם ניטלה ממנו הבחירה כמו שאמר כי אני הכבדתי וגו' א"כ התראה זו למה ואגב ק' מאי בא לך אל פרעה הל"ל ונ"ל דאי' בפ"ה דשבת אר"ז לוכחינהו מר להני דבי ריש גלות' א"ל לא מקבלי מנאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דא"ר אחא ב"ח מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו וכו' וכ' התו' היינו היכי דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב יהיו שוגגין וכו' יעו"ש.
וי"ל מנ"ל להתוס' דדוקא בספק קאמר דלשון לא מקבלי מנאי משמע ודאי לא מקבלי והתם דקאמר לפניהם מי גלוי לרבותא דאפילו מספק לא הוכיחו וביותר ק' דהא מפסוק שלפנינו מוכח דגם שלא יקבל בודאי יש להוכיחו וכ"ת למה י"ל כמ"ש הריף גם שלא יקבל עתה שמא אח"כ יתן אל לבו לשמוע ולשוב וזהו דוחק לחלק בין ישראל לעכו"ם.
ונ"ל דיש בענין אמירת תוכחה ומוסר ב' בחי' שונו' א' להנצל מעונש וכמו שאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וכו' ומעתה אם יש לו התנצלות לפטור עצמו מלהוכיחו כגון שידוע לו שלא יקבל וכיוצא שאז אין עליו אשמה ונמנע מלהוכיחו. בחי' ב' שאינו עושה מיראת עונש רק לאהבת המלך להשיב בן אל אביו אז גם שיודע שלא יקבל מ"מ עושהתחבולה לשנות מלבושיו החשובים ולובש בגדי פחותי הערך כמו שהוא לבוש עתה בן המלך שנתערב בין הפחותים ואז לובש השר ג"כ כמותו כדי שיוכל להתחבר עמו ולדבר על לבו לשוב לאביו המלך וכאשר הארכתי בזה המשל במקום אחר מהו ענין לבושי פחותי הערך שהוא גרוע מדותיו וכו' יעו"ש.
והנה אם ידוע לו שהוכבד לבו ולא יקבל מוסר גם כשישנה לבושו ודאי לפי דברי התו' אין רשאי להוכיחו מוטב יהי' שוגגין ולא יהיו מזידין וכ"כ הריף בעין יעקב יעו"ש סברא זו לענין אחר. אך דק' על התו' מפסוק הוכח תוכיח דמשמעו אפי' מאה פעמי' דע"כ אין לומר דזה איירי בשומע ומקבל מוסר מיד בפעם ראשון א"כ שוב א"צ פעם ב' ומכ"ש מאה פעמי' אלא ודאי דאינו מקב' בפעם א' וב' וכמה פעמים ואפי"ה חוזר ומוכיחו עד מאה פעמי' וק' הא כשהוכיחו צ"ט פעמי' ולא קיבל א"כ ידוע לו דבודאי אינו מקבל מוסר ואפ"ה מוכיחו עד מאה פעמים וק' להתו' דכתבו בידוע שאינו מקבל מוסר א"צ להוכיח אך לפי מ"ש הרא"ש והר"ן בדבר שהוא מפורש בתורה רשאי להוכיחו גם שיודע שאינו מקבל מוסר ומה שאמרו מוטב יהי' שוגגין הוא מדרבנן א"ש דלק"מ. אך יש לספוקי בדבר אם לומר בדבר שהוא מדרבנן אסור להוכיחו כשיודע שלא יקבל מצד שמוטב יהי' שוגגין אבל בדאורייתא מותר להוכיחו או לומר בדאורייתא יש חיוב להוכיחו גם כשיודע שלא יקבל
והנה יש להכריע מאחר שאין איסור להוכיחו מצד מוטב שיהיו שוגגין א"כ ממילא חל עליו מצוה הוכח תוכיח עד מאה פעמי' ואז החיוב מוטל עליו להוכיחו מצד המצו' וכ"ת באמ' גם על הפסוק ק' מ"ט באמת הזהיר הכתוב להוכיחו כמה פעמים מאחר שידוע שלא יקבל נ"ל דנודע מ"ש חז"ל בפסוק נודע ה' משפט עשה כשהוא עושה דין ברשעים שמו נתגדל ונתקדש וכאשר כתבתי במ"א שהעונש לרשעים כדי שאחרים יקחו מוסר והמשל למדינה שמרדו במלך ונתחזקו שלא ישמעו מוסר עד שעשה א' א"ע כמשוגע יצאו לקראתו בני המדינה לראותו עד שסיפר להם מאורעותיו זה בא לו אחר שמרד במלך הנ"ל וכו' יעו"ש וזה נ"ל פי' הפסוק הוכח לאחרים יוצא מוסר ותוכחה כשתוכיח לזה גם שלא ישמע ויענש וכאמור
והיוצא מזה כשתוכחתו הוא שיודע שלא יקבל מוסר רק שישמעו אחרים את דינו שנענש על שלא שמע למוסרו אז א"צ להתלבש בבגדים פחותים שהוא גרוע מדות הנק' הליכה רק בלבושו הנק' ביאה.
ובזה יובן המשך הפסוקים ויאמר ה' בא אל פרעה כי מכונה לך לביאה ולא הליכה לידע ולהתחבר עמו כי אין צריך כאן לזה מאחר שהוכבד לבו ולא יקבל בודאי וכ"ת וכי בא בטרוניא עם בריותיו וכקו' הרמב"ם שצוה להתרותו וסילק ממנו הבחירה וכמ"ש אני הכבדתי את לבו זה לאו קו' דלאו סילק בחירה קאמר רק כי אני ששלחתי לו התראה מצד זה הוכבד לבו מצד בחירתו כי שמיא גרמה לו שהוכבד לבו אבל באמת קמי שמיא יקבל והתראה זו גם שידוע שלא יקבל מ"מ הוא למען שתי אותותי אלה ולמען תספר באזני בנך וגו' ואכבדה בפרעה שישמעו אחרים ויקחו מוסר ויתגדל ויתקדש שמו ית' וק"ל. עוד י"ל כי פרעה האמור כאן הוא גם איש ישראל שהוא קשה העורף כי התורה הוא נצחי גם לדורות והוא רמז מוסר לשני סוגי רשעי ישראל א' בהסתר וא' בפרהסיא וההפרש בניהם דשמעתי ממורי פסוק תהלים ס' ל"ז ראיתי רשע עריץ וגו' ויעבור והנה אינני ואבקשהו ולא נמצא וגו' ואמר למה יבקשהו לרשע שכבר איננו וביאר כי אחריו יקום רשע יותר גרוע ממנו לכך יבקשהו לראשון ודפח"ח ולי נראה דכתב האלשיך דישב' מיני יצה"ר א' בסתר וא' בגלוי וצריך יותר שמירה מזה יצה"ר שהוא בסתר וא"ש והבן.
בפסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' ופי' רש"י בא והתרה בו. וי"ל דהל"ל לך אל פרעה ועוד קו' הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה וכו' וה"נ אם גזרה ידיעתו שהכביד לבו א"כ למה יתרה בו אחר שניטל הבחירה ממנו. ושאר הספיקות.
ונ"ל דשמעתי בשם מורי ענין מכות דם לפרעה ולישראל הי' מים כי בחינות פרעה הוא העורף מדריגת השכחה ואצלו הי' מכת דם משא"כ להצדיק הי' מים ודפח"ח.
ולי נראה בדרך זה לפרש ע"פ שכתבתי ביאור ש"ס משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו' כי לאשה זונה הי' מרים משא"כ לאשה טהורה מים קדושים דברי מוסר של כהן כמ"ש כל צמא לכו למים יעו"ש וה"נ לפרעה שהוא קשה עורף נחשב למכת דם ששופך דמו משא"כ לאישכשר וישר נחשב למים קרים על נפש עייפה וכן יש לפרש שאר המכות עד מכות ארבה ותרגומו גובא וכן תרגום בור כי הוא לשון רבוי כמ"ש ארבה את זרעך וכו' והענין שהוא רבוי המנהיגים שלא יהי' דבר אחד לדור רק ההיפך שיהי' כולם ראשים מנהיגים ששמעתי שזהו ברכת אליהו לעיר אחד שיהיו כולם מנהיגים וכו' ואז נהפך מן דָבר א' לדֶבר ח"ו או לברד ומכח זה וכסה את עין הארץ מי שהוא עין הארץ כמו עיני העדה שהי' ראוי להשגיח על הארץ נעשו אלו הרבה מנהיגים נעשו כסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ להשגיח עליהם כמו שכתבתי בפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות וכו' וה"נ כך וזה שאמר ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד כשהי' דבר א' לדור הי' ברכה וכשנהפך ונעשה הרבה מנהיגי' נעשה מן דבר ברד וזהו גורם חורבן ליתר פליטה וק"ל.
ובזה יובן בא אל פרעה כי החכמה נק' אב שהיא אותיות בא ומה שהי' ראוי לפרעה לבוא אל החכם שנק' אב שילמוד ממנו חכמה מ"מ לא תמנע טוב מבעליו שיבא הוא אצלו וכ"ת אם מעלת החכמה עדיפא ממעלת הנדיב שהוא קשה ערף מצד עשיר יענה עזות למה לא ילך פרעה אל החכם שנק' אבל זה נותן טעם כי אני הכבדתי את לבו ר"ל כי להחכם נתתי לב להבין מעלת הנדיב גם שהוא פרעה קשה ערף לכך הולך אליו משא"כ פרעה ממני יצא הדבר שנק' פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו מלהבין מעלת החכמה שיהדר אחר מעלת החכמה שאלו הי' מבין מעלת החכמה א"כ כבר הוא בגדר החכמה כמ"ש הר"ן ששאלו חכם א' אם מבין עניני הבורא והשיבו אלו הבנתיו הייתיו וכו' יעו"ש. וזהו למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי כבר זכרנו במ"א בפסוק כל הנשמ' תהלל י"ה כי יש חומר וצורה בכלל ופרט והנשמה נברא בב' אותיות ראשונו' והחומר בב' אותיות שניו' וע"י שישפיעו זה לזה נתחברו אלו באלו ונעשה יחוד השם שלם וזהו שכ' במד' שיחר טוב ששאל דהע"ה ישב עולם לפני אלדי' והשיבו א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו וכו' ועדיין ק' תינח בעושר אבל בחכמה הדרא ק' לדוכתי' ולדברינו א"ש כי החכם ישפיע לנדיב חכמה והנדיב ישפיע לחכם עושר ועי"ז גורם השפע למעלה מן ב' אותיות ראשונו' שבשם שהם או"א לבנים זו"נ ב' אותיות אחרונו' וז"ש למען שיתי אותו' אלה בקרבו מזה לזה וק"ל.
עוד י"ל כי האדם הוא עולה ויורד בעבודת ה' שאי אפשר שיהי' במדריגה א' והטעם שלא יהי' התענוג תמידי שאז אינו תענוג כמו במשל המלך ששלח בנו לבן המונים וכו'. ובזה יובן בא אל פרעה שיבא בחי' הדעת שנק' משה אל פרעה שירד ממדריגתו כי אני הכבדתי את לבו וגו' כדי שיהי' אח"כ כשיחזור למדריגתו יותר תענוג וזה שאמר למען שתי אותותי אלה בקרבו שידבק א"ע אל האותיות שהם כלים אל הרוחני' ובתוכם אור א"ס חיי החיים תענוג התענוגים ודי בזה.
בפסוק ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי' חשך על ארץ מצרים וגו' ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. וכבר זכרנו ביאר זה לעיל יעו"ש. ועו' יש לדקדק למה במכה זה צוה נטה ידך על השמים ועוד ולכל בני ישראל הי' אור וגו' מ"ש מכה זו שהוצרך לאומרו שלא הי' לישראל הא כל עשר מכות שהי' למצרים לא הי' לישראל.
ואגב נבאר פסוקי פ' בשלח וילכו ב"י במדבר ולא מצאו מים ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו על משה וגו' וירהו ה' עץ וגו' ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. והספיקו' רבו א' וכי זה הוא כל הטובה שיעשה להם עבור שהטיבו מעשיהם שכל המחלה לא אשים עליך. ועו' מה אני ה' רפאך לפ"ז. ונראה להבין ענין מכות בכורות שהיא ראש לכל המכו' כמ"ש והנה לא שמעת עד כה משמע שהיא העיקר ויש להבין מהו ענין המכה זו בבכורים דוקא. ונ"ל לבאר המשך הפסוקי' כה אמ' ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה וכו' ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו וגו' ולבסוף כתיב ועברתי בארץ מצרים פי' רש"י בשם מכילתא כמלך העובר ממקום למקום וכו' אעשה שפטים אני ה' והספיקו' רבו ל"ל אני יוצא. ועו' מאי ומת כל בכור דהל"ל אני מכה כל בכור. ועו' מאי כמלך העובר וכו' ועוד מאי אעשה שפטים אני ה' ועוד מאי זה דקאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו' שהוא תמוהו. ונ"ל דאי' בש"ס לעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתק' ברשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי' וכו'.
והענין כי בארתי לעיל על שהלכו ג' ימי' בלא מים בלא תורה לכך שוב לא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ל דיעות כמו שיש חולי בגוף שאז טועם המתוק נדמה לו למר כך יש חולי הנפש אשר נדמה להם מתיקות התורה והעבודה למרה וכו' יע"ש
והנה סיים הרמב"ם שהרפואה שילך אצל החכמים שהם רופאי הנפשו' וכו' וכיצד היא הרפואה אם הי' גבה לב ינהג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלוי הסחבות וכו' וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר ממנו גובה הלב ואז יחזור לדרך האמצעי וכו' וזהו עצמו שרימז הפסוק עצמו הרפואה הנ"ל וכמו שנא' ויורהו ה' עץ כי החכם נק' עץ כמ"ש לא תשחית את עצה הוא הנותן עצה טובה להנצל מעצת יצה"ר וכו' ורז"ל דרשו שהי' עץ מר ונמתק מר במר ר"ל שנתן לו עצה שהוא מר לנהוג בבזיון וכיוצא בזה ועי"ז נתרפ' וימתקו המים מימי התורה וכל המשך הפסוקי' יבוארו אח"ז
עוד י"ל עץ מר דאי' בש"ס תענית דף ך"ד ע"א דבי נשיאה גזרו תעליתא ולא אתי מטרא תנא להו אושעיא זעירא דמן חבריא והי' אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משל לכלה שהיתה בבית אביה בזמן שעיני' יפות אין כל גופה צריכה בדיקה עיני' טרוטות כל גופה צריך בדיקה ופי' רשי' כי עיני העדה שהם ראשים מאירין עיני העם ואם עיני העדה רשעים דלת העם א"צ בדיקה מה מעשיהם וכו' אתו עבדי' ומצערי לי' אמרו בני מאתי' שבקי לי' דהא נמי מצער לן כיון דחזינן דכל מילי' לש"ש שבקינן לי' וכו' יעו"ש ויש להבין מה זה שאמרו הא נמי מצער לן וכו' ונ"ל דבארתי במקום אחר וכו' יעו"ש א"כ בזה מצער לן שאין אנחנו מוחזקין לטובים לכך עיני העדה טרוטות ורכות ומ"מ כיון דלש"ש נתכוין לא אמרינן לי' ובזה יובן ויורהו ה' עץ שהי' עץ מר באופן ואז המתיק מר במר ולא בחנופה ודברים רכים וק"ל.
העולה מזה כי אין לרשעים גיהנם יותר מאם שמכניסן אותן לג"ע שאין שם אכילה ושתי' ותאות עה"ז רק הצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם הם שהיו פחותי הערך בעיני גסי הרוח שהי' סרוחים בעיניהם כמ"ש וחכמת סופרים תסרח ועתה הם בראש הקרואים ומתעדנין בתענוגי התורה והתפלה והענג לרשעים הם נגע שלא הורגלו בזה ומה אם מי שלא למד ג' ימים הם מרים אצלו מכ"ש זה שלא הורגל כל ימיו בזה שהיא עתה לו מרה מה שהוא מתוק ושמים אור התורה לחשך בעיניהם.
וזהו ביאר הפסוק הנ"ל ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ר"ל נטה ידך להמשיך למטה דברים רוחניים שהוא על השמים כמו תורה ותפלה ובזה ויהי חשך על ארץ מצרים לאלו שהם הולכים אחר תענוג תאות עה"ז שיש לו גבול ומצר ולא הורגלו בדברים שמיימים רוחניים בתורה ותפלה שודאי להם אור התורה ותפלה הוא להם חשך כי שמים אור לחשך. משא"כ לכל ב"י שהם בתואר ישראל שהורגלו בתורה ותפלה הי' אור במושבותם ר"ל מ"ט נחשב להם אור כי הורגלו בזה בכל מושבותיהם אין להם עסק אחר לילך בשוק כי אם ישב אהל תורה ותפלה לכך לתענוג ואור יחשב להם לג"ע ולהיפך לרשעי' נחשב לגיהנם וחשך אפילה אחר ג' ימים שלא הורגלו שוב נחשב למרה וחשך וק"ל. וזהו ענין ג' ימי אפילה.
ועתה מבואר הפסוק הנ"ל ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך שתהי' רגיל לשמוע קול תורה ותפלה שהיא קול ה' אלדיך כנודע כי הוי' ז"א נק' תורה ותפלה שהי' השכינה נק' אלדיך וז"ש והאזנת למצותיו אז כל המחלה אשר שמתי במצרים מה שהי' למצרים מכה ומחלה כגון חשך ושאר מכות אשר נבאר לא אשים עליך והטעם כי אני ה' שהוא תורה ותפלה כנודע זהו רפאות לשריך ושקוי לעצמותיך כי מה שהרשעים נידונים בה צדיקים מתרפאים בה וכמו שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי' וק"ל.
ובזה יובן מכ' בכו' ג"כ עד"ז ויאמר משה כחצות הלילה ר"ל בחצות לילה של ירושלי' העליון שהוא לעולם י"ב שעות וכאן במצרים שהי' בקו הנוטה מקו השוה כנודע מחכמי התכונה א"כ כאן הוא סמוך לו או קודם חצות או לאחר חצות שאז הוא זמן שאני יוצא מרום רקיע [או י"ל יוצא חמה מנרתקה] עד ג"ע התחתון שנק' ג"כ מצרים שיש לו מצר וגבול שהיא בעה"ז נגד ג"ע העליון שאין לו מצר וגבול א"ס להשתעש' עם צדיקי' שבג"ע בתורתן ותפלתן ואז ומתכל בכור בארץ מצרים שאלו בני אדם שלא היו כגרי' בעה"ז כדי לעסוק בתורה ותפלה רק היו נשיאי' בארץ שנק' בכור בארץ מצרים וכמו שנא' גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ ומאחר שלא הורגלו בתורה ותפלה שהיו טרודים בעסקי עה"ז ודאי זהו נק' מיתה לאלו מה שאני יוצא בתוך מצרים שאז ממש יוצא חמה מנרתקה והבן זה והצדיקים מתעדנין בה ורשעים נדונין בה וזהו מכות בכורו' ממש שועברתי בארץ מצרים כמלך וכו' ועי"ז אעשה שפטים אני ה' ע"י שמש ומגן ה' מזה נעשה שפטים לאלו ולאלו נחשב לתענוג מופלא ורפואה וק"ל.
או י"ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשר' וע"כ הרכין רקיע עם כל צבא מרום וכל הצדיקים וזה שאמרו כמלך העובר ממקום למקום שכל תענוגי המלך הולך עמו. או י"ל מה שאני נכנס בג"ע להשתעשע בתורה ותפלת הצדיקים עתה בבחי' זו אני יוצא בתוך מצרים ממש וכו'.
ואעפ"י שרואין הרשעים שהם נדונין ושלומי אמוני ישראל מתרפאין בהם והי' ראוי לקנא אותם על זה כמאז וקדם שנא' ישטנוני תחת רדפי טוב שהיא השנאה מחמת קנאה שאין להם סוף וכמו שבארתי משנה באבות יעו"ש. מ"מ הי' נס ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו דאי' בס' בן המלך והנזיר משל על ששונאים העולם אנשי חסידים כי פעם א' נתחבטו הכלבים על הנביל' זה חומס וזה רומס ובין כך הלך אדם א' סמוך להם אמרו ודאי זה רוצה לחטוף הנבילה ממנו או שרואה אותנו בחטיפת הנבילה אנו נמאס' בעיניו ויעצו ונפלו עליו והנה עסקי עה"ז נמשל לנבילה וכו' יעו"ש וז"ש ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו וק"ל
עוד י"ל כחצות כי בתחלת הלילה רוח מערבית נושב והוא נמשל לת"ח שהם שחורות כעורב להשכים ולהעריב בתורה ומחצות הוא רוח צפונית מצפון זהב יאתה וכאשר יקיימו אלו העשירים ובו תדבק להדבק בת"ח לשמוע ממנו תורה ומוסר ולהסתופף בצלו אז בצל החכמ' בצל הכסף להתעדן ג"כ בענג הנ"ל של הת"ח מטעם הנ"ל.
ובזה יובן ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה ופירשו כהחלק שאינו רוצה להתחבר רוח צפונית עשירים עם חצות ראשונה שהיא רוח מערבית הת"ח רק נפרדו ונחלקו מהם ולא הורגלו לשמו' תורה ומוסר אז כאשר אני יוצא בתוך מצרים ודאי ומת כל בכור בארץ מצרים וכאמור לכך שפיר נאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך כל מחלה אשר שמתי לא אשים עליך כי אני ה' רופאך וק"ל.
וזה נ"ל ביאר הש"ס כנור הי' למעלה ממטתו וכאשר רוח צפונית מנשבת בו הי' מנגן מאליו רמז על עשירים שהי' מנשבין לת"ח שהוא כנור לשבח להש"י ואז מנגן מאליו על ידו מנגן בתורה ותפלה וז"ש מאליו ר"ל ממנו של רוח צפונית האמור וק"ל. וזה נ"ל פי' הש"ס מיד נכנסו חכמי ישראל ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה שהוא כולל ב' סוגים לסוגי המוני עם שהולכין כצאן בלא רועה איש כל הישר בעיניו יעשה וסוג זה נקרא עם סוג ב' שהם הת"ח שעוסקין בתורה נק' ישראל ואין תומך וסועד להם לשיהי' להם פרנסה וזה שאמרו עמך ישראל צריכין פרנסה. והשיב שפיר יתפרנסו זה מזה זה ישפיעו לעשירי עם תורה ומוסר וזה ישפיעו לת"ח פרנסה לאכול וחזרו ואמרו אין הקומץ משביע הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו נגד ב' סוגי הנ"ל. כי רוב עשירים מקמצין ולכך אין הקומץ משבי' הארי שבחבור' העוסק בתורה וגם הת"ח אם ירצו לומר תורה ומוסר אין הבור שהוא רק מתמלא מחולייתו כמ"ש חז"ל אם שמוע תשמעו היפך ב"ו כלי ריקם אינו מחזיק תורה כלל וגם מחולייתו מת"ח שלו שבעירו כי אם מת"ח אורח מפורסום וכמו שכתבתי וילכו ג' ימים ולא מצאו מים ויבאו מרתה וגו' יעו"ש ואז השיב פשטו ידיכם בגדוד שיסעו הלומדים בחנוכה ופורים בגבול שאינו שלהם כמו אנשי גדוד הגוזלים והחומסים שבא לגבול אחרי' ועל כרחך מוכרח ליתן לו כמו שבארתי פי' הש"ס הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שהי' יושב בביתו והשולח לו מתנה לש"ש נתכוין ורשות לקבל והרוצה שלא ליהנות כשמואל הרמתי שנאמר ותשובתו הרמתה לכך לא קיבל מתנה שהי' מסבב מעיר לעיר וכעין זה פירש מוהרש"א יעו"ש. ואז יקפחו אלו הלומדים פרנסת הת"ח של מקומות ההם ומוכרחים שיבואו הנה ג"כ לפשוט בגדוד וישמעו מהם תורה ומוסר שהם אורחים וכל זה השיב לשיטתן אבל האמת יורה דרכו שיותר נכון שיפרנסו כל עיר עניי ולומדי אנשי עירו שהם קודמין ולא שיצטרכו לפשוט בגדוד וג"כ ישמעו מוסר מלומדי עירו וכמו שבארתי בשופר אם קול פנימי שמע יצא וא"ש.
עוד י"ל דנודע שיש חומר וצורה והם ב' הפכים כשזה קם זה נופל וכאשר זכרנו ביאר נצים נצבים זה דתן ואבירם וכו' והנה יש שינוי זמנים יש זמן שגובר החומר בעת עוסקו בדברים גשמיים כמו אכילה ושתי' ומשגל וכיוצא ויש זמן שגובר הצורה בעת עוסקו בתורה ותפלה ובעת שהוא ענג לזה הוא נגע לזה וזה נק' מצרים שזה מצר לזה כמו מן המצר קראתי יה אך בעת ששניהם שוין בענג זהו זמן המובחר כמו שנא' והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' כי בעת שמחת הצורה שיש בו שמחה ג"כ לחומר היא שמחה שלימה. והנה נודע כי חצות לילה ראשונה נק' ליל לשון זכר ומחצי לילה ואילך נק' לילה לשון נוקבא שנתחברה עם זכר שקבילת דכורא כמ"ש בזוהר והנה תואר זכר לצורה ותואר נקיבה לחומר.
ובזה יובן כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא ר"ל בפלגות לילה בתראה שהיא חיבור החומר והצורה להתענג שניהם אז אני יוצא שהוא כנגן המנגן שהוא כנור דוד שהי' רוח צפונית מנשבת בו שהוא ענג לשניהם אז ותהי עליו יד ה' וכמו שכ' בירושלמי ראי' מזה הפסוק עצמו ואז כאשר החו' שמח בשמח' הצורה אז ומת כל בכור בארץ מצרים שהוא היצה"ר שהוא מלך זקן ובכור המושל בעה"ז שנקרא ארץ מצרים שיש לתענוגי העה"ז מצר וגבול וכמ"ש ולבי חלל בקרבי אחר שהחומר נתחבר בשמחת הצורה היא שלימות שאין למעלה ממנו וק"ל.
בפסוק דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וגו' ויעשו כן וגו' וינצלו את מצרים והקו' מפורסמת וכי צריך בקשה וכו' ב' ק' דהל"ל וישאלו ממצרים ל"ל מאת רעהו אשה מאת רעותה. ונ"ל דקו' חדא יתורץ באידך. דראיתי במפרשי התורה בס בן אורי דאיש מאת רעהו ר"ל שישאל עני מן עני כמותו וכו' יעו"ש. ולהבין זה נ"ל דכבר זכרתי בביאור קו' האלשיך ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו' והקשה ל"ל לצוות על עשיות מלאכ' וכו'. ובארתי שם כי הוא כלל גדול בכל דרכיך דעהו וכמ"ש הרמב"ם שיכוין בכל דרכיך גשמיים לש"ש וכו' ולי נראה יותר פנימי כמו שיש כוונה בדברים רוחניים בתורה ותפל' ועשיית המצו' שהכל יסובב על קטוב א' לברר הניצוצין וכמ"ש בכתבי האר"י יעו"ש כך הכוונה בדברים גשמיים ג"כ באכילה ושתיה וכל מיני מלאכה הכל לברר מן ל"ט מלאכות וז"ש בכל דרכיך דעהו לשון יחוד קב"הו ע"י העלאת מ"ן מברורי הניצוצות והבן.
והנה כתוב בכתבי האר"י זלה"ה טעם מצוה שלא לשוב למצרים לעולם כי כבר ביררו כל הניצוצ' כמ"ש וינצלו את מצרים וטעם כל הגליות כדי שיבררו הניצוצת וכאן במצרים א"צ לברר עוד וכו' יעו"ש. ומאחר שכל עניני אדם לברר הניצוצין ויש להבין א"כ מ"ט יברר העני במעט סחורה מעט ניצוצות והעשיר יברר ע"י הרבה סחורה הרבה ניצוצו' למה ישונה זה מזה וצ"ל כי נודע מ"ש בסוד מדת ימי כי אל דעות ה' היודע כמה ניצוצות צריך לברר כך נותן לו מדת ימיו והעני כבר בירר נצוציו בגלגול הקודם ונשאר לו לעת עתה לברר מעט והעשיר בהיפך.
ומעתה מאחר מה ששאלו ממצרים כלי כסף וזהב הוא לברר ניצוציו א"כ זה שהוא עני ויש לו לברר מעט ניצוצות אם ילך אצל עשיר למצוא עושר לרוב בודאי לא ישאלנו שאין בו צורך לזה וא"כ יהרהר אחר מדותיו ית' שאמר שישאל איש כלי כסף ועכשיו אין משאלין להם.
ובזה יובן דבר נא לשון בקשה שלא יהיו רודפים אחר ממון והון רב רק וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה עלי מן רעהו עני כמותו ועשיר מעשיר כמותו ובזה וינצלו את מצרים וק"ל. והיוצא מזה מוסר שלא יקנא עני לעשיר כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו ולא ישנה אומן אומנתו חנווני לחנווני ומוזג למוזגים וחכם לחכם והוא שגרם חורבן הבית עבור שנאת חנם וכדי לזכות שיבנה ב"ב צריך שישלח את אלי' והשיב לב אבות על בנים שהוא תיקון הנ"ל. וזהו שרימזו הפוסקי' בה' פסח חור שבין יהודי לחבירו בודק עד שידו מגעת כי חור אותיות רוח שמרויח א' יותר מחבירו הוא הגורם שנאה לעורר מדנים והוא חור שבין איש חבירו וצריך לבדוק ולתקן וק"ל.
או י"ל כי חור הוא רוח גבוה שבין יהודי לחבירו שראוי להתחבר עמו שיהי' נק' חבירו וכמ"ש הרמב"ם שנק' הת"ח חבר שחבורתן נאה ועכשיו נפלה קטגוריא בת"ח שבבבל שמחבלין זה לזה היפך לת"ח שבא"י שהם נוחין זה לזה והסבה לזה הוא רוח גבוה שכל א' רוצה להתנשאות ולהגביה א"ע שיהי' חשוב יותר מחבירו לכך כל א' יבדוק עד שידו מגעת שיתלה הסרחון בעצמו ולא בחבירו וכך יעשה חבירו ובזה אחד באחד יגשו ונסתלק החור וק"ל.
ועפ"ז נ"ל לבאר ש"ס פ"ב דשבת ששאל מן הלל מפני מה ראשיהן של בבלי' סגלגלות א"ל מפני שאין להם חיות פקחות וכו' מפני מה עיניהן של תרמודיין טרוטות א"ל מפני שדרין בין החולות וכו' ופי' רש"י טרוטות רכות מ"מ רגליהם של אפריקיים רחבות א"ל מפני שדרין בין בצעי המים. דלהבין דברי מליצה זאת כבר הכל רימזו בצחות לשונו כמאמ' הש"ס דתענית משל לכלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה ואם עיני' טרוטות כל גופה צריכה בדיקה וכו' ופי' רשי' יעו"ש. ולי נראה לבאר פסוק אחזו לנו שועלי' שועלי' קטני' מחבלי' כרמי' וכו' עיין מזה לקמן דשמעתי בשם גדול א' הלצה להבין שאלה ראשונה מפני מה ראשיהן של בבלי' סגלגלו' שהם ת"ח ראשי' שבבבל מגלגלים שאינן יכולין לישב במקום אחד ומתגלגלים מעיר לעיר [וכמו ששמעתי ממורי דאמרי אינשי עם אמת הולך בכל העולם ור"ל שנדחה ממקום למקום וכו'] והשיבו מפני שאין להם חיות פקחות דאי' משל בס' בן סירא שפעם א' הי' ארי' רעב ופגע בצבי וכו' ואח"כ כבש וכו' עד שפגע בשועל פקח שבחיות ואמר שאין לו חוש הריח וניצול וז"ש מפני שאין להם חיות פקחו' ליקח מוסר ממנו כל"ל ודפח"ח.
והנה נודע כי עיני העדה הם ראשי העם להאיר עיני העדה שילכו בדרך ישרה. ובזה יובן כוונת הש"ס משל לכלה בזמן שעיני' יפות לראות ולהשגיח ומדריכין העם בדרך הישר גם כשהוא עץ מר אין פוצה פה כנגדו אז אין כל גופה צריך בדיקה שודאי הם כשרים וכמ"ש האלשיך ריש דברים יעו"ש אבל אם עיני' טרוטות ר"ל רכות שהולך עמהם בדברים רכים ולא בתקיפות ודאי כל גופה צריכין בדיקה שהם אינן כשרים לכך אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם וגו' וק"ל.
וזה נ"ל פי' הפסוק פ' ויקרא ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וגו' ר"ל שאם כולם ישגו בעבירה אז צריך להעלים עיניו שעיני הקהל לא ישגיחו עליהם וק"ל ובזה יובן מפני מה עיניהן של תרמודיין טרוטות וענין תרמוד הם מעבדי שלמה כמ"ש בפ"ק דיבמות והקשו התוס' שם איך פליג ר"י על חגי הנביא וכו' ונ"ל שרימז שהת"ח שהם עבדי שלמה שיש להם שלום עם בני עירן היפך מי שדובר מישרים ותוכחת מוסר לעם שהם שונאין אותו כמ"ש בש"ס האי' צורבא וכו' ר"ל רכות שהם עיני העדה שהם רכים ואינן זורקין מרה להנהיג נשיאתו ברמה רמז להלל וכו' והשיב מפני שדרין בין החולות דאי' במד' איכה מעשה שאמר א' לחייט תפור לי הדין מדוכא תבירא אפיק לי' איהו מלא קומצא חלא א"ל שזור לי חוטין ואנא אתפור וכו' ופי' בעל יפה ענף שהי' מקנתרו על גלות ישראל וכו' וא"ל ישראל שנמשלו לחול כשיהיו נאחדים בחוטי התפירה יחבוש שברם וכו' יעו"ש.
והנה בדרך הטבע אי אפשר לעשות חוטין מן החול כך מצד הטבע אי אפשר שיהי' אחדות בין יהודי לחבירו שזה חור שבין יהודי לחבירו כי אם שישלח את אליהו הנביא אז והשיב לב אבות וכו' וז"ש שדרין בין החולות שאין ביניהם אחדות ומגלין מסתורין של ישראל בין האומות לכך צריך שיהי' עיני' טרוטות ורכות וק"ל.
עוד י"ל שדרין בין החולות דאי' במד' ויך אתהמצרי ויטמנהו בחול שלא הי' נודע כי אם לישראל שנק' חול ואח"כ הלשינו לפרעה כמ"ש אכן נודע הדבר כך אלו שדרין בין החולות שהם מלשינים ואין בידינו להעמיד משפטי הדת ונפשינו הצלנו עד יערה ממרום ב"ב. וכדי להבין שאלה ג' מ"מ רגליהם של אפריקים רחבות מפני שדרין בין בצעי המים. דאי' בפ"ב דסוכה בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורד לטמיון על כובשי שכר שכיר ועל עושקי ש"ש ועל שפורקין עול מצואריהן ונותנין על חבריהן ועל גסות הרוח וגסות הרוח כנגד כולן אבל בענוים כתיב ועמים ירשו ארץ וכו' ופי' מוהרשא' ג"ר כנגד כולם כי הגסות רוח מביאן לכולם לעשוק ש"ש ולכבוש ש"ש וכו' כי איירי בבעלי בתים עשירים ומנהיגים ומשתררים ומתגאים על אחיהם כפי' רשי' ומתוך גאותן דוחין השכירים בלך ושוב שאין לי פנאי להתעסק בך עתה ונק' כובשי ש"ש. וכן מתוך גאותן דוחין השכירים מלשלם בזמנם ונק' עושקי ש"ש ועל שפורקין עול היינו ממש מתוך גאותן סוברים בדעתן שאחיהם ישאו עליהן עול מנהיגים וכו' יעו"ש.
והנה אפריקי הי' מבני כנען כמ"ש מוהרשא' יעו"ש. ור"ל שהי' נכנע היפך גסי רוח לכך היקום אשר ברגליהן הי' רחבה שאינו מתמוטט ולא ירד לטמיון היפך הבבלים מקום הלל שהיו גסי הרוח לכך עניות בבבל הוא דאיכא כי גסות הרוח ועני' לבבל ירדה אך מה שהשיב שדרין בין בצעי המים דאי' בפ"ק דתעני' א"ר חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים מה מים מניחין מקום גבוהו והולכין למקום נמוך כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה וכו'. וז"ש שדרין בין בצעי המים במקום נמוך שדעתן שפילה ונכנעין. עוד י"ל לשון בצעי המים לשון מה בצע וכו' שמהנין לת"ח שנק' מים ובצל החכמה בצל הכסף וק"ל.
עוד י"ל ג' שאלות הנ"ל דרך הלצה מ"מ ראשיהן של בבלי' סגלגלים שראשי מנהיגי העיר הם שנה אחר שנה והוא סגלגל שיחזור לכולם הא כשפוסקים גדולה הוא לעולם לו ולזרעו ומשני שאין להם חיות פקחות כי יש מיני חיות האדם א' מצד היצה"ר שנק' מלך זקן וכסיל שרוצה לחיות כדי שיהי' לו כבוד וגאוה להשתרר על זולתו ואז הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין וכו' ואחד חיות אדם לעבוד הש"י שהוא ראשית חכמה יראת ה' ואז יראת ה' תוסיף ימים נמצא זה מקצר וזה מאריך ולכך בחרו הרע במיעוטו שלא יקצר ימיו הכבוד והראשיות ותקנו שיהי' ראשי העם סגלגלים וק"ל.
וא"כ אם הי' החיות פקחו' מצד חכמה יראת ה' הי' מאריך בגדולתו משא"כ מצד חכמה שאינן פקחות. מ"ט עיניהם של תרמודים טריטות דאי' ועיני לאה רכות שהי' בוכה שלא תהי' בחלקו של עשו
והנה תרמודיים מעבדי שלמה או בנות ציון עיניהם רכות מרוב בכי' בתפלה. והשיב שדרין בין החולות ע"ד עשה שבתך חיל ואל תצטרך לבריות. ואלו נשב' לבם בחרבם מרוב עוני וכמ"ש בש"ס דר"ה כל שנה שרשה מתחלה מעשרת בסופה לכך היתה דמעתי לחם משא"כ אלו ששותין ושמחים בחול כמו בחגים איך יכנע לבו בתפלה וק"ל מ"מ רגליהם של אפריקים רחבים כי שמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר לישנ' דאמרי אינשי היכן הלך פלוני ומשיבין הלך לבה"כ ובהליכה למבצר אמרו שרץ במבצר וז"ש רגליהם לרע ירוצו וכו' ודפח"ח. וז"ש מ"מ רגליהם של אפריקים רחבים ר"ל שמרחיבים רגליהם במרוצה לרע משורש חם אבי כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב ומשני שדרין בין בצעי המים ר"ל כמו וירד מים עד ים כי הוא רודה בכל עבר הנהר.
עוד י"ל מ"מ עיניהם של תרמודיים טרוטות שהוא רכות כי ההפרש בין מי שעיניו רכות אינו יכול לראות כי אם מקרוב משא"כ מי שעיניו יפות מביט ורואה למרחוק ורימז לאלו אנשים שאינו יכול לראות למרחוק שהוא לשכר עה"ב אשר עין לא ראתה וגו' לעשות הטוב והישר כי אם לראות מקרוב מה שהוא תאווה לעינים בתענוגי העה"ז וכמו שאמרה חוה וכי תאוה הוא לעינים וכמ"ש בעללות אפרים דף ל"ה יעו"ש. ולכך נק' חכם הרואה הנולד ר"ל למרחוק. וזהו ג"כ החכם עיניו בראשו כדי שיראה למרחוק. והשיב מפני שדרין בין החולות דכ' בשערי קדושה כי מיסוד העפר מחלק הרע נמשך עצלות בקיום התורה והמצות מפני עצבונו על השג' קניני עה"ז עינו לא תשבע עושר וכו' יעו"ש. וז"ש מפני שדרין בין החולות שהוא מיסוד עפר הגובר בהם יותר מן שאר יסודות שבו כנודע וק"ל. מ"מ רגליהם של אפריקים רחבות וכו' עיין במה שכתבתי ביאר העמידני תורה על רגל א' ויובן לך ג"כ יעו"ש.
עוד י"ל כי האדם יש בו א' מג' מיני הנהגות או שעולה תמיד במדריגות למעלה למעלה דלכך נקרא האדם הולך היפך ממדרגות מלאך שנק' עומד כנודע וזהו רגליהם רגל ישרה שעומד תמיד על מדריגה משא"כ האדם שצריך להוסיף תמיד שנ' אלה תולדות יעקב יוסף וכנז' או שעומד על מדריג א' תמיד או שיורד ממדריגתו וזה ששאל מ"מ רגליהם רחבה שנתחרב הרגל מחמת עמידתן תמיד ור"ל שעומדין תמיד על מדריגה א' והשיב מפני שדרין בין בצעי המים דכ' בשערי קדושה מיסוד המים מחלק הרע נמשך תאות התענוגים כי כן המים מצמיחין כל מיני תענוג וכו' יעו"ש וז"ש מחמת תענוגי תאו' עה"ז נמשך ממנו השכחה לפקח בעסקי עה"ב שילך ממדריגה למדריגה וכמו שבארתי ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וכו' יעו"ש וז"ס שדרין בין בצעי המים וק"ל.
ואפשר שזהו כוונת האומר העמידני על רגל א' שלא ירד עכ"פ ממדריגתו גם שלא יעלה עכ"פ לא ירד כי לכאורה כשאינו עולה אז יורד כמו שכתבתי ביאר כחצות הלילה אני יוצא וכו' וענין הסולם שהיא ענין עה"ז שעולים או יורדים בו לכך אמר העמידני על רגל א' שלא יתמוטט והשיבו מה דסני לך לחברך לא תעביד ר"ל שאם לא יהי' פועל טוב לעלות עי"ז למעלה עכ"פ לא יהי' פועל רע ואז לא ירד מטה וק"ל. מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים וכו' והוא ששאל חכם א' אם החכמה עדיף מעושר כמו שאמרת שזה בימין ועושר בשמאל א"כ מ"ט החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולמה הנדיב אינו משכים על פתחי החכמים שילמוד ממנו חכמה והשיב שזה יודע מאחר שהוא חכם מעלת העושר ג"כ משא"כ הנדיב שאינו חכם אינו יודע מעלת החכם וז"ש מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים שהם הת"ח החוזרין ומשכימים על פתחי נדיבים ולא איפכא ומשני שאין להם לנדיבים חיות פקחות של חכמים להבין מעלת החכמה רק חיות הנדיב הוא מנפש הבהמי והכסיל אשר בחשך הלך באין מבין מעלת החכמה. עוד י"ל שאין להם לאלו הראשים חיות פקחיות כמו שנאמר שטו העם ולקטו ודרשו בזוהר בשטיתא נסבין לגרמייהו כי המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר וזהו שצוה ליקח ממנו עמר מן למשמרת לדורותיכם ודלא כפי' רש"י והבן.
עוד י"ל כי אלו הרוכלין המחזירין בעיירות מדינות אלו אשר בתר בלי בבל אנן גרירו ומ"ט הם סובבים בכאן יותר מבכל מדינה וזה ששאל מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים נגד המוכיחים שבמדינה זו. והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות דכ' בעללות אפרים דף ל"ה ע"ב כי רופא אומן העושה תחבושת לגוף המוכן אל הבריאות יקבל תועלת גדול ברפואה מועטת וההיפך וכו' וכך מצינו בשלימי הדעת כי מעט מן המוסר מחזירם למוטב משא"כ בחסירי הדעת שאע"פ שיום יום ידרשון להם בתוכחת מוסר אזנם אטומה משמוע ואינם מקבלים כי אם זעיר שם וכמ"ש תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה וכו' יעו"ש. וז"ש מחמת שאין להם חיות פקחיות ואולי ע"י רופאים הרבה יקבל מעט תרופה עכ"פ.
וענין חיות פקחיות הוא היפך הגאוה כל גס רוח שוטה ובבבל איכא גסות הרוח לכך אינן מקבלין מוסר כי לא בשמים היא לכך ישמע חכם ויוסף לקח הוכח לחכם ויאהבך וק"ל.
עוד נ"ל דאי' בפ"ג דאבות אר"ח בן דוסא כל שיראת חטאו קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודם ליראת חטאו אין חכמתו וכו' והנה מצינו כאשר יראו המילדות את ה' וז"ש מ"מ ראשיהם של בבלים שהם הת"ח סגלגלים שאין חכמתם מתקיימת והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות כי ראשית חכמה יראת ה' וכשאין לו יראה לא נכנס לחכמה א"כ אין לו חיות פקחיות של חכמה לכך אינו מתקיים וק"ל משא"כ אפריקים רגליהם רחבות שנשארו על עמדן הזהרו בבני עניים שמה' תצא תור' וכנען שהוא נכנע. עוד י"ל דאי' בנדרים מ"מ אין ת"ח בניהם ת"ח מפני שמתגדרין על הצבור שהיא גסות הרוח וז"ש סגלגלין שאין בניהם ת"ח והשיב שהשטות מצד הגאוה גרמה זה שמתגדרין. ובהיפך אפריקים רגליהם רחבות שנשארו במעמדן שדרין בין בצעי המים ר"ל וכנ"ל והבן.
עוד י"ל מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים וכו' דאי' בפ"ג דאבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ובזה יובן מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים שאין חכמתם מתקיימת בהם והשיב מפני שאין להם חיות פקחיות דהא מצינו במצרים חיות פקחות ויהי כאשר יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים הרי העיקר עבור היראה שהי' במילדות נעשה להם בתים שנתקיימה חכמתן א"כ אלו שאין להם מדריגות חיות פקחות שיהי' להם יראה לכך לא נתקיימה חכמתן וק"ל.
עוד י"ל דאי' בנדרים פ' י"א מ"מ אין מצויין ת"ח שיצאו מבניהם ת"ח א"ר שישא ברי' דרב אידי מפני שמתגדרין על הציבור וכו' רבינא א' שאין מברכין בתורה תחלה וכו' ובזה יובן מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים שהת"ח אין מצויין שיצאו מבניהם ג"כ ת"ח והשיב כי הגסות רוח שירדה לבבל הגורם שמתגדרין על הציבור ואין להם חיות פקחות וכו' וק"ל.
ובזה מבואר ג"כ שאלה ג' מ"מ אפריקי' רגליהם רחבות שנשארו על עמדן ונתקיימה בידם והשיב שדרין בין בצעי המים ע"ד הפסוק יזל מים מדליו שהם בני דלים שמהם תצא תורה שבניהם ת"ח כי הדל דירתו במים שהוא מקום נמוך לכך הזהרו בבני עניים שלבם נכנע וזהו כנען כנ"ל וק"ל.
עוד י"ל ביאר מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים וכו'. ושאלה מ"מ עיניהם של תרמודיים טרוטות וכו' ונבאר פסוק ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו' דק' הל"ל ויתנו וכנ"ל ועוד מאי לי. ועוד מאי לשון תרומה וחז"ל דרשו תרי ממאה והנה ע"כ ע"פ דרש א"ת מה אלא מאה דאל"כ איך רמיז מאה. אבל להבין ע"פ פשוטו נ"ל דביארנו בדף הקודם שהוא כלל גדול בתורה ובעבודת הש"י שיזכה לאהבת ה' לדבק בו שהוא מדריגת ל"י וז"ש לי לשמי וכנ"ל אך כדי שיכול להשיג ולקנות מדריגה זו הנק' לי הוא ע"י תרי מה א' ונחנו מה ב' מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלדי"ך ואגב נבאר ק' העולם בש"ס פ"ה דברכות אר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלדי"ך שאל ממך כי אם ליראה את ה' אלדיך אטו יראה מלתא זוטרתי היא והא אר"ח משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר יראת ה' היא אוצרו ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו וכו' והק' מפורסמת הא משה אמר זה לישראל ועתה מה וגו' ואצלם אינו זוטרתי והדרא ק' הנ"ל לדוכתי'.
וכבר ביארנו זה במ"א שכוונה לגבי משה מי שהי' עמו בדורו הי' זוטרתי שהוא פתח צינור היראה משא"כ אח"כ שנסתם צינור היראה ומי שחזר ופתח והוא דבר גדול וכו' יעו"ש. וכעת נ"ל כי יש בירא' ה' ב' סוגים א' ליראה את ה' הנכבד והנורא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' יסודי התורה וז"ל האל הנכבד והנורא מצוה לאהבה וליראה אותו שנא' ואהבת את ה' אלדיך ונאמר את ה' אלדיך תירא והאיך הוא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' ומתאוה תאוה גדולה וכו' וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא ירא ומפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה עומד לפני תמים דעה וכו' יעו"ש.
ויש להבין מה בעי בזה שפת יתר שכ' זה איך היא הדרך לאהבתו וליראתו וכו' ונ"ל דבא לתרץ קו' גדולה שהקשה פילסוף א' על מצוה שצווה לירא מפניו והא במלך ב"ו א"צ לצוות לירא מפניו כי ממילא ירא מלפניו וכו' יעו"ש. לכך בא לתרץ זה שכתב והאיך הוא הדרך ליראה מפניו אם אין היראה בא מעצמו כקו' הפילסוף. ומשני כי במלך בשר ודם כשרואה אותו בעין הגשמי מיד בא הפחד והיראה משא"כ בהש"י כי לא יראנו האדם וחי כי אם בראיית השכל והמחשבה הנק' ראי' עפ"י הידיעה וכמ"ש בזוהר פ' וארא במה דאתגליא כתיב בי' ראי' ובמה דאיהו בסתימו כתיב בי' ידיעה וכמ"ש ושמי ה' לא נודעתי וכו' יעו"ש. ושפיר כתב הרמב"ם והאיך הוא הדרך ליראתו ע"פ ראיית השכל הנק' ידיעה לכך מבאר והולך כשיתבונן במעשיו וברואיו וכו' עד וכשמחשב בדברים אלו מיד הוא ירא ומפחד איך הוא ברי' שפלה עומד לפני וכו' ר"ל שהוא ראי' ע"פ ידיעת השכל והמחשבה שאז בא היראה והפחד משא"כ מי שאינו יחשב הנ"ל וודאי נסתלק ממנו היראה והפחד מאחר שאינו רואה המלך ה ' צבאות לא בראי' ולא בידיעה ואיך יפחד ממנו לכך שפיר הרחיב הרמב"ם איך לבוא לגדר היראה בכ"מ שצריך יראה הן בביאת בה"כ שנא' מה נורא המקום וכן בתורה ועבודת השי' שזכרו בש"ס דברכות משל לקב חומטין וכו' הרי סוג א' ליראה את ה'. ב' ליראה מהת"ח וכמו שדרש ר' עקיבא את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח. והטעם מה ענין ה' יראת ת"ח ליראת ה'
ונראה לי שהוא צורך גבוהו כי מאחר שבארנו כי אין יראה כי אם ע"פ ראי' ובמלך ב"ו בראי' הגשמי ובמלך ה' צבאות בראי' שכליות שמחשב בדברים הנוראים ואז בא הירא' והפחד והנה אנשי המוני עם שאינם יודעים לחשב במחשבה כנ"ל וא"כ אינם בראיה ולא בידיעה ואין יראת ה' במקום ההיא לכך בא הציוי לירא מת"ח שיהי' דבריו נשמעים והוא יעורר לבבות ישראל בראיה ע"פי ידיעה בפה שהרחיב הרמב"ם הנ"ל בכל הפרק ההוא ואז יבא להם ג"כ הפחד והיראה מפני כבודו ית' אין מקום ליראה מפניו ית' כי אם היראה מפני הת"ח ושפיר דרש ר"ע את ה' לרבות ת"ח מלבד שאר טעמים נגלים ונסתרים בזה. והנה מצינו שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו כידוע א"כ מזה ראוי לצדיק ג"כ שיחמיר בכבודו ית' מכבוד עצמו והוא ק"ו בן בנו של ק"ו.
ובזה יובן שאמר משה זה לישראל ועתה מה ה' אלדי' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך ורימז בתיבת את ה' לרבות ת"ח אך שלא יאמרו שלכבוד עצמו הוא דורש לכך אמרו כלאחר יד כאלו הוא זוטרתי מה ה' שואל מעמך כי אם וגו' והמקשן סבר שעל כלל היראה אמר שהיא זוטרתי לכך הקשה שפיר הא אין להקב"ה בבית גנזיו כי אם אוצר היראה שנא' יראת היא אוצרו. ומשני שפיר לגבי משה היא זוטרתי ר"ל כי במאמר משה לישראל לרבות יראת הת"ח אמר כאלו היא זוטרתי ועשה עיקר מירא' של השם הנכבד והנורא. והש"י עשה עיקר מיראה שצריך לירא מת"ח אבל כלל היראה ודאי היא אוצרו וק"ל
ונחזור לעיל כי יש ב' מדריגת וכל א' נק' מה א' מדריגת השפלות וכמ"ש ונחנו מה ב' מדריגת היראה הנק' מה. הגם ששמעתי בשם החסיד מו' נחמן קסויר שהכל מדריגה א' וכך היא כוונת הפסוק ועתה מה ה' שואל ממך שתקנה מדריגת מה שהוא ונחני מה מ"מ נ"ל שגם אם נפרש בפשוט' שהם ב' מדריגות מ"מ זה נמשך מזה והכל בקנה א' עולה כי מפורש בפסוק נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד ור"ל כשמחשב מה שכתב הרמב"ם הנ"ל איך הוא ברי' שפילה עומד לפניו ית' מיד הוא ירא ומפחד מפניו י"ת וכו' ואז גם יראי ה' יכבד שהוא כבודו ית' ויראתו. משא"כ כשאינו נבזה בעיניו רק הוא מגסי הרוח שאמר אני ואפסי עוד אז נסתלק ממנו יראת ה' שאינו לא בראי' ולא בידיעה וכמאמר הש"ס דפ"ק דסוטה אין אני והוא יכולין לדור בעולם לכך גם יראי חטא ימאסו ושפיר דייק הפסוק שמפרש מי שהוא בעיניו נמאס ונבזה אז את יראי ה' יכבד.
ובזה יובן ויקחו לי מי שירצה לקנות מדריגה זו לדבק בו ית' ויקחו לי הוא ע"י תרומה ר"ל תרי מה שהוא להיות שפל רוח ואז אשכון את דכא ונחנו מה ומזה נמשך יראת ה' ויראת הת"ח שנא' ועתה מה ה' וגו' וק"ל.
עוד יש לפרש קו' הנ"ל דמשני אין לגבי משה זוטרתי וכו'. דאיתא בש"ס דב"ב פרק הספינה כיוצא בו אמרו ונתת מהודך עלי' ולא כל הודך זקינים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני החמה פני יהושיע כפני לבנה אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה. והוא תמוהו למה הזקינים דוקא וגם שבאותו דור ומה מקום לבושה זו גם שלא זכה יהושיע בחכמת התורה כמשה כנדרש מהודך ולא כל הודך מ"מ זכה למדריגה אחרת גדולה להכניס את ישראל לארץ ולכבוש ל"ח מלכים וכמ"ש מוהר"שא שם
ועוד מה כפל בושה וכלימה ומהרש"א פי' דקאי על אדם אחר שאין לו שום מעלה וזה אוי לבושה וכלימה שלו וכו' יעו"ש. אבל אינו במשמע הסוגיא רק דקאי על דורו של יהושיע. ונ"ל דשמעתי בשם גדול א' לבאר מאמר ש"ס בפ"ג דחולין ובפ"ק דשבועות ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלדי' את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הקטן אמרה הלבנה לפני הקב"ה רבש"ע וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר א' אמר לה הקב"ה לכי ומיעטי את עצמך אמרה רבש"ע וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעוט א"ע וכו' עד הביאו עלי כפרה והקשה בתשובת הרשב"א וכי לא ימצאו ב' מלכים או שרים גדולתן שוה בחצר המלך הגדול ועוד מאחר שאמרה דבר הגון למה אמר לך ומעטי עצמך ועוד מה ראה לפייסה אח"כ ופי' הרש"בא מובא בע"י פ"ק דשבועות יעו"ש והוא ביאר דכתב הרמב"ם בה' קידוש החודש שהלבנ' אין לה אור מעצמה רק מה שקבל' מהחמה אור כ"ז שהיא כנגדה משא"כ כשהולכת מהצד וכו'
ובזה יובן שהלבנה סברה שיש לה אור מעצמה לכך אמרה וכי אפשר לב' מלכים שישמשו בכתר א' והשיב הקדוש ברוך הוא לכי לעצמך אז תראה שתתמעט אורך שאין לך אור מצד עצמך א"כ אין זה שני מלכים וכו' ונתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה וע"ז אמר הביאו עלי כפרה ודפח"ח. ובזוהר פ' תרומה דף קמ"ח מבואר קו' ר"ש בן פזי הנ"ל מה שנא' שני מאורות הגדולים ואח"כ המאור הקטן כי מבואר במשנה פ"ד דאבות הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו' כד יתבין כחדא איקרו ב' מאורות הגדולים כי זנבא דארי' ארי' איהו בלא פרודא כיון דאתפרש מעליה למהוי רישא לשועלים אקרי קטן וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כי דוקא הזקינים שבאותו דור שהאריכו ימים כל ימי משה ואח"כ בימי יהושיע וראו מדריגת יהושיע כשהיו עם משה כחדא והי' נק' ג"כ גדול בסוד שני מאורות הגדולים כי זנבא דאריא הוא אריא וכמו אור הלבנה כשהיתהעם החמה שסברו שהם ב' מלכים שמשתמשים בכתר א' אח"כ שנפרד יהושיע ממשה בסוד הלבנה שפירשה מהחמה למיהוי רישא לשועלים אז נק' מאור הקטן בסוד לכי ומיעטי עצמך וכמו שנתביישה הלבנה שלא הרגישה חסרונה כך הזקינים שבאותו דור שהיו בימי יהושיע וראו הפרש מעלת יהושיע בין כשהי' עם משה כאחד ובין אחר שנפרד ממשה אמרי אוי לאותו בושה נגד יהושיע שהוא אור הלבנה שקיבל אור מהחמה ולא הרגיש חסרונו וכפל הבושה והכלימה לדורו שמקבלין אור מהלבנה ולא מהחמה כלל וק"ל.
העולה מזה מוסר השכל כי הזקינים שבדורו של יהושיע גם שהיו חכמים מופלגים וצדיקים גדולים מ"מ אמרו על עצמם אוי לאותו בושה אוי לאותו כלימה על שראו מדריגה הגדולה של משה רבינו ע"ה לכך כאפס ואין נחשבו נגדו משא"כ בלא"ה הי' מקו' לומר מי כמוני בכל אפסי ארץ ובזה יובן לגבי משה זוטרתי ר"ל נגד מדריגה הגדולה של משה רבינו ע"ה הי' זוטרתי גם מי שהי' ירא חטא מ"מ אינו כלום לגבי משה שהם חשבו כך ולא משה שהי' עניו וק"ל.
ונבאר משנה דר"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או מחי' אלא כ"ז וכו' לבאר זה הגם שזכרתי מזה במ"א מ"מ נ"ל ע"פ ביאור לקמן משנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וביאור ש"ס על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וכו' והעולה משם ב' עזבם מוסר וזה נמשך מזה א' שלא לאחוז מדריגת שועל המביט לאחריו וכו' שיאמר די לי שאני עדיף בחכמה ויראה מפלוני הגרוע ממנו רק יקנא במי שהוא למעלה ממנו וכו' ב' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ר"ל שילכו לפניהם והם אחריהם אחר עצחם של הת"ח שנק' תורתי לשמוע מהם תורה ומוסר כדי להאיר להם והם ביזו הת"ח שנא' והם מלעיבים במלאכי אלדי' וכו' וכמעשה פלוני הנ"ל יעו"ש.
ובזה אמרו בזוהר פ' במדבר דף קי"ט ע"ב וז"ל בכה ר"א ואמר קולה כנחש ילך דישראל בגלותא אזלא כנחש כפיף רישא לעפרא וזנבא סליק ומחי ושליט אוף הכי בגלותא רישא כפיף לתתא וזנבא שליט וכו' עי"ש.
והנה כמו שמצינו בכללות האומות דאומה ישראלית הנק' רישא אתכפייא לתתא ואומות עע"ז הנק' זנבא שליט כך בפרטות ישראל הת"ח ויראי חטא הנק' רישא איתכפייא לתתא חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו נערים פני זקנים ילבינו והמוני עם שנקרא זנבא שליט דגברו בעלי זרוע ובאמת זה נמשך מזה ע"י ביזה שביזו המוני עם התורה והת"ח ותשלך אמת ארצה שהאמת נעדרת עי"ז כללות אומה ישראלית אתכפייא לפני האומות עע"ז וכמ"ש במד' איכה כ"ז שמשליכין דברי תורה לארץ המלכות גוזרת ומצלחת ויעו"ש וכ"כ בס"ח יעו"ש.
ובזה יובן והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה היפך מדריגות השועל המביט לאחוריו למטה אלא שהם מסתכלים תמיד איך לעלות למעלה ובזה נמשך שהת"ח צדיקי הדור היו חשובים בעיניהם שהיו חושקים להגיע למדריגתיו ולא היו כפוף רישא לתתא בפרטיות אומה ישראל לכך גם בכללות האומות גבר ישראל שנק' רישא שהי' שליט ואם לאו שלא היה רישא דעמא הת"ח חשובים בפרטיות אומה ישראלית לכך גם בכללות האומות היו נופלים ומבאר והולך כיוצא בו עשה לך שרף וכי נחש ממית או מחי' אלא ללמדם מוסר מנחש אשר דרשו חז"ל קולה כנחש ילך דכפיף רישא לתתא וכו' להורות שזה גורם לזה כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה לשמוע תורה ומוסר ממי שהוא למעלה מהם גוברין ומתרפאין כמ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש וכו' והת"ח הם רופאי הנפש אם ישמע להם ואם לאו נמוקין אך שיש להם טענה שלא לשמוע להת"ח מצד שמצאו בו חסרון ובאמת זה החסרון שיש לת"ח גם לפי דבריהם הוא לתועלת' שיהי' להם התחברות להעלותן כמו במשל שר א' ששינה לבושו וכו' וז"ש במשנה כי חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים ידי חובתן כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים כמו שזכרתי במ"א ביאור הירושלמי לביש שמואל חלוקן של ישראל והבן.
ובזה נבאר פסוקי פ' נשא וידבר ה' אל משה נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם לבית אבותם וגו'. וכבר זכרנו ביאור זה במ"א. ויש להבין איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן ונראה לי דזכרנו בפ' נצבים נצים נצבים זהו דתן ואבירם שהם החומר והצורה שהם ב' הפכים כי בעולם הזה הצורה היא כגר בארץ נכרי' ונק' גרשון מטעם זה. ובעולם הבא בהיפך וכאשר הוא בפרט אדם א' כן יש בכלל ישראל חומר וצורה המוני עם נק' אנשי חומר והת"ח נק' אנשי הצורה ויש זמן שגובר החומר ויש זמן שגובר הצורה ובזה יובן וידבר ה' אל משה נשא את ראש בני גרשון שהוא כלל ישראל כמ"ש רש"י בפ' חוקת וכו' וכאלו הזהיר לישראל על נשיאת ראש של בני גרשון שתתן נשיאת ראש להצדיקים אנשי הצורה שהם כגרים בעה"ז ונק' בני גרשון ובזה תגרם שגם הם כללות אומה ישראל הנק' ראש נגד האומות עע"ז שיגברו ישראל ויהיו למעלה ע"י שיחשקו שיהיו למשפחתם לבית אבותם שהת"ח נק' אבות שיסתכלו ויחשקו לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב כמ"ש חז"ל בזה שזה תכלית האדם וכו' ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל להיות לך לאלהים לזרעיך אחריך מי שזרעו נמשך אחריו ר"ל שמסתכל שיגיע למדריג' אבותיו הקדושי' שהם לפניו והוא אחריו כאמור והבן שהתכלית להוסיף שלימות מידי יום ביום ויצפה למדריגה היותר למעלה וז"ש בש"ס מאן דלא יוסיף וכו'. ואפשר שזהו פלוגתא ב"ש וב"ה במסכת ביצה אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת אבל הלל מדה אחרת הי' בו שכל מעשיו היו לש"ש שנא' ברוך ה' יום יום.
וכבר ביארתי זה במ"א וכעת נ"ל כי שמאי אזיל לשיטתי' עשה תורתך קבע ר"ל שיעמוד על מדריגה א' שיהי' יתד תקוע במקום נאמן שלא ימוט לעולם ממדריגה א' משא"כ כשתופס פעם א' ממדריגה זו ופעם א' ממדריגה א' וקרוב להפסד שניהם וז"ש שהי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת שיהי' הכנה לשבת שהיא לעה"ב הנק' שבת הרי שהכל על כוונה ומדריגה אחד בכל וי"ו ימי השבועה שהם כל ימי חיי האדם וכנז' שם משא"כ הלל ס"ל דאי אפשר שיהיה מדריג' יום זה כיום שלאחריו וזה שאמר ברוך ה' יום יום כמו שבכל יום יש מוחין חדשים לזו"ן ותפלה חדשה כמבוא' בכתבי האר"י וכו' וז"ש חז"ל בכל יום תן מעין ברכותיו והבן שזהו מה שאמר הלל אם לא עכשיו אימתי כי מדריגה זו שיש עכשיו לא יהי' אח"כ ודי בזה וכן במשנה העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים יעו"ש כך כל ימי חיי' יראה לעלות ממדריגה למדריגה כמו אברהם אבינו ע"ה איש החסד שנאמר וילך הלוך ונסוע הנגבה וכמו שכתוב בזוהר יעו"ש. כך הי' מדת הלל שהיא מדת החסד שיש לחדש החסד בכל יום ולהוסיף שלימות בכל יום וז"ס ברוך ה' יום יום וק"ל.
לכך צריך להתחיל לב"ה ממדריגה תחתונה גם שלא לשמה ולא יניח שום מדריגה כדי שאח"כ אם ילך למדריגה לשמה דאז מעלה מדריגה תחתונה למעלה ג"כ שהוא מדת א"א ע"ה ואפשר שזהו ג"כ נשא את ראש וגו' שילך הלוך ונוסע הנגבה.
וז"ש נשא את [מלכו' מדריגה תחתונה] ראש [הוא יסוד ראש המטה] בני [הם נצח והוד בסוד בני ישראל] גרשון גם הם ר"ל כל המדריגות גם שהם בחי' תחתונה כמו גר בארץ נכריה שם ג"כ ישבחי' ניצוצי השכינה בחי' קטנות וגדלות בסוד רצוא ושוב עד שיזכה להגיע לבחי' גדלות הנק' מוחין ונק' אבות. וז"ש לבית אבותם שאז הכל יעלו לבחי' גדלות למשפחותם והבן.
ובזה תבין ששמעתי מהרב המגיד מהו' מנחם מבאר פי' הזמר הלוכך תהא בנחת עונג קרא לשבת והשינה משובחת וכו' שזכרתי במ"א ע"פ משל שהי' ב' אחים א' הי' עני ואח"כ עלה מעט והי' מתפרנס ביגיע כפו ואח"כ עלה ונעשה חנווני קטן ואח"כ סוחר לבראד ואח"כ לברעסלויא והי' עושר מופלג ואחיו ב' היה עני ואח"כ נעשה מיד עשיר מופלג שיש נפקות' בניהם בירדתן זה ידע להתפרנס בכל מדריגות ירידתו משא"כ ב' וכו' יעו"ש.
ובזה מבואר פלוגתא דב"ש וב"ה הנ"ל דב"ה ס"ל ברוך ה' יום יום אח א' הנ"ל וב"ש ס"ל אח ב' הנ"ל וק"ל
ובזה נ"ל לבאר משנה דאבות הנ"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים דפי' רשי' לאריות לאנשים טובים ולא לשועלים לאנשים רקים ע"כ ויש להבין הא שועל הוא פקח שבחיות ואיך דימוהו לאנשים רקים ולפי הנ"ל א"ש ואגב נבאר ש"ס דב"מ פרק הפועלים על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפי' הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה אר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה והספיקות רבו וקצת מהם זכרתי במ"א עם ביאור' ועתה יש להקשות וכי משום הא יגרום אבידת הארץ ועוד מהו שנתתי לפניהם וכפל ולא הלכו בה ונ"ל דשמעתי בשם הישיש המנוח הרב מ' אפרים מ"מ דק"ק בראד ביאר ש"ס מנוח עם הארץ היה שהלך אחר אשתו שנאמר ויקם וילך אחר אשתו וכו' ואמ' ע"פ משל פלוני מק"ק קראקא יהיה כאן הקושיא ופלוני השני יהי' כאן התירוץ והוא כי היה איש א' בקראקא שנתעשר ונעשה א' מטובי העיר ופעם א' נתאספו וישבו עד חשיכת לילה וכשיצא ללכת לבתיהם הלך המשרת ונר בידו לפניו להאיר לו והרע בעיניו על שזה הולך לפניו ואמר ליה מי אתה שתלך לפני ודבר לו קשות עד הכאה ובאמת זה לא בדעת ידבר שהרי הליכתו לפניו להאיר לו הוא לטובתו שאם ילך אחריו האיך יכול להאיר לו ומכח זה המשל יהיה ק' על הש"ס דכאן מנלן דמנוח ע"ה היה דלמא מה שהלך אחר אשתו הוא משום שהיא ידעה מהמלאך ולא הוא והלכה להראותו הדרך עד מקום תחומו של המלאך והתירוץ יהי' דדברי הש"ס ברורין דמבואר ג"כ עפ"י משל מן אחד חייט שהיה עסקו עם ערילים הידועים וניכרים לו ומשם הי' פרנסתו שהלך בשוק ופגע בהן ולקחו אצלו יותר מאצל אחרים פ"א למד בספרי מוסר בלע"ז או בל"הק במעלת הבטחון שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו וכיוצא בזה אמר החייט מעתה מה לי לטרוח א"ע ולחזור בדרכים ובשווקים אני יושב בביתי ופרנסתי מוכרחת לבוא לביתי ולא זז מפתח ביתו וביומ' דשוקא באו אלו הערלי' ליקח אצלו ולא מצאו אותו בשוק ובאת אשתו ודברה עמו בנחת ובקטטה שילך לשוק ולא רצה מטעם הנ"ל ואלו הערילי' הי' צער להם ליקח מאחרים ובאו סמוך לביתו שיצא לקראתם ולא רצה מטעם הנ"ל עדשבאו לביתו ועשו המ"מ אצלו כמו בשוק ואמר ראיתם שאני אמרתי שמוכרח לבוא אצלי פרנסתי וכך היה ועפ"ז המשל מתורץ קו' הנ"ל שאם המלאך הוצרך לילך בשליחותו ית' להודיע להם מה יהי' משפט הנער הילוד ואיך יתנהגו עמו א"כ גם כשלא ילכו אצל המלאך מוכרח המלאך לעשות שליחותו ולבוא אצלו וא"כ למה הלך מנוח אחרי אשתו אלא ש"מ כדרשת חז"ל שהיה ע"ה ודפח"ח.
העולה מזה מוסר השכל הנוהג בכל דור ודור ובכל עיר ועיר כי לכאורה נראה שהיה פלוני הנ"ל שוטה גדול שחרה לו על זה המשרת שהלך לפניו להאיר ובאמת זהו הנוהג בכל ראשי מנהיגי דור ודור עם שאר העשירים והנגידים שבכל עיר ועיר והנה הסנהדרין נקראין עיני העדה שנא' ונעלם דבר מעיני העדה וגו' וה"ה דכל דור ודור הרב ושאר ת"ח שרוצה להעמיד הדת על תילה ולהורות לעם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ע"י אור התורה להאיר להם ולילך לפניהם ואלו גסי הרוח שעולין בנפיח' מבזין הת"ח על שרוצין לילך לפניהם להאי' להם וכמ"ש בש"ס דשבת לא חרבה ירושלים אלא שהיו מבזין ת"ח שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו' ושם נסמך לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה לזה שנא' היה שריה כאילים וכו' וביארתי הסמיכות במ"א שזה נמשך מזה יעו"ש
ובזה יובן על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי דה"לל תורתי מאי את אלא דבא לרבו' ת"ח [וכן מפורש במד' איכה יעו"ש] הלומדים תורתי שנתתי לפניהם ר"ל שילכו לפניהם להאיר להם ע"י אור התורה שלא ילכו ככסיל בחושך הולך והם עזבו ולא הלכו בה כמעשה דפלוני הנ"ל וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה וכאשר יבואר אח"כ [כפי' מהרש"א שלא היה הת"ח חשוב בעינהם להקדימו לברך בתורה תחלה לפניהם וכו' יעו"ש וק"ל.
עוד י"ל פי' אחר ובזה יבואר נמי המשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים דפי' רש"י בשיר השירים אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים ז"ל מה שועל מביט לאחריו לברוח כך המצרים וכו' ובזה יובן הוי זנב לאריות כמו זנב שתלוי מאחוריו כך תלך אחורי ארי שהם אנשים צדיקים גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים שילך לפניך ואתה לאחוריו וגם ארי אינו מפחיד משום ברי' משא"כ שועל וכו' שאז לבך נשבר שרואה אתה א"ע כאפס ותוהו נגדו כמו הזקנים שבדור שאמרו וכו' וכמ"ש לגבי משה נחשב מילתא זוטרתי ומי שהי' לגבי משה יראת חטאו וכל מעשיו הטובים נחשב למילת זוטרתי נגד משה ולא תהי' ראש לשועלים המביט לאחוריו ר"ל במדריגות אנשים שהם לאחוריו גרועים ממנו ובזה בורח מהש"י ע"י גסו' רוחו שאין הש"י והיא יכולין לדור בעולם יחד כדאיתא בסוטה והוא ממש כשועל וק"ל.
ובזה יבואר ש"ס הנ"ל בדרך אחר על מה אבדה הארץ וכו' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניה' ר"ל שעזבו מדריגות ומעלת אנשי התורה שהם לפניהם רק אחזו מדריגת אנשים שהם לאחוריהם ובזה כל איש הישר בעיניו יעש' באמרו שעכ"פ הוא טוב יות' ממי שהולך אחריו וזה גרם החורבן ועדיין מכה זו מהלכת בינינו ולכך לא נבנה בית המקדש עד שיסיר המכשיל' הזאת וישלח אליהו הנביא והשי' לב אבות וכו' וכאשר נבאר לבסוף וז"ש שלא בירכו בתורה תחלה ויבואר בב' פנים.
פן א' ונבאר משנה פ"ג דאבות חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה וכו' יש להבין ענין כפל ושאר הספיקות. ונ"ל דשמעתי בשם מורי פי' הפסוק ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה אי ש אשר רוח אלהים בו וגו' אין נבון וחכם כמוך ופי' רש"י הנמצא אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו ומה בעי רש"י בזה ופי' הוא כי להבין מעלת ומדרגת צדיק או חכם צריך הוא עצמו להיות במדריגה זו להיות מבין מעלת מדריגת חכם ונבון ומאחר שאף אם נלך ונבקשנו לאותו איש חכם ונבון שיעמוד על מדרגתך שאתה חכם ונבון לא נמצא כי אין נבון וחכם כמוך א"כ אין מי שיעמוד על מדריגת חכמתך וכו' ודפח"ח. וכעין זה ביאר החכם מפני מה החכמי' משכימים על פתחי נדיבים ולא איפכא והשיב שאין מבין מעלה זו ואינו ידוע לו וכו' והנה יש כאן ב' מיני שבח א' להש"י שבחר באומה ישראלית יותר מע' לשון ושבח ב' לישראל שבחרו בו ית' ובתורתו ואמרו נעשה ונשמע מה שלא רצו שום אומה ולשון וכמו שהקשה המין עמא פזיזא וכו' במס' שבת יעו"ש ומשל א' שמעתי שאמרה אשה א' מק"ק מעזביז בלשון רוסיא יפה בחרנו לנו את אלהינו אבל גם הש"י יפה בחר בישראל שהרי פייבוש איש קל ומקדש הש"י וכו' ובזה שבחר הש"י בישראל אין זה תמיה כי אתו החכמה והמדע ויודע מעלת ומדריגת ישראל מכל עם אבל יותר חכמה ומעלה גדולה איך נודע לישראל מעלות ושבח הש"י ותורתו שאין להשיג מהותו רק מצד פעולותיו נודע בשערי' בעלה וכנודע.
ובזה יובן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ולא לכל אומה ש"מ שידע הש"י מדריגת מעלתן יותר מכל ע' אומות אבל יותר מורה שבח וחיבה יתירה על כי נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שזהו כלי חמדה שחמדו ובחרו בהש"י ובתורתו ואמרו נעשה ונשמע ש"מ שהיו במדריגה גדולה שהיו מבינ' מעלות מדריגת הש"י ותורתו הגם שאי אפשר להשיב השבה נכונה מ"מ ידעו שא"א להשיגו מצד קוצר המשיג ועומק המושג וזהו תכלית אשר נדע שלא נדע וה"בן ואלו ב' מיני שבח שזכרנו במשנה הנ"ל הוא עצמו נרמז בנוסח הברכה שמברכין בתורה תחלה שבח א' ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמי' ונתן לנו וכו' שהוא שבח להש"י שהוא תמים דעה והישג מדריגת ישראל שהם בחירי אומות. שבח ב' מזה שאנו מברכין ומשבחין אותו ומחזיקים לו טובה עבור זה אשר בחר בנו ונתן לנו תורתו מסתמא יודעי' מעלת מדריגת הש"י ותורתו שלא נמצא כמוהו במעלה כפולה אין לך שבח גדול מזה שהיא חיבה יתירה הנ"ל א"כ אלו שלא ברכו בתורה תחלה לפי שלא נחשב אצלם לשבח שבחר בהם יותר מכל עם כי רצה לפטור ממנו ומתורתו היש לך עון גדול מזה הגורם אבידת הארץ וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר פי' הש"ס דמגילה דף ז' ע"ב אמר רבא חייב אינש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו' וכתבו התוס' בד"ה דלא ידע וכו' ארורה זרש ברוכה אסתר ארורי' כל הרשעים ברוכי' כל היהודים והוא תמוהו מה בעי התו' בזה וגם שלא נודע כוונת התו' מהו ונ"ל דכבר הקשו רבי' ושלימי' מהו הכוונה בש"ס בזו עד דלא ידע וכו' והט"ז פי' שחייב ליתן שבח והודי' להש"י על הטובה הכפולה פורעני' להמן שהוא ארור שלו ונוסף לזה גדולת מרדכי שהיא ברוך מרדכי וכו' יעו"ש.
ול"נ דאי' בפ"ט דשבת ויתיצבו בתחתיות ההר מלמד שכפה עליהם ההר ומכאן מודעה רבה לאורייתא אמ' רבא אעפי"כ הדר קיבלוהו בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקיבלו כבר וכו'
והקשה התוספת הא אמרו נעשה ונשמע וכו' יעו"ש הגם ע"ד הלצה נ"ל כמו בקבלת הרב ע"פ הרוב וא"כ אלו הרוב שאמרו ברצון והמיעוט טענו מודעה וק"ל איבר' נ"ל דיש ב' סוגי אנשים אחד שהוא למשא ומודעה א"כ המן עשה טובה גדולה לישראל שע"י קבלו התורה חמדה גנוזה עד עכשיו הי' באונס ועתה ברצון כמו ופרעה הקריב והנה קבלתי ממורי כשהרע הוא גורם טוב נעשה כסא אל הטוב והכל טוב גמור כמעט ביטול הקליפות מעין העתיד הגם שיש בזה דברי' עמוקי' לענין מחשבות זרות וכו' ודי בזה ואפשר שזוהו כוונת חז"ל אליעזר עבד אברהם ע"י הטובה שעשה לאברהם יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך והכוונה ע"ד הנ"ל והבן.
והנה כמו שם בש"ס חדי רב יוסף בעצרתא אמר אי לאו ההוא יומא שקיבלו התורה כמה יוסף איכא בשוקא וכו' וכך ראוי לשמוח בפורי' שהיא עיקר קבלת התורה שנק' ביסומי הקליפות ומיתוקם שע"י הָמן בא הטובה גדולה והרע נעשה כסא אל הטוב והכל טוב שהוא ביסום ומיתוק להקליפות והיינו ע"כ להמוני עם שנק' אנוש ולא גבר ולא איש ולא אדם דאלו בחי' אדם או איש שהם שלימי אמונה ישראל כבר קיבלו ברצון ואמרו נעשה ונשמע ויודעין שבח התורה ומעלת' שוודאי הם לא אמרו מודעה רבא לאורייתא כי להם לטובה כפול' יחשב וכו' ולא יצא מן המן שום טובה להם משא"כ המוני עם שאינן יודעין שבח התורה ומעלתה וכמשא כבד יכבדו עליהם עול תורה ולומדי' וסדר התפילה ומצותיה ועושין מצות אנשים מלומדה כאלו הוא חק קבוע ואין לפטור ממנ' וכמ"ש במשנה דברכות העושה תפלתו קבע וכו' ואין להם תענוג בעבודת הש"י ותורתו הם שאמרו מודעא רבא לאורייתא והם שחזרו וקבלו מאהבה בימי הפורים ע"י גזירות המן.
ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שכמעט אין הפרש בין זה לזה על הטובה גדולה שעשה המן והוא כוונת התוס' לפרש למה מיחשב לאינש דווקא מדריגה זו של בסומי ולא לשלומי אמוני ישראל לזה ביארו התוס' בצחת לשונם כי שלומי אמוני ישראל היודעים שבח ומעלת התורה ועבודת הש"י לזה נחשב נתינת התורה לטובה כפולה א' שניצל מדת כוזבת ומארירת הרשעים שאין להם מנוחה לא בעה"ז כי הרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ומכ"ש בעה"ב ולא די בזה אלא נכנס לברוך ומדריגת היהודים שזכו להיות עם סגולתו שהם בני חורין בעוה"ז ומכ"ש בעה"ב ואיך יאמרו כי מודעי רבא לאורייתא משא"כ המוני עם שהם מצד עכירת החומר והקליפ' חולי הנפשי' להם נראה כמשא התורה והעבודה ואמרו מודעי רבא לאורייתא אבל שלומי אמוני ישראל יודעין ההפרש שבין הקליפה להקדושה שזה ארור וזה ברוך וזה שכוונו התוס' מאחר שזה אשר בשם ישראל יכונה יודע הפרש ומעלת ישראל לבין הרשעים לכך דווקא ישראל אומרים כי המן עדיין ארור וזרש עדיין ארורה וכן כל הרשעים ארורים עדיין שלא יצא להם שום טובה מהמן ואינו נעשה כסא להטוב שיצא מכלל ארור לכלל ברוך וא"כ עדיין אומר ארור המן וברוך מרדכי ארורה זרש וברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים וק"ל.
איברא נ"ל יותר אמיתי דפי' במד"ש בפ"ד דאבות במשנה מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה שהם אנשים הרודפים אחר אכילה ושתי' להרבות בשר שהמרבה בשר מרבה רמה וכו' יעו"ש הרי אנשי חומר נק' אנוש ושמעתי בשם מורי טעם לענג החומר בשבת הוא מצוה שעי"ז יוכל הצורה לשמוח יותר בדביק' הש"י והוא עפ"י משל לבן מלך שבא לו כת' מאביו בהיותו בשביה וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא דהינו החומר כדי שעי"ז יכול הצורה לייחד שנק' יד"ע וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי ע"י אכילת החומר ושתי' יותר יוכל לשמוח בשמחת נפשו א"כ נעשה החומר שמצד הקליפה הנק' ארור כסא לקדושה שהיא הצורה שנק' ברוך ונעשה מהחומר צורה הכל טוב ואין הפרש בין החומר והצורה וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכמו שהוא בפרטות אדם אחד בחומר וצורה שלו כך בכללות אנשי החומר ואנשי צורה כשהם אנשי חומר מתענגי' באכילה ושתי' הגשמיות שמצד הקליפה הנק' ארורים הרשעים אז עי"ז יכולים אנשי הצורה לשמוח בשמחה רוחני' ונעשו ג"כ כסא להקדושה וה"ה כיוצא בזה שיכולין לעשות כסא לצור' ע"ד הנ"ל וזה שכוונו התוס' ארור המן וברוך מרדכי בפרטות אדם וה"ה בכללות ארורי' הרשעים וברוכי' היהודי' וק"ל כי ע"י אכילת החומר שהוא מצד ארור יבא השמחה שיהי' ברוך וכיוצא בזה וק"ל.
עוד י"ל שלא ברכו בתורה תחלה וכו' ונבאר פסוק תהילים נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד וגו' ויש להבין מה ענין זה לזה ונ"ל דמידרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא אם הוא נבזה בעיניו נמאס אז יראי ה' יכבד משא"כ בלא"ה וכאשר נבאר וה"ה איפכא אימתי נבזה בעיניו נמאס כאשר יראי ה' יכבד והוא דפי' במד"ש בפ"ד דאבות ר' לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם וכו' וז"ל ואפשר שבא לחלוק על בן עזאי שאמר אל תהי' בז לכל אדם בא לויטס ואמר כי לא די בזה רק אדרבה צריך האדם שיהי' בז את עצמו בפני כל האדם וכי כול' חשובים ונכבדים ממנו וכבר אמרי במוסרי הפולסופים שחסיד א' הי' מכבד את הבריות ומצא לכל א' יתרון ממנו אם הי' חכם או עני וכו' יעו"ש.
ובזה יובן אם הוא נבזה בעיניו נמאס ר"ל שהוא חכם ומבין על עצמו שמכיר חיסרונו ומצד זה נבזה בעיניו נמאס אז מאחר שהוא מבין מכיר ג"כ מעלת יראי ה' לכך יראי ה' יכבד משא"כ כשאינו מבין על עצמו להכיר חיסרונו איך יוכל להבין מעלת זולתו לכך גם יראי ה' לא יכבד וק"ל וה"ה איפכא שאם יראי ה' יכבד בעיני בני אדם שגדלה מעלתם וכבודם אז קנאת סופרים תרבה חכמה וכשאינו יוכל להשיג מדריגת החכם נבזה בעיני עצמו משא"כ בלא"ה שאין יראי ה' יכבד אז אינו נבזה בעיניו כי יאמר שלום לי וכמ"ש חז"ל בפ"ד דמגילה כל ת"ח שמברך לפניו ע"ה חייב מיתה שנאמר ולמשנאי אהבו מות א"ת למשנאי אלא למשניאי ופי' רש"י שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה וכו'.
ובזה יובן על אשר עזבו את תורתי אשר נתתי לפניה' ר"ל שילמדו מזה שהולך בדרכי התורה לפניהם ולא כמו השועל המביט לאחוריו והטעם ביאר רב שלא בירכו בתורה תחילה שלא הי' חשובין בעלי תורה שיברכו תחילה ואמרו שוא עבוד ה' והיו שפלים בעיניהם וע"י שראו דדרך הרשעים צלחה ובחרו בדרכיהם.
ובזה יובן פי' המשנה ג"כ באופן אחר כשתרצה להתגבר בתורה ובעבודת ה' כארי לעשות רצון אביך שבשמים תהי' שפל כמו הזנב לאריות משא"כ כשתלך בדרך אתם באכילה ושתיי' עמהם להתלוצץ וכיוצא בזה כמו השועל המביט לאחוריו לראש וחשוב תהי' להם מ"מ מוטב שתהי' זנב לאריות ולא ראש לשועלים וק"ל.
ועוד י"ל שאם תעמוד בפרץ כארי ותהי' זנב משא"כ השועל שאינו מריח תהי' ראש מ"מ מוטב לאחוז בזה וכו' וק"ל. וז"ש אחזו לנו שועלים וגו' כי אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלה ואחזנו מדת שועלים הנ"ל במשל שאינו מריח וז"ש אחזו לנו שועלים וכו' וזה גורם כי שועלי' קטנים מחבלים שהם רבנים העומדי' בשביל כסף והם קטנים נערים כי כשהיו ראשי הדור עומדים בפרץ הי' צריך שיהי' רב כחו אשר אם תאר יואר וברכתו ברוך וכו' משא"כ וכו'
עוד י"ל ע"ד שנתרבה הילוך לבושי השועלים להתגאות נגד הת"ח שלא יאמר שאין לו חיות פקחות ללמוד ממנו והישר בעיניו יעשה וכו' לכך גם הרבני' קטנים לבשו שועלים שיהיו שרים כאילים לשתוק להם וכן ג"כ הם לשרים עד שיבא אליהו הנביא והשיב וגו' והבן. או י"ל שזהו כוונת הפסוק אחזו לנו שועלים ר"ל שאחזו במדת השועל להביט לאחוריו ולא לפניו או במדת שועל שאינו מריח שום ריח וכנז' במשל הנ"ל וזה גורם כי גם שועלים קטנים שהם ראש לשועלים מחבלים כרמים וכאשר נבאר.
ובזה יובן מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים ר"ל כנ"ל והשיב שאין להם חיות פקחות ללמוד ממנו שהם השועלי' שלא להתערב עמהם לעשות כמעשיהם להביט לאחוריו רק רוצה להתגבר כארי לעמוד בפרץ.
והקשה מ"מ עיניהם של תרמודיים טרוטות ר"ל רכות בשלמא בבבל ירדה גסות הרוח ואינם רוצים שילכו הת"ח לפניהם וכנ"ל משא"כ בתרמודיים מ"מ עיני העדה רכות.
ומשני שדרין בין החול שהחול אין לו חיבור כך הת"ח שם נפרדין זה מזה כשזה אוסר זה מתיר לכך אי אפשר לאחוז במדות הגבורה רק במדת החסד ורכות וכיוצא בזה כ' בעללות אפרים ואם באחת יתקעו ונועדו הנשיאים. וכמ"ש בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל וכו' יעו"ש וק"ל.
ובזה נבאר ש"ס דמגילה מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' מנלן דכתיב זמניהם ואימא תריסר ותליסר א"ר שמואל בר יצחק י"ג זמן קהלה לכל היא. וכתב הרא"ש פי' רש"י שנקהלו לעמוד על נפשם והקשה ר"ת וכו' אלא זמן קהלה לכל היא פי' ר"ת שהכל מתאספין לתענית אסתר כמו שעשו אז וכן מרע"ה עם עמלק וכו'. וי"ל בשלמא שאר התעניתי' ששייך גם בזמן הזה שפיר גזרו חז"ל להתענות עתה כמו תענית י"ז בתמוז ואינך משא"כ תענית אסתר שכבר המן נתלה ול"ל להתענות עתה. ונ"ל דודאי שייך תעני' זה גם בזמן הזה דהרב האלשיך הקשה כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור וכי אינו יכול להכריתו מיד וכו' ופי' כי עמלק הוא היצה"ר והיא המלחמה שבידינו וכו' יעו"ש.
ומעתה מבוא' דפי' המפרשי' ישנו עם א' מפוזר ומפורד וגו' ר"ל מאחר שיש פירוד ביניהם מעתה יכול נוכל להם וכו' ולתקן חטא זה אמרה אסתר לך כנוס כל היהודים וכו' יעו"ש. וזהו עצמו גרם חורבן הבית עבור שנא' חנם והוא ג"כ בכל דור ודור עיין בעללו' אפ' מזה וכמ"ש ביפה ענף במד' איכה דא"ל חייט לי הדין מדוכא תבירא אפיק ליה קומצ' חול ואמר ליה שזור לי חוטין וכו' והכוונה שזה שאין להם חיבור גורם שהמדוכא תבירא עד לעתיד שיושלח אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ר"ל ששמעתי בשם החסיד מוהר"ר רבי נחמן קסויר אל תפנו אל האבות כשאומרין מדוע לא ראית חסידות זה מאבי ומאבי אבי ועו' אם הביא משיח וכו' ודפח"ח וז"ש שאז בימי אלי' ידעו האבות שלא עשו כהוגן ויבחרו בדרכי הבנים שבחרו בטוב יותר ולב בנים על אבותם ר"ל נגד שלא הלכו בדרכי רבותם שהי' מורי דרך הישר כמו אב החושך שבטו שונא בנו שהי' ראוי שילכו לפניהם והביטו לאחוריהם כמו השועל עתה והשיב לב בנים על אבות לאחוז במדריגתן וק"ל.
וזה נ"ל ג"כ מה שנזכר במלחמת עמלק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ר"ל שנא' ויחנו ברפידים ויבא עמלק שריפו ידים וכו' והכוונה המסתכל לאחוריו כמו השועל ולא לפניהם בזה נתגרה עמלק וז"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וק"ל.
ובזה יובן י"ג זמן קהלה לכל היא שהתענית זה שייך דווקא בזמן הזה להקהיל ולתווך השלו' כמו שעשתה אסתר לך כנוס וגו' ועי"ז זכו לגאולה כך נזכה ב"ב לגאולה שלימה.
ובזה תבין ג"כ מה שאמר מ"מ רגליהם של אפריקים רחבים שהאמנה ודביקו' שלהם שנק' רגליהם בסוד תרי סמכי קשוט רחבים שלא ימוט מפני שדרין בין בצעי המים בין הת"ח שלומדי התורה שנמשלו למים ומסתלקין על ידי ראותן מדריגתן הגדולה ונבזין בעיניהם שנק' כנען הם אפריקים ואז יראי ה' יכבד וק"ל.
ובזה יבואר נמי ששלחה אסתר לדעת מה זה ועל מה זה והענין דבארתי לעיל תרומה הוא ע"י תרי מה שהוא ונחנו מה וגו'. ועתה מה וגו' שהוא נבזה בעיניו שפלות ואז יראי ה' יכבד שהוא יראת ה' ועתה מה וגו' וההיפך שגסות הרוח הפירוד ולסלק יראת ה' מנגד עיניו וז"ש מה זה ועל מה זה ר"ל שהגורם זה מה וזה נמשך ממה ב' וק"ל.
וזה רמז הש"ס והפוסקי' אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כי האדם נקרא נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם וע"י כי יש בו רמ"ח איברים ועם נפש ורוח נר וכמ"ש בזוהר וכו' והתורה נקרא אור שהת"ח שבידו אור התורה יאיר לך מחשכת לילה שתוכל לבדוק החמץ שהוא היצה"ר כדי לבערו וכמ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי וכו' והרופא לנפש הוא הת"ח וכו' לכך אילו הזיזין שהן גבוהין הרבה שאין יד האדם מגע שם אין צריך בדיקה שהוא ללא תועלת כי מי שהוא נבזה בעיניו יודע מרת נפשו שהוא הולך בחשך אז יראי ה' יכבד כדי להאיר לו ע"י שילך לפניו באור התורה משא"כ כשאינו יודע שהוא הולך באישון לילה ודאי שלא ירצה לאור הנר לכך אלו שדעת' גבוהו שאין יד האד' מגעת שם א"צ בדיקה שהוא ללא תועלת וגם הנמוכין הרבה חזקתו בדוק וק"ל.
עוד י"ל בביאור קו' התוס' מודעא רבא לאורייתא והא אמרו נעשה ונשמע דאי' בר"מ אם מקבלין אתם תורתי הם הת"ח שלי מוטב ואם לאו וכו' יעו"ש. נמצא י"ל כוונתם כך הוא להש"י מחוייבים אנחנו לשמוע ולעשות כאשר קבלנו אבל לסבול מן הת"ח שלך אין זה כבודם שילכו לפניהם ולזה הי' מודעא רבא עד בימי המן שיצא להם טובה ע"י מרדכי ידע וביטל הגזירה קימו וקבל עול הת"ח עליהם וזה שסיים במגילה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו כי מה שהי' מודעי ושנאה עתה הנהיג ודובר שלום לכל זרעו הם הת"ח שהם בשלום עם המוני עם שהוסר הקטטה והמודעי רק אהבה ושלום והבן וק"ל. מצוה מהתרי"ג מצות
החודש הזה לכם אמר שלמה בי מלכים ימלוכו א"ר לוי משל לדוכס שזרקו לו הלגיונות פורפירא וכו' עד החודש הזה לכם לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו. והוא תמוהו שאין לו שחר כלל. ונ"ל דאי' בש"ס דיומא דף ע"ב אר"י ג' זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ושל שלחן זכה דוד ושל ארון עדיין מונח וכו' ושמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו ופי' רש"י גדול הממליך שהיא התורה מן המלך. ויש להבין למה דוקא ג' זירים ונראה דכתבתי במ"א ביאור דברי התוס' וז"ל והא דאמרינן ג' דברים שקולים זה כזה חכמה ענוה יראה אר"י דשקולים היינו דהא בלא הא לא סגי וכו' יעו"ש.
והעולה משם כי מעלת החכמה שהיא התורה א"א בלא יראה דהוי ח"ו נרגן מפריד אלוף וגם מעלת החכמה בלא ענוה א"א כמבואר שם. ובזה יובן ש"ס הנ"ל אר"י ג' זירים הן ר"ל כשהם ג' ביחד אז הם ג' מעלות ושזכרו התוס' דהא בלא הא לא סגי ה"נ כשהם ג' זירים אז למעלה יחשב משא"כ כשחסר א' מהן אז אין שום א' נקרא זיר כי זיר של הארון שהוא כתר תורה הוא העיקר רק כשיצורף עמו זיר של השלחן שהו' בחי' מלכות שזכה בו דוד המלך ע"ה דהיינו בחי' יראה עם התורה אז למעלה יחשב וגם שיצורף אליו בחי' ענוה שהיא זיר של המזבח שזכה בו אהרן שנשתווה לבחי' משה ג"כ במדת ענוה כמו שפי' רש"י בפסוק הוא משה ואהרן לומר ששקולים וכו'. א"כ מבואר כי ג' זירים היינו ג' בחי' שכתבו התוס' הנ"ל דהא בלא הא לא סגי והבן.
והנה נודע מה שאמרו חז"ל א"ר יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה וכו' הרי עיקר התורה היא מהחודש הזה לכם. ויש להקשות ל"ל לכם שהוא מיותר ודרשות חז"ל ידוע ונ"ל דכתבתי במ"א דאי' בש"ס ויודע ידעת עליון שהי' יודע לכוין אותו שעה שהיא זעמו של הקב"ה וכמה זעמו רגע וכו' והקשה התוס' מה יכול לקלל ברגע ומשני שיכול לומר כלם ואח"כ נהפך מן כלם נעשה מלך שנא' ויהי בישורון מלך וכמו שכתבו התוספות במסכ' ע"ז וכו' יעו"ש. וז"ש ויהפוך ה' את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך וכו' יעו"ש. וענין ההיפך מקללה לברכה הוא ע"י התורה בצירוף היראה כי מה שהי' נרגן מפריד אלוף הגורם ח"ו קללות ועתה ע"י החיבור התורה והיראה שהיא יחוד קב"הו גורם ברכה ושפע בעולם [כמ"ש במ"א ביאור ש"ס ושמתם סם תם נמשלה התורה בסם חיים משל לאדם וכו'. והעולה משם ע"י סם התורה מהפך מן מ"ת שהוא היצה"ר שיהי' ת"ם וכו' יעו"ש וה"נ מהפך מן היצה"ר שהוא כלם ונעשה מלך וזש"ה ויהפוך ה' אלדיך לך את הקללה שהוא היצה"ר לברכה וק"ל. והנה תיבת לכם יש בו ג' צירופים א' לכם ב' כלם ג' מלך ובזה יובן החדש הזה לכם קשה ל"ל לכם ומשני הדא הוא דכתיב בי מלכים ימלוכו הכוונה כי ע"י התורה המתחיל מהחדש הזה לכם היא מסורה להפך מן כלם מלך ולכם היא מסורה הבחיר' לעשו' זה וז"ש בי מלכי' ימלוכו כי התורה בחבור מלכות שהיא יראה וז"ש בי מלכים כשיש בי בתורה בחי' מלכות שהוא יראה אז ימלוכו הם ג"כ כמו שנא' ויהי בישורן מלך ע"י שהיפכו מן כלם מלך והבן ובפרשה בראשית ג"כ כתבתי באריכות מזה יעו"ש.
מצוה לעבר שנים ופליגי בפ"ק דסנה' ר"מ ס"ל בג' ורשב"ג ס"ל בג' מתחילין ונושאין ונותנין בה' וגומרין בז' ומפרש בש"ס נגד ברכת כהנים וכו' וכ' הרב והרמב"ם וכו' והקשה המפרש להרמב"ם וכו' והתי"ט תירץ יעו"ש ולי נראה אחר שתבין סוד העיבור שכ' בתיקוני' דף קמ"ה ע"ב אנפוי דמטרוניתא וכו' נהרין כשושנה חוזר וסומק נטלין מימינא ומשמאלא וכו' ואתחורו ירוקין וכו' ומאלין תלת גוונין תליין ע"ב ענפין גי' חסד ובהון רי"ו אתוון וכו' רזא דעיבור נהיר בהון לגבי כלה וכו' ועמודא דאמצעיתא איהו עיבור השנה דאיהו י"ג ירחין וא"ו וכו' ודא הוא מוחא וכו' יעו"ש ולהבינך זה תבין איך לייחד שם הוי' שהוא שורש כל התורה והמצות שהד' אותיות כלולין כל אות בחבירו בלי שום פירוד ח"ו והוא בכל הד' עולמות ומזה נתפשט ד' יסודות והכל באחדות א'.
ובזה תבין סוד התשובה תשוב ה' לגבי ו' ואח"כ שניהם לגבי ב' אותיו' ראשונות ותבין סוד הניקוד צבאו' שהוא בשם בן ד' תחת י"ו מהשם והב' ההין הוא בלי ניקוד דכ' בזוהר אמור דף צ"ב סוד ה' ליריאיו וכו' וז"ל יו"ד תלת אתוון שלימותא דכלא י' ראשיתא דכולא וא"ו שלימותא דכל סטרין וכו' דל"ת גנתא צרורא דחיי וכו' עד כל אות ואות דשמא קדישא אתחזי בי' שלימו דכלא שמא וכו' עכ"ל עיין פי' מאמר זה בכתבי' נע"ח פי' זו.
והעולה משם בקיצור כי י' העיקרת הוא חכמה ו' הוא ו"ק דאבא המתלבש בו"ק דאמא ובו"ק דז"א ד' גנתא מלכו' ר"ל דאבא ובה גניז מ' דאמא ומ' דכנסת ישראל וכשעולם בשפע נתפשט וד' דמילוי יו"ד להשפיע למטה בעולמו' ואם ח"ו לאו נעשה י' זעירא וכו' יעו"ש ונודע כי מן וד' דמילוי יוד נעשה ה' דבינה שהוא התפשט' ה"ח וה"ג כי אמא עד הוד אתפשטת ואח"כ אמא שהיא בינה היא אם יולדת השבעה דהיינו ו"ק דז"א שהוא ו' מהשם ומ' השביעי' הנק' בת שבע ה' כפולה מהשם כמבואר שם בזוהר והי' שבעת ימים תחת אמו למה ו' ימים יעו"ש ובנע"ח הרי מבואר איך כל אות כלול זה בזה וכולם כלולים באות ראשית דכולא והוא סוד האחדות הגמור כי תחלה הוא ג' אתוון דיו"ד בחכמה ואח"כ מן י"ד דיו"ד נעשה ה' דבינה בסוד ה"ח והג' ואח"כ נתפשט בה' קצוות דז"א בסוד אילן מהלך חמש מאות שנה כנודע ועם היסוד שהוא כללות וחיבור הכל באחדות א' הוא ו"ק דז"א ואח"כ ה' אחרונה היא מלכו' הנק' שביע' בסוד ה"ח ה"ג וכללו' יסוד ז"א וכללו' ב' במלכו' דנק' כלה משום כנודע בסוד הספירה יעו"ש לכך אין ניקוד בה' אחרונה כי לפי שהיא מכללות הכל מן ה' ראשונה ומן ז"א לכך הזכר' בניקוד והם משפיעי' לנקבה ולפי קיבל השפע כך הניקוד והש"י יכפר אם שגיתי וזהו סוד התשובה שאדם בעונותיו גרם פירוד וקיצוץ בין הדביקי' בסוד ונרגן מפריד אלוף ונהר יחרב ויבש ואין ו"ד דמילוי יו"ד דחכמה משפיעי' למטה שיהי' נעשה ה' ומימילא שאין ו"ק דז"א משפיע לה' תתאה ופגם באו"א ובזו"נ והתשובה הו' להמשיך ו"ד בעולמו' שהוא גורם השפע לה' וה' לו' והואו לה' אחרונה בסוד טיפה דמינה אתעבידת עיבור ודא מוחא ר"ל המשכת מוחין.
ובזה יובן סוד העיבור להמשיך שפע בכל העולמו' וזה שנק' עיבור שנה להמשיך מן ג' קוין ע"ב רי"ו ונכללין בעמודא דאמצעיתא שהוא ז"א בסו' וא"ו י"ג חדשים נהיר בהון לגבי כלה שנק' שנה שיש בה שנ"ה ימים מתחילין מן שלשה להמשיך ג' אתוון דיו"ד והוא בסוד ג' קוין י' בקו ימין חכמה דלת בשמאל קו הבינה ו' עמודא דאמצעיתא ונושאין ונותנין בה' שממשיכין ונושאין השפע וד' דחכמה ונותנין בה' עלאה וגומרין בז' שהיא אם השבעה כנ"ל והש"ס רמז זה בברכת כהנים שבפסוק ראשון הוא ג' תיבות נגד יוד דחכמה ואח"כ ה' בסוד או"א וג' מוחין ואח"כ שבעה בסוד זו"נ יעו"ש כמ"ש בפע"ח בכוונת ברכת כהנים יעו"ש ומעתה לא ק' קוש' המפרש הנ"ל והבין וה' יכפר ולכך ברכת כהנים גם בעובדא הוא להמשיך ולחבר יחד ג' קוין כהנים בדוכנם ולוים בנטילת מים ע"י כהנים וישראל עומדין לקבל הברכה ומורה שיהי' קישור וחיבור לכל אלו השלשה יחד לכך כ' בזוהר שאם הכהן שונא לקהל או הם אותו אין לו לישא כפיו כי יש בו סכנה והוא ע"ד שכתבתי במ"א בש"ס כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה וכו' כי צריך התכללות זה בזה בסוד יחוד השם הנ"ל והש"י יעזרינו להי' מן המייחדין שמו תמיד אנס"ו. וזה שסיים תנא דמתני' ואם גמרו בג' מעובר שהוא עיקר ושורש לכל כנ"ל והבן. מצוה מתרי"ג מצות
על מצות ומרורים יאכלוהו. לבאר טעם מצוה זאת נ"ל ע"פ דברינו הנ"ל א"ש ותחלה נבאר פסוקי פ' אתם נצבים היום כולכם ודרשו חז"ל בשם מ"א לפי שאמרו ישראל מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה מפייסן וכו' הקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו וכו' ובוודאי יש להבין על פיוס זה אם הוא כפשוטו נפלאתי אם יש בו לפייס אבל נראה לבאר ג"כ פ' התשובה שבסדר זה והי' כאשר יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבת אל לבבך וגו' ושבת עד ידו"ד אלדיך וגו' וי"ל הא עיקר התשובה הוא אחרי היסורין וכמ"ש לעיל הקללות והיסורין מקיימין אתכם ור"ל שמכח זה שב בתשובה וא"כ למה הזכיר כאן הברכה והקללה דה"ל לומר רק הקללה ונ"ל דשמעתי ממורי פי' הפסוק אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ע"פ משל לאיש כפר א' שמרד במלך שהכה ורגם איקונין של מלך או כיוצא בזה ומיד עשה המלך אותו לראש והעלהו ממדריגה למדריגה עד שנעשה משנה למלך וכל מה שהטיב המלך עמו יותר והביאו ליותר מדריגה וראה יותר כבוד המלך ומשרתיו והנהגותיו הי' יותר צער לזה שהי' בן כפר בזכרו שמרד נגד המלך הגדול הרחמן הזה ומה שהי' ראוי לעונש הוא מטיב עמו יותר והמלך עשה בכוונה מכוונת שאם הי' ממיתו הי' צער לפי שעה ותו לא משא"כ בדרך הנ"ל מצטער כל ימיו ומוסיף תמיד כשעלה ליותר גדולה מוסיף יותר צער על צערו איך מלאו לבו למרוד עיני כבודו וז"ש אל נקמות ה' ר"ל שנקמות הש"י הוא ע"י מדת הרחמים שלא כמלך ב"ו והוא כי אל נקמות הופיע ר"ל שהנקמה הוא במה שהופיע לו מגדולתו ובראותו גדולת המלך ובזכרו שמרד נגד מלך זה אין לך צער גדול מזה ודפח"ח וא"כ ה"נ ר"ל כי יבואו עליך הברכה והקללה והשבת אל לבבך וכו' ור"ל האדם שחטא ומרד עיני כבודו ית' המלך הגדול והנורא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין והי' ראוי לעונשי' קשים ומרים והש"י משפיע לו הברכה אין צריך יותר קללה מזה שיודע שמרד בו והש"י ברחמיו משפי' לו כל טוב בודאי ראוי שיתמרמר כל ימיו בבכי' וצער על כל מעשיו שמרד בו וע"ד הנ"ל ואז בראות המלך צערו זה שהוא יותר אצלו מתכפר לו.
והנה כל זה הוא באיש משכיל הנותן אל לבו גודל שפלותו וחטאו וידע מעלת התרוממת המלך הגדול אז יותר שמשפיע לו יותר מצטער וכו' משא"כ איש פתי וסכל בראותו שמרד במלך ואפ"ה המלך משפיע לו כל טוב סובר או שאין השפעתו מהמלך וכופר בטובת המלך או ששוה בעיני המלך המורד והנכנע מצד חסרון בחיק המלך ח"ו שאינו מרגיש וכיוצא בענין זה אז המלך מורידו מגדולתו ויותר מצטער מאילו הי' ממיתו כשהי' בן כפר כי מאה מיתות ולא קנאה א' וז"ש הפסוק והי' כי יבואו וגו' ואמר והיה לשון שמחה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ר"ל שהש"י ברחמיו משפיע טובתו למורדיו שיהי' נחשב לו לקלל' ויתן לב להצטער כמ"ש אל נקמות ה' ואם אינו נותן לב בזה מחמת רוב טובה אז בהכרח והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלדיך שמה שנדחה בפועל וזה שהזכיר כאן ב' מדות כי מדת הרחמים על בחי' א' ומדת הדין על בחי' ב' וכאמור וק"ל.
איברא דיש בחי' ברכה וקללה לא מצד הנקמה על שמרד במלך רק מצד שאין לו דביקות בפנימי' התורה והמצות כי אם ע"י אשה מקושטת בענינים ניאותין לכל א' מישראל לפי בחינתו וחשקו כמ"ש בשם מורי בפ' ראה את הברכה אשר תשמעו וגו' יעו"ש וה"נ כך רק שהוא בענין אחר קצת כמ"ש בר"ח שער האהבה ס' פ"ק ד' במעשה דמן עכו שמרוב חשק תאוות נשי' הופרש מהגשמיות ושב להדבק במושכלת ע"י פרישה הנ"ל עד שנדבק בו ית' יעו"ש והיא היא.
ובזה יובן והי' כי יבואו עליך הברכה והקללה ר"ל שהברכה תאוות עה"ז ויתן לו מצד חשקו בה שהיא אשה מקושטת הנ"ל שלא חשקה נפשו עדיין במשכלת ואח"כ באה הקללה שניטלה ממנו תאוותו לכל א' לפי בחי' חשקו בה כדי שיתאווה לדבר זה כ"כ עד שיתפשט מהגשמיות מחמת חשקו לדבר זה וכנ"ל ואחר שהופרש והופשט מגשמיותו מחמת חשקו לדבר זה ואז והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' ושבת עד ה' אלדיך ור"ל שתתהפך ותשכיל במושכלות וז"ש ושבת עד ה' אלדיך באותו חשק שהורגלת בהמשך זמן שנדחת שם עד ששבת בחשק זה אל ה' אלדיך ושוב לא תחשוק אל הדבר הגשמי שהיא אשה מקושטת מתאות עה"ז רק חשקה נפשך בו ית' וק"ל. וז"ש אתם נצבים היום כולכם לפני ה' ר"ל מחמת חשק שחשקתם שתשובו למה שניטל ממך בקללות ויסורין ותתפשט מהגשמיות ובנקל תהי' לשוב בחשק זה להתיצב לפני ה' וק"ל
ובזה יבואר מצוה כי כבר זכרתי בביאור פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' להסיר מהאדם הגאוה והתאוה אז בניקל יוכל לדבק בו ית' וזהו שאור ודבש כי שאור רימז לגאוה ודבש להנא' ושניהן פסולין במצה אך שהוטבע בטבע האדם א"א לפרוש מהם כי אם ע"י יסורין וכו'.
ובזה יובן שיזכה לפ"ה ס"ח שהם מוחין הנק' חיים כמנין ס"ח ר"ל שידבק בחיים הנצחיים הוא על מצות שהוא בהסרת תענוגי עה"ז גאוה ותאוה הנרמז במצה וזה א"א כ"א ע"י ומרורים שהם היסורין ואז הורגל והופרש מהגשמי ויכול לדבק בחיי' הרוחני ואז יאכלוהו שהו' לשון זווג נמשך חיי המוחין לדבק בו ית' וק"ל
ולפי הוצעת דברינו אלה יש לומר באימה וביראה לתרץ קו' א' שנתקשה לי משנים קדמוניות בענין המוחין דפסח דהמוחין דאבא רומזין בלחם ומוחין דאמא רומזין בכוסות והקשתי מ"ט בכוסות הם ד' כוסות נגד ד' מוחין ח"ב חו"ג והמצות הם רק ג' שהם ג"כ ד' מוחין יעו"ש שכתבתי בקיצור דיני פסח וכו' ולפי דרך הנ"ל נ"ל דלאו קו' היא כי נודע מנה"י דאבא נתקן ז"א ועדיין נוקבי' הוא באחורי ת"ת דז"א ומנה"י דאמא נתקן רחל כמ"ש בל"ת בחטא נדב ואביהו' יעו"ש והתיקון הוא אחר נסירה לעשות הפרצוף פב"פ עם ז"א סוד ויביאה אל האדם והנה סוד הדעת הוא כולל חסדים וגבו' מ"ה וב"ן מ"ה הוא ז"א וב"ן נוקבא וע"י מוחין דאבא שנתקן הי' עדיין זו"נ דבוקים והראי' כי מצה ד' סוד בינה דז"א רמוז בציור ד"ו ששם עדיין מחוברי' זו"נ כמ"ש מפורש בה' פסח וכשמתחיל הגדה שהוא סיפור יציאת מצרים דר"ל לספר ולהאיר הארות גדולת בז"ונ כדי לצאת ממצרים שהוא ך"ו לז"א ך"ד הן צרופי אדני דנוק' גי' י"ם וכמ"ש בכוונת מעשה בר"א ב"עז וכו' שהיו מספרים בי"מ וכו' יעו"ש. אז באמת אנו שוברין מצה ב' שהוא סוד ד"ו לכוין שיושברו כח החצוני' אשר מטעם החיצונים היו דבוקי' ואח"כ שנשברו הקליפות ע"י הגדה וסיפור י"מ לזו"נ אז ננסרו ונחלקו לב' חלקי' א' ו' נגד ז"א פרצוף בפני עצמו לאפיקומן וחלק ב' הוא ד' נגד נוקב' דז"א ומחברין עם מצה ראשונה הנק י' חכמה דאבא ונעשה ד"י בסוד בחכמה יסד ארץ ואח"כ כשמגיעין לב' כוסות אחרונות כבר זו"נ ננסרו ונעשה ב' פרצופין מה שהיו חסדים וגבורות לכך הם ד' כוסות והמצות שהיו ג' רמז קוד' שננסרו ואחר הנסיר' נחלק המצ' באמ' ונעשה ד' חלקים וכן ד' כוסות מ"מ גם בכוסות אחר שננסרו ג"כ אין להפריד ביניהם ח"ו בין ו' שבשם לאות ה' שהם רמז ב' כוסות אחרונות לא יפסיק ביניהם להורות ולרמז גודל אחדות שביניהם והבן והש"י יכפר. והוא ממש סוד בזאת יבא אהרן אל הקודש כי ע"י המשכת מוחין דאבא אל המלכו' היא עולה עד הראש עד קודש שהוא ת"י גי' בזאת שגם היא נק' קודש וזהו סוד רוח הקודש והבן והש"י יצילנו משגי'.
והנה החסד והגבור' שבאדם בסוד עש"ן הוא רמז למש"כ לעיל וקשרתם לאות על ידכה וכו' החסדים הם רמז לחסידי שלומי אמוני ישראל. והגבור' הם רמז לרשעי ישראל שמשם שורשן ובא הכוונה לחבר החסדי' עם הגבור' שלא לדחות את הרשעי' בידים כנרמז מלוט כ"ז שהי' עם אברהם וכו' רק שיהי' בתפלה הרוב חסדים שיוכלו למתק גבורות ולהכניען כמו שער שבתפילין שהוא דבר מועט רק שיראה הס"א שיש לו חלק בקדושה ולא יקטרג וכן כ' עוד בזוהר פקודי דף רמ"ב ע"ב וז"ל ומההוא יומא לא הוי עיטא אלא למיהב חולקא לס"א בכלא ברזא דקרבנא ונסכין ועלווין יעו"ש והבן.
ובזה נ"ל פי' המצוה. על מצות ומרורים יאכלוהו. ומזה נהג הלל שהי' כרך מצה שלישית שהיא נגד דעת וציורה ג' ווי"ן ג' קוין כמ"ש בה' פסח ומרור ביחד לקיים מ"ש על וגו' ורמז לנו התורה דרך מוסר כי מצה רמז לצדיק שאין היצה"ר עולה בו כמו בשאר וחמץ כנודע ומרור רמז לרשעים שהם קרוים מתים כי מרור גי' מות גם מהפך מתוק למר ויש לכרוך ביחד למתק הגבורות ע"י החסדים ולרדוף אחר הרשעים שיחזרו בתשובה ולחברו אל א' שהוא החיים שהי' בחטא נרגן מפריד אלוף וע"י נהפך מן ת' תמות נעש' ת' תחי' ומן מר נעשה מתוק ורם ומן מות נעשה ואמת שהוא חיים כנודע והש"י ידריכנו בדרך אמת אנס"ו. וע"י מה מחבר הלל מצות ומרורי' ע"י פסח כי ג' הי' כורך ביחד פסח מצה ומרור והוא רמז על דברי חכמים בנחת נשמעים לדבר פה חס שיחוס על עצמו על נפשו היקרה שלא לעקרה ממקום החיים והקדושה ואם שומע אליו מוטב ואם לאו יאכלהו הצדיק זכיותיו של הרשע כמ"ש בל"ת על פסוק אם רעב שונאך כי הרשע שונא הצדיק ואתה תקרבהו וזהו האכילהו לחם מלחמי תורה ומצות כי גחלים אתה חותה על ראשו עונו' הצדיק על הרש' בסוד ונשא השעיר את כל עונותם וכו' והצדיק לוקח מהרשע זכיותיו וז"ש יאכלוהו על הצדיקים הרוצים לזכותם ועיין עו' בל"ת על פסוק לדוד משכיל כסוי חטאה בר"א בן דורדיא יעו"ש וק"ל. ובזה תבין איך יש באדם פסח מצה ומרור שהאדם נק' עולם קטן בסוד עשן ויש בו חסדים וגבור' וישמע חכם ויוסף לקח להבין דברי חכמים וחידותם ממה שלמטה ידע שהוא כך למעלה והבן.
מצוה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם.
מצוה שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.
מצוה כל מחמצת לא תאכלו.
מצוה ולא יאכל חמץ.
מצוה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך
לבאר ענין מצות אלו. [נבאר מתני' ריש פסחים אור לי"ד בודקים את החמץ לאור הנר כ"מ שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ובמה אמרו ב' שורות במרתוף מקום שמכניסין בו חמץ ב"ש אומרים ע"פ כל המרתוף ופי' הרב כמין גאם יוונית שורה א' בשכיבה וא' בזקיפה וכו' להבין דברי חכמי' וחידות' שהוא הדין וגם יש בו משל ומליצה ומוסר על עניני האדם כמ"ש האלשיך ואינך מפרשי התורה לכן בעקבותיהם הלכתי].
לבאר ענין בדיקת חמץ באדם עצמו ותחלה נבאר פסוקי פרשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו' ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם וגו' והספיקו' רבו וגם דהל"ל ועליתם על ההר. ונ"ל דכ' ר"ת בס' הישר דצריך אדם לבדוק א"ע באיזה מדריגה הוא כדי שידע בעצמו איך לנטו' וכו' אם לבו נוטה לעשוק ולגזול וכהנה ידע שהוא נוטה לשמאל והרבה צריך לנטות לימין ואם לבו נטה לעשות צדקה וג"ח וכהנה ידע שמצא חן בעיני ה' וכו' יעו"ש ?מרתוף כי יש ב' כתות הנק' ב' שורות א' מחלת וכו' אך כשאדם בודק א"ע כדי שידע א"ע הוא עכ"פ במדריגה טובה כי הרשע לבו בריא עליו כאולם ואין ספק לו כלל כי מחזיק א"ע במדריגת צדיק ואפי' אם יאמרו לו כל העולם ההיפך אינו שומע להם. וכדי שיוכל האדם לבוא עכ"פ למדריגה הנ"ל שיבדוק א"ע עצה היעוצה לאדם הוא זה כי האדם כלול מטוב ורע הגוף נוטה אחר החומרי ותענוגי הגשמי והנשמה נוטה אחר דברים רוחני' וכדי להכניע חומרו שינטה ג"כ לדברים רוחניים ושיהי' נעשה מן החומר צורה צריך האדם לשבר תאוותו מכל תענוגי גשמיי' ולבחור בדרכה של תורה שהיא כך פת במלח ומים במשורה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' אז אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לעה"ב.
וכבר הקשו המפרשי' בזה מאי הוא הטוב בעה"ז ולדברינו נ"ל כי אין לאדם צער יותר מצער המלחמה הגדולה התמידו שהוא עם היצה"ר אשר יומם ולילה לא ישבות כמאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו'.
והנה אין היצה"ר מתעורר רק מתוך מאכל ומשתה ותענוגי הגשמיים כמ"ש וישמן ישורן ויבעט וכמ"ש ואכלת ושבעת ורם לבבך וגו' אבל כשנוהג בדרך התורה הנ"ל אין לו ליצה"ר מבוא לבוא אצלו להתגרות בו ולכך יש לו מנוחה ממלחמה הגדולה והצער של היצה"ר וטוב לו בעה"ז ג"כ שהוא בהשקט ומנוחה ממלחמה הגדולה
ובזה יובן כי פרשה זה נאמרה מיד ולדורות בכל אדם שנק' עולם קטן ויש בו מרגלים ומשה כי הדעת נק' משה והוא היצה"ט כי אין לרשעים דעת שנקראו שוטה שאין בו דעת כנודע כי אין היצה"ט שופט לרשעים רק היצה"ר שופטן אבל היצה"ט שהוא שופט לצדיקים ומייעצו שאל יאמין בעצמו וישלח מרגלים לבדוק את הגוף הנק' כנען אשר בידו מאזני מרמה לעשוק אהב וז"ש שלח לך לדעתך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו' וכאמור שיבדוק א"ע איך לבו נוטה אם לחומרי או לרוחני וכו' אך לבוא למדריגה זו ג"כ א"א כשהוא במתג ורסן היצה"ר המחזיקו לאדם כשר וישר לכך משה יעצו ויאמר עלו זה בנגב ור"ל אחר שהאדם כלול מטוב ורע הוא לפעמי' עולה ולפעמי' יורד כנודע לכך אמר עלו זה בנגב כי נגב הוא לשון יבש ור"ל כי בתי הרשעים מלאי' כל טוב משא"כ לצדיקי' שהוא רעב וצמא ויבש והוא נוהג בדרכי התורה פת במלח ומים במשורה ואז אין מבוא ליצה"ר. וז"ש עלו זה בנגב ר"ל כשהתחיל לעלות בדרך זה שהוא בנגב וגם משמעותו לשון ימין כי באמת כך כי היצה"ט לימין ואז ועליתם את ההר שתכבשו את ההר שהוא היצה"ר הדומה להר במלחמותיו הגדולים ואז אחר שיצאת מרשות היצה"ר אז וראיתם את הארץ משא"כ קודם לזה לא הי' לו חוש הראות בדרך הישר כי נק' עורים כנודע ואמר וראיתם וגו' החזק הוא הרפה והוא ג"כ בחינה שיוכל האדם לבדוק א"ע באיזה מדריגה הוא דכבר כתבתי בפסוק שיר השירים מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אשקך גם לא יבוזו לי וגו' ובפסוק ויהיו ערומים ולא יתבוששו כי הוא בדוק לאדם שידע בעצמו שהוא חזק ודבק בעבודת ה' וכשאין עולהעל לבו חשש המלעיגי' ומחשבה רעה וזרה כי נתפשט מהגשמי שהוא קליפו' ולבושים ונשאר דבק בה' ונק' ערום אז ולא יתבוששו משא"כ כשעולה על לבו חשש מלעיגי' או שאר מונע אז ידע כי נרפים הם נרפים בעבודת ה'.
וז"ש החזק הוא הרפה שידע מסימני הנ"ל בעצמו החזק הוא בעבודת ה' הרפה. ואמר המעט אם רב הוא הוא ג"כ בחי' שידע בעצמו גם אם הוא עניו מ"מ יש בזה אלי' וקוץ בה כי יש ב' בחי' ענוה כמפורש בפ"ק דר"ה נושא עון לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים ופי' הריף כי מה שמעביר על מדותיו הוא בחשבו א"ע כאין לזה מעבירין אבל באומר כי לרוב חשיבתו אינו ראוי להשיב אין מעבירין יעו"ש.
וז"ש המעט ר"ל אם ממעט א"ע לרוב ענוה שמעביר על מדותיו ואינו משיב לחורפו דבר מ"מ יבדוק א"ע שיש לפעמי' מה שממעט א"ע אם רב ור"ל כמו אם כסף תלוה שהוא לשון אשר. וה"נ שמעוטו הוא אשר מחזיק א"ע לרב וחשוב ואינו כדאי להשיבו ואין זה מדה טובה רק שיהי' נחשב כאין ומה הארץ אשר יושב בה הטובה היא אם רעה כפשוטו אם לבו חושק למצות ומע"ט או לרעה שחושק למדת רעות ובזה ידע איך להכריע א"ע למדה שכנגדה עד שיבוא למדה ממוצעת כמ"ש הרמב"ם ב"ח פרקים דאבות יעו"ש. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם במחנים או במבצרים כי אדם השלם צריך לבחון א"ע בטבעו אם דבק בה' תמיד בין בבית בין בחוץ ואין מזיק לו חבורות בני אדם אז אין צריך בבדידות רק ילך בקרב בני אדם אולי יראה דבר מה שצריך תיקון וגם שיכול לקרב בני אדם לעבודת ה' כמו שעשה אברהם וכמו שכתבתי בפסוק אם אמצא בסדום בתוך העיר חמשים צדיקים וכו' יעו"ש.
ואם יראה בעצמו כי מיד שנתרחק מפתח בית מדרשו מיד לפתח חטאת רובץ אזי יבחור בבדידות וז"ש הבמחנים ופי' רשי' סימן מסר להם אם בפרזים יושבים חזקים הם שסומכין על גבורתם וכו' ור"ל אם יודע שהוא דבוק בפרזים א"צ בדידות ויושב במחנים ואם לאו במבצרים שהוא בבדידות יבחר. ומה הארץ השמנה היא אם רזה והוא כי יש לאדם לבחון ולידע בעצמו בשביל דבר לימוד מה בא ונתגלגל בזה העולם אם לתורה שבע"פ שהיא משנה שורש כל התורה שבע"פ או בסודות התורה ויראה איך חשקה נפשו ובזה ידע שבשביל זה בא בעולם וז"ש ומה הארץ השמנה שהוא אותיות משנה או רזה כי רז הוא סוד ור"ל שהוא פנימי' התורה היש בה עץ אם אין דכ' בזוהר לא תשחית את עצה הוא הת"ח המייעץ העם לתשובה וכו' א"כ ה"נ באדם עצמו היצה"ט נק' עץ שמייעץ האדם לתורה ותשובה ויבחון האדם אם היצה"ט שופטו ומיעצו מוטב ואם אין אז והתחזקתם ולקחתם ור"ל שצריך חיזוק לעשות דבר הפכי שהוא מפרי הארץ כי המעשי' רעי' הם קליפות וחיצונית הפרי משא"כ המעשי' טובי' הם הפרי עצמו וז"ש והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. והימים ימי בכורי ענבי' ור"ל וכל זה צריך האדם לזרז ולעשות בימי הביכור דהיינו בימי הבחרות שהם קודם לימי הזקנה וכמ"ש בזוהר מפני שיבה תקום ואז טוב לו בזה ובבוא וק"ל
ובזה יובן מצוה שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי ימי האדם שבעה ימי הבנין והם שבעים שנה של האדם ובכולם צריך בדיקה שאר לא ימצא בבתיכם ר"ל בשני בתים של יצה"ט ויצה"ר לא ימצא שאר וכמ"ש דוד לבי חלל בקרבי והיינו שיבחון ויבדוק א"ע ע"ד האמור לעיל ובזה תבין ג"כ מצוה ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם להתחיל מימי הבחרות עדשלא יזקין היצה"ר באדם ואז נקל להעבירו וזהו ביעור שאר וחמץ. ור"ל כי שורש כל העבירות הוא מחמת הגאוה וכמ"ש האלהיך בפ' כי תצא בפסוק וגלחה את ראשה יעו"ש וזהו נק' שאר שעולה למעלה ויש עוד בחינה דקה וגרוע מזה שהוא הענוה שהוא קשה יותר מהגאוה וזהו נק' חמץ כי אין בין חמץ למצה אלא משהו כי אותיות חמץ ומצה שוין רק משהו שבין ח' לה'
והנה יש ב' מיני ענוה ואין ביניהם אלא משהו ור"ל כמ"ש הריף לשארית נחלתו כי מאן דמעביר במילי' מחמת שנבזה בעיני עצמו וזה נק' מצה שנחשב לאין אז מוחלין לו ג"כ משא"כ כששותק מחמת חשיבתו כדי שיהי' עניו ג"כ זה נק' חמץ ולא מוחלין א"כ אין ביניהם אלא משהו כי זה מחשיב עצמו למשהו משא"כ זה שמחשיב א"ע לגדול וחשוב ונק' חמץ וצריך האדם ליזהר משניהם מגאוה וענוה שיש בו חימוץ האמור וז"ש ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך והבן.
מצוה כל ז' ימים שאר לא ימצא בבתיכם דכתב הטור סימן תל"א כתיב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו'
ונבאר לשון הטור שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הלכך ל' יום קודם לפסח חל עליו חובת הביעור. וכבר הקשה הר"ן מהא דתנן דורשין הל' פסח בפסח. ועו' מאי הלכך ותי' הר"ן ט"ז יעו"ש ונ"ל דשניהם בקנה א' עולה דהא ק' דמצינו דלשון שואלין סובל ב' פירוש' א' לשון שאלה והלוואה ב' לשון שואל בענין ונ"ל דשניהם אמת כמו שתירץ הט"ז דהוי בשלשי' יום קודם פסח שאלה בבעלים וכו' וז"ש שואלין ר"ל שאז קודם ל' יום דפסח הוא זמן לתלמיד' לשאול וללוות מרבם דפטורי' מאונס וכו' והטעם כי שואלין ודורשין קודם לפסח ל' יום והרבשאיל לתלמיד' ביומא דכלה והוי שאלה בבעלים ומעתה תירץ הר"ן והט"ז בקנה א' עולה וגם הר"ן נתכוין לזה במ"ש דהוי שואל בענין ומעתה נמשך מזה דהוי שאלה בבעלי' וק"ל.
מצוה ולא יראה לך חמץ ודרשו חז"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה חמץ של נכרי ושל הקדש לבאר זה נ"ל דאי' במתני' פ"ב דנגעים כהן הסומא באחד מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנא' לכל מראה עיני כהן וכו' כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו.
והנה בארתי זה במ"א וכעת נ"ל בקצר דבארתי פסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות דיש עיני העדה המשגיחין ומדריכין את העם בדרך סלולה וישרה ועיניהם פקוחות תדיר עליהם לפקח בצרכי ציבור באמונה. משא"כ בהיפך כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא. וז"ש ועיני ישראל כבדו מלהשגיח על העם והטעם מזוקן שנתייבש כך כמ"ש מפני שיבה תקום שיבה אותיות יבשה וגו' ולכך לא יוכל לראות ר"ל שאם אח"כ ירצ' להשגי' ולראו' לא יוכל שהורגלו כך ונתיישן הדבר וכו' יעו"ש
איברא דיש להבין מאי עיני ישראל כבדו לשון רבים ואחר כך לשון יחיד לא יוכל לראות דהל"ל לא יוכלו לראות וכמו כן הקשו חז"ל כתיב עין ה' אל יראיו וכתיב עיני ה' אל צדיקים וכו'.
ול"נ דאי' בפ"ט דשבת אר"ש בר נחמיני א"ר יונתן מ"ד לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעיניך בתחלה בא' מעיניך לכשתעש' בשתי עיניך. והוא כולו תמוהו. ומהרש"א פירש כי ב' עינים הם ראי' שכלית וראי' חושיות וכו'. ולי נראה כי ב' עיני האדם רומז על שיראה וישגיח על עצמו איך יעשה הטוב והישר בעיני ה' ואדם אחר שקישט א"ע הרומז על עין א' אז צריך שיראה וישגיח על זולתו בעין ב' וז"ש לבבתני בא' מעיניך כי תחלה צריך שיראה בא' מעיניך להשגיח על עצמו לכשתעשה שקישט א"ע אז בשתי עיניך תראה להשגיח על זולתך.
או י"ל דקי"ל גדול המעשה יותר מן העושה וז"ש בתחלה וכו' לכשתעשה ותהי' כופה בדברי מוסר בזולתו אז בב' עיניך וזהו ענין נעשה ונשמע וק"ל וז"ש עין ה' אל יראיו שמשגיח ורואה א"ע ולא לזולתו מחמת שהוא ירא מחשש הנ"ל שלא יהי' רכיל או מלבין לכך גם עליו משגיח רק בעין א'. וז"ש עין ה' אל יראיו משא"כ תואר צדיק הוא המצדיק את הבריות וכמו שדרשו חז"ל בפסוק אהבת צדק ותשנא רשע אהבת להצדיק הבריות וכו' וכמו שזכרתי לקמן בפי' הש"ס דחולין צדק תדברון להצדיק הבריות יעו"ש לכך עיני ה' אל צדיקים ג"כ וק"ל.
ובזה יובן ועיני ישראל כבדו מזוקן כי אלה החשובים שהם עיני העדה שהיה להם לראות ולהשגיח על העדה ולא די שלא השגיחו על זולתן אלא גם על עצמן בא השגיחו לראות שילכו בדרך הישר וז"ש ועיני ישראל כבדו מזוקן לכך לא יוכל לראות אח"כ גם על עצמו שהוא עין א' כי מפני שיבה תקום ולא אחר שנתיישן הדבר וק"ל.
ובזה יובן כהן הסומא באחד מעיניו וכו' דכ' הש"ס ופוסקים אם הרב הגון ודומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וכו' שנא' שפתי כהן וכו' תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא משא"כ אם הכהן אשר תורה יבוקש מפיהו הוא סומא בא' מעיניו מלהשגי' על עצמו א"כ איך יראה נגעי זולתו לכך לא יראה את הנגעים. וז"ש במשנה שאח"ז כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שאינו רואה חוב לעצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו שמחפה עליהם וק"ל.
ובזה יובן מצוה לא יראה לך חמץ ק' מ"ט הקפיד דוקא לך הא מזכה אחרים ג"כ הוא מצוה לבער חמצ לזה משני כי ידוע הוא וגלוי לפניו ית' כי שלך אי אתה רואה שאין אדם רואה חוב לעצמו רק לזולתו ובפרט לקדושי' אשר בארץ או גר בארץ נכרי' שנותן בו דופי ושמצה בכל מכל וכל וז"ש כי ידוע הוא כי שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי ושל הקדש לכך הזהיר לא ירא' לך חמץ לבער חמצו ויצרו שהוא צריך תחלה לשום עין א' תחלה על עצמו וק"ל. מצוה פדיון הבן
ומקודם נבאר ש"ס דפסחי' בסופו ר' שמלאי איקלע לפדין הבן בעו מיני' פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו ב"ו על פדיון הבן אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך כ"מ דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקעביד מצוה לא הוה בידי' אתי שאיל בי' מדרשא אמרו לי' אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים. והספיקו' א' מאחר דברכה וראשונה פשיטא דאבי הבן מברך מה לו להזכירה וכסוגיא דמקשין העולם בשלמא וכו'. וה"נ מאחר דבעו רק על הברכה ב' מי מברך וכו' ב' לשון פדיון הבן ק' דהל"ל פדיון הבכור. ג' דמסיק אבי הבן מברך שתים הא אין הספק רק על שהחיינו ברכה ב' ולמה לו להזכיר ברכה ראשונה ולומר מברך שתים. ונ"ל דק' חדא יתורץ באידך ע"י ק' ג' הנ"ל דכתבתי במ"א ביאור פסוק וה' ברך את אברהם בכל גי' בן ומאחר שהי' לו בן הי' צריך להשיאו אשה. ודעת ר' יהודא בש"ס דב"ב בכל שהי' לו בת ובכל שמה וכו'. והקשה בג"א דה"לל במפורש בן בשלמא בת ובכל שמה א"ש וכו'. ועוד וכי פליגא במציאות וכו' וכתבתי כי הלבנה יש לה ירידה ועליה בחסרון ומילוי וכשהיא בעלי' בסוד שני המאורות הגדולים מחובר לדכורא ה' האחרונה מחובר לשלשה אותיות ראשונות נק' דכורא בן וכשהיא בירידה בפני עצמה אז היא נוקבא בת ובכל שמה גי' שם ב"ן של ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ונודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא כמ"ש בס' מבוא שערים שער ג' פ"א וז"ל כי תחלה יצאו י' נקודים מאור העין והם מבחי' שם ב"ן ונתבטלו אח"כ יצא אור החדש שם מ"ה ובחיבור שניהם נעשה עולם האצילות כי כל בחי' הדכורין שבאצילות נעשו משם מ"ה החדש וכל הנוקבין נעשו משם ב"ן שהם הנקודים הנ"ל וכו' יעו"ש וזה סו' נקב' תסובב להיו' גבר וא"כ מא"ח ומא"ח ול"פ מאן דס"ל בן או בת שניהם אמת זה בעלי' וזה בירידה וכו' יעו"ש. ונודע כי כוונת ברכת על פדיון הבן לפדות ע"י מ"ה החדש להב"ן כי ע"י מ"ה בחי' חסד עלאה בחי' כהן נתבסמו ונתקיימו וכו' יעו"ש.
אמנם נבאר מה טעם שהאב פודה [ע"י כהן שהוא בחי' חסד] להבן. ונראה דמבואר בסוף תיקוני' בדרוש למהרח"ו טעם קידוש ליל שבת כי בחול הכלה דרכי' דרכי נועם מבינה דדינין מתערין מנה לכך רגלי' יורדת מות משא"כ בשבת דרכי' מקדש שהוא חכמה ושם אין שופר וזש"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ע"י החכמה שהיא מחשבה שנק' אבא אשיבה רגלי הכלה אל עדותיך נצח והוד דז"א שהם ב' סמכי קשוט עדותיך וכו' יעו"ש שכתבתי מזה במ"א. וכ"כ בתיקוני' סוד ואביו שמר את הדבר כי בחכמה י' יסד ארץ ה' זעירא וכו' עיין שם דף ק"ה ע"ב. ולפי הנ"ל מבואר כי אבא חכמה שמר את הדבר מל' כשהי' דרכי הכלה מבינה אז רגלי' יורדת מות משא"כ ע"י אבא שמורה מהחיצונים והבן. וא"כ א"ש כי האב דוקא פודה הבן כי ע"י המחשבה שנק' אבא פודה הב"ן היא מ"ל בסוד נוקבא שם ב"ן שהי' רגלי' יורדת מות ואבא פודה הבן כאמור
ועכשיו כשתדע טעם ברכה זו על פדיון הבן מבואר ברכה שניה ג"כ שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כי מל' כשהי' בפירוד משם ב"ן סוד נוק' ה' סוד ביטול מלכין קדמאין וז"ס רגלי' יורדת מות ג"כ משא"כ אח"כ ע"י מה החדש סוד דכורא שנתחברא מל' בדכורא ויצא מבחי' נוקבא לבחי' דכורא תואר בן ולא בת כמפורש בזוהר זה אז שהחיינו וקיימנו שנשאר החיים וקיימים ולא נתבטלה והוא לזמן הזה שהוא מל' כנודע.
ובזה יובן הש"ס הנ"ל ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן בעו מיני' באופן זה מאחר דפשיטא לן על פדיון אבי הבן מברך כי ע"י האב נעשה פדיון להבן כי בחכמה יסד ארץ ואביו שמר את הדבר ע"י המחשבה שנק' אבא פודה הב"ן מעלמא דנוקבא אשר רגליה יורדת מות לקשרו ולהעלותו לעלמא דדכורא ע"י בחי' ממוצע שהוא כהן חסד עלאה ושם לא נתבטלה רק נשארה חיים וקיימים א"כ מאחר שזה פשיטא לכך נולד הספק בברכה שני' שהחיינו וקיימנו וגו' מי מברך אם הכהן בחי' שם מ"ה הוא מברך שכל הנאה שלו כי הקב"ה נק' כהן ושכינתא היא בת כהן בסוד ותהי לו לבת לבית וכל הנאה זווג קב"הו הוא שלו כמ"ש ע"כ יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו א"כ הכהן מברך או דלמא אבא מברך דקעביד מצוה כי מה שהי' בפירוד כנ"ל עכשיו ע"י אבא נתחברה בדכורא בסוד את בתי נתתי לאיש הזה [בשם בן ד'] והיא ה' אחרונה נוק' נתחברה אל ג' אותיו' ראשונו' דכורא ונעשה שם ידו"ד אותיות מצוה בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש כנודע וא"ה אב דקעביד מצוה הוא מברך ופשטו שפיר אבי הבן מברך שתים כי ברכה שניה נמשכה מראשונה מאחר שזה הפדיון להבן נעשה ע"י אבי הבן וכנ"ל וזה גורם ג"כ שהחיינו וקיימנו שלא נתבטלה לכך מברך שתים והבן.
ובזה תבין הדרן עלך מס' פסחים וכו' שהוא לקשר סוף מס' פסחים לתחלת מס' פסחים אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. וספיקות מאי אור שמכוח זה יש פלפול בש"ס אי אור יממא או אורתא וכו' ויותר ה"לל מפורש וכו' ושאר הספיקות יבוארו ממילא. והוא דנודע מ"ש בע"ח ובפע"ח שער יחודים שיש אור מים רקיע וכו' אור הוא מוח וכו' והוא סוד אבא חכמה ונמשך זה ע"י ז"א למל' שהיא בחי' ד' וע"י אבא מחשבה עולה מל' עד הראש מאתר דאתנטילת כי ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ונעשה בחי' נ"ר שהיא ג' יחודים שיש בזו"נ גי' נר כמ"ש בהלכ' חנוכה יעו"ש ושם המלכות שמורה מחיצוני' שהם חמץ ומחמצת סוד חמץ מ"ת כמ"ש בפע"ח בהלכות פסח וז"ס ציור מצה ד"י ד' מצה מל' י' מצד החכמה וכו' עיין שם מזה.
ובזה יובן לקשר סוף בראש בסוד אני ראשון ואני אחרון ולקשר אני מלכות אל מחשבה שנק' אין ועי"ז נתבטל כל גזירות רעות ששמעתי זה ממורי וזה שאמר בסוף מס' פסחים והלכתא אבי הבן מברך שתים כי מה שלא נתבטלה מלכו' שנק' זמן רק נשארה חיים וקיימים שזהו ברכת שהחיינו וקיימנו וגו' נעשה זה ע"י האב מחשבה שפודה מלכות סוד בכל גי' שם ב"ן שהי' רגלי' יורדת מות וזה גרם ביטל מלכין קדמאין שהיו בסוד נוקבין עד שע"י אבי הבן נפדה הבת מבחי' נוקבא לבחי' דכורא סוד מה החדש דכורא ואז נק' בן וז"ס על פדיון הבן אבי הבן מברך שזה גורם לברכה שני' שהחיינו וקיימנו וגו' ובזה הדרן עליך מס' פסחים שהוא אור לארבע עשר ר"ל ע"י אור שהוא סוד מוח דאבא הנמשך למל' שנק' ד' ואח"כ ע"י אור דמוח אבא עולה עד הראש בחי' עשר אות י' דחכמה ונקראת ארבע עשר אז היא שמורה מחצוני' חמץ ומחמצת לכך בודקים את החמץ לאור הנר ר"ל שהבדיקה היא לאור הנר ע"י מוח של מחשבתו שנק' אור ומקשר מלכות מן סוף עד הראש ונעשה בחי' נ"ר ג' יחודים שעולים גי' נר וזהו בדיקת החמץ ששוב אין חמץ ומחמצת אוחזים ויונקים ממלכות כי עלתה בקודש כמו בשבת ואין שם ש"ופר והבן. ובזה יובן המד' פ' תזריע אשה כי תזריע וילד' זכר הה"ד אחור וקדם צרתני וגו' ר"ל כי אחור היא מלכות וקדם הוא אבא צרתני לקשר ולחברן יחד ואז מבחי' אשה נוקב' נעשה זכר שהוא ממש על פדיון הבן אבי הבן מברך והבן.
בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' והספיקות יבוארו מאליהן עם זה הספק הידוע אלו ספורים למאי נכתבו ואיך הם בכל אדם ובכל זמן. ונ"ל לי לפרש בב' פנים דכתב הרמב"ם דרך המיצוע הוא הישר כי אם שנטה לקצה האחד אז צריך לילך עד קצה השני וינהג בו זמן רב עד שיעקר ממנו מדה ראשונה ואז יחזור לדרך המיצוע ועיין מזה מהל' דעו' פ"ב יעו"ש וזהו רפואת חכמה לחולי הנפש' שכ' הרמב"ם שם א"כ זהו ממש שהזהיר הכתוב לכל אדם ובכל זמן.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם ור"ל כי ערפה הוא היצה"ר ומה שכ' בזוהר רות יעו"ש. והוא ענין פרעה אתווין דדין כמו דדין ובשלח פרעה את העם שיצאו איברי האדם מרשות יצה"ר כמו ביציאת מצרים שיצאו מן מ"ט שערי טומאה אל הקדושה ולא נחם אלדים וגו' ר"ל שלא נהגם בדרך הטבע גי' אלדים שהוא דרך המיצוע פן ינחם העם בראותם מלחמה שהיא מלחמת יצה"ר כמאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו'. ושבו מצרימה שיחזרו לקלקולם לכך ויסב אלדים ר"ל שסיבבם מן מדריגה הנק' אלדים דרך הטבע שהיא דרך המיצוע רק הוליכן דרך ים סוף שהיא סוף המדריגה בקצה שני עד שיכיר מהם מדריגתם הראשונה בזמן רב שהוליכן כך ואז יחזרו לדרך המיצוע וז"ש וחמשים עלו ב"י ממצרים שהוא מקצה אל קצה מן נון שערי טומאה אל נון שערי קדושה מטעם האמור וק"ל.
עוד י"ל בדרך ב' כי נודע מ"ש בזוהר כי פרעה היא בינה תשובה עלאה כי שם נפרעו ונתגלו כל נהורין וכו'. וידוע כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר לכך עצה היעוצה למי שרוצה לכלכל דבריו בעסקיו במשפט במאזני שכלו הקודש ישקול אחר שעשה סיגופים שאז מרגיש הכאב כמ"ש בזוהר בשלח. ורפואתו שילך אל קצה השני זמן רב לגמול חסד עם גופו עד שיבריא גופו ויתחזק שיהי' לו כח ובריאת הגוף לתורתו ועבודתו י"ת ואז יחזיר לדרך המיצוע. ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם שהיא איבריו של אדם שהיה תחת יד פרעה הנק' תשובה וסיגופים ושיעבוד קשה לחומר הגוף. ולא נחם אלדים דרך הטבע רק אל קצה השני שהיא דרך ים סוף עד שיתחזק ואז ישוב לדרך המיצוע וק"ל.
עוד י"ל דכ' רמ"א בספרו מחיר היין ענין המן שאמר יעשו עץ גבוהו חמשים אמה ויתלו את מרדכי שהיצה"ר נתייעץ להשיא את מרדכי אל מדריגה עליונה גבוה חמשים וח"ו זה יהי' סיבת נפילתו ונודע הדבר למרדכי וכו' יעו"ש. העולה משם כי המובחר הוא דרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם וכנ"ל. ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם ששילח היצה"ר חפשי את איברי האדם שהיו ברשותו של היצה"ר שנק' הערף ולא נחם דרך הקרוב שיתקרב מיד אליו י"ת ע"י מדריגה עליונה שלא יהי' זה סיבת נפילתם בראותם מלחמת היצה"ר שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ועי"ז ושבו מצרימה לכך ויסב אלדים דרך המדבר ים סוף שהוא דרך הטבע גי' אלדים גם שעלו ממצרים במדריגה עליונה וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו' וק"ל. בפסוק ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו ב"י אל ה'. ונ"ל שהוא מוסר השכל.
ונבאר תחלה היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק והקו' מפורסמת מה ענין זה לזה. ונ"ל דידוע משאחז"ל בכל צרתם לו צר כתיב וקרי לא באלוף כי איש חכם ומשכיל יתן לב להבין כי צער שיש לאדם היא צער השכינה כמ"ש בסנהד' קלני מראשי וכו' ואז יתפלל על צער השכינה וממילא יעבור הצער מהאדם וז"ש אם יבין האדם כי בכל צרתם לו צער אז אין צער. וז"ש הפסוק הלא כי אין אלודי בקרבי מצאוני הרעות האלה כי אם הי' נותן לב שזהו צער השכינה ואז הי' ה' בקרבי אז לא מצאנו הרעות האלה וק"ל.
ובזה יובן על נסותם היש ה' בקרבנו אם אין אז ויבא עמלק כי הלא על כי אין אלודי בקרבי מצאוני זאת וק"ל. ונחזור לענין הנ"ל כי שמעתי ממורי מי שרוצה לפטור מהצר והמיצר והוא נוסע אחריו משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר ליפטור מחבלי הלידה והצער הולך אחרי' ועצה היעוצה שיתפלל להש"י ויפטר מהצער וז"ש מן המיצר קראתי יה ענני במרח' יה ודפח"ח וז"ש והנה מצרים נוסע אחריהם אז הבינו זה לכך ויצעקו ב"י אל ה'. ובאמת נאמר אז כאשר ראיתם מצרי' היום לא תוסיפו עוד לדאבה ולראותם עוד עד עולם וק"ל.
בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם דרך וכו' הביאור כי אדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים וכו' והורה הכתוב סדר התשובה שיהי' בהדרגה להסיב דרך ולא בפעם א' בדרך התשובה להתקרב אליו ית' בפעם א' כי זה לסבה שיתבטל מכל וכל רק בשקידה רבה וכו' ובזה יובן.
בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתי' כי קרוב הוא וגו'
ושמעתיבשם מורי כשהזכרים קודם בשם הוי' אז הוא חסד גובר ומה שגובר השכחה הנק' פרעה עכשיו ויהי בשלח פרעה את העם שהם איברי האדם שהיו עד עכשיו מוכנעין תחת יד פרעה ועתה שילח את העם שהם איבריו לחירות. ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים כייש בחי' הנק' דרך שם ס"ג ושם אה"יה קס"א גי' דרך אשר משם ניזונין אפי' הרשעים כי עד שם אינו מגיע פגם וחטא בני אדם התחתונים וע"ז נאמר אם תרשע מה תפעול לי ולכך תשובה מהני כי שם לא הגיע פגם החטא אם חטא בזנות לא מתעורר שם רק בחי' אהבה רק למטה עשה רשימות רעות ע"י חטאו ובעושה תשובה עשה רשימות טובים ונתקן הכל כי העלה המדריגות עד הבינה שהיא אהי"ה וכו' ואמר שיש בעמקות הזה דברים נפלאים והמשכיל יבין וז"ש ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים כי מן הדרך הזה ארץ פלשתים שהם הקליפות ג"כ ניזונין ולא נחם דרך ההוא כי קרוב הוא ר"ל כי השכחה הנק' פרעה קרוב הוא ופן יראה בחי' זו הנק' דרך ע"ד הנ"ל ויש מקום בזה וכו' ותיכף בהעלות על דעתו זה אז קרוב לחזור אל פרעה שהיא השכחה לכך ויסב וגו' ודפח"ח והש"י יכפר מה שנכתוב גם בקצרה ואגב שזכינו לזה נזכי ג"כ מה ששמעתי בשם מורי עשר מכות לפרעה כי השכחה הנק' פרעה מכות דם שהוא שם מ"ה חסר א היא מכה לפרעה שהיא השכחה משא"כ לישראל הי' מים שם מ"ה מים שאין להם סוף וכו' וכן צפ"ר דע"ה כי צפר לשון צפרא נהיר ודעה הוא היפך השכחה הנק' פרעה וכך הי' זה מכה לפרעה משא"כ לישראל הי' צ"פר דע"ה והבן ודפח"ח ולי הפעוט נראה לפרש מוסר פשוטי לאנשים פשוטים כערכי ויש לפרש בב' פנים כי שמעתי מורי אמר משל א' בב' סוגי בני אדם שהלכו בדרך סכנה מקום גדודי לסטים א' הי' שיכור ולא הרגיש בגזלת הגזלנים משא"כ השני הרגיש והזהיר אחרים בדרך ההוא או לסבבו או שיקח שמירה כיוצא בזה ע"כ.
ובזה יובן כי פרעה הוא היפך הדעת הנק' משה והו' שכור הנ"ל שהוא ג"כ בחי' שכחה שלא בדעת וכאשר שילח פרעה את העם שיצא משכרותו ונשתפה בדעת מיושבת ושילח את העם אז לא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים שהוא מקום סכנה מן הקליפות גם כי קרוב הוא רק ויסב את העם לסבב דרך הלסטים בכמה מיני תחבולות והצנע לכת עם אלדיך והבן.
עוד יש לפרש אופן ב' פסוק הנ"ל כי כבר כתבנו כמה פעמים בענין ביאר קו' התוס' דביצה שהוקשו לוו עלי ואני פורע והוא סותר למ"ש בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו' והעולה כי יש ב' סוגי אנשים א' שנוהג ע"פ הטבע גי' אלהי' בזה אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות סוג ב' הנהגתו למעלה מהטבע בזה אמרו לוו עלי ואני פורע.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם בחי' סוג הנק' העם המתנהגים עפ"י הטבע לכך ולא נחם אלדים גי' הטבע דרך ארץ פלשתים שהם קליפות קשות שהוצרך נגדם סוגי אנשים שהנהגת' למעל' מהטבע כדי לשבר הקליפו' אלו ולעבור דרך ארצם כי קרוב הוא רק ויסב אלדים את העם דרך המדבר י"ס וכ"ת הא יציאת מצרים היה למעלה מהטבע כנודע וא"כ גם דרך פלשת' יעברו שלא ע"פי הטבע אך דנודע מ"ש בכתבי הארי זלה"ה הלכות פסח כי יציאתן ממצרים הוצרך שיהי' למעלה מהטבע ואחר שיצאו חזרו על סדר הטבע וזהו ענין ספירת עומר יעו"ש. וזה שאמ' וחמושים עלו ב"י מארץ מצרים ר"ל שלא תקשה א"כ איך יצאו ממצרים שלא ע"פ הטבע ולכך משני כי מצד הבינה הנק' חמשים שהיא למעלה מהטבע עלו ב"י מארץ מצרי' היציאה לבד הוצרך שיהי' למעלה מהטבע מצד חמשים שערי בינה כמ"ש בזוהר ולזה הזכיר בתואר בני ישראל ולא העם אבל אחר כך חזר הדבר לטבעו ונק' העם וק"ל.
ועפ"ז נבאר פסוק וישמע יתרו חתן משה את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו וגו' דכ' הזוהר ויחזק ה' את לב פרעה כי שם זה גרם שהחזיק לבו כי יוסף גילה לו שם אלדי' וזה נודע לו משא"כ שם הוי' וכו'. ויש להבין למה נודע לו שם אלדי' ולא שם זה ונ"ל כי ידע שיש מנהיג ע"פ הטבע הנק' אלדי'. אבל לא ידע שיש כח עליוני לשדד הכוכבים והמזלות ולהנהיג למעלה מהטבע שהוא מצד שם הוי' כמ"ש הרמב"ן בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי יעו"ש
ועפ"ז יש לומר דמבואר בפ' בשל' ויאמר משה ואהרן אל כל ב"י ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונתיכם על ה' ונחנו מה כי תלונו עלינו והספיק' רבו. ונ"ל כי אדם נק' עולה ויורד והנה ירידת המן הי' מצד האמנה ובטחון כמ"ש הקדמוני' ובשם הרמב"ם ועכשיו שירדו למדריגתם והתלוננו א"כ איך ירד להם מן לזה נתנו עצה להם ערב שהיא בחי' הירידה מ"מ מצד הכרה ראשונה שידעו כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים וכמ"ש בח"ה שתהי' הכרתך חזקה ר"ל שהם ידיעת והַכָרת איזה דבר מעבודתו ית' תהי' חזק שלא תתמוטט והבן. ובקר וראיתם כבוד ה' שהוא זמן עלייתם וראיתם בעין שכל באות ומופת כבוד ה' לא לבד מצד הכרה וידיעה כי אם במופת ונחנו מה כי תלינו עלינו כי תלוי הדבר בעצמן שבא לישראל התלונה וכמ"ש פסוק הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם פי' החסיד הרב מוהר"ל פיסטנר וכו' ובזה אין עונש לישראל או י"ל ויאמינו בה' ובמשה עבדו כל המאמין וכו' וז"ש ונחנו מה והבן. והנה פרעה אחר שראה ויסב אלדי' את העם שחזר הדבר לטבעו א"כ קריעת י"ס שהוא למעלה מהטבע כמ"ש בזוהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא וכו' ר"ל שהוא למעלה מהטבע כמ"ש בר"ח יעו"ש ובאמת כבר בארתי שלכך הוצרך לתנאי כמ"ש וישב הים לאיתנו לתנאי וכו' כדי שיהי' בדרך הטבע קריעת ים סוף שאם יהי' בחירת סוגי ישראל להתנהג ע"פ הטבע מ"מ יזכו לקריעת י"ס ופרעה לא ידע מזה וסבר שבזה יש מקום לרדוף אחריהם לטבע בי"ס וז"ש וישמע יתרו את כל אשר אלדי' למשה ולישראל עמו וזהו קריעת י"ס כפי' רש"י שהי' ע"פ הטבע הנק' אלדי' שזה הי' סבה להתקדש ש"ש בקריעת י"ס כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ור"ל שהיציאה ממצרים לבד הי' שלא על פי הטבע הנק' הוי' ואח"כ חזר הטבע למקומו לכך ויקח חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחי' כי מה שנ' ואתה פה עמוד עמדי למעלה מהטבע בסוד של נעלך מעל רגליך היינו אחר מתן תורה משא"כ קודם מתן תורה סבר שעכשיו חזר הדב' לטבעו לכך בא יתרו שסבר שעכ"פ אשתו היא עכשיו וגם יתרו בא לקרב א"ע למדריג' שהיא בנקל לעשותו להתגייר ולהתנהג גם בסוג ב' ע"פ הטבע עכ"פ וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים ר"ל שלא ידע עד עכשיו כי אם תואר אלדי' הטבע משא"כ עתה ידע שיש תואר הוי' לחוץ שהוא גדול מכל אלדים למעלה מהטבע כנ"ל גם מה שנתקדש שם ה' בהכבדו בפרעה וברכבו וגו' הוא מכל אלהי' מצד שהחזיר הדבר לטבע וכנ"ל וסבר פרעה וכו' וכנ"ל והבן.
מצוה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי טעם מצוה זו נ"ל שזכרתי במ"א ענין שבת הוא קדושת המחשבה שאסור להסיח דעתו כל היום מקדושת שבת ק"ו מתפילין שאסור בהיסח הדעת שהוא חותמא ושבת דפטור מתפילין משום דקדושתו הוא יותר מתפילין כ"ש שצריך שלא להסיח כל היום מקדושת שבת והטעם באמת לזה כי מכוח דשבת עיקר קדושתו שיקדש מחשבתו בו כי אדם הוא דוגמת אדם העליון שהוא ז"א שעלה בשבת בסוד ישראל עלה במחשבה כי בשבת עולה ז"א בחיק אבא שהוא חכמה הנק' מחשבה כנודע סוד מוסף דשבת שהוא שוה בשוה עם או"א ואם ח"ו פוגם במחשבה ח"ו הוא מוציא איש הקב"ה שנק' איש ממקומו ממחשבה עליונה וז"ש אל יצא ר"ל אל יוציא כי כך דרשו בש"ס לענין הוצאה ג"כ ולדברינו א"ש ג"כ שאל יוציא במחשבתו איש העליון ממקומו ביום השביעי.
ודרך פנימי נודע כי ז"א מקבל ממילוי ע"ב דאבא מ"ו וממילוי קס"א דאימא ק"מ הרי מקום ובזה נתמלא ז"א ונעשה הוי"ה שלו ג"כ גי' מקום יפי' הפה ופ"ו וכו' עיין בכוונת תפילת י"ח באבות יעו"ש וז"ש אל יוציא איש ממקומו ביום השביעי והש"י יכפר. וזהו סוד איסור תחומין שאל יצא איש ממקומו וכמ"ש בפע"ח ה' שבת שעוקר נפשו חלק השכינה מהקדושה והולך חוץ לתחום מקום הקליפו' ועונו ישא עד שיחזור לשורשו שבקדושה יעו"ש
ומעתה נ"ל לבאר מתניתין דשבת יציאת השבת שתים שהן ד' בפני' וכו' כיצד העני עומד בחוץ וכו' כי נודע ר"הי רחבו ד' וגבהו עשר כמ"ש בתיקוני' שם הוי"ה בן ד' אותיות ומתמלא בעשר ונעשה מ"ה שם המחשבה יעו"ש בסוד חשב מה והוא רשות יחידי של עולם בשבת וצריך האדם לקשר מחשבתו במחשבה זו הנק' רשות היחיד ולא ברה"ר שהוא קליפות הנק' רבים בסוד שברי כלים כי בימי החול צריך לזה בסוד ל"ט מלאכו' לברר הנצוצות מהקליפות כנודע משא"כ שבת ואע"פ שאמרו ממצוא חפציך ודבר דבר שלא יהא דיבורך בשבת כמו בחול אבל מחשבה שרי בשבת היינו לאדם דעשיה דבחול הוא עושה ל"ט מלאכות ות"ח הנק' שבת אף בחול כי עוסק בתורה עדיף דרגא בשבת לקדש מחשבתו בסוד כשנק' בשם ישראל אז עלה במחשבה והבן.
ומעתה יתפרש המשנה דרך פשט ועוד ע"ד פנימי כי הת"ח נק' שבת וכמ"ש בתיקוני' ובז"ח ושכינתא בכל ו' יומי דחול אזלא ומשוטטא מדוך לדוך ובשבת נייחא ואי אית צדיק לתתא איהו באתר דיום השבת אית לה נייחא בי' וכו' יעו"ש.
העולה כי בימי החול שולט היצה"ר ויצה"ט נכנע ובשבת איקרי היצה"ט בעל הבית ויצה"ר עני והנה אם האדם עומד ומתפלל ונפלה לו מחשבה זרה אין עליו אשמה משא"כ אם הוא עומד מתחלה מתוך מחשבות זרות פיגול הוא לא ירצה.
ובזה יובן יציאות השבת וזה יבואר אח"כ פשט העני את ידו הוא אותיות יוד סוד מחשבה בחכמה בין בקדושה וה"ה באדם בליעל והנה בשבת ב"ה הוא בפנים כדרכו והעני היצה"ר כמ"ש והלך האיש ההוא בחוץ ואם פשט יד"ו ר"ל מחשבתו לפנים ונתן לתוך ידו של ב"ה לתוך מחשבתו שלא ברצון ב"ה או שנטל מתוכה והוציא שנתן באמצע תפילה איזה פניה והוציא העני זה לחוץ ב"ה פטור והעני חייב דמה לו לב"ה לעשות דלא עביד מידי. פשט ב"ה את ידו והוא אם במזיד עמד מתוך מחשבה זרה והתחיל תפילתו או מאיזה פניה התחיל תפלתו וז"ש פשט ידו ר"ל מחשבתו לחוץ ע"י פניה ומכח זה הוציא מחשבות קדושות לחוץ לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה שהוא מתוך ידו של עני מחשבות זרות והכניס במזיד בעל הבית חייב דעביד עקירה והנחה מתחלה ועד סוף וזהו בין בשבת ובין בחול שהוא איפכא לב"ה שעומד בחוץ ועני בפנים והוא שתים מהתורה ועוד הוסיפו מדרבנן לאסור בשבת עקירה בלא הנחה בין לב"ה ובין לעני כי לפי הנ"ל בשבת צריך לקשר מחשבתו הכל בקדושה וקצרתי כי השאר מובן מאיליו וק"ל.
יתרו
וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעות ים סוף ומלחמת עמלק. והוא תמוה למה פרט אלו ב' דווקא מכל הנסים ועוד מה יש יחוס לביאתו ע"י ב' דברים אלו דווקא ועוד וכי התורה שנקרא תורת ה' תמימה הוא ספורי דברים מה דהוי הוי. ונ"ל שהוא רמז מוסר לכל אדם ובכל זמן. דנודע שהאדם מורכב מחומר וצורה שהיא הנשמה והגוף. והנה הנשמה תתלהב תמיד לידבק בקונה רק סיבב החומר מפסיק הדביקו' ומתאווה גם לחומריים משגל ואכילה שהיא ג"כ צורך גבוה לברר ניצוצין וכיוצא בזה כי אם לזמנים ידועים יכול לגבור הצורה על החומר לידבק בו ית' בסוד והחיות רצוא ושוב ונק' קטנות וגדלות וכמו ששמעתי ממורי בזה סוד הצימצום שהוא מני' ובי' וסוד ג' רישין ודפח"ח. ולפעמים מחמת עבירת האדם שנעשה מסך מבדיל בינו לבין קונו נוסף על הפסק המחיצה שמצד החומר ונתגבר החומר על הצורה לבקש מותרות יתר על המדה ומשקל שראוי לאדם להתקדש במותר לך כמו שנא' קדושים תהיו כי קדוש אני ודרשו חז"ל קדש עצמך במותר לך ולמנוע מן היתרון שזהו נק' יתרו.
והנה להסיר ב' מונעים הנ"ל הוא א' קריעות ים סוף וב' מלחמת עמלק ויחלוש יהושיע וגו'. והוא דכ' בספר עללות אפרים דף ל"ג ולא יוכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן דהיינו ששכן על משה עב וחשכת חומרו שהי' חומרו מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו עד ויקרא אל משה שיעשה לו דרך ומסלול לבוא בסוד ה' כמו כן בי"ס קרע להם ים החכמה ועשה להם דרך ומסלול ונפתחו להם צינורת החכמה וכו' עד שנקרעו כל מימות שבעול' כל ז' חכמות וכו' יעו"ש.
והנה ע"י אור החכמה תוכל הנשמה לידבק בקונה אחר שנעשה דרך ומסלול האמור אך כאשר חנו ברפידים שריפו ידים מד"ת אז ויבא עמלק שהוא היצה"ר כמ"ש האלשיך טעם מלחמה מדור דור שהוא היצה"ר שהוא הכרחי מצד הבחירה כמו היצ"ט יעו"ש. ונסתם הדרך ומסלול הנ"ל וכאשר יחלש יהושיע את עמלק חזר ונכנע החומר אל הצורה. ובזה יובן וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק וק"ל.
ועפ"ז נבאר מכות חשך למצרים ולישראל אור. גם להבין מה זה שאמר לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו מהיכי תיתי שיחרוץ ונ"ל כי חשכת חומר הי' מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו וזהו גלות מצרים ממש שהיה חשך אפלה שלשת ימים לכל ג' סוגי המין כמ"ש בזוהר וירא ויהי ביום השלישי זה יעקב שהוא ימין ושמאל ואמצע ולא ראו איש את אחיו שמצד מסך חשך ואפלה לא ראו והשגיחו איש את אחיו היפך מה שצריך לראות את אחיו מצד ערבות ולהוכיחו ולכך לא קמו איש מתחתיו לעלות ממדריגה למדריגה כי דרך כסיל ישר בעיניו וחכמים בעיניהם משא"כ לכל אשר בשם ישראל יכונה הי' אור במושבותם גם שלא יוכל לעלות ממדריגה למדריגה והוא יושב במדריגה א' מ"מ אור לו שיודע ורואה נגעי עצמו וחסרונו ומצפה לישועה והוא תועלת גדול לעצמו כנודע היפך מי שאינו מכיר א"ע כמו שצוה חכם א' לבנו שלא ידבק לאדם כי אם מי שמכיר ערך עצמו יעו"ש וזהו ענין רשעי ישראל שמתו בג' ימי אפילה שגם עתה מתים ויורדי למדריגה תחתונה הנק' מיתה מחמת חשך ואפילה הנ"ל שאינו מכיר ערכו מחמת היצה"ר האומר שלום לך משא"כ ישראל שיצאו מגלות הנ"ל לא יחרץ כלב לשונו שכבר ניצל ממנו כמ"ש הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי שהוא עמלק שהי' אז ביטל הקליפות בליל יציאת מצרים שאומרין הלל גמור וכמ"ש בכתבים וק"ל.
ובזה תבין וישמע יתרו ששמע והבין כי הוא בחי' יתרו לבקש יתרון והרגיש חסרונו לכך בא ונכנע למשה בחי' הדעת כי בלא דעת נפש לא טוב משא"כ כשיש לו דעת טובה נפשו וק"ל.
בפסוק וישמע יתרו את כל אשר עשה אלדים למשה וישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. וי"ל מה זה ספורי התורה לאיזה צורך. עוד כפל הדברים ובתחלה אלדי' ואח"כ הוי'. ואגב נבאר פסוק שאח"ז עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדי' כי בדבר אשר זדו. וי"ל שהעיקר חסר מהספר ותרגום א"ש. ועוד וכי זה וגדולתו שהוא גדול מכל אלדי' וכמו שהקשו בזוהר משפטים בפסוק בכל חכמי ובכל מלכותם מאין כמוך וכו' יעו"ש. הגם דק' א' לבד אפשר לתרץ שאינו חסר מהספר בש"ס דר"ה פ"ק רמי כתיב ולך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומשני בתחלה וכו' ומה שהקשיתי בזה עיין ביארו במ"א והאלשיך פ' שמיני ביאר שזה חסדו ית' לפרוע מדה כ"מ שע"י כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש ושב ורפא לו משא"כ בלא"ה הי' אומר מקרי הוא וגם הוא ית' ילך עמו בחמת קרי ?[וכמ"ש הרמב"ם מזה יעו"ש וז"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו יעו"ש.
ובזה יובן עתה ידעתי כי זה גדולתו ית' הוי' מצד הרחמים וז"ש כי גדול ה' מכל אלדי' ר"ל מצד האלדי' שהוא נפרע מהאדם מזה נודע רחמנותו כי גדול ה' שהוא רחמים והיינו בדבר אשר זדו שנפרע מהם בדבר אשר זדו מדה כ"מ א"כ מבואר בפסוק הכל ואינו חסר כלום וק"ל.
אך לבאר גם ק' ב' ל"ל דכ' בעקידה פ' שמיני וכו' כי יש ג' מיני הנהגה טבעיות והשגחיית ומשותפת וכל אחת תשמש לפי הדרגת המקבל כי הנה הטבע נתייחד לכללות ההמון אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר ה' קורא אמנם המשותפת לבינוני' ואשר נמצא במעשיהם צד שיתוף ג"כ וכו' יעו"ש ולי נראה שהוא סוד ב' מיני זווגים שמכוונים בשמע ישראל מבואר בכ' האר"י ז"ל א' זווג חיצונית חיות העולמות שאינו תלוי במעשה התחתוני' והוא גם לכללות ההמון שאינם מכשירים מעשיהם והוא תדיר ב' זווג פנימיות העולמות להוליד נשמות הוא תלוי במעשי התחתונים ואינו תדיר וכו' והוא לשרידים אשר ה' קורא ולפעמי' ימצא משותף והוא סוד ג' ספרים וג' קוין והבן. והנה סוד זווג חיצונית הוא אלדי' ופנימי הוא שם הוי'.
ובזה יובן וישמע יתרו ר"ל שהבין ג' מיני הנהגה שבעולם א' את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו ר"ל עמו של משה הם ערב רב וכמו שנא' כי שחת עמך וגו' ולהם הנהגה ע"פ הטבע גי' אלדי' ולשרידים אשר ה' קורא הנהגה היא בהשגחה ממנו ית' וז"ש כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. וממילא בין ב' הנהגות אלו יש משותפת ג"כ וא"ש. ועו' לימד דעת העם שילכו בהדרגה תחלה בטבע כי אז הוא בסוד אלדי' שהוא קטנות שצריך לסיגופים והתבודדת ואח"כ למעלה מהטבע בסוד גדלות שהוא הוי' וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדי' והבן כי בא הגדלות מכל אלדי' שהוא הקטנות שהי' תחלה וז"ש אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו הוא השיעבוד ומה שהי' בורח והוא מצד קטנות אלדי' ואח"כ בא גדלות כי הוציא ה' וגו' וכמו שהוא בכלל כך הוא בפרטות אדם א' שרוצה להתקרב לעבודתו ית' הוא ככל חוקת הפסח שפסח תחלה ואח"כ חזר למדריגה בסוד הספירה ע"פי הטבע עד חג השבועו' שבא סוד הגדלות והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס דסוטה חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזה וכו' וי"ל הא גם ישראל עשו מצות ה' שנא' דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ועו' מאי מצות לשון רבים. ונ"ל דזכרנו דיש ב' מיני זווגים א' תדיר תרין ריעין דלא מתפרשין ומשם נק' משה רעיא מהימנא ומשם הם המצוות מעשיות זיווג ב' שאינו תדיר והוא בסוד הדיבור תורה ותפלה. ובזה יובן כי חכם לב הוא או"א תרין ריעין משם יקח וימשוך מצות זה משה שהי' שרשו משם ומצדו עסקו ישראל בביזה מצות מעשיות וז"ש גם האיש משה גדול מאוד בעיני וגו' והבין ובזה תבין מ"ש שנתעסק בעצמות יוסף כי עור ובשר וגידים ועצמות הוא חיצוניות ונר"ן הוא פנימי' וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו וא"ש והבן.
בפסוק עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלדים כי בדבר אשר זדו עליהם. והוא תמוהו מה ענין זה לזה. ונ"ל דכ' האלשיך בפ' שמיני לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שזהו חסד ה' שמענש מדה כ"מ שאז יודע וישוב בתשובה וכו' יעו"ש. וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלדים ר"ל גם בעת העונש שמכונה למדת הדין הנק' אלדים יש בתוכו חסד גדול המכונה לשם ה' וז"ש כי גדול ה' מכל אלדים היוצא מאלדים והוא כי בדבר אשר זדו לענשו מדה כ"מ ויתנו לב לשוב. ובזה יובן פי' רש"י מה שמועה שמע ובא שראה שהש"י רוצה בתשובת רחוקים והוא בקריעת י"ס נשאר פרעה למען ספר שמו בכל הארץ ובמלחמת עמלק כי יד על כס יה שאין השם שלם עד שיתמו החוטאים א"כ לכך נכנע יתרו ובאמת עשה פעולה גדולה שבא ואמר עתה ידעתי ונכנע שמאל בימין אז נתנה תורה כמ"ש בזוהר וק"ל.
בפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והספיקו' רבו א' דכבר האמינו קודם לזה כמ"ש ויאמן העם הגם דהרמב"ם ביאר זה יעו"ש. ועוד מאי לשון וגם וגו'. ולדברינו הנ"ל א"ש דהא ק' איך אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן הא אדרבא עב הענן הוא מסך מבדיל וכנ"ל דהוצרך לעשות דרך ומסלול ולא יוכל משה לבוא אל אהל מועד לפי ששכן עליו הענן. אך דז"א דשם הי' הדיבור למש' לבד הי' אפשר כך משא"כ במתן תורה הוצרך להתגלות גם לכל המוני עם לכך הוצרך לירד בעב הענן שהיא מדריג' המוני עם כדי שישמעו העם כשיהי' בבחינת' כדי שיתחברו עמו והתועלת אח"כ כשיחזור משה למדריגתו עליו' אז כשנתחברו כבר עמו גם הם יעלו עמו ע"י שיאמינו בו לעולם כי האמנה הוא דביקות כנודע וז"ש וגם בך יאמינו לעולם וק"ל.
בפסוק עתה ידעתי כי גדול וגו' כי בדבר אשר זדו. וי"ל למה לא סיים הפסוק בדבר אשר זדו כמו התרגום. וגם למה ע"י בדבר אשר זדו מזה מוכח כי גדול ה' וכו' וגם שנעשה יחוד גדול כמ"ש בזוהר. הביאור כי קו' הפילוסופי' מי שברא אור לא ברא חשך כי לא יתכן שיהי' ית' בעל שינוי רצון מפעולת הטוב לפועל רע. אבל באמת מבואר ליחידי סגולה הוא ית' תכלית הפשיטות והשינוי מצד המקבלים כמבואר בפסוק ואומר חלותי היא שנות ימין עליון וכו' וזה נתברר ליתרו מכללות האומה מצרים וגם מפרט איוב כמ"ש האלשיך בפ' התורה ונתן לך רחמים ורחמיך ובמשלי פי' וכו' ושניהם בקנה א' עולה כי בהתעוררת מעשה התחתונים נתעורר כך למעלה דלכך נק' מדות באות' מדה שמעור' האד' במעשיו אותה מדה נתעור' למעלה להשפיע בו ולכך איוב שיעץ ליקח מישראל כו' אשר להם גם הוא נידן בזה ג"כ בכל אשר לו רק נפשו שמור וכמ"ש בזוהר שמות. במצרים בדבר אשר זדו נתעורר אותה מדה עליהם וא"כ השינוי הוא מצד המקבלים וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' מצד אחדותו שאין בו שינוי רצון וזה נודע מכל אלדים מכל מיני מדת הדין שכל אחד נידון באותו מדה שמעורר כי בדבר אשר זדו וגו' אבל למעלה אין שינוי רק הכל אחדות גמור והבן.
כתב הרמב"ם בפ"א מה' יסודי התורה והיא מצוה אנכי י"י אלהיך שכתב וזה לשונו
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא לנמצא וכו' עד וידיעת דבר זה הוא מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלדיך וכו' יעו"ש. ובפרק ב' שם וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנא' ואהבת את ה' אלדיך ונאמר את ה' אלדיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' יעו"ש. וכ' המפרש להרמב"ם וז"ל ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה שנא' ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' עכ"ל. לכך אמרתי לבאר מצוה זו אנכי ה' אלדיך. גם מצוה השייך לה את ה' אלדיך תירא וכל הנזכר בפסוק זה.
וכדי לבאר מצוה זו ראשונה צריך לעורר בזה מה שכ' הרמב"ם בספר י"ד שרשים וז"ל מצוה א הוא אשר צונו בהאמנות אלדות שנאמין שיש עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי ה' אלדיך ובסוף מכות אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה ר"ל מנין תורה והקשו על זה ואמרו תורה גי' תרי"א והשיבו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות עכ"ל. והרמב"ן השיגו בזה וז"ל ראיתי לבה"ג שלא מנה אותה מצוה מכלל תרי"ג מצות והנראה מדעתו שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו ית' שגזר עלינו או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאתו ית' הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן וכו' יעו"ש שהאריך. וכדי להבין טעם פלוגתתן נציע לפניך דברי הש"ס הנ"ל דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה רמ"ח עשה כנגד איבריו של אדם א"ר המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה וכו' בא דוד והעמידן על י"א מי יגור באהליך וכו' בא מיכה והעמידן על ג' וכו' עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחי' ע"כ. והקו' מפורסמת בזה וכי באו לבטל המצות והרב הרמ"ה ז"ל כתב שם לפי דרכו יעו"ש ומהרש"א האריך בזה ג"כ שם. ונ"ל ביאר ק' זו אחר שתבין במה פליגי הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג הנ"ל אם אנכי הוא במנין המצות הנ"ל או לאו כי לכאורה משמעות הש"ס כדברי הרמב"ם כי אנכי ולא יהיה לך ב' מצות אלו השלימו למנין תורה שצוה לנו משה ונעשה תרי"ג משא"כ להרמב"ן ובה"ג דס"ל לא יהי' לך וגו' יש בו ב' מצות א"כ למה הזכיר הש"ס הנ"ל אנכי כלל במ"ש אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. ונראה דהרמב"ם והרמב"ן פליגי בפלוגתא דתנאי בסנה' דף קי"א לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק אמר ר"ל אפילו משייר חק א' נידון בגיהגם ור"י אמר אפילו לא עשה אלא חק א' ניצול מגיהנם. ובודאי ק' איך מרחקי פלוגתתן כרחוק מזרח ממערב דמה ס"ל אפילו משייר רק מצוה א' מתרי"ג מצות נידון בגיהנם ומר ס"ל אפילו לא קיים אלא מצוה אחת ניצול מגיהנם.
ונראה לי כי טעם פלוגתתן יהיה בזה אם אנכי ה' אלהיך ממנין תרי"ג מצות או לאו. דאיכא למימר ב' טעמים מה שאמר הקב"ה רק אנכי ולא יהיה לך ותו לא מידי טעם א' י"ל כמ"ש הרמב"ם במשנה דסוף מכו' אר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמ' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכ' וז"ל כשיקיים האד' מצוה מתרי"ג מצות כראוי והגון ולא שיתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים רק שיעשה מאהבה הנה זכה בה לחיי עה"ב. וז"ש ר"ח כי המצו' בהיותם הרבה א"א שלא יעשה אדם בחייו אחד מהן על מתכונתה ושלמותה ובזה זוכה לחיי ע"הב ולכאורה ק' מנ"ל להרמב"ם זה דהא תרי"ג מצות נצטו' כל א' מישראל לקיימן ומנ"ל דסגי באחד.
ונראה לי דיצא להרמב"ם זה מדמצינו שלא א' רק מצות עשה א' במפורש אנכי ה' אלהיך והיינו לכוונה זו דגם בקיים מצוה אחד כראוי סגיא ובאמת יש סברה ברורה לזה עפ"י החקירה שכ' הראשוני' בראוי לידע סוד אחדותו ית' כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו. וכן שמעתי ממורי והבן. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית' שהוא אחדות האמיתי א"כ כשמקיים מצוה א' על מכונה ובאהבה שהוא הדביקו' בו ותפס במצוה זו חלק האחדות א"כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול וכ"כ בזוהר נשא דף קך"ד דמקיים מצוה א' על מתכונתו סגי וכיון הרמב"ם לדעת חכמי האמ' ברוח קדשו גם שלא ראה חכמה זו כשכ' ספרו הנ"ל כנודע אך דכל זה א"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל אנכי הוא מתרי"ג מצות אז י"ל כנ"ל שהי' לכוונה זו להודיענו אהבתו כי בא' מתרי"ג ג"כ זוכה לחיי עה"ב וכמאמר ר"ח ה' חפץ למען צדקו וכהרמב"ם משא"כ להרב בעל הלכו' גדו' דלא נכנס זה במנין המצות כלל הדרינן אסברא קמייתא כי תרי"ג מצות נצטוו וצריך לקיים כולן בכלל ומהיכי תיתי לומר דסגי במצוה א' אחר דאין לנו רמז מזה ובזה פליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל דסגי בא' כי אנכי במנין ור"ל ס"ל דאינו במנין וכו'.
איברא דיש עוד טעם לומר למה פתח באנכי ובזה יבואר ק' הנ"ל איך בא חבקוק והעמידן על אחת דכ' מוהרש"א שם כי ריבוי תרי"ג מצות הוא מצד המקבל אבל מצד הנותן שהו' הש"י אינם רק כמצוה א' וז"ש במד' כי כולם בדיבור א' נאמרו מה שאי אפשר לב"ו וכו' כי הוא אחד ומצותיו א' ולהורות זה אמ' אנכי שהיא אמונת היחיד והפוכם שהוא לא יהי' לך אלדים אחרים על פני שלא לשתף ש"ש וכו' וכמ"ש רבינו כי כל מצות התורה נכללו בי' הדברות וכו'. ושוב כלל הכל במצו' אמונה שהוא שורש ומקור לכל שהוא אנכי וכו' עד אר"ח מנין שהקב"ה לבן של ישראל שנא' צור לבבי הכוונה כמו הלב חיות כל האיברים כך מצות האמונה מקור ושורש לכל רמ"ח מ"ע והיא מצו' עשה אנכי וגו' יעו"ש. ומעתה לפי' זה י"ל דל"פ ר"י ור"ל בוודאי במקיים שורש האמונה שהיא מצוה א' סגי לכ"ע בין לר"י בין לר"ל דגם ר"ל מודה דהוא כולל כל רמ"ח מצות רק ר"ל ס"ל דלא נכלל זה במצות דהוא השורש בכולם וממנו יוצאין המצו' וכאשר פסק בה"ג דאין אנכי ממנין המצות וא"כ לא איירי ר"ל בזה לכך ס"ל דצריך לקיים כולם משא"כ ר"י ס"ל שנכנס במנין תרי"ג מצות וזוכה ע"י מצות אמונה לבד לחיי ע"הב שהוא לב של כל המצות וכך ס"ל להרמב"ם דנכנס במנין תרי"ג. ומעתה לא מוכח סברת הרמב"ם דמקיים א' מתרי"ג מצות סגי דלמא לא וכ"ת הא הקב"ה ג"כ לא אמר רק מצוה א'. ז"א דשאני מצוה זו שבו כלול הכל כי אנכי הוא אמונת יחודו שבו נכלל הכל ונק' לב כנ"ל. משא"כ באחת משאר מצות לא מוכח דסגי במצוה א' וכל זה לטעם ב' שזכרתי. משא"כ לטעם א' דאמ' הקב"ה אנכי למצות עשה בעלמא שפיר מוכח במקיים מצוה א' סגי אמנם כשתדקדק לשון הרמב"ם במה שכ' שיעשה מאהבה וכו' אז תראה בעין עיונך כי אמונה היא האהבה שהוא שורש הכל ומעתה לא נפלאת ממך להבין איך יש מקום לדבק את נפשו בשרשו ע"י אמונה ואז במצוה א' שיש בו אמונה ואהבה זוכה ע"י לחיי עה"ב.
וכדי לבאר לך הענין נראה לבאר מצוה את ה' אלדיך תירא. מצוה ואותו תעבוד [ זו תפלה] מצוה ובו תדבק [ הדבק בת"ח ]. מצוה ובשמו תשבע הנה אלו ד' מצות שזכרן בהמשך זה אחר זה בפסוק א' ולכאורה ק' מה ענין זה לזה אבל אחר הביאור תבין כי אלו ד' מצות הם כללות כל תרי"ג מצות והם רמוזין בד' אותיות השם המיוחד ושרשו א' ושפיר יבואר ש"ס הנ"ל בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' וגם אינו סותר לאלו הקודמין בא דוד והעמידן על י"א בא מיכה והעמידו על ג' וכו' יעו"ש. וכדי לבאר אלו ד' מצות נראה לעורר הספיקות שבזה. והוא כי הרב בעל הלכות גדולות מנה יראת חכמים למצות עשה כך דרשו הש"ס את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח. אבל הרמב"ם בספרו י"ד שרשים שרש ב' כת' וז"ל ובשורש זה נשתבשו בו זולתינו ולכן מנה יראת חכמים למצות ע"ה והוא מאמר ר"ע את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח חשב כי הנלמד מי"ג מדות הוא מן הכלל הנז' ואם הענין כן למה לא מנה כבוד אשת האב דנלמד ג"כ מן כבד את אביך למצוה בפני עצמו וכן בעל האם וכו' עכ"ל והרמב"ן החזיק סברת בה"ג והגאון מו' יצחק דוליאו"ן החזיק סברת הרמב"ם יעו"ש.
ובמצות תפלה שכ' הרמב"ם שהוא מ"ע דאורייתא השיגו הרמב"ן דמפורש בש"ס בפ"ג דברכות לענין בעל קרי דקורא ק"ש שהוא דאורייתא ואינו מתפלל דתפלה דרבנן וכן בסוכה וכו' ומה שאמרו בספרי ולעבדו זו תפלה וגם דרשו ואותו תעבודו עבדו בתורתו עבדו במקדשו וכו' אסמכתא בעלמא היא. או במקדשו היא עבודת הקרבנות וכו' ואם יהי' בתפלה עיקר מן התורה נאמר שהוא מצוה לעת הצרה ר"ל וכמ"ש וכי תבואו מלחמה וגו' שנאמין שהוא ית' שומע ומציל עכ"ל. והרב בעל כסף משנה ומגד' עוז בס' אהבה הל' תפל' פ"א הרגישו בזה ואמרו משמעות הש"ס דתפלה דרבנן וכמ"ש תפלות כנגד תמידין תקנום היינו שאין זמנו מן התורה קבוע רק רבנן תקנום אבל שורש התפלה שיתפלל עכ"פ בכל יום באיזה נוסח שירצה דאורייתא הוא יעו"ש.
ובמצוה בשמו תשבע כ' הרמב"ם בהל' שבועות פי"א שהיא מצות עשה וז"ל כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והיא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שנא' ובשמו תשבע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא וכו' עכ"ל. והראב"ד השיגו וכו' וז"ל א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר וכו'. וכן הרמב"ן השיגו בשרשם הנ"ל שאינו ממנין המצות רק להזהיר על השיתוף וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם הנשבע במשה רבינו שהש"י שלחו אבל המאמין בו שהוא אמיתית עצם הרי זה שיתף וכו'. גם הרב המזרחי השיגו בזה בפ' ואתחנן יעו"ש.
וכדי לבאר כל א' מן ד' מצות הנ"ל כ"א בפני עצמו ואח"כ יחוברו יחד ד' הנ"ל. ואען ואומר דפלוגתא זו דפליגי הרב בעל הלכות והרמב"ם אי נמנה יראת חכמים למצוה בפני עצמו זה נמשך אחר הפלוגתא דפליגי באנכי י"י הנ"ל ותחלה נדקדק בפסוק ל"ל תואר ב' שמות יחד ה' אלדיך. ב' דהל"ל את ה' אלדיך ירא כמ"ש את האלדים ירא. ומאי לשון תירא. ג' באיזה סברא פליגי בה"ג והרמב"ם וי"ל דק' חדא יבואר באידך ע"י ק' ג' והוא דמצינו להרמב"ם אפי' דבר שהוא דאורייתא רק שאינו מפורש מפי הקב"ה רק למשה בסיני נאמרה בג"ש או הלכה אינו נכנס במנין תרי"ג מצות דכ' האשה נקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה וכו' שטר וביאה מדאורייתא וכסף מדברי סופרים. והקשו עליו רבים וכן שלימים הא בש"ס משמע דהוא דאורייתא דפריך בכסף מנ"ל ומשני גמר קיח' קיחה. וכן כתבו החכמים שבדורו להרמב"ם עצמו מנא לי' זאת הא כולהו ילפינין להו מן התורה. והשיב להם כבר בארתי בספרי י"ד שרשים שאפי' דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן לי' ואין שום דבר שהוא מהתור' רק מה שהוא מפורש בתורה וכו' יעו"ש ולכך ס"ל דלא נכנס במנין רק המופרש בתורה והרמב"ן השיגו שם וכו'.
והנה יש להבין הא כל תרי"ג מצות משה אמרן כמו שדרשו חז"ל רק שנים אמ' הקב"ה במפורש וסך תרי"א מצות אמרן משה כמ"ש תורה צוה לנו משה וא"ל ה"ה כשנאמרו למשה בסיני מפי הקב"ה גם שלא נזכר במפורש בתורה רק בגז"ש או הלכה מפי הגבורה מ"ט לא יכנס במנין המצות ושיקרא דאורייתא.
ונראה לי דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה א' שאמר הקב"ה אנכי ה' אלדיך בו הי' כלולין אפי' בדיבור א' כל המצות מה שאי אפשר לאזן לשמוע ואתי משה רבינו ופירשן בפרטו' כל דיבור בפני עצמו לישראל וכתבם בתורה כל א' על מקומו משא"כ בה"ג אזיל לשיטתי' כי אנכי אינו במנין המצות רק לא יהי' לך אלדים אחרים על פני הם ב' מצות ואינו ענין לכלול המצות עשה במצות ל"ת רק משה אמרן מפי הגבורה ולכך ה"ה כל מצות שנאמרו למשה מפי הגבורה בג"ש או מי"ג מדות ג"כ נכנס במנין וגם מה שדרשו חכמים אח"כ בי"ג מדות כמו ר"ע שדרש את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח ג"כ נכנס במנין תרי"ג.
כך נ"ל ע"פ פשט אבל אי דייקת צחות לשון בה"ג תראה דגם הרב בעל הלכות נתכוין למ"ש הרמב"ם במצוה זו ושוב לק"מ מן כבד את אביך שהקשה עליו הרמב"ם והוא דזכרנו לעיל מאמר של ר' שמלאי תרי"א מצות צוה לנו משה וב' מצות נאמרה מפי הגבורה והם א' מצות עשה הרומז בשם הוי' וב' מצות ל"ת הרמוז בשם אלדים כאשר נבאר טעמן אח"כ וז"ש אנכי ה' אלדיך כי אחת דבר אלדי' שתים זו שמעתי כי אלדי' קאי על ל"ת שאמר אח"כ לא יהי' לך אלדי' אחרים על פני.
והנה אותיות תירא הוא אותיות תריא וגם אותיות יראת ובזה יובן שא' את ה' אלדיך תירא שהוא יראת חכמים שכ' בה"ג ור"ל כי בא להודיעני כי רק שתי מצות שמענו מפי הגבורה והוא נרמז בתואר ה' אלדיך כנ"ל אבל סך מצות גי' ירא"ת הוא מדרש חכמים וז"ש שרימז בעל ה"ג יראת חכמים על כלל המצות והרמב"ם סבר כנ"ל והשיג עליו וז"א ובאמת נמשך ג"כ ממילא לירא מת"ח אחר שהם עיקר התורה והמצות והבן ומאמר הש"ס ג"כ יש לפרש במ"ש לרבות ת"ח כי שורש ל' הוא ג' במ"ק כנודע וא"כ הוא ג"כ תרי"א שנמסר לת"ח לדרוש ולכך מהם יש לירא וק"ל.
איברא נראה דגם הרמב"ם לא פליג על בה"ג בגוף המצוה ולומר שאין זה מצוה יראת חכמים ח"ו מלומר זה רק ס"ל שאין צורך לייחד על זה מצוה בפני עצמו רק הוא נכלל בכלל יראת הש"י ויוצא לן מזה דבר חדש. והיא דקשיא לן במה שאמרו חז"ל ובו ובו תדבק הדבק בת"ח. דלכאורה הוציאו הדבר מפשוטו דהמצוה שידבק בו י"ת דוקא ורז"ל אמרו הדבק בת"ח ועוד לר"ע ואינך דדרשו את ה' אלדיך לרבות ת"ח ומ"ט לא דרשו הכי ואהבת את ה' אלדיך לרבות ת"ח.
הגם דראיתי בשל"ה בשער האותיות דרש כך ג"כ יעו"ש. אבל ק' על הש"ס דלא דרשי כך ונ"ל דק' חדא יבואר באידך ואתי הרמב"ם ללמדינו שאין לך דבר בעולם נפרד ממנו י"ת הן אהבתו ויראתו וכיוצא בזה. והוא דקבלתי מפי חכמים וסופרים דבר גדול נמצא בעולם והוא ענין יראה ואהבה שנמצא בכל העולמות אציל' בריאה יצירה עשי' ובכל המדריגות שבעולם נמצא דבר זה והוא נתחיל מפחותים שבנבראים כי העכבור יש לה יראה מהחתול והחתול יש לה יראה מהכלב וכן הגדי מן הזאב והזאב מן הארי ושאר הדורס' שבחיות וכן בעופ' וכן בבני אדם אימת חלש מהגבור ומוראה של מלכות על כל הנבראים שבבני אדם עד למעלה למעלה שהוא שורש כל היראה דאמרי' מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך. ופריך בש"ס וכי יראה מלתא זוטרתי היא הא אמרינן אין להקב"ה בעולם וכו' שנאמר יראת ה' ומשני אין לגבי משה ורבו המפרשי' בזה להקשות הא זה נאמר לישראל ואינו זוטרתי.
ונראה דמה שאמ' כי אם ליראה את ה' אלדיך אינו משום דיראה מלתא זוטרתי רק לפי שיש הרבה מיני יראה וראוי לאדם המשכיל שיבחור ביראה א' במעט ולא במרובה וכמ"ש בח"ה כי עבודת החנוף הוא הרבה משא"כ החכם אינו עובד אלא א' וה"נ כך כי כבר הזהיר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכתבתי שם כי יש ג' מדריגות במין בני אדם וכו' ונזכיר כאן הבינוני כי אדם הוא עולם קטן וכאשר כתבתי במשנה דע מה למעלה ממך ר"ל כי נודע מהענין שלמטה מה שיש למעלה והוא ממך כי לפעמי' נופל על האדם איזה יראה מהשררה או מבני אדם הרעים ולסטים יראה להדביק נפשו בשורש היראה שהוא ליראה מפניו ית' בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וזה היראה שנפל עליו הוא כדי לעוררו שיש לו ליראה מהעונות שבידו כי פחדו בציון חטאים ויתן לב לשוב וליראה מיראתו ית' ואז מקשר כל מדריגות היראה ממנו עד למעלה בשורשן ואז שום מורא ויראה לא יעלה על ראשו כי נמתקו בשרשן.
וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך שאז נתבטל ממך כל מיני יראת שבעולם שהם הרבה אחר שנקשרת ביראה יחידית של יחידו של עולם משא"כ הכסיל שאינו ביראתו ית' אין מספר וקץ למיני יראתו ופחדו המרובים וז"ש מה ה' שואל ממך כי אם לבחינת יראה א' שהוא ה' אלדיך ולא שיהי' לך הרבה מיני יראה וזה כוונת המצוה ג"כ את ה' אלדיך תירא ור"ל דודאי יש הרבה מיני יראה בכל הנבראים שנבראו ע"י ך"ב אותיות התורה וז"ש את רק עצה היעוצה לך שתקשר כל היראות בשרשן לירא את ה' אלדיך וממילא יראת חכמים בכלל דכבר נאמר כי מכבדי אכבד וכו' וק"ל.
וכמו שיש מדריגות היראה בכל העולמות ובכל הנבראים כנ"ז כך יש מדריגות האהבה בכל העולמות ובכל הנבראים כי יש אוהב לאכול ולשתות או אהבת המשגל וכיוצא בזה הרבה ושורש כולם אהבת הבורא ית'.
והנה כל אדם מדבק א"ע אל הבחינה אשר אהבתו תקועה בלבו וכמאמר החכם אם תרצה לידע מהותו של איזה איש תראה עם מי הוא מדבק א"ע ומתחבר לו וכמאמר רז"ל הדבק לשחוור וישתחוו לך וכו'. ולכך יראה האדם כשנופל עליו איזה שמחה ידבק בשמחתו ית' ולדבק בו שהוא שורש הכל. וכאשר קבלתי ממורי שאם יראה מחשבת זרות אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשרשו שהוא חסד וכיוצא בזה וכבוד ה' הסתר דבר ודפח"ח.
ומעתה מה שדרשו חז"ל על ובו תדבק הדבק בת"ח כי זה נמשך מזה כי הדבוק בו ית' ממילא הוא דבוק בת"ח הדבקים בו י"ת וחוש הראות מעיד על זה והוא נסיון וידע בעצמו אם הוא דבוק בו ית'.
ומעתה שפיר הוכיח הרמב"ם כמו בענין אהבת ת"ח לא נזכר מצוה מיוחדת כי הוא נכלל באהבתו ית' כך בענין היראה א"צ מצוה מיוחדת ליראת חכמים כי הוא בכלל יראת ה' וכנ"ל כך יצא לן מדברי הרמב"ם כלל גדול לעבוד' ה' ביראתו ואהבתו לחכמי' דוקא. והרב בה"ג גם כי כתבנו לעיל כי רימז בצחות לשון יראת חכמים על תרי"א מצות שנדרש מפי חכמים וכנ"ל מ"מ יוצ' לן לשיטתי' ג"כ דבר נאות והוא מדכתיב לשון תירא
הגם שהוא ממש אותיות תי"רא ירא"ת תרי"א כנ"ל וא"כ בא ללמד על כלל המצות הרמוזים כאן שיעשה ביראה כמו שהזהיר בזוהר כמה פעמים דחילו ורחימו מ"מ נלמד עוד ענין מיוחד ליראת חכמים ואהבת חכמים כמ"ש ובו תדבק הדבק בת"ח למצוא דרך לאנשי המוני' איך ידבק בו ית' ואיך ליראה מפניו ומצא הרב בה"ג דבר ממוצע והוא הת"ח אשר ע"י יכול לבוא לידי מדריגות הנ"ל וזולתו א"א כי אם לבני עליה. וא"כ גם שדברי הרמב"ם אמת שהדבוק בו ית' ממילא דבוק בת"ח אבל איך יבוא לידבק בו י"ת לא נודע מדרגתו וגילה הבעל הלכות דרך הדרגה לזה.
ומעתה מא"ח ומא"ח ול"פ ודברי שניהם דברי א"ח וצריך לשניהם המשכיל שרוצה לידע דרך ישכון אור. ולבאר זה הוא ע"פ מה שכתבנו במשנה והיה כאשר ירים משה ידו.
ותחלה נבאר מכילתא ויראו העם את ה' לשעבר לא היו יראים וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו ק"ו בה' ומה ת"ל במשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם ע"כ וכבר הקשו המפרשים בזה דהתחיל להקשות אם במשה וכו' וא"כ הקושיא ל"ל בה' ומסיים מה ת"ל במשה ועוד דמשני כל המאמין ברועה ישראל וכו' דצריך הבנה בענין האמנה זו ברועה ישראל איזה תועלת יוצא מזה לעבודת הש"י שיהי' נחשב כאלו מאמין בו ית' שהאמנה בו ית' הוא הדביקו' והוא תכלית השלימות וכמ"ש המפרש להרמב"ם שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שיגיע בהם לזו המדריגה ובחר' בחיי' למען תחי' לאהבה את ה' וכו' עכ"ל והאמנה היא סבה לבטחון שיבטח בהש"י בכל מאורעותיו ויאהב להש"י לעבדו כאשר נזכר עוד מזה משא"כ האמנה ברועה ישראל וגם יאהב אותו איזה תועלת נמשך מזה. ועו' לשון תואר זה דאמר רועה ישראל ולא אמר ראשי ישראל וכיוצא בזה.
ונראה לי דהא יש לתמוהו אמכילתא הנ"ל דפריך בפשיטות אם במשה האמינו ק"ו בה' הא ודאי טובא קמ"ל דהא כ' הרמב"ם בשרשי' מצוה ז' וז"ל ועל זה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון משה או במי ששלחו וכשלא יכוין הנשבע בזה רק שיש לו אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר על השיתוף וכו' עכ"ל.
וא"כ אלו נאמר כאן ויאמינו במשה הי' מקום לטעות ולומר כי ח"ו האמינו במשה שהוא אמיתת העצם בכל פעולת הנסים שפעל עמהם הן ביציאת מצרים וקריעת י"ס ולא בשליחות הש"י עשה כל זה דהוי שיתו' לכך הוצרך לומר שהאמינו בה' ובמשה עבדו דייק' שעשה זה בשליחות הש"י מצד שהיא עבדו הנאמן והי' עיקר האמנתם בה' שהוא פעל ועשה עמהם כל הנסים ומשה אינו רק עבדו ר"ל שלוחו בדבר זה לפעול על ידו אלו הנסים
וצ"ל דכוונת המכילתא הי' באמת על כוונה זו להקשו' ממ"נ מדכתיב במשה שהאמינו בו מכ"ש שהאמינו בה'. וכ"ת כקושיין הנ"ל דאיצטרך לאשמיענן שלא טעו ישראל בשיתוף ח"ו לומר שהוא אמיתת עצם פעולת הנסים האלו רק האמינו אמונה שלימה בו י"ת אשר הוא פעל כל זאת ע"י משה שלוחו א"כ קשה מאחר שהאמנה זו שהאמינו במשה היא עצם האמונה בו י"ת ולא נתחדש בזה שהאמינו במשה שום דבר זולת אמונתן בו י"ת. השתא מצא המקשן מקום להקש' א"כ ל"ל כלל במשה כי מה בא ללמדינו בזה שהאמינו במש' שהיא טפל אל העיקר שהאמינו בה' וז"ש ומה ת"ל במשה.
ומשני דבא ללמדינו ענין חדש שכל המאמין ברועה ישראל וכו'. והא דזכרתי בביאור מתני' והי' כאשר ירים משה ידו וכו'. והוא מיוסד על שורש מה שאחז"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' כי צריך המנהיג הציבור לש"ש להיישיר את העם בגשמי וברוחני לא בעובדא ובמלולא בלבד לומר תוכחה ומוסר רק גם במחשבה שיקשר א"ע בו ית' עם בני דורו ולהעלותן ולדבקן בו ית' ובתנאי שגם הם ידבקו א"ע אל ראשי הדור ואז יוכלו ראשי הדור לאחוז בידן ולהעלותן וכו'. א"כ שפיר מבואר שכל המאמין ברועה ישראל והאמנה זו שיאהב אותו ולדבק' בו וכמ"ש בר"ח ש' אהבה פ"יב יעו"ש מענין האמנה ובטחון ואהבה הכל מקושר זה בזה יעו"ש.
וז"ש כל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בו ית' כי יהי' זה הדרגה וממוצע לזה וז"ש ויאמינו בה' והיינו ע"י שהאמינו במשה שנתדבקו בו ומשם עלו שהאמינו ונתדבקו בו ית' וק"ל. וז"ש בתואר רועה כמו הרועה שמשגיח רק בצאן לרעותן במרעה טוב ושמן ולא לרעות את עצמן שישתרר עליהם ויהיה לראש עליהם רק שיהיה לש"ש לתועלת ישראל אז האמנה בהם לתועלת גדול וא"ש.
ומעתה מה שאמרו חז"ל על מצוה ובו תדבק הדבק בת"ח אינו מוציאו מהפשוט וכי ע"י שידבק א"ע לת"ח הדביקים בו ית' ע"י תורתו ועבודתו אז ע"י דביקותו בו יכול להגיע למדריגת דביקות בו ית' וכאמור וכן בענין היראה א"א לקשר כל המדריגות של כל מיני יראה בשרשן כי אם ע"י יראת הת"ח וזה כיון הרב בה"ג והבן.
וגם מבואר כי ביראה מרומז כל מיני יראה בתיבת את כי מדריגה הכולל כל מיני יראה נק' את כנודע משא"כ אהבה הוא אחד אינו ריבוי כלל רק אחדות לכך נלמד שפיר מן ובו תדבק ודוק.
ובזה מבואר מ"ש הרמב"ם בעושה מצוה א' מאהבה וכו' כי האהבה נמשך ע"י אמונה והוא הדביקות בו ית' א"כ הוא דבוק אל שורש האמונה וכאלו קיים כל תרי"ג מצות וכנ"ל וכן מפורש בילקוט פ' בשלח ומנין שכל המקבל עליו מצוה א' באמונה כדאי שתשרה עליו רוח הקודש שכן אבותינו בשכר אמונה זכו ואמרו שירה דברי ר' נחמיה יעו"ש. והיינו מטעם שזכרנו כי אחר שדבוק בחלק א' מהאחדות כולו בידו ושפיר כיון הרמ"בם הנ"ל וזה שסיים בא והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה כי ע"י אמונה דבוק בחיים שהוא מצוה ראשונה הכולל הכל וזוכה לחיי עה"ב וק"ל.
ויוצא לן מוסר השכל לדור ודור ודורשיו שאם יסכימו ויתנו מקום לראשי הדור הבוחרים בבדידות לדבק א"ע בו י"ת בתורה ובתפלה ושיהי' פנוי מצרכי ציבור שיפקחו הן בעסק צורכי העיר בבדידתו אזי טוב לו ולהן שיוכלו הן ג"כ לידבק ע"י בו ית' וכאשר זכרנו לעיל. משא"כ אם לא יתנו הפג רוחו ומטילין עליו צרכי ציבור וודאי אלו מריעין לו ולעצמן.
ונ"ל שזה כוונת יהושיע שאמר למרע"ה על אלדד ומידד שזכו לנבואה ע"י בדידתם שנדבקו בו ית' וכמו שנאמר וישארו ב' אנשים במחנה ולא יצאו האוהלה ותניא בפ"ק דסנה' אמרו אין אנו כדאי לגדולה וכו' והוא כי א' מתנאי הבדידות להתרחק מהכבוד והגדולה לזה נשארו במחנה ולא יצאו האוהלה שנשארו בבדידתם ועי"ז נבואה השיגו עולמות כמ"ש ולא יספו דלא פסקו ונתקנא יהושיע ואמר אדוני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם ופי' התוספת נבואתן כלה וכו' והיינו מטעם הנ"ל ודלא כמ"ש התוספת הטעם משום עצלות דא"צ לזה רק כמ"ש והטעם באמת שעש' יהושיע זה דסבר דאין נבואתן אמת וכמ"ש מוהרשא דבאו רק ליטול השם שגם הם נביאים וכו' יעו"ש ולדברינו הנ"ל סברו מה שבחרו בבדידה אינו לש"ש רק ליטול השם כי הם מחסידי ארץ עד שהשיב מרע"ה בתת ה' רוחו עליהם ודאי הי' שודאי עשו לש"ש וא"ש וזה ענין חטא ערב רב שעשו את העגל. ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו דהיינו למנהיג כמ"ש חז"ל וכו' כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ר"ל שהי' איש גבר בגוברין לפקח בעסק צרכי צבור ועתה לא ידענו מה הי' לו שבחר בבדידות זה מ' יום ואין מי שיפקח בעסקנו ואיני צריך לדרשת חז"ל שסברו שמת ז"א כי מאסו בבדידות ואמרו שיעשה להם ראש שיהי' מפקח בעסקי צבור וכאשר אזכיר מזה דרוש בפ"ע כל ענין ההוא וק"ל.
ונחזור לביאר הש"ס דמכות דאיכא דוד שהעמידו על י"א ומיכה על ג' וחבקוק על א' וכולם אמת כי העולה מדברינו הנ"ל כי הרמב"ם ס"ל כי זה עיקר היראה ממנו ית' שלא יושוה לו שום דבר אשר יצטרך לירא מפניו זולתו ית' וכאמור מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה'. ובה"ג ס"ל כי יצטרך מדריגה א' שיהי' ממוצע אשר ע"י יוכל לבוא ליראת ה' ית' והיינו ע"י יראת חכמים. ומעתה מבואר דפליגי בפלוגתא דתנאי בפ"ד דב"ק שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע וכו'.
ואחר כותבי הנ"ל מצאתי למהרש"א שכ' וז"ל דאזהרת את ה' אלדיך תירא שלא להשוות לו שום דבר ולכך פי' ואמ' כשם וכו' דמתוך מצות מורא אני פורש ור"ע דרש לרבות ת"ח דאין זה משווה מוראם להש"י כי המורא מהם היא מוראו שישמע מהם מורא הש"י וכו' וז"ש מורא רבך וכו' יעו"ש והנאני שכל דברי מרומז בצחות לשון הקצר' והוא דהרמב"ם ס"ל כשמעון העמסוני שלא להשוות לו שום דבר. ר"ל בענין היראה שלא יהי' לו שום יראה זולתי יראתו ית' וכמאמ' החסיד שלן לבדו במדבר ושאלו אותו איך לא ירא שם וכו' והשיב כי אני בוש לירא משום דבר זולתו ית' וכו' דא"כ הוי ח"ו שיתף שיש שום יראה ח"ו זולת יראתו ית' ולכך אין לדרוש מן את שום דבר לירא מלפניו דלכך פירש. ובה"ג ס"ל כר"ע דיראת חכמים היינו יראתו ית' ור"ל שע"י שהוא דבוק ביראת חכמים יוכל לדבק ביראתו ית' ואם אמנם לא כיון מוהרש"א לזה מ"מ יש לפרש בדבריו שבכלל דבריו דבריו מאחר שהוא כלל גדול לעבודת הש"י ישמע חכם ויוסף לקח.
וקודם שנבאר ש"ס הנ"ל ענין י"א וכו' נבאר מצות תפלה אשר נתחבטו בו הראשונים דהרמב"ם ס"ל דהוא מ"ע דאורייתא והרמב"ן הוכיח דבש"ס משמע דהוא דרבנן. ובודאי יש לכל מעיין לחפש בכל כחו לתרץ איך נעלם מן הרמב"ם ש"ס ערוך בב' מקומו' דמפורש שהוא דרבנן ומה שרצו הכ"מ ומגדול עוז לתרץ דנוסח התפלה דרבנן וכו' כבר סתרו הרמב"ן בי"ד שרשים יעו"ש. ונ"ל דאי' בש"ס בפ"ו דעירובין א"ר ששת אר' אלעזר בן עזריא יוכלני לפטור את כל העולם כולו מן הדין שנא' שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין מתקיף לה הא שכור מקחו מקח וממכרו וכו' ומסיק מאי יוכלני לפטור נמי דקאמר מדין תפלה עכ"ל.
והנה טרם אחלה לדבר בספיקות שיש בסוגיא זו. נ"ל לפרש מה שכתבתי ברמז לעיל בביאור דברי הרמב"ם שכ' בפ' א' מהלכות תפלה וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלדים מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנא' ולעבדו בכל לבבכם אמרו חז"ל איזה עבודה שבלב זו תפלה ואין מנין התפלות ולא משוה התפלה מהתורה ולא זמן קבוע וכו'. והרמבן השיגו דתפלה מדרבנן מדאמרינן בפ"ג דברכות בעל קרי מברך ברכת המזון מפני שהיא דאורייתא ואינו מתפלל מפני שהיא מדרבנן וכו' וכן בש"ס דסוכה אמרינן בתפלה אינו מפסיק והקשו מלולב דמפסיק ומשני הא דאורייתא והא מדרבנן וכו' ועיין באריכות בס' י"ד שרשים להרמב"ם שורש ט' וכו'.
והנה יש למעיין לחפש בכל כחו לתרץ דברי הרמב"ם וכי נעלם ממנו דברי הש"ס בב' מקומות הנ"ל הגם כי כבר תירצו הפוסקי' דברי הרמב"ם יעו"ש. ואענה חלקי גם אני דהא יש להקשות על הרמב"ן מש"ס פ"ק דברכות מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל שנא' לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם וכו' ושוב אמרינן שם האוכל או שותה קודם התפלה עליו נאמר ואותי השלחת אחרי גיוך א"ת גיוך אלא גאיך אחרי שנתגאה קיבל עליו מלכו' שמים.
ופסק הראש בשם ר"י דאם התחיל לאכול קודם עלות השחר בהגיע זמן תפלה צריך להפסיק אע"ג דבמנחה אין צריך להפסיק שאני הכא בשחרית דאיכא לאו וכו' יעו"ש א"כ מוכח דאיכא לאו מהתורה על הטועם כלום קודם תפלה ואיך ס"ל תפלה מדרבנן. וגם בתפלה פוסק כמו שכ' הראש ש"מ דהוי דאורייתא. אך דלפ"ז תיקשי הש"ס אהדדי דלעיל זכרנו בש"ס דהוי דרבנן. לכן נראה לי דיבואר ע"פי הש"ס דעירובין הנ"ל דמסיק מדין תפלה קאמר פי' רשי' קאמר יוכלני לפטור מדין תפלה היינו שלא התפללו בכוונה מחמת שכרות הגלות. והקש' הריף דמשמע מן הכוונה פטורין ולא לבטל התפלה לגרמי והא קי"ל שכור שהתפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיפקח יינו ומשני וכו'.
ול"נ לתרץ זה עפ"י קו' אחרת שהקשה הרב בעל לחם משנה על הרמב"ם שכ' בהלכות תפלה וז"ל חמשה דברים מעכבין התפלה כוונת הלב וכו' כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות וכו' והקשה הרב בלח"מ הא מוכח בש"ס דלעכובי לא בעי לחזור ולהתפלל מחמת חסרון כוונה דאמרינן ואם אינו יכול לכווין יכווין באחת וכו' ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו עכ"ל.
וכדי לתרץ קו' נ"ל לעורר סתירה היותר גדול' להרמב"ם שהוקשו עליו גדולי הפוסקים והוא דאמרינן פ"ד דר"ה שלחו לי' לאבוהו דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא אמ' רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אינן צריכות כוונה ובתר הכי גרסינן אמ' ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי פי' תתכווין לתקוע לשמי להוציאני י"ח וכו' ואוקמינא להא דר"ז כר' יוסי דס"ל מצות צריכות כוונה ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שופר דצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא דמצות צריכות כוונה וכו' והקשו הר"ן והרב המגיד להרמב"ם שדבריו סותרין זא"ז שכ' בהלכו' חמץ ומצה שאם אנסוהו עכום ואכל מצה יצא י"ח והיינו כרבא דמצות אין צריכות כוונה ובשופר פסק כר"ז דצריך כוונה וכו' וביארו שם עיין עליהם.
ולי הפעוט נראה דלא ק' מידי דכת' הרב ב"י בשם הרב ר' יונה שהביא דעת רבינו שמואל וז"ל אפי' למ"ד מצות אין צריך כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה התלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה שהיא בלב ואינו עושה מעשה נמצא שלא עשה כלום וכו' עיין בב"י בטא"ח ס' תקפ"ט הרי מוכח לחלק בין מצוה התלוי במעשה ובין מצוה התלוי באמירה ומכ"ש שמיעה דלכ"ע בעי כוונה בלב כי שמיעה היא בלב כמו שאמרו הלב שומע לכך שפיר פסיק בשמיעת קול שופר כר"ז דבעי כוונה משא"כ באכילת מצה דהוי מצוה התלוי במעשה פסק דאין צריך כוונה. וכ"ת הא גם תקיעת שופר הוי מעשה ז"א כי באמת התוקע לעצמו אין צריך כוונה משא"כ להוציא השומע בעי כוונה וזהו מרומז בצחות לשון הש"ס איכוין ותקע לי דייקא ור"ל דוקא לי השומע צריך כוונה משא"כ תוקע לעצמו אין צריך כוונה וק"ל
ומעתה לא נפלאת ממך להבין דברי הרמב"ם שכ' בספרו שהוא פי' על תרי"ג מצות שניתן למשה בסיני שאז הי' מצוה מן התורה להתפלל ור"ל כי עיקר המצוה היא תפלה בכוונה וזהו שמביא פסוק ועבדתם את ה' איזהו עבודה שבלב זו תפלה ר"ל מאחר שאינו במעשה רק באמירה לכ"ע בעי כוונה בלב דאל"כ לא עשה כלום וכנ"ל והיינו קודם חרבן הבית משא"כ הש"ס שהוא תלמוד בבלי שהיו בזמן חורבן הבית כבר בטלו מצוה זו וכמאמר זו יוכלני לפטור העולם מדין תפלה כי מחמת שכרות הגלות שאינם יכולין לכוין באמת אז אינו מצוה מהתורה דאם אינו מכוין באמירה לא עשה כלום ואז לא הוי רק מדרבנן וכמאמר הש"ס בב' מקומות הנ"ל.
ומעתה סרה השגת הרמב"ן על הרמב"ם כי הרמב"ם כ' בסיפרו כמה מצות הנוהגים בפני הבית אף שאינן בזמן הזה וגם מצות התפלה היא כא' מהם. וסרה ג"כ קושי' הרב בלח"מ במ"שכ הרמב"ם ה' דברים מעכבין התפלה וא' מהן הוא כוונת התפלה וכו' שהיא עיקר המצוה מהתורה שהיא בכוונת הלב ובש"ס איירי לדידן וכמה שכ' הטור סי' ק"א וז"ל והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין א"כ למה יחזיר ע"כ אבל על הרמב"ם לא ק' מידי שהוא כ' לפי דין התורה וא"ש
ובזה נראה לי לפרש משנה באבות אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה והוא כי לפי מ"שכ הרמב"ם הנ"ל ה' דברים המעכבין התפלה א' מהם הוא כוונת הלב כיצד שיפנה מחשבתו וכו'. א"כ פן יאמר האדם גם בזמן הזה יחזור ויתפלל וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה ר"ל כשאפנה ממחשבות אחזיר ואשנה להתפלל פעם ב' דז"א כי שמא לא תפנה כי בפעם ב' קרוב שלא תפנה ממחשבותך ולמה יחזיר וק"ל.
וכן יש לפרש בעמוד התורה שלא יאמר כשאפנה ממחשבו' אשנה אז ללמוד במחשבה טהורה כי שמא לא תפנה ותתבטל מלימודך רק עשה את שלך והוא רחום לכפר עון ולקנח עון מחשבות זרות שיזכה להתקדש כי הבא לטהר מסייעין.
ונחזור לענינו ומעתה תבין שאין מקום לקושי' הרי"ף הנ"ל מאחר שעתה בגלות דין שכור יש לנו וקיימא לן שכור אסור להתפלל וכו' ובאמת ל"ק מידי דמאחר דתפלה בזמן הזה דרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו דדוקא שכור מיין המתפלל נק' תועבה אבל שכור מגלו' ולא מיין אמרו חכמים דשרי להתפלל גם שאינו מכוין
ומצאתי און לי ממ"שכ הב"י בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב בטור א"ח סי' פ"ט דמשיג הטור דאין לאכול קודם תפלה שנא' ואותי השלכת אחרי גויך א"ת גויך אלא גאיך וכ' אבי העזרי דמותר לשתו' מים לצמאו דלא שייך בי' גאוה וכו' וכ' מהרי"א דמש"ה שינה הפסוק באמרו אל תקראי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא הי' אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינא גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי עכ"ל. אפס דק' באמת מה ראו לשנות דרוש הפסוק כדי להתיר שתית מים דלמא גם מים אסור כמשמעות הפסוק. לזה ביארהרב הב"י וכת' וז"ל ונ"ל שהי' כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שהתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי באו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים לכך הוצרכו לומר א"ת גויך אלא גאיך עכ"ל.
ובזה מבואר קו' הנ"ל על הרמב"ן דפסק לא תאכלו על הדם ופסוק ואותי השלכת וגו' אינו לאו גמור רק מדרבנן ואסמכי' אקרא דהא הרא"ש שהביא לימוד זה ס"ל ג"כ דמותר לשתות מים לצמאו והוא מכוח דרש א"ת גויך אלא גאיך וכנ"ל וק' איך הי' להם כח לשנות הפסוק וכו' אלא צ"ל שהוא מדרבנן והם אמרו והם אמרו וה"נ דוקא שיכור לרצונו דהוי גאוה אסור משא"כ שכור לאנסו דאין בו גאוה שרי להתפלל וסרה קו' הריף הנ"ל ועלה בידינו דתפלה היא מ"ע מן התורה והיינו בכוונה קודם חורבן משא"כ עתה דהוי שכורת ולא מיין וגו' ור"ל דוודאי אלו הי' שכור מיין אסור להתפלל כלל וכקושי' הריף. משא"כ שהגלות הוא נק' שכורת ולא מיין שרי להתפלל גם בלא כוונה והיינו מדרבנן וא"ש דברי הרמב"ם ואין מקום להרמבן להשיגתו וכאמור וק"ל.
איברא נראה דהרמב"ם והרמבן לא פליגי כי מא"ח ומא"ח ול"פ כי שניהם אמת והוא על דרך שכ' מהארי' זלה"ה בהלכות ר"ה בענין בריאת העולם דפליגי ר"א ור"י אי הי' בניסן או בתשרי ומפרש וכי פליגי במציאות אלא דמר א"ח ומר א"ח ול"פ זה הי' בניסן הלידה וזה מיירי בעיבור שהי' בתשרי וז"ש היום הרת עולם לשון העולם כמו האדם שנק' עולם קטן שהנשמה מתעלמת בתוך הגוף וכו' יעו"ש וה"נ ממש כך הוא ולהלביש הענין להבינך. נבאר מש"כ מוהרשא' בפרק מפנין ת"ר הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לזכו' ומעשה באדם א' וכו' לבסוף אמ' העבודה כך הי' וכו' וז"ל העבודה לאו בעבודת בהמ"ק קאמר דהי' אחר חורבן אלא דכך הי' שבועתם העבודה לשמים וברמז נקודת עבודה הם נקודת שם בן ד' וק"ל עכ"ל.
ובזה יבואר למה נק' תפלה עבודה וכמו שזכר הרמב"ם הנ"ל ולעבדו בכל לבבכם זהו תפלה והענין כי מבואר כי הוא ית' סתים וגליא ושמו סתים וגליא וכמו שאמר זה שמי לעלם וזה זכרי ודרשו חז"ל לא כשאני נכתב אני נק' וכו' כי שם בן ד' הוא הנשמה המחיה את העולם שהוא הגוף בסוד וה' בהיכל קדשו. וכמו שהוא ושמו סתים וגליא כך ברא האדם בצלמו כדמותו סתים וגליא בבחי' נשמה וגוף וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל שיש שלומי אמוני ישראל שהם הנשמה ויש המוני עם שנק' בעלי הגוף ונגד ב' בחי' אלו יש בתורה ג"כ סתים וגליא הנגלה והנסתר וז"ש כי חק לישראל דברי' נעלמים סוד התורה ניתן לישראל הוא משפט לאלדי יעקב ומשפט שהוא דברים נגלים ניתן להמוני עם שנק' יעקב וכמו שיש ב' בחי' הנ"ל בתורה כך הוא בעבודה שהיא התפלה שיש בה ג"כ ב' בחי' אלו הנק' גוף ונשמה כי התפלה בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמ' והכוונ' היא הנשמ' המחי' את הגוף והגו' נק' עבוד' שהיא עובדא במילולא. והנשמ' היא הניקוד של עְבודָה וניק' שם של ד' שהוא הנשמ' המחי' את העולמו' כמ"ש בזוהר שיר השירים ובתיקוני' כי הניקוד הוא הנשמה של התיבה. יעו"ש בפסוק כי רוח החייה באופנים ובפסוק והחיות רצוא ושוב ובזה א"ש דברי מוהרשא' הנ"ל והבן. ומעתה ב' בחי' של התורה וב' בחי' התפלה נקשר כל א' עם בחינתו של ב' בחי' שבישראל כי אנשי המוני עם שהם בחי' הגוף יש להם חלק וקישור עם חלק גופי התורה והתפלה ושלומי אמוני ישראל יש להם קישור עם סודי התורה וכוונת תפלה כמבואר ואפשר שזה רמז הש"ס יוכלני לפטור כל העולם ר"ל אנשי המוניים שהם סתם העולם יוכלני לפטור מדין תפלה דהיינו כוונת התפלה כי הכוונה שייך ליחידי סגולה לבני עלי' שהם מועטים ולא לכללות העולם כולו בכלל שהם שכורת בטירדת הגלות כשכור שפורק עול תורה ומקבל עליו עול מלכות ודרך ארץ משא"כ יחידי סגולה שמקבל עליו עול תורה נק' בן חורין משכרות הגלות ולכך להם מסורה כוונת ונשמה של התפלה משא"כ למי שעוסק במשא ומתן שנק' שכור באמת כאשר עינינו רואות בחוש והנסיון מעיד על זה וכמ"ש חז"ל לא בשמים לא בתגרין וכו' הרי דברי הרמבן והרמב"ם ברורין זה מיירי בכללות העולם וזה מיירי ביחידי סגולה המתפללין בכונה ומקיימין מצות התפלה מן התורה.
והנה הש"י ברחמיו כי חפץ חסד הוא יעץ אותנו בתרי"ג מצות הנק' תרי"ג עיטין וגם בלא"ה לשון תורה היא תורה דרך להולכין בה לכך סמיך ב' מצות אלו יחד אותו תעבוד זו תפלה ובו תדבק הדבק בת"ח שהוא כלל גדול אשר רימזה לנו התורה כי אין חיות להגוף כי אם שהיא דבוקה לנשמה אז הנשמה מחי' את הגוף משא"כ בפרידת הגוף מן הנשמה שהיא פרידת אנשי המוני עם מן יחידי סגולה שבכל דור ודור ולסוד זה הזהיר הרב הארי' זלה"ה לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך קודם תפלה שיאהב בלבו לכל א' מישראל כדי שיהי' תפלתו כלולה עם תפלות שלומי אמוני ישראל היודעין כוונת התפלה וק"ל.
העולה מזה כי בתפלה הנק' עבודה ניקוד שם בן ד' רומז לשם הוי' בהיכ' קדשו ושם הוי' כולל כל תרי"ג מצו' שמי עם י"ה זכרי עם ו"ה וכו' והו' מה שזכרנו בפת' דברינו כי ד' מצות שכתובין בפסוק א' רמוזין לשם בן ד' ויבואר עוד אחר שנבאר הפסוק זה מצוה ד' שבפסוק ובשמו תשבע מה ענינו למצוה בו תדבק מה שייכו' יש זה לזה. ותחלה נבאר שורש מצוה זו כי הרמב"ם ס"ל שהוא מצוה והרמב"ן ואינך ס"ל שאינו מצוה כלל וז"ל הרמב"ם בה' שבועו' פי"א כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והיא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא עכ"ל. והראב"ד והרמב"ן השיגו עליו ואמרו שאין זה ממנין המצות רק להזהיר שלא ישבע באל אחר והרמב"ן הביא ראי' מתנחומא לא שהותר לישבע בשמו אפי' באמת אלא אם יהי' בך כל המדות את ה' אלדיך תירא וכו' אז אתה רשאי לישבע בשמו ע"כ הרי מוכח דאינו אלא רשות וכו'. והגאון מוהר"י דילאן מתרץ דאין ראי' מתנחומא הנ"ל דהי' רשות והראי' דמביא מיד מעשה בינאי המלך שנחרבו לו ב' אלפים עיירות עבור שבועות אמת כיצד אומר לחבירו בשבועה שאני אוכל ואכל וכו' אבל בעת הצורך לישבע מצוה יש בה עכ"ל. וכ"כ הראש בפ"ק דנדרים והטי"ד סי' ר"ג לחלק בין הא דאמרי' בפ"ב דנדרים הנודר אע"פ שמקיימו נק' רשע וכו' דאיירי שאינו צורך עבודה.
והא דאר"ג מנין דנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך. וכן פ"ק דנדרי' שמעון הצדיק אמ' מימי לא אכלתי אלא אשם נזיר טמא א' וכו' דהוי צורך עבודה וכו' אך דלפ"ז תיקשי להרמב"ן שלא ראה לחלק בכך ומבואר להדיא כי התנחומא מיירי בדבר הרשות ומה ראה על ככה שהקשה על הרמב"ם דכתב מפורש בדבר הכרחי אז הוא מצוה ונראה דהרמב"ן ס"ל אפי' בדבר מצרכי עבודה ג"כ אין מצוה לישבע וכו'. והוא דאי' במתני' פ"ג דתעני' שאמ' חוני המעגל נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכו' שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושין לך רצונך כבן וכו'. ומסיק בש"ס ששלח לו נידוי פן יבא לידי שבועו' שוא כגון שני אליהו שנשבע שלא יהי' טל ומטר וכו'. וי"ל אם הי' חייב נידוי איך נשאו לו פנים בשביל שהוא חוני והא במקום חילול אין חולקין כבוד וכו' ואם אינו חייב למה שלח לו ונראה דכתבו אחרוני' בשם ס"ח סי' תי"ו וז"ל הא דאמר רב גידל נשבעין לקיים המצות היינו לדורות ראשונים אבל בזמן הזה אין נישבע לקיים המצות כי יקטרגנו השטן ולא יקיים המצות ויש סמך לזה מתנחומא הנ"ל את ה' אלהיך תירא אם יש בך כל המדות אז בשמו תשבע ע"כ.
ומעתה מבואר אלמלא חוני אתה שיש בך כל המדות הללו והוא את ה' אלדיך תירא וגו' והראי' שעושין לך רצונך מצד כי רצון יראיו יעשה לכך לדבר הכרחי של צורך הגשמים א"ש ובשמו תשבע שנשבע בשמו הגדול משא"כ לאחרים הי' חייב נידוי שאין נשבעין אפי' לדבר הכרח שלא יבוא לידי שבועת שוא. ולכך שלחו לו וכו' כדי שלא ילמדו אחרים ממנו לישבע בשמו ית' וא"ש. הרי מבואר כי אפי' בזמן המשנה לא הי' נשבעין אפי' לדבר מצו' שלא יבוא לידי שבועת שוא כי אם שיש בו כל המדות וכו'. אז הוי רשות לישבע ובזה איירי הרמב"ן. משא"כ הרמב"ם שעש' ספרו פי' על תרי"ג מצו' לפי זמן נתינת המצות שהי' דורות ראשונים נגד זמן הש"ס שנק' אחרונים נגדם קאמר שהיא מצוה ובשמו תשבע לדבר הכרחי וצרכי עבוד' וק"ל.
ובזה מבואר כי נסמך מצוה זו ובשמו תשבע אל מצוה אותו תעבוד זו תפלה שהוא בפסוק א' כדי שילמוד מענינו מה תפלה שהיא מצוה היינו לדורות הראשונים קודם החורבן שהיו יכולין לכוין משא"כ בזמן הש"ס שהיה אחר החורבן שאין יכולין לכוין כמו שאמר שכורת ולא מיין אין התפלה מצוה מהתורה כך מצוה ובשמו תשבע היינו לדורות הראשוני' משא"כ בזמן הש"ס אינו מצו' וכדברי הרמב"ן וק"ל
הגם דיש לחלק בין ש"ס דאמר דאין לישבע ובין הש"ס דאמר מצוה לישבע שניהם בזמן א' איירי רק שיש לחלק בין שבועה דלהבא או לעבר ובזה מבואר דהרמב"ם והרמב"ן ג"כ ל"פ רק מא"ח ומא"ח כי מה דשלחו לחוני הי' בשבועה דלהבא ואז יש לחוש לשבועות שוא כדמפרש בש"ס וכן הא דרב גידל נשבעתי ואקיימה איירי להבא אז הי' מקום לחלוק בין דורות ראשונים משא"כ לאחרונים אסור שלא יבא לידי שבועו' שוא וכדמייתי עובדא דשני אלפים עיירו' דינאי שנחרבו וכו' דאיירי ג"כ להבא משא"כ בשבוע' לעבר דבשעה שיצא' השבועה מפיו הוא נודע לו אם אמת או שקר בזה אין שייך קיטרוג יצה"ר וכמ"ש הפוסקי' בטח"מ סי' ל"ד ובסי' צ"ב לענין חשוד על השבועה דדוקא בשבועה דלשעבר נעשה חשוד משא"כ להבא דיצרו אנסו וכו'. א"כ מוכח כדברינו ושבועה להבא שיש לחוש דיצרו יאנסו יש לחלק בין דורות ראשוני' הוא מצו' משא"כ עתה גם לדברי הכרחי אינו מצו' רק כשיש בו כל המדות משא"כ בשבוע' לשעבר נשאר אדין תורה דהוי מצוה ובזה איירי הרמב"ם משא"כ הרמב"ן איירי להבא וא"ש. איברא מ"ש הרמב"ם כי השבועה בשמו הגדול הוא מדרכי העבודה וכו'. להבין צחות לשונו יבואר עם מאמר הש"ס דשבת שנשבע ואמר העבודה שכך הי' ואתם שדנתוני לכף זכות כך ידון המקום אתכם לכף זכות וכו' ופי' מהרש"א ניקוד עֲבודָה הוא ניקוד שם בן ד' וכו' יעו"ש
לבאר זה נקדים לבאר מ"ש בפ' תצוה מצוה ל"ת ולא יזח החשן מעל האפוד וכו' וקו' זו זכרתי כמה פעמים אחר שהמצו' הוא עצם שמו ית' שהוא הי' הוה ויהי' וא"כ צריך שינהוג מצוה זו ג"כ בעולם שנה ונפש כמ"ש הראב"ד לס"י יעו"ש ואיך מצוה זו שייך בנפש האדם בפרט או בעולם ושנה שהיא בכל עת וזמן כי הלא עתה בחורבן הבית אין שייך מצוה זו וכיוצא בזה כמה מצות הגם שכתב הרמב"ן והרמב"ם מזה בי"ד שרשים יעו"ש. איברא נ"ל דודאי שייך מצוה זו בעול' שנה נפש בכל עת וזמן ובכל נפש האדם. ותחלה נתרץ משנה בפ"ג דר"ה והי' כאשר ירים משה וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעל' ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמי' היו מתגברי' ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או מחי' אלא בזמן שהיו ישראל וכו' מתרפאין ואם לאו היו נמוקין. חש"ו אין מוציאין רבים י"ח זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. והוא תמוהו מרישא לסיפא א' ק' מה זה תימא וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות וכו' הלא מצינו במלחמת סיחון ועוג שהי' ידיו של משה עושות מלחמה.
וכ"ת שאני הכא דסילק א"ע ממלחמה זו וניתן ליהושע וז"ש וכי ידיו וכו' א"כ מה משני כל זמן שהיו ישראל וכו' פתח במשה ומסיים בישראל. ב' ק' מה ענין משנה זו אחר משנה שמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא וכו'. וכן במשנה זו עצמו סיים חש"ו וכו' שהוא תמוהו מה ענין לכאן. ג' ק' מה ענין הרמת יד להגביר ישראל והנחתה להגביר עמלק [הגם לפי מ"ש בזוהר ענין וידי משה כבדים וענין נשיאת כפים וליבון לשון של זהורית הכל ענין א' יעו"ש.] ד' ק' אם נצחון המלחמה הי' תלוי בהרמת ידי משה א"כ למה יניחה עד הכריתו עמלק עדי אובד. ה' ק' כפל מסתכלין ומשעבדין וכו'. ו' ק' כיוצא בו עשה לך שרף וכו' דהיינו רישא. הגם דקו' זו לבד הי' אפשר לתרץ ע"ד רמז מוסר והוא דאי' בש"ס דיומא פ"ב כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ופריך והא כתיב לא תקום ולא תטור ומסיק הא דמפייסין לי' וכו'.
והנה כבר רבו הספיקו' וביאר הריטב"א ומוהרש"א והריף יעו"ש. ולי נראה פשוט דהא יש לדקדק ל"ל כפל שאינו נוקם ונוטר וכ"ת משום דתרי מילי נינהו כדמפרש בש"ס איזה נקימה השאלני קרדומך וכו' מ"מ ק' יאמר החמור דשארי לת"ח ואתי בק"ו הקל. וכ"ת הא בפסוק כתיב ג"כ לא תקום ולא תטור וג"כ ק' ל"ל כפל ז"א דהתורה הוצרכה לכתוב שניהם שלא ליתן לבעל דין לחלוק ביניהם משא"כ בש"ס ק' כנ"ל. ונראה דמצינו בפסוק שכ' ומאתיים לנוטרים את פריו הרי נטירה הוא לשון שמירה ונקימה הוא ההיפך.
והנה ב' הפכים אלו מצינו בנחש שעשה משה במדבר כי תחלה הי' הנחש ממית ואח"כ הי' הנחש מחי' כנז' בש"ס הנ"ל וכי נחש ממית או מחי' אלא כל זמן וכו' ויבואר ענין ב' הפכים בביאור המשך הפסוקים בפ' חקת וידבר העם באלדי' ובמשה וגו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו בעם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל אל ה' ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי. והנה התורה נק' דרך כי היא מורה דרך להולכים בה כמו שנא' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. והנה מה ששונאין אנשי המוניים לצדיקים יראי השם השומרים דרך ה' הוא מחמת שהם שני הפכים כי אנשי המונים הם קצירי נפש המקצרין בדרך ה' הן בתפלה או במצוה שעושין דרך ארעי מצות אנשים מלומדה משא"כ הצדיקים שהם טורחי הדרך שאין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עלי' וכן תפלה נק' עבודה שהיא קרוב למיתה בהתפשטות הגוף להתדבק ברוחני כמו שזכרתי בש"ס ד' שנכנסו לפרדס וכו' וז"ש ותקצר נפש העם בדרך ופי' רש"י שהיא טורח הדרך וכו' ור"ל כי טורח הדרך של צדיקים גרמה לאנשי המונים שקצרה נפשם בדרך היפך הת"ח לכך וידברו העם באלדים ובמשה כי איש לפי מהללו והם ב' הפכים לכך דיברו סרה על ה' ועל משיחו. והנה הש"י ארך אפיים ומשה שהי' עניו ג"כ הי' מהנעלבים ואין עולבים אלא שהש"י חס על כבוד הצדיק יותר מעל כבודו שלא יאמרו לית דין ולית דיין לכך וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים הת"ח שנק' נחשים שרפים לאחד משני סיבות או שהוא כטבע האש משריף ומכלה ועולה למעלה כך הם בעלי גסי הרוח יותר משמיני' שבשמינית הנאות לת"ח לכך וינשכו בעם לנקום נקם כנחש הנושך ע"י סבה ודבר קל שעושין נגד כבודו או שנק' נחשים השרפי' הת"ח המתלהבים בשלהבת אש הדבוק בו ית' וע"ד שנר' תבערה כי בערה בם אש ה' שהוא התלהבות עבודתן ותורתו כמ"ש הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה וינשכו בעם וימת עם רב אותיות מערב רב הם הפוקרין ומזלזלין בכבוד ת"ח ראשונה ועתה נפרע מהם ע"י נחשים השרפים אלו הת"ח והרגישו העם ויבואו אל משה ויאמרו חטאנו וגו' ויאמר ה' עשה לך שרף וראה אותו וחי.
והנה לכאורה הוא היפך הטבע כי מאן דנכית לי' חויא אפי' חבלא מבעית לי' וחרדה מסלקת הדמים דם חיות האדם וכאן זה הי' רפואתו איברא נראה דא"ש כי זה החרדה והיראה היא גורמת החיים כאשר זכרנו כבר בביאור פסוק תהלים סי' נ"ד לבי יחיל בקרבי ואימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבא בי וגו' והקוש' מפורסמת נפלה עלי לשון עבר ואח"כ אמר לשון עתיד יראה ורעד יבא בי ובארתי ע"פ משל אדם אחד שהי' לו רבוי דמים וכו' יעו"ש בכתבי. וכן זכרתי לעיל בביאור קו' הרמב"ם ובה"ג אם יראת חכמים הוא ממנין תרי"ג מצות או לאו כי יש כמה יראת בעולם בכל הנבראים והם רק לבושים אל יראה פנימיות יראת ה' שהיא יראת חכמים כמ"ש את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח יעו"ש לעיל מזה.
ובזה בארתי קושיות הרב מוהר"י יעבץ שהקשה בפסוק יתרו ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלדים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והקשה הוא ז"ל שהם ב' הפכים בנושא א' תחלה אמ' אל תראו ולבסוף אמ' ולבעבור תהי' וכו' יעו"ש וכתבתי כי יש כמה מיני יראה בעולם ושורש כולם הוא יראת ה' והדבק בשורש היראה ניצל מכל מיני יראה שהם לבושים אל יראה פנימית שהיא סוג א' משא"כ לבושי היראה הוא הרבה. ובזה יובן אל תיראו ר"ל מן הרבה סוגי יראה אל תיראו שהם לבושי היראה רק למען תהי' יראתו על פניכם שהיא יראה יחידית ועי"ז ניצל מכל מיני יראה וז"ש יראת ה' תוסיף ימים וק"ל.
והנה ראי' הוא אותיות יראה ובזה יובן עשה לך שרף ושים אותו על נס שיראה אותו כי על ידו הי' הנשיכה וע"י יראה זו אשר יראה ורעד יבוא בו וחי כי הירא מהת"ח היא יראת ה' אשר תוסיף ימי לכך וחי וק"ל.
ובזה יובן הש"ס כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. ור"ל כל שאינו בבחינה זו שיכול למחוץ ולרפא כמו הנחש שעשה משה שהי' בו נקימה שהי' ממית ושוב הי' בו נטירה להחיות כששבו בתשובה וענין החיות שהוא יראת הת"ח הירא את ה' ואז הוי כאילו ירא את ה' בעצמו משא"כ כשאינו בבחינה זו אינו ת"ח וק"ל.
וזהו כוונת הפסוק ג"כ ולא תקום ולא תטור ר"ל שלא תקום לנקום נקם ושוב תצטרך לנטור להתפלל עליו שיחי' כשישוב ושמא פן לא יהי' נטירתך שמירה מעולה לכך עצה היעוצה שלא תקום ואז לא תצטרך לנטור וק"ל.
ובזה יובן כוונת משנה הנ"ל וכי נחש ממית ונחש מחי' ר"ל איך אפשר שיהי' נחש הממית ונחש מחי' דבר המזיק יהי' בו תועלת. ומשני אין כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה שהם הת"ח שישראל הם בדביקות עם הת"ח פנים בפנים בסוד הכרובים פניהם איש אל אחיו שהוא הסתכלות פני מעלה שהוא פני החכמים ובזה משעבדים את לבם לאביהם שבשמים כי גם החכמים נקראו אביה' כ"ש אלישע אל אלי' אבי אבי רכב ישראל ומעלת הש"י שהוא אביהם שבשמים וקאמר כי ע"י הסתכלות כלפי מעלה דביק' המוני עם עם הת"ח בזה נותנין כח ועילוי אל בחי' הנק' לבם לשעבדו אל בחי' הנק' אביהם שבשמים והוא ע"ד שכתבתי כי גמיר חסיד לפי שפסו אמונים בסוד תנו עוז לאלדי' כי ע"י דביקות אנשי המוני בחכמים הנק' אב עי"ז מוסיפין כח וגבורה אל החכמים הנק' לבם של ישראל לעלות הרמתה במדות תרומיות אל אביהם שבשמים וז"ש כי הם גורמים לשעבד לבם לאביהם שבשמים.
וברמז קאמר את לבם כי מדה הנק' את ומדה הנק' לבם שהוא הקב"ה שניהם יעלו בחיק אביהם שבשמים שהיא חכמה עליונה בסוד בחכמה יסד ארץ ובסוד ואביו שמר את הדבר הנז' בתיקוני' וז"ס שם י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע אותי והבן.
הגם דיש לפרש הש"ס הנ"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש יכו' ע"ד מליצה דאי' בפ"ק דיומא מגורי אל חרב היו עמי ואר"א אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם ומפני זה שנאת חנם ירושלים חרבה. הגם שזה סותר למה שאחז"ל במס' ב"מ דף ל' א"ר לא חרבה ירושלים אלא שוהעמידו דבריהן על דין תורה ולא עבדי לפני משורת הדין וכו' כבר העליתי בכתבי בביאור דברי הטח"מ סי' ז' יעו"ש.
והנה חז"ל העידו על השבטי' ולא יכלו לדבר עם יוסף לשלו' שזה שבחם שלא דיברו אחת בפה וא' בלב וכו' ושמעתי אומרים ע"ד הלצה כי הנחש הי' לה כח הדיבור כמו שנא' ויאמר הנחש וגו' וא"כ ק' הא בקללה שנתקללה הנחש לא מצינו שניטל ממנה הדיבור ומ"ט אינה מדברת גם עתה. ומתרצין גם עתה יש לה כח הדיבור רק לפי שנא' ואיבה אשית בינך ובין וכו' ואינה מדברת מחמת איבה ודפח"ח. א"כ זה שאמרוחז"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. ר"ל שאם הת"ח אוחז במדת אנשי המוני עם שאוכלין זה עם זה ודוקרין זא"ז וכו' אינו בגדר ת"ח רק בסוג אנשי המוני רק ראוי שינקום וינטור השנאה בלבו ולא ידבר כלל מחמת איבה כנחש וזה מעלת השבטי' ולא יכלו דברו לשלום וק"ל.
ובזה יבואר המצוה ולא יזח החשן מעל האפד כי כ' האר"י בטעמי המצות כי חשן ואפד הוא יחוד ב' שמות ולהלביש הדבר נ"ל כי חשן המשפט שהוא נגד הלב שהיא כוונת הלב הוא רומז לת"ח כאשר זכרנו לעיל בכוונת התפלה במצוה אותו תעבוד זו תפלה שהיא שייך בת"ח שהיא נשמת התפלה ע"י כוונת הלב ולכך נחש שהיא אותיות חשן רומז לת"ח כנ"ל אפד גי' פה הוא רומז לאנשי המינים שאין בה' בחי' כוונת התפלה בלב רק בחי' פה שהיא דיבור התפלה וכמו שזכרנו שם דלכך נסמך מצוה אותו תעבוד זו תפלה עם מצוה ובו תדבק הדבק לת"ח שהיא דיבוק החומר עם הצורה גוף התפלה עם הכוונה שאז נשלם המצוה דאורייתא כך הוא המצוה שלא יזח החשן מעל האפד רק שיהי' באחדות ודביקו' החומר עם הצורה הם אנשי המונים עם הת"ח שאז יש חיבור לגוף עם הנשמה שהוא כלל הכל וכאשר נזכיר שהיא סוד כסא שלם ושם שלם עיין מזה עוד במ"א.
ויוצא לן עוד מזה מדקאמר שלא יזח החשן מעל האפד ולא קאמר ולא יזח האפד מעל החשן שהוא להזהיר את איש ההמוני שלא יזח מהחשן משפט שהוא הת"ח משום שאין שייך בו אזהרה כמו שמצינו בספר מבחר פניני' וגם האלשיך במשלי מביא זה ששאל החכם אם מעלת העושר עדיף או החכמה והשיב החכמה עדיף כי העושר בשמאל החכמה כמו שנאמר בשמאלה עושר וכבוד ושאלו א"כ למה החכמים משכימין על פתחי הנדיבים ולא הנדיבים לחכמים והשיבו כי החכמים יודעים מעלת הנדיב ומשא"כ הנדיב שהוא איש המוני אינו יודע מעלת החכמה ע"כ. ושפיר השיבו כי החומר אינו יכול להשיג מעלת הצורה והנשמה משא"כ הנשמה שפיר תוכל להשיג מעלת החומר וא"כ לה הזהיר לת"ח שנק' חשן שלא יזח מעל האפד וק"ל.
אמנם לבאר שאר הספיקות שזכרנו במתני' והי' כאשר ירים משה ידו וכו' וגם לבאר המשך פסוקי התור' וידי משה כבדים וגו' ויחלוש יהושיע את עמלק וגו' ויבן משה מזבח ויקרא ידו"ד נסי ויאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. והספיקות רבו.
ונבאר מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים ופי' רש"י עיף בצמא ויגע בדרך ולא ירא אלדים עמלק. והוא תמוהו. והרב האלשיך הקש' מה זה שצוה הש"י לנו לזכור וכו' וכי דבר קשה הי' בעיני ה' להכריתו מיד עדי אובד ולא לזכרו לדורות ובו' יעו"ש. ועוד איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן ולענין ענין נזכר מלחמה זו בתורה יותר מכל מלחמות ל"א מלכים וגם שהוא מיוחדת להזכירו לדורות לענין מה הוא הזכירה הזה. ועוד שאמר חז"ל כי הורם ימינו בשבועה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד כריתות עמלק וכו' וכי ח"ו שייך חסרון למעלה.
ושאר הספיקות יבוארו מאליהן דכ' האלשיך בפ' יתרו בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה וגו' והקשה דתחלה אמר לשון רבים ואח"כ לשון יחיד לא תגע וגו' ופי' כי בא הש"י ללמדינו דעת למי שרוצה להיישיר את העם לקרבם לעבודתו ית' שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצונית כבגדים לבנים וטיבול וכיבוס כפרושים רק תחלת יתחיל בקדושה פנימית ונפש עד בשר ואח"כ בחיצונית וז"ש וקדשתם היום ומחר תחלה להכשיר לבבם בתשובה פנימיות ואח"כ וכבסו שמלותם. שנית בא ללמדינו שלא ייחל עד יבא העם אליו לדרוש דרך ה' כי אם שילך הוא אצלם ללמדם וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג' שלא יאמר המוכיח בשער אדרוש ברבים והשומע ישמע והחדל יחדל רק תחלה יאמר ברבים ואח"כ יחזור ויאמר בפרט לכל א' וא' וז"ש תחלה לשון רבים השמרו לכם וכו' ואח"כ אמר לנוכח לכל א' ואחד בפרט לא תגע בו יד וגו' עכ"ל והנה כי דבריו באמת ובמשפט.
נראה לי הפעוט לפרש בענין אחר שבא ללמדינו ג' כללים אחרים מה שיש בו צורך עבודה א' מה דאמר לך אל העם ולא אמר בא אל העם כמו בא אל פרעה וגם לשון העם ולא ישראל. אלא דבא ללמדינו ענין נאות דנודע כי עיקר ותכלית הכל בכל עבודתינו בתורה ותפלה וכוונת המצות וכוונת אכילה לברר ולהעלות ניצוצי הקדושה מתוך עמקי הקליפות ודוגמתן בעניני בני אדם להעלות אנשי החומר אל מדריגות הצורה וז"ס בזאת יבא אהרן אל הקודש. וכדי שיוכל להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה צריך שיתחבר עם מדריגה ההיא ואז יוכל להעלותה וכדי להבין זה נבאר ירושלמי שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' והנה אין כאן מקום ביאורו ועיין לקמן.
והעולה משם ע"פ משל שר אחד ששינה לבושו כדי שיתחבר עם בן המלך שירד למדריגה פתוחה להשיבו אל אביו וכו'. וז"ש לך אל העם וקדשתם היום וכו' ר"ל כדי שתוכל להעלות העם מדריגת המינים פחותי הערך אל מדריגת קדושה שהיא מדריגה עליונה צריך אתה לירד תחלה למדריגתן אשר ירידה זו יכונה להליכה כנודע ההפרש בין הליכה לביאה ואז תוכל להעלותן ולקדשן וז"ש לך אל העם וקדשתם.
ואגב נ"ל לבאר ש"ס פ"ה דברכות תני מרי ברי' דרב הונא ברי' דבר ירמיה בר אבא אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דברי הלכה שמתוך כך זכרהו. וכבר רבו המפרשים בזה. ואענה חלקי ותחלה הי' נ"ל בדרך הלצה להודיענו בענין דרך ארץ דבר נאות כשהאור' הולך אל החכם לקבל פניו או לאבירי רועי הדור שמעתי כי הנוהג אצלם שיאמר לאחד ממשרתיו או לא' מבני ביתו שיעשו לווי' אל האורח ובזה ירגיש האורח שאינו חפץ בהתחברו עמו רק שיפטור וילך לדרכו ואם לא ירגיש ויצטרך לומר במפורש הרי זה מלבין פניו. וז"ש אל יפטור מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ר"ל שרוצה לפטור מחבירו אל יאמר מפורש אלא מתוך עסק ענין הליכה הנק' הלכה שידבר מזה הענין כמו במשל הנ"ל אזי יזכור וירגיש האזרח וילך לו וק"ל.
ומזה תבין ג"כ בעניני עבודתו ית' להבין רמיזותיו לבל יהי' כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן והבן עו' י"ל הרוצה ליפטור מן תואר חבירו שעינינו רואות כי השפלו' של החכמים הוא בעיני אנשי המוני עם לאין תכלית לכך אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה שיאמר עסק שבח הלכה שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכל השאר הם טפלים אליו רק לשמשו וכמ"ש בן זומא ברוך שברא כל אלו לשמשיני הרי שאין זה חבירו וכמו שביאר דבר זה הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים יעו"ש. וז"ש אל יפטור אדם כי זה שנק' אדם שהם החכמים א"א ליפטור מחברת אנשי המוניים כי אם מתוך דבר ושבח מעלת הלכה וק"ל.
איברא דיש בזה דבר בגו ע"ד שכ' בזוהר שיר השירי' בפסוק שחורה אני וגו' כי השכינה כשרוצה לעלות להתייחד עם דודה נתמעטה בסוד נקודה וז"ס לכי ומעטי עצמך ואז אין מקום לאוכלוסי' ורעותי' להתחבר עמה ואז עולה ומקבלת השפע ביחודה עם דודה ואח"כ בעשית בסוד הרחיבי מקום אהליך להשפיע להם וכו' יעו"ש
וז"ש אל יפטור אדם העליון מחבירו מן חברת אוכלוסי' ורעותי' כי אם מתוך דבר הלכה כשהיא מכונה בסוד הליכה סוד המיעט כמ"ש לכי ומעטי א"ע וגו' וגם לכי גי' הלכה מתוך כך זוכרהו ר"ל שנעשה זווג ויחוד ע"י זכור המייחד אות ה' עם ו' והבן. ובשם המנוח החסיד מוהרי"ל פיסטנר שמעתי שראה כ' בספר א' שאין האורח רשאי לומר במפורש שיחזרו מן הלוי' שעושין לו מטעם המבואר שם ופי' הוא זלה"ה אל יפטיר אדם מחבירו כשרוצה לפטור מהם אל יאמר מפורש אלא ברמז והוא שיאמר דבר הלכה דהיינו שהדין הוא שאין לומר לאלו המלוין שיחזרו וכו' ומתוך כך זוכרהו שיזכירו וירגישו ודפח"ח. ונראה שהוא מרומז בדברי הש"ס אלא מתוך דבר הלכה שיש דבר בתוך הלכה והוא אותיות לך ומתוך כך זכרהו שירגיש ויזכור על כוונתו שילך לו וק"ל.
עוד י"ל שהוא ע"ד כוונת מתני' באבות הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ור"ל כי נודע מה שהת"ח נק' חבר כי חברותן נאה והנה לפעמים צריך לירד למדריגת אנשי מוני עם ואז נפטר ונפרד ממדריגת חבר למדרגתן של המוני עם לקיים אוהב הבריות שהם פחותי ערך שאין בו שלימות רק שהוא מברואיו ית מ"מ ראוי לאהבו כדי לקרבן לתורה כמו במשל הנ"ל וז"ש אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שהוא לך שילך וימעט א"ע כדי לקדש העם אז הרשות לפטור מחבירו ת"ח לילך למדריגת העם כדי לקדשן וכנ"ל וק"ל. ומ"ש וקדשתם היום ומחר למה היום ומחר נ"ל דיבואר ע"פ מ"ש חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. וכדי לבאר זה נבאר תחלה המשך הפסוקים בפ' קדושים עד את שבתותי תשמרו אני ה' וכו' וי"ל א' ל"ל כפל דבר ואמרת וגם דיבור הוא קשה ואמירה רכה. ועו' הא זה נאמר בהקהל ול"ל כלל דבר ואמרת מאחר שאינו לפי סדרהמשנה שיאמר לאהרן שיאמר לאחרי' וכו' ועו' מעלת קדושה יתכן לבני עלי' שהם מועטים ולא לכל עדת בני ישראל שכולם יהיו קדושים. ועו' דהל"ל קדושי' יהיו משא"כ תהיו משמע מצד הכרח תהיו קדושי' ועו' מה זה נתינת טעם כי קדוש אני ה' וכי אפשר להדמות צורה ליוצרה. ועו' מה ענין איש אמו ואביו לכאן ועו' דדרשו חז"ל מדכתיב איש ס"ד למעט אשה לכך צ"ל תיראו הרי כאן שנים וקש' לא נכתוב לא ה' ולא ו' ודרשת חז"ל ידוע ועו' מה ענין שבת לכאן וגם תואר שבתותי המיוחד לי ואמר לשון רבים. כדי נבאר זה נ"ל לפרש ענין מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק הנ"ל שיש בו ג' כללים ואתה עיף בצמ' ויגע בדרך ולא ירא אלדים. כי התורה הקדושה בא ללמדינו דעת איך ליזהר שלא יתן התמוטטת עמוד א' מן ג' עמודים הנזכרים הגורם ירידת ישראל ועליית שרי האומות רק להתחזק בשלשתן בסוד תנו עוז לאלדים ואחד הוא עמוד התורה דאמרי' בבכורות ויחנו ברפידים ויבא עמלק מאי רפידים לפי שריפו ידיהם מהתורה לכך בא עמלק וכ"ת הא אמרי' במ' שבת אלמא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטא בהם אומה ולשון שנא' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ויבא עמלק וכו' הרי משמע עבור חילול שבת בא עמלק.
הנה ביאר דבר זה עיין בדרוש מיוחד והעולה משם כי שניהן בקנה א' עולים כי לא ניתנו שבתות אלא לתורה כמ"ש בב"י לטא"ח סי' רפח' בשם ירושלמי יעו"ש.
ובפסוק מפורש ג"כ הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכו'. ב' עמוד גמילת חסדים שהוא המתחסד עם קונו לאמר לאסורים צאו וגו' שהיא תשובה להחזיר אבידה לבעלה ותשוב ה' למקומה הרמתה. והוא מה שהקשה הרב האלשיך לעיל במצוה זכירת עמלק שצוה הש"י אותנו לזכור וכי הוא דבר קשה בעיניו ית' להכריתו בעצמו עדי אובד וכו' ותירץ כי אין נפילת האומה עד שתפול השר כמ"ש יפקוד ה' על צבא המרום במרום וכו' ושר של עמלק אינו כיתר שרי האומות כי הוא סמא"ל הוא השטן והיצה"ר ובכל עון וחטאת ישראל מוסיפין בו כח ועצמה וא"כ איך יכילו הש"י עד שובינו בתשובה לבל ישאר לו מקום להשען על עונותינו ולכך יש זמן הקץ אם נשוב מעצמינו יחישנו ואם לאו בעתה ע"י חבלי משיח שנשוב בהכרח עד גדר שכל הנשאר בציון קדוש יאמר לו ולכך זמן מפלת עמלק מדור דור או דור שכולו זכאי שנשוב מעצמינו או דור שכולו חייב עד עת קץ ע"י מירוק חבלי משיח נשוב וכו' עכ"ל.
הרי מבואר כי ירידת ומפלת עמלק שהוא ראש שר האומות הוא השטן ויצה"ר ע"י התשובה הנק' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך. עמוד ג' עמוד העבודה זו תפלה הנק' יראה כמ"ש עבדו את ה' ביראה וכמ"ש יראוך עם שמש והנה ע"י עמוד היראה אין שום שליטה לשרי האומות על ישראל והוא עפ"י מה שביארנו הקו' שהקשה הרב מוהרי' יעבץ בפסוק יתרו אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והקשה שהם שני הפכים בנושא א' תחלה אמר אל תיראו ולבסוף אמ' בעבור תהי' יראתו על פניכם וכו' יעו"ש. ובארתי כי יש מדריגת היראה בכל הנבראים שבעולם העכבר מן חתול וכו' וכולם הם לבושים אל יראת ה' שהוא פנימי' ושורש הכל ושמעתי בשם הרב המגיד ממעזבוז פי' הוי ערום ביראה ור"ל שידבק א"ע אל פנימי' היראה בלא לבוש וכו' ודפח"ח. וז"ש אל תיראו ר"ל מן סוגי לבושי היראה אל תיראו וכו' כי לבעבור תהי' יראתו על פניכם שהוא פנימי' היראה ואז שום מורה חיצונית לא יעלה על ראשיכם כי אדרבה מוראכם וחתכם יהי' על כל האומות וק"ל.
ובזה יובן מצות זכירת עמלק הנתונה לנו בבחירתינו כי המלחמה עם היצה"ר שר עמלק היא בידינו ולא בידי ית' לכך צוה לנו שנזכור תמי' אל יושבת יומם ולילה מלחמה זה כמאמר החכם שבתם מן מלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה היא מלחמת היצה"ר וכו' וגילה התורה הסיבה לזה המלחמה של עמלק שהוא היצה"ר שמוצא מקום לגבור על ישראל ח"ו א' כשאתה עיף בצמא ר"ל היא עסק התורה כמ"ש כל צמא לכו למים. ב' ויגע בדרך היא תשובה שנק' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך ג' ולא ירא אלדים כשאין בך יראת ה' שורש כל היראות אז ח"ו מתעורר לבושי חצונית היראה שהם ע"י מלחמת האומות כדי שידבק ביראתו ית' וניצל מכולם. ולא כפי' רשי' ולא ירא אלדים דקאי על עמלק כי אם על ישראל או דשניהם אמת כשיש לישראל יראת אלדים אז מוראם על האומות שיראים מאלדי' להלחם בהן וק"ל.
ובזה יובן המשך פסוקי קדושים שיאמר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהי' מאחר שתהי' קדושים בהכרח לבסוף ע"י חבלי משיח עד גדר הנשאר בציון קדוש יאמר א"כ למה תמתינו עד בעתה הלא מוטב יחישנה קודם הזמן ע"י תשובה רצונית וז"ש דבר ואמרת א' נגד דור שכולו זכאי העושין מעצמן תשובה ואז אחישנה ונגדו נאמר אמירה ודיבור קשות נגד דור שכולו חייב כי ג"כ מוכרחין להיות קדוש הנשאר בציון כי קדוש אני ונשמת ישראל הם בנים לה' אלדיכם העמוסי' מני בטן הוכרחו להתקדש בקדושתו ופרשה זה נאמ' לכל ראשי הדור שנק' משה שיאמרו דברי מוס' בכל דור שיהיו זכאין וכנ"ל. והוא עמוד ג"ח עמוד התשו' איש אמו ואביו תיראו שהיא נגד את ה' אלדיך תיר' שהי' הקב"ה וכנס' ישראל הנק' אביו ואמו תיראו שהי' עמוד היראה
עוד י"ל כי את ה' אלדיך תירא דרשו לרבות ת"ח ויש בהם ב' סוגים ע"ד שכ' האלשיך משלי בפסוק שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך יעו"ש כי יש ת"ח הנמשל לאב שאינו מטריח א"ע עם בנו כי אם בשעת הזווג ושוב לא נזקק לו. ויש סוג ב' תח הנמשל לאם המינקת לוולד וגם מיסרו תמיד כי בן כסיל תוגת אמו וכמ"ש דברי למואל אשר יסרתו אמו. וז"ש כי איש ב' הסוגים הנ"ל הנק' אמו ואביו תיראו את שניהם ולכך הקדים אמו העיקר ונגד עמוד התורה אמ' את שבתותי תשמרו שלא ניתנה שבתות אלא לתור' וכל ימי החול ניתנה לכם משא"כ שבת המיוחד לי תשמרו וע"י ג' עמודי' אלו הנ"ל אני אלדיכם להצילכם מאויביכם וכפי' רשי' סוף קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נ"נ וכו' ושפיר אמרו חז"ל דלכך נאמרה פרשה זו בהקהל שכל גופי התורה תלוי' בה כי כוללת ג' עמודי העולם תורה ועבודה וג"ח וק"ל.
ונחזור לענין כלל א' במ"ש לך אל העם וקדשתם היום ומחר ר"ל או היום שיקדשו א"ע ברצון ואז אחישנה ואם לאו למחר לאחר זמן שיעשו תשובה בהכרח ע"י חבלי משיח עד כל הנשאר בציון קדוש יאמר לו וטוב יותר שיתרצו להתקדש היום וז"ש לך הל העם אל בחינתן. ובזה יבואר פסוקי יחזקאל סי' מ"ד והכהנים הלוים בני צדוק וכו' ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו'. והוא פלאי. ולדברינו א"ש כי אמרתי טעם על שנתפשט הנגע ברבנים שדורשין בשבת הגדול ושבת שובה ועיקר הדרשה ראוי להורות העם הדרך ילכו בה וכמ"ש הפוסקי' ונלמד מהש"ס והתו' ממרע"ה שהורה דרך לעם הטמאי' לנפש אדם איך יתקדשו לעבודת הש"י עבודתן קרבן פסח וכן ראוי לדורות שיהי' כך להורות דרך לעם איך יתקדשו לעבודתו ית'. ולא כן עתה עושין שדורשין פשטי' וחריפו' להראות לעם חריפתו ובקיאתו ולבסוף אומר בפסח קצת דינין ובשבת תשובה כלל לא והוא נגד הש"ס והפוסקי' ומצאתי להם זכות בביאור ירושלמי דלבש שמואל חלוקן של ישראל ואמ' חטאתי וכו' והו' ע"פ משל שר א' שהתחכם להעלו' בן א' של המלך ממדריגה פחותה אל בית אביו המלך והוצרך לפשוט בגדיו החשובים שמשתמש בהן בבית המלך ולבש בגדי פחותין כדי שירצה בן המלך להתחבר עמו משא"כ שאר שרים שלא עשו כך לא עלתה בידם לקרבו אל אביו וכו'.
והנה רבנים קדמונים שהיו דבקים בו ית' תמיד בתורתן ותפלתן וכשיבא לדרוש אל המוני עם פחותי ערך שאין לו שייכות עמהם כרחוק מזרח ממערב איך יתחבר עמהם להעלותן אל אבינו שבשמים לכך הוצרך לפשוט בגדי קדושה של דביקו' ולבש בגדים פחותין והוא נמשל אל מדה מגונה הנק' לבוש כמדתן ולבושן כד שיהי' לי בדבר זה עסק התחברות עמהם ואומר פשט תחלה של חריפות בגאוה שהוא קליפיות ובזה הלבוש מצא מקום להתחבר עמהם ואז אומר אח"כ דיני תורה ומוסר ונכנס בלב' ונתחברו ונתקרבו אל אבינו שבשמי' אבל עתה בדורו' הללו לא הי' צריך לכל זה כי בלא"ה יש להם דביקו' וחיבור עם אנשי המוני עם רק מעשה אבותיהן בידיהם ומצורף לזה שהניחו העיקר ותפסו הטפל לעיקר לסלק הדרשה בפשטים והשומע לי יחדל רק כנ"ל.
ובזה יבוארו פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי וכו'.
והענין בביאור פסוקי יחזקאל ויובן פסוקי שיר השירים ג"כ ובצאתם אל החצר החיצונה וכו' ור"ל כי הכהנים בני צדוק שפתי כהן תורה יבוקש מפיהו וגו' ורבים השיב מעון ובא תורתינו ללמדינו כי להשיב המוני עם מעון לקרבם לעבודתו ית' צריך תחלה שיתחבר עמהן כמו במשל שר ששינה לבושי כבודו וכו' וז"ש בצאתם אל החצר החיצונ' שהיא מדריגת אנשי החומר שהיא חצר אל בית הפנימי אנשי הצורה. וקאמר הפסוק כי יפשטו את בגדיהם אשר הם משרתים בם בקודש ולבשו בגדים אחרים וכו' שהוא ממש כמו במשל הנ"ל שלבש השר בגדי פחותי הערך שבזה יוכל להתחבר עמו. וז"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהן ור"ל כי בלא"ה לא יוכלו לקדש העם המוניים בבגדיהן שמשרתים בקודש וק"ל.
ובזה יבואר ג"כ פסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד והוא כי ביארנו הש"ס כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן והוא ע"פ משל הנ"ל כי מצד שמצא בעצמו שמץ דבר טומאה אז יוכל עי"ז להתחבר עם אנשי המוני עם שהוא רמז אל שינוי לבושיו משא"כ בלא"ה א"א להוציא יקר מזולל כי היקר נמשך מזולל שע"י זוללת שבחכם מתחבר עם איש המוני לעשותו יקר. וז"ש מי יתן טהור מטמא כי מצד שמץ טומאה שבחכם שנתחבר עם איש המוני עד שעשאו טהור. וז"ש לא אחד כי אדם נק' עולה ויורד ואינו במדריג' אחד כדי שבירידתו ימצא מקום להתחבר עם אותן המדריגות הפחותין שבהמוני עם ויקרבם אליו ואו ה' אלדיו עמו ויעל וק"ל. עוד י"ל כי בתיקונים לבסוף כת' וז"ל ואין אדם מקיים מצות ל"ת כתקנה אלא בבוא דבר עבירה לידו ולא עשאה מפני מצות המקום אבל ביושב ובטל לא קיים מצות ל"ת עכ"ל. והוא ע"ד שאמרו חז"ל אל יאמר א"א בבשר חזיר אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי וכו' וכמו שכתבתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי וגו' יעו"ש. והטעם כי בזה מקיים ואהבת את ה אלדיך בכל לבבך בשני לבבך ביצה"ר וביצ"ט כי עובד ה' עם היצ"הר ג"כ כשהוא מכניעו משא"כ בלב א' לאו נעשה אחד כי אם ע"י חיבור ב' הפכים יחד וכמ"ש גוי אחד בארץ יעו"ש בזוהר. וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל כשהטהרה נמשך מן הטמא שהוא היצה"ר הוא תכלית השלימות מטעם כי לא אחד כי הם ב' הפכים והוא עשאן אחד. ולכך יש ב' פירושים לא אחד לשון בתמי' וגם כפשוטי' ושניהם אמת וכאמור וק"ל.
העולה מזה כי המהפך החומר שהוא מצד הקליפה והטומאה אל הצורה שהיא מצד הטהרה והקדושה אז נעשה טהור מטמא והוא התכלית השלימות בין בפרט באדם יחידי שמכניעו חומרו לצורה או בכלל שמכניע אנשי החומר אל הצורה או שניהם כאחד טובים בתחלה בפרט ואח"כ בכללות שהוא המאושר וכמ"ש חז"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן כאלו עשאו וכ"כ בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' ובזה יבואר על משכבי בלילות וגו' אקומה נא וגו' והוא כי יש ב' סוגי צדיקים א' ההולך בתום לבבו בקרב ביתו להתבודד לקיים והצנע לכת עם אלדיך וכמו שכתוב בנח את האלדים התהלך נח. סוג ב' שקישט את עצמו ואחרים ג"כ כמו אברהם אבינו שנאמר ויקרא שם בשם ה' וגו' ודרשו חז"ל שהי' מרגיל שם שמים בפי הבריות וכו' וכמו שבארתי פסוק אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר שהוא צדיק בתוך העיר להשיב רבים מעון והנה בחי' א' נק' שכיבה בלילה שהוא מכוסה כלילה הצנע לכת בחי' ב' נק' קימה כיום שמפורסם לכל.
ובזה יובן על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי שהוא למי שאוהב נפשו יותר מגופו ודאי שמפקח בתיקון נפשו ואין לו פנאי לתיקון זולתו כי חיי נפשו קודמין. ואחר כך בקשתיו ר"ל לזולתו ולא מצאתיו כמ"ש בש"ס מצאתי דאתי לידי משמע ור"ל כי לא אתי לידי שאזכה לתקנו מצד שהוא מכוסה ולא נודע לרבים מהותו שיבואו אצלו ללמוד ממנו. אקומה נא ואסובבה בעיר וגו' ר"ל להיות מסוג ב' הנ"ל כמו שנא' אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וגו' וג"כ לא מצאתי את שאהבה נפשי שיבא ממילא אצלי כמ"ש אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שהוא יבוא לבקש ללמוד וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי שהוא יאהב נפשי ולא עלתה בידו ואז בקשתיו שהייתי מחזיר אחריו וג"כ לא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם ופי' רש"י מה מצאתם בפיו. וזה אי לו שחר ונ"ל דכ' האלשיך פ' משפטים כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור כי איש זה הקב"ה יתן אל רעהו זה איש הישראלי כמ"ש למען אחי ורעי וכי יתן לו קהל עדת ישראל להנהיג ולרעות אינו להשתרר עליהם אלא לשמור אותם מן החטא ולהדריכם בדרך ה' וכו' יעו"ש.
וז"ש מצאוני השומרים שהם ראשי ומנהיגי הדור הסובבים בעיר להחזיר אנשיהמוני עם את שאהבה נפשי ראיתם אם נתקרבו עמהם וז"ש מה מענה בפיו ולא השיבו דבר כי לא עלתה בידם. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. ור"ל כמעט שעברתי מהם מבחינה שלהם שהם ראשי הדור ועברתי מעט מבחי' זו כי נעשיתי משוח שעבר מגדולה גם שהי' מעט זמן מ"מ אז מצאתי מקום להתחבר עם אנשי המוני עם כמו שר ששינה לבושי קדשו וכבודו אז נתחבר עם פחותי הערך עד שהבאתיו אל חדר הורתי הם היכלי המלך פנימה והושב הבן אל אביו המלך.
וז"ש מי זאת עולה מן המדבר כי מי שהיא מדריגה עליונה כנודע בזאת שירדה ונתחברה בזאת מדריגה תחתונה אז עולה מן המדבר מקום קליפות אל שדה אשר ברכו ה' וק"ל.
מצוה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו בספרי מ"ע לזכור את יום השבת מאחד בשבת וכו' כדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דביצה פ"ב דף י"ו א"ר חמא ב"ח הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע שנא' ולא ידע משה כי קרן עוד פניו ותחלה נבאר פסוקי בשלח ויסע משה את ישראל מי"ס וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה וילונו וגו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו. והספיקו' רבו לאיזה תועלת נכתוב זה שהם פרשו מהתורה ג' ימים כמו שדרשו בפ"ז דב"ק. ועו' דתחלה אמר לשון רבים כי מרים הם ואח"כ לשון יחיד קרא שמה מרה. ושאר הספיקו'. ונ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ב מה"ל דעות כמו שיש חולי הגוף הטועמים מתוק למר כך יש חולי הנפש וכו' יעו"ש. א"כ כמו בחולי הגוף כשלא אכל כמה ימים ונתקלקל האיצטומכא וגם חיך האוכל יטעם מתוק למר כך חולי הנפש כשלא למד כמה ימים חיך הלומד יטעם מתוק למר אח"כ. וזה נ"ל פי' הפסוק טועמי' מר למתוק ומתוק למר כפל והענין המרירות בא מצדם והם אומרים היפך זה וכאשר יבואר כי זכרתי בענין מים המרים שנותנין לסוטה ולקח הכהן מים קדושים ובאו בה המים למרים וכו' כי הזונה לה הם מרים משא"כ לאשה טהורה דברי מוסר הנק' מים קדושים הם לה מים קרים על נפש עיפה והיא צמאה למים.
בזה יובן ויסע משה מחמת ביזת הים הסיעם בעל כרחם וכיון שנכנס בלבם חשק וחמדת עולם הזה לצבור כסף והוא נגד עניני עולם הבא שהם שתי צרות זה לזה כשזה קם נופל חבירו לכך וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים תורה ומוסר וכיון שלא אכלו כמה ימים בלחמה של תורה נעשו חולי הנפשו' שנתקלקל חדרי המאכל וטועמי' מר למתוק וז"ש ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים מימי התורה ובאמת החסרון הי' מצדם כי מרים הם כי אצלם הם מרים ולא כן דעתם שתלו החסרון במימי התורה שהיא מרה על כן קרא שמה מרה דייקא וילונו על משה שתלו החסרון בו ויצעק אל ה' ויורהו עץ דנודע מ"ש בזוהר לא תשחית את עצה שנותן עצה להתייעץ איך לשוב אל ה' וכו'. ובאמת עץ הוא אימא הרוחצת צואת בנה ע"י תשובה כי אהי' במלוי קס"א גי' עץ ע"ה ונמתק מר במר וימתקו המים ע"י עצה שנתן להם לשוב אל ה' נמתק המר למתוק וק"ל ובטא"ח ב"י סי' רפ"ח מביא ירושלמי ר' חגי אומר לא נתנו שבתות אלא לאכילה ושתי' ר' ברכי' אומר לא נתנו שבתות כי אם לעסוק בתורה ולא פליגי דמ"ש לא ניתנו שבתות כי אם לאכילה כאן לת"ח וכאן לפועלים כמ"ש בב"י בטא"ח סי' רפ"ח יעו"ש.
וי"ל הא אם הפועלים אינן עוסקים כל השבוע בתורה ובשבת גם שירצו לעסוק בתורה לא יוכלו לשתות מים ממרה אחר שלא למדו שלשת ימים לפניו א"כ אינו עונג כנ"ל לזה בא הספרי לתרץ זה באמת זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מקודם כדי שתוכל לקדשו בשבת שיהי' ענג ע"י הכנה שיעשה מקודם וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר מדרש לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג א"ל כנסת ישראל יהי' בן זוגך וז"ש זכור את יום השבת לקדשו והוא תמוהו. ונ"ל כי זווג הוא לשון ייחוד וחיבור ודביקו' והי' טענת שבת לכולם נתת בן זוג כי הת"ח כל ימי השבוע עוסקים בתורה שהוא יחוד וחיבור בבן זוגה ולי לא נתת בן זוג כי הת"ח בטלי' בו רק הפועל' עוסקים בתורה וזה אינו בן זוג שלי שאינו יחוד וחיבור אצלו כי אצלם מרים הם וכנ"ל והשיבו כנסת ישראל יהי' בן זוגך. דאי' במד' ויקהל עשה לך קהלות גדולת ודורש לפניהם בשבת דיני א"ו וכו' וז"ש כנס"י שנאספו ונתכנסו ישראל יחד הת"ח שידרשו לפני הפועלים שהם עצמם אינם בני תורה כלל א"כ כנסת ישראל יהי' בן זוגך והבן.
ובזה תבין ש"ס שאמר לך והודיעם תחלה כדי שיתרצו תחלה בדברים כפי' רשי' שם במ' שבת פ"ק והוא הדבר שדברנו שרמזו בספרי זכור את יום השבת זכרהו מקודם מטעם הנ"ל שיעשה הכנה מקודם ואז יוכל לקדשו אח"כ ביום השבת שיהי' ענג וק"ל ובזה יבואר ש"ס אלמל' שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו' והוא תמוהו
ואגב נתרץ מ"ש בזוהר יתרו זכור את יום השבת לקדשו לקבל לא תענה ברעך עד שקר כי המחלל שבת מעיד עדות שקר לבאר כל זה הוא כי יש ב' סוגים הנקראי' שבת א' שבת שמה כפשוטו נייחא ושביתה ב' ת"ח נק' שבת כנז' בזוהר משפטי' נשמתא דאיהי בת יחידא ואיהי בת זוג' דצדיק דאיהו שבת ומקודם לזה בצדיק דאיהו יום השבת לא תעבוד בו עבודת עבד וכו' יעו"ש. הרי יש ב' מיני שבת וכל א' שייך לחבירו והוא בן זוגו דשבת ובלא צדיק שעוסק בתורה אינו כלום כאמור וזהו כנסת ישראל יהי' בן זוגך שע"י בן זוגו יש לו תענוג בחיבור ויחוד משא"כ ממי שאינו בן זוגו היא מרה כנ"ל.
עוד י"ל דכ' המוהרשא' בפרק כ"כ בשם הרמב"ם לפי שאסורי שבת אינן ידועין להמון עם כגון הקשירה והטלטול והליכה ודיבור שלא לצורך וראוי לת"ח שהם הכהנים להודיען לע"ה וכו'. א"כ ב' מיני שבת שייכי' זה לזה כי רוב העולם שהם המוני עם אינן יודעים לשמור שבת כי אם ע"י הת"ח הנק' שבת ב' להורות הדרך לעם אש' ילכו בו
אך דכל זה אם נשמעו דברי הת"ח להורות לעם הדרך אשר ילכו בה משא"כ אם דברי הת"ח נמאסו כמ"ש ויראי חטא נמאסו אז ממילא גם שבת ראשון בפשוטו אינו נודע להעם וזה גרם חורבן הבית. כמ"ש בפרק כל כתבי אמ' אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת שנא' ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכה א"ר יהודא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח שנא' ויהי מלעיב' במלאכי אלדי' וכו'. וי"ל דמשמע דל"פ כמ"ש מוהרשא' דה"לל ר"י אומר וכו' וא"כ זה אמר לשון שלילא דלא חרבה רק עבור שבת וזה אומר עבור בזיון ת"ח ולדברינו א"ש שהכל ענין א'. וז"ש משבתותי העלימו משני שבתות הנ"ל העלימו לכך גרם חורבן. ובזה יובן אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות לתקן קלקל החרבן מיד נגאלין וק"ל.
ובזה יובן קו' מוהרשא' שזה סותר אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכאן אמ' ב' שבתות ולפי הנ"ל א"ש שהכל אחד. וזהו שאמר זכור את יום השבת לקדשו לקבל לא תענה ברעך עד שקר כי הלימוד בשבת שיהי' ענג שהיא תכלית קדושת שבת לקדשו הוא ע"י הכנה שילמוד קודם שבת אז לימודו בשבת ענג גדול כמו שנא' טובלי תורת פיך מאלפי זהב וכסף משא"כ אם אינו זכרהו מקודם א"כ היא לו מרה ומכחיש מ"ש בתורה שטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ומעיד עדות שקר ברעך זה הקב"ה וכמ"ש האלשיך לא מצאתי לבתך בתולים שהיא על תענוגי התורה יעו"ש וא"כ שפיר אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי ושבת שמה דייקא לך והודיעם וכו' ר"ל כדי שידעו מזה ויעשו הכנה מקודם ואז היא מתנה טובה שיהי' לו ענג בשבת היפך האד' שאינו עושה הכנה וכמו שבארתי ש"ס דב"ק נצא לקראת שבת כלה מלכתא יעו"ש וק"ל
מצוה זכור את יום השבת לקדשו. לבאר מצוה זו נראה לבאר דברי טא"ח בריש ה' פסח וקורין אותו שבת הגדול על שם הנס שנעשה בו וכו' ושוחטין אלדיהן וכו' והקשה הט"ז ה"ל ליחס הנס לעשרה בחודש אף בחול ומשני בשם ר"מ חריף כי בי' בו נעשה עוד נס שהי' עוברים בו הירדן וכו'. ונפלאתי דמהיכי תיתי הא לקבוע שבת הגדול על נס של ירדן דא"כ תקשי הא קריעת ים סוף הי' נס יותר גדול ומ"ט לא קראו אותו יום גדול ומהיכי תיתי לומר שנקרא שבת הגדול עבור נס הירדן או דה"ל לקבוע עבור כל הנסים הנז' ונ"ל דיבואר זה ע"י ק' גדולה מז דכ' התוס' בפ"ט דשבת הנס בענין הריגת הבכורים וכו' יעו"ש ומ"ט לקח הטור דרך אחר לעצמו ולא שיטת התוס' ועו' יש לדקדק בטור שסיים ועל שם אותו הנס קרינן שבת הגדול וכו' כמורה באצבע שממעט נס אחר דק' אי ליכא נס אחר א"צ למעט ואי איכא נס אחר שהי' בו ביום ק' מנ"ל באמת למעטו ועו' ק' קו' הב"י דהל"ל ד' ימים גדולים י' בחודש עד י"ד.
וכדי לבאר זה נ"ל לבאר מה שאמרו בפרק כ"כ אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנא' ויצאו מן העם ללקוט וכתיב ויבא עמלק וגו' ארשב"י אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין וכו' וכבר הקשו רבים וכן שלימים מה מקום לב' שבתות דוקא ועו' דלעיל אמ' שבת ראשונה מספיק לחירות מכל אומה ולשון הגם דקו' א' יבואר באידך כי שבת א' צריך על כפרת חילול שבת ראשונה ושבת ב' שיהי' מספיק לגאול וכו' יעו"ש
ולי נראה ע"פ דקדוק א' דהל"ל שבת אחד מאי ראשונה דהא כ' התוספת בפ"ט דשבת שאין זו הי' בשבת ראשונה וכו' לכך נ"ל דלפי הוצעה הנ"ל אין מקום לגאולה כי אם בשמירת שבת א' עכ"פ בזה יבואר קו' א' הא קי"ל בבנתיה דר' מאיר דאישתבאן וכו' דאמ' וכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא וכו' יעו"ש וא"כ ישראל שהיו במצרים עובדי ע"ז כמו שטען שר מצרים הללו והללו עובדי ע"ז מ"ש אלו מאלו וכו' דאיך נעשה להם נס בשבת הגדול בענין קשירת ושחיטת ע"ז שלהן של מצרים בשחיטת השה וצ"ל ששמרו אותו שבת ואפי' עובדי ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שפיר נעשה להם נס וזכו לגאולה מצד שמירת שבת וא"כ שבת א' שמרו עכ"פ אפסי שאח"כ עבר בים צרה פסל מיכה ואז הי' צריך ב' שבתות דהיינו שבת א' לכפר וא' להספיק לגאולה וז"ש אלמלא שמרו שבת ראשונה ר"ל לבד האחר בכפר ומה שזה סתם זה מפרש ומא"ח ומא"ח ולא פליגי וק"ל. ולולי דברי הנ"ל יש לתרץ ענין מאמר שבת ראשונה ומאמר ב' שבתות שאינו סותר והוא דבארתי בענין שכר מצוה מצוה ומצוה גוררת מצוה יעו"ש.
ובענין שבת אמרו כל המענג שבת נותנין לו משאלו' לבו. ובודאי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יש לו מנה מתאוה למאתיים והתענוג שיש לו ממצות שבת זהו שכרו שאין מבקש שום תענוג יותר מתענוג המצוה עצמו הגם שבאמת יש ויש כפלים לתושי' מ"מ החכם בעבודת הש"י מצייר בדעתו אלו לא הי' שכר על המצוה רק זאת התענוג של המצוה עצמו שהתענוג בו ומאחר שזה יחשב לו לשכר התענוג של השבת והוא חצי תאותו שמתאוה עוד לשבת ונותנין לו משאלת לבו שישמור ויתענג ב' שבתות וא"כ אלו שמרו שבת ראשונה שעיקר שבת כהלכתו הוא התענוג שנא' וקראת לשבת ענג א"כ הי' מתאוה עו' לשבת והי' בידו ב' שבתות אלא ש"מ דגם שבת ראשונה לא שמרו והבן.
ונחזור לענינינו דשמרו שבת א' במצרים עכ"פ קוד' שנצטוו במרה ומכח זה זכו לנס ובזה יובן דברי הטור שסיים לומר על שם אותו הנס קורין שבת הגדול כששמרו שבת זו זכו לנס של ביטל ע"ז למצרים אף שהם היו ג"כ עובדי ע"ז כי שמירת שבת כיפר עליהם א"כ מוכרח דלא כתוס'. וגם שפיר יחסו הנס לשבת דוקא וקורין שבת הגדול דוקא וק"ל.
ומבואר כל הספיקו' והבן. ובזה נ"ל לבאר קו' שהקשה מוהרש"א דעמלק בא עבור חילול שבת ובבכור' אמרו רפידים שריפו ידם מד"ת לכך בא עמלק וכו' יעו"ש.
ולי נראה לתרץ במה שבארתי בענין השמיטה שניתן להשלמה עבור ב' חדשים של ו' שנים שביטלו מתורה. ומקשין העולם א"כ שמיטה עצמו אין לו השלמה דבארתי ע"פ מ"ש הטא"ח סי' רפ"ח יעו"ש וה"נ מבואר כי שבת ניתן להשלמת התורה וכשיצאו ללקוט לא הי' פנאי להשלמת התורה וריפו ידם מד"ת לכך ויבא עמלק ושניהם בסוג א' עולין ועיין מה שכתבתי בביאר ש"ס למה נקרא רפידים ושטים וכו'.
העולה מזה מוסר א' בשבת לענין התורה שצריך להשלים ואם לאו ח"ו ויבא עמלק ב' לענין חילול שבת ח"ו עבור זה ויבא עמלק כמ"ש ויצאו ללקוט וגו' ג' להתענג בשבת בשביל שבת ולא להתענג א"ע וז"ש המענג שבת נותנין לו משאלת לבו ע"ד לוו עלי ואני פורע יעו"ש. ונ"ל שזהו ג' עניני שבת הנז' בזוהר יתרו דף צ"ב כי שבת דלילה הוא להזהיר מחילול שבת כי אז הוא עליות המלכות ונשאר חלל מקום פנוי וח"ו ע"י שיצא ממקומו גורם חילל כמבואר בכתבים ריש ה' שבת יעו"ש שבת דיום הוא בעסק התור' הנק' קדש מיסוד החכמ' כמ"ש בזוהר משפטים דף קכ"א וז"ל אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש וז"ש כי קדש היא שבת דמנחה אז הענג נגד יעקב כנודע והבן ועונג נקרא זכור יסוד מלכות נק' את כנודע. ויום שבת בתורה הנק' קדש וז"ש זכור את יום השבת לקדשו והוא אזהרת ג"ד הנ"ל והבן בזה מצוה הנ"ל זכור את יום השבת לקדשו וק"ל.
ובזה יבואר מצוה את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו דמה ענין זה לזה. ונ"ל דמצינו שבת נזכר בין ב' יראות האחד בפ' אחרי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו הרי הזכיר יראה תחלה ואח"כ שבת וכאן הזכיר יראה אחר שבת להבין הענין נ"ל דמצינו מורא בשבת במשנה דמאי דירא לשקר בשבת לומר שקר אפי' ע"ה שהוא חשוד מ"מ אינו משקר מחמת מורא שבת. וכן בתיקונים בראשית ירא שבת וכו' ובת"ח מצינו מורא את ה' אלדיך תירא לרבות וכן מצינו כאן בפסוק ממקדשי תראו כי ת"ח נק' כך כמו שדרשו בפ"ב דשבת וממקדשי תחלו אלו ת"ח שקיימו התורה מא' עד ת' וכו' והכתוב יעץ עצה טובה לעמו ישראל שינצלו מכל מיני יראה שבעולם אם יתדבקו בשורש היראה שהוא שבת כי ת"ח נק' ג"כ שבת כמ"ש בזוהר כי רשב"י נקרא שבת דכולא שתא והבן.
ובענין הנ"ל כל המענג וכו' שנאמר אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך שהוא סותר למה שאמרו חז"ל אין אדם מת וחצי תאוותו בידו נ"ל לבאר ע"פ מה שאמרו חז"ל יעקב אמר יש לי כל ור"ל די ספוקי ועשו אמר יש לי רב דלכאורה יש לי כל משמע הכולל כל מיני ברכה כמו באברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל ודרשו בכל מיני ברכות. וגם לבאר מה שאמרו חז"ל על פסוק ואכל' ושבעת וברכת ופליגי ר"י ור"ל מר ס"ל כזית וכו' ובאמת אין זה כדי שביעה ובאמת קו' זו הקשו בזוהר תרומה ומשני מפסוק ומשביע לכל חי רצון ההוא רעוא וכו' יעו"ש. והוא דאמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. והנה לכאורה מכאן מודעא רבא לאורייתא דלא ניתנה תורה כי אם לאוכלי המן שהוא דור המדבר דוקא ולא לדורות הבאים.
ובאמת כמה פסוקים סותרים לזה חדא דאמר את אשר ישנו פה ואשר איננו פה דהיינו דורות הבאים וכמאמר חז"ל וגם פסוק לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך ומפי זרעך וכו' ופסוק כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ודרשו חז"ל יש מחר שהוא לאחר זמן.
ומידי דברי בפסוק נדקדק בו כי בעל הגדה תיאר שאלה זו לחכם דהרי אמר חכם מה אומר מה העדות והנה מה חכמה יש בשאלה זאת ועוד כי בדינינו יש מצות שאין בהם טעם הנק' חקים ששואלין האומות וכו' ויש שניתן בהם טעם ונק' משפטים שאלו לא נכתבו ראוין לכתוב שהוא דת נמוסי גם לאומות כגון שלא לגנוב ולגזול וכיוצא וזה נק' משפטים א"כ למה שאל החכם גם על המשפטים ועוד דקאמר אתכם ולא לו ובמה יש הפרש בינו לבין שאלת הרשע שאמר לכם ולא לו שהוציא עצמו מהכלל.
ונראה דכת' הפוסקים דלא נק' חכם כי אם שתורתו אומנתו וכמ"ש הפוסקים לענין חכם בזמן הזה ליכא וא"צ למביישו ליתן ליטרא דדהבא יעו"ש. וזה ששאל לשיטתו שצריך שיהי' תורתו אומנתו וזה הציוי הי' לכל איש פרטי מישראל וכמו שכתוב והגית בו יומם ולילה וס"ל לתנאי דברי' כמשמען יעו"ש במנח' ואף דפליגי תנאי בזה מ"מ החכם אזיל לשיטתיה שיהי' תורתו אומנתו וס"ל פסוק והגית בו כמשמעו וזה א"א כי אם לאוכלי המן וזה שהי' שאלתו על כלל התורה כולה שנכלל מן ג' קוין הנק' עדות וחקים ומשפטים כי רבה היא וא"כ למה זה הצוי הי' אתכם שהוא מחר לאחר זמן דור המדבר שאין בו אוכלי המן וטירדת הפרנסה מבטלת [אבל הרשע שאמר מה העבודה הזאת שהיא שאלה על מצוה פרטיות והיא הפסח למה ניתנה לכם וע"כ שבועט גם במצוה א' שקשה עליו לקיימו וע"כ מה שאמ' לכם דס"ל דלא ניתנה מצוה זו כי אם למשא ודי הי' ליוצאי מצרים לקיים מצוה זאת ולא לדורות לכך השיבו אלו הי' שם לא הי' נגאל כנודע כי סוד גאולה הוא ביסוד שהוא התענוג האמיתי וכמ"ש אז תתענג על ה' וגו' ] והיתה התשובה שאין כוונת חז"ל לאוכלי המן דוקא דא"כ סתרי הפסוקי' שזכרנו אלא צ"ל שאין התורה ניתנה לאדם כי אם שיהי' בו מדת של אוכלי המן שהוא האמנה ומדת ההסתפקות שיצאו למדבר ס' רבוא בלא מזון ולחם כי אם עגות מצות שעשו במצרים בחיפזון ומצד ההבטחה והאמנה שהאמינו בו ית' ירד להם המן וגם הי' בהם מדות ההסתפקות עמר לגולגולת דבר יום ביומו והאמינו בו ית' שכל יום יבוא עם פרנסתו ולא דאגו היום פרנסת מחר כך התורה א"א שיתן לאדם הרודף המותרת ומחוסרי האמנה כי לא בשמים היא וגו' לא בתגרין וכו' כי אם באיש השלם הרוצה להתקרב אליו ית' לא לתשלום שכר כי שכר מצוה מצוה ר"ל שנחשוב לו לשכר מצוה המצוה עצמו שזכה מן הש"י לעשות המצוה.
או י"ל שהוא רוצה ליתן שכר להש"י עבור שזיכה לו מצוה והשכר הוא מצוה ב' שעושה להש"י על שזכה במציה א' וכאשר מצינו לאברהם אבינו שנא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ורבו הפירוש' בזה.
ולי נראה פשוט כנ"ל שהאמין בה' שזכה למדריגת האמנה ובטחון בו ית' ואז ויחשבה לו אברהם להקב"ה לצדקה ולזכות על שקירבו והביאו למדריגת האמנה בו ית' שהוא מעלה נפלאה.
וכאשר אמ' לו הש"י אח"ז מיד אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה אז נתחרד אברהם וסבר כי הוא בזכות האמנה ניתן לו שכר א"י ובאמת לא רצה שום שכר על זה כי אדרבה נהפך הוא בעיניו שצריך עוד לעשות איזה גמול ועבודה להש"י על שגמל עמו חסד להביאו למדריגת האמנה בו ית' וז"ש במה אדע באיזה זכות להורות שלא רצה לקבל זכות ושכר על האמנה והשיבו הקב"ה בזכות הקרבנות וק"ל. וזה בעצמו תשובת בן חכם ששאל על ריבוי התורה איך אפשר לקיימו ולעסוק בה תמיד והא לא ניתן כי אם לאוכלי המן ותהי' התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ר"ל בשכר האמנה שהאמין אברהם מזה זהו ישראל בניו שבאו למדריגה זו ג"כ וכמ"ש ויאמן העם ומזה הי' תשובה למשה בני מאמינים ר"ל מצד שהם בני מאמינים זכו שהם ג"כ מאמינים ומשה ג"כ שפיר קאמר והן לא יאמינו ר"ל שלא מצא להם זכות שיזכו לו למדריג' האמנה עד שהשיבו הקב"ה כנ"ל וכן מצאתי בס' חסידי' סי' כשבא אדם לידי מדה טוב' אל יתפאר בו כי שמא בזכות אבותיו שזכו למדה זו יעו"ש וז"ש ואותנו הוציא אשר נשבע לאבותינו אברהם בזכות האמנה כנ"ל והסתפקות ביעקב שאמ' יעקב יש לי כל ודרשו חז"ל די ספוקי ר"ל המעט שיש לו פרנסת יומו נחשב לו לרוב כל והוא מדת הסתפקות ואז כשיש בנו מדת אוכלי המן שפיר ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים וגו' ואין לך להתפאר במדה זו שבא לידך כי אדרבה וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצות וגו' ור"ל כי אדרבה לצדקה ראוי שנחשוב לנו על הקב"ה שגמל עמנו חסד שיספיק לנו זמן שנשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' וכמ"ש הרמב"ם כי כל יעודי התורה בברכותיו הוא כדי שיהי' לו פנאי לשמור ולקיים את דברי התורה וכו' יעו"ש. ובזה יובן אין אדם מת ר"ל הדם רשע הנק' מת אין חצי תאוותו בידו כי תמיד ירדוף אחר המותרות משא"כ הצדיק הנק' חי משביע לכל חי רצון ההוא רעוא נקרא שובע כי אין רצונו במותרת וא"ל וז"ש והתענג על ה' ר"ל אדם השלם שאין לו תאוה ותענוג רק בעשבודת ה"י אז כל מה שנותן לו הש"י בעסק פרנסתו הוא משאלות לב שנתמלא שאלתו כי אינו חפץ במותרות רק במדת הסתפקות וז"ש ויתן לך ר"ל כל מה שיתן לך אפי' רק פרנסת יום אחד הוא משאלת לבך והוא ע"ד ששמעתי אם אתה עושה כן שהורגל בתורת הסתפקו' פת במלח תאכל אז אשריך וטוב לך בזה ובבא וק"ל.
משפטים
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כדי לבאר זה נראה לי לבאר מקודם משנה על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם. כדי לבאר זה נ"ל לבאר תחלה ש"ס פ"ק דסנהדרין דרש ר"נ בר רבין מאי דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומת יהרסנה אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ וכו' ומחולק רש"י ותוס' דרש"י פי' לענין חכמה והתו' פי' לענין עושר.
והנה לדברי שניהם ק' הא על ג"ד עולם עומד ודין א' מהם ואיך אמר במשפט לבד יעמיד ארץ. הגם לפי פי' שכתבתי לקמן דק' במשנה דאבות דפתח בג' וסיים באחד שפטו בשעריכם ולפי הביאור שם יתורץ כן ג"כ אך ק' במה פליגי רש"י ותוס' ולמה לא ס"ל רש"י כתוס' דמשמעות הסוגיא כהן שמחזיר על הגרנות משמע כתוס' ונ"ל דרש"י ימאן לפרש כתוס' דמשמע אם מחזיר אחר מתנות יהרסנה אבל אם נותנין לו בביתו שפיר דמי וז"א דמ"מ שוחד מיקרי לכך פירשו וכו' אבל התוס' יפרשו דל"ק דאי' בש"ס דברכות הרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי והרוצה להנות יהנה כאלישע ופי' מהרש"א אלישע שהי' יושב בביתו שרי משא"כ שמואל הרמתי שהי' מסרב וכו' יעו"ש וא"כ דברי התוס' א"ש דוקא כשהוא מחזיר בבית הגרנות אבל ביושב בביתו שפיר דמי דלא איירי בשוחד רק במתנות ומ"מ במסבב ומחזיר אינו נכון וק"ל. אך כדי להבין ק' הנ"ל נ"ל דבארתי ביאר טח"מ סי' ז' אין הדיין יכול לדון יעו"ש לקמן.
ומעתה יבואר מ"ש הדין והאמת והשלום הכל הוא בענין המשפט ושפיר סיים שפטו בשעריכם. והוא כי הדין הוא כפשוטו שיקוב הדין בין איש לרעהו ובלבד שזה הדיין לא יהי' אוהב אותו מחמ' שקיבל הנאה ממנו או שונא אותו שלא דבר עמו ג' ימי באיבה ואם דבר עמו תוך ג' ימי' ומ"מ הוא שונאו הוא הדב' המסור ללב וע"ז קאי מ"ש ועל האמת שיודה דיין האמ' שבלבו אם הוא שונאו גם שאין בעל דין יוכל לפוסלו מחמת שדיבר עמו תוך ג' ימים וגם שאינו שונאו בלבו ג"כ ודובר אמת בלבבו רק שאין שהבעל דין אוהבו וחושדו שהוא שונאו ג"כ יש למנוע א"ע וכמ"ש ויקרב משה את משפטן לפני ה' יעו"ש וז"ש על השלום שיהי' בדין שלום ואמת ביניהם אז שפטו בשעריכם. ובזה יובן מלך במשפט יעמיד ארץ כי פרשת מלך נאמר בו לבלתי רום לבבו מאחיו שלא יסיר ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל ר"ל שיהי' מקורב עם כ"א מישראל אז במשפט יעמיד ארץ וכמ"ש בריש ספר זה בשם הרמב"ם שלא ישתומם וז"ש לבלתי סור ימין ושמאל ויבא ע"ד המיצוע שהוא בקרב ישראל וכמ"ש מהרש"א בביאור ר' אלכסנדרי יר"מ שתכניעם מלפנינו ומאחרינו אמן. איברא כדי להרחיב ביאר ש"ס דסנה' נ"ל להקשו' חדא דאיך אמר מלך במשפט יעמיד ארץ דמשמע במשפט לבד יעמיד ארץ והוא נגד משנה דאבות דאמר על ג"ד העולם קיים על הדין שהוא משפט ועל האמת ועל השלום ויליף מפסוק שנאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם משמע דוקא על שלשה דברים. הגם דקוש' זה הי' אפשר לתרץ ע"י קו' אחרת בפסוק הנ"ל דפתח בג"ד וסיים באחד שאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם וק' א' יבואר בחברת ע"י קו' ג' שהקשה הב"י בטח"מ סי' א' ארשב"ג על ג"ד העולם קיים וכו' ופי' רבינו יונה שאין אלו ג"ד וכו'. והקשה הב"י וכו' ומסיק וז"ל ואפשר שכל ג"ד הם בענין הדין וכו' יעו"ש א"כ שפיר סיים שפטו בשעריכם כי ג"ד אלו הכל בענין המשפט וק"ל.
וא"כ א"ש מלך במשפט יעמיד ארץ כי במשפט לבד נכלל כל הג"ד וכתירץ הב"י וק"ל
אך כדי לבאר שאר הספיקות א' לשון מאי דכתיב וכו' משמע שיש ב' פירושים וכו' ב' מלך במשפט דה"לל במשפט יעמיד ארץ ל"ל מלך ג' להבין לשון יעמיד ארץ ה"לל או קיים או עומד כלשון ב' משניות דאבות ד' מאי לשון ארץ דה"לל עולם כלשון המשנה דכולל שמים וארץ. ה' למה הוציא הש"ס הפסוק מפשטו מלדרוש מלך במשפט אם דיין דומה וכו' הגם די"ל כח קו ראשונה שזכרנו לעיל הוכרח להוציאו מפשוטו דאיך אמ' במשפט לבד יעמיד ארץ וז"א דעל ג"ד עולם קיים לכך דרשו אם דיין דומה למלך
איברא די"ל אין זה ק' כדי שיוכרח להוציאו מפשוטו עבור ק' זו. דיש לפרש כפשוטו ולק"מ. דכבר זכרנו מ"ש התוס' בפ"ט דשבת אסוגיא מכאן מודעא רבא לאורייתא וכו' אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורש וכו' והקשה התוס' הא כבר אמרו נעש' ונשמע וכו' ומשני התוס' שמא היו חוזרים מכח האש הגדולה וכו' והוא תמוה ובארתי שם יעו"ש וזה נ"ל פי הפסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלדי יעקב ופי' האלשיך כי הנגלה מהתורה הנקרא משפט הוא שייך להמוני עם הנק' בשם יעקב משא"כ חלק הנסתר מהתורה הנקרא חק הוא לבני עלי' הנק' ישראל וכו' יעו"ש.
ולי נראה ע"פי התוס' שהקשו במ' ביצה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אש"ס שאמר לוו עלי ואני פורע ומשני וכו' ובארתי זה ע"פי ק' ב"שס דר"ה אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת וכו'.
והענין כי ב' סוגי אנשים יש א' סוג אחד הנוהג ע"פי הטבע סוג ב' למעלה מהטבע וכך נוהגין עמהם וכמו שכתבתי דע מה למעלה ממ"ך ועפ"ז ביארתי ק' על הרמב"ם והמפרשים שהוצרכו כל הניסים לקבוע בעת הבריאה כדי שיקבעו בטבע וכו' יעו"ש. וז"ש כי חק שהוא למעלה מהטבע שאין הדעת סובלו הוא שייך לישראל דוקא לבני עלי' הנקרא ישראל משא"כ הנהגה ע"פי הטבע הנק' משפט הוא לחלק המוני עם הנק' יעקב כי אם ירצה איש המוני לנהוג למעל' מהטב' מה שאינו מדריגתו לא יעלה בידו כלום כמו ששמעתי ממורי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם והבן. והוא כלל גדול בכל ג' עמודי עולם בתורה ועבודה וג"ח שלא יכנוס אדם לפנים ממדריגתו שזהו הוא סיבת ביטולו לגמרי וכמו שכתבתי פי' הפסוק השמרו לכם עלות בהר וגו' יעו"ש וגם פי' הפסוק לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו יעו"ש וזה שרימז הפסוק מלך במשפט יעמיד ארץ ור"ל מאן מלכי רבנן בהנהגת עיר או מדינה במשפט יעמיד ארץ אם ינהגם במשפט שהוא בדרך הטבע יעמדו על עמדם אנשי המוניים הנקרא ארץ שלא ימוטו ממדרגתן משא"כ איש תרומות שרוצה להרים אותן למעלה ממדריגתן יהרסנה לגמרי שזה סיבת הריסתן לגמרי וכמ"ש התוס' בפ"ט דשבת כי מכח האש הגדול' שהוא גדול התלהבתן יחזרו לגמרי עד שהוצרך משום זה לכפיית ההר שישארו עכ"פ בהנהגת ע"פי הטבע שלא ימוטו מזה לעולם וק"ל ואחר שזכינו לזה דאתי פי' הפסוק כפשוטו על נכון כי הדרש והפשוטו בסוג א' עולה וזה נמשך מזה הדרש מהפשוטו וזה פי כי חוק לישראל הוא עצמו הפשוטו הנקרא משפט לאלדי יעקב כי הנהגת מלך שהוא מאן מלכי רבנן הנהגת עיר או מדינה הוא לפי הנהגת עצמו וז"ש אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום ר"ל שאינו צריך לבקש מדריגה אחרת רק ממנהג עפ"י מדריגתו אז יעמיד ארץ כי דור ודורשיו הדור לפי דורשיו משא"כ איש תרומות שמחזיר בבית הגרנות לבקש מעלות תרומות למעלה ממדריגתו יהרסנה בין לעצמו בין לאחרים. ובזה פי' רשי' לשיטתו והתוס' לשיטתו ומר א"ח ומא"ח ולא פליגי כי בין בתורה ועבודה או בענין פרנסתו ועשרו הכל צריך כל א' להבחין ענין בחינתו ומדריגתו שלא יעלה אל בחי' שאינו מדריגתו כמו שהשביני אדם א' והבן. וז"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם להתנהג עמהם בדרך הטבע שהם משפטים נמוסי' שבזה יוכל להעמיד ארץ כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ וכנ"ל משא"כ למעלה מהטבע שהם חקים אינו הנהגה לכללות המדינה או העיר כי אם לבני עלי' שהם מועטים וכנ"ל ובזה נ"ל פי' הפסוק בישעי' סי' פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלדינו והוא כי דרך שרבים בוקעין בו הוא במדת הש"י שהוא רחמי' שלא להחמיר עמהם חומרות גדולות משא"כ ליחידי סגולה יישרו בערבה מסילה לאלדינו וק"ל.
ועפ"ז נ"ל פי' הזמר הכיס ריק ואין בו ישמח וירווה ואם לוה הצור יפרע את חובי ושאלני א' מהו הכפל הכיס ריק ואין בו וגם שאר המשך אין לו חיבור ונ"ל ע"פי מה שכ' התוס' לעיל זכרנו מזה שהקשו על ש"ס דאמרו לוו עלי ואני פורע והוא היפך הש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'. וזכרנו כי יש ב' סוגי אנשים א' המתנהג ע"פי הטבע וא' למעלה מהטבע וכו' יעו"ש וב' סוגים הנ"ל א' נקרא יש וב' נקרא אין וז"ש בזוהר היש ה' בקרבנו או אין וכו'.
ובזה יובן גם שהכיס ריק אך מ"מ הוא במדריגת בטחון בו ית' ומתנהג למעלה מהטבע הנק' אין וז"ש ואין בו ר"ל שיש בו מדה הנק' אי"ן אז ראוי הוא לשמוח וירווה כי אם לווה ודאי הצור יפרע את חובו שהוא היפך המתנהג ע"פ טבע שיעשה שבתו חול ולא יצטרך לבריות ללוות הימנו משא"כ מדריגה של אין בזה אמרו לוו עלי ואני פורע וק"ל. ועפ"ז נ"ל לבאר מה שנשאלתי בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך מה חיבור יש לזה שאח"כ על כן אהבתי מצוותיך מזהב ומפז וגו' ונ"ל דכבר זכרנו שיש ב' מדריגות א' הבוטח בו ית' וגם שהכיס רק מ"מ מדריגת אין יש בו וכנ"ל וב' הנוהג בטבע אם יש לו ייטיב לו להוצאות שבת וי"ט ואם לאו לאו. והנה שמעתי ממורי כשרוצין ליפרע העונש למי שהוא ראוי לעונש אזי ניטלין ממנו מדרגת הבטחון ע"כ ראוי להתפלל לפניו ית' שיתחזק בבטחון בו וכו' ודפח"ח. וזהו שכתבתי במ"א והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ר"ל כשזכה אברהם למדריגת האמנה ובטחון בה' אז ויחשבה לו צדקה כאלו זכה לזה מצד הצדקה ולא שראוי לכך וכו' יעו"ש.
וזה נ"ל פי' הפסו' על זאת יתפלל כל חסיד שהוא מדריג' אברהם איש החסד שנק' אוהב ראוי שיתפלל לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו שלא יקח ממנו מדריגת האמנה ובטחון בו ית' כי האהבה נק' שטף מים רבים כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וז"ש לעת מצוא ליפרע ממנו העונש שהוא אשר שטף מים רבים אליו לא יגיע ודאי ראוי להתפלל על זה וק"ל ובזה יובן עת לעשות לה' כשבא העת לפרוע ממנו הפרו תורתך שהופר וניטל ממנו תורתו ומדריגתו שהיא תורה לו הדרך אשר ילך בה ע"כ ראוי להתחזק במדת הבטחון שהיא מצד אהבתו ית' וז"ש על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז וק"ל.
ועפ"ז נבאר הפסוק ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וגו' דאי' בפ"ק דברכות מעולם לא הי' מי שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וכו' ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם שנא' והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למען אברהם שקראך אדון ופי' מהרש"א כי שם אדון מורה על אדנותו לשדד המערכו' נגד הטבע וזה הי' ע"י אברהם ראש המאמינים ופרסם אדנותו בעולם יעו"ש. עוד י"ל ג' דרכים בפסוק זה א' ע"פ מ"ש הרמב"ם עת לעשות וכו' ב' ע"פי פי' הש"ס כל המבזה ת"ח וכו' ג' על פי ששמעתי בשם מורי פי' הש"ס הנהו תרי בדחי שהם בני עה"ב שעשה שאלה על זה והשיבוהו וכו' וכתבתי מזה לקמן.
ובזה יובן כי יש ב' סוגי אנשים הנ"ל אחד המתנהג ע"פ הטבע שהוא וגי' אלדים הנק' יהודא מל' ב' המתנהג למעלה מהטבע ובחי' צדיק מושל בירא' אלדים והוא מבטל גזירת אלדי' וזה נקרא יוסף הצדיק וכאשר אחד באחד יגשו ונתחברו ב' סוגי הנ"ל נעשה הכל בחינה א' כנודע כי זה כסא לזה כאשר שמעתי מפי מורי הרבה מזה כמו שמצינו ב' אנשים שאחד נעשה לבוש וכסא לחבירו כמו זה שמתנהג ע"פ המדריגה שהיא מעלה מהטבע ומ"מ כל צרכיו נעשה ע"פ בני אדם המתנהגים בטבע א"כ נעשה זה כסא לזה ובהתחברם א' באחד יגשו נעשה הכל א' והבן.
וז"ש ויגש אליו יהודא ר"ל שנגש ונתחבר בחי' יהודא אל בחי' יוסף ויאמר בי אדוני ר"ל בי נקראת אדון למעלה מהטבע כמו אברהם שהי' ראש מאמינים ומ"מ כל צרכיו נגמר ונעשה ע"י מלכות יהודא והוכן בחסד כסא וז"ש בי אדוני ע"כ ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וא"ש והבן.
עוד נ"ל לפרש פרשה זו שהיא בכל אדם ובכל זמן והוא כי כבר זכרנו מ"ש האלשיך בפסוק ולא תגעל נפשי אתכם ע"פ מדרש ש"ט בפסוק וכל הנשמה תהלל יה כי בכל נשימה הנשמה רוצה לצאת מהגוף שהם ב' הפכים הנשמה מצד הקדושה חושק לדברים קדושים והגוף עכור חושק לגשמיים היפך הקדושה וכו' ייעו"ש והתכלית להכניע החומר אל הקדושה וכמו שהוא ובפרטות האדם שיש חומר וצורה כך בכללות העיר או מדינה יש חומר וצורה עיין מזה במ"א.
ובזה יובן ויגש אליו יהודא שהחומר הנק' יהודא נכנע ונתחבר אחד באחד יגשו אל הצורה הנק' יוסף שתמיד יוסף קדושה והתמדה בתורה ועבודה והתנצלותו הוא זה ויאמר בי אדוני ר"ל דמובא משל בפסוק היינו כחולמים במדינה שנהגו למנות מלך כל ג' שנים וכו' יעו"ש וא"כ ה"נ ע"י מי זוכה הנשמה לקנות עולמות שיעשה אדון על כולם ע"י הגוף שעסק בתורה ועבודה וז"ש בי אדוני כי הגוף מתנצל אל הנשמה כי בי נעשית אדוני כאמור
וז"ש ידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני באזן ימין ואזן שמאל שרוצה לדבר לישנא דמשתמעי לתרי אפי דזכרנו בשם המנוח החסיד מהרי"ל פוסטנר פי' הפסוק הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וגו' דמשתמע לתרי אפי מרישא לסיפא ומסיפא לרישא כי יען כי גמיר חסיד אנשי הצורה לכך פסו אמונים מסתם בני אדם אנשי חומר. וה"ה איפכא הטעם כי גמיר חסיד הוא משום כי פסו אמונים מבני אדם יעו"ש. וז"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כנ"ל ומפרש יותר ואל יחר אפך בעבדך ר"ל מאחר שהחומר הוא עבדך של הצורה א"כ אין ראוי שיחר אפך בעבדך כדאי' בפ"ק דחולין מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים מכלל דמושל מקשיב על דבר צדק כל משרתיו צדיקים וכו' כי הדור לפי דורשיו וז"ש שאין ראוי להתרעם על אנשי החומר שהם רעים במעשיהם כי הוא לפי הצורה שאלו הי' האדון ומושל צדיק גם משרתיו היו צדיקים א"כ דייק אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה שהוא בכף הדמיון כעם ככהן והוא כנ"ל. וביאר יותר אדוני שאל וגו' ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו והענין שהגוף והחומר התנצל א"ע בפני הצורה שאל יתמהה על החומר החושק ומתאוה תמיד לרדוף אחר מותרות כי הוא מצד היצה"ר הדבק בחומר ועוד דנודע מ"ש ח"זל על פסוק טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל וגו' כי היצה"ט הוא ילד שבא אל האדם בשנת י"ג ואילך ממלך זקן שהוא היצה"ר שבא אל האדם מיד כשנולד עיין בזה בזוהר ריש פ' וישב יעו"ש.
ובזה יובן ונאמר אל אדוני שהוא התנצל' החומר לפני הצורה שאמר יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ר"ל כי היצה"ר הוא לנו לאב ולפטרון מצד שהוא זקן שבא מיד כשנולד האדם משא"כ היצה"ט הוא ילד זקונים קטן שבא אח"כ משנת י"ג ואילך דלכך נקרא רשע ערום על שהקדים דבריו קודם שיבא חבירו כמ"ש בזוהר שם. וא"כ יצה"ר לכך מהימן ויצה"ט אינו מהימן אצל הרשע הנקרא הנקרא מת כמו שכתבתי בביאור ק' הגאון מו' העשיל שהקשה על הש"ס דשבת כל המענג את השבת נותנין לו משאלת לבו וכו' והוא סותר לש"ס אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו' ובארתי כי אין אדם שהוא רשע הנקרא מתבזה אין חצי תאותו בידו אבל צדיק שיש לו מדת הסתפקות כמ"ש יעקב יש לי כל די ספוקי כל תאוותו בידו יעו"ש.
וז"ש ואחיו מת כי החומר והצורה יש להם יהצ"ט ויצה"ר שהם יעקב ועשו והם אחים ואצל הרשע הנשמה והיצה"ט שהוא אחיו של החומר כבר מת שאין לו שליטה שיהי' לו לעזור נגד היצה"ר היפך הצדיק שאצלו היצה"ר מת כמ"ש ולבי חלל בקרבי ודרשו וכו' וא"כ ויותר הוא לבדו הוא החומר ואביו שהוא היצה"ר אב זקן אהבו שיש להם גודל אהבה וריעין דלא מתפרשין שלא יוכל ליפרד ממנו ומאהבתו בתענוגי עה"ז א"כ ראוי שלא יחר אפך בעבדך וגו' ובאמת ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו והוא דזכרנו כ"מ שנא' נצים נצבים זהו דתן ואבירם שהם החומר והצורה יעו"ש וה"נ יובן וק"ל.
ואמר הוציאו כל איש מעלי דנודע מ"ש בפרקי אבות איש ירושלים לשון שר וחשוב ור"ל ודאי מי שגבה רוחו וזחה דעתו שהם מי שנקרא איש שר וחשוב שהם עלולין לחטוא כמו שדרשו בזוהר אשר נשיא יחטא וכו' הוא באמת רחוק שיהי' נכנע חומרו אל הצורה ואדרבה הם נצבים עליו על מדריגת יוסף הצדיק שהיא הנשמה וז"ש הוציאו כל איש מעלי וגו' ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו מי שהוא אחיו במדריגתו נתחברו ונתקרבו ולא נתערב זר בתוכם וק"ל.
ועפ"ז נבאר ש"ס דפסחים דף סח' ע"ב רב יוסף ביומא דעצרת אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא וי"ל למה רב יוסף דוקא הלא כמה תנאים ואמוראים היו ראוין ג"כ לזה ב' למה עגלא תלתא ביומא דעצרת דוקא ולא בשאר י"ט ורשי' פי' שהוא מבחר כשהוא שלישי לבטן וכו'. ג' מה זה שאמר כמה יוסף איכא בשוקא. ולדברינו הנ"ל א"ש והבן. מצות קניות עבד עברי
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם וגו' אם אדוניו יתן לו אשה וגו' ואם אמר וגו'. לא אצא חפשי וגו' ורצע אדוניו וגו' פי' רשי' למה נסמכה פרשת דינין לפ' מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח. והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א. וכעת נ"ל דפי' רשי' כי תקנה עבד עברי עבד שהוא עברי או אינו אלא עבד כנעני וכו' תלמוד לומר וכו' והקשה בפענח רזא איך אפשר לומר בעבד כנעני הא טעם רציעה הוא משום אוזן ששמע על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע וכו' ועבד כנעני לא הי' בהר סיני עוד הקשה א"כ כשעובר על א' משאר מצות נמי תרצע מטעם זה אוזן ששמע על הר סיני ותירץ כי דוקא בזה שיצא מרשות הקב"ה שלא להיות עבד להקב"ה וכו' יעו"ש. להבין זה נ"ל דב' קושי' אלו יתורץ א' באידך דכתבתי במ"א ביאור ש"ס דזבחים המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושיע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. מה עולה וכו' ר"ג אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד וכו' ופי' רש"י היא משמע בהוויתה תהא שאם עלה לא תרד. והקשו התוס' דלקמן דרשינן היא מיעוטא וכו'. וכתבתי ביאור זה ע"פ ש"ס אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכולם ממשה וכו'. העולה משם כי ענוה עם כל א' וכו' וה"ה לאידך גיסא כשיש כל המעלות אז שייך ענוה וכו' יעו"ש.
והנה גם שאמת הוא כך מ"מ קשה מנלן לפרש כך וכתבתי דאי' בש"ס כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלק ממנו וכו'. ובזה יובן קושי' התוספות על רש"י ומא"ח ומא"ח ולא פליגי וכו' יעו"ש.
ובזה יובן הפסוק לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו דקשה בפסוק זה וכו' ולפי פי' הנ"ל א"ש. ובזה יובן לא תעלה במעלות הנ"ל דהיינו מעלת חכמה ועושר על מזבחי שלא להניח בחי' המזבח שנקרא זאת שהוא מיעוט ושפלות וירצה לתפוס מדת התרוממת להתיהר בחכמתו ובעשרו שהוא למעלה ממזבח שזה גורם להסתלק ממנו המעלות ויגרום שיתגלה ערותו עליו לכך הזהיר הכתוב לא תעלה במעלות על מזבחי רק שיהי' מעלות הנ"ל עם בחי' המזבח שהוא מדת שפלות וז"ש אשר לא תגלה ערותך עליו והבן.
ובזה יובן ואלה המשפטים למה נסמכה וכו' לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח הכוונה שיהי' סנהדרין סמוך לבחי' המזבח שנק' זאת המורה מיעוט ושפלות ולא למעלה מן המזבח כדי שיהי' לסנהדרין מעלת משה רבינו ע"ה מדת ענוה עם כל המעלות כאשר נלמד בש"ס והתיצבו שם עמך בדומה לך והבן.
והנה כתבתי במ"א ביאור משנה אל תהיו כעבדים המשמשין וכו' והקשה ל"ל כפל ותירץ מהרי"ל מפראג וכו' יעו"ש. וכעת נ"ל כי צריך האדם שילך בהדרגה תחלה יהי' כעבד העובד לרבו ע"מ לקבל פרס ואח"כ יהי' עבודתו שלא ע"מ לקבל פרס והטעם כתבתי במ"א בהג"ה איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' כל שהיא תפארת לעושיה וכו' וטעמו מבואר במדר"ש יעו"ש. וגם כמבואר בש"ס לעול' יעסוק אדם תחלה שלא לשמה וכו' וטעמו כתבתי במ"א. וכן שמעתי בשם המנוח המפורסם מוה"ן פי' הפסוק ותאמר שרה אל אברהם בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וגו' כי העובד לשמה נק' שרה ושלא לשמה רק ע"מ לקבל פרס הוא בסוד עבד ושפחה והנה הלומד שלא לשמה יש לו תענוג שיוכל להתפאר בו משא"כ לשמה [כאשר כתבתי במ"א מפני מה ת"ח שבבל מצוינים וכו'].
ובזה יובן בא נא אל שפחתי ומתענוג שלא לשמה יבא להתענג גם לשמה שיקח מוסר מזה על זה וזה שאמרה אולי אבנה ממנה ודפח"ח. ובזה יובן כי תקנה עבד עברי. הכוונה כי משמש בלשון אשר כי ראוי שתקנה תחלה בחי' עבד דהיינו שלא לשמה ע"מ לקבל פרס וז"ש שש שנים יעבוד כדין עבד העובד את רבו שהוא ע"מ לקבל פרס ובשביעית יצא לחפשי חנם דהיינו מתוך שלא לשמה יבא לשמה אח"כ שיעבוד בחנם שלא ע"מ לקבל פרס אם אדוניו יתן לו אשה האשה וילדיה תהי' לאדוני' דכתבתי במ"א עבדים היינו לפרעה וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים שהתולדות של צדיקים הם המע"ט וכשהוא שלא לשמה הוא משועבד ליצה"ר שנקרא פרעה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן אם אדוניו יתן לו אשה שהוא היצה"ר הנק' אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים שהם מע"ט מצד היצה"ר אז האשה וילדיה תהי' לאדוניה והוא יצא בגפו כמ"ש במ"א בשם הש"ך ויכלא הגשם מן השמים כי אין הגשמיות שהוא פני' חיצוני' יוכל לעלות למעלה לשמים וכו' יעו"ש.
ואם אמר יאמר העבד וכו' לא אצא חפשי שירצה לישאר במדריגות שלא לשמה ולא לבוא למדריגת חפשי חנם כנ"ל כי בזה שלא לשמה יש לו תענוג שיוכל להתפאר משא"כ לשמה כנ"ל לכך ורצע אדוניו את אזנו אוזן ששמע כי לי בני ישראל עבדים וכו' והיינו כאשר הוא עובד להש"י אז וודאי הוא נכנע בשפלות וענוה כמ"ש הרב מוהר"ר יוסף יעבץ מופת מופלא שבתורה הוא מדת שפלות והטעם מבואר שם משל לב' עשירים א' דר בכפר וא' דר בכרך וכו' יעו"ש וזה שרוצה להתיהר ולהתפא' שהוא קונה להיצה"ר אדון לעצמו ולא להש"י לכך תרצע.
ובזה יבואר קושיות פענח רזא הנ"ל וכוונת רש"י הוא כך כי תקנה עבד עברי וכו' או אינו אלא עבד כנעני ר"ל שלא יהי' תחלה עבד ע"מ לקבל פרס אלא מיד יהי' עבד כנעני להיות נכנע בשפלות וענוה לכך נאמר וכו' כי צריך תחלה עבד עברי ואח"כ עבד כנעני דהיינו חפשי חנם שהוא לשמה חנם בלי פרס שאז נקרא עבד כנעני על שם הכנעה ושפלות משא"כ כשאומר העבד לא אצא חפשי חנם גם אח"כ אז תרצע אוזן ששמע כי לי בני ישראל עבדים וכו' והבן וסרה הב' קושיות הנ"ל ודו"ק.
ועפ"ז נ"ל לבאר פ' לך לך ויאמר ה' אל אברהם שרי אשתך וגו' וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן וגו' ויאמר אברהם אל האלדים לו ישמעאל יחי' לפניך ובזוהר הפליא על אברהם בזה יעו"ש וי"ל מה ראה להתפלל על ישמעאל בן השפחה אחר שנתבשר שיהי' לו בן משרה הגבירה. ונ"ל דכ' לעיל מזה בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה כי העוסק בתורה ובעבודה שלא לשמה על מנת לקבל פרס הוא בסוד עבד ושפחה והעוסק לשמה נקרא בן הגבירה וכו והנה כתבתי לעיל ביאור קו' התוס' בפסחים וביאר פלוגתת ב"ש וב"ה בקיום מצות פו"ר דב"ש ס"ל ב' זכרים וכו'.
והעולה משם כשבא מתוך שלא לשמה לשמה אז מעלה גם שלא לשמה ונעשה שניהם זכרים משא"כ כשנשאר שלא לשמה אז נח לו שלא נברא. ובזה מבואר ק' התוס' יעו"ש ועיין מזה לקמן ביאר ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו' ובזה יובן כי אחר שנתבשר שיהי' לו בן משרה הגבירה שהוא בגשמי כפשוטה וברוחני הוא בן הגבירה לימוד לשמה אז התפלל לו ישמעאל יחי' לפניך שגם לימוד שלא לשמה שהוא בן השפחה ישמעאל יחי' לפניך ג"כ שיהי' כסא זה לזה ויהיו שניהם זכרים כדברי ב"ש הנ"ל והבן.
ועפ"ז נ"ל ביאר פסוק פ' הנ"ל ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והי' כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך והספיקות רבו א' בתחלה אמ' וירד אברם מצרימה שכבר ירד למצרים ואח"כ אמר כאשר הקריב וגו' משמע שעדיין לא בא למצרים ב' הנה נא ידעתי וגו' משמע שעכשיו במצרים ידע שהיא יפת תואר ולא מקודם ודרשת חז"ל ידוע ג' והרגו אותי ואותך יחיו עיקר המורא והרגו אותי א"כ למה לי ואותך יחיו ד' למען ייטיב לי בעבורך היתכן שיהי' חומד אברהם מתנות עבור אשתו והלא אמר למלך סדום ואל תאמר אני העשרתי את אברם וכתבתי ביאר זה לקמן ה' איך שייך פ' זו בכל אדם ובכל זמן כי מה דהוי הוי. ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור מצוה אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כי תכלית בריאות אדם בחומר וצורה להשתעבד החומר אל הצורה משא"כ בימי הגלות נתהפך הדבר כי הצורה נשתעבדה אל החומר וזהו גלות מצרים כי העסק עה"ז נק' מצרים שיש לו מצר וגבול משא"כ הרוחני' נצחי ובזה כתבתי שם ביאר עבדים היינו לפרעה במצרים ואלו לא הוציא וכו' יעו"ש.
והנה כמו שיש בפרטות אדם אחד חומר וצורה כך יש בכללות העולם אנשי החומר ואנשי הצורה ונגד ב' סוגי אנשים הנ"ל יש ב' סוגי עבודת ה' א' לשמה ב' שלא לשמ' כמו שכתבתי במ"א ביאר פסוק והי' כצדיק כרשע עפ"י ששמעתי פרה מטהר טמאים ומטמא טהורים כי ע"י שלא לשמה ופניות חצוניות נתקרבו חנשי החומר יותר להש"י וכו' יעו"ש והנה החיות רצוא ושוב ואי אפשר שיעמוד אדם במדריגה א' רק עולה ויורד כמ"ש ביאר ש"ס העמדני על רגל א' וכו'.
ובזה יובן ויהי רעב בארץ הכוונה לא רעב ללחם הגשמי כי אם הרוחני וכעין זה כתוב בזוהר יעו"ש ואז וירד אברם מצרימה היא הנשמה שנקרא אברם שנהפך הסדר שנשתעבד הנשמה להגוף שנקרא מצרים כנ"ל אמנם החכם הרואה את הנולד יודע כי החיות רצוא ושוב ואי אפשר שיעמוד במדריגה א' ומקשר את עצמו תחלה בו ית' כדי שאם ירד שיוכל לחזור ולהעלות למדריגתו ולכך כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הוא החומר עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את כי ע"י ירידת מצרים שנשתעבד הצורה אל החומר שעסק תורתו ועבודתו הוא שלא לשמה רק להתפאר וכמו שכתבתי במ"א מפני מה ת"ח שבבבל מצויינן.
וז"ש כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את ולא מקודם כנ"ל והיה כי יראו אותך המצרים והרגו אותי ואותך יחיו כי ע"י עסק התורה ועבודה שלא לשמה וע"י פניות חיצוניות יהרגו הנשמה שנק' אברם ואותך אנשי החומר יחיו כי ע"י פניות חצוניות ולימוד שלא לשמה יחיו ויתקרבו אליו ית' יותר כנ"ל לכך אמרי נא אחותי את כמ"ש בזוהר כי לשון אחותי הוא לשון חיבור שעכ"פ ע"י שלא לשמה יבוא לשמה כמו בא אל שפחתי ואבנה ממנה כי ע"י תענוג שלא לשמה יבוא לתענוג לשמה וזהו וחיתה נפשי בגללך שיתענג נפשי ונשמתי בעסק לשמה בגללך ע"י תענוג הגשמי של החומר דהיינו שיבוא מתוך שלא לשמה לעסוק לשמה ואז יתחברו שניהם לעלות לרצון לפני השם כמו אמרו לו ישמעאל יחי' לפניך כנ"ל והבן.
פי' רשי' ורצע אדוניו את אזנו במרצע אזנו הימנית או אינו אלא שמאל ת"ל אוזן אוזן לג"ש נאמר כאן ורצע אדוניו את אזנו ונאמר במצורע תנוך אזנו הימנית מה להלן הימנית אף כאן הימנית ומה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף אר"י אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע עכ"ל. וכבר הקשו רבים וכן שלימי' דבל"ז ה"ל להקשות אפסוק מה ראה אוזן וכו' ב' ק' מה מקום להקו' מה ראה אוזן לירצע והא אמ' בבכורו' ובטי"ד סי' ש"ס נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור הוי מום. נמצא יש באוזן מקו' שאינו נעש' בעל מום בניקב רציע' והיינו בעור שהיא רכה של אוזן וא"כ י"ל דלכך רוצעין האוזן משום עבד עברי כהן שלא יהי' נעשה בעל מום ברציעה וכדדרשינן בקדושין דקרא כתיב ושב אל משפחתו עיין שם.
הגם דשני ק' אלו לבד הי' אפשר לתרץ חדא בחברתה דבספרי פ' ראה רמז תתצט' ובקדושין דף טו' ודף ךא' יודן ברבי אמר אין רוצעין אלא במלת וחכמים אומרים הא ק"ל עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום ואם נרצע במלת אינו נעשה בעל מום אלא בגובה של אוזן נרצע מן הסחוס אזנו נאמר כאן אזנו וכו' מה להלן וכו' אף כאן ימנית ומסיי' בספרי ובגובה שבאוזן יעו"ש. ור"ל מאחר דיליף גז"ש ממצורע תנוך דהיינו סחוס וכדאי' בריש פ"ו דבכורות ובטי"ד סי' ש"ט א"כ אף בעבד נרצע מן הסחוס דהיינו בגובה שבאוזן ולא מן העור שהוא למטה ומשום דאין גז"ש למחצה.
והשתא דזכינו לזה דאם ילפינן גז"ש מכח שרוצעין בעבד מן הסחוס מקום אשר נעשה בו מום וע"כ אין רוצעין לעבד כהן וכדעת חכמים הנ"ל א"כ השתא יש מקום לשאול למה יהי' הרציעה באוזן דוקא מאחר שגם שם הוי מום. ובזה יובן דבל"ז לא הי' מקום להקש' מה ראה אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף די"ל דמש"ה הוי הרציעה באוזן משום דיכול לקיים מצות הרציעה אף בעבד כהן שלא יהי' נעשה בעל מום לקיים מה שנאמר ושב אל משפחתו והיינו כסבר' יודן ברבי שהרציעה היא בעור מקום שאין נעשה מום ע"י הרציעה. משא"כ השתא דפי' רש"י ורצע את אזנו הימנית דיליף גז"ש ממצורע. א"כ מה להלן תנוך אזנו והיינו בסחוס אף כאן בסחוס שהוא בגובה של אוזן מקום שנעשה בו מום ובאמת אין רוצעין לכהן מטעם זה וכחכמים א"כ השתא יש מקום לשאול מה ראה אוזן וכו' וק"ל.
אלא דיש כאן עוד שני קושי' אחרות ויבואר גם שני קו' הראשוני' בחדא מחתא והוא מה שהקש' המזרחי הא לא תגנוב מפורש בסנהדרין דף פ"ו דבגונב נפשות מיירי ולא בגונב ממון וא"כ איך אמ' אזן ששמע על הר סיני לא תגנוב דזה אינו ענין לגונב ממון ב' ק' דלשפת יתר יחשב מה שאמ' והלך וגנב דה"לל בקיצור ששמע לא תגנוב וגנב תרצע. וכדי להבין זה נציע לפניך דברי הש"ס הנ"ל דאי' שם ת"ר לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמר מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בנפשות אף כאן בנפשות תניא אידך לא תגנובו בגונב ממון הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב נפשות אמרת דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בממון אף כאן בממון ע"כ. ויש לתמוהו לברייתא שני' דרצה לומר דגם לא תגנבו איירי בגונב נפשות א"כ ק' ב' קראי ל"ל בנפשות דק"ל מקרא א' יוצא לכמה טעמים ואין טעם א' יוצא משני מקראות.
וגם להתרצן ק' דמשני דנלמוד מענינו ל"ל טעמא דנלמד מענינו דבלא"ה א"א לומר דקאי על נפשות דא"כ תרי קראי ל"ל. וכ"ת דכוונת ברייתא שניה דאמר או אינו אלא בגונב נפשות רצה לומר ומה שנאמר לא תגנוב איירי בגונב ממון ואיפכא ס"ל לברייתא זו לפי הס"ד ק' איך יעלה על הדעת לומר דמ"ש לא תגנוב איירי בגונב ממון הא נלמד מענינו שהוא א' מי"ג מדות מאי אמרת דסברת המקשין הי' לומר שאין זה מדה. א"כ מה משני התרצן דבר הנלמד מענינו הא לסברת המקשן אין זה מדה ונראה דודאי א"א לומר דסברת המקשן הי' לומר שאין זה מדה דהוא מלתא דפשיטא וכ"ע מודה די"ג מדות הנ"ל נאמרו למשה בסיני אלא דס"ד לומר דאף דנלמד מענינו מ"מ יש מקום לומר דלא תגנוב איירי בגונב ממון. אחר שביאר הפסו' ואמר אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים ודרשו חז"ל ומת הרי הוא כמת מעיקרא שאם הרגו בעל הממון אינו נקרא רוצח דיודע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ועל מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו ולכך בן מות הוא נמצא כל גנב הוא במיתה דמה שנאמר מחתרת הוא לאו דוקא דמסקינן בסנהדרין דף ע"ב דאפילו גגו חצירו וקרפיפו דין מחתרת יש לו אלא שדברו חכמי' בהווה יעו"ש א"כ הי' סברת בריית' שני' לומר או אינו אלא לא תגנובו איירי בגונב נפשות ומה שנא' לא תגנוב איירי בגונב ממון וכ"ת הא נלמד מענינו דלא תרצח ולא תנאף מיירי במיתה וכו' ז"א דגם כאן איירי במיתה דהא דין מיתה יש גם לגונב ממון כמ"ש ומת שהוא בן מות וכנ"ל. לכך הוצרך התרצן לשנוי דדבר הלמד מענינו הוא דכאן איירי בגונב ממון ואי גם לא תגנוב איירי בגונב ממון א"כ ק' תרי קראי בגונב ממון ל"ל אלא ש"מ דלא תגנוב איירי בגונב נפשות ולא תגנובו איירי בגונב ממון ומה שהי' מקום להקשות על בריית' ראשונה כבר ביאר הש"ס עצמו במה שמבי' תני' אידך וא"ש.
אך דלעולם ק' דלמא גם לא תגנוב איירי בגונב ממון וכ"ת א"כ תרי קראי ל"ל ז"א דהא ק' דע"כ לא תגנובו דאיירי בממון הוא דומיא דלא תגנוב מה להלן איירי רק במיתה ולא תשלומין אף כאן איירי לא תגנובו בתשלומין ולא במיתה. ולפי הוצעה הנ"ל דגם בממון יש מיתה א"כ אין זה דומה לזה מאחר דגם בלא תגנובו דאיירי בממון איכא מיתה וכנ"ל. ונ"ל דכ' הרמב"ם על משנה דמחתרת הנ"ל דדוקא דרך הליכתו הוא במיתה ואם הכהו אין לו דמים אבל דרך חזירתו שכבר פנה לצאת אסור להרגו ויש לו דמים יעו"ש. נמצא י"ל לפ"ז דלא תגנוב איירי בגונב ממון. ואיירי בדרך הליכתו שהוא במיתה דהוא דבר הנלמד מענינו ולא תגנובו הנאמר בפ' קדושים איירי ג"כ בגונב ממון אלא שהי' דרך חזירתו דליכ' צד מיתה כלל רק תשלומין ואם אין לו נמכר שהוא נלמד מענינו דאיירי בממון דוקא.
ונראה דאה"נ דאם גנב במחתרת ממון דרך הליכתו אזהרתו מלא תגנוב ג"כ והא דנקיט הש"ס לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר ר"ל ג"כ בגונב נפשות איירי אבל באמת גם בגונב ממון ויש בו מיתה נכלל בלא תגנוב האמור כאן והא דנקט הש"ס רק נפשות ולא פרט ג"כ גונב ממון דרך הליכתו ז"א דנקט מלתא דפסיקא דגונב נפשות לעולם הוא במיתה ואין צריך לחלק בין דרך הליכתו לדרך חזירתו וכה"ג תירץ הש"ס והפוסקים כמה פעמים ועיין בטא"ח סי' י"א בב"י דף י"א עמוד א'. וע"כ מוכח זה בבריתא ראשונה דאמר לא תגנוב בגונב נפשות או אינו אנא בגונב ממון ור"ל דמתחלה רצה לומר דלא תגנוב איירי גם בגונב נפשות שהוא במיתה וה"ה לגונב ממון שהוא במיתה כגון דרך הליכתו נכלל ג"כ בלא תגנוב. וע"ז אמר או אינו אלא בגונב ממון ר"ל דלא איירי בשניהם רק בגונב ממון שאין בו מיתה והיינו דרך חזירתו ומשני דנלמד מענינו מה להלן שהוא במיתה אף כאן כל שיש בו מיתה נכלל בלא תגנוב הן בגונב נפשות או בגונב ממון במחתרת דרך הליכתו ולאפוקי דרך חזירתו דאין בו צד מיתה שהוא נלמד מלא תגנובו דהוי ג"כ מלתא דפסיקא או שזרחה השמש עליו כגון אב אצל בן דליכא מיתה רק ממון הוא בכלל לא תגנובו. ובזה יובן דמשני אזן ששמע על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ר"ל שאם גנב דרך הליכתו שהי' בן מות ואזהרת' מלא תגנו' אבל בגונב דרך חזירתו שאין בו צד מית' באמת נלמד מלא תגנובו דאיירי בממון וק"ל. מצות קניות עבד כנעני
ומקודם נבאר פסוקי התורה פ' חוקת וישמע כנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי והספיקות יבוארו לבסוף. ותחלה נציע ש"ס דגיטין דף ל"ז ע"ב מתניתין עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ופליגי אביי ורבא והלכתא כרבא דמפרש ישתעבד לרבו שני. ופריך בש"ס רבו שני ממאן קנאו משבאי שבאי גופי' מי קני לי' ומשני אין קני לי' למעשה ידיו דאמר ר"ל מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשה ידיו שנא' וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופו רק למעשה ידיו קנהו דק"ו מנכרי דקנה ישראל וכו' ואימא ה"מ בכספא בחזקה מנ"ל אר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנ"ל דכתי' וישב ממנו שבי ופי' רש"י מדקרי לי' שבי דידי' ש"מ קניי' בחזקה
והקושיא מפורסמת מנא לן דנכרי קונה ישראל וכ"ת כפי' רש"י מדקרי לי' שבי דידי' וכו' ז"א דזה השבי הי' שפחה ששבו ישראל כפירוש רש"י עצמו בחומש ובאמת נקרא עדיין שבי של ישראל דקנאו ולא של עכו"ם דלא קנאו. אח"ז מצאתי ק' זו בס' בית לוי ותירוץ יעו"ש. ב' ק' לתוס' בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי וא"ת ל"ל השתא הוא דעמון ומואב טיהרו בסיחון השתא נכרי ישראל קני נכרי נכרי לכ"ש וי"ל דמוישב ממנו שבי לא הוי ילפינן מני' שום קנין אי לאו דאשכחן דטיהרו ולהכי מייתי מדריש לקיש וכו'.
וי"ל להתו' דלא ילפינן שום קנין מוישב ממנו שבי הא ודאי מדקרי לי' שבי דידי' ש"מ דקנאו וכפי' רש"י וע"כ צ"ל דקושי' הנ"ל שהקשתי לרש"י הכריחו לתו' לפרש דלא נשמע מזה שום קנין לנכרי די"ל שבי ששבו ישראל קאמר וכו' א"כ ק' מאחר דלא יליף מזה שום קנין ל"ל הא דוישב ממנו שבי וכ"ת א"כ הדרא קו' הש"ס נכרי ישראל מנ"ל ז"א דבלא"ה מוכח זה מכח קו' מוהרש"א דהקש' ל"ל הא דר"ל כלל דקונה בכסף נכרי נכרי ונכרי ישראל דה"ל לאתויי רק הא דעמון ומואב טיהרו בחזקה דקני נכרי בחזק' ונכרי ישראל מוישב ממנו שבי דהא סוגיין בעי למיפשט דשבאי קני ישראל בחזקה. ותירץ אע"ג דמטהרו בסיחון ניליף דגוי קונה גוי בחזקה לא הוי ילפינן מוישב ממנו שבי דגוי קונה ישראל בחזקה [והיינו ע"כ מכח ק' הנ"ל] אבל השתא דמייתי מדרש"ל דלענין קנין כסף אין חילוק בין גוי לגוי ובין גוי לישראל אית לן נמי למדרש לענין חזקה ג"כ דאין חילוק בין גוי לגוי ובין גוי לישראל ע"כ. הרי דעיקר לימוד זה אתי מדרש"ל מקנין כסף א"כ ל"ל הא דוישב ממנו שבי דמאחר דלא מוכח מידי מני' לפי סברת התוס' ומוהרש"א והיינו מכח קושיין הנ"ל.
וקודם ביאר זה נבאר דברי הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים וז"ל עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשהידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל עכ"ל והקשה הכסף משנה וז"ל קשה שהרי בהדיא אמרי' בפ' החולץ דלוקח עבד מן העכו"ם לא קני גופו משום דעכו"ם לא מצי מקני לישראל אלא מה דאית לי' בי' דהיינו זכות מעשה ידיו וכ"כ רבינו בפרק הקודם ואיך כ' כאן ואעפ"כ וכו' וי"ל דה"ק עכו"ם שנמכר לעכו"ם לא קני גופו אעפ"כ עכו"ם שמכר עצמו לישראל גופו קנוי. ויותר נ"ל דה"ק אעפ"כ עכו"ם שמכר עבדו לישראל קנה גופו אחר שיטבילנו לשם עבדות עכ"ל. ויש לתמוהו חדא דאלו ב' תירוצים סותרים זה את זה ועכ"פ הרמב"ם לא מצי סבר או כתירוצו קמא או תירוץ בתרא כאשר נבאר מקום מוצא דין זה ועו' דע"כ אחר שתעיין כאן בדברי הרמב"ם לא ס"ל שום א' מב' תירוצים הנ"ל דכ"מ והוא דביבמות דף מ"ו א"ר חמא בר גוריא אמ' רב הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מ"ט נכרי לא קני גופו מה דקני לי' מקני לישראל וכיון דקד' וטבל לשם בן חורין מפקע לשעבודי' וכו' א"ר אויא לא שנו אלא בלוקח מן הנכרי אבל נכרי גופי' קני דכתיב מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם מכם ולא זה מזה לגופו אבל אתם קונים מהם אפי' גופו פריך רב אחא אימא בכספא ובטבילה קשיא ופי' רש"י מה דאמ' רחמנא מהם תקנו ע"י כסף וטבילה לשם עבדות קני אבל קדם וטבל לשם בן חורין לא קני ואין חילוק בין קנה מן הנכרי או קני לנכרי עצמו.
ופסק הרא"ש הלכתא כר' אויא אע"ג דפריך רב אחא והרמב"ם פסק כרב אחא דפריך לרב אויא ולכך לא מחלק הרמב"ם בין הקונה עבד כנעני מן העכו"ם או עכו"ם שמוכר עצמו כמ"ש בלחם משנה סוף פרק ח' יעו"ש וכ"כ עוד בפ"ט ואע"ג דכ' שם דמהא דכ' הרמב"ם אעפ"כ אם מכרו לישראל גופו קנוי ואם נפרש טעמו כפי' קמא דכ"מ נראה דפסק כר' אויא עכ"ל. אבל לי נראה דאי' אפשר לומר כלל דהרמב"ם ס"ל כר' אויא וכאשר נבאר.
ואחר הוצעה זו מבואר דתירוצו קמא דכסף משנה דמחל' בין קונה עבד מעכו"ם או מכר העכו"ם א"ע היינו כסברת רב אויא בש"ס. ותירוץ ב' דכ"מ הוא כסברת רב אחא דפריך לר' אויא ומפרש דאיירי בטבילה הרי לר' אויא לא ס"ל טבילה ולר' אחא לא ס"ל חילוק מכר א"ע וכו' וא"כ איך מתרץ הכ"מ ב' תירוצים דסתרי אהדדי ומזכי שטרי לבי תרי. ואם נפשך לומר דאו תירוצי קמא או תירוצי בתרא קאמר קשה ג"כ דע"כ הרמב"ם לא ס"ל כר' אויא כלל כמ"ש בלחם משנה יעו"ש וג"כ השיגו בכיוצא בזה ותמה עליו איך כ' דהרמב"ם ס"ל כר' אויא יעו"ש.
ומלבד כל הנ"ל יש לתמוהו עליו דאי נמי הי' ס"ל להרמב"ם סברת רב אויא מ"מ אין דעת הרמב"ם סובל תירוצו קמא כלל דכ' עכו"ם שקנה עכום לעבדות לא קני רק למעשה ידיו מ"מ אעפ"כ אם מכרו לישראל וכו' הרי משמע דאיירי כאן בעכו"ם המוכר עבדו לישראל לא שהעכום מכר א"ע ולר' אויא זה עיקר החילוק. א"כ תירץ א' אינו.
וגם תירץ ב' דמפרש דהרמב"ם איירי בטבילה א"כ העיקר חסר מהספר דה"ל לפרש דאיירי בטבילה שזה עיקר החילוק ועו' דהרמב"ם כ' עיקר הרבותא בין עכו"ם לישראל דעכו"ם לא קני גופא וישראל קני גופא. ולפי תירוץ הכ"מ הי' מקום לחלק בין ישראל שהטבילו קנה וגופו ובלא הטבילו לא קנה גופו וכ"ת דסתם קנין ישראל הוא להטבילו וסתמא כפירושו דמי גם ז"א דיש כמה דיני עבדים בלא טבילה ומילה כמ"ש בש"ס והרמב"ם וכאשר נבאר עוד ומ"מ הוא קנוי לו.
לכן נראה דהרמב"ם יש לו שיטה אחרת כלשון הרמב"ם ממש הוא לשון הש"ס בפ' השולח הנ"ל וכאשר יתפרש דברי הש"ס כך יתפרש דברי הרמב"ם ואין מקום לקו' הכ"מ הנ"ל והוא סתם משנה הנ"ל דקאמר ישתעבד לרבו ב' דקנאו משבאי' מדריש לקיש שנא' וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא זה מזה לגופו רק למעש' ידיו וא"כ מה שאמ' אבל אתם קונים מהם אפי' לגופו. וא"כ תיקשי להש"ס הא עכו"ם זה לא קני עבד זה רק למעשה ידיו ואיך במוכרו לישראל העבד נקנה גופו לישראל כמו שהקשה הכ"מ להרמב"ם.
וכ"ת דבאמת ס"ל לריש לקיש הא דקונה מהם קנה גופו היינו דוקא במוכר עצמו ולא בקונה עבד מעכו"ם כמו דמחלק באמת ר' אויא שם ביבמות. גם ז"א דא"כ ה"ל לריש לקיש לפרש ולחלק בזה שלא ניטעי בזה ועו' דע"כ מוכח דאין לחלק בזה דק' בפסוק דה"לל בקיצור מבני התושבים תקנו עבד וגו' ול"ל מהם תקנו אלא ללמדינו שלא ניטעי בזה לפרש דוקא במוכר עכו"ם את עצמו הוא דקני לגופו משא"כ בקונה מהם עבד לכך כתיב מהם תקנו עבד ללמדינו דגם בעכום המוכר עבדו ג"כ קני גופו וזה שסתם ריש לקיש ולא מחלק ומזה יש קושיא לר' אויא דמחלק שם.
הגם די"ל דזה ג"כ כוונת ר' אחא דפריך לר' אויא דמחלק בזה והוא נגד כוונת הפסוק. וגם הא דרב אחא דמשני בטבילה היינו לדברי ר' אויא שלא יוכל העבד לקדם א"ע לטבול לשם בן חורין וכפי' רשי' שם אבל באמת אם קנאו בעבדות בחזקה שהלבישו וכיוצא מדרכי הקנאה לשם עבד אין צריך לטובלו לשם עבדות דבלא"ה קנוי גופו וכ"כ הרמב"ם ספ"ח הלוקח עבד מהעכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין וכו' משמע דבלא"ה אין צריך טבילה דה"ה בשאר דרכי הקנאה קנה גופו ורב אחא מודה דלאו דוקא טבילה דה"ה בשאר דרכי הקנאה לא יוכל אח"כ לטבול לשם בן חורין אבל לעולם בלא טבילה לשם בן חורין קנוי גופו מיד אע"ג דהעכו"ם לא קנה גופו מ"מ במכרו לישראל קנה גופו מהשמים הקנו לו כמו התיר ממונם או מצד כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים.
הגם כי איני צריך לכל זה כי דברי הרמב"ם הם ממש דברי הש"ס כאן בגיטין ואין מקום לקו' הכ"מ על הרמב"ם כי אם להש"ס. ובאמת גם לדידן לק"מ דשניהם אמת ולכך כ' הפוסקים דברו שניהם הא דריש לקיש וההיא דיבמות דרב חמא בר גוריא מטעם שזכרתי דקודם שנעשה בו מעשה עבד מהני טבילה לשם בן חורין משא"כ כשנעשה בו מעשה הניכר שהוא עבד קנאו גופו מיד אף מן העכו"ם המוכרו בלא טבילה לשם עבדות כלל כי מילה וטבילה הוא מטעם שיהי' בכלל מצות השייך לעבד ולא לקמן גופו רק שעושה בו בשעת טבילה מעשה עבדות לתקפו במים וכיוצא בזה וכמ"ש שמואל בש"ס וכ"כ הרמב"ם מטעם שלא יאמר במפורש שטובל לשם בן חורין ובתקפו שוב לא מהני מידי כמבואר שם הרי כדברינו הנ"ל ודו"ק.
ונחזור לענין הנ"ל אחר שזכרנו כי דברי ריש לקיש בקנין כסף יש חילוק דנכרי מנכרי קנה רק למעשה ידיו ונכרי הנמכור לישראל קנה גופו מעתה מבואר בקנין חזקה ג"כ כך דינו וז"ש אשכחן בכספא בחזקה מנ"ל עמון ומואב טיהרו בסיחון אשכחן נכרי נכרי אבל נכרי ישראל מנ"ל. וכוונת המקשן לשאול חדא דשמעית מיני' תרתי ר"ל דקני נכרי לישראל למעשה ידיו מנ"ל. וגם נכרי שיהי' נקנה לישראל לגופו מנ"ל. כי גם בדריש לקיש צריך לימוד לכל א' מאלו והשיבו התרצן מפסוק וישב ממנו שבי דלכאורה ה"לל וישב שבי ל"ל ממנו אלא דרצה לומר וישב ממנו שבי כי ממנו היתה השפחה ששבו ישראל תחלה ונקר' שבי של ישראל גם עכשיו אף שחזרו ושבו מישראל זה השפחה לעת עתה.
והטעם כי לישראל נקנית קנין גופו שהיא עולמות עד שישתחרר בגט שיחרור משא"כ האומות מישראל לא קנו רק למעשה ידיו כל זמן שהוא תחת ידו. וא"כ דין זה איפשט דישראל קונה בחזקה קנין גופו משא"כ הנכרי שקונה עבד מישראל למעשה ידיו בחזקה זה לא מוכח מפסוק וישב ממנו שבי כי מאחר שלפי הוצעה זו הקושיא הוא האמת א"כ אין לימוד נכרי מישראל לכך צ"ל כקו' התוס' ותירוצו וכפי' מהרש"א דנלמד מריש לקיש כמו בקנין כסף אין חילוק בין גוי לגוי או בין גוי לישראל כך בחזקה אין חילוק וא"ש כל כוונת התוס' ומהרש"א ודו"ק היטב במ"ש התוס' ולהכי מייתי הא דר"ל וכו' ומיהו אצטריך לאתוי דלא קנה גופו והבן. ובזה נבוא לבאר הפסוקים ולפרט הספיקות א' אחר שאמר הכנעני על כללות האומה למה חזר ופרט שהוא מלך ערד ועוד מה ענין ערד לכנעני ובש"ס מבואר בפ"ק דר"ה. ועוד כי בא דרך האתרים תייר הגדול וכו' אין לו שחר כלל ועו' וישב ממנו שבי שפחה א' א"כ מה זה כל החרדה שחרדו וידר ישראל נדר וכו' ועוד ק' להבין שאמר שפחה ולא עבד ועוד יושב הנגב אין לו שחר ועוד לשון והחרמתי את עריהם שלל שמים צריך הבנה ועוד ויתן את הכנעני בידם הל"ל ושאר הספיקות.
והנה כבר כתבתי מזה בביאורה די מזה רק אין לך בזה אלא חידושו מה שלא נזכר שם דנודע דהאדם כלול מיצה"ט ומיצה"ר והוא מקליפות נוגה הכלול מטוב ורע ונקרא כנען בידו מאזני מרמה לפעמים נכלל בקדושה ונכנע בסוד מפני שרי גבירתי אנכי בורחת וא"ל שוב אל גבירתך והתעני תחת ידי' ולפעמי' בעונות ישראל תחת שלש רגזה ארץ עבד כי ימלך ושפחה תירש גבירתה ומטעם זה נמשלו ישראל ללבנה שהיא לפעמי' במילוי ולפעמי' בחסרונה והיא התייר הגדול ארון הברית ההולך לפני מחנה ישראל לתור להם מנוחה דרך שלשה ימים להתחבר באבהן כמ"ש בסידור האר"י בעקידה ויהי ביום השלישי יעו"ש וכ"כ בזוהר וזהו סוד ויסע מלאך האלדים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' ובו רמוז ג' אבהן כנודע ודי בזה. ומעתה יובן המשך הפסוקים דכבר נודע מה שכתבתי בפסוק הלך ילך ובכה בא יבא ברנה כי מדריגת הצדיק כי הלך ילך ובכה לכך נושא משך הזרע משא"כ הרשע אשר בא יבוא ברנה לכך נושא אלומותיו יעו"ש.
ובזה יבואר שאמר וישמע הכנעני מה שהי' נכנע תחת הקדושה ונקראו עבד ושפחה שבי של ישראל וע"י התחברותן לרשעי' בקצה גבול אדום נפרצו מעשיהן וחסרו הצדיק שמת אהרן כמו שפי' רש"י ועי"ז גרמו עונות ישראל כי מן כנעני עבר נעשה מלך ערד ומה שהי' עד עכשיו יאחזמו רעד ונמוגו כל יושבי כנען ובסבת החטא נעשה מן רעד ערד ומן שבי נעשה שר ומלך הנקרא ישב כמו ועפרון ישב יעו"ש.
וזה שאמר מלך ערד ישב הנגב כי הי' עד עכשיו בשבי ונכנע שמאל בימין הנקרא נגב ועתה נעשה מלך הנקרא ישב הנגב. ומפרש סיבת הגור' לכל זה. ואמ' כי בא ישראל דרך האתרים ור"ל כי התייר הגדול שהוא השכינה יש לה מדריגות עלי' וירידה וגם נמשלו ללבנה ועתה הם בבחי' הנק' בא שהוא הירידה ואז וילחם בישראל וישב ממנו שבי היא השפחה הידוע שהיתה שבי של ישראל עד עתה וחזרו הכנענים ושבו אותה מהם. מיד וידר ישראל נדר לה' אם נתן תתן את העם הזה בידי וענין כפל הנתינה וכפל הנדר הוא במה שכתבנו לעיל בשם האר"י ז"ל בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו של השליט וכו' יעו"ש. א"כ באמת היא עולה עמו ואינו יורדת וגם ישראל בני מלכים תמיד כי באמת אינה ירידה אלא עליה לברר הניצוצין שהם חיות הקליפות עד שיוברר הכל.
וזה שאמר הפסוק אל תשמחי אויבתי נפלתי קמתי ולכאורה הל"ל לשון עתיד או הווה כמ"ש שבע יפול צדיק וקם מה שאין כן קמתי משמע לשון עבר.
ולדברינו א"ש כי מה שנפלתי הא קמתי לקימה יחשב וזה שאמרו כפל אם נתן תתן בין בעלי' בין בירידה את העם הזה בידי לברר חיות מהם והחרמתי את עריהם כי נודע שיש חיצונית העולמות ופנימית העולמות בעלי' מאיר הפנימי ובירידה מאיר חיצונית העולמות הנקרא עריהם ובני אדם שבתוכה הם הפנימים.
וזה שאמרו בצחות לשונם כי אקדיש לשמים גם עריהם לברר מהם גם החיצונית החיות שלהם בעת הירידה והפנימי' בעלי'. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני כי חזר ממדריגת מלך ונעשה כנעני נכנע תחת יד הקדושה ונכנע שמאל בימין. והורה לנו בזה מוסר השכל כי מיד בעלות על דעת עם בני ישראל לקדש את עצמן מיד נטהרו וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' מקוואות וז"ל המכוין לבו לטהר נפשו וכו' כיון שהסכים לבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהר שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' וז"ש וישמע ה' לקול ישראל ויתן שכבר ניתן בידם ונכנע שמאל בימין ונטהרו וק"ל.
ובזה נ"ל לתרץ משנה בפ"ג דר"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והי' כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או מחי' אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקין חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן ע"כ.
והוא מאמר פלאי מרישא לסיפא א' קשה מה זה התימא וכי ידיו של משה עושות מלחמה דלמא באמת ידיו של משה עשו זאת. וכ"ת הא סילק א"ע ממלחמה זו וניתן ליהושע וז"ש וכי ידיו וכו' ק' הא אמרו חז"ל בפ' בלק שראו שישראל נוצחין במלחמתם שלא כמנהג העולם מכח תפלתו של משה שאין כחו אלא בפיו ונטלו עצה ממדין לשלוח אחר בלעם וכו'. א"כ גם שהי' המלחמ' מסור' ליהושע מ"מ עיקר הנצחון תלוי בתפל' משה ע"י שהיו כפיו פרושות השמים והדרא ק' מה מקום לשאול וכי ידיו וכו' דודאי כח ידיו עשו חיל. וע"כ צ"ל דמאחר דהי' כח ידיו של משה עושה זאת א"כ תיקשי וכי יש שינוי זמן למה פעמי' עשתה תפלתו פרי ופעמי' לא כי אם שפעמים מתפלל ופעמים לא התפלל רק יניח ידו מלהתפלל ק' מהיכא תיתי ימנע מלהתפלל לפעמים ועו' עד אימתי יתפלל וליזל רק כשהתפלל פעם א' ונענה די [הגם לפי מ"ש בזוהר ענין וידי משה כבדים וענין לשון של זהורית אי הי' מלבין וכו' הכל ענין א' וא"ש] ועו' פתח במשה וסיים בישראל ועו' למה הביא עוד הך דנחש נחשת דהכל מכוון א' להם ועו' דמקשי וכי נחש ממית וכו' דודאי ממית והקוש' רק על נחש מחי' וא"כ הל"ל בקיצור וכי נחש מחי'.
הגם די"ל דזה עיקר הקושיא דודאי למעוטי בניסא עדיף והרבה מיני רפואות החיים בידו ית' ולמה עשה נס בתוך נס שזה נחש הממית הוא יהי' המחי' מה שזה א"א בטבע העולם שזה המלשין ונושך אי אפשר לו שוב לרפאות זו המכה וה"ל לעשות רפואה ע"י דבר אחר וז"ש וכי נחש ממית ושוב איך נחש מחי' ומשני שאין זה נס בתוך נס רק הוא בטבע כי החטא ממית לא הנחש וכשעשה תשובה ניתקן החטא ואז אין הנחש ממית רק מחי' ממילא אחר שסר החטא הוא המות ממילא נשאר דבוק בו ית' שהוא חיי החיים ועד עכשיו הי' החטא מסך מבדיל ובסר המסך ממילא אור החיים שופע לישראל עמו יעקב חבל נחלתו וק"ל. ועו' ק' מה ענינו לחרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
ונראה דשמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם מענדיל מה שנז' בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' דאין הכוונה לומר להם דברי מוסר כדי שישובו וכיוצא בזה דא"כ שמא לא ישמעו לו ולא עלתה בידו כלום ועו' דזה כלל גדול בכל פעולתיך שתעשה לש"ש תראה שתהי' מיד בעשותך הדבר יהי' בו עבודת השם הן באכילתו שלא יאמר שיהי' כוונת אכילתו לש"ש שיהי' לו כח אח"כ לעבודת הש"י הגם שזה ג"כ כוונה טובה מ"מ עיקר השלימ' שיהי' בו עובדא לש"ש מיד והיינו להעלות נצוצין ובשבת סוד כוונת כל סעודה ידוע להבאים בסוד ה' וה"ה לכל מעשי האדם יהי' על דרך זה ישמע חכם ויוסף לקח וא"כ באומר דברי מוסר ותוכחה לבני עירו יראה לקשר א"ע תחלה בו ית' ואח"כ יראה לדבק ולקשר את עצמו עמהם מצד האחדות והתכללות כי שורש א' להם לראשי הדור עם בני דורו וכשעושה כך אז ה' אלדיו עמו ויעל עמהם לדבק אותם בו ית' וזה שאמר דאוחז בידם להעלותם ואם כן עושה פעולה מיד באמירתו תוכחה ומוסר לעם ב"י ודפח"ח.
וכן שמעתי זה הדרך ממורי בענין התפלה להעלותם ג"כ. ואומר אני הגם שזה דרך טובה מאוד ונ"ל שזה פי' ראיתי בני עלי' והם מועטי' ר"ל שיהי' יכולת בידם להעלות א"ע עם בני דורו ולדבקם ע"י תפלה או מוסר בו ית' הם מועטי'. אבל עדיין צריך עוד תנאי א' לאלו בני עלי' ג"כ שאם עכ"פ בשעת מעשה כשאומר להם דברי כבושים המשבר לבם או מתפלל עמהם ומהרהרים בתשובה אז עכ"פ מדבקים א"ע בו ונכללים בו שיש שומע ומשמיע שמכוונים לבם יחד לש"ש שזה משמיע לש"ש לא לכבוד עצמו וכיוצא משום שאר הנאה ח"ו והם שומעים לש"ש ואינם חושדים אותו לשום דבר נבזה אז נעשה יחוד עליון מן הוי' ואדני המשפיעים זה לזה כמ"ש בתיקוני' יעו"ש.
וזה שאמר במשנה הנ"ל בצחות לשונם חרש שוטה וקטן אינם מוציאין הרבים ידי חובתן להוציא מן ידי הקליפה הנקרא חוב וכו' דנקט שוטה וקטן דומיא דחרש הנז' בזוהר החרשים שמעו וכו' שאינו שומע ומשמיע שאז אינן מוציאין דייקא הרבים ידי חובתן ר"ל אינן יכולין להוציאן מחובתן מהקליפות ולהעלותן לדבקם בשרשי החיים בקדושה מטעם המבואר וק"ל.
ומי לנו גדול ממשה רבן של ישראל בודאי כל מעש' תפלתו ותורתו ומוסר הי' בענין זה שפשט ידו להם לישראל שיאחזו בו להעלותן וכמו שאנו רואין בחוש כשאחד פושט יד לחבירו להעלותו מהבור או משאר מקום סכנה של נחשים ועקרבים. אם אין זה רוצה לאחוז ביד זה הפושט לו מכח שמצא בו שום חסרון איך אפשר להעלותו כי אם מי שתופס ואוחז ביד אז אפשר להעלותו.
ובזה יובן צחות לשון המתני' והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות וכו' ור"ל דהקשה ממ"נ דודאי ידע המקשן דאין כחו אלא בפיו אלא דסבר דע"כ א"א לומר דתפלת משה לבד בלא הצטרף פעולת הטוב מישראל דאהני בנצחון זו. וז"ש וכי ידיו של משה לבד הי' עושה מלחמה לנצח וכ"ת דלמא באמת ידיו עשתה חיל והצליח. א"כ ק' וכי ידיו שוברות מלחמה דח"ו הי' בחיקו החסרון לשבור המלחמה דכתי' וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. אלא ע"כ צ"ל כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לשמים והיינו שאחזו בידו של משה שפשט להם בתפלתו להתדבק אתו עמו כאשר הי' כוונת משה להם כך הם נתכוונו לו לעלות אתו עמו למעלה לאביהם שבשמים ואז ודאי כאשר ירים משה ידו שפשט להם להעלותן לדבקם בו ית' וגברו ישראל משא"כ וכו'.
אך שמא תאמרו שאין זה תלוי בכוונה לבד תיכף ומיד שהרהרו תשובה אז נתעלו כנ"ל דלמא בעי שקידה רבה והאריך זמן לעשות תקוני תשובה בעובדא ובמלולא ובכוונת הלב אז יקובל משא"כ מיד בקבלת התשובה וכוונת לבו לזה מביא ראי' מנחש נחשת כי מיד והביט למעלה וחי לומר כי רחמנותו ית' כי מיד שקיבל ע"ע והרהר תשובה נקרא צ"ג וכמ"ש בש"ס דקדושין וכ"כ הרמב"ם לענין גט מעושה דבאומר רוצה אני כשר יעו"ש ובלבד שלא יהי' שב אל קיאו ויהי' נשאר בתמותו והש"י יעזור ברחמיו לסייענו להיות מעובדי שמו מהזוכים ומזכים הרבים לש"ש להוציא את ידי חובתן ר"ל מה שפשטה הקליפה יד הנקרא חובתן כי זה לעומת זה עשה ה' ופשיטות יד הקדושה נקרא ידי זכותן והקליפה נק' ידי חובתן וחרש שוטה וקטן שאינן משמיע' לש"ש אינן מוציאין וכו' משא"כ כשיש שומע ומשמיע בכוונת הלב הנ"ל מוציאין וק"ל.
ובזה יבואר עוד צחות לשון התנא שאמ' בסיום מתני' הנ"ל זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ור"ל דכבר העליתי בכתבי בשם חכמי המחקר דאי אפשר לחבר ב' הפכים כי אם ע"י ממוצע וכשרוצה ראש הדור שהוא אדם שלם להתחבר עם העולם המוני עם ע"כ שמצא בעצמו אשמת דבר מה מענין דוגמת חטא העולם אשר על ידי זה יהי' התחברות ביניהם כנז' במשל שר הנ"ל וזה ענין שמואל שלבש חלוקן של ישראל וכנ"ל. וזה שאמ' זה הכלל ר"ל דבאמת הוא כלל גדול בעבודת ה' כל שאינו מחוייב בדבר ר"ל שאינו מחוייב בדבר איזה חטא מעין דוגמת חטא הרבים אינו מוציא הרבים ידי חובתן וק"ל. וזה נ"ל פי' הש"ס שיעור שופר ארשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן. דזה הקורא בשער בת רבים תוכחה ומוסר נק' שופר כמ"ש כשופר הרים קולך ואמ' שאין עיקר הכוונה בתוכחה ומוסר שישמיע לאזנו ותו לא רק שיאחזנו בידו על דרך הנ"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייב' ואמ' כדי שיראה לכאן ולכאן ר"ל כי צריך זה המוכיח אזהרה וזריזות יתירה שיראה לכאן ר"ל על עצמו אם הוא דבוק בו ית' בדברי מוסריו בלי שום מסך מבדיל דהיינו ע"י איזה פני' וכבוד המדומה ח"ו. ויראה לכאן על בני העולם איך לקשרן ולדבקן אתו עמו בו י"ת וז"ש ויראה לכאן שהוא דבר גדול וזריזות יתירה והבן ושמור כלל זה תמיד לא יזוז מנגד עיניך כשאומר מוסר וזה נ"ל פי' הש"ס פ"א דב"ב ושמעתי שאומרין אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כי המזכה לרשע נקרא תלמידו דנלמד ממשה רבינו והיינו בידו כנ"ל וק"ל.
גם יובן אשר מגן צריך בידך וכל המשך ג' פסוקים כי מלכי צדק דרשו בזוהר חדש על מיכאל יעו"ש. וענין לחם ויין נ"ל שהוא תורה ועבודה כמ"ש לכו לחמו בלחמי ויין לנסכי' שעל קרבן ושרשן נודע חוב כי אילו שזיכה אותן בתורה או עבודה באו להקדים לו שלום כמו שפי' שם בלתי אשר אכלו הנערים וכו'. וז"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וענין קונה שמים וארץ קאי על אברהם כמ"ש בתיקוני' דף קי"ח ואשים דברי בפיך וגו' מה אנא עבדית שמיא וארעא וכו' וק"ל.
בפסוק כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהי' אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין וגו' והספיקות רבו דפתח ונגפו לשון רבי' ומסיים ענש לשון יחיד וכן כאשר ישית עליו לשון יחיד ב' ענש יענש כפל ג' לפי דרשת חז"ל נפש תחת נפש היינו ממון הל"ל כך ונתן כפר נפשו הגם דהוא פלוגתא דתנאי בסנהדרין ואיכא מאן דס"ל נפש ממש מ"מ ק' לאידך ועו' בסיפא עין תחת עין כ"ע מודו ממון א"כ הל"ל במפורש דלא מטעי ועוד דכתב במכילתא ילדי' משמע שנים למה ב' דוקא. ונ"ל ע"ד מוסר דידוע מ"ש בש"ס צדיקים יצה"ט שופטן ורשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן.
ובענין מי הוא הנקר' בינינו ואיך דנין אותו אי מטה כלפי חסד או לאו רבו הדיעות בזה ודעת הרמב"ם בספר המדע ה' תשובה וז"ל כששוקלין עונות אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני רק משלישי ואילך אם נמצאו שקולין מטה כלפי חסד וכו' וכתב הראב"ד דיצא להרמב"ם זה מתני ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך המדה וכן ר' יוסי ביומא יפעל אל פעמים ושלש עם גבר ומפרש ליחיד פעמים ולציבור ג' וכו' והריף ס"ל בשם הגאון וז"ל אף דאיכא העברה לבינינו ב' ראשונו' מ"מ עון עצמו אינו נמחק עד שעת מיתה אז אם נמצא זכיותיו מרובים וכו' עיין לקמן בדרוש לשבת תשובה יעו"ש. ובזה נבא לביאור הנ"ל דכבר נודע מה שכתב בכתבי האר"י כי זה האדם שעושה מעשיו הטובים במקרה ולא בקביעות נותן בזה כח לסטרא אחרא ע"י הזכיות שלו אח"כ כשמשליך ופורק מעליו המצות וכו'. ועיין מזה לקמן ה' ר"ה.
ובזה יובן כי ינצו אנשים דאיירי כאן בבינוני שזה וזה שופטו היצה"ט ויצה"ר ובמצותא שבמיתה הכתו' מדבר כמו שדרשו חז"ל כי יצה"ר שופטו שיסור מן עבודת ה' אשר הוא למשא כבד עליו ואולי יסור אף מן אחד ממצות ה' כדי להכריעו לחוב אשר אחת דתו למיתה כמפורש בש"ס רובו עונות למיתה אזיל ולא עוד אלא שמכריע א"ע ואת כל העולם לחוב וכמ"ש בש"ס לעול' יראה אדם עצמו חצי זכאי וכו' עשה עבירה א' אוי לו שהכריע כל העולם לחוב זהו כוונת היצה"ר והיצה"ט כוונתו להיפך רוצה לשופטו לזכות שירבה במע"ט ויתמיד בעבודת ה' בקביעו' ולא במקרה ועי"ז שהם מריבים זה עם זה היצה"ט ויצה"ר ונגפו אשה הרה כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים והיא תולדו' הנשמה הנקרא בשם אשה כמ"ש האלשיך בפ' כי תצא ולקחת' לך לאשה היפך הגוף שהוא מצד החומר ויצה"ר ותולדות הגוף הוא תאות הגשמית לבחור ברע ולמאוס בטוב ואמר לשון ונגפו שאם מחמת גודל המריבה נתגבר האבן נגוף וכמו שפי' רש"י בחומש יעו"ש שהוא היצה"ר ויצאו ילדי' דהיינו שנמסר שני מצו' שעשה לסטרא אחרא שאז עכ"פ ולא יהי' אסון [דק' הל"ל אם לא יהי' אסון כמו בסיפא אלא ש"מ דבב' עבירו'] דבשני עבירות ודאי ליכא אסון שהוא מיתה מאחר דתחלה הי' בינוני מחצה על מחצה דזה גרם דינצו אנשים דזה וזה שפטו אותו.
והשתא שנחסר ב' זכיות והוי עונות ב' יתירין על מחצה זכיות' ולהרמב"ם הנ"ל אין נותנין ב' עונות ראשונ' בכף מאזנים כל עיקר ועדיין נשאר בשם בינוני ולא נכתב למיתה שיהי' אסון אבל עכ"פ ענש יענש על ב' מצות שנמסור במעשיו לחיצוני' יהי' לו ב' מיני עונשי' נגדן וכמ"ש הריף דעכ"פ עון עצמו אינו נמחק ובשעת מיתה נענש בפרטות על כל עון ועון כאשר ישית עליו בעל האשה שהוא בעל פקדון של הנשמה כשיבוא לקחת פקדונו שהוא בשעת מיתה וכמ"ש הריף הנ"ל ונתן בפלילים כמ"ש בפ' האזינו ואויבינו פלילים ור"ל שניתן ביד' ח"ו להרע לו ולשופטו כרצונם וכמ"ש ותמוגגנו ביד עונינו עד שישוב להוציא מיד הקליפות אותן המצות ומע"ט.
או י"ל דהפסוק מפרש דזה העונש הוא דוקא בשעת זה אבל עד אותו הזמן מ"מ עדיין לא יצא מכלל בינוני ונתן בפלילים ר"ל שהוא עצמו עדיין נמסר וניתן ביד שני מיני פלילים ב' שופטים הוא היצה"ט והיצה"ר דזה וזה שופטו ובזה מדוייק לשון נתן דלא קאמר ומשלם וגם מאי בפלילים ולפי הנ"ל א"ש. ואם אסון יהי' דודאי מ"ש ויצאו ילדי' הוא לא פחות משנים אבל יותר אפשר שיהי' שאז נעשה רשע גמור ונכתוב למיתה וענין המיתה מה שהי' לו נפש מצד הקדושה והחיים נעקר למקום המות והטומאה ונתפשט בו נפש הטומאה תחת נפשו היקרה.
וזה שאמר ונתת נפש תחת נפש שגרם בעונו שנמסר נפשו הקדושה בתוך הקליפות וז"ש ונתתה שהוא מצד הנקיבה שהיא אשה זונה המפתה את האדם עד שנמסר בידה ותחת עין הקדושה נמשך עין הטומאה רגל תחת רגל עד שנתפשט הטומאה בכל רמ"ח איביריו ונסתלק' הקדושה שברמ"ח איבריו כי מום בו ואינו מקום קדושה. עד שישוב בתשובה שלימה ויעשה תשובת המשקל שהוא כוי' תחת כוי' פצע תחת פצע חבורה וגו' נגד מה שעשה פצעי' וחבורות לנפשו היקרה כן יעשה בנפשו שמצד הקליפות עד שיתפשט הקדושה על מקומה כבראשונה אחר סילק הטומאה שהוציא יקר מזולל ולכך חילק הפסוק בשני פסוקים דקאי על ענין אחר וכמו שפי' רש"י בחומש כוי' וגו' עד עכשיו דבר במה שיש בה פחת דמים ועכשיו בדבר שיש בו צער וכו' והוא על כוונתינו הנ"ל דעד עכשיו עסקינן במה שנתחייב דמים דמי נפשו כי דמים תרתי משמע שחייב מיתה להקב"ה ועכשיו עסקינן בדבר שיש בו צער שיצטער בתשובה נגד מה שחטא ויתקן הכל וק"ל. מצות ל"ת בשר בשדה טריפה
מצוה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו וכ' הרמב"ם בפ"ד מה' מ"א מכאן אזהרה לטריפה וכו' יעו"ש. והנה מימרא דעולא בש"ס דכולל כל מיני טריפו' בשמונה מיני טריפות נקובה פסוקה וכו' ותנא דר"י תנא יח' מיני טריפות והקשה הב"י בטי"ד סי' ך"ט יעו"ש על הרמב"ם וטור דנקטו ח' מיני טריפות הן ובש"ס תני י"ח טריפות הן
וכ"ת משום דאמרינן בש"ס דתני ושייר זה אינו דהא תני מנינא ולא שייך תני ושייר ומשני דח' אלו הם סוגים יותר כלולים וכו' יעו"ש. והנה המעיין שם בדברי הב"י יראה שהוא קצת דוחק תירוצי' אלו בעיניו.
ולי נראה לתרץ דודאי קו' הב"י הוא ק' הש"ס בפ"ב דף ל"ב ע"ב פיסקא והודה לו ר"ע וכו' ורמנהו אלו טריפות בבהמה נקובת הוושט וכו' הרי נקרא טרפה ולא נבלה ומסיק אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות ויש מהן טרפות ולחשוב נמי דחזקי' עשאה גסטרא וכו' ולחשוב דר"א ניטלה הירך וכו'.
ויש להק' חדא דלמא תני ושייר הא דחזקי' וכ"ת מה שייר דהאי שייר הא שייר דר"א. וכ"ת דהא תני מניינא ולא שייך שיורא וכן הקשה בש"ס לחטא דר"י דתנא י"ח ותו לא. ז"א דהא מפורש בסוטה דף י"ו דגם במנינא שייך שיורא וכמ"ש התוס' שם ובקדושין דף י"ו ע"ב יעו"ש. ב' דתיקשי ש"ס דחולין אההיא דסוטה וכו' דכאן משמע דהיכא דתני מנינא לא שייך שיורא ובסוטה משמע איפכא. ג' ק' דמה פריך וליחשוב הא דחזקי' גסטרא והא גסטרא הוא כשנפסק חוט השדרה וכבר תני בי"ח טרפות פסוקת חוט השדרה. ומה שרוצין התוס' לתרץ זה דאיירי למטה מבין הפרשות דלא מיטרף שם פסיקת החוט וכו'. ק' הא סתמא קאמר עשאה גסטרא משמע אפי' למעלה מהפרשות וכן מה פריך ליחשב דר"א ניטלה הירך וכו' הא הוא בכלל בהמה שנחתכה רגלי' וכו' וכן הקשו התוס' ותירץ התוס' יעו"ש.
ונראה לי דקו' א' יבואר באידך ע"י קו' ג' דודאי הי' ק' להש"ס על מתני' דתני י"ח טריפות ובאמת בכללו כל י"ח טריפות בשמנה מיני טרפות וה"ל לקצר ולומר ח' טריפות הן וכאשר באמת נקט עולא רק ח' טריפות.
וע"כ צ"ל דתני בדרך כלל והדר תני בדרך פרט כי בכלל נקובה יש כמה דברים ומפרש כמה מיני נקובה וכן כמה מיני פסוקה יש וכמה מיני נטולה יש לכך נקט י"ח טריפות א"כ מצא מקום להקשות השתא ליתני נמי דחזקי' גיסטרא וכ"ת דהוא נכלל בכלל פסיקת חוט השדרה ז"א דהא רוצה לפרש כמה מיני פסיקת חוט השדרה יש דאל"כ יותר ה"ל לקצר ולנקוט רק פסוקה לבדה בכלל ח' מיני טריפות ותו לא אלא ש"מ דבעי לפרט א"כ ה"נ ה"ל לפרט ומכ"ש דפסיקת חוט השדרה לבד הוי רק טריפה וגיסטרא שהיא ג"כ עם פסיקת החוט השדרה הוי אפי' נבילה וכן הא דר"א דנטלה הירך ג"כ ה"ל לפרט אע"ג דהוא בכלל בהמה שנחתכה רגלי' וכו' מ"מ כמה מיני נטולה יש והוצרך לפרט דאל"כ ה"ל לכלול הכל בכלל נטולה ומכ"ש דנחתכה רגליה שהוא טרפה וניטלה הירך הוי נבילה וא"כ קו' הש"ס הוא ממ"נ או ליתני רק ח' מיני טריפות שהם סוגים כוללים הכל
וכ"ת דתני בפרט כמה מיני פסוקה ונטולה יש והם במנין י"ח א"כ ה"ל למיתני ג"כ הא דחזקי' ור"א וכו' וכ"ת מה מקום לקו' זו כאן. שם באלו טריפות ה"ל להקשות זה דליתני דחזקי' ור"א. ז"א דשם לא הי' מקום להש"ס להקשות זה דסבר מה דתני עול' ח' מיני טריפו' הוא שם כולל לנבילה וטריפה כאחד דע"כ לומר כך שהוא שם כולל לכל מיני טריפות ונבילות כי הכל בכלל נטולה ופסוקה וכו' משא"כ י"ח מיני טריפות הוא שם פרטי לטריפות ולא לנבילה לכך לא תני דחזקי' ור"א וזעירי וכו' משא"כ אחר ביאר תירץ רבא דמשני די"ח טריפות הוא ג"כ כולל לטריפה ונבילה א"כ אז פריך הש"ס שפיר ממ"נ א"כ ליתני בקיצור דרך כלל ח' טריפות וכ"ת דהדר מפרש דרך פרט כמה מיני טריפות חוט השדרה הנכלל בכלל פסוקה וכמה מיני נטולה א"כ ליתני נמי הא דחזקי' ודר"א וכו' וכנזכר.
ומעתה סרה קו' הב"י על הרמב"ם וטור דתני ח' מיני טריפות ולא תני י"ח ז"א דבש"ס פריך או ליתני ח' כמו עולא או ליתני יותר מי"ח דרך פרט ובאמת כך עשה הרמב"ם דנקט ח' בכלל ובפרט נקט יותר מי"ח כי הרמב"ם מנה ע' טריפות בפרטן וכמ"ש הב"י וק"ל ומעתה מבואר קו' ב' דבאמת היכי דתני מנינא נמי י"ל תני ושייר כמו בסוטה הנ"ל רק הכא בחולין ע"כ מוכח דליכא שיורא דאל"כ הל"ל רק ח' מיני טריפות שהם סוגי' יותר כוללים אלא ש"מ דהוא דרך כלל וי"ח טריפות הם דרך פרט א"כ דליכא בפרט יותר מי"ח כמו בכלל שאינו יותר משמונה נקובה פסוקה וכו' וזה דנקט עולא מנינא לומר דליכא רק ח' כוללים א"כ ה"ה בפרט אינו יותר מי"ח ולכך תני מנינא והיכי דיש הוכחה דנקט מנינא למועטי א"ש ממש כמ"ש התוס' בקדושין דף יו' ובסוטה שם ודו"ק.
מצוה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. הנה מצוה זו כולל כל דיני טריפ' שהם ע' טריפות שמנה הרמב"ם. וגם דרשו חז"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא בשדה הוא טרפה לא תאכלו.
והנה שניהם עולין בקנה א' ולהבין טעם מצוה גם להבין טעם כל אסורין שבתורה בטלים בס' ועם האיסור הוא ס"א נ"ל דכ' בטי"ד ס' סי' ק' וז"ל י"א דבריה בטלה בתתקס' ולא נהירא לא"א הראש ז"ל עכ"ל והוא ממשנה דתרומה ע"פי הירושלמי יעו"ש בב"י ובתו"יט. וכן הסכים הרשב"א ושאר פוסקים דבריה בטילה בתתקס' ועם הברי' עצמן הוא תתקס"א טעם מספר תתקס' נ"ל כי ברי' במילוי כזה בית ריש יוד ה"י עולה תתקס' פחות ג' ועם ד' אותיות ברי' הרי תתקס"א או לפי שיש ה' בג' ציורין כנודע וק"ל וא"ש.
ולפי שרש"ל ותי"ט בקשו טעם למשנה זו דתרומה פרק י' יעו"ש לא מנעתי לכתוב גם אני טעם שעלה במצודתי. והנה תתק"ס הוא ששה עשר פעמים ס' כמ"ש רש"ל שם.
והנה שורש ביטל איסור בס"א נ"ל ע"פי ששמעתי מגדול א' פי' הש"ס אע"פ שאילו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלדים חיים וכו' שדברי חז"ל הוא ב' הפכים בנושא א' כי איך אפשר ששניהם יהי' אמת אבל הענין כי ענין ג' קוין שהם חסד ודין ורחמים הוא מתחיל מן ששת ימי הבנין מחסד ולמטה בסוד עולם חסד יבנה והוא בסוד ששה קצוות שהם כשר ופסול היתר ואיסור טמא וטהור כי שם יש ב' הפכים אבל מו' קצוות ולמעלה הכל מתייחד ביחוד גמור ואין שם טמא ופסול ואיסור כנודע.
והנה בינה שהיא למעלה מששת ימי הבנין נקרא אלדים חיים כנודע וז"ש אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלדים חיים כי בבינה מתייחד יחוד גמור וכשיורד בששת ימי הבנין שהוא צריך לדין ורחמים יצה"ר ויצה"ט עונש ושכר אז נעשה ההפכים הנ"ל ודפח"ח.
וידוע כי כל א' מששה קצוות כלול מעשר הרי ס' ששם הוא כשר ופסול וכו' משא"כ כשיש עם האיסור ס"א שהוא למעלה מו' קצוות ששם היא בינה מקוה המטהר כל טומאה והא היתר בלי שום איסור וק"ל.
ומעתה תבין טעם ברי' שבטילה דוקא בששה עשר פעמים ס' שהוא תתקס' לת"ק ולר' יוסי ששה עשר לבד כי נודע שיש ד' עולמות אבי"ע ושרשן ד' שמות הוי' במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גי' רלב' גי' טהו"ר הו"א עיין בל"ב כללים בזה והוא שורש אל ד' יסודות דומם צומח חי מדבר והנה משום חשיבות דברים אינו בטל שיהי' טהור כי אם בצירוף ד' שמות הנ"ל גי' טהור הוא שע"י זה נתבטל מטומאתו וטהור הוא ור"י ס"ל כי די בשורש ד' שמות שבו כלול הכל והוא י"ו אותיות לכך בטל בששה עשר ות"ק ס"ל משום חשיבתו ביותר צריך ששה עשר פעמים ס' כי כל אות כלול מחבירו ובכל א' יש ו' קצוות הכלול מעשר הרי י"ו פעמים ס' ובדבר שאינו חשוב בטל בפעם א' ס' כנ"ל ודי בזה ואם שגיתי השי' יכפר.
וז"ש ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כי נודע כי הקדושה נקרא שדה אשר ברכו ה' והקליפו' נקראים מדבר וגם יסוד נק' בשר וז"ש ובשר בשדה ר"ל כל זמן שהבשר הוא בקדושה הנקרא שדה חלק הטוב כשר וטהור ומותר משא"כ כשהוא טריפה ר"ל שטרפה ארי' שהם הקליפ' ויצא חוץ למחיצות הקדושה אז לא תאכלו שהוא מס"א וישראל קדושים הם וצריך להתקדש במאכלם והבן.
והיותר מובן כי צדיק יסוד עליון נק' בשר והמלכות נקרא שדה ואדם שלם צריך לייחד ב' מדות אלו הן בתורתו ותפלתו ומכ"ש באכילתו בסוד חיל בלע וכו' דהיינו להעלות הניצוצין מתוך הקליפ' בתוך היסוד הנקרא בשר חי ומשם להשפיע למלכות כמ"ש בתיקוני' שובבי' להארי' ביחוד ובני דן חוש' והבן והש"י יכפר.
מצוה בשר בחלב עיין מ"ש בסי' צ' בענין כחל לתרץ קו' הב"י יעו"ש. בסי' צ"ב טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שבקדירה וכו' ופי' ר"י דוקא שכל חתיכה חוץ לרוטב כגון וכו' ורש"י פי' אפילו מקצתה ברוטב אין השאר מצטרף לבטל החלב וכו' וכ' הט"ז ומדברי הרמב"ם נ"ל דס"ל כרש"י והכי קי"ל אע"פי שרש"ל פסק כר"י וכו' יעו"ש.
שוב כ' הט"ז בת"ח הקשה דברי הטור אהדדי דכאן כ' נאסרה אותה חתיכה ובסי' ק"ה כ' דאינו אוסר רק כדי נטילה ורש"ל תירץ הכא באיסור צלול וכו'. אבל שם מוכח דחלב לא מפעפע וצ"ע. שוב כ' הט"ז וכן אם לא ניער כלל דברים אלו צ"ע לרמ"א שהרי הם דעת הראב"ד בב"י וכו' וצ"ע ובאו"ה פסק וכו' ותימא דהי' לרמ"א לכתוב בשם י"א ותו ק' דבסעיף ד' כ' רמ"א ב"בח להחמיר וכאן פסק להקל עכ"ל. ואמרתי לתת לב לתרץ דברי רמ"א בכל האפשרי ותחלה נפרש הא דכ' הט"ז דהרמב"ם ס"ל כרש"י מדכ' נאסרה אותה חתיכה ואוסרת השאר וכו' דאין מזה הכרע דס"ל כרש"י דהא מסיים הרמב"ם בד"א שלא ניער בתחלה אלא בסוף וכו' משמע בלא ניער לבסוף אין אוסרת אחרים וכמשמעות הש"ס מאי לא ניער וכסה אלימא לא ניערו כלל גם לבסוף מיבלע בלע מיפלט לא פליט ואינו אוסרת אחרים. ולסברת הט"ז לרש"י בלא ניער לבסוף ג"כ נאסר חלק תחתון מן חלק העליון וחוזר ואוסר למטה כל הרוטב וכו' אלא מ"מ מדבעי ניער בסוף וכו' מזה מוכח ג"כ דדברי הד"מ כנים דיש קולא לרש"י מצד אחר אם מקצת' ברוטב כשם שאינו מצטרף כך אינו אוסר' השאר ודלא כרט"ז שסותר זה מטעם שנאסר חלק תחתון מהעליון והוא נגד הש"ס הנ"ל וכ"ת דע"כ מוכח דס"ל להרמב"ם כרש"י מדכת' בד"א שלא ניער הקדרה וכו' דע"כ הוא כרש"י דאי לר"י גם בלא ניער יש היתר במקצתה ברוטב שמצטרף הכל משא"כ לרש"י גם במקצתה ברוטב אין היתר כ"א ע"י ניעור גם ז"א דהא דברי הרמב"ם הוא דברי הש"ס ממש וכאשר יתפרש הש"ס בשיטת הר"י כך יתפרש דברי הרמב"ם וכמ"ש הרב שנתרועע היסו' של הט"ז דסובר דהרמב"ם ס"ל כרש"י דז"א וכ"כ הב"ח במפורש דהרמב"ם ס"ל כר"י והן רש"ל ופר"ח פסק כר"י וכ"כ בנקודת הכסף יעו"ש.
ומעתה מבואר כל הקושי' שהקשה הט"ז על רמ"א ותחלה נ"ל לתרץ קו' הת"ח דלא תיקשי דברי הטור אהדדי אחר דקדוק א' דכ' שם בסי' ק"ה וז"ל וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדירה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער וכסה אינו אוסר אלא כדי נטילה וכו' דק' דהל"ל אינו נאסר דהא על החתיכה קאי דבעי לאשמועינן אי אסורה כולה או רק כדי נטילה וכן כאן בסי' צ"ב כ' הטור אסורה וכו' משמע דקאי על החתיכ' ועו' ק' למה לא כ' דגם בל' ניער וכס' עכ"פ אוסרת השאר החתיכות הנוגעים בה כדי נטילה וכמ"ש הטור עצמו בסי' ק"ה דאסור מחמת עצמו או בשר בחלב אוסרת חברתה בנגיעה ומפרש השך' דהיינו כדי נטילה יעו"ש וכן ק' על רמ"א שכ' במפורש כאן בלא ניער וכיסה אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדירה מותר וכו' והא בעי נטילה וכמ"ש הש"ך באמת כאן ג"כ בזה יעו"ש. ונ"ל דחדא יתורץ באידך דודאי על החתיכה עצמו שאסורה א"צ הטור לכתבו בסי' ק"ה שכבר כתבו כאן ודין טפת חלב ושאר איסור שוין דאל"כ מנ"ל להקשו' דברי הטור אהדדי בת"ח וכו' וק"ל. אלא מה שלא כתב כאן זכרו שם וז"ש שם אינו אוסר אלא כדי נטילה ר"ל זה החתיכה שנאסרה מן האיסור שנפל על החתיכה אינו אוסר השאר בנגיעה רק כדי נטילה ושלא תיטעי לפרש דמ"ש בבשר בחלב דאוסר בנגיעה הוא כולו כמ"ש הש"ך בשם איזה פוסק דז"א רק בנגיעה הוא כדי נטילה ומוכח מהש"ס דאל"כ ל"נ ניער לבסוף בלא"ה כשנאסרה אוסר השאר בנגיעה אלא ש"מ דאינו רק כדי נטילה וכמ"ש הש"ך וק"ל.
וא"כ אין מקום לקו' שהקשה בת"ח וצ"ע של הט"ז מבואר וא"ש ומעתה לא נפלאת ממך להבין דברי רמ"א ג"כ דהא ק' לרמ"א ל"ל ס' בקדירה נגד הטפה מאחר שלא ניער לבסוף וכש"ס הנ"ל וכן הקשה הש"ך.
ולפי הנ"ל א"ש דודאי החתיכה עצמה אסורה ואוסרת אחרים בכדי נטילה כנ"ל רק בשיש ס' בחתיכה נגד הטפה אז ממ"נ שאר החתיכות שבקדרה מותר וא"צ נטילה דהא דברי רמ"א משמע בין שהחתיכה כולה חוץ לרוטב כר"י או מקצתה ברוטב כרש"י ולא מבעיא במקצת החתיכ' ברוטב שאינו אוסר אחרים ביש ס' ברוטב אלא אפי' כולה חוץ לרוטב שמונחת על שאר החתיכה שברוטב ושיעור כדי נטילה משאר החתיכות שברוטב שהוא כעובי אצבע עכ"פ ברוטב שיש בו ס' נגד האיסור אינו אוסר כי החתיכה עצמו מותר ביש ס' כמ"ש הרמב"ם רק רמ"א דאזיל לשיטתי' דמחמיר בבשר בחלב אבל לאסור השאר כדי נטילה ודאי אינו מאחר שיש ס' ומעתה סרה כל הקושיות שעל רמ"א והוא מה שהקשה למה צריך ס' נגד הטפה שאינו יוצא מהחתיכה וכו' דהוא כדי שלא יצטרך נטילה משאר החתיכות וק"ל.
גם מבואר דלא כ' בשם י"א וכו' כי הכל הוא דעה א' דעת הרמב"ם וכנ"ל ותו מה שהקשה למה מיקל כאן ב"בח זה מבואר ע"י מה שהקשה למה החמיר לאסור החתיכה אחר שיש ס' וכו' ולדברינו מבואר ק' חדא באידך מצד חומרא דב"בח אסור כל החתיכה אף שיש ס' בקדירה נגד הטפה ודו"ק.
מצוה בשר בחלב שלא לבשלו ולא לאוכלו דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו. ותחלה נבאר מה שנשאר הב"י בצ"ע בטי"ד סי' צ' בדיני כחל לדעת רש"י דכת' ולצלי צריך קריעה שתי וערב וכו' וכ' הב"י בד"ה ומ"ש ולצלי צריך קריעה ש"ו וכו' וז"ל ויש לתמוהו למה פסק רש"י דלצלי צריך ש"ו דהא ר"א אשמיענן דלא בעי ש"ו לצלי אלא קריעה כל דהוא וכו' והרשב"א כ' ולכתחלה בעי לרש"י ש"ו כר"י וק' א"כ טיחה בכותל נמי לבעי וצ"ע. וכדי לתרץ זה נ"ל להקשו' ק' היותר תמוהו דרש"י עצמו סותר א"ע דכ' רש"י בדף קי"א ע"ב וז"ל והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה ש"ו ואם לא קרעו מותר כלישנ' קמא דרב דתניא כוותי' ולקדירה קורעו ש"ו וטחו בכותל ע"כ וכ"כ התוספות בשם רש"י בדף ק"ט ע"ב בד"ה אינו עובר וכו' וכן הב"י בשם התוס' יעו"ש ובאמת רש"י עצמו כ' בדר"א בד"ה הא קמל"ן וכו' דלא בעי ש"ו אלא לקדירה משא"כ לצלי סגי בקריעה בעלמא או שתי או ערב וכו'. כדי להבין זה נציע לפניך דברי הש"ס בקיצור משנה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו א"ר זירא א' רב אינו עובר ומותר וכו' כיצד קורעו א"ר יהודא קורעו שתי וערב וטחו בכותל. אר"א לשמעי' קרע לי ואנא איכול מאי קמ"ל מתניתין היא הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל. ופי' רש"י קרע לי כחל קודם שתצלנו ואנא איכול. הא קמ"ל קריעה בעלמא קאמר לי' או שתי או ערב וכו'.
ויש להקשו' א' מה זה שאלה כיצד קורעו דלמא כפשוטו קורעו לשנים ומה ראה על ככה דסתם קריעה לא מהני עד שהוצרך לישאל כיצד יהי' הקריעה ב' דהשואל שאל על הקריעה וה"ל להשיבו שהקריעה יהי' שתי וערב ולמה אמר טחו בכותל שאין זה מענין הקריעה רק ענין בפני עצמו וזה לא שאלו כלל.
הגם די"ל דקו' א' יבואר ע"י קו' ב' דהי' קשה לשואל לישנא דמתני' קורעו ומוציא את חלבו משמע דלא סגי בקריעה כל דהו רק שיהי' באופן שיוכל להוציא כל חלבו ממנו וזה ששאל כיצד יהי' הקריעה שיהי' נקל להוציא חלבו הבלוע והשיבו שפיר שהקריעה שתי וערב על פני כולו כדי שיוכל להוציא כל חלבו ע"י טיחה בכותל ודברי ר' יהודא מרומז במתני' שצריך שיהי' קריעה וגם איזה פעולה להוציא חלב מלבד הקריעה לכך מפרש ע"י טיחה וכו' וא"ש ג' ק' דקדוק לשון קרע לי שהוא מיותר גם לשון ואנא אוכל דהל"ל בקיצור קרע ואוכל ד' ק' דאמ' מה קמ"לן וכו' הוא תמוהו דהא זה הי' במעשה והוצרך לומר לעבד שיקרע קודם צלי' וכדי שיאכל וע"כ צ"ל דהקושיא הי' על מסדר הש"ס מה קמ"לן שהביא מעשה דר"א שאמר לשמעי' קרע לי ואיכול דלא נשמע מזה שום דבר חדש כי מתניתן הוא אך דתיקשי על זה דטובא קמ"ל דבמתני' תנא קרעו ומוציא חלבו דבא להשמיענו דבעי טיחה וכנ"ל ור"א אמ' סתם קרע משמע קריעה בעלמא ודקארי לי' מה קארי. ה' דמשני קמ"לן וכו' דאכתי לא נודע אי ר"ל דלא בעי שלשתן דהיינו שתי וערב וטיחה בכותל אבל שנים מיהא בעי דהיינו שתי וערב או ר"ל דגם שתי וערב לא בעי רק שתי או ערב ובאחד סגי ואיך אמ' הא קמ"לן דמשמע דבר מפורש קמ"לן
וביותר ק' להפוסקי' דמפרשין דברי ר"א דקריעה בעלמא קאמר דמנא להו זה דהא אמ' קרע לי משמע קריעה כדינו המפורש במתני' שהוא קריעה שתי וערב כדמפרש ר' יהודא דנהי דטיחה בכותל לא בעי ר"א מדלא אמ' לשמעי' רק קריעה ולא אמ' להוציא חלבו כלשון המשנה ש"מ דלא בעי טיחה אבל קריעה מנ"ל לחלק מדין קריעה דבמתני' לכן נראה לפרש דודאי לפי' רש"י דמפרש הסוגיא דלצלי איירי והא דר' יהודא איירי לקדירה אז בעי שתי וערב וטיחה וכמו שפי' הב"י לשיטת רש"י יעו"ש.
ואע"ג דר' יהודא אמתני' קאי דהא בעי הש"ס כיצד קורעו ועל זה אמרי' קורעו שתי וערב וטחו וכו' ולפי' רש"י מתני' בצלי איירי וכן לישנ' קמא אינו עובר ומותר איירי בצלי כמ"ש הב"י עצמו שם וא"כ מצריך ר' יהודא גם בצלי לכתחילה שתי וערב וטיחה וא"כ אין מקום לקו' הב"י ברישא ובסיפא. ז"א דע"כ מתני' לצדדין קתני כמו שפי' הר"ן בשיטת הרמב"ם וב"י מביאו כאן וז"ל וע"כ ר"א ל"פ אדר"י דאיירי בקדיר' ור"א בצלי ומתני' לצדדין קתני לצלי בכל דהו לקדירה ש"וע. וא"כ ה"נ דס"ל להב"י לרש"י דלא פליג ר"א אדר' יהודא וכנ"ל ע"כ נמי יתפרש מתני' לצדדין וא"ש. וזכינו לזה דמתני' איירי גם בצלי דסגי בקריעה בעלמא ור"א אמ' לשמעי' קרע לי ואנא איכול ור"ל שהחמיר לעצמו להצריך קריעה כדין הסמוך בדברי ר' יהודא שתי וערב וז"ש לי דייקא כי אנא בעצמי אוכל וראוי שיעשה קריעה כדינא וכדפי' ר' יהודא דנהי דטיחה לא בעי לצלי דמעצמו יצא כל החלב ע"י צלי' משא"כ בקדירה שחוזר ובולע החלב שיצא וכפי' רש"י לכך בעי טיח' אבל עכ"פ קריעה כדינו בעי שתי וערב זהו כוונת ר"א במה שאמר קרע לי ואנא איכול כדי להחמיר כאמור.
והמקשין לא נחית לזה וסבר קריעה בעלמא קאמר מדלא בעי טיחה וגם במתני' משמע דקריעה בעלמא סגי לצלי כדפרשנו לעיל וזה שהקשה מה קמ"לן הש"ס בעובדא דר"א הא מתני' היא וכנ"ל ועל זה משני דהא קמ"לן דלא בעי קריע' שתי וערב דטיחה בכותל רק שתי וערב סגי וטיחה לא בעי אבל קריעה כדינו בעי שתי וערב על פני כולו שיצא חלבו מכולו דאל"כ קריעה כל דהו אכתי שאר החלב הוא בעין במקום שלא נקרע וגם בצלי לא מהני כמו בדם בעין דלא מהני בצלי כמבואר בי"ד רק בעי חתיכה וה"נ חלב בעין בכחל לא מהני כי אם ע"י קריעה שתי וערב רק טיחה לא בעי בצלי ומדהביא הש"ס הא דר"א ש"מ שראוי להחמיר כר"א להצריך לכתחלה גם לצלי קריעה ש"ו רק טיחה לא בעי לכך שפיר פסק רשי' לקמן לפסק הלכה להצריך לכתחילה בצלי קריעה ש"ו כעובדא דר"א מה שכ' רשי' בד"ה הא קמל"ן קריעה בעלמא קאמר לי' או שתי או ערב וכו' ר"ל אמתני' קאי דקאמר לי' כוונת המשנה הוא או השתי או ערב לצלי אבל לדידי ראוי להחמיר קריעה כדינו ש"ו וא"ש.
ובזה סרה קו' הב"י על הרש"בא במ"ש לרשי' ולכתחלה בעי לצלי קריעה שתי וערב כר' יהודא ור"ל לענין קריעה הוא דבעי כדפרש ר' יהודא דהיינו כדינו שתי וערב אבל טיחה הוא ענין בפני עצמו לא מכלל הקריעה רק ממה שאמ' במתני' ומוציא חלבו ומפרש ר"י דהיינו טיחה אבל מ"ש במתני' קורעו מפרש ר"י קריעה ש"ו וגם ר"א אמר קרע לי משמע כדינו דמפרש ר"י בסמוך שתי וערב ודו"ק.
והסברא נותנת כר"א. ומעתה גם מתני' אף אם יתפרש לצדדין כך פירושו לרש"י הוא הכחל קורעו ור"ל דאין חילוק בין קריעה דצלי לקריעה דבישול בקדירה בשניהם בעי קריעה ש"ו רק מ"ש אח"כ ומוציא חלבו היינו לצדדין דהיינו לקדירה שצריך להוציא חלבו תחלה דהיינו ע"י טיחה משא"כ לצלי א"צ להוציא שמעצמו יצא ע"י צלייתו באש וכפי' רשי' לעיל טעם החילוק וא"ש ואף דר"א עצמו לא פירש המתני' כך דא"לכ מה קאמר קרע לי וכו' הא גם במתני' הוא כך וכנ"ל מ"מ אנן מפרשין לרשי' דגם מתני' יתפרש כך לענין לכתחילה כמו שצוה ר"א לשמעי' קרע לי וא"ש וק"ל. מצות ל"ת לא תשמע שמע שוא
[טענת בע"ד אחד קודם שיבו' בע"ד חבירו]
להבין טעם מצוה זו נ"ל לפרש תחל' פי' הפסוק ויאמר משה כה אמר ה' כחצו' הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים וגו' והקו' מפורסמת איך אמ' כחצות בשם ה' מי איכא ספיקי קמי' ואי כש"ס דברכו' שלא יאמרו משה בדאי א"כ למה אמר בשם ה' ועו' בזוהר מזה ג"כ ונ"ל דבא משה רבינו ללמדינו דעת בעבודת הש"י והו' דכ' האלשיך משלי סי' ד' עינך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדיך וז"ל ואפשר יאמ' איש במה אדע איזה דרך ישכון אור לעבוד את ה' אשר אהי' בו בטוח ההגעה אל המכוון כי כמה החלו בעבודת ה' ולא נסתייעו וניקשו ונלכדו וגם כי יש כמה מיני מהלכים לעבודת ה' וכו' ע"כ אמר ראה נא כי אנכי נותן לך כלל גדול אשר בו תצלח בכל עבודת שמים והוא עיניך לנוכח יביטו והמשל בהולך אל עיר ומגדל גבוהו וכו' ע"כ אמר תמיד יהי' הוא י"ת נגד עיניך שלא להטות חוצה בשום פני' חיצונית כי ח"ו לא יהי' נוכח ה' ואז כל דרכיך יכונו יעו"ש.
ועדיין צריך פירש לפירושו לידע איזה דרך ישכון אור שיהי' נוכח פני ה' תמיד כי לא דברה תורה במתים שיודע בחלקות לשונו שאינו מכוון לעשות רצונו ית' אבל מי שרוצה לעשות רצונו י"ת וכמה דרכים לפניו וסובר שכולם הם נכחו ית' ואינו יודע באיזה יבחר וגם לפעמים בא היצה"ר בדמות יצה"ט ואומר לו שזה מצוה ומראה לו פנים שהוא נכחו ית' כגון מותר לספר ל"ה על בעלי מחלוקת ומותר לשנות מפני דרכי שלום וכאלה רבות זכרם בח"ה. ומה יעשה אדם לידע איזה דרך ישכון אור.
לכך אני אומר לך למסור כלל גדול מה שקבלתי מגדול א' ובו תחזק ואל תרף והוא תועלת גדול הן בעבודת הש"י או במילי דשמיא או במילי דעלמא והוא כי אחר שהסכים שכלך באיזה דבר לעשותו בהחלט גמור שכמדומה לך שהוא הנכון בלי לשנותו מ"מ מיד תרא' להפוך הדבר בשכלך שמא הנכון הוא ההיפך לזה ומאן מפיס הזה הוא נכון או זה הנכון ואז יבוא לך צד ההכרעה מבין שני ההפכים איזה דרך ישכון אור משא"כ במחליט דעתו על צד אחד איכא למיחש כמה קלקולים והחוש והנסיון מעיד על זה ודפח"ח.
ואמרתי ליתן טעם על זה שהוא הדרך הישר לעבודת ה' שיראה לכאן ולכאן ואח"כ יזרח אור עבודת ה' באיזה צד מב' צדדים אמרתי לפרש המשנה בפ"ג דר"ה כל השופרים כשרים חוץ משל פרה שנא' קרן אר"י והלא כל השופרות איקרי קרן. ובש"ס מסיק טעמא דחכמי' כל השופרות איקרי קרן ואיקרי שופר דפרה קרן איקרי שופר לא איקרי. ואגב זה נבאר מאמר חז"ל שרי שיעור שופ' שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. והענין כי נודע שיש ג' קוין בסוד אמ"ש הנז' בס"י הנה יש ב' דרכים לצדיק' עובדי הש"י א' המתבודד ועובד הש"י בלי שום יצה"ר. והב' העובד הש"י עם היצה"ר. וע"ד שכתבתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שדרשו רז"ל חשבתי דרכי לצורכי וכו'. והיו רגלי מביאות אותי לבית המדרש.
והוא כשאדם הולך לעבור עבירה ח"ו או שאר צרכי תענוגי הגוף מחמת היצה"ר ואח"כ מפני כבודו י"ת ומוראו משבר תאוותו ויצרו והולך בדרכי עבודת הש"י הרי מכניע שמאל בימין ונעשה ייחוד גמור למעלה והוא התכלית השלימות יותר מצדיק העובד הש"י בתמים בלא היצה"ר והולך בקו הימין לבד משא"כ בחי' הב' הוא מייחד ג' קוין שמכני' קו השמאל ע"י קו האמצעי המכריעו לימין אח"כ מצאתי בזו' פ' תרומ' דף קפ"ד ע"א וז"ל שלימו דכול' טוב ורע ולאסתלקא בטוב וכו' וז"ס יתרו שאמר עתה ידעתי וגו' נעשה ייחוד גמור יעו"ש בזוהר. נמצא בנדון שלפנינו אם עלתה במחשבתו לעשות איזה דבר מצוה אף אם הוא באמת מצוה וגמרה מיד מ"מ אינו מייחד יחוד גמור משא"כ כשהוא שקול בדעתו אל ההיפך מזה אל קו שמאל ואח"כ מכריעו ע"י צד ההכרעה לימין מייחד ג' קוין בטוח שלא יצא דבר מעוקל מתחת ידו אם מכוין לש"ש בענין הנ"ל.
ובזה תבין מתני' הנ"ל כי ענין שופר הוא שפרו מעשיכם וא"כ כשמה כן הוא הם רוצה לשפר מעשיו שיהי' לרצון להש"י יעשה ג' בחי' שבשופר ממש אמ"ש אויר מים אש כי הבל שופר כליל מן ג' אלו כנודע שהם סוד ג' קוין ימין ושמאל ואמצעי כך בכל מעשיו לא יהי' תקיף בדעתו מיד במושכל ראשון לומר שהוא הנכון מה שהסכים מחשבתו במושכל ראשון כי יש לחוש שמא הוא עצת יצה"ר לכך יהפך הדבר לכל צדדים ימין ושמאל ואחר הכרעה כך יקום אז ילך לבטח.
וז"ש במשנה מוסר השכל ברמז כל השופרות כשרין חוץ משל פרה שהוא קרן ור"ל כל מעשיו הן במילי דשמיא או מילי דעלמא צריך שיהי' בחי' שופר כלול מן ג' קוים משא"כ קרן שהוא לשון תקיף כמו הצפור השעיר קרן חזות בין עיניו עיין בתו"יט מזה שלא יהי' תקיף במושכל ראשון כי אם שיהי' נושא ונותן בג' בחי' שופר ואח"כ יהי' תקיף כמו קרן וז"ש בש"ס כל השופרות איקרי שופר ואיקרי קרן משא"כ דפרה קרן לבד איקרי ואין זה נכון כנ"ל.
וז"ש שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וק"ל. ובזה תבין פסוק כחצות הלילה כי נודע האדם כשהוא במדריגה עליונה נקרא יום המאיר בלי שום מסך מבדיל. משא"כ האדם שהוא במבוכה וחושך נקר' לילה ע"ד והי' במחשך מעשיה' וגו' כשאד' מסופק איזה דרך ישכן אור ובחושך הלך הנקרא לו לילה אז יעשה על דרך הנ"ל. שיחלק הספק על שני צדדים שירא' לכאן ולכאן.
וז"ש משה שהוא סוד הדעת כי הוא המלמד לאדם דעת והוא הקו המכריע בסוד הבריח התיכון כנודע וכוונתו כך כה אמ' ה' כחצות הלילה ור"ל כהחלק לו לילה שמצד המבוכה שלו הנקרא לילה הוא מחלק על שני צדדים לכאן ולכאן בקו ימין וקו שמאל שמהפך הספק על ב' צדדים אז אני ידו"ד שהוא קו המכריע יוצא בתוך מצרים לשון מצ"ר י"ם ומת כל בכור בארץ מצרים כי נודע בסוד הפסוק אל אלדים ידו"ד דבר וגו' שהוא סוד המרכבה א"ל בימין אלד"ים בשמאל הו"יה באמצע וכו'.
וזה שאמר אחר שיהפך הדבר לימין ושמאל והוא מיצר עצמו לידע איזה דרך ישכון אור אז אני שהוא הוי' הנזכר בריש הפסוק כה אמ' ה' וגו' יוצא בתוך מצרים ואז היצה"ר שנק' בכור מצרים שהוא הי' השליט באדם בעת המבוכה הנק' מצרים וכאשר הוי' יוצא קו המכריע אז יודע דרך ישכון אור ואז הבכור שהוא לשון שליט כמו בכור אתנהו עליון למלכי ארץ ומת כל בכור מצרי' ירד מגדולתו ושליטתו כמו וימת מלך מצרים שפי' בזוהר שהורד מגדולתו יעו"ש שאין שליטה ליצה"ר באדם שהי' במיצר המבוכה הנז' רק לילה כיום יאיר ולאורו ית' יסע וילך לבטח.
וזהו כוונת שלמה במ"ש עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדיך אחר שתבין תואר' חלוקים כאן אמר לנוכח ואח"כ אמר נגדיך וכאן אמר עיניך ואח"כ אמר עפעפיך. כי נודע בסוד ק"ש שובבים על עיני הוא הוי' אספקלרי' המאירה ותנומה על עפעפי הוא אדני אספקלרי' שאינה מאירה וגם נגדיך הוא לשון נגדיית כמו אעשה לו עזר כנגדו זכה עזר לא זכה כנגדו משא"כ נכח משמע דרך יושר והוא כשהאדם במדריגה עליונה הנקרא עין או במצוה ברורה שהיא מצוה כמו תורה ותפלה וצדקה שהוא אספקלריא המאירה שאין בה ספק שהיא מצוה בזה קאמר עיניך לנוכח יביטו שיהי' נוכח פני ה' בלי שום פני' חיצוני' כמשל מגדל שזכר האלשיך משא"כ כשהאדם במדריגת אספקלריא שאינה מאירה שנקרא עפעפיך בזה אמר יישירו נגדך ר"ל כל הנגדיות כל חלקי ההפכים יראה להפך לצד ימין ולשמאל לבל יחלוט תיכף כ"א ע"ד הנ"ל אז לבטח ילך דרך ישכון אור וק"ל.
ובזה יובן טעם המצוה לא תשמע שמע שוא שהוא טענת בע"ד א' קוד' שיבא ב"ד חבירו והוא ע"ד מ"ש בזוהר שהיצה"ר נקרא רשע ערום שמקדים לבר נש וכו' והוא ע"ד הנ"ל לבל יחליט בדעתו מיד במושכל ראשון כי שמא הוא היצה"ר המקדים טענותיו לאדם קודם הצ"הט לכך יהי' נושא ונותן בדבר על כל חלקי הצדדים בימין ושמאל ואז יבא ההכרעה על נכון ודי בזה.
מצוה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך אם זה חובה הוא.
מצוה ב' שלא יתבע ללוה עני כשאין לו שנאמר לא תהי' לו כנושה. מצוה ג' שלא להשית יד בין מלוה ברבית ללוה להיות סופר ערוב עד שנא' לא תשימון עליו נשך וגו' וי"ל מאחר שהוא חוב מ"ט כתיב אם תלוה וגו' לשון רשות ועו' מ"ט כתיב כסף דוקא דהל"ל בקיצור אם תלוה את עמי וגו' משמע בין כסף או זהב או נחשת מלבד שאר ספיקות וכתבתי מזה בכתבי לקמן ושם הארכתי וכאן בקיצור.
ונבאר תחלה פסוק בפ' משפטים ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמיך ומימך והסרותי מחלה מקרבך. והקשו מפרשי התורה מ"ט כתיב ברישא לשון רבים ואחר כך לשון יחיד.
עוד י"ל דברישא אמר שלא לנוכח וברך וגו' ואח"כ לנוכח והסרותי מחלה וגו' דהל"ל ברישא ואברך את לחמיך וגו' ועוד מה זה ברכה לחם ומים שהוא הנוהג חיי צער בדרכי התורה אמרו פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחי' משא"כ כאן בברכה הל"ל וגו'. ועו' והסרותי מחלה מקרבך משמע שישים תחלה ואח"כ והסרותי מחלה הלא מוטב שלא ישימם כלל וכמו שנא' כל המחלה אשר שמתי במצרי' לא אשי' עליך
וקוש' זו ק' ג"כ בפ' והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' והסיר ה' ממך כל חולי וגו' קשה ג"כ כנ"ל ועו' קשה שם וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך וגו' משמע אבל שאר מחלה ישים ואח"כ יסיר' וק' מ"ט יש הפרש בין מדוי מצרים ובין שאר חולי
ואפשר דמשום זה דרשו בש"ס דבבא מציעא פרק ט' והסיר ה' ממך כל חולי זה העין וכו' ור' חנינא אמ' זו צנה דאר"ח הכל בידי שמים חוץ מצני פחים וכו' ובירושלמי שם א"ר אבין זו יצה"ר וכו' וכוונתם לתרץ קו' הנ"ל מ"ט והסיר מוטב שלא ישים ומשני בעשות רצונו של מקום החולי שבידי שמים ודאי לא ישים כלל אלא אפי' החולי שאינו בידי שמים כגון ציני פחים ויצה"ר שהבחירה ביד האדם מ"מ והסיר גם זה החולי.
ובזה יש לתרץ קו' הש"ס בחלק כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך והקשה בש"ס אם לא ישים רפואה למה וכו' ומשני יעו"ש. ולדברינו א"ש דלק"מ כל המחלה שבידי שמים לא אשים כלל רק החולי שבידי אדם ובבחירתו מ"מ אני ה' רופאך וא"ש.
אך דלפ"ז יש לתמוהו מה שתמה הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה וכו' וה"נ ק' קו' זו ובש"ס אמרו צדיק ורשע לא קאמר דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכו' וכאן אמ' דגם היצה"ר בידי שמים להסירו מן האדם וק' כנ"ל. וגם אין שכר ועונש לפ"ז.
ובביאור קו' הנ"ל ועבדתם את ה' אלהיכ' וברך את לחמך וגו' כ' הרמב"ן וז"ל כי רוב עובדי ע"ז יכירו וידעו כי השם הנכבד הוא אלדי האלהים ואין כוונתם בע"ז רק להמשיך להם שפע וברכה כגון שיעבדו השמש וכו' לכך אמ' כי בעבודת הקב"ה בלבד תהי' ברכה וברך את לחמך והוא כולל כל מאכל אשר יאכל וכן כל משקה וכו' יעו"ש ובמד"ש פי' כי התפלה במרובים עדיף ברוב עם הדרת מלך משא"כ אכילה טוב ביחיד וכו' וז"ש במשנה שלשה שאכלו כאחד לשון דיעבד וכו' יעו"ש. ורמ"א פי' כי מלך ב"ו ששכר כמה אנשים לבנות לו מגדול או עיר בשכר קצוב אינו מקפיד אם יעשו כולם יחד או לאו ובתשלום המלאכה נתן לכל א' חלק כחלק אבל הקב"ה חפצו ורצונו שיעשו כולם יחד עבודתו כי אינו דומה מרובי' העושין המצוה למעוטין וזהו ועבדתם לשון רבים.
אמנם השכר אינו שוה רק כל א' לפי ענינו זה פנוי וכו' משא"כ חבירו שהניח עסקיו. וזה עשה בעצבות וזה עשה בשמחה וזה בשמחה יתירה זה בכוונה קלה וזה בכוונה גדולה וז"ש וברך לשון יחיד וכו' יעו"ש ולי נראה דשמעתי מקשין מאחר שהקב"ה יודע מחשבות האדם וצרכו א"כ למה צריך האדם בהתפללו להוציא הדיבור דסגי במחשבה לבד וכו'. ותירץ מוהר"ן שע"י הדיבור נעשה כלים שבו יושפע שפע הברכה וכו' עיין מזה בכתבי במ"א.
ובזה יובן ועבדתם לשון רבים שהם ע"י החומר והצור' שיהי' הדיבור ע"י כלי הגוף ומחשבה ע"י הצורה ולא סגי באחד שהוא המחשבה לבד. והטעם וברך את לחמך ומימך שיעשו כלים ע"י כלי הדיבור שבו ישפע שפע הברכה וכו' והבן.
עוד י"ל ונבאר פסוקי שיר השירים התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי רעיתי יפתי ולכי לך יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך וגו'. אחזו לנו שועלים וגו' דודי לי ואני לו וגו'. ונראה דכתבתי במ"א. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגומר דה"לל בכללות וארא אל אברהם יצחק ויעקב.
ונ"ל דכמו שהי' בכללות העולם בחי' חסד תחלה ואח"כ דין וגבורה סוד הצימצום ואח"כ סוד הרחמים בחי' קו אמצעי מאור א"ס המתפשט בתוך העגולים כמבואר בסע"ח יעו"ש כך בעולם שנה ונפש הו' כך הישר בתוך העגולי' בתחל' בחי' החסד הקב"ה אוחז ביד האדם ומסייעו ותמכו בעבודתו ית'. כמו במשל קטן שאינו יכול לילך ואביו מסייעו בהילוכו. ואח"כ כשיוכל לילך אביו מניחו שילך בעצמו. כך בעבודת ה' מניח לו שילך בעצמו שיקבל שכר. ושמעתי שזהו הוא ינהגינו עלמות וז"ש במד' פנחס בדין הוא שיטול שכרו ובחי' זו הוא הדין וגבורה ואח"כ כשחוזר למדריגתו נקרא רחמים בחי' יעקב.
ובזה יובן וארא אל אברהם בחי' חסד תחלה אח"כ אל יצחק בחי' דין ואח"כ אל יעקב והבן כשהוא בבחי' גבורה שהולך מעצמו בחי' שונות ושמעתי משל א' שהלך לקבל פני המלך שדר בכמה מיני עליות ושליבות הסובבים ממטה למעלה כשעומד למטה רואה את המלך וכשמתקרב יותר נסתר הוא דהיינו כשהולך על המדריגה והנמשול מובן ודפח"ח.
ובזה יובן התאנה חנטה פגה והגפנים סמדר נתנו ריח בתחלת בישולם נתנו ריח טוב. ואח"כ מניחו שילך בעצמו כדי שיקבל שכר וז"ש קומי לכי רעיתי יפתי ולכי לך ר"ל מעצמך וכן יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה ר"ל יותר שעולה במדריגות השלימות נראה לו שנתרחק יותר מהש"י והוא בסתר המדריגה וכל זה הוא דרך חבה ונסיון לראות אם יניח עבודת ה' עבור זה או לאו. כמו במשל הנ"ל קטן שנתרחק אביו ממנו כדי שילך עוד מעצמו. וה"נ מצד החיבה לומר הראני את מראיך וכפי' רשי' הראני כשרון פעולתך למי את פונ' בעת צרה וכו' השמיעני את קולך ויצעקו בני ישראל אל ה' וגו' וז"ש אחזו לנו שועלים שועלי' קטנים מחבלים כרמים כי אז היצה"ר מפתה שיניח עבודת ה' ולחבל כרם ה' צבאות אבל באמת לא זז חבתו ית' ממנו תמיד גם כשהוא בסתר המדריגה הנ"ל כי דודי לי ואני לו הרועה בשושנים כי מנהיג את האדם בדין וברחמים כמו שושנים שיש בו אדום ולבן דין ורחמים כמ"ש בזוהר שמות יעו"ש והבן.
ובזה יובן ועבדתם את ה' אלהיכם כמו שנא' את האלדים התהלך נח שצריך סעד לתומכו וכו' כך האדם בתחלת עבודתו הוא עם ה' אלדיכם המסייעו משא"כ אח"כ כתיב לשון יחיד שצריך שילך מעצמו ביחידי כדי שיקבל שכר וברכה וז"ש וברך את לחמך המיוחד לך בעולם הנצחי ומימך כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והבן.
עוד י"ל דזכרתי בכתבי במ"א ביאר ש"ס חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכו'. ע"ד שביאר מורי זלה"ה ושמרו בני ישראל את השבת וגו' משל לבן מלך שהי' בין פחותי ערך וכו' ודפח"ח.
הרי כי לדביקות הש"י צריך לבסם החומר שלא יעכב עצבות החומר דביקות הצורה ע"י שמחה בו ית' כמו יונה בן אמיתי שזכה לנבואה ע"י שמחת בית השואבה וכו' ובדרך זה שמעתי לבאר קו' התוס' בש"ס דביצה אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ואני פורע וגו' והקשו התוס' הא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני וכו' ושמעתי מהרב המגיד מוהר"ם כי לוו עלי יש לו ב' פי' א' לשון הלואה ב' לשון חיבור וזה נמשך מזה כי לחבר ולדבק עצמו בו ית' צריך ללות כדי לשמח הגוף והחומר שלא יעכב שמחת ודביקות הנשמה בו ית'.
ובזה יובן לוו עלי אם ללות כדי שיתחבר אלי אני פורע משא"כ אם רוצה ללות לענג את עצמו אז עשה שבתך חול של עצמך ואל תצטרך לבריות. אך שמעתי מקשים מה שאומר לוו עלי וכו' כי מי ילוה לעני ויות' הי' ראוי לצוו' המלוה שילוה לעני כדי שיתענג לשמו ית'
ונ"ל דבזה מובן מצוה הנ"ל אם כסף תלוה את עמי וכו' והספיקו' זכרתי לעיל ולפי קו' זו יבואר חדא באידך דכבר הזהירה תורה במצוה זאת שמצוה שילוה לעני כדי שיתענג לשמו י"ת. וזהו שאמר אם כסף תלוה וגו' כי כסף סובל ב' משמעות ותלוה סובל ג' משמעות והכל אמת שזה נמשך מזה. כסף א' כפשוטו ב' לשון כוסף וחושק תלוה א' לשון לוה ב' לשון מלוה כמשמעותו ג' לשון חיבור ולוי'.
ובזה יובן אם כסף תלוה וגו' ר"ל שכוסף וחושק שיתחבר וידבק בו י"ת אז כסף תלוה לוו עלי ואני פורע משא"כ לענג עצמו אז עשה שבתך חול ואל תצטריך לבריות ללות ולכך כתיב לשון אם כסף כי הלוה הוא יודע אם כוסף וכוונתו לש"ש או לאו כנ"ל משא"כ המלוה שאינו יודע כוונת הלב של הלוה אם מכוון לש"ש וכוסף או לאו לכך דרשו חז"ל אם זה הוא לשון מצוה וחוב שילוה לעני בין שכוונתו לש"ש או לאו דאל"כ יהי' מצוה זו נעדרת שיאמר המלוה שאין כוונת הלוה לש"ש אבל הלוה בעצמו שיודע כוונת לבו שפיר הזהירה תורה אותו אם כסף תלוה את עמי ר"ל אל תקרי עַמִי אלא עִמִי מי שרוצה להיות אתו עמו י"ת אז לוו עלי ואני פור' משא"כ בלא"ה וכאמור. וכ"ת מה ענין ללות לצרכי גוף שהוא אכילה בלא"ה לענין דביקות וחיבור הנשמה בו י"ת שהוא ברוחני לא על ידי אכילה ושתי' לכך ביאור הפסוק עצמו כי צריך כסף תלוה את עמי כדי שיתחבר את עני עמך כי החומר והגוף שהוא עני בדעת שאין לו שמחה בדביקות ה' רק בגשמי אכילה ושתי' וכשנחסר זה הוא בעצבות ומעכב הנשמה לידבק בו י"ת שהוא ע"י השמחה לכך לוו עלי לשמח החומר שיהי' העני עמך בשמחה זה בגשמי וזה ברוחני כמו במשל בן מלך הנ"ל שהי' בין פחותי ערך והגיעו מכתב מאביו המלך ורצה לשמוח ונתן לפחותי ערך מיני משקה שישמחו בגשמי ויהי' הוא יכול לשמוח ברוחני והבן.
ובזה יובן ועבדתם את ה' אלהיכם לשון רבים הוא החומר והצורה וכ"ת הצורה תינח אבל החומר שאין לו שמחה בעבודת ה' ואין זה עבודה כשאינו בשמחה כמו ששמעתי ממורי זלה"ה בשם הרמב"ן ששאלו א' איזה עבודת ה' והשיבו כל שיש בו תענוג ושמחה בצירוף המורא וכו' א"כ איך שייך עבודה בחומר ומשני וברך את לחמך ומימך הכלל כל מיני מאכל ומיני משקה כמ"ש הרמב"ן הנ"ל ועי"ז יהי' העני עמך בשמחה ואז והסרותי מחלה מקרבך שהיא הסרת דאגה ועצבות שהיא שורש כל הקליפות שנקרא מחלה וא"ש ועבדתם את ה' לשון רבים שנמשך השמחה מן שניהם החומר והצורה זה בגשמי וזה ברוחני והבן.
והנה כמו שכתבתי בענין החומר והצורה של אדם פרטי כך יש לפרט בענין הכלל שיש אנשי חומר ואנשי הצורה ויבואר פסוק אם כסף תלוה וגו' עם ביאור ג' מצות הנ"ל באופן אחר דזכרתי בכתבי במ"א ביאור ש"ס על מה אבדה הארץ וכו' שלא בירכו בתורה תחלה וכו' העולה משם ע"י שיש יתרון אור מן החשך זולתו נעשה כסא זה לזה. ובזה בארתי שם ויהי ערב אנשי החומר ויהי בקר הנשי צורה ע"י יתרון אור מחשך נעשו יום אחד וק"ל.
ובזה יובן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ר"ל אם אתה כוסף וחושק בתורה ועבודת ה' ראוי שתחבר ותלוה את עמי דהיינו את העני עמך הם אנשי החומר שהם עניי הדע' שטו העם ולקטו בשטותא נסבין וכו' שנטרדין יום ולילה לא ישבות בעסק פרנסתן וראוי שיהי' לך יתרון אור מחשך שלהם שנעשו כסא זה לזה ויתחברו עמך לא תהי' לו כנשה לשון חוב לחייב אותן מה שאינן עושין כמותך רק ראוי ליתן שבח והודי' להש"י על שנתן לך יתרון אור וכו' ולא תשימון עליו נשך כמו שזכרתי בכתבי במ"א ב' סוגי מוכיח סוג א' עליהם נאמ' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וכו' רק יהי' מסוג ב' ויכללו עצמו בדברי מוסר שלו וז"ש לא תשימון עליו נשך דייקא והבן.
והנה כמו שיש יתרון אור לאנשי צורה מחשך של אנשי החומר ונעשה כסא זה לזה כך יש יתרון אור מחשך של יצה"ר כמו שזכרתי בכתבי במ"א ביאר משנה איזה חכם הלומד מכל אדם וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ועבדתם את ה' אלדיכם לשון רבים דאנשי צורה יחברו לאנשי החומר עמהם ע"י שיהי' יתרון אור לאנשי הצורה מן החשך של אנשי החומר והיינו ע"י וברך את לחמך ומימך שאצלך נחשב לברכה כשיש לך לחם ומים בדרכי התורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' וזה דכתוב בברכה ואכלת' לחמיכ' לשובע שהוא מדת הסתפקות משא"כ לאנשי החומ' לא ניתן דעת זה שהם עניי הדעת ונטרדין בעסק פרנסתן לא ישבתו יומם ולילה בחשך ילכו וגם יש יתרון אור מחשך היצה"ר ובזה והסרותי מחלה מקרבך זה היצה"ר שנעשה כסא לקדושה ונעשה הכל אחדות א' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והבן.
ועפ"ז נבאר פסוק פ' משפטים ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלדים ויאכלו וישתו ודרשו חז"ל שהיו ראוין לשלוח בהן יד וכו' והרמב"ן כ' שלא הי' ראוין לשלוח יד וכו' יעו"ש ויש להבין מה ענין אכילה ושתי' לכאן וכן הקשו במד' וכי קילורין העלו עמהן לסיני והתרגום מפרש וכו' יעו"ש.
ואגב נבאר פסוק ויקחו לי תרומה וגו' וי"ל קו' רמ"א דהל"ל ויתנו ב' ל"ל לי דהל"ל ויקחו תרומה. ונ"ל דכתבתי ביאר חייב אינש לבסומי בפוריא וכו' וביאר לוו עלי ואני פורע וכו' וביאר אם כסף תלוה את עמי וגו' והעולה משם אם רוצה להתענג לשמו ית' לדבק בו ית' ועצבות החומר מעכב וצריך לשמחו באכילה ושתי' ואין לו וצריך ללות ומתנה אינו רוצה לקבל דכתיב שונא מתנות יחי' בזה אמ' הקב"ה לוו עלי ואני פורע משא"כ בלא"ה וכו'
ובזה יובן ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו דכתבתי לעיל והוא ינהגנו עלמו' כי הקב"ה שולח ידו לאחוז באדם להנהיגו שילך בדרכי הש"י ובעבודתו והיינו בהתחלה בימי בחרותו ונערות אבל אח"כ מניחו שילך מעצמו וכו' אבל אצילי בני ישראל שהיו חשובין ביותר גם בבחרותן לא הוצרכו שישלח להם ידו רק מעצמן נתחזקו בדביקות הש"י עד שהגיעו למדריגה זו ויחזו את האלדים וגם עצבות החומר לא היה מעכב כי ויאכלו וישתו לשמח החומר וכנ"ל לוו עלי ואני פורע וכמ"ש הרמב"ן דאכילה ושתי' זו הי' של מצוה בשמח' התורה שקבלו וכו' יעו"ש וכ"כ בתרגום יונתן אל אצילי בני ישראל עולימיא שפיריא וכו' והבן
ובזה יובן ויקחו לי תרומה ר"ל לפי שיש בני אדם המקיימין פסוק שונא מתנות יחי' וגם ללות לבם מהסס שהרי אמרו חז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות שלא ללות ג"כל כך אמרה תורה ויקחו דרשאין ליקח בין מתנה בין בהלוואה והיינו לי לשמי שרוצה לדבק בו ית' שהוא ושמו אחד אז לוו עלי ואני פורע והבן.
עוד י"ל ויקחו לי תרומה דכתבתי במ"א חכם לב יקח מצות וכו' ב' מצות לקשר המעשה מצוה תתאה במחשבה אל הבינה שנקרא מצוה עלאה ואז מלכות נקרא עטרת תפארת וכמ"ש בר"מ בזוהר תרומה דף קנ"ח מסטרא דעלמא דאתי היא תגא דס"ת עטרה על רישיה וכו'. יעו"ש. ונודע כי בינה נק' לי גי' מ' שהיא מ' סתומה וכו' ותרומה הוא לשון תרום ה'. ובזה יובן ויקחו לי תרומה שיקחו וירימו ה' תתאה מעשה המצוה ע"י הבינה שלו והמחשבה אל הבינה שנק' לי מצוה עלאה וזהו חכם לב יקח מצות והיינו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כי הבינה שלו נקרא לבו ועל ידי הבינה שלו וזאת התרומה אשר תקחו מאתם מי זאת עולה מן המדבר וקחשיב זהב וכסף ונחושת וגומר ארון ושלחן ושאר כלי המשכן והמשכן כי יש לכל א' שורש למעלה ברוחני וכאשר בעשיי' המשכן והמנורה והכלים מקשר מעשה הגשמי ברוחני אל הבינה שנקרא עטרה שעטרה לו אמו זהו שאמר ועשית לו זר זהב סביב ובזה הוקם המשכן התחתון והעליון יחד והבן
ועפ"ז יבואר ש"ס חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ופי' דכתבתי מזה במ"א וכו' יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש דאליעזר הוא כנען והחומר ע"י ששימש לאברהם שהיא הנשמה יצא מכלל ארור לברוך שנעשה כסא זה לזה כאשר כתבתי מזה במ"א.
וה"נ דחייב אינש לבסומי בפוריא שישמח את החומר כדי שיוכל לדבק הנשמה בו ית' ונעשה כסא זה לזה כי ע"י אכילה ושתי' הגשמי זוכה לדבק ברוחני א"כ ה"נ נעשה המן כסא למרדכי כמ"ש הרוקח עת צרה היא ליעקב למרדכי ואסתר וממנה יושע אותיות ומהמן יושע עכ"ל והטעם כמו שדרשו בש"ס גדולה הסרת טבעת להמן מן מ"ח נביאים וכו' א"כ נעש' כסא זה לזה וז"ש עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שאין הפר' בין זה לזה דיצ' מארו' לברוך הגם שצריך הבדלה וכו' כמו שביאר מורי זלה"ה והבן
תרומה
ויקחו לי תרומה ופי' רש"י לי לשמי וי"ל מה בעי רש"י בזה וגם שאין לו שחר ונ"ל דאי' מריש הוי חטיפנא מתנתא כיון דשמענ' להא ונתן ולא שיטול לא חטיפנ' וא"כ ק' דכתיב ויקחו לי תרומה הל"ל ויתנו לי תרומה וכ"ת דאתי לומר דרשאי ליקח ק' באמת מ"ש משאר מתנו' כהונה דכתיב ונתן ולא שיטול ונ"ל דאי' לא ניתנה תורה אלא לאוכלי תרומה וא"כ רשאי שיקח למען ילמד תורת ה' וידועשכל התורה שמותיו ית' כנודע ובזה יובן ויקחו לי תרומה ק' דהל"ל ויתנו וכ"ת דה"א ולא שיטול ואתי לומר דרשאי אף ליקח ק' באמת מ"ש משאר מתנות כהונה לזה ביאר הפסוק בעצמו מה שאמרתי בתרומה ויקחו דרשאי אף ליקח הוא לי לשמי בשביל התורה שהוא שמו ית' שלא ניתנה תורה כי אם לאוכלי תרומה וק"ל ובד"א נ"ל דאי' במדרש ויתנצלו בני ישראל את עדי' מהר חורב זין הי' להם ושם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נקלף מהם וידוע דתרומת המשכן הוא לכפר על מעשה עגל וע"כ יחזרו למתנתם לשם המיוחד ובזה יובן ויקחו לי לשמי ע"י התרומ' שיתנו למשכן וק"ל.
עוד י"ל ביאר רש"י הנ"ל וכו' דשמעתי ענין בכל דרכך דעהו גם בספורי דברים שעם חבירו יכוין שהוא כדי שיתקרב אצלו ואז אם יבקש ממנו איזה דבר מצוה ויראה שימלא משאלתו ע"י שנתקרב כבר אצלו בספורי דברים בעלמא והוא סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והבן וז"ש ויקחו לי תרומה ר"ל כשתרצה שיתקרב חבירך אצלך ולהרימו תקחו לי ג"כ בכוונתך שתכוין שהוא בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והוא יחוד גדול וז"ס לי לשמי והבן שהוא כלל גדול בכל עניני גשמיים ג"כ ודי בזה והבן.
מצוה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הנה האדם שהוא עולם קטן ויש בו מקדש ומשכן ולכאורה הוא בלתי מושג לפי קוצר דעתינו ולהבינך זה נ"ל ע"פ קו' היות' גדולה דתרי"ג מצות הם נאצלין מעצמותו ית' כמ"ש באלשיך פ' תצוה יעו"ש וכמו שהוא נצחי וקיים לעד הי' והוה ויהי' [אשר לפ"ז לכך נק' שמו ית' ידו"ד שיש בו אותיות הי' הוה ויהי'] וא"כ גם מצותיו הם נצחיים וא"כ תקשה בנין ב"ה שהוא מתרי"ג מצות תינח בזמן שב"ה קיים ובזמן הזה שאין מקדש איך אפשר לקיים מצוה זו גם שהקו' על שאר המצות שאינם נוהגין רק שאנו בענין מצוה זו קיימינן גם בזמן המקדש לא קיימו מצוה זו רק הדור של שלמה שבנו המקדש ואיך יש תרי"ג מצות בכל דור נוסף לזה כל אדם יחידי צריך לקיום תרי"ג מצות וכפי' ספר כבוד חכמי' פלוגתא דר"י ור"ל בסנהדרין ופערה פי' לבלי חק אף על מצוה א' שחסר מן תרי"ג וכו' יעו"ש.
ואיך יש בכל יחיד מצורף לזה ששורש מה שעלתה במחשבתי לבאר פי' על תרי"ג מצות כדי לידע ולהודיע איך יכול האדם לקדש ולדבק א"ע ע"י המצות בו ית' לקיים מ"ש ובו תדבקון שהוא התכלית של קיום כל התורה ומצות וא"כ איך במצוה זו של בנין ב"ה יכול לדבק א"ע בו ית' ונ"ל דאית' בפ' אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן והספיקו' רבו א' לשון אלה ב' לשון פקודי ג' כפל המשכן משכן ותנחומא שפי' שנתמשכן ב"פ ק' הא חדא יצטרך וחד מיותר ומנ"ל כי ב"פ נתמשכן בעונות ישראל ד' העדות שפי' בתנחומא עדות שוותר להם וכו' מ"ט פי' זה כאן ולא קודם לזה וגם דלמא שהי' בו ארון העדות.
הגם די"ל קו' ג"ד יתורץ חדא באידך דלאו מיותרא דב"פ המשכן דרוש שנתמשכן וכו' אלא מדהוא עדות שוויתר להם עוונם שהרי השרה שכינתו ביניהם א"כ אחר שאין השראת שכינה כ"א בסילוק עונם א"כ ממילא מוכח מה שנתמשכן ב' פעמי' כנודע שהוא סילוק השכינה הוא ג"כ ע"י סיבת עונם אך דלפי' זה ק' דל"ל ב"פ וג"כ מוכח זה מן העדות כאמור ה' אשר פקד עפ"י משה עבודת הלוים שאין לו שחר כלל. ו' ביד איתמר בן אהרן מה ענינו לכאן ונ"ל דנודע כי מלאכת המשכן ותבניתו הוא תבנית צורת העולם וז"ש יודע הי' בצלאל לצרף אותיו' שנבראו בהן שמים וארץ וכו' הרי המשכן הי' צורת ותואר העולם ונודע כל מה שיש בעולם יש בנפש האדם בסוד עשן והר סיני עשן כולו וא"כ האדם הוא תבנית המשכן ולפי' זה יש לפרש טעם שנק' משכן כי באדם יש משכן הנפש בלב האדם ומשכן הנשמה במוח וצריך האד' שיעשה א"ע כסא להשראת שכינה בלב ומוח כנודע ממה שכ' הב"י בטא"ח סי' כה' בשם הרב ר' יונה טעם הנחת תפילין בראש נגד המוח ושל יד בזרוע נגד הלב כי בתפילין שבראש האדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח ובתפילין שביד האדם משעבד גופו ומפני כך צוה לשום אותם כנגד הלב שהלב הוא עיקר התאות והמחשבות ובזה יזכור את הבורא וימעט הנאתו וכו' וכשקורא ק"ש ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו זהו מלכות שמים שלימה עכ"ל.
והטעם שקורא רבינו יונה בזה שמשעבד נשמתו וגופו להש"י מלכות שמים שלימה כי נודע הנשמה עליונה המתלבש בתוך גוף קדוש העליון הוא הוי' אדני בסוד וה' בהיכל קדשו הוי' הוא ז"א הנק' שמים והיכל הוא אדני הנק' מלכות וכשהאדם עושה א"ע מרכבה המוח שהוא הנשמה להשראת נשמה עליונה הנק' שמים ע"י שמשעבד לו המוח ומשעבד לו הגוף להשראת השכינה הנק' מלכות שיהי' בלב שהוא עיקר תאוות הגוף וע"י יחוד הנ"ל קורא ק"ש ומתפלל וודאי זו היא מלכות שמים שלימה בסוד הוי' אדנ"י והבן. ובזה תבין טעם וסוד מצות תפילין שהוא לפי פשוטו עפ"י הפוסקים שצריך לשעבד הגוף והנשמה להקב"ה בהנחת תפילין של יד ושל ראש שיעשה א"ע מרכבה להקב"ה ושכינתי' וגם הכוונת ע"פ כתבי הרב האר"י זלה"ה מכוין ע"פ הנ"ל שכ' שבשל יד יכוין להמשיך מוחין לנוקבא דז"א הנקרא מלכות ובשל ראש להמשיך מוחין לז"א וכו' יעו"ש. ולכאורה איך יתכן זה להמשיך באדם הגשמי מוחין וחיים אל האדם העליון ולפ"ד א"ש כי האדם צריך שיעשה א"ע מרכבה להאדם עליון ע"י הכנת מעשיו הטובים שיהי' ממש דוגמת האדם העליון ומעתה בשל יד שהוא מלכות ממשיך מוחין למלכות ובשל ראש שהוא הנשמה בסוד ז"א הנקרא שמים ממשיך מוחין לז"א וע"י המשכת המוחין הנ"ל נעשה יחוד מלכות שמים שלימה והבן. והשם יכפר.
ולפ"ז שפיר הזהירו חכמינו הקודמים לטהר ולקדש המוח והלב במחשבות קדושות שיהי' כסא להשראת שכינה קבה"ו במוח ובלב ועי"ז יוכל להתדבק בקונו שהוא העיקר בעסק התורה והמצות בעבודת אלהות וכמ"ש בר"ח שער הקדושה פ"ו יעו"ש. ובתקונים יעו"ש
והעולה משם כדי שיוכל לטהר מחשבתו ולבו שהם י"ה שבשם נגד האיברים המשובחי' והנעלמי' שבאדם להיות כסא להשראת שכינה כנז' צריך תחלה לקדש ולטהר איברים הלגלים שהם נגד ו"ה שבשם במעשה התשובה וביחוד בקדושת הראי' והשמיעה והריח והדיבור שהם נגד שם יהו"ה וכו' יעו"ש. ואחר שיהי' כלי הגוף טהורים וקדושים תשרה המחשבה בהן וכו' יעו"ש וגורס גם במדות עליונ' ששב המוח העליון שהוא חכמה ולבא שהוא בינה עלאה על ז' המדות ואם הבנים שמחה שזו היא תשובה שלימה והבן ונ"ל שזהו ענין כוונת מצות התפלין והבן. מצוה ועשו ארון עצי שטים
פירש רש"י ג' ארונות עשה בצלאל וכו' והקשו הקדמונים וכו' וכ' הג"א כי התורה עץ חיים והציפוי זהב כי אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד וכת' הרב רמ"א כי יש ג' בחי' בעוסק בתורה א' עוה"ז ב' עוה"ב ג' לדבק בחיים וכו'. ונ"ל שנשאלתי ביאור פסוק פ' משפטים כפל רישא וסיפא אם בעליו עמו לא ישלם ועוד אם שכיר הוא בא בשכרו ונחלקו בו בש"ס מה דינו אם כשומר שכר וכו' והוא תמוהו שלא ביאר הפסוק עצמו ונ"ל דאיתא בש"ס דר"ה דף ח' ע"ב א"ר ישמעאל מר"ה עד יה"כ לא הי' עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהם בראשיהן וכו' ופי' רש"י אם רצה לשום עטרה וכו' והוא תמוהו.
ונ"ל דאיתא בש"ס דיומא דף ע"ב א"ר יוחנן ג' זירו' הן של מזבח וארון ושולחן של מזבח זכה אהרן של שולחן זכה דוד של ארון עדיין מונח וכו' שמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכי' ימלוכו וגדול התורה הממליך מן המלך כפי' רש"י לבאר זה נ"ל דאי' בפ"ק דר"ה דף ד' האומר סלע זו לצדקה שיחיו בני שאזכה לחיי עוה"ב הרי זה צ"ג וכו' וכתבו התוספת בד"ה והא דתנן בפ"ק דאבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס היינו כאומות העולם שתוהין על הראשונות.
והקשה מוהרש"א והא צדוק ובייתוס היו ישראלים ואפ"ה תהו על הראשונות לכך גריס כעין אומות העולם. ולי נראה תמוה קושי' התוספת הא אמרו בש"ס מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מלי דאבות. וא"כ מדת חסידות הוא שלא יהי' עובד ע"מ לקבל פרס ומ"מ בעובד ע"מ לקבל פרס עכ"פ צ"ג מיקרי ולא איקרי חסיד ולק"מ קושי' התוספת הנ"ל
ונ"ל לבאר קושי' התוספת על כוונה אחרת דכתבתי לקמן על ג"ד העולם עומד תורה ועבודה וג"ח. והקשה הא אמר על עזבם את תורתי משמע על עמוד התורה לחוד עומד העולם וביארתי כי בתורה יש ג' עמודים הנ"ל שהם דין ואמת ושלום כי מלכות איקרי יראה שייך לתורה דזה בלא זה נקרא נרגן מפריד אלוף וכ"ז ע"י כי חסיד אני זה המתחסד עם קונו וכו' יעו "ש. ובזה יובן ש"ס דיומא אר"י ג' זירים א' נטל אהרן ב' נטל דוד מלכות ג' התורה שמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו ר"ל מי שמתחסד עמי דהיינו עם קונו לחבר בי מלכים יראת ה' שהתורה יהי' עם יראת שמים שנקרא קב חומטין והיא נקרא מלכים אז יזכה שימלוכו כי נוצר תאנה יאכל פרי' וע"ש כך נקרא ישראל ממלכת כהנים בשעת מתן תור' שע"י כהנים בחי' חסד חיבר מלכות עם ז"א שנקרא תורה וגם נקרא ישראל ממלכת והבן. ובזה יובן קו' התו' האומר סלע זו לצדקה דהל"ל סלע זו לעניים. ע"כ כוונתו לעשות מצדק צדקה כנודע סוד הצדק' לחבר ה' תתא' עם ה' עלא' ע"י ו' דהיינו ע"י חסד זה מתחסד עם קונו א"כ הוא בבחי' חסיד עוד י"ל כי סלע בחי' צדק מלכות ומכוון להעלותה לקשרה בבינה שנק' צדקה כנודע וז"ש ויחשבה לו צדקה כמ"ש בזוהר וק' מאבות שהוא בחי' חסר ג"כ אל תהיו כעבדי' וכו' ומשני והבן. ובאמת הי' ראוי לש"ס לומר הרי זה חסיד אלא דנחית להקשות גם אי איקרי צדיק ולא חסיד מ"מ תיקשי איך קוראו בזה החמיץ וק"ל.
העולה מזה שיש ב' בחי' בעבודת ה' א' ע"מ לקבל פרס הוא בחי' עבד ב' שלא ע"מ לקבל פרס והנפקותא כי עבד נק' נוטל פרס לפי כי שכרו בעוה"ז הוא רק פרס וחצי מן שכר עוה"ב וכנז' במד"ש משמע שלא ע"מ לקבל פרס שכרו משלם עוד נפקותא זה נק' בעליו עמו שעושה הטוב מאהבת בוראו שהוא בעליו וז"ש אל תימנע טוב מבעליו משא"כ ע"מ לקבל פרס הוא עובד את עצמו ולא בעליו זה נק' אין בעליו עמו שאלו הי' בעליו עמו הי' עושה לבעליו ולא לעצמו.
ובזה יובן אם בעליו עמו ונודע זה שעובד ע"מ שלא לקבל פרס וז"ש לא ישלם ר"ל שרוצה שלא ישלמו לו שכר משא"כ אם שכיר הוא בא בשכרו שעובד ובא בשכרו וק"ל. ובזה יובן עבדי' אוכלין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן שכר מצוה עושין עטרה לקבל בעוה"ז שכרן והבן. ובזה יובן ג' ארונות הם ג' כתרי' הנ"ל כתר תורה עץ חיים ובו נכלל גם ב' כתרים הנ"ל כתר כהונה בחי' חסד שנכנס לפני' משורת הדין הוא בפני' וכתר מלכו' שהוא נגלה בחוץ כנודע ונתחבר ג' בחי' לאחד והבן.
עוד י"ל דכתבתי ולחם לבב אנוש יסעד כי תכלית חכמה הוא המעשה כמרגלא דרבא ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם וכו' יעו"ש.
ובענין זה אמרו גדול תלמוד שמבי' לידי מעשה העיקר וכו' אמנם בענין תשובה ומעשים טובים יש ב' בחי' ובזה כתבתי ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהי' והוא ע"פ ביאור ש"ס דגיטין כי שנא שלח ור"י אמ' שנוי המשלח ול"ק כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני וכו' יעו"ש כי יש בחי' אנשים שעושה נגד ההר היצה"ר ושיש אנשים עולה על ההר להש"י וכו'.
בזה נ"ל ב' פירוש' הפסוק מצפון זהב יאתה כי שכר הצפון לצדיקי' לע"ל הוא ע"י יצה"ר שנק' צפוני כמש"ה ואת הצפוני ארחיק מעליכם כי לולי שהי' נגדית יצה"ר אין ראוי לשכר כמ"ש בעקידה לא טוב היות האדם לבדו בלי נגדית לא מקרי פועל טוב ושכר למה לכך יעץ אעשה לו עזר כנגדו זכה נעשה עזר מן כנגדו וכו' יעו"ש וזהו בחי' ויחן שם ישראל נגד ההר.
עוד י"ל ע"פ משל שהי' עבד מורד באדונו וכו' ונ"ל דזהו מצפון זהב יאתה שהוא בחי' חכם הלומד מכל אדם גם מיצה"ר ואז נעשה יצה"ר כסא אל הקדושה שנכנע שמאל בימין וחיצוני נעשה פנימי וזש"ה מצפון יצה"ר עצמו נעשה זהב והבן וזהו בחי' משה ומשה עלה על ההר אל האלהי' והבן.
ובזה יובן ועשו ארון עצי שטים וגו' דהל"ל ועשית כמו באינך. וגם למה עצי שיטים ונ"ל דהתורה נק' עצה כמ"ש בזוהר תרי"ג עצות ניתן לאדם וכו' ועיקר העצה איך להנצל מהיצה"ר הנק' שיטים כמ"ש בש"ס מאי שיטים שעסקו בשטות של יצה"ר וכו' ובזה יש ב' בחי' אנשים א' נגד ההר היצה"ר ב' על ההר היצה"ר ושפיר אמ' ועשו ארון עצי שיטים ב' בחי' אנשים יעשו ארון עצי שיטים כנ"ל ועשה בצלאל ג' ארונות א' של עץ הוא עיקר שהתורה נק' עץ כנ"ל ובזה יש בחי' ב' אנשים א' מצפון זהב יאתה כנ"ל נגד ההר שהיצה"ר נשאר בחוץ והוא נגדיי ועי"ז יזכה לזהב ע"י הצפוני בחי' ב' שמכניס הצפוני לפני' בקדושה ומצפון יצה"ר נעשה זהב ממש וא"ש ב' בחי' ארוני זהב א' מבחוץ לארון עץ ב' מבפני' והבן.
ונבאר פסוק הוכח לחכם ויאהבך אל תוכח לץ וגו' והענין כי מ"ע הוכח תוכיח עמיתך הוא ברואה חבירו עושה איסורא או שומע עליו מפי שנים דווקא משא"כ עד א' טובי' חטא וזינגוד מנגיד וכו' ולפעמים שנחשד באיזה דבר איסור ואין בו ממש רק בש"ס אמרו שיש בו מקצת והקשה בש"ס וכו' ונ"ל דכתבתי איזה חכם הלומד מכל אדם ר"ל שאם רואה דבר איסור בחבירו מסתמא יש בו שמץ מנהו כמו המסתכל במראה וכו' הוכח לחכם גם שיודע בעצמו שאין בו זה האיסור שמוכיחו עליו מ"מ ויאהבך שיודע מצד המראה שהאיסור של חבירו וכו' והבן.
תצוה
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ומנה הרמב"ם אחד מתרי"ג מצות לערוך נרות במקדש וכו' יעו"ש והקושיא מפורסמת איך בזמן הזה בטלה מצוה זו והא התורה והמצוה הם נצחיי' מעצמותו ית' שהוא הי' הוה ויהי'.
ועוד אתה תצוה מיותר דהל"ל צו את ב"י. ועוד מאי ויקחו דהל"ל ויתנו הגם די"ל דמצינו ארון נושא את נושאיו כי המפרנסים הת"ח הם נותנים ובאמת הם לוקחים השפע לעצמם עי"ז וכמו שכתבתי מזה במ"א יעו"ש
ועוד אליך הוא מיותר וכן הקשה האלשיך ונ"ל דאי' בפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר לבאר זה דזכרנו לעיל שתכלית האדם שנברא בחומר וצורה כדי שיכניע החומר אל הצורה בפרט אדם אחד והוא הדין בכללות העולם שיחזיר רשעים למוטב והבוגד יהי' נעשה מן היצה"ר שהוא נבל ליצר הטוב הנק' לבן. כמ"ש עם לבן גרתי וכנ"ל וכאשר המוני עם עולין מדריגה א' אז גם הראש שבדור יעלה למעלה כמו שמצינו במשה רע"ה כאשר חנו ישראל בתשובה שנא' ויחן שם ישראל נגד ההר אז ומשה עלה אל האלדי"ם וה"ה בהיפך ח"ו וכמו שכתבתי בשם המנוח מוהרי"ל פיסטנר ביאר פסוק כי גמור חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם וכו' יעו"ש. ובזה יובן שתכלית האדם שבכל עת יהיו בגדיך כמ"ש ובגד בוגדים בגדו שיהיו בוגדיך לבנים ואז ממילא נמשך שפע רב טוב המכונה לשמן על ראשך לא יחסר לראשי הדור שלך וק"ל. אך כדי שיחזור למוטב המוני עם צריך שיתחבר עמהם כמו שזכרתי במשל בן מלך שפשט השר לבושו וכו' ומצינו צוותא לשון חברותא. ובזה יובן ואתה תצו"ה ר"ל כשיהי' לך צוותא והתחברות עם בני ישראל להעלות' שיחזרו למוטב גם לך יהי' טובה גדולה מזה ויקחו אליך שמן זית שימשכו השפע המכונה לשמן לך ג"כ כמו שאמר ושמן על ראשך לא יחסר וק"ל.
עוד י"ל דשמעתי בשם מורי פי' הש"ס דהני תרי בדחי דהוי בני עלמא דאתי וע"פ שאלה נאמרה לו דהענין דהני תרי בדחי הי' כל עסקם להתחבר עם כל איש ואיש וליחד קב"הו בכל פרטי מעשה איש הן בביתו של כל איש ואיש או בעסקיו ובכלל ובפרט זולת מי שהי' לו צער ח"ו לא הי' יכול לייחד יחודו להתחבר עמו לכך היו מבדחי לי' בדברים עד ששמח ונתחבר עמו לדבק אתו עמו בו ית' וכו' והוא כלל גדול והבן ודפח"ח ובזה יובן ואתה תצוה את ב"י להתחבר עמהם בצוותא חדא ולדבקם בו ית' ואז גם אליך יבוא שפע רב וז"ש ויקחו אליך שמן זית זך וגו' וק"ל. ובזה תבין כי תשאו את ראש בני ישראל הוא להעלותן ולדבקם בו ית' וזהו כי תשא וגו' והבן. הגם די"ל דרך פנימי כי המדריגות הם כסדרן את הוא מ"ל ראש הוא חיבור י"מ כמ"ש וישתחו ישראל על ראש המטה כמ"ש בזוהר שם בני הם נ"וה ישראל הוא ת"ת וז"ש כי תשא כשתרצה להעלות המדריגות תראה להעלותן כסדרן את ראש בני ישראל והבן. ובזה יובן בזאת יבא אהרן אל הקדש מ"ל תחלה וק"ל
מצוה ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת והי' פי ראשו בתוכו שפה יהי' לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא לא יקרע. ועשית על שוליו וגו' והספיקות רבו א' הא מעיל הוא תכשיט בפני עצמו ואפוד הוא תכשיט בפ"ע ומה זה דאמר מעיל האפוד וכ"ת כפי' רש"י על שם שהאפוד נתון על המעיל לחגורה נק' מעיל האפוד וכו'. א"כ ק' דהל"ל אפוד המעיל שהאפוד חגור על המעיל ב' ק' דדרשו חז"ל בכל כלי המשכן כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו שכל הרוצה לזכות בכתרה של תורה זוכה בה וכו' וא"כ גבי אפוד נמי כתיב ועשו את האפוד וגו' מה דרשית בי' ג' לשון כליל צריך הבנה דהל"ל כולו תכלת דגבי עולה הוא דאמרינן עולה כולו כליל משא"כ כאן. ד' למה הקפיד על צבע תכלת הגם דאין זה קו' כ"כ בהדי כבשא דרחמנא מ"מ בדאפשר למיהב טעמא א"ש ה' ק' לשון פי ראשו בתוכו צריך הבנה וגם שאר לשון הפסוק שעשה דמיון לתחרא שהוא מעשה שריון צריך הבנה. ו' ק' דהוא א' מתרי"ג מצות לא יקרע והנה התורה היא נצחי דבר הנוהג תמיד וזה אינו שמעיל אינו נוהג בזמן הזה וודאי ק' הגם דיש הרבה מצות כאלו מ"מ בכולם ק' כך ויבואר ג"כ ע"ד שנבאר כאן.
ונ"ל דכ' מהרח"ו בריש ספרו שער הקדושה כי נודע אל בעלי מדע גוף האדם איננו אדם אבל הוא ענין לבוש אחד תתלבש בונ פש השכלית היא הנשמה שהוא האדם עצמו בעודו בעוה"ז ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש ההוא ויתלבש בלבוש רוחני הנק' חילוקא דרבנן וכו' והוא נעשה מרמ"ח איברי' רוחני' דשס"ה גידי רוחנים הנעשה ע"י קיום רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וז"ש הסירו הבגדי' הצואים וגו' והלבש אותך מחלצות ע"כ.
וכבר נודע כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל נולד כביכול מזווג ת"ת ומלכות שהוא יחוד הוי' אדני העולה צ"א כמנין אפוד וכמ"ש בס' מאורות נתן יעו"ש נמצא העושה מלבוש רוחני לנשמה הוא מלביש את זו"נ ע"י קיום רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת בכוונה הראוי בלי שום פניה ומחשבה זרה. שלא יהי' חלק לס"א בכוונת המצוה דאל"כ פיגול הוא שנפסל במחשבה לא ירצה אלא צריך שיעשה כל המצוה לשמה בלי שום תערובות פניה ומחשבה זרה.
והסגולה לזה כ' בספרי היריאים שיהי' נדמה כאלו מת ואינו בעוה"ז ועומד בג"ע לפני כסא כבודו וע' סנהדרין כמ"ש חברי' מקשיב' לקולך וגו' יעו"ש וכ"ז הענין מרמז תכלת שהוא מרמז על מיתה כמ"ש בזוהר וגם מרמז על כסא הכבוד וכמ"ש באלשיך בזה יעו"ש ותרווה צמאונך בענין מוסר גדול על מספרי ל"ה יעו"ש
והנה שיהי' מחשבתו ראוי לייחד יחודי' בלי שום מחשבה זרה א"א לייחד כ"כ כ"א שיהי' לו נשמה מעולם הבריאה ואם לאו אין יחודו יחוד כי האדם יש לו נפש מעולם עשי' ורוח מיצירה ונשמה מבריאה ונשמה לנשמה מאצילות ואלו ד' עולמות הוא ד' אותיות הוי"ה באופן שהאדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכמ"ש האלשיך פ' ויצא יעו"ש ונשמה הוא מרמ"ח איברי' ושס"ה גידים רוחני' ע"י קיום תרי"ג מצות באופן שאם לא קיים מצוה א' הרי הוא חסר אבר א' ומום בו ואינו כסא להשראת שכינה ולהמשיך נשמה מאצילות או מבריאה.
ובזה יובן ועשית את מעיל האפוד ור"ל שיעשה לעצמו חלוקא דרבנן שהוא לשון מעיל לנשמתו והוא מייחד זו"נ שהוא כמנין אפוד וזהו מעיל האפוד חלוקא דרבנן לנשמתו שהוא האפוד וסדר עשיתו הוא כך שיהא כליל ר"ל שיהא כליל לה' רק לשמה שיעשה רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת לשמה בלי שום פניו' שבעול' והסגול' לזכך מחשבתו כך ע"י צבע תכל' שיהי' נדמה כאלו מת ועומד לפני כסא כבודו ואז כשיזכך מחשבתו כ"כ יהי' פי ראשו בתוכו ר"ל כמ"ש פ"י שני' שהוא לשון חלק וכוונתו שהחלק שבראשו דהיינו שיזכה למשוך לעצמו נשמה אצולה מראש המדריגות שהוא מעולם הבריאה יהי' בתוכו בתוך האדם ושפה יהי' לפיו סביב ומפרש התרגום כפול יהי' בתוכו כי יש למעלה מנשמה עוד חלק הנקרא נשמה לנשמה מאצילות וכל מי שיש לו נשמה מאצילות אין חטא בא ע"י כמבואר בתיקוני' כי רגלי חסידיו וכו' וז"ש כי פי ראשו בתוכו יהי' כפול כמו שפה דהיינו שיזכה להמשיך לעצמו ולתוכו נשמה ונשמה לנשמה ויהי' כמו גדר ושפה ג"כ לפיו סביב ולשמרו מהקליפות שלא יחטיאו והיינו בתנאי שלא יהא שום חלק לס"א בכל רמ"ח איברי' ושס"ה גידיו רוחני' שיה' כולו לה' שאם יהי' מקום במצוה א' לס"א גורם להסתלקות הקדושה והתפשטות הס"א בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו כמו במעשה שריון שאם נתקלקל א' מטבעתי השריון אזי נתקלקל הכל וכמו ששמעת' משל בא' שהפציר מחבירו לקנו' ביתו ולא עלתה לו עד שקנה בדמי' מרובי' שיהי' לו מקום בביתו רק על מסמר א' עד שזה הי' סבה שהוכרח לעקור מביתו לגמרי כך הענין כשיש מקום לקליפות לשלוט באדם באבר א' ח"ו אזי הוא סבה להסתלקות הקדושה ח"ו מכל וכל וזה שרמזה התורה והזהירו שיהי' מעשה אורג הנארג הכל כאחד כפי תחרא שלא יקרע אפי' במקום א' שלא יתן מקו' באחד מאיבריו חלק לס"א רק יתקדש בכל איבריו וגידיו בכוונתו הראויה ואז קדוש יאמר לו.
וקאמר ועשית על שוליו רמוני תכלתו פעמוני זהב בתוכם וגו' ור"ל אחר שתיקן וקישט א"ע ועשה מעיל חלוק' דרבנן לאפוד היא נשמתו ברמ"ח איברי' ושס"ה גידי' רוחני' אזי בסוף יראה לזכות הרשעי' ג"כ שהוא תכלית השלימו' לקשט א"ע תחלה ואח"כ לקשט את אחרים וז"ש על שוליו ר"ל אחר שנגמר המעיל לעצמו יעשה על שוליו רמוני תכלת הרשעים שבחייהם נקרא' מתים הנרמז על תכלת וכנ"ל. ומ"מ נקרא רמון כי פושעי ישראל מלאי' מצות כרמון ותראה שיהיו פעמוני זהב בתוכם כי התורה מפי הגבורה ניתנה מצד צפון שהוא גבורה ומצפון זהב יאתה ותראה ללמדו תורה ומוסר שיהי' נמשך בו רוח חיים היפך מה שהי' מת שלא נשמע קולו כמו רמוני תכלת ועכשיו יהי' בו רוח ממללא כפי' התרגום על פסוק לנפש חי' ויהי' פעמוני זהב הנשמע קולו בתורה הנרמז לזהב בתוכו וזה יהי' לו סביב להגן מהקליפות להעלות נשמתו כי מבואר בכתבי האר"י שאין לך דבר מסוגל לעליות הנשמה להגן מחיצוני' כמו המזכה לרשע. וא"ש והבן וק"ל
במסכת סוטה דף ל"ו מיתבי שני אבנים טובים הי' לכ"ג על כתיפיו ושנים עשר שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וכו' שנית כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודא מוקדם וחמישים אותיות היו עשרים וחמש על אבן זו וכ"ה על אבן זז ר"ח ב"ג אומר בני לאה כסידרן וכו' ואלא מה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להן אביהם ולא כשמות שקרא להן משה ראובן ולא ראובני וכו' הני חמישים אותיות נ' נכי חדא הוי אמר ר' יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנא' עדות ביהוסף וגו' מתקיף לה רנב"י כתולדותם בעינן כשמות שקראו אביו אלא כל התורה כולה בנימן חסר כתיב והכא בנימין מלא כדכתיב ואביו קרא לו בנימין עכ"ל ופי' רש"י כתולדותם כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו' נ' נכי חדא אאבן השני קאי ע"כ וי"ל חדא דא' מפני שיהודא מוקד' משמע הא דמפרשנא הפסוק כך משום דיהודא מוקדם ועוד זהו גופא מנלן דכאן יהודא מוקדם שמא כאינך תנאי דאין כאן שום קדימה ליהודא ועל כל פנים איפכא הל"ל כתולדותם אלא שיהודה מוקדם שנאמר שנית התולדותם ולא ראשונה משא"כ השתא תני תניא בדלא תניא. ב' קשה קו' תמוה לת"ק דס"ל כל השבטים כסדר לידתן נכתבו רק שיהודא מוקדם א"כ ל"ל קרא כלל ללמד זה מדכתיב שנית כתולדותם דבלא"ה היו עושין כן מסברא דאמר בפ' נשא בשם ספרי זוטא ויאמר ה' אל משה נשיא א' ליום אמר משה לישראל הק"בה אמר כי שתקריבו אבל לא נאמר לי מי מכם יקריב ראשון נתנו עיניהם בנחשון משבטי יהודא ואמרו הוא שקידש שמו של הקב"ה על הים ראוי הוא שיקריב ראשון וכו' ביום השני הקריב נתנאל נשיא יששכר לפי שבא ראובן ועירער ואמר די שקדמוני יהודא מקריב אני' לפי סדר התולדה א"ל משה כך נאמר לי מפי הגבורה וכו' הרי דאתם שלא נאמר מי יקריב ראשון הקדימו את יהודא מסברא ואח"כ הי' הסברא נותנות להקריב לפי סדר התולדה שמטעם זה עירער ראובן עד שאמ' משה שצא' לו מפי הגבורה וכו' א"כ בנדון דידן שהוא לפי התולדה ויהודא מוקדם ל"ל קרא ע"ז דבל"ה היו עושין כך מסב' כמו התם. ג' ק' מאחר דפסוק כתולדותם משמ' הכי ומש"ה א"כ מ"ט לא ס"ל למר כמר ובאיז' סבר' פליגי ד' ק' שפי' רש"י נ' נכי חדא קאי אאבן השני מה בעי רש"י בזה ומהיכי תיתי שלא נאמ' דקאי אשני מאח' דהחסרון ניכר שמה. ה' ק' לר"נ דא' הא כתולדותם בעינן נכתב כשמות וכו' הא קו' זו קאי לת"ק דא' חמישים אותיות וכו'. ולת"ק לא ס"ל כתולדותם כשמות וכו'. ולר"ח דפליג את"ק הוא דסבירא ליה הכי וכנ"ל.
וביותר לפי המסקנא דעלה בש"ס דבנימין מלא כתיב כשמות שקראו אביו משמע דגם למסקנא דסבירא ליה לת"ק כשמות וכו'. והוא נגד הש"ס הנ"ל ו' קשה לרש"י שפירש בחומש כתולדותם כדרך שנולדו ראובן וכו'. ובנימין מלא שכך כתוב בסדר לידתו וכו'. שהוא נגד הש"ס הנ"ל ואתי דלא כמאן דלת"ק דסבירא ליה כדרך לידתן מ"מ ס"ל דיהודא מוקדם ורש"י חשיב ראובן שמעון ויהודא רביעי וכן הקשה מוהרש"א והניח בצ"ע. ז' ק' דלפי הוצעו' הש"ס הנז' כשמות שקרא לו אביו הוא לר"ח וא"כ רש"י פתח בת"ק וסיים כר"ח. ח' ק' להרמב"ם שכ' בפי' המשניות והריטב"א שכ' דיהוסף כתיב ובש"ס סותר זה במסקנה כנ"ל.
והסגנון יהי' כך דשני קושי' הראשונ' יתורץ א' בחברת' עפ"י קושי ג' דיש לומר דטעמא דת"ק דס"ל כר"ח דתולדותם אתי ללמד שלא יוכתוב ראובני וכו'. דז"א דניזל בתר טעמא שכתב משה ראובני כדי שיהי' שם י"ה מעיד עליהם שלא נכשלו בזנות. וממילא מוכח דבאפוד אין צריך שיכתוב ראובני דאמר שם יוסף נכנס לדבר עבירה ובאתה דיוקנא של אביו ואמר לי' עתידין אחיך שיהיו נכתבין באפוד ושמך לא יכתבו וכו'. הרי אם הי' חוטא בזנות לא הי' שמו נכתב באפוד כלל אם כי אין לך עדות גדולה מזו שלא נכשלו השבטים בזנות מדכתיב שמם באפוד ובודאי דאין צריך עדות של י"ה כאן באפוד שיכתב הראובני ואם כן למה לי קרא על זה אלא ש"מ כתולדותם אתי לת"ק. ור"ח ס"ל על כרחך מוכח דלא כת"ק. ואי מכח קושיא הנ"ל. ז"א דאף באפוד ה"א דצריך עדות הנ"ל. והוא מדמצינו שהי' כתוב באפוד יהוסף כדמסיק ר"י הנ"ל וידוע דמשום זה ניתוסף ה' ליוסף כדי שיהי' שם של י"ה מעיד עליו שלא נכשל בזנות שנאמר עדות ביהוסף וגו'.
וא"כ לפירוש זה ה"א דגם ראובני צריך לכתוב ג"כ דהיינו עדות של השם לכך איצטרך כתולדותם למעט ראובני דדוקא כשמות שקרא להם אביו בעינן אך דלפירוש זה קשה לר"ח איך נכתב יהוסף גופא הא בעינן לדידי' כשמות שקרא להם.
והשתא תבין דבביאור קו' האחרונ' יבוארו ג' קו' הראשוני' ממילא והוא דרש"י פי' בכוונה דהקו' חמשים נכי חדא קאי על אבן השני ללמד דקו' הש"ס קאי רק לת"ק דס"ל חמשים אותיות היו ולפי סדרו הי' באבן השני רק ך"ד אותיות וחסר אות א'.
ואע"פי דלפי הוצעה הנ"ל דס"ל לר"ח דלא כת"ק משום דה' כתיב יהוסף וכז' א"כ ש"מ דס"ל ג"כ דחמשים אותיות היו באפוד ולכך ה' כתוב יהוסף דאל"כ הוי נכי חדא וא"כ י"ל דהקושי' בש"ס נכי חדא קאי ג"כ לר"ח מ"מ ס"ל לרש"י דהקו' בש"ס הוא רק לת"ק ולא לר"ח וזה נלמד ממה שכתב רש"י אאבן השני קאי שהי' חסר א' והוא דוקא לת"ק משא"כ לר"ח הי' חסר באבן השני ז' יעו"ש ברש"י הסדר לר"ח דהי' באבן ראשון ך"ח ובשני ך"א והשתא דמוכח דהקושי' הוא לת"ק ותירוץ הש"ס הוא ג"כ אליבי' ד"ה כתיב יהוסף ועל זה מקשה ר' נחמן השתא דאתינו לזה דגם לת"ק ס"ל דהי' כתיב יהוסף א"כ מעתה אין מקום לת"ק לדחות דברי ר"ח בזה דס"ל דכתולדותם אתי למעט ולא כשמות וכו' וכנ"ל א"כ קשה גם לת"ק איך נכתב יהוסף הא בעינן כשמות וכו'.
ועל זה משני דבאמת למסקנא גם הת"ק ס"ל כתולדותם דבעינן כשמות שקראו אביו דאל"כ איך היו חמשים אותיות וע"כ בנימין כתיב וכ"ת השתא דס"ל לת"ק כתולדותם בעינן ולא כשמות וכג' א"כ לפי סדר התולדה מנלן ז"א דהא ק' קו' א' ב' הנ"ל למה לי קרא ע"ז דהוא נלמד מסברא וכנ"ל ולפי מסקנא זו א"ש הכל דסדר התולדה באמת נלמד מסברא וכתולדותם בעינן ולא כשמות.
והשתא משמעות הסוגיא בדברי הת"ק הוא ג"כ כך שנית כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ור"ל מה שנכתב כתולדות' דבעינן כשמות שקרא אביו הוא קאי על אבן השני דבנימין הי' באבן השני אבל לא ראשונה ר"ל דאבן הראשון אין צריך מיעוט והיינו ראובני וכו' דז"א דבלא"ה מוכח דא"צ ליכתוב כך כיון דלמסקנא ס"ל לת"ק דלא הי' כתוב שם יהוסף נשאר סברת ת"ק הנ"ל אדוכתי' דעל ראובני א"צ שום מיעוט וע"ז מקשה הש"ס מנלן דכתולדותם אתי ללמד ולא כשמות דלמא כתולדותם אתי ללמד על סדר התולדה שהוא באבן השני ולא בראשונה. ואמ' דע"כ ז"א דלפי"ז דאבן הראשון הוא אינו כסדר התולדה א"כ עדיין לא נודע מי בראש וצ"ל דסמכינן אסברא מפני שיהודא מוקדם כמו שמצינו בנשיאי' א"כ לפי"ז לא בעי קרא כלל דיהי' נלמד הכל מסברא וכנ"ל אלא ש"מ דבאמת סדר התולדה נלמד מסברא וקרא אתי ללמד על בנימין דיהי' מלא ולא למעט ראובני ג"כ וכנז' וק"ל.
וכל זה אתי שפיר לשיטת רש"י דהקושיא חמשי' נכי חדא קאי לת"ק מש"אכ הרמב"ם והריטב"א סבירא ליה דהא הש"ס לא פרט דהקוש' קאי על אבן שני רק כלל אומר חמישים נכי חדא א"כ י"ל דהקושיא קאי לתרוייהו בין לת"ק בין לר"ת דס"ל דחמישים אותיות הי' שם והא הוי נכי חדא ומשני לתרויהו יהוסף כתיב ומקשה הש"ס הא כתולדותם בעינן כשמות וכו' וקו' זו קאי לר"ח דס"ל כנ"ל וא"ש והבין כי קצרתי מחמת נחיצה והמשכיל יבין וק"ל.
כי תשא
כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו וגו' ופי' רש"י כתרגומו כשתרצה לקבל וכו'. ונ"ל לפרש דכוונת הפסוק ע"פ מוסר א' מש"כ חז"ל שאם זה המקבל השפע אינו משפיע לאחרי' נמנע השפע ממנו כיון שאין מעבור וצנור להשפע וזה סוד גלות השכינה שנמנע השפע ממנה שאין לה להשפיע בסבת עונותינו המבדילי' בינינו וכו' וז"ש כי תשא את ראש כשתרצה לקבל אז ונתנו שתתן לאחרי' באופן שיהי' מעבר להשפע וק"ל.
במדרש כי תשא אמר הקב"ה חייבי' לי ישראל מה שלוו הימני כמה דתימא כי תשא ברעיך אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי ואשלמה להם שנאמר והי' מספר בני ישראל כחול הים עכ"ל. וי"ל מה זה ענין לזה כשיתנו שקלים לא יהי' מספר לבני ישראל ונ"ל פשוט דא"ש דאיתא בתנחומא כשא"ל הקב"ה למשה לך מנה את ישראל א"ל הא כתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים ואתה אומר לך מנה את ישראל איני יכול לעמוד על מנינם א"ל כך אמרתי טול ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מנינם.
וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל וכו' הרי מה שהוצרך משה למנות ראש שבטי ישראל הוא משום דלא יהי' מספר להם שנאמר והי' מספר ובזה יובן דק' דהל"ל כי תמנה את ראש וגו'. אלא לדרוש נמי כי תשא שאם יפרעו החוב של שקלים אז יקויים והי' מספר בני ישראל כחול הים וא"א למנות כ"א ראש בני ישראל ר"ל ראשי אותיות של השבטים וא"ש וק"ל.
מצוה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו. והרמב"ם מנה זה בכלל תרי"ג מצות לתת מחצית השקל בכל שנה. יש להקשו' על הרמב"ם הא כתיב כי תשא משמע רשות ואם הוא צווי הל"ל שא את ראש בני ישראל ונתנו וגו'. וכיוצא בזה הקשה הרב אברבנאל במצות מילוי המלך שכ' הרמב"ם שהוא מצוה והא בפסוק כתיב ואמרת אשימה עלי מלך שום תשים עליך וכו' יעו"ש. ב' לפקודיהם הוא מיותר ואין לו הבנה כלל. ג' מאי ראש בני ישראל דהל"ל כי תשא בני ישראל ושאר הספיקות גם לשון תשא אין לו שחר ועוד כפל לפקודיהם וגו' בפקוד אותם. ועוד למה מחצית מטבע ולא שלם והרב ר"ש אלקבץ והאלשיך מביאו ביאר טעמו וז"ל להורות בני ישראל יחוס אחדות בל יעלה על לב איש מהם שהוא לפרד מחבירו כי אם כאלו כל אחד חצי ובהתחברו עם כל א' וא' מישראל נעשה שלם ע"כ כל א' יתן מחצית. והרב האלשיך מילא דבריו באומרו ונתנו איש כפר נפשו והקשה למה נתחייבו כופר נפש על עון עגל הלא אשר חטאו בעדים והתראה בני לוי המיתום ובלא התראה לגפו ושלא בעדים בדקן כסוטות. וא"כ הנשארים למה הוצרכו לכופר. וע"כ משום שלא מיחו וכו'. ושמא יאמרו מי עשאנו ערבים ע"כ רימז לנו ית' במחצית השקל שכל אחד עם חבירו הוא אחד וכו'. ודפח"ח.
ואענה חלקי לבאר טעם מחצית כי תכלית האדם שנברא בחומר וצורה שהם ב' הפכים כדי להכניע החומר אל הצורה וכמו שהוא בפרטות אדם א' כך הוא בכללות העולם או מדינה ועיר שהצדיקים הם הצורה והמוני עם הם בעלי הגוף והחומר והתכלית שיחזירם בתשובה כמו שעשה אברהם שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ואז נכנע החומר אל הצורה כי כמו שבפרטות אדם אחד הנשמה והצורה אין להתגאות על הגוף ולומר שהיא נשמה קדושה וחצובה ממקום קדוש מתחת כסא הכבוד משא"כ הגוף יסודה מעפר ונוצר מטפה סרוחה כמאמר התנא באבות מאין באת וכו'. מ"מ יורדת בעה"ז כדי להשלים ע"י איברי הגוף כל המצות לתיקון שלימותה משא"כ קודם לזה אוכלת נהמא דכסופה ומכ"ש שאין להגוף להתגאות על הנשמה שהיא מפרנסת לנשמה שבהפרד הנשמה מהגוף אז נשאר הגוף סרוח באופן שהם צריכים זה לזה כמו איש ואישה שכל א' חצי גוף כך בכללות אין לת"ח וצדיקים לומר שאין צורך בהמוני עם כי תמכי אוריי' וכמ' מצות מעשי' נגמר על ידם ומכ"ש לשאין להמוני עם לומר שאין צריך בת"ח או להתגאות נגדם מאחר שהם מתפרנסים על ידם דז"א כי נהפך הוא כמו שאמרו חז"ל כל העולם ניזן בשביל חנינא בני וכו' וא"כ כ"א הוא מחצית ועם שניהם יחד החומר והצורה בין בכלל בין בפרט נעשה אדם א' שלם ואז היצ"ר נעשה יצה"ט וכמ"ש האלשיך ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהיה היצה"ר ג"כ נאמן.
וז"ש שה לבית אבות שה לבית כי היצר גי' שה כמו שאבות השליטו ביצרן וכו' ודפח"ח. א"כ הע"ז שהוא שה נכנע אל הקדושה וכך מצינו ביעקב עם לבן גרתי שהי' מקיים תרי"ג מצות עם היצה"ר שהוא נבל ונעשה לבן גרתי והבן.
ובהיפך מזה הוא הע"ז שהוא חטא עגל שאמרו עשה לנו אלהי"ם שילכו לפנינו שאוו לאלהות הרבה וזהו חטא עגל ר"ת עם לב"ן גרתי שחסרו זה הנק' חטא כמ"ש אני ובני שלמה חטאים ור"ל כשחסרו מדריגה זו שיש פירוד לבבות הוא חטא עגל והתיקון לזה שיתן איש כפר נפשו מחצית השקל כי הת"ח שנפרדו מהמוני עם ולא קיימו הנפש אשר עשה בחרן לכך יתן כפר נפשו וכן המוני עם שנפרדו מהת"ח שהם נפש ונשמה שלהם יתנו כפר נפשו
ועד"ז כתב האלשיך בפ' נח מבית ומבחוץ בכופר שזה שהסגיר בתיבה הי' לכפר על שלא יצא להחזיר אנשי' למוטב כמו שעשה אברהם וסגר א"ע בהתבודדתו ולא רצה להיות רועה על האנשים לכך הי' רועה בהמות וחיות יעו"ש.
ונראה לי שזה טעם משנה במס' שקלים בא' באדר משמיעין על השקלים דכתבו המפר' ישנו עם א' מפוזר ומפורד שיש פירוד ביניהם ויכול נוכל להם לכך צותה אסתר לך כנוס את כל היהודים לתקן זה שיהי' כינוס אחדות ביניהם וכו'.
א"כ לכך צוה התורה ליתן מחצית השקל בכל שנה כפר נפש שעדיין לא ניתקן חטא זה עד שיבא אלי' והשיב לב אבות על בנים וגו' כי עבור שנאת חנם חרב הבית עד שישלח אלי' הנביא לתקן זה ולכך בכל זמן יש לעורר זה בר"ח אדר קודם קריאת מגילה אולי יעוררו ויקיצו לתקן זה כמו שתיקנה אסתר אז בזמן הזה שהי' עת רצון והעולה מזה כי פירוד הנ"ל היינו ע"ז לכך אמר ולקחו שה לבית אבות וכנ"ל.
ובזה יובן דכ' האלשוך ב"פ תצוה טעם י"ב אבני חשן וא' נקר' ברקת וז"ל נקימה על עובדי העבודה זרה גי' תשא וע"ה תשב מספרו גי' ברקת וכו ' ודפח"ח.
וז"ש כי תשא ר"ל כשתרצה שיהי' נשיאת ראש לבני ישראל לפקודיהם ר"ל בזמן הפקידה כמ"ש האלשיך סוף ויחי כפל הפקידה ואלדי"ם פקד יפקוד אתכם כי הלא פקד את שכינתו הממושכן אצליכם אז יפקוד אתכם ג"כ יעו"ש.
וזה נ"ל וביום פקדי ופקדתי וגו' ודרשו חז"ל שאין לך פקידה שאין בו וכו' כי חטא עגל הוא בכל דור ודור המעכב זמן פי' פקידת של גאולת השכינה וישראל שהוא פירוד ושנאה עד ביא' אלי' הנביא והשיב לב אבות.
וה"נ כך כי רמז על ב' פקידת א' לשכינה וא' לישראל וז"ש לפקודיהם ואימתי יהי' נשיאת ראש בזמן הפקידה שלא יאוחר כשיהי' מספר תשא שהו' נקימה על עע"ז שיתאחדו החומר והצורה להשיב רבים מעון ויכנע היצה"ר ויהי' הכל טוב. לכך ונתנו איש כפר נפשו כאמור זה יתנו כל העובר על הפקודים ר"ל כשעובר זמן הפקיד' מחמת שעדיין לא ניתקן חטא זה וכל א' הוא מחצית שנפרד החומר מהצורה לכך יתנו מחצית שקל בכל שנה לעורר לבבות בני אדם שיוכנע החומר אל הצורה שהיא התכלית שנזכה לגואל האמיתי באחדות זה וק"ל.
עוד י"ל כי תשא הוא לשון הלוואה וחוב כמו שנא' כי תשא ברעיך ור"ל כשתרצה לחייב ראשי הדור שתמצ' בם אשמ' דבר הוא לאשמת העם שהוא מצד חסרונם כמ"ש ויפקד מקום דוד וכמו שבארתי מ"ש הטור א"ח פקדו ופסחו יעו"ש וכמ"ש ביאר חז"ל כל המבזה ת"ת אין רפואה למכתו יעו"ש ובזה ביארתי משנה בר"ה והי' כאשר ירים ידו וגבר ישראל יעו"ש וק"ל
במסכת זבחים דף כ"ב א"ר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים ממנו אין מקדשין בו שנא' ורחצו משה ואהרן ובניו ממנו מיתבי כל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת א"ר אדא בר אהבה בקודח בתוכו והא ממנו כתיב אמ' רחמנא ירחצו לרבות כלי שרת אי הכי כלי חול נמי כלי חול לא מצית אמרת קל וחומר מכנו ומה כנו שנמשח עמו אין מקדיש כלי חיל שאינו נמשח עמו לכ"ש וכנו מנלן דתניא ר"י או' יכול יהא כנו מקדש ככיור ת"ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר א"ל מר זוטרא מה לכנו שכן אין עשוי לתוכן תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו אלא ממנו למעוטי כלי חול א"ה כלי שרת נמי הא רבי רחמנא ירחצו ומה ראית זה טעון משיחה כמותו משא"כ זה עכ"ל. ופי' רש"י כיור שאין בו שאינו מחזיק מים בשיעור ד' קדושין משה ואהרן ובניו דמשה שימש בז' ימי מלואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידרש מקדשין מתוכן ידים ורגלים בין שאין בהם רביעי' הלוג מים קודח דופני של כיור ותוחב בתוכו הכלי ויונק מימי הכיור אבל באפי' נפשי' בעינן מים שיעור ד' כהנים והא ממנו כתיב אמתני' פריך דאמר כל כלי שרת ראוין לקדש לנחושת הקשתיו לא הוקשו שניהם בפסוק אחד ללמוד שאר דברים ולומר שכנו מקדש כמותו דמדאיצטרך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי ש"מ לאו לאקשינהו בעי דאי איתקש נחושת נמי ניתי בהיקש ע"כ.
ופירש תוספת והא ממנו אמ' וכו' נראה דלא כרש"י אלא והא ממנו כתיב דאין לקדש אפי' קודח אא"כ יהא כמוהו שיהא בו כשיעור וי"ל חדא ל"ל להאריך ולומר ובלבד שיהא כלי שרת דבל"ה שפיר צריך יותר ועוד מה שייך כאן להקשות אמתני' שנזכר שם והא ממנו כתיב דשם ה"ל להקשות זה ונ"ל דהא קשה ל"ל נחשת בכנו וכ"ת דה"א דאיתקש לכיור שמקדשין בו דע"כ ז"א דמה כלי חול שעשוי לתוכו אין מקדשין בו מכח ממנו בנו שאין עשוי לתוכו פי' שאין עשוי בשביל שיתנו לתוכו מיד רק להיות כַן לכיור לכ"ש.
וכ"ת מה לכנו שנמשח בשמן ובדין הוא דליקדש א"כ ל"ל ירחצו לרבות כלי שרת דבל"ה מוכח דמקדש מפני שנמשח בשמן אך די"ל ע"כ איצטרך ורחצו משום דהתורה רצה לגלות לנו דכלי שרת מקדשין אף שאינו מחזיק ככיור שהוא כדי קידוש ד' כהנים ובלא ירחצו ה"א ממנו אתי למעט כתוספת הנ"ל דאין לקדש בכלי שרת אא"כ יהא כמוהו שיהא מחזיק כשיעור ד' כהנים לכך איצטרך ירחצו לרבות כלי שרת אף שאינו מחזיק כשיעור הנ"ל משא"כ בכנו שאף שמחזי' כשיע' כיור מ"מ אסו' לפי שאין עשוי לתוכו אך דדבר זה קשה להולמ' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא למה עדיף כח כלי שרת שא"צ שיעור של כיור ולפי דברינו יובן והענין כך הוא דזה שאמר מיתבי הבין ענין זה שאמרנו דמדכתיב ממנו וירחצו ונחש' אצל כנו ע"כ מוכח דכלי שרת מקדשין אף שאינו מחזיק מדה של כיור וכנ"ל.
אך דהוקשה לו באמת למה יעודף כח כלי שרת מכיור ולמה ישונה זה מזה לכך הק' מיתבי כל הכלים מקדשין בין וכו' בין שאין בהם רביעית אך ק' דלמא כאן איירי בכלים המחזיקין כדי קידוש ד' כהנים רק מים אין בו אלא רביעית או פחות ובכיור נמי אין קפידא רק שיהא מחזיק כדי קידוש ד' כהנים וכרש"י הנ"ל ובמים אין קפידא ברביעית או פחות וממילא אין כאן שום פירכא כי תרוויהו בחד קנה עולין לכך מסיים ובלבד שיהא כלי שרת ובכלי שרת אף שאין מחזיק שיעור זה מקדשין נמצא מדמסיים שם ובלבד וכו' משמע דאיירי באינו מחזיק אלא רביעית או פחות.
וא"כ ק' למה ישונה מכיור ולמה יציבא וכו' ומשני הא דאמר שם ובלבד שיהא כלי שרת איירי בקודח דוקא דיונק מימי הכיור אבל באפי נפשי' אסור אף אם מחזיק כדי קידוש ד' כהנים אא"כ יש בו מים כשיעור הנ"ל ולא הוה יציבא וכו' דודאי עדיף כח הכיור מכלי שרת דבכיור כיון שמחזיק כשיעור אף שאין בו מים כ"כ מותר ומקשה דע"כ א"א לומר זה דכלי שרת צריך להחזיק וכו' וגם מים וכו' דהא כתבה התורה ממנו למעט דאין לקדש בכלי שרת אא"כ יהי' כמוהו שיחזיק כשיעור ד' כהנים ומשמע דאם ישבו מדה כדי קידוש ד"כ אף שאין בו מים כ"כ מותר כבכיור ולדידך ק' על מתניתי' דאמר כל כלי שרת ראוין לקדש והיינו בקודח אבל באפי נפשי' וכו' הא ממנו לא אתי למעט רק אם אין הכלי מחזיק אבל אם מחזיק כדי וכו' אפילו אין בו מים כ"כ מותר ואיך אמר' כל כלי שרת דמשמע אף אם הכלי מחזיק מ"מ בעינן או קודח או שיהי' מים כשיעור ומשני דע"כ ממנו לא אתי למעוטי כ"ש דהא כתוב ירחצו לרבו' וכו' ומדאיצטריך לרבות ש"מ דבל"ה ה"א למעט כלי שרת וא"כ למה הוצרך התור' למע' דבל"ה אמרינן זה אלא ממנו קאי על חולין ולק"מ ומקשה א"ה כלי חולין נמי פי' השתא דאמרת ממנו קאי על חולין ואתי למעט אם אינו כמוהו אבל אם הוא כמוהו דהיינו שמחזיק כדי ד"כ מקדשין בכלי חול ומשני דע"כ א"א לומר זה פי' אף דממנו קאי על חולין מ"מ א"א דליקדש וכו' ודו"ק היטיב כי נכון הוא.
בפסוק ויאמר ד' אל משה לאמר אך את שבתותי תשמרו וגו' ופי' רש"י אך מיעוט למעט שבת ממלאכת המשכן ומקשין העול' הא בפ' ויקהל פי' רש"י הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וא"כ הכא ג"כ ה"ל להקדים ול"ל אך או קשה בהיפוך למה הקדים שם משה הל"ל אך הגם די"ל דבאמת אמר משה לישראל תיבת אך אלא שלא נזכר בפסוק דהרי מצינו הרבה דיני' שבת נאמר למשה בפרשה כי תשא ובפרשה ויקהל לא אמר משה לישראל רק מעט מזיעיר וצ"ל משום דכתיב אלה הדברים וגו' מלמד שאמר משה להם הרבה דינים בע"פ וה"נ בתיבת אך אלא דלפי' זה ק' א"כ למה הקדים שבת למלאכת המשכן כיון שאמר להם אך.
ועוד קשה על פסוק ואתה תדבר אל בני ישראל אך וגו' דהל"ל דבר וגו'.
ועוד הקשו המפרשים דלעיל מוכח מתוך פי' רש"י מדנסמכה פרשה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וא"כ אך ל"ל ונראה לי דעל כרחך מוכח דפרשה ויקהל נאמרה בשבת דאיתא ביקלוט בשם מדר' ויקהל אמרו רבותינו מתחלת התורה ועד סופה לא מצינו פרשה שנאמרה בראשה ויקהל אלא זו א"ל הקב"ה למשה עשה לך קהלת גדולות ודורש לפניהם הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וכו" א"כ השתא ק' מנלן לומר דמשה הקדים שבת למלאכת המשכן שאינו דוחה שבת דלמא משום הכי הקדים דיני שבת שהוא מענינו של יום שהי' זה בשבת וע"כ צריך לומר דבאמת אמר משה לישראל אך ללמד הנ"ל והוא שאינו לז' בפסוק דאין צריך למיכתב כמו שאר דיני שבת וכנ"ל.
ובזה יובן כוונת הפסוק שאמר לי' הקב"ה למשה ואתה תדבר אל בני ישראל אך וגו' ור"ל אני איני צריך לומר לך אך ללמדך דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת דזה מוכח מסמיכות לחוד וכנ"ל משא"כ אתה צריך לומר לישראל בסגנון זה א"ך את שבתותי וגו' לפי שאתה תאמר לישראל זה בשבת ולא יהי' מוכח מסמיכ' וצריך אתה לפרט להם זה בתיבת אך וק"ל.
ובזה יבואר כוונת רש"י שם ג"כ שכתב וזה לשונו הקדים אזהרת שבת למלאכ' המשכן לומר שאינו דוחה שבת וק' למה לי תיבת לומר ונ"ל דהכוונה מדהקדים להם דיני שבת למלאכת המשכן שלא כסדר שנא' לו מפי הגבורה וע"כ משום שהי' זה בשבת והדין נותן להקדימו שהוא מענינו של יו' לכך הוצרך לומר שאינו דוחה שבת ור"ל שהוצרך לפר' להם שאינו דוחה שבת דמסמיכת לא הי' מוכח כלום והא שלא נזכר בפסוק מה שפרט להם י"ל כל"ל וק"ל.
במתניתין פ"ג דשבת נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ולהבין זה נראה דאי' הצדיק נקרא כלי של השכינה וכמ"ש בזוהר דאינון מאנין תבירין דילי' וכו' ונר היינו השכינה דהתור' נקרא אור דהיינו ת"ת ונר מצוה היינו מלכות והצדיקים הן מרכבה להשכינה כמ"ש באברהם ויעל אלדים מעל אברהם וגו' ור"ל שהם הצינורות להיות שופע בהם ניצוצי השכינה שישפיעו לכל העולם וכו' דהיינו שהם מעלין הניצוצות הקדושים שיש בין הקליפו' שיהי' מי נוקבין להשכינ' להתייחד וכו' ולחזור ולקבל השפע דרך הצינורות שבהם להשפיע לכל העולם והיינו ע"ד כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' ור"ל דרך שביל וצינורות שיש מעבור לשפע בחנינא בני להשפיע לכל העולם וכו' אך שיש הפרש בין כשהוא מעלה הניצוצות אז הוא ע"י שם של מ"ב הנקרא אש שהוא יסוד האש העולה למעלה וסוד שם של ע"ב הוא הנקר' מים של חסד המוריד השפע מלמעלה למטה והוא גובר על יסוד האש ומכבה אותו שהוא מצד ימין הגובר על שמאל שהוא אש הגבורה.
ובזה יובן נותנין כלי תחת הנר ר"ל ראוי לאדם שיהי' בתואר כלי תחת הנר שיהי' מרכבה להשכינה בענין שיקבל הניצוצות שיהי' מ"נ לעלות ניצוצי הקדושה רק שלא יתן לתוכו מים של חסד שהוא של ע"ב כי הוא מכבה יסוד האש ובזה צריך שם של מ"ב שהוא יסוד האש להעלות הניצוצות כדי שיהי' מ"נ ליחוד העליון ולהוריד אח"כ השפע למטה בתחתונים וק"ל ועיין בחסד לאברהם עין יעקב נהר נ"ז מזה יעו"ש. והבן
ונבאר משנה בפרק י' דערובין קושרין נימא במקדש ולא במדינה ואם בתחלה כאן וכאן אסור ונשאלתי משנה זו ובארתי ועתה באתי בקצרה כי שמעתי בשם מורי ביאור משנה קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלי' שחיטתן בכל מקום שהיצה"ר בא אל הת"ח בדמות יצה"ט לעשות מצוה משא"כ להמוני עם ודפח'.
וכעין זה בארתי מ"ש לא תוסיפו על וגו' ולא תגרעו זכור אשר עשה ה' בבעל פעור שסב' ת"ח שעושה מצוה לפעור לע"ז כי היצה"ר בא לת"ח בלבוש יצה"ט משא"כ להמוני עם וכמ"ש יעו"ש.
ובזה יובן לא תוסיפו שגורם גרעון והראי' מבעל פעור שסברו שעשו מצוה וכו' וזהו ג"כ אין בין חמץ למצה אלא משהו ולכך יזהר במשהו חמץ של יצה"ר כמלא נימא ג"כ וכמו ששמעתי משל מהרב המגיד מ"ו מנחם באחד שמכר בית חוץ ממלא נימא שהניח לעצמו ועי"ז ניגרש מהבית וכו' ודפח"ח. ובזה יובן קושרין נימא במקדש ר"ל בת"ח צריך ליזהר כמל' נימא שניתק צריך לקשרו בשבת ודוקא בת"ח שנק' מקדש משא"כ איש המוני שנק' מדינה וק"ל.
או דאותיות נימא הוא יאמן שצריך ליזהר מלהוציא דבר שקר בשבת כדאי' במשנה דמאי וכו' והטעם כי תחום שבת אותיות חותם שהוא אמת חותם המלך הוא שבת שהוא אמת וז"ש קושרין במקדש שיזהר לקשר מן שקר קשר ומן נימא יאמן גם במשהו כמלא נימא ודוקא במקום שהוא ת"ח שנק' שבת דכולא שתא ולא במדינה המוני עם ובתחלה כאן וכאן אסור והבן.
ויקהל
ויקהל משה את כל עדת ב"י ויאדיר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת לה' וגו' ויש להקשות למה נאמר הפ' זו דוקא בהקהל יותר משאר פרשיות וכ"ת ללמד לדורות שיקהל קהלות בכל שבת וכו' ק' קו' האלשיך הלא כאן נאמרה פ' שבת באגב והל"ל זה בעיקר פ' שבת ב' אלה הדברי' אשר צוה ה' לעשות אותם. אי קאי על מלאכ' המשכן מ"ט הפסיק בשבת וחזר לדיני המשכן ודרשת חז"ל ידוע ואי קאי על שבת הל"ל אשר צוה ה' שלא לעשות וכו' כי עיקר שבת הוא השביתה שלא לעשות מלאכה ג' לשון אלה וגו' ד' ששת ימים תעשה וגו' הלא על עשית מלאכה אין צריך להזהיר רק וביום השביעי שלא לעשות מלאכה בו ה' לרש"י ממחרת יה"כ כשירד מן ההר וכו' מה בעי בזה שהי' ממחרת יה"כ או לאו.
גם מ"ש כשירד מההר תמוהו וגם מ"ש והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידים רק נאספין ע"פ דבורו. ונ"ל ליישב זה ע"פ מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה מן ר"ה ועד יה"כ הוא שמאלו תחת לראשי שנכנסין ברחל הגבורות דז"א ודאימא וממחרת י"הכ עד שמיני עצרת הוא חיבוק ימין שנוטלת רחל החסדי' דז"א ודאימ' ונשלם במוח דעת ז"א החסדי' והגבורו' ומשם מקבלת רחל וכו' ונודע כי ג' בחי' חסדים מקבלת רחל אז ממחרת יה"כ עד שמיני עצרת א' חסדי' והם נכנסים בסגולת הימי' בלי שום מעשה רק ע"י הדבור כי בינה המוציאה קול ודבור שהם זו"נ וב' בחי' החסדים דז"א הוא אדם ומעשה שהם ע"י מעשה הלולב ואדם המקיף יעו"ש בה' הושענ' רבה ז' הקפות יעו"ש
ובזה יובן ויקהל משה שהוא בחי' יסוד אבא תוך יסוד אמא הנק' משה שהוא בחי' ה"ח וה"ג מצד אבא ה"ח ומצד אימא ה"ג הנכללין ביסוד דאימ' אשר שם גנוז דעת ז"א כנודע ועד יה"כ קבלה מוחין דאימ' בסוד מ"ש אמנם אחותי בת אבי אך לא בת אמי ותהי' לי לאשה כי ביה"כ היא בת אמי שקבלה ה"ג מצד אימא לא היתה לו לאשה משא"כ כשנכנס ג"כ אורות דאבא שהם ה"ח אז ותהי לי לאשה יעו"ש.
וזה שאמר ויקהל משה שהוא ב' יסודות ב' עטרין בסוד אל דעות ב' דעות וכו' נקהלו ונתאספו מן בחי' משה ב' יסודות או"א עד רחל שהיא נק' את שקבלה מן יסודות הנ"ל הנ"ק ס"ל הכולל חו"ג מן ב' עטרין הנק' דעת וזהו עדת בני ישראל כי ישראל סבא הוא נה"י דאבא הנק' ישראל סבא ונה"י דיש"ס נק' בני כמ"ש בעמידה בסוד לבני בניהם וכו' שהוא נה"י דנה"י דאבא הגנוז בתוך נה"י דתבונה ומשם נמשך לרחל הנקרא את כאמור. וכ"ז שיהי' נמשך מן ב' יסודות היינו אחר יה"כ דווקא כי עד אז הי' רק מן הגבורות לבד שביסוד אימא אך עכשיו למחרת יה"כ הוא נמשך מהחסדי' דיסוד אי' שהוא מאבא כנודע כי גבורות דאבא הוא חסדי' דאימא ואז נמשך למלכות מן ב' יסודות או"א הנקרא מש"ה גי' קפ"ד קסא' וז"ש רש"י והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידי' ר"ל להמשיך חסדי' אלו הנקרא אנשים כי הגבו' הם נקבות אין צריך עובדא שהוא לעשות בידים עובדא כמו לולב שהוא בי"ט ראשון של חג רק חסדי' אלו נאספים ע"פ דבורו שהוא מבינה המוציאה קול ודבור הוא במלולא בלי עובדא.
ואמנם מה שצריך האדם להקיף בהילוך את התיבה ומעשה שהוא נטילת לולב הוא להמשיך ב' בחי' שבז"א למלכות. וז"ש אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ור"ל אבל ב' בחי' שהם שני דברים התלוים בז"א הנקרא אלה כנודע וז"ש ג"כ הדברים שהם ב' דברים לשון רבים והוא אדם ומעשה צריך לעשות אותם ע"י בחי' עובדא משא"כ בחי' ראשונה שהוא בחי' בינה נאספי' ע"פ דבורו וב' בחי' שבז"א ע"י אדם ומעשה שהוא נענוע הלולב ובחי' אדם המקיף את התיבה יעו"ש.
וגם אלו ב' דברים לא ניתן שבת לדחות כי לולב אינו דוחה שבת וז"ש כי ששת ימים תעשה עובדא הנ"ל משא"כ בשבת וכו'. ושמא תאמר א"כ גם במקדש ובמשכן הנקרא מקדש ג"כ אסור נטילת לולב בשבת וזה אינו כמפורש בש"ס.
לכך סמך לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת כמו אזהרת לא תבערו שהוא דווקא במושבותיכ' אבל במקדש שרי כך אזהרת עובדא של נטילת לולב הוא במושבותיכם אבל במשכן שרי. אך דבזה יש לטעות במו שמקדש ומשכן דוחה שבת בלאו דלא תבערו ולולב כך מלאכת המשכן דוחה שבת וכוונת הפסוק מה שהזהרתיך ביום השביעי לא תעשה מלאכה היינו במושבותיכם אבל במשכן ועשית המשכן שרי לכך הוצרך ליכתוב בפ' כי תשא אך את שבתותי וכו'.
ובזה מבואר קו' המפורשים למה לי אך דמוכח מהקודם דז"א אדרבה הי' הסבר איפכא וק"ל.
אמנם ע"פ מוסר נ"ל שכתבתי ענין חו"ג הנמתק ביסוד בעיה"כ הוא בזכור האדם את רוע מעשיו אשר בפשעינו שולחה אמנו ופגם בכל העולמות. וזהו ה' גבורות ובזכור האדם השגחתו ית' בנו בעת חטאותינו כי לולי שפעו הטוב אף רגע אחד לא יעמוד וספו תמו כלא היו. ואעפ"כ לא כמעשה ידינו גמלנו רק מצד חסדו הטוב ודאי יבוש האדם מפני בוראו ית' והוא אחר יה"כ שהוא יום מכפר והמטהר כתמי עונותינו ויצאנו בדימו' שנוטלים לולב לסימן כנז' במדרש ואז נמתק הגבורות והחסדים והתעוררת התשובה צריך הגדול שבדור להתעורר תחלה בתשובה כי הוא כולל בעצמו כל בני דורו וכמ"ש בש"ס דכריתות תמה אני אם יש בדור הזה וכו' יעו"ש. ולכך נקרא צדיק שהוא יסוד הנקרא כל הכולל בתוכו הכל ולכך אי רישא דעמא טב וכו'.
ובזה יובן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל כי משה שהוא בחי' יסוד וכנ"ל הנקרא צדיק והוא בחי' הדעת שבתוך יסוד כי קטן אין בו דעת ההולך בשרירות לבו משא"כ כשהוא בחי' יסוד הנקרא זכור שזוכר מעשיו הפחותים נגד חסדי הש"י כמ"ש משה ואנחנו מה וכו'.
וז"ש ויקהל משה שהוא צדיק הנק' יסוד את כל עדת בני ישראל שכולל בעצמו בחי' כל בני דורו וכשעוש' תשובה שיהי' בחי' צדיק שהוא יסוד הנקרא משה אז מתקן את בני דורו גם כן ונוח להם שישובו עפ"י תוכחתו להם שיהי' דבריו נשמעין משא"כ אם אינו מתקן א"ע תחלה אך אם יאמר הדור מאחר שהכל תלוי ברישא דעמא א"כ ילך המוני עם בשרירות לבם לכך אמר אלה הדברים ר"ל כמו שאני עושה צוה ה' שגם אתם תעשו אותם ואז יחד ירומו ומפרש אח"כ ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת וגו' כי נודע מ"ש בזוהר הת"ח נק' שבת והמוני עם נקראו ימי המעש' וכמו שהאדם מכין בימי החול שיהי' לו מה לאכול בשבת יום שביתת מלאכה כך ששת ימים תעשה מלאכה כדי שיפרנסו להת"ח שיה' השביעי שבת לה' וק"ל ויש קישור וחבור לימי המעשה עם יום השבת משא"כ זה בלא זה א"א כך אין תקנה להמוני עם בלי הת"ח שעכ"פ יחזוק בידם וא"צל אם מבזה אותו שאין רפואה למכתו מטעם זה כאשר זכרתי במ"א וק"ל.
ובזה יובן התנחומא ויקהל וכו' עשה לך קהלות גדולו' וכו' דיני איסור והיתר וכו' להבין זה נ"ל לתת טעם למה נוהגין קודם הדרוש לומ' איזה חריפ' מאחר שעיקר הדרוש צריך להיו' רק בדינים ומוסר.
ונ"ל כי צריך לכלול בעצמו כל בני דורו וחטאים יש בו ג"כ כמ"ש שמואל הנביא חטאתי עבור דורו וצריך לשוב עם כל בחי' דורו הכלולין בו והנה הת"ח שבעיר הם הראשים וצריך הרב הדורש לקרב א"ע עמהם בבחי' פשט הפלפול כדי שיכנס דברי המוסר באזני הת"ח ואז בקל יכול לומר דברי מוסר בפני המונים שיקבלו דבריו שהם כלולין בת"ח וז"ש עשה לך קהלות גדולות שיש בך בעצמך קהלות גדולות כל הת"ח הם נפש אחד ובהם כלול כל הדור ותתקן עצמך ואח"כ תאמר דברי תורה שהוא פשט ואח"כ דינים שמתוך כך יתקשרו לנפש א' ואח"כ יאמר מוסר לשוב יחד אל ה' ואז שמי הגדול מתקלס בין בני ע"י אחדות התשובה כולם יחד שנשמת ישראל נאצלין משמו הגדול יתברך ולכך צריך סדר זה בכל שבת כשראית שאין דבריך נשמעין עדיין אינך מתוקן ותשוב עוד להתבודד וכו' ובשבת שני תחזיר ותעשה כך עד שישובו כול' ולא יתחלל ש"ש עוד רק יתקלס וכו' וק"ל והבן.
בפסוק ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר ופי' רש"י לי לאמר לכם ונתחבטו המפרשי' בזה ונ"ל דשמעתי בשם הרב המגיד מו' מ"מ פיר' הש"ס עלמא דמיא להלולא וכו' והענין דמצינו כמה טרחות ויגיעו' יגע האדם בהלולא ותכלית הכל הוא תיבת לי שיקדש החתן הכלה כך כל עניני עה"ז תכלית הכל שיזכה לקדש א"ע לדבק בו ית' וזהו כמו לי הנ"ל ודפח"ח.
ובזה יובן ויקהל משה שהי' למחרת יה"כ שהביא לוחות אחרונו' שבו כלול כל התורה כולה מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש ועיקר תכלית הכל שיבא למדריגה ובו תדבק שהוא תיבת לי וז"ש זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם ר"ל תיבת לי הוא העיקר לאמר לכם וק"ל.
עוד י"ל דלא מצינו פרשה שנאמרה בהקהל כי אם פרשה זו ופרשה קדושים תהיו והענין דכבר ביארנו דאמר מרע"ה המקנא אתה לי מי יתן והי' כל עם ה' נביאים וגו' באופן שכוונת מרע"ה שיזכו כל ישראל למדריגה שזכה מרע"ה כי אינו מן הנמנע שהבחירה חפשית ביד האדם לזכך חומרו עד שיזכה למדריגתו מעלת מרע"ה והנה מצינו מעלה נוספת למרע"ה על כל הנביאי' שהם נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר שהשכינה עצמו דברה מתוך גרונו של משה וגם לזה המדריגה אפשר לכל איש ישראל לזכות בו אחר שנתקדש בקדושתו ית' וכמ"ש האלשיך דלכך נאמרה פ' קדושים בהקהל שכוונתו ית' שכול' יהיו קדושי' ולא ליחידי סגולה נאמר פ' קדושים וכו' יעו"ש
ובזה יובן זה הדבר מדריגה זו שלי שהיא נוספת על כל הנביאי' צוה ה' לי לאמר לכם שגם אתם תוכלו לזכות לזה בבחירתכם הטוב וק"ל. וז"ש לי כמו שלי לאמר לכם שגם תוכלו כולם למעלה זה וק"ל.
ועפ"ז נבאר פסוקי פ' תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וכבר בארתי מזה במ"א דק' קז' הרב האלשיך דהל"ל ויתנו תרומה להזהיר הנותנים אבל על קיחה א"צ לצוות וכו' ועוד דאם תרומה הוא הפרשה כפי' רש"י גם ויקחו לא א"ש ולפי הנ"ל א"ש שעיקר הציוי שיקחו מדריגה הנקרא לי שהיא השכינה וזה שפי' רש"י לי לשמי ולא לשום הנאה אחרת רק לי גם שיקנה עה"ב ע"י התורה והמצות אין זה עיקר תכלית רק לקנות מדריגת לי וכאמור איזה חסיד המתחסד עם קולו שהיא סוכת דוד הנופלת בסוד שבירת ז' מלכים וכל עיקר וסוד התורה והמצות לברר הניצוצין ולתרום ולהעלות התרומה למעלה בסוד אקים את סוכת דוד הנופלת וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש.
ובזה יובן דבר שהיא בנחת כמו ידבר עמים תחתינו שהוא כל אשר בשם ישראל יכולה ויקחו לי תרומה להרים אותי משפלות הגלות ואין זה כי אם מאת כל איש אשר ידבנו לבו שהם צדיקיא שלוחא דמטרוניתא שיודעין בחסרונם שהיא חסרון השכינה ולהתפלל עלי' ולא על עצמן שהוא צדיק שנקרא כל איש כמ"ש בזוהר פ' זו יעו"ש.
וזהו שאמרו חז"ל במקום שאין אנשים השתדל להיות איש ר"ל כמו איש המפרנס לאשתו כך יראה במקום שאין אנשים להתחסד עם אישה יראת ה' הוי אתה לאיש בבחי' הנ"ל וזהו ג"כ עשה לך רב לעשות ריב עבור השכינה להתפלל עבורה ובזה קנה לך חבר להתחבר עמך ודון כל אדם לכף זכות שיראה לדון בשבט פיו בתורה ומוסר לכל אדם להתחסד עם השכינה שהם נצוצי השכינה כדי להעלותה לכף זכות שתהי' למעלה ולא תרד למטה וק"ל.
בפסוק ויקהל קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאיה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת. והספיקות רבו דהל"ל תנו מאי קחו. גם מאתכם אין לו שחר. גם פרט זהב וגו'. מלבד הקו' הידועה שהתורה נצחי ואיך הוא בכל אדם שנקרא עולם קטן וגם בכל עת וזמן. ונ"ל דאיתא במשנה פ"ד דשביעית ב"ה אומרים אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וכו' וענין בטובה פי' רש"י במס' ע"ז בשכר והתוס' דחו שם בפ' כל הצלמים יעו"ש וכתב משנה למלך להרמב"ם ה' ע"ז פ' ז' יעו"ש.
לבאר זה נ"ל דנשאלתי מהו באמצע השירת אז ישיר אנו מזכירין אמר אויב ארדוף אשיג וכו'. ועכ"פ בתחלה הל"ל זה וביארתי זה כי כתבתי במ"א ענין המשל ששמעתי שהי' מלך א' על כמה וכמה מדינות קרובים ורחוקים ולמקצה הימים רצה לעמוד על ענין בני המדינה אם הם עובדים אותו באמת ושלח א' מעבדיו וכסות ולשון שינה כאלו הוא מלך הרוצה להלחם עם מלך זה ויש שעמדו להלחם נגדו ויש מהם שאמרו מה לנו להלחם אי מר מלכא אנא עבדא וכו'. עד שבא זה למדינה א' שהי' חכמים גדולים וחקרו הענין איך אפשר שיהי' זה כפשוטו מכמה טעמים ודאי שהוא שליח המלך לנסות לבני אדם אם ימרדו במלך וכך יצאו לקראתו ואמרו לו כדברים והוטב בעיניו על חכמת' ופנה לדרכו והנמשל מובן
שזהו שזכר הזוהר ענין היצה"ר נמשל לזונה שציוהו המלך לפתה את בנו וכו' יעו"ש הגם שיש בזה ענין פנימי כמו ששמעתי ממורי ענין וידוי אשמנו שהמלך בעצמו כסות ולשון שינה ובא לכבוש המלכה וכו' ודי בזה למבין. והוא דבר גדול כאשר קבלתי ממורי שבכל צער האדם בגשמי וברוחני שאם נותן לב שגם בזה הצער הוא הש"י בעצמו אלא שהו' דרך לבוש וכאשר נודע לו זה הוסר הלבוש ונתבטל הצער וכל גזירות רעות והאריך בזה ודפח"ח.
וכאשר שמעתי ממנו ג"כ ענין ה' אלפין אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שאלופו של עולם הוא כאן בהסתר ודפח"ח. א"כ זהו עיקר השבח והשירה שהיו סוברי' בגלות מצרים שהוא אויב ועכשיו שהרגישו שהוא עצם ית' נעשה מן אויב אוהב וזהו עצמות הגאולה והוא בכל אדם ובכל זמן והו' סוד גלות מצרים שיש בכל אד' ובכל זמן מן המיצר קראתי יה ובצר הרחב' לי שזהו הגאולה עצמו והבן ושפיר יש שייכות להשירה אמר אויב ארדוף אשיג וק"ל
וחזר השואל והקשה דלפ"ז משמע שיש גם עכשיו גלו' מצרים והא כתיב כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם ותשובתי הי' כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שאין בחי' תפילה של יום זה דומה לתפילת יום מחר עד ביאת המשיח וזוהי כוונת המשנה ברכו' העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים יעו"ש ושמעתי בשם מורי מופת על זה מן המחשבות זרות שבאו לאדם באמצע תפילה מסוד השבירה ורפ"ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום והם באין שיתקן אותם ולהעלותן ואין מחשבה זרה של יום זה דומה למחשב' של מחר והוא בחון למי שנותן לב על זה וכאשר שמעתי ממורי איך יתקן מחשבות זרות אם הוא הרהורי נשים יכוין להעלותן ולדבקן בשרשן שהוא חסד בסוד ואיש אשר יקח אחותו חסד הוא ומחשבת ע"ז פגם בת"ת ישראל ודי בזה א"כ א"ש אשר ראיתם את מצרים היום שהם המחשבות זרות של היום שהם המצירים לאדם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם והב"ן.
ובזה יובן קחו מאתכם וגו' ע"ד שביארתי במ"א דע איזה מדה שפגם למעל' ממך ר"ל שיש לידע מה שצריך לתקן איזה מדה שפגם למעלה הוא ממך מן מחשבה זרה שלך והנה קחו מאתכם תרומה לה' בא' מג' קוים מקו שמאל זהב והוא מחשבות זרות של ש"ד ויראה לתקן ולהעלותן עד שרשן שהוא למעלה זהב. והרהורי נשים וכיוצא יתחרד וירא להעלותן עד שרשן כסף וכיוצא באינך ישמע חכם ויוסף לקח וז"ס בזאת יבוא אהרן אל הקודש והב"ן וז"ס אוכלין פירות שביעית ר"ל של מדה השביעי שהיא חסד בטובה ושלא בטובה של מחשבות זרות שהם קליפות מצד השביר' כלי' אם יודע לחבר כל מחשבה זרה לשורש שלה אוכל פירותיה ג"כ שהיא שלא בטובה ומכ"ש כשהוא בטובה היינו כסף שכוסף ומתאווה בדביקה וחשיקה בו ית' וכאשר ביארתי שם בכסף מנלן וכו' יעו"ש וק"ל.
ובזה נבאר פסוק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב ומפרש בכתבי האר"י זלה"ה כי ה"ג הם ה' הויות בניקוד אלהי' יעו"ש בה' פסח ר"ן מכות יעו"ש
ויש להבין הא ה"ג הם שמאל ואיך תאר אותם בשם ימין ולדברינו א"ש כי שמעתי גם שנראה לאדם שדוחין אותו מעבודת ה' שם הוא ית' בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והיינו ע"ד הנ"ל כי היצה"ר הנראה שדוחה את האד' מעבודת השי' ואין זה אלא לקרבו יות' וכנ"ל וזה ג"כ הכוונ' אוכלין פירו' שביעי' של מד' שביע' שהיא חסד הכולל כל ז' ימי הבנין שהם ג' קוי' בטובה ושלא בטובה שיש בו טובה כגון שמתחסד עם קונו ועם בני אדם ושלא בטובה כי זנות והרהורי זנות נמשך מקו החסד וכשהו' ממתיק כנ"ל אוכל פירות שביעית בטובה ושלא בטובה וה"ה קו הגבורה שיש בו טובה להתגבר ביצרו ושלא בטובה שנכנס בגבורת היצה"ר וכו' וכיוצא בזה באינך שהוא בתוך לבוש וכשנודע ששם הוא ית' בעצמו יהוסר הלבוש וזהו ענין יצה"ר שיהי' לעתיד מלאך קדוש ע"י הסרת לבושו וכל ענין חד גדיא ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות וכו' יובן ע"ד זה והבן.
ובזה יבואר שנשאלתי אלהי' תן במדבר הר וגו' ולמזהיר שלומי' תן כמי נהר וביארתי כי יש חומר וצורה כי החומר שהוא מדבר מקום הקליפה והצורה נק' הר כמ"ש שמעו הרי' וכו' וכשיהי' חומר צורה שיהי' במדבר הר אז ולמזהיר ולנזהר שלומי' תן כמי נהר שאינם נגדים זה לזה רק כמ"ש האלשיך ולא תגעל נפשי אתכם כי בריתי היתה אתו החיים והשלום וק"ל.
ולפי הנ"ל קאי על יצה"ר שאם החכם יתן לב שהוא איש שלומו שהוא מזהיר כדי שיהא נזהר אז שלומים תן כמי נהר והבן. וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ודרשו חז"ל זהו היצה"ר וכו' והיינו באופן הנ"ל ובזה תבין סוד ספי' העומר שכ' האר"י זלה"ה שהי' גלות מצרים שנתעלמו החסדי' והגבורות בדעת ז"א ובגאולת מצרים נתפשטו החו"ג למטה בגופ' דז"א במקום מגולה ומה שהי' בסוד דם האדם רבוע אהי' נבלע דמו בתוכו ונעשה חלב שהתינק יונק ממנו וכו' יעו"ש.
ולדברינו יובן שהגלות הוא היצה"ר שהוא כלבוש וכנ"ל ונק' גלות מצרים שהוא בהעלם הדעת ואח"כ שהוא נגלה לאדם ששם הוא ית' בכבודו ובעצמו נק' גאולת מצרים ומה שהי' דם בסוד שופך דם האדם וכו' נעשה חלב שיונק ממנו שנעשה איש שלומו לינק ממנו ולסייעו בעבודת הש"י ודי בזה והש"י יכפר.
ועפ"ז נ"ל לבאר ענין הכפל שנא' בהלל כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם סבוני כדבורי' דועכו כאש קוצי' בשם ה' כי אמילם וגם שינוי בכל ג' בבות בפ"א נזכר סבבוני ובבבא ב' ב"פ סבבוני ובבבא ג' סבוני כדבורי' וכו'.
ואגב יבואר ענין מה זה שכ' בהגדה דפסח אחד מי יודע אחד אני יודע וכו' עד שלשה עשר מי יודע וכו' וגם סדר ענין חד גדיא וכו' עד ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות וכו' שהם דברי' נעלמי' ואין אתנו יודע עד מה.
ובדרך מוסר י"ל ע"ד שזכרנו במשל מלך א' שמושל בכיפה ושלח א' מעבדיו שינסה המדינות כאלו הוא עבד מורד באדונו וקצת המדינות עשו מלחמה עמו ושלטו עליו וקצת מדינות השלימו עמו ובמדינה א' היו חכמי' והרגישו שזהו רצון המלך עושה וכו' יעו"ש והנמשל מובן שיש בני אדם שעושין מלחמ' עם היצה"ר שעושה עצמו כאלו הוא עבד מורד באדונו. שמפתה בני אדם שלא יעשו רצון הבורא ומלך העולם ועומדין כנגדו עד ששלטו ביצרם ע"י גודל המלחמה וסיגופי' גדולי' ויש בני אדם שהרגישו שהוא עושה רצון הבורא ושם מלובש שמו הקדוש מן ע"ב שמות הקדושי' שהוא סא"ל שהוא ממתיק לסמאל וזהו שכוונת שם הקדוש כוז"ו שבכל מקום יש ך"ו שם הוי' בזו ובזו וכמו ששמעתי זה ממורי והבן ומעת' בין תבין מעלת אלו החכמים יותר על הגבורים שעשו מלחמה ואלו כובשין את יצרם בלי מלחמה זהב כוונת התנא בפ"ד דאבות איזה גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור. ומושל ברוחו מלוכד עיר והבן זה
וזהו כזונת הפסוק במשלי ומלט העיר בחכמתו וגו' יעו"ש איברא שיש מקום לומר שזה הגבור הלוחם תמיד עם יצרו יום ולילה לא ישבות כמ"ש בח"ה מאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו למלחמה גדול' מלחמת יצה"ר וכו' יעו"ש עדיף מזה החכם שיודע בפ"א ע"י חכמתו שהוא עבד המלך ואז מלט העיר בחכמתו שהציל הגוף מכל וכל משא"כ המלחמה של הגבור שהוא תמידי ולפום צערא אגרא ולתרץ זה בא הכתוב לומר שגם החכם הנ"ל צריך שיתמיד להיות עינו פקוחה על דרכו תמיד כי העבד הנ"ל גם שבא בין החכמי' הנ"ל והרגישו בו שהוא עבד המלך מ"מ יסבב כמה סבובי' כאלו בא מקצה אחר וכן עושה תמיד וצריך האדם ללחום מלחמת מחשבתו תמיד ג"כ וכך היצה"ר מסבב את האדם תמיד עד שעושה עצמו כאלו הוא יצה"ט ומפתה לעשות מצוה כמו בענין פעור וכמ"ש האלשיך יעו"ש והוא ענין הדבורי' שרוצה להטעים את האדם מדובשו כדי לעוקצו עד שאומרי' לא מעוקצך ולא מדובשך.
ובזה יובן כל גוים סבבוני שהוא היצה"ר שבא לפתות האדם למרוד באדונו ולעשות ככל הגוים בשם ה' כי אמילם ר"ל ע"י שהתבוננתי שיש בו שמו ית' ג"כ והוא עבד המלך שבא לנסות האדם ע"י כסות ולשון ששינה ובזה סר מהאדם וילך לדרכו ושמא תאמר ששוב נמלט האדם ממנו לזה א' כי סבוני גם סבבוני שיסבב את האדם מצד אחר שמא לא ירגיש האדם בו ומ"מ בשם ה' כי אמילם וכשרואה כך עושה עצמו יצה"ט. וז"ש סבוני כדבורי' וכנ"ל מ"מ בשם ה' כי אמילם באופן שצריך האדם לפקח תמיד עין שכלו בכל דרכיו שילך תמים וק"ל.
ובזה יובן ג"כ אחד מי יודע ר"ל מי הוא החכם שיודע זה שאין לך שום דבר בעולם נפרד ממנו ית' ומלכותו בכל משלה והכל אחדות א' כהדין קמצא דלבושא מיני' ובי' ואין סוד זה נמסר לכל כי אם לבני עלי' שהם מועטי' וז"ש אחד אני יודע.
ובדרך פנימי נ"ל כי יש כלל ופרט וכלל בסוד אלי ראשון ואני אחרון כי ג' ראשונות נחשבו' לאחד ובינה הנק' מיכוללם ומיחדם וז"ש אחד מי יודע שם בינה הנק' מי נק' אחד ע"י דעת המיחדן בין חכמה ובינה וכשיצאו מבינה נעשו פרט בסוד ו' קצות ב' הפכי' דין ורחמי' מ"מ אחר הכל חזרו ונתיחדו במלכות הנק' אני וז"ש אחד אני יודע והבן.
וז"ש אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלהי' חיים והקו' מפורסמת איך אפשר זה ולפי הנ"ל א"ש כי יש ו' קצות ב' הפכי' ובינה הנק' אלדי' חיי' מייחדם והבן וכמדומה ששמעתי ממורי זה ומונה והולך מן שנים מי יודע שנים אני יודע וכו' עד מספר י"ג שחוזר לאחדות אח"ד גי' י"ג לרמז שגם יש כלל ופרט וחזר וכלל והם ג' ראשונות ומלכות אחרונה וק"ל ולהורות שבכל מיני מספר יש בו אחדות בסוד כלל ופרט וכלל והבן.
ובזה נבאר ענין חד גדיא וכו' כי מבואר בו עשר עניני' אבא גדיא שונרא חוטרא נורא מיא תורא שוחט מלאך המות הקב"ה. כוללים כל עניני עוה"ז ועוה"ב בין מצד עשר ספירות קדושי' הן מצד עשר כתרין תתאין וכשהם בתוך לבוש הם עשרה משא"כ בפנימית הם אחדות וגמור וזה יהי' כשלא יכנף עוד מוריך ובהסרת לבושין שישחוט הקב"ה למלאך המות סמא"ל וישאר רק סא"ל יחוד הוי' אדני וביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד והש"י יכפר.
במס' שבת דף ק"ד אמרו לי' רבנן לריב"ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפי' בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותיהו אלף בית אלף בינה גימל דלת גומל דלים מ"ט פשוט כרעי' דגימל לגבי דלת שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים ומ"ט פשוטה כרעיה דדל' לגבי גימל דלימצ' לי' נפשי' ומ"ט מיהדר אפי' דדלית מגימל דליתן לי' בצינעא כי היכי דלא ליכסף מני' ה"ו זה שמו של הקב"ה ז ח ט י כ ל ואם אתה עושה כן וכו' הספיקות בזה רבו. ונ"ל דאי' בש"ס דברכו' יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ וכו' שנא' וימלא אותו רוח אלדים בחכמה ובתבונה ובדעת. לבאר ענין הצירוף דקאמר הוא ע"פי משנה דעוקצין אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והוא תמוה להבן כוונת המשנה גם כוונת הפסוק הגם דכבר ביארנו פי' משנה באבות הוא הי' אומר עז פנים לגיהנם וכו' יעו"ש.
ומעתה מבואר פסוק זה דאי' במ' ביצה ג' עזים הם ישראל באומות וכו' ונמצא לכך ניתן להם התורה כדי שיהי' העזות שלהם בתורה ולכך נק' התורה עוז כי לא הביישן למד וגם בעבודת הש"י צריך שיהי' עז כנמר נגד המלעיגין כמ"ש בריש טא"ח ואחר שהבחירה חפשית שיהי' עזותו שנולד ממיעי אמו שיהי' בתורתו ובעבודתו ית' בזה הוא ניצל מגיהנם שהי' ראוי שיהי' בגיהנם כמ"ש עז פנים לגיהנם וכ"ז לעמו ישראל משא"כ באומות וז"ש ה' עז לעמו יתן ועי"ז ה' יברך את עמו בשלום מפחד גיהנם וק"ל.
וזש"ה כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם וגו' ור"ל מה שראוי להיות במילי דשמיא עז פנים ובמילי דעלמא בושת פנים והם מהפכין הדבר וז"ש ג"כ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ר"ל במילי דשמיא יהי' עז בלא כבושת פנים בקרקע רק שיהי' ממעל משא"כ במילי דעלמא הנק' הארץ יהי' פנים כבושים למטה וז"ש מתחת וק"ל ועיין במ"א עוד ג' פירוש' בזה.
עוד י"ל כי דור תהפוכת המה ע"פ סדר א"ב ג"ד הנ"ל דדרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים והמה מהפכין סדר אותיות דלית קודם גימל ובזה מראים שהדלים ירוצו אחר גומל חסדים וק"ל ובזה יבואר ש"ס הנ"ל דנקט יהושע בן נון דידוע מ"ש בש"ס פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה.
ויש להבין לענין מה נמשל יהושע כפני לבנה דוקא ונ"ל דבעלי התכונה כתבו דהלבנה אין לה אור רק מה שמקבלת מאור החמה ולכך באמצע החודש שאז הלבנה כנגד החמה ממש אז אורה רב והיא במלואה משא"כ בתחלת החודש שהיא מהצד היא פגומה הרי כשהם פנים ב' פנים אורה רב וז"ש פני חמה פני לבנה שיהי' פנים נגד פנים אז מקבלת אור מהחמה כמו יהושע ממשה משא"כ כשהוא מהצד אינו מקבל הארה ועפ"ז שמעתי לכי ומעטי וכו' וק"ל.
והוא רומז לדברי' עליונים למעלה זווג פב"פ כנודע וגם בגשמי למטה כשאנשי הדור המה פנים נגד פנים עם ראשי הדור אז יכולים לקבל הארה ושפע החכמה משא"כ כשהוא אינו בסבר פנים יפות עמו פב"פ אז אינו יכול לקבל הארה מאחר שאין ד"ת חביבה עליהם וז"ש אח"כ פה פתוח פה סתום וכפי' רש"י וק"ל.
להבין תואר זה ע"פי מה ששמעתי פי' המשנה משה קיבל תורה מסיני וכו' דק' בסיני הל"ל ועוד לשון קיבל והוא דק' מ"ט בתחילת השליחות סירב ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכאן בקבלת התורה נתרצה מיד וע"כ משום דסבר דאין זה גדולה כי אם שפלות והראי' במה שנבחר הר סיני לפי' שהי' שפל ונמוך מכל ההרי' וסבר שגם הוא נבחר לפי שהוא שפל מכל אדם.
ובזה יובן משה קיבל תורה ר"ל מה שנתרצה לקבל התורה ולא חשיב זה לגדולה כי אם לשפלות ולמד זה מסיני ודפח"ח ובזה ביאר קו' על הש"ס דמשני אין יראה לגבי משה זוטרתי היא הא הי' עניו וכו' וביאר דאי' במדר' בשכר יראה שנא' ותראנה המילדות וכו' ויעש להם בתי' שנולד משה א"כ משה שהי' שפל בעיני עצמו סבר דיראה זוטרתי היא וק"ל וז"ש אתו דרדקי שהי' משפילין א"ע לדרדקי לכך זכו לומר מילת' שאפי' בימי יב"ן וכו' והיוצא מזה ליתן אוזן לשמוע חדושי תורה ומוסר גם מן שפל אנשים וזה נשמע ממשה שקיבל תורה מסיני וז"ש דרדקי וכו' וגם אתי למעט יהושע דדוקא משה שהי' עניו זכה לקבל התורה משא"כ ליהושע נמסרה בע"כ כמ"ש בדרושי' יעו"ש והבן.
ובזה יובן אתו דרדקי ור"ל לפי שהשפילו עצמן לדרדקי זכו לומר דברי' שאפי' בימי יהושע בן נון שהי' אחר סילק משה פני חמה לא נאמר כוותי' כי דוקא בימי משה עם יהושיע א"ש סדר דרשת אלף בית משא"כ בימי יהושע שאחר מיתת משה לא ניתן לידרש כזה והוא דק' לי' למה נצטרף סדר אותיות ח"ב זכר ונקבה אלף זכר בית נקבה גימל זכר דלת נקבה וכן אח"כ וכמ"ש בזוהר שיר השירי' יעו"ש ולא סידר הזכרים כולם לבדן ואח"כ הנקבות כולם לבדן אלא לרמז על סדר תולדות שמים וארץ שלא הי' כי אם בצירוף זה דוקא חכמה זכר ותבונה נקבה ודעת המכרי' ביניהם כי אי אפשר לקרב שמאל בימין מקצה אל קצה כי אם ע"י דבר ממוצע וכמ"ש הרמב"ן ענין היולי יעו"ש וזה סדר תולדות שמי' וארץ שהם זכר ונקבה ע"י צירוף אותיות זכר ונקבה
ובזה תבין צחות לשון חז"ל אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא ע"י שלום כי זכר נק' ברוך ונקב' נק' ברכה וא"כ אין כלי שיוכל לחבר ולהחזיק ברכ"ה שמאל לישראל ימין שהוא חיבר קו שמאל בקו ימין שהוא מקצה כי אם ע"י דבר ממוצע הנק' שלום כנודע וז"ש אם לא בריתי יומם ר"ל שיש אותיות התור' הנק' ברית שלום אשר על ידם נתחבר קצה שמאל בימין הנק' יומם ולילה וז"ש חוקת שמים וארץ לא שמתי וק"ל
ובזה תבין דברי הרמב"ם בח' פרקים וגם בספר הי"ד לילך בדרך הממוצ' שהיא דרך התורה והבן ואחר שנתבאר דרך כלל שזה הי' חכמת בצלאל שידע לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ ע"י חכמה ותבונה ודעת באו אלו דרדקי לבאר בפרטות אלף בית וכו' והוא דאמר במדרש שוחר טוב ששאל דוד ישב עולם לפני אלדי"ם ר"ל שיהי' כל בני עולם שוים על פי קו הדין לזה עושר כמו לזה והשיבו לדוד שוה אי אפשר א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו ר"ל שקיום העולם הוא ע"י חסד שעושים זה עם זה לכך נברא מאור הגדול ומאור הקטן שהוא פני חמה ופני לבנה להאיר זה לזה ואם יהי' כולם שוים בעושר א"כ מי יעשה חסד עם מי וכו' יעו"ש.
ומעתה לפי"ז מבואר ג"כ קו' אחרת למה לא נבראו כל בני אדם חכמי' שלא יצטרך ללמוד זה מזה ולפי הנ"ל לא ק' מידי דק' עוד יותר קושיא גדולה מזה למה על הרוב אנשי המוני' הם עשירי' והת"ח הם דלים ואביונים
ולדברינו א"ש שזהו תשובה הנ"ל דא"כ חסד ואמת מן ינצורוהו ור"ל דק' ל"ל ואמת דלפי הקוש' הי' ראוי להשיב רק חסד מן ינצרוהו אלא דהמקשן הקשה חדא דשמעית מניה תרתי למה אינם חכמים כולם בשוה ג"כ כמו שהקשה על עשירים קשה ג"כ על חכמים שאינם בשוה והשיבו חסד ואמת מן ינצורוהו כי התורה נק' אמ' כמ"ש אמת קנה ואל תמכו' ור"ל שהעשירי' ישפיעו ויגמלו חסד לת"ח שהם דלים מעשירות והת"ח ישפיעו תורה הנק' אמת לעשירים.
ועפ"י זה ביארתי פסוק ועמך כולם צדיקים וגו' כי המשפיע נק' צדיק כנודע עיין לעיל ותבין זה וזש"ה חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו והבן.
וז"ש בש"ס א"ב ג"ד דקשי' לי' על הצירוף זה עם זה כנ"ל לכך אמ' אלף בית רומז שהחכם הנק' אלף כמ"ש ואאלפך חכמה ישפיע למי שהוא במדריגת נקבה הנק' בית שישפיע לו בינה שהיא נקבה ג"כ גימל דלת שהעשירים יגמלו חסד עם דלים שהם הת"ח והוא קיום בריאת עולם שנבראו בצירוף זה כדי ללמד שזהו קיום העולם להשפיע זה לזה חכמה מי שיש לו חכמה והעושר ישפיע מעושרן וכו' ועתה מצא מקום להקשו' מ"ט פשוט כרעי' דגימל לגבי דלת והוא דכ' בספר מבחר פנינים שאל החכ' איזה מובחר חכמה או עושר והשיב החכמה עדיף שנא' בשמאלו עושר וכבוד א"ל א"כ מ"ט החכמים משכימים על פתחי נדיבים ולא הנדיבים על פתחי החכמים והשיב החכם יודע מעלת העושר והעושר איש המוני אינו יודע מעלת החכמה וכו' יעו"ש.
וזה ששאל מ"ט פשוט כרעי' דגימל לגבי דלת וע"כ צ"ל כדי שיהי' הגומל חסד רודף אחר דלים ובאמת מצינו איפכא כי ת"ח דלים רודפים אחר הגומל חסד וכשאלת החכם הנ"ל וביארו ואמרו שכן דרכו של גומל חסד לרדוף אחר דלים ר"ל ודאי שדרך היושר ראוי להיות כך אלא שמחסרון ידיעה אינם עושים כך שאינם יודעים מעלת הרודף אחר דלים לגמול חסד עמהם כדאי' בש"ס דב"ב רודף צדקה וחסד ימצא חסד וחיים כל הרודף ליתן צדקה הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנים כדי שימצא חיים ויקבל שכר יעו"ש.
ועכשיו שאל ומ"ט פשוטה כרעי' דדלת לגבי גימל ר"ל מאחר שאמרנו שצריך הגומל חסד לרדוף אחר דלים ולשון רודף שהנרדף בורח והוא רודף אחריו והוא היפך משמעות דפשיט כרעי' דדלת לגבי גימל ומשני דלימציא לי' נפשי' ר"ל דוקא לי' לזה שיודע שרודף אחר דלים שרי לימצא נפשי' משא"כ מאחרים שאינו יודע בהם אם נותנין לש"ש צריך להיות בורח מהם וכמו שבארתי מזה דרוש בפ"ע ביאר ש"ס הרוצה להנות כאלישע רשאי ושלא ליהנו' כשמואל רשאי יעו"ש
וכ"כ בזוהר פ' ויקהל כי קודם שעשו העגל נאמר מאת כל איש תקחו אפי' מערב רב משא"כ אח"כ כתיב קחו מאתכם דוקא יעו"ש ולזה מיהדר אפי' דדלת מגימל שלא יקבל ממנו ויהדר פניו ממנו מלקבל ממי שאינו מכירו והתקנה כשזה יודע בעצמו שנותן לש"ש יתן בצנעא שלא ידע מי הנותן דלא מיכסף מני' ר"ל שלא יתבייש זה הנותן כשלא ירצה לקבל בפניו וא"ש והבן.
או י"ל שכן דרכו של גומל חסד לרדוף אחר דלים שהם הת"ח דלים שדרך היושר שישכים הנדיב על פתחי הת"ח דלים ללמוד תורה ומוסר ומ"ט פשיט כרעי' דדלת לגבי גימל מ"ט הת"ח דלים פושט כרעי' לגבי גימל ליקח ממנו גם שאינו ר"ץ אחריו שיקבל ממנו ומשני דלימצא לי' נפשי' דכתבתי ביאר הש"ס הרוצה להנות יהנה כאלישע ושלא ליהנות כשמואל וכו' וקשה וכו' דכ' הרמב"ם בלבד שלא ישתומם שע"י קבלתו ממנו יתקרב אליו ולימצא לי' נפשי' וז"ש ויקחו לי דהל"ל ויתנו ועוד מאי לי לשמי לפי הנ"ל א"ש אם פשיט הת"ח כרעי' לקבל ממנו שיתקרב אצלו ולימצא לי' נפשי' הנדיב ומ"ט מיהדר אפי' שלא לקבל הימנו מיד ומשני דליתן לי' בצנעא אם יתכוין לש"ש יזהר ויתן בצנעא ואם אינו מכוין לש"ש רק לפרסם א"ע לגומל חסד אז יהדר אפי' ממנו וק"ל.
וכמו שהוא בהשפעת ממון כך בהשפעת התורה אם ע"י כך יתקרב אצלך אז יהי' פה פתוח ואם לאו פה סתום או י"ל כאשר כתבתי בפ' עקב תשמעון וכו' שאם פה סתו' אז מסתמא כשאין משפיעין לך לדבר העת גורם לסתום פה משא"כ בפה פתוח בהיפך הוא עת לדבר וק"ל ועי"ז יוכל להתפר' סוגיא אם פה ס"ח דוחה שבת שבשב' יש למעט הדיבו' מ"מ כשיש עת רצון שהפה ס"ח שהוא פה פתוח דוחה שבת וכל הסוגיא יעו"ש והבן וק"ל.
פקודי
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה ביד איתמר בן אהרן הכהן והספיקו' רבו מאחר שהתורה נצחי והוא נוהג בכל עת וזמן ובכל אדם וזה פלאי ועוד מאי אלה ועוד כפל המשכן משכן וחז"ל דרשו שנתמשכן ב"פ וכו' מה ענינו לכאן ועוד מה ענין הפקידה דוקא למשה וביד איתמר וכו' ואגב נבאר מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא ויזנב בך וגו' מכת זנב חותך מילות וזרקו כלפי מעלה.
להבין ענין זה שיהי' עבור זה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ונ"ל דכ' האלשיך סוף מלאכי זכרו תורת משה עבדי וכו' הנני שולח לכם אלי' הנבי' והשיב לב אבות על בנים וגו' ופי' כי חורב בית ראשון הי' על עזבם את תורתי ובית שני נחרב עבור שנאת חנם ולתקן החטא ההוא בב' דברים כדי שיזכו לבנות בית שלישי שהיא האחרון אמר זכרו תורת משה עבדי לתקן חטא של חורבן בית א' ונגד תיקון חטא ב' אמר הנני שולח וגו' שיזכו לשלו' וכו' ודפח"ח
ולי נראה דמ"שא חז"ל חורבן בית א' על עזבם את תורתי דאם הי' ביטול תורה ביניהם ודאי הוא נגלה ומפורס' וא"כ מ"ט כששאל לחכמים ולנביאים מ"ט לא פרשוהו וכן הקשו גדולי המפרשי' במגלת סתרים דרבינו יונה עיין במוהרש"א אלא ודאי עסקו בתורה אלו הת"ח וכל זמן שהי' אחדות בין המוני עם לת"ח אעפי' שהי' שנאת חנם בין ת"ח כדאיתא בש"ס דיומא מ"מ הי' התורה מגין ומציל על כולם משא"כ כשגברה השנאה של המוני עם לת"ח והי' פירוד ביניהם לא היו יכולין להגן עליהם על אלו שלא עסקו בתורה וז"ש על עזבם את תורתי ופי' במדרש איכה דקאי על עזבם הת"ח יעו"ש רק שפי' המדרש קאי על שלא החזיקו בידם יעו"ש.
ולדברינו קאי כפשוטו עבור השנאה ופירוד לבבות אין אחד מגין על חבירו כמו שכתבתי בביאר מ"ש בטא"ח ה' ר"ה במשל גדולי המדינה שיצאו לקראת המלך אם עשו בשליחות המדינה מוטב יעו"ש. א"כ חורבן ראשון עבור שנאת המוני עם לת"ח משא"כ חורבן בית שני שנפלה קטיגוריא בת"ח עצמן וז"שא חז"ל שאוכלין זה עם זה ודקרו זה את זה בחרבות שבלשונם שנא' מגורי וגו' ור"ל דכ' מוה"רש במשנה שלשה שאכלו בדיעבד דלכתחילה אין דבר טוב יצא במסיבת אנשים הרבה לאכילה דלכך כתיב ועבדתם את ה' אלדיכ"ם וברך את לחמך לשון יחיד ועצה היעוצה שיעסוק בתורה וכו' ודפח"ח.
והם לא די שלא היו דיעבד אלא שאוכלין זה עם זה לכתחילה במסיבה הרבה והתקנה לעסוק בתורה והם דוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם להראות חריפות שלהם כחרב חדה לדקור את השני שהוא גדול ממנו וזה גרם חורבן בית שני ונארכו ימי הגלות עד שיתוקן חטא זה וז"ש חלק לבם עתה יאשמו כי הת"ח הם לבם של ישראל כמ"ש לבי לחוקקי ישראל וכשיש פירוד ביניהם חלק לבם וכמ"ש בתיקוני' אשרי כל חוכי לו יעו"ש והוא גי' אלה.
וזה נ"ל פי' פסוקי תהלים בלב ולב ידברו כי לבם מספרו ע"ב שם ע"ב ועתה חלק לבם ונעשו ב' לבבות וז"ש בלב ולב מספרו ע"ב כמו לבם וזה גרם ח"ו פירוד בין ב' אותיות ראשונות של השם לב' אחרונו' לכך עונשו ג"כ יכרת ה' שיש ב' פירושי' כביכו"ל והבן.
וזהו שעשה עמלק הוא היצה"ר כמ"ש האלשיך וכו' יעו"ש וזה נ"ל ויזנב בך מכת זנב ר"ל כי אבר זה גורם אחדות והוא עשה פירוד בין ישראל למטה וח"ו גורם פירוד אותיות השם למעלה כנ"ל וז"ש חתך מילות וזרקו כלפי מעלה והבן.
ולכך כי יד על כס י"ה שאין השם שלם כל ימי משך הגלות עבור שנאת חנם עד לעתיד שיבער חמץ הוא היצ"הר ע"י שישלח אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב על אבותם שהי' פירוד בין המוני עם הנקרא בנים ובין אבות שהם הת"ח שהוא גרם חורבן בית ראשון שזה גורם חורבן ב' שנעשה פירוד בין ת"ח עצמן מחמת קיפוח פרנסה כמ"ש בזה במ"א ולכך כפל ב' פעמים והשיב אבות על בנים ובנים על אבותם לתקן ב' דברים הנ"ל אז יבא גואלינו ב"ב אנס"ו.
ובזה יובן אלה פקודי המשכן משכן שנתמשכן ב"פ בחורבן וכו'. והענין כי הגאול' נק' פקידה כמ"ש פקוד יפקוד אתכם יעו"ש. וה"נ אלה גי' לו שהוא אשרי כל חוכי לו שיתחבר לב ולב שהי' חלק לבם לב' חלקים שכל א' מספרו אלה וכאשר יתחברו אלה עם אלה אז יהי' קץ גאולה שהוא פקודי המשכן משכן ב"פ ופקידה א' על ידי משה כמ"ש זכרו תורת משה עבדי. ופקידה ב' ביד איתמר בן אהרן הכהן כי חטא נדב ואביהו הי' שלא נטלו עצה זה מזה כדאיתא במדרש והי' חלק לבם א"כ ש"מ שאלו הנותרים הי' מדתם היפך מזה שהיא מדת אלי' הנביא שהשיב לב אבות על בנים וגו'. והיא פקידה לחורבן ב' שהי' עבור שנאת חנם וביד איתמר יתוקן זה וק"ל.
ברש"י ואלה פקודי המשכן בפ' זה נמנו כל משקלי נדבת המשכן לזהב ולכסף ולנחושת ונמנו כל כליו לעבודת המשכן משכן ב"פ רמז שנתמשכן וכו'. העדות עדות לישראל שויתר להם מעשה העגל וי"ל חדא מה בעי רש"י בזה שפי' כאן נמנו וכו' ועוד דבאמת לא נמנה כאן כלל כל כלי הזהב דהיינו שלא נמנו הארון ובדיו והשולחן והמנורה ומזבח הזהב שהיו כולן של זהב ועוד דמה לו לפרש רמזים ולא פירש פשוטו של מקרא וכמאמר רש"י בכמה מקומות ואני פשוטו של מקרא באתי ליישב.
וה"נ איכא לפרש קרוב לפשוטו הובא בילקוט ובמדרש לפי שהי' המלאכה די למשכן והותר אמר משה לה' מה נעשה בנותר אמר לו עשה משכן לדברות [ פי' ארון העדות] ולכך כשבא ליתן חשבון אמר לישראל כך וכך יצא למשכן וביותר עשיתי משכן לעדות שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות נמצא מבואר בזה מ"ש משכן משכן ב"פ. וג"כ מ"ש העדות ושוב לא הי' צריך רש"י לפרש ג"כ מאי העדות וכו' הגם שזה שפי' רש"י הוא ג"כ ממדרש הנ"ל מ"מ פי' הא' הוא קרוב לפשוטו יותר.
ונ"ל דפי' אבן עזרא על פסוק ויהי כל זהב וגו' וז"ל אמר הגאון למה הזכיר מה עשה בכסף ולא הזכיר מה עשה בזהב התנופה והשיב הנה הזכיר כי המנורה היתה מזהב גם ככה הכפורת והארון ומזבח הקטורת ואין זה נכון שיהי' המזבח כולה של זהב או הארון רק הי' ציפוי זהב מבית ומבחוץ וכן השלחן והבדים והקרשים והבריחים כולם מצופים זהב ומי יוכל לשער כמה זהב הי' ציפוי כל כלי המשכן עכ"ל מוכח מזה מדלא נמנה כאן כלי הזהב משום שלא אפשר ליתן חשבון עליהם שהיו רק ציפוי ומי יוכל לשער וכו' נמצא ע"כ אי אפשר לומר כפי' המדרש דלכך כתיב המשכן משכן העדות שאמר כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדו' דש"מ דמזהב איירי דארון של זהב הי' מכאן מוכח דמזהב לא ניתן חשבון דאל"כ תיקשה ליחשב כל כלי הזהב כמו דנמנה כאן כל הכלים וזהו כוונת רש"י שפי' בפ' זו נמנו כל נדבת המשכן לזהב ולכסף וכו' ונמנו כל כליו הנעשה ממנו וא"כ קשה למה לא נמנו כל כלי המשכן הנעשה מזהב הנדבה הנ"ל. וצ"ל משום דא"א לשער ולכך לא ניתן חשבון עליהם וא"כ א"א לומר המשכן משכן העדות כפי' המדרש וצ"ל כאידך הפירש רמז שנתמשכן ב"פ וכו'. וא"כ ק' מאי העדות ונ"ל שהוא עדות לישראל שויתר להם וכו'. וקאי הכל על המשכן וא"ש וק"ל והבן.
בפסוק פ' אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד ע"פ משה וגו' והספיקות רבו ונבאר. מ"ש הטור בטא"ח סימן לשנה פשוטה פקדו ופסחו ולשנה מעוברת סגרו ופסחו וכתבתי ביאור זה במ"א יעו"ש וכעת נ"ל לבאר זה.
ונבאר תחלה ש"ס סוף הוריות שאלו תלמידיו את ר"א מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו אמר להם ומה האוכל מה שעכבור אוכל משכח האוכל העכבר עצמו עאכ"ו שאלו תלמידיו את ר"א מ"מ הכל מושלים בעכברים מפני שסורן רע מאי היא רבא אמר אפי' גלימא גייצי רב פפא אמר אפילו שופתא מרא גייצי ופי' רש"י מ"מ הכל מושלים בעכברים כלומר מ"מ נתנה מפלה יתירה לעכברי' שנרדפין תדיר אפילו גלימא גייצי דלאו מאכל ולית בהו הנאה אפ"ה גייצי שופתא ביתד של מרא דעץ הוא גייץ ונשכו והו' תמוהו מריש' לשיפ'
ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור אנכי ד' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וביאור פ' אהיה אשר אהיה וכו' וביאור פקידה כפולה פקוד יפקוד וכו' יעו"ש
וכעת נ"ל לבאר באופן אחר ונבאר פסוק פ' ויקהל ויעש כיור נחושת וכנו נחושת במראות הצובאות וגומר ונשאלתי דהל"ל ממראות הצובאות מאי במראות הצובאות.
ונראה דכתבתי לעיל דשמעתי ביאור ש"ס דמנחות פ"ד בשעה שנכנס דוד למרחץ ראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות כיון שנזכר במילה שבבשרו נתישבה דעתו וכשיצא א' שירה למנצח על השמינית וכו' יעו"ש וביאור כי הי' דוד רוצה לרחוץ מן פני' חיצונית שיש בכל מצוה וזה שנכנס למרחץ לרחוץ מן טומאת הפניה של המצות אז אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות ר"ל כשירצה לרחוץ הטומאה הנ"ל ישאר ערום מכל המצות שאין מצוה בלי פני' חיצונית כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו שנימול כשהוא קטן בלי דעת פני' חיצונית אז נתישבה דעתו וא' שירה וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן ויעש כיור נחושת וכנו נחושת וגו' ומבואר במ"א דרחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ורגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' וכתבתי ביאור טעם זה במ"א כי הרצה לכנוס לפני' להיות עבד ה' צריך לרחוץ עצמו ולטהר א"ע מכל פני' חיצונית כמו דוד המלך ודוקא כשנכנס לפני' צריך לרחוץ מפני' חיצונית משא"כ בחי' אנשים שהם חיצונים א"צ כי אדרבה ע"י פני' חיצוני' נתקרב להש"י כמ"ש לעיל דשמעתי טעם פרה אדומה המטהר טמאים ומטמא טהורים וכו' יעו"ש.
ועפ"ז נ"ל לבאר פסוקי' פ' פקודי ויעש מעיל האפוד וגו' ופי המעיל בתוכו וגו' שפה לפיו סביב לא יקרע וגו' ויעש על שולי המעיל פעמון ורמון פעמון ורמון וגו' ונ"ל דיש ב' מיני מוסר א' בחי' פנימי וב' חיצוני' וכתבתי מזה במ"א הכניס שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא וכו'.
ונגד זה יש ב' סוגי בני אדם א' פנימי יאמר לו מוסר פנימי וא' חיצוני יאמר לו מוסר חיצוני כ"א לפי בחינתו עוד י"ל כי לאדם פנימי הנכנס בפני' שצריך שיאמר לו מוסר פנימי לרחוץ ולטהר א"ע מכל פני' חיצוני' כמ"ש הש"ך ויכלא הגשם מן השמים וכו' משא"כ לאדם חיצוני' יאמר לו מוסר חיצוני שיתקרב אל הש"י ע"י פני' חיצוני' שיהא איש חשוב בפני אנשי' וכו' ובזה יובן ויעש מעיל האפוד כי מעיל הוא דברי' שבקול כמבואר בש"ס ולדרכינו רמז על תוכחת מוסר שנק' מעיל האפוד דכתבתי במ"א ביאור פסוק ושפטו את העם משפט צדק כי מבואר בש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם וכו' והטעם כי שמעתי ביאור רומ"ח וכו' דכשיש יחוד קב"הו דהיינו ע"י תוכחת מוסר נתקברו ב' בחי' יחד שומע ומשמיע שהוא המשפיע ומקבל השפע בזה נעשה יחוד קב"הו ובזה יובן ושפטו את העם בחי' מוסר כדי לחבר ב' בחי' משפט וצדק והבן.
והנה תיבת אפוד גי' צ"א שהוא חיבור ב' שמות יחוד קבה"ו ע"י תוכחת מוסר שהוא דבר שבקול הנק' מעיל האפוד ופי המעיל בתוכו שידבר בפיו תוכחות מוסר שהוא בתוכו בפנימי' כנ"ל משא"כ על שולי המעיל יעשה פעמון ורמון פעמון ורמון כי פושעי ישראל מלאי' מצות כרמון היינו ע"י פעמון להשמיע קול שהוא עושה מצות שהם ע"י פני' חיצוני' עושה המצות וע"י הפעמון נעשה רמון וק"ל.
הרי מבואר דוקא בבואם אל אהל מועד שנכנס בפני' אז צריך לרחוץ מן פני' חיצוני' ובפרט ידיהם ורגליהם כמ"ש טעמו במ"א כי רחיצת ידיהם הוא להסיר הגאוה ורחיצת רגליהם להסיר מה שהורג' מדות רעות אמנם אם יאמר אדם שאינו צריך לרחוץ כי הוא טהור בעיניו כמו שכתבתי ביאור פסוק לא יראה לך חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' וכו' אמנם יש תקנה לזה שכתבתי במ"א ביאור פסוק אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן.
דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה איזהו חכם הלומד מכל אדם ע"פ משל המסתכל במראה יודע חסרונו וכו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו וכו' ודפח"ח.
ובזה כתבתי ביאור פסוק ואהבת לרעך כמוך וכו' וביאור פסוק כי תראה וגו' לא תוכל להתעלם וגו' יעו"ש ובזה יובן אם לא תדעי לך וגו' והבן.
ובזה יובן הפסוק ויעש כיור נחושת דהינו לרחצה וק' שמא יאמר שאין צריך לרחצה ומשני דלכך נעש' כיור במראות הצובאות שיסתכל במראה שרואה חיסרון זולתו אז ירגישו שחסרון זולתו יש בו בעצמו ג"כ ואז ידע שצריך לרחצה והבן ואח"כ מצאתי בכתבי במ"א ענין זה בשם המנוח מהר"ן זלה"ה בקיצור נמרץ יעו"ש אמנם דוק' חכם הוא הלומד מכל אדם כמו המסתכל במראה יודע חסרונו ע"י שרואה חסרון זולתו משא"כ מי שאינו בגדר חכם אינו רואה חסרונו ע"י חסרון זולתו.
ובזה כתבתי במ"א ביאור משנה משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושיע וביאור ש"ס פני משה כפני חמה ופני יהושיע כפני לבנה וכו' כי משה ידע חסרונו לכך קיבל התורה מעצמו משא"כ יהושיע שלא ידע חסרונו מסרוהו לו בע"כ וכו' יעו"ש.
והנה זה הי' סיבת גלות מצרים שלא ידעו חסרונם כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה כי בגלות מצרי' נסתלק הדעת וז"שה וירא ה' כי סר לראות וכו' יעו"ש לכך היו בגלות אצל פרעה בחי' העורף מקום השכחה לכך אמר פרעה לא ידעתי את ה' היפך הדעת עד שנתגלה בחי' משה בעולם שהוא בחי' הדעת ואז וימת פרעה מלך מצרי' שנסתלק השכחה ובא בחי' הדעת בעולם אז ידעו חסרונם ולכך ויאנחו בני ישראלמן העבודה שחסרו עבודת הש"י ותעל שועתם אל אלהי' מן העבודה וכ"ז ע"י ומשה הי' רועה וגו' ולכך מאחר שעיקר הגלות מצרים הי' ע"י שנסתלק הדעת בחי' גלות הרוחני שהי' בגדר השכחה ולא ידעו חסרונם לכך נמשך מגלות הרוחני גלות הגשמי משא"כ כשידעו חסרונם ע"י בחי' הדעת אז עשו תשובה לתקן חסרונם ונתקרב קץ הגאולה כמ"ש במ"א ביאור מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו' וזה כפל לשון אהי' אשר אהי' כי גלו' הגשמי נמשך מגלות הרוחני וגם להורות כמו שהי' גלות מצרים עבור חסרון הדעת שלא ידעו חסרונם כך גלות האחרון וכו' לכך נא' פקידה כפולה כי תיבת פקוד יש לו ב' משמעות א' לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד ב' לשון זכירה וזה נמשך כשבא בחי' דעת וזכירה אז יודע חסרונו ויראה לתקן חסרונו ע"י תשובה ועי"ז בא הגאולה וז"ש פקוד יפקוד מן פקידה הרוחני נמשך פקיד' לגלות הגשמי וגם בחי' כפל להראות כמו שהי' גלות מצרים ע"י משה בחי' הדעת כן בגלות האחרון יהי' הגאולה ע"י הדעת.
ובזה יובן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מגלות הגשמי ע"י שהוצאתי' מגלות הרוחני מבית עבדים מלהיות עבדים לפרעה שהוא היצה"ר בחי' השכחה לעבודת הש"י שזה נמשך מזה כמו ששמעתי כאשר קרבה אל נפשי גאלה אז הוא גאולה בגשמי ג"כ.
ובזה יובן אלה פקודי המשכן בחי' פקיד' של הגאול' לימי הגלות שנתמשכן המקדש ב' פעמים מן גלות הרוחני בא גלות הגשמי ולכן כפל המשכן משכן ונחרב בימי הגלות והסבה לזה הוא משכן העדות שנתמשכן הדעת ונסתלק לכך גרם גלות הרוחני לגלות הגשמי והתיקון לזה אשר פקד ע"י משה כאשר בא בחי' משה שהוא בחי' הדעת בעולם והי' פקידה כפולה כנ"ל אז הי' גאולה ברוחני מזה נמשך גאולה בגשמי והבן. וז"ש הצילה מחרב נפשי בגשמי ע"י שתציל מכלב יחידתי ברוחני וק"ל.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל שאלו תלמידיו את ר"א מ"מ הכלב מכיר את קונו כי הפרש בין ימי הגלות לימי הגאולה כי כאשר נראה על המזבח דמות ארי' הוא סימן לגאולה ובהיפך כאשר נראה דמות כלב על המזבח וכו'.
וזש"ה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי שניצול בגשמי מחרב כאשר ניצול נשמתו שנק' יחידתו מיד היצה"ר שנק' כלב וכונת השאלה ששאלו תלמידיו מ"מ הכלב מכיר את קונו הכוונה כי הי' ראוי לאדם שילמוד מן היצה"ר שהומה תמיד לפתות את האדם לעשות רצון קונו כמבואר בזוהר משל הזונה וכו' א"כ איך שומע האדם ליצה"ר לעשות עבירה הי' ללמוד מיצה"ר עצמו שעושה רצון קונו תמיד.
וכאשר שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור פסוק כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו ודפח"ח וזהו ג"כ פי' המשנה איזהו חכם הלומד מכל אדם גם מיצה"ר וכו' וזה ששאלו מ"ט חתול הוא בגדר השכחה שאינו מכיר את קונו שהוא בני אדם שהם בגדר שכחה העוברי' על רצון קונם שאין להם דעת וחכמה ללמוד מיצה"ר והשיב להם שפיר כי דוקא תואר חכם הוא הלומד מכל אדם משא"כ מי שהוא בגדר השכחה וכו' וזהו שאמר מה האוכל ממה שאכל עכבר משכח האוכל עכבר עצמו עאכ"ו שהוא בגדר השכחה שנסתלק הדעת ואינו בתואר חכם שילמוד מכל אדם ובזה נמשך שאלה ב' ששאלו מ"מ הכל מושלים בעכברים כי ע"י שכחה של עכברים שהוא גרם גלות הרוחני נמשך גלות הגשמי שהכל מושלים בעכברים וכפי' רש"י שנרדפין תדיר והכוונה כי תדיר הי' קשה לנו שאלה זו אבל לפי תירוץ שאלה ראשונה מבואר שאלה זו ג"כ דלא קשה מידי כי השכחה גורם דמפנה לבו לבטלה ועל כי אין אלהי בקרבי מצאני הרעות וכנ"ל אך דיש תקנה ובו תדבק הדבק בת"ח וכו' ומשני שסורן רע ע"י שסרו מן הת"ח זה גרם רע להם וכתבתי מזה במקום אחר.
עוד י"ל שסורן רע והשיב שיש עוד טעם בדבר שסורן רע מאי היא רבא אמר אפי' גלימא גייצי ר"ל כי מחמת חסרון השכחה שהוא רע לשמים לא הי' ראוי לעונש הנ"ל אלא מחמת שהוא רע לבריות ג"כ מצורף לזה רע לבריות במה שאין לו הנאה ומפרש כוונת הש"ס פ"ק דקדושין אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו וכי יש רשע רע וכו' אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע וכו' ולפי הנ"ל א"ש שהוא רשע לא להנאתו רק לעשות רע לחבירו וכו' כי גם במה שאין לו הנאה להתנצל שעשה לחבירו רעה כדי שיצא לו מזה טובה משא"כ הם אפי' גלימא גייצי וכפי' רש"י דלית בהו הנאה לעצמו ומפרש רבא יותר אפי' שותפא מרא גייצי הכוונ' אם עושה בחבירו בהיות בחיים להשפילו ולהורידו גם שאין לו הנאה יש בהתנצל ולומר שכוונתו שלא יוכל להרע לו לאחר זמן ע"י שמשפילו משא"כ כשכבר מת וקוברין אותו בשיפת' דעץ כפי' רש"י דהיינו זבולא בתריית' שקוברין אותו גם אז גייצי ונושכו להנקם ממנו כנהוג בח"ק וזהו ע"י שסורן רע בצירוף השכח' לכך הזהירה זכור ולא תשכח להנצל מכל הנ"ל והבן.
ועוד י"ל ביאר ש"ס מ"מ חתול אינו מכיר את קונו וכו' דכתבתי לעיל פי' הפסוק זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו דכתב רמ"א מוסר השכל וביאר פסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שיתן האדם אל לבו שכל מאורעותיו הוא בהשגחה פרטיות ממנו ית' יעו"ש. ולהרחיב ענין זה נ"ל דכתבתי במ"א ביאר ש"ס העמידני על רגל א' וביאר ש"ס בא חבקוק והעמידן על אחת דקשה וכו' והעולה משם כי א"א לקיים כל התורה כ"א ע"י שלום ובזה ביארתי פסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וכו' יעו"ש.
אמנם מניעת השלום שסובר שחבירו עשה לו הרעה ואין זה בהשגחה פרטיות מהש"י דאל"כ מה מקום לשנאה זו שהוא כמקל ביד מכהו ובזה יובן העמידני על רגל א' להיות מורגל באחדות עם חבירו וכו' יעו"ש. ובזה יובן בא חבקוק והעמידן על אחת שיהי' אחדות בעולם אז סגי באמת באחת מן המצות כנ"ל אמנם בחי' אחדות א"א להיות בהמוני עם כ"א לצדיק אשר באמונתו יחיה שמאמין כי כל המאורעו' בהשגחה פרטיות ממנו ית' ובזה אין מקום להשניא חבירו ויש לו שלום עם הכל ובזה אפשר בו לקיים כל התורה כנ"ל לכך צדיק באמונתו יחיה כי התורה היא עצם החיים כענין שנאמר כי היא חייך ואורך ימיך ובזה יובן השאלה הנ"ל מ"מ אין החתול מכיר את קונו כי חתול הנושך ואוכל עכברים הוא משל לבני אדם הנושכים ואוכלים זה לזה למה אינו מכיר את קונו שידע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו ית' וא"כ אין ראוי לא' לשנוא חבירו לאוכלו ולנושכו והשיבו שפיר מה האוכל ממה שהעכבור אוכל משכח האוכל עכבור עצמו לא כ"ש שיש לו שכחה לכך אינו מכיר את קונו והבן.
ועפ"ז נבאר בסדר הגדה חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא ואתא שונרא ואכלה לגדיא וכו' ואתא כלבא ונשיך לשונרא דאכלה לגדיא וכו'. והספיקות רבו א' למה כפל חד גדיא ב"פ ב' למה דוקא בתרי זוזי ג' גבי שונרא נאמר אכיל לגדיא וגבי כלבא נאמר דנשיך לשונרא ושאר הספיקות יבוארו ממילא ונ"ל דכתבתי במ"א ביאר פלוגתא הרמב"ם והרמב"ן אם תפלה דאורייתא או דרבנן והעולה משם כי בהתחברות שניהם יחד אנשי החומר עם אנשי הצורה יהי' תפלה דאורייתא וכו' יעו"ש. ועפ"ז כתבתי לעיל ביאור משנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' יעו"ש.
אמנם התחברות זה יש לפעמים סכנה לאנשי הצורה ועפ"ז כתבתי שם ביאור ש"ס א"ר ירמי' מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות וכו' יעו"ש. ולכך צריך תחלה לקשר עצמו לדבק בו יתברך כמו ששמעתי ביאור פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וכו' יעו"ש. ועפ"ז כתבתי במ"א ביאור פסוק בהעלותך את הנרו' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ונודע מ"ש בש"ס דשבת פ' הבונה גימל דלת גומל דלים וכו' ובזה כתבתי במ"א ביאור ש"ס עמך ישראל צריכים פרנסה וכו'. עד פשטו ידיכם בגדוד והעולה משם כי אנשי הצורה הם בחי' אות גימ"ל. והמוני עם הם בחי' דל"ת וכאשר יתחברו אלו ב' אותיות גימל עם ד' אז יתפרנסו זה מזה דהשפע והפרנסה הוא אות י' שהוא הטפה והשפע כנודע. וכאשר יתחברו ב' בחי' אנשי חומר ואנשי צורה ואז נעשו א' ונצטרף אותיות גדי א. ובזה יובן חד גדיא שצריך לחבר ולייחד אות ג' עם אות ד' והם ב' סוגי אנשים הנ"ל אז בא הטפה אות י' ונעשה ב' בחי' חומר וצורה אחד שהוא אות א' וזהו חד גדיא הכפל מורה א' בגשמי ב' ברוחני והבן דזבין אבא בתרי זוזי דנודע מ"ש בזוהר פ' תרומה דצריך למיקני האי בר נש בכסף שלים לאתחברא בהדי' ולמיליף מיני'.
ובזה אמרו וקנה לך חבר באגר שלים בעי' למיקני לי' וכו' עד הכא בעי למירדף בתר זכאה ולמיקני לי' באגר שלים אוף הכי האי זכאה בעי למירדף בתר חייבא ולמיקני לי' באגר שלים בגין דיעבור מיני' ההוא זוהמא וכאלו הוא ברא לי' וכו' וזהו שאמר זרח בחשך אור לישרים וכו' יעו"ש שהאריך בזה.
ונודע כי החכם נק' אבא כמו שנא' באלישע אבי אבי רכב ישראל וזה שאמ' דזבין אבא שקנה החכם את המוני עם להתחבר עמהן להעלותן קנה אותן בתרי ז"ו ז"י דכתבתי במ"א ביאור פסוק עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וכו' ודפח"ח ול"נ לפי הנ"ל שצריך לעשות ב' בחי' וכל א' נק' זו דהיינו בחי' א' שיתחבר אנשי הצורה עם אנשי החומר וכו' וכתבתי מזה במ"א שבע יפול צדיק וקם כי הצדיק הוא אות ו' ומתחבר עם המוני עם שהם בחי' ז' וע"י זה וקם שיתחבר עמהן להעלותן וכן כתבו בתקוני' שטעו בין שש לשבע יעו"ש ואז כאשר נתחברו ב' בחי' אלו הוי תפלה דאוריתא כהרמב"ם וכנ"ל בחי' ב' הוא ג"כ ז"ו גי' אחד ר"ל שתחלה קודם שיתחברו אנשי הצורה עם המוני עם צריך שיתחבר ויקשר א"ע תחלה באחדות ית' וזש"ה על זאת יתפלל כל חסיד וכו'.
ובזה יובן עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כי יצרתי ב' סוגי אנשים אנשי החומר ואנשי הצורה שהם ב' אותיות ז"ו כדי שיהי' תפלה דאוריתא וכנ"ל וז"ש תהלתי יספרו כי תהלה נק' תפלה ולא אותי קראת יעקב כי נאמ' ובו תדבק הדבק בת"ח משא"כ בדרך רחוקה וכו' ואינו מדבק בת"ח הוא ע"י כי לא אותי קראת יעקב לכך אינו מדבק בת"ח וכתבתי מזה במ"א יעו"ש ובזה יובן דזבין אבא בתרי זוזי חד ז"ו לחבר ב' בחי' אנשי' יחד וחד ז"ו לחבר א"ע בו ית' שהוא אחד גי' זו ואז נעשה חד גדיא חד גדיא והבן.
ובזה נבאר ואתא שונרא ואכיל לגדיא כי שונרא שהוא חתול שאינו מכיר את קונו ע"י בחי' השכחה שבו ואכיל לגדיא כי הם שני הפכי' כי גדיא הוא חיבור שני בחי' הנ"ל ע"י שמכיר את קונו שהכל בהשגחה פרטיות מזה נמשך השלום משא"כ אלו האנשים שיש להם מוח של החתול שהוא גדר השכחה שאין מכיר את קונו הוא אכיל לגדיא ואתא כלבא ונשיך לשונרא כי הכלב מכיר את קונו ומאמין שהכל בהשגחה פרטית לכך נשיך לשונרא דאכיל לגדיא כי הגדיא הוא בחי' האמת ולא אכל לי' רק נשיך לי' כי נשיכה לשון זיווג וחיבור כמו בש"ס ונשכו העיס' וכו' וכמבואר בכתבי האר"י זלה"ה בסוד זיווג של ימי הפסח יעו"ש להורות על החיבור היפך הפירוד לעשות שלום בארץ והבן ובדרך כלל רמז מוסר ע"י דאתא שונרא המוני עם שהם בגדר השכחה בחי' שונרא כל לגדיא שהוא אנשי הצורה שנק' ח"י גי' גדיא לכך אתא כלבא הם האומות ונשיך לשונרא ואתא חוטרא שמכה לישראל בו הכה לכלבא ע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי כבר נידון כי מגלגלין זכות וכולי והבן.
במסכת ברכות שם כשאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והיפך א"ל למשה רבינו כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך א"ל הקב"ה וכו' אר"י יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. וכבר הקשו רבים וכן שלימים לאיזה טעם היפך משה מדבריו שא' הקב"ה למשה. ב' מה סמיכו' יש לזה שאמ' יודע הי' בצלאל לצרף וכו' ונ"ל דידוע מה שכתבו המקובלים דלכך אין מוקדם ומאוחר בתורה דאלו נכתבה כסדר היו יכולין לברוא שמים וארץ להחריבן נמצא י"ל דמשה ודאי הי' יודע סדרה דבכל ביתו נאמן הוא אלא שנכתבה שלא כסדר לכוונה הנ"ל שלא ישתמשו בה לבנות עונם ולהחריבו. ובזה יובן דמשה היפך סדר התורה שנאמרה לו פ' המשכן תחלה ואח"כ פרשת ארון וכלים ומשה היפך לכוונה שעשה בכל התורה שנכתבה ונאמרה לישראל שלא כסדר שלא לברוא עולמות וכו' ואמר לו בצלאל ארון שאעשה להיכן אכניסו וע"כ לא כך אמר הקב"ה וכו' וכ"ת דבכוונה היפך הסדר שלא לברוא עולמו' לכך אמ' הא בלא"ה יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ דעשיות המשכן היינו ממש בריאת עולם שהי' העולם תוסס עד הקמת המשכן וע"כ הי' צריך לידע סדר הצירוף כמו בבריאת שמים וארץ וק"ל.
נשמט מפ' תולדות. עוד י"ל דאי' במ' מגילה וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהא קורין כל א' בזמנן ת"ר משה תיקן וכו' הלכות פסח בפסח ועצרת בעצרת חג בחג והקשה מוהרש"א הא דנקיט רק ג' רגלים הא גם ר"ה ויה"כ כתיבי בפ' זו ולמה לא תיקון וכו' ומשני דלא תיקן בשאר מצות כי אם הבא מזמן לזמן וה"נ ר"ה ויה"כ לא מיקרי מזמן לזמן דיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו בר"ה ויה"כ משא"כ בשלש רגלים דמצותן בזמנן וכו' יעו"ש.
וכבר זכרנו במ"א מ"ש האלשיך בפסוק דרשו את ה' בהמצאו וגו' וישוב אל ה' וירחמהו ואל ה' אלדינו כי ירבה לסלוח ע"פ משל המובא בטא"ח ה' ר"ה כי כל השנה הם ימי החסד והרחמים הנק' הוי' ומר"ה עד יה"כ הם ימי הדין מדתו של יצחק וקאמר שלא ימתין עד ר"ה רק יקדים א"ע וכו' יעו"ש וכן כתבתי במ"א משל למלך שגונז אוצרות בהיכל א' שבנה באויר והכריז וכו'
ובזה יובן אלה תולדות יצחק כי יש כמה תולדות של מע"ט שעושין בני אדם מאימת הדין ופחד יצחק כמו המשמורת שעשו בשנה הידוע מפחד הדין והמהומה שהי' בעולם ששבו בני העולם בתשובה ועשו כמה מע"ט אלה הוא תולדת יצחק כאמור וטוב יותר כשהוא עושה כך בימי החסד והרחמים שהוא בן אברהם שנק' אוהבי שעושה מאהבה שיהי' אברהם מוליד נוסף וקודם ליצחק או אחריו וז"ש אברה' הוליד את יצחק והוא ע"ד וישוב אל ה' וירחמהו נוסף וקודם לימי הדין אז אל אלדינו ירבה לסלוח והבן.
עוד י"ל כי עיקר מעש' הטוב של הנשמה ע"י איברי הגוף והנה הם ג"ד כמבואר במשנה דאבות על ג"ד העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח וכו' והנה בכל א' מהשלשה צריך לעשות המעשה עם המחשבה וכמו שזכרנו בשם מורי ביאר הפסוק כל אשר תמצ' ידך לעשות בכחך עשה שהוא יחוד קבה"ו וכו' יעו"ש. והמעשה נק' גוף והכוונה והמחשבה נק' נשמה והנה העבודה שהיא תפלה מרגלא בפומא דאינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ותורה מלבד הפשוטו קבלתי ממורי כשלומד ואינו מבין הוא במלכו' וכשיורד לעומקו להבין הפשט מייחד מל' עם בינה ודפח"ח וכן בג"ח צריך כוונה ומחשבה מלבד הפשוטו לגמול חסד עם השכינה והנה הגוף והמעש' נק' יצחק כמ"ש במד' הנעלם כי אותו הגוף שהי' מצטער תמיד בעבודת קונו הוא יקום בתחיי' המתים וישמח ה' במעשיו וזה יצחק יעו"ש והנשמה שהיא המחשבה נק' אברהם.
ובזה יובן אלה תולדות יצחק כי עיקר תולדת שהם המעשים טובים הוא מצד הגוף שנק' יצחק וראוי שיהי' בן אברהם שיצרף המעשה עם המחשבה שנ' בן אברהם ואז אברהם הוליד את יצחק שישמח במעשיו שעל שם זה נקר' יצחק לשון עתיד וק"ל.
וז"ש ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה כי בן מ' לבינה ור"ל שיקשר מל' הנק' רבקה כמבואר בזוהר שם בבינה הוא בן מ' בת בתואל בתו של אל כמבואר וגו'. ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא והענין דבארתי פסוק ורבקה אמרה וגו' לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב. והוא כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרוניתא מה שמחוסר להן הן דוחק פרנבה וכיוצא בזה ידע שהחסרון הוא בשכינה וידע להתפלל למלאות החסרון שם שהיא העיקר והוא טפל וכמו שהאריכו בתיקוני' בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו' יעו"ש וזהו כוונת הפסוק לך נא אל הצאן שהם בני ישראל וקח לי משם ר"ל שיהי' עיקר כוונתם שיקחו לי להעלות השכינה הנק' תפלה אל אלדי ישראל שנק' אביך והיא תעשה מטעמים לאביך כאשר אהב.
וז"ש ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו אל השכינה שהיא נוכח אשתו כי עקרה היא ר"ל עיקר תפלה היא על השכינה ששם ימולא החסרון ואז ממילא נענה הוא ג"כ וז"ש ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו בגשמי ג"כ וק"ל
עוד י"ל והיא הנ"ל רק יותר בביאור דיש להבין ב' לשונות ויעתר יצחק לה' וגו' ויעתר לו ה' רק הניקוד לא כתוב בתורה והל"ל ויתפלל ונ"ל דכ' מהר"ם שיף ביאר הפסוק כחוט השני שפתותיך ר"ל שהוא ע"ד ר"ח בן דוסא שהי' מתפלל על החולה וידע אם חי או מת אם שגורה תפלתי בפי וכו' והנה חוט השני הי' סימן לישראל אם הי' מלבין ידעו שנתכפרו עונותיהן וכו' וז"ש כחוט השני שהי' בו סימן כנ"ל כך שפתותיך יש בו סימן אם שגורה וכו' ודפח"ח. אך כדי להבין מהו אם שגורה תפלתו בפיו ר"ל דאי' בתיקונ' אם תשכבון בין שפתיים אל תיקרי אם אלא אם וכו' וכן מפורש שם בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים אם נתכוון להשכינה סם חיים יצא לקראתו וכו' וכמו שכ' שם בסמוך מפסוק עודנו מדבר והנה רבקה יוצאת שהיא השכינה וכו' יעו"ש.
ובזה תבין אם שגורה תפלתו שהוא השכינה בפיו שנק' תפלה כמ"ש ואני תפלה יודע שסם חיים יוצא לקראתו וכו'. ובזה יובן ויעתר יצחק לה' ר"ל שהוא משמש ב' לשונות ויֶעתר גם ויָעתר וזה נמשך מזה כי יצחק ידע מן ויֶעתר שיהי' נענ'. והקרי ויָעתר וכמו ר"ח בן דוסא הנ"ל וה"נ שראה ששגורה תפלתו בפיו ששכינה בפיו שהיא לנוכח אשתו כי עקרה היא שעיקרה היא השכינה לכן ידע ויעתר לו ה' וכך הי' ותהר רבקה אשתו וגו' ובזה תבין כמה ספיקו' ל"ל ויעתר לו דחזינן ותהר רבקה אשתו. וכ"ת להורות לו ולא לה בלא"ה נודע זה שאינו דומה תפלת צ' ב"צ וכו' ובזה תבין הש"ס ג"כ וק"ל
ויקרא
ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר אית' במדרש ר' תנחום פתח ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וכו' וי"ל דמה ענין הפתיחה לכאן דמשמע דיש איזה קו' בפסוק זה ומתרץ ע"י פסוק ההוא. ונ"ל דק' בפסוק ההוא בתחלה כתיב כל מלאכיו ואח"כ כתיב כל צבאיו ובמדרש פי' דזה קאי על עליוני' וכו' ולכאורה איפכא הל"ל תחלה מעליוני' ואח"כ מתחתוני'. ועו' מאי לשמוע בקול דברו דהל"ל לשמוע דברו ועו' מאי בקול דהל"ל קול. ועו' תחלה שייך שמיעה ואח"כ עשי'. ועו' להבין סדרו שתחלה אמ' משרתיו ואח"כ מעשיו ונ"ל ע"פ משל מלך א' שבא בחיל גדול לצור על עיר מוקף חומה דלתיים ובריח ברזל ודאי שהגבורי' הם במחנה ראשונה המרעישים להפיל חומה ואח"כ בינוני' ואח"כ בנפול החומה יבואו כולם ויבוזו לשלול שלל. כך הוא בענין התפלה שהוא מלחמה גדולה להפיל חומה של ברזל המפסקת בינינו לבין אלדינו כי עונותינו המבדילי' בינו לבינינו ובודאי צריך תחלה גבורי כח היודעי' לעשות פרצה בחומה זו המפסקת ולהעלו' נצוצי קדושה שיש בכל עולם העשי' המחי' את הקליפו' כנלמד מפסוק מלכותו בכל משלה והנצוצו' נעשו מ"נ להעלות השכינה לייחדה במקומ' הרמתה ולקבל שם רוב שפע וברכה ולהוריד אח"כ להשפיע לכל העולמו' בריאה יצירה עשי' ואח"כ יוכלו להתפלל אף הבינוני' מאחר שהפרצה פתוחה ויש מקום לתפלה לעלו' דרך הפרצה שפרצו ראשוני'. והנה ידוע לשמוע הוא לפעמי' לשון אסיפה וקיבוץ לייחד מה שהי' נפרדים עד הנה כמו וישמע שאול את העם בשמואל א' י"ז וגו'. והנה ק' דכאן כתיב וידבר ד' אליו מאהל מועד משמע שנתייחד הת"ת במלכו' ושם לעיל כתיב ויביאו את המשכן אל משה ונתייחד המלכות בת"ת שעלה לת"ת כמ"ש בזוהר שם וע"כ צ"ל כמו שפי' בזוהר שם בתחלה צריכין לסלקא לה לעילא ולאייתאה לה לגבי' ולבתר איהו ייתי לגבה תדיר וזה ביאר ר"ת ופתח ואמר ברכו ד' מלאכיו גבורי כח כי תחלה צריכין לברכו בתפלה והודאה אלו גבורי כח לעשו' פרצה במחיצה עושי דברו לשמוע בקול דברו ר"ל אלו העושי דברו כדי לייחד בקול ת"ת דברו שהוא מלכותו להעלו' למעלה ע"י מ"נ הנ"ל ואח"כ כשיורד ת"ת ומלכו' למטה להתייחד ת"ת עם מלכו' אז ברכו ד' שם הוי' שהוא יחוד כנ"ל משרתיו עושי רצונו ואח"כ ברכו ד' כל מעשיו בכל מקומו' ממשלתו וק"ל.
בפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וי"ל א' איך שייך פ' זו בכל אדם ובכל זמן שהתורה נצחי ב' קו' האלשיך תחלה כתיב סתם ויקרא אל משה ואח"כ וידבר ה' וגו' איפכא הל"ל דקרא ה' אל משה וידבר אליו ג' דהל"ל ויקרא אל משה מאהל מועד ד' כפל וידבר ה' וגו' לאמר ואח"כ אמר דבר וכו'. ה' דבר אל בני ישראל וחזר ואמ' ואמרת אליהם. ו' דיבור ואמירה למשה ושוב דיבור ואמירה לישראל ז' תואר אדם כי יקריב ולא איש ח' מכם מיותר ט' פתח בלשון יחיד אדם כי יקריב וגו' וסיי' בלשון רבים תקריבו את קרבנכם י' תחלה שלא לנוכח אדם כי יקריב ומסיים לנוכח תקריבו את קרבנכם י"א ל"ל מן הבהמה שהוא כלל אחר שפרט מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו' או איפכא ל"ל הפרט אחר הכלל כי בכלל בהמה הוא בקר וצאן ודרשת חז"ל ידוע י"ב ל"ל ג' פעמי' מן דהל"ל כי יקריב בקר וצאן קרבן לה' וגו' וגם בזה דרשו חז"ל וכו'. אמנם קו' י' תחלה שלא לנוכח ואח"כ לנוכח נ"ל דכתבתי במ"א ביאר על זאת יתפלל כל חסיד וכו' וז"ש המשכן משכן העדות ב"פ א' לאנשי החומר וב' לאנשי הדעת בחי' משה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ר"ל כי תפלה עבודה שבלב נקרא אמירה מחשבה וכוונה. וז"ש אליו מאהל מועד בחי' משה בפני עצמו באהל מועד לאמר בתפלה ולכללות בני ישראל דבר אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ר"ל שיהיו סוג ומקום בפני עצמ' לכללות העם ואז תואר אדם מרחוק יוכל לקרב מכם קרבן לה' וזה שדיבר שלא לנוכח עם תואר אדם כי אינו שם עמהם כי אם אחר שיתחברו עם תואר אדם אז הם ולבם לנוכח ה' כולם וז"ש תקריבו קרבנכם והבן עו' י"ל ע"כ ביאר דהקשה מורי משחז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו' ממ"נ אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז הזה א"כ למה יוצא ב"ק כלל ואם אפשר שישמע א"כ מ"ט לא נשמע שאם יאמר אדם ששמע ידונו אותו כנביא השקר וביאר כי למעלה אין אומר ואין דברים רק עולם המחשבה א"כ מה שמגיע לאדם הרהורי התשובה הוא מן הכרוז וכו' ודפח"ח הרי כי אם יטה אוזן לשמוע קול הקריאה והכרוז אפשר לכל אדם שישמע והיינו במחשבה אמנם אם הוא בר דעת להבין שזהו המחשבה הוא קול הכרוז והב"ק ממנו ית' בעצמו ע"י התפשטותו בעולמות עד שמגיע למחשבת אדם זה ויטה אזן לשמוע כלמודים לשמוע ולעשו' אזי יוסף ה' דבר עמו איך יתנהג בדרכי ה' כמ"ש טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך וכמ"ש בסבא משפטים דף צ"ט אורייתא קרי בכל יומא ברחימו לגבייהו וכו' ולא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה משל לרחימתא וכו' ת"ח ארחא דאורייתא כך הוא בקדמיתא ברמיזו אח"כ קראת לי' דיקרב הכא ואשתעי בהדי' בתר פרוכתא וכו' לבתר אתגליאת לגבי' ומלילת בהדי' כל רזין דילה וכו' יעו"ש והקב"ה נקרא תורה וקרי בכל יומא ברחימו ברמיזו ואח"כ כאמור וכו' והיינו לאינון דידעין בה משא"כ לאחרים כשבאין לו הרהורי תשובה מהכרוז נתעצב והולך לבית היין לומר תנו שכר למרי נפש וכמו ששמעתי מהרב המגיד אל תהיו כסוס כפרד להבין במתג ורסן וכו' כי יש ג' סוגים בסוס א' היודע לילך מעצמו בדרך הישר ב' ע"י מתג ורסן ג' על ידי מתג ורסן אדרבה סר מדרך הישר וכו' ודפח"ח. ואני כתבתי בזה דע מה למעלה ונודע זה ממך באיזה בחי' אם הוא בקו החסד וכו' יעו"ש וכל זה לבחי' ישראל שעלו במחשבה משא"כ לבחי' אנשי החומר אנשי מעשה יש הודעה בדיבור או במעשה כמ"ש רמ"א פ' שמיני מוסר השכל לך ה' החסד וגו'.
ובזה יובן ויקרא אל משה ר"ל קול הקריאה והכרוז מן הקב"ה שהיא התורה מגיע אל משה שיש לו דעת וכמ"ש סבא הנ"ל ולא עבדת דא להכריז ולקרוא כי אם לאינון דידעין בה קריאת לי' דיקרב הכא ואשתעי בהדי' אח"כ וידבר ה' אליו בתר פרוכתא וכו' גופי התורה עד אח"כ באהל מועד מלילת בהדי' כל רזין וכו' וזהו לאמר בחשאי נשמת התורה ורזין דאורייתא. וכל זה מי שהוא בבחי' דעת הנק' משה אז התורה בעצמו שהוא הקב"ה מדבר עמו בתחלה בקריאה ורמז ואח"כ בדיבור בחר פרוכת שהוא הנגלה.
וז"ש אליו למעט אחרים שאינן בבחי' משה ואח"כ בפנים באהל מועד הסוד והנסתר. משא"כ לכללות עם בני ישראל שאינם בבחי' זה להבין שידבר עמו התורה וכנ"ל אתה דבר אל בני ישראל בחי' הנגלה של התורה הנק' גוף התורה שהוא דיבור בהכרזה ונגלה ואחר שילמדו גוף התורה אז ואמרת אליהם דייקא בחשאי פנימיות ונשמת התור' למי שראוי לפנימית התורה ומי שאינו ראוי לזה עכ"פ ילמדו גוף התורה וז"ש דבר וגו' כי יש אנשי החומר והגוף ויש אנשי הצורה והנשמה וכמ"ש כה תאמר לבית יעקב אנשי החומר ותגיד לבני ישראל אנשי הצורה כ"א לפי בחינותו במתן תורה וכן לדורות. אמנם בענין התפל' צריך שיתחברו ב' סוגי אדם הנ"ל אנשי החומר עם אנשי הצור' שאז נק' אדם וכמ"ש בש"ס כל שאין לו אשה לא נק' אדם והיינו כמו שכתבתי לקמן ואז נתחבר גוף התפלה שהיא בלא כונה כגוף בלא נשמה של אנשי החומר עם תפלת אנשי הצורה והנשמה אז התפלה היא בגוף ונשמה
וז"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה' שהיא תפלה שנק' קרבן לידו"ד לקרב ד' אותיות הוי' שהיא בד' עולמות אבי"ע על סדר התפלה כנודע כי הקרבנות לתקן עולם עשיה שבו אות ה' אחרונה מהשם ושם ב"ן גי' בהמה וז"ש מן הבהמה ר"ל ע"י מן להעלות עשי' וז"ש מן הבהמה וכן מן הבקר וגו'. ואח"כ מב"ש עד ישתבח לתקן עולם היצירה שבו אות ו' מהשם שנתחבר עם עשי' אות ה' ע"י יסוד הנקרא בקר כמ"ש הבקר אור והאנשים שולחו כמ"ש בזוהר שם וז"ש מן הבקר. ואח"כ מישתבח עד עמידה ה' ראשונה מהשם סוד הבינה המקנן בבריאה ונתחבר ו' הנקרא הוי' עם ה' אחרונה הנקרא אדני שניהם גי' צ"א נתחברו אל הבינה שיש בה נ' שערי בינה ונעשה צאן וז"ש ומן הצאן ואח"כ עמידה לחבר הכל אל אצילי' וז"ש תקריבו את קרבנכם וכל זה שיהיו ב' סוגי אדם הל"ל פנים בפני' ולא דו פרצופי' אחור באחור כמבואר שם באריכ' וז"ש אדם כי יקריב מכם לחבר ב' סוגים הנ"ל ושפיר סיים תקריבו אזהרה ג"כ להם שיתקרבו לאנשי הצורה ויהי' קרבנכם תפלה שלימה בגוף ונשמה והבן.
ועוד י"ל ביאור ק' ט' י' יא' דכ' בפע"ח ביאר משנה אל תעש תפלתך קבע שאין תפלה של יום זה דומה לתפלה של יום המחרת וכו'. וכן מבואר בתיקונים בזאת יבא אהרן אל הקודש כל רגל הוא בחי' בפני עצמו פסח חסד ר"ה גבורה שבועות ת"ת וכו' יעו"ש. ולפ"ז איך ידע האדם לייחד מדה השייכ' ליום זה וצ"ל כמו שכתב' במ"א דע מה למעלה ממך ממך תדע מה יש למעלה כי האדם נקרא עולם קטן והוא מראת הצובאות אם יש לו שמחה מסתמא יש כך למעלה חסד וכו' יעו"ש.
ובזה יובן אדם כי יקריב שירצה להעלות ולקרב המדה ששייכה לאותו יום ואינו יודע ואמר שיש לידע זה מכם ויקרב מדה זו קרבן לה' מן הבהמה של הבהמיות אדם בקר החסדים או צאן גבורות כנודע ואז תקריבו קרבנכם והבן עוד י"ל איפכא כי לפי הנ"ל יש התעוררת המדה למעלה תחלה אח"כ למטה באדם שמחה או עצבות וכו'. וז"ש דע מה למעלה ממך. וכעת נ"ל שלפי אתערותא דלתתא כך נתעורר למעלה ונבאר פסוק פ' ויקהל ויעש הכיור נחושת וכנו נחשת במראת הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד וי"ל למה נקרא מראת הצובאות ודרשת חז"ל ידוע. ועוד מאי אשר צבאו פתח אהל מועד דאין לו שחר והתרגום מפרש וכו'.
ונ"ל דאי' בזוהר תצוה דף קפ"ד ע"ב ואי תימא איך באתערותא דלתתא יכול לאתערא לעילא ת"ח עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר והוא איקרי אבן טבא ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהי קיימא אי קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין ליה מלעילא ואי קיימא בעציבו יהבין ליה דינא מלעילא כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה חדוה דבר נש משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה וכו'. ובטש בהאי אבן טבא ואצטבע באינון גוונין וכמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא וכו' יעו"ש.
והנה אחז"ל בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים וכו'. ונראה דהענין כשהיו ישראל בגלות מצרים בעבודת פרך ועצבות גרמו כך לשכינה שנקרא אבן טבא דאצטבע כך ג"כ וקיבלה דינא מלעילא וכנ"ל וע"י הנשים צדקניות ששמחו לבעליהן במראות הצבאות כדרשת חז"ל וכו' וגרמו שמחה לשכינה ג"כ דקיימא בנהירו דאנפין ומשיך כך מלעילא ויצאו מגלות מצרים וז"ש חז"ל בפסוק משפטים ויראו את אלדי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר ופירשו לבנת הספיר בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטוהר משנגאלו הי' אור וחדוה לפניו וכו' וכפי' רשי' שם ולפי דברי הזוהר הנ"ל הי' מוכרח שיהי' כך שנקרא אבן טבא דאצטבע לפי הענין דקיימא למטה או בעצבות או בנהירו.
ובזה יובן ויעש הכיור וגו' במראת הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד ר"ל פתח אהל מועד היא השכינה אשר רגלי' יורדת מות שהם הקליפות עצבות ודאגה וכעס וכיוצא שהיא מתלבשת בהם בששת ימי החול שהם שליטות הקליפות ולכך בע"ש שהיא עליות העולמות ורוצה השכינה לעלות ואי אפשר לה לעלות מצד שהנחש כרוך על עקבה ולכך צריך לרחוץ בע"ש במים חמין ידיו ורגליו בסוד שלהבת י"ה ועי"ז הסיר הקליפות ותוכל לעלות כמבואר בס' הכוונת דע"ש יעו"ש וה"נ הכהנים שהם שושבינא דמטרוניתא לקשטה ולהסיר ממנה הקליפות רחצו ג"כ ידיהם ורגליהם להסיר הקליפות ממנה ולהעלותה לקשרה בסמכי קשוט דז"א נה"י שנקרא צבאות כנודע ולכך נק' שפיר מראות הצבאו' שהנשים גרמו זה להסיר הקליפות מפתח אהל מועד אשר שם לפתח זה חטאת רובץ הם הקליפות ולהעלותה בנה"י דז"א שנק' צבאות ע"י השמחה וכך עושין הכהנים ע"י הרחיצה ידיהם ורגליהם וכמבואר בסוף תיקוני' למהרח"ו כונת הקידוש בליל שבת והבן והשי' יכפר.
ובזה יובן דע מה למעלה ממך אי אכזריות או רחמים זה נמשך ממך אי קיימא בנהירו דאנפין גורם כך למעלה וה"ה בעצבות או אכזריות או רחמים גורם כך למעלה וכמ"ש בש"ס דר"ה ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שגרם כך למעלה ע"י מעשיו למטה והקשו בש"ס וכו' והתו' דחק לתרץ וכו'.
ולפי' משמעות הזוהר הנ"ל אתי הפסוק כפשוטו דכ' האלשיך ונתן לך רחמים ורחמך כי הש"י מזמין ליד אדם שירחם על זולתו כדי ורחמך ע"י אתערותא דלתתא וכו' יעו"ש וזש"ה לך ה' החסד שזימן חסד לאדם שיגמול חסד עם חבירו כדי שתשלם לאיש חסד כמעשהו שהתעורר במעשיו למטה חסד וע"ז נתעורר כך למעלה והבן. ומעתה שהשמחה מעלה נפלאה ראוי שיהי' של מצוה משא"כ בגשמי נהפך וכו' כי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז שנא' אז ימלא שחוק פינו עיין לקמן.
ובזה יובן אדם כי יקריב מכם קרבן לידו"ד ר"ל כי זבחי אלדי' רוח נשברה ר"ל מי שיש לו לב נשבר ועצבות הואזבח לאלדי' משא"כ שיהי' זבח וקרבן לידו"ד שם הרחמים הוא מכם אם הוא למטה מתעורר למדה זו בנהירו דאנפין ורחמים וחסד אם מכם גורם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן שנכללו בנפש הבהמיות אלו ב' מדות מן הבקר הוא חסד מחסד ובקר דאברהם והצאן הוא גבורות ועצבות כך תקריבו קרבנכם שעולה לעשות רושם למעלה ככה ע"כ טוב לב משתה תמיד.
ובזה יובן פסוק פ' צו את אהרן שיהי' זריז לעבוד ה' בשמחה כי זאת תורת העולה כי לפי זאת שעושים למטה כך נתעורר ועולה זאת למעלה השכינה לקבל חדוה משא"כ היא העולה בעצבות על מוקדה לכך עצה היעוצה שלא יהי' שמחה של הולל' הגור' רעה לעצמו וכמ"ש האלשיך פ' נשא כי שמח' שתיות יין כמה רעה גורם וכו' יעו"ש יותר טוב שיהי' שמחה של מצוה וכמ"ש עבדו את ה' בשמחה וגם בזה צריך אזהרה גדולה שלא יהה מעורב בו איזה פני' חיצונית בפני העולם ואינו יוכל לעלות כמ"ש ויכלא הגשם משמים שכ' הש"ך על התורה כתבתי מזה במ"א לכך עצה יעוצה ואש המזבח תוקד בו בקרבו שלא לגלות חוצה רשפי אש שלהביות אש המזבח של מעלה דביקות ושמחות עבודת ה' יהי' שמחת לבו בקרבו והבן.
עוד י"ל ונבאר פסוק תהלים סי' קמ"ד אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלדיו. וזה אין לא חיבור וגם אין לו שחר. ובמדרש אר"י אם אלופים גדולים שבנו נסבלים על קטניהם שהקטני' נשמעים לגדולים ומתוך כך אין פרץ בנו ואין יוצאת אין שמועה רעה יוצאת למרחוק ואין צווחה ואין קול מהומת מלחמה וכו'. ויש להבין לפ"ז מה חיבור יש לסיפא דקרא אשרי העם שככה לו וגו' ועוד בזוהר דרשו שככה גי' משה וכו' ק' פשיטא מה ענין משה לכאן. ועוד אשרי העם שה' אלדיו צריך להבין מה ענינו לכאן ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך ונבאר ש"ס העמידני על רגל א' וכו'. דודאי תכלית כל המצות שיזכו למדריגו' ובו תדבק כמו שכתבתי במ"א בהג"ה בשם עללות אפרי' כי תכלית אדם השלם וכו' שילך למסעיו עד אשר תדבק נפשו הזכה בסבה ראשונה ית' וכל התורה נקרא דרך כי מדריכה לאדם לעלות וכו' יעו"ש. רק שזה אי אפשר לכל אדם כמו שדרשו בש"ס וכי אפשר וכו' לכך אמרו הדבק בת"ח שהוא דבוק בהש"י ואז על ידו יוכל הוא ג"כ לידבק בהש"י ולפי שזה מעלה נפלאה תכלית הכל לכך היצה"ר מקטרג שלא יזכה לדבק בת"ח הדבוק בהש"י ע"י קו' וספיקות שהוקשה לו על ת"ח שיהי' פירוד בינו ובין הת"ח לכך ציותה התורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ודרשו אפי' אומר על ימין שמאל וכו' אין לך אלא שופט שבימיך וכו' כדי לסלק הספק ונ"ל שזהו עשה לך רב והסתלק מספק. עוד י"ל דהקשה הר"ן בדרשותיו בזה ומשני וכו' וכתבתי מזה במ"א.
ובזה כתבתי ביאור משנה עשה לך רב והסתלק מן הספק. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו דלכך בא הצוי לא תסור כדי עשה לך רב שידבק בו ויסתלק מן הספק שאז יוכל לדבק בו ועל ידו יזכה לידבק בו ית' הוא תכלית הכל וז"ש ויאמינו בה' ובמשה כל המאמין ברועה ישראל וכו' ועפ"ז נבאר ש"ס דשבת העמידני על רגל א' והשיבו מה דסני לך וכו' והיינו ואהבת לריעך כמוך וכו' וכתבתי מזה במ"א ולפי הנ"ל אתי כפשוטו שבא הגר וא' העמידני על רגל א' ויסוד הכל שיזכה למדריגת ובו תדבק שהוא כלל כל התורה וזה אי אפשר כי אם שיזכה להדבק בת"ח כדרשת חז"ל וזה אי אפשר לי לקיים ג"כ מחמת הספיקות היצה"ר שיש לי על ת"ח והשיב לו שפיר מה דסני לך וכו' שהוא ע"ד מ"ש מוהר"י יעבץ במשנה פ"ב דאבות אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו שלא ישפוט משפט א' לעצמו ומשפט א' לזולתו וכו'. ובזה כתבתי במ"א לא תטה משפט וכו'. א"כ מה דסני לך שלא להקשות קוש' וספיקות עליך ורוצה אתה שידנוך לכף זכות לא תעביד לחבריך ובזה תזכה לדביקות הנ"ל.
ובזה יובן אלופינו מסובלים שהקטנים נשמעים וסובלים לגדולים בין בשמיעה כפשוטו בין באסיפה וחיבור וכמ"ש וישמע שאול את העם וגו' וזה נמשך מזה ואז מתוך כך אין פרץ וגו' אך שמא יאמר כל א' כי אני הוא גדול והם הקטנים וראוי שישמעו לי לכך ביאר אשרי העם שככה לו ר"ל שזה טובתו של הקטנים אם ישמעו וז"ש אשרי העם שככה לו ומה יתרון לגדולים בזה לכך כל א' יעשה לטובת עצמו שניצול בגשמי וגם שיש לו מדריגות משה גי' שככה שיהי' עניו ושפל מכל האדם אשר על פני האדמה ועי"ז אשרי העם גם ברוחני שידוד אלדיו לקיים ובו תדבק כנ"ל ועוד כי אשכון את דכא כתיב משא"כ גסי הרוח אמר ה' אין אני והוא יכול לדור בעול' וכמ"ש בש"ס דסוטה יעו"ש. אמנ' מ"ט באמ' אם הקטני' נשמעין לגדולי' מתוך כך אין פרץ וכו' ונ"ל דכתבתי בהג"ה במ"א לנפש לא יטמ' וגו' להזהיר גדולי' על הקטנים שהוא סוד מאור הקטון ומאור הגדול יעו"ש והנה אם קטנים בסוד השמיעה שומעין לגדולים נעשה יחוד אד' סוד השמיעה ומקבל עם ידו"ד סוד המשפיע ואז הוי שני מאורות הגדולים כשהם בחיבור א' וז"ס ונתתי שלום בארץ ע"י יחוד הנ"ל הוי שלום בארץ משא"כ בהיפך כמו ששמעתי ממורי כתבתי במ"א ובזה יובן זאת מיעוט מאור הקטון ותורת ריבוי מאור הגדול שניהם עולים יחד ע"י אהרן שיש שומע ומשמיע משפיע ומקבל סוד הוי' אדני' והוא מיד ולדורות והבן וק"ל.
ובזה יובן צו את אהרן זאת תורת העולה שגורם יחוד זאת תורת ע"י שהקטני' שמחזיקין עצמן למיעוט וקטן ונשמעים לגדולים שהשומע ומשמיע הם יחוד זו"נ זאת תורת העולה וגו' וכ"ז ע"י אהרן שיבוקש התורה מפיהו והבן שהוא מיד ולדורות ע"י שמיעה לחוד והבן עוד י"ל דשמעתי ממורי שהקשה על פסוק ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה וגו' למה יבוקש הלא טוב יותר שלא ימצא ב' הקשה בימות המשיח שיבטלו כל הצרות שיצטרכו להתפלל עליהם א"כ התפלה שהיא אבר השכינה וכי אפשר לבטלה ח"ו וביאר כי יש ד' סוגי התפלה א' על כבודו ית' שנתמעט ונתחלל בין האומות וראוי שיתפלל וכו'. ב' ראוי שיתפלל על מחילת העון כי העבירה חמורה ממיתה כי המיתה מכפרת וממרקת העון משא"כ העון גורם כמה מיתות וכריתות. ג' תפלה על פרנסה ד' על החיים והנה איברי השכינה מעוטף בד' סוגי' הנ"ל שיתפלל עליהם ויפרדו הגשמי ויעלה נצוצי השכינה הפנימי למעלה וכו' משא"כ בדליכא ד' סוגי' הנ"ל אינו יודע על מה להתפלל וזש"ה כי יבוקש עון בית ישראל כדי שיתפלל עליו ואיננו וגם חטא' יהודא שהו' חסרון סוגים הנ"ל ולא תמצאנה על מה להתפלל כי אם דרך יחודים תהי' התפלה וכו' ודפח"ח.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל דק' דדרשו חז"ל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות וכו' וק' הא לדורות בטל המקדש ואין מזבח ואין קרבן עולה ועו' דא"ר שמעון ביותר וכו' שיש חסרון כיס וק' מהו ב' ואש המזבח תוקד בו דהל"ל תוקד עליו ובמד' אר"פ עליו לא נאמר אלא בו וכו' ואם נפרש דקאי על תפלה כמ"ש בעקידה וכו' א"כ ק' מה שהקשה בעקידה הא בקרבן כתיב לרצונו ולמה התפלה חוב וכו' וכתבתי מזה במ"א ולפי הנ"ל א"ש.
ובזה יובן צו וגו' זאת תורת העולה ר"ל כי זאת נקרא השכינה כנודע בסוד בזאת יבא אהרן וגו' וגם זאת לשון מיעוט ושניהם אמת כי צו את אהרן כהני ה' שהוא זירוז מיד ולדורות גם שיש ד' סוגי התפלה וכנ"ל מ"מ זאת תורת העולה על הכל שיש לאדם שיבטל רצונו מלהתפלל על צרכי פרנסתו ואינך מפני רצונו ית' רק על זאת יתפלל כל חסיד על כבודו ית' שהוא השכינה שנקרא זאת שנתמעטה מכבודה והוא מיד ולדורות.
וז"ש ר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס ומחוסר פרנסה וצריך להתפלל עליו מ"מ יבטל רצון עצמו מפני רצונו ית' שראוי שלא יעלה על לבו שום דאגת עצמו רק היא העולה על לבו על מוקדה על המזבח כל הלילה כל ימי משך הגלות שדומה ללילה יהי' בלבו על כבודו ית' שנתמעט מיום שנשרף בהמ"ק והמזבח שהוא על מוקדה אשר בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו הי' לשריפת אש וכל מחמדינו הי' לחרבה עד הבוקר שהוא זמן הגאולה כמ"ש חי ה' שכבי עד הבקר וגו' וגאלתיך אנכי וכמ"ש בתיקונים. ועד זמן הגאולה ראוי לכל אדם שיהי' אש המזבח תוקד בו בקרבו שלא יעלה בלבו שום שמחה כמ"ש בש"ס אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז שנא' אז ימלא שחוק פינו רק שיש אבן טבא דאיצטבע וכולי צריך שמחה לכך עבדו את ה' בשמחה כמו שכתבתי במ"א ואתי שפיר והבין וק"ל.
מצוה כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ונ"ל דאי' בגמ' דברכו' לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והקשו בתו' וכו' ונ"ל דקושי' התו' ליתא דמבואר בש"ס עצמו הקושיא ותירוצו ותחלה נבאר פסוק חטאת הקהל היא אשר נשיא יחטא ופי' רש"י אשרי לדור שהנשיא וכו' להבין מהו אשרי נ"ל דכתבתי בפ' פרה אדומה ענין מטהר טמאים ומטמא טהורים יעו"ש.
ובשם הרב מהו' מנחם מענדיל שמעתי ותחלה נבאר ביאור המשנה ששמעתי בשם החסיד מוהר"ן קאסיור המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטל' הרי זה מתחייב בנפשו דק' איפכא הל"ל המהלך יחידי בדרך וביאר דקאי על איש ישר ותמים ההולך בדרך יחידו של עולם רק שמפנה לבו לבטלה שיש לו פני' קצת במעשיו שעושה הרי זה חייב ודפח"ח ובסיגנון זה ביאר מוהר"ם הנ"ל מצוה פרה אדומה שמטמא לאדם טהור כשיש לו איזה פניה בתורה ועבודה משא"כ לאדם טמא מטהר הלוואי שילמוד אפי' לאיזה פני' שהיא שלא לשמה שמתוך וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן מצוה הנ"ל כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ שלא יהא עם היצה"ר הנק' חמץ כנודע כי כל שאור וכל דבש וגו' כי שני אלו צריך להרחיק מעסק תורה ועבודת ה' שלא יהי' להתפאר ולהתנשא כמו שאור או לשאר הנאה שלו הנק' דבש המתוק לחיך וכ"ת א"כ קשה על הש"ס שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה וכו' לכך ביאר הכתוב עצמו קרבן ראשית תקריבו ר"ל כשהיא בבחרותו שהוא ראשית ימיו בזה רשאי להקריב גם שאור ודבש שיהי' תורתו להנאתו כדי שאח"כ יבא לשמה ומ"מ אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח כ"ז שעושה להנאת עצמו כי אם כדי שיבא אח"כ לשמה וזהו כוונת הש"ס שמתוך שלא לשמה בא לשמ' מיהו כל זמן שעוסק שלא לשמה אין זה ריח ניחח וא"כ קושי' תו' לק"מ וק"ל.
ונחזור לביאור הנ"ל וביארתי במ"א פי' ירושלמי לבש שמואל הנביא חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו' יעו"ש.
והוא ע"פ משל השר ששינה לבושו כדי להחזיר הבן אל המלך וכמו שביארתי פי' הש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו יעו"ש. ובזה יובן כשיש חטאת הקהל שאין הקהל נוהגין כשורה שנתרחקו מן המלך מלכו של עולם להתנהג במנהגי פחותי הערך אז אשרי לדור אשר נשיא יחטא שהוא שינוי לבושו כדי להתלבש בלבושם ויתחבר עמהם ע"י חטא זה להשיבם אל אביהם המלך ממ"ה וק"ל.
וע"פי הנ"ל יש לבאר מ"ש בש"ס והפוסקי' בתי כנסיו' ובתי מדרשות צריכין בדיקה מחמץ דלכאורה ק' מה ענין חמץ לשם וביותר בב"המד דאמרו חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לב"המד אם אבן הוא נימוח א"כ מה ענין החמץ בב"המד שהוא היצה"ר ואגב נ"ל להזכיר מה ששמעתי בשם החסיד המנוח מוהר"ן קאסוויר לשון אם דוודאי אין רגע בלא פגע של זה המנוול וביאר דוודאי אם לא ישנה כסות ולשון מי ישמע לעצתו רק שתחבולתו לשנות כסות ולשון כאלו הוא יצ"ט ומפתה למצוה ואז אין לאדם עצה אלא למשכהו לבית המדרש וילמוד או יתפלל בדחילו ורחימו ואז אם הי' יצה"ר נימוח ולא יאמר עוד כבתחילה ואם מ"מ יפתהו ידע שאין זה יצה"ר ודפח"ח.
ונראה דבאמת כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כפי' הנ"ל ומה שמצינו היפך לזה בבה"כ מרישא לסיפא הכל הוא שאר ודבש או כבוד או הנאה שכל חלוקי כבוד הן לראשי העיר ושאר הנאות כנודע וה"ה בבה"מ לזה ביאר הפסוק עצמו קרבן ראשית שזה קרבן ראשית של הראשים ומנהיגי העיר כדי שירצו להיות ראשים לא יהי' בירה בלא מנהיג ובאמת אל המזבח לא יעלו לריח ניחח וא"כ שפיר הוא דבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה מחמץ של היצה"ר שהוא מחמץ ועולה בנפיחה שם דווקא להתכבד ולהתנשא בשבת' וי"ט כדי שילך שם ואם לאו לא הי' הולך שם כלל וכהנה שצריך בדיקה משיחה בטילה ומחלוקת וקנאה ושנאה שם דווק' עד שירחמו משמים לשלוח אליהו ולהשיב לב אבות על בני' וכו' וק"ל.
ובזה נבאר כוונת הש"ס והפוסקים אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר וכו' ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אלא שחכמים החמירו לבדוק לפי שרגיל בחמץ כל השנה והוא דנודע מ"ש בס"י כי עד י"ג שנה הי' היצה"ר לבד משא"כ משם ואילך בא היצ"ט דלכך זה נק' מלך זקן משא"כ היצ"ט נק' נער ואפשר שמה שזה רגיל ושגור בפי המוני עם להיות נק' בן י"ג שנה בר מצוה כי נר מצוה ותורה אור והנה כי יש היכל זכות נגד היכל חובה כי זה לעומת זה וכו' והיכל זכות הוא של יצ"ט כי זכות הוא מצוה והיכל חובה הוא של יצה"ר ולכך אור לי"ד שבא היצ"ט אז יוכל לבדוק ולבער החמץ של יצה"ר לאור הנר שהוא נר מצוה של יצה"ט שילך אחר עצתו ולא אחר עצת יצה"ר ומדאוריתא בביטול בעלמא סגי כמ"ש בעוללות אפרים כשמתחרט בלב ומבטל שלא יעשה עוד כזה סגי אלא לפי שרגיל כל השנה בחמץ של היצה"ר הצריכו לבדוק אחריו בחורין ובסדקים שיעשה מעשה להוציאו מביתו לגמרי ע"י תשובת המשקל או שאר גדרי התשובה וא"ש והבן.
ובזה אמרתי לבאר הש"ס דמגילה חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' לבאר זה ע"ד דביארתי משנה בסוכה הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו כי עוה"ז הוא הכנה לעוה"ב ומי שהכין והציע מטתו בטוב בעוה"ז הוא לו מנוחה לישן עם צדיקי ישיני עפר והישן חחת המטה ולא ער בעוה"ז לא יצא ידי חובתו וק"ל.
ונודע כי תכלית האדם שנברא בחומר וצורה שהחומ' הוא מהקליפו' הנק' ארור והצורה הוא מהקדוש' הנק' ברוך וע"י זיכוך חומר בתשובה ומע"ט נכנע החומר אל הצור' ויוצא מכלל ארור לכלל ברוך שנכלל הכל החומר והצורה בקדושה. ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא ר"ל למתק ולבסם חומרו בעוה"ז הנק' פוריא שהיא מטה כנ"ל עד דלא ידע בין ארור המן שמצדו החומר ובין ברוך מרדכי שהוא הצורה שאין שום הפרש ביניהם כי נכללו בקדושה וק"ל.
וזהו צחות לשון הנביא הוי שמים אור לחושך וכו' שמים מר למתוק ומתוק למר וכבר ביארו המפרשי' בזה ולפי הנ"ל אתי כפשוטו כי מה שאמרו אור לי"ד יבדוק וכו' והם שמים אור לחושך ליצה"ר לעשות עוד עבירות במחשך מעשיהם וסוברים שהם צדיקים וזהו כפל שא' וחושך לאור ומר למתוק כפל נ"ל כי מבואר בפסוק ויבואו מרתה וגומר ויורהו ה' עץ ודרשו חכמי'. ז"ל נס בתוך נס שהי' עשב מר ונמתק מר במר ולי נראה כפשוטו דאי' בש"ס במעשה דר"ע שנשא בת כלבא שבוע והדירו מנכסיו וכו' ובא אליהו ונדמה לי יותר עני ממנו והתנחם יעו"ש ושפיר מובן שנמתק מר במר יותר וק"ל. עוד י"ל דכ' הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפשות וכו' וזהו שמי' מר למתוק שכמו שבחולי הגוף אם יש חולי מר צריך לרפאו ע"י סם מר יותר כך בחולי הנפשות אם יש לו חולי מר בנפשו צריך לרפאו' ע"י סמים מרים שהו' ע"י דברי מוסר ובאו בו המים למרים רק שהם ישימו מר חולי נפשם למתוק שאינו מרגיש חליו ואומר שאינו צריך לרפואה ולכך ישימו ג"כ מתוק למר כי מתוקים הם הדברי מוסר למר כי אצל איש טהור הוא מתוק לחיך כאשר ביארתי מזה במ"א וק"ל.
צו
בפסוק זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. ויש להבין כי זאת הוא מיעוט ותורת הוא ריבוי. היא העולה חזר ומיעט וכתבתי מזה במ"א וכעת נ"ל לבאר ע"פ מדרש א"ר לוי נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש והוא תמוהו. ונבאר תחלה פסוק פ' צו והוא מצוה מתרי"ג מצות וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל נבאר טעם מצוה זאת.
ונבאר פסוק מצוה כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וגו' להבין זה נ"ל דכ' בכלי יקר ביאר פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן. דקשה התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים וביאר כי המקריב קרבן צריך ליזהר שלא יהי' נכשול בב' דברים שנכשלו קין והבל א' שלא להביא קרבן מן הגרוע ובזה נכשל קין. והבל אע"פ שהביא מבכורות צאנו מ"מ לא נתעורר מעצמו עד שראה קין שהקריב וזהו שאמר והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו וכו'.
ובזה יובן אדם כי יקריב מכם שנתעורר להקריב מצד עצמו ולא מזולתו זהו קרבן לה' לאפוקי מי שאינו מתעוררמעצמו שהוא אינו מכם רק מזולתו ודפח"ח
ונראה שזהו פי' הפסוק ויאהב יעקב גם את רחל מלאה דקשה וכו' וכתבתי במ"א ביאור הספיקות בזה. ולפי הנ"ל א"ש כי המוני עם נקרא יעקב רחל היא השכינה כנודע ובזה יובן ויאהב יעקב גם את רחל והכוונה ויאהב יעקב גם את רחל לעסוק ג"כ בתורה ובעבודת ה' שהוא בחי' רחל ולא נתעורר בזה מעצמו רק מלאה ואחר שראה בחי' ישראל עוסק בתורה ובעבודת ה' כל היום והוא יגע ולאה אז נתעורר לעשות כמותו קצת לכך בלאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה וק"ל.
אמנם לפעמים גם זה שרי לעשותו כמו שכתבתי. במ"א ביאור פסוק והיה כצדיק כרשע שאם הרשע עושה טוב כדי שיהי' כצדיק שנקרא גם מותר לעשו' כך משא"כ הצדיק אסור בזה. וטעם מבואר שם ע"פי טעם פרה מטהר טמאים היינו כנ"ל ומטמא טהורים וכו' יעו"ש.
ובזה יובן פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו לה' הכוונה אם רוצה להקטיר לה' ע"י שרואה מאחרי' שעושין כך אז נתעורר לעשות ג"כ כמותו שבחי' זו נקרא שאור שמחמץ אחרים לעלות כמו שאור שמחמץ את העיס' לעלות ואין העיסה עולה מעצמה כי אם ע"י שאור כך זה שלא נתעורר לעלות מעצמו כ"א ע"י אחרים או שאר הנאה ופני' חיצוני' נקרא דבש וז"ש כל שאור וכל דבש לא לא תקטירו ממנו אשה לה' רק קרבן ראשית שיתקרב תחלה להשי"ת עי"ז שרואה אחרים אז שרי וק"ל.
ובזה יובן כל מנחת כהן כליל תהי' שיהי' כולו כליל רק לה' לבדו לא תאכל דהיינו שום הנאה לא יהי' לו מזה רק שיעשה לשם פעלן והבן ובזה יובן זאת תורת העולה. הכוונה שאין תורת כל העולין לעבודת ה' בתורה ובמצות שוין כי יש בו מיעוט דהיינו ב' דברים הנ"ל א' אם מביא הגרוע ב' שנתעורר מזולתו ולא נתעורר מעצמו וז"ש היא העולה הכוונה היא לשון מיעוט וגרוע מעלה עולה לה' ולא מהמובחר או שמעלה עולה לה' לפי שרואה מזולתו לכך הוא רוצהלהקריב ג"כ כדי שיוכל להתפאר ולעלות ג"כ במדריגה זו כמותו ואז הוא על מוקדה נידון בגיהנם וזה שמפרש במד' אר' לוי לימוס קילוסין ר"ל כשעושה נימוס זה שרואה מחבירו כדי שיהי' לו קלוסין ושבח להתגאות אז נידון באש של גיהנם שנאמר היא העולה על מוקדה וק"ל.
ועוד י"ל דכתבתי ביאור פלוגתא דר"י ור"ל ופערה פיה לבלי חוק וכו' דמא"ח ומא"ח ול"פ כשיש שלום אז ע"י שמקיים חוק א' ניצול מגיהנם. והיינו כשיש שפלות הגורם שלום וזש"ה ולקחתם אגודת אזוב כשמשפיל עצמו כאזוב אז נעשה שלום אגודה אחת משא"כ המתגאה ואין שלום בינו לבין חבירו ואז ופערה פיה לבלי חק ובזה יובן נימוס קלוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש וק"ל.
עוד י"ל כי כתבתי במ"א דכ' התוס' מה שאמר במדרש ג' דברים שקולין זה כזה חכמה יראה ענוה היינו דהא בלא הא לא סגי אבל ענוה גדולה מכלם וכו' יעו"ש.
ובזה יובן זאת תורת העולה וגו' הפסוק עצמו רמז ג' דברים שזכרו התוס' כי זאת נקר' מ"ל והיא יראה כנודע תורת היא חכמה העולה היא בינה כמ"ש בזוהר שנק' ענוה משא"כ היא העולה כשיש מיעוט מבחי' עולה שחסר בחי' זו שהיא ענוה שנק' עולה אז על מוקדה כי גם חכמה ויראה בלא ענוה אינו מעלה רק חסרון וכנ"ל וק"ל ובזה נבאר ש"ס אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. והבן
מצוה ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו' וי"ל א' לשון צו ב' זאת מיעוט ותורת ריבוי מהו זה ודברי חז"ל ידוע ב' היא העולה חזר ומיעוט ד' מדו בד אחז"ל כמדתו על בשרו שלא יהא חוצץ וכו' מצורף לזה איך שייך מצוה זו בכל זמן ובכל אדם דאל"כ וכו' ח"ו אינו נצחי ונ"ל דלשון צו צוותא וחברותא והענין שזכרנו לעיל בביאר ירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל דמבואר ע"פ משל השר ששינה לבושו כדי שיוכל להתחבר עם בן המלך שירד מחשיבתו ולהעלותו וכו'.
וה"נ יהי' כך דמצינו בהני תרי בדחי שהתחברו א"ע עם כל איש ואיש כדי להעלותו ולייחד וכו' זולת מי שהו' שרוי בצער ועצבות אז הי' צריך לבדחו כמו שכתבתי למעל' בשם מורי וז"ש צו את אהרן ואת בניו שיתחברו עם מדריגות כל איש ואיש כדי להעלותו שהיא עליית השכינה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש כנודע וה"נ אמר כך זאת תורת העולה והבן.
עוד י"ל ונבאר תחלה משנה בפ"ג דב"ב סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה וכו' ומפרש בש"ס היכי דמי סולם המצרי אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים ופי' רש"י שליבות ולהבין דברי חכמי' וחידותם בדרך מוסר נ"ל דזכרנו ביאר מאמר כל מקום שנ' נצים נצבים זהו דתן ואבירם וכו' יעו"ש.
והעולה משם כי האדם נברא בחומר וצורה והם ב' הפכים כשזה קם זה נופל והוא ענין הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ופי' בעו"א שהוא ענין עוה"ז שתהי' הכנה וסולם לעלות למעלה שיזכה לעוה"ב יעו"ש.
ובאמת שיש ב' מיני סולם א' שעולה בו למעלה והוא שייכא לאנשי הצורה והב' סולם היורד בו למטה והוא של אנשי החומר ההולכים בעצת יצה"ר וסולם זה הוא מצרי ר"ל מיצר הרע משא"כ סולם הא' שהוא לעלות בו ליוצר ובורא הכל אותיות דדין כאותיות לצור"י ומפרש בש"ס כל שאין בו ד' שליבות והוא דאי' בדברי חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא הי' בהם לשון הרע ולא היו פרוצין בעריות וכו' יעו"ש.
ביאר בעוללת אפרים מאמר ס"ג וז"ל בד' דברים ניכר כל אדם אם זך וישר פעלו וכו' ובהם נבדלו ישראל מאומות וכו' והם היו סיבת הגאולה א' מציא' הגאוה וכמ"ש גבה ענים ורחב לבב אותו לא אוכל ב' מציאות התאוה אשר בהם מבלה ימיו בהבל כו'. ג' הרודף אחר הממון ומכח זה כל ימיו אין לו פנאי לעסוק בתורה ומצות ד' איש מדון ומריבה אשר כל מזימותיו לחרחר ריב וכו'. ועכ"פ אינו מנחת אותו לעשות טובה לנפשו כו'. וד' רעות אלו הם פתח פתוח לכל הרעות ואלו המדות רעות מצויין באומות שנא' ויבתר אותם בתוך וכו'. וכן אמרו חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו אחר שתקנו ד' מדות הנ"ל שהם סבת ירידתן למצרים א' בזכות שלום ולא הי' בהם ל"ה המחרחר ריב ב' שלא שינו את שמם מתואר אדם דם מרה המורה על שפלות ולא היו בעלי גאוה ג' שלא היו פרוצים בעריות העדר התאוה ד' שלא שינו לשונם מלבבם לקיים דובר אמת בלבבו ולא היו להוטים אחר הממון והי' מ"ומ שלהם באמונה וזהו כוונת בעל אגדה מה נשתנה הלילה הזה שהוא הגלות הזה מכל גליות שהאריך זמנו ונסתם הקץ.
ומתרץ לו כי ד' מדות אלו הם סיבת אריכות הגלות א' העדר השלום ומציאת מצה ומריבה שבכל הלילות אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה בכל עיר ועיר ב' הממון וזהו שאמר בכל הלילות אכלו שאר ירקות שלא היו להוטין כ"כ אחר הממון והיו מסתפקים בירקות כדאיתא בעירובין איכא קורמי באגמא והלילה הזה כולו מרור רמז לאסיפת העושר הממרר חיי בעליו ג' התאוה זהו שאמר בכל הלילות אין אנו מטבילן כי הטיבול הוא דרך בעלי תאוה שיהי' תאבים לאכול וכו' ?[כמו ששמעתי ויתאוו תאוה וכו' ודפח"ח והלילה הזה ב' פעמים ד' הגאוה זהו שאמר הלילה הזה כולנו מסובין סימן חירות וגאוה ע"כ יעו"ש.
הגם שהי' נראה לפרש שהביא בעל הגדה הוא לתקן בכל יום ד' עולמות אבי"ע בעובדא ומלולא מה שירדו בלילה והבן ולי נראה לפרש ע"פ משנת פ"ד דאבות בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל האדם איזה גבור הכובש את יצרו איזה עשיר השמח בחלקו איזהו מכובד המכבד את הבריות. וי"ל היכי קאי בן זומא דלא נזכר מקודם לזה מן אלו ד' דברים כלל ועוד למה פרט אלו דווקא ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
ונ"ל דקאי על ש"ס פ"ד דנדרים א"ר יונתן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו והקושיא מפורס' דעשיר נלמד ממשה מפסל לך וגומר וא"כ קודם לזה האיך השרה שכינתו עליו קוד' שניתן לו הפסולת והר"אש ביאר זה דדווקא בקביעות קאמר וכו'. ולי נראה דהמשנה בא לבאר זה ויבואר דכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות יסודי התורה וז"ל אין הנבואה חלה אלא על חכם בחכמתו גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו כו'. וכתב בכסף משנה דגם שמפורש בש"ס אין הקב"ה משרה שכינתו וכו' מפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזה גבור הכובש את יצרו וכן עשיר השמח בחלקו וכו'. ומ"מ צריך עיון למה לא כתב שיהי' עניו גם כן כהא דרבי יונתן כו' יעו"ש. ולי נראה דלא קשה מידי דמבואר מאליו וא"צ לכותבו והוא דקשה למה פרט הש"ס אלו מעלות דווקא לנבואה ומהרש"א בשם רבי אבן תבון כתב שם מה שכתב ונ"ל דכתב החסיד מוהר"י יעב"ץ בפ"ב דאבות ז"ל הגאוה סיבת כל העבירות וסבות הגאוה ג' תכונת הגוף יופי גבורה עושר וכו' וכל אחד מאלו מביא את בעליו לעביר' גדולה היופי וגבורה לעון אשת איש שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד העושר להסרת הבטחון שנאמר אם שמתי זהב כסלי החכמה לדבר על ה' תועה ולהתחכם על הבורא ית' יעו"ש. העולה מזה כי ג' אלו חכמה וגבור ועושר הם סיבה להתגאות היפך מדת ענוה והוא סבות כל העבירות כאמור להשתמש בהן ליצה"ר וכשזכה להשתמש באלו הג' לכבודו יתברך ולהתגברעל יצרו אז הוא מוכן להשראת שכינה וא"כ החכם שיש עמו ענוה הלומד מכל אדם היפך הגאוה והעושר השמח בחלקו גם שהוא עני וגבור ביצרו גם שאינו בעל אגרוף בפועל א"כ אלו נמוכי הרוח יכולין לזכות להשראת שכינה כפשוטו כמ"ש אשכון את דכא משא"כ החכם בכל מיני חכמה ועשיר בעושרו ממש וגבור בגבורה הם סיבה להתגאות ולהיות עלולין לעבירה ואפ"ה מתגברין ביצרם שיש להם ענוה עם כל מדה מן ג' המדות הנ"ל אז הקב"ה משרה שכינתו עליו בקביעות באופן שאלו ד' שזכר ר' יונתן הם ג' וענוה עם כל א' ואחד כמו שזכרו בש"ס ג' כתרי' הן כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר ש"ט עולה על גביהם.
והקשה הרב האלשיך דליחשוב ד' ומשני דבלא כתר שם טוב לא נחשבו לכתר אלו ג' וכו' יעו"ש וה"נ כך א"כ מבואר קושי' שעל הרמב"ם דלא חשיב ענוה כי ענוה שייך לכל א' מג' ובלא ענוה אין שום מעל' לחכם ועשיר וגבור ואדרבה וכו' כמ"ש מהר"י יעבץ הנ"ל וכבר זכר הרמב"ם ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם והיינו כנזכר. וזהו כוונת בן זומא באבות לפרש בש"ס אלו ד' דר' יונתן חכם גבור עשיר ועניו שבאמת אלו ד' אינן רק ג' וענוה עם כל א' היפך הגאוה ונודע זה חכם הלומד מכל אדם ר"ל גם שהוא חכם ממש מ"מ לומד מכל אדם מצד ענוה שבו וכמו ששמעתי משה קיבל תורה מסיני דה"לל בסיני וכו' יעו"ש גבור גם שהוא גבור ממש מ"מ לא יבטח בגבורתו ויתגאה בו רק יהי' ג"כ גבור כובש יצרו דאל"כ הוא סיבה לעבירה כנ"ל ועשיר גם שהוא עשיר ממש לא יתגאה בעשרו ולא ישים זהב כסלו רק יהי' שמח בחלקו ר"ל שלא יהא עשרו שמור לבעלים אחרים מצד רעתו כמ"ש בזוהר רק יהי' נשאר לחלקו בזה ובבא והבן.
ואז כשיש בו ענוה עם כל אחד מג' אלו אז הוא מכובד שמכבד הבריות כולם ואוהבם כמ"ש ואהבת לרעך שיהא חשוב בעיניך שהו' כמוך במעשים טובים ואם תראה בו מעשים רעים תבין שיש בזה שמץ בך ג"כ כאשר הארכתי בזה באופן שהוא כמוך היפך הגאוה ששונא לכל אדם ושנאה תעורר מדנים שחשוד כל אדם בעיניו בכמ' חסרונות וכאשר כתבתי במשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרובו וק"ל.
א"כ משנה דאבות מפרש להש"ס דנדרים ושפיר אמר איזה חכם וכו' לפרש אלו ד' הם ג' וענוה עם כל אחד ובלא ענוה לא די שאינו מעלה מעלות חכם גבור ועשיר כי אדרבה מורידו מטה מטה שהוא סיבה לכל עבירו' ומבואר קושית כסף משנה ושאר ספיקות שכ' כ"מ שלא זכרתי הנה יעו"ש וק"ל.
ובאמת אלו ג' הנ"ל הם כתר תורה שהוא חכם כתר כהונה הוא גבור ונודע ממליק' וכנז' בש"ס כתר מלכו' הוא עושר וענו' הוא שם טוב העולה על גביהן וק"ל.
ובזה נבוא לביאר ד' דברים שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם וכו' והענין דיש ד' מדריגות בבחינת אנושי והוא אדם איש גבר אנוש וכמ"ש בזוהר ויקרא פ' תזריע דף מ"ח גדול שבכולם אדם היושב על כסא יעו"ש וידוע חכמה נק' כח מה שהוא גימ' אדם שהוא שמו הראוי לו וזהו שלא שינו את שמם מתואר אדם שהוא מעלת ומדרגת חכם בחכמה וז"ש איזה חכם הלומד מכל אדם שנ' מכל מלמדי השכלתי וכמ"ש בפע"ח הל' סוכה יעו"ש וה"נ שנק' חכם על שמקבל שפעו מן למודי ה' המשפיעים לצדיק הנק' כל ויונק מן אדם העליון והבן מדרגה ב' איש שהוא מעלת ענוה דנלמד בש"ס ממשה שנא' והאיש משה עניו מכל אדם וזהו מדרגת ענוה שלא היו פרוצין בעריו' כי כל המתגא' לסוף נכשל בערוה כדאי' בסוט' מדריגה ג' גבר מעלת גבור ממש שמתגבר על יצרו זהו מדריגה שלא שינו את לשונם כדאי' בתו' ר"ה כסות ולשון שינה שהוא היצה"ר המשנה כסות ולשון בדמו' יצ"ט וכאשר שמעתי וכל פסוקי תהלים סי' נ' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהי' כמוך ודפח"ח וז"ש שלא שינו לשונם שלא יכול יצה"ר שלהם לשנות לשונו שגברו ביצרם וק"ל.
מדריגה ד' אנוש דאיתא בפרק ד' דאבות רבי לוויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל האדם שתקות אנוש רמה וכבר הקשו המפרשים וכי זה הוא תקות אנוש שיהי' רמה ונ"ל שזהו נגד מדרגת עשיר שמתגא' בלבושיו שהם בגדי משי ורקמה שהם המכבדים לעשיר יותר מן עני דר"י קרי למאני מכבדות' ובגדי משי נעשה מן תולע' ורמה וזהו שתקות אנוש הוא ע"י רמה וכדומה שראיתי זה בספרי מוסר והנה עשיר יענה עזות לשון מדברת גדולות. ע"י הגאו' שבא לו מעשרו נכשל בלשון הרע וכמ"ש מוהרש"א בסוטה יעו"ש זהו מעלות שלא הי' בהם ל"ה וק"ל.
העולה מזה שאין הפרש בין מדריגת סולם המצרי ובין מדרגת צורי כי אם מדרגה אחת שזה יש לו ד' חווקים שהם חכמה ועושר וגבור ועניו משא"כ סולם המצרי יש לו ג' מדרגת הנ"ל בלא ענוה ואז הגאוה סבה לכל העבירות וע"י סולם זה יורד מטה מטה וסבת הגאוה הוא סולם שאין בו ד' חווקים רק ג' מדרגת חכמה ועושר וגבור וק"ל.
ובזה יובן סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ר"ל שלא יהי' מדרגה הנ"ל חזקה בידו שיהי' נשאר בה כי נאבד ממנו בענין רע מאחר שאין לו מדרגה ד' שהיא ענוה כי חכמה מפורש אמרו בש"ס דפסחים ר"ל כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו'. עשיר לאבד ממני כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו ועוד דאי' ספ"ק דסוטה כל המתגאה אפי' רוח קימעא עוכרתו שנ' והרשעים כים נגרש כו' אמ' ר' אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת שנאמר לשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבהות ואין ספחת אלא טפילה וכו' ופי' רש"י נפחת מחשיבותו ונעשה פחות שבאנשים ע"כ אין נשאר בחשיבותו מדרגתו הנ"ל שהן וג' מדרגת הנ"ל משא"כ לצורי שהוא ד' מדרגות ג' הנ"ל עם ענוה יש לו חזקה שתשאר מוחזק בידו במדרגתו ומעלתו הרמה כמפו' בכמה מקומות.
ובזה יובן הפסוק דאת תורת העולה כי העולה ומתגאה הנק' שאת לסוף נתמעט ונק' ספחת כנ"ל וזה זאת תורת העולה וה"ה בהיפך הממע' עצמו לסוף עולה ומפרש אח"כ ולבש הכהן מדו בד שלא יהא רק כמדתו כי כתבתי במקום אחר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות כי הוא רק לבוש כמו חומר שהוא לבוש לצורה כך הרבנות הוא לבוש ולהגיד שבחו של אהרן שלא לבשן לכבוד רק לקיים וגזירת המקום כך לא יהי' זה לו לשררה אלא עבדות וכו' יעו"ש א"כ אם יהיה הלבוש יותר ממדתו ופן יתגאה עליו יהי' חוצץ בינו ובין בשרו שלא יהי' דביקות להם עמו והוא היפך הכוונה שנ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו כל המאמין ברועה ישראל וכו' והאמנה הוא דביקות כנודע וזהו שהזהיר ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ וכו' וק"ל.
ועפ"ז נבאר מצות טהרת המצורע שנא' זאת תהי' תורת המצורע ודרשו בפ"ק דעירובין אר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע זהו תורתו של מוציא שם רע והקושיא בכ"מ דאמר מ"ד יש איזה קושיא ומה קשיא לי' כאן ועוד דהוציא מפשוטו דלמא קאי על מצורע ממש הגם דזה מבואר במוהרש"א דהל"ל הצרוע ונ"ל דאי' בש"ס שם מה תקנתי' של מספרי ל"ה יעסוק בתורה וכו' ור' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד שנ' יכרת ה' כו' אלא מאי תקנתי' שלא יבא לידי ל"ה אם ת"ח יעסוק בתורה וקם ע"ה ישפיל דעתו ומפ' מוהרש"א דאילו ב' עבירות גבה רוח ול"ה שותפין הן שכללם הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וגו' כי הגאוה שבו מביא שמדבר ל"ה על חבירו.
ובזה יובן דנודע דזאת הוא מיעו' ותורת הוא ריבוי כמ"ש בפסוק זאת תורת העולה יעו"ש ודרשו שם ח"זל וכאן לא דרשו מזה וזהו דקשי' לר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע לכך דריש שהפסוק הודיע תקנתא של מספר ל"ה שהוא המוציא רע אם ע"ה הוא ישפיל וימעט עצמו זהו רמז זאת מיעוט אם ת"ח יעסוק בתורה זהו תורת המצורע ביום טהרתו וק"ל.
ובזה נ"ל לפרש מה שכתב הטור לשנה מעוברת קורין מצורע קודם פסח וסימנו סגרו ופסחו וכבר זכרתי בדרך פשט וכעת ע"פ רמז דשמעתי בשם הרב ר' ברוך מוכיח לפום צערא אגרא ר"ל לפומא יש צערא ואגרא כי בלשון הרע וכיוצא יש עבור פומ' צערא וכשלומד תורה יש לפומא אגרא ודפח"ח.
ובזה יובן סגרו ר"ל סגור פומך במילי דעבירה ופ"ה ס"ח בתורה או י"ל אם עבר וסיפר ל"ה ונעשה מצורע מוסגר יעסוק בתורה שהיא תקנתא דמ"ד זה או תקנתא שלא יבא לל"ה כמ"ד זה וק"ל.
בפרשה צו וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל ויש להבין למה לא תאכל דווקא מנחת כהן ומקודם נבאר פסוק בפ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד בית הם יאכלו בלחמו ויש להק' הא קנין גופו ולא קנין נפשו ונ"ל דקושיא זו יבואר דאיתא במשנה דפיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וקחשיב הבאת שלום בין אדם לחבירו עוד יש מצוה בזה יותר גדולה לעשו' שלו' לעצמו בין החומר והצורה שהם ב' הפכים כשזה עולה זה יורד בסוד אמלאה החריבה כי הם מנגדים כמ"ש בביאר נצים נצבים זו דתן ואבירם יעו"ש ולעשו' שלו' ביניהם הוא ע"ד שכ' האלשיך בפ' פנחס הנני נותן לו את בריתי שלום גם פ' בריתי היתה אתו החיים והשלום והעולה משם כי אחר שנכנע החומר אל הצורה הוא החיים והשלום באמת וע"ש ביאור הפסוק ולא תגעל נפשי אתכם וכו' ודפח"ח.
ונודע אדם לגו והגוף הוא לבוש ובשר אדם מחובר לאדם וז"ש הבאת שלום בין אדם לחבירו ר"ל חיבור חומרו עם הצורה שיהא שלום ביניהם החומר עם הצורה ע"ד הנ"ל והנה כמו שיש חומר וצורה בפרטות אדם א' כן יש חומר וצורה בכללות עולם או המדינה כי הצדיקים הם הצורה והמון עם הם החומר וע"י ששפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון ונעשה מחומר צורה בכללות ג"כ וזהו באמת שלום בין אדם לחבירו כמ"ש ביאר פ' ואהבת לרעך כמוך וכ"ת הא הם ב' הפכים לזה אמר כמוך שתראה שיהא כמוך וכמאמר התנא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הרי יש מדרגת שונות ג' בחינו' בענין הבאת שלום בין אדם לחבירו וירא שמים יצא ידי כולם.
ובזה נבוא לביאר הנ"ל כי כהן נק' לשון כיהון ושירות בתורה ובעבודתו י"ת כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וכבר נודע כי שכר תורה ומצות הקרן עם הפירות קיימת לעוה"ב זולת דברים דחשיב במשנה הנ"ל שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וכו'.
ובזה יובן וכל מנחת כהן כליל תהי' שעולה לגבוה מקום שאין יד אדם מגעת שם לא תאכל מפירותיהן בעוה"ז זולת אם הכהן יקנה נפש דייקא כמו קונה שמים וארץ לשון עשי' וז"ש וכהן אשר תורה יבוקש מפיהו ועי"ז יקנה נפש בסוד הנפש אשר עשו בחרן שהכניעו אנשי החומר שנעשו צורה ובעלי נפש שהוא הבאת שלום בין אדם לחבירו כנ"ל ובדין הוא שיטול שכר לאכל מפירותיהן בעוה"ז לכך הוא יאכל בו ר"ל הכהן אוכל בו בעבורו כאמור ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דק' הל"ל ילידי בית ולשון רבים כמו שמסיים הם יאכלו משא"כ עתה פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים אלא דבא להורות ענין חדש והוא ענין ספיח שזכר האלשיך פ' בהר שהוא מצוה שלא ילמד לזולתו לעשות כמוך כי אם שהוא ספיח שגדל מאליו שע"י עשותך אחת מכל מצות ה' ואחרים ראו ועשו כמעשיך מבלי דעתך ג"כ יאכל משכר' יעו"ש וז"ש ויליד ביתו שנולדו לקנות נפש ע"י שהיו רגילין לבא בביתו וראו מעשיו ועשו ג"כ כמותו הם הכהנים יאכלו בלחמו שהוא ספיח שאוכל משכרו ג"כ וק"ל
ועפ"ז נבאר מצוה בפ' קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהי' לכם אני ה' וי"ל א' מה ענין משפט לכאן ורש"י פי' אם לדין כבר נאמר לא תעשו עול במשפט אלא המודד נק' דיין שאם שקר במדה וכו' והאלשיך פי' במשפט דלמעלה קאמר יעו"ש.
ולי נראה דיש ב' מדות צדק ומשפט א' דין וא' רחמים ואמר לא תעשו עול במשפט והענין דמבואר בפ' ולבש הכהן מדו בד ודרשו רז"ל שתהא כמדתו וכו' והענין דמבואר בספר דרושים פ' ויחי כי לבוש האדם מעשה מן הימים ממש שעושה בהם מצות ועוסק בתורה וזש"א חז"ל על מדת ימי וכו' יעו"ש הרי שניתן מדה לימים של אדם אשר צריך בהם לתקן מלבוש לנשמתו ואם ח"ו פונה יום א' ריק אזי חסר המדה מן המלבוש לכך עצה היעוצה לאדם כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכו' דעות וז"ל דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו לכך יתחבר לצדיקים שילמוד ממעשיהם ויתרחק מרשעים שלא ילמוד ממעשיהם וז"ש שהע"ה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ואם הי' במדינה שמנהגותי' רעים ילך למקום שצדיקים שם ואם לאו ישב לבדו יחידי שנ' ישב בדד וידום ואם אין מניחים אותו לישב לבדו אא"כ יתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע יצא למדברות שנא' מי יתנני במדבר מלון אורחים ע"כ ע"ש.
וז"ש ולבש הכהן מדו בד ר"ל ע"י שהוא כהן ועובד עבודתו ית' מן ימים אלו נעשה לבוש לנשמתו בסוד מדת ימי וכו' ואז ולבש הכהן מדו מן מדת ימיו וזכה לזה על שהי' יחידי שהוא בד ולא נתערב עם המוני עם לבלות ימיו בהבל וריק כמ"ש הרמב"ם כנ"ל כי וודאי לא אכשור דרי וסוכת דוד הנופלת וצריך ליחיד עכ"פ להקימה כמ"ש ישב בדד וידום כי נטל עליו המשא להקימה וז"ש במדה שהוא מדת ימיו שלא יעשה עול במדה כנ"ל והולך ומזהיר יותר במשקל כי לא בלבד שמוזהר שלא יעשה עול במדת ימיו שהוא מקלקל לעצמו אלא יתן אל לבו שהוא משקל להכריע במעשיו את כל העולם כולו הן לחוב או לזכות וכמאמר הש"ס לעולם יראה אדם א"ע חצי זכאי וחצי חייב עשה מצוה א' הכריע א"ע ואת כל העולם לזכות וכו' ועוד נוסף לזה יש להזהיר במשורה והוא לשון פסוק בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון שהוא אזהרה יותר דלא די שמכריע את העולם השפל הזה אלא שמכריע במעשיו בעולמו' עליוני' ג"כ.
ותחלה נבאר משנ' פ"ג דאבות הניע' בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. וי"ל מה ענין ג' אלו יחד ועוד דאיפכא הל"ל המהלך יחידי בדרך ועוד המפנה למה חייב לגירסא זו ובמד"ש כתב וז"ל שצריך האדם לנעור משינת אולתו מזמן בחרותו שנקרא אור בוקר משא"כ הניעור בלילה בימי הזקנה כמ"ש עד שלא תחשך השמש והמהלך בדרך שהולך בדרכי התורה יחידי ואינו מוכיח לאחרים שילכו בדרך ההוא ג"כ לזכות חייביא וכמ"ש דהע"ה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגו' והוא כי סוג בני אדם הכשרים יש בו ג' סוגים א' שהוא טוב לעצמו ואם יתחבר לרשעים ילמוד ממעשיהם ובזה טוב שיתבודד לבדו וז"ש לא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיות שכנים אצל צדיקים שלא ילמדו מהם וז"ש למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם סוג ב' שהם חזקים בצדקתם אפי' שיתחבר' לרשעים אבל אין להם כח להטות הרשעים לדרך הטובה וז"ש הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם סוג ג' שיש בהם כח להטות גם הרשעים לטוב וז"ש והמטים עקלקלות' של הרשעי' שישכחו בהם להטותם לטוב יוליכם ה' את פועלי האון כדי שיחזירו בתשובה ובזה שלום על ישראל ומפנה לבו לבטלה שמביא לידי שיעמום וכו' ודפח"ח.
אך כדי לבאר מהו שלום על ישראל לפירושו דלפשוטו א"ש באבוד רשעים רנה משא"כ לפי' הנ"ל דחוזר בתשובה עושה שלום לעצמו מהו שלו' על ישראל בכלל ובביאר פסוק הנ"ל בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון דמשמע זה שלום הוא אתי מה שהשיב רבים מעון ולכאורה מהו השלום לו ית' ויבואר חדא באידך.
ואגב נבאר משנה הנ"ל הניעור בלילה וכו' דכתבתי ביאור פ' מפני שיבה תקום שיש בו ג' בחינות וכו' וה"נ משנה דאבות מילי דחסידו' בא לכלול ב' סוגים אחרים רק יראה להחזיק בסוג ג' שהוא ראשון מפני שיבה תקום קודם שיבה דילך כשהוא איש משא"כ הניעור בלילה. ע"י גלות ויסורין שמצד הדין ויראת מאלהיך כי הגלות דומה ללילה והמהלך בדרך יחידי דהל"ל ההולך מאי מהלך פועל יוצא ע"י אחרים כי יחידי סגולה יורה חטאים בדרך שאין אומ' לפני המת הם הרשעים אלא דברים של מיתה ומכח זה חוזר בתשובה ומהלך בדרך יחידי סגולה וזהו והדרת פני זקן
והמפנה לבו לבטלה דשמעתי שהקשה מורי על מה שאחז"ל בכל יום מכריז בת קול אוי לבריות מעלבון של תורה והקשה אם הכרוז נשמע למה לא ימצא אדם שומע ואם א"א לשמוע א"כ הכרוז למה וביאר ז"ל כי למעלה הוא עולם המחשבות ואין אומר ואין דברים והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב ולכך אין רשע שאין לו הרהורי' טובים בכל יום מכח הכרוז הנ"ל ובבוא הרהורי' טובים מפנה ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה ובוודאי מתחייב בנפשו שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך כמו ששמעתי משל בשם מורי למלך שהי' ממנה על אוצר ד' שרים ונטלו האוצר וברחו א' נתיישב בדעתו וחזר מעצמו ב' נתיעץ עם חכם א' ודיבר על לבו מה ראה על ככה וחזר הג' הגיע למקום שדנין בני אדם על כיוצא בזה וחזר מחמת מורא ד' לא שב כלל והמלך לזה שחזר מעצמו נתן לו יותר גדולה מאחר שנתיישב בטוב שכלו לחזור משא"כ להשני אמר אלו לא מצא חכם שיעצו כך לא הי' חוזר והשלשי שחזר מחמ' שראה שדנין לבני אדם מינהו המלך להיות ממונה שם לראו' זה הצער ואמר מורי זה על עצמו וכו' והבן.
וענין סוגים הנ"ל שמעתי מהרב המגיד מו' מ"מ אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן שיש ג' סוגין א' ההולך בדרך מעצמו ב' הולך בדרך ע"י מתג ורסן ג' דווקא אינו ה לך בדרך עם מתג ורסן יעו"ש במ"א.
ועוד י"ל ביאור משנה הניעור בלילה וכו' דהובא במד"ש במשנה הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו' ופי' רבינו יונה וז"ל הקנאה יש בו דרכים רבים א' כי ראה חבירו הולך בדרך טובים ועוסק בתורה ומע"ט מקנא בו כי הוא שונ' אוהבי השם ומד' זו מוציאתו מהעול' כי הוא רעה מכל הקנאו' וזה נק' שמו שונא השם ב' שאינו רע בעיניו על היותו שונא השם אלא לפי שהוא אינו הולך בדרך זה אינו רוצה שימצא בעול' טוב ממנו גם זה נר' שונא אבל אינו כראשון ג' דרך טובה שמרבה מצד קנאת סופרי' ויותר היה טוב שיעשה מעצמו בטוב בחירתו וכו' גם בתאוה יש דרכים א' המתאוה שלא יהיה עושר וחכמה לשום אדם זולתו שרוצה שיהי' לבדו ב' שיהי' גם לאחרים אך שיהי' לו יותר מהם להתגדל עליהם וכו' ע"ש.
והנה גם שזכר הרב מד"ש ג' דרכים בקנאה ותאוה כנ"ל וחוץ מזה יש ז' דרכים שביארתי בז' קני מנורה ע"פ ששמעתי ממורי שש שני' תזרע שדך וכו' א' שאינו הולך בדרך טוב ואינו מרגיש בו זהו בנוקב' דת"ר. ב' שיודע בעצמו שאינו נוהג בדרך טובה ומ"מ הולך בדרך ההוא ואינו מתפלל על עצמו ג' שיודע שאין הולך בדרך טובה ומתפלל להשם שיעזור לו זה עוש' יחוד וכו' יע"וש.
ובזה יובן כי תואר לילה הוא לרשעים ההולך במחשך ויום הוא תואר צדיקים כמ"ש במד"ש היום קצר ולא אמר הזמן קצר כו' וז"ש הניעור בלילה שאינו ישן כאלו אינו יודע אם הוא לילה רק הוא ניעור וידוע לו שהולך במחשך ומ"מ אינו חוזר בו וגם אינו מתפלל להשם שיעזור לו ב' והמהלך בדרך טובה רק כוונתו שיהי' יחידי במעלה על כולם והמפנה לבו לבטלה כי שולט ביצרו ויכול להטות לבו לשמוע תורה ומוסר וברוע בחירתו מפנה בכוונה לבו לבטלה ולא מצד יצרו אלא מצד בחירתו שהוא מפתה ליצה"ר השורה בתוך לבו לפנות לבטלה וק"ל.
העולה מזה כשיוליכם את פועלי האון שיחזרו בתשובה אז שלום על ישראל כי זכרנו בריתי היתה אתו החיים והשלום בין החומר והצורה שהן הפכיים משא"כ כשנעשה מהחומר צורה נעשה שלום וכמו כן בכללו' העולם אנשי החומר והנשי הצורה הנק' ישראל הם ב' הפכים וכשנכנעו ונעשה שלום על ישראל דייקא וק"ל.
עוד י"ל דביארתי משרבו המנאפים בטלו מים המרי' וז"ש כשיוליכם את פועלי האון שע"י מוסר יחזרו בהם והיינו כשיש שלום על ישראל כשופר הרם קולך יעו"ש וכמ"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום יעו"ש
ובזה נבוא לביאר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים וכו' דכ' הרב בעל עקידה פ' נח בשער ניגון עולם כי העולם הגדול הוא עולם העליון והעולם הקטן שהוא עוה"ז הם כשני כלי ניגון הנערכין על יחוס אחד שאמרו חכמי הניגון כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור דשכנגדו בכלי השני מפני יחוס השוה שביניהן וז"ש שכנור דוד הי' מנגן מאליו וכו' יעו"ש ונ"ל זהו שאמר הכ' והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' כי היו יודעים כוחות העליונים לעוררם ע"י נגוני שירי עולם התחתון כמו כנור דוד הנ"ל ממש והבין וזהו אשר עשה את האדם ישר וכו' וזהו מעשה המשכן שתהי' היריעות חוברות אשה אל אחותה והי' המשכן אחד לקשר ולייחד עולם בעולם שיהי' אחד והבן א"כ הרשעים המקלקלים טורי המיתרים אשר בכלי הקטן מגיע קלקול והפסד בכל פנות הבנין כמו שהאריך בעקידה ענין עונש דור המבול יעו"ש.
א"כ א"ש מ"ש בשלום ובמישור הלך אתי בעוה"ז ובעולם עליון ממש עי"ז שהשיב רבים מעון ליישר מעשיו לקיים עולם הבנין שברא הש"י מכוון זה העולם כנגד עולם עליון וזהו במשורה שלא יעשה עול במשורה שהוא מישור עולם הקטן כמו עולם הגדול וק"ל.
עוד יש לפ' במדה במשקל במשורה. דכ' האלשיך בפ' תזריע במשנה אבות עשה רצונו כרצונך וכו'. והוא לומר כפי מה שתתנהג אתה עמו ית' יעשה לך כמו חפצך והוא כי הנה ג' מדרגת יש א' האומר אם הייתי הולך במקום הזה בהשכמה הייתי מרוויח מנה אך מה אעשה שרצונו ית' שאלך לבה"כ וע"כ הוא הולך כמוכרח ולא ברצון טוב כאלו עושה רצון עצמו. ב' שעושה הדבר שוה כאלו בעשות רצון עצמו בטוב לב ויש מדרגה ג' כי נפשו דבקה בו ית' ורצון עצמו בטל נגד רצון הש"י וזהו כוונת התנא למאס במדרגה א' ולבחור בב' עשה רצונו כרצונך ובזה תזכה שגם הוא ית' יעשה רצונך כרצונו ולא יותר אבל אם תגיע למדרגה ג' שיבוטל רצונך מפני רצונו ובזה יבטל הוא יתברך רצון אחרים כמו לב מלך ושרים שביד ה' מפני רצונך וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כי נגד ג' בחי' אלו כיון הפ' אל תעשו עול במשפט שתגרום שימדוד לך ג"כ כך ז"ש במדה נגד מדרגה א' שלא יעשה רצונו כמוכרח שימדדו לו ג"כ מכ"מ ונגד ב' שעושה הדבר שקול אמר ג"כ במשקל זה יהי' לך ג"כ שיעשה הוא יתברך רצונך כרצונו ונגד בחינ' ג' שנכנס לפנים מהשורה שמבטל רצונו מפני רצון הש"י במשורה יתן לך גם כן שיבטל רצון אחרים מפני רצונך כנ"ל ועצה היעוצה לאדם שלא יעשה עול במשפט ולגרום כנ"ל יראה שיהיה לו מאזני צדק אבני צדק ואיפת צדק והין צדק יהי' לכם שיקדש אדם עצמו בראי' שמיעה ריח דיבור שהם ד' אותיות השם העצם והם בגדי שר"ד לשרת בקודש ר"ת שר"ד שמיע' ראי' ריח דיבור והם ז' שערים שנזכר בס"י והם סוד ז' היכלות כי היכל שביעי היכל ק"ק כולל ג' ראשונות והם עשר ספירות עשר אותיו' בשם העצם הנ"ל הכולל כל קומת אדם שנקרא עולם קטן הכולל כל העולמות והראשון החשוב הוא שער השמיעה כי מאזני הוא אותיות מאזין שיהי' מקשיב ומאזין בתורה ומוסר הנק' צדק כמו שדרשו בש"ס דחולין צדק תדברון וז"ש מאזני צדק כי אוזן שומעת תוכחת חיים ע"י רטי' של אבר הוא רפואה לכל הגוף כנדרש במדר' משא"כ בהיפך כשמסיר אזנו משמוע תוכח' מוסר גורם ח"ו כליון לכל הגוף ז"ש פ' כי תבא והצר לך בכל שעריך אשר יציק לך אויביך.
עוד י"ל דמ"ש במשורה ואגב יבוא' ג"כ לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול דק' מאי תהדר דהל"ל בחד לישנא ונראה דאי' טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך. והענין דמבואר בע"ח דף ל"ה דיש אור ישר ואור חוזר זה דין וזה רחמי' והוא כשתחתונים ראוים אל הרחמים אז דרכו ישר להטיב לתחתונים נק' אור ישר מצד הוי' אמנם כשאין התחתוני' ראוים אז הופך פניו בכעס בסוד דומה דודי לצבי ומאי' בהם אור האחו' והחוזר שהוא דין בצמצום מצד אלהי' ע"ש
העולה מזה כשהתחתוני' הופכים פניהם ממנו ית' כמ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים אז מכ"מ גורמים לו יתברך שיהפך פניו ג"כ והאור והשפע בא בסוד אחור באחור שהוא דין וכשחוזרין להפוך פניהם אליו יתברך בדרך הטוב והישר אז ג"כ משפיע להם אור ישר שהוא רחמים.
ובזה יובן טוב וישר ה' ר"ל מצד שהוא טוב ודרכו להטיב לתחתונים ולהשפיע להם אור ישר שהוא מצד שם הוי' שהוא רחמי' ולא אלקי' שהוא דין ע"כ יורה חטאים בדרך הטוב שיהפכו פניהם אליו ית' כדי שהוא ישפיע להם אור ישר וק"ל.
והנה נודע כשהשפע מצומצ' הוא ד"ל בסוד מסכנותא לחמא עניא וכשהשפע ברחמים מצד שם הוי' הוא סו' גדלו' חזר' פב"פ ובזה יובן לא תשא פני דל שלא תגרום ע"י עשיית עול להגביה ולישא המדה שנק' ד"ל. ושיחזור לאחור פני גדול וזה ולא תהדר פני גדול לאחור כאמור וז"ש במדה במשקל ובמשורה ר"ל שלא יעשה עול לגרום אור מישור ודוק.
ובזה תבין אם בחקותי תלכו וגו' ופניתי אליכם וכו' ר"ל שיאזור אליהם פנים בפנים ועי"ז והפרתי אתכם והקמותי את בריתי אתכם זווג פב"פ והבן ובזה מבואר קו' שהק' הרמב"ם פ"ט מה' תשובה מאחר ששכר מצות לעוה"ב א"כ מהו שנא' אם בחוקותי ונתתי גשמיכם בעתם יעו"ש וגם מה שכתבתי הכותב לאשתו כו' אוכל פירותיהן בחיי' למה הוא כך ולפי הנ"ל מוכרח שיהי' כך וק"ל ובזה תבין מה שכתוב בזוהר אם בחוקותי תלכו תורה שבע"פ ואת משפטי תור' שבכתב ועשיתם אותם והבן כי גורם יחוד פב"פ לכך יהי' שפע אור ישר ונתתי גשמיכם בעתם וא"ש והענין כי יש ב' מיני מלחמות א' מלחמו' האויב ב' מלחמו' היצה"ר והנה מלחמות האויב הסוס מוכן למלחמה ולהש"י הישועה משא"כ מלחמו' היצה"ר היא המלחמה אשר בידינו בבחיר' האדם וכמו שמלחמו' האויב לכבוש העיר הוא ע"י שכובש שערי העיר כך מלחמות היצה"ר לכבוש הז' שערים שבאדם ע"י שער השמיעה למנו' לשמו' חכמ' מוסר שהוא רפואה לכל הגוף כמ"ש פן ישמע ושב ורפא לו וכן ע"י שערי הראי' והדבור וז"ש מאזני צדק יהי' לך שתהי' מאזין צדק תורה ומוס' ואח"כ אבני צדק כי נודע אבן מורה עלי' שהוא בחכמה ושם ראי' אותיות יראה שבחכמה כמבוא' בכתבי' יעו"ש וז"ש על אבן אחת שבעה עינים והבן.
והכוונה שיקדש חוש הראי' שלא ישלט יצה"ר בשער זה וע"ז התפלל דהע"ה העבר עיני מראות שוא וכמ"ש בטור א"ח סימן א' כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין. ואיפת צדק שהוא במלכות סוד הדיבור שהיא הי"ן צדק אותיות הין הוא אותיות נהי דז"א ששם בנין המל' והם סוד קול ודיבור וקול הוא ע"י רוח חיי' אשר באפיו סוד ריח ודבור הוא בפה אדם לקדש בגדי שרד שהם ז' שערים ואז יהי' בטוח לבו בה' שיהי' נשמר כל עיר שהוא האדם כמ"ש עיר קטנה כו' וק"ל.
ועפ"ז נבאר מגילת רות ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וגומר ותשב משדה מואב כי שמע' כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם ומפ' במד' מהיכן שמעה מרוכלים המחזירי' בעירות והוא פלאי ונ"ל דאי' במדרש ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו בה' לכ"ש ומת"ל ובמשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו האמין בהקב"ה והקו' מפורסמת דהא הקושי' על בה' ולא על ובמשה ויש מתרצים שהוא תיקן סופרים ונ"ל דהרמב"ם ז"ל כ' בפ"ח מהל' יסודי התורה דבמתן תורה נאמר וגם בך יאמינו לעולם והרי כבר נאמ' ויאמינו בה' ובמשה ותירץ שקודם לזה הי' אחר הנאמנות הרהור ומחשבה וכו' יעו"ש.
וכבר ביארתי מזה ובזה יובן כי נודע האמנה היינו דביקות וז"ש ויהי בימי שפוט השופטים ששפטו והרהרו על שופטיהם ומאחר שלא היה להם דביקות והאמנה עם הרועים ממילא לא הי' להם דביקו' והאמנה עם הש"י כנ"ל וכמ"ש ובו תדבקון הדבק בת"ח כו' וממילא הם הפכו אחוריהם אל הת"ח וכאלו כביכול פנו אליו עורף ולא פנים וגם הוא ית' החזיר פניו מהם לכך ויהי רעב בארץ וגו' ואח"כ שחזרו הרוכלים בעיירות ומסתמא לפניהם גלוי שישמעו לדבריהם דאל"כ כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך כו' ומאחר שחזרו פב"פ לת"ח שהם הרוכלין גם הוא יתברך פנה אליהן ובדין שיהי' שובע וברכה וז"ש כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם וק"ל.
ובזה תבין ש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם מאחר שהם פב"פ עם השופטים ות"ח גורמים זווג עליון ג"כ פב"פ ויורד שפע וברכה וק"ל.
ועפ"ז נבאר קו' התוס' בש"ס דביצה דאיך אמר לוו עלי ואני פורע ולעיל אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני תו' ע"ש והרב המגיד מו' מנחם ביאר כי לוו לשון חיבר ודיבוק בו ית' אז אני פורע משא"כ שבתך לענג הגוף אינו פורע ולכך אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ודפח"ח וכבר ביארתי זה במ"א יעו"ש.
וכדי להוסיף על דבריו לבאר טעם הדבר יבואר לפי הנ"ל כי כבר הוא מצוה בתורה ובו תדבק הדבק בת"ח ועי"ז הוא דבק בו יתברך כאשר ביארתי טעם הדבר במ"א ע"ש. ובזה יובן לוו עלי שתדבק בת"ח שבזה הוא מחובר עלי כביכול כמ"ש אז תתענג על ה' והבן. וא"כ עי"ז שהם עמי פב"פ בא שפע וברכה ואז אני פורע משא"כ כשעושה תענוג שבא לעצמו ולא בחיבור ודביקות עם הת"ח אז אמת עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות שהם גורמים ח"ו שיהי' אחור באחור ועי"ז ויהי' רעב וגו' וק"ל.
וכדי לבאר ענין ג' מדרגות א' אם בחוקותי תלכו ב' ואת מצותי תשמרו. ג' ועשיתם אותם ושאר הספיקות שבפסוק זה בבבא קמא אמר הליכה ובשני' אמר שמירה ובג' אמר עשי' הלא דבר הוא וכדי לבאר זה נבאר תחילה ש"ס פ"ק דע"ז אמר רבי שמעון בן פזי מ"ד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד מאחר שלא עמד מהיכן ישב ומאחר שלא ישב מהיכן לץ אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמ' חכמת לך ואם לצת לבדך תשא ופי' רש"י והק' אשרי שלא הלך שמתוך זה לא עמד ולא ישב הא אם הולך וכו' וי"להק דא"כ דעיקר הכל הוא שלא ילך כלל ועיקר בעצת רשעים דמזה נמשך ממילא שלא יעמוד ולא ישב ולא לץ א"כ הל"ל בקיצור אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ב"ק דמשמע אם הולך ועומד ויושב אינו מאושר ותו לא וז"א דהוא א' מ"ד כיתות שאין מקבלין פני שכינה וא' כת לצים והוא תכלית העונש הגמור כנודע למשכילים.
ג קשה מאחר דאשרי שלא הלך משמע אפילו בהעברה בעלמא וכפירש רש"י דאם הלך בהבערה סופו להתעכב ביניהן מעט א"כ דריש בש"ס שם מיד אח"ז אמר רבי שמואל בר נחמן משמי' דרבי יוחנן אשרי האיש זה אברהם שלא הלך בעצת רשעים דור הפלגה ובדרך חטאים לא עמד זה סדום ובמושב לצים לא ישב בפלשתים ושם מוכח שהיה גר אברהם בארץ פלשתים רק שלא רצה להתישב עמהן ופירש מוהרש"א שם וכן בדור הפלגה עמד וישב עמהן רק שלא הלך בעצתם אם כן ע"כ לומר דפליגי אהדדי וזה דוחק דהל"ל רשב"נ אומר ולא אמר רשב"נ כו'. ד' ואם לצת לבדך תשא דמשמע שאין לאחרים עונש ואח"כ אמר כל המתלוצץ מלבד שיש לו עונש מיוחד שמזונותיו מתמעטים ויסורין באים עליו שנאמר כו'. גורם ח"ו כלי' לעולם שנאמר ואתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כלה ונחרצה וכפירש מהורש"א אותם השומעים ונהנים ממנו ואינם מוחין יעו"ש.
ולולי דרשת הש"ס הי' אפשר לתרץ הפסוק דלא תקש' קו' הנ"ל וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד כו' דיש לפרש שהפ' מיירי בג' כיתות שיש בבני אדם הכשרים כדפי' במד"ש משנה הניעור בלילה וכו' א' שהוא טוב בפני עצמו ואם יתחבר לרשעים ילמוד ממעשיהם ובזה התפלל ד"ה ע"ה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים שיהי' שכינו כדי שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ב' שהם חזקים בצדקתם גם שיתחברו לרשעים רק שאין להם כח להטות הרשעים כו' ג' שיש להם כח להטות הרשעי' ג"כ לטוב.
וזהו שאמר והמטים עקלקלותם וכו' עיין מזה במ"א ובזה יובן הפ' אשרי האיש שהוא עדיין איש בבחרותו כדדרש שם ג"כ כך זהו מאושר שלא הלך כלל בעצת רשעים שלא ילמוד ג"כ ממעשיהם והוא כת א' הנ"ל שיתבודד לבדו ונגד כת ב' שהם חזקים בצדקתם רק שאין בהם כח להטות לרשעים למוטב בזה אמר ובדרך חטאים לא עמד שאינו עומד במדרגתן שהוא דרך רשעים וחטאים אלא הולך בדרך טוב וישר גם שמתחבר עמהן אינם לומדים מהם וזהו יותר מאושר כמו שכתבתי במקום אחר פירש הפסוקאם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר אז ונשאתי לכל המקום בעבורם ונגד כת ג' שהם יכולין להטות לרשעים לדרך טוב ע"י תוכחת מוסר אמר ובמושב לצים לא ישב כי הדרשה שחכם דורש מכונה לישיבה כמ"ש בשעה שחכם יושב ודורש וכו' והנה תואר לץ אינו מקבל תוכחת מוסר המ"ש אל תוכח לץ פן ישנאך ולכך במושב לצים לא ישב לדרוש כי גדר לץ הוא מושרש בקליפה יותר מתואר רשעים לכך לם שיש להם כח להטות רשעים אבל לא לצים ולכך במושב לצים לא ישב מאחר שאין בהם תועלת כ"א למי שבתורת ה' חפצו לשמוע תוכחת מוסר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי ר"ל מאחר שאינו אומר רק תורת ה' לכך חפצו וחשקו לשמוע אז בתורת ה' שהיא תורתו יהגה יום ולילה לחבר שניהם לעשות מתואר לילות שהן רשעי' ימים כמ"ש מזה במ"א יעו"ש וק"ל
ומאחר שזכינו לזה שיש ג' כתות כאמור נראה שנוכל לפרש ג' סוגים הנ"ל באדם אחד ובזה יבואר דרשת בן פזי כאשר יפרש דבריו רשב"ג דאתי לפרש ולא באפלוגי דזכרנו לקמן דמצינו מעלת א"א ע"ה תחלה אמר ליצה"ר הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וכו' ואח"כ לעת זקנותו השליטו ית' ביצרו ואז מצא לבבו נאמן לפניו ע"ש.
והנה מצינו אלו ג' סוגים באברהם מתחלה שהי' איש בבחרותו בדור הפלגה שלא הלך כלל בעצת רשעים והי' מתבודד בפ"ע שהי' ירא לנפשו שאם יתחבר עמהם פן יגברו עליו בראיות וילמד ממעשיהם שלא הי' עדיין חזק בצדקתו וזה מסכים למה שהכריע הרמב"ם כפי' הדעה בן מ' שנה הכיר אברהם את בוראו כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ואמר שאין זה דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים וכו' וביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול שיש אלוה אחד לכל העולם וכו' ועד שבא לארץ כנען והחזירם לדרך האמת וכו' והשיגו הראבד דיש אגדה דבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו מנין עקב ובכ"מ בשם הרמ"ח מתרץ דשניהם אמת בן ג' התחיל להכיר ולשוטט במחשבתו וגמר בשנת מ' וכו' ועוד הקשה הראב"ד הא היה שם ועבר ותירץ בכ"מ כי אברהם הי' בבבל ושם ועבר בארץ כנען ע"ש כ"ז פ"א מה"ל עכום וחוקותיה' הרי מבואר כי מן ג' שנים עד מ' היה מתבודד במחשבתו והי' בבבל ולא הלך בעצת רשעים שהם אנשי דור הפלגה ואח"כ כשבא לארץ כנען כבר הי' מכריז ומודיע ומתחבר עמהם רק שלא היה יכולת בידו להטות הרשעים לטוב כמו שמצינו בסדום ועל זה נאמר סוג ב' הנ"ל ובדרך חטאים לא עמד רק הי' סותר טענתם ודרך חטאים שטעו בה מן דור הפלגה לא עמד בה ואח"כ שהגיע לזקנותו שכבר כביר מצא כוחו להשיב רבים מעון מ"מ פלשתים שהם לצים שנא' ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק וגו' ולכך במושב לצים לא ישב לדרוש בתוכחת מוסר המכונה לישיבה שהחכם יושב ודורש כי אל תוכח לץ רק שהי' גר עמהם וק"ל.
והטעם דמושב לצים הוא ענין חבורות אנשים הרבה וכ"ש מוהרש"א על הש"ס כל המתלוצץ גורם ח"ו כלי' דהיינו השומעים ונהנים ואינם מוחין יעו"ש וכבר אמרי' במשנה פ"ה דאבות כל המחטיא את הרבים אין מספיקי' בידו לעשות תשובה וכו' והקשה במד"ש חלילה לו יתברך היחפוץ במות המת וכו' ומשני מה שאמר אין מספיקין איננו מן השמים רק אלו שהחטיאן שנעשו חבורת פשע חברים מקשיבין זה לזה גם שירצה לשוב הם אין מספיקין בידו כי הם מפתים אותו מצד אחד והיצה"ר מצד אחר ומתגברים עליו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה עכ"ל לכך במושב לצים לא ישב לדרוש מוסר להחזירן בתשובה מאחר שאין מספיקין וכו' וק"ל.
וזהו ענין הש"ס אם יצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ ר"ל בתשובה שיעשה מה שלבו חפץ באין מונע לו חבירים שם המוניעין אותו וק"ל.
ועפ"ז יובן מצוה לא תהי' אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות ות"א לא תתמנע מלאלפא כו'. וכפי' רש"י והוא תמוה ולדברינו א"ש נגד ג' סוגין הנ"ל לא תהי' אחרי רבים לרעות נגד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים גם שהם רבים ואם תעבור מהם ידברו בך כמנהג הלצים מ"מ מאחר שהן לרעה גם שהם רבים לא תהי' אחרי רבים לרעות שסופך ללוץ עמהן ימי הבחרות והילדות שהוא עלול לכך לכן תרחק מפתח ביתם משא"כ בימי שחרות ימי העמידה שאתה בטוח שלא תלמד מהם לא תמנע לנטות לצד אחר ולסלק עצמך מלאלפא כו' שאם אינו מוחה וגורם ח"ו כלי' כמפו' בש"ס לכך תאמר להם כי לא טוב עושין ונגד זה אמר ובדרך חטאים לא עמד ר"ל שלא עמד על עצמו מלשתוק אבל בימי הזקנה שיוכל להטות לרשעים למוטב אז תלך אחר רבים כדי להטות אותם לדרך הטוב וכמו שנאמר והמטים עקלקלותם וגו' וק"ל.
ואחר שזכינו לזה בזה יבואר שאמר תואר דרש ר"ש בן פזי שבא להוציא הפ' מפשוטו מכח קו' זו וז"ש מאי דכתיב אשרי האיש וכי מאחר כו' אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד כו' והוא כי הכתוב נותן עצה למאושר ההולך בדרך תמים בדרך הטוב שבהיותו איש בבחרותו יהי' מאושר אם לא ילך בעצת רשעים שאם הלך סופו לעמוד ולהתעכב במדרגתן שילמוד ממעשיהן כי עדין כביר לא מצאה ידו בכח נגדם ועומד במדרגתן שגורם לישב וללוץ ג"כ לכן אשרי לא הלך בעצת רשעים ויתבודד בפ"ע שלא ילמוד מהם וז"ש אם חכמת חכמת לך ולבדך בפ"ע ולא להתערב ולהתחבר עמה' ואח"כ שעול' למדריגה ב' גם שיתחבר עמהן לא ילמוד ממעשיהם אז הוא מאושר שמתוך שלא הלך עמהן בבחרותו. ובהתחלתו בדרך חטאים לא עמד אח"כ במדרגתן מאחר שהתבודד כבר והתקשר א"ע בדביקות ית' אשר מים רבים לא יוכלו לכבות גם שיתערב ברבים לא ילמד מהם ואחר שעולה למדרגה ג' להטות הרשעים לטוב מ"מ במושב לצים לא ישב להוכיחן כי אם ללצים הוא יליץ וז"ש כאלו אתה לצת לכך לבדך תשא שנאמר ולא תשא עליו חטא וכפ' רש"י שם ומבואר ספיקות הנ"ל וא"כ ב' מאמרי הש"ס ל"פ רק זה מפרש לזה וק"ל.
ובזה נבאר המשך פסוקי תהלים סי' נ"ח האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו ב"א וכל הענין שם וזה אין לו חיבר כלל ובש"ס דחולין דרשו יעו"ש.
ולפי הנ"ל א"ש שרימז כאן ג' כיתות הל"ל או באדם א' שיש בו ג' זמנים ימי הבחרות שנק' ימי עלי' אז ראוי לבודד בפ"ע שלא להתחבר עם הרשעים שעליו נאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים פן ינצחו אותו ואם הלך סופו לעמוד ולליץ לכך יעשה עצמו אלם סוג ב' אחר ימי הילדות ימי השחרות הנקרא ימי עמידה שגם אם עמד בדרך חטאים לא ילמוד מהם אז צדק תדברון סוג ג' ימי הזקנה אשר כביר מצאה ידו להחזיר לרשעים למוטב אז מישרים תשפטו בני אדם כאשר ביארתי זה במ"א כי מוסר נקרא משפט שיהיו מישרים וק"ל.
ועפ"ז יבואר משנה פ"ג דאבות ר' ישמעאל אומר הוי קל לראש ונח לתשחורת והוי מקבל כלהאדם בשמחה והנה משנה זו כפשוטו אין לה שחר מצורף לזה מה ענין ג' דברים אלו זה לזה ולדברנו א"ש נגד ג' סוגין הנ"ל כי נודע כי האדם בצלם אלהי' נעשה וכמו שבאדם העליון ז"א נכנסין ה"ח וה"ג שהם ה' הויו' גי' ק"ל חסדים וכן ק"ל גבורו' כן באדם התחתון יש בחי' אלו ואמנם תחלה מתפשטין ה"ג בגופא דז"א ואח"כ ה"ח ולכן בקטנות היצה"ר שהם הגבורות קודמין לבא קודם ליצ"ט שהם החסדים וכמבואר בכתבים בסוד ספירת העומר יעו"ש בדף מ"ז ועוד צריך לדעת כי שם מבואר כי הגבורות הם אור המקיף ומהם סוד הדיבור בסוד ה' מוצאות הפה ה"ג מנצפ"ך כי ה"ג שבדעת גנוז בפומי' דמלכא וכשרוצה מוציאם לחוץ בסוד קול ודיבור וכשרוצה נשארים בפני' בסוד נאלמתי דומי' וכו' והחסדים הוא אור הפנימי וז"ש טובה תוכחת מגולה כי התוכחה שהם הגבו' בהיותם מגולים טובים ומאירים יותר מן החסדים הנקרא אהבה בהיותם נסתרים בפנים יעו"ש.
והנה דברי הקדוש האר"י זלה"ה משמע שהתוכחה הם מצד הגבורו' ולכאורה מצינו היפך לזה בזוהר פ' תזריע דף מ"ו א"ר חייא יסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא וכו' א"ל ר' יוסי מנלן א"ל ר' חייא דכתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת אי ההוא תוכחה מאהבה מוסתרת מבני נשא כגוונא דא מאן דאוכח לחברי' ברחימות' בעי לאסתרא מלוי מבני נשא וכו' הרי משמע דיש תוכח' מאהבה שהוא חסדים.
אמנם י"ל דלא פליגי כי יש תוכחה מאהבה ויש תוכחה מגבורה ומה שזכר בכתבים הנ"ל כי תוכחה מגולה טובה יותר מאהבה מוסתרת ובזוהר משמע איפכא י"ל דלא קשה מידי דזכרתי במ"א כי תהי' לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה ופי' האלשיך יעו"ש.
ואני כתבתי שהם ב' סוגי כשרים א' המתבודד בפ"ע כמו שמצינו את האלהים התהלך נח וא' שרוצה לזכות אחרים ג"כ כמו אברהם אע"ה שהי' קורא ומכריז וכנ"ל וההפרש כי סוג א' אהובה וב' שנואה כמו שאמרו בש"ס האי צורבא מרבני דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וז"ש כי יהי' לאיש זה הקב"ה ב' נשים ב' סוגי ת"ח הכשרים א' אהובה שמיישר א"ע וא' שנואה שמיישר גם אחרים ע"י תוכחת מוסרו לא יוכל לבכר וגו' כי בן השנואה הבכור כי תולדות של ת"ח אלו השנואי' לו משפט הבכורה יעו"ש.
ובזה א"ש מ"ש בכתבי' טובה תוכחת מגולה שהם סוג ב' הנ"ל שמגלה תוכחת מוסר ברבים ליישרן הם טובים יותר מסוג ב' שהם אהובים מצד שהם מוסתרים ואינם מוכיחים בשער בת רבים ומ"ש בזוהר היא לענין תוכחה עצמו טובה יותר כשתהי' מאהבה והיינו כשהיא מוסתרת מבני נשא לאסתרא מלוי ברמז.
ובזה יובן ג"כ רישא דקרא לדברי הזוהר לכאורה צריך הבנה ולדברינו א"ש כי רישא דקרא מ"ש טובה תוכחת מגולה הוא נגד ב' סוגי ת"ח הנ"ל כאמור ובסוג זה הב' יש ב' סוגים ג"כ א' האומר מוסר באתגליא ב' האומר ברמז להסתיר מי הוא העובר ונגד אלו אמר סיפא דקרא גם שטובה תוכחת מגולה שהם סוג האנשים האומרים מוסר מ"מ עצה טובה יעוצה שתהי' המוסר מאהבה שהיא מוסתרת מבני נשא וק"ל וא"כ מר אמ' חדא ומר א"ח ול"פ ולי נראה לפרש פסוק זה שהכל הוא באדם אחד ותחילה צריך שלא ילך בעצת רשעים רק להסתיר ולהתבודד בפ"ע ואח"כ גם כי הולך ביניהם אין עומד במדרגתן ואח"כ כביר מצאה ידו להחזיר רשעים למוטב ג"כ וז"ש טובה תוכחה מוסר כשכבר היא בגדר אהבה שהוא מוסתר להתבודד וזהו כשהיא מאהבה מוסתרת וק"ל. וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהרי"ל פיסטנר אין אסתר מגדת לשון בתמי' כשלא הי' מוסתר מתחילה והתבודד איך מגיד תוכחת מוסר ודפח"ח העולה מזה דיש ג' בתי' שונות הן באדם א' בילדות ובשחרו' ובזקנה שאז הכל נחשב להבל בעיניו וז"ש הילדות והשחרו' הבל והבן או בג' כתות וכנ"ל ובזה נבוא לביאר הנ"ל כי לא מצינו שיהא אדם נוח לבריות כ"א בימי השחרות שהם ימי העמידה כי בימי בחרות שהוא מאושר שלא ילך בין הרשעים פן יתחבר עמהם רק יתבודד בפ"ע ובחינה זו הוא שנוי בעיני הבריות כמ"ש הרמבם בהל' יסודי התורה סוף פ"ה והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ובימי הזקנה צריך שיאמר תוכח' מוסר ולהוכיח במילי דשמיא ג"כ לא מרחמו לי' כי אם בימי העמידה שהרשו' נתונה לו מאחר שאינו לומד מהם ואינו עומד בדרך חטאים אז יכול להיות נוח לכולם.
ובזה יובן הוי קל לראש כי בראש שניו שיש לו רק קל אחד של הגבורו' הוי זהיר בהם בגבורו' ההם שיהא גבור לכבוש יצרו וז"ש לראש ר"ת לעשות רצון אביך שבשמים וכפי' המד"ש ע"ש ולא לעשות רצון הבריות שתהי' נח להתחבר עמהם כי בימי הילדות הוא מאושר שלא הלך בעצת רשעים גם שעי"ז הוא אינו נוח להם ואימתי תהי' נוח לתשחורת וכנ"ל משא"כ בימי הזקנה שאחר ימי השחרות שאתה צריך להוכיח בשער בת רבים במילי דשמיא גם שלא יאהבוך מ"מ אתה מוזהר הוי מקבל את כל האדם בשמחה גם שהוא לא יקבלך בשמחה כמו שכתבתי בפ' ואהבת לרעך שיהיה כמוך ע"ש שהארכתי וק"ל
ובזה יובן אם בחוקותי תלכו ולא תלך בחקותיהם שלא ילמד מהם כמ"ש אשרי האיש אשר לא הלך ומסוג זה תלך בהדרגה לסוג ב' גם שילך עמהם יהי' בטוח שלא יעמוד בדרך חטאי' אלא את מצותי תשמרו שלא לעבור מהם כי השמר פן ואל הוא ל"ת שלא יעמוד בדרך חטאים ומסוג זה ילך למדרגה ג' ועשיתם אותם שיוכל להטות הרשעים בדרך הטוב בסוד הנפש אשר עשו בחרן וזהו שאמר ועשיתם אותם דייקא אז תזכו מאחר שעשו מחומר צורה נגד זה ג"כ ונתתי גשמיכם בעתם כי הגשמיות שלכם שהוא מסטרא דרע יעשה צורה מסיטרא דקדושה הטוב וז"ש בעתם כי יש ך"ח עתים י"ד טובים וי"ד רעים וז"ס ואל יבא בכל עת אל הקודש משא"כ מי שמחזיר הרשעים למוטב אוי בתבונתו משנה עתים מרעה לטובה וז"ש גשמיכם בעתם בין בזה בין בזה עץ השדה יתן פריו שהם אילני סרק יתן פריו כי האדם עץ השדה והרשעי' הם אילני סרק שאין עושין פירות ועכשיו משחזרו יעשו פרי. ונוצר תאנה יאכל פרי' כמ"ש גשמיכם בעתם וק"ל
עוד יש לו' כי שמעתי ממורי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני שהוא פתח הצינור ושביל השפע לעולם ודפח"ח וכמו שהוא בענין השפע מזונות כך הוא לפתוח צינורו' החכמה הוא ע"י הצדיק מומחה שבדור כמ"ש במקום אחר ביאר ש"ס אטו יראה מלתא זוטרתי ומשני אין לגבי משה זוטרתי וכו' והקושי' מפו' הא משה רע"ה אמר לישראל מה ה' שואל מעמך ואצל ישראל אינו זוטרתא והדרא קושיא לדוכתא וביארתי כי מבואר בזוהר כי בימי רשב"י היו מעינות ושבילי החכמה פתוחין ואח"כ ויסכרו מעיינות וכו' וז"ש אין לגבי' דמשה זוטרתי ר"ל אותו הדור שהי' בימי משה היו צנורות היראה פתוחין וז"ש מי שהיה לגבי משה זוטרת' משא"כ אחר דורו של משה באמת יראת ה' היא אוצרו וק"ל.
והנה שמעתי ממורי ענין הנס הוא שנתחדש הדבר בפעם ראשון על הטבע נק' הנס ואח"כ נעשה זה טבע ג"כ וכו' וכמו ששמעתי בשם הרב הב"י שטרח ויגע עד שמצא פירוש איזה מאמר ואח"כ שמע אותו פירש מאחרים ג"כ ונצטער והשיב לו הארי זלה"ה שאתה פתחת הצינור.
ובזה יובן אם בחוקותי תלכו כי אחר שפתח צינור החכמה שגורם צינור השפע כמו ששמעתי ממורי פי' תפלה לעני כי יעטוף וכו' יעו"ש וה"ה כשפתח צינור היראה ועבודת ה' נעשה זה טבע וצריך שלא יהא חק קבוע שישאר במדרגה זו כ"א שילך ממדריגה למדריגה עליונה לחדש ולפתוח עוד צנור חדש וז"ש אם בחוקותי תלכו וגו' וזה גורם לחדש צנור השפע וברכה ג"כ לכך ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וק"ל.
ובדרך זה שמעתי בשם מורי פי' הפסוק תקעו בחודש שופר וגו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב והקשה דהל"ל תקעו שופר בחודש והעולה מדבריו כי יראה שיהי' בחודש ר"ל לחדש שלא יהי' כמו חק קבוע וז"ש כי חק לישראל וכו' ודפח"ח ובדרך זה ביארתי פי' המשנה העושה תפלתו קבע ופי' רש"י חק קבוע וכו' יעו"ש.
עוד י"ל אם בחוקותי תלכו שהוא קום עשה מצד החסדים ואת מצותי תשמרו ל"ת השמר הוא ל"ת מצד הגבורות ועשיתם אותם שעי"ז גורם תיקון עשי' למעלה כאשר נבאר לכך ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונבאר פי' הש"ס כ"ז שתוכח' בעולם ברכה בעולם שנא' למוכיחם יונעם ועליהם תבא ברכת טוב טעם הדבר צ"ל דאי' בש"ס ופוסקים שצריך בק"ש להפריד בין הדביקים וכו' ומבואר כי ע"י הורדת חסדים וגבורות נפרדו הדבקים אחור באחור ובאו פב"פ יעו"ש.
ולהבין דבר זה דרך מלבוש איך יש רמז בחינ' זו באד' ג"כ שהוא עולם קטן דוגמא עליונה ונ"ל כי מבואר מענ"ד כי מוסר שהיא מצד הגבורה צריך שישתף בה אהבת חסד שיסתיר דבריו וכנ"ל יעו"ש.
ונ"ל שזהו פי' הוכח לחכם להחזיקו לתואר חכם ויאהבך הלומד מכל אדם כי שומע ממך כי מאחר שאתה אומר מצד אהבה וע"י מדה זו שנתעורר צנור אהבה בעולם מעורר ג"כ לחבירו אהבה שיאהבך כי כמים אל הפנים כן לב האדם לחבירו וזהו ג"כ פי' ואהבת לרעך כמוך ואז נתעורר על ידך מדה זו של אהבה בעולם וממילא יהי' הוא כמוך ויאהבך ג"כ מאחר שנפתח צנור האהבה על ידך כמו בצנור יראה שכתבתי לעיל ובזה מבואר כמה קו' שביארתי במ"א והבן.
והנה ע"י תוכחה מאהבה חוזר הוא ויאהבך ג"כ ומה שהי' אחור באחור עמך נעשה פנים בפנים כמ"ש ויאהבך ג"כ ואז גורם למעלה ג"כ כך מה שהיה א"בא נעשה פב"פ וז"ש ועשיתם אתם כביכו"ל גם למעלה גורם תיקון ועשיה כאמור וז"ש ופניתי אליכם פב"פ ועי"ז והפרתי אתכם כמו שכתבתי בדף הקודם בהגה יעו"ש וק"ל.
ועפ"ז נבאר ג"כ בפ' במדבר שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וי"ל מה ענין ג' תוארים במדבר תואר לעצמו סיני תואר לעצמו באהל מועד תואר לעצמו ולפי הנ"ל א"ש כי מבואר בכתבים כי במדבר הי' הזיווג אב"א וכך למטה הי' הדור עם משה וילונו העם על משה והן לא יאמינו לי ע"ד שביאר הרמב"ם כי האמנה הוא דביקות פב"פ כנודע וז"ס וינהג את הצאן אחר המדבר ואח"כ כשבאו לסיני ויחן שם ישראל נגד ההר שנתעורר האהבה שהוא גי' אחד שהיו באחדות גמור עם משה ובצירוף שניהם במדבר סיני הוא תוכחת מוסר שהם גבורות דומה למדבר שיהי' הדיבור בצירוף אהב' סיני שהוא אהבה ואחדו' ואם כן לפ"ז שצריך שיהיה מצד האהבה לכך הי' באוהל מועד שיהי' עת וזמן ומועד לפרקים ולא בהתמדה כי יש ך"ח עתים עת לשנא ועת לאהוב וז"ש ואל יבא בכל עת אל הקודש שהוא הכהן כי שפתי כהן ישמרו דעת שהוא סוד ע"ת הידוע אימתי יבוקש תורה מפיהו שלא לעורר מדנים כי אם לעורר צנור אהבה בעת הראוי לאהוב וק"ל.
עוד י"ל במדבר סיני באוהל מועד דאי' בפ"ב דברכות ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאר שבעיס' ושיעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעבדך וכ' מהרש"א דכתב הרמב"ם רפואת החכמי' לבחור דרך המיצוע וכו' וז"ש מי מעכב שאור שבעיסה קצה אחד ושיעבוד מלכיות קצה שכנגדו וכשתכניעם מלפנינו ומאחרינו נשוב לדרך המיצוע וכו' יעו"ש. ובזה יובן במדבר מי שהוא פרא אדם הגדל במדבר קצה אחד התקנה לזה שיאחז קצה אחר שכנגדו שיהי' סיני עד שישוב לדרך המיצוע שיאחז בזה ובזה לפרקים וזהו אהל מועד לזמן ועידן וק"ל.
עוד י"ל דנודע כי עשו איש שדה השולט במדבר מקום הקליפות נחש שרף ואם פגע בך מנוול זה הן באדם פרטי הן בכללות העיר או מדינה שאם פגע בך היצה"ר סם שרו של עשו כמו לך ופגע בו שפג' ונגע בקדושי' אשר בארץ שנהרגו בעו"ה כמה קדושים בשנה זו שנת תקי"ג במדינת אוקריינע משכיהו לב"המד וז"ש התקנ' לזה שיפנה מכל עסקיו ויעסוק בתורה בבהמ"ד וזה נק' סיני עד שיעבור הזעם ויאחז דרכו בזה ובזה וז"ש באוהל מועד רק לפרקים יקבע עתים לתורה וק"ל.
מצוה והרים את הדשן. לבאר מצוה זו נפרש כל הפסו' וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' ובמד' אמר ר' לוי נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש שנא' היא העולה על מוקדה ולבש וגו' וי"ל חדא שלא אמר דבר אל אהרן אלא לשון צו וידוע מאמר חז"ל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות גם זה צריך ביאור. ב' ואל בניו לאמר הא זה ציוי לאהרן ובניו לא שיאמר לישראל ואין שייך כאן לאמר וגם שכבר נאמר לאמ' ול"ל שנית ג' זאת תורת העול' ואינו מפרש דינו וכן הקשה האלשיך גם כי אינו גזירה ולא ענין וכו' יעו"ש.
ועוד כי זאת מיעוט ותורת ריבוי ודרשת חז"ל ידוע ד' נימוס קלוסין וכו' זה אין לו שחר וכבר נתחבטו בזה במפרשי'. וגם מה זה ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו ואז והרים את הדשן וגו' ותרגומו ויפרש ית קטמא קוד' שנבא לביאור מצוה זו נ"ל לפרש מוסר א' במשנה סוף סוטה רפ"בי אומר משחרב בהמ"ק בושו חברי' ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה גברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר"א הגדול אומר מיום שחרב בהמ"ק שרו חכימייא למהוי כספריא וספריא כחזנא וחזנא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ודלדלא ואין שואל ואין מבקש על מי וכו' על אבינו שבשמים.
והוא כולו מקשה דכ' האלשיך בריש דברים במה שאמ' מלות סתומות ולבן וחצירו' וגו' ואם מפני כבודן של ישראל א"כ למה אח"כ נא חש על כבודן באומרו ממרים הייתם עם ה' מקציפים הייתם וגו' וביאר כי בשני דברים צריך להתקרב האדם לעבודת השי' א' בלימוד תורתו ב' במעשה ולכך רצה משרע"ה לזכות את ישראל בשתים אלו כאחד ללמדם תורה ומצות כמ"ש הואל משה באר היטב. דגם במעשה להיישירם ולקרבם לעבודת ה'. ובמעשה היחל בתוכחה מגולה ואהבה מוסתרת למען ישובו מדרכם הרע להטיבם באחריתם.
והנה המוכיח בשער ומה גם אל חכם ונבון כעם בני ישראל בפרט דור ההוא שהיו דור דעה הלא יחוש פן יקוצו בתוכחתו ע"כ פיו פתוח בחכמה לומר מוסר ברמז וכאשר ראה שמקבלי' מוסר בסבר פנים יפות אז נחרץ להרבות במוסר מפורש כי מצאם כלי מוכן לקבל והקשה לדבר ולומר ממרים הייתם וגו' מקציפים וגו' ע"כ ודפח"ח
העולה מזה כי יש הפרש וחילוק בדברי מוסר בין צדיקי' וכשרים האוהבים מוסר אז יפרש שיחתו במוסר וכנ"ל משא"כ בין רשעים יאמר ברמז פן יקוצו בתוכחה כי מ"מ ב' דברים אלו צריך הראש וחכם שבעיר או שבדור לומר להם דיני תורה ומוסר אף בקצרה עכ"פ כי צורבא מרבנן דמרחמין לי' וכו' וגם נאמני' פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא
עוד נ"ל הפרש אחר כי אם המוכיח בשער הוא בעיר ששונאים תוכחה ומוסר אינו רשאי לומר מוסר כי אם מה שמפורש בתורה ונביא' כי למנוע מדברי מוסר כלל אי אפשר שלא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנא' היו שריה כאילים מה איל מכניס ראשו של זה תחת זנבו של זה וכ' וע"כ צריך לומר דברים המפורשים בתורה וא"כ לא עליו תלונת' כי אם על ה' משא"כ אם המה אוהבים מוסר רשאי להמציא דברי תוכחת מוסר מדעתו לפי ענין הצורך והפרש זה מצינו מרומז בתורה כי ישעי' הנביא דלא אכשרי דרא דהיה קודם חורבן כשרצה להוכיחן ולומר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי וגו' הוי גוי חוטא וגו' הי' חש פן יקציפו עליו לכך הקדים ואמר שמעו שמים הם הת"ח והאזינו ארץ הם ע"ה כי ה' דבר וא"כ לא עלי התלונה. משא"כ משה אמ' האזינו השמים ואדברה ר"ל אני מפי עצמי וגם ותשמע הארץ אמרי פי כי הי' מובטח בדורו שהם אוהבי מוסר וכנ"ל.
ובזה נבוא לביאר הנ"ל כי ודאי מה שאמרו שרו חכימיא וכו' הו' אפשר ע"ד הלצה כאשר שמעתי מחכם א' טעם שנשתרבב המנהג בין הרבנים לסבב בכפרים בחנוכה כי בדורות שלפנינו שהי' הרבני' לש"ש וגם הם התנהגו לסבב בכפרים לש"ש והענין כי תמיד היו טרודים בתורתם בישיבה או בשאר מילי דשמיא בעיר רק בימי חנוכה שהיו יומי דפגרי סבבו בכפרים להיישירן ג"כ בדרך הישרה הן בחילול שבת או לפקח בשוחטי' וכיוצא הרבה בזה שיש לפקח ולא נהנו מאנשי הכפרי' מזה אף הנאה שוה פרוטה וכמ"ש מוהרשא' על הש"ס הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי ופי' כי אלישע הי' יושב בביתו וכשהביא לו איש פרטי מנחה בודאי הי' לש"ש כמו בכורי' לכהן ודרך כבוד רשאי לקבל משא"כ שמואל הרמתי שהי' מסבב בעיירו' וכפרים להיישירן ולהדריכן בדרך היישרה ואלו הי' מקבל היו סוברין שמשום מתנות הוא מסבב בכפרים לכך לא הי' מקבל מתנות כלל וכו' יעו"ש.
וגם אלו הרבני' שהיו מסבבי' לש"ש לא קבלו מתנות כלל מטעם הנ"ל ואחר דורות אלו שהיראה מתמעטת והרבני' שסובבי' בכפרים לפקח בעסקי הכפרים ומצאו היתר לקבל מתנות שכר בטילה שמבטל פרנסתו עבורם ואח"כ לא אכשר דרי שאינו מפקח בעסקי הכפרי' כלל ומסבב רק לקבל מתנות. ואח"כ נעשה חק מהשררה שניטל מהם בעל כרחם ואינו צריך לסבב רק שישלחו לו מעות חנוכה לביתם וכן הענין בחזני העיר אשר לשמוע אזן דאבה נפשינו אשר נתפש' הנגע בכל קהלה נאה וחסודה שהם חוטאין ומחטיאין בשעה שמזמר בנגוני' בני העיר מדברי' דברים בטלין בבה"כ ומפסיקין במקום שאסור להפסיק וגורם כמה רעו' לנפשו ולנפשן ומהיכן נתפשט המנהג הזה ושמעתי כי מתחלה הי' לש"ש כי הי' החזן החשוב שבעיר כמ"ש בש"ע סי' נ"ה וגם כמ"ש בכתבים ר"ת חזן חיבוק זווג נישוק כי על ידו נעשה יחוד וזווג ונישוק בין קב"ה ובודאי המה הבאי' בסוד ה' לידע לכוין כל הכוונ' השייכי' לתפלה והי' מארי' בניגון התיבה עד שישלים הכוונה השייך לאותו תיבה וכן על דרך זה כל הסדר ולכך יש קבלה שלא לשנות גם הנגונים של ימי' נוראים כי המה שייכי' אל התיבה של אותה התפלה ואח"כ בהמשך הזמן דלא אכשר דרי נשאר הנגון ואינו מתפלל כלל וחוטאין ומחטיאין אוי לאותו בושה איך יעיז פניו לעמוד שיהי' מליץ ושליח ציבור וסרסור בין ישראל לאבינו שבשמים לפני מלך גדול ונורא עקרא ושרשא דכל עלמין והסבה הגורמת להם מה ראו על ככה ומה הגיע להם נבאר אח"כ.
וכן בענין ספריא שפי' רש"י מלמדי תנוקת לא אכשר דרי הי' לומדים המלמדי' עם התנוקת לש"ש וכמ"ש בי"ד סי' רמ"ו תורה שבע"פ אסור ללמוד בשכר שנא' ראה למדתי אתכם מה אני בחנם וכו' ואח"כ בדורות שאחריהם הי' לומדים בשכר שכר בטילה וכמ"ש בסי' הנ"ל לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר וכו' ועכ"פ הי' עוסק במלאכתו בלי רמי' וכמ"ש בס"ח אל יעמוד אדם עם מלמדי תנוקת פן יבטלם בדבריו וכו' ואח"כ דלא אכשיר דר' התחכמו כמו שנשמע במעשה שאמ' החכם אל מלמד א' דאיפגר מ"ט אינך עוסק במלאכת הלימוד עם התנוקת אף שאין לך בושה מהבורא מ"מ איך אין לך בושה מבני אדם שיקפחו פרנסתך והשיבו שאני אטריח את עצמי עם התנוקת כל משך השנה יותר טוב אני עושה שאני מטריח א"ע עם בעל הבית איזה שבועו' להיות נושא חן בעיניו ושוב איני צריך טרחא בתנוקת כלל.
ובזה יובן שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזנא וחזנא כעמא דארעא שרו חכימא לעסוק רק בפרנסתו כמו ספריא מלמד תנוקת שתובעין שכר לימוד ואינו לומד ובטלו העיקר ותפסו הטפל כחזנא שמבטלין התפלה ותופסין במלאכת נגוני הזמר שהי' מתחלה טפל וצורך אל עיקר התפלה ועכשיו הניח העיקר ותפסו בטפל וחזנא כעמא דארעא ור"ל כי כל זה שנמצא שמץ דופי בחזני העיר הוא לאשמת עמא דארעא וכמ"ש האלשיך על פסוק ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם וכו' הרי מה שיש לבני העיר חכם שאינו נוהג כשורה או מלמדים וחזנים שאינן כשורה הכל הוא לאשמת בני העיר כי דור ודורשיו הדור לפי דורשיו ודורשיו לפי הדור כמ"ש בש"ס דעירובין יעו"ש.
עוד י"ל וחזנא כעמא דארעא ע"ד שכ' האלשיך בפסוק ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל וגו' עיין בספרי שכתבתי מזה והעולה משם כי החמור יודע שאין האבוס עצמו הם בעליו רק שהבעלים נותנין באבוס פרנסת החמור אבל ישראל לא ידע שיש בעלים הנותנין פרנסתו של אדם כמו אבוס לחמור החזון במלאכתו וחכם בחכמתו והמלמד התלמידי' הכל הוא רק אבוס אשר בו ישפי' הש"י פרנסתו וא"כ למה לא ישגיח לעשות רצון בעליו שהוא הש"י ולא רצון אבוס בעליו כי העיר שהוא בו החכם או המלמד או החזן הוא כמו אבוס לחמור ודי בזה.
וז"ש' וחזנא כעמא דארעא כמו איש האדמה שעוסקין עם האדמ' לזרוע ולקציר כן עושין ממלאכת ה' הנ"ל כמו איש העוסק באדמה רק לפרנסתו ולא שיהי' רצוי' כוונתו לשמים ובאמת ז"א שצריך שיעשה לשם פועלן וממילא הש"י יתן פרנסתו בין בעיר הזאת או לאו ובאמת עמא דארעא אזלא ודלדלא וכאשר נבאר עוד לקמן וק"ל.
איברא כדי לפרש כל משנה דסוטה הנ"ל. נ"ל לפרש בדרך זה במ"ש בושו חבירים וכו' דאי' במשנה פ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר אינו מתארח אצל ע"ה ואינו מארחו אצלו וכו'. וקאמר משחרב בה"מ בטלה חסידו' ודברי חבירות עד שהוא בוש לנהוג בדבר שהוא דברי חבירו' וגם אותן שיש להם אהב' וחיבור בזה יש בושה להתחבר לפקח בעסק עבודת הש"י כאשר הי' מקדם וקאמר ובני חורין ופי' רש"י מיוחסי' ושם בפ"ק דקדושין פי' רש"י מיוחסים צדיקים גבי מלחמת בית דוד יעו"ש.
ור"ל חבירי' ובני חורין ת"ח שהם צדיקים להם יש בושה בפני הדור שהם רשעים אבל ת"ח שהם מן ה' כתות שנז' בזוהר שידין יהודאין ועמלקי' וכו'. אותן יש להם תקומה בדור לפי שעה ג"כ איברא דיש לפרש לפי הנ"ל שבושו חבירי' להוכיח ברבים שיחזרו למוטב כי מאחר שהעול' רואין כי נדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון אין מקום להוכיח שרואין אלו הלוקין בה' הדביקים וכמו שתמה הנביא אך משפטים אדבר אתך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וגו' לכך אין דורש. ר"ל להוכיח בשער ואין מבקש ר"ל גם הדור אין מהדרין ומבקשין להיות להם איש מוכיח בשער ואין שואל ר"ל מחמ' שאין דורש לעם דיני איסור והיתר אין שואל שידע איך לינהוג וכמ"ש רט"ז ענין שואלין ודורשין דרשה הוא שהחכם דורש מעצמו ושואלין הוא שהחכם משיב לשואל יעו"ש.
אי נמי י"ל לפי פי' התי"ט אין שואל בשלום חבירו ר"ל שזה עיקר הסבה שאין החברים דורשים להוכיח בשער את העם כי אין שואל בשלום חבירו רק שונאים זה את זה ויאמרו שצד האחד צוה להמוכיח שיוכיח בשער לצד שכנגדו לכך מונע מכל וכל ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. ואמר ר"ח דמ"מ יש תקנהשלא למנוע מהעם שבט מוסר ואי מחמת שאין שואל וכנ"ל ויש חשד למוכיח מהעם לזה אמר דשרו חכימיא ר"ל החכם שבעיר התחילו להיות כספרי' מלמדי תנוקת שאילו לומד עמהן רק מה שכ' בספר כך התחילו חכמים לנהוג שיאמרו דברי מוסר ותוכחה מספרי הנביאים הנאמר מפי הש"י כמו שעשה ישעי' הנ"ל ולא מצד החכמה כלל וא"כ לא עליו התלונה כי פי ה' דבר.
א"נ י"ל דשאל א' אי חכמה עדיף וכו' א"כ מפני מה החכמים משכימ' על פתחי נדיבים וכו' וה"נ כי תחלה היו מחזירין ומבקשין אחר החכם ואחר מלמדי' והחזני' ועכשיו החכם מחזיר אחר הדור ומבקש מהם שיהי' אצלם לומר חכמה ומוסר להם וכן מלמדי' מבקשי' מבעלי בתים תנוקות וכן חזנים מבקשי' שיהי' שומע להם.
ובזה יובן פסוקי הפרשה צו את אהרן ואת בניו לאמר ר"ל שעיקר הציוי והזירוז הוא לאמר שיאמר לעם דברי מוסר כמ"ש בזוהר על פסוק כה תאמר לבית יעקב וכו' כי מדת אהרן כמ"ש שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו בשלום ובמישור הלך אתי ורבי' השיב מעון וגו' ועל זה אמ' צו לשון זירוז מיד ולדורות שידע אשר לדורות צריך החכם לפזר מכיסו לשררה שיהי' ראש ב"ד בעיר.
וא"כ מחמת זה ימנע ממוסר דלא מרחמין לי' בני מתא ופן יגרע פרנסתו ח"ו. לזה אמר הלא יכלכל דבריו במשפט לפי ענין בני העיר לפעמי' זאת שהוא מיעוט. ולפעמים ריבוי כמשמעו' תורת שהוא ריבוי וכמ"ש האלשיך הנ"ל אם שונאין מוסר יאמר בקצרה ברמז ואם אוהבים יאריך במוסר שהוא זאת תורת העולה כי ע"י מוסר נמחלין עונות הדור ומבני עלי' יחשבו כי בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מכפר וכו' ועוד תקנה שנית היא העולה על מוקדה ומפרש ר' לוי נמוס קלוסין כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה וגו' ור"ל הלא כה דברי כאש נאום ה' שהתורה נקרא אש וכמ"ש אש דת למו ר"ל שהמתגאה מלשמוע מוסר וכמ"ש על זוזין הגבוהין שאין יד האדם מגעת שם וכו' אינו נידון לייסרו במוסר כי אם באש התורה מה שמפורש המוסר בתורה שהוא מפי הקב"ה ואם שומע מוטב ואם לאו באמת נידון באש וכמ"ש בזוהר או הודע אליו חטאתו במה בדינהא ר"ל איברא דיש בפ' זו מוסר פנימי אל הנשמה והגוף והוא כי בזאת יבא אהרן אל הקודש ור"ל כי זאת הוא מיעוט והוא מדריגה התחתונה שבעשר מדות עליונות שבהם נברא העולם וכאשר האדם במדריגה התחתונה בין בעבודת השי' או בעניני עה"ז בעסקיו וכיוצא עצה היעוצה לאדם השלם שידע כי זאת היא מדריגת השכינה ויתפלל משפלותו הנק' זאת ומשם יכנס לעלות פנימי אל הקודש והבן כי זהו ייחוד קבה"ו.
ובזה נבוא לבאר הפסוקי' אחר שנדע ענין ריבוי ומעוט הנאמ' כאן זאת תורת העולה היא עולה על מוקדה דק' זאת הוא מיעוט תורת הוא ריבוי היא העולה חזר ומיעוט ולפי הנ"ל א"ש כי כבר בארתי בפסוק ולא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו' כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך וגו' ור"ל שלא יאמר האדם אלו הייתי בעיר שכולה צדיקים המכונה לשמים אז גם אני הייתי יכול לעבוד הש"י או מעבר לים וכו' כי קרוב אליך הדבר ר"ל בכל המדריגות שאתה בו מתוכה אתה יכול לעבוד השי' כי הכל הוא בשכינה יעו"ש.
וז"ש צו את אהרן שהוא זהירות גדולה בעבודת הש"י המכונה לאהרן שהוא כהן ר"ל שעובר הש"י וגם לאמר להעם כי להם ג"כ יש בו צורך גופם וז"ש זאת תורת העולה ר"ל כי בכל מדריגה שאתה בו אף בתכלית המיעוט הנק' זאת מ"מ תורת העולה מתוכה יכול לבוא לריבוי הנקרא תורת ומשם לעלות אל הקודש פנימי וגם לאמר לעם כי יש לפרשו גם בעניני גופו כשהוא ממעט עצמו נתרבה ועולה וכמ"ש התו' בפ"ט דברכות ונפשי כעפר לכל ופי' התוס' כי עפר אינו מקבל כלום לעולם וכת' רש"ל מה עפר הכל דשין עלי' ולבסוף וכו' וכ"כ בזוהר חיי שרה בשם מתיבתא דרקיע מאן דאיהו זעיר איהו רב וכו' וז"ש זאת שהוא מיעוט אז תורת העולה נתרבה ועולה.
וכשהוא רב דהיינו תורת העולה אז הוא מיעוט שנא' היא העולה. ומה שאמר על מוקדה ודרש במד' נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש וכו'. נ"ל דאי' כל המבז' ת"ח אין רפואה למכתו וכתבתי בשם הרב המגיד מבאר מו' מענדל דהוא עפ"י מ"ש עוברי בעמק הבכה וגומר ודפח"ח.
והכא נמי היא העולה שכל המתגאה נגד הת"ח שירד אל המדריגת הגיהנם כדי להעלות נשמת הרשעים משם והם מבזין אותו ואינן רוצין לדבק בו ודאי אין רפואה למכתו שנידון באש בגיהנם שנאמר על מוקדה באש לא נופח וק"ל.
ואמר הפסוק ולבש הכהן מדו בד ופי' רש"י בד זה כתונת ושהוא כמדתו להבין צחות לשון הכתוב דכתבתי פי' כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו דיש בבחינת בריאת כל האדם פרצוף א' זה נקרא ראש וזה יד וזה רגל וכשם שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים והנה המוני עם הם האדם הנקרא גוף וכמ"ש המנוח הצדיק ר"ל פיסטנר שנק' בעל גוף שעוסק רק בצרכי הגוף וכמו שנשאל איש המוני למה הוא אוכל והשיב שיהי' לו כח לעסוק בפרנסה ושאלו למה עוסק בפרנסה והשיב שיהי' לו מה לאכול וחזר הדין כמה פעמים משא"כ הצדיקים עוסקי בתורת ה' הם הנשמה של העולם הממשיכין ע"י תורה ותפלה שפע בכל העולם וכמ"ש האלשיך כל העולם נידון בשביל חנינא בני הואיל וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש א"כ כל איש המוני הנקרא אבר פרטי מהגוף כללי יש לו ת"ח אבר פרטי של הנשמה שלו המחי' אותו וא"כ צריך לדבק א"ע אל הת"ח שיהי' דבוק אל חיות משא"כ המבזה ת"ח שמא זה הת"ח הוא החיות שלו וא"כ אין רפואה למכתו שנעקר מן החיות או לפעמים מדבק א"ע אל ת"ח שאין בו יראה וג"כ אין בו חיות כלל כי עיקר החיים הוא היראה וכמ"ש בס"ח קנ"ח י"ח פעמים יראה נאמר במשלי נגד י"ח מקומות שבגוף שהחיות תלוי בהם לכן נקרא חי.
וז"ש יראת ה' מקור חיים וכו' יעו"ש. ובזה בארתי פי' הפסוק את האלדים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם שצריך לירא מפניו ית' וגם מן כל ת"ח הנלמד מן את האלדים לרבות ת"ח ואת מצוותיו שמור גם בלאו דלא תסור ממה שיאמרו לך כי זה כל האדם דהמוני עם נקרא בשר אדם והנשמה שהם הת"ח הם כל האדם שהחיות תלוי בהם וכו' יעו"ש.
נמצא העובד הש"י נקרא כהן והמוני עם נקרא בגדי כהונה שהם לבושיו וצריך שיהי' כמדתו דייקא שלא תהי' גסה ממנו ודוקא שהוא לחבר העם עם הכהן שלא יהיי' דבר חוצץ קנאה או שנאה ביניהם. ובזה מייחד הכהן גם למעלה המדה הנקרא הוי' וכמ"ש בעץ חיים ענין לבוש וגוף ובית ונשיהם ד' אותיות השם יעו"ש. ואז להרים את הדשן שהוא אותיות השנה ע"ה כי נודע בסוד מדת ימי מה היא כי ניתן לאדם שיעור מדת ימי שנותיו כפי מה שצריך לברר ולהעלות נצוצי נשמתו מתוך הקליפות הנקרא שטן גימ' הדשן ואז כאשר מברר ומעלה הנצוצות הקדושים מתוך הקליפות ובסוד ואברהם זקן בא בימים ואז והרים את הדשן שע"י הרמתו מפריש ית קטמא כתרגומו והבן ודי בזה.
עוד יש לפרש ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן עפ"י מ"ש בכתבים בפ' ויחי וז"ל כי לבוש של האדם נעשה מן הימים שלו ממש עפ"י הזוהר וארא כי הפקודין בדכורא רמ"ח איברי הזכר ושס"ה ימים ל"ת הם בנוק' דמתברכין מרמ"ח פקודין נמצא כי האדם ע"י עשייתו רמ"ח פקודין כימי השנה נתחברו הימים ונעשה לבוש וכו' וז"ש ומדת ימי וכו' נמצא דעיקר לבוש האדם הוא מרמ"ח מ"ע אך כדי שיהא שלם צריך שלא יפגום בשס"ה ימים ל"ת ובזה נשלם לגמרי עכ"ל.
ובזה יובן ולבש הכהן מדו בד שדרשו חז"ל מדו שתהא כמדתו ר"ל בסוד מדת ימיו שמזה נעשה לבוש ולבש בו ובזה והרים את הדשן ר"ל גי' השנה ע"ה כי ע"י רמ"ח מ"ע ושמיר' ל"ת בכל ימי השנה מזה נעשה לבוש והבן מצוה ואש תמיד תוקד על המזבח ביארתי לעיל בפ' וארא
שמיני
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכו' והספיקות רבו. ונ"ל לבאר בג' פנים א' בדרך כלל ב' בדרך פרט ג' כלל פרט וכלל והוא דיש לדקדק מה בא ענין זה בתורה מה דהוי הוי ונ"ל שהוא מוסר לכל אדם ר"ל הנקרא בתואר אדם בעבודת ה' ובתורתו שיש לחוש פן יתגאה לומר מי כמוני עוסק בתורה ובעבודת ה' נקי מכל חטא של בני עולם המשוטטים בחוצות שאינו ניצול מהסתכלות נשים וספורי ל"ה וליצנות וכייוצא בזה. לזה באה התורה להעירו שלא נמלט גם המתבודד מחטא עגל עכ"פ כדי שלא יהי' לו מקום להתגאות שהוא שורש לכל החטאים והעונות וכמ"ש בעללות אפרים. ובס' שערי קדושה יעו"ש. וענין חטא עגל ביאר בעללות אפרים דף נ"ב שאחז"ל רוב העולם נכשל בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלשון הרע ר"ת שלהם עגל וכו' ג"ע היינו גסות הרוח שאח"זל כל המתגאה כאלו בא על כל העריות וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ויהי ביום השמיני וגו' דקאי אדלעיל ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר עליכם ודרשו חז"ל לכפר זה מעשה יה"כ וכו' א"כ כמו ז' ימים שקודם יה"כ נקרא ימי תשובה לכפר כל מה שחטא בז' ימי השבוע כל שנותיו כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה כך אלו ז' ימים מכפרין וביום השמיני יהי' שמח שכבר נתכפרו עונותיו ופן יתגאה ואיך יקריב קרבנו דבעי למיקם על המזבח ברוח נשברה ויכסוף מעובדוי וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ה' ע"א יעו"ש לכך אמר הכתוב ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו' קח לך עגל בן בקר לחטאת ר"ל שעכ"פ המצא ימצא בך חטא עגל ר"ת עריות גזל ל"ה וגם שאינו נמצא במעשה מ"מ המצא בך במחשבה כאלו עשה כי המתגאה כאלו בא על העריות וכיוצא באינך וזהו נקרא בן בקר לשון הבקר אור היפך חשך מעשה הרשעים. וגם איל לעולה שנדמו שרי' כאילים להכניס ראשו של זה בצד וכו' וכשתעל' בך מחשבה זו יהי' לך לב נשבר וזה שאמר והקרב לפני ה' כמ"ש אשכון את דכא וק"ל.
הרי מבואר זה במעלת הצדיקים ההולכין בתורת ה' שלא ימוט מכנ"ל. פן ב' ההיפך זה בדרך הרשעים ההולכין בשינת אולתם כל ימי משך ע' שנה וכמה שכתב בעללות אפרים שזה שתמה מי איכא דניים ע' שנה וכו' ומכח זה חושב שכל מעשיו נכוחים וישרים לפני ה' וכמ"ש בעללות אפרים דף נ"ח ביאר הש"ס דערובין שא"ר יהושיע בן חנניא שנצחו תינוק שהראה לפניו ב' דרכים א' קצרה וארוכה וא' ארוכה וקצרה ביקש לילך בקצרה וארוכה כיון שהגיע לעיר היו מקיפים לה גנות ופרדסים וחזרתי לאחורי וכו'.
והענין שיש ב' דרכים שהניח ה' לפני כל בעל בחירה הדרך אחד קצרה וארוכה הוא הדרך רשעים שתחלתן שלוה ונראה להם כאלו קרוב ה' להם אמנם סופן יסורין ורב הדרך בינם לבין אלדיהם. הדרך הב' דרך הצדיקים ארוכה וקצרה שתחלתן יסורין ונראה כאלו רחוק ה' מהם אמנם סופן שלוה וקצר להם הדרך אשר ילכו לעלות אל המקום אשר ה' שמה. ומתחלה ביקש לילך בקצרה וארוכה כי חמדת עה"ז נראה לעין הגשמי מיד לשעתו משא"כ שכר עה"ב עין לא ראתה וכו' ובזה נתפתה חוה שאמרה וכי תאוה הוא לעיניים כי עין ראתה בטובתם לשעתה כיון שבא לעיר הפסיקו בעדו גנות ופרדסים בינו ובין העיר כי תענוגי עה"ז נמשלו לגנות ופרדסים והם מבדילין בינו לבין העיר וקדיש כי עונותיו מבדילין וכו' מיד חזרתי לאחורי שחזרתי בתשובה להיות עיני פקוחות על דרכי לבלתי היות מכת הטועים בדמיונם ובלבבם יחשבו כי נוכח ה' דרכם וכמ"ש דרך איש ישר בעיניו ויחשוב שבכלם יסכים ה' על ידו והוא מורה היתר לטהר הכל יעו"ש
ובזה יובן ויהי ביום השמיני ר"ל ווי לזה שלא נתעורר בתשובה כל ז' ימים שהם ע' שנים רק ביום השמיני קרא משה שהוא סוד הדעת שבאדם קרא לאהרן שהוא אותיות נראה ר"ל לזה שנראה לו כל דרכיו ישרים לפני ה' או היצה"ט שמצד ימין נקרא אהרן איש החסד ולבניו שהם כחות וחיילות של היצה"ט שיתעוררו לשוב אז לזקנותו וגם שדרכיו ישרים בעיניו ואינו צריך לשוב מ"מ יתן לבעל חטא עגל שהוא ברוב עולם וכמאמר חז"ל וז"ש קח לך עגל בן בקר לחטאת וכשישוב על זה אז הודע אליו חטאתו לשוב על הכל וק"ל.
פן ג' על הפרט וכלל דבארנו ענין גלות מצרים וגאולת מצרים כמו שהי' בדרך כללות אומה ישראלית כך יש בפרטות אדם א' וכמו ששמעתי פי' הפסוק קרבה אל נפשי גאלה כי קודם שיתפלל על גאולה כללית צריך להתפלל על גאולה פרטיות לנפשו ודפח"ח.
והנה כמו שמצינו בגאולת מצרים הוצרכו לה' דברים א' שלו' ב' זכות עצמו ג' זכות אבותיו ד' זכות הצדיקים שבדור ה' כבוד שמו ית' וכמ"ש בעללות אפרים דף ך"ב ביאר ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו' וז"ל כי אריכות הגלות החל הזה הוא העדר השלו' ופירוד הלבבות שבינינו וכמ"ש באיכה רבתי שאמר תפור לי מדוכא זו א"ל שזור לי חוט א' מן החול כשיהיו ישראל אגודה א' חוט אחד שזור אז יתפור המדוך וכו' וזה שנמשלו ישראל לשה שיהי' כל א' צר בצרות חבירו וה"ה לשמוח בשמחת חבירו וכו' וחמשה אלו נרמזו בפ' בהר שנא' אחרי נמכר גאולה תהי' לו א' מאחיו יגאלנו ר"ל האחדות שבין א' לאחיו זה יגאלנו ב' זכות אבות ז"ש או ממשפחתו ג' זכות עצמו או השיגה ידו ונגאל ד' או בן דודו זכות הצדיקים ה' או דודו זה הקב"ה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ויהי ביום השמיני דנודע מ"ש בכתבים כי ז' ימים הם ז' מלכים שנתבטלו וכו' וביום ח' בא מלך הדר שהוא יסוד ברית שלום לכך ניתנה מילה ליום שמיני וכו' יעו"ש. ור"ל שבא להורות לאדם במה תקרב אל הש"י לידבק בו שהו' עיקר התכליו' שיזכה לגאולה פרטיות השייך לנפשו ורוחו ונשמתו כמ"ש קרבה אל נפשי גאלה ומפרש והולך שצריך ה' דברים כמו בגאולה כלליות ופתח בשלום תחלה שהוא יום השמיני מדה ח' שהוא נקרא ברית שלום וכנ"ל וז"ש ויהי ביום השמיני שבאו למדה זו שלו' אז קרא משה לאהרן שהי' מדתו ג"כ אוהב שלום ורודף שלום כדאי' בפ"ק דסנהדרין וכו' והוי ג"כ זכות עצמו ולבניו דהוי להו זכות אבות ג"כ ולזקני ישראל דהוי ג"כ זכות הצדיקים שבדור ואז וירא אליכם כבוד ה' שהוא מעלה חמישית שהיא תכלית הכל והבן. מצוה ראשיכם אל תפרעו
ומצוה ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. ונ"ל דאי' ב' דיעות על מ"ש מפני הרעה נאסף הצדיק או שלא ישאר להם מגן ומחסה וח"ו תבוא הרעה. או לכפר עליהם שלא תבא. ונ"ל דשניה' אמת כי הצדיק הוא הנשמה וחיות העולם ושאר בני העולם הוא הגוף המלביש את הנשמה וא"כ מאחר שאין חיות לגוף כי אם מצד הנשמה ובצאת הנשמה מהגוף נשאר הגוף כפגר מובס א"כ לכך ראוי שיתנו לב אנשי העולם להתאבל ולקונן בנפש מרה על העדר הצדיק ממ"נ אי הי' מיתתו כדי שלא ישאר להם מגן ומחסה כדי שתבוא הפורעניות חלילה א"כ פשיטא ראוי לקונן כי בנפשו הוא ואף אם יאמר לו לבו רק שלום יהי' לי כי העדר הצדיקים הי' לכפרת הדור ולא תבוא הצרה מ"מ אין לך צרה גדול' מזה העדר הצדיק שהוא הנשמ' וחיות העולם שהי' ממשיך השפע אל כל העולמות דרך עולם המלאכים עד למטה הן השפעת הגוף והן השפעת שפע רוחני וחיות לנשמה ומעתה נשארו ח"ו כגוף בלא נשמ' ואם העולם אינן מרגישים מה שנחסר חיותם בהעדר הצדיק ומכ"ש וכ"ש שראוי להתאונן שירדו כ"כ למטה שהם במדריג' המתים אשר אינם יודעים מאומה מהחולשה שלהם וכמו ששמעתי משל על א' שהי' לו ריבוי דמי' ורפואתו הי' ע"י פחד עד שהורגל בכל מיני פחד ולא נמצא לו שום רפואה ועי"ז בא הרופא האמתי והעיר לבו איך שאין רפואה למכתו וחרד חרדה גדולה ונתרפא רפואת עולם כך הענין ממש המתעצל בהפסדו של חכם ראוי לקוברו בחייו כמאמר הש"ס דשבת פ"יג
והטעם מבואר כנ"ל אף שהוא בחיים מ"מ כמת יחשב לקוברו בחיים מאחר שאינו מרגיש בהעדר הצדיק שהוא העדר החיים ומתעצל בהספדו וק"ל.
ובזה נ"ל ש"ס דמ"ק פ"ג אר"א למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וי"ל לשון מה בגדי כהונה וכו' ועו' דכאן משמע דבגדי כהונה מכפרין על ע"ז וג"ע וש"ד ול"ה ובפ"ט דזבחים ובערכין משמע דעל ז' דברים נגעים באים על ע"ז ג"ע וש"ד ול"ה משמע דבגדי כהונה אינן מכפרין הגם דק' זו מקשי בש"ס דערכין איני דכאן משמע מעיל מכפר על ל"ה וה' א"ר ענני ב"ר ששון למה נסמכה וכו' אפס דזה קשה למה מקשי בש"ס רק על ל"ה ולא מקשי ג"כ על ע"ז וג"ע וש"ד דכאן אמר בגדי כהונה מכפרין ושם אמר דנגעים באים משמע דבגדי כהונה אינן מכפרין ומכח קו' זו פי' רש"י שם לחלק דבגדי כהונה מכפרין על אחרים שלא יענשו עבורו והרוצח עצמו או ג"ע בנגעים משא"כ בל"ה לא נענשו אחרים עבורו וכו'. אך דהתו' דחו זה דגם בל"ה ביש בידם למחות נענשו אחרים ואם אין בידם למחות גם בשאר עבירות לא נענשו אחרים ומביא ראי' נכונה וכו'.
והנה לתרץ תמיהת התוס' על רש"י כבר בארתי במ"א יעו"ש. ומוהרש"א בפ"ט דזבחים תירץ דהא דבגדי כהונה מכפרין על ג"ע וע"ז וש"ד היינו בשוגג אבל במזיד נגעים באים אבל ל"ה דלא שייך אלא במזיד פריך שפיר יעו"ש.
ולי נראה פשוט דלכך פריך מל"ה ולא מע"ז וג"ע וש"ד דהנה עינינו רואות בחוש ענין בעלי ל"ה שנכנסו בגדולו' לחרחר ריב ונכנס לסכנה עצומה פן יתוודעו איש אל אחיו המקבל והנאמר עליו ויתגלה הדבר על זה שהוא המחרחר הריב ויהי' קרח מכאן ומכאן מב' הצדדים שזה איש חזק רדפו מכאן וזה מכאן. ואיך מנאו לבו לדבר זה
וצ"ל דגם זה הבעל ל"ה הוא חכם להרע ובתחבולת יעשה ורובא דרובא שהולכי רכיל מרגילין לשונם שקר לדבר סרה על ראשי הדור הצדיקים אשר הוא מיושבי סתר ומופרש מבני אדם להתבודד עם קונו אחרי מואסו בעניני עה"ז וחושק לדברים רוחניים מענייני עה"ב ואין חברתו עם בני אדם הבוחרי' ביושבי קרנות לדבר סרה על ה' ועל משיחו וזה בעל ל"ה כשבא לא' מבני העיר הבוחר בכל תאוות גשמיות ועניני עה"ז וכבוד ול"ה איך שדיבר זה הצדיק עליו סרה וברית כרותה לל"ה שתקובל וגם אינו מתראה פנים בפנים עם זה האיש המוצנע תמיד ואז אהני מעשיו.
וא"כ דברי רש"י אמיתית וישרה דעל ע"ז וג"ע וכו' שפיר נענשו אחרים עבורו על שלא מיחו כשסיפק בידם וכמ"ש במס' שבת על זקנים שלא מיחו בשרים נענשו תחלה כו' משא"כ ל"ה שהוא מסתמא בין השרים להזקנים שזקן זה קנה חכמה וקניות חכמה במיעוט שיחה במיעוט סחורה וכו' והוא הבדידות וכיון שזה הוא נסתר ומופרש מבני אדם יש מקום לבעלי ל"ה לחרחר הריב עד שגדל אש המחלוק' מהשרים על הזקנים וא"כ אין למי שיענש עבורו כי אם השרים עצמן ולא הזקנים כי עליהם התלויה ואין מקום למחות וכמ"ש משה ואהרן ואנחנו מה כי תלינו עלינו ור"ל שהתנצלו כי אין מקום עונש לחול עליהם שהם זקני הדור שלא מיחו בשרים להסיר אש המחלוקת כי תלונו עלינו ואיך אפשר לנו למחות על כבוד עצמינו וזה נ"ל פי' הפסוק מלשני בסתר רעהו ר"ל דמסתמא הרכילות והלשון הרע הוא על יושבי בסתר בבדידות והוא אומרו בפני רעהו רשע כמותו כמו שדרשו רז"ל למה תכה רעך רשע כמותו וז"ש מלשני בסתר רעהו דהיינו בין הזקנים והשרים לכך אותו אצמית ואין אחרים נענשין עבורו כמו בשאר עבירות שנענשו הזקנים על שלא מיחו בשרים משא"כ בל"ה כי עליהם התלונה ולכך פריך הש"ס דוקא מן לשון הרע לא מן שאר עבירות וסרה קו' התוס' על רשי' ודוק'.
ובזה יובן הפסוק חלק לבם עתה יאשמו כי נודע כי ראשי צדיקי הדור נקרא לבם וכנ"ל ושאר בני העולם נקרא שאר איברי הגוף הניזון מן חיות הלב ולכך ראשי הדור נענשו עבור אנשי הדור כנ"ל ואשמם בראשיכם כי הי' להם למחות משא"כ כשנחלק שאר איברי הגוף מן הלב שאין נמשכין אחרי לבם עתה יאשמו הם עצמם וק"ל.
ועד"ז נ"ל לפרש ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו'. ובזה נבוא לביאור הנ"ל דנודע דבגדי כהונה אינן מכפרין כי אם בעודן עליו כמו שדרשו חז"ל עודן עליו וכו' משא"כ כשהן מונחים בפני עצמן אינם מכפרים.
וה"נ הנשמה שהוא שוכן בלב נקרא כהן וכמ"ש בזוהר על ובת כהן כי תהי' והגוף שהוא שאר איברים הוא נקרא לבוש האדם כי הפנימי' הצדיק נק' אדם ושאר אנשי הדור נקרא בשר אדם שהוא הבגד אל הכהן המשמש בעבודת ה' וכשיש אחדות ביניהם שאחד באחד יודבקו כמו הבגד אל הכהן שהם עליו למגן ולמחסה לכבוד ולתפארת אז מכפרן משא"כ אם הם בפני עצמם שאינם עליו אז חלק להם עתה יאשמו וכ"ז בחיי הצדיק וה"ה ח"ו במות הצדיק שהיא הנשמה שיצאה מן הגוף אם מצטערין עליו וכמ"ש חז"ל למה נמשלו לשה מה שה לוקה בא' מאיבריו וכולן מרגישין וכו' וזה מורה על אחדות שהי' ביניהם אזי מכפר.
ובזה יובן הש"ס למה נסמכה לומר מה בגדי כהונה מכפרת ר"ל על מה שבגדי כהונה מכפר' כשהם יודבקו על עצמות הכהן דוקא שהם עודן עליו משא"כ בפני עצמו כך מיתת צדיקים מכפרת כשיש לו אחדות עם שאר הצדיקים ומצטער במיתתו של זה הצדיק שנחסר ממנו החיות והשפע ומרגיש להתעורר בהספדו של חכם זה אז מיתת הצדיקים מכפרת והבן.
ובזה יובן ב' מצות הנ"ל אחר שכבר זכרתי קו' זו בכמה מקומות כי המצות הן מעצמותו ית' שהוא נצחי ואין מצוה זו לדורות. ולפי הנ"ל א"ש שהוא מוסר השכל ראשיכם אל תפרעו והוא לשון הנז' בנביא' בפרוע פרעות בישראל כשבא פרצות וכפי' רשי'. והוא להזהיר את אנשי הדור על ראשי הדור שלא יפרצו בהם וכמו שדרשו חז"ל ואשמם בראשיכם לנהוג בהם כבוד ויראה. ואשמם חסר יוד שאשמות ישראל תלוי בראשיהם וכו' ולכאורה קשה איך אפשר לדרוש ב' דרשות בתיבה א'.
ולפי הנ"ל א"ש שהכל א' שזה נמשך מזה שהם הדור נמשך אחר ראשי הדור וסיפק בידם למחות אשמם בראשם על שלא מיחו משא"כ כשאין נוהגין בהם כבוד ולא נשמעין דברי הראשים ואין סיפק בידם למחות אז הם בעצמם בעונם ימקו ולא ראשיהם.
וא"כ ה"נ ממש כך הוא אם ראשיכם אל תפרעו אז בגדיכם אל תפרמו כתרגומו לא תבזעון שלא יענשו אנשי הדור על אשמתם כי הם המכונים לבגדים כנ"ל וז"ש ולא תמותו אתם כי הראש נתפס ולפי שלא תטעה לפרש אל תפרעו בהיפך שהוא אל תגדלו וכפי' רשי' באמת כך לכך בא הכתוב לפרש ועל כל העדה יקצוף ור"ל בתנאי שתדע בבירור סילוקן של צדיקים הוא לסיבה שיהי' קצף על כל העדה ח"ו או מפני הרעה נאסף הצדיק פירושו שתבוא הרעה ח"ו ואף גם שתפרש שהוא לכפר על הרעה שלא תבוא מ"מ תצטער ותבכה ותספוד אחר שתדע שהוא הנשמה וחיות גוף כללות העולם הוא שנסתלק ולכך ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' שנשארו כגוף בלא נשמה וכיתמי בלא אבא ובירה בלא מנהיג וראוי לצעוק על הספינה שאבדה קברניטה ואז מכפר והבן.
ובזה נ"ל לבאר ש"ס דפ"ג דמ"ק כי נח נפשי' דרבינא פתח עלי' תמרים הניעו ראש וכו' על משים לילות כימים והוא תמוהו. ונ"ל דהרשעים נקרא לילה שנא' והי' במחשך מעשיהם והצדיק נקרא יום וכשם שאי אפשר לפרי בלא קליפה כך א"א לעולם שיהי' צדיקים בלא רשעים כי הנשמה הוא הצדיק והגוף הוא הרשע ושניהם יחד הוא פרצוף א' קומה שלימה ואשרי לצדיקים שעושין מן הגוף נשמה שמחזירין הרשעים למוטב וטוב לרשעים שנעשין מהגוף נשמה ואוי לה לרשעים שעושין מהנשמה גוף שאינם מניחין הצדיקים ג"כ שישארו בעבודת ה' לא די שהם אינם נכנעין להם אלא שהם חוטאין ומחטיאין אוי להם שגמלו לנפשם רעה שאין מספיקין בידם לעשות תשובה.
ונודע כי תמר הוא עולה וצומח זכר ונקבה יחד כמ"ש בכתבים צדיק כתמר יפרח יעו"ש וענין זכר ונקבה כי הזכר הוא חסדים שהוא הצדיק ונקבה היא גבורו' שהם הרשעים שהם מסטרא דגבורה ועולין יחד כמו הגוף ונשמה כך הצדיקים והרשעים נבראין זכו נעשה מן הגוף נשמה ואם לאו בהיפך.
ובזה יובן דפתח ההוא ספדנא עלי' דרבינא תמרים הניעו ור"ל תמרים שהם זכר ולקבה גוף ונשמה הרשעים וצדיקים שיש בכל דור ודור שאי אפשר לזה בלא זה כמו תמרים שעולין יחד מצד הבחירה או שיהי' נעשה הגוף נשמה או איפכ' ח"ו לכך עתה שמת רבינא ראוי להניע ראש לצדיק כתמר ר"לאף שהי' עם בני דורו כתמר שהם ב' מיני' זכר ונקבה מ"מ הי' צדיק שהכרי' אותן והחזירן למוטב לכך ראוי לקונן ולהשים לילות כימים על משים לילות כימי' שהחזיר למוטב הרשע' שהם לילו' ועשאן כימים צדיקים וק"ל.
וז"ש בזוהר פ' נשא דף קמ"ז ע"א אדם ובהמה תושיע ה' וז"ל ת"ח קרא הקב"ה לישראל כגוונא דלעילא וקרא להו בהמה וכו' ובג"כ אדם ובהמה תושיע ה' וכו' דכתיב אענה את השמים והם יענו את הארץ לביש דכתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמ' על האדמה וכו' יעו"ש.
ולפי הנ"ל כך פירו' הצדיק נקרא אדם ובהמה נקרא רשע העושין מעשה בהמ' ואד' זוכה ע"י בהמה שמחזירו למוטב אז תושיע ה' שנתקדש ש"ש בסוד תנו עוז לאלדים והתשועההוא לה' ממש וה"ה בהיפך שע"י אדם שהוא הנשמה וחיות העולמית להמשיך השפע עד למטה הנקרא בהמה. וז"ש ע"י אדם גם ובהמה תושיע ה' וכאשר מפרש אענה את השמים שאשפיע אל הצדיקים שנקרא שמים והם יענו את הארץ להמשיך השפע לכל העולם הנקרא ארץ וכמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וה"ה בהיפך כשאין העולם זכאי אז יפקוד [לשון חסרון כמו ויפקד מקום דוד] על צבא המרום שנחסר השפע מצדיקי יסודי עולם ואז גם על האדמה מגיע הפגם וחסרון השפע בכולם ומכ"ש כשנחסר צדיק א' שנסתלק מהעולם שראוי לקונן מר על העדרו ולא יבטיח לו יצרו שהמיתה של צדיק א' יהי' בית מנוס לכפר לו דאי מפני הרעה שתבא הלא יש עוד צדיקים אחרים דאי נמי כדבריו הוא שנפטר לכפר מ"מ יש העדר חיות ושפע לעולם עכ"פ ושמא הי' זה הצדיק חלק החיות של זה האיש הפרטי דנודע שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים לאדם וכן יש לנשמה רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים והיינו בפרט וכן הוא בכלל כי כל ישראל הם פרצוף א' המוני עם הם רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים והצדיקים שבדור הם רמ"ח ושס"ה רוחניים המחיים ומשפיעים לגשמיים וכל צדיק שהוא אבר א' מאיברי הנשמה הוא מחי' ומשפיע אבר א' הגשמי שהוא אדם א' בפרט מהמוני עם.
ולכך י"ל ג"כ כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו שמא הוא איברי הנשמה שלו וכשאינו מדבק א"ע אל החיות שלו אין רפואה ומכ"ש כשנעדר הצדיק ונסתלק שראוי לכל א' להתאונן שמא הוא חלק חיות נשמתו שנסתלק וישוב בתשובה כדי שיזכה אל חיות מחדש ואז הוי כפרה וק"ל.
מס' פסחים דף צ' אר' יהודא אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסרכפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופריך מ"ש טבול יום דשוחטין משום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומשני מחוסר טבילה ופריך טבול יום נמי מחוסר הערב שמש ומשני שמשא ממילא ערבא וכו' ובמסקנא דס"ל לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאי' לנפש אדם מי לא עסקינן שחל ז' שלו בע"פ דהוי כטמא שרץ דחזי לאורתא ואמר רחמנא לידחי לפסח שני.
וכ"ת ממאי דהני הויא ופי' רש"י וכו' יעו"ש. סבר לה כר' יצחק דאמר משאל ואלצפן עוסקי במת מצוה הוו שחל ז' בע"פ שנא' ולא יוכלו לעשות הפסח ביום ההוא אבל לערב יכולין היו לטהר ואמר רחמנא לידחו ע"כ ופסק הרמב"ם דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ ואין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת והשיג הראב"ד הא לטעם דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ משום דשמשא ממילא ערבא זה שייך נמי בטבול יום דמת ומנ"ל להרמב"ם לחלק.
וזה לשון הראב"ד דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחה וכו' והקשה עליו הכסף משנה וז"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעש' וכי בתר דעבדין מתמלכין
ועוד למה נדחו הוי ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב למה נגרע לבלתי הקריב וגו' וכבר הקריבו וכו' ועוד מאי קאמרו אנחנו טמאין והיו יכולין ליטהר בטבילה והזי'.
ונ"ל דראיות הרמב"ם כראי מוצק חזקים מפסוקי התור' כדבריו לחלק בין ט"י דמת ובין טבול יום דשרץ והוא דהוק' להרמב"ם מה שהקשה התוס' בסוגיין ע"ב בד"ה שחל ז' שלו וכו' לרב דסבירא ליה שוחטין וזורקין על טבול יום אמאי נדחו לפסח שני הי' להם לטבול בו ביום ויעשו פסח שני. וי"ל שמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להם אם לא יטבלו היום ותדחו לפסח שני ע"כ ויש לתמוה מה שאלה היתה להם זאת דודאי א"א להם לאכול קודם הזי' וטבילה וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו וכן הקשו בתי"ט פ"ו דפסחים יעו"ש.
ואם נתרץ ק' זו תקשי קו' אחרת והוא דהראב"ד מפרש וכו' ולק"מ אך לפ"ז קשה קו' הכסף משנה וכו' עיין בהג"ה ועו' דקאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דמשמע אבל לערב יכולין לעשות. ולהתוס' דבטבילה תליא מלתא הלא כך יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות וכן הקשה הכסף משנה להראב"ד מובא בתי"ט שם פ"ח יעו"ש ולדידי קשיא לתוס' גם כן כך.
לכך נ"ל דלהוצע' הרמב"ם יבואר קו' התו' ותירוצו על נכון וכדי לתרץ זה נ"ל לעורר מה שהקשו התוס' בדף צ"ג ע"א דמסיק הש"ס ר"ע לטעמי' דס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו'. והקשו התוס' תימא מנ"ל להש"ס דס"ל לר"ע כך דלעיל מסיק הש"ס סבר לי' כר' יצחק דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכו' אבל ר"ע לא ס"ל כר' יצחק בסוכה דף ך"ה וכו' ונשאר התוס' בתימא. ובודאי יש לכל מעיין לתרץ תמיהת התוס' על הש"ס שהוא כראי מוצק חזקים.
וכדי לתרץ זה נ"ל להפליא היותר תימא על הש"ס בסוגיין דמסיק ס"ל כר' יצחק דאמר מישאל ואלצפן עוסקי במת מצוה שחל ז' שלהן בע"פ וכו' והוא סותר ש"ס דסוכה הנ"ל דס"ל לר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו ור"ע ס"ל מישאל ואלצפן היו אמר להם ר' יצחק לדבריכם כבר היו יכולין ליטהר אלא עוסקי במ"מ היו שחל ז' שלהן בע"פ וכו' וא"כ איך אמרינן כאן דמישאל ואלצפן היו עוסקי במ"מ שחל ז' שלהן בע"פ. וז"א חדא דהרכיב ב' דיעות יחד.
ועוד דנדב ואביהו מתו ביום א' לר"ח ניסן וכבר יכולין היו ליטהר. ואף להתוס' שם בסוכה דגרס כאן בפסחי' ס"ל כר' יצחק וכו' ולא גריס ר"ע מ"מ ק' מה שזכרנו דלר"ע מישאל ואלצפן לא חל ז' שלהן בע"פ וכלל. ונראה דאתי על נכון דהא ק' לר' יוסי ור"ע דהא וכבר יכולין היו ליטהר וכדמקשה להו ר' יצחק ומהרש"ל תירץ יעו"ש.
ונ"ל דודאי ר' יצחק לא אתי לפלוגי על ר' יוסי ור"ע אלא דאתי לפרש דברי ר"י ור"ע דע"כ מכח קו' זה צ"ל דלא ס"ל כסדר עולם רק כדיעה שני' שנזכיר. ונפרש אליבא דר"ע הצריך לשיטתנו דס"ל לסדר עולם דר"ח ניסן הי' ביום א' ונטל עשר עטרות שבו ביום הוקם המשכן וכו' ויש דיעה אחרת דס"ל דהקמת המשכן היינו כשנגמר המלאכה הי' בר"ח אבל שמיני למלואים הי' ח' לחודש ניסן ובו ביום נשרפו נדב ואביהו וכשנתעסקו בהם מישאל ואלצפן והוצרכו להזאה ראשונה שהוא הזאת שלישי והי' עשרה לחודש והזאה שני' שהיא הזאת ז' הי' בי"ד א"כ לדיעה זו שפיר י"ל דמישאל ואלצפן חל ז' שלהן בע"פ.
וזהו שהקשה ר' יצחק לר"ע דאנן קיימין בי' אם מישאל ואלצפן היו כבר יכולין היו ליטהר וע"כ צ"ל דס"ל כמ" דדהי' ח' לחודש וא"כ היו עוסק מ"מ שחל ז' שלהן בע"פ וביום ההוא לא יכלו לעשות אבל לערב יכולין היו ליטהר ומ"ט לא שחטי וזרקו עליהן דהיו כטמא שרץ אלא ש"מ דס"ל לר"ע לפי מה דמפרש בי' ר' יצחק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ושפיר מסיק בש"ס דר"ע לטעמי' דס"ל אין שוחטין וזורקין וכו' והיינו מכח קו' הנ"ל ע"כ מוכח דס"ל כך. והתוס' אזלי לשיטתי' דלא גריס כלל ר"ע לכך הקשו תימה אבל באמת לק"מ ודו"ק.
ועפ"ז נ"ל לתרץ ספרי זוטא פ' בהעלותך ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו יום נטמאו וכו' וי"ל הא בפסוק אמר אשר היו טמאים לנפש אדם משמע דכבר היו טמאים ואיך אמר שוב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו יום נטמאו כמוסיף טומאה על טומאתן והוא תמוהו ב' ק' איך אמרו למה נגרע מאחר שבאותו יום נטמאו איך אפשר לעשות הפסח בטומאה דאין קדשים קרבין בטומאה ג' ק' בשלמא הש"ס א"ש ביום ההוא לדיוקא אבל לערב יכולין היו ליטה' משא"כ לספרי הנ"ל ק'.
וכ"ת דנטמאו בטומאת ערב כגון שרץ וכיוצא בו ז"א דקרא כתיב טמאים לנפש אדם משמע טומאת מת כי אם לומר דקודם לזה נטמאו במת ובו ביום נטמאו בשרץ וכיוצא אבל הוא נביאות. ונ"ל דכ' הרמב"ן טעם הזאת טמא מת בשלישי ושביעי משום דצדיקים אינן מטמאין ומי חטאת שנפל על טהור נטמא לכך בהזאה ראשונה שהוא בג' חוששין שמא הי' המת צדיק והמגע בו לא נטמא במת רק בהזאה ראשונה נטמא לכך צריך הזאה שני' לטהרו מטומאת הזאה ראשונה.
ומקשין העולם שמא המת אינו צדיק ונטהר בהזאה ראשונה ואתי הזאה שני' ומטמאו. ומתרצין דחוזר ונוגע במת זה אחר הזאה ראשונה וממ"נ א"ש אי לא הי' צדיק ומטמא בנגיעתו ונטהר בהזאה ראשונה אתי הזאה שני' לטהר נגיעה שני' ואי הי' צדיק ונטמא ע"י הזאה ראשונה א"כ נטהר בהזאה שני' כי בנגיעה ראשונה ושני' במת לא נטמא כלל וק"ל.
וכל זה אתי שפיר במת דעלמא משא"כ בנדב ואביהו א"א בתקנה זו דהקשו התוס' בסוכה "הנ"ל וא"ת למ"ד אף גופן נשרפו אמאי נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת כמ"ש התוס' דסנהד' דאל"כ לא נטמאו מישאל ואלצפן דאפר המת אינו מטמא ומעתה איך שייך בהן טומאה כי אם בתחלת לקיחתן מעזרה שהי' צורת אפר קיימת בתואר אדם משא"כ אח"כ שוב לא הי' שלדן קיימת ואינו מטמא וכנזכר סברא זו ג"כ באור יקרות יעו"ש.
ומעתה לפי הנ"ל דשמיני להקמת המשכן הי' שמיני לחודש ניסן ובו ביום נשרפו נדב ואביהו א"כ יום שלישי למיתתן שהוא הזאה ראשונה הי' בעשור לחודש ואם נטמאו בנגיעת' כאשר העיד הכתוב עליהם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ובא לשלול שלא תאמר מחמ' הזאה ראשונה נטמאו ולא נטמאו בנפש אדם לזה אמר דאינו כי נטמאו במותן מחמת שאינן בגדר צדיקים כל כך ובאמת איכא כמה דיעות בש"ס דבחטאם מתו למר וכו' א"כ נטמאו מישאל ואלצפן בנגיעתן והזאה ראשונה נטהרו וביום שביעי שהוא י"ד לחודש ניסן שהי' הזאה שני' נטמאו דכאן א"א בתקנה זו לחזור וליגע במת זה קודם הזאה שני' דז"א דבנגיעה ראשונה שהיו מונחין במקומן בעזרה הי' שלדן קיימת היו טמאין בנגיעתן משא"כ בנגיעה שני' אין שלדן קיימת אינו מטמא.
ובזה יובן ספרי הנ"ל ויהי אנשים אשר היו כבר טמאין לנפש אד' שנתעסקו בנדב ואביהו שמתו בשמיני למלואים שהי' שמיני לחודש מזה נמשך דלא יכלו לעשות פסח ביום ההוא שנטמאו בו דבהזאה ראשונה נטהרו בי' לחודש וביום ההוא שהי' י"ד לחודש ניסן באותו יום נטמאו ע"י הזאה שני' וכאן לא הי' אפשר בתקנה זו לחזור וליגע במת זה קודם הזאה שני' מטעם האמור דאז לא הי' שלדן קיימת ושפיר דייק הפסוק דהא דלא יכלו לעשות הפסח משום דהי' ביום ההוא של הזאה ב' ונטמאו כנ"ל וק"ל
אך דאכתי נשאר קו' ב' הנ"ל איך אמרו למה נגרע וכו' ולתרץ זה נ"ל לבאר הפסוקי' ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו'. וי"ל חדא לשון ויקרבו דהל"ל ויבואו לפני משה ואהרן ב' ק' לשון לפני לפני ב"פ דה"ל לכלול בחדא מחתא לפני משה ואהרן ג' ק' תחלה הנ"ל לפני אהרן ואח"כ לפני משה דאם אהרן לא ידע וכו' ודברי רש"י ידוע ד' ק' ההמה דרש בספרי שלא הוצרכו לשלו' שליח וכו' ק' פשיטא הא משה במחנה לוי' הוי יתיב ומת עצמו מותר במחנה לוי' שנא' ויקח משה עצמות יוסף עמו במחיצתו טמא מת לכ"ש.
וכ"ת לפי שהיו לפני אהרן במחנה שכינה שהי' עבודת היום בע"פ ואיצטרך שלא שלחו שליח. וכן פי' באבן עזרא עמדו ואשמעה וכו' עמדו באהל מועד וכו' ק' באמת איך נכנסו טמאי מתים למחנה שכינה דכבר נאמר שלוח מחנות בר"ח ניסן ה' ק' ויאמרו האנשים אליו וגו' אליהם הנ"ל דלפני משה ואהרן היו.
ונראה לי דאי' בנדה דף ך"ז ע"ב דכ' התוס' בד"ה מת וכו' ירושלמי שפיר שנתבלבל צורתו מהו ר' יוחנן מטמא ור"ל מטהר איתבי' ר"ל לר"י מר' יצחק מגדלאה מת שנשרף ושלדו קיימת טמא ומשני דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה מפני מה אמרו טמא מפני כבוד של מת אינו בטל ומסיק דש"ס שלנו חולק וכו' יעו"ש.
א"כ סברו מאחר דלירושלמי הנ"ל אין אפר המת מטמא כלל דבר תורה אף בשלדו קיימת רק חכמים אמרו שיטמא מפני כבודו של מת ובטבילה דרבנן כתבו התו' בפסחים דף צ' ע"ב בד"ה מחוסר טבילה דטבילה שהיא מדרבנן א"צ הערב שמש יעו"ש והכי בנדב ואביהו שנשרפו אף גופן מדאורייתא ליכא שום טומאה אף בשלדן קיימת כנ"ל ובהזאה ראשונה נטמאו ואתי הזאה שני' לטהרן. מאי אמרת בשלדן קיימת יש טומאה מדרבנן ונטמאו בהזאה שני' אחר טומאה דרבנן וטבילה בעי אבל הערב שמש לא בעי וי"ל דבאמת טבלו ונכנסו למחנה שכינה דבל"ה אף טהור אינו נכנס למקדש בלא טבילה אלא דהיו מחוסרי הערב שמש וזהו ספיקת שאלתן.
ובזה יבואר המשך פסוקי הנ"ל ויקרבו לפני משה ר"ל מתחלה שלא היו טבול יום נתקרבו רק לפני משה במחנה לוי' בשאלתן אף דבו ביום נטמאו מ"מ אין טומאתן רק עד ערב והוו כטמאי שרץ וכשהשיב משה דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מאחר דמחוסרי טבילה וכמ"ש התוספת בפסחים דף צ' תשובת משה היה אם לא יטבלו ידחו וכו' יעו"ש.
ואז נתקרבו יוחר לכנוס לפנים ממחנה שכינה על ידי שטבלו רק היו מחוסרי הערב שמש וז"ש ולפני אהרן ביום ההוא דייקא ר"ל מה שנסתפקו והוצרכו לישאל הוא שבאו לפני אהרן ביום ההוא שעדיין יום ולא העריב שמשן.
וז"ש ויאמרו האנשים ההמה בלא שליח אליו לאהרן למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל ר"ל שהם עצמן יעשו הפסח כמו שאר טהורין מאחר דטומאתן מדרבנן וסגי בטבילה בלא הערב שמש להקרבת פסח ותשובת משה הי' להם תחלה כשלא טבלו שאף אם יטבלו ישחטו אחרים עליהם ולא הן עצמן כדין שוחטין וזורקין על טבול יום דמשמע לא הן עצמן לזה טענו עכשיו שטבלו הוי טהורין לגמרי ויעשו הם עצמן פסחים בלא שליח כלל וסברא זו נזכר בתוס' שם יעו"ש.
לכך אמר להם עמדו ואשמעה וגו' ואחר שראינו שנדחו לפסח שני ק' הא אף להש"ס דפליג אירושלמי הנ"ל וס"ל דשלדו קיימת טמא מדאורייתא הא מ"מ טבלו רק מחוסרי הערב שמש היו ועכ"פ הי' להם לעשות הפסח ע"י שליח דקי"ל שוחטין וזורקין על טבול יום אלא ש"מ לחלק בין טבול יום דשרץ הוא דשוחטין וזורקין ובזה איירי הש"ס אבל טבול יום דמת אין שוחטין וזורקין ומזה יצא להרמב"ם לחלק מעובדא הנ"ל וא"ש ודו"ק.
ומעתה לפ"ז א"ש הפסוק ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ולא קאמר לאכול. אלא לאכול היו יכולין לאכול לערב לסברת משה תחלה שאמר להם שאם יטבלו ישחטו אחרים עליהם ויאכלו לערב אלא שהם רצו לעשות בעצמן הפסח שישחטו הם בעצמן ביום ההוא אף קודם הערב שמש דסברו דטהורין הם ואחר שטבלו ונכנסו למקדש לעשות הפסח ושאלו למה נגרע שיעשו הם בעצמן דכבר טבלו והערב שמש א"צ ואמר משה עמדו וגו' והשיב הקב"ה שידחו לפסח שני ולא יעשו אף ע"י שליח ש"מ כהרמב"ם ואתי דברי התוס' ותירוצן על נכון ודו"ק.
במדרש שמיני נוסח שבמדרש ילמדינו וזאת הבהמה אשר תאכלו רב אמר לא ניתנו המצות כי אם לצרף הבריות וכו' א"ר יודן כל בהמו' ולויתן עתידין לעשות קניגין לצדיקים לעתיד לבא כיצד הם נשחטין לויתן נותן לבהמות בסנפיריו ונוחרו וחכמים אומ' וכי זו שחיטה כשירה היא ולא כך תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשניים מפני שהם חונקין אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא עכ"ה.
ותחלה נ"ל לעורר הספיקו' בדברי ר' יודן ל"ל להאריך בזה דהכל שוחטין ולעולם שוחטין דה"ל לקצר ולומר ולא כך תנינן בכל שוחטין חוץ וכו' דבש"ס גופי' שם דף י"ו ע"ב עביד צריכותא ל"ל לעולם שוחטין ומכ"ש כאן ב' ק' דאמ' תורה חדשה מאתי תצא הא הוא א' מי"ג עיקרים שמחוייב להאמין שהתורה לא תשתנה אף דין א' ואיך אמ' תורה חדש' הגם די"ל דהמדרש עצמו רוצה לפרש זה דחידש תורה מאתו תצא ולא התורה עצמו כי ודאי לא תשתנה רק פירוש וחידוש תורה מאתי תצא. '
אך דלפ"ז אין זה ענין לתרץ ק' הנ"ל וגם דל"ל מאתי הל"ל תורה חדשה היא. או חידוש תורה היא ונ"ל דקו' חדא יתורץ באידך דבל"ז לא הי' מקום להקש וכי זו שחיטה כשירה דהי' אפשר לתרץ אך ממה שתמן תנינן בכל שוחטין ולעולם שוחטין נסתר התירוץ ונשאר ק' וכי זו שחיטה כשירה.
דיש להבין לפי הגירסא דאי' במדרש לא ניתנה המצוה לישראל כי אם לצרף הבריות משמע דמצוה זו ניתן לישראל כדי לצרף בהם הבריות ולא כשאר מצות שנוגע להקב"ה משא"כ בזה דלא איכפת להקב"ה בשוחט מהצואר או מעקר מהעורף וכו' וכאשר נתעורר להקשו' בזה בשל"ה.
ולפי גירסא זו לק"מ כאשר יבואר דאי' בפ"ב דחולין דריש עובר גלילאה בהמה שנבראת מיבשה הכשירה בשני סימנין דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום וכו' ופי' מוהרשא' וז"ל יראה לפי דעת החוקרים שכל יסוד היותר רחוק מהגלגל הוא יותר גשמי וחומרי והארץ יסוד התחתון הוא יותר עכור וחומרי מיסוד המים שעליו לכך הבהמה אשר נפשה מהאדמה מחומר הגס יצטרך לזכך חומרה בשחיטת ב' סימנין אבל דגים שנבראו מן המים מחומר היותר דק א"צ שום הכשר וכו' יעו"ש.
ומעתה לפ"ז הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד שהוא מבהמות שנבראו מששת י"ב מוכח דא"צ שחיטה במכ"ש מדגים הנ"ל דאמרתי להבין טעם המשנה באבות כי א' מעשרה דברים שנבראו ע"ש בין השמשות הוא פי הארץ. ויש להבין למה דוקא בע"ש ולא בעת בריאת הארץ ביום ראשון מהיולי לישות אז ה"ל לברוא פי הארץ.
והרב האלשיך פי' משום דהי' צריך לזה כח חיוני לשאוף ולמשוך עדת קרח בתוך הבליעה כאשר האריך בפרשת קרח יעו"ש. אבל אכתי צריך למודעי למה דוקא בע"ש נברא כח חיוני זה וגם בין השמשו'. ונ"ל דפי' האלשיך דהארץ תחלה קודם חטא אדם הי' בה כח רוחני וחיוני עד שאמרו תפוח עקבי של אדה"ר הי' מכהה וגלגל חמה הרי שחומר השפל שבאדם שהי' מאדמה הי' יותר זך ורוחני מגלגל החמה וגם אחז"ל תוציא הארץ נפש חי' זהו רוחו של אדה"ר וכו' ואחר חטא האדם ונתקללה האדמה בעבורו אז קנתה הארץ עכירות וגסות מכל היסודות וכו' יעו"ש.
ומעתה א"ש קודם שחטא אדם בעת בריאת הארץ לא הוצרך לברוא פי הארץ שהוא כח חיוני שכבר הי' כח חיוני ורוחני עד שהוציאה חומר זך שנברא ממנה אדם שהי' תפוח עקבו וכו' משא"כ בע"ש בשעה עשירית שחטא אדם ואח"ז בשעה י"א נתקללה האדמה ובעבורו ונתעכר חומר הארץ מכל היסודות אז הוצרך לברוא פי הארץ ר"ל שישאר רק מקום א' בכח רוחני וחיוני אשר בשם פי הארץ יכונה שיהי' בה כח לשאוף ולבלוע וזה הי' בין השמשות כדאיתא בטא"ח סי' רס"א סוף שעה י"א מתחלת בין השמשות עיין בב"י בשם ר"ת וא"ש.
העולה מזה דבששת ימי בראשית הי' הארץ חומרה זך מכל היסודות אף מהגלגל שהרי תפוח עקבו של אדה"ר שהי' מאדמה הי' מכהה הגלגל וכו' א"כ בהמות שנבראו אז מאדמה ההיא לא הוצרכו לשום צירוף וזיכוך במכ"ש מדגים שנבראו מיסוד המים א"צ שחיטה לזכך חומרם מכ"ש בהמות שנבראו בששת ימי בראשית שחומר הארץ הי' יותר זך מיסוד המים וא"צ שחיטה לזכך.
ומאמר הש"ס בהמות שנבראו מיבשה צריך הכשר ב' סימנין הוא על בהמות שנבראין והולכין מחטא אדם ואילך שנתקללה האדמה בעבורו וכל הנבראין הם מעין בריאה ראשונה ולכך בהמה שנבראין מיבשה. ר"ל שיסוד העפר גובר בו שחומרה עכור מכל היסודות צריך שחיטת ב' סימנים משא"כ דגים שיסוד מים גובר בו מעין בריאה ראשונה א"צ הכשר [כי כל הנבראין שבעולם בהוה ועבר ועתיד יש בו מד' יסודות אלא שבבהמה גובר יסוד העפר וכו' וכמ"ש בשפע טל דף ל"ו יעו"ש ]
ומעתה לפ"ז אין מקום לשאלתם וכי זו שחיטה כשירה היא דניזל בתר טעמא שאין מצוה זו שוה בכל חיות ועופות ודגים שיצטרכו הכשר ב' סימנין כי אם זה בב' וזה באחד וזה כלל לא. וצ"ל לפי עכירות וגסות חומרה כך הכשרה דמצוה זו לא ניתנה רק לזכך ולצרף חומרה ובבהמה שנבראת מיבשה חומרה יותר גס מיסוד המים לכך בעי שחיטת ב' סימנין משא"כ דגים וכו'. א"כ לפ"ז סעודה זו שהם מבהמות בהררי אלף שנבראו מששת ימי בראשית קודם חטא אדם שהי' הארץ חומרה זך ובהיר יותר מיסוד המים בכמה מעלות א"צ שום זיכוך וצירוף ולא בעי כלום. וא"כ אין מקום לתמיהתם וכי זו שחיטה כשירה לכך התחכמו במתג לשונם ואמרו תמן תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' שבזה יבואר דאין להתיר בלא שחיטה מטעם אחר. דאיתא בפ"ק דחולין דף י"ו ע"ב בשלמא הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפי' עוף אלא לעולם שוחטין למאי איצטרך ומשני לרבי ישמעאל דסבירא לי' בשר תאוה נאסר במדבר ומשנכנסו לא"י הותר ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאסורן לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לי' רבי יוסף מהיכי תיתי לאסור מעיקרא מ"ט אישתרו דמרחקי ממשכן ומכ"ש השתא דמרחקי טפי אלא לר"ע דס"ל מתחילה הותר בשר נחירה וכשנכנסו לארץ נאסרו ועכשיו שגלו ה"א יחזרו להתירן לכך שנינו לעולם שוחטין וכו' בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכו' ועלתה בתיקו.
וי"ל הא טעמא דאידחי הא דר' ישמעאל משום דמהיכי תיתי לומר שעכשיו שגלו יחזרו לאסורן וכו'. ה"נ ק' לר"ע מהיכי תיתי לומר עכשיו שגלו יחזרו להיתרן דאיצטרך לומר לעולם שוחטין.
ועוד ק' לאידך גיסא אם יש איזה סברין להתיר כשגלו בלא שחיטה ק' למתני' דאתי להוציא מזה ואמר לעולם שוחטין מנ"ל למתני' זה אחר שיש סברא להתיר אלא דליכא שום סברא להתיר הדרא ק' הנ"ל מאי איצטרך לעולם שוחטין.
ועוד ק' לר' ירמי' דבעי וכו' מה דהוי הוי ורשי' הרגיש בזה ופי' דרוש וקבל שכר. אך דז"א דכמה פעמים הקשה בש"ס מה דהוי הוי או הלכתא למשיחא נימא דרוש וקבל שכר אצ"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין גבי שור סיני דדוקא אי נפקא לך שום איסור והיתר או שאר נפקותא שנוהג לעתיד א"ש משא"כ בל"ה ק' מה דהוי הוי או הלכתא למשיחא וא"כ גם כאן ק'.
ונ"ל דקו' חדא יתורץ באידך דודאי אפשר לומר בביאור קו' א' דמצינו כמה פעמים בש"ס שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירו' ראוי להחמיר בהן וכו' ביבמות דף ה' יעו"ש.
וא"כ דוקא לר' ישמעאל הוא דיש להקשו' כנ"ל משא"כ לר"ע דר"ל הואיל ולא נאסר נחירה כי אם בביאת א"י ש"מ דמצד מעלת א"י הוא דנאסר הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כגון תרומת ומעשר ושאר מצות הנוהגין בארץ לכך החמיר הכתוב גם בנחירה בארץ דוקא מצד מעלתה והוי אמינא עכשיו שגלו יחזרו להתירן הראשון ושפיר איצטרך למתני' לומר לעולם שוחטין. משא"כ לר' ישמעאל דלענין בשר תאוה קאמר דמשנכנסו לארץ הותרו א"כ מהיכי תיתי לאסור עכשיו משגלו דאתי במכ"ש דהשתא בא"י הותרו מכ"ש בח"ל וכדמקשה בש"ס כך בענין אחר. אלא אי ק' הא קשיא לר"ע דה"א משגלו וחזרו להתירן מנ"ל למתני' להוציא מסברא זו דלעולם בעי שחיטה.
ונ"ל משום דעלת' המסקנא בפ"ק דביצה דף ה' ע"ב אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו ביצה בי"ט שני ולא ידעו דאישתקד ב' קדושות וכו' ומטעם זה פסק הרמב"ם והרשב"א בטי"ד סי' קטז' לענין גבינות של עכו"ם אחר שנאסרו מטעמ' שהי' לחכמי הדור ההוא שוב אין להתיר אף במקום שאין טעם לאיסור וכו' יעו"ש.
וכ"כ הסמ"ק שמא יטעו וכו' והיינו כנ"ל. וא"כ זהו טעם מתני' הנ"ל אף שהי' מקום להתיר עכשיו משגלו מ"מ מהרה יבנה בית המקדש ויחזרו לקדושת הארץ לאסור נחירה ויאמרו אישתקד מי לא שריא נחירה עכשיו נמי לכך נשאר באיסורא קמא דלעולם שוחטין הרי אף שיש מקום להתיר בלא שחיטה מ"מ אין להתיר אחר שכבר נאסר פעם א' דלכך תניא לעולם שוחטין אף במקום שיש להתיר בלא שחיטה מ"מ אינו יוצא מאיסורו לעולם וא"כ ה"נ אין להתיר בלא שחיטה
אברא נרא' דמש' ראי' להתיר דפריך בש"ס שם אי הכי עדות נמי לא נקבל מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אישתקד מי לא קבלנו עדו' החודש כל היו' השתא נמי ניקב' ומשני הכי השתא התם עדות מסורה לב"ד והם ידעו טעמו של דבר ולא יטעו משא"כ ביצה לכל מסורה וחיישינן שיטעו וכפי' רשי' שם נמצא בדבר המסור לב"ד לא חיישנן לשמא יטעו. וא"כ בסעודה זו שעושה הקב"ה לצדיקים וממנו תצא חידוש זה שלא להצריך שחיטה בבהמות אלו אין לחוש לשמא יטעו בבהמו' אחרות שאינן מששת י"ב כי בדבר המסור לב"ד אין לחוש לטעות ומכ"ש לב"ד של מעלה שאין לחוש לטעות כלל ושריא בכל האופנים.
ובזה יכוון בעיות רב ירמי' איברי בשר נחירה וכו' דמקום הספק הוא מי שיש לו היתר ולאחר זמן נאסר אם יצא מהתירא שהי' לו תחל ונכלל באיסור או לאו ונפקא מני' לבהמות בהררי אלף שנבראו מששת י"ב שהי' לו היתר נחירה קודם שנעכר הארץ ולאחר שנעכר הארץ והוצרך שחיטה אי בהמות מששת י"ב נשארו בהיתירא קמא או נכלל באיסור נחירה.
ומעתה ל"ק מה דהוי הוי דיש נפקותא לעתיד ולכך עלתה בתיקו ר"ל תשבי יתרץ קושיות ואבעי'. מאחר דשאלתך על העתיד ואז יבוא אליהו ויפשוט שאלתך.
ובזה יובן המדרש וזאת הבהמה אשר תאכלו אמר רב לא ניתנה המצוה לישראל כי אם לצרף בהם הבריות כי מה איכפת לי' בשוחט מהעורף וכו' ר"ל משום דק' לי' למה ישונה מצות שחיטה שנתחלק בין המינין דבבהמה בעי ב' סימנין ובעוף סגי בסימן א' ודגים לא כלום.
לכך משני דמצוה זו של שחיטה לא ניתנה לישראל רק לצרף בהן הבריות ר"ל לזכך ולצרף חומר הבריות דהיינו מין בהמה ועופו' ודגים ולפי מזג חומרם כך הצירוף דבהמה חומרה מיבשה גס בעי שחיטת ב' סימנים ועוף מיסוד הרקק סגי בא' ודגים מיסוד המים בלא כלום.
אך קשה מנ"ל זה דמצוה זו ניתנה משום צירוף לזה מייתי ר' יודן מהא דעתיד הלויתן ליתן סנפירו לבהמות ונוחרו וחכמים אומרין וכי זו שחיטה כשירה וכו'. וכ"ת משום דבהמו' שלעתיד הם משש' ימי בראשי' שהי' חומר היבשה זך מיסוד המי' לכך א"צ שחיטה לכך אמרו והא תמן תנינן הכל שוחטין ולעולם שוחטין ק' למאי איצטריך וצ"ל אף שהי' הסברא באיזה זמן להתיר נחירה מ"מ אין להתיר אחר שכבר נאסר א"כ ה"ה לעתיד אף שיש להתיר מטעם האמור שא"צ זיכוך וצירוף מ"מ דבר הנאסר אין להתיר מטעם שמא יטעו וכנ"ל והשיבם הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא ר"ל חידוש דין זה מאתי תצא ובדבר המסורה לב"ד אין לחוש שמא יטעו ושרי לנחור הבהמות שהם מששת י"ב שאז הי' חומר היבשה יותר זך מיסוד המים וק"ל.
ובזה נ"ל להבין לפי גירסת מדרש ילמדינו אמר' ד' צרופה וכי מה איכפ' לי' להקב"ה כששוחט בהמה ואוכל או נוחר בהמה וכו'. וי"ל מה ענין שחיטה ונחירה לכאן ועו' מה ק' לי' דהוצרך לומר דלא ניתנה המצות כי אם לצרף ועוד מה שהקשה בשל"ה דף לא' ע"ב דבהרבה מקומות מוכח דעבודה צורך גבוהו ואיך אמ' מה איכפת להקב"ה וכו' ולפי הגירסא שבמדרש שלפנינו א"ש דרק במצות שחיטה קאמר שניתנה לצרף ולזכך חומר הבריות הנאכלין לאדם לכך נחלקה המצוה לפי חומרם ואחר כותבי זה מצאתי סעד לדברי ממ"ש הרב המורה חלק ג' פ"כו יראה שקצת מהמצות שאין בו רק צואה כמו שאחז"ל מה איכפת לן בשוחט או וכו' דמשם נראה דענין הצירוף הוא רק במצוה זו וע"כ הגירסא כנ"ל ולק"מ ודו"ק
תזריע
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועים. וי"ל דק' למה אמר לשון ודאי וילדה זכר וכו' ועו' למה בזכר לשון הזריע ובנקבה לשון הולדה וחז"ל דרשו משעה שמזרעת אומרת שיולדת זכר. וגם הלשון תלד בסיפא דהל"ל ואם ילדה נקבה וגם דמהפך הסדר בסדר הזכר נזכר לידה קודם הזכר ובסיפא איפכא. ונ"ל דכ' האלשיך משלי סי' י"ד בפסוק יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות דרישא דקרא לשון זכר וסיפא אחריתה לשון נקבה ופי' כי דרך ישר לפני איש בתאות עה"ז וידמה לו תחלה לזכר אשר לא ילד אבל אחריתה דרכי מות כי ממנו יתפרדו דרכי מות רבים כמה סוגי עבירות גזל וערו' המביאים אותו למיתה עצמית ואז נדמה לנקבה המולידה וכו' ודפח"ח.
העולה מזה דבר ברור שאין בו ספק נק' זכר שאינו מוליד ספיקו' רבות. ונקבה דבר שיש בו הרבה דרכים כנקבה המולידה וכו'. והנה מצוה זו הנוהגת בכל איש הישראלי שהוא מכלל תרי"ג מצות והוא נגד הפסוק שהיא מצוה הנוגע לאשה. ונ"ל לפי הקדמה שזכרנו כמה פעמים בסוד עשן שהאדם כלול בו הכל ויש בו הזרעה והולדה. והוא כי בעלות על מחשבתו איזה דבר לעשות או לדבר שהוא נדמה להזרעה שהיא במוח כנודע שהזרע הוא מהמוח. ור"ל שעדיין לא יצא הדבר בפועל רק הוא עדיין בכח והוא מתון בדבר קודם שיוציאו לפועל לצדד על כל חלקי הצדדים אם לעשותו או לאו ואחר שעלה במוסכם הן ע"פ עצמו או אוהביו וריעיו לעשותו ויצא מכח אל הפועל ונק' לידה אז זה הדבר הוא זכר ואם לאו הוי נקבה ויובן זה ע"פ מ"ש האלשיך הנ"ל שם בפסוק י"ד מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו.
וז"ל כי אין ראוי לאדם לישען על דרכיו של עצמו וסברותיו לפי שכלו רק ידרוש דעות חכמי לב למעלה מאיכותו ולא שיקבל כל מה שיאמרו לו רק יבחין ויבחר וכו' וז"ש אשר ישבע מדרכי עצמו יקרא סוג לב אך איש שלא ישבע רק מעליו ר"ל מאיש שהוא למעלה ממנו נק' איש טוב ולא שיקבל כל מה שיאמרו לו כי פתי יאמין לכל דבר אך הערום יבין לאשורו של כל דבר אם הוא נכון יקבלנו מהם ע"כ ודפח"ח.
וכדי להבין טעם אמיתת הדבר בפנימי אף שגם הנגלה אמת כמ"ש הרב האלשיך מ"מ יובן ע"פ מ"ש במצות לא תשמע שמע שוא ובפסוק כחצות הלילה יעו"ש ובזה יובן איך תורת ה' דרכי' דרכי נועם להדריך האדם בדרך הישר הן בעניני הנהגת העולם בעניני עצמו ובענין הנהגתו עם חבירו המכונה בשם ג"ח.
ודרך ב' יתפרש מצוה זאת בעניני תפלה המכונה לעבודה. והנה דחז"ל דרשו אשה מזרעת תחל' יולדת זכר. והענין שהוא דבר כללי בכל נפש הישראלי איך יתנהג בענינו שאם אין הלידה תיכוף ומיד בעלות על לבו איזה דבר לעשותו אינו מוציאו מיד מכח אל הפועל הנק' לידה רק מזריע תחלה שחושב במחשבתו הדבר ההוא אם הוא נכון לעשותו בפועל וגם ההזרעה ההיא הוא מן האשה תחל' שמצדד על כל חלקי הספיקו' בימין ושמאל ואמצעי כמו האשה שמולידה דברים הרבה וכמ"ש האלשיך הנ"ל ור"ל כשעדיין הדבר בכח ולא בפועל ואז מצדד במחשבתו אם נכון לעשותו או לאו שהוא נדמה להזרעת האש' ואחר כך מזריע האיש ר"ל שבא לו הכרע' במחשבתו דרך אחד כמו זכר שאינו מוליד כי נתיישב בדרך א' מכל הספיקות הן ע"פ גדול במעלה ממנו שנתייעץ עמו ויעצו כך או כיוצא בזה. ואח"כ וילדה שהוציא המחשבה מכח אל הפועל אז בודאי יהי' זכר שהדבר יהו' בלי ספק דרכי' רבים הנמשל לנקבה רק הוא זכר מאחר שנתיישב תחלה מתון מתון ת' זוזי שויא.
ואם נקבה ר"ל אם מצינו שהוא נקבה שנולד מן הדבר שעשה כמה קלקולים וספיקות הסבה לזה הוא תלד שהי' מוליד מיד בלי הזרעה תחלה רק מיד הוציא מחשבתו מהכח לפועל בלי ישוב הדעת כלל ודאי הוא נקבה שמולידה אח"כ כמה ספיקו' וצרות ורעות. וזה נ"ל פי' הש"ס דר"ה דף יו' ואר"י כל שנה שרשה מתחלה מתעשרת בסופה שנא' מראשית וכו'.
והנה רשי' ותוס' מחולקים שם במעט הפרש בין רשי' ותוס' ולפעדנ יתפרש הש"ס בג"ד תורה וג"ח ועבודה והוא כולל עניני מוסר בעולם שנה ונפש. והש"ס דבר בשנה והפסוק הנ"ל דבר בפרטי' הנפש של כל אדם פרטי כי ענין העשיר שאינו צריך לשאול וללוות משום אדם וההיפך ברש ועני שצריך ללוות מכל אדם וכמו שדרשו בסנה' מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומ' יהרסנה אם דיין דומה למלך שהוא עשיר וא"צ לשאול דין משום אדם יעמיד ארץ וכו' יעו"ש כך הענין כאן אם האדם שהוא נקר' שנה ג"כ רש בתחלתה ר"ל בתחלת הענין קודם שיעשנה במעשה נדמה לרש ששואל עצה להייעץ מכל אדם שהוא גדול ממנו אם להוציא דבר זה מכח אל הפועל מתעשרת בסופה שיהי' אוחרית הדבר טוב בלי שום קלקול וז"ש מראשית השנה ובזה נ"ל לבאר מאמר ר"י הקודם לזה אר"י כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופ' וכת' התוס' בשם בה"ג לא דמיקלע בשבתא אלא דאתילד אונסא.
וי"ל דלפי הטעם דלא מערבב שטן א"כ שייך זה גם בשבת וכן ר"י סתמא קאמר ומנ"ל לבה"ג לחלק ועו' ק' הט"ז ממהרי"ל דדוקא במזיד אבל אונס רחמנא פטרי' וק' לבה"ג.
ולדברינו א"ש דהתנא בא ללמדינו רמז מוסר להאדם שנק' שנה בסוד עשן שלא ישען על בינתו לעשות דבר בין בעניני הגשמי או רוחני רק שיתייעץ עם זולתו הגדול ממנו וזה נרמז בשופר שאינו נעשה מדבר שהוא קרן א' ור"ל רק מעצת עצמו שהוא פסול רק שיהי' כולל מאש ומים ורוח סוד אמ"ש ג' קוין שבשופר והוא רמז לכלול עצתו מזולתו לכל הצדדי' ימין ושמאל ואמצעי ואח"כ יעשנה ויהי' אז אחרית הדבר טוב וההיפך בהיפך והטעם בארתי לעיל כשהוא כולל ג' קוין ואח"כ בא להכרעה אז נכנע שמאל בימין יעו"ש מלתא בטעמא.
וז"ש כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה להיות נועץ מזולתו קודם שיוציא המעשה מכח אל שהוא וכמו שופר שנכלל מג' קוין ודאי מריעין בסופה שיצא מדבר ההוא בסופה ושפיר אמר מלתא בטעמא דלא מערבב שטן לכך אף בדבר מצוה צריך לנהוג כך וכאשר זכרתי שם. ובה"ג נחית לזה וחש שלא נפרש כפשוטו דהיינו שחל בשבת דז"א רק דאתיילד אונסא ר"ל יצרו אגסי' שלא להתייעץ פן יתגלה רוע עצתו או כדי שיריעו לו באמת והוא ע"דומשלם וגו' להאבידו.
אבל בשופר ממש דאתילד אונסא אין מריעין רק במזיד וכמהרי"ל ומא"ח ומא"ח ול"פ וכדי לפרש יותר אמר ר"י ההיפך במפורש שאם רשה מתחלתה מתעשרת בסופה שנא' מראשית השנה דנשמע תרתי דר"י הנ"ל חדא מפורש ואידך מדיוקא וק"ל והוא עמוד ג"ח למבין.
עוד יתפרש דרך ב' בענין משחז"ל רשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין וצדיקים בהיפך תחלת יסורין וסופן שלוה ונ"ל שזהו מ"ש בספרא דצניעותא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא דנוק' באיפכא. כי הצדיקים נקראו דכורין ע"ד מ"ש אשרי איש ולא אשה שעושה תשובה כשהוא איש גבור ביצרו הטוב נגד היצה"ר משא"כ הרשע כמו אשה חלש שאינו גבור לכבוש יצרו. ועוד ע"ש האלשיך הנ"ל כי איש הוא דבר א' לעבודת ה' משא"כ אשה אחריתה דרכי מות כמה קלקולים וכנ"ל.
וא"כ יתפרש ב' מימרות דר"י עד"ז כל שנה שהוא אדם בפרט ועולם ושנה בכלל שאין תוקעין בתחלה כי תקיעה נק' הרעה ויסורין כמו שסיים מריעין בסופה ור"ל כשאין תחלה שנותיו של אדם ברע ויסורין רק בשלוה כדרך הרשעים אז מריעין בסופה שדינין דנוק' הוא כך ואר"י כל שנה שרשה מתחלה שהוא תחלה יסורין סופן שלוה שנאמר מראשית השנה וכו' עוד מצינו כי השלוה בשם זכר יכונה כמ"ש חז"ל זכר בא לעולם שלוה בא לעולם משא"כ הצער ויסורין נקרא אשה שהיא מדריגה תחתונה וגם כי היסורין הם נקראים חבלי לידה שהוא באשה כנודע.
אך שתדע הפרש בין שלות הרשעים שבתחלת ימיהם קודם היסורין לשלות הצדיקים שבא אחר היסורין כי שלות הצדיקים הוא בהדרגה כמו שמצינו במלכות בית דוד שהיה בהדרגה קודם שנעשה מלך על כל ישראל לכך נמשכה מלכותו וכן מצילו בזוהר בעלי' השכינה בהדרגה מר זאת הנשקפה כמו שאר ואח"כ יפה כלבנה ואח"כ ברה כחמה וכו'. משא"כ הרשעים השלוה הוא בפעם א' שנאמר בפרוח רשעים כמו עשב ולכך לא נמשך שלותם להשמידם עדי עד.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר טעם הדבר כי כשהוא בהדרגה קטנות ראשון וג"ר וקטנות שני וגדלות ב' אזי נמשכה הגדלות משא"כ כשלא בהדרגה חוזר לכבתחלה ולכך בפסח שהי' שלא בהדרגה הכל בפעם א' וחוזר לקטנותו תיכף שזהו טעם חכמים דס"ל אין מזכירין יציאת מצרים בלילות עיין בכתבים והש"י יכפר.
וזהו כוונת הפסוק אשה כי תזריע שאם יש לאדם צער ויסורין הנקרא אשה כי תזריע וילדה שבתחלה מזריע זרע הכנה לילד ואח"כ בהמשך הזמן ילדה זהו זכר ר"ל הוא גדר צדיק שתחלתן יסורין וסופן שלוה וגם כי השלוה באה מעט מעט עד שנגמר זהו שלוה באמת הנקרא זכר ונמשך השלוה משא"כ אם תלד ר"ל בראשונה הוא שלוה וגם בפעם א' נולד אז הוא נקבה המכונה לרשעים כי הוא היפך הצדיקים וק"ל.
ועוד יתפרש דרך ג' בענין יראת מוסר שהיא ראשית חכמה ועמוד התורה הוא דמ"ש הפוסקים אחר שמילא כריסו יכנוס בפנימי' התורה ולא קודם. הטעם הוא כמו שיש ב' בחי' באדם הגוף והנשמה הגוף הוא נוקבא בשר האדם המלביש לנשמה שהוא דכורא בסוד נקבה תסובב גבר כך בתורה יש גוף ולשמה. וז"ש הן הן גופי הלכות שהתורה שבע"פ והפסוקים הן לבוש אל הפנימי.
וא"כ כמו שיצירת האדם הי' תחלה הגוף גולם שנברא החומר ואח"כ ויפח באפו נשמת רוח חיים כך צריך ללמוד הגוף של התורה ואח"כ הנשמה אפס שיש לי ללמד זכות על החושקים בפנימי' קודם שמילא כריסו בכל הש"ס והפוסקים כי כל הש"ס והפוסקים הם כללים הגוף השייכים לכל ישראל בכללו' יחד וא"כ יחיד מישראל שהוא אבר א' מן הכללו' כשלמד לפי ערך האבר מגוף התורה יש לו רשות ללמוד מפנימי' התורה הנשמה המכונה אל גוף האבר ההוא והוא באמת פלוגתא דר"י ור"ל שזכרנו לעיל ופערה פי' לבלי חק שלא ישייר חק א' שכל א' צריך לקיים כל התורה תרי"ג מצות ור"י ס"ל אפי' קיים חק א' ניצול כי כל התורה נתקיים בכללות כל ישראל וידוע דהלכה כר"י נגד ר"ל ושפיר מצאו ידיהם ורגליהם של החושקים הנ"ל וכל הפורע פיו שצריך דוקא למלא כרסו בכל הש"ס והפוסקים א"כ עליו לקיים ג"כ כל התרי"ג מצות ובחסר א' נענש כר"ל דסבירא לפורע זה כוותי'
וזה נ"ל ע"ד הלצה ופערה פי' לבלי חק ר"ל שזה שפער פיו על העוסקים בפנימיות התורה קודם שמלא כריסו בכל הפוסקים דוקא אף ששייר חק א' שהוא דין א' דס"ל כר"ל א"כ גם עליו יעבור כוס שגיהנם פערה פי' עליו לבלי חק שלא קיים כל התרי"ג מצית אף ששייר רק דין א' ע"כ עצה היעוצה שלא לדבר סרה על העוסקי' בין בגוף ובין בפנימי רק שיהי' לש"ש.
העולה שהש"ס והפוסקי' נק' אשה ופנימי' נק' זכר וכשלומד בהדרגה הנ"ל זה וזה נתקיים בידו משא"כ שלא בהדרגה וכמ"ש וקובץ על יד ירבה משא"כ זה שאמ' העמידני כל התורה על רגל א' וכן בענין היראה בעבודת הש"י והתשובה וכל מדות טובות אם יכנוס בהם מעט מעט אז וקובץ על יד ירבה משא"כ אם יסיתנו יצרו לקבל כל המדות טובות בפעם א' מתוך שיהי' קשה עליו יניחם מכל וכל.
וזה שהודיענו הכתוב סדר הדרגה בלימוד ב' תורת לבוש ופנימי ושאר מדות טובות תחלה אשה שהוא לבוש התורה ואח"כ כי תזריע עד שהמשך הזמן וילד' זכר שהוא לעסוק בפנימי או במדות טובים שיהי' בהדרגה ממדרגת אשה עד שיהי' זכר ויהי' ע"י שיזריע זרע מעט מעט אבל אם נקבה תלד ר"ל שיהי' הולדה מיד בפעם א' זה נשאר נקבה וכנ"ל וק"ל.
עוד יש דרך לפרש ע"פ עמוד העבודה בענין התפל' ע"פ מה ששמעתי ממורי ז"ל כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה כדי שיהי' לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה עכ"פ או בדבקות והוא ע"י מזמורים או תורה שיתעסק תחלה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך ד"ת שיש לו מוחין ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה לא יהי' לו מוחין בתפלה וז"ש אחד המרבה וא' הממעיט בלבד שיכוין לש"ש שיהי' לו מוחין בתפלה לכך הם שוין וסרה קו' הט"ז ודפח"ח. ואז שאדם עצמו עושה תחבול' להתעורר בתפלה נק' זכר מ"ד משא"כ שיש לפעמים שמעוררין אותו מלמעלה שמעצמו נתעורר בבכי' וכיוצא זהו נק' אשה מ"נ ואז ח"ו ותפלתו תהי' לחטאה והתקנה לזה שיתחרד האדם בזוכרו שלא התעורר מעצמו רק שהוצרכו לעוררו תחלה מלמעלה ויבכה על הבכי' הראשונה שבאה מעצמו ואז נתהפך מ"נ למ"ד ונעשה זכר ודפח"ח.
ואפשר שזהו כוונת הש"ס דינה שנהפכה לזכר בבטן רחל כמ"ש התרגום והש"י יכפר וזהו צחות דברי הפסוק בסדר התחלה אשה כי תזריע וילדה זכר משא"כ אם תלד בפעם א' הוא נקבה כשבא לו מעצמו והתקנה לזה כנ"ל ויותר מזה שיש להרחיב בזה להבינך לא ניתן ליכתוב והש"י יכפר.
וזהו שסיים הפסוק בזכר וטמאה שבעת ימים ובנקב' שבעיים. והענין כי הצדיק שנק' זכר חטאתו נגדו תמיד בין במאכלו בין בתפלתו בין בעת צרתו ושמחתו כמ"ש האלשיך משלי סי' י"ד לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר וז"ל אין ספק כי השמחה היתירה מביאה לידי חטא וגורמת רעה וע"כ נרמז בתורה והיית אך שמח אך למעט וכמאמר איוב אולי חטאו בלי כי מיד השטן מתערב שם ומחטיא ומקטרג אמנם אם לב האדם זוכר תמיד מרירות נפשו אשר חטא על הנפש וטמאה אז ודאי גם כי ישמח לא תהי' שמחתו יתירה כי יגיל ברעד ובכן לא יירא מפחד יתערב השטן בשמחתו וז"שא לב יודע מרת נפשו כי כשהלב יודע וזוכר מרירות הנוגע אל נפשו הוא דאגת עונותיו אז בשמחתו לא יתערב הזר הידוע כי זהו תשובה הגדולה לזכור תמיד וכו' ודפח"ח. ולי נראה לפרש פסוק הנ"ל וג"כ נוגע לדרוש שלנו דאי' בסנהדרין וכו' הוא מה שמצאתי בס"ח סי' ח' וז"ל כשיצאו רשב"ג ור' ישמעאל להריגה א"ל רשב"ג לר"י איני יודע למה אני יוצא להריגה א"ל שמא כשהיית דורש ברבים הי' לבך שמח והנאך לבך א"ל נחמתני וכו' ופי' המפרש שם ששאל למה הוא נתפס בענין מכירת יוסף יותר משאר חשובי גדולי הדור. והשיב לפי שהנאך לבך שאתה חשוב שבקהל לכך נתפסת לחשוב יעו"ש וסיים שם ואם שמח בע"כ יחשוב כל עת ובלילה כשישן פן לא יקיץ עוד ומדוע ישמח במה שישבחוהו בעה"ז שהוא הבל ורעות רוח ע"כ.
ונראה דזהו כוונת הש"ס בפ"ק דסנה' רב כי הוי אתי לבי דינא אמר הכא ברעות נפשי לקטלא נפיק וכו' ולואי שתהיא ביאה כיציאה וכו' ומר זוטרא חסידא כי הוי מכתפי לי' בשבתא דריגלא כי לא לעולם חוסן. ופי' רש"י לקטלא משום חטא טעות בדין לא לעולם חוסן אמר כן שלא תזוח דעתו.
והקשה מוהרשא' לרש"י שפי' לקטלא משום טעו' ויציאי' כביאה ג"כ כך א"כ הוא כפל ועוד הא כתיב ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ופי' שם לפי דרכו. ולי נראה להקש' דא"כ מה ענין מר זוטרא לענין הנ"ל לכן נראה דהכל ענין א' שלא תזוח דעתו שהוא נתמנה לראש ושופט ודיין ועבור הנאת הלב וזחות דעתו נתחייב רשב"ג הריגה וז"ש ברעו' נפשי לקטל' נפיק וכו' ומר זוטרא חסידא חש יותר שמא ישמח לבו בע"כ לכך אמר לא לעולם חוסן כבודו של אדם אינו כל הימים והיינו כנז' בס"ח הנ"ל שהוא מבטל הנאת הלב גם בע"כ ומעתה א"ש דענין רב ומר זוטרא בענין א' וק"ל.
וז"ש שלמה בחכמה נגד החכם הדורש טוב לעמו בשער בת רבים שלא יהנה וכו' והוא ישים על לבו כי בזה יתחייב נפשו לשמים מיחה ח"ו כרשב"ג ואז כשיודע הלב מרת נפשו הנבזה אין דעתו תזוח עליו כלל שהיא בסכנה העצומה ע"כ השמחה אינו רק בשמחה של מצוה עצמה אז בשמחתו לא יתערב זר וק"ל.
העולה מכל הנ"ל שלעולם אל ישמח אדם ויהנה לבו עבור שדרש ברבים או שהתפלל בכוונה או עשה מעשה מצוה כי שמחה מה זו עושה כי אם בשמחה של מצוה עצמה שזכה לעשות המצוה או התורה עצמו שהוא בשמחה או תפלה וכמ"ש הארי' תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה מרוב כל שיהי' השמחה יותר מרוב טוב כל תענוגי עה"ז ובשמחה כזו ודאי לא יתערב זר בשמחה זו כי אין בו חלק לס"א שתזוח דעתו ח"ו כנ"ל כי מעשה הטוב שעושה לא יהי' לנגד עיניו הפירושי הנ"ל רק חטאתו יהי' נגדו תמיד כפי' האלשיך וכן שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל פי' הפסוק כל הבן הילוד שהוא מעשה הטוב היאורה תשלכהו שלא ישים זה לעיניו וכל הבת תחיון שיהי' נגד עיניו תמיד והטיב דבר ודפח"ח. ונודע כי עה"ז הוא משבעת ימי הבנין ז' ימים. משא"כ עה"ב הוא הבינה היא שבעים סוד ע' רבתי דשמע ישראל דק"ש כנודע.
ובזה יובן כי בילדה זכר שהוא צדיק אז וטמאה שבעת ימים שיהי' טומאת נפשו לנגד עיניו כל ז' ימים שהוא כל ימי עה"ז ובזה תטהר נפשו לעה"ב. משא"כ נקבה כשתלד שהוא הרשע אשר דרכו ישרה בעיניו והוא טהור בעה"ז לפי דעתו לכך וטמאה שבעים שהוא בעה"ב שהוא ע' לכך נקט סתם ע' ולא אמר י"ד יום אלא דבא ללמדינו זה ומה דהקשו בש"ס דסנהדרין דשאלו התלמידים לר"י בן יועץ אקרא אני שבעים וכו' והא האמת כך הוא לפ"ד הנ"ל ז"א דודאי המסורה אתי לרמז הנ"ל אבל הקריאה הוא לימוד בפ"ע שיהי' ב' שבועות וסברו התלמידי' שגם הקריאה יהי' כך וזה שדקדקו בלשונם אקרא אני שבעים שגם הקריאה יהי' ע' והשיב וכו' דנלמד מן ימי טוהר וק"ל
וז"ש במשלי סי' י"ד פסוק ט"ז חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובטוח והוא יובן ממילא עפ"י הנ"ל שיש הפרש בין רשע לחכם וק"ל.
בפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' והקשו חז"ל ל"ל תזריע ודרשו וכו' ולי נרא' לבאר עם פ' מצורע דכתיב זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ולקח עץ ארז ואזוב ודרשו חז"ל שעל גסות הרוח נגעים באים שהגביה כארז ורפואתו שישפיל כאזוב וכו'
וי"ל הא כאן איירי שכבר נטהר ונתרפא שנא' ביום טהרתו וגו' וכבר השפיל דעתו ונתרפא וא"כ ל"ל ארז ואזוב. ואגב נבאר פסוקי פ' צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה דבארנו לעיל בסוד והחיות רצוא ושוב וכו' יעו"ש
וממורי שמעתי ענין החיות רצוא ושוב כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום חוצבה ופן תתבטל ממציאות לכך סיבבה בחומר שתעשה ג"כ ענינים חומריים כמו אכילה ושתי' ומשא ומתן וכיוצא שלא תתלהב תמיד בעבודת הש"י בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמ' וכן הוא במדריגו' הספירו' קטנות וגדלות ודפח"ח.
עוד י"ל והחיות רצוא ושוב כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג לכך האדם עולה ויורד בעבודת הש"י כדי שיהי' תענוג שהוא עיקר עבודת ה' וכמו ששמעתי ממורי וז"ש זאת תורת העול' כי המיעו' שאין עולה לו עבודה תמה ומצטער הוא התכלית של עלי' שיהי' לו אז יותר תענוג וק"ל עוד י"ל מאן דזעיר איהו רב וכו' וז"ש זאת תורת העולה ובארתי זה לעיל איברא גם מאן דאיהו זעיר יש ענוה פסול' דבארתי פסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה בב' דרכים.
ובזה יובן זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו שכבר נטהר מצרעתו וגסות רוחו ורוצה להשפיל דעתו אלא שרואה מה שנוהג יותר ענוה נכנס בו יותר גסות ורוח כמו במשל המלך שביקש שיחי' לעולם ונתן לו רפואה להתרחק מגאוה וכנ"ל לכך והובא אל הכהן שהוא עושה רפואה לנפש וכמ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש וחכמים הם רופאי הנפש וכו' והם כהני ה' ועצה היעוצה שיקח עץ ארז ואזוב ר"ל מי שפל מי ירום אדם שהוא שפל ינהג במדריגתו ואדם שהוא מלך או נשיא גבוה כארז יהי' גבוה קומתו כארז לנהג נשיאתו ברמ' רק שלא יגבי' לבו בקרבו וכמ"ש דהע"ה ה' לא גבה לבי ולא רמה עיני וגו' וכמו שהי' נוהג הרופא חכם הנ"ל וכאשר נתכוין התנא באומרו וכל המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכנ"ל וק"ל
עוד י"ל דקאי אארז ואזוב בחד אדם שיהי' נראה כארז לנהוג מנהג מלך או נשיא ובקרבו יהי' שפל רוח כאזוב והיינו ממש הנ"ל שנתן רפואה למלך וק"ל.
ובזה יובן אשה כי תזריע ר"ל החומר שנקרא גוף הוא אשה נגד הצורה שנקרא איש וכאשר תזריע החומר לילד זכר שהם תולדות הצדיקים מעשים טובים ולעשות מחומר צורה ומנוקב' נעשה דכורא זכר שהי' התכלי' בריאת אדם בעה"ז בחומר וצורה אז טוב לו סלה וק"ל.
מצוה טומאה וטהרה לבן או לבת ואדם כשיה' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וכבר כתבתי כמה פעמים קו' זו אחר שהמצוה הוא מעצמותו של הש"י שהוא נצחי וגם המצוה הוא נצחי וא"כ ק' אחר שחרב הבית וישראל גלו מאדמתן ואינו נוהג נגעים וא"כ אינו נצחי ח"ו וע"כ י"ל דע"כ הוא נצחי ונוהג בכל אדם וכל זמן ותחלה נ"ל להבין מה ענין אשה כי תזריע קודם פ' נגעים והאלשיך פי' בזה לשיטתו.
ולי נראה לפרש אחר שנבין למה בזכר ז' ימי' ובנקב' י"ד ימים וק' דהל"ל י"ד ימים מאי שבעים דיש לפרש כמו בפ"ק דסנהדרין אקרא אני שבעים ותחלה אפרש פסוק וביום הראות בשר חי יטמא. ונראה כי האדם יש בו חומר וצורה ומי שזכה לעשות מחומר צורה הוא תכלית השלימות וההיפך בעושה ח"ו מצורה חומר. והוא בדרך פרט באדם יחידי וה"ה באיש ואשה זכה עולה ממדריגות עלמא דנוקבא לעלמא דדכורא וח"ו בהיפך כנז' בסבא יעו"ש.
העולה כי אדם הישר שהוא עושה מחומר צורה ועושה ממדריגת נקבה שהוא הגוף אל המדריגת נשמה שהוא הזכר. משא"כ איש ההמוני הנקרא בעל גוף שעושה מצורה חומר נקרא נקבה. וז"ש משה מבלתי יכולת ה' כביכול תשש כחו כנקבה והוא תואר אל פחותי הערך והנה ההפרש שיש בין אדם השלם ובין איש ההמוני כי אדם הכשר הנק' זכר על שם שזוכר כל מה שחטא ומרד נגדו ית' וכמ"ש דוד וחטאתי נגדי תמיד אבל מעשיו הטובי' אינו זוכר וכמו ששמעתי מהרב המגיד מו' מנחם בפסוק כל הבן הילוד היאורה תשליכהו כי הבן הוא מע"ט היאורה תשליכהו שאינו משים נגד פניו וכל הבת שהוא העבירות תחיון שהוא משים נגד פניו ודפח"ח.
וההיפך הרשע מגדיל מעשיו הטובים ומשים תמיד נגד פניו ואינו זוכר חוב עבירות שחטא ומרד נגד כבודו ית' וז"ש חז"ל באבות כך דרכה של תורה פת וכו' וחיי צער תחי' וכו' ור"ל כי כל ימיו דואגעל עונותיו משא"כ הרשע שהוא בטוח שהוא בן עה"ב והרוג בקר ושחוט צאן וכו'.
ובזה יובן אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעה ימים כי אדם השלם שטרח ויגע וז"ש כי תזריע עד שמן אשה ילדה זכר ור"ל שעשה מחומר צורה וכנ"ל וטמאתו אינו רק בעה"ז שהן שבעה ימים ז' ימי הבנין וכמ"ש האלשיך בזה ג"כ יעו"ש אבל בעה"ב טהור הוא אחר שיהי' טומאתו לפניו כל חיי עה"ז וז"ש וטמאה שבעה ימים ואם נקבה תלד ור"ל שעשה מצורה חומר וטמאה שבעים ר"ל הרבה פעמים שבעה שהוא לעה"ב עולם שכולו ארוך מאחר שהי' טהור בעיניו בעה"ז וק"ל. או י"ל עה"ב נקרא שבעים בסוד שמע שם ע' והבן.
ואחר הוצעה זו תבין מה שאמר הפסוק אדם כי יהי' וגו' ר"ל מי שהוא תואר אדם בו יתואר נגע שאת או ספחת ובהרת משא"כ באיש ההמוני דכ' הרמב"ן מובא בשל"ה טעם נגעים בארץ ישראל דוקא ובאדם כשר ובבגד הלבן ולא צבוע שבמעט חטא נתגלה הטומאה לחוץ הוא הנגע משא"כ באדם רשע או בארץ שאינו קדושה וכו' יעו"ש.
ולהבין טעם זה גם שהוא מובן מאליו נ"ל ע"פי מ"ש האלשיך בפ' מצורע במשנה דאבות היום קצר והמלאכה מרובה והפועלי' עצלים ובעל הבית דוחק דכתב במסקנא כי התנצלות האדם מה שאינו עוסק בתורה הוא מחמת יסורין וכיוצא בזה.
ובאמת ז"א כי היסורין באים בשביל ביטול תורה כמו בעל הבית שיש לו פועל עצל דוחק אותו למלאכה בע"כ בהכאה וכיוצא וכו' אך שמא תאמר הלא יש כמה רשעים שאינם עוסקים בתורה כלל ואין להם יסורין לזה סיים ודע שמתן שכרן של צדיקים לעה"ב יעו"ש וענשם לעה"ב משא"כ הצדיקים בעה"ז ענשם.
והנה ודאי ה' הצדיק אבל מ"מ יש לידע טעם הדבר למה יש לצדיקים עונש בעה"ז וההיפך לרשעים שיש מקום לטעות ולומר אכן שוא עבוד אלדי' וכו'.
ונראה כי לבד טעם המבואר בחז"ל בזה יש לי לפרש טעם נגלה כי ידוע שמדתו ית' להתנהג עם האדם כמדתו ובחירתו של האדם ואם האדם ישר וכשר ורוצה לנקות עצמו מכל חטא בעה"ז ותמיד נותן עיניו בזה שאינו מכסה פשעיו רק מודה ועוזב כך הקב"ה אינו מכסה מלפרוע ממנו בעה"ז כדי שיהי' נקי לעה"ב משא"כ המכסה פשעיו ועושה עצמו כלא חטא כך הקב"ה מתנהג עמו כך ועושה עצמו כאלו לא חטא נגדו ואינו נפרע ממנו עד יום הגמול דינא רבא וזה עונש יותר גדול כנודע משא"כ החכם אשר עיניו בראשו.
וזה נ"ל פי' הפסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא. ור"ל דנודע כי הצדיק נק' בשר כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. וגם הצדיק נקרא חי כמ"ש ובני' בן יהודיע בן איש חי.
וז"ש וביום הראות בו בשר חי יטמא ר"ל ביום שהאדם רוצה להתנהג בדרך ישר וכשר להיות נקרא בשר חי אז יטמא ר"ל אז נותן לב במה שחטא נגדו ואז יטמא ע"י נגעים שהוא לשון פורעני' ויסורין כמ"ש עוד נגע א' אביא על פרעה והוא על דרך שזכרנו כשהוא אינו מכסה פשעיו ומודה ועוזב אז ירוחם במה שנפרעין ממנו בעה"ז כדי שיהי' מתן שכרו משלם לעה"ב ולכך דוקא בארץ קדושה ובאדם צדיק באים נגעים וז"ש בבגדים לבנים ולא צבועים ע"ד בכל עת יהי' בגדיך לבנים וא"ש.
אך כדי להבין תואר הנגע שנקרא שאת ספחת בהרת דכ' האלשיך דבשביל ל"ה נגעים באים וענין ל"ה בא מחמת גדולתו או מחמת שנתחבר אל אנשי לצון או מחמת רב כל ואם חטא בלשון הרע ע"י גאוה נענש בנגע הנקרא שאת לשון התנשאות וגאוה מדה כנגד מדה ואם ע"י שנתחבר לאנשי לצון נענש בספחת שהוא לשון חיבור ואם ע"י רב כל נענש בבהרת של בהירת רב וכו' יעו"ש.
והנה לדעת הש"ס סיפר לשון הרע אין לו תקנה וא"כ ע"כ א"א לפרש כנ"ל וגם לדרכינו שהנגע הוא באדם כשר הרוצה לשוב. ונ"ל דהא שמעתי ממורי פי' הפסוק נושא עון ועובר על פשע ור"ל שהוא ע"ד משל שהי' ריב בין ב' בני אדם וכשרוצין להתפייס זה עם זה אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי משא"כ כשאין רוצין להתפיי' אינו נושא עונו להוכיח נגד פניו מה שחטא לו וז"ש נושא עון ר"ל שנושא עונו ומוכיחו על פניו היינו כשרוצה לעבור על פשע ודפח"ח.
וה"נ מצינו לשון שאת הוא שמחל על עונו כמ"ש אם תיטב שאת והיינו ע"ד הנ"ל וביום הראות בו בשר חי יטמא כשרוצה למחול לו ולקרבו אז נקרא הנגע שאת כמו ויכוח על העבר ולקרבו מכאן ואילך וכמו שראיתי בחלום פי' הפסוק אשרי תבחר ותקרב שקירובו של הש"י הוא ע"י נגע ויסורין כי אשר יאהב ה' יוכיח וכו'.
וזה שנקרא שאת וכשרוצה לדבק עצמו בו ית' שהוא יותר מדריגה בא נגע הנקרא ספחת לשון חיבור ודביקות כי הלא נודע מ"ש בש"ס דר"ה כי בר"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחין וכו'.
והקושיא מפורסמת למה בכל שנה ושנה פתוחין ספרי מתים בשלמא ספרי חיים צריך בכל שנה מי יחי' או ימות משא"כ המתים שכבר מתו ונידונין באותו שנה שמתו ועוד יהיו נדונין לעתיד ביום התחי' משא"כ בכל שנה למה נדונין ותירוצו מבואר כי גם המתים שכבר מתו וכבר זכו בג"ע להיות מבני עלי' וכשרוצין להעלותו ממדריגה למדריגה יותר עליונה חוזרין ודנין אותו על דקדוקי מצות ולפעמים מקבל עונש ואח"כ עולה וכו' יעו"ש.
והנה יש דוגמתן בעה"ז כי מתחלה כשבא לשוב מדרך הרע לדרך הטוב אז יקבל עונש ויסורין הנקרא נגע בלשון שאת כנ"ל וכשרוצה להתקרב יותר ולדבק בו ית' יקבל לפעמים יסורין הנקרא ספחת לשון חיבור ודביקות וכשרוצה להתקרב יותר שיזכה לבהירות רב נידון עוד בנגע בהרת והם ג' מדריגות שיזכה לנפש רוח ונשמה שבאין ע"י יסורין שצריך לכתוש הגוף שינהיר הנשמה כמבואר בזוהר ותחלה קודם כל צריך יסורין וסגופין כמ"ש בכתבים מבטלין ת"ת להוצאות המת שהם עכירות העונות הקליפו' הנקרא זבחי מתים ואח"כ יעשה כסא להשראות שכינה ע"י עסק התורה שהוא הכנסת כלה ואז נעשה חיבור מנפש ורוח הנקרא נ"ר שהוא מנר מצוה ותורה אור שהוא חיבור ב' שמות הוי' אדני וזה שאמר לשון ספחת ואח"כ שיזכה להתקדש גם במחשבה שהוא בהירות רב ע"י שיזכה לנשמה שהוא חיבור יותר עליון יחוד חכמה בינה והוא הוי' אדני ודי בזה והש"י יכפר עון ולא ישחית ויזכנו להתקדש במחשבה בדיבור ומעשה מאהבה אנס"ו.
ואגב הנ"ל נ"ל להזכיר ענין נאה מה ששמעתי ששאלו את הרב הגדול מו' משה מקוטב כשהי' עוסק לסדר גט אחד ושאלו הא דאמרינן בכל דרכיך דעהו לעשות יחוד בכל דבר כמ"ש וידע אדם את חוה א"כ מה יחוד עושין במצוה זו שהוא גרושין פירוד בין הזווג ותירוץ ע"ד הנ"ל מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה.
והקשה מה ענין הוצאת המת להכנסת כלה שהזכיר ב' דברים אלו ביחד וביאר כי קודם שיעשה יחוד צריך להפריד הקליפות כנודע וז"ש תחלה צריך הוצאת המת שהיא להפריד הקליפות ואח"כ יעשה הייחוד שהוא הכנסת כלה וגרושין הוא לגרש ולהפריד הקליפות כדי שיהי' הייחוד שישא כל אחד זווגו הראוי' לו ואמר שזה הכוונה שאומרין לשמו ולשמה לשם גירושין הקליפות ואח"כ יהי' יחוד הגון ודפח"ח.
ובזה נ"ל לבאר משנה באבות שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחן המקום וכו' והקשה במדר"ש דלא הי' לו לומר לשון דיעבד מאחר שעוסקין בד"ת רק הל"ל לשון לכתחלה שלשה שאוכלין וכו' ופי' הוא דבאמת לכתחלה ראוי שלא ישבו ג' ביחד רק כ"א לכדו אז יכול כ"א לאכול בכוונה הראוי שהוא זהירות גדולה וכו' ודפח"ח. ול"נ לפרש ע"ד הלצה וע"ד מוסר דהא יש לדקדק עוד ל"ל על שולחן א' דהל"ל ג' שאכלו ואמרו ד"ת וכו' וע"כ צ"ל דבא להשמיענו אם השולחן של א' דהיינו הסעודה ושנים אחרים סועדים במסבה של זה האחד זה הוא דיעבד דוקא אבל לכתחל' ישב כ"א על שולחנו דיכול להתקדש בקדושת המאכל שהוא ראש כל הקדושות וכמ"ש השל"ה כשלמד אצל מהרש"ל ובנסיעתו על הנשואין א"ר ברכני א"ל הזהר שתקדש עצמך בקדושת המאכל וקדושת המשגל יעו"ש וכמ"ש בזוהר בדניאל שלא נתגאל בפת בג המלך מזה זכה וכו' ואם אוכל על שולחן אחרים אם ינהג פרישת במאכל מה שאין ב"ה נזהר בו או שמקפיד או שזה נמנע מלזהר בפרישות שנוהג בשולחן עצמו וז"ש לשון דיעבד שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא לכתחילה מטעם המבואר וק"ל.
עוד י"ל ע"ד מוסר איך יהי' ד"ת שאומרין על שולחן שאוכלין. והוא דכ' במד"ש שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת דהקשה לשון ביניהם אין לו שחר ופי' דהא גם בפסוק ק' דכתיב אז נדברו איש אל רעהו וגו' דהל"ל אז דברו אלא דהכוונה שיהי' אחדות ואהבה שמתחיל הא' לדבר בד"ת כדי שיהי' פועל יוצא שידבר חבירו וישמע הוא מחבירו וז"ש נדברו והבן וכן מצאתי בס"ח לעולם תהי' מנוצח וכו' ופי' המפרש דקאי בד"ת דאם הוא מנוצח מחבירו אז יודע מה שלא ידע קודם לזה משא"כ במנצח יעו"ש. ובזה יובן שלשה שאכלו על שולחן א' ור"ל תיבת אחד קאי ארישא ג"כ שאלו ג' הם אחד שיש אחדות ביניהם וכל אחד שותה בצמא דברי חבירו לשמוע כלמודים אז שכינה שרוי' ביניהם ונקרא זה השולחן אשר לפני ה' ובא למעט אם כל א' רוצה להתגדל ולהתפאר בד"ת על השולחן נגד חבירו ונגד זקני עמו שאין זה השולחן לפני ה' רק שיתחברו באהבה וחבה. וז"ש שנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת ר"ל שהחיבור ביניהם הוא ע"י ד"ת אז טוב להם סלה ויזכנו הש"י מאלו שיש ביניהם ד"ת אנס"ו.
מצוה והבגד כי יהי' בו נגע וגומר וראה הכהן וגומר כי שמעתי ממורי ענין קטנות וגדלות שיש בספירות העליונו' למעלה כך הענין למטה בכל דבר הן בבגדים וכו'. וזה שלפעמים עושה מלאכת הבגד מקולקלין להצר לאדם והוא בסוד קטנו' וכו' והתקנה שיעשה פדיון או שיתן בגד הישן לעניים או שיתן לפי ערך שומת הבגד לצדקה ודפח"ח
ואני אומר שהוא ג"כ מנצוצי נשמתו שירדו ברפ"ח נצוצין להעלותן וכל מאכלי האדם או מלבושיו או דירת הבית ומשא ומתן שלו הכל הוא להעלות הנצוצין של עצמו ולפעמי' מפסיד בסחורה ועדיין לא תיקן ולפעמים בריוח שיש לו הנאה ותענוג בזה מעלה הנצוצין כנודע זה בכתבי הארי' זלה"ה יעו"ש.
וזהו סוד בכל דרכך דעהו לייחד ולהעלות הנצוצין של נשמתו שהיא נצוצי השכינה בסוד מ"נ וגורם זווג עליון בסוד וידע אדם את חוה וז"ס דע את אלדי' אביך ועבדהו והבן וא"כ זהו ממש נגעי בגדים מן פגמי עונותיו ואחר הכבס ושב בתשובה וראה הכהן וטהרו וק"ל.
מצורע
מצוה טהרת המצורע שנא' זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן והספיקות רבו א' מה שזכרתי בכמה מקומות מאחר כי מצות התורה היא מעצמותו ית' והוא עצם שם הוי' הרמוז באותיות מצוה וכמו שהוא ית' הי' הוה ויהי' כך מצות התורה נוהג בכל זמן עבר ועתיד והוה ובכל אדם שנקרא עולם קטן וא"כ איך מצות טהרת המצורע נוהג בזמן הזה שאין בהמ"ק וכהן ב' ק' זאת שהוא מיעוטי מה ממעט ג' ל"ל תורת וגו' ד' ק' דה"לל הצרוע מה המצורע וחז"ל דרשו המוציא רע אך ק' הא על ז' דברים נגעין באין ול"ה א' מהם א"כ באינך חוץ מן ל"ה איך שייך המוציא רע ה' ק' והובא אל הכהן מיותר וסותר שאח"ז כתיב ויצא הכהן וגו'. ונ"ל דרמז במצוה זו ג' יעמודים שהעולם קיים עליהם ויתפרש פסוק זה בג' דרכים והוא תורה ועבודה וג"ח. ותחלה נפרש פי' הפסוק ע"פי פי' הכתבים במה שנזכר בש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' מה ענין זה לזה. ופירוש הענין כי עיקר עסק התורה הוא לעשו' כסא לשכינה הנקרא כלה והיא הכנסת כלה בסוד ושכנתי בתוכם ובהיות האדם מלוכלך בכתמי עונותיו אין השכינה שורה בו כי אין מקום לישב עליו וכל עון ועון הוא קוץ מכאיב וסילון ממאיר ליושב על כסא וז"ש ולרשע אמר אלדי' מה לך לספר חוקי לכך צריך תחלה לעשות תשובה לתקן מעשיו להוציא רע שהם הקליפות הנקרא מת והוא הוצאו' המת זה סוד חיל בלע ויקיאנו ואז תורתו רצוי' והוי הכנסת כלה וז"ש מבטלין ת"ת להוצאות המת תחלה ואח"כ הכנסת כלה שהיא עסק התורה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן זאת תהי' תורת וכו' ר"ל למעט בתורה כי תחלה מבטלין ת"ת להוצאות המת וז"ש המצורע ר"ל המוציא רע תחלה צריך לתקן מעשיו בתשובה להוציא רע שהם הקליפו' שעשה ע"י עונותיו וביום טהרתו שנטהר מעונותיו אז והובא אל הכהן ששפתי כהן תורה יבוקש מפיהו אחר טהרתו אז יהי' תורת חסד על לשונו ולא קודם טהרתו כמיעוט זאת תורת וגו' וזהו עמוד התורה וק"ל.
ובזה יבואר קו' ה' דכתיב ויצא הכהן וגו' דהוא כסותר נגד מה דכתיב ברישא והובא אל הכהן. ולפי הנ"ל א"ש דכ' האלשיך בפ' יתרו בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלות' וגו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' לא תגע בו יד וגו' והקשה תחלה אמ' לשון רבים ואח"ז לשון יחיד לא תגע וגו' וביאר כי למדנו ית' דעת למי שרוצה להיישר את העם לקרבם אליו ית' שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצונות כבגדים לבנים וטיבול וכיבוס הפרושים רק תחלה יתחיל בקדושה פנימיות מנפש עד בשר ואח"כ בחיצונית וזהו וקדשתם היום ומחר להכשיר לבבם בתשובה פנימיות ואח"כ וכבסו שמלותם ב' שלא ייחל עד יבוא העם אליו לדרוש דרך ה' כי אם שילך הוא אצלם ללמד' וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג' שלא יאמר המוכיח אדרש ברבים השומע ישמע והחדל יחדל רק תחלה יאמר ברבים ואח"כ לכל א' ואחד וז"ש תחלה לשון רבים השמרו וכו' ואח"כ דבר לנוכח אחד לאחד לאמר לו לא תגע בו יד וגו' עכ"ל ולי נראה כי בא הש"י ללמדינו ג' כללים גדולים בתורתו ועבודתו יתברך אחד במ"ש לך אל העם ולא אמר בא אל העם כמ"ש בא אל פרעה. וגם תואר העם ולא תואר ישראל והוא כי צורך גבוהו הוא להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש. וכדי שיוכל להעלות צריך לירד תחלה לאותו מדריגה כדי שיוכל להעלותה וכמו שזכרנו במשל שר אחד ששינה לבושי בגדי החמודות ולבש בגדי הפחותין כדי להעלות בן אלא אביו המלך וכו'. והנמשל כי אדם שהוא מלגאו הם שלומי אמוני ישראל ולבושי האדם הם אנשי ההמונים מלבר בסוד נקבה תסובב גבר. וצריך לפשוט את עצמו מן מדריגת ובחינת אדם מלגאו לירד לבחי' לבוש מלבר כדי שיהי' במדריגתו אז יוכל להעלותו כמו שזכרנו בפי' הש"ס כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן יעו"ש. וכמו שנזכר ירושלמי שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' שירד למדריגת לבוש שהם המוני עם ואמר חטאנו וא"ש וז"ש לך אל העם ר"ל שיחשב להליכה שירד ממדריגתו אל מדריגת העם שהם פחותי הערך כנודע וקדשתם וכבסו שמלותם כי הם לבושי אדם ועי"ז יוכלו לכבש ולהתקדש וכאמור. כלל ב' במ"ש והגבלת את העם סביב וגו' השמרו לכם עלות בהר וגו'. והוא דכתב מוהרש"א בפ"ב דחגיגה ד' נכנסו לפרדס וז"ל ובספר ישן מצאתי וז"ל נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלדיות בן עזאי הציץ ומת מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמיתי בדברים עליונים שהם יסודה והציץ באור הבהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מיקרי הגוף באותו שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה וזו מעלה גדולה ע"כ נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וכו'. בן זומא הציץ ונפגע שלא הי' שלם במעלות וישוב הדעת כבן עזאי ומתוך שהציץ גם הוא באור בהיר יותר ממה שהית' דעתו סובלת נתבלבלה ונטרף דעתו וכו' וזהו פן תשבענו והקאתו. אלישע וכו' ר"ע עלה בשלום וירד בשלום ועליו נאמר משכני אחריך נרוצה וכו' כשהגיע ר"ע לגבול ששכל האנושי אי אפשר להשיג עמד ולא הרס לעלות אל ה' וע"כ אמר משכני אחריך וגו'. כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול וכו' עכ"ל.
וכ"כ בספר ברית מנוחה סוד קברת התאוה יעו"ש. ואפשר שזה רמז מ"ש בזוהר אחרי מות דף ע' וז"ל תאנא ברזא דרזין בגו רזין דספרא דשלמה מלכא ושבח אני את המתים שכבר מתו וכו' אלא שכבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמריהון וכו' יעו"ש והיינו התפשטו' והתפרדות מן הגוף הגשמי ולדבוק דבקות אמיתי במושכל וכמ"ש הרמב"ן פי' הש"ס עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בג"ע וכ"א מראה באצבעו זה אלדינו קוינו לו ור"ל שישיגו למעלות מער"ה בהתפשטות הנפש מהגוף וכו' יעו"ש בהרמב"ם בפ"ח מה' תשובה. וז"ש והגבלת את העם וגו' ר"ל שיעשה גבול לכל אחד לפי השגת דעתו ויכלתו וז"ש השמרו לכם עלות בהר וכו' שהיא מעלות ר"ע הנ"ל משא"כ בן זומא הציץ ונפגע כי ריבוי השמן לנר גורם הכיבוי באופן שאין שנים שוין במדריגה אחד רק כל אחד יש לו בחי' ומדריגה בפני עצמו ולכך צריך לפרט ולומר בפרטות לכל אחד לא תגע בו יד וכו'. כלל ג' במ"ש לא תגע בו יד וכו'. ע"ד ששמעתי ממורי פי' הש"ס הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחירתן רק שרוצה לעשו' כמו שעשו אחרים ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן כי מדריגתו אבד ומדריגת אחרים לא השיג והגיע וז"ש לא תגע בו יד והוא ע"ד עד מקום שידו מגעת אבל יותר ממדריגתו בזה לא תגע בו יד כחך וגם את מדריגתך תאבד וז"ש כי סקל יסקל או ירה יירה מן ב' בחי' האמור
ולכאורה כלל ג' הוא קרוב לכלל ב' אבל אחר העיון הוא דבר נפרד וכל א' הוא כלל גדול בעבודתו ותורתו ית' והבן.
בפסוק זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל וכעת נ"ל באופן אחר ומקודם נבאר משנה בסוף חולין לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה עוד ביאור זה במ"א וכעת נ"ל ומקודם נבאר ש"ס פ"ג דעירוכין ארי"בל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט וכ' מוהרש"א כי מות וחיים ביד הלשון דבעי חיים בלישנ' דבעי' מות בלישני' וע"כ מביא ב' ציפרים א' השחוט' לרמוז על פטפוט לשון הרע שיבטלו וצפור החיה רמז על פטפוט התורה שזהו תקנות וכו' יעו"ש.
ויש להבין תינח למ"ד מאי תקנתו של מספרי לשון הרע יעסוק בתורה שפיר בעי ב' ציפרים לרמוז וכו' משא"כ למ"ד סיפר אין לו תקנה וכו' א"כ הדרא ק' שתי ציפרים למה רקבא' סגי לרמז לו שחטא מה שעשה מעשה פטיט.
הגם די"ל דזהו כוונת ריב"ל בשאלתו למה אמרה תורה יביא שתי צפרים כי לפי הטעם וכו' א"כ בא' סגי למ"ד. אך דלפ"ז מאי משני הוא עשה מעשה פטיט וכו' דאכתי ק' כנ"ל. וכתבתי ביאור זה במ"א וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ביאור פלוגתא הנ"ל הא אין לך דבר שעומד בפני תשובה וכתבתי תירוץ לזה כי אינו יודע לשוב על עונות אחרים שניתן עליו וכו' ולהכריע נראה לי מפסוק ובשו' רשע מרשעתו עליה' חיו יחי' כפל וכר' חמא הנ"ל יעו"ש
והעולה משם שיש תקנה למספרי לשון הרע כר' חמא או עוסק בתורה או שישפיל דעתו שהוא סברת ר' חמא הנ"ל. ובזה יובן הפסוק זאת תורת המצור' ביום טהרתו דהיינו שיש תקנה לטהרתו של המצורע שהוא המוציא רע שדבר סרה על חבירו וניתן עליו עונות חבירו שישפיל עצמו שהוא זאת לשון מיעוט שימעט את עצמו ועוד תקנה תורת שיעסוק בתורה ואלו ב' תקנות זאת תורת הוא למצורע המוציא רע ביום טהרתו דייקא כשמטהר א"ע מעונות עצמו גם עונות אחרי' שנתנו עליו ג"כ נטהרו וז"ש והובא אל הכהן והבן. וכתבתי קצת מזה במ"א.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל אריב"ל מה נשתנה מצורע שאמרה תורה שיביא שתי ציפרים וכ"ת כפי' מוהרש"א הנ"ל תינח למ"ד יש לו תקנה משא"כ למ"ד אין לו תקנה א"כ מאי טעמא מביא שתי צפרים דסגי בא' וכנ"ל. ומשני אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט וכו' דק' הלא אין לך דבר עומד בפני התשובה וצ"ל דאין יודע לשוב על עונות חבירו כנ"ל.
אמנם דמוכרע מפסוק בשוב רשע מרשעתו וכו' דבתיקון עונות עצמו נתקן גם עונות זולתו וזהו צחות לשונו אמר הקב"ה דהיינו פסוק מרשעתו שאינו צריך תיקון רק על מעשה עצמו מה שהוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט לכפר על עונות עצמו וממילא ניתקן גם זולתו ושפיר בעי ב' ציפרים וק"ל.
ועוד י"ל ביאור פלוגתא הנ"ל סיפר אין לו תקנה הלא אין לך דבר וכו' דאי' בש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו' והוא תמוהו הלא לכל עבירות שבתורה יש רפואה למכתן ולעבירה זו שמבזה ת"ח אין רפואה וכתבתי לעיל מזה בקיצור ב' פירושי' א' ששמעתי וכו' ב' ע"פ ביאור הש"ס דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים כי ע"י שגגת ת"ח מעלה זדונות של המוני עם וזהו פי' הש"ס שגגת תלמוד עולה זדון שמעל' זדונות עמי הארץ וזהו ששמעתי מהרבני מוה' שבתי מראשקוב.
ובזה יובן כל המבזה ת"ח מכח שמצא לו חטא שוגג אין רפואה למכתו להעלות זדונו' שלו כי אינו רוצה להתחבר עמו שיוכל להעלותו. ובזה יובן טעמא דמ"ד סיפר אין לו תקנה דהיינו שדבר סרה על ת"ח שמצא לו חטא שוגג שהוא כדי להעלותו עם זדונותיו דהיינו ממש המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ולכך אין לו תקנה וק"ל.
והעולה מזה כי שגגת תלמוד עולה זדון וכנ"ל ונודע כי ההפרש בין שוגג למזיד הוא המחשבה כי השוגג הוא בלא מחשבה וזדון הוא בכוונת המחשבה וזה נ"ל פי' הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו ודרשו שהמת בתוך עמיו וכתבתי מזה במ"א ולדברינו נ"ל שאם נזדמן לו שוגג בלא מחשבה יתחבר עם המוני עם להעלותן משא"כ שיחטא בכוונה ובמחשבה כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן זה אינו וזש"ה לנפש דהיינו המחשבה וגם נק' נפש ברצון כנודע לא יטמ' בעמיו עבור המת שהוא בתוך עמיו להעלותו וק"ל
ועפ"ז נ"ל לפרש משנה האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' הכוונה אחטא ואשוב שיחטא בכוונה כדי שישוב דזה לא מהני כמו ששמעתי בזה ב' טעמים א' דחוטא מדעת וכו'. ב' כי תשובת המשקל וכו' וק"ל ודפח"ח. פעם ב' אחטא ואשוב שיחטא בכוונה כדי להשיב ולהעלות המוני עם ג"כ לא מהני וכנ"ל וק"ל.
ונודע כי המחשבה נקרא אם כי עולם המחשבה היא בינה אם הבנים כנודע ובזה יובן מצוה שלח תשלח את האם והבנים תקח לך. ר"ל שגגת תלמוד עולה זדון דהיינו חטא בלא מחשבה הנקרא שוגג הוא מעלה הזדון שהם הבנים לכך הזהירה התורה שלח תשלח את האם שהיא המחשבה דהיינו ע"י שוגג בלא מחשבה ואת הבנים תקח לך וק"ל.
ובזה יובן משנה הנ"ל לא יטול האדם אם על הבנים דהיינו המחשבה הנק' אם על הבנים עבור הבנים שיוכל להעלותן אפי' לטהר את המצורע להוציא רע ולהעלותן וכנ"ל כי דוקא שגגת תלמוד מעלה זדון דהיינו לשלח האם ולא ליטול האם וק"ל.
ומה מצוה קלה שהוא כאיסר הכוונה כי הלא הוא עושה מצוה שמעלה קלי הדעת ע"י איסורא שהוא חטא שוגג שהוא כאיסור ולא איסור ממש מעלה עי"ז אנשי הזדון אמרה תורה והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה שמאריך ימים וק"ל.
מצוה שמנה הרמב"ם וז"ל להיות הטהרה מן הצרעת וכו' בעץ ארז ואזוב וכו' שנאמר זאת תהי' תורת המצורע וגו' יעו"ש וי"ל הא המצות הם נצחיים ובפרט שהם רמ"ח מ"ע כנגד איברי האדם כדאיתא בש"ס דמכות וכו'. וא"כ איך שייך מצוה זו בזמן הזה שיהי' בכל זמן ובכל אדם.
וכדי לבאר זה צריכין לעורר הספיקות שיש בפסוק זה דק' א' ל"ל זאת שהוא מיותר וגם לפי דקי"ל זאת למעט מה בעי למעט כאן. ב' ק' ל"ל תורת או דהל"ל טהרת המצורע ומכ"ש לפי מה דאחז"ל זאת תורת העולה כל תורה הוא לרבות לומר תורה אחת לכל העולין וכו' א"כ גם כאן בא תורת לרבות היפך זאת דבא למעט וסתרי אהדדי כי אם לומר לדבר זה בא לרבות ולדבר אחר בא למעט ולא מצינו בזה שידרשו כך וצריך טעמא. ג' ק' מאי המצורע הל"ל הצרוע. ד' ק' דבש"ס פ"ג דעירוכין אר"ל מ"ד זאת תהי' תורת המצורע זו היא תורתו של מוציא שם רע וכו' ו' ק' דנודע הסוגיא בכל מקום שאומר התנא מ"ד הוא משום דיש איזה קו' בפסוק ומה ק' לי' בפסוק זה ה' ק' מנ"ל להוציא מפשוטו דלמא קאי על מצורע ממש ו' ק' הא בש"ס דעירוכין נלמד מהפסוקים דעל ז' דברים נגעים באים ולשון הרע א' מהם ומה ראה ר"ל להוציא ל"ה מהכלל שם צרעת הוא רק עבור מוציא רע דמשמע ולא על אינך הגם דקו' זו יש לבאר ע"פ מדרש שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וכו' לפיכך משה הזהיר את ישראל זאת תורת המצורע המוציא רע עיין לעיל ביאר זה ז' ק' דאמר והובא אל הכהן וכו' משמע שנכנס המצורע לפנים למחיצת הכהן ואיך אמר אח"כ ויצא הכהן וגו' דסתרי אהדדי ח' ק' לא נכתוב והובא וגו' גם לא נכתוב והובא ולא צריך ג"כ ויצא וגו' רק לכתוב וראה הכהן וגו' דכבר נודע שאין המצורע נכנס לפנים וע"כ יצטרך הכהן לצאת אליו ולראות נגעו ט' ק' דהל"ל עכ"פ ובא אל הכהן מאי והובא י' ק' דהא דטעון צפרים הוא עבור ל"ה כדאי' בש"ס אריב"ל מה נשתנה מצורע דבעי ב' צפרים אמ' הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט יביא קרבן פטיט. וטעון עץ ארז ואזוב עבור שהנגעים באים על גסו' הרוח וישפיל דעתו וכמ"ש מוהרש"א דלכך טעון ב' צפרי' נגד ל"ה ותקנתו עסק התורה וכן עץ ארז נגד החטא ואזוב נגד התקנה יעו"ש וק' הא על ז' דברי' נגעים באי' א' ל"ה ב' גסות הרוח וכו' א"כ גבי ל"ה ל"ל עץ ארז ואזוב וגבי גסות הרוח ל"ל ב' צפרים.
הגם לפי דכ' מוהרש"א ישפיל דעתו כי אלו ב' עבירות ל"ה וגסות הרוח ג"כ שותפין הם שכללן הכתוב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וכו' כי הגאו' שבו מביא שמדבר ל"ה על חבירו עכ"ל א"כ לק"מ דבעל ל"ה הוא ודאי גס רוח וגס רוח הוא ג"כ בעל ל"ה ולכך טעון צפרים וגם עץ ארז ואזוב אך דק' ל"ל לחשוב ז' דברים אשר נגעים באים עליהם ה"ל לחשוב רק ששה כי שביעי בכלל הששה כאמור
ונראה לי דקו' זו יבואר ע"פ מדרש דחלק לשני בבות שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו כי באמת רק ששה הנה כנז' רק שנפרט שביעי שהוא תועבת נפשו שאין אחרים נענשין עבורו כנז' בכתבי יעו"ש יא' ק' מש"ס דחולין יכול יגיס דעתו וכו' דק' אהדדי וכו' והסגנון דבלא קו' ראשונה הי' אפשר לתרץ קו' ב' ג' ע"י ק' ד' ה' דלכך דריש ר"ל על מוציא רע ואמר מ"ד וכו'.
ומעתה מבואר קו' ב' דאי' בעירוכין תקנתא אם ת"ח יעסוק בתורה וכו'. עוד י"ל דכ' הרמב"ם בפ"ט מה"ל טומאת צרעת וז"ל מי שהי' בהרת בערלתו ימול ואע"פי שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה ל"ת וכו' מ"ע שיהי' המצורע המוחלט מכוסה ראשו פרוע בגדיו וכו' אפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורע שעשה דוחה ל"ת ונוהג בשבת וי"ט וכו'.
והקשה הרב בעל משנה למלך וז"ל מי שהי' בהרת בערלתו וכו' יש לתמוהו דבמ' שבת דף קל"ב אמרינ' אימור דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כשהוא ל"ת גרידא והאי עשה ול"ת וכו' ותירץ דס"ל כאידך ברייתא דרב אשי פסק הכי דקאמר היכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת ובעידנא דמיעקר הלאו מקיים עשה וכו' משמע דס"ל דמילה דוחה צרעת דאתי עשה ודחי ל"ת. עו' הקשה דבש"ס שם גרסינן דצרעת דוח' עבוד' וכו' דלא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים ולא אמרינן דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דצרעת משום דקאמר רב אשי הני מילי מילה בצרעת וכו' ולא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה עכ"ל.
ולי נראה דאפשר לומר דקו' חדא יבואר באידך ולכך לא הביא הרמב"ם דין זה דבאמת ס"ל דיש בצרעת עשה ול"ת וא"כ א"צ להביא דין זה דלא אתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דצרעת דז"א דצרעת הוי עשה ול"ת ומהיכי תיתי לומר דאתי עשה גרידא דעבודה ודחי ל"ת ועשה וא"צ להביאו.
וכ"ת א"כ מ"ט מילה דוחה צרעת ועוד איך ס"ל דהוי עשה ול"ת הא הרמב"ם עצמו מביא הטעם דדחי דאתי עשה ודחי ל"ת דצרעת ש"מ דאין בצרעת רק ל"ת לחוד ז"א דקו' א' יבואר בב' דכבר הקשו בתוס' שם בד"ה האי עשה ול"ת הוא וכו' וז"ל וא"ת והא אמר בסמוך היכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא לאו ואומר ר"ת דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא.
וא"ת הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי. וי"ל מה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות ע"כ אלמא דלעולם יש בצרעת עשה ול"ת והא דלא זכר הרמב"ם רק ל"ת דנקט לשון הש"ס דתני בצרעת ל"ת לחוד אע"פ שיש בו עשה ג"כ וכ"ת א"כ דיש בצרעת עשה ול"ת א"כ מ"ט דחי מילה שהיא עשה גרידא צרעת שהיא ל"ת ועשה ואנן קי"ל דלא דחי ל"ת ועשה ז"א דכבר ביארו התוס' דשאני מילה שנכרתו עלי' יג' בריתות אבל עבודה עשה לא דחי צרעת שהיא ל"ת ועשה וא"כ לכך לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה מאחר דקי"ל בכ"מ דלא דחי עשה ל"ת ועשה ודוק'
העולה מזה דיש עשה דוחה וממעט הצרעת כגון מילה ויש עשה שאינה דוחה צרעת כגון עשה דעבודה לקוץ בהרתו ולאכול הפסח לא דחה ובזה יובן דרימז הפסוק ב' דינים אלו בזאת תורת המצורע כי זאת מיעוט למעט צרעת במילה דדחי מילה לצרעת. ותורת בא לרבות לומר תורה אחת לכל מצורעין שנוהג צרעת גם במקום עשה דפסח דלא דחי עשה דעבודה עשה ול"ת דצרעת וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר מ"ש הטור לעולם קורין פ' מצורע קודם פסח בשנה מעוברת וסימנו סגרו ופתחו. ור"ל דבא לרמז דין הנ"ל דלא דחי עשה דעבודת הפסח ל"ת דצרעת ולכך צריך להסגיר תחילה מצרעתו ואח"כ יעשה פסח וק"ל.
עוד הי' אפשר לתרץ קו' א"ג הנ"ל לחוד אך מכח ק' ד' ה' יבואר חדא באידך ע"י ק' ג' הנ"ל וממילא יבואר גם ק' ב' ג' הנ"ל בחדא מחתא דאמר שם מה תקנתא של מספרי ל"ה אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו וכמ"ש מוהרשא' הנ"ל.
ובזה יובן זאת תורת המצורע שהפסו' עצמו רימז החטא ותיקונו והוא שאם הוא ע"ה ימעט אע וז"ש זאת שהוא מיעוטא ואם הוא ת"ח יעסוק בתורה נגד מה שהוציא רע וז"ש תורת המצורע ביום טהרתו וק"ל. אך דלפ"ז תיקשי קו' ו' הנ"ל הא על ז' דברים באים ולמה הוציא ל"ה מהכלל.
וכדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דמ"ק דף י"ד ע"ב מצורע מהו שינהג צרעתו ברגל וכו' וש"ס זה יבואר ע"פי ש"ס דעירוכין על ז' דברים וכו' עיין לעיל כל זה. והעולה משם לכך הזהיר משה ביחוד על המוציא רע וזהו סברת ר"ל דאפיק ל"ה מהכלל וא"ש ק' ט' הנ"ל שהיא אחרונה שבאמת אינו רק שש הנה שנא ה' אבל שביעי תועבת נפשו וכו' וק"ל אך בביאור ק' א' יבואר ג"כ ק' ז' ח'
ותחלה נבאר המשך פסוק. יחזקאל סי' מ"ד ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיה' אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו' וזה אין לו שחר כלל. ונ"ל דאי' בירושלמי מס' תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו' יעו"ש. והוא תמוהו. ובארתי בארוכה על משנה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבי' ידי חובתן וכו' וא"ש והובא אל הכהן משמע ע"י אחרי' דהיינו ע"י שיצא הכהן ממחיצתו למדריג' ההיא כדי להעלותו ויצא מחוץ למחנה וגו' וכאשר כתבתי בביאור כל המזכה אחרי' אין חטא בא על ידו דהוי אמינא שע"י חטא שבא לידו בזה יתחבר עם המוני עם כמו שכתבתי בביאר הפסוק חטאת הקהל אשר נשיא יחטא וגו' יעו"ש לכך אמר דאם מזכה הרבים ע"יש ירד למדריגתן א"כ אין חטא בא לידו מאחר דכבר הי' בגדרם יש לו גם עתה התחברות בלא חטא והבן. וז"ש מאחר שהובא אל הכהן דאחז בידא דחייבא וזיכה אותו שוב אין חטא בא לידו גם שיצא מחוץ למחנה וק"ל [זה עוד י"ל שייך למצוה לא תלך רכיל בפר' קדושים ]
עוד "ל ביאר הש"ס דחולין הנז' לעיל האמנם אלם צדק תדברון מה יעשה אדם בעה"ז כאלם יהי' יכול אף בד"ת ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם וכבר זכרנו ק' לעיל איך אפשר שע"י התורה יגיס דעתו וכנ"ל ועוד איך ס"ד יגיס דעתו הא מצינו כמה אזהרות על זה בפ"ק דסוטה. וע' מה ענין משרים תשפטו לזה ומוהרשא' הרגיש בזה ופי' יעו"ש.
ונ"ל דאי' בזוהר פ וארא דף ך"ה ע"ב הן ב"י וגו' ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי והקב"ה השיבו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' אלא משה הוא קלא ודיבור דילי' הוי בגלות' עד דאתייה' אוריית' כדין אתחבר קלא ודיבור שנא' וידבר אלדי' וגו' יעו"ש. ולהלביש דבר זה נראה מה ששמעתי קצת ונופך משלי דנודע כי עשר בחינו' יש בתפלה והוא נגד עשר לשונות של תפלה וצעקה א' מהם והיא גדולה מכולם כדאי' במדרש' וגם שהיא בוקע כל אוירים שהם מלא מקליפות שהיא המחיצה של ברזל שבינינו לבין אבינו שבשמים מיום שחרב בהמ"ק וגם ראיתי בס' א' טעם לצעקהבשבת יעו"ש.
והנה סוד גלות מצרים שהי' הדעת בגלות דורו של משה שהי' בסוד הדעת כמבואר בכתבי' ה' פסח יעו"ש. ולכך הי' הדיבור בגלות כי נודע אמירה בחשאי ודיבור בהכרזה כדאי' במדרשי' ולכך מי שדעת שלו בגלות היצה"ר שהוא המיצר נקרא גלות מצרים ואלו הם האנשים אשר עליהם וכיוצא בהם נאמר יען בשפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני ותהי להם מצותי מצות אנשים מלומדה וגו' לכך כל תורה ותפלה הוא באמירה ובחשאי ולא בקול המעורר הכוונה וגם משה עצמו שלא הי' בגלות מ"מ הדיבור שלו הי' בגלות איך ירום קולו באין אנשים עמו והוא יחיד בדבר זה. משא"כ במתן תורה שאז כל ישראל עלו במדריגת משה אז יצא הדיבור מהגלות לכך וידבר אלדי' את כל הדברים האלה וגו' ר"ל בהכרזה ובקול רם ומאז והלאה לא הי' הדיבור שלו בגלות שהיו כולם כאחד מרימין קולם בתפלתם ותורתם.
והנה מה שהי' הוא הוה ויהי' עד ביאת משיחנו ב"ב שזה הגלות מצוי בכל דור ודור שהיא מלחמה לד' בעמלק מדור דור שהי' מזנב כך לחתוך כל מילת זכרים וזרקן כלפי מעלה ולהלביש דבר זה נ"ל כי קבלתי ממורי כי יש עשר ספירות באדם הנקרא עולם קטן כי המחשבה נק' אבא ואחר הצמצום להחליט נקרא אמא וכו' עד והאמנה נק' תרי ירכי קשוט ותענוג בעבודת השי' נק' יסוד צדיק ברית המילה וכו' ודפח"ח.
וא"כ מחמת שהדעת בגלות שהוא בוש להרים קולו או מצד מצות אנשים מלומדה ומתפלל ולומד בחשאי והדיבור בגלות אף ליחידי סגולה שאין דעת שלו בגלות ורוצה להרים קולו ואי אפשר ביחידי מכמה טעמי' כנודע מסוג זה ומאחר שאין קול לעורר הכוונה והשמחה אז עמלק שהוא היצה"ר חותך מילת זכריו שנוטל מהם התענוג מאנשים שנקרא זכרים ולא נקבות ולכך נאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו כי מלת זכריו מעכבת.
והטעם נודע פה סח מה שהוא סח בפה הן דיבור תורה או תפלה צריך שיהי' בשמח' ובתענוג הנקרא ברית משא"כ מי שהוא אטום ערל לב וערל בשר לא יאכל בו וכמ"ש הרמב"ם סוף ה' סוכה ולולב יעו"ש.
ובזה יובן פי' הש"ס א"ר יצחק מה אומנתו של אדם בעה"ז ישים עצמו כאלם ר"ל על מנהג עולם ידבר שכך אומנתו לעשות עצמו כאלם לא יפתח פיו בין בתורה ובין בתפלה מאחר כי רבים מהמוני עם אשר מצד אבותם הוא אצלם מצות אנשים מלומדה ופיו ידבר ולבו בל עמו מאחר שאינו רוצה להרים קול לעורר הכוונה א"כ גם יחידי סגולה ישים עצמו כאלם כנ"ל יכול אף בד"ת ר"ל שמא תאמר שכוונת הפסוק לומר שיפה נהגו כך אף בד"ת. כדאי' בירושלמי בה' דעות כל היגע בתלמודו בצנעא. מחכים וכו' שנא' ואת צנועים חכמה לכך כתיב צדק תדברון לשון רבים שאז ברבים טוב יותר להרים קול בין תפלה שנקרא צדק כנודע בין בתורה תדברון בהכרזה אבל בלחש שוכח יכול יגיס דעתו ר"ל שמא כשרוצה להסתיר מעשיו ולדבר בחשאי כדי שלא יגיס דעתו ג"כ אינו רשאי רק ידבר בהכרזה בבה"כ להתפאר ויגיס דעתו מה בכך לכך אמר מישרים תשפטו בני אדם ר"ל שלא השיבו סתם שלא יגיס דעתו פן יאמר אני לא גס דעתי ובמה תדע שלא יגוס דעתך כי אין עניו יותר מן הגאוה וכמו משל המלך שכל מה שהי' נוהג יותר בענוה נתגאה יותר וכו' לכך א' אני נותן לך כלל אם תחזיק לכל אדם יותר טוב ממך שהוא מדריגות משרים תשפטו בני אדם אז אין בך גסות רוח וזהו כוונת המשנה דאבות פ"ק עשה לך רב ר"ל שתחזיק לכל אדם שהוא רב לך וכמ"ש ספרי המוסר טעם לזה ואז תוכל להתחבר עם כל אדם וזהו וקנה לך חבר להתחבר ואז תוכל לדון כל אדם לכף זכות היפך הקנאה שהוא שנאה מחמת קנאה על חבירו עבור שהוא גדול ממנו שהוא אחד מג' דברים המוציאין את האדם מן העולם ר"ל שאין לו התחברות עם העולם ומוציא את עצמו מכללות העול' ועל זה התפלל דוד אם דרך עוצב בי נחני בדרך עולם וק"ל
וזהו כוונת הפייט הגאוה והגדול' לחי עולמי' א"כ אין להשתמש בשרביטו לכך הדיעה והדיבור לחי עולמים ר"ל מעתה אין הדעה בגלות ולא הדיבור רק לחי עולמי' ודבר גם בהכרזה וק"ל.
ובזה רימז הפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ופי' רש"י ואלה מה ראשונים מסיני וכו' ולמה נסמכה למזבח וכו' והקו' מפורסמת בל"ז ה"ל להקשות זה ונ"ל דיש לומר לאחד משלשה דברים נתכוין ללמוד מסיני א' כנ"ל שהי' בהכרזה שנאמר וידבר אלדים וגומר. וכנזכר שהוא כלל גדול בתורה ובעבודת ה' לעורר הכוונה והשמחה ע"י הקול. או י"ל דשמעתי פי' הש"ס דמשנה דאבות פ"ק משה קבל תורה מסיני דהל"ל בסיני ובארתי לעיל דמלאו לבו לקבל התורה ולא גס דעתו כי למד מסיני על שהי' נמוך מכל הרים ניתן עליו התורה כך סבר שהוא נמוך מכל אדם וכו' ודפח"ח.
וא"כ נלמד מסיני שלא יגיס דעתו בתורה. או י"ל שניהם כאחד וזה נמשך מזה לפי שמצוה להרים קול כמו בסיני ואז יש לחוש שיגוס דעתו לכך נלמד מסיני ג"כ שלא יגוס דעתו רק שהי' שפל ברך כמו סיני ג"כ.
ובזה יובן ואלה המשפטים ופי' רש"י ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני וכו' והנה יש לפרשו בג' פנים ללמוד מה ראשונים מסיני ר"ל נלמד מסיני א' לענין הכרזה והרמת קול ב' לענין שלא יגוס דעתו נלמד מסיני ג' שניהם כאחד מה ראשונים נלמדו מסיני כך אלו משפטים יש ללמוד לענין הנ"ל מסיני.
והמקשן לא נחית לזה וסבר שבא להקיש לסיני לענין שלא יגוס דעתו והקשה א"כ למה נסמכה לפ' מזבח דבל"ז ה"א לזה שלא יגוס דעתו נסמכה דכ' לא תעלה במעלו' על מזבחי ודרשו וכו' משא"כ השתא דנלמד זה מסיני וכו'. והשיב ללמוד שתשים סנהדרין אצל מזבח וק"ל. או י"ל דנחית המקשין לכוונה הנ"ל אלא שרצה לידע דעתו בזה וא"ש
עוד שמעתי עשה לך רב התחבר עם הרבה אנשים כמו עם רב וגו' ור"ל שאם מתפלל ביחיד מחמ' אנסו יתכוין כי יש הרבה עוברי דרכים שמתפללין ביחיד או מחזיקי כפרים ותתחבר עמהם וז"ש וקנה לך חבר ועי"ז הוי דן כל אדם לכף זכות שע"י החיבור נעשו היחידים רבים ותפלות רבים אל כביר לא ימאס ובזה ממש דן אותם לכף זכות וק"ל וה"ה בעושה תשובה יתחבר עם רבים באופן הנ"ל וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.
מצוה אדם כי יהי' בעור בשרו וגו' טומאת נגעי אד' וכו'
מצוה ובא אשר לו הבית וגו' טומאת נגעי בתים טעם נגלה מבואר שאין בעל הרחמים פוגע בנפשו' תחלה ותחלה באין נגע בתים ובגדים ואח"כ על גופו וכו' ובעירוכין דף ח' ע"ב אר"פ צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים פשטיה דקרא במה כתיב א"ר יהורא אלמלא צדקתך כההרי אל מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה רבה א' צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה במאי קמפליגי בדר"א וריב"ח דאתמר ר"א אמר כובש ריב"ח אמ' נושא וכו' רבה כר"א ור"י כריב"ח והספיקות רבו א' צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם ומשפטיך נגעי בתים וז"א דאדרבה זה נגעי בתים שחוץ לגופו הוא חסד ויסורי גופו הוא משפט תהום רבה וכדרשת רז"ל בזה ב' דמצינו צדק הוא דין ומשפט הוא רחמים וכמ"ש צדק צדק תרדוף בצדק תשפט עמיתך וכמ"ש בזוהר ושאר הספיקו' כי רבו כאן ויבוארו לבסוף דהקו' מפורסמת בפ"ק דר"ה ג' ספרים נפתחין וכו' בינונים וכו' זכו נכתבין לחיים לא זכו וכו' והקשו המפרשי' דאם לא זכה לעשות תשובה או מצוה יתירה אכתי בינוני הוא ולמה נכתב למיתה.
ורבו המתרצי' ולי נראה פשוט דכ' הרמב"ם בה' תענית על פסוק גם אני אלך עמהם בחמת קרי וז"ל כי עד כה יסרתי על עונותיכם אך עתה שהודיע להם סיבת חטאם ע"י איזה פורענו' שישובו והם לא נתנו לב לשוב באמרם מקרה הוא מעתה כל אשר אייסר אתכם יהי' בחמת מה שאמרתם קרי הוא והפצרו מלשוב ועיין משלי א' בפסוק ל"א ויאכלו מפרי דרכם יעו"ש.
ונ"ל דיובן בזה פי' הפסוק שבש"ס על ג' כתות הנ"ל שנא' ימחו מספר חיים וגו' וקודם לזה כי את אשר הכית רדפו וגו' תנה עון על עונם ימחו מספר חיים וכו' והוא תמוהו וכי דרכו של השי' להוסיף עון מה שלא עשו ולפי הנ"ל א"ש דודאי מצינו בפסוק נורא אלדי' ממקדשך כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הוא מתעלה ורואין העולם אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכ"ו ויקחו מוסר לשוב משא"כ באומרם מקרה הוא ואין נותנין לב לשוב כי אם אדרב' ודאי גדול עונם מנשוא וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל.
וז"ש דוד את אשר הכית לצדיק כדי שיקחו מוסר והם לא די שלא שבו אדרבה רדפו את הצדיק וע"כ סברו שהוא מקרה לכך תלה עון זה על עונם שאפילו הם מחצה עונות ומחצה זכיות ועי"ז יוכרעו לחוב וימחו מספר חיים.
וה"נ בענין יה"כ שהוא מיוחד לשנה לשוב בו בי' ימי תשובה ומי שהי' בינוני בר"ה ולא שב עד יה"כ הרי הוא דוחה התשובה מעליו ונחשב זה לעון כמו שאמר הרמב"ם הנ"ל ובזה מכריע לחוב ונכתב וכו'.
ובזה יובן דדברי ר"פ סובל ב' פירוש' די"ל כפשוטו דנגעי בני אדם הם בצדק וחסד רק בשבוע א' ונגעי בתים הוא דין בג' שבועות. אך דתיקשי על זה דאיפכא מצינו לרז"ל דנגעי בתים הוא מצד החסד והרחמים שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ובנגעי אדם שהוא בגופו הוא דין. גם צדק הוא דין ומשפט הוא רחמים וגם תחלה ה"ל משפטיך על נגעי בתים הבאין תחלה ואח"כ צדקתך על נגעי גופו לכך הי' אפשר לפרש איפכא צדקתך שהוא דין כהררי אל כמו אל זועם בכל יום והיינו נגעי אדם משפטיך שהוא חסד היינו נגעי בתים וקו' א' ב' חדא מתורץ באידך.
וכדי לברר כוונת ר"פ שאל הש"ס פשטי' דקרא במה כתיב ומפשוטי' נודע דרש הנ"ל. ור' יהודא הבין דנסתפק מכח הקו' הנ"ל לזה ביאר הקו' בצחו' לשונו אלמלא צדקתך ור"ל דלדברי הרמב"ם הנ"ל כשהקב"ה מייסר פורענו' קל תחלה כדי שיתנו הרשעים לב לשוב והם אינם שבים רק אומרים מקרה אז מוסיף הקב"ה לענשם בחמת קרי על שלא נתנו לבם לזה מלבד עונש עונותיהם א"כ זה נחשב לחסד כשמייסר הרשעים מיד על עונותיהם כשגלוי לפניו שלא ישובו דאם ישלח להם תחלה פורעניות קל כדי שישובו והם יאמרו מקרה ולא ישובו אז יוסף להם עונש על שאמרו מקרה לבד העונש המוכן על עונותיה' שהקרן קיימת אם כן דטבא להו עביד להם הקב"ה כשמייסרן מיד על רשעות עונותיהם.
וז"ש ר"פ צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם ר"ל הצדק שהוא דין מ"מ הוא נחשב חסד כשהעונש בא מיד נגעי אדם והטעם ביאר רב יהודא דאלמלא שנענשו מיד כי הצדק והדין נחשב לחסד כהררי אל דא"לכ מי יוכל לעמוד לפני משפטיך דייקא שהוא כשמודיע ע"י פורעניות קל לפני משפטיך ר"ל קודם משפטיך שהוא תהום רבה שאם אינו שב גדול עונו מנשוא בחמת קרי משא"כ כשבא הפורעניות מיד אינו מקבל רק נגד עונותיו ותו לא משא"כ שם יש תוספות עונש על שאמר מקרה וקרן עונותיו קיימין ועונש מיוחד בפני עצמו ורבה ס"ל כך צדקתך כהררי אל מפני וכו' משום דקשיא לי' דא"כ ל"ל כלל שוב נגעי בתי' אחר שכבר באו נגעי גופו.
ועוד דתיקש' קו' הרמב"ם בח' פרקים לאבו' דא"כ דגזרה ידיעתו ית' שלא ישוב א"כ הוא מוכרח שלא לשוב ואינו ראוי לשוב ואינו ראוי לעונש דא"כ בטלה הבחירה לכך פי' כפשוטו צדקתך כהררי אל אף שמייסר הרשעים בצדק בחמת קרי בנגעי אדם נחשב למדת החסד כהררי אל.
והטעם מפני ר"ל קודם כמו מפני שיבה תקום שדרשו קודם השיבה וכו' וה"נ מפני שמשפטיך שהוא משפט קל בחסד הנקרא משפט כבר קדמה שהוא נגעי בתים כדי שירגישו בעצמם וישובו שהי' כמו התראה ואח"כ צדקתך שבאו נגעי אדם אף שבעצם הם דין קשה מ"מ נחשב לחסד מאחר שהודיען תחלה וקאמר במה פליגי דמר ס"ל דנגעי אדם באין מיד וזה ס"ל דבאין נגעי בתים תחלה מ"ט מר לא ס"ל כמר ואין הפירוש כפשוטו דודאי טובא איכא בין מ"ד זה לזה אלא כנז'.
ומשני בדר"א וריב"ח קמפליגי דודאי י"ל דב"ה ס"ל בינוני דלעתיד ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד מ"ס כובש ומר ס"ל נושא.
והקושי' מפורסמת מ"ט לא ס"ל ב"ה בדין עה"ב דלבינוני מטה כלפי חסד ג"כ וצ"ל כהרמב"ם שמאחר שניתן לפניו דרך התשובה ביה"כ והוא דוחה מעליו באומרו מקרה הוא כל שנה עושין יה"כ ואינו מאמין בכפרתו דאל"כ מי פתי לא יסיר שישתדל להיות נקי מעונותיו ע"י תשובה ולפי שאינו מאמין בכפרתו אינו מכפר דכ"כ הרמב"ם מלבד עונש הנ"ל אשר בזה מכריע לחוב וכמ"ש תנה עון על עונם וכו' משא"כ לעתיד לבא תשובה צריך ורב חסד כב"ה וא"כ פשטי' דקרא ע"כ קאי בבינוני לעתיד ששייך בו מדה זו כובש או נושא והדרש בנגעי בתים ואדם הוא בבינוני דעה"ז.
וכ"ת מנ"ל בבינוני דלמא ברשע ז"א דקי"ל גדולים הרשעי' שמהפכין מדה"ר למדת הדין וא"כ אין שייך בזה אין בעל הרחמי' פוגע בנפשו' תחלה שיבא תחלה נגעי בתים דכבר היפך הוא מדה"ר לדין אלא ש"מ בבינוני איירי. ומנה דברשע באמת פוגע בנפשו תחלה ותחלה באין נגעי גופא ויוצא לו מ"מ תועלת מזה שאין לו עונש חמת קרי משא"כ הבינוני כשאינו שומע לשוב וז"ש צדקתך כהררי אל נגע אדם והיינו ברשע שמהפך מדת הרחמים מ"מ לצדקה יחשב לו שנענש מיד וכו' כי אלמלא וכו' ורבה דרש בבינוני שבעל הרחמים אינו פוגע תחלה בנגעי אדם אך אח"כ דינו יותר קשה מן הרשע הנ"ל דקרן עונותיו קיימין לבד העונש דחמת קרי שעי"ז נכרעו עונותיו ונעשה רשע ונענש בנגעי גופו והטעם דמר מפרש ברשע שהי' כבר רובו עונות ומר דרש דהשתא נעשה רשע ע"י שבאו עליו נגעי בתים ולא שב שאמר מקרה הוא וכהרמב"ם הנ"ל נ"ל דפליגי בדר"א וריב"ח ור"א וריב"ח במה פליגי דמר ס"ל כובש ומר ס"ל נושא ונ"ל דא' תנא דר"י מעביר ראשון דק' דהל"ל דבי ר"י תנא לשון פלוגתא דהוא דעה ג' אלא צ"ל דבא לפרש מ"ט ס"ל ב"ה ורב חסד לעתיד ולא בעה"ז לבינוני לכך פירש דהא ק' קו' הנ"ל ג' ספרים דנפתחין בכל ר"ה בדין עה"ז בינוני זכה נכתב לחיים לא זכה וכו' דאכתי נשאר בינוני ולמה נכתב למיתה לכך מפורש תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון ב' עונות ראשונות ואינו נכנס לחשבון וכך המדה והוא מדת נושא עון הנ"ל וא"כ כשהוא בינוני מחצה למחצה מצד החסד תולין לו' עד יה"כ ואם לאו שנא זכה שיעשה עו' מצות נשאר רובא עונות עם ב' ראשונות וזה בא רבא לתרץ ועון עצמו אינו נמחק ודו"ק.
ובזה מבואר עי' קו' להרמב"ם דכ' דוקא שעשה תשובה ולא כ' זכה כש"ס וכו' ועין בכתבי. ולפי הנ"ל א"ש דוקא תשובה שמזדון נעשה זכיו' ונמחק עון ונוסף מצוה א' והוא שקול ומטה כלפי חסד משא"כ כשעשה מצוה א' יתירה כשתשוב ב' ראשונו' אכתי הוי עונות רובא וק"ל. ובזה יבואר ענין הנ"ל דאם בא נגעי בתי' ושב מירא' עונש אכתי לא נעשה מזדון זכות רק מזדון שוגג כדמשני בש"ס בשב מאהבה הוא דנעשה מזדון זכות אבל מיראה נעשה שוגג ואכתי הוי רובא עונות עם ב' עונות ראשונות אך דכל זה לר' יוסי ב"ח דתנא דבי ר' ישמעאל מפרש אליבי' דכך הוא המדה היינו נושא עון משא"כ ר"א ס"ל כובש ואין מעביר ראשון ראשון א"כ בשב מיראת עונש נגעי בתים נמי מהני שיהי' רובא זכיות לכך רבה ס"ל כר"א כובש ויש בינוני ששב ע"י נגעי בתים לכך מפר' כפשוטו דאין בעל הרחמים פוגע בנפשו' תחלה ובאין נגעי בתים תחלה וז"ש צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה ואתי הדר' כמו הפשוטו ור' יהודא ס"ל כריב"ח נושא וכתנא דבי ר' ישמעאל דכך המדה מעביר וצריך תשובה מאהבה וע"י יראה לא מהני לכך באין תחלה נגעי אדם מיד ומ"מ החוט' נשכר שאינו נענש בחמת קרי וז"ש אלולי צדקתך כהררי אל וכו' ודו"ק כי קצרתי וסמכתי על המובן כי נכון למבין.
מצוה ובא אשר לו הבית והגיד לכהן כנגע נראה לי בבית והנה להבין כי המצו' הוא נצחי מעצמותו ית' הוא בכל זמן וכל אדם והוא נגד הסברא כי עינינו רואות שאינו נוהג בזמן הזה עו' קשה כנגע נראה לי הוא מיותר דהל"ל בקיצור כנגע נראה בבית.
ונראה לי דהאדם הוא עולם קטן ויש בו ד' יסודות כמו שיש בכללות העולם דומם צומח חי מדבר והאדם ע"י פגם עונותיו הן בעצמו או שורש נשמתו שהי' באדה"ר וברפ"ח נצוצין שירדו במאנין תבירין בד' עולמו' אבי"ע והאדם צריך להעלות נצוצי נשמתו הן ע"י אכילתו או תורתו ותפלתו עד שיברר כל נצוציו שלו אשר זה הוא תכלי' בריא' האדם וסוד מספר ימיו כמ"ש ומדת ימי מה היא כי כמו שצריך לתקן ולהעלות הנצוצין במספר הימים כך ניתן לו שני חייו עיין בכתבים מזה. ובעת אשר שליט האדם באדם לרע לו רצה לומר כי העונות של האדם הן המייסרים את האדם עצמו כמ"ש יתמוגננו ביד שע"י עונותיו נברא אדם להצר לו עד שנפרע על עונותיו ואז מוציא הנצוצין מאד המיצר לו ואז אין לו שום חיות לזה המיצר ומת ובטל מהעולם אחר שעשה שליחתו ופעמים שיורדין נצוצי נשמתו ע"י פגם עונותיו בדומם כמו בבית שאדם שפגם הוא הדר בבית זה להציר לו ע"י נצוצי נשמתו שיש בעצים ואבנים וחומר שטח הבית מנצוצי נשמתו שירדו שם עד שהאדם שם בבית שב בתשובה והחזיר והעלה נצוצי נשמתו אל שרשן מן הדומם אל בחי' האדם חי מדבר וזה נקרא תשובה ששב אל מקורו כי הכל הוא נצוצי השכינה בסוד מלכותו בכל משלה שקשרה ודבקה לשרשה אל חיי החיים וכמ"ש בכתבי הארי' בענף ע"ח פ' תזרע והובא אל הכהן כי האורות שיצאו לחוץ ונעשו נגעים שיחזרו למקומם וידבק במקורו ועי"כ אין כח בחיצונים לינק כשהוא דבוק בשרשו והוא חזרת האור אל הכהן למקומו בז"א וכו' יעו"ש. והיינו ממש כדברינו הנ"ל ואז נרפא בין בבית בין באדם.
ובזה יובן ובא אשר לו הבית כי בית זה הוא שייך לו דוקא שנצוצי נשמתו שמה אשר ע"י פגם עונותיו ירדו נצוצי השכינה מן מדריגת חי מדבר אל מדריגה דומם וע"י הצרות אשר עברו עליו בבית ליסרו ושב והגיד לכהן שהחזיר האור נצוצי השכינה שהיא חלק נשמתו אל שרשו וזה לשון והגיד כנודע וז"ש לכהן כנגע נראה ל"י ר"ל כמו הנגע שנראה לי בעצמי בפגם נשמתי הוא בבית שלי כנ"ל וע"י חזרת האור לשורשו שהוא הכהן נרפא הנגע והבן.
ובזה תבין זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן כי זכרנו לעיל כי ע"י פגם עונותיו נברא משחית או אדם רשע להצר לו בסור ואשר שליט אדם באדם לרע לו כמ"ש בכתבי האר"י דר"ל לרע לו של המיצר כי חיותו הוא מחמת עון החוטא ואחר שקיבל עונשו ושב בתשובה נברר הטוב מן הרע ונשאר רק רע בלי' חלק הטוב שהי' חיותו וז"ש לרע לו.
ובזה יובן וזאת תורת המצורע כי ע"י יסורי צרעת מברר ומוציא הטוב ונשאר רע וז"ש מוציא רע שע"י מוציאו הטוב נשאר הרע וזה ביום טהרתו והובא אל הכהן חזרת האור לשרשו שהוא הכהן והבן.
אחרי מות
ויהי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' והספיק' רבו ל"ל שני דהא כתיב בני אהרן ועוד דהא איכא כמה דיעות ולמה אמר הכתוב בקרבתם וגם ל"ל פעם ב' וימותו ושאר הספיקות ונ"ל דאי' בזוהר ויראו כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו אינון סמכין דאורייתא וכו' וכמבואר ביששכר וזבולן שהם בחי' זו שזה הי' עוסק בתורה שהוא בימין וזבולן הי' עוסק בעושר שהיא מצד שמאל וכמ"ש בל"ת בחלום יוסף וג' שרים כי מוח החכמה המתלבש בנצח הוא בימין ומוח בינה שמשם העושר והמזונות מתלבש בהוד וכו' יעו"ש.
וזה נ"ל ע"ד מ"ש חז"ל כי נצח והוד תרי פלגי גופא וכו' ור"ל שהוא ללמדינו מוסר שאי אפשר לאחד בלא חבירו וכמ"ש בזוהר דעביד הקב"ה שיהי' זה עני ת"ח וזה עשיר ע"ה כדי שיזכה זה עי"ז דאל"כ תיקשי שאלת המין אם אלדיכם אוהב עניים וכו' וז"ש בצחות לשונם דאינון תרי פלגי גופא העשיר שאינו מחזיק הת"ח והת"ח כשאין מחזיקין בידו אין שום א' מתקיים כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן לכך החכם שהוא קו החכמה שהוא נצח והעושר קו הבינה בהוד וצריך שיתחברו שליהם לגוף א' ואז יש סמכין לאורייתא ואם לאו הרי אינון תרי פלגי גופא וא"ש.
ונודע מ"ש בזוהר ובכתבים בל"ת פ' ויקרא כי נדב ואביהו אינון תרי פלגי גופא דלכך נטל פנחס נשמת שניהם שהם נחשב לאחד כמ"ש בזוהר יעו"ש וז"ש הנני נותן לו בריתי שלו' וכו' כי נודע ע"פי ששמעתי מרבותי כי המחבר ב' דברים יחד נקרא שלום ולכך נקרא היסוד שלום לסיבה זו ומבשרי אחזה אלדי וג"כ כשיש פירוד בין אנשים ואדם המחברן נקרא רודף שלום וסבת חטא נדב ואביהו שלא נטלו עצה זה מזה שנא' ויקחו איש מחתתו והי' פירוד ביניהם ופנחס שתיקן זה וניתקן ע"י שניתן לו ברית שלום לחברן בחי' נשמת נדב ואביהו לחד גופא וא"ש.
ובזה יובן אחרי מות שני בני אהרן שהוא ללמדינו מוסר והשכל כי סיבת התמוטטו' וירידתן ממדריגתן בעבודת ה' המכונה לכהן שהוא אהרן הוא לסיבה שהם נחלקים לשניהם שהם נדב ואביהו שהם ב' פלגי גופא נצח והוד שצריך שיתחברו זה עם זה וכנ"ל ולסב' זו ובקרבת' לפני ה' וימותו שכל היורד ממדריגתו נקרא מיתה כנודע ממ"ש וימות וימלוך בז' מלכים אשר זה גורם שכל המתקרב לעבוד' ה' נודד ללחם אי' וגם כמ"ש חז"ל עני חשוב כמת וכדמשני בסנהדרין כעין מית' והיינו כפי מוסר שזכרנו
וכדי לתקן זה אמ' דבר אל אהרן אחיך כי נודע משה הי' מלך ישראל שנאמר ויהי בישורן מלך ואהרן הי' כהן משרת ה' ובחי' המלך הוא מבינה שהיא מלך העולם וגם מ' מצדה נק' מלכו' שמשם העושר והמזונות ופרנסה וכהני ד' הוא מחכמה הם הת"ח והזהיר הפסוק שיהי' אחיך שיהי' חיבור לשניה' וגורם חיבור למדו' עליונו' שזכרנו וזה ענין רבי מכבד עשירים לחבר ב' מדות חכמה ועושר וזה שאמרו חכמה בינה תרין ריעין דלא מתפרשין ודו"ק אך מי צריך אזהרה יותר אם החכ' או העשי' שיתחברו
יבואר הפסוק ואמר ואל יבוא בכל עת וגו' בזאת יבוא וגו'
והענין כי יש י"ד עיתים טובים וי"ד עתים רעים שזכרם שלמה הע"ה בקהלת כי זה לעומת זה עשה אלדים ולכך יש בעשיר ב' בחי' האחד מה שנז' בזוהר יש רעה חול' ראיתי עושר שמור לבעליו ופי' בזוהר שהקליפ' אינו נותן לו שליטה על ממונו כדי שיהי' שמור לבעליו הראויין לו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש והקליפה נקרא רעה שאנו נותן לו לשלו' בממונו כמו חולה וכו' יעו"ש ובכלל י"ד עתים עת לבקש ועת לאבד. עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום.
והקשה האלשיך מ"ט לא כתיב למ"ד באלו ב' עתים כמו בכולי והל"ל עת למלחמה ועת לשלו' ופי' הוא ז"ל דפירושו קמפרש יעו"ש. ולדברינו יבואר ג"כ דפירושי קמפרש ע"ד הנ"ל דקאמר עת לשנוא והיינו עת מלחמה אז הוא עת לשנוא אבל בעת שלום אז עת לאהוב ולכך קאמר שניהם יחד בלי למ"ד ובלי ו' עת לשנוא עת מלחמה ופירושי קמפרש כשראית שיש פירוד בינך לבין העשיר אז ראוי שתהי' שונא בצע שהוא עת לשנוא הנאת ממונו להתאמץ ולהשתדל ע"פ השתדלות רב כדי שתהנה ממנו דזה אינו ראוי ליהנות ממנו שאין שרשו ראוי להתחבר בך שתהי' עמו ב' פלגי דגופא לאחדים.
אך בעת שלום שהוא חיבור נצח והוד ב' פלגא דגופא ראוי לאהוב לקבל ממנו שבזה נעשה סמכין לאורייתא וא"כ ע"כ אין האזהרה לת"ח שיתחבר עם העשיר לקבל ממנו ובזה נגמר הייחוד הנ"ל דזה אינו דאם העשיר מרחיק א"ע ממנו אסור לקבל ממנו שיהנה מנכסיו שהוא מן י"ד עתים רעים הנ"ל אשר צריך להתרחק מהם וע"כ האזהרה על העשיר שיקרב א"ע אל הת"ח להנהותו מנכסיו כמו בזבולן ויששכר שאז נגמר היחו' כשיש התעורר' תחלה מצד שמאל אשר מצפון משם זהב יאתה בסוד שמאלי תחת לראשי ואז אח"כ וימינו תחבקני שהוא אהבת הת"ח מצד הימין להעשיר שהוא משמאל ולא שיתעורר אהבה תחלה הת"ח להעשיר שיהנה ממנו.
ובזה יובן ואל יבוא בכל עת אל הקודש כי יש י"ד עתים טובים ולעומתן י"ד עתים רעים וז"ש ואל יבוא בכל עת רק עת שלום אז עת לאהוב אבל עת מלחמה שיש פירוד בין החכם הנקרא קדש מצד החכמה כנודע ובין העשיר רק כשיש התעוררת אהבה תחלה מהעשיר שהיא בשמאלו כי בזאת שהיא מלכות הנקרא זאת שהיא מתעוררת תחלה מצד שמאל אז יבוא אהרן שהוא ימין אל הקודש פנימה שנגמר היחוד ותן לחכם ויחכם כי קצרתי וק"ל.
באופן אחר נ"ל לפרש פסוק אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. והספיקו' רבו א' ל"ל שני בני אהרן דהל"ל בשמותם. ג' בקרבתם ל"ל ד' כפל אחרי מות וימותו. ה' איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן שהתורה נצחי. ונ"ל שכל תיבה מיותרת בא ללמדינו מוסר בפני עצמו לכל אדם ולכל זמן תיבת שני בא ללמדינו מוסר כללי על ראשי העם שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם שזה גורם שכחת התורה וכמו ששמעתי הנני וגו' הפלא ופלא ר"ת פירוד לבבות אנשים ודפח"ח.
וכמ"ש הרב בעללות אפרים בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל וז"ש ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים כי זה ראש לכל התיקוני' בזמן שהמה באגודה א' אז יסכימו כול' כאחד להשיב רבים מעון ולהדריכם בדרך הישר ובהיפך זה איש הישר בעיניו יעשה זה אוסר וזה מתיר וכו' יעו"ש בדף נ"ד ע"ב. ונודע כי הירידה ממדריגתו נק' מיתה וכמ"ש וימת מלך מצרים וכמ"ש בזוהר ובאדר' ובש"ס ד' כמתים חשובים וכו'.
ובזה יובן אחרי מות שני ר"ל לפי שלא היו באחדות רק לשניהם יחשבו זה גרם ירידה הנקר' מיתה וק"ל.
מוסר ב' נלמד מן בני וגו' דנודע כי נצח והוד נק' בני וכו' וכאשר יש סמכין לאורייתא אזי כל א' חי וקיים כמו ביששכר וזבולן שזה הצליח בתורתו וזה בסחורתו וכאשר בארתי פי' הש"ס דברכות עמך ישראל צריכין פרנסה והשיב יתפרנסו זה מזה וכו' יעו"ש.
ונודע כי נדב ואביהו' הם סוד נצח והוד שנק' תמכין לאוריית' ובזה יובן אחרי מות שני בני אהרן שהיו תרי פלגי גופא נחלקין לשנים מה שהיו ראוי להיות אחד ר"ל שהם נו"ה תמכין לאורייתא כשירדו ממדריגתן ר"ל שישפיעו זה לזה זה בעשרו וזה בתורתו וכשירדו וכו' גם הם וימותו בין הת"ח ובין העושר וק"ל. וז"ש ויזרח לו השמש שע"י שנתרפא וחזר לתמוך הת"ח אז גם לו זרח השמש להשפיעו וק"ל.
מוסר ג' נלמד מן בקרבתם לפני ה' דאי' בש"ס דחגיגה פ"ב ד' נכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת וכו'. ר"ע נכנס ויצא בשלום וכו' וכ' מוהרשא' וז"ל מצאתי בספר ישן נכנסו לפרדס היא חכמת אלדי' בן עזאי מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה נפרדה מהגוף ומת וכו' ור"ע כשהגיע לגבול ששכל אנושי א"א להגיע אליו עמד ולא הרס לעלות למעלה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן בקרבתם לפני ה' בדביקות נפשם עד שנפרדו מהגוף לכך וימותו וק"ל עוד י"ל דכ' רמ"א בספרו מחיר יין במגל' אסתר ענין המן שאמר לעשו' עץ גבוה חמשים אמה שהוא עצת יצה"ר נגד מרדכי שילך למעלה ממדריגתו כדי שיפול למטה עד התהום וזהו ריבוי השמן גורם הכיבו' וכו' וז"ש בקרבתם לפני ה' וימותו שגרם ירידה הנק' מיתה וק"ל.
עוד י"ל בקרבתם לפני ה' שהתורה נדרשת במ"ע פנים טהור וטמא כי שמעתי ממורי כמו שיש אבות בקדושה כך יש במרכבה טמא' וכו' וה"ה לאינך ודע שכ' הרב בעללות אפרים דף נ"ח ביאר הש"ס דעירובין ר' יהושע בן חנניא שנצחו תינוק שהור' לו שני דרכים א' קצרה וארוכה וא' ארוכה וקצרה ביקש לילך בקצרה וארוכה כיון שהגיע לעיר היו מקיפות גנות ופרדסין וחזרתי לאחורי וכו' כי יש ב' דרכים לפני אדם בעל בחירה א' קצרה וארוכה הוא דרך הרשעים שתחלתן שלוה שנראה להם כאלו קרוב ה' להם אמנם סופן יסורין ורב הדרך בינם לבין אלדידם.
ודרך ב' הוא דרך הצדיקים מוחלפת השיטה שתחלתן יסורין ונראה כאלו רחוק ה' מהם וסופן שלוה וקצרה להם הדרך אשר יעלו אל ה' וזהו ששאל לילד מסכן וחכם באיזה דרך לעיר אשר ה' שמה ומתחלה ביקש לילך בקצרה וארוכה כי חמדת עה"ז נראין לעין הגשמי מיד לשעתו משא"כ עה"ב עין לא ראתה ובזה נתפתהו חה שאמרה וכי תאווה הוא לעינים וכו' וכיון שבא לעיר הפסיקו גנות ופרדסים והוא משל לכל תענוגי עה"ז שהם מבדילין בינו לבין העיר אשר ה' שמה וחזרתי לאחורי בתשובה להיות עיני פקוחות על דרכי לבלתי היות מן הכתות הטועים כי דרכיו ישרים בעיניו וכו' יעו"ש ובזה יובן בקרבתם לפני ה' שסברו שהם קרובים לפני ה' לכך וימותו כי הדרך ארוכה דקצרה הוא הנכון לפני ה' וק"ל.
בר"שי אחרי מות שני בני אהרן מה ת"ל הי' ר"א מושלו משל לחולה שנכנס אצל רופא אמר אל תאכל וכו' בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מהראשון לכך נאמר וכו'.
ויש להקשות דכאן בפסוק משמע שמתו על הקריבה לפני ולפנים וכדעת ר"י הגלילי בש"ס א"כ קשה מהא דאי' במס' יומא דף נ"ג כי בענן אראה על הכפרת מלבד שצריך מעלה עשן הא אם חסר א' מכל הסממנין חייב מיתה שנא' וגו' ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית דאם חסר מעלה עשן הוא ביאה שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ומשני הב"ע דשגג אביאה והזיד אהקטרה ופי' רשי' דשגג ולא ידע שיש איסור לבא לפנים בלא הקטרה ביה"כ וליכא מיתה והזיד בהקטרה וכו' וא"כ ק' למה נענשו בני אהרן על הקריבה לפנים דהוו שוגגין דהפ' נאמרה לאחר מותם ואין להם דין מיתה שלא ידעו משום אזהרה על הקריבה ועו' ק' דודאי אין המשל דומה לנמשל בשלמא א"א דנאמרה קודם מותם איזה אזהרה אך לא בעונש מיתה ועכשיו נאמרה אזהרה במיתה א"ש שדומה למשל ממש משא"כ השתא וכו'.
ונ"ל דקו' זו יהי' תירץ על קו' ראשונה דשם אח"ז א"ר אליעזר תניא ולא ימות הוא עונש כי בענן אראה הוא אזהרה שאם חסר מעלה עשן הוא באזהרה משום ביאה ריקנית יכול דשניהם נאמרה קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות שני בני אהרן יכול יהא שניהן אמורין אחר מיתת בני אהרן ת"ל כי בענן אראה ועדיין לא נראה ופי' רשי' אראה לעתיד משמע וביום שמתו כבר נראה וכו' הא כיצד אזהרה קודם מיתה עונש אחר מיתה וכו' ובזה יובן דק' לרשי' דאמר בקרבתם לפני ה' וימותו הרי אין להם משפט מות על הקריבה שהיו שוגגין דעכשיו הוא שנתחדשה ההלכה ובחייהן לא נאמרה שום אזהרה לזה פי' רש"י הי' ר"א מושלו משל לחולה וכו' ק' הא אינו דומה לנמשל וצ"ל שוודאי דומה ממש וכר"א בש"ס הנ"ל דהי' אזהרה קודם מותם אך לא במיתה ומוכח מאראה וגו' ועכשיו נאמרה אזהרה במיתה א"כ זה זירזו יותר מהראשון וא"ש שלא היו שוגגין וק"ל ונכון הוא לפע"ד.
מצוה ל"ת ואל יבוא בכל עת אל הקודש.
מצוה בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' ואגב יבואר כל המשך הפסוקים ונעורר איזה ספיקו' א' תיבת שני מיותר דה"לל בקיצור אחרי מות בני אהרן וגו' ב' כפל אחרי מות וגו' וימותו. ג' בקרבתם וגו' בהקריבם ה"לל ושאר הספיקו'. והוא כי זכרנו לעיל מדריגות שונות ד' שנכנסו לפרדס וכו' ובן עזאי שמת בדביקה וחשיקה כאמור מ"מ גדולה מעלת ר"ע שנכנס ויצא בשלום. וצריך טעמא למה יגדל מעלת ר"ע על בן עזאי שמת בנשיקה ודביק' רוחו שהו' עיקר תכלי' ושלימות כנודע להבאי' בסוד ה' איבר' נראה דשפי' גדולה מעל' ר"ע על זולתו כי עיקר תכלי' ושלימו' האד' שנבר' בחו' וצורה כדי שיכניע ויעשה מן חו' צורה בפרט וכלל בפר' היינו שיקדש האד' את גופו עד שיעשה מן החומר צורה ואחר שקישט וקידש את עצמו בפרט יקדש ויקשט את אחרים המוני עם שהם החומר הטפל אל שלומי אמוני' ישראל שהם הצורה ומעלה את המדריגה התחתונה אל העליונה וז"ש משכני אחריך נרוצה שנמשך מדריגה תחתונה שהיא החומר אל המושך להעלות' במעלה עליונ' למדריגת הצורה.
וז"ש כי ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום והוא ע"ד הנני נותן לו בריתי שלום שהוא פנח' זה אלי' החומר והצורה ששניהם חיים וקיימים וכמו שאחז"ל כי שלום הוא חיים נצחיים כדאיתא בריתי היתה אתו החיים והשלום והטעם שנקרא החיים שלום ביאר הרב האלשיך בפ' פנחס ע"ד לא תגעל נפשי אתכם עפ"י מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה יעו"ש.
וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי על פסוק אשר יעשה אותם וחי בהם וכו' כי יש מי שרוצה שיחיה חיי עה"ז ויש שרוצה חיי עה"ב ויש חיי הגוף עם הנשמה כמו תנוך ואלי' ולכל א' ניתן לפי בחירתו ודביקותו יעו"ש וזה הי' מעלת ר"ע שנכנס בשלום וכו' משא"כ בן עזאי שנפרד הנשמה מן הגוף והנשמה נשלמה עצהי"ט משא"כ הגוף.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן שהמיתה הי' בחי' שני ר"ל מה שהיו שנים בגופות מחולקות ובקרבתם לפני ה' שנפרדו הנשמות מהגוף לידבק בשרשם חזרו ונעשו אחדות אחד שנדבקו באחדותו האמיתי כמו מיתת בן עזאי לכך וימותו וא"ש והבין כי קצרתי ודי למבין.
מצוה ואל יבא בכל עת אל הקודש בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו'. והוא כי מבואר בפסוק אשר נשיא יחטא לאשמת העם והאלשיך פי' יעו"ש. ולעד"נ ע"ד שכתבתי פי' הש"ס כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו' והוא ע"ד הירושלמי שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי כנז' במשל השר ששינה לבושו וכו' והוא כי אשמת העם שבמזיד גורם לראשי הדור חטא שוגג כדי שיהי' לו איזה חיבור עמהם להעלותן וכמו שכתבתי ויקצוף משה וגו' שמא חזרתם לפעור וכו' כי הכועס כאילו עובד ע"ז ובזה יש לו מקום תפיסה לשוב בתשובה לתקן כל אותן מדריגו' בין של עצמו בין של אחרים וזה אמרו בש"ס כי יחיד העושה תשובה מוחלין לו ולכל העולם והיינו כשמתחבר עם מדריגתן. וז"ש דוד הע"ה וסלחת לעוני כי רב הוא וסי' ס"ה דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וק' אדרבה לפי שהעונות רב ח"ו וכו' ועוד גברו מני לשון יחיד ואח"כ לשון רבים.
ולפי הנ"ל כי החטא שנזדמן לו לא הי' ראוי לזה מצד עצמו כדי שימצא מקום חיבור עם העולם וכמ"ש כל שאינו מחויב בדבר וכו'. וז"ש וסלחת לעוני שהי' לסיבה כי רב הוא ר"ל כי רבים מבני העולם שהם במדריגה זו ולהעלותן. וכן מ"ש דברי עונות גברו מני אע"פ שאיני במדריגה זו מ"מ הי' לסיבה כדי שפשעינו אתה תכפרם. ובזה יש לפרש ש"ס דע"ז דוד לא הי' ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה וכך ישראל וכו' והקשה בעל עקידה וכו' יעו"ש.
ולדברינו א"ש כי מיד הרגיש שנזדמן לו זה עבור אחרים להעלותן עם חיבור תשובתו וק"ל. אך שמא ח"ו יש לטעות שיחטא במזיד כדי להתחבר עם אותן המדריגות להעלותן כאשר פקרו המינים בזה. לזה בא הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקודש ור"ל כי יש י"ד עתים לטובה ויש י"ד עתים לרעה כי זה לעומת זה עשה וכו' וז"ש ואל יבוא בכוונ' בכל עת הכולל גם עתי' הרעי' בעבור עבירה במזיד ח"ו כדי שבזה יתחבר אל אותן מדריגו' שם להעלותן אל הקודש כי זה ח"ו כפירה גמורה וכאשר שמעתי בשם מורי טעם הגון כי כשחטא בשוגג בלא דעת אז יש תקנה בעושה תשובה בכונה שנותן בו דעת להעלותו מה שאם כן כשחוטא בדעת במה יתקנה וזה פי' מש"ס האומר אחטא ואשוב וכו' והבן ודפח"ח.
אבל כשנזדמן שוגג ואח"כ כשעושה תשובה יתחבר עם אותן מדריגת שבבחי' חטאו להעלותן. וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש כשנזדמן בלא כוונה ונקרא זאת בזה יבא אל הקודש וכמ"ש בפר בן בקר לחטאת שהיא על השוגג וכו' והש"י יכפר אנס"ו.
ואפשר שזה רמז ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו שהוא לשון יחיד וזווג כמו אכלה ומחתה פי' והבן. ואפשר שזהו פי' הפסוק ג"כ ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ודרשו חז"ל ואוכל עוד והוא תמוהו ולפי הנ"ל יתפרש כך כי נודע כי האשה ממקום השכחה ואדם זכר מעולם הזכירה כמ"ש בכתבים ענין הלומד ושוכח הוא מעלמא דנוקב' יעו"ש. וז"ש האשה וגו' היא נתנה לי וא"כ הוי בלא דעת כי מקום השכחה הוא בלא דעת ואז ירד אדם למדריגתה וז"ש אשר נתת עמדי ומעתה יש תקנה ואוכל בדעת מכוון להעלות המדריגה שהי' בלא דעת וכאמור הש"י יכפר.
מצוה לא יאכל דם נבאר בפ' ראה אנכי בס"ד וע"ש.
מצוה ואת זכר לא תשכב משכבי אשה לבאר זה נ"ל לבאר פסוק משלי י"ז מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ונ"ל דיש ב' מדות בסוד זכור ושמור זכור הוא יסוד הנקר' טוב ושמור הוא בסוד אשה יראת ה' היא תתהלל וסדר הדרגה לעבודת ה' הוא ממטה למעלה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש משא"כ ח"ו מלמעלה למטה וכן שמעתי ממורי בענין תפלת היום שיהי' על דרך אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי שיטרח ויגע בהדרגה עד ברוך שאמר שהוא נגד עולם העשי' שהוא למטה מקום הקליפות ואח"כ יכוין יותר מברוך שאמר עד ישתבח שהוא יצירה ואין שם קליפות כ"כ כמו בעשי' ומישתבח עד עמידה יכוין יותר ובעמידה הוא החיבוק וזיווג האמיתי יפשיט א"ע מן הגשמיות כמ"ש בא"ח סי' צ"ח יעי"ש ואז נעשה תחלה מ"נ ואח"כ בא מ"ד ויולדת זכר משא"כ כשבא לאדם התעוררת מעצמו אז ח"ו מורה על הצרה בסוד ותפלתו תהי' לחטאה והתקנה כשיעלה על לבו זאת ויתחרד בחרדה גדולה ויתפלל יותר מעומק הלב ועיין בפ' תזריע מזה וז"ש מצא אשה תחלה ואח"כ מצא טוב אז יפק רצון מה' והבן. וכל זה הוא באדם פרטי כנזכר. ויש עוד בדרך כללי אל עיר או מדינה או כללות העולם ע"ד שאח"ז ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך והענין ע"ד ששמעתי ממורי כל שרוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה וכו' כי הא זכרנו שהאדם נקר' עולם קטן זה ראש וזה רגל וזה שנקרא ראשי הדור עיני העדה וכשעושה עצמו מרכבה להשראות שכינה ראשי הדור וממנו מתפשט לשאר בני דורו וז"ש שרוח הבריות נוחה [לשון השראה ונייחה ] הוא הימנו כי רוח המקום נוחה לכל העולם ממנו ולכך מה שרוח הבריות נוחה הימנו.
וההיפך כשאין השראת שכינה לא יתלה הסרחון בדור רק בעצמו וז"ש וכל שאין רוח המקום נוחה עליו הוא הימנו ר"ל שהו' עצמו גרם זה הסבה ולא הדור וכו' ואם אין זה לשונו ממש מ"מ כך משמעות דבריו ודפ"חח.
וז"ש מצא אשה שטרח ויגע ומצא שנעשה כסא להשראת שכינה שנק' אישה יראת ה' מצא טוב בעיני אלדים ואדם כי רוח הבריות נוחה הימנו אחר שרוח המקום נוחה הימנו וז"ש ויפק רצון מה' שהוא מוציא וממשיך שפע רצון לכל העולם ממנו כי הוא נעשה צנור אותיות רצון לכל בני דורו וגם נקרא זכר יסוד אותיות נוצר שנקרא טוב שהוא יסוד שעולה ממדרגת נוקבא למדריגת דכר
וז"ש ואת זכר לא תשכב משכבי שלא תגרם אתם פני הדור אל ראש הדור שהו' במדרגת זכר הנקרא טוב שיורד ממדריגתו אל בחינת נוקבא שהוא משכבי אשה ע"ד שמואל שהי' ראוי להשראת שכינה אלא שאין דורו הי' ראוי לכך לכך הדור אתם ראו שפרו מעשיכם שיזכו ראשי הדור למעלות השראת שכינה וטוב להם ג"כ וק"ל.
אי נמי י"ל מצא אשה ע"ד דאי' בתיקוני' איזה חסיד המתחסד עם קונו וז"ל בדף ל"ג ע"ב כל בר נש דסליק במחשבתי' בצלותי' לשכינתא או בכל פקודא דעביד מיד דדפיק לפתחא דמלכא אם שכינתא סליקת תמן מיד נענה ולא אמתין על עבד או ממנא דאפתח לי' אלא איהו ממש אפתח לי' וכו' יעו"ש.
וז"ש על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא ור"ל כל הצטרכו' שלו אשר מצא אותו מן כל הרפתקא' דעדו עליו יתן לב להבין שהוא בשכינה ולו נזדמן זה כדי שיתפלל עבור השכינה הנק' זאת כמו ששמעתי ממורי ג"כ שהיא נק' את כלולה מן ך"ב אתוון ויכוון לחבר עמה ז' ספירות שלה שנק' בת שבע הרי זא"ת גם יכוין לחבר מדריגה תחתונה שבמלכו' הוא אות ת' עם ז' מדריגות שלה אל אות אל"פ שהוא פלא והבן. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ר"ל שלא יתכפוהו צרות רבות ורעות שהם מים הזדונים אשר לא יוכל להתפלל וללמוד עבור הצרות שהם הנוגעין אליו בתוכו ופנימיות שלו שהם אל הנשמה אבל על צרות הגוף בלא צרות הנשמה ודאי לא יחיש כי בהתפללו להסיר משכינה גם אליו לא יגיעו כמ"ש כמה פעמים רק שלא יכוין לזה וק"ל.
וז"ש מצא אשה שתפלתו שטרח ומצא הוא עבור השכינה שנק' אשה ודאי מצא טוב שנענה מיד ולא עוד שויפק רצון מה' בעצמו לא ע"י השליח וכנ"ל וק"ל עוד י"ל ע"פ ששמעתי ממורי בשם הרמב"ן שאמר לבנו שידע בעצמו שאם בעסקו בתורה עוסק בה לשמה כשיתמלא יראה ואהבה בעוסקו בתורה ידע שתורתו עולה לרצון לפניו ית' וכו' דהיא שכינתא תתאה נק' יראה ה' אחרונה שבשם וה' עלאה נק אהבה כי חכמה נק' יראה וז"ש ומצא אשה שהם אשת עלאה ואשה תתאה שהם אהבה יראה אז נקרא למודו תורה שנקרא טוב וכמ"ש לקח טוב נתתי לכם תורתי ויפק רצון מה' כי זוכה לדברי' הרבה כמו ששמעתי ממורי טעם הלימד לשמה זוכה לדברים הרבה ומה עלילה של לימוד לשמה וביאר כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול נברא ע"י אותיות ברל"א שערים כנודע וע"י פגם עונות האדם מוריד נשמות קדושות שהם אותיות הקודש ממקום חיותם אל מקום הקליפו' ח"ו הן בדומם או חי בלתי מדבר וכיוצא ובתיקון האדם מעשיו ולומד לשמה היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה שעתה ע"י שלומד בדחילו ורחימו ומכוין להעלו האות שהיא נשמה ממקום הקליפו' ולהעלותה ולדבקה בשרשה והנה מקום הקליפו' עד למעלה למעלה שהיא שורש האותיות יש כמה וכמה מדריגות לאלפי' ולרבב' וע"כ מעלה כל המדריגת ששורש בריאותן מן האות זה עד למעלה בשרשן א"כ שפיר אמר התנא הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה כי מהרבה דברים נעשה מזה האות ואת כולם מעלה לשרשו שנקרא אהוב וכו' ודפח"ח וז"ש ויפק רצון מה' שנק' אהוב אוהב את המקום וכי יש לך אוהב גדול מזה שמעלה בן המלך מן השבי כמה שנים למלך וק"ל.
קדושים
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו'. וי"ל מה קישור יש זה לזה. וכ"ת כדרשת חז"ל אם יאמר לך אביך חלל השבת אל תשמע לו וכן בשאר המצות וכו' ק' א"כ ה"ל ללמדינו זה בשאר מצות קלות ואז הי' נלמד במכ"ש בשבת החמורה משא"כ עכשיו ב' ק' לשון שבתותי שהוא לשון רבים ג' דהקדים כאן אם לאב ודרשת חז"ל ידוע.
ונראה לי דשמעתי בשם המגיד מו' מענדיל לתרץ קו' התו' במס' ביצה שהקשו על הא דאמרי' בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והוא נגד הש"ס דאמרי' לוו עלי ואני פורע. וביאר ע"פ הש"ס אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו' למה דוקא ב' שבתות ולא שבת א' ופירש כי אדם השלם צריך לשמור שבת בב' בחי' האחד בדברי' נוגעים לגופו וב' לנשמתו וביאר ע"פ משל למלך שנשבה בנו יחידו בשבי הקשה מכולם ועברו זמני זמנים ותוחלתו נמשכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו וברוב עתים ושנים הגיעוהו מכתב אביו המלך לבל יתייאש שמה ושלא לשכוח נמוסי המלכות בין זאיבי ערב כי עוד ידו נטוי' להחזירו אל אביו ע"י כמה וכמה טצדקאות במלחמה או בשלום וכו' ומיד שמח בן המלך שמחה גדולה אפס שהי' מגילת סתרים ואי אפשר הי' לו לשמוח בגלוי מה עשה הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר שמחו ביין שמחה גשמיות והוא שמח באגרת אביו וכו' וככל החזיון הזה הוא מממש מצות עונג שבת אל הגוף שהוא החומר במאכל ומשתה כדי שיהי' פנאי להצדיק לשמוח שמחה ב' שהוא שמחת הלשמה בדביקו' הש"י כל היום לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת ק"ו מתפילין וכו'.
ובזה יובן קו' התו' כי מה שאמרו עשה שבתך חול ר"ל שבתך ולא של הקב"ה יעשה חול ולא יצטרך לבריו' בתענוגי הגוף הגשמי משא"כ שם אמר לוו עלי אז אני פורע כשיעשה לצורך שמחת הנשמה לשם הקב"ה אז הוא פורע וק"ל.
וז"ש אלו שמרו שני שבתות שני בחי' הנ"ל שבת להגוף ושבת לנשמה והכל קאי על שבת א' ודאי מיד נגאלין ודפח"ח. והנה שבת הנשמה שהוא לטהר מחשבותיו בדביקו' הש"י כל היום א"א כי אם שיהי' לו הכנה מיום ד' לקבל תוספת נפש שהוא מעולם עשיה מלכות המקנן בעשי' וביום ה' לקבל תוספת רוח מת"ת המקנן ביצירה וביום ו' לקבל תוספת נשמה ואז סיפק בידו לטהר בקדושת שבת כל היום משא"כ בל"ה וידוע משאחז"ל בברכו' גוזל אביו זה הקב"ה הנקרא ת"ת ואמו זו כנסת ישראל מלכו'.
ובזה יובן איש אמו ואביו תראו אז את שבתותי תשמרו בודאי ור"ל כשיכין א"ע לקבל תוספת נפש מאמו ביום ד' ותוספת רוח מאביו ביום ה' שהוא ת"ת אז יקבל נשמה ביום ו' ויש סיפק ויכולת בידו לשמור ב' שבתות הנ"ל בגוף ובנשמה וק"ל והכל קאי על שבת א' רק בב' בחינות האמור וא"ש והבן.
מצוה קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם אל תפנו אל האלילי' ואלהי מסכה לא תעשו לכם. והספיקות רבו א' כפל דבר ואמרת ב' למה ב"פ זו נאמרה בהקהל. ודרשת חז"ל ידוע ג' איך אפשר שכל ישראל יהיו בגדר קדושים שהיא מדריגה עליונה ד' מה זה נתינת טעם כי קדוש אני כי מי יכול לדמות עצמו לקדוש ה' ה' מה ענין מצוה זו איש אמו ואביו תיראו אל פסוק קדושי' תהיו ו' פתח ביחיד איש וסיים בלשון רבים תיראו הרי כאן שנים ומה שדרשו חז"ל אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו הרי כאן שנים א"כ למה נאמר איש שזה סיפוק בידו וכו' ויש להקשות א"כ מאחר שאין סיפוק בידה למה נצטוית. והמפרשים פירשו דקאי על אלמנה וגרושה ז' ואת שבתותי תשמרו לשון רבים ב' שבתות. ח' מאי ענין זה לכאן. ט' אל תפנו ואלהי מסכה למה נסמכה זה אחר זה. והנה כתבתי ביאור זה במ"א ומה שחסר שם יבואר כאן.
ותחלה נבאר בקיצור סמיכת ב' פסוקים קדושים תהיו ואיש אמו ואביו תיראו כי יש איזה קוש' בפסוק קדושי' ויבואר בפס' איש אמו ואביו תראו כי נודע מה שהק' מהרש"א בש"ס דברכות דהקשה שם וכי יראה מלתא זוטרתי היא ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא וכו' והקשה מהרשא' הא אמר זה לישראל ואצלם לאו מלתא זוטרתי היא וכתבתי ביאר קושיא זו במ"א כי משה רבינו ע"ה פתת צינור היראה בעולם ואהרן פתח צינור אהבה כמו ר' חנינא שפתח שביל וצינור פרנסה ומזון בעולם כמו ששמעתי ממורי זלה"ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני דייקא. ובזה יובן אין לגבי דמשה זוטרתי הכוונה אותו הדור שהי' לגבי דמשה כשנפתח צינור היראה בעולם הי' אף להם זוטרתי ואח"כ בהסתלקות משרע"ה מן העולם לסתם צינור היראה ואז יראת ה' היא אוצרו והבן.
וא"כ ה"נ בגדר קדושה מה שהקשתי לעיל ואיך אפשר שכל עדת ישראל יהיו קדושים ולפי תירוץ הנ"ל לא ק"מ כי כשהיו כל עדת ישראל אצל משה אז הי' בנקל להם שיהיו כולם בגדר קדושים הנמשך להם מקדושת משרע"ה כמו שכתבתי במ"א שהקשו הקדמונים איך אפשר שכל ישראל היו כולם נביאים. ותרצו כי ע"י משרע"ה נמשך הנבואה לכולם כמ"ש ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו'.
ובזה יובן דבר אל כל עדת ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי כפל ואמרת אליהם הוא לשון השפעה כי בהקהל כל עדת ישראל אל משה אז ישפע מקדושתו אליהם שיהיו כולם בגדר קדושים כמו איש אמו ואביו תיראו שהי' זוטרתא למשה ודורו והבן.
אך להבין נתינת טעם כי קדוש אני ה' ושאר הספיקות נ"ל דאיתא בברייתא דאבות גדול התורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעה"ז ובעה"ב שנאמר כי חיים וגו' ואומר רפאות תהי' וגו' ואומר עץ חיים היא וגו' ואומר כי לוית חן הם וגו' ואומר תתן לראשך וגו' ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך ונשאלתי דהל"ל שנותנת חיים ללומדיה.
הגם די"ל כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה מ"מ קשה הל"ל העיקר ונ"ל דכ' הרמב"ן וחי בהם לפי כוונתו שרוצה חיים כך נותנין לו יש רוצה בחיי עה"ז ויש בחיי עוה"ב ויש רוצים לדבק בקדושתו ית' וכו'. ובזה יובן גדולה תורה שנותנת חיים הכוונה לפי כוונת עושיה שרוצה חיים כך התורה נותנת לו חיים יש חיי עה"ז ויש חיי עה"ב והבן.
ובדרך פנימי י"ל דכ' בספר הקנה לו חכמה ישכילו זאת שהכוונה שע"י לימוד החכמה ימשיך השפע ע"י לימודי ה' בחי' זאת שהיא מל' וכו' יעו"ש. ובזה יובן גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה כי ע"י לימוד התו' ימשיך חיים אל המלכות המקנן בעשי' כנודע וז"ש ט"פ ואומר להמשיך ולהשפיע השפע מן ט' ספירת אל מל' בחי' עשירי' כי ואומר הוא השפעה כנ"ל והבן והנה בגדר קדושה יש ג"כ כמה בחי' יש להתפאר שעי"ז יהי' לו חיי עה"ז ויש שכוונתו לחיי עה"ב. אמנם העיקר קדושים תהיו כי קדוש שכוונתו לחיי עה"ב. אמנם הביאור כתבתי במ"א והבן
ועפ"ז נבאר משנה באבות פ"ו כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנא' כל הנק' בשמי ולכבודי יצרתיו אף עשיתיו ואומר ה' ימלוך לעולם ועד להבין זה נ"ל דהקשה בזוהר למה ברא הקב"ה את היצה"ר שהוא עבד מורד באדוניו ומשני משל לזונה וכו' והנחש הי' ערום מכל חית הארץ אשר עשה ה' וקשה ל"ל אשר עשה ה' ונ"ל דכתב הרמב"ם תחבולת ההיתר נקרא ערמה וכו'
ובזה יובן וכו' אמנם דכתבתי במ"א ביאור מדרש נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים וכו' וכן כתבתי במ"א צא ולמד כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל וכו' הרי שאין עושה שליחתו ית' ובאמת יענש עבור זו לעתיד כמבואר בש"ס דסוכה שלעתיד שוחט הקב"ה למ"ה וכו' יעו"ש.
אמנם שמעתי ממורי זלה"ה ענין שחיטת יצה"ר לע"ל שמוצי' ממנו הרע שהוא אות מ' ונשאר וכו' והוא שמו ית' וכו' ודפח"ח ונודע כי העה"ז נקרא עלמא דשקרא בעת שליטת היצה"ר עתה בזמן הזה משא"כ לעתיד שיתבטל היצה"ר ויהי' נקרא עה"ז ג"כ עולמו של הקב"ה.
ובזה יובן כל מה שברא הקב"ה בעולמו דייקא דהיינו לעתיד שגם עה"ז יתקדש בקדושתו ית' ונקרא עולמו של הקב"ה לא בראו אלא לכבודו משא"כ קוד' היצה"ר נגד כבודו ית' אבל עתה הוא לכבודו ית' שנאמר כל הנקרא בשמי דייקא שגם היצה"ר יהי' נק' בשמו ית' כנ"ל ולתכלית זה בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וזש"ה ה' ימלוך לעולם ועד דהיינו לעתיד והבן.
מצוה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אלי ה' אלהיכם. לבאר מצוה זו נבאר תחלה מצוה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. והספיקו' רבו תחלה הל"ל ויראת מאלהיך שהוא קודם לכל ואח"כ מפני שיבה וגו' ועוד דהל"ל ותהדר פני זקן. ונ"ל דהאלשיך פ' קדושים כתב שרים בידם נתלו שסמכו על כח ידם ופני זקנים לא נהדרו לשמוע דברי מוסר ועצתם וכו' אך שמא תאמר מאחר שדרכי מצלחת ל"ל לשמוע עצתם דדוקא בצר פקדוך לבקש עצה לנפשו לכך אמר ויראת מאלהיך שהוא מדת הדין בעוד שאני ה' מתנהג ברחמים ודפח"ח.
ולי נראה דבארתי פסוק הקול קול יעקב והידים ידי עשו. דהקשה בכ"מ דהרמב"ם כ' בהל' חמץ ומצה דמצות א"צ כוונה ובהל' שופר כ' דבעי כוונה. ומתרץ דבמעשה לא בעי כוונה דעכ"פ עביד עובדא משא"כ בקול וכו' יעו"ש ומהרש"א פי' ענין תואר קול יעקב לשון עקב והכנעה יעו"ש. וז"ש הקול צריך שיהי' קול יעקב הן קול בתפלה ותורה או קול שופר בעי הכנעה שאז אפשר לכוין ויצא משא"כ בעושה צדקה בידים מצות מעשיו' וכיוצא גם שיה' ידי עשו סגי דעכ"פ עביד עובדא וק"ל
ובזה יובן כי אלו השרים שהחזיקו ידי הזקנים לכך שרים בידם נתלו וסמכו על זה וזה הי' סיבה אשר פני זקני' לא נהדרו מאחר שהוא מפרנסו ומחזיק בידו וכמאמר חז"ל בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו וכו'.
ועפ"ז ביארתי פסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם שאם יקח מהכלל גם שאינו נדיב לב שגילה הכתוב שסופו כך תחלה יקח זהב ואח"כ כסף ואח"כ נחושת יעו"ש אך דכל זה הוא מי שהוא ירא את ה' יראה חיצונית שהוא יראת העונש א"כ גם דדרשו חז"ל וירא' מאלהיך לרבות ת"ח כדמוכח מפסוק את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח היינו ג"כ שלא יענש א"כ בנותן צדקה ומפרנסו סובר שמגין זכותו עבורו שלא יענש משא"כ הירא את ה' יראה פנימיות שהיא עם אהבה גם לת"ח הוא ירא יראה פנימיות עם אהבה או גם שמחזינן בידו לא סר יראתו ואהבתו ממנו.
ובזה יבואר קו' מוהרש"א בפ"ב דשבת מאן דדחיל מרבנן וכו' מאן דרחים רבנן וכו' והקשה הא אהבה היא מעלה יתירה מיראה וכו' יעו"ש.
ולדברינו א"ש דאיירי ביראה פנימיו' שהיא קשורה עם אהבה שהיא למעלה מאהבה גרידא וק"ל
וכיוצא בזה כ' בס' עללות אפרים מאמר רצ"ט יעו"ש וב' מיני יראה א' נקרא אמא תתאה כמ"ש ויראת מאלהיך שהיא השכינה. וב' נק' חכמה עלאה אבא כמבואר בכתבי' יעו"ש. ובזה יובן איש אמו תחלה אח"כ אביו תיראו שיעלה ממדריגה למדריגת יראה פנימיות ואז את שבתותי שהם הת"ח שנקרא שבת דכולא שתא כמ"ש בזוהר וגם ערב שבת המוני עם מיכון לשבת לפרנס הת"ח שנק' שבת כנז' בר"מ שם תשמרו ליזהר בכבודם גם שיחזיקו בידם ואז אני ה' אלהיכם אהבה ויראה ביחד שהם ב' מדותי אלו הוי' אלדים כנודע וק"ל.
ובזה יובן מפני שיבה תקום וגו' דכ' החסיד מוהר"י יעבץ בפ"ג דאבות במשנה ר' חנני' סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את חבירו חיים בולעו. וז"ל כי המתייסרים מעצמן מועטים הם לכן הזהיר על המייסר מחוץ ואמר רעהו כי לא די שהגדול מחבירו בולעו כדגים שבים אלא רעה השוה לו בולעו ודפח"ח.
העולה מזה כי יש ג' מדריגות הטובה שבכולם המתייסר מעצמו וז"ש מפני שיבה תקום מעצמך קדם שיבה דילך וכו' מדריגה ב' ששומע עצת זקני' בתורה ומוסר ומתייסר וחוזר בו וז"ש והדרת פני זקן מדריג' ג' על המתייסר מבחוץ שהיא מוראה של מלכות וז"ש וירא' מאלדיך שהיא מוראה של מלכות כמפורש בכתבי' הוי מתפלל בשלומה של מל' והבן.
מצוה לא תעשו עול במשפט
מצוה בצדק תשפוט עמיתך. וי"ל הא תרי"ג מצות מוטל החיוב על כל א' מישראל לקיימן וא"כ זה שאינו דיין אינו בכלל ב' מצות הנ"ל וחסר ממנו ב' מצות מתרי"ג ועו' כיוצא בזה. ונ"ל דאי' במשנה פ"ג דאבות ר"א איש ברתותא אמר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך וי"ל דהא דדוד ל"ל וגם לכאורה הוא כפל גם לשון ידך הוא פורעניות כמו יד ה' נגעה וגו'.
וי"ל דאי' במבחר פנינים המכונה לחכמי פליסופיא בשער אמונה וז"ל אמרו לחכם למה אין אנו רואים בך סימן דאג' אמר להם מפני שלא קניתי דבר ופקדתיו ודאגתי עליו ר"ל לא קניתי לי מאומה רק הכל מה שהי' לי הי' מתת אלדים בידי ואם יקחנו מידי לא אדאג עליו כי ה' נתן וה' לקח עכ"ל. ופי' בספר חסידים סי' קך"ג ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ר"ל שבאמת אינו קנינו ומעשיו של אדם רק שהקב"ה נפרע מן האדם כאלו הי' מעשהו של האדם אך שבאמת הכל של הקב"ה וגובה מבעל בנים בניו ומעשיר עשרו וזה חסד גדול שמשלם לו גמול בעה"ז כדי להביאו לעה"ב יעו"ש.
נמצא הקב"ה גובה שלו משלו היש חסיד גדול מזה והטעם באמת הוא שנחשב כאלו האדם מעצמו נותן ולא שהקב"ה לוקח מעצמו וגם מה שנחשב לצדקה לאדם כאלו נותן לו משלו ולא משל הקב"ה הוא ע"ד שכ' האלשיך בענין הצדקה כך הוא כאן ביסורין שמקבל מאהבה כאלו הוא נותן מעצמו וגם שהי' החזרה ליד הקב"ה בשמחה כמו שניתנה לו בשמחה וקבלה בשמחה וז"ש ר"א איש ברתותא תן לו משלו שאם פגעו בך יסורין בגופו או בממונו תהא מקבל בשמחה כאלו אתה נותן לו מעצמך.
וז"ש תן לו משלו שאתה ושלך שלו ומה שנחשב לך לכפרת עון וקבלת שכר לעה"ב הוא על כי אתה מקבל בשמחה כאלו אתה הנותן מעצמך ואינו לוקח מעצמו וזה נרמז בדוד ב' בחי' אלו כי ממך הכל ר"ל שיהי' בשמחה כמו בקבלת הדבר ההוא ממנו ית' כי ממך הכל ומידך נתנו לך כך כשפגע באדם יד ה' יהי' בשמחה ואז נחשב כאלו הם בני אדם מעצמו נתנו לך משלהם.
ובזה יובן מצוה הנ"ל לא תעשו עול במשפט ר"ל על משפט העליון לא תראה פנים עצבות כאלו נעשה עול ומשפט מעוקל ח"ו מלמעלה כי הלא הכל שלו ויהי' בקבלת השמחה כמאמר החכם הנ"ל.
וז"ש ג"כ בצדק תשפוט עמיתך כי הקב"ה נקרא רעך ועמיתך שתראה אשר משפטו בצדק ומשפט וחסד גדול כאמור וזה יהי' המשך הפסוקי' בפ' האזינו בתוארי הש"י הצור תמים פעלו דק' הא הצור הוא מדת דין הקש' ותמים הוא מדת החסד אברהם שנק' תמים וגם צדיק הוא מדת הצדק המשפט וישר הוא לפנים מהשורה ואיך שיתוף ב' מדות אלו יחד הא כשיש דין אין חסד וכקו' הש"ס על מדת חסד ואמת עד דמשני תחלה אמת ואח"כ ורב חסד וכן הקשה ר"א ולך ה' חסד וכתיב כמעשהו יעו"ש בר"ה.
ועוד דתחלה איירי בתוארי השם ואח"כ אמר שחת לו וגו' ופי' התרגום על ישראל וז"א לפי המשך הפסוקי'. ולפי הנ"ל א"ש שהודיענו מרע"ה כי במקום המשפט והדין שמייסר האדם על עונותיו הכל הוא חסד.
וז"ש הצור תמים פעלו ר"ל הצור שהוא הדין והיסורין הוא פועל במדה של תמים שהוא חסד והוא כי כל דרכיו משפט ור"ל אף כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול שאין נושא פנים ועל כל דברי האדם יביאנו אלדים במשפט מ"מ צדיק וישר הוא שזה הצדק והדין הוא ישר לפנים מהשורה.
והוא שחת לו ור"ל מה ששחת ומייסרו לו לאדם באמת הוא לו לעצמו כביכול כי הכל שלו ומשלו הוא לוקח לא בניו כי אינו של בניו. מ"מ מייחס החסרון והעונש מצד מומם כאלו החסרון הוא להם משלהם וכל זה הוא מצד היושר וחסד לפנים משורת הדין רק שהם דור עקש שמעקשין היושר ומעציבין ואינם מקבלין באהבה וז"ש הלידו"ד תגמלו זאת ופי' רשי' לפניו אתם מעציבין וכו' הלא הוא אביך קנך וכל המשך הפסוקים זכור ימות עולם הכל על דרך זה וק"ל.
עוד י"ל בצדק תשפוט עמיתך ע"ד שזכרתי בפי' הפסוק הושיעה ה' כי גמור חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שנדרש מסיפא לרישא ומרישא לסיפא כמו ששמעתי בשם המנוח מוהר"ר ליב פיסטנר יעו"ש וה"נ קאמר שהחסיד כשרואה כשלון מעשה הדור יתלה בעצמו לפי שגמור החסיד חסידתו לכך פסו אמונים מבני אדם. ובני העולם כשרואין כשלון מעשה הצדיק וחסידי הדור יתלו בעצמן ויתנו לב לשוב ולפרש הפסוק כי גמיר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם וז"ש בצדק תשפוט עמיתך שידון לכף זכות כל א' את עמיתו ראש הדור לבני דורו ובני הדור לראשי הדור וזה יתן לב לתקן את עצמו כדי שיתוקן בני דורו וכן בני הדור יתנו לב לשוב כדי שיזכה ראש הדור למעלת יתירה עבור זה.
ובזה יובן תן לו משלו ור"ל ע"ד כלום נתתי לך גדולה אלא עבור ישראל וכו' ועיקר רבות הגדולה עבור ישראל רבתי בדעות שיהי' לו דיעה והשכל שיוכל להנהיגן וללמדן משפטי האמת והצדק כמו שאמ' שלמה ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הקשה וכו' תן לו משלו שאתה ושלך שלו ומשלו תלמדנו ותיישרנו ובזה יש מוסר גדול לראשי' שלא יתנהגו בא' מך"ד המעכבין את התשובה וא' המתגאה על הציבור שלא לש"ש וכו' ולפי הנ"ל שכל גדולתו וחכמתו אינו משלו רק משלהם ובזה נקל לו להנהיגם לש"ש כי ככה גם הם יאמינו ויאמרו שהשפעת חכמת תורתם והצלחתם הוא ע"י צינור שנשפע בראשי הדור וז"ש בצדק תשפוט עמיתך וק"ל.
וזה יהי' כוונת המשנה בפ"ב דאבות רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ור"ל שכל שהאדם המיוחד כל שיושפע בו דבר שהיא תפארת לעושיה כגון גדולה וחכמה ועושר יבין לאשורו שהתפארת הזה נמשך לו מן האדם לא זכות עצמו גרמה לו זה רק מן הראשי חכמי הדור נמשך זה שפע חכמה ועושר לכל בני דורו וכמו שמצינו ברבי פרידא או שיחי' ת' שנה או שתזכ' את' וכל בני דורך לעלמ' דאתי ויהבי לי תרתי וכו' וה"ה הראשי הדור יתנו לב להבין שזה החכמה והגדול' הוא עבור בני דורו וזה הוא ודאי דרך הישר לכולם בין לראשי הדור בין לבני דורו וק"ל.
ובזה תבין מ"ש הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו' דכ' במשנה פ"ד דאבות בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה וכו'. ששכר מצוה מצוה וכו'. שהוא תמוה מה זה שאמר ששכר מצוה מצוה הגם לפי מ"ש לעיל בפ' המשנ' תן לו משלו יובן זה ג"כ כי כמו שנרא' חסדו יתברך בגמול העונש שלוקח משלו כן בשכר המצוה שעושה אדם משלו יתברך כנז' במד' מי הקדמני ואשלם וכו'. כשעוש' צדק' הוא משלו ית' וכן למול בנו וכיוצ' ומצו' התלויה בבית ובשדה הכל ממנו יתברך ומה מקום ליתן שכר מ"מ עיקר השכר הוא לפי השמחה ששמח בעסק המצוה והתורה והתפלה וכן שמעתי ממורי ששכר מצוה מצוה שאין לך שכר גדול מזה ממה שיש לו תענוג ממצוה עצמו בעשותה בשמחה שהוא גדול אף אם לא היה שכר יותר די הגם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה אך דאיתא ברז"ל ששכר מצוה מצוה הוא שנמשך לו מזה עוד מצוה לעשותו כמ"ש שמצוה גוררת מצוה וכו'.
אך קשה דא"כ כפל התנא לשונו במתני' הנ"ל דנקט שניהם מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה וכו' ונ"ל דמצאתי כתוב בהרמב"ם ה' תשובה פ"ט בענין השכר והעונש שהוא לעה"ב ומ"ש בתורה אם בחוקתי תלכו וגומר שיש טובת עה"ז הענין כך הוא שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בה תמיד אז יסיר ממנו כל דברים המונעים כגון רעב וחולי וישפיע בנו כל טובות עה"ז המחזיקים ידינו לעשות התורה שובע ושלום כדי שנשב פנויים ללמוד ולעשו' המצו' ונזכה לעה"ב ובהיפך שישמן ישורן ויבעט יסיר כל טובת עה"ז כדי שלא יקנו עה"ב ויאבדו ברשעם. וכמ"ש ועבדת את אויביך תחת אשר לא עבדת את ה' וכו' יעו"ש.
א"כ אף שבעצם אין ראוי לשכר על המצוה שכל זה הוא משלו ית' מ"מ על שמחת המצוה ית' יתן לו שכר וא"צ לשכר יותר כשיתן לו פנאי לעשות עוד מצוה וידע האדם שיבקש שלום ועושר כדי שיהי' לו פנאי לעשות עוד מצוה ולא לתקות שכר אחר עה"ב וכיוצא שאין זה מאהבה כמ"ש הרמב"ם שם בפי' וכו' וא"כ ב' פירושים הנ"ל אמת כשיש לו תענוג ושמחה גדולה בעשי' המצוה אשר אין האד' מבקש שכר אחר רק די לו בתענוגי המצוה אז משפיעי' לו טובת עולם הזה לא בתורת שכר רק שיהי' לו פנאי לעשות עוד מצוה גם שסוף עה"ב לבוא ג"כ בהכרח.
וז"ש שכר מצוה מצוה ר"ל המצוה עצמה הוא שכרו שמתענג בו ואז ג"כ יזכה ממצוה זה עוד מצוה אחרת לעשותה. וזה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ור"ל אלו הי' אדם עושה המצוה לתשלו' שכר הי' מקום להדר אחר מצוה חמורה לעשות' שיהי' שכרה מרובה מה שאין כן כאן באבות מילי דחסידות הוא לעשות המצות לשם פועלן לא לתקות השכר שאין זה לשמה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל וא"כ עיקר המצוה הוא הזריזות והשמחה.
וז"ש הוי רץ למצוה קלה כי שמחת המצוה קלה תגרור המצוה חמורה ובורח מהעבירה אפילו קלה פן תגרור החמורה חס ושלום. וכמו שאמר שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה אך שלא תטעה בזה כי הרי מצינו לפעמים גם הרשע עושה מצוה ואינו גורר' למצוה שני' ושני' לשלישי' וכן כסדר הזה עד שיהי' צדיק או הצדיק לפעמים נזדמן עבירה לידו ואינו גוררת לב' וכו'
ולבאר זה ביאר כוונתו ואמר ששכר מצוה מצוה שלא דיברה כאן במתים רשעים שעושה מצוה כפורע חוב ופורק עול המצוה ממנו ועוש' מצו' אנשים מלומדה רק ששכר מצוה שיש לו הוא המצוה עצמו שיש לו תענוג בעשי' המצוה שאם לא הי' לו שום שכר רק זאת המצוה עצמה שמתענג בשמחתה די לו בשכר זה אז השמחה של המצוה גוררת עוד מצוה אחרת וכן עבירה שנזדמנה לצדיק ומצטער בה ושב עלי' מיד אינו גוררת אחרת כי אם לרשע שמתענג בעבירה גוררת לו אחרת הבא לטמא פותחין והבא לטהר מסייעין. ובזה נבאר הנ"ל דודאי יאחז צדיק דרכו לאט לאט שיהי' תחלה סור מרע ואח"כ ועשה טוב ואח"כ יכנס לגדר צדיק ואח"כ יכנוס לפנים מהשורה שיהי' ישר וכמ"ש ישר יחזה פנימו משא"כ אם יאחזו דרך החסידי' שלא בהדרגה ויעליגו עליו ויהי' סבה לפרוק הכל וז"ש איזה דרך ישרה ר"ל שיבוא למדריגות ישר אינו בפעם א' רק תחלה צריך שיראה שיהי' תפארת לו ותפארת מהאדם והו' כמו שכתב במד"ש כגון זה שמניח ב' זוגות תפילין דרשי' ור"ת שאם יעשה זה הקל שבקלין אף שהוא מצוה ותפארת לעושי' מ"מ אין לו תפארת מהאדם שמעליגים עליו רק יאחז תחלה בתמימ' עד שישוב למדריג' ישר אך כל זה הוא בדבר שהוא בפנים מהשורה אבל מה שהוא מצוה מהתורה הוי זהיר במצוה קלה וכו' שאל תניחנה מלעשותה מפני המלעיגים שיאמרו ראה זה מהדר אחר מצוה קלה וכי חסיד הוא דז"א דאתה יכול להשיבן שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה שתניחה מפני המלעיגים כנגד שכרה שתרויח מהם בהנחת המצוה לכך אל תחוש להם והזהר ועשה לשם פועלן ואז תשכיל וק"ל.
ובזה מדוקדק לשון שאין אתה יודע כי הוא ללמוד מה שתשיב למלעיגים ודי בזה.
ונחזור לענין הנ"ל בביאור מצוה בצדק תשפוט עמיתך כנ"ל וכן מצאתי בס"ח סי' קי"ג אם ירננו על צדיק שמקר' רע קרהו תדע שהוא בעון הדור שנא' משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו'. א"כ קאמר בצדק תשפוט עמיתך תחלה קאי על הקב"ה דלא עביד דינא בלא דינא אף בעונש הצדיק. ושמא תאמר יש לחשוד הצדיק שאין תוכו כברו לזה יש לפרש ג"כ בצדק תשפוט עמיתך שהוא באמת צדיק בדינו רק שהוא נענש בעון הדור וכן הצדיק ישפוט בצדק הדור שהם נענשין עבורו ויתחברו שניהם יחד לשוב כאחד שהם חיבור הגוף והנפש שתחלה יקשט א"ע שיעשה מהגוף שלו נשמה שיתהפך מחומר אל הצורה וכמו שעשו בפרט כך יעשו בכלל אם אנשי דורו שהו' הנפ' והצור' ובני דורו הם גופו וחומרו ויראו הם ג"כ להתחבר עם הנפש שלהם אז בנקל נתהפכו ונעשו מחומר צורה וזה נ"ל פי' המשנה הלל אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי והוא תמוהו.
וי"ל דרמז כאן מוסר גדול על ראשי הדור כמו הלל שהי' נשיא ישראל איך יתנהגו עם בני דורם וגם מוסר לבני דור איך יתנהגו עם ראשיהם לכך כפל במלת שונות.
והוא אחר שכל העולם הם קומה שלימה פרצוף אחד בסוד עולם שנה נפש ומה שיש בפרט באדם יחידי כך הוא בכלל וכמו שיש באדם פרטי חומר וצורה כך הוא בכלל עיר או מדינה הראשי עם הם הצורה והנשמה של בני דור ובני הדור הם החומר של הצורה לכך דרשו בש"ס דעירוכין זה דור דור ודורשיו שהדור לפי דורשיו ודורשיו לפי הדור כי לפי זכות ובהירות הנשמה כך הוא זכות הגוף שאם הנשמה עכורה הגוף יותר עכור וההיפך בהיפך לכך משה שהי' סוד הדיעה לכן בני דורו היו ג"כ דור דיעה וכן בכל דור ודור הוא בערך בחי' זאת לכך אם רוצה לתקן הכלל צריך תחלה תיקון הפרט בתיקון עצמותו שיעשה מחומר שלו צורה ואז ממילא נתעורר בהם שהם כלולים בו ג"כ התעוררת תשובה ובנקל יוכל לתקן דורו שיעשה מחומר שלהם צורה וכאשר כתבתי בחיבורי על ש"ס דעירוכין תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה וכו' כי כשמוכיח את הרבים ואינו כולל א"ע בתוכחתו אין עושה בהם רושם וכן שמעתי בשם מורי בענין התפלה וכוונתה ויחודים שצריך לקשר א"ע בהם וידוע שהוא עולם קטן ובהתעוררת דלמטה יתעוררו למעלה למעלה וישפיעו למטה עד מדריגתו של זה האדם המכוין זה ומקבל משפע' וכו'.
ואמרתי שזה פי' הפסוק בפ' התשובה דנצבים כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך וגו' לא בשמים הוא וכו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ור"ל כי המצוה הזאת התשובה והתפלה בכוונה וביחודים אינו דבר מפורש ומובדל ממך כי הוא בך בעצמך וז"ש לא נפלאת ממך כי לא בשמים היא ר"ל שתכוין הכוונה למעלה בשמים וכאילו אינם בך כאלו הוא דבר נבדל ממך דזה אינו רק בפיך ובלבבך לעשותו כשתעשה היחוד בפיך בלבבך בך בעצמך לעשותו אז ממילא נתעורר ונעשה מיד למעלה והבן זה כי הוא פנה ויתד שהכל תלוי בו בין בתורה ותפלה ותשובה בין בעצמו בין באחרים וע"ד שזכרתי
וזה שרמז הלל נשיא ישראל בצחות לשון רמז מוסר לעצמו ולבני דורו וממנו ילמדו כל דור ודור ודורשיו כי נודע שיש מדה ראשונה הנק' אין וכנז' באדר' היש ה' בקרבנו אם אין ומדה ומדה אחרונה נק' אני ואותי' דדין כאותי' דדין בסוד אני ראשון ואני אחרון וכל מה שיש בעולם של מעלה יש בשנה ובנפש האדם שיכול האדם לתקן ולעשות ממדה אחרונה שתהי' ראשונה כי מן אותיות רשע שהוא המיתה מדריגה אחרונה כשחוזר בתשובה נעשה שער אשר צדיקים יבואו בו וז"ס כפשע ביני ובין המות וז"ס אין בין חמץ למצה אלא משהו ואין כאן מקומו.
וכמו שיכול האדם לעשות זה בפרט מן הגוף וחומר שלו שהוא הפחות שבמדריגות יכול להפכו אל מדריגות צורה שהיא ראשונה כך יכול לעשות בכלל לעשות מן רשעים להפך לאותיות שערים שצדיקים יבואו בו רק שאין בכלל אלא מה שבפרט שבתיקון הפרט את עצמו שהוא ראש כולל בני דורו אז בנקל יכול לתקן בני דורו שהם איבריו וחומר גופו וז"ש אם אין אני לי ר"ל כשאין אני בעצמי מתוקן תחלה להפך מחומר אל הצורה שיתהפך ויעשה אין מן אני.
וז"ש לי ר"ל בעצמי תחלה א"כ מי לי ר"ל א"כ מי מאחרי' שיהי' לי שיתקרבו לי ויתהפכו לבחינתי אחר שלא תקנתי הדבר תחלה לי ר"ל בקרבי לעשות מן החומר שלי צורה בעצמי בקרבי בגופי ונשמתי כ"ש שא"א לתקן אחרי' לכך צריך תיקון את עצמו תחל' ואח"כ את אחרי'
אך אם תיקון א"ע ועשה תשובה על חטאיו הנודעי' לו לפי רז"ל ובני דורו אינם חוזרים בתשובה ועומדים לעצמם כאלו הם נפרדים ממנו הוא בשביל א' מן ג' סבות והוא כוונת המשנה באבות פ"ב הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך וכו' ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו' ואל תאמר שא"א לשמוע שסופו להשמע וכו'.
והוא דמניעת תיקון ראשי הדור את בני דורו הוא על א' מסבות שנזכר או שלא תיקון את עצמו תחלה והוא כולל לכל בני דורו. או שאינו עם בני דורו בסוד זווג ראשון רק זווג שני כנודע מכתבים שכל מאכלי אדם ועם ביתו ומשא ומתנו ודורו וזווגו הכל באין עם האדם בתולדתו מנצוצין שלו זכה האדם במעשיו הטובים ונזדווגו ונזדמנו לו נצוצין שלו ששייכין לו בתולדותו לתקנם וזה נקרא בסוד זווג ראשון ונעשה לו עזר שעוזרים לו בדביקות הש"י לעמוד על משמרתו ועבודת ה' ואם לא זכה אז הוא כנגדו שנזמדנו לו נצוצין אחרים במאכלו וח"ו מחטיאין אותו כמו שנעשה ליוחנן כהן גדול שנעשה לסוף פ' שנים צדוקי ע"י אכילתו בקדשים בלא כוונה שנזדמן לו ניצוץ א' והחטיאו וכן באשתו שהיא רעה ובני דורו שהם סרים ומרים נגדו בסוד זווג שני והם כנגדו ובתיקון מעשיו אז כשם שאישה רעה מצוה לגרשה ויבקש זווג הגון כך ילך מעיר הזה דביש לי' בהא מתא ליזל במתא אחריתי. כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' דיעות אולי יזדמן לו זווג ראשון או שהגלות עם התשובה מכפר עונו וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו שיהיו הראשונים סרים למשמעתו ויתחבר הגוף עם הנפש כאחד ויהי' נעשה מן זווג ב' ראשון.
והנה יש עוד בחי' שהוא אפשר שתיקון מעשיו ואינו צריך לחזור ולשוב עוד ומ"מ א"א להחזיר למוטב את בני דורו כי לא בדעת ובהשכיל עשה תשובתו כי טעה בזה משאחז"ל יקשט את עצמו תחלה ואח"כ יקשט אחרים וסבר שיש זמן בין קישוט שלו לקישוט אחרים כאלו אחרים הם נפרדין ממנו וקישט א"ע תחלה לבד ולא נתכוין לכלול אותם עמו לכך נשארו באמת נפרדין לעצמן אבל צריך עכשיו כשהוא בקישט את עצמו לכלול ג"כ את בני דורו אתו עמו ואז בנקל יכול אח"כ לתקן אותם ולהחזירן למוטב. וז"ש הלל וכשאני לעצמי ר"ל כשכוונת קישוט את עצמי הוא רק לעצמי בלא שיכלול אתו עמו את בני דורו א"כ מה אני ר"ל שוב א"א לתקן אחרים ג"כ אחר שהוא הפרידן מעצמו לכך אם לא עכשיו אימתי ר"ל מיד בקישוט א"ע יכוין ג"כ לכלול כל נצוציו שהוא כל בני דורו ואז טוב לו ולהם סלה וק"ל.
ועפ"ז נ"ל להבין פי' ש"ס דיומא גדולה תשובה דמוחלין לו ולכל העולם והקשה הריף ומוהרש"א וכו' ולדברינו א"ש וק"ל. ומה שרמז כאן פי' הלל תשובה ור"ל במפורש במשנה פ"ב וז"ש אל תפרוש מן הציבור כשתעשה שיאמר האדם מה לי לדאוג על הציבור ארא' לקשט א"ע לכך אמ' דזה אינו כי באמת כל ישראל הם אחדו' א' זה חומר וזה צורה וכמו שהחומר שהו' הגוף צריך הנשמ' כך צריך הנשמה אל הגוף לכך אל תפרוש מהם ותתחבר עמהם להשגיח עליהם בעין חמלה להחזירן למוטב ושמא תאמר אני איני פורש מהם הם פורשין עצמן ממני והם מנגדים לי בכל דבר לכך אמר אל תאמין בעצמך ר"ל מה שאתה בעצמך שנפרשו ונבדלו ממך תדע שזה סבת עונך ואעפ"י שיודע אתה שאינך חוטא לפני המקום אל תאמין בעצמך ר"ל מאחר שאתה רואה שאתה כשאר גלמוד מהם ואתה רק לעצמך זה אות ומופת שאל תאמין בך וז"ש אל תאמין והראי' שאתה בעצמך כי ברצות ה' דרכי איש הלא גם אויביו היו משלימין אתו אלא ודאי שאינך מתוקן עדיין ואחר שאמר רמז מוסר לחכמי וראשי הציבור שלא יפרוש מהציבור חזר והיסב פניו אל הציבור להוכיח אותם איך יתנהגו עם ראש הדור לבל יפרשו את עצמן ממנו בכל דבר כי הנזק גדול להם כפרישות הגוף מן הנשמה וכו'.
ואם נפשך לומר שאתה פורש ממנו מחמת שאין דרכיו ומעשיו ישרים בעיניך לכך אמר אל תדין את חבירך עד שתגי' למקומו בשלמ' אם אתה היית במדריגתו לעשות כל מעשיו הטובים אז היית יכול לדונו כך או כך במדה א' שנראה לך גרוע או בב' וג' מדות אך מאחר שאתה אינך בגדרו ומקומו שהוא בחי' נשמה ואתה בחי' הגוף וחומר ואין החומר יכול לדון את הנשמה לזכות או לחובה. ואם אתה פורש ממנו לא לגדר מואסך בו רק לפי שהו' מזהיר על דברי' שא"א לאדם לעמוד בו כי לא ניתנה תור' רק לאוכלי המן משא"כ לאיש טרוד בפרנסת אשתו ובניו ויש עליו עול מסים וארנונו' לזה אמר ואל תאמר דבר שא"א לשמוע שסופו להשמע ור"ל חזר הלל והשי' פניו אל ראשי הדור שיאחז צדיק דרכו לאט לאט ולהיישיר את העם בהדרגה משא"כ שאם יחמיר עליהם אף שבשעת מעשה נשמעו דבריו מ"מ אין סופו להשמע יהי' סיבה שלא ישמעו כלל וכו'.
וז"ש אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע רק בהדרגה ואז שסופו להשמע ואח"כ חזר והשיב פניו אל הציבור ואמ' אף שאמרתי לראשי הדור שיאמרו לך ובהדרגה כדי שסופו ישמ' כל זה אמרתי לו בדרך עצה בשביל חלושי הדעת נשים ועמי הארץ שאם לא ירגילנו בהדרגה יפרוק עול מכל וכל אבל אתה החכם והמשכיל אשר נקרא איש שהוא זריז ונשכר שעושה תשובה מיד בבחרותו כשהוא מוצא ומצוי ראוי לעסוק בתורה ומע"ט כל זמן שאתה יכול כי אם אתה ממתין על הסוף שסופו להשמע אין זה דרך המובחר.
וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה שלא יהי' סבה לבטל הכל שמא לא תפנה או יאמר ע"ד שכ' האלשי"ך כי באים הרהורי תשובה לכל אדם ובעת יחם לבבו ורוצה לנדור ולהזיר את עצמו מכל עניני עה"ז אז בא היצה"ר ואמור טוב עצתך רק תחלה תגמור עסק משא ומתן זה שיהי' הכנת פרנסתך ואח"כ תעשה מה שלבך חפץ וכוונתו לדחותו רק משעת חימום וכו' לא תאבה לו ולא תשמע אליו רק מיד בעת חימום ידור נדר ויעשה וכו'.
וז"ש אם שהזהרתי לראשי הדור שיאמרו לך רק מה שסופו להשמע ולא מיד אבל אתה שיודע בעצמך כי יחם לבבך ובוער בקרבך אהבת ה' אל תשמע ליצה"ר האומר לכשאפנ' אשנה שמא לא תפנה כי היצה"ר רוצה רק להדיחך מעת חימום רק מיד חזק ואמץ וה' יהי' בעזרך.
וז"ש הלל ג"כ במשנה הנ"ל אם לא עכשיו אימתי וק"ל איברא דיש במשנה אם אין אני לי וכו' דבר פנימי וגם להבין מ"ש בזוהר פנחס לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני אמאי כדי שתתחסד עם אני דאתמר ב' אני והו ווי למאן דאפריש אני מן הוא הה"ד כי אני אני הוא אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא וכו'.
לבאר זה לפי ענין הנ"ל הוא דאי' עוד שם דף רמ' ע"א פתח ואמ' שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' רודפי צדק אינון דאזלין בתר מהימנותא רודפי צדק ודאי אינין דאזלין בתר מהימנותא רודפי צדק ודאי אינון מבקשי ה' אי בעיתו למנדע מהמנותא ולאחדא להאי צדיק לא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא דגרמו מיתה לגרמי' על דא אבל הביטו אל צור חוצבתם וכו' וכבר שמעתי פי' מאמר זה ממורי הוא ענין כלל גדול בעבודת ה' וכעת נשכח ממני כולו. ונראה מ"מ להעלות מעט קט ואיני יודע אם הוא בכללו' דבריו או לאו והשי' יצילינו משגיאו' והוא שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהי' לתועלת השכינה שהיא נקרא תפלה ששואלת ומתפללת מדודה למלאות חסרונה וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונ' שמה ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה שגם שם היא א' מאיברי השכינה כי מלכותו בכל משלה ואין לך מקום פנוי ממנה.
אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העתים שוות שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול ותפלתו הוא על עצמו ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה ויותר הי' ראוי להתפלל עלי' כי ממנה פנה ויתד שהכל בה או שהוא מתפלל ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה רק שאינו יוכל להתאפק על צער עצמו ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת אפשר שח"ו נדחה מכל וע"כ יתפלל בפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא רק שיהי' פיו ולבו שוין כי דובר שקרים לא יכון וגו' וכן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו' מנחם מענדל ודפח"ח.
והנה בחי' פתוחה הוא נקרא מלכו' בלחוד משא"כ כשמייחד השכינה בהקב"ה בתפלתו ע"י שנותן לב שזה היא השכינה המתפללת אליו ית' אז הוא דבוק אל חיים שז"א נקרא חיים משא"כ מלכו' נקרא רגלי' יורדת מות וכשמייחד מלכו' ע"י יסוד צדיק הנק' חי אז הוא ג"כ נדבק שם בחיים.
א"כ ז"ש שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' דלא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא המתפללין על עצמן רק איזה חסיד המתחסד עם קונו וז"ש רודפי צדק מבקשי ה' דאינון צדיקיא שליחא דמטרוניתא הן וכאלו הם מבקשין אל ה' עבור צדק לייחד שכינתא בהקב"ה וז"ש הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור וכו' והבן.
וז"ש דוד שמרה נפשי כי חסיד וכו' ר"ל שתשמרני מן הצער שלא ירד על המדריגה פחותה הנ"ל כי חסיד אני אמאי ר"ל לא לתועלתי רק כדי שאוכל להתחסד עם אני שיהי' תפלתי עבור השכינה לייחד אני עם הו"א משא"כ כשאדם בצער א"א לתפלל ולייחד בדרך זה כנ"ל.
וז"ש כי יש ב' מדריגות והוא אני ר"ל מלכו' בלחודא כתפלת המוני עם ויש עוד בחי' תפלה לשלומי אמוני ישראל וז"ש אני הוא ר"ל שמייחדין בתפלתן אני עם הוא שהוא יחוד ה' עם ו' ועתה ביאר הפסוק עצמו טעם דבר זה כי יש הפרש גדול בין ב' מדריגות כהפרש בין מות לחיים כי אני אמית ר"ל כשהוא בלחודא נקרא מיתה משא"כ בחיבור ו' אחי' וז"ש ואחי' ר"ל ו' אחי' כנ"ל.
וז"ש מחצתי ר"ל דקאי על אני בלא ו' שנזכר בריש פסוק. משא"כ כשהוא בחיבור ו' ואני ארפא לכך שפיר הוצרך דוד להתפלל שמר' נפשי שלא אבוא למדריג' פחותה הנ"ל שהוא מקום מיתה ח"ו.
והנה יצא תועלת שאם לא יכול האדם לעלות במעלת רמות וע"כ מתפלל בהדרגה זו וכשנזכר שהוא במדריגה כ"כ עד מקום המות ח"ו ונפלה עליו אימה ופחד אז נתייחד יראה עם נורא ונעשה ג"כ ייחוד והש"י יכפר אם שגיתי.
וזה צחות לשון הלל אם אין אני לי מי לי וכו' שאין זה לשון בתמי' כפי פשט העולם רק הוא בניחותא אם אין אני לי ר"ל אם אין התפלה הנקרא אני כנודע לי ר"ל לתועלת עצמי רק כאלו השכינה היא המתחננת ומתפללת מהקב"ה דהיינו יחוד קב"הו אז מי לי כי יש מדה הנקרא מי שהוא בינה הנק' אלדים חיים והוא חיי המלך שממנה החיים ואחר שקשר את המלכו' אל הקב"ה שהוא החיים הנמשך לו מוחין מבינה הנק' חיים אז ממילא גם לי נמשך חיים כי אי אפשר בל"ה אף שלא נתכוין לעצמו משא"כ כשאני לעצמי ר"ל כשהתפלה הוא לעצמי שהיא מדריגה פחותה הנ"ל לתועלת עצמו מה אני וכו' לכך יש לאדם שהוא במדריגה זו להיות ירא וחרד על עצמו ואז נתעלה וז"ש ואם לא עכשיו אימתי והבן.
ועל פי הנז' לעיל נ"ל לבאר מתני' דפרק ד' דאבות הוא הי' אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא וכו' והנה מתני' זו פלאי מלבד הדקדוקי' דהל"ל והמתים לחיות כמו למות מאי להחיות משמע את אחרים להחיות גם ג' לשונות כפולות לידע משמעותו מאחרים ולהודיע לאחרים ולהוודע מעצמו כמ"ש הרב יעו"ש ולמה זה ומה בא להודי' בזה.
ונראה לי לבאר תחלה ש"ס דר"ה א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחין בר"ה א' של צדיקים גמורים וא' של רשעים גמורים וא' של בינונים של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים לאלתר של ר"ג נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוני' תלוים ועומדים עד יה"כ זכו נכתבו לחיים לא זכו וכו'. והקשה הריף ל"ל ג' ספרים ב' סגי דבינוני' אם זכו נכתבו בין צ"ג ואם לא נכתבו בין ר"ג וכו'.
ועוד הקשה אם לא זכו נשאר בינוני א"כ למה נכתב למיתה. ושאר הספיקו' יבוארו מאליהן ונ"ל דכבר זכרנו שכל עיקר ותכלית בריאת האדם שנברא בחומר וצורה הוא שישתדל כל ימיו לעשות מחומר צורה ואחר שעשה זה בפרט בקישוט א"ע יעשה בכלל לקשט את אחרים להחזירן למוטב כי הצדיק שהוא הנשמה והצורה של כללות העולם והרשעים הם החומר ובעלי הגוף של כללות העולם וצריך הצדיק להשתדל כל ימיו לעשות מחומר צורה שיקרב את הרשעים תחת כנפי השכינה שהוא עיקר ותכלית הכל אך דכתבו בעלי המחקר שאי אפשר לקרב ב' הפכים כי אם ע"י דבר ממוצע כמו שהי' בעת בריאת העולם בחי' ממוצע בין אין ליש והוא הנק' היולי כן בכל דבר צריך להיות בחי' ממוצעת המחבר ב' הקצוות שני ההפכיים מצד שיש לו בחי' א' קרובה אל כל אחד משני הקצוות האלו וכן הענין ד' היסודות וכמ"ש הרמבן בשם חכמי הטבעים על פסוק והארץ היתה תהו ובהו וכו' עיין בע"ח שער החשמ"ל דף רך"ב ע"א יעו"ש.
ובזה נבוא לבאר הנ"ל דק' עו' מה שהקשה הריף דהא משמע דיש יותר מג' ספרים כמשמעו בש"ס ספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפני וכו' ועוד דמשמעו' הש"ס צדיקי' גמורי' נכתבין ונחתמין לחיי' משמע שיש צדיק שאינו גמור וכן יש רשע שאינו גמור ורשע גמור ובינוני וע"כ הוא כמו שכ' מוהרשא' דצדיק גמור כולו זכיו' שקיים כל המצות רק שוגג א' עשה כי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא שוגג א' וצדיק שאינו גמור שקיים רק רוב מצות וזכיו' ורשע גמור כולו עונות רק זכות א' יש לו ורשע שאינו גמור רובו עונות ויש לו מיעוט זכיו' ובינוני הוא מחצה על מחצה הרי יש ה' ספרים ואיך אר"י ג' ספרים ותו לא ועוד דבינוני שלא זכה עד יה"כ נכתב למיתה כמו רשע גמור היתכן זה.
לכך נראה לומר בביאר דבר זה כמו שהקשה הב"י על טור בי"ד סי' ך"ט דאמר ח' מיני טריפ' הן וברייתא מנה י"ח טריפ' ומשני מנין דשמונה עדיף שהם סוגים יותר כוללים כי הרמב"ם מנה ע' טרפו' יעו"ש.
וה"נ אעפ"י שיש יותר מג' מ"מ כולם כלולים בג' ספרים שהם ספר וספור וסיפור כמ"ש בס"י ובהם העולם נברא שהם ג' קוין בחכמה ובתבונה ובדע' אשר בהם ידע בצלאל לצרף אותיו' שנברא בו שמים וארץ וכו'.
ובאמת יש ה' מדות בפרט ועו' הם ז' מדות בפרטי פרטן שהם ז' ימי הבנין אלא שהכל נכללו בג' קוין וה"נ בספרי' הנ"ל נקט סוג היותר כולל שהם רק ג' ספרים ימין ושמאל ואמצעי המחברם לכך תני מנינא למעט שאר הספרי' כי נכללו באלו.
והנה הצדיק גמור עם הרשע גמור שהם שני הפכים מקצה אל קצה בזה אין מקום להמתין עד יה"כ שמא יתקרב זה הרשע אל הצדיק ויעשה מחומר צורה דזה הוא בלתי אפשרי כלל שאין לזה שייכו' עם זה כלל כרחוק מזרח ממערב והחוש והנסיון מעיד על זה אשר עינינו רואות מאלו הרוכלין המחזירין בעיירו' שבבוא איש חכם צדיק ישר ונאמן לעיר של צדיקים חכמים דבריו נשמעין וההיפך בעיר שאינן צדיקים אין משגיחין בדבריו ולא נכנס באזנם כלל משא"כ איש בינוני או צבוע בבוא לעיר מלא חכמים צדיקים אין דבריו נשמעים וההיפך בין רשעים נשמעין דבריו והוא כפי הנמשל ששמעתי ממורי שנשלח בן המלך מעל פניו וכו' ולא החזירו ע"י שר כי אם ע"י איש המוני כמו שנעשה הבן לכך דקד' שפיר ר"י בלשונו ואמר צדיקים גמורים ורשעים גמורים שהם שני הפכים אין להם מקום להאריך עוד שאלו ואלו נכתבין ונחתמים מיד בר"ה זה לחיים וזה למיתה משא"כ הבינוני' ר"ל הבחינה הממוצעת שבין צדיקים גמורים ורשעים גמורים והם בבחינ' פרטית באמת יש ג' כתות צדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור ובינוני [ ובזה מבואר קו' דלעתי' אמ' ג' כתו' וכאן אמר ג' ספרי'] א"כ זה הבינוני יש לו חיבור עם הצדיק שאינו גמור מצד זכיו' שלו שהם כמעט קרובים בבחינותיהן וגם יש לו שייכ' עם הרשע שאינו גמור מצד עונותיו וגם צדיק שאינו גמור עם רשע שאינו גמור אינן רחוקים מאוד לכך תלוין ועומדין עד יה"כ זכה זה הבינוני הפרטי להתחבר עם הרשע שאינו גמור לקרבו לזכות ולהכריעו בקו הימין ולעשות מחומר צורה או שזכה צדיק שאינו גמור שג"כ נקרא בינוני דרך כלל בג' ספרים הנ"ל לזכות זה הרשע שאינו גמור לקרבו בימין נכתב עמו לחיים לא זכה אלא נשאר זה הבינוני דהיינו רשע שאינו גמור שנק' בינוני בכלל הנ"ל נשאר בטבעו שלא נתקרב אל צדיק שאינו גמור ומכ"ש אם נתקרב בינוני הפרטי או הצדיק שאינו גמור שנתחבר אליו ג"כ ונעשו כולם רשעים שאינו גמורים ח"ו נכתבים למיתה וממילא זה הבינוני הפרטי שהוא באמת בינוני שנשאר מחצה על מחצה נשאר בספרו הבינוני שלא נכתוב כאן וכאן ובזה אמרו בש"ס אדם נידון בכל יום ושפיר צריך ג' ספרים כי ודאי נשארי' בינונים בכל השנה ונשאר בספרו וק"ל.
ובזה נ"ל לפרש מאמר הש"ס דשבת כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכבר זכרתי בשם הרב המגיד מבאר יעו"ש. ולי נראה פשוט ע"פי מאמר חז"ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לפי שהיו שבטי' מבזין אותו הראיתם בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז לכך יחסו הכתוב אחר אהרן.
והענין במה שדקדק לומר לכך יחסו וכו' משא"כ בלא"ה והוא דזכרנו דא"א לחבר ב' הפכי' הנק' שלום כי אם ע"י בחי' ממוצעת וכו' דאז יש לו חיבור ושייכו' עם בחינה זאת וגם יש לו חיבור עם בחינה שכנגדו והנה כשיש בחי' ומדה גרועה לחכם וצדיק וברשעים יש קצת מדה טובה אז יש מקום חיבור זה עם זה ומשא"כ אם הצדיק בתכלית השלימות והרשע בתכלית הגרעון אין מקום חיבור ביניהם ולכך אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא הי' בו' דופי כי צריך שיהי' קופה של שרצים תלוין אחריו אז אינו גבה לב ורוח ונתחבר עם כל המדריגות הנמוכין ועולה עמהן.
והנה נתעלמה הלכה מכולן הבועל ארמית שקנאין פוגעין בו רק פנחס אזר כגבר חלציו לקנא ולעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים כמאמר הכתוב השיב את חמתי מעל בני ישראל כי הוא הי' בחי' ממוצעת בין הקדושה והקליפה שהם רשעי ישראל כי מצד אם הי' ממי שפיטם עגלים לע"ז ומצד אביו הי' שלשלת היחוס והקדושה מזרע אהרן וא"כ לו נאה לעשות שלום לחבר ב' הפכים יחד וז"ש הנני נותן לו בריתי שלום וז"ש לפי שהיו השבטים מבזין אותו וכו' וזה גרם לו שנתייחס אחר אהרן וניתן לו ברית החיים והשלום וק"ל.
וא"כ שפיר אמר כי המבזה ת"ח וע"כ מצד שמצא לו איזה חסרון א"כ אדרבה עם זה ראוי לך לחבר שהוא בחי' ממוצעו' בינך לבין הקדושה דאם אינך מתחבר עם זה מכ"ש עם גדול במעלות רמות פשיטא אין לך שום חיבור והתקשרות אתו עמו וא"כ אין רפואה למכתו והבן.
ובזה יובן משנה דאבות הנ"ל הילודים וכו' טעם שנקרא הכשרים ילודים ע"ד הכתוב אני היום ילדתיך וגם שמוליד בכל יום ורגע כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מע"ט משא"כ הרשעים והקליפות שנקראו עקר וסריס שאינו מוליד בסוד סירס הזכר וכו' וק"ל.
הילודים למות והמתים להחיות אם ראית איש הישר וכשר שירד ממדריגתו וכל מי שיורד ממדריגתו נק' מת וכמ"ש בסוד מיתת ז' מלכים וכן כי מתו כל האנשים המבקשים נפשך שירדו ממדריגתן וכו' וא"כ ז"ש אם ראית הילודים שהם הכשרים למות ר"ל שירדו ממדריגתן הנקרא מיתה היינו סיבה כדי להמתים להחיות כדי שיהי' להם חיבור עם הרשעים אשר בחייהם קרויין מתים להחיות אותן ולקרבן תחת כנפי השכינה כמו המשל להוציא בן מלך מעכירות גשמיות ע"י בן כפר והבן.
והחיים לידון והוא כי הנה בקושי' זו של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו נתחבטו בקו' זו נביאים ראשונים ואחרונים שאמר מרע"ה הודיעני דרכיך וכן ירמי' אמר צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אתך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וכו'.
והרבה תירוצי' יש על קו' זו וננקוט בידינו ג' תרוצי' הנצרך לשלשה בחי' שנז' במשנה זו והוא יש יסורין שהם נסיונות לצדיקים וזכרם הרב האלשיך בתהיל' סי' יא' לפרסם צדקתו בעולם וכו' יעו"ש. הרי בחי' א' להודיע צדקתו לאחרים. ב' הוא מ"ש בס"ח קי"ג וז"ל אם ירננו על צדיק שמקרה רע קרהו תדע שהוא בעון הדור שנאמר משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו'. א"כ בחי' ב' הוא לידע שמאחרים בא לצדיק היסורין כמו יסורי רבי ור"א להגין על' הדור.
עוד יש בחי' ג' שהוא עצמו ידע מהות עצמו וכמ"ש האלשיך בפ' עקב למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו וגומר. והקשה היתכן כי יצטרך הוא ית' לנסות או לדעת את אשר בלב אנוש.
וביאר כי הוא לדעת שתדע אתה בעצמך את אשר בלבבך שהיית בטוח בעצמך שצדיק אתה וכו' יעו"ש וא"כ ז"ש במשנה הנ"ל והחיים לידון ר"ל מה שראת' עינינו כי החיים שהם הצדיקים הנקרא חיים לידון ביסורין הוא על אחד מג' סיבות א' לידע שהוא מאחרים בעון הדור ב' להודיע לפרסם צדקתו לאחרים ג' ולהוודע את עצמו. וכמ"ש לדעת את אשר בלבבך שתדע אתה בעצמך מהותך וכו' וק"ל.
ואמר שהוא אל הוא היוצר וכו' ור"ל גם בלא ג' סיבות הנ"ל ג"כ לא תיקשי על יסורי הצדיקים ושלות הרשעי' כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות והוא ביאר קושיא א' שנתחבטו בו ראשונים ואחרונים והוא הרמב"ם ובעל עקידה והאלשיך לפי דברי הש"ס בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא והוא נגד הפסוק והי' עקב תשמעון וגו' ואם בחוקתי תלכו וכו' ועוד דבש"ס מאן דאתילד במאדי' וכו' א"כ בטלה הבחירה ושכר ועונש למה וכיוצא בזה בענין הזווג קושי' עצומות עיין שם במקומתם תשובת כל אחד והרב האלשיך במשלי ביאר ק' זו בסוף סי' ך"א בביאור צדיק וטוב לו וכו'.
העולה משם וז"ל כי הש"י בראו במזל הראוי לו לתקן מה שחטא בגלגול הקודם אם חטא מרוב כל וישמן ישורון ויבעט יבוא בגלגול ב' במזל עוני שיהי' בחסר כל ונהפוך הוא אם יהי' בראשונה תם וישר ולא השיגה ידו לחונן דלים. בפעם ב' יבוא במזל עושר א"כ אף שהכל תלוי במזל מ"מ עיקר לפי מעש' האדם שם אותו ית' במזל ההוא כי אל דעות ה' ובזה צדקו כל המאמרים וכו' יעו"ש.
וז"ש שאל תתמה אל החפץ אם ראית צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים כי הוא אל המענש לאדם על מעשיו בגלגול ראשון כמ"ש אל זועם בכל יום שהוא מדת הדין לענש וכפי מעשיו כך עונשו וכ"ת הא בש"ס אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא הרי שהצדיק נספה בלא משפט ח"ו לזה אמר דז"א כי הוא היוצר והבורא כל מזלות ושם את האדם הראוי לפי מעשיו במזל עוני או במזל עושר והכל לפי המעשה. וזה שאמר הוא המבין הוא הדיין ר"ל שיש בחינות שונות לפעמים הוא עונש על העבר בגלגול ראשון ונקרא הקב"ה דיין ליפרע ממנו בגלגול ב' בעוני ע"ד הנ"ל ולפעמים עושה הקב"ה זה בלתי עונש שנתחייב מקדם רק לטובתו בעתיד שהוא המבין ויודע שאם יהי' לו עושר שיהי' לרעתו מביאו במזל עוני שיהי' נכנע להש"י ופעמים הוא מבין שאם יעני יעבירנו על דעת קונו מביא במזל עושר כי יש בני אדם שיש להם בחי' שונות זה עובד הש"י יותר מעוני וזה עובד הש"י יותר מתוך הרחב' עושרו וכמ"ש שלמה ריש ועושר אל תתן לי לפי בחינתו ואל דעות ה' הוא המבין ויודע אשר לו לאדם היותר נכון לפי בחירתו ורצון יריאיו יעשה וק"ל.
וע"פ ענין הנ"ל שבארתי בענין חומר וצורה נ"ל לבאר מתני' בר"ה פ"ג שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדים שופר מאריך וחצוצרות מקצרת שמצות היום בשופר. והוא תמוהו א' למה נקרא שופר של ר"ה ולא סתם שופר או ה"לל שופר בר"ה יעל פשוט ב' טעם של יעל פשוט דוקא. ג' פיו מצופה זהב. ד' שתי חצוצרת גם להבין ג' בחי' אלו וג' בחי' המתקיע ותוקע ושומע ה' שופר מאריך וחצוצרת מקצרת זה צריך טעם הגם לפי מ"ש בעל עקידה בפ' אמור וז"ל להיות הכוחות הפנימי' מתפעלות מהפעול' החיצונ' ונעזרות מהן כמו מלאכי הנגון שהוא לעורר השמחה שנא' והי' כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלדים ולפעמים כלי המנגן מעורר הבכי כמ"ש קראו למקוננת וכו' וסיים שם וכלי המיוחד לעורר הצער והחרדה הוא השופר כמ"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכו' יעו"ש.
וההיפך הוא החצוצרת לעורר השמחה וכמ"ש ביום שמחתכם ותקעתם בחצוצרת ומעתה יש לפרש מ"ש שמצות היום בשופר לפי מה שקבלתי ממורי מה שהזהירו חכמי הקבלה בכל מצוה ותורה ותפלה שיהי' בדחילו ורחימו שהי' אהבה ויראה מ"מ בר"ה היפך שיהי' היראה יותר מן אהבה משא"כ בשבת וי"ט יהי' אהבה יותר מיראה וז"ש שופר של ר"ה הי' ב' חצוצר' מהצדדי' שופ' באמצ' שהם ב' בחי' כלים לעורר האהבה והיראה אך בר"ה חצוצר' מקצרות ושופר מאריך שמצות היום בשופר וא"ש. אך להבין איך מרומז האדם חצוצרות ושופר שהלא האדם הוא עולם קטן וכל מה שיש בעולם יש בשנה ויש בנפש האדם וכמ"ש הראב"ד בס"י ונ"ל אחר שנדקדק למה ב' חצוצרת מב' צדדי השופר די בשופר א' וחצוצרת מצד א'.
ונ"ל שהוא רמז ג' ספרים הנפתחין בר"ה הנ"ל שזכרתי בג' כתות רשעים וצדיקים ובינונים.
והנה בחצוצרות יש ב' מיני חצוצרת הרומז על ב' מיני שמחה א' צדיקים גמורים שהם מארי דחושבנ' דבר יום ביומו לשוב ולתקן מה שקלקל ביום ההוא וכמ"ש בש"ס אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה והם השמחים ביום הדין וכמ"ש בעל עקידה בשער הנ"ל ומביא ראי' מפסוק שמחה לצדיק עשות משפט וכן כתיב וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלדים שהוא דין וכו' וכן רשעים גמורים שאינם חרדים מיום הדין והמיתה ולבם בריא אולם והם ג"כ תמיד שמחי' הרוג בקר ושחוט צאן וכו' ויש עוד כת אשר כל השנה הולכין בשרירות לבם ובבואו יום הדין והנורא אז מתחרדים בבוא המלך המשפט וכמ"ש הטור משל למלך ששלח לגבות מס וכו' בר"ה כולם יוצאים לקראתו לחנן ולבקש וכת זה נק' שופר וכמ"ש הרמבם שופר הוא כלומר עורו ישינים מתרדמתכם ר"ה מי שהי' ישן כל השנה ועכשיו נתעורר משנתו זה נקרא שופר וזה מרמז על סוד נסירה וכמ"ש בפע"ח יעו"ש.
וכדי להבין זה שכל מה שיש למעלה ע"כ יש דוגמתו למטה וא"כ גם הנסירה יש למטה ולהבין הנסירה שיש באדם למטה נ"ל לומר באימה וביראה כי הוא זה דנודע כי דם הנפש שהוא חיות האדם נמשך מהלב ומתפשט בכל איברי האדם בוורידין ועורקי דדמא ובלילה בעת השינה נתקבץ הדם בלב האדם בסוד קיסטא דחיותא וכו' וכשנתעורר האדם מהשינה חוזר הדם והחיות להתפשט בכל איברי האדם.
וכל זה הוא בפרט באדם יחידי וממנו תבין אל הכללות העולם שהם ג"כ פרצוף א' זה ראש וז"ש ראשי אלפי ישראל ויש בחי' עין עיני העדה ויש בחי' לב שנא' לבי לחוקקי ישראל והם עיקר חיות העולם הוא משכן הנפש שבאדם ושאר המוני עם הם שאר איברי האדם והנה דם החיות שבלב הוא לא נעדר אף בלילה והם הצדיקים שבהם הדבקים בה' תמיד שהוא חיות האדם הצדיק הנקרא לב ושאר איברים שהם המוני עם ההולכין כל ימיהם ושנותם באישון לילה ונעדרו מן החיות שלהם שנתקבץ בלב לבדו והם בסוד תרדמה ושינה גורמין גם לצדיקים מעט שינה שנתמעט חיות הצדיקים קיסטא דחיותא.
וכמ"ש על פסוק כי גמיר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם בש"ס ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך לכך צריך שופר לומר עורו ישינים מתרדמתכם להתפשט חיות מן האדם הצדיק הנקרא לב אל שאר איברים כי הצדיק הוא צנור להמשיך שפע החיים מן חיי החיים אל שאר איברים שהם בני דורו ע"ד בשביל חנינא בני וכדי לעורר לבות בני אדם מהשינה נ"ל להמשיל משל ששמעתי ממורי שפעם אחד נזדמן מלחמה כבידה והי' בדור ההוא גבור עריץ מאוד והי' העם מובטחין בגבורת הגבור ולא עזרו חיל לעמוד בקשרי המלחמה גם הם אתו עמו והגבור הי' לו כמה מיני כלי זיין ובתוך הזמן שהסדיר כלי זיינו לפניו שיהיו מוכנים. והשונא שכנגדו התחכם בתחבולת רשע וגנב מהגבור כלי זיינו אחד לאחד עד שלא הי' לו במה להלחם ודפח"ח.
ונתתי לבי להתבונן בדרכי המשל להבין דברי חכמים וחדותם וכעת לפי קורת הזמן אשר קרה מקרה לעובדי ה' אשר אלו הלוקין בה' הדביקים אמרתי שלזה נתכווין ג"כ כי הגבור הוא ראש הדור צדיק יסוד עולם היודע בקשרי המלחמה לעמוד נגד הצורר אותנו תמיד וכלי זיינו הם תלמידיו הלומדים תכסיסי מלחמה ושימשו אותו או שאר צדיקים שבדור הנטפלים עמו שע"י קישור ואיסור תפלתם יחד לזרוק חצים ובליסטראות אל חויא כנודע משא"כ השונא בתחבולת גנב כלי זיינו שאחד המיוחד שבעדר הצדיקים חטפו מהעולם הוא מוהרר ר' ליב פוסטנר זלה"ה שהי' מגין בעד כמה אלפים מישראל ושאר צדיקים וגאונים נדים ונעי' מדוך לדוך שאין להם לעמוד בקשרי מלחמ' ושאר אנשי המלחמה הנשארים לקחם בשבי ממדינתם שהי' להם מקום מיוחד אל מדינה אחרת וכל כוונתו לעשות פירוד בין הדביקים שלא יעשו קשר וחיבור להלחם בו ועתה אין לנו על מי להשען כי אנחנו אלה פה היום כולנו נצא במלחמה זו לעורר משינת התרדמה לעורר לבבינו הטהור עד פור התפוררה על העדר הצדיקים וגלות השכינה ולשתף בצער המדולדלים והמטורפים ולזעוק מרה צרה כמבכירה וקול תשובתינו יעלה עם קול השופר לעורר אדם העליון משינתו ולהמשיך חסד ורחמים מעיני פקיחא דלא נים תדיר ואחר עשות תשובה כנ"ל שלא יהי' מסך מבדיל כי יש עוד תקנה כי גם שהנפשות רחוקים מכל מקום הלבבות קרובי' שנצרף כוונתינו אל יחידי סגולה אשר בארץ היודעים ומכוונים לעשות יחוד וזווג. ע"י קול השופר למעלה למעלה עד א"ס.
ונראה דמשום זה תקנו חז"ל. ג' כתות בתקיעת שופר נגד חיבור וקישור ג' מדריגת יחד והוא אחד המקרא את התוקע והב' הוא התוקע והג' הם השומעים
והענין המקרא נגד בחי' אשרי העם יודע תרועה התוקע נגד בחי' בינונים עורו ישינים וכו'. השומעים הם נגד פחותי העם שיעשו כולם חיבור אחד בפרט בעיר אחד והם יתחברו כולם עם כוונת אנשי יחידי סגולה ועולין יחד שהם ג"כ ג' בחי' הנ"ל ובזה נבא לכוונת המשנה דנקט יעל ולא איל כנז' כמה פעמים וגם פשוט ל"ל ענין הנ"ל ומחמת נחיצת הדפוס נדפס בפ' מצורע בדף פ"ז ע"א ומתחיל עוד י"ל ביאר ש"ס דחולין יעו"ש.
מצוה לא תעמוד על דם רעך אני ה' לא תשנא את אחיך וגו' ואהבת לרעך כמוך וגו' והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א וקודם נבאר ש"ס דסוטה א"ר אלכסנדר כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' רוח קימע' עוכרתו שנאמר והרשעים כים נגרש וגו' מה ים שיש בו כמה רביעית רוח קמעה עוכרתו אדם שאין בו אלא רביעית דם עאכ"ו וכ' התוס' פי' ר"ח דם הצלול אין בו אלא רביעית הלוג [ושיעור רביעית הוא משקל ך"ה סלעים ע"כ ] והספיקו' עם ביאורו במ"א.
ונבאר קושי' מהרש"א אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא והקשה הא לישראל אמר זה וכתבתי ביאור זה ג"כ במ"א וכעת ל"ל להלביש כוונת הספירה המבואר בפע"ח שהוא התפשטות י' דמים של ה"ח וה"ג שבדעת ז"א הנמשך מן א' דאהיה ברבוע המתפשט בגופא דז"א וע"י א' מן אהי"ה נעשה מן דם אדם וכו' וזהו סוד גלות מצרים שנסתלק הדעת למעלה ובגאולת מצרים נתפשט הדע' למט' ונעשה מן דם בחי' אדם וכו' יעו"ש.
ולהלביש דבר זה ענין הסתלקות הדעת שהם חו"ג בימי הגלות והתפשטות הדעת שהם חו"ג בימי הגאולה הוא ע"פ מה שכתבתי במ"א במשנה מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם דכ' הרב מהר"י יעבץ כי השפלות הוא מופת מובהק שהש"י נגד עיניו תמיד ומביא משל ב' עשירים א' דר בכרך וא' דר בכפר שזה עניו וזה גס רוח וכו' יעו"ש וכן כתבו חכמי מוסר משל לא' העומד בפני המלך ובא א' וביישו בפני המלך ממ"נ ראוי שלא להשיבו דבר אם עשה זה ע"י ציווי המלך וכו' ואם לאו המלך עצמו יתבע עלבונו וכו' יעו"ש.
וה"נ באדם שיש לו דעת וניתן לב להבין גדולתו יתברך ולפי גדולתו שם ענותנותו להשגיח באדם ולהטיב עמו בחסדו הגדול אף גם שהאדם מלא גבורות היצה"ר ומלוכלך בחטאים וכמ"ש וחטאתי נגדי תמיד וכמו שכתבתי במ"א ביאור מדת נושא עון ועובר על פשע שכ' בחסד לאברהם וכו' יעו"ש. ודאי אם יש לו דעת זה מזה נמשך ענוה ושפלות נגד כבודו ית' וזה שאמרו חז"ל אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה. כי דעת גורם לבחי' בינה שהיא ענוה ושפלות כנודע וכל זה כאשר קרבה אל נפשי גאלה שהוא בימי הגאולה בין בכלל או בפרט אז יש התפשטו' הדעת הנ"ל משא"כ בימי הגלות בין בכלל בין בפרט אדם א' כשהוא בימי הקטנות והגלות אז נסתלק הדעת הנ"ל ואין נותן לב להבין חסדיו ית' נגד גבורות וחטאים של האדם ואינו משים לב שיהי' חטאתו נגדו תמיד רק מעט טוב שעושה הוא נגדו תמיד וסובר שראוי שיעשה לו הש"ית כל הטובות ואם ח"ו בא לו איזה רעה מתרעם על מדותיו ית' כביכול וזה נקרא הסתלקות הדעת שהם החו"ג וזה גורם לגסות הרוח היפך ענוה ועפי"ז כתבתי במ"א דשמעתי פי' הפסוק הגיד לך אדם מהטוב וכו'.
ובזה יובן קושיית מוהרש"א הנ"ל ועתה מה ה' שואל מעמך כי ה' שואל בחי' ענוה שנקרא מה ממך ואז יהי' גם לישראל יראה מלתא זוטרתי כי עקב ענוה יראת ה' וק"ל.
ובזה יובן ש"ס דסוטה הנ"ל כל מתגאה וכו' וכ' התוס' פי' ר"ח וכו' כי א' של אהי"ה ברבוע גי' דם זה נקרא רביעית דם וע"י ענוה בחי' בינה נתפשט בגופו של אדם רביעית דם הנ"ל שהוא חיות אדם משא"כ המתגאה נסתלק בחי' אהי"ה רבוע דם הנ"ל ורוח קימע' עוכרתו לכך צריך שישפיל דעתו ונעשה מן דם אדם גי' מה והבן.
וזה נ"ל פי' המשנה מאד מאד הוי שפל רוח כו' כי הכפל מורה מאד שהוא אותיות אדם זה נמשך מן מה גי' מאד לכך כופלו להורות ענין זה והבן.
והנה כתבתי במ"א כי ע"י שפלות גורם שלום וזה רמז ולקחתם אגודת אזוב כי ע"י אזוב שהוא שפלות הוא גורם שיהי' באגודה אחת וכו' וכן שמעתי ויחן שם ישראל באחדות אחד לפי שהיו נגד ההר שהוא הגאוה שנקרא הר וכתבתי מזה במ"א והנה כ' במ"א בפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה' כי ע"י אחדות ישראל למטה גורם כך למעלה וז"ש אני ה' וכו' יעו"ש.
ובזה יובן לא תעמוד על דם רעך אני ה' הכוונה כי הקב"ה שנקרא רעך לא תעמוד על דם רעך כביכול כי ע"י הגאו' נסתלק א' מן אדם ונשא' דם ח"ו וגור' ח"ו כך למעלה והיינו ע"י הגאוה גורם שנאה לכך הזהיר לא תשנא את אחיך וגו' אלא ואהבת לרעך כי השלום נמשך מן השפלות וענוה ואז נעשה מן ד"ם אדם גי' מ"ה ושפיר נמשך אלו ג' מצות זה אחר זה לא תעמוד על דם רעך לא תשנא וכו' ואהבת לרעך וכו' והבן.
מצוה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא לבאר זה נ"ל דהקשה האלשיך בפ' דברים וז"ל למה בחר בתוכחה מוסתרת והטמינה ברמז וכו' ואם מפני כבודן של ישראל מה הי' שאחרי כן לא חש על כבודן באמור להם ממרים הייתם עם ה' וכו' וביאר כי הלא המוכיח בשער ומה גם לדור דעה הלא יחוש מוכיחם פן יקוצו בתוכחתו ע"כ פתח ברמז לראות אם יתחמץ לבבם או לאו וכאשר ראה שמקבלים המוסר בשמחה אז דיבר תוכחת מגולה וכו' יעו"ש
ולי נראה לפרש עוד דהקשה החסיד מוהרי' יעבץ על פסוק ייסר לרשע וישנאך והקשה היתכן מי שטעה בדרך והורהו חבירו הישנאהו הלא ברכות יעטה מורה וכו' יעו"ש ונ"ל דיבואר קו' זו ע"י ק' אחרת בפסוק הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב והקושיא מפורסמ' דמי שאין לו כסף ראוי לשתות מים ולא יין וחלב והפסוק אמר בהיפך ונ"ל דכבר כתבנו מ"ש הרמב"ם כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק כך יש חולי הנפש ואומר על טוב רע ולרע טוב.
ובזה יובן כל צמא לכו למים מי שצמאה נפשו וכוסף לעבודתו ית' ולתורתו לכו למים שהיא התוכחת מוסר לומר מפורש לו כל צרכיו כי ודאי שותה בצמא דבריהם משא"כ אשר אין לו כסף ר"ל שאינו כוסף לשמוע כלמודים דברי מוסרמחמת חולי נפשו כמ"ש חכמה ומוסר אוילים בזו. מ"מ אל ידחנו מכל וכל רק ישקנו יין וחלב להלבישו המוסר בפסוקי התורה שיהיו מתוק לחיך הטועמו כמו יין וחלב כמו שנותנין לחולי' סמים מרים לרפואתו בתוך יין וחלב שאז יהי' מוטעם לחיך.
ובזה יובן יסר לרשע וישנאך שאם אומר לו מוסר כפשוטו ודאי ישנאך מחמת חולי נפשו הטועם מתוק למר לכך יטעימנו מרירות המוסר במתיקות היין וחלב שהם בלבושי מתיקת פסוקי התורה ויטעום מר למתוק וק"ל ובזה יבואר קו' האלשיך הנ"ל תחל' אמר משה דרך רמז פן יש נפש רעה מחמת חולי הנפש משא"כ אחר שראה ששותים בצמא דברי מוסריו אז אמר תוכח' מגולה לנפש הטוב וק"ל
עוד י"ל דרך איפכא דשמעתי ממורי פי' הפסוק כל מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת ת"ח (כך נוסחה במ"ד) וביאר ע"פי משל שהי' למלך שרים ועבדים ופעם א' חטאו למלך א' מהשרים וא' מעבדיו וציוה להכות להשר דרך כבוד ולעבד שלא בכבוד לימים שמע המלך שזה השר מתגאה בזה שנלקה דרך כבוד ואמר להעבד שאני חשוב ממך אז צוה המלך להלקותו כמו לעבד ובזה יובן דנודע כי ע"י הכאתו בשפתיו במוסר ותוכחה נקרא מיתה אל המדה רעה של הת"ח שמצוי בהם הגאוה וז"ש מכה אשר לא כתובה בתורה שיהי' הכאה בלא פסוקי התורה רק יאמר לו מפורש דאל"כ אלא יאמר לו דרך כבוד להלביש המוסר בפסוקי התורה והלכותיו א"כ יהי' זה סבה להתגאות יותר לכך מכה אשר לא כתובה זו מיתת ת"ח שיורד ממדריגתו שהי' לו נקרא מיתה וזה ע"י מכה אשר לא כתובה בתורה ודפח"ח.
ובזה נ"ל פי' הפסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כי ע"י הכאתו שנלקה דרך כבוד תוסיפו סרה להתגאות יותר ועיקר ההכאה הוא עבור הגאוה ועתה תוסיפו סרה יותר וק"ל ובזה יובן כי תחלה אמר דרך כבוד מפני כבודן של ישראל וכשראה שעי"ז תוסיפו סרה אז אמר תוכחת מגולה ממרים הייתם וכו' וק"ל.
עוד י"ל ונבאר תחלה הפטורה חזון ישעי' שמעו שמים והאזינו ארץ כי ה' דיבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' והספיקו' רבו למה במרע"ה כתיב האזינו שמים ותשמע הארץ וישעי' אמר איפכא ב' מרע"ה אמר ואדברה אמרי פי וישעי' אמר כי ה' דבר.
הגם דב' קו' אלו יבואר חדא באידך כי קו' ב' הי' אפשר לבאר ע"פי ביאור הש"ס משרבו המנאפי' בטלו המים המאררים כי לאשה זונה גם שלקח הכהן מים קדושים מ"מ ובאו בה המים למרים שסובר שכל מוסר סובב עליו וכו' יעו"ש א"כ לק"מ כי בימי מרע"ה שהי' צדיקים וכשהאשה טהורה אז הם מים קדושים ומקבלת בסבר פנים יפות לכך אמר ואדברה וגם אמרי פי כי לא חשש להם שיתרעמו משא"כ ישעי' שהי' בימי החורבן שרבו המנאפים והוא רצה לומר דברים קשים ומרים ופן יתרעמו כל א' ואמר אליו נתכוין לכך התנצל ואמר כי ה' דבר ולא עלי תלונתכם כי אם על ה'.
ועתה יבואר קו' א' ג"כ דאי' בחלק מאי וליוצא ולבא אין שלום מן הצר אמר רב אף ת"ח שיש בהם שלום שנאמר שלום רב לאוהבי תורתיך אין להם שלום מפני הצר ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים שקולין ופי' רש"י מפני הצר מרוב הצרות לא מפני יצה"ר כל השערים שקולין מפני היוקר להבין במאי פליגי רב ושמואל נ"ל להקשות על הש"ס דחלק אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מהכיס.
ויש לתמוה דאי' בסוף מלאכי זכרו תורת משה עבדי וגו' הנני שולח לכם אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים וכ' האלשיך כי הנה בית הראשון נחרב בעון ביטול תורה ובית שלי על שנאת חנם ואמר שיתקנו שניהם על הא' זכרו תורת משה עבדי ועל השנית העדר השלום על כן הנני שולח והשיב לב אבות וגו' והי' זה שלום ודפח"ח.
הרי שאי אפשר שיבוא בן דוד ויבנה הבית כי אם בתיקון החטא אשר עבורו נחרב הבית וא"כ מאחר שעבור העדר השלום נחרב הבית ואיך אפשר שיבא בן דוד כשיכלה פרוטה מהכיס וז"א דדרשו חז"ל שהשבע הוא סיבת השלום ובזה פי' הפסוק השם גבולך שלום והוא ע"י כי חלב חיטים ישביעך משא"כ כד אזיל קמחא מכדא אתי תיגרא וא"כ בכלה פרוטה מהכיס הוא סיבת העדר השלום ואיך בן דוד בא שעדיין לא נתקן החטא אשר עבורו נחרב הבית.
ונראה לי דיבואר קו' זו ע"י ק' הנ"ל שזכר האלשיך מה ענין זכרו תורת משה לזה שאמר הנני שולח וגו' הגם שביאר הרב הנ"ל. מ"מ נ"ל ע"י דקדק א' דאמרו זכרו תורת משה ולא אמרו למדו או עסקו בתורת משה ועוד למה תאר תורת משה ולא תורת ה'. ול"ל דאמרו חז"ל לא ניתנ' תורה כי אם לאוכלי המן וכו' והנה מן הי' בזכות משה כי באר בזכות מרים וענני כבוד בזכות אהרן וכמ"ש בש"ס ג' פרנסי' טובי' היו לישראל א"כ שפיר מה שזכו לתורה הוא עבור משה שבזכותו ירד המן וא"כ שפיר נקרא תורת משה. וזהו שאמר זכרו כי מה שצווה השי' לגנוז עמר מן לדורותיכם למען יראו וגו' כדי שיהי' לזכרון במה נתפרנסו אבותינו כמו שהוכיחן בזה ירמי' על שאינם עוסקים בתורה וכפי' רשי' יעו"ש.
וכמ"ש בזוהר שטו העם ולקטו בשטותא וכו' מי שהי' בוטח בה' ירד מן לפני פתח ביתו וכו' וא"ש מ"ש זכרו תורת משה עבדי ואז ג"כ יוכלו לתווך השלום ביניה' ע"י שהי' פרנסתן מצוי' והבן הרי כי הסבה לשנאת חנם היא מיעוט הפרנסה אך דכל זה אינו להולכים בדרכי התורה כי אמרו חז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב וכבר הקשו רבים ושלמים מאי אשרי בעה"ז ופירשו כי מדת הסתפקות הוא הדרגה אל התורה שא"צ לטרוד תמיד אחר טרף מזונו ועיקר זמנו יבלה בטוב נעימות התורה באופן כי אשריו בזה ובבא. ונ"ל שזה פי' הפסוק שלום רב לאוהבי תורתיך ור"ל כי אוהבי התורה מסתפקין במה שיש לו ואין עינו צרה בחבירו עבור קפוח פרנסתו ויש שלום ביניהם וק"ל.
הגם די"ל שלום רב לאוהבי תורתיך דייקא ולא אמר סתם לאוהבי התורה. ונ"ל דכ' האלשיך בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה כי הנגלה נקרא תורתו של האד' והנסתר נקרא תורת ה'. ובזה תבין צחות ל' הפסוק שלום רב לאוהבי תורתיך וק' שדברי ח"זל סותרין זה שנקראו חובלים. וגם דרשו חז"ל את והב בסופה דייק ולא בתחלה. ונ"ל דבארתי במ"א ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום יעו"ש. והוא דאמרו חז"ל אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דא"ח.
להבין זה כי עולם הבנין אשר חסד יבנה יש בו דברים הפכים ימין ושמאל משא"כ משם ולמעלה הנקרא אלדים חיים הכל אחדות אחד וא"כ בזה תבין צחות דברי חז"ל והב בסופה אהבה בסופה כי תחלת למודי הת"ח בלבושי התורה סוד ו"ק ימין ושמאל שם הם ת"ח מנגחים זה את זה בפלפולם כדי לשבר הקליפות כדי לכנוס אח"כ בפנימו' התורה שהיא תכלית האחדות ושם אהבה בסופה דייקא. א"כ שפיר דייק הפסוק שלום רב לאוהבי תורתיך דייקא וק"ל. ועיין מזה בכתבים.
ונחזור לענין אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מהכיס כי תיבה זו סובל ב' פירושי' א' כפשוטו ב' כלתה לתשועתך נפשי וא"כ ב' פירושים אמת כמו שכתבתי כלל בזה. ובזה יובן אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה ר"ל שיהי' כוסף שיכל' פרוטה מהכיס שלא יצטרך לטרוד בחימוד ממון ופרנסתו בריוח כי אם שיחמוד להתנהג בדרכי התורה מדת הסתפקות וזהו סיבה להסיר שנאת חנם ואז בתיקון חטא זה ודאי בן דוד בא וק"ל.
ובזה יובן ש"ס וליוצ' ולבא אין שלום אלו ת"ח שיש בהם שלום שנאמר שלום רב לאוהבי תורתיך אין להם שלום מפני הצר שכל א' צר עינו בחבירו היפך מדת הסתפקות שהוא סבת שלום. וז"ש שמואל מפני היוקר כי שנת השבע הבריות נראות יפה זה לזה ואין עינו צרה וק"ל
ובזה יתורץ ק' א' הנ"ל שאמר מרע"ה האזינו השמים כי אז ירד המן ואין עין ברי' צרה בחבירו וכמו שנאמר השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך ובפרט בת"ח שיש בהם שלום שנאמר שלום רב לאוהבי תורתיך לכך אמר האזינו מקרוב שיש קורבה ביניה' יותר משאר המוני עם שאמר ותשמע הארץ מרחוק משא"כ ישעי' שהי' בימי החורבן שהי' קטגוריא בת"ח וליוצא ולבא אלו ת"ח אין שלום אמר שמעו שמים שהם הת"ח מרחוק ולהמוני עם הי' קרוב יותר עמו ואמר האזיני ארץ וק"ל.
וזה נ"ל פי' הפסוק חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו שע"י שנאת חנם נמכרתם שנחרב הבית ולא בכסף שלא יכסיף אל כסף ויתנהג בדרכי התור' אז תגאלו וק"ל
והנה דרך פנימי יש לומר עד שיכל' רפ"ח ניצוצין שהוא חיבור ו"ה עם ב' אותיות ראשונות שהיו בסוד רפ"ח וע"ה פרט מהכיס כמו מן התיק בסוד ולמלשינים אל תהי תקוה יעו"ש דמטי רגלין ברגלין אז יבוא משיח בן דוד ב"ב אנס"ו והש"י יכפר.
ונחזור לדברי הנביא שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. הגם דזכרנו לעיל שהתנצל על עצמו. מ"מ י"ל שהי' לתועלת ג"כ מאחר שכבר דיבר ה' וכמ"ש האלשי"ך וינחם ה' על הרעה אשר דיבר ודפח"ח וא"כ מה שאמר ואדברה א"כ אינו יכול לחזור בו שהם דברי הנביא משא"כ כי ה' דיבר מהני חזרה מרעה לטובה וק"ל. בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. יבואר ע"פי מ"ש בי"מ על פסוק ויחל העם לזנות את בנות מואב ופי' בשם הגאון שערי אפרים לשון ויחל שזה עיקר החטא דבש"ס דע"ז חשיב דגזרו על פתן משום יין ועל יין משום בנותיהם והם עשו שלא כסדר רק תיכף ויחל העם לזנות וזהו חטא חמור ודפח"ח. וה"נ כך כי יש חטא ועון ומרד ופשע והם בתחלה תיכף פשעו בי שלא בהדרגה.
ועוד כי אני עשיתי להם הטובות בהדרגה כמו אב לבנים כדי שיתקיימו בידם כמ"ש חז"ל על פסוק הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה בישראל עלייתן בהדרגה משא"כ לא"ה יעו"ש בזוהר פ' תרומה וז"ש בנים גדלתי אח"כ רוממתי בהדרגה כדישיתקיים בהם הגדולה והם פשעו בי שלא בהדרגה.
ע"י לפרש כי בזה עצמו שגדלתי ורוממתי אותם זהו עצמו הסיבה שפשעו בי וכמ"ש האלשיך על פסוק כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו וכו' יעו"ש ודפח"ח. וכן דרשו חז"ל על פסוק ודי זהב יעו"ש וז"ש והם פשעו בי בזה עצמו פשעו בי.
עו' י"ל כי ע"י רוב שפע רוב שלום כנ"ל והם ע"י שגדלתי ורוממתי אדרבה בזה פשעו בי כי ע"י שנאת חנם עשו פירוד בשם כביכול וז"ש פשעו בי וביאר הנביא יותר מפורש ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
והנה אם יש לתרץ התמי' איך רוב שפע יהי' סבה לשנאת חנם היפך הסברא וכמ"ש השם גבולך שלום ע"י כי חלב חטים ישביעך. ואם נפשך לתרץ זה ולומר הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
ושמעתי פי' הפסוק ריש ועושר אל תתן לי עפ"י הנ"ל כי יותר שיש לו מתאווה יותר כי מי שיש לו אלף מתאווה עוד ומי שיש לו רבוא מתאווה לריבוא א"כ יותר שהוא עשיר יותר הוא ריש לפי תאוותו וז"ש ריש ועושר ר"ל שהוא ריש ע"י עושר שיש לו זה אל תתן לי רק שיזכה למדת הסתפקות ודפ"ח.
וז"ש הנביא ידע שור וגו' כדי להסיר מלבם הרע נפש רחבה וכמו שכתבתי במ"א בביאור הש"ס המענג השבת נותנין לו משאלות לבו והוא סותר הנ"ל דאין אדם מת וכו' ובארתי דאדם רשע שנקרא מת בזה אין חצי תאוותו בידו משא"כ הצדיק גיל יגיל במדת הסתפקות יעו"ש מ"מ הנביא רצה להסיר כעס מלבם וביאר בטוב טעם כי ידע חמור אבוס בעליו והענין כי השור ידע משא"כ החמור שאין משכיל שכלו כשכל השור לידע הבעלים עצמם מ"מ יודע שהם רק אבוס בעליו ולא שהם בעלים עצמם וכמ"ש האלשיך וישראל לא ידע עמי לא התבונן כי אלו היו ישראל הת"ח יודעין זה לא הי' מקום לשנוא את חבירו הת"ח שסובר שהוא מקפח פרנסתו וכן כל אומן לא הי' שונא המוזג או החנוני אומנתו מאחר שהי' יודע שכל פרנסתו ואומנתו הוא רק כמו אבוס שהוא כלי שבו יושפע פרנסתו מבעליו שהוא ית' ואם יוסתר אבוס זה הלא יוכלו בעליו לעשות אבוס אחר שאין האבוס עיקר כי העיקר בעליו והם יוכלו לעשות כמה מיני אבוס לכל אחד מבהמתו להכין בו פרנסתו ואם היו נותנין ישראל על לבם זה לא היו שונאין זה את זה ולא היו צריכין להחליף הנשפע למשפיע או זא"ז או שיעשה תורתו ועבודתו להראות לבני אדם כי אם לנחת ורצון בוראו שהם בעליו. ומאחר שאינם עושים כך ע"כ הם סוברים שזה האבוס הוא העיקר וחש שלא יקופח ע"י חבירו א"כ הוא שוטה יותר מחמור. וז"ש ישראל לא ידע עמי שהם המוני עם פשיטא שלא התבונן.
וכ"כ במדרש על משנה כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' שנאמר והי' כערער בערבה וכו' שהקשה מה ענין פסוק זה לכאן וביאר שם כי זה שחכמתו מרובה ממעשיו חכמתו הוא להראות לבני אדם אשר בוטח בהם משא"כ מי שמעשיו מרובין והוא שנאוי בעיני בני אדם ובטוח בה' יעו"ש.
וה"נ שייך מוסר זה לכל אחד להרבני' וחזנים שעושין לנחת רוח לבני עירו והמלמדים וכל עניני האדם שהוא עושה להתפאר אינו משים על לבו כי זה שהשפיע לו אינו רק אבוס בעליו וראוי לעשות נחת רוח בכל מעשיו לבעליו עצמן וכן העושה צדקה או מצוה להתפאר ואם ישים אליו לבו אם לא ישפיע לו בעליו לא יהי' לו במה להתפאר וא"כ ראוי שישים לבו כמו החמור עכ"פ להבין כי זה אינו רק אבוס בעליו ותן לחכם ויחכם עוד שנכלל כל עניני עולם בזה שישקול בשכלו הקודש שהדין נותן שאין ראוי להחניף ולעשות נחת רוח כי אם לבורא ית' כמו מאמיני החידוש ולא מאמיני הקדמות שזכרנו לעיל ודי בזה. הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים לבאר זה נ"ל דאיתא בחלק א"ר פפא אי בטלי יהירי בטלי אמגושא בטלי דייני בטלי גזיפטרא שנאמר ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך וגומר וכ' מוהרש"א וז"ל שדימה יהירים שעושין עצמן ככשרים סיג הזה שאינו ניכר זיופו בתוכו ודימה את האמגושי שהם חנופי רשעי א"ה לבדיל שמעורב בתוך הכסף וזה מדה כ"מ כשיכלה מכם יהירי לא ישלטו בכם אמגושי חנופי א"ה וכן כשיבטלו דייני רשעי ישראל וכו'. לא ישלט בכם שוטרי א"ה וכו' יעו"ש וז"ש הוי אם תמצא גוי חוטא שמצערין לישראל הוא מכם שנמשך מן עם כבד עון כי ישראל נקרא עם כמ"ש הן עם לבדד ישכון.
והם עם כבד עון שהם היהירי שהוא כבד עון כמ"ש בסוטה כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם וכו' ואלו בכל העבירות כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם ועוד שם ארשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז ור"י אמר ככופר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' רב חמא ב"ח אמר כאלו בא על כל העריות וכו' בנמוכי הרוח אמרו בפ"ו דסנהדרין אריב"ל כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה בזמן וכו'. כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלדים רוח נשברה ולא עוד שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה וגו' הרי כי יהירי הוא כבד עון. וגם זרע מרעים שהם שוטרי א"ה הנקרא גזיפטרא שרודין ומכין בישראל ומריעין להם הוא בסיבת בנים משחיתים דייני רשעי ישראל שהם החבלים ומשחיתים ע"י רשעותם.
עוד י"ל שכל ד' ענינים אלו הם בישראל והם נגד ד' חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש. ומבואר בכתבים שהם נגד ד' אותיות הוי' וז"ש הפושעים בי והם נגד ד' עולמות אבי"ע התלוין בשמו יתברך יעוין שם וכי כתוב בר"מ פרשת נשא פקודא דא תשובה וכו'. כד ב"נ איהו חוטא גרים לאתרחק' ה' וכו' דא יהו' מן אות ה' וכו' יעו"ש וז"ש הוי גוי חוט' ר"ל שגרמו בחטא' להתרחק ג' אותיות ראשונות מן ה' אחרונה ונשאר הוי בסוד איכה ישבה בדד איך ה' ישבה בדד מן ג' ראשונות וחשיב סדר ד' חלוקי כפרה נגד פגם ד' עולמות התלוין בד' אותיות הוי' א' גוי חוטא ר"ל בשוגג בלא דעת נפש לא טוב בעשי' הוא פגם הנפש במ"ע כנודע. עם כבד עון שהוא חמור מחטא והוא פגם ביצירה ע"י מל"ת זרע מרעים שעבר על כריתות פגם בבריאה לכך תשובה ויה"כ תולין ויסורין שהם מבריאה מכפרין שנא' יסור יסרני יה שהם או"א. בנים משחיתים שחטא בחילול השם פגם באצילו' שמשם נקרא בנים והוא שפגם בו נק' בנים משחיתים יסורין תולין ומיתה ממרקת וזהו בנים משחיתים לשחת נפשו עד שישוב. עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור.
לבאר זה נ"ל דכ' רמ"א בריש סי' א"ח וז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלדי' וכו' עד יגיע אליו היראה וההכנע' בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד ע"כ. הרי שצריך שלא יעזוב האדם מורא הש"י מפניו תמיד כאמור ואם אי אפשר שיהי' תמיד עכ"פ בעומדו בתפלה בבה"כ ובעוסקו בתורה ובמצות ראוי שיהי' כל מעשיו הטובים לא להתראות לבני אדם שיאמרו שהוא חכם וישר רק שיהי' לנחת רוח לפניו ית' הרואה ללבב שהוא נגד פניו ולא שיהי' נראה לעיני בני אדם כמו מאמיני הקדמות שאלו האמין שהוא חידוש העולם ע"כ הוא לכבודו ית' ואינו ראוי שידרוש לכבוד עצמו ולעזוב את ה' ולא די להם בזה שהם עזבו את ה' אלא שנאצו קדוש ישראל ר"ל שהם מנאצין לשלומי אמוני ישראל העושין לשמו ית' שנקראו קדוש ישראל שמקדשין עצמן בכמה מיני קדושה הם מנאצין אותן על שאין עושין כמותן מקנאין בהם וכמ"ש במד"ש במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו והוא שנוי בעיני העולם ובטחונם בו ית' יעו"ש.
וכמ"ש דהע"ה ישטנוני תחת רדפי טוב. ועי"ז גורמין כי נזורו אחור כי היו כמה וכמה בני אדם שהיו רוצין להתקרב לתורתו לשמה ולעבודות ית' ועי"ז שרואין כי ומכעיסין ומנאצין לאלו המתקדשין והמטהרין נזורו אחור ונקראו חוטא ומחטיא שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כמבואר פ"ד דאבות וק"ל. על מה תוכו עוד תוסיפו סרה וכבר ביארנו לעיל ע"פי משל שחט' עבד ושר וז"ש מכה אשר לא כתובה זהו מיתת וכו'.
עוד יש לפרש ע"פי פי' הפסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפילתי לך ה' עת רצון וי"ל מה ענין זה לזה.
ונבאר המשך פסוקי תהילם סי' ל"ח כי עוני אגיד אדאג מחטאתי ואויבי חיים עצמו וגו' ישטנוני תחת רדפי טוב אל תעזבני ה' וגו' חושה לעזרתי וגו' דכבר כתבתי ביאור משנה שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה והמחשבה אינו מבטל וכו' והוא עפי' ביאר פסוק הושיעה ה' כי גמיר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שיש לפרשו מרישא לסיפא ומסיפא לרישא יעו"ש.
והנה בש"ס דב"מ אמרו הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשה זדון ולבית יעקב חטאתם וכו'. ובזה יובן כי עוני אגיד ר"ל גם אם אמר לי לבי להתוודות על חטאי שנחשב לי השוגג הנקרא חטא למזיד הנקרא עון מ"מ אדאג מחטאתי שנמשך מזה הענין להמוני עם אשר אצלם נקרא חטא וכאלו חטאם הוא חטאתי שאני הגורם כנ"ל. והתקנה לזה כמ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא ששמעתי בשם הרב המגיד מבאר שלא לבד דברי המוסר שיאמר בפיו להמוני עם הוא עיקר התועלת כי אם שיקשר א"עתו עמו ולהעלותו ודפח"ח אך דהוא קישור מלחמה מי הגובר וזה שאמר ואויבי חיים עצמו כאמור ישטנוני תחת רדפי טוב כמ"ש במד"ש במשנה וכל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' ששונאין אותו ובטחונו רק בה' יעו"ש. וז"ש אל תעזבני ה'. חושה לעזרתי ר"ל שיהי' הוא הגובר להעלותו וק"ל.
והנה יש שאין זה גובר להעלותו וכן אין זה הרשע גובר להורידו לזה הצדיק ומ"מ מצד שיקשר א"ע עמו נשאר חלק הטוב של הרשע אצל הצדיק וחלק הרע של צדיק להרשע ובזה גורם לשנואתו יותר. וזש"ה יסר לרשע וישנאך שהקשה מוהר"י יעבץ למה ישנאהו וכו' ולדברינו א"ש.
ובזה יובן ישיחו בו יושבי שער ונגינות שותי שכר והיינו בעת שאני מתפלל עבורם לקשרם ולהעלותם אז הם מתלחמים כאמור וק"ל.
וז"ש על מה תוכו בשבט פיו של תוכחת אז תוסיפו סרה כי הוסר ממנו חלק הטוב כולו ונשאר רק רע ממה שבירר מחלק הצדיק. ובזה יבואר כל אחד יש לו חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והיינו כאמור וק"ל. כל ראש לחלי וכל לבב דוי וכ' האלשיך כי מה שתוכו עוד תוסיפו סרה הוא שאומרים כל ראש לחלי הלא הוא הנוגע בשאר מקומות ג"כ וכו' ולי נראה לפרש במה שכתבתי בספרי פי' הפסוק קרא בגרון אל תחשך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם והוא סובב על קוטב האחדות שיש בין ראשי העם עם המוני עם וכמ"ש הרב האלשיך בפסוק אם הכהן המשיא יחטא זה נמשך מאשמת העם וכו'. וכן מבואר בפסוק כי גמיר חסיד מטעם כי פסו אמונים.
הגם דיש לפרש איפכא מ"מ ראוי לכל אחר שיתלה הסרחון בו ולא בחבירו. וז"ש הגד לעמי פשעים שהם יאמרו שבהם תלוי הסרחון ולבית יעקב תאמר כי חטאתם גרמו וק"ל. וז"ש כי כאן הם המהפכים סדר הנ"ל באמרם כי מצד שכל ראש לחלי מזה נמשך כי כל לבב דוי לכל המוני עם ובאמת ז"א. וז"ש הנביא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגומר. דלכאורה איפכא הל"ל כלשון בני אדם מראש עד רגל וגו' אלא דבא הנביא לסתור דבריהם כי המכה והחולי נמשך מכף רגל שהם המוני עם ונתפשט עד הראש כמאמר פסוק התורה כי חטא כהן המשיח נמשך מן אשמת העם.
וז"ש ארציכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדיכם וגומר ור"ל והראי' שאת' הרבים גורמים ולא יחידי שלומי ישראל כי אדמתכם וארציכם ועריכם הוא החרוב משא"כ שלימי בת ציון שהם הכשירים ונותרה כסכה בכרם וגומר. שלא חרב משלו כלום שלא שלטו בהם זרים וק"ל. כי בל"ה לא הי' לו חלק ונחלה עמך ה' הוא נחלתו ויאכלון בכל מקום שהם משא"כ אתם קציני סדום כמו שביאר הנביא אח"כ עד כי ירוחמו משמים כי ציון במשפט תפדה כי הת"ח והכשרים שנקרא ציון המצויינים בהלכה. גם שהוגלה עמהם מ"מ במשפט תפדה מצד המשפט והדין משא"כ שביה בצדקה הם נפדין בצדקה לפנים משורת הדין גם שגרמו כל אלה מ"מ מצד רחמיו יתברך וחסדו לפדות השבים בצדקה וק"ל.
ובזה יובן מצות עשה שבפתח דברינו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא דק' ל"ל כפל הגם שדרשו חז"ל אפילו מאה פעמים. אפס מדאיצטרך להוכיחו מאה פעמים ש"מ שאינו בצ"ט פעמים והוא נגד דברי חז"ל שאמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.
הגם שהקדמונים כתבו וכו' יעו"ש ב' קשה תחלה אמר לשון נסתר ואח"כ נוכח ג' דקאמר ולא תשא עליו חטא אין לו שחר הלל. ונ"ל דלדברינו הנ"ל א"ש כי יש לומר חטא ראש הדור נמשך לאשמת העם או איפכא. וא"כ איך יאמר המוכיח שהוא עכ"פ איזה ראש בעיר או בדור איך פתח פיו בתוכחת מוסר לבני העולם שהם עושין כך וכך הלא יאמרו אתה הגורם הגם שהוא יאמר שהם גורמים מ"מ מאן מוכח ולכאורה שב ואל תעשה עדיף לזה ביאר הפסוק באמת הוכח לעצמך ואח"כ תוכיח לחברך וז"ש ולא תשא עליו חטא דייקא וק"ל.
עוד י"ל ב' פירושי' על פסוק עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור. ותחלה נבאר פסוקי הנביא ישעי' סי' מ' נחמו נחמו עמי יאמר ה' אלדיכם דברו על לב ירושלים וגו' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאת'. והספיקו' רבו א' ל"ל כפל נחמו ב' מאי יאמר לשון עתיד אמר הל"ל ג' ק' גבי נחמה כתיב מדת הדין אלדיכם ובפורעני' כתיב מדת הרחמים כי לקחה מיד ה' כפליים ד' ק' וכי ס"ד שנפרע כפליים ה' להבין ענין מלאה צבאה ונרצה עונה בכל חטאותי' ו' ק' לקתה ה"לל ונ"ל דכ' הטור א"ח ויש להתענות בערב ר"ה משל למדינה שמרדה במלך ובא אלי' בחיל גדול כשהוא קרוב יוצאין גדולי העיר לקראתו ומוותר שליש וכו' יעו"ש.
ובזה פי' האלשיך פסוקי ישעי' סי' נ"ה דרשו ה' בהמצאו דהיינו בעשי"ת. אך עצה היעוצה שלא תמתין עד זמן ההוא כי אם קראוהו בהיותו קרוב לימצא דהיינו קודם ר"ה וז"ש וישוב אל ה' וירחמהו מאז דהיינו קודם ר"ה שהוא רחמים והתועלת כשיחזור להתחזק בתשובה בר"ה שהוא מדת הדין שהוא אל אלדינו אז ירבה לסלוח וכו' דאל"כ ק' איפכא ה"לל ולפי הנ"ל א"ש ודפח"ח.
איברא כדי לתרץ ק' הט"ז שם מאחר דבער"ה מוותר שליש א' ובר"ה שליש ב' וביה"כ שליש ג' איך אמר ביה"כ יוצאין כולם מוותר הכל הלא אינו רק שליש א' ובארתי במ"א כי הגדולים יוצאין עבור עצמן שלא יתפסו בעון הציבור שהגדולי' נתפסין כמ"ש ואשימ' בראשכם ואשמ' בראשי הדור שלא מיחו וכשנחלק הדור לג' כתות הגדולים הם הצדיקים כת א' נק' שליש שמפייסין המלך שמיחו ולא נשמעו דבריה' וכמ"ש הרש"בא בביאו' ההגד' בפ"ק דברכות א"ר יוחנן משו' רשב"י מיום שברא הקב"ה עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבא לאה והודתה שנא' הפעם אודה את ה' וז"ל בהיות כת עובדי ה' שפלים תמעט האמונה ותרבה הכפירה כמ"ש כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב ואמר אי אלדימו צור חסיו בו וכשתגבר יד עובדי' הש"י והעמים רואים בהצלחתם תרבה ההודאה וכשנולד יהודא ראש למלכות בית דוד ובו נאמר ידך בעורף אויביך אז בא ההודאה וכו' יעו"ש וז"ש ברבות צדיקים ישמח העם וכו'.
ולי נראה כי לא בלבד תרבה הכפירה ובהיפך ההודאה מן העמים לבד אלא גם מאחינו בני ישראל שייך כל זה ביותר וכמ"ש האלשיך פסוקי ישעי' הנ"ל כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו וז"ל כי יש בני עניים חרדים על דבר ה' והמה שפלים ונבזים בעיני העם ולעומתם יש גסי הרוח ריקים ומהגאים וחשובים מחמת עשרם ועל ב' סוגים אלה דבר על הא' אמר כל גיא ינשא ועל ב' אמר וכל הר וגבעה ישפל.
ובזה כתבתי בספרי פי' הש"ס י"ח קללות קילל ישעי' לישראל ולא נתקררה דעתו עד שקילל ירהבו הנער בזקן וכו' דק' וכי הי' אכזרי ח"ו וכו' ובארנו שם שזה הי' רחמנותו על הגדולי' שלא יתפסו בעון הדור או בעון העיר מחמת שנבזים בעיני העם אין דבריהם נשמעין וניצולו בזה יעו"ש הרי מבואר כי בער"ה יצאו לקראת המלך גדולי העיר לפייסו עבור עצמן בטענה הנ"ל ומוותר שליש דהיינו שליש שלהם השייך לכת הצדיקים והם בני חורין ומעתה נשארו בינונים במקום גדולי' כי במקום דליכ' עדיות נקראו הבינוני' עידיות לכך אח"כ יוצאין הבינונים ומפייסין המלך עבור עצמן ומוותר להם שליש ונשאר הכל על המדינ' ואח"כ ביה"כ יוצאין הכל גם ב' הכתות שנמחל להם יוצאין לפייס המלך ולא על עצמן יוצאים כי אם על הכלל כולו יצאו לפייס עבור המדינה ואז מוותר הכל לגמרי וא"ש מה שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ומבואר ק' הט"ז יעו"ש.
ובזה יבואר נחמו נחמו עמי יאמר אלדיכם כי עמי הם הצדיקים ראוי לקבל נחמה כפולה על כפולת צערן כי גם קודם ר"ה שהי' מדת רחמים שבו והתענו ונצטערו שלא יתפסו עבור המדינה ובר"ה ויה"כ שהוא מלך המשפט ימי הדין הנקרא אז אלדיכם ג"כ מצטערין ומתענין עבור המדינה א"כ אז בימי הדין כי ירבה לסלוח כנ"ל אז יאמר אלדיכם נחמו נחמו נחמה כפולה לכשירי הדור הנקרא עמו וג"כ דברו על לב ירושלים שהם המוני עם וכמו שפי' האלשיך בזה יעו"ש. וקראו אלי' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה ור"ל דאי' במד' איכה וצבא הנתן על התמיד אין צבא אלא מלכות וכו' יעו"ש.
ולדברינו י"ל אין מלכותא אלא ת"ח שנא' בי מלכים ימלוכו. והודיען כפילות טובתן שלא תאמר כי נרצה עונה מצד שנתפסו הגדולים הם הת"ח עבורן לזה אמר כי זה אינו כי מלאה צבאה שהם מלאים ושלימין הת"ח שנקרא צבא מלכות ומ"מ נרצה עונה והטעם כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותי' שלא המתינו הגדולים עד ר"ה ימי הדין רק שבו בתשובה בימי הרחמים קודם ר"ה שנקרא הוי' רחמים וחזרו ושבו אח"כ עבור המדינה שהם רק שליש א' מן ג' כיתות והם שבו נגד ב' שלישים עד שנעשו מזדונות זכיות
וז"ש כי לקחה דלכאורה ק' דהל"ל לקתה ולדברינו א"ש דלענין הצער והתשובה קאמר ואז כי נרצה עונה נק' לקיחה באמת שזכתה שלקחה זכיותיהן ע"י תשובתן מהזוכים והמזכים וק"ל ואח"ז יבואר שאר הפסוק קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלדינו כל גיא ינשא והענין כי טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך. א"כ מי שהולך בדרך ה' ג"כ יורה חטאים בדרך אך כי עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות כמו שבארתי לעיל כי הורגלו עד הזקנה שלא להשגיח על המשגיח כמו ענין שפוט השופטים לכך גם שירצו אח"כ להיות להם משגיח לא יוכל לראות ולהשגיח כי אם בטורח.
וז"ש פנו דרך ה' להורות חטאים בדרך התשובה שהיא דרך הש"י ואם א"א לעשות דרך סלולה לרבים מ"מ ראוי לעשות להישיר מסילה ליחידי סגולה דרך קטן לאלדינו ר"ל לעשות מסילה וכמו שבארתי פסוק במסילה נעלה יעו"ש וכמ"ש ברמ"א ויעקב נסע סכתה על ימים אלו יעו"ש וק"ל ובזה תבין דרך לבוש ענין התקיעו' שהם נגד האבות אברהם ששמר דרך ה' כנ"ל והחזיר שמאל יצחק בימין ע"י יעקב שנסע סכתה ודוק.
עו' י"ל יעשה שלום לי והענין כי דרך המתווך השלום וכו' כן הענין ראש הדור יתפלל לפני הש"י שינהג חסדו בכל דור מדת אברהם ואל ישראל יאמר מדת הגבורה דיצחק וכשיעשה שלום ע"י ממוצע הוא מדת יעקב ודוק'.
ונחזור לביאר כי עזבו את ה' וגו' דאית' במד' איכה כי מאסו תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ואמרות קדוש ישראל נאצו זו תורה שבע"פ. והענין דאי' בפ"ק דמגילה מ"ח נביאים עמדו לישראל וכו' ופריך איני וכו' ומסיק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה שלא נצרכה לא נכתבה וכו'. א"כ נבואה שנכתבה ודאי שנצרכה ושייכה לדורות א"כ מעתה אלו הי' בנמצא שיעמיד מוכיח בשער בת רבים ויאמר דברי הנביא הכתובה בספר בלי להוסיף ובלי לגרוע ודאי ימאסו לשמוע אליו כלל ואדרבה יהי' כמו חוכא ואטלולי בעיני העם בפרט בעיני הלומדים שיאמר דברי הפסוק כפשוטן. וע"כ צריך המוכיח לומר פירושי' בדברי הנביא שיהי' מתוק לחיך וחדוד ואז יעלו חדודין על בשרו וינאץ יותר שיאמר אליו נתכוין בפרושי המוסר ועי"ז יחדלו מכל וכל שלא לומר המוכיח דברי מוסר כלל.
ובזה יבואר כי מאסו תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ימאסו לא שילמדו הן עצמן או שישמעו דברי השלום ע"כ הנה אנכי שולח וגו' ודפח"ח. ובזה יובן שיהי' מוסר שדיבר הנביא הכתוב בספר דברים כפשוטן ימאסו מלשמוע מפי המוכיח בשער דברים בפשטן ואת אמרת קדוש ישראל נאצו ר"ל מה שיאמרו מפי עצמן גם שהוא קדוש ישראל ודבריו באמת וצדק יותר נאצל כנ"ל ומכח זה נזורו אחור שלא לומר כלל דברי מוסר ותוכחה. ובזה יובן כי עזבו את ה' ר"ל תורה שבכתב שהיא עצם שמו ית' כנודע עזבו מללמוד או לשמוע דברי הנביא הכתובה בספר וגם מפי מוכיח בשער ימנעו לשמוע אדרבה נאצו קדוש ישראל כנ"ל ומכח זה נזורו אחור וכאמור וק"ל.
עוד י"ל ונבאר פסוק רני עקרה לא ילדה וגו' וכבר בארתי במ"א העושה עיקר מהניגון זה אינו מוליד וכמו שבארתי משנה דסוטה יעו"ש. איברא נ"ל דכ' בס' עוללות אפרים דף נ"ח ביאור פסוק אם תשוב אלי תשוב היינו שלא תשוב כי אם לשמי לבלתי היות מן הכתות שאין תשובתם לש"ש כי אם כדי שיהיו בעיני הבריות בחזקת כשרי' והם מרבים בצומות בגלוי בעבור ספר שמם וז"ש במד' שכחי עמך ובית אביך כי הוא אדוניך וגו' לך לך מארצך וגו' שלא יפנה במעשיו להתפאר בפני הבריות ובית אביו וכו' אלא להש"י שהוא אדוניך יעו"ש שהאריך
ונ"ל שזה פי' הפסוק בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ופי' הט"ז והוא כולל ג' עמודים שהעולם עומד עליהם שיהי' להש"י לבדו ולא להתנאות בו לפני בני אדם דהיינו תורה ועבודה וג"ח תורה יש בו ב' סוגים חריפות הנקרא חצוצרת או מוסר הנקרא קול שופר כמו שהוכחתי זה במ"א עבודה זו תפלה יש בו ג"כ ג' סוגים בשיר וניגון הנקרא חצוצרת או להתעורר בבכי כמו קול שופר שנא' היתקע שופר בעיר וגו' וז"ש עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה ג"ח ג"כ יש ב' סוגים צדקה ברגלים זמן שמחה או ח"ו על צרה וזה שנא' וביום שמחתכם וכו' וז"ש בחצוצרת וקול שופר הריעו לפני המלך ה' [ הריעו כולל קול חצוצרת ושופר ב' סוגים הנ"ל וז"ש יודעי תרועה] שיהי' נחת רוח לפניו ית' ולא להתנאות בו לפני בני אדם וק"ל. וז"ש רני עקרה לא ילדה שיהי' כוונת רני לש"ש. וכאלו את עקרה שלא ילדה רק אתה עומד לפניו ית'. וכמו ששמעתי פי' פ' ואיש לא יעלה עמך ודפח"ח ובזה תבין אשרי העם יודעי תרועה אשר ה' באור פניך יהלכון שזה כוונה כוללגם לעם וק"ל.
עוד י"ל פנו דרך ה' וכו' ונבאר המשך פסוקי האזינו השמים וגו' עד כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. וכבר זכרנו הספיקו' והתרתן לעיל יעו"ש. וכעת נחזור עליהן כי אין בהמ"ד בלא חידש א' לשון האזינו ולא שמעו כמו ישעי' ב' לשון ואדברה קשות ואח"כ אמרי פי דמשמע רכות ג' האזינו לנוכח ואח"כ אמר ותשמע שלא לנוכח דאל"כ הל"ל ושמע הארץ אמרי פי ד' כי שם ה' הוא רחמים הבו גודל לאלהינו הוא דין ה' כי וגו' מה זה נתינת טעם. ונ"ל כי שמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר ביאור פסוק החרשים שמעו והעורים הביטו לראות דק' אם הוא חרש אינו יכול לשמוע והעורי' אינו יכול לראות והוא כי שמעתי הלצה הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו כי יש מרבנן שאינן מחבבין התורהשל זולתן רק של עצמו ובשמעו איזה ד"ת מזולתן מעבירין כלאחר יד כנהוג על בגדיו פעם א' ושתים עד דבלו וז"ש הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו שלעצמן לפי וכו' ודפח"ח והם עצמן המזיקין דמזיקי ומפסדי בגדיהן מחופיא דידהו וק"ל.
והנה אנשי המוני עם שאינם יודעים אם זה המוכיח דבריו ישרים או לאו הוא משגיח על הלומדים אם ייטיב בעיניהם וז"ש החרשים שהם הלומדים כמו החרש והמסגר שמעו כי העורים שהם המוני עם הביטו לראות אם ייטיב בעיני הלומדים ישמעו הם ג"כ ודפח"ח וזהו עצמו צחות לשון מרע"ה שביקש מהלומדים הנקרא שמים כנודע וז"ש האזינו השמים ומזה נמשך כי ותשמע הארץ הם המוני עם ישמע ג"כ אמרי פי
וביאר כי הצדיקים והלומדים ישמעו מוסר גם כי אדבר קשות נגדם משא"כ המוני עם הלואי כי ישמעו אמרי פי רכות ודרך פיוס וכמ"ש הרב האלשיך בפסוק אלה הדברים אשר דיבר משה שאמר ברמז מפני כבודם ואח"כ אמר ממרים הייתם וכו' וביאר יעו"ש וה"נ כך וז"ש ידעתי כי יערף כמטר לקחי אצל הלומדים שהם לקחי הלומדים ממני יהי' נדמה להם כמטר שזה נוח בו וזה קץ בו הם ההולכי דרכים כך מי שהוא בביתו נוח לו דברי מוסר משא"כ מי שאינו בביתו גם כשהוא בביתו הנקרא עוברי דרכים אין נוח להם דברי מוסר כנודע משא"כ להמוני עם תזל כטל אמרתי שהוא נוח לכולם כך אמרתי שהם רכות והטעם שיהי' דברים קשים להלומדים ודברי' רכים להמוני עם הגם שנלמד מהש"י שאמר למרע"ה בתחלת קבלת התורה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ודרשו חז"ל שיהא נוח לזה וקש' לזה מ"מ צריך טעמ' לזה ביאר כאן טעמו של דבר כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. והענין כי דשא שהוא עשב קטן ורך גם רוח סערה אינו מזיק לו משא"כ העשב שהוא גדול וקשה אם יבוא רוח סערה עליו יושבר וכמו שדרשו בש"ס לעולם יהא רך כקנה וכו'.
והנה אמרו חז"ל מפני שיבה תקום קדם שיבה דילך כי יבשה אותיות שיבה וכו' ות"ח שעבר עבירה ביום ודאי עשה תשוב' בלילה קודם שנתייב' משא"כ המוני עם עשב יבש וגדול צריך כרביבי' עלי עשב שיהי' נוח שלא ישבר ואמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלדינו ר"ל עוד יש טעם נכון שצריך יותר זירוז להלומדים ולדבר קשות משא"כ להמוני עם דאי' בטא"ח בער"ה הגדולים מתענין משל למדינה וכו' וביאר הרב האלשיך בזה פסוק וישוב אל ה' וירחמהו שהוא קודם ר"ה שהוא רחמים ואל אלדינו שהוא בימי הדין ירבה לסלוח יעו"ש וז"ש כי שם ה' אקרא ר"ל שאני אקרא להלומדים שישובו קודם ר"ה שאז היא רחמים כמו במשל שיצאו תחלה גדולי המדינה לקראתו משא"כ אתם המוני עם די אם הבו גודל לאלדינו שישובו בימי הדין וג"כ ירבה לסלוח וק"ל.
ובזה יובן פנו דרך ה' שיסורו קלקול הדרכים וישובו קודם ר"ה בימי אלול שהם רחמים ונקרא דרך ה' גם שהוא רחב בלי שום מעיק ומשטין גם הטעם שנקרא חודש זו דרך עיין בכתבי האר"י וא"כ א"ש פנו דרך ה' שלא להמתין עד ר"ה כי אם מי שלא שב אז נשאר מסילה לאלדינו בימי הדין וק"ל.
עוד י"ל דבארתי קושי' על מצוה ואהבת את ה' אלדיך שהוא דבר שבלב ואיך אפשר לצוות עלי' ועיין בספרי זה דעולה שם התירוץ כי התורה נקרא דרך ה' כמ"ש הרמב"ם בענין אברהם שנא' עליו כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' א"כ אז ממילא יבוא לאהבת ה' כי אדם בדומה לו וז"ש ואהבת לרעך וכ"ת איך אפשר זה הא רשע שונא לצדיק לכך בא התשובה ראה שיהי' כמוך ואז באמת יהי' דומה לך יעו"ש. ובזה יובן פנו דרך ה' ואז בשמרך דרך ה' אז תוכל לבוא למדריגת אהבת ה' שהוא חסד ורחמים שנקרא הויה ועכ"פ יישרו מסלה לאלדינו מצד היראה ממדת הדין בימי הדין מי שלא שב קודם ר"ה עדיין יש תקנה אפס שיש מונע מצד מלעיגים שהם בני עה"ז לזה ביאר ואמר כל גיא ינשא וגו' וק"ל.
עוד יש לפרש כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו וגו' ונבאר תחלה עני' סוערה לא נוחמה לבאר זה נבאר פסוק אנכי אנכי מנחמכם. להבין כפל אנכי הוא עד"ז דכ' הרב האלשיך בפסוק סוף מלאכי' זכרו תורת משה עבדי וכו' הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים וגו' וז"ל כי בית ראשון נחרב על ביטול תורה [ דפח"ח אלכי ה' אלהיך ] והשני על שנאת חנם ולתקן שתיהן על האחד זכרו תורת משה עבדי ועל השנית העדר נחמה על שני חורבנות צריך להשלים ב' סוגי אנכי על חורבן בית ראשון צריך להשלים אנכי ה' אלדיך ועל הב' העדר השלום צריך שיבוא הנה אנכי שולח וגו'. שיהי' שלום בניכם ואז הוא מנחמכם שיהי' באמת נחמה משא"כ קודם תיקון הקלקול ביטול תורה והעדר השלום אי אפשר שיהי' שום נחמה עד שיתוקן וק"ל.
ובזה תבין כוונת התוס' בפ"ק דר"ה לערבב השטן וכת' התו' בשם ירושלמי דכתיב בלע המות לנצח וכתיב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' ויש להבין איך אפשר שיטעה בין שופר זה לשופר גדול. ועו' הלא כבר למוד בכל שנה ושנה ששומע שופר כמה פעמים ואין קול וקשב שיתבלע ועו' פי' רשי' כדי לערבב שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין מצות מסתתמין דבריו ע"כ והתו"ס פי' בשם ירושלמי בהיל ולא בהיל וכו' דק' מה מחולק רש"י ותו"ס.
הגם די"ל ע"ד הלצה דכ' בטא"ח סי' ? דאשכנזים תוקעים בעצמן ומחבבים המצות משא"כ בני ספרד ששוכרין מי שיתקע וכו'. ונ"ל ללמד זכות על ספרדים ג"כ דנודע המאורע בעיירות קטנות עבור התקיעו' באשר שכל א' מתאמץ בע"שג שיתקע וכאשר השטן רוצה להשטין בזה נתערבב כי תשובתו בצדו שעושין זה מחמת חיבוב מצוה משא"כ בספרד שהם שלומי אמוני ישראל שבאים בסוד ה' אשר לאו כל מוחא סביל סוד כוונת התקיעות לעורר בשופר תחתון שופר גדול כנודע למשכילים אז תסמר שערת ראשם ובורחים מזה כי מי ראוי לכך וזהו כוונת רשי' ותו"ס שרש"י כתוב למנהג אשכנזי' והירושלמי שהביאו התו"ס כתב למנהג הספרדים וק"ל.
עוד נ"ל דבהיל ולא בהיל בזמנ' תנינא דאמר בכתבי האר"י תקיעה דמיושב לבטל יצה"ר דלשון הרע ונודע כי דורו של אחאב וכו' א"כ בביטול ל"ה ומחלוקת א"כ אין לו בית דירה כלל דכ' האלשיך מ"ש מאין תבוא וכו' וק"ל. ונ"ל דיבואר עוד ק' ב' דיש להקשות בש"ס שם אמרו לפני בר"ה מלכו' זכרונו' שופרות וכו'. כדי שיעלה זכרונם וכו' ובמה בשופר דהוא תמוה דכאן לא איירי בתקיעה בשופר כי אם באמירת פסוקים של זכרונו' ושופרות ואח"כ איירי בתקיע'. וא"כ אין לו שחר כלל זה שאמר ובמה בשופר. ונ"ל דיבואר ע"י ק' ג' כשופר הרם קולך איפכא הל"ל הרם קולך כשופר ונ"ל דכתב בטא"ח סימן תקפ"ה רמז לדבר אין שטן ופגע רע ר"ת שופר. והקשה בע"ז אדרבה וכו' ומשני דאיתא במד' דס"מ נעשה סניגור יש לך עם כמלאכי' שיש שלו' ביניהם א"כ גם שיש שטן מ"מ אין פגע רע והוא ר"ת שופר שטן ואין פגע רע.
וכבר זכרנו בביאור ש"ס משרבו המנאפים בטלו מי המרים כי אשה זונה שסרה מבעלה מים קדושים נעשים לה מרים וה"נ אם יש אנשים הזונים מראים פנים ולבם רחוק מן המוכיח אז כל מים קדושים מרים להם וכן שמעתי בשם בעל עקידה משל למלך שצוה לצייר ד' כותלים וכו' והעולה כי ע"י שהוא צבוע נראה דמותו בכותל שהוא כמין מראה והבן.
ובזה יובן כשופר הרם קולך אם שלימין בני עמך שאין שטן ופגע רע או גם שיש שטן מ"מ אין פגע רע ר"ת שופר אז הרם הולך משא"כ בל"ה יפה לך שתיקותך מדבורך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך וכו'. או י"ל קרוא בגרון אל תחשך אם כבר אמרת כמה פעמים ויגעת כמו ניחר גרוני מ"מ אל תחשך גם עתה ואם לא אמרת עד הנה מ"מ בימי אלול שהוא ימי רצון כשופר הרם קולך מזמן התחלת תקיעות השופר עכ"פ הרם קולך וק"ל.
העולה משם כי תיב' שופר מרמז על שיש ביניהם שלום ואז אין שטן ופגע רע ר"ת שופר. והנה חורבן בית אחרון הי' על העדר השלום ועתה ששומע שיש שלום ביניהם ובמה בשופר אז ודאי מתערבב דמטי זימנא שיבנה הבית וזה שדייק הש"ס ובמה עולה זכרונם לטובה בשופר היינו כמשמעו וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל ביאור פסוק עני' סוערה וגו' דאי' בש "ס סי' לגסו' הרוח עניו' וכו' ומשני מאי עניו' הוא עניות של תורה. והנה רוח סערה הוא תואר וכינוי לגסי הרוח ועיין מזה במ"א בענין ד' קליפו' וכו'. ובזה יובן עני' וגם סוערה לכך לא נוחמה כי השם גבולך שלום הוא מחמת כי חלב חטים ישביעך וא"כ סיבת עניו' הוא העדר השלום וגם סוערה הוא גסי הרוח שהוא עניו' של תורה ג"כ וא"כ עדיין הקלקול לא נתקן וא"כ לכך לא נוחמה עד אנכי הוא מנחמכם וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר פסוקי איוב מענ' אליהוא בן ברכאל ויאמר צעיר אני לימים ואתם ישישים ע"כ זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודעו חכמה אכן רוח היא באנוש וכו' עד אדברה וירוח לי וגו'. עוד נ"ל לבאר עני' סוערה לא נוחמה. וביאור פסוק אנכי אנכי מנחמכם דאי' בפ"ו דעירובין אר"א יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בה"מ עד עכשיו שנא' לכן שמעי נא זאת עלי' ושכורת ולא מיין מיתבי שכור מקחו מקח וממכרו וכו' ומסיק דמדין תפל' קאמר ע"כ
וי"ל מאחר דעיקר הפטור מכח שכור א"כ עני' ל"ל להזכיר כאן. ב' קו' הריף הא מסיק בש"ס שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ושכור אם התפלל תפלתו תועבה וכו' ה"ד שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך וכו'. ואחר שבימי הגלות דינם כשכור א"כ מאי פטור הא אסור להתפלל דהוי תועבה. ג' למה אמר עד עכשיו לא הא יש לפטור עד ביאת המשיח כל ימי המשך הגלות דדינם כשיכור ד' למה הדבר תלוי אם יכול לדבר לפני המלך הגם דטעמו פשוט מ"מ דברים בגו ג"כ ללמד דעת את העם אשר תפלתו משום חק קביעתן ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחוק מהם שה' חושבי מחשבו' אחרו' וזרות כמה לא יצאו ידי חובת' מלבד טעם הנסת' כנודע למשכילי' וכבר כתבתי מזה ביאר פלוגתא דהרמבם והרמבן אי מצות תפלה הוא דאורייתא או דרבנן יעו"ש וגם כתבתי במ"א ביאר משנ' דסוטה משחרב בה"מ שרו חכימיא כספריא וספריא כחזנא וכו'.
וביאר פסוק רני עקרה לא ילדה יעו"ש ששייך כל זה לביאר התפלה שלא יהי' מצות אנשים מלומדה אשר זה כוונת רז"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום וכו'.
הגם די"ל פי' שלא תעשה לתועלת עצמך רק שיהי' יחוד מ"ל הנק' תפלה לייחדה עם דודה וז"ש אל תעש תפלתך קבע ר"ל שלא תעשה עובר וקבע לצורך תפלתך וחפצך רק שיהי' כוונת תפלה שיהי' רחמים ותחנונים לפני המקום כי שם הוי' בהכאה נקרא מקום כנודע ודי בזה מ"מ נ"ל עתה לבאר ש"ס הנ"ל בדרך מוסר דאמרו רז"ל בכל יום יוצא בת קול ומכריז שובו וכו' והקשה מורי ממ"נ מאחר שלא נמצא שום אדם שישמע הבת קול איך מכריז א"כ ל"ל כלל הב"ק וע"כ צ"ל שבאמת נשמע לאיזה אדם וז"א כי מי זה הוא שיאמר ששמע קול אלדים ב"ק שמכריז דודאי לא נמצא כזה והדרא קו' ב"ק ל"ל. וביאר כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ומבואר בש"ס. מאן דלא ידע לחוי במחוג קמי מלכא וכו'
והענין כי נמוס המלכות למעט בדיבור רק להבין הענין ברמז וכן הו' למעל' אין אמר ואין דברי' בלי נשמ' קול' א"כ הכרוז הוא במחשב' ורמז והם הרהורי תשוב' שבאין לאדם בכל יום מצד הכרוז והמשכיל יבין להתבודד ולשפוך שיחו לפניו ית' לשוב עדיו והחרש שאינו שומע להבין פונה לפקח עצבות לבו בדברים המשכרים וכו' ומאחר שמחשבה נחשב לדיבור לפניו ית' א"כ היתכן שיעמוד אדם להתפלל לפניו ית' על הפרט או הכלל ולבו בל עמו רק חשב מחשבו' שטות ועסקיו בעניני גשמיים שהוא ממש דיבור באופן שאומר ברוך אתה וחושב אז ענין משא ומתן או הרהורי זנות וכיוצא שאלו המחשבות שנחשוב כדיבור סותר דבריו שמתפלל לתועלת עצמו ונחשוב לשיכור שדבריו אינו מסודרין וזה שאמר ה"ד שתוי שיוכל לדבר לפני המלך שהוא ברמז ומחשבה אז הוי תפלתו תפלה משא"כ שיכור תפלתו תועבה.
והנה יש ב ' סוגי אנשים בזמן הגלות המר הזה אחד נקרא שתוי ואחד נקרא שכור. והם אחד הם המוני עם שהם שכורי הגלות מחמת עול מסים וארנונית וכיוצא. סוג ב' הם הת"ח הפטורים ממס כמ"ש בש"ס דב"ב ובפוסקים שהם בני חורין וגם שאינן יכולין לכוין כוונת וסודות התפלה כי ויסכרו מעיינ' תהום רבה מימי רשב"י עד דרא דייתי משיחא נסתמו מעיינות החכמה כמ"ש בזוהר מ"מ להתפלל בלי מחשבה זרה שיהי' פיו ולבו שוין זה אפשר להם להתפלל ונקרא שתוי שיכול לדבר לפני המלך שהוא רמז המחשבה כנ"ל.
ובזה תבין מה שזכרנו לעיל שאין ת"ח בזמן הזה וז"ש סי' לגסות רוח עניו' דתורה שהוא סובר שהוא חכם היפך משמעות ת"ח שצריך לימוד עוד וא"ש א"כ שפיר דרשו בש"ס ולא הלכו בה ר"ל שלא הלכו מדריגה אחר מדריגה והיינו מחמת גסות רוחן ע"כ הם עניים מתורה וז"ש שלא בירכו בתורה תחלה שהיא נותן התורה שהוא יונק משדי התורה תמיד בכל יום ונותן תמיד בכל יום מה שלא נתן אתמול וז"ש ולא הלכו בה. ולכך שפיר אמרו במסכת ב"מ הזהרו בבני עניים וכו'. הוא מדה כ"מ וק"ל. א"כ סבת הגלות הי' על עזבם את תורתי שלא הלכו בה ר"ל שלא עלו במעלותי' ובתיקון הקלקול של התורה אמר גם עלה שיעלו ממדריגה למדריגה אז יעלו מהגלות ב"ב אנס"ו וק"ל.
ובזה תבין שנז' בפסוק בפ' יעקב יעקב אנכי ארד וגומר ואנכי אעלך גם עלה דסיבת החורבן הי' עבור מדריגת יעקב שחסרו ולכך בעת גאולתן שיזכו למדריגת יעקב יגאלו וק"ל וזה יהי' כוונת הפסוק ג"כ קול ענות אנכי שמע ר"ל כי קול ענות ענויא דגלותא הוא עבור אנכי שמע שכך הבנתי שהוא לשון שומע וק"ל וז"ש שכבי עד הביקר וגומר וגאלתיך אנכי וק"ל אפס דהמניעה לת"ח הוא מצד אחר דקי"ל דאין ת"ח בזמן הזה דאיתא בפ' ב' דקדושין והאמר מר סי' לגסות רוח עניו' ועניות בבבל הוא דאיכא מאי עני' דתורה הוי סימנא לגסות הרוח יעו"ש. ומאחר דהוא עני מהתורה דמגני ומצלי מן עבירה שהם מחשבות זרות שהם קליפות א"כ אין לו דבר להסיר ולהצילו ממחשבות זנות וגם כי גסות הרוח שורש לכל הקליפו' שהם המחשבות זרות הדרא דינו כשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אך דמניעה זו יוסר קודם ביאת המשיח דאיתא בחלק אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל שנאמר וגו'.
ובזה יובן דאר"א יכולני לפטור כל העולם כולו מהדין וכו' ק' למה כלל כל העולם הלא הת"ח דינם רק כשתוי ואינם פטורין וכ"ת דקאי על שאר בני עולם דהוי כשיכור א"כ תועבה נמי הוי ומאי לפטור. לזה בא כמתרץ ואמר משחרב ב"ה עד עכשיו ק' הא כל ימי המשך הגלות פטורין לזה ביאר שנאמר שמעו נא עני' ושכורת נגד ב' סוגי אנשים נגד בני תורה אמר עני' כי סי' לגסות הרוח עניות מהתורה ונגד סוג ב' אמר שכורת ולכך אמר עד עכשיו אבל למחר אפשר שיכלו גסי הרוח ויבוא משיחנו צדקינו ב"ב אנס"ו וק"ל. ובזה יובן עני' סוערה דע"כ מוכח שאתה עני' מהתורה והראי' כי רוח סערה של גסות הרוח עדיין סוער ויש בישראל לכך לא נוחמה עדיין דאי אפשר שיהי' נחמה על ידי משיח כי אם שיכלו גסי הרוח תחלה וק"ל.
ובזה יובן אנכי אנכי מנחמכם דכ' האלשיך לפי שנ' אנכי ארד עמך מצרימ' ואנכי אעלך גם עלה וכו' יעו"ש איברא למה רימז הגלו' באנכי ולדברינו כי סיב' חורבן ב"ר עבור ב"ת דפת' באנכי א"ש דרימז לו כי אנכי גור' הגלו' לירד מצרימה ובתיקון הקלקול שלא יתבטלו מהתור' אז אנכי אעלך
איברא להבין מא גם עלה הגם שדרשו חז"ל יעו"ש. ונראה דאי' בנדרים על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ולא הלכו בה וכת' במגלת סתרים דהרב רבינו יונה דאי לא עסקו בתורה כלל מ"ט לא פרשוהו הלא גלוי הי' להם לכך דרשו בש"ס שעסקו אלא שלא ברכו תחלה ונפיק לי' מדכתיב לא הלכו בה יעו"ש במוהרשא'.
ולי נראה דנודע דאדם נקרא הולך שצריך לילך ממדריגהלמדריגה משא"כ המלאך נקרא עומד וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהר"ן קאסויר אלה תולדת יעקב יוסף צריך שיוסיף בכל יום שלימות ודפח"ח. ואפשר שרימז בתואר יעקב כי מקנת הש"ס סי' לגסות הרוח עניות דתורה ופי' רשי' מתוך גסותן אינן משמשין כל צרכן וכו' והענין דשמעתי פי' שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד ר"ל מתואר תלמיד חכם ולא תואר חכם ש"מ שצריך לימוד עוד וזה תואר תלמיד חכם ודפח"ח. א"כ זה שאמר אלה תולדת יעקב יוסף מי שהוא עניו ושפל יודע בעצמו שלא הגיע עדיין לשלימות התורה ותמיד משתדל להוסיף שלימות ושילך ממדריגה למדיריגה וז"ש שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ור"ל מה שיותר חכמתי הבנתי שיותר רחוקה ממני משא"כ גסי הרוח והוא חכם בעיניו גומר בדעתו שא"צ להוסיף כי כבר הוא מושלם.
עפ"ז נבאר ש"ס דפ"ק דברכות תניא ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג כארי שנא' ה' ממרום ישאג וכו' שאג ישאג על נוהו וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שני' כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה וכו'. והספיקו' רבו א' דה"לל בקיצור ג' משמורת בלילה. ב' ענין סימן לדבר אין לו שחר כלל ושאר הספיקו'. כדי לתרץ זה נבאר תחלה דברי הנביא ישעי' סי' א' הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מריעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. להבין זה הגם דכתבתי מזה לעיל יעו"ש.
איברא נ"ל עוד דכ' הרמב"ם פ"ד מהל' תשובה וז"ל ך"ד דברים מעכבין את התשובה וכו' ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן ואלו הן א' הפורש מהציבור לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהי' עמהן. ב' החילק על דברי חכמים לפי שמחלוקתו גורמ' לו לפרוש מהן ואינו יודע דרכי התשובה [ ודע כי תואר חכם כ' בס' הקנה גם שלמד כל התורה אינו נקרא חכם כי אם זה לו חכמו ישכילו זאת] ג' המלעיג על המצות כיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהם ובמה יזכה ד' המבזה רבותיו א"כ לא ימצא מלמדו דרך האמת. ה' השונא תוכחת שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן וכו' וכן צוה האל להוכיח לחוטאים שנא' קרא בגרון אל תחשך וגו' לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וכו' שיהא מוכיח לרבי' ומחזירן בתשובה וזה ששונא תוכחת אינו בא למוכיח ולא שומע דברו לפיכך יעמוד בחטאותיו שהם בעיניו טובים עכ"ל.
ובזה יבואר כוונת הנביא כי נודע דכך דרכן של עוברי עבירה ליתן דופי בבני אדם הכשרין הן בכלל או בפרט דכל הפוסל במומו פוסל וכההוא דקדושין דקרי לאינשי עבדא ובדקו אחריו ונמצא שהי' עבד ובהיפך יחוסא דבבל שתיקותא א"כ זההפורש מהציבור ע"כ משום דסובר שהם החוטאים והוא כשר וישר דדרך כסיל ישר בעיניו וזהו שתמה הנביא על שטותו וסכלותו הוי גוי חוטא ר"ל איך אפשר לומר שכל הציבור שהם גוי חוטא שיהי' כולם חוטאים והוא עצמו כשר שיפרש מהצבור שהם גוי כולו ונגד ב' שהו' החולק על דברי חכמים תמה הנביא עליו איך אפשר שיהי' עם כבד עון דכ' האלשיך בפסוק במשלי ברבות צדקים ישמח עם ובמשול רשע יאנח העם כי המיוחד שבעם הם הכשירים הנקרא עם ישמח ברבות הצדיקים וכו' יעו"ש הרי כי שלומי אמוני ישראל נקר' עם א"כ החולק על החכמים שהם שלומי אמוני ישראל הנק' עם על כרחך לסברתו הם החוטאים והוא לבדו כשר וישר א"כ זה גרוע יותר מהראשון שהוא הפורש מהציבור שהם המוני עם אשר זדונם נחשב לשוגג הנקרא חטא וכמו שדרשו בש"ס דב"מ הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם שזדונות נחשב להם לשוגג. וא"כ לזה תמה הנביא יותר שיהי' מי שהוא בתואר עם שהם הצדיקים והנקראים חכמים כנודע שיהי' כבד עון שזדון נחשב לכבד עון למזיד שיהיו כולם מזידין והוא לבדו ישר וכשר איך עולה זה בדעת הכסילים לומר כך היפך הסברא כלל ונגד ג' המלעיג על המצות אמר זרע מרעים שאלו הי' מזרע ישראל שהקדימו נעשה לנשמע וקיבלו באהבה את המצות לא הי' מהמלעיגים.
או י"ל כי אין לו בושה ויראה ובידוע שאינו מזרע ישראל כדאי' בפ' ב' דנדרים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני יעו"ש כי אם שהוא מזרע מריעים בני חמשה מינים המעורב בישראל עמלקי' נפילי' וכו' כדאי' בזוהר או כדאי' בש"ס דנדרים פרק ב' וברותי מכם המורדים והפושעי' בי אלו בני ט' מדות שהם זרע מריעים דכ' מהרש"א בשם הרמ"בם דהעושה כן הבנים אינם הגונים אלא עזי פנים הם ומהם מורדים ופושעי' וכו' ונגד ד' המבזה רבותיו אמר בנים משחיתים כי התלמיד נקרא בן וכשהוא תלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס שהוא עובד ע"ז הנקרא ע"י בני' אלו משחיתים כדדרשו חז"ל משחיתים הם עע"ז שנאמר פן תשחיתון וגו'.
ונגד ה' שונא תוכחת וכו' ומכח זה אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו אמר עזבו את ה' דדרשו את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח כי ע"י מורא מת"ח דדחיל מרבנן איהו גופי' הוי צורבא מרבנן וכבר דרשו במד' הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמתוך המאור שבה חוזרין למוטב וז"ש עזבו את ה' לגמרי לא אותו ית' ולא הת"ח שנתרבו מן את ה' ולזה שנא בשער מוכיח ולא די שעזבו את ה ' וא"כ גם דרך ה' שהי' ראוי לפנותו כמ"ש קול קורא במדבר פנו דרך ה' יישרו בערבה מסילה לאלדינו ר"ל כי יש בישראל סוג הדומה לערבה שאין בו לא טעם ולא ריח ר"ל שאינן בעלי תורה או מצות א"כ עכ"פ תראה מסילה דרך קטן לאלדינו לעשות מנין בפ"ע. נאצו את קדוש ישראל למה הם בורחין מהם ומכח זה נזורו אחור מי שהי' רוצה לדבק ירא מהמלעיגים ונסוגו אחור וק"ל.
ונחזור כי ג' ספרים נפתחין בר"ה ובכל א' יש ג' כתות וכתות הרשעים הם ג' סוגי' [בזה מבוא' קו' ספרי חיים וספרי מתים וכו' ועוד ל"ל ספר לבינונים] והרשעים נקרא לילה כנודע ובהם ג' משמורות ג' כתות ועל כל משמר הקב"ה שואג ובוכה כי אמרו הש"ס בכו בכה להולך ר"ל להולך בלא תשובה יעו"ש ואלו ג' כתות הם מן הדברים הנועלים דרכי התשובה וראוי לקולן ולבכות עליהם והוא דכ' בס' עוללות אפרים דף נ"ח שזכר הנביא ג"פ הוי א' הוי מושכי העון בחבלי שוא ב' הוי חכמים בעיניהם ג' הוי גבורים לשתות יין וביאר כי האדם מורכב מן ג' נפשות שנקראו בפי החכמים טבעית חיונית שכליות והם טוב מועיל ערב וכו' ומצד ג' נפשות אלו נמשכו ג' סיבות אשר על פיהם יהי' כל חטא ועון סיבה ראשונה מצד קלות החטא בעיני האדם אשר דשו בהם כמו רכילות ושבועות שוא ושחו' וקלות ראש לכך פתאי' עברו וענשו ושונין ומשלשין עד שיהי' חוט זה כעבותת העגלה ר"ל לפי שהוא דומה לו לחוט לקלות החטא לכך נעשו כעבותת משא"כ הצדיק עבירה קטנה גדול הוא בעיניו וז"ש חז"ל היצה"ר לצדיקים דומה להר וכו' סיבה ב' להיות כל אדם חכם בעיניו ומראה טעם לטהר השרץ שבידו ובסיבת היותו חכם בעיניו אינו שומע בקול מוסר ואינו בא לידי חרטה ותשובה. סיבה ג' להיות האדם שטוף בחמדת ותאוות הבלי העולם באכילה ושתי' ומלבוש ועושר וכבוד אלו הן המכים בסנורים שטח עיניו מראות מה יהי' אחריתו וז"ש ג' הוי הנ"ל יעו"ש ודפח"ח.
ובזה תבין ענין ג' משמורות שיש בכל א' הוי מג' כתות הרשעים שנמשלו ללילה וז"ש ג' משמורות הוי הלילה א' חמור נוער מצד חלק הערב המתייחס לכח הטבעי הבהמי שהוא חומר האדם אשר מצדו הוא שטוף בתאוות העה"ז שעליו אמר הנביא הוי גבורים לשתות יין והוא דאי' בפסוק שיר השירים אני ישינה ולבי ער והענין כי האד' הוא חומר וצורה והם שני הפכים כשזה גובר ועולה למעלה השני יורד מטה.
ואפשר שזה ענין הנז' בתוכח' הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והוא דמפורש בז"ח מפי אלי' שהכל הוא ברכה וז"ש יעלם עליך וכו' יעו"ש וה"נ זהו ברכה כי החומר בעה"ז הוא בעל הבית והצורה בעה"ז היא הנשמה נחשב לגר שאין לה התחברות עם שום עניני עה"ז וז"ש הגר אשר בקרבך היא הנשמה יעלה ממדריג' למדריגה למעלה ואתה שהוא החומר תרד מטה כי כשזה קם זה נופל וז"ש חז"ל לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים כי הנשמה היא תואר יראה ושלם משא"כ הגוף נקרא צור וזהו הנני עומד שם על הצור כי הנשמה חלק אלוד עומד על הצור שראוי לגבור על החומר.
ואפשר שזהו ענין הסולם שמלאכי אלדים עולים ויורדים בו שזה עולה וזה יורד ועיין מזה בס' עוללות אפרים מענין הסולם יעו"ש. וז"ש אני ישינה הוא החומר ולבי שהוא מושב נפש הרוח והנשמה הוא ער שהוא הגובר וכו' ובהיפך זה הוא כת הרשעים שהחמור נוער שלבו ישן והחומר נוער אשר מצדו שטוף בתאוות עה"ז ועליו נאמר הוי גבורים לשתות יין והוא משמר א'.
ונ"ל ע"ד הלצה שמתחילין בשמיני עצרת ושמחת תורה לומר משיב הרוח ומוריד הגשם עד הפסח שאז פוסקין כי מר"ח ניסן שאז נברא העולם במעשה עד תשרי שהי' הרת עולם ומא"ח ומא"ח ול"פ כמ"ש בכתבים יעו"ש ועכ"פ מימי תשרי מתחילין להתענות וגובר הרוחני ונחלש הגשמי עד אחר ימי הדין חותם אחרון בה"ר אז משיב הרוח שהוא הרוחניי ומוריד הגשם שהוא הגשמי לשמוח ולאכול ולשתות וק"ל.
משמר ב' כלבים צועקים דאי' בתיקוני' דף ך"ב וז"ל משגיח מן החלונו' וכו' ויפן כה וכה אם אית מאן דיתער בתיובתא וירא כי אין איש אלא איש לדרכו פנו וכו' וכלהו צווחין בצלותא ביה"כ ככלבים הב הב וכו' ואינון עזי פנים ככלבים וכו' עד ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם עכ"ל והסיבה לזה שהם חכמים בעיניהם והם שלימים ואינן חסרין כלום שסוברין שראויין לפרנסה וכלכלה וחיי אריכי מצד מעשיו שהם טובים בעיניו דדרך כסיל ישר בעיניו. ונ"ל שזהו מן ך"ד דברים המעכבין התשובה החולק על חכמים דאי' בפרק ד' דאבות ב"ז אומר איזה חכם הלומד מכל אד'
וי"ל דשמעתי אומרים בשם גדול א' ע"ד הלצה שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד כי מן שיחת חולין שנקרא תלמיד חכם ולא תואר חכם מזה נשמע שצריכין לימוד מאחרים ודפח"ח ש"מ דתואר חכם הוא היפך זה שא"צ עוד שילמוד מאחרים ואיך אמר איזה חכם הלומד מכל אדם. ובדרך פשט בארתי במ"א יעו"ש.
ונ"ל דכבר מבואר בדקדק הלשון צריכין לימוד משמע כי אנחנו אומרין לו שצריך לימוד אבל הוא עצמו אינו סובר כך אלא מחליט בדעתו שא"צ לימוד משום אדם א"כ מאחר שאינו מכיר ערך מעלתו אינו בגדר חכם כי אם מי שמכיר ערך מעלתו שצריך עוד לימוד שיודע שאי אפשר לאדם שיהי' בתכלית השלימות זהו ודאי בגדר חכם וכן מצאתי מפורש בספר א' של החכם מו' משה חאגיז שכתב שחכם א' צוה לבנו אל תתחבר אלא למי שמכיר ערך מעלתו אם גדולה או קטנה כי חכם הוא עכ"ל וז"ש שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ור"ל יותר שחכמתי הבנתי יותר שהיא רחוקה ממני הרי שהכיר חסרונו וערך מעלתו ודאי לחכם יחשב ונקרא חכמת שלמה.
ובזה יובן כוונת התנא איזה חכם הלומד מכל אדם שהוא מכיר ערך מעלתו וק"ל. וז"ש החולק על החכמים שחולק על תואר החכמים היודעין שאי אפשר לאד' להשיג תכנית השלימות וכמו ששמעתי פי' אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא ר"ל שאי אפשר שיעשה טוב בלא חטא שבתוך הטוב מצד איזה פני' ודפח"ח וזה חולק על החכמים שסובר שהוא בתכלית השלימות וא"צ לימוד משום אדם מצד שהוא חכם בעיניו ומכח זה אינו שומע מוסר ולא שב מחטא עד שירוחם להסיר לב האבן מקרבו וק"ל.
משמור ג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה והוא נגד הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' דמצינו מ"ע בתורה ובו תדבק בת"ח יוכל לידבק בו ית' בא' מב' סוגי' האחד כפשוטו שילמד אותו איך יכול לבוא לתכלית המאושר הזה ב' ע"ד שכתבתי זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' וה"נ אם מדבק א"ע לת"ח שהוא דבוק בו ית' הוא עולה עמו.
אך עיקר הדביקו' הוא מצד נשמתו שהיא יעקב חבל נחלתו שע"י הנשמה קדושה הנקרא חבל יש לו קישור וחיבור לעלות במעלות הרמות עד שדבק בו ית' אך יש בזה ב' מניעות א' מצד הלידה וא' מצד היניקה דאי' בש"ס דנדרים וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות בני חצופה וכו' וה"ד חצופה התובעת תשמיש בפה מבעלה וכו' ועוד מצד היניקה כמו שמצינו במרע"ה שלא רצה לינק משדי אם הנכרי' פה שעתיד לדבר עם השכינה וכמ"ש הרשב"א ורמ"א בי"ד סי' פא' מביאו דמטמטם הלב ומוליד לו טבע רע וכו' יעו"ש וה"ה כשהיא רשעה שאכלה דברים אסורים יעו"ש. והנה בכאן יש לדקדק ל"ל ב' סימנים תינוק ואשה ועוד דהל"ל בעל מספר עם אשתו.
ולדברינו בא ללמד הסבה למשמר ג' שהם רע בתולדה או מצד היניקה שיונק משדי אמו רשעה כמותו. או מבני חצופה שהיא תובעת לבעלה תשמיש בפה וז"ש ואשה מספרת עם בעלה כמו ראוהו מדברת וכו' שהוא לשון זווג וק"ל.
ונגד זה אמר הוי משכי העון בחבלי שוא כי נגד שהי' ראוי להמשיך נשמה קדושה מצד יעקב חבל נחלתו לדבק בו ית' הוא משך נשמה מקליפו' ע"י חבלי שוא וז"ש הוי מושכי העון בחבלי שוא ועי"ז לא יוכל לקדש פיו ולשונו ליזהר מל"ה ורכילו' וקנאה ושנאה וכיוצא עד שירוחם מהשמי' וק"ל.
עוד י"ל ע"ד שזכרתי בפסוק ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו לעיל כתבתי מזה יעו"ש וה"נ מי שהוא למוד שיתפרנס מן גזילות וחבלות וכיוצא שהוא יונק משדי אמו שהיה מגדלתו ויונקתו היא אשה זרה אינו מאמין שיש בעלים הנותנין פרנסתו בדרך זה שבחר בו דא"כ הי' מבקש ממנו שיתן לו בהיתר אלא סובר כי כחו ועוצם ידו עשה לו חיל הזה ובאמת הוא הש"י הנותן כח לעשות חיל בהיתר ואין מעצור לו להושיע ברב או במעט המחזיק רב וק"ל.
ועפ"ז נבאר ש"ס ובו תדבק וכי אפשר לידבק בו ית' אלא הדבק בת"ח וכו'. וי"ל דכתיב בו תדבק ודרשו הדבק בת"ח שאין זה דבק בו ית' הגם שדרשו חז"ל את לרבות ת"ח מ"מ אינו ענין לזה וכמ"ש מוהרשא' יעו"ש. ונ"ל שהוא ע"ד שדרשנו אל תקרי וכו' וה"נ דאי אפשר לידבק בו ית' כי אם שידבק את עצמו בתואר ת"ח שזכרנו לעיל. והוא ששמעתי בשם מורי אתה הוא אלדינו דתחלה אמר לנוכח ואח"כ נסתר כו' שאם סובר האדם שהוא דבוק בו ית' והוא נוכח פני ית' אז הוא רחוק ממנו ואם סובר שהוא רחוק אז הוא קרוב וא"כ זהו שאמר מי שסובר אתה אינו אלא הוא ומי שסובר הוא אז אלדינו ודפח"ח. והוא כמו שזכרנו לעיל כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד כי מעלת החכמים שיודעין ערכן וכו' וכנ"ל.
ובזה יובן ובו תדבק קשה וכי האיך אפשר לידבק בו ית' שאם סובר שהוא קרוב אז הוא רחוק לזה אמר הדבק בתואר תלמידי חכמים שהוא לשון צריכין לימוד שאינו על צד השלימות אז אפשר שיהי' קרוב ודברו בו ית' וק"ל.
עוד י"ל בדרך מליצה ג' הוי שזכר הנביא בפרשה הנ"ל דזכרתי בפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וגו'. דנודע מ"ש בשם החסיד המנוח מוהר"ן אלה תולדת יעקב יוסף כי עקב ענוה שיוסף תמיד במעלת השלימות משא"כ ההיפך מזה בגובה אפו הוא חכם בעיניו שהוא מושלם ואינו צריך להוסיף ואחד מהסיבות הוא שיכור שתרגומו רוה שהוא שבע בשביעה של מעלות. וז"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף כי מחמת שכרותו שכח שצריך להוסיף במעלו' וישכחהו עד מקץ שנתיים ימים שהם ימי העלי' והעמידה שעברו והגיעו ימי הירידה אז ופרעה חולם וכו' וק"ל.
והנה האדם הוא עולה ויורד או שעולה ואם לאו הוא יירד לאשר ביארתי והיית רק למעלה וק"ל. וזהו ענין הסולם והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים כי אי אפשר שיהי' במצב א' א"כ כשאינו עולה ממילא הוא יורד וז"ש הוי מושכי עון בחבלי השוא שסובר שהוא במצב א' ובאמת אינו והטעם מאחר שאינו עולה מחמת הוי חכמים בעיניהם שא"צ להוסיף שלימות שסובר כבר הוא מושלם וכשאינו עולה ממילא יורד כי הגלגל חוזר וכמו שכתבתי במ"א בברכה כתיב והיית רק למעלה דק' הא הוא מיעוט ובארתי כי נודע סיבוב הגלגל כשהוא למעלה אז יורד למטה וז"ש רק למעלה ולא בתכלית העלי' שאז יורד למטה וק"ל. והסבה לזה הוי גבורים לשתות יין ועי"ז לא זכר שר המשקים את יוסף וק"ל.
א"כ ע"י שהם גבורים לשתות יין מזה נמשך הוי ב' שהם חכמים בעיניהם. ועי"ז שאינו עולה א"כ ע"כ הוא יורד ממנו ואינו מרגיש וגורם הוי א' שמושך העון בחבלי שוא שאינו נרגשבו כי אם לאחר זמן שנעשה כעבותת העגלה חטאה ואז בשובו נעשה מזדונות זכיות והוא יעקב חבל נחלתו וק"ל.
אמור
אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא וי"ל קו' האלשיך דה"לל למת לא יטמא מאי לנפש. ועו' דפתח ברבים וסיים ביחיד לא יטמא. וביאר הוא גם שדבר והוכיח רבים מ"מ יחזור להוכיח היחיד וכו' יעו"ש. ולי נראה דיש ב' מיני מוסר א' לת"ח וא' להמוני עם ולכל א' צריך לומר לפי בחינתו ומדריגתו וכמ"ש בזוהר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו' שצריך להזהיר על שום פניה חצוניות לת"ח משא"כ להמוני עם שרי שזהו כוונת חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו'. וכזה שמעתי מהרב המגיד מו' מענדיל ענין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן אמור אל הכהנים שהם כהני ה' המשרתים לפניו ית' שיזהירם לנפש לא יטמא בעמיו כי המחשבה נק' נפש לא יטמא מחשבתו לחשוב מחשבות להתפאר בעמיו שיאמרו עליו הי עניו וכיוצא בזה רק שיהי' כל מחשבתו לש"ש וכמו ששמעתי כלל גדול ואיש לא יעלה עמך שיחשוב כשעומד בתורה ותפלה שהוא לבדו עומד לפניו ית' ואין איש עמו שיתפאר לפניו זהו שאמר כי אם לשארו הקרוב אליו דהיינו לאמו שהיא השכינה ולאביו זה הקב"ה שהוא נקרא שארו וקרובו של ישראל שנאמר לבני ישראל עם קרובו וכנדרש במד' בשלח כי קרוב הוא יעו"ש.
וכל זה מדריגת שלומי אמוני ישראל. משא"כ לפחותי הערך ולקטנים שאינם חושקים בתורה כלל צריך שיאמר להם שמצוה ללמוד גם שלא לשמה שמתוך זה יביאם לשמה גם שזה נחשב טומאה לשלומי ישראל נחשב טהרה לקטנים וכיוצא וז"ש ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש שאין איש פינה אל התורה שנק' בתולה כמ"ש האלשיך ולא מצאתי לבתך בתולים יעו"ש. שישאנה לה יטמ' שיאמר שמותר ללמוד שלא לשמה כדי שיבא לשמה וכמו שכתבתי ביאר פסוק כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וכו' יעו"ש וק"ל.
ובזה יבואר המשך פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות וגו'. מצאוני השומרים הסובבים בעיר וגו כמעט שעברתי מהם וגו' ור"ל על משכבי בלילות שהם ימי משך הגלות המכונה לשכיבה ולילה בקשתי את שאהבה נפשי לאהוב נפשיית שהוא ענין הצורה ועניני עה"ב שנקרא נפש ולא מצאתי כי בחרו במה שהוא תאווה לעינים וצרכי הגוף והחומר ושאר עניני עה"ז שנקרא גופניית. אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחיבות וכו'. וכאשר בארתי פסוק אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וכו' יעו"ש. וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו מצאוני השומרים הסובבים בעיר וכו'. על דרך שבארתי משנה בך"ד מקומות שומרים בבהמ"ק וכו' שענין השמירה הוא שלא יכנס לפנים מי שאינו ראוי לכך יש כמה מניעות למי שרוצה ליכנס בפנים בתורה ועבודה ותשובה וכו' כמעט שעברתי מהם וגו' ר"ל שאחר כמה מניעות שהי' לו מ"מ הולך וחזק בתורתו ועבודתו וכמו שכתבתי ביאר פסוק וילאו למצוא הפתח יעו"ש. אז מצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו' וק"ל.
הגם די"ל ג"כ על אנשי יראי חטא שנמאסו והאמת נעדרת והוא בימי הגלו' וז"ש על משכבי בלילו' בקשתי את שאהבה נפשי אם יש אדם שאוהב את נפשי בקשתי ולא מצאתיו. אקומה נא וגו' ר"ל שאמרתי שמא על שאיני מעורב עם הבריות רק אני פרוש מהם לכך איני אהוב בעינם לכך אמרתי אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות להתתבר עמהם מ"מ בקשתי מי שאהבה נפשי ולא מצאתיו שהם בורחים ממני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר ר"ל שיש לפעמים שפלות בעולם על יראי הש"י ועת לשנוא אותם ואז מי שאינו ראוי להתחבר אל הש"י ואל יראיו בורח מהם כמו בריחת השד מפני ויהי נעם. והראוי לכך הוא מתחבר אז אל יראי הש"י בעת שפלותן וכמאמ' חז"ל הסחורה שבזול ושפל אז תקנה אותו וה"נ קנה לך חבר כמעט שעברתו מהם ר"ל מן השומרים שעבר עת לשנוא ובא עת לאהוב ויראי השם עלו במעלה אז מצאתי שאהב' נפשי אחזתיו ולא ארפנו וגו' וק"ל.
ועוד י"ל ביאר פסוקי אמור אל הכהנים דכבר בארתי ביאר מ" ש הרמב"ם בקיום מצוה א' על מתכונתו כאלו קיים כל התרי"ג מצות וכו' ביאר פלוגת' דרי' ור"ל בסנהדרין ופערה פי' לבלי חק מר ס"ל למי שמשייר חק א' ומר ס"ל וכו' והעולה משם דמר א"ח ומא"ח ול"פ כי יש הפרש בין צדיק שנק' חי שעבודתו בזריזות שנק' פריש לפי' רשי' בכוס של ברכה טעון ד' דברים וא' מהם חי וכו' משא"כ רשע שנק' מת שעבודתו ושמישו באבר מת שאינו מוליד שעושה התפלה והמצות בעצלות וכו' יעו"ש.
והנה בח"ה שער הבחינה סוף פ' ג' ביאר ענין השמחה והזריזות היפך העצבות למי שלא הי' לו רק שדה א' והניח שני בנים א' הי' זריז ונשכר ליום א' בעבודת אחרים וצמצם פרנסתו כדי שיהי' לו מזה פרנסה לשני ימים ויכול לעבוד שדה שלו יום א' וכן נתחכם עד שנשאר פנוי חודש א' לעבוד שדה שלו וכך הי' הולך ועושה עד שנעשה בן חורין לעבוד רק עבודת עצמו. ובן שני הי' עצל והוצרך להשכיר א"ע לעבודת שדה אחר מידי יום יום עד שהוביר שדה שלו מכל וכל והנמשל מובן בענין עה"ז ועה"ב שיש זריז ונשכר בעה"ז לעבוד שדה אחרים יום א' כדי שיוכל לפרנס א"ע ולב"ב לב' ימים כדי שיהי' פנוי יום א' לעסוק בעסקי עה"ב משא"כ עצל טרוד כל ימיו בפרנסת עה"ז והוביר שדה שלו לעה"ב יעו"ש.
ובזה יובן אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא שלא יעשה עבודתו בעצלות שנק' מת רק יעשה בזריזות וזה שהוזהרו כהנים דוקא כי הם זריזין וראוי ליקרא חי חי העולמים והבן.
ובזה נבאר פסוקי קהלת סי' ח' עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בעצלתיים ימך המקרה וגו'. ומה שדרשו בש"ס דשבת בזמן סעודה של ת"ח יעו"ש גם בחלק וכו' ולדברינו הנ"ל יובן כי העצל בשם כסיל יכונה שהוא עמל הכסילים היגענו לפרנסת עה"ז טרוד כל ימיו והוא יגע לעבוד שדה שלו לעה"ב וזהו גורם אשר לא ידע ללכת אל עיר אשר ה' שמה כמו שכתבתי בשם עוללות אפרים בדרך ארוכה וקצרה שגנות ופרדסים של עסקי עה"ז עכבוהו ללכת אל עיר וכו'. אי לך ארץ שמלכך נער ר"ל לומדי תורה שבה אשר התורה בי מלכים ימלכו והלומדים לק' מלכך והם בסוד נער מטטרון דהיינו שלומדים ע"מ לקבל פרס שהוא בסוד נער מט"ט וכמ"ש בכתבי' ותיבת פרס ביאר במד"ש שהוא חצי ר"ל שיאכל שכרו בעה"ז שהוא נגד עה"ב פרס וכו' דהיינו שלומדך כדי שיהי' מן המשמאילים שזוכין ע"י התורה לעושר וכבוד.
ונחית דרגא כי שריך שהם שרים ונגידים בבוקר יאכלו שאינם לומדים כלל. או פרושי מפרש כי שריך שהם ת"ח בבוקר שאוכלים שכרם בבוקר בהשכמה מיד ולא בעקב לבסוף לעה"ב. א"נ י"ל ע"ד שכ' בח"ה נגד העצל והזריז בשדה שהניח להם אביהם שזכרנו וכו' וז"ש אי לך ארץ שמלכך נער קטן שאין בו דעת לעבוד שדה שלו לעה"ב רק נשכר לאחרים בעה"ז שהיא שריך בבוקר לאכול ולשתות בכל תענוגי עה"ז אשריך ארץ שמלכך בן חורין שאינו משועבד לאחרים רק עובד אדמתו ישבע לחם מלחמו של תורה ושריך בעת יאכלו עד זמן סעודה עוסקים בתורה וז"ש בש"ס דשבת בגבורה של תורה ולא בשתי' של יין. ומפרש בפסוק שאח"ז בעצלתיים ימך המקרה כי העצלות גורם לכל זה שאין לו פנאי לעבוד אדמתו רק שנשכר לאחרים בעניני עה"ז עולם שאינו שלו לכך ימך המקרה נעשה מך ועני לעה"ב שהיא כמו תקרה לעה"ז והבן.
בפסוק אמור והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וגו' והוא אשה בבתוליה יקח ויש להקשות וכו'. וקודם נבאר ש"ס דבכורות אמר לי' אית לן בירא בדברא עיילי' למתא אמר להו אפשילו לי חבלי דפאריי וכו'. והוא תמוהו ונבאר פסוק סוף פרשת ויקהל ויעש את הכיור וכנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד וגו' ופי' רש"י שהיו בנות ישראל מעוררת בעליהן ע"י מראות וכו'.
להבין זה נ"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו'. והעולה משם כי ע"י חשק ותאוות המוני עם לשמע חכמה ומוסר אז משפיעין לחכמי המוסר שישפיעו לזולתן וכו'. וז"ש והיה עקב תשמעון דייקא.
ובזה בארתי פסוק האזינו השמים אז ישפיע לי ואדברה משא"כ ותשמע הארץ מרחוק אז אמרי פי דברים ישנים שכבר אמרתי אשפיע לכם וכו'. ובזה יובן במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד שהיו מעוררת את בעליהן להשפיע להם חכמה ומוסר וק"ל.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל אית לן בירא בדברא כי בעלי חכמה ומוסר שנקרא מדברא דעמא יש להם מעיינות החכמה רצונינו עיילי' למתא שישפיעו חכמה ומוסר לבני מתא. והשיב להם שפיר אפשילו לי חבלי דפארי ר"ל אם יהי' חשקם של בני מתא למשוך ולשמוע חכמה ומוסר גם שלא לשמה רק שיהי' להם פאר בכמה פניות חצונים הידועים שלא ניתן לכתוב מ"מ ע"י חבלי פארי אלו ימשכו בירא שהם מעיינות חכמ' ומוסר למתא וכנ"ל והבן.
ובזה יובן והכהן הגדול אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שמגדלין אותו משמים ומשפיעים לו חכמ' ומוסר זה נמשך מאחיו ע"י שהם רוצים לשמוע חכמ' ומוסר כמו שדרשו בספרי ויקרא אל משה לאמר ודרשו בשבילכם נדבר עמי וכו'. וזה שאמר אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ר"ל שיוצק על ראשו שפע חכמה הנקרא שמן המשחה. ומלא את ידו ללבוש. את הבגדים ר"ל שנתמלא שפע ומוסר כדי שעי"ז יאחוז בידא דחייביא ולעשות מן בחי' בגד בחי' לבוש לזכות החייב שנקרא בוגד כשיעשה זכאי יהי' לבוש ללבוש בו בסוד הנפש אשר עשו בחרן.
והוא אשה בבתוליה יקח כי אין אשה בתולה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וה"נ צריך שיעשה את המוני עם שנקרא בתולה יעשה אותן כלי שיוכלו לקבל מוסר כמפורש בש"ס דברכות והי' אם שמע תשמעו מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק ומדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק וצריך שיעשה אותן מלא חכמה כדי שעי"ז יהיו כלי לקבל מוסר והבן.
עוד י"ל ביאור ש"ס הנ"ל דכתבתי ביאור פסוק וילך משה וידבר את הדברים האלה וגו' וביאור ש"ס בדרך כבושה אני מהלך וכו'. והעולה משם כי חסרון שיש בבני עולם יש שמץ מנהו בחכמי הדור וזהו ענין מראות הצובאות ג"כ וכו'.
ובזה יובן אית לן בירא בדברא ר"ל הלימוד והפילפול שאדם לומד בילדותו להתפאר ולהתגאות הוא בירא בדברא בחיצונים הקליפות ובקשו ממנו עצה איך יוכלו לעיילי במתא בפנים שהוא עיר אשר ה' שמה כנודע ההפר' שהעיר הוא בפנימיות ושדה הוא בחיצונית וכתבתי מזה במ"א וכמו שכתבתי לעיל ביאור ש"ס קצרה וארוכה וביאור פסוק ושני נעריו עמו שצריך להעלות גם שנות נעורים עמו וכו'. והשיב להם אפשילו לי חבלי דפארי ע"כ יש בי שמץ מזה בסוד מראות הצובאות שהם גרמו על ידי לימודם להתפאר והמשיכו לי גם כן על ידי דפארי שלמדתי ג"כ להתפאר קצת ועצה יעוצה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואז מעלה האדם גם לימוד שלא לשמה שהי' בחיצונית יכנס לפנים וכמו שכתבתי ביאור קו' התוס' בפסחים איך שנעשה שלא לשמה כסא אל לימוד לשמה והבן ובחי' זו הוא באדם פרטי שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומעלה בעצמו שלא לשמה ע"י לימודו לשמה. ואם אין בחי' זו באדם פרטי אז יש בחי' בראשי הדור וזש"ה אשר יוציאם ואשר יביאם שביאר מורי זלה"ה לשיטתו וכו' עיין במ"א ולדברינו יבואר בענין הנ"ל והבן. וא"כ תירץ הנ"ל אפשילו לי חבלי דפארי אינו דחי' בעלמא רק עצה טובה יעץ להכנים בירא במתא והבן
מצוה טומאת כהנים בפ' אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגומר לא יטמא בעל בעמיו להחלו והקו' שזכרתי כמה פעמים בענין עולם שנה נפש דע"כ כל מצוה מתרי"ג מצות צריך לנהוג בכל אדם וכל זמן ואיך מצוה הנהוגה בכהנים נוהגת בכל אדם.
וכדי לתרץ זה נ"ל לעורר הספיקו' בפסוקים אחד כפל אמור ואמרת ב' דהל"ל למת לא יטמא מאי לנפש ג' מאי בעמיו ואי למת מצוה דשרי א"כ נ"ל שנית בעל בעמיו דדרשינן ג"כ יצא מת מצוה ד' לא יטמא בעל בעמיו להחלו דכך הל"ל לא יטמא בעל להחלו ר"ל לאשתו פסולה והיינו בעמיו יצא מת מצוה וכפי' רש"י א"נ בעמיו לבסוף הל"ל וכו'.
ותחלה נ"ל לתרץ ריש ספר תהלים כל הסימן אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' עד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד והספיקות רבו אחד דקאמר אשרי שלא הלך וגו'. דמשמע ההיפך מזה שהלך בעצת רשעים וישב במושב לצים מאושר הוא דלא מיקרי ותו לא וזה תמוה דהוא מן ד' כתו' שאינ' מקבלי' פני שכינה כת לצים וכו'. ב' להבין ג' תוארים רשעים וחטאים ולצים ג' למה בתואר רשעים אמר הלך ובתואר חטאים אמר עמד ובלצים אמר ישב הלא דבר הוא. ד' כי אם בתורת ה' וגומר. שאין זה דרך הדרגה כי אם מקצה אל קצה כי תחלה א' אשרי שלא הלך וגו' ר"ל שגם בסור מרע אף שאינו פועל טוב אשרי לו ולבסוף א' כ"א בתורת ה' יהגה יומם ולילה דמשמע דוקא בפועל טוב על צד היותר נכון שהוא הגיון תורה יומם ולילה אז אשרי לו ויתר הל"ל אשרי האיש אשר בתורת ה' יהגה יומם ולילה וממילא אין פנאי להלוך בעצת רשעים ובמושב לצים. וכמ"ש השל"ה מוסר נפלא על פלפול הש"ס אם לבטל תלמוד תורה בשביל איזה מצוה אי תלמוד גדול או מעשה גדול וא"כ אוי לאנשים המפנה לבו לבטלה ומכ"ש לילך בעצת רשעים או במושב לצים דאם בשביל מצוה נפל פלוגתא בש"ס אם לבטל מהתו' שהוא חיוב יומם ולילה או לאו ומכ"ש למפנה לבו מהתורה אל העבירה וכו' יעו"ש ה' להבין ב' בבות אלו דכאן נקרא תורת ה' וכאן אמר תורתו ודברי חז"ל ידוע. ו' דאם מוזהר ללמוד יומם ולילה וא"כ איך אמר וכל אשר יעשה יצליח שאין פנאי לעשות מלאכה כלל אפי' ארעי. ז' להבין מה שאמר ועלהו לא יבול שאפי' שיחת חולין של ת"ח שהם המשל לא יבול מה זה ברכה ע"ד הפשט. ח' לא כן הרשעים אין לו חיבור כלל ט' בתאר רשעים א' משפט ובחטאי' א' בעדת צדיקים. י' כי יודע ה' דרך צדיקים וכי ח"ו דרך רשעים אינו יודע הלא הכל צפוי לפניו י"ת אף שהרשות נתונה מצד הבחירה.
וכדי לבאר זה ע"פ מוסר כי בחכמת המוסר פתח דוד המלך בספרו זה נגד כל כת משלש כתות שיש בישראל למשוך לבם לתורה ולעבודה כל א' לפי בחינתו וזה שפתח פיו בחכמה במשל ומליצה להבין כל א' ענין מדרגתו.
ותחלה נתרץ קושי ז' הנ"ל ענין ועלהו לא יבול. והוא דכ' בפ' בחוקותי ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב וכשלו איש באחיו ודרשו חז"ל בעון אחיו שכל ישראל עריבים זה בזה. והוא תמוה מה ענין קללה זו שרדף אתם קול עלה. ועוד מה חיבר לקללה זו וכשלו איש באחיו לאה דאמר ורדף אותם קול עלה ונראה דזכרתי בכתבי דרושי ההפטרה על פסוק כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו יין וחלב וגו' והוא דיש ב' מיני תוכחת מוסר כי לכשרים אומרין בלי משל ומליצה רק מפורש וכמ"ש האלשיך בפ' דברים כי תחלה א' ברמז ואח"כ כשראה ששומעין דבריו אמ' מפורש ממרי' הייתם וכו' יעו"ש משא"כ כשרואין דלא אכשר דרי צריך המוכיח להלביש דברי מוסרו במשל ומליצה וכו'.
וז"ש כל צמא לכו למים מוסר כפשוטו משא"כ אשר אין לו כסף וחשק לשמוע בלמודים אז צריך למתק דבריו במשל ומליצה הנמשל ליין וחלב כי פנימיות המוסר שהוא דין ותוכחה נמשל ליין דדינין מתערין מני' והלבוש שיערב לחיך הטועמו נמשל לחלב ע"י משל ומליצה יעו"ש. העולה זה כי ראשי הדור מוזהרין להוכיח במישור את אנשי דורו בין שהם כשרין או לאו מצד הערבות שכל ישראל ערבין זה בזה לכך מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפש עבור ב"ב כשאינו מוכיח אתם ואם יש בידו למחות בבני דורו וכו' רק שיכלכל דבריו במשפט אם הם כשרים רשאי לומר דברי מוסר מפורש ואם לאו צריך להלביש ע"י משל הנק' עלהו לא יבול כפ' רש"י הנ"ל וכ"כ בזוהר תרומה דף קך"ח ע"ב וז"ל ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו' כמ"ש ורבים השיב מעון וכו' יעו"ש.
ובזה יובן דבפ' בחוקותי מיירי דלא כשרי דרי כמ"ש ואם לא תשמעו לי וגו' וא"כ ראשי הדור צריכין לרדוף אחר הרשעים להחזירן ע"י מוסר ותוכחה במשל ומליצה ע"י לבוש הנק' עלה שהוא לבוש לפרי וז"ש ורדף אותם קול עלה נידף ר"ל שירדפו הצדיקים אחר הרשעים ע"י קול עלה נדף לרדפן ולהכניען תחת הקדושה אבל הוא ללא תועלת כי ונסו מנוסת חרב ר"ל כמו הבורח מהחרב כך יברוחו מלשמוע תורה ומוסר גם ע"י משל ואז כשרואין ראשי הדור שאין שומעין מוסר נמנעין מלומר כלל תורה ומוסר וז"ש ונפלו ואין רודף ר"ל שמניחין לנפול את הדור ושוב אין רודף להחזירן למוטב לכך אז וכשלו איש באחיו בעון אחיו מחמת הערבות וכטענות מד"הד הנז' במס' שבת אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וראוי להוכיח ולחזור להוכיח וז"ש שוב כי כל זה נמשך מחמת ורודף אין דלכאורה ק' הם רודף אין א"כ אין זה קללה ולפי הנ"ל מבואר וק"ל.
ונחזור לביאר מאמר דהע"ה דע"כ לא דיבר ברשעים כ"א לבסוף שאמ' לא כן הרשעים וגו' משא"כ בפתח דבריו כלל בדבריו ב' סוגי אנשים יש שהוא מאושר ויש שאינו מאושר גם שהולך בדרך תמים לעבוד עבודת משא בתורה ותפלה מ"מ אינו מאושר והוא דמקשין העולם אש"ס דאבות כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב.
והקושיא מפורסמת מה אשריך בעה"ז. ונראה פשוט דכ' האלשיך כי יותר נוח ליקנות חיי עה"ב מלקנות גיהנם שהוא ע"י עמל ויגיעה ודאגה תמיד ע"י שגונב וגוזל ונואף ורצח וכו' יעו"ש.
העולה מזה כי אין מבוא ליצה"ר להתגרות באדם כ"א ע"י אכילה ושתיה וא"צ להביא ראי' בזה כי מבואר בתורה ונביאים וכתובים והנה יש ב' סוגי אנשים ההולכין בדרך הישר ולוחמים מלחמת היצה"ר תמיד וכמ"ש בח"ה שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו' והם א' האוכלים ושותים כל צרכן בעת האכילה ואח"כ עוסק בתורה ותפלה והוא סור מרע ועושה טוב וכת ב' ההולכין בדרכי התורה פת במלח תאכל ומים במשורה וכו' והנה היצה"ר ההולך וסוער תמיד עם בני איש למצוא מקום שיוכל לפתות האדם והנה זה שנוהג בדרכי התורה אין מבוא ליצה"ר לבוא אליו כלל ומכח זה שוקט ונוח זה האדם ממלחמת היצה"ר ואשרי לו גם בעה"ז שהוא נוח ושקט מכל צער מלחמות היצה"ר שאינו מתגרה בו כלל משא"כ זה שרוצה לילך בדרכי הש"י ורוצה לאכול ולשתות כל צרכו ודאי יצה"ר מתגרה בו ולא נח ולא שקט ממלחמת היצה"ר שצריך להלחם עמו תמיד ונראה דמצד זה אמר דהע"ה ולבי חלל בקרבי כי היה נוהג בדרכי עניות כמ"ש ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ"ש בשל"ה בזה יעו"ש וא"כ שפיר מבואר ש"ס הנ"ל כך דרכה דרכה של תורה וכו' ואז אשריך בעה"ז ג"כ כנ"ל וק"ל.
והנה בסוגי כשרי' ישראל יש ב' סוגים א' כמו שמצינו בכלב שהיה בעצת מרגלים שאמר להם כי עמכם אני בעצה ומכח זה סמכו עליו בעדותו שנאמ' ויהם כלב וכפי' רז"ל אך דיש בזה סכנה שלא יתפוס בעצתם וכמו שהטובע בנהר ואחד רוצה להצילו שהוא נכנס בסכנה אם יציל הנטבע או להיפך שנטבע עמו ונראה דמשום זה הוצרך כלב לילך לחברון להשתטח על קברי האבות ולהתפלל שינצל מעצ' מרגלי' וכן יהושע התפלל עליו משרע"ה ואמ' ה' יושיעך מעצת מרגלים. ויש כת ב' ההולך בתום ומרחוק מעצת רשעים כמטחוי קשת ואינו סומך על זכותו שיכנס בעצתם לש"ש מאיזה טעם הכמוס עמדו ושינצל אח"כ מהם והנפקותא שבין ב' כתות הנ"ל אע"פ ששניהם מכוונים לש"ש מ"מ לזה אשרי ר"ל בעה"ז כמשמעות לשון אשר הנז' לעיל ג"כ כי אין בו סכנה שיצטרך מלחמת יצה"ר משא"כ ההולך לעצת רשעים אף שכוונתו לש"ש כדוגמת כלב ויהושע הנ"ל מ"מ אינו מאושר בעה"ז מדאגת וסכנת היצה"ר שלא יתפוש בעצתם שאם יהושע וכלב הוצרכו לתפל' שינצלו מעצת רשעים מכ"ש לשאר בני אדם. וזה שא' דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובא לשלול סוג ב' אף שכוונתו לש"ש שרוצה לילך בעצתן כדי להכניען אח"כ מ"מ אינו מאושר שנכנס בסכנה אם ינצל או לאו ע"כ ראוי להרחיק מהם ומעצתן ואז הוא מאושר גם בעה"ז.
ואחר שאמר להרחיק מעצת רשעים שוב אמ' ובדרך חטאים לא עמד כי ההפרש שבין רשעי' לחטאים הוא זה כי רשע נקרא אף שלא חטא עדיין בפועל וכמ"ש בש"ס בהרמת יד נקרא רשע ובש"ס דקדושין אוי לרשע רע שעשה פירות וכו' משא"כ חוטא הוא שחטא בפועל ובא דוד מלך ישראל ללמדנו דעת איך ליזה' מיצה"ר כי קו לקו מרחיק את האדם מקונו כי בקטן יחל לומר לך בעצת רשעים שאינן חוטאים בפועל ומזה נמשך שיפתה אותו לילך גם בעצת חטאים החוטאים בפועל ולא בלבד ההליכה כי אם שעמד עמהם שהוא על ריבוי הזמן והפתוי של יצה"ר הוא שילך בדרך החטאים לש"ש כאשר זכרנו לעיל דלא איירי כאן ברשעים רק בכשרים והעמידה עם חטאים לש"ש הוא בדרך זה אשר התחלנו בפתח דברינו במצוה של טומאה דכהנים נזהרין בו והוא בכל אדם ג"כ בסוד עש"ן דודאי מי שעובד ה' נק' כהן כמו וכהנו לי גם שהוא ישראל כמ"ש ובני דוד כהנים וגו' ועיקר העבודה הוא לא בלבד שיקשט א"ע רק גם אחרים וכנז' לעיל ומעלה זו מצינו באהרן הכהן שנאמר ורבים השיב מעון וגו' וז"ש רז"ל אמר ואמרת כפל להזהיר גדולים על הקטנים ור"ל לא בלבד שיקשטו גדולי וראשי הדור את עצמן רק להזהיר גדולים על הקטנים שהם הרשעים שהם מקטני אמנה להזהיר הגדולים שיחזירו למוטב את הקטנים ג"כ וכ"כ מפורש בתקונים שהרשעים נמשלו לקטן שאין בו דעת יעו"ש.
ואחר שהזהירנו בזה אז הוצרך לומר לנפש לא יטמא בעמיו דשמעתי משל על בן מלך ששלחו אביו מעל פניו בכפר ה' כדי שיתאוה אחר זה יותר לשולחן אביו המלך אבל הבן מחמת טפשותו נתערב בגוים שבכפר ולמד ממעשיהם ושכח תענוגי המלך ושלח המלך שר א' משריו להחזירו ולא עלתה לו עד שהתחכם שר א' שפשט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט דמות אנשי כפר ועלתו לו עיין בכתבי ולהבין הנמשל מה הוא לבושי הדיוט ונ"ל כי המדות נקרא לבוש כמ"ש בתקונים במאמר אליהו לבושין תקינת לון וכו' והן המדות יעו"ש.
לפעמים ת"ח צדיק וישר שהוא שר מצד התורה שנק' שר ומלך שנאמר בי מלכים ימלוכו ולובש בגדי הדיוט שיש בו מדה גרוע שרי שבזה המדה יהיה לו התחברות עם העם שהם גרע המדות כדי לדבר על לבם לעוררן איך שנתרחק משולח המלך מלכי המלכים וישובו עדיו כמו במשל הנ"ל והנה זה החכם שעושה לאהבת המלך אולי יחזיר הבן לאביו מ"מ נכנס בספק סכנה אם יחזיר את הבן בהמשך הזמן שידבר עמו אחר שיתחבר עמו בהכרת פנים פעם ושתים או שיש לחוש שאם בן המלך שהיה מוטבע בנמוסי המלכים מ"מ ע"י שהורגל ברוע מדות של אנשי הכפר נעשה כמותן ושכח כל נמוסי המלכים וה"ה לשר זה שיש לחוש לזה ע"כ צריך אזהרה על עצמו יותר למה שהיה בחצר המלך תחלה כמו במשל והנמשל מובן.
ונ"ל שזהכוונת הפסוק סוף יחזקאל בהפטרת אמור ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו העם בבגדיהם וגו'. והוא תמוה אם יקדשו העם יותר נכון ויונתן תרגם דלא יתערבין עם עמא בלבושיהן. וג"כ צריך פ' לפירושו ונ"ל דכ' התו' בפ"ט דב"מ בד"ה ולאו מר כהן הוא מ"ט קאי בב"הק וז"ל תימא לר"י האיך החי' בנה של האלמנה כיון שהיה כהן שנא' ויתמודד על הילד. וי"ל שהיה ברור לו שיחיה אותו לכך היה מותר משום פקוח נפש עכ"ל.
ונראה גם כי דברי התו' כפשטן מ"מ יוצא לן רמז מוסר מזה לכהן הוא העובד הש"י כנ"ל שאינו רשאי לטמא עצמו על הספק ר"ל שיתערב במדות העם כדי להחזירן כמו במשל הנ"ל כי אם שידוע לו בבירור שיחזירן למוטב ויחי' אותם משא"כ בל"ה וכמו שכתבתי במשנה והמתים להחיות וכו' יעו"ש.
וזה שאמר הפסוק ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם ור"ל שיורד למדריגת העם יפשטו את בגדיהם וכו' ור"ל שע"כ פושט בגדי קודש בגדי מלכות ולובש בגדי הדיוט דאל"כ אין לו התחברות עמהם כמשל הנ"ל ואז צריך אזהרה דלא יקדשו העם בבגדיהן ר"ל שלא יתערבין עם עמא בלבושיהן דהיינו במדותיהן דאם אינו ברור להם וכו' יש לחוש שלא יתערב בגוים וילמד ממעשיהן ושב ואל תעשה עדיף כמ"ש הרמב"ם המדינה שאינו נוהגין בדרך הישר התרחק מהם וכו' עד בזה א' הנביא מי יתנני מלון במדבר וכו' יעו"ש וק"ל.
ונחזור לענינינו כי יש חומר וצורה באדם פרטי וכן העולם כי בעלי הנפש הם הצורה גדולי וחכמי ישראל. משא"כ בעלי החומר הם העם ונקראין קטנים לפי שאין בהם דעת וצריכין הגדולים ללמדם דעת לעשות מחומר צורה וז"ש להזהיר גדולים על הקטנים אך לזה צריך התחברות עם העם שהם החוטאי' לפשוט בגדי קודש וללבוש בגדי חול להתערב עם קצת מדותיהן כדי שיוכל להחזירן למוטב ויש בזה סכנה לכן בא התורה להזהירו לנפש לא יטמא בעמיו כי אלו בעל נפש היורדין בעמיו יזהר על נפשו שלא יטמא נפשו עמהם וז"ש בעמיו ר"ל בעודו בתוך עמיו במדריגתן.
ואח"כ חזר והזהיר את העם וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו והוא דמצינו בפסוק אנכי בעלתי בכם שהיא לשון אדון ושר ועתה בא להזהיר העם שלא יגרמו להבעל טומאה בעמיו להחלו שהם הגורמין להחלו והוי עונש כפול הכוונה שאם לא ירצו לחזור בתשובה להתנהג במדותיו של הבעל שהוא ראש הדור או העיר עכ"פ לא יכופו אותו שיתנהג עמהם להתערב במדותיהן ולפי שגלוי לפניו שעתיד להיות כך כאשר עינינו רואות בעו"ה שזה גורם כמה צרות ורעות לכך הזהירה קדומה בזה ודי באזהרה זו וק"ל.
וזה שאמר דוד המלך ובדרך חטאים לא עמד כי עמד הוי לשון עיכוב והמשך זמן גם שכוונתו לש"ש לעמוד עמהם כדי שיתחבר עמהם אולי יחזירן למוטב מ"מ כיון שיש סכנה בדבר וכמו שזכרתי. בשם התו' דדוקא בברור לו שיחי' אתם וכו' לכך המאושר הוא מי שאינו עומד עמהם להתערב במדותיהן כי אם באקראי בעלמא אם ישמעו מוטב ואם לאו יחדל שלא לעמוד עם החטאים המשך זמן מה כאמור. ושוב הזהיר דהע"ה ואמ' ובמושב לצים לא ישב שהוא יותר חמור מן חטאים שהוא בשוגג או לאיזה תועל' שיש לו משא"כ לצי' הם מזידין ללא תועל' כמ"ש בש"ס אומרי' לנחש מה הנא' יש לך ומשיב ומה יתרון לבעלי לשון וא' לשון מושב גבי לצים דכבר כתבתי לתרץ ביאר הרמב"ם שכתוב וז"ל אבל היושב ואומר כך וכך עשה פלוני ואמר דברים של גנאי וכו' והקשה עליו הראב"ד וכו'.
והעולה משם כי זה שיושב עם הלצים הם מדברים בגנות אחרים ומכוין על זה היושב עמהם וכו' ולזה בא ד"ה ע"ה לשלול ישיבתן עמהם לפי שהיצה"ר מפתה אותו בזה לפי מה ששמענו מאנשי לצון שקבלה בידם ג' העומדי' בחבורה וכשפורש א' משלשתן אזי ידברו בו אלו השנים בגנותו לכן אזהרתן לבל יפרוש א' מהם עד שיתפרדה החבילה.
והנה אלו יושבי קרנות בפרט בשבת וי"ט שיושבין וישיחו יושבי שער ושתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ואם אחד המיוחד שבעיר או שאר אנשי שלומי אמוני ישראל ההולכין לתומם לבה"כ או לבה"מד לשמוע בלמודים שיעור החכם היושב ודורש בשבת וי"ט כמאמר תנחומא ויקהל להקהיל קהלות בשבת וי"ט ולדרוש וכו'.
והנה מידי עברו לפני אלו יושבי קרנות חושב בלבו אם לא ישב עמהם מעט מזעיר אזי ידברו בגנותו ומפני כך רוצה לישב עמהם מעט ליתן חלק לס"א ואח"כ ילך לדרכו וכ"ז הוא עצת יצה"ר כאשר יבואר. לכך הזהירו הכתוב ובמושב לצים לא ישב כלל כי אם ישב עמהם ממ"נ לא יצא חובתו אף שלא ידבר עמהם שאם ישב מעט וילך לדרכו אזי גורם להם שידברו בגנותו כשיפרוש מהם כ"ז שלא יפרדו איש מעל אחיו ואם יתמהמה אזי יתבטל המצוה
והעיקר שעיקר מושב לצים שידברו בגנות אחרים וכוונתם עליו וא"כ כשישמע דברי לצנותם במי שהולך בדרך הישר כמ"ש ישנאוני תחת רדפי טוב וח"ו פן ימנע מחמת אלו המלעיגים ע"כ מתחלה יחדל מלישב במסיבתן ואז הוא מאושר בלי סכנה כלל ואחרי שהוא מאושר בעה"ז אם יתנהג כאמור שלא הלך וגו' וכנ"ל אז יעצו דה"עה שיהי' טוב לו גם בעה"ב ע"י עסק התורה שהיא חייך ואורך ימיך לעולם שכולו ארוך כי כך דרכה של תורה וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב.
וז"ש אחר זה כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וגו' כי יש בכשרי ישראל ב' סוגים א' ת"ח וב' המונים וכבר זכרנו בהפטרת עקב ותאמר ציון עזבני ה' וגו' כי הת"ח נקרא בשם הוי"ה יעו"ש וז"ש אם אתה איש המוני שאינו יכול ללמוד בעצמו א"כ ישמע בלמודים וז"ש בתורת הת"ח שנקרא הוי' יהיה חפצו ר"ל שישמע בחשק ולא שיהיה לו זה כמשא כבד ליפטור ממנו. ואם הוא ת"ח אזי בתורתו יהגה וכו' ואז יש שכר לשומע ומשמיע. כי זכרתי בפסוק והיה עקב תשמעון דה"לל תשמעו. והוא כי לצורך המקבלים יש משפיעים כדי שיקבלו ע"י זה החכ' ונעשה כמעיין הנובע וז"ש תשמעון פועל יוצא לאחרים שהם הת"ח המשפיעים במוסר שנשפע לו חכמה ודעת להשפיע מוסר השכל להורת העם וכן גורם טובה לשומע להשפיע ברכה וכמ"ש בתקונים כמו שמשפיעים דין לדין כך גורם למעלה וכו'.
ונ"ל שזה שאמרו במדרש רות כי שמעה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות והוא פלאי ובע"י פ' רוכלים כמו ההוא רוכל דמכריז מאן בעי סם חיים יעו"ש ובודאי צריך פ' לפירושו. ולדברינו א"ש כי צריך טעם למ"ש רז"ל כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' כמ"ש במסכת תמיד יעו"ש שנא' ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב וכמ"ש מהרש"א יעו"ש וכמ"ש בתקונים וכו'.
וז"ש כ"ז שמוכיחים יונעם שהמוכיח נועם למקבלים אז תבא עליהם ברכת טוב והוא כשיש משפיעי' למטה זה לזה בתורה כך מעורר למעלה להשפיע ברכה וא"ש כשראתה רוכלים מחזירין בעיירות להשפיע תורה ומוסר מאן בעי סם חיים אז שמעה ר"ל בלב שהבינה בדעתה כי ישפיע ה' שפע ברכה כי כבר נתעורר זו למטה וגם למעלה יהיה כך וק"ל. וז"ש והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו כי זה המשמיע תורה ומוסר יזכה להשפיע לו משמים חכמה ודעת כדי שיהיה לו פרי שיתן בעתו הם מדרגה תחתונה ממנו שהם המוני עם השומעים מהת"ח כמו שיש למעלה ב' מדריג' צדיק יסוד עליון הנק' פרי המשפיע למדריג' תחתונ' הנק' עתו דצדי' כנוד' כך למט' וע"י שהתעור' מדה זו להשפיע למטה אז יתעורר מדה זו למעלה שגם השומע יזכה שכל אשר יעשה יצליח כי יש שפע באופן שמשפיעין למשמיע ערך בחינתו דברים השייכים לנשמה חכמה ומוסר ומשפיעין לשומע בחינתו השייכים לגופו שכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כ"א כמוץ אשר תדפנו רוח כך יברח מתורה ומוסר שהוא כמו ויהי נעם לשדים וז"ש יחזקאל ס' י"ג כשועלים בחורבת נביאך ישראל היו ופ' רש"י דקאי על נביאים שבורחים וכו'. ולי נראה דקאי ג"כ על ישראל וכך פ' כשועלים בחורבת כך מפני נביאך ישראל בורחים מלשמוע מוסר ה' וכאשר יבואר עוד. ואמ' על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים כי יש בכתות בני ישראל ב' סוגים הממאנים לשמוע בלמודי' שהוא הנהגת קדמונים להקהיל קהלות בשבת וכו'. והיינו קודם מנחה דשבת כי בשחרית יש טרחא ואחר מנחה נועלין בה"מ שמת מרע"ה וע"כ קודם מנחה הוא הזמן הנבחר לפתוח החכם פיו בתורה ומוסר ויש כת א' שמסירים אזנם רק מהתור' ומוסר ואח"כ לזמן התפל' לבה"כ באים להתפלל עם הצבור עכ"פ.
ויש כת ב' שמחמת בושתו שלא בא לתורה שהסיר אזנו משמוע תור' גם תפלתו תועבה ר"ל שהוא בעצמו מתעב להתפלל עם הצבור ומתפלל ביחיד. וזה שאמ' על כן לא יקומו רשעי' במשפט ר"ל רק בתורה ומוסר שנק' משפט וכמ"ש דבר אתו משפט וכו'. ויש שנקרא חטאים בפועל שהוא שלא יקומו במשפט וגם בעדת צדיקים כי עדה הוא עשרה המתפללין אחר ששמעו מוסר והרהרו בתשובה כמ"ש המקדש את אשה ע"מ שאני צדיק מקודשת שמא הרהר בתשובה.
והסבה לזה כי יודע ה' דרך צדיקים כי תשובה נקר' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך ויודע וחביב לפניו יתברך לכך אין מונעין מהם דרך תשובה רק מסייע משא"כ דרך רשעים תאבד לפניו ומונע מהם דרכי תשובה שלא באו לשמוע תורה ומוסר ואשרי תבחר ותקרב וק"ל.
מצוה להקריב מנחת העומר שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו'.
מצוה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וגו'. ושתי לחם חמץ וכו'.
לבאר איך מצות אלו נוהג בכל אדם ובכל זמן. עם המשך הפסוקים. דכתיב דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן וגו'. וספרתם לכם וגו'. וי"ל א' כי תבאו וגו' אשר אני נותן לכם היא מיותר. ב' וקצרתם את קצירה אם כבר הוא קציר מאי וקצרתם את וגו'. ג' למה דוקא עומר וגו'. ד' וספרתם וגו' ל"ל לכם. ה' ממחרת השבת וגו' ממחרת י"ט הל"ל ו' עד ממחרת השבת השביעית וגו' קשה ג"כ כנ"ל. ז' למה הקפיד שיהיו תמימות וכו'. ח' צריך טעם על חמשים יום דוקא.
ונבאר פסוקי ש"ה אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה וגו'. ונראה דבארתי בפ' בהר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת וגו'. דפליגי ת"ק ורשב"י בפ"ו דברכות ואספת דגנך הנהגך דרך ארץ וכו' ורשב"י ס"ל אפשר אדם חורש וכו'.
ובארתי דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה דתניא בפ"ב דביצה אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל מדה אחרת הי' לו וכו'. תניא נ"ה ב"ש אומר מחד שביך לשבתיך וב"ה אומר ברוך ה' יום יום ורשב"י בשיטת ב"ש ות"ק בשיטת ב"ה ע"ד הנזיר וכו'
ובזה יובן הפסוק בב' פנים א' לשיטת ב"ש ב' לשיטת ב"ה וז"ש שש שנים תזרע שדך המיועד לך לעה"ב משא"כ עה"ז הוא עולם שאינו שלך והיא כב"ש מחד שביך לשבתיך שיעשה הכנה לעה"ב הנקרא שבת מתחלת שנותיו וכו'. ולשיטת בית הלל יפורש כפשוטו שש שנים תזרע שדך הנהג דרך ארץ כת"ק דרבי שמעון בן יוחאי רק שיהי' כוונתו לש"ש כמו הנזיר הנ"ל דהיינו לתכלית ואספת את תבואה שיה' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו' יעו"ש.
והעולה משם כי תכלית בריאת אדם בעה"ז שיעשה הכנה לעה"ב מי שטרח בע"ש יאכל בשבת לעה"ב שכולו שבת וב"ש לשיטתו מחד שביך וב"ה לשיטתו וכנ"ל. אך ענין הכנה זו יש בו כמה בחי' שונות כי הכנה לעה"ב הוא שיעשה לו לבוש מן כל הימים וסוד חלוקא דרבנן וז"ש מדת ימי מה היא ואם חסר יום א' ממדת ימיו שנתן לו שלא תיקון בו ואכלום ומכ"ש ח"ו אם עבר בו עבירה אין הלבוש שלם לכך צריך שיהיו ו' תמימות אל החמשים שנה משנת עשרים שהוא בר עונשין עד ע' שנה שיהי' שלימות בסוד ואברהם זקן בא בימים ש"כ בזוהר פי' ויחי יעו"ש.
ויש שעושה לבוש מפשטי התורה והמצות בג"ע התחתון ויש מכוונת התורה והמצות עושה לבוש בג"ע העליון. ויש עושין כתר ועטרה מיחודים וז"ש צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. ויש שאינו עושה לבוש כלל ויש גורע ע"י עבירות שעושה לבוש בגדים צואים וכאשר זכרתי בפ' כי תבוא משל למלך שנאבד לו אבן טוב יקר הערך ונתיירא לשלוח עבדיו ושלח את בניו ממש והי' בזה ג' סוגי' א' התאמץ בכל כחו למצו' האבן טוב ב' שצעק אל אביו וכו' ג' שנשאר במצולות ים וכו' יעו"ש.
אך שראה המלך ששוהין לבוא למצוא האבן נתייעץ לפזר עוד מעות של כסף וזהב ופרוטות כדי שיפשפשו ויחפשו המעות אז אפשר שימצאו האבן כאשר סופר במעשה שאחר חורבן ציון שדה תחרש וזבלו על כותל מערבי עד שקם תוגר א' ופיזר מעות על מקום ההוא וכו'. ותינוק שאין בו דעת כאשר מצא פרוטה נסתפק במועט ויש הי' לו דעת יותר וליקט מטבע כסף ויש זהב אבל העיק' למצו' האבן טוב
וה"נ כל התורה והמצוה ניתן לברר רפ"ח ניצוצין וכו' שהם האבן טוב שירד במצולה ונתן הש"י התורה לישראל בסוד פרד"ס והעיקר הסוד שהוא האבן טוב רק שתחלה צריך שיברור לו דרך שיהי' לתפארת ואח"כ שידבק בתורה וכו' וכמ"ש במד"ש יעו"ש.
ובזה יובן אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן אבל העיקר שהוא תוכו רצוף אהבה ע"י פנימיות התורה לדבק באהבתו ית' וק"ל. ובזה יובן דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם שהיא ארץ עליונה שהיא מתנה עולמית שהיא מיוחדת לכם בהחלט משא"כ עה"ז הוא עולם שאינו שלך במפרש בפייט לשבועות. וכמפרש בש"ס דב"ב מונבז המלך שבזבז אוצרות וכו'. וקצרתם את קצירה כי לימוד התורה נק' קציר בסוד מחצדי חקלא. ולעה"ב אין שום לימוד וקצירה כי אם מה שקצר ולמד בעה"ז וזה שאמר וקצרתם שם את קצירה שקצרתם בעה"ז ויש בזה בחי' שונות פרד"ס והעיקר ליקרא ראשית המובא אל הכהן העליון הוא עמר גי' ש"י עולמות שיש לצדיק גי' יקר שהוציא יקר מזולל להעלות האבן טוב יקר הערך מבין הקליפו' הנק' זולל
ולכך וספרתם לכם ר"ל להנאותכם ממחרת השבת מחד שביך יעשה הכנה לשבת מיד שבא בעה"ז מעולם העליון הנקרא שבת תספרו חמשים יום שהם חמשים שנותיו מבן עשרים ואילך שתהיה שבע שבתות תמימות שלא יאבד יום א' לבטלה כדי שיהי' לו לבוש שלם לתקן גם ימי נערות וזה שאמ' והניף. ר"ל להעלות ימי הנעורים ראשית קצירכם אל הכהן עד ממחרת השבת השביעית לעה"ב שתשוב הרוח אל האלדים אשר נתנה בלבוש שלם לכך תספרו חמשים יום שלא יאבד מימי הספירה יום א'. על שתי לחם חמץ שהם ב' סוגי יצר הרע שאר וחמץ ושניהם בשם חמץ יכונה להכניסו בקדושה על ידי שישתמש במדת רעות שמצד היצה"ר ישתמש בו ברוחני להש"י כנז' לעיל במשנ' ומה בין תלמידי בלעם לתלמידי א"א יעו"ש ור"ל
מצוה וספרתם לכם שבע שבתות וגו' לבאר זה נ"ל להקדים משנה בפ"ק דר"ה בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנא' היוצר יחד לבם ובחג נידונין על המים. והוא תמוה והספיק' יפרטו לבסוף דידוע כי האדם נק' עולם וכמ"ש מוהרשא כשא"ל הקב"ה לר"א בן פדת אי בעית דאחרב עלמ' וכו' וכן מבואר בתיקוני' וכתבי' ואין לך כל נברא שבעולם שאינו מורכב מן ד' יסודות הרומזים אל ד' אותיות הו"יה וכל מצוה כלולה מן ד' אותיות הו"יה שהוא מ"צ חילף י"ה עם ו"ה וכמו ששמעתי כל העושה מצוה אחת וכו' יעו"ש.
וזהו בכל דרכך דעהו שהיא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוי בה שבכל דבר ודבר שעושה אפי' גשמי יראה לייחד ד' אותיות הו"יה כי כל אכילה ושתיה ומלאכת האדם מן ל"ט מלאכות ושאר משא ומתן הכל הוא לברר ניצוצות שלו שבאו עמו מיום הולדו בסוד מדת ימי וכו' וכשעושה על כוונה זו הרי מעלה מ"נ להשכינה שהיא אות ה' לקבל מ"ד השפעה והמשכה מן אות ו' והיינו כשיעשה בדחילו ורחימו שהם י"ה הרי עושה מן גשמי רוחני וכל זה הוא באדם הנקרא עולם וכל מה שיש בעולם יש בשנה בסוד עולם שנה נפש הרי שיש בשנה ג"כ ארבעה פרקים המיוחדים אל ד' יסודות הנ"ל הרומזים אל ד' אותיות הוי' והוא פסח על התבואה אות ה' אחרונה שבשם וכמ"ש בזוהר ויחי מצה בפסח הוא שרותא דשריאו ישראל למיעל בחולקא קדישא דקב"ה ואיקרי תבואת ה' וכו' יעו"ש.
ולכך פתח במתני' מזה כי פתח השער היא יראת ה' עצרת פירות האילן אות ו' שבשם. בר"ה כל באי עולם וכו'. אות ה' ראשונה בינה דינין מתערין מינה דז"ש המבין אל כל מעשיהם ומתחיל בר"ה בסוד נסירה ונגמר בי"ה הכל מבינה.
ובחג נידונין על המים אות יו"ד שהוא מימי החסד שבתוך מקוה בינה כי שם ע"ב בחכמה ד' יודין שבו הם מ' סאה מים וכו' ולפי שהם תרין ריעין דלא מתפרשין קאמר ובחג נידונין כי ה' עלאה בסוד שמאלו תחת לראשי ובחג הוא וימינו תחבקני קו ימין הוא קו החכמ'
וכדי שתבין איך יש ד' פרקים אלו שהם מועדת באדם הנקרא ג"כ שנה נתחיל מן פסח שבו אכילת מצה דקי"ל אין בו חמץ למצה אלא משהו. וז"ש על התבואה והענין דאחז"ל בפ"ב דשבת תנא דבי ר' ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש ופ' רש"י כי היא משמרת התבואה וכו'. אמר רב בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה וכו' ואפ"ה אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין וכו' א"ל עירבת בהן קב חומטין א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העלית ע"כ.
העולה מזה כי קו חומטין שהוא משהו בכור חיטין שהוא ל' סאין וכל סאה ו' קבין שהוא הרבה מאוד מ"מ אותו משהו מחזיק ומקיים הכל ובל"ה אינו שוה כלל ומוטב אם לא העלה כלל כך הענין בעבודת ה' כי שנים העוסקין יחד בתורה או תפלה זה עסק ביראה שהוא משהו קב חומטין שעירב בתבואה נתקיימת בו.
והענין עסק בלא יראה ואין צ"ל אם ח"ו נתכוין לאיזה פניה גאוה או קנטור מוטב אם לא עסק כלל וכן בכל עניני אכילה ושתיה ומשגל ומלאכ' זה עשה לתועל' עצמו למלאות תאותו נקרא פושעים יכשלו בם וזה השני אכל ושתה בכל עניני עה"ז כמו הראשון רק שנתכוין שיהי' לו כח לעבוד הבורא ומכ"ש אם יש לו בינת אדם לכוין להעלות ניצוצות ולייחד ד' יסודות שיש בכל דבר וכנ"ל ולקיים בכל דרכך דעהו נקרא צדיקים ילכו בם וכמו שדרשו חז"ל כך על ב' שאכלו פסח ביחד זה נתכוין וכו' הרי שפיר אמרו אין בן חמץ למצה אלא משהו שהיא קב חומטין שצריך לערב בתבוא' שהיא יראת ה' אשר היא אוצרו והוא אות ה' שבשם והאדם הנקרא עולם לידון בפסח על התבואה הנ"ל שלא יפסיד ע"י קב חומטין הנז' וזה בפסח שנצטווה באכילת מצה ולא יראה לו חמץ היינו שיהי' נזהר בזה המשהו חמץ ואז ניצול כל השנה מחטא ושפיר ודי למבין. בעצרת על פירות האילן כי נודע האילן שהוא עץ השדה הוא תפארת ישראל אות ו' שבשם והנה יש אל ו' זו ו' זעירא שהוא סוד הנקרא פרי העץ כנודע בכוונת הברכה והוא בעולם.
וכדי שתדע איך הוא באדם ובשנה בסוד עשן נ"ל שהוא ענין התענוג שיש לאדם השלום בתורתו ותפלתו שמדבק את עצמו באותיות הקדושים שהם חיות רוחניות נשמו' קדושות כי מבשרי אחזה אלהי כמו באבר חי שבמשגל שהוא מבחר התענוג כן האדם השלם שיש לו תענוג בתורתו ותפלתו נקרא חי משא"כ כשאין לו תענוג הוא משמש באבר מת שאין בו חיות כלל אף שיש בו יראה צריך שיהי' בו ג"כ אהבה ותענוג וזה נרמז בעצרת שיש בו מ"ט יום אחר פסח ועצרת הוא יום החמשים הנק' יובל שמשם כל חדוה ותענוג וחירות הנרמז באות א' של אדיד הנעשה מזה כתר לז"ונ כנודע בכוונת הארי'.
והענין כמו שכתבתי בביאור מאמר כי באלו מ"ט יו' צדיק מט לפני רשע ח"ו אבל כשאות א' באה שהוא אלופי של עולם חיי החיים תענוג התענוגי' ונמשך המשכה זו הנרמז אל אות ו' המשפיע עד המלכות הנק' מצה שהי' בפסח כנ"ל אז נעשה מן מצה מצוה.
בר"ה כל באי עולם וכו' והוא כי יראה ואהבה שזכרנו באות ו"ה הנרמז בפסח ועצרת הוא יראה ואהבה תתאה הגם שנמשך מלמעלה מ"מ אינו רק באות דרך המדריגות וכמו שמצאתי בכתבים נע"ח על פ' מאמר הזוהר ויקהל דף רי"ו ויראת מאלהיך וכו' וז"ל כי יראה במלכות מל"ת ואהבה בז"א שבו החסדים מ"ע יעו"ש בדף קכ"ב ע"א אמנם אית יראה עלאה בחכמה ואהבה עלאה בבינה וכמ"ש אם אין יראה אין חכמה.
והנה בפסח נידון על מצה בסוד ה' אחרונה שבשם הנק' דבור שיהי' ביראה שהוא קב חומטין בתבואה. ובעצרת על פרי האילן שהוא יסוד ו' זעירא הנמשך מן ו' שבשם כי מילוי ו"ו הוא ג"כ ו' נמצא בעצרת שהוא ו' כנ"ל נעשה מן מצה מצוה ואע"פ שאינו בפסח ועצרת רק ב' אותיות לבד מ"מ שורש ו"ה הוא נכלל באות ה' עליונה אם הבנים כי ציור ה' עליונה ד"ו וכשנכנס אות ו' בתוך הד' בסוד ה' בחכמה יסד ארץ נעשה מן אות ד' ה' ועם אות ו' הרי מצוה כי מ"צ בחילוף הוא י"ה.
וז"ש בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו בבני מרון דהקשה הרן כיון דאדם נידון בר"ה על כל מאורעותיו נידון הן תבואתו או פירות האילן שלו א"כ הרי נידון הכל בר"ה ותירץ כי בר"ה גוזרין עליו חלקו מדברים הללו וטעם בר"ה כי בתשרי נברא עולם ואדה"ר חטא ונידון ברחמים וקבעו לבניו וכו' וא"נ למ"ד בניסן נברא מ"מ ביה"כ נמחל עון עגל ונקבע מתחלת תשרי עד יה"כ לימי דין עכ"ל.
ולי נראה לתרץ ק' הר"ן בדרך זה דהא קו' עוד קו' שהקשה האר"י זלה"ה וכי פליגי במציאות למר בניסן נברא עולם ולמר בתשרי ומשני כי ב' דיעות אמת הא' מיירי בבחי' פנימ' עולמות והב' מדבר בבחי' חיצוני' העולמות שהוא סוד מחשבה ומעשה יעו"ש. ולהבין ענין זה חיצוניות ופנימיות כי מה שיש בעולם הוא בשנה וכן בנפש האדם בסוד ע"שן וכמו שיש באדם הגוף שהוא לבוש אל הנשמה שהוא בפנים כן יש בעולם חיצוניות העולמות ופנימיות העולם והוא כן בשנה והם הרשעים הם קליפ' וחיצוניות העולמות ובינונים הם אמצעים והצדיקים הם פנימיות העולם וז"ש לבי לחוקקי ישראל כמו הלב שהוא פנימי וחיות הגוף כן הצדיקים הם חיות העולם ושאר בני עולם הן לבוש פנימי וע"ד שא' בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני.
ובזה יש לתרץ קו' הרמ"בם על משנה בר"ה כל באי עולם עוברין כבני מרון ותנ' כולם נסתרין בסקיר' א' והקש' דהוי תרי דסתרי אהדדי וכו' יעו"ש בתי"ט ולדברינו א"ש דיש נגד ב' בחי' הנ"ל ב' מיני דינין כי הלב בשרו מדובק מאוד וכמ"ש בש"ס לב דשיע והוא מורה על הצדיקים ששורש נשמתן ממקום אחדות לכך נידונין ג"כ יחד וז"ש היוצר יחד לבם שהם הצדיקים שהיצירה של הלב דבוק בשרו יחד לכך נידונין ג"כ בסקירה א' הצדיקים שהם פנימי של העולם.
אבל המוני עם שהם מעשי' מעולם הפירוד ויש פירוד ביניהם נידונין ג"כ כל א' בפני עצמו כמ"ש המבין אל כל מעשי הם ר"ל אל כל איש פרטי מאחר שהוא מעשי' עולם הפירוד ובאמת הכל א' כי כאשר נידון הלב גם הלבוש ובשר מרגיש מאוד וה"ה איפכא מרגיש הלב ג"כ כאב הגוף ולא כ"כ כמו כאב הלב שהוא מסוכן שתלוי בו החיות ואם הגוף אינו מרגיש כאב הלב הוא מסוכן סמוך למיתה שאין המתים יודעים מאומה.
וז"ש בסנה' השכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי הראש מכונה אל הצדיקים וראשי הדור וזרוע' מכונה אל הרשעים וכמ"ש עתידין בעלי זרוע ליפול והצדיקים הם פנימי והרשעים והקליפ' הם חיצוניות כמו לבוש ובשר הגוף.
וז"ש קלני מראשי קלני מזרועי ור"ל דמדרש מרישא לסיפ' ומסיפא לרישא קלני מראשי שאם ח"ו קלני מראשי שיש כובד ראש בצדיקים ראשי הדור אז קלני מזרועי שהם המוני' כי גם להם יגיע הכאב ואם קלני מזרועו שהוא נקל בעיניהם של אלו הנק' זרוע אז הוא ודאי קרוב למיתה להני שאין בהם חיות והוא כי קלני מראש שאינם מרגישים כי אפס החיות שלהם והם מתים שאינם יודעים מאומה וא"ש דהבן וסמכתי על המעיין כי קצרתי וק"ל.
בפסוק כי תבואו אל ארץ והבאתם עמר ראשית קצירכם אל הכהן וגו' עד תספרו חמשים יום וגו' והספיקות רבו. והרב האלשיך פ' ע"ד מוסר כי יש ך"ה אברים באדם שהם עישור מרמ"ח איברים שבהם תלוי הטוב והרע שבאדם וכו' וחמשים יום הם חמשים שנה משנת עשרים שהוא בר עונשים עד שבעים שנה וכו' יעו"ש.
ואענה חלקי גם אני לקרב סוד הספירה שנז' בכתבים איך הם רמוזים באדם לעבוד בו עבודתו ית'. והנה אמר שם סוד הספירה כי בסוד גלות מצרים נסתלק החסדים והגבור' למעלה בדעת ז"א כי פרעה הי' אחיזתו שם וע"י הספירה שסופרין מתפשט' החו"ג למטה כי שם למעל' היו בהעלם וכו' וכשמתפשטין נכנסין המוחין בז"א ונק' מ"ה כי תחלה הי' בסוד דם וע"י א' דאהי' שנתפשט בוא"ו דמה נעשה אדם גי' מ"ה וסדר כניסת המוחין בכל שבוע גדלות ראשון דאבא ואימא ואח"כ קטנות שני דאו"א ואח"כ קטנות ראשון דאבא ואמא ואח"כ גדלות ב' דאו"א והנה אף שהם דברים נעלמים שאין ראוי לשלוח בו יד מ"מ מאחר שהאדם נק' עולם קטן וע"כ רמזו בו הכל ומבשרי אחזה אלהי כי ממה שלמטה בהנהגת האדם ידע וישכיל דברים עליונים כי זה העולם הוא דמות חותם של עולם העליון כנודע. וענין חסדים וגבור' שבאדם שהם תחלה בהעלם בדעת ז"א הנק' אדם ואח"כ מתפשטים בגופו של אדם העליון וכן באדם התחתון ג"כ.
הענין הוא כך כי אדם פרא יוולד כי היצה"ר בא תחלה לאדם בקטנות שהם סוד הגבור' המתפשטין תחלה ואח"כ החסדים שהם יצ"ט וכ"כ במפורש בס' פע"ח חלק ב' דף מ"ד ע"א בסוד הספירה יעו"ש משא"כ בגדלות הוא איפכא וכו'.
ולהבין זה הענין של קטנות וגדלות באדם התחתון הוא כך כי כשהוא הולך אחר תאוות ושררות לבו נק' קטנות בסוד קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד הנזכר בעשו. וגדלות הוא כשמואס עניני עה"ז ועוסק בדברים גדולים נעלמי' בעניני עה"ב וז"ש ויגדל משה ופ' רש"י לגדולה יעו"ש.
וסדר בריאת האדם הוא היצה"ר שהם גבור' והיצה"ט שהם חסדים אך בקטנות אף שהאדם הולך אחר עניני עה"ז או בעסקי עה"ב מ"מ הם בהעלם שאינם ניכרים מעשיהם וכמ"ש רז"ל ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' וז"ל כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם וכו' וכיון שהגיעו לי"ג שנה זה פירש לבתי מדרש' וזה לע"ז וכו' הרי מבואר כי בקטנות החסדים והגבורות הם בהעלם בדעת ולא בגופו של אדם כי אינם ניכרים במעשה אבל בגדלות מי"ג שנה נתפשטו החסדים והגבורות שהם היצה"ר והיצה"ט למטה בגופו וניכרים בעשיות מעשים טובים או רעים וכנ"ל.
אך שיהי' באדם א' חסדים וגבורות ניכרין שהם מעשים טובים ורעים זה לא אתי שפיר שהם הפכים ונגדים וכשזה גבר זה נפל. ועו' דשם גדלות יכונה לצדיק וכנ"ל וא"כ איך יתואר בו התפשטו' חסדים וגבורות שיהיו ניכרין
ונ"ל כי התפשטות חסדים וגבורות בגדלות הוא עד"ז. כי הרשע אף שהוא אחר י"ג שנה נק' קטן כנ"ל והחו"ג שהם בדעת בהעלם הוא עד"ז כי אם הי' האדם משים על לבו חסדיו ית' שעושה עם האדם מיום צאתו על אויר העולם שלא נעשה נפל וימי יניקתו והגדלתו כמו שהאריכו בזה חכמי המוסר וחובת הלבבות ותחת זבחים ושלמי' שהי' ראוי לגמול להש"י הוא מביא חטאת ואשמים שהוא גבור' ודינים של אדם שהוא קרוץ מחומר איך ימרוד עיני כבודו ית' בשפע חיות שהק"בה משפיע בו אשר לולי שפע חיותו מהקב"ה רגע א' הי' נאבד וכמ"ש פ' הפסוק כל הנשמה על כל נשימה ונשימה ראוי להלל י"ה וכו'. בודאי אם הי' האדם משים זה ללבו לא הי' עבד מורד באדונו. אפס שאלו חסדי' וגבור' שאמרנו הם בהעלם שנשכח ממנו זה ואינו נותן לב עליהם לזוכרן כי כל מעשיו ישרים בעיניו.
אך הצדיק ההולך בדרך הש"י הנק' גדלות בו מתפשטים החסד' והגבור' למטה בגילוי כי נותן לב עליהם תמיד וזוכר חסדיו ית' ומעשה האדם שהם רעים הנק' גבור' ועושה תשובה שלימה הנק' תשובה עלאה להחזיר אם על בנין שהוא סוד א' דאהי' להתפשט בז"א הנעשה אדם ע"י כשרון מעשי תחתונ' שהם התפשטות חסדים וגבורות כנודע. ואלף זו דאהי' נעשה אהי' במילוי י' פעמים אל גי' עמר כנזכר בסוד הספירה יעו"ש.
איברא שזה הכשרון של אדם כשר אינו במדריגה א' תמיד כי האדם נק' עולה ויורד ובתחלת מעשיו כשמתחיל לשוב עד ה' הוא ע"ד הטוב והיושר המכונ' למוחין דאבא ומוחין דאמא כי תשובה מבינה הנק' אמא שהוא א' דאהי' הנעשה מוחין לז"א.
ומאבא כי ע"י תשובה זו ממשיך מילוי אבא שהוא מ"ו ונעשה מ"ה ע"ה גי' מ"ו וכאשר זכרתי במתנ' אדמון א' ילך בקצרה וחכמים אומרים יקנה דרך במאה מנה וכו' עיין אח"ז בפ' בהר וזה נק' גדלות ראשון של אבא ושל מוחין שע"י תשובתו וכשרון מעשיו ממשיך מוחין לז"א מאבא ומאמא אך שזה אינו תמידי שיהי' במדריגה א' רק באינו יודע מזה שסובר שמתמיד במעשיו הטובה במדריגה א' ובאמת אינו והוא בסוד קטנות שני שהוא שם אכד"טם חילוף אלהי' העלם הדין ור"ל שנעלם שחוזר ויורד ממדריגתו אל הגבור' שהוא דין עד אח"כ שיורד לגמרי לסבה שיה' מאלו דעיילי ונפקי או להעל' שאר מדריגות בסוד עוברי בעמק הבכה וכו' או שיהי' לו אח"כ יותר תענוג ע"ד משל לבן מלך וכו' או לשאר סיבת בחירה שבאדם אז מרגיש כאיזמל בבשר החי איך נתרחק מעבודת ה' וצר לו מאוד אחר שידע מתענוגי ותפנוקי מלכי' שנתרחק ממנו והוא דואג יותר מתחלת מעשיו שלא ידע כלל מתענוגי עבודת ה' אז שב אל אלהיו בכל לבו ומוסף גדרים וסייגים לעצמו שלא ירד למטה לגמרי וזה נק' גדלות ב' וזהו סדר כניסת המוחין למעלה ולמטה וזה בזה תליא אשר לסיבה זו בחרו לומר בין פסח לעצרת פרקי אבות כמ"ש האלשיך ובמדרש שמואל יעו"ש כי הם ימי תשובה והוראת כל חיי אדם תלוי בימים אלו למעלה ולמטה ודי בהערה זו.
ובזה יובן המשך הפסוק' כי תבואו אל הארץ ר"ל כשתהיו מכונים בשם ביאה אל הארץ העליונה ולא בשם הליכה כי כבר נודע מפסוק הלך ילך ובכה כשהולך מעבודת ה' נק' הולך שנתרחק ממנו ית' משא"כ כשנתקרב נק' ביאה אז וקצרתם את קצירה כי העוסק' בחכמה פנימ' נקראו מחצדי חלקא לבער הקוצים מכרם ה' צבאות וזה א"א כי אם כשעושה תחלה תשובה שלימה.
וז"ש כי תבואו אל הארץ אז וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר כי ע"י תשובה שתשוב אמא על הבנים בזה ממשיך ומביא עמר רפ"אל גי' עומר שנמשך מז"א לנוק' וכנ"ל ונעשית אל אדני ואז עולה עמו עד כהן העליון שהוא חכמה ע"ב דיודין גי' חסד שמקבל ממנו כמ"ש בס' פע"ח ה' שבוע' כי בספירת העמר עולה זו"נ עד חו"ב ובשבוע' נתקן כתר שלהם וז"ש ראשית קצירכם אל הכהן הידוע שהוא להמשיך להמוחין מלמעלה למטה ואח"כ עולה למעלה וכו' ודי בזה ואם שגיתי ה' יכפר.
מצוה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' במדרש וכי ראשון והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונו' וכו' וכבר היקשו רבים וכן שלמים ממ"נ אי עושין עונות וכי ס"ד אלו ד' ימים שבין יה"כ לסוכות הפקר הן אלא שאין עושין א"כ ביום א' דסוכות ג"כ אינו ראשון. ועו' בריש הפ' ה"ל לרמז זה ומה זה מקום לרמז כאן אצל ד' מינין שבלולב. ועו' מה שייכ' לזה שאמר לכם להוציא הגזול ואז אמר ראשון לחשבון עונות והט"ז פ' מה שפ' יעו"ש. ונ"ל דכ' הרמב"ם בספר המדע פ"ג ה' תשובה חילוק בין יחיד שאין מחשבין עליו עבירה ראשונה ושני' ובציבור אפי' ג' אין מחשבין עד רביע' שנא' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו נמצא אחר יה"כ שנמחל הכל אף שעוברין הציבור עבירה א' או שנים וג' אין בחשבון ואיך מחליט לומר ראשון לחשבון עונות.
ונ"ל משום דד' מינין שבלולב אף שמעכבין מ"מ ד' מצות הן וכמ"ש הב"י בשם א"ח שאם שכח להניח ערבה עם לולב הוא מברך על ערבה לעצמו וכ"כ בשם הראבד יעי' בסי' תרנא. ונמצא אם גזל ד' מינין שבלולב שכל א' הוי מצוה הבאה בעבירה כדמסיק בש"ס והרא"ש א"כ הוי ד' עבירות ואף בציבור נכנס מיד לחשבון.
ובזה יובן ולקחתם לכם ביום ראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו' ובא להוציא שאול וגזול נתמעט משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ואם עושה כן הנה אף שהוא ראשון מ"מ נכנס לחשבון עונות דד' עבירות הוי בידו ואף בציבור על ארבעה לא אשיבנו וק"ל. ונכון הוא כי בזה מבואר כל הספיק' שהקשה הב"י והט"ז אף שלא העליתי כאן ודוק.
במסכת סוכה שאל אפוטרופס של אגריפס את ר' אליעזר מהו שאצא מסוכה לסוכה אמר לי' לא שאני אומר היוצא מסוכה לסוכה בטל מצות הראשון וי"ל לפי מ"ש הרמ"בם על מ"ש בסוטה הן יקטלוני לו איחל וכו' אלא מעתה הא דכתיב כל צרתם לא צר וכו' אלא משמע הכי ומשמע הכי ופ' הוא ז"ל דלפעמים משמע לא באלף הן ולפעמים הוי לאו. וא"כ מה זה דמשני לו לא דמשמע לתרי אפי ה"ל להשיבו אסור לצאת מסוכה לסוכה ועכ"פ ה"לל לא"ו שאין בו ספק. ב' ק' לשון שאני אומר וכו' אין לו שחר כלל דהוא ללא צורך דלא שאיל הטעם רק הדין. ונ"ל דחדא יתורץ באידך שכתבתי בביאור מתני' דעיד' על מ"ש עקביא מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא להיות רשע שעה א' לפני המקום וכו' דיחיד החולק עם הרבים אסור להורות כסברתו במעשה נגד הרבים דזקן ממרא יחשב ואם הורה נגד הדין של עצמו כמעשה רשע יחשב וכו' יעו"ש.
והנה בדין זה היוצא מסוכה לסוכה פליגי ר"א וחכמים שם וא"כ זה השואל ששאל מר"א דוקא ממ"נ לא יעשה ר"א כהוגן בהוראותו דאם ישיבו כסברת עצמו במעשה נגד הרבים יחשב לזקן ממרא ואם ישיבנו כחכמים בהוראתו זה א"כ סותר סברת עצמו וח"ו לר"ע יחשב לכך א"ל לא דמשמע לתרי אפי וא"ש.
ובזה יובן שאל אפוטרופס של אגריפס את ר"א דוקא מהו שאצא מסוכה לסוכה והנה מאחר שבדין זה פליגי ר"א וחכמים א"א להורות למעשה כחד מהן והשיבו במתק לשונו לשון לא דמשמע הכי והכי אפס פן תיקשי למה השיבו לישנא דמשתמעי לתרי אפי לזה ביאר הוא עצמו טעמו של דבר שאני אומר וכו' מאחר שאני הוא האומר כך אבל חכמים פליגי עלי בזה והכרחתי להשיבך בלשון הזה דמשמע הכי והכי ויצא ידי הכל ודוק וק"ל.
מצוה ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' ודרשו חז"ל וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות וכו' וטור א"ח כתב בס' תקפ"א מדרש תנחומא וז"ל משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא אלי' בחיל גדול לגבותו כשנתקרב אלי' י' פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך הניח להם שליש כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני המדינה לקראתו הניח להם שליש השני כשנתקרב יותר יצאו כל בני המדינה לקראתו הניח להם הכל כך וכו' ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישי ביה"כ הכל מתענין ומוותר להם הכל וכו' והקשה הב"י א"כ ער"ה חשוב כמו יה"כ שמתכפר בו שליש עוונות כמו יה"כ וי"ל דשליש ראשון קל להתכפר וכו'.
ובעל הט"ז תירץ קו' הב"י שאין אלו השלישים נמחלין לגמרי בער"ה ובי' ימים רק דרך העבר' וביה"כ הוא מחילה גמורה וכו' יעו"ש אבל לא הבנתי כוונתו בזה דהא לשון וויתר משמע לגמרי מחילה גמורה כמ"ש כל האומר הקב"ה וותרן וכו' אלא מאריך רוחי' הרי דהעברה שהוא מאריך רוחי' לא נקרא וותר. וע' מנין לו זה כי אם מכח קו' הנ"ל. ונראה דיש לדקדק יתור לשון הטור מוות' להם שליש עוונותי' הם דה"לל מוות' שליש עוונותיה' ול"ל להם גם ה"לל שליש עוונ' מאי עוונותיה' וע' בינונים מוותר ב' שלישים וכו' הא אינו רק שליש וכן הקשה הט"ז ועוד למה שליש הראשון קל מאחר שהוא מכיון שליש כמו שאר השלישים ושאר הספיק' יבוארו מאליהן. ונ"ל דשניהם תירץ הב"י והט"ז אמת ואף שהם שני הפכים מ"מ בסוג א' עולה.
ותחלה צריכין לבאר מ"ש ענין וויתר השליש אי ר"ל שלי' עוונות של כל המדינה או של אלו הגדולי' שיצאו לקראת המלך. וכדי לבאר זה נ"ל לבאר דין א' מש"ס ב"ב פ"ט בסמ"ע וטח"מ ס' רפ"ז מי שמת והניח בנים גדולי' וקטנים והשביחו הגדולי' את הנכסי' השביחו לאמצע ומפרש בטור דהיינו שהשביחו מממון הקטנים דוקא שהוא מתפוסת הבית אבל השביחו מממון שלהם או שטרחו בגופם השבח לעצמן וה"ה אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא השבח לעצמן וכו' יעו"ש.
ומעתה מבואר בדין הנ"ל דיש לפעמים ענין וויתר השליש רק לגדולי המדינה ולפעמים להמדינה והוא שאם הלכו לקראת המלך בשליחות של בני המדינה שמחזיקים בידם של אלו הגדולים כדי שיהי' להם פנאי לפקח בעסקי עבודת המלך שיצאו לקראתו ויפייסו את המלך עבור המדינה ופייסו המלך שוויתר לאלו הגדולים שליש שייך זה לכל המדינה מאחר שהשביחו מתפוסת הבית השבח לאמצע משא"כ אם יצאו אלו גדולי המדינה מעצמן שלא בשליחות המדינה ומכ"ש אם מקנטרין אלו בני המדינ' על אלו הגדולי' שעוסקין בעבודת המלך ועל כרחך אמרו אלו הגדולים הרי אנו עושין בעבודת המלך לעצמינו שייך הוויתר לאלו הגדולים לבדן.
ובזה מבואר צחות לשון הטור דמבואר כי ישראל בכלל יש בהם ג' שלישים שליש א' צדיקים ושליש א' בינונים ושליש א' רשעים וכ"כ האלשיך ישעי' ס' נ"ה וז"ל הרשעים הם המעט כי הרוב הם כשרים שליש צדיקים ושליש בינונים יעו"ש.
ובזה יובן ער"ה הגדולים מתענין וותיר להם שליש עוונותיה' ר"ל שהווית' הוא להם דייקא שליש עוונותיהם של כללו' המדינה שהוא כל חלקם של צדיקים והם הגדולים שיצאו לקראתו תחלה ולא שימחל לגמרי כי להת"ח שהם הגדולים לקרא וויתר לגמרי אבל לבני המדינה אינו רק העברה לענין שאם אין אחדות לבני המדינה עם גדוליהם נחשב זה שליש עונות חלק הגדולים על בני המדינה בסוד כסוי חטאה וז"ש וויתר להם ולא למדינה כי השביחו לעצמן. בי' ימים שיצאו בינונים המדינה ונמחל שליש המגיע לחלק' שהם ג"כ שליש וגם השליש שהי' מוטל עליה' מן הגדולים ג"כ וויתר להם והוי ב' שלישים ונשאר שליש של הגדולים ושליש של הבינונים הכל על שאר בני המדינה עד בי"הכ נמחל הכל עונות של עצמן ושני שלישים ראשונים ומעלת יה"כ הוא ביתר שאת מצד השלו' והאחדות שיש ביה"כ וממילא כשיש אחדות בער"ה ועשו הגדולים בשליחו' בני המדינה ג"כ הוי מחילה גמורה זה שליש של הגדולים כי השבח לאמצע ודוק כי נכון הוא.
ומעתה דברי הב"י והט"ז שניהן אמת ועפ"ז נ"ל לבאר המשך פסוקי פ' האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט שחת לו לא בניו מומם. והספיקות רבו א' למה בשמים א' לשון האזינו מקרוב ובארץ א' שמיעה מרחוק ומ"ש חז"ל שהי' משרע"ה קרוב לשמים גם זה צריך הבנה. ב' למה בשמים א' אדברה שהוא קשות ובארץ א' אמרי פי שהוא לשון רכה כמ"ש כה תאמר לבית יעקב וגו' ג' למה בשמים א' האזינו לשון רבים ובארץ א' תשמע לשון יחיד והל"ל ג"כ תשמעו הגם דכבר בארתי בכתבי דכתבו חכמי התכונה כי השמים הוא ט' גלגלים משא"כ נקודת מרכז הארץ וכו' יעו"ש.
אבל דברי רבותינו כי יש שבעה ארצות ג"כ הדרא ק' לדוכתי. ד' מה ענין כי שם ה' אקרא אהא דלעיל ה' במשה נזכר שם הרחמים כמ"ש כי שם ה' אקרא ובישראל נזכר שם אלהים כמ"ש הבו גודל לאלהינו וגם כפשוטו אין לו שחר כלל.
הגם דב' קו' אלו לבד דהיינו ק' ד' וה' היה אפשר לבאר ע"פ המשך דברי הטור הנ"ל והוא דכ' האלשיך ישעי' ס' נ"ה דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. והקשה ז"ל הנה אמרו חז"ל אלו י' ימים שבין ר"ה לי"כ שהוא מצוי אצלינו וקשה דלפ"ז איך חוזר וא' קראוהו בהיותו קרוב דמשמע שאינו מצוי אצלינו. גם כי בשם הרחמים א' וירחמהו ובשם אלהינו ירבה לסלוח משמע יותר רחמים משם הו"יה.
וביאר ע"פ דברי הטור הנ"ל שהגדולים מתענין ער"ה ומוותר שליש וכו'. וז"ש דרשו ה' בהמצאו ר"ל עכ"פ בי' ימים שבין ר"ה ליה"כ שכבר הוא מצוי אך עצתו הוא שלא תמתינו עד המצאו כי אם קראוהו בהיותו קרוב לימצא שהוא קודם ר"ה שהוא יום הדין כי יעזוב רשע דרכו מאז קודם ר"ה שהוא רחמים ואז כי ישוב אל ה' וירחמהו שאז מוותר שליש וכשיחזור להתחזק בתשובה בזמן שנקרא אלהינו שהוא בר"ה יום הדין אז ירבה לסלוח וכו' ודפח"ח.
ולי נראה לפרש כפשוטו דהא לפי המשל הנז' בטור מבואר שיש מחילה אף שאינן מתעוררין בתשובה קודם ר"ה כי אם הגדולים אבל הבינונים ושאר המדינה מתעוררין בתשובה מר"ה ואילך ובזה א"ש דרשו ה' בהמצאו מר"ה ואילך דרך כלל המדינה ובינוני המדינה ובלבד שיצאו הגדולים לקראתו מקודם שקראוהו בהיותו קרוב שלא בא עדיין למדינה וז"ש וישב אל ה' וירחמהו דהיינו קודם ר"ה שיצאו הגדולים לקראתו שאז נקרא רחמים ואז ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ור"ל מאחר שיצאו הגדולים קודם ר"ה אז גם כי כלל המדינה לא יצאו רק מר"ה ואילך שנקרא אלהינו ג"כ ירבה לסלוח שוויתר הכל כמו במשל הנ"ל וק"ל.
ובזה יובן ק' ד' ה' הנ"ל שאמר משהכי שם ה' אקרא כי כלפי שנז' שם בנביא קראוהו בהיותו קרוב קודם ר"ה שנקרא רחמים לכך א' משה כי שם ה' אקרא אבל אתם כלל המדינה הבו גודל לאלהינו בר"ה שנקרא אלהינו שאז ואל אלהינו כי ירבה לסלוח כי מאחר שיצאו גדולי המדינה לקראת המלך הוא משה שקרא לשם הו"יה שנקרא רחמים דהיינו קודם ר"ה די לכללו' המדינה במה שהבו גודל לאלהינו מר"ה ואילך שיתכפר כנ"ל וק"ל.
ובזה יבואר פסוק אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם ודרשו חז"ל אתם נצבים היום בר"ה והוא תמוה. ולפי הנ"ל א"ש אתם נצבים היום בר"ה שתהי' לכם תקומה והיינו אם לפני ה' אלהיכם יצאו ראשיכם שבטיכם וזקניכם כל איש ישראל המכונה בשם איש דהיינו הגדולי' שיצאו לפני בא המלך במדינה לישב על כסא דין וז"ש לפני ה' אלהיכ' וכמ"ש הט"ז בחצוצרת וקול שופר הריעו לפני המלך שבא לו בחלו' וכו' יעו"ש וק"ל.
וז"ש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ור"ל אשרי העם שהם כללו' המדינה שיודעים לרצות רבונם בתרועה שהוא עכ"פ בר"ה הנקרא יום תרועה והיינו אם שלחו תחלה הגדולים שנקרא אור פני אל כמבואר בזוהר ולאור פניך שהם הגדולים יהלכון הם באחדות ג"כ אחריהם בר"ה ומשם ואילך ואז טוב להם וק"ל.
עוד י"ל ע"פ משל ששמעתי ממורי למדינה שהי' להם גבור א' ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו נמוסי המלחמה כי סמכו א"ע על גבור המלחמה שהי' ביניהם ואח"כ בעת המלחמה שרצה הגבור להכין כלי זיינו והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר לו במה להלחם וגם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה ר"ל כשהעם אינם סומכין על הגבור רק הם עצמם יודעי תרועת המלחמה ואז באור פניך יהלכון לקראת המלך אינן סומכין על הגדולי' רק הם עצמן וכמ"ש הטור נוהגין כולם להתענות בער"ה וכו' ולכאורה סותר המשל וכו' ולדברינו א"ש שאינן סומכין על הגבור' שהם הגדולם וכמ"ש האלשיך הנ"ל ואז באמת אשרי העם וגו' וק"ל.
העולה מזה דודאי אשרי לעם שמקדימין עצמן אבל באמת לפי המשל חסד הש"י הוא שנתרצה לעם בקדימת פנים של הגדולים לבד וז"ש משרע"ה כי שם ה' אקרא אבל אתם הבו גודל לאלהינו וכנ"ל.
איברא כדי להמשיך מה זה שייכים לפסוק הקודם. נ"ל לבאר ג"כ הספיקו' שזכרנו והוא דיש לתרץ ק' ב' בלא ק' א' כפשוטו דאתי ללמוד דעת את הזקני' שבדור שיתנהגו בדרך משה רבן של כל הנביאים שמצינו שהי' עניו מכל אדם ומה זה שמצינו שהי' מקנתר את ישראל שהיו ספונים וחשובים הן ביחוסן שנתייחסו ושם י"ה העיד עליהן והן בחכמתן שהיו כולם נביאים בהקיץ בקבלת התורה והן בעשרם שהי' לכל א' צ' חמורים טעונים מכספ' וזהבם של מצרים ואיך זלזל בכבודן ואמר ממרים הייתם עם ה' וגו' מקציפים הייתם את ה' בחורב וגו' וכיוצא בזה שדיבר עמם קשות כמ"ש אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' לכך בא משרע"ה עצמו לתרץ וא' האזינו השמים ואדברה ר"ל מה שהוא במילי דשמיא אדברה קשות נגדיכם אבל במילי דעלמא שהוא ארצית אז ותשמע הארץ אמרי פי שהי' עניו ונזהר בכבודן ובא ללמדינו שיהי' הנהגתינו היפך כת החנופי' שאם שהוא נוגע בכבודן של ראשי הדור יורדין לחייו ואם במילי דשמיא יחנף להם כאלו אינו רואה ובאמת אין זה דרך ישרה שיבור האדם רק בכבוד שמים יהי' גבור עומד בפרץ ולא יבוש ודבר הנוגע בכבודו יהי' סובל ומעלים עין מסורר' וידבר להם רכות ובזה יהי' עניו כמו שמצינו במשה שדיברו בו אהרן ומרים ובזה הי' עניו וק"ל.
אך כדי לבאר ק' א' למה א' כאן האזינו מקרוב ובארץ אמ' שמיעה מרחוק וכו'. ונ"ל דבארתי בהפטרה ישעי' הוי כל צמא לכו למים וכו' ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא מחיר יין וחלב דיש ב' מיני מוסר כי לחכם האוהב תכחה ומוסר כמ"ש הוכח לחכם ויאהבך יאמר לו דברי מוסר כפשוטו בלי לבוש משל ומליצה. משא"כ להמוני עם ומכ"ש לרשעים ילביש במשל ומליצה ונדמה ליין וחלב יעו"ש והוא שמועה מרחוק וז"ש האזינו השמים מקרוב בלי לבוש לת"ח הנק' שמים משא"כ להמונים וז"ש ותשמע הארץ שהוא שמיעה מרחוק ע"י כמה לבושים במליצה ומשל כדי שישמע ר"ל ע"י שהוא מרחוק במשל ומליצה ישמע משא"כ בלא"ה וכנ"ל וק"ל.
וכל כוונת משרע"ה היה לקרבן אליו בדברים כבושי' שיה' אחדות ואז גם כי אני לבדי שם ה' אקרא אתם הבו גודל לאלהינו בר"ה ג"כ מהני הויתר לכולכם ע"י האחדות וכנז' ודו"ק.
ואמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט שחת לו וגו' צ"ל לבאר זה ע"פ מה שכ' בס' אבן בוחן בענין הנהגת בני אדם בעולם הזה שנמשלו למלמד שהרשה לתלמידיו שילכו לביתם לסעוד סעודת שחרית או צהריים והזהירם שלא יתעסקו בשום דבר חיצוני זולת עסק המזון לצורך קיום הגוף שיחזירו לבית רבם ללמוד וכשהלכו לביתם כל א' פנה לדרכו ושלוחי מלמד הלכו בסתר לשוטט ולראות מעשה כל א' ואחד ועסקו בביתו במה הוא. והנה יש שנזהרו בצווי הרב ויש שפנה לשטות ולשחוק יצרו שלא ילכוד בסבת לחם פרנסתו כאמור הרי שניהם אמת. משא"כ כאן אי אפשר לפרש ששני הם אמת כי הם הפכים ונגדיים כי כבוד אשר חכמים ינחלו הוא שייך בצדיק ות"ח שאין כבוד אלא תורה משא"כ כבוד לב שאינו שומע לקול חכם הוא מכונה לרשע וא"כ סתרי אהדדי. ה' ק' מאי ענין למען שיתי אותותי אלה בקרבו.
ונ"ל דהרמב"ם תירץ על ק' של בחירה וידיעה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' והשיג עליו הראב"ד שיותר הי' טוב להרמב"ם שתיקתו מדבורו שהתעורר בק' ולא תירץ מידי וכו' יעו"ש. ולי נראה דלא כ' הרמב"ם שאי אפשר להשיג תירץ ק' זו דא"כ ודאי הי' הדין עם הראב"ד שיותר נכון שלא לעורר הקושיא בענין זה מאחר שאין עליו תירוץ מספיק.
אלא ודאי דהרמב"ם כ' זה לתירץ מספיק והראב"ד חשב שכתב זה שאין להשיג תירץ זה ובאמת אינו כמו שנבאר דקשה בפסוק זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי דהל"ל בסיפא כמו ברישא ולא דרכי דרכיכם או ברישא כמו בסיפ' כי לא מחשבותיכם מחשבותי ונ"ל דכ' הטא"ח בריש הסימן צריך האדם להתגבר כארי שיהא הוא מעורר השחר ולא השחר מעירו כמו שאמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי עכ"ל.
והקשה הט"ז הסיפא ל"ל ואין השחר מעיר אותי. ועוד הב"י בש"ע כ' רק הרישא ולא כ' הסיפא וכי הטור לחנם האריך הסיפא ע"כ לצורך כאשר נבאר והט"ז תירץ לפי דרכו. דהא ק' רישא דקרא ל"ל עורה כבודי עורה דלא צריך רק סיפא דקרא הנבל וכנור אעירה שחר. ונ"ל לפי משאחז"ל פעם יאמר מזמור לדוד ופעם יאמר לדוד מזמור כי לפעמי' הי' דוד מכין א"ע תחלה ואח"כ שרה עליו רוח קדושה ולפעמים קדמה התעוררת מלמעלה להכינו אל רוח הקודש וכו'. ובודאי זה צריך טעם וכי ח"ו הי' זה במקרה לפעמים קדמה התעוררת מלמעלה ולפעמים קדם הוא להתעורר.
וי"ל דיש ב' מיני התעוררת נגד ב' דברים הנוגעים לעבודת הש"י א' במחשבה ב' במעשה והנה בדברים הנוגעים במעשה צריך התעוררות מלמטה תחלה זה שאמרו חז"ל בעובדא דלתתא איתער לעילא ובזה אמר ואני מעיר השחר בסוד אילת השחר וכמ"ש הט"ז יעו"ש. ומדה הזאת מקנן בעשי' ודוד הי' מרכבה אל המדה הזאת הנוגע במעש' לכך הי' צריך הוא להתעורר תחלה. משא"כ בדברים הנוגעים במחשבה כגון הרהורי תשובה שבאין אפילו לאדם רשע והיינו מצד התעוררת העליון והם מצד התפשטת הבת קול שמכריז בכל יום שובה בנים שובבים וכאשר ששמעתי ממורי בזה ודפח"ח. וזה נ"ל פי' הפסוק הנסתרות לה' אלהינו ר"ל קדושת המחשבה והרהורי תשובה שהם דברים נסתרים הוא לה' אלהינו ר"ל מצד התעוררת העליון הוא בא לאדם משא"כ הנגלות הוא לנו ולבנינו. ר"ל שיקדש א"ע האדם במעשה הנגלה הוא מצד האדם ובאתערותא דלתתא איתער לעילא וז"ש לנו ולבנינו.
העולה מזה שהידיעה והבחירה אינו מכריח זה את זה כי בחירת האדם במעשיו הוא מעורר למעלה אם בחר בקו הטוב שהוא מעורר למעלה קו הטוב שהוא ימין והבוחר ברע מעורר למעלה קו שמאל וקודם שהתעורר האדם הי' למעלה אחדות א' גם שלכלל בו ג' קוין שמאל וימין ואמצעי מ"מ הכל אחדות רק כאשר האדם במעשיו מעורר איזה קו אז גובר למעלה או קו שמאל או ימין. מאי אמרת הא במחשבה שהוא המתפשטת מלמעלה ומשם בא התעוררת לאדם וא"כ למה יענש. באמת אין עונש על המחשבה דקי"ל מחשבה רעה אין קב"ה מצרף למעשה והיינו מטעם הנ"ל כי יש לו התנצל' כי מלמעלה בא לו זה כמו שקבלתי ממורי הרהורי זנות מתפשט מחסד וכן הרהורי ע"ז מקו אמצעי הרהורי ש"ד מקו שמאל וכו' ודוק. הגם שאין רע יורד מלמעלה כי שם למעלה הכל טוב גם קו שמאל מ"מ י"ל הידיעה שלמעלה גרמה לו ידיעת מחשבתו זה כי ידיעה מעורר ידיעה לכך עונש על מחשבה.
ובזה יבואר הפסיק כי לא מחשבותי מחשבותיכם ר"ל גם שהידיעה שלמעלה מעורר הידיעה שלמטה מ"מ אינו דומה כי למעלה אין רע כנ"ל רק כמתפשט למטה תוך הקליפה וכו'. ואם נפשך לומר דמ"מ שם ידיעה אחד הוא דידיעת השם יתברך מכרחת ידיעתך באמת אין עונש על המחשבה מאי אמרת שידיעתי מכרחת אתכם במעשה זה אינו כי הלא בכם הדבר תלוי דברים הנוגעים במעשה וז"ש לא דרכיכם דרכי כי אתם בדרכיכם מעוררין למעלה דרכי גם שאינן בסוג א' כי באמת לא דרכיכם דרכי כי אינן מעוררין למעלה דרך זה רק על עצמן משא"כ לאחרים המטיבין דרכם להם נתעורר למעלה הטוב מה שאי אפשר לבשר ודם לפעול ברגע א' דין ורחמים מ"מ עכ"פ אתם למטה מעוררין למעלה וא"כ איך אפשר לומר שידיעת הש"י יכריח הבחירה לאדם במעשיו הגשמיות וא"כ ביאר הפסוק בעצמו ק' הרמב"ם ותירוצו ומבואר כי הרמב"ם כתב זה דרך תירץ מספיק ודו"ק.
וז"ש הפסוק עורה כבודי עורה ר"ל המדה הנק' כבודי שהוא המחשבה דברים נסתרים עורה ר"ל מעצמו נתעורר מלמעלה למטה שהמחשב' עליונה מעוררת המחשבה למטה אבל המדה הנק' אילת השחר המקנן בעשי' אני מעורר השחר ולא השחר מעיר אותי כי בזה צריך לי התעוררת מלמטה ואז נתעורר למעלה.
ובזה נ"ל דמתורץ ק' הט"ז דהאריך הסיפא לומר שעכ"פ האדם מחוייב לעשות מה שהבחירה בידו להתעורר בעשיות הטוב למטה כדי שיתעורר הטוב גם למעלה ואגב זה יזכה למדריגה ב' היותר מעולה שהיא קדושת המחשבה הגם שאין זה בידו כי התעוררת קדושת המחשבה הוא למעלה מ"מ הק"בה מצרף קדושת המעשה שביד האדם כדי שיזכה למחשבה קדושה גם שאין ביד האדם ולזה נתכוין הטור והב"י בש"ע לא נקט הסיפא שאינו מלתא דפסיקא שאינו ביד האדם וק"ל
ובזה נ"ל לבאר משנה באבות פ"ג הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה והספיק' רבו א' מה ענין הכל צפוי לרשות נתונה. ב' ק' לפי' הרב ובטוב העולם נידון לפי שהכל לפי רוב המעשה אם רבו זכיות נידן לזכות וכו' וק' והא יותר חסד מצינו לו ית' ורב חסד דאף במחצה זכיות נידן לזכות דמטה כלפי חסד ושאר הספיקו'. וכבר בארתי משנה זו עיין בכתבי יעו"ש.
ולפי הצעה שזכרנו יבואר הכל על נכון באופן זה הכל צפוי והרשות נתונה ר"ל אע"פ שהכל צפוי לפניו ית' מ"מ אין ידיעתו מכריח מעשה האדם כי מ"מ הרשות נתונה לאדם כי הבחירה חפשיות לבחור במעשיו להרע או להטיב ולכך בטוב העולם נידן לשכר ולעונש שאין מקום להקש' מאחר שידע הש"י אם יהי' צדיק או רשע א"כ מוכרח האדם במעשיו שיהי' צדיק או רשע וא"כ שכר ועונש למה וכק' הרמ"בם. דזה אינו כי באמת גם שהכל צפוי מ"מ הרשות נתונה וא"כ בטוב העולם נידן כי יפה מחייב הרשעים לגיהנם וצדיקים לג"ע וכ"ת כק' הרמב"ם לכך ביאר ואמ' כי הכל לפי רוב המעשה ר"ל תיבת הכל הכוונה גם עולמו' העליונו' תלוין במעש' התחתוני' שאם האדם בחר במעשיו להרע מעורר גם למעלה ח"ו קו שמאל להגביר על קו ימין ואם רוב מעשיו לטובה אזי גם למעלה מעורר קו הימין כי באתערותא דלתתא איתער לעילא כי גם האדם כולל ג' קוין ימין ושמאל ואמצעי וע"י הרוב מכריע ב' קוין לקו השלישיהן בימין ואמצע לשמאל או שמכריע אמצע ושמאל בימין וכך נתעורר למעלה.
הגם שהמחשבה עליונה מעוררת המחשבה תחתונה וזה נ"ל כוונת הלשון הכל צפוי ולא צופה ור"ל תיבת הכל המחשבה וידיעת האדם שנמשך מידיעה של מעלה וז"ש צפוי ממילא שהצפוי שלמטה נמשך מהצפוי של מעלה ומ"מ במעשה הוא מתתא לעילא והכל לפי רוב מעשה האדם כך נתעורר למעלה והבן וכמ"ש לעיל שלכך נקראו מדות וכו'. וא"ש.
ובזה שפיר אמרו בש"ס דברכות הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה כי הכל מתעורר למעלה וכך נעשה אח"כ למטה ע"ד שאחז"ל יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי אדמה באדמה משא"כ דבר הנוגע ליראת השם הבחירה מסורה ביד האדם להתעורר למעלה ע"י התעוררתו למטה וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה כי כך הדבר תלוי למטה ודי בזה.
ונחזור לענין דכבר כתבתי בענין המשל ששמעתי מרבותי ששר א' יצא להחזיר בן המלך אל המלך אחר שנתרחק ממנו והוצרך להלביש בגדי אנשי הכפר ששם הי' בן המלך כדי שיהי' לו התחברות עם בן המלך ליכנס עמו בדברים ועלתה לו וכו' ודפח"ח.
ונראה לי להבין ענין משל ומליצה בנמשל מה הוא התלבשות בגדי הכפר אשר לבוש בו בן המלך ונ"ל שהוא רוע המדו' שנתלבש השר שהוא הת"ח כמו שאמר בפ"ב דנדה שר הנרגל זה ת"ח הרגיל בסעוד' וכו ' ולפעמי' יש מדה מגונה לת"ח והיינו לבושי בני הכפר שיהי' לו שייכ' והתחברות ע"י מדה זו עם בני הכפר שהם ישראל פחותי הערך שהם בני מלכים בזה העולם השפל שהוא נק' כפר כמבואר בזוהר. והכוונה בזה להחזירן לבית המלך וההליכה זו של זה השר שהולך ונתרחק מנמוסי מלכ' לביאה יחשב כדי שיחזור בן המלך להמלך מלכו של עולם
ובזה נ"ל כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי זה הבזיון של הת"ח ברוע מדותיו הוא לתועלתו של זה שיתחבר עמו ולהחזירו למלך והיא מבזה אותו ואינו מתחבר עמו א"כ אין רפואה למכתו וק"ל.
ובזה יובן שאמ' ה' למשה שהוא דעת שהוא הצדיק שילך לפרעה לעוררו משינתו לחזור לבית המל' כי כל חוטא נק' שוטה כמ"ש חז"ל אין אדם עובר עבירה א"כ נכנס בו רוח שטות ונסתלק הדעת ממנו וז"ש גם בלא דעת נפש לא טוב ואז נק' פרעה לשון הערף שפנה אל המלך ערף ולא פנים ונתרחק מבית המלך ונעשה בן כפר ושלח המלך את השר שנק' משה שילך אל פרעה הגם שנק' הליכה שנתרחק ג"כ מבית המלך מ"מ לביאה יחשב כאמור לעיל וז"ש בא אל פרעה.
אך שיש לחוש שילבש בגדי אנשי הכפר ברוע מדותיו כדי שיתחבר עם בן המלך ואולי לא ישמע לו ולא יאבה לו ובחנם נתלבש ברוע מדות אלו שהיא לבושי כפר שבן המלך לבוש בו. לזה א' כי אני הכבדתי את לבו ור"ל שהוא לשון כבוד חכמים ינחלו המכונה לצדיקים אפס לפי שהבחירה חפשית ביד האדם מצד מעשיו לכך דבר לשון המשתמע לתרי אפי שאם לא יבחר בטוב אז אני הכבדתי לשון סירוב וקשה ערפו ואם ישמע אליו לטוב אזי ישתמע לשון ואכבדה בו כבוד חכמים ינחלו ולכך אמר לשון אני שהיא השכינה הנקרא אלי וגם היא אילת השחר שתלוי בהתעוררת התחתונים הנוגע במעשה שהם ב' אותיות הנגלות משם הוי' כמ"ש והנגלות לנו ולבננו ור"ל ו"ה הם נגלות ותלוי ומסור בידנו וכו' ואז גם שתי אותיות נסתרות שהם י"ה ב' אותיות ראשונ' משם הוי' שהוא קדושת המחשבה ג"כ מסור לו וזה שאמ' למען שתי אותי"ותי אלה בקרבו ר"ל מה שהוא בקרבו נסתר בפנים והבן כי קצרתי.
בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרי' וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים וגו' ובמדרש וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עוונות וכו'. ובת"כ פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוים כו'. כפת תמרים חסר ו' לימד שאילו אלא אחת כו'. והספיקות רבו גם לכם מיותר. ובש"ס דרשו להוציא את הגזול כו'
ונ"ל דכתבתי במ"א דף כ"א ביאור ש"ס דב"ב פרק הספינה אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספנה מתחזי כי ציצותא דנורא חיוורת' ברישא ומחינן לה באוות' דחריק עלה אהי"ה אשר אהי' וכו' והארכתי שם וכאן אקצר כי כתבתי בדף קכ"ה ביא' ש"ס מ"ט עיזי מסגין בריש' והדר אמרי א"ל כברייתו של עול' דבריש' חשוכא והדר נהורא וכתבתי שם דכתב הר"ן ביאור משנה זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין וכו' דיש ב' כחות כח השכל וכח הדמיון וכל החושים שבאדם נשמעים יותר לכח הדמיון מצד קדמות הזמן שהיצה"ר בא קודם היצ"ט וכו'. ובזה יובן שא"ל מ"ט עזי מסגי ברישא שהוא היצה"ר והדר אמרי שהוא היצ"ט וכו' ע"ש הרי יש סבה א' ליצה"ר על בני אדם מצד קדימה. סבה ב' כסות ולשון שינה כ"ש במ"א ביאור הלילה הזה כולו מצה כי נתחכם היצה"ר לבוא במדות יצ"ט לומר שעושה מצוה כמו בחטא פעור כו'.
ובזה יובן האי גלא דמטבע לספינה כי היצה"ר רוצה להטביע הספינה מחמת ב' סיבות א' חושך נראה אור כו' וזה ציצותא דנורא חוורי. ב' שהוא מקדים לבוא ברישא קודם היצ"ט ומחינ' לה באוותא וכו'. דכתבתי במ"א ביאור משל אבות אכלו בוסר וגו' כי הזאב חיברו עליו במקלות וכו'.
ובזה נסתר טעותו שסבר שעשה מצוה ונודע סתירתו מענין המקלות והוא משל נאה לכל בני עולם יעו"ש ובזה יוסתר סבה ב' ג"כ כי גם שהקדים יצה"ר אין דבריו נשמעים כשרואין הפורעניות כשחברו עליו במקלות וכ"ש הר"ן שם ואשר עשה לדתן ואבירם וגו' שע"י שרואה פורעניות הרשעים ששומעין ליצה"ר אז גובר כח השכלי ונחלש כח הדמיון וכו'. ומ"ש ומחינן באוותא דחקיקא עלה אהי' אשר אהי' וכו'. כי בזה יש התנצלות לבני אדם נגד היצה"ר שנסתלק הדעת גי' ס"ר ונשאר הלבושים גי' אהי' וכו' יעו"ש.
ובזה ביארתי מ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' אע"פי שתקיעות שופר בר"ה גזרת הכתוב הוא רמז יש בו כלומר עורו ישינים והקיצו מתרדמתכם וחזרו בתשובה וכו'. הכוונה לתקוע בראש השנה דהיינו בראש שנותיו של אדם יתעורר בתשובה שהיא תקיעות שופר כמ"ש בש"ס אשרי האיש שעושה תשובה כשהוא איש וכו'. והנה יש בזה ב' סוגי אנשים א' הנלחם נגד היצה"ר. ב' העובד ה' עם היצה"ר כש"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך ב' לבבות היצ"ט ויצה"ר וכו' וכ"ש במ"א ב' סוגי אנשים א' נגד ההר ב' על ההר וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' כי תיבת לכם סובל ב' משמעות אחד כלם. ב' מלך. והענין שכתבתי במ"א ש"ס דברכות יודע הי' בלעם לכוין אותה שעה שהיא זעמו של הקב"ה וכו' וכמה זעמו רגע וכו' והקשה התוס' ומה יכול לקלל ברגע ומשני שהי' יכול לומר כלם וכו' יעו"ש. וזש"ה ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וכו' שנהפך מן כלם מלך כמ"ש ויהי בישורן מלך וכ"ש התוס' במס' ע"ז יעו"ש וזהו שכתוב ולקחתם לכם ר"ל שתקחו תיבות לכם להפוך מן כלם מלך ע"י שיעשה מן היצה"ר הגורם כלם ח"ו לעשות אותו יצ"ט ונעשה מן כלם מלך לקיחה זו יהי' ביום הראשון בראש שנותיו לבל יקדים יצה"ר תחלה ואז יהי' פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוים שיצה"ר הנקרא עצו ויצ"ט שנקרא פריו יהיו שוים דהייינו בחי' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וכנ"ל והבן.
אופן ב' יש לבאר דכתבתי במ"א ביאר ש"ס דפסחים רבא רמי כתיב מעל שמים חסדיך וכתיב עד שמים חסדך לא קשי' כאן לשמה כאן שלא לשמה והקשה התוס' כו' ומשני כו' ע"ש וכתבתי ביאור קושיא תוספת ב' אופנים ובאופן ב' כשבא מתוך שלא לשמה לשמה או נעשה גם שלא לשמה כסא לקדושה ובזה נעשו ב' זכרים כב"ש ולא קשה קושי' תוספת כו' יעו"ש.
ובזה יובן ולקחתם פרי עץ הדר שיהי' טעם עצו ופריו שוים שגם שלא לשמה שנקרא עצו ולשמה. שהוא פריו יהיו שוים שהם ב' זכרים כנ"ל וק"ל
אמנם כל זה כשזכה שבא מתוך שלא לשמה לשמה אתי שפיר כנ"ל. משא"כ קודם לזה שעוסק שלא לשמה ואינו יודע אם יזכה לשמה ונוח לו שלא נברא כקושי' התוספת כנ"ל. לכן יש לפרש ולבאר קושי' התוס' בענין אחר. אופן ג' דכתבתי במ"א ביאור ירושלמי דתענית לבי' שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו'.
וביאר ש"ס דר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את רבים ידי חובתן וע"פי משל שר אחד שפשט לבושו ולבש לבושי פחותי ערך כדי להוציא בן המלך מארץ שביו שהי' בין פחותי ערך וכו'.
והנה כשרוצה לומר דברי מוסר להשיב רבים מעון צריך שיאמר איזה פשט חריף תחלה גם שיש חשש גאוה שיבא לו התפארת והוא שלא לשמה מ"מ עושה כן כדי שיהי' דבריו נשמעין בדברי מוסר שהוא לשמה שרי שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובזה הו' שלא לשמה עם לשמה בפעם אחד והוא בחי' ו' כורע לגבי ה' להעלות' שכתבתי במ"א.
ובזה נראה לבאר ש"ס דעירוכין שכתבתי במ"א תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי עדיף כו' כתבתי שם ביאורי ע"ש. וכעת נ"ל כפשוטו דכתבתי במ"א אין קב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גיבור ועניו וכו'. והעולה משם דענוה עם כל אחד מהמעלות וה"ה איפכא ענוה בלא חכמה ואינך לא מקרי ענוה וכו'.
וא"כ כשרוצה לומר תוכחה לשמה צריך שיהי' תחלה עניו שלא לשמה לפרסם חכמתו שעם ענוה ורק שהוא שלא לשמה כדי שיהי' דבריו נשמעין בתוכחת מוסר לשמה. ושאל הי עדיף לדחות זה מפני זה והשיבו שפיר שמתוך שלא לשמה בא לשמה וצריך שיהי' ענוה וחכמה מתוך שלא לשמה תחלה ואח"כ תוכחת מוסר לשמה והיינו ממש כדברי הנ"ל והבן.
ובזה יובן ולקחתם לכם ביום ראשון פרי עץ הדר ר"ל בראש שנותיו יקח פרי עץ הדר שיהי' טעם עצו שלא לשמה ופריו לשמה יהיו שוים בזמן אחד דאז אין אחריות הנ"ל דמי יודע אם יזכה לשמה דכאן איירי עצו ופריו שוים בזמן אחד תיכוף. ביום הראשון דהיינו בימים ושנים הראשונים והבן.
כפת תמרים דנודע מ"ש הזוהר תמר לא סליק דכר בלא נוקבא וכו'. והנה יש בנפש האדם חומר וצורה שהוא דכר ונוקבא ותכלית בריאת האדם שיעשה מן חומר צורה כמ"ש בביאור פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כפת תמרים חסר ו' לימד שאינו אלא אחד הכוונה שיעש' מחומר צורה ויהי' שניהם אחדות אחד והבן. וענף עץ עבות דכתבתי במ"א משל שועל אבות אכלו בוסר ושני בנים תיקהנה כו'. שהוא מוסר השכל לכללות העולם שסוברין שעושין מצות ובאמת הם עבירות וז"ש אבות אכלו בוסר שהמחשבה שנקרא אבות בחשבו שעושה מצוה ובאמת הוא בוסר ונודע זה ע"י כי שני בנים תקהינה וכו' ע"ש.
ובזה יובן וענף עץ עבות כי אות ע' נתחלף עם א' כנודע והכוונה שיזהר שיהי' ענף היוצא מן העץ אבות דהיינו שיני בנים שלא תקהנה בטעות הנ"ל והבן וערבי נחל ודרשו רז"ל שהם עמי הארץ שאין בהם טעם וריח וכו'. וכתבתי מזה במ"א יעו"ש והבן
מצות אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וכו'.
ומקודם נבאר משנה חולין פרק ה' יום א' האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה זו דרש שמעון ב"ז נאמ' במעשה בראשית יום א' ונא' באותו ואת בנו יום א' מה יום א' האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום א' האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה ונ"ל דכ' במ"א ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי יש יתרון לאור מן החושך ואז נעשה כסא זה לזה וגם הערב נעשה בוקר וז"ש חכמי יבנה כשם שהוא משכים למלאכתם וכו' יעו"ש אמנם הפשוטה נ"ל שיעשה מן ערב בוקר כמ"ש בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' וצריך לרדוף אחריו וכו' יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל יום א' האמור באותו ואת בנו כי זה שהחזיר למוטב את הערב עד שנעשה בוקר נקרא בנו של אותו ת"ח כמפורש בש"ס בפ' הפועלים ונעשה יום אחד מן אותו ואת בנו שהוא תואר ערב ובוקר שנעשה יום אחד והיינו על ידי שהיום שהוא ת"ח הולך אחר הלילה להחזירו למוטב ולעשות מן ערב בוקר וזו דרשי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד וכו' מה יום א' וכו' אף כאן באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה
ובזה יובן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כמ"ש על פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו בשם ר' ליב פיסטנר ז"ל דכיון שצריך לילך למדריגת לילה לעשות יום אחד צריך להתפלל שלא יגיעו אליו והבן.
מצוה שלא לגדף וכת' הרמב"ם בה' עכו"ם וז"ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את ה' המיוחד של ד' אותיות שהוא אד' ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים שנא' ונוקב שם ה' על שם המיוחד חייב סקילה ועל שאר כנויים באזהרה ויש מי שמפרש שאנו חייב אלא על שם. יהוה ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. והקשה בכ"מ וז"ל וצ"ע מנ"ל לרבינו שאם בירך שם המיוחד בא' מהכנויים דחייב דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד וכו'. וכן הקשה בלחם משנה ומסיק ולא ידעתי טעם לרבינו בזה. וכדי לתת לב לתרץ ק' תמוהו הנ"ל נ"ל לעורר מ"ש הרמ"בם על שם המיוחד שהוא אד' וכו' ולא כ' שחייב על שם יהו"ה ושם אדני על שניהם כמו שכ' בסוף. ושוב לא הי' צריך לכפול דבריו. גם שאין דרכו להבי' שום דיעה מה שאינו מוסכם לדעתו ולמה ישונה כאן.
ועוד דק' הרמ"ה על הרמ"בם דמשמע בש"ס שם יה"וה ולא א"ד וכו' הוא תמוה וכו' בתשובות חכמי ניגי' בעד הרמ"בם דכי קאמר בש"ס שם בן ד' נמי שם הוא ר"ל בשם א"ד וכו' א"כ ק' שם אדי"ד נמי הוא בן ד' ומ"ט לא איחייב וכ' דנקיט אד' שהוא בן ד' אותיות וה"ה אדיד מאחר שלא בעי שם המיוחד דוקא א"כ ק' דמסיים הרמ"בם ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל משמע שניהם ולא יותר דא"לכ על שלש' נסקל ה"לל.
ונ"ל דהא ק' לרשי' שם דברי הש"ס בסנה' דף נ"ו איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מ"מ דברי ר"מ וחכמ' אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל כינויין באזהרה וכו' הרי מפורש לחכמים דהלכתא כרבים על שם אלהים אינו חייב מיתה וא"כ תיקשי לרש' במתנ' וז"ל ומש"ה נקט יוסי דחשבונו אלהים וכו' דהוא כר"מ ולא כחכמים דס"ל דאינו חייב על שם אלהים דחשבונו יוסי.
ועו' דרש"י בעצמו כ' שם להכי נקט יוסי שאינו חייב אלא על שם המיוחד בן ד' אותיות כמו יוסי שיש בו ד' אותיות. וא"כ שם אלהים הוא ה' אותיות וסתרו דברי רשי' אהדדי. ונ"ל דרשי' והרמב"ם בחדא שיטא שייטא בפ' הסוגייא ובזה יבואר ק' הכ"מ ולחם משנ' דרשי' והרמב"ם ס"ל גם כי שם המתברך צריך שיהי' שם בן ד' אבל שם המברך חייב אף בכינוי שהוא שם משמות שאינן נמחקין ונפקי להו ממה דיליף הש"ס תנא עד שיברך שם בשם מנה"מ א' שמואל דא"ק ונוקב שם בנקבו שם יומת וכו' ופ' רשי' להכי אהדדי בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם.
והנה כי דייקת קרא דברישא דקרא כתיב ונוקב שם ידו"ד ימות וגו' בנקבו שם יומת הרי מפרש ברישא דקאי על שם המיוחד משא"כ בסיפא נקט סתם בנקבו שם ותו לא אלא ש"מ דבכוונה אתי ללמדינו דאחד הוא דצריך שיהי' שם בן ד' ולא ידענו אי המתברך או המברך כי השני אף שהוא בכינוי ג"כ חייב רק שיהי' שם משמות הקודש שאינו נמחק.
והנה ע"כ מצד הסברא נודע דע"כ שם המתברך צריך שיהי' שם המיוחד בן ד' אותיות אבל בכינוי אינו חייב מיתה רק באזהרה וז"ש איש אשר יקלל אלהיו ונשא חטאו כי אין דינו מסור לב"ד רק לשמים כי בב"ד יש לו התנצלות על שקלל אלהיו שכוונתו הי' לאיזה שר או דיין וכפ' רש"י עצמו ששם אלהים הוא לשון שררה כמו נתתיך אלהים לפרעה וכו' יעו"ש. ולשמים דינו מסור לענשו על בחינת כוונתו הידוע לשמים. משא"כ כשפורט שם המפורש ידו"ד שזהו שם המיוחד כי לא נתכנה לשום שר ודיין רק להש"י לבדו ואז אין לו התנצלות ודינו מסור לב"ד לחייבו מיתה וכל זה א"ש בשם המתברך משא"כ בשם המברך יש לחייב ממ"נ אף בכינוי כשאמר יכה יוסי שהוא שם אלהים את שם בן ד' שם המיוחד אין לו שום התנצלות דאי נמי יאמר שהי' כוונתו לאיזה שר וכיוצא מכ"ש דכפר בעיקר שעשה העיקר טפל והטפל עיקר שאין לך כפירה וגידף גדול מזה וממ"נ חייב מיתה ולכוונה זו גלי קרא ברישא שם ידו"ד שהוא המתברך צריך שם המיוחד ובסיפא ונוקב שם יומת כל שם משמות שאינן נמחקין כגון אלהים וכיוצא נמי חייב בשם המברך וכדברי הרמב"ם ממש וסרה ק' הכ"מ ולחם משנה וגם רש"י ס"ל כהרמב"ם אלא שמה שכ' הרמב"ם רק בשני השמות נסקל ולרש"י איכא עוד שם בן ד' אדי"ד דג"כ חייב.
ובזה יתבאר צחות לשון רש"י והרמב"ם דאיכא דין חדש ביניהם דפליגי בי' והוא דבפיסקא דף ס' א"ר יהושע ב"ק בכל יום דנין בכינוי יכה יוסי וכו' א"ר אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי בן ב' אותיות דלא פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט ק"מ לן. א"ד א"ר אחא ש"מ שם בן ד' נמי שם הוא פשיטא יכה את תנן מ"ד עד דאיכא שם רבה ומלתא בעלמא הוא דמנקט קמ"ל. והש"ס זו תמוהו מרישא לסיפא חדא דע"כ בשם המתברך קאמר דאי על שם המברך קאמר א"כ הל"ל עד שיברך בשם בן ד' וכו'. ומדקאמר עד שיברך שם בן ד' וכו' על המתברך קאי א"כ למה נקט לאפוקי בן ב' יותר הל"ל רבותא לאפוקי בן ה' כגון אלהים דקי"ל כחכמים דדוקא שם בן ד' אותיות המתברך חייב אבל בשם אלהי' אינו במיתה רק באזהרה. דק' דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דקאמר לאפוקי בן ב' דלא משמע אבל בן ג' כגון שדי חייב וברישא א' דוקא ד' אבל בן ג' לא.
ועוד דמקשה פשיטא הא יכה יוסי תלן וכו' דמה זה פשיטא לפ' רש"י דחושבנו אלהי' א"כ טובא קמ"ל דדוקא בן ד' אותיות ולא יותר כגון אלהים וכ"ת מנ"ל זה דלמא באמת יותר מד' אותיות חייב מדלא ממעט רק ב' אבל יותר חייב וכנ"ל ז"א דבפסוק כתיב שם בן ד' וכחכמים דפסקו שם המיוחד.
ועוד דגם השתא דא"ר אחא דין הנ"ל אכתי יש מקום לומר דשם אלהים ג"כ חייב אלא דנסתר סברא זו מפסוק הנ"ל א"כ בלא ד"ר אחא ג"כ נדע מפסיק דלא מחייב על יותר מד' אותיות וכ"ת דה"א דהפסוק ממעט ועל פחות מן ד' אותיות אבל יותר איחייב במכ"ש גם ז"א דהא כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ולא מיתה לרבנן ובשם בן ד' חייב מיתה הרי דעיקר קפידות הכתוב הוא רק על שם בן ד' בין יותר בין פחות אינו חייב וא"כ דרבי אחא ל"ל דבל"ה נדע זה. ועוד דמשני מהו דתימא מלת' בעלמא דנקט קמ"ל ק' גם השת' מנ"ל לר' אחא דלמא באמת הוא כך דאינו מביא ראי' לדבריו כלל וצ"ל דסמיך אקרא א"כ מ"ט הקשה פשיטא ממתני' יכה יוסי ויותר ה"ל להקשות פשיטא מפסוק דמשמע דבעי ד' אותיות. וע' ק' על איכא דאמרי דקמ"לן דשם בן ד' נמי שם הוא. דהא לא כתיב בפסוק דליחייב רק בשם בן ד' וקרא אתי לאשמעינן. וביותר על המקשן דהקשה ממתני' ולא מפסוק וכנ"ל. ועו' דמשני עד דאיכא שם רבה דהיינו שם מ"ב כפ' רשי' וכו' דק' דבפסוק כתיב רק שם בן ד' ומהיכי תיתי דבעי שם רבה.
וביותר ק' למה נקט רשי' שם מ"ב דוקא ולא שאר שמות ע"ב ס"ג וכיוצא.
לכן נ"ל לפרש שיטה זו לרשי' לשיטתו והרמ"בם לשיטתו דהרמב"ם ס"ל מ"ש בתורה דנוקב שם ידו"ד יומת דק' בשלמא הוי' הוצרך לכתוב כנ"ל שלא לפרש דגם בשם דשאר שמות חייב אך ק' ל"ל שם דה"לל ונוקב ידו"ד יומת וגו' בנקבו שם יומת וג"כ הי' מוכח דיברך שם בשם אלא ע"כ ש"מ דלא הקפידה התורה על שם המיוחד ככתיבתו דהא כאן לא איירי במגדף האומר בפיו וכמ"ש ונוקב דצריך שיזכיר בפיו וא"כ דרך קריאתו נמי חייב שהוא שם אד' שבו מתלבש הוי' כמו אדם שנק' ראובן שהוא עצמו אדם ושמו לקרותו לתפסו הוא ראובן כי עצמותו כבי"כול הוא תואר ידו"ד ושמו אשר יכונה בו הוא אד' ובו תתלבש העצם אלדותו והוא הוי' וז"ש ונוקב שם ידו"ד ור"ל שם שבו מתלבש הוי' יומת ולא מצינו שם אחר שיתלבש בו שם העצם רק שם אד' וע"כ לומר כן דאל"כ אלא דוקא במפרש ונוקב הוי' עצמו ומגדף אז חייב ק' הא בל"ה אין לו חלק לעה"ב כדין ההוגה השם באותי' הנז' בסנהדרין ועיקר תקנת מיתות ב"ד שיהי' לו חלק עה"ב כדין כל המומתין מתודין וכ"כ הגה"ת מיימוני בדין מוסר מקצת זרעו למולך חייב מיתה אבל כל זרעו פטור שכ' בסוף פ"ו מ"ה עכו"ם וז"ל הסמ"ג הטעם לזה מפני שבמיתות ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה עבירה גדולה כ"כ שאין הקב"ה רוצה שיהי' לו שום כפרה עכ"ל. וה"נ ממש כן הוא שהקב"ה חפץ חסד הוא וצוה לדון בדין ד' מיתות ב"ד כדי שלא ידח ממנו נדח שיהי' לו חלק לעה"ב אבל זה שבל"ה אין לו חלק עה"ב ולמה צוה למגדף להמיתו מאחר שאין המיתה כמו מלך ב"ו לנקום נקם ממנו רק מצד הרחמים להביאו ע"י המיתה לחיי עה"ב וזה שאין לו חלק עה"ב מצד שהוגה שם בכתיבתו וגם גידף א"כ אין חפץ הקב"ה שיהי' לו כפרה ולמה יומת אלא ש"מ דמגדף שם ידו"ד קאמר דהיינו אד' בקריאתו שבו מתייחד ומתעלם שם הוי' ולזה נק' שם המיוחד הגם דלמעשה אין לסמוך על זה מ"מ הסברא הי' כך והיינו להרמ"בם דס"ל ההיגה את השם של ד' אותיות כמו שהוא נכתב וכ"כ הרב בפ' המשנה דחלק יעו"ש וא"כ א"ש כנ"ל. יעו"ש אבל רש"י אזיל לשיטתו במ' ע"ז בר"ח בן תרדיון שהוגה השם באותיותיו ד"פ שהי' דרשו בארבעים ושתים אותיות וכו' הרי דלא ס"ל לרשי' דהוגה את השם היינו ד' אותיות כמו שנכתב רק ס"ל ההוגה היינו במפרשו בשתים וארבעים אותיות. וא"כ לרשי' אין האומר ד' אותיות ככתיבתו בכלל ההוגה את השם אף די"ל דגם זה אסור לרשי' מ"מ אין ענשו חמור שיהי' מכלל אלו שאין להם חלק לעה"ב. והיוצא לן מזה בין רש"י להרמב"ם בפ' הסוגיא הוא זה דע והבן כי שם אדי"ד ושם ידו"ד נ"ק בזוהר וכתבי הארי זלה"ה נשיקין כפולין שהם מתיחדים זה בזה כי ב' אותיות ראשונות מן אדי"ד וכי ב' ראשונות מן ידו"ד נעשה ג"כ שם שלם אדי"ד. וגם מן ב' אותיות אחרונות של שם אדי"ד וב' אחרונות דהוי' נעשה ג"כ ידו"ד. וכן בשם אדני מובא בכתב' דעו"ח פ' נשא יברכך בסוד יחוד ברכה קדושה וכו' וז"ל גם יש יחוד בסוד אד' כי א' תרמוז א' דתדי"ד י' להוי' וכו'. ובצירוף ב' שמות הוי' ואדני בשילוב יש ג"כ שם אדי"ד וכו' יעו"ש הרי מבוארכי שורש שם זה הוי רק ב' אותיות דן ואות א"י הוא מן ב' שמות הנ"ז. ומעתה תבין דהסוגיא בש"ס יהי' ע"פ אשר יפרוש משמעות הכתוב ונוקב שם ידו"ד יומת אי קאי על שם אד' לחוד שבו מתייחד ומתלבש שם הוי' או נאמר דדוקא.
וזהו שא' רב אחא ב"י אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא והכוונה דאינו מחייב כי אם שיאמרו יהגה ד' אותיות השם רצופין זה אחר זה משא"כ כשמפסיק בין אות לאות באות אחרת אף שהוא ג"כ מן שמות של ד' אותיות כגון שיאמר י' מן הוי' עם א' דאד' וכיוצא בזה שיאמר אות משם זה ואות משם זה דהיינו בן שתי אותיות ור"ל מן ב' שמות עד שיגמור כל ד' אותיות משם זה וד' אותיות מזה אינו חייב.
וע"ז פריך בש"ס פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן דמשמע ד' אותיות רצופין בלי הפסק אות אחר.
ומעתה מבואר ק' הנ"ל דלא מקשי מפסוק דאדרבה י"ל מפסוק ונוקב שם ידו"ד דר"ל שם נודע דהוא אד' כידוע ליודעי חן ועם שם הוי' בשילוב אות מזה ואות מזה ג"כ יומת לכך מייתי ממתני' דלא מפרשי כך ומשני מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט קמ"לן.
איכא דאמרי א"ר אחא שם בן ד' נמי שם הוא ופ' רשי' דלא בעינא שם המפורש בן מ"ב אותיות ור"ל דה"א דאין חייב המגדף מיתה כשהוא נוקב ומפרש שם בן ד' אותיות דהוי הוגה השם באותיותיו דאין לו חלק לעה"ב ולא יכופר במיתה וכסבר' הרמ"בם הנ"ל באמת לזה בא ר' אחא להשמיענו דשם בן ד' נמי שם הוא להתחייב עליו מיתה כי באמת אין זה הוגה השם רק השם מ"ב נק' הוגה השם וז"ש פשיטא יכה יוסי תנן ומשני מ"ד עד דאיכא שם רבה שהוא שם מ"ב דהוא חמור יותר ששם הוי' מתפרש ונתלבש בתוך שם מ"ב וכנ"ל וזה נק' הוגה וא"צ שמא רבה אבל לפרש ד' אותיות נמי מיחייב מיתה כך הוא לדעת רשי'
והעולה מזה ללישנא קמא מדאמר למעט רק שילוב או' משם בן ד' ואות משם בן ד' זה מזה משמ' אבל כל שם בן ד' רציפין בין שם אדי"ד או א"ד חייב וז"ש רשי' יוסי גי' אלהים כי אדי"ד וא"ד גי' אלהים להשמיענו דעל ג' שמות אלו שכל א' הוא בן ד' אותיות חייב על כל א' אבל לעולם בעי שם של ד' דוקא וזש"ה ונוקב שם ידו"ד כל שם שהוא בן ד' כמו הוי' חייב וזהו שסיים בפסוק בנקבו שם יומת ללמדינו על כל שם חייב רק שיהי' דומה להוי' בן ד' אותיות וכל זה היא ללישנא קמא.
משא"כ לאיכא דאמרי דאתי לאשמעינן דעל שם הוי' נמי חייב ולא בעי שם המפורש שמא רבה ש"מ דלא נחית רק חד דרגא דבשם הוי' ה"א דמחייב ולא בשאר דימות אף שהוא בן ד' אותיות לא מחייב דא"כ הו' נחית ב' דרג' והנה רשי' לשיטתו דפסק בכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר אחרון ובהליכ' עולם כת' נקטינן כל איכא דאמרי כך הלכ' יעו"ש ועיין בתו' בפ' הכירה דף מ"ב יעו"ש ורבא כת' דכל איכא דאמרי טפל ללשנא קמא וכ"כ הרא"ש בשם הגאונים והנה כאן בין לדברי הגאונים דהלכה כלישנא קמא ובין לרשי' דבשל תורה הלך אחר המחמיר ג"כ היא כלישנא קמא וגם כי רשי' פרשן הוא לכך כ' הסוגיא לשיטתו בין לענין הוגה השם ובין לענין ג' שמות הנ"ל שכל א' הוא בן ד' וחייב.
משא"כ הרמ"בם דס"ל דשם בן ד' הוי הוגה השם א"א לפרשו הסוגיא כנ"ל דהא הסברא ה' דלא מחייב אלא שם הוי' ע"י שילוב שם אד' דהוי בן שתי אותיות אות מן הוי' ואות מן אד' עד גומרו דס"ד דשם הוי' לחוד אין תקנה במיתה וכנ"ל וע"כ להרמ"בם מפרש הסוגיא כך עד שיברך שם בן ד' לאפוקי בן שתי אותיות דלא ור"ל דוקא שתי אותיות לבד הוא דאינו מחייב אבל ב' אותיות דהיינו אות א' משם זה ואות א' משם זה עד שגומר השם כולו הוי' אדני בשילוב חייב. ומקשה פשיטא מאחר שהוא בן ד' אותיות מכל שם דחייב דהא יכה יוסי את יוסי תנן דכל שהוא בן ד' חיייב ומשני מהו דתימא מלתא בעלמא הוא דנקט ר"ל דה"א דוקאכמו יוסי שכל ד' אותיו' שלו רצופין משא"כ כאן דמלתא בעלמא נקט דהיינו שחיבור מעלמא מזה ומזה ונגמר מלתא ה"א דלא מחייב קמ"לן. איכא דאמרי שם בן ד' נמי שם הוא ור"ל דה"א מאחר דהוי הוגה השם דאין לו חלק עה"ב לא מיחייב מיתה כנ"ל קמ"לן דשם בן ד' נמי שם הוא דליחייב מיתה וקפריך פשיטא דזהו עיקר השם דחייב על שם המיוחד ולא נחית לכל הנ"ל ומשני דה"א שמא רבה ור"ל דביאר לו מפורש דה"א דהוגה השם הוי דוקא שמא רבה שם מ"ב ולא ד' אותיות וקמ"לן דג"כ הוי שם בן ד' שם מפורש ואפ"ה חייב מיתה. והרמ"בם פסק בכ"מ בדיני נפשות להקל וללשנא בתרא חייב על שם המיוחד ד' אותיות לבד וללישנא קמא דוקא בשילוב.
ובזה יובן צחות לשון הרמ"בם אין המגדף חייב עד שיפרוש שם המיוחד שהוא אד' ר"ל דלא ככתיבתו רק קריאתו שהוא אד' וכו' ויש מי שמפרש שאילו חייב אלא על שם ידו"ד והיינו לישנא דש"ס ללישנא בתרא ואני אומר שעל שניהם ר"ל הוי' אד' בשילוב הוא נסקל. ואז יש בו ג"כ שם אדי"ד כי בשני שמות אלו אד' והוי' בשילוב יש אדי"ד ג"כ וממילא נשמע והבן.
הגם כי בחפזון נכתב והקורא יסדר על הנכון ודי בזה. סוף פ"ז דבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה המטמ' למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.
לבאר זה נ"ל לבאר משנה באבות אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וי"ל ל"ל לכפול ועוד למה פרט קמח ולא תבואה או לחם. ולפי פשוטו נ"ל לפרש ע"ד שהקשה הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה וז"ל מאחר שנודע כי מתן שכרן של מצות הא לעה"ב והנקמה מהרשעי' היא הכרת א"כ מה זה שכ' אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ ואכלתם לשובע וכיוצא שהיא טובת עה"ז וכו' אלא כך הוא הכרע כל הדברים הש"י נתן לנו תורה וכל העושה כל הכתוב בה זוכה לעה"ב והבטיחנו בתורה שאם נעשה בשמחה וכו' שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותו כמו חולי ומלחמה ורעב וכו' כדי שנהי' פנויים ללמוד ונזכה לעה"ב ואם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כמ"ש וישמן ישורן ויבעט וכו' אז יסיר ממנו כל הטובות וכו' כדי שיאבד ברשעם מעה"ז ומע"הב יעו"ש
ובזה א"ש אם אין קמח אין תורה שאם אין כל עניני מטובות עה"ז מוכנים לפניו כמו קמחא טחינא אין תורה לא יוכל לקיים התורה והסיבה לזה לפי שאין תורה אחר שעזבו התורה מדעת ועסקו בהבלי הזמן מזה נמשך שאין קמח כדי לטורדו ח"ו בזה ובבא ע"כ הסמיך אח"ז תקנא להיות מעשיו מרובין מחכמתו ויצליח בזה ובבא וק"ל.
עוד יש לפרש דאי' במשנה דאבות פ"ג ר"ש א' ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. וי"ל א' לשון דיעבד שאכלו ויותר ה"ל ג' שאוכלין. ב' ק' ולא אמרו עליו ד"ת ויותר ה"לל ולא עסקו בתורה. ג' ק' לשון דברי תורה אין לו שחר דה"לל תורה.
ונ"ל במד"ש פ' דמ"ש שאכלו דיעבד וע' דקדק לשון שולחן אחד וז"ל פ' הפסוק שמעתי ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך פתח בלשון רבים ועבדתם וסיים ב"ל יחיד וברך את לחמך אמנם השמיענו כי בענין התפלה טובים המרובים מן היחיד כי ברוב עם הדרת מלך אמנם באכילה לא נמשך דבר טוב מהתחברם לאכול יחד וטוב יותר לאכול כל א' לבדו וז"ש וברך את לחמך לשון יחיד
ובזה תבין שאכלו דיעבד שנזדמן שאכלו על שולחן א' אבל לכתחילה יותר טוב ביחיד יעו"ש והתקנה לזה שיאמרו דברי תורה כי פ' שם במשנה אז בדברו לשון הכנעה כמו ידבר עמים תחתינו וכו' יעו"ש.
ולדברינו יבואר זה והוא דיש לחקור כי יש ב' עניני ד"ת או אמירת פשט או דברי מוסר המכניעים לבו של אדם כמ"ש מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וא"כ יש לחקור איזה מהם עדיף או שניהם כאחד טובים ולהכריע נ"ל דכ' הרמב"ם בהל' דעות דרך הממוצע הוא הישר ואם נטה לקצה האחד כמו גבה לב אזי ינטה אל קצה האחר שכנגדו שינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מהכל וילבש בלוי סחבות וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעי וכו' יעו"ש בפ"ב.
וכשנחקור הסיבה אשר בעבורה אמרו חז"ל ג' שאכלו דיעבד כי לכתחילה לא יתחברו שלא נמשך דבר טוב מהתחברם וכו' הסיבההוא מחמת וישמן ישורן ויבעט במקום אכילה ושתי' שם יש גובה לב ליתן דופי בכל אדם ובפרט בשלומי אמוני ישראל כמ"ש דע"ה ישיחו בי יושבי שער ונגינת שותי שכר.
ומאחר שנטו אל קצה האחד ודאי תקנה לומר דברי מוסר המכניעי' לבם של נותני דופי הנ"ל כדי שינטו אל קצה האחר משא"כ אמירת פשט להראות חריפתו יותר נכנס אל גבה לבזה האומר ואיך יוכל להכניע לב השומעים מאחר שהוא עצמו מתגאה בזה יותר מגבה לב האוכלים ושותים וע"כ צ"ל כאמור וזה נקרא דברי תורה לשון ידבר עמים תחתינו שהא להכניע לבם ע"י דברי תור'.
ועו' כי אמירת פשט בפני הלומדים ומה יעשו כל שולחנות שמלאו קיא צואה המלעיגי' על החכמים ונותנין דופי בשלימים שנדונין בצואה רותחת ולכך גם עכשיו נק' שולחנם קיא צואה משא"כ דברי מוסר יכולין לשמוע כולם ויש תקנה להכניע לבם.
אך דניחזי אנן דלא נהיגי בזה רק להשמיע פשט וחריפתו נראה דהסיבה לזה דמצינו בש"ס האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו' ועפ"ז בארתי כי יהי' לאיש ב' נשים א' אהובה וא' שנואה וגו' דפ' האלשיך יעו"ש.
ולדברינו יבואר בדרך הנ"ל כי הת"ח נק' אשה יראת ה' ויש ב' סוגים א' אהובה דלא מוכח לאנשי עירו במילי דשמיא וא' שנואה מ"מ לו משפט הבכורה כי זה העיקר שמבטל כבודו ורצונו מפני כבוד הבורא שבראו לכבודו ית' שחידשו יש מאין וכל פועל ה' למענהו והנה סוג שיראה להיות אהוב וסובר שבזה יקבל מהם פרנסה בפרט בסעודה אשר הוא מנהגם ליתן מתנות לת"ח ואיך יאמר מוסר שהם דברי קנתורין וישנאו אותו ולא יתנו מתנות ואם אין קמח אין תורה ובאמת ז"א כי איפכא מסתברא אם אין תורה דייקא שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך אז אין קמח.
ובזה יובן משנה הנ"ל שהוא מילי דאבות מילי דחסידות המתחסדים עם קונם ולא שעושין חסד לעצמם שאומרין אם יאמרו תוכחת מוסר ישנאו אותן ואין קמח שהוא פרנסתם ואז אין תורה כי בהבטל אינון להחזיק ידי לומדי תורה אין תורה. ובאמת ז"א כי איפכא מסברא לפי שאין תורה לכך אין קמח וק"ל.
ובזה תבין לשון ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כי אמירה היינו לכלם גם להמוני עם כמ"ש כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וק"ל.
אמנם מצינו שיש תכלית טוב לש"ש שלא להנות עצמו גם באמירת הפשט ודברים חריפים גם שאי אפשר שלא יגבה לבו עי"ז מ"מ יש בו צורך גבוה קצת והוא יבואר ע"י משנה בפתח דברינו הנושא נשים בעבירה וכו' דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פירושים או לשון נשואין כפי האמת או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבה' ואני הכותב קבלתי מגדול א' כי תיבה שיש לו ב' פ' שניהם אמת ואיך יתואר זה כאן במשנתינו.
ונ"ל דשניהם אמת דכתבתי בביאור סוגיא דקדושין האב זכאי בבתו בקדושי' וכו' יעו"ש והעולה משם כי לשון קדושין הרי את מקודשת לי כי האדם יש בו חומר וצורה וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם שנק' אדם פרצוף א' ראשי העם נק' עיני העדה וכו' והם בעלי הצורה והמוני עם הם החומר והתכלי' הוא להכניע חומר אל הצורה מכלל ארור נכלל ברוך א"כ שפיר איקרי נשואי אשה שהיא החומר שנושא ומגביהה למעלה אלהקדושה וז"ש מקודשת לי שיוצא ממדריגה זו אל מדריגה שלמעלה ממנו.
אך דזכרנו בביאור המשנה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן כי ע"י שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשירי הדור שהם לבושים פחותים שלובש שעי"ז יתחבר עם המוני עם פחותי הערך כמו במשל השר ששינה לבושו וכו' ובזה ביארתי ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו יעו"ש. וז"ש כל שאינו מחויב בדבר וכו וק"ל. א"כ בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפ' בתחלת הדרשה קודם המוסר שע"י שגבה לבו בזה א"כ נק' מחוייב בדבר מה ויכול להוציא הרבים ידי חובתן מאחר שהשוה את עצמו קצת למדרגת המוני עם בזה.
ובזה יובן הנושא נשים בעבירה כי ראש העיר או הדור הוא נק' איש וכמ"ש בתי"ט איש ירושלי' יעו"ש ובני עירו נקראו אשה כמו החומר אל הצורה וכשרוצה לקדשן נק' הנושא נשים בעבירה כי ע"י עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן מ"מ קצת פסול יש בו עד שידור הנאה שלא יהנה מזה שום הנאה מאמירת הפשט שיכבדהו או שיה' לו פרנסה רק שיה' לתועלת הנ"ל שיתחב' ולהעלותן ויחזו' למדריגתו וק"ל.
איברא שלא יטעה בזה ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים. והוא דהקשו התו' במס' ב"מ פ"ט בדר' ולאו מר כהן הוא ומ"ט קאי בבית הקברות וז"ל תימא לר"י איך החי' בנה של האלמנה כיון שהי' כהן דכתיב ויתמודד על הילד וכו' וי"ל שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פקוח נפש ע"כ ונ"ל דכתבתי במ"א לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכו' יעו"ש דביאר הנביא יחזקאל ס' ל"ו הית' עלי יד ה' וגו' ינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות וגו' והוה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ויאמר ה' אתה ידעת וגו'.
ושמעתי משם הרב המנוח מוהר"ל פיסטנר כל ענין זה על חזרת ישראל בתשובה עד שהשיב ה' אתה כלומר וכו' ודפח"ח.
והענין יותר בביאר ד"א בע"ח ביאר על מ"ש בזוהר מפני שיבה תקום קדם שיבה דילך וכו' וביאר כי אותיות שיבה הוא אותי' אותיות יבשה וקודם שנתייבש קליפת האגוז יוכל לקלוף וכו' וז"ש לא יטמא בעל בעמיו להחלו כשהיא אינו ראוי לו להיות נושא אותה וכו'. וזהו עצמו קושוית התוספת איך טימא אלי' שהי' כהן על ספק אם יחי' הילד שהם רשעי ישראל שהם קטנים שאין בהם דעת ומשני התוספת שהי' ברור לו שיחייהו וק"ל. וז"ש המשנה שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם וז"ש דוקא בברוך אבל אם הוא ספק כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם רק שמטמא למתים שאין בו חיות וספק אם יחי' אותו ומכ"ש לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה פסול עד שיקבל עליו. שעל כל פנים לא יטמא למתים. על ידי אמירת פשט או לעבור באיזה עבירה כי אם בלא מתכוין בהזדמן אז יתחבר עמהן או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה שאז ממ"נ אתי שפיר וק"ל.
בהר
בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע. והספיקות יבוארו מאליהם דאיתא בפ"ק דביצה פלוגתא שמאי והלל וכו'. ויבואר הפסוק בב' פנים והוא שזכרנו ביאר שיש ב' דרכים לבעל בחירה אחד קצרה וארוכה היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עה"ז כי תאוה היא לעינים ב' ארוכה וקצרה דרך הצדיקים לטרוח בעה"ז שהיא דומה לערב שבת כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעה"ב.
אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה לפי שהיא תאוה לעינים צריך הקדמה א' כוללת שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה כדי לכנס בשער הכניעה ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע וכמ"ש בח"ה בשער הכניעה פרק י' וז"ל תועלת הכניעה אחד מהם שישמח בחלקו כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו וכאשר יהי' נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו בין במזונו בין בלבושו והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו וכמו שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו' יעו"ש.
ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה וכמו שכתבתי ביאור משנה משה קיבל תורה מסיני וכו'. ה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנוס בשער הכניעה אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר.
וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין לחד תנא כ"מ שנאמר כי תבואו אל הארץ פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לה ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכנעה הנלמד מסיני בשביל זה תזכה שתוכל לבא אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמות ושבתה הארץ שבת לה' כי עה"ב נקרא שבת שיש בה שביתה ומנוחה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שדך ר"ל שדך המיוחד לך לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקר' שש שנים כי כל עה"ז לע"ש יכונה וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים כמו העצל שזכר במשל בח"ה שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העה"ז בשדה שאינו שלו בעולם שאינו שלו לזה אמ' שש שנים שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ע"ש כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לש"ש מחד בשבת לשבת שש שנים תזרע שדך בנגלה ושש שנים תזמור כרמך בנסתר סוד ה' גי' יין ובשנה השביעי' שבת שבתון יהי' לארץ שהיא עה"ב שנקרא שבת לה' אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב וז"ש שדך לא תזרע שהוא הזרעה בעלמא לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.
ובזה נבאר פלוגתא ב"ש וב"ה פ"ה דביצה תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השנה ואכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לש"ש שנאמ' ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שבך לשבתיך וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת בעכו"ם שבא להתגייר ע"מ שתשימוני כהן גדול ב"ש דוחפו וב"ה קיבלו וכן אינך והטעם כי ב"ש הי' מדתו דין ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעש' אדם מתחלה ועד סופו לש"ש וזולת זה אין בו חפץ להש"י לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לש"ש רק שיהי' כ"ג שאינו לש"ש. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב וכמ"ש מחד שביך וכו' יעו"ש.
והרמז בזה לכל ימי אדם בעה"ז שהוא הכנה לשבת כמו ע"ש המכין לשבת כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של אדם יעשה הכנה לשבת. וכמ"ש מחד שביך לשבתך וא"ש ביאר הפסוקים שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעה"ב שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שני' וכנ"ל יזרע ויכין לשבת. משא"כ הלל אשר מדתו חסד שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחר' היתה לו ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי רק מדתו חסד ורחמים בין לחייבים בין לזכאין והיינו מה שאמר שכל מעשיו לש"ש ר"ל כ"ל מעשיו הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו לא לשמה הי' כוונת ומעשה הלל לש"ש שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה וזה שפי' רש"י לש"ש שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו' שגם שאינו מתכוין לש"ש בכל ו' ימי השבוע כשיכין סמוך לשבת מ"מ יקובל לרצון וז"ש ברוך ה' יום יום וכפי' מוהרש"א שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו' יעו"ש.
ובזה תבין כוונת חז"ל שגדולה מעלת ב"ת מצדיקים גמורים ובמקום שאלו עומדים וכו' כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק מה שאין כך מקום בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים והבן. ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת ב"ה לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף וכמו שדרשו על בכל דרכך של הגוף דעהו וכו'.
וה"נ כך בכל ס' שנה שהם שש שנים תזרע שדך. לעשות הנאת גופך אם תרצה רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה יהי' שבת שבתון שישבת שביתת הגוף ויעשה מה ששייך לנשמה שיהי' שבת לה' שדך לא תזרע מה ששייך להגוף רק לנשמה שהיא כמו גר בעה"ז והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהי' לארץ. ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה רק יעשה מה ששייך לנשמה כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'. וזה שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכילה לעולם הבא הוא ועבדיו שהם איבריו אכילה עולמות וק"ל.
בזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבאו וגו'. ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס בפ' דחגיגה ד' שנכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת וכו'. וכ' מוהרש"א שהוא ענין דביקות נפשו בו ית' ונפרדה מהגוף ומת וכו' יעו"ש. והנה אין זה עיקר התכלית רק כמו שעשה ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום וכפי' מוהרש"א שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות רק בהגיע זמנו להסתלק מעה"ז אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה וכמ"ש וההוא תשובה אל האלדים וגו'. וכמ"ש מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בג"ע בחיים חיותו כמו אלי' וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות על פסוק וחי בהם שיש כמה מיני חיים לכל אחד כפי מדרגתו וכמ"ש מזה במ"א וכן היו במעמד הר סיני שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתם וע"י עגל חזרו לזוהמתן וא"א לזכך כי אם אחרי הפר' גופו מנפשו כי אם יחידי סגול' הנ"ל
ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפש. כך תראו שכשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהוא שבת לה' כי יש עולם שנה ונפש כמו שבכללות העולם יש חיצונית ופנימית וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש. כן יש בשנה פנימיות וחיצונית שהם ו' ימי החול ושבת כי שבת נקרא הנפש והנשמה כמ"ש שבת וינפש ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה והתכלית שיעשה האדם מחומר צורה ואז ושבתה הא רץ שבת לה' והבן.
בפסוק וידבר ה' אל משה בהר סיני וגו'. כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת לה' שדך לא תזרע וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול וגו'. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי וגו'.
ויש להקשות מה ענין שמטה אצל הר סיני כפי' רש"י ועוד ל"ל שש שנים תזרע שדך וגו' דאין לצוות רק על השביתה שדך לא תזרע וגו'. ועוד כי גרים ותושבים אתם עמדי אין לו שחר אם גר איני תושב אם תושב אינו גר ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו'. עד אפשילו לי חבלי דפארי והעולה משם כי ע"י לימוד שלא לשמה תחלה יוכלו להתחבר עם אנשי הארץ להעלותן אח"כ בלימוד לשמה וכו'.
ויש עוד סוג חבלי דפארי כמו שמצינו בפ"ק דתעני' במעשה בראב"ש שלמד תורה הרבה והי' דעתו גסה עליו ופגע באדם מכוער ביותר וכו'. וכתב התוס' שזה הי' אליהו ולטוב נתכוין שלא ירגיל בזה. ובזה יובן ש"ס הנ"ל אית לן בירא בחקלא ע"י לימוד שלא לשמה ושאלו עצה לעייל במתא והשיבו אפשילו לי חבלי דפארי שילמדו הרבה ויהי' גסה דעתם ויגרמו לי ג"כ בלימודי הרבה להגס דעתי וזה יהי' חבלי דפארי להמשיך הבאר במתא שהוא בפנים וכנ"ל.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני כי זה שלמד הרבה נקרא סיני. כמפורש בש"ס והגאוה נקרא הר כמ"ש לעיל ויחן ישראל נגד ההר ודבר הקב"ה למשה תקנה' בהר סיני הגאוה שנקרא הר הנמשך מסיני הוא זה כי תבואו אל הארץ לבחי' למוד שלא לשמה להתפאר או ע"י שלמד הרבה ומתפאר שזה הוא בחי' אנשי הארץ אשר אני נותן לכם להנאתכם של הגוף שהוא ע"י לימוד שלא לשמה שילמוד תחלה מ"מ יזהר שלא ישאר במדריגה זו רק ושבתה הארץ שבת לה' שיבא מתוך למוד שלא לשמה שנקרא ארץ ללמוד לשמה שנקרא שבת לה' כמו שכתבתי לעיל ביאור קושי' התוס' דפסחים וכו' יעו"ש.
ובזה מעלה הארץ שיהי' ג"כ שבת לה' לכך שש שנים תזרע שדך שהוא בחוץ ע"י למוד שלא לשמה ואח"כ ואספת את תבואתה לאסוף הביתה מחוץ לפנים ע"י שילמוד בשנה השביעית לשמה שהוא שבת לה' שדך לא תזרע בחוץ וכו'. או י"ל שש שנים תזרע שדך כי מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שהי' למוד ששה פנים בהלכה דרך פילפול להסיר קליפה שהיא בחוץ ולמוד שביעי למוד בפנימית התורה וכו' יעו"ש.
א"כ זהו רמז שש שנים ר"ל ששה פעמים תהי' שונה ותזרע שדך שהוא דרך פילפול להסיר הקליפה שהוא בחוץ שנקרא שדך ובשנה השביעית שהוא למוד ז' שדך לא תזרע רק שיעסוק בפנימית התורה והבן. עוד י"ל כי בששה ימי החול יש ללמוד בנגלה שנקרא תורת אדם ובשבת יש ללמוד קבלה שנקרא תורת ה' וז"ש בתורת ה' חפצו ובתורתי יהגה יומם ולילה. וכמ"ש רמ"א בזה.
ובזה יובן שש שנים תזרע שדך כי ששת ימי חול יהי' שונה לומד בנגלה שנקרא שדך ובשנה השביעי' ר"ל מה ששונה ביום השביעי בשבת הוא קבלה שהוא תורת ה'. וז"ש שדך לא תזרע וגו'. רק שבת לה' והבן. ונחזור לענין הנ"ל וביאר הפסוק תועלת הנמשך מלמוד שלא לשמה תחלה ואח"כ לשמה ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך ולתושבך הגרים עמך ר"ל עי"ז שלמדו ראשי הדור שלא לשמה בזה מעלין כל הלימודין של עמי הארץ שהם שלא לשמה וז"ש ולבהמתך אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול שהיא ע"ד אשר יוציאם ואשר יביאם כי ע"י יציאה ולמוד שלא לשמה יוכל להביאם בפנים בלמוד לשמה ולכך והארץ לא תמכר לצמיתות ר"ל למוד שלא לשמה שנקרא הארץ לא תמכר לדחותו לגמרי כי עי"ז לי כל הארץ שתוכל להעלות כל הארץ לי לשמי והבן. כי גרים ותושבים אתם עמדי דכתבתי במ"א ביאור קו' הרמב"ם הרי שגזר על המצריים וכו'. כי גר יהי' זרעך שאין זה עונש רק הבטחה ששאל אברהם במה אדע וגו'. והשיבו שיחזיקו עצמם בעה"ז כגרים שהיא ארץ לא להם ואז לא יעשו קבע מן העה"ז רק מן עה"ב ואז יזכו וכו' יעו"ש.
ה"נ כך אם יהיו גרים בעה"ז אז יהיו תושבים עמדי בעה"ב כמ"ש הרמב"ם אם בחוקתי תלכו שאין זה שכר רק הכנה שיהי' לו פנאי בעה"ז לעסוק בצרכי עה"ב ובזה נוחלין שני עולמות עה"ז ועה"ב וכו' יעו"ש וה"נ כך והבן. עוד י"ל כי יש להבין תואר הר סיני וגם ושבתה הארץ קשה כי אזהרת התורה שייך על האדם ולא על הארץ ושאר הספיקות יבואר ממילא ונ"ל דכתב הב"י א"ח סי' רפ"ח כתיב וקראת לשבת עונג וכתיב שבת שבת לה' ומשני כאן בת"ח כאן בפועלים. ובזה יובן ושבתה הארץ לה' כי עמי הארץ צריך לקיים שבת לה' וק"ל.
עוד י"ל דכתבתי במ"א בהג"ה דכ' בעללות אפרים מי יעלה בהר ה' נקי כפים כי אדם אשר נכח ה' דרכו שילך למסעיו וכו' והתורה נקרא דרך לעלות עי"ז נהר ה' ומי יעלה בהר ה' נקי כפים כי נלמד עלי' רוחניו' מן עלי' גשמי שצריך להסיר ג"ד כדי שיוכל לעלות וכו' יעו"ש והנה סיני גי' סלם והכוונה כי סולם שיעלה עליו להר ה' היא התורה שנקרא באמת סיני כמפורש בש"ס סיני ועוקר הרים הי עדיף. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת בהר סיני הכונה מי שהוא בבחי' הדעת ורוצה לעלות אל הר ה' הוא ע"י סיני שיש לו ב' פי' ושניהם אמת כי התורה שנקרא סיני היא סלם גי' סיני שיעלה עי"ז להר ה' אמנם נודע משאחז"ל היא דרכה של תורה וכו' לכך הזהיר הפסוק ושבתה הארץ שבת לה' דכתבתי דהקשה הרמ"בם אם בחוקתי תלכו וכו' וכי זה שכר המצות ומשני דאין זה רק הכנה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני אם ירצה איש הדעת לעלות בהר ה' ע"י סיני אז ושבתה הארץ שבת לה' הכוונה שלא יטרוד עצמו במלאכת הארץ עסק הגשמי ענייני העה"ז רק יעשה הכנה בעה"ז שיהא פנוי להכין בע"ש מה שצריך לעולם שכולן שבת שהוא שבת לה' והבן.
עוד י"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה המלאכה מרובה והפועלים עצלים דכ' הרמ"בם כי בקיום מצוה א' בשמחה ובזריזות אז נכללו בה כל המצות משא"כ בהיפך וכו' וז"ש המלאכה מרובה שצריך לקיים כל התרי"ג מצות ע"י שהפועלים עצלים והבן ועפ"ז כתבתי ביאור על פסוק לנפש לא יטמא בעמיו ע"ש לעיל. העולה משם כי עצבות והגוף והחומר מעכב את הנשמה לשמוח בשמחת המצוה כי הם ב' הפכים כנודע אמנם תקנה לזה דכתבתי לעיל ביאור קושי' התוס' לוו עלי ואני פורע והא אמרו בש"ס עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני וכו'. להבין זה נ"ל דשמעתי וכו' ובארתי פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד וביאור פסוק ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והוא ע"פי מה ששמעתי משל למלך שהלך בנו לבין פחותי הערך וכו' ובא אליו איגרת מהמלך ורצה לשמוח וכו'.
ובזה יובן ועבדתם את ה' לשון רבים החומר והצורה וקשה הא עיקר העבודה היא השמחה ואיך אפשר לגוף לשמוח בשמחה רוחני' וביאור הפסוק עצמו וברך ה' את לחמך ואת מימיך ועי"ז ישמח הגוף בגשמי ואז תשמח הנשמה ברוחני ובזה נבוא לביאור הנ"ל כי תואר הר סיני הוא בחי' אדם המורכב מחומר וצורה שהם ב' הפכים כי החומר שהוא מצד הקליפה חומד ומתאווה עושר וכבוד וגאוה שהוא בחי' הר והנשמה שהיא מצד הקדושה חומד ומתאוה לדברי קדושה שהוא בחי' סיני ואפשר שזה רמז הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה שדרשו חז"ל כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת עוברת על פתח ע"א עשו מפרכס לצאת וכו' כי בחי' יעקב ועשו הם בחי' החומר והצורה ויעקב רצה לצאת לדבק בתורה וברוחני ועשו שהוא מבחי' אנשי העשיה והחומר רצה לדבק בגאוה וכבוד שנקרא ע"ז כמפורש בש"ס דסוטה.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני כי בחי' אנשי הדעת המורכב בחומר וצורה שנקרא הר סיני כנ"ל. ועצבות וקליפות האומר מעכב שמחת הנשמה בעשית המצוה לכך עצה יעוצה ושבתה הארץ שבת לה' הכוונה שיעשה נייחא ושביתה לארץ שהוא החומר והגוף לשמוח בשמחה הגשמי ועי"ז תוכל הנשמה לשמוח ברוחני וזהו שבת לה' כי ב' בחי' אלו צריך לעשותן בשבת כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק ושמרו בני ישראל את השבת והבן.
עוד י"ל דכתבתי במ"א ביאור מדרש נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אתמול אמרת אל תצור את מואב ועכשיו אתה אומר לי צרור את המדינים והשיבו כשאמרתי לך אל תצור את מואב ע"ש האב נקראו וכו' דקש' למה נענש היצה"ר לעתיד הלא עושה שלוחתו ית' כמבואר בזוהר משל הזונה. והתירוץ כי משנה לבושו לומר שהוא יצ"ט לכך נענש וכו' יעו"ש והנה ב' בחי' של היצה"ר נקרא הר סיני כי דרכו של יצה"ט להגיס דעתו של אדם כמו שכ' היעבץ כי הגאוה הוא שורש כל העבירות ואז נקרא בחי' הר ע"ש הגאוה לפעמים עושה עצמו יצ"ט להשפיל את האדם בשפלות לפי הענין שצריך לו למנוע האדם מעבודת הש"י כמ"ש הרב בעל ח"ה ואז נקרא סיני ועצה יעוצה אל האדם שיש לו דעת לעשות היפך היצה"ר וזהו שאחז"ל לא דברה אלא כנגד היצ"ה כמו שכתבתי במ"א ביאו' משנ' עקבי' וכו' וביאו' פסוק זאת אומרת בני החי ובניך המת וזאת אומרת וגו'. וביאור משנה שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והוא עפ"י משל ההולך על החבל בים ובידי משקל וכו' יעו"ש. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני הכוונה כי מי שיש לו דעת צריך שיהי' בידו המשקל שיהי' לפעמים בבחי' הר ולפעמים בבחי' סיני נגד היצה"ר והבן.
עוד י"ל דכתבתי ביאור פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים כי תכלית בריאת האדם שיעשה מחומר צורה כמ"ש הרמ"בן אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיש בזה כמה בחינת יעו"ש. ובזה יובן ואברהם ושרה זקנים באים בימים הכוונה כי הנשמה נקרא אברהם והגוף נקרא שרה כמ"ש בזוהר וכו' ואמר כי הנשמ' והחומר שהוא הגוף שניהם נעשים צורה וזהו זקנים באים בימים חדל להיות לשרה שהוא בחי' הגוף אורח כנשים לרדוף אחר תאות הגוף כי נעשה החומר צורה והבן.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני הכוונה שיעשה מן הגוף שנקר' הר כנ"ל יעשה מזה צורה שנקר' סיני כנ"ל וז"ש אח"כ ושבתה הארץ שבת לה' ר"ל שיעשה מן חומר ארצי שהוא הגוף יעשה רוחני שנקרא שבת לה'
עוד י"ל ונבאר ש"ס דב"ב שלחן של ת"ח ב"ש גדיל ושליש גלאי ושל ע"ה כמדורה ופי' רש"י גדיל מכוסה במפה ושליש גלאי מגולה. והוא תמוהו גם פי' רש"י יש להבין מה ענין תואר מכוסה לענין גדיל ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור מ"ש ב"י הנ"ל לחלק בין פועלים לבין ת"ח שהפועלים ישלימו בשבת ביטול תורה של כל השבוע והעולה משם דכתבו הקדמונים לחלק ך"ד שעות היום והלילה על ג' חלקים ח' שעות בתורה ותפלה וח' שעות במשא ומתן וח' שעות בשינה וסימניך אז תשכיל אז תצליח אז ישנתי וכו' יעו"ש.
והנה ג' תפלות שהוא ג' שעות בכל יום מתפללין גם הפועלים א"כ מבטלין מהתורה בכל יום ה' שעות ועולה אל ה' ימי השבוע ך"ה שעות כי בער"ש גם הת"ח מבטל מהתורה כמ"ש בטור ישכים לעסוק בצרכי שבת וא"כ שבת לילו ויומו שיש בו ך"ד שעות ועם תוספת שעה אחד שצריך להוסיף מחול על הקודש עולה ך"ה שעות א"כ שפיר משלים בשבת בך"ה שעות אלו עבור כל השבוע. הגם דכתבתי שם כי שבת עצמו צריך השלמה וכתבתי כי השמטה משלים עבור כל השבתות וכו' יעו"ש. ביאור ארוך מזה.
העולה משם כי יש בני אדם החולקין הך"ד שעות לג' שלישים עוד יש בחינה אחרת כתבתי במ"א מ"ש במדרש אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך כי ראוי לחצות היום חציו לה' וחציו לו ואני כתבתי כימשפט הבכורה להשי"ת ב' שלישי היום ושליש לצורכי פרנסתו וזהו שאמר יעקב לעשו מכרה כיום את בכורתך לי כי אנשי עשי' הנקרא עשו מחלקין היום על ג' חלקים חלק אחד להשם יתברך וב' חלקים לצורכי עצמו משא"כ יעקב לקח ב' שלישי היום להשם יתברך ולא לעצמו וגם בלא זה כתבתי ביאור משנה טוב תורה עם דרך ארץ כי גם בעוסק בד"א יהי' עוסק בתורה גם כן וזהו ענין בכחך עשה ששמעתי וכו'
וא"כ מה שהוא ביד בני עולם שליש היום עוסק בתורה ובעבודת ה' וסי' אז תשכיל ושליש היום במשא ומתן אז תצליח וכו' משא"כ הת"ח גם שליש היום שעוסק במשא ומתן ובד"א הוא עוסק גם כן בתורה דהיינו במחשבה שהיא מכוסה לקשר הגשמי ברוחני.
ובזה יובן שולחן של ת"ח המקשר שליש היום שעוסק בגשמי ופרנסת צרכי שלחנו אל שליש היום שעוסק ברוחני. וזהו גדיל שמרכיב וגודל ומחבר ב' בחינת יחד הגשמי עם הרוחני אמנם זה מכוסה במחשבה וזה שפי' הש"י וכו' ושליש היום עוסק בשינה ושאר צורכיו הוא שליש גלאי שהוא מגולה לכל משא"כ שולחן של ע"ה הוא כמדורה של גיהנם שאומר תמיד הב הב יום ולילה לא ישבות ועוסק תמיד בצרכי העוה"ז.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני הכוונ' שיעשה מן הר סיני דהיינו גם כשעוסק בד"א ובצרכי גופו שנקר' הר יעסוק בתורה ג"כ שנקרא סיני וזהו טוב תורה עם ד"א כנ"ל. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' דהיינו נקשר ב' שלישי היום יחד הגשמי של הארץ לחבר ברוחני שנקרא שבת שיהי' ג"כ לה' והבן. עוד י"ל דכתבתי מה ששמעתי ממורי זלה"ה. ביאור משנה מה בין תלמידי של אברהם אבינו לתלמידי של בלעם הרשע וכו'. כי גם תלמידי של א"א יש להם מעלה של תלמידי בלעם רשע רק זה בגשמי וזה ברוחני וכו' יעו"ש.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני כי אנשי הדעת שהוא בחינת משה צריך שינהיגו עצמן בב' בחי' אלו בהר סיני דהיינו ברוחני לנהוג בגאוה כהר ובחינת סיני שהוא שפלות ינהגו בגשמי והוא עצמו מדת תלמידי בלעם הרשע רק שהם עושין בהיפך שהם כהר בגשמי וכסיני ברוחני והבן.
ועפ"ז נ"ל לבאר ביאור חד גדיא שכתבתי במ"א והעולה משם חד גדיא חד גדיא דזבין אבא בתרי זו זו שצריך לחבר ב' סוגי אנשים שהם בחינת גדיא אחד בתורה וא' בתפל' דזבין אבא הוא הקב"ה בתרי ז"ו ז"ו חד זו בפסוק אחת דבר אלדים שתים זו שמעתי שהוא בחי' התורה עוד בחי' זו בתפלה עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כמבואר שם ואתא שינרא בחינת שכחה שאינו מכיר את קונו ואכלה לגדיא וכו' דהיינו גלות מצריים שהי' אצל פרעה בחינת השכחה והעורף ואכלה לגדיא שהיו מכלין את ישראל שנקר' גדיא והם השליכו ליאור את בניהם וכו'. ואתא כלבא שהוא בחינת עמלק ונשיך לשונרא שנתחבר אל פרעה בחי' שונרא כי נשיך הוא לשון חיבור כי הגלות ראשון גרם האחרון שהוא עבור השנאת חנם שהיא בחי' עמלק המפריד ומפסיק כאגוז שנחלק האוכל לד' חלקים וז"ש אין השם שלם עד שיכרית זרעו של עמלק וכו'. וזה שנאת חנם נמשך מן חיבור לבחי' פרעה שהוא השכחה שאינו מכיר את קונו כי מי שיודע ומכיר את קונו ויודע שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך אין מקום לשנוא את חבירו כלל גם שעשה לו רעה מ"מ אין הרע מצדו כי הוא אינו רק כמקל ביד מכהו וכו'. ואתא חוטרא והכה לכלבא כי בזה החוטרא שהנה לזולתו בזה עצמו הוא נלקה כמו ששמעתי ממורי זלה"ה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי שכבר נידון שהוא חייב ומגלגלין חוב ע"י חייב. אמנם לפ"ז הי' ראוי לרשעים ליקח מוסר לעצמן כי בחוטרא זו אשר מכה לזולתו נלקה הוא ג"כ ואיך מוסיפין חטא על פשע להרע לזולתי לכך משני בעל הגדה כי אתי נורא ושריף לחוטרא כי היצה"ר נקרא נורא כמ"ש בש"ס נורא בי' עמרם ושריף לחוטרא שלא יזכר לעולם מוסר זה ומלחמת עמלק יוכיח כל הניסים שהיו לישראל בא הוא להלחם וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך. ודרשו חז"ל שהיו האומות יריאים להלחם בישראל ובא עמלק והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת וכו'. אך דלפ"ז יש מקום לומר כי אין לאדם בחירה נגד מלחמת היצה"ר כאמור לזה ביאר בעל הגדה ואמר ואתא מיא וכבה לנורא כמ"ש בש"ס בראתי יצה"ר בראתי תבלין שהיא התורה שנקרא מים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים לכך אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ אם אבן הוא נמוח וכו'.
אך דלפ"ז הדרא קושי' על הרשעים שחוטאין האיש להנצל מיצה"ר ע"י תורה ומוסר ומשני אתי תורא ושתיא למיא דששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק על מה שוא בראת כל בני אדם ששאל היצה"ר להקב"ה על שוא בראת ששאל זה על עצמו למה נברא היצ"ר שהוא שוא מאחר שיש חכמי מוסר מי ישמע לו והשיבו הקב"ה כל בני אדם שיש דוגמת חכמי המוסר חכמים להרע בא זה ומבטל דברי זה. וז"ש כל בני אדם וכו' ודפח"ח.
וכן שמעתי בשם המנוח מוהר"ן זלה"ה הוי אומריה לרע טוב וכ"ת מה בכך אדרבה וכו' לזה ביאר כי מזה נמשך שאומרים לטוב רע וכו' ודפח"ח. וז"ש ואתא תורא דהיינו ת"ח שהוא בר תורה והוא חכם להרע. ובזה שתיא למיא שאינו נשמע אל דברי חכמי המוסר כנ"ל מצורף לזה ואתא השוחט ושחט לתורא שנעשה זה. החכם להרע ואנשי המוני לא ידעו להפריש בין חכם לחכם ואומרים כל אפי' שוין זה גורם שאין המים מכבים אש היצה"ר. אמנם דראינו דאתא המלאך המות ושחט לשוחט דשחט לתורא א"כ הדרא קושי' כנ"ל ומשני באמת משום הכי אתא הקב"ה ושחט למ"ה והבן.
אמנם ששמעתי ממורי זלה"ה ענין שחיטת מלאך המות הוא להוציא ממנו חלק הרע שישאר מלאך קודש ונעשה מן נבל לבן. וז"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ובזה יובן בהר סיני שיהי' נעשה מן היצה"ר שנקרא הר יהי' נעשה בחי' סיני שהוא קדוש. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' כי גם המלאך המות שהיא בחי' עכירת חומר הארץ יהי' נעשה מלאך קדוש ואז יהי' כל העולם כולו קדוש שבת לה' והבן והשם יכפר. בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך ולאמתך וגו'. וי"ל כל הפרשה לשון יחיד לכם לשון רבים וחזר לשון יחיד לך וגו'. וגם ל"ל לכם כלל שהוא מיותר ונ"ל דכתבתי במ"א עמך ישראל צריכין פרנסה והשיב יתפרנסו זה מזה דהיינו אנשי הגשמי מן הרוחני פרנס' ברוחני ואנשי הרוחני מן גשמי בגשמי וכו'. וכן כתבתי דשמעתי ע"י תפלת אנשי החומר בגשמי נמשך גם לאנשי רוחני וכו' ובזה יובן כי ע"י חיבור הו"י שבת הארץ שבת הם ת"ח שנקרא שבת עם אנשי הארץ אז יהי' לכם לאכלה לשני סוגי אנשים הנ"ל ונוסף לך ולעבדך וגו'. דכתבתי במ"א דשמעתי כי עבדיו ובהמותיו הם נצוצי בעליו וכו' והבן.
מצוה שמיטה בפרשה בהר. וידבר ה' אל משה בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמ' ואספת את תבואתה וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' והספיקות רבו אחד מהענין שמיטה אצל הר סיני ודרשת חז"ל ורש"י ידוע ב' אחר שהוא מצוה מתרי"ג מצות איך הוא שייך בזמן הזה שהתורה ומצותי' הם נצחיים ג' הא האד' עול' קטן הכולל הכל ובפר' שמרומז בו רמ"ח אב' נגד רמ"ח מ"ע ושס"ה גידים. נגד שס"ה לא תעשה כנדרש בש"ס דאבות וכו'. וא"כ איך מרומז בו מצוה זו ד' קו' הרב האלשיך אשר אני נותן לכם שהוא מיותר כי מי לא ידע שהוא ית' הנותן כי לה' הארץ ומלואה וכו'. ועוד לכם מיותר וגם לשון נתינה ה' הקשה ג"כ ושבתה הארץ הי' ראוי לתלות הדבר באנשים שלא יחרשו ולא יזרעו ולא לייחס השביתה אל הארץ שאין בה רוח ונפש וכו'. ו' דפתח בלשון רבים כי תבואו וגו'. וסיים בלשון יחיד שש שנים תזרע וגו'. ז' הא עיקר המצוה היא השביתה בשביעית ול"ל לומר שש שנים תזרע שדך וגו'. ועוד ל"ל ואספת את תבואתה וכו'. ח' אחר שאמר שבת שבתון יהי' לארץ ל"ל לומר שדך לא תזרע וגו'. ט' אמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכי שבת אוכלין דהל"ל והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה. י' קשה אחר שאמר בכלל לכם לאכלה חזר ופרט לך ולעבדך ולאמתיך וגו' ונ"ל דאיתא בפרק ו' דברכות ר' חנינא רמי כתיב ולקחתי דגני וגו'. וכתיב ואספת דגנך תירשך ויצהרך ל"ק כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן שאין עושין וכו'. וכ' תוס' בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינן לי' [דת"ר ואספת' דגנך לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג ד"א דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר אפשר אדם חורש וקוצר תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנ' ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואספת דגנך וכו' ] וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים ועוד י"ל דפליג לי' אהא דלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין ואין עושין והכא בעושין ואין עושין כי הדדי ננהו ע"כ.
ודברי התוספת תמוה ונתחבטו בו קדמאי ובתראי כדי לבאר זה נבאר ש"ס פרק קמא דביצה תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שב' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחר היתה לו שכל מעשיו הי' לש"ש שנא' ברוך ה יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך וב"ה אומרם ברוך ה' יום יום ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. וגם להבין לשון אבל הלל מדה אחרת הי' לו וכו' ונראה דכל א' אזיל לשיטתו דאיתא בפ"ב דשבת מעשה שבא עכום א' לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתשימני כ"ג דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גיירי' וכו'. ויש להבין למה שמאי דחפו והלל קרבו ועוד יש להבין לשון אמת הבנין.
ונ"ל דאיתא בפ"ק דאבות הלל ושמאי קבלו מהם הלל אומר הוי מתלמידו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו'. הוא הי' או' אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי ופי' המפרש אימתי כי מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה וכו'. ויש להבין מאחר ששניהם קבלו מהם בשוה למה זה הי' אומר מה שאין חבירו אומר. ונ"ל דכל אחד הלך לשיטתו ושיטתו אזיל לפי מדתו ומדריגתו כי נודע שבנין העולם נבנה בג' עמודים וכמאמר התנא בפ"א דאבות על ג' דברים העולם עומד על תורה ועל העבודה ועל ג"ח ופירש רבינו יונה שאין אל ג' דברים שהעולם קיים עליהם שהם דין ואמת ושלום אלא אחר שנברא בג' הנ"ל נתקיימו באלו ג'. והקשה דאם אלו ג' היו סבה להתהוית כ"ש שיקיימו ותירץ דאחר חורבן בטל העבודה וכיוצא וקיים באלו ג' וכו'. ופי' מהר"י יעבץ ועוד כי אלו ג' נדמה לאלו ג' הדין הוא סיבת קיום התורה האמת הוא תיקון עבודה השלום הוא סבת ג"ח וכו' ומה שהזכיר שלום בסוף לפי ששלשתם נכללים בו אמת בלי קטטה ולא יצטרכו לדין כמ"ש החכם ראב"ע אלו היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לסדר נזיקין ע"כ לשון הרב החסיד מוהר"י יעבץ יעו"ש.
והנה שמאי שהי' מדתו גבורה היפך מדת חסד שהיא מדרגותו של הלל כדאיתא בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש. לכך אחז צדיק דרכו כל אחד לפי מדתו גם שקבל מרבותם בשוה מ"מ יאחז כל צדיק דרכו לפי שרשו ומדתו והלל שהי' מדת חסד מדריגת אהרן הכהן איש החסד לכך אמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום שהיא נגד גמילת חסדים וכנ"ל. ומה שהוצרך להזהיר שיאהב השלום הוא גם כשיצטרך לדבר שקר ולשנות מפני השלום. כמ"ש חז"ל על אהרן כשהי' מרגיש ב' בני אדם שנתקוטטו הלך אצל אחד וא"ל הרי חבירך מתחרט וכן אמר לחבירו וכו' והקש' מוהר"י יעבץ הרי אמת חותמו של הקב"ה ואיך הי' מוציא שקר מפיו והשיב כי השלום חשוב מן האמת כדמוכח במשנה הנ"ל וכו'.
וז"ש אוהב שלום גם כשהוא ע"י שקר רודף שלום דכתב מוהר"י יעבץ שיש ד' חלוקות בשלום רשעים גמורים שונאי שלום שאינו גמור חפצים בו כשיבוקש מחבירו. צדיקים שאינם גמורים מבקשים אותו אבל בברוח חבריהם יברחו גם הם צדיק גמור רודפים אחריהם. וז"ש בקש שלום ורדפהו שעשה כמו כת אחרונה עכ"ל.
ונ"ל שכיון בזה שילך ממדריגה למדריגה ממטה למעלה בתחלה אוהב שלום אם חבירו יבקש ממנו לא ידחנו ואח"כ ילך ממדריגה אחר מדרגה עד אחרונה רודף שלום וזה שפתח בראשון וסיים באחרון. ואם ברדף אחר שלום והם בורחין ממנו מ"מ אוהב הבריות אולי יוכל להשלים עמהם בהמשך זמן והתועלת הנמשך מזה הוא בראש כולם שתוכל לקרבן לתורה מה שאין כן כשיש שנאה כבושה. וכמו שאמר בעללות אפרים בהתאסף ראשי עם יחד וגו' יעו"ש.
ועוד יש תועלת אחר והוא במ"ש אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וגו' והיא עפ"י מה שבארתי בפ' נצבים והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי אך בשרירות לבי אלך וכו' והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם בדין הכללי שהמדינה נידונית בכלל אם רובה צדיקים יוצאין כולם זכאין בדין וכו'.
א"כ יאמר הרשע ממ"נ אם יהי' הרב רשעים בל"ה חייבים כולם אף אם יסוף נפשי. ואם הרוב צדיקים כולם זכאין. גם שלא יסוף נפשו אך דלפי זה יאמר כל אחד כך וכמו המשל ששלח לאורח בעיר גדולה מים שיתערב בדבש של הרוב וכן עשו כולם ונשאר מים במים וכו' יעו"ש.
וזה שאמר אם אין אני לי מי לי. כי אין לסמוך על הרבים שאצא עמהם זכאי כי מי יודע וכו' וכנ"ל.
ועוד דכ' הרמב"ם דיש דין פרטי אחר דין הכללי וא"כ נסתר טענות הרשע לכך ורבצה בו כל האלה וגו' לכך אם אין אני לי מי לי כאמור ואחר שאני לי מ"מ כשאני לעצמי מה אני ור"ל דכבר רבים ושלימי' הקשו מאחר שכל א' צריך לקיים תרי"ג מצות שהם כנגד רמ"ח איבריו של אדם ושס"ה גידיו וכמשמעו' הש"ס דמכות איך זה אפשר שיש כמה מצות השייך לכהנים והוא אינו כהן וכיוצא בזה ותירוץ כשיש שלים ואחדות בין איש ישראל לחבירו נחשבו הכל נפש א' וזה מקיים מצוה א' לתרי"ג מצוה.
ואם לא עכשיו אימתי כי אם לא יעשה עכשיו סמוך לשבת אימתי יעשה מה יאכל בשבת וזה יבואר עפ"י משנה הסמוך שמאי אמר עשה תורתך קבע. והוא הפרש גדול בין שמאי להלל והוא בביאור ש"ס דביצה הנ"ל כי נודע העה"ז הוא סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שנברא האדם בחומר וצורה כדי שיעשה הכנה בעה"ז שנדמה לו ימי החול שימצא מה יאכל בשבת לעה"ב.
והנה שמאי שהי' מדת גבורה ואח"זל שאלו לחכמה נפש החוטאת מה דינה וכו' שאלו לגבורה ואמר' נפש החוטאת תמות. והתשובה השיבה יעשה תשובה ויתכפר לו. הרי לפי מדת הגבורה אין תקנה לנפש החוטאת לכך אמר שמאי עשה תורתך קבע שלא תצא מהשיטה שאז אין תקנה לכך יעשה תורתו ומנהגו הטוב ליתד קבוע שלא ימוט.
ובזה תבין מליצת הש"ס אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת ר"ל כל ימיו מתחלת ימיו עשה הכנה שיהי' לו לאכול לעה"ב שכולו שבת וכמ"ש אח"כ מחד שביך לשבתיך והי' נזהר כל ימיו שלא יצא מהשורה כי לסברתו שהוא מדת הגבורה אין תקנה אם יחטא גם בנערותו. אבל הלל הזקן מדה אחרת הי' לו ר"ל שהי' מדתו מדת החסד שהוא ימין הפשוטה לקבל שבים גם אחר שיחטא וז"ש שכל מעשיו הי' לש"ש שאחז מדת אהרן לרדוף שלום והוא נגד ג"ח גם שהי' ע"י שקר נגד מדת אמת מ"מ בשביל מעלת השלום הי' משנה דבורו שיהי' יוצא מזה שלום לכך גם שיוצא אדם מדרך הטוב והאמת אל דרך השקר והרע מ"מ כשישוב אח"כ יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום ופי' רש"י שהי' בוטח שיזדמן לו נאה לשבת סמוך לשבת וכו'. ור"ל גם סמוך לסילוקו מעה"ז כשיזדמן לו מעשים נאים שיעשה הכנה לשבת לעה"ב ג"כ ינוח וישבות שם בשבת.
ובזה תבין צחות לשון הש"ס דחפו באמת הבנין כי אמת הוא א' ג' עמודי בנין העולם והוא הי' זר וביקש להעשות כהן גדול והוא שקר היפך האמת לכך דחפו באמת הבנין שבידו ורשותו שהיא מדרגתו ומדתו שלא יצא מהשור' ומדין תורה שנקרא אמת קנה ואל תמכור והתורה נתלה מפי הגבורה משא"כ הלל שהי' מתלמידיו של אהרן אוהב שלום גם לשנות מפני דרכי שלום לכך קרבו וגיירו שהי' בוטח בה' וכך הי' כדאיתא בש"ס שחזר בו ולא ביקש להיות כ"ג כך באדם מתוך שלא לשמה יבא לשמה וק"ל.
העולה מזה לשמאי שצריך להכין מחד בשבת לשבת ויש זמן לעשות הכנה לשבת משא"כ להלל דס"ל מצד מדת החסד גם שחטא כל ימיו אם שב ומתחרט להיות סור מרע ועשה טוב הכנה סמוך לשבת ג"כ יקובל לרצון לשבת לעה"ב וז"ש ואם לא עכשיו סמוך לשבת אימתי וכו' וק"ל.
ובזה יובן המשך הפסוקים בב' פנים אחד לפי שיטת שמאי וא' לשיט' הלל והוא כי תכלית בריא' אדם בחומר וצורה הוא לזכך גופו שיעשה מחומר צורה כמו שיש בעולם שנה ונפש כי בעולם יש חומר וצורה שהוא חיצונית ופנימית העולמות ובתוספת שבת מקבלין תוספת קדושה שנעשה הכל פנימית וכו בשנה יש חומר וצורה כי ו' ימי החול הם החומר ושבת הוא צורה כמ"ש שבת וינפש בא שבת בא מנוחה וכמ"ש האלשיך יעו"ש בפ' בראשית כן בנפש האדם יש חומר וצורה ועיקר התכלית שיזכך חומרו כמו שהיו במעמד הר סיני שפסקו זוהמתן כך יזכו עכ"פ בעה"ב.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני שאז פסקה זוהמתן וגם שחזרו אח"כ מ"מ כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מאצילתו יתברך תכלית הקדושה שתזכו בזיכוך החומר וארציות ושבתה הארץ שבת לה' כמו חנוך ואלי' שהיו יחידי סגולה בזה כמ"ש הרמ"בן באחרי מות בפסוק וחי בהם יעו"ש לכך דיבר לשון יחיד ליחידי סגולה עצה היעוצה לפי סברת שמאי שש שנים תזרע שדך המיוחד לך בעולם שלך שהוא לעה"ב מש"אכ בעוסק בפרנסת עה"ז לזרוע שדה שאינו שלו בעולם שאינו שלו וכמ"ש בח"ה משל לא' שהניח שדה אחד לב' בניו א' הי' זריז ואחד הי' עצל וכו' יעו"ש. וכפל שדה וכרם נגד ב' בחי' שיש בתורה ומעשים טובים אחד נגלה ואחד הנסתר בסוד יין וכרם ויום השביעי שבת לה' יום שכולו שבת אז לא תזרע שדך וכו'. ולשיטת הלל יתפרש המשך הפסוקים כפשוטו שגם אם ישען באלדיו שיזדמן לו סמוך לשבת מעשים נאים שיאכל בשבת ג"כ יקובל לרצון לפניו יתברך וז"ש הרשות נתונה לאדם בששת ימי החול שהם ס' שנים לזרוע שדך הגשמיים ושש שנים תזמור כרמך על כונה זו ואספת את תבואתה לאסוף הון כדי שתעשה פנאי לפנות מכל עניני עה"ז בימי השיבה שהם יום הז' שיהי' שבת לה' לשבות מכל עניני עה"ז ולעשות הכנה או לשבת לעה"ב שאז נקרא הכל לש"ש. כמ"ש מוהר"י יעבץ והיתה שבת הארץ שיתבודד וינוח ביום השביעי לכם לאכלה לעה"ב לך ולעבדיך שהם המלאכים שנבראו ע"י מעשיו הטובים וק"ל.
ולקמן יתבאר הטוב בעו' יש לומר וק"ל. א"כ מ"ש ואספת דגנך יש ג"כ לפרש ב' פרושים כמו שש שנים תזרע שדך אם כב"ש שהיא המיוחד לך לעה"ב ומחד שביך יכין לשבת או כב"ה שרשות נתונה לאסוף דגנך כפשוטו כדי שיהי' לו פנאי בימי השיבה להתבודד ולעשות הכנה לעה"ב גם זה נקרא עושה רצונו גם שעוסק בפרנסת עה"ז לצורכי הגוף מ"מ הכל נמשך אחר הכונה והתכלית וכמ"ש החסיד מהור"י יעבץ בפ"ב דאבות וכל מעשיך יהי לש"ש וכבר סופר על נזיר שעבר על אדם א' שהי' חורש בשדה וא"ל מה כוונתך בחרישה אמר הזריעה ומה כוונתך בזריעה א"ל הקצירה אמר מה תכלית הקצירה א"ל אסיפה אל הבית ומה תכלית האסיפה א"ל אסיפת החיל להתענג בו ולהתכבד בתוך העם ולהתגבר על האויבים אז הוכיחו הנזיר ואמר זש"ה חרשתם רשע וכו' כיון שלא הי' כוונתך לש"ש נחשב הכל לאשמה וז"ש תבואת צדיקים לחיים וכו'. וזה יהי' כוונת הפסוק בפ' בהר לשיטת הלל הנ"ל שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך תהי' על כוונה זו ואספת את תבואתה כדי שבשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שימי השבעים ינוח בו לעסוק עכ"פ בצרכי נשמה שהיא שבת לה' וכנ"ל כדי שאז שדך לא תזרע וכנ"ל.
ובזה יבואר הפסוק זה ג"כ והי' קם שמוע וגו' לעבדו בכל לבבכם ר"ל שיהי' מחשבות לבך לטובה ובכל נפשכם שהיא רצונכם כנודע גם שאינו בכל מאודך כי הוא עוסק לאסוף הון מ"מ כשהיא בכוונה טובה לאסוף דגנך תירשך ויצהרך כדי שיהי' לו פנאי אח"כ לעסוק במושכלות. וז"ש השמרו לכם פן יפתה לבבכם ר"ל שיהי' לבבך פונה לאסוף הון כדי שירים לבבך ושכחת את ה' אלדיך וז"ש וסרתם וגו' כמו שאמר הנזיר הנ"ל. העולה מזה שיש ב' מיני עושין רצונו אחד שעושה בפועל מעשה הטוב כב"ש ב' שעושה מעשה גשמי וכוונתו לעשות רצונו אח"כ עי"ז גם שאינו עושה טוב עתה במעשה זו מ"מ לעושה רצונו יחשב לב"ה מצד חסד.
ובזה יובן דר' חנינא רמי כתיב ולקחתי דגני וכתיב ולקחת ואספת דגנך ומשני שפיר ואספת דגנך מיירי בעושין רצונו של מקום ר"ל שאסף על כוונה לש"ש שימצא הון כדי שיוכל לעסוק בתורה ועבודה גם שבעת אסיפת דגנך אינו עושה טוב בעצם מ"מ מאחר שמעשיו הגשמיים הם לש"ש נחשב לעושי רצונו. והקשו בתוספת שפיר הא לקמן ואספת דגנך באין עושין רצונו מוקמינן לי' כי המקשן לא נחית למה שכתבנו והקשה שפיר ואז תירץ לו דמיירי בעושין רצונו רק לענין הכוונה שמעשיו הגשמיים היו לש"ש וכנ"ל אבל לא שעושין רצונו כ"כ כמו צדיקים גמורים שעתה במעשה טוב דז"א כי במעשה הם אוספי הון כמו המיני עם רק שזה שאין מכוין לש"ש רק אסיפת חיל להתענג בו להתכבד בו להתגבר על אויביו נקרא חטאת ותבואת רשע. ובזה נאמר ולקחתי דגני בעתו משא"כ זה שאוסף דגנו כדי לעבוד הש"י אח"כ כדי שלא לסמוך על מעשיו הטובים שיזכה להתפרנס על ידי אחרים כמו צדיקים גמורים שאינו רק לבני עלי' כרשב"י וכיוצא ולכך הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם ולזה בפרשה ראשונה שנאמר בלשון יחיד כתיב גם בכל מאדך גם במעשיו הגשמיים. ועוד י"ל דפליג אדלקמן דבא לפרש מה בין כשעושין לאין עושין והכא בעושין ואין עושין כי הדדי ננהו. ור"ל נגד כת הנ"ל ולקחתי דגני נקרא עושין וכנ"ל משא"כ נגד אלו העושין במעשה רק טוב כגון לקמן שאינו חורש וזורע כלל רק בתורה ומע"ט ואינו נוהג מנהג דרך ארץ ודאי פליג וס"ל דאין זה נקרא עושה רצונו כי זה ס"ל כת"ק הנהג דרך ארץ ורשב"י פליג וס"ל דברים כמשמען לא ימוש ספר התורה מפיך ואז מלאכתו נעשית ע"י אחרים ולדידי' יש הפרש בין כשעושה מעשה הטוב אז נקרא עושי רצונו שמלאכתו נעשית ע"י אחרים ובין אין עושין הטוב במעשה רק שעושה מעשה גשמיות גם שמכוין לש"ש מ"מ אינו נקר' עושי רצונו במעשה ואז מלאכתו נעשית ע"י עצמו ואספת דגנך וכו' כך ס"ל לרשב"י ות"ק פליג כר"ח ס"ל דאם כוונתי לטובה ס"ל הכא בעושין מעשה הטוב ואין עושין רק בגשמי כי הדדי ננהו אם מכוין לש"ש שניהם נקראו עושה רצונו ודוק' והיינו ממש פלוגתא דשמאי והלל רשב"י בשיטת ב"ש שהם לבני עלי' ות"ק שהוא ר' ישמעאל הוא בשיטת הלל האמורה לכל אדם שינהג מנהג דרך ארץ כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם שלא נכנסו לגדר צדיקים גמורים שיסמכו על זכותן שיהי' מלאכתן נעשית ע"י אחרים לכך ואספת דגנך על כוונה שיהי' לש"ש.
ובזה תבין המשך הפסוקים בב' פנים כל א' לשיטתו ולא מבעיא לשיטת שמאי דא"ש דהוצרך לומר שש שנים תזרע שדך גם שאינו מצוה רק שביתה בשביעית כי לב"ש קאי במושכלות. אלא אפי' לב"ה א"ש שש שנים תזרע שדך שבא לומר שינהג מנהג דרך ארץ רק שיהי' כל מעשיו לש"ש ואספת את תבואתה כדי שבשנה השביעית ישבות בתורה ועבודה שבת לה' וגו' וכו' וז"ש על הלל שכל מעשיו לש"ש אכילה ושתי' ואסיפת דגנך והראי' שהי' חוטב עצים כדי להתפרנס ממנו ואח"כ עסק בתורה וק"ל.
הגם דק' ז' יש לתרץ בקיצור דאי' פלוגתא בפ"ו דברכות ואספ' דגנך דר' ישמעאל ס"ל הנהג דרך ארץ וכו' ורשב"י ס"ל דברים ככתבן לא ימוש ספר וכו'.
ובזה יובן דבא לומר שש שנים תזרע שדך הנהג דרך ארץ כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם רק שתהי' כוונתך לש"ש ואספת את תבואתה כדי שיהי' פנאי בשביעית לשבות שבת לה' וכו'. ורשב"י ס"ל שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעה"ב שהיא שדה חקל תפוחין והבן.
עוד י"ל לבאר מצוה שמיטה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע והספיקו' יבוארו מאליהם דאי' בפ"ק דביצה פלוגתא שמאי והלל וכו' ויבואר הפסוק בב' פנים והוא שזכרנו לעיל ביאר שיש ב' דרכים לבעל בחירה א' קצרה וארוכה היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עה"ז כי תאוה היא לעינים ב' ארוכה וקצרה דרך הצדיקים לטרוח בעה"ז שהיא דומה לערב שבת כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעה"ב אך כדי לבחור דרך חיים שהיא ארוכה וקצרה ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה לפי שהיא תאוה לעינים צריך הקדמה אחד כוללת שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה כדי לכנוס בשער הכניעה ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע ובמ"ש בח"ה בשער הכניעה פרק י' וז"ל תועלת הכניעה אחד מהם שישמח בחלקו כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו וכאשר יהי' נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו בין במזונו בין בלבושו המעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו וכמו שנאמ' צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו' יעו"ש
ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה וכמו שכתבתי ביאר משנה משה קבל תורה מסיני וכו'.
וה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנס בשער הכניעה אז יוכל לבחור בטוב כאש' יבואר. וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין לחד תנא כ"מ שנאמר כי תבואו אל הארץ פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס ותבוא אל הארץ וכו' וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכניעה הנלמד מסיני בשביל זה תזכה שתוכל לבוא אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמית ושבתה הארץ שבת לה' כי עה"ב נקרא שבת שיש בה שביתה ומנוחה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם.
לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שדך ר"ל שדך המיוחד לך לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים כי כל עה"ז לערב שבת יכונה וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים כמו העצל שזכר במשל בח"ה הנ"ל שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העה"ז בשדה שאינו שלו לזה אמר שש שנים שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לש"ש מחד בשבת לשבת שש שנים תזרע שדך בנגלה ושש שנים תזמור כרמך בנסתר. ס' ד' ה' גי' יין ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שהיא עה"ב שנקרא שבת לה' אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב וז"ש שדך לא תזרע שהוא הודעה בעלמא לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת.
ובזה נבאר פלוגתא ב"ש וב"ה פ"ק דביצה תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו הי' לש"ש שנאמ' ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך וב"ה אומר ברוך ה' יום יום ע"כ.
ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת בעכום שבא להתגייר ע"מ שתשימוני כהן גדול ב"ש דוחפו וב"ה קיבלו וכן אינך והטעם כי ב"ש הי' מדתו דין ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה האדם מתחלה ועד סופו לש"ש וזולת זו אין בו חפץ להשי' לכך דוחפי כשאמר שאין כוונתו לש"ש רק שיהי' כ"ג שאינו לש"ש וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכמ"ש מוהרשא' שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב וכמ"ש מחד שביך וכו' יעו"ש.
והרמז בזה לכל ימי האדם העה"ז שהוא הכנה לשבת כמו ערב שבת המכין לשבת כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של האדם יעשה הכנה לשבת וכמ"ש מחד שביך לשבתך וא"ש ביאר הפסוקים שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעה"ב שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל יזרע ויכין לשבת משא"כ הלל אשר מדתו חסד שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי רק מדתו חסד ורחמים בין לחייבין בין לזכאין והיינו מה שאמר שכל מעשיו לש"ש ר"ל כל מעשיו הא שעש' שקיר' הגר גם שהי' כוונתו שלא לשמה הי' כוונת ומעשה הלל לש"ש שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה וזה שפי' רשי' לש"ש שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת כו' שגם שאינו מתכוין לש"ש בכל ו' ימי השבוע כשיכין סמוך לשבת מ"מ יקובל לרצון וז"ש ברוך ה' יום יום וכפי' מוהרשא' שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו' יעו"ש.
ובזה תבין כוונת חז"ל מעלת ב"ת מצדיקים גמורים ובמקום שאלו עומדים וכו' כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק משא"כ בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים והבן.
ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת ב"ה לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף וכמו שדרשו על בכל דרכיך של הגוף דעהו וכו' וה"נ כך בכל ס' שנה שהם שש שנים תזרע שדך לעשות הנאת גופך אם תרצה רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה יהי' שבת שבתון שישבת שביתת הגוף ויעשה מה ששייך לנשמה שיהי' שבת לה' שדך לא תזרע מה ששייך להגוף רק לנשמה שהיא כמו גר בעה"ז והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהי' לארץ ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה רק יעשה מה ששייך לנשמה כדי שיזכ' לעה"ב הנקר' שבת לה' וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו' מזה יהי' לו לאכול לעה"ב הוא ועבדיו שהם איבריו אכילה עולמות וק"ל.
ובזה תבין באופן אחר מה שפתח ג"כ הכתוב כי תבואו וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. והענין שכתבתי לעיל ענין מאמר ש"ס פ"ב דחגיגה ד' שנכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת וכ' מהרש"א שהוא ענין דביקו' נפשו בו ית' ונפרדה מהגוף ומת וכו' יעו"ש.
והנה אין זה עיקר התכלית רק כמו שעשה ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום וכפי' מוהרשא' שלא הרס לעלות וכו'. כי כוונת הבריאה של האדם הוא שיעשה תורה ומצות וחי בהם ולא שימות רק בהגיעו זמנו להסתלק מעה"ז אז יראה שיוכל הרוח לעלות אל האלדים אשר ממנו חוצבה וכמ"ש והרוח תשוב אל האלדים וגו'.
ומכ"ש מי שזכה לזכך ארציות חומרו של הגוף שיזכה לעלות בג"ע בחיים חיותו כמו אלי' וחנוך ור"י וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי מות על פסוק וחי בהם שיש כמה מיני חיים לכל א' לפי מדריגתו וכמ"ש מזה במ"א וכן היו במעמד הר סיני שהיו גופם מצוחצחים שפסקו זוהמתן וע"י עגל חזרו לזוהמ' וא"א לזכך כי אם אחרי הפרד גופו מנפשו כי אם יחידי סגולה הנ"ל.
ובזה יובן וידבר ה' בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ ר"ל כמו במעמד הר סיני היו ארציות החומר מזוכך כמו זכות הנפש כך תראו כשתבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ ר"ל שגם ארציות החומר יהי' מזוכך כ"כ שיהי' קודש כמו הצורה והנשמה שהיא שבת לה' כי יש עולם שנה ונפש וכמו שבכללות העולם יש חיצונית ופנימו' וכמ"ש בכתבים ענין תוספת שבת יעו"ש כן יש בשנה פנימיות וחיצונית שהם ו' ימי חול ושבת כי שבת נקרא הנפש והנשמה כמ"ש שבת וינפש ו' ימי החול הוא החומר. וכך יש באדם חומר וצורה והתכלית שיעשה אדם מחומר צורה ואז ושבתה הארץ שבת לה' והבן.
עוד יש לומר ביאר מצוה שמיטה ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה' וגומר. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך וגו'. והספיקו' רבו א' לשון ביאה כי תבואו למה נקיט ב' אשר אני נותן דמיותר ג' ושבתה הארץ למה ייחס השביחה לארץ שאינו בעל חי וה"לל לייחס השביתה לאנשים שלא יעבדו בה עבודה לומר תשבתו וגו'. וכן הקשה האלשיך ושאר הספיקות.
ותחלה נבאר משנ' בכתובו' מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומ' ילך בקצרה וחכמים אומרים או יקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר.
וי"ל דה"לל מי שחזר ממדת הים ואבדה דרך וכו' דהא איירי בזה. גם לשון הלך צריך הבנה וגם במה פליגי אדמון וחכמים וגם זה שאמר יפרח באויר וכי נקט הש"ס מילתא שאינו אפשר במציא' לכן נ"ל דרמז תנא דמתני' דבר מוסר ומא"ח ומא"ח ולא פליגי והוא דהאדם הכלול מטוב ורע הוא עולה ויורד שאינו במעמד ומצב אחד תמיד ועצה היעוצה אם ירד ממדריגתו העליונה בסבת עצת חטאים של היצה"ר אשר עומד תמיד נוכח האדם לשטנו עד שהוטב' במצולת תאוות עה"ז הגשמי והחומרי זמן זמנים ואח"כ נתן אל לבו לשוב אל דרכו הסלולה בעלותו אל ה' בעבודתו ותורתו ויראתו ואהבתו בוער בלבו ואי אפשר לחזור בדרך ההוא כי נעשה מחיצה של ברזל בינו ובין אבינו שבשמים ע"י עונותיו שהלך חשכים ימים ושנים.
ונתן התנא עצה בא' מב' פנים אשר יאחז צדיק דרכו לשוב למדריגתו הראשונה. א' כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים דאבות בפרק ד' שיבחר האדם דרך המצוע כי אם מי שיצא אל רצה א' אז צריך לשוב עד קצה שכנגדו כדי שיביא אל דרך המצוע ונלמד מחכמי הרופאים וכו' וכן הענין בדרכי ה' אם ירד ממדריגתו עד קצה האחרון צריך לחזור בתשובה שלימה עד קצה הראשון שהיא תשובה עילאה לשוב ולייחד או"א להפיע ולהשפיע לבניהם שהם זו"נ כנודע והנה אבא שהוא חכמה שם ע"ב המילוי שלו מ"ו ג"י מאה ואמא שהיא בינה תשובה עלאה נקרא מגדל הפורח באויר וכן היתר נדרי' פורחים באויר כנודע ומלכות נקרא מנה שהוא גי' אל אדני' ע"ה.
והנה האדם בחטאו גרם שנסתלקה אמא מעל בנין שהוא שיסתלק א' דמ"ה שבז"א שבמילוי וא"ו שהיא חיותו מאמא עלאה ע"י תשובה עלאה חוזר אם הבנים שמחה ונעשה ז"א אדם שנמשך בו אלף זו גי' מ"ו ע"ה שנמשך בו הארה מאבא ע"י אמא שהיא אהי"ה אשר א' זו דמילוי וא"ו רומזת אלי' ומז"א נמשך אה"יה הזו אל מלכות נוק' דז"א ונעשה אל אדני גימטר' מנ"ה. וכמו שנזכר בספירה יעו"ש.
כי מן אהי' שהוא גמטר' ך"א ועשר אותיות אהי' הוא ל"א ונעשה אל אדנ"י שהוא גימטר' מנה שהמשיך על ידי תשובתו דרך השתלשלות כל המדריגות מלמעלה למטה עד שיבוא לדרך המצוע. וכמו שאמר הרמב"ם הנ"ל. אך שיש עוד דרך היותר פנימי שיאחז צדיק דרכו. ואיפה מסרה לכל אדם כמו דרך תשובה הנ"ל.
אך שהיא יותר קשה כי אם להבאים בסוד ה' והיא על כוונה בזאת יבוא אהרן אל הקודש כי בכל מקום שהוא שם בירידתו ישכיל וידע שגם שם הוא כבוד שכינתו יתברך. בסוד ומלכותו בכל משלה. וע"כ מה שירד שמה הוא לחבר אל עצמו אותן המדריגות של ניצוצי השכינה אשר שם ויעלה עמהן בסוד תשובתו.
אף שהוא תשובה תתאה במלכות הנקרא זאת מ"מ במדה זאת גם כן יכול לבוא אל הקודש פנימה. וזה שאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש עד מעלה מעלה כשהיא על הכוונה זו שהוא מעלה מ"נ למלכות הכלולה מכל עשר ספירות שתעלה עם כל מדריגותיו וניצוצותי' להזדוג במדת עליונות ותן לחכם ודי בזה.
והנה נודע מ"ש בזוהר במקום שאמרו לקצר היינו מלכו' ולהאריך היינו בינה שהו' עול' האריך וכו'
ובזה יובן דכל א' אזיל לשיטתו ורומז לשרשו העליון כי דוד המלך שהי מדת המלכות נקרא אדמוני עם יכה עינים ואמר אדמון מי שהלך למדינות הים כי נקרא הלך ע"ד מה ששמעתי בשם גדול הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע אבל אם בא יבוא ברנה וכו' יעו"ש.
כך מי שנתרחק מדרכי השם נקרא הלך למדינת הים שהיא בתאוות גשמיות עה"ז הנקרא מדינת הים וכמ"ש בזוהר ענין יונה שהלך בספינה יעו"ש. ובסבה זו אבדה דרך שדהו של שדה תפוחים. וכמ"ש האלשיך על פסוק לא תראה חמור אחיך נופלים בדרך וכו' יעו"ש. שנתרחק מדרכי הש"י ולא מצא עצה לנפשו איך למצוא דרך שיכול לבוא אל שדהו כבראשונה ואמר אדמון ילך בקצרה כי יאחז צדיק דרכו להבאים בסוד ה' ממקום שהוא שמה משם יעלה תשובתו הרמתה בסוד בזאת יבות אהרן אל הקודש עד או"א הנקרא קדש וחכמים אומרים שיתחיל מחכמה ובינה שהם או"א הנקרא תשובה עלאה לייחד ה' עליונה להיו"ד שהוא אבא ע"ב דיודי"ן והמילוי שלו מ"ו גי' מאה ור"ל שיקנה לו דרך שיחזור לשדה תפוחים ע"י קניות דרך תשובה אחר שיצא מקו המצוע צריך לעלות עד קצה העליון תשובה עלאה לייחד אבא ואמא וימשיך משם דרך השתלשלות המדריגות מאבא שהמילוי שלו מ"ו גי' מאה לז"א שנעשה ע"י מ"ה ע"ה ומשם לנוק' שנעשה אל אדני גי' מנה או יפרח באויר בסוד מגדל הפורח באויר הרמוז באמא שהיא א' דאהי' הפורח באויר ז"א בסוד כתר שע"י תשובתו המעולה ממשיך כתר לז"א מן א' זו. וכמ"ש בה' שבועות שאז הוא כתר ז"א יעו"ש. ומא"ח ומא"ח ולא פליגי כי חכמים דברו כלל לרבים שלא ידעו דרך זה דאדמון צריך שיתחיל מחכמה או מבינה עד המלכות. ובאמת מי שיודע דרך זה דאדמון מה זה שאמר בקצרה ודאי יכול לבוא ג"כ עד החכמה ממטה למעלה. וא"א לבארו בכתב ודי בזה להבאים בסוד ה' לפי מה שקבלתי מרבותי ולא זכיתי רק ברמז ענין זה דאדמון ודו"ק.
ובזה יובן כי תבואו אל הארץ שיהי' מכונה לכם בשם ביאה שע"י כשרון מעשיכם הטובים גורמין ייחוד למעלה. וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' שהארץ העליונה שנקרא שבת עולה להזדווג בז"א שהוא הוי' וז"ש שבת לה' שהם ייחוד קב"ה ושכינתי'. וזהו דרך כלל ואח"כ מפרש דרך פרט שהוא בין בז' ימי השבוע ובין בז' שנים הנקרא שמיטה ובין בכל שנותיו של אדם שהם ע' שנה בסוד ימי סוכות שהם ז' שצריך שיצא מדירת קבע בדירת ארעי שכתוב בל"ת פ' אמור יעו"ש.
ואני אפרש בז' ימי השבוע וממנו תבין בכל אינך פרטים. והוא כדי שתגרום מנוחה ושביתה למעלה ביום השבת אשר משם נמשך לאדם תוספת נפש רוח ונשמה לכל ז' ימי השבוע כאשר יבואר וצריך הכנה לאדם לקבל נפש רוח ונשמה ולקבל נפש צריך הכנה מצות מעשיות ולקבל רוח ע"י דיבור בתורה ולקבל הנשמה הוא יסוד הנקרא יוסף המאסף כל החסדים והגבורות למלכות שהיא יום שבת ויסוד מכין לשבת. וז"ש הפסוק הכנת מעשים שתעשה כדי שתשבות הארץ שבת לה' הוא זה שש שנים תזרע שדך נגד בחי' עשי' שבעשית מלאכה שעושה בששת ימי המעשה לברר הניצוצין ל"ט מלאכות למי שבא בסוד ה' יודע איך לברר ניצוצין אף במעשה גשמי או שיעשה מצות מעשיות שיקבל נפש. וז"ש שש שנים ר"ל שש ספירות הבנין כי ספירה גימטריא שנה תזרע שדך שדה תפוחים ע"י מעשה זריעה שעושה מצות בסוד נפש שבעשי' בששה קצוות בעשי'. ואח"כ שש שנים תזמור כרמך שהוא לבער הקוצים מן כרם ה' צבאות ע"י דבור התורה שהוא כריתה אל הקליפות והקוצים הסובבים שושנה עליונה וכתרגומו של תזמור תכסח שהוא כריתה כמו מחצדי חקלא הידוע.
וזה בסוד תוספת רוח. ואח"כ אמר נגד המחשבה שביום ו' שנקרא יסוד המאסף הכל להשפיע למלכות הנקרא תבואה כי יום ו' יסוד מכין למלכות שהוא יום השבת. וז"ש ואספת את תבואתה ואח"כ שעשיתי הכנה לתוספת נפש רוח ונשמה ואז יום השביעי בפרט ובדרך כלל הוא שנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה'.
וענין ג"פ שבת נ"ל דאיתא בזוהר פ' יתרו ר"מ דף צ"ב וז"ל תלת דרגין אינון וכלהו איקרי שבת שבת עלאה שבת דיומא שבת דלילא וכלהו איקרי שבת וכל חד כד איהו שלטא נטיל לחברוי עמי' וכו'. כד אתי לילא זמין בהדי' לשבת דיממא וכו'. כד אתי יממא זמין בהדי' לתרין אילין וכו'. הרי בליל שבת יורדין אינך ב' מדריגות למטרוניתא למטה וביום היא עולה למעלה לשבת דיומא וכו'. וז"ש כי תחלה אחר הכנה הנ"ל בליל שבת אז שבת שבתון יהי' לארץ היא מטרוניתא מדת לילה אשר ב' מדריגות עליונות הנקרא שבת שבתון והי' לארץ דזמינת לון בהדה. ואח"כ ביום אז עולה שבת לה' שהוא ייחוד זו"נ למעלה וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ר"ל כי ע"י ייחוד וזווג האמור מקבל האדם שפע תוספת נר"נ שהיא לאכלה לכם ולעבדיכם כי הזווג בשם אכילה יכונה לכך אנו עושין ג' סעודות ג"כ לקבל שפע זווג ההוא ע"י אכילה והשפעה זו לכל ז' ימי השבוע לכם ולעבדיכם וגו' שהם ד' בחי' שהוא נגד ד' יסודות שבאדם הרמוז בשם הו"י שניזון גם כן על ידי שבת וכו'. יבואר מאליו וק"ל.
מצוה שמיטה דכתיב וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל וגומר. ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וכו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגו'.
וי"ל איך מצוה זו נוהג בכל זמן שהוא נצחי. ואגב נבאר פ' זאת אומרת בני החי כו'. ויאמר המלך גזורו ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת. ותאמר האשה בי אדוני וגו'. וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהי'. ויען המלך תנו לה הילד החי היא אמו.
לבאר זה נראה לי דאיתא בפרק ח' דכתובות רבי שמעון חילק בנכסים הידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה בטל שאינם ידועים לבעל לא תמכור. ואם מכרה ונתנה קיים ובפרק ט' הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחיי' ואם מתה יורשה. א"כ למה כתב לה דו"ד כו'. שאם מכרה ונתנה קיים.
והענין כי יש חומר וצורה שהוא הנשמה והגוף וכל פעולת הנשמה תורה ומצות והוא על ידי כלי הגוף ויש מי שאוכל שכן תורה ומצות אשר הקרן קיימת לעולם הבא. והפירות אוכל בעולם הזה ויש שאינו רוצה ליהנות מפירות בעולם הזה. וקב"ה עושה לו מהפירות גם כן קרן לעולם הבא. כמו שאמר האלשיך בפ' זו את ספיח קצירך לא תקצור בעולם הזה. רק אוצרותיהם אמנא מפירות גם כן לעולם הבא ע"ש.
וז"ש באבות אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו'. ופיר' המפרשים כי שכר עוה"ז הוא פרס רק החצי נגד עוה"ב יעו"ש.
ונודע הנשמה הוא בעל והגוף האשה. ובזה יובן הכותב לאשתו ר"ל האומר להגוף דו"ד אין לי בנכסייך שהם התורה והמצות שעושה ע"י כלי הגוף שהוא נכסי האשה שאין רוצה ליהנות מפירותיהן בעוה"ז ובעוה"ב שאינו כעבד המשמש על מנת לקבל פרס רק לשם פועלן אעפ"כ הוא אוכל פירות בחיי' בחיי הגוף בעה"ז. גם שאין עושה תורה ומצות ליהנות מהם מ"מ ממילא מוכרח שיהנה מפירות בחיי' שהוא בעוה"ז ואם מתה יורשה הנשמה לעוה"ב הקרן עם הפירות א"כ למה כתב לה דו"ד. שאם מכרה ונתנה קיים. וכאשר נבאר וכל זה בכותב כך היינו אמירה שהיא מחשבה. משא"כ בל"ה יש כמה מצות שאוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. כגון כיבוד אב ואם ות"ת כנגד כולם כדאית' במשנה דפיאה חוץ ממי שמוכר שכר חזרתו לחבירו ע"י שיפרנסו ומסקנת הפוסקים אחר שלמד אם יתן את כל הון ביתו בוז יבוזו לו. משא"כ קודם שלמד עיין בי"ד סוף סימן רמ"ו. וז"ש ר"ש חולק בנכסים הידועים שכבר למד מכרה בטל שאינם ידועים עדיין מכרה קיים גם כי לכתחילה לא תמכור בזה ג"כ וק"ל.
עוד י"ל נכסים הידועים ושאין ידועים היינו ספיח קצירך שזכרתי לעיל יעו"ש. וכאשר פירשתי המשנה בפרט כך בכלל האמר לאשתו אנשי המוני עם דו"ד אין לי בנכסייך. עוד י"ל הכותב לאשתו דו"ד כו' כי מצינו באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהי' עובד ה' עם היצה"ר. כמ"ש באלשי"ך פ' בא ליקח שה לבית לאבות כי שה גימ' היצר יעו"ש.
אך בזוהר חדש משמע איפכא שאמר אברהם ליצה"ר הלא כל הארץ לפניך הרבה חוטאים יש הפרד נא אם השמאל ואימינה כו' יעו"ש. הגם די"ל דלא סתרי כי הת"ח כ"ז שמזקינין מוסיפין כח לעלות במדריגת רמות כמ"ש ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. וכמ"ש בזוהר שם ואז לעת זקנתו וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו אז מצאת לבבו נאמן. ובזה יובן האומר לאשתו שיש ב' נשים א' אשת חיל וא' אשה זונה היצה"ר והכות' לאשתו המיוחדת לגוף שהוא היצה"ר כמ"ש יצרו סתם דו"ד אין לי בנכסייך לא הן ולא שכרן מ"מ הרי זה אוכל פירו' בחיי' אם עשה מצות עם היצה"ר אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיים לעו"הב לאחר מיתה יירשנה א"כ למה כ' לה דו"ד שאם מכרה ונתנה קיים ר"ל שהתמכר עצמו בכסות ולשון שינה בדמות היצה"ט כאלו מפתה לעשו' מצוה ובאמת הוא היצה"ר ועשה עביר' רק שכוונתו הי' לטוב מכר' קיים שאין לו עונש עבירה כי גדולה עבירה לשמה כו'. ואף שאין מחשבה רעה מצרף מ"מ לטובה מצטרף וז"ש מכרה קיים שאין לבעל שום דו"ד בנכסייך וז"ש ר"ש חולק בנכסים הידועי' לבעל שיודע שהוא יצה"ר מכרה בטל ויש לו דו"ד ועונש עבורו ושאינם ידועים. ר"ל שאינו יודע שהוא היצה"ר מכרה קיים וק"ל.
ובזה יובן ענין ב' נשים הנ"ל זאת אומרת בני החי כי בנים שהם תולדות הוא מעשים טובים חיים או רעים הן מתים וזה יצה"ר שהוא אשה זונה כי זונים תרגומו טען בפ' שלח ומשנה כסות ולשון להטעות שהוא יצ"ט ומפתה למצוה שהוא בן חי וזאת אומרת לא כי בני החי ובנך המת שהוא עבירה ורוצה להטעותך.
במה יובחן איזה יצה"ר ואיזה יצ"ט ועצה היעוצה שיאמר גזורו כי איעצך פירש"י המלך בגבור' כמו המלך בקונך וצא. וז"ש ויאמר המלך גזורו ותנו החצי לאחת ואת החצי לאחת ר"ל שנותן כלל גדול להבחין איזה יצה"ר. ואיזה יצ"ט כי יש הפרש בין צד קדושה לצד טומא' כי הקדוש' מצד רחמים ורוצה בקיום הכל ולאחוז בזה ובזה כדי לקרבו לקדושה.
וכמ"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא כו' משא"כ סטרא דמסאבא היא אכזרי ורוצה ח"ו באיבוד הכל וז"ש בש"ס ג' סימני זרע ישראל היפך גבעונים וכו' וז"ש גזורו וגו' אם תראה שיהי' בעצה זו קיום וטובה לזה ולזה אז הוא יצ"ט ובאמת הי' כך כי זאת נכמרו רחמי' וגו' וזאת אמרה גם לי גם לך לא יהי' או ידע שהוא היצה"ר אשה זונה לכך השיב תנהו לזאת היא אמו וודאי. והבן מזה שהוא עצה נכונה אחר חקירה עיוני'. ובזה נבא לבאר מצוה זו כי מי יעלה בהר ה' ע"י סיני גי' סלם מוצב ארצה שהוא החומר וראשו הוא הנשמה מגיע השמימה שהיא הצורה והתכלית שיעשה מחומר צורה וענין זה נודע משבת בראשית בא שבת בא מנוחה שהי' כל מעשה בראשית חומר בלא צורה עד שבא שבת שהיא נשמה לכל בעלי החומר שקנו צורה אז וכמ"ש האלשיך בפ' בראשית. וה"נ ענין שמיטה שהיא שנה שביעית בכלל וגם בפרט יעשה כן יתבודד שעה שביעית מהיום כמ"ש אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות שעי"ז יוכל לקנות נשמה בשבת מכל שביעיות שעשה לנפשו בכל השבוע שהוא ג"כ שבת א' וכמו ששמעתי בשם מוהר"א כנסת ישראל יהי' בן זוגך ע"ד הנ"ל ודפח"ח.
וז"ש ושבתה הארץ שבת הוא החומר והארציות חלק היצה"ר יהי' ג"כ שבת לה' כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואיך יזכה לזה שיקדש השביעי בין בכלל השנים שיהי' שביעי' בין בפרט כל הימים שיקדש שעה שביעית לקנות נשמה וזו שפי' רש"י כמו בשבת בראשית שקנו כל בעלי חומר נשמה ע"י שבת שבא מנוחה לעולם כך האדם יקדש חלק השביעי בחלקי שבוע ובחלקי השנים שאז בשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ כפול בקדושה שביתה ונייחא וארצו יהי' בהוייתו כל ימיו עד שע"יז תבוא אל הארץ העליונה ובזה מבואר כמה ספיקות שלא זכרתי א' דאמר כי תבואו אל הארץ ושבתה וגי' דתחלה הל"ל שש שנים תזרע ואח"כ ושבתה ועוד מה צורך לצות על שש שנים תזרע ועוד שבת שבתון כפל ועוד דפ"י רש"י לשם ה' כמו שנא' בשבת בראשית הוא תמוה ושאר הספיקי' ולדברינו התכת הפסוקים יהי' כך וידבר ה' אל משה בהר סיני כי ענין שמיטה דוקא יש לו יחס שיהי' בהר סיני כי סולם שיעלה בהר ה' גם החומר וארציות שבו הוא ע"י שמיטה שיתבודד בחלק ז' הן בכלל הן בפרט כנ"ל ועי"ז תבואו אל הארץ העליונה אשר אני נותן מתנה שאין לה הפסק לעולם לכם ואז ושבתה הארץ שהיא החומר ג"כ שבת לה' שקנה החומר נשמה כמו בשבת בראשית כנ"ל לכך עצה היעוצה גם לשלומי אמוני ישראל אשר זוכים ומזכים לאחרים וז"ש שש שנים תזרע שדך שהם בעלי החומר ושש שנים תזמור כרמיך. גם להבאים בסוד ה' בחי' יין וכרם אחר כל תשגיח על עצמך להתבודד חלק השביעי מהיום וכן מהשבוע. וכן בשנה ואז שנה השביעית יהי' שבת שבתון לארץ כנ"ל וק"ל.
עוד י"ל דאיתא בחגיגה ד' נכנסו לפרדס כו' ופי' רבינו האי גאון יעו"ש. ומוהר"ש כתב מצאתי בספר ישן. כי בן זומא לרוב דביקותו שם נשארה נשמתו ור"ע מה שלא הי' שכל אנושי יכול לסבול לא הרס לעלות ועליו נאמר משכני אחריך לפי יכולתי לעלות יעו"ש.
ובזה יובן כי יהי המשך הפסוק כי מי שירצה לעלות בהר ה' יעלה בסלם גימ' סיני בהדרגה כמו מדרגת ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום ואז ושבתה הארץ בבואו לה' לדביקות עליון בארץ עליונה ושבתה הארץ שבת לה' ע"י שיקנה בהדרגה קדושת שבת בכל יום חלק ז' כאמור וק"ל.
עוד י"ל סיני כפשוטו דאיתא בש"ס סיני ועוקר הרים הי עדיף והענין דאיתא במדרש במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכתב בשם הרי"א כי התורה שניתנה בסיני עשה ול"ת נקרא מעשה כו' יעו"ש. עוד
ועוד י"ל ונבאר פסוק בשיר השירי' אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקי' וברחובות את שאהבה נפשי ראיתם מצאוני השומרים כו'. אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף רפידתו זהב תוכו רצוף אהבה. לבאר זה שמעתי משל בשם מוהר"ז שרצה להוכיח לא' איך כל חכמות שבעולם הן חכמות מדידה והן תשבורות וז' חכמות הכל נרמז בש"ס ושאל השואל הא יש כמה עוסקים בלימד הש"ס ואינם יודעי' חכמות אלו והשיבו ע"פ משל שהי' מלך אחד ולו כמה מיני אוצרות זה גדול מזה. וגם הי' לו כמה מיני עבדים ובן א' ולעת זקנתו התחכם והטמין אוצרות החשובים בבנין בכותלי אפריון וחדרי המלך ועשה רק שינוי אחד בכותל שירגיש בו החכם ומבין ומה שהי' האוצר יותר חשוב הטמינו יותר ועשה שינוי דק בתכלית. ואחר כל אמר לבנו ביחידות שתדע כל מה שעשיתי אינו דבר רק שים לבך להבין והנה אחר מיתת המלך האוצרות הגלוים חטפו העבדים. וזה הבן נתן לב להבין מה שאמר לו אביו ואחר עיוני הרגיש שיש שינוי בכותל במקום זה וחפש ע"י סתירת הכותל ומצא אוצר ואחר זה נתן לב יותר והרגיש במעט שינוי שיש שם אוצר יותר חשוב כך בנמשל חכמות חיצוניות חטפו עבדים שהן האומות ואוצרות החשובים היא יראת ה' לבנו יחידו ואוצר החשוב מזה תוכו רצוף אהבה ודפח"ח.
ובזה יובן שרמז כאן שעשה המלך אפריון ובו טמונים כמה אוצרות. עמודיו עשה כסף כפשוטו. או י"ל עמודיו סמכי קשוט שיכסוף אל התענוג בעבודת ה' רפידתו זהב עד שיגיע אל אוצר פנימי תוכו רצוף אהבת ה' שהוא התכלית. כמו שמפרש להרמב"ם עיין במ"א ונחזור לענין דקש' בפ' זו שש שנים תזרע וגו'. למה לי הציוי על הזריע' דהל"ל ציווי על השביתה. ואגב נבאר ענין ג' תוארים בפ' במדבר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד. ואגב נבאר ענין שמות י"ב שבטים ראובן שמעון שהם נגד י"ב גבולי אלכסון שבו"ק. והענין דמפו' בזוהר פ' נשא דף קכ"ג ע"ב ויחלום והנה סלם וגו'. סלם איהו נשמת חיים כרסייא לשם הו"י כו'. וקודם לזה ביאר שם וז"ל ת"ח לשית יומי בראשית לכל חד אית לי' פרצופא כו'. וכל יום אית בי' טוב ואית לי' גדר מלבד דלא יעול כל בר נש לההוא טוב בגין חשך דכסי לנהור' דתשכח ביומא קדמא' אור ותשכח בי' חשך בכל יומא תשכח נטירא דאינון כגון קוצים לכרם כו' ומאן דאיהו חייבא וייעול למינדע רזין דאוריי' וכו' מבלבלין מחשבתי' וכו'. אבל מאן דאיהו טוב ייעול לטוב הגנוז כו'. ע"י תרעא דאהבה או תשובה כו' ע"ש הרי מפורש כי טוב הוא גנוז במחיצת ברזל תוך עובי הכותל והמחיצה שהם קליפות שהם מחיצו' ברזל בין כל א' לאוצר הטוב שהוא החשך והלילה שקדמה לאור היום הטוב וצריך לחתור חתירה בכותל ע"י תשובה בכל יום בווידוי דברים שהוא ה' אחרונה לקשרה לבן י"ה כמבוא' שם בזוה' ואז נכנס לטוב אוצר הגנוז אחר שביער הקוצים מן הכרם. וז"ש שש שנים תזמר כרמך לבער הקוצים מן הכרם בשש שנים הנעשה מששה ימים. ואז ביום השביעי שנקרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה שהוא טוב הגנוז אז יכול לכנס ע"י סולם שעשה בכל יום מששת ימי החול אל שבת השביעי שיהי' שבת לה' משא"כ בלאו הכנה זו מי יוכל ליכנס לאוצר הטוב הנ"ל. וז"ש במדבר שיש בו לחש שרף ועקרב סיני גימטר' סלם שיעלה במדריגת הסולם בכל יום לבער הקוצים מן טוב של יום ההוא שכל יום יונק מן ז' כנודע ואז יוכל ליעול באהל מועד פנימ' שבו טוב הגנוז וק"ל
ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ק דשבת א' רבא בר מחסיא אר"ח ב"ג א' רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמ' לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם ופי' רש"י לך והודיעם מתן פלוני אתן לך כו'. והתוספת כתבו דווקא מתנה אבל צדקה מתן בסתר יכפה אף. ויש לתמוה לתוספת הא הנותן מתנה קאמר דמשמע דווקא מתנה ומה"ת לומר צדקה וא"צ לכותבו ואם יש סברא לומר דה"ה לצדקה. וא"כ ק' דילמא באמת כך הוא וכ"ת דע"כ אינו בצדקה דהא כתיב מתן בסתר יכפה אף א"כ בלא התו' ג"כ נדע כך. ולרש"י קשה דפי' מתן פ' אתן לך לעתיד משמע וכו'. הא הנותן משמע לשון הוה בשעת נתינה וא"כ למה צריך להודיעו הא יודע הוא שנותן לו ואם רש"י הוכרח לפרש כן מדקאמר בתר הכי ואני מבקש ליתן כו' א"כ קשה הנותן משמע כו'.
ונ"ל דאי' במשנה תמיד בג' מקומות הכהני' שומרים בבית המקדש כו'. ופי' רש"י לא מפני פחד הגנבים היו שומרים רק משום כבוד וגדולה להבין זה כבר ביארתי במ"א וכעת נ"ל כי ענין השמירה מפני הכבוד הגדול שלא יכנוס מי שאינו ראוי ליכנס לפנים אל המלך האדיר הגדול. והענין כי יש שמירה מלבר כנזכר בזוהר הנ"ל בכל יום תשכח נטירא שהיא החשך דכסי לנהורא וצריך להעביר החשך בכל יום ע"י התבודדת שעה אחת ויכנס לטוב הגנוז שבכל יום היונק מהאוצר האור של יום השבת כנודע זה. ויש שמירה מלגאו בבית המקדש הגנוז בכותל הבנין שהוא אפריון הנ"ל. תוכו רצוף אהבה שהוא הדביקות בו יתברך שהוא תכלית כל המצות. כמ"ש המפרש להרמב"ם והוא ענג של שבת שנ' אז תתענג על ה' שהיא מעין עולם הבא. שאז תכלית התענוג כנודע. וז"ש ע"י תרעא דאהבה או תשובה כי בחול נכנס לשמירה דלבר ע"י תשובה ובשבת נכנס לשמירה דלגאו ע"י תרעא דאהב' שהו' מדת הכהן אהבת חסד. וז"ש בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש. ר"ל ליכנס לקדושת המקדש לפנים צריך ליכנס במדרגת הכהנים שהיא שמירה מלגאו ע"י תרעא דאהבה שהוא חסד וזה אינו ידוע ומסורה לכל כ"א להבאים בסוד ה' לתענוג הדביקות שהוא למעלה מהטבע שעליו נאמ' אז תתענג על ה' כנודע וזמן מיוחד לזה הוא בשבת כדדרשו בש"ס דשבת יעו"ש.
ובזה יובן הנותן מתנ' לחבירו צריך להודיעו כמו במשל המלך שגנז אוצר הטוב ובמקו' מוצנע כדי שלא ידעו עבדיו ולבנו הודיע ברמז כנ"ל. ה"נ כך הודיעם בעת הנתינה שכבר הוא נתן באוצ' בשביל בנו ישראל ואמ' להודיעם מזה התענוג הרוחני. וז"ש אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וטעם שגנזתי זה במקום מוצנע כדי שלא ידעו העבדים כי אני מבקש ליתן לישראל דווקא שהם בנים לה' ולא לאו"ה לך והודיעם. ר"ל שיודיעם ברמז שיש אוצר טוב ונגנז להם אם ירצו לכנוס ע"י תרעא. דאהבה יכולין לבא אל האוצר הטוב. וז"ש במסקנא מתן שכרה לא עבידא לגלויא כי שבת לכל מסורה תענוג הגוף לאכול ולשתות וכיוצא בזה. אבל שיכנס בשבת לפנים לאוצר הגנוז שהו' התענוג נצחי מעין העה"ב שהוא המתן שכר והיא התענוג כנודע זה לא עבידא לגלוי' כי אם אשר בשם ישראל יכונה ולא להמוני עם המכונים בשם יעקב כנודע והבן.
ובזה יובן ש"ס דשב' פי"ו אר"ש כל המענג את השבת ר"ל ולא את עצמו נותנים לו נחלה כלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך שנא' בו ופרצת ימה וגו'. אר"י אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלו' לבו שנא' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך וכבר הקשה גאון מוהרר העשיל הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו וביארתי במ"א כי הרשעי' בחייו קרוי מת הרודף אחר תאות המותרות. וז"ש אין מת שיהי' חצי תאותו בידו אבל צדיק שהוא חי שיש בו מדת הסתפקות כמו שנא' ביעקב כי יש לי כל היפך עשו שאמר יש לי רב כו'. וכשיש בו מדת הסתפקות אינו מבלה זמנו אחר טרף ביתו וגופו רק לצרכי נשמתו ורוחו ששוכן בלב היפך הדם ששוכן ביותרת הכבוד שהוא חומר תאות המותרת.
עוד י"ל נכתוב לקמן בהגה. ובזה יובן המענג את השבת שכבר נכנס פנימה אל תענוג רוחני לכך נותנין לו נחלה בלי מצר ומיעק שהם השומרים. כמ"ש והצר לך בכל שעריך שהם השומרים שלא ליכנס מי שאינו ראוי בשער אשר צדיקים יבואו בו אל אוצר טוב הגנוז כנ"ל שהעביר החשך דכסי לנהורא ונכנס אל תוכו אשר רצוף אהבה והיינו ע"י שהי' לו מדת יעקב אבינו שאמר יש לי כל מדת הסתפקות לכך זכה לנחלת יעקב דווקא וק"ל.
ובזה יובן כי צרכי הגוף שהוא יותר' הכבד אי אפשר למלאות כנ"ל משא"כ צרכי רוח ונפש השוכן בלב אפשר למלאות וז"א כל מענג את השבת זה תענוג רוחני נותנין לו משאלות לבו כי שכר תענוג מצוה שזוכה עוד למצוה וזהו מצוה גוררת מצוה וק"ל ועפ"ז יבואר פ' ריש ועושר וגו' דפי' מוהרם שיף יותר שהיא עשיר יותר הוא רש שאין חצי תאותו בידו וכו' ודפח"ח. ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ב דשבת שאיל שאילתא זו לעילא מר' תנחום מהו לכבויי בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא ופי' רש"י באישא חולה תרגום של רעה בישתא פתח ואמר אנת שלמה מלכא אן חכמתך אן סוכלנותך לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרי' זא"ז דוד אביך א' לא המתים יהללו יה ואנת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת כי לכלב החי טוב מן ארי' מת ל"ק כו' עד לענין שאלה דשאילנא מן קדמיכון נר קרוי נר ונשמתו של אדם קרוי נר מוטב תכבה נרו של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה ע"כ. והוא תמוה כולו עיין קו' מוהרשא והריף וגם ומה ענין חולה לתואר רעה שפי' רש"י ומה ענין הפתיחה לכאן דהי' יכול להשיבו בקיצור כמו במסקנא ושאר ספיקות וכבר כתבתי מזה במ"א יע"ש ונ"ל דהשואל סיבב שאלה זה לפי מה שכתוב בתורה וקראת לשבת עונג שיעשה בשבת מה שיש לו עונג מזה ולא צער ומשום זה כתבו הפוסק' בא"ח דאם יש לו ענג מדברים בטלים רשאי וכן בסי' רפ"ח אם יש ענג שלא לאכל רשאי או לבכות יעו"ש א"כ יש מקום לשאול הא דרבותינו בעלי אגדה דרשו מדכתיב ויקהל משה את כל עדת ב"י וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אמר הקב"ה למרע"ה עשה לך קהלו' גדולו' ודורש לפניהם וכו' וכן דרשו בש"ס דמגילה וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין הלכות פסח בפסח ה' עצרת בעצרת וכו' אם נאמר דהיינו דווק' לאדם שיש לו מהתורה עונג כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב וכו' טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף לאדם כזה שיש לו עונג מהתורה והמצות בזה נא' שידרוש לפניו התורה ודיני המצות כאמור אבל אדם שיש לו רעה חולי בנשמתו כמ"ש הרמב"ם שטועמים מתוק למר ודברים בטלים ולצנו' הם מר טועמי' למתוק שיש לו ענג מזה משא"כ דברי תורה המתוק לחיך אדם שיש לו נשמה טובה מטעם זה האדם שיש לו נשמ' חולני' למר ויש לו צער מזה ומכ"ש בשמעו דברי תוכחת מוסר שיש לו צער גדול אם יש למניע מזה האדם תורה ומוסר כדי שיתענג או לא.
וכדי לבאר שאלה זו צריכין לבאר סתירת הפסוקים הנ"ל דדוד אביך אמר לא המתים יהללו יה וגו' נדפס לקמן דף ק"ך
בפסוק ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים וגו' ובשנה השביעית שבת שבתן יהי' לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. וי"ל למה פרט כאן בהר סיני יותר משאר מצות דדרשת חז"ל ידוע. ב' לאמר דבר ואמרת מיותר ג' אשר אני נותן לכם א"צ לאמרו. ד' הקשה האלשיך מאי ושבתה הארץ רק על האנשים ראוי לצוות וכו' ה' פתח בלשון רבים כי תבואו וסיים בלשון יחיד שדך וגו' ו' דה"ל לצוות על השביתה בשביע' ולא על הזריעה בשש שנים. ז' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דהל"ל תבואת הארץ לכם לאכלה ולא שבת כי אדרבה ע"י שביתה אוכלין וכו'. ח' מאחר שהיא מצוה מתרי"ג מצות הי' ראוי שתהי' נצחי וז"א כי בחורבן הבית בטלה מצות שמיטה ואיך היא בכל זמן ובכל אדם כאשר הארכתי מזה במ"א. ונ"ל דאי' בפסוקי תהלים ס' ל"ב לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטא' אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמי' וגו'. ושמעתי בשם הרב המגיד מבאר כי בכל יום בא הרהורי תשובה לאדם ע"י הכרוז שמכריזין וכו' ויש שהוא רק בסור מרע ויש בסור מרע גם עושה טוב כל א' לפי בחינתו ותשובת הצדיק הנק' אדם כשרואה שאין לו דביקות בו ית' לדבק מחשבתו באור א"ס ובזה יובן אשרי אדם לא יחשוב ה' זהו לו עון ר"ל שלא נמצא לו עון אחר זולת זה שאין מחשבתו דבק בו ית' וז"ש לא יחשוב ה' לקיים שויתי ה' אצלו נחשב זה לעון ודפח"ח. ונ"ל דזהו כוונת הש"ס מבטלין ת"ת להוצאות המת ולהכנסת כלה. ומבואר בכת' תחלה צריך תשובה להוציא הקליפות שהיא הוצאות המת ואח"כ יעסוק בתורה שיהי' כסא להשראת שכינה הנק' כלה כו' יע"ש.
והנה מלבד שיש לפרש כוונת הש"ס בסור מרע ועשה טוב כאמור עו' יש לומר יותר פנימי בענין טהרת המחשבה לבד משאחז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן שיזהר לטהר מחשבתו תמיד כדי שתהי' השכינה מתעטרת בראשיהן וכמ"ש וישימו צניף הטהור על ראשו וכמ"ש בר"ח דף ק' יע"ש. ואז ע"י שמטהר מחשבתו להפריד ממחשבתו מחשבות זרות גורם להפריד מהשכינה הקליפות ולייחדה אל השם הגדול יעו"ש בדף פ"ח.
ובזה נתקדש האדם להיות מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו במעמד הר סיני וכמ"ש האלשיך בפ' יתרו דף קז ע"ד אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה והקשה וכו' יע"ש. וכ"כ הרמב"ן בפ' אחרי וחי בהם שזה תכלית האדם לזכך חומרו עד שיה' מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו חנוך ואלי' וכו' יעו"ש.
וז"ש מבטלין ת"ת להוצאות המת להפריד ממחשבתו מחשבות זרות ובזה גורם פירוד הקליפה מהשכינ' לייחדה בבעלה וזהו הכנסת כלה ממש והבן. ובזה יובן וידבר ה' אל משה בחי' הדעת בהר סיני לאמר ר"ל שיאמר להם לאחוז מדריגה שהי' להם בהר סיני בזיכוך החומר להיות מרכבה אל השכינה בגוף ונפש כמו בעה"ב שהצדיקי' יושבין ועטרותיהן בראשיהן שזכו ע"י טהרת המחשבה וכנ"ל.
וז"ש כי תבואו אל הארץ לשון רבים דקאי על שניהם החומר והצורה גוף ונפש שיבואו להיות מרכבה אל האר"י שהיא השכינה ארץ העליונה אשר אני נותן לכם גם בהיותכם בעה"ז שתראה עולמך בחייך בסוד יעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ל באדם כי היכל ה' המה להיות מרכבה אל השכינה ע"י טהרת המחשבה שהפרידו עי"ז הקליפות מהשכינה לייחדה אל הש"י וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' יחוד הארץ אל השם הגדול וק"ל. שש שנים תזרע שדך וגו' נ"ל ע"פ שבארתי משנ' דקדושין מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו' דשמעתי בשם מורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה לצרף מעש' הגשמי ר"ל אל המחשב' דהוא יחוד קבה"ו וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן כי גם בימי החול שתעשה מלאכה ומעשה הגשמי תצרף במחשבה אל הרוחני וז"ש שש שנים תזרע שדך המיוחד לך שדה אשר ברכו ה' חקל תפוחין קדישין ר"ל בשש שנים שתזרע שדה הגשמי במעשה תצרף במחשבה אל הרוחני שדך המיוחד לך וכן שש שנים תזמור כרמך המיוחד ובזה יהי' בשנה השביעית שבת שבתון תוספת קדושה יהי' לארץ שבת לה' יחוד קבה"ו במחשבה ולא במעשה כי שדך לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' דנודע מ"ש בכתבים סוד חלוקא דרבנן כי מן כוונת המצות והתורה נעש' לבושין בג"ע העליון וממעשה המצוה והתורה נעשה לבושין בג"ע התחתון וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה להנות בעה"ב ע"ד לאכול לשבעה ולמכסה עתיק והבן ובזה ק' ז' מבואר ג"כ וק"ל.
ובדרך פשוט נ"ל לבאר ספיקות הנ"ל דכ' בעללות אפרים דף לט' ע"ד טעם דירת סוכה ואגוד' לולב ע"פ משל למלך ששלח עבדיו לעבודת הכרם הגדול ושלא יסתפקו ממנו לפרנסתו כי אם מכרמים קטנים שהי' בצידו הטפשים ראו תועלת הכרמים קטנים מוחש לשעתו ואינן יכולין לעמוד זולתו משא"כ בכרם הגדול שהוא לעתים רחוקים משכו ידיהם מעסק הכרם הגדול לשתי סיבות א' כי הכרמים קטנים תאוה הוא לעינים להנות מיד עשאו קבע וכרם הגדול ארעי סיבה ב' להיות כי חלק לבם זה מזה נתפרדה החבילה ונתבטלה מלאכת השותפות כמו בדור הפלגה וכראות המלך ביטול המלאכה לשתי סיבו' צוה על השלום ושלא ישבו בסוכת כרמים קטנים כ"א ישיבת ארעי וכו' יעו"ש.
ובזה ביאר פסוק ש"ה אל תראוני שאני שחרחרת וגו' שמוני נוטרה את הכרמים של עה"ז כרמי שלי לא נטרתי כי בני אמי נחרו בי להיות שדה שותפי' וכו' ובזה ביאר סתירת זקנים בנין וכו' יעו"ש.
ובזה יובן דנודע מ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר שלא היו באחדות גמור כ"א בהר סיני. וז"ש בהר סיני לאמר שיאחזו מדריגות הר סיני להיות באחדות א' שהוא בחי' א' הנ"ל בחינה ב' דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם המיוחד לכם לעולם לי מתנה שאין לה הפסק מזה ראוי לעשות עיקר ולא מעסקי עה"ז שאינו לכם לכך ראוי שש שנים תזרע שדך המיוחד לך לעולם שכולו ארוך לעשות הכנה מע"ש לשבת כי אז בשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שאם לא טרח מע"ש מה יאכל בשבת כי אז שדך לא תזרע וכו' וכמ"ש החסי' מוהר"י יעבץ דקדק מ"ה יאכל בשבת וכו' יעו"ש וק"ל עם החכם עיניו בראשו.
פרשת בהר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך.
וי"ל לשון תואר אחיך הנזכר כאן ב' מאי עמך שאם שניהם מטו ידם מאי והחזקת בו כי גם הוא עני כמוהו. ונ"ל פשוט דקי"ל בש"ס הכותב כל נכסיו לבנו אחד לא עשאו אלא אפוטרופס דודאי לא שינה בנו בין הבנים.
ובזה נ"ל לבאר פי' מתני' דאבות פ"ג משנה ז' ר"מ איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו ור"ל דכוונת ר"מ ללמד מוסר לעשירי העם שאל יהיו צרי עין במתן ענים וז"ש תן לו לעני' משלו' שהוא בפקדון בידך כי מאחר שאתה רב ולעני אין כל והוא אחיך ע"כ שאתה ושלך שלו שאתה אפטרופס שלו וממון שלך הוא שלו וק"ל.
ובזה יובן וכי ימוך אחיך ור"ל מאחר שהוא אחיך ומה תימה כי מטה ידו ואתה רב לך ע"כ ששלו הוא עמך ולכך והחזקת בו וגו' וק"ל.
ועפ"ז מוסר נ"ל דשמעתי בשם הרב המגיד מבאר על פסוק עוברי בעמק הבכה וגו' שכמו שענין ירידת הצדיק בכתחי גיהנם הוא לעלות נשמות הרשעים שהרהרו בתשובה בעה"ז על ידו כך הענין בעה"ז בכל יום ויום או באיזה זמנים שיורד הצדיק ממדריגתו כדי שיתחבר את עצמו עם אותן הפחותין במעלה שלא עלו כלל או שעלו וירדו ממדריגתן ועכשיו כשיורד הצדיק ג"כ ממדריגתו ויחבר את עצמו עמהן אזי כשיחזור ויעלה למדריגתו אזי אגב יעלה עמו וכו'.
אך דכל זה שעולה עמו היינו כשרוצה להתחבר עמו אבל מי שאינו רוצה להתחבר עמו ודאי שאינו עולה עמו ועפ"ז הי' הש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו' ור"ל שמבוזה בעיניו לאחוז בו שיעלה עמו וכו'.
ובזה יובן וכי ימוך אחיך שהוא אחיך בעניות מדברי תורה שירד הצדיק ממדריגתו וזהו ומטה ידו היינו לסיבה כדי שתעלה עמו משא"כ כשתדבר עליו סרה ודמית היותך כמוהו שכל אפי' שוין ולא תאמין בזה שסיבת ירידת הצדיק לפעמים הוא לטעם זה ודאי שלא תעלה עמו בעלייתו. וז"ש בין גר או תושב שנעש' צדיק מעכשיו ועולה במעלות רמות או תושב שכבר הי' צדיק ועכשיו ירד לסיבה הנ"ל תבין ותאמין שהוא לתועלתך וכנ"ל והי' עמך כשיחזור למעלתו ויהי' צדי' הנקר' חי והי' עמך מאחר שהחזקת בו כבר וק"ל.
בחוקתי
אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו' והשיג לכם דיש וגו' ונתתי שלום בארץ וגו'. ויש להבין א' ק' הרמב"ם בפ"ט מהל' תשובה הא יעודי שכר המצות והעונש הוא לעה"ב וכאן זכר שכר עה"ז וכו' יעו"ש. ב' ענין ג' סוגים תלכו תשמרו ועשיתם צריך הבנה ודרשת חז"ל ידוע. ג' ונתתי משמע לשון עבר והל"ל ואתן גשמיכם ותתן הארץ יבולה וכן ואתן שלום בארץ וכו': ונ"ל דהקשה הרמב"ם ובעל עקידה מביאו מאחר שכל פועל יפעול פעולתו שיהי' פועל נכון ולא פועל ריק ובזה יפול התימה על הבורא ית' שבדור המבול לולי נח שמצא חן הי' העולם חרב ונאבד וח"ו הוי פועל ריק ומשני וכו' יעו"ש.
והנה ק' זו שהקשה הרמב"ם בכללות העולם תיקשי ג"כ בפרטות בריאות האדם שנמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא מאחר שרחוק משכר וקרוב להפסד וח"ו הוי פועל ריק. ונ"ל דקוש' זו מבואר ע"פ מה שכתבתי לעיל בפ' בהר ביאר משנה הילודים למות והמתים להחיות דמבואר ע"פ משל שנאבד למלך אבן יקר הערך במצולת ים והוצרך לשלוח בניו שם והיה בזה ג' סוגים א' שסבר שאביו השליכו מעל פניו ונשאר שם. ב' שחשק לחזור למקורו לאביו ותו לא. ג' שהבין שביאתו שם הוא לאיזה תועלת וחיפש ומצא האבן טוב דחזר לאביו בשמחה עיין בפרש' כי תבוא. א"כ לא הוי פועל ריק כי צדיק יסוד עולם סוג ג' שטרח ומצא האבן טוב להעלות מ"ן ועבורו נבראו כולם לצות לזה.
ובזה יובן אם בחוקתי תלכו כמו אם כסף תלוה את עמי לשון חוב כך אם יצירת האד' בעה"ז בחק בלי טעם כי הטעם והסברא הי' נח שלא נברא וז"ש תלכו כי היצירה בעה"ז נק' הליכה על שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר הנק' ביאה היפך הליכה וכל זה שנק' הליכה היינו לסוג א' שנשאר במצולת ים. ואת מצותי תשמרו סוג ב' הנ"ל שומר ל"ת כמשמע' השמר פן ואל שלא לעבור עבירה שיוכל לחזור לאביו כמו שירד שיחזור למקום מחצבו אבל בקיום התורה והמצות למצוא אבן יקר הערך לא עשה זה. ועשיתם אתם סוג ג' לעסוק בתורה ומצות להעלות מ"ן שהוא אבן יקר הערך להעלותו מ"ן מרפ"ח ניצוצי ז' מלכים וכו' ונתתי גשמיכם בעתם ר"ל ע"י מעשיכ' הטוב שגרמו שנתנה הארץ יבולה להעלות מ"ן להשפיע מלמעלה שפע טוב ומ"ד ע"י יסוד צדיק הנק' שד"י וכאשר תתהפך כחומר חותם נעשה דיש ע"י שפע הטוב השיג לכם דיש את בציר והכל ע"י תיקון מעשה של בני האדם עם הכוונה שישתדל האד' בגשמי וצורך הדיוט ויכוין ברמיזותיו למעלה אל השכינה ואע"פ שהש"י מסייע לבאים לטהר אני נתתי גשמיכם בעת' שיזכו לקדש הגשמיו' שלכם בעתם שהיא השכינה מ"מ ע"י טוב בחירתם ונתנה הארץ יבולה ראוי שישיג לכם דיש וגו' וקידש א"ע בגשמי היינו אכילה מלבד כוונת אכילה בירור ז' מלכים וכו' יכוין בדרך לגמול חסד עם נפשו אכסנאי כמו הלל הנ"ל שזכרתי בפ' בהר ושינה בסוד דורמיטא ומשא ומתן בסוד בירר ל"ט מלאכות באופן בכל דרכיך הגשמיי דעהו לייחד קב"הו. וכמו שכ' בספר תומר דבורה הרבה דברים יעו"ש.
וז"ש ונתתי גשמיכם בעתם ע"י שזכו להעלות מ"ן ונתנה הארץ העליונה יבולה ולהשפיע מ"ד כי העץ השדה יתן פריו הוא ז"א הנק' עץ החיים מהלכו ת"ק שנה והשיג וגו' ונתתי שלום בארץ שכבר נעשה יחוד יסוד ומל' למעלה והשבתי חי' רעה מן הארץ לבער הקוצי' מן הכרם ה' צבאות א"כ סרה ק' הרמב"ם שאין זה שכר עה"ז רק ע"י מעשה תחתונים גורמים יחוד למעלה ושכרם לעה"ב והכל קאי ארישא דקרא והבן.
עוד י"ל ביאר ג' סוגים בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם נגד זה ונתתי גשמיכ' בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. וזה כולל ג' סוגים שאמר הנביא ירמי' אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו וגו'. ותחלה נבאר מ"ש באבות א"ר יוסי בן קסמא פעם א' הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום אמר לי רבי מאיזה מקום אתה אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני אמר לי רצונך שתדור במקומינו וכו' אמרתי לו איני דר אלא במקום תורה וכו'. ועיין ביאר זה במ"א.
וכעת נ"ל דכ' החסיד מוהר"י יעבץ במשנה פ"ד דאבות בן זומא אומר איזה חכם וכו' איזה עשיר וכו' ופ' אל יתהלל חכם בחכמתו כשישתמש ממנו לצרכו וכן גבו' ועשיר אלא בזה התנאי יוכל להתהלל כשיכיר כל אחד מצד מעלתו כי אני הוא שנתתי לו ומידי היתה לו זאת וישתמש בחלק זה אל עבודתו ית' אז הוא יתהלל כי הוא עבד נאמן. אבל העושה בהיפך איך יתהלל והמעלה אשר לו גזולה היא בידו ועתיד ליתן עלי' את הדין וכו' וקודם לזה כ' בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע כי לא פעלה בהם החכמה מה שדרכה לפעול לכן לא יקראו חכמים רק יודעי חכמה וכן עושר אם ישתמש בו בעבודת הש"י אז עטרת חכמים עשרם אבל עושר הכסילי' אולת כי אינו עושר לפי האמת רק היא סבת אולת כי ע"י עשרם ושלותם תחזק סכלותם וכו' עיין לעיל מובא מ"ש בעקידה לב חכם לימינו שפונה הכל לימין והכסיל פונה לשמאל וכו' יעו"ש.
והיינו ג"כ שחכמתו וגבורתו ועשרו פונה לימין להש"י והכסיל בהיפך ישתמש ממנו לצורכו שהוא לשמאל. ובזה יובן א"ר יוסי בן קסמא פעם א' הייתי מהלך בדרך ר"ל גם שהייתי פעם א' בתואר מה לך שהוא היפך ביאה דהיינו שהי' עוסק בצרכי גשמי מ"מ הי' מחשבתו דבוק בו ית' בסוד הנותן בים דרך ששמעתי ממורי. וגם בל"ה התורה נק' דרך ה' ושויתי ה' לנגדי תמיד היא דרך הצדיקים והי' מהלך בדרך התמידי שהי' דרכו תמיד לדבק בו ית' וכמו שכתבתי שכתבתי לעיל לנפש לא יטמא מחשבתו בעמיו גם כשהוא בתוך עמיו שהם המוני עם שנק' זה דרך היפך דרך הצדיק' שנק' ארח וכמו שכ' בזוהר וארח צדיקים כאור נוגה וגו'. או י"ל כי הליכה נק' שהולך ממדריגה למדריגה היפך המלאכים שנק' עומדים על מדריגה א'. ותכלית המדריג' עליונה לדבק מחשבתו בו י"ת והי' מהלך במדריגה זו גם בהיותו בדרך בתוך מדריגת המוני עם שנק' דרך והיינו במעשיו ממש. משא"כ מדריגת הצדיקים נק' ארח כנ"ל. הרי שהי' פונה לימין גם בעוסקו בגשמי. ופגע בי אדם א' ר"ל שפגע ומנגד למדריגתו שגם בעוסקו בתורה ותפלה פנה לשמאל עבור צרכו שיהי' לו עושר וכבוד והראי' שהי' אדם א' וכמ"ש בזוהר כי השכינה הולך עם האדם בדרך כשעוסק בתורה לש"ש וכמ"ש צדק לפניו יהלך וזהו המהלך בדרך יחידי וכו' יעו"ש וכאן הי' אדם א' שאין השכינה משתתפת עמו והיינו מחמת שהי' פונה לשמאל ואז אין השכינ' עמו וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד שהי' השכינה עמו תמיד והטעם כי מימיני בל אמוט ר"ל שכל פינות היה פונה לימין לשם שמים ושאר ביאור הפסוקים עיין אח"ז. ולכך הוא נתן לי שלום תחלה שהוא הי' פנוי משא"כ אני לא הי' פנוי כי הי' עוסק בדביקתו ית' ולא הי' הפנאי משכים לזה כי אם אחר שנתן לי שלום אז הוצרכתי להחזיר לו כי אף במקום שאין להפסיק אמר חז"ל בפ"ב דברכות ומשיב שלום לכל אדם.
וזה שאמר והחזרתי לו שלום אבל לא תחלה ללמדינו שהי' במקום שאין להפסיק וליתן שלום בתחלה וכמו שדרשו ביעקב אבינו ויפול על צואריו אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף שהי' קורא את שמע וכו'. ואמר לי רבי וכו' שהבין בזה שהי' עוסק בתורה ודביקות הש"י מסתמא הוא רבי ושאל מאיזה מקום אתה וכו'.
והענין דכתבתי ביאר ש"ס דבכורות מאי רפידים דר"י ס"ל שריפו ידם מתורה ור"א ס"ל כך שמה ועו' שאליתו מאי שטים ואמר לי כך שמה ור"י ס"ל שעסקו בשטות ועיין זה במ"א וכעת נ"ל רק מא"ח ומא"ח דמבואר במד' ובזוהר כי שטים המקום גורם ע"י מעיין שהי' שם לשטוף בזנות ועתיד לטהור וענין מעיין שהי' במקדש עיין שלח לך יעו"ש. וז"ש ואת הארץ מה היא יש ארץ מגדלת חכמים ויש ארץ מגדלת טפשין וכו'.
ובזה יובן מאי רפידים ואמר לי כך שמה והיינו שהמקום גורם שריפו ידם מד"ת. וכן שטים כך שמה לכך עסקו בשטות וכ"ת א"כ בטלה הבחירה ז"א דכל זה מצד טבע בריאת הארץ שמצד הגלגלים הי' המקום גורם אבל נשמת האדם למעלה מן הגלגלים לשנות טבע הגלגלים וכמ"ש הר"י בן שושן בויכוחו עם הרמב"ם והר"י יעבץ מביאו עיין לעיל מזה. וזהו כוונת שאלתו מאי רפידים מאי שטים וצ"ל כנ"ל א"כ בטלה הבחירה ואין עונש ומ"ט נענשו ויבא עמלק וכן בשטים. וביאר לו דלעולם דשם המקום גורם ומ"מ לא בטלה הבחירה וכנ"ל וק"ל.
וזהו שאלתו ג"כ מאיזה מקום אתה אפשר שהמקום גורם לקנות חכמה ודביקות הש"י שראיתי בך והשיב מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני ר"ל כמו שנא' ושם אשה גדולה ודרשו על שם חשיבות וה"נ כך ע"ש חשיבות היא גדולה וחשובה שמגדלת תואר חכמים ולא יודעי חכמה כי פעלה בהם מה שראוי לפעול ואינם משתמשים במעלת החכמה לצורך עצמן רק לצורך עבודת הש"י וכן סופרים לשבח מעלת הגבור והעושר היינו לצורך הש"י אבל אם משתמש לעצמו אינם סופרים ומנין לספר בשבחו כלל כי אינם מספרים במעלת העושר של הכסילים כי נחשב אצלם לאולת וכיוצא בזה.
והנה לפי שלא השיב לו על מקום ידוע לומר מעיר פלוני אני שהיא גדולה מחכמים וכו' סבר שאין המקום גורם לכבד האדם ואת האנשים רק האדם מכבד מקומו וסבר שנק' עיר גדולה לפי שיש בה חכמים וסופרים לכך אמר א"כ רצונך שתדור במקומינו וג"כ יהי' עיר גדולה מאחר שאתה תהי' שם שהוא תואר חכם וסופר ואז ביאר לו מפורש איני דר אלא במקום שהוא גורם תורה ועבודת ה' כי יש מקום שגורם ההיפך וכנ"ל. וז"ש טוב לי תורת פיך וגו' וק"ל.
ובזה יובן אם בחקותי תלכו נגד מעלת החכמה שנק' חק לישראל וכמ"ש בכתבים חכם מה הוא אומר וכו' החקים והמשפטים וכו' ור"ל שאל יתהלל חכם בחכמתו רק ידע שהחכמה והחק הוא שלי ובזה לא ישתמש בחכמה רק לעבודת ה' גם בעסקו בגשמי יהי' דבוק בו ית'.
וז"ש אם בחקותי תלכו מצד שידע שהם חקותי ישתמש בהם לצרכי שיהי' בגדר הליכה ולא עמידה שיעמוד על מדריגה א' רק ילך למדריגה עליונה שהיא דבקותו ית' גם בעסקו בגשמי שנק' ג"כ הליכה היפך ביאה. ואת מצותי תשמרו אל יתהלל גבור בגבורתו לתועל' עצמו רק להש"י שיה' גבור לכבוש יצרו שלא יעבור על ל"ת שהוא תואר שמירה כמ"ש חז"ל השמר פן ואל אינו אלא מצות ל"ת וז"ש את מצותי תשמרו ועשיתם אותם אל יתהלל עשיר בעשרו להשתמש בו לצורך עצמו רק להש"י שיהי' רודף צדקה לש"ש ואז הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנין שיקבל שכר וכמ"ש בש"ס דב"ב וכו'.
וז"ש ועשיתם אותם כמו שנא' ושם האיש אשר עשיתי עמו כי עושה חסד עם הנותן שמקבל שכר משא"כ באינו נותן לש"ש הקב"ה ממציא לו בני אדם שאינו מהוגנין שלא יקבל שכר ואז אין העני עושה חסד עם הנותן שהולך לאיבוד שאינו מקבל שכר וז"ש ועשיתם אותם שתעשה חסד אתם עם הנותנין לש"ש. ונגד זה אמר ונתתי גשמיכם בעתם דכתבתי במ"א פ' המשנה בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך דפליגי ת"ק ס"ל הנהג דרך ארץ ורשב"י ס"ל והגית יומם ולילה כמשמעו ואז מלאכתן נעשי' ע"י אחרים ומסיק הרבה עשו כרשב"י ולא עלת' בידם וכו' מ"מ לא תהי' אחרי רבים לרעות ותהי' מן המועט ובטל רצונך חרישה וזריעה מפני רצונו ית' לעסוק בחכמה להש"י וגבור ועשיר גם כן לא ישתמש בו לצרכך ורצונך רק לרצונו ית' כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך שיהי' מלאכתך נעשה ע"י אחרים שלא יעשו רצון עצמם רק רצונך מדה כ"מ. וז"ש ונתתי גשמיכם בעתם ר"ל הגשמיות שלכם חרישה וזריעה וכיוצא יהי' בעתם של אחרים שהם יעשו מלאכתך. ונעשה עוד גם ברוחני ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו דכתבתי במ"א ביאר ש"ס חסידים הראשנים היו שוהין ט' שעות לתפלה א"כ תורתן היאך משתמר ומלאכתן אימתי נעשית ומשני שחסידין הן תורתן משתמר ומלאכתן מתברכת וכו' יעו"ש.
וז"ש אם בחקותי תלכו וגו' דהיינו לבטל רצונם בג' סוגים חכמה גבור ועשיר שלא ישתמש בו לצורכו ורצונו כי אם לרצון הבורא ית' לכך מלבד שנתתי גשמיכם בעתם בגשמיי כנ"ל אלא גם ברוחני ונתנה הארץ יבולה היא סוד כוונת התפלה שהיא ארץ עליונה כמ"ש ואני תפלה גם שלא ישהה ט' שעות ביום מ"מ יהי' שגורה תפלתו בפיו ונתנה הארץ יבולה. וגם תורתו משתמר ונתברך וז"ש ועץ השדה יתן פריו שהתורה נק' עץ חיים תאוה באה ותואר עץ של השדה אשר ברכו ה' יתן פריו וכמ"ש והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו והבן.
בפסוק אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' ונתנ' הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש וגו' ונתתי שלום בארץ וגו' וחרב לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב וגו' ופניתי אליכם והפרתי אתכם וגו' ופי' רשי' אם בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה. ועץ השדה הן אלני סרק ועתידין לעשות פירות והשיג לכם דיש שתהיו עסוקים בו עד הבציר ובבציר תעסקו עד שעת הזרע. וחרב לא תעבור בארצכם אפי' חרב של שלום.
והספיקות רבו וכתבתי ביאורם במ"א וכעת נ"ל לדקדק לשון תלכו. ב' אם יעסקו בדיש עד הבציר ובבציר עד הזרע תורתן מתי נעשי' וכקוש' רשב"י בש"ס פ"ו דברכות. ג' הקשה רמ"א אם אפי' חרב של שלום לא תעבור א"כ איך אמר ונפלו אוביכם לפניכם לחרב. ופי' הוא ז"ל כי לפניכם הוא לשון קודם כי קודם שיבאו בארצכם יפלו בחרב איש בחר ברעהו. ד' הל"ל בחרב מאי לחרב ושאר הספיקות יבארו ממילא.
ונבאר פסוק ונתתי שלום בארץ בג' אופנים בחי' עש"ן. ונ"ל דאית' במדרש איכה דאמר א' לחברי' חייט לי הדין מדוכא תבירא אפיק לי קומצא חול ואמר לי' שזור לי חוטין וכו' ופי' ביפה ענף ע"י שאין להם חיבור לכך המדוכא תבירא וכו' יעו"ש וכן אמרו בש"ס דורו של אחאב שהי' שלום ביניהם נצחו משא"כ וכו'.
ובזה יובן ונתתי שלום בארץ דהיינו בין איש לרעהו ועי"ז וחרב לא תעבור בארצכם. ונפלו אויבכם לפניכם לחרב כוונות לפניכם כמו תמורתכם בסוד ואתן אדם תחתיך והיינו איש בחרב רעהו כי השנאה שהיא חרב להרוג את חברו בו יפול וק"ל.
או י"ל דכתבתי לעיל עזב תעזוב שיעזוב הוא השנאה תחלה ואז גם חבירו יעזוב השנאה וזש"ה ואהבת לרעך כמוך הכוונה ע"י ואהבת לרעך. יתעורר הוא תחלה צינור האהבה לחבירו ואז גם הוא יהי' כמוך ובזה יובן ע"י נתתי שלום בארץ שאתה מעורר השלום והאהבה נגד וחבירך אז גם חבירך שהוא אויבך יתהפך מן לחרב חבר וז"ש ונפלו אוביכם לפניכם לחרב והבן.
עוד י"ל דאמרו בש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם ורעה מסתלקת. ויש להבין טעם הדבר ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור הפסוק טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך.
והענין דמבואר בע"ח דף לה' דיש אור ישר והוא רחמי' ואור חוזר והוא דין והיינו כשהתחתוני' ראוים אל הרחמים אז הש"י דרכו וישרו להטיב לתחתונים ונק' אור ישר מצד הויה אמנם כשאין התחתונים ראוים אז הופך פניו מהם בכעס בסוד דומ' דודי לצבי ומאיר בהם אור האחור והחוזר שהוא דין בצמצום מצד אלדים וכו'.
העולה מזה כשהתחתונים הופכים את פניהם ממנו ית' כמ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים אז מדה כנגד מדה גורמים לו ית' ג"כ שיהפוך פניו מהם ואור והשפע בא להם בסוד אחור באחו' שהוא אור חוזר ודין וכשחוזרים והופכים פניהם אליו ית' לילך בדרך הטוב והישר אז ג"כ משפיע להם אור ישר שהוא רחמים ובזה יובן טוב וישר ה' ר"ל מצד שהוא טוב ודרכו להטיב לתחתונים להשפיע להם אור ישר ע"כ יורה חטאים בדרך הטוב שיהפכו פניהם אליו ית' כדי שגם הוא ישפיע להם אור הישר וק"ל.
וז"ש ולא תהדר פני גדול לאחור כאמור. ובזה תבין פסוק אם בחוקתי תלכו וגו' ופניתי אליכם. כלומר ע"י שהפכו פניהם אליו ית' לילך בחוקתיו עי"כ גם הוא ית' יפנה אליהם פנים בפנים ועי"ז והכרתי אתכם וגו' וק"ל
וענין תועלת תוכחת מוסר הוא מה שנאמר או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי וגו' דהיינו שיעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומה שפנו אליו ית' עורף ולא פנים עתה ע"י תוכחת מוסר יפנו אליו ית' פנים בפנים ואז מדכ"מ גורם שישפיע להם אור ישר ורחמים.
ובזה יובן כל זמן שתוכחה בעולם ברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם והבן.
ובזה יובן ונתתי שלום בארץ כי נודע שמו של הקב"ה הוא שלום וכשפנו אליו עורף ולא פנים אז נסתלק שלום למעלה משא"כ עתה אם בחוקתי תלכו שפנו אליו ית' פנים בפנים אז ונתתי שלום בארץ שישרה הקב"ה שכינתו בארץ שיהי' שלום בין הקב"ה ובין ישראל שהם בארץ ועי"ז ופניתי אליכם פנים בפנים מדה כ"מ ועי"ז והפרתי אתכם והרבתי אתכם והבן.
עוד י"ל דכתבתי לעיל ת"ר ואספת דגנך לפי שנאמר לא ימיש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי ר"י רש"בי אומר אפשר אדם חורש וזורע וקוצר תורה מה תהא עלי' וכו'.
והעולה מש' כי ר"י ורשב"י לא פליגי כי מר אמר חדא ומא"ח דהיינו בשעה שעוסק בדרך ארץ לא ימוש התורה מפיו ג"כ וז"ש רז"ל טוב תורה עם דרך ארץ דייקא דאל"כ קשי' הפסוקים אהדדי דכתיב ואספת דגנך וכתיב לא ימוש וגו' ולדברינו א"ש וכו'. יעו"ש ביאור ארוך ובזה כתבתי ביאור תירוץ התוס' עושין ואין עושין כי הדדי ננהו והבן.
ובזה יובן אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה גם כשתלכו לעסוק בדרך ארץ שהו' תואר הליכה תואר הליכה שנתרחק ממנו ית' היפך ביאה שהוא כשנתקרב אליו ית' בעסקו בתורה ובתפלה משא"כ כשהוא עוסק בתורה גם בעת עסקו בדרך ארץ אז ואת מצותי תשמרו כי ב' מצות הנ"ל ואספת דגנך ומצות לא ימוש וגו' הם סותרים זא"ז כנ"ל משא"כ עתה בעוסק בתורה עם דרך ארץ אז מצותי תשמרו ב' הנ"ל יכול לשמור כאחד וא"ש והשיג לכם דיש וגו' כי מיירי בעוסק בתורה עם ד"א והבן.
ועשיתם אותם דהיינו גם בשעת עשייה שאתה עוסק בדרך ארץ אז בחקתי תלכו ג"כ ועוד יש מעלה נוספת לקשר מעשה הגשמים ברוחני כמו שביאר מורי זלה"ה פסוק כל אשר תמצא ידך בכחך עשה וכו'. וז"ש ועשיתם אתם לקשר מלכות סוף המדריגה בחי' אות ת' אל ראש המחשבה בחי' אות א' ע"י אמצעי אות מ' וזהו ועשיתם אתם והבן.
ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. ופי' רש"י הן אלני סרק ועתידין לעשות פירות ויש להבין כמו שהקב"ה היה הוה ויהיה כך התורה א"כ איך יש בחי' זו עתה כמו לעתיד. ונ"ל דכתבתי במ"א ביאר הגד לעמו כי פשעם גרמו ולבית יעקב תאמר כי חטאתם גרמו וכו'. אמנם להכרעה מוכח כי באתערותא דלתתא איתער לעילא וזש"ה לו עמי שומע הם המוני עם אז גם ישראלבדרכי יהלכו וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ונתנה הארץ יבולה שהם המוני עם אילני סרק יתנו פרים ויתעוררו לטובה אז זה גורם שגם עץ השדה שהם הת"ח שנקרא עץ כנודע ג"כ יתן פריו
אמנם רש"י פי' עץ השדה יתן פריו הם אילני סרק ועתידין לעשות פירות ולא עתה. ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה באבות כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו ית' וכו' ה' ימלוך לעולם ועד וכו' יעו"ש.
העולה כי בעולמו היינו לעתיד יהי' היצה"ר מלאך קדוש וכו' ובזה כתבתי ג"כ ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם דייקא שיעשה מן נבל לבן וכו'. ובזה יובן ועץ השדה יתן פריו הם אילני סרק שהם בחי' היצה"ר שהוא עתה עבד מורד באדונו משא"כ לעתיד יתן פריו שיהי' מלאך קדוש לשמש את קונו והבן ונתתי שלום בארץ דכ' הרמ"א בפ' שלח לך ביאור פסוק בריתי היתה אתו החיים והשלום כי החומר והצורה הם מנגדים זה לזה משא"כ בהכניעו החומר לצורה אז הוא החיים והשלום בין החומר והצורה וכו' יעו"ש ואני כתבתי במ"א ביאור פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים כי החומר נעשה צורה וכו'.
ובזה יובן ונתתי שלם בארץ דהיינו שלא יהי' החומר והצורה שני הפכים כי יהי' שלום בארץ שיעשה חומר הארץ צורה ורוחני שהוא שלום בארץ שיש כל השלימות של הנשמה והצורה שיש בחי' זו בחומר הגוף והארץ ג"כ ע"י שנעשה החומר צורה ועי"ז וחרב לא תעבור בארצכם כי החרב של היצה"ר לא תעבור בארצכם כי ע"י שהיפך מן החומר צורה נעשה ג"כ מן היצה"ר יצ"ט כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וזהו ג"כ והשבתי חיה רעה מן הארץ דייקא והבן.
ונפלו אויבכם לפניכם לחרב ונבאר פסוק ישעי' סי' נ"א כי הולך לפניכם ה' ומאספיכם אלהי ישראל הענין דכתבתי במ"א ביאור פסוק וה' הולך לפניה' יומם וגו' דכ' הרמ"א בשם הרמב"ם בא"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול במעלת הצדיקים וכו' יעו"ש
וז"ש וה' הולך לפניהם יומם שהיו מטהרים מחשבתם ושם יהו"ה הולך לפניהם תמיד שהיו בגדר שויתי ה' לנגדי ובחי' זו נקרא יומם כנודע וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כי הולך לפניהם יד"וד דייקא והבן. ובזה יובן ונפלו אויבכם לפניכם כי ע"י שהולך לפניכם ה' זה גורם ונפלו אויבכם לפניכם כמבואר בפסוק אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' כי ה' ההולך עמכם להלחם עם אויבכם להושי' אתכם וה"נ כך וק"ל.
ומ"ש לפניכם לחרב ולא בחרב נ"ל דכתבתי דשמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שביו כי ע"י טענת היצה"ר עצמו בזה כובש היצה"ת שאם הוא זריז במלאכתו לפתות את האדם בעבירה כדי לעשות שליחותו ית' כמ"ש בזוהר משל הזונה מזה יקח אדם מוסר לעצמו שיהי' זריז במלאכתו שלא לשמוע ליצה"ר שהוא רצון קונו ית' וכו' ודפח"ח. ובזה יובן ונפלו אויבכם לפניכם לחרב כי אויבכם הוא היצה"ר בהלחם נגדו יהי' היצה"ר עצמו לחרב בידיך להלחם נגדו כנ"ל והבן.
עוד י"ל ונתתי שלום בארץ דכתבתי ביאור ש"ס כל זמן שתוכחה בעולם וכו'.
דשמעתי ממורי זלה"ה ענין רומ"ח שכל המלחמו' בעול' וכל המחשבו' זרות שבאדם נמשך מחמת שהמ"ל אינה ביחוד עם דודה וכאשר ית' האדם דעת לזה אז יראה ורעד יבא בו ונעשה יחוד יראה עם נורא ויתפרדו כל פועלי און וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן כל זמן שתוכחה בעולם שיש שומע ומשמיע אז נעשה יחוד קבה"ו וזה גורם ברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם וזש"ה ושפטו את העם משפט צדק והבן.
ובזה יובן ונתתי שלום בארץ שהוא יחוד קב"הו ועי"ז וחרב לא תעבור בארצכם וגם והשבתי חיה רעה שהן מחשבות זרות ורעות מן האדם שהוא בארץ כי זה נמשך מזה והבן.
ונבאר משנה אבות פ"ו רש"בן יהודא משום רשב"י אומר הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם וכו' ויש להבין הא אמרו בש"ס תורה מפואר בכלי מכוער ואיך חשיב כאן הנוי למעלה ועוד מאי נאה לעולם יש בזה ונ"ל דכ' בס"י פ"ד שבע כפולות בג"ד כפ"רת יסודן חכמה ועושר וזרע וחיים וממשלה שלום וחן שבע כפולות בג"ד כפ"רת בדיבור ובתמורה תמורת חכמה אולת וכו' תמורת חן כיעור וכו' והענין דכ' בס' הקנה לו חכמו ישכילו זאת כי החכם יכוין להמשיך חכמה לזאת וכו' יעו"ש. א"כ כוונת בעל ס"י ז' מדות בג"ד כפר"ת יסודן חכמה ועושר וכו' יכוין להמשיך זה אל השכינה שהיא בחי' שבע וההיפך בתמורה יכוין להפריד הקליפות והתמורה מן השכינה דהיינו אולת עונו וכו' וכיעור והבן.
ובזה יובן כוונת התנא באבות כי אלו ז' מדות הם ממש שבע כפולות בג"ד כפר"ת שהם חכמה ועושר וכו' וחן נאה לצדיקים והם ימשיכו מדות אל להשכינה שנקרא עולם ושפיר אמר נאה לצדיקים ונאה לעולם והבן משא"כ בעסק התורה שיש בה דיני טומאה וטהרה שהם בחי' נוי שהוא חן וההיפך הוא כיעור דעיקר לימוד התורה הוא להפריד מן השכינה הטומאה והאיסור והפסול ואז נעשה מן הלכה הכלה לקשטה ולייחדה אל דודה ואז ביחוד צדיק וצדק נקרא צדיקים וא"ש מה שאמר נאה לצדיקים ונאה לעולם והבן
בפסוק בחוקתי והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלדים ופי' רש"י אטייל עמכם בג"ע כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלדים והוא תמוה שזה סותר לזה שאם יראו ממני ודאי מזדעזעים ממני ונ"ל דאיתא בש"ס פ"ק דברכות עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכו' במקום גילה שם תהא רעדה להבין זה נ"ל דשמעתי ממורי זלה"ה כי בגשמי מקום שיש יראה אין גילה ובמקום גילה אין יראה כי אם בעבודת ה' ית' למצוא במקום יראה יש אהבה ואח"כ מצאתי בספר אלגזי ובזה יובן שהתנא בא לחדש דבר שאינו אפשר בגשמי כי אם בעבודת השם ית' וז"ש וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה שהוא באמת דבר חידוש והבן. ובזה יבואר כוונת התוס' שם דכתבו פשטי' דקרא וגילו ברעדה וכו' יעו"ש ובזה יובן פי' רש"י והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג"ע כאחד מהם שהוא בחי' אהבה נפלאה הנמשך מן יראה כמו שכתבו חכמי המוסר סוף תיבת יראה הוא תחלת אותיות אהבה וכו' יע"ש. וז"ש יכול לא תירא ממנו כי במקום אהבה אין שייך יראה כמו בגשמי ת"ל והייתי לכם לאלדים שהוא בחי' יראה כנודע כי בעבודת השם במקום גילה שם תהא רעדה והבן
בפסוק ואולך אתכם קוממיות פי' רש"י בקומה זקופה והוא תמוהו הא אמרו בש"ס דאסור לילך בקומה זקופה. ובש"ס דרשו קוממיו' של אדם הראשון להבין זה נ"ל דכתבתי במ"א ביאר משנה שני שעירים דיה"כ מצותן שיהיה שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד וכו' יעו"ש.
וכעת ל"ל לבאר בג' פנים עש"ן א' באדם פרטי יעשה מחומר צורה ואז שניה' שוין במראה ובקומ' וכו' פן ב' בכללות העולם יעשה מאנשי החומר אנשי הצורה ומיצה"ר יצ"ט ונעשה מן נבל לבן ואז שניהם שוין במראה ובקומה וכו' פן ג' בבחי' השכינה שנקרא שנה כנודע.
והענין דאיכא פלוגתא בש"ס דעירובין אדם הראשון דו פרצופין נבראו וחד ס"ל זנב וזה שייך לביאור ש"ס דחולין כתיב שני המאורת הגדולים וכתיב את המאור הקטן וכו' וכתיב בזוהר כי בחיבור השכינה עם דודה נקרא שניהם גדולים כי זנב ארי' נקרא וכו' יעו"ש.
אמנם חיבור המלכות עם דודה או ירידתה תלה בהכשר מעשה התחתונים או לאו ח"ו וכמו שכתבתי בכוונת הייחוד ארוממך ה' כי דליתני וכו' יעו"ש. וה"נ ע"י שיהיה שניהם שוין במראה ובקומה דהיינו בפרטות אדם יחידי שעושה מן חומר צורה ובכללות עולם נעשה מן אנשי החומר אנשי הצורה אז שניהם שוין במראה ובקומה ועי"ז גרמו למעלה שוין בקומה אז הם שני המאורו' הגדולים והבן.
ובזה יובן ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה זהו שני קומת של אדם הראשון כי מה שהי' תחלה זנב נעשה עתה קומה שלימה כמותו ואז שניהם שוין בקומה והבן. ובזה יובן ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כי השכינה שהיתה במדריגה התחתונה נעשה עתה במדריגה עליונה שנזקפה קומתה להיות שניהם שיון בקומה והוא רמז שתי קומת של אדם הראשון והבן וזהו קוממיות.
במדבר
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. וי"ל ל"ל ב' תוארים אלו יחד במדבר סיני באוהל מועד. ואיך שייך זה בכל אדם ובכל זמן וגם נבאר פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו אקומה נא ואסובבה בעיר וגו'. מי זאת עולה מהמדבר כתמרות עשן וכו' וכבר כתבתי מזה במ"א. ועתה נראה לי לבאר תחלה ש"ס דיבמות דף ע"ז דכתב התו' בד"ה כתנאי עמוני ולא עמונית וא"ת לרבי יהודא תקשי לי' מצרי ולא מצרית ואומר ר"י דה"ל לכתוב עמון ומואב וכו' אבל מצרי וכו' והא דכתיב אדומי אגב מצרי וכו' ונשאלתי דק' לתוס' ק' הש"ס דלעיל מזה ותרצו וכו' דא"כ מ"ט אישתק בש"ס עבור ק' זה ואח"כ מצאתי ק' זו במוהרש"א בח"א ולא משני מידי יעו"ש. ונראה לי דקש' עוד למה מרשים התו' בכתנאי ולא בדברי ר"י עצמו.
ועוד דהקשה התו' דגבי אדומי הל"ל ג"כ אדום ומשני אגב וכו' א"כ גבי עמון ג"כ י"ל אגב והדרא ק' כנ"ל ונ"ל דק' חדא יתורץ באידך. דכוונת התו' להקשות על כתנאי דהיינו דחד תנא נפקא לי' מעמוני לבד וחד תנא נפקא לי' מעל דבר אשר לא קדמו וכו' איך אפשר זה ללמוד ממשמעות עמוני לבד דהיינו סוגיא דש"ס דלעיל דהקשו עליו א"כ נימא מצרי ולא מצרית ומשני בש"ס שאני הכא דמפרש טעמא על דבר אשר לא קדמו וגו' אם כן מאן דנפיק לי' מעמוני על כרחך מוכרח ללמוד גם מעל דבר וכו' וזה שהקשו התוספות איך אפשר דליפלגו תנאי בזה ור' יהודא נפיק לי' מעמוני לבד א"כ הדרא ק' הש"ס תיקשי לי' נימא מצרי ולא מצרית ומשני דשפיר יכול ללמוד מעמוני לבד דהל"ל עמון וכו' אבל מצרים וכו'. אך דלפ"ז היה קשה לתו' א"כ מ"ט אישתק ש"ס לישני כך. לזה באו התו' לתרץ זה דהא קשה גבי אדומי נמי לכתוב אדום וצ"ל אגב מצרי כתב אדומי א"כ גבי עמון ג"כ י"ל אגב ולא ס"ל הש"ס סברא זו לכך אישתק משא"כ ר"י סבירא ליה תרתי אגב חדא לא אמרינן אגב אלא ש"מ דעמוני דוקא קתני ללמוד הנ"ל ומצרים א"א כמ"ש התו' ולא נשאר רק אדום שפיר י"ל אגב וק"ל.
אך כדי לבאר טעם פלוגתן כתנאי הנ"ל דרבי יהודא ס"ל מעמוני לבד וצריך לדחוק כמו שביארנו כוונת התו' הנ"ל ומ"ט לא ס"ל כר"ש דמפורש בפסוק טעמו על דבר אשר לא קדמו וגו'. וי"ל דר' שמעון אזיל לשיטתו דהוא רשב"י ות"ק דר"ש שהוא ר' יהודא אזיל לשיטת' והוא דבמשנה שם אמרי' עמוני ומואבי אסורין איסור עול' אבל נקבותיהן מותרים מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד ג' דורות א' זכרים וא' נקיבות ר' שמעון מתיר את הנקיבות מיד מקל וחומר וכו' אמרו לו אם הלכה וכו' לדין יש תשובה אשר לא קדמו ואשה אין דרכה לקדם וכו'.
ויש להבין במה פליגי כאן ג"כ. ונ"ל דת"ק ור"ש כל אחד אזיל לשיטתי' דפליגי בפ"ו דברכות ואספת דגנך דר' יהודא ס"ל הנהג דרך ארץ ור"ש ס"ל אפשר אדם חורש וכו' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים וכו' ואם לאו שאין עושין רצונו ואספת דגנך ולא עוד שמלאכת אחרים נעשהעל ידן. והקשו התו' הא לעיל מוקמינן ואספת דגנך בעושין רצונו ומשני וכו' עיין ביאורו לעיל בדף הקודם וביאור משנה אם אין אני לי וכו'.
עוד נראה לי לבאר משנה זו אם אין אני לי מי לי וכו' דשמעתי בשם הרב המגיד מו' מנחם פירש הש"ס עלמא כהלולא דמיא וכו' שיש בהלולא כמה הכנות וכמה טרחות ועיקר הכל שיאמר החתן להכלה הרי את מקודשת וכו' ובזה ג"כ יש עיקר ושורש הכל תיבת לי כך בענין עה"ז כל הכנות וטרחות ותכלית הלימיד והמעשים שיזכה לדביקותו ית' לקיים מ"ש ובו תדב' וזה ענין לי של הרי את מקודשת לי וכו' ודפח"ח. ובזה יובן אם אין אני לי מי לי ר"ל אם אין אני עושה כל התורה והמעשים לתכלית הדביקות בו ית' שהוא ענין לי א"כ מי לי והבן.
עוד י"ל דשמעתי בשם מורי פי' הפסוק כל אשר תמצא ידך בכחך עשה שהוא ענין חנוך מט"טרון שהי' מייחד קב"הו וכו' עיין מזה במ"א והעולה משם שצריך לקשר המעשה עם המחשבה שהיא נשמתו הנק' כחך וזה נק' יחוד קב"הו יעו"ש ונודע כי המחשבה הנק' אין כשמקשר המעשה שהיא השכינה הנק' אני עם המחשבה הנק' אין אזי מבטל כל גזירות קשות ורעות כמו ששמעתי ממורי ובזה ביארתי מה שכתב בזוהר ויחשבה לו צדקה וכו' והבן ובזה יובן אם אין אני לי ר"ל כאשר אני מקשר המעשה עם המחשבה שהוא אין עם אני זהו נק' לי הנ"ל ועכ"פ אם אינו מכוין הנ"ל יכוין מי לי לקשר מל' עם הבינ' כמו ששמעתי ממורי כשלומד ואינו מבין הוא מל' ואח"כ כשמבין אז מקשר מל' עם בינה ודפח"ח. וז"ש מי לי נעשה יחוד עם הבינה שהוא מי עם לי שהיא מל' שהנשמה מבינה שנא' נשמת שדי תבינם. וכשאני לעצמי ר"ל שעשה מעשה בעצם רק בלי מחשבה מ"ה א"ני שהוא יחוד קול ודבור עכ"פ וכשיש ג"כ מחשבה טובה נעשה יחוד יותר עליון כאמור והבן. עו' י"ל עפ"י שביארנו בדף הקודם שיש ג' מדריגות בענין עושין ואין עושין כי מה שנא' ולקחתי דגני הוא באין עושין רצונו כלל כמו שהשיב לנזיר כי אסיפת דגנו הוא לתכלית התגברות על אויביו ולהתכבד וכו' ומ"ש ואספת דגנך הוא בעושין ואין עושין ר"ל כי במעשה אינו מעושי רצונו רק מאוספי הון אלא שכוונתו לש"ש שיהי' לו פנאי אח"כ לעשו' רצונו ואינו רוצה לסמוך על אחרים שיעשו מלאכתו. ומ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם הוא בעושי רצונו ממש לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו כדס"ל לרשב"י דפליג על ת"ק דס"ל הנהג בדרך ארץ בכוונה רצוי' הנ"ל ורשב"י ס"ל א"כ תורה מה תהא עלי' אלא צריך במעשה שיעשה הטוב ולא במחשבה לבד והוא בשיטת ב"ש וב"ה הנ"ל דב"ה ס"ל להקל מצד החסד והרחמים שהיא מדתו שכל מעשיו הי' כש"ש ודי בהכנה סמוך לשבת וז"ש ברוך ה' יום יום וכל ו' ימי החול שעושה מעשיו הגשמיים לש"ש די בזה מש"כ ב"ש מצד החומרא והגבורה מחמיר שיכין מחד בשבת לשבת וכנ"ל וז"ש הלל ג"כ הוא הי' אומר אם אין אני לי מי לי הוא דזכרנו ק' הכ"מ על הרמב"ם שפסק בה' חמץ ומצה שאם כפאוהו לאכול מצה יצא כי המצות א"צ כוונה ומחשב' ובהל' שופר פסק התוקע שלא בכוונה לא יצא ומשני בשלמא במעשה בלא כוונה ומחשבה יש עכ"פ מעשה בידו משא"כ בקול שאינו מעשה אם אין מחשבה וכוונה א"כ לא עביד מידי יעו"ש.
ז"ש כי הלל לשיטתו אמר שהוא המיקל גם כשאינו עושה מעשה טוב רק לאסוף הון אם הי' כוונתו ומחשבתו לש"ש נקרא עושה רצונו משא"כ כשאין מחשבתו ג"כ לש"ש א"כ לא עביד מידי ולקחתי דגני וז"ש אם אין אני לי ר"ל כי אני המיקל במעשה רק במחשבה שיהי' לש"ש ואם אין אני לי שאין המחשבה הנק' אין לי אני שהוא המעשה גשמי לבד מי לי כי נחשב לאין עושין רצונו כלל. וכשאני לעצמי שאני מכווין במעשה הגשמי לעצמי שהוא עצמותו הנצחי לש"ש אז מה אני מדה ואינו מדה בעושין ואין עושין נק' ובלבד שלבסוף ימיו יעשה הכנה במעשה הטוב וז"ש אם לא עכשיו אימתי שלא יעבור זמן קצר כזה וק"ל. משא"כ ב"ש ס"ל עשה תורתך קבע שיעשה במעש' הטוב והישר וכרשב"י ולא סגי במחשבה שעושה מעשיו גשמיים לש"ש וא"כ תורה מה תהא עלי' אלא אמור מעט שאמירה נק' מחשבה כנודע ועשה הרבה מחד שבתך לשבת במעשה וק"ל.
ונחזור לענין עמוני ולא עמונית שיש בו ב' טעמי' א' טעם המפורש בקרא על דבר אשר לא קדמו טעם ב' דכתב האלשיך בהקדמ' מגיל' רות כי יסוד מגילה זו להורת גודל מעלת הכוונה לש"ש גם כי נראה זר מעשיהו והוא כי בנות לוט נתכוונו לש"ש לכך יצא מהם מלכות בית דוד וגם למענם התיר הנקבות לבוא בקהל ולא גזר אלא על הזכרים כי גדולה עבירה לשמה וכו' יעו"ש. ובזה תבין טעם הפלוגתא במשנה ובברייתא כי ר' יהודא ס"ל מעמוני לחוד נלמד להוציא הנקבות לאסור רק הזכרים כי ס"ל מאחר שכוונתם הי' לש"ש לכך הנקבות מותרים דזה נק' עושין רצונו של מקום משא"כ ר' שמעון סתם שהוא רשב"י אזיל לשיטתי' דאין נק' עושין רצונו אלא כשעושה רצונו הטוב במעשה וכאן שלא הי' טוב במעשה אין זה עושין רצונו והטעם אשר לא קדמו אתכם וכו' וז"ש כתנאי וכו' כי גם במשנה ס"ל לת"ק דר"ש כמו ת"ק דבריית' מאחר שהזכרים לא נתכוונו לש"ש והנקבות נתכוונו לש"ש לכך עמוני ומואבי אסורין ונקבותיהן מותרים מיד מטעם זה משא"כ מצרי ואדומי שאין שייך טעם זה לכך א' זכרים וא' נקבות אסורין משא"כ ר"ש ס"ל דגם בעמון ומואב אין להתיר מטעם שהנקבות לש"ש נתכוונו ונקראו עושין רצונו של מקום דהו' פליג בזה וכמ"ש התו' לכך גם במצרי ואדומי אין לחלק בין עמוני ובין מצרי דס"ל דגם שם הנקבות מותרין וק"ל.
עוד י"ל במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו' דאי' במשנה בפ"ב דדמאי המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואינו מתארח אצל ע"ה ר' יהודא אומר אף המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים מאחר שהוא אוכל אצל ע"ה דבר שאינו מתוקן כשיתארח אצל ע"ה וא"כ ה"נ הלל לשיטתו אמר במשנה דלעיל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות וכו' ושמא תאמר איך אקיים אוהב את הבריות מאחר שהם שונאים אותו וכמים אל פנים כן לב אדם לחבירו וכו' לכך בא במשנה שלאחרי' לסתור זה מלבד מה שזכרנו במ"א סתירה לזה כי אהרן פתח צנור האהבה כמו מרע"ה שפתח צנור הירא' יעו"ש.
וז"ש איך תרצה שאחרים יאהבוך מאחר שאין אתה אוהב את עצמך וכ"ש הפייט בשחרית דיום ב' דשבועות קרוץ מחומר מה מועילו חומד ומתאוה שאינו שלו זה שיש לו אינו שלו (כי היום כאן ולמחר בקבר) קנין שאינו שלו למה הוא לו ר"ל מאחר שאינו לחלוטין למה הוא לו יבין וישכיל וישמח במתת גורלו ר"ל ישמח ביראת הש"י ובתורתו שהיא מתת גורלו עולמות וכו' יע"ש וכ"ש בש"ס דב"ב במעשה דמונבז אבותי גנזו וכו' יעו"ש.
ומאחר שעסק האדם הוא תמיד לרדוף אחר המותרות שאינו נשאר ממנו כלום לעצמו רק לזולתו לאשתו עם בעל אחר והוא יצא בגפו מעה"ז א"כ אין זה אוהב לעצמו. ומכ"ש לפי מה שארז"ל מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות לשון הרע א' דוחה מאה תשובות ביזוי תורה א' דוחה מאה שמחות נבלות פה א' דוחה מאה הבטחו' וכיוצא בזה א"כ היש לך שונא גדול ממה שהוא שונא לעצמו וז"ש אם אין אני לי מי לי שאין אני אוהב את עצמי מי לי לאוהב וכשאני לעצמי מה אני דכ' האלשיך במגלת אסתר בפסוק ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי וז"ל הורה לנו מוסר נאה בל ידרוש כל אדם שלום וטוב לעצמו ולא לחבירו והש"י הוא ידרוש שלום הכל כי בהיפך הוא כי כשהאדם שם פניו להיטיב רק לעצמו ולא לחבירו וכן רעהו כיוצא בו אז אין הקב"ה מיטיב לאחד מהם כי אדרבא המתפלל על חבירו וכו' וזהו מ"ע ואהבת לרעך כמוך הכוללת כל התורה ומרדכי ואסתר החזיקו במדה זו שכל א' רצה להיטיב לחבירו והש"י היטיב לשניהם ויודע הדבר למרדכי ולא גלה בעצמו מלך שיטיב לו רק ויגד לאסתר להיטיב לה והיא אמרה למלך בשם מרדכי להיטיב לו וכו' יעו"ש.
ובזה יובן וכשאני לעצמי מה אני ר"ל כשאני דורש טוב לעצמי ולא לחבירי מה אני פעלתי מאומה כאמור רק הכוונה להיטיב לחבירי לכך הכריז ואמר לחביריו וריעיו שובו בנים כי אם לא עכשיו אימתי וק"ל.
ובזה יובן פסוקי שיר השירים על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי דזכרנו פלוגת' דת"ק ורשב"י דת"ק ס"ל הנהג מנהג דרך ארץ ואספת דגנך שיכוין לש"ש ורשב"י פליג אם כן תורה מה תהא עליה ובזה סובב כוונת הפסוקים הנ"ל שיש חומר וצורה שהם נפשיות וגופניו' ויש מהמוני עם העוסקי' בצרכי הגוף ויש תלמיד חכמים העוסקי' בצרכי הצורה ונפשיות שעוסקים בתורה ותפלה. ואלו ב' בחינ' כ"א נחלק לשנים העוסקים בצרכי הגוף יש שמכוין להנאת גופו לבד וכמו שהשיב לנזיר כדי שיהי' מכובד ויתגבר על שונאיו ויש שמכוין לשם שמים כמו שהשיב הנזיר וכנ"ל וכן בעסק הלימוד יש ב' בחי' א' שמכוין להנאת עצמו שיתגדל ויתפאר על ידי עסק התורה שיהי' מכובד בחי' ב' לאהבת השכינה וכמ"ש בתיקונים תיקון ו' וז"ל משגיח מן החלונות אלין חלונות דבי כנישתא ויפן כה וכה אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון וירא כי אין איש אלא איש לדרכו פנו כו' ולית מאן דיחזיר שכינתא לקב"ה וכו' וכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדון וכו' יעו"ש הרי שעיקר עסק התורה והתפלה והתשובה צריך שיהי' לאהבת השכינה הנק' נפשי כמ"ש בזוהר נפשי אויתיך בלילה וכו' יעו"ש.
וז"ש על משכבי בלילות שהשכינה שוכבת בזמן הגלות שנק' בלילות וצריך להקימה על ידי התורה ועבודה כנודע ואמרה השכינה על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי ר"ל גם אלו העושין כרשב"י שמניחין עסק פרנסת עה"ז ועוסקין בתורה ועבודה כל ימיהם אפס שיש בה ב' בחי' אם לאהבת עצמו שיתפאר על ידי עסק התורה ויגדל כבודו. או לאהבת השכינ' להקימה כנ"ל.
וז"ש בקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו שיהי' עסקו לאהבת נפשה של השכינה רק להחזיק טובה לעצמו. אקומה נא אסובבה בעיר בשוקים וברחובות אלו הכת העוסקים בפרנסת עה"ז וכת"ק דרשב"י הנהג דרך ארץ ופניתי אליהם לראות אם יש בהם אחד מב' בחי' הנ"ל תכלית של אסיפת ממון מה הם מכווני' וז"ש אבקשה את שאהבה נפשי גם שאינם עושין הטוב במעשה מ"מ אם מכוונים לש"ש לאהבת נפשי גם כן בקשתי ולא מצאתיו והטעם שיש שומרים המונעים לאדם ליכנס אל הטוב וגם אותי מצאוני השומרים הסובבים בעיר יש מניעת ומסך מבדיל בין האדם מליכנס אל טוב הגנוז כי אם הראוי לכך וזה נק' שומרים וכמעט שעברתי מהם על ידי תשובה להסיר החשך וליכנס אל האור טוב הגנוז אז מצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר וכו' ואז מי זאת עולה מן המדבר על ידי מ"י שהיא תשובה אז השכינה הנק' זאת עולה מן המדבר שהיא החומר שנק' מדבר מקום קליפה נגד הצורה שנק' שדה תפוחין והחומר נעשה צורה בין בפרט אדם א' בין בכללות המוני עם שנק' חומר נעשו צורה והבן.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד שהם ב' בחי' שהם ד' הנ"ל שיש בחומר וצורה כי במדבר שהוא חומר יש בו ב' בחי' א' שמכוין להנאת עצמו שהוא מדבר שאין בזה תכלית טוב. בחי' ב' נק' סיני שיש במדבר חלק טוב שמכוין לש"ש כנ"ל. ב' בחי' אחרי' נק' אוהל מועד א' שיוש' באהל תור' להנאת עצמו ב' להנאת השכינה שנק' מועד כנודע שהוא מועד לכל חי והבן.
נשא
וידבר ה' אל משה נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם וגו'. וי"ל הא סדר תולדותן ובני לוי גרשון קהת ומררי. ולמה נמנו כאן בני ברית תחלה ואח"כ בני גרשון ועוד גם הם אין לו שחר. ועוד הא התורה נצחי ואיך שייך פרשה זו עתה וגם האדם שנק' עולם קטן איך יש בו פרשה זו.
וכדי לבאר זה נבאר ענין ד' דגלים איך הוא בכל האדם ובכל זמן דגל מחנה יהודא קדמה מזרחה דגל מחנה ראובן תימנה דגל מחנה אפרים ימה דגל מחנה דן צפונה. ואגב יבואר איך בסוגי ישראל הם ד' וסוגי בני לוי הם ג'.
כדי לבאר זה נבאר משנה דאבות יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. דכתב בספר עללות אפרים מאמר רל"ו דף נ"ט וז"ל הסיבות המביאות את האדם אל התשובה הם ד' והם חלוקים במדריגתן מדריגה ראשונה הוא השב אל ה' מעצמו מטוב מזגו ובחירתו והיא התשובה המובחרת מכולם. ב' השב אל ה' מאימת מוכיחים כאנשי ננוה שלא שבו אל ה' עד אשר הוכיחם הנביא. ג' שאזנו אטומה משמוע בקול מלחשים עד אשר יראה יסורין באים על אחרים אז יקח מוסר פן ישוה לו גם הוא. ד' מי שבכל אלה לא יוסר עד שבאין יסורין עליו ממש כמ"ש במנשה ובהצר לו חלה פני ה' אלהיו וגו' וכבר משלו חז"ל ד' מדריגות אלו לעבד שברח מרבו ויש אחד שחזר מעצמו ונתחרט וכו' וכל ד' מדריגות רמוזין בפ' תשובה בפרשה נצבים א' לשמור חוקותיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' וגו' ר"ל מחמת עיון התורה שב מעצמו. ב' השב מקול מוכיחים ושבת עד ה' ושמעת בקולו ר"ל מכח ששמע בקול מוכיחים כמוני. ג' ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ומכח זה ואתה תשוב ושמעת וגו'. ד' והיה כי יבואו עליך וגו' והשבות אל לבבך וגו'.
אך נגד זה יש ד' דברים המונעין את האדם מדרכי התשובה ורמוזים ג"כ בפ' זו א' מי שעונותיו נפלאים ומכוסי' ממנו ואינו יודע במה חטא ודאי זה לא יבקש שום רפואה למכתו היפך דהע"ה שאמר וחטאתי נגדי תמיד וגו' פשעי אני אדע. סיבה ב' היפך זה שמקצת מתיאשים מן התשובה בחשבם כי בכל יום מוסף והולך וגדלו עד לשמים וגם דרך זה לא יתכן סיבה ג' המצויים באלו השטופי' בחמדת עוה"ז ומרחיקין זמן התשובה מיום ל' יום עד שימצא עת פנוי ולעולם לא יהי' פנוי ונמצא כל ימיו בעבירה סיבה ד' בסוחרי' ותגרים הדוחין עד שימכרו הסחורה כפי חפצן ועסק א' גורר חבירו עד שימות בחטאו וזש"ה לא נפלא' היא ר"ל שלא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו והוא סיבה א' נגד סיבה ב' אמר ולא רחוקה היא המרחיקין זמן התשובה וזש"ה אל תתהלל ביום מחר וגו' נגד סיבה ג' אמר לא בשמים היא שסובר שגדלו עונותיו עד לשמים נגד סיבה ד' אמר לא מעבר לים הם הסוחרים וכו' ודפח"ח. ובזה תבין משנה זו הוי עז כנמר נגד ד' סוגים הנ"ל.
ובזה יובן ענין ד' דגלים וענין ד' מיני זיווגים הנזכר בע"ח א' זווג אחור באחור ב' פנים באחור ג' אחור בפנים ד' פנים בפנים כי סוג א' החוזר בתשובה מעצמו אל ה' תשוב ה' כנודע זו היא זיווג פב"פ והוא דגל מחנה יהודא החונים קדמה מזרחה שנקרא פנים היפך מערב הנק' אחור בסוד אחור וקדם צרתני וסוג ב' השב מחמת קול מוכיחים הוא זווג אחור בפנים כי נתאחר ודומה דודי לצבי החוזר לפניו אל עמו ישראל אולי ישובו שבכל יום ב"ק מכריז שובו בנים שובבים ואז היה עדיין זה פנה עורף ולא פנים והוא מחנה ראובן שהוא ע"ד שמעי ב"ת ורא"י והטי אזנך ר"ל לשמוע לקול מוכיח. שישמעו בת קול המראה חיבת ה' אל ישראל שבכל יום יוצא הכרוז הנ"ל.
וז"ש שמעי בת קול המכריז שובו בנים שובבים דמ"מ נקראו ב"ן וז"ש רא"ו ב"ן תימנה יחנו כי ימין כשוטה לקבל שבים וסוג ג' שאינו שומע בקול מוכיח. עד יראה יסורין באים על אחרים הוא זיווג פנים באחור כי מצד שהשם יתברך מחזיר אחוריו מהם בא היסורין ואז מי ששב אז וחוזר בתשובה נקרא פנים באחור והוא מחנה אפרים ימה למערב הנק' אחור ולא קדם וזה שנק' אפרים כי הפרני בארץ עניי מצד שהי' יסורין ועוני בארץ ההוא נתתי לבי לחזור בתשובה והפרני בארץ עניי סוג ד' שלא שב עד שבאו עליו יסורין והוא זווג עכ"פ א"בא והוא דגל מחנה דן צפונה כמ"ש ואת הגוי אשר יעבודו דן אנכי שכב' שפטו ודנו במה ששעבד' בישראל כמו ששמעתי ממורי והוא מצפון תפתח הרעה. אך בכל זה שיש ד' סוגים היינו בשאינו מצער בצרות חבירו אבל כשיש שהוא מצטער בצער חבירו כאלו בא עליו א"צ לסוג רביעי הנ"ל וסגי בב' סוגים הנ"ל ובזה יובן כי בבני לו"י שהוא לשון חיבור אינו רק ג' סוגים כי קהת הוא לשון ולו יקהת עמים שפי' רש"י לשון אסיפה כי תחלת הכל מצינו שצוותה אסתר לך כנוס את כל היהודים שיהי' חיבור ביניהם היפך עצת המן שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד ר"ל שיש פירוד ביניה' וזה ח"ו גורם חלק לבם עתה יאשמו.
וכמו ששמעתי פי' הש"ס הפלא ופ"לא ר"ת פירוד לבבו' אנשי' שזה גורם ח"ו ואבדה חכמת חכמיו וכו' ועפ"ז פי' בס' עללות אפרים דף נ"ד ואם באח' יתקעו ונועדו אליך הנשיאים וכו' כי תקיעה פשוטה מורה על אחדות כמו שאמ' הפייט פשוט לב אחד ואחדות ראשון מורה על אחדו' נשיאי העדה וז"ש ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים שיהיו באגודה א' שזהו ראש לכל התיקונים כי בזמן שהם באגודה א' אז יסכימו כולם כאחד להשיב רבים מעון ולהדריכם בדרך תשובה ובהיפך זה הישר בעיניו יעש' זה אוסר וזה מתיר וזש"ה בהתאסף ראשי עם זה גורם שיהיו יחד שבטי ישראל בתשובה ודפח"ח.
וז"ש תחלה קהת שיאספו יחד ראשי העם ויחזרו בתשובה סוג א' ואז נשא את ראש בני גרשון גם הם שהם יתר העם הנחשב כגרים נגד ראשי העם שישמעו לקולם שהוא סוג ב' ואח"כ כשאינו שומע לקולם ע"כ ישמעו בסוג ג' הנק' מררי שימררו חייה' של שכניהם סוג ג' הנ"ל ואז ודאי יצטער בצרתו כאילו בא עליו כי הוא מסוג לוי וחיבור וישוב בתשובה ושוב א"צ לסוג ד' וק"ל. ועפ"ז יובן ג"כ פי' הפסוק ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' ר"ל למה לכם להמתין עד בחי' ד' שעל כל העדה יקצוף לשון עתיד הלא יותר טוב שתהיו בסוג לוי ר"ל כשיהיו בגדר בני לוי שיהיו חיבור ואחדות ביניכ' שיצטערו בצרתן ועי"ז ישובו בתשובה שהוא סוג ג' שוב א"צ לסוג ד' הנ"ל וק"ל.
עוד י"ל דכ' הרמב"ם בה"ל תענית מצות עשה לזעוק ולהריע על כל צרה שנא' על הצר הצורר אתכם והרעתם וכו' ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עלי' ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעי' הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו' בפ"א דר"ה צום השביעי שבו נהרג גדלי' וכו' וללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו וי"ל א"כ כמה צדיקים וכו' והנה קשה סילוקן של צדיקי' יותר וכו' והקושיא מפורסמ' א"כ גם בשאר צדיקים שמתו יקבעו צום ומהרש"א פי' שעי"ז הי' צרה לכל ישראל ובזה פי' יחיינו מיומי' יעו"ש וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ותאמרו מקר' הוא והלכתם עמי קרי אף אני וגו' יעו"ש. והוא מפני הרע' נאסף הצדיק ויש בו ב' פירושים או להגן או ח"ו שלא יראה הרע' והנה השומע יאמר מאחר ששלו' יהי' לו והתברך בלבבו לכך אמר ואחיכ' כל בית ישראל יבכו אתהשריפה ובזה ידעו הכל שבגלל רעתם נאספו אנשי חסד אלו ויוסח הצרה שלא תבא כלל משא"כ כשיאמרו שהוא להגן ויתברך בלבבו וכו' לכך עצה היעוצה כנ"ל וק"ל.
עוד י"ל תועלת הבכי' לכל בית ישראל ונבאר ש"ס פי"ג דשבת א"ר יהושע בן פזי אריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנא' שימה דמעתי וגו'. וי"ל חדא איך מוכח דקאי על מת ומוהרש"א פי' דאל"כ אסור לאדם להצטער' ולבכות וכו' וי"ל הא על עונותיו מותר להצטער ולבכות ומנ"ל דקאי על מת ועוד ל"ל סופרן. כדי לבאר זה נבאר ש"ס שאח"ז תניא מ"מ בניו קטנים מתים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר ופריך ערבונא שקלי מיני' אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה וכו' מוחלין לו על כל עונותיו ע"כ.
והספיקות רבו כמ"ש הרי"ף יעו"ש. ונ"ל דאי' בכ"ב דנדה המוציא שז"ל כאלו שוחטו ילדים שנא' וכו' והוא מחמת שתי נשים זונות מחלת ולילית המחטיאין לאדם בשז"ל והתקנה לזה להכניע כח לילית ע"י דמעות שאדם מיליל על אדם כשר או בתפלה וכח מחלת ע"י שמחה של מצוה נכנעו. ועפ"ז מבואר בשם מו' יהושיע העשיל מקראקא פסוק מלאתך ודמעך לא תאח' ואז בכור בניך תתן לי כמ"ש בס"ד פ' ס"ח כי מלאתך אלו בכורי' שהיו מביאין בשמחה להכניע מחלת ודמעך שהם להכניע לילית שלא יחטאו בש"ז ואז בכור בניך טפה ראשונה יהי' לי יעו"ש ודפח"ח.
ובזה יובן כל המוריד דמעו' על אד' כשר הקב"ה סופרן והי' ק' מנ"ל דקאי על אדם כשר דלמ' על עונותיו ועוד ל"ל סופרן וכדי לתרץ קו' חדא באידך מביא ש"ס שאח"ז תניא מ"מ בניו קטנים מתים שהוא עבור חטא ש"ז שנק' שוחטי ילדים שלא עשה תקנה והוא לבכות על אדם כשר שידע שהוא נעדר בעונו ואז הדמעות הוא תיקון חטא הנ"ל ואז מוחלין כל עונותיו ולכך הקב"ה סופרן כי כל טפה של ש"ז שגורם מיתת בנים נגד זה כל טפה מן הדמעות נק' תיקון על כל טפה הנ"ל ולכך סופרן ומניחן בבית גנזיו באוצר שנק' גוף וכו' והבן כי קצרתי.
וכדי לבאר יותר נדקדק הספיקות בפסוק ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל ב"י יבכו את השריפה אשר שרף ה'. וי"ל א' הא מתו לחינוך כמ"ש הוא אשר דבר ה' וכו' הגם דקושי' זו יש לתרץ וכו' ב' קשה מה הוקצף על כל העדה בין לש"ס דזבחים שמתו לחינוך הבית בין למ"ד בערובין בחטאם מתו מה ענין זה לעדה ג' דהל"ל יבכו השריפה מאי את ד' אשר שרף ה' שהוא רחמים ועונש הוא מצד הדין. כדי לתרץ זה נבאר ש"ס פ"ג דמ"ק א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכ' התו' מכפרת על מעשה עגל כדאי' במ"ר משל לבן השפחה תבא אמו וכו' וכ' מוהרש"א והוא דחוק ופי' מדקרי' רחמנא חטאת וכו' וי"ל דהל"ל כשם וכו' ולשון מה צריך הבנה וכדי לתרץ זה נבא' ש"ס דפ"ג דמ"ק תני' היה ר' מאיר אומר טוב ללכת וגו' עד והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוני' דידל ידלוני' ופי' רש"י המרים קול בהספד איכא דאמרי די לא ידל ידלוני' דכתי' כי טוב אומר לך עתה הנה מהשפילך וגו' ויש לתמוה מה ענין זה להספד הגם שהוצרך רש"י לדחוק וכו' ומוהרש"א פי' דלהאי לישנא לא קאי זה לענין הספד וכו' א"כ מה ענינו לכאן ועו' מאי דברים של מיתה דקאמר ונראה דשם דרש בש"ס אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וגו' ירמי' סי' ך"ב ודרשו להולך בלא בנים רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה ופי' רשי' כלומר בכו גם לרשע חי שלא ישוב עוד ונטרד מהעולם. ויש להבין מה פליגי ת"ק ורב הונא ונ"ל דכתב הרי"ף דאמר הספדן בכו לאובדים ולא לאבדה שהוא למנוח' ואנו וכו' ומה יתאונן אדם חי על פטירת הצדיק כ"א גבר על חטאיו שישוב כל אחד מחטאיו ויאמר אם בארזים נפלה וכו' יעו"ש וז"ש אל תבכו למת ואל תנודו לו וכו'.
ולי נראה לפרש אחר שיש להקשות אהא דאמרינן בפ"ק דר"ה תניא ארשב"י ד' דברים היה דורש ר"ע ואין אני דורש כמותו את צום החמישי זו ט"ב שבו נשרף בית אלהינו צום השביעי זו צום גדלי' ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתני' הרגו ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו וי"ל מנלן דשקולה דהא ע"כ הוצרך לחשוב הצומות לפי סדר החדשים זה אחר זה גם שאחד חמור מחבירו ועוד קשה קו' מוהרש"א א"כ בשאר צדיקי' יקבעו ג"כ צום וכו' ותירץ שעל ידי הריגת גדליה גרם צרה לכלל ישראל וכו' יעו"ש ועוד קשה דפריך בש"ס ומי הרגו ישמעאל בן נתני' דלמאי ענין שאל מי הרגו יהיה מי שיהיה.
ונראה דקו' א' יבואר בקו' ב' עו' קושי' ג' כשתדע מי הרגו שהוא ישמעאל בן נתני' מזרע המלוכה כפי' רש"י שם בירמי' סי' מ"א שנתקנאו בו שנטל גדולה בזה תבין ששקולה סיבת מיתתו לסיבת שריפת בית אלהינו שסיבה א' גרם לשניהם לזה שנשרף בית ה' וזה שנהרג והנה כשנחקר סיבת גרם חורבן בהמ"ק וגלות ישראל נדע מהא דאי' בסנהדרין אמר זעירי א"ר חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל שנא' צפני' ג' כי אז אשיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפו לגבהה עוד בהר קדשי וכתי' והשארתי בישראל עם עני ודל וחסו בשם ה' וכו' וא"כ ע"כ מוכח דמשום זה נשרפה בית אלהינו דאי' במד' פ' צו נימוס קלוסין כל המתגאה נידון באש והגלה יהודא מעוני כמו שנא' גלתה יהודא מעוני ר"ל מחמת עוני כי סימן לגסות הרוח עניו' ולכך בתיקון הקלקול שיכלו גסי הרוח יבא בן דוד וכמ"ש האלשי"ך סוף מלאכי הנני שולח לכם אליהו הנביא וכו' שהוא תיקון שנאת חנם יעו"ש
ובזה יבואר כוונת הש"ס והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דאי' בפ"ט דנדרים תניא ד' דברים שחשובין כמתים עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים עני שנא' כי מתו כל האנשים והלא היו במחלוקותו של קרח אלא וכו' והקשה רש"י שמא אחד מאינך ד' דברים שחשובין כמת ותירץ יעו"ש
ולי נראה דכולהו ד' ישנו בכלל עני כי סימן לגסו' הרוח עניות ומעתה נכללו בו ארבעתן בגסות הרוח עני כאמור. וכאשר ביארתי. וגם דמסיק עניות דתורה מ"מ בי מלכים ימלוכו ולפני מלכים יתיצב וגו' וכאשר ביארתי אחות לנו קטנה זו עילם וכו' ויש להבין מה ראה ר"י לדרוש זה בעילם דווקא ונ"ל דאי' בפ"ק דקידושין עשרה קבין גסות הרוח ירדה וכו' עיין ביאורי זה לעיל בדף הקודם. ומצורע נכלל ג"כ בו כי הוא מ"ז דברים אשר נגעים באין עליהם גסות הרוח כדאי' בעירובין וכו' וסומ' באחת מעיניו פטור מהראי' פי' בעללות אפרים כי יש ב' בחי' בעסק התורה א' הנגלה וא' הנסתר והנה בנגלה יוכל להתפאר ולהתגאות משא"כ בנסתר כבושים ללבושך ולכך הסומא באחת מעיניו פטור מראיות השכינה שאינו זוכה לראותה ודפח"ח הרי סומא הוא מחמת גסות הרוח וכאשר ביארתי ועיני ישראל כבדו מזקן וגו'. ומי שאין לו בנים כי עיקר תולדות הצדיקים הוא מעשים טובים וגסות הרוח שהוא שורש לכל העבירות כמ"ש בספר עללות אפרים. א"כ אין לו בנים ונק' מת בחייו. וכן שמעתי משל כמדומה שהוא בס' ונק' מת בחייו. וכן שביקש רפואה שלא ימות ונמצא רופא א' שהבינו כי בהתרחקו מן הגאוה שהוא סיבת המיתה יוכל לחיות ולא ימות וכן עשה המלך שסילק א"ע מכל מיני גאוה ונכנס לגדר השפלות ובכל מה שנכנס לגדר הענוה הבין שהיא תכלית הגאוה וכ' להחכם זה עד שבא והראה לו בית הכסא לפי שכל מיני תענוגי' כשעוברין בתוך האדם נעשה צואה סורחת ואיך יתגאה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן והחי יתן אל לבו דברים של מיתה ר"ל מי שרוצה שיהי' בגדר חי יתן אל לבו דברים של מיתה ומהו עניני מיתה ומפרש דידל ידלוני' שהוא גסות הרוח אלו ד' דברים שנק' מיתה בעודו בחיים שסיבה הגור' לכל אלו הוא גסות הרוח דידל ידלוני' ר"ל שמור לי ואשמור לך שהוא מרים לחבירו בכבוד ושררה כדי שחבירו ירים אותו למנות אותו ראש ג"כ כשיבא לידו שהגסות מביא לאלו הנק' מיתה. ובאמה זהו שטות רק כמו איכא דאמרי שהם כת הצנועים הבורחים מכבוד ושררה. וכדי שלא תפרש כפשוטי' בא איכא דאמרי לפרש די לא ידל שלא יהדר לרדוף אחר הכבוד וגסות הרוח אז ידלוני' מן השמים מרימין לו כדכתיב כי טוב אומר לך עלה מהשפילך וכמאמר הזוהר חיי שרה מאן דזעיר איהו רב יעו"ש. ואחר שהסיר דברים של מיתה יתן אל לבו שיהי' בגדר חי ויבואר ע"פ משנה דעדי' בדף שאח"ז.
ובזה יובן אל תבכו למת ר"ל שמת באמת כי אם בכו להולך למיתה שהם רשעים בחייהם קרויין מתים שהולך בלא בנים בלא מע"ט ובא רב הונא לפרש שעבר ושנה שהם ד' דברים שנק' מת שנמשך מגסות שלא ישוב בתשובה כי גסות מביא לחטא. ל"ה שנק' מת שנעשה מצורע ג"כ ואינך ג"כ וקשה לשוב וכו' וק"ל. העול' מזה לרב הונא ע"י חטא גסות בא לידי לשון הרע ג"כ ועבר ושנה נעשה לו כהיתר ולא ישוב בתשובה מאחר שלדעתו לא חטא כלל ובזה יובן כוונת הש"ס דמ"ק א"ר אמי למה נסמכה פרה למיתת מרי' לומר לך מה פרה מכפרת וכו' ר"ל באותו אופן שמכפרת פרה כך מיתת צדיקים ור"ל דאפר פרה הנקרא מי חטאת שכולל ב"פ א' לשון חטא וב' לשון חיטוי וטהרה וב' פירושים אמת זה נמשך מזה וזה כוונת מוהרש"א וק"ל מטהר טמאים ומטמא טהורים כי מי שיודע שהוא טמא אז אפר פרה מטהרת אותו אחר שחטאתו נגדו תמיד וכמ"ש דהע"ה פשעי אני אדע משא"כ מי שמחזיק עצמו לטהור אדרבא מטמא אותו כמו השקיות מי סוטה שזכרנו משרבו המנאפים בטלו מים המרים כך אפר פרה הוא מי חטאת לפי דרש שמביא רש"י בפ' חוקת בשם ר"מ דרשן יעו"ש כי אל תוכח לץ פן ישנאך כך מיתת צדיקי' החי יתן אל לבו דברים של מיתת הצדיקים הי' עבור חטא הרבי' וחוזר בתשובה אז מכפרת מיתתן של צדיקים משא"כ מי שסובר מאחר שמיתת הצדיק מכפר א"כ התברך בלבבו לאמר שלו' יהי' לי ובשרירות לבי אלך לא יאבה ה' סלוח לו וכפי' אור ישראל בדף ד' יעו"ש וק"ל.
ובזה יבואר פי' הפסוק ישעי' סי' נ"ז הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק והאלשיך פי' יעו"ש.
ולדברינו הוא לפי שהצדיק אבד מזה נמשך ואין איש שם על לב לשוב כי סובר שמיתת הצדיק מכפר ומעתה בשרירות לבו ילך ואלו הי' כך באמת שהי' מכפר בלא תשובה הי' תועלת גדול ולא הי' נק' מיתתו אבידה משא"כ עכשיו הצדיק אבד בחנם ללא יועיל מאחר שאדרבה אין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים וגו' דזכרנו לעיל ביאר בהעלותך את הנר' וגו' ויעש כן אהרן וגו' שהי' איש חסד המעורר אהבה בעולם ונתחברו אליו ויוכל להעלותן משא"כ איש אחר שאינו מאנשי חסד שאין שורשו בסוג זה שיוכל לפתוח צינור אהבה בעולם גם שהוא אוהב הבריות הם אינן אוהבים אותו מאחר דמוכח להו במילי דשמיא ואינם מתחברים אליו אינו יכול להעלותן וכו' יעו"ש.
ובזה נ"ל פי' הפסוק תהלים סי' י"ב הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. והענין שזכרנו לעיל ויאמינו בה' ובמש' עבדו אם במש' האמינו ב"ה לכ"ש ומה ת"ל ובמשה אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בה'. והקושיא מפורסמת דהל"ל ומה ת"ל בה' ושמעתי שהוא כינוי סופרים. ודפח"ח.
ולי נראה דאי' ובו תדבק וכי אפשר לידבק בו הלא אש אוכלה וכו' אלא הדבק בת"ח וכו'. וי"ל איך הוציאו מפשוטו דאם דבק בת"ח אכתי אינו דבוק בו ית' וביארתי כי ע"י דביקו' הת"ח יוכל לידבק' בו ית' וכו'.
ובזה יובן ומה ת"ל ובמשה דודאי מסברא נדע שהש"י אש אוכלה וא"א לידבק בה' כי אם ע"י משה ומה ת"ל ובמשה. ומשני דאכתי לא נודע זה רק השתא נלמד מכח יתורא דקרא דכל המאמין ברועה ישראל שהאמנה הוא דביקו' כנודע אז ע"י דבוק בו ית' ג"כ משא"כ בלא יתורא לא נשמע דרש זה והשתא דמוכח זה אז שפיר יוכל לפרש ג"כ מה שנא' ובו תדבק דקאי על ת"ח ג"כ משא"כ בל"ה ודו"ק
ובזה יובן הושיעה ה' כי גמר חסיד שיוכלו להעלותן ע"י אנשי חסד והטעם כי פסו אמונים מבני אדם שיהי' להם האמנה ודביקו' אל רועה ישראל שיחשוב כאלו נדבקו בו ית' ואחר שפסו אמוני' לא יוכל אנשי חסד להעלותן או איפכ' לפי שגמר חסיד שיוכלו לעורר צינור אהבה בעולם כי גמר חסיד ע"י זה נמשך כי פסו אמונים מבני אדם כנ"ל מכח זה פסו אמונים מבני אדם שידבקו בני אדם בהם כי אדרבא שונאים בשטר מוכיח וק"ל.
ובזה יובן הצדיק אבד ואין איש שם על לב מעצמו שישובו בתשובה וכ"ת הלא יש אנשי חסד כי שפתי כהן תורה יבקש מפיהו להשיב רבים מעון ע"י תוכחו' מוסר שישובו בתשובה. לזה אמר ואנשי חסד נאספים שנאספו בפני עצמן שאינם יכולים לעורר צנור אהבה בעול' כי גמר חסיד ע"י זה נמשך כי פסו אמונים מבני אדם כנ"ל דבזה אין מבין כי מפני רעה נאסף הצדיק כי סובר שמת להגן על הדור וכו' וק"ל.
ובזה נבא לביאר וכל בית ישראל יבכו וגו' וגם יובן שפיר שקולה מיתת צדיקים לשריפת בית אלהינו כי סבת גרם הריגת גדלי' בן אחיקם שהרגו ישמעאל בן נחני' מזרע המלוכה מחמת גסות הרוח שנתקנא בו בערך זה הוא שקול לשריפת בית אלהינו שהי' ג"כ עבור גסות הרוח שנמשכה ממנו שנאת חנם שהוא מחמת קנאה ולכך בתיקון הקלקול שיכלו גסי הרוח אז בן דוד בא ובזה מבואר ג' קו' הנ"ל דלא איירי בשיקול ערך חומרם רק בשביל סיבה הגורם לשניהם ודו"ק.
ונבאר ש"ס דעירובין כל הנשמה וגו' כדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דשבת מתנה טובה וכו' וכדי לבאר שאלה זו צריכין לבאר סתירת הפסוקים הנ"ל דוד אביך אמר לא המתים יהללויה וגו'. והוא ע"פ ביאר ש"ס דשבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו'. וביאר ש"ס כל המענג את השבת ולא את עצמו נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו' וק"ל.
ועפ"ז יובן פי' הש"ס דעירובין פ"ב א"ר ירמי' ב"א מיום שחרב בה"מ דיו לעולם שישתמש בב' אותיו' שנא' כל הנשמ' תהלל יה וכ' התו' פר"ת קרי בי' הנשמ' בדגש וכו' ר"ל מלשון שממון וחורבן בה"מ וכמ"ש מוהרש"א לבאר זה נ"ל דכתבתי במ"א דיש באדם פרטי חומר וצורה שהם הנשמה והגוף וכן בכללות העולם יש חומר וצורה יש בעלי הגוף המתאווים תאוות הגוף ויש בעני נשמה הרודפים אחר תאוות רוחני שהנשמה נהנית בו. ובאמת כמו באדם פרטי תכלית הדבר שיעשה מחומר צורה כך בכללות העיר או מדינה תכלי' הדבר שישליכו אחר גוום תענוגי הגוף ולחזור אחר תענוגי הנשמה אך מי מעכב דבר זה שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות עכו"ם וכמאמר רבי אלכסנדרי הנ"ל שהתפלל יהר"מ שתכניעם מלפנינו ולאחרינו וכפי' מוהרשא' ע"ד הרמב"ם רפואות חולי הנשמות וכו' יעו"ש.
ולי נראה דהא בהא תליא דאם יוכנע שאור שבעיס' שהיא לפנינו ממילא יוסר שיעבוד מלכיות וה"ה איפכא דאי' בפ"ה דעירובין אר"י לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח ולא מעבר לים לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים וכו' וי"ל מהא דעירובין פ"ג תקנתא למספרי ל"ה וגסי הרוח אם ת"ח יעסוק בתורה ואם ע"ה ישפיל דעתו וכפי' מוהרשא' שם כי גסי הרוח ומספרי ל"ה שורפין זה נמשך מזה וכו' יעו"ש ואפ"ה יש תקנתא לגסי הרוח שיעסוק בתורה ואיך אמרי' שא"א לגסי הרוח לעסוק בתורה. וצ"ל דהפסוק בעצמו ביאר זה דאמר לא בשמים היא לא תמצא עסק התורה בגסי הרוח וק' הא אדרבה ע"י התורה נשבר לבו ונשפל רוחו כדאי' אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש אם אבן היא נימוח וכו' לכך מתרץ מה שאמרתי לא בשמים היא הכוונה כשנמשך מזה ולא מעבר לים בסחרנים ותגרים כי מחמת גסות הרוח אינו מסתפק במוע' לאחוז בדרכו של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וגו' רק מבקש גדולת הכבוד והעושר ומכח זה יום ולילה לא ישבות הסחרנים והתגרים ואין פנאי לעסוק בתורה שיהי' נכנע אבל באמת אם ירצה לעסוק בתורה ודאי סר גסות רוחו וא"ש.
וזה נ"ל כוונת הפסוק טוב כלב חי מן ארי' מת וגו' כי הכלב שבע מאכילתו ג' ימים שלא נתעכל מזונו במעיו ומכח זה יוכל לאחוז צדיק דרכו שיהי' נק' חי משא"כ הרש' הנק' מת שאין אדר מת שיהי' חצי תאוותו בידו והטע' כי מבקש שיהי' שליט ומושל כל שתה תחת רגליו כמו ארי' מושל בחיות וא"כ שפיר אמר כי טוב לאחוז במדריג' כלב כדי שיהי' חי יותר מהארי' מת וק"ל וז"ש ריש ועושר אל תתן לי וכנ"ל. ובזה יובן מאמר רבי אלכסנדרי הנ"ל כשתכניעו מלפנינו הוא שאור שבעיסה הוא גסות הרוח ע"י עסק התורה וכל הנותן עליו עול תורה פורקין ממנו עול שיעבוד מלכיות ודרך ארץ שהם התגרים וסוחרים וממילא נכנע מלאחרינו שהם שיעבוד מלכיו' עכו"ם שנעשה בן חורין וה"ה איפכא כשתכניעם מלאחרינו הם שיעבוד מלכיות ע"י עסק התורה ממילא נכנע מלפנינו ג"כ הוא שאור שבעיסה שאם ת"ח הוא יעסוק בתורה וישפיל מגסות רוחו וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל שיש אנשים בעלי חומר ואנשים בעלי צורה ונודע מ"ש בכתבי האר"י כי הנשמה של עולם הוא שם י"ה שנא' בי"ה ה' צור עולמים וכו' יעו"ש. ושאר אותיות אחרינות הם לבוש אל הנשמה וז"ש כי יד על כס י"ה וגו' כי לעתיד יהי' הלבוש כמו צורה כנז' בסבא משפטים בסוד ואני אהי' לה חומת אש סביב יעו"ש
ובזה יובן מיום שחרב בה"מ דיו לעולם שישתמש בב' אותיות מאחר שבעלי החומר יש מניעה מלפניהם ומלאחריהם שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות ולא נשאר כי אם בני עלי' מועטי' שהם בעלי נשמה שעליהם העולם קיים שהם יכולין להודות וז"ש כל הנשמה תהלל יה מי שיש לו נשמה שהוא שם יה יוכל להלל ולהודות שהם בעלי הצורה שהוסר ב' מניעת מהם ע"י עסקם בתורה וקרי בי' נשמה שהם ימי החורבן משא"כ לעתיד יהיו כל בניך למודי ה' וק"ל.
ומעתה תבין ג"כ סתירת הפסוקים הנ"ל כי לא המתים יהללו י"ה ר"ל כי אין אדם מ"ת וחצי תאוותו בידו מכח זה מבקש צרכי הגוף ולא צרכי הנשמה שנק' י"ה וז"ש לא המתים יהללו י"ה. ומ"ש ושבח אני את המתים שכבר מתו כי אין התורה מתקיימת כי אם במי שממית עצמו עליה וז"ש שכבר מתו בחיים כמ"ש החכם הרוצה שיחי' ימות.
עוד י"ל כי בשבת יש תענוג רוחני הנוגע לנשמה והוא אוצר הגנוז שאינו ידוע כי אם למי שנק' בן ויש תענוג גשמי הנוגע לגוף כמו אכילה ושתי' ודברים בין לים שאינו יודע שיש יותר תענוג מחמת חולי הנפש כמבואר במשל אפריון וכו' שבכל יום יש נטירה דלא יעול לטוב הגנוז מי שאינו הגון כי אם ע"י תרעא דתשובה שכבר עשה סגופים תשובת המשקל כמו מיתה על הדברים שהיה חייב מיתה וז"ש מי שהוא רשע שנק' מת לא המתים יהללו י"ה שאינם יכולין ליכנס אל התענוג הנוגע לנשמה שהוא טוב הגנוז משא"כ לאלו נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו שהמיתו עצמן ע"י תשובה שהעביר החשך ואז יוכל ליכנס לטוב הגנוז כאמור.
ובזה יובן מהו לכבויי אור תורה ומוסר הנק' בוצינא דנורא כי התורה אור מקמי באשא בשבתא שיש לו רעה חולי שאין לו תענוג רק מצרכי הגוף ולא מצרכי הנשמה ובשבת כתיב וקראת לשבת עונג. וכדי לתרץ זה ביאר סתירת הפסוקים שע"כ בא לו זה מחמת חולי הנפש וע"י תורה ומוסר יתן לו רפואה שישוב מחטאו ויהי' זוכה ליכנס לתענוג הנשמה ובזה אמרו מילה דוחה שבת מילת גורלת הלב דוחה תענוג שבת ודפח"ח. וז"ש אנת שלמה מלכא וכו' דוד אביך אמר לא המתים יהללו י"ה כי רשעים שנק' מתים לא יוכלו לבא לתענוג הנשמ' שנק' י"ה משא"כ מי שעשה תשובה הקשה כמות להעביר החשך ונטירא שיש לטוב הגנוז ובזה נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו. והטעם לזה מחמת שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו לכך טוב כלב ח"י מהארי' מת שיש לו מדת הסתפקות וכאמור ומעתה נפשט הבעיא כי הגוף שיש בו רמ"ח איברים עם נפש רוח נק' נר שעולה מספר נר כמ"ש בזוהר משפטי' יעו"ש והנשמה קרוי' נר על שם נר מצוה ותורה אור כי מצות התו' יש בהם רמ"ח מ"ע כדי להאיר ולהחיות ברמ"ח איברי הגוף וע"י חשך העבירה נסתם אור הנשמה מלהאיר באבר ההוא שחטא ונק' מת שאין לו תענוג הנשמה שאין יכולה להאיר באבר וכמ"ש בשערי קדושה יעו"ש ועכשיו שע"י תורה ומוסר רוצה ליתן לו רפואה שיוכל לבוא לתענוג הנשמה הקרוי נר גם שיש צער לגוף הנק' ג"כ נר מ"מ תכבה נרו של בשר ודם שהיא הגוף הנוצר מאביו ואמו שהם בשר ודם שיהי' צער לגוף שהוא קצת כיבוי מהנאתו מפני נרו של הקב"ה שהיא הנשמה שתוכל להאיר ברמ"ח איבריו להחיותו ויהי' מתענוגי הנשמה וק"ל.
הגם שנוכל לקצר מאמר זה מ"מ הרחבתי קצת מפני תועלת המוסר היוצא ממנו והשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב עו' י"ל ביאר ש"ס כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו'. ואגב יבואר פסוקי תהלים סי' ק"ה דבר צוה לאלף דור וגו' ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם.
והענין כי נודע שיש הפרש בין תענוגי הגוף הגשמי ובין תענוגי הנשמה כי הגוף מצד שהוא בעל גבול ומיצר וסוף לכך גם תענוגי הגוף כשהוא תמידי נעשה טבע וחק קבוע ושוב אין לו תענוג משא"כ תענוגי הנשמה שהיא רוחני שאינו בעלי גבול ומיצר אין סוף ואין תכלית לתענוג ההוא שהוא קיים והולך תמיד וזהו תדרשו חז"ל בספרי אשר אנכי מצוך היום שיהיו בעיניך כדיוטגמ' חדשה וכו' שהוא על התענוג חדש שיהיו לו מהתור' ועבודה כל יום והבן זה.
ובזה יובן דבר צוה לאלף דור שדרשו על התורה וז"ש ויעמידה ליעקב לחק כי אצל המוני עם אשר בשם יעקב יכונ' גם הת"ח שאין להם רק תענוג גשמי מהתורה והמצות כגון מצות שבת אכילה ושתי' ודברים בטלי' אח"כ נעשה זה טבע וחק ולא תענוג משא"כ ליחידי סגולה המכונה בשם ישראל הוא להם ברית עולם כי אבר התענוג נק' ברית וכשהתענוג היא ברוחני הוא ברית עולם והבן. וכיוצא בזה שמעתי ממורי תקעו בחודש שופר וכו' עיין לעיל מזה. ובזה יובן כל המענג את השב' ר"ל תענוג רוחני ולא תענוג הגוף הגשמי נותנין לו ג"כ נחלה בלי מצר וגבול שנא' אז תתענג על ה' שהיא רוחני לכך מדה כ"מ נותנין לו נחלה בלי מצרים וק"ל.
ובזה יובן ש"ס מהו לכבויי בוצינא וכו' ג"כ בדרך זה כי נודע החומר וצורה הם שני הפכים כשזה עולה זה יורד ותענוג הגוף הוא צער לנשמה ותענוג נשמה צער לגוף. זולת בשבת שצווה לאכול ולשתות שע"י עונג הגוף תוכל הנשמה לדבק בו ית' תענוג הנשמה וכמו שזכרנו ביאר קושי' התו' דביצה לוו עלי ואני פורע שסותר עשה שבתך חול וביאר הרב המגיד מ' מנחם יעו"ש וכן שמעתי זה משל ממורי לבן מלך שהי' בין אנשי הככרים ובא לו אג"ש מאביו ורצה לשמוח והי' בוש וירא מאנשי כפר וצוה לתת להם יי"ש והם שמחו בשמחתן והוא שמח בשמחת אביו כך החומר והצורה של אנשי סגולה וכו' ודפח"ח וכל זה באנשי סגולה משא"כ ליתר האיש ישראלי אשר בסיבת שמחת אכילה ושתי' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכמ"ש במד"ש שלשה שאכלו בדיעבד וכו' יעו"ש וכיוצא בזה בכל המצו' והתורה התלהבות אש ותענוג הרוחני של יחידי סגולה היא צער להמוני עם שאינ' במדריג' זו בזה יובן מהו לכבויי בוצינא דנורא שהיא התלהבות אש הגדולה מקמי באישא דשבת שיש לו רעה חולי שאין לו תענוג רוחני רק תענוג גשמי וזה התענוג הוא לו לצער אם לכבויי מפני באישא גם שכבר הזהיר בן תימא הוי עז כנמר שלא לחוש למלעיגים מ"מ זה שגורם צער בעלי חיים בשבת אם יש לדחות מפני זה דבאישא זה לו או לאו והשיב כבר ביאר שלמה המלך ע"ה זה כתי' לא המתים יהללויה וכתי' ושבח אני וגו' כי הגוף שהוא מת אינו בכלל המשבחי' שיהי' לו תענוג רוחני של הנשמה שנק' יה וז"ש לא המתים יהללויה ומה הם משבחים ומהללים תענוגי הגוף אך דכל זה הוא בתחלתם משא"כ כשהורגלו והוטבעו בתענוגי הגוף תמיד נעשה לו טבע ואין לו תענוג וזהו נק' מיתה היפך התענוג כמ"ש בס"י ענג היפך נגע החשוב כמת והבן.
וז"ש ושבח אני את המתים שכבר מתו ופסק מהם התענוג גם בגשמי א"כ מוטב תכבה נר ותענוג הגוף שהוא בשר ודם גם בתחילתו שיש לו תענוג גשמי עד שלא הורגל בו מפני נרו ותענוג של הנשמה שהיא של הקב"ה וכל הנשמה תהלל י"ה וק"ל.
עוד י"ל כל המענג את השבת ר"ל ש בת ונבאר מ"ש בזוהר פ' נשא דף קמ"ח ויחשבה לו צדקה כי צדק אע"ג דדינין מתערין מינה הוא חשבה צדקה רחמי יעו"ש. והוא דשמעתי ממורי לקשר מל' במחשבתו עד אתר דאתנטילת מתמן המחשבה זו שהיא שרשה ועי"ז נתבטל כל גזירות קשות עיין מזה במ"א ודפח"ח.
ובזה יובן כי נודע בת הי ' לאברהם ובכל שמה א"כ אברהם ויחשבה לו לקו החסד בחי' אברהם ונעשה צדקה רחמי קשרה בשרשה ע"י מחשבתו והבן.
ובזה יובן כל המענג את השבת ר"ל ע"י תענוג שבת שיש במל' הנק' בת וקשרה אל ג' אבהן הנק' ש וז"ש אז תתענג על ה' נותנין לו נחלת יעקב בחיר האבות שהוא בגמר ש משולש והבן והש"י יכפר. ועד"ז שמעתי ממורי פי' הש"ס הני תרי בדחי שהם בני עוה"ב שהיו מייחדין כל ענייני בני אדם שהיו רואין בהם והם ייחדו במל' מעשה הזה וקשרו אותה למעלה בשרשה ומי שהי' עצב שלא יכלו לקשרו למעלה שמחו אותו בדברים עד שייחדו וקשרו כל המדריגות שהם במל' בשרשן וכו' והבן וע"פ שאלה נאמר לו והש"י יכפר. עיין לעיל ביאר ש"ס כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעול' מאחר שהם פב"פ עם השופטי' ות"ח גורמין זיווג עליון פב"פ ויורד שפע וברכה וק"ל. ועפ"ז נבאר קושי' התו' בש"ס דביצה דאיך אמר כאן לוו עלי ואני פורע ולעיל אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני התו' יעו"ש. והרב המגיד מו' מנחם ביאר כי לוו הוא לשון חיבור ודיבוק בו ית' אז אני פורע משא"כ שבתך לענג הגוף איני פורע ולכך אמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ודפח"ח. וכבר ביארתי זה במ"א יעו"ש.
וכדי להוסיף על דבריו לבאר טעם הדבר יבואר לפי הנ"ל כי כבר הוא מצוה בתורה ובו תדבק הדבק בת"ח ועי"ז הוא דבוק בו ית' כאשר ביארתי טעם הדבר במ"א יעו"ש.
ובזה יובן לוו עלי שדבק ותתחבר לת"ח שבזה הוא מחובר עלי כביכול כמ"ש אז תתענג על ה' והבן וא"כ עי"ז שהם עמי פב"פ בא שפע וברכה ואז אני פורע משא"כ כשעוש' תענוג שב' לעצמו ולא בחיבור ודביקו' עם הת"ח אז אמר עש' שבתך חול ואל תצטרך לבריות שהם גורמים ח"ו שיהי' אב"א ועי"ז ויהי רעב וגו' וק"ל.
עוד י"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו כי זה אדם מת שאין לו תענוג רוחני רק תענוג גשמי ואח"כ נעשה טבע ואין לו תאוה של זה התענוג וז"ש והאספסוף התאוו תאווה ושמעתי בשם המגיד מק"ק מעזיבוז שמהדר ומתאוה שיהי' לו תאוה לאכול ולשתות ודפח"ח. ולדברינו אתי שפיר כי תענוג התמידי נעשה טבע ומתאווה שיהיה לו התאווה והתענוג שהי' לו ואיננו משא"כ ברוחני הוא קיים נצח סלה ועד וק"ל.
עוד י"ל כי הת"ח נק' שב' וכשהו' עוש' אותו חולין כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטי' שהרהרו אחריהן גורם מועט שפע כמעט שנצרכו לבריות וז"ש מאחר שעשה שבתך חול לכך גם אתה מדה כ"מ עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. משא"כ אחר ששמעה מרוכלין שמחזירין בעיירות בדברי תוכחו' מוסר להחזיר את ישראל פניהם לאביהם שבשמים אז לוו על ה' ואני פורע שלוו והתחברו בת"ח שנחשב בזה הדבקות כאילו דבקים בו ית' הגורם שפע וחיים וזהו כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם וק"ל. ועפ"ז יבואר מצות הדלקת נרות בפ' בהעלותך וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנר' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנר' וכו' וי"ל איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן ועו' יאירו ששת הנר' הל"ל.
ונ"ל דאי' בש"ס דקידושין פ"ב מאי עני עניות שהי' סי' לגסות רוח עניות דתורה דכתי' אחות לנו קטנה ושדים אין לה זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד ופי' רשי' דניאל ומרדכי שהיו בשושן בעילם המדינה ולא היו דורם עוסקין בתורה ולא זכו אלו חכמים ללמד כאילו לא הי' להם שדים להנק אבל בבל זכתה ללמד כדכתיב בעזרא ללמד לישראל חק ומשפט ויש להבין טעמו של דבר למה דרש רבי יוחנן פסוק זה אחות לנו קטנה על עילם דווקא ואי משום דעשרה קבין גסות הרוח ירדה לעולם ט' נטלו עילם וכו' וכפי' רשי' בד"ה עניות דתורה הוי סימנא לגסות הרוח דמתוך גסותן אין משמשין כל צרכן וכו'. א"כ למה זכתה ללמוד לעצמן הא אין התורה נוחה על גסי הרוח כפי' רשי' שם.
הגם די"ל דדניאל ומדרכי כבר זכו קודם שבאו לעילם וה"ק אעפי' שכבר זכו ללמוד מ"מ לא זכו ללמד לבני עילם מצד גסותן של בני המדינה מ"מ צרי' טעמא עם שטעמו של רשי' מבואר.
ונ"ל דמצוה בתורה ובו תדבק ודרשו חז"ל הדבר בת"ח וכו'. וי"ל הא כתי' ובו תדבק משמע בו י"ת ממש ואיך הוציאו מפשוטו לגמרי הדבק בת"ח דאכתי אינו דבוק בו י"ת. וע"כ צ"ל דז"א דאם הוא דבוק בת"ח שהו' מדבק א"ע בו ית' ממילא הוא דבוק עמו ג"כ בו ית' וזה ענין הני תרי בדחי שהיו מבדחין למי שהי' עצוב ולא היו יכולין לידבק עמהם והיו מבדחין אותו שע"י השמחה נדבקו עמהם ואז חיברו אותן בו י"ת וראה והבן מעלה זו על כל המעלות שתכלית כל המצות לא ניתנו אלא כדי לדבק בו י"ת ואם אינו יודע סדר הדביקות בו ית' שפיר צותה התורה הדבק בת"ח ועל ידו תעלה עמו. ובזה יובן כוונת התו' לוו עלי לשון חיבור ע"י הת"ח שהוא שביל וצינור להרק השפע וכמ"ש חז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו'. ואז ואני פורע. אך שיש מסך מבדיל לבא לדביקות הת"ח מצד גסות הרוח שבו.
וע"ד שביארתי פסוק עקב תשמעון דה"לל תשמעו וביארתי שם כי נודע כשצנור פתוח מריקין בו משא"כ כשנסתם וכשיש שומע משפיעין חכמה למשפיע שהוא צנור להרק שפע החכמה על ידו כמו בשפע העושר עשר בשביל שתתעשר שיש משפיע ע"י ששופע לאחרים וכו' ובתנאי שיהי' עק"ב בתכלית ענוה שיוכל לשמוע ואז משפיעין לו להשמיען וז"ש עק"ב תשמעון פועל יוצא לאחרים יעו"ש. ובזה יובן טעם הדבר היטיב כי עילם שיש בו ט' קבין גסות הרוח מכח זה אחות לנו קטנה כי אחות לשון חיבור כנודע ומאחר שאין להם חיבור עם הת"ח לכך שדים אין להם לת"ח שבהם שיוכלו להניק להם כמו שנאמר עק"ב תשמעו"ן.
ובזה יובן בהעלותך את הנרות כי נודע שכל אדם נק' נ"ר כמבואר לעיל ואם אתה חפץ להעלותו ולדבקו למעלה תראה להסיר מהם מסך מבדיל של גסות הרוח שידבקו ויתחברו אליך שיהיו פניהם פונים אליך פב"פ שאתה קני אמצעי הנק' פני המנורה ואז יאירו מלמעלה עליך ג"כ שפע רב כדי שתוכל להשפיע להם ואז יאירו שבעת הנרות כלם כאחד. ויעש כן אהרן להגיד שבחו שכבר עשה כך שהי' מדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכמו הני תרי בדחי ונתחברו עמו והוא נתחבר עמהן ואז אל מול פני המנור' העלה נרותיה. וכ"ת מה זה שבח אהרן דווקא. ומפרש הפסוק וזה מעשה המנורה מקשה זהב ר"ל גם שיהי' ראש הדור הנק' פני מנורה גם שיהי' נקי כפים ובר לבב כמו זהב טהור מ"מ בעיני הדור הוא מקשה וכמו שכתבתי ויהי בימי שפוט השופטים ששפטו והרהרו אחר השופטים גרמו ויהי רעב בארץ עד אח"כ ותשב משדי מואב כי שמעה מרוכלין וכנ"ל. ומ"מ אהרן שהי' איש החסד דהיה מעורר צינור החסד ואהבה לחבירו וממילא הוכרח חבירו לאוהבו ג"כ וזהו ואהבת לרעך ואז הוא כמוך יאהבך.
ובזה מבואר קושי' שעל משנה דאבות אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וק' מה בכך שהוא אוהבן מאחר שהם אינם אוהבים אותו כמאמר הש"ס האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא דלא מוכח להו במילי דשמי' משמע דאם מקרבן לתורה ע"י דמוכח להו אין מרחמין לי' וא"כ איך יכול הוא לאהוב הבריות הא כמים אל הפנים כן לב האדם לחבירו. ולדברינו א"ש כמו שראש הדור יכול לפתוח צינור היראה כמו שבארתי פי' הש"ס אין לגבי דמשה יראה מלתא זוטרתי היא מי שהיה אתו עמו בדורו אחר שפתח הצינור של היראה היא זוטרתי.
ובזה יבואר פי' הפסוק רצון יריאיו יעשה כי זה שפתח צינור וכו' והבן יעו"ש. ה"נ אהרן איש החסד היה יכול לפתוח צינור אהבה בעולם ולכך היה מצוה זו דבר אל אהרן ואמרת א"ליו דייקא ולא לזולתו כי אין בידו זולת אהרן כמבואר והבן.
עוד יש לומר כי כמו שיש בעולם הבנין שבעה מדריגות ממדת חסד עד מל' השביעי' כך יש סוגי בני אדם ז' מדריגות א' מדריגות חסד שעושה חסד עם בני אדם כמו צדק' וג"ח וכיוצא צריך שיהי' לבו פונה אל מול פני המנורה לש"ש ולא לעשו' שם ומגדל ב' גבור עומד בפרץ לקנוס ולענוש לעוברי הדת צריך שיהי' תמיד פונה אל מול פני המנורה ולא להתכבד עי"ז שיהי' שליט ומושל על פני כל אחיו ישכון ג' קולו קול יעקב בתורה אם למדת תורה הרבה בחפץ ורצון אל תחזיק טובה לעצמך אלא ג"כ יהי' לש"ש שהיא מול פני המנורה העליונה וכשהוא צדיק באמונתו בין בני אדם שעושה משאו ומתנו באמונה לא יתפאר בזה רק יהי' פונה והם סוד תרי סמכי קשוט כנודע וכשיש לו תענוג בתורה ועבודה סוד ברית וכמו שביארתי פסוק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וכו' יעו"ש לא יתפאר בזה כמו ששמעתי בשם מורי פי' הש"ס ריש לקיש זבין נפשי' ללודאי וכו' חייתא ופלגא וכו' והעולה מדבריו כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות או למד בתכלית בא יצה"ר אח"כ כמה נאה מעשיך וכו' וזהו חייתא ופלגא וכו' ודפח"ח. ומי שהוא בישורון מלך מצד המדריגות המל' יהי' לבו פונה אל מול פני המנור' באופן שכל מדריג' אנשי' שהם ז' יהי' הכל לש"ש ולא יהי' שאור ודבש. וז"ש כי זה מעשה המנורה מקשה שע"י יצה"ר נתקשה לו וצריך אזהרה כנ"ל ויעש כן אהרן שהוא כולל ז' עננים יומם יצוה ה' חסדו והבן ובזה תבין איך להעלות כל מחשבות זרות שבתפלה והבן
בפסוק וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהי' ואיש את קדשיו לו יהי' איש אשר יתן לכהן לא יהי' ופ' רש"י אמר ר' ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן והל' הוא המחזיר אחריו לבית הגרנות וכו' יעו"ש ואיש את קדשיו לו יהי' מגיד שטובת הנאה לבעלים ועוד דרשו המעכב מתנות כהונה ומעשרות לו יהיו המעשרות וכו' ואיש אשר יתן לכהן לו יהי' ממון הרבה והספיקות רבו ויבוארו ממילא ונבאר תחל' פסוק איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' ועבר עליו רוח קנאה וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' והספיקות יבוארו ממילא ונ"ל דכתבתי במ"א מאי דכתב רמ"א פ' שמיני מוסר השכל בפ' לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כשלא נעשה רצון אדם מן זולתו ידע שרימזו לו בזה לפי שלא עשה רצונו ית' וכו' יעו"ש.
ובזה כתבתי במ"א ביאור הפסוק כי יהי' לאיש בן סורר ומורר הוא לשון בתמי' ומשני כי גם אביו אינו שומע לקול אביו שבשמים לכך גם הבן איננו שומע בקולו ולכך ובערת הרע מקרבך דייקא וכל ישראל ישמעו וייראו ובכללם יהיה בנו ג"כ וכו' יעו"ש.
ובזה יובן איש איש כי תשטה אשתו שהם אנשי החומר שנק' אשה שטו וסרו מלשמוע לת"ח שנק' איש ומפרש הפסוק עצמו שזה נמשך ומעלה בו מעל והכוונה מה שמעלו בו לפי שיש בו מעל זה כנגד השם ית' והתקנה כאשר עבר עליו רוח קנאה שהוא רוח טהרה כאשר דרשו חז"ל אז והביא האיש את אשתו אל הכהן והכוונה שיכנעו אנשי החומר ויבואו לשמוע אל הכהן.
ועפ"ז נ"ל לבאר פסוקי ברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כי בש"ס דרשו אמור להם פנים בפנים וכו' והנה נודע כי ע"י התעוררת תחתון גורם אתערותא למעלה כמ"ש רמ"א ואהבת לרעך כמוך אני ה' ע"י שיש אהבה בתחתונים גורם אהבה בעליונים וע"י החזרת פנים בפנים גורם שפע וברכה ע"י אור ישר היפך אור חוזר שהיא דין וכתבתי מזה לקמן
ובזה יובן אמור להם שיהיו פנים בפני' שהיא תואר אהבה וחיבה בין אדם לחבירו ועי"ז יברכך ה' הטעם כי יאר ה' פניו אליך שהוא החזרת פנים פנים ואז גורם אור ישר וישם לך שלום דייקא שיהיו דבריו של אנשי הצורה נשמעין אל אנשי החומר שיעשו אנשי החומר רצון אנשי הצורה מאחר שאנשי הצורה עושים רצונו ית' ועי"ז שיעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים זה גורם לשלום בין אנשי החומר והצורה כנ"ל והבן.
וכדי לחזור לביאור הנ"ל נבאר פסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים וגו' והקשה רמ"א כפל דיבור ואמירה וביאר כי לשלומי אמוני ישראל ידבר בלשון קשה ולהמוני עם יאמר לשון רכה ואם א"א לרבים יאמר ליחידים איש או אשה וגו' והגדרים אשר צריך לגדור עצמו קו לקו עד בואו אל גדר הקדושה א' לפרוש מדבר המחטיאו הוא יין ושכר וכו' גדר ב' הוא חומץ יין כי יין הוא משל אל המתחבר לרשע וחומץ יין הוא רשע שהוסר כוחו שהזקין ותשש כוחו מעשות רע אל תתחבר לו ג"כ לפי שהי' בכח לעשות רע בבחרותו וזהו חומץ יין וחומץ שכר וכו' וכל משרת ענבים היינו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור וכו' יעו"ש.
ולי נראה לבאר דכתבתי במ"א ביאור הפסוק ויקהל משה ופי' רש"י שהם נאספין ע"פ דיבורו ע"פ ביאור ש"ס אמר ר' עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כי לא סגי בדברי מוסר בלבד אך צריך באמירה ובמחשבה להעלותן וז"ש שהם נאספין ע"פ דיבורו וכו' יעו"ש.
אמנם כתבתי לעיל ביאור ש"ס דיו לעולם שישתמש בשני אותיו' כי אחר חורבן בהמ"ק יש סכנ' לחבר עם אנשי החומר להעלותן ובזה יובן דבר אל בני ישראל דהיינו דברי מוסר כפשטן אמנם יש מדריגה יותר מזה ואמרת אליהם להעלותן במחשבה שהיא תואר אמירה אמנם אין זה שייך בכללות אנשי העולם שהוא קשה להעלותן במחשבה כי אם איש או אשה כי יפליא וגו' דהיינו שיפרוש מהגשמי להזיר לה לדבק בו יתברך אז יוכל להעלותן והבן.
עוד י"ל דכתבתי ביאור פסוק וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' כי שמעתי פרה אדומה מטהר טמאים היינו המוני עם ומטמא טהורים לשלומי אמוני ישראל וכו' יעו"ש ומזה כתבתי לקמן ביאור הרמב"ם שמואל הרמתי נזיר עול' הי' וכו' ביאור מצוה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וכו' יעו"ש.
והעולה מכל הנ"ל ונתן לכהן הזרוע והלחיי' והקיב' שיהא נזהר להפריש כל עניני חומריות מעסק התורה והמצוות שיהא רק לשמו ית' שנק' כהן בלי שום פני' חיצוניות והיא היפך בחי' המוני עם ידבר ויזהיר על מעשה הטוב שיעשו גם שהיא בלי מחשבה טובה כי דיבור חשוב מעשה משא"כ ליחידי סגולה ואמרת אליהם דייקא שיהיו נזהרין במחשבתן תואר אמיר' שיהיו בלי שום פני' חיצוני' וז"ש איש או אשה כי יפליא דהיינו שיפריש עצמו מן החומריות ופני' חיצוני' ויזיר עצמו להש"ית כמו שמואל הרמתי שהי' נזיר עולם והבן.
ובזה נבוא לביאור פסוקים הנ"ל וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו' כי כל מעשיו. הטוב של האדם בעולם הזה הן בעסק התורה והעבודה ועסק המצות היא להרים השכינה להעלותה ולחברה לייחדה אל דודה כמבואר בזהר ובכתבים.
ובזה יובן וכל תרומה שהיא השכינה שנק' תרומה שצריך להרימה ולהעלותה ע"י קדשי בני ישראל שנתקדש ע"י מעשה הטוב בעסק התורה והמצות אשר יקריבו לכהן דהיינו להקב"ה לבדו שנק' כהן לו יהי' שכר הרבה אמנם איש את קדשיו שעושה להנאת עצמו ואינו עושה לשמו יתברך רק שהוא טובת הנאה לבעליו שיתפאר עי"ז שהיא שלא לשמה אזי לו יהי' כי לא נשאר רק טובת הנאה זה משא"כ עצם המצות שהיא שלא לשמה אינו יכול לעלות כי ויכלא הגשם מן השמים אמנם כתבתי לעיל ביאור קושיו' התוספת אם מתוך שלא לשמה בא לשמה אז נעשה כסא זה לזה ושניהם עולין וכו' יעו"ש. וז"ש איש אשר יתן לכהן כי ע"י שלא לשמה בא לשמה אח"כ דהיינו אשר יתן לכהן לקב"ה לו יהי שכר הרבה גם על שלא לשמה כי נעשה כסא זה לזה לו יהי' שכר הרבה והבן.
ונבאר מצוה ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ונבאר מצוה ועשו בדי עצי שיטים וגו' לא יסירו ממנו ויש להבין איך שייך מצוה זו בעבר ובעתיד ובכל זמן ובכל אדם וגם נבאר טעם לא יסירו ממנו שהיא נגד הסברא כי הבדים צריכין רק לשאת הארון ממקום למקום משא"כ כשעומד במקום אחד אין צריכין אל הבדים והנה כתבתי ביאור מצוה בג' בחי' של ג' עמוד' עולם הנ"ל וכעת אכתוב בחי' עמוד התורה דכתבתי במ"א ביאור משנה המפנה לבו לבטלה וכו' וכתב היעבץ הלא על כי אין אלהי בקרבי וכו' יעו"ש. לכך הזהירה תורה ובו תדבק וניצל מכל מיני מאורעו' אך דכל זה לת"ח אבל להמוני עם מה יעשו וצ"ל דהדבק בת"ח הוא דבק בו ית' הוא עצה טובה לענין הנ"ל והנה מצינו כי נשאי הארן הי' הארן נושא את נושאיו וכו' והנה יש בחי' זו בעבר ועתיד כי המוני עם המחזיקים ידי ת"ח הם נק' נושאי הארן אמנם באמת ארון נושא נושאיו להעלות אותן לדבקו בו ית' זהו מצוה ובו תדבק.
ובזה יובן מצוה הנ"ל כי הבדים הם נושאי הארון ובאמת הארון נושא את נושאיו ובלבד שלא יסורו ממנו והבן. ובזה יובן שניתן מצוה זו ללויים עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו שהם נושאי הארון שהיא עבודת הקודש בכתף ישאו ובאמת הארון נשא את נושאיו ובלבד שיעשה להם לוי' וחיבור להתחבר עם הארון שהוא הת"ח ואז נושא את נושאיו והבן.
ובזה יובן זאת תורת העולה כי זאת הוא מיעוט סוגי אנשים אשר הם במיעוט המדריגה והם נושאי הארון שהוא תורת העולה שיוכלו לעלות בתורת ה' על ידיהם שהם מחזיקין ידי ת"ח ומ"מ הארון נושא את נושאיו וז"ש היא העולה שהם מעלים את המוני עם שנק' זאת למעלה עליונה כנ"ל והבן.
מצות סוטה בפסוק וידבר ה' אל משה דבר אל בני ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה וכו' והביא אל הכהן. לבאר איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן דהתורה נצחי מלבד שאר הספיקות ונ"ל דזכרתי בספרי במ"א מה ששמעתי בשם הרב המנוח מ' אפרים מבראד בהפטרה זו ויקם וילך מנוח אחר אשתו ודרשו בש"ס מנוח ע"ה הי' וכו' והקשה הוא ז"ל עפ"י משל שהי' איש א' בק' פ' עני ושכל ואח"כ נעשה עשיר ומנהיג ובאסיפ' הלך השמש בליל' עם הנר לפניו להאיר לו והכהו על שהלך לפניו וכו' וה"נ שהוצרך לילך אחרי' להראות לו מקום המלאך ותירוץ עפ"י משל ג"כ שהי' פ' קירזנר בק' פ' ושמע מחכם א' שדרש ענין בטחון וסמך על זה ולא רצה לצאת מפתח ביתו וכו' עד שהוכרחו לבא אצלו וכו' וה"נ מאחר שנשתלח המלאך להודיע משפט הנער חזקה שליח יעשה שליחתו גם אם ישב בבית מוכרח לבוא אצלו ולמה הלך אחר אשה אלא ש"מ כדרשת חז"ל שהי' מנוח ע"ה ודפח"ח יעו"ש שבארתי בזה ש"ס דב"מ על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה וכו' יעו"ש.
ונודע מ"ש התי"ט איש ירושלים שהי' ראש נק' איש וכו' א"כ הראש שבעיר או שבדור נק' איש והמוני עם נק' אשתו ובזה יובן איש שראוי להיות איש שורר בביתו להאיר באור תורתו לפני העם הנק' אשתו ונכנס בהם רוח שטות ותשטה אשתו ומעלה בו מעל שרוצין שילכו הם לפניו שיהי' הם ממעל לו ואז מצא איש אשר הוא איש שוה להרע ושכב אותה ש"ז לזנות וסוף והובא אל הכהן והבן.
מצוה ברכת כהנים בפ' נשא דבר אל אהרן ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו' ויש להקשות ל"ל אמור דכבר נאמר לאמר ושאר הספיקו' ונ"ל דאי' בפ' וירא רק אין יראת אלהי' במקום הזה וגו' וי"ל לשון רק הוא מעוט דאם אין יראת ה' שהיא אוצרו אין כלום ואיך אמר רק ונ"ל דזכרתי בביאור ק' של מהר"י יעבץ אל תיראו וגו' למען תהי' יראתו על פניכ' שהוא מוסר והענין כי יש כמה מיני יראה חיצונית והשורש לכולם יראת ה' וכו' וזהו סוד למען תהי' יראתו לבד על פניכם ואז תנצלו מכל מיני יראה וק"ל וז"ש רק אין יראת אלהים במקום זה כי כל מיני יראה חיצונות יש במקום ההוא רק יראת אלהים אינו במקום ההוא וז"ש והרגוני על דבר אשתי כי נודע כי יראת ה' היא תעשיר ותוסיף חיים ושנים וכל שפע החיים והעושר ע"י חסד נמשך שהוא נק' אברהם אל השכינה בסוד וה' ברך את אברה"ם בכ"ל וכשהיא בגלות נמנע השפע בסוד והנהר יחרב ויבש וז"ש והרגוני ע"ד אשתי ע"ש העדר החיות הנ"ל לכך גם בפרעה אמר אמרי לי אחותי את שפי' בזוהר אמור לחכמה אחותי את וזהו למען ייטב לי בעובר בו השפע והחיים להשכינה שהיא אחותי וז"ש בעבורך וחייתה נפשי בגללך ובזה מבואר ק' הקדמוני'.
מצוה שלוח טמאים ונ"ל דק' איך תמצא מצוה זו שלוח נוהג בכל אדם וכל זמן שהמצות הם נצחים והנה יש להבין ונ"ל דכתיב בזוהר סוף פרשה נח ובכ' אחרי מות בפסוק והיה מחניך קדוש אילין שייפי גופא ולא יראה ערות דבר ערות דבור דמסאב' גרמייהו ע"י דבור דנפק' מפומהון וכדי להבין למה נקרא האדם מחנה נ"ל כי האדם היא עולם קטן וכל מה שיש למעלה יש רומז באדם והנה למעלה יש אצילות בריאה יצירה עשיה כך באדם יש ג"כ אלו ארבעה עולמות אצילות נקרא מחנה שכינה בריאה הוא מחנה לויה יצירה הוא מחנה ישראל וכל צרוע וכל זב וטמא לנפש המשתלחים חוץ לשלש מחנות הם שרויין בעולם עשיה ששם הקליפות וכל הטומאת מצד' וכ"כ מפורש בר"ח שער הקדוש' פי"א וז"ל ויש בחינות דבור הפגום כנגד העשיה ששם הקליפות כגון ל"ה ורכילו' וכו' יעו"ש וקדושת המחנות באדם הוא ע"י קדושת הדיבור שלא יראה בך ערות דבור וכ"כ מפורש בויקרא רבה בכ' זבין מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת רב הונא בשם ר' אושעיא אמר ע"י מליזין ואומרים אחר גדוליהן וכו' עד ואין נגעים באין אלא על ל"ה לכך נתחייבו ישראל זיבות וצרעת עכ"ל וכת' האלדי מוהר"ם קורדוורו לכן זב גי' ט' שפגם בצדיק מדה תשיעי וכן לענין קרי פגם שלו בברית ע"י ברית הלשון ועי' בר"ח שם והנה קדושת המחשבה שהיא בראש האדם נקרא מחנה שכינה וברי לבב הוא מחנה לויה כי הוא לב מבין ושומע מצד הבינה המקננת בלבא בריאה מצד ועבד הלוי הוא וקדוש' רמ"ח איברים הוא מחנ' ישראל סבא יצירה שמצדו הוא רמ"ח איברי הזכר מ"ע וחוץ לאלו המחנות הוא חומר עכירות הגוף מצד הקליפות ובזה אמרו חז"ל לא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם הקליפות ל"ה ורכילות וצריך לזהור ביותר וסייג לזה הוא שתיקה והנה יש להבין מה בין מצורע לזב אחר ששניהם באים עבור חטא ל"ה ורכילות כנ"ל ולמה מצורע ענשו חמור שנשתלח חוץ לשלש' מחנות משא"כ זב ונ"ל דאמר' בש"ס דעירובין פ"ג א"ר חמא ב"ח מאי תקנתם של מספרי ל"ה אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישכיל דעתו ר' אבא ב"ח אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד יכר' ד' כל שפתי חלקו' לשון מדברת גדולו' אלא מה תקנתם שלא יבוא לידי ל"ה אם ת"ח וכו' והנה יש לתמוה שבפסוק א' מפורש זאת תורת המצורע ביום טהרתו של המוציא רע שנטהר מצרעתו הרי שיש תקנה וגם צפרים מורה תקנה של ל"ה ואזוב ישכיל עצמו כאזוב כדרשת חז"ל ואיך אמר סיפר אין לו וכו' וגם בלא"ה קשה אין לך דבר שעומד בפני התשובה וגם בהוצאת שז"ל שאמרו בפירוש בס' הזוהר שאין לו תקנה מ"מ פירשו בספרי יריאים שיש תקנה אלא שתשובתו קשה יעו"ש לכך דודאי תשובת משקל הוא אם חטא בדיבור יתקן בדיבור אחר בו וא"כ מר א"ח ומר א"ח ולא פליגי לפי שאמר ר' חמא מאי תקנתם של מספרי ל"ה משמע שעדיין מספרים מדאמר לשון הווה וא' הם ת"ח יעסוק בתורה וז"א דמקרא מפורש ולרשע אמר אלקים מה לספר חוקי שאין תורתו רצויה כל זמן שהוא רשע לכך בא ר' אבא לפרש דברי ר"ח שאם סיפר אחר שעסק בתורה לתקנת תשובתו של נ"ה וחזר וסיפר בזה אין תקנה וכן משמעות הפסוק יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולו' וז"ש אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו ור"ל שהם אומרים שגם לעתיד נגביר לדבר ל"ה ונעשה תשובה לעסוק בתורה כי שפתינו אתנו לדבר בתורה ומתוקן הכל ובאמת זה אינו כי האומר אחטא ואשוב וכו' אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי ל"ה אחר שנתן דעתו לחזור בתשובה אם ת"ח יעסוק בתורה שהוא לשמרו מן החטא ל"ה וממילא אחר שעשה בלב שלם שלא לדבר עוד ל"ה נתקן העבר ע"י תשובת המשקל כנ"ל ואם ע"ה ישפיל דעתו וינצל ולעולם תשובה הגונה מהני כשאינו חוזר לסורו מחמת שלא הורגל ונתיישן בכך בחטא זה דאל"כ תשובתו קשה למי שהורגל בכך וזה נראה לי תואר מצורע מוצא רע ר"ל שכ"כ הורג' שעדיין מוציא רע לכך שלוחו חמור משלש מחנות משא"כ זב שעדיין לא הורגל ומוכן לחזור בו ויתהפך מן רשע שער ומן זב בז שאחר שנעשה נבזה בעיניו וישפיל דעתו יטהר מעונו ולכך שלוחו רק משני מחנות.
עוד י"ל כי הת"ח שלא עסק בתורה וסיפר ל"ה נקרא מוציא רע ושגגתו עולה זדון עד מחשבה לכך שלוחו מן ג' מחנות וע"ה שלא השפיל דעתו להיות בז וסיפר ל"ה נעשה זב וזדונו נעשה שוגג ושלוחו רק מן ב' מחנות הרי מבואר מצורע וזב וענין טמא לנפש מבואר עפ"י מה שזכרנו במשל השר ששינה את בגדיו כדי שיתחבר עם הבן מלך שנעשה הדיוט וכו' כאשר בארנו פסוק לנפש לא יטמא בעמיו וכו' יעו"ש והנה אם נטמא ע"י שנתחבר עם בן המלך אנוס הוא לכך אין שלוחו רק ממחנה שכינה ונלמד ממשה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ונ"ל דר"ל כי הצדיק נקרא יוסף כמו ששמעתי מן המנוח ר"ל פיסטניר יעקב יוסף שמוסיף בכל יום לטובה וכשהצדיק נתחבר עם בן המלך שנעשה עצמות יבישות כמו ששמעתי בשם המנוח ר"ל פיסטניר בפסוקי' יחזקאל התחיינה העצמות האלה ודפח"ח נקרא מעת' עצמו' יוסף דהיינו טמ' לנפש והיה עם משה במחיצתו.
ובזה יובן צו את בני ישראל ר"ל כל אחד מישראל מוזהר בזה כנודע לשון צו שהוא זירוז מיד ולדורו' וישלחו מן המחנה שהאדם נקרא עולם קטן ויש בו שלוח טמאים מן ג' מחנותיו מחנה שכינה ולויה ומחנה ישראל שאצילות בריאה יצירה צריך טהרה עד עשיה ישלחם ששם הקליפות וזהו בסוד והיה מחניך קדוש והגורם לאלו הטומאו' הוא הדיבור וז"ש ולא יראה בך ערות דבור שע"י דבור ל"ה נעשה מצורע דזב וטמא לנפש רק שזה חמור מזה לכך שלוחו של זה חמור מזה עד העשיה עולם הנוקבא כנודע משא"כ מיצירה ולמעל' הוא עלמ' דדכור' וז"ש מזכר ועד נקיב' תשלחו ר"ל שהשילוח הוא מזכר אב"י עד נקיבה עשיה ששם אחזת הקליפות והטומאת ויעשו כן בני ישראל וגו' וק"ל ובזה נראה לבאר פרשה שאח"ז והיא.
מצוה והתוודו את חטאתם. ובפסוק דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו ואם אין לאיש גואל וגו' לכהן וגו' והספיקות רבו והעיקר לפי דרשת חז"ל דקאי על גזל הגר קשה איך נוהג בכל אדם וזמן ונ"ל מלבד דרשת חז"ל יש רמז למוסר על חטאת אדה"ר והיא חטאת נעורים אשר אין נקי מחטא זה ולכאורה ק' הא חטא קרי אנוס הוא כמו שחילקו בש"ס דנדה דקרי מטמא באונס ופ' רש"י דטומאת קרי אינו כי אם באונס משא"כ זיבה הוא ברצון ואינו מטמא באונס דלכך בז' דרכים בודקין את הזב וכו' ולמה החמירו בתשובת קרי יותר מכל חטא כנז' בזוהר וכו' וצ"ל משום דתחלה עשה מזיד והוא חטא ל"ה ומזה נמשך שבא לידי חטא זה שקרוב לאונס דמיסוד ברית הלשון נמשך לברית המעור וכ"ש באלשיך על פסוק גם בלא דעת נפש לא טוב גם שחטא בלא דעת מ"מ הוא מצד שנפשו לא טובה שחט' מקודם במזיד וכו' וזה נ"ל פירוש הפסוק למען ספות הרוה את הצמאה ות"א בדיל לאוספא לי' חטאי שלותא על זדנותא וכו' ולכאורה ק' איפכא הל"ל לפירוש רש"י שם ולדברינו מבואר ובזה יובן כי אחר שאמר פ' זבין ומצורעים הבא ע"י ל"ה ורכילות כמבואר במ"ד הנ"ל בא עתה להוסיף בפרשה שאחרי' מה שנמשך עוד מחט' ל"ה הנ"ל וז"ש דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והוא ע"ד מ"ש כי רבה רעת האדם דקאי על מוציא שכז"ל יעו"ש וה"נ חטא זה מצוי בין באיש בין באשה כנודע אף שכמעט אנוש הוא הנק' חטאת האדם. מ"מ הוא כבר מעל בחטא הקודם וממנו נמשך מעל בה' כי ראשונה מעל בחטא ל"ה שהוא בין אדם לחבירו וממנו נמשך מעל בה' בפעם ב' שהוא חטא קרי וז"ש ואשמ' הנפש ההיא ר"ל שכבר אשמה הנפש ההוא ל"ה וזה גרם לו חטא קרי ומעתה ב' עבירות בידו לכך על חטא דיבור ל"ה יהי' חזרות תשובתו בדיבור כמ"ש קחו עמכם דברי' שהוא ווידוי דברי' וז"ש והתוודו את חטאתם שאם גרם ע"י ל"ה לעשות פירוד בין הדבקים יעשה שלום בין אדם לחבירו וכיוצא בו או יפייס חבירו בדברים ועל חטא הוצאת שז"ל אמר והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו דאמרי' בש"ס דנגעים בך"ד ראשי איברים וראש הגוי' וכ"כ בזוהר על ראש המטה הרי שנקרא מקום ראש הגוף וז"ש תחלה יתקן הפגם שפגם בברית וז"ש והשיב את אשמו בראשו ותקונו בברית מבואר בכתבים ושאר מחברים ואח"כ חמישיתו יוסף עליו כי חמש' שכל א' כלול מעשר הם חמשים שנה של אדם מן ך' שאז הוא בר עונשין עד שבעים שנה יזהר להוסיף סייג וגדר ליזהר בשמירת ברית הלשון וברית המעור ובדרך פנימי י"ל דכ' בכתבי האר"י בסדר שובבי' תקוני קרי להעלות נצוצי קרי מן הקליפות אל צדיק יסוד עליון ומשם ישפיע למלכות ע"י המשכ' כלי מ"נ מן אמא עלאה למלכות בסוד חמישית לפרעה שהם ה' אותי' מנצפך וכו' וז"ש והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו והבן והש"י יכפר איבר' דמבואר בזוהר ח"א כי ישראל שרשן בצדיק יסוד עליון הנקר' גואל משא"כ גרי' שרשן גרי צדק ולא יותר וז"ש ואם אין לאיש גואל להשיב האש' אליו ונתן לכהן ודי בזה ודו"ק.
וע"פ הנ"ל נבאר ש"ס דסנה' דף ק"ב ודי זהב א"ר ינאי אמר משה בשביל רוב זהב שהשפעת לה' עד שאמרו די גרם להם לעשות אלוקי זהב וכו' א"ר יצחק אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה א' מ"ךד בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר וביו' פקדי ופקדתי עליהם חטאת' אר"ח לאחר ך"ד דורות נגבה וכו' וי"ל א' הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו ואיך אמר כאן עד שאמרו די ב' שא' ר"י שאין לך כל פורעניות וכו' והיא תמוהו דמסיק בפ"ק דברכו' דרמי קראי אהדדי כתי' פוקד עון אבו' על בני' וכתיב ובנים לא יומתו על אבות ומשני כאן בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן וכו' וא"כ כאן שאמר אין לך כל דור ודור וכו' משמע גם באין אוחזין נענשין עבור חטא אבותיהן וז"א ועוד קשה להבין ענין א' מכ"ד בהכרע וכו' ומהרש"א פי' בכל שנה שדנין העולם בר"ה והם מחצה על מחצה מפריע חטא זה ח"ו וכו' יעו"ש ועדין לא ביאר למה חלק כ"ד דווקא ועוד דאר"ח לאחר כ"ד דורת ונראה לבאר פרשה עגל הכתובה בתורה שהיא נצחי דקשה מה דהוי הוי ומה מודיעיני בזה וכי הוא בכל זמן כמבואר סגנון שלי להקשות זה בכל מצות שאינן בכל זמן איברא לפי ראות עינינו בעו"ה חטא זה של עגל היא אזהרה לדורות הנמשכין אחר חטא זה לבל ילכדו ברשת זו טמנו הערב רב לישראל במדבר וגם בדורות העתידין אמר שתבין דקדוקים בפסוק זכרן האלשיך יעו"ש הא' בשש משה שדרשו בא שש וכו' מה ענין זה לשש דווקא ועוד קום עשה לנו דייקא ועוד אשר ילכו לפנינו דמשמע שאינו רק למנהיג כמ"ש אלשיך ועוד משה האיש דודאי איש ולא אלקים הוא ולמה אינו לאלוקי' ועוד לשון לא ידענו מה הי' לו צריך הבנה ושאר הספיקות ונ"ל דמבואר בזוהר דישראל עם קודש לא עשו העגל רק ערב רב שהם ב' אנשים יונס ויומברוס דעבדי חרשין משש ולמעלה שהוא מנחה גדולה שנקרא ערב רב וכו' ות"ח כל ענני יקר במדבר חפיין רק לישראל לחוד שנא' וה' הולך לפניהם יומם וערב רב וכל בעירין הוו לבר וכו' ותו ישראל אכלו המן ולא ערב רב וקרא אכריז ובני ישראל את המן ב"י ולא אחרא וכו' והשתא קמו ואמרו או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון או יהא לון מאן דיהב וכו' וז"ש אשר ילכו לפנינו א' אהרן ח"ו דאלו ישתתפון בעמא קדישא וכו' ואהרן לטב אתכווין אלא סגיאין מישראל אשתתפו בלבא עמהם ובגין כך אתא משה איצריך לברר' וכו' יעו"ש.
העולה מזה לפי שהיו ישראל נבדלין ומפורשין מן ערב רב בתרי גווני באכילה שלא היו אוכלין מאכל א' וגם שלא היו מעורבין עמהם רק שהיו מתבודדי' בתוך ענני ישראל ולא ערב רב מזה יצא העגל הזה בטענה או נהווי בכללא עמכון ר"ל למה תעשו התבודדת חוץ ממנו להתפלל וללמוד בפני עצמיכן וגם שלא לאכול מאכל שלנו וכאשר עיני ראו ולא זר מלחמה זו תמיד במי שרוצה להתקדש ולהיות פרוש להתפלל במנין בפ"ע מאחר שאי אפשר להתפלל בציבור שעושין מצות אנשים מלומדה וכמה טעמים כיוצא בזה. ובענין אכילה לא אכשיר דרי שהכל שוחטי' אפילו שאינו בקי בה' שחיטה ואינו ירא שמים והוא נגד רבותינו הקדושים שהזהירו הפוסקים ראשונים ואחרונים שיהי' השוחט ירא את ה' מרבים ובפרט בענין חוש מישוש והרגשת בדיקת הסכין שהוא לפי כוונתו יראת הלב וכשכ' רבינו יונה יעו"ש. ובוודאי הפורש ממאכלי העולם קדוש יאמר לו כי הרבה אינן בקיאין בה' מליחה ושטיפה שהרבה דינין מסתעפים ממנו ובזמנינו היו כמה מוכיחים דורשים ה' מליחה לנשים בפרטות ולא כן עתה ובוודאי מי שרוצה להתקדש לא יסב במסיבתן וכאשר מוהרש"ל הזהיר לתלמידו בעל של"ה במאכל יותר מכל יעו"ש. וכן שמעתי מחכם א' כי עתה התחכם היצה"ר שלא יצטרך לילך לפתוח וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד רק כל עצמו ללכוד את היחיד אשר רבים נכשלים בו והוא שמעמיד שוחט בעיר א' מסטרא דילי' המאכיל טרפות לרבי' וכולם נלכדים ברשתו עבור זה וכן הש"ץ שהוא סרסור בין ישראל לאבינו שבשמים להוציא רבים ידי חובתן ורבותינו הזהירו בפוסקים ראשונים ואחרונים שיהי' הש"ץ המובחר שבעם ולא כן עתה שבוחרין הגרוע שבעם כנודע ואין להאריך בזה ובוודאי צריך לעשות כמ"ש הרמב"ם עד מי יתנני מלון מדבר וכו' יעו"ש. ואהרן שראה רוע כוונתם להתערב עם ישראל כדי למשוך את ישראל למדריגתן לכך א' אם ישתתפון עם עמא קדיש' וכו' ומזה יצא העגל שעשו הער' רב אלוק זהב וכ"ש בסנהד' בפ"ק מלא תעשון אתי אלוקי זהב הא דעץ שרי בתמי' אלא א"ר אשי אלוקי הבא בשביל זהב ופי' מוהרש"א ב' אופנים וז"ל כי שתים רעות עשו שהם מתמנין בשביל זהב שנתנו לשררה וגם שרוצין לאסוף זהבו כסף ע"י הרבנות למלאות חסרונן וכו' וכבר באו רבותינו וכו' עד ובירושלמי אמר ר' מנא מיקל לאילין דמתמנין בכספא ר' אמי קרא עליהון אלוקי זהב אין קורין אותו רבי ואין עומדין בפניו והטלית שעליו כמרדעת של חמור וכו' יעו"ש ובזה יובן פרשה הנ"ל שהיא הי' במדבר והיא נוהגת בכל זמן עד ביאת משיחנו ב"ב וז"ש וירא העם כי בושש משה שהוא רמז מוסר בזמן ההוא ולדורות בענין הנהגת המוני עם רבניהם שיש כשירי ראשי הדור העוסק בתורה ועבודת ה' עד שש שעות ביום שאז הוא זמן סעודת ת"ח המאוחר לכולם כמ"ש בפ"ק דשבת וכמו שהי' משה ראש לכל דורו שהיה דור דיעה כך בכל דור ודור הראש שבהם הכשירי' הם מניצוצי משה רבינו ע"ה וכמ"ש בתיקונים ובמד' וז"ש מה שהיה הוא שיהיה וכו' וכ"כ בל"ת שש מאות אלף רגלי וגו' וגם בל"ה מי שיש לו דעה נק' משה וכאשר הי' בדורו של משה כך היא בכל דור כי גם הוא הערב רב שיש בכל דור ודור כמ"ש בכתבים וז"ש וירא העם כי בושש משה שהרב כשר שבעירם שוהא לבוא לפקח בעסק הקהל גם כי בא שש שעדיין עוסק בהתבודדת שהי' הזמן צריך אז לזה מיד קמו בתערומת ואמרו עשה לנו אלוקים שילכו לפנינו כי אנחנו כבירה בלא מנהיג שהוא עוסק תמיד במלאכתו מלאכ' ה' ואנחנו בני העיר כצאן בלא רועה וכאשר בזמנינו הי' מסירה לפני השררה וצריכין אנו למנהיג וביארו דבריה' ואמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ור"ל כי זה משה שהי' איש גבר בגוברין להיות מנהיג עתה לא ידענו מה הי' לו שלקח דרך אחרת לבחור בבדידה ומעתה אינו ראוי להיות רב ומנהיג לנו גם כי יבוא אח"כ כי צריכין אנו לראש כזה שנהי' עמו בכללות א' במאכל ובתפלה שלא יפרוש ממנו בכל עת וז"ש אשר ילכו לפנינו משא"כ משה דישראל שהם נפרדין ממנו ע"י ענני יקר ובאכילת מן וכו' והרמז לדורות ע"י שעושה עם אנשי יחידי מנין בפני עצמו וגם אינו אוכל עמהם במסבה כלל שזה הי' סיבה לערב רב לעשות עגל זהב וכמ"ש בזוהר הנ"ל וכן לדורות מצד זה יצא עגל זהב שהיא אלוקי זהב שנתמנה עפ"י השררה בשביל זהב וכשאין סיפק בידו עושה שידוכין בעיר וכמו ששמעתי פי' הש"ס משה רבכם גנב או קביוסטס שגונב נפשות כדי להתחתן עם ס' רבוא ישראל וכו' ומש"ה עתה רבים הם הרבנים בעיר וז"ש אשר ילכו לפנינו שאיוו לאלקות הרבה שהוא הרב והמחותני' עד שמצד זה נעשה קטטות ומריבות בעיר וז"ש וישמע יהושע וגו' ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה וגו' שהיא קול מלחמת קטטות ומריבות ומצד זה נשתברו הלוחו' שנסתלקה תורה מהעיר עד שברחמי הש"י חזר ושלח את משה וטחן העגל לעפר כדי להראותו שאין בו ממש אף שילכו לפניו וחזרו וקבלו אותו לרב ובדק כסוטו' ופי' כסוטו' עיין אח"ז במצות סוטה ותבין היטיב ונתברר הטוב מן הרע שמה' מתו בחרב מהם במגפה מהם בהדרוקן ובסוף שכשעמד משה בתפלה ונמחל לישראל וצוה לעשות משכן מכסף של ישראל לבד ולא לערב רבוכמ"ש בזוה' ויקהל משה את כל עדת בני ישראל קחו מאתכ' תרומה וגו' והרמז לדורות שיעשו בית המדרש ליחידי ישראל שיהיו נפרדים מהמוני עם כי אי אפשר שיהיו בכללות א' והיא תיקון מה שקלקלו תחלה להתרעם בזה וכאשר היה במקדש עזרת כהנים ועזרת ישראל לבד.
ובזה יבאר מה ענין פ' שבת אלה הדברים למשכן וכו' ודרשת חז"ל ידוע ולדברינו א"ש כי הת"ח נקרא שבת וכשם שיש הבדל ושינוי בין חול לעשות ל"ט מלאכות משא"כ בשבת כך יש הבדל בין שחיטה ומליחה שהוא מן ל"ט מלאכות כמ"ש בפ"ז דשבת השוחטו והמפשיטו המולחו וכו' הנוהג בחול שהם המוני עם ובין הת"ח הנק' שבת שהרשות נתונה להוסיף לו תוספת פרישות בזה כנ"ל והיא תיקון קלקול שני ואז הוי מחילת עון לישראל אחר שתקנו וקיבלו על עצמן לתקן ב' דברים שקלקלו וק"ל. ואני הכותב בדידן הוי עובדא הנ"ל מרישא לסיפא ומרומז למה דווקא זה האיש צוה לעשות בה"מ בשארי גראד.
ובזה נבוא לביאר ש"ס מאמר ר"י אין כל פקידה וכו' והוא דאחז"ל א"ר חנינא לאחר ך"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר קרבו פקודת העיר וכו' ולכאורה הוא סותר דברי ר"י והל"ל אמר ונרא' דכ' בכתב' האר"י לענין ברורי ניצוצות עד עקבות משיחא שבכל דור ודור נברר אבר א' מכללות הפרצוף שבכל העולם עד שלבסוף בזמן משיח יוברר אבר הרגלים שהוא עקבת משיחא דמטו רגלין ברגלין וכו' יעו"ש והנה יש ך"ד ראשי איברים באדם שבהם תלוי הכרע ומשקל להכרי' מעשיו להרע או להיטיב והוא עשירית מן רמ"ח איברים שבאדם הגם שיש קרוב לך"ה איברים רק שאינו אבר שלם לא חשיב רק ך"ד והיא מש"כ האלשיך בפ' אמור כי כל דורות העתידים לבוא היו תלוין באיבריו של אדם הראשון זה בראשו וזה בידו וכו' ואם באנו לפרש האיברים שבאדם שכל מעשי הטוב והרע תלוין בהם אשר על כן צריך אדם לקדשן לשמים והם המוח ואזניו וידיו וכו' הנה האיברים האלה הם עשירית האיפה שהוא כל האדם שצריך לתקנם ואם לא ידע לתקן יביאם אל הכהן המיוחד שבדור לכהן לו י"ת ולשרתו והוא יניף אותם תנופה לה' ויתר האיברים ככבש ההולך אחר הרועה ילכו בחום וגם ב' חלקי חיותו הם נפש רוח יקדש לה' וזהו ב' עשרונים וכו' ודפח"ח ומעתה רמ"ח איברים עם נפש ורוח הוא גי' נר וכמ"ש בזהר יעו"ש וז"ש נר ד' נשמת אדם ותיבת ליטרא עולה בגי' ר"ן שהם רמ"ח איברים שבאדם ונפש ורוח ר"ת נר ומעשרו הוא ך"ד כנ"ל.
והנה כמו שיש באדם פרטי כך בכללות פרצוף עולם דור אחר דור הוא כסדר איברים זה למטה מזה ולכך אם הראשונים בני אדם וכו' ולכך אלו הך"ד איברים שבכללות פרצוף העולם נתגלגלו בכ"ד דורו' שבהם ההכרע והמשקל תלוי מן ליטרא שהוא רמ"ח איברים בכללות הפרצוף ועם נפש ורוח גי' ליטרא וע"י חטא העגל הי' מכריע אלו ך"ד איברים לרעה עד שהם ך"ד דורות עד שלאחר ך"ד דורות נגבה פסוק זה שנאמר קרבו פקודת העיר וכו' ואחר שאלו ך"ד דורות שהם ך"ד איברים שבהם תלויה בחירה להכריע להרע או להטוב וע"י חטא הנ"ל הכריעו לרעה כל רמ"ח אברי' שהם הדורות עד ביאת משיחנו ב"ב שאז תשליך במצולות ים כל חטאותינו ובכללו ג"כ העגל הנ"ל שיהי' בלע המות לנצח וא"כ שפי' אמר הש"ס אין לך כל פורעניות שבעולם שאין בה מחטא עגל וכו' משמע עד ביאת המשיח ואיך אר"ח רק עד ך"ד דורת שאז נגבה הכל דהוי כסתרי אהדדי ולדברינו מבואר שע"י הכרעת ך"ד ראשי איברים בך"ד דורות נמשך החטא עד ביאת משיחנו ב"ב ואחר שאוחזין מעשה אבותיהן כמבואר עד לעת שיתברר ויתלבן הכל וק"ל. שייך מע"ל מה ענין אזהרת שבת למלאכת המשכן ונ"ל דכ' בזוהר פ' ויקהל משה כניש לן למימר שבת לון דבקדמיתא לא נטרו ערב רב כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל אמרו מלה דאאתמנע מינן מיד ויקהל הע' על אהרן וכו' ואתמשכו סגיאין אבתריהן לבתר דמיתו כניש משה ב"י בלחוד ויהב לון שבת וכו' יעו"ש
וענין חילול שבת מבואר שם אח"כ דף ר"ה ע"ב וז"ל ומאן דאשתדל במילין אחרנין ובמילין דעלמא בשבת דא איהו בר נש דמחלל שבתא לית לי' חולקא בעמא קדישא דישראל תרין מלאכים שוו ידיהון על ריש' ואמרי ווי לפלניא דלית לי' חולקא בקב"ה יעו"ש ומעתה תראה ענין חילול שבת בדורות הללו שהוא עקבות משיחא אשר היו צריה לראש מן ערב רב כמבואר בכתבים ובר"מ פר' נשא יעו"ש דלא די דמשתדלין במילין דעלמא שאינן צרכי צבור צרכי מצוה אף גם שמטריחין להמתין בציבור עם ברכו דשבת עד שיבוא הראש ובשחרית להמתין עם שוכן עד להפסיק בין הדבקים לכך נתן משה שבת לישראל לחוד ונתחזק ע"י עשית המשכן עזרת כהנים לחוד דהיינו לכהן ולשרת להש"י ועזרת ישראל שהם להמוני עם שבה' הראשים לחוד ושם יעשו מה שלבם חפץ עד שירחם הש"י על עמו לקבץ נדחינו ורועה אחד לכולנו ב"ב אנס"ו.
ועפ"ז יובן מצות סוטה להשקותה וכו' ק' איך מצוה זו תמיד בכל זמן ובכל אדם והמצות הם נצחיים ונ"ל דודאי מבואר בס"י בסוד עול' שנה נפש מה שיש למעל' בעולם יש בשנה בכללות הפרצוף ויש בנפש יחידי באדם פרטי חומר וצורה שהוא הגוף והנשמה ובכללות העולם הזה יש ג"כ חומר וצורה כי צדיקי הדור הם הנשמה של העולם והמוני עם החומר והגוף של כללות פרצוף עה"ז וכן עה"ז הוא החומר נגד עולם שלמעלה שהוא עולה הנשמות כנודע ומעתה יתפרש כ' זו בעולם שנה ונפש ואפרש אחד מן ג' הנ"ל וממילא תבין לאינך ב' האמורין. ותחלה יש להקשות קושי' המפרשים במה שפי' חז"ל אם מעכב אתה מתנות כהן סוף שתצטרך לכהן להביא לו סוטה והקשה נח"ו טובי' חטא וזינגד מנגד וכו' ובעל ג"א פי' לאו דווקא סוטה דה"ה זב ומצורע וכו' ואינו במשמע הפסוק ונ"ל דעיקר התכלית של בריאת האדם בעוה"ז לעשות מחומר צורה בין בפרט שהגוף שלו יתאוה לעשות מעשה נשמה ולא חמדת החומר. וכן בכללות פרצוף העולם לעשות מחומר צורה למרדף בתר חייבא להחזירו בתשובה וכיוצא בזה ושורש הכרעת האדם תלוי בכ"ד ראשי איברים שבהם תלוי הכרעה לעשות מחומר צורה וכמ"ש האלשיך בפ' אמור שאם לא ידע לתקן ולהכריע יביאם אל הכהן וכו' יעו"ש ונ"ל שזה טעם ך"ד מתנות כהונה רמז שיתן לכהן ך"ד ראשי איברי' ללמדם לשרת ולכהן לו ית' ובודאי מתנה יחשב לכהן המזכה אחרים שזכותן תלוי בו הגם שגם הדברים כפשוטן שיש ך"ד מתנות כהונה ג"כ מ"מ עיקר הרמז שהוא ך"ד איברים הל"ל שצריך ליתנן לכהן ואז מוכרע כל רמ"ח איבריו לטוב ונעשה מחומר צורה ואז הגוף הנק' אשה נכנע ומשועבד תחת הנשמה הנק' איש. משא"כ אם אינו נותן ך"ד מתנו' כהונ' שהם ך"ד ראשי איבריו שבאד' שבה' תלוי כל הכרע' גופו לעשו' מחומר צורה אז גור' כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל כי שטה וסרה הגוף מדרכי הצניעות של הנשמה שהוא האיש וזה שפי' רז"ל איש ללמדך שמעלה בשתים באיש מלחמה שלמעלה ואישה למטה וכו' כי כך הוא כאשר זכרנו גם י"ל ב' איש יש א' מצד החומר יודע ציד איש שדה וב' מצד הצור' ויעקב אישתם וכשנכנע החומר תחת הצורה אינו רק איש א' איש תם משא"כ כשנפרדי' והוא ג"כ מה שאמר ומעלה בו מעל בשתים הנז' ואמר ושכב איש שכב' זרע והוא ע"ד שכ' במ"ד הנעל' פ' וירא ותשכב את אבי' כי נפש המתאוה והגוף מעוררת היצה"ר לכה נשקה אבינו יין ונשכבה עמו מה יש לנו בעה"ב נלך ונרדוף אחר יצה"ר ואחר חמדת עה"ז וכו' יעו"ש. וכאשר שכב איש ציד אותה ונגמר התאווה נקרא שכבת זרע שהוא גמר ביאה וגמר התאוה. ואמר ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה וגו' ור"ל כי כך דרכו של יצה"ר להסתתר ולומר שהוא יצה"ט שמצוה כך לעשות וכמו שכתבתי במאמר כסות ולשון שינה וכמ"ש האלשיך בענין כעור שמצא מקום לפתות ישראל אף הכשרים שמצוה לבזות ע"ז ולכך ויצמדו ישראל לבעל פעור ולכך הזהירה תורה סמוך לזה לא תוסיפו על מנין מצו' וכו' יעו"ש
וזה שאמר ונעלם מעיני אישה כי הנשמה לא נשתתף במעשה זה רק הגוף סבר שאין עבירה בזה מצד הסתירה שהסתיר היצה"ר א"ע בלבושי יצה"ט כנ"ל ועבר עליו רוח קנאה שהוא רוח טהרה כדרשת חז"ל וקנא את אשתו והביא את אשתו אל הכהן שרוצה להכניע החומר והיא האשה אל הצורה והוא ע"י הכהן כאמור לחזור וליתן ך"ד מתנות כהונה הנ"ל ואמר שיהי' ביד הכהן מים המרים המאררים ור"ל כי זכרתי בדרוש הפטרת הוי כל צמא לכו למים וכו' בשם האלשיך כי דברי תוכחה ומוסר הם לטובי' הצמאים לשתות מימי החסד המוסר ותוכחה כמים קרים על נפש עיפה שאם הדור כשרים שומעים מוסר להכניע לבם ולכך א' משה ממרים הייתם וכו' מקציפים הייתם וכו' ואין סר וזעף כי אם מקבלים באהבה רבה וכו' יעו"ש. א"כ אין זה מים מרים המאררים רק מים מתוקים יחשב לטובים ולכשרים וז"ש והשביע הכהן אם לא שכב איש אותך ולא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ור"ל שאין זה אצלו למים מרים וכנ"ל משא"כ ואת כי שטית וכו' ואז והשקה את האשה שהוא החומר ובאו בה המים המאררים למרים וזה שכיר' רש"י למרים שאצלה היא מרים דהא מים קדושים כתיב וכו' ר"ל כי ודאי מי המוסר ותוכחה הוא לו למרי' המאררי' וזה סימן כשהוא סר וזעף ונפשו מרה לו בשמוע דברי מוסר מפי הכהן המדריך ומיישר העם לעבודתו ית' ודאי טמא הוא שנטמא יריכו לכך בשמוע בתת ה' ירכך נופלת שהוא ע"י שלא היו מחזיקים ירך ת"ח וכמ"ש בזוהר ותקע כף ירך יעקב שקול יעקב בתורה ואז אין ידי עשו שולט משא"כ וכו' ואת בטנך צבה כמ"ש האלשיך בטן רשעים תחסר שלעולם נחשב לו חסר בטנו לכך צבתה בטנה בשמוע מוסר ובאו בה המים של המוסר למרים משא"כ אם טהורה היא ונקתה ממים המרים שאין זה לה מים מרים רק מתוקים וק"ל.
וכאשר כתבתי באיש פרטי כך יש לפרשו בכללות פרצוף העולם שהכשרים שבראשי הדור אם הצורה והנשמה ונק' איש והמוני עם הם החומר ונקרא אשה וע"י שלא נתן ך"ד איברים שהם ך"ד מתנות לכהן להכניע החומר לצורה סוף שתצטרך להביא לו הסוטה דרך בזיון שמוכרח לשוב לכהן וענין סוטה הוא שסטה מעליו כאשר יבואר ואמר כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל שסרו ושטו מעליו ומעלה בו מעל שהוא בשתים למעלה ולמטה שלא רצו בכשירי הדור שיהי' להם לרב ולמנהיג שיתהפכו מחומר צורה וקבלו לעצמן איש מסטרא דאיש יודע ציד הצד ומרמה בפיו הבריות הנודע ושכב איש אותה שכבת זרע שגמרו תאוותן לדחות הטוב ולבחור ברע. ונעלם מעיני אישה ר"ל שתחלה עשו בהסתר מעשיהם לאכול עליו קורצא בי מלכא בהסתר בכל מיני מסירו' וכיוצא והיא נטמאה שעשו כל טומאה הן בדיני מאכלים ושחיטות הפסולין וכיוצא עד המשך זמן שעבר עליהם רוח טהרה שרוצין לחזוק להכניע חומרן לעשות מחומר צורה ואז מיד שהרהרו כך יצאו מן חומר הנק' אשה ונעשו צורה הנק' איש לכך אמר ועבר עליו רוח קנאה כי על החומר הנזכר אמר זה שעבר עליהם רוח קנאה לחזור לבעל הראשון.
והנה יש שנטמאה שלא נתפסה רק ברצון עשו ויש שלא נטמאה שהיו נתפסים שהיו אנוסים שאין ברירה בידם עד עכשיו שנגררו אחר ראשי העם שהיו צריך לראש ועכשיו שחזרו וסרו אל משמעתו והביא האיש זהו הטובים שבעם את אשתו זהו שנשארו בחומרן אל הכהן המשרת ומכהן להש"י וביד הכהן יהי' מי המרים המאררים כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו כי תורה נק' תורה שמורה דרך לשוב עד ה' וזה שלא נטמא מי המוסר יחשב לו למתוק משא"כ מי שנטמא ובאה לו המים למרים כי בשמוע שהשביע הכהן את האשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה ר"ל שהכל יאמרו איכה היתה לזונה קרי' נאמנה והכל נשבעין כך וכו' בתת ה' את ירכך נופלת כמו שלא החזקת בירך ת"ח הכשירים סמכין דאורייתא ואדרבא החזיקו להם לשלחם מהעיר לכך ירכך נופלת שהוא ת"ח שלך שנקרא ירכך ובטנך צבה שעש' בשביל הנאתו חמדת כבוד עה"ז המכונה לבטן כמ"ש ובטן רשעים תחסר וגם על גחונך תלך שהוא כינוי על הגאוה כהולך על בטנו כמ"ש בשל"ה לכך ובטנך צבה והיינו של נבעלת וכן יריכו ובטנו של בועל שהוא איש ציד שנופל יריכו הוא היקום והעושר המעמיד הגוף על יריכו ובטנה צבה הוא חמדת והנאת כבוד המדומה ובשמוע דברים אלו בודאי מי שנטמא בכל טומאת הנ"ל ובאו בה המים המאררי' למרי' שמי המוסר זה יהי' כחרב חדה על צוארו והיתה לאלה בקרב עמה ר"ל שהכל מרמזין על זה שעליו שייך דברי מוסר זה וז"ש והיתה לאלה בקרב עמה ואם טהורה היא ונקתה ונזרע' זרע וכן יתפרש בדרך ג' בעה"ב שהובא אל הכהן העליון לטהר במי החסד וא"ש.
עוד י"ל רמז לך"ד מתנות כהונה שיתן לכהן ועשירת האיפה שהם המעשר מן רמ"ח הם ך"ד איברים שיתן לכהן הכל הולך אל מקום א' דאי' בכתבי' דיותר צריך אזהרה לאדם במאכלו משאר עסקיו דיוחנן כה"ג נעשה צדוקי ע"י שלא נזהר לאכול בקדושה יעו"ש וכ"כ הבחיי מובא בר"ח שער הקדושה פ' ט"ו ענין מאכל המן שהי' עשירת האיפה וכו' יעו"ש וא"כ שפיר רמז לך"ד מתנות כהונה שיתן מאכילתו שהוא שיאכל בטוב כוונה ויהי' נחשב קרבן ע"י כהן איש החסד שמשם בא שפע המזון כמ"ש בזוהר תרומה על הארץ ועל המזון ואז מכריע לטוב ך"ד ראשי איבריו ועל ידם נמשך כל רמ"ח איבריו לטוב והבן. ולפי הנ"ל נראה לבאר פי' הפסוק בראשית ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונ' והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ופי' בזוהר סוף ויקהל אר"א לר"ש אבוי תינח לתתא אבל איהו כגוונא דלעילא מה איכא למימר פתח ר"ש וא' כאיל תערוג וגו' עד קב"ה זמין לה חד חויא ונשיך לה ואוליד' ורזא דא הרבה ארבה עצבונך והרונך בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא ובעציבו על עובדיהן דעלמא בעצב דא חויא דעציב אנפיהו דעלמא תלדי בנים וכו' יעו"ש ואין אתנו יודע עד מה להבין חלק מהחלק אלפי' וכמ"ש בכתבי הארי' בסוד קריעת ים סוף יעו"ש אבל מבשרי אחזי אלוה להבין זה דרך מוסר איך הנחש שנושך הוא צורך הולדה שהוא מעשים טובי' וכל דבר מצוה שעיקר תולדותיהן של צדיקי' מע"ט וזה נק' הולדה ויסורי הצדיקי' הוא חבלי לידה של השכינה כביכול כמבואר בר"מ פ' נשא יעו"ש ולפי שראיתי מעשה בזה שכל פועל ה' למענהו שעושה שליחתו אפי' ע"י דבר המזיק שיוצא ממנו טובה ג"כ ולפי הנראה לכאורה הוא נשיכה ובאמת יוצא מזה כמה טובות צורך גבוה מה שעיני ראו ולא זר ולכך דרשו חז"ל וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד אפי' הרשעים ונשיכת הנחש הכל לטובה יחשב למי שירצה להבין במתג ורסן ורמיזותיו של הש"י אשר הפליא עם ברואיו ואספרה שמך לאחי ובתוך קהל אהללך אי"ה לדבר בעל פה אם יהי' רצון הש"י בזה ולא רציתי לכותבו בו שום רמז בזה המאמר אבל פי' הפסוק אפשר לפרשו ע"ד מוסר בדרך פרט וכלל ע"ד עולם שנה נפש המבואר בס"י דנודע דהאדם נברא מחומר וצורה הצורה הוא הנשמה מצד הקדושה והחומר שהוא הגוף מצד הקליפה וכל זה הי' אחר חטא שפיתה הנחש להאכיל' מעץ הדע' טוב ורע לכך החומר מצד הרע והצורה מצד הטוב משא"כ קודם לזה הי' חומרו של אדה"ר זך בסוד כתנו' אור משא"כ אחר החטא נעשה כתנו' עור משכא דחויא כנודע והנה מצד זה קשה לאדם להכניע החומר מצד הקליפה לעשותו צורה אשר זה תכלית בריאת האדם כמ"ש האלשיך בפ'. והנה הנשמה הוא הזכר משא"כ החומר הוא האשה וז"ש ואל האשה אמר הרבה ארב' עצבונך דכ' בכתבי הארי' כי העצבות הוא מצד הקליפה והשמחה הוא מצד הקדושה ועיקר התורה והעבודה הוא מצד רוב שמחה כמ"ש בפסוק תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לב מרוב כל וכת' הרב שזהו עיקר מה שזכה הוא לרוח הקודש יעו"ש רק מצד עכירות ועצלות הגוף שמצד הקליפה שהוא עצבון אין כל אדם עובד הש"י בשמחה כי אם בני עלי' והם מועטין ורוב העולם ההולכין בתאוות עכירו' גשמיות עושין כל חמדת העה"ז בשמחה גדולה כמו נצחון ומחלוקות לפזר רוב הון ולדבר קדושה מראה עצבות וכאשר כתבתי בפסוק ויהי העם כמתאוננים שעשו עצבות ואנינות בעבודת ה' כטורח וכמשא כבד יכבד עליהן מעט שעומדין בבה"כ להתפלל מצות אנשים מלומדה ולכך הי' רע בעיני ה' ונענשו באש תחת אש ה' ור"ל אשר לא התחממו באש ה' בהתלהבות וחמימות רק התחממו באש היצה"ר כנודע כי אש גיהנם הוא מצד החמימות הזה עד שהתפלל משה רבינו ע"ה ותשקע האש שלא נסתלק למעלה רק שקבלו על עצמן לעבוד הש"י בחמימות אש ה' זה בהתלהבות גדול וז"ש ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה' ר"ל אחר התיקון והוא ע"ד שנאמר בברית מנוחה שנק' קברות התאוה שמרוב תאוה ודביקות בו ית' נתקברו ונתעלמו לשרשן וכו' יעו"ש. ובזה יובן ואל האשה אמר שהוא הגוף החומר עכור מצד הקליפה שנמשך מצד אשה הראשונה כנ"ל הרב"ה ארב"ה עצבונך דודאי הב' לטה' מסייעין לו אבל הבא לאסתאב ומעצמו הרבה תחלה בעצבון בתורה ועבודה אני ג"כ ארבה עצבונך והרונך וכ' בזוהר פ' פקודי בהיכל ג' בפתח ד' יש ממונים השורין על בני אדם העוסקין בתורה או במצוה דיתעצבון ולא יחדי בה וכו' יע"ש והיינו ע"כ מי שבחר ואחז במדת עצבות בעבודת ה' וז"ש בעצב תלדי בנים כי תולדות ובנים של צדיקים הם מצות ומע"ט יהי' בעצב מצד עונש הנ"ל שהגוף נעשה מחמר עכור וכשירצה לעשות מחומר צורה הוא בעצב וטורח וקאמר ואל אישך תשוקתך דכ' האלשיך משלי סי' א' נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיניו רעהו. הכוונה אף שהרשע חומד ומתאוה לעשות רע מ"מ לא יוחן בעיניו רעהו מי שהוא רשע כמותו וכו'. יעו"ש הרי שגם הרשע שהוא החומר הנק' אשה אל אישך תשוקתך אל הנשמה שהוא אישך להיות צדיק רק שרוצה שיהי' בלי טורח ואמר והוא ימשול בך דשמעתי מהמוכיח דק"ק פלאנאי בפ' קדושי' תהיו כי קדוש אני דלכאורה ק' וכו' ואמר שנפש ישראל מצד שהם נצר מטעו י"ת מוכרח שיהי' בן עוה"ב אחר כל התיקוני' והגלגולים והעונשים כי לא ידח ממנו נדח כי הוא חלק אלוה ממעל שהוא קדוש ועל כרחך סופך מוכרח להיות קדוש ג"כ וא"כ למה יאוחר דיותר טוב להקדים שלא יקבל עונשים הקשים ודפח"ח וז"ש והוא ימשול בך שע"כ סופו למשול בך א"כ ראוי שלא תאחר ותראה להתאמץ שימשול בך מיד להכניע החומר תחת הצור' וטוב לך בזה ובבא וק"ל וכך יש לפרש בדרך כלל שראשי הדור הכשירים הם הצורה והמוני עם הם החומר ומחמת שלא רצו לדבק בעץ החיים שכולו טוב ובחרו בעץ הדע' טו"ר ולכך ואל האשה שהם המוני עם אמר הרבה ארבה וכו' ואינ"י רוצה לכתוב כי ממילא יובן עד שלבסוף ואל אישך תשוקתך לבחור בטוב כמקדם והוא ימשול בך ויש לו ב' פי' או שסופו למשול בך והוא רק הודעה או הוא ציוי שתרא' שהוא ימשול בך ולא אתה עליו כמו משל המובא במד' שא' הזנב אל הראש אני אלך בראש יעו"ש ושניהם אמת מאחר שסופי למשול בך להכניע החומר תחת הצורה א"כ ראוי שתראה שימשול בך מעתה וק"ל.
ועפ"ז נ"ל לבאר מזמור א' בתהלים סי' י"ו מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך אמרתי וגו' ובל אשא שמותם והוא כולו תמוה עיין פי' רש"י והאלשיך ונ"ל דדרשו חז"ל מכתם שהי' מ"ך ות"ם והקשה רש"י מה ענינו למזמור זה ולי נראה דא"ש כאן כי מך הוא עני כי דוד נק' עני מצד שהי' מרכבה אל מדה זו הנק' עני כי היא אם כל חי וירידתה ועלייתה היא ביד הבנים ישראל שהם בני מלכים מסטרא דמלכות הנק' אד' וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום נקראת עני' בימי גלותה כמ"ש בכתבי' על הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים יעו"ש והיא סוכה הנופלת כנודע וכשעושין רצונו עולה היא על ידינו להתייחד עם המד' הנק' תם בסוד ויעקב איש תם שנכללו ב' פרצופי' כאחד והבן וכל זה הוא מצד הבחירה הנתונה לאדם לבחור בטוב או ברע כמ"ש ראה נתתי לפניך וגו' ולכך הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ור"ל כי נודע שמדה זו נקרא יראת שמים וז"ס הכל בידי שמים כי יד נק' סיוע כמ"ש וידי עמך והכוונה כי הכל בידי שמים כי הסיוע שנק' יד הוא משמים שהוא תפארת ישראל חוץ מיראת שמים היא השכינה אין סיוע שלה משמים רק בידי בני ישראל מצד הבחירה המסורה בידינו להעלותה ע"י מעשינו הטוב וז"ש הפסוק מה ה' אלהיך שהוא יחוד ב' מדות יראה היא השכינה עם שמי' הנק' ה' וז"ש חוץ מיראת שמים ליחד ב' מדות אלו שיהי' נק' יראת שמים זהו בידך מסורה וזהו דפריך בש"ס ומשני אין לגבי משה זוטרתי היא דהוא נק' איש האלהי' ודי בזה נחזור לענינינו כי שכינה נק' מך כשרגלי' יורדת מות וכשהיא עולה נהפך מן מת ונעשה תם ודוד שהי' מרכבה למדה זו נק' מ"כת"ם לכך א' מכתם לדו"ד כי המדה שנקרא מך והם מצא' לדוד שיהי' מרכבה למדה זו בסוד ושכנתי בתוכם והתנצל דוד. אע"פי שהבחירה בידינו היינו להתחיל ולבא לטהר. אבל אח"כ מסייעים מלמעלה הגם שפי' הט"ז בריש א"ח בסדר אילת השחר אני מעיר השחר ואין השח' מעיר אותי ופי' הט"ז שלא הי' צריך דוד לסיוע התעוררת של מעלה גם אחר שתחלה הי' מעורר מלמטה. ובזה פי' דברי הטור יעו"ש. הרי שהי' דוד במעלה גדולה יותר מכל אדם שלא הי' צריך סיוע מלמעלה גם אח"כ אבל מ"מ שמירה בעי מתחבולות יצה"ר באומרו מצוה וז"ש שמרני אל כי חסיתי בך גם שאני צריך שתסייעני. אבל עכ"פ זאת בקשתי שתשמרני מלכד במצודת היצה"ר וסיוע לחוד ושמיר' לחוד כאשר נבאר בסוף ואמר אמרתי טובתי בל עליך והוא יתפרש בדרך פרט ובדרך כלל הן באד' יחידי דוד בעד עצמו או בכללו' כל ישראל שהיא כנסת ישראל האומרת אל דודה הנקרא הוי' גם כי אדנ"י אתה בסוד אדו"ן כל האר"ץ מ"מ טובתי בל עליך שאין עלייתה וטובתה ביד הש"י כי אם לקדושים אשר בארץ המה ואדורי לשון עוז וחדוה בסוד תנו עוז לאלהים וגם כל חפצי שהוא זווג בם הדבר תלוי שע"י בחירתן בטוב היא עולה להתייחד עם דודה ואז נקרא אדנ"י כמ"ש בכתבים כי שם זה ע"י יחוד השמות א' מן אהי"ה י' מן הוי' יעו"ש. וגם בל"ה שאז נקרא אדון כל הארץ בסוד יפה נוף משוש כל הארץ והיינו ע"י עבוד' הצדיקי' בשמח' ובטו' לבב מרו' כל מעוררין השמח' למעל' וכמ"ש בזוה' תצוה דף קפ"ד ע"ב ת"ח עלמ' תתא' איקרי אבן טבא אי קיימא בנהירו דאנפין מתתא הכי נהרין לי' מלעיל' ואי קיימ' בעציבו וכו' וז"ש עבדו את ה' בשמח' וכו' יעו"ש לכך נאמר ירבו עצבותם ר"ל שע"י עצבות' בעבודת ה' שהם כת הרשעי' ירבו עצבותם מלמעלה כאמור. אח"ר מה"רו ופי' רשי' אחר הוא ע"ז ור"ל אבל מה שעושין בעסק היצה"ר מסטרא דאל אחר מה"רו עושין במהירות וזריזות היפך הקדושה לכך בל אסיך נסכיהם מדם שתפלתן שהם במקום קרבן להקריב דם ונסכים לא ירצה לי וגם תורתן שהוא שמותיו י"ת רק שהיא מהשפה ולחוץ כמ"ש בש"ס תורתן של דואג ואחיתופל הי' מהשפה ולחוץ ונאמר עליהן ולרשע אמר ה' מהלך לספר חוקי ולכך ה"נ בל אשא את שמותן על שפתי. אבל תורתן ותפלתן של צדיקי' העובדים בשמחה רצוי כנ"ל הרי שיש ב' כוחות מצד הבחירה יש בוחרין בטוב ויש ברע והוא השמחה מצד הקדושה והטוב והעצבות מצד הקליפה ולכך בקשתי כמו שאתה מנת חלקי וכוסי שהוא תואר השכינה הנק' שדה וחק"ל וגם נק' כוס כנודע והוא המשפיע לה שפע הנק' מנת חלקי וכוסי תומך גורלי שאמרת גם אחר הבחירה ובחרת בחיים כן תגדיל חסד גם עתה לשמרני במקום שיצה"ר מסתתר בלבושי יצה"ט ויסיתני לעשות מצוה זהו צריך שמירה ממך וז"ש אברך את ה' אשר יעצני אף לילו' יסרוני כליותי כי לילה איקרי בדבר ספק ע"ד שכתבתי כחצות לילה וכו' יעו"ש אך שויתי ה' לנגדי תמיד אז בודאי לא אמוט מדרך הישר הנק' ימין כמו שכתבתי שם יעו"ש לכן שמח לבי וגו' אף בשרי ישכן לבטח ע"י הכניעת החומר לצורה והיינו ע"י שתודיעני ארח חיים במקום ספק הנ"ל וכמ"ש האלשיך כי במעשה פעור נלכדו במצודתו גדולי ישראל ע"י עצת יצה"ר שהוא מצוה לפעור לע"ז וכו' יעו"ש ואז נעימות בימינך נצח שכל תפלתו שלא יהי' במדריגות עולה ויורד לימין ושמאל רק שיהי' תמיד בימין נצח תמיד ואז יעלה מעלה מעלה ולא תרד מטה והשמאל יהי' נכנע בימין שהוא עיקר תועלת השכינה הנק' מכת"ם לקשרה בימין והשי' יסייענו לעשות חסד עם השכינה בכל דבורינו ומעשינו ומחשבותינו אנס"ו.
ובזה יבואר מצוה ברכת כהני' דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ודרשו חז"ל אמור גי' רמ"ח וכן כ' בפע"ח והוא תמוה ועוד איך הוא בכל א' מישראל ונ"ל דכבר זכרתי מ"ש האלשיך דיש רמ"ח איברים באד' וצריך ליתן המעשר לכהן שהם ך"ה איברים שהם עיקר כל רמ"ח שאחריהן נמשך כל רמ"ח איבריו ונפשו ורוחו וכהן המשרת להש"י עליו להיישיר העם כמבואר שם.
ובזה יובן דבר אל אהרן ובניו כהנים משרתי השי' כה תברכו את ב"י ר"ל מאחר שמצד הבחירה חפשית יש הכרעה להרע ולהטיב ועצה היעוצה לכהן המזכה רבים להכריען לטוב הנק' ברכה כמ"ש ראה נתתי לפניך את הברכה והקללה וגו' כי הקדושה נק' ברוך והקליפה ארור וז"ש כה תברכו אלו ך"ה ראשי איברים תברכו להכריען לטוב שהיא הברכה ואז ממילא אמור להם שיומשך לכל רמ"ח איברים ברכה זו כי נגררין כל רמ"ח איברי' אחר אלו ך"ה איברים וק"ל.
ועפי"ז יבואר מצות הדלקת נרות המנורה בפ' בהעלותך הגם מה שהיא נמנה א' מתריג' מצות הוא מפסוק פ' תצוה באהל מועד מחוץ לפרוכת יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בוקר וגו' נראה לבקר פסוקי בהעלותך איך הוא בכל זמן שהתורה והמצות הם נצחיים גם לפי חז"ל בקרבנות שהקריבו נשיאים אינו לעולם אבל נרות שהדליק אהרן הוא לעולם וק' דהחוש מראה שגם נרות בטלין כשחרב הבית ונראה דודאי יש לתרץ משנה באבות פ"א שמאי א' עשה תורתך קבע וכו' וי"ל הא אמרינן בפ"ד דברכות ר"א העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ותורה ותפלה בחדא סלקא אי אין לומר בתפלה שהוא כמשאוי עליו חק קבוע גם בתורה אין לעשותה הגם דרש"י פי' באבות בדרך אחר אבל ק' מנ"ל לרש"י זה כי אם מכח קושי הנ"ל ונראה דכ' בזוהר כ' לך לך ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה אר"א כאשר קרב מבעי' לי' אלא כדכתיב ופרעה הקריב לישראל בתיובתא אוף הכא הקריב דאקריב גרמי' לקב"ה כדקיאות לבוא מצרימה לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנהון מעובדי מצרים וכו' אמרי אחותי את כד"א אמור לחכמה אחותי ולהבין זה נ"ל דק' דאם נתיירא למה ירד למצרים בלא רשות כמבואר שם ואומר שהוא עיקר שורש הדבר לעבודת ה' וסודו ידוע כי הוא דעייל ונפיק כי אדם מצד כללותו מטוב ורע אי אפשר שיהי' תמיד במדריגה א' אפי' הקדושי' בארץ כי לפעמי' עולה ולפעמי' יורד גם מצד שנק' עולם קטן וכמו שלמעלה יש קטנות וגדלות כנודע כך באדם צריך שיהי' בו מדריגות אלו והחכ' אשר עיניו בראשו קודם שירד מצרימ' והוא ירידה ממדריגתו שהי' בה תחלה צריך לקחת א"ע תחלה בדביקות השי' שגם אם ירד מטה לטעם הנ"ל או להעלות גם מדריגות התחתונים אשר ירד להם כדי להעלותן הנצוצין או להעלות בני אדם ובני איש שהם במדריגה תחתונה כאשר זכרתי בגודל השר היורד להעלו' בן מלך שנעשה הדיוט וכו' אם יקשר א"ע תחלה בדביקה וחשיקה וחפיצה בו ית' אז לא תפרד בין הדביקו' גם אם ירד לשם שיזכה לחזור ולעלות וכמו שהיורד לבור קושר א"ע תחלה בחבל כדי שיאחוז בו לעלות מהבור כך שירש ישראל הם יעקב חבל נחלתו לאחוז בו בחבל זה הקשור בו ית' ולעלות בו וזהו סוד דעייל ונפיק וזהו כוונת אברהם אע"ה וז"ש כאשר הקריב לבוא מצרימה לאשגחא באינון דרגין ושלא ישאר שמה ח"ו רק שיזכה לעלו' משם ולאתרחק מעובדי מצרים ר"ל לברר הטוב מן הרע לכך הקריב א"ע להקב"ה כדקיאות ושוב לא יעלה מורא על ראשו כי גם שירד מצרימה יהי' דבוק ביראתו ית' שהוא ראשית חכמה יראת ה'. וז"ש אמרי לי אחותי את כמו אמור לחכמה אחותי את בדביקה כמו אח ואחות כנודע בזוהר דבין איש ואשתו יכול ליפרד ע"י גט משא"כ באח ואחות וכאשר זכרתי בפסוק מי יתנך כאח לי יעו"ש.
ובזה נ"ל לבאר מזמור תהלי' סי' ב' למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו וגו' פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו. והספיקות רבו ורז"ל דרשו זה המזמור על מלך המשיח לעתיד וכו' ורש"י פירש דקאי על דוד עצמו וכו' ולי נראה דקאי על משיח ועל דוד ועל כל דור ודור ושופטיו כי מעצמותו ית' נאצל תורה ונביאים וכתובים שהם כולם שמותיו ית' וכמו שהוא היה הוה ויהי' כך נדרש התורה נביאי' וכתובי' ונדרש בכלל אומ' ישראלי' ואומות וכו' וגם בפרט בכל דור ודור ראשי עם מצד ערב רב עם אנשי יחידי שלומי אמוני ישראל העומדים על התורה ועל העבודה איך מקטרגי' עליהם וכמ"ש בר"מ פ' נשא יעו"ש. והענין דמבואר בש"ס דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע וכו' ומעתה כמו שיש שמירה וממונים על פתחי המלכים והשרים לבל יכנס לפנים כי אם מי שהגון ליכנס כך כביכול למעלה יש ממונים ושומרי' הסובבים לקדושה לבל יכנס פנימה כי אם הגון וראוי וכמ"ש בזוה' וכ"ת מי אינו הגון ליכנס אחר שרוצ' להתקר' לעבודתו ית' א"כ הגון הוא והשמירה למה כי במלכותא דארעא יש מיוחסי' ושרים משא"כ שפל ונדכה נק' אינו הגון אבל בהקב"ה נאמר אני אשכון את דכא ונראה דיש ב' כתות הבוחרין בתורה ועבודה שעובד להש"י א' לש"ש שבוחר בטוב מצד שהוא טוב וכת ב' העובדין להש"י כדי שיטול את השם מחסידי ארץ. והנפקותא וההפרש שביניהם הוא כי כת א' לא נפרד בשום זמן מהזמנים מן התורה ועבודה ולהתחבר ליריאים וכמ"ש דוד המלך ע"ה חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך דלכאורה ק' דה"ל לקצר ולומר חבר אני ליראוך וגו' ונ"ל דלפי ראות עינינו שיש ביריאים חשובים ושפלים וגם החשובים לפי השתנות הזמן לפעמי' יורדין ונעשו שפלים ונרדפין והוא מצד עליות השכינה וירידת' דדיו לעבד להיות כרבו ולכך כת א' הבוחר בטוב מצד שהוא טוב לא מצד חשיבות הוא חבר לכל יריאי הש"י בין חשובים או שפלים וגם אין שינוי זמנים לפניו משא"כ כת הב' כשרואה ירידה ליריאי השם מיד נרפים מן היראה ומן התורה והעבודה וזה הי' מעלת דוד שהי' מן כת א' לכך א' חבר אני לכל אשר יראוך דייקא וק"ל.
ומעתה תבין השמירה למעלה מה הוא כשהזמן הולך וסוער בסערת תימן. והדיין הוא נאמן. שאז כת א' הולך ועולה ומתמיד בתורתו ועבודתו כמאז וקדם משא"כ כת ב' משליכין העבודה אחר גיוום שלא יראה ולא ימצא בהם שמץ יראה שלא ילכדו במצודת היריאים וזהו בכוונה מכוונת מהבורא יתברך לבל יכנס פנימה מי שאינו הגון ותמים בעבודתו ית' כאמור.
ובזה נבוא לביאור מזמור זה דאי' במד' איכה על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי תני רשב"י אם ראית עיירות נתלשות בא"י דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים שנאמר על עזבם וכו' ופירש במ"כ על עזבם שהי' להם לעזוב וכו' ארבי"ל בכל יום ב"ק וכו' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' כל זמן שמשליכין דברי תורה לארץ המלכות גוזרת ומצלחת שנא' ותשלך אמת ארצה אז עשתה והצליחה וכו' ונ"ל דמר א"ח ומר א"ח ול"פ דכל זמן שישראל גוזרין על לומדי תורה כך האומות גוזרין על ישראל וכ"כ בס"ח וזהו שא' אוי להם לבריות זה האוי נמשך להם מעלבונה של תורה שהם משפילין ויועצין עצות איך לעלוב הלומדים לכך גם עליהם נתייעצו האומו' ושמואל ביאר יותר ותשליך אמת ארצה לפי שמשליכין דברי תורה לארץ ר"ל שמשליכין לארץ הלומדי' שמדברים בתורה לכך עשתה והצליחה שגוזרין האומות וכו'.
ובזה נ"ל לבאר פסוקי תהלים סי' פ"ה חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמ' וצדק משמים נשקף גם ה' יתן הטוב ושרצינו תתן יבולה וגו' והוא כולו פליאה ונ"ל דכ' האלשיך משלי מ"מ החכמים משכימין על פתחי נדיבי' לקבל ממנו איזה גמילת חסד ואין הנדיבי' משכימים על פתחי החכמים לקבל ממנו חכמה אם חכמה עדיף כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד וכתיב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ומשני שהחכמי' יודעין מעלת העושר לכך מקדימין לפתחו משא"כ העושר שאינו בעל חכם אינו יודע מעלת החכמה לילך אחריו לקבל ממנו חכמה יעו"ש
העולה מזה דראוי לעושר לילך אל החכם לקבל ממנו חכמ' כמו שהחכם הולך אצל העושר לקבל ממנו חסד מעשרו כי זה תכלית הבריאה כמ"ש במד' שוחר טוב על פסוק ישב עולם לפני אלהי' ר"ל ששאל שיהי' כולם שוין בעושר וחכמה שלא יצטרכו לקבל זה מזה והשיבו רוח הקודש א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו כי במה יזכה זה עם זה משא"כ עכשיו החכם מקבל חסד מהעושר והעושר מקבל מן החכם תורה וחכמה הנק' אמת ובשכר שמשפיעי' זה לזה בחכמה ובעושר כך מלמעלה יורד השפ' וכמ"ש בש"ס ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב כ"ז שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' ור"ל שגורם שפע כנ"ל וכמ"ש בתיקוני' יעו"ש ועיין בכתבי לעיל מזה.
ובזה יובן חסד ואמת נפגשו ר"ל כשעושין להשפיע זה לזה החכמים מקבלין חסד מהעושר והעשירים שומעין חכמה ומוסר הנק' אמת מהחכמי' שהוא עיקר התכלי' כמ"ש חסד ואמת מן ינצרוהו כנ"ל אז גורמי' לייחד ב' מדות הגורמין שפע וברכה בעולם וזהו צדק ושלום נשקו שהוא יסוד ומלכות שחבורם הוא ע"י יחוד בעלי חכמה עם בעלי עושר להשפיע זה לזה. אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ר"ל כי עד עכשיו היו משליכין אמת ארצה שהם בעלי תורה והחכמה שהי' חכמת סופרים סרוחה בעיני בעלי העושר והיו החכמים שפלים ושחים עד לעפר וצדק שהיא בעלי עושר שאינם בעלי חכמה היו עולין ברום המעלות עד לשמים שזה גורם חורבן ואיבוד הבית והארץ כמ"ש על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי ובתיקון חטא זה דהיינו אמת מארץ תצמח שיעלו בעלי החכמה שהיא הנק' אמת למעלה וצדק שהם בעלי עושר שאינם בעלי חכמה שהיו ברום המעלות עד לשמים וצדק משמים נשקף למטה לקבל חכמה ומוסר מבעלי תורה הנק' אמת אז גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה כמו שהחכמים הנק' הוי' כנז' בהפטרת עקב משפיעים תורה הנק' טוב ובעלי ארץ ישפיעו לחכמים ליתן יבולה כך גורמי' למעל' וז"ש גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה וכמ"ש ועליהם תבוא ברכת טוב. ואז יהי' מעלה נוספת לאלו בעלי עושר המחזיקים ידי בעלי תורה שיהי' צדק לפניו יהלך שיקדים במעלה אל החכמים כמ"ש ביששכר וזבולן שנזכר זבולן תמיד לפני יששכר כך צדק שהם בעלי עושר יזכו להלך לפני בעלי תורה הואיל וישם לדרך פעמיו שעסק בפרקמטי' לילך בפעמי מרכבותיו בדרכים כדי להספיק לבעלי תורה כך יזכה וכו' וק"ל גם י"ל כי התשובה נק' דרך שנא' יורה חטאי' בדרך וז"ש וישם לדרך פעמיו ששם בדרכי התשובה פעמיו שהוא למעלה מצדיקים לכך יזכה שיהלך לפניו לפני הצדיקי' האמורי' לעיל וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל כי כשנפלה קטגוריא בין החכמים שמבזין זה את זה אז הם מבוזין ושפלין החכמי' כולם בעיני המוני עם לייעץ עצות רעות איך יוכלו לבטל אותן מהתורה והעבודה ואז כשנפלה אלו הדוברי' בתורת אמת ארצה אז עשתה והצליחה שגוזרין האומות על ישראל וכנ"ל.
ובזה יובן דברי נעים זמירות ישראל בפתח דבריו למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק יתייצבו מלכי ארץ וגו' ור"ל שלא אמר זה דרך תרעומות להתרעם למה רגשו וכו' רק שא' דרך מוסר לעמו ישראל בטוב טעם ודעת להבינם למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק להתעולל עלילות בריק והבל על בחירי אומה ישראלית כאשר באזנינו שמענו עלילות שונאינו בכמה מיני תחבולות אין מספר להעלותן אשר האומות מעלילין והם המוני האומות הנק' גוים שרגשו וגם השרים של המדינות מא"ה הנק' לאומים יהגו ריק היאומן כי יסופר להאמין מחכמי א"ה על דברי הבל וריק כזה אבל זה נמשך מצד כי יתיצבו מלכי ארץ מאן מלכי רבנין שמעמידין עפי' השר שארץ שלו וזה שנצב לרב שנק' מלך על פי מלכי ארץ שהארץ והעיר שלו אחר חורבן הבית [ותיבת מלכי משמש לכאן ולכאן] ויתיצבו מלכי ארץ ורוזנים שהם המנהיג' של הרב הנ"ל נוסדו יחד על ה' ועל משיחו כי מיד יועצים עצות על ה' בענין מאכלו' אסורות להעביר שוחטי' טובי' ולהעמיד רעים לפי רצונו וכיוצא בזה לפי מה שראתה עיני ועל משיחו שהם הלומדי' העוסקי' בתורה ועבודה איך לגרשם מהעיר ולבטל מנין שלא יעשו כעובדא דאחז המלך שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וא' אם אין חכמה אין הקב"ה ישרה שכינתו בישראל שנאמר חתום תורה בלימודו וכו'. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו ור"ל כי עצתם איך להשליך עבותת האהבה שבינם לבינו ית' ע"י שיש להם מקום מיוחד להתלמד ולהתפלל ולהסיר מוסרתימו שע"י תורה ומוסר כולם נכנעים לפניה' ולהסיר עול מעלינו זהו תוכן עצתם והנה באלו יש ב' כתות כנ"ל שיש יריאי השם לש"ש וכנ"ל ובזה א' יושב בשמים ישחק ר"ל כי זה שהוא ברו' המעלות בשמים שכבר נתקשר באהבה ית' גם עתה ישחק וישמח ולא יחוש כלל לעצתם משא"כ אדני ילעג למו כי כת ב' הנ"ל שהי' במדרגה תחתונה הנק' אד' כנודע שלא הי' לש"ש רק ליטול את השם שהוא מחסידי ארץ וכעת שרואה שיועצים עליהם הרוזנים וכו' מיד הוא עצמו ילעג למו על היראים כדי שלא ימצא בו שום דבר מחסידים שלא ילכד בעצ' רוזני' וזה הוא השמיר' של מעל' לבל יכנס פנימה כל מי שיהי' כי מי שאינו הגון אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו כדי שיהי' נרפים מהתורה והעבודה לכוונה הנ"ל אב' ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי ור"ל שדוד אמר על עצמו ואני שעמדתי בנסיון כל הבזיונות והשפלו' וכעת אני נסכתי מלכי שאינו נצב ממלכי ארץ עכ"י השררה רק ואני נסכתי מלכי שהוא אלהי עולם ה' על ציון הלומדים המצויינים בהלכה שעיקר מלכותי ונסיכותי היא על הלומדים העוסקים בתורת ה' ועבודתו כמ"ש חבר אני לכל אשר יראוך וכו' ועל זה הוא סמוך לשון חיבור כמו ועליו מטה מנשה כי הם נטורי קרתא וא"צ לומר שלא לגרשם מהעיר רק שהם עיקר ממשלתי. וגם על הר קדשי שהם ראשי קציני אלופי ישראל שהם נק' הר והם גורמים קדושתי כמ"ש ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי שאין קדושת שמו על נביאים כי אם בזכות ישראל ומה שהעמיד ית' אותי לנסיך ומלך הוא בזכות ישראל שהם נקראין קודש ישראל לה' ראשית תבואתו וחס על כבודם שיהי' להם רועה נאמן לבל יגיס דעתו עליהן כמ"ש אין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלוין אחוריו.
ואגב נ"ל לפרש לשון אחוריו דר"ל שהשליך אלו השרצים לאחריו שהם כל מיני טומא' ובחר בטוב להתקדש ולהתקרב בו י"ת משא"כ אם השרצים לפניו שהולך בכל מיני טומאו' השרצים התלוין בו ר"ל. אספרה אל חוק ור"ל כי חק קבוע עלי לספר נסים ונפלאות שעשה עמי. ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ופי' רשי' בני אתה ראש לישראל הנקראי' בני בכורי ישראל והם יתקיימו על ידך כמ"ש ביד עבדי דוד אושיע את ישראל וכו' אני היום שהמלכתיך עליה' ילדתיך להיו' קרוי בני וכו' כמ"ש וידע דוד כי נשאת מלכותו בעבור עמו ישראל וכו' יעו"ש ולי נראה דאמרי' בש"ס כיון שנתמנה פרנס על הציבור מוחלין לו כל עונותיו וכקטן שנולד דמי אך דכל זה שנתמנה עפ"י הש"י משא"כ כשנתמנה עפי' השררה דחוצפא כלפי שמיא מהני כנלמד מבלעם וכו' ודאי אין שייך בזה מוחלין דאמרי' בש"ס דאלו כהנים שבבית שני שהועמדו עפי' המלכות ע"י ממון שנתנו עליהם נא' ושנות רשעים תקצרנה וז"ש אני היום ילדתיך ר"ל מאחר שאני העמדתיך למלך לא עפי' השררה לכך היום שנעשי' מלך היום ילדתיך שנמחלו עונותיו וכנולד היום דמי. שאל ממני ואתנה גוים נחלתיך סוד כוונת התפלה לברר הניצוצות שהם חיות הקליפות וממילא יובן המשך ב' פסוקי' אלו ככלי יוצר תנפצם אחר הבירור נשארו בלי חיות והבן וחזר דוד לפתח דבריו וא' עתה מלכים השכילו הוסרו שופטי ארץ ור"ל שהוא נגד מה שאמר שמלכי ארץ ורוזני' נוסדו יחד על ה' ועל משיחו שיעצו עצות כאמור ועת' שנתפרדו כל פועלי און דז"ש ככלי יוצר תנפצם וכמ"ש וכל קרני' רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק והיינו כמ"ש האר"י בעת אשר שליט האד' באדם לרע לו לברר נצוצי חיות ממנו שהוא הי' הממשלה וחיות הרשעים וע"י ששלטו באדם הישר ובירר מהם הנצוצות אז הוסר מהם החיות והממשלה ונתרומם קרנות צדיק וז"ש שאל ממני וגו' ור"ל שהיסורי הצדיק הוא שישאל ממנו ית' ויתפלל שהם קשוטי ויחודי השכינה כמו ששמעתי ממורי יעו"ש ואז אתנה גוי' נחלתיך שע"י בירורין יתרומם קרנך כאמור ולכך השכילו מעתה שלא תעשה כמעשיך הראשונ' הוסרו שופטי ארץ עבדו את ה' ביראה להתחבר ב' מדות הוי' ביראה ומשם נמשך שורש הת"ח הנק' הוי' ג"כ כנ"ל ועשירי העם הנקרא אד' שהיא יראה ובהתחברם אז חסד ואמת נפגשו כנ"ל ואז גילו ברעדה וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין וז"ל פשוטו של מקרא עבדו את ה' ביראה וכשיבא יום רעדה תגילו ע"כ ונ"ל כאשר מפרש אח"כ שאמר נשקו בר ותאבדו דרך כי יבער כמע' אפו אשרי כל חוסי בו והכוונה שבא דוד המלך ע"ה לזרז את כל גבור מלומד מלחמה במלחמת' של תורה ועבוד' ה' שיקח מועד בעת הפנאי לדבק בו ית' כשהזמן מסכים עמדו להכין כלי מלחמה נגד היצה"ר וכלי המלחמה הוא נק' נשק כנודע ומהו הנשק בר שהוא בר לבב וז"ש זיינו ונשקו בר כדי שאם יבוא הזמן הסוער שהוא פן יאנף שאז תאבדו דרך כי יבער כמעט אפו שאלו כת ב' הנ"ל מיד יחזרו לסורן ואז אשרי כל חוסי בו דעייל ונפיק וק"ל.
ובזה יבואר משנה דאבות הנ"ל עשה תורתך קבע ר"ל שלא יהי' תורתו והנהגת קדושתו במקרה והזדמן לפעמים עושה בטוב הזמן וכשהזמן הולך וסוער נרפים הם מהתורה והעבודה רק יעשה קבע בין בטיבו בין בעקו ר"ל כי התכלית השלימות הוא מאן דעייל ונפיק והוא כאמור וצריך שיהי' בשמחה תמיד שהיא משמחת לב ובא ר"א ואמר בפ"ד דברכות העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים דודאי יש להתפלל תמיד בין בעקו בין בטיבו אבל אין מדריגתן שוה כמ"ש בש"ס פכר ידי' ומצלי נמצא לפעמים צריך שיהי' תחנוני' כעני ורש ולפעמי' בשמחה וק"ל.
ובזה יבואר מצותהדלקות נרות המנורה שהיא באמת בכל אדם ובכל זמן ע"י הכהן כי כבר זכרנו שהאדם נק' נר כי רמ"ח איבריו ובתוכו נפש רוח הרי גי' נ"ר גם ר"ת נ"ר הוא נפש ורוח הגם שיש באדם נפש רוח ונשמה מ"מ ע"י חטא האדם נסתלק הנשמ' ונשאר נ"ר וכ"כ האלשיך והכהן שרימז הכתו' בו כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו רבים השיב מעון וגו' וכמ"ש בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' ואגב נ"ל להזכיר מה ששמעתי מוסר בענין הדורש טו' לעמו לדבר מוסר להוכיח בשער איך לדבק את עצמו בו י"ת ואח"כ יכלול את השומעים באחדות שידבק אותם בדבריו אליו ית' וזהו שאמר שאוחז ביד דחייבא להעלותן ודפח"ח.
ובזה יובן דבר אל אהרן הוא המשיב רבים מעון להוכיח בשער בת רבים וז"ש בהעלותך את הנרו' ודרשו חז"ל מדלא כתיב בהדלוקתך וכתיב לשון עלי' שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי' ועוד דרשו שמעלה היתה לפני המנורה ועלי' הכהן עומד ומטיב והקשה מהרא"ם מנ"ל לידרש שניהם ותירץ יעו"ש ולדברינו דזה נמשך מזה דע"י שהכהן עולה במעלה וכו' ור"ל שעולה במעלות רמות לדבק א"ע בו י"ת תחלה אז יכול להעלות הנרות שהם רמ"ח איברי ישראל בכללות הפרצוף עם נפש ורוח גי' נ"ר וז"ש בהעלותך את הנרות כי ע"י עלותך בדביקות כאמור אז אפשר להעלות הנרות שאר כללות איברי ישראל הנק' נרות כנ"ל ג"כ עמך ע"י שנכללו בך מצד אחדות ישראל וא' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ר"ל שראש הדור המכוין להעלותן נק' פני המנורה כמו פני הדור וכשאחד מסתכל בפנים מאירות אל חבירו ע"י אחדותן והתכללותן זה עם זה ראש הדור עם דורו ובני דורו עם ראש הדור אז ע"י הדבקות זה עם זה עולין עמו וכמ"ש בפסוק ויחן שם ישראל אז ומשה עלה אל האלהי' יעו"ש בכתבי וז"ש כאן בתנאי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כי עולם חסד יבנה ונקרא שבעת ימי הבנין ולזה יש ז' מדריגות בישראל וע"י התכללותן אל מול פני המנורה [וג"כ משמע מנורה העליונה כנודע] יאירו להמשיך ג"כ הנשמה אל נפש ורוח ומשכן הנשמה בראש האדם שיש בו ז' קני מנורה סוד ז' שערי' הנז' בספר יצירה ויתפרש בג' פנים וכולן כאחד נמשכין זה מזה ור"ל כי יש לפרש אל מול פני המנור' אל פרטות האדם כי משכן הנפש והרוח הוא בכבד ולב ומשכן הנשמה הוא במוח ובתיקון האדם מעשיו אז ממשיך הנשמה לשרות במוח שישוב ויאיר אל ז' קני המנורה שבראש השייך לנשמה ומש' יומשך הארה לנפש ורוח ברמ"ח איבריו.
וכל זה דרך פרט ועוד פי' ב' דרך כללות העולם כי הצדיק וראש הדור נק' פני המנורה וכל בני דורו הם נרות המנורה שכל א' כלול מרמ"ח איברים ונפש ורוח הרי נ"ר והראש הוא הנשמה של כללות דורו המחיי' אותן ע"י אחדותו כמו שזכרתי מזה כמה פעמים ועו' פי' ג' דרך כללות העולמות למעלה ולמטה כי ע"י כשרון מעשה התחתוני' מוסיפין הארה בעולמות העליוני' בסוד תנו עוז לאלהי' שהיא פני המנורה עליונה המקבל הארה מלמעלה להשפיע אל האדם הנק' נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם. ואלו ג' פירושים זה שייך לזה כי ע"י כשרון יחידי סגולה שמתקן מעשיו בפרט מוסיפין הארה אל ראשי הדור כאשר בארתי משנה דר"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל שכאשר ישראל משעבדין לבם לשמים אז מוסיפין כח בידיו של משה שירים ידיו וגבר ישראל וכו' יעו"ש וכאשר הכל נתקן עם פרטי ראשי העם מוסיפין כח למעלה ג"כ וגבר ישראל סבא והבן.
ובזה נ"ל לפרש פסוקי בהעלותך ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא ופליגי ר"ע ור"ש בזה דר"ע ס"ל כמשמעו וכת' הלא זו קשה מן שמעו נא המורים אלא לפי שלא הי' ברבים וכו' ור"ש ס"ל ח"ו מי שכ' בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק וכו' עתה תראה א' משה הריני הולך לפייסן א"ל עתה תראה וכו' שלא ישמעו לך הלך משה לפייסן היד ה' תקצר הן הכה צור ויזובו מים הגם לחם יוכל תת אמרו פשרה הוא זה אין בו כח למלאות שאלתינו וכו'. ויש לתמוה לר"ע איך מתרץ ק' רש"י וכי מה עלה למשה רבינו ע"ה להסתפק בזה וביותר ק' מה ראה משה לכנוס בין הפשרה אחר שא"ל הקב"ה שלא ישמעו לו וגם בלא"ה ק' מה מקום לפשרה זו אחר שמזה יש לטעות ח"ו כאשר הי' באמת לך ושאר הספיקות ונ"ל דק' חדא יבואר ונ"ל דאי' בכתבים שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כי מרע"ה היה שורש נשמת ת"ר אלף מישראל יעו"ש. ולכך כאשר עלו ישראל במעלות רמות בדביקות הש"י הוסיפו כח במשה שהוא שורש נשמתן וזכה כי משה עלה אל האלהים בקבלת התורה וח"ו בירידתן ממדרגתן שהשחיתו דבר מה גרמו ירידה למשה שנאמר לך רד כי שחת עמך וכאשר שמעתי בשם המנוח הצדיק ר' ליב פיסטנר בפ' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם יעו"ש. כי יש לפרש לכאן ולכאן או שהראש גומר להדור או איפכא וענין אמונה ובטחון שמעתי ענין נאה מהרב המגיד מבאר על מה שהקשו התוס' בפ"ק דביצה דאמרי' לוו עלי ואני פורע והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ותירץ התו' יעו"ש ואמר הוא ע"ה דלק"מ כי יש מדריגו' שונות בכל אדם לפי בחינתו והאמנתו ובטחונו בו י"ת שאם הוא במדרגה זו של האמנה ובטחון ותופס דעה זו לענג שבת וי"ט בטענה זו שאמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע והאדם המאמין בה ובוטח בו ית' ללות ודאי הש"י פורע ויש אדם שאינו במדריגות בטחון ואילו רוצה ללות מן אחרים אחר שאין לו משלו באומרו הלא אמרו ר"זל עשה שבתך חול וכו' אז אחר שתופס דיעה זו כך הוא האמתי לפי בחינתו והבן ודפח"ח.
ובזה ביארתי פסוק והאמין בה' ויחשבה לו צדקה שאחר שהגיע למדריגה זו של האמנה ובטחון בו ויחשבה להקב"ה לצדקה מצד מתנת חנם זכה למדריגה גדולה כזה שסבר שאין כל מעשיו כדאי שיזכה למדריגה זו כי אם מצד מציאת חן ומתנת חנם.
ובזה יובן שא' משה הלא שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו ר"ל כי אנכי שורש נשמות כולן ומאחר שאני לעת עתה אין הבטחון והאמנה שלי שתספיק לכולם או מצד חסרוני שאני גורם להם זה או הם גרמו לי רסרון בטחון ומאחר שאין בהם האמנה זו איך יוכלו להשיג זה וז"ש הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם דייקא ר"ל להם מחוסרי בטחון איך אפשר זה אבל ודאי הש"י יכול להספיק רק החסרון מצדם. והשיבו הקב"ה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא דהרב אלשיך פי' בשאלת הרמב"ם בענין הבחירה והידיעה כי המחשבה לא מכריח אבל הדיבור שהוא נתלבש ונעשה מיד כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכו' יעו"ש וז"ש היד ה' תקצר ר"ל מאחר שכבר אמר הש"י בפועל שיתן להם מיד נתהווה הדבר וכי אפשר להושיט יד משמים לקבל ולהחזירו שהוא קיצור יד כ"י דמטעם זה כשנתפשט יד משמים וקיבל מן ר"ח בן דוסא הי' נס מפורס' כי משמים נותנין ולא מקבלין והיינו מטעם הנ"ל וז"ש היקרך דברי ומאחר שראה משה שאי אפשר לשנו' אף שאינו ראוי לכך וא"כ יענשו לכך רצה לפתותן שיאמינו שהקב"ה יכול להספיק ואז כשיגיעו למדריגות האמנה ובטחון אז באמת ראוין לזה ואין להם עונש ולתכלית זה א' הן הכה צור ויזובו מים כי הי' רועה נאמן וסבר שיכול להגיען למדריגות האמנה ובטחון כמאז ומקדם שנא' ויאמן העם שהיו מאמינים בני מאמינים ואז גם משה בכל ביתי נאמן הי' כי שורש א' להם וק"ל.
ועפ"ז נ"ל לבאר פסוקי תהלים סי' ד' בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי וכו' והספיקות רבו כל הארץ כבודו ואין דבר גדול או קטן נכחד ממנו כי הוא המצוי בכל המציאות כולן ולכך יכול האדם השלם לייחד יחודים עליוני' אפי' במעשיו הגשמיים הן מאכלו ומשתה ומשגל ומשא ומתן ודבריו הגשמי' שבינו לבין חבירו כאשר קבלתי מחכם א' שא' סוד כריעות ו' לגבי ה' כשהגדול נכנע לקטן כדי להגביהו וכו' וכבוד ה' הסתר דבר וז"ש בכל דרכיך דעהו כמו וידע אדם את חוה שהוא ייחוד וזווג ואם בדברי' הגשמיים כך מכ"ש בעניני התפלה שהם דברים העומדי' ברומו של עולם שיש כמה וכמה מדריגות ובכל א' וא' יכול אדם לייחד מדות העליונות בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש מן אותה מדריגה שהאדם הוא שם יכלול עצמו עם כללות העולם שהם במדריגות האלו שכולם הם איברי כנסת ישראל ומשם יתפלל והי' אלהיו עמו ויעל וזה נ"ל פי' הפסוק תהלים סי' ך"ה למען שמך ה' וסלחתי לעוני כי רב הוא דקשה מה זה נתינת טעם לסליחת עונו כי רב הוא אדרבה אם רב הוא אין לבקש סליחה ורשי' פי' יעו"ש.
ונ"ל דק' זו קשה ג"כ בתורה בתפלת משה על ישראל שחטאו בעגל וא' בפ' כי תשא וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו' דק' וכי דרך משה רועה ישראל שרצה להמליץ עבור ישראל והגדיל המדורה ונ"ל דק' א' יתורץ באידך דאמרו בש"ס ישראל לא היו ראוין לאותו מעשה ודוד לא הי' ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד וכו' וכבר האריך בעל עקידה ואינך גדולי מחברים בספריהם וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ושאר קושי יעו"ש.
ונ"ל דיבואר פי' הש"ס עפ"י מה שכתבתי בפסוק לא יטמא בעל בעמיו להחלו עפי' משל א' שנשלח בן מלך מאביו ולא הי' יכול להחזירו עד שהוצרך שר א' לפשוט בגדיו החשובי' ולבש בגדי פחותי הערך כדי שיתחבר עם בן המלך שנעשה הדיוט מן פחותי הערך וכו' והנמשל הוא פשוט בגדיו החשובי' כינוי למעשיו הטובי' ע"ד בכל עת יהי' בגדיך לבני' ובגדים פחותי הערך הם דוגמת בגדי' הצואים ח"ו ולא ממש בגדים צואים והענין הוא כמ"ש אשר נשיא יחטא לאשמת העם כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש א' כמו מרע"ה עם דורו כן כל דור ודור לפי דורשיו ודורשיו לפי דורו כמ"ש בש"ס דעירובין וה"נ חטא הדור גרמו אשמת ראש הדור כגון כאלו ששרש א' להם ואז כשירד ראש הדור למדריגתן ולבש לבושי הדו' שהם בגדי פחותי הערך ואז יש התחברות מה ביניהם משא"כ קודם לזה דהוי דבר והפוכו עתה ע"י חטא זה הוי התחברות לו עמהם בצד מה ואז כשישוב יעלו כולם אתו עמו וזה נ"ל פי' הש"ס יחיד השב מוחלין לו ולכל העולם ולכאורה הוא סותר שם ש"ס הסמוך דכל א' צריך לשוב בפני עצמו וכו' יעו"ש בכתבי לשבת תשובה בטעמי מצות ולדברינו א"ש כשנלכד הראש בחטא שהוא סיבת הרבים ובתשובתו שכולל בעצמו כל האנשים שהם במדריגות האלו שהם כאיברי השכינה אחר שיהי' התחברו' מה ביניה' רק שלא יהיו מתנגדים לו וכמו שכתבתי בביאור פסוקי' שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' יעו"ש.
וזה ענין פישוט לבושי השררה ולבש בגדי הדיוט כדי שיתחבר עמו הנ"ז במשל וה"ה בנמשל והבן ואז מוחלין לו ולהם וא"ש ובזה אמרתי לבאר ירושלמי תענית ויאמרו חטאנו אר"ש לבש שמואל חלוקן של ישראל וא' לפניו רבש"ע כלום אתה דן אלא על שלא אמרו חטאנו שנא' הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ואלו אומרין חטאנו והוא פלאי והמפרש שם פי' וז"ל ופירוש האמיתי שנ"ל בלבישת חלוקן של ישראל לומר שכיון ששמואל הי' צדיק בלי שום חטא ואיך א' חטאנו דבר שקר אפי' ע"י שיתוף עמהם לכך הוצרך להפשיט בגדיו טהורי' ולבש אחרי' שהם לבושים בגדים צואים וכולם כא' יאמרו חטאנו לה' עכ"ל והוא תמוה מאוד דמאחר שלא חטא איך לבש בגדי צואים ח"ו והקושי' שהקשה הוא עצמו ולא תירץ כלום ולדברינו א"ש דכ' הרמב"ם ואם תלכו עמי קרי וכו' שהקב"ה שולח עונש או יסורין על חטא פרטי כדי שיתנו לב לשוב עצמם בתשובה [וכמ"ש האלשיך בפ' שמיני ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו] ואם תלכו עמי קרי שאומרים במקרה והזדמן הי' זה לא עבור חטא אז אני אלך עמכם בחמת קרי לכן אוסיף לכם עונש על חמת קרי שאתם אומרים שהוא מקרי וגוף החטא יהי' שמור להעניש עליו עוד וכו' יעו"ש וז"ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי והעונש ויסורין שהי' הזמן הולך וסוער אומרים כי הי' קרי והזדמן ולכך לא נתנו לב לשוב ולתקן זה לבש שמואל חלוקן של ישראל ור"ל כמו שכתבנו לעיל גם שהי' מרע"ה בכל ביתי נאמן מ"מ כשבאו ישראל לידי חטא התאוו תאוה ובקשו עלילה וכו' בא משה לידי חטא ג"כ שא' הצאן ובקר ישחט להם וכתבנו לעיל שזה נמשך לו מצד כי שרש ישראל למשה הוא כמ"ש שש מאות אלף אנכי בקרבו בחטא ישראל נמשך פגם וחסרון האמנה ובטחון קצת גם למשה וה"נ בכל דור ודור ודורשיו נמצא ע"י חטא ישראל נמשך קצת חטא לשמואל ג"כ כאלו חטא אותו חטא שחטאו הם וזה הי' לתכלית שיפשוט לבושו וילבוש לבוש ישראל ודוגמת המשל שלבש השר לבושו של בן מלך בגדי הדיוט כדי שיתחבר עמו להשיבו לאביי המלך וה"נ כשבא שמואל לאותו מדריגה הבין שהי' לתכלית זה שישוב בתשובה עם כל מדריגת אלו באשר הוא שם ויהי ה' אלהיו עמו ויעל ע"י אומרו חטאנו עבור כולם וא"ש שא' שלבש חלוקן של ישראל ע"י שבא למדה שלהם שנק' לבוש ואז א' חטאנו עבור כל המדריגת ואז נמחל לו ולכל המדריגות שנכללו עמו והבן כי קצרתי וז"ש בש"ס דיומא מוחלין לו ולכל העולם ודוק.
ובזה יובן הש"ס הנ"ל שהוא בפ"ק דע"ז אר"י ארשב"י לא היו ראויין ישראל לאותו חטא וכן דוד לא הי' ראוי וכו' והקשה בעל עקידה על תירץ להורות תשובה מי יאמר שמקבלין אותן הא האומר אחטא ואשוב וכו' ואם יקבל אותן ג"כ אילו כדאי וכו' וגם תקשה בפירוש מאמר לא הי' ראוין אי ר"ל כפי' רשי' בש"ס שהש"י אינה לידם זה החטא לתכלית זה להורות תשובה ק' אחר שהם מוכרחים זה אפי' מחילה אינם צריכים ומה ראי' לדורות החוטאי' בבחירתן ועו' למה כעס השי' אח"כ עליהם עד וביום פקדי ופקדתי וכו' ואי ר"ל שהם בעצמם חטאו בברירתן לתכלית זה להורות תשובה ק' כנ"ל האומר אחטא ואשוב וכו' ואם באפשר יקובלו מ"מ איך הניחו ודאי טהרות ונקיות שבידם עבור ספק תשובה וגם אם יהי' ודאי וכי ס"ד שהם יחטאו עבור הדורות העתידן להורות תשובה הלא נאות יותר לדורו' העתידין שיחטאו ויקובלו ויהי' פ"פ להורות וכו' יעו"ש שהאריך וכן למ"ש מוהרש"א שהניח הש"י אותם על בחירתם כדי להורות וכו' ג"כ לא משמע כך שמשמעות לשון הש"ס משמע שהם עשו לתכלית זה להורות תשובה וכמ"ש בעל עקידה יעו"ש.
ולדברינו הנ"ל יבואר הכל כי נודע שעיקר חטא זה של עגל יצא מערב רב וכמ"ש בזוהר אלא שנשתתפו קצת ישראל במחשבה וגם אהרן נלכד בחטא זה בשוגג כמ"ש בזוהר שם שלא ידע להזהר מהם והוא נק' ג"כ ישראל כמ"ש רשי' וישלח ישראל כי הראש נק' בשם ישראל וכו' וז"ש לא היו ישראל ראוין לאותו חטא ר"ל שלא היו ראוין מצד עצמן לחטא זה שחטאו קצת ג"כ כי ערב רב הם שחטאו בפועל והגיע הפגם לישראל מצד התחברן ושורש א' עם ערב רב שהי' משה שורשן כמ"ש הארי' זלה"ה כי הם היו חלק הרע מן קין והבל ומשה הי' חלק הטוב ולכך רצה לגיירן וכו' ומשה הי' שורש כל ישראל כנ"ל לכך הגיעו קצת מן החטא ההוא לאשר בשם בני ישראל יכונה אבל לא שהי' ראויין ישראל לחטא זה מצד עצמו ולומר כי מהם נמשך החטא לערב רב כמו ש"כ בפסוק כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם דיש לפרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא וכו' יעו"ש אבל כאן זה אינו כי לא הי' ישראל ראוין לחטא זה אלא להורות תשובה ר"ל כדי שילבשו לבוש של הערב רב ואז כשיעשו תשובה אלו פרטי שלומי אמוני ישראל. שנלכדו קצת בחטא זה עם כל אותן המדרגות אז יעלו כולם וכמו במשל הנ"ל ובזה סרה כל הק' הנ"ל כי אינו להורות תשובה לדורות רק הם עצמן ילמדו לכלול עצמן עם כל המדריגות כמו שעשה שמואל הנביא הנ"ל וזהו עיקר תכלית האדם ומזה ילמדו ג"כ דורות הבאים דרך גדול בעבודת ה' וזהו שזכרתי וקבלתי ממורי פה אל פה ואי אפשר לבאר בספר ודע והבן.
וסרה ג"כ ק' בעל עקידה מי יאמר שיקבלו בתשובה כי לא ק' מידי כי באמת לא חטאו לתכלית זה וגם שממיל' נמשך כדי שילבישו לבושן מזה נודע כי הש"י חפץ לקבלן דאל"כ למה שלח זה השר להפשי' לבושו כמבואר במשל הנ"ל וק"ל.
ובזה יובן טענת ומליצת משה עבור ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה דודאי שאחר שהי' החטא גדול אין לייחסו לעם הזה שאמרת מי יתן והי' לבבם זה וגו' וע"כ שאין ראוין לחטא זה מצד עצמן רק כדי שיתחברו עם לבושי המוני עם שהם הערב רב ויתכללו בתשובת ישראל כל המדרגות א"כ מאחר שהי' לתכלית זה ואני כללות כול' כי משה הי' שורש כולם כנ"ל ואני אומר שחטא העם חטא' גדולה מיד ראוי לסלוח מאחר שאני מתוודה בשם כולם כמו שמואל הנ"ל וא"ש וז"ש דוד המלך ג"כ וסלחת לעוני כי רב הוא כי ודאי אין חטא זה מצד עצמי רק מצד הכללות עם בני ישראל כי רב הוא ומכח חטאם נמשך קצת חטא לדוד בבת שבע שהי' גרושה כמבואר בש"ס והיינו כדי שילבוש לבושן של ישראל ויכלול כל המדרגות ויעלו כולן א"כ מאחר שהי' לתכלית זה א"כ ראוי וסלחת לעוני ג"כ כי רב הוא ר"ל כי הוא חטא רבים ולא מצד עצמי ותשובת רבים אינו חוזרות ריקם כי הם משותף בשמך כנסת ישראל וז"ש למען שמך וסלחת וק"ל
ובזה נ"ל לבאר פי' הש"ס בפ"ו דסנהדרין כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה וכו' עד דאר"י אשר במאמרו ברא שחקים וכו' ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכו' ופי' מוהרש"א אעפ"י שמיעט את הלבנה מ"מ היא ששה ושמחה לעשות רצון קונה להתמעט עצמה וכו' ויש להבין תואר זה שאומר שעושה בזה רצון קונה להתמעט עצמה וז"א דהוא מצד ההכרח שא' לכי ומיעטה את עצמך וגזירת המלך הוא ואין לשנות ולשון רצון קונה משמע שהוא עבודת השי' כמו שאמרו חז"ל בזמן שישראל עושין רצונו וכו' ונ"ל שיש בזה דבר גדול ויבואר כל המשך נוסח ברכת הלבנה הנזכר שם והוא כי ישראל נמשלו ללבנה והענין כמו שיש ללבנה מעלות עלי' וירידה כי עד חצי חודש עולה במעלות רמות עד שנתמלאה בתכלית השלימות והמילוי כך ישראל עולין ויורדין וחוזרין ועולין כי תכלית הירידה הוא כדי לעלות כמ"ש בכתבי' כמו ירד למרכבה וכמו בכוונת התפלה ו' פורע לגבי ה' להעלותה וזה ענין שבע יפול צדיק וקם וגם ענין סוכת דוד הנופלת כי מעת החורבן תמיד נופלת ויורדת כדי לברר ולהעלות כל ברורין ונצוצין עד שישלם כל הברורין ויהי' בלע המות לנצח נמצא ירידה זו עליי' יחשב ומה שהוא בכללות העולם כך הוא בפרט בסוד עולם שנה נפש כי לפעמים יורד הצדיק ממדריגתו בין בגשמי או ברוחני ולבל יהי' נואש ויאמר כי נתרחק מהש"י לכך המשכיל ידע ויבין כי מה שהוא רחוק הוא לתכלית הקירוב והיינו כדי שיעלה עם המדריגות שהוא שם שהוא ג"כ נצוצי ואיברי השכינה וכמו במשל הנ"ל שבידיעת המלך ירד השר ממדרגתו ושינה לבושו כדי שיתחבר בירידה ההיא עם בן המלך באשר הוא שם להשיבו אל אביו הרי עושה בירידה זו רצון המלך ו"כ וזהו בכל דרכיך דעהו שידע לייחד מדות העליונות בין ברוחני בין בגשמי בין בעלייתו בין בירידה כי הכל צורך גבוה וזהו כוונת הש"ס חייב אדם לברך על הרע' לקבלו בשמחה כשם שמברך על הטובה כי אחר שידע שהכל צורך גבוה אין דבר רע יורד משמים וז"ש על כי אין אלוה בקרבי מצאנו הרעות האלה משא"כ כשידע שבכל מאורעות שלו ה' אתו עמו כמ"ש בכל צרתם לו צר בוי"ו ר"ל אחר שהוא לו ית' כ"י ג"כ כמ"ש עמו אנכי בצרה מעתה לא צר אין צר כלל ונ"ל שזה ענין ירידת יוסף מצרים ובית הסוהר וא' ויהי ה' את יוסף וגו' עד באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח ור"ל לברר מדריגות ההיא שהיא נצוצי השכינה שהוא שם וז"ש וה' עמו ודי בזה.
ובזה יובן כוונת מוהרש"א הנ"ל עם נוסח ברכת הלבנה כולה אשר במאמרו ברא שחקים ור"ל כי שוחקי' מן לצדיקים ומי הם שוחקים מן אינון דסבלי עם סיהרא יעו"ש בכוונת הרי פתח בברכה זו במעלת המשתתפין ביסורי וצער השכינה כמו שהיא עולה ויוררת כדי להעלות ולברר נצוצין מן כל ד' עולמות אבי"ע וז"ש ברא שחקים בריאה וברוח פיו כל צבא' נצוצי יצירה חק וזמן לברר ניצוצי עשי' ששם שינוי הזמנים ע"י כוונה העליונה וכו' יעו"ש. ור"ל שינוי הזמן מצד עלי' וירידה. ואמר מ"מ הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם כי גם בהתמעט אורם שיורדין ונדמין כאלו נתרחק ומעבודתו ית' מ"מ שמחים ביסורין בטענה כי גם בירידה זו עושין רצון קונם כמו הלבנה שהיא השכינה שבירידתה עושה רצון קונה לברר הניצוצין רפ"ח שבד' עולמות אבי"ע כנודע וזהו מרומז בחתמו של הקב"ה אמת ראש תוך סוף כי מלא כל הארץ כבודו ובכל המדריגות הוא נמצא מצד פעולתו וז"ש פועל אמת ופעולתו אמת ר"ל שהקב"ה מצוי מצד פעולתו בכ"מ שהוא ראש תוך סוף הנק' אמת כי אות א ראש לכל אותיות ואות ת סוף ואות מ תוך האותיות. כך פעולתו אמת כי הצדיקים הנקר' פועל צדק כמבואר בזוהר וכאן נקרא השכינה אמת על שמו מטעם הנ"ל לכך הצדיקים הפועלין עם השכינה לקשטה ולברר נצוצין שלה נקראין ופעולתו לשון יחיד כי ביחידי סגולה מדבר וז"ש ופעולתו אמת ולכך מאחר שהם עולין ויורדין עם השכינה הכי נמי כמו שללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת כנודע סוד זה שתהיה אשת חיל עטרת בעלה שהוא עטרת תפארת כך לעמוסי בטן שהם ישראל עתידין להתחדש כמותה ולעלות עמה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ר"ל מאחר שהם פעלו לשם כבוד מלכותו הנ"ל ונקראו ישראל אשר בך אתפאר בא"י מחדש חדשים אנס"ו.
והרבה דברים יבואר על פי הקדמה הנ"ל ואי"ה יבוארו לבסוף. ונחזור לביאור פסוקי תהלים שבפתח דברינו העולה מזה שיש ב' מדרגות לישראל ולכנסת ישראל והוא ענין עליה וירידה שזכרנו וכן בענין התפלה יש הפרש זמנים הנ"ל כמו ששמעתי ממורי זלה"ה בפירוש הפסוק תכין לבם תקשיב אזנך ור"ל כי סימן זה מסור ביד האדם שאם נזדמן שיוכל להכין לבו להתפלל לפניו בלי שום מחשבה זרה עכ"פ או בדחילו ורחימו כל א' לפי מדריגתו. אז ידוע כי נתקבלה תפלה ההיא וז"ש תכין לבם תקשיב אזניך כי בעת שמתפלל יוכל לידע שתקובל ותקשיב אזנו ית' ודפח"ח. ובחי' זו שהזמן ישר ומוכן להתפלל בשם עליי' יכונה. ויש עוד בחי' שצריך האדם לעשות כמה וכמה הכנות ותחבולות כדי שיבוא בטורח גדול אולי יוכל להתפלל כולי האי ואולי ומ"מ אל יאמר נואש כי אף שיראה שהזמן הולך וסוער בכמה ביטולים וכמה קטיגורים בעבודת הש"י מ"מ יתן לב שיש בזה הבחי' הנק' ירידה כמה מדריגות של כמה אנשים שהם במדה זו והם איברי השכינה וזה אדם השלם ירד בעת ההיא כדי להתחבר עם כל אותן המדריגות להעלותן כמו במשל השר הנ"ל להשיבם אל אבינו שבשמים וכנזכר.
ובזה יובן צחות נעים זמירות ישראל שאמר ענין ב' מדריגות שבתפלה לפי השתנות הזמן. כי יש זמן אשר מיד בקראי ענני אלהי צדקי ע"ד תכין לבם תקשיב אזניך ויש זמן שהו' בצר מ"מ גם שם הרחבת לי שמצאתי רחבת ידים שם מן כמה מדריגות שהם בבחי' ההיא אשר לסיבתן ירדתי שם כדי להעלותן בתפלתי לכך חנני ושמע תפלתי מצד חנינה למי שאין לו בני איש עד מה כבודי לכלימה וגו ור"ל כי בני עולם כשרואין שזה השר לבש בגדי הדיוט שהוא בחי' מדה רעה או איזה חטא שבא לידו כדי שיהי' לו מקום ללבוש בלבוש ישראל כמו שמואל הנביא הנ"ל ויתחברו עמו ויעלו עמו והם לא כן עשו רק ידמו מה שירד מכבודו אינו לתועלתן רק לכלימה שיבזו אותו כי שוא עבוד אלהי' ומכח זה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה וכמו שכתבתי במאמר כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו יעו"ש.
ובאמת זה טעות גמור רק דעו כי הפלא ה' חסיד לו דפי' רש"י הפלא הבדיל ור"ל מעט הבדילו הש"י מדביקתו בו ית' במה שפשט בגדי השר ולבש בגדי הדיוט כדי להשיב בן המלך אל המלך שבחי' זה נק' חסיד כי איזה חסיד המתחסד עם קונו שעם קונו גומל חסד בזה כדי שאם יתפלל עם כל אותן המדריגות ויעלו עמו וז"ש ה' ישמע בקראי אליו וא' ישמע לשון עתיד כי תחלת המכוון הי' לתכלית הזה שאם יתפלל משם ה' ישמע בקראי אליו לכך עצה היעוצה רגזו ואל תחטאו לומר שירד הצדיק ח"ו שוא עבוד ה' רק אמרו בלבבכם על משכבכם ר"ל שתאמרו בלבבכם כי סבת ירידת הצדיק הוא עבורכם שאתם בבחי' שכיבה וירידה והוא לתועלת שלכם ולשון ע"ל הוא לשון על דבריכם בפ' ואתחנן דפי' רש"י על עסקיכם וה"נ ממש כן הוא וא' זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה' ור"ל שמא תאמרו א"כ שהוא ירידת הצדיק עבורינו ללמדינו להועיל בכוונת הש"י ומ"ט לא עשה איפכא כמ"ש האלשיך במשלי מ"מ החכמים משכימים על פתחי נדיבים לקבל צדקה וג"ח ואין הנדיבים משכימין לפתחי החכמים שילמדו חכמה והי' תשובה שאלו יודעים מעלת הנדיבי' שהוא ג"כ מעלה ורוצה להשיג ממנו ג"כ קצת משא"כ הנדיבים אין יודעים מעלת החכמה ודפח"ח. וה"נ ממש כן הוא דברי נעים זמירו' בצחות לשונו דמצינו התורה נקרא צדק כמ"ש בפ"ד חולין האמנם אלם צדק תדברון שהאדם יעשה עצמו אלם בעה"ז יכול גם בד"ת לכך א' צדק תדברון וג"ח או צדקה נקרא ג"כ צדק ושניהם חויה וצדקה נקראו זבח שמכפרין כמו זבח ועדיפי מקרבנות הנקרא זבח דקרבנות מכפרין על שוגג ותורה וג"ח מכפרין על מזיד ג"כ דכ' הרי"ף בפ"ק דר"ה לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר בזבח ומנחה אבל מתכפר בתורה ובג"ח וכו' ז"ל כי קרבנות מכפרין על שוגג ובית עלי היו מזידין ואינו מתכפר כי אם בתורה ובג"ח דווקא והטעם כי תורה עדיף מקרבן ומנחה שנא' זאת התורה לעולה ולמנחה ודרשו חז"ל לא עולה ולא מנחה וכו' וג"ח עדיף מזב' שנא' ונבחר לה' מזבח עשה משפט וצדקה וכו' יעו"ש והנה מצינו במדרש שוחר טוב ששאל דוד מהקב"ה ישב עולם לפני אלהי' והשיבו רוח הקודש חסד ואמת מן ינצרוהו וכו' יעו"ש כי שניהן צריכין שיגמלו חסד זה עם זה העשירים עם החכמי' יעשו צדקה וחסד והחכמים עם עשירים ילמדו חכמ' התורה הנק' אמת ועי"ז נתקיים העולם וז"ש דוד בודאי מהראוי הי' שאתם העשירים ישכימו לפתחי החכמים שילמדו ממנו חכמה ומוסר בכדי שלא יצטרך הוא לירד במדריגה פחותה עבורכם והוא במכ"ש מן איזה חכמים המשכימי' לפתחי נדיבים כ"ש וק"ו שראוי לנדיבים להשכים לפתחי החכמי' אלא שאינם יודעים מעלת החכמה מטעם שיבואר וזה ביאור דבריו זבחו זבחי צדק שיש בו ב' פירושים כנ"ל והוא משמש לכאן ולכאן מוסר לחכם ולנדיב כי לנדיב א' יותר ראוי ה' לכם להדר אחר זבח הנק' צדק שהוא התורה במכ"ש מן החכמים שמהדרין אחר זבח הצדקה וג"ח שנק' צדק ולחכם א' אחר ראותך שעי"ז שמהדרין החכמי' אחר הנדיבים מזה מצאו הנדיבים מקום לבזות החכמה באומרו שהוא עדיף וכשאל' הנ"ל באמת א' דרך מוסר לאלו החכמי' אף שרואים מזונותם מצומצמים מאוד מ"מ תבחר בטוב זו התורה הנק' צדק וז"ש זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה' שאל תאמר אם אין קמח אין תורה כי התשובה לזה אם אין תורה אין קמח ויותר ראוי לבטוח בו ית' ולהאמינו כמ"ש לא ראיתי צדיק נעזב וגו' וא' רבים אומרים מי יראינו טוב נסה עלינו אור פניך ה' ר"ל עכשיו ביאר הדבר בטעם מוסר השכל כי סבת מה שמצאו טענה לומר שוא עבוד אלהי' וחכמת יראי חטא נמאס ולכך אין הנדיבי' משכימי' לפתחי החכמי' ללמוד חכמה ולכך ראוי למנוע לחכמים מלהשכים על פתחי נדיבים ג"כ שלא יתחלל ש"ש באמרם אלו הנדיבי' מי יראנו טוב זו התורה בתנאי אשר נסה עלינו אור פניך ה' שיהי' להם נשיאות פנים מן אור עליון שהוא עשירות והצלחה משא"כ עכשיו שאנו רואין כי אלו הלוקין בה' הדביקים ולכך נתרחקו מהם כמטחוי קשת שלא ילכדו במצודת העוני והשפלות אם ילמדו חכמה ומוסר זהו תוכן כוונתם אבל שגו ברואה כי אדרבה נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו כמ"ש בש"ס אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עא"כו אשר עין לא ראתה וכו' לכך עצה היעוצה בשלום יחדיו אשכ"בה ואיש"ן כי החכמים והנדיבים צריכין זה לזה כמו שהושיבו רוח הקודש הנ"ל לדוד ולכך עבור הנדיבים שהם עשירי המוני עם אשר בשם שכיבה יכונה להם שהיא המדריגה תחתונה צריכין גם החכמים שירדו מעט ממדריגתן הנק' בשם שינה כדי שיתחברו עמה' והיינו כשהם בשלום יחדיו ואינם מנגדים זה לזה שאז יש חיבור חומר וצורה ואז לבדד ר"ל כשיבוא זמן שאתה ה' לבדד כמ"ש ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר שהיא מדריגות עליי' לשכינה וישראל אז לבטח תושיבנו שיהופך מן חט הי' טח ואז לבטח יושיבנו כ"ש בזוהר וק"ל.
בהעלותך
מצות פסח שני ומצות הנרות ופ' בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו'. והספיקות א' מאי שבעת וגו' ב' למה אל מול פני המנורה דווקא ודרשת חז"ל ידוע. ג איך מצוה הזאת נוהג בכל אדם ובכל זמן. ד ויעש כן אהרן מהיכא תיתי שלא יעשה צוי השם. ונבאר משנה דר"ה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידו וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמי' היו מתגברים ואם לאו היו נופלין וכו. וי"ל מה ענין הרמת יד משה לענין ישראל שמשעבדין את לבם לאביהם שבשמים. ממ"נ אם ישראל משעבדים וכו' ומה צריך הרמת יד משה ואם העיקר תלוי בהרמת יד משה מה צריך לישראל שישעבדו את לבם וכו' ב' קשה למה באמת הניח משה את ידו כדי שיגבור עמלק ח"ו.
והרב בתי"ט פי' בזה יעו"ש ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה דאבות כ"ב רש"א הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע וכו' ואל תהי רשע בפני עצמך דכתבתי שם ביאור פלוגת' הרמב"ם ס"ל תפילה דאורייתא שנאמר אותו תעבוד עבודה שבלב זו תפילה והרמב"ן פליג וס"ל דתפילה דרבנן וכו'. וביארתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי לאנשי הצורה שהיא עבודה שבלב הוי דאורייתא. ולאנשי החומר שהם שכורת ולא מיין בטרדת עסק עה"ז ואינם יכולין לכוין התפלה בכוונת הלב אז אינו עבודה שבלב והוי דרבנן אמנם כשיתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה שהוא חיבור הגוף ונשמה אז תפילת שניהם דאורייתא.
ובזה יובן הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכו' ואל תהי' רשע ע"י שאתה בפני עצמך ואינו רוצה להתחבר עם אנשי הצורה וכו' יעו"ש. והסיבה לזה שהוא בפני עצמו בפרידו' הוא מחמת קליפות עמלק כמ"ש במ"א וז"ש אל גינת אגוז ירדתי והוא סוד הקליפה הפנימית שבאגוז המפסיק המאכל שנחלק לד' חלקים נגד ד' אותיות השם כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש. והנה כתבתי לעיל ביאור מ"ש בזוהר זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא שיתחבר עמהם להעלותן בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל והי' כאשר ירים משה את ידו וכי ידו וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל משעבדין וכו' הכוונה כאשר ירים משה ידו דאחיד בידא דחייבא להעלותן ומזה נמשך להם שיסתכלו כלפי מעל' ושיעבדו לבם לאביהם שבשמים ע"י שיתחברו עם משה וביאר המשנה טעמו של דבר כי גבר ישראל שורש האחדות ולכך נתחברו עם משה וגרם ששעבדו לבם לאביהם שבשמים. משא"כ כשהניח ידו הוא מחמת כי גבר עמלק הגורם פירוד ולא רצו להתחבר עמו וכו' והבן. ובזה נבוא לביאור ש"ס דפסחים דף צ"ב ע"ב משנה מי שהי' טמא או בדרך רחוקה כו' וביאור קושית התוספת שם כמ"ש במ"א וביאור דברי הרמב"ם הנ"ל גם נבאר פסוקים דפ' בהעלותך ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה וגו' ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וכו' דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי והי' טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו' והספיקות כתבתי במ"א. ונ"ל דכתבתי במ"א דשמעתי ביאור פסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו כי הטובע בנהר וחבירו רוצ' להצילו מושכו עמו וז"ש רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו' והתקנה לזה שיקשר את עצמו תחלה בו ית' וכו' ובזה כתבתי ביאור ש"ס ת"ר הרואה חבירו תועה בין הכרמי' מפסיג ועולה תחלה יקשור עצמו בו ית' ואח"כ מפסיג ויורד להציל חבירו הטובע בנהר וכו' יעו"ש ובזה נבוא לביאור הנ"ל דדרשו בש"ס שם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו נושאי ארונו של יוסף היו והענין דכתבתי במ"א כי בחי' יוסף המוסיף שלימות בכל יום הוא טהור מטמא כי טהרה של אתמול נחשב לו היום לטומאה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כי התפלה נק' נפש כמ"ש ואשפוך נפשי וגו' ומצד שהי' נושאי ארונו של יוסף למדו מבחי' יוסף להוסיף שלימות בכל יום ומחמ' זה חשבו נפשם טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפ"ה ס"ח שהוא התפלה שיהי' ביום ההוא בטהרת המחשבה שנק' יום ההוא כנודע והתקנה לזה שיתחברו ויתקרבו עם בעלי הצורה שתהא עבודה שבלב כנ"ל לכך ויקרבו לפני משה ולפני אהרן כדי להתחבר עמהן וז"ש למה נגרע בלתי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל והשיב עמדו ואשמעה וגו' והשיבו הש"י ואמר איש איש כי יהיה טמא לנפש דהיינו מצד בחי' ארונו של יוסף חשוב בעיני עצמו לטמא נפש. או בדרך רחוקה מאנשי הצורה שאינו יכול להתחבר עמהן שהם ב' הפכים ודרך רחוקה ביניהם כמ"ש רמ"א בבנימין ונפשו קשורה בנפשו ואם הי' גנב איך נקשר נפש בנימין בנפש יעקב הצדיק וכו' יעו"ש ולכך לא יוכלו לעשות פסח ראשון שהוא מצה לחוד ועשו פסח שני שדין פסח שני מצה וחמץ עמו בבית דהיינו תפלה שלא בכוונה שיש בה חמץ מחשבות זרות מ"מ ארשת שפתיו בל מנעת סלה כמ"ש בביאור שם במ"א יעו"ש.
ומפרש במשנה ב' יותר איזו הוא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו' דכתבתי במ"א דהקש' מורי זלה"ה על מה שארז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו' ממ"נ אם א"א שישמע שום אד' הכרוז א"כ למה יוצא ב"ק כלל ואם אפשר שישמע א"כ מ"ט לא נשמע וביאור כי הרהורי תשובה הבאין לאדם הוא מן הכרוז והב"ק ודפח"ח אמנם כ"ז בבחי' אנשי המחשבה אך לאינך יש הודעה בדבור כמ"ש בזוהר או הודע אליו חטאתו במה באורייתא וכו' ויש הודעה במעשה כמו שכתב הרמ"א בפ' שמיני מוסר השכל בפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שירגיש אדם בכל מעשה הנעש' שלא לרצונו מיד יקח מוסר לנפשו מזה וכו' יעו"ש וכתבתי מזה במ"א. ובזה כתבתי דע מה למעלה ממך שיוכל לידע מה למעלה ע"י מה שנעשה למטה באדם עצמו וזהו ממך והבן ובחי' זו נק' מן המודיעים ולפנים משא"כ מי שאינו בבחי' זו נק' מן המודיעי' ולחוץ שהוא לחוץ מבחי' המודיעי' הנ"ל. ומפרש עולא שהוא שיעור ט"ו מילין רמז לשם י"ה שהיא הנשמה כמ"ש כל הנשמה תהלל י"ה שהוא לבחי' אנשי הצורה שנק' נשמה לטהר מחשבתם בתפלתן. ובזה מבואר קושי' התוס' הנ"ל כי מדכתיב ביום הקריבו את זבחו מוכח כי התפלה שהיא במקום קרבן צריך שיהי' ביום ממש שנק' טהרת המחשבה לכך ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב כמ"ש בתיקוני' שהוא לפנות ולטהר מחשבתו ממחשבות זרות שנק' ערב ולכך מיד בשקיעת החמה שאינו יום ממש רק נק' ערב אינו כשר לזביחה לקרבן ולתפלה שהוא במקום קרבן. גם שבאמת מצאת הכוכבים נק' לילה ודאי מ"מ לענין זביחת הקרבן בעי יום ממש קודם שקיעת החמה מטעם הנ"ל לכך אינו רק ט"ו מילין וסרה קו' התוס' והבן
ובזה יובן הברייתא הנ"ל עם דברי הרמב"ם. ת"ר היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנוס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' והרי לא הי' בדרך וכו' משא"כ הרמב"ם כתב וז"ל הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו בהמות וקרונות ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה וכו' והשיגו הראב"ד שהוא היפך הש"ס וכ"כ בכ"מ ויש לתמוה על רבינו שפוסק היפך הש"ס וכו' יעו"ש.
ולדברינו הנ"ל א"ש כי אדרבה הרמב"ם ביא' כוונת הש"ס מה שאמרו בש"ס יכול לא יהא חייב וכו' ותרצה לומר על חיוב כרת קאמר שהוא חייב ובאמת אינו כי אנוס הוא רק החיוב הוא על כוונה אחרת שכתבתי במ"א ביאור ש"ס כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ע"פ משל שר א' ששינה לבושו כדי להוצי' בן המלך מארץ שביו לכך נתחבר עמו ע"י לבושי פחותי הערך וכו' והיינו ע"י חיוב שמצא בעצמו ובזה מתחבר עם הרבים בסוד זכאה מאן דאחיד בידא דחיבייא להעלותן להוציא הרבים ידי חובתן והבן וז"ש הרמב"ם מפני בהמות שעכבוהו ולא יכול ליכנס לעזרה הכוונה ע"י שהתחבר עם אנשי החומר שנק' בהמות והם מעכבות אותו שלא יוכל ליכנס לפנים לעזרה כמו שכתבתי לעיל על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכנ"ל ועפ"ז כתבתי במ"א ביאור ש"ס דיו לעולם שישתמשו בב' אותיות וכו' יכול לא יהא חייב וכו' הכוונה שתרצה לומר שאין בו חיוב כלל וזה אינו כי ע"כ יש בו חיוב קצת ג"כ שמץ מניהו שאם אינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא הרבים ידי חובתן וכנ"ל א"כ יש בו חיוב רק שהו' אנוס ואינו בדרך רחוקה מ"מ פטור כי אונס רחמנא פטרי' כך יתבאר סוגית הש"ס הנ"ל לפי שיטת הרמב"ם ולא קשה מידי והבן
ובזה נבוא לביאו' פסוק בהעלותך את הנרות וגו' כי למדנו ב' דברים מהוצעה הנ"ל א' אם יתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה אז יוכל להתקיים עבודה שבלב שנק' תפלה מדאורייתא או י"ל ע"ד כל המבז' ת"ח וכו' והבן. בחי' ב' כשיתחבר עם אנשי החומר אז יש לחוש שלא יעכבוהו בהמות כמ"ש הרמב"ם הנ"ל וצריך שיראה לקשר א"ע תחלה בו י"ת ואח"כ יתחבר עם אנשי החומר להעלותן.
ובזה יובן בהעלותך את הנרו' כי עולם חסד יבנה ויש שבעת ימי הבנין כ"א נק' נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם וז"ס בהעלותך את הנרות שתרצה לחבר אנשי החומ' אל אנשי הצורה אל מול פני המנורה שהוא נר אמצעי הוא הת"ח יפנו ויאירו כולם משא"כ אם אינם רוצים לפנות אל נר אמצעי ע"י בחי' עמלק המפסיק ומפריד כנ"ל א"א להעלותן לכך הזהיר אל מול פני המנורה יאירו בחי' ב' פני המנורה הוא הקב"ה וכאשר מקשר א"ע תחלה אל מול פני המנורה אז יאירו שבעת הנרות שלא יגרמו אל נר אמצעי שלא יאיר כ"כ ע"י התחברותו עמהן לכך יזהר לקשר א"ע בו י"ת תחלה ואז גם שיתחבר עמהן יאירו שבעת הנרות גם נר האמצעי עמהם. וז"ש ויעש כן אהרן שנזהר לקשר את עצמו תחלה ואח"כ להעלות הנרות כדי שיאירו שבעת הנרות יחד בתכלית השלימות וז"ש אל מול פני המנורה העלה נרותי' כאשר צוה ה' את משה והבן
בפ' בהעלותך את הנרות אל פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' וי"ל א' דהל"ל ששת הנרות ב' קו' הרמב"ן במד' והנרות לעולם קיימין וכו' הלא בטלו וכו' עיין בדף שאח"ז וכו' ושאר הספיקות עם ביאורן כתבתי במקומות רבים יעו"ש. ואגב נבאר ג"כ פסוק אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו' וכל הענין וכתבתי מזה ג"כ במקומות רבים יעו"ש.
ונבאר ש"ס דב"ב תא אחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי אזלי וחזאי דעביד כוי כוי שקליתא לסלתאי ואנחתא בכוותא דרקיע אדמצלינא בעיתא ולא אשכחתי' אמרי איכא גנבי הכא אמר לי גלגלא דרקיע הוא דהדר נטר עד למחר כי השתא ומשכחת לה ע"כ והספיקות וביאורן כתבתי במקומות רבים יעו"ש וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס הגד לעמי פשעם אלו ת"ח שנעשה להם זדון ולבית יעקב חטאתם וכו' דק' בשביל שאני זכר וכו' וביאור פסוק לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו וכו' וכתבתי שם בהג' דכ ' מוהרש"א בפ' הפועלין קוצים אני מכלה מן הכרם שהם גורמין לצדיקים להחמיץ וכו' יעו"ש.
ובזה יובן הגד לעמי כי פשעם שנעשו חומץ בן יין נמשך מבית יעקב כי חטאתם של הקופים גרמה ליין שנתקלקל ונעשה חומץ וכמאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ שחטאתם גרמה זה וכאמור והכוונה הגד לעמי וגו' שיזהרו להתרחק מהם וכתשובת רבי לעמי להארץ שאמרו ליתבו רבנן בהדן ואמר לא ובארתי טעמו במ"א יעו"ש וז"ש לו עמי שומע לי עם הארץ גם ישראל בדרכי יהלכו וק"ל.
ובזה יובן תא אחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי ר"ל שעמי הארץ גורמין להוריד הרקיע הם הת"ח ממדרגתן וכמ"ש מוהרש"א שע"י הקוצים נעשה גם היין חומץ וכו' וז"ש דנשקי ארעא ורקיע אהדדי במדרגה חדא ע"י ארעא שהם ע"ה גרמו לרקיע שיהי' נמוך לארץ אזלי וחזאי כוי כוי שחלון וצנור עליו. מכוון נגד חלון תחתון של ע"ה כמו שהם פותחין לטמא כך נפתח לאנשי צורה ג"כ למעלה ורצה לייעצן שיתרחקו אנשי הצורה מן אנשי החומר כתקנת רבי הנ"ל מחמת סכנה הטובע בנהר וא' בא להצילו וכו' כי אם מרחוק יכול להצילו ובתוך כך יעץ לעצמו שלקח סל לחם שהיא תואר פרנסה וז"ש שקליתא לסלתאי ואנחתא בכוותא דרקיע ר"ל ע"י שנתחבר בין חסידים ואנשי מעשה סבר שזה יגרום פרנסתו כמו ששמעתי ממורי זלה"ה תואר ראובן שמעון לוי יהודא יששכר זבולן רא"ו שאני ב"ן ובזה יהי' שמעו הולך וגדול שהוא לוי שנתחבר לחסידים ויודו וישבחו אותו ויהי מבחי' יששכר וזבולן שהוא יעסוק בתורה והם יפרנסו אותו ודפח"ח וה"נ כך שרצה לבחון בזה אם יהי' פרנסתו בזה שיתחבר לאנשי מעשה וז"ש שקליתא לסלתאי שיהי' פרנסתי במה שאני מתחבר בכוורא דרקיע בת"ח אדמצלינא ר"ל פעם א' שהתפללתי עמהם מיד קפחו פרנסתי עבור זה וז"ש בעיתא ולא אשכחתי' מכח השנאה כבושה והתרחקות אנשי החומר מאנשי הצורה ששונאין המתחבר להן ומעתה א"צ לייעצן שיתרחקו אנשי הצורה מאנשי החומר מחשש סכנה הנ"ל שכבר קדמו אנשי החומ' להתרחק תחלה מאנשי הצורה ובאמת היא טובתן של אנשי הצורה כמו שכתבתי במ"א יעו"ש וחזר ואמר איכא גנבי הכא שמא החסרון מצד אנשי הצורה שאין תוכו כברו רק גונבי דעת הבריות וכמו שאר"זל מ"מ החמירה תורה בגנבי יותר מגזלן שזה וכו' ולפי שאין רוח המקום נוחה מהם לכך אין רוח הבריות נוחה מהם ושונאין אותן ואמר לי דזה אינו רק גלגלא דרקיע הוא דהדר ר"ל כי הגלגל חוזר בעולם ולפעמים עליונים למטה ועתה משחרב בהמ"ק בושו חברים ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון חכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת וכו' וכמ"ש בסוף סוטה יעו"ש ולכך גלגל הרקיע תואר אנשי הצורה ואנשי המעשה והם למטה בגלגל נטר עד למחר שיחזור הגלגל שיהיו עליונים למעלה והיינו לעתיד ומשכחת לה מי שיתחבר לאנשי צורה אז יהי' מכובד וכמ"ש בר"מ פ' נשא דף קך"ה ובזמנא דשלטא אילנא דחיי אתכפיין עמי הארץ תחות ת"ח וכו' וז"ס ויתיצבו בתחתיות ההר אם מקבלין תורתי הת"ח מוטב ואם לאו וכו' יעו"ש והבן. וכעין זה כתבתי במ"א בהגה ודברתם אל הסלע שיתוקנו הם תחלה ונתן מימיו ובזה והשקית את העדה אנשי הדעת ג"כ ובעירם ויובן בזה והבן ובזה יובן ויהי אנשים אשר היו וגו' ויאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב בתוך בני ישראל ור"ל כי מחמת שהיו ע"ה טמאים גרמו טומאה ג"כ לנפש אדם לתואר אדם שה' אנשי הצורה ולא יכלו אנשי הצורה לעשו' הפסח פ"ה ס"ח ביום ההוא בבחי' יום וטהרה ואמרו למה נגרע וגו' בתוך בני ישראל כמו שאמרו' רבי ליתבי רבנן בהדן מטעם האמור שם. והשיב הש"י איש כי יהי' טמא לנפש צריך שיהי' בדרך רחוקה להתרחק מאנשי הצורה והאי או בדרך רחוקה הוא כפי' רש"י פ' נשא או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וגו' כלומר אם איש קנאי הוא יעו"ש ואם כי אשר בחי' א' להם יעו"ש ולכך יעשה פסח ב' חמץ ומצה עמו בבית כמו שכתבתי שם והבן ובזה יובן בהעלותך את הנרות כי אדם יש בו רמ"ח איברים ועם נ"ר ר"ת נפש רוח ונשמה הרי נר וכמ"ש בזוהר יעו"ש.
ובהעלותך את הנרות המוני עם לחברן אל מול פניהמנורהשהם אנשי הצורה תהי' נזהר שלא יגרמו ירידה וכביות נר אל נר אמצעי רק יאירו שבעת הנרות נר אמצעי ג"כ ויעש כן אהרן ר"ל שעשה ותיקן אהרן את עצמו ועי"ז יוכל להעלות אותן שיאירו כולן והוא דכתבתי במ"א מאחר שיש פנים לכאן ולכאן לכך יתלה כל א' החסרון בעצמו ויראה לתקן א"ע ואז ממילא יתוקנו אחרים עמו וז"ש חז"ל כל שיש בידו למחות וכו' יעו"ש.
ונראה דזהו תשובת ר"י בן קרחה לר"א שהשיב קוצים אני מכלה מן הכרם שתלה החסרון באחרים וכפי' מוהרש"א הנ"ל והשיב ריב"ק איפכא מסתברא שיש לכל א' לתלות החסרון בעצמו ובפרט הראש שנק' איש ובעל יתלה סרחון הדור בעצמו כמו שעשה מרע"ה וזה שאמר ריב"ק בעל הכרם יכלה את קוציו ר"ל קוציו של עצמו יבער ויכלה תחלה אז ממילא יתוקן קוצים אחרים ג"כ ולבסוף הוד' ר"א לזה וקיבל על עצמו יסורין עבור זה והיינו כדי שיכלה קוציו והבן וז"ש ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שזהו שבחו של אהרן שתיקן א"ע תחלה וזהו ויעש לשון תיקון כנודע ואז אל מול פני המנורה בעלי צורה העלה נרותי' שהם אנשי חומר כאשר צוה ה' את משה שיאירו שבעת הנרות גם נר האמצעי שלא ירד ממדריגתו בהתחברותו עם אנשי החומר וזהו שאמר שלא שינה ר"ל שלא שינה נר אמצעי מדריגתו מתחלה ועד סוף והיינו ע"י אהרן ששיבח מעשיו תחלה ואח"כ העלן וחיברן והבן.
עוד י"ל ודברתם אל הסלע כנ"ל ונבאר המשך פסוקים בפ' חקת שכתבתי מזה במ"א וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא הי' מים לעדה וירב הע' עם משה ויאמרו לאמר וגו' למה נמות אנחנו ובעירנו וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' ודברתם אל הסלע ונתן מימיו והשקית את העדה ובעירם וגו' וכתבתי שם בב' פנים עפ"י ביאור הפסוק הצדיק אבד שאין משפיעין לו חכמה ומוסר להשפיע לזולתו מצד שאין איש שם על לב לקבל מוסר וכו' וכ' שם ע"א סגנון א' ושם ע"ב כתבתי סגנון אחר היפוך הנ"ל יעו"ש וכעת נ"ל דזכרתי שם מ"ש חז"ל ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' או הלכה א' והוא תמוה מה ענין זה לזה.
ואגב נבאר פסוק ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וגו' ובזוהר פירוש הצור תמים פעלו הצור שהוא גבורה עיין במקום א' ביאור זה עשה פעולה של תמים שהוא מדת החסד של אברהם שנקרא תמים וכו' לבאר זה נבאר ש"ס דר"ה דף י"ו ואר"י כל שנה שרש' בתחל' מתעשרו' בסופה שנאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית וכ' תוספת בד"ה שרשה מתחלתה שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים והספיקות בזה עם ביאורן כתבתי עפ"י פשט במ"א בכתבי בכרך גדול וכעת ל"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס שנחלקו ב"ש וב"ה אי נוח לאדם שלא נברא משנברא אי לאו וכו' וגם אלו ואלו דברי אלהי' חיים והלכה כב"ה וכו' והעולה משם כי תכלית הלימוד בתורה שבע"פ שהוא דיני איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול לפי שיש חסדים וגבורות ומן חסדים נתפשט הטוב והקדושה שבימין ומן הגבורו' נתפשט היצה"ר בשמאל וע"י חטא נחש נתערב טו"ר וצריך ללמוד בששה סדרים ששה קצוות הנ"ל להפריד הקליפות שהוא האיסור מן ההיתר והטומאה מן הטהרה ופסול מן הכשר וכאשר מפריד מן השכינה הטומאה והאיסור אז יקשט הכלה אותיות הלכה בימין ששם ב"ה וזהו שיצא ב"ק הלכה כב"ה ונכללו חו"ג יחד ביסוד כמו בדעת שהיו כלולים יחד חו"ג גי' ס"ר לראות כמבואר בס' פע"ח שהוא סוד הסתכלות ב' עונים בציצית להמשיך הארה מן ב' עיני ז"א י' הויות' שבדעת ז"א ה"ח וה"ג גי' ס"ר לראות ולהסתכל בנוק' דז"א להאיר בעיני רחל החשך והדין שיש שם בתפלה שבציצית וכו' יעו"ש ושורש הכל לשבר הקליפו' ולהפרידן מהקדושה הוא לב נשבר וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ה' וז"ל קרבן לידו"ד ולא לאלדי' לאתערא רחמי ולא דינא אבל הא כתיב זבחי אלהי' רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה זבחי אלהים כתיב ולא זבחי הוי"ה א"ל קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים כי ע"י רוח נשברה רוחא ודינא תקיפא תבירא וע"ד זבחי אלהי' לתברא דינא ויתגברון רחמי על דינ' וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כל שנה שרשה מתחלה וכפי' התוספת לבם נשבר וכו' בזה מפרידין הקליפ' מהגבורות ויוכללו הגבורות בחסדים שבימין ומתגברין רחמי על דינא וזהו שסיימו התוספת ומרחמים עליהם מן השמי' וזהו שאמרו בש"ס מתעשרת בסופה ושפיר מביא ראי' מפסוק עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה כי ב' עיני ה' הם ה"ח וה"ג י' הויות שבדעת ז"א גי' ס"ר לראו' ולהסתכל בה אחר שנכללו יחד החו"ג והיינו מרשית כשהם רשים שיש להם לב נשבר ובזה נשברו הקליפות ונפרדו מהגבורות ונכללו בחסדים בימין ששם החסד והרחמים ומרחמים עליהם ומ"ש שרשה מתחלתה מתעשרת בסופ' כי הגבורות יורדין תחלה ובסוף יורדין החסדים ושפיר אמר שרשה מתחלתה מצד הגבורות רשים בתחלתה שהם קודמין מתעשרת בסופה שמצד החסדי' שיורדין בסוף מתעשרת מצד החסדי' והבן ובזה נבוא לביאור הנ"ל דכתבתי במ"א אשר נשיא יחטא דשאלו לחכם מה יעשו להנצל מהחטא והשיב דאז יפלו בגסות רוח דקשה מחטא וכו' יעו"ש.
ובזה כתבתי במ"א ביאור מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו' ובזה יובן ויבואו בני ישראל כל העדה וגו' ופי' חז"ל כל העדה עדה השלימה שכבר מתו החוטאים מתי מדבר ואלו פרשו לחיים וכו' וז"ש וישב העם בקדש שגם המוני העם היו בגדר קדושה בלי חטא ולכך ותמת שם מרים ותקבר שם מה שהי ' עד עכשיו חטאם למרי שלהם לנגד עיניהם כמ"ש וחטאתי נגדי תמיד והי' להם לב נשבר עתה נשכח מהם וז"ס ותמת שם מרים ותקבר שם שלא הי' להם מאז לב נשבר רק רוח תקיפא ולא נכללו הגבורות בחסדים לכך לא הי' מים עד שא' הקב"ה ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' או הלכה וע"י הלימוד מפריד הקליפ' ויוכללו הגבורו' בחסדי' והוצאת' להם מים בחי' חסד מן הסלע שהוא הצור גבורה והשקית העדה ובעירם וק"ל. וז"ש ההפכי הצור אגם מים שנכללו הגבורות בחסדים ששם אגם מים חסד והבן. וכן מפורש בזוהר מצד צפון גלידי מיא ומדרום אישתרי מיא ובזה מבואר כל הנ"ל והבן.
ועפ"ז נבאר המשך הפסוקים זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עלי' עול ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' והספיקות עם ביאורן כתבתי בכמה מקומות יעו"ש. וכעת נ"ל דכ' בס' פע"ח סוד אדני שפתי תפתח למתק ש"ך ופ"ר דינים וכו' ומעטרא דגבורה דז"א הם מנצפ"ך גי' פ"ר ונמתק ונעשה פרה יעו"ש. וזכרנו לעיל כי הגבורה למעלה בדעת שהוא עטרא דחו"ג הכל בקדושה משא"כ כשמתפשטין למטה יש טומאה וטהרה וכו' וצריך להפריד הקליפה ויחזרו להכלל הגבורות עם החסדי' ונמתק הדין ונעשה רחמים וז"ס ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי בדעת וביסוד נכללו יחד החו"ג ונמתקו ומצד זה מטהרת טמאים ובזה יובן ויקחו אליך פרה אדומה תמימה ר"ל הגבורות שהם מנצפ"ך גי' פ"ר צריך להמתיק ולעשות פר"ה מה שהי' אדומה מצד הגבורות יוכללו בחסדים ואז תהי' בחי' תמימה מדת אברהם איש החסד שנק' תמים אך זהו אחר שהפריד הקליפה שאין בה מום שהמום הוא מצד הקליפות שצריך איש פגים וכמ"ש בזוהר ושלח ביד איש עתי המדברה יעו"ש. אשר לא עלה עלי' עול וגו' כי הפורק עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו' וז"ש אשר לא עלה עלי' עול דהיינו עול מלכות ודרך ארץ ומסתמא הוא מקבל עול תורה וזה אינו רק חירות ולא עול שאינו נקרא בן חורין רק מי שעוסק בתורה ואז ע"י הלימוד מפריד פסול וטומא' ואיסור ואז יוכללו הגבורו' בחסדי' בחי' כהן וזהו ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ומצדה נמשך לטהר טמאים למתק דינים בשרשן שהם הגבורות שנטהרו מטומאתן כאמור ולכך גם הם מטהרת טמאים כמו בדעת שאלו ואלו דברי אלהי' חיים. וז"ש ויקחו אליך בבחי' הדעת והבן.
ועיין לעיל שכתבתי ביאור ש"ס דב"ב וביאור ודברתם אל הסלע שהם המוני עם קשה לב כאבן שיתוקנו ויהי' להם לב בשר ולהסיר מהם בחי' הסלע ויתנו מימיו מ"נ תחלה ואז השקית גם העדה אנשי הדעת בחי' מ"ד והבן ואמנם להבין המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל ויקדש בה מהו בם לשון רבי' דלא מצינו חטא בזה רק למשה לבד וביותר ק' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי וגו' מה חטא אהרן בזה וגם במשה נתחבטו המפרשים מהו חטאו אבל אהרן לא מצינו לו שום חטא בזה ועו' דמצינו בפסוק בפ' וזאת הברכה וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה ותרגום פי' דאשתכח חסיד מן קדמך וכו' בחנתו על מי מצות' ואשתכח מהמין וכו' יעו"ש הרי מפורש שלא חטא שום א' מהם במי מריבה יעו"ש וחז"ל דרשו באת בעלילה אם משה א' שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו וכו' יעו"ש א"כ ק' פשיטא מאי לא האמנתם בי לשון רבים וגם ויקדש בם כי אם לומר כמו שדרשו חז"ל במן דאמר הקב"ה למשה עד אנה מאנתם וגו' ודרשו בהדי הוצא לקה כרבה ע"י הרשעים מתגנין הכשרים וכו' וה"נ כך.
ויותר נראה לבאר זה ע"פי מ"ש בש"ס דע"ז א"ר יוחנן משום רשב"י לא הי' דוד ראוי לאותו מעש' שנא' ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראויין לאותו מעשה שנא' מי יתן והי' לבבם זה וגו' ולא עשו את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה ואם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו' ואם חטאו רבים אומרים להם לכו אצל צבור שעשו תשובה וצריכה וכו' ופי' רשי' גבורים ושליטים ביצרם היו אלא גזירת המלך הי' לשלוט בם היצה"ר כדי ליתן פתחון פה לב"ת וכו' ויש לתמוה בזה מה שמתמה בעל עקידה ממ"נ אם הי' גזירת המלך שיחטאו א"כ מוכרחי' לחטוא ברצון הש"י א"כ במקום שיש הכרח אין חטא ואפי' תשובה אינם צריכין ואיך תקח מזה ראי' להחוטאים ברצון ואם חטאו ברצון לתכלית שאחרים שיבואו אחריהם שיעשו תשובה ויתקבלו כמותן ק' מאן יימר שיקובלו הן עצמך הא קי"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' וגם אם יקובלו הלא נוח יותר שלא יחטא משיחטא וישוב וכו' יעו"ש שהאריך ומוהרש"א פי' שהי' ראוי שהש"י יצילם מן החטא אלא כדי וכו' יעו"ש. וכן מצינו בפסוק ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי וגו'. וה"נ הי' מהראוי שיהי' כך אלא כדי וכו'. ונבאר ש"ס סוף ברכות א"ר אבין הלוי מ"ד יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק מכאן לבעל הקורה שיכנס בעובי' של קורה ופי' רש"י יעקב שסבל צער גידול בנים והרבה בתפלות וכו' יבקש עליהם רחמים ומוהרש"א כ' דזהו דוחק דהא אלהי יעקב כתיב ולא שייך בי' בקשת רחמים לכך נראה לפרש אלהי יעקב מדתו של יעקב ישגבך ביו' צרה דהיינו בעובי הקורה שהוא מקום כובד משאו וק"ל עכ"ל וזה צריך ביאור ונ"ל דפי' רש"י ופי' מוהרש"א בקנה א' עולה וזה סותם וזה מפרש דבריו של זה. דכתבתי במ"א ביאור פסוק קראת ואחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה דק' בצרה קרא' הוא לשון עבר ואחלצך לשון עתיד ובארתי שם כי סת"ר ר"ת ראש תוך סוף והכוונ' מצד שהש"י כולל כל העולמות בעבר ועתיד שהוא הי' הוה ויהי' ומכח שבצרה קראת לעבר והי' בכח התפלות שעבר כח להציל על הצרה שעתיד להיות וז"ש ואחלצך גם לעתיד וכן כל הנסיונות של כל צדיק אשר ה' צדיק יבחן היה בכח הנסיון של מרע"ה במי מריבה וז"ס אבחנך לעתיד מה שהיה בכח מי מריבה שהיה שם בכח מה שיהיה לעתיד בפועל ובאותו כח נסיון של מרע"ה שעמד בנסיון יוכלו כל הצדיקים לעמוד בנסיון וז"ס סלה וכו' יעו"ש. ונודע כי מדתו של יעקב הוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב וחותמו של הקב"ה הוא אמת אותיות ראש תוך סוף וכן יעקב היה בחי' אמצעית בין ראש וסוף היה מתווך ביניהם וז"ש יושב אהלים גבר שלים לכאן ולכאן והבן. ובזה יובן ישגבך שם אלהי יעקב כי מדתו של יעקב שהוא אמת סוד סת"ר וכל הצרות של עתיד נכללו ובצרות שעברו על יעקב אשר כבר התפלל עליהם יעקב ומהני תפלת העבור גם על העתיד שהוא נכנס בעובי הקורה שבאמצע הכולל ראש וסוף שהוא מתווך ביניהם והיינו כפי' רש"י ופי' לפירושו מפרש מוהרש"א והבן.
ובזה יובן ש"ס דע"ז לא היו ראויין לאותו מעשה לא דוד בזנות ולא ישראל בע"ז כי היה ראוי שישגבך שם אלהי יעקב שהיה בו כח אברהם ויצחק והוא ממוצע ביניהן וכבר ניצל אברהם מע"ז ע"י שהפיל עצמו בכבשן האש וראוי להציל עמו בניו מבחי' זו שהוא היה הוה ויהיה וכן אשת איש דינו בחנק וסייף ויצחק מסר עצמו לחנק בעקידה וראוי להציל בניו מבחי' זו של להבא שהיה ובעבר ומדתו של יעקב כוללן שהוא אמת פי' סת"ר וא"כ לא היו ראוין שיבואו לידי מעשה בפועל אחר שהיה בכח האבות וניצולין אלא כדי ליתן פתחון פה לבעל תשובה שאם בא לידי מעשה ע"ז ג"ע וש"ד ולא ניצול אחר שהיה בכח שמא יאמר נואש מאחר שלא ניצל מחטא אז לא מהני תשובה ג"כ שהיה בכח לכך בא ליתן פתחון פה מה שפתחו בעבר שעשו תשובה מהני גם לעתיד ומצדם הבא לטהר מסייעין אותו גם שהוא נגד הסברא כמו שכתבו הקדמונים כי אחר שחטא ומרד נגד כבודו ית' הירצה באלפי אלים ברבבות נחלי שמן וכו' וכמו שאמר מדת הדין נפש החוטאת תמות אבל מאח' שכבר נכללו בעבר שחטאו ועשו תשובה ונתקבלו מהני פתח פתוח זה לכל הבא לטהר גם אחר שחטאו שיתקבלו בין יחיד בין ציבור והבן.
ובזה יובן ענין מי מריבה שהיה ראוי שלא יחטאו בו ומכ"ש אהרן ומרים לא חטאו באמת רק משה לבדו וגם משה לפי דרשת חז"ל לא חטא שדיבר אל הסלע ונזדמן לו סלע אחר ולא יצא מים עד שהכה ונזדמן אותו סלע וכו' אלא כדי שיעמדו בנסיון זה שלא הרהרו אחר מדתו ית' ובכח נסיון זה יוכלל נסיונו' כל צדיק שיוכלו לעמוד בנסיון וכמ"ש אבחנך על מי מריבה סלה.
וזה שאמר הכא המה מי מריבה ר"ל מ"ש אבחנך על מי מריבה סלה היינו מי מריבה זה אשר רבו בני ישראל ולא משה ואהרן ומ"מ ויקדש בם מצד לפנים משורת הדין עמד עמם בעלילה כדי שיתקדש בם לדורות שיהיה תועלת ופתחון פה לעמוד בנסיון לדורות ושפיר אמר תומך ואוריך לאיש חסידך וגו' תריבהו על מי מריבה ועמדו בנסיון שלא חטאו כלל רק לקיים מ"ש אבחנך על מי מריבה סלה וכאמור שהוא חסדו ית' שנוהג בכל דור מכח אבות הראשונים והבן.
שלח
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו' וישלח אותם משה על פי ה' וגו' והספיקות עם ביאורו עיין במקומות אחרים וכעת נ"ל פשוט שהוא ע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים וה"נ שלח לך אנשים דייקא לתור את עצמך תחילה ואח"כ לתור את זולתו זהו ויתורו את ארץ כנען וק"ל. ועי"ל דכתבתי בכמה מקומות דמן חסרון של עצמו יודע חסרון זולתו וכו' וזהו הליכות עולם לו וכו'.
ובזה יובן שלח לך אנשים לתור את עצמך כנ"ל ואחר שתדע החסרון שלך מזה תדע חסרון זולתו וזהו ויתורו את ארץ כנען וק"ל. עוד י"ל דהא קשה סתירת הפסוקים שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך ואח"כ אמר וישלח אותם משה ע"פ ה' משמע שצוה השם לשלחם.
ואגב נבאר פסוק ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וגו'. ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי וגו' ובמדרש תנחומא איתא ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה וכו' אמר הקב"ה ב' צווחות צווחתי לפניכם סופכם לצווח ד' צווחות ב' בשעבוד מלכות עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי וכו' יעו"ש. והקשה רמ"א היתכן להרבות פורעניות תחת ב' יביא ארבע. ועוד הי' ראוי לומר תחלה לא יאמינו בי ואח"כ ינאצוני כי תחלה היה העדר האמנה ששלחו מרגלים ואח"כ נאצו במעשה. ועוד יאמינו בי ל"ל ונ"ל כי אלו השתים עצמם של ישראל עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי הם גרמו לעצמם שצווחו אח"כ ארבע צווחות הנ"ל.
והענין דהק' הרמב"ם למה נענשו מצרי' ששעבדו את ישראל הלא גזר הש"י וכו' ותירץ כי כל אחד חטא בבחירתו וכו' ויש לתמוה הא בפירוש כתיב בפסוק הפך לבם לשנוא עמו וגו' הרי שסילק הש"י מהם הבחירה והדרא קושי' למה נענשו ונ"ל דכתבתי ביאור מכילתא ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו בה' לכ"ש ומה ת"ל במשה וכו' דקשה הל"ל מה ת"ל בה' ונבאר פסוק מי לה' אלי והעולה משם כי תכלית כל התורה שיבא למדרגה ובו תדבק והמון עם ע"י שידבקו בת"ח ממילא הם דבקים בו ית' ובזה יובן מי לה' אלי הכוונה מי שירצה לדבק בהש"י ידבק אלי תחלה ועי"ז יזכה לדבק בו ית'. ויאספו אליו כל בני לוי מי שנלוה אליו יקברך נאסף אל משה מה שאין כן וכו'.
ובזה יובן ויאמינו בה' ובמשה הכוונה מי שהאמין ונדבק בו ית' אז יוכל לדבק במשה כי נהפך הסדר ושפיר הוצרך לומר ובמשה וסרה קושי' הנ"ל והבן.
והעולה מזה כי המדבק עצמו בר"ח כאלו דבק בו ית' ואז אין שום עונש יכול לחול עליו כמו שכתב הרב היעבץ ביאור משנה המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו כי על כי אין אלהי בקרבי מצאנו וגו' א"כ אם האדם חוטא וראוי לענוש אז רש"י הפך לבם לשנוא עמו ובזה יובן הקו' הנ"ל כי המצרים היו חוטאים בלא"ה והיו ראוים לענוש כמו ששמעתי ממורי דן אנכי כבר הוא נידון וכו' ודפח"ח לכך הפך לבם לשנוא עמו כדי שלא יהי' להם שום דביקות עם ישראל ויחול העונש עליהם ובזה סרה קושי' הרמב"ם הנ"ל והבן וכן הוא ענין באנשי החומר נגד אנשי הצורה שאין העונש יכול לחול עליהם על שחוטאין בל"ה כי אם הפך לבם לשנוא עמו וזש"ה ואנכי אסתיר פני מהם שהם הת"ח שנק' פנים על ידי ספיקות שימצא בת"ח ובזה ח"ו והבדילו ה' לרע' וגו' כתבתי מזה במ"א יעוין שם ופן כתבתי עשה לך רב והסתלק מן הספק וק"ל.
ובזה יובן לפי שאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים לכך אמר הש"י עד אנה ינאצוני העם הזה כי עד עכשיו גם שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם משא"כ עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא כי האמנה היא דביקות כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ודפח"ח ועד עכשיו האמינו במשה ועי"ז האמינו בי משא"כ עתה שנפרדו ממשה ולא יאמינו בו א"כ עד אנה ינאצוני שלא ניתן ארכה לעונשם ושתים עד אנה אלו גרם להם ד' עד אנה של שעבוד מלכיות דכתבתי במ"א כי סיבות גלות מצרים ע"י הסתלקות הדעת וסבות הגאולה בהתפשטות הדעת בעולם וכו' יעו"ש וכעת נ"ל ליתן טעם למה הסתלקות הדעת גורם גלות והתפשטות הדעת גורם גאולה. ונ"ל כי הדעת גורם חיבור שנא' וידע אדם את חוה לכך בהסתלק הדעת אז אין חיבור בין אנשי העולם לאנשי הדעת שהם הת"ח לכך גורם גלות ובהתפשטות הדעת בעולם נתחברו המון עם אנשי הדעת וגורם גאולה והבן א"כ שפיר נמשך מן ב' עד אנה הנ"ל ד' עד אנה של שעבוד מלכות וז"ש עד אנה תשכחיני נצח בגלות הארוך וזה נמשך מן עד אנה תסתיר פניך ממני כי הפך לבם לשנוא עמו הת"ח שנק' פני' ע"י הסתרה שנא' ואנכי הסתיר אסתיר פני מכם וזהו הגלות הארוך עבור שנאת חנם ששונאים להת"ח העובדים השם ועד אנה אשית עצה בנפשי כי לפעמים אשית עצות בנפשי להסיר הספיקות ממני שעל הת"ח ולפעמים חוזר וניער אשית עצות להפך ועי"ז עד אנה ירום אויבי עלי שזה הגלות האחרון שהוא בעבור שנאת חנם הנ"ל נמשך יותר ארוך מכל הגליות עד שיושלח אליהו הנביא לעשות שלום בעולם שנא' הנני שולח לכם את אליהו וגו' להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כתבתי ביאר פסוק זה במ"א יעו"ש וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ביאור פסוק כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' וביאור פסוק פ' קרח לא חמור א' מהם נשאתי וכו' עזוב אתה תחילה מה דבלבך לעורר את האהבה ואז גם הוא שלום עמך וכו' יעו"ש.
ובזה יובן והשיב לב אבות על הבנים תחילה שהת"ח שנק' אבות יעזבו השנאה שבלבם תחלה על בנים שהם המון עם וע"י זו השיב לב המון עם אל אבותם שהם ת"ח שיהי' אחדות אחד בעולם כי כמים אל הפנים וגו' והבן.
ובזה יובן שלח לך לדעתך שיתפשט בחי' משה בעולם שהוא בחי' הדעת וז"ש שלח לך לדעתך בעולם הגורם חיבור כנ"ל וישלח אות' משה הכוונה ששלח בחי' משה אתם כאשר צוה אותו השם י"ת ואח"כ כשחטאו נסתלק מהם בחי' משה כמו שכתוב בכתבי הארי' זלה"ה וילכו ויבואו מה שנתעבר בהם בחי' נשמת השבטים עתה נסתלקו וילכו להם ויבואו רק הם בעצמם וכו' יעו"ש ה"נ כך נסתלק מהם בחי' משה זולת יהושע וכלב נשארו על מדרגתן ובזה נבאר פסוק ועבדי כלב עקב רוח אחרת היתה עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ וגו' וי"ל א' למה לא זכר יהושע ועוד מהו רוח אחרת עמו וחז"ל דרשו וכו' ונ"ל דאיתא באבות פ"ג כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכו' וכתב במדרש שמואל לפעמים משבחים הבריות לאדם מפחד ואימה ורוח אחרת עמם לכך אמר כל שרוח הבריות בקרבם נוחה הימנו אז רוח המקום נוחה הימנו וכו' עוד פ' שנא' את רוחי אתן בקרבכם א"כ מי שרוח ה' בו נוח לו עו' פ' ונתתי משכני בתוכם ולא תגעל נפשי אתכם דק' מאחר שנתתי משכני בתוכם פשיטא שלא תגעל נפשי אתכם ופי' כי נפשו שהיא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל גם שנתתי משכני בתוככם לה תגעל נפשי לצאת מהגוף שלכם לדבק בי וכו' יעו"ש ול"נ דכתבתי במ"א בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר וכתבו התו' תואר בעיר יש לו ב' פרושים וכו' יעו"ש וה"נ כך ונתתי משכני בתוכם והיינו בקרבך קדוש וע"כ לא אבוא בעיר שיש בו שונא כי אם שנעשה החומר צורה והיצה"ר נעשה יצ"ט ואז בריתי היתה אתו החיים והשלום כמו שכתב רמ"א כי כל הנשמה תהלל יה כי בכל נשימה רוצה לצאת מן הגוף וכו' יעו"ש משא"כ כשנעשה החומר צורה אז הוא החיים של שלום לכך לא תגעל נפשי אתכם והבן.
ובזה יובן ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת אתו דהענין דכתיב ויהס כלב את העם אל משה וזה צריך ביאור רשי' פי' ויהס השתיק ותרגום פי' ואצית כלב ית עמא למשה וזה צריך ג"כ ביאור ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור פסוק ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן אנשים ההם עפ"י ששמעתי זכאה מאן דאחיד בידא דחייבי' וכו' דהיינו לקשר נפשו ורוחו בנפש' ורוחם וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ויהס כלב שרצה לשתקם ע"י שהוא מקשר א"ע אל העם ואח"כ להעלותן ולקשרן אל משה שיהי' אחדות א' וזהו ואצית כלב ית עמא למשה והבן ואח"כ כשנפרדו מכלב נשאר רוחם ונפשם דבוק ברוח ונפשו של כלב וזהו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו שהי' מקשר רוחי ברוחם כדי למלאות אחרי לכך והביאותיו והבן
ונבאר פסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכליכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכ' חלה תרימו וגו' והספיקות עם ביאורו ונ"ל דכתבתי ביאור פסוק ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' להבין זה נ"ל דכתבתי במ"א דשמעתי ביאו' פסוק אחור וקד' צרתני בג' אופנים וכו' יעו"ש והיוצא משם כי החיות רצוא ושוב כמ"ש ביאר הש"ס העמידני על רגל א' ובזה יכול אדם לעמוד על עמדו בכל מדריגה שהוא בו יש צורך בו והוא כלל גדול בעבודת ה' והמשכיל יבין.
ובזה יובן ממזרח שמש עד מבואו דהיינו כשאדם עומד במדרגה העליונה הנק' מזרח בחי' קדם עד מבואו שהוא בחי' אחור בשני בחי' אלו מהולל שם ה' כי אחור וקדם צרתני והבן וכן ביאור פסוק אחריו מי כה' המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ מקימי מעפר דל וגו' והכוונה ג"כ על דרך הנ"ל מי כה' המגביהי שהוא מדריגה העליונה והמשפילי שהוא מדריגה תחתונה שניהם כאחד טובים לפניו ית' כי בזה מקימי מעפר דל כמו ששמעתי ביאור ש"ס העמידני על רגל א' והשיבו מה דסנא' לך לחברך לא תעביד והוא ע"ד זה והבן והנה שמעתי ממורי זלה"ה מקום שהמחשבה של אדם מגעת שם הוא כולו וכו' ודפח"ח ובזה כתבתי ביאור אל ראשי המטות וכו' ובזה יובן ואמרת אליהם בבואכם וגו' ודרשו בש"ס בביאת כולכם וכו' הכוונה במקום שהמחשבה מגעת שם הוא ביאת כולו וזש"ה אשר אני מביא אתכם שמה שהוא בחי' משה הנק' דעת ומחשבה והי' באכליכם מלחם הארץ באותו מדריגה שהוא שם מאותו מדריגה תרימו תרומה לה' והבן עוד י"ל דכתבתי במ"א ביאור ש"ס העושה מצוה אחת וכו' וביאור ש"ס א"ר ירמי' מיום שחרב בהמ"ק דיו לעולם כו' והעולה משם דכ' התו' פר"ח כל הנשמה וכו' לא יתחבר עם המוני עם שיש סכנה וכו' מ"מ יש עצה יעוצה על זאת יתפלל כל חסיד וכו'.
ובזה יובן בבואכם אל הארץ לבחי' עמי הארץ להעלותן אשר אני מביא אתכם שמה. דהיינו מיום שחרב בהמ"ק ואז הוא בחי' כל הנשמה שממה ויש סכנה להתחבר עמהם מ"מ באכליכם מלחם הרץ ע"י השפע שנמשך להמוני עם לחם הארץ מזה ניזונין הת"ח כאשר כתבתי מזה במ"א יעו"ש או בלא"ה הם תומכי אורייתא ומחזיקין ידי הת"ח לכך ראוי להעלותן וזהו תרימו תרומה לה' וק"ל ראשית עריסותיכם וגו' דכתבתי ביאור ש"ס אית לן בירא בחקלא וכו' ע"י שלא לשמה שלמד תחלה בנערותו עי"ז מתחבר עמהן להעלותן וכו' יעו"ש ובזה יובן ראשית עריסותיכם שהי' שלא לשמה בזה חלה תרימו וגו' והבן.
מצוה וכי תבואו מלחמה בארציכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרת ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאוביכם וביום שמחתכם ומועדיכם ותקעתם בחצוצרת על עולתיכם וכו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וכו' להבין ענין חצוצרת להושיע ולהציל מכל צרה בבא הצר וגם בעת השמחה וכו' ועוד בעת השמחה מה צריך לזכרון הגם לפי ספרי יריאים יותר צריך לזכרון בעת השמחה כאשר יבואר ושאר הספיקות שבפסוק וגם איך מצוה זאת היא נצחי וכו' ותחלה נבאר ש"ס דסוכה פ"ג דף מה' משנה בכל יום מקיפין המזבח פ"א ואומר אנא ה' הושיעה נא וכו' ר' יהודא א' אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח ז"פ בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח יופי לך מזבח ר' אלעזר אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח וכו' ופריך בש"ס והא משתף ש"ש וד"א ומשני דה"ק ליה אנו מודים ולך אנו משבחין ליה' אנו מודים ולך מקלסין והנה רפוי ידי כל המפרשים במשנה זו כמו שהאריך בתי"ט והרב פי' ג' פירושי' יעו"ש ודברי רשי ותו' מבואר שאין לירד לעומקן ואענה חלקי ותחלה נבאר משנה שם פ"ד תקעו והריעו וכו' הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהם וכו' ואנו ליה עינינו ר' יהודא אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה ענינו וכו' ושם בדף נ"ג תניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' שמח בשמחת בית השואבה אמר כך אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן הוא הי' אומר כן [כך הנוסחא ובע"י גרס א' הקב"ה] למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא אל ביתי אני אבוא אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך שנא' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ע"כ והוא פלאי גם להבין פסוק כי יד על כס יה וגו' והו' דאי' בפ"ד דדמא' הלוק' פירו' ממי שאינו נאמן על המעש' ושכ' לעשר שואלו בשב' ואוכל על פיו וכו' כי אימ' שבת עליו וירא לשקר ויש להבין למה דוקא אימת שבת עליו בענין זה מלדבר שקר ולא בשאר עבירות שיהי' אימת שבת עליו מלעבור שום עבירה ונ"ל דמבואר בכתבים ענין משאחז"ל פסיע' גסה נוטלת א' מת"ק ממאו' עיניו של אדם ואפ"ה אהדרו לי' בקדושה דבי שמשי וכו' כי הכלה הכלולה נאצלה בין תרין דרועין וחו"ב שלה במקום חו"ג שבו וחו"ג שבה במקום נ"ה שבו ונ"ה שבה אין להם על מה שיסמכו ולפיכך רגלי' יורדת מות ונאחזים בהם הקליפות וגם בראשה שיש שם נ"ה פנימית הנרמזים בעינים אין לה וז"ס עולימתא שפירתא דלית לה עיינין ולכך צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה בקדושה דבי שמשי להמשיכם לה' מהזכר העליון ואז מתברכת מתפוחין קדישין נ"ה וכו' ואז יש לה עינים למעלה הרומזים לנ"ה פנימים ורגלי' שבים למקום החיים אצל הזכר וז"ש אם תשיב משבת רגליך ר"ת אמת כי עד עתה שרגלי' ירדו מות אז השקר שאין לו רגלים הוא הנחש שנתקצצו רגליו אחז בש ג' רגלי' ומדביק' אל ק"ר להשלים חסרון לכך ברכי דרבנן דשלהי מנהון הוי שרוצין לסמוך ש אל ק"ר ונעשה שקר וקשר רשעים ובאמת זה אינו כי בשבת יתפרדו כל פועלי און והש סור מהרע ועולה ומתדבקת בבת והיא בת עין המאירה בג' גווני עינא הרומזים ל"ש ומתקדשת מטומאתה ע"י הקידוש שהוא עדות מעומד ב' קיימין וכו' וז"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי דרכי הכלה וספירותי' נעשה מבינה ודינין מתערין מינה לכך רגלי' יורדת מות משא"כ בשבת נעשים דרכי' מקודש שהיא חכמה ואז רגלי' עולים בקודש ואין שטן ופגע רע וז"ש חשבתי דרכי כי בהיות דרכי המלכות בסוד המחשבה שהיא חכמה אז אשיב רגלי ממות אל עדותיך שהם נה"י שושבני הכלה עדי' כמ"ש עדות ביהוסף שמו ושבים רגלי' אל מקום נ"ה שבו ומתדבקת בירכי וסמכי קשוט באמת וכו יעו"ש בסוף תיקונים מזה דף קנ"ב העולה מזה כי בשבת נשלם ב' חסרונות שבכל הסוד עינים וסוד רגלים שלא הי' להם על מה שיסמכו וע"י שנותן עיניו בכוס דקידוש מאיר בה מן חכמה ג' גווני עינים הרמוז בש ונתחבר עם בת נעשה שבת ובזה יש לה עיינין וע"י קידוש מעומד בשני רגליו [ ר"ל שיאמין אמונה שלימה במחשבה שבזה העדות דקידוש מעלה את המלכות עד המחשבה עליונה ע"י קישור מחשבתו בה הרמוז בכוס שנותן עיניו בה ואז חוזק האמנה נק' סמכי קשוט דחכמה ואז ואשיבה רגלי אל עדותיך והבן זה שהוא כלל גדול ] ואז ע"י חשבתי דרכי כאמור ואשיבה רגלי אל עדותיך למקום נ"ה שבה ובזה ביארתי מ"ש בתיקונ' ואביו שמר את הדבר בו' ימי חול בחכמה יסד ארץ והבן יעו"ש בכתבי במ"א. ומעתה מבואר משנה הנ"ל כי עמי הארצים שהם מקום הרגלים שבו שקר כנ"ל אין נאמנין משא"כ בשבת אין מקום גם לרגלים לאחוז בשקר כי שמן שקר נתחברה עם בת ונעשה שבת וירא בשת לשקר וק"ל ומעתה תבין ג"כ סוד הקידוש שנרמז הכל בשם י"ה בכוונה ובדיבור של קידוש תחלה שלשה י"ה פשוטין נגד ג' מוחין ג' ידות יד הגדולה וכו' ואח"כ במילוי ב' י"ה גי' ע' וכן תיבות הקידוש עולה ע' יעו"ש והוא להשלים ב' בחי' נ"ה דעיינין ורגלין כי שם יה' הוא בעינים כמ"ש האר"י בפסוק וכל יקר ראתה עינו יעו"ש והוא בנ"ה דחכמה שנק' קדש וע"י הקידוש ניתקן עינים ורגלים שלה שעולים למקום רגלים שלו והנה דיבור הוא מבינה המוציאה קול ודיבור כמ"ש בהקפת הושענא יעו"ש ומוציא הדיבור מבין שפתים שהוא נ"ה נשלם נ"ה דרגלין שלה וע"י עינים הרמוז בחכמה הנק' מחשבה פנימיות ניתקן נ"ה פנימים שלה שיש לה עינים ע"י שנותן עיניו בכוס והש"י יכפר ולפי שהדיבור מבין שפתיים הוא נ"ה דבינה כמבואר לכך צריך בשעת דיבור הקידוש לעמוד על רגליו ר"ל שיעמוד באמונת אומן האמנה שלימה וקיימת שע"י עדות זה בקידוש מקשר ומעלה את הכלה עד מחשבה עליונה הנק' חכמה קדש ובזה מקדשה כענין הרי את מקודשת לי להעלותה עד הקודש או להמשיך לה הארה במקומה מן קודש ובזה מקיים ראה חיים עם האשה אשר אהבת שמקשרה בחיים שהיא חכמה כמ"ש החכמה תחי' בעלי ודי בזה. וז"ש משפטי ה' אמת צדקו יחדיו כשהם יחדיו אין רגלי' יורדת מות מקום שקר רק נדבקת בסמכי קשוט בהמת ז"א המאיר בו נ"ה דאבא כמבוא' בכתבים יעו"ש וכמ"ש בס' ע"ח בכתובות פי' הש"ס לא מפי' אנו חיין כי על ג"ד העולם קיים על האמת וכו' יעו"ש.
ובזה תבין מעלת השבת שהיא האמת והיא חיי העולמות וז"ש שבת וינפש וכמ"ש האלשיך פ' בראשית יעו"ש. ובזה יבואר כי ידע לכס יה וגו' כי תיבת כס סובל ב' פירושים א' לשון כוס דברכה ב' לשון כסא מלכות ובאמת שניהם אחד כאשר יבואר והוא דמבואר בכתבים כוונת הקידוש בליל השבת הוא להמשיך שם י"ה והוא מרומז במעשה ובדיבור כי במעשה שאוחז הכוס בידיו הוא להמשיך מן ג' מוחין דז"א שה' גי' מ"ה חב"ד דרך ג' ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה כי שם י"ה במילוי המילוי גי' י"ד אותיות רמז ליד שנק' יד שיש בו י"ד פרקין וע"י ב' י"ה במילוי נעשה ע' גי' יין שבתוך הכוס וכן בדיבור יש ע' תיבות ועם ה' אצבעות היד רמז אל ה' אותיות אלהים גי' כוס ה' אותיות מנצפך ונק' כוס ישועות להושיעה מאויבי' ע"י ה"ג מנצפך כנודע בברכ' הרב וכו' דפורים יעו"ש ובקידוש רגלי' יורדת מות הקליפות להושיעה שתוכל להשיב רגלי' לעדותיך ואפשר שזהו מזיגת מים חסד ששרשו בחכמה ואז חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וכנ"ל וז"ש כי יד על כס יה ר"ל שצריך להמשיך י"ד על כס שהוא י"ד אותיות של שם י"ה על כס דרך ג' ידות יד הגדולה והחזקה והרמה הרמז ביד י"ד פרקין ומשם לכס של ברכה ועם ה' אצבעות היד נעשה כוס ה' אותיות אלהים הג' מנצפך ואח"כ יניח ביד ימין הכוס לרמז שכל ג' קוין נעשה אחד ונכללו בימין ונעשה מן כס כסא והוכן בחסד כסא לאדם היושב על הכסא אחר שצדקו יחדיו דגלי' במקום רגליו הכל בקודש וז"ש מלחמה לה' בעמלק שאין נעשה יחוד בשלימות עד דמטי רגלין ברגלין וכו' דרך קומה שלימה משא"כ בכל שבת נעשה יחוד דרך איברים עד שיבא משיח צדקינו ב"ב אנס"ו.
ובזה יובן משנה פ"ד אבותינו שהיו במקום הזה משתחוים קדמה וכו' כי נודע כי אחיזות הקליפות ויניקתן הוא משם אחוריים כמ"ש בק"ש דשובבים ביחוד זכור לא תשכח יעו"ש ואחוריים דאו"א הוא גי' קד"ם וקדמ"ת והם היו משתחוים להמשיך כח מן אחוריים ליניקת הקליפות אבל אנחנו ליה עינינו ופריך בש"ס דף נ"ג ע"ב הא מודים מודים משתקין אותו ומשני אלא הכא אמרו המה משתחוים קדמ"ה ואני ליה אנחנו מודים וליה עינינו מייחלות והוא מבואר כפל הענין עפ"י הנ"ל כי הכלה הכלולה חסרה ב' דברים עיניים ורגלים ולתקן זה צריך ב' דברים א' להמשיך מן נ"ה הפנימיים דחכמה הנק' י"ה וכנ"ל וב' ע"י מודים דרבנן כי ברכי דרבנן דשלהי מנהון הוי כי רגלי' יורדת מות ושפיר ע"י מודים דרבנן דכרעי במודים להמשיך מן נ"ה דאבא אז ואשיבה רגלי אל עדותיך להציל רגלי' ממדת הקליפות וא"ש אך דהי' מקום להקשות מה ענין זה לשמחת בית השואבה כי בשבת א"ש ע"י כוס דברכ' שהוא ע"י שם י"ה משא"כ עתה לזה ביאר ואמר בש"ס תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' שמח בשמחת בית השואבה אומר כן אם אני כאן וכו'.
הגם דיש לפרש עפ"י פשוטו ג"כ דכ' הרמב"ם בה' לולב וז"ל מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וכו' הם היו המרקדין ומשמחין במקדש אבל כל העם באין לשמוע וכו' ויש להבין למה לא ישמחו בזה השמחה כל מי שירצה שהיא שמחת מצוה ונ"ל דכ' הרמב"ם אח"ז וז"ל השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת קל שצוה בהן היא עבודה גדולה וכו' יעו"ש.
והוא כמה שזכרתי בקו' ואהבת לרעך כמוך ואהבת את ה' שהיא ציוי בדבר שאילו מסור ביד האד' לעשותו וכו' והעולה שם במה שכ' המפרש להרמב"ם בפ"ב מה' יסודי התורה וז"ל ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע לזו המדריגה לאהבה את ה' וכו' והיינו ע"י שידבק בתורה שהיא דרך ה' אז ממילא יבוא לו בלבו אהבתו ית' וכמו שא' באבות אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו' כי ע"י קירב' בתורה יהי' אהוב לך ואתה אוהבו משא"כ בלא"ה דרך מוסר וחכמה אוילים בזו וא"כ שפיר כ' הרמב"ם השמחה שישמח באהבת האל היא עבודה גדולה וכו' כי מסתמא קיים כל המצות שהיא דרך ה' ואז נכנס בלב אהבתו ית' משא"כ בלא"ה לכך לא היו משמחין בשמחת בית השואבה רק גדולי החכמה ולא לשאר העם שאין להם אהבת הבורא רק שמחתו הוא הוללת לשמח את עצמו ובזה יובן מאמר הלל שהי' עניו ובעשר מדריגות חשיב ריב"ל ענוה גדולה מכולם שנא' יען משח ה' אותי לבשר ענוים וכו' וע"כ יש בו חסידות ג"כ שהיא מדת אהבת האל כמ"ש אהבו את ה' כל חסידיו וז"ש אם אני כאן שהוא מדתו מדת ענוה הכל כאן כל מדת עשר וגם אהבת האל בכלל וראוי לשמוח בשמחה זו ואם אין אני כאן מי כאן ר"ל דבש"ס דיומא קאמר במשנה אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנא' וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה וכו' והספיקות רבו וכבר זכרתי בביאורו וכאן בקיצור באתי לבאר ע"פי מ"ש האר"י בס' נע"ח בפ"ק דברכות כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו ואמרו רבינו למדינו אורח חיים אמר להם דעו לפני מי אתם מתפללין וז"ל כי סוד גדול אמר להם והוא כי האדם בתפלתו יכוין להמשיך לז"א מוחין דגדלות אמא הנק' מ"י וכאן הזהיר לתלמידיו שצריכין ג"כ להמשיך לז"א מוחין דאבא יותר רחמים וז"ש לפני מ"י אתם מתפללין תיבת לפני מורה על אבא שהוא לפני אמאי הנק' מ"י וזהו תשובה על שאלתן למדינו ארחות חיים כי המוחין נקראו חיים עכ"ל והנה כמו שיש ב' מדריגות הנ"ל בתפלה כך יש בתשובה ב' בחי' הנ"ל א' מצד אמא עלאה הנק' מי תשובה עלאה בחי' ב' יותר עליונה מצד אבא הנק' לפני מי וז"ש אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין וכו' וק"ל. וה"נ בשמחת בית השואבה היו ב' סוגי אנשים א' חסידי' מצד אבא והם שאמרו אשרי ילדתינו שלא ביישה את זקנותינו וכפי' רש"י כל חסיד משמע מעיקרא סוג ב' בעלי תשובה מצד אמא והם אמרו אשרי זקנותינו שכיפר' את ילדתינו כמבואר בש"ס קודם לזה המאמר שהתחלנו יעו"ש. וז"ש הלל אם אין אני כאן שהיא מדת ענוה הקשורה בחסיד עכ"פ מי כאן הם בעלי תשובה וזולת ב' סוגים אלו אין מקום לשום אדם לשמוח שם כמ"ש הרמב"ם הנ"ל וק"ל.
ושוב א' למקום שאני אוהב רגלי מביאות אותי וכו' והוא נמשך אחר הצעה הנ"ל שאין מקום לשמוח בשמחת בית השואבה כי אם אל ב' סוגי אנשים חסידים ובעלי תשובה. אפס דחש פן יאמר שאר העם שאינם בבחי' ב' סוגים הנ"ל א"כ אין להם חלק ונחלה ח"ו בשמחת השם לכך אמר זה לפייסן והוא מה שאמר מרע"ה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו' וגם זכרתי בפסוק וישא יעקב רגליו וגו' כי כמו שיש באדם פרטי ב' בחי' א' עליונה הנק' ראש וב' סוף הנק' רגלים כך בכללות פרצוף העולם חשובי הדור נק' ראש ומדרגה תחתונה שהם המוני עם נק' רגלים שמעמידין את הגוף על קיומו ועמדו לעמוד על רגליו והוא ע"ד שביא' הרמב"ם ביאר הש"ס אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה וכו' וע"ד מ"ש בש"ס ברוך שברא כל אלו לשמשני יעו"ש בארוכה.
וזה שאמר למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי ר"ל מה שזכיתי לבוא למדריגה עליונה וז"ש למקום שאני אוהב שהיא מדרגות אהבת האל שהיא עליונה שכל המצות לא ניתנו אלא לבוא אל מדריגה זו וכנ"ל הגורם לזה הם רגלי שהם המוני עם הם מוליכין אותי ע"י שברא הש"י אותן לשמשני ולכך היה לי פנאי להתבודד עד שהגיעוני למקו' שאני אוהב ומעתה ראוי להם לראות בשמחה זו שהם הגורמים וכאשר באמת בש"ס אמרו חסידי' ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם ר"ל בפני אנשי המוני עם וכמו שביאר הרמב"ם וק"ל.
אך שלא ינשאו ראש לכך אמר שוב אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך וכו' כי מבואר ע"פ משל המוב' בספרי יריאי' ענין כוונ' הלב בתפלה לאדם א' שביקשו מהמלך שיתאכסן בביתו והבטיחו על זה וקבע לו זמן שידע באיזה זמן יבוא המלך לביתו לפנו' ביתו ולהכינו וטבח טבח והכן ובעת שהגיע הזמן בעל הבית הלך מביתו לאיזה הצטרכו'. וכבוא המלך ולא מצאו לב"ה בביתו שיכבדהו הלך בחרי אף וכו' כך הנמשל בענין התפלה הקרבנות הוא טבוח טבח והכן ופסוקי דזמרה הוא הכלי שיר ובתפלת י"ח יבוא המלך לביתו זה הלב כמ"ש חז"ל אותו תעבוד עבודה שבלב היא התפלה וכשלא מצא לב"ה בביתו רק מחשבות לבו רק רע במחשבות זרות שהוא חוץ ולא בפנים לא די שלא נעשה מבוקשי ברך עלינו שנה טובה וכיוצא רק שנידחת תפילתו משא"כ המתפלל בכוונה אז אבוא אליך וברכתיך. והנה בש"ס משום שכרות הגלות פטורין מדין תפלה שאין יכולין לכוין בלב ושם הקשתי על הרמב"ם שחשב דין תפלה למ"ע מדאוריתא והביאור שם כי הת"ח מכוונין שאין עליהם עול גלות ואנשי המוני צריכין להתחבר עמהן וזה שנסמך אותו תעבוד ובו תדבק הדבק בת"ח לטעם המבואר ובזה שפיר ביאר הלל דבריו כמראה האופן לכל צד. כשם שאין לת"ח לומר שאין צורך בהמוני עם כי אדרבה הם רגליו וכמו שכתבתי במצוה ולא יזח חשן מעל האפד לכך פשיטא וק"ו שאין לאנשי המוני עם לומר שאין להם צורך בת"ח רק שניהם כאחד בחיבור טובים כמו הגוף עם הנשמה וק"ל כך הוא הפשוט אמנם יש דברים בגו. מה שרימז הלל בצחות לשונו דאי' בר"מ פ' פנחס דף רך"ז ע"א וז"ל ועוד שש מעלות לכסא ברזא דא וא"ו גי' י"ג ואתרמז בתלת תיבין ויסע ויבא ויט דאינון והו אני והו וכו' והוא סוד א' הנק' אנ"י שבתוך ב' ווי"ן מבואר בר"מ משפטים שהוא סוד עילות כל העילות נשמה לרוחניות הספירות המייחד שם בן ד' וכל השמות והתיבות וכו' וכן אי' בפ' פנחס דף רך"ה ע"א וז"ל איהו עלת על כלא וכו' ולית מאן דיכיל לקרב חילין בר מני' וכו' והוא כלל גדול בכל היחודים להמשיך הנשמה בתוך אותיות השמות וזכור זה וז"ש אם אנ"י כאן הכל כאן כי הוא המייחד וכולל הכל לכך וא"ו הנ"ל גי' אהבה גי' אחד שהוא שורש האהבה ושמחה ואם אין אני כאן מי כאן כי האותיות דנפקי מבינה הנק' מי נשארו כגוף בלא נשמה ואמר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכין אותי וכו' כי מבואר דישראל אינון רגלין דשכינתא כמ"ש מה יפו פעמיך בנעלים וכו' ולענין שכמו הרגלים מוליכות את האדם לפי חפצו ורצונו כך מעלות את התפלה עד המקום שהיא אוהבת והוא דמבואר בכתבי' כל הקובע מקום לתפלתו כי שם בן ד' בהכאות אורות גי' מקום וע"י כוונה זו מעלה התפלה עד המקום וכו' יעו"ש בתפלת י"ח.
וז"ש למק"ום שא"ני או"הב וכו' כי כמו שעלות כל העלות נק' אני כך המלכות נק' אני בסוד אני ראשון ואני אחרון ורגלי מוליכות המדה הנק' אנ"י עד המקו"ם ששם אנ"י אוה"ב כי שורש אני הוא וא"ו גי' אהבה כנ"ל והבן אם אתה תבוא אל ביתי וכו' כי נודע מ"ש בכתבי' ואהבת את ה' אלהיך להמשיך לה בכתרה ב"פ אור גי' בית וגי' שחו"ק שאז כשיהי' בית ימלא שחוק פינו וכו' ונודע שהאדם בכוונתו שם הוא מקושר וז"ש אם אחת תבוא אל ביתי להמשיך ב"פ אור גי' בית אל ביתי בית תפלה אז אנ"י אבוא אל ביתך שהוא הגורם בכוונתו שנק' פועל צדק וברכתיך והבן.
ובזה אמרתי לבאר ענין המצות את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע מה ענין זה לזה וכבר ביארנו קצת המצות בארוכה בפתח דברינו שאח"ז יעו"ש ונשאר לנו לבאר ובו תשבע שכ' הרמב"ם שהוא מצות עשה והרמב"ן השיגו ובארתי מזה לקמן ג"כ וכעת נ"ל לפרש עפ"י מ"ש האר"י בתיקוני עונו' כי שביעת אמת היא מצוה כי עי"ז גורם להמשיך ז' הבלים מפה ז"א הנק' אמת אל השכינה הנק' שבועה וזהו שבועת אמת וכו' יעו"ש הרי דברי הרמב"ם מבוארין שהם כדברי הקדוש אלהי האר"י זלה"ה אך דלפ"ז יש להפליא על הרמב"ן שהי' רוח הקודש הופע בו איך לא השיג זה דנמוקו עמו דמבואר בכוונת הק"ש דאין אדם יכול להמשיך בכוונתו אור השפע מלמעלה כי אם ממקום ששורש נשמתו משם יוכל להמשיך וכו' וא"כ מי היא זה שיהי' בזמן הזה שורש נשמתו מאצילות מכ"ש ממקום גבוה שיוכל להמשיך מפה דז"א דאצילות. איבר' דיש תקנה לזה מצד שכולל ומדבק נשמתו עם נשמת החכמים השלמים שיש עכ"פ מעט מזעיר בכל דור ששורש נשמרם באצילות לזה נ"ל שנסמך לבו תדבק הדבק בת"ח היינו ע"ד שזכרנו ואז ובשמו תשבע מצוה שגורם ע"י שבועת אמת להמשיך מפה ז"א הנק' אמת ז' הבלים אל השכינה הנק' שבועה והבן ושמור כלל זה לכל היחודים לכלול א"ע כאמור ושפיר כ' הרמב"ם ד' מצות אלו שהם מהתורה דלכך נסמכו בפסוק דעכ"פ בזמן הראשונים שהי' נשמות חצובים ממקום גבוה הוא מצוה. וז"ש שבועת אמת הוא צורך העבודה כי השכינ' נק' עבוד' לכך ניקו' עבודה הוא ניקו' שם הוי' הנק' ז"א תואר אמת שהי' נשמה למלכות הנק' עבוד' והרמב"ן איירי לדידן בזמן הזה לכך כ' מה שכתב וכל א' דברי א"ת דבר והבן.
ועפ"י הנ"ל אמרתי לבאר מה שנשאלתי מספרדי חכם א' שכ' האר"י ליתן יד בעיניו בשעת ק"ש משום עלימתא שפירתא דלית לה עיינין וכו' והקשה הא יכול לעצום עיניו בלא היד וג"כ יהי' זה הרמז מרומז וביאר כי היד יש באצבעותיו שם ע' וכו'.
ולי נראה לפרש שהוא כדי להמשיך לה הארת עיינין מהזכר העליון מן חכמה הנק' י"ה שהוא במילוי המילוי גי' י"ד אותיות נגד י"ד פרקין שביד שזכרנו לעיל בקדושי דבי שמשי שנותן עיניו בכוס כדי להמשיך מן נ"ה דחכמה הנק' י"ה יעו"ש אחר כותבי זה מצאתי בתיקונים דף ד' ע"ב וז"ל י"ה גי' חלם וכו' קמץ גי' י"ד פרקין דאצבען והאי איהו ויאמר כי יד על כס יה וכו' וצריך הבנה ונ"ל כי כוס מלא ו' גי' אלהי' אותיות מליאה סוד מליאה הלכתי וריקם השיבני שם אילם שהוא כס חסר ו' וע"י שנותן ה' אצבעות שביד שבו י"ד פרקין גי' י"ד אותיות שבמילוי דמילוי י"ה אז נעשה מן שם אילם חסר ונעשה שם אלהים מליאה ושם י"ה דאלהים גי' קמץ שהוא קמיצו דעיינין וידי"ן כמו פתח פתיחו דעיינין וידין וכשנותן אז יד ימין על העין בקמץ בסוד וקמץ הכהן שהוא אבא משם הארת עין ליריאיו למיחלים לחסדו וג"כ הוכן בחסד כסא והבן אז מרומז כי יד על כס יה וזהו מלחמה בעמלק בזמן שיהי' שם י"ה רבא כמ"ש האר"י בקדיש יעו"ש והש"י יכפר.
ונחזור לענינו העולה מדברינו כי מה שנותן עיניו בכוס ומה שנותן ידיו על עיניו בק"ש הכל בחי' אחד להמשיך לה הארת עיינין מן נ"ה דחכמה. ובזה נראה לבאר ש"ס דבכורות מאי רפידים לפי שריפו ידם מד"ת לכך ויבא עמלק וכו' ויש להבין למה פרט אבר ידים ברפיון התורה יותר מכל רמ"ח איברים וגם בפסוק ק' אם הקול קול יעקב בבהמ"ד ואם לאו הידים ידי עשו למה והידים דוקא ונראה לי לבאר תחלה ש"ס דנדרים פ"א אר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה ואר"י א"ר שלא בירכו בתורה תחלה וי"ל דלפי פשוטו הל"ל מ"מ נאבדה הארץ אבל עכשיו משמע שהארץ אבדה איזה אבידה ולכאורה אינו כ"א שהארץ עצמו נאבדה ונשחתה ב' ק' מה ענין עונש זה לעושין כך ג' ק' לשון מי האיש החכם ויבן את זאת דאין לו שחר וגם משום דידע הא לחכם יחשב ואי בלא"ה הוא חכם א"כ מ"ט לא ידעו לפרש זה ד' ק' איך מרומז זה על שלא בירכו בתורה יוגרם אבידת הארץ ה' ק' איך רב יהודא הוציא הפסוק מן הפשוטו דלשון על עזבם את תורתי משמע שלא למדו כלל והוא פי' שלמדו אלא שלא בירכו בתורה תחלה הגם דהוצרך לפרש כך מכח ק' ג' דאם לא למדו כלל איך לא ידעו לפרש זה אלא ע"כ למדו תורה ומשום זה לא ידעו לפרש ואכתי נשאר לבאר שאר הקושי' שזכרנו ונ"ל דאי' בפ"ג דסוטה כל המלמד בתו תורה כאלו למדה תפלות שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה וכו' ורבנן ההוא מבעיא לכדריב"ח אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליהם ערום וכו' אר"י אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשי' עצמו כמי שאינו יודע שנא' והחכמה מאין תמצא והנה רש"י ומוהרש"א פירשו יעו"ש כי אין הבנה לפי פשוטו ולי נראה שהוא ע"ד ששמעתי בשם הרב המגיד מוהר"י הוי ערום ביראה וכו' לפי שיש כמה וכמה לבושי היראה לכך א' הוי ערום בלי לבוש ודפח"ח. וה"נ יבואר כך והוא כי תורתינו הקדושה נק' הלכה כמו שאח"זל אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו' והטעם שנקרא הלכה י"ל ב' פירושי' א' ע"ש הליכה כמ"ש הליכות עולם לו ב' לשון הכלה ואפשר שזהו צחות לשון הש"ס סוף נדה תנא דבי אלי' כל השונה הלכות וכו' שנא' הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות וכו' ונודע סוגיות אל תקרי כי ב' הפירושי' אמת והענין גם שהתירו חז"ל לימוד שלא לשמה כמ"ש לעולם יעסוק בתורה אפי' שלא לשמה וכו' לא שישאר ח"ו במדריגה זו אלא שיהי' הולך ועולה ממדריג' למדריגה עד שיבא ללימוד לשמ' ומבואר אמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה הרי מפור' שעיקר התכלית הוא לשמה פי' ב' הלכה אותיות הכלה כי מבשרי אחזה אלוה כי הכלה יש לה כמה מיני קשוטים כדי לעורר תאוות הזווג ובעת הזיווג אתפשטת מלבושי' ודבק באשתו והי' לבשר א' בלי שום לבוש כך קשוטי התורה הן הלימוד בפלפול או הלומד לאיזה תועלת שיבא לו מזה אפי' כדי שיהי' לו עה"ב אין זה עיקר התכלית רק הכל הוא קשוטי הכלה העליונה שתהי' מעוררת זווג העליון הקדוש ואז כ"י אישתליל מלבושי' ודבק עצם בעצם כך מה שהאד' מדבק א"ע בצורת אותיות התורה שהיא הכלה ודביקות עצמותו בעצם פנימיות אותיות התורה הוא הזיווג האמיתי ערום בלי לבוש ופני' ותועלת או שכר רק לשמה לאהבתה שיתדבק בה הוא עיקר ותכלי' הכל וכמ"ש ובו תדבקון שהוא שורש כל התרי"ג מצות וכמו שזכר המפרש להרמב"ם כי כל כללות תרי"ג מצות לא ניתנו רק להגיע למדריגה זו אהבה ודביקות וכנ"ל אנס"ו.
וז"ש א"ת הליכה אלא הלכה שהיא הכלה שלא ישארה כלה מקושטת רק שילך ממדריגה זו אל מדריגה עליונה שהיא הזווג בלי לבוש וקישוט רק דביקות עצם פנימיותו בעצמות פנימיות התורה וזהו צחות לשון הש"ס אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו עליה ערום שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה כלומר ערומה שם שכנתי וכאמור ולדבריו יתפרש גם פסוק והחכמה מאין תמצא ר"ל שלא יהי' לשום תועלת ולבוש רק מאין אז תמצא החכמה ור' יוחנן מוסיף עוד ביאר דבריו שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו יודע כי לשון ידיעה האמור כאן הוא כמו וידע אדם את חוה שיהי' לו דביקות בו ית' ובתורתו הנק' ידיעה כמו ידיעת ודביקות זווג הגשמי שאמר ודבק באשתו אלא הגשמי יש לו סוף כי אחר הזיווג שנתמלא תאוותו פורש כל א' לעצמו משא"כ ידיעת התורה הנק' אין סוף כי יותר שיודע ומשיג בדביקות התור' אז יותר תאב לדביקות הבורא ותורתו כאלו לא ידע והשיג כלל ועל זה הדרך אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ר"ל כל מה שאני אחכמה יותר בדביקות התורה אז אני רואה ומשיג יותר עומק המושג כאלו יותר רחוקה ממני כי הסכל נדמה לו שכבר השיג כל חפצו וז"ש ר' יוחנן כמי שאינו יודע והחכמה מאין תמצא וק"ל וזה מרומז בברכת התורה שמברכין נותן התורה לשון הווה ולא אמר נתן לשון עבר דהא כבר ניתנה מסיני אלא לפי שהלומד לשמה כדי להתדבק בה יותר ממה שמשיג יודע שעדיין אינו יודע והתורה מוספת לו חכמה בזה כמ"ש והחכמה מאין תמצא וז"ש נותן כי נותן וחוזר ונותן תמיד ועד"ז אמרו באבות הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל מי האיש החכם ויבן את זאת וכו' דכתב בס' הקנה דלא נק' חכם אלא כשלומד לשמה כמ"ש לו חכמו ישכילו זאת וכו' ונודע בזה שכ' בס"י חכם בבינה כי או"א תרין ריעין דלא מתפרשין וז"ש מי האיש החכ"ם ויבן את זאת ר"ל ודאי רימז התשובה בתוך השמלה כי לימוד התורה הי' בישראל אבל שיהי' עד"ז מי האיש החכ"ם ויב"ן את זא"ת להמשיך מן חכמה ע"י הבינה אל זאת שהוא לימוד לשמה באופן הנז' זה לא נמצא לכך לא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי דלא הלכו בה ר"ל שעזבו שאר המדריגות העליוני' רק נשארו בהתחלת המדריגות שלמדו שלא לשמה גם שהתירו חז"ל ואמרו לעולם יעסוק בתורה אף שלא לשמה והיינו שילך אח"כ למדריגה עליונה ויבא לשמה משא"כ הם שלא הלכ"ו בה ממדריגה למדריגה רק עזבו באמצע וז"ש רב שלא בירכו בתורה תחלה כמ"ש המפרשי' בתחלת היום אם הי' מברך הי' נותן דעתו על נוסח הברכה והוא נותן התורה ולא נתן והי' מרגיש בעצמו שאין לימודו לשמ' דאל"כ מה הם דברי' הרבה שזכה אלו הי' למודו לשמה ודוק. אח"ז מצאתי בשם מגילת סתרים דרבינו יונה קצת מענין זה בענין לימוד לשמה ג"כ והנאני יעו"ש.
ובזה מבואר לשון אב"דה הארץ כי לו חכמו ישכילו זאת לא אבדה הארץ שפעה וגם הם היו יושבין בה בסוד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ והבן.
ונחזור לביאור ש"ס רפידים שריפו ידם מד"ת ואגב נבאר ש"ס אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ויש להבין למה כאן נקט בתואר מנוול הגם ששמעתי כי היצה"ר משנה לבושו כמשחז"ל כסות ולשון שינה וכו' ואיך נודע שהוא היצה"ר אבל כמשמנוול ונותן דופי בכל אדם וכו' נודע שהוא יצה"ר וכו' ודפח"ח ועוד למה תקנתו בבהמ"ד דווקא ונ"ל דאי' בש"ס דערכין פ"ג מה תקנתן של מספרי ל"ה אם ת"ח הוא יעסוק בתורה אם ע"ה ישפיל דעתו וכו'.
וי"ל למה לא אמר תקנה א' לשניהם ישפיל דעתו וצ"ל דע"ה אפשר בזה משא"כ ת"ח איך אפשר שישפיל ואמר ע"י התורה וכו' דהא ק' בשלמא תקנת ע"ה ישפיל דעתו א"ש כי תשובה הוא להשיב דבר אל מקורו ובמה שפגם באותו דבר יתקן. והוא מכלל תשובת המשקל והגדר והבאה וכו' וחטא לשון הרע נמשך מהגאוה כמ"ש מוהרש"א שם לכך תקנתו הוא שישפיל דעתו היפך הגאוה משא"כ ת"ח שיעסוק בתורה ודאי ק' מה זה תקנה לחטא זה וצ"ל כי התורה מלמדו דרך השכל איך יוכל להשפיל דעתו ויהי' תקנה על ל"ה שבא מחמת הגאוה והוא דאי' בפ' הספינה כל המרפה עצמו מד"ת נופל בגיהנם שנא' אד' תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח וכו'
ואגב נראה לבאר דקדוק אף שאינו צורך לענינינו דאי' המרפ' עצמו מד"ת משמע דמ"מ לומד אבל שהוא ברפיון ונופל בגיהנ' א"כ ע"ה שאינן יכולין ללמוד ניצולין מעונש זה א"כ הוי יציבא בארעא וכו' כי הת"ח שלומד ברפיון הוא בגיהנם וע"ה שאינו עוסק בתורה כלל אינו רואה פני גיהנם ועוד לשון המרפה עצמו מד"ת וכו' דהל"ל המרפה עצמו מתורה ועוד דתחלה א"ר יונתן בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח דאמר מר כל אדם שיש בו גסות רוח נופל בגיהנם ואח"כ א' כי אתי רב דימי א"ר יונתן כל המרפה וכו' דסותר אהדדי ונראה דהכל מכוון א' להם והוא דלשון דברי תורה אתי לתרץ ק' גדולה דהא מ"ע והגית בו יומם ולילה ניתן לכל אחד מישראל בשוה וכמ"ש הרמב"ם בה' ת"ת בין עני ובין עשיר וכו' וא"כ במה נפטרו עמי הארץ ממצוה זו.
הגם י"ל דאין זו קושיא די"ל כמ"ד בפ"ט דמנחות קרא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית ואסור לאומרו בפני ע"ה אך דבזה גופי' יש לדקדק מדאסור לאומרו בפני ע"ה משמע שצריך ע"ה תקנה אחרת הגם דרש"י פי' שלא ירגיל בניו לת"ת א"כ ק' הת"ח שיודע זה לא ירגיל בניו לת"ת הגם שאמרתי שזה טעם שאין מצוין ת"ח שיצאו מבניהם ת"ח רק מע"ה וכו' אבל הוא דרך דרש ובדרך מוסר כ"כ שאין מקום לפטור ממצוה זו כלל בין ת"ח ובין ע"ה רק שהת"ח שעוסק בתורה ובכתובי' נק' עוסק בתורה ממש אבל ע"ה יוצאים בדברי תורה שהם דיני תורה ומוסר המפורשין ללשונם ולפי דברי המוני עם שיבינו וידעו גם הם ולא יפגרו וזה שתיקנו בברכת התורה תחילת יום לעסוק בדברי תורה וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה וסברו רובא דעלמא שהם עמי הארצים שהם פטורים ממצוה זו ובאמת לפי נוסח הברכה ידעו וידעו כי אין נקי לת"ח בתורה ממש ככתובין וכלשונם ולע"ה ככתבם וכלשונם בלע"ז שהם פירוש התורה ונק' דברי תורה וז"ש על מה אבדה ארץ ולא פירשוהו כי הת"ח באמת למדו רק שע"ה לא למדו עד שפירשו הקב"ה בעצמו כי אין נקי בזה והעולם נידון אחר רובו וז"ש על מה אבדה הארץ שהם עמ"ה שה' פטורין מתור' כסבר' עולם והשיב דז"א כי ברכת התורה יוכיח וק"ל.
ובזה שפיר מבואר מה שאמר המרפה עצמו מדברי תורה שהם עמי הארץ גם שאינם יודעים בתורה מ"מ אינם יכולין להתרפה עכ"פ מדברי תורה ובזה יובן פי' רש"י דא"מ בפ"ק דע"ז ארשב"ל כל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו וכו' עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם. דק' זד יהיר הוא בעלי גסי הרוח וא"כ למה ישונה לתואר לץ שהוא מי שאינו עוסק בתורה כמו שנאמר ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וכו' הא כל שאינו עוסק בתורה נקרא מושב לצים ולדברינו א"ש כי אין לך דבר שיוכל להכניע לב כדי להשפיל דעתו כי אם ע"י תורה וכן כ' מוהרש"א פי' הפסוק הנ"ל אדם תועה מדרך השכל. וז"ל כי שכלו של אדם תועה ויסכל בכמה דברים אבל התורה היא דרך השכל שלא יכשל וז"ש זד יהיר הסבה לזה כי לץ שמו שאינו עוסק בתורה כי לולא היה עוסק בתורה לא היה מקום להתייהר. א"כ יבואר ג"כ לעיל מש"א רבי יונתן על גסי הרוח שנופלין בגיהנם ופעם אחר אמר רבי יונתן המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם כי זה שייך לזה כי אלו לא היה מתרפה מד"ת לא היה גסי הרוח וכו' ומבואר ג"כ ש"ס דעירובין כי ע"ה שאין מקום לגוס דעתו יכול להשפיל דעתו מיד משא"כ בת"ח ע"י ידיעתו בתורה יגוס דעתו ולא יכול להשפיל דעתו לכך א' יעסוק בתורה ואז יוכנע לבבו וישפיל דעתו משא"כ הלומד ופיר' וכו'.
ובזה יובן אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד כי אין לך מנוול מגאוה שנקרא תועבה וגם זד יהיר לץ שמו שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר וכו' הרי הוא מנוול ומנוול לכל הפועלי' ועוסקים בשוק לכך עצה היעוצה משכיהו לבית המדרש ניצול ע"י התורה גם מגאוה כאמור וק"ל.
ובזה מבואר רפידים שריפ"ו ידיהם דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה תיקון עון גאוה הפוג' בשם י"ה גי' גאוה כי אחיזת הקליפות אינו בב' אותיות ראשונים משם בן ד' משא"כ ע"י עון גאוה גורם לקליפו' שאחזו גם בב' ראשונות מהשם וכו' יעו"ש. ואפשר שזהו פי' הפסוק אותו לא אוכל ודרשו בש"ס אין אני והוא יכולי' לדור בעולם וכו' והוא כי עד עתה דיו לעולם שישתמש בב' אותיות משא"כ עכשיו עי"ז גורם שליטה ח"ו גם בב' ראשונות כביכול דוחה רגלי השכינה מכל וכל.
ואפשר שזה פי' הפסוק תהלים סי' ל"ו אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני וכו' והוא כי זכרנו כי עון גאוה פוגם שם בב' אותיות ראשונות שהם בגי' רגל במילוי ושם זה פשוט גי' י"ד אותיות דמילוי המילוי נגד י"ד פרקין שביד וז"ש אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני וק"ל.
ובזה יובן רפידים על שרפו ידם מד"ת ובאו לידי גאוה וגרמו ליתן כח ויד אל האומות וז"ש והידים ידי עשו כי ח"ו נוסף על אחיזת הקליפות בב' אותיות ראשונות ג"כ הנקרא יד ועם ו"ה שאחזו כבר הרי זה ידים וק"ל וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק כי עון ביטול תורה המבי' לידי גאוה נמשך משם גי' רגל וגי' זכור והבן.
ובזה נ"ל לבאר ש"ס דיומא א"ר יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים א"ל ריש לקיש אדרבא אחרונים עדיפי אע"ג דאיכא שיעבוד מלכיות עסקי בתורה אמר לי באר תוכיח שחזרה למשה ולא חזרה ליהושע א"ד אמר לי' בירה תוכיח שחזרה לראשונים וכו' שאלו את ר"א ראשונים עדיפי או אחרונים א"ל תנו עיניכם בבירה א"ד א"ל עדיכם בירה ע"כ והוא תמוה ונ"לד איתא בש"ס תנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות וכו' וי"ל לשון השונה דהוה ליה לומר כל הלומד וכו' ועוד הלכות לשון רבים דהל"ל הלכה ועוד דידוע סוגיות אל תקרי וכו' כי שני הפירושים אמת ולכאורה זה סותר את זה הגם שכבר זכרנו בהקמה מזה יעו"ש. אבל נישנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה כי יש ב' מיני לימוד תורה א' לשמה וא' שלא לשמה וכמ"ש בש"ס לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך זה בא לשמה והנה אין לפרש שלא לשמה דהיינו לקנטר ח"ו או שיקרא רבי וכיוצא בזה להתיר ללמוד כי לא דברה תורה ברשעי ישראל וכמ"ש התוס' שם הגם דהתירו ללמוד שיקרא רבי רק לקנתר אסרו התוס' היינן מכח קושיא דכאן בפ"ד דפסחי' שרי ללמוד ובכ"ב דברכות החמירו בעונש לימוד שלא לשמה רב יהודא עצמו דשרי כאן לכך משני התוס' יעו"ש.
ולי נראה לתרץ קושיות התוס' דלא תיקשי דרב יהודא אהדדי כי יש בלימוד לשמה ב' בחינות ונקרא האחד שלא לשמה נגד מדריגה העליונה ממנה ובלימוד זה שלה לשמה התיר רב יהודא בפ"ב דברכו' והוא דכבר זכרנו כי התורה נקרא הלכה כמ"ש חז"ל אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו'. והטעם שנקרא הלכה אמרנו שיש ב' מיני לימוד אחד לקשט הכלה שהיא אותיות הלכה כנזכר בתיקונים והוא בזוהר חדש לשיר השירים לכך פליגי תנאי בלשון אסור ומותר להתיר קישוט זה מכאן וליתן במקום אחר וכו' יעו"ש.
ונודע כי קישוטי הכלה הוא ע"י לבושין ותכשיטין טובים. כך הלימוד שהוא ע"י לבושין או לתכלית עה"ב או לאיזה סיבה שיהיה לו איזה תועלת נק' דרך לימודו במלבושין והנה אחר כל קישוטי הכלה הוא תועלת שתמצא חן להתעורר הזיווג ואז אשתללית מלבושין והוא דיבוק עצמי כך יש לימוד לשמה בלי שום תועלת והנאה לדבק א"ע באותיות התורה והתפלה ופנימיותיו לדבק ברוך פנימיות התורה והתפלה שהיא הנשמה של האותיות ונקרא סוד נשיקין ישקני מנשיקות פיהו זיווג המעולה זיווג בפה לדבק רוחא ברוחא ונשמה בנשמה סוד ד' נשיקין הרמוז באותיות הוי' נגד ד' אותיות אהבה וכמ"ש הרב מוהר"ם קורדוורא בזה יעו"ש.
והנה ב' מיני לימוד הנ"ל צריך אדם השלם להשלים בכל יום וכמו שעשה הרב האר"י זלה"ה תחלה למוד הלכה בפלפול כדי לשבר הקליפות וכו' ור"ל כי נודע סוד גלות השכינה היא מה שהקליפה מלביש את הקדושה ומכסה אותה בסוד רשע מכתיר את הצדיק כמ"ש בס' נע"ח בפ' פקודי בזוהר דף רמ"ב יעו"ש.
וזה שאמר לבשר שמים קדרות וא"כ ע"י לימוד בפלפול כדי לשבר הקליפות ר"ל כדי להסיר לבושי השחרות מהכלה העליונה ולקשטה בלבושי התורה לבושי הקדושה ואח"כ ילמוד בחי' ב' הנ"ל לזיווג לדבק עצמותו ופנימיותו בעצמות פנימית התורה בלי שום לבוש ובזה אמר רבי יהודא לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שהוא ציוו דהיינו בדרך א' הנקרא קשוטי השכינה שהוא נקרא שלא לשמה נגד בחי' ב' עליונ' ממנה דיבוק עצמו' בלי שום לבוש וז"ש שמתוך שלא לשמה בא לשמה כי בחי' שהיא בתוך שלא לשמה שהיא השכינה שהיתה מלובשת ברוך הקליפות בסוד רשע מכתיר הצדיק וכו' עכשיו בא לשמה שאין לימודו לשום הנאה ותועלת רק לשמה שמדבק עצמו בפנימיות אותיות התורה בלי לבוש אבל שאר בחי' שלא לשמה גדול עונו מנשוא ובזה איירי רב יהודא בפ' ב' דברכות ובזה סרה קושיות התו' דלק"מ.
ובזה יובן צחות לשון התנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום כי ב' פרושי' שנק' הלכה הם אמת וצריך ללמוד ב' בחי' שונות בכל יום וז"ש כל השונה הלכות בכל יום א' לתואר הכלה שנק' הלכה לקשטה ובחי' ב' שנק' הליכה שילך ממדריגה זו למדריגה עליונה מזו שהיא בלי קישוט לבוש רק דיבוק עצם בעצמו וז"ש אל תיקרי הליכות אלא אחר שתיקרי הלכות ובא לשלול שאר הליכות הקודמים ממדריגות לימוד שלא לשמה כגון לקנתר או להתיהר דלא דברה הש"ס בזה להתירה רק הליכה אחר מדריגות הלכה שהיא הכלה בקישוטי' שאח"ז הוא הזווג דיבוק עצמי וכאמור והבן.
והיוצא מזה ללמדינו דעת וחכמה לאיש הרוצה להיישיר דרך השלימות בלמודו בהתמדה שא"א להיו' הכל על דרך בחי' ב' כי מבשרי אחזה אלוה כביכול רק יהי' הכל בדרך קישוט בתורה ותפלה כאמור רק שיקח מועד בכל יום שיהי' זמן מועט לימודו על דרך בחי' ב' לזווג דהיינו לימוד בדביקות עצמי' רוח ברוח וכו' בכל רמ"ח איבריו כי מן הזווג הגשמי ילמוד לרוחני וכן בתפלה שהזווג הוא בעמידת י"ח הוא ג"כ עד"ז כי קרבנות והשירה הוא קשוטי הכלה והכנה בכמה מיני מאכל וכלי שיר ותפל' י"ח הוא דיבוק עצמי כאמור והש"י יעזרנו לעבדו באמת אנס"ו.
ועפ"ז יובן דברי חז"ל כל המשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות עיין אח"ז ויוצא לנו עוד מזה כי בכלל קשוטי הכלה נכלל כל מיני הכנה שצריך האדם כדי שיהי' ראוי לבוא לבחי' ב' שהוא הזווג ובזה נאמר לך דומי' תהלה ר"ל מה שלפעמים אינו יכול ללמוד ולהתפלל מיד בקומו משנתו כדי שיפנה ויוכל ללמוד ולהתפלל בנקיות ואפשר שימשך איזה זמן אם עושה לכבוד קונו אז לך דמי' תהלה או רוצה לטהר מחשבתו להתיישב בדעתו לפני מי רוצה לעמוד להתפלל וללמוד לפני ממהקב"ה עקרא ושרשא דכל עלמין וכיוצא בזה שפיר דמי ובזה אמרו חז"ל חסידין הראשונים היו שוהין שעה א' קודם תפלה שנא' ישבו ישרים את פניך ר"ל ישבו להתישב בדעת' וכו' וכן עשו אבות הקדושים אשר בארץ כמו שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב כדי לפנויי עירוב מחשבות זרות לדבק בקדושה במחשבה ודבור ומעש' וז"ש לשוח ונודע סוד שיחה והבן וכמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו כי קודם כל מעשה שיעשה האדם בין בגשמי בין ברוחני צריך להתיישב תחלה בדעתו אם יש בוצרכי גבוה לקיים מ"ש בכל דרכיך דעה"ו ואז יאמר בפיו שעושה לשם יחוד קב"ה ואז מקיים בפיך ובלבבך לעשותו ובזה עושה מחומר צורה.
ובזה אפשר לפרש המשך פסוקי תהלים סי' ל"ה לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך אברכה את ה' בכל עת וגו' עד סוף הענין דלכאורה הוא סותר מ"ש בתורה ואל יבוא בכל עת אל הקודש כדפי' בתיקוני' על עניני תורה ותפלה ולדברינו א"ש כשהתורה והעבודה בלבוש אז אל יבוא בכל עת אל הקודש כי כמה לבושין יש לבוש דקדושה או דקליפה כמבואר משא"כ אחר התפשטו' לבושין כמ"ש בשנותו את טעמו לפני אבימלך אביו שבשמים ויגרשהו לס"א וילך אז אברכה בכל עת וזה יהי' לעתיד בתמידות משא"כ עכשיו יש זמן ועת לכל חפץ וק"ל. הגה
וע"פ הנ"ל שזכרנו בדף הקודם נבאר המשך הפסוק בפ' וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליה' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וגו' ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים וגו' חזקו ואמצו אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך והספי' רבו א' ק' לי בכ"מ מאחר שהתורה נצחי מה הודיעני בזה שהלך משה אליה' וגו' מה דהוי הוי וע"כ לומר שהוא גם עתה בכל אדם ובכל זמן ב' למה בכל מקום קראם אליו ועכשיו וילך משה אליהם ואי כמ"ש חז"ל שאין שלטון ביום המות מה השמיענו בזה דכבר הוא מפורש בפסוק הוא דרשת חז"ל ועוד בעי טעמא לפי פשוטו. ג' אחר שאמר לשון וידבר את כל הדברים וגו' חזר בלשון ויאמר אליהם מלבד שהוא כפל וגם תואר דיבור ואמיר' למה לי ד' לשון אליה' מיותר גם הל"ל להם משא"כ הוא יותר מורגש במבטא המורה יותר יחוד וכמ"ש הר"ן בפ' ויקרא אליו יעו"ש. ה' בן מאה ועשרים וגו' מה בא ללמדנו בזה ובש"ס דרשו וכו' עיין בספרי הגדול בסופו יותר הספיקות וביאורן ע"פ פשט יעו"ש. וק' ממ"נ איך שייך זה בכל אדם ובכל זמן שאמר ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד וגו' אי איירי במלחמ' הגשמי וע"כ צ"ל דאיירי במלחמ' היצה"ר הרוחני ק' הא הכל בידי שמי' וכו' כי יש ב' סוגי מלחמ' וכמו שכתבתי בפ' שופטים לקמן ז' ק' אל תראו וגו' שזכרנו בביאור פלוגתא הרמב"ם והראב"ד בפ' שופטים שהקשה הכ"מ על הראב"ד וזכרנו שם כי הכרח הראב"ד הי' מכח איך אפשר לצוות שלא לירא והמורה עולה על ראשו יעו"ש וה"נ תיקשי כך. ח' קשה ה' אלהיך ההולך בה"א הידיעה אין לו שחר ט' לא ירפך ולא יעזבך כבר כפול למעלה יו"ד לא ירפך ולא יעזבך ב' לשונות אלו אין לו שחר וגם הוא כפול מכופל ונ"ל דזכרנו לעיל בדף הקודם תנא דבי אלי' כל השונה הלכו' וכו' והק' היה לו לומר הלומד ב' מאי הלכות ג' אל תקרי ד' למה יחד בזה עה"ב יותר מכל עסק התורה והמצות. ובארנו דאי' בפ"ד דפסחים א"ר יהודא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו' והקשה התוספות מפ"ב דברכו' א"ר יהודא דנוח לו שלא נברא ומשני לקנתר אסור ושיקרא רבי שרי יעו"ש.
והנה גם שהוכרחו התוספות לתרץ מכח סתירות הש"ס אהדדי לכך מפרשי דלומד להתכבד ולהתפאר שרי אך באמת דגם זה אסור מכח הש"ס ובשמתא מאן דאית בי' והרמב"ם הביאו בפ"ב מהל' דעות במשנה מאוד מאוד הוי שפל רוח יעו"ש גם במשנה אל תעש' עטרה להתגדל בהם וכו' לכך נ"ל לפרש סתירת הש"ס באופן אחר דמה שאמר לעולם יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה הוא באופן זה דהרמב"ם הקשה במור' נבוכים למה קודם חטא כתיב ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו ואחר החטא כתיב וארא כי ערום אנכי ואחבא וכו' יעו"ש וכבר בארתי מזה במ"א ונ"ל דמבואר בפסוק תהלים כי אם בתור' ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ופי' האלשיך כי יש ב' חלקי התורה א' לבוש התורה הנגלה וא' פנימי' התורה הוא הנסתר וכו' יעו"ש. אך יש לשאול לדבריו למה מענישין למי שלא עסק בתורה הפנימי' כמבואר בזוהר ובתיקוני' יעו"ש מאחר שאין כל אדם זוכה אליו רק חפצו יהי' בה אבל יש לפרש כי שורש כל התורה והמצות הוא לתכלית שיבו' למדריגה ובו תדבק וכמ"ש המפרש להרמב"ם בריש ה' יסודי התורה יע"ש.
ובזה בארתי פסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה בב' פנים א' לענין יותר שהוא עניו יותר מתגאה ומתרחק מהמקו' וכו' ב' יותר שלומד ומכתת רגליו ללמוד בשאר מדינו' שהי' ראוי שיבוא לתכלית בו תדבק ויותר סר מהש"י ע"י גאותו וגדולתו וכמו המשל של חוזק ששמעתי מהמגיד יעו"ש וק"ל. ומאחר שהתכלית התורה והמצות הוא שיבו' לידי דביקה וחשיקה וחפיצה כנלמד מפרש' אותו רשע ותדבק נפשו בדינה וגו' שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו'. כי חפץ בבת יעקב וגו' לכך נק' הלכה אותיות הכלה תורה צוה לנו משה מאורשה שהיא ארוסה לנו וגוי העוסק בתורה חייב מיתה מטעם זה כדאי' בסנה' וכו' לכך יש בעסק התורה ב' סוגיות א' קשוטי הלכה זה חלק הנגלה מהתורה הנק' לבושי התורה וז"ס הן הן גופי התור' וכמבואר בזוהר זה אוס' וזה מתיר הוא קשוטי הכל' יעו"ש וכמו שהכלה אחר הקשוטין והלבושין הוא היחוד והזווג ואז אשתליל מלבושי' ודבק באשתו והיו לבשר אחד כך בסוגי התורה אחר הקשוטין והלבושין הוא היחוד ודביקו' בפנימי' התורה שהיא תורת ה' ובו תדבק בדביקה חשיקה וחפיצה. ובזה יובן בתורת ה' חפצו בדביקה בחשיקה וחפיצה רק שאין זה סוג היחוד והזווג שייך בהתמדה כי אי אפשר ומבשרי אחזה וגו' אבל בתורתו יהגה יומם ולילה והוא חלק הנגלה מהתורה יהי' בהתמדה יומם ולילה והבן.
והנה חטא אד"הר גרם כתנות עור משא"כ קודם לזה הי' כתנות אור כמ"ש בתורתו של ר"מ באופן שהי' רק חלק פנימי מהתורה וסוד ה' בלי לבוש כמו שיהי' אחר ביאת משיח ולא יכנף עוד מוריך דאשתליל מלבושי' וז"ש ויהיו שניהם ערומים משא"כ אח"כ והבן. ובזה יובן לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה דהיינו בלבושי התור' שנק' קשוטי התורה והלכה אותיות הכלה שיעסוק תחלה בנגלה שמתוך כך יבוא לשמה שהוא דביקה חשיקה חפיצה בו ית' שהיא לשמה בפנימיו' התורה שהיא שמו ית' ממש שנק' תורת ה' וק"ל.
ובזה יובן כל השונה הלכות שהוא ב' סוגי הלכה א' לקשוט ב' ליחוד אז הוא בן עה"ב ששם יהי' כך ולא יכנף עוד מוריך והבן. וזה נק' הליכה ממדריגה למדריגה ואילו עומד על מדריגה א' וז"ש הליכות עולם לו א"ת הליכה אלא הלכה כי שניהם אמת והבן ובזה נבאר מ"ש הרמב"ם רמז לשופר כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וכבר בארתי בכמה מקומות וכעת נ"ל כי זה הוא מוסר כולל כמה סוגי מוסר לכמה סוגי בני אדם לכל א' לפי בחינתו מוסר א' נקרא תקיעה ב' נק' שברים ג' נק' תרועה נגד ג' ספרים הנפתחים בר"ה לג' סוגי בני אדם רשעים צדיקים בינונים ונבאר משנה בש"ס דר"ה שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב וכו' כי כבר זכרתי ביאור ירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי' כי הישן בריש שנותיו שהם מחצית הראשונה משנותיו דמיך מזלי' שהוא היצ"ט כי היצה"ר גובר בו וכמו שאחז"ל כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא וכו' ה"ה איפכא וכן שמעתי בשם הש"ך ומלבד זה אמרו בש"ס דע"ז אשרי איש שעושה תשובה כשהוא איש גם מפני שיבה תקו' כמ"ש בזוה' ובזה יובן שופר של ר"ה של יעל מה שתוקעין בשופר לעוררו משינה בראש שנותיו הוא של יעל שאז יוכל לגבור על יצרו ויהי' ה' אלהיו עמו ויעל ממדריג' למדריג' משא"כ אחר שנתיישן אצלו היצה"ר קשה לפרוש ממנו שיעל' שום מדריגה ופיו מצופה זהב ר"ל פיו של המרים קול כשופר הדורש תוכחת מוסר לעם יהי' מצופה מלמעלה זהב שהוא סוגי לבושי התור' קשוטי הכלה שם אדני גי' היכל ולבוש בד' בגדי זהב אל פנימית התורה שהוא שם הוי' ד' בגדי לבן כנודע וכמ"ש בתיקוני' וז"ס וה' בהיכל קדשו וגו' ובא ללמד דעת שידרוש תחלה בגופי התורה שיהנה תואר הגוף הם פשטים לכללות העם ואח"כ פנימיות מוסר שהוא תועלת לפנימי' הנשמה מי שיש לו נשמה השייך לשם הוי' בסוד כל הנשמה תהלל יה וכמו שבארתי בזה במ"א ושתי חצוצרת וכו' וק"ל וזהו חלוקי המוסר לפי חלוקי כתות האנשים כי הרשעים אשר כים נגרש השקט לא יוכל כי אם הולך וסוער להרע ולהשחית בינו לבין קונו ובינו לבין בני האדם אליו צריך בחי' מוס' ולעוררו משינה ע"י קול שופר שיעל' מדריג' אחת עכ"פ שיהי' בשב ואל תעשה שיהי' סור מרע ולא להעלותו ב' מדריג' בפעם א' כמו שביארתי מצוה ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו יעו"ש שבפסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים שגם זה נק' מאושר בהיותו שב ואל תעש' ולא זה שאינו יוכל לעמו' בסוג זה אף זה ובדרך חטאים לא עמד ג"כ נק' מאושר לא זו אף זה ובמושב לצים לא ישב כמו שהורג' מקודם נק' מאושר ג"כ ועיין מ"ש האלשיך בזה יעו"ש וזה המוסר נק' שברים שנשבר' נשמתו ע"י חלאים רעים שהי' פועל רע ובא קול זה לעוררו מהשינה שיעלה ממדריגה זה להיות בשב ואל תעשה ע"י מוסר גשמי עב שישבר לבו כעין חטאו כמו ששמעתי אין אומרים בפני מת וכו' ויש כת בינונים שגברה השכחה בהם והם בשב ואל תעשה לא פועל רע ולא להטיב צריך לעוררו בקול מוסר שיהי' פועל טוב שעל מנת כן בא בשליחות הש"י לעה"ז שהוא סלם מוצב ארצה שיעשה הכנה בעה"ז כדי שראשו יגיע השמימה לעה"ב וכמ"ש בעולל' אפרים מזה ומוסר זה נקרא תרועה כי תרועת מלך בו וכפי' רשי' שם בפ' בלק ונגד כת צדיקיא גם שהוא פועל טוב מ"מ צריך שיראה לעלות תמיד ממדריגה למדריגה שיה' נק' הולך ולא עומד על מדריגה א' כמו זה שנה ושנתיים ולזה צריך מוסר רוחני זך ופשוט נקרא תקיעה פשוטה וק"ל ר"ל לבוא למדריגה דביקה וחפיצה הנק' תקיעה כמו תקע ביבמתו כמ"ש בפע"ח ה' ר"ה יעו"ש
עוד יש לפרש דברי הרמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם וגם משנה שופר של ר"ה של יעל פשוט וכו' ובו יבואר סדר תקיעת תשר"ת דשמעתי משל ממורי מובא בספרו הגדול בפ' נצבים שפעם א' תעו סוחרים מן הדרך ונחו שם לישן עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך ונזדמן א' שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים ויש שהוליכן למקום ישר והנמשל כי אותיות התורה שבהם נברא העולם באו בע"הז כדמות סוחרים ותעו מהדרך וישנים ובא א' ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשרשן משא"כ כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים ודפ"חח וכן הוא בתפלה ע"י מחשבות זרות נפסל התפלה ומשליכן במקום פסולי המוקדשין ואם מתפלל בר"ה בכוונה מעלה כל התפלות של כל השנה שחרית לשחרית ומנחה למנחה וכו'. ובזה תבין שבאו התקיעות בר"ה בסדר תשרת שהם אברהם יצחק יעקב כנודע להבאים בסוד ה' כדי לעורר משנתו להעלות ג' תפלות שתיקנו אבות אברהם שחרית וכו' כמסקנת הש"ס ברכות פ"ד ובאו התקיעת מדת אברהם שיתעור' מהשינה ע"י שיתפלל בכוונה שחרית שתיקן אברהם להעלות תפלת שחרית של כל השנה ושברים יצחק שתקן מנחה ותרועה נגד ערבית שתיקן יעקב ובזה יובן עורו ישנים מתרדמתכם בענין התפלה וכן בענין התורה יש ג' בחי' הנ"ל וכן בג' כתות רשעים קו שמאל שמדברי' עם האותיות ל"ה ורכיל' ובינונים קו האמצעי המתפלל ולומד כמו ישן בלא דחילו ורחימו דלא פרחית לעילא ועי"ז גורם לעצמו שנאה מהאותיות עד שישוב ומעלה אותן בדחילו ורחימו וכת צדקיא קו ימין שיתקעו את עצמן עם בני עולם להעלותן ובזה מבואר סדר התקיעה וגם שופר של ר"ה של יעל ור"ל שיעלו כל התפלות של כל השנה וכל התורה וכל דבורים ופיו מצופה זהב שלא לטנף פיו כי היא כלי יקר הערך כמו זהב וק"ל ע"כ הגה.
ובזה נבא' ש"ס פ"ק דברכות תניא א"ר יוסי פעם נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובא אלי' ז"ל ושמר לו עלהפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי א' לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל אמר לי מ"מ לא התפללת בדרך אמרתי אני מתיירא הייתי שלא יפסיקוני עוברי דרכים אמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו ג"ד שאין נכנסין לחורבה ושמתפללין בדרך והמתפלל בדרך יתפלל תפלה קצרה אמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו אמרתי לו שמעתי בת קול שאומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו' ופי' רשי' ושמר כמו ואביו שמר את הדבר וכו' תפלה קצרה הביננו.
והספיקו' רבו א' לפי' רש"י שמר היינו והמתין א"כ הוא כפל ב' תחלה אמר לר' יוסי שלום עליך רבי ואח"כ א' בני וכו'. ג' לאיזה ענין הזכיר זה ר' יוסי וביותר ק' על הש"ס שהביאו כי מה יוצא לן מסיפור דברי' אלו בשלמא אח"כ שנלמ' ג"ד וכו'. ד' ק' מה זה שאלו מ"מ נכנס' לחורב' דה' אכתי לא נודע איסורו דה' אח"כ אמר למדתי ממנו שאין נכנסין לחורבה משא"כ בלתו ועוד ששאלו לשון תמי' מ"מ נכנסת וכו' כאלו איסורו פשוט ונודע וז"א וגם לשון מפני מה צריך טעמא דמשמע דיש כמה טעמים ושאלו לאיזה טעם נתכוין וז"א דליכא טעמא יותר רק להתפלל ויותר הוי ליה לומ' למה נכנסת וכו' וכן על מה שאח"ז מ"מ לא התפללת בדרך וכו'.
ועוד הקשה הכותב בענין למה לא נשמע זה הקול כי אם לר' יוסי וכו' וביאר הוא ז"ל שיש ענין סתר והוא כי בראות ר' יוסי שכבר עברו ימים רבים אחר החורבן ועדין משיח לא בא נתן לבו ומחשבתו להתפלל על הענין וכו' וז"ש פעם א' נכנסתי לחורבה להתפלל לדרוש את ה' אל חורבת ירושלים ומרוב דביקות נפשו בזאת המחשבה באה אליו השגה כדמות נבואה קטנה ע"י אלי' וכו' יעו"ש.
ולי נראה לפרש ע"פ מ"ש הרמב"ם בה' לולב וז"ל השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וכו' וכ"כ הרב האר"י זלה"ה מרוב כל יותר מכל שמחה שבעולם והזהיר על זה בתפלה ותורה שיהי' בשמחה יעו"ש.
איברא שיש לפעמים אדם מעונה ומדוכה ביסורין או שאר דבר מאורע שמצטער וא"א להתפלל בשמחה מ"מ התפלה בדמעה וצער רצוי' ועושה עיטף לכל התפלות וכמו שבארתי מזה ענין מיוחד בפי' הפסוק
ותחלה נבאר קו' א' שנשאלתי מחכם א' בפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפך שיחו ודרשו בזוהר כי תפלת העני עושה עטיפה לכל התפלות וכו' והקשה הא לשון כי בד' לשונות משמש והוא גם כן לשון אם שהוא ספק ואיך אמר כי יעטוף משמע שהוא ספק ולדברי הזוהר הוא וודאי עושה עיטוף ואמרתי דא"ש דאיתא בחלק דפליגי ר"י ור"ל פערה פיה לבלי חק דר"ל ס"ל למי ששייר אפי' חק א' נידן בגיהנם ור"י ס"ל אפי' קיים חק א' ניצל מגיהנם וכו' דע איך הפליגו מחלוקתן וע' הקשית' להרמב"ם שם דכ' במשנה סוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות וכו' וז"ל כשיקיים האדם מצוה א' מתרי"ג מצות רק שיעשנה מאהבה זכה בה לחיי עה"ב יעו"ש שהוא נגד הסברא וכאשר זכרנו שם ונ"ל דכ' הרמב"ם בה' לולב וזכרנו בדף הקודם כי עבודת ה' בשמחה היא מעלה גדולה וכו' זולת כשאירע לאדם צער ויסורין עוני ועינוי ידע ע"י מאורע זו כי צריך להתפלל על חסרון זה שהוא בשכינה כי צדיקיא אינון שלוחא דמטרוניתא ועי"ז יתפלל ונתקן למעלה וממילא יתוקן למטה ג"כ הרי יש ב' סוגי תפלה א' מאהבה ב' לב נשבר ע"י עוני ועינוי שמתפלל מתוך צער וכל א' לפי ענין הזמן שגם כי מתפלל מתוך עצבות וצער יקובל לרצון. אמנם נ"ל דאיכא נפקותא רבתא בין ב' סוגי תפלה הנ"ל והוא כלל גדול לעבודת הבורא ית' והוא ע"י שנבאר המשך פסוקי פ' ויצא וירא והנה באר בשדה וגו' ונאספו שמה כל העדרי' וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן וגו' ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגו' ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו' ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן וגו' וישק יעקב לרחל וגו' עד לבסוף והי' העטופים ללבן והקשרים ליעקב ע"כ והנה רמזי הפסוקים הוא להודיענו סדר כוונת עבודת ה' בתורה ותפלה שיה' מאהבה והוא שורש הכל וכמ"ש המפרש להרמ"בם בה' מדע כי שורש כל המצות כדי שיגיע למדריגת אהבה וכו' יעו"ש וכמבואר בזוהר בסוד היכל אהבה אשר שם נשיקין בסוד וישק יעקב לרחל וכו' יעו"ש ולזה ביאר הרב מהר"ם קורדוורי כי יחס הכתוב אותיות אהבה אל ד' אותיות שם בן ד' כמ"ש לאהבה את ה' וכן כמה פעמים כי הוא סוד ד' רוחין דמתחברין באינן נשיקין אתדבקותא וקשורא דלעילא וכו' עיי' בר"ח ש' אהבה פ"ג וכ"כ בזוהר פקודי דף רנ"ו לאתקשר' שייפי בשייפי יעו"ש ור"ל כי אהבה גי' אחד כי העובד מאהבה מחבר ומקשר כל רמ"ח איבריו למהוי כולהו אחד וכ"ש בר"מ פ' ואתחנן ביחוד ק"ש אחד יכוין לקשר וליחד כל שייפי וכו' יעו"ש א"כ א"ש צחות לשון הרמב"ם העושה מצוה א' מאהבה כאלו עשה כל תרי"ג מצות כי רמ"ח מ"ע נגד רמ"ח איברי האד' כפי' רש"י בש"ס ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידים וכשעושה מצוה א' מאהב' בכל רמ"ח איבריו וגידיו נכללו כל התרי"ג מצות במצוה זה דלכך נק' אהבה אחד והבן.
ובזה ס"ל לר"י אפי' עשה מצוה א' ניצל מגיהנם דהיינו בעושה מאהבה וכאמור ור"ל איירי באלו שאינן עושין המצוה מאהבה רק מצות אנשי' מלומדה בעצבות ועצלות א"כ עשיית המצוה אינו רק באבר מיוחד לכך צריך לקיים כל תרי"ג נגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וא"כ ר"י ור"ל מא"ח ומא"ח ול"פ. ובזה יובן המשך הפסוקים ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן וגו' וגם יבואר פי' הפ' והי' העטופים ללבן והקשורים ליעקב דרש"י פי' עטופים לשון איחור וכו' ר"ל התפלה שאינו בזריזות ושמחה רק בעצלות ואיחור שהוא הפך הזריזות שהוא קדימה הם מכונין ללבן ור"ל שצריכין ליבון כאשר נבאר משא"כ הקשורים הם ליעקב ר"ל העובד מאהבה דמקשר שייפי בשייפי בסוד נשיקין הם מכונין ליעקב כנ"ל וזה נ"ל פי' הפסוק פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם דק' פתח ביחיד וסיים ברבים ורז"ל דרשו בזה יעו"ש ולדברינו א"ש כי זכרנו בפסוק אני ישינה ולבי ער שהוא ב' בחי' סוגי אנשים א' אנשי המוניים העושים מצות אנשים מלומדה מתוך עצלו' כאלו ישן שהוא חלק המיתה אשר מצד זה אמרו רשעים בחייהן קרוין מתים. סוג הב' צדיקים העושין מאהבה וזריזו' כאלו הוא ער וז"ש ולבי ער היפך מדריג' אני ישינה ומצד זה נק' הצדיק חי לשון זירוז גם כי ע"י אהבה דבק בו ית' הנק' חי כמ"ש בפ' עקב לאהבה את ה' אלהיכ' ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו והוא כמו שזכרתי ביאר מ"ע ואהבת לרעך כמוך וכו' יעו"ש והנה לאהבה את ה' ע"י שילך בדרכיו ואז יוכל להגיע למדרגות אהבה ולדבקה בו ואז ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היו' וז"ש פנה אל תפלת הער ער על כל מי שהוא ער אז פנה גם לתפלת יחיד כי אהבה נכלל בו רבים רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גם שהוא ביחיד כנ"ל משא"כ תפלת המוני עם שהוא בעצלות מדרגות אני ישינה מ"מ לא בזה את תפילתם ר"ל מצד שהם רבים אל כביר לא ימאס משא"כ ליחיד בוזה. ומזה ראוי לאיש המוני ליקח מוסר השכל שיש לו בה"כ בעירו והוא בזה את תפלת הרבי' ומתפלל ביחיד בפני עצמו בביתו כי שתים רעות עשה כי נוסף על הנז' בש"ס דברכות כי גורם גלות לבניו וכו' מ"מ יש נוסף שתפלתו נבזה מאחר שאינו ברבים ודי באזהרה זו.
ובזה יובן פסוק לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגו' ר"ל כי תכלת ועבודת אנשי המוני עם א"א כי אם ברבים כאמור ושפיר אמרו עד אשר יאספו כל העדרים אז וגללו האבן האבן כנודע סוד אבן נגף זו משא"כ יעקב העובד מאהבה בסוד נשיקין כמו שנא' כאן וישק יעקב לרחל וגו' הרומז לסוד הצ"ל לכך הוא ביחיד ויגל את האבן מעל פי הבאר והבן.
ובזה יובן פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו והכוונה כשנזדמן ח"ו עוני ועינוי לצדיק כדי שיתפלל מתוך צער ודוחק ונק' תפלה לעני וז"ש כי יעטוף ר"ל אימתי נעשה מאורע זה אם צריך לעשות עיטוף לכל תפלו' העטופי' שהם בעצלות ואיחור כנ"ל אז מתפלל זה הצדיק מתוך צערו ועומק לבו ליחד השכינה באלהי ישראל ונתקן החסרון ואז נעשה בתפלתו לכל העטופים עיטוף שהי' ג"כ בצער ועצלות ומ"מ כיון שהם עיטוף רבים לא בזה את תפלתם משא"כ העובד מאהבה המכונה לשם הוי' כמ"ש לאהבה את ה' גם תפלת יחיד מקובל ומרוצה וז"ש ולפניה' ישפוך שיחו שהו' יחיד ויצא לנו עו' מזה כי תפל' בעצלו' אינו כ"א בהזדמן שצריך עיטוף בלשון כי שהוא אם כקושיא הנ"ל שהוא האמת אבל מאהבה יתפלל תמיד וז"ש ישפך לשון ציוי והווה תמיד ודו"ק.
ונחזור לענין ביאור הסוגיא דר"י שנכנס לחורבה להתפלל ושאלו מ"מ נכנסת לחורבה שהוא בב' פנים והוא שנזדמן לרבי יוסי במעשה איזה עוני ועינוי כדי שיהי' בחי' תפלה לעני כנ"ל להתעטף עם עוני ועינוי של ישראל מעת חורבן ירושלים וישראל להתפלל עליהם לכך אירע לו כעין מעשה חורבת ירושלים כדי שיתן לב להתפלל עליו כי צדיקיא אינון שליחא דמטרוניתא כנ"ל אך בבחי' תפלה זו יש כמה בחי' זו למעלה מזה כאשר קבלתי מפי ספרים וסופרים בחי' הפחותה המתפלל לעצמו שיתוקן החסרון לעצמו והוא בחי' מדרגות העולם וכמ"ש כל בשר חציר וגו' כל חסד דעבדין לגרמוי עבדין וכו' למעלה מזה המכוין לתקן למעלה חסרון השכינה וממילא נתקן לעצמו החסרון למטה בתיקון שרשו למעלה כי הכל למעלה ולמטה אחדות אחד הוא ועכ"פ לא יכוין בתיקון למעלה וגם למטה לעצמו כי הוי כמו קוצץ בנטיעות לעשות פירוד כאשר שמעתי ממורי וזכרתי במ"א וכן שמעתי פירש הש"ס דברכו' דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מבזין אותן והכוונה לפי שהפעולה של התפלה הוא למעלה ברומו של עולם ולא למטה לפעמי' לכך בני אדם מבזים אותן בחשבם שתפלת' ח"ו לריק וז"א ודפח"ח ויש עוד בחי' יותר מעולה גם בתיקון למעלה לא יכנס את עצמו בהכרח שיעשה מבוקשו דיש בזה סכנה כמ"ש בפסו' אם תעירו ואם תעוררו את האהב' עד שתחפץ ומעשה של ר' יוסף דלרייני יוכיח ר"ל על כן עצה היעוצה לאיש משכיל שהוא יעשה את שלו ויתפלל על דבר המאורע ובעל הרצון יעשה כרצונו הטוב וזה בחי' עבודה המעולה שלא ע"מ לקבל פרס. ובזה יובן א"ר יוסי פעם אחת נכנסתי בחורבה א' מחורב' ירושלים ר"ל שנזדמן לו מעש' מאורע שנכנס באותו מדריגה של חורבת ירושלים באיזה צער ועוני ונתן לב כי מאורע זו הוא כדי להתפלל על חורבת ישראל בסוד תפלה לעני כי יעטוף וכנ"ל לכך התפלל ובא אלי' והענין כי מספר שם אלי' גי' ב"ן וענין התפלה להעלות מ"ן ע"י ב"ן כנודע בכתבים לכך בא אלי' ושמר על הפתח והמתין עד שסיימתי כל תפלתי דפירוש רש"י כמו ואביו שמר את הדבר ורמז בצחות לשונו מה שנז' בתיקוני' יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו' הוא סוד ואביו שמר את הדבר והוא נק' ג"כ פתח עינים כנודע כי עולה במחשבה עד אבא כשהתפלה במחשבה טובה דעולה עד שרשה כי בחכמה יסד ארץ וז"ש ושמר על הפתח להעלותו עד אבא שמשם השמירה והמתין עם כל התפלות עד שסיים ר"י תפלתו כדי לעשות עיטוף לכל התפלות כמו שכתוב תפלה לעני כי יעטוף וכו' לאחר שסיימתי אמר לי שלום עליך רבי ורמז למה שנז ' בזוהר ותיקוני' בדף מ"ה וז"ל שמעו הרים את ריב ה' ריב דא שכינתא ריב איהו קטטה ומחלוקת להקב"ה על בנהא דאינון בגלותא רבי רב ורבא וכו' יעו"ש וזהו שקראו רבי לשון ריב על גלות ישראל וחורבת ירושלים והשיבו שלום עליך רבי ומורי ר"ל שאינו במדריגה זאת לעשות ריב רק עליך הוא הדבר כי השכינה מקנן בעשי' שהוא אלי' זכור לטוב ולא נאה לעשות ריב אבל אני נכנסתי רק להתפלל כאשר יבואר שהוא להעלות מן וכו' ואז אמר לי בני וכו' כי התפלל לעלות מן ע"י שם בן שפיר נק' בני מדריג' אלי' גי' בן וכו' וא"ל מפני מה נכנסת לחורבה זו כי יש כמה בחי' ומדריגות בכניסת החורבה להתפלל אם לתקן לעצמו או למעלה או רק להתפלל ואם יתוקן יתוקן וכו' והשיבו על המדריגה המעולה נתכוון להתפלל ותו לא וכאמור א"ל הי' לך להתפלל בדרך והוא שיש הפרש בין אורח שהוא שביל היחיד ובין דרך הרבים וכמו שכ' בזוהר וכבר זכרנו כי התפלה לעני שהיא מתוך עצבות וצער צריך שיהי' ברבים כדי לעשות עיטוף לכל התפלות העטופים וכנ"ל וא"כ ק' לר' יוסי שהתפלל בחורבה שהי' בצער והתפלל ביחיד ולא בדרך שהוא ברבים והשיבו מתיירא היתי שלא יפסקוני עוברי דרכים שלא יספיק זמן התפלה של ציבור שאוכל לסיים עמהם ואצטריך להפסיק באמצע כי אני מאריך והם מקצרי' ואמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה ופי' רשי הביננו ור"ל להבין רק פי' המלות ולא שיכוון הכוונת של התפלה בדרך כי במקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך באותו שעה למדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ר"ל גם שנזדמן במעשה עוני ועינוי ועל כרחך הוא כדי שיתפלל מ"מ איך יתפלל צריך לכלכל הדבר במשפט שיהי' לרצון לו ית' ולא בהכרח שיכנס בעובי הקורה ומ"ש שאין נכנסין בחורבה דייקא והוא כלל גדול בתפלה כאשר שמעתי בזה מפורש מפי מורי ש"נ ולמדנו שמתפללין בדרך כנלמד מפסוק תפלה לעני כי יעטוף שהבין פירוש פסוק זה ג"כ ע"י שאלת אלי' וכו' ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה הביננו פי' הבנת התפלה בלא כוונה וק"ל
עוד יש פן ב' לפרש הפך הנ"ל במה שאמר ר' יוסי פעם א' נכנסתי לאחת מחורבת ירושלים ר"ל שמעצמו בבחירתו נכנס לא' מחורבת וכו' לא שנזדמן לו איזה צער ח"ו במעשה כדי שיתפלל על חורבת ירושלים רק מעצמו נכנס בחורבת ירושלים להתפלל על חרבות ירושלים וגלות ישראל וכנ"ל לזה הקשה לו אלי' מפני מה נכנסת לחורבה ר"ל מ"מ נכנסת מעצמך בבחירתך בחורבה להתפלל מתוך צער החורבה בשלמא בהזדמן ח"ו איזה צער מעין צער חורבת ירושלים אז אמר' מסתמא נזדמן זה כדי להשתתף בצערה וכנ"ל משא"כ בלא"ה מה נשתנה זמן זה משאר זמנים שראוי התפלה שתהי' בשמחה כמ"ש לפני ה' ישפך שיחו זולת כשצריך עיטוף וזה לא נודע לך אם צריך עיטוף כשלא נזדמן מעשה מעין זה והשיב ר"י להתפלל ור"ל שזה עצמו ראי' שהזמן צריך עיטוף מאח' שעכשיו הצער נכנס בלבו שנכנס בתוכיות החורבה של ישראל וירושלים להתפלל על ענין זה מסתמא הזמן צריך לזה גם שלא נזדמן הצער במעשה רק במחשבה די בהערה זו לאיש משכיל להתעורר על החורבה וליכנס בה בצערה הוא להתפלל ואחר שהשיבו כהוגן א"ל הי' לך להתפלל בדרך והוא כאשר זכרנו בפירוש א' עו' י"ל דמצינו התשובה נק' דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך והנה כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. וז"ש לו אליה' עד שאתה מתפלל על חורבת ירושלים שתהי' מהר' בבניינה ויתקבצו ישראל לתוכה בקיבץ גלות וזה א"א כי אם אחר התשובה א"כ יפה לך להחזיר העולם בתשובה ואח"כ להתפלל על חורבת ירושלים וז"ש הי' לך להתפלל בדרך וכעין זה מובא בזוהר במתא מחסיא יעו"ש והשיב שמא יפסקוני עוברי דרכים כמו שזכרנו בפסוק שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי שהיתי מתיירא מהם כי לא די שלא אוכל להעלותן למעלה למדריגתי בתשובה שמא ח"ו הם יפסקוני מעבודתי ג"כ לגרור אחר מדריגתם כדי להעלותן כמו שזכרנו במשל השר ששינה בגדי חמודות ללבוש בגדי פחותי הערך להשיב בן אל אביו הגם שהוא ספק ולאו כל שר בוחר בבזיון זה וכאמור שם א"ל הי' לך להתפלל תפלה קצרה ופי' רש"י הביננו וכו' ונודע כי בינה הוא תשובה ה' תתאה לקשרה בבינה ה' עלאה ר"ל ליחד תחילה להתפלל בפני עצמן בקשה שיזכה לקשר מדריגת העולם שהיא תפלה קצרה עד הבינה שהיא תשובה ואח"כ יתחבר עם העולם ואז עי"ז שיתבודד כל יום זמן מה להתפלל תפל' קצרה כנ"ל אז מן השמי' יסייעוהו שיזכה להשיב רבים מעון ולא ירד הוא למדריגתן רק הם יעלו למדריגתו ויוכל להתפלל בדרך על צד האמור אבל לא שימנע מחמת פחד הנ"ל מלהשיב רבים מעון כי מאחר שהוא צרכי גבוה מאוד רצון המלך ראוי ליכנוס לספק ואחר שהוא אהבת הש"י אולי ימצא נחת רוח בבריותיו ועצ' יעוצ' להתפלל תפלה קצרה ג"כ בכל יום על ענין הנ"ל שיצליח בשליחותו של מקום להשיב בן אל אביו בסוד ואביו שמר את הדבר שם בן המקנן בעשי' ששם אליהו וז"ש ושמר על הפתח וכנ"ל והבן באותו שעה למדתי ג"ד. למדתי שאין נכנסין לחורבה גם שהשיבו ר"י כהוגן ממה נכנס בלבו צער חורבת ירושלים מסתמא הזמן הי' מסכים אז להתפלל על החורבה מ"מ היינו לר"י וגם לפי שעה וזמן ההיא משא"כ לכללות העולם ובכל זמן וודאי שאין נכנסין לחורבה רק לפני ה' ישפך שיחו וכנ"ל ולמדתי שמתפלל בדרך ר"ל להחזיר בני העולם בדרך הטובה והישר כמ"ש ירה חטאים בדרך ואז יתפלל להש"י עבורם ולמדתיו והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה עבור עצמו תחלה שלא ילכוד במצודתן ח"ו רק הוא יעלה מעלה מעלה והם לא ירדו מטה מטה והש"י יעזרוני אנס"ו.
ולפרט מעט יותר במה שפי' רש"י בא אלי' ושמר על הפתח וכו' וזכרנו מה שכ' בתיקוני' שהוא יחוד יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי בששת ימי החול שאין זיווג זו"נ אז הבת עולה בחיק אביה וכו' ואומר באימה וביראה כי זה נעשה ע"י התעוררת התחתונים ג"כ כי החכמי' שבדור נק' אבא כמו שאמר אליש' אל אלי' אבי אבי רכב ישראל ובני העולם הם ברתא וכאשר ראשי הדור משגיחין על פרצת הדור לעמוד בפרץ אז גורם ואביו שמר את הדבר והבן וז"ש ר"י כי אלי' בא ושמר על הפתח שהוא סוד ואביו שמר את הדבר שפי' רש"י וק"ל ורמז לר"י שגם הוא ראוי להחזיר בתשובה העולם כמו שא' מפורש אח"כ והבן.
ועפ"ז אמרתי לבאר ש"ס דיומא שזכרנו לעיל טובה צפורנן של ראשונים וכו' ובפסוק כי תצא מבואר כי יהי' לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה והי' הבן הבכור לשנואה וגו' והרב האלשיך פי' שהוא על ענין חומר וצורה נשמה והגוף וכו' ואני אומר דמיוסד על ענין הפסוק טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת ופי' הרב הארי זלה"ה בה' פסח כי יש אור כנימי מן חסדים ואור מקיף מן גבורות הנק' תוכחות וז"ש טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת וכו' יעו"ש ולהבינך ענין זה דרך מלבוש כי יש תחת סוג שלומי ישראל ב' כתות א' המתבודד בפני עצמו להיישיר א"ע ולא זולתו ב' המקשט א"ע ואחרים ג"כ להשיב רבים מעון ע"י תוכחת מוסר שמגלה בשער בת רבים והנה גם שכת א' היא אהובה בעיני הבריות מצד שהיא מוסתרת משא"כ כת ב' כדאי' בש"ס האי צורב' מרבנן דמרחמן ליה בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו' מ"מ הכרע שלמה בחכמתו כי טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת כי זה אוהב רק את עצמו משא"כ כת ב' אוהב את הש"י יותר מגופו ואוהב את הבריות אולי יזכו שימצא הש"י נחת רוח בבריותיו והכל מובן ע"פ המשל של שר וכו' וזה שהזהיר' התורה ג"כ להוציא מן לבות בני אדם מה שהו' היפך האמ' כי יהי' לאי' ב' נשים כי הת"ח נק' בדמות אשה בכל ספר משלי כמו שנא' אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' ואמר כי יהי' לאיש זה ה' איש מלחמה ב' נשים ב' סוגי' ת"ח אחת אהובה בעיני הבריות מצד שהיא מוסתרת להתבודד בפ"ע ואינו מתקוטט עם שום אדם לקנתרו בתוכחת מוסר ואחת שנואה שהיא סוג ב' הנק' תוכחת מגולה לא יוכל לבכר וגו' כי הבכורה הוא לבן השנואה וגו' שהיא עיקר התכלית לזכות אחרים אתו עמו וק"ל.
עוד יש לפרש פסוק טובה תוכחת מגולה כשהיא נמשך מאהבה מוסתרת. ותחלה נבאר המשך פסוקי פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו וגו' וי"ל דפתח בלשון יחיד ראה וגו' ומיד אמר לשון רבים לפניכ' היום ב' מה דקדק בלשונו ראה ולא שמיע' השייך יותר באוזן בשמיעת לברכה וקללה ג' מ"ט אמר ברכה וקללה כאלו היא ברכה א' וכו' וז"א הגם לפי דרשת חז"ל אין מפסיקין בקללה א"ש ולדברינו יבואר ד' את הברכה ל"ל דהוי ליה לומר בקיצור הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו ה' למה בברכה כתב אשר ופי' רש"י ע"מ אשר תשמעו ובקללה כתוב אם ומפרשים רבו בזה ו' לשון אנכי ברישא ובסיפא צריך הבנה מה ענין תואר זה לכאן ועכ"פ הל"ל אני.
נראה דמבואר בכתבי' בה' ספירות עומר ענין יצה"ר ויצה"ט כי היצה"ר הוא הגבורות והיצה"ט הם החסדים והגבורות שהם היצה"ר קודמין לבוא קודם היצה"ט שהם חסדים וכו' יעו"ש וגם כי נודע הקליפה קדמה לפרי בכ"מ ועיקר ותכלית הכל למתק הגבורות בחסדים שיה' נכלל זה בזה שאז נעשה אחדות א' למטה הגורם באתערותא דלתתא לעשות אחדות א' למעלה שיוכנע שמאל תחת הימין וכמו שמצינו באברהם אבינו שנאמר בו ומצאת את לבבו נאמן לפניך שני לבבות יצה"ר ויצה"ט היו נאמנים לפניך שהי' עובד אותו ית' גם עם יצה"ר וזה פי' בעל עקידה כי אברהם נתלבש אכזריות מדת הגבורה מצד היצ"הר לעוקדו לשוחטו ליצחק במצות הש"י ויצחק כשה לטבח יובל וחס ורחם לאביו שלא בעט בו ונתלבש במדת החסד ורחמים ואז נכללו זה בזה בסוד אלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק וא"ש.
וזה פי' הפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד דיש מפרשין לשון לא אחד בלשון בתמי' ויש מפרשין בניחותא עיין בט"ז בי"ד מזה ב"ה דינים. ולי נראה כי ב' הפרושים אמת וזה נמשך מזה כי יש ב' בחי' א' בחי' תחתונה הנקרא צדק דין גמור עפ"י הגבורה בחי' זו נקרא ים סוף כי גם שהוא סוף המדריגת בחי' ב' הוא נקרא מ"י ירפא לך מדריגה עליונה חסדים ונקרא צדקה כמ"ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא והיא תשובה עלאה וז"ש חז"ל גדולה צדקה שמהפכין ממדת הדין למדה"ר וכו' כי מקשר ע"י תשובה שתשוב ה' תתאה אל ה' עלאה שנהפך טהור מטמא כי מן טמא שהם ה' גבורות סוד ה' דמים טמאים כנודע הדם נעכר ונעשה חלב היונק לוולד ונעשה בו דם חיות בסוד ה' דמים טהורי' וה' חסדים וכמ"ש בכתבי' בה' פסח יעו"ש וז"ש לא אחד מה שהי' עד עכשיו כנ"ל. ע"י שנתהפך מן בחי' ים אל בחינה מי כאמור מזה נמשך שנתהפך מן בחינה לא לבחינה אל אחד כי ע"י אחדות למטה נעשה יחוד למעלה שאז נקרא אחד כמו שפירש רש"י בפרשת ואתחנן ביחוד פסוק ה' אלהינו עתה ולעתיד כשיודו כל האומות יהי' ה' אחד וק"ל.
וזה פירש הפסוק ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד כי ע"י ז"א הנקרא ביום יהי' מקושר ה' תתאה עם ה' עלאה הנקרא הוא בסוד ועבד הלוי הוא ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד ב"ב אנס"ו.
ועפ"ז יבואר קו' שעל הש"ס מצות בטילות לע"ל שזכרנו במקום א' יעו"ש כי אמרו חז"ל שם בן ד' אותיות הוי' לעתיד יתואר בשם יהי' וכו' והענין כי ב' אותיות ראשונות הם הנשמה כמ"ש האר"י זלה"ה בפסוק כי ביה ה' צור עולמים וכו' יעו"ש וב' אותיות אחרונות הוא לבוש הגוף משא"כ לעתיד יהי' הכל בסוד נשמה ובזה מובן כי תואר מצוה שהוא ד' אותיו' הוי' בטלות לעתיד כי יתואר בסוד יהי' והבן והטעם נ"ל בביאר פסוק תהלים וז"ל תשב אנוש עד דכא ותאמ' שובו בני אדם וגו' כי מצינו בכל הנבראי' גם שהוא נברא ובעל גבול תואר יש מ"מ חוזר לשרשן תואר האדם במוחו חוזר לעפר בסוד הכל ?המ מן העפר וגו' ומהעפר נעש' צומח שמעל' על קברן צוי' ?חימן לחות העפר האדם ובאוכלו בהמות שדה את הצומח עלה ממדריגות דומם וצומח אל מדריגת חי בלתי מדבר ואח"כ באכילות אדם בשר בהמה זו חוזר למדריגת אדם עד שנבררו כל נצוצי הקדושה מעומק הקליפה ובתשלום הבירר יבוא משיח צדקינו ב"ב אנס"ו ואז לא יכנוף עוד מוריך ויה' הגופים ולבושי' צחים וזכים כתואר נשמה וז"ס פ' הש"ס דסנה' הצדיקי' לעתיד שיחיו שוב אינ' חוזרין לעפרן וכמ"ש הרמב"ם א"כ זה היש חוזר אל בחי' אין הנק' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהי' כי נסתר קו' הפילוספים איך אפשר שיעשה מן בחי' יש אין דלפי הנ"ל א"ש ומכח שאין בלעדו וז"ש תשב אנוש עד דכא דכדו' מיתה ואח"ז תאמר שובו בני אדם שחוזר לבחי' אדם וכנ"ל א"כ שפיר אמר כי תואר מצוה בטלה לעתיד שהוא ד' אותיות הוי' רק תואר שם בן ד' יהיה לעתיד והבן.
ובזה נבאר פסוקי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך והנה פסוק זה יתפרש בב' פנים פן א' בחי' ירידת הנשמה בעה"ז פן ב' עליית הנשמה מן עה"ז לעה"ב והוא כוונת הסולם שראה יעקב אבינו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו והקושיא מפורסמת דהל"ל יורדים תחלה ואח"כ עולים וחז"ל אמרו כי מלאכים של א"י וכו' ולדברינו יבואר בדרך זה כמ"ש התו' בעירובין מטפס ועולה מטפס ויורד דק' הל"ל תחילה יורד ואח"כ וכו' ומשני אפילו כמה פעמים יעו"ש וה"נ יבואר כך כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא הגורם למלאכי אלהי' להיות עולים ויורדים בו ר"ל עבורו כי בכשרון מעש' האדם יש עליה להשכינה ועולים עמה מלאכי המרכבה וה"ה בהיפך ח"ו והוא בדרך כללות העולם ובדרך פרט האדם נק' עולה ויורד חדא מטעם הנ"ל ג"כ ועוד טעם ב' כי האדם מעת רדתו בעה"ז נברא בחומר וצורה ותכליתו כדי שיעשה מחומר צורה וז"ש לך לך מארצך וכו' ר"ל מן הארציות שהם החומר לעשות ממנו צורה ואחר שקישט א"ע אז יקשט את זולתו בסוד הנפש אשר עשו בחרן שהם תולדתו שהם מולדתך כי כשיהי' בבחי' חומר אז מעשיו ותולדתו יהי' גשמיים וחומרים משא"כ עכשיו שנעשה צורה גם תולדותיו יהי' צורה כי זינ' אזיל בתר זיני' כמ"ש במשנה דעדיו' האב זוכה לבן בחכמה ובנוי ועושר וכו' ואחר שקישט א"ע וזולתו במעשה שהם ע' איברים הנגלים אז יכול לקדש ולטהר מחשבתו שהם אברים הנסתרים משא"כ בל"ה כמ"ש בר"ח על כ' הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו כי המחשבה מסורה ביד ה' משא"כ הנגלות שהוא קשוטי מעש' הטובים לעצמו ולזולתו שהם נקראו בניו היא מסורה בידינו לנו ולבנינו וז"ש לך לך מארצך וממולדתך אחר שתתרחק מהחומר לעשות צורה לעצמך ולזולתך במעש' אז תוכל להתרחק ממחשב' רעה וזרה הנק' בית אביך כי אבא שהיא חכמה נק' מחשבה כנודע ואחר שיופשט מן גשמיות החומר במעשה ויקדש מחשבתו אז תבא למדרגה ידוע המכונה אל ראיית הארץ העליונה שהיא הדביק' בו ית' וכל זה נק' בחי' עלי' שהולך ממדריגה למדריגה עליונה עד שחוזר לעפר במותו שנק' יריד' ממדריגות אדם למדריגות התחתונה הנק' דומם והכל כדי לברר נצוצי הקדושה מעומק הקליפות שהם למטה ויחזור לילך ממדריגה אל מדריגה מן דומם אל צומח ומן צומח אל מדרג' חי בלתי מדבר וכו' וז"ש לך לך ר"ל כמה פעמים מארצך שהיא בחי' עפר ארץ מבחי' דומ' אל בחי' צומח וממולדתך הוא בחי' צומח המצמיח ועושה פירו' הנק' לידה כמ"ש רש"י בפ' הפסוק בפ' וירא ויתפלל אברהם וגו' וילדו ופי' רש"י והוציאו והוא לידה שלהם וכו' ועולה ממדרגות צומח לבחי' חי בלתי מדבר ומבית אביך שהוא ממדריגת חי בלתי מדבר לחי מדבר והוא דכ' בס' שערי קדושה למהור"ח חלק א' ש"ב וז"ל בפגם הנמשך ע"י מדות המגונות המוטבעי' בנפש האדם יסודות הכלול' מן ד' בחי' הדומם וה צומח והבהמית והמדברת כי גם הם מורכבות מטוב ורע וכו' ואין כח בנפש השכלית לקיים תרי"ג מצות כי אם באמצעי נפש היסודי' הנ"ל ודע כי כל המדות רעות מושרשת בד' מדריג' נפש היסוד' מצד הרע והקליפה אשר בה יסוד האש ממנו נמשך הגאוה והכבוד והשנאה לזולתו יסוד הרו' ממנו נמשך דיבור של חנופ' ושקר ול"ה וכו' יסוד המים ממנו ראות התענוגים והקנאה והחמדה יסוד העפר ממנו נמשך העצבות וכו' והיפך הם ד' מדות טובות וכו' יעו"ש. וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסר מעליו מדותיו הרעו וכו' נקרא צדיק וכאשר יורגל יותר נקרא אוהב המקום וחסיד וכו' יעו"ש.
ומעתה תבין שזה הי' כוונת הש"י לאברהם להסיר מדותיו הרעות הנמשך מצד הבהמיות והקליפה לבחי' חי מדבר שהיא הקדושה והטוב ואז תזכה אל הארץ העליונ' וז"ש לך לך מארצך וגו' ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ובזה יש לפרש פ' וירא ה' אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום ואגב יבואר פ' הש"ס בסוף מכות אר"ח ב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וגם נבאר משנה סוף עוקצין אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמ' וכו' אר"ש ב"ח לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו' להבין זה מצאתי בנע"ח פ' הזוהר פ' תרומה ענין עת רצון וכו' ועמך כול' צדיקים לעולם ירשו ארץ שכל הנזהר שלא לחלל ברית קודש ולקדש עצמו בו נעשה מרכבה לברית עליון כיוסף לבא על ידו שפע לארץ עליונה ונעשה בעלה דמטרוניתא כי יש לו חלק בברית עליון ובעל יורש את אשתו לכך לעולם ירשו ארץ בין מעט או רב לפי זהירתו וקדושתו וכו' יעו"ש והנה לפרש זה יגדל התימה דברישא אמר ועמך כולם צדיקים וגו' וכי הם כולם במדריגת צדיק כיוסף אך להבין זה נ"ל כי נודע תכלית בריאת האדם בחומר וצורה שיעשה מהחומר צורה בין בפרטו' האדם לקשט א"ע או בכללות לקשט את זולתו המוני עם הנקרא בעל חומר לעשותן צורה וכמו שכ' הרמב"ם בה' דעת סוף פ"א וז"ל וזה נקרא דרך ה' שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו' וההולך בדרך זה מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו להבין דבר זה נ"ל דהקשה במדרש שוחר טוב ישב עולם לפני אלהי' שיהי' שפע עשירות ע"פ קו הדין בשוה לכולם וזה שאל דוד עד שהשיבו הש"י אם כן חסד ואמת מן ינצורהו וכו' והנה כמו שהקשה לו בענין שפע העושר כך יש להקשות בענין החכמה והדעת שלא נשפע לכולם בשוה שלא יצטרך ללמד אחד את חבירו וצ"ל ג"כ כתירץ הנ"ל כי עולם חסד יבנה שישפיע זה לזה וכמו שאי אפשר לצורה שהיא רמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה לפעול ולעשות שום מצוה כי אם ע"י רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף כי על ידו מוציא הנשמה לפועל עיניני הרוחני והקדושה כך א"א לאיברי הגוף לפעל פעולתו הגשמי כי אם ע"י איברי הנשמה המתפשט בתוך אברי הגוף וכמו שהוא בפרטות קישר ודיבק החומר והצורה וכמ"ש רמ"א בק"ח ומפליא לעשות שקשר דבר רוחני בגשמי יעו"ש ס"ו כך הוא בכללות העולם שהם אנשי המוני הנקרא חומר עם אנשי שלומי ישראל בעלי צורה צריך שישפיעו זה לזה ועי"ז יש קישר חומר וצורה בכללות העולם ועי"ז שעשירי המוני עם משפיעים לת"ח עניים בממונם ות"ח משפיעים בתורה להמוניים גורמים להמשיך השפע למעלה להשפיע זה לזה כמ"ש בתיקונים את המאור הגדול ומאור הקטן יעו"ש ובזה נעשה מרכבה לברית עליון כי יש לו חלק בברית עליון להשפיע לארץ העליונה כאמור וזה ביאור הכתוב ועמך כולם צדיקים לפר' הטעם שנבראו בעולם במדה זה שיהי' זה צריך לזה בשפע העושר וזה בלימד החכמה ולא עשה מדריגתן שוה וביאר כי הוצרך שיהי' לכולם חלק בצדיק יסוד עליון כדי שיהי' במדריגת כולם צדיקים בין איש ההמוני בין הת"ח ואז לעולם ירשו ארץ וק"ל. ושפיר סיים הרמב"ם וההולך בדרך זו ללמד לבניו ולחביריו דרך ה' ומשפיע בהם חכמה ומוסר אז גורם להמשיך השפע למעלה כנ"ל ונוצר תאנה יאכל פריו שמביא טובה וברכה לעצמו הגורם לזה וזה שאמר חז"ל כל זמן שתוכחה בעולם שפע וברכה בעולם שנאמר ולמוכיחם יונעם ועליהם תבוא ברכות טוב וק"ל.
ובזה יובן כוונת התנא אר"ח ב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל ר"ל שיזכו זה בזה לכך הרב' להם וכו' ר"ל שלא נתן לכל א' בשוה רק הרבה לת"ח תורה ולהמוניים הרבה העושר כדי שיעשה מצות. וז"ש תורה ומצות נגד ב' חלקים שהם חומר וצורה שנאמר ה' חפץ למען צדקו דייקא לייחד צדק עם ו' דהיינו צדק וצדיק בסוד ועמך כולם צדיקים כנודע לכך יגדיל תורה ויאדיר ר"ל לת"ח יגדיל תורה יותר ולהמוני עם הרבה שפע העוש' כדי להאדיר ולחזק ידי ת"ח בהשפיעתן וק"ל.
ובזה יובן כוונת התנא אר"ש ב"ח לא מצא ה' כלי מחזיק ברכ' לישראל אלא השלו' וכו' כי הת"ח נקרא שלום וכמ"ש חז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וגם הצדקה נקרא שלום שנא' והי' מעשה הצדקה שלום והטעם מבואר בסוד ונתתי שלום בארץ כי הוא משפיע לארץ לכך הת"ח המשפיעי' בתורה והמוני עם משפיעין בצדקה לכך כל א' נקרא שלום ואתי לתרץ ג"כ הקושיא שלא נתן לכל אחד בשוה לזה אמר כי לא מצא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שהוא בין בת"ח בין באנשי המוניים שישפיעו זה לזה בתורה וזה לזה בעושר לכך כפול הפסוק עמו ב' פעמים נגד ב' בחי' הנ"ל וז"ש ה' עוז לעמו יתן התורה נתן לעמו שהם ת"ח שישפיעו להמוני עם ועוד עשה טובה גם להמוני עם כי ה' יברך את עמו מה שהשפיע להם ברכה ועושר כדי שגם הם יהיו' בשלום ר"ל במדריגה הנקרא שלום ג"כ שהיא הצדקה ובזה והיה מעשה הצדקה שלום וק"ל.
ובזה יובן כוונת ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק וכו' ר"ל כי יש ב' מיני צדיק הנ"ל שכל א' נקרא צדיק המשפיע לזולתו זה בתורה וזה בצדקה רק ההפרש שזה איש הצורה נקר' אין וזה איש החומרי נקר' יש כי השפעת הת"ח בתורתו לזולתו אין קצב' לזה משא"כ השפע' אנשי החו' בצדקה יש קצבה וגבול וכמשאחז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ועוד כי הוא נמשך מבעלי חומר שהם ג"כ בעלי גבול וקצבה ומדה ונק' יש משא"כ הנשמה והצורה שהוא חלק אלוה ממעל הנק' אין כנודע וע"פ חכמתו ית' שקשר הנשמה בגוף נעשה הגוף יש מאין והוא בפרטות אדם יחידי וכמו כן בכללות העולם אנשי החומר ואנשי הצורה וב' סוגיים נמשך מהנשמה שיש בה רמ"ח איברים רוחניים נגד רמ"ח מ"ע ושס"ה גידים נגד שס"ה לא תעשה וכן בגוף האדם וכו' והנה רמ"ח מצות עשה שהוא עשייה ע"י פעולת האדם נק' יש ושס"ה לא תעשה שהוא שלא לעשות נק' אין
ובזה נ"ל מ"ש בתיקוני' שמי עם י"ה שס"ה ל"ת ו"ה עם זכרי' רמ"ח והקשו בכתבי' איפכ' הל"ל יעו"ש ולדברינו א"ש והבן.
והנה בחיבור רמ"ח מ"ע שהם רמ"ח איברים עם אי"ן שהוא נגד ל"ת שס"ה גידי' שניהם גי' יש וז"ש להנחיל אוהבי יש כי המשפיע נק' חסיד אהבת חסד וגורם ליחד ולהשפיע הצורה אל החומר וחומר לצורה ואוצרותיהם אמלא שהם גי' חסד גם י"ל בפשוטו נגד הת"ח אשר להם תורת חסד קאמר אמלא במספר חסד וגם אני דלית אמלא שהוא אין סוף ונגד עשירי העם הנק' אוהבי קאמר יש להנחיל אוהבי יש וא"ש וק"ל.
עוד יש לומר כי ענין מעלת הצדיק יסוד עולם הנק' שלום כי גורם לחבר ב' הפכים ונק' שלום כנודע בענין המתווך שלום בין איש לרעהו ומבשרי אחזה אלוה ואפי' במצו' הנוגע לדיבור לבד בלי מעשה צריך יחוד וחיבר האותיות לצרפ' לתיבות וזה א"א כי אם ע"י צדיק הממשיך שפע רוחניות הספירות עם אור א"ס שבתוכו שהוא המייחד האותיות לחברן לתיבות וכמו שכתבתי בהקדמה כל העושה מצוה אחת וכו' יעו"ש והנה האותיות של הדיבור נק' כלי בעלי גבול ומדה הנק' יש ומכ"ש במצות מעשיות כמו תפלין וטלית הכלי נק' יש וצריך להמשיך בתוכו אור הרוחניו' המחי' אותו הנק' אין כי הוא נשמה הנמשך מא"ס חיי החיים נגד ב' בחי' שעוש' הצדיק בעה"ז בחיו יאכל שכרו בעה"ב ב' מדריגות ג"כ וז"ס להנחיל אוהבי יש ואוצרותיה' אמלא אני מעצמותי אין כביכול שהוא אור הנשמה שבתוך האוצר והכלי המחיי' אותן והבן.
ובזה יבואר וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום וגו' כי כבר בארנו כי ד' יסודות שבאדם הוא מרכבה לד' יסודות רוחניים שהם ד' אותיות וצריך להסיר החומר מד' יסוד' הכלולין מטוב ורע ואז נעשה מרכבה לשם ד' אותיות הוי' וז"ש לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך בלי שום מסך מבדיל כי כבר נעש' החומר צורה בפרטות ויכול לראות בעין השכל ארץ עליונה שהיא ה' אחרונה של ד' אותיות המגלה ומפרש אורות ג' קווין של ג' אותיות ראשונות של השם ואחר שזכה בפרטות שתיקן מן החומר שלו שנעשה צורה יזכה לזכות אחרים ג"כ בענין זה והוא שא' ואעשך לגוי גדול שיזכה הרבים וכאלו עשאן כמ"ש והנפש אשר עשו בחרן ונעשה בחי' צדיק המשפיע לזולתו וההולך בדרך זה מביא טובה וברכה לעצמו וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל וז"ש ואברככה וגם ואגדלה שמך שנק' אברהם בסוד אבר מה ובסוד צי"ע וז"ש והי' ברכ' וק"ל
ומעתה מבואר וירא אליו ה' כי ד' אותיות אלו שהם שורש לכל ד' יסודות הגשמים והרוחניים אחר שזיכך חומרו ונעשה צורה אז נתגלה וירא אליו ה' וגם באלני ממרא כי אחר שזכה א"ע זיכה לזולתו להחזיר למוטב אנשי החומר לעשותן ומי שהי' ממרא נגד כבודו ית' נעשה מישר לילך בדרך הישר וכתרגומו באלני ממרא במישרא ממרא והוא רמז הנ"ל ונעשה מרכבה ליסוד עליון להשפיע לארץ העליונ' ביסו' הנק' פתח האוהל שהשפיע בה חסדים הנק' אברה' איש החסד וז"ש והוא דהיינו אברהם ישב פתח האהל כחום היום והבן וזה ג"כ ענין ג' אנשים ג' קווין נצבים עליו בסוד שבת ש' בת והכל ע"י אברהם והוכן בחסד כסא וז"ש וישתחו ארצה להמשיך לארץ עליונה ודי בזה
ובזה נבאר המשך הפסוק בפ' חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים וגו' דע לאיזה ענין נכתב בתורה מה דהוי אמנם ר"ל שהוא רמז מוסר אל האדם השלם להיישיר א"ע לזכך החומר שיהי' צורה ואח"כ יזכה לזולתו שהם הרשעי' להעלותן בכח תפלתו ובהשתדלותו אחריהן וכמ"ש זכאה מאן דאחיד בידי' דחייבא ופרושו עיין לעיל דאחז"ל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וכו' ואמרו א"ת מה אלא מאה וכו' ולכאורה אין זה ענין לזה אמנ' ר"ל כי ההפרש ביניהם הוא רק אות א' שיש במאה משא"כ במה והוא רומז לדם האדם להבליע דמו מן רבוע אהי' שבאמא עילאה הנק' תשובה ואז נעשה אדם גי' מ"ה וכמו שכתבתי בר"מ פ' משפטים במוט בשנים ו"ו בפרודא וע"י תשובה נכנס את א' נעשה וא"ו יעו"ש כי היא אמא הרוחצות צואת בנה וכמ"ש בפע"ח ה' שבת כי אם רחץ ה' צואת בנות ציון א"ת אם אלא אם וכו' יעו"ש ואותיות מאה היא אותיות האם הרוחצו' בתשובה כאמור וגם ממנה נמשך ק' ברכות ממנין ס"ג והמילוי ל"ז שהו' סוד גי' סכך יעו"ש וזה שאמר א"ת מה כי אם שתקרא תחלה מאה שהיא האם הרוחצת לבנה ע"י תשובה שאז נעשה אדם גי' מה והוא מרומז בפסוק מ"ה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ר"ל להמשיך תשובה מן אם שהיא בינה הנק' יראה כמ"ש בפ' ירא את ה' גי' אהי' יעו"ש ולהמשיך ליראה עד את ה' אלהיך לז"א ולנוקב' הנקר' ה' אלהיך והבן וז"ש כאן כי נודע מ"ש במד' הנעלם פ' זו כי הגוף נק' שרה וחיי שרה שהוא הגוף הוא מאה שנה להמשיך מן האם שהיא מאה שנה שהוא תשובה לעצמו ואח"כ לזולתו להחזיר רשעים ואז נעשה מן תיבות רשעים עשרים שנה כאשר בארתי טעמו במ"א יעו"ש ואח"כ שבע שנים כמו שאחז"ל ושבע ילין בל יפקוד רע א"ת שבע אלא שבע המשביע עצמו מד"ת וכו' והנ' אחר שהלך בדרך זה של אברהם אבינו להחזירן לרשעים למוטב מביא טובה וברכה ושבע לעצמו ושבע שנים ר"ל של שבע וברכה המשפיע בעולם וק"ל.
ובזה בארתי פסוק משלי הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד דק' פשיטא בהפוך רשעים אינ' בעול' וגם מה ענין לזה ובי' צדיקי' יעמוד ונרא' דבש"ס דברכות אמר' ברור' איתתא דר"מ להתפלל על רשעים שישובו בתשובה ולא שימותו שנא' יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם וכו' יעו"ש. והענין בהתפלל על רשעים שיחזרו בתשובה אז חוזר ולהפך מן רשע למפרע עשר' וז"ש הפוך רשעים ואינם בתואר זה רק בתואר עשרים מספר ך' בסוד כתר כי כשמוע רחוקים ויבואו להש"י אז יתנו לך כתר מלוכה וכאשר בארתי מזה במ"א וזה ענין ש"י עולמות לכל צדיק וצדיק לזה ששב וחזר בתשובה ולזה שהחזירו וב"פ ש"י הוא כתר והבן וז"ש ועי"ז ובית צדיקים יעמוד החומר שהוא הרשע נכנע ונעשה בית לצדיקים ויש עמידה לשניהם לבית ולצדיקים ולכך ובית צדיקים יעמוד וק"ל.
ובזה נבאר המשך הפסוקים אח"ז ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל ודרשו בש"ס שהשליטו ביצרו ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אל ארצי ואל מולדתי וגו' ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי השב את בנך וכו' ויאמר השמר פן תשוב את בני שמה וכו' ונ"ל דאי' אפלוגתא בפ"ק דב"ב וה' ברך את אברהם בכל שלא הי' לו בת וכו' ואחרים אומרים וכו' ואית דס"ל בכל ששלט ביצרו ויש להקשות בשלמא לפי' הנ"ל יש ענין זה לזה וכמו שהקשו התו' יעו"ש אך למ"ד ששלט ביצרו א"כ מה ענין זה לזה שהשביעו לעבד וכל הענין שם ונ"ל דרך רמז ומוסר דאי' בש"ס דב"מ ולאו מר כהן קאי בבית הקברות א"ל קברי עכום אינן מטמאין שנא' ואתן צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרואים אדם ולא א"ה וכו' והקשו התוספות א"כ איך הי' מטמא א"ע לבן הצרפית להחיותו וי"ל משום פקוח נפש גם הי' ידוע לו ודאי שיחיה וכו' להבין זה בדרך מוסר נ"ל ע"פ מה שבארתי ירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו' והוא ע"פ משל השר ששינה לבושו ולבש בגדי הפחותים כדי שיתחבר עמהם כדי להעלותן וכו' והנה בגדי פחותים הוא כינו אל רוע איזה מדות ודבר זה הוא נגד השכל וכי משום ספק אם יתחבר אם לאו יתלבש עצמו ברוע מדות וע"יז יש מקום סכנה אם יתחבר פן ישאר עמהם והוא סוד למאן דעייל ונפיק והוא חטא אדה"ר ונח וישת מן היין וישכר והבן ונ"ל דזהו קושי' התו' איך טימא עצמו משום ספק מאחר שהי' אלי' כהן הספיק' הוא כנ"ל וע"ז מתרץ שידוע לו בודאי שלא יתחבר עמהן רק אדרבה יחי' אותו ג"כ וק"ל ואפשר לומר דרך רמז שזהו תפלת כה"ג ועל אנשי השרון הי' אומר שלא יעשה בתיהן קבריהם כי הרשעים אשר הכל להם למישור נעשה בתיהם קבריה' שבחייהן קרויין מתים בתוך בתיהן וז"ש רבה לאלי' מ"ט קאי בבית הקברות ע"ד ענין חז"ל שאמרו איזה שוטה הלן בבית הקברות ושמעתי בשם הרב שהוא על ענין כמה פעמי' מגולגל הרשע והוא בכל בתי קברו' וכו' ודפח"ח ולי נראה כי בתיהן קבריהם כנ"ל כי בחי' הוא מת וא"כ כבר הוא מת ולחנם הוא מטמא למתים ללא תועלת והשיבו כי קברי עכום אינן מטמאין והטעם מבואר בזוהר כי הם טמאין בחייהן משא"כ במותם וההיפך בישראל והיינו בצדיקים הנק' אדם משא"כ הרשעים שכבר מתו נסתלק הטומאה מהם מה שהי' להם בחייהם ע"פ עביר' שבידם משא"כ עכשיו וק"ל ובזה יבואר אחר שהי' אברהם שליט ביצרו ונעשה עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו רצה לומר כי נודע כי ביצירה הוא עץ הדעת טוב ורע וחלק הטוב הוא מט"ט וחלק הרע הוא ס"ם ואחר שהכניע אברהם במעשיו הטובים שמאל בימין ונעשה היצה"ר עבדו של זקן ביתו הוא מט"ט כנ"ז בזוהר כי מט"ט נק' זקן ביתו יעו"ש. ובזה א"ש דלכאורה קשה אם הוא עבד אינו זקן ביתו לפי דרשת חז"ל זקן זה קנה חכמה ולדברינו א"ש ואמר ליה שים נא ידך תחת יריכי והענין לפי מ"ש בזוהר וישלח דף ק' ע"א ויגע בכף יריכו דאתחכם לקבל' אמר מכיון דאתברו סמכין דאורייתא כדין יתקיים מה דאמר אביהן והידים ידי עשו וכו' יעו"ש וכאן שהכניע אברהם ליצה"ר והי' שליט ביצרו אמר שים נא ידך' ר"ל כל סייעתך כמו ידי עמך תחת יריכי שלא יקטרג על סמכין דאורייתא לפי שראה היפך זה ביעקב שנגע בכף יריכו לכך ביקש עבור בנו יוצא יריכו וכמ"ש אח"ז פן תשיב את בני שמה אבל בן בני ישוב שמה וכו' וה"נ כך עכ"פ ליוצא יריכו לא יקטרג כאמור וגם השביעו שלא יקח אשה לבני מבנות הכנעני אפשר דזה קאי על מט"ט שזה בידו וא' ענין ראשון לעברו יצה"ר וענין ב' לזקן ביתו הוא מט"ט שזה בידו לפי משמעות דברי הזוהר והוא כי ענין הזווג יוצאין ב' נשמות כאחד דכר ונוקבי' ואח"כ בעת שיזדווגו יחד בעולם הקב"ה היודע זה מזווג זווגין וכמו שהוא בפרטות כך הוא בכללות עיר או מדינה כי ראש העיר הנק' עיני עדה נק' איש והמוני עם נקראו אשה והם יוצאין כאחד בעולם בענין שאחז"ל דור ודור ודורשיו וכו' והשביעו שלא יקח אשה לבני מבנות הכנעני והוא כי תכלית יצירת האדם בחומר וצורה כדי שיכניע החומר תחת הצורה משא"כ כשיה' החומר קליפה בענין כנען שהוא ארור אז יש לחוש שיכניע ח"ו הצורה לחומר וזה לשון כנעני שהוא מכניע הצורה לחומר וז"ש אשר אנכי ישב בקרבו כי ישב הוא שליט ומושל כמו ועפרון יושב וכמו כן ועלי יושב ודרשו חז"ל שנעשה שר ומושל וה"נ אנכי ישב ושליט בקרבו ע"י טורח רב וניתוסף בו ה' שיה' שליט גם על איברים שאינו ברשותו וכמשאחז"ל בש"ס דנדרי' משא"כ בני לא נודע כוחו בזה לכך יש למנוע לכתחילה מזה כי אם אל ארצי וכו' שיהי' ארציות החומר נכנע אל בני ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצא' משם ר"ל הלא הבחי' חפשית וגם כי אתן אשה לבנך בין בפרטות או בכללות מהארץ שלך פן לא תאבה האשה ללכת אחריו שיכנע החומר תחת הצורה ההשב אשיב את בנך אל הארץ דהיינו ע"ד המשל שר ששינה בגדיו כך יעשה בנך שיתערב עמהם ויתחבר עמהם כדי שיוכל להשיבם וכאמור אז א"ל השמר לך פן תשיב את בני שמה פן יתערב עמהם וישאר שמה שילמוד לעשות כמעשיהם אלא אם לא תאבה ללכת ונקית משבועתי וכו' וק"ל וע"פ הנ' מעל"ד יבואר פסוק פ' תולדות ויזרע יצחק בארץ וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' והוא תמוהו וחז"ל דרשו מה שדרשו ונ"ל דכבר זכרנו מ"ש הרמב"ם במעלת אברהם אבינו שהחזיר הרשעים למוטב ובודאי כך צוה לנהוג את ביתו אחריו כמ"ש כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו' וסיים הרמב"ם וההולך בדרך זה מביא ברכה לעצמו שנא' למאן הביא על אברהם אשר דבר עליו יעו"ש ובודאי גם יצחק עשה כך להחזיר הרשעים למוטב כמו שעשה אביו וצוה בניו לשמור דרך זה וז"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא כי יש זריעה לצדקה בממון או בגוף וכמ"ש לוקח נפשות חכם שזרע ע"י ברית הלשון בתורה ומוסר בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ע"י התשובה היא האם הרוחצת בתשובה וגרם להמשיך מאה ברכאן ג"כ וכנ"ל וע"י הפוך רשעים ואינם בתואר זה רק שערים אשר צדיקים יבואו בו וז"ש מאה שערים ויברכהו ה' כי מביא ברכה לעצמו וכנ"ל. ובזה שאמר אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד ר"ל כי מה שעצמת הוא ממנו כי בערכם הי' צדיק וכמ"ש האשה אל אלי' באת אלי להזכיר עוני כי הקב"ה מעריך מעשיו נגד וכו' וה"נ כך עד שאח"ז ראו ראנו כי הי' עמך ה' גם כשהיית בעצמך נקראת צדיק גם בין צדיקים ולא שנק' צדיק רק בערכם והבן וע"פ המשך הנ"ל נבאר פסוק פ' תולדת ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו' ופי' רש"י יעקב ועשו האמורין בפרשה ותמוהו בזה רבים ושלימים ולדברינו הנ"ל א"ש כי האדם הוא מחומר וצורה והנשמה שהיא הצורה נק' אברהם איש החסד קו ימין והגוף אחר שהי' מחומר ונכנע תחת הצורה ע"י סגופין עתיד לשמוח ונק' יצחק קץ חי קו שמאל וכמו שנכנע החומר תחת הצורה כך נכנע היצה"ר שרו של עשו תחת היצ"ט חלק הקדושה הנק' יעקב ולכך הקדים יעקב לעשו גם שהי' עשו גדול מיעקב בכוונת רב יעבוד צעיר ובזה יובן ואלה תולדות יצחק בן אברהם שהוא הכנעת שמאל בימין שנעשה החומר צורה אז אברהם הוליד את יצחק לאחר שנק' אברה' שנתוסף לו ה' על ה' איברים שאינם ברשותו שניתנין ברשותו כדרשת חז"ל במ' נדרי' והוא אחר הכניעת החומר שנעשה צורה ונתן החומר ברשות הצורה הנק' אברהם הנ"ל אז הוליד את יצחק שהוא פועל יוצא ליצחק שעשה תולדות יעקב ועשו וכו' והקדי' יעקב לעשו כדי לדרוש כמו ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו ופי' רש"י שעשה תשובה והקדים ליצחק וכו' וה"נ כך לרמוז שנכנע חומר הנק' עשו תחת יעקב שהיא הצורה החקוקה בכסא וא"ש ויהי יצחק בן ארבעי' שנה בקחתו את רבקה וכו' כי בן ארבעים לבינה שהיא אם הרוחצות צואת בנות ציון ע"י תשובה עלאה ואחר שנכנס בסוד התשובה לקשט א"ע צריך לקשט אחרי' שהם בעלי החומר נפש הבהמיות הנק' רבקה לשון שתי רבקות בקר ואחר שזכה להכניע חומרן נעשה מן רבקה הבקר אור ע"ד שזכרנו הפוך רשעים ואינם בתואר זה רק שערים אשר יבוא בו גוי צדיק הנק' בקר כנודע וז"ש בת בתואל הארמי וגו' לו לאשה ואחר שעשו ג"כ תשובה לתקן הקלקול עדיין צריכין שיעשו מע"ט שהוא עיקר התולדה לכך ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה היא וגו' או י"ל בשאינו יכול להכניע החומר שעושה מן עסקי עה"ז עיקר שהיא נק' אשה אז ויתפלל לה' לעזור לו ואז ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו וגו' ואכתי רוצצים זה בזה שצריך מלחמ' עם היצה"ר תדיר עד לכתו לבית המד' שאם פגע בך מנוול זה משכיהו לב"המד וז"ש ויתרוצצו הבני' ותלך לדרוש וגו'. ובזה נ"ל לבאר משנה הנ"ל אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דכ' האלשיך בריתי היתה אתו החיים והשלום עפ"י מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה ובזה פי' ולא תגעל נפשי אתכם עיין בפ' פנחס יעו"ש וה"נ כי הגוף הוא כלי אל המקבל שפע מפנימי' הנשמה המשפיע הנמשך מבריכה עליונה בסוד ברכות לראש צדיק וכו' וגם כי מעבר הנשמה ביסוד נוקבא הנק' ברכה והוא ברוך וכו' והם ב' הפכים וא"א שיהי' כלי הגוף שהוא חומר עכור להחזיק רוחניי' הנשמה כי אם ע"י התורה שהוא מכניע היצה"ר של החומר ואז נעשה שלום בין הגוף והנשמה וז"ש ה' עוז לעמו יתן ועי"ז ה' יברך את עמו בשלום וק"ל.
העולה מזה כי התורה רומזת נשואי יצחק לרבקה בענין מוסר להכניע החומר אל הצורה ובזה מצאתי סעד למ"ש הש"ס והפוסקי' בענין לשון הקדושין הרי את מקודשת לי משא"כ בהיפך אני מקודשת לך שח"ו מכניע הצורה תחת החומר רק כנ"ל וז"ש מקודשת שהיא לקדש א"ע במותר לו וכאשר נבאר עוד ובשם המנוח החסיד מוהר"י פיסטנר שמעתי דאמרי לישרי לן מר ר"ל דבר מר כדי שיהי' גילה ברעדה והשיב ווי לן דמיתנן ודפח"ח. ובזה נבאר ש"ס דברכות לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן וכו'. ויש בזה ב' דרכים א' עפ"י מה ששמעתי ממורי בענין שבת שיש מצוה באכילה ושתיה ע"פ משל לבן מלך שהי' בשביה והגיעו כת"י אביו המלך ורצה לשמוח ולכך הרבה להמוניי' מיני משקה שישמחו הם ואז יוכל הוא לשמוח בשמחתו והנמשל מבואר כי הנשמה א"א לשמוח ברוחני עד שישמח החומר בגשמי וכו' ודפח"ח.
והכא נמי בענין שמחת חתן וכלה הוא שמחת רוחני רק כדי לשמח החומר וכו' והנה הם שאמרו לישרי לן מר הבין שצריכין לשמוח ע"י הגשמי במיני זמר וז"ש ווי לן דמיתנ' שהוא החומר כי לולי היו בהם שמחת רוחני לא צריך לזה וק"ל. עי"ל ששמעתי מהמנוח מוה' נחמן קסיור בא' שעש' כלי זמר אשר לא נעשה כמוהו ושלחו להודיע במדינות ובא למלך שתכפו אביל' ויצא משם בפחי נפש עד שמצא את שאהבה נפשו וכו' ודפח"ח וה"נ אמרו לישרי לן מר ע"כ ברינה ושירה דתורה או תפלה קאמרי וז"ש ווי לן דמיתנ' כי אנו חשובין כמתים שאין שמחה בדבר' רוחני' השייך לנשמה שהוא תורה ותפלה רק בגשמי המכונה לחומר שהוא נק' מת היפך הנשמה וא"כ אין בזה שמחה כי אם לצדיק הנק' חי וכמ"ש בביאר דברי הרמב"ם רצה ה' לזכות את ישראל וק"ל. עוד יש לומר וזה נ"ל ביאור חז"ל בשעה שהחכ' יושב ודורש הקב"ה מוחל כי חכם נק' לו חכמו ישכילו זאת שהם מדריגה דנק' זאת היא אשה והיא בישיבה ולא בעמידה וכוונת החכם לזאת יכוין אז מוחל ה' וגם זה שאמר אשרי יושבי ביתך כי אשרי נק' כתר שהם גי' שערים הנעשה מן רשעים שחזרו בתשובה וזה המחזירן גרם להשפיע מכתר עד מדריגה תחתונה הנק' יושב וק"ל וזה נ"ל מ"ש באבות והעמידו תלמידים הרבה להעמידם בעולם הזכר שהוא בעמידה והבן כי תלמידים המקבלים השפע כמו אשה יזכו לעלות למדריגת הזכר להשפיע לאחרים וא"ש עי"ל כי הלומד ושוכח הוא בעלמא דנוק' ויתקן תחלה עד שיזכה ליכנס בעלמא דדכורא עולם הזכירה וז"ש והעמידו תלמידים הרבה ע"י ששונה הרבה עמו וקושרו בעולם הזכירה הנק' עמידה וק"ל. עוד י"ל ביאר ווי לן דמיתנ' כי מבואר ע"פ משל בן מלך שהיה לו רבוי דמים ורפואתו על ידי פחד וחרדה המסלקת הדמים עד שסלק כל מיני פחד וכו' וה"נ דאמרו לי' לישרי לן מר והוקשה לי הא גילו ברעדה כתיב שהרעדה תה' עיקר והם אמרו לישרי לן שהוא גילה ורינ' לחוד והבין בהם שאין בהם פחד ורעדה ממנו ית' א"כ אין רפואה למכתם וז"ש ווי לן דמיתנן כפל שהוא מיתה באמת כמו במשל ואמרו לי' אנן מה נעני בתרך הי תורה ומצות דמגני עלך ר"ל מאחר דליכא רפואה כי גם תורה ומצות אין בידם כדי להגין א"כ שפיר אחזתן רעדה ועלה רפואה למכתן וקיימו וגילו ברעדה וק"ל. עי"ל כי זכרנו בפסוק אל תהי כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וגו' בשם הרב המגיד מו' מנחם מענדיל ז"ל דק"ק באר כי בסוד עולם שנה נפש כשנתעורר שמחה בעולם אז הצדיק ע"י השמחה עושה פעולה בדברי קדושה בתורתו ותפלתו בשמחה משא"כ הרשע משתף השמחה בקליפ' בזרוע רמה וכיוצא בזה וההפך אם ח"ו נתעורר עצבות בעולם הרשע מעורר קטטה עם ב"ב ובני אדם והצדיק נתעצב על ענותיו ומיעוט תורה ומע"ט וכו'. וז"ש לישרי לן מר והיתה תשובתו כיון שיש במסיב' זו אנשי' מתים וא"כ פן ח"ו יתעוררו ע"י השמחה בעניני קליפה וז"ש ווי לן דמיתנן ואמרי לי' ואנן מה נעני בתרך ר"ל כיון שנתעוררו עצבות ע"י אומרו ווי לן דמיתנן מה מפעולת קדושה יש לעלות ע"י עצבות זה וא' להם שיש להתעצב על מיעט תורה ומע"ט וז"ש הי' תורה ומצוה דמגני עלן ובודאי עצבות זה היא מצוה ויותר טוב משחוק וטוב לב המטיב לבו בתורה ומצוה משתה תמיד וק"ל. עי"ל על פסוק תפלה לעני כי יעטוף דמצינו בזוהר לענין תפלה שעשה דוד א"ע פעמי' עני ולפעמי' חסיד כשהי' נרדף בשפלות ועוני ועינוי אז התפלל במדה זה של עני וכשהי' מתגבר על אויביו אז אמר כי חסיד אני וכו' יעו"ש והענין לפי שקבלתי ממורי כי צדיקיא אינון שלוחי דמטרונית' וכל המאורע יסורין שלהם בעוני ועינוי בידוע שזהו חסר בשכינה וצריך להתפלל על החסרון אשר שם ובתיקונן שם נתקן ממילא גם למטה ובזה יובן תפלה לעני כי יעטוף ור"ל מה שנזדמן לצדיקא ענין עוני ועינוי כדי שיתפללו במדה זאת של עני וז"ש תפלה לעני כי יעטוף ר"ל אם הזמן צריך לעשות עטיפה לכמה תפלות אזי ע"י המאורע של הצדיק הקורא ומתפלל ממיצר הנק' עני בזה עושה עטיפה לכל התפלות אבל באמת יש זמן שאינו צריך עטיפא לכל התפלות יחד דוקא אשר אז יעלו כי גם לפני ה' ישפך שיחו של יחיד ג"כ עולה והפרש שבין תפלות שצריך עטיפה לכל התפלות יחד ובין תפלה יחידית שהיא עולה ג"כ נ"ל בביאר פסוק והי' העטופים ללבן והקשורים ליעקב והוא ע"י ביאור הפסוק אני ישנה ולבי ער וזהו פי' פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם והוא שיש הפרש בין רשע שנק' מת בחייו ובין צדיק שנק' חי גם במותו כי כל א' לפי דביקתו וקישורו אם נתדבק במקום החיים נק' חי כמ"ש ובניהו בן איש חי והוא ע"י אהבה כמ"ש בפ' נצבים לאהבה את ה' וגו' ולדבקה בו וגו' והדבק בו דבק בחיים כמ"ש ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכ' היום וכן כ' הרב מוהר"ם קורדוורו וייחס אותיות אהבה עם אותיות ידו"ד בסוד ד' רוחין דמתחברין באינון נשיקן עיין בר"ח ש' אהבה הנ"ל וכמבואר בזוהר תרומה בסוד היכל אהבה אשר שם סוד וישק יעקב לרחל וסיי' ואינון נשיקן אתדבקותא וקשורא דלעילא עכ"ל וכ"כ בפ' פקודי דף ר"נ לאתקשרא שייפא בשייפי וכו' וההיפך מדות העצבות והעצלות שהוא קליפות מקום המיתה וזהו עבודת הרשעים ונק' מתים וזה נ"ל מ"ש הרמב"ם במשנה כי העושה מצוה א' מאהבה נחשב כאלו עשה תרי"ג מצות וכו' פי מאהבה נתקשרו כל רמ"ח איברים שיש בהם רמ"ח מ"ע ושס"ה גידים של ל"ת וא"ש וז"ש והי' העטופים ללבן וכפי' רש"י לשון איחור וכו' שהוא עצלות היפך הזריזות שהוא קדימה וזהו שפי' רש"י שאינן מתאוות להתייחם ע"י הזכרים ר"ל שאין לו חשק אהבה בעבודתו להש"י להתייחם ע"י הזכרים ר"ל אבר הזכר הנק' צדיק יסוד עולם ונק' חי בסוד אבר מן החי שעבודתן בחשק וחימום והתלהבות להתקשר בו ית' וז"ש והקשורים ליעקב שהם הצדיק' העובדים מאהבה להקשר שייפי בשייפי שהוא אתדבקותא וקשורא דלעילא וכו' וזה נ"ל ג"כ פי' הפסוק ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו' וישק יעקב לרחל ויגל את האבן מעל פי הבאר וגו' ור"ל כי ע"י מדת אהבה שהוא נשיקין וישק יעקב לרחל הי' מספיק בידו לגל האבן ביחיד כי מדת אהבה קושר כל רמ"ח איברים ושס"ה גידים משא"כ תפלות ועבודת המוני עם שהם מצות אנשים מלומדה בעצלות ועצבות שפיר אמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים אז וגללו את האבן מעל פי הבאר שצריך עטיפה כל התפלות יחד וז"ש פנה אל תפלת הער ער לשון לבי ער ואמר כפל ער כמו אדמדם ירקרוקת המורה כפל וזריזות ושמחה אז פנה גם אל יחיד משא"כ תפלת המוני עם אז צריך עטיפה שיתאספו ויתעטפו רבים יחד אז לא בזה את תפלתם משום שהם רבים וז"ש תפלה לעני המתפלל מתוך עצבות ודוחק עוני מעומק' דלבא כי יעטוף בזה עושה עטיפה לכל התפלות שהם מאוחרין הנק' עטופי' ללבן שצריך ללבן ע"י שיתוף יסורי הצדיקים הנעשה מימי חסד ללבנם וז"ש חז"ל כי הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כי ע"י שמקבל מאהב' נמתק הדין ונעשה חסד ובזה עושה עיטף לכל התפלות העטופים שנעשה מעצלות לבל ידח ממנו נדח משא"כ התפלה שהיא מאהבה שנתייחס לשם הוי' כנ"ל מקבל גם של יחיד וז"ש לפני ה' ישפך שיחו שהיא אהבת חסד כמ"ש בכוונת הקדושה כנועם שיח כי שיח הוא בחסד יעו"ש וא"ש ובזה נ"ל לבאר משנה דר"ה בד' פרקים העול' נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' תנא וכולן נסקרין בסקירה א' שנא' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם וכו' והקשה התו' מהא דברכות ב' רוחות שהיו מספרות בר"ה וכו' והרן ביאר כי כללות העולם נידון בא' בג' זמנים הנ"ל ובר"ה נידון כל יחיד בפרטות וכו' והטעם לדבריו שכללות נידון בג' זמנים ובר"ה נידון בפרטות נ"ל דפליגי ר"א ור"י אם בתשרי נברא העולם או בניסן וכו' והקשה בכתבי הא"רי זלה"ה וכי פליגי במציאו' ומפרש דמא"ח ומא"ח ול"פ כי בתשרי הי' במחשבה וסוד העיבור כמ"ש היום הרת עולם ובניסן הי' בריאת העולם במעש' סוד הליד' יעו"ש והנה עול' המעש' שהוא עולם עשיה שם מקום הקליפו' והעצלות שם צריך עטיפה כנ"ל ולכך כי חפץ חסד הוא דן העולם בכללות ג"כ משא"כ בתשרי שהוא סוד ישראל עלה במחשבה ופנה אל תפלת הערער נידון כל יחיד ר"ל יחידי סגולה כדי שיהפכו הדין לרחמים וכו' והנה יש ד' יסודות דומם צומח חי בלתי מדבר וחי מדבר והנה ג' הם החומר ומדבר הוא הנשמה לכולם וכמבואר בפסוק כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה וכפי' חז"ל כי לא צמחו שהיו בלא נשמה עד שבא אדם והתפלל וכו' לכך ג' זמנים נגד ג' זמני עולם המעשה והחומר בחג על המים נגד הדומם ופסח על התבואה נגד הצומח ובעצרת פירות האילן נגד חי בלתי מדבר שיש עופות הגדלין באילן והכל בסוד החומר ובר"ה שהוא נגד הצורה והנשמה של כל העולמות נידון כל יחיד ובזה מבואר קו' הרמב"ם שכתב דהוי ב' הפכים דא' כבני מרון ואיך נסקרין כאחד אך דמבואר כי הלב כולל כל חיות האברים וז"ש אני ישנה ולבי ער ובזה יבואר ק' הרמב"ם בענין הקושיא דבחירה וידיעה דמיני כי לא מחשבותי מחשבותיכם והרא"בד הקשה יעו"ש והענין לי אדם כלול מחומר וצורה שהוא טוב ורע יצה"ר ויצה"ע ובריאת אדם הי' על ידי אותיות התורה לכך גם התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והאדם ע"י בחירתו בטוב או רע כך מעורר שורשו בתורה במ"ש פנים טהור או טמא והוא כמו בציור שיש הפרש בין שינה שהיא א' מן ס' במיתה שהיא תואר רע הרשעים הנקראים מתים כמו שזכרתי לעיל משא"כ הצדיק נק' לבי ער היפך השינה והוא תואר הזריזות בעבודתו י"ת והבחירה לאדם נתונה להפך מן ער רע או מן רע ער וז"ש ויהי ער בכור יהודא רע בעיני ה' וימיתהו ה' ר"ל שע"י רוע בחירתו היפך מן תואר ער לתואר רע לידבק במיתה לכך וימיתהו ה' וזה תואר ערלה כי ערלה שהיא בחי' ר"ע ל"ה שם נכלל גם כן חלק טוב להפכו ערלה וז"ש כי לא מחשבותימחשבותכם ר"ל שאין ידיעתו י"ת מעורר מחשבותיכם שיהי' מקום לקו' הנ"ל כי אדרבה ידיעת האדם ובחירתו מעורר למעלה איזה פירש יתפרש שורשו בתורה שהוא כלול ממ"ט פנים טהור וטמא וכן סבר הרמב"ם שהיא קושיא ותרוצו על נכון ולא כמו שסבר הראב"ד שהוא לא נחית לתרץ הקושי' ובזה מצא תפיסה על הרמב"ם ובאמת ז"א והבן אך דכ' בכתבי' דתורה הנתונה לנו מן בראשית עד גמירא היא תורת הבריאה וכו' יעו"ש אך בתורה של אצילות עליו נאמר לא יגורך רע וע"ד ששמעתי ממורי אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי א"ח כי בו"ק יש טהור וטמא משא"כ בג' ראשונות הכל טוב וטהור והבן וז"ש ולא דרככם דרכי דנודע דרך הוא או"א ג' ראשונות כי הוי' במילוי ס"ג ואהי' קס"א גי' דרך ושם אין שופ"ר ובזה מבואר הסתירה שהתעוררו חז"ל דלפעמים מצינו ע"י פגם מעשה תחתונים פוגמ' למעלה כמ"ש צור ילדך תשי וכיוצא ולפעמים מצינו דהפגם רק לעצמן ולא למעלה כמו שכתוב לא בניו מומם ולדברינו א"ש כי בלבושים שהם בריאה יצירה עשי' פוגמים משא"כ באצילות והשם יכפר ובזה יבואר פסוקי פ' קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ודרשו בש"ס ויקח שלקח מקח רע לעצמו וכו' ולפי הנ"ל שהתורה נדרש במ"ט פנים טהור וטמא כך יש לדרוש שלקח מקח טוב לעצמו והוא רמז למי שנכנס בחקירות הבורא ית' וזה קרח נק' חקר דמצא' וראיתי בהקדמת הספר רנו ליעקב שחיבר צמ"ח מהו ענין דעייל ונפק הנז' בזוהר ופי' דעייל בחקירות אם יכול ליפק בשלום כמו ד' שנכנסו לפרדס שר"ע נכנס לפרדס כמו אינך ג' ולא יצאו בשלום רק ר"ע לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום. אך לפי"ז איך אפשר ללמוד חכמה זו כי אם בדורו של רשב"י פן יבוא לו חקירה ולא יוכל לתרץ לעצמו שיצא מן החקירה והתשובה אם ישאר בחקירה מחמת הספק בחקירה ולא בעצמו אז טוב לו שלא נברא משא"כ כשיתלה הספק בחסרון ידיעתו מותר ללמוד החכמה וכו' יעו"ש.
עוד יש לומר דכתבתי בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שהוא ע"ד ומצאת את לבבו נאמן לפניך בשני לבבו' ביצה"ר ג"כ כי עיקר עבודה שיהי' עם יצה"ר וכו' וז"ש חשבתי דרכי שהיא דרך היצה"ר ואח"כ אשיבה אל עדותיך עם היצה"ר שהיא עבודה שלימה שנכנע שמאל בימין וז"ש ויקח קרח בן יצהר בן קהת וכו' ר"ל שנעשה בן היצר שנכנס בעצת היצה"ר באיזה חטא לחטוא וכיוצא ואח"כ עמד נגד היצה"ר להיות מתון ונסתפק אם לחטוא או לאו וז"ש בן קהת לשון משנה דפ"ד דנגעים ר"י קיה"ה לשון ספק ואח"כ נתגבר עליו והכניע שמאל בימין ונק' בן לוי לשון לוי' וחיבור קו שמאל בימין וק"ל. עו' י"ל שכ' אלשיך בפ' שמיני ויהא מורא שמים עליכם דמצינו במעשה דר' עמרם חסידא שנמנע מעבירה ע"י אסיפת אנשים וכו' וז"ש קרח בן יצהר שנעש' בן יצהר והוצרך למנו' ע"י אסיפת אנשים כמו נורא בי עמרם וז"ש בן קהת כמו ולו יקהת עמים שפי' רש"י כמו אסיפת אנשים ונעשה ע"יז בן לוי שנתבייש בעה"ז כדי שלא יתבייש בעה"ב שיהי' לו שם חיבור ודביק' בו ית' אשר זה היום קוינו לו נגילה ונשמח' בישועתו וק"ל. ובזה יבואר משנה פ"ד דסוכה בכל יום מקיפין המזבח ואומרים אנא ה' וכו' רבי יהודא אומר אני והו הושיענא וכו' וכ' הרמב"ם וז"ל אני משמות הש"י וכמו בן ה"ו וכו' יעו"ש ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעה נא כמ"ש עמו אנכי בצרה וכו' ואענה חלקי כי נודע בפסוק כי יד על כס וכו' שאין כסא שלום שחסר אות א' מן כסא שהוא כתר כמ"ש האר"י ואין השם שלם רק ב' ראשונ' בש"ס לעול' יעסוק אדם בתור' אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה באה לשמה והקושי' מאי לעולם וגו' ועוד מה יעסוק הה"ל ילמוד ונ"ל דמבואר בכתבים מבטלין ת"ת להוצא' המת והכנסת כלה וכו' והט"ז בא"ח סי' מ"ז פי' לעסוק בד"ת הוא פלפול ומצי' האר"י זלה"ה למד הלכ' בפלפול תחלה לשבר הקליפות ואח"כ למד פנימית התורה שהיא הכנסת כלה וז"ש לעולם יעסוק אדם בתור' ר"ל פילפול שהוא שלא לשמה לשם ה' רק לשבר הקליפות שמתוך זה בא לשם ה' ודו"ק. בשם מוהרר נחמן מהרדינקי בש"ס אורך ימים בימינה ומשמאלה עושר וכבוד והענין כי למימינים ארך ימים מפורש אבל עושר אינו מפורש רק זאת במכ"ש והבן ודפח"ח וז"ש או"ה למושב לו עיין בכתבים ונודע כי כתר הוא ך' ואפשר שזהו רמז הפסוק כי יד על כס יה א"תי"ד אל יוד על כס אז הוא כסא שלום כי אות א' בצור' יוד גי' ך' הוא כתר ונודע כי שם אדנות הוא במלכות והשורש הוא אותיות אין שהוא כתר מלכות בסוד אני ראשון ואני אחרון ונתחבר עם אות העיקרי דמלכות ונעשה אדנות העולה מזה כי עתה בזמן הגלות שאין הכסא שלום כי חסר אות א בציור יו"ד ותצרף מספר זה עם אני נשלם מנין כסא וגם שם הו עם ב' אותיות ראשונות אז נשלם השם וז"ש אני וה"ו הושיענא והבן והשם יכפר ואפשר שזהו רמז קרח במלכות שהוא נגד נהי"ם דז"א ד ספירות דז"א הנק' קרח הנורא ואח"כ שנתחבר פב"פ נעשית ה' וז"ש בן יצהר שהוא יסוד בן ז"א המקנן ביצירה אותיות יצהר ע"ד אלה תולדות יעקב יוסף ואח"כ נתחברה עם ז"א עצמו הנקרא קהת המאסף ומחבר ג' קווין יעקב איש תם גבר שלים אח"כ בן לוי ב' אותיות ראשונות ששם סוד האחדות וחיבור ולוי' בסוד אחת ואחת וכו' והבן.
ונחזור לביאר פסוק אני ישנה ולבי ער דשמעתי ממורי ביאר פסוק והוא באחד ומי ישיבנו וגו' דיש להקשות מדקאמר והוא ונ' דאי' מ"מ ראשיהם של בבל סגלגלים מפני שאין להם חיות פקחות וכ' מוהרש"א יעו"ש ולי נראה שאלתו הי' ע"פ הש"ס כל הפוסקין לו גדולה הוא לו ולזרעו ולדורותיו וזה אינו בראשים של בבל והישיבו שאין לו חיות פקחות דאי' בפ"ה דערובין וממדבר מתנה שאם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו נתנה לו התורה במתנה שנא' ממדבר מתנה וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל שנא' וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עול' לגדולה שנא' מנחליאל במות ואם הגיס דעתו ה' משפילו שנא' ומבמות הגיא ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנא' כל גיא ינשא ועפ"ז שמעתי בשם הרב מהו' ליב פיסטנר אפי' כל העולם אומרים שאתה צדיק יהי' נחשב כרשע והקשה הא אמר אל תהי רשע בפני עצמך ופי' לענין מדר השפלות שיהי' שוה בעיניו באומרי' עליו צדיק יהא זה רע בעיניו כאלו אומרי' לך רשע ודפח"ח ומדה זה בחיות פקחות שועל כאשר מצינו משל שעשה א"ע כאלו אין לו ריח והיינו בדברים הנוהגים בכבודו אבל נגד כבודו של מקום ודאי יתקוטט ולא יחניף לרשעים ואפי' נגד כבוד רבו במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב אך דבזוהר הקשה אל תתחר במרעים ומפרש שיש לפרוש מהם שלא יראה ויצטרך להתקוט' וזה נ"ל הוי זנב לאריו' ואל תהי ראש לשועלים ר"ל שכל א' לא ישגיח כאלו אין לו ריח ואז הכל מוטל עליך להתגרות תמיד עמהם והוי זנב לאריות שאין לו פחד משום ברי' ואז יש לך פנאי לעשות במושכלות וז"ש עשה לך רב שתהי' במקום שיש בלעדיך משגיח ותוכל להיות לך רב ולא לזולתך להשגיח תמיד עליהם וכמ"ש איני דר אלא במקום תורה וז"ש הולך את חכמים יחכים ר"ל שאז יהי' לו פנאי לחכ' את עצמו כי יש חכמי' זולתו להשגיח בעניני העיר משא"כ ברוע כסילים ירוע שאין פנאי להשגיח בעצמו וזה נ"ל ענין חטא עגל קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו עיין בכתבי ואפשר שזהו סוד מכירת יוסף שנאמר וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים של תורה וחכמים רק בין עמי הארצות כי אין בור ירא חטא שאין במקום ההוא יראת ה' וז"ש אברהם על אשתו אחותי היא שלא דר במקום עמי הארצות הנקרא אשה טפל לבעלה רק במקום חכמים הנקרא אחותי שהיא חכמה וז"ש וקנה לך חבר שתהי' דירתך בין חברים שתקנה גם בכסף שתתן אתה להם ואז תוכל לדון לכף זכות משא"כ לבור וע"ה שאינו חסיד כף ימין שהוא זכות וק"ל. [
וז"ש מימינו בכסף שתינו כי בתחלה וכו'. ועכשיו צריך ליתן חלק לס"א כמ"ש בסוד שער תפילין וכו'.] [ביאור ב"ה על מכרם בכסף צדיק לכך ונתתי מכרם גימ' ש והענין כי ענין שבת שהוסר ש' מן שקר ונתחבר עם בת וכו' וז"ש עדות ביהוסף וכו' כי כסף שהוא חסד כולל ג' קווין כמ"ש יומם וגו' ובמכירת יוסף מה שנשאר קר מן שקר וז"ש והבור רק וכשנמכר יוסף והשליכ' אותו הבורה נתחבר ש' ג' קווין הנכללין בסוד ג' ווין הנקרא חי ואח"כ בתיקון וילקט יוסף את כל הכסף ונשאר רק כמו בתחלה וז"ש וינצלו את מצרים וז"ש עדות ביהוסף שמו בצאתו וכו' ואפשר שזה שא' שבת לכל נתת בן זוגו וכו' ואמר כנ"י יהי' בן זוגך ביאר ש"ס פ"ג דביצה צלף באילנות ופירש רש"י לא ידעתי וכו' ונ"ל דכתב מוהרש"א ישראל עזין לעמוד על דבריהן שלא ישובו וכו' וזהו ענין צלף פ"ז שמצאו אותו מקושש והתרו בו ועדיין מקושש וכמו שאמר האר"י ענין חטא צלפחד ובתיקונן עלה צלף חד והבן.] נשאלתי לפי מ"ש האר"י טעם רדו שנים נגד עשר לבושי אהיה שהוא תיקון קרי שפגמו בדעת שבו ח"וג א"כ למה נגזר ועבדום ד' מאות שנה דסגי ברד"ו ולי נראה להקשות עוד הא אמרינן בש"ס פ"ג דנדרים מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו רדו שנים ר"א ס"ל מפני שעשה אנגריא בת"ח רשב"ג א' מפני שאמר במה אדע וגו' ר"י אמר מפני שהפריש בני אדם מלהכניסן תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש וכו' הרי משמע עבור ובמה אדע היה עונו או למר כדאית לי' ולפי כתבי האר"י משמע עבור עונש קרי של אדה"ר ונראה הא קשה עוד מה שהקשה הגאון מוהר"ש קאיידנויר הא לפי מה שאמר התוספ' בפ"ק דברכו' ע"פ חשבון הי' מלחמות סדו' אחר במה אדע וקשה בהרא"ש דפ' כי חטא במה אדע נמשך אחר חטא מלחמת מלכי' יעו"ש לכן נראה לפי' מה דאית בתיקונים כי ג' אבות תקנו חטא אדה"ר מה שחטא בע"ז וג"ע וש"ד שהוא סוד פגם בג' קווין לפי מה ששמעתי בשם מורי חטא ע"ז תיקן אברהם שהוא קו אמצעי תיקן תפארת ישראל והושלך לכבשן האש פסילי אלהיהם תשרפון באש יצחק תיקן שפיכות דמים קו שמאל יעקב תיקן גילוי עריות שהוא קו ימין בסוד ואשר יקח אחותו חסד הוא וכו' ואל תתמה איך אברהם תיקן קו אמצעי ולא קו החסד שהוא מדתו כי זה סוד שאחז"ל יעקב פדה את אברהם מכבשן האש שהוא ע"ד הנ"ל כי בו כלול הכל שנקרא איש תם יושב אוהלים כתרגומו גבר שלים וז"ש אנכי ה' אלהיך שבו נכללו כל תרי"ג מצות וזה כולם בחכמה עשית רק החסד שבו כלול ת"ת ודי בזה וזה כוונת הש"ס בשאלתו מ"מ נענש אברהם ונשתעבדו בניו רדו שנה שהוא ב' שאלות אחד מ"מ נענש אברהם ר"ל שינפל בכבשן האש וצ"ל עבור חטא ע"ז של אדה"ר אם כן למה עוד נשתעבדו בניו שהוא ג"כ עבור חטא אדה"ר והראי' שהי' רדו שנים ומשני מפני שאמר במה אדע והענין דק"ל במה שנאמר צדיקים ירשו ארץ מי שתיקן פגם ברית שנקרא צדיק ירשו ארץ וכל זמן שלא נתקן הדעת סוד חו"ג בתיקון קרי של אדה"ר איך ירשו ארץ והנה אברהם תיקן שם מ"ה כנ"ל יצחק שתיקן שם ס"ג קו שמאל יעקב שם ע"ב גי' קץ עם י' אותיות השם עצמו כמ"ש בכתבים ה' שופר בביאר קץ שם לחשך יעו"ש ונתקן ג' קווין חג"ת ועדין נשאר לתקן עון קרי סוד הדעת וז"ש במה אדע כי אירשנה והשיבו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום ת' שנה ר"ל לתשלום ת' שנה כי נגד ג' קווין תיקן אברהם יצחק יעקב גי' קץ שם לחושך ונשאר רדו לתיקן קרי של חו"ג שבדעת ואז צדיקים ירשו ארץ והבן ובתקונים דף ק"ב ע"ב וז"ל אדם תאב במחשבה ובעובדא וכו' כד אתא אדם בגלגול באברהם איתנסי בעשר נסיונות כי מחשבה איהו י' באברהם נתנסה במחשבה ביצחק במעשה ביעקב כלול תרוויהו וכו' ובדף קי"א ע"ב בג"ד אתגלגל אדם בג' אבהן ובדף קי"ב ע"ב בהג"ה אדם חטא במחשבה חשב מ"ה וכו' ובדף קי"ג אתא אדם במשה ש' מן משה שקיל לתלת אבהן מ"ה דלי' כגוונא דאדם מרכבתא דלי' הוי במשה כמו בתלת אבהן וכו' [ובזוהר פ' בהר דף קי"א ע"ב כ' אדה"ר בע"ז וג"ע ושפיכת דמים שחטא ניתקן באבות יעו"ש] (ובזה יובן משנה בעדיות ומספר הדורות לפניו והוא הקץ וכו' שנרמז הקושי הנ"ל ותרוצו] [אח"ז מצאתי בספר נע"ח פ' כי אדם פגם בע"ז ותיקן אברהם ע"י שם מ"ה ושפיכת דמים יצחק תיקן בסוד דם האדם וג"ע תיקן יעקב גם ע"י מ"ה בנה"י וכו' א"כ מבואר במה אדע וכו'.
ועוד יש לומר על מצוה זו שהזכירה יהי' דוקא ע"י הרעתם בשופר וחצוצרות נ"ל לפרש פסוקי תהלים ס"ד בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבתה לי חנני ושמע תפלתי בני איש עד מה כבודי וגו' עד גמירא ותחלה נבאר פסוקי תהלים סי' צ"ב מ"ה גדלו מעשיך וגו' בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד וגו' כי הנה אויבך יאבדו יתפרדו כל פעלי און ותרם כראם קרני וגו' והוא דאחז"ל ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים וכו'. ולכאורה הי' קשה אם כן לזכות יחשוב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים וז"א לנצח נאבד זכרו ונ"ל דשמעתי ממורי בענין קשוטי הכלה שמקשטין אותה בכמה מיני לבושין כדי שיבואו לקירוב הזווג ע"י שמצאה חן בעיניו ע"י הקשוטין ובעת הזווג אשתליל' מלבושיהן בקירוב בשר וכו' ומבשרי אחזה אלוה כביכול שהתפלה היא השכינה כלה עליונה והשושבין הוא הצדיק שעל ידו נעשה היחוד וזווג עליון בתפלת מעומקא דליבא מייחד התפלה שהוא הכלה לאלהי ישראל והוא זווג עליון וע"כ קודם הזווג צריך לקשטה בכמה קשוטין מלבושין וכנ"ל וצריך שתדע משם לבושין הגורם לקשוט וע"כ נודע מה שמצינו כי הפרי הוא הצדיק והלבוש אל הפרי הוא המוץ ותבן הרשעים שאי אפשר בטבע הבריאה להוציא הפרי בעצמו בלתי לבושי המוץ ותבן כי אם לעתיד ע"ד שאמרו חז"ל עתידה ארץ שתוציא גלוסקא' וכלי מילת ויבואר זה אח"כ ובעת אשר שליט אדם באדם לרע לו של השליט והטעם בכתבי' להוציא נצוצי קדושי חיותו יעו"ש. ולדברינו הנ"ל מבואר כי הרשע הנקרא לבוש ומיצר לצדיק כדי שיקרא ממיצר א"כ הוא קשוטי לבושי השכינה שגורם להתפלל ממצר ונעשה יחוד התפלה שהיא הכלה עם דודה וכאשר נעשה היחוד אז כביכול אשתליל מלבושי' ויתפרדו כל פעלי און עד כאן תוכן דבריו הגם שאין זה לשונו ודפח"ח.
ונ"ל שזהו מרומז מ"ש בכתבים בכוונת שירה חדשה וכו' ששם הוא במיצר הגרון גורם לשירה וכו' יעו"ש. ור"ל כמו שהי' אז בצאתם ממצרים ובאו לים ופרעה הקריב שהיו במיצר כדי שיצעקו אל ה' ויעשו יחוד וזווג ואז אשתליל מלבושי' וסוס ורוכבו רמה בים שהם הלבושין שאין בהם צורך אח"כ וכו' וכ"כ בילקוט תהלים המוץ אמר אני עיקר וכו' ויש לפרש עד"ז וז"ש כאשר תעשנה הדבורים יעו"ש ובזה יובן מה גדלו מעשיך ה' וכו'. בפרוח רשעים כמו עשב ויצוצו כל פעלי און להשמדם עדי עד ור"ל כי תכלית הרשעים למשול ולשלוט על עם דל הם הצדיקים הוא כמו עשב שיש פרי ולבוש כך הצדיק הוא אשר פריו יתן בעתו והרשעים הם כמוץ ותבן לבושי הפרי והתבואה ומאחר שנקרא לבוש שע"י הלבושין נעשה קשוטי הכלה כדי שיזדווגו ויתייחדו והוא התפל' שהיא הכלה ליחד' עם אלהי ישראל שצועק ומתפלל בצר לו זה קורא ממיצר ואז נגמר היחוד ואשתליל מלבושי' וזהו להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה' כי נתרומם מדה הנקרא לעולם עד ה' וזה שאמר כי הנה אויבך יאבדו וגו' ותרם כראם קרני שהיא הכלה וגו' צדיק כתמר יפרח כי בעלות השכינה גם הצדיקים עולין למעלתן הרמתה כי תמר הוא דכר ונוקבא וכו' וז"ש שתולים בבית ה' וק"ל. (ובזה יבואר משנה בפסח על התבואה וכו' ויבואר פסוק ש"ה אני ישנה ולבי ער) (ובזה יובן ג"כ צחות לשון דוד המלך נעים זמירות ישראל)
ובזה נבאר משנה פרק י"ח דשבת מפנין אפילו ד' וה' קופות של תבן ושל תבוא' מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש וכו' והקשה בש"ס השתא חמש מפנין ד' מבעי אמר רב חסדא ד' מה' וה' מאוצר גדול ושמואל א' ד' וה' כדאמרי אינשי ואפילו טובא וכו' ופי' רש"י כדאמרי אינשי חשבון קטן תחלה ואם יצטרך יותר מפנה יותר וכתב הרמב"ם בפ' ך"ו מ"ה שבת וז"ל וכיצד מפנין כ"א נוטל ד' או ה' קופות עד שגומרין וכו' והקש' הראב"ד איך מזכה שטרי לבי תרי דמפרש מתלי כרב חסדא וכשמואל עכ"ל והרב מיד משנה תירץ דפסק כרב חסדא בחדא וכשמואל בחדא יעו"ש ולי נראה לדקדק עוד שכפל תבן ותבואה דמספיק באחד דליתנו תבן או תבואה וגם במה שאמר אורחי' ובהמ"ד דה"ל ליסתם לדבר מצוה שרי ומדוע פרט אלו דוקא. ונראה דלשון רב חסדא דקאמר ד' מה' וכו' יתפרש מא"ח ומא"ח ול"פ דמצינו אל השכינה מדריגו' שונות בחינ' נער ובחי' נערה כמ"ש בזוהר שהיא בחינ' ליל ובחינ' לילה כשהיא בחינה ד' בסוד דלה ועני' שאינ' ראוי לזווג מחמת שהתבוא' היא במוץ שלה שהיא הקליפה ואז היא בחינת נער משא"כ כשהיא בחינת ה' שנכנס היסוד שהוא צורת ו' תוך ד ונעשה ה אז נקראת נערה ובזה הנערה באה אל המלך כי על ידי היסוד שנקרא ז"ה נעשה נערה וראוי לזווג ובאה אל המלך ואז התבואה נתמרח ונקי' ממוץ ותבן שהם הקליפות שהוסרה ממנה וכדי להבינך בסוד לבוש ענין שנכנס היסוד בה לפי מה שכתב בכתבים ענין שבע יפול צדיק וקם כי שבע היא השכינה ונפילת הצדיק על ידי הרשעים המצירין להם הוא להקים השכינה ע"ד ופרעה הקריב שעל ידו נעשה יחוד וכו' וז"ש כי שבע יפול צדיק ו' תוך ד' ונעש ה' ואז וקם כי נעשית בערה ובזה באה אל המלך שהיא קימה ודאי ואז יתפרדו כל פעלי און בסוד אשתליל מלבושי' כנ"ל ואפשר שזה רמז מה שאמרו חז"ל נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל ולא תוסיף דנפיל עוד קום בתול' ישראל דלא תוסיף קום מעצמה כמו בזמנין קדמאין רק אני אקים את סוכת דוד הנופלת כמו שכתב בזוהר ויקרא דף ו' יעו"ש ור"ל כי ולא תוסף קאי אלפניו ולאחריו כי עד עכשיו היתה קם מעצמה ע"י נפילת הצדיק המעיקין לו כמו שאמר ופרעה הקריב וכו' משא"כ לעתיד לא יהי' שום נפילה כי אני אקים דאחיד בידה להקימה והוא להסיר את לב האבן מישראל שיתעוררו בתשובה בלי שום נפילה כמאן דאחיד ביד' דחברי' להקימו וז"ש ר' יוסי זמין הקב"ה לאכזרא התנערי מעפר וכו' יעו"ש בזוהר ויובן לך ובזה תבין הפלוגתא בסנהדרין דף צ"ח כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו' שנאמר שובו בנים וגו' דברי ר"א ורבי יהושיע ס"ל לא בכסף תגאלו לא בתשובה ומע"ט וכו' עד למעני אעשה ונ"ל דפליגי דמר ס"ל קום בתולת ישראל מעצמן ומר סבירא לי' אני אקים את סוכות דוד כמאן דאחיד בידי' דחברי' לסייען בתשובה בשובה ונחת ע"י סיוע הקב"ה ישובו בלי נפילה המעיקים אותן רק בנחת יושעון וק"ל.
ובזה יובן קושית מהורש"א דלמר ק' מה עביד בפסוקי דמר וכו' ולדברינו א"ש ובזה יבואר פסוק ארוממך ה' כי דליתני דכתב בכתבים שנעשה מן דל"ת ה' וכו' כי ר"ל ארוממך מה שדליתני אתה ולא אני מעצמי כמ"ש אקים את סוכת דוד הנופלת שנעשה מן ד' ה' וק"ל. ובזה יובן פסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע ודרשו חז"ל בסוטה דידע ע' לשון וכו' והענין כי היסוד נקרא יוסף וירידת יוסף למצרים הוא בסוד שבע יפול צדיק וקם שנפל וירד הצדיק שהוא ו' למצרים סוד מצרים שהשכינה הנקרא ים בסוד ים סוף היתה בסוד ד' ע"י המצירים ומעיקים לה והוא ע"ד שראיתי בטור ברק' סוד נחלה בלי מצרים נחלת יעקב יעו"ש. ואל שבע יפול צדיק ונתחב' ו' עם ד' ונעשה ה' ועי"ז וקם וז"ש עדות ביהוסף כי עדות הוא לשון אל דעות ה' בסוד וידע את חוה אשתו שהוא לשון חיבר שנתחבר ו' עם ד' ונעשה ה' ונקרא יהוסף וגרם לו זה ושמו בצאתו על ארץ מצרים שהוא שליט ומושל על המצירים ומעיקים לו כי שפת לא ידעתי אשמע ור"ל כי שפת היא השכינה שפת הים סופא דדרגין וכל זמן שלא ידעתי לא נעשה חיבו' וידיע' הנ"ל משא"כ עכשיו שיד' והבין זה שירידתו ונפילתו שם למצרים הוא לתועלת השכינה הנק' שבע סוד אשמע שיש לו ב' פרושים ושניהם אמת לשון וישמע שאול את העם לשון חיבור וקבוץ גם הוא לשון הבנה וידיעה ועל ידי ידיעה זו שהבין עתה משא"כ מקודם שלא ידע ולא נעשה חיבור ויחוד משא"כ עתה אשמע להבין ולידע זה מיד וקם שנתחבר נהורא תתאה בנהורא עילאה כמ"ש בזוהר בראשית שהיא ה' עילאה סוד ע' רבתי וע"י יסוד שהוא ברית הלשון נתחברה ה' תתאה שכינה גימ' לשון ג"כ שנקראת על שמו שנתחברה אל ע' ונעשה ע' לשון מז' ידע ע' לשן וז"ש שפת לא ידעתי אשמע והבן ואפשר שזה רמז הש"ס בא גבריאל ולמדו ע' לשון ומזה ידע ע' לשון וכו' דנודע בכתבים כי היסוד נקרא גבר כי שם מתקבצין הגבורו' וז"ס ערב יה"כ שלוקחין תרנגול הנקרא גבר לכפרה בסוד כפיות הגבורות יעו"ש ולפי הנ"ל שע"י היסוד נתחברה השכינה גי' לשון עם אמא עילאה הנקרא ע' רבתי וזה סוד ע' לשון ונוצר תאנה יאכל פריו שעל ידי יוסף נעשה חיבור זה לכך זכה על ידי גבריאל שלמדו ע' לשון והשם יכפר וזה שאמר יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו' ונודע הנסתרות לה' אלהינו הוא או"א וכו' משא"כ יהודא קידש שם שמים בגלוי כי בו רומז ב' בחינת הנ"ל בחינ' ד' בחינ' ה' וכמו שאמר בסבא ומשפטי' יעו"ש.
קרח
ויקח קרח ודרשו בש"ס שלקח מקח רע לעצמו להבן זה נבאר פסוק פ' שלח לך תורה אחת ומשפט אחד יהי' לכם ולגר הגר אתכם להבן פסוק זה וגם כפל ולגר הגר אתכם דהוי לי' לומר לכם ולגר ותו לא ונבאר פסוק ישעיה סי' נ"ב מה נאוו על ההרים רגלי המבשר משמיע שלום מבשר טוב וגו' דאיתא במס' תמיד תניא ר' א' איזה דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם מזון רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחם יונעם ועליהם תבוא ברכות טוב ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו' אמר רבי שמואל בר נחמיני כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה שנאמר מוכיח אדם אחרי ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנא' חן ימצא ממחליק לשון ויש להבין זה מה ענין שני בחי' אילו יחד דהיינו שיאהב את התוכחות או יחזיק באמונה ובפרט לפי הגירסא שיבור האדם לעשותה ויאהב את התוכחות עשותה ביאר ש"ס זה כתבתי לקמן במ"א יעו"ש.
ונבאר ש"ס דמכות דאמר רבי שמלאי תרי"ג מצות נתנ' למשה בסיני שנא' תורה צוה לנו משה תורה גי' תרי"א ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו הרי תרי"ג וכו עד בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחי'. והקשו הקדמונים איך אפשר למעט המצו' וכו' ועוד הקשו כי רמ"ח מצות עשה פי' רש"י להחיות רמ"ח איברי אדם וכו' וקשה וכי אפשר לכל אדם לקיים רמ"ח מצו' עשה ושס"ה מצות ל"ת ונבאר ש"ס דשבת גייריני על מנת ללמוד תורה על רגל אחד וכו' וביאור כ"ז כתבתי במ"א יעו"ש. והעולה משם כי אחת יש לו ב' פרושים וזה נמשך מזה כשיש אחדות בין איש ובין רעהו אז סגי במצוה אחת אמנם ענין אחדות המסור ללב אי אפשר לאדם שיבוא למדריגה זו כי אם שיש לו האמנה בו יתברך שכל הסיבות הבאה אל האדם בין ע"י חבירו בין ע"י שום נברא הכל בהשגחה פרטיות ממנו ית' כמו שכתוב ברמ"א מוסר השכל בזה אמנ' האמנה ודביקות הכל עניין אחד ואי אפשר לבוא למדת הדביקות כי אם שייקיים כל התורה כולה כמו שכתבתי במ"א וקיום התורה אי אפשר כי אם כשעושה עצמו גר בעולם הזה וזה שנא' לאברה' ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם.
ובזה כתבתי ביאור קו' הרא"ש וביאור קו' עיין במקום אחר יעו"ש. ובזה יובן ש"ס דשבת גיירני שיכול לבוא לידי בחי' זו לעשות עצמו כגר בעולם הזה ואז אפשר שתלמדני כל התורה על רגל א' שיכול להרגיל עצמו במדת אחדות הנמשך מן רגל אחד דהיינו יסוד אחד האמנה בבטחון בו יתברך כי זה נמשך מזה והכל נמשך כסדר והבן. ובזה נבוא לבאר ש"ס דתמיד הנ"ל כי מצינו בפסוק נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר והעניין כי רמ"ח מצות עשה הם נותנים חיות אל רמ"ח איברי האדם והחיות הוא נפש ורוח ר"ת נ"ר וז"ש נ"ר מצוה דייקא ותורה אור. דכתבתי במ"א שמעתי ביאר ש"ס מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים שאינם בני תורה וכו' יעו"ש והעולה משם כי לבושי התורה אינו נק' תור' רק פנימי' התור' נק' תורה וז"ש ותורה אור שהוא גי' ר"ז סודי תורה הנק' תורה ודרך חיים תוכחת מוסר. הכוונה התורה הנק' דרך חיים שהוא כי עץ חיים זה בא על ידי תוכחת מוסר והנה כתבתי במקום אחר טובה קללה שקילל אחיה השלוני יותר מברכות בלעם הרשע וכו' והעולה משם מבואר בפסוק משלי סימן כ"ט מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון ובתנחומא דרש מוכיח אדם אחרי זה משה שהוכיח את ישראל אחר הקב"ה ומחליק לשון זה בלעם שהי' מחניף ישראל לומר עשו תאוותכם כי הוא אמר ולא יעשה וכו'.
ובזה יובן ש"ס דתמיד הנ"ל איזה דרך ישרה יאהב את התוכחות כי דרך חיים תוכחת מוסר הרי ע"י תוכחות מוסר זוכה אל התורה שכל העוסק בתורה גורם ברכה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם כמש"ה את הברכה אשר תשמעון אל מצו' ה' והקללה אם לא תשמעו וגו' הרי וכו' אמנם קיום כללות התורה נמשך מן ואהבת לרעך כמוך ואהבה זה נמשך מן האמונה שהכל בהשגחה פרטיות ממנו יתברך שע"י זה גורם אהבת חברים כנ"ל לכך יש אומרים שהדרך שיבור הוא שיחזיק באמונה וכו' כי זה שייך לזה כמבואר והבן.
ובזה יובן פסוק תורה אחת דקשה הא תורה גימ' תרי"א אנכי ולא יהי' לך תרי"ג וקשה איך אפשר לכל א' מישראל שיקיים כל התרי"ג מצות וכו' לכך ביאר הפסוק עצמו כי אפשר לקיים תורה ע"י אח"ת כמו שתירץ בש"ס בא חבקוק והעמידן על אחת היינו ב' פי' הנ"ל כי ע"י אחדות סגי במצוה אחת והבן.
ובזה יובן ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו כי ע"י שנפר' לעצמו במחלוקת לכך התורה שנקרא לקח טוב הוא אצלו מקח רע כתבתי מזה לקמן במ"א.
ובזה יובן פסוק וישמע הכנעני יושב הנגב שהוא היצה"ר הוא עמלק כי בא ישראל הם התלמידי חכמים בעלי המוסר שבא דרך האתרים דרך המרגלים שנא' עלו זה בנגב שרימז להם משה רבינו לומר תחלת המוסר פשט חריף שלא לשמה עם היצה"ר לכך וישב ממנו שבי שפחה של מטרוניתא כי חלק לבושי התורה הוא שפחה אל מטרוניתא שהיא פנימי' התורה כנודע בסוד שפחה ועבד שהוא מט"ט וכו' כי ע"י למוד שלא לשמה הוא בשבי כמ"ש במ"א וראית בשביה אשת יפת תואר שהוא רמז אל השכינה השוכן אתם בתוך טומאת' בפרט כשעושין המצות עם הגאוה שאין שבי גדול מזה וכו' יעו"ש. וידר ישראל נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי ר"ל אם ע"י תוכחת מוסר שאחר הפשט יוכנעו וישעבדו לבם לאביהם שבשמים שזהו נתן תתן את העם הזה המוני עם בני ישראל בידי ע"י הפשט נשמע דברי מוסר אז נעשה שלא לשמה כסא לקדושה שהיא לשמה דזהו והחרמתי את עריהם שהיצה"ר השונא שנקרא עריהם יהי' ג"כ כסא לקדושה ושלל לגבוה והבן.
ובזה יובן וישלח יהושיע שנים אנשים כי שנים הוא בחי' א' ואנשים הוא בחי' ב' כי בפרטות האדם אחד יש חומר וצורה שהם ב' הפכים כנודע וזהו לשון שנים וגם בכללות העולם יש ב' סוגי אנשים אנשי החומר ואנשי הצורה שהם גם כן ב' הפכים כנודע וז"ש אנשים וכמ"ש בעקידה בפסוק לא טוב היות האדם לבדו שלא נקרא פועל טוב כשהיא סוג א' לבד כ"א שיהי' משני הפכים וזה שאמר אעשה לו עזר זכה עזר לא זכה כנגדו אז נקרא פועל טוב כשגובר על המנגדו לעשות מחומר צורה וזה תכלית בריאת האדם בעה"ז כמ"ש בעקידה פ' אחרי מות דף קס"ט ע"ג כי האדם בעה"ז הוא כמלאך ה' שלובש גוף לעשות שליחותו י"ת בעה"ז כל זמן שהוא לבוש בלבוש הגוף ויש בזה שכר ועונש עיין בארוכה שם.
וז"ש שנים אנשים מרגלים שנשלחו בעה"ז לעשות שליחתו יתברך חרש לאמר כי הגוף נק' חרס מחרסי אדמה שהוא החומר והגוף בין בפרטות אדם א' נק' הגוף חרס ובין בכללות אנשי החומר נק' חרס והצורה שהיא הנשמה נק' לאמ' שנא' ויהי אדם לנפש חיה ותרגום אונקלס רוח ממללא בין בפרטות אדם א' בין בכללות העולם אנשי הצורה והנשמה נק' לאמר שהוא רוח למללא ונשלחו בעה"ז לראות את הארץ ואת יריחו. הכוונה לראות את הארץ בין של עצמו ארציות החומר לראות לעשות מחומר צורה בין על זולתו. אמנם שלא לטעות בעצמו לומר שהוא בתכלית השלימות לכך אמר ואת יריחו כי הירח שהיא הלבנה טעה בזה שלא ידעה חסרונה כמ"ש במ"א ביאר משנה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושיע וכו' וביאר ש"ס א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי לעצמך ותראה טעותך שאין לך אור כלל וכו' יעו"ש ויבואו בית אשה זונה פי' מוכרת מזון כפי' רש"י יעו"ש ושמה רחב לילך אחר הרחבת לבם ויום ולילה לא ישבותו לפקח בעסק מזון ופרנסת ביתם. וישכבו שמה שאינן עושים שליחתן שנק' שכיבה כמ"ש בעוללת אפרים מי איכא דניים ע' שנה וכו' ויאמר למלך יריחו וגו' ויבואר ממילא והבן.
עוד יש לומר דכתבתי ביאר שיש ב' סוגי אנשים א' נגד ההר וא' על ההר וז"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והוא תואר חכם הלומד מכל אדם גם היצה"ר וזה בחי' ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכו' יעו"ש.
ובזה יובן עלו זה בנגב ששם היצה"ר ועליהם את ההר שגם היצה"ר שנק' ההר נעשה כסא אל הקדושה וזה ועליתם את ההר שיש לו עילוי בזה כמ"ש במ"א ביאר פסוק עבדך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו. ובזה תבין מ"ש בעל הטורים את ההר גי' תורה שהי' בחי' תעבדון את האלהי' על ההר הזה והבן
עוד י"ל דאי' בש"ס דיומא שהתפללו אנשי כנ"ה ונמסר בידם וכו' יעו"ש ואחז"ל ש"ס דערובין פרק ט' שהי' ראוי זה ליהושיע לעשות זה כי משה רבינו לא היה לו זכותא דא"י וכו' יעו"ש. ובזה יובן כי באמת רצה משה רבינו לעשות זה ע"י מרגלים שנכנסו לא"י ואמר עלו זה בנגב ששם היצה"ר ועליתם את ההר ר"ל כמו שיהי' לעתיד סוד וכו' ויכרתו משם אשכול ענבים אח"ד כי מבואר בכתבי מוהר"ש אסטרפאלר והימים ימי בכורי ענבים אותיות שקודם ענבם חסר י' הם ס"מאל וכו' יעו"ש רק שנשאו אח"כ במוט בשנים בפרודא לא עלת' בידם עד לעתיד והבן והשם יכפר. ובזה יובן משפט אחד יהי' לכם הכוונה כמו שאתה רוצה לשפוט את עצמך בדבר המאורע בינך ובין חברך כך תשפוט לחברך והבן. לגר הגר אתכם שהרמ"בם הקשה על הפסוק וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי למה נענשו הרי גזר עליהם וכו' יעו"ש ונ"ל דהקשה הרא"ש על הש"ס למה נענש אברהם וכו' וכתבתי ביאר זה במקום אחר וכו' יעו"ש. וכתבתי ביאר פסוק כי גרים ותושבי' אתם עמדי אם אדם מחזי' את עצמו כג' בעול' הזה אז הוא תושב בעולם הבא וכו' יעו"ש ובזה יובן ולגר הגר אתכם הכוונה אם בחי' זו של גר הוא גר אתכם דהיינו שיעשה עצמו כגר בעה"ז אז יוכל לקיים תורה אחת כנ"ל שזה נמשך מזה וכו' והבן.
ובזה יובן פסוק מה נאוו על ההרים הכוונה כי תיבות הרים יש לו ב' פירושים אחד ראשי עם שבעיר נק' הרים ב' כי הגאוה נקרא הר כמו שכתבתי ששמעתי ביאר פסוק ויחן שם ישראל נגד ההר מה שהי' באחדות הוא ע"י שנתרחקו מן הגאוה שנקרא הר וכו' יעו"ש. וב' פרושים אמת זה נמשך מזה כי ראשי עם עלולים אל הגאוה כמ"ש בזוהר אשר נשיא יחטא כתבתי במקום אחר וזה שאמר מה נאוו על ההרים רגלי המבשר כי המוכיח בשער נק' מבשר כמו שנאמר בשרתי צדק בקהל רב וכו' וע"י זה משמיע שלום דכתבתי ולקחתם אגודת אזוב כי ע"י שנתרחק מן הגאוה ולקח בחי' שפלות בחי' אזוב כנודע עי"ז גורם שיעשה שלום אגודה אחת ועי"ז גורם שהוא מבשר טוב כי ע"י השלום נק' התורה לקח טוב כנ"ל ועי"ז משמיע ישועה כי ע"י השלום אפשר לקיים התורה כמו שכתבתי ביאר פסוק ה' עוז לעמו יתן קשה איך אפשר לקיים כל התורה כולה ומשני ע"י שלום אפשר לקיים וזה שאמר ה' יברך את עמו בשלום וק"ל ועי"ז קיום התורה גורם ישועה וברכה בעולם ורעה מסתלקת מן העולם והבן
בפסוק ויאמר אליהם רב לכם וגו' פירוש רש"י הרב' יותר מדאי לקחתם לעצמיכם גדולה וי"ל מאי לעצמיכם הגם שזה יש לתרץ דכתבתי במקום אחר ביאר אל תבקש גדולה לעצמך ופי' החסיד מה"רי יעבץ לעצמך דייקא עיין שם במקום אחר ופסוק ויחר למשה מאוד וגו' לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם ויש להבין בזה מאי נקט חמור דווקא ומאי לא הרעתי וג ' ופסוק הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם ויאמרו וגו' האיש אחר יחטא ועל כל העדה תקצוף וידבר ה' וגו העלו מסביב וגו' ויש לתמוה באמת מ"ט אמר תחלה ואכלה אותם כרגע מאחר שהוא נגד הסברה האיש אחד יחטא וגו' ולבסוף הודה לו ויותר יש לתמוה על משה רבינו שתמה על השם האיש אחד יחטא וגו' ובאמת אין זה תמי' כלל דכתבתי במקום אחר ביאר משנה אל תהי רשע בפני עצמך ופי' במדרש כי איש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף כי כל ישראל עריבים זה בזה וז"ש כשאתה חוטא אל תהי סובר שאתה רשע לבדך כי את כל העולם תכריע לכף חובה ומעשה עכן יוכיח שנאמר חטא ישראל לכך צריך לזהר וכו' ולסבה זו נאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וכו' ומת האיש ההיא ובערת הרע מישראל כי במות האיש ההוא אתה מבער הרע שהי' מעותד לבוא על כל ישראל עבור חוטא זה ואל זה כיון דור המלך פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך וכו' אמרם כל זה היינו אחר עבור הירדן דווקא נעשו עריבים כמ"ש בסנהדרין בפלוגתא דר"ל ור"י יעו"ש משא"כ קודם לזה אין שייך טעם הנ"ל. ונ"ל טעם אחר ובזה יבואר משנה אל תהי רשע בפני עצמך וכו' וביאר פסוק ובערת הרע מישראל וכו' וביאר פסוק פלגי מים וכו' וביאר הכל בענין אחר דכתבתי שם ביאר ש"ס הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם אלו ת"ח ששגגות נעשה להם וכו' עפ"י ביאר פסוק הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' כי מצד האחדות של כללות אומה ישראלית וכו'. ובזה יובן אל תהי רשע בפני עצמך לומר שאינו מזיק לזולתו כי עצם החטא מתפשט בעולם וז"ש ובערת הרע מישראל וגו' יעו"ש א"כ כ"ז הוא סתירה לטענת משה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תחצוף דיש סתירה לסברה זו מטעם הנ"ל וביותר תמוה שהודה הקב"ה למשה ואמר העלו מסביב משכן קרח ודתן ואבירם לבד בתחילה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר. ובפסוק וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם וגו' והקשה בכלי יקר הל"ל נסו מקולם וגו' ופי' נסו נשמוע קולם שצעקו משה אמת ותורתו אמת כדאית בפ' הספינה וכו' יעו"ש. ויש להבין זה למה נכתב זה בתורה דמשמע דיש בזה תועלת גם לדורות דאל"כ מה דהוי הוי ובפסוק ולא יהי' כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו ויש לתמוה שזה אין לו שחר ורבו המפרשי' בזה ובפסוק אתם המתם את עם ה' יש לתמוה באיזה עניין שייך לומר על משה ואהרן אתם המתם ששקר גמור הוא ואיך נכתב בתורה זה ונבאר ש"ס דב"ב ואמר רבה בר בר חנה אמר לי ההוא טעייא תא אחוי לך בלועי קרח אזלי וחזאי תרי בזעי הוי נפק מנייה' קוטרא שקל גבבא דעמרא ומשווה מיא ואנחי' ברישא דרומחא ועיילה התם וכו' אפיק הוה איחרך אחרוכו אמר לי אצית מה שמעת ושמעתי דהוי אמרי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים אמר לי כל שלושים יומי מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים והספיקות רבו בזה.
ונבאר ש"ס דר"ה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' וכי ידיו וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' כתבתי ביאר זה במקום אחר זכאה מאן דאחיד בידא דחיביא להעלותו וכו' יעו"ש וכעת נ"ל באופן אחר דכתבתי במקום אחר ביאר ש"ס הנ"ל שלקח מקח רע לעצמו וכו' ע"פ ביאור פלוגתא ופערה פיה לבלי חוק וכו' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכו'.
ובזה יובן פסוק ה' עוז לעמו יתן קשה איך אפשר לקיים כל תרי"ג מצות ומשני ה' יברך את עמו בשלום וכו' וק"ל ובזה יובן ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו התורה שנקרא לקח טוב ומתנה טובה נעשה אצל קרח מקח רע ע"י שנפרד להיות לעצמו וק"ל יעו"ש העולה מזה כי מן השלום יוצא ב' תועלת א' שיכול כל אחד מישראל לקיים כל התרי"ג מצות ע"י השלום וכו ב' כשיש שלום אין מקום לעונש לחול כמ"ש בש"ס דורו של אחאב גם שהיו עע"ז לפי שהי' שלום ביניהם נצחו וכו' בהיפך כשאין שלום אז א"א לכל א' לקיים כל התרי"ג מצות כנ"ל ואז יש מקום לעונש לחול ח"ו כמ"ש על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכמ"ש הט"ז בא"ח סי' מ"ז יעו"ש וכן כתבתי במקום אחר ישנו עם א' מפוזר ומפורד לכך את דתי המלך מלכו של עולם אין עושים שאי אפשר לכל א' מישראל לקיים כל תרי"ג מצות וראוין לעונש ח"ו וכו' סבה ב' כשאין שלום אז חלק לבם עתה יאשמו משא"כ כשיש שלום מאריך אף. אמנם סיבת השלום ומניעתו נמשך ממדת השפלות וז"ש ולקחתם אגודת אזוב וכו' והגאוה כאשר נבאר אח"ז ובזה יבואר משנה הנ"ל כאשר ירים משה ידו וכו'. ובזה יובן ויקח קרח שלקח רע לעצמו ממה שנפרד לעצמו הי' התורה אצלו מקח רע כנ"ל ויחר למשה מאוד ויאמר לא חמור א ' מהם נשאתי הכוונה לא חמור א' מהם נשאתי כי ע"י פרודם לא יכולתי להעלות לשאת אנשי החומר כאשר כתבתי בביאור משנה הנ"ל כאשר יניח ידו וגבר עמלק שהוא בחי' הפירוד וכו' ומעתה ע"כ לא הרעותי את א' מהם כי נסתר טענות' שאמרו אתם המתם את עם ה' שכוונתם אם כהן המשיח יחטא מזה נמשך אשמת העם מצד האחדות וכנ"ל וזה אינו כי הם נפרדו מן האחדות כנ"ל וא"כ לא הרעותי את אחד מהם שאין החטא שלי גורם רעה לא' מהם שיחטאו הם על ידי שנמשך ממנו כי כ"ז הוא באחדות משא"כ בפירודם. ובזה יובן הבדלו מתוך העדה הזא' ואכלה אותם כרגע והוא ענין כמו חטא עכן שאיש א' חטא ונאמר חטא ישראל כי הכל אחדות א' וכו' והיה טענת משה רבינו ע"ה האיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף הכוונה מאחר שהוא אחד דייקא שנפרד מן הכלל כנ"ל א"כ איך שייך טעם הנ"ל שיתפשט חטא של האיש שהוא בכללו' העם דכל זה שייך כשיש אחדות משא"כ בפירודם נמצא חומרו קולו כי חומר העבירה של הפירוד גורם להקל שלא יענש כללות ישראל עבור איש א' שחט' מאחר שנפרד מהכלל והודה הקב"ה לדבריו ואמר העלו מסביב למשכן דתן ואבירם וגו' והכלל ינצלו ונשאר לבאר פסוק נסו לקולם וגו' ופסוק ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' ויבואר זה אח"כ וק"ל
ובזה יובן ש"ס דב"ב הנ"ל תא אחוי לך בלועי קרח וגו' שהוא מוסר לדורות כי בני קרח לא מתו ועדיין הם בכל דור ודור לכך צריך לידע סיבת בליעתן החכם יראה רעה ונסתר מחטא זה וגו' והם ב' סיבת וזהו שאמר וחזאי תרי בזעי דנפיק מנייהו קוטרא שהוא חרון אף של הקב"ה בעולם על סיבת הפירוד שנק' בזעי א' שנפרדו אנשי החומר מאנשי הצורה וכמים אל הפנים כן לב אדם לחבירו ולא יוכלו אנשי הצורה להעלות אנשי החומר וז"שא הכתוב לא חמור אחד מהם נשאתי וכו' ב' שנפרדו אנשי החומר עצמן זה מזה כמש"ה לא יוחן בעיניו רעהו וגו' וזה גורם שלא יוכל כל א' לקיים תרי"ג מצות במניעת השלום לכך נפק מנייהו קוטרא כי על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וגם כי חלק לבם עתה יאשמו ועצה יעוצה להסיר מכשול זה לבוא למדריגות השלום ולקיים מ"ע ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל בתורה אמר לי אצית מה שמעת שע"י שמועה זה יקחו מוסר ויוכלו להנצל מפירוד לבבות ויזכו לשלום
או י"ל דכתבתי במ"א דכ' רמ"א בפ' קדוש' ואהבת לרעך כמוך אני ה' כי באחדות ישראל למטה גורם אחדות בשר של למעלה וזש"ה ואהבת וגו' עי"ז גורם אני ה' ליחד ב' מדות אני ה' וכו' יעו"ש ובז' יובן תרי בזעי א' למטה וא' למעלה והבן. ושמעתי דהוי אמרין משה אמת ותורתו אמת ויש להק' דהל"ל תורת משה אמת כי בזה חטאו ועכשיו יתודו על חטאם ונראה דכונתם כי בחי' משה שייך להתורה ובחי' התורה שייך למשה ובצירוף שניהם יחד נשלם תיבת אמת שהוא קיום העולם כנודע. ונבאר ש"ס דשבת העמידיני על רגל א' והשיבו מה דסני לך לחברך לא תעביד דהיינו מ"ע ואהבת לרעך כמוך כמ"ש מהרש"א יעו"ש כתבתי ביאר זה במ"א יעו"ש.
וכעת נ"ל לפרש פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה' ויש לפרשו בב' פנים והענין כי שאלת הגר היה חדא דשמעת מני' ב' שאלה א' קו' הרמב"ם בספרו מורה נבוכים איך הזהיר ואהב' לרעך כמו כי השנאה מתנוצץ בלי שום כוונת רשע בפרט אם חבירו עשה לו רעה וכו' כתבתי מזה במ"א יעו"ש וזה ששאל העמידיני על רגל א' שאהי' רגיל במדת האחדות עם חבירי מאחר שהוא תלוי בלב שאלה ב' כי יש מצוה א' בתורה הכולל הכל והוא מצוה ובו תדבק וזה ששאלו העמידני על רגל א' ר"ל להיות רגיל לדבק באחדות יתברך שלא יפרד ממנו והשיבו על שניהם מה דסני לך וכו' דהיינו ואהבת לרעך כמוך וגו' שיש בו ב' פרושים והוא ב' תרוצים על ב' שאלות הנ"ל תירץ על שאלה א' הנ"ל דכתבתי במ"א מוסר השכל כשלא נעשה רצון האדם מן חבירו הוא לרמז לו שהוא לא עשה רצונו ית' לכך אין עושין רצונו וזש"ה ולך ה' החסד וגו' יעו"ש. ובזה יובן דשפיר השיב לו על שאלה הא' העמידיני על רגל א' להרגיל עצמי באחדות עם חבירי שהוא בלתי אפשרי כקושי' הרמב"ם הנ"ל והשיבו בזה מה דסני לך דהיינו כשלא נעשה רצונך מן חברך הוא רמז לך כי לחברך לא תעביד כי הקב"ה נקרא רעך ורע אביך וגו' ורמז לך הקב"ה בזה שלא נעשה רצונך מן חברך לפי שלא עשית רצונו ית' שנקרא חברך ולכך לחברך לא תעביד לעבור על רצונו ית' וגם משמע חברך כפשוט' וה"ק מה דסני לך שלא עשה חבירך רצונך עבור זה לחברך לא תעביד שום רעה כי אני ה' העושה זה לרמז לך כנ"ל לטובתך. ובזה יובן הפסוק ואהבת לרעך כמוך וגו' והכוונה ואהבת לרעך כמוך גם שגמלך רעה או שלא עשה רצונך כי אני ה' הכל ממני בהשגחה פרטיות וכל זה לטובתך וז"ש אני ה' שהם ב' מדות א' דין ב' רחמים והכוונה כי זה הדין הוא רחמים כמבואר בפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וה"נ ממש כך הוא על ידי הדין ירגיש לשוב עד ה' וזה הוא חסדו ית' והבן.
ושאלה ב' הנ"ל העמידיני על רגל א' איך ירגיל עצמו לדבק באחד וכו' השיבו ג"כ כהוגן ונבאר משנה הנ"ל כאשר ירים משה ידו דכתבתי במ"א קושי' הקדמוני' משה רבינו שהיה עניו ושפל איך אפשר זה וכו' והעולה משם כי חסרון זולתו תלה בעצמו וכו' וכן המעלה שדבר עם הקב"ה פנים אל פנים תלה בזולתו כמאמרו ית' למשה שיאמר לישראל בשבילכם נדבר עמי וכו' היפך סברת קרח ועדתו שתלה החשיבות בעצמו והחסרון בזולתו לכך אמרו למשה אהרן אתם המת' את עם ה' שמהם נמשך החסרון והחטא לזולתם וכו'. ובזה יובן שבא הציווי במל"ת ולא יהי' כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו והכוונה שבא ציווי הקב"ה לדורות הבאים לנהוג במדת משה לתלות החשיבות שבו בזולתו ולא יהי' כקרח וכעדתו שנהגו בהיפך רק יהי' כאשר דבר ה' ביד משה לו לעצמו בשביל ישראל נתייחד הדבור עם משה כך ראוי לנהוג לכל ישראל וק"ל. וגם הם עצמן התוודו אח"כ ואמרו משה ותורתו אמ' ואנחנו בדאי' הכוונה כי בחי' משה שהוא השפלות גורם שלום בין איש לחבירו היפך הגאוה הגורם פירוד בין איש לחבירו כתבתי מזה במ"א יעו"ש כנודע ומפורש בכמה מקומת עיין עליהם ולכך בחי' משה שייך להתורה והתורה שייך לבחי' משה כי עי"ז יוכל לקיים תרי"ג מצות כמו שכתבתי לעיל ביאור פסוק ה' עוז לעמו יתן וקשה האיך אפשר לקיים כל התרי"ג מצות ומשני ה' יברך את עמו בשלום וכו' וזהו כוונות הפסוק אמת מארץ תצמח כי התורה נק' אמת כמ"ש אמת קנה ואל תמכור. מארץ תצמח מי שמשים עצמו כעפר ארץ מזה תצמח התורה כמבואר בש"ס דערובין ממדבר מתנה מי שמשים עצמו כמדבר שהכל דשין בו וכו יעו"ש לכך שפיר אמרו משה ותורתו אמת שני בחי' יחד הוא אמת לקיום העולם משא"כ אנחנו בדאים ר"ל יחידים שנפרדו מהכלל לכך הגיהנם פערה פיה עליהם לבלי חוק א' כנ"ל. ובזה יובן ג"כ מ"ש וכל ישראל נסים לקולם ולא אמר נסים מקולם כי כי נסו לשמוע קולם שאמרו משה ותורתו אמת שהוא מוסר השכל ע"י השפלות הגורם שלום לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא יסוד קיום כל התורה כולו וכו' והבן. ולכך בכל ראש חודש אומרים זה דכתבתי במ"א ביאר ש"ס ב"ב זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושיע כפני לבנה אוי לאותה בושה וכו' כי הלבנה טעה ולא ידעה חסרונה שאין לה אור מעצמה עד שאמר לה לכי בעצמך ותראה חסרונך וכו' יעו"ש ובר"ח שהלבנה בתכלית המיעוט והחסרון נמשך החסרון זה לבני אדם ג"כ לטעות בטעות זה שאינן יודעין חסרונה לכך בכל ר"ח מתוודין זה להורות מוסר לבני אדם שידעו חסרונם ולא לטעות כנ"ל והבן.
ונחזור לענין הנ"ל דכתבתי במ"א דכתב הרב מהר"י יעבץ במסכת אבות במשנה מאד מאד הוי שפל רוח וז"ל ודע כי המופת המובהק לכל התורה הוא השפלות וההיפך הגאוה. משל לשני בני אדם שיש לכל א' אלף דינרים א' דר בכפר ומסתכל למטה ממדריגתו ומתגאה עליהם והשני דר בכרך שמסתכל למעל' ממדריגתו שישכיל עצמו נגדם כך מי שהוא רחוק מהשי"ת וממלאכיו וחסידיו מתגאה על שלמטה ממנו אמנם הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד ישפלו לנגדו עד עפר בהסתכלם למעלה במעלת השי"ת ובמלאכיו וחסידיו וכו' יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל והי' כאשר ירים משה ידו ר"ל כשנתגבר בעולם בחי' משה שנק' ידו וחלקו ודהיינו מדות השפלות מה נמשך מזה שמסתכלין ישראל כלפי מעלה בדרך הנ"ל הגורם שפלות והוא מדריגה לבחי' השלום וכו' לכך וגבר ישראל כי הם היפך שני בזעי קרח הנ"ל כי כשיש שלום יש קיום התורה כנ"ל וגם כשיש שלום אין פורעניות יכולה לבוא בעולם וכו' משא"כ כאשר יניח ידו וכחו שהוא בחי' השפלות שלא נתפשט בעולם השפלות רק הגאוה גברה בהן ומזה נמשך פירוד לבבות ח"ו לכך וגבר ועמלק שהו' עצם חטא פירוד לבבות והוא ג"כ העונש ח"ו וק"ל
ובזה יובן שאלה ב' העמידיני על רגל א' כנ"ל והשיבו מה דסני לך וכו' דהיינו ואהבת לרעך כמוך וכ"ת איך אפשר כנ"ל ומשני הפסוק עצמו אני ה' כי הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד ויודעים כי אני ה' ישפלו לנגדו עד עפר וכו' וע"י השפלות הוא בנקל לבוא לבחי' השלום שהוא ואהבת לרעך כמוך והיינו בהסתכלו תמיד למעלה כי אני ה' והבן.
אמנם בדרך פנימי יש לבאר משה ותורתו אמת וכו' ונבאר ש"ס דסוכה אם אני כאן הכל כאן ונבאר ש"ס דסוטה אר"נ אל תתני ענוה דאיכא אנא וכו' והוא תמוה ונבאר פסוק פ' בא גם מקננו ילך עמנו כי ממנו נקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה נעבוד עד בואנו שמה כתבתי מזה במ"א.
ונראה דכתב הרמ"בם הלכות דעות ביאר משנה מאד הוי שפל רוח בפני כל האדם כי שכל המדות דרך המצוע הוא טוב משא"כ במדת הגאוה צריך לנטות עד קצה האחרון וז"ש מאד הוי שפל רוח וכו' וכיצד יעשה שיוכל לנטות עד קצה האחרון ינהג עמו בבזיון הרבה וישב למטה וילבש בלוי הסחובות עד שיעקור ממנו גובה הלב וכו' יעו"ש ואני כתבתי מזה במ"א מחר מאד הוי שפל רוח והטעם בפני כל האדם והכוונה כי הקב"ה נק' האדם עליון והוא כולל כל בחי' אדם והצדיקים שמסתכלין למענה ועומד בפני כל אדם שהוא הקב"ה ראוי שישפיל עצמו מאד מאד וכו' יע"ש.
עוד י"ל דכתבתי במ"א דשמעתי ביאר פסוק הגיד לך אדם מה טוב וגו' ר"ל שיהי' תואר אדם צריך שיהי' תואר זה דהיינו שפל ועניו כמאמר משה רבינו ע"ה ואנחנו מה וכו' יעו"ש ויש ליתן טע' למה באמת הי' משה שפל ועניו מלבד הטעם הנ"ל נ"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה מאין באת ולאן אתה הולך דשמעתי ממורי זלה"ה כי העושה מצוה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה לא יכנוס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת כי אם מ"ל שנק' אני מן אדני היא עשתה זאת ובאם לאו גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני ונשאר אן וכו' יעו"ש ולכך משה רבינו ע"ה שהי' בחי' הדעת הבין וידע שכל פעלותיו ומעשיו הטובים אינם מצד עצמו רק מן מל' הנק' אני וכו' והבן. ובזה יובן מאד מאד הוי שפל רוח ר"ל מאד כשירצה שיהי' תואר אדם אינו כי אם ע"י מאד שהוא בחי' מ"ה שהוא ג"כ גי' מאד שהוא שפל רוח כמרע"ה וכנ"ל והבן.
ובזה יובן ש"ס דסוטה הנ"ל אל תתני ענוה וכו' שהוא כמו סוגיא אל תקרי וכו' שא"א למתני ענוה כי אם שיודע דאיכא אנא בחי' השכינה שנק' אנא כנודע והיא העושה הכל ולא האדם מצד עצמו ואז אפשר שיהי' עניו משא"כ בלא"ה והבן. ובזה יובן ש"ס דסוכה אם אני כאן הכל כאן ר"ל אם בחי' הלל כאן שהוא מדת הענוה שיודע בעצמו שכל מעשיו הטובים אינו מצד עצמו רק מצד השכינה בחי' אני כאן משא"כ בהיפך כאשר מתגאה אז מסתלק י' מן אני ונשאר א"ן ואין אני כאן רק א"ן ושפיר קאמר אם אני כאן הכל כאן כי אני יש לי ב' פרושים א' בתי' הלל וא' בתי' שכינה שנק' אני ושניהם אמת כי זה נמשך מזה והבן. וז"ש אם אין אני כאן מי כאן כי תיבות מי גי' אן ע"ה ובזה מבוא' ג"כ מ"ש במ"א ביאר קושיות התוספות על רש"י ולפי הנ"ל מא"ח ומא"ח ולא פליגי כי שני הפרושים אמת והבן.
ובזה יבואר אם אין אני לי מי לי היינו ממש כאמור ואם לא עכשיו אימתי דכתבתי במ"א ביאר קושי' הת' עד שמים חסדך וכו' תחלה שלא לשמה ואח"כ לשמה וכ'. ובזה יובן אם לא עכשיו לשמה אימתי וק"ל.
ובזה יובן פסוק גם מקננו ילך עמנו כי בחי' אדם הדומה לבהמה שנק' מקננו שהוא מדת הענוה צריך שילך עמנו ואנחנו לא נדע מה נעבוד איך נזכה לבחי' מה שהוא מדות שפלות עד בואנו שמה שנזכה לבוא לבחי' הדעת שהוא בחי' משה אותיות שמ"ה וכנ"ל והבן ובזה יובן מה שאמרו משה אמת ותורתו אמת כי משה במלוי הנ"ל גי' מו"ת ומשה עצמו סוד הדעת בחי' א הרי ואמת וז"ש משה אמת ותורתו אמת דכתבתי במ"א קרוב ה' לכל קראיו באמת לקשר הדבור שהוא מ"ל סוף דבר ע"י ממוצע ז"א בחי' קול אל ראש שהוא בינה סוד המחשבה עליונה הרי אמת בחי' ראש תוך סוף וכאשר תורתו הוא בבחי' אמ' תמקשר מ"ל בחי' אני אל בחי' אין אשר שם אין שופ"ר ונתפרדו כל פעלי און והבן.
בפרשה קרח בסופו בפסוק ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ויש להקשות ל"ל ולא תשאו עליו חטא כי מהיכי תיתי שיהיה עליו חטא ומה שדרשו חז"ל לדיוקא אתי קשה למה שונה מצוה זו מכל המצות שלא נאמר בהם דיוק זה עוד איך שייך מצוה זה בכל אדם ובכל זמן ושאר הספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א יעו"ש. וכעת נ"ל לבאר זה דאי' במשנה פ"א דתרומת וז"ל מגורה שפנה ממנה חיטי תרומ' אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין.
להבין זה נ"ל דכתב בזוהר בלק דף קפ"ח ע"ב מאמר הינוקא בפסוק והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' וכו' וכן בזוהר פ' עקב דף רע"ב מובא ענין זה קצת בסגנון אחר וז"ל במאי אתרמת שכינתא דהוא אות ה' מן חטה וכו' כי ח"ט מן חטה הוא מוץ ותבן לכך פטור ממעשר שהוא אות י' דאסתלק מינה אות י' עישור דילה וכו' ומבואר שם עניין זה בארוכה בב' מקומות הנ"ל דברים נפלאים יעו"ש ולהלביש קצת ענין זה נ"ל דכ' בפע"ח הל' ק"ש פ"ג וזה לשונו כי ע"י חטא אדה"ר נפלו כל נצוצות נשמות קדושות לתוך הקליפות ואין בהם כח לצאת משה כ"א ע"י גלות השכינה עם גלות ישראל שהם בכל ע' אומות אז מלקטין הנשמות מהקליפות ובסיומן אז יבוא משיח ב"ב וכו' יעו"ש וזה עיקר תכלית עבודת האדם בתורה ועבודת ה' לברר נצוצין שהוא תיקן השכינה וכו'. והנה מלבד חט' אדה"ר צריך עוד לתקן ולברר מצד עונותיו בגלגול הקודמים כנודע ומבואר זה בכתבים יעו"ש והנה בתיקון חטאיו ועונותיו א"צ לחפש בכל חורין וסדקין רק עד מקום שידו מגעת כמפורש בש"ס ובזוהר יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל מגורה שפנה ממנה חטי תרומה וכו' הכוונה כי בתיקון חטאיו ועונותיו הרומזים באות חט מן חטה ונשארה השכינה באות י' מן חטי תרומה שהופרש ממנה מוץ ותבן שאז יכול להרים השכינה ולהעלותה מן הגלות ע"י שבירר ופינה ממנה מוץ ותבן שנק' חטי תרומה מ"מ אין מחייבין ותו להיות יושב ומלקט אחת אחת לעיין ולחפש בכל חורין וסדקין רק עד שידו מגעת וז"ש אלא מכבד כדרכו וכו' והבן. ובזה יובן פסוק הנ"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו דהיינו להרים השכינה ע"י שתיקן גם שאינו מלקט א' א' בחורין וסדקין אין עליו חטא כי בתיקן העקר נתקן גם הטפל ג"כ ולא נשאר עליו שום חטא והבן. והנה שמעתי ממורי זלה"ה כי תיקן בעלי תשובה העיקר הוא ע"י גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו וכו' ודפח"ח. לכך אמ' ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו דכתבתי במ"א פסוק אתם המתם את עם ה' ע"י ביאר ש"ס דב"מ הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ע"י ביאר פ' הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שיש בו ב' פרושים וכל א' יתלה החסרון בעצמו וז"ש עדת קרח אתם המתם את עם ה' כי מהם נמשך זה ובאמת זה אילו ובזה יובן ואת קדשי בני ישראל לא תחללו לתלות החסרון בהם רק שלא תמותו אתם נמשך להם איזה חטא כדי שיתחבר עמכם להעלותכם והבן.
ועל פי זה נבאר הפטורה בפ' חוקת ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה וי"ל מאי לכו באו הל"ל ב' כפל לכו ונלכה דהל"ל רק ונלכה ג' למה דווקא בגלגל יחדש המלוכה ד' מה הוא חדוש המלוכה ונ"ל דכתבתי במ"א דכ' הרמב"ם העמדת המלך הוא מצוה שנא' שום תשים עליך מלך והרב אברבנאל סותרו דאין זה מצוה דא"כ למה התרעם עליהם שמואל כשאמרו תנו לנו מלך לשפטנו ועו' דכתיב ואמרת וגו' ויש לתמוה על האברבנאל איך הוא נגד הש"ס דאמרו ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ וא' מהם להעמיד מלך ועל הרמב"ם קשה דכתיב ואמר' אשימה עלי מלך דמשמע רשות ועוד למה התרעם שמואל וכו' ועוד בפסוק בתורה כתיב אשימה עלי מלך ושם כתיב תנה לנו מלך הגם דקושי' זו תירץ בכלי יקר עלי משמע שיהא מושל עליך משא"כ תנה לנו מלך משמע שיהי' המלך בידם שימשולו עליו לכך התרעם והעולה משם כי הרמב"ם עם האברבנאל לא פליגי רק מא"ח ומ"א שיש בעניין העמדת המלך ב' בחי' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם והיינו באומרו אשימה עלי מלך וכו'. אז הוא מצוה כסברת הרמב"ם וזה צדיקים ילכו בם משא"כ באמרם תנה לנו מלך וכו' אז אינו מצוה ופושעים יכשלו בם א"כ מצוה זו נמשך אחרי המחשבה אם המחשבה עלי מלך אז הוא מצוה ואם לאו אין מצוה והטעם שנשתנה מצוה זו להיות נמשך אחר המחשבה יותר מן שאר מצות נ"ל כי עניין המלוכה נמשך מן בחי' מלכו' שהוא השכינה וכ"כ בתיקוני' ך"א דף ס' וז"ל ובגין דשכינתא היא מלכו' על בר נש אתמר בי' שום תשים עליך מלך וכו' יעו"ש לכך לפי מחשבתן כך נעשה והבן. והנה שמעתי ממורי זלה"ה פי' הפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי חנוך מט"ט הי' מייחד על כל תפירה קבה"ו וכו' ודפח"ח. א"כ מיד במחשבה זו שאמר אשימה עלי מלך אז מעלה מלכות עד המחשבה והיא עליו ממש משא"כ באומר תנה לנו מלך שיהי' למעל' ממ"ל לכך התרעם שמואל וכמו שכתבתי במ"א לא תעלה במעלות על מזבחי שהוא רוצה לעלות למעלה מהשכינה שנק' מזבחי אז גורם שתגל' ערותך עליו וכו' יעו"ש אמנם לתקן דבר זה מה שאמרו תנה לנו מלך ע"ד הנ"ל אמר שמואל נחדש המלוכה לתקן ולחדש להעלות מל' אל מקומה אל המחשבה שנק' חכמה מאתר דאיתנטילת כי ה' בחכמה יסד ארץ לכך אמר לכו ונלכה הגלגל ולחדש שם המלוכה כי שמואל הנביא לשטתו אזיל דאי' בירושלמי מסכת תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו' והענין דכתבתי ביאר ש"ס כל השונה הלכות בכל יום וכו' וביאר אית לן בירא בחקלא עיילי' למתא וכו' וביאר פסוק וילך משה וגו' אפס שהוא ביאר ארוך אמרתי עתה לכתוב בקיצור ונבאר פסוק ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל והקשה בזוהר כ' בלק וכי השם הויה שהוא תכלית הרחמים הוא ממית ומחיה ומשני וכו' יעו"ש ואני כתבתי ביאר זה במ"א יעו"ש
והענין דכתבתי במ"א ביאר ש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ושמעתי כי עוברי בעמק הבכא וגו' שיורד הצדיק דרך גיהנם כדי להעלות הרשעים האוחזים בו משא"כ המבזה וכו' ודפח"ח ואני כתבתי שיש דוגמתו בעה"ז והוא ע"פ ביאר ש"ס כי מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' וביאר ירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל וכו' והוא ע"פ משל שר אחד ששינה לבושו לבוש בגדי פחותי הערך כדי להתחבר וכו' יעו"ש וז"ש כל המבזה ת"ח אין רפוא' למכתו והוא ע"ד ואת קדשי בני ישראל לא תחללו וכנ"ל.
ובזה יובן כי הפסוק עצמו ביאר ב' בחי' הנ"ל א' ה' ממית ומחיה כי מה שנזדמן איזה חטא לצדיק כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן וז"ש ממי' כדי להחיו' והוא מצד החס' והרחמי' גם בחי' ב' מוריד שאול ויעל כי נשמ' הצדיק יורד בגיהנ' בסוד הגלגול כדי להעלות משם נשמות הרשעים וזהו מוריד שאול ויעל והבן ובזה יובן ויאמר שמואל אל העם לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה כנגד מה שחט' ואמרו תנה לנו מלך והתרעם עליה' שמואל והטעם כנ"ל ועתה לתקן דבר זה צריך לחדש המלוכה ועניין התיקון הוא לכו ונלכה כי ע"י שנתרחק מהשי"ת שנק' הליכה עי"ז גרמו לנו ג"כ ריחוק שנק' הליכה ג"כ וז"ש לכו ונלכ' ובתיקון שלנו יתוקנו הם ג"כ וזהו בסוד הגלגל בב' בחי' הנ"ל ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל כי לבש שמואל חלוק' של ישראל ואמר חטאתי תיקן עצמו להעלותן ולחדש המלוכה עמהם להעלות השכינ' עד המחשבה שהוא חידוש המל' ונתקיים ואמרת אשימה עלי מלך לא כמ"ש אמרו תנה לנו מלך ונתקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה שהוא ממש חידוש המלוכה במל' להעלותה אל שרשה והבן ואגב נבאר עוד פי' אחר בש"ס הנ"ל כל השונה הלכות דשמעתי ממורי זלה"ה כשלומד איזה הלכה ואינו מבין אז הוא בבחי' מל' וכשמבין ההלכה על אמיתתה אז מעלה מל' אל הבינה וכו' ודפח"ח ובזה יובן כי' השונה הלכות כי תחלה למד ולא הבין לכך הוא שונה ואמר פעם שנית כדי להבין ההלכה ואז מקשר מ"ל בבינה שלק' עולם הבא לכך נוצר תאנה יאכל פריה שנקשר הוא שם ג"כ לכך הוא בן עולם הבא והבן.
חקת
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חק' התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו' ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה וגו' ולקח עץ ארז ואזב וגו' זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו' וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא וגו' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי וי"ל א' למה נתייחד הדבור לאהרן עם משה ואח"כ למשה לבדו נאמר דבר אליהם ויקחו אליך וגו' ב' בפי' לאמר ג' דהל"ל דבר אליהם זאת חוקת התור' ולא להקדים וכו' ד' זאת חקת התורה כאלו אין חק זולתו בתורה וז"א ה' אליך מיותר וחז"ל דרשו לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרי' חקה וכו' למה בפרה דוקא נתגלה רק למשה ולא לאחרים ו' תואר פרה אדומה צריך טעמא הא החטא קרוי אדום ובא פרה לכפר ולקנח החטא כמו שדרשו חז"ל תבוא אמה ותקנח צואת בנה וכו' א"כ הי' ראוי שתהי' פר' לבינ' לקנח החט' הנק' אדו' כמו שמצינו שאין כה"ג נכנס לפני' בבגדי זהב רק לבנים וכו' ז' אלעזר הכהן דהל"ל סתם ודרשת חז"ל בסגן ידוע וכ"ת אותה לאלעזר ולדורות בכה"ג כדרשת חז"ל ק' באמת למה דהא פ' פרה נאמרה לדורות ג"כ ח' טעם למה מחוץ למחנה ט' ארז ואזוב וגו' י' ק' בשלמא איזב שאם חטא ישפיל עצמו כאזוב כמ"ש ר"מ דרשן משא"כ ארז למה אדרבה וגו' וכל כלי פתוח וגו' דה"לל כלי פתוח וכו' כל ל"ל יא' דפי' רש"י לפי' שהשטן וא"ה מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב וכו' שהוא תמוה מה לא"ה והשטן במצוה זה דוקא גם כפל מה המצוה ומה טעם וכו' ענין שני הפכים ?בנובא אחד בעסק הפרה צריך טעמא שמטמא טהורים מטהר טמאים וכו' ומ"ש במד' זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' ג"כ צריך ביאר י"ג איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן שהתורה היא נצחי ובפרט שסיים בפרשה זה והיתה להם לחקת עולם וגו' ובזמן הזה אין פרה ואין עפר פרה וכו' וכדי לבאר זה נבאר מדרש אר"י כשאמר הק"בה למשה אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא א' לו מרע"ה רבש"ע אם נטמא במה תהא טהרתו לא השיבו באותו שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשה פרה אדומה א"ל הק"בה כשאמרת אם נטמא במה טהרתו זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ע"כ והוא תמוה ונבאר משנה סוף חולין לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה והספיקות בזה יבואר מאליו ונראה דכתבתי במ"א שהקשה בעקידה על עקביא שאמר הסתכל וכו' מאין באת מטפה סרוחה וכו' אדרבה בזכרו פחיתת חומרו יש לפטור עצמו מהדין וכו' יעו"ש אח"כ מצאתי במדרש במשנה חביב אדם שנבר' בצלם שהקשה זה המשנה על עקביא ופי' וכו' יעו"ש ואני כתבתי שם דעקביא עצמו בא לתרץ זה כי מדריגות הגאוה והשפלות הוא טענת היצה"ר נגד האדם וצריך האדם שיעשה לעצמו עזר כנגדו וכו' וכתבתי במ"א זש"ה ויקנאו למשה במחנה במדות השפלות ולאהרן קדוש ה' שעשו לו בגדי קודש לכבוד ולתפארת להשתמש במדת הגאוה והתפארות והיינו מחוץ למחנה אבל בפנים הי' קודש כמבואר במ"א יעו"ש אלא שלקח קרח מקח רע לעצמו וכו'.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר ר"ל שיאמרו לישראל שיקחו מדריגות משה השפלות ומדריגות אהרן הכבוד והתפארת להשתמש במדת אלו שזאת היא חקת התורה ר"ל כללים גדולים וחקים טובים לכללות התורה להיות לו עזר נגד היצה"ר שאם היצה"ר משכילו שאינו ראוי להתקדש יאחז כנגדו מדת התפארת מצד נשמתו ראוי לכך ואם היצה"ר מגיס רוחו שכבר הוא קדוש וטהור ישפיל עצמו מצד השפלות חומרו אך דלפי זה טעמו ונימוקו עמו ואין זה חקה לכך פי' רש"י לפי שהשטן מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה וכו' כי השטן הוא סמ"אל גי' ענוה והוא שאל מה המצוה הזאת לכם ענוה ושפלות היפך הסברה שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ וכמ"ש במשנה במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו' ופי' במדרש בשם ר' מנחם כך וכו' מובא במ"א ואומת העולם האוחזין במדת התפארות והגאוה כמ"ש סוף ואתחנן לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וגו' שאתם ממעטים עצמיכם אברהם אמר אנכי עפר ואפר משה ואהרן אמרו נחנו מה לא כנ"נ שא' אדמה לעליון וסנחרב אמר מי בכל אלהי וגו' חירם אמר מושב אלהי' ישבתי וכו' לכך א"ה שואלין מה טעם ישבה במדות הגאוה שהיא מדה שלנו ולא לכם לכך הוצרך לכתוב חקה כי למשה שהוא בחי' דעת ולכל אדם שיש בו בחי' דעת נק' משה ודאי לך אני מגלה טעם פרה כמבואר שהוא נגד היצ"ר שאם מטמא בשפלות שאינו ראוי האדם לגדר קדושה וחסידות מצד פחית' החומר ראוי לטהר עצמו מצד קדוש' נשמתו ואם מטהרו ראוי לטמאו וא"כ שובר שפיר יש טעם לטמא טהורים ולטהר טמאים והיינו טעם נכון למשה אבל לאחרים שהם בבחי' אחוריים גדר השכחה בלי דעת הוא חקה ומכ"ש לשטן מלך זקן וכסיל שהטעם הוא נגד היצה"ר ודאי נעלם ממנו טעם זה וגם לא"ה שאין להם דעת בקליפה כנודע ודאי להם חקה. ואחר שאמר בדרך כלל חזר לפרט בדרך פרט דבר אל בני ישראל ויקחו אליך על שמך בחי' הדעת הנק' משה ערום יעשה בדעת ובתחבולות יעשה מלחמה נגד היצה"ר שאם היצה"ר משפילו שהוא בחי' משה שהי' עניו ושפל וסבלן מ"מ אם הוא עצת היצה"ר וכאמור יעשה כנגדו ויקחו פרה אדומה ר"ל הגאוה נק' פרה כמ"ש במשנה דר"ה פ"ג כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכו' וכאשר כתבתי מזה במ"א דקאי על גסות הרוח דנקרא קרן כמ"ש וכל קרני רשעים אגדע וכו' יעו"ש וכבר ידוע מ"ש היעבץ במשנה דאבות כי הגאוה הוא שורש לכל העבירות וכו' יעו"ש א"כ שפיר נק' אדומה על שם החטא וז"ש פרה אדומה ושפיר דרשו חז"ל תבוא אמה היא הגאוה ותקנח צואת בנה של היצה"ר שנק' צואת בנה שהוא המתעב ומלכלך במעשים צואים ולהלבישו בגדים צואים כנודע אשר לא עלה עליה עול מלכות שמים ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ר"ל דנודע מ"ש בזוהר והיה מחנך קדוש אילין רמ"ח שייפין וכו' והכוונה שיהיה הכבוד והגאוה לבוש מבחוץ נגד היצה"ר אבל לא בפנים כמו שכתבתי במ"א אהרן יערוך אותו מחוץ לפרוכת וכו' יעו"ש ושחט אותה לפניו להמתיקו ע"י שישתמש בגאוה לש"ש נעשה הרע כסא אל הטוב ונמתק הרע אל הטוב וז"ש ולקח עץ ארז לבוש הגאוה מבחוץ ואזוב מבפנים השפלות כמו אהרן והשליך אל תוך שריפת הפרה והבן.
ובזה יובן מדרש הנ"ל אר"י לנפש לא יטמא בעמיו והיינו מצד מעלת נשמתו ראוי להתקדש ולדבק בו ית' תמיד לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד ולנפש שהוא המחשבה לא יטמא גם שהוא בעמיו כמו שכתבתי בזה במ"א יעו"ש ושאל מרע"ה מהש"י אם נטמא במה טהרתו ולא השיבו באותה שעה שלא היה אהרן עמו כמו שפי' האלשיך שם לשיטתו יעו"ש ולדברינו א"ש כי היצה"ר מטמא לאדם שאינו ראוי לדבק בו ית' מצד השפלות חומרו שא"כ היה אז מעלת משה לבד ולא השיבו הש"י אז משא"כ כאן שהיה אהרן עם משה אז א"ל פרשת פרה אדומה וזה יהיה טהרתו נגד היצה"ר שהיה מעלת אהרן ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת וכו' וז"ש ולקחו לטמא ר"ל מי שיצה"ר מטמאו שאינו ראוי לקדושה יש תקנה ולקחו מעפר שריפת החטאת שהיא הגאוה שורש לכל עון ולכל החטאת נגד היצה"ר לטהר הטמא וכאמור והבן.
ובזה יבואר משנה הנ"ל דכל זה לא דברה תורה להשתמש במדת היצה"ר שהיא הגאוה אלא במלחמה הנ"ל משא"כ בל"ה לא יטול אדם אם על בנים היא הגאוה שהיא אם דשורש להבנים שיצאו תולדות טובים מהגאוה שנלחם בזה נגד היצה"ר וכנ"ל אפי' לטהר את המצורע שהתקנה שישפיל דעתו והיא טהרתו היפך טומאתו שהיא הגאוה אך שאי אפשר שיהי' למלך ושר ענוה מבחוץ שיהי' השפלות גאוה כמו במשל המלך שבקש מהרופאים שיחי' לעולם וכו' ויעץ ללבוש הגאוה מבחוץ ושפלות מבפני' וז"ש אפי' לטהר את המצור' וכו' והטעם שהוא מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים דהיינו העולם שכולו ארוך והיינו למיימינים בלימוד לשמה אז אורך ימים בימינה ולא למשמאלים שהוא לכבוד ולתפארת שנק' שלא לשמה כמ"ש התוספות בברכות ובפסחים יעו"ש דאז עושר וכבוד הוא בשמאלה וארך ימים בימינה וכדמסיק שם בש"ס למימינים וכו' והבן כי קצרתי וא"ש ג"כ מי יתן טהור מטמא לא מדריגה אחד רק יראה לכאן ולכאן לפעמי' יאחז מדריגות השפלות ולפעמים הכבוד והתפארת והכל במשקל בכיון במישור וק"ל וא"ש ג"כ וכל כלי פתוח אשר אין צמיד דלא מבעיא בכלי פתוח הפיו לדבר דברים בטלים כאשר שמעתי זה בשם הרב רבי יואל ודפח"ח כי לפום צערא אגרא וכו' אלא אפי' אם ירצה לפתוח פיו בחכמה מ"מ יש עת לחשות ועת לדבר אם התורה חביבה פזר ואם לאו כנס וז"ש וכל כלי פתוח אפי' בד"ת אם אין צמיד פתיל עליו עת לחשות וכו' וק"ל.
עוד י"ל ביאר פסוק ויקחו אילך פרה אדומ' תמימ' אשר אין בה מום ונתתם אותה לאלעזר הכהן וגו' ובמדרש זאת חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' יעו"ש גם לבאר פלוגתא הרמב"ם והראב"ד דכ' הרמב"ם במנין המצות מצות עשה להיות אפר הפרה מטמאין לאדם טהור ומטהרין לאדם טמא וכו' והשיבו הראב"ד וז"ל א"א ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה וכעת נ"ל דאי' במשנה דאבות פ"ד בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל אדם וגו' איזה גבור הכובש את יצרו וגו' איזה עשיר השמח בחלקו וכו' איזה מכובד המכבד את הבריות כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו והקושי' מפורסמת איפכא הל"ל איזה חכם הלומד לכל אדם ומכ"ש לשון מכובד שהוא משמע שהוא מכובד מאחרי' שמכבדין אותו ואיך אמר שהוא מכבד את הבריות ועל ובוזי יקלו מה מבזה להקב"ה בזה ושאר הספיקות.
ואגב נבאר משנה דאבות פ"ב משנה ב' אמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם ר"א אומר עין טובה וכו' ר' אלעזר בן ערך אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי ר"א שבכלל דבריו דבריכם אמר להם צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' ר"א א' לב רע וכו' וכבר הוקשו המפרשים יעו"ש.
ונ"ל דכתבתי במ"א משנה אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו' ע"פ ששמעתי אל תט לבי לדבר רע וכו' וביאר פסוק הלנו או לצרינו ויאמר עתה באתי וכו' והעולה משם כשיש לו לב רע לבו מחייב אחרים וכשיש לו לב טוב לבו נוטה לזכות אחרים וכו' ובזה יובן שאמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו' ר"א אומר לב טוב וזה כולל הכל כשלבו טוב נדמה לו שכולם טובים ולכך יש לו עין טובה וגם חבר טוב שחבורתו טובה ונאה והוא שכן טוב וז"ש בכלל דבריו דבריכם ובהיפך עין רעה וחבר רע ושכן רע נכלל הכל בלב רע וא"כ ראוי לדבק בלב טוב שבזה מזכ' עצמו וההיפך להרע מחייב עצמו וכמו שכתבתי שם ש"ס צדיקים יצה"ט שופטן וכו' וק"ל.
ובזה יובן איזה חכם הלומד מכל האדם גם מרשע לומר שיש בעצמו ג"כ שמץ מזה החטא מצד האחדות ונותן לב לשוב זהו חכם ודאי ר"ל כשהוא חכם מחזיק לכל אדם לחכם מצד אחדות לכך הוא לומד מכל אדם כי חכמת עצמו כבר נודע לו משא"כ כשילמד חכמת זולתו יהיה תרתי בידו חכמתו וחכמת זולתו וכמ"ש אז נדברו יראי ה' שכל א' מיראי ה' רוצה לשמוע מזולתו מטעם הנ"ל וז"ש איזה מכובד שהוא סובר שכולם מכובדים לכך הוא מכבד את הבריות ומצד האחדות מורה שהוא שם ג"כ לכך הוא מכובד וז"ש כי מכבדי אכבד ר"ל מצד האחדות ראוי לכבד את הבריות כי הוא מכבד שורש האחדות שאין נפרד דבר ממנו ית' שהוא היה הוה ויהיה ומהוה את הכל ושפיר אמר הכתוב מכבדי להש"י אכבד שמורה שהוא שם ג"כ משא"כ הבוזה בריותיו של הש"י מלבד שנק' ובוזי של הש"י אלה גם ובוזי יקלו מעצמן שמורה על עצמו שהוא נבזה וכמו שכתבתי אל תהי בז לכל אדם כי אל תהי מפליג לכל דבר ואת עצמו בוזה ולכך מעצמו ובוזי ע"י שהוא מבזה לכל נברא נק' בוזי של הש"י מצד האחדות ולכך יקלו וק"ל.
ובזה תבין מ"ש היעב"ץ במשנה דאבות פ"ד רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו' בשם הריבן שושן כי הארי מעלה זנבו על ראשו והשועל מוריד ראשו תחת זנבו כמוהו בבני אדם הנכבד מכבד לקטן ממנו ורואה לו מעלה עליו והנקלה מבזה להנכבד ממנו ומורידו לארץ וכו' יעו"ש.
והענין מצד האחדות שהוא מכבד אחרים מורה שהוא נכבד וכשהוא מבזה לאחרים גם לנכבד מורה על עצמו שהוא נבזה כמו שועלים המחבלים כרמים לחבל ע"י חסרונות ובזיונות לכרם ה' צבאות והבן.
ובזה יובן שפתח בפ' פרה אדומה בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד בתמי' ר"ל מאחר שהכל אחדות א' א"כ ראוי שיתן מטמא טהור שימצא זכות גם לטמא לומר שהוא טהור ומכח זה יהיה הוא עצמו טהור וז"ש הלואי מי יתן טהור מטמא לא אחד בתמי' וזהו כוונת הרמב"ם כי פרה אדומה שהוא אדום בחטא אלו בני אדם מטמאין לאדם טהור לחייב את הצדיק ומטהרין לאדם טמא לזכות הרשע כמותו כי יצה"ר שופטן.
ובזה שפיר השיב הראב"ד ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה כי הרשע אינו מזכה גם לרשע כמותו כמו שנאמר לא יותן בעיניו רעהו וכמ"ש אין שלום אמר ה' לרשעים וע"כ מיירי בב' סוגי בני אדם כי הטומאה נגד הרשע ליטמא ולחייב הכל והטהרה ביד הצדיק להצדיק ולטהר הכל גם לרשעים וטמאים א"כ ראוי לחשוב בשתים ושפיר אמרו רמז מוסר כי הפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים הרמב"ם לשיטתו והראב"ד לשיטתו בב' סוגי בני אדם והבן.
ובזה יובן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך ר"ל שיקחו מוסר ממך שמי שיש לו דעת בחי' משה גם פרה שהיא אדומה בחטא יראה למצוא לו זכות להצדיקו לומר שאין בה מום גם שמעולם לא עלה עליה עול מלכות שמים ובזה ונתרם לו עזר שמזכה עצמו וז"ש ונתתם אל אלעזר כי אל בעזרי וכו' והבן.
עי"ל ונבאר משנה באבות פ"ב הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה וכו' והקשה בתי"ט מהא דמנחות נאמר בעולה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח לומר א' המרבה ואחד הממעי' ובלבד שיכוין לבו לשמי' וכו' משמע שכר הממעיט שוה למרבה וכאן אמ' למרבה נותנין שכר הרבה משמע משא"כ לממעיט ותירץ כי זה שמקריב מנחה הוא עני ולפי שהעני עושה לפי כוחו וממונו לפיכך שוה לפני ה' כמו המרובה של עשיר אבל ודאי מי שבכוחו לעשות הרבה ועושה מועט אינו שוה ומה שאמרו אחד המרבה ואחד הממעט שוה היינו לפי ערכם וכו' ומה שאמר כאן אם למד' תורה הרבה וכו' ביכול הוא אומר וכו' יעו"ש.
ולי נראה לתרץ קו' תי"ט ועו' קו' אחרת שהקשה בתי"ט במשנה דאבות פ"ד ר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטל' מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת ברורה וכו' והקשה בתי"ט הוי ממעט בעסק מה קמל"ן פשיטא ומשני שלא ימעט משום טורח ועצלות רק בשביל עסק התורה וכו' יעו"ש ונראה דיבואר קו' הל"ל של התי"ט ע"י קו' זו של התי"ט חדא באידך וכתבתי במ"א בהג"ה ביאר משנה אל תהי בז לכל אדם וכו' וביאר טעם מ"ע ואהבת לרעך כמוך שהוא כולל כל התורה וכו' והוא ע"פ ביאר פלוגת' ר"י ור"ל בחלק ופערה פיה לבלי חוק וכו' כי התופש במקצת האחדות תופס בכולו והדוחה מקצת האחדות דוחה כולה ובזה תבין פלוגתא הנ"ל ומא"ח ומא"ח ול"פ וק"ל
והנה אמרו חז"ל טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וכו'.
ובזה יובן משנה הנ"ל לא עליך המלאכה לגמור כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו וכאלו קיים כל התורה והמצות רק שלא ידחה בידים בהזדמן איזה מצוה או שהוא פנוי לעסוק בתורה ואינו עוסק וזהו שאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנ' בעת הפנאי שא"כ הוא דוחה הכל והכל לפי מה שהוא אדם אם הוא איש פנוי צריך לעסוק בתורה הרבה ונותנין לו שכר הרבה כי השכר ועונש אינו הסכמי רק עצמי ונ"ל דהיינו דאר"י ה"ד חילול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה וכו' והכוונה כגון אנא שהי' איש פנוי בלי עסק דרך ארץ אם ילך ד' אמות בלא תורה דוחה חלק האחדות ודוחה הכל ואין לך חילול השם יותר מזה שדוחה בידים חלק האחדות שדוחה הכל ומה שאמרו אחד המרבה היינו איש פנוי ואחד הממעיט שאינו פנוי שניהן שוין דלא מיקרי דוחה חלק האחדו' מאחר שלומד בעת הפנאי ובא ר"מ ואמר הוי ממע' בעסק ועסוק בתורה והכוונה נהי דניצול מפערה פיה לבלי חק שאינו דוחה חלק האחדות כשהוא טרוד בעסק פרנסה מ"מ אין זה מילי דחסידות רק ראוי שימעט בעסק ויהי' פנוי לעסוק בתורה הרבה וע"ד הלצה נ"ל מ"ש באבות פ"ג מרבה נכסים מרבה דאגה דכתבו חכמי המוסר חכם א' ראה לאדם א' בדאגה א"ל אם דאגתך על העה"ז ימעט הש"ית דאגתך ואם על עוה"ב יוסף ה' דאגתך וכו' וז"ש מרבה נכסים א"כ א"צ לטרוד בעסק פרנסתו כמו העני וצריך שיהי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' בעניני העה"ב שהיא מרבה דאגה היפך עסק העה"ז שימעט דאגה וק"ל או י"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה דהל"ל הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה כי עסק ר"ל דהיא עסק התורה וצ"ל האמת כך הוא דשמעתי ממורי ק' הט"ז א' המרבה וא' הממעיט וכו' למה שוין במכוין וכו' וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין משא"כ וכו' וא"כ אם ממעיט כדי שיהי' לו מוחין לכוין היטב שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבו' וז"ש בלבד שיכוין וכו' ודפח"ח ועיין ענין מוחין. והעולה מזה כי החיות רצוא ושוב שיוכל ללמוד ולהתפלל בדחילו ורחימו היינו להמשיך י"ה ע"י ו' לאות ה' שהוא הדיבור צריך לפעמים למעט בעסק התורה עד שיחזרו המוחין וז"ש הוי ממעט בעסק היינו בתורה כדי שיוכל לעסוק בתורה להעמיק בדחילו ורחימו וכמ"ש הט"ז בא"ח סימן מ"ז ענין לעסוק בד"ת וכו' יעו"ש.
ונחזור לענין הנ"ל בענין שלא לדחות חלק האחדות וז"ש והוי שפל רוח בפני כל אדם שהוא חלק האחדות להתחבר עמו ושלא לדחותו ואם בטלת מן התורה בעת הפנאי דוחה חלק האחדות אז יש לך בטלים הרבה כנגדך כדי שיהא נדחה מהכל ואם עמלת בתור' יש שכר הרבה ליתן לך דסיפא בא לפרש רישא הוי ממעט בעסק וכנ"ל וז"ש מה שאמרתי אם בטלת מן התורה וכו' היינו בסתם משא"כ אם עמלת בתורה ויגע מלמודו ומכח זה מפגר ומבטל מהתורה עד שיחזרו המוחין כי החיות רצוא ושוב אז אדרבה למצוה יחשב שעושה הכנה ללמוד ויש שכר הרבה ליתן לו והבן וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ור"ל כי המבטל מהתורה ודוחה חלק האחדות ופערה פי' לבלי חק כפלוגתא דר"י ור"ל נק' טמא שנידן בגיהנם ששם מדור היצה"ר הנק' ערל וטמא כי ז' שמות יש ליצה"ר נגד ז' מדורי גיהנם ומ"מ יש טהור מטמא כמו שאמר אם עמלת בתורה וגו' וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל לא בסוג א' כי זה הכוונתו לש"ש משא"כ זה והבן
ובזה יובן ויקחו אליך פרה אדומה ר"ל שהחטא ביטול תורה נק' פרה אדומה מ"מ במכוין לש"ש כנ"ל נקרא תמימה אשר אין בה מום וחסרו. כי הוא כדי שיוכל לכוין עם הדעת בחי' משה וז"ש ויקחו אליך וכנ"ל והבן.
בפסוק ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו' ודרשו חז"ל לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חקה למה מטהר טמאי' ומטמא טהורים וי"ל למה דוקא למשה נגלה זה יעו"ש הא התורה תמימה ונצחי ואיך נוהג פ' זו בכל אדם ובכל זמן ועיין ביאר מזה במ"א
וכדי לתרץ זה נבאר ש"ס דמ"ק פ"ג א"ר אמי למה נסמכה פ' פרה למיתת מרים לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרה וכ' התו' מכפרת על מעשה עגל כדאי' במדרש יעו"ש וכ' מוהרש"א שהוא דחוק וכו' וכבר בארתי מזה במ"א יעו"ש וכעת נ"ל דכ' הרמב"ם בפ"ב מהלכות דעות וז"ל חולי הגוף טועמים מר למתוק ומתוק למר וכו' כך חולי הנפשות שונאים דרך הטובה וכו' וז"ש הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו' ומה הוא תקנות חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזרו לדרך הטובה והמכירים בדעת הרעות שלהם ואינם הולכים אצל חכמים לרפא אותן עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו וכיצד רפואתם וכו' על דרך המיצוע טוב ויש שצריך להתרחק עד קצה וכו' יעו"ש והנה זכר הרמ"בם סוג מי שמכיר החולי שלו ואינו מבקש רפואה מחכמים וכו' אמנם יש רעה חולי יותר קשה שאינו מכיר החולי שלו כלל אם יש לו דעות רעות והוא מחמת ב' סיבות א' מחמת חסרון ידיעה ב' שהמה חכמים להרע היטב לא ידעו ושניהם רמוז בש"ס דערובין פ' חקת ובעללות אפרים מביאו דף ע"ג וז"ל מעשה בר' יהושיע בן חנניא שהלך בשדה אמרה לו תינוקת אחת רבי לאו זה שדה אמר לה בדרך כבושה אני מהלך אמרה לו לסטים שכמותך כבשוהו וז"ש מעול' לא נצחני אדם כי אם אש' תינוק ותינוק' והנ' בלי ספק שלא לתוהו כ' ר' יהושי' שאלת תינוקת ותשובתה כי אם ללמד דעת ומזימה בדבר שהוא מעשה בכל יום שדשים ברגלים התורה והמצות שהיא תבואת השדה אשר ברכו ה' והעם הולכים בשד' ודש ברגליו התבואה וסוברין מאחר שאחרים כבשו הדרך ההיא אין לו אשמה כי בדרך כבושה אני מהלך הטוב אנכי מזולתי כי רבים עושים כך ועל זה באה התשובה מן תינוקת ליסטים שכמותך כבשהו כי כן ארחות כל בוצע בצע שכבשו דרך ומנהג רע זה שנו ושלשו בו עד שנעשה כהיתר ודרך כבושה הרי זה סבה א' הנ"ל מחמת החסרון ידיעה שרואה אחרים עושין כך וסובר שהוא היתר ונ"ל פ' הפסוק שחת לו לא בניו ר"ל מה ששחת דרכו שלא יקרא בניו של השם מומם של הדור וחסרונם הוא מצד שהם דור עקש ופתלתל שהם מעקשין דרכיהם וסובר שהוא היתר סיבה ב' שהמה חכמים להרע להוכיח על אסור מותר דאי' ש"ס תנא תלמיד וותיק הי' ביבנה והי' מטהר שרץ בק"ן טעמים א' רבא אני אדין ואטהרנו וכו' והקשה התוספות מהו חריפות לטהר שרץ שהתורה טמאתו בהדיא ותרצו וכ' הוא ז"ל כי תלמיד וותיק זה הי' מוכיח את ההמון בזה המראים פנים של היתר על כל מעשיהם הרעי' ואינן רואים חובה לעצמם כלל ובכל מעשה או פעולה שיצרם מתאוה להם יעשהו מיד אך יורו היתר לעצמם פעם א' וב' עד שיהי' בעיניהם היתר ממש והוכיח' תלמיד זה לאמר לא יפה הם עושים שהרי השרץ הכל מודים שהוא טמא ואע"פכ אני אוכל לטהרו בק"ן פנים קל וחומר שיש כח ביד שכלו של אדם לטהר כל מעשה רע לכך אין לסמוך על שקול דעתו רק מה שכתוב בפירוש וז"ש רבא אני אדין אטהרנו וממנו יראה כל משכיל שמרוב חורפו יכול האדם לשבש כל כשרון המעשה ובסבה זו אין דברי תוכחה נשמעין בדורינו לכך אמרו בנ"ח מניחו על שלחנו ודיו עכ"ל ונ"ל זש"ה הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם כי חכם להרע נק' נבל ולא חכ' וא"כ רמוזין ב' דברי' הנ"ל בב' פסוקי' סמוכין זה לזה וק"ל
ובזה נבוא לביאר הנ"ל והוא דיש להקשות על הש"ס ועל התו' הנ"ל על הש"ס ק' דאמר מה פרה מכפרת וכו' מה כפרה יש בפרה דאילו רק לטהר טמא וכ"ת כמ"ש התוס' לכפר על מעשה העגל קשה הלא מי שחטא בעדים והתראה בני לוי המיתום ובלא התראה נגפו ובלא עדים בדקן כסוטות והנשארים למה הוצרכו לכפרה על עגל בפרה ואפשר דלכך כ' מוהרש"א על התו' שהוא דחוק ומה שפי' הוא דחטאת קריא רחמנא וכו' ק' באמת מ"ט קרי' רחמנא חטאת מאחר שאינו מכפר וכו' ונ"ל דקושיא זו הקשה הרב האלשיך בפ' כי תשא ל"ל שקלים כפר נפש על העגל הא וכו' דתירץ שלא מיחו וכו' כי עריבים זה בזה וכו' יעו"ש וה"נ בפרה אתי לכפר על מעשה עגל שלא מיחו מצד הערבות והכפרה היינו הטהרה כי ע"ז נקרא זבחי מתים וצריך טהר' מטומאת מת ע"י עפר פרה וכמ"ש ר"מ דרשן פ' בהעלותך ואפשר שזהו כוונ' מוה"רשא שתירץ וכו' וכ"ת תרתי ל"ל שקלים ופרה זה יבואר במ"א. ומעתה מאחר שמצינו שפרה מכפר על שלא מיחו מצד הערבות וכו' א"כ נוכל לומר לכך נסמכ' מיתת מרים לומר לך מה וכו' דמצינו היורד ממדריגתו נק' מיתה כמו וימת מלך מצרים שדרשו חז"ל שירד מגדולתו וכן ד' חשובים כמתים וכו' וז"ש מיתת צדיקים מכפרת ר"ל מטהר טמאים לכך יורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות הרשעים מטומאה לטהרה וכמו שכ' במ"א כל המבזה ת"ח אין רפוא' למכתו וביאר הרב המגיד מהור"ם ע"ד עוברי בעמק הבכא וכו' ואני בארתי כי יש דוגמתו בעוה"ז כי ע"י החסרון שיש בצדיק יוכל להתחבר עם הרשעים להעלותן כמ"ש ביאר ש"ס כל שאינו מחויב בדבר אינו יכל להוציא רבים ידי חובתן כנז' במשל שר ששינה לבושו כדי להעלות בן מלך וכו' יעו"ש ובזה יובן א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת ר"ל על מה פרה מכפרת על עגל עבור אחרים מצד ערבות ומהו הכפרה היינו מטומאה לטהרה כך מיתת צדקים מה שיורד ממדריגתו הוא כדי לכפר ולטהר אנשי המוני עם להעלותן מטומאה לטהרה וק"ל ובזה יובן ויקחו אילך דוקא למשה דכ' הרמב"ם פ' יא' מהל' מקוואות וז"ל דבר ברור שהטומאה והטהרה וכו' והטבילה מן הטומאו' מכלל החקים הוא תלוי בכוונת הלב וז"ש טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהם מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור וכו' יעו"ש וז"ש ויקחו אליך כי משה בחי' הדעת ויקחו בחי' משה שיכנס במי הדעת לפרוש מאותן טומאות אז מטהר הטומאה שהי' בעבר משא"כ מי שמטהר השרץ טעמים שכל מה שעשה הוא לו בהיתר והוא חסר דעה א"כ אינו נכנס למימי הדעת לפרוש מטומאתו לכך מטמא טהורים אחר שמחזיק עצמו לטהור והבן היטיב צחות לשון הרמ"בם זה הוא כלל גדול בכלל ופרט לבאים לטהר שלא יתיאשו וכו' ודי בזה.
ובדרך פנימי נ"ל לבאר ויקחו אילך פרה אדומה וגו' דכתבתי לעיל בפ' בהעלותך ביאר פסוק גם בלא דעת נפש לא טוב וביאר פסוק ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' וגו' ע"פ ששמעתי ממורי ביאר פסוק אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה כי החיות רצוא ושוב וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות וכאשר יתן דעתו לידע שהו' בקטנות ע"י דעת זה נמתק הדינין בשרשן כי ה"ג מנצ"פך בדעת ז"א וכו' ודפח"ח ונודע בימי הקטנות עלול האדם לחטוא כמפורש בע"ח בסופו יעו"ש ונק' ימי טומאה ובימי הגדלות נק' ימי הטהרה לעבוד השם בקדושה ובטהרה.
ובזה יובן כי ה"ג מנצ"פך גי' פרה כאשר נמתקו בשורש ה' גבורות נעשה פרה כמ"ש בפע"ח בכוונת תפלות י"ח יעו"ש וז"ש ויקחו אילך בחי' הדעת שהוא בחי' משה ואז מטהר טמאים גם שהוא בקטנות אם נותן דעתו בזה אז נמתקה ה"ג פ"ר בשרשן ונעשה פרה ומטהר טמאים והבן וז"ש פרה אדומה תמימה ר"ל כשנעשה פר"ה כנ"ל אז גם אדומה תמימה תהי' בלי מום וטומאה ע"ד אם יאדימו כתולע כצמר יהי' וק"ל.
ואגב נבאר ש"ס פ"ק דשבת אמר רבא בר מחסי' א"ר חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם א' לו הק"בה למשה מתנה טובה יש לי בתוך גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם וכו' וכתב התו' דוקא מתנה וכו' אבל צדקה מתן בסתר יכפה אף וכו' והספיקות רבו ונ"ל דכ' בפע"ח מקראי קודש וז"ל כי בשבת באים המוחין דאבא הנק' קדש בתוך נה"י שלו גנוז ולבוש בתוך נה"י דאימא ושניהם נכנסין תוך ז"א הנק' ישראל וכו' משא"כ בי"ט מקראי קודש וכו' עוד יש הפרש כי בשבת בא הדעת דאבא מלובש ביסוד והוא אריך ומתפשט תוך ז"א הנקרא ישראל אבל בי"ט דעת אבא מלובש תוך יסוד אמא הקצר ונשאר למעלה ברישא דז"א מכוסה תוך יסוד אמא וכו' יעו"ש והנה שמעתי ממורי זלה"ה מ"ש חז"ל כל רב בבבל וכל רבי בא"י כי בחי' חו"ב נתפשט בכל העולם והוא ר' ראשית חכמה ב' הוא בינה וכל עניני ומעשה עה"ז הכל הוא זיווגים ויחודים רק שלא יש שם נביע היא אות יוד ועם נביע מא"ס שהוא אותי' נק' רבי והוא בא"י ודפח"ח ובזה יובן א' רב דוקא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כי רב דוקא צריך לחדש דין זה לתקן מדתו שיהי' יחוד חו"ב עם הדעת שהוא נביע מא"ס ויזכה לעלות ממדריגות רב למדריגו' רבי והבן כי כל עניני עולם הכל הוא זיווגי' בלא דעת לכך א' הנותן מתנה לחבירו הוא המשפיע קו ימין קו החכמה וחבירו המקבל הוא קו שמאל קו הבינה צריך להודיעו כי ע"י שהוא מודיעו סוד הדעת המייחדם גורם זיווג ויחוד עולמות עליונים ונלמד זה משבת שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם ר"ל שע"י הדעת המתפשט למטה בשבת מן אבא הנק' קדש עד ז"א ששם דבוקה מל' בת"ת שלו שהם נקראין אנ"י ה' גם הם נקראין קדושים כמו אבא וז"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם א' לו הקב"ה למשה (סוד הדעת) מתנה טובה יש לי בבית גנזי כי המוחין ונה"י דאבא הנק' מתנה טובה מלובש בתוך נה"י דאימא שהיא בבית גנזי ושבת שמה שבת ג' קוי המוחין ונהי דאבא נרמזו בשין בבית גנזי היא בת מבראשית ראש בית הנז' בתיקונים יעו"ש ואני מבקש ליתנה לישראל הנק' ז"א לך והודיעם כי ע"י בחי' משה הנק' דעת דאבא מלובש ביסודו יוכל להתפשט למטה לישראל וז"ש לך והודיעם וזהו שכוונו התו' דוקא מתנ' יש להודיע שהיא מאבא ע"ד שכ' בפע"ח משלוח מנות איש לרעהו יעו"ש מאבא לז"א וכו' אבל צדקה שהיא באימא שהיא בסתר ומכוסה תוך יסודה וכו' לכך מתן בסתר יכפה אף והשי' יכפר או י"ל מתנה טובה כי המוחין דאבא נק' טובה בתוך לבושי אמא הנק' מתנה בבית גנזי מלכות וצריך שיהי' ע"י בחי' משה הנק' דעת לייחדן ולהודיען אבל מתן בסתר מצד אמא וכו' וכמ"ש בתיקונים דף נ"ט ו"ל מתן בסתר יכפה אף שכינה עלאה דאיהי סתימא עה"ב קרינן לה מתנה וכו' והבן.
שם בפסוק וישלח מלאכים אל מלך אדום אעברה בארצך וכו' דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל וגו' ויאמר לא תעבור בי וגו' ויט ישראל מעליו וי"ל מה זה לשון דרך המלך נלך שאיך לו שחר ועוד לא נטה ימין ושמאל אין לו משמעות דהל"ל לא נסור מהדרך וכיוצא בזה. ועוד אם הי' צריך לשעה לשלוח זה למה נכתב זה בתורה שהיא לדורות שיהיה שייך בכל אדם ובכל זמן ונראה דמבואר בפ' המלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו' ויש להבין שלא לסור לצד שמאל א"ש משא"כ לצד ימין דהיינו שיעשה לפנים משורת הדין כאשר צונו ועשית הטוב והישר זה לפנים משורת הדין ק' למה לא נסור לימין הגם דמבואר זה במעשה דשאול המלך ישראל על אגג ויצאתה ב"ק אל תצדק הרבה וכו' ונ"ל דכת' בע"א משאחז"ל הרוצ' להחכי' ידרי' להעשיר יצפין כי אחז"ל ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד אטו ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא וכו' אלא ארך ימי' וכ"ש עושר וכבוד וכו' ושמעתי בש' הרבני מהר"ן כמו שאינו מפורש עושר וכבוד למיימנים רק דאתי במכ"ש כך לא נרא' עשרן רק שע"כ מתפרנס בטוב וכל צרכו בכבוד כמו העושר ואין היתרון כי אם ראות עין עשיר בעשרו וכו' ודפח"ח וז"ש הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין שיהי' דעתו נוטה בלימד התורה ועשיית המצות להחכים שהוא בימין או להעשיר שהוא בשמאל. ובאמת עיקר התכלית לבלתי סור מן המצוה אל א' מהכוונה הנ"ל ימין או שמאל רק לקיים גזירות המלך כמו שמצינו באהרן שלבש בגדי כהונ' לקיים גזירו' המלך ולא לגדולתו וכו ' יעו"ש ודפח"ח
ובזה בארתי משנה דאבות אהוב את המלאכה ושלא את הרבנות וכו' יעו"ש אך דכל זה לשלומי אמוני ישראל אבל לחלושי הדעת כמו המון עם ונשים וקטנים לא יכנסו בברית התורה והמצוה כי אם שלא לשמה להטות לימין או לשמאל עושר וכבוד ולזה אמרו בש"ס לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמ' שמתוך שלא לשמה בא לשמה ודקדקו לומר לעולם יעסוק וכו' דדוקא צריך תחלה שלא לשמה והטעם נ"ל דשמעתי ממורי ביאר פ' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי אם ירצה לקו' חצות ליל' רק לש"ש ללמוד יתגרה בו יצה"ר לכך עצה יעוצה שיתעורר לדבר לעסוק בצרכיו ודרכיו שיש בו שייכות אל היצה"ר ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך וכיוצא בזה בשאר ענינים ודפח"ח ושפיר אמרו תחלה יעסוק שלא לשמה שמתוך זה יוכל לבוא לשמה ואשיבה רגלי אל עדותיך משא"כ כשירצה לעשות מיד לשמה יתגרה בו היצה"ר להלחם כנגדו ויתבטל מכל וכל לקך איש החכם בתחבולות יעשה מלחמה והחכמה תחי' בעלי'.
ובזה יובן ששלח אל מלך אדום הוא היצה"ר שיתנו מקום לעבור בארצך שהיה עה"ז חלקו של עשו לעבוד בו להש"י ואמרו דרך המלך נלך כמו שצוה המלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל כך אנחנו נלך דרך ארצך בעבודת הש"י לא נטה ימין ושמאל לא לארך ימים שבימין ולא לעושר וכבוד שבשמאל רק לקיים גזירות ודרך המלך מלכו של עולם והשיב מלך אדום א"כ לא תעבור פן בחרב אצא לקראתך בשלמא אם היה כוונתך לתועלת היצה"ר בתחלה עכ"פ לימין או לשמאל גם שאח"כ היית עוסק לש"ש הייתי מניחך משא"כ עתה שאתה שולח אצלי לעבור בגבולי מיד לשם שמים בלי שום פני' והלאה ליצ"הר איני מניחך כי אחר המלחמה שתוכל לי וז"ש ויט ישראל מעליו וזה מוסר כללי והבן.
במדרש רב אחא אמר בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה שעוסק בפ' פרה ואמר הלכה בשם אומרו אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו' הה"ד שם האחד אליעזר שם אותו המיוחד אלעזר ע"כ ובילקוט הוא בארוכה ובמדרש הוא בקצור כמו שזכרתי וכבר דשו רבים בזה ואענה חלקי גם אני בקיצור נמרץ נוסף על מה שמקשי' העולם על הסוגיא הנ"ל דכ"מ שאומר הה"ד מתרץ איזה קושיא ואין זה שייך כאן ונ"ל דאית' בחגיגה דף י"ח אשכח' רבה לאליהו אמר ליה מה עביד הקב"ה א"ל יתיב וגמר שמעתא משמ' דכל רבנ' חוץ מר"מ הואיל וגמר שמעתתא מפומיה דאחר וכו' והטעם משום דאין הקב"ה אומר משום איזה תנא הלכה כ"א דהלכתא כוותיה וכמ"ש בדוד וה' עמו שהלכה כמותו שאין הקב"ה משתעשע בהלכה כי אם שהיא פסוקה לדינא ולכך ר"מ דאין הלכתא כוותיה משום מעשה דהוריות דאסקי לר"מ אחרים ע"ש שלמד תורה מאחר ונמשך לו זה ג"כ ע"ד עבירה גוררת עבירה לכך לא אמר הקב"ה שמעתתא משמי' ומעתה הא ק"ל בפרה דהלכה כרבנן דפליגי על ר"א שם דיחיד ורבים הלכה כרבים ור"א הנזכר במשנה הוא ר"א בן הורקנוס ואין הלכה כמותו דשמותי הוא ואיך אמר הקב"ה הלכה משמו שאין הלכתא כוותי' ונ"ל דכתבו התו' בערובין דף ו' בד"ה כאן לאחר בת קול הלכה כב"ה והקשה מ"ש דלא ק"ל כבת קול דר"א ומשני שאני התם שהיה נגד הרוב והתורה אמרה אחרי רבים להטות ומשא"כ כאן הוי ב"ה רובא וכ"ת בת קול ל"ל י"ל משו' דב"ש מחדדי טפי העולה מזה דיחידים דחריפי טפי שקולים כרבים מדאצטריך בת קול להכריע משא"כ בבת קול דר"א ומעתה י"ל דר"א דפרה שהוא ר"א הגדול הי' מחודד טפי והו' שקול כרבים דפליגי עלי' ושפיר הכריע הקב"ה דהלכתא כר"א בזה שאמר הלכה משמו ובזה יובן שמצ' משה להקב"ה שאומר ההלכה בשם אומרו אליעזר בני אומר עגל' וכו' הא יחידאה הוא ואיך אמר הלכה משמו הא לית הלכתא כוותי' לזה מסיים ואמר הה"ד ושם האחד אלעזר שם אותו המיוחד אלעזר שהי' מיוחד ביני רבנין דחריפי טפי והי' שקול כרבי' ובזה יש מקום להכריע דהלכתא כוותי וק"ל.
ויבואו כל העדה מדבר צין וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגווע אחינו לפני ה' ולמה הבאת' את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע וכו' ומים אין לשתות וגו' והספירות רבו א' מה שהקש' האלשיך דאמר שבאו למדבר צין ואח"כ א' וישב בקדש אחר דשני השמות א' הם כי מדבר צין היא קדש ב' לשון וישב ובש"ס אמרו כ"מ וישב הוא של צער וק' הא מצילו לפעמים וישב הוא שלוה וכמ"ש בקש יעקב לישב בשלוה וכו' הגם די"ל דהיא הנותנת לפי שבקש שלוה מזה נמשך הצער וכאשר נבאר אבל אכתי ק' מה השמיענו בזה ג' כל העדה שהוא מיותר ד' ל"ל ותקבר שם פשיטא ששם נתקברה מאחר שמתה שם וגם ל"ל שם שם שני פעמי' ה' ולא הי' מים לעדה כי אומרו העדה הוא מיותר ו' למה וירב עם משה לבדו אחר שנקהלו על שניה' משה ואהרן ז' ויאמרו לאמר שאינה לאמר לזולתו ח' כינויים אלו תחלה אמר העם ואח"כ עדה ואח"כ קהל ט' שאמרו אנחנו ובעירנו כי אחרי מות עצמן מה יתן ומה יוסיף מות בעיר' יוד מה זה שאמרו מקו' הרע הזה לא מקום זרע וכי זריעה הי' צריכין הלא הי' מן משתנ' לכמה טעמים והל"ל ומים אין לשתות וכל זה נבאר ע"פ המוסר ותחלה נבאר ש"ס בפ' ואלו מגלחין אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו' וי"ל דהל"ל בקיצור לומר שמיתת צדיקים מכפר וכו' ולאיזה ענין אמר מה פרה מכפרת וכו' דמשמע דוקא באופן זה שפרה מכפר כך מיתת צדיקים וכו' ולא בענין אחר ב' ק' וכי פרה מכפר הלא אינו רק מטהר וכן הקשה האלשיך בפ' אחרי מות יעו"ש ונ"ל דקו' חדא יבוא' באידך דמצינו שני מיני סלוקן של צדיקי' אחד שמסלקו מן הדור כדי שלא יהי' להם מגן ומחסה כדי לפרע מהן כחטאותיהן ולפעמים מצינו דמיתת הצדיק הוא מכפר להגן על ענין הדור שלא תבוא וכי תאמר איך נדע הדבר אי הוא לסלק המגין או להגן במיתתן ואמרתי כי אם יש עוד צדיק אחר ע"כ הוא לכפר וכו' ועיין בכתבים במ"א באריכות והנה כאן אי אפשר לפרש שני הטעמים אלו במיתת מרים דהא כתיב ויבואו כל העדה עדה שלמה וספו תמו החוטאים מהארץ ואי היה מיתת מרים לכפר על עון הדור זה אינו דהא שלימים היו וכ"ת לסלק המגן ותחל העונש עליהם גם זה אינו דהא נשארו משה ואהרן שיהיו כדאי להגן עליהם ג"כ וגם לא מצינו להם איזה עון להביא עליהם הרעה חס ושלום אחר מיתת מרים אך דמצינו בשאול על שלא קברוהו מיד נענשו וכמ"ש ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ ופי' האלשיך פרשה אחרי מות דעל שאיחרו קבורת שאול לא נעתרו קודם לכן וכו' יעו"ש.
וא"כ י"ל דה"נ נענשו על שלא גמלו חסד עמה לקברה מיד סמוך למיתתה אך דז"א דאמרינן בש"ס הנ"ל אין מניחין מטה של נשים ברחוב העיר שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם תיכף למיתה קבורה וכו' וא"כ הדרא קוש' כנ"ל למה נענשו במיתת הצדקת זה אך בביאור קוש' א' ב' הנ"ל יובן דלכך נסמכה מיתתה לפרה לומר מה פרה מכפרת וכו' והוא דכ' בשל"ה על פסוק הנוגע במת וגו' הוא יתחטא ביום הג' וביום השביעי יטהר וז"ל יש בזה רמז גדול לדבק א"ע בתורה הניתנה ביום השלישי מימי עולם שכל יום הוא אלף שנים כי שבעת ימי בראשית הוא רומז לששת אלפים של עולם וחד חרוב לעולם שכולו שבת והתורה ניתנה באלף השלישי שהוא יום ג' דקאמר הוא יתחטא ביום השלישי שהוא ע"י התורה ואז ביום השביעי שהוא עה"ב שכולו שבת יטהר כי מי שטרח בע"ש וכו' יעו"ש נמצא אפר הפרה בעצמו אינו מכפר רק ע"י הזאתו שביום הג' ירגיש להתמיד ולעסוק בתורת ה' הנתנה ביום ג' ואז הוא מכפר וביום השביעי יטהר לעה"ב כך ענין מיתת הצדיקים שיתאונן אדם חי כשרואה חכמים ימותו וירגיש שהוא על ביטול התורה וכמ"ש בפ"ק דברכות החשתי מטוב וכאבי נעכר וכו' וכמ"ש כשרואה יסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטל תורה ואז מתכפר לו ובזה יובן שרצה התנא להבינך שלא תטעה לומר דמיתת הצדיקים בעצם מכפר בלא תורה ותשובה לכך אמר למה נסמכה למיתת מרים פרה להקיש מה פרה מכפרת והיינו ע"י עסק התורה כמרומז בהזאת שלישי ובשביעי יטהר כך מיתת הצדיקים מכפרת אם מרגיש בצערו ונותן לב לשוב ולעסוק בתורה שהיא העיקר ואז מתכפר לו ואם לאו רשע בעונו ימות וכמ"ש האלשי"ך במשלי סימן י"א מה הצדיקים נלכדו בהיות בוגדי' וטוב הי' יותר שהרשע בעונו ימות לזה ביאר הפסוק ואמר א"כ תאבד תקנת התשוב' ומת הצדיק עד שיתן הרשע לבו לשוב משא"כ כשרואה הקב"ה דבל"ה לא יעשה הרשע תשובה ותוחלת אונים אבדה אז באמת צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו וק"ל.
ועפ"ז נ"ל ע"ד הלצה מ"ש בסוף חגיגה אר"א ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם מק"ו מסלמנדרא שהיא תולדות האור הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ת שגופן אש שנא' הלא כה דברי כאש נאם ה' עאכ"ו א"ה פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם מק"ו ממזבח הזהב וכו' וכ' התו' לאו בפושעי ישראל בגופן קאמר דהא אמרינן בר"ה גיהנם כלה והם אינן כלין וכו' ולהבין כוונת התוס' נ"ל דהא ק' למה ליה ללמוד ממזבח הזהב וכו' ה"ל ללמוד מת"ח עצמו מה הסך מדמה של סלמנדרא אין האור שולט בו הסך מדמה של ת"ח ודמים תרתי משמע הן שסך מדמו במיתתו של צדיקים באומרו כי נתכפר במיתתו או בדמו שמסר דמו ומעותיו ביד עכו"ם מכ"ש שאין אור גיהנם שולט בו לזה כ' התו' דלא איירי בפושעי ישראל בגופן ר"ל שסך גופו מדמו של ת"ח דבזה גיהנם כלה והם אינם כלים דפי' מהר"שא בר"ה דהיינו חיצי כלים והם אינם כלים והרשע שסך מדמו של ת"ח נקרא חיצו של הקב"ה כאשר כתבתי בה' פסח גל שנפל וכו' אלא איירי בשאר פושעי ישראל וכו' וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל דסלוקן של צדיקים מכפר אחר שפשפש במעשיו ועסק בתורה לכך נלמד זה ממיתת מרים ולא ממיתת צדיקים אחר שהי' לסמוך לפרה דכ' האלשיך דסילוק מי' הי' על שנתרפו בד"ת כמו ברפידי' שנאמר והכית בצור וכו' יעו"ש לכך נסתלקה מרים כדי לסלק בארה ויתנו לב על שביטלו תורה ובזה יובן ויבואו כל העדה ר"ל עדה שלימה ואפי' הכי ותמת שם מרים וק' ממ"נ אי מפני הרעה הא הי' עדה שלימה ואי לסלק המגין שתבוא העונש הא נשאר משה ואהרן וגם בל"ה מה זה העונש וכו' וכ"ת על שלא קברוה מיד כמו בשאול ז"א כי מיד שמתה ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ומשני ולא הי' מים לעדה שכבר ולא הי' מים ר"ל תורה כמ"ש כל צמא לכו למים ולזה מתה ונסתלק בארה ג"כ וק"ל אך לבאר כל הספיקות הנ"ל נ"ל והוא דידוע מ"ש בכתבי האר"י מבשרי אחזה אלהי. כי האדם נקרא עולם קטן שבו נכלל כל העולמות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה ויש בו כל העשר מדות כולל אבי"ע ויש בו משה ואהרן ומרים והיינו כשהוא במדריגת צדיק ויש בו דעת ומדע להבין במושכלות ויראת ה' על פניו תמיד אז הוא נקרא משה וכשהוא גומל חסד נקרא אהרן וכשהוא רשע ומורד באדונו נקרא מרים וכמ"ש בפסוק את מריך הקשה שהוא לנוכח וכשהו' נסתר ליחיד אמר מריו הקשה ולרבים מרים והנה מצינו בעובד' דלתת' איתער לעילא דעל ידי המצות ומעשים טובים שישראל עושין גורמין ייחוד למעלה ולהמשיך שפע רוחני וקדש מצד החסד למטה לתחתונה ובהיפך נסתלקו מימי החסדים למעלה וכמ"ש בזוהר אחרי מות בשעת' דאסגיאו זכאי בעלמ' כנסת ישראל סלק' ריחין טבין ומתברכ' ממלכ' קדיש' ואנפה' נהירין ובזמנ' דאסגיאו חייבין בעלמ' כנ"י כביכול אטעמית מסטר' אחרת מרירן כדין כתיב השליך משמים ארץ וכו' והצדיק הוא המשים אל לבו חטאתו ומריו כמ"ש דוד חטאתי נגדי ועפ"ז פירש הרב הב"ש פסוק הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו' עיין לקמן משא"כ הרשע אין אלהים כל מזמותיו וכמ"ש הרב המגיד מ' מענדיל על פסוק אם בן הו' והמיתן אותו וכל הבת תחיון וכו' והנה האדם העוסק בתורה ותפלה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ומכ"ש אם יש בו מחשבות זרות שנקראו קדשים פסולין ונמסרו לחיצונים וכשחוזר האדם בתשובה מגביה הניצוצות הקדושים שנמסרו אל החיצונים ולכך כשעומד בתפלה או בעסקו בתורה עומדים המחשבות זרות לבלבל תורתו ותפלתו כי המחשבות זרות הם חטאותיו ועומדים לפניו כדרך מלחמה אבל כוונתם שיתקנם ולהוציאן מעמקי הקליפות והיינו על ידי שיחרד כשירגיש שהם עוונותיו ויצטער עליהן וביא' הדבר קבלתי מרבי ואין צריך להאריך כאן וידוע דמימי החסדים נקרא זרע והטע' כי היא טפה כלולה מן ך"ז אתוון וכל א' כלול מי"ס גי' רע והשבעה חסדים גי' זרע ועיין במאורי אור במערכת אות ז' יעו"ש.
ובזה יובן ויבואו כל העדה שהיו עדה שלימה וישב העם ר"ל ע"י שישבו בשלוה ירדו ממדריגתן עד מדריגה שנקראו העם וכמ"ש וישמן ישורן ויבעט ומזה מצא היצה"ר עליהם מקום תפיסה מתוך רוב שלותם וכמ"ש בתנא דבי אליה' מובא בר"ח ש' הירא' פי"א וז"ל אין כל ברי' יורדות לידי צער אלא שמתוך שאוכל ושות' ושמח וכו' והסימן מסר ביד האדם כשהוא במדריג' עליונה אזי לא ידבר בגנות שום ברי' כי ודאי יחזיק לכל אד' ליותר צדיק ממנו וכו' כי כל חטאותיו הם תמי' לנגד עיניו משא"כ ויורד ממדריגתו אזי יתן דופי לכל אדם ושבח את עצמו וז"ש כשירדו ממדריגתן ונקראו העם מיד נתנו דופי לכל אדם והעיקר בקדש שהם הצדיקים שנתנו בהם דופי ותמת שם מרים כי עד עכשיו היו מרים לנגד עיניהם והחזיקו לכל אדם ליותר צדיק משא"כ עכשיו נהפך קערה אל פי' כי דברו ועסקו בקדש ותמת מרים ששכחו והסירו מלבם פשעם ומרדם בהקב"ה וחשבו א"ע לצדיקים וכ"ת שזה הי' מחמת שניתן ארכם לשלותם והאריך ברשעתו כמ"ש על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרש לזה ביאר וא' דגם זה אינו כי מיד ותקבר שם סמוך למיתה קבורה דכ' בכתבי האר"י ענין מיתת ז' מלכים דירידתן ממדריגתן נקרא מית' וכו' וה"נ מיד שירדו ממדריגתן מיד ותקבר שם נשכח מה' כל חטאת' ולא מחמא אריכת הזמן ובעובדא דלתת' איתער לעילא שנמשך מזה שלא הי' מים לעדה כי השכינה הנקרא' כנסת ישראל נקראת ג"כ עדה וכמ"ש בזוהר והאבן הזאת תהי' לי לעדה ונסתלקו מימי החסדים למעלה ולא השפיעו לשכינ' הנקראת עדה מים שהם החסדי' וכשנתקלקל הצנור שהי' מעבר לשפע להשפיע לתחתוני' לא הי' מים ג"פ כמשמען לישראל כי זה נמשך מזה וז"ש הש"י ולא הי' מים לעדה וכו' שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר הי' להם הבאר בזכותה של מרים וכו' יור' כי כל שנות דור המדבר הי' ס' שנה דלא נענשו פחות מבן עשרים ומ' שנה שהיו במדבר בזכות שהי' מרים הקשה ביניהם לנגד עיניהם מה שמרו וחטאו נגד הקב"ה שהיו צדיקים והי' בהם כח להוריד השפע מלמעלה למטה לתחתונים משא"כ כשמתה מרים שירדו ממדריגתן ע"י ששכחו מרי' הקשה נסתלק הבאר שהי' השפע למעלה ולא השפיע לתחתונים וק"ל.
ומעתה ביאר כי מאחר שלא הי' שפע הנקרא מים לעדה שלא קבלה כנסת ישראל שום שפע לכך לא הי' מה להשפיע לתחתונים והוא בכלל אומה ישראל וגם יש בפרט שכל א' מישראל ג"כ מתנהג כך דנקרא עולם קטן וכשקלקל מעשיו נמנע השפע ממנו כי נתקלקל צנורי ההשפעה וכנזכר בתנא דבי אלי' הנ"ל זה ג"כ יעו"ש ואז הרגישו שמתוך דרכיהן הרעה הי' להם הצרה הזאת מיד ויקהלו על משה ואהרן ור"ל מה שהי' פרוד ע"י רוע מעשיה' עכשיו תיקנו מעשיהם ונקהלו ונתחברו לעשות אחדות א' ואחזו במדה שהיא על משה ואהרן והיינו תשובה עלאה שנקראת בינה שהוא על משה ואהרן כנודע וכבר זכרנו כשהחוטא שב מעונותיו מגביה כל הניצוצות שהם חטאותיו והן מחשבות זרות דעל רעיונ' סלוקי בעת תורתו ותפלתו וז"ש וירב העם עם משה שהוא הבריח התיכון שהוא הדעת והמחשב' שהע' שה' חטאותיו ופשעי' מריבין עם משה שהי' המחשב' שמבלבלין מחשבתו ועושין עמו מריב' ועיקר כוונתו מה שעולין אלו המחשבו' בשעת תפלתו ולמודו הוא ויאמרו לאמר שהם מתחננין אליו בכל אמירה שהוא פיוס שיחרד האדם מעונותיו ויבקש ויתחנן אל אלהיו ויאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' כי נודע שכל תורתינו ותפילתינו הוא להוציא נצוצות משביר' כלים וכמ"ש בכתבי האר"י כי הצלם של האדם נקרא מדת ימיו של האדם וכפי מספר הניצוצות שעליו לתקן ולהוציא כך מספר ימיו והיום שעוש' בו מצות ניתקן הכלי והצלם ניצוץ א' ממנו והיו' שלא נעשה בו מצוה נשאר פגום וכו' עיין בדרוש הצלם וכו' והנה מיתתו של צדיק נקרא גויעה שמיד נגווע ונאסף אל עמיו אל מחנה השכינה וכמ"ש האלשיך יעו"ש.
וזה שא' ולו גווענו בגווע אחינו כמו שאר הצדיקים שהעלו הניצוצות מיד לפני ה' ולא נפלו הניצוצו' אל הקליפה כלל רק מיד נגוועו לפני ה' שהיא השכינה ולמה הבאתם את קהל ה' כי השכינה נקראת קהל ה' לשון כנסת ישראל שמכנסת ואוספת השפע מישראל סבא שהוא ה' ואמר למה הבאתם ניצוצות הקדוש' ניצוצי השכינה אל המדבר הזה שהוא מקום הקליפות כנודע למות שם אנחנו ובעירנו ר"ל שירדו ממדרגתן בשוה אנחנו שהיא הנשמה שהיה ראוי לעלות השמים אל מקום מחצבה ובעירנו שהוא הגוף הנק' נפש הבהמי שירד למטה לעפר שממנה חוצבה וכמ"ש שלמה כי מי יודע את נפש האדם העולה למעלה וגו' ועתה השוו שניהם במדריגה א' למות שם למטה אנחנו ובעירנו הנשמה והגוף אך דאי' מ"מ מת משה במדבר כדי שיעלו עמו גם שאר אנשי דור המדבר משל לאחד שנפלה מרגליות וכו' וה"נ אם תתנצלו לומר לך חטא' להורות תשוב' ור"ל שע"י אלו הניצוצו' שנפלו עתה יהיה סבה להעלות גם שאר הניצוצות אשר שם גם זה אינו כי למה העלתנו ממצרים וגזר אומר שלא לשוב שמה כי כבר נעשה כמצולה שאין בה דגים שלא נשאר שם שום ניצוץ קדוש א"כ מעתה קשה מה זה שהביא אותנו אל המקום הרע הזה שאין בו רק מנין רע כי ניצוצי הקדושה מן ז' חסדים אין כאן כלל באומרו לא מקום זרע כי אין כאן שום ניצוץ קדוש להוציא והראי' כי אין מים לשתות וכו' וכל הענין יובן ממילא איך האדם יבין וישכיל לבטל ולפנות את עצמו מכל מחשבות זרות הטורדות אותו בתורתו ותפילתו כי לא דבר רק הוא כי הם דברים העומדים ברומו של עולם כאשר קבלתי מרבותי ודי בזה לחכימא ודור"ן.
בפרק קמא דסוטה אמררבי אלעזר מ"ד וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות והידוענים והמפצפים ומהגים ואינם יודעים מה צופים ומהגים ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה עמדו וגזרו כל הבן הילוד היארה תשליכהו כיון דשדינהו למשה במיא אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא בטלו לגזירתייהו והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה והיינו דאמר ר' חנינא מ"ד המה מי מריבה אשר רבו וכו' המה שראו איצטגניני פרעה וטעו והיינו דאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו א"ל משה בשבילי נצלתם כולכם ע"כ וכ' התו' בד"ה בשבילי נצלתם כולכם תימה אדרבה בשבילו נגזרה הגזרה שראו איצטגניני פרעה וי"ל הוא הי' הראשון המושלך ליאור וגזרה ראשונה אם בן הוא והמתן אותו לא בשבילו היתה אלא משום ונלחם בנו ודרך האנשים להלחם ע"ש ויש לתמוה בש"ס זו חדא ק' קיצור ל"ל הא דמאריך וא' והיינו דקאמר משה שהוא בלא צורך כלל לעניני ב' ק' קיצור תוך קיצור ל"ל ג"כ הא דמסיים הש"ס והיינו דאר"ח המה מי מריבה דבל"ה א"ש דע"כ מוכח דטעו במה שחשבו שזה יהיה הלקות' שנשלך ליאור כי אדרבה להצלה גדולה יחשב וע"כ קאי על מי מריבה כמאמר הש"ס ול"ל הא דר"ח כלל ג' ק' אם באמת הי' מורה הסימן על מריבה לא על השלכתו ליאור א"כ ק' באמת מ"ט כי שדינהו למשה במיא לא נראה להם הסימן כלל כמאמרם תו לא חזינין כי ההוא סימנא ד' יש לדקדק דהל"ל תו לא חזינן ההוא סימנא מאי כי ההוא סימנא ה' ק' מנ"ל דטעו ולא ידעו דקאי על מי מריבה דז"א אדרבה יותר ראוי לומר דהסימן שהי' מורה שהוא לוקה במים ממש והיינו ביאור והא דלא מצינו לו שם שום לקותא ז"א דאי' שם ביום שהושלך ליאור הי' ו' סיון אמרו מלהש"ר רב"שע מי שעתיד לקבל תור' ביום זה ילק' ביום זה הרי דראוי הי' ללקות שם אלא דבזכות התורה והתנצלות מלה"שר ניצל משם וא"כ שפיר ראו האצטגנינים ומוהרש"א הרגיש בק' זו ומפרש דבאמת פליגי בזה יעו"ש מדגרס בש"ס ר"ח בר פפא א' אותו היום וכו' והוא לשון פלוגתא אבל לפי הנסחאות שלפנינו אמר ר"ח בר פפא הדרא קו' לדוכתא ו' ק' לפי כוונת משה שאמר שש מאות אלף רגלי היינו שבשבילי נצלתם כולכם א"כ מה חיבור יש לפסוק זה עם הפסוק שאח"ז הצאן ובקר ישחט להם שהוא פלאי וגם תמוה שיאמר משה דבר שיש לו גדולה בזה והוא עניו מאוד ועוד דבמדרש ביאר דבר זה יותר וא' שבלילה שהושלך משה ליאו' נשלכו ת"ר אלף תינוקת וכולן עלו בזכותו של משה וכו' וא"כ הל"ל בש"ס ג"כ בזכותי מאי בשבילי דקאמר ז' ק' מה שהקשה מוהרש"א לתו' וז"ל דבריהם תמוהים הא ודאי הא דאיצטגנינים הוא גזרה ג' אבל גזרות השלכת ב"י ליאור היינו כבר בגזרה שני' משום פן ירבה ועל תירוצם ק' שכתבו דמשה היה ראשון וזה סותר כמה מדרשי' וכו' יעו"ש וק' ג' הנ"ל מצאתי ביפ"ת במדרש פ שמות יעו"ש שהניח בק' והנה שני ק' שהקשה מוהרש"א לתוספות הנ"ל כ"כ לתרץ חדא באידך דבאמת כוונת התו' הוא כך והקוש' הוא כמ"ש משה בשבילי נצלתם כולכם הא מצינו אחד משלשה גזרות והנ"ל שהי' עכ"פ בשביל משה וא"כ לא די מה שנענשו ונשלכו ביאור בגזרה שלישית בשבילו שראו איצטגניני פרעה נוסף לזה שא' בשבילי נצלתם כולכם וז"ש התו' תימה בשבילו בגזרה הגזרה שראו איצטגניני פרעה ור"ל נתכוונו התו' להקשו' בגזרה ג' שראו האיצטגנינים שהי' בשבילו בודאי עכ"פ ואיך א' היפך לזה בשבילי נצלתם כולכם שעכ"פ ע"י נאבדו חלק שלישי מישראל ומשני דהוא היה הראשון בגזרה זו שראוי איצטגנינים שהי' רק יום א' כמפורש במדרש שא' למצרים השאלוני בניכם יום א' ותיכף נשלך משה ליאור ונתבטלה הגזרה אבל גזרה שני כל בן הילוד שלא הי' בשבילו רק משום פן ירבה בזה לא איירי התו' דנשלכו הרבה מישראל כנזכר במדרש ודוק היטב דמבואר ק' מהורש"א הנ"ל ותמהנו על תמוהו וכדי לתרץ שאר הספיקות נ"ל לתת לב מאין יצא להם הטעות שסברו מושיען של ישראל במים הוא לוקה כפשוטו ולא שמו לבם להבין דקאי על מי מריבה מאחר שבאמת היו חכמים וחוזים ונ"ל דודאי לא נעלם כל מאורעותיו וכל הני הרפתקאו' דעדו על משה בענין מריבה ובאמת נסתפקו' בסמנא דההוא כוכבא דמורה דמושיען של ישראל במים הוא לוקה אי ר"ל ע"י מי מריבה שיקבל עונש מיתה משם או שימות במים ממש אלא שהכריעו בדעתם דע"כ א"א דקאי' על מי מריבה מטעם דאין מי מריבה חטא כלל והוא ע"פ מה ששמעתי אומרים בשם גדול א' לתרץ ש"ס דשבת א"ר אמי אין מיתה בלא חטא מיתבי אמרו מלהש"ר וכו' ומשני אף משה ואהרן בחטאם מתו שנא' יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם והקשה ל"ל להאריך ולומר הא האמנתם וכו' דבל"ה א"ש ומתרץ דק"ל כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא וא"כ משה שהי' שנותיו ק"ך שנה ובעת שיצאו ישראל ממצרי' הי' בן שמונים שנה ובודאי שוב אין מספיקין בידו לחט' וא"כ להש"ס דא' אף משה ואהרן בחטאם מתו מדכתיב יען לא האמנת' דע"כ אין זה חט' כלל דהא עברו רוב שנותיו ולא חטא ושוב אין חטא בא על ידו לזה מסיים ואמר הא האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם לפטור וא"כ לא הי' להם עדין רוב שנותיו לכל א' יעו"ש וק"ל ודפח"ח.
ומעתה א"ש דמכח זה הכריעו האיצטגנינים דע"כ אין מי מריבה חטא כלל דידעו דכל שנותיו הנגזרין למשה מצד המזל הוא ק"ך שנה וא"כ במי מריבה כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא ושוב לא יבא לידי חטא כלל ובודאי גם במי מריבה לא חטא וכדעת המפרשי' בזה ג"כ וכשלא חטא ע"כ לא נענש במיתה עבור מי מריבה וע"כ הסימן דבמים הוא לוקה אתי כפשוטו ומזה יצא להם הטעו' אך דבאמת ק' מנ' דטעו בזה דלמא האמת כדבריהם דלא הי' שום חטא במי מריבה מכח קושי' הנ"ל ומנ' לרשב"א עצמו לומר הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם וכו' דלמא אז מלאו ימיו ושניו וי"ל דאין קוש' הנ"ל מכרעת כלל לומר דלא חטא במי מריבה מדעברו רוב שנותיו דהא מוכח בל"ה דקודם לזה חטא כמ"ש הצאן ובקר ישתנו להם והוא הי' היותר חמור מחטא מי מריבה אלא שחס עליו המקום לפי שהי' בסתר וכדעת הספרי ורש"י בזה וא"כ גם שם ק' הא כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא ואיך בא לידי חטא הצאן ובקר ישחט להם אלא ש"מ כדעת רשב"י דבאמת לא עברו רוב שנותיו ועדין לא הגיע זמנו וכו' וחטא שם וכאן במי מריבה וטעו בזה אך דק' לאיצטגנינים אם לא נעלם מהם ענין מי מריבה כדאמרן איך נעלם מהם ענין חטא מהצאן ובקר ישחט שהוא ודאי עון פלילי ונ"ל דסברו דמי מריבה אינו חטא מכח קוש' הנ"ל מכ"ש הצאן ובקר ישחט אינו חטא כלל דאי' בספרי ויאמר משה שש מאות אלף רגלי רש"בי אומר רע הי' דורש בו דבר א' ואני דורש בו דבר אחר ונראין דברי מדבריו הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם כמשמעו כלום אתה מספיק להם והלא הצאן ובקר עבירה חמורה מחטא מי מריבה אלא לפי שהי' בסתר חס עליו המקום ר"ש אומר ח"ו לומר שעל' על דע' אותו צדיק דבר זה אלא כך אמר אתה אמרת בשר אתן להם חודש או ימים ואח"כ תהרוג את כולם וכי שבחך בזה משל אומרים לחמורה וכו' וע' כי' רש"י בחומש ג"כ זה ויש להבין זה מאחר דדברי ר"ע אתין כפשוטין לפי משמעות הפסוקים א"כ למה אר"ש נראין דברי מדבריו והנראה דיבואר זה ע"פ הדיקדק שיש לדקדק מאחר דר"ע ור"ש פליגי במשמעות דורשין בהפסוק הצאן ובקר ישחט להם דמר חשבו לחוב ומר חשבו לזכות א"כ ק' לספרי דציין בפסוק שש מאות אלף רגלי וגו' דבפסוק הצאן ובקר הל"ל להרשים מאחר דבפסוק זה אייר' ענין פלוגתתם ולכך נ"ל לפרש משום דיש איזה ספק בפסוק שש מאות אלף ומיית' עלה פלוגתא דר"ע ור"ש ומהם יבואר הספק והוא דק' בפסוק שש מאות אלף רגלי דלשון רגלי הוא מיותר וע"כ דרשו חז"ל דהוא כמו ויברך ה' אותך לרגלי ושאמר להם בשבילי נצלתם כולכם וכנ"ל. ומעתה קשה קושיא ו' הנ"ל שאין לו חיבור לפסוק הצאן ובקר שאח"ז ועוד ק' אשר אנכי בקרבו הוא מיותר וכן דקדק ביד משה שם ונ"ל דשניהם יבארו ע"י איזה דקדק שאמר המדרש ת"ר אלף עלו בשביל משה וכן משמעות הפסוק ת"ר אלף רגלי וצריך טעם למה דוקא ת"ר אלף בצמצום עלו בשביל משה ונ"ל דכבר זכרנו דמשה היה ראוי שילקה בעת נפילתו ליאור אלא שנמלט בזכות שעתיד לקבל התורה ביום ההוא וידוע דקבלת התורה לא היה אפשר כי אם בששים רבוא דהיינו ת"ר אלף בצמצום לא פחות חד דששים רבוא אותיות לתורה וכו' וכנודע וכן מצינו אח"ז שהיה באמת כך שאמר ה' למשה לך רד ודרשו בש"ס כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו שחטאו ואינם דנתחייבו כלי' אתה ל"ל ומעתה אם נמלט משה כדי שיקבל התורה לישראל ע"כ היה מן ההכרח שימלט עמו ת"ר אלף במספר דבלא"ה אין צורך גם במשה וז"ש משה לגודל ענוותנותו דלא תלה הגדולה בעצמו רק בסיבת זולתו וז"ש בצחות לשון למליצת ישראל לבל ישחטם במדבר ואמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ור"ל שש מאות אלף בצמצום נצולו בשבילי לטובתי לסיבה אשר אנכי בקרבו ר"ל כדי שאהי' ראש ונשיא בתוכם דבלא"ה לא הייתי זוכה לגדולה זו אלא בסיבתם כמ"ש במשנה תורה ג"כ וידבר ה' אלי שאין הדיבור מתייחד עם הנביאים אלא בשביל ישראל וא"כ אם המתה אותם כאיש אחד אין בי צורך לעולם כלל ומה אני זולתם וכמו שאמר כבר מחיני נא וכו' ומעתה שפיר יש חיבור לפסוקים הנ"ל הלא כבר החילות להראות לי גודל חסדך עמי שלסבת גדולתי הצלת שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי ועתה הצאן ובקר ישחט ולסבה זה תרצה לכלותם א"כ אין בי שום תועלת ג"כ ומחני נא וכל זה א"ש לשטת ר"ש משא"כ לשטת ר"ע שהיה זה דרך קטרג לפניו יתברך ולא דרך מליצה ותפלה אין שום חיבור ומשמעות לפסוקים הנ"ל מכח כל הספיקות שזכרנו ומעת' תבין ושפיר אמר ר"ש ונראין דברי מדבריו ולזה נתכוונו האיצטגנינים בחכמתם דע"כ אין זה חטא כלל ומהיכי תיתי שיחטא במי מריבה מאחר דכבר עברו רוב שנותיו קרוב לכולו בלא חטא וע"כ במים הוא לוקה אתי כפשוטו ורצו לתפסו במדה זו וחשבו כאן ביאור אבל באמת טעו בזה דאין זה ענין לזה דאם באמת הצאן ובקר לא היה חטא למשה כסברת ר"ש והפסוקי' מסייעין לדבריו מ"מ מי מריבה היה חטא והוצרך הכתוב להעיד על זה כמה שנא' המה מי מריבה דמשמע דכבר נזכר במ"א והיכן נזכר בתורה קודם לזה ענין חטא מי מריבה אלא דקאי על איצטגניני פרעה שראו וטעו ר"ל שלא תאמר כהבנת העולם שלא ידעו שעל מי מריבה הוא לוקה דקאמ' הש"ס היינו שלא ראו ענין מי מריבה כלל אלא שראו באמת ענין הנ"ל כאשר זכרנו אלא שטעו בפירוש הענין ויצא מקום הטעות מדאמר משה שש מאות אלף רגלי וכו' דאתי פירוש הכתובים כדעת ר"ש וא"כ לא חטא ברוב שנותיו וע"כ מי מריב' ג"כ אינו חטא ואתי הסימן כמשמעו דבמים ממש יהי' מיתתו לכך גזרו.
ובזה יובן המשך הנ"ל שהמה צפו וראו כל ענין העתיד אף במי מריבה לפי ענין הראוי וסברו שלא יהי' במוחזק ע"י סימן הכוכב שראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה ונסתפקו בפירוש הענין אי ר"ל שהוא עצמו ילקה במים או ע"י שילקה הת"ר אלף שהיו ראוין לקבלת התורה שיפלו למים ממילא הוא לקוי דבזולת' אין שום גדולה למושיען ג"כ אבל במי מריבה הכריעו דאינו כלל מטעם הנ"ל ולכך גזרו כל בן הילוד היאורה תשליכהו ולאו משום הספק איזהו המושיע אלא דבכוונה עשו זאת שם העדר ת"ר אלף הנ"ל אז ממיל' ילקה המושיע ואפשר שאף הוא עצמו ילקה בהעדר' ובאמת הסימן הי' מורה על הלקותא של משה עצמו במי מריבה ועל לקותא של ת"ר אלף במים שהיו ראויין לזה בהחלט אלא שנצלו בהכרח אח"כ לסבת הצלת משה וכנ"ל כיון דשדינהו למשה במיא והליצו המלאכים בעדו מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ונמלט ונמלטו עמו ת"ר אלף בשבילו וכנ"ל ומיד העביר השם מקצת הסימן שהי' מורה על לקות' של ת"ר אלף ונשאר הסימן על משה עצמו ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא ר"ל כמו שהי' הסימן קודם השלכותו ליאור לא חזינן דטעו וסברו דמה שהעביר הסימן שהי' מורה הריגה לת"ר אלף סברו שכבר נתקיים בהם הסימן ושוב לא חשו למקצ' הסימן שנשא' שהיו אומרי' בדליכ' ת"ר אלף הראויין לקבל' התורה שוב אין מקו' למושיע להוציאם ממצרים כמ"ש בהוציאך את העם ממצרי' תעבדון את אלהים על ההר הזה ולכך בטלו לגזירתייהו אף שני גזירות הראשונים שהי' משום פן נלחם בנו ועלה מן הארץ כי שוב לא עלה מורה על ראשם בהעדר ת"ר אלף הנ"ל ממילא לקוי המושיע אבל באמת טעו כי לא ידעו שעל מי מריבה הוא לוקה לבדו ולא הי' שום לקותא לאחרי' וטעו בשניים שסברו שהעברת הסימן הי' מורה על מיתת ת"ר אלף וז"א כי היפך הוא שנשארו לחיים והלקותא של המושי' סברו במים ממש יהי' מיתתו וז"א על מי מריבה הוא לוקה והא שלא נתנו לב להבין דסימן מורה על לקותא דמי מריב' משום דקשיא להו הא אז יעברו רוב שנותיו בלא חטא ושוב לא בא לידי חטא אך ק' דלמא האמת כדבריה' מכח ק' זאת ומנ' דטעו לזה מייתי הא דר"ח המה מי מריב' דמשמע שמפורש כבר וז"א אלא בא ללמד המה שראו איצטגניני פרעה וטעו לפי שראו כל הרפתקאי' דעדו עלי' עד מי מריבה שהי' בלא חטא לכך באו לכלל טעו' מכח ק' הנ"ל אך ק' אדרבה אם ראו כל הענינים ודאי שראו ענין חטאו מ"ש הצאן ובקר ישחט ונסתר סברתם בזה לזה משני דע"כ סברו דאין זה חטא דאז א"ש דא' משה שש מאו' אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו שהוא כולו תמוה וע"כ מוכח לפרש בשבילי נצלתם כולכם. א"כ ק' מה זה חיבור לפסוק הצאן ובקר ישחט להם וצ"ל כר"ש א"כ מוכח דאין זה חטא זה הי' טענתם אבל טעו כנ"ל דהא לחוד והא לחוד ודו"ק.
במדרש זאת חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וגו' וי"ל דהסוגיא בכ"מ שאומר זש"ה משמע דיש איזה קושי' בפסוק ואמר זש"ה לתרץ הקושי' וכאן לא נודע הקושיא מאי כדי לידע שמתרץ במ"ש זש"ה וגם הפסוק עצמו אין לו הבנה לפי' רש"י באיוב יעו"ש וי"ל דהקשה האלשי"ך שהי' ראוי לומר תחלה הציווי ואח"כ יאמר והיתה זאת חקת עולם ולא שיאמר תחלה זאת חקת וגו' ועוד הקשה על כפל לשון המדרש חוקה חקקתי גזרה גזרתי ופי' הוא ז"ל ע"פ המדרש ששאל מין א' את ריב"ז ואמר תורתכם הוא מעשה כשפים שהטמא מת מביא' אפר ומים ומזין עליו ואומרים לו טהור א"ל נכנס רוח תזזית בך וכו' א"ל תלמידיו לזה דחית בקנה וכו' א"ל חוקה חקקתי וכו' ומזה יתכן כי שני דברים תמוהין יש כאן למה יטהר בזה כלל כשאלת המין שנית איך מתהפך ליטהר במה שהוא מטמא ולכך הקדים להם לומר חוקה לפי שודאי יהרהרו על זאת המצוה שהיא תמוה בשני דברים הנ"ל לכך א' חוקה חקקתי גזרה גזרתי כפל שלא יהרהרו על ב' דברים הנ"ל.
ובזה יובן דמקשים המדרש בפסוק זאת חקת והי' ק' להמדרש על הפסוק קו' האלשיך מ"ט פתח בחוקה ואי משום שאין למצוה זו טעם שיש בו דבר המתהפך ומטהר ומטמא ק' הא חשיב במדרש ד' דברים וא' מהן שעיר המשתלח ויש בו ג"כ דבר המתהפך שהעוסק בו מטמ' בגדיו והוא מטהר ומכפר ואפ"ה כתיב חוקה לבסוף כמ"ש והיתה זאת לכם לחוקת עולם וה"נ הל"ל בסוף ומתרץ כמ"ש זש"ה מי יתן טהור מטמא ר"ל מה יוסיף ומה יתן טהרה בזה ע"י אפר ומים דלכאורה הוא מעשה כשפים ובשאלת המין ב' מטמא ר"ל שיש בו עוד דבר המתהפך מדבר שהוא מטמא יצא טהרה לכך על שהוא לא אחד ר"ל על שיש בו שני דברים תמוהים משא"כ בד' הנזכר דליכא בהם רק תמיה אחד לכך הקדים להם חוקה קודם הצווי לבל יהרהרו בעת הציווי וכתירץ האלשיך שם וק"ל.
בפסוק ויאמר ה' אל משה ואהרן לאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על השם מריתם פי למי מריבה ע"כ וי"ל דמצינו אסיפה הוא מיתת צדיקים שמתו בעטיו של נחש כמו באבות ואהרן שמת עבור חטא מי מריבה אינו שייך לשון אסיפה וכן הקשה האלשי"ך ב' ק' ג"כ באלשיך הנה משה חטא כמ"ש וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו' ואהרן הי' בשב ואל תעשה ולמה יענש אהרן כלל ואף גם מה שהקדים מיתתו למיתת משה ג' קו' האלשיך לעיל אמר לא האמנתם וכאן אמר מריתם שהוא חמור יותר ומה שפירש בשם בעל השרשים מריתם הוא לשון חילוף והיפך גם זה צריך פירוש לפירושו ד' הקשה ג"כ הל"ל במי מריבה מאי למי מריבה ה' ק' מה זה צריך לומר כי לא יבוא אל הארץ וכו' ודאי אם ימות מיד בהר הזה לא יבוא אל הארץ והיותר תמוה מ"ש אשר נתתי לבני ישראל סימני ל"ל כי מי לא ידע זה גם ק' דהל"ל אשר נתתי לישראל מאי לבני ישראל.
ותחלה לתרץ פסוק המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם וי"ל חדא הא מה שנקראו מי מריבה הוא על שהמרו משה ואהרן פי ה' שאמר להם לדבר אל הסלע והוא הכה וכמ"ש כי מריתם פי למי מריבה וא"כ לפ"ז מאי אשר רבו בני ישראל הל"ל אשר רבו משה ואהרן ועוד מאי לשון רבו הל"ל אשר מרו פי ה' כמ"ש אח"כ ולשון מרי נופל על לשון מריבה משא"כ לשון רבו משמע לשון רבי' וכמו שדרשו ב"פק דברכות ובני רחבי' רבו למעלה ודרשינין למעלה מששים רבוא דילפינן רב' מפרו ורבו וכו' יעו"ש במ"א ועוד דהל' אשר רבו ב"י על ה' מאי את ה' דמשמע עם ה' כמו אתו עמו ועוד דלשון ויקדש בם משמע משום קדש שמו לבד מתו כמו בקרובי אקדש וז"א הא עבור חטאם מתו ונ"ל כמו שזכרתי לעיל ש"ס דפ"ק דסוטה דראו מושיען של ישראל במים הוא לוקה וגזרו כל הבן הילוד וגו' כיון דשדינהו אמרי תו לא חזינן כי ההוא סימנא ובטלו ואינן יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה והיינו דאר"ח המה מי מריבה וגו' והיינו דאמר משה שש מאות אלף רגלי בשבילי נצלתם כולכם אמר רבי חנינא בר פפא אותו היום ו' סיון היה אמרו מלה"שר מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ילקה ביום זה וכו' וכ' מהרש"א דפליג ר"ח אדלעיל וס"ל דלא טעו דשפיר ראו שילקה במי יאור אלא שניצל ע"י מלהש"ר וכו' וכל זה א"ש לגירסת ר"ח אומר משא"כ לגירסתינו אמר ר"ח ק' דמשמע דליכ' פלוגתא ועינינו רואת דפליגי בי' כסברת מהר"שא ואי פליגי ק' כי שדינהו אמאי לא חזו כי ההוא סימנ' הא הסימן קאי על מי מריבה והגזרה במקומו עומד ונ"ל דודאי לר"א דס"ל ראו מושיען של ישראל וכו וע"כ כקו' הנ"ל דר"ח שא"חז ולא תיקשי מידי והשתא דאתי' לסברת ר"ח אין צריך לומר שטעו אלא דשפיר ראו דמצינו דוגמא לזה בפרש"י ראו כי רעה נגד פניכם אמר פרעה יש כוכב א' סימן דם והריגה וכשאמר הקב"ה לכלותם ע"ד העגל אמר משה פן יאמרו ברעה הוציא' והיפך את הדם לדם מילה וכו'. הרי דבאמת פרעה ראה כהוגן כוכב של דם אלא שאח"כ ביטל הקב"ה גזר' ההוא ע"י תפלת משה ואפי"ה לא העביר סימן כוכב של דם מכל וכל רק היפך לדם מילה וה"נ ממש כך הוא דלעולה שפיר ראו שילקה במי יאור מושיען של ישראל אלא שינצל ע"י תפלת מלהש"ר כסברת ר"ח והיפך הקב"ה סימן הכוכב שהי' מורה על לקות משה במים על מי מריבה ושם אינו לקותא כלל כאשר יבואר כמו דם מילה שאף שהוא דם מ"מ אינו עונש וה"נ אף שמתו במי מריבה מ"מ אינו עונש כלל ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא דתחלה הי' מורה אלקותא בדרך עונש משא"כ אח"כ במי מריבה אינו לקותא כלל אבל מ"מ רושם הסימן נשאר כמו דם וז"ש תו לא חזינין כי ההוא סימני והשתא דניצול בזכות תורה שעתידין לקבל ע"כ הי' צריכין להיות ששים רבוא דזולת זה א"א לקבלת התורה כנודע לכך באותו הלילה שניצל משה ניצולו עמו ששים רבו כנזכר במדרש בדף הקודם לזה וא"ש שש מאות אלף רגלי שבשבילו ניצולו כולם.
ובזה יובן המה מי מריבה שראו איצטגניני פרעה אלא שניצל בזכות מלהש"ר ונתהפך למי מריבה הסימן ההוא ואחר שניצל בתפלו' מלהש"ר ע"י קבלת התורה זה הי' סבה אשר רבו בני ישראל ר"ל שפרו ורבו עד ששים רבו דסתם רב' ששים רבוא וכש"ס דברכו' הנ"ל וניצולו ששים רבוא ישראל בזכותו שיהיו ראוין לקבלת התורה שהיא את ה' שישרה שכינתו ביניהם וזה אינו פחות מס' רבוא כנזכר במדרש תרומה לקחתם תורתי קחו אותי עמה והתור' א"א לקח כי אם בס' רבוא אך דלפ"ז דהי' נמשך מהסימן הראשון א"כ מה זה שאמר יען לא האמנתם משמע ע"י חטא נענש לזה אמר ויקדש בם שהי' כך בפני ישראל שיתקדש בם אבל באמת לא חטאו כלל וק"ל
ובזה יובן פי' פסוק הנ"ל ג"כ ויאמר ה' יאסף אהרן אל עמיו כמיתת צדיקים שמתו בעטיו של נחש שאין באהרן שום חטא כלל לכך נאמר בו אסיפה אך ק' א"כ מדוע יקנוס שלא יבוא לארץ לזה ביאר דהטעם כי לא יבוא אל הארץ הוא מחמת אשר נתתי לבני ישראל ולא לישראל עצמן מחמת שמתו במדבר כל הדור ההוא ומחמת העיכוב ששהו במדבר ארבעים שנה עד שנשלם שנות אהרן וזהו סבת מי תתן עתה וא"א ליכנוס לארץ כי כבר הגיע קיצו אבל אם נכנס הדור הראשון לא"י שלא יתעכבו במדבר היה גם אהרן בתוך הבאים לא"י אך קשה הא לעיל אמר יען לא האמנתם וגו' משמע שנקנס עבור חטא מי מריבה לזה ביאר ואמר על אשר מריתם פי למי מריבה ר"ל שהחלפתם פי של יאור למי מריבה ר"ל שעל ידכם גורם לי להחליף פי מה שגזרתי שילקה מושיען במי יאור ונתהפך למי מריבה כדי שלא לבטל הסימן מכל וכל לכך תליתי עיכוב ביאתכם לארץ ע"י מי מריבה לצאת ידי סימן הכוכב אבל באמת אין זה חטא ואין זה עונש כי עתה נשלם ימי חייהם כי הקב"ה משלים מיום ליום ותו לא אפשר וזהו סיבת עיכוב ביאתכם לארץ וק"ל.
בפסוק פרשה חוקת וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל עתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ויאמר אליו בני ישראל במסילה נעלה זכו' והספיקות רבו ונראה כי תכלית בריאת אדם בעה"ז בחומר וצורה שהם ב' הפכים עד שיזכה אדם להכניע חומרו להצורה וכמו שהוא בפרטות האדם כך הוא בכללות העולם בסוד עש"ן ובכללות העולם נק' הצורה אברהם שהיא הנשמה כמ"ש בזוהר לך לך דף ע"ו ע"ב וז"ל אברם היא נשמתא אבא לרוחא ואם לגופא וכו' יעו"ש. והגוף נק' יצחק כמ"ש במד' הנעלם פ' וירא דף קט"ו ע"א וז"ל ר"ח אמר ת"ח עד שהגוף עומד בע"הז הוא חסר מן התשלו' אחר שהוא צדיק וכו' יעו"ש אזי נק' יצחק בשביל הצחוק והשמחה שיהיה לצדיקים לעתיד לבא עכ"ל. הרי כי אברהם ויצחק היו החומר והצורה של כללות העולם ותכלית העקידה היה להכניע החומר אל הצורה [ואפשר שזהו כוונת הספרים שכתבו שיש סגולה לבעל תשובה לומר פ' העקידה].
ובזה יש לפרש המשך הפסוקים ואלה תולדות יצחק בן אברהם ופי' רש"י יעקב ועשו האמורים בפרש' וכבר צווחו בזה קמאי מה בעי רש"י בזה וגם שהקדים רש"י יעקב קודם לעשו והוא היפך סידר הפר' שנאמר ויצא הראשון אדמוני וגו' ואח"כ יצא אחיו וגו' ויקרא שמו יעקב וא"כ איך כ' רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה דמשמע דכך אמורים בפרשה וז"א וגם להבין המשך הפסוקים ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' שני לאומים ממעיך יפרדו וגו' ויאמר עשו הלעטני נא וכו' ע"כ קרא שמו אדום ובפ' וישלח ויאבק איש עמו עד עלות השחר וגו' ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך נ"א ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. לבאר כ"ז ע"פ רמז מוסר הנ"ל הוא ואלה תולדת יצחק בן אברהם כי מה שהיה ליצחק תולד' הוא אחר שנכנע החומר אל הצורה שהוא יצחק בן אברהם אז אברהם שהוא החסד והצורה הוליד את יצחק כי נעשה החומר צורה והצליח ועשה פרי ותולדות שהוא התפשטות החסד בעולם משא"כ קודם היו הגבורו' והחומר מעכב השפע מלהשפיע וכמ"ש מזה בזוהר יעו"ש ומצד החומר והצורה של אברהם ויצחק גרם ג"כ להוליד יעקב ועשו שהם החומר והצורה ג"כ כי טבע הבן דומה לאב וזהו נ"ל כוונת המשנה בפ"ב דעדיות האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים והיינו לר"ע משא"כ בתוספתא פליג שאין האב זוכה לבן בה' דברים אלו כמ"ש בתי"ט והראב"ד בשם ירושלמי מביא ראי' לר"ע בנוי שנא' והדרך על בניהם בכח גבור בארץ יהי' זרעו בעושר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו' בחכמה ולמדתם את בניכם בשנים למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכו' יעו"ש ולי נראה לפרש צחות לשון המשנה בדרך מוסר כי הבחירה חפשית ודאי ואיך יצחק שהוא החומר כשהוא נכנע אל הצורה שהיא נשמה נק' בן אברהם וכנ"ל וז"ש האב זוכה לבן הנשמה יכולה לזכות הבן שהיא חומרו להכניעו עד שנק' בן לנשמה ואז יוצא מעכירות החומר אל יופי הצורה וז"ש בנוי וכמ"ש כי אשה כושית לקח יעו"ש ובכח כי ודאי כח גברא הוא להכניעו החומר אל הצורה ובעושר כי מבואר אמרו בפ"ז דשבת דף ס"ג מ"ד אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד אלא בימינה ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא אלא למיימינים בה איכא אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד למשמיאלי' עושר וכבוד איכא ארך ימים ליכא והקש' הרי"ף ב' קושי' תמוהות א' הא כל כוונות המקשן רק מדכתי' ארך ימי' ולא כתיב עושר וכבוד וכשתירץ לו התרצן דאתי במכ"ש עושר וכבוד א"כ ל"ל התירץ למיימינים אך למשמאלים וכו' יעו"ש ב' הקשה יעו"ש ועו' מה זה תימא בימינה ארך ימי' איכא עושר וכבוד ליכא דלמא אין הכי נמי דליכא עושר וכבוד בימינה וצ"ל דתיקשי ממה דכתיב ג"כ משלי סימן ג' כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וגו' וענין שנות חיים כי שנים של צער אינם של חיים וכו' יעו"ש א"כ בימינ' ארך ימים שאינם של עושר וכבוד אינם שנות חיים וע"כ מה שאמרה תורה שנות חיים היינו בשמאלה והוא נגד הסברא ומשני כי גם בתורה יש חומר וצורה המכונה לימין ושמאל וגם ארך ימים שהיא לעולם שכולו אריך שייך לנשמה ועושר וכבוד הוא מפאת החומר זולת מי שמכניעו להחומר צד שמאל בימין אל הצורה וז"ש למיימינים שהוא עשה הכל ימין זה יש לו ארך ימים וכ"ש עושר וכבוד השייך לשמאל שהי' לו תחלה וכי יוגרע עתה מזה משא"כ לימין לחוד ארך ימי' לבד ולשמאל לחוד עושר ומכ"ש למשמאילי' שגם הימין הכרי' לצד שמאל מקבל שכרו בעושר וכבוד לבד בעה"ז ולא בעולם ארוך וכמ"ש ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו וגו' ובזה יבואר ק' הריף הנ"ל וק"ל. וכ"ז מרומז בפסוק כי ארך ימים ר"ל שהוא שכר הימין ושנות חיים ר"ל שהם של עושר וכבוד הנק' שנות חיים המכונה לשמאל וזה א"א שיהי' לאדם שניהם א' כי הם שני הפכים השייכים לחומר וצורה כי אם ע"י מדה ושלום אז יוסיפו לך שניהם כאחד וכמ"ש הרב האלשי"ך בפ' פנחס בריתי היתה אתו החיים והשלו' שהחומר והצורה הם ב' הפכים ועל כל נשימה רוצה לצאת מהגוף וכו' מאחר שזכה לעשו' מחומר צורה אז הוא חיים של שלום שיש שלום בין החומר והצורה שנעשה הכל אחדות א' וז"ש ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם יעו"ש והכי נמי קאמר ארך ימים ושנו' חיים ושלו' יוסיפו לך כשיהי' שלום בין החומר והצורה למימינים בה שהכריעו לימין יוסיפו לך שניהם מן ב' הקוים וכנ"ל וזה פי' הפסוק ג"כ ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דאי' בש"ס דביצה פ"ג תנא משמי' דר"מ מ"מ נתנה תורה לישראל מפני שעזין הם וכו' שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם והיינו דארשב"ל ג' עזין הם ישראל באומות וכו' ופי' רש"י כי התורה מתשת כחם ומכנעת לבם והקשה מוהר"שא א"כ לאו לטובתן של ישראל נתנה התורה כי אם לטובת האומו' שיכולין לעמוד בפניהם של ישראל ותירץ יעו"ש ולי נראה לפרש דה"ק כי למעלה יחשב עזותן שלכך נתנה התורה להם וכפי' מוהר"שא עזין לא גבורה או רשעתם כפי' רש"י אלא עזותן הוא שלא יבושו מפני כל ומעיזין פניהם וכו' יעו"ש וכאשר כתבתי בענין אד"הר אחר החטא וידעו כי ערומים הם משא"כ קודם חטא ולא יתבוששו ולכאורה הוא הפך הסברא וביארתי כי בהיות האדם דבוק בו ית' שום מורא של בני אדם או לעג לא יעלה על ראשו לחוש מן המלעיגין משא"כ ברדתו ממדריגות הדביקו' אז הוא בוש וירא מבני אדם המלעיגין והחוש והנסיון מעיד ע"ז ובזה מבואר ק' הנ"ל וכמו שכתבתי פסוק מי יתנך כאח לי וכו' וכדומה ששמעתי אח"כ ק' זה במורה נבוכים וכוונתי לדעתו הרמה וא"ש ג"כ כוונת הש"ס מ"מ נתנה תורה לישראל או ע"י כפי' או כמ"ש בזוהר הופיע מהר פארן שבא לעשו שמא יקבל ופתח לו במצוה לא תרצח וגו' ובזה מתורץ ק' מוהר"שא יעו"ש כי חפצו ורצונו ית' הי' שישראל יקבלו דוקא התורה והטעם מפני שעזין הם והוא מעלה גדולה שמעיזין וכנ"ל ושמא תאמר ע"י התורה הם עזין משא"כ בל"ה וא"כ הדרא ק' שגם אם הי' נותן התורה לא' משאר האומות היו עזין לזה א' דזה אינו דבל"ה הם עזין שאלמלא לא נתנה תורה לישראל ג"כ הם עזין שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם כי מעיזין בפני כל וזה למעלה יחשב דלא הביישן למד אברא לפי רש"י הדרא ק' לדוכתא וצריך לומר דמ"מ למעלה יחשב כי ע"י שהתורה נק' תושי' ומתיש כח החומר להיות נכנע אל הצורה ונעשה שלום בין החומר והצורה וז"ש ה' עוז לעמו יתן כי התורה נקרא עוז לעמו יתן שהם ג"כ עזין וע"י עוז התורה מתיש עזותן ונכנע החומר ומכח זה ה' יברך את עמו בשלום וכנ"ל ובזה מבואר משנה דעוקצין אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן וגו' והענין כי זכרתי בביאר פ' מרגלים לתור את ארץ כנען כי החומר הנק' כנען שהוא מצד הקליפות הנק' ארור ונכנע אל הצורה שהוא מצד הקדוש' יצא מכלל ארור לכלל ברוך והנשמה שהיא הצורה זכר נק' ברוך והחומר נק' ברכה ושם הכולל לצורה וחומר אחר הכנעה הוא ישראל כי שרית וכו' וזה שאמר אין כלי מחזיק ברכה כי הכלי הוא החומר המקבל הצור' שיהי' בתואר ישראל שיוכל להחזיק ברכה לפי שנכנע אל הצורה הנק' ברוך וזהו אחר שנק' ישראל זה א"א כי אם ע"י השלום וכמ"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן וגו' ור"ל ובזה מבואר ג"ב כל ישראל יש להם חלק לעה"ב כשהוא בתוא' ישראל אחר שהכניע חומרו אז יש לו חלק לעה"ב ההו' וג"כ כי המזכה רבים זכות הרבים תלוי בו א"כ זכה בחלק ההוא לעה"ב שיש לזולתו שזכה בה על ידו והבן כי כמו שיש באדם פרטי כך הוא בכללות העולם מי שמזכה להמוני עם הנק' חומר שנעשה צורה וזכה לחלק עה"ב ומזכה לזה עמו בחלקו וא"ש העולה מזה כי האב שהיא הנשמה והצורה מזכה להבן שהוא חומרו שנכנע אל הצורה מזכה לו בעושר וחכמה ושנים כי גם שרבוי שנים מכונה אל הימין שהיא צורה ועשר וכבוד שהיא חכמה כמ"ש כבוד חכמים ינחלו הוא מכונה אל שמאל מ"מ כשמכניע שמאל בימין שהיא החומר אל הצורה אז רבוי שנים ארך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד שהוא עושר וחכמה ושפיר מזכה האב לבן מצד הבחירה ה' דברים אלו וסרה כל הקו' ובזה יבואר ג"כ משנה האשה נקנית לבעלה שהיא החומר ניקנית להצורה בג' דרכים בכסף ושטר וביאה עיין אח"ז.
ועתה נבוא לביאר הנ"ל וצריך שתדע כי מצרים הוא לשון מצר וגבול ובזה נבאר ש"ס דשבת כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך וי"ל למה נחלת יעקב דוקא ונ"ל כי זכרנו כי החומר והצורה הם שני הפכים וכל א' הוא מתגבר מחבירו החומר תאוותו לפעול בגשמי וחומרו והצורה תאוותו לפעול במושכלות וברוחני והם ב' מצרים וגבולים כי מצר וגבול של כל א' הוא הפך ונגדי לחבירו וכל זה בששת ימי המעשה משא"כ שבת שהוא שבית' ונייחא כאלו כל פעולתיו הגשמיים עשויים כמ"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ופי' חז"ל כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה ולא תהרהר אחר המלאכ' אז הצורה יכולה לענג בשבת ולפעול ברוחני בלי שום מיצר ומעיק וז"ש כל המענג את השבת שנדמה לו כאלו כל מלאכתו הגשמי שהוא מצד החומר כבר עשוי' דאל"כ אינו יכול לענג ברוחני שהחומר מתנגד כנ"ל אלא ש"מ שנדמה לו כאלו כבר עשוי' בלי מיצר ודואג עבור החומרו לכך נותנין לו נחלה בלי מצרים וזה מכונה ליעקב שנק' ישראל שהכניע החומר ועשאו צורה שגם בששת ימי המעשה הי' נחלתו בלי מצרים כי הי' אחדות א' שהחומר שלו נעשה צורה וא"ש.
ובזה יובן המשך הפסוקים דק' דכאן פרט השליחות למשה ואח"כ א' וישלח ישראל ודרשו חז"ל כי משה נק' ישראל וכו' וגם בל"ה מוכח כי הצורה והנשמה נקרא משה גי' אל שדי ודי בזה וז"ש וישלח משה מלאכים מקדש כי משכן הנשמה הוא במוח הנק' קדש ושלחה הנשמה שלוחים אל החומר שהוא הגוף הרודף אחר תאוות המותרות כמ"ש הלעטני נא לזה נק' אדום והוא מלך אדום המולך על כל אברי הגוף מבלי היותו נכנע אל הצורה עד שרצה לעורר לבו במחשבות קדושות שהם הרהורי תשובה הבא מקדש כה אמר אחיך ישראל שיתן לב על תכלית בריאתו בחומר וצורה בעה"ז כדי שיכניע חומרו אל הצורה שיהי' להם אחווה ושלום ולא נגדיים באופן שיהי' אחיך ישראל כי שרית וגו' ומדוע דבר ה' בזית למעול בשלוחותך בעה"ז להתאוות תאוו' עולם הזה ולהיות הפך הצור' הלא ידעת את כל התלא' אשר מצאתנו בענין חומר וצורה של כללות העולם שהם אבותינו יעקב ועשו שכל זמן שהיו ב' הפכים גדלה התלאות והצער אשר מצאתנו אל שנינו החומר והצורה בהיות לכל א' מצר וגבול לעצמו וז"ש וירדו אבותינו מצרימה וירעו לנו מצרים ולאבותינו ר"ל לנו אל החומר ולאבותינו שהוא הצורה וכנ"ל ונצעק אל ה' וישמע את קולינו ונכנע החומר אל הצורה שהוא יעקב הנק' קול יעקב שהוא פנימי ורוחני וישלח מלאך ויוציאנו ורומז הוא ב' שמות ימין ושמאל גי' מלאך כי אחר שהכניעו שמאל בימין נעשה אחדות הוי' אד' גי' מלאך ויוציאנו ממצרים ועתה שחזר החומר לאיתנו להיו' הפכי ונגדיי אל הצורה והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך שנתקרב הצורה אל החומר שהיא קצה גבולך כדי לקרבו אליו בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והבן. נעברה נא בארצך שיתן החומר מקום לעבור הצורה בארצותיו ולא להכניע לגמרי מקצה אל קצה נבטל תאוותו מכל וכל רק דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל ורק דרך המצוע וכמ"ש הרמב"ם בזה יעו"ש וכשלא רצה ליתן לו דרך ביקש ממנו במסילה נעלה שהיא מסלה ולא דרך לרבים רק ליחיד וכו' וכל זה שכתבנו באדם פרטי בחומר וצורה שייך כל זה ג"כ בכללות העולם כי המוני עם הם החומר ועיני העדה הם הצורה וישמע חכם ויוסף לקח ודי בזה. ועתה נחזור לביאר משנה הקשה נקנית וכו' כי שמעתי ממורי פיר' הפסוק חשבתי דרכו ואשיבה רגלי אל עדותיך והענין כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ר"ל שלא יהיה בטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פני' וחטא זה אי אפשר וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע מתגרה בו היצה"ר משא"כ כשרואה היצה"ר שיש בו תועבת חלק היצה"ר מניחו והולך לו ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אח"כ וז"ש ישראל גנבים כו' כי צריך לגנוב דעת היצה"ר בכל דבר מצוה וז"ש חשבתי דרכי וכו' ר"ל בכל דבר מצוה או קדושה בהתחל' חשבתי דרכי להנאתי הגשמי ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך ר"ל רגלי הרגל שהורגל אצלי שלא לשמה אז עשיתי לשמה וזה שאמר חצות לילה אקום ר"ל לתועלתי הגשמי כי מיד שיתעורר משינתו לש"ש א"א אלא חצו' לילה אקום לצרכי ואז בדבר הטבע יכול לגבור על הטבע שינת מצות ודפח"ח והוא כלל גדול ללמוד במחשבה זרה בתחלה או בתפל' שלא ימנע עבור זה רק יגנוב דעת היצה"ר ואח"כ יעשה לשמה ודי בזה והנה האשה שהיא החומר נקנית קנין עצמי לבעלה שהוא הצורה הוא כסדר הזה תחלה בכסף מה שכוסף ומתאווה מצד היצה"ר יעשה החומר ובכסף כפשוטו א"ש ג"כ כי עושר וכבוד בשמאלה וז"ש בכסף ובשטר כי שמתאווה עושר שהוא בכסף ילמוד תורה שהיא בשטר גם שלא לשם שמים שהיא למשמאילים בה והוא הדרך הנכון שיתחיל שלא לשמה ויגנוב דעת היצה"ר ואח"כ בביאה שהוא תענוג רוחני ופנימי מצד הצורה שהיא בימין לש"ש והכל ע"י התורה המתישה כח החומר שיוכל להכניע אל הצורה וכנ"ל הגם שכבר זכרתי בביאור מ"ש בכסף ע"פ משל בן מלך שלא ידע שום חכמה גם בריבוי המלמדים לא הועיל ועשה לו דירה מיוחדת וראה בתולה מקושט וכו' וק"ל.
בפסוק זאת חקת התורה ודרשו חז"ל לפי שהשטן וא"ה מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לכך נאמר חקת גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה והקוש' תמוה הא כבר מצינו טעם נגלה ונסתר במצוה כנודע ואיך אמר חקה ואגב יבואר שאר הפסוקים מענין שטן וא"ה במצוה זאת דוקא גם לשון מלפני וגם להבין תואר מונין את ישראל מהו ונ"ל דאי' בפ"ג דביצה תניא ר"מ אומר מ"מ ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הם וכו' והקשה מוהרש"א הא אי' בש"ס דע"ז שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה וכו' ומשני דמ"מ ה"ל לכפו' עליהם ההר כמו לישראל וכו' יעו"ש ולי נרא' דתרוצו תמוה דה' ק' קו' התו' בפ"ט דשב' הא הקדימו ישראל נעשה לנשמע ואיך אמרת שככה עליה' ההר ותירצו התו' שמא חזרו אח"כ וכו' א"כ ישראל שקבלו ברצון תחלה ראוי לכופן שלא יחזרו אח"כ משא"כ א"ה שלא קבלו מתחלה ברצון מה מקום לכופן אח"כ לכך נראה דכוונת הש"ס מ"מ ניתנה תורה לישראל הוא על דרך זה שדרשו בזוהר פ' הופיע מהר פארן וגו' כשבא לבני עשו שיקבלו התורה אמרו מה כתיב בה והשיב לא תרצח וכו' והקושי' מפורסמת איך בא בטרוניא עם הקומה שהקדים להם לא תרצח לא תנאף כדי שלא יקבלוה משא"כ לישראל וכבר זכרתי תירץ מספיק במ"א יעו"ש א"כ שפיר הקשה הש"ס מ"מ ניתנה לישראל התורה ולא לאומות שאם לא הי' מפרט להם תחלה מצו' לא תרצח ג"כ היו מקבלים התורה כמו ישראל איברא דיש לתרץ קו' הש"ס באופן דלא תיקש' מידי דבספר החסי' מהו יוסף יעבץ מצאתי וראיתי במשנה דאבות פ"ד איזה חכם דיש להקשות מ"ש חז"ל כי במצוה א' לבדה יזכה לעוה"ב ובמקום אחר אמרו כי המקיים כל המצות זולת א' קים לי' בארור השר לא יקום את דברי התורה הזאת ומלבד זה קשה וכי יש א' מישראל שיוכל לקיים כל התורה שהיא תרי"ג מצות וכמ"ש מוהרש"א בפ"ק דמכות יעו"ש א"כ ח"ו קים לי' בארור הנ"ל ומבאר כי פשר דבר הוא מי שחשקה נפשו לקיים כל המצות ולא קיים רק א' הרי דבק במחשבתו בכל התור' כולה וזה המעט יספיק לו עם המחשבה הטובה אבל מי שאמר אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר א' אינו דבק בתורה כלל כי התורה כולה א' הוא ואינה מתחלקת וכו' וזה קים לי' בארור וכו' יעו"ש א"כ ישראל שעשו מוסכם לקיים כל התורה ואמרו נעשה ונשמע שלא שאלו מה שכתוב בתורה א"כ הסכימו דעתם בחשק אהבתם לקבל ולקיים כל התורה גם שנאנסו אח"כ ולא קיימו רק מצוה א' הרי דבק' במחשבת' בכל התורה משא"כ האומו' ששאלו מה כתיב בה כדי שיבחרו מה שילמדו ומה שלא ילמדו ולשיטתן השיב' לא תרצח לומר מאחר שאין רצונם לקיים דבר א' מהתורה אין ליתן להם התורה כלל כאמור ובזה יובן פלוגתא דר"י ור"ל בחלק ופערה פיה לבלי חק דמר ס"ל למי שמשיי' חק א' ומר ס"ל מי שמקיים חק א' והקושי' איך הפליגו פלוגתן ולפי הנ"ל א"ש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועיין לקמן מזה ביאר פ' נח יובן ג"כ קו' על הרמב"ם דס"ל במקיים א' מהמצות סגי והקושיא שהוא סותר הנ"ל ולדברינו א"ש ובזה יבואר ג"כ ש"ס דמכות בא חבקוק והעמידן על א' וכו' והקשה מוהרש"א יעו"ש ולפי הנ"ל א"ש הכל.
אך כדי להבין תירץ הש"ס על קו' הנ"ל מפני שמזין הם דמה ענין תירץ זה על קו' הנ"ל לפי דברינו הנ"ל ונראה דא"ש דמצינו לשון הפסוק כי מזה כמות אהבה וגו' וכן התנא דאבות הזהיר הוי עז כנמר הרי כלל גדול בתורה ענין עזות המורה על גודל חשק אהבת הבורא ירברך והוא עצמו רימז תירץ הנ"ל איך נתן לישראל תרי"ג מצות המוטל על כל א' מישראל כנודע והוא מן הנמנע וכי ח"ו בא בטרוניא דליקו בארור אשר לא יקום ומשני כי עזה אהבתם נחשב גם בקיומן רק א' מהמצות כאלו קיימו הכל וכאמור וק"ל. ואות ומופת על אהבתם שהיא עזה בזה שהקדימו נעשה לנשמע ועשו מוסכם לקיים הכל הרי דבקה מחשבתם בכל התורה כולה וראוין ישראל לזה ולא שאר אומות העולם וטעם מספיק שיצאו אומות העולם מכלל הזה הוא זה דכ' הרב מוהר' יעב"ץ בפ"ד דאבות ודע כי ההפרש אשר בינינו אנחנו מאמיני החידוש למאמיני הקדמות הוא שנשים כל פעולתינו מול עבודת השי"ת לעשות רצונו כי מה שחידוש וברא לא ברא אלא לכבודו ולעבודתו ובזה נמשך חיים לבעל' כי באור פני מלך חיים והמתרחק מעבודתו מתקרב אל המות כאומר ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי ור"ל כי הרוצה שיחי' ימות והרוצה שימות יחיה וז"ש שהע"ה ושבת אני את המתים שכבר מתו דהיינו שבעודם בחיים המיתו את עצמם על תורתו ועבודתו יתברך וכמ"ש אדם כי ימות באוהל שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה עד ולזה כיון בן זומא בענין ד' מעלות חכם גיבור וכו' שישתמשו בעליהם בהם לעבודת השי"ת אשר גיבור וכו' שישתמשו בעליהם בהם לעבודת השי"ת אשר לתכלית זה ברא' הש"י וכו' עד ולזה אמר שלמה עליו השלו' אם תבקשנה ככסף אז וגו' אבל מאמיני הקדמות הגיבור הכובש אויבו להנאת עצמו והחכם ג"כ להנאתו ולכבודו לבד הוא לכך מתביי' לשאול כי ירד מכבודו מעט משא"כ הלומד מכל אדם מאמין כי הש"י מפיו דעת ותבונה וכו' יעו"ש. וכבר כתבתי במ"א למה נקרא כסף על שחומד וכוסף להשיגו הדבר ההוא עצמו ור"ל הלומד לשמה כוונת אהבתו לדבק א"ע בעצמות האותיות התורה שהוא רצה היות חי החיים ותענוג התענוגים שבתוכו אור א"ס באור פני מלך חיים וזהו ששמעתי ממורי ענין לשמה לשם האות עצמו ודו"ק ודפח"ח משא"כ הלומד שעי"ז ישיג הכבוד הוא דבר נבדל שאינו בכסף שחומד וכוסף אל עצמותו ואפשר שזהו כוונת הש"ס בתלק תורתו של דואג ואחיתופל הי' מהשפה ולחוץ ר"ל שלא הי' כוונתם לשמה רק פועל יוצא אל הכבוד והבן.
והעולה מזה כי כל פנות שאדם פונה בתורתו ועבודתו ומעשיו הטובים למטה ולבו כונה למעלה לשם שמים אז מתקרב אל החיים והקדוש' והמתרחק מזה מתקרב אל המות והטומאה כשמכוין לכבוד עצמו ולהנאתו הרי בדבר א' יש בו טומאה וטהרה למאמיני החידוש משא"כ לא"ה מאמיני הקדמות וכן שידין יהודאין הוא השטן הוא היצה"ר עצמו שכל עסק תורתן לכבוד עצמן כמו דואג ואחיתופל הנ"ל וז"ש לפי שהשטן וא"ה מונין את ישראל שהם שלומי אמוני ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה שיהי' בה טומאה וטהרה בדבר א' היפך רצונם כאמור לכך אמר חקה אין לך רשות להרהר אחריה כי רחוק מרשעים ישועה שאינו יכול לכנוס בדביקו' הש"י לכך מקטרג ושואל קושי' הנ"ל וכיוצא בזה משא"כ להבאים בשער אשר צדיקים יבואו בו מובן טעמו בנגלה ונסתר כנ"ל והבן.
ועפ"ז כ"כ לבאר משנה בפ"ב דנגעים כהן הסומא באחד מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנא' לכל מראה עיני הכהן בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וכו' כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגע עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרובין וכו' לבאר זה נ"ל דהקשה מהר"ם מובא בתי"ט מתוספתא דתני' בית אפל וחלונותיו מגופות פ' סתומות פותחים החלונות ורואין את נגעו ומשני אם יש חלונות אלא שהם סגורים אז פותחים אותם לראות הנגע ומה דתנן אין פותחין היינו מחדש יעו"ש להבין זה נ"ל לבאר משנה פר' ך"ה דמס' כלים כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואינן עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה כדי לבאר זה נ"ל לבאר משנה בפ' יז' הרימון וכו' שיש להם מעשה ואין להם מחשבה וכן בפ"ג דמכשירין הורידה חש"ו אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה כדי לבאר זה נבאר משנה בפ' ך"ו דכלים עורות בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאן של גנב מחשבה מטמאן ושל גזלן אין מחשבה מטמאן ר"ש א' חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאן ושל גנב אין מחשבה מטמאן מפני שלא נתייאשו הבעלים לבאר כל זה בחדא מחתא נראה דשמעתי בשם מורי הא דאי' בש"ס התפלל ונענה וכו' ואם מתגאה מביא אף לעולם וכו' והקשה מה חטאו העולם בזה וביאר הענין העולה מדבריו כי ע"י שהעולם מחוסרי מהמנותא שיש בעל יכולת בעולם מי שאמר לשמן וידליק הוא יכול לומר לחומץ וידליק וזה מתפלל שידליק החומץ ונענה ונראה בעיני העולם דבר תמוה ועי"ז מתגאה א"כ הם הגורמים ודפח"ח. ואני בארתי ירושלמי במס' תענית לבש שמואל חלוקן של ישראל וכו' והוא יבואר ע"י ש"ס ראוי היה שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו' והקו' מפורסמת מה ענין דורו לזכותו של שמואל ויבואר ע"י ששמעתי מהמנוח החסיד מהר"י פיסטנר הושיעה ה' כי גמר חסיד דיש לפרשו מרישא לסיפא ומסיפא לרישא יעו"ש במ"א.
ועפ"ז ביאר הרב מוה' מענדיל פי' הש"ס כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי הצדיק יורד דרך הגיהנם להעלות נשמות הרשעים שהרהרו בתשובה וזה שאמר ריב"ז ולא עוד שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי ובזה בארתי פי' הפסוק לא תתן חסידך לראות שחת ר"ל גם שהוא בחי' חסיד וירידתו לגיהנם הוא רק להעלות הרשעים משם מ"מ אין רצונו להיות בפחד גיהנם לפי שעה ג"כ והתפלל להש"י שלא תתן חסידך לראות שחת וכדומה ששמעתי זה באיזה ספר נדפס זה והנה כשיורד הצדיק שם יש כת הרשעים שמתדבקין בו כדי שיעלו ויש שאין רוצין מטעם שגם הם יחשבו בעיניהם לרשעים וז"ש כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ודפח"ח. והנה יש מדריגה זה גם בעה"ז שיורד הצדיק ממדריגתו כדי שיתחבר עם מדריגה פחותה ההיא כמ"ש בכתבים שבע יפול צדיק וקם ומבואר שם כי למדריגה הנק' שבע יפול צדיק הנק' ו' להקימה בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה יעו"ש. וכמו שבארתי בפסוק הנפש אשר עשו בחרן יעו"ש. וכדי להלביש דבר זה להבינך ששמעתי ממורי ז' מדריגות שיש בשכינה א' היודע שירד ממדרגתו ואינו מתפלל ב' שיודע ומתפלל שיעלה וכו' ודפח"ח ובזה כתבתי ענין ז' קני מנורה יעו"ש והנה כת המתחפר עמו עולה עמו משא"כ כת הנותן דופי בשלומי אמוני ישראל ואינו מתחבר עמו אין לו תקנ' וכמו שבארתי במשל השר ששינה לבושו כדי להעלו' הבן אל אביו המלך יעו"ש וזה שאמר כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי זה הבוזה לת"ח שהוא עבור החסרון שיש בו הוא לתועלתך של הפחותים שישתווה למדריגתן כדי שיתחברו ויעלו עמו וזה אינו רוצה בזה ולכך אין לו תקנה וק"ל. ובזה תבין שבע יפול צדיק אל מדריגת המוני עם וקם כדי להקימן והבן. ברש"י פ' בלק לא תאור את העם א"ל א"כ אברכ' א"ל כי ברוך הוא והקושיא עצומה מאחר שכוונתו לקלל מה חשב שאמר א"ל אברכם ונ"ל דידוע מ"ש בכתבי' בכוונת עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי יע"ש ובזה תבין מה שרצה לברכם כדי להמשיך ברכה יתירה גם אל מדריגת הקדושה שבתוך י"א סמני הקטורת כדי להשפיע אל הקליפה מדרגת בלעם עד שהשיבו כי ברוך הוא לפי צורך אותו מדריגת הקדושה לבד ולא צריך ברכה עוד להשפיע גם להם והבן והש"י יכפר.
ובזה תבין משנה כל הכלים וכו' והוא כי יש ב' סוגי טומאת המחשבה גם לאנשי' כשרים א' מצד עצמו שהמחשבה מטמאה כשעושה תורתו ותפלתו ומעשיו לשם הכבוד וכיוצא בזה שאינו עושה לנחת רוח ליוצרו רק כמו מאמיני הקדמות שזכרנו לעיל שאלו האמין שיש מחדש ובורא הכל לכבודו לא הי' עוש' לכבוד עצמו רק לכבוד הבורא שבראו ואם נפשך לומר מי יאמר שיש טומאה ע"י המחשבה יש ב' תשובת בדבר א' מ"ש בחובת בלבבות ראיה לזה א' שהרג נפש במזיד וא' הרג בשוגג זה שכיון במחשבה נהרג וזה שלא כיון במחשבה להריגה פטור אע"ג דשניהם עשו מעשה א' הרי זה הכל תלוי במחשבה כמ"ש האלשיך מוסר היוצא ממגילת רות שכל מעשה האדם העיקר הוא המחשבה לאיזה ענין נתכוין כי בנות לוט שזינו עם אביהם שהוא חייבי כריתות אחר מ"ת מ"מ מאחר שנתכוונו לש"ש יצא ומהם מלכות בית דוד ומשיח צדקינו וכו' יעו"ש הרי מוכח דיש טומאה מצד המחשבה כשאינו לשם פועלן אפס דיש בזה ב' בחי' א' שפגם המחשבה של חסידי ישראל גורם להמוני עם פגם במעשה וכו' ב' שפגם המעשה של המוני עם גורם טומאה במחשבה של כשרי וחסידי ישראל וכמו שזכרנו לעיל הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' וכמו שכתבתי במ"א ויקצוף משה על פקודי החיל שמא חזרתם וכו' לקלקלכם הראשון פעור כי כל הכועס כאלו עובד ע"ז וגרם מעשה המוני עם טומאה לגדולי הדור וכו' יעו"ש והנה טומאת המחשבה כזה אינו עולה מטומאתו כי אם בשינוי מעשה של המוני עם שנמשך ממנו טומאת מחשבה ובזה יובן כי הצדיקים נקראו כלים כמ"ש בזוהר והלכת אל הכלים וכו' יעו"ש וז"ש כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה כאשר זכרנו כשלא עשה לשם פועלן וכ"ת מאחר שהוא צדיק איך נמשך לו זה טומאת המחשבה וע"כ מחמת טומאת מעשה המוני עם לכך צריך שינוי מעשה וז"ש שהמעשה מבטל מיד מעשה ר"ל של המוני עם ומיד מחשבה של הצדיקים שנמשך מהם ומחשבה אינה מבטל' לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה וק"ל
ובזה תבין ג"כ המשנה חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה והוא דמבואר לעיל שצריך שיהי' תורתו ועבודתו וכל מעשיו לשמה וכשאינו עושה לשמה רק להנאת עצמו ולכבודו גור' טומאת המחשב' בזה וק' מהא דאי' בש"ס פ"ג דברכו' דרש רבא תכלית חכמה תשובה ומע"ט וכו' שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומד' לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא שלא לשמה שכל העושים שלא לשמה נוח שלא נברא והקשה התו' מהא דפסחי' לעול' יעסוק בתורה שלא לשמ' שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומשני התו' כאן לקנת' אבל להתכבד שרי וכו' וא"כ תקשה למה שכתבנו שגם להתכבד אשור וגורם טומאה במחשבה זו שמכווין לכבוד עצמו ולא לכבוד בוראו ונ"ל דכל זה לשטת התו' מכח קו' הנ"ל אך נראה דמעיקרא לא ק' קו' התו' וגם ק' הנ"ל לק"מ דכבר ביאר רבא עצמו בצחות לשונו דלא ק' קו' התו' וז"ש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו' עד ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם וכו' והענין דכתבתי במ"א מ"ש בכתבים מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה הוא כי אדם רשע ע"י תורתו ועבודתו מוסיף כח לחצונים ולכך צריך לבטל ת"ת ולעשות תשובה שהוא הוצאת המת אבי אבות הטומאה ואח"כ הכנסת כלה לעשות נחת רוח לכלה העליונה בתורתו ועבודתו הכנסת כלה איקרי וכו' יעו"ש ויש להקשות מהא דאחז"ל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמתוך המאור וכו' והוא כשעזבו אותי ית' הוא הכופר ואין לך רשע גדול מז' ומ"מ חפץ בתורתו והוא היפך הנ"ל [הגם שזה מדרש ירושלמי ואין זה סתירה להש"ס בבלי דידן מ"מ הלא קרה דרש איברא דלק"מ דודאי עיקר תכלית החכמה תשובה ומעשים טובים שאחר התשובה שאז עושה נחת רוח ליוצרו ומ"מ הקב"ה שאינו חפץ במות המת ברשעו כי אם שישוב מחטאו ואין בור ירא חטא שישוב מחטא ע"י יראת העונש כי אם אחר שלומד תורה שהיא נקרא תורה על שם שיורה חטאים בדרך ומתוך המאור שבה יחזרו למוטב ויוציא מהקליפות התורה ומעשים טובים. שעשה בעודו ברשעו בסוד חב"ו וכמו שכתוב בכתבים בזה אחז"ל זדונות נעשה לו כזכיות יעו"ש ושפיר דרש רבא כי תכלית חכמה הוא התשובה ומע"ט וכו' לעושים לשמה לשם פועלן ושלא לשמה נוח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יעסוק גם שלא לשמה שמתוך המאור שבה יחזור למוטב ויעסוק לשמה וא"כ לא ק' קו' התו' כלל וגם ק' הנ"ל לק"מ
ובזה יש לפרש פרשת פרה שמטמאה טהורים במחשבה הנ"ל ומטהרת טמאים שע"י התורה הנקרא אפר פרה יטהר מטומאתו מתוך המאור שבה וק"ל.
ונחזור לענין חש"ו כי חרש שאינו שומע קול הכרוז בכל יום שובו בנים שובבים שהם הרהור' תשובה כי השמן לב העם הזה וגו' וזה נקרא חרש באמת ושוטה ע"ד ששמעתי איזה שוטה הלן בבית הקברות שמת כמה פעמים והוא בכמה בתי קברות וכו' ודפח"ח וקטן שאין בו דעת לידע קונו וכמ"ש הנביא ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן ושמעתי כי החמור יודע שהו' אבוס בעליו ולא בעליו עצמו משא"כ ישראל טועין בזה כי אלו האמין המוזג או החנווני שהוא אבוס בעליו לא הי' ביניהם קנאה ושנא' ולא הי' מטריד א"ע תמיד לילה ויומם לא ישבותו וכו' ודפח"ח וכמ"ש האלשיך כי ירחיק ממך המקום כי לא תוכל שאתו יעו"ש וז"ש חש"ו יש להם מעשה כשחוטאין במעש' נחשב לטומא' ואין להם מחשבה ליטמא כי גם כשעשה לשם עצמו דהיינו שלא לשמה לא יחשב לטומאה כי אולי מתוך המאור שבה יבוא לשמה משא"כ בצדיקים יש להם מחשבה וכנ"ל וק"ל.
ובזה נבוא לביאר משנה עורות בעל הבית וכו' דמבואר בע"ח דף מ"ח וז"ל הקליפו' מלבושי' האורות וכו' כי העור הוא קליפה וכו' יעו"ש והוא כמו שזכרנו כמה פעמים ענין חומר וצור' באדם הפרטי והכללי וכו' יעו"ש והנה עורות ב"ה שהם קליפות של המוני עם אנשי החומר עמי הארץ ובעל הבית מחשבה מטמאן ושל עבדן אנשי הצורה שעובדים עבודת הקודש אין מחשבה מטמאן ור"ל הא דזכרנו במשנה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה הכוונה הטומאה של צדיק הוא לתכלית הטהרה כדי שיתחבר עם אנשי החומר ולהעלותן כמ"ש הירושלמי לבש שמאול חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו' וא"כ בזה יבואר ג"כ פ' פרה שמטמא טהורים כדי שיטהר טמאים וכמו שזכרנו במ"א פ' פרה כולה יעו"ש ומבואר ק' הרא"בד על הרמב"ם יעו"ש ולכך שפיר ביאר המשנה של עבדן עובד הש"י בטומאת המחשבה שהוא כדי שיתחבר עם אנשי החומר אין מחשבה מטמאן כמו השר ששינה לבושו כדי להעלות הבן אל אביו משא"כ עורות שהם קליפות של ב"ה מחשבה מטמאן שאין ב"ה פועל יוצא לשום תועלת כמו עבדן של גנב מחשבה מטמאן ר"ל כשהוא גונב דעת קונו ודעת הבריות שיתראה מעשיו בעיני הבריות והוא מהצבועים מחשבה מטמאן ושל גזלן כמו ויגזול החנית מידו ר"ל שכוונתו לגאל את בן המלך מרשות הקליפות אל רשות הקדושה ע"י שיתחבר עמו בטומאת המחשבה אין מחשבה מטמאן ר"ש אומר חילוף הדברים ור"ל ודאי שלא ניתן רשות לטמא את מחשבתו כדי שיתחבר וכו' כי אם כשנזדמן לו טומאה במחשבה בלא כוונת רשע יבין לאשורו שהיא לתועלת אנשי החומר שיתחבר עמהם וז"ש חילוף הדברים של גזלן שהוא מדעת בעלים מחשבה מטמאן ושל גנב שלא מדעת בעלים אין מחשבה מטמאן כנ"ל וז"ש מפני שלא נתייאשו הבעלים רק דעתו לשוב ושלא לדעתו הי' זה וק"ל.
ובזה נבוא לביאר משנה בפתח דברינו כהן וכו' ונבאר פסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וגו' וכבר כתבתי ביאר זה במ"א יעו"ש והנה שמעתי בשם ספר עוללת אפרים ביאר משנה סומא בא' מעיניו פטור מהראי' והוא כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים באדם והם גשמיים וכמו כן יש רמ"ח איברים ושס"ה גידי' רוחניים כך בתורה יש רמ"ח אברי' ושס"ה גידים פשוטי לבושי התורה גשמיים וכמו כן יש רוחניים בפנימית התורה וא"כ יש עין הגשמיים הרואה בלבושי התורה ויש עין הרוחני הרואה בפנימית התורה והנה רוב הת"ח רוב חשקם רק בלבושי התורה שיצא לו תפארת מש"אכ בפנימית התורה אין לו תפארת כי כבוד ה' הסתר דבר וז"ש הסומא בא' מעיניו שהוא בפנימית התורה פטור מהראי' שלא יזכה לראות פני השכינה ודפח"ח.
ובזה נ"ל לתרץ משנה דפ"ק דחגיגה הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שטה וקטן וכו' והסומא וכו' איזה קטן כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלוש רגלים והספיקות רבו וכבר ביארנו ע"ד מוסר ענין חרש שאינו שומע מוסר כלל שוטה ששומע המוסר ואינו לוקח עמו הדברים שיעשה בפועל כמ"ש קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וזה שעושה ובהיפך נק' שוטה המאבד מה שנותנין לו וקטן שאין לו דעת אשר החכמים שנקרא אביו צריך לאחוז בידו ולהעלותו ולהורות לו דרך הישר וכמ"ש בזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' יעו"ש ובתנאי שגם הוא יכול לאחוז בידו של אביו שיהי' לו דביקות והאמנה אתו עמו אז יכול להעלותו מירושלים להר הבית דכ' האלשיך בישעיה סימן דברו על לב ירושלים שהם מדריגת המוני עם וכו' יעו"ש ור"ל שיכול לעלות ממדריגה למדריגה שלמעלה ממנו כי הר הבית מקודש מירושלים כדאי' במשנה דכלים וק"ל אך לבאר ענין הסומא דיליף בש"ס יראה כל זכורך וכו' נ"ל שביארנו ע"ד מוסר דאי' במשנה פג' דר"ה כיוצא בדבר עשה לך שרף וגו' וראה אותו וחיו כי נחש ממית וכו' נ"ל דיבואר דשאל פילסוף את ה' אלהיך תירא וכי שייך ציוי בזה וביארתי ע"פ משל חולי של ריבוי דמים שאין לו רפאה כי אם ע"י חרדה ויראה שמסלק' הדמ' וכו' ובזה ביארתי פי' המש' הפסוקים אימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבוא בי וכו' וק"ל והנה תיבות יראה וראיה אותיות דדין כמו דדין כי מי שיש לו ראי' לראות בעין שכלו רומומתו ית' אז יש לו יראה משא"כ סומא החשוב כמת אין לו ראי' לכך אין לו יראה וסרה קו' הפילסוף כי באמת אין ציוי כי תרי"ג מצות הם תרי"ג עצות איך יבוא לידי יראה כי אם ע"י ראי' משא"כ הסומא פטור מהראי' וק"ל עוד יש לבאר דאי' במשנה פב' דר"ה שלח לו רבן גמליאל לר' יהושיע גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבוניך וכו' בא לו אצל ר' דוסא בן הורקנס אמר לו אם באין אנו לדון אתר בית דינו של ר"ג צריכין אנו לדון אחר ב"ד וב"ד שעמד מימות משה ועד עכשיו שנא' ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל ג' שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כב"ד של משה וכו' ופי' שאם יבוא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שלא נתפרשו שמותן ע"כ והספיקות רבו למה פרט מקלך ומעותיך ויה"כ ועוד בברייתא מפרש ללמדך שאפי' קל שבקלים שנתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירם ואומר ובאת אל השופט אשר יהי' בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אל השופט שלא הי' בימיו הא אין לך אלא שופט שבימיך ואומר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכו' והקשה הריף ל"ל ואומר ועוד הקו' במקומה עומדת וכי תעלה על דעתך וכו' ועוד דאמרינן בש"ס כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סתומא כדי שיפלו אחריו וכו' וא"כ יש לתמוהו אם יש א' שאינו רוצה ליפול בבור כשילך אחר עצת המנהיג שהוא סומא וכי לחוב יחשב לו הגם ק' ראשונה אפשר לתרץ דחשב ר"ג כי רבי יהושיע מקנא על נשיאותו לכך הוא מנגד לו בדין הוראותיו והוא ע"י א' מג' סבות או להיות לו שבט המושל שיטול מקל ולהך על קדקד בני ישראל כמ"ש בפ"ק דר"ה א"כ כוונתו להשתרר או להרויח מעות כמו שדרשו בפ"ק דסנהדרין אלהי כסף הבא בשביל כסף לא תעשה לך ופ' מהרש"א וכו' יעו"ש שהאריך ועי' בשביל כסף וזהב שפיזר עבור הרבנות ורוצה לאסוף מזה כסף וזהב וכו' או שכוונתו שיש מחילות עונות כמו בי"ה כשנתמנה ראש ופרנס וכדאי' בש"ס שנתמנה לראש עבור זה יעו"ש וז"ש גזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבונך וק"ל איברא לבאר שאר הספיקו' נ"ל דיבואר ע"י ק' הנ"ל שמא הוא פרנס מצד דרגיז רעיא על ענא וא"כ אם יש ישמע לו יפיל אחריו ומוטב שינצל וא"כ איך בא הציוי אין לך אלא שופט שבימך ונ"ל כאשר תדקדק לשון הש"ס עביד לנגדא סתומא יבואר ע"פ פי' הפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות גם שבארתי לעיל מ"מ אין מדרש בלא חידש דכ' במ"ש במשנה דאבות פ"ג הוא הי' אומר כל שחכמתו מרוב' ממעשיו דומה לאילן שענביו מרובים ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו אבל כל שמעשיו מרובים וכו' אין מזיזין אותו ממקומו וכו' ופי' כי א"כ אין לסמוך על סברותו לסתר הבנין של השופט לכך אמרו אין לך אלא שופט שבימיך ולי הפעוט נראה לפרש המשנה אם ענביו מרובים הרוח בא ועוקרתו על פניו אבל אם שרשיו מרובים אין מזיזין אותו ממקומו הוא על דרך ששמעתי הלצה מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים מפני שאין להם חיות פקחות כי הובא משל שהלך אחד בשדה ולא מצא לאכל כמה ימים עד שיצא ריח מפיו ושאל לצבי וכו' עד שבא אל השועל שהוא פקח שבחיות ואמר שאין לו חוש הריח וניצל וכו' ודפח"ח וזהו כוונת התנא במוסר שאם חכמתו מרובה ממעשיו א"כ שרשיו מועטין ר"ל שיהי' לו שורש ויסוד האמנה ובטחון בו ית' הוא מועט א"כ סומך על חכמתו וענפיו מרובים שמסתעפי' ממנו לכל א' לזה בחנופה ולזה בערמה אשר כמה מיני ענפים מסתעפי' ממנו אז הרוח שהם בני קדם הדומים לרוח סערה באים ועוקרים אותו ממקומו וז"ש ראשים של בבל סגלגלים שנתגלגל מדיך לדוך וכו' ואם מעשיו מרובים מחכמתו אז שרשיו מרובים שנתחדש בשורש האמנה ובטחון בו יתברך א"כ ענפיו מעוטין שאין ענפיו מסתעפים לשום אדם באיזה תחבולה אלא הוה מהנעלבים ואינם עולבים שהוא מעשיו מרובים מחכמתו אז אפי' כל הרוחות אין מזיזין אותו ממקו' וק"ל.
וז"ש כד רגיז רעיא על ענא מצד שהם אינו רוצין להתנהג ע"פ הרועה כי קם כל א' הישר בעיניו יעשה להיות רועה במרעה טוב ושמן גם שהוא סכנה לזאבים הטורפים שה מהעדר במקום ההוא לכך עביד לנגדא סתומא שהם גורמים לעבוד לנגדא סתומא כאלו הוא סומא ואינו רואה ומשגיח בהם רק שיעשה כל א' כאוות נפשו ורצונו גם שיש במעשה זה סכנה מהזאבים שאין להם צופה שיביט מרחוק מ"מ שהם חפצים בכך דור ודור ודורשיו לפי מה שדורש ומבקש כך נמצא צופה ומנהיג לו לרצונו א"כ שפיר אמרו בש"ס אין לך אלא שופט שבימיך כי ימיך גורמין לשופט שיהי' לפי בחינתך וז"ש ואומר אל תאמ' שהימי' הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת זאת דאי' בסוף מסכת קנים ר"ש בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין וזקני תורה אינן כן שנא' בישישים חכמה וכו' א"כ מעיד על עצמו שהוא מזקני ע"ה שהימים הראשונים טובים מאלה א"כ ראוי לפי מדריגתו שיהי' פרנס לפי הדור והכל נמשך ממנו הטוב לטובים וק"ל.
ובזה יבואר ש"ס דברכות מעשה בתלמיד ששאל תפלת ערבית רשות או חוב וכו' עד בראש השנה צערי' וכו' וי"ל דהל"ל ביה"כ צערי' לפי מעשה הנ"ל שהי' בי ה"כ ולא בר"ה ולדברינו א"ש כי יש עולם שנה נפש כמו שיש באדם עיני העדה ונק' ראש הקהל כך יש בשנה ראש השנה ור"ג שצערי' לר' יהושיע דסבר שמבקש להיות ראש השנה כמבואר וק"ל.
וז"ס ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ר"ל כי אלו הנק' עיני ישראל שהם ראשי הדור אשר ראוי להם להשגיח ולפקח עיניהם בעסק הציבור כבדו מזוקן שנתיישן הדבר להיות רגילים לעשות כל איש הישר בעיניו ואין משגיחין על ראשי העיר להיישיר אותן בדרך הישר וא"כ גם אח"כ כשרוצין להיות להם רואה משגיח לא יוכל לראות כי כבדו מזקן וכמ"ש בזוהר מפני שיבה תקום ופי' בע"ח קודם יבש"ה אותיות שיבה ר"ל קודם שנתייבש הקליפה על הפרי צריך לקום ולשוב משא"כ אח"כ וכמ"ש הנביא התחיינה העצמות היבישות האלה ויאמר ה' אתה ידעת יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל כהן הסומא באחד מעיניו דהיינו שאינו רואה בפנימית התורה כי אם בלבושי התורה שבזה יצא לו שם וכבוד או שכהה מאור עיניו שכבדו מזוקן כנ"ל אינו רואה את הנגעים שהם נגעי לבבי בני אדם ותן לחכם ויחכם בזה כמה כללים והבן וז"ש בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות נגעו כי אם שיהי' פתוח ונסתם והוא רמז לדברים נוראים בגשמי וברוחני ובא ר"מ ומפרש כל הנגעים אדם רואה ליתן דופי בכל אדם חוץ מנגעי עצמו שאינו רואה ובאמת ראוי שיהי' להיפך כמו ששמעתי ממורי אם אתה רוצה לשבח איזה אדם יותר ראוי לשבח להש"י ואם אתה רוצה ליתן דופי בשום אדם הכל ימצא בך אלא שאינו רוא' נגעי עצמו ולא נגעי קרוביו וא"כ איך אפשר לבי' אפל ליפתוח בו חלונו' כי אם שיהי' פתוח ונסת' הן בגילגול או בזה אז אפשר לפתוח בו חלונות משא"כ מי שהוא אפל שלא ראה מאורות אור החכמה מימיו ואין נפשו חשקה בתורתו ית' ובעבודתו רק מה שהוא להתראות לבני אדם שיגדיל כבודו והוא ח"ו מן מאמיני הקדמות אבל מאמיני חידש שלא ברא וחידש עולמו וכל אשר בו כי אם לכבודו ית' אזי החכם יתן עיניו בראשו וכו' ובמ"א אבאר יותר בעזה' ודי בזה
במשנה סוף פז' דבכורות הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנא' המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתי' לבאר זה נ"ל לבאר משנה באבות אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח וי"ל ל"ל הכפל ועוד למה פרט קמח ולא תבואה או לחם ולפי פשוטו נ"ל לבאר על דרך שהקשה הרמב"ם בפ"ט מה' ותשובה וי"ל מאחר שנודע שמרן שכרן של מצות היא לעה"ב והנקמה מהרשעים הוא הכרת א"כ מה זה שכ' בתורה אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ ואכלתם לשובע ונמצא שהוא טובת עה"ז וכו' אלא כך הוא הכרע כל הדברים הש"י נתן לנו תורה וכל העוש' כל הכתוב בהזוכה לעה"ב והבטיחנו בתורה שאם נעש' בשמח' יסיר ממנו כל הדברי' המוניעם אותנו מלעשות' כמו חולי ורעב כדי שנהי' פנוים ללמוד ונזכה לעה"ב ואם נעזוב התורה בדעת ונעסוק בהבלי הזמן כמ"ש וישמן ישורון ויבעט וכו' אז יסיר ממנו כל הטובות וכו' כדי שיאבדו ברשע מעוה"ז ומעה"ב יעו"ש ובזה א"ש אם אין קמח אין תורה שאם אין כל עניני עה"ז מוכנים לפניו כמו קמחא טחינא אין תורה לא יוכל לקיים התורה והסיבה לזה לפי שאין תורה אחר שעזבו התורה מדעת ועסקו בהבלי הזמן מזה נמשך שאין קמח כדי לטורדו ח"ו בזה ובבא ע"כ הסמיך אח"ז תקנה להיות מעשיו מרובין מחכמתו ויצליח בזה ובבא וק"ל.
עוד יש לפרש דאי' במשנה דאבות פ"ג ר"ש אומר ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' וי"ל א' לשון דיעבד שאכלו ויותר ה"ל ג' שאוכלין ב' ק' ולא אמרו עליו ד"ת ויותר ה"ל עסקו בתורה ג' ק' לשון ד"ת אין לו שחר דהל"ל תורה ונ"ל דאי' במדרש דמ"ש שאכלו דיעבד ועוד דקדק לשון שן לחן אחד וז"ל פיר' הפסוק שמעתי ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך פתח בלשון רבים ועבדתם וסיים בלשון יחיד וברך את לחמך אמנם השמעני כי בענין התפלה טובים המרובים מן היחיד כי ברוב עם הדרת מלך אמנם באכילה לא נמשך דבר טוב מהתחבר' לאכול יחד וטוב יותר לאכול כל אחד לבדו וז"ש וברך את לחמך לשון יחיד
ובזה תבין שלשה שאכלו על שולחן דיעבד שנזדמן שאכלו ג' על שולחן א' אבל לכתחילה יותר טוב ביחיד יע"ש והתקנה לזה שיאמרו דברי תורה כי פי' שם במשנה אז נדברו לשון הכנעה כמו ידבר עמים תחתינו וכו' יעו"ש ולדברינו יבואר זה והוא כי יש לחקור כי יש ב' ענינו ד"ת או אמירת פשט או דברי מוסר המכניעים לבו של אדם כמ"ש מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וא"כ יש לחקור איזה מהם עדיף או שניהם כאחד טובים ולהכריע נ"ל דכ' הרמב"ם בהל' דעות דרך הממוצע הוא היש' ואם נטה לקצה הא' כמו גובה לב אזי ינטה אל קצה האחר שכנגדו שינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למט' מהכל וילבש בלוי סחובות וכיוצא בדברי' אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעי וכו' יעו"ש בפ"ב וכשנחקור הסיבה אשר בעבורה אמרו חז"ל ג' שאכלו דיעבד כי לכתחילה לא יתחברו שלא נמשך דבר טוב מהתחברם וכו' הסיבה הוא מחמת וישמן ישורן ויבעט במקום אכילה ושתיה שם יש גובה לב ליתן דופי בכל אדם ובפרט בשלומי אמוני ישראל כמ"ש דהע"ה ישמחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ומאחר שנטוי אל קצה האחד ודאי תקנה לומר דברי מוסר המכניעים לבם של נותני דופי הנ"ל כדי שינטו אל קצה האחר משא"כ אמירת פשט להראות חריפתו יותר נכנס אל גובה לב זה האומר ואיך יוכל להכניע לב השומעים מאחר שהוא עצמו מתגאה בזה יותר מגבה לב האוכלים ושותים וע"כ צ"ל כאמור וזה נקרא ד"ת לשון ידבר עמים תחתינו שהוא להכניע לבם ע"י ד"ת ועוד כי אמירת פשט בפני הלומדים ומה יעשו כל שולחנות שמלאו קי צואה המלעיגים על החכמים ונותנין דופי' בשלימים שנדונין בצואה רותח' ולכך גם עכשיו נק' שולחנם קי צואה משא"כ דברי מוסר יכולים לשמוע כולם ויש תקנה להכניע לבם אם דנחזי אנן דלא נהגי כזה רק להשמיע פשט וחריפתו נראה דהסיבה לזה דמצינו בש"ס האי צורבא מרבנין דמרחמין ליה בלי מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להן במילי דשמיא וכו' ועפ"ז בארתי כי יהי' לאיש ב' נשי' א' אהובה וא' שנואה וגו' דפ' האלשיך יעו"ש ולדברינו יבואר בדרך הנ"ל כי הת"ח נק' אשה יראת ה' ויש ב' סוגייא' אהובה דלא מוכח לאנשי עירו במילי דשמיא וא' שנואה מ"מ לו משפט הבכורה כי זה העיקר שמבטל כבודו ורצונו מפני כבוד הבורא שבראו לכבודו ית' שחדשו יש מאין וכל פועל ה' למענהו והלה סוג שיראה להיות אהוב ביניהם וסובר שבזה יקבל מהם פרנסה בפרט בסעודה אשר הוא מנהגם ליתן מתנות לת"ח ואיך יאמר מוסר שהם דברי קנתרין וישנאו אותו ולא יתנו מתנות ואם אין קמח אין תורה ובאמת ז"א כי איפכא מסתברא אם אין תורה דייקא שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך אז אין קמח
ובזה יובן משנה הנ"ל שהוא מלי דאבות וחסידות המתחסדים עם קונם ולא שעושין חסד לעצמם שאומרין אם יאמרו תוכחת מוסר ישנאו אותן ואין קמח שהיא פרנסתם ואז אין תורה כי בהבטל אינון להחזיק ידי לומדי תורה אין תורה ובאמת ז"א כי איפכא מסתברא לפי שאין תורה לכך אין קמח וק"ל.
ובזה יובן לשון ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כי אמירה היינו לכולם גם להמוני עם כמ"ש כה תאמ' לבית יעקב ותגיד לבי' ישראל וק"ל
אמנם מצינו שיש תכלית טוב לש"ש שלא להנאת עצמו גם באמירת הפשט ודברים חריפים גם שאי אפשר שלא יגבה לבו עי"ז מ"מ יש בו צורך גבוהו קצת והוא יבואר ע"י משנה בפתח דברינו הנושא נשים בעבירה וכו' דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פרושים או לשון נשואין כפי האמת או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבהה ואני הכותב קבלתי מגדול א' כי תיבה שיש לו ב' פרושים שניהם אמת ואיך יתואר זה כאן במשנתינו ונ"ל דשניהם אמת דכתבתי בביאור סוגיא דקדושין האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' יעו"ש והעולה משם כי לשון הרי את מקודשת לי כי האדם יש בו חומר וצורה וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם הנק' אדם פרצוף א' ראשי העם לק' עיני העדה וכו' והם בעלי הצורה והמוני עם הם החומר והתכלית הוא להכניע חומר אל הצורה מכלל ארור לכלל ברוך א"כ שפיר איקרי נשואי אשה שהיא החומר שנוש' ומגביה למעלה אל הקדושה וז"ש מקודשת לי שיוצא ממדריגה זו אל מדריגה של מעלה ממנה הך דזכרנו בביאר המשנה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כי על ידי שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשרי הדור שהם לבושים פחותים שלובש שעל ידי זה יתחבר עם המוני עם פחותי הערך כמו במשל השר ששינה לבושו וכו' ובזה ביארתי ש"ס כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו יעו"ש וזה שאמר כל שאינו מחוייב בדבר וכו' וק"ל
א"כ בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפות בתחילת הדרשה קודם המוסר שעל ידי שגבה לבו בזה א"כ נק' מחוייב בדבר מה ויכול להוציא הרבים ידי חובתן מאחר שהשווה את עצמו קצת למדריגת המוני עם בזה.
ובזה יובן הנושא נשים בעבירה כי ראש העיר או הדור הוא נק' איש וכמ"ש בתוספו' יום טוב איש ירושלים יעו"ש ובני עירו נק' אשה כמו החומר אל הצורה וכשרוצה וקדשן נקרא הנושא נשים בעבירה כי על ידי עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן מ"מ קצת פסול יש בו עד שידיר הנאה שלא יהנה מזה שום הנאה מהאמירת הפשט שיכבדוהו או שיהי' לו פרנסה רק שיהיה לתועלת הנ"ל שיתחבר ולהעלותן ויחזור למדריגותו וק"ל איברא שלא יטעה בזה ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים והוא דהקשה התוספות במסכת בבא מציעא פרק ט' בד"ה ולאו מר כהן הוא ומאי טעמ' קאי בבית הקברות ז"ל תימא לר"י איך החיה בנה של האלמנה כיון שהיה כהן דכתיב ויתמודד על הילד וכו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פקוח נפש ע"כ ונראה לי דכתיב במקום אחר לא יטמא בעל בעמו להחלו וכו' יעו"ש דביאר הנביא יחזקאל סימן ל"ו היתה עלי יד ה' וגו' וינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות וגו' והנה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם תחיינה העצמות האלה ויאמר ה' אתה ידעת וגו' ושמעתי משם הרב המנוח מהרי"ל פיסטנר כל ענין זה על חזרת ישראל בתשובה עד שהשיב ה' אתה כלומר וכו' ודפח"ח
והענין יותר בביאר דאי' בע"ח ביאר מ"ש בזוהר מפני שיבה תקום קדם שיבה דילך וכו' וביאר כי אותיו' שיב' יבשה וקודם שנתייבש קלפות האגוז יוכל לקלוף וז"ס לא יטמא בעל בעמיו להחלו כשהיא אינו ראוי לו להיות נושא אותה וכו' וזהו עצמו קושיות התוספות איך טימא אליהו שהיה כהן על ספק אם יחיה הילד שהם רשעי ישראל שהם קטנים שאין בהם דעת ומשני התוספות שהי' ברור לו שיתייהו וק"ל
וזה שאמר המשנה שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם וזה שאמר דוקא בברור אבל אם הוא ספק כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם רק שמטמא למתים שאין בו חיות וספק אם יחיה אותו ומכ"ש לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה פסול עד שיקבל עליו שעכ"פ לא יטמא למתים על ידי אמירת פשט או לעבור באיזה עבירה כ"א בלא מתכוין בהזדמן אז יתחבר עמהם או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה שאז ממ"נ א"ש וק"ל להבין.
ובזה נבאר משנה בר"ה חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים י"ח ועוד שם ש"ץ מוציא הרבים ידי חובתן.
מצוה פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים
נראה לי לבאר בב' פנים וגם לבאר ק' הראב"ד על הרמב"ם וז"ל א"א ולמה לא יחשב לשנים הטומאה וטהרה דשמעתי מהרב המוכיח מפולנאי פי' הש"ס פ"ק דברכות מ"מ לא נאמר נון באשרי מפני שיש בה נפילה שנאמר נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצים הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל והקשה הא בפסוק לא כתיב כך ואיך מוסיף תיבות מה שלא נזכר בפסוק וביאר מ"ש בע"ח ענין העיגול והיושר שנקודת מרכז הארץ הוא באמצע עגולים וכשנפלה עד שלא תוכל להוסיף בנפילה למטה מהארץ ששם חוזרים העיגולים אז נק' קימה והבן ודפח"ח.
והקשה מאן דהוא א"כ הרשע המוסיף ברשעו לנפול יותר יהיה נק' ג"כ קימה והנה גם שאין זו קושי' כלל כאשר נבאר מ"מ נ"ל לבאר קושיא הנ"ל ג"כ בקיצור כי ענין היושר שבתוך עגולים הוא קימה ופרצוף אדם כנודע. והנה ענין נפילתה או קימתה הוא ע"י מעשה בני אדם כי הרשעים גורמין נפילתה והצדיקים קימתה וכמ"ש בזוהר פרשה בלק ההוא ינוקי גבורי כח עושי דברו וכו' יעו"ש ואי אפשר לגרום נפילה יותר כי אם עד דמטי רגלין ברגלין וכמאמר חז"ל בעקבות משיחא וכו' וכמ"ש בפע"ח ה' ק"ש דמבואר שם ענין גלות השכינה לברר נשמות ונצוצות שנפלו בקליפות ע"י חטא אדה"ר וע"י ישראל העושין מצות ומע"ט ונעשה מ"נ אל השכינה והיא מעלה אותם מידי יום ויום וכאשר יתברר לגמרי מן הראש עד הרגלים אז בלע המות לנצח שהם הס"א וכו' יעו"ש א"כ אי אפשר לשום רשע להוריד השכינה יותר כי אם דמטי רגלין ברגלין דאז הוא תגבורת החיצונים ותוקף הגלות גור' סיבת הגאולה שישתלמין רגלין ברגלין להתברר ובלע הס"א וגם הרשעים בעשן יכלו ואז גורם לעלי' השכינה ע"י נפילתה במקום שלא תוכל להוסיף נפילה יותר אז קום בתול' ישראל והבן ענין פרה אדומה והם הרשעים כפרה סוררה סרה ישראל שמטמא טהורי' שגורם נפילת השכינה בתוך עמקי הקליפות שנק' אבי אבות הטומאה כדי לטהר טמאים לברר נצוצי הנשמות להעלותן מטומאה לטהרה בתוך עת אשר שליט אדם באדם לרע לו המבואר בכתבי האר"י שם א"כ מבואר ק' הראב"ד שהכל א' והבן וכמו שהוא בעולם כך יש בשנה ונפש כי בשנה הם ו' ימי החול השכינה מתלבשת ע"י מט"ט בתוך קליפות נוגה לברר נצוצין ע"י תורה ועבודה ומע"ט וז"ש קריאו' שמו"ת בכל יום כנודע וכן בנפש האדם הנשמה קדושה מתלבשת בתוך החומר שהיא מן הקליפה וכן הצדיקים בתוך הרשעים בסוד הנשמה שבתוך הגוף להכניע החומר אל הצורה להעלותן והבן.
וזש"ה דחה דחיתני לנפול וזה גורם כי ה' עזרנו כי נפילה גרמה הקימה וכנ"ל וז"שה לא אמות כי אחיה ר"ל שלא אצטרך לנפול הנק' מיתה כדי שאחיה אח"כ בסוד רצוא ושוב שהי' קטנות וגדלות רק ע"י שיעלה למדריגה יתירה ואספר מעשה י"ה ויהי' נחשב מדריגה ראשונה קטנות נגד זה שהיא גדלות והב"ן.
עוד יש לומר ונבאר פסוק ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל והקשה בזוהר בלק דף ר"ה וכי שם הויה ממית וכו' יעו"ש ולי נראה כי השכינה שנק' על שם הויה כנודע היא היורדת בעמקי מצולה בין הקליפות לברר הניצוצין שיש שם ע"י מ"נ של מע"ט שעושין הצדיקים וזה שמוציא מהם חיות הקדושה נשארו מתים ומחיה הניצוצו' הקדושים להעלותן בסוד חיל בלע ויקיאנו וז"ס בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו ובזה יובן ה' ממית להקליפות ע"י שמחיה ניצוצות הקדושים להעלותן מהקליפו' ונשארו מתים בלי חיות וזהו ג"כ מוריד שאול ויעל והבן.
ובזה יובן שאמר דוד על בחינתו שהיא השכינה כנ"ל כי בירידתו לא אמות שלא נק' מיתה כי כי אחיה הניצוצות הקדושות להעלותן על ידי ירידה זו ונק' עלי' והבן וז"ס פרה אדומה שמטהר וכו' והבן וז"ס לא נתמלאה צור וכו' אמלאה החריבה וכו' וז"ס המה כרעו ונפלו ועי"ז ואנחנו קמנו ונתעודד והבן.
בלק
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמרמואב אל זקני מדין וגו' וישלח אל בלעם וגו' ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו וגו' ארה לי יעקב וזעמה ישראל וגו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת וגו' מה טובו אוהלך יעקב משכנותיך ישראל וגו' והספיקות רבו והם י"ז ספיקות. ותחלה נבאר הפסוק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו וגו'. לבאר זה דכתבתי בשם הרב המנוח החסיד מוהרי"ל פסטנר פירוש הפסוק ישעיה סימן מ"ג עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעתבי ישראל וגו' דאר"י ה"ד ח"ה כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה וכו' יעו"ש וז"ש לא אותי קראת יעקב לפי שיגעת בי ישראל כאשר יגע מלימודו מבטל מעט ורואה ממנו מבטל לגמרי וכו' ודפח"ח
ובזה יובן לא הביט און ביעקב גם אנשי המוני עם הנק' יעקב על שם הקול קול יעקב אפילו הם לא פסק קול יעקב מתורה ותפלה והטעם כי לא ראה יעקב עמל בישראל שיהיה הת"ח הנק' ישראל יגע עמל ויגע מלימודו כדי לבטל ויראה ללמוד ממנו לבטל לגמרי דזה אינו כאמור כי ראה עמל ויגיע' בישראל שילמוד ממנו ומאחר שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטת בהם כי ה' אלהיו עמו ותרוע' והתחבר' מלך בו ועל כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה משא"כ כשהוא בקרבם אין שום אומה ולשון שולטין בהם.
ובזה תבין הפסוק שאח"כ מה טובו אוהלך יעקב משכנותיך ישראל וגו' והכוונה דדרשו בש"ס דחלק מה טובו אוהלך יעקב אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' וכפי' מהרש"א ויעקב איש תם יושב אוהלים וכו' יעו"ש משכנותיך ישראל השראת שכינה אבל התרגום מפרש חניותך וכפי' רש"י ור"ל מה טובו אוהלך יעקב שגם המוני עם הם יושב אוהלים בבתי' מדרשות כשרואין כשישראל הת"ח שוכנין וחונין על העדה ועבודת ה' שלא לצאת חוצה ולבטל וז"ש משכנותיך ישראל והבן.
וע"ד הלצה נ"ל מה טובו אוהלך יעקב הם בה"כ ובה"מ שמצוייר מכוייר שפיר ובתנאי שיהיה תוכו כברו דהיינו משכנותיך ישראל שבתוכו שוכנין בחי' הנקרא ישראל הם הת"ח שעשירי העם מחזיקין ידיהם ללמוד ולהתפלל בבה"כ ובהמ"ד ונ"ל דזש"ה ארה לי יעקב שיקלל בחינת יעקב הם המוני עם המחזיקים ידי הת"ח שעל ידי הקללה בלעם ועל ידי זה ירדו מנכסיהם ועל ידי זה נמשך זעם לישרא ל הת"ח וכמו שכתב בזוהר ויגע בכף יריכו דאיתבר סמכין דאורייתא וכו' שיתבטלו הת"ח מלימודם וזהו זועמה ישראל ואח"כ שנתהפך אמר מה טובו אוהלך יעקב ר"ל אוהל מגן להסתופף משמש וחורב בצל האוהל של יעקב עשירי העם כי בצל החכמה בצל הכסף ועי"ז משכנותיך ישראל שוכני' בבהמ"ד ובה"כ בתורה ועבודת ה' מאחר שיש מחזיקין והבן עי"ל דכתבתי דרשו ה' בהמצאו קראוהו וגו' יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו וגו' על פי מ"ש אשרי אדם לא יחשוב ה' ר"ל מה שאינו חושב שם ידוד נגדו תמיד וזה יחשב לו און ולא שיעשה איזה חטא בפועל ח"ו וכו' ודפח"ח.
ואני כתבתי במ"א כי מצד האחדות חטא של המוני עם במעשה גורם חטא לצדיק במחשבה וז"ש אשרי אדם שתול' הסרחון בעצמו ואומר מה שהצדיק לא יחשב ידוד שיהי' נגדו תמיד תול' זה בעצמו ואומר לו עון זה שהוא הגורם וכו' וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר פסוק הקודם ג"כ לכה ארה יעקב ולכה זועמה ישראל דיש להבין תואר יעקב ישראל ועוד ביעקב אמר ארה ותרגומו ליט דבישראל אמר זועמה ונ"ל כי הקללה אי אפשר לחול כי אם על ידי עון וחטא וכפי' רש"י אח"כ ויש בסוג ישראל בחי' המוני עם ובחי' הת"ח ויעץ בלק שודאי אין ללכוד אותם במצודת היצה"ר ולהחטיא אותם כדי שתחול הקללה כי אם לסוג הנק' יעקב משא"כ לסוג הנק' ישראל שהם הת"ח שבודאי לא ישמעו ליצה"ר וכמ"ש האלשי"ך ויחל העם לזנו' ויצמד ישראל לבעל פעור שסברו מצוה עבדו אבל לזנות לא רצו בחטא וכו' יעו"ש.
ובזה יובן לכה ארה לי יעקב כי אנשי המוני עם בקל תוכל להחטיא אותם וכאשר הי' באמת החטא ע"י עצת בלעם בזה וע"י החטא תוכל ללוט אותם ולכה זועמה ישראל כי מן חטא יעקב יהי' נמשך זעם לישראל שאינו יוכל לטהר מחשבתו לדבק בו יתברך ואז על כי אין אלוה בקרבי מצאוני הרעות האלה כך הי' עצת בלק לבלעם וכאשר נהפך לטובה השיבו בלעם שפיר הן לא הביט און ביעקב שלא חטא המוני עם בפועל וכתרגומו וכו' ולכך ולא ראה עמל בישראל כמ"ש הרה עמל שהיא הפסיק מחשבה בו יתברך כי ה' אלהיו עמו תמיד שם ה' לנגדו דביקות מחשבה ישראל שהם הת"ח הנק' ישראל בו יתברך תמיד בלי הפסק וז"ש מה טובו אוהלך יעקב ר"ל ע"ד כאהלים נטיו תרגום כבוסמיא וכו' וה"נ שראה שאין בהם חטא גם המוני עם הנקר' יעקב ויש להם מע"ט המכונ' לריח בשמים מור ואהלות לכך משכנותיך ישראל שהת"ח הנק' ישראל יש להם טהרת מחשבה בו לדבק בו יתברך באופן שנק' משכן ה' כמ"ש ושכנתי בתוכם היכל ואוהל ה' המה וק"ל.
ועוד יש לומר דכתב האלשי"ך ישעיה סימן ס"ב לא יאמר לך עזובה ולארצך שממה כי יקרא לך חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל כי קודם חטא היתה שכינה שורה בארץ ע"י מושב אלהים שהי' באנשים כמ"ש ושכנתי בתוכם היכל ה' המה ואח"כ נסתלקה אך לעתיד שתזדכך כבראשונה לא יאמר לך עזובה ולארצך שממה כי גדולה מזו מכונת לך ולארצך כי בתחלה היתה שכינה בך בעצם התפשטות כבודה בארץ אך לעתיד שם הוי' שורה בך והשכינה בארץ וז"ש כי חפץ ה' בך וארצך תבעל ע"י השראת שכינה וכו' יעו"ש והנה מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה וה"ה איפכא מה שיהיה לעתיד הוא שהיה בימי משה ובזה תבין מה טובו אוהלך יעקב כי השכינה הנק' לאה אותיות אהל והיכל שורה בבתי' הנק' יעקב אבל משכנותיך של הקב"ה הנק' ישראל שורה שם הוי' בעצם וכמ"ש בפסוק הנ"ל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו והבן.
ונחזור לענין הנ"ל דכתבתי וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים וגו' וידר ישראל נדר וגו' ויחרם אתהם והעולה משם ע"פ העקידה ענין לויתן סירס הזכר הוא השכל והרג הנקבה הוא החומר כמ"ש ולבי חלל בקרבי וכו' וכן עשו ישראל שלא נשתמשו בחומר כי אם לצורך גבוהו אכילה ושתיה בצמצום שיהיה לו כח לעבודת ה' והמותיר החרימו וז"ש ויחרם אתהם ויקרא שם המקום חרמה וכו' יעו"ש.
והנה חמר עם גי' אותיות גי' אמרי וגם כתבתי במ"א שני מרגלים חרש לאמר כי יצה"ר הומה תמיד לפתות כמ"ש האלשיך משלי משא"כ יצה"ט וכו' ולכך יצה"ר נק' אמרי לשון אמירה ומצד היצה"ר נמשך החומר אחר עה"ז וגם כתבתי היצה"ר כשעושה שליחות אבינו יתברך נק' מאב לבוא בדמות יצה"ר כמו משל הזונה הנז' בזוהר משא"כ כשמשנה דינו לבוא בדמות יצה"ט נק' מדין ומבו' שם מדרש אתמול אמרת וכו' יעו"ש
ובזה יובן וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לא מורי הוא החומר שלא להשתמש בו כי אם לצורך גבוהו והמותר החרמו והוא גדר גדול להנצל מהחטא הנמשך מהחומר ובלק גי' סמאל עם הכולל שנתלב' בבלק הוא היצה"ר וכאשר ראה זה מה שעשו ישראל להחמר גי' אמרי עם גי' תיבות לכך ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ר"ל שנתחכם היצה"ר אם יבוא בתואר מואב דהיינו בשליחות מאב שבשמים בדמות יצה"ר לפתות על עבירה ויגר מאב דודאי לא ישמעו לו גם גדר העם המוני עם אנשי החומר ג"כ לא ישמעו לו כי רב הוא בגדר רב הכמות ורב האיכות והשלימות אחר שגדרו גדר הנ"ל אל החומר שהוא שורש הכל ומכ"ש בחינת ישראל והת"ח והצדיקים שלא ישמעו לו וז"ש ויקץ בחי' מואב מפני בני ישראל הם אנשי הצורה מכ"ש שלא ישמעו לו לכך ויקץ מואב מפני בני ישראל שלא יבוא אצלם כלל ולא מצא היצ"הר בחינ' בלק עצה לנפשו כי אם שיבוא אצלם בבחי' מדין לשנות דינו מיצה"ר ליצה"ט לפתותן במצוה שהיא עבירה אולי ישמעו לו וז"ש ויאמר מואב אל זקני מדין וכו' ודרשו חז"ל שנטלו עצה זה מזה וכו' ר"ל שנטל מואב עצה ממדין שיטול לעצמו בחי' מדין הנ"ל ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא דהל"ל מלך מואב מאי למואב ולפי הנ"ל בא ללמדינו ע"ד מ"ש איוב ב' ויבא גם השטן בתוכם להתייצב על ה' ודרשו חז"ל וכו' וה"נ כי בלק גי' סמאל ע"ה וכאשר עומדין לקטרג על ישראל עומדין כביכול על ה' וז"ש ובלק בן ציפור מלך למואב להאב שבשמים ולא מלך מואב מן אבינו שבשמים והיינו בעת ההוא שרצו לקטרג על ישראל והבן
וישלח אל בלעם וגו' כמ"ש בזוהר שנשתתף בלק עם בלעם כיסופי תיבות בלעם ובלק הוא עמלק וכו' ונודע הוא עמלק זה היצה"ר אשר כסות ולשון שינה הלבוש של היצ"ט והלשון הוא לפתות מצוה הבאה בעבירה והיינו מ"ש אולי אוכל נכה בו ר"ל בשותפות עמך שיצא מהם עמלק ובערמה זה נוכל נכה בו ע"י חטא שתוחל הקללה וזה שאמר אחר כך מפורש ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל רצה לומר שתתחיל מסוגי המוני עם הנק' יעקב וגם זה בעקוב ורמי' לבוא בדמות עמלק אשר' כסות ולשון שינה לפתותן על מצוה שהיא עבירה ואז ע"י עבירה תוכל ללוט תרגום של ארה לי יעקב וממילא נמשך פגם לבחי' ישראל ג"כ שהם אנשי הצורה במחשבה כי גדר מעשה החטא של אנשי החומר גורם פגם מחשבה לאנשי הצורה וזה שאמר זועמה ישראל שאינו יכול לדבק מחשבתו בו ית' וכאשר אח"כ גם זה לא עלתה לו אשר לא הביט און ביעקב בחטא מעשה כתרגומו לית פלחי גלולין בדבית יעקב וכו' ומכח זה לא ראה עמל בישראל היא המחשב' רעה הנק' עמל כמ"ש כי הרה עמל וגם תואר הריון היא המחשבה כמ"ש בפע"ח הלכות ר"ה היום הרת עולם בניסן הי' המעשה והלידה ובתשרי המחשבה יעו"ש ומחשב' רעה נק' עמל והלידה במעשה נק' שקר וז"ש הרה עמל וילד שקר ושפיר אמר לא ראה עמל בישראל כי האלהיו עמו בדביקות וטהרת המחשבה ועוד מעלה נוספות שנהפך הקללה לברכה וכמ"ש בתהלים סימן מ"ה מור ואהלות קציעות כל בגדותיך וגו' ודרשו חז"ל מן כל בגידות ועבירות נעשה זכיות וכו' והזכיות נק' אהלות וה"נ כך מה טובו אוהלך יעקב ע"י שהכניעו החומר שהחרימו עניני מותרות של החומר כי אם מה שצריך לגבוה וחזרה החומר להיות שפחה ועבד אל הצורה וה"נ בהיפך הקללה מצד החומר והקליפה לברכה להיות כסא אל הצורה שהיא הקדושה והברכה והבגידו' נעשו אהלות וז"ש מה טובו אוהלך יעקב הם אנשי החומר כשהם נכנעים אל הצורה הנק' ישראל וז"ש משכנותיך ישראל ותרגומו חנויתך וכו' שהם חונים בצל אנשי הצורה ונעשו יעקב כסא אל ישראל הכל אחדות א' ואין שום אומה ולשון שולטת בהם והבן.
ועתה נפרש הספיקות א' וירא בלק דה"ל לומר וישמע בלק דהא בלק מנסיכי מדין הוי ולא היה בעת שהכה את סיחון לראות רק שמע וכו' ב' דאם נפשך לומר שהיה רואה בלק אשר עשו ישראל לאמורי מ"מ הל"ל וירא מואב כמו אחר כך ויגר מואב ויקץ מואב ויאמר מואב וגו' ג' דפתח בבלק וסיים במואב דהל"ל אח"כ ג"כ ויגר בלק ד' הל"ל את כל אשר עשה ישראל לסיחון מאי לאמורי וגו' ה' דהל"ל ויגורן דקאי על כללות האומה והל"ל לשון רבים ואח"כ ג"כ הל"ל ויקוצו וגו' ויאמרו וגו' ו' ויגר וכו' כי רב הוא דהל"ל כי רבים הם ז' קו ' האלשיך תחלה הי' להודיע מציאות בלק שהי' מלך ואח"כ וירא בלק ח' דהל"ל בתואר מלך ברישא ולא אחר כך ט' כפל ויגר ויקץ י' שינוי תוארים תחלה העם ואח"כ בני ישראל י"א ויאמר מואב אל זקני מדין הל"ל ויאמר בלק לזקני מדין ושליחו' לבלע' הי' מבלק ולא מואב י"ב ובלק בן צפור מלך למואב הל"ל מלך מואב י"ג בעת ההיא מיותר ודרשת חז"ל ידוע יד' אולי אוכל נכה בו פתח אוכל לשון יחיד ומסיים נכה לשון רבים ט"ו שינוי תוארי' ארה זועמ' וביעקב הזכיר ארה ובישראל זועמ' וגם ארה לי תמוה ט"ז למה שינה שהזכיר און ביעקב ועמל בישראל טובו אוהלך יעקב משכנותיך ישראל הזכיר אוהל ביעקכ ומשכן בישראל י"ז איך שייך פ' זו בכל אדם ובכל זמן ונראה דכתבתי וישמע הכנעני וכו' גם כתבתי היצה"ר נק' מואב וכו' ובזה יובן ע"ד הכל אחדות אחד והבן. ועדיין נשאר לבאר דקדק ארה לי שציוה לקלל את עצמו ונ"ל דכתבתי שם ביאר ש"ס צדיקים יצה"ט שופטן ורשעים יצה"ר שופטן וכו'. ע"פ ששמעתי אל תט לבי לדבר רע כאשר מחייב ומחלל זולתו את עצמו הוא מחייב ומהלל וכו' וז"ש הבה לי ר"ל גם שידעתי שאי אפשר לקלל לחול כי אם לחייב בעבירה וא"כ את עצמו הוא מחייב וגם גורם קללה לעצמו מ"מ תמות נפשי עם פלישתי' ארה לי יעקב שמגיע לו ארה מיעקב וכו' וכשנהפך הקללה לברכה שמא תאמר שמגיעו לו ברכה ג"כ מהם לכך אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וכפי' רש"י כשהם שמחין וכו' יעו"ש והבן
בש"ס דסנהדרין דף ק"ה אמר רבי שמואל בר נחמני מ"ד נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא טובה קללה שקילל אחי' השלוני את ישראל מברכה שברך בלעם הרשע כי אתי' קלל בקנה וגו' מה קנה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הוא הולך ובא עמהן כיון שדוממו וכו' בלעם ברכם בארז וכו' כל הרוחות אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו וכו' ולבאר ש"ס הנ"ל כתבתי ביאר פסוק ירמיה סימן ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'. וכעת אוסיף ביאר דכתב הרמב"ם בשם הפולסופים שיש לאדם ד' שלימות א' שלימות הקנין ב' שלימות הגוף וגבורתו ג' שלימות מעלות המדות ד' שלימות אמיתי בעבודת ה' ית' והנה ג' שלימות הראשונים אינם דביקים עם האדם ונעדר ממנו משא"כ שלימות הנשמה בעבודת ה' והנה זכר הנביא אלו ד' שלימות הנ"ל אל יתהלל בג' שלימות שהם נעדרין מן האדם דהיינו אל יתהלל חכם בחכמתו ולא לצורך הש"י רק שלומד חכמה שיוכל להתהלל בו בחכמתו שהוה שלימות המידות ואינו צורך עבודת ה' כמו שכתבתי בשם היעב"ץ יעו"ש שהיא צורך גופו ולא לנשמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו שהיא שלימות הגוף וגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו שהוא שלימות הקנין רק בזאת יתהלל השכל וידוע אותו שהוא שלימות הרביעי הנ"ל שנשאר קיים משא"כ ג' שלימות הנ"ל הם נעדרין מהאדם במותו וק"ל.
עוד י"ל אל יתהלל חכם בחכמתו גם שלומד לשמה כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וזהו למוד לשמה מ"מ אל יתהלל בחכמתו רק שיסתפק בחכמתו שיש לו ואינו רוצה ללמוד עוד או לשמוע מאחרים כמו שאל יתהלל עשיר בעשרו להסתפק בעשרו שיש לו רק רוצה עוד עושר כך ראוי לחכם וכו' יעו"ש.
והעולה מזה שלא יסתפק אדם במה שיש לו מעשים טובי' ותורה ועבודת ה' רק יוסיף עוד תמיד וילך ממדריגה למדריגה שמטעם זה נק' אדם הולך שילך מחיל אל חיל היפך המלאך שנק' עומד על מדריגה א' ובס' פחד יצחק כתב וז"ל אל יתהלל חכם בחכמתו שקנה לעצמו לתכלית חיצוני כי יש תכלי' פנימי אמיתי ויש תכלית חיצוני מרומי וחיצוני לצורך עולם הגשמי לקרא חכם ור' וכן גבור בגבורתו להתגבר על זולתו ועשיר בעשרו לאסוף הון רב להשתמש בו לצורך גופני חצוני כי אם בזאת יתהלל לצורך נפשו ותכלית פנימי וכו' ודפח"ח והנאני שכוונתי לדבריו וק"ל ומטע' זה כתב בעוללת אפרים והניחם שם בגדי כה"ג טעונין גניזה ביה"כ כדי שאח"כ ישתדל בבגדים חדשים יעו"ש וזהו נכלל במ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו לומ' די לו בחכמתו שלמד כבר ואין צורך יותר רק השכל וידוע אותי שזהו ודאי יותר שמשכיל יודע איך אינו יודע כי תכלית הידיע' אשר לא נדע וזש"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ר"ל יותר שמחכים יודע שיותר רחוקה ממנו וזה נאמר בפרה.
ובזה נבאר פסוק זאת חוקת התורה במדר' זה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד ולדברינו הנ"ל דשמעתי מן הרב המגיד מוהר"ם פירש הפסוק והיה חייך תלואים לך מנגד שהיא מן צ"ח קללות והוא עצם הברכה והוא ע"כ משל ב' אחים שהצליחו במשא ומתן א' בהדרגה שהיה לו כל פעם שעלה למדריגה תענוג והשני קודם שהשיג מדריגה זה ידע שיש יותר מדריגה מזה שלא השיגה ואין לו תענוג רק צער והנמשל ברוחני וז"ש והיה חייך חיים אמיתים תענוג הרוחני בתורתו ובעבודתו ית' תלואים לך מנגד קוד' שתשיג מדריגה זה תדע שיש עוד יותר תענוג מדריגה יותר גדולה שלא השגת עדיין ותמיד הם מנגד וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן זאת חקת התורה שיוסיף שלימות בכל יום וזש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל היום יאמר שהוא טהור יותר מיום אתמול שהי' טמא ולמחר יאמר שזה שהי' חושב לטהור באמת הוא טמא וכו' לא אחד שיעמוד על מדריג' א' שאין זה חקת התורה וז"ש חז"ל מטמ' טהורים ומטהר טמאים שלא יעמוד על מדריג' אחד וכשהו' חושב שהוא טמא ויראה לטהר שיהי' בבתי' טהור לא ישאר במדריגה זו רק יוסיף שלימו' עד שיחשוב לו טהרה זו לטומ' וז"ש מטמא טהורים וכן יוסיף והולך תמיד והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס בר"ה יצא יוסף מבית האסורין בר"ה בטלה עבודה מאבותינו וכו' וכעת נ"ל שבחי' יוסף להוסיף תמיד שלימות הוא מחמת כי בר"ה ר"ל בראש שנותיו יצא מבי' האסורין דיצה"ר כי מאן דדמיך בריש שתא וכו' כמו שכתבתי מזה במ"א וכן המוחין והנשמ' שהי' משועבד ליצה"ר בטלה עבודת יצה"ר מאבותינו שהן המוחין וכו'.
ובזה נבאר ש"ס דמ"ק למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקי' מכפרת ויש להבין דהל"ל אף מית' צדיקי' מאי מיתתן ולפי הנ"ל יבואר מה פרה מכפרת שהיא מטהר טמאים ואחר שסבר שנטהר מטומאתו יוסיף שלימות עד שמטמא טהורים שבחי' שנחשוב לו טהרה עתה מבין שהיא טומאה וכך יוסיף והולך עד שחייך תלואים לך מנגד והקלל' לברכה יחשב ואם לאו הברכה שחושב עצמו לטהור לקללה יחשב לו שאילו מוסיף שלימות עי"ז כך מיתתן של צדיקים מה שנחשוב לו מיתה וירידה כדי שיוסיף שלימות ואח"כ חוזר וחושב זה השלימות ג"כ למיתה וירידה ומוסיף והולך זהו מכפר' לו ודאי שחייו תלוין מנגד ומתבייש ושרוי בצער כל ימיו זהו לכפר' יחשב לו משא"כ מי שחושב שהשיג שלימו' ומתענג על רוב טוב והבן.
והנה כמו שיש ב' בחי' הנ"ל וראוי לאדם שיבחור לעצמו אל יתהלל חכם בחכמתו וכנ"ל כך ואהבת לרעך כמוך שראוי לומר מוסר שלא יסתפקו במועט רק יוסיפו שלימות כנ"ל ובסוג זה יש מוכיחים שתים שהן ארבע דכתבתי שיש ב' סוגי מוכיחים וכו' יעו"ש והנה כל זה לפניו ית' שזה מקטרג על ישראל וסוג ב' מליץ בעד ישראל כמבואר שם אמנם בתוכחת המוכיח את ישראל יש ב' סוגים אחרים וסוגים שנחשב שם למעלה כאן הוא לחסרון יחשב ושורשי ב' סוגי מוכיחים אלו הם א' אחי' השלוני שקב' ממשה רבינו ע"ה והי' מיוצאי מצרים ואח"כ מבית דינו של דוד מלך ע"ה והי' רבו של אלי' הנביא ורבו של מורי זלה"ה והי' תוכחתו כאשר נבאר סוג ב' הוא בלעם וכאשר נבאר.
ובזה נ"ל לבאר פסוקי משלי סי' ך"ז טובה תוכחת מגולה מאהבה מסתרת נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק וכתבתי ביאר זה יעו"ש וכעת נ"ל דכת' דיש ד' מיני מוכיחים דהיינו שתים שהן ארבע ב' מהם מוסתר מבני אדם רק לפני ה' אלהינו א' מקטרג וב' ממליץ וב' מהם הנגלות לבני אדם בתוכחתו א' כמו שכתוב הר"ן בדרשותיו כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים שא"א לרפאות המכה כי אם שיגלה וירחיב המכה וכו' וגם אל יתהלל חכם בחכמתו רק יוסיף שלימות ובזה והיו חייך תלואים לך מנגד שהוא בכלל כמו בפרט וכנ"ל וזהו תוכחת אחי' השלנוי שהוא קללה כמו והיו חייך וגו' ובאמת הוא ברכה וכאשר נבאר וכמו שכתבתי ביאר ר"י בן קיסמא יעו"ש סוג ב' הוא בלעם שבירך ושיבת לישראל כך יש מוכיחים הצבועים ועליהם נאמר מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו ודרשו בתנחומא זה בלעם וכו' עיין בפנים.
ובזה יובן המשך הפסוקים הנ"ל טובה תוכחת מגולה ר"ל בין ב' סוגי מוכיחים שבגלוי טובה יותר סוג זה המוכיח על פניהם ולגלות להם עונם שזה גורם רפואה וכנ"ל יותר מסוג מוכיחים הצבועים והחונפים לומר שלימות שלה' בפניהם משא"כ בסתר לפני הקב"ה צריך שיהי' שם אהבה מוסתרת להליץ בעד ישראל סוג א' ולא מסוג ב' המקטרג על ישראל ומפרש הטעם טובה תוכחת מגולה וגו' כי נאמנים פצעי אוהב ר"ל מי שהו' נאמן לומר האמת ולא מהחונפים אז ע"י שמגלה עונם ופצעים שלהם עי"ז בא הרפואה וזהו אוהב משא"כ הצבועים וחונפי' המראים נשיקו' ושלימות שלהם בפניהם זהו שונאי' שמונע' מהם דרך תשובה כמו בלעם שגרם לחטא ונחשב לעתר המהפך וכו' כך גורם לעקור ולהפוך על פניהם וז"ש נעתרו' נשיקות שונא כי גורם נפש שבעה תבוס נופת ע"י המוכיח זה החונף המראה לו שהוא נפש שבעה מכל טוב תורה וחכמה ומע"ט ומכח זה תבוס נופת חכמה ומוסר אוילם בזו משא"כ ע"י מוכיחים מסוג ב' המגלה עונם ומראה להם שהם נפש רעבה כולו חסר ורעב מתורה ומע"ט אז כל מוסר מר מתוק לו לחיך רק שיהי' לו רפואה וכיוצא בזה ונראה דזהו מ"ש במשלי סימן ך"ז מברך רעהו בקול גדול השכם קללה תחשב לו ודרשו בתנחומא זה בלעם שהי' מברך רעהו בקול רם וישא משלו וגו' וסופו יעץ להחטיא וכו' ולי נראה דהפשוטו והדרש אחד כי זה שמברך רעהו ומשבחו לומר לו כבר יש לך כל השלימות גם שמספרין בבה"כ הוא הוא לצורך גם שאינם מתפללין כבש"ס ויכלנו לפטור כל העול' מתפילה שכורת ולא מיין וכו' גם שאין לומדין תורה הא אי' במנחות דבק"ש סגי וקיים בזה והגית וכו' וגם דגם ק"ש וכו' ובאמת בזה בוצע ברך נאץ ה' ודרשו בסנהדרין המברך ומשבח הבוצע נאץ ה' וכו' וה"ה כיוצא בזה והבן.
וזהו מ"ש משלי כ"ח עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם הגם דבפ"ק דברכות וכו' יעו"ש והבן וכ"כ משלי כ"ט מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון וכו' וכ' בתנחומא דברים וכו' וכתבתי מזה קצת באריכות כי כוונתי בעז"ה לדבריו והבן ואם מתירא שלא יראה כחונף עושה תחבולה שמברך ומשבחו בפני רעהו בקול גדול כדי שישמע הוא השכם בבחרותו שהי' ראוי חנוך לנער ע"פ דרכו וכו' הוא קללה תחשב לו שגורם לו רעה כנ"ל וזהו ממש ענין בלעם לברך את ישראל ולשבחם מה טובו אוהלך יעקב וגו' וזה גרם קללה שחטאו אח"כ.
ובזה יובן ש"ס ארשב"ג מ"ד נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקו' שונא טובה קללה שקילל אחי' השלוני את ישראל מברכה שבירך בלעם כי אחי' השלוני הי' מן סוג מוכיחים הנאמנים ובלעם הרשע הי' מן המוכיחי' הצבועים וכמו שכתבתי וזומן של צבעים כו' יעו"ש והראי' כי אחי' השלוני קילל את ישראל בקנה שהקללה היא ברכה שנאמר והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים ר"ל ע"י שביזה אותם שנחשב קללה כמ"ש קללני קללה נמרצת ופי' רש"י יעו"ש ובזה שיבר גאותן ורוממותן ונעשו רך כקנה כמו שדרשו בש"ס דתענית פרק ג' ת"ר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז וכו' ואז כשהוא רך כקנה יש ג' תועלת ובהיפך כשהוא כארז לעמוד על מדריגה א' וז"ש מה קנה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות וכו' ר"ל אחר שהוא רך כקנה יש ג' תועלת עומד במקום מים כמ"ש כל צמא גי' ענוה לכו למים שאחר שקללו וביזה לגלות עון אפרים נעשה רך ועליו לילך לבקש רפואה מחכמים רופאי הנפשות לקבל מוסר מהם וז"ש עומד במקום מים ועי"ז גורם כי גזעו מחליף ר"ל שאינו נשאר על שורש א' רק גזעו מתחלף לילך למדריגות יותר עליונות אשר שרשיו מרובין וזה גורם שאפילו כל הרוחות מנשבות בו הוא הולך ובא עמהן להיו' בסוד עייל ונפק שכתבתי יעו"ש כיון שדממו הרוחות עומד קנה במקומו כמו שכתבתי שם ותשובתו הרמתה כי שם ביתו והבן משא"כ בלעם הרשע כארז ברכם ושבחם וזה גורם גסות רוח שישארו במדריגתן כארז ולא רך כקנה מה ארז אינו עומד במקום מים שאם דעתו גבוה כארז וגס רוחו אינו מקבל מוסר שנמשל למים וזה גורם שאין גזעו מחליף רק שנשאר במדריגתו מנערותו עד זקנו דניים ע' שנה ושרשיו מועטין וכאשר בא רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו והענין דכ' האלגזי והשטן עומד על ימינו לשטנו דק' דהא השטן הוא מהשמאלים וביאר שהי' מהמיימיני' כדי לשטנו וכו' יעו"ש ולדברינו אתי כפשוטו כי בלעם הוא השטן שהי' עומד על ימינו של ישראל שברכם ושבחם וכוונתו הי' לשטן להם להגיס רוחם שיחטאו אח"כ וכנ"ל וז"ש שבא רוח דרומית שהוא השטן שהוא רוח דרומי' במה שעומד על ימינו לשטנו שמתלבש במוכיח צבוע הנ"ל לברכו ולשבחו כדי לשטנו שבזה עוקרו והופכו על פניו וזהו כוונת מרע"ה במה שאמר יערוף כמטר לקחי שהוא קשה והיינו במה שאמר עם נבל ולא חכם שהוא נאמנים פצעי אוהב וכנ"ל כדי להיישירן שיעלו במדות ומדריגות רמות בסוד תנו עוז לאלהי' והבן
בפסוק וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' ר"ל וירא בלק אשר עשה ישראל לאמורי שהוא היצה"ר שנקרא אמורי הומה תמיד והיינו שלקחו שה גי' היצה"ר היצר ושחטו אותו כמ"ש האלשיך בפ' בא ויגר מואב מפני העם כי רב הוא אם ילך היצ"הר שנק' מואב להמוני עם יהיה טרחא יתירה לילך לכל איש כי רב הוא ואם ילך לפרט הכולל הכל דשמעתי בשם גדול א' שהתחכם היצ"הר לילך להרב ולשוחט ולחזן שהם פרט שבהם תלוי הכלל כולל ודפח"ח מ"מ ויקץ מואב מפני בני ישראל שהוא מי שעדין לא נשתרש בחטא כמו ששמעתי בשם המנוח החסיד מוהר"ן קאסויר שאמר למי שהוא צעיר לימים עדיין לא נשכח ממך הנהגת עולם העליון עכ"פ אתה אל תפנו אל האבות וכו' ודפח"ח לכך יעץ עם מדין להשתנו' דינו בלבושי היצה"ט וכו' כמו שכתבתי וז"ש לכה ארה לי את העם הזה דק' ארה לי שצוה לקלל את עצמו הוא תמוה ונ"ל דשמעתי בש"ס דסוכה דהקב"ה מעניש לעתיד ליצה"ר הא עושה צווי השם יתברך משל לזונה וכו' וביאר מוהר"ן אילו עשה שליחת הש"י א"ש משא"כ וכו' והבן
בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב וגו' תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו ויש להקשות חדא דבכל הסדר כינה אותם בשם יעקב או ישראל כמ"ש מי מנה עפר יעקב וגו' ולמה כאן כינה אותם בשם עם לפי הבנת העולם במשמעות הפסוק דקאי על ישראל ב' ק' דהל"ל לשון רבים הן עם לבדד ישכונו ג' ק' לשון ובגוים לא יתחשב אין לו שחר כלל ד' ק' לפי מה שכת' מהורש"א בפ"ק דמגילה ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ופי' ז"ל העם המיוחד משמע והיינו ישראל משא"כ עם משמע דקאי על אומות העולם יעו"ש ולדידיה ק' מפסוק זה דכתיב הן עם וגו' וקאי על ישראל ולא על העכום ה' ק' מה חיבור יש לפסוק תמות נפשי לכאן וגו' ונראה לי דאי' בחלק דף ק"ה ז' הדיוטות אין להם חלק לעה"ב בלעם ודואג וכו' בלעם בלא עם דבר אחר בלעם שבל' עם וכו' ופי' רש"י בלא עם שאין לו חלק עם עם שבל עם מבלבל את ישראל שבעצתו נפלה ך"ד אלף מישראל ופריך בלעם הוא דלא אתי לעלמ' דאתי הא שאר עכום אתי מתני' מני ר' יהושיע היא דתניא רבי אלעזר אומר ישובו רשעים לשאולה אלו פושעי ישראל כל גוים שכחי אלהים אלו עכום רבי יהושיע או ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו ואם לאו הנני הולך לעמי ע"כ ויש להקשות מה נפקא לן מידי בין דבר אחר לילישנא קמא אי קרינן בלא עם או שבלה עם ונ"ל דודאי לשתי הלשונות שם בלעם מורה שני ענינים אלא דללישנא קמא הוא שתי תיבות בקריאה משא"כ לדבר אחר הוא חד תיבה בקריאה וידוע מ"ש המדקדקים דיש חמש תנועות גדולות וחמש קטנות הת"ג היינו חולם וחיריק שיש אחרי' וכו' והת"ק הוא חירק שאין אחרי' יוד וכו' תנועה גדולה נמשכת קריאתן עד שתמשוך מהן אות א' במבטא מאותיות אהו"י והוא מורה שאין לו שום דביקות לאות או תיבה שאחרי' משא"כ תנועה קטנה נחטפת קריאתן והוא דבוקה לתיבה שאחרי' וכו' יעו"ש בס' שיח יצחק פרק ב' ומעתה אי קרינן בלא עם דהיינו בחולם על הלמ"ד כאלו נכתב בל עם דהיינו תנועה גדולה ונמשך ממנה אות א' ומורה שאינו דבוק למה שאחריו דשני תיבות הם וכאלו נכתב בלא עם משא"כ לדבר אחר ס"ל דקרינן בלעם בחירק תחת בי"ת וחירק שאין אחרי' יוד הוי תנועה קטנה והוא דבוק למה שאחריו דחד תיבה הי' ואפילו הכי דרשינן בלע' נטריקון ובל מורה על לשון בלבל עם דהיינו ישראל אך דאכתי צריכין למנדע הנפקותא שביניהם אי הוה שתי תיבות וקרינן בלא עם או הוא חד תיבה בלעם שבלבל עם ונ"ל דנפקותא רבתא איכא בייניה' דהא קשה בשלמא למ"ד בלא עם שפיר מוכח דאין לו חלק עם עם וכפי' רש"י וא"ש מה דחשבו ברשי' ד' הדיוטי' שאין להם חלק עה"ב משא"כ לר"א דס"ל שבלבל עם א"כ ד' מנלן דאין לו חלק עה"ב דודאי חטא גדול חטאו אפ"ה יזכה בחלקו לעה"ב אחר המירוק ביסורין על עונותיו ונראה לי דלזה מסיק הש"ס כאן ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו וכו' דלכאורה אין ענין זה לכאן ולפי הנ"ל א"ש דבא לתרץ קושי' זו שזכרנו דודאי הסיבה שנהרג בלעם הוא על ידי שבשבילו נהרג ך"ד אלפים מישראל וכמפורש בדברי חז"ל וכבר נתן סימן בעצמו שאם יהרג ולא ימות מיתת עצמו שאין לו חלק עמהם וא"כ א"ש בל עם שבלבל עם שנפלו בעצתו ך"ד אלפים מישראל ועל ידי זה נתגלגל שנהרג הוא עצמו והוא סי' שאין לו חלק עמהם ואחר שזכינו לזה מוכח דס"ל לדבר אחר דאף שאין לו חלק עם ישראל כשנהרג מ"מ יש לו חלק עם עמו וז"ש אם ימות מיתת עצמו תהא אחריתו כמוהו דהיינו בתוך ישראל ואם לאו שיהרג הנני הולך לעמי וקשה הא סבירא ליה לרבי יהושיע דיש לעכום חלק עולם הבא אלא ש"מ דבאמת הוא כך דאף כשיהרג יש לו חלק בתוך עמו עכ"פ וזה שהשב את בלעם שהי' עכום בהדי ד' הדיוטו' ישראלים דהיינו דואג וכו' והיינו ג"כ לכוונה זו שבתוך אומה ישראלי' אין לו שום חלק אבל בתוך העכום יש לו חלק כמוכח מפסוק ואם לאו הנני הולך לעמי עכ"פ משא"כ ללישנא קמא דס"ל דקרינן בלא עם שאין לו חלק עם עם ותיבו' עם מורה על האומות כמהרש"א הנ"ל ור"ל שאין לו חלק אפילו עם עם דהיינו בתוך האומות ג"כ אין לו חלק עה"ב וזה שדייק הש"ס שפיר הא שאר עכום אתי לעלמא דאתי מדאמר בלעם אין לו חלק לעה"ב אפילו עם האומות משמ' דאומות יש להם חלק ע"הב מתני' מני וא"כ נפקותא רבתא איכא בין שתי הלשונות אך דקשה בשלמא לר"א א"ש דפסוק תמות נפשי וגו' מסייע כדבריו וכפירושנו הנ"ל משא"כ ללישנא קמא קשה מנלן באמת דאפילו בתוך האומות אין לו חלק עה"ב ונ"ל דמוכח שפיר לפי ביאר הפסוק שבפתח דברינו.
ובזה יובן הן עם לבדד ישכון ר"ל שנתן סימן אם עם מבלעם לבדד ישכון בקריאה לקרו' לשתי תיבו' והיינו ע"כ בלא עם אז מוכח דאפי' בגוים לא יתחש' לא די שלא יחשב מישראל שיש להם חלק עה"ב במדריגה עליונה אלא אפילו מכלל הגוים שיש להם מדור לעה"ב בפני עצמו עכ"פ ג"כ לא יתחשב עמהם וכלישנא קמא הנ"ל משא"כ אם יהיה דבוק בקריאה עם לבל ויהיה בלעם תיבה א' בקריאה והיינו שבלבל עם אז יש סי' אחר שאם ימות מיתת עצמו וגו' ואם לאו הנני הולך לעמי עכ"פ ודו"ק כי נכון הוא.
פנחס
מצוה
ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו' שעיר עזים א' לחטאת ומבואר ברעיא מהימנא דף רמ"ח ע"ב אשכחנא בספרא דחנוך כמה דבר"ח דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה איצטריך למיהב לס"א חולקא חדא וכו' לבאר זה נ"ל דשמעתי ממורי פי' הפסוק כי אשר הכית רדפו תנה עון על עונם ימחו מספר חיים והקשה הא לכאורה איפכא משמע שעשו שליחות הקב"ה ולמה יענשו וביאר ע"פ משל שהיה מלכות א' אדוק מאוד בע"ז הידוע באדום ופעם א' עשה משתה לכמה שרי מדינות ומלכים ובטוב לבו ביין שאל את פי כל שרי מדינה ומדינה על מהות ע"ז שלו והשיבו כל אחד את אשר עם לבבו אף שיש לכל אחד ע"ז מיוחדת מ"מ הודו קצת לע"ז שלו שהיה נביא וזה אמר בכה וזה בכה ובהגיע לשאול פי היהודים א' שהיה אותו האיש אדם רשע מישראל וחרפה היה לו מאוד למלך למיצר לו אמר לו נמשיל לך משל שהיה איש א' בקי באבנים טובות והיה לו אבן שהיה בו רימה באופן שלא יצליח לכל דבר ואינו שוה אף פרוטה א' מה עשה כסות ולשון שינה איך שהוא איש עובד אדמה ויש לו למכור אבן א' באין מבין מהות האבן ומכר לאיש א' בכמה זהובים וכן הוא מכר לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגיע למלך ובהגיע לרשות המלך קרא לכל מביני האבנים טובים שיאמר ערך האבן ובא והפריז על ערך האבן להחניף למלך עד שהגיע לשאול פי אותו המבין שמכר האבן ואמר שאינו שוה כלום כי יש בו חסרון וחרה למלך עד מאוד והשיב זה האיש הלא אני הוא שהחלפתי שמלותי ומכרתי אבן זה וממני הוא כך הענין בע"ז שאותו האיש הוא מזרע ישראל ומי יודע מהותו יות' ממנו ובכך מובן מ"ש דוד אל הקב"ה כי נודע שאין הקב"ה מייסר את הצדיק כי אם ע"י אדם רשע ולא על ידי צדיק אחר וכמ"ש הקב"ה לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי דהל"ל ידון אנכי משא"כ דן משמע כבר דן אנכי וצ"ל דבאמ' כך הוא כי קודם שמייסר את הצדיק כבר נידון הרשע אשר ראוי להענש בלאו הכי מצד מעשיו הרעים נידון אשר על ידו יהיה יסורי הצדיק ואז עדי אובד הרשע וכמ"ש בכתבים בעת אשר שליט האדם באדם לרע לו של המיצר כי הצדיק מברר הניצוצין שהם מאנין תבירין ע"י יסורין שנתיסר על ידי הרשע והצדיק עולה ורשע יורד תחתיו שניה בסוד שעיר עזים לחטאת דר"ח יעו"ש.
וזה שאמר כי את אשר הכית רדפו כי אתה היודע האמת שע"י נתיסר הצדיק וע"כ רשע הוא והראי' כי אשר רצית להכות נעשה על ידם שהם רדפו אותו וא"כ נגזר דינו להענש לכך תנה עון זה ג"כ על עונם וימחו מספר חיים ודפח"ח.
ובזה יובן ובראשי חדשיכם וכו' כי ע"י העוונו הישראל בפשעינו שולחה אמנו וע"י תשובה תשוב ה' לעלות למקומ' הרמתה ובהתחד' כנשר נעורי' ע"י תשובתינו דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה וזהו בראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וע"י יסורין שנתייסרו ישראל ע"י רשעים בימי הגלות בכלל אומה ישראל בין האומות או גלות איש פרטי הצדיק שנתייסר ע"י רשע ושב בתשובה וחדש ושפר מעשיו והשכינ' עולה לה' ע"י אז שעיר עזים א' לחטאת איצטריך למיהב לס"א חולקת בסוד שעיר המשתל' כך זה הצדיק עונה ורשע יורד תחתיו וכאשר יתמו חטאים אז ברכי נפשי את ה' שיתקדש ש"ש ויהי' זיווג ויחוד במדות עליונות א' ב"ב והבן.
מצוה תקיעת שופר
כתב הרמב"ם פ"א מהל' שופר וז"ל מצות עשה לשמוע תרועת שופר בר"ה שנק' יום תרועה יהי' לכם וכו' יעו"ש קודם שנבאר זה אצי' לפניך דברי הרמב"ם מ"ש בהלכות תשובה וז"ל כ"א מבני אדם יש לו זכיות ועוונות מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו צדיק ומי שעונותיו יתירות רשע מחצה על מחצה בינוני וכן המדינ' אם היו זכיות כנ יושביה מרובים על עוונותיהן הרי זו צדקת ואם היו עוונותיהן מרובו' הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכן מדינה שעוונותי' מרובין מיד היא אובדת שנ' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' וכן כל העולם כולו שנ' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו' ושיקול זה אינו לפי המנין של זכיות והעוונות אלא לפי גודלם יש זכות א' נגד כמה עוונות שנ' יען נמצא בו דבר טוב ויש עון א' נגד כמה זכיות שנא' וחוטא א' יאבד טובה הרבה ואל דעות ה' יודע ערכן וכשם ששוקלים עוונות אדם עם זכיותיו בשע' מיתתו כך בכל ר"ה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינונים תולין אותו עד יה"כ אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה אע"כ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים מתרדומתכ' וכו' ועפ"ז יבואר ירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי' וכו'.
והענין דאי' בש"ס דע"ז אשרי איש שהו' עושה תשוב' כשהוא איש וז"ש מאן דדמי' בתחלת שנותיו והוא בריש שתא כמו נפש אשר עשו בחרן דאמר לשון יחיד וק"ל.
והספיקות רבו בזה א' קושית הראב"ד ז"ל אדם שעוונותיו מרובין מיד מת ברשעו א"א לו' כמו שהוא סובר מה שאמרו בש"ס רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו כמ"ש ביבמות עכ"ל. והנה יש לחפש ולתרץ קו' כי איך יתכן שיטעה הרמב"ם בפי' הש"ס כמו שחשב הראב"ד ב' קשה מנ"ל להרמב' ששוקלין זכיות עם עוונות של אדם בשעת מיתה מה שלא נזכר רמז מזה בש"ס כ"א ג' ספרים נפתחין בר"ה וג' כיתות ליום הדין דהיינו ליום התחי' וכמ"ש רש"י ותו' אבל שיהי' שיקול בשעת מיתה לא נזכר מזה כלל וע"כ לומר דהרמב"ם מפרש ג' כיתות ליום הדין היינו ליום המיתה וכ"כ הרב לחם משנה ע"ש אך קשה ממ"נ או להרמב' או לרש"י ותו' ואם אפשר לפרש דמ"ש בש"ס ג' כיתות דקאי על הדין בעוה"ז כמ"ש הרמב"ם דהיינו בשעת מיתה א"כ מה ראו על ככה רש"י ותו' דמפרשי ליום התחי' והוא נגד ?א עוד. שי' הריף דהתוס' עצמן כתבו דנידן האדם לאחר מית' א"כ למה חזר לדונם ליום התחיה ע"ש.
והתוספת תרצו א"פ שכבר נידן לאחר מיתה לגהינם או לגן עדן עדין יהיה להם דין אחר אם יזכו לעוה"ב וכו' ועדין קשה לי למה בחד דינא אינם נידונין דין גיהנם ועדן ותחי' דאין שייך לו' שמא יזכה ביני לביני כמו בעוה"ז דאין מעשה וחשבון בשאול. ומלבד כ"ז יתפרש יותר בעז"ה מעין ג' ספרים הנ"ל דקאי בעוה"ז כמ"ש הרמב"ם ליום המיתה וצ"ל דאי אפשר לפרש כך דהא מ"ש בג' ספרים בר"ה רשעים נחתמין לאלתר למיתה היינו לשני דורות באיזה שנה ימות כמ"ש הראב"ד הנ"ל ואחר שכבר נידון מאז למיתה בעת ההיא ונחתם כך שוב אין צריך לחזור לדונו בשעת מיתה אם ימות אם לאן דכבר דינו פסוק ולכך הוצרכו לפרש דקאי ליום התחיה א"כ הדרא קושי' על הרמב"ם איך מפרש ג' כיתות ליום הדין דהיינו ליום המיתה וז"א כאמורי ג' קשה מנין להרמב"ם זה שכתב השיקול אינו לפי המנין זכיות ועוונו' רק לפי גודלם שהוא נגד הסברא ונגד כל מפרשי' דמשמע רוב זכיות הוא לפי המנין וכתב דנפק' לי' מדכתיב וחוטא א' יאבד טובות הרבה וכו' וקשה מידי חטא כתיב חוטא כתיב דמשמע דקאי על אדם חוט' שכמה עוונות וחטאי' יש לו עד שמכריע מנין עוונותיו את זכיותיו ומנלן דחטא אחד מכריע נגד כמה זכיות וכ"ת הא בש"ס דפ"ק דקדושין דריש ג"כ וחוט' א' בשביל חטא יחידי שחט' אבד ממנו טובות הרבה וכו' ז"א דשם אמרי' לעולם יראה אדם א"ע כאלו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה א' אשריו שהכריע עצמו לזכות עבר עבירה א' אוי לו שהכריע א"ע לחוב שנא' וחוטא א' יאבד טובה בשביל חטא יחידי וכו' הרי איירי שם במי שיש לו מחצה עוונות ובחטא זה מכריע לרוב עוונות וא"כ אדרבה מש"ס זה תקשי להרמב"ם שהוא נגד הש"ס איך מפרש דחטא א' שוקל יותר מהרבה זכיות ועו' דראב"ע שם א' לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו עשה מצוה א' הכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות עבר עבירה א' אוי לו שהכריע א"ע ואת כל העולם לחוב שנאמר וחוטא א' וגו' וכתב מוהרש"א משום דלת"ק משמע חוטא א' מלשון חטא א' משא"כ לראב"ש חוטא ממש קאמר דיחיד מכריע לרבים וכו' הרי משמע שהעולם היו מחצה למחצ' וע"י חוטא זה שחטא חטא' יחידי זה יותר על מחצה עוונות שלו אז מכריע א"ע והעולם משא"כ בלא"ה וק' להרמב"ם ד' ק' מה שהקשה בלח"מ שכ' הרמב"ם מיד מת ברשעו וז"ל ק' לזה דהא ראינו כמה צדיקי' מתי' וכמה רשעי' חיים [הגם דבביאור קושי' הראב"ד יתורץ זה וק"ל]. ה' קשה בצחות לשון הרמב"ם שהוא על צד הדקדוק הגמור כנודע איך הטור והפוסקים ואינך מדקדקים בלשונו וא"כ מה זה שכ' ברישא בדין היחיד מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו וכו' ואח"כ בדין כללות המדינה והעולם כ' לשון מרובים הלא דבר הוא. ו' קשה הלא עיקר הדברים לפי מה שסובר הרמב"ם שבתחלה נידונים היחידים שבכל עיר ועיר ואח"כ המדינה ואח"כ כל העולם וקשה למה לי דין היחידים תחלה אחר שנידונים בכללות ובתר רובא דעלמא אזיל וכי תימא כמו שכתוב בלחם משנה שאם תמצא המדינה והעולם רוב עוונות אז יצילו היחידים שנמצאו צדיקים כמו שמצינו בסדום שניצול לוט מתוך ההפכה וכו' אך דלפ"ז קשה לי בדברי הרמב"ם קיצר או סתירה והוא דק' קיצור הנ"ל ל"ל דין פרטי קודם דין כללי וצ"ל כנ"ל להציל יחידים שנמצאו צדיקים בדין הפרטי. א"כ מה זה שאמר אברהם להש"י אחר שא"ל זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' האף תספה צדיק עם רשע וכי לא ידע שזה עיקר טעמו ית' לדון קודם דין הכללי של המדינה דן תחילה דין פרטי להציל הצדיק מכללי המדינה שהם הרשעים ומה זה שהתרעם האף תספה צדיק עם רשע וכ"ת דמסדום הוא דנלמוד שיש דין פרטי קודם דין הכללי מטעם האמור והוא מדמצינו שניצול לוט וכמ"ש ל"מ הנ"ל א"כ מעתה יש סתירה להרמב"ם במ"ש בדין המדינה שאם רובה עוונות מיד אובדת ונלמוד מסדום כנ"ל וקשה הא מצינו בסדום אם הי' חמשים צדיקים או וכו' עד עשרה צדיקי' בכל המדינה ונשאתי לכל המקום בעבורם והוא נגד הדין שכ' הרמב"ם וכן הקשה בל"מ ותירץ וז"ל מפני תפלת אברהם הי' נמחל להם אע"פ שאין הדין כן ע"כ א"כ השת' י"ל מה שניצולו יחידים בסדו' הי' ג"כ בשביל תפלת אברה' ומנ"ל שאם הרוב חייב שהוא מציל יחידים שנמצאו צדיקים ואי מסדום משם אין ראי' די"ל שעשה הש"י לפנים משור' הדין עבור אברהם ול"ל דין יחידים באופן דק' ממ"נ או קיצור או סתירה כאמור הגם דלולי דברי הרב ל"מ הי' אפשר לפרש דברי הרמב' דלכך בעי תחלה דין פרטי קודם דין הכללי מטעם המבואר בש"ס דקדושין הנ"ל אר"א ב"ש לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד אחר רובו עשה מצוה אחת הכריע א"ע והעולם לכף זכות וכו' והקשה מוהרש"א מאחר דר"א בר"ש מפרש חוטא א' כמשמעו דאדם יחיד מכריע רבים לזכות או לחוב א"כ ל"ל והיחיד נידון אחר רובו לזכות וכו' דהא לא איירי בהכרעת היחיד רק בהכרעת העולם ותירץ וי"ל דאלו הי' אותו יחיד עצמו רוב עוונות גם אם הי' העולם מחצה על מחצה לא הי' יכול הוא להכריע ע"י מצוה אחת שעשה את כל העולם לזכות כיון דהוא גופו יש לו רוב עוונות והוא אינו זוכה במצוה זו איך יזכו רבים ע"י וע"ד קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים עכ"ל א"כ הרי מבואר מדברי התנא הנ"ל שא"א שיכריע הזכות של היחיד כללות המדינ' והעולם כ"א שהוא עצמו מוכרע לזכות ולכך שפיר כ' הרמב"ם דבעי דין היחיד תחלה ואח"כ דין הכללי אם יהי' כדאי זה היחיד להכריע את העולה לזכות וכו' וא"ש וא"צ אין טעם דין פרטי כמשמעות לחם משנה רק כאמור אפס שבצירוף קוש' אחרת שעל הרמב"ם יבואר קושיא זו גם כן באופן אחר. ז' קשה דהל"ל כסדר מאחר שלפי דבריו יש ב' מיני דין בעוה"ז א' תדיר בכל שנה בר"ה ואחד בשעת מיתה א"כ ה"ל להקדים דין ר"ה שבכל שנה קודם לדין שבשעת מיתה לסוף ימיו של אדם וכן הוא מסודר בש"ס תחלה ג' ספרים נפתחים בראש השנה ואחר כך ג' כיתות ליום הדין שלפי דברי הרמב"ם היינו דין שבשעת מיתה. ח' קשה דתלי תני' בדלא תניא דאמר כשם ששוקלין בשעת מיתה כך בכל שנה בר"ה וכו' ודין ר"ה מפורש בש"ס לכ"ע ומפו' בפסוקי' משא"כ דין דשע' מית' אינו מפור' בש"ס לרש"י ותוס' וגם משמעו' הפסוקי' דקאי ליום התחי' וכמ"ש הריף הגם דהרמב' מפרש סוגי' זו דג' כיתות ליו' הדין אדין דשעת מיתה מ"מ הל"ל כשם ששוקלין בר"ה דהוא לכ"ע כך ג' כיתות ליום הדין לשיטתו ט' קשה בינונים נקט בלשון עשה תשובה משמע דווקא עשה תשובה ולא זכו' אחר נוסף על מחצה זכיות שיש לו כבר והוא היפך הש"ס דנקטו זכו' וכו' דמשמע דגם תוספ' א' זכות שעש' מהני להכריע לזכו' מאחר דהוה רוב זכיות עם הזכות שעשה [הגם די"ל בצחות לשונו ביאר הקו' שעליו ובש"ס ג"כ הקשו המפרשים למה בלא זכו' בינוני' נכתבים למיתה דעדיין הוא שקול וכן הקשה בל"מ ותירץ דבאלו עי"ת חייב לעשות תשוב' ואם לא עשה הרי עון א' נוסף על עוונו' עכ"ל וז"ש הרמב"ם אם עשה תשוב' ואם לאו וכו'. י' קש' באיזה אופן יהי' כוונת התשובה אם על כל עוונותיו א"כ מאי אריא בינוני אפי' רשע גמור אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמאמר ר' יצחק בש"ס דר"ה יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד וע"כ בעושה תשובה על חטא א' נמי קאמר דמהני דנמחק עון א' ונשאר זכיות רוב א"כ ה"ל לפרש כמו בש"ס זכו וכו' דבעושה זכו' א' יותר ג"כ הוי רוב זכיות כמו בעושה תשובה על עון אחד שנמחק ונשאר זכיות רוב.
ועפ"י ביאר קושיא ט' יבואר זה ג"כ שאם לא עשה תשובה ונוסף עון א' גם שעשה זכות א' נשאר שקול וכתיבה וחתימה אינו כ"א ברוב ודוק.
וכדי לבאר אלו הספיקו' הנ"ל נבאר ש"ס בר"ה וכאשר א' באחד יגשו יבוארו אלו באלו דאי' בדף י"ו מתני' בד' פרקים העולם נידון כו' בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנ' היוצר יחד לבם כו' א"ר כרוספדאי אמר ר"י ג' ספרים נפתחי' בר"ה א' של רשעים גמורים וא' של צ"ג וא' של בינוני' צ"ג נכתבי' ונחתמי' לאלתר לחיים רש"ג נכתבי' למיתה בינוני' עד יוה"כ זכו וכו' תניא ב"ש אומ' ג' כיתות ליום הדין וכו' ובה"א ורב חשד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א כובש שנ' יכבוש עוונותינו ר' יוסי ב"ח או' נושא שנ' נושא עון תנא דר"י מעביר ראשון וכך הוא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עוונו' מיחשב בהדי' וכתבו התו' בד"ה ונחתמין לאלתר לחיים מדקחשיב בינוני' משמע דצדיקים גמורים קרי לי' שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים למי שעוונותיו מרובים ולפעמים הצדיקים נחתמי' למיתה ורשעים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו וגו' וכ"ז דקרי הכי גבי רש"ג מיתה ולצ"ג חיים היינו חיי עוה"ב עכ"ל.
וכדי לעורר על הספיקות שבסוגי' זו עם שיטת התוספות הוא א' יש לדקדק בלשון המשנה כל באי עולם עוברין וכו' דהל"ל כל בני עולם וכו' ב' קשה קו' מוהרש"א מ"ט באינך ד' פרקים א' נידון משמע דין גמור ובר"ה נקט עוברין וכו' ג' קש' דלשון עוברין משמע העברה ומחילה כמה שכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות והוא נגד והיפך משמעות הדין דפתח בי' בד' פרקים העולם נידן ד' ק' דר"י א' ג' ספרים נפתחי' בר"ה ובש"ס אמ' אח"כ ספרי חיים וספרי מתי' פתוחי' לפניו בר"ה משמע שיש יותר מג' ספרים ה' קש' הא ע"כ בכל כללות העולם אי אפש' למצו' יותר מג' כיתות צדיק ורשע ובינוני בוודאי סגי בג' ספרי' וק' לההיא דאי' ספרי חיים כו' וכי לא סגי בספר א' לחיים וכן וכו' ו' קשה דא' ג' ספרים א' של רשעים וכו' דפתח ברשעים ומפרש צדיקים תחילה דא' צ"ג נחתמין לאלתר לחיים ז' קשה מאי לאלתר דהל"ל בקיצור צ"ג נחתמין לחיי' וממילא נדע דהוא לאלתר בר"ה דהי' בינונים עד יוה"כ ח' קשה קו' המפורסמ' דהא מצינו צדיקים מתים ורשעים חיים ובזה יש ג' תירוצים הרמב"ן פי' צדיק בדינו קאמר והרמב"ם א' דעוני ויסורין למיתה יחשוב וההצלחה נק' חיים והתו' כ' דהיינו דחיים ומות האמור כאן היינו לחיי עוה"ב ועיין במקום אחר מה שכתבתי ביאור דברי תו' הנ"ל יעו"ש ט' קשה קושי' המפ' בינונ' אם לא זכו עדיין הם שקולים ולמה נכתבין למיתה י' קשה ענין כובש ונושא במאי פליגי ר"א וריב"ח דגם פי' כובש ונוש' דאי בפ' רש"י הוא סותר למ"ש בעירובין וגם תנא דר"י אי קאי אדסמוך מאי תנא וכו' כאלו הוא ענין בכ"ע וגם במ"ש וכן המדה דפי' רש"י כך המנהג וקשה דהא הוא רק בעת התחי' שהוא פעם א' בעולם ואין שייך בזה מנהג ושאר הספיקות נזכר בפנים עיין עליהם
ונ"ל לבאר עשר ספיקות שעל הרמב"ם בעשר שעל הש"ס דיבוארו אלו באלו וסגנון ביאור קושי' שעל הרמב"ם הוא כך דאם הי' קושיא א' לבד בלא קושיא ב' הי' אפשר לבאר דלק"מ רק דאז תקשי קושי' ב' ויבואר עוד קושיא ג' וקוש' ד"ה היה אפשר לבאר זה בזה אפס דאז וכו'.
והוא דקושיא א' שהקשה הראב"ד על הרמב"ם נרא' דאין מקום לקושיא זו כלל כי הרמב"ם איירי כאן דין דשעת מיתה ואח"כ אמר כשם ששוקלין בשעת מיתה כך שוקלין בכל שנה בר"ה וכו' וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' הש"ס במ"ש ונחתמין הרשעי' גמורי' לאלתר למיתה בר"ה כמו שס"ל להראבד דרק החתימה הוא לאלתר בר"ה אבל המיתה הוא לאחר כמה שנים דשני דורות מיהו באותו דין דזמן מיתה דנידון כסברת הרמב"ם אם נמצא רשע מיד מת ברשעו ודין זה חוץ מר"ה הנזכר בש"ס ג' ספרים נפתחי' כו' וא"כ אין מקום לקו' הראבד על הרמב"ם כלל.
אך לפי זה קשי' קושי' ב' מאחר דמסכים הרמב"ם לסבר' הראב"ד דבר"ה נידון שני דורות באיזה שנה וזמן ימות ונכתב ונחתם ל"ל שוב דין שני בשעת המיתה אם ימות או לאו דכבר דינו חתום דמשום זה לא רצו התו' ורש"י לפרש כך דג' כיתות ליום הדין רק לעה"ב והדרא קו' מנלן זה דיש דין שני בשעת המות ונ"ל דיבוא' קושי' ב' ע"י קו' ג' ואלו ב' קו' יבוארו ע"י ב' קושי' אחרות שהם קו' ד"ה הסמוכין והוא דקשה קו' ג' מנ"ל דהשיקול לפי גודלם וכו' והי' אפשר לתרץ ע"י קושי' ד' קו' ל"מ דהרי מצינו דצדיקי' מתים רשעים חיים וכו' ונראה דמכח קושי' זו פי' הרמב"ם דהשיקול אינו לפי מנין הזכיות אלא לפי דעתו יתברך היודע ערכן ואז אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה א' שבעבורה יזכה כמ"ש יען כי נמצא בו דבר טוב וההיפך בצדיק כו' וכ"כ בכסף משנה לתרץ קוש' הראבד ע"ש אפס דהוי תדע מהקוש' דלעיל מנ"ל דבתר גודלם אזלי' ולא לפי מנין ואי מכח ק' הלא שערי התירוצי' לא ננעלו הרמבן לשיטתו בק' זו והתו' לשיטתן לכך נ"ל דיבואר ע"י קוש' ה' כנ"ל למה נקט בדין פרטי יתירות ובדין הכללי מרובין ונ"ל דבא בצחות לשונו להשמיענו חלוקי דיני המשקל שבזכיות ועונו' היחיד לבין דין זכיות ועונו' כללי המדינה או העולם להקל בדיני הציבור כמו שמצינו אל כביר לא ימאס וכן בדין זו מעביר ראשון ראשון שכת' הרמב"ם להקל בדין העבירה בציבור יותר מביחיד ע"ש וה"נ כך והוא דמצינו בש"ס דחולין ובטור י"ד סימ' נ"ו א"ר זבדי ג' חוטי הוו א' אלימי וב' קטיני נפסק אלימי אזדא רוב בנין אפסיק קטיני אזדא רוב מנין מר בר ר' אשי מתני לקולא באפסק אלימי כשר דנשאר רוב מנין ובאיפסק קטיני כשר שנשאר רוב בנין וכך הלכה יעו"ש בדברי הרא"ש דמקיל שנפסק האילמי לגמרי וגם מיעוט קטיני אחר שנשאר רוב מני' וה"ה בנספר קטיני לגמרי ומהאלימי ג"כ נפסק כו' ע"ש העולה משם דהלכה פסוקה דיש לילך אחר רוב בנין או רוב מנין כדי להקל וה"נ בשיקול הזכיות והעונו' יש לפנינו ב' דרכים או לפי רוב מנין או לפי רוב בנין שהוא גודלם וכבדן ואזיל הקב"ה בכל א' לקולא שאם בגודלן לא יהי' רוב בזכיות להכריע רוב העוונו' שהן כבדי' וגדולים ובמנין יהי' רוב זכיות אזיל השי' בתר מנין וכשלא יהי' רוב זכיות במנין רק בגדלם אזיל בתר גודלם וזה יהי' מרומז בפסוק זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה דלכאור' ל"ל כפל ולפי הנ"ל א"ש דבא להודיע ולאברהם שהם רוב עוונו' בתרתי כנ"ל שהם במנין וז"ש כי רבה גם בגדלן וכבדן וז"ש כי כבדה באופן שאין מקום התנצלות עבורם להקל בדינם כי רב"ה וגם כבד"ה וק"ל.
ומעתה מבואר קו' ב"ג ע"י קושיא ד"ה דלזה כתב הרמב"ם בדין פרטי של היחיד שיה' הזכיו' יתירות על עוונותם דהיינו בגודל האיכו' וכבדות כמו יתר שאת ויתר עז וכמ"ש אח"כ ושיקול זה אינו לפי מנין רק בגדלם וחשיבות והיינו בדין פרטי של היחיד אבל בדין כללי המדינה והעולם אם יהי' זכיותן מרובין מעוונותיהן ג"כ סגי להכריע לזכו' כי משמעו' מרובי' יש לו ב' פירושין א' כפשוטו מרובין במנין ועוד יש לפרש לפי גודל וחשיבות כמ"ש רש"י בואתחנן לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ומ"א שאין אתם מגדילים עצמכם וכו' א"כ לזה נתכוון הרמב' להקל במשק' הציבור בין שיהיה רוב במנין ולא בגודלן בין שיהי' רוב בגודלן ולא במנין נקראו צדיקים מדמצינו שאמר הקב"ה בסדום כי היו רוב עונות במנין גם כבדה ש"מ שאם היה רוב זכיות בין בגדלם בין כמנין היו זכאין בדין ומעתה מבואר קו' ב' דיש דין בשעת מיתה בין באדם יחיד בין במדינה כשהיא אובדת מלבד דין כ"ה דהא קי"ל דהפיכת סדום היה בפסח וכמ"ש במס' ר"ה כי לכ"ע ביאת המלאכים הי' בפסח א' לבשר לאברה' וא' להפך סדום כו' ואז אמר הקב"ה לאברהם זעקת סדום ועמורה וגו' ארדה נא ואראה וגו' דהיינו לדונם בשעת מיתתן ואבידתן מלבד דין ר"ה שבכל שנה ושנה וא"ש וגם מבואר קו' ג' דמוכח שיש שיקול לפי גדלם וכבדם שנ' וחטאתם כי כבדה וגו' וע"כ בציבור להקל וביחיד להחמיר כנ"ל. ואחר ביאור קו' אלו ממילא אין מקום לקושי' ד' שהיא קו' ל"מ דהא מצינו צדיקים מתים והרשעים חיים דז"א דאח' דהשיקול הוא לפי אל דעות א"כ לא נודע מי צדיק ומי רשע ולק"מ וכנ"ל בכ"מ הנ"ל.
ומעתה מבואר גם קושיא ז' ח' דלכך תני כשם ששוקלין בשעת מיתה כו' ללמדינו כמו בסדום שמצינו מפורש שהי' השיקול לפי גודלם שנ' וחטאת' כי כבדה ואם יש בציבור רוב במנין ולא בגודלם אזלינן לקולא כך בר"ה ג"כ יש הפרש בין יחיד לציבור וא"ש ונשאר לבאר קושי' ו' הנ"ל קיצור או סתירה א' ל"ל דין יחידים וכ"ת להציל דנלמד מסדום ק' דילמא הי' עבור אברהם דלא מצד הדין דאל"כ איך אמר ונשאתי לכל המקום עבור חמשים וגו' ונ"ל כי הוצרך לדין פרטי קודם דין כללי מטעם זה דמצינו דאמרה שונמית לאליש' באת אלי להזכיר את עוני כי עד עכשיו היו ה' מעריך מעשי נגד בני עירי והייתי צדקת עכשיו שבאת איני כולם נגד מעשיך.
ועפ"ז מצאתי בספר א' הנק' עין יהושע פי' הפסוק וישאר אך נח וחז"ל דרשו כו' ופי' כי מה שהי' תחילה נקר' צדיק תמים היינו בדורותיו ר"ל נגד דורו שהי' רשעים נחשב הוא לצדיק תמים משא"כ אחר שדורו לאבדו כמ"ש וימח את כל היקום וגו' אז וישאר אך נח ר"ל אך תואר נח בלי שום כינוי צדיק או תמים רק שם נח לבד ודפ"חח.
ועפ"ז נ"ל לתרץ פסוק הלא מצער היא ותחי נפשי כי בעיר מצער שאין שם צדיקי' גדולים נחשב הוא לצדיק משא"כ בעיר גדולה של חכמים וק"ל.
ומעתה מבואר שמצד מידתו ורב חסד הוצרך לדין פרטי קודם דין הכללי כי יש עיר מצע' ונגד בני עירו אז אפשר למצוא איש אחד שיהי' נקרא צדיק נגדם משא"כ אלו הי' נידון מיד בכללי המדינה או העולם שיש עיר גדולה של חכמים ושל סופרים ונגדם לא יחשב זה לצדי' לכך דן תחילה בדין פרטי וכשנמצא צדיק נגד בני עירו נכת' ונחתם לאלתר לחיים שגם שיהי' מיד אח"כ דין הכללי ולא יהיה נחשב נגדם לצדיק כבר נחתם לחיים ואין חוזר א"כ יש זכות לצדיק בדין פרטי משא"כ ברשעים הוי אפכא כי בדין הפרטי הי' נחשב לרשע נגד הצדיק שבעיר מצער משא"כ בדין כללי שיש רשעים גדולים וגמורי' בכללות מדינה והעו' בעלי גחון אשר זה הרשע לצדיק יחשב נגדם ועכ"פ לבינוני יחשב בכללי' הדין לכך דן בכללי' שיהי' בזה טובה לרשעים.
ועפ"ז נ"ל לפרש ש"ס דפ"ג דיומא אר"א צדיק מעצמו ורשע מחבירו וכו' ואר"א מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים מקללתן של רשעים אתה למד ברכ' לצדיקים מברכתן של צדיקים שנ' כי ידעתיו אשר יצוה וגו' וכתיב בתרי' ויאמר ה' זעקת סדום וגו' ומקללתן של רשעים דכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' וה' א' אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו ואין לו שחר ע"ש בפיר"שי ולדברינו א"ש מ"ש צדיק מעצמו ר"ל שיהי' נק' בתואר צדיק היינו מעצמו שאינו בכללות הצדיקים שבעיר גדולה של חכמים וסופרים כ"א בדין פרטי וז"ש זכר צדיק ר"ל כשנזכר בספר זכרונו' עם בני עירו ואז הוא תואר צדיק ונחתם לברכה כמ"ש ברמב"ם דברכה בשם חיים יכונה ושם רשעים ירקב ור"ל שיהי' נעקר שם רשעים ע"ד יתמו חוטאים לא כתיב כו' וה"נ כשנידן בכללות כל רשעים וז"ש לשון רבים אז זה שבעיר מצער לצדיק יחשב נגדם ושם רשעים ירקב ממנו וכ"כ מוהרש"א בפי' ירקב ע"ש. ומה שאמר בלשון סתום ביאר אח"כ מפורש יותר ואר"א מברכתן של צדיקים ר"ל נגד מה שזה נקרא צדיק ונחתם לברכה וחיים ממנו נמשך קללה לרשעים שנגדו נקרא רשע כמו שמצינו בסדום נגד אברהם שהי' צדיק נק' סדום רשעים ונגמר דינם לקללה וה"ה בהיפך נגד רשעים נק' זה צדיק וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר הש"ס שזכרנו בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו וכו' כי הצדיק בבואו לעולם העליון לביאה יחשב לו אל העולמות שלו שברא ויצר ועשה בהבל תורתו ומעשים טובים משא"כ הרשע נקרא הולך כמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות וכמו שמובא משל באגד' שמואל בפ' היינו כחולמים למדינה שלא היו להם מלך וכו' ע"ש וז"ש כל באי עולם היינו תואר צדיק עוברין לפניו ואכתי לא נודע פירושו עד בתר דמפרש בש"ס משמעות לשון עוברין כאשר יבואר וא"ר ג' ספרים נפתחים בר"ה ופתח ברשעים כי נגד רשעים שבעירו שנידוני' תחלה זה נחשב לצדיקי משא"כ בדין כללות העולם לכך לאלתר נחתמין לחיי' ר"ל תיכף בדין פרטי קודם שיהי' דין הכללי מיד נחתם לחיים ולטובה ורשעים גם שנחתמים לאלתר למיתה שלא יהיה משא פנים בדבר מ"מ אם יהיה בדין הכללי יותר רשעים אפשר שיחשבו אלו לבינונים או לצדיקים נגד שאר רשעים.
וזה שאמר בש"ס בינונים תלוין ועומדין עד יוה"כ אם זכו ר"ל שלזכות יחשב להם אם נמצאו רשעים גמורים אז הבינונים לצדיקים יחשבו וכנ"ל מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים וכנ"ל שאלו בינונים יחשבו לצדיקים ויכריע את עצמן וכל העולם לזכות כמ"ש ורב חסד מטה כלפי חסד ומפרש היכי עביד ר"ל כי כל האומר הקב"ה וותרן וכו' ובוודאי שזה ורב חסד הוא על צד האמת וישר דלא כפי' רש"י ומדרשים לזה בא לפ' ר"א כובש וריב"ח או' נושא ומא"ח ומא"ח ול"פ כי יש ב' מיני משקל א' לפי גודלם וכבדן של הזכיות ועוונו' שהוא ע"ד יכבשו רחמיך את כעסך כי ע"י כובד וגודל הזכיות שהם רחמים יכבשו את כעסך שהם העוונות שאם רוא' הש"ית ברחמיו ורוב חסדיו שיהיה רוב זכיות בגודל הזכיות ולא במספר אזי כובש כנ"ל ואם רואה שיהא רוב זכיות במנין אזי נשא במשמ' לשון נשא את ראש בני גרשון שהו' לשון מנין וה"נ אזיל לקולא וכמ"ש הרמב"ם תנא דר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה ר"ל הא דתני במתני' כל באי עולם עוברין דלא תני נידון כי הוא מעביר ראשון ראשון אחר שנמצא צדיק בדין הפרטי נגד בני עירו שנקרא באי עולם שוב אינו נותנו בדין הכללי שמא לא ימצא צדיק נגד עיר גדולה של חכמים וסופרין לכך מעבירו מלתתו בכף מאזנים של דין הכללי ונשאר צדיק כפי שנחתם בדין הפרטי משא"כ הרש' גם שנחת' למיתה חוזר ונידן בדין הכללי שמא ברוב יצא זכאי וגם שמא ימצאו יותר רשעים מהם אשר לנגדם לבינונים יחשבו או אפשר אפילו לצדיקים וזה שאמר כך הוא המדה של רב חסד לא לבד בבינונים כ"א גם לצדיקים ולרשעים מטה כלפי חסד וזה שאמר כך המדה שהוא תמיד בכל ג' כיתות רק לבינונים הוא ענין ורב חסד כובש או נושא כנ"ל ובצדיקים ורשעים הוא רב חסד שזה הצדיק נידון רק בדין פרטי ולרשעי' הוא רב חסד שנידון בדין הכללי גם שכבר נחתם למיתה אולי ישונה דינו לזכות כי חפץ חסד הוא. ובא רבא ואמר וכן עצמו וכו' ר"ל דעדיין נשאר קושיות תינח דין פרטי של עיר ומדינה כנ"ל אבל אכתי למה לי דין פרטי של כל יחיד ויחיד לזה בא רבא לתרץ דצריך דין פרטי לידע כל א' מעשהו בפרטות שאם איכא רוב עוונו' מיחשב בהדי' ר"ל אע"ג דאמרנו דזה הרשע שנחתם למיתה בדין פרטי של עיר מצער חוזר ונידון בדין כללות שמא לצדיק יחשב נגדם וכו' אבל אם הוו רוב עונות בכללות העול' ג"כ אזי הוא נחשב בהדי' כיון דעון עצמו אינו נמחק שהוא עצמו כבר נכתב ונחתם לרשע בדין פרטי גם שיש רשעים גרועים וגדולים ממנו מ"מ רב העולם ג"כ חוב ונידן זה עמהן מאחר שבדין פרטי ג"כ הי' רשע משא"כ זה הצדיק נשאר לחיים ולדברי מוהרש"א הנ"ל א"ש הא דרבא ג"כ ודוק
ומעתה מבואר דברי הרמב"ם בכל ספיקות הנ"ל כי גם ב' קושי' אחרונות קו' ט"י מבוארין ג"כ דלכך כ' הרמב"ם אם עשה תשובה להורות זה דאם לא עשה בעי"ת המיוחד לתשובה והוא פנה עורף ולא עשה תשובה ועי"ז ניתוסף לו עון א' א"כ גם שיעשה זכות א' דהיינו מצוה א' עדיין הוא שקול ואין לכתוב ולחתו' לחיים בשקול כ"א ברוב זכיות וכ"ת הא בש"ס אמרו בינוני זכו וכו' הרי משמע דמהני זכות א' נוסף ז"א דכבר בארנו כוונת הש"ס מה שאמרו זכו דהיינו נגד היותר גרועים וכמו שאמר' האשה שונמית וכנ"ל ובזה מבואר קושי' י' להרמב"ם דמהני תשובה גם על עון א' משא"כ בלא תשובה גם שעשה מצוה א' לא מוכרע לזכות כי עדין שקול הוי משא"כ כשעוש' תשובה ונמחק עון א' נשאר זכיות רוב וק"ל. אפס דלפ"ז נשאר קו' תמוה על התו' הנ"ל דכתבו וכל זה דקרי הכא מיתה וחיים ברשעים וצדיקים היינו לחיי עוה"ב עכ"ל והיינו מכח קושי' דמצינו רשעי' חיים וצדיקי' מתים כמו שביארתי במ"א כוונת התו' לסתור ג' תירוצים שעל קו' זו תירץ הרמב"ם א' וב' תירץ הרמבן ג' תירץ הראב"ד וכו' יעו"ש. לכך הוצרכו לתרץ דקאי לחיי עוה"ב ולפי הוצעה הנ"ל הדרא קושיא לתו' מנלן דקאי לחיי עוה"ב שהוא נגד הסברא וכנ"ל וכ"ת מכח קו' הנ"ל דמצינו רשעים חיים וכו' דז"א קושי' כלל מאחר שיש להרמב"ם הוכחה גמורה שהשיקול אינו לפי המנין רק לפי גודלם וזכו' א' מכריע כמה עונו' וא"כ איך ידוע לנו שזה צדיק וזה רשע כמ"ש הכ"מ בתירוץ קו' הראב"ד ממש ע"ש ונ"ל דתוס' יהיו מחולקי' בזה עם הרמב"ם דס"ל דהשיקול הוא לפי ערכן וגודלן משא"כ התו' ס"ל דהוא לפי הריבוי והמנין ומרומז בצחות לשון התו' דכתבו מדחשיב בינונים ש"מ דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובין וכו' דהוא תמו' ונ"ל דבאו תו' בעצמן לתרץ קו' הנ"ל והוא דאמרי' ג' ספרים נפתחי' בר"ה וענין הספרי' כפי' רש"י ספרי זכרון של מעשה הבריות וכו' והנה לפ"ז אי אמרת בשלמא שהזכות והחוב לפי מספר א"ש שנק' ספר צדיקי' מיד שנפתחין גם קודם השיקול לפי שיש בו רוב זכיו' וה"ה ספר שיש בו רוב עונות נק' תמיד ספר של רשעים ומחצה על מחצה נק' ספר בינוני' משא"כ אי אמר' לפי ערכן אין ענינו מוכרע מתוך הספר כ"א בגדלן וערכן וא"כ השם יודע ערכן שיש זכות נגד קמה עונו' והוא נגד המספר ומנין וא"כ קודם השיקול איך נק' ספר בינוני' דאכתי לא נודע ערכו כ"א בשעת השיקול לפי אל דעות ה' הגם כי בספר צדיקים ורשעי' ג"כ הקו' מ"מ י"ל דמסתמא כיון שיש רוב במנין יהי' רוב בשיקול עד שיוכרע לפי אל דעות ה' וכן להיפך משא"כ בינונים אכתי לא נודע עד השיקול ואיך חשיב בינוני' מיד מה שלא נודע כ"א אחר השיקול וז"ש תו' מדקחשיב דייקא בינוני' ש"מ דצדיקי' גמורי' שזכיותיו מרובי' ר"ל במנין ושפיר נודע בינוני' מיד ודלא כדברי הרמב"ם וא"כ צ"ל לחיי עוה"ב קאמר ודוק.
איברא דיש מקו' לתרץ קו' זו עוד בד"א דרשעים חיים כו' ואינו צריך כתירוץ תו' דלחיי עוה"ב קאמר הגם די"ל כוונת תו' בדרך זה דהא בלא"ה יש מקום עיון בפ' הש"ס ג' ספרים נפתחי' בר"ה כו' דמשמע דמיד שנפתחין נק' ספר צדיקים וספר רשעים וספר בינונים והוא תמוה דבשלמא אם אמרינן דבר"ה עושין ג' ספרים מי שזכיותיו שעשה כל השנה מרובין נכתב לצדיק בספר צדיקים וה"ה לרשעים ובינונים א"ש משא"כ השתא דקא' ג' ספרים נפתחין בר"ה משמע מיד נפתחין כל מעשה ב"א נמצאו ג' ספרים צ"ג ור"ג ובינוני' וזה ק' להולמו כי בתחלת השנה כשנרשמין כל מעשה ב"א בלילה מה שעשה ביום באיזה ספר נכתב אי בספר צדיקים שמא יהי' עוונות מרובה וכן ק' איך נרשם זה שעשה עון בספר רשעים שמא יהי' זכיותיו מרובין וכן קשה בבינונים כ"א לו' מי שעשה בכל השנה מצוה נרשם בס' צדיקים ומי שעושה עון נרשם בספר רשעים ובר"ה נשקלין אם רוב זכיו' או עונו' אפס דלפ"ז ק' איך נק' ספר בינונים דאין לחשוב רק זכות וחוב בבוא לדין בר"ה הגם דהי' מקו' לו' דזה מבואר ע"פ קו' מפרשי' למה בצ"ג ובר"ג נזכר בש"ס כתיבה וחתימה ובבינונים רק כתיבה זכו נכתבים לחיים כו' ועוד ק' קו' מפרשים אם לא זכו למה נכתב למית' דעדיין שקול הוא ונ"ל דקו' חדא מתורצת באידך דבאמת זכו היינו שעשה תו' זכות ונעשה רוב זכיות ונכתב לחיים ר"ל בספ' צדיקים לא זכו שעש' תו' עון נכתב למיתה ור"ל בס' רשעי' שיש בו חתימ' ג"כ למית' ובנשאר בינוני גם אחר יוה"כ אז באמת זה נידון בכל יום ורגע אם עשה עון מוכרע לחוב ואם זכו' מוכרע לזכו' וז"ש בש"ס לעולם יראה אדם עצמו בינוני כו' דלכאורה קשה הא כבר נגמר דין ג' כיתות בר"ה ואיך יכריע א"ע או העולם בזכות אחד ולפי הנ"ל א"ש ומבואר גם כן קושית מפרשים ל"ל ספר בינונים אם זכו יכתבו בספר צדיקים כו' ולדברינו א"ש כי יש ספר בינוני כל השנה שלא הי' מוכרע בר"ה וי"כ וגם להבא בר"ה נפתח זה ספר בינוני העבר עם ב' ספרים חדשים שנתחדשו בשנה זו והג' ספרים כא' נפתחים בר"ה ולק"מ קו' הנ"ל.
אך דקשה לפי מסקנת הש"ס לב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד לבינונים ומפורש במוהרש"א דגם דתנא בג' כיתות לעתיד מ"מ דין זה נוהג גם בר"ה יעו"ש. ומפרש רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רוב עוונות נחשב בהדי' ופי' רש"י בד"ה מעביר ראשון וכו' כי עון ראשון שומטו מלתת בכף ואם הי' מחצה על מחצה כיון שעתה חסר א' מהעונות יכריע הזכיו'. ועון עצמו אינו נמחק אלא מונח לצד א' דאי איכא רובא עונות בהדי ההוא עון מתחשב בהדי' למנות עם ר"ג וכו' ומעתה לפ"ז ק' ממ"נ איך נמצא ספר בינונים אי קודם השיקול פשיטא אינו אלא או ספר הזכיות שנקרא ספר הצדיקים לפי הצעתינו הנ"ל או ספ' עונות הנקרא ספר ר"ג ואיך יתואר ספר בינוני כלל מאי אמרת אחר השיקול מי שנשאר שקול מחצה על מחצה כל השנה או לשנה הבאה יצטרך ספר בינוני זה עם ב' ספרים צ"ג ור"ג גם ז"א דאחר שיקול לא נמצא בינוני דקודם השיקול העביר ראשון ועי"ז בשעת השיקול אם הי' מע"מ הזכיות הכריעו ונכתב בין צ"ג ואם לא הכריעו רק נשאר שקול א"כ נעשה רוב בהדי ההוא עון שהעבירו ראשון ומונח לצד א' ועכשיו מצטרף ונעשה רוב עונות ונכתב בין ר"ג כפי' רש"י הנ"ל. לכן נ"ל לפרש הסוגי' בדרך אחר ויבוארו קו' תו' הנ"ל עם שאר קו' ע"י קושי' ד' ה' הנ"ל ספרי חיים וספרי מתים וכאן א' ג' ספרי' ותו לא והוא מדקאמר צדיקים גמורים משמע שיש צדיקים שאינ' גמורים וק' לפי תוס' הנ"ל שצ"ג הוא רוב זכיות א"כ צדיק שאינו גמור מהו אם מחצה על מחצה היינו בינינו וכן ק' ר"ג הוא רוב עונות א"כ רשע שאינו גמו' מהו וכו' ונ"ל דבאמת הם שלש ספרים של שלש שלש שכל ספר כולל ג' ספרים ויש ג' ספרי חיים וג' ספרי מתים וגו' ספרי בינוני' [עיין מה שכתב הראבד לספר יצירה בהקדמה ספר וסיפור וספור הכולל ג' ויובן לך יעו"ש והוא דכתב הרמבן בפ' עקב בסוף ולדבקה בו וז"ל שיהי' דבורו עם ב"א ולבו בל עמהם רק לפני עם ה' ושהוא דבוק בחיים עליונים כו' יעו"ש.
והנה יש בזה הענין ג' מדרגות א' שזכר הרמבן שגם בעסקו עם ב"א מחשבתו דבוק בו יתברך והוא המעולה שבמדרגות וז"ש אם אמצא בתוך העיר נ' צדיקים מדרגה ב' כשהוא פרוש מב"א ועוסק בבדידות ופרישות הוא דבוק בו י"ת משא"כ בעסקו עם ב"א וז"ש את האלהי' התהלך נח ר"ל כשהי' עם אלהי' בבדידות אז הוא דבוק בו ית' משא"כ כשהו' עם בני דורו מדרגה ג' גם כשעוסק בתורה בפרישו' ובדידו' אינו דבוק בו י"ת מחמ' מחשבו' זרות שעדיין לא נטהר בסוד נשמה כנודע הרי יש ג' מיני חיים הנ"ל שכל א' עוסק בתורה הנק' חיים רק חלוקי' במדרגות שונו' הרי ג' ספרי חיים שכל א' נכתב בספר החיים כפי הראוי לכל א' וא' וכאשר נזכיר עוד והכל נכלל בספ' צדיקים וכן יש ג' ספרי מתים והכל בכלל ספר רשעים ויש בו ג' מדרגות ג"כ והוא מכונה לשם צדיקי' ורשעים ובינוני' והכל בספר רשעים וכ"ת איך יתואר בו צדיקים שהוא לחיים בספרי מתי' ז"א שהחיים שבו למיתה יחשב והוא דכתב הרמבן בפ' אחרי ושמרתם את חוקותי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וז"ל כי יש שעוסק במצו' שלא לשמ' רק בשביל שיזכ' ע"י לעושר וכבוד בעה"ז כי בשמאלה עוש' וכבוד ויש שעוסק במצות שיחי' לעוה"ב להנצל ממשפטי הרשעים וזוכה בכוונת' להנצל שם כו' ויש שעושין שיחי' בזה ובבא כמ"ש והשיג לכם דיש את בציר וגו' יזכו לחיי עוה"ז ועוה"ב והעוזבים כל עניני הגוף ועוה"ז וכוונת מחשבתם רק בבוראם כמו חנוך ואליהו שדבקה נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ונפשם וז"ש במצות למען יאריכון ימיך כדי לכלול מיני חיים כולם כפי הראוי לכל א' עכ"ל ונראה שזהו ענין הספרים שנפתח' בר"ה שפי' רש"י ספרי זכרון של מעשי הבריו' כדי שיותן לכל א' כפי הראוי לו דהיינו החיים שבחר אי בחר חיי עוה"ז ועושר וכבוד ומאס בעוה"ב אף שחיים שבחר הוא עצם המיתה וכמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות שכפר בתחה"מ ולכך בחר בעוה"ז מ"מ לדידי' יכונה בשם חיים ונכתב בספר חיים זה שהוא באמת ספרי מתים כאמור.
ובזה נ"ל דמבואר קו' ששמעתי מהרב המנוח מו' ר' ליב פסיטנר שהקש' זלה"ה איך תיבה א' יש לו ב' משמעות סותרים שמצינו ישא ה' פני' שהוא לטוב' על השכר וכתיב אל פניו ישלם לו דמשמע עונש לרעה וביאר כו' ולדברינו א"ש כי נתינת מבוקשו נק' נשיאת פניו כמו שנא' הנה נשאתי פניך גם כו' לבלתי הפכי וגו' וזה שביקש שכר מצות בעוה"ז שהיא בשמאל ומאס בעוה"ב אל פניו ישלם לו בעה"ז כדי להאבידו מעה"ב לפי מבוקשו. ומעתה סרה קו' תוס' דמצילו רשעים חיים דז"א דזהו עצם המית' שביקש שכר איזו מצוה שהי' בידו בעה"ז ומאס בעוה"ב וניתן לו מבוקשו עכ"פ שכרו חיי עה"ז ולהאבידו לעוה"ב והנה זה מדריגה המעולה שבג' ספרי מתים שעכ"פ עשה מצוה שהיא חיים לו בעוה"ז עכ"פ לפי מבוקשו ויש רשעים שמואסין במצות מלעשות כלל ואינם מאמינים שמצד עשיית המצות בא לו עושר וכבוד כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד רק אומר כחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה אבל עכ"פ אינו מואס באחרים העושין מצות הרי מדרג' ב' ויש מדרגה ג' הפחותה מכולן שאינו עושה מצות וגם מואס באחרים ואינו מניחן לעשות חוטא ומחטיא זה אין לו חיים בעוה"ז ג"כ ונכתבין למיתה גם בעה"ז וכן בינונים יש ג' כיתות ומדרגות כאשר יבואר ובזה יבואר כוונת ש"ס במ"ש ג' ספרים וכו' וגם כוונת תוס' יבואר בדרך ג' עם מה שביארתי במקום אחר לדחות ג' תירוצי גדולי הפוס' יעו"ש ודרך ב' לעיל.
ועכשיו יבואר דרך ג' והוא דכוונת הש"ס בג' ספרים נפתחין בר"ה וכו' ור"ל כי בר"ה יש דין כללות העולם יחד וכבר זכרנו בענין שונמית הנ"ל כי נגד צדיק גמור שאינו גמור לא נחשב לצדיק כלל לכך לא נכתב ונחתם לחיים לאלתר רק צדיקים גמורים ר"ל כי יש ג' ספרי חיים והכל נכלל בספר צדיקים שיש בו ג' מדרגות והמובחרים שבג' מדרגות הנקרא צ"ג זה נחתם לאלתר לקיים והשאר ב' מדרגות לא נחתמים לאלתר רק אח"כ כאשר יבואר וכן בספר רשעים יש ג' מדרגות ולא נחתם לאלתר רק ר"ג למיתה ואינך ב' מדרגות שבספרי מתים לא נחשבו לרשעים נגד אלו ר"ג לא נחתמים עדיין למיתה והשאר נק' בינונים ר"ל גם ב' מדרגות שיש בצדיקים כנ"ל וב' מדרגות של רשעים וג' מדרגות של בינונים עצמן הכל בשם בינונים יכונה כי הם בין מדרגות צ"ג ובין ר"ג.
ובזה מבואר עוד קו' דלא פי' רש"י בינונים מחצה על מחצה בג' ספרים רק אח"כ בג' כיתות ע"ש ולדברינו א"ש דבכוונה לא פי' רש"י כך בג' ספרים כמבואר וק"ל. וכאשר נגמר דין צ"ג ור"ג בר"ה ועדיין יש דין כללי עד יה"כ וז"ש בינונים תלוין ועומדין עד יוה"כ זכו וכו' ר"ל אלו ב' מדרגות שבספרי מתים שלא נחתמו למיתה אז נגד ר"ג משא"כ עתה שלא ניתן בכף ר"ג שכבר נידונו והם נק' עכשיו רשעים אף שאינם גמורים נכתבין למיתה וההיפך שזכו ר"ל ב' מדרגות שבספרי חיים בר"ה נגד צ"ג לא נחשבו לצדיקים ועכשיו שצדיקים גמורי' לא נתנ' בכף נחשבו אלו לצדיקים ונכתבין לחיים ובינונים בעצם מי שנשאר מחצה על מחצה נשאר כל השנה שקול ובזה אמרו לעולם יראה אדם עצמו כאלו וכו' וכנ"ל ובזה סרה קו' המפרשים דאם לא זכה אמאי נכתב למיתה דעדיין הוא שקול ולדברינו א"ש דהיינו ברשעים שאינם גמורים בזה אמר שכבר לא זכו וגם עכשיו לא הוסיפו זכו' לכך שפיר ע"י רוב עוונו' נכתבו למיתה והיפך לחיים ובינוני נשארו שקולין וק"ל.
ובזה יובן צחות לשון התו' מדקחשב בינונים משמע דצדיקי' קרו לי' שזכיותיו מרובין וכו' ופעמים הרשעים לחיים שנא' ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו ור"ל דהא ק' איך קחשיב בינונים מיד שנפתחין קודם השיקול בשלמא ספר צדיקים וספר רשעים א"ש כנ"ל מי שזכה וכו' נחתם בשכר צדיקי' והעושה עון נרשם בספר רשעים משא"כ בינוני קשה דאינו נק' בינוני רק אחר השיקול ולא מיד שנפתחין אלא ודאי משמע דיש בספר צדיקים ג' מדריגו' צ"ג וצדיק שאינו גמור ובינוני וכן ברשעים וביני ביני נקראי' בינונים כנ"ל וז"ש תו' משמע דצדיקים קרי לי' שזכיותיו מרובין ר"ל גם סתם צדיק זכיותיו מרובין וכן ברשעים יש ג' כתות והמעולה שברשעים נכתב לחיים הנק' מיתה כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו כפי כוונתו ואפ"ה קרי לי' מיתה לחיי עוה"ב וז"ש התו' לסוף לחיי עוה"ב ודו"ק.
ובאמת יש רשעים גם בעוה"ז נכתב למיתה כ"א לפי הראוי לו וה"ה בצדיקי' שנכתבין לחיים גם בעוה"ז וכמ"ש הרמב"ן כ"א לפי האמת והצדיק שראוי לו וכמ"ש וחי בהם ודוק.
ואגב נבאר מ"ש הטור א"ח בשם תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות והקשה הט"ז דלמ' ראשון לחג קאמר גם מה ענין חשבון עונות לראשון דחג וד' ימים שבין יוה"כ לסוכו' ח"ו הפקר הן ורבו הפירו' בזה ונ"ל דכ' בפע"ח הל' סוכו' כי החסדים נכנסין מעי"כ וז"ל ואמנם הכתוב או' ולקחתם לכם ביום הראשון אע"פ שכבר נכנסו החסדים פנימים אך כיון שביום זה נכנס הראשון של כל המקיפין לכן נק' יום ראשון וכו' ע"ש ונודע כי המקיפי' הם גבורו' כמ"ש טובה תוכחת מגולה מאהב' מוסתרת וכמ"ש בפ"ג ה' ספירה יעו"ש והגבורו' הם דני' את העולם לחוב ולזכות ע"פ חשבון עונות וזכיו' כמ"ש בהל הושענ' רב' יעו"ש ובזה יובן וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא ור"ל והלא מר"ה עד יו"כ הוא בסוד שמאלו תחת לראשי ומיוה"כ עד סוף ימי החג הוא וימינו תחבקני כניסת חסדי' ואיך קורא ראשון לכניסת חסדים והלא ט"ו דייקא כי בט' שהוא עיוה"כ מתחילין החסדים לכנוס וכבר עברו ו' ימים ואיך קורא ראשון וז"ש ט"ו הוא ומשני ראשון לחשבון עונות ר"ל דאין החשבון לכניסת חסדים פנימים רק למקיפי החסדי' שהן גבו' הדנין העולם לפי חשבון עונות ובחינה זו היא ראשון ביום ראשון דחג נמצא באמת החשבון מיד אחר יוה"כ רק בחינה זו נכנס בראשון דח"ג שמצדו הוא חג כי בו ביום הראשון נכנ' חסד עליון שבחסדי' פנימי' ומקיף חסד עליון שבמקיפין יעו"ש לכך עושין יו"ט גמור וזה נ"ל חג ר"ת חסדי' גבורות כי החסדי' הם פנימי' והמקיפין הם גבורו' לכך הוא חג וז"ש בר"ה ובחג נידונין על המים כי החסדי' נק' מי' ומקיפי החסדי' בו נידוני' כנ"ל וז"ש על המים כי נידוני' ע"י הבחינה שעל המים ומרומז במשנה בר"ה שמאלו תחת לראשי וז"ש בר"ה עוברין לפניו כבני מרון והוא ע"ד לשון המשנה בברכו' בכל פרשת העבו' יעו"ש לשון עברה ודין משא"כ מיה"כ עד החג הוא וימינו תחבקני וז"ש ובחג ו' נוסף על הימי' שקוד' החג עיו"כ ואילך מתחיל וימינו תחבקני רק שהעיקר בחג כנ"ל והימי' שקודם חג טפלים אליו והשי' יכפר
ומבואר כמה ספיקות שזכרתי במ"א וגם דק' לשון נידונין דמשמע תרתי דינין ובאינך ד' פרקי' א' נידון לשון יחיד ולדברינו א"ש דבחג נגמר דין העבר במסירת פתקין ביום ח' דחג ועד זמן ההוא מהני תשובה וגם מתחיל דין להבא חשבון עוונו' כנ"ל וז"ש נידונין על המים בחסד כי חפץ חסד הוא וא"ש
ונחזור לסוף דברי הרמב"ם שופר רמז יש בו עורו ישנים מתרדמתכ' עכ"ל להבין זה איך רמז בצחות לשונו דברים נעלמים ונבאר מצות תקיעת שופר שבפתח דברינו דהקשה בל"מ למה כ' הרמב"ם מצוה לשמוע תרועת שופר בר"ה כו' ולא התקיעה היא המצוה רק השמיעה ובשמיטה ויובל כ' הרמב"ם עצמו מצוה לתקוע כו' והא דין יובל שוה לר"ה ע"כ והי' נ"ל לתרץ ע"פ ששמעתי בשם חכם ספרדי בנוסח תפלה ר"ה כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך דאין לו שחר כללו אמר דמצינו מדת הקב"ה היפך מדת ב"ו כי מלך ב"ו שהי' לו ב' עבדים א' עובד המלך מנעוריו ולא נמצא עולתה בו כי ישר הוא בעבודת המלך ועבד ב' מרד במלך ואח"ז חזר בו ונעשה עבד נאמן בוודאי אהבת המלך לזה העבד הנאמן מנעוריו יותר שלימה אהבתו מאהבת העבד שמרד בו תחלה משא"כ מדת הקב"ה אינו כך שאוהב יותר לבעל תשובה מצדיקים גמורים וכש"ס מקום שב"ת עומדין אפי' צ"ג אין יכולין לעמוד והנה בספר של"ה כ' דצ"ג נקרא שופר וב"ת נקרא תרועה ע"ש והנה שמיעה הוא מרחוק האזנה מקרוב ובזה יובן כי אתה שומע קול שופר ר"ל מרחוק לצדיק ומאזין תרועה היינו לב"ת מקרוב וק' הא הוא היפך הטב' ומשני באמ' אין דומ' לך בזה מצד רחמנותו וק"ל ודפח"ח
וגם דברי הרמב"ם יובן בזה כי אין המצוה לתקוע רק לשמוע תרועת השופר ר"ל כי ע"י שמיעת קול שופר לעורר הישיני' מתרדמת' חוזר בתשובה ונק' תרועת שופר שזהו עיקר המצוה וק"ל
איברא נ"ל בפ' תקעו בחודש שופר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב דק' ל"ל ב' תוארים יעקב וישראל וגם בישראל נאמר חק וביעקב נא' משפט ונ"ל דהענין דיש בשופר טעם נגלה גם להמוני עם כמ"ש הרמב"ם עורו ישיני' כו' וגם יש טעם נסתר הידוע להבאי' בסוד ה' כמ"ש האר"י ז"ל סוד הדורמיט' וסוד השופר בסוד אברהם יצחק ויעקב כמ"ש במאמר זוהר אמור יעו"ש ובאמת הנסתר הוא הנגלה ושניהם בקנה א' עולה והוא מ"ש הפוסקים בשם ירושלמי מאן דדמיך בר"ה דמיך מזלי' והיושב בטל כישן דמי וכדי להבין ענין דמיך מזלי' שהוא דבר נעלם ונתעורר ע"י אברהם שהי' מחזיר בתשובה לעורר משנתם לאלו אשר תכהן עיניו מראות ואחיד בידי' ע"י יעקב שנק' נורא ויש לו יחוד עם יראה ועם אהבת חסד וז"ש איש תם יושב אוהלים ודי בזה ישמע חכם וכו' והשי' יכפר.
ובזה נ"ל לפרש כוונ' הש"ס דמר ס"ל כובש ומר סבר נושא דלכאורה במאי פליגי דאין שום נפקות' בזה אי כובש או נושא רק שיכריעו הזכיות כמ"ש רש"י שם ונ"ל דאיכא נפקותא בין כובש שיורד למטה או נושא שעולה למעלה והוא כי יש הפרש בין הקדושה ובין הטומאה וכמ"ש הבא לטמא פותחין שירד למטה והבא לטהר מסייעין שיעלה למעלה וכן מצינו ע"י תשובה לפעמים נעשה מן מזיד שוגג וא"כ עכ"פ נשאר שמץ מה ויש שנעשה ממזיד זכות והנה הגם שבש"ס חלקו בין עוש' תשוב' מאהב' נעשה ממזיד זכו' ובין עושה מיראה נעשה שוגג מ"מ נ"ל כי גם במדרגת מאהבה יש מיראה והוא גם שמאהבת השי' עושה תשובה היינו שמקשט עצמו ולא אחרי' הגם שעיקר תשובה להשיב אחרים ג"כ כמו שנ' ורבים השיב מעון כמ"ש האלשיך בפ' שמיני יעו"ש מ"מ מחמת יראה הוא פן יפנה לבו להתגאות וכיוצא מענין זה שיש סכנות ואחריות כנודע להבאי' בשער בת רבים להוכיח במישור שלא יהי' מונע וכובש תוכחתו להוכיח ולקשט א"ע ולא את אחרים. אבל מי שאוהב אותו ית' בתכלית נותן נפשו בכפו כי צר לו מאוד על צר וגלות השכינה הגולה בסבת עוונותינו ואין מנהל ולא מחזיק בידינו ותועלת השכינה הוא בידינו ע"י תשובתינו להוציא מבית האסורין ולהוציא ממסגיר אסיר ע"כ במקום שאין אנשים השתדל להיות איש להשיב רבים מעון ולעשות נחת רוח ליוצרו לכף רגלי היונה ההולכת נדוד עד יערה עלינו רוח ממרום כו' וכמו שכתבתי משל השר ששינה בגדו ולבש בגדי פחותי הערך כדי להשיב בן לאביו וכו' יעו"ש ובוודאי מי שזכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ונעשה מזיד שלו זכות לעלות למעלה ובזה תבין דמר אמר חד ומר אמר חדא ולא פליגי דזה שהוא כובש ר"ל כובש פניו בקרקע שלא להשיב רבים מעון וכך עושין עמו כובש עוונותיו למטה שלא נעשו זכות וכנ"ל משא"כ מי שרואה להוכיח במישור ולקשט אחרים וע"ד שכתבתי והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' כך נוהגין עמו נושא עון שנעשה זכיות ועולה למעלה וק"ל.
מצוה לתקוע שופר בר"ה וכת' הרמב"ם אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזרת הכתוב מ"מ רמז יש עורו ישנים מתרדמתכם וכו' וכבר זכרתי בביאר זה לעיל ועתה נראה לבאר מדרש חז"ל אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם וגו' ודח"זל היום זה ר"ה וכו' ותחלה נבאר ש"ס דעירובין פ"ב א"ר ירמיה בן אלעזר מיום שחרב ב"ה דיו לעולם שישתמש בב' אותיות שנא' כל הנשמה תהלל יה וגו' וכתבו התוספות פי' ר"ח קרי בי' כל הנשמה בד"גש ע"כ ופי' מהר"שא מלשון שממה וחורבן וכו' והכוונה כאלו נכתב כל הנשמה לבאר זה נ"ל גם שזכרנו לעיל נ"ל בתוספת ביאר דנודע כי הוא מצוה לזכור את אשר עשה לך עמלק לבאר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה בזכירה ואגב יבואר טעם השבועה כי יד על כס יה שאין השם שלם עד שימחה זכר עמלק והוא דאי' בפ"ק דר"ה וישמע הכנעני מלך ערד וכת' התו' במד' אי זהו עמלק אשר כסות ולשון שינה וכו' ונ"ל שזהו משח"זל אין ערוד ממית אלא החטא ממית כי יש מבחי' זה בתוך בני ישראל אשר כסות ולשון שינה לדבר א' בפה וא' בלב והחטא הוא ערוד הנ"ל וח"ו ע"י פירוד לבבות למטה גורם למעלה ג"כ וזש"ה חלק לבם עתה יאשמו וכמ"ש בתיקונים חלק לבם הוא שם ע"ב וכו' דנראה כי זהו' אשרי כל חוכי לו שלא יהי' פירוד לבם לשנים לו לו גי' ע"ב וזה לולב שיתייחד ע"י לולב שיתחבר לו עם לב שיהי' לב א' ואפשר ששמעתי יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ור"ל ע"י שפתי חלקות גורם ח"ו פירוד בין ב' אותיות ראשונות לאחרונות וכו' ודפח"ח וזהו כוונת הש"ס דורו של אחאב שהי' שלום ביניהם וכו' וזה גרם חורבן הבית ע"י שנאת חנם שאכלו זה עם זה ודקרו זה את זה בחרבות שבלשונם וכו' שהוא מעשה עמלק וכ"ז שלא יתוקן חטא זה א"א למשיח בן דוד שיבוא כמ"ש האלשיך הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים וכו' והוא לתקן חטא הנ"ל ואז בא דוד בא וכו' א"כ א"ש שהוא מצוה לזכור מעשה עמלק כדי שיזכור אשר עבור זה נחרב הבי' ויראה לתקן כי כשלא נבנה הבית בימיו כאלו נחרב בימיו לכך כל איש ישי' לבו להסיר מכשול מלב העקוב חטא מלך ערד הנ"ל וז"ש ר' ירמיה מיום שחרב בית המקדש עבור שנאת חנם ופירוד וחלק לבם דיו לעול' להשתמש בשתי אותיות כדי שנשום לב לתקן חטא זה כדי שיהי' השם שלם כי הוא בידינו וכמ"ש בפסוק עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש כי כולם היו באחדות א' שדרשו עליהם חז"ל שכולה מתאימות וכו' ולזה בא מצות שופר לרמז הנ"ל עורו ישינים וכו' לעורר מהשינה מהחטא הנ"ל אשר שנאת חנם גרם חורבן הבית ועתה ראוי לעורר משינת מות הזה ליחד הלבבות שהוא רמז שופר ר"ת אין שטן ואין פגע רע כמ"ש הט"ז כי ע"י שלום שיש בישראל קטיגור נעשה סניגור וכמו שכתבתי מזה וק"ל.
עוד יש לומר ביאור מאמר רבי ירמיה דכ' האלשיך ביאר פסוק ולא תגעל נפשי אתכ' וביאור פסוק הנני נותן לו בריתי שלום עפ"י מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה על כל הנשימה ראוי להלל יה שהנשמה רוצה לצאת מהגוף החומר עבור שהוא נגדיות לצחות וזכות הנשמה אפס שרואה שכינתו יתברך שוכן למט' אמר דיו לעבד וכו' יעו"ש ודפח"ח וה"נ מיום שחרב ב"ה שגברו בעלי זרוע ובעלי לשון והרבה כיוצא בזה מצד הקליפות שנתרבו החומר וא"כ אלו הצדיקים לא היו רוצין לשכון ביניהם שהם הצורה והנשמה רק מצד דיו לעולם שישתמש ב"ב אותיות שהם הנשמה שנאמר כל הנשמה תהלל יה וק"ל
ונחזור לביאור מדרש אתם נצבים היום זה ר"ה והוא דיש לדקדק לשון נצבים אם כפי' רש"י לשון פיוס א"כ איך אמרו בתוכחה שפתח במשנה תורה אלה הדברים וכו' ואגב יבואר ג"כ הפסוק למען ספות הרוה את הצמאה שהוא היפך הסברא לדרשת חז"ל שהצמאה הוא מזיד הי' מעביר עליהם ועתה שנצטרף השוגג יעו"ש ונ"ל דאחז"ל כ"מ שנא' נצב נצבים זה דתן ואבירם לבאר זה איך יש בנפש האדם סוד דתן ואבירם והוא כי יש חומר וצורה והם ב' הפכים שמטעם זה הנשמה רוצה לצאת מהגוף בכל נשימה וכנ"ל והם סוד הסולם אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כי מלאך הוא לשון שליחות שנשלחו החומר והצורה בזה העולם שיעשו הכנה לעה"ב וכשזה קם זה נופל וכשזה יורד השני עולה והצורה שהיא נשמה קדושה נקרא אבירם כמו שנז' בזוהר על אברם יעו"ש והחומר מצד הדין והקליפות נקרא דתן והוא מובן מעצמו ואין צריך ראי' על זה והם נצים ומריבים זה עם זה וגם נצבים בקומה זקופה כל א' על מעמדו והענין כי ג' ספרים נפתחים בר"ה צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינונים וכו' והקושיא מפורסמת ל"ל ספר לבינונים ועוד דאי' בש"ס ספרי חיים וכו' ובארנו במ"א כי בכל כת יש ג' כתות וא"ש ספרי חיים יעו"ש
והעולה משם כי הצדיק גמור אשר בכל יום הוא שב בתשובה וכמ"ש בש"ס אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום וכו' ודאי עשה תשובה א"כ אינן עצבים מיום הדין וכמ"ש האלש"יך על פסוק וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלהים שהוא יום הדין וכן רשע גמור אין אלהים כל מזמותיו לבם בריא אולם שאינם חרדין מיום הדין אך התמי' על הצדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור ומכ"ש בינונים שהוא סתם רוב העולם כמ"ש אביי בינונים אנן א"כ ודאי יש לתמוהו עליהם איך אינם חרידים מיום הדין הגדול והנורא אפס התשובה לזה שיש התנצלות אדם ובהמה תושיע ה' והוא על פי משל ששמעתי אורח נטה ללין בעיר גדולה אצל א' מחשובי העיר וכאשר רבו אנשי העיר לשלוח דבש ויין לארח נכבד נמצא איש א' חכם בעיניו וסבר שיהי' רוב משלחי משקה טוב ושלח הוא מים על סמך שיתערב ברוב טוב וכן המציא המצאה זו שני ושלישי והרבה בזה ונמצא שהוא כולו או רובו מים ודפח"ח וכעין זה פי' בספר עוללות אפרים כי הצדיק נקרא צמאה לשמוע תורה ומוסר ולקיים המצות משא"כ הרשע נקרא הרוה שהוא שבע מלקיים תורה ומצות ופן יתברך לומר שלום יהי' לי מאחר שהרוב צדיקים א"כ נידון העולם אחר רובו וגם מועט הרשעים נידונין לחיים וז"ש למען ספות הרוה את הצמאה וכו' יעו"ש ודפח"ח.
ובזה יובן דברי תוכחת משה אתם נצבים היום כולכם ר"ל שתמה עליהם איך היום בר"ה יום הדין הגדול והנורא איך אתם נצבים בקומה זקופה ואינם חרדין מיום הדין בשלמא צדיקים גמורים או רשעים גמורים שהם תואר דתן ואבירם שפיר יצאו נצבים וכנ"ל משא"כ אתם כולכם מהו הבטחון שלכם אלא ודאי שאתם סוברים שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה כנ"ל ובאמת זה אינו כי ורבצה בו וגו' ובאמת כי יש אחר דין הכללי דין פרטי אז רשע בעונו נתפש ועיין מ"ש בביאר הרמ"בם מזה יעו"ש שהוא טענת א"א חלילה לך השופט כל הארץ בדין כללי לא יעשה משפט בדין פרטי להציל הצדיק בצדקו וכן הודה לו יתברך יעו"ש וק"ל.
ובזה נבוא לביאור פסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ודרשו חז"ל תוקעי לא נאמר אלא ידעי תרועה שיודעין לרצות רבונם בתרועה וכו' וי"ל לפ"ז קשה מאי העם דמשמע המוני עם וז"א לפי הנ"ל ולדברינו א"ש שלא יאמרו המוני עם שלום יהי' לנו למען ספות הרוה את הצמאה מאחר שיש להם צדיקים בעיר ויהי' רוב צדיקים וכו' ובאמת ז"א כנ"ל לכך צריך כל אחד לרצות הש"י בתשובה פרטי' כל איש בפני עצמו גם שהרוב צדיקים וק"ל.
עוד יש לומר דכ' הרמ"בם בהלכות תענית מצות עשה מהתורה להריע ולזעוק על כל צרה שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעת' וגו' ודבר זה מדרכי התשוב' שידעו שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו' וזה גורם להסיר הצרה מעליהם וכו' אבל אם יאמרו מקרה הוא ממנהג העולם אלך עמהם בחמת קרי וכו' יעו"ש ובזה יובן אשרי וטוב להעם שהם לכללות העם או מדינה יודעי תרועה שיודעי' להריע בצר להם ולא לומר מקרה הוא שאז נצולין מהצרה וז"ש אשרי העם יודעי תרועה כמו וידע אדם את חוה וכו' ה"נ שיש להעם דביקות עם בעלי תרועה היודעים לרצות רבונם בתרועה קודם ר"ה שנק' הוי' רחמים אזי ה' באור פניך יהלכון יעו"ש
עוד יש לומר דנודע ב' ימי ר"ה א' נגד פנימית נשמות העולמות יום ב' נגד חיצונית העולמות וכו' וכך יש ב' סוגי אנשים בסוד עולם שנה נפש כמו שיש בשנה ועולם כך יש בנפש האדם כי יש שלומי אמוני ישראל שהם נשמות העולמו' ויש המוני עם בעלי הגוף והחומר חיצונית עולמית ולפי שיום א' דר"ה הוא דינא קשיא כמו שברים לכך את אשר יאהב ה' יוכיח וידין דינו ביום ב' דראש השנה שהוא דינא רפיא כמו תרועה נקרא דינא רפיא כמבואר בכתבים יעו"ש.
ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה כי יותר מאושר עם אשר דינם ביום ב' שנקרא דינא רפיא והם יודעי תרועה. שיוכלו לרצות בוראם בתרועה דייקא מאחר שהוא דינא רפי' בקל יוכלו לרצותו א"כ יראה שיוכלל בכללא דסגיאין שנקרא העם כמו שאמרה שונמית בתוך עמי אנכי יושבת וכמ"ש בזוהר אך שמא תאמר מה זה אשרי שהמתינו עד יום ב' דר"ה הלא יותר מאושר זה שהלך לקראת המלך קודם ר"ה שהוא רחמים גמורים ולא דינא רפיא כלל לזה ביאר ה' באור פניך יהלכון שגם הם היו בהסכמה זו שיצאו הגדולים לקראת המלך כשנקר' הוי' רחמים לכך אותו הארת פנים שקיבלו הגדולים אז קודם ר"ה סגי על העם ג"כ וז"ש ה' באור פניך יהלכון ג"כ וק"ל.
ועפ"ז נראה לי לבאר ש"ס דר"ה שופר של ר"ה של איל כפוף וכו' והענין דאי' במסכת שבת פרק כל כתבי עשירים שבבבל במה הם זוכין שמכבדין התורה וכו'. וכתבתי במ"א על דרך הלצה במה דקי"ל האי צורבא מרבנין דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא א"כ כוונת השאלה כך עשירים שבבבל במה הם זוכין שהרי מכבדין התורה ע"כ משום דלא מוכח להו מחמת חנוכה שירדה לבבל א"כ מ"מ הם עשירים הא החנופה גורמת לפרנסה שילקו כדאיתא וק"ל.
וז"ש שופר של ראש השנה דנודע שיש עולם שנה נפש וכמו שיש ראש בשנה כך יש ראש בעולם הכללי או מדינה או עיר ושוכר שצריך להוכיח לראש השנה או לראש העולם או הנפש הוא עבור שהם איל כפוף כדדרשו בפרק ב' דשבת לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים מה איל כפוף ראשו של זה בצד זנבו וכו' וז"ש איל כפוף שהם כמו איל הכפוף ראשו שלא הוכיחו זה את זה אלא חונפין זה לזה וזה שכתבתי עשה לך רב יעו"ש.
ועפ"ז נבאר ש"ס הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה דאיתא בפרק ב' דקדושין וגסות לבבל לא נחית והא אמר מר סימן לגסות רוח ענייות וענייות בבבל הוא דאיכא ומשנ' מאי ענייות סימן לגסות הרוח של תורה דכתיב אחות לנו קטנה ואמר ר' יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד זהו עבור גסות אבל בבל זכתה ללמד וכפירש"י ונראה לי לפ"ז יש מקום לזלזל העני לומר דמפני גסות הרוח בא לידי עניות וגסות הרוח שקולה לע"ז וראוי לתעבו כדאיתא בפרק קמא דסוטה ובזה יובן הזהרו בבני עניים דהיינו אותן שמהם תצא תורה שזכה ללמד א"כ אין זה סימן לגסות הרוח עניות זה כי סימן לגסות הרוח הוא זה שלא תצא ממנו תורה שלא זכה ללמד אך זה שזכה ללמד אינו בבחינה זו וק"ל.
ואגב נ"ל לבאר ש"ס דשבת מ"מ מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים וי"ל הא קרא כתיב ושמחת בחגיך ואי הכוונה שבארץ ישראל אין שמחים וכפי' רש"י א"כ הל"ל מ"מ בא"י אינן שמחים ונ"ל דאי' בפ"ק דקדושין אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ לומד תורה וכו' ולא פליגי הא לן והא להו ופי' רש"י בני בבל שאינם לומדין בביתם נושא אשה ואח"כ לומד תורה ובני ארץ ישראל הלומדים במקומם וכו' העולה מזה כי בני בבל האנשים אינם בביתם א"כ זה כוונת שאלתו מ"מ מועדים שבבבל שמחים דהא אשה בלא בעלה אינה מצוה על השמחה לקיי' מ"ש ושמחת בחגיך כדמסיק אביי בקדושין דף ל"ד אשה בעלה משמחה לזה משני מפני שהם עניים ור"ל דמי ששרוין אצלה עליו מוזהר לשמחה כמו דמסיק הש"ס באלמנה דפריך שם אלמנה מאי איכא למימר ומשני מי ששרוי' אצלה וה"נ בחדא אזהרה הזהירה תורה לאלמנה ועני' ועיין מזה במ"א שהארכתי וק"ל.
מצוה של תורה לשמוע תרועת שופר בר"ה שנא' יום תרועה יהיה לכם ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבש הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש וכו' ואע"פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בר"ה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה ומפי השמועה למדו מה יובל בשופר אף תרועת ר"ת בשופר וכו' והקשה הראב"ד להרמ"בם דכ' כל השופרות פסולין חוץ וכו' שהוא נגד המשנה דכל השופרות כשרין חוץ וכו' וז"ל א"א הפריז על המדה אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל יעל יצא עכ"ל וכן הקשה הראש דמתניתן חוץ משל פרה כולם כשרים הוא נגד הרמ"בם והרב הב"י מפרש דפליגי הרמב"ם והרא"בד אי מתני' שופר של יעל וכו' הוא לעיכובא ופליג אמתניתן הנ"ל כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' או הוא למצוה וכו' יעו"ש והט"ז תירץ בסי' תקפ"ו מדנקט הרמ"בם בבא יתירא וכו' והוא נכון יעו"ש וברמז מוסר נ"ל לבאר המשנה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' שנקר' קרן וכו' דבארתי במ"א פי' הש"ס שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והוא דנודע סוד שופר הוא למתק ש"ך ופ"ר דינים הרמוזים בשם אדני אלהים כ"מש בי"ג ת"ד יעו"ש וענין המתוק הוא ש"ו. משופר עם י"ד פרקי היד האוחזין בשופר נעשה ש"ך ונשאר פ"ר משופר ועם ה' אצבעות היד האוחזין בשופר שורש ה"ג נעשה פרה וכו' יעו"ש בכתבים ויש להבין הא מתוק הש"ך דינין דכורין ג"כ צריך בשרשן שיהיו שכ"ה מן נער נערה גי' שכ"ה כמ"ש בה' תפלה אדני שפתי תפתח וכו' יעו"ש וכאן לא נרמז שום מיתוק כי מספר י"ד צריך למלאות חשבון ש"ך כנזכר וצריך לומר כי ה' אצבעות היד עולה לכאן ולכאן שיהי' שכ"ה וז"ש שיעור שוכר שיאחזנו בידו כדי למתק ש"ך ופ"ר הרמוז בתיבות שופר וכ"ת הא י"ד פרקין עם ש"ו נעשה ש"ך וליכא מתוק לזה אמר שיאחזנו בידו ויראה לצרף ה' אצבעות היד לכאן לכאן והבן והשם יתברך יכפר.
ובזה יובן כל השופרות כשרים בלבד שיקרא שם שופר הכולל שך ופ"ר כנ"ל משא"כ של פרה שנק' פרה מעצמו בלא מתוק פ"ר ובלא שך וז"ש חוץ משל פרה ר"ל כי שופר רמז שימתוק ויעשה שכ"ה ופר"ה חוץ משל פרה שהיא מעצמו והבן.
ובדרך מוסר נ"ל מ"ש שיעור שופר וכו' דנודע מ"ש בזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייביא אך סדר התחלת החשובה הוא גם שתהי' ע"מ לקבל פרס כמו שמצינו בפ"ב בשבת בעכום שבא לפני שמאי ואמר גיירני ע"מ שתשימני כהן גדול דחפו ובא לפני הלל גיירי' וכו' ובספר עללות אפרים כ' לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל והוא כי התורה והמצו' ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד וקאמר שלא ישים כוונת קיו' התורה והמצוה לימין או בשמאל שהוא עושר וכבוד יעו"ש והיינו מי שכבר נכנס בגדר התורה והמצו' ודאי מוטב שיעשה לשם שמים ולא לשום הנאה הנ"ל משא"כ מי שרוצה עתה ליכנס בגדר התורה והמצוה הרשות נתונה להראות לו שכר אריכות ימים או עושר וכבוד כמו הלל הנ"ל כדי שיכנס ויתקרב להש"י.
ובזה יובן שיעור שופר האומר תוכחת מוסר כמ"ש כשופר הרם קולך והגד לעמי וגו' שיאחזנו בידו ר"ל כמו לשון הזוהר זכא' מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' גם שלא ירצה להתקרב לש"ש כי אם לשם הנאה רשאי וז"ש ויראה לכאן אריכות ימים שבימין ולכאן עושר וכבוד שבשמאל רק שיאחזנו בידו להתקרב להש"י ומתוך שלא לשמה יבוא לשמ' כמו בהלל הנ"ל וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר מ"ש הרמב"ם בענין ברכות השופר לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר וכמו שהוכי' הטו' יעו"ש וגם נוסח הברכה לשמוע קול שופר ולא בקול שופר וכמ"ש הפוסקי' דהוי אמינא לציית בקול שופר וכו' ולי נראה כי גם עתה רמז מוסר הוא לציית ולשמוע מה מרמז קול שופר כי ראשונה הוא תקיעה פשוטה ונק' פשוטה הוא נגד מ"שא חז"ל ויראה לכאן ולכאן והיינו בהתחלתו אבל אינו ראוי לתקוע עצמו בדבר זה רק שיהי' פשוט בתכלית ולא ינטה לימין או שמאל כמ"ש בעוללת אפרים הנ"ל שיעשה לש"ש הטוב מצד שהוא טוב אח"כ שברים שיהי' לו לב נשבר כי אי הפשר שישליך אחר גוו חמדת והנאת עה"ז אריכות ימים ועושר וכבוד כי אם אחר שהסיר ערלת הלב שהם ג' קליפות האגוז כמ"ש אל גנת אגוז ירדתי וכמו שיש ג' קליפות הסובבים בערלת המילה כך הוא בערלת הלב וצריך להעביר ולשבור תלת קליפין אילין הרומז בשברים ואז הוא תרועה ר"ל כי תרועת מלך בו כי תיבה וריעות של מלך מלכי המלכים בו וכפי' רש"י בפ' בלק על פסוק זה יעו"ש כי אשכון את דכא כתיב ואח"ז תקיעה יוכל לתקוע את עצמו בו ית' יתד נאמן שלא תמוט וק"ל.
וזה סוד התקיעה אברה' איש החסד להתחסד עם קונו ולא לעצמו שברים לב נשבר ע"י עקידת יצחק שמאל בימין כך ישבר תאות היצה"ר אז תרועה יעקב המחבר עולם תחתון בעליון רחל ולאה והבן. או יש לומר שיאחזנו בידו לעלות עמו וכמ"ש בשם הרב המגיד מבאר יעו"ש אך הרוצה להעלות איש הנטבע בנהר צריך לראות על עצמו שלא יאחזנו הנטבע וכו' והנמשל מובן וז"ש שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן על עצמו ולכאן על אחרים וק"ל.
או יש לומר דכ' במד"ש בפרק ה' דאבות משנה ו' כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה משה זכה וזיכ' וכו' והקשה למה אין מספיקין בידו לעשות תשובה השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא כתיב כי לא אחפוץ במות הרשע וגו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה וכו' וביאר כי כמו שהמזכה רבים אין חטא בא על ידו ר"ל כי בדרך הטבע הוא שלא יחטא כדי שלא ילעגו עליו באמרם תראו האיש שהי' מדריך וכו' כך הוא בדרך הטבע המחטיא רבים הם לא יספיקו בידו לעשות תשובה כי הם מפתים אותו מצד א' והיצה"ר מצד אחר וכו' יעו"ש
ובזה יובן שיעור שופר שיאחזנו בידו של אחרים להחזירם למוטב ויראה לכאן על עצמו שיזהר מאוד שלא יחטא כדי שלא ילעגו עליו ויהי' לבושה וחרפה לכך יראה לכאן על עצמו תחלה ולכאן על אחרים אח"כ וק"ל
עוד יש לומר ובזה נבאר פסוק שחת לו לא בניו מומם דקשה פתח בלשין יחיד שחת וסיים בלשון רבים מומם ונראה לי דבארתי במקום אחר פסוק כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ע"פ פי' הפסוק ששמעתי כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שמשמע לכאן ולכאן וז"ש שיעור שופר הטוב והישר שיראה לכאן ולכאן שזה יאמר פי' הפסוק הוא לכאן וזה יאמר לכאן משמע שכל אחד יתלה בעצמו ואז כל א' יראה לתקן את עצמו ולשפר מעשיו אם יראה איזה קושית או דבר שאינו הגון בחבירו יאמר כי ממני נמשך זה להם וזה נראה לי פ' הפסוק לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך רצה לומר כשלא יראה לך חמץ אז לא יראה שאור בכל גבולך כי מראש הדור נמשך לכל אנשי הגבול וגם משמע לכאן אימתי לא יראה לך חמץ כשלא יראה בכל גבולך כי חטא כהן המשיח נמשך מאשמת העם באופן שכל א' יראה לכאן ולכאן וק"ל
ובזה יובן שחת לו מה ששחת הדור הוא לו ועבורו הוא להם כי ראש הדור יתלה הסרחון בעצמו ולא בבניו שהם אנשי דורו ותלמידיו הנקרא בניו לא בניו ר"ל אבל אנשי הדור שהם בניו לא יאמרו כך אלא מומם וחסרונם הוא מצדם שהם דור עקש ופתלתל וגו' נמשך אשמה לראש הדור באופן שכל אחד יתלה בעצמו ויראה לשפר מעשיו לפני אבינו שבשמים וק"ל.
עוד יש לומר דבארתי משנה ובזה יובן האזינו השמים ואדברה רצה לומר מוטב שתאזינו אל השמים הם ?"ח להודע אליכם חטאתם ואם לאו סוף ותשמע הארץ רצה לומר או הודע אליו חטאתו על ידי התור' או בעלי התורה שאומרים מוסר אם לאו ארץ מתקוממה לו וז"ש שסוף שתשמע על כרחם ע"י ארץ אז תחבב אמרי פי וק"ל וכמו שביארתי שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וכו' וק"ל וגם נ"ל האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי כי שמעתי בשם מורי מכה אשר לא כתובה בתורה וכו' ע"פ משל שהיה למלך ב' סוגי עבדים א' מבני היכלא דמלכא וא' המשמש בחוץ ושניהם חטאו והלקה לזה דרך כבוד משא"כ לאחר וכו' עיין מזה במ"א העולה מזה שראוי להפך הסדר וכאשר נבאר בקיצור וממיל' תבין וז"ש האזינו השמים ואדברה כי הת"ח שהם שרים נכבדים ואדברה בלי לבוש להכות באמרי פי שלא יתגאה משא"כ הארץ שמיעה מרחוק דרך כמה לבושין כדי שישמע אמרי פי המתוקנת לבוש של הפסוק שהוא אמרי פי אגב זה אולי ישים לב אל פנימית מוסר שבתוך לבוש וק"ל.
מטות
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וגו' ובספרי זה הדבר משה נתנבא בכה אמר ה' כחצות וגו' והנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר וכו' וי"ל למה ישונה כאן שדיבר אל ראשי המטות ואם סדר הלימוד היה כך ק' פשיטא דאין צריך לאומרו ב' מהו זה הדבר ואם להודיע מעלת מרע"ה כמ"ש בספרי ק' חדא מהו המעלה שנתנבא בזה הדבר ועוד למה נרמז זה בפ' נדרי' ג' להבין מהו לאסר אסר על נפשו ד' ככל היוצ' מפיו יעשה בלא נדר ושבועה משמע וכמ"ש האלשי"ך יעו"ש.
ונראה לי דאי' בפ"ג דאבות ר"ח בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו וכו' והקשה במד"ש דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא וכו' ועוד הא אין בור ירא חטא וכו' ואיך אר"ח כל שיראת חטאו קודם לחכמתו וכו' כי זה הדבר א"א להיות ועוד דהל"ל כל שיראה קדמה לחכמה וכו' ונ"ל דאי' במשנה פ"ג דאבות חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה נודע' להם שניתן כלי חמדה שבו נברא העול' שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו והספיקו' רבו וכעת נראה לי דאי' במשנה סמוך לר"ח הנ"ל רבי דוסתאי ברבי ינאי משו' רמ"א כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וכו' א"כ לפ"ז י"ל ח"ו שהתורה הוא מקח רע מאחר שהזכירה והשכחה אינו ברשותו של אדם וכמו שהקשה בעקידה מובא לעיל שאם נפסד אצלו מוח הזכרון הוי כמו שנפסד הראי' והשמיעה דהוי אנוס ולא יאשם וכו' ואפ"ה א"ר דוסתאי גם השוכח דבר א' ממשנתו מתחייב בנפשו א"כ מי זה הוא שלא ישכח אף דבר א' ומיד מתחייב בנפשו א"כ התורה ח"ו קרוב בהפסד ורחוק משכר ואיך שייך לקרותו כלי חמדה אמנם דבר זה ביאר בעל עקידה היטיב כי בכ"מ אשר בא מצות הזכירה צוה לעשו' מעשה אשר בו תיקשר הזכירה כמו מצות ציצית וכיוצא בזה שהוא כמו קשר שלא לשכחה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן חביבין ישראל ומצד החיבה נותן להם התורה ולא למ"הש ולא לשא' אומו' העולם ולכך נקרא כלי חמדה שחמדוה מלכי השרת ואמרו תנה הודך על השמים ולא משום שהיא מקח רע לא רצו שום אומה לקבלה והוה כזבינא דרמי על אפי' ח"ו וכפה לישראל בהר כגיגת לקבלה דז"א כי נק' כלי חמדה שחמדוה ואפי"ה נתנה לישראל דוקא וכ"ת הא השכחה נק' קרוב לאונס ואפשר אמרו כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו ואיך יש לקרותו כלי חמדה וזהו טענת המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו ר"ל מצד שהוא אנוש בלתי אפשרי כי תזכרנו לכל התורה שלא ישכח דבר אחד ובן אדם כי תפקדנו שיהי' האדם בכלל הזכיר' והפקידה זהו א"א רק למלהש"ר שהם בעלי הזכירה ראוי להם התורה לזה ביארה המשנה עצמה ואמר חיבה יתירה נודעת להם שלא יבואו לשכחה ע"י שיקשרו במעשה וע"יז יהי' נודעת להם תמיד ע"י מוח הזכרון שהוא חב"ד ושפיר נקרא כלי חמדה שבו נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת כדיליף בש"ס דברכות יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם ש"ו שנא' בחכמה ובתבונה ובדעת וכו' והם מוחין הזכרון כנודע וזהו שסיי' כי לקח טוב נתתי לכ' רק תורתי אל תעזובו לשכח' בידים שישב ויסירם מלבו כדמסיים רבי דוסתאי ממש וק"ל
ובזה יובן אר"ח בן דוסא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ר"ל דקאי אדסמיך דא"ר דוסתאי כל השוכח דבר א' ממשנתו וכו' ולכך הוא ירא חטא מיד שלמד דבר א' או שתיים ונק' תלמיד ואח"כ ת"ח ואח"כ תואר חכם כנודע וקודם שנכנס בתואר חכם מיד שלומד הוא חושש שלא ישכח דבר זה ויהי' חטא שנתחייב בנפשו ולכך מיד הי' קושרו במעשה שלא ישכח וז"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שלא ישכח וזש"ה בני תורתי אל תשכח ומצותי ינצרו לבך ופי' במדרש ע"י יראת שמים לא ישכח התורה לאוקמא גירסא סייעתא דשמיא ולדברינו יובן כי עצה היעוצה שלא ישכח תורתי ע"י שיקשרה במעשה המצוה ואז מצותי ינצר לבך שלא ישכח וק"ל.
וזהו ענין זכור ושמור בדיבור א' נאמרו כי שמור שלא תשכח הוא ע"י זכור מעשה המצו' כי זכרי עם ו"ה רמ"ח מ"ע והבן וז"ש והימי' האלה נזכרים ונעשים ר"ל זכור ע"י מעשה ובזה יובן וידבר משה אל ראשי המטות ר"ל כי יש ג' מוחי הזכרון חב"ד ובחי' משה הוא דעת המייחד בין חו"ב שהם או"א גי' זכור ע"ב קס"א כמו שכתב בכתבים וז"ש וידבר משה בחי' דעת אל ראשי המטות שהם גי' רישין שבו כלי הזכירה להמשיך בחי' הזכירה אל בני ישראל והיינו לקשרו במעשה וז"ש כי ידור נדר לה' לאסר אסר על נפשו ר"ל לקשר קשר על נפשו שהיא במחשבה שלא ישכח ולא יחל דברו כי השוכח דבר א' וכו' ועצה יעוצה ככל היוצא מפיו יעשה מה שלומד ויוצא מפיו יראה לקשרה בעשיות המצות ובזה אסרה אסר על נפשו שקשר המחשבה והזכרון ע"י המעשה והבן אך כדי לבאר קו' ב' הנ"ל לבאר הספרי זה הדבר נ"ל דאי' בכתבים הלומד ושוכח הוא מעלמא דנוקבא וזכירה מעלמא דדכורא וכו' יעו"ש.
ונראה דזהו כוונת המשנה הנ"ל סיפא כל שיראת חטאו קודמת וכו' כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובין ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו' והספיקות בזה עיין במפרשים ונ"ל דמצינו מרובין הוא לשון חשיבות כמ"ש לא מרובכם מכל העמים כי אתם המעט וגו' וכי' חז"ל המעט הוא לשון שפלות שממעטין עצמם וכו' א"כ מרובכם הוא חשיבות והנה שמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה לקשר המעשה אל המחשבה שהיא אבא חכמ' כח מה וזה בכחך עשה ודפח"ח ונמצא כאשר מקשר מעשה אל הזכירה וכמו שכתוב בעקידה שזכרתי לעיל וכו' אז מקשר מל' אל אבא ע"ב הנקרא חכמה ואל אמא קס"א הנק' בינה ושניהם גי' זכור ע"ב קס"א ונעשה אז הכל רחמים בסוד ויחשבה לו צדקה שכ' בזוהר נשא דף קמ"ח והבן.
ובזה יובן משנה הנ"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו ר"ל כל שמעשיו חשובין מצד שנמשך מחכמה שקשר המעשה אל החכמ' ומחשבה ע"ד בכחך עשה כנ"ל לקשר המעשה עם הזכירה אז חכמתו מתקיימת כמ"ש בעקידה הנ"ל וכל שחכמתו מרובין שאין לו חשיבות רק ממעשה עולם העשיה עלמא דנוקבא ושם השכחה אין חכמתו מתקיימת וק"ל.
ובזה יובן וידבר משה אל ראשי המטות ר"ל כי בחי' משה דעת מייחד בין חו"ב שהם ראשי המטות ג' מוחי הזכרון שזהו ענין נדרים איש כי ידור נדר לה' לקשר מלכות אל בינה הנק' נדר לה' שהם חו"ב תרין ריעין דלא מתפרשין והכל רמז בזה הדבר כי כל הנביאים נתנבאו בכה שהיא מלכות שנק' כה אשר דינין מתערין מנה נוסף עליהן משה שנתנבא בזה הדבר שהיה בחי' הדעת לחבר הדבר בזה שהיא יסוד שנקרא זכור הנמשך מע"ב קס"א גי' זכור כי יסוד עולה עד הדעת בסוד ויכלכל יוסף את אביו שכ' בכתבים יעו"ש וז"ש לאסר אסר על נפשו ר"ל לקשר המעשה שזה אסר על נפשו לחבר' אל המחשב' שנק' נפש וכמו שכ' הרמב"ם מובא לעיל יעו"ש לכך חכם מתיר הנדר כי בשרשו יכול להתיר הקשר והבן וכתבתי ביאר פסוק כי אלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דברך מועטין כי האדם יעשה א"ע מרכבה לשם הוי' בפנימיותיו וז"ש שותי ה' וכו' ולשם אלהים בחיצונותיו בסוד פי בצלם אלהים עשה את האדם וכו' יעו"ש.
ובזה יובן הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' ר"ל כמה חביבות יש לאדם בצלם זה שנברא שיוכל להיות מרכבה לצלם אלהים וכאמור וכל זה הוא בכח ומכ"ש כשהוא בפועל שעושה עצמו מרכבה לשם אלהים וכנ"ל שאז הוא בצלם אלהים ממש וז"ש חיבה יתירה נודעת להם ר"ל שנודע לאדם מדריגה זו שנברא בצלם כדי שיעשה עצמו מרכבה לצלם אלהים ובאמת כך עושה עצמו מרכבה לשם זה שנאמר כי בצלם אלהים עשה האדם לתכלית זה שיעשה את עצמו מרכבה וק"ל.
ועתה נבאר משנה חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה וכו' והענין דכ' בפע"ח ה' ק"ש וברכותיה פרק ד' כי כוונת ק"ש להמשיך מוחין לזו"נ שהם הבנים דאו"א והמוחין נמשכין מהאבות שהם או"א וא"כ אנו צריכין לזווג תחלה או"א וע"י זווג או"א יורדין המוחין אל זו"נ וכדי לזווג או"א צריך להעלות מ"נ אל או"א כדי שיזדווגו והנה זו"נ הם נקראו בלי או"א מעלים מ"נ לאו"א ואנחנו בני אדם נקראו לזו"נ בנים כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם שהם זו"נ לכך נשמת הצדיקי' מעלים מ"נ לזו"נ שהם נפש ורוח של הצדיקי' אך הנשמה שהיא מבינה ונשמה לנשמה מאבא מעלי' מ"ן לא"וא שמשם נחצבו ומשם נקראו ישראל אחים וריעים לזו"נ שנאמר למען אחי ורעי וגו' יעו"ש עוד מבואר שם וביותר בק"ש שעל המטה פרק ז' כי כוונת ק"ש לעשות כלי לבינה ומלכות כמו שהי' בביאה ראשונה לעשותה כלי וז"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשתה כלי וכו' יעו"ש.
ובזה יובן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ר"ל שהם מעלים מ"נ ע"י שם ב"ן לזו"נ וז"ש בנים למקום ועוד חיבה יתירה נודעת להם מה שהי' בכח עכשיו הוא בפועל ונודעת להם שהם בנים להעלות מ"נ ועושים בפועל תורה ומצות כדי להעלות מ"נ לזו"נ שאז בפועל נקראו בנים למקום שנא' בנים אתם לה' אלהיכם שהם זו"נ והבן ועתה נבאר משנ' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה וכו' דקבלתי ממורי וזכרתי במ"א כאשר האדם לומד בלי דעת או שאינו מבין אז הוא בבחי' מלכות וכאשר הוא לומד ומבין עם הדעת אז מקשר מלכות עם הבינ' וכו' ודפח"ח ובזה יובן חביבין ישראל שניתן להם זה הכח לעשו' כלי חמדה ר"ל לעשות כלי לבינה ומלכות ע"י ק"ש שעל המטה שתהי' כלי חמדה לפניו ית' בסוד כוס שאינו פגום וכמ"ש בר"מ פ' א' דף פ"ט יעו"ש שתהא חמדה חביבה על בעלה כמו בביאה ראשונה וכו' חיבה יתירה נודעת לו ר"ל כאשר עושה עם הדעת אז ניתן להם לעשות כלי חמדה לבינה שבו נברא העולם הם זו"נ ז' ימי הבנין שהם בנים לבינה וז"ש כי לקח טוב נתתי לכם הנגלה הם מלכות ונוסף לזה כשעושה עם הדעת אז נתתי לכם תורתי חלק הנסתר הוא הבינה לכך אל תעזובו והבן והשם יתברך יכפר עי"ל ג' משני' הנ"ל חיבה יתירה נודעת וכו'. ע"פ ששמעתי ממורי כי ע"י הדעת מקשר מלכו' בבינה וכנ"ל א"כ מבואר ג' בבות הנ"ל בסגנון א' בבא א' חביב אדם שנברא בצלם גם בלא דעת הוא חביב רק שהוא בבחי' המלכות אבל חיב' יתירה נודעת לו ר"ל כשהוא עם הדעת אז מקשר מלכות בבינה והבן בבא ב' חביבין ישראל שנקראו בנים למקום גם שאינו ידוע לו זה חביבין ומכ"ש חיבה יתירה יש כאשר נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' והבן בבא ג' חביבין ישראל שניתן להם כח לעשות כלי חמדה גם בלא דעת ומכ"ש שיש חבה יתירה כאשר נודעת להם אז ניתן להם כח לעשות כלי חמדה לבינה שבו נברא העולם וכאמור והבן.
ועפ"ז נבאר סיום מסכת נזיר אר"ח ת"ח מרבי' שלום בעולם שנאמר וכל וגו' והסוגיא לומר הדרן עלך הכותים אין להם נזירות וכו' ואז שפיר סליקא מסכת נזיר ובזה נבאר משנה סוף עוקצין אר"ש לה מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וכבר כתבתי מזה וכעת נ"ל ע"פ הנ"ל ומבואר בפע"ח פ' ד' הנ"ל כי תחלה צריך לעשותה כלי למלכות כדי לקבל טפה העליונה מישראל סבא שהוא שפע וברכה כדי להשפיע לתחתונים ולכן בבעילה ראשונה עושה אותה כלי והיינו ע"י יסוד הנק' שלום וכו' ובזה יובן אר"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכ' לישראל דייקא אלא השלום כי תחלה צריך לעשות כלי למלכות כדי להחזיק ולקבל הטפה עליונה שהיא שפע וברכ' מהקב"ה הנקרא יש"ס ולהשפיע לישראל למטה והיינו ע"י יסוד הנקרא שלום וז"ש ה' יברך את עמו ישראל בשלום כי מלכות נקרא את שנכללת מן ך"ב אתוון מן א' עד ת' ותחלה יברך וישפיע את ואח"כ על ידה לעמו והיינו ע"י הכלי שנעשה היסוד הנקרא שלום והבן והשם יכפר. ובזה יובן אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם ר"ל שהת"ח עושה כלי למלכות הנקרא עולם ע"י יסוד הנקרא שלום וזה שאמר ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אך דק' על זה לכך אמרו הדרן עלך הכותים אין להם נזירות ובזה מבואר ק' הנ"ל ושפיר סליקא מסכ' נזיר דלק"מ והוא דאי' במשנה דאבות כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אם אתה עשה כן אשריך בעה"ז וטוב לך לעוה"ב וכו' והקושי' מפורסמות מאי אשריך בעה"ז בשלמא לעוה"ב א"ש ונ"ל דאי' בש"ס כל העול' ניזון בשביל חנינ' בני וח"ב די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ויש להבין ל"ל הסיפא וחנינא בני די לו בקב חרובין שהוא ללא צורך ונ"ל דאתי לתרץ ג' קושי' הנז' בזוהר פ' פנחס דף רכ"א דשאיל ההוא חכים גוי לר"א ג' שאלות אתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא והא כתיב גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון וכבר היו וכו' ותו אתון אמרין דאתון קריבין למלכא עלאה יתיר משאר עמין והא אתון בצערא ובדוחקא יתיר מכל עמין אתון רחיקין מני' וכו' ותו אתון אמרין דאתון לא אכלין נבילות וטריפות דתהווין בריאין ואנו אכלין הכל ואתון חלשין ואנן בריאין וכו' ומסיק מילין אלין דשאל ההוא רשע אנא שאילנא יומא חד לאלי' ואמר דהא במתיבתא דרקיעא אתסדרו קמי' דקב"ה והכי הוא יעו"ש ונ"ל דג' שאלות אלו יתורץ א' בחבירו דכ' בעקידה לא טוב היות אדם לבדו כשאין לו נגדות לא נקרא פועל טוב רק אעשה עזר כנגדו או שיוכנע חומר אל הצורה או הצורה לחומר לפי בחירתו וכו' מובא לעיל והעיקר תכלית בריאת אדם שיכניע החומ' לצורה ויתקדש בקדושת המאכל והשתיה שהיא עיקר שורש הקדושה כמ"ש הרמב"ן קדושים תהיו וכו' ואז יוכל להתקר' עד שנקרא מקדש וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכ' בסו' היכל ה' ומי שבוחר בתאוו' עה"ז כי תאוה היא לעיני' מואס בעניני הרוחני ועה"ב וכמו שכתוב בעקידה ותשחק ליום אחרון וכו' והמואס בעניני עה"ז הוא הבוחר ומתאוה ליום אחרון לעה"ב כי עה"ז ועה"ב הם ב' צרות זה לזה זה קם וזה נופל וכמ"ש בעקידה וידו אוחזת בעקב עשו מה שדש עשו בעקב עניני עה"ב זה אחז יד יעקב וכו' וזה יהי' תוכן תשובה אל ג' שאלות כי כאשר האדם מקדש את עצמו שיהי' מקדש ה' אשר אז יהי' גדול כבוד הבית האחרון ע"י שלא הי' משחק ליום אחרון ונתקדש שיהי' אדם מקדש ה' ונקרא בית אחרון שכל פעולותיו הי' ליום אחרון לכך נוצר תאנה וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון ר"ל מן זה האדם שבחר בעניני עה"ז שנקרא ראשון וזה לא רצה להנות מן העה"ז ונטלו אחרים שפעו ומזונו בעה"ז וכאשר שמעתי פי' הש"ס הנ"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני והטעם בזכות שחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא רצה להנות בעה"ז ונהנין אחרים מן מזונו בעה"ז והוא נהנה לעה"ב ודפח"ח. א"כ ע"י שסבל דוחקא וצערא בעה"ז זכה להכניע החומר אל הצורה ויהי' מקדש ה' וכבר נודע מה שאמר בזוהר פרשה שלח לך דף קס"ה ה' צדיק יבחן רב מתיבתא נחית וגלי מה דשמע לעילא אעא דלא סליק נהורי' יבטשון בי' ואנהיר גופא דלא סלקא בי' נוהרא דנשמתא יבטשון בי' וכו' יעו"ש הרי ע"י חולשת הגוף נכנע החומר אל הצורה ונתגבר כח הנשמה וא"כ מבואר ג' שאלות הנ"ל בחדא מחתא כי האדם שיזכה להיות נקרא גדול יהי' כבוד הבית האחרון הוא ע"י שהם בצערא ובדוחקא בעניני עה"ז כמו חנינא בני שזכה וכו' והעיקר להתקדש בקדושת המאכל ושתיה וע"י תשות כח הגוף מגביר כח הנשמה ויכול להתקדש להיות מקדש ה' אפשר שזה מרומז בזוהר בתשובת השאל' כי מקדש ה' כוננו ידיך היינו האדם וכנ"ל והוא לבם של ישראל שבזכותו ניזונין מן הלב כל האברים והבן.
ובזה יובן כך דרכה של תורה פת במלח וגו' אם אתה עושה כן אז אשריך בעה"ז האושר שלך וזכותך אוכלין בני עה"ז וטוב לך גנוז לעה"ב כמו ר' חנינא הנ"ל. ובזה יובן הדרן עלך הנ"ל ת"ח מרבים שפע ושלום בעולם כמו ר' חנינא הנ"ל אך שמא תקשי שאלה הנ"ל מאחר דזכותם גדול וקריבין למלכא עלאה מ"ט הם עצמם בצערא ודוחקא וזהו עצמה הי' שאלת התורה ששאלה לקב"ה מ"מ בני הת"ח הם עניים וכו' כמו שאמר במדרש לכך אמר לתרץ זה הדרן עלך הכותים אין להם נזירות וכו' וקשה מ"ט ישראל יש להם נזירות ופרישות ע"י קדושת המאכל והשתיה לפרוש מיין ונק' קדושה משא"כ העכו"ם אין להם נזירות ופרישות ואוכלין ושותין הכל וצ"ל כנ"ל בשאלה ג' כי ה' צדיק יבחן להחליש הגוף להגביר כח הנשמ' משא"כ העכום כי נר רשעי' ידעך ואינו מחליש גופם א"כ שפיר סליק אלה מסכת נזיר כי הת"ח ע"י פרישתם שאינם לוקחים לעצמם שפע בעה"ז לכך מרבים שפע ושלום בעולם וסיים שפיר ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך והבן.
בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך וידבר משה החלצו מאתכם אלף למטה וגו' וי"ל א' כפל נקם נקמת וגו' ב' הש"י א' נקמת ישראל ומשה א' נקמת ה' במדין ג' למה אלף למטה דוקא ד' למה נכתבה מה דהוי הוי וע"כ שהיפ' זו בכל אדם ובכל זמן ונבאר מדרש נקם נקמת אמר ליה משה אתמול אמרת לי אל תצור את מאב ועכשיו נקם א"ל. הקב"ה כשאמרתי לך אל תצור את מואב לשם האב נקראו ותקרא שמו מואב אבל עכשיו שנשתנו דינם ביני ובין בנו ישראל לכך קראן מדינים ע"כ והוא פלאי ונבאר שם דאי' נקם נקמת א' כנגד מדין וא' כנגד מואב וכו' והנה לפ"ז א"ש מדרש הנ"ל ג"כ שהי' משה תמה הלא אמרת אל תצור את מואב וכו' וא"כ ב' נקמת למה ומה שהשיב הש"י שנשתנו דינם צריך ביאור ונ"ל דכתבתי ביאור קו' על הרמב"ם שכ' במשנה דבכורות כצד מערימין על הבכור וכו' כי תחבולות היתר נק' ערמה וכו' והא כתיב והנחש היה ערום וכל תחבולותיו לאסור למרוד בו יתברך וכו' ומשני הפסוק עצמו והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' דהוא מיותר אשר עשה ה' דכבר נודע זה אלא דמשני מאחר שעושה שליחותו ית' כמ"ש בזוהר תרומה משל לזונה וכו' ושפיר נק' ערמה תחבולות היתר וזה דמשני אשר עשה ה' וק"ל
והנה נודע משחז"ל דהיצ"ר לא אשתכח אלא מגו משתיא כמ"ש ישעיה סי' ה' הוי משכימי בבקר שכר ירדפו שהם רודפין אצל השכר ולא להביא לביתם וכמ"ש במדרש הנעלם פ' וירא שאין יצה"ר מתעורר אלא מתוך השתיה הה"ד ותשקן את אביהן יין וכו' כי אמרו אבינו זקן זה יצה"ר מלך זקן וכסיל ואיש אין בארץ אין איש צדיק בארץ שליט ביצרו הרבה רשעים יש בארץ נעשה כדרך כל הארץ כדרך כל הרשעים וכו' עד שהיצה"ר הורגו ומוליכו לגיהנם וכו' יעו"ש העולה משם כי מן לוט נולד היצה"ר ע"י השתיה ונראה דלכך נק' מואב שהוא מן אב שבשמים משל לזונה הנ"ל שעושה שליחת אבינו ית' כדי שהאדם יתגבר עליו ויקבל שכר אך דכל זה כשעושה שליחות האב לפתות האדם לעשות עבירה וכשלא ישמע לו יקבל שכר משא"כ אם היצה"ר נשתנו דינו שאינו לבוש לבושי היצה"ר רק לובש לבושי היצ"ט לפתות האד' לעשות מצוה כמו בחטא פעור וכמ"ש האלשי"ך ויצמד ישראל לבעל פעור שגם תואר ישראל נכשלו בפעור שסברו מצוה לבזות ע"ז ובאמת זהו עבודתו ועל זה אינו עושה שליחותו ית' כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו שסובר שהוא מצוה וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהרי"ל מבראד פ' הפסוק תהלים סי' נ' אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וגו' אלה עשית והחרשתי כי בזה עושה שליחותו ית' משא"כ כי דמית להיות כמוך ג"כ יצה"ט וכו' ודפח"ח
ובזה יובן נקם נקמת וכו' היה קשה למשה כפל נקמה זו למה וצריך לומרא' למואב וב' למדין שהם ב' מיני נקמות לב' סוגי יצה"ר שתהי' נקמה זו אחר תאסף אל עמך לא מיד רק לעתיד לבער יצה"ר מהעולם ע"י משה מי שהי' הוא שיהיה והקשה משה שפיר אתמול אמרת לי אל תצור את מואב ר"ל בעולם העבר הנק' אתמול שהי' עוה"ז נצרך ליצה"ר לעשות שליחותו ית' משל לזונה וכו' ולכך אמרת אל תצור את מואב הוא יצה"ר שהוא מאב ולמ' עכשיו יענש שנ' נקם מאחר שעשה ציוי הש"י שלכ' הקושיא ג"כ בש"ס דסוכה פ' החליל בסדר הגדה לפסח ואתי הקב"ה ושחט למלאך המות וכו' ותירץ לו הש"י כשאמרתי לך אל תצור את מואב על שם האב נקרא העושה שליחות האב נקראו מואב לבוא בדמות יצה"ר כמו הזונה וכו' אבל עכשיו נשתנו דינם ביני ובין ישראל לבוא בדמות יצה"ט לכך נק' מדינים וראוי לעונש גם מואב מאחר שאינו עושה שליחות' ית' בתואר מדין אגלאי מלתא למפרע גם תואר מואב אינו חושש לשליחת ה' רק להנאת עצמו ושפיר א' משה לתת נקמת ה' במדין שלא חש לשליחותו ית' הרי מלחמה מיד ולדורות בביאת משיחינו ג"כ לכך אמר החלצו מאתכם ויהיו על מדין וגו' ר"ל לעתיד אותם ואת פנחס זה אלי' המבשר ב"ב אנס"ו.
עי"ל דכתבתי צרור את המדינים והכתיב אותם וגו' דהקשה הר"ן ואיבה אשית וכו' יעו"ש ובזה יובן נקם נקמת בני ישראל הם שלומי אמוני ישראל מאת המדינים הם הרשעים המדינים ומריבים ומבטלן תורתן ועבודתן של ישראל כמו שכתבתי מי נתן למשיסה יעקב וכו' וזה אי אפשר עתה כי אם לעתיד וז"ש וישלח אותם ואת פנחס זה אלי' והשיב לב אבות על בנים וכו' ב"ב אנס"ו
מסעי
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן ויכתוב משה את מוצאיה' למסעיהם ע"פ ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם וגו' ויסעו מרעמסס וגו' והפסוקים אלו צריך הבנה א' מה שהקשה האלשיך וכי לא ידעו שהם היוצאים מארץ מצרים ב' לצבאותם הלא הם עצמם היו הצבאות דאיך אמר לצבאותם כאלו ישראל יוצאים לצבא אחר של ישראל ג' ביד משה ואהרן מאי ביד ד' הלא קצת מסעות הי' אחר מות אהרן וכו' ה' ויכתוב משה וכו' הלא כל התורה כתבה משה ו' מוצאיהם מה עני' פה דהל"ל רק ויכתוב משה את מסעיהם ז' שכופל הענין ומהפכו תחלה א' מוצאיהם למסעיהם ואח"כ אמר ואלה מסעיהם למוצאיהם כל זה באלש"יך יעו"ש ח' למה זה נכתוב בתורה מה דהוי הוי והתורה נצחי וכו' עוד ז' ספיקו' עיין למטה.
ואגב נבאר מ"ש בפ' בא ויהי מקץ ת' שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים וגו' ויעשו וגו' ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם ויש להבין א' ל"ל כפל ב' תחלה א' יצאו וגו' ואח"כ א' הוציא ה' וגו' ג' תחלה א' צבאות ה' ואח"כ א' על צבאותם והאלש"יך פי' כי המלאכים מחנה שכינה נקראו צבאות ה' נשאו לישראל על כנפיהם כמשחז"ל ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו' וז"ש על צבאותם וכו' יעו"ש.
ונ"ל דכתבתי קו' המפרשים הקדמונים איך יתכן ס' רבוא ישראל יזכו לנבואה בהקיץ ותירץ הרב בעל העיקרים בחול הנבואה על מרע"ה שהי' מוכן תחול ג"כ אל שאינם מוכנים וז"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם ובאמצעות המוכן תחול על שאינו מוכן ג"כ וכו' יעו"ש והרב האלשיך בפ' יתרו דחה סברא זה דא"כ למ' אהרן נביא ה' הסמוך למשה והי' הדבור מגיע למשה ואהרן לא שמע וכו' וביאר כי בסיני פסקה זוהמתן ויכלו לקבל הנבואה בהקיץ וכו' יעו"ש ויש לתמוהו עליו ג"כ ממה שאמרו חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו' וכן דרשו בש"ס זה אלי ואנוהו שאפילו עובר שבמעי אמו אמרו שירה שנא' במקהלות ברכו אלהים וכו' וזה הי' קודם שבאו להר סיני שלא פסקה זוהמתן עדיין ואיך זכו לנבואה בהקיץ ס' רבוא ישראל וכנ"ל.
ונראה דלק"מ דכבר אמרו חז"ל בשכר האמנה שרתה עליהם רה"ק שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכן הוא אומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו וכו'. ונודע האמנה הוא דביקות ונדבקו בו ית' באמצעות מרע"ה וכמו שכתבתי ביאר אם במשה האמינו בה' לא כל שכן ומת"ל ובמשה וכו' יעו"ש. וזהו מ"ש זכא' מאן דאחיד בידא דחייבא כמו שעשה אהרן יעו"ש. וכמו שהי' מרע"ה חומרו זך שנתפשט מהגשמי כמ"ש של נעליך ודרשו וכו'. כך ישראל ע"י האמנה ודביקות בו ית' באמצעות מרע"ה נתפשטו מהגשמיות ונעשה רוחניים וכדמסיק בש"ס דסוטה איך אמרו עוברין שירה זה אלי ואנוהו הא הכרס מפסיק ומשני שנעשו כמו אספקלריא המאירה וכו' וזכו לנבואה בהקיץ ס' רבוא ישראל עוד יש לומר טעם ב' דכתבתי ביאור קו' התוס' ותרוצו בפ"ט דשבת מכאן מודעי רבא לאורייתא והקשו התוס' הא אמרו נעשה ונשמע ברצון ותירצו שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרין וכו' והקושיא מפורסמת וכו' והביאור כי פסח ה' ודילג שזכו ביציאת מצרים תכלית השלימות עד גדלות ב' ואח"כ נוטל מהם שילכו בהדרגה וזה שכתוב והוא ינהגנו עלמות וכו' יעו"ש. ומעתה מה שזכו לנבואה בהקיץ ס' רבוא ישראל בים שאמרו שירה זה אלי ואנוהו ובשעת מתן תורה הכל הי' רק לפי שעה בהתחלתן שידעו תכלית השלימות מה שאפשר לאדם להשיג בעבודת ה' ואח"כ ניטל מהם שילכו בהדרגה וז"ש שובו לכם לאהליכם רק מרע"ה נשאר במדריגתו שנא' ואתה פה עמוד עמדי ולק"מ כי גם אהרן לא זכה למדריגת מרע"ה רק כל א' חזר למדריגתו כדי שיטרח בעמל ויגיעה ולפום צערא אגרא והבן וכבר זכרתי כי ארץ מצרים היינו עה"ז שהיא ארץ שיש לו מצר וגבול בעל תכלית משא"כ עה"ב עולם הרוחני אין לו מצר וגבול וכו'.
ובזה יובן אלה מסעי בני ישראל וגו' דנודע מ"ש בזוהר לך לך ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה דסליק דרגא בתר דרגא עד דסליק לדרגא דרום חולקא דאברהם וכו'. וז"ש אלה מסעי בני ישראל שנסעו בנסיעה א' ממדריגה תחתונה אל מדריגה עליונה והיינו אשר יצאו מארץ מצרים מארציות חומר גשמי עה"ז הנקרא ארץ מצרים שנתפשטו מהגשמיות והשוו למדריגות מלאכים רוחניים וז"ש לצבאותם וכל זה ע"י אמצעות משה ואהרן שאחזו בידם להעלותן מהגשמי לרוחני משה כאמור ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכנ"ל ובאהרן שאמרו במשנה דאבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה רצ"ל לתורה עצמו להש"י שנקרא תורה וז"ש שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא להעלות האדם מגשמי לרוחני שיהי' מלאך ה' צבאות ג"כ כמו הרב. וז"ש חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' וכו' והיינו כאמור אחר כותבי זאת מצאתי בר"מ פ' תצא וירא כי אין איש וכו' בקדמיתא הוו ישראל גופא ומשה ואהרן כתרין גדפין דיונ' וכדין פרחו ישראל וכו' יעו"ש
ובזה א"ש תנה מסעי בני ישראל שנסעו ופרחו מארץ מצרים גשמי לצבאותם הרוחני ביד משה ואהרן על ידם פרחו ונעשו רוחני והבן וז"ש הני תרי בדחי וכו' שקשרו בני אדם מהגשמי לרוחני וכו' יעו"ש וה"נ כך כל זה כטעם א' הנ"ל אמנם משה שלא להחזיק טובה לעצמו תפס טעם ב' הנ"ל לכך ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ר"ל מה שזכו כ"כ שהגיעו לתכלית שלימות מוצאיהן ושרשיהן במעלות השלימות שלא בהדרגה קודם למסעיהן רק בפעם א' זה היה ע"פ ה' שפסח ודילג וכו' שלא בהדרגה לפי שהשעה היה צריכ' לכך וזה היה רק לפי שעה ואח"כ חזר הדבר לטבעו ומי שטרח ויגע בע"ש יאכל בשבת וצריך כמה טרחות ויגיעות ונסיעות ממדריגה למדרגה עד שיזכה להגיע למוצאיהם ושרשיהן וז"ש אלה מסעיהם למוצאיהם שצריך אח"כ כמה מסעות עד שיגיעו למוצאיהם שהיה להם תחלה בנסיעה א' כי הוא ינהגו עלמות כמו לתינוק והבן.
ובזה יובן פ' בא הנ"ל ויהי בעצם היום יצאו מעצמן בבחירתן הטוב מארץ מצרים שנתפשטו מהגשמיות של עה"ז הנק' ארץ מצרים כנ"ל ונעשו רוחניים כמו שכליים נבדלים מלאכים עד שנקראו צבאות ה' ע"י שיצאו מארץ מצרים ואח"כ שבאו לטהר מסייעם הקב"ה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים עד מדריגה העליונה שהיא על צבאותם למעלה ממדריגת מלאכים שהיא ביצירה והם ע"י טוהר מחשבתן זכו בעולם המחשבה שהיא בבריאה למעלה מהיצירה והבן ואפשר שזהו רמזו חז"ל ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ודרשו כנ"ל וכו' והיינו שנשאו אותם עד מדריגתן ומשם הוציאם ה' והביאם עד ה' בריאה הסמוכה לאצילות והבן שזהו רמז כפל ואשא ואביא כי ואשא ע"י שלוחו כמותו הם המלאכים ומשם ולמעלה א"א למלאכים ואביא אני בעצמי אתכם אלי וזהו ג"כ שאמר הכתוב תחלה יצאו צבאות ה' וגו' ואח"כ הוציא ה' על צבאותם והבן.
עוד יש לומר דכתבתי פי' הפסוק שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא ע"כ מ"ש בעקידה כמו מלאך מלביש גוף גשמי בירידתו לעה"ז כדי לעשות שליחותו ית' בעה"ז וכשגמר שליחותו מתפשט מהגוף הגשמי וחוזר לרוחני כך האדם בהיותו מלובש בחומר הגוף בעה"ז הוא רק לעשות שליחותו ית' בעה"ז תורה ומצות פעולת הנשמה ע"י איברי הגוף ולא שאר עסקים עסקי גשמי והעושה בהיפך עונשו מבואר שם במשל בני המדינה ששלחו למלך וכו' יעו"ש.
ובזה יובן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים שהיא עה"ז וכנ"ל ונפטרו ממיצר ומיעק שיש לצדיק תואר בני ישראל בעה"ז כמו שראתי בספר א' שלכך נק' מיתת הצדיק נפטר פלוני שנפטר מהצרות וכו' ויצאו מארץ מצרים לצבאותם ר"ל לרוחניותם מדריגת מלאך וגם ע"י שסגלו מצות ומע"ט בעה"ז ונעשה מזה מלאכים בעולם הרוחני שהיא עולמך המיוחד לך משא"כ עה"ז וז"ש לצבאות' שהוא צבאות מעלה שנבראו ע"י מעשיה' הטובים ונקראו צבאותם ממש וכל זה ביד משה ואהרן י"ל ע"י בחי' משה שנקרא מלאך וכן אהרן נק' מלאך כמבואר בפ' חקת וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים ופי' רש"י זה משה וכו' וכן אהרן שפתי כהן וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא וה"נ ע"י שידע האדם שלבוש בגוף העה"ז רק לעשות שליחותו ית' בעולם הזה כמלאך אז יזכה לגדר הנ"ל לצבאותם וכאמור משא"כ לרוב בני עולם שעושין בהיפך ושכחו שליחותו ית' ובאמת הם חסירי הדעת כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' לכך ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה' וגו' ר"ל מי שהוא בחי' משה בחי' הדעת יכתוב שיהי' חקוק וכתוב על לוח לבו תמיד את מוצאיה' ושרש נשמתן למעלה חצובה מתחת כסא הכבוד ממקום גבוה מאוד ויורד למסעיו מלמעלה למטה בעה"ז בתוך חומר לבוש הגוף לעשות שליחותו ית' וז"ש למסעיהם ע"פ ה' ר"ל מה שנוסע ממוצאיה' למסעיה' בעה"ז הוא ע"פ ה' כמו מלאך לעשות שליחותו ית' בעה"ז ואחר שיכתוב זה לזכרון ולא תשכח אז ואלה מסעיהם למוצאיהם ר"ל אז יראה ויפקח שלא יהי' נסיעתו ומדריגתו בעה"ז בגשמי רק כל מסעיו ברוחני כדי שיזכה לחזור לשרשו ומוצאיה' ע"ד שנא' כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו וה"נ האדם ראוי לפקח בחיי עה"ז בשליחתו ית' שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ולא כבהמה היורדת למטה ולא תשוב למעלה לכך עצה יעוצה שראוי לאדם שיהי' בבחי' הדעת ויכתוב משה וכאמור. וכן העיד רבינו משה מקוצי שנגלה אליו האלהים בחלום כי הזכירה הוא יסוד התורה כולה היפך השכחה וכו' יעו"ש.
וז"ש ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות ר"ל שנסעו מעסקי עוה"ז ראשון ראשון מתרוסס כל עניני עוה"ז אינו דבר קיום ונצחי ונסעו מעסק זה ויחנו בסוכות ע"ד שנאמר וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה צלא דמהימנותא סכות שלום הויה אדני גי' סוכה והבן שאר המסעות עד"ז ג"כ וז"ש ומצרים מקברים וגו' כי כל עניני עה"ז הנק' מצרים וכנ"ל הוא רק לפי שעה ואח"כ מצרים מקברים ונאבד מהעולם ובפרט הכבוד והגדולה שהוא בעה"ז שנק' בכור הכה ה' כל בכור כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ובאלהיהם עשה שפטים כי הכסף והעושר הוא הע"ז בעה"ז וז"ש יעקב הסירו את אלהי הנכר וכו'. ואח"כ נאבד העושר בענין רע וז"ש ובאלהיהם עשה שפטי' ומ"מ מעלת בני ישראל השלימים שאינם ממתינים עד עת התמוטט עניני עה"ז רק כשהוא בתוקף בעושר וכבוד וכל עניני עה"ז בשלימות אז מצד טוב בחירתו מניח ועזוב כל עניני כבוד ועושר ועסקי עה"ז ובוחר בעסק עה"ב ובדרכי תורה על הארץ תישן וכו' וז"ש ויסעו מרעמסס ר"ל שלא נסעו אחר שהי' מתרוסס רק בחודש הראשון ט"ו יום שהו' התגברות כח ע"ז הנ"ל וכמ"ש האלשי"ך דף צ"ד פ' בא וז"ש ממחרת הפסח ששחטו הפסח ויצאו ביד רמה לעיני כל מצרים ר"ל שהי' תאוה לעינים כל עניני עה"ז הנק' מצרים הי' מלא תאוות עה"ז בשלימות ומ"מ יצאו מגדר תאוה זו לידבק ברוחני ואח"כ ראו מצרים מקברים וכנ"ל אבל הם כבר ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכות ובזה מבואר כמה ספיקו' שזכר האלשי"ך א' ל"ל ויסעו מרעמסס כי נסיעה ראשונה שיצאו ממצרים אין צריך להזכירה שהיא מציאות יציאת מצרים ב' ל"ל הזמן יציאה ט"ו יום וכו' ג' מה זה ביד רמה שהזכיר פה וגם לעיני כל מצרים ד' ל"ל פה ומצרים מקברים וכו' ה' מה ענינו פה ובאלהיהם עשה שפטים ו' כפל ויסעו מרעמסס וכו' ז' תחלה א' ויסעו מרעמסס וגו' ואח"כ א' ויסעו בני ישראל מרעמסס וכו' יעו"ש. ולדברינו מבואר הכל שזה מעלת תואר בני ישראל שויסעו מרעמסס קודם שראוי מצרים מקברים והוא ע"ד אשרי איש וכו' ודרשו כשהוא איש וכו' ומפני שיבה תקום דרשו בזוהר וכו' והבן
בפסוק ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצירו' ויסעו מחצירו' ויתנו ברתמ' וכו'. עד ויחנו בלבנה ויש להבין תואר שמות המסעות אלו שנזכר בתורה לדורות מה נפקא מינה והנה מלבד הסוד הידוע לבאים בסוד ה' יש בו ג"כ רמז ומוסר ונ"ל שדרשו בש"ס רפידים שרפו ידם מד"ת וכו' קשה וכי בגנותן של ישראל דבר הכתוב ונ"ל דזהו שבחן וכבר זכרנו מ"ש בכתבי' פ' הש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנס' כלה כי התורה שלומד כשהוא רשע עליו נאמר ולרשע א' אלהים מה לך לספר חוקי וז"ש מבטלין ת"ת להוצאת המת תחלה הקליפות לשוב על מעשיו הרעים תחלה סור מרע ואח"כ ועשה טוב זה עסק תורה שיהי' נחת רוח לשכינ' הנק' הכנסת כלה וכו'
ונראה שזהו מה שאחז"ל ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני מה תלמיד לומר הלא כבר נאמר ביום הזה באו מדבר סיני אלא להקיש וכו' מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה עיין בפ' יתרו יעו"ש ויש להבין זה גופא מנלן ביאתן למדבר סיני שהי' בתשובה ועוד מה נפקא לן בלמוד זה שהיה נסיעתן מרפידים בתשובה ג"כ אם ביאתן למדבר סיני הי' בתשובה די בזה ולדברינו א"ש דיבואר ק' חדא באידך דהא מבטלין ת"ת להוצאת המת ואיך באו למדבר סיני ויחן שם נגד ההר לקבל התורה וע"כ שכבר שבו בתשובה וא"כ בא להקיש ג"כ מה ביאתן למדבר סיני הי' בתשובה כאמור כך נסיעתן מרפידים מה שרפו ידם בד"ת הוא בתשובה ר"ל שישובו תחלה ואח"כ יעסקו בתורה ומזה יצא להש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת וכפי' בכתבים הנ"ל והנה כדי לזכות בכתרה של תורה צריך לילך בדרכי התורה כמ"ש במ' דאבות כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' שהוא היפך תאות ותענוגותי עה"ז כמו שנא' כי ראתה כי תאוה היא לעינים וזהו דרך כל עוברי עבירה משא"כ ההולך בדרכי התורה ילך בטח לזכות לשכון בחצריך של עה"ב ובזה יובן ויסעו מרפידים שרפו ידם בד"ת כדי לעשות תשובה ואח"כ ויחנו במדבר סיני לקבלת התורה ויצא לן מזה מוסר השכל לבטל ת"ת להוצאת המת ואח"כ הכנסת כלה עסק התורה ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ר"ל אחר שזכו שם במדבר סיני לקבל התורה אז הלכו בדרכי התורה לקבר תאות עה"ז וז"ש ויחנו בקברות התאוה וע"ז זכו ויחנו בחצרות כמ"ש לשכון חצריך וכו' ואחר שקישט א"ע זכה לשכון חצריך וכשהולך במדריגה יותר מזה אחר שקישט א"ע לקשט ג"כ את אחרים להשפיע בתורת חסד שעל לשונו להשיב רבים מעון אז זוכה שישבע מטוב ביתך שגורם גם למעלה ישפיע צדיק יסוד עליון הנק' טוב אל השכינה נק' ביתך ומאותו הברכה והשפע נוצר תאנה יאכל פריו הוא ג"כ אך בזה צריך אזהרה כשאומר תוכחת מוסר בשער בת רבים שלא יעבור על לא תלך רכיל בעמך ועפ"ז ביארתי פסוקי תהלים סי' מ' בשרתי צדק וגו' שפתי לא אכלא וגו' ואמתך תמיד יצרונו וגו' וכאשר ביארתי בפסוק וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים והוא ע"פ משל ששלח המלך את בנו למדינה אחרת ושלח עמו ב' עבדים ובהאריך הזמן שכח הבן מלך נמוסי מלכות ונאף ורצח וגנב וכו' וחזר בן המלך להיות כאחד מהמוני עם וברח ממנו עבד א' והלשין אל המלך וכו' ואח"כ חזר וברח עבד ב' והתחנן אל המלך איך לא חס על בנו שנעשה פחות שבפחותי' ע"י שהרחיקו ממנו וכו' וז"ש ויסעו מחצירו' ויחנו ברתמה לדבר ל"ה כפ' רש"י ועי"ז גורם מה שהוא עושה חטא קל כאלו והמוני עם חטאין ופורצין גדר במעשה וז"ש ויסעו מריתמ' ויחנו ברימון שהם הפושעים הנק' רימון שהם פורצין גדר וכמו ששמעתי כל שיש בידו למחות וכו' אמנם עי"ז שהוא מחוייב בדבר יכול להוציא הרבי' ידי חובתן להתחבר עמה' ע"י חטא קל זה ולהעלותן ולטהרן וז"ש ויסעו וגו' ויתנו בלבנה ללבנם מחטאם וכמו שכתבתי בפ' פנחס לפי שהיו השבטים מבזין אותו לכך יחסו אחר אהרן יעו"ש וק"ל
אמנם בדרך הלצה נ"ל ויסעו מרפידים כיון שפירשו מד"ת ורפו ידם מד"ת נעשה שונא לחכמים וכמשחז"ל פירש קשה מכולם ומיד יתקנא באלו העוסקים בתורה הנקרא סיני ליתן דופי בהם וז"ש ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני ר"ל לדבר בת"ח הנק' סיני לזלזל אותן וכאשר כתבתי משל לסוחר שהי' מקטין סחורתו בפני הלסטים וביארתי שם ע"פ מ"ש בזוהר אל תראוני שאני שחרחורת שלא יקנאו בהם יעו"ש ואח' שזלזלו הסחורה של עוסקי בתורה ועבודת ה' אז הותרה הרצועה להסיר תאוה מן החושקים בעבודת ה' וכמו שביארתי נאצו קדוש ישראל ועי"ז נזורו אחור וז"ש ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה שקברו התאוה שהיו חושקים ומתאוים לעבודתו ית' ואחר שקברו תאוה זו נסעו לחצרות ע"ד שביארתי פסוק במחנים או במבצרים כי ערי מבצר שיש שם עץ לבא מפניך במצור כ' בזוהר שיש שם ת"ח שנותן להם עצה לשוב בתשובה שהוא במצור מפני הפורעניות יעו"ש והיפך מזה ערי חצירות שהולכין לתומם מבית לבית מחצר לחצר איש כל הישר בעיניו יעשה או יש לומר ויחנו בחצירות שתמיד חונים בחצר השר ושם אי אפשר בלי ל"ה וז"ש ויסעו מחצירות ויחנו בריתמה על שם ל"ה ומשם יסעו ויחנו ברימון פרץ כי פושעי ישראל מלאים מצות כרימון ור"ל שמוסיפין מצות לומר מצוה להתגבר על ישראל אצל הפריץ או למסור ממון ישראל זה לפריץ וז"ש רימון פריץ ומשם כאשר יש לו שם ויד אצל פריץ אז ויחנו בלבנה מחזיק שאין בו שמץ חטא רק כולו לבן ואז ויחנו בריסה סרה דרכו מה' עד שנתמלא סאתו אז ויחנו בקהלתה כמו ויקהל עליהם קרח לחלוק על משה וכיוצא בזה לחלוק על עובדי הש"י ואז ויחנו בהר שפר כי הצדי' נמשל היצ"ה אצלו כהר ושפר נעשה שנוטל זכיות הרשע כמו שביארתי ויקח קרח וכו' ונותן לו עונותיו על ראש רשעים יחנו ואז ויחנו בחרדה של גיהנם כמ"ש ויחרד יצחק שראה גיהנם ובאבוד רשעים רנה ושירה וז"ש ויחנו במקהלו' כמ"ש במקהלו' ברכו ה' לומ' שיר' ורנ' ואז ויחנו בתחת איש תחת גפנו ותחת תאנו או' ר"ל ואתן אדם תחתיך וכמ"ש אוקיר אנוש מפז
ועפ"ז נבאר ש"ס דב"ב פרק הספינה אמר רבה בר בר חנה אמר לי ההוא טייעא תא אחו' לך טורא דסיני אזלי וחזאי דהדרן ליה עקרבי וקיימן כי חמרי' חיורתי ושמעתי ב"ק שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר וכו' עיין מזה בס' יד יוסף דף קל"ה ע"ב יעו"ש ול"ל דמצינו שהקב"ה השביע לישראל שלא ימרדו באומות ויצאו מהגלות רק יסבלו הגלות עד עת קץ אמנם שיש ג' מיני גלות א' גלות ישראל מהאומות ב' גלות הת"ח מאנשי המוני עם כמ"ש ר"ע כשהיתי ע"ה וכו' ג' גלות שלומי אמוני ישראל עובדי ה' מהלומדים שלא לשמה רק להתפאר ולכבוד וכמ"ש במ"א שלום רב לאוהבי תורתיך היינו הלומדים לשמה אבל וכו' וזה הגלות קשה מכולם שהיא קשה מכולם וכמ"ש בזוהר שזהו שאור שבעיס' המעכב עבודת ה' משא"כ אילך וכו' א"כ המוני עם יש להם גלות א' והלומדים ב' והכשרים ג' ובזה יובן רבה בב"ח א' לי ההוא טייעא שהוא פנחס זה אלי' שעושה שלום וכן לעתיד הנני שולח את אלי' וגו' היפך הגלות שהוא גלות ג' הקשה מכולן וז"ש תא אחוי לך טורא דסיני שהם הת"ח הנק' סיני כנודע וגם שפל ברך כמו סיני דהדרן לי עקרבי ר"ל שהם מסובבין בג' מיני גלות דהדרן לי עקרבי העוקצין אותן א' גלות בכלל האומה ישראלית מן האומות ב' גלות מהמוני עם וכמאמר ר"ע כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור ור"ל כי נשיכת איש המוני אינו כנשיכת חמור שכ' בזוהר חמור ר"ת חכם מופלא ורב רבנין וכו' כי הלמדן הנושך שהו' נשיכת חמור מפליא ברשעותו יותר וכמ"ש היעב"ץ בשם רבינו יונה ביאור פסוק למה זה מחיר ביד כסיל ולב אין וכו' שהחכמה וגובו פועל רע יותר וכו' ג' גלות מהלומדין שלא לשם שמים שנק' חמור וביותר כשהם בגדר חסידה לבינה המראים חסידות וכמאמר הש"ס דקדושין אל תתיר' מן הפרושי' רק מן הצבועי' וז"ש וקיימן כי חמרי חורתי שהוא גלות החמור מכולן שנק' שאור שבעיסה דבו' בו וז"ש אוי לי שנשבעתי על גלות זה שיסבלו הת"ח הנוגע לו ביטל עבודת ה' וז"ש אוי לי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כי יש הפרה שלא היה כוונתו בשבועה זו על הנוגע בכבודו ית' ובעבודתו וז"ש שאמרו לו כל אבא חמרא ר"ל כמו חמור הנ"ל השונאים לת"ח עובדי ה' דהיה לך לומר מופר אם אתה מצטער בגלות הת"ח שסובלים בעבודת ה' מהלומדים נביאי הבעל אשר עבורם נחרב הבית כמ"ש נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו' ואיהו סבר דלמא שבועתא דמבול קאמר ור"ל כי ענין מי המבול שנפתח ארובות השמים הוא רמז לעולם התוהו קודם עולם התיקון בסוד ז' מלכים קדמאין לרוב חשקם והתמדתן בדביקות ועבודת ה' בטלו ממציאות ומתו משא"כ אח"כ ויסכרו מעינות תהום רבה שיהיה ע"י צנורות דקים לקיום העולם וזהו השבועה ולא יהיה המים למבול דייקא שלא ירבו מימי השפע לרוב רק כדי שיוכלו לסבול. וא"כ גם אלו הלומדין המבטלין לפעמי' הוא לתועלת שיהיה יתרון אור מן החושך וכמו ששמעתי ממורי ביאר מדרש וירא אלהים את האור כי טוב אלו מעשיהן של צדיקים וכו' יעו"ש א"כ הביטול הוא התיקון לכך לא אמר מופר ועיין מה שבארתי שויתי ה' לנגדי תמיד גם הנגדיות והביטול הוא לתועלת והוא יד פשוטה ממנו יתברך לקבלו וכו' ושפיר הבין רבה בב"ח והבן מאוד רבה בב"ח וסרה הקושיא בש"ס לרבה דא"כ אוי לי למה לפי הנ"ל מבואר דלק"מ והבן.
תם ונשלם ספר במדבר בעזרת האל
דברים
אלה הדברים וגו' איכ' אשא לבדי טרחכ' ומשאכם וריבכם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם וגו' ואגב נבאר פסוקי מגילת קינות איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגוים וגו' בכה תבכה וגו' דרכי ציון וגו' היו צריה לראש אויביה שלו וגו' והספיקות רבו ונ"ל דכתבתי דהקשה הרמב"ן איך מהני תפלה עבורי חבירו לשנות מרעה לטובה וכו' ותירץ מורי יעו"ש ושם כתבתי ביאור משנה וכשאני לעצמי מה אני וכו' דכל זה כשיש התחברות וכו' ועפ"ז ביארתי והבדילו ה' לרעה וכו' יעו"ש וביאור ש"ס הנהו בריוני דצערי' לר"מ וכו' וביאור לרצונכם תזבחוהו וכו' יעו"ש אמנם יש תקנה כאשר כתבתי ביאור סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה והיינו ע"י ממוצע שיש לו התחברות לכאן ולכאן וכו' יעו"ש.
ובזה יובן איכה אשא לבדי מאחר שאני לבדי בלי שום התחברו' שלכם עמי ע"י טרחכם ומשאכם וריבכם עמדי א"כ איך אשא לבדי בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה ולנושאה למעלה וז"ש אשא בסוד ארוך נושא את נושאיו מאחר שאינם רוצים להתחבר עמדי לכך עצה יעוצה הבו לכם אנשים חכמי' וידועים לשבטיכם ר"ל אנשים ממוצעים שיש להם התחברות עמכם כמ"ש וידע אדם את אשתו וז"ש וידועים וכו' ויתר הפסוקים מובן ממילא וק"ל.
ובזה יובן איכה ישבה בדד העיר ר"ל אנשי העיר שנשארו בדד בלי התחברות עם הצדיקים שבתוכה וכל זה גרם שהיו רבתי עם ר"ל רבתי בדיעות כמ"ש במדרש שם לכך היתה כאלמנה ר"ל לא אלמנה ממש רק כאלמנה שאינה בחיבור עם בעלה כך הם לא התחברו עם הצדיקים שנקראו בעל ואיש וזה גורם והבדילו ה' לרעה וכנ"ל וה"נ מה שהיו רבתי בגוים שרתי במדינות נהפך הגלגל והיו למס וכמ"ש האלשי"ך פ' קדושי' שרים בידם נתלו על ידם וכחם נתלו וסמכו לכך פני זקנים לא נהדרו וכו' יעו"ש ומזה נמשך בכה תבכה בליל' דכתבתי מ"ש הרמב"ם אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ וגו' הא השכר הוא לעה"ב ואיך א' וכו' ומשני באמת אין זה עצם השכר רק שיזכו להיו' פנוי לעשות הכנה לעה"ב וזוכה בזה ובבא משא"כ בהיפך נטרד משניהם מעה"ז ועה"ב וכו' יעו"ש וז"ש בכה תבכה בלילה ר"ל בכיה כפולה בגלות הדומה ללילה והם ב' מיני גלות א' גלות הגשמי מן האומו' ב' גלות היצה"ר הרוחני שהנשמה בגלות אצל היצה"ר כמו ששמעתי ממורי קרבה אל נפשי גאלה וכו' וזה נמשך מזה שנטרד משניהם ולכך בכי' כפולה בלילה הגלות גרם שנטרדו מעה"ז שלא יהיו פנוים לעשות הכנה לעולם הבא ונטרדו מעה"ב ג"כ לכך דמעתה על לחיה דדרשו חז"ל לחיים וקבה לחיים תחת תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל וגו' והכי נמי עיקר דמעתה על לחי' היא התפלה ועבודת ה' שנתבטלו ממכר אין לה מנחם מכל אוהבי' היו לה לאויבים לא מבעיא הצדיקים האוהבים אותן להדריכן בדרך הישרה שהם היו לה לאויבים ר"ל שהם חשבו להצדיקים לאויבים לכך אין לה מנחם מכל אוהביה אלא אפילו הרשעים המדיחין אותם לרעה בכל עצות רעות ונחשבו לאוהבים תחלה עתה היו לה לאויבים כמ"ש רשע לא יוחן בעיניו רעהו ואפי' הש"י שנאמר בו למען אחי ורעי כל רעיה בגדו בה גלתה יהודה מעוני ר"ל שלא רצו להתכנעא להש"י ולעובדי ה' וכפיר' רש"י פ' בא עד מתי מאנת לענות מפני כתרגומו לאתכנעא וכו' והיינו פני זקנים לא נהדרו וכנ"ל ומרוב עבודה ר"ל כי עבודה שבלב זו תפלה והיה עבודה זו למשא ולטרחא יתירה אצלם וז"ש מרוב עבודה כמ"ש קאים טרין כל יומא ולא לעי אתי לאצלויי לעי וכו' שהיה המיעוט נחשב אצלם לרוב עבודה מרוב עבודה נחשב אצלם ולפי שפרקו עול עבודת ומלכות שמים ניתן עליהם עול מלכות האומות וז"ש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רודפיה השיגוה בין המצרי' דשמעתי הודאי שמו וכו' אבל הספק הוא חיצונות וקליפות ודפח"ח וז"ש מה שכל רודפיה השיגוה בין בגשמי ובין ברוחני לפי שהיו בין המצרים שהיו בספק אם לאחוז במצר וגבול זה או במצר אחר שכנגדו דרכי ציון אבילות וגו' ר"ל דרכי ציון המצויינים בהלכה שראוי להיות בשמחה כנודע משא"כ כאן היו בעצבות ואבילות מבלי באי מועד כי אלו שהיה להם מועד וזמן לקבוע עיתים ומועד לתורה לא באו כל שעריה שוממין ר"ל שערים המצויינים בהלכה שוממין וזה נמשך כי כהניה נאנחים ר"ל כהני עובדי ה' נאנחין כי מר לה כי אלו הלוקין בה' הדבקים משא"כ הרשעים הם בשלוה כי דרך רשעים צלחה ומזה רפו ידם בד"ת ועבודת ה' לעשות בעצבות היו צריה לראש ר"ל אמנם באמת היו צריה המעיקים ומצירים הוא ע"ד ופרעה הקריב וז"ש לראש ר"ת לעשות רצון אבינו שבשמים שהצרות מקרבין האדם לעבודת הש"י וזהו היו צריה לראש אויביה שלו ר"ל שאז שיודע זה שכל הצרות הם שלוחי רחמנא להתקרב אליו ית' והוא יד פשוטה לקבל שבים ואז אחר ששב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלימו אתו וז"ש אויביה שלו הגם די"ל דאי' בכוונת ר"ת וישם לך שלום ר"ת שלו ג"כ יב"ק למתק מוחין דקטנו' ע"י מוחין דגדלות וכו' יעו"ש וה"נ לפני גאון שבר אחר הצרות וימי הקטנות יבוא הגדלות וז"ש אויביה שלו הבן.
ובדרך פנימי יש לומר דכתבתי בשם מורי כי השכינה נקרא אש אוכלה וצריך לחברה לאש חוורא וכו' יעו"ש ובזה יובן איכה ישבה בדד העיר ר"ל איך ה' ישבה בדד השכינ' עיר דוד ה' אחרונה שלא היה בחיבור עם דודה עם יה"ו מה שהיתה תחלה רבתי עם ר"ל רבתי בדיעות לחבר ע"י הדעת בין הקצו' ועתה היתה כאלמנה גלמוד' מבעלה וזה גרם מה שהיו רבתי בגוי' שרתי במדינות כשידעו ליחד קב"הו שהי' רבתי בדיעות ומעתה שנשארה בדד גרם להם שהיו למס בכה תבכה בלילה ר"ל שנשארה כלילה בלי חיבור היום זה גרם בכיה כפולה בגשמי וברוחני למעלה ולמטה כאמור עד לבסוף השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם ר"ל כאשר יהי' ה' אחרונה בחיבור ג' אותיות ראשונות ומה שהי' איך ה' ישבה בדד ועתה השיבנו יהוה ע"י שנשובה אח"כ יחדש ימינו כקדם והבן והשם יכפר.
בפסוק אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן וגו' במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצירות ודי זהב וגו' והספיקות עם וביאורן כתבתי לעיל ונבאר סיום ש"ס מסכת כתובות עתידין אילני סרק שיטענו פירות וכו' וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ביאר ש"ס חכמי יבנה שאמרו אני בריה וחבירי בריה וכו' כשם שהוא משכים למלאכתו כך אני משכים למלאכתי וכו' והענין דשמעתי ממורי זלה"ה יתרון האור הנמשך מן החושך וכו' ודפח"ח ויש בכלל זה יתרון האור הנמשך מן חושך של עצמו או מחושך של זולתו וזה ביאור פסוק ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכו' יעו"ש שהארי פת' בענין זה והעולה מזה וכי תענוג התמידי אינו תענוג בעצם כ"א התענוג שנק' אור הנמשך מן החושך והיינו כי יש קטנות וגדלות בעולמו' העליונות וכן באדם החיות רצוא ושוב כי יש זמן שהוא עובד ה' בתכלית השלימות ויש זמן שאינו עובד ה' רק מצד ההכרה וההכרח שזה נק' אילן סרק שאינו עושה פירות מ"מ אחר שיוצא מבחי' זו שנק' קטנות ונכנס בגדלות אז יש יתרון האור מן החושך שע"י החשך שהי' לו תחלה יש עכשיו יתרון אור בתענוג יותר ואז נעשה כסא זה לזה ונק' עושה פירות.
ובדרך פנימי נ"ל כי נודע מ"ש בפע"ח הל' פסח בסוד הכרפס שהוא קטנות ראשון גי' שי"ן שעולה במספר ש"ס וכו' יעו"ש ובזה יובן עתידין אילני סרק שבא"י שיטענו פירות כי סרק גי' כרפס שהוא גי' שי"ן בחי' קטנות ראשון תואר חשך ויש יתרון לאור הנמשך מן החשך שנעשו כסא זה לזה א"כ גם אילני סרק עתידין לעשות פירות כי זה גורם לזה שהוא בחי' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והבן.
ובזה יובן אלה הדברים אשר דבר רבן של כל נביאי' הוא משה אל כל ישראל שהיו דור דעה וגם כולן יחד ודאי היו דברים נעלמים והוא שכוונתו לחזק לבם בעבודת השי"ת בין שיהי' מבחי' קטנות או גדלות שלא יתמוטט וז"ש במדבר בערבה ר"ל גם שיש זמן שאדם דומה למדבר שומם שאין יכול לעבוד עבודת ה' והיינו בחי' ימי הקטנות שנק' אז אילן סרק שאינו עושה פירות מ"מ אחר זמן שיבוא לבחי' הגדלות שנק' בערבה שערבה עליו יותר התענוג הנמשך לאור מן החשך אז נעשה כסא זה לזה וגם אילני סרק נקרא עושה פירות והבן ונודע מ"ש בזוהר כי לפעמים נקרא ארץ כנען ולפעמים ארץ ישראל והטעם וכו' וה"נ כשהוא בקטנות נקרא ארץ כנען ובגדלות נקרא וארץ ישראל וא"כ א"ש עתידין אילני סרק כשבא לבחי' ארץ ישראל שהוא ימי הגדלות אז גם אילני סרק יעשו פירות והבן עוד יש סוג ב' בבחי' עבודת ה' ונק' מול סוף דכתבתי במ"א.
דשמעתי בשם מורי זלה"ה טעם שניתן רק מ"ט שערי בינה למשה ולא שער החמשים ותירץ כי שער החמשים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה וכן למעלה למעלה עד אין סוף כי שנת חמשים דיובל עולה לכאן ולכאן וכו' ודפח"ח והוא ע"ד שכתו' בס"י נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן וכו' והענין דכתבתי ביאור פסוק והיית רק למעלה ל"ל רק ונ"ל כי גלגל חוזר בעולם וכשהוא למעלה אז הוצרך לירד למטה כפי סדר הגלגל וז"ש והיית רק למעלה ולא למעלה ממש ואז אין צריך לירד וק"ל.
וז"ש נעוץ סופן בתחילתן כי כשהוא בסוף דהיינו למטה אז אין חשש שירד למטה יותר כי אין לו מקום לירד יותר רק מוכרח לעלות כפי סדר הגלגל א"כ א"ש נעוץ סופן בתחילתן והבן. א"כ יש לאדם להתחזק ולעמוד על עמדו בעבודת ה' גם כשרואה שהוא בתכלית הירידה מ"מ כשיתן לב כי נעוץ סופן בתחילתן א"כ לעולם לא ימוט ובזה יובן מול סוף הכוונה לחזק לב עובדי השי"ת גם שרואה עצמו שהוא בסוף המדריגות מ"מ הלא נעוץ סופן בתחילתן א"כ הוא מול סוף כי הראש הוא נגד ומול סוף והבן. עוד יש סוג ג' בבחי' עבודת ה' ונק' בין פארן ובין תופל דכתבתי במ"א דשמעתי מפי החסיד המפורסם מוה"רן זלה"ה גם שהחיות רצוא ושוב ויש זמן שאדם הוא בבחי' הקטנות מ"מ הלא יש בחי' שלומי אמוני ישראל שהם בבחי' הגדלות ומצד האחדות והתחברם יחד א"כ במקום קטנות יש שם גדלות וזה כלל גדול שלא ימוט לעולם והבן ודפח"ח ונ"ל דאחז"ל להזהיר גדולים על הקטנים וכו' ר"ל שיתחברו גדולים וקטנים אז לא ימוטו וק"ל.
ובזה יובן בין פארן ובין תפל כי ימי הקטנות נק' תופל וימי הגדלות נק' פארן ומצד האחדות הוא מחובר תמיד בין פארן ובין תפל וא"כ לא ימוט לעולם והבן ושפיר אמר משה רבינו רבן של כל ישראל ג' כללים אלו הצריך לכל ישראל בעבודת ה' שלא ימוטו בין בימי הקטנות ובין בימי הגדלות והבן.
עוד י"ל אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. ונבאר מדרש ג' נתנבאו בלשון איכה משה אמר איכה אשא לבדי וגו' ישעי' אמר איכה היתה לזונה ירמי' א' איכה ישבה בדד העיר משל למטרוניתא שהי' לה ג' שושבין א' ראה אותה בשלותה וכו' ויש להבין א' מנינא ל"ל. ב' מה ענין זה לזה ונבאר הפטורה זו חזון ישעי' אשר חזה על יהודא וירושלים וגו' שמעו שמים והאזינו ארץ וגו' בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ידע שור קונהו וחמור וגו' הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו קדוש ישראל נזורו אחור על מה תכו עוד תסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתם וגו' ארצכם שממה עריכם שרופות אש וגו' ונותרה בת ציון כספה בכרם וגו' עד ואשיבה שפטיך כבראשונה ויועצך כבתחלה אחרי כן יקרא לך קרי' נאמנה וגו' והספיקות רבו ונראה המשך פסוק מגלת איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס בכה תבכה בלילה וגו' גלתה יהודא מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים וכו' דרכי ציון וגו' היו צריה לראש אויביה שלו. וגו' והקשה האלשיך הלא יותר ראוי לקונן על צרת העם על חללי עמי ולא על העיר וכו' ושאר הספיקות.
ונ"ל דשמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהי' בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה והיה שם עכו"ם עובד ע"ז ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו. והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה ואמר זה עכו"ם אני אלך ואפתנה ואיזה אות אתה מבקש ממנה והשיב שיש לה טבעת א' חשוב על ידה ואם יביאנו אזי ידע וכו' והסכימו על איזה קנס שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו שינוצח והלך אצלה לפתותה ולא יוכל להתקרב אצלה כלל וחזר ובא אלי' כמה פעמי' באומרו שיש לה סוד מבעלה ולא השגיחה עליו עד דששכר את שפחתה לגנוב ממנה הטבעת זה בכמה תחבולות שעשה ועלתה בידו ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה ולקח הסחורה ממנו ובא בספינה ריקנית אל ביתו ובשמעה האשה מביאת בעלה אז קשטה א"ע ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז וקדם וכל זה לא נכנס באזניו והי' תמה עליו ולא ידעה על מה ולמה זז מחיבת' ואהבת' ובא עמה לביתה ולבו בל עמה וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינ' על הים בלי מנהיג רק הבעל כסות ולשון שינה כאלו הוא מלח א' ממנהיגי ספינה לבדו והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה והתחחננה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה ואמר אם תנשק אותי אזי אתן לך וכך עשתה בהכרח ואח"כ תבעה לתשמיש וכו' ויהי היום באה הספינה לחוף הים וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל ומצאה ב' אילנות א' שהאוכל ממנו נעשה מצורע וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש והוצרך שם לרפואה זו והיא עשתה רפואה ונתנו לה הון רב וחזרה לביתה ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ושילחה מביתה בספינה עם מלח א' מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו' והבעל שמח בלבו על גודל תערומותה וצניעותה וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה העכו"ם שגנב טבעתה ונתברר הדבר ואז עשה בו שפטים וכו' והנמשל מובן בכל עניני עה"ז מימות החורבן עד ביאת משיחנו בבא"ס [כי מורי עשה עליות נשמה וראה איך מיכאל אפוטרפסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות כי כל שעושין פסלנות ושאר דברי חוב הכל כדי שיוכל לעשות שידוך עם ת"ח או לעשות צדקה וכיוצא בזה הכל מוכרחים וכו'. ואשה צנועה היא השכינה בסוד אשת חיל עטרת בעלה ונתקנא הס"ס ואמר עכשיו שיש להם בהמ"ק וקרבנות אבל אם תרצה לנסותן תחריב הבית המקדש ואני אפתנה כביכול וכו' וע"י השפח' גנב הטבעת הם סוד גורל ב' השעיר' א' לה' ואחד לעזאזל וע"י החטא עלה בשמאל וכו' ונחרב הבית וכמ"ש הרמב"ן וכו' ושלחה בספינה וכביכול הש"י שינה א"ע בתוך שם קדוש סאל וכו' וזה סוד הוידוי תרעומות השכינה אליו ית' איך שהוכרחה וכו' ואח"כ הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז זבח לה' בבצרה וכו' ודפח"ח. והמשל הזה נוקב ויורד והבן. ובזה יובן מדרך הנ"ל א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה' ג' שושבינין א' ראה אותה בשלותה זה משה וא' איכה אשא לבדי טרחכם וגו' י"ל השכינה הנק' כה ותמה אי כה אשא לבדי טרחכם שהשכינה לבדי נושא משאת בני ישראל לכפר עונתם ע"י קרבן שהי' מקריבין בכל יום כמ"ש משא אשר יסרתו אמו והבן. ישעי' ראה אותה בפחזותה אמר איכה היתה לזונה שנתנה לנסותה ונחשבה לזונה כמו במשל הנ"ל וז"ש לשון תימה אי כ"ה השכינה נחשבה לזונה כביכול ובאמת עדיין היא קרי' נאמנה. ובזה מבואר הספק דהל"ל איך קרי' נאמנה היתה לזונה דמשמע וכו'. ירמי' ראה אותה בנוולה ששלחה מעל פניו בספינה וכו' ואמר איכה ישבה בדד ור"ל אי כה השכינה הנק' כה ישבה בדד מבעלה העיר רבתי עם היתה כאלמנה ולא אלמנה בסוד ואנכי אסתיר פני כמו משל מלת הנ"ל כי באמת הוא עמנו תמיד בסוד והוא אסור בזיקים וכו' וכל המשך הפסוקים יובן ממילא על גלות השכינה והבן. וע"ד הפשט י"ל איכה אשא לבדי טרחכם וג' דבארתי פסוק פ' יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם וגו' איעצך ויהי' אלדי' עמך דכ' התו' בסנה' אדני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור וכו' וכ' התו' פי' כלה נבואתך וכו' עיין במק' אחיר מזה. ובזה יובן איכה אשא לבדי ר"ל מאחר שאני נשאר לבדי בלי השכינה והטעם ע"י טרחכם ומשאכם שמוטל עלי טורח צרכי ציבור שאז כלה הנבואה וכנ"ל וא"כ איכה אשא לבדי טרחכם וק"ל.
בפסוק ואמר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם ה' אלהיכם הרבה אתכם וכו' ופי' רש"י לאמר מהו לאמר אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה הרבה אתכם הגדיל והרים אתכם על דייניכם וכו' בפסוק איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם ופי' רש"י וכו' והוא תמוה ולבאר מדרש איכה משל למטרינותא שהי' לה ג' שושבינים וכו' מרע"ה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה קריה נאמנה ירמיה אמר איכה ישבה בדד העיר וגו' והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א וכעת נ"ל דכתבתי לעיל ביאור פסוק לא אוכל לבדי שאת את העם הזה וגו' והשיבו הקב"ה לך ואספת וגו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו' וביאור ש"ס דכתובות עתידין אילני סרק שבא"י שיטענו פירות והעולה משם כי אמר הקב"ה לאמר בשבילכם נדבר עמי וכו' כי כללות רוח ישראל נכלל ברוח של מרע"ה והם נושאין את נושאיו כי רוח החיה באופנים והבן
ובזה יובן ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם הכוונה אחר שהודיע הש"ית למשה ענין לאמר כנ"ל אז הודיע משה ענין זה לישראל וז"ש ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם כי מאחר שנאמר לי מפי הקב"ה לאמר מזה תדעו חבתכם לפניו ית' כי מצידי לא אוכל לבדי שאת אתכם רק ע"י סיוע שלכם שיש בי אז אוכל שאת אתכם וז"ש כי הרבה אתכם הכוונה כי הגדיל והרבה קדושה רבה שיש בכם השפיע זה על דייניכם כדי שיוכלו עי"ז לשאת אתכם אבל מצד עצמי ודאי לא אוכל לבדי שאת אתכם והבן. והנה מבואר בכתבים פ' ואתחנן בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם וז"ל סוד הענין כי הלא הש"י נתן חכמה בפרנס הדור כפי זכות הדור וכאשר חטאו ישראל גרמו שיחזור משה לקטנותו בסוד העיבור והפסיד שאר הארה שהי' לו וזהו ויתעבר ה' בי למענכם וכו' יעו"ש א"כ מבואר כשחוטאין ישראל נסתלק חלק הקדושה שלהם שהי' בראש הדור דהיינו במר"עה ואז נשאר באמת לבדו כי גם משלו הפסיד לפי הכתבים הנ"ל כמש"ה ויתעבר ה' בי למענכם וכנ"ל.
ובזה יובן איכה אשא לבדי כי אחר שנסתלק הקדושה שלכם ממני ונשארתי לבדי בלי שום סיוע מכם אז אמר איכה אשא לבדי והוא ע"י טרחכם ומשאכם וריבכם שאתם רוגנין וחוטאים נגדו ית' והבן. ובזה יובן מדרש הנ"ל איכה ישבה בדד העיר רבתי עם משל למטרוניתא שהיה לה ג' שושבינים וכו' כי בא המדרש לפרש כוונת הפסוק שהנביא הי' מקונן על העיר ולא על העם שבתוכה שמצאוהו רבות רעות וצרות וכמדומה שזה הקשה רמ"א ונ"ל כי מצינו כי ראש העיר נקרא עיר במ"ש ואבחר בעיר בדוד וגו' וז"ש איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כי העיר שהוא אדם ראש העיר שהי' נכלל בו רבתי עם רוח קדושה של כללות העם ועכשיו ע"י חטאם ישבה העיר בדד שנסתלק ממנו כללות הקדושה של רבתי עם והי' בזה ג' זמנים חלוקים כי בימי משרע"ה עדיין לא נסתלק רק נתנבא על העתיד איכה אשא לבדי אם יסתלק וז"ש איכה אשא לבדי לשון עתיד ולא איכה אני נושא כי נשמת משה נתגלגל בכל דור ודור כמבואר בתיקוני זוהר וישעיה אמר איכה היתה לזונה שסרה ממנו שלא רצה להתחבר עמו כזונה שסרה מבעלה ועדיין קריה נאמנה שהעיר עדיין נאמנה שלא נסתלק וכו' ובימי ירמיה כבר נסתלק ואמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כאמור והבן
ואתחנן
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אדני ה' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעש' כמעשך וכגבורתך אעבר' נא ואראה את הארץ הטובה וגו' ויתעבר ה' בי למענכם וגו' והספיקו' רבו א' בעת ההיא ל"ל ב' לאמר אין לו שייכות כי אינו לאמר לזולת ג' תואר שני שמות אלו למה א' שם אדני וב' הוי"ה בניקוד אלהים ד' אתה החלות מהו ה' מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך משמע שיש אל זולתו ית' ח"ו רק שאינו עושה כמעשיו וגבורו' ו' אעברה נא תיבות נא מיותר ז' ההר הטוב על איזה הר מדבר ח' ויתעבר ה' בי' למענכם הוא סותר פסוק יען לא האמנתם בי כל זה הקשה רמ"א ונ"ל דכתבתי קושי' העולם למה צריך דבור בתפלה כי השי"ת יודע מחשבות ושמעתי תירץ כי צריך דבור כדי לעשות כלי להמשיך השפע בתוכה למטה וכו' ובזה ביארתי משנה לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו' אמנם המתפלל שיזכה לדבק במחשבתו בו ית' ואין צריך הורדת השפע אפשר דתפלה זו סגי במחשבה ובזה יובן ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר הכוונה כי רק בעת ההוא ואתחנן התפלה לאמר במחשבה ולא בדבור שתפלה זו אין צריך כלי להוריד השפע כאשר יבואר אח"ז אבל בשאר הזמנים ראוי לסדר התפלה באופן זה אדני יהוה בניקוד אלהים והענין דכתבתי ביאור פלוגתא הרמב"ם והרמב"ן אי תפלה דאורייתא או דרבנן והעולה משם דמא"ח ומא"ח ולא פליגי כי תפלה צריכה דבור וכוונה שהוא מחשבה ואז היא דאורייתא משא"כ בלא מחשבה וכו' יעו"ש וא"כ מרע"ה למד דעת העם בענין סדר התפלה שצריך דבור שהוא בחי' אדני שהוא מלכות וגם צריך כוונה ומחשבה שהוא בחי' הויה בניקוד אלהים שהוא בחי' בינה עולם המחשבה כנודע וגם לפי ששמעתי ממורי זלה"ה הן בסדר הלמוד הן בתפלה אם הוא מבין פי' המילות בתפלה ומבין פשט ההלכה בלימודו אז מקשר מלכו' שהוא דבור אל הבינה שהוא מחשב' ודפח"ח וז"ש אדני יה"וה שיהא מקשר הדבור אדני אל המחשב' שהוא הויה בניקוד אלהים והבן.
אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' דשמעתי ביאור פסוק הוא ינהגנו עלמות ע"פ משל וכו' יעו"ש. וז"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך תחלה ואח"כ ידך החזקה והגבורה שילך מעצמו כדי ליטול שכרו ובזה כתבתי ביאור מדרש בדין הוא שיטול שכרו וכו' יעו"ש כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורותיך דכתבתי במ"א ביאר ש"ס תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי ע"פ מה ששמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ובזה מקשר הגשמי ברוחני וזהו דנשקי ארעא ורקיע אהדדי וכו' יעו"ש וז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ לקשר ארץ הגשמי בשמי' הרוחני וגם אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך כי נודע הדין הו' בעשי' בחי' אדני דינא דמלכותא דינא וכדי למתק הדין הוא בשרשי הדין כנודע והוא פלאי ולמתק הדין והגבורה ע"י הגבורה עצמה וז"ש אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך למתק דין אדני שבעשי' ע"י שורש הדין שהוא הויה בניקוד אלהי' בינה דדינין מתערין מינה וזה רמז מרע"ה אדני הו"יה בניקוד אלהים למתק הדינין בשרשן כאשר ביאר עצמו בסוף הפסוק אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך כך הוא סדר התפלה הנהוג ברוב הזמנים משא"כ בעת ההוא הי' התפלה רק לאמר במחשבה והטעם שהי' מתפלל אעברה נא כי תואר נא הוא אן כמו שכתבתי במ"א ולאן אתה הולך באופן שהי' מתפלל שיזכה להתפשט מעבר הגשמי ואראה את הארץ הטובה שהוא הרוחני שכולו טוב שיזכה לדבק שם כי ראי' הרוחני הוא הידיעה והדביקות כמ"ש בזוהר פ' וארא בפסוק וארא אל האבות ושמי ה' לא נודעתי להם ומבואר בדרשות הר"ן ששאל אח' הידעת מהבורא ית' והשיבו אם ידעתיו היתיו ויתעבר ה' בי למענכם דשמעתי ממורי זלה"ה פי' הש"ס כל העול' ניזון בשביל חנינ' בני שעושה שביל וצינור להשפיע שפע ברכה לעולם ודפח"ח וה"נ במרע"ה צריך דבור בתפלה כדי לעשות כלים להמשיך שפע לעולם וז"ש למענכם לא שמע אלי בתפלה ע"י המחשבה.
ויאמר ה' אלי עוד אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה הכוונה גם אם ירצה לדבר ענין תפלה זאת שיזכה לדבק למעלה ובזה לא יוכל להתחבר עמהן כמו שכתבתי ענין זה במ"א ולכך לא תוסף דבר אלי בדבר הזה אפי' ע"י דבור והבן.
בפסוק את בצר במדבר וגו' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל והוא תמוה מה ענין זה לזה ונ"ל דכתבתי דהקשה הרמב"ם אם המזל מחייב שיהי' שופך דם א"כ אין עונש ולמה יהרג במזיד וגלות בשוגג ומכח זה ס"ל להרמב"ם דאין המזל מחייב דבר וכו' והרב מהר"י בן שושן תירץ כי נשמתו הוא למעלה מגלגלים וכו' יעו"ש ולי נראה דכתב בזוהר פ' פנחס דף רמ"ו ע"ב וז"ל ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל הוי תליין במזלא ואפי' בני חיי ומזוני אבל בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דכוכביא ומזלא ודא אוליפנא מאברהם וכו' וז"ש ויוצא אותו החוצה וכו' ובגין דא כל המשתדל באוריתא בטיל מיני' חיובא דכוכביא ומזל' אם עוסק לשמה לקיים פקודהא וכו' משא"כ עמי הארץ וכו' דלא אתבטל מנהון חיובא דכוכביא ומזלי וכו' יעו"ש
ובזה יובן כי הפסוק עצמו ביאר קושי' הרמב"ם ותירוצו כי אמר את בצר במדבר וגו' ואת גולן כבשן למנשי והם ערי מקלט לנוס שמה ההורג לנפש בשגגה וקשה קושי' הרמב"ם הנ"ל מאחר דאתיילד במזל המחייבו להיות שופך דם אנוס הוא ואין ראוי לעונש במזיד מיתה ובשוגג גלות לכך משני הפסוק עצמו וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל א"כ מצד התורה בטיל מנהון חיובא דכוכביא ומזלי לכך שפיר תיקן משה ערי מקלט והבן.
בפרשה ואתחנן ועפ"י הדברים הנ"ל נבאר פסוקים בפ' זו שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וגו' והספיקות עם ביאורן זכרן ר"מא א' איך יתייחס אהבה בין אדם חומר קרוץ ובין השם כי אהבה לא תתהוה אלא בין ב' בחי' שוים גם ושננתם לבניך הל"ל ולמדתם גם למה פרט ד' דברים בשבתך ובלכתך בשכבך ובקומך וביאר כי האדם מצד שיש בו נפש רוח ונשמה הוא חלק אלוה ממעל שייך לאהבה אותו יתברך בהן וזהו ובכל נפשך שמרבה רוח ונשמה וגם ע"י נר"נ מתקשרים העולמות ויוכל להוריד השפע מעולם העליון שמשם נשמתו לעולם המלאכים שמשם הרוח ובעולם הגלגלים שמשם נפש עד עולם השפל שמשם גופו וחומרו והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך הכונה כי זה כלל גדול אם הדברים יוצאים מהלב אז נכנסים אל הלב וכו' וז"ש והיו הדברים על לבבך אז ושננתם לבניך וכו' ורמז זה מרומז חצים אל הים הקדמוני וכו' ומפורש בזוהר שאלת הינוקא ותירוצו כי המקור היוצא מהעיין מן מקום גבוה וכו' והבן ודברת בם שתקדש בם במחשבה ודבור ומעשה והיחל בדבור שיש בו ד' בחי' בשבתך בביתך וגו' כי בשבתך בביתך הוא למעל' עולם העליון ובלכתך בדרך הוא בעה"ז התחתון ובשכבך בקבר ובקומך בתחיית המתים דוגמת ד' בחי' אלו יש באד' בשינה ובקימה וכו' וקשרת' לאות על ידיך כי הקיבורות שהוא מניח תפלין הוא כנגד הלב רמז לקשר הכוונה שבלב עם מעשה היד ולא תהי' מעשה בלי כוונה או כוונה בלי מעשה וכו' יעו"ש שהאריך ולדברינו הנ"ל מבואר כי ד' בחי' מרומז ג' הוא בחי' הקטנות הנ"ל ד' הוא בחי' הגדלות וז"ש בשבתך בביתך כי כאשר הנשמה בביתו אז היא בחי' הגדלות כמו שכתבתי מזה במ"א ביאר ש"ס בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה וכו' יעו"ש ובלכתך בדרך כי דרך הוא מספ' ב"פ הויה אלהים ולדברינו יש רמז בחי' קטנות וגדלות ראשון ובחי' קטנות וגדלות שני כי בחי' הקטנות הוא אלהים ובחינ' גדלות הוא שם הוי"ה כמבואר בכתבים וזהו בחינ' במדבר בערבה כי' בחינ' הקטנות שנק' מדבר הוא בחי' אלהים ובחי' הגדלות שנק' בערבה הוא בחי' שם הוי"ה כי יתרון האור וכו' ובשכבך ובקומך הוא בחי' נעוץ סופן בתחלתן כי הירידה נק' ובשכבך והעלייה נק' ובקומך ונעוץ סופן בתחילתן וקשרתם לאות על ידיך יד כה' שהוא בחי' המוני עם בחי' הקטנות כאשר יתחברו ויתקשרו מצד האחדות עם שלומי אמוני ישראל שהם לטוטפות בין עיניך כי נק' עיני העדה א"כ במקום קטנות יש גדלות ובזה יתחנן אדם לעמוד על עומדו על התורה ועל העבודה ולא ימוט לעולם והבן.
מצוה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ותחלה נתרץ ש"ס דחגיגה דף ד' בראב"ע שדרש כו' ועוד דרש בה את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם ואני אעש' לכם חטיבה א' בעול' אתם עשיתוני חטיבה א' דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה לכם חטיבה א' בעולם דכתי' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכת' תו' בזה ומי כעמך ישראל אמרינן במדרש ג' מעידין זה על זה הקב"ה וישראל ושבת הקב"ה וישראל מעידין על שבת שהוא יום מנוח ישראל ושבת מעידים על הקב"ה שהוא א' הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהם גוי אחד באומו' ועל זה סמכו לומר אתה א' במנחה בשבת ע"כ ובערוך הגירסא אתם עשיתוני חטיבה א' בעוה"ז ואני בעולם הבא והספיקות יפרטו לבסוף.
ונ"ל כי עיקר ותכלית כל התורה והמצות ועבודת התפלה כדי לבא למדרגה לאהוב את הש"י ולדבק בו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ל יסודי התורה וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו שנא' ואהבת את ה' אלהיך וכתב המפ' להרמב"ם וז"ל שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדרגה כדכתיב ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' כנ"ל ויש להבין איך אפשר זה לקרב אל השכל שכל נתינת המצו' הוא שיבואו למדרג' אהבה שמצינו כמה וכמה מצות שלכאורה אין להם שייכות בזה כלל דוק ותמצא הרבה.
ונראה דא"ש יש קושי' מפורסמת איך אפשר לצוות על דבר המסור אל לב בשלמא מצו' מעשיות א"ש שיש מקום לצוות עליהן שיעשנה האדם מצד גזירת המלך עלינו בין שהוא לרצונו או שלא לרצונו רק שיעשה מעשה המצוה ההיא משא"כ מצות אהבה השייכה בלב גם שהוא מצוה לאהבו אם אין האהבה נכנסת בלבו אפילו יצוה עליה כמה פעמים א"א לקיימה וכמו שזכרנו קו' הפילוסוף בענין הציווי על היראה מלפניו שהוא ג"כ בלב וכנ"ל ואין בידו של אדם לאהוב את חבירו שונאו מצד הציווי או לשנא את אוהבו כי אם שהוא אוהבו בלא"ה מצד קירוב מעשה זה בזה וכמ"ש בש"ס מנא הא מלתא דאמרי א"נ דיקלא ביש' מטייל ואזיל בתר קינא דשרכי שנוי בתור' ובנביאי' וילך עשו אל ישמעאל וכו' בכתובים כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו וכו' וכמאמר החכם הרוצה לדעת מדת חבירו יסתכל במה שהוא משבח אם הוא משבח הטובות בידוע שהוא בעל מדות טובות וכו' ואיש לפי מהללו וכ"כ בר"ח שער ענוה פ"ד יעו"ש. א"כ שהוא אוהבו בלא"ה מצד מעשיהם א"צ ציוו על אהבתו.
ונראה לי דקושי' זה מבואר ע"י קו' הנ"ל שכ' המפרש דנתינת התורה והמצות כדי שנגיע למדריגה ובחרת בחיים וכו' והוא דכ' הרמב"ם בה' דעות בפ"ג וז"ל חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק למר יש מן החולים שמתאוה למאכל שאינו ראוי לאכילה וכו' כך ב"א שנפשותיהם חולות מתאווים ואוהבים הדיעות הרעות ושונאים הדרך הטובה וכמ"ש ישעי' הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו' וגם כ' העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך ומה הוא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים שהן יחזירוהו לדרך טובה עכ"ל וכ"כ פ"א שם והלכת בדרכיו וז"ל כך למדו בפי מצוה זו מה הוא נק' רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחלון וכו' ולכך נקראת התורה דרך ה' כמ"ש פ' וירא כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' להודיע שהם דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו וכו' עכ"ל ועכשיו מבואר קו' הנ"ל שלא נצטוו על האהבה מיד רק אחר שניתנה התורה והמצות שנק' דרך ה' כדי להנהיג עצמו בהם ואז נדמה אליו במדותיו אז ממילא בא האהבה כי בן אדם לדומה לו משבח ומהללו כנ"ל וא"ש דברי המפרש שלא ניתנו כל המצות אלא שנגיע לזה ובחרת בחיים וגו' ור"ל לבחור במדותיו יתברך ואחר שהורגל במדותיו ממילא יבא האהבה וסרה קו' הפלוסוף ג"כ והבן
ובזה נ"ל מ"ש חז"ל ואהבת לרעך כמוך כלל כל התורה וכו' דק' איך אפשר לאהוב את חבירו כשאינו שוה לו במדותיו וכקו' הנ"ל ולדברינו א"ש דכבר א' במשנה דאבות פ"א הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב בשלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הרי דעיקר האהבה הוא לבריות כדי לקרבן לתורה וא"כ ז"ש ואהבת לרעך כמוך ר"ל שעיקר האהבה הוא שיהיה כמוך דכאן הוא משנת חסידים דכבר קיים והלכת בדרכיו וכנ"ל לכך תראה להיישיר גם השאר שהוא מדת אהרן רבים השיב מעון כדי שיהיה רעך כמוך וע"ז היה צוי ואהבת לרעך וכו' ובאמת הוא כלל כל התורה בהיישיר א"ע וזולתו שנעשה שותף להקב"ה במ"ב שהמקיים נפש א' מישראל כאלו וכו' וק"ל.
ואחר שזכינו לזה כי עיקר ותכלית קיום התורה והמצות שנק' דרך ה' כדי לילך בדרכיו ית' ולהדמות אליו כדי שנגיע למדרגת אהבתו ית' ולהדבק בו מצד דרכינו הדומה לדרך ה' שזה גורם אהבה ודביקות חבירים וכביכול מצד זה קרא לישראל אחי ורעי א"כ מצינו לומר כמו שיש ג' דרכים בקיום המצות במחשבה ודיבור ומעשה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל וכן משמעות הפסוק בפיך ובלבבך לעשות וכמ"ש בר"ח כך האהבה והדביקות בו ית' שהוא תכלית הכל הוא ג"כ ע"י ג"ד אלו מחשבה ודיבור ומעשה והם ג"ד שבת ותור' וישראל שכל א' נק' אחד הגורם אהבה ודביקו' בו ית' להתאחד בו גם אהבה גימ' אחד כי באמת מצד מעשיהם הם אחד כביכול וכנ"ל.
ועד"ז אמרו בש"ס פ"ו דנגעים ך"ד ראשי אברים יש באדם וכו' וקחשיב ראש הגווי' ויש להבין למה נק' ראש הגוי' יותר מכל רמ"ח איבריו של אדם ובעל כף נחת כ' שם מה שפי' והרב בעל תוס' יו"ט דחה יעו"ש ולי נראה דראש הוא לשון חשיבות כמ"ש קח לך בשמים ראש כי מעלות וחשיבות דכר יותר מנוק' הוא באבר זה לכך נק' ראש הגווי' כמ"ש סבא במשפטים דף צ"ז דאיהו ראש ואיהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' ומעלתו וחשיבותו כי בו מעבר השפע להשפיע לכל העולם וכמ"ש ברכות לראש צדיק ומבשרי אחזה אלוד ולכך נק' פרי עץ הדר כמ"ש בזוהר תצוה דף קפ"ו ע"ב וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל כי צדיק יסוד עולם ובו מעבר השפע לכל העול' שהם שאר איברי הגוף הנק' המוני' ועד"ז אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני שהוא השביל והצינור הנק' רצון שהוא ראש הגוי' וכללות אומה ישראל הם פרט נגד כלל הע' אומות שנק' ראשי הגוי' בסוד ע' נפש נגד ע' אומו' וע"י ישראל מעבר השפע לכל האומו' ונגד ע' נפש מישראל יש ע' פנים לתורה להשפיע לישראל לע' נפש לבית יעקב איש תם גבר שלים בסוד בריתי שלום ולזה נק' ברית כי גוף וברית חד הוא המייחד ומחבר קו שמאל בימין ע"י התכללות יוסף ביעקב כמ"ש אלה תולדות יעקב יוסף כמ"ש בזוהר ולזה נק' שבת שביעי וסוד שבת הגדול ע' רבתי ולכך נתנה תורה בשבת דוקא לישראל וז"ס הכתוב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ודרש חז"ל שנתקבצו כל אומו' אצל בלעם בשעת מתן תורה ואמרו שמא ה' למבול ישב והשיב שלא יתיראו ה' עוז לעמו יתן וגו'. ולכך גם בתורה נאמר אם לא בריתי יומ' ולילה ר"ל המחבר ומייחד בין יום ולילה שהוא קו שמאל בימין וז"ש מימינו אש דת למו כי תורה מפי הגבור' ניתנה ונכללה בימין ולכך נקראת ברית.
וי"ל הא עדיין יש מור' לאומות שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו וכ"ת דבלע' אמר זה בשע' שקיבלו ישראל התורה שאז יצאו ממורא הנ"ל א"כ קשה מאי ה' עוז לעמו יתן לשון עתיד נתן הל"ל או נותן לשון הוה ועוד איך אמר בתואר עמו כשעדיין לא קיבלו התורה שע"י נתינת התורה לישראל נעשו עם סגולתו משא"כ קודם לזה ואיך אמר לעמו יתן משמע שכבר הם עמו קודם הנתינה ולדברינו א"ש כי בהכרח שייך התורה הנק' בריתי יומם ולילה דווקא לישראל שניתן להם ברית מילה ובחי' שבת שניתן להם במרה קודם מתן תורה כמ"ש כי אות היא ביני וביניכ' וזה מור' כי כבר הם עמו ונחלתו ולהם ראוי' התורה ולא לכל האומו' ומה שחזר על כל אומה ולשון הוא כי רצה ית' לברך את עמו בשלום שלא יהי' קטרוג מאומות על שניתן לישראל התורה ולא להם וכמובא בזוהר משל למלך שרצה ליתן מתנה לבנו והי' לו ג"כ עבדא בישא שלא יתקנא וכו' ע"ש וה"נ כדי שיהי' להם שלום מאומות חזר עליהם תחילה וז"ש ה' עוז התור' לעמו דווקא יתן ולא ליתר האומו' ומה שחזר על כל האומות כדי שיברך את עמו בשלום וק"ל.
איברא לפי מה שזכרנו כמו שיש ברית שלום שבו מעבר השפע כמ"ש ברכות לראש צדיק להשפיע מזכר לנוק' בפרט כך בכללות האומות נק' ישראל צדיק ברית שלום כמ"ש ועמך כולם צדיקים וכו' לפי שעל ידם מעבר השפע לכל האומות ע' נפש ישראל נגד ע' אומות ולכך ניתנה לישראל התורה בע' פנים להשפיע אל ע' נפש שישפיעו לע' אומו' וכו' וא"כ ז"ש ה' עוז לעמו יתן ולא לא"ה והטעם כי ה' יברך את עמו בשלום שהם בסוד ברית שלום שבו מעבר הברכה והשפע לכל העול' וק"ל
ונחזור לענין מ"ש התו' ג' מעידין זע"ז להבין לשון עדות וגם שנכתב בתורה בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ע' מן שמע ואות ד' מן אחד רבתי שהוא עד והענין לפי מה שזכרנו בהצעת דברי הרמ"בם הנ"ל שאי אפשר לקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך כ"א שקיים כל התורה שנק' דרך ה' ולהדמות אליו יתברך בדרכיו מה הוא רחו' וכיוצא אז יוכל להדבק אליו ית' ולאהבו מצד שיווי המעשים שגורם אהבה ודביקות וכמו שזכרנו לעיל מאמר החכם הרוצה לידע מדת חבירו שאין ידוע לו יראה עם מי הו' דבוק שמעש' חבירו מעיד עליו כי המחובר לטהור טהור וכו'.
ובזה יובן מצות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כי נודע יחודו יתברך במה שבחר באומה יחידית יותר מן ע' אומות כי איש לפי מהללו ותענוג הייחוד והזיווג מורה על שורש תענוג יחודו יתברך והבן. הרי כי מן הנגלות יש עדות על הנסתרות ממנו. וז"ש שמע והבן ישראל אומה יחידית כי ממה שהוא ה' אלהינו ולא אלהי אומות כפי' רש"י בחומש כי בחר באומה יחידית בין ע' אומות זה עדות נאמנה על יחודו יתב' שהוא ה' אחד ולכך ע"ד אתוון רברבין כי זהו עדות על יחודו כאמור מן הנגלות על הנסתרות ולעתיד שיהיה גם הנסתרות בגלות כי לא יכנף עוד מוריך אז יהיו עיניך רואות את מוריך שיראו בעין השכל מעלות יחודו ית' ובזה א"ש פי' רש"י בפסוק שמע ישראל וכנ"ל וק"ל.
ועוד יש לפרש ע"ד הוא כשמייחד שמו ית' עלינו כשעושין רצונו שמייחד שמו על הצדיקים ונק' ה' אלהינו אז הכל מודים ומעידי' שהוא ית' ה' אחד כמו יתרו ביציאת ישראל ממצרים שאמ' עתה ידעתי כו' ורחב שאמר' בנס הירדן כי שמענו אשר הוביש ה' וגו' ולא המה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלהיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ר"ל מה שנודע רק בשמים ממעל ועתה בארץ מתחת נודע יחודו ית' וכמ"ש והי' ה' למלך על כל הארץ וגו'.
ובזה יבואר דע את אלהי אביך ועבדהו ומשנה דאבו' דע מה למעלה ממך ובתיקונ' דף צ"ט תיקון ס"ט אל דעות ה' דעות עדו' לית עדו' פחות מתרין וכו' והוא גוף וברית יחודא דאו"א וזו"נ וכו' והענין דכ' הרמב"ן בפ' והארץ היתה תוהו ובוהו כי יש חומר הנק' היולי וכו' והוא ממוצע בין המאציל והנאצל וכו' כי בחי' ממוצע יש בו מדרגה קרובה לצד זה ולצד זה כו' עיין בע"ח דף רכ"ב ומעתה מבואר מאחר כי עדות הוא לשון חיבור מטעם הנ"ל כי מעשה זה מעיד על חבורו של זה שעמו ואי אפשר לחבר ב' דברים כ"א ע"י דבר ממוצע אשר בו ב' בחינ' קרובה לצד זה ולצד זה לכך אין עדות שהוא דעו' לשון חיבור כחות מתרין וכאשר באמת מפרש על גוף וברית שיש בו בחי' לצד זה ולזה בסוד יצחק ק"ץ חי נוטה לשמאל ות"ת שהוא רחמים נוטה לימין וז"ש דע את אלהי אביך כי דע הוא לשון עד כי מעשה התחתוני' הם עד להעיד על יחוד העליוני' א"כ ראוי לעבדהו שיהי' עדות נאמנה וז"ש ד"ע מה למעלה ממך כי ממך הוא עדות על מה שלמעלה א"כ דע והבן איך ראוי להשגיח על פרטי מעשיו וכנ"ל שיהי' עד וחיבור עם מה שלמעלה להדמות בדרכיו וק"ל
העולה מזה כי עדות הוא לשון חיבור ב' דברים יחד ואי אפשר לחבר ב' דברים כ"א ע"י דבר ממוצע הרי ג' בחי' ובזה תבין מ"ש ג' מעידין זה לזה ובזה יובן הש"ס ועוד דרש את ה' האמרת היום כו' אמר הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם כי שבח יחודו ית' נודע ונתפרסם בעול' ע"י ישראל שבחר הש"י באומה יחידית יותר מכל ע' אומות וז"ש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכנ"ל וזולת זה לא נודע יחודו ית' בזה העולם עד לעתיד וכאמור ואני אעשה לכם חטיבה א' בעולם שנ' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כי יחודו ית' מעיד ג"כ לאידך גיסא שאומה ישראל הם שבחרו ביחודו ית' יותר מכל אומות בזה יש עדות נאמנ' כי הם יחידי' באומות ונאה ליחיד לדבק ביחיד להדמות בדרכיו ובזה א"ש הגירסא של הערוך אתם עשיתוני חטיבה א' בעוה"ז ואני אעשה לכם חטיבה בעוה"ב כו' כי בעוה"ז אין יחודו נודע בעולם רק ע"י ישראל כמו שמצינו ביתרו ורחב וגם מצד שבחר באומה יחידית משא"כ לעתיד לעוה"ב שיחודו ית' יהי' מפורסם ונגלה אז הוא מעיד על ישראל שהלכו בדרכיו שגם הם יחידים באומות באופן כי בעוה"ז הוא ית' צריך לעדות ישראל ולעוה"ב ישראל צריכין לעדותו כי לעולם מעשה הנגלה ומפורסם יותר מעיד על הנסתר וק"ל
ובזה תבין צחות דברי תו' כי מבואר כי עדות הוא דעות שהוא חיבור שנתחבר עם איזה אדם הוא עדות על מהותו ואיכותו של זה שנתחבר עמו ואפשר שזהו פי' אין עדות פ' מתרין כי ב' פירושים יש למשמעו' עדות ודעות וב' הפירושי' צריכין זה לזה כאמור עוד יש לפרש אין עדו' פ' מתרין כי מאחר שהוא לשון חיבור אין שייך חיבור פ' מתרי עוד יש לפרש כי א"א לחבר כ"א ע"י ממוצע ובחי' זה הממוצע אין פחו' מתרין וב' בחי' צדדים נתחברו ע"י זה הממוצע ובו לבדו צריך שיהי' ב' הבחי' של ב' הצדדי' שנתחברו וז"ש התו' אמר' במ"ד ג' מעידין זע"ז ור"ל שאין עדות פחו' מתרין שהו' חיבור ב' בחי' א"כ אינו פחו' מב' וחיבור תרין א"א כ"א ע"י ממוצע הרי ג' מעידי' זע"ז ואמר הקב"ה וישראל מעידין על שבת ור"ל כי חיבור הקב"ה וישראל [כי לשון מעידי' הוא חיבור וזה עדות על שבת דהיינו בסיב' שבת הגורם חיבור ישראל אל הקב"ה כמ"ש ושמרו בני ישראל את השבת כי אות היא ביני ובין בני ישראל שהוא אות וחיבור דבר ממוצע בין ב' בחי' הנ"ל ע"י שהוא יום מנוחה כמ"ש בל"ת אלה תולדות נח ברית שלום שהוא דבר ממוצע לחבר בחי' ליל שבת ביום שבת וז"ש זכור [יסוד] את [בחי' לילה] יום השבת בחינת יום לקדשו בסוד הרי את מקודשת לי ע"י זכור והבן. ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא א' כי חיבור ישראל אשר נשמתן חצובות מכסא הכבוד בסוד ישראל בני מלכים שהיא ה' אחרונה שבשם ושבת היא בינה ה' ראשונה וחיבורן שהם מעידין על הקב"ה ר"ל בסיבת הקב"ה שהוא ת"ת ו' שבשם המחברן כמ"ש בזוהר עד תאוות גבעות עולם יעו"ש וז"ש כי הוא אחד כי א"ח נתחבר עם ד'. הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהם יחידים באומות כי חיבור הקב"ה ושבת הוא ע' פנים של התורה קול יעקב הנקר' קב"ה ושביעי דשבת הגורם חבורן להשפיע זה לזה ע"י ישראל שהם יחידים באומות להשפיע להם בסוד ברכות לראש צדיק ועל זה סמכו לומר במנח' דשבת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו' ור"ל כי ג' שינוי זמן דשבת הלילה ויום שבת שחרית וזמן מנחה רמז לאבות אברהם יצחק יעקב וזהו שבת שנתחברו ג' קווין בבת יחידה וכמ"ש בזוהר ויקהל דף ר"ד שבת רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואינון בעלמא דאתי וכולא חד יעו"ש. ואינון סוד ג' סעודות דשבת ומנחה הרמוז נגד יעקב איש תם ותרגו' גבר שלים יושב אוהלים המשלים לתרין סטרין כי הוא המחבר ב' קווין שהוא בחינ' ממוצע דלכך נקרא עמודא דאמצעיתא. וע"כ יש ב' בחי' בדבר הממוצע ולכך נכללו בו ג' קווין וז"ש במנחה בשבת אתה אחד ונודע אחדותו כי שמו אחד וזהו ע"י ישראל שהם גוי אחד בארץ והוא סדר היחוד כי האותיות נקראו כלים ובו מתלבש רוחניות הספירות ובו אור אין סוף בסוד ואתה מחי' את כולם שהוא המייחד ומחבר השמות ואותיות כאשר זכרנו בהקדמה. וז"ש אתה אחד שהוא עצמות יחודו המתלבש בשמות רוחניי' הספירות בתוך בלי נפש אותיות התורה וז"ש אתה אחד זה הקב"ה ושמך אחד זהו שבת שמא דקב"ה כמ"ש בזוהר מהו שבת שמא וקב"ה וכו' כי שבת חיבור ג' קווין בבת הוא שם הויה' ג' אותיות ראשונות ג' קווים שנתחברו עם ה' אחרונה הנק' בת וז"ס יהוסף שנכלל יוסף ביעקב ג' אלפים משל וכו' ועמך ישראל הם יש ס' רבוא אותיות להתורה הם כלי הנפש אותיות שבו רוחניות הספירו' שבת ובתוכו אור א"ס שורש האחדו' ובזה יש מקום דביקו' לישראל ע"י שבת בו יתברך כמו שנא' אות היא ביני וביניכ' ע"י בחי' ממוצע שהוא במנח' סעודה ג' והבן
מצוה ואהבת את ה' אלהיך ור"ל שיש כמה כללי' הא' שלא ילמוד יחידי וכמו שדרשו חז"ל חרב אל הבדים כלל ב' כשילמודו שנים ומכ"ש בפלפול יהיה לשמה אין צריך לומר שלא יהיה לקנתר או להתייהר דאז נוח לו שלא נברא וכמ"ש התו' בברכות רק שיהיה כוונתם בפלפול לברר ולקשט הלכה שהיא הכלה העליונה ממוץ ותבן ושעוסקין באיסור והיתר שזה אוסר וזה מתיר יהי' לקישוטי הכלה ואז גורמין אהבת השכינה וכמו שדרשו חז"ל את והב בסופה שהוא ואהבת את ה' אלהיך להמשיך לה בחי' כתר ואז יזכה שיהי' לשני צדיקים אלו ג"כ לכל א' ש"י ושניהם גי' כתר וק"ל. וז"ש להנחיל אוהבי יש ר"ל שאוהב אותו ולא את עצמו להתפאר או לשכר רק לאהבת השכינה כי איזה חסיד המתחסד עם קונו וכדי להבין מ"ש ואוצרותיהם אמל' גם דברי ר"ש אין כלי מחזיק וכו' דשמעתי ממורי פי' הפסוק תפלה לעני כי יעטוף דהל"ל תפלה מעני ולפני ה' וגו' והמשיל למלך א' גדול רחמן שהכריז שכל מי שצריך לשאול דבר יבא וישאל מהמלך שיתן לו והנה יש שבא בשביל כסף וזהב ויש עבור שררה והנה איש משכיל נמצא שביקש מהמלך שימצא חן בעיניו לדבר עמו המלך בכל יום ג' פ' והיטיב בעיניו על שהוא משכיל ונבחר לו דבורי המלך עמד מזהב ומפז וגזר אומר שכאשר ירצה זה האיש משכיל לילך אל חדרי המלך פני מה לדבר עמו שילך דרך כל האוצרות בית המלך ויטול מה שירצה באין מוחה והנה המלך בעצם נק' עני שאין עמו דבר רק הכל ביד ממונים שלו על אוצרי המלך וז"ש תפלה לעני ר"ל שזה ביקש והתפלל לעני ר"ל שידבר עם המלך שנק' עני ובאמת כי יעטוף ר"ל שנתעטף בשאלה זה כל חמדה ואוצרי המלך ומפרש ואמר שהתפלל וא' כי לפני ה' בעצמו ישפוך שיחו שידבר עם המלך בעצמו ובו נתעטף הכל ודפח"ח וז"ס להנחיל אוהבי יש ר"ל שזה שאין מבוקשו רק שיהי' אוהבי דהיינו ואהב' את ה' כנ"ל לכך ע"כ להנחיל לו יש ג"כ כנ"ל וגם אוצרותיהם אמלא גם שלא ביקש זה וכמו שנא' כי יעטוף וק"ל.
וכדי להבין מ"ש ר"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום נ"ל ע"פ מה שכתבתי בביאור פסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' לכן הנני נותן לו בריתי שלום להבין זה נ"ל מ"ש חז"ל לפי שהיו שבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה וכו' לכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן וכו' והוא תמוה מאי לכך יחסו משמע דבל"ז לא הי' מיחסו אחר אהרן משא"כ עכשיו גם להבין דברי חז"ל אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצי' תלויין אחריו וגם יבואר כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו והענין דכ' חכמי הטבע והביאו הרמב"ן ז"ל בתחילת הפסוק והארץ היתה תוהו וכו' כי קודם שברא ד' יסודות ברא חומר א' הנק' היולי וכו' והענין כי ב' הפכים שהם ב' קצוות אי אפשר לחברן כי אם ע"י דבר ממוצע שיהי' בו בחי' א' מזה ובחי' א' מזה וכו' עיין בס' ע"ח דף רכ"ב.
והנה בחוש הראות כשירצה אדם לתווך שלום בין ב' הצדדים שהם ב' הפכים אי אפשר לו לקרבן ולחברן כי אם שיהי' לזה האיש צד קורבה עם זה מצד מדותיו [כמו שאמר החכם אם תרצה לידע מהותו של פלוני תראה עם איזה אדם שיש לו קורבה כי לא לחנם הלך זרזיר אצל העורב] וצד קורבה לב' מצד מדותיו ושמעתי משל ממורי למלך ששלח בנו ידידו למרחקים כדי שיהי' לו אח"כ יותר תענוג וברבות הימים נשכח מבן המלך כל תענוגי המלך ושלח אחריו ולא רצה לחזור לאביו וכל מה ששלח המלך יותר שרים חשובים אחריו לא הועילו כלום עד שהי' שר אחר חכם שכסות ולשון שינה כדמות הבן ההוא ונתקרב אליו במדריגתו והשיבו אל אביו ודפח"ח.
ובזה יובן ענין פנחס שניתן לו ברית שלום כי על ידו נעשה יחוד ושלום בין ישראל לאביהם שבשמים כי מצד שהו' בן פוטי שפיטם עגלים לע"ז והיינו מדריגת ישראל שזנו עם בנות מדין כי גזרו על בנותיהן משום ד"א שהוא ע"ז וכו' וא"כ הי' לו איכות מה עמהם והי' לו ג"כ מדריגו' אהרן שהי' כהן ועובד ה' והי' קנאי ג"כ וא"כ הוא מדריגת יסוד המחבר ב' מדריגות מצד שנכלל מן ב' מדריגות כנודע וז"ש לפי שהיו השבטי' מבזין אותו בן פוטי וכו' לכך יחסו אחר אהרן דוקא וניתן לו ברית שלום וק"ל.
וז"ש כל המבזה ת"ח וכו' ר"ל כי מבזה אותו מצד שמצא בו מדה ומדריגה שאינו הגונה והוא לתועלת ורפואת אנשי דורו כדי שיהי' לו עמהם צד חיבור לקרבן בעבודת ה' וכנ"ל והוא מבזה אותו א"כ אין רפואה למכתו כשאינו רוצה להתקרב עמו מצד זה המדה א"כ שוב לא ימצא מקום חיבור עמו וכמו מלך עם השר הנ"ל כי המדה הגרועה שבת"ח הוא לבוש קרוע כמו כן שיהי' נדמה לבן המלך שנעשה בן כפר ג"כ ויהי' לו התחברות מה לדבר על לבו איך נתרחק מתענוגי המלך ובמה יתרצה להשיבו אל אביו וק"ל ועיין שכתבתי ביאור משנה הילודים למות והמתים להחיות וא"ש לפי הנ"ל וגם ש"ס דג' ספרים נפתחין וכו' ושם מבואר ענין פנחס הנ"ל ג"כ יעו"ש.
ובזה יובן חתימת המשנה לחתום בשלום כי ראה התנא שיש ג' מדריגות חלוקים המבזין זה את זה והם ג' מיני גלות כי יש גלות א' ישראל בין האומות וכמו שהאריך בזוהר כי תשא דף קפ"ח ע"א וע"ב ששאל הגמון שפת אמת תכון לעד כי הם שפת אמת לכך תכון לעד שהם בשלוה ועותרא ועד ארגיעה לשון שקר הם ישראל שהי' להם שלוה רק כרגע וכו' וכן בפסוק אחיכם שנאיכם אלו בני עשו דמבזין ישראל כי בו יכובד שם ה' ולא בישראל אן הוא אלהכון אן הוא שלותכון וכו' ובאמת לבסוף יבושו כל הנחרים בך וגו' ועוד גלות ב' הקשה מגלות א' הנ"ל והוא שמבזין עמי הארץ את הת"ח שהוא יותר קשה מגלות א' באמרם כי הם שפת אמת לכך תכון לעד שהם בשלוה ועותרא אבל הת"ח הם לשון שקר שכל פסלנות נמצא בהם וכיוצא לכך עד ארגיעה הם בשלוה רק לפי שעה ואח"כ נדלדלו ונעו אנשי מעשה וירא חטא נמאסו באמרם כי בם יכובד ה' ולא בישראל ת"ח ח"ו גלות ג' הקשה מכולם הוא הת"ח יראי חטא שסובלין גלות מן ת"ח שדין יהודאין כאשר שמעתי ע"ד הלצה כי אלו ההורגין את זכרי' היו ת"ח ודפח"ח כי מה שמבזין הת"ח בעיני עמי הארצי' הוא ע"י הת"ח שמבזין זה את זה וע"י שמבזין ע"ה הת"ח לכך מבוזין בעיני האומו' כנודע וכ"כ מפורש בס"ח וכדי להסיר מכשול מלב העקוב חותם התנא להשוות המחלוקת שבין הת"ח שלא יבזו זה את זה רק שיהי' מחלוקתן לש"ש וז"ש עתיד להנחיל לכל צדיק וכו' שנא' להנחיל אוהבי יש ר"ל שיאהוב הש"י בפלפול ולא א"ע דהיינו שיקשט השכינה ולא שיקשט את עצמו בפלפול שיהי' לו יד ושם בין הת"ח ח"ו ואח"ז רצה התנא להסיר מכשול ב' בין עמי הארצו' ובין הת"ח שלא יבזו אותן אף אם נדמה לעמי הארצו' שמצא איזה מדה מגונ' בת"ח הלא הוא לטובת עמי הארצו' שהלבישו המלך לשר זה שהוא הת"ח הנק' שר ומלך שנא' כי בי מלכים ימלכו ומאן מלכא רבנין ונתלבש בכלי ולבוש קרוע ופחותה שהיא מדה רעה הנ"ל כדי שבזה יתחב' עם עמי הארצו' שהם בעל מדו' רעות וכמו המשל הנ"ל וגם כמו שכתבתי במאמ' המבזה ת"ח וכו' ואז כשלא יבזו הע"ה את הת"ח ויהי' שלום ביניהם ועשינו את שלנו אז השם יעשה את שלו שיהי' שלום בין ישראל לא"ה שלא יבזו אותנו שהוא גלות ג' הנ"ל והיינו ע"י שיהי' שלוה בישראל ועושר כשהם שפת אמת ואז תכון לעד באמת
ובזה יובן אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום שלא יהי' ביניהם מחלוקת וקטטה שהוא שפת לשון שקר שהשלוה והעושר אינה מתקיימת כמשמע' לשון ועד ארגיעה לשון שקר אבל הכלי שיחזיק ברכה לישראל ר"ל שיתקיים בם ותכון לעד הוא כשיש ביניהם שפת אמת והיינו כשהם בשלום זה עם זה ובתיבת אמת מרומז ג' מדריגות הנ"ל שהם באחדות ושלוה והוא ראש תוך סוף כי הת"ח הצדיקים הם ראש ות"ח רשעים הם בינוני ועמי הארץ הם סוף המדריגות ואותיות אמת הם ג"כ ראש תוך סוף כנודע וכשאלו המדריגת באחדות נעשה יחוד מן ראש תוך סוף ולכך חותם הקב"ה אמת ואז שפת אמת תכון לעד והבן.
ובדרך רמז וסוד א"ש כי נודע כי צדיק יסוד עליון נק' ברוך בסוד והמלך שלמה ברוך וצדק נק' ברכה שמקבלת מאה ברכ' בכל יום וע"י הצדיק יסוד עליון הנק' שלום נעשה יחוד בין ישראל הוא ז"א ובין נוק' הוא מלכו' הנק' ברכה והטעם כי שלום הוא מספר הויה אדני בהכאה זה עם זה הרי יש בו מדריגה מן ז"א הנק' ישראל והויה ויש בו ג"כ מדריגה מן השכינה הנקרא אדני לכך הוא יכול לייחד בין קבה"ו וז"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל שהוא ייחוד ב' מדות האמור כי אם ע"י המדה שנק' שלום כי בו נכללו ב' מדריגות הנ"ל כנז' וכמו שהוא למעלה כך הוא למטה שא"א שיהי' יחוד בין סוף המדריגות שהוא עמי הארצו' בסוד אדני סוף המדריגות ובין ראש המדריגה שהוא הת"ח שהם בתכלית השלימות בסוד ישראל עלה במחשבה כי אם ע"י איש בינוני הממוצע בין ב' מדריגות הנ"ל שיהי' בו מדה גרוע בסוד ולבוש פחותי ממדות עמי הארצ' וממדות הת"ח וזה נק' שלום סוד התכללות ב' מדות ושפיר א' אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום וזה נלמד מהקב"ה כשנתן תורה לישראל וחזר על כל האומת ובא אל עשו ושאל מה כתיב בה וא' לא תרצח ולישמעאל לא תנאף אמרו זה ברכתי איני רוצה לקבל ולישראל פתח במשפט וז"ש לא עשה כן לכל גוי משפטים בל ידעום עיין בזוהר ולכאורה ק' הכי הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו שפתח לו במצוה זו כדי שלא יקבלו משא"כ לישראל ולפי הנ"ל א"ש שהקב"ה פתח בזה לטובת' שלא מצא להם שו' צד אחיז' בתור' רק מצד מצוה זו שהי' ברכת' על חרבך תחי' ומזה נגזר שניתן רשות לב"ד לקטול ופסיק טעמי בין לא לתרצח וכמ"ש בזוהר ואף דשם משמע שניתן מתנה זו אח"כ מ"מ התורה שהיא נצחית וכבר הי' פסיק' טעמי אלפים שנה קודם בריאת עולם וכמה פעמים כתיב מיתת ב"ד בתורה וע"כ מצד עשו הוא וכן לישמעאל לא מצא לו אחיזה בתורה כי אם במצוה זו אשר מצדה יכולין לקבל התורה והם לא רצו ונתנו מתנות לישראל שיקבלו כי כולם אחוזים בכל התורה כי ס' רבוא אותיות התורה הוא אחיזה לס' רבוא ישראל וא"כ לישראל לא הי' צריך לפתוח בא' ממצות הנ"ל ופתח במשפטים הצריכי' לעת ההוא וא"כ א"א לאדם לתווך השלום כי אם שיהי' כלול מן ב' מדות שבין ב' המדריגות כי התורה הוא כלי ממוצע בין העולם ובין הקב"ה ובתורה לכלל מדריגות אפי' מדריגות עשו וישמעאל וה"ה שאר אומות ומדות הקב"ה וז"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כי תחלה בירך לעמו שיהי' שלום ביניהם כמ"ש ויחן שם ישראל שהי' באחדות וכאשר אין בישראל שמבזין זה את זה אז נתברכו בשלום מן האומות ג"כ ונתלו להם מתנות שיקבלו הם התורה ונק' התורה שלום שנכללה מן כל מדריגות כנ"ל לכך נתברכו בשלום ושפיר חתם המשנה בזה שישבח בתורה העוסקים בה לשמה לייחד ולעשו' שלום למעלה ולמטה בין האומות ג"כ ולהסיר ג' מיני גלות הנ"ל ונעשה בן חורין כי נק' חרות וז"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורין שהת"ח שנק' מלכך עוסקין בתורה שאז נק' בן חורין אז אשרי ארץ וק"ל כי קצרתי בסדור דברים.
מצוה שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד מצות הייחוד ובתיקונים דף נ"ה ע"ב ומסטרא דצדיק איהו יחוד דילה דאיהו קוצא דאות ד' מן אחד דקשיר בין אח' ובין ד' וכו' להבין זה נ"ל דאיתא בתיקוני' כמה פעמים דאות יוד מן ד' שוי מן אחר אחד והענין דאות י' נק' טפה הוא מן מוחא מן או"א ואז נתפרדו הקליפות ממנה בסוד שלהבת יה כי כביכול מלכו' הוא מתלבשת בתוך הקליפות בסוד ומלכותו בכל משלה ואז אין זווג משא"כ כשמקבלת הארה מן או"א אז נתפרדו הקליפות ואז יש ייחוד וזווג וז"ש ומסטרא דצדיק איהו יחוד דילה ומפרש הטעם כי הוא קוצא דאות ד' י' סוד טפה המשכת מוחין מאו"א ונתפרדו הקליפות ואז איהו קשיר בין א"ח ובין ד' וגם סוד גיד הוא זה גמול דלים ע"י אות י' שהוא הטפה והבן ובדרך מוסר נ"ל ששמעתי ממורי שהאדם נק' צדיק בסוד צדיק יסוד עולם כשיש לו תענוג גדול בעבודת ה' כי מבשרי אחזה אלוה ונו"ה הוא מצד האמנה בו יתברך וכו' ודפח"ח ולעיל זכרנו בזוהר כשיש אנפין נהירין אז מתערי' כל דינין וכו' כי הקליפה הוא יגון ואנחה סוד אל אחר. ובזה יובן מסטרא דצדיק העוב' ה' בשמחה ותענוג גדול אז יתפרדו כל פועלי און הנק' אל אחר ויעשה קוצא לאות ד' וקשיר בין א"ח ובין ד' הכל ע"י השמחה ותענוג בפרט בסוד הייחוד האמתי והש"י יכפר ובזה יובן בתיקונים דף ע"ב בסוף ובדף נ"ח במה סתיר לה מניה בנקודה דאיהו קוצא דאות ד' וכו' י' דשדי איהו קוצא דאות ד' וכו' והבן.
עקב
מצוה את ה' אלהיך תירא.
מצוה אותו תעבוד זו תפלה.
מצוה ובו תדבק הדבק בת"ח.
מצוה ובשמו תשבע הנה אלו ד' מצות שזכרן בהמשך זה אחר זה בפסוק א' ולכאורה קש' מה ענין זה לזה אבל אחר הביאור תבין כי אלו ד' מצות הם כללות כל תרי"ג מצות והם רמוזין בד' אותיות השם המיוחד ושרשו א' ושפיר יבואר ש"ס הנ"ל בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' וגם אינו סותר לאלו הקודמין בא דוד והעמידן על וכו' יעו"ש וכדי לבאר אלו ד' מצות נראה לעורר הספיקות שבזה והוא כי הרב בעל הלכות גדולות מנה יראת חכמים למצות עשה כך דרשו הש"ס את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח אבל הרמב"ם בספרו יד' שרשים שרש ב' כ' וז"ל ובשורש זה נשתבשו בו זולתינו ולכן מנה יראת חכמים למצות עשה והוא מאמר ר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח חשב כי הנלמד מי"ג מדות הוא מן הכלל הנזכר ואם הענין כן למה לא מנה כבוד אשת האם דנלמד ג"כ מן כבד את למצוה בפני עצמו וכן בעל האם וכו' עכ"ל והרמב"ן החזיק סברת בעל הלכות גדולות והגאון מהורר יצחק דיליאון החזיק סברת הרמב"ם יעו"ש.
ובמצוה תפלה שכתב הרמב"ם שהוא מ"ע דאורייתא השיגו הרמב"ן דמפורש בש"ס בפ"ג דברכות לענין בעל קרי דקורא ק"ש שהוא דאורייתא ואינו מתפלל דתפלה דרבנן וכן בסוכה וכו' ומה שאמרו בספרי ולעבדו זו תפלה וגם דרשו ואותו תעבודו עבדו בתורתו עבדו במקדשו וכו' אסמכתא בעלמא היא או במקדשו היא עבודת הקרבנות וכו' ואם יהיה בתפלה עיקר מן התורה נאמר שהיא מצוה לעת הצרה ר"ל וכמ"ש וכי תבואו מלחמה וגו' שנאמין שהוא ית' שומע ומציל עכ"ל והרב בעל כסף משנה ומגדל עוז בס' אהבה ה' תפלה פ"א הרגישו בזה ואמרו משמעות הש"ס דתפלה דרבנן וכמ"ש תפלות כנגד תמידין תקנום היינו שאין זמנו מן התורה קבוע רק רבנן תקנום אבל שורש התפלה שיתפלל עכ"פ בכל יום איזה נוסח שירצה דאורייתא הוא יעו"ש.
ובמצוה ובשמו תשבע כ' הרמב"ם בה' שבועה פי"א שהיא מ"ע וז"ל כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והוא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שנא' ובשמו תשבע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא וכו' עכ"ל והראב"ד השיגו מכ"י וז"ל א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר וכו' וכן הרמב"ן השיגו בשרשי' הנ"ל שאינו ממנין המצו' רק להזהיר על השיתוף וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם הנשבע במשה רבינו היינו שהש"י שלחו אבל המאמין שהוא אמיתית עצם הרי זה שיתוף וכו' גם הרב המזרחי השיגו בזה בפרשה ואתחנן יעו"ש וכדי לבאר כל א' מן ד' מצות הנ"ל כל אחת בפני עצמו ואח"כ יחוברו יחד ד' הנ"ל ואען ואומר דפלוגתא זו דפליגי הרב בעל הלכות והרמ"בם אי נמנה יראת חכמים למצוה בפני עצמו זה נמשך אחר הפלוגתא דפליגי באנכי ה' הנ"ל ותחלה נדקדק בפסוק ל"ל תואר ב' שמות יחד ה' אלהיך ב' דהל"ל את ה' אלהיך ירא כמ"ש את האלהים ירא ומאי לשון תירא ג' באיזה סברא פליגי בה"ג והרמ"בם ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך ע"י קו' שלישי והוא דמצינו להרמב"ם אפי' דבר שהוא דאוריית' רק שאינו מפורש מפי הקב"ה רק למשה בסיני נאמרה בגז"ש או הלכה אינו נכנס במנין תרי"ג מצות דכ' האשה ניקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה וכ' שטר וביאה מדאורייתא וכסף מדברי סופרים והקשו עליו רבים וכן שלימים הא בש"ס משמע דהוא דאורייתא דפריך כסף מנלן ומשני גמר קיחה קיחה וכן כתבו החכמי' שבדורו להרמב"ם עצמו מנא ליה זאת הא כולהו ילפינן להו מן התורה והשיב להם כבר ביארתי בספרי י"ד שרשי' שאפי' דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן לי' ואין שום דבר שהוא מן התורה רק מה שהוא מפורש בתורה וכו' יעו"ש ולכך ס"ל דלא נכנס במנין רק המפורש בתורה והרמב"ן השיגו שם וכו' והנה יש להבין הא כל תר"יג מצות משה אמרן כמו שדרשו חז"ל רק שנים א' הקב"ה במפורש וסך תרי"א מצות אמרן משה כמ"ש תורה צוה לנו משה וא"כ ה"ה כשנאמרו למשה בסיני מפי הקב"ה גם שלא נזכר במפורש בתורה רק בגז"ש או הלכה מפי הגבורה מ"ט לא יכנס במנין המצות ושיקרא דאורייתא ונ"ל דהרמ"בם לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה ראשונה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך בו היו כלולין אפ' בדיבור כל המצות מה שאי אפשר לאוזן לשמוע ואתי משה רבינו ופירשן בפרטות כל דבור בפני עצמו לישראל וכתבם בתורה כל א' על מקומו משא"כ בה"ג אזיל לשיטתו כי אנכי אינו במנין המצות רק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני הם ב' מצות ואינו ענין לכלול המצות עשה במצות ל"ת רק משה אמרן מפי הגבור' ולכך ה"ה כל מצות שנאמרו למשה מפי הגבורה בג"ש או מי"ג מדות ג"כ נכנס במנין וגם מה שדרשו חכמים אח"כ בי"ג מדות כמו ר"ע שדרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ג"כ נכנס במנין תר"יג כך נ"ל ע"פ פשט אבל אי דייקת צחות לשון בה"ג תראה דגם שהרב בעל הלכות גדולות נתכוון למ"ש הרמ"בם במצוה זו ושוב לק"מ מן כבד את אביך שהקשה עליו הרמ"בם והוא דזכרנו לעיל מאמר של ר' שמלאי תרי"א מצו' צוה לנו משה וב' מצות נאמרה מפי הגבורה והם א מצות עשה הרומז בשם הויה וב' מצות ל"ת הרמוז בשם אלהים כאשר נבאר אח"כ וזה שא' אנכי ה' אלהיך כי אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי אלהים קאי על ל"ת שאמר אח"כ לא יהי' לך אלהים אחרים על פני והנה אותיות תירא הוא אותיות תרי"א וגם אותיות יראת ובזה יובן שא' את ה' אלהיך תירא שהוא יראת חכמים שכ' בה"ג ור"ל כי בא להודיעיני כי רק שתי מצות שמענו מפי הגבור' והו' נרמז בתואר ה' אלהיך כנ"ל אבל סך מצו' גי' יראת הוא מדר' חכמי' וז"ש שרימז בעל ה"ג יראת חכמים על כלל המצות והרמב"ם סבר כנ"ל והשיג עליו וז"א ובאמת נמשך ג"כ ממילא לירא מ"תח אחר שהם עיקר התורה והמצות והבן מאמר הש"ס ג"כ יש לפרש במ"ש לרבות ת"ח כי שורש ל' הווא ג' במ"ק כנודע וא"כ הוא ג"כ תרי"א שנמסר לת"ח לדרוש ולכך מהם יש לירא וק"ל.
איברא נראה דגם הרמב"ם לא פליג על בה"ג בגוף המצוה ולומר שאין זה מצוה יראת חכמים ח"ו מלומר זה רק ס"ל שאין צורך לייחד על זה מצוה בפני עצמו רק הוא נכלל בכלל יראת הש"י ויוצאין מזה דבר חדש והוא דקשיא לו במה שאמרו חז"ל ובו תדבק הדבק בת"ח דלכאורה הוציאו הדבר מפשוטו דהמצוה שידבק בו ית' דוקא ורז"ל אמרו הדבק בת"ח ועו' לר"ע ואינך דדרשו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ומ"ט לא דרשי הכי ואהבת את ה' אלהיך לרבות ת"ח הגם דראיתי בשל"ה בשער האותיות דרש כך ג"כ יעו"ש אבל ק' על הש"ס דלא דרשי כך ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך ואתי הרמב"ם ללמדינו שאין לך דבר בעולם נפרד ממנו ית' הן אהבתו ויראתו וכיוצא בזה והוא דקבלתי מפי חכמים וסופרים דבר גדול נמצא בעולם והוא ענין יראה ואהבה שנמצא בכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובכל המדריגו' שבעולם נמצא דבר זה והוא נתחיל מפחותים שבנבראים כי העכבר יש לה ירא' מהחתול והחתול יש לה יראה מהכלב וכן הגדי מן הזאב והזאב מן הארי ושאר הדורסי' שבחיו' וכן בעופות וכן בבני אדם אימת חלש מהגבוה ומוראה של מלכות על כל הנבראים שבבני אדם עד למעלה למעלה שהוא שורש כל היראה דאמרינן מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ופריך בש"ס וכי יראה מלתא זוטרתי היא הא אמרינן אין להקב"ה בעולמו וכו' שנא' יראת ה' אוצרו ומשני אין לגבי משה ורבו המפרשים בזה להקשו' הא זה נאמר לישראל ואינו זוטרתי ונראה דמה שא' כי אם ליראה את ה' אלהיך אינו משום דיראה מלתא זוטרתי רק לפי שיש הרבה מיני יראה וראוי לאדם המשכיל שיבחור ביראה אחת במועט ולא במרובה וכמ"ש בח"ה כי עבודת החנף הוא הרבה משא"כ החכם אינו עובד אלא א' וה"נ כך כי כבר הזהיר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכתבתי שם כי יש ג' מדריגות במין בני אדם וכו' ונזכיר כאן הבינוני כי אדם הוא עולם קטן וכאשר כתבתי במשנה דע מה למעלה ממך ר"ל כי נודע מהענין שלמטה מה שיש למעלה והוא ממך כי לפעמים נופל על האדם איזה יראה מהשררה או מבני אדם הרעים ולסטים אז יראה להדביק נפשו בשורש היראה שהוא לירא מפני ית' בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וזה היראה שנפל עליו הוא כדי לעוררו שיש לו לירא מהעונות שבידו כי פחדו בציון חטאים ויתן לב לשוב ולירא מיראתו ית' ואז מקשר כל מדריגות היראה ממנו עד למעלה בשורשן ואז שום מורא ויראה לא יעלה על ראשו כי נמתקו בשרשן וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך שאז נתבטל ממך כל מיני יראת שבעולם שהם הרבה אחר שנקשרת ביראה יחידית של יחידו של עולם משא"כ הכסיל שאינו ביראתו ית' אין מספר וקץ למיני יראתו ופחדו המרובים וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם לבחי' יראה א' שהוא ה' אלהיך ולא שיהי' לך הרבה מיני יראה וזה כוונת המצוה ג"כ את ה' אלהיך תירא ור"ל דודאי יש הרבה מילי יראה בכל הנבראים שנבראו ע"י ך"ב אותיות התורה וז"ש את רק עצה היעוצה לך שתקשר כל היראות בשרשן לירא את ה' אלהיך וממילא יראת חכמים בכלל דכבר נאמר כי מכבדי אכבד וכו' וק"ל. אח"ז מצאתי מוהרא"ש וכמו שיש מדריגות היראה בכל העולמות ובכל הנבראים כנז' כך יש מדריגות האהבה בכל העולמות ובכל הנבראים כי יש אוהב יכול ולשתות או אהבת המשגל וכיוצא בזה הרבה ושורש כולן אהבת הבורא ית' והנה כל אדם מדבק את עצמו אל הבחינה אשר אהבתו תקוע בלבו וכמאמר החכם אם תרצה לידע מהותו שלי איזה אדם תראה עם הוא מדבק א"ע ומתחבר לו וכמאמר ר"ל הדבק לשחוור וישתחוו לך וכו' לכך יראה האדם כשנופ' עליו איזה שמחה ידבק בשמחתו יתברך ולדבק בו שהוא שורש הכל וכאשר קבלתי ממורי שאם יראה מחשבות זרות אם מענין הרהורי תאות המשגל ידבק בשורשו שהוא חסד וכיוצא בזה וכבוד ה' הסתר דבר ודפח"ח.
ומעתה מה שדרשו חז"ל על ובו תדבק הדבק בת"ח כי זה נמשך מזה כי הדבוק בו יתברך ממילא הוא דבוק בת"ח הדביקים בו ית' וחוש הראות מעיד על זה והוא נסיון לידע בעצמו אם הוא דבוק בו ית' ומעתה שפיר הוכיח הרמ"בם כמו בענין אהבת ת"ח לא נזכר מצוה מיוחדת כי הוא נכלל באהבתו ית' כך בענין היראה אין צריך מצוה מיוחדת ליראת חכמים כי היא בכלל יראת ה' וכנ"ל כך יצא לן מדברי הרמ"בם כלל גדול לעבודת ה' ביראתו ואהבתו לחכמים דוקא והרב בה"ג גם כי כתבנו לעיל כי רימז בצחות לשון יראת חכמים על תריא מצות שנדרש מפי חכמים וכנ"ל מ"מ יוצא לן לשיטתו ג"כ דבר נאות והוא מדכתיב לשון תירא הגם שהוא ממש אותיות יראת תריא כנ"ל וא"כ בא ללמד על כלל המצות הרמוזין כאן שיעשה ביראה כמו שהזהיר בזוהר כמה פעמי' דחילו ורחימו וכו' מ"מ נלמד עוד ענין מיוחד ליראת חכמים ואהבת חכמים וכמ"ש ובו תדבק הדבק בת"ח לימצא דרך לאנשי המוני איך ידבק בו ית' ואיך לירא מפניו ומצא הרב בה"ג דבר ממוצע והוא הת"ח אשר על ידו יכול לבוא לידי מדריגות הנ"ל וזולתו אי אפשר כי אם לבני עלי' וא"כ גם דדברי הרמ"בם אמת שהדבוק בו ית' ממילא דבוק בת"ח אבל איך יבוא לידבק בו ית' לא נודע מדריגתו וגילה בעל הלכות דרך הדרגה לזה ומעתה מא"ח ומא"ח ולא פליגי ודברי שניהם דברי א"ח וצריך לשניהם המשכיל שרוצה לידע דרך ישכון אור.
ולבאר זה הוא ע"פ מה שכתבנו במשנה והיה כאשר ירים משה ידו ותחלה נבאר מכילתא ויראו העם את ה' לשעבר לא היו יראים וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אם במשה האמינו ק"ו בה' ומה ת"ל במשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והי' העולם ע"כ וכבר הקשו המפרשים בזה דהתחיל להקשות אם במשה וכו' וא"כ הקוש' ל"ל בה' ומסיים מה ת"ל במשה ועוד דמשני כל המאמין ברועה ישראל וכו' דצריך הבנה בענין האמנה זו ברועי ישראל איזה תועלת יוצא מזה לעבודת הש"י שיהי' נחשב כאלו מאמין בו ית' שהאמנה בו ית' הוא הדביק' והוא תכלית השלימות וכמ"ש המפרש להרמב"ם שלא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה ובחרת בחיים למען תחי' לאהבה את ה' וכו' עכ"ל והאמנה הוא סיבה לבטחון שיבטח בהש"י בכל מאורעתיו ויאהב להש"י לעבדו כאשר נזכיר עוד מזה משא"כ האמנה ברועה ישראל וגם יאהב אותו איזה תועלת נמשך מזה ועו' לשון תואר זה דא' רועה ישראל ולא א' ראשי ישראל וכיוצא בזה ונ"ל דהא יש לתמוה אמכילתא הנ"ל דפריך בפשיטות אם במשה האמינו ק"ו בה' הא ודאי טובא קמל"ן דהא כ' הרמב"ם בשרשי מצוה זו וז"ל ועל זה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון משה או במי ששלחו וכשלא יכוין הנשבע בזה רק שיש לו אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר על השיתוף וכו' עכ"ל וא"כ אלו נאמר כאן ויאמינו במשה הי' מקום לטעות ולומר כי ח"ו האמינו במשה שהוא אמיתת העצם בכל פעולת הנסים שפעל עמהם הן ביציאת מצרים וקריע' ים סוף ולא בשליחות הש"י עשה כל זה דהוי שיתוף לכך הוצרך לומר שהאמינו בה' ובמשה עבדו דייקא שעשה זה בשליחות הש"י מצד שהוא עבדו הנאמן והיה עיקר האמנתם בה' שהוא פעל ועשה עמהם כל הנסים ומשה אינו רק עבדו ר"ל שלוחו בדבר זה לפעול על ידו הנסים וצריך לומר דכוונת המכילתא היה באמת על כוונה זו להקשו' ממ"נ מדכתיב במש' שהאמינו בו מכ"ש שהאמינו בה' וכ"ת כקושיין הנ"ל דאיצטריך לאשמעינן שלא טעו ישראל בשיתוף ח"ו לומר שהוא אמיתת עצם פעולת הנסים האלו רק האמינו אמונה שלימה בו ית' אשר הוא פעל כל זאת ע"י משה שלוחו א"כ קשה מאחר שהאמנה זו שהאמינו במשה היא עצם האמונה בו ית' ולא נתחדש בזה שהאמינו במשה שום דבר זולת אמונתן בו ית' השתא מצא המקשן מקום להקשו' א"כ ל"ל כלל במשה כי מה בא ללמדנו בזה שהאמינו במשה שהוא טפל אל העיקר שהאמינו בה' וז"ש ומה ת"ל במשה ומשני דבא ללמדנו ענין חדש שכל המאמין ברועה ישראל וכו' והוא דזכרתי בביאור משנה והיה כאשר ירים משה ידו וכו' והוא מיוסד על שורש מה שאחז"ל זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' כי צריך המנהיג הציבור לש"ש להיישיר את העם בגשמי וברוחני לא בעובדא ובמלולא בלבד לומר תוכחה ומוסר רק גם במחשבה שיקשר א"ע בו ית' ואח"כ יראה לקשר א"ע עם בני דורו ולהעלותן ולדבק בו ית' ובתנאי שגם הם ידבקו א"ע אל ראשי הדור ואז יוכלו ראשי הדור לאחוז בידן ולהעלותן וכו' א"כ שפיר מבואר שכל המאמין ברועה ישראל והאמנה זו שיאהב אותו ולדבק א"ע בו וכמ"ש בר"ח שער אהבה פי"ב יעו"ש ומענין האמנה ובטחון ואהבה הכל מקושר זה בזה יעו"ש וז"ש כל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בו ית' כי יהי' זה הדרגה וממוצע לזה וז"ש ויאמינו בה' והיינו ע"י שהאמינו במשה שנתדבקו בו ומשם עלו שהאמינו ונדבקו בו ית' וק"ל
וז"ש בתואר רעה כמו הרועה שמשגיח רק בצאן לרעותן במרעה טוב ושמן ולא לרעות את עצמן שישתרר עליהם ויהי' לראש עליהם רק שיהי' לש"ש תועלת ישראל אז האמנה בהם תועלת גדול וא"ש ומעתה מה שאמרו חז"ל על מצוה ובו תדבק הדבק בת"ח אינו מוציאו מהפשוטו כי ע"י שידבק את עצמו לת"ח הדבוק בו ית' ע"י תורתו ועבודתו אז ע"י דביקתו בו יכול להגיע למדריגות דביקות בו ית' כאמור וכן בענין היראה א"א לקשר כל המדריגות של כל מיני יראה בשרשן כי אם ע"י יראת הת"ח וזה כיון הרב בה"ג והבן וגם מבואר כי ביראה מרומז כל מיני יראה בתיבת ת"ת כי מדריגה הכולל כל מיני יראה נק' את כנודע משא"כ אהבה הוא אחד אינו רבוי כלל רק אחדות לכך נלמד שפיר מן בו תדבק ודו"ק.
מצוה ואהבת את ה' אלהיך
מצוה את ה' אלהיך תירא.
לבאר ב' מצות אלו שהוא כלל כל התורה והתפלה שצריך שיהיה בדחילו ורחימו נבאר לשון הרמב"ם מ"ש בספר המדע מה' יסודי התורה פ"ב וז"ל האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאוהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו כשיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' מיד הוא אוהב וכו' וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע וירא שהוא ברי' קטנה וכו' עכ"ל וי"ל הא מצד הסברא ומצד הכתובים מוכח דלעולם קדמה יראה לאהבה וכמ"ש המפרש להרמב"ם שם וז"ל ולעולם לא תהי' האהבה קודם כי אם לאחר היראה עכ"ל ובכתוב נאמר ראשית חכמה יראת ה' כי היראה היא הפתח והשער אשר יכנס בה לפנים אל מדריגת האהבה וא"כ מ"ט הקדים מצוה לאוהבו וליראה אותו הרי שהקדים הרמב"ם אהבה ליראה וזה אינו כנ"ל ב' קשה קושיות הפילוסוף על פסוקי התורה שצוה ליראה מלפניו משא"כ במלך ב"ו שמעצמו יראין מלפניו ג' הקשה מורי מה זה לו ית' לתועלת שנאהבנו יתוש כמונו אם יאהב למלך גדול ונורא מה זה נחשב לכלום הגם דשמעתי ממנו פי' נפלא על קו' זה לבד כי בריאות העולם הי' על ידי דין שהוא סוד הצימצום כנודע לכך דיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות וכשאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה שהוא בחי' החיות והרוחני' הוא מקרב ומקשר ומדבק הגוף אל הנשמה שהוא החיות והרוחני ונתבטל הדין וח"ו בהיפך דוחה הגוף שלו מן החיות לכך א' עצה היעוצה לאדם ואהבת את ה' אלהיך שהוא בחי' דין לקבלו בשמחה ולקשרו אל הויה שהוא הנשמה ע"י ואהבת והבן ודפח"ח.
ונ"ל לבאר כל הנ"ל דודאי יש ב' מיני יראה וב' מיני אהבה וכמ"ש המפרש להרמ"בם יעו"ש והנפקותא הוא זה כי יש יראה במל' ואהבה בז"א ויש ירא' פנימי דפנימי בחכמה ואהבה פנימי דפנימי בבינה כנודע והנה יראת המלכו' שהוא דין כי דינא דמלכותא שהוא אדני לדון העול' ע"י רצועה לאלקאה חייבא ואהבת הז"א הוא אהבת השכר א"כ הוי תלויין בדבר שהוא אוהב שלא יאבד העושר ממנו בענין רע ואם נאבד סר האהבה ממנו וכיוצא בזה ביראה יראת המות ויסורין שאם הוא בעל יסורין ובוחר מות מחיים אינו ירא משא"כ יראה ואהבה פנימי וכו' ועוד יש נפקותא כי במקום שיש יראה שהוא דין אין אהבה שהוא חסד משא"כ ביראה ואהבה פנימי שהם מצד רוממתו הם חד אהבה ויראה ובסוד זה או"א תרין ריעין דלא אתפרשן עוד נפקותא ג' כי יראת המלכות הוא תחלה קודם אהבה דז"א כי זה השער וכו' משא"כ אהבה ויראה פנימי הוא תחלה אהבה בבינה ואח"כ היראה בחכמה.
וע"דז יובן קושיות שעל הש"ס דפ"ב דשבת דמשמע דיראה היא מפתח החיצון והא כתיב יראת ה' אוצרו וכן הקשה הרי"ף ועו' דמכריז ר' ינאי חבל על דעבד תרעא וביתא לא עבוד דמשמע דיראה היא בית ועו' דק' מפסוק הן יראת ה' היא חכמה גם להבין לשון הש"ס שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ולדברינו א"ש כי יש יראה שהיא מלכו' ה' תתאה והיא מפתח חיצוני' כי זה השער וכו' יש יראה פנימי' שהיא ה' עלאה שהיא כלול מעשר והוא נ' וב' מיני יראה נק' הן רק מה שה' עלאה נק' יראה אינו מצד עצמה רק מצד חכמה שחכמה נק' יראה שנא' הן יראת ה היא חכמה רק על שהם תרין ריעין דלא מתפרשן והם כאחת יחשב וזה צחות לשון הגמרא שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ועיין כוונת האר"י ביה"כ בסדר ז' הזאת אחת ואחת והם חכמה ובינה יעו"ש וא"ש וג"כ יובן שנקרא היראה בי"ת כי ב' הוא חכמה בסור בחכמה יבנה בית והבן
ובזה יובן ג"כ הש"ס דיומא פרק בא לו אמר רבי יהודא לא ברא הקב"ה העולם אלא שיראו מלפניו שנא' והאלהי' עשה שיראו מלפניו וכו' עד אמינא לך אנא גברא דחיל חטאין ואמרת לי בר אוריין דמיעט בשבחו וכו'
והענין דכתב בזוהר תרומה דף ק"ע ע"ב לפניו הוא מדת מלכו' מלפניו הוא בינה וכו' וז"ש האלהים עשה שיראו מלפניו שהוא יראה פנימי ולכן מייתי עובדא זה וק"ל
ובזה תבין צחות לשון הרמב"ם שכוונתו להזהיר על אהב' ויראה פנימי מצד כבודו ורוממותו יתברך ולא מצד יראת העונש ואהבת השכר ורימז השלילה בג' מיני ההפרש שזכרנו לעיל בין מיני היראה ולכך תפס ב' פסוקי יראה ואהבה שנזכר בו את ה' אלהיך המורה לאהוב ולירא' גם אחר שבאו היסורין המכונה בשם אלהיך וע"כ יראה ואהבה פנימי קאמר שאינם תלויין בדבר וז"ש האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו ר"ל מצד שהוא נכבד ונורא לכך מצוה תחלה לאהבו ואח"כ היראה שהוא אהבה ויראה פנימי' דאל"כ הל"ל תחלה יראה ואח"כ אהבה שהוא הפרש א' ובין פנימי וכו' ואח"כ הזכיר הפרש ב' מפסוקי' שא' ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא דק' על ואהבת קו' מורי ועל פסוק תירא ק' קו' הפולסופין וע"כ צ"ל כתירץ מורי ובזה סרה גם ק' הפילוסוף כי המלך ב"ו אין צריך לצוות כי מעצמו יראין מפניו וגם הקב"ה אין צריך לצוות על יראה זו יראת עונש שמעצמן יראין מעונש מיתה ויסורין הגם כי יש רשעים שגם מעונש מיתה ויסורין אינם יראים הטעם הוא שאותן רשעים כבר הם מתים בחיים ואם היראה הוא להם מחמת מיתה ועוני א"כ כשכבר מתים סר היראה מהם שאהבתם ויראתם היו תלוין בדבר בטל דבר בטילה אהבה ויראה שלהם משא"כ הצדיקים שיש להם אהבה ויראה פנימי אשר על זה באו הכתובי' ואהבת את ה' אלהיך שהוא לאהוב היסורין ועוני החשוב כמת וגם ליראה את ה' אלהיך שהוא גם אחר שבא מדת הדין וע"כ הוא מצד כבודו וגדלו ית' שאין הפסק לאהבה ויראה זו אף אחר שפגעו בם מדת הדין שהוא הפרש ב' הנ"ל וז"ש והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו ר"ל על אופן הנ"ל היינו כשיתבונן במעשיו וכו' מיד הוא אוהב וכו' מיד הוא נרתע וירא ור"ל שיהי' אהבה ויראה ביחד ובזה נשלל הפרש ג' הנ"ל דדוק.
מצוה אותו תעבוד זו תפלה עיין במצות תל"ג לש"ך ותמצאנו יעו"ש ובמשנה פ"ד דברכו' כל העושה תפלתו קבע אין תפלה תחנונים.
וכדי להבין כוונת המשנה נבאר פסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו' וי"ל למה בחר מעשר לשונות של תפלה שוע וצעקה וכו' פגיעה תחלה ולמה בחר באחרונה ב' בעת ההוא ג' לאמר שאין שייך כאן עד שדרשו חז"ל שבקש להשיבו ד' ב' שמות הויה בניקוד אלהים ואדני ורז"ל רחם בדין ל"ל דין כלל ה' אעברה נא ואראה אם זה שאלה חדא שיראה לחוד ה"ל לקצר ו' ויתעבר דהל"ל ויקצוף ז' ולא שמע אלי הוא מיותר ושאר ספיקות ונ"ל לבאר ענין מהות התפלה לפי מה שקבלתי מרבותי ומפי ספרי' דהתפלה בכל יום צריך כוונה אחרת וזהו שאמרו בש"ס אם יכול לחדש בה דבר וכו' וראי' מוכרחת לזה דענין תפלה הוא לברר ניצוצות מרפ"ח ניצוצות מאנין תבירין וזהו בסוד העלאת מ"נ למל' להזדווג אשה בבעלה והעלאת הנצוצות הוא המחשבה העולות במחשבתו לאדם בשעת תפלתו והחכ' אש' עיניו בראשו יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימו' שבו שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות ובדרך משל שאם בא לו הרהורי תאוות נשים הוא מצד חסד כמ"ש אשר יקח אחותו חסד הוא ויבין שאם יש לזה תאוה מצד ניצוץ א' קדוש שיש לו אם ידבק א"ע בשורש של זה התענוג ששם הוא התענוג בלי שום קצבה וערך וכן בהרהורי ע"ז ח"ו ושפ"ד שהוא קו' שמאל והאריכו' בזה הוא סכנה והמשכיל ידום והנה עינינו הרואות שזה א"א שיהי' בכל יום הרהור א' כמו תמול ושלשו' וא"כ גם התפל' שיחדש בה לפי ראות עיניו בהרהורים שלו ולזה צריך דעת רחבה וכוונה גדולה שיהי' פיו ולבו ומחשבתו בהסכמה א' שוין כנודע משא"כ אם מתפלל בקביעו' כמו תמול ושלשו' לשונו רגיל לדבר והראש כורע במודי' מעצמו ולבו בל עמו וכמ"ש התו' בשם ירושלמי מחזקינ' טבותא לרישא דכשהגיע למודים כורע מעצמו לזה נ"ל שיש עש' לשונות של תפלה נגד יו"ד מדות שבמלכות הנקרא תפלה ומדה אחרונה שבה מלכות שבמלכות ולפי מדות ימיו של אדם שבכל יום צריך לתקן נצוץ א' מפרקי י' מדות שבמלכות עד שלבסוף ימיו שתיקן מדה אחרונה תשוב בתשובה שלימה למל' הנקר' תפלה בערך אדם זה וצינור שלו כמו בעקבות משיחא שיהי' התיקן בכלל העולים כולו עד עקביים ויעלה כל הנצוצות המל' בערך כל העולם אזי בלע המות לנצח וייתי משיח כך בפרטות אדם א' נעשה ממדת ימיו קומה א' וכו' ולפי זה ידע האדם שאין התפלה לצורך עצמו כי אם צורך גבוה לתועלת השכינה וכמ"ש האר"י דאם מכוין לתועלת עצמו השכינה מקוננת עליו נתנני ה' בידי לא אוכל קום ואם מכוין לתועלת השכינה מיד נענה כמ"ש בתיקונים אם שכינתא תמן מיד פתחין לי' עיין בסוף ל"ג וגם מבוקש האדם נכלל בבינה שהוא אם כל חי וכל הנשמות היא חלק השכינה וגם הוא נענה אבל אם מכוין לשכינה כדי שיהא הוא נענה ג"כ נעשה מסך מבדיל הש"י יאיר לנו לעבדו באמת ותמים והסימן שיהיה נענה הוא כמ"ש הכתוב תכין לבם תקשיב אזניך שאם נסתייע כ"כ ונזדמן שהוא יכול לעיין בה אז בוודאי תקשיב אזניך שאם לא היו עת רצון שיהא יכול ליכנס בחדרי המלך ולהיות נענה לא היה יכול לכוין וכיון שנכנס למלך בוודאי נעש' מבוקשו שאין מונע מלהשיב אחור תאות לבו ומבוקשו שהש"י תכלית הרחמים והחסד ויש שנכנס למלך ולא נעשית בקשתו והוא בדרך משל למלך שסרח על מטרינותו ובהאריך הזמן שגירשה מעל פניו והלכה למרחקים נזדמן המלך עסק הדרך שמה וכאשר נודע לה זה עשתה תחבולה שתבוא לפניו ותבך ותתחנן לפניו איך מר לה על עזבה את המלך וסיפרה המאורעים שאירעה לה מיום גירושיה וכל דברי תחנונים ופיוסים למלך עד שנתפייס במהרה ונתמלא מבוקשה אך אם באה בתרעומת עליו על שבגד בה אז אם מצאה את המלך בצער בל"ה והיא הוסיפה תרעומת להוסיף על צערו אין דבריה נשמעים כי אם כשמצא אותו טוב לב המלך ונתיישבו הדברים בלבו שהדין עמה על שעזבה שאין זה כבודו של מלך ובוודאי עושה מבוקשה ונענית בעת רצון אף שדיברה דרך ריב וקטטה ועל שם זה נקרא השכינה ריב ודי למבין.
ובזה יובן המשך הפסוקים רק ע"י הקדמה א' שידע האדם אם נעלה בתפילתו אם אחר התפלה לבו שמח וההיפך עצבות ועל פי זה שמעתי פירוש הש"ס יומא חד סמיך גאולה לתפילה ולא פסיק מיניה חוכא כולי יומא והקושיא מפורסמת ונראה שהוא וודאי סמך בכל יום גאולה לתפילה אבל לא נודע אם עשה פעולה למעלה אבל כהיום שסמך גאולה לתפילה לא פסיק מיניה חוכא ש"מ שעשה יחוד למעלה לכך לבו שמח ודפח"ח.
מצוה והלכת בדרכיו להדבק במדותיו מה הוא רחום וכו' והרמב"ם בה' דיעו' הרחיב בזה כי יש דעות בני אדם שונות זו מזו כגון מהולל ואונן כילי ושוע וכיוצא בהן יש מהן בטבעו ויש מהן אח"כ ששמע שזה הדעה טובה לו ונהג בה עד שנקבע בלבו הדרך היישרה הוא מדה בינונית עד נקרא חכם ומי שנוטה מידיעה בינונות מעט לצד זה נקרא חסיד ודרכים בינונים אנו מצוין ללכת בהן שהם הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' תמים גבור להודי' שהם דרכים טובים וחייב אדם להתנהג בהן עכ"ל. והקשה הרב לחם משנה שם וז"ל יש להקשות בדבריו טובא דבפרק שאח"ז כתב בענוה אסור לנהוג במדה בינונית וכאן כתב שנקרא חכם וכו' ולעיל איירי מן ענוה ג"כ ובודאי יש לתת לב לתרץ הקושיא תמוהו זו על הרמב"ם ונ"ל דכבר זכרתי דבר זה במצוה בפסוק כחצות וכעת שמעתי ממורי בשם הרמב"ן כעין דבר זה שהוא כלל גדול בדרכי אדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו אם ירצה לקיים בכל דרכיו דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש לא להנאת עצמו בהזדמן לו דבר א' ונפשו חשקה לעשותו תחלה יסיר מדבר זה כל שום צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה ואז בהסיר מדבר זה הנאת ותועלת עצמו אז ישכיל ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר ולברר הבינוני הצודקת לעשותו או לא יעש' דבר זהו אז בהסר הנאו' עצמו ישכיל ושמור כלל זה כי הוא גדול מאוד רב התועלת בכל צרכי שמים וגם בצרכיו וז"ש שלמה בחכמתו פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ר"ל שיהיה במשקל הנ"ל לסלק הנאתו מכל דבר שיעשה רק לשם שמים גם דרכיך שלך יכונו ולא תבוא תקלה והבן כי רגליך הוא לשון ויברך ה' אותו לרגלי שהוא לסלק הנאת וטובת עצמו וזה יהיה במאזני צדק וא"ש
ואחר הצעה זו תבין כי גם בענוה צריך לפעמים מדה בינונית והוא צורך גבוה מאוד כמו ששמעתי ממורי שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת הש"י שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם ע"י תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות וגם המלאכים ניזונין ע"י תורתו ותפלתו שאלו היה מאמין זה כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה אם תשכבון בין שפתים שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו ורחימו ואם ישים אליו לבו בודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה חדל אישים וכיוצא בזה והוא מעין מה שאמרו חז"ל ענותנותו של רבי זכריה גרם חורבן וכו' כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכל תנועותיו ודבורו והלוכו ועסקיו עושה רושם למעלה למעלה בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים משא"כ בחושב האדם מה אני ספון לפגום או' לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם כל עסקי למעלה ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי ובאמת ז"א כי האדם ע"י מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש וכמ"ש והלכת בדרכיו וע"י שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחו' למעלה בכל העולמו' וכמו שכתבתי דע מה למעלה ממך ר"ל ממך תדע איזה בך שכך הוא למעלה וזה שאמר ונתן לך רחמים ורחמך עיין במצוה.
ובזה תבין כל דברי הרמב"ם שבפרק זה שיפלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו שיסיר הנאתו ותועלתו קודם שיעשה שום דבר קטן או גדול הן מצוה או רשות ואז בנקל יוכל להיות שוקל ע"י מאזני צדק לכאן ולכאן ולתפוס מדה בינונית משא"כ קודם שיסור הנאתו מהדבר אז אי אפשר להיותו פלס במעגלי היושר כי יטה להנאתו וכמ"ש הרא"ש טעם פסולי הדינין מצד האהבה כי האהבה מבצבץ בו בלי כוונת רשע שסובר שהדין עמו יעו"ש.
ובזה מבואר שזה ששוקל גם במדת הענוה ותופס מדת בינוני חכם יחשב כי הוא תועלת וחכמה נפלאה בענין עבודת הבורא שלא יהיה נמאס בעיני עצמו רק יאמר מחי יגיע מעשי למעשי אבות הראשונים ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי מיד בהבין אדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו מיד נעשה כסא להשכינה שתשרה בו והוא נק' יותר מדורות הראשונים שהי' הרבה צדיקי' בעול' משא"כ בדה"ז כי גמר חסיד שיעש' חסד עם קונו ודאי ראוי לאיש ליאזור כגבר חלציו לגמול חסד עם השכינה ואז נעשה כסא אל מדת החסד כמו בדורו של אברהם שלא הי' עזר לשכינה כי אם ע"י אברהם כך עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך להשכינה בגלות המר הזה כי אם מעוטי דמעוטא השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא אל השכינה במדת החסד והש"י יעזרנו לעבדו באמת ובתמים שיהי' דרוש הזה יוצא ממעשינו להיות נאה דורש ונאה מקיים וא"כ שפיר סיים הרמב"ם בפסוק פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו והבן.
מצוה ליראה את אלהיך כבר בארנו במקום אחר.
ועתה נבאר ש"ס פ"ה דברכות אר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' אטו יראה מלתא זוטרתי היא הא אמר ר"ח משום רבי שמעון בן יוחאי אין להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנא' יראת ה' היא אוצרו אין לגבי משה זוטרתי הי' משל לאד' שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומ' עליו לכלי קטן קטן ואין לו דומה עליו לגדול וכבר תמהו בזה הראשוני' ואחרונים מהרש"א והרי"ף בלא הא דר"ח ה"ל להקשות קראי אהדדי וקשה להמקשן ועוד ב' קשה להתרצן דמשני אין לגבי משה זוטרתי הא משה לישראל אמר זה ולדידהו גדולה היא לפי תירוצו ועוד הקשו מנלן דזוטרתי ולשון כי אם ליראה לא בא למעט ערך היראה רק הכוונה לפי שכל הדברים הוא בידי שמים חוץ מהיראה שהיא ביד האדם ולעולם שהיא רבה ויקר הערך וכו' ועוד למה לי המשל כלל וכו' ועוד הקשה מהרש"א שאינו דומה לנמשל וכו' יעו"ש.
ועוד למה לי' להאריך כי בבא ב' של המשל אינו ענין לכאן מלבד שיש לדקדק בלשון הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועוד דהל"ל בקיצור אין לך דבר שביד האדם כי אם יראת שמים שנאמר וגו' או דהל"ל וכו' יראת שמים אינו בידי שמים שנא' וכו' דעיקר למודו הוא על זה שביד האדם ולא על הכל בידי שמים ועוד קשה קושי' הרי"ף בפ"ב דשבת מפתחות החיצוני וכו' יעו"ש ועוד קשה מפ"ב דשבת אמר רבי יהודא לא ברא הקב"ה בעולמו אלא שיראו וכו' ותחלה נבאר המשך הפסוק ועתה מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלהיך שאין תכלית מכוון על יראה סתם רק שיהי' ליראה את ה' אלהיך והענין שבארנו במקום אחר קו' הרב החסיד מוהר"י יעב"ץ בפסוק פ' יתרו אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא שתהיה יראתו על פניכם וגו' שהם ב' הפכי' בנושא א' וכתבנו שם כי יש כמה אלפים מדריגות בענין היראה חיצונות שהם כולם לבושים אל תכלית ושורש היראה פנימי' שהיא יראת ה' והחכם אשר עיניו בראשו ושורש הכל מדבק א"ע אל השורש וניצל מכול' שהם לבושים וכמו ששמעתי בשם הרב המגיד מוהרי"ל הוי ערום ביראה ר"ל בלי לבוש ודפח"ח וז"ש אל תיראו מכל מיני יראה חיצונית שהם רבים רק תהי' יראתו על פניכם שהיא יחידית ושורש הכל וק"ל.
ובזה יובן ג"כ פי' הפסוק כאן מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' שלא יעלה עליך שום יראה חיצונית גם שהם רבים רק יראה יחידית שורש הכל שהיא ליראה את ה' אלהיך שהיא זוטרתי בכמות ורב האיכו' ומעתה לא קשה קושי' הש"ס אבל כוונת הש"ס יתפרש בדרך זה דבלא זה בלא הא דר"ח לא היה להמקשן להקשות הפסוקים אהדדי דככאן אמר כי אם ליראה את ה' וגו' דמשמע דזוטרתי היא ושם משמע דיראת ה' היא אוצרו דלא קשה מידי דהכוונה הוא כך מי שאין בו יראת ה' אז יש לו הרבה מיני יראת לאלפים ורבבות המתפשטים בעולם מן מדריגה ראשונה עד מדריגה אחרונה כמו שהרחבתי בביאורי כי אין שום נברא שאין בו מדרגת יראה חיצונית משא"כ האדם שיש בו יראת ה' שהיא בחי' א' אז אין צריך ליראה מכל בחינות שונות היראה שיש בעולם הרבה מהם וז"ש כי אם ליראה את ה ' אלהיך שהיא יראה יחידית שורש הכל. ובזה ניצל מכל מיני יראה אבל לא שהיא זוטרתי אלא אדרבה היא מעט הכמות ורב האיכות כי היא כוללת הכל כל מיני יראה שבעולם וממנה מתפשטת כדי להגיע אדם אל שורש היראה וא"כ לא קשה מידי אבל על מאמר ר"ח שפיר מצא מקום להקשות כנ"ל כי נודע כי מדריגה הנק' יראת שמים היא נקראת כלה לפי שכלולה מן הכל וגם נקראת ידי שמים כנודע כמן ויקח כל ארצו מידו ורשותו וז"ס תפלת ערבית רשות ודי בזה ובמאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים היה קשה להמקשן הא יראת שמים היא עצמו ידי שמים וגם נק' הכל והבן שהוא למשכיל ולפי פשוטו הוא כך דאמרינן בש"ס בפ"ב דשב' והיו אמונת עתך חסן וכו' אעפ"כ יראת ה' היא אוצרו וכו' הרי שאין לך שום דבר בעולם שיהיה מדה טובה כי אם בצירוף מדה זו יראת שמים וא"כ קשה איך אמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דמשמע שיש הכל בלא יראת שמים וזה אינו שאין לך דבר בעולם בלא יראת שמים וזה שהקש' לו המקשן אטו יראה מלתא זוטרתי היא שיש הרבה דברים כוללים בעולם בלא יראת שמי' והא אר"ח משום רשב"י אי ן להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שהיא עיקר הכל ואין לך דבר בעולם זולתו וכ"ת דכוונתו שהיא ביד האדם והקו' ג' הנ"ל ז"א דא"כ הל"ל בקיצור והקו' ח' הנ"ל דה"ל לומר אין לך ביד האדם כי אם היראה ועוד דקדק לשונו בבית גנזיו דנודע בפסוק וה' בהיכל קדשו כי היכל שהיא בית גנזיו הוא נקרא יראה ואוצר שבו הוא ג"כ יראה ובזה מבואר הקו' בש"ס דפ"ב דשבת דיראה נק' מפתחות החיצונים בהי עייל וכו' ואח"כ אמר מכריז הי' רבי ינאי על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד והקשה הרי"ף הא דרבי ינאי הוא היפך הנ"ל דהיראה הוא בית פנימי ולא מפתחות חיצונית וכו' ולפי הנ"ל א"ש כי שורש היראה שהיא יראת ה' היא האוצר פנימי ויש לזה כמה אלפים מדריגות היראה חיצוני' כדי לבוא האדם ע"י לבושי היראה אל פנימית היראה ונמצא הלבוש היראה נקרא בית גנזי שבו אוצר יראת ה' וא"כ ע"כ דהפסוק כוונתו ע"ד שפירשנו כי אם ליראה את ה' אלהיך ולשלול שארי מיני יראה שהם הרבה ולדברינו משמע דזוטרתי בכמות ואיכות ודאמר הכל וכו' חוץ מיראת שמים ומשני התרצן אין לגבי משה זוטרתי ויבואר ג"כ מאמר הש"ס פ"ב דשבת אמר רבי יהודא לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו שנא' והאלהים עשה שיראו מלפניו ולכאורה לא מצינו זה בפועל וכמו שהקשה הרמב"ם אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה יעו"ש.
ולדברינו א"ש כי כל מיני יראה שיש בעול' הוא כדי שיתן האדם דעת להבין שנברא כל מיני יראת שהם לבושים כדי להגיע אל שורש הפנימי שיראו מלפניו יתברך ואז שום מורא לא יעלה על ראשו מכל מיני יראה חיצונית שניצל מכולם ובחי' דעת זה הוא מדריגות משה כנודע שנק' דורו של משה דור דעה וא"ש דלגבי משה זוטרתי היא דלגבי מדריגו' ובחי' משה זוטרתי וזה יוכל כל אדם להשיגה וז"ש מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' שגם ישראל יוכלו להגיע עד בחי' יראה פנימית יראת ה' כי באמת ב' מיני יראה הל"ל הלבוש והפנימי שניהם נקראו כלים אל מדריגות שלמעלה ממנו רק נגד בחי' כלי הקטן נק' פנימי ונגד מה שלמעלה ממנו נק' הפנימי ג"כ כלי גדול וזה תבין מן המשל ב"ב בבות הנ"ל ו"דוק.
ראה
מצוה ראי' בעזרה ג"פ בשנה כמ"ש שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך ודרשו הש"ס בחגיגה דף א' וז"ל הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' הכל לאתויי מאי לאתויי סומא באחד מעיניו ולאפוקי מדר' יהוד' בן דהבאי דאמר סומא באחד מעיניו פטור מהראיה שנא' יראה כדרך שבא לראות כך ליראות מה לראות בשתי עיניו כך וכו' והנה הרמב"ם וכו' והתו' כ' בשם ר"ת.
ונראה לבאר בדרך רמז מוסר בסוד עולם שנה נפש א' בחי' עולם ולפרש לשון חייבין דמשמע חוב מצד הקליפות הנק' חוב וז"א כי זה התראות פנים בעזרה לקבל הקדושה מפנים עליונים לכן נ"ל לבאר פסוקי יתרו ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והקשה הרב מהו' יוסף יעב"ץ דהוי שני הפכים בנושא א' תחלה א' אל תיראו וכו' ואח"כ א' למען תהי' יראתו על פניכם וכו'.
ונראה לי לבאר משנ' באבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא ע"מ שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם והספיקות רבו וכבר ביארתי מזה במ"א.
וכעת נ"ל לבאר ג"כ לשון פרס שהוא לשון חצאין וגם זה שייכות לסיפא ויהא מורא שמים עליכם להוצעה שזכר ברישא ונ"ל דבש"ס דיבמות ובריש טור א"ח כי אינו נקרא אדם אלא הנשוי אשה ומי שאינו נשוי נקרא פלג גופא הגם שגם הפשוטא אמת אבל יש בזה רמז מוסר כי אדם הוא חומר וצורה ועיקר התכלית שיעשה מחומר שלו צורה וכמ"ש האלשי"ך בפ' כי תצא בענין ב' נשים אחת אהוב' ואחת שנואה יעו"ש וכמו שהוא בדרך פרט כך הוא בדרך כלל כי אנשי המוניים מישראל הם בעלי החומר ושלומי אמוני ישראל צדיקי וכשירי הדור הם הצורה ועיקר התכלית שיעשו מחומר צורה וכמ"ש האלשיך בפסוק ויקחו שה לבית ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכינו וגו' מן הכבשי' ומן העזים תקחו וגו' כי עיקר תכלי' בריאת היצה"ר כדי להכניעו בקדושה וכמו שנא' באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך שאפילו היצה"ר של אברהם אבינו היה נאמן לפניו יתברך וכו' ונ"ל וההקיש ענין עקיד' יצחק הי' על אופן זה לעקוד גבורת היצה"ר להכניע החומר של היצה"ר תחת הצור' וז"ש איזה גבור הכובש את יצרו וכו' וכן ענין יעקב איש תם יושב אהלים שיהי' מכניע שמאל בימין וכמ"ש בזוהר הגם שלא כ' זה האלשיך וז"ש דבר אל בני ישראל ויקחו איש שה לבית אבות שה לבית כי שה גי' היצר ור"ל שיהי' מושלים ביצרם כמו האבות שמשלו ביצרם וכן בש"ס דב"ב פ"ק ג' לא שלטה בהם היצ"הר שנא' בכל מכל כל וכו' וז"ש ויקחו איש שה לבית אבות שילכו אחר שרשן שהם האבות להביאו לבית כי גם בו תעבוד את ה' וכו' ולי הכותב נראה כי הפנימי הנקרא בית הוא הצורה והחיצון החומר מצד קליפות היצ"הר שהוא נקרא בשר אדם כי אדם מלגאו וכאשר זכרנו בהקדמה וז"ש ויקחו שה לבית שיעשה מהחומר צורה וזהו כניסתו הביתה וק"ל.
ואם ימעט הבית מהיות משה להכניעו כאמור ולקח הוא ושכינו את השה שהוא היצה"ר שיעשה דרכי התשובה בחבורה עם אחרי' שזכות הרבי' יעזורו לו להכניעו ואחר הכניעו יחזיר את זולתו בתשוב' ג"כ ולא בלבד לרשעי' כי אם לרעים ולטובים וז"ש מן הכבשים בעלי ענוה וכשרי' ומן העזים הם הרשעים עזי נפש גם מהם תקחו ואחר כל זה אל יבטחו בו שלא יפתנו עוד ולומר כי לבו חלל בקרבו רק עמוד על משמרתך לבל יעלה עליך וז"ש והי' לכם למשמרת וכו' ודפח"ח.
והנה הצורה היא הכשרים שמצד ימין נקרא איש והחומר מצד שמאל נקרא אשה הם אנשי ההמוניים וכמו שכתבתי בפירוש הש"ס אוי למי שבניו נקבות יעו"ש נמצא זה שתקן רק את עצמו ולא זולתו עדיין הוא פלג גופא שהוא נשמה בלא גוף משא"כ כשנשא אשה שהוא ע"י קדושין שקידש החומר לעשות צורה זהו נקרא אדם שלם והיינו בכלל ופרט הן בגופו ונשמתו או בגופו ונשמתו של כללות בני עירו ונעשה הוא נשמה אליהם וא"ש.
ובזה יובן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס שתיקן חצי פרצוף הגוף שהיא נשמה הנקרא צורה חלק א' ולא תיקן חלק ב' הנקרא חומר וגוף שהם אנשי המוני ישראל אלא הוו כעבדים שלא ע"מ לקבל פרס רק שיהי אדם שלם וכאמור שיקשט את עצמו וגם את זולתו ואחר כל זה אל יבטח ביצרו רק מ"מ יהא מורא שמים עליכם וכמ"ש והיה לכם למשמרת וק"ל.
עוד יש לפרש ויהא מורא שמים עליכם דכתבתי מזה שהקשה פליסוף א' איך הזהירה תורה על המורא כמ"ש את ה' אלהיך תירא בדבר המסור ללב שאם אין נכנס המורא בלב מעצמו איך ע"י הציוי יכנס המורא בלבו והחוש מכחישו וכתבתי שם בביאורו וכעת נ"ל ע"פ מה שנז' בסבא פ' משפטים בפסוק מי לא יראך מלך הגוי' וכי הוא מלך הגוים והא מלך ישראל איקרי ותירץ דכך פירשו מי הוא מלך הגוים אשר לא יראך וכו' יעו"ש והענין כי חיוב טבע בריאת העולם מחייב שיהי' מדריגות היראה מתפשט בכל הנבראים שבעולם וחוש הנסיון מעיד על זה כי טבע בריאת עכבור להיות ירא מחתול וחתול מכלב וכבש מזאב וכו' ומורא אדם על אדם כמ"ש אלמלא מוראה של מלכות איש את חבירו חיים בלעו ושורש כל מיני היראה ה"א יראת ה' אשר היא אוצרו ופנימי לכל מיני יראה שהם רק לבושים וקליפות אל יראת ה' שהי' הפנימ' וכל מיני יראה שנתעור' בעול' הוא לתכלית שיבא אל יראה פנימי שהיא שור' כל היראת שבעולם וכמו ששמעתי בשם הרב המגיד מוהר"י ממעזבוז הוי ערום ביראה בלי לבוש וקליפות היראה ודפח"ח.
ומעתה מבואר קו' הפלסוף הנ"ל שאין זה ציוי לירא' אלא עצה היעוצה לאדם בראותו שמתעוררין להתפשט כמה מיני יראה בעולם אז את ה' אלהיך תירא שהוא שורש היראה וניצול מכולה וק"ל.
נמצא מי שאינו רוצה לידבק ביראה אחד שהיא יראת ה' אזי נופל תחת הרבה מיני יראת שבחיוב טבע בריאת העולם משא"כ איש משכיל ירא הש"י ע"י מין יראה א' שורש הכל ניצול מכל מיני יראה שהוא שולט על כל מיני יראה וז"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חיית הארץ מצד דביקותן בשורש היראה וזהו מעלות רשב"י וחבירו שלא עלה שום מורא על ראשם זולת מורא שמים וכמ"ש בח"ה מעשה בחסיד א' יעו"ש.
ובזה יובן ויאמר משה אל תיראו ר"ל ע"י שאתם יראים ממנו ית' בזה אינכם צריכין לירא משום מיני יראה שבעולם וז"ש אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ר"ל להרים נס ולגדל אתכם שיהי' מוראכם וחתכם על הכל והוא מצד שתהי' יראתו ית' על פניכם שהוא שורש כל מיני יראה ובזה תנצלו משא' מיני יראה שהם רק לבוש אל יראת ה' כדי לדבק בשרשו והבן.
ובזה יובן הכל חייבין בראיה שנאמר יראה כל זכורך אל פני האדון ה' וגו'. ור"ל מאחר שהכל בחיוב היראה מצד טבע הבריאה שנתפשט בחינת היראה בעולם בכל הנבראים שהם מצד לבושים וקליפות שנקרא חוב שהוא לבוש אל היראה פנימית שהיא יראת ה' א"כ איש משכיל הנקרא זכר יבחר בחי' יראת ה' וז"ש יראה כל זכורך אל פני האדון ה' משא"כ השוטה שאינו בוחר בשורש היראה שהיא פנימי לכולם אז נופל תחת לבושי וקליפות היראה שהוא הרבה וז"ש חוץ מחרש שוטה וקטן כי השוטה ודאי אין בו יראה כמ"ש משלי סימן ט' תחלת חכמה יראת ה' וגו' א"כ השוטה היפך החכם אין בו יראת ה' שמצד חסרונם אינן בכלל יראת ה' וכמ"ש בזוהר פ' יתרו דף ע"ט לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא וכו' כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו באתר דלית מחסור שלימות' שכיחא לכך הנורא דאיהו יעקב תרגומא שלים וכו' יעו"ש. לכך חרש שוטה וקטן דיש מחסור אין בם יראת ה' ואינם בכלל יראה כל זכורך את פני האדון ה' ועוד רמז מוסר במה שאמר חוץ מאיש שוטה וקטן כי כבר זכרנו בקו' הפילוסוף שהקש' וכי צורך לצוות על היראה הלא במלך בשר ודם ממילא בא היראה לכל הרואה אותו או שומע שמעו ואינו צריך לצוות עליו והתשובה מענין המשל בריבוי דמים שרפואתו על ידי חרדה שנסתלק הדמים וכו'. והכא נמי כי הרואה המלך או שומע שמעו שבא למדינה ודאי נכנס היראה בלבו ממילא משא"כ זה שאינו רואה ואינו שומע רק כאבן דומם אין מקום לו לירא ממלך ב"ו ומזה נלמד למלך ממ"ה כביכול זה שאינו רואה בעיני השכל ואינו שומע כרוזי המלך מלכו של עולם בכל יום ודאי הוא חרש וסומא וכמ"ש חז"ל החרשי' שמעו והעורום הביטו וכו' וכמ"ש בפסוק ישעי' ך"א אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו וכמ"ש בזוהר תרומ' דף קל"א ע"א וז"ל וקלא דאקרי במילין אילין וכו' אם תבעיון בעותכון בצלו קמי מלכא בעיו וצלו ותובו לגבי מאריכון אתיו כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עליהן וכו' יעו"ש הרי כמה כרוזין מכריזין על אזהרת התפלה שהיא ביראה כי מ"ש עבדו את ה' ביראה ועבודה זו תפלה וזה שאין לו יראת ה' מחמת שאינו שומע הכרוז שהם המחשב' טובה שבאדם ודאי זה נקרא חרש שאינו שומע ואינו מדבר וגם השוטה המאבד מה שנותנין לו כי ידו פשוטה ית' לקבל שבים ולקבלו וכאלו נותן לו ידו דהיינו סיוע שנקרא יד והיינו הרהורי תשובה שנותנין לו והשוטה מאבד מה שנותנין לו הרהורי תשובה וכמו ששמעתי ג"כ ממורי כי שמועת הכרוז הוא המחשבה ולכך אין לך רשע שאין לו הרהורי תשובה בכל יום מצד אלו הכרוזין ודפח"ח והצדיק נותן לב לקיים מחשבתו הטובה משא"כ הרשע ובזה אמרתי פי' הפסוק פ' יתרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ופי' במכילתא וז"ל אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך כי כל התחלת קשות וכו' וכמ"ש רש"י בחומש יעו"ש ויש להבין מה זה קפידא שתיכף ומיד יקבלו עתה ולא בהמשך זמן להתייעץ אם יוכלו לקבל ולקיים כל התורה ונ"ל דכ' האלשיך משלי בסי' ו' פסוק ט' עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתיך וז"ל והנה אין ספק כי איש לא נעדר מכל החי מבני ישראל מלתת אל לבו בימי הבלו לעזוב דרכו ולפרוש מיום ההוא מהבלי עולם להתנהג בחסידות ולקבל עול תורה ומצות והנה עודנו בתמימות לבו לעשות כן והנה יצה"ר לקראתו אומר לא זו הדרך לעבוד ה' עודך מחזיק במשא ומתן רק כשתפנה מעסקך אז תשנה וכל כוונתו כדי שיתקרר דעתו מחמימותו וכו' אך החרד לדבר ה' מיד בהקיצו משנתו יחזיק מיד ולא ירפה ואז יצליח וכו' יעו"ש.
ובזה יובן ועת"ה אם שמוע תשמע דר"ל מיד אם תשמעו בשעת חימום כמ"ש רז"ל ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל מה ביאתן בתשובה כך נסיעתן וכו' שהי' כולם כאיש אחד בתשובה ולכך אם יהיו זריזין מיד לקבל עול תורה ומצות יצליחו משא"כ אם ישמעו לעצת היצה"ר להתייעץ א' יעבור החימום ויתעצלו לכך א' ועתה אם שמוע אז תשמעו אח"כ ג"כ ושמרתם את בריתי וזהו כלל גדול בעבודת ה' כנ"ל וק"ל.
ובזה יובן משנת באבות פ"ב שנשאלתי אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה והקשה ונ"ל לבאר מ"ש קודם לזה אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה והספיקות רבו ויבוארו ממילא ע"פ מה שזכר הרב האלשיך כי עצת יצה"ר הוא כשרואה החימום לעבודת ה' ולתורתו אז עצתו רק לדחותו מהחימום שעוד חזון למועד אחר שיניח מעסקיו וכנ"ל והתורה נקרא דבר כמ"ש דבר צוה לאלף דור וז"ש אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע מיד רק שסופו להשמע אחר שיניח מעסק משא ומתן כי זהו עצת יצה"ר כאמור אלא צריך לאחוז דברי התורה מיד בשומעו הכרוז במחשבה או מפי שומע ממש דהיינו הרוכלים המחזרין בעיירות להשמיע תוכחת חיים יחזיק במוכר ולא ירפא וכמ"ש ועתה אם שמוע וגו' וכנ"ל וזה שאמרו חז"ל חרש שאינו שומע כמו דילפי בש"ס שנאמר ואני כחרש לא אשמע והיינו שאינו שומע מיד לכך אינו מדבר אח"כ ג"כ לאחוז בתורה הנקרא דבר והנה יש בשראל ג' כתות בענין שמיעת תורה ומוסר מפי חכם הרואה מום והוא קבוע בעיר או עובר מעיר לעיר כי יש הולכין לבה"כ בשעה שהחכם דורש תורה ומוס' מפני הבושה וכיוצא בו מאיזה טעם לפגם אבל אין הלב שומע שיכנוס בלבו זהו נקרא חרש שאינו שומע ויש כת ב' שנכנס בלבו בעת שומעו מפי החכם וקיבל הדברים לשמוע בכל לבו ואחר שיצא מפתח בה"כ אז לפתח חטאת רובץ שבא היצה"ר בטענות הנ"ל ואמר דיך בשמיעה ולא לעשות עתה שאתה טרוד בעסקך וכיוצא בזה ובאמת ז"א כמו שאמר המנוח החסיד מוהר"יל פיסטנר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' דהיינו לשמוע ולעשות משא"כ בשומע ואינו עושה נקרא שוטה המאבד מה שנותנין לו אחר ששמע בלב וקיבל תוכחת חיים לנתינה יחשב לו ואח"כ באינו עושה מאבד מה שנותנין לו ויש כת ג' שאינו נכנס כלל לבה"כ כשנודע לו שיש משמיע תורה ומוסר כמו בריחת שד מן ויהי נעם וזה נקרא קטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית לדברי ב"ה דהלכתא כוותי' נגד ב"ש וא"כ פטור מלהתראות בעזרה והענין מה שכתבתי בביא' משנה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'. וזהו מאן דאחיד בידא דחייביא וכתבתי בתנאי שגם הוא יכול לאחוז בידו של אביו שהוא החכם המלמדו דרך ה' כמ"ש אלישע לאליהו אבי אבי רכב ישראל וכאשר אבאר מזה דרוש מיוחד וגם ביאור הש"ס שיעור השופר כדי שיאחז בידו וכו' יעו"ש ושפיר א' ולעלות מירושלים שהיא קדושה קצת אל הר הבית שהיא מעלה ומדריגה יותר בכמה קדושות וכמו שאמרו במשנה א' דכלים כי ירושלים מקודש רק שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני משא"כ הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבו' נדות ויולדות נכנסים לשם וכו' א"כ זה החכם שרוצה להעלותו ממדריגה למדריגה היותר קדושה והוא אינו יכול לאחוז בידו כדי להעלותו והיינו מצד שאין לו אחיזה ודביקות עמו ואדרבה חושב מחשבה למצוא עונו של חכם כדי לשנוא אותו כמ"ש האלשיך משלי שנאה מעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה כי הרשע שונא חכמים לעורר מדנים משא"כ החכם אוהב הבריות אפילו הרשעים כדי לקרבן לתורה יעו"ש ומאחר שאלו ג' כתות חרש שוטה וקטן אינן מקבלים חכמה ומוסר כמו שזכרתי ג' בחי' הנ"ל א"כ אינן בכלל היראה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' ר"ל תחלה חכמה אח"כ יראה דאין בור וכו' א"כ שפיר א' הש"ס במשנה הכל חייבין בראיה כמ"ש יראה כל זכורך אל פני אדון ה' חוץ מחרש שוטה וקטן וק"ל.
ומשנה דאבות ג"כ בזה הזהיר שלא יהי' מכלל החרש שאינו שומע תוכחת חיים לעשות מיד שאומר שאי אפשר לשמוע עתה רק שסופו להשמע וכאמור וק"ל.
ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו' והוא דכ' הרמ"בם בפ"ה מה' תפלה וז"ל חמשה דברים מעכבין את התפלה אעפ"י שהגיע זמנה ואחד מהם כוונת הלב וכו' כיצד הוא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט וכו' והוא מש"ס דברכות דף ל"ו דלמא מעקרא לא כיון דעתי' ולבסוף כיון דעתי' ומ"ש חוזר ומתפלל והקשה בלח' משנה על הרמ"בם הא המסקנא בש"ס דף ל"ד עכ"ל דלעכובא לא בעי דאמרי' ואם לאו יכוין באחת מהם ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ז"ל ע"כ והנה לתרץ קו' זו' עיין וכ"כ התו' ויצא יצחק לפנות ערב יעו"ש.
העולה מזה דצריך לפנות מחשבתו מכל הרהורין ומחשבות זרות בעת עסקו בתורה ותפלה אבל אינו מעכב וכמ"ש בטור א"ח דמטעם זה אינו חוזר בשביל חסרון כוונה דגם בחזרה יהי' כך יעו"ש וז"ש אל תאמר כשאפנה מן כל המחשבות זרות אז אשנה שמא לא תפנה וכמו דקי"ל בפוסקים הנ"ל וא"ש.
איברא דיש עוד לפרש משנה דאבות בדרך זה והוא דשמעתי קו' א' ממורי בענין מה שאמרו בש"ס בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' וכן מה שנאמר אמר שומר וגו' שדרשו שהוא כרוז וכנ"ל שאם אין שומע את הכרוז למה מכריזין ואם יש שומע קשה שהחוש מכחישו כי מי זה יאמר ששמע כרוזין מלמעלה ואף אם ימצא א' שאומר ששמע מי הוא הפתי אשר יאמין לדבריו וא"כ לאיזה תועלת הוא הכרוז ללא יועיל ותירוצו הוא עד"ז הגם שאין זה לשונו דאי' בש"ס דחגיגה דף ה' ע"ב רי"בח הוי קאי קמי' קיסר אחוי לי' אפקורסא עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מני' אחוי לי' עוד ידו נטוי' וכו' מאן דלא ידע במחוג ליחוי קמי' מלכא וכו' ויש להבין זה הענין למה דברו ברמז ולא ע"י דיבור מפורש וגם לאיזה תועלת מביא הש"ס זה ונ"ל דיוצא לן מזה רמז מוסר בענין הכרוזין שלמעלה שאינו דיבורכי אין אומר ואין דברים שם למעלה כי הדיבור הוא גשמי וראי' לזה כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעואין דרך ארץ לדבר המלך עם שריו ויועציו ועבדיו כי אם ברמז וכאשר שגם עתה במלכות ישמעאל הנהגתו כך וזה שהודיענו הש"ס שגם הכרוזין היוצאין ממלך מלכו של עולם הוא ברמז וצריך לידע במחוג רמז הכרוז ע"י המחשבה שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז או ע"י שאר דברים הנודעים למי שעיני שכל לו שלא יהי' מכלל אלו הנאמר אל תהי' כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וכו' רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה וכנ"ל וכשנתעור' איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת ה' וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח ודפח"ח.
ובזה ביארתי משנה דע מה למעלה ממך ר"ל שידע איזה מדה נתעורר למעלה ויתפלל משם בסוד בזאת יבוא אהרן אל הקודש ממך ר"ל איזה מדה נתעורר בך אם מדת יראה ופחד שהוא מדת גבורה יתפלל וידבק בשורש הגבורה למתק הדינין בשרשן ואם נתעורר לך מדת אהבה וחסד ושמחה ידע שמדה זו נתעורר למעלה בשכינה וידבק בשורש השמחה וכ"כ בזוהר תרומה מטעם זה צריך הכהן שיהי' פניו נהירין ולא בעצבות כמ"ש בדף קס"ה ע"א עבדו את ה' בשמחה ובזה מקיים בכל דרכיך דעהו וההיפך ח"ו מצאוהו צרות רבות כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה כי הי' מראין לו צרות המלובש בקליפו' שהוא חיצוני כדי שיכנס בפנימי על דרך הנ"ל עד לבסוף שיודע ברמז שמרמזין לו מלמעלה וכמו שנאמר בפ' ואתחנן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ר"ל שאז תשמע להבין ברמז קול הכרוז כי אל רחום ה' לכך לא ירפך שתלך בדרך שובב וע"כ עדיו תשובו וכן שמעתי מהרב המוכיח מוהרי"ל גילנר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' והקושיא מה זה נתינת טעם כי אדרבה מי יוכל לדמות צורה ליוצרה שיהי' קדוש כמו הש"י וביאר כי מאחר שנשמ' ישראל נאצלי' מעצמותו ית' וכמ"ש ויפח באפיו וכל הנופח מעצמותו הוא נופח א"כ זה שאמר קדושים תהיו שמצד ההכרח לבסוף תהיו קדושים אחר כמה גלגולין וסגופין כדי שלא ידח ממנו נדח כי קדוש אני א"כ עצה היעוצה שמיד תהיו קדושים מאחר שאין ברירה וכמו ששמעתי פ' כל ישראל יש להם חלק לעה"ב בהכרח ודפח"ח
ובזה יובן מ"ש אל תאמר דבר שא"א לשמוע ר"ל בל תחליט בדעתך שזה מן הנמנע בדבר הכרוזין שא"א לשמוע כי הרי סופך שתשמע וכמו שנא' בצר לך וגו' אז ושמעת בקולו ר"ל שיהי' לו אז לב שומע להבין בקול הכרוז אחר כל הצרות א"כ מוטב לך לשמוע מיד ע"י מחשבה או שאר מאורעות שבעולם ע"ד הנ"ל ואז יצליח וא"כ במשנה הנ"ל מרומז קו' מורי ותרוצו וק"ל וז"ש דוד המלך ע"ה נתתי שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו וגו' ור"ל שנתפשט שמחה בעול' והם שמחו בגשמי וקליפו' והוא מעת אשר דגנם ותירושם רבו ואני נתתי שמחה בלבי שהיא השכינה וכמ"ש וטוב לב משתה תמיד לשמוח ביחוד ושמחה בעולם עליון וק"ל
ובזה נ"ל לבאר מ"ש בזוהר תרומה דף ק"ס ע"ב פתח רבי יוסי במילי דק"ש ואמר כתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכתיב שמע ישראל היום הזה נהיית לעם וכתיב שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וביאר שם כל א' יע"ש ולדברינו הנ"ל נראה דבא הכתוב נגד ג' כיתות הנ"ל וק"ל
מצוה עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' להבין מצוה זו נ"ל לבאר תחלה ש"ס דשבת פרק כל כתבי בעי מיני רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי עשירים שבאורץ ישראל במה הם זוכים א"ל בשביל שמעשרין שנא' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר שבבבל במה הם זוכים אמר לי' בשביל שמכבדין את התורה ושבשאר ארצות במה הם זוכים א"ל בשביל שמכבדין את השבת וכו' והוא כולו תמוהו ונבאר א' לאחד תחלה מה זה שאלה עשירים שבא"י במה זוכים וכי השאלה הוא על העשירים המז' לכאורה ראוי לשאול על העניים שבה מ"מ הם עניים וכמו שנז' במכילתא שאלת התורה כתיב בשמאלה עשר וכבוד למה בני עניים וכו' א"כ בני ארץ ישראל שהם חכימי בתורה טובא לכך בשמאלה עושר וכבוד וצריך לומר דקאי על עמי הארץ שבה מ"מ זוכים למעלת העושר גם זה אינו דכ' הגאון מו' נפתלי בספרו סמיכו' חכמי' טעם שנחשידו עמי הארץ המעשר דוקא וביאר משום דקי"ל הנותן מעשר זוכה לתורה שנא' למען תלמד סמוך לעשר תעשר וכו' א"כ כשהוא ע"ה ע"כ לא נתן מעשר דאל"כ לא הי' ע"ה ודפח"ח ע"כ עשירי ארץ ישראל ע"כ לא קאי על עמי הארצות דודאי אינם מעשרים וע"כ צריך לומר דקאי על ת"ח שבה א"כ הדרא קו' לדוכתא הנ"ל ונראה דביארתי במשנה תן לו משלו שאתה ושלך שלו עפ"י מ"ש האלשיך על פסוקי התור' בפ' ראה כי יהי' בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון כי פתח תפתח את ידך לו וגו' וביאר בארוכה ואני ביארתי בקצרה אף שאינו לשונו ממש והוא ע"פ שוחר טוב בפסוק ישב עולם לפני' אלהים חסד ואמת מן ינצורוה ששאל דוד מלפני הקב"ה למה יהי' זה דל וזה עשיר הי' ראוי שישב עולם לפני אלהים ר"ל עפ"י הדין הי' ראוי להתחלק ההון ועושר בין הכל בשוה והשיבו רוח הקודש א"כ חסד ואמת מן ינצורוהו עם מי יעשו צדקה זו עם זו וכו' ובאמת זה שאלת התורה הנ"ל מ"מ ביני עניים וזאת התשובה ג"כ שלא יתעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה וא"כ ז"ש עשר תעשר שתגרם לת"ח למען תלמד וגו' ר"ל תלמד שהוא פעול יוצא לאחרים ובזה ביאר פסוק כי יהי' בך אביון ר"ל כי בך ובשבילך הוא אביון למען זכותך בהתפרנס על ידך והראי' שהוא מאחד אחיך וזה ביאר האלשיך במקום אחר הכותב כל נכסיו לבנו א' בין הבנים לא עשאו אלא אפוטרופס וכו' וא"כ מאחר שהוא אחיך מהיכי תיתי שתזכה את בנכסי אביך שבשמים כי לו ית' הכסף והזהב ולא אחיך האביון ושמא תאמר כחך ועוצם ידך עשה לך את החיל וגם שאת' יושב בעיר רבת משא ומתן משא"כ הוא יושב בעיר שכל יושביה דלים ואביונים גם זה אינו כי הוא אחיך בחכמה ומשא ומתן וגם באחד שעריך כמוך בעיר רבת משא ומתן ואפילו הכי אתה עשיר והוא אביון ע"כ הוא בך ובשבילך לכך הזהר שלא תאמץ לבבך שהוא כולל היצה"ר שתמצא בו דופי לומר שהוא רע בעיני ה' כמו שאלת טורנוסרופס לרבי עקיבא ומכח זה תקפץ ידך מלתת לו אלא פתח תפתח ר"ל אם תרצה לפתוח לך מן השמים תפתח אתה למטה לאביון ואמר את ידך שלא תמתין עד יפתוח הדל ידו לקבל כי אם אתה תפתח לו ידך תחלה כי אז בראותו רצונך הטוב לא יבוש וכו' ודפח"ח
ובזה מבואר תן לו משלו שאתה ושלך שלו כי פקדונו בידך וק"ל אפס דהקושיא הוא כך בשלמא הת"ח שהוא עני וע"ה עשיר שיחזיק זה ביד זה והוא כמו יששכר וזבולן שזה לא יבטל מתורתו רק זה יעסוק במשא ומתן וא"כ לא קשה שיהי' איפכא משא"כ כשהת"ח הוא עושר וע"ה עני ודאי קשה למה ישונה סדרן בזה או שני ת"ח או ב' ע"ה זה עני וזה עשיר ודאי קשה למה זכה זה יותר מזה והנה השפעת השפע הנשפע לאדם הוא בא' מג' סבות כמ"ש בח"ה שזכרתי בהג"ה וכו' ולהבינך ענין ג' סבות נ"ל כי העולם נברא בג' קוין קו החסד קו הגבורה קו הממוצע וז"ס ג' ספרים וסוד אמ"ש הנז' בס"י וכמ"ש הראב"ד יעו"ש הג"ה כ' ברו"ה העושר נותן הש"י לאחד מג' הא' לטובות האדם ב' לנסיון ומבחן ג' לנקמה סימן טובה כשחושב תמי' בממונו לגמו' חסד וטרוד בקיום חובת הבור' יותר מממה שהי' לטרו' בממונו סימן נסיון ומבחן שטרוד בממונו ומפחד לשמר מפגעים אין לו ממנו אלא אורך הדאג' עליו נאמר כי כל ימיו מכאובים וסימן לנקמה שהוא טרוד בתענוגי עה"ז הרוג בקר ושחוט צאן והי' לכנור ונבל ותוף וחליל עליו נאמר עושר שמור לבעליו וכו'. וא"כ לא ימלט שפע עשירית כי אם שנשפע מג' קוין הנ"ל והוא נרמז בג' סימנין שזכר בח"ה כשהוא גומל חסד נשפע מקו החסד לנקמה נשפע מגבורה לנסיון ומבחן הוא מקו האמצעי המכריע לכאן ולכאן והוא נסיון ומבחן לאיזה צד יכריע את עצמו בעושר או לגבורה או לחסד ונודע ג' קוין אלו הם ג' ארצות שנזכר בש"ס הנ"ל כי ארץ ישראל יש בו עשר קדוש' כמ"ש נגד קו הימין שהוא קו החסד והחכמה הנקר' קדוש ובבל יש בו קצת קדוש' לענין מעשר שני בשביעי' כמ"ש בפ"ד דידים וכו' הוא נגד קו האמצעי ושאר ארצות שאין בו קדושה כלל הוא נגד קו הגבורה אך דלפ"ז תיקשי קו' הרמ"בם ובעל עקידה על הש"ס דשבת דמאן דאתיליד במאדים הוי שופך דמים וכו' דא"כ אין ברירה דהמזל מכריחו ושכר ועונש למה וכו' וה"נ אחר שהעושר ניתן לבני אדם בשאר ארצות לנקמה א"כ מוכרח בו ועונש למה ובא"י ניתן לחסד ושכר למה אך דכבר סרה קו' זו כמ"ש האלשיך משלי סימן ך"ב ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו לתרץ קו' הנ"ל וז"ל פקח עיניך וראה כי לא בהחלט נתננו ה' ביד המזל וזה לך האות והמופת כי הלא ביד האדם להפכו ולהמלט ממנו כענין מ"ש כי רעה נגד פניכם והפכו יהושיע לדם מילה א"כ ה"נ בש"ס בנולד במאדים דלהוי אשיד דמא דיכול להפכו ולהיות מוהל או אומנא הנה בידו להפכו מרעה לטובה ובזה מתורץ קו' הנ"ל דראוי לעונש וז"ס ערום ראה רעה ונסתר ע"י שהפכו כנ"ל ופתאים עברו בטענה כי מזלו גרם לכך נענשו כי תו' יכול לסתור מלעבור להפכו לטובה ודפח"ח וה"נ בשאר ארצות שנתן לנקמה והסימן שהוא טרוד בתענוגי עה"ז והנה יכול להפכו שיהי' טרוד בתענוי עה"ז לדבר מצוה להתענג בשבת ויום טוב וכשלא יעשה כך ראוי לעונש והוא הדין בארץ ישראל הי' יכול לעשות חסד שלא לדבר מצוה רק בשביל עצמו שהוא מעשר בשביל שיתעשר דשרי לנסוי בזה כמ"ש הרי שיש לו עושר בשכר מצוה זו של מעשר אבל זה שמעשר לשם פועלן שהוא לשם שמים הרי זוכה למצוה וגם לעושר.
ובזה יובן צחות לשון הש"ס עשירים שבארץ ישראל במה זוכין והוא ב' שאלות חדא מאחר שבא"י נשפע העושר מקו ימין א"כ שכר למה שהוא מוכרח כך ובמה זוכים לשכר על עצם המצוה ושאלה ב' דע"כ יש בו ג"כ צד שיהי' לו עושר מצד העונש דאל"כ אין בחירה וא"כ צריך לידע ההיפך שהיא הרעה כדי שיהפכנו לזכות וז"ש במה זוכים ומשני בשביל שמעשרין שיש בו ב' בחי' א' שיעשר לשם שמים או שיעשר להנאת עצמו שיתעשר דשרי בזה וקאמר כשמעשרין סתם דהיינו לש"ש ולא שמעשר ומפרש כדי שיתעשר לכך זוכה כנ"ל ומבאר ב' שאלות חדא באידך וק"ל.
ושוב שאל שבבבל במה זוכין שהוא נגד קו האמצעי שיש בו בחינה לכאן ולכאן ושאל לידע במה זוכין שיהי' העשירים לו לזכות ע"י שהכריעו לטובה כי שם שפע העושר לנסיון ולמבחן וכנז' ומשני ע"י שמכבדין התורה ור"ל דהא זכרנו לנסיון יש לו פחד ודאגה תמיד לשומרו מפגעים אשר עליו נאמר כל ימיו מכאובים לשומרו במקו' שיד האדם שולטות בו וההיפך שיגנזו במקום שאין יד האדם שולטת בו כמו מעשה דמונבז המלך שביזבז אוצרותיו ואמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו וכו' אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני וגנזתי לעצמי שנאמר ולך תהי' צדקה אבותי גנזו לעה"ז ואני לעה"ב
עוד נראה לי לפיו' דאי' בפ"ב דעדיות האב זוכה לבן בעושר וכו' והי' השאלה במה זוכין ר"ל לבניהם כי ודאי ידע השואל בזכות המעשר רק דס"ל כי זכו' מעשר מספיק לדידי' אבל לבניו צריך עוד איזה זכות והשיב בשביל שמעשרין סתם ר"ל לשם פועלן ושלא להתעשר כי עשר בשביל שתתעשר שרי והוי על מנת לקבל פרס דשרי במעשר ומספיק לדידי' ולא לבניו משא"כ לש"ש נמשך לבנו ג"כ ומרומז בפסוק וק"ל
אי נמי יש לומר כפשוטו דעושר שהוא לנקמ' שמור לבעליו לרעתו וכמ"ש בזוהר שאינו שלו רק לבעליו ולא נשאר לבניו אחריו ושאל במה זוכין לבניו ומשני בשביל שמעשרין וק"ל או במה זוכין ר"ל שלא יהי' לנקמה רק שידע שניתן לו לזכות ואמר כשמעשרין או כשמכבדין וכו' וק"ל.
ויש להבין ענין מעלות הנאמרין כאן הגם דב' הראשונים י"ל שהוא א' דהא אמר אבותי גנזו למטה ואני למעלה ושמא תאמר שאין נפקותא בזה רק שיהי' גנוז לזה א' דיש נפקותא רבתא כי למטה הוא במקום שיד האדם שולטת בו משא"כ למעלה וא"ש וא"כ נשאר עלינו חובת ביאר ה' מעלות אלו להבין מה ענינ' ועוד דקי"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וא"כ קשה על מונבז שביזבז יותר וכ"ת דביזבז עד חומש ותו לא א"כ למה חברו עליו אחיו ובית אחיו שהיו מבית חשמונאי מאומ' ישראלי' שרצ' לקיי' תור' משה שנא' עשר תעשר ואטו בשופטני הוי וכ"ת דמצד הדין סגי במעשר א' מעשר' והוא נתן חומש קשה וכי מאן דעביד כתקנת אושא שחומש רשאי לבזבז יחברו עליו וגם שהש"ס מביאו ונ"ל דודאי הש"ס מביא זה ללמדינו מדריגות מעולות שיש בצדקה זה למעלה מזה א' המעשר כדי שיתעשר שהוא כמו המרויח למטה לתועלת עצמו ב' המעשר לשם שמים ואינו רוצה להנות ממנה בעה"ז וכו כי אם שיהנה ממנה לעולם הבא כשאר שכר מצות הגנוזים לו לעה"ב ג' ע"ד שכ' האלשיך משלי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין ור"ל שאינו רוצה שיהנה משכר מצותיו בעה"ז לכך מספיק זכותו לכל העולם שיהיו ניזונין בזכותו וזש"ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני והטעם בזכות שדי לו בקב חרובין וכו' והכי נמי יש מדריגה שהוא מעשר להמשיך שפע וברכה אל השכינה שהוא נקרא מעשר מדה עשירית והיא תשפיע לכל העולם אשר פרי מעלליהם יאכלו כל בני עולם וזה נק' צדיק כי טוב ודרשו בפ"ק דקדושין טוב לשמים ולבריות והנה לכאור' הוא היפך הש"ס צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא וא"כ איך אפשר שיהי' הצדיק טוב לשמים ולבריות אלא צריך לומר שמשפיע שפע להשכינה כדי שתשפיע לתחתונים ואז נקרא טוב לשמים ולבריות וא"ש. ד' שיש הפרש בצדקה בין נותן לת"ח ובין נותן לע"ה כי כבר כתבתי בפ' הש"ס דמ"ק בביאור משים לילות כימים כי הת"ח נקרא נפש האדם ואיש ההמוני נקרא בשר אדם והוא לבוש אל הנפש והנשמה כמבואר שם כי עמי הארץ הם מעולם העשיה הנק' עבד ואמה משא"כ נפש הת"ח הם מעולם הבריאה ואצילו' הנק' בנים להקב"ה כנודע בזוהר והנפקותא בזה עפ"י השאלה ששאל טורנוסרופס לרבי עקיבא אם אלהיכם אוהב עניים משל למלך שכעס על עבדו וכו' והשיבו ר"ע משל למלך שכעס על בנו וכת' העולה מזה כשנותן לע"ה הנק' עבד אדרבה הקב"ה כועס וכמ"ש הנביא ירמי' יהיו מוכשלים לפניך בעת אפיך וכו' וכ' הגאון בעל קיקיון דיונה משא"כ לת"ח והגון שנק' בן לצדקה יחשב והנה כשנותן גם לשאינו הגון אף דאינו מקבל שכר מ"מ הצדקה המעשר עושה שלה שיתעשר עכ"פ דגם נוגשיך צדקה בעניים מרודים כדמפרש בש"ס והיינו שגונזו אוצרות ממון שיתעשר ממנו אבל כשנותן להגון ת"ח שנקרא נפש גונז אוצרות נפשות שמקיים אדם שנקרא נפש וכמ"ש בפסוק פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם ה' יש הפרש בין נותן לעני אחר שבא אצלו ובין כשהוא מקדים לשלוח לו דרך כבוד לביתו טרם שיבקש ממנו דאי' בפ"ק דב"ב מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אמר רבי נחמן ב"י הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר לאפוקי ממדרש רבא בעת אפך עשה בהם וכו' וק"ל.
מצוה פתוח תפתח את ידך לו טעם כפל וגם לו שהוא מיותר דודאי לעני קאי ונ"ל דהוא כמו אשר הכין לו ודרשו חז"ל לעצמו הכא נמי כך שיפתח ידך לו להנאת עצמו שאם פתוח לעני תפתח ידך לו לעצמו בסוד פותח את ידיך א"ת ידיך אלא יודיך וכו' ה"נ כך ע"י שפתוח אתה לעני תגרום להמשיך ותפתח השפע מן יודיך לו לעצמו והוא על דרך עשר בשביל שתתעשר.
ובדרך פנימי נראה לי לתרץ תחלה פסוקי משלי סימן י' פסוק שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן והספיקות רבו גם הי"א תעשיר מיותר ועוד מהיכי תיתי שיוסיף עצב עם העושר ונראה לי דכבר זכרתי לעי' בביאור הפסוק שפתי צדיק ירעו רבים על ענין האחדות יעו"ש וכאן נראה לי לפרש יותר פנימי ע"פ פירוש הפסוק זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו דנזכר בתיקונים איזה חסיד המתחסד עם קונו יעו"ש עונש המתכוין לתועלת עצמו גם בתורה ותפלה שכל חסדם כחציר יבש וכו' ומעלת המכוין להועלת השכינה שגם הוא נענה מיד רק שלא יכוין שיהי' נענה לעצמו יעו"ש ונודע כי יסוד צדיק נקרא זה ומדת המלכו' דלי' לה מגר' כלו' נק' עני גם שהו' גי' קל שדעת קל של' וכו' וז"ש זה עני קרא ר"ל שאם קריאתו ותפלתו הוא לתועל' השכינה לחברה ולייחד' ביסוד צדיק עליון שהם זה העני אז וה' שומע מיד נענה ומכל צרותיו הושיעו וא"ש
ובזה יובן שפתי צדיק ירעו רבים שכוונת הצדיק בתפילתו אינו לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה להמשיך לה שפע וברכה שתשפיע לכל העולם שהם רבים כי היא אם כל חי משא"כ אוילים שאינם מכוונים לתועלת השכינה הנק' לב בחסר לב ימותו והוא ע"ד כי מתו כל האנשים שירדו מנכסיהן שגורמין שהנהר יחרב ויבש וכשאין השפע באה אל השכינה והיא עני' גם הם באו למדה זה של עניות הנקרא מיתה וז"ש בסוף הש"ס אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום וגו' כי המלכות נקרא ברכה שמקבלת ק' ברכות בכל יום בסוד מאה אדנים וכו' וגם סוד הברכה הוא כשמקבלת מן ד' מלוין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהוא רל"ב גי' הברכה והם סוד המוחין דז"א חו"ב ע"ב ס"ג חו"ג מ"ה ב"ן והכל ע"י ברית שלום יסוד המשפיע למלכות והצדיק שהוא במדריגת ברית שלום לכך אמר אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שהוא הצדיק הנעשה מרכבה לצדיק יסוד עליון הנכלל מכל המדריגות כדי להשפיע למלכות ונודע כי המלויין הוא ביודין ההין אלפין וסימנם יהא וז"ש ברכת ידו"ד ור"ל כי מדריגת הצדיק שמכוין רק לתועל' השכינה וזהו ברכת יהו"ה שממשיך לה ברכה מן שם הויה שנתמלא בכל מלויין שסימנם היא היא כי שם ע"ב ביודין וס"ג חצי ביודין אות ו"ו באלף ומ"ה וב"ן הוא ההין אלפין הרי יה"א שהוא בהיפך הי"א זהו תעשיר ר"ל פועל יוצא לעשיר לאחרים ולא יוסיף עצב מאחר שהוא עמה עם השכינה כביכול משא"כ המכוין להעשיר את עצמו שיש עצב מאחר שאינו עמה וכנ"ל וא"ש.
עוד יש לפרש ולא יוסיף עצב עמה דכתב בכתבי האר"י זלה"ה פי' הפסוק תחת אשר לא עבדת אתה' מרוב כל שצריך שיהיה עבודת ה' בשמחה גדולה מרוב כל הון וכל שמחת עה"ז ומחמת עבודת ה' בשמחה גדולה זכה לרוח הקודש יעו"ש וזה היה ענין דוד המלך ע"ה שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז וז"ש ולא יוסיף עצב עמה ר"ל כשירצה להיות דבוק עמה ולעשות כסא להשראת השכינה שיהי' עמה היינו שלא יוסיף עצב רק בשמחה ואז הוא עמה וכנזכר וקאמר לא יוסיף ר"ל כי יש זמן שצריך להתחרט מעוונותיו ואז בכל עצב יהיה מותר רק שלא יוסיף על האמור ואז הוא עמה.
איברא שיש מניעה להראות השמחה מחשש המלעיגים ואף כי אמרו בא"ח סימן א' הוי עז כנמר ולא יחוש אל המלעיגים מ"מ הוא מסור ללב ואיך שייך לומר אל תירא והמורא נכנס מעצמו בלב לכך ביאר שלמה מלתא בטעמא שבודאי לא יחוש להרשעים המלעיגים והוא כי בעשות הרשע מעשה זמה או שאר דברי עבירה מסירה ונצחון קטטה ומריבה הרי הוא שמח לעין כל בלי שום חשש מלעיג ואיך לא יקח מזה ראיה לעצמו החכם בעבודת ה' וז"ש כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה כי חכמת אדם תאיר פניו מחמ' רוב שמחה מק"ו משחוק הכסיל עשות זמה מגורת רשע היא תבואנו וגו' דכ' האלשיך שם פסוק י' ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס וז"ל כי הכל מכירין ויודעים מעלת הצדיק ומכבדין אותו ואפילו הרשעים יודעין מעלתו רק שאין אומרים בפיהם שבח מעלת הצדיק פן יאמרו להם למה לא תעשו כמעשיו רק עושין חמס ו"ש ופי רשעי' יכס' מלברך הצדיק החמס שעושין והנה בחי' זו לרשעים שאינם מברכין הצדיק וגם אינם מגנים אותו איברא שיש עוד גרועים מהם שמגני' מעשה הצדיקים בעיניהם עד שמחמת זה ממאנים לשמוע מוסר מפי חכמים אחרים פן יראה בעיניו ושב ורפא לו ע"י שיתנהג בחסידו' כמוהו לכך מתחלה לא יטה אזן מיראתו שלא יכנס בגדר החסידי' שהם מאוסין בעיניו עד מאוד לכך חכמה ומוסר אוילים בזו וכמ"ש חז"ל בפ' בחוקותי ואם לא תשמעו ולא תעשו ואם בחוקותי תמאסו וגו' אם אינו שומע אינו עושה ומואס באחרים העושין ואינו מניח לאחרים לעשות עד שכופר בעיקר וכו' הרי שסיבת לא תשמעו הוא שלא יעשו כמעשיו וכו' איברא דפי' המפרשי' דכל ישראל יש להם חלק עה"ב בעל כרחו וכמו ששמעתי מן מוהרי"ל מוכיח קדושים תהיו בע"כ כי קדוש אני ה' וכו' ר"ל מחמת העושר הבא מן הי"א כנ"ל וז"ש מגורת רשע הי"א תבואנו שהי' ירא מלשמוע מוסר וחכמה פן יכנוס לגדר החסידים שהוא מאוס בעיניו והיא תבואנו אחר כל הגלגולים וענויים קשים וז"ש לשון תבו אנו ע"ד הלוך ילך וגו' בא יבא ברנה וגו כי יתייחס לביאה אחר שיהי' מוכרח לשוב לבסוף אח"כ משא"כ תאות צדיקים לשמוח בעבודת ה' יתן מיד ומזה יקחו מוסר מאחר שההכרח לא יגונה ישוב מיד וטוב לו וק"ל.
ובזה יש לפרש פי' הפסוק הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברינה נשא אלומותיו דכ' האלשיך בפסוק קחו מוסרי ואל כסף וגוי' כי טובה חכמה מפנינים וכל חפציה לא יושוו בה והוא בסי' ח' פסוקי' וי"א וז"ל כי המתרחק מתורת ה' א' מהסיבות הוא כי הדבק בדרכי ועניני מצוותי' לא ימושו ממנו היסורין כי דרך חיים תוכחת מוסר וכו' וביותר החסרון כסף המצוי בעובדי הש"י לזה א' קחו מוסרי ואל כסף גם שיהיו הייסורין חסרון כסף הקשין מכל מיני יסורין מ"מ טוב לך היסורין בהחזיקך בי מאלפי זהב וכסף כי בזה יזכה לחיי עה"ב וכו' ולא יצטרך לבוא בגלגול כמ"ש דניאל תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין וכו' וכמ"ש וכל חפצים לא ישוו בה כי חפצי בני אדם יש חפצו כסף וזהב ויש שררה וכבוד וז"ש כל חפצי' לא ישוו בה מפאת איכות' המיוחד לה והדבק בה העוסק בה באמת וכו' כי עושר וכבוד הוא בשמאלה ומכ"ש ימינה ומכ"ש היא עצמה.
ובזה יובן הלך ילך ר"ל מה שהולך ומתרחק מתורת ה' ועבודתו ומצוותיה ובכה ומתעצב על שהוא נשא משך הזרע שהוא השפע והעושר שבידו ורוצה שיהיה נמשך העושר ההוא לו ולזרעו אחריו ויש בו ב' פירושים ושניהם אמת א' הזרע הוא השפע כנודע וב' הוא כפשוטו שיהיה נמשך אל הזרע שפעו ועשרו מחמת זה אינו חפץ להתדבק ולשמוח בעבודת ה' רק הוא כמשא כבידה על ראשו כשמתפלל מחמת מצות אנשים מלומדה וכמו שכתבתי על פסוק ויהי העם כמתאוננים לכך היה רע בעיני ה' יעו"ש בכתבי וכמ"ש האלשי"ך בפ' ראה כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו כי יותר שהוא עשיר מתרחק מן המקום יעו"ש והכל הוא מיראת הכסף שלא יאבד ממנו העושר בעסק השתדלת תורת ה' ומצוותי' ודואג על עניני עה"ז ולא על חיי עה"ב והקב"ה אב הרחמן שלא ידח ממנו נדח וצריך להתגלגל כמה פעמים ולחזור ולבוא בזה העולם כמה פעמים וכמו ששמעתי בשם המגיד ר"לי מאוסטרע איזה שוטה הלן בבית הקברות שיש כמה קברים מן הרשע הנק' שוטה וכו' כי כמה פעמים מת וכו' וז"ש כפל הלך ילך שמרמז על מיתתו כמה פעמי' כמ"ש חז"ל בכו בכה להולך וגו' ולכך בא יבוא ברנה שיצטרך לבוא בזה העולם כמה פעמים עד שיעסוק בתורת ה' ובעבודתו ברנה כשהוא נושא אלמותיו שהוא קש ותבן בלא הזרע ור"ל בעניות ותחת שלא רצה לעבוד הרשע את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ר"ל הסבה היה מחמת רב כל שהי' ירא לנפשו בזה שלא יאבד עשרו וזה הי' המניע' שלו מהתדבק בתורת ה' ומצוותיה לכך ועבדת אח"כ בסוף הגלגול ברעב ובחסר כל וזהו כוונת המשנה באבות כל המבטל את התורה מעושר דהל"ל בעושרו אלא ש"מ דר"ל מחמת עושרו מתיירא ומרחק א"ע מהתורה כנ"ל לכך סופו בגלגול שני לבטלה מעוני ואח"כ כשמקיים מעוני סופו לקיימו מעושר וק"ל.
ובזה יובן פ' המשנה פ"י דשבת המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת וכו' דהעולה מן הנז' כי פסוק הלך ילך ובכה יש לו ב' פירושים ושניהם אמת כי זה נמשך מזה כי הלך נק' המתרחק מעבודת ה' וגם הלך נק' מיתה כמ"שא חז"ל ונערותיה הולכו' שהלכו למיתה ונלמד מעשו שאמר אנכי הולך למות וגו' וגם הזרע יש לו ב' פירושים א' על עושר ושפע וב' על בנים ושניהם אמת כי בשם זרע יכולה ושניהם באו משפע יסוד צדיק עליון כנודע וגם בא יבוא יש לו ב' פירושי' א' על בואו להתקרב לעבודת הש"י וב' בואו לעולם הזה ושניהם אמת וז"ש הלך ילך ר"ל מצד שהלך והתרחק א"ע מעבוד' ה' לכך ילך כמה פעמים למית' לכך ובכה ו"יו נוספת על בכי' לכמה פעמים על העדרו מעה"ז ואח"כ כשיבוא בזה העולם אחר הגלגול יהיה מכונה לשם ביאה להתקרב לעבוד עבודת ה' ברנה וק"ל.
ובזה נבוא לביאר משנה הנ"ל שיש ג' סיבות אל המונע א"ע מעבודת ה' בשמחה ובטוב לבב ותחלה נתרץ ש"ס דסוטה דף מ"ד ויספו השוטרים ואמרו מי האיש היר' ורך הלבב ר"ע אומר שאינו יכול לעמו' בקשרי המלחמ' ר"י אומר הירא מעבירה שבידו וכו' ונ"ל דלפ"ז דזה שבידו עבירה אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה שהוא המלחמה הכבידה כמ"ש בח"ה שא' החכם לאנשי החיל השבים מצבא המלחמה שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדול' שהוא מלחמת היצ"ה שהוא בין בשבתו בביתו ובלכתו בדרך בתורתו ותפלתו ואכילתו צריך ללחום תמיד מלחמה זו עם היצה"ר וזהו שאמרתי טעם ב' פירושים שנכללו בתיבה א' כי לחם הוא מזון כמו בר ולחם ועוד פ' ב' כי לחם הוא מלחמה כמ"ש בתהלים סי' ל"ה לחם את לוחמי החזק מגן וצינה וקומה בעזרתי ושניהם אמת כמ"ש הינוקא בזוהר בשלח איבעית לאכול בקרבא וכו' כי כדי שיוכל להעלות ניצוצי המאכל הוא מלחמה גדולה ח"ו שלא ינוצח מן הניצוץ ומחטיאו כמ"ש בכתבי' על יוחנן כה"ג שנעשה צדוקי שאכל קדשים בלא כוונה והיה בו ניצוץ וכו' יעו"ש ובתפלה נודע שהמחשבות זרות הוא מלחמה גדולה לכך נקראו הצדיקים גבורי כח היודעים לעמוד בקשרי המלחמה משא"כ הרשעים וגם המוני עם מחמת עונות שבידם אינ' רוצים להלחם ביצרם ולעמוד בקשרי המלחמה והוא נחבא אחורי הכלים והלואי שלא יוסיף גם הוא עם השונא להלחם בצדיקי יראי הש"י וגם אלו השלמים בעבודת הש"י באין רואה אבל בין המוני עם יחוש מן המלעיגי' וכמו שכתבתי על פ' הפסוק מי יתנך כאח לי אמצאך בחוץ אשקך לא יבוזו כי כשהאדם דבק בהקב"ה אין חשש המלעיגים הרואים עולה על לבו משא"כ כשירד ממדריגותו הוא בוש וירא מגש' לעבודת הקודש שלא יאמרו הרואים והוא ע"ד ויהיו שניהם ערומים ויתבוששו כשהפשוטו חלוקי דרבנין מהם בסיבת עונם אז ויתבוששו ויתחב' האדם וגו' שאז אינו יכול לעמוד בקישרי המלחמה וכן מצינו ישראל שנתייראו מקרני הוד משה שגרם החטא ויראו מגשת אליו.
ובזה נבוא לביאור המשנה המצניע ר"ל האדם שאינו יכול לעמוד או אינו רוצה לעמוד בקשרי המלחמה נגד היצה"ר רק מצניע את עצמו כמו ויתחבא האדם האמת הוא מחמת החטא כנ"ל אבל נותן טעם לפגם על א' מג' סבות הוא מצניע את עצמו א' כנ"ל פן יאבד הזרע שהוא השפע והעושר ממנו והוא רוצה להצניע ולהמשיך עשרו אל זרעו אחריו והוא כולל ב' פירושים וזה נמשך מזה מה שמצניע את עצמו הוא לזרע ר"ל לסבת הזרע שהוא השפע שלא יאבד ממנו וגם כוונתו להצניע לזרע להמשיך השפע לזרעו אחריו משא"כ אם יעמוד בקשרי המלחמ' של היצה"ר שהוא ויאבק איש עמו חושש פן יגע בכף ירכו שהוא היקום והעושר אשר מעמיד ומקים את האדם על רגלו וכמ"ש בזוהר ג"כ דקאי על העושר שהוא תמכין דאורייתא יעו"ש סבה ב' שמתייר' שלא יהי' לשחוק וללעג בעיני כולם כי עובדי הש"י שפלים ונבזים והם למשל ולשנינה וזהו לדוגמא ולראי' בעיני כולם האומרים חזי זה האיש שהי' עובד ה' מה עלתה לו כי הוא ח"ו מט לפני רשע והי' לבז ולסבה זו ירפה ידי אד' מעבו' ה' וכבני דורו של מלאכי הנביא שאמרו שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' גם נבנו עושי רשעה וכמ"ש האלשיך משלי סימן ך"ה יעו"ש כי שם ינוחו יגיעי כח ובעה"ז הוא רק הכנה לשבת בעה"ב ובעה"ז הוא עיף ויגע ומה שיש צדיק וטוב לו בעה"ז הוא מצד הגלגול שהי' צדיק בן צדיק ר"ל בגלגול הקודם היה ג"כ צדיק וכ"כ האלשיך שם וכו' והוא ע"ד הנ"ל שזכרתי ג"כ במשנה המקיי' את התור' מעוני בגלגול א' סופו לקיימה מעושר בגלגול ב' שאז נק' צדיק בן צדיק ור"ל. סבה ג' ולרפואה שמצניע את עצמו שאינו עומד בקשרו המלחמה מחמת שיהי' רפואה לגופו כי צריך גבורי כח בתורה ותפלה לבטל מחשבות זרות ולשבר הקליפות שיתפלל וילמד בכח ובקול כנודע תיקוני הקרי בזה וכמ"ש בזוהר שלח לך הרפה או חזק שצריך גוף חזק לעבודת הש"י ולכך אינו רוצה להחליש את הגוף רק שיהיה רפואה ובריאה להגוף כשמצניע א"ע ואינו עומד במלחמת היצה"ר זהו הג' סבות המונעי' את האדם הירא ורך הלבב אבל א' תשובתו בצדו יעו"ש. והנה דרך היצה"ר בתחלה נעש' אורח ואח"כ בעל הבית וזה שהמצניע א"ע שלא לעמוד בקשרי המלחמה עם היצה"ר וסובר שבזה ניצל ממנו ואדרבה זה גורם שימצא מקום תחנותו אצלו ובעל כרחו יכריחו לעשות רצונו וז"ש המצניע א"ע בא' מג' סבות לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו ר"ל שהיצה"ר הוציאו אח"כ בע"כ להחטיאו חייב בכל שהוא ר"ל סוף ענין חייב אף על התחלה שהוא בשב ואל תעשה כי צריך מלחמת רשות דלא ליתי נכרים שהוא היצה"ר עליה ולא יצטרך למלחמת חוב כשבאו נכרים עליו משא"כ כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו ר"ל כשיעוררנו היצה"ר אז מקום למלחמה מאחר שגם תחלה לא הכניע א"ע וק"ל.
ובזה יובן פתוח תפתח את ידך לו ר"ל כשתפתח ידך לצדקה לא תכוין להנאת עצמך אף שגם הוא מצוה כמאמר הש"ס הרי סלע זו לצדקה על מנת שיחי' בני וכו' מ"מ לאו משנת חסידים הוא כי איזה חסיד המתחסד עם קונו לגמול חסד עם קב"הו ויכוין להמשיך יוד"יך הוא מן י' עלאה אל יוד תתאה ע"י פתח בסוד הויה אדני בשילוב שיש ו' אותיות בין יוד ליוד שהוא פתח המשפיע וזהו שאמר פתוח הצדקה יהיה על כוונה שתפתח יוד"יך לו והבן. ובאמת ממילא נמשך השפע לו ר"ל לאדם המשפיע ג"כ רק שיהיה שלא ע"מ לקבל פרס וק"ל.
איברא דיש לפרש הלך ילך וגו' דנודע מצד הכללות אי רישא דעמא טב כולא טב וה"ה בהיפך וז"ש הלך שאם ראש הדור הולך מעבודת ה' גורם להדור שגם המה ילך ובכה וגו' וה"ה כשחוזר בתשובה הנק' בא גורם שגם הדור יבא ברנה דכולא טב וק"ל.
מצוה ובו תדבקון להדבק בדרכיו וכו'.
לבאר פסוק ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום דכתב האלשי"ך בפרשה בחוקותי ובתהלים סי' ק"ז בשם מדרש שוחר טוב כל הנשמה תהלל יה הנשמה שבאדם בכל עת עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם אלא שרואה את הקב"ה שכל הארץ מלא כבודו וחורת לאחריה והטעם כי כל דבר תאב אל שורשו לכן נפש האדם רוצה לעלות אל ה' אשר נתנו אלא שרואה את ה' שכל הארץ עם היותה חומר מלאך כבודו על כן אומרת דיו לעבד להיות כרבו ובזה תנוח ותסבול היותה מעוטפת תוך חומר האדם ע"כ והנה סבה זו הוא גם בצדיקים הסובלים גלות מן הרשעים באמרם דיו לעבד להיות כרבו כמו הנשמה בתוך הגוף וזה נראה לי פירוש הפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני ר"ל בנות ירושלים אתם הצדיקים השבעתי אתכם לסבול גלות הרשעים כמו שאני סובל חולה הגוף העכור מצד אהבת דודי דיו לעבד להיות כרבו כו' תעשו גם אתם ואם תמצאו את דודי ע"י תפילת' מתוך גלות הרשעים תגידו לו חולת אהבת הנשמה שהיא חלק השכינה תהיה כוונת התפלה לאהבת השכינה והבן.
ובזה יובן ואתם הדביקים בה' ר"ל להדבק בדרכיו להיות עבד כרבו בענין הגלות הנ"ל ואז אתם חיים כולכם כל הנשמה ג"כ עושה כך להיותה תוך הגוף שלא לצאת משא"כ הרשעים בגובה אפם שאין סובלין הגלו' גם הנשמה אילו רוצה לסבול גלות הגוף לכך רשעים קרואי' מתים וז"ש ובו תדבקון והבן.
ובזה נראה לי פירוש הפסוק משלי סימן י"ז עבד משכיל ימשול בבן מביש וגו' מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' דכ' הקלשיך מה שמושל עבד משכיל על הבן מביש הוא ככור לזהב כי אין הכור גדול מזהב על שנתך בו כי אינו רק כלי להשביח בו הזהב וכו' יעו"ש וק"ל.
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והספיקות רבו ונ"ל דנודע אם היו שומעין מפי הקב"ה כל התורה לא היה שכחה בעולם רק ע"י ששמעו ממשה למדו ושכחו והנה השכחה הוא מצד הקליפה הנק' קללה היפך הקדושה הנק' ברוך ובזה יובן ראה אנכי מצד שאנכי למדתי אתכם לכך אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה משא"כ אלו שמעו מהש"י היה רק ברכה ולא שכחה המכונה קללה לכך עצה היעוצה שתהי' מ"מ ברכה אשר תשמעון כמה פעמים שלא ישכחו וק"ל.
ונבאר הפטורה ישעי' סי' עניה סערה לא נחמה הנני מרביץ בפוך אבניך וגו' לבאר זה נרא' לי כי תואר עניה יש לו ב' פ' א' עניה מתורה ומצות ב' עניה כפשוטו ובזה ג"כ יש ב' סוגים ונבאר משנה דאבות פת במלח תאכל וגו' אשריך בעולם הזה וכו' והקושי' מפורסמת מהו האושר בעה"ז וכבר רבו המפרשים בזה ולי נראה כפשוטו כו יש ב' סוגי עניות א' עני כפשוטו ב' שהוא עשיר ומ"מ בתואר עני יכונה וכמו שכתב הגאון מוהר"ם שיף ריש ועושר אל תתן לי כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו' א"כ יותר שהיא עשיר הוא יותר עני כי כשיש לו חמשים זהובים אינו תאב רק לחמשים וכשיש לו אלף זהו' תאוב עוד לאלף זהובי' וז"ש ריש ועושר ר"ל עשירות שיש בו ריש אל תתן לי ודפח"ח וכ"כ האלשיך בהפטורה זו למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה כי עשירות עה"ז אין לו שביעה וקצבה וכו' יעו"ש הרי שיש ב' סוגים בזה וההפרש כי סוג עני כפשוטו יש לו עה"ז עכ"פ שהוא שוקט במנוחה בביתו ומסתפק במועט שיש לו פת בשלו משא"כ סוג עני כשהוא עשיר הוא סוער והולך תמיד יום ולילה לא ישבתו כמ"ש בזוהר שטו העם ולקטו בשטות' נסבין לגרמייהו וכו' ומ"מ המרב' לא העדיף והממעיט לא החסיר
ובזה יובן המשנה כי זה שהוא עני כפשוטו להסתפק במועט פת במלח זהו מאושר עכ"פ בעה"ז וכו' משא"כ עניה סוער' העשיר שנקרא עניה רק שסוער והולך השקט לא יוכל זה לא נחמה שאין לו פנאי להתנחם על מעשיו להתחרט ולשוב עד שאני מרביץ בפוך אבניך וגו' וק"ל.
ופירש ב' עניה סוערה מתורה ומצות הענין דכ' האלשיך כי ג"ע והעה"ב קונה ע"י שקט ושלוה משא"כ גיהנם צריך להיות סוער והולך יום ולילה לא ישבות עד שישיגו בגניבה וגזילה וניאוף וכיוצא יעו"ש. ונ"ל שזהו שאמרו חז"ל שעתיד ליתן דין וחשבון והקשו כי תחלה היו ראוי ליתן חשבון ואח"כ דין וכו'. ולדברינו יבואר כי תחלת דינו של אדם מה ראה על ככה להניח דברי היצה"ט שעל ידו היה יורש ג"ע בהשקט ושלוה ולשמוע ליצה"ר לירש גיהנם בטורח גדול וכנ"ל ואח"כ יתן חשבון על פרטי עונותיו ואפשר שהי' לו מענה על זה ג"כ כמ"ש האלשיך משלי אשה הומה וגו' כי היצה"ט אומר רק פעם אחד ותו לא משא"כ היצה"ר הומה תמיד לא ניתן הפג רוחו ואלו הי' עושה כך היצה"ט הייתי שומע לו ג"כ אך דטענה זו הסתירה בצידו מזה שהוא תמיד הומה מכוח שיש לו סחורה רעה אשר לא יוכל שלחה לכך מוכרח להומה משא"כ היצה"ט יש לו סחורה טובה חיי עולם הזה ועולם הבא ואין צריך להיות הומה וכמ"ש האלשיך שם.
ובזה יובן עניה סוערה ר"ל גם שהיא עניה מתור' ומצות רוצה לפטור את עצמו מצד שהי' סוערה שהיצה"ר הי' סוער והולך משא"כ היצה"ט ובאמת תשובתו בצידו כאמור לכך לא נחמה לכך עצה היעוצה כל צמא לכו למים וכו' דאי' במדרש איכה הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו והקושיא מפורסמת מה זה הלואי ולפי הנ"ל א"ש כי היצה"ר הומה משא"כ היצה"ט וכנ"ל וז"ש הלואי אותי עזבו שלא ילמדו לש"ש מצד היצה"ט רק מצד היצה"ר שהוא הומה תמיד ובזה תורתי שמרו שישמרו לעד בעבור כבוד ונצחון מסעודה וכיוצא שהיא מצד היצה"ר אשר הומה תמיד משא"כ היצה"ט שאינו הומה תמיד לא ישמור שיהי' קיים לעד וז"ש בש"ס דר"ה וסעודת גדולות עושין להם לעידי ראי' שיהי' רגילין לבוא וק"ל.
עוד יש לומר כי אדם בריא שותה מים לצמאו משא"כ אדם חלש צריך ליין וחלב כך אדם שנשמתו בריא שותה בצמא דברי תוכחת מוסר משא"כ מי שנשמתו חולה טועם מתוק למר צריך להלבישו בתוך איזה משל ומליצה ופשט כדי שיהי' מתוק לחיך שיטעום יין וחלב ובתוכו פנימי' מוסר והנה ב' סוגי אדם הנ"ל אדם בריא טועם רק פנימית מוסר ואדם חלש טועם המשל והמליצה שהיא יין וחלב ולא מוסר הפנימי ויש עוד כת ג' שאינו רוצה לשמוע גם יין וחלב פן ישמע ושב ורפא לו וז"ש הלואי אותי עזבו שהיא פנימי המוסר ותורתי שמרו שהוא הלבוש והפשט שמתוך המאור שבה וכו' ור"ל.
וז"ש כל צמא לכו למים שהיא פנימית המוסר שהיא תכלית ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף יין וחלב שהיא הלבוש כמו המשל והמליצה אולי מתוך המאור שבה וכו' ור"ל כשהוא תאוב לשמוע תורה בחשק וצמא לשתו' דבריהם אז מצילתו מעבירה וכנ"ל ואשר אין לו כסף שאינו כוסף וחושק לשמוע תורה לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב ר"ל דאי' בזוהר שמות דף ך' ע"ב דודי לי ואני לו הרועה בשושנים מה השושן אדום ולבן כך ריח הקרבן חלב ודם וכו' מאדים ולבן וכו' עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו הוא מזבח כפרה יעו"ש ויין הוא אדום שנאמר אל תירא יין כי יתאדם ולבן הוא חלב והכוונה דכ' בכתבי האר"י זלה"ה וז"ל מי שיחשוק בתורה כ"כ עד שיום ולילה לא ישבות ולא יחשוב מדברי עה"ז רק בד"ת ודאי ישיג וכו' ולא יצטרך לשום סגופים וענויים ע"כ וז"ש כל צמא לכו למים שהשותה בצמא את דבריהם בחשק גדול אין צריך להיות יושב בתענית להקריב חלבו ודמו כשושנים משא"כ מי שאין לו כסף וחשק צריך ליין וחלב שהוא אדם ולבן וק"ל. וז"ש למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה ר"ל למה הוא כוסף וחושק בלא לחמה של תורה רק לדברי ועסקי עה"ז שהוא יגיעכם בלא לשבעה שאין חצי תאוותו בידו וכפי' האלשיך וכו' ולדברינו אתי כפשוטו שאז צריך לתעניתים ויגיעכם בלא לשבעה משא"כ אם היה כוסף לה הי' בלא לחם כי אם בלחם לשבעה שאין צריך לתענית וק"ל וכמ"ש בכתבים פי' הפסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה שאין צריך לתענית הנעלב ושומע חרפתו ושותק ודפח"ח.
והכא נמי אם היה כוסף ישבע בלחם כפשוטו וק"ל וא"כ ב' פירושים נמשך זה מזה מכח שאינו כוסף ללחם תורה מכח זה הוא בלא לחם ממש ויגיעכם בלא לשבעה ויותר היה נכון שיהיה כוסף ללחם תורה וישבע בלחם ממש והבן.
ובזה נבאר מצות פ"ו דכ' הרמב"ם מי שנפשו חשקה בתורה כבן עזאי יוכל לבטל מפריה ורביה בלבד שלא יהיה יצרו מתגבר עליו וכמ"ש בטא"ה סי' א' ועיין מה שהקשתי במ"א וגם יש להקשות עוד ולפי הנ"ל א"ש כשלומד בחשק ניצל מיצה"ר שלא יתגבר עליו וכמ"ש החסיד מוהר"י יעב"ץ הנ"ל וק"ל.
שופטים
מצוה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך למען תחיה וירשת הארץ וקשה הא זה אחר ביאת הארץ נצטוו וא"כ מאי וירשת וגו' וחז"ל דרשו כדאי מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן וכו' ועוד קשה הא כל המצות הם נצחיים ואיך שייך זה גם בזמן הזה ושאר הספיקות ותחלה נבאר ש"ס דשבת פ"ו תניא ר' יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורעניות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שנאמר ראשיה בשחד ישפוטו וכהני' במחיר יורו ונביאי' בכסף יקסמו רשעים הם אלה שתלו בטחונם במי שאמר והי' העולם לפיכך מביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם וכו' עד ואשיבה שופטיך כבראשונה ע"כ והספיקות רבו א' איך אמר לשון שלילה שאין פורעניות בא אלא בשביל דייני ישראל ובשביל זה חרבה ציון וירושלים כמו שסיים בגללכם ציון שדה תחרש וכו' וקשה מש"ס ב"מ פ"ב לא חרבה ירושלים אלא שדנו ולא עבדו לפנים משורת הדין והקשה התו' הא ביומא אמרינן מפני שנאת חנם חרב מירושלים וא"כ אין זה ענין לדייני ישראל הנ"ל הגם דקושיא זו לבד היה אפשר לתרץ ע"י קושיא אחרת שהקשו התו' בפ"ב דב"מ אהא דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא שדנו בה דין תורה וכו' והקשה התו' הא ביומא אמרינן ע"י שנאת חנם חרבה ומשני התו' וי"ל דהא והא גרמא ע"כ ויש להקשות הא אמר לשון שלילה ואיך משני הא והא גרמא וכבר הארכתי בזה במ"א ע"י ביאר הרמב"ם יעו"ש וא"כ גם קושיא זו מבוארת דשנאת חנם דקאמר ביומא וגם ש"ס דב"מ דלא עבדו לפנים משורת הדין הכל שייך בדיינים ושפיר אמר כאן לשון שלילה ודו"ק קשה קושיות הרי"ף רשעים הם אלא שתלו בטחונם וכו' אינו ענין לכאן כלל ג' ק' קושיות מהרש"א לפיכך וכו' מפ' רש"י נראה דקאי אדלעיל ולא משמע כן וכו' ולדידי קשה טובא דאי קאי אדלעיל לפי שתלו בטחונם בה' לפיכך הביא עליה' ג' פורעניות דמשמע דאם לא תלו בטחונם בה לא היו נענשי' כ"כ והו' תמוהו הג' דב' קושיות אלו בלא קושי' א' היה אפשר לתרץ זה ע"י ב' קו' אחרי' בסוגיא זה והו' דק' קו' ד' אם תלו בטחונם בה' איך הם רשעים ה' ק' למה בדקדוק נענשו ג' נגד ג' ול"ל דשמעתי בשם מורי פי' הפ' רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם דק' אם כבר עשה רצון יראיו מה צריך עו' לשמוע ישועתם להושיעם ועכ"פ איפכא הל"ל ששומע שועתם ורצון יריאיו יעשה וביאר כי מצינו מדתו יתברך ששומע לכל הקוראים אותו או לטובה או לרעה ח"ו כמאמר חז"ל גנבא אמחתרתא רחמנא קריא וכ"ת א"כ מה הפרש יש בין צדיק לרשע וביאר כי יש הפרש גדול ביניהם כי הגנב נשמע תפלתו שיוכל לגנוב ואח"כ שנתפס על גניבתו חוזר וקורא לו יתברך שוב לא נענה מאחר שבחר בזה משא"כ הצדיק המתפלל על איזה דבר גם שיודע ה' שאין זה לטובתו מ"מ ה' עושה מבוקשו וז"ש רצון יריאיו יעשה ואח"כ כשרואה שאין זה טובתו חוזר וקורא אל ה' ואז ברחמיו ית' שועתם ישמע ויושיעם מ"מ ודפח"ח ובדרך זה ששמעתי מהרב מו' יואל פי' המדרש הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכו' שהוא תמוה וביאר כי מצינו לחז"ל דגנבא אמחתרתא וכו' ויש להבין למה באמת הוא כך שנשמע תפלתו במה שהוא נגד רצונו יתברך וצריך לומר דהוא מהכרח דאל"כ אין בחירה כשלא יוכל לעשות רע ועוד כי מזה יתן לב להתפלל שיוכל לעשות טוב מאחר שרואה שיש משגיח שומע תפלת המתפלל לפניו ית' והראי' ששומע תפלתו להרע לזולתו א"כ כ"ש להטיב שישמע לו היוצא מזה אלו הרשעים חוטאים בסבת בטחונם בו ית' שיעזור להם כשיתפללו שיוכלו לגנוב ולחמוס וכיוצא בזה דלולי זאת לא היו עולה על לבם זאת והיו סומכין על התורה דכתיב לא תגנב ובזה יובן הלואי אותי עזבו ר"ל שלא יבטחו בי לעשות מעשים רעים ובוטחים בי לעזור להם ואז כשלא יבטחו בי אז תורתי שמרו דכתיב לא תגנוב משא"כ עתה ע"י סבת בטחונם בי חוטאים ותורתי לא שמרו ודפח"ח ובזה נ"ל לבאר משנה סוף פאה ויבואר לבסוף.
ונחזור לענין הנ"ל כי הרשעים הבטחון בו ית' הוא סיבת רשעתם וכנ"ל והנה יש עוד רשעים שסוברים לית דין ולית דיין ואין בטחונם בו יתברך כלל והנפקותא בין ב' סוגי רשעים הנ"ל נראה דעונש סוג א' שבוטחין בו ית' ראוי שיהי' עונשם מדה כנגד מדה משא"כ סוג ב' והוא דהרב האלשיך בפ' שמיני כ' פי' הפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ופי' שזהו החסד לשלם לאיש שחטא מדה כ"מ כמעשהו ובזה ירויח שיפקח עיניו וישגיח וירא כי יש למעלה עין רואה ולא ילך בקרי פן ילך גם הוא ית' עמו בחמת קרי וכו' משא"כ כשיראה הרמז אשר יוכיחנו ית' מעין חטאו יתן לב לשוב אל ה' וירחמהו וכו' יעו"ש א"כ הרשע הבוטח בו ית' שרואה שתפלתו נשמעת גם לדבר עבירה א"כ יודע שיש למעלה עין רואה א"כ כשהוא נענש מדה כ"מ מיד יתן לב לשוב ויתפלל אל ה' כמו שנענה אז להרע כ"ש להטיב משא"כ הרשע מסוג ב' שאין מאמין שיש עין רואה גם שיענש מדה כ"מ יאמר מקרה הוא שאינו מאמין שיש דין לעונש הרשעים ומעתה אין תועלת לו בזה שיענש מכ"מ ובזה יובן רשעים הם אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה עולם ר"ל שאינם מסוג ב' אלא שהם מסוג א' שהם רשעים מצד בטחונם בו ית' לפיכך הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם דהיינו מדה כ"מ והוא ע"ד הנ"ל ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וק"ל.
בפרשת שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ והספיקות יבוארו. ונראה כלל הכל מ"ש החסיד מוהר"י יעב"ץ בפ"ב דאבות במשנה ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וז"ל שזהו כלל גדול להתמדת השלום והאהבה בין האנשים וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסיבת שפוט האדם משפטו א' לעצמו ומשפט א' לזולתו לכן הזהיר וכו' שיהי' דעתך ונפשך תחת נפשו המשל חרפך בן אדם על איזה דבר שעשית לו אל תשיבהו עד שתדין אתה בעצמך אם הי' הוא עושה לך מה שעשית לו אם היית מחרפו יותר ממה שחרפך וכן המשל בכל משא ומתן שיהי' לך אצל חבירך וכו' יעו"ש.
וזהו שאמר שופטים ושוטרים תתן לך רצה לומר אותו משפט שהיית רוצה על חבירך אותו משפט שפוט לעצמך ותתן לך זה השופט שישפוט אותך כמו זולתך ואז כל אחד על מקומו יבוא בשלום וק"ל. אך כדי להבין שופטים ושוטרים כפל נ"ל דזכרתי בביאור והצר לך בכל שעריך כי מלחמת השונא הוא לכבוש שערי העיר או מדינה וכו'. וכן האדם שהיא עיר קטנה ובא עליה מלך גדול הוא היצה"ר לכך צריך שמירה מעולה בז' שערים שיש בראש האדם כמבואר בס"י ב' עינים וב' אזנים וב' נקבי האף והפה שהוא ראש כולם יכלכל דבריו במשפט מה לדבר ומה שלא לדבר וכמ"ש הרמב"ם בחלקי הדבור שהם ה' חלקים מצוה בו ונזהר וכו'. וכן הענין הראיה והשמיעה ישפוט שפוט לעצמו מה יראה ומה שלא לראות וכן הכרוז יוצא בכל יום בבוקר בקומו ממשכב להזהיר על כל אבר ואבר עיניך לנוכח יביטו וכיוצא ואחר המשפט ששופט מה למנוע יעמיד שוטר ע"ז לקנוסו לרדות את עצמו אם יעבור החק כגון אם יסתכל בנשים יתן קנס דבר מה לצדקה וכיוצא בזה וז"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וזה יסייעך שסוף הוא אשר ה' אלהיך נתן לך שגם איברים שאינו ברשותך יתן לך הש"י שיהיו ברשותך כנזכר בש"ס דנדרים אברם הוא אברהם בתחלה מלך על רמ"ג איברים ואח"כ על רמ"ח יעו"ש. ושפטו את העם משפט צדק דכ' הרמ"א בס' מחיר יין יעשו עץ גבוה חמשים אמה שהוא עצת היצה"ר כשלא יוכל להאד' לפתותו ברע מפתהו בתכלי' הטוב מדריגה עליונה שלא יוכל לעמוד בה וזה יהי' סבת נפילתו יעו"ש לכך הזהיר ושפטו את העם שהם האיברים משפט צדק מדריגה ממוצע שיהי' נשאר קיים בה וגם כשתלך בדרך המיצוע שהוא משפט צדק לא תטה ברעיונך ומחשבתך לא לצד ימין של התורה שהיא ארך ימים בימינה ולא להטות לשמאל שהיא בשמאלה עושר וכבוד וכמ"ש בעוללות אפרים במ"ש לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל על דרך הרוצה להחכים יטה לדרום להעשיר יטה לצפון כאמור רק שיעשה לשם פועלן יעו"ש.
וז"ש לא תטה משפט ושוב הזהיר נגד היצה"ר לא תכיר פנים ולא תקח שחד דכתב בח"ה שער יחוד המעשה פרק ה' כי טוב לפתותך כבר הגעת למעלת החסידים השתדל להפיק רצון בני אדם למצא חן בעיניהם ולקיי' משחז"ל כל שרוח הבריו' נוחה המנו רוח המקו' וכו' תשובה מה יועיל לי זה וכו' עד ברצות ה' דרכי איש גם אויביו וכו' יעו"ש וז"ש לא תכיר פנים שיהי' השתדלותך למצא חן בעיני בני אדם ולהכיר פנים של הגדולים החשובים להפיק רצונם כי הסתירה בצדו כנז' שם ולא תקח שוחד ר"ל שתהי' הוא היצה"ר ואתה חד כגון מה שכ' בח"ה שם שיפתותך שלא יראה בך שום מדה טובה כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך לכך קצר בתפלתך ובכל כתות בני אדם תלך עמהם במאכל ובמשתה והשחוק וכו' ואם תשמע לו בזה ישלול ממך אמונתך ולא תרגיש ותברח מהאש הקטנה אל אש הגדולה וכו' יעו"ש וז"ש לא תקח ממנו שוחד דברים שתגרום שהוא חד עמך כי יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים שתהי' לץ ורשע רק צדק צדק תרדוף שתעשה הצדק מצד שהוא צדק ולא לשום כוונה אחרת ואם ישבחוהו בני אדם או יכבדוהו עבורו לא יזיק מאחר שאין כוונתו לזה להטות משפט רק שיעשה לשם פועלן למען תחיה וירשת את הארץ בזה ובבא היא הארץ העליונה כי עולמך תראה בחייך וכמ"ש בש"ס דברכו' פ"ב יעו"ש וכמ"ש הרמב"ן בפ' אמור וחי בהם יעו"ש הגם שסוף הכבוד לבוא וז"ש למען וגו'
עוד יש לומר צדק צדק תרדוף וגו' ע"ד בקשו בקשו צדק ענוה אולי תסתרו ביום וכו' והוא ה' עלאה ה' תתאה עקב ענוה יראת ה' וז"ש כפל צדק צדק שילך ממדריגה למדריגה וכו' ובזה נבאר בהפטרה הנ"ל ישע' סי ' נא' אנכי אנכי הוא מנחמכם דכ' האלשיך זכרו תורת משה עבדי הנה אנוכי שולח לכם את אליהו וגו' ודפח"ח ובזה ביארתי אנכי אנכי וק"ל
עוד יש לומר עפ"י שביארנו עניה סוערה לא נחמה נגד זה אמר אנכי אנכי מנחמכם והוא עפ"י מ"ש והאלשיך אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה יעו"ש ולי נראה לפרש אנכי ארד עמך וגו' כי מצינו מדת יעקב הסתפקות יש לי כל ועשו בהיפך לבקש מותרת יש לי רב והנפקותא כי דרכו של תור' כך היא פת במלח וכו' וז"ש עשו אנכי עשו בכרך ועי"ז של מדת עשו גרם גלו' שביטלו ותורה עד שיאמרו ואנכי פניתי הבית וכמ"ש בתיקוני' וכו' ור"ל לפנות עסקיו ועסקי ביתו לגמלים לגמול חסד עם השכינה וז"ש אנוכי של עשו גרם לירד בגלות מצרים ואנכי של לבן שא' אנכי פניתי הבית אנוכי אעלך גם עלה בכל ד' גאולות וק"ל
ובזה יובן אנכי אנכי מנחמכם והבן. ולי נראה עתה באופן זה עפ"י משנ' דאבו' מאוד מאו' הוי שפל רוח וכו' דזכרנו מה שנבחרו אומה ישראלית יותר מן ע' אומות על שאינן מגדילין עצמם כשאני משפיע להם טובה שנא' לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט שממעטין עצמכם אברהם אמר אנכי עפר ואפר משה אמר מי אנכי וגו' ונחנו מה לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון וכו'
ובזה יובן אנכי של אברהם אנכי של משה הוא מנחמכם הוא נחמה שלכם שלא יחליפם באומה אחרת שהם מגדלין עצמכ' ואתם ממעטין עצמיכם והש"י שוכן את דכא וק"ל. עוד יש לומר משנה שתקות אנוש רימה
ובזה נבאר בסדר פ' המלך כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו' שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים וגו' לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה והנה הרמב"ם חשב זה למצוה מתרי"ג מצות מינוי המלך והרלב"ג סתרו שנאמ' ואמרת אשימה עלי מלך וכו' משמע שהוא רשות ולא מצוה וכו' וכבר ביארתי מזה במ"א יעו"ש.
והעולה משם דודאי הרמ"בם משה אמת ותורתו אמת שהוא מצוה רק מה שאמרו אשימה עלי מלך ככל הגוים שהוא להיות תקיף וגבור להטיל אימה על הציבור זה אינו מצוה כאשר יבואר רק שום תשים עליך מלך ודרשו בש"ס דסנהדרין שתהא אימתו עליך וקשה וכי צריך לצוות על זה שוודאי ממילא יהי' מוראו עליהם שבידו להחיות ולהמית לרדות וללקות מי שימרה פיו אלא ש"מ שאין מלך ישראל מטיל אימה רק לנהוג בנחת וז"ש שום תשים אשר יבחר ה' וכי מי יודע אם בחרו ה' ולפי הנ"ל א"ש כי כבר ידוע מה שבחר ה' בישראל יותר מן ע' אומות על שאינן מגדלין עצמן רק ממעטין עצמן וכמו שאול המלך שנחבא אל הכלים ומשה אמר מי אנוכי כי אלך וכו' ואלדד ומידד שנשתיירו במחנה ודרשו חז"ל וכו' וזהו שברחו מן הכבוד והשררה בזה יבחר ה' וכמו שכ' הארי' זלה"ה למה אתה בוש וירא לכך נבחרת וכו' א"כ מלך ישראל זה שממעט ומשפיל עצמו תרצה אתה להשפילו ג"כ להיות נבזה בעיניך שלא יהי' דבריו נשמעין לכך הוצרך הש"י להזהיר ולצוות שום תשים כפל שתהא אימתו עליך כי אני הגוזר עליך כך והטעם כי מקרב אחיך תשוב עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וזה סבה להיותו כגר בארץ המלוכה שלו' שלא להגדיל א"ע רק למעט א"ע דזכרתי באור ש"ס דב"ב מונבוז ביזבז אוצרות וכו' דכתוב בח"ה שבמדינות הודו נהגו למנות איש נכרי דוקא למלך על שנה שלא ידע נמוסי מדינה ההיא וכו' יעו"ש ובזה יובן שתקות אנוש רימה אז ילך למנוחת הנצחיי וכמאמר מונבז וק"ל.
וז"ש לא תוכל לתת עליך איש נכרי רק מקרב אחיך היודע כי המלוכה היא לפי שעה וכו' ומזה נמשך לבלתי רום לבבו מאחיו למען יאריך ימים על ממלכתו היפך המנהיג עצמו ברבנות בכבוד ושררה הוא בכלל ד' דברים שאמרו בש"ס דברכות המקצר ימיו של אדם ונלמד מיוסף וכו' משא"כ היודע נמוסי מדינה שהיא המלוכה לפי שעה הוא כגר ביניהם ואינו נוהג שררה ביניהם לבלתי רום לבבו מאחיו ואז יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וק"ל ובזה נבאר ש"ס דר"ה דף י"ו ע"ב וא"ר יצחק כל שנה שרשה מתחלה מתעשרת בסופה שנאמר מראשית השנה ועד אחרית וגו' מרשית כתיב ועד אחרית שיש לה אחרית ופי' רש"י שרשה מתחלה שישראל עושין עצמן רשים בר"ה לדבר תחנונים שנא' תחנוני' ידבר רש וגו' והתו' בד"ה שרשה בתחלתה וז"ל שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים ע"כ.
וי"ל מה פליגי רש"י ותו' ונבאר בהרחבות ביאור יותר משנה הנ"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה דכ' הרמ"בם בפ"ב מה"ל דיעות דרך המיצוע הוא הנכון זולת גובה הלב שצריך להתרחק מן קצה עד קצה וז"ש חז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו' ועוד אמרו כל המגביה לבו כפר בעיקר שנא' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח אפילו מקצתה וכו' וי"ל דבפעם א' נמי סגי ללימוד הרמ"בם הנ"ל ול"ל מאוד מאוד ב"פ ועוד שתקות אנוש רמה אין לו שחר כלל ונראה לי דידוע מה שאמרו חז"ל אשר נשיא יחטא מ"ט לא כתיב אם כמו באינך אלא משום דגס רוחי' דעמא אזלין אבתרי' לאו בספיקא הוא וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ך"ג יעו"ש. נגד סתם ואדם אמר מאוד הוי שפל רוח ללמד דין הרמב"ם הנ"ל שלא לילך דרך המצוע בזה רק אל קצה האחרון מאחר שגורם ע"י רום לבבו להיות כופר בעיקר וכנ"ל וכמ"ש נשיא ומלך שהוא עלול יורד להגיס דעתו כמ"ש אשר נשיא יחטא וכנ"ל לכך הוצרך לכפול אזהרתו מאוד מאוד הוי שפל רוח נגד נשיא ומלך וכ"ת שהיא בלתי אפשרי לכך נתן טעם שישים אל לבו שתקות אנוש רמה ע"פ משל שזכר בח"ה שנהגו במדינות הודו למלוך עליהם איש כפרי על שנה אחת וכו' יעו"ש ונגד זה הזהירה תורה באומה ישראלית לא תוכל לתת עליך איש נכרי כי אם מקריב אחיך וגו' היודע נמוסי מדינה זאת שהיא רק לפי שעה המלכות כנ"ל והנמשל הוא האדם מלך ומושל על עיר ומדינה עה"ז שהיא רק לפי שעה ועיקר מלכותו להכין שם בחסד וצדקה שעושה בעה"ז כסאו ומלכותו לעול' ועד בעולם הנצחיי ונודע כל זמן שגופו קיים בקבר אין לו מעמד ומצב נכון בעולם הנצחי כי אם אחר שכל הגופו בקבר ונעשה רמה אז הולך למנוחה וז"ש שתקות אנוש רמה וא"כ איך יתגאה במלכות עולם שאינו שלו זה שיש לו אינו שלו ושאינו שלו למה הוא לו ויותר יבחר בקנין שהוא שלו ודאי וק"ל.
ובזה יובן כל שנה וכו'. כי זכרנו לעיל שיש עולם שנה ונפש וכמו שיש ראש בשנה כך יש ראש בנפש וכמו שיש ראש בנפש אדם פרטי כך יש בכלל ראש הקהל או ראש מדינה ובעולם וכן בשנה וז"ש כל שנה ר"ל ראש השנה שהוא נשיא ומלך ועושה עצמו רש בתחלתה שהיא בעה"ז מתעשרת בסופה בעקב שהוא לעה"ב כמבואר במשל הנ"ל שנאמר מראשית השנה מרשית כתיב ומינה ג"כ נשמע כמו שהוא בנפש כך הוא בשנה ממש שאם הראש ונשיא עושה עצמו בר"ה רש להיות כאחד העם וכמו שנאמר בתוך עמי אנכי יושבת וכמ"ש בזוהר מתעשרת בסופה שיוצא זכאי בדינא בלי קטרג בר"ה.
ובזה יובן דרש"י ותו' מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דזכרנו בהפטרה עניה סוערה דיש ב' סוגים א' עניה ממש וב' עניה מתורה ומצות וכו' ותפס רש"י סוג ב' שאינן באים בר"ה לבקש מצד מעשיו שהתענה ולמד ועשה צדקה שאז ידקדקו אחריו אם עשה כהוגן לכך אינו בא לבקש ולחנן על נפשו מצד מעשיי רק עושין עצמן רשים בר"ה כאלו הם עניים מתורה ומצות רק תחנונים ידבר רש מתנת חנם שאין להם לתלות במעשים טובים אז מתעשרת בסופה והתו' נקטו סוג א' שהם עניים ממש רק שיש בזה ג"כ ב' מיני עניים אחד עני ממש ב' עשיר שנקרא עני כמ"ש ריש ועושר שהריש הוה עם עושר אל תתן לי והטעם כי עני ממש לבו נשבר ומרחמין עליו משא"כ זה שסבור בדעתו שהוא עשיר ורם לבבו ובאמת הוא עני ואין הדעת סובל דל גאה ואפשר שלזה רימזו חז"ל ד' דברים שאין הדעת סובלין ואחד מהם דל גאה והיינו ריש ועושר וק"ל.
ולזה באו התוספת לשלול עני של עושר וכתבו דהיינו מתוך שישראל רשים ר"ל ממש אז נשבר לבם ומרחמים עליהם מן השמים משא"כ כשהוא סובר שהוא עשיר ובאמת הוא עני בזה לא דיבר הש"ס וכמבואר בטוב טעם היפך עניה סוערה כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וק"ל.
ובזה נבאר וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה מ"ט דלא מיערבב שטן וכו' התו' כ' בה"ג לא דמיקלע בשבת אלא דאתילד אונסא וכו' והקשה הט"ז הא אונס רחמנא פטרי וכו' ועוד הקשה שכ' מהרי"ל דוקא במזיד אבל באונס לא יאונה כל און ולי נראה לפרש דכבר זכרנו ביאור שופר של ר"ה של יעל פשוט שיש עולם שנה ונפש וכמו שיש ראש השנה בעולם כך בנפש האדם תחלת שנותיו נקרא ראש השנה וזה שאמר הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי' הוא היצ"הט והנשמה כמ"ש בתקונים כי המובחר שיש בסוגי התשובה הוא כשעושה תשובה בבחרותו כשהוא איש וכדדריש בש"ס דע"ז אשרי איש וכו' וכן בזוהר מפני שיבה תקום קודם שיבה תקום לשוב בתשובה והוא אותיות יבשה שאז אי אפשר לקלוף הקליפה שהוא היצה"ר שהוא בתוקפו.
ובזה יובן כל שנה שאין תוקעין בתחלת שנותיו להפריש קליפות היצה"ר מריעין בסופה קשה ורעה להפרישה בסופה מ"ע דלא מיערבב שטן שהוא בתוקפו ונתישן בו ונעשה טבע וכ' התו' בשם בה"ג לא דמיקלע בשבת דנודע כי הת"ח נקרא שבת וכמ"ש בזוהר סוף אד"ר ובא לשלול דלא מיירי שלא עשה תשובה המכונה לסדר תקיעות כמבואר בספרים מחמת שעוסק בתורה בילדותו ומחמת זה לא עשה תשובה בילדותו בזה אין מריעין בסופה כי אונס של לימוד תורה פוטרו ולא יאונה כל און דכח היצה"ר נתבטל בתורה ומיערבב השטן כמ"ש בש"ס אם פגע בך מנוול משכי' לבית המדרש אם אבן הוא נמוח וכו' ובזה איירי מהרי"ל ובה"ג איירי דאתילד לי' אונסא בטרדת עה"ז שהולך לפרנסת ב"ב וכיוצא בזה שהולך וסוער ונקרא אצלו אונס בזה מריעין בסופה אלא שעדין קשה מנלן לבה"ג לחלק בין שבת וכו' ואך דמוכח מרבי יצחק עצמו דאר"י אין דינו וכו' והוא דקשה הא אמרינן מבטלין ת"ת להוצאות המת ולהכנסת כלה ופי' בכתבים שאין תורתו של דואג ואחיתופל רצויין חיל בלע ויקאנו וצריך תחלה לעשות תשובה ואחר כך ללמוד וכו' יעו"ש ואיך נפרש כדברי בה"ג לא דמיקלע בשבת דהיינו תלמוד חכם העוסק בתורה שנקרא שבת דכולא שתא וז"א כאמור אלא על כרחך מוכח לפרש צחות לשון בה"ג שנמשל תלמוד חכם לשבת דוקא מה שבת קדושתו הוא שלא להוציא מרשות לרשות שנאמר אל יצא איש ממקומו וקרי התלמיד חכם שעוסק בתורה דהיינו שלא חטא בחטאת נעורים דהוי כמוציא מרשות לרשות וכמ"ש בזוהר אז גם שאינו עוסק בתשובה בבחרותו רק עוסק בתורה סגי שנק' צדיק שלא טימא ברית ושבת ג"כ נקרא ברית ושביעי שהוא צדיק משא"כ בחטא בחטא נעורים וכו'.
ובזה יובן ואמר רבי יהודא אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר וישמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם שקטרגו המלאכים וכו'. אמר הקב"ה אם הוא צדיק וכפירש רש"י יעו"ש.
ומזה למד בה"ג לחלק בין מקלע בשבת שיהי' צדיק העוסק בתורה בבחרותו אין צריך בתשובה ובין וכו' והבן. וגם שבש"ס היפך הסדר יש לפרש ג"כ דנלמד זה ממאמר כל שנה שרשה שעושה א"ע רש ע"י תשובה כמ"ש ואני בענוי הכנותי בתחלתה בתחלת שנותיו מתעשרת בסופה ואיך נלמד לפרש כך ולא כפשוטו משום הכי ואמר רבי יצחק אין אדם נידן וכו' שנא' וישמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם שהי' צדיק וכפר"שי א"כ שישמע קול תפלתו צריך שיהי' צדיק או תשובה וק"ל וזה שסיים כל שנה שרשה מתחלתה וכו' שנא' מרשית כתיב וכו' ר"ל כי רשי"ת הוא אותיות תשרי ואם היה כתיב עם א ראשית הי' משמע שיהי' ראוי שיהדר שיהי' ראש בחודש תשרי דוקא שיש כבוד והכנסה וכיוצא בזה משא"כ עכשיו דכתיב בלא א' רשית משמע שראוי שיהי' עושה עצמו רש ולא ראש בחודש תשרי שלא יהי' רשום בפני בעלי הדין של מעלה וכמאמרה בתוך עמי אנוכי יושבת להסתיר את עצמו וכמ"ש לעיל מזה יעו"ש.
עוד יש לומר צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ ונבאר פ' תבוא והיה כי תבוא אל הארץ וירשת וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ושמת בטנא והלכת אל המקום וכו' ובאת אל הכהן וגו' וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו' ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה וכו' והספיקות רבו ונראה לי דאי' בש"ס דר"ה וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן וכת' התו' שאין תוקעין בתחלתה מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאתילד אונסא והקשה הט"ז הא אונס רחמנא פטרי' בכ"מ ועוד דכ' מהרי"ל דוקא במזיד אבל באונס לא יאונה כל און וזה סותר לבה"ג ותירץ הט"ז וכו' גם פסוק בחצוצרת וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שנראה לו בחלום יעו"ש.
והנה ביארתי בדף הקודם יעו"ש וכעת נראה לי דשמעתי בשם הגאון החסיד מוהר"י הוליש ביאר משנה סוף עוקצין ארי"בל עתיד הק"בה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל וגו' והקשה למה ש"י ועוד כפל צדיק וצדיק וביאר כי על ידי תיקן קרי העולה ש"י נתחבר צדיק וצדק ונעשה צדקה ועולה מבחי' נוק' ונעשה בחי' צדיק ג"כ ונתקן כתר לז"א ב"פ ש"י גי' כתר לז"א שהוא סוד ו' באלף הששי.
ובזה יובן עתיד הקב"ה ר"ל באלף הששי עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כמו שגרם בתיקן קרי שלו לייחד ולחבר צדיק וצדיק שנעשו שניהם צדיקים וב"פ ש"י גי' כתר להמשיך לז"א סוף אלף הששי בכך נוצר תאנה יאכל פריו שינחיל ג"כ כל צדיק ש"י עולמות ודפח"ח.
והנה לא מצינו חטא אונס שינה שיהי' אדם נענש עלי' כי אם עון קרי הבאה ע"י אונס שינה של האדם והאדם נענש עלי' עד שישוב וכמבואר בספרים קדמונים והטעם כי תחלה בפשיעה ע"י הרהור רע או דיבור רע וסופו באונס חייב וזהו למען ספות הרוה את הצמאה וז"ש ונשמרת מכל דבר רע וכמ"ש בזוהר שם והנה ראש שנותיו של אדם שבהם עלול לחטאת נעורים עון קרי ע"י שחושב תמיד מחשבות והרהורים רעים ודיבור רע לכך החמיר בו לעשות תשובה המכונה לתואר התקיעה בתחלת שנותיו וז"ש בש"ס אשרי איש שעושה תשוב' כשהוא איש ר"ל בעודו בנערותו לשוב על חטאת נעורים מיד שהוא נוח לשוב אפס שיש ב' פירושים או ר"ל בתחלתה מיד כשחטא בקרי קודם שנענש או ר"ל בתחלתה מיד שהרהור הרהורים רעים או דיבור רע קודם שחטא בקרי בפועל רק בהרהור ובזה יובן כל שנה שאין תוקעין בתחלתה בתחלת שנותיו מריעין בסופה ובא בה"ג לשלול פי' ב' לאו דמיקלע בשבת ר"ל כמו שבת שאסור להוציא וכ"כ בתיקוני' תיקן ך"ג דברית שקול כשבת יעו"ש מרשות לרשות וגם דיבור אסור שנאמר ממצוא חפציך ודבר דבר ודרשו חז"ל דיבור אסור אבל הרהור מותר וא"כ גם כאן תרצה לפרש כל שנה שאין תוקעין בתחלתה ר"ל בתחלת עבירה שהיא הרהור מיד מריעין בסופה אע"ג דהוא כמו בשבת וז"א אלא דאתילד אונסא ר"ל דאתילד בפועל ע"י אונס שינה שבא לידי קרי הנקרא ראשי' אוני אבל הרהור ומחשבה לבד ליכא עונש כי אם בע"ז ועל זה בא מהרי"ל לפרש דברי בה"ג הא דכ' דאתילד אונסא היינו ע"י מזיד שהביא עצמו תחלה לידי הרהור או דיבור במזיד אבל באונס כמו ג' דברים שאין אדם ניצל בכל יום והם הרהורין הבאים לאנסו לא יאונה כל און ר"ל לא יבוא עי"ז לידי קרי הנקרא און כנ"ל ואתי מהרי"ל לפרש דברי בה"ג ולק"מ קו' הט"ז וק"ל.
ובזה יובן צדק צדק תרדוף ר"ל שירדוף לחבר צדיק וצדק ע"י תיקן קרי ונק' צדיק וז"ש למען תחי' וירשת ארץ כי צדיקים ירשו ארץ חיבור הנ"ל וק"ל. ובזה יובן והי' כי תבוא אל הארץ וירשת וישבת בה כמו שזכר בח"ה משל מדינות הודו שמלכו בה איש נכרי רק לשנה א' וכו' יעו"ש וה"נ העה"ז היא לפי שעה משא"כ עה"ב היא נחלת עולמות וירשת וישבת בה והכוונה והי' כי תבוא ר"ל כשתרצה בעה"ז לזכות שתבוא אל הארץ העליונ' וכאמור עצה היעוצה לך מעתה קודם כל ולקחת מראשית כל פרי האדמה לתקן עון וחטאת נעורים שהיא בראשית השנים ונק' ברית כל פרי האדם כנודע ואז בתיקן עון קרי נקרא צדיק וזוכה לנחול הארץ העליונה ש"י עולמות ושמת בטנא כי טנא גי' ס' שהוא יסוד ו' כלול מעשר כלול שית בקרטופא עוד י"ל בטן ר"ל להוציא מבטן הרשעת קרי להכניס בבטן הקדושה כנודע וז"ש בטנא אב טן או בטן א' אלופו של עולם והבן
ובאת אל המקום וגו' ובאת אל הכהן שהוא חסד ששורה בפום אמה הנק' יסוד וגו' וענית ואמרת ארמי אובד אבי שהי' מטמא בתחלה המחשבה ע"י הרהורים רעים והמחשבה נק' חכמה אבא או יש לומר בני ט' מדות שהוא מצד מעשי אביו כנודע ואח"כ ויענונו בפרישות דרך ארץ כמו שדרשו בהגדה וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ע"י חטאת ועון קרי כמו שהיה באדה"ר שפירש ק"ל שנה מאשתו והוליד נגעי בני אדם והטעם מבואר בכתבים ויתנו עלינו עבודה קשה כמו ותמוגגנו בעונינו. עוד י"ל ויתנו עלינו עבודה קשה כמ"ש האלשיך כי תחלת תשובה יסורין וכו' יעו"ש עד שנצעק אל ה' וגו' עד ועתה הבאתי ראשית פרי האדמה כמו ראובן בכורי וראשית אוני ומה שהוציא חזר ותיקנו כנ"ל תיקן קרי גי' ש"י להנחיל ש"י עולמות לכל צדיק וק"ל הכתר בסוד וקמץ הכהן וזה שאמר ובאת אל הכהן ז"א ע"י תיקן הנ"ל.
ובזה נבאר קו' הרמב"ן ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ודרשו וכו' והקשה לענין בכורים מה לי כהן חשוב וכו' ותירץ הרא"ש וכו' יעו"ש. ונ"ל דאי' בזוהר אם כהן המשיח יחטא לאשמת העם וכ"כ האלשיך ועתה המתפללין במקום עבודה של כהן ויבואר ע"פ משנה שרו חכמיא וכו' וק"ל.
בפרשה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד וגו' צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך ולא תקו' לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא וקצת הספיקות וביאורן כתבתי במ"א יעו"ש.
ושאר הספיקות יבואר ממילא ע"פ שכתבתי ביאר ויחפרו לנו הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה וכו' ע"פ מה שכתבתי ענין שלוח מרגלים הוא ב' סוגי מוכיחים וכו' יעו"ש וכן כתבתי כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם והטעם מבואר שם.
ובזה יובן ענין סמיכות הפרשה כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך והיינו בזמן שופטים ושוטרים תתן לך בכל וכו' כי מוסר נק' משפט כמו שכתבתי במ"א דבר אתו משפט וכו' וז"ש שופטים אנשי מוסר ומוכיחים וגם ושוטרים לקיים המוסר שיצא מפי שופטים תתן לך בכל שעריך שלא תצטרך למוכיחים אחרים רק שתתן לך בכל שעריך וכמו שכתבתי במ"א הכניס שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ר"ל אם שמע לקול מוכיחים הפנימי שבעירך יצא משא"כ אם קול חיצון שמע של מוכיחים אחרים חיצונים לא יצא וק"ל.
ושפטו את העם משפט צדק ר"ל ע"י השומ' ומשמיע לש"ש נעשה יחוד קב"הו שהוא משפט וצדק בסוד צדק ומשפט מכון כסאך כמו שכתבתי וזה נראה לי כל המחלה וכו' אני ה' רפאך ר"ל ע"י שומע ומשמיע מוס' נעשה יחוד קב"ה שהוא אני ה' שזהו עצם הרפוא' אז אני ה' רפאך והבן
לא תטה משפט דכתבתי מ"ש בעקידה כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' אני ה' רופאך כי התנאי שהתנה הרופא עם החולה הם ג' תנאים א' שישמע לו ב' שיכריע דעת החולי לדעת הרופא ולא שישתדל להכריע דעת הרופא לדעת החולי ג' שרשים בפועל וכו' יעו"ש. וה"נ ברוחני ברפואת הנשמה שהיא ע"י מוסר שנא' שמעו אלי ותחי נפשכם ר"ל שמעו אלי שיכריע דעת החולי לדעת הרופאי נפשות שהם החכמי' ולא שישתדלו שישמעו החכמי' להחולה שאז אין רפואה וז"ש לא תטה משפט שלא יטה להכריע דעת משפט ומוסר לרצון החולי לא תכיר פנים כי בעלי מוסר צריך שישתדלו מוסר להוכיח בני העיר להנהיג הציבור לש"ש וכמ"ש בש"ס דשבת על זקינים שלא מיחו בשרים וכו' וכמ"ש הרמב"ם בהקדמה למס' אבות אחר ש"ס סנהדרין וכו' וז"ש לא תכיר פנים שהם פנים של העיר שלא יחליף להם מלהוכיחן ועיקר המוסר צריך שיהי' בראשי העיר שיהיו בעלי מוסר לקבל מוסר ולא תקח שוחד ר"ל גם המקבל מוסר לא יחפוץ בזה שיתן לו המוכיח שוחד דברים שמברכו ומשבחו כמו שכתבתי טובה קללה שקילל אחי' השלוני מברכה שברכן בלעם הרשע וכו' וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו כי לבם גס עליהן וגורם רעה להם כמו בלעם וכו' יעו"ש.
וז"ש כי השוחד יעור עיני חכמים כי מה שהי' חכם עיניו בראשו להשגיח על עצמו תמיד שלא יטה מדרך הישר ועכשיו ע"י זה שמשבחו ומברכו יעור עיני חכמים מלהשגיח על עצמו שיש לו עדות בצדו שכבר הוא מושלם ולכך יסלף דברי צדיקים כי דברי צדיקים הוא הנהגת צדיקים כפי' רש"י על דבריכם על עסקיכ' כמו שאמרו דבר אחד לדור וז"ש יסלף דברי צדיקים מה שהי' נוהג דרך צדיקים עתה יסלף וכו' לכך צדק צדק תרדוף ר"ל גם שכבר הוא צדק מ"מ יחשיב בעצמו כמו עכשיו מתחיל לרדוף אחר הצדק וכמו שכתבתי יושב ישב כתיב ואתה סימן לבניך וכו' יעו"ש וז"ש למען תחי' וירשת את הארץ העליונה וכו' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך וכו' בעל הטורים שהוא גי' רשע אצל צדיק והענין כי זבחי אלהים רוח נשברה וזהו מזבח כמ"ש בזוהר וע"י שקילל וביזה אחי' השלוני הי' להם רוח נשברה משא"כ ע"י ברכה שברכן ושבחן בלעם גבה לבן וחטאו ונפלו כמו שכתבתי יעו"ש וז"ש לא תטע לך אשרה מוכיח רשע שהוא מאשר אותך ומשבחך שהוא כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך שהוא ת"ח צדיק המבזה מעשיך ומכח זה רוחו נשברה שנק' מזבח כי זבחי אלהים רוח נשברה ולא תקים לך מצבה מי שהוא מצב א' ומדריגה א' מיום הוולדו עד זקנה ושיבה שישרה מעשיו בעיני עצמו כי בחי' זו אשר שנא' ה' אלהיך רק שיהי' נבזה בעיניו נמאס שיבוש ויכלום בכל יום ממעשיו ועי"ז ילך ממדריגה למדריגה כמו שכתבתי והי' חייך תלואים לך מנגד וכו' יעו"ש.
וזה שפי' רש"י מצב' אע"פ שהיית' אהובה בימי האבו' עכשיו שנאה לפי שעשו הכנענים חק לע"ז וכו' ור"ל כשאדם הוא מצב א' כמו אבן א' לפעמים הוא יחשב למעלה כמו בימי האבות שהיו עע"ז בעולם ובקשו להטות בטעותן והוצרכו להיות מצב א' שלא להטות מדרך הישר אפילו כל הרוחות שבעולם באות לא יזיזו ממקומן וכמ"ש בח"ה יהא הכרתך חזקה וכו' וכן כשבא אדם א' צדיק בין הרבה אנשים שאינן מהוגנים צריך להיו' נזהר לעמוד על עומדו ומצבו וז"ש שהי' אהובה בימי האבות אבל עכשיו שבטלה עע"ז רק מנהג אבותיהם בידיה' ואבדה ונסרחה חכמתם ואין לחוש להטותן וצריך אדם לילך ממדריגה למדריגה ומי שאינו עושה כך רק לעמוד על מצב א' הוא כמו כנענים שעשו חק בלי טעם שהוא בוש להניח מנהג אבותיהם מלעבוד ע"ז כך אדם זה שהוא בוש להניח מנהג אבותיו ודרך הרבים שיש בו עקמומיות ולילך ולעלות במסלה עם יחידי סגלה ולהניח דרך הרבים לכך עכשיו שנאה הש"י בחי' מצב א' והבן
לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהי' בו מום וכו' שיש סוגי בני אדם הנקרא שור ושה וכמ"ש האלשי"ך הטעם יעו"ש ואמר גם שיש מצוה לאהוב הבריות ולקרבן להש"י כמאמר הלל אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו' וזה נק' קרבן למזבח ר"ל שמקרבו להשכינה שנקרא מזבח כנודע מ"מ כשיש בו מום דהיינו שנותן דופי בבני אדם למצוא בהם מום וחסרון ובפרט ששונא לעובדי ה' אז וודאי יש בו מום כמאמר הש"ס בקדושין ההוא דקרי לאינשי עבדי וכו' דכל הפוסל במומו פוסל וכו' ומסתמא אדם זה בו כל דבר רע כמו ששמעתי ממורי זלה"ה יתיצב על דרך לא טוב מסתמא רע לא ימאוס וז"ש כי תועבת ה' אלהיך הוא ר"ל שמחמת גבה רוחו לא יישר שום אדם בעיניו ופמ"ש מוהר"שא כתבתי מזה במ"א יעו"ש וזה נקרא תועבות ה' כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב שהיא כע"ז שנק' תועבה ואיך אתה רוצה לקרבו להש"י והלא הש"ו מתרחק ממנו כמ"ש בש"ס דסוטה גסי רוח אין אני והוא יכול לדור בעולם לכך לא תזבח לה' אלהיך וגו'.
ובזה יבואר מ"ש במדרש פרשה שופטים א"ר אחא שש מעלות היו לכסא של שלמה ובפרשה זו כתיב ששה לאוין והי' הכרוז עומד לפני כסאו וכשעלה במעלה ראשונה כרוז לא תטה משפט מעלה ב' לא תכיר פנים מעלה ג' לא תקח שוחד מעלה ד' לא תטע לך אשרה חמשית לא תקים לך מצבה ששית לא תזבח לה' אלהיך וגו' ע"כ והוא תמוהו מה ענין ו' לאוין אלו אל ו' מעלות לכסא ולפי הנ"ל שעיקר אזהרת המלך לבלתי רום לבבו מאחיו והעיקר ע"י שיקבל מוסר וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל וכן ראשי העם כמ"ש במ"א אשר נשיא יחטא לכך יותר שעולה במעל' צריך אזהרה יותר ולפי שצריך לעלות ו' מדריגו' בסוד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שהיא עד השביעית שכולל ג' ראשונות בסוד היכל ק"ק וכמבואר בפע"ח יעו"ש וע"ד סוד י"ל כי כשעולה המלך מבחי' המלכ' במעלה ראשונה אזי מעלה השכינה שנקרא מלכות למדריגה א' עליונה לקשרה ולחברה ביסו' ובמעלה ב' מעלה מל' עד ההוד וכו' עד במעלה ו' מקשר ומעלה מל' אל החסד וזהו חסיד המתחסד עם קונו כמ"ש כי חסיד אני לקשר מלכות הנקרא אני עם החסד וזהו מעלת אברהם איש חסד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שהי' מעלה מלכות ממדרגה תחתונה עד החסד וכמ"ש בזוהר והבן שיאמר האדם מתי יגיע מעשי למעשי האבות וכו' והיינו כאמור ומכ"ש מלך שנמשך מלכותו ממלכות שיגמול חסד עם המל' לעלותה ממדריג' למדריגה עד החסד וכל לאו אזהרה איך להעלותה בחי' הנ"ל לכך במעלה ראשונה לא תטה משפט כי ע"י יסוד יש חיבור צדק ומשפט וזה שאמר לא תטה משפט מעלה ב' בהוד לא תכיר פנים כי לחבר פנים בפנים זו"נ איהו בנצח איהו בהוד צריך אזהרה לא תכיר פנים כנ"ל מעלה ג' בנצח לא תקח שוחד ס"ת אחד אח עם ד' לקשרה נעימות בימינך נצח מעלה ד' גבורה לא תטע לך אשרה כי השטן והיצ"הר שהוא מצד הגבורה לפעמי' עומד לימין האדם והיינו לשטנו וכתבתי במ"א כי לפעמים השטן עומד לימינו דהיינו לברכו ולשבחו וכוונתו לשטנו שיגוס רוחו ויענש וכו' יעו"ש לכך נגד זה הזהירו לא תטע לך אשרה שאומר לך מאושר את וכנ"ל מעלה ה' תפארת לא תקי' לך מצבה כי שמעתי ממורי זלה"ה אל יתהלל חכם בחכמתו כי מצד השבירה שנפלה ממדת תפארת בתוך הקליפה אדם מתפאר וכו' יעו"ש ומכח זה הוא עומד על מצב א' כי ישרה מעשיו בעיניו ומתפאר בהם ובאמ' ז"א כי שבר תשבר מצבותיהם ע"י תקיעה ומוסר וכמ"ש בתיקו' כעין זה והבן לכך הזהיר לא תקים לך לעצמך מצבה מצב א' מעלה ו' חסד לא תזבח לה' וגו' גם שראוי להתחסד עם כל אדם לקרבו להשכינה שנקרא מזבח מ"מ איש אשר בו מום באופן הנ"ל לא ירצה לקרבן לקרבו למזבח והבן
מצוה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך.
מצות ל"ת לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכתב הרמב"ם בפרק א' מה' ממרים ב"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו'. ועליהם הבטיחה תורה שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך זו מ"ע וכו' אחד דברים שעשאום סייג לתורה מצות עשה לשמוע להן והעובר על דבריהם עובר בל"ת וכו' יעו"ש.
והקשה הרמב"ן א"כ כל דברי סופרים הוה לאו ועשה והי' ראוי לנו להחמיר בכל מילי דרבנן שהם מן התורה כיוון שהתורה ציוותה לא תסור וכו' והרב מהר"ם מטראנה תיר' ולחם משנה מביאו שהחכמים התנו מתחלה שלא יהא העובר על דבריהם כעובר על דברי תורה וכ"ת א"כ אין מקום למ"ש הרמב"ם העובר על דבריהן עובר במ"ע ול"ת הא הם התנו שלא יהי' על דברי תורה במ"ע ול"ת ומשני דמהני לאו ועשה לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת מה שתקנו הם אבל העובר על דבר אחד מדבריהם אפילו במזיד כיוון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו חכמים אלא שלצורכו ולהנאתו עושה מה שעובר על דבריהם אינו עובר בלאו כי הם מחלו מאחר שאינו חולק עד כאן לשונו וכתב בעל לחם משנה ונכון הדבר בעיני.
והנה כי אמת וצדק דיבר מ"מ לתת קצת טעם דלכאורה הוא היפך הסברא כי האומר שאינו אמת הוא טועה בדין ונקרא שוגג וכמ"ש בי"ד סי' צ"ח משא"כ העובר במזיד וידע שאמת דברו חכמים ומ"מ עובר על דבריהם ה"ל ראוי לענוש יותר חמור כמ"ש באלישע אחר שידע רבונו ומכוין למרוד בו.
והנה כתב סתם העובר במזיד ואינו מחלק בין הנאתו או למרוד בהם. ועוד נ"ל כלל אחד בקוש' בכל מקום שאין המצוה לדורות הא התורה והמצוה הוא נצחי ואיך אפשר לומר דבטל דין זקן ממרא בזמן הזה ועוד איך הוא בכל אדם שנקרא עולם קטן והכל נרמז בו.
ונראה דיש ב' סוגי ב"א א' פשוטי המוני עם וא' הלומדי תורה וכנגדם יש ב' מיני יצה"ר כי לפשוטי המוני עם בא יצה"ר כפשוטו בדמות יצה"ר ומפתה אותו לעבור עבירה אף שיודע שהוא עבירה לאיזה טעמים פגומים שמפתה. או להכעיס להראות גבורתו ותקפו או להנאתו וכיוצא בזה משא"כ ללומדים משנה כסות ולשון איך שהוא יצ"ט ומצוה לעשות כך כמו מצוה לו' ל"ה על בעל מחלוקת או מצוה לשפוך דמו תרתי משמע וכיוצא דאל"כ לא ישמע לו לכך מצדד לו התירים מהתורה וכמ"ש האלשי"ך כ' פנחס ענין חטא פעור שהי' לת"ח דווקא המכונ' בשם ישראל דסברי מצוה עבדי וז"ש ויצמד ישראל לבעל פעור יעו"ש והנפקות' יש בין סוגים הנ"ל הוא זה כי הת"ח נק' זקן ממרא משא"כ איש המוני עם שעובר ונ"ל דלכך נק' זקן אף שהו' רך בשני' ע"ד זקן זה קנה חכמ' והוא דכ' הרמב"ם על פסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וז"ל והצורך במצו' הזאת גדול מאוד כי התורה ניתנ' לנו בכתב וידוע שלא ישתוו הדיעות בפירושי' וירבו המחלוקת ותעשה התורה כמה תורות לכך חתך הכתוב לנו הדין שנשמע לב"ד הגדול העומדים לפני ה' במקום אשר יבחר ככל שיאמרו לנו בפי' התורה וכיוצא אף שנראה לנו כמחליף הימין לשמאל וכו' כי לא יעזוב את חסידיו ולעולם נשמרו מהטעות עכ"ל.
העולה מדבריו להצעתינו הנ"ל כי המוני עם אם עוברין על דברי חכמים אינו רבת הנזק כ"א לנפשם גמלו רעה וגם לנפשם קרוב לשכר אחר שיודע שעבר עבירה לאיזה טעמים שהיו לו ובהסרת הטעמים יתן לב לשוב ועכ"פ שלא יעבור אחר שאין טעם לעבור משא"כ הת"ח המצדד להפוך דברי חכמים שאסרו והוא אומר דכאן מותר לאיזה טעם שיש לו א"כ קרוב לפרוץ גדר התורה חס ושלום וגם שהוא אומר מותר אינו נותן לב לשוב לכך נקרא זקן ממרא שהוא קרוב לממרא גם אחרים ע"פ צדדות היתר שלו שיאמרו כח דהתירא עדיף לשמוע לו מלשמוע לת"ח המחמירין ונפרץ הגדר לכך יש לדונו כמפורש בתורה וכתב מהר"ם מטראנ' וא"ש מה שחילק בדבריו שהוא מהטעם שכתבתי שיש מקום להפריש בין ב' סוגים הנ"ל וכ"כ האלשיך בפ' שופטים דלכך בימי יהושיע שנשתכחו ג' מאות הלכות ולא החזירן הקב"ה להודיע ליהושיע כי פן יקום איש אחד לומר תורה חדשה ניתן לו היפך דת משה ע"כ הורה שאין כח לנביא לחדש דבר מעתה עכ"ל.
ובזה יובן הפר' בדרך פרט באדם יחידי ובדרך כלל איך יש היום זקן ממרא בכל אדם יחידי שהוא הפרט וגם בכללות האומה ישראל ונפרש דרך פרט וממילא יובן דרך כלל.
ובזה יובן כי יפלא ממך דבר ר"ל ממך הוא מופלא ומכוסה בין דם טהור לדם טמא ר"ל אם הוא מצוה או עבירה כי היצה"ר כסות ולשון שינה כנגדך והיינו דאמרי בת"ח אבל לאחרים שהם המוני עם הוא בגלוי ואינו מכוסה וע"ד ששמעתי בשם מורי קדשי קדשים שחיטתן בצפון אבל קדשים קלים שחיטתן בכ"מ וכו' וז"ש כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ר"ל בין דם טהור לדם טמא שנולד לו ספק אם הוא היצ"ט ובאמת מצוה לעשותו שהוא דם טהור או שיצה"ר שינה כסות ולשון והוא דם טמא וכיוצא באינך בין נגע לנגע.
עוד אפשר לומר ע"פ מה שיש להק' כאן דהל"ל דבר משפט מה דבר למשפט וכן הקשה האלשיך ונ"ל דכ' האלשיך ז"ל פ' שלח לך בפ' וישלח שנים אנשים חרש לאמר וגו' כי כלב ופנחס היו וכלב נק' חרש ע"ש ויהס כלב ופנחס שהי' משוח מלחמה המכריז ואומר וכו' נקרא לאמר ע"ש ולי נראה כי היצה"ר ויצ"ט שהן מרגלים באדם הם נק' חרש לאמר ויהצה"ר נק' לאמר והיצ"ט חרש והוא דכ' האלשיך בפ' אשת כסילים הומי' והוא במשלי והובא ג"כ פ' כי תצא כי בא שלמה בחכמתו להעביר תלונות מעמי הארץ האו' מה נשתנה היצה"ר מיצ"ט כי היצה"ר הומה בדבריו תמיד יומם ולילה לא ישבות עד שעושין חפצו ואלו היה היצר טוב עושה כך היו שומעין לו יותר אך לא כן יעשה כי אם פעם אחת ידבר ושוב לא ישנה. אך התשובה ידועה כי היצה"ר לא בדעת ידבר לחטוא ולאבד נפשו אבל היצ"ט בדעת ידבר לדבק נפשו בה' וטוב לו בזה ובבא ע"כ פיו פתוח בחכמה פעם אחד והשומע ישמע והחדל יחדל יעו"ש. וז"ש בפסוק ולא יראה בך ערות דבר ר"ל מצד היצ"הר הנק' דבר שהומה לדבר תמיד התמדה והמוני עם קורין ג"כ לאיש בליעל בעל דבר מטעם האמור וז"ש נק' היצה"ר לאמר ויצה"ט חרש וכאן ג"כ יובן כי יפלא ממך דבר למשפט בין היצה"ר הנק' דבר ובין יצ"ט הנק' משפט כי יכלכל דבריו במשפט וז"ש שלש סוגי' כפולים שהן נגד כל תורה שבע"פ שהם ששה סדרים הכלולים בג' שהם איסור והיתר כשר ופסול טהור וטמא אשר עיקר כוונות לשמה להפריד בין טהור לטמא וכו' כמ"ש בתיקו' סי' מ' ועכשיו שהוא מופלא ומכוסה שאינך יודע להפריד והגרם הוא ממך דייקא בסיבת חטאך שגרם בעונו לערב ח"ו טמא בטהור ושפחה תירש גבירת' בסוד שבת מחלליה מות יומת ועצה היעוצה וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ור"ל כמו ששמעתי ממורי בשם הרמב"ן כי כשרוצה לעשות איזה דבר ומסופק בו אם לעשותו או יחדל יראה לפרוש תחלה מן הדבר ההז' כל צד הנאה שלא יהי' לו בדבר ההוא ואז יעלה באמיתית הדבר אם לעשותו או לאו ודפח"ח כי הוא כלל גדול בכל עניני עוה"ז ועוה"ב להמשכיל וכן כתבתי קודם ששמעתי זה בפ' כחצות הלילה אלי יוצא וגו' לנטות על ימין ועל שמאל ואז יוצא קו המוצוע והמשפט יעו"ש.
ונודע כי האדם בליכלוך עונותיו לשכיב' יחשב ובהתעורר לתשובה לקימה יחשב וז"ש וקמת ועלית ר"ל שיקום מחמדת והנאת עולם שיש לו ואז יעלה אל המקום אשר יבחר ה' בו ר"ל כמ"ש הרמב"ן אחר שיפרוש מהדבר כל הנאותיו שיש לו בדבר הזה מעסק עוה"ז כל כבוד וגאוה וכיוצא אז יורנו הדרך יבחר בו ה' ולפרוש מכל תאוות עוה"ז ותשקול בדעתך לצד ימין ושמאל שלא להחליט בצד א' וז"ש ובאת אל הכהני' קו ימין והלוים קו שמאל ואל השופט הוא קו המשפט הממוצע והגידו לך דבר המשפט שהוא קו ההכרעה אם הוא יצה"ר ושלא לעשותו ואם יצ"ט ולעשותו וכו' לא תסור ימין ושמאל וקשה ימין למה לא תסור ועוד קשה שפי' אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו' וכ"ש אם או' על ימין שהוא ימין וכו' דקש' מנלן לדרוש כך דלמא כפשוטו ועוד דהל"ל כשיאמרו לך על ימין וכו' בלשון רבים דקאי על בית דין הגדול ונ"ל דיש כמה פתויי יצה"ר שמפתה לימין שילך שלא בהדרג' בתשובה גדולה עד שיפסוד הכל ויהי' שמאל או מפתהו לשמאל שלא יראה בו מאותות העבודה שעובד הש"י ויהא הצנע לכת שידבר לצינו' מעט בפניה עם שלא ירגישו שהוא בימין.
עוד יש חילוק ג' שמודה היצה"ר אל האדם בטוב שהוא נכון לעשותו רק רוצה לדחותו מהחימום שיכין תחלה פרנסה וטרף לבלי ביתו כי הזמן גרמא אז באספך דגן ותירוש אז תתבודד וכו' גם זה לא תשמע לו כי הוא זקן ממרא מלך זקן וכסיל וכוונתו להמרא אותך נגד הש"י וז"ש חז"ל בצחות לשונם לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ב"ד הגדול ימין ר"ל היינו חלוקא א' שהוא אומר לך לפנות לימין ובאמת הוא לתכלית שיהי' שמאל או שמאל ר"ל שיפתוך לשמאל לתכלית ימין שהוא חלוקא ב' לא תשמע ג"כ ולכך איצטרך לו לא תסור ימין ושמאל ומכ"ש כשאומ' על ימין וכו' ר"ל שגם היצה"ר מודה שהוא ימין ולפעמים צריך האדם להטות לימין כשעבר מדרך המיצוע כמ"ש בפרקי אבות יעו"ש והיצה"ר אומר אמת שהוא ימין רק שאין עכשיו הזמן לזה רק אחר הכנת צידה וכו' מכ"ש שלא תשמע לו כי לזה צריך האדם שיהא לו שקל הקודש לשקול במאזני שכלו אם הולך בדרך המצוע או נטה מקו השוה והבן וכמו שכתבתי בפרטות האדם כך הוא בכלל כי מצינו בענין ת"ח שלומי אמוני ישראל משרתי וכהני ה' אשר ה' בם בקודש ויש שידין יהודאין כמו דואג ואחיתופל שהיו מספרי ל"ה אשר עליהן נא' ולרשע א' אלהי' מה לך לספר חוקי ותורתן רק משפה ולחוץ וכמו בחורבן ירושלים שהיו נביאי אמת מוכיחין בשער לעשו' טוב פן יחייבו לממ"ה ונביאי שקר היו מקילין להם ובישרו שלום וצדק שלא יאונה להם כל און ובוודאי כח דהתירא עדיף הי' להם לשמוע עד שגרמו בעו"ה לבית מחמדנו לחרוב ונפלה עטרת ראשינו כמ"ש נביאיך חזו לך שוא ומדוחים ולא גלו על עוונך וגו' ועדיין נגע הבהרת במקומ' עומדת שהמבוכה הזאת בישראל שהוא כי יפלא ממך דבר למשפט שלא נודע לך איזה כשר מן הת"ח הנ"ל זה או זה כדי שישמע לו או להשגיח עליו וז"ש כי יפלא ממך דבר למשפט כי סימן של יצה"ר של חרש לאמר יש בין ב' כיתות ת"ח ג"כ כי סימן דלא ידע כלום שבוחי והוא הנק' דבר מכת יצה"ר ואלו שהם מסיטרא דיצ"ט נקרא משפט כי יכלכל דבריו במשפט שלא להשביח ולהתפאר וירבה בשתיקה ומכח זה לא נודע להמוני עם אל מי מקדושים יפנה הגם דזה עצמו סימן טוב להבחין אם הוא דבר או משפט כנ"ל מ"מ סתם המוני עם אין מבחיני' זה ועצה היעוצה בא' מב' דברים וא' הוא מ"ש וקמת ב' הוא ועלית אל המקום וגו' והוא מ"ש שיקום ויעמוד ליפרד ולנער ממך כל הנאתך שאתה חומד ומתאוה לשמוע לזה שהוא לכבודך ולהנאתך וכיוצא בזה ואחר שתסיר ממך כל צד הנאה אז יש מקום להכריע משא"כ בלא"ה.
והשני הוא רצונך לידע האמת אל מי יפנה לא יכריע ע"פ בני עירו דאמדי' האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וא"כ שמא כת א' מת"ח מוכיחין על פניהם תמיד ושונאי' אותן ואלו ת"ח מחנפין להם אלא עצה יעוצה וקמת ועלית אל המקו' אשר יבחר ה' שהוא שאר מקומות שחוץ לעיר הזאת ושיהי' המקום אשר בחרבו ה' שיש בה עובדי הש"י ובאת אל הכהנים שהם משרתי וכהני ה' והלוים אשר עובדים השם ג"כ רק בענין אחר כמו שמצינו בענין זה כידוע וע"פ אשר יורוך לא תסור ואז תשכיל ותצליח וק"ל.
וע"פ הנ"ל יבואר מצות שופטים ושוטרים תתך לך בכל שעריך וגו' ופירש"י לא תטה משפט כמשמעו צדק צדק תרדוף וגו' דכבר זכרתי כי מוסר ותוכח' נק' משפט כמו דבר אתו משפט על שהקשה לדבר כו' וכן כתבתי מלך במשפט יעמיד ארץ ע"י מוסר הנק' משפט וכו' וז"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך שבכל עיר יחזיקו איש לדבר דברי תוכח' ומוסר ושיהיו שוטרים לקיים דברי השופט ושפטו את העם משפט צדק ר"ל כי יש ב' מדרגות ע"פ הטבע שהוא קו המיצוע ויש למעלה מהטבע הנק' לפנים משורת הדין ועצה היעוצה לשופט שלא יתפס תיכף המדריגה ב' רק תחלה ע"פ הטבע בדרך המיצוע לעזוב דרך שמאל וז"ש לא תטה משפט כמשמעו ר"ל אפי' לימין וכנ"ל כי זה ח"ו גורם לעקור הכל רק תחילה ידריכם במדרגה אחר מדרגה עד לבסוף צדק צדק תרדוף למען תחי' וגו' ר"ל כמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי בפ' וחי בהם כי המדרגה המעולה הוא חנוך ואליהו שעזבו עניני עוה"ז לגמרי ודבקו בחיים וכו' יעו"ש והבן
עוד י"ל שופטים ושוטר' תתן לך בכל שעריך כי שער נק' שנכנס לחדר והוא רמז לזמני התשוב' שנק' שערי תשובה והוא ממארי דחושבנ' בכל יום וערב שבת וער"ח על פי הצדק משא"כ בר"ה וי"כ זמן כתיבה לחיים אז צדק צדק תרדוף למען תחי' וק"ל
מצוה שום תשים עליך מלך וייחד לו ג' מצות לא ירבה לו נשים שלא יטו לבבו ולא ירבה לו סוסים פן ישוב מצרימה וכסף וזהב לא ירבה לו ותחלה נבאר ענין עשיית השלחן שביאר האלשיך ז"ל ועשית לו זר זה כתר מלכות ואמה וחצי קומת השולחן שהוא שיעור חצי קומת אדם שהוא ג' אמות רמז שלא ישתרר רק ישפיל א"ע אבל העם מחוייבים לכבדו ולעשרו וז"ש וצפית אותו זהב כו' יעו"ש ובעקבו אלך לפרש א' הדקדוק שום תשים כפל ושאר הספיקו'
ונראה שענין הכתוב שאם נודע לך שום לכך תשים אתה שאם לא תשים אתה ישים א' את עצמו לכך תמאס בזה שרוצה לשום א"ע רק תשים אתה אשר תבחר ותקרב וכעין זה פי' האלשיך פ' משפטים כי יתן איש לרעהו חמור או שור או שה לשמור ומת או נשבר שבוע' ה' כו' וכי ישאל איש מע' רעהו וגו' וז"ל כי יתן איש זהו הקב"ה אל רעהו הוא איש הישראלי כד"א למען אחי ורעי וכן רעך ורע אביך אל תעזו' ויתן לו יחיד או רבי' להנהיג אותם לא יעלה על רוחו שניתנו לו משמי' להשתרר עליה' כ"א לשמור אותם מן החטא ולהדריכם בדרך ה' ואם לא יעשה כן משארות אשמות' צרורות על צוארו והנה יש כמה כתות בישראל חמור שהוא פתי כחמור שהולך ארור תאוות גופניו' [ולי נראה ע"ד שאמר ר"ע כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור מ"מ צריך לשמרו על צד האפשרי] והוא רע לשמים או שור שהוא רע לבריו' [ולי נראה כי שור הוא אותיות ושר שהוא בעל שררה ובעל קרנים כשור שהוא בעל גאוה ותכלית שנאה שנאו ה' שנ' אתו לא אוכל אין אני והוא יכולין לדור וזה נ"ל שדרש ר"ע את ה' לרבות ת"ח ולכאור' קשה מנלן זה הג"ל פי חכמי אמ' אוריית' וקב"ה וישראל אינון חד אבל נ"ל דלאו כל ת"ח קאמר אלא זה שהו' שפל רוח שהו' את ה' אתו עמו שנ' אשכון את דכא ושפל רוח בזה צוה ה' אותו תירא לפי שהוא שפל בעיני עצמו ותרצה להשכילו בעיני העם לכך א' אותו תירא אבל ת"ח שאינו בגדר הזה רק שהוא מתגאה ומשתרר בזה א"צ לצות אותו תירא כי ממילא מוראו מוטל עליהם שנוקם וניטר לכל וא"ש] וכל בהמה לשמור שיש שנדמו כבהמה והוא הרועה אותם כענין נוהג כצאן יוסף ואם מת או נשבר א' מהן בסיבת חטאו ואין רואה שלא השגיח עליהן שבועת ה' תהי' כו' וכל זה אם הוא ית' יתן מעצמו לאיש אנשים לשמור אך אם ישאל איש מאת רעהו ית' ששואל ומבקש שיותן לו רבים להנהיג אז תכבד עליו אשמת עונם שחייב אף באונסין שלה' ודפח"ח
והנה אף כי דבריו כנים ואמיתים מ"מ נראה לתת טעם וכי משום הא דשאל להנהיג יתחיי' יותר ואפשר שכוונתו לשמי' להיו' מזכה ולהרביץ תורה
ונראה דזה אינו דכ' האלשיך משלי סי' ט' אשת כסילות הומי' פתיות ובל ידעה מה וז"ל כי היה מקו' לאיש לאמור אם היה היצ"ט מפציר והומה עלינו תמיד לעסוק בתורה ומצו' כמו היצה"ר היינו כול' צדיקי' על כן א' אשת כסילות הומיה ר"ל כי המדבר דברים טובים ואמיתי' לא יפציר כי תכנס באזני שומע אמנם היועץ בליעל הומה תמיד כי בל ידעה כלום אינם נכונים כלל ולכך יפציר אולי ישמעו ברוב הפצרו יעו"ש. א"כ ה"נ אם היה אדם ישר מה זה מפציר ושואל ומבקש להיות מנהיג הציבור אלא שכוונתו להשתרר לכך ניתן לו לרעתו להתחייב באונסין אבל הירא דבר ה' יחדיל מלהדר וכשניתן לו מעצמו יראה להנהיג לש"ש.
ובזה יובן ע"ד הלצה כי תבוא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך כשיתישב איזה ארץ שהוא עיר חדשה ואמרת אשימה עלי מלך לקבל איזה רב מאן מלכי רבנן לכך תהי' זהיר שום תשים עליך מלך ר"ל קודם שיעמוד א' מעצמו וז"ש שום מעצמו תשים עליך מי שאינו רודף אחר זה שהוא בוודאי ירא שמים אבל מי שהוא רודף אחר זה בוודאי איש בליעל וכנ"ל ולפי שהוא ירא שמים ושפל רוח תרצה אתה ג"כ להשפילו לכך שום תשים עליך שתהא אימתו עליך כדרש חז"ל משא"כ מי שאינו בגדר זה א"צ ציוו כי הוא בעצמו מטיל אימתו על הציבור וכנ"ל וע"כ הי' אזהרה לישראל ומכאן ואילך אזהרה למלך איך יתנהג עם ישראל כמ"ש הרמב"ם טעם סמיכות אבות לסנהדרין כי איש המוני כשלא יהיה בעל מוסר אין ההיזק רק לעצמו אבל ראש הדור והשופט כשלא יהא בעל מוסר יזיק לעצמו וגם לאחרים וכו' ואל יחלל נפשו בחבורו' עם הארץ שמא יהיה לבז ואל יתעלם מבני אדם שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו לו שמא יאבר האביון. ואל יבקש מנוח' ותענוגים כי תמשכהו התאוה ויאבד האמת וכו' והנה אמת כי רוח ה' דבר בו אפס מ"מ צריך לידע מנין יצא להרמב"ם זה אף שהוא מיסתבר. ונ"ל דהיינו ג' מצות המיוחדים למלך שהוא ראש וכללות אומה הישראלית א' לא ירבה לו סוסים דכ' מוהרש"א בע"פ פ' הפסוק סוס ורוכבו רמה בים לפי שהסוס מתגאה על בעליו והמצרי נקרא רהב ע"ש גאוותו והקב"ה גאה על גאים רמה והגביה אותן לזורקן למטה בים יעו"ש.
והנה מצינו הת"ח דומה לפני ע"ה תחלה לקיתון של זהב סיפר עמו וכו' דומה לו לכלי חרס וכו' וז"ש לא ירבה לו סוסים ר"ל שלא יחלל נפשו בחבורת ע"ה שמא יהיה לבז כי הוא מתגאה עליו כמו הסוס וז"ש פן ישוב העם מצרימה ר"ל להיצר לו. ולא ירבה לו נשים ומיעוט רבים שנים ויש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה יעו"ש בפירש האלשי"ך כי ב' נשים הוא הנשמה והגוף העכור הנשמה תאוותה רוחניו' והגוף מתאווה תענוגי' גשמיות זהו א' אהובה שאדם אוהב מנוחה ותענוגי' וכו' יעו"ש זהו שא' לא ירבה לו נשים רק יהי' א' שראוי להכניע החומר אל נשמה שיה' אחת ולא ב' ע"י שישמע פעם א' אל נשמה ופעם אל הגוף ופוסח על ב' סעיפי' פן יטו לבבו לצד הב' אל חומר לתענוגי עוה"ז שהוא קרוב לשמוע יותר שנק' אהובה וז"ש הרמב"ם ואל יבקש מנוחה ותענוגים כי תמשכהו התאוה והיינו ממש מצוה זו מצוה ג' וכסף וזהב לא ירבה לו דק' מה זה פורט כסף הל"ל כסף וכ"ש זהב או הל"ל סתם לא ירבה לו מעות ונכסים וכיוצא ונ"ל דנודע במקובלי' ענין ד' מאות עלמין דכסופין שאי אפשר לזכות אליו כ"א ע"י בדידות ורמזו בד קודש ילבש ב"ד באתב"ש ש"ק וש"ק עולה ד' מאות הנ"ל וע"ז רמזו ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חכם אין כסף עיין בתיקוני' וז"ש וכסף לא ירבה כמ"ש הרמ"בם שלא יתעלם מבני אדם ור"ל גם כשירצה להתבודד לזכות לעלמין דכסופי' ג"כ לא ירבה אבל לפי הצורך שרי וזהב רמז כמו שלא יהא נוטה לקו ימין כולו לישב בבדידו' רק יהא מתגלה לב"א כך צריך ליזהר שלא ינטו לקו שמאל וז"ש וזהב לא ירבה מאוד סמיך מאוד לזהב לקו שמאל כי מצפון זהב יאתה כי יותר צריך לזהירות בזה שעוסק בצרכי עולם שהוא רבות הנזק שלא ינטה לשמאל רק הכל יהי' לש"ש אף שהוא מעורב עם העולם משא"כ בקו ימין כשעוסק בבדידות אין נזק שכיח א"צ להזהר כ"כ ואז כשעושה כך יאריך ימי' על ממלכתו הוא ובניו וק"ל.
איברא דיש לפרש כפשוטו כסף וזהב לא ירבה כמ"ש הרמב"ם שלא יטה בקצה ימין [שהוא כסף] ולא בקצה שמאל [שהוא זהב] רק דרך המיצוע וכו' וכן אל תצדק הרבה רק שתדע דרך המצוע הוא קיום כל התורה כמ"ש הרמב"ם כי יש נדיב וכילי ודרך המיצוע הוא לעשר נכסיו וכיוצא בזה יעו"ש.
והנה דברי הנ"ל הוא דרך הלצה אבל נראה כי תרעומו' הקב"ה על שיאמר אשימה עלי מלך ר"ל שיהא תקיף ומושל עלי ולא שפל ברך וכמ"ש יען כי מאסו מי שלוח ההולכים לאט וגו' וז"ש ככל הגוים ובאמת אין רצון ית' בזה רק מקרב אחיך וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו כי כולם בנים להקב"ה ודו"ק.
מצות ל"ת מנאה הרמב"ם מל"ת סי' נ"ח שלא יראו ולא יפחדו אנשי המלחמה מאויביה' שנא' לא תערוץ מפניהם ולא תיראום וכ' הראב"ד בהשגתו וז"ל א"א הבטחה היא ואינה אזהרה עכ"ל ובתשוב' הגאון קארו ז"ל השיג על הראב"ד למה הוציא הפי' מפשוטו כדי להשיג על רבינו עכ"ל כדי להבין זה נציע המשך הפסוקי' כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וכו' והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו מפניה' ואחז"ל סמך ענין וכו' שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה דאי' כי ע"י משפט וצדק בל תניחני לעושקי למלחמה על אויביך יהיו בעינך כאויבים וכו' והספיקו' רבים ותחילה נבאר פסוקי פ' בחוקותי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם וגו' ופי' בת"כ מואס באחרים שונא החכמי' וכו' וי"ל למה דווקא תואר חכמים הוא שונא ולא' ת"ח ונ"ל דאמרי' בפ"ב דשבת אמר רבא דרחים רבנין ה"ל בנין רבנן וכו' דדחיל מרבנן הוא גופ' הוי צורבא מרבנן וכו' והקשה מוהרש"א הא מעלת אהבה גדולה מיראה וא"כ למה מאן דדחיל זוכה דאיהו גופי' הוי צורבא מרבנן משא"כ דרחי'. ומשני דמאן דרחים ודאי הוא כבר ת"ח דאל"כ למה הי' אוהב רבנן דהא אמר ר"ע כשהייתי ע"ה וכו' וקאמר דזוכה נמי לבנין רבנן מי שאוהב רבנן ויש לתמוה על הש"ס לפי פי' מוהרש"א דמצינו שהוא נגד המציאות וחוש הנסיון מעיד על זה כי יש ע"ה אוהב רבנן ויש ת"ת שונא רבנן ואיך אמרי' דמאן דרחים וודאי הוא ת"ח כו'.
ולהבין הענין נ"ל כי שמעתי ממורי בפ' על מה שוא בראת שהוא טענת היצה"ר והי' התשובה כל בני אדם כי בעת רדת הנשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם נתעורר הקטרוג מלמעלה מס"ס לומר מעת' לא יוכל לפעול פעולתו להסטין ולפתות מאחר שזה יחזיר העולם למוטב וא"כ למה נברא לריק עד שנותני' לו נגד זה איש בלע ת"ח שידין יהודאין שנברא ג"כ אשר יתלוצץ מזה איש השלם ומי שירצה ידבק בזה או בזה והבחירה חפשית ונודע משחז"ל דבר צוה לאלף דור ראה שאין העולם מתקיים בלי תורה וקמט תתקעד דורות ושתלן בכל דור ונתן אחר ך"ו דורות התורה כי התורה היא חיות וקיום העולם ולכך אמרו בפ"ג במכות א"ר כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי קמי גברא רבא ופי' רשי' כמה שוטים הללו רוב בני אדם כו' ומעתה הת"ח הוא חיות וקיום העולם והנה כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים בגוף כך יש בנשמה כמ"ש בשערי קדושה יעו"ש וכמו שיש בפרטות האדם כן יש בכללות העולם פרצוף קומה שלימה ואדם הוא אבר אחד פרטי אם הוא איש המוני הוא אבר הגוף וכנגדו יש לו ת"ח אבר הנשמה.
והנה ההפרש שבין רשע לצדיק כי כמו שיש לזה רמ"ח איברים ושס"ה גידים כך יש לזה א"כ ע"כ ההפרש בענין הנשמה וכמו שהוא בפרטים כך הוא בכללות העולם כי הרשע שיש לו אבר הנשמה ת"ח מן שידין יהודאין כמו הדיבוק הגוף והנשמה יחד וזה איש המוני יש לו דיבוק עם ת"ח כשר שהוא אבר נשמתו כ"א לפי בחינתו ומעתה מבואר כי מה שיש ת"ח שונא לרבנן כי הוא נשמת אבר פרטי של גוף הרשע השונא חכמים וצדיקים שהן ב' הפכים כי הרע הוא היפך הטוב ויש איש המוני אוהב ת"ח כשר שהוא אבר נשמתו. וכ"א היודע מרת נפשו שהוא רשע יבחין בעצמו כי לת"ח שהוא אוהבו הוא משידין יהודאין וההיפך כו' ושפיר מבואר בש"ס כי מאן דרחים רבנן היינו צדיק הוא עצמו ת"ח ר"ל כי הוא נשמתו והוא עצמו ת"ח כי אין הפרש בין גוף לנשמה והכל עצם א' ובפרט לחכמי אמת כי יש עצמות וכלים שהוא פנימי' וחיצונות כו' א"כ עצם הוא הפנימי שהוא הנשמה והבן.
ומעתה מבואר בתוכח' שונא חכמים דכתב ס' הקנה דלא נק' חכם אלא א"כ לומד לשמה לו חכמו ישכילו זאת ואם לאו נק' חכם להרע אפי' יודע ספרי וספרא כו' וז"ש שונא חכמי' דווקא הנק' בתואר חכם שהם שלימי אמוני ישראל אבל ת"ח שידין יהודאין דיבק לו כאח והוא נבחן הנ"ל וז"ש חז"ל באבות במ"ח דברים שהתורה ניקני' אינו מחזיק טובה לעצמו וכמו שפי' רש"י אינו מתפאר בלימודו אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב הצדקות כו' ור"ל אהוב שיהי' נודע כי הוא אהוב למקום בזה הוא נודע כשהוא אוהב את המקו' אז המקום אוהב אותו ג"כ ונק' אהוב למקום ובמה יוודע לו שלא יטעה בעצמו גם בזה כי הרשע שהוא אוהב המרום ג"כ לכך אמר בזה נודע אם אוהב את הבריות שהם ת"ח כמו שזכרנו המתני' דאבו' נוח לשמי' ונוח לבריו' יעו"ש בתוי"ט אך שבזה ג"כ יטעה שהוא אוהב לת"ח שהוא מן שידין יהודאין לפתותו בכל מיני רעות לכך אמר אוהב את הצדיקים לת"ח שרוצים להצדיק הבריות שהו' אוהב תוכחו' ומישרים ת"ח שהם צדיקים.
ובזה נצחתי לאנשי המוני' שאו' התנצלות כי כך אמר לי ת"ח פלוני לעשו' כו' דבזה אין טענה לפטור דמדוע לא שומע לת"ח הדובר מישרים וצדק וז"ש אם בחוקותי תלכו כי הת"ח נקרא חק כמו שזכרתי בפ' כי חק לישראל יעו"ש ור"ל שילך החומר אחר הצורה לאהוב ת"ח ואז יוכלו הת"ח לשמור את החומר וז"ש ושמרתם ועשיתם בסוד ואביו שמר את הדבר והת"ח שנק' אב החכמה ישמור אנשי המוני' הנק' דבר כנודע ואז ועשיתם אותם כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן ונתתי גשמיכם בעתם ודרשו חז"ל בלילי שבתות והוא כי גשמיכם הוא הגשמי החומר שהם אנשי המונים בעת' שהוא ליל' שבתו' שהם הת"ח הנק' שבת ולא שידין יהודאין רק ת"ח שהוא חיו' וקיום העולם שהם שלומי אמוני ישראל כמו שבת שהוא חיות וקיום עולם כמ"ש האלשיך שבת וינפש יעו"ש וקאמר בלילי שבתות כמו הנפש אשר עשו בחרן כי בחרן שהיא מדרגה תחתונה שירד בה החכם כדי להתחבר עם מדריגתן של המונים ולהעלותן וכנ"ל ולכך א' בלילי שבתות כי בעת שהחכמ' אינם במדרגתן העליונה הנק' יומם יצוה ה' חסדו רק שהוא בשפלות הנמשל ללילה גם אז שהוא בלילה שירה עמי תפלה לאל חיי ור"ל שיהי' שיר ה' עמי כלו' ישר יתחבר עם ה' תחתונה שיהי' עמי ואז יתעלה ויתחבר תפלה בחינ' תחתונה לאל חי מדרגה עליונה כנודע
גם י"ל יומם יצוה ה' חסדו כמו שזכר הרמב"ם במ"ש אין להקב"ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה וכל העולם אינו אלא לצוות לזה כו' וזה נ"ל עולם חסד יבנה כי הת"ח שהוא קו ימין חסד ועם י' שבו נק' חסיד לכך לא ע"ה חסיד כמ"ש בזוהר פ' צו הרי כל העולם לא נבנה רק עבור חסד שהוא קו החכמה וז"ש יומם ר"ל העיקר הוא הת"ח שנק' יומם ושאר הבריות שברא ה' הוא לעשות לצוותא בעלמא וז"ש יצוה ה' חסדו שיהי' צוותא אל חסדו שהוא הת"ח וכנ"ל ואנשי המון נק' לילי שבתות ולפעמים גם הת"ח יורד ממדרגת יומם למדריגת לילה כדי שיתחבר עמהם וכנ"ל
ובזה יובן ונתנה הארץ פרי' ויבולה שהם אנשי גשמיים ועץ השדה יתן פריו שהוא הת"ח יקח פריו גם באילני סרק שיעשו פרי והבן וז"ש בלילי שבתות וכו' וזה פי' פסוקי תהלים כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו' והענין כי ב' בחי' התורה נגל' ונסתר לבוש ופנימי וכך נברא האדם ב"ב בחי' נגלה ונסתר שהם הלבוש והנשמה באדם פרטי ובכללות הם המוני עם וכשרי הדור וכנ"ל והנה הנשמה הוא חלק אלוה ממעל משא"כ הגוף שהוא לבוש שלו מאביו ואמו לכך חלק הנגלה מהתורה שהמציא וברא הגוף ולבוש שנק' בשר אדם נקרא תורתו משא"כ חלק הנסתר הנשמה נק' תורת ה' כי הנשמה היא שלו ית' כמאמר חז"ל ג' שותפין באדם הקב"ה כו' והנה חלק הנסתר היא חפצו שידבק בה שהוא שורשו של הת"ח הנקר' נשמה כנ"ל אבל ובתורתו שהוא חלק הנגלה יהגה יומם ולילה ור"ל דפי' רש"י כל לשון הגה בלב הוא כמ"ש והגיון לבי כו' והנה ע"כ א"א לומר רק בלב ולא בפה דסותר מה דכתיב כי חיים למוצאיה' בפה וגם כתוב בראש הומיות תקרא א"ו ר"ל שיהי' הדבור בפה בכוונה עם הלב הנקרא יהגה ושלא יהיה מהשפה ולחוץ בלי כוונת הלב רק הלב יהי' עיקר ואז מייחד ומחבר יומם ולילה הן בחי' הפה והלב כנודע והוא בפרטית וה"ה בכללות ע"י עסק' בתורתו שמשם שורש אנשי המונים וע"י יחודו בפה ובלב בפרטות נעשה יחוד בכללות ג"כ לחבר ב' בחי' אנשים בעלי החומר עם בעלי הצורה ונתחבר ב' בחי' יומם ולילה והבן. וז"ש בסנהדרין תורתן של דואג אחיתופל מן השפה ולחוץ וכו' ואין כאן מקום ביאורן. וגם מבואר כי מה שנזהר בכמה מקומות על לימוד לשמה בדחילו ורחימו היא בחי' חיבור יומם ולילה כי מדת לילה הוא דחילו יומם רחימו וחיבורן ע"י הפה והלב כאמור. והי' כעץ שתול על פלגי מים כו' דפיר' רש"י ועץ השדה יתן פריו הם אילני סרק שעתידין לעשות פירות והוא רמז לאנשי המונים שעתידים לעשות מצות והטעם כי יהיו כעץ שתול על פלגי מים ר"ל על הוא סמוך לפלגי מים שהם הת"ח המופלגים תורה ומוסר שנמשלו למים אשר פריו יתן בעתו הת"ח המשפיע בעתו שהוא איש המוני אבר פלוני של חכם ההוא שהוא נשמה לאבר הגשמי ולכך ועליהו לא יבול ודרשו בסוכה פרק ב' שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד ור"ל כי איש ההמוני שהוא אבר הגשמי שמלביש להחכם שהוא אבר הנשמה של אבר ההוא ועליהו לא יבול שהוא אותיות לא ולבי ר"ל שאינו מן הלב רק מהפה שהוא נגד שיחת חולין שיצא מהפה שהוא בלא כוונת הלב והם נגד בחי' איש המוני צריכין לימוד צריכין לב להבין כפירש רש"י וק"ל.
וז"ש וכל אשר יעשה יצליח כמו הנפש אשר עשו וכ"ז הוא לאנשי המוני הרוצה להתחבר לחכמים לאכן הרשעים כ"א כמוץ אשר וכו'. כי התורה והמוסר של חכמים הוא להם כמו ויהי נועם לשדים הבורחים מלשמוע השבעת ויהי נועם כך רוח חכמה של חכמים תדפנו כמוץ כו'. והוא למען אשר לא יקומו רשעים במשפט שניטל מהם הבחירה כדי שלא יהי' להם תקומה במשפט כמ"ש הרמב"ן עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכמ"ש שנאמר השמן לב העם הזה עד אשר יהיו הערים חריבות וזה שסיים כדי שיהי' דרך רשעים תאבד כי התשובה נקרא דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך תאבד מהם וק"ל.
ובזה יובן כי תצא למלחמה וגו' ודרשו מסמיכות שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה וכו' והוא שזכרנו האבר והבשר המדולדלים וכו' וז"ש כי תצא לשון יחיד שאם יש אחדות בישראל אז תצא על אויבך שהוא היצה"ר משא"כ מחוסר אבר שנפרד ע"י השנאה וקנאה נפרד מן החיות ולא מיבעיא שאין זה האבר יוכל להלחם עבור עצמו אלא ראש המלחמה שבדור אינו יכול להלחם עבורו משום שנפרד מן החיות ונדבק בקליפה וניתן לו כח שזהו מלחמות עמלק מדור דור.
ובזה אמרתי לפרש המשנה סוף עוקצין אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אר"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ולהבין זה לפי שיש ב' בחי' בעולם שנה נפש כי כמו שיש בעולם לביש חיצוניות עולמות ופנימי' העולמות כך יש בשנה בחי' לבוש ופנימי כי חיצוניות הם ששת ימי החול ושבת הוא פנימית הנקודה הפנימי' וחיות אל ששת ימי החול וכמ"ש מוהר"י גיקטיילי' מובא בר"ח שער הקדושה פ"ב מחלליה שהגוף חלל בלי נקודה אמצעי' כו' יעו"ש וכ"כ האלשיך שבת וינפש. וכמו שיש בעולם ושנה כך הוא בנפש האדם כי הגוף הוא לבוש ונק' בשר אדם והפנימי הוא הנשמה נק' אדם אדם מלגאו והוא בפרט וה"ה בכללות העולם המוני עם הם לבושי' וחיצונים ואדם הישר מלגאו פנימי ונשמה וב' בחי' אלו של עש"ן יש להם מקור וחיות מב' בחי' שבתורה שהם בחי' לבוש התורה ופנימי' התורה וע"י בחי' לבושי התורה ופנימי' נבראו כל והנבראים והיצורים והנעשים בעולם שנה נפש ואפשר שזה משאח"ל דבר צוה לאלף דור ראה שאין העולם מתקיים בלי תורה וקמט תתקע"ד דורות ושתלן בכל דור והם עזי פני' שבדור ונתן התורה אחר כ"ו דורות ופי' האלשיך שהוא נגד שם הוי' העולה כ"ו ונ"ל לפרש דבריו כי התורה כולה שמותיו ית' והוא ג"כ בחי' פנימי ולבוש בסוד וה' בהיכל קדשו וזה נ"ל פי' הש"ס מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' דנודע מ"ש בזוהר מהו שבת שמא דקב"ה ושמו יתברך יש בו פנימי' ולבוש כאמור כך שבת היא נקוד' פנימי' אל מרכז ו' ימים שהם לבוש בית גנזי ובתוך בית גנזי היא נתונה מתנה טובה ושבת שמה והבן.
מצוה לסדר הרמב"ם בל"ת סי' נ"ח שלא יראו ולא יפחדו אנשי המלחמה מאויביהם בשעת מלחמה שנאמר בפרשת שופטים לא תערוץ מפניה' וגו' לא תיראום וכו' הראב"ד בהשגתו וז"ל א"א הבטחה היא ואינה אזהרה עכ"ל ובתשובות הגאון קאר"ו ז"ל יש לתמוהו על הראב"ד למה הוציא הפסוק מפשוטו כדי להשיג על רבינו עכ"ל וכדי לתרץ תמיהות הגאון קאר"ו ז"ל נ"ל להקשות מה שזכרנו במ"א ואהבת לרעך כמוך כי איך שייך שיהי' מצוה בדבר הנמסר ללב כי גם שהציוי לא תיראום והמורא שנכנס מעצמו בלב אינו שומע לאזהרה זו ואין להזהיר עליו כלל ואפשר שמכוח קו' זו הוציא הראב"ד ואמר שאינו רק הבטחה על שמו יתברך יבטח ויפקח הדאגה מלבו אבל להזהיר שיהי' ל"ת שלא יתירא מהם זה אי אפש' כאמור אך דלפי זה תיקשי להרמב"ם איך מנאו למצוה ונ"ל לבאר כל המשך הפסוקים השייכים למצוה זו עם פי' חז"ל.
ותחלה נבאר ש"ס דעוקצין מתניתין אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והספיקו רבו וביותר קשה כי מדת אהבה הוא חסיד שהוא יותר מצדיק כמו שנאמר אהבו את ה' חסידיו וא"כ איך מביא ראיה להנחיל אוהבי יש על צדיק וגם כפל ואוצרותיהם אמלא ושאר הספיקות ונ"ל דאי' בפ"ח דיומא לענין חילול השם היכי דמי אמר אביי כדתניא ואהבת את ה' אלהיך שיהא ש"ש מתאהב על ידיך שיהא קורא ושונה וכו' עד ישראל אשר בך אתפאר ובזמן שאינו נוהג כשורה אומרין אוי לזה שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו עד באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ע"כ נמצא מ"ש להנחיל אוהבי יש ה"ק ע"י שהוא צדיק שמצדיק מעשיו בעיני הבריות גורם שיתאהב ש"ש ע"י שהם אוהבין אותו יתברך וז"ש להנחיל אוהבי יש לפי שגורם להבריות שהם אוהבי שמו יתברך ושכרו יש וכדי להבין ענין יש הוא על כי מה שזכרנו במ"א מה ענין המצוה זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' וגם מה שנא' כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור שאין כסא שלם ואין שמו ית' שלם עד שנימח זכרו של עמלק מה ענין כסא לשמו וגם וכי בכל דור ודור הוא מלחמת עמלק שהוא נגד החוש ועינינו רואות שלא היה מלחמת עמלק רק בימי משה ויהושע וגם תואר מלחמת עמלק אל שם המיוחד דוקא קשה להולמו ונראה להלביש הענין ע"פ מה שכ' האלשיך בתהלים סי' א' בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה וז"ל כי בתור' יש בחי' סודה המתייחסת אליו ית' ובחי' פשטה מתייחסת אל האדם ושישיג האדם סודה לא כל אדם זוכה אך יחוייב שעכ"פ חפצו יהיה בה ועל בחי' הפשט אמר ובתורתו יהגה יומם ולילה שהיא תורתו של האדם וכו' עכ"ל.
העולה משם דס"ל בתורת ה' חפצו במחשבה ובתורתו יהגה בדיבור יעו"ש. אך שהוא נגד רש"י שפי' כל לשון יהגה הוא בלב כמ"ש והגיון לבי וכו'
ונראה דכתב הראב"ד בס"י דכל מה שיש בעולם יש בשנה ובנפש וסי' עש"ן יעו"ש ובכל א' יש בחי' פנימית הנקרא צורה ובחי' לבוש וחיצונית הנקרא חומר המלביש את הצורה ואפשר שזהו שכ' התוס' בפ"ק דחגיגה ג' מעידין זה לזה הקב"ה ושבת וישראל וכו' כאשר הארכנו במ"א יעו"ש והוא סוד עש"ן כי הקב"ה הוא ושמו חד הוא והתורה כולו שמותיו ית' א"כ התורה היינו הקב"ה ויש בו בחי' נגלה ונסתר בסוד פנימי ולבוש וע"י התורה נברא העולם בסוד פנימיות וחיצונית וכמ"ש האר"י זלה"ה בכוונת ב' ימים ר"ה יעו"ש. וכמו שיש בעולם ב' בחי' הנ"ל כך יש בשנה כי הפנימי' והנשמה של השנה הוא שבת והלבוש הם ו' ימי החול המקבלים שפע וחיות מן שבת וכמ"ש האלשיך שבת וינפש יעו"ש וכ"כ הגאון מוהר"י בשערי אורה על פסוק מחללי המות יומת מובא בראשית חכמה שער הקדושה פ"ב יעו"ש.
ובזה יתפרש הש"ס מתנה טובה יש בבית גנזי ושבת שמה וכו' הגם שאין כאן מקום ביאורו מ"מ בקיצור דרך כלל מ"ש מתנה טובה בבית גנזי הוא סוד וה' בהיכל קדשו והבן שהוא פנימי בתוך היכלו ולבושו וכמו שיש בעולם ושנה ב' בחי' הנ"ל כך יש בנפש האדם בפרט ובכלל כי החומר וצורה הוא בחי' נשמה ולבוש באדם פרטי וה"ה בכללות פרצוף העולם כשירי הדור הם פנימי ונשמה והמוני העם הם בעלי החומר והלבוש וזהו כוונת רז"ל ויקהל עשה לך קהלות גדולות בכל שבת ודרש לפניהם ברבים וכו' כדי שיהא שמו הגדול מתקלס בין בני וכו'.
והענין כי נודע מדריגות העליונות מקבלין הפנימית שפע וחיות לעצמו כדי להשפיע אח"כ לחיצוני' העולם וכמ"ש האר"י בפירוש המשנה דס"י המליך אות פ' וכו' כי כל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצרופם אל מקוריה' וז"ס המליך אות פ' כי יחדה וקשרה לשרשה ונשפע עליהם שפע שיוכלו להשפיע לזולתו ולהוציא פעולה ממנו יעו"ש וז"ס המקובלים ללמוד קבלה בשבת וכו' שהוא בסוד חזרתם אל שרשם כי בעלי קבלה שהם בחי' פנימי שבנפש אדם מדבק עצמו אל שרשו פנימי שבעולם הוא שבת לקבל שפע וחיות מן בחי' פנימי' התורה שע"י נברא בחי' פנימי' העולמות ואז יוכלו אח"כ להשפי' לחיצונית ולבושי העולמות המוני עם בעלי החומר וז"ש ויקהל עשה לך קהלות גדולות וכו' כדי שיקבלו ימי החול שפען וחיותו בשבת מן התורה בסוד עולם שנה ונפש כי הלבוש מקבל מן הפנימי בכל פרטיו וז"ש שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני ע"ד מ"ש בזוהר גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי נק' גדול כשהוא בעיר אלהינו בסוד וא' בהיכל קדשו כשהמלך הו' בהיכלו כך כשהת"ח בחי' הפנימי' משפיע אל בחי' המוני עם שהם בסוד היכל ולבוש אז שמי הגדול מתקלס בין בני שנעשה יחוד הנ"ל ג"כ והבן ודי בהערה זו לשמוע ולידע איך לייחד בהתפללם ולמודם של כשירי הדור בשבת במנין ובחול עם העולם שהוא סוד יחוד הנ"ל הרמוז במשנה דספר יצירה המליך אות וכו' ודי בזה ועפ"ז יבואר פסוק משכני אחריך נרוצ' הביאני המלך חדריו נגיל' ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך וקשה דפתח בלשון יחיד ומסיים לשון רבים בחלוקא ראשונה וכן בחלוקא ב' פתח לשון יחיד הביאני המלך חדריו ומסיים לשון רבים נגילה וגו' וגם להבין ענין ג' חלוקות שבפסוק זה והנה אחר כותבי הנ"ל מצאתי באלשיך שפי' פסוק זה ג"כ כעין הנ"ל בענין חומר וצורה וכו' יעו"ש.
אבל יבואר בפסוק זה ג' חלוקו' שיש בעולם שנה נפש שהוא תורה ושבת וישראל שיש בכל א' פנימי ולבוש חומר וצורה כאמור והוא נגד ב' בחי' חומר וצורה שבנפש אמר משכני חלק הפנימי וצורה שבנפש מבקש ומתלהב לידבק בו ית' תחלה בסוד המליך וכו' כדי שאח"כ אחריך נרוצה הוא אנשי החומר שהם הרבים ופנימי שהם בעלי נשמה וצורה הם מועטים והוא בלשון יחיד וגם באדם פרטי הנשמה הוא חלק אלוה ממעל שהיא אמיתת האחדות משא"כ החומר הוא מחובר מן נפרדים שהם רבים כנודע וז"ש תחלה לשון יחיד נגד הצורה ואח"כ לשון רבים נגד החומר וז"ש משכני אחריך נרוצה והוא ב' בחי' בנפש ואח"כ אמר נגד ב' בחי' של שנה שהיא שבת בחי' הנשמה של שנה ו' ימי החול הם החומר של שנה וז"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך כי בחי' יום ולילה שיש בשבת א' נק' שבת מלכתא כמ"ש בש"ס דב"ק נצא לקראת שבת מלכתא וכו' ובחי' ב' נק' מלך שהשלום שלו והוא סוד המלך בחדריו וה' בהיכל קדשו שהיא העונג והשמחה והמנוחה וכמ"ש וקראת לשבת עונג וגם וינח ביום השביעי והנה נגד ב' בחי' הנ"ל יש ב' מיני עונג ושמחה חלק הפנימי העונג והשמחה הוא בדברים פנימי' וחלק הלבוש והחומר השמחה והעונג שלו ג"כ רק בשמחה חיצונית תענוג הגוף והחומר וכמו ששמעתי ממורי משל על ענין שמחת השבת לבן מלך שהי' במרחקים בין אנשי החומר ובא לו כתב מאביו המלך בכמה מיני שמחות ועשה להם שמחה חומריות עד שהם שמחו בשמחתן הגשמי והחומרי והוא שמח בתענוגי המלך הפנימי ורוחני וכו' ודפח"ח. וז"ש הביאני המלך חדריו לשמוח בשמחתו הפנימי אבל החומר נגילה ונשמחה בך שמחת הרבים שהוא ג"כ מצוה שהוא בך ונגד ב' בחי' שבתורה הנק' עולם כנ"ל שהם סוד התורה ולבושי התורה אמר נזכירה דודיך מיין שהוא לשון קישור ודיבוק כמו בכל מקום אשר אזכיר את שמי וז"ש נזכירה דודיך מיין סוד גי' יין כדי שאח"כ אשפיע לבושי התורה הנק' משרים להמוני עם כדי שעי"ז משרים אהבוך שיהי ש"ש מתאהב שיהי' אהבוך וק"ל הרי עשן שכל א' מקושר ומדובק ומקבל שפע וחיות מן השורש שלו כדי שעי"ז יוכל להשפיע לזולתו שהם בחי' לבושי עשן המקבל מן נימי' עשן וזה נראה פי' הפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו רצה לגמר שידבק א"ע תחלה במחשבה הנקרא חפץ ורצון בחלק הפנימי של התורה הנקרא נשמה שם ידבק נשמתו ואז יוכל אח"כ להשפיע לזולתו שהם בעלי החומר ולבוש ע"י לבושי התורה הנקרא תורתו וז"ש ובתורתו יהגה יומם ולילה כי הדיבור בפה יהי' בכוונת לבו לייחד החומר והלבוש עם הצורה ונעשה יחוד יומם ולילה בסוד וה' בהיכל קדשו והבן וזהו מוסכם שיהי' יחוד זה ע"י פה ולב שיהיו שוין בכוונה א' ודי בזה וכמו שכתבתי במצוה ולא יזח החושן מעל האפד גי' פה כי כמו שנעשה יחוד בפרטות פה ולב של אדם אחד כך בכללות נעשה יחוד מן הלב של ת"ח הרמוז בחושן שהי' נגד הלב להשפיע להמוני עם הנק' פה גי' אפ"ד וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל כי ב' בחי' עשן נכלל בשם בן ד' כמ"ש האר"י כי ב' אותיות ראשונות הם בחי' נשמה וז"ש כי ביה ה' צור עולמים וכו' יעו"ש וב' אותיות אחרונות הם בחי' לבוש ובו סוד התגלות כמבואר בסוד י"א סימני הקטורת יעו"ש.
וכאשר יתחברו בחי' הלבוש שהם האנשים ששורשם בב' אותיות אחרונות מהשם עם שלומי אמוני ישראל הרומזים בב' אותיות ראשונו' הם נשמת הלבוש אז נעשה יחוד ב' אותיות אחרונות עם ב' אותיות ראשונות אך כל זמן שאין הכסא שלם א"א שיתחברו ד' אותיות שיהי' שם שלם והוא דמובא בכתבי האר"י כי א של כסא הוא הכתר שהוא חסר עתה בגלות יעו"ש כמ"ש וכסא דוד מהרה לתוכה תרין והנה כתר תורה גדול מכולם כמבואר במשנה דאבות כתרך גדול מכתרם וכו' כי הוא הגורם כמ"ש בי מלכים ימלכו ונאמר כבוד חכמים ינחלו.
והנה כל זמן שהי' כתר תורה מכובד אז נתחברו עמהן גם בעלי החומר וכמבואר טעמ' שאין מקבלין גרי' לימות המשיח וכו' משא"כ משחרב בהמ"ק חכמ' סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ואלו הם הלוקים בה' הדביקים וזה גורם שאין המוניים דבקים בת"ח הנלמד מפסוק ובו תדבק הדבק בת"ח וכאלו נדבק בה' כי טענת עמלק שהוא היצה"ר גברה עליהם בראותן כי שחה לעפר נפש צדיקים וחסידים וגברו בעלי זרוע וכו' וזהו מלחמת עמלק שהוא היצה"ר בשם הוי' שאינו מניח להתחבר בעלי הלבוש והחומר עם בעלי הצורה מחמת כי נפלה עטרת ראשינו עד שיהא כסא שלם להחזיר עטרה ליושנה כבוד חכמים ינחלו אז יהי' השם שלם כאמור ושפיר אמר הכתוב כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור כי אין הכסא שלם מחמת שאין שמו שלם מצד מלחמת עמלק המתלבש בכל דור ונלחם בשם יהוה בכל דור ודור שעושה פירוד בין הדביק' לבל יתחברו החומר וצור' יחד עד שיבוא אלי' והשי' לב אבות בעלי הצורה עם בנים בעלי הלבוש וחומר ולב בנים על אבותם וז"ש לפני בא יום יהוה הגדול וכו' ר"ל שיגיע הזמן שיהי' שם הוי' גדול כשהוא בחיבור ב' בחי' הנ"ל כמ"ש גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו וכנ"ל ב"ב אנ"סו
והנה ב' בחי' הנ"ל הפנימי ולבוש הוא בחי' יש ואין כי הפנימי שהוא הנשמה הנאצל מא"ס בלי גבול ותכלית נקרא אין משא"כ הלבוש וחומר שהוא בעל גבול נק' יש ולכך גם שכר בעלי החומר נקרא יש שיהי' לו שכר עה"ז הנק' יש וגם שיהי' לו ג"ע נק' ש"י משא"כ בעלי הנשמה שעובד הש"י שלא ע"מ לקבל פרס רק לשמו יתברך ולאהבתו נק' אין שנותנין לו נחלה בלי מצרים וגבול וכמ"ש אז תתענג על ה' דייקא וכו'.
ובזה יובן עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו' ור"ל תואר צדיק שמצדיק מעשיו כשורה וכמ"ש אהבת צדק ר"ל ע"י שנוהג בצדק ובמשור גורם לבריות שיצדקו מעשיהם ג"כ וש"ש מתאהב על ידו וז"ש עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ב"פ וגדול המעשה יותר מן העושה לכך נוצר תאנה יאכל פריו שנא' להנחיל אוהבי יש כי שכר המוני עם הנק' יש נוחל זה ג"כ שעל ידו נתאהב ש"ש אל המוני עם שיקבלו יש ונוחל זה הצדיק ג"כ ש"י עולמות מלבד שכרו של עצמו של הצדיק הנק' אין וז"ש ואוצרותיהם אמלא כביכול בעצמו הנק' אין הוא ימלא אוצרותיהם משא"כ זולתו והבן ונסמך שפיר מאמר ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום והוא שנא' בכל מקום אשר אזכיר את שמי שהוא לשון חיבור שמי ד' אותיות יחד אז אבוא אליך וברכתיך וכאן ג"כ כשהת"ח הם צדיקים שנוהגין בצדק ובמישור ש"ש מתאהב על ידן שנתחברו עמהם המוני עם ג"כ שהוא בחי' שלום המחבר ומייחד ב' בחי' חומר וצורה אז אבוא אליך וברכתיך וז"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וק"ל.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל מה שמחולק הרמב"ם עם הראב"ד אם הוא מצות לא תעשה לא תיראום ואגב נבאר פסוקי פ' אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' עד ונתתי שלום בארץ וגו' ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשיכם ודרשו בת"כ מאוס באחרים העושין שונא החכמים וכו' ויש לדקדק למה תואר חכמים הוא שונא ולא ת"ח או לומדים ונ"ל דאי' בפ"ב דשבת אמר רבא מאן דרחים רבנין הוי לי' בנין רבנן דדחיל מרבנן הוא גופ' הוי צורבא מרבנן והקשה מוהרש"א הא מעלת אהבה גדולה מיראה וא"כ למה מאן דדחיל זוכה דאיהו גופי' הוי צורבא מרבנן משא"כ מאן דרחים וכו' ומתרץ כי זה דרחים רבנן ודאי כבר הוא ת"ח דאל"כ לא הי' אוהב רבנן דהא אר"ע כשהייתי עם הארץ וכו' וקאמר דזכה נמי לבנין רבנן מאן דרחים רבנן וכו' עכ"ל ויש לתמוה על הש"ס הל"ל לפי פ' מוהר"שא שהוא נגד המציאות כי עינינו רואות כי רוב המוני עם עמי הארץ אוהבי רבנין הם ואדרבה הת"ח שונא הת"ח ורבנן ומבזין זה את זה כאשר מפורסם הדבר בעו"ה ונ"ל דשמעתי ממורי על פסוק על מה שוא בראת כל בני אדם שהוא שאלה ותשובה ששאל היצה"ר להש"י בעת שהי' מרע"ה עושה כמה נפלאות א"כ למה שוא בראת שהוא היצה"ר כי מי פתי יסור לשמוע לו והיתה תשובה כל בני אדם שיברא כנגדו אדם בליעל בדמות הצדיק שיהי' מסית ומדיח וכו' כל בני אדם ר"ל כמו כל בני אדם שהם צדיקים וכו' כי בעת יצירת האדם כשר וצדיק קודם רדת הנשמה בגוף נעשה למעלה קטרוג שנתעורר הס"ם בטענה שזה יחזיר בני דורו למוטב ומה יוכל היצה"ר לפעול נגדו ולמה נברא עד שנותנין לו ג"כ ת"ח להרע מן שדין ירידאין שיהיה נגד זה הת"ח כשר ויתלוצץ ממנו ומעתה הבחירה חפשי יש שידבק בזה או בזה כי זה לעומת זה עשה אלהי' ודפח"ח.
ומעתה לא נפלאת ממך להבין ענין הש"ס הנ"ל מה שאמרו מאן דרחים וכו' כי בארנו לעיל בנפש האדם יש בו ב' בחי' והוא חומר וצורה ובכללות הם אנסי החומר המוני עם ובעלי הצורה הם כשירי הדור שהם נשמה לגוף המוני עם בכללות פרצוף העולם שנחשב כל והעולם לאדם אחד רק שזה נק' אבר יד או רגל וכו' ומעתה כמו שבפרטו' אדם א' ההפרש שבין רשע לצדיק ע"כ אינו בשינו הגוף כי ודאי תואר גופם שוים רק בחי' נשמה שיש לצדיק נשמה טובה משא"כ לרשע א"כ ה"ה בכללות ופרצוף העולם אחר שהוכחנו שהת"ח הוא הנשמה לגוף א"כ יש שמדבק א"ע לת"ח רשע שידין יהודאין א"כ הנשמה שלו רשע והוא ג"כ החומר שנתחבר עמו הכל רשע א' משא"כ איש המוני שנדבק לת"ח כשר נק' צדיק גם החומר של אבר פרטי ההוא.
ובזה יובן הש"ס הנ"ל מאן דרחים רבנן וכו' ר"ל מאחר שיש לו דביקות עם רבנן שהם כשירי הדור א"כ הם חלק נשמתו והוי עצמות אחד כמו הנשמה המלובש בגוף החומר וזה שכתב המהורש"א א"כ כבר הוא עצמו ת"ח מדאוהב רבנן לכך שכרו דהוי ליה בנין רבנן ג"כ וכו' א"כ לא יתואר זה בשם ע"ה כלל רק הוא עצמו צורבא מרבנן והבן.
ומה שמצינו ת"ח שונא רבנן כי זה נשמת הרשע השונא חכמי' והוא מחלק הס"ם היצה"ר לקטרג בת"ח כשר הנק' רבנן כדי שיהיה הבחירה חפשית וז"ש שונא חכמים כי חכמים דוקא הוא שונא ולא לת"ח או למדן והוא דאי' בספר הקנה דלא נק' תואר חכם כי אם הלומד כשם פועלן לו חכמו ישכילו זאת דא"לכ נק' חכם להרע אפי' למד ספרא וספרי וכל הש"ס אינו בתואר חכם רק נק' ולמדן וכו' יעו"ש וז"ש שונא חכמים כי צדיקים ורבנן הוא שונא אבל ת"ח שידין יהודאין אדרבה יש לו קירוב ודיבוק עמהם כי הוא חלק אבר נשמתו וכל יוכל להבחין בעצמו כי הלב יודע מרת נפשו שהוא רשע ואוהב לת"ח זה וושונא לזה בוודאי ידיע ליהוי לי' כי הת"ח זה הוא רשע כמותו ויש לו דביקות עמו משא"כ עם ת"ח כשר וק"ל.
וזה שרמזו חז"ל באבות מ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם אינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המשרים ע"כ והוא כי התורה מסר סימנים אשר גם המוני עם ידעו באיזה ת"ח ידבק ואמר אינו מחזיק טובה לעצמו ופירש רש"י שאינו מתפאר בתורה וכו' והוא כלל גדול כי סימני דלא ידע כלום שבוחי גרמי' כמ"ש בספרא דחכמתא דשלמה מלכא זוהר בלק דף קצ"ג ע"ב אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות ור"ל דסתם לשון אהוב משמע שהוא אהוב בין לעליונים ובין לתחתונים אז בודאי גם הוא אוהב את המקום ואוהב את הבריות לכך במים הפנים וכו' גם הוא אהוב ובתנאי שיהי' אהוב ומעצמו לא שיעשה תחבולה לזה שיהי' אהוב והוא היפך החונף שעושה תחבולה שיאהבהו לכך הוא שנוי למקום ולבריות ולזה אמרו חז"ל כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו עוד יש לומר ע"ד מליצה ולדקדק לשון תואר אוהב המקום דכ' הרב מוהר"י יעבץ בפי' המשנה אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו כי גרם השנאה שבין אדם לחבירו על שנותן משפט א' לעצמו ומשפש א' לזולתו וכו' וז"ש אהוב אוהב את המקום ור"ל כי סבה הגור' שיהי' אהוב לכולם ע"י שהוא אוהב את המקום של חבירו לעצמו והוא ע"ד שתגיע למקומו וק"ל.
ובסימנים אלו ידע האדם אם לדבר עמו אם ידבר בשבחי בני אדם או בגנותם וכאמור וז"ש כי יש לבחון בו אם אוהב את הצדקות להצדיק הבריות כמ"ש רז"ל אהבת צדק להצדיק הבריות וכו' או בהיפך עוד יש לידע אם אוהב התוכחות להוכיח להרשע ולא להחניף זו בודאי אוהב את המשרים וראוי לדבק בו וז"ש אוהב את התוכחות לקבל תוכחה אוהב המשרים ת"ח שהם צדיקים וק"ל.
ובזה יובן אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו' כי יש בחי' הנק' חק ובחי' הנק' מצוה והוא ע"ד שכתב האלשיך בפסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב נגד ב' בחי' שיש בתורה פנימי ולבוש וכו' יעו"ש והוא ב' בחי' של חומר וצורה הצורה נק' חק והלבוש נק' מצוה כמו מדוע אתה עובר את מצות המלך והבן וז"ש אם בחוקותי תלכו אתם בני החומר שילכו אחר עצת החכמים שהם הצורה ואז ואת מצותי תשמרו כי יוכלו החכמים לשמור את בעלי החומר ע"ד אשובה ארעה צאנך אשמור וז"ש ואביו שמר את הדבר הכתוב בתיקוני' ביחוד הפסוק יתהלל המתהלל השכל וידוע אותו והבן וא' ועשיתם אותם לשון תיקן וכמו ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו' ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות כי הת"ח נק' שבת וימי חול מכינים לשבת כך יהי' שפע וגשמי ברכה של הת"ח שהיא פרנסתן בעתם ע"י לילי שבתות שהם בעלי החומר הנק' לילי שבתות של הת"ח הנק' יום השבת שיהי' פרנסת חכמים מן המוני עם כדי שיהי' פנוין לעסוק בתורה וכמ"ש בש"ס דברכות בעושין רצונו מלאכתיך נעשית ע"י אחרים ואז גם החכמים ישפיעו להמונים שפע התורה הנק' גשמיכם בעתם שהיא פשטי ולבושי התורה הנק' גשמי נגד בחי' הרוחני והפנימי וז"ש ונתנה הארץ יבולה נגד השפעת בעלי החומר לחכמים ועץ השדה יתן פריו נגד השפעת החכמים לבעלי החומר ולכך אמר לשון ונתתי גשמיכם וגו' ונתנה הארץ וגו' כי אמחז"ל ונתנו למפרע הוא ג"כ ונתנו כי המשפיע משפיעין לו חכמה לחכמים ועושר לעשירים וז"ש ונתתי שלום בארץ חיבור חומר וצורה הגורם יחוד מדות עליונות אנס"ו
גם יש לומר מ"ש ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות כי הת"ח נק' שבת ויש בו ב' בחי' א' הנק' יומם כשהוא במעלתו הרמתה וב' נק' בחי' לילה כשירד ממדריגתו והנה כשהצדיק במדריגה עליונה אין לו מקום חיבור עם אנשי המוניים כדי להעלותן רק כשהוא במדריגה תחתונה ואפשר שזהו רמז ואת הנפש אשר עשו בחרן ר"ל כי נודע חרן הוא מדריגה תחתונה ואז הי' מקום להם להתחבר עם נפשות המוניים לתקנן וז"ש הנפש אשר עשו בחרן וק"ל וז"ש ונתתי גשמיכם בעיתם בלילי שבתות כשהת"ח במדריגה הנק' לילה אז נתתי תיקן לגשמיכם שהוא החומר וכאמור
ובזה יבואר ג"כ פסוק יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חי שהוא ללמדינו איך האדם יכלול נשמתו עם כל בעלי נשמה הצורה לתקנן וגופו החומר יכלול עם כל בעלי החומר וכמ"ש בר"מ וז"ש יומם יצוה ה' חסדו כי כשהת"ח בבחי' יומם אז יתחבר עם בעלי החכמה שהוא קו החסד וז"ש יצוה ה' כמו כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה לשון חיבור וכשהוא בבחי' לילה אז שירה עמי בבחי' דוד שהוא בחי' מלכות להתחבר עמה כדי שאם יזכה למדריגתו הרמתה אז יתחבר בחי' הנק' תפלה בחי' דוד עד צדיק יסוד עליון הנק' אל חי וז"ש תפלה לאל חי והבן ובזה יובן מצו' הנ"ל עם ביאור הפסוקי' השייכים למצוה זו כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וגו' והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ודרשו חז"ל סמוך ענין כי תצא לענין מומין עין בעין וכו' לומר שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה דבר אחר לומר לך אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח וכן דוד אמר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי וק"ל
מצוה שום תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו' למען יאריך ימים וגו' לבאר המשך הפסוקים והי' עקב תשמעון וגו' דאי' בח"ה שער עבודה אלה' פ' ט' וז"ל שבמדינת הודו הסכימו מדינה א' למנות עליהם איש נכרי למלך בכל שנה וכאשר תשלים לו השנה יוציאוהו מביניהם ויחזור על הענין אשר הי' עליו קודם שנתמנה והי' איש א' שלתנהו למלך סכל לא ידע סודם וקבץ ממונות ובנה ארמונו' וחזקם והשתדל להביא כל אשר הי' לו חוץ למדינה ממון ואשה ובנים אל המדינה הזאת וכאשר נשלמה לו השנה הוציאוהו אנשי המדינ' נעור וריק מן הכל והתחר' והתאבל על טרחתו ובנה וקבץ ממון לזולתו אח"כ הסכימו למנות עליהם איש נכרי נלבב ונבון וכאשר נתמנה עליהם בחר מהם איש אחד והטיב עמו ושאל אותו על מנהגי העם ודתיהם עם מי שנתמנה עליהם קודם וגילה לו סודם וכאשר ידע מזה לא נתעסק במאומה ממה שנתעסק הראשון אך השתדל וטרח להוציא כל דבר יקר שהי' במדינה ההוא למדינה אחרת ולא בטח בגדולתם ובכבודם והי' מצטער על מיעוט הזמן להוציא כל מחמודו' מהם והי' שמח בצאתו מהם אל מנוחה וכבוד ועשרו וכו' יעו"ש והנמשל יובן שהוא חיי האדם בעה"ז מלך לפי שעה והסכל עושה וכו'
ובזה יובן פרשת המלך הנ"ל דקאי על אדם א' שהוא בכל זמן וכמו שדרשו בנדרים עיר קטנה וגו' ובא מלך גדול וכו' יעו"ש וז"ש לא תוכל לתת עליך איש נכרי שאינו יודע מנהגי עה"ז שירצה לעשות קבע מן עה"ז כי אם מקרב אחיך תשים עליך מלך שידע מנהגי מדינ' זאת שהו' עה"ז אחר מעט שני' הולך ממדינה זאת נעור וריק לכך יעשה גירות בעה"ז וכל ימיו ישתדל על עה"ב שהיא חי וקיי' ואז יאריך ימים על ממלכתו בעולם שכולו ארוך וק"ל.
וזהו עצמו רמזו חז"ל בש"ס דב"ב ת"ר מעשה במונבז ההלך שבזבז אוצרותיו בשני וכו' עד אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה וכמו שביאר בעללות אפרים יעו"ש וזשאחז"ל איזה חכם הרואה את הנולד לאחר זמן ולא לקניני עה"ז שהיא רק תאוה לעינים לפי שעה ואפשר שזהו ג"כ רמז למשאחז"ל בפסוק החכם עיניו בראשו וגו' ר"ל שיסתכל למרחוק מגובה הראש שהיא למעלה שבכל הגוף משא"כ הכסיל שאינו מסתכל למרחוק רק לפי שעה קרה לו כמקרה הכסיל הנ"ל אשר יגע בשני ענינים והפסיד בשני המקומות הנ"ל.
ובזה כיון הפסוק בתואר והיה שהוא שמחה יהי' לאיש עקב תשמעון אם יודע נמוסי מדינה זאת עסקי עה"ז שהיא רק מלכות לפי שעה ויאסף כל אוצרות חמדה בעקב לעה"ב וז"ש תשמעון לשון אסיפה כמ"ש וישמע שאול את העם וק"ל.
אופן ג' דאי' בפ"ז דברכות אם שמע תשמעו מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק ומדת הקב"ה מלק מחזיק ופי' רש"י חכם מחזיק וכו' שנאמר אם שמע תשמעו ד"א אם תשמע בישן תשמע בחדש וכדי להבין הנפקותא בין ב' מימרות אלו נ"ל דאי בפ"ה דעירובין מ"ד ממדבר מתנה שאם אדם עושה עצמו כמדבר שהכל דשין בו ניתנה לו התורה במתנה שאינו משכחה וכפי' רש"י ובזה נ"ל לבאר ש"ס דסוטה דפתח ר"ל בסוטה אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו אינו וכו' ל"ק הא בזווג ראשון הא בזווג ב' ולדברינו נוכל לפרש דכ' הריף וז"ל אעפ"י שבשעת היציתה לא נגזרה על יד גזירת חכם מ"מ ע"י מעשיו אלו שעושה עצמו שפל זוכה שניתנה לו תורה במתנה מצד שפלותו וכו' יעו"ש וז"ש אין מזווגין לאדם אשה תורה מאורסה אלא לפי מעשיו ומקשי אינו וכו' ומשני כאן בזווג ראשון עפ"י מזל שנגזר עליו שיהי' חכם מ"מ כאן בזווג ב' שלא נגזר עליו מצד המזל שיהיה חכם זוכה ע"י מעשיו כגון שפלות שעושה עצמו כמדבר ג"כ זוכה לאשה מאורסה שנתנה לו במתנה וזה נק' זווג ב' וק"ל.
ובזה תבין ב' דעות הנ"ל ת"ק ס"א מחזיק שהוא חכם וכו' ר"ל כי תואר חכם הלומד מכל אדם מצד שפלותו שזכה שניתנה לו תורה במתנה ויש לו אזן השמיע' מצד הנשמה וכמו שכתבתי במ"א או כמו ששמעתי פי' שיחת חולין של תלמיד חכם צריכין לימוד ולכך חכם שיודע שצריך ללמוד ולשמוע יטה אזנו לשמוע תורה ומוסר לכך יחזיק עוד משא"כ שסובר בעצמו שאין צריך ללמוד מסתמא אינו חכם לכך הוא ריקן ואינו מחזיק וזה שהוא חכם ללמוד מכל אדם נק' זווג ב' מצד מעשיו שזכה לזה דבר אחר אם תשמע בישן ר"ל כבר בזווג ראשון במזל שנגזר עליו שיהי' טפת חכם תשמע בחדש ג"כ ואם לאו שלא נגזר עליו לשמוע בישן אינו שומע בחדש ובזה יובן והי' עקב תשמעון ר"ל אם יהי' לו עקב ענוה ושפלות כמדבר שהכל דשין עליו אז תשמעון כמ"ש התו' אם הוא מלא מחזיק וק"ל.
אופן ד' דאי' במשנה דאבות ר' לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וכבר רבו המפרשים בזה ואענה חלקי דקשה למה לי כפל מאוד מאוד ועוד וכי תקות אנוש שיהי' רמה ושאר הספיקות ונ"ל דאי' בפ"ב דברכות נפשי כעפר לכל תהיה וכת' התו' שאין זרעו יקבל כלי' ומוהרש"א כת' מה עפר הכל דשין עלי' ואח"כ היא מבלה הכל ושולטת על הדשין עלי' כך נפשי למצערי והנה גם שהאמת כך מ"מ לא יהי' כוונתו כך שישפיל דעתו כדי שעי"ז יתנשא וכמו ששמעתי מהרב המגיד מ' מנחם שאומרים בני אדם אם איני יכול לעלות ירד ור"ל שירד כדי שיעלה ודפח"ח
והנה אין זה תכלית הענוה והשפלות לאדם השלם רק למי שהוא מדריגה פחותה וכל מגמתו להרים ראש לכך אחר שנעשה שפל נפשו כעפר תהיה שהיא דומם בלי שום חיות הוא מקווה שיהי' רמה שחוזר מהעפר שאין בו חיות כלל להיות רמה שיש בו חיות כדי שיוכל לעוקצו למי ששונא לנקום ממנו זה נ"ל שיש ב' פי' לתיבת רמה א' כפשוטו רמה ב' רמה ר"ל שע"י רמה יהי' לו הרמת ראש לנקום מעט מהמצערים אותו
ובזה יובן מאד הוי שפל רוח ושלא תהי' שפלותך ע"ד שכ' מוהרש"א נפשי כעפר לכל תהי' שיהי' הוא מעלה מהמצערים אותו לכך אמר כפל מאוד מאוד הוי שפל רוח לא לשום תקוה כי מי שהוא תואר אנוש הפחות שיש בד' תוארים אדם איש גבר אנוש הוא שתקות אנוש רמה ר"ל שיחזור מעפר להיות רמה שאחר ששחה לעפר נפשו יחזור להיות רמה ולנקום מן המצערים לא כן תואר אדם חשוב רק לשם פועלן וזה נ"ל אין בין חמץ למצה אלא משהו כי אותיות חמץ הוא מצה ממש אלא שיש משהו הפרש בין ח' לאות ה' כי הקדושה היא תכלית והשפלות והענוה כמו שכתבתי במצוה כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' משא"כ הקליפות הם שאר וחמץ העולה בנפיחה להרים ראש ולהתגאות וזה המשהו דוחה את האדם מהקדושה אל הקליפות כמ"ש וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כמו ששמעתי בשם מורי ש"ן וכ"כ בח"ה בשער הכניעה פרק י' וז"ל הנכנע נמשך אחר החכמה כמ"ש הולך אחר חכמים יחכם וכמ"ש ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו ומי שהוא גבה לב לא תתקיים בידו החכמה שמתנשא מלכת אחר החכמה והתורה שנאמר רשע בגובה אפו בל ידרוש אלהים וכו' וכן מצינו מפורש בתורה מה שבחר הש"י באומה ישראלית משאר ע' אומות הוא משום מדה זו כמ"ש סוף פ' ואתחנן לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים ודרשו חז"ל לא מרובכם וכו' לפי שאין אתם מגדילין עצמכם כשאני משפיע לכם טובה כי אתם המעט הממעטין עצמיכם כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר משה ואהרן ונחנו מה לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון וחירם שא' אני מושב אלהי' ישבתי וכו' יעו"ש
וכן שמעתי שצוה שר א' צוואה לבנו שישתדל שיהי' תקיף ולהתגדל וכו' לא כאלה חלק יעקב אש' בחר לו י"ה כי אם מצד מדת ה' שהיא בין מצה לח' של חמץ וז"ש כי אתם ה' מעט כמו מצה שהיא מעט ואינו עולה בנפיחה מצד ה' משא"כ שאר עמים צורת ח' של חמץ העולה ומתנשא למעלה.
ובזה יובן והי' עקב תשמעון ר"ל מצד עקב ענוה והכנעה ילך אחר החכמים לשמוע מהם תורה ומוסר לכך תשמעון הפך גבה לב שזכר בח"ה וק"ל.
מצוה משוח מלחמה בפ' שופטים והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וגו' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' ודברו השוטרים מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וגו' ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' ומי האיש אשר ארש אשה וגו' ויספו השוטרים מי האיש הירא ורך הלבב וגו' והספיק' רבו א' דהקשה בכ"מ על הראב"ד מנלן להוציא מפשוטו ולהקשו' על הרמ"בם וכו' הגם דכבר ביארתי ההכרח להראב"ד להוציא מפשוטו דאיך שייך לצוות שלא לירא המורא עולה על ראשו לכך פי' שהוא הבטחה והוא ע"ד שכ' האלשיך בפ' שלח לך כי נתן ה' הארץ בידינו כי נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו שהוא סימן ממה שנתן ה' מורך בלבבם ונמוגו כל יושבי הארץ מפנינו זהו סימן כי נתן ה' הארץ בידינו וכו' יעו"ש וכוונת הראב"ד שאם אין מורך בלבבו אז בטוח בה' וכו' וק"ל.
אך דלכ"ז תיקשי להרמ"בם דס"ל דהוא מל"ת וק' כנ"ל ונ"ל לבאר ע"פ דיש להקשו' בפרשה זה ומצוה זו של משוח מלחמה איך הוא נוהג בכל אדם ובכל זמן מאחר שהוא מתרי"ג מצות שהם נצחיים ואם נאמר דאיירי במלחמת יצה"ר שהוא נוהג בכל אדם ובכל זמן ומשוח מלחמה היינו שפתי כהן להשיב רבים מעון ויקדי' להלחם נגד יצה"ר ואל ירך לבבכם וכו' א"כ תיקשי איך אמר כי ה' ההולך עמכם להלחם לכם וגו' וז"א כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמ"ש חז"ל בפסוק עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש כי ב' מיני מלחמות יש א' מלחמת אנשים באנשי' ב' מלחמ' איש ביצרו והנ' המלחמה הראשונה היא בידו של הקב"ה כי ה' איש מלחמה ולה' הישועה אבל מלחמת יצה"ר בידו של אדם וכמ"ש האלשיך יעו"ש וא"כ איך אמר ה' ההולך עמכם להלחם באופן דק' ממ"נ ועוד לשון ההולך בה' הידועה דה"לל כי ה' הולך עמכם ועוד ההולך עמכם לשון רבים ופתח שמע ישראל לשון יחיד ורש"י פ' זכות ק"ש וכו' והאלשיך פי' זכות אחדות שיש בכם וכו' ועוד דפירש רש"י והי' כקרבכם אל המלחמה סמוך לצאתכם מן הספר וכו' זה צריך טעמא ונ"ל גם שזכרנו שיש ב' מיני מלחמה הנ"ל מ"מ אחד נמשך מחבירו כמ"ש חז"ל פ"ד דב"ק עשיתי משפט וצדק בל תנחני לעשקי אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח וכפי' רש"י פ' שופטים יעו"ש וכן אחז"ל השח בין תפלין של יד לתפלין של ראש עבירה הוא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה וכן מצינו במשנה פ"ד דקדושין אין בודקין מן המזבח ולמעלה ר"ח בן אנטיגנוס אמר אף מי שהי' מוכתב באסטרטיא של מלך שאין יוצאין למלחמה אלא מיחוסין שהם צדיקים וכפי' רש"י נמצא אם נצח מלחמת היצה"ר לשמור א"ע מעבירה וכיוצא אז יהי' בטוח שינצח מלחמת האויב ג"כ וכאמור וכמ"ש ותמוגגנו ביד עונינו וכמ"ש תיסרך רעתך וגו'.
ובזה מבואר קו' הרמב"ם שבא מצות לא תעשה שלא יצטרך לירא מהאויב במלחמה הגשמי ע"י שישמור א"ע מהחטא וליזהר במל מת היצה"ר שהיא מלחמה אשר בידינו שלא נפקד ממנו איש בעבירה ואז ממילא נמשך מזה שלא נפקד ממנו איש במלחמת הגשמי ג"כ כי זה נמשך מזה וא"ש ולכך ביאר הפסוק עצמו לא תירא מהם וגו' כי ה' ההולך עמכם בה"א הידועה כי דיבר כאן באיש המקיים מ"ש בש"ע אורח חיים שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני אלהים וכו' בלכתו ובשכבו ובקומו בשם מורה נבוכים וזהוא עצמו מה שהזהיר הכתוב בפ' תצא כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך שהם רמ"ח איברים להצילך ולתת אויבך לפניך והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' וא"כ הפסוק עצמו ביאר הקושיא ותירוצו דאמר לא תירא מהם כי ה' וגו' וקשה הא זהו המלחמה שבידינו ולא ביד ה' לכך משני כי אני לא אמרתי אלא במעלת הצדיקים ההולכים למלחמה אשר ה' ההולך עמהם בביתם בין בלכתו ובין בשכבו ובקומו זהו השם עצמו ההולך עמו תמיד גם במלחמה אחר שנצח בבחירתו מלחמת היצה"ר הרוחני הוא השם עצמו ההולך עמכם להלחם לכם במלחמת הגשמי ולהושיע אתכם וק"ל.
ובזה יבואר כל המשך הפרשה בב' פנים א' מוסר היוצא למעשה ב' מוסר הוצא למחשבה דאי' במשנה פ"ג דב"ב סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ומפרש בש"ס שיש לו ד' שליבות.
ואגב נבאר מה שאמר חז"ל סולם שראה יעקב אבינו הי' בו ד' שליבות וכו' דק' למה דוקא ד' שליבות ונ"ל דכת' בעללות אפרים כי עה"ז היא הכנה וסולם לעלות על ידו לעה"ב וכו' יעו"ש. ולי נראה דצריך סולם בעה"ז עצמו לעלות ממדריגה למדריגה וכמו ששמעתי ממורי אחור וקדם צרתני לקשר מדריגה תחתונה שהיה בו בסוד אחור ואחר שעלה בסוד קדם יקשר גם המדריגת שהיה בו תחלה להעלות עמו וז"ס אחור וקדם צרתני והבן ודפח"ח.
וה"ה איפכא כשהוא במדרגה עליונה כגון שמתבודד בינו לבין קונו וזר לא יקרב אליו כי עוסק בתורה ועי"ז ניצול מיצה"ר והרהורים וכיוצא כי התורה היא תבלין ליצה"ר ויודע שאח"כ הוצרך לצאת מן הספר אל תוך העיר או לעסק פרנסתו או לשאר דברים ומיד בצאתו מהספר לפתח חטאת רובץ שבתוך העיר הוא בור ריק בלי מים של תורה רק נחשים ועקרבים של לשון הרע ודברים בטלים והסתכלות נשים וכיוצא בו כמו שביארתי אם אמצא בתוך העיר חמשים צדיקים וכו' יעו"ש ומה יעשה וינצל כל ערום יעשה בדעת שיקשר את עצמו בעודו מתבודד שיהי' שם הויה של ד' אותיות נגד פניו גם בלכת ובין אנשים וכמ"ש הרמב"ם ורמ"א מביאו שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול במעלת הצדיקים וכו'.
וזה הענין הראו ליעקב אבינו שהי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ר"ל גם כשהוא מוצב ארצה בדיוטא תחתונה שבארץ דהיינו בין אנשים לצני' והולכי רכיל וכיוצ' מ"מ ראשו ומחשבתו מגיע השמימ' לדבק מחשבתו בקונו ששם הוי' נגד פניו ובמעלה ומדריגה זו מלאכי אלהים שהם סוגי בני אדם הבאים בעה"ז לעשות שליחתן של הש' יתבר' כמו שכתבתי במ"א ונקראו מלאכי אלהי' עולים בו אם נוהגין כנ"ל ואם לאו יורדים בו לכך אזהרה יתיר' צריך האדם בעודו מתבודד וכנ"ל ושמעתי משל מהרב המגיד מ' מענדיל מבאר ששואלין לתינוק אם נפל לבור ואינו יכול לעלות ילך לביתו ויביא סול' ויעל' מהבור והקושיא תמוה וביאר שהוא משל אל הנ"ל קודם שירד לבור יביא סולם לכשירד יוכל לעלות מהבור ודפח"ח.
והוא הענין שעשה אברהם קודם שירד' למצרים שנתקשר למעל' שאמר אחותי לחכמה וכמ"ש בזוהר שם והבן. וזה שאחז"ל סולם של יעקב הי' בו ד' שליבות שהוא שם בן ד' אותיות שממנו משתלשל ד' עולמות אבי"ע כנודע וצריך לעלות מעשי' ליצירה וכו' והי' מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד וז"ש לצורי שהוא צורי וגואלי יש חזקה כשמקיים שויתי ה' לנגדי תמיד שיש בו ד' אותיות והוא ד' שליבות של ד' עולמות אבי"ע יש לו חזקת כשירות שלא ימוט וכמ"ש רמ"א הנ"ל.
ובזה יובן והי' כקרבכם אל המלחמה ודרשו בספרי ורש"י מביאו וז"ל סמוך לצאתכם מן הספר וכו' ר"ל סמוך לצאתן מבית הספר אל תוך העיר לעסקיו מיד הוא מלחמת היצה"ר להתפתות בהסתכלות נשים וספורי ל"ה ולצנות וכיוצא לכך לא יבטח במה שעסק בתורה עד עכשיו ששוב לא יבוא אליו היצה"ר רק ונגש הכהן ודבר אל העם שהוא כהן משוח מלחמה או ע"ד ששמעתי שהחסיד מוהרר"ן קסויר נתן לאיש א' מידי שבוע בשבוע סך קצוב עבור כשהי' בין אנשים להזכירו ברמז שלא ישכח שם הוי' שיהי' נגדו תמיד ודפח"ח.
וזהו כהן משוח מלחמה או דקאי על היצ"ט שנק' כהן איש החסד לימין האדם נגד היצה"ר שהוא לשמאלו ודבר אל הע' שמע ישראל כי יחוד ק"ש הוא סוד ד' אותיות הוי' כנודע וזכות זה גם שאתם קריבים היום למלחמה אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו זכר ד' סוגים וכפי' רש"י יעו"ש והוא ד' בחינו' שיש בשם בן ד' אותיות וכאשר נבאר וז"ש כי ה' ההולך עמכם להלחם לכם וגו' כי שם הוי' ההולך עמו תמיד לקיי' שויתי ה' לנגדי תמיד כשהוא צדיק הוא ילחם לכם להושיע אתכם כי ד' דברים יש בשם בן ד' כמ"ש בתיקונים וז"ל מאן דדחיל מהקב"ה שריא י' בלבי' ומאן דרחים לי' שריא ה' במוחי' מאן דעוסק בתורה שריא ד' בפומי מאן דעסיק במצוה שריא ה' ברמ"ח איבריו יראה ואהבה קול ודיבור כנודע ומדריגות אלו מתפשטין בכל העלמות עד שנתפשט אהבה ויראה חיצונית וכו' ונגד התפשטות אהבת חסד שהיא בין לרעים בין לטובים אמר אל ירך לבבכם מצד רבות בחסד ונגד היראה אמר אל תראו וכמו שביארתי קו' החסיד מהר"י יעבץ אל תראו וגו' ולבעבור תהי' יראתו על פניכם וכו' שהוא סותר וביארנו שם כי ע"י יראה פנימיות אין צריך לירא יראה חיצונית וכו' יעו"ש.
וז"ש אל תראו ואל ירך לבבכם נגד ב' אותיות ראשונות מהשם אל תחפזו מקול קרנות ו' מהש' ואל תערצו משאג' דבור' נגד ה' באופן כשמאירין ד' אותיות הגי' נגד עיניו אין לחוש אל ד' סוגי' שהם ?דיצונית ודברו השוטרים מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו שאין אות י' מהשם מאיר כ"כ בסוד בחכמה יבנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו עד שיתקן מה שפגם באות י' שהיא חכמה הבונה בית ומי האיש שנטע כרם ה' ראשונה בינה סוד גי' יין ולא חללו ומכח זה אין אות ה' מאיר בו ילך וישוב לתקן אות ה' ומי האיש אשר ארש אשה נגד אות ו' סוד תורה צוה לנו משה מאורשה ולא לקחה ילך וישוב לתקן וכו' ונגד אות ה' אחרונה שהיא בסוד תוספות וכפולה ונק' משנה תורה אמר ויספו השוטרים מי האיש הירא ורך הלבב הירא מעבירות שבידו ונק' שוטר לאלקאה חייביא וכמ"ש למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני וגו' ילך וישוב לביתו לתקן מה שפגם באות ה' אחרונה עד שיאירו כל ד' אותיות השם לקיים שויתי ה' וגו' וק"ל.
אופן ב' יש לבאר בסוד המחשבה והוא ע"ד שכ' בל"ת פ' כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו וגו' ושבית שביו שהם ניצוצות הקדושה יעו"ש.
ובזה יובן והי' כקרבכם אל המלחמה כי כקשר עומד אדם להתפלל ומבלבלין מחשבות זרות כמו מלחמה ובאמת אינן באים רק שיתקנם לבררן ולהוציאן והוא סוד שמע ישראל לברר כל הנצוצין בסוד ד' אותיות השם שביחוד ק"ש וכל הענין יבואר ממילא והבן והשם יכפר.
עוד יש לומר ביאר משנה הנ"ל סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ומפרש שיש לו ד' שליבות והענין כי אחר חטא אדה"ר שעירב טוב ברע ונפלו ליצוצין בד' חלקי דומם צומח חי' מדבר לכן צריכין כל הנבראים שבעולם להתתקן ולהתברר ולעלות עד החומר הראשון שהי' להם בעת יצירת העולם ומן דומם יוצא צומח ובעלי חי אוכלו וע"י אכילת האדם בכוונה ראוי' נתקן הכל וכל מעשינו ותורתינו ותפילתינו ועשיות המצות וגם מעשי הגשמי בכל משא ומתן ועשיות ל"ט מלאכות הכל לברר הניצוצין וז"ש בכל דרכיך דעהו לעשות יחוד ע"י העלאת מ"נ מן בירורי ז' המלכים כמבואר בכתבי הארי זלה"ה יעו"ש הרי מבואר ענין ד' שליבות שהוא להעלות המדריגות מן דומם לצומח ומן צומח לחי ולמדב' וכמו שיש סולם בקדושה לעלות ליוצר שהוא לצורי וגאלי כך יש סולם לירד ע"י יצה"ר לז' מדורי גיהנם ע"י שבעה עבירות שהם ז' שמות של היצה"ר שהוא הצר והמיצר כמ"ש מן המיצר קראתי יה וגו'.
ובזה יובן סולם המצרי אין לו חזקה שאף אם הי' רשע כל הימים ומוחזק ברשעו ולבסוף נתחרט ועשה תשובה מקבלין אותו א"כ לזה אין חזקה שישאר ח"ו בקליפה אבל לצורי יש לו חזקה במאמר חז"ל כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחט' וכמ"ש רגלי חסידיו ישמור וק"ל.
עוד יש לומר דאי' בש"ס דיומא ד' חלוקי כפרה שהי' רבי ישמעאל דורש וכו' וכנגדן יש ד' מדריגות התשובה וכמ"ש בעקידה פ' שמיני דבר שתשמישו בצונן די בשטיפה היינו עבר על מצות עשה ועשה תשובה כלים שנשתמשו בחמין בעי הגעלה היינו עבר על לא תעשה ועשה תשובה וכלים שנשתמשו ע"י האור היינו עבר על כריתות וכו' וכלי חרס בשבירה וכו' יעו"ש ובכתבי האר"י זלה"ה מבואר שהוא נגד ד' אותיות השם וז"ש הפושעים בי ותיקונו להאיר אותיות השם שהם ד' שליבות שיעלה בו והבן. וז"ש סולם שהוא מן יצרו הרע אין לו חזקה שאין צריך להתחזק מיד שבא לטמא פותחין וגם היא חנם משא"כ לצורי צריך להתחזק באשתדלותא רב ובטורח סגי וכמו שכתבתי בפסוק והאנשים וגו' וילאו למצוא הפתח ע"כ משל יעו"ש.
ובזה יובן האזינו השמים ואדברה ר"ל דברים שמיימים רוחנים צריך להטות אוזן מאוד להאזין אולי יכנס באזניו משא"כ בדברים גשמיים מן הארץ ממילא נכנס באזניו וז"ש ותשמע הארץ וק"ל.
והענין מבואר יותר בביאור שכתבתי בפסוק הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף וכו'. והענין מי שהוא צמא למימי תורה ומוסר יש לאומרו בלי משל ומליצה ואשר אין לו חשק לכסוף מוסר צריך להלביש בתוך משל ומליצה ואגב המשל ישמע פנימית המוסר וכו' והחכם ישמע מה שבתוך פנימית המשל משא"כ הפתי יסתכל רק בלבוש לזה צריך היה משה להזהיר האזינו השמים ואדברה שיאזין אל פנימיות המוסר ששייך לשמים שהיא הנשמה ולא אל הלבוש משא"כ שישמעו אל חומר ולבוש המשל והמליצה אין צריך שיזהיר עליו שישמעו כי ממילא ותשמע הארץ ארציות חומריות המשל והמליצה והלבוש שהיא אמרי פי משא"כ פנימיות המוסר הוא ואדברה שהשכינה דיברה מתוך גרונו והבן.
כי תצא
כי תצא למלחלמה על אוביך ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפ"ת וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגלתה את ראשה וגו' והסירה את שמלת שביה ובכתה את אביה ואמה ירח ימים וכו' והספיקות זכרן האלשיך א' אומר כי תצא לשון יחיד ב' אומרו על אויביך לשון רבים ואח"כ אומר לשון יחיד ונתנו לשון יחיד ג' כפל ושבית שביו דהל"ל ושבית אתם וחז"ל דרשו לרבות כנעני וכו' ד' וראית בשביה כבר יצא מהשבי' וחזר בשבי' ה' אומרו אשת יפ"ת ו' מה ענין צוות ית' לגלח ראשה והסירה שמלת שביה ובכתה וגו' ז' אם לא תאבה לבכות אביה ואמה מה יעשה הוא ח' דחז"ל דרשו במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת חובה אין לומר ושבית שביו וכו' וי"ל הא במלחמת הרשות דינו וקראת אלי' לשלום כמבואר בכ' הקודמת ומ"ט לא צוה כאן כך כי אם לומר דסמיך מה שכבר נאמר שם א"כ ק' דה"ל לכלול שם גם פרשת יפ"ת בחדא מחתא וכדי לבאר זה נבאר
מצוה דפרשה הקודמת בסוף שופטים כי תקרב אל עיר להלחם עלי' וקראת אלי' לשלום והי' אם שלום תענך ופתחה לך והי' לך למס ועבדוך ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה ונתנה ה' אלדיך בידך והכית כל זכורה לפי חרב רק הנשים וגו' ודרשו חז"ל וצרת עליה להרעיב' ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים אם עשית כענין האמור סוף ה' אלדיך נתנו בידך וגו' כדי לתרץ זה נבאר משנה פ"ג דמכות ר' חנינא בן עקשיא אומר רצה קב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר והקו' מפורסמת כי אדרבה מכח שהרבה תורה ומצות ואי אפשר לקיים כולם נענשו ח"ו א"כ לא לזכות יחשב והרמב"ם ביאר בו העושה מלוה א' כתקנה וכו' יעו"ש.
ועוד יש להבין פ' יגדיל תורה ויאדיר. ונ"ל דכבר זכרתי בפ' עקב מה שכתב במדרש רבי אומר איזה דרך שיבור האדם וכו' וריב"ז אמר צאו וראו וכו' ובאר לחלק כי תחלה יבור דרך שלא לשמה כדי שיחשוק בה ואח"כ כי כבר למד שלא לשמה יאמר לו לשמה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיזכו בכתרה של תורה שיכנס בלבם חשק אהב' התורה לפיכך הרבה להם תורה ומצות ר"ל דמצילו לשון הרבה יש לו ב' פירושי' כמ"ש בפ' ואתחנן לא מרבכם מכל העמים פי' רש"י כפשוטו ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמיכם וכו' וה"נ הרבה להם לשון ריבוי ולשון גדלות שנתן להם רשות שע"י ריבוי הלמוד תורה ומצות יתפאר ויתגדל על זולתו רק שיהי' לו חשק הלימוד בתחלה וכמאמר רבי איזה דרך שיבור לו האדם וכו' ותפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם וז"ש ה' חפץ למען צדקו ר"ל ה' חפץ למען צדקו של ישראל שיבואו אח"כ לעשו' לשמה שיעשו צדק מצד שהוא צדק לכך יגדיל תורה ויאדיר ר"ל שע"י גודל התורה יגדיל את עצמו ויאדיר להיות אדיר ומפואר ע"י לימוד הרבה בכמותו ואיכותו ומתוך המאור שבה יחזרו לשמה וק"ל.
ובזה יובן כי תקרב אל עיר להלחם עלי' בין בפרטו' איש א' שנקרא עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו' בין בכללות עיר ממש וקראת אלי' לשלום אל תאמר להם לאחוז בקצה החסידות לשמה שזהו סיבת ביטולו מכל וכל רק תקרא אלי' לשלום שיהי' להם אלי' שלום ע"י שלימות התורה ומצותי' כמו בג' עמודים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ויהי' לו שלום וגם ע"י בקיאות התורה וחריפות התורה יהי' לו מעלות השלימות ותפארת לו מן האדם ועבודה זו תפלה שיצא להם שם שהם שלימים והנהג' העיר ישרה להתפלל בכוונה וכיוצא וג"ח שירבו בצדקה והי' מעשה הצדקה שלום מלבד שיעשו שם ומגדל שיהיו מאנשי שם וכיוצא בזה שאר הנהגות טובות אם יתנהג ביושר והי' אם שלום תענך ופתחה לך שיהי' ידם פתוחה בג"ח ולבם פתוח לקבל תורה ומוסר והיו לך למס ועבדוך כי אותיות ס"לם הוא למ"ס שהם יהיו לך סלם לעלו' במדריגו' השלימות על ידם בתורה ומצות כמו הנשמה אי אפשר לפעול פעולת התורה ומצות' כי אם ע"י כל איברי הגוף כך בכללות העיר יהיו לו סיוע גדול לגמור על ידם פעולת התורה ומצות ועבדוך עבודת הש"י ואם לא תשלים עמך ועש' מלחמה לעשות היפך ג' עמודים שהעולם עומד עליהם לא תורה ולא עבודה ולא ג"ח ולא יזהר ממאכלות אסורים ושוחט ומילבין ושעטנז זוללי בשר וסובא יין ול"ה ורכילות וליצנות הנגלות והנסתרות וכו' וצרת עלי' כמשאחז"ל להרעיבה ולהצמיאה וכו' ר"ל לא רעב ללחם כי אם לשמוע דבר ה' כמ"ש לכו לחמו בלחמי של תורה ולהצמיאה כמו שנא' כל צמא לכו למים ועתה שעושין עמך מלחמה כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ובזה אתה מרעיבם ומצמיאם לחמי התורה ומימי המוסר של תורה וכ"ת מה זה עונש להם הלא חכמה ומוסר אוילים בזו לכך מפרש כי בזה הם מתים במיתת תחלואים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ל דיעות כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק וכו' יעו"ש כך יש חולי הנפשות השונאים דרך הטובה ועליהם נאמר העוזבים אורחת יושר ללכת בדרכי חשך וכמ"ש ישעי' הנביא הוי האומרים לרע טוב וכו' ותקנתם שילכו אצל החכמים רופאי הנפשו' וכו' יעו"ש וכשאין להם רפואה ודאי ימותו במיתת תחלואים של חולי הנפשו' להיו' הכל כמישור לפניו ואם עשית בענין האמור אז ונתנם ה' אלדיך בידך כי סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום ואז והכית כל זכורה לפי חרב הם הלומדים חכמים להרע היטיב לא ידעו כי הם המחרחרי ריב ומצה וכאשר נבאר בסמוך רק הנשים והטף המוני עם ובני אדם הדומין לבהמה תבוז לך ואכלת שלל אויביך בסוד כסוי חטאה וכמ"ש וכל קרני רשעים אגדע עי"ז תרוממנה קרנות צדיק וק"ל וזה נ"ל ע"י זה ישפיל מכחו זה ירים וכן ביאר האלגזי פסוק יראת ה' תוסיף דעת ע"י ושנות רשעים תקצרנה תקח מהם ותוסיף עליו יעו"ש.
ובזה יובן כי תצא למלחמה על אויביך אתה יחידי ואויביך רבים אל תירא ואל תחת כי ונתנו ה' אלדיך בידך גם כי אויביך רבים מ"מ אחר שנתנו בידך יהיו כולם נכנעין שיש ג' מיני אויבים אחד כללות ע' אומות לקומה יחידי ישראל ב' המוני עם לת"ח וכמ"ש בש"ס אר"ע כשהייתי ע"ה וכו' ג' הלומדים שידין יהודאין לת"ח שלומי אמוני ישראל וכמ"ש בתיקונים דף נ"ח מאן דמשקר בברית וכו' שליט עלי' שד וכו' ושריין עלי' אומין עע"ז וכו' וכל א' מאלו זה נמשך מזה.
ונבאר ש"ס פ"ה דגיטין ת"ר מעשה בר' יהושיע בן חנניא שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק א' יש בבית האסורים וכו' הלך ועמד על פתח בית האסורין אמר מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים ענה אותו תינוק הלא ה' חטאנו לו לא אבו בדרכיו הלך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו וכו' העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעול' וכו' והקשו התו' הא אין פודין השבויין יתר על כדי דמיהן וכו' וי"ל דהיה מופלג בחכמה ע"כ כבר תמהו מה חכמה היה שהשיבו סיפא דקרא. ורבו המפרשים בזה ולי נראה דקשיא בקרא שינוי תוארים יעקב ישראל ובזה למשיסה ובזה לבוזזים ובסיפא ג"כ כפל לא אבו ולא שמעו גם תיבת זו אין לו שחר כלל וגם דהל"ל למשיסה יעקב לבוזזים ישראל ולמה נסמך יעקב ישראל.
ואגב נבאר פסוק ישעיה עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וגו' דמבואר בכתבים סוד שבע יכול צדיק וקם כי השכינה נק' ד לשון דלה ועני' וצדיק הנק' ו יפול אל השכינה הנק' בת שבע ונעשה ה ועי"ז וקם וכו' יעו"ש ואני כתבתי במ"א כי סוגי ישראל הם ב' א' הם המוני עם בסוד ז סוג ב' הצדיקים נק' ו והם החומר והצורה וכשהם בחיבור א' גורמין יחוד למעלה ג"כ שיהיה אחד וח"ו בהיפך גורמין פירוד וז"ש בזוהר ותיקונים שהערב רב גורמין להפריש בין שש לשבע והבן. וז"ש שבע יפול צדיק בסוד הנפש אשר עשו בחרן כי לפעמים ירד הצדיק ממדריגותו למדריגת המוני עם הנק' שבע כדי להקים אותן וכאשר בארתי כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו יעו"ש.
ובזה יובן עם זו יצרתי לי ב' סוגי ישראל אלשי החומר' ואנשי הצורה אות ו ז יצרתי שיתחברו ז עם ו גי' אחד שיכנע החומר אל הצורה לשמוע מהם תורה ומוסר וז"ש תהלתי יספרו ע"ד ישמי' כל תהלתו שהיא התו' ולא אותי קראת יעקב שהם אנשי החומר שאינם קוראים הת"ח שיבואו אצלם עכ"פ לשמוע מהם תורה ומוסר וכאלו אינם קוראים אותי כי את ה' אלדיך תירא לרבות ת"ח וז"ש אותי והם אינם הולכים אצליכם מעצמם כי יגעת בי ישראל שהוא יגע וטרוד בתורה שהוא בי סוג ישראל ומכוח זה אין דורש ואין מבק' ומ"מ אנכי אנכי הוא מיחה פשעיך למעני וגו' וק"ל. ובזה יובן ג"כ ביאר פסוק של ר' יהושיע בן חנניא מי נתן למשיסה שהאומה ישראלית נגזלין מן האומות שנתנו אותן למשיסה וביאר הפסוק יעקב גרם זה שאם לא היו ישראל לבוז ונמאס בעיניהם ביזה כפולה וז"ש לבוזזים בעיני המוני עם הנק' יעקב לכך גורמים שניתנו הם למשיסה ביד האומות וכל זה רימז התינוק פי' הפסוק השאל' עם התשובה מרומז בפסוק עצמו מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים לפי שבעיני יעקב ישראל לבוזזים וז"ש הלא ה' זו חטאנו לו שהפרישו בין שש לשבע שיש בין אנשי החומר לאנשי הצורה פירוד ועי"ז גורם מה שהי' זו גי' אחד וע"י הפירוד ח"ו גרמו למעלה כך וכמו ששמעתי יכרת ה' כל שפתי חלקות שגורם ח"ו פירוד בין ד' אותיות השם כביכול ודפח"ח וז"ש הלא ידו"ד זו חטאנו לו דייקא וכ"ז ע"י ערב רב שהם הלומדים חכמים להרע שהפרישו בין שש לשבע בין ו ז בין אנשי המוני עם ובין הצדיקים שבדור ונ"ל שזש"ה שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו דכ' האלשי"ך פי' ולי נראהשרים שיש לכל א' למדן חכם להרע ומחזיקים בידם והם המבזין בזקנים בעיני השרי' וז"ש שרים בידם נתלו ונשענו לסמוך עליהם על לומדים שלהם שמחזיקי' בידם לשמוע עצתם ולכך פני זקנים וגו' וכמ"ש פני זקנים לא נהדרו וזה גרם חורבן כמ"ש בש"ס שבת לא חרבה ירושלים אלא שביזו בה ת"ח שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי אלדי' וכו' והיינו ע"י הלומדים שנק' נביאי שקר וכמ"ש נביאיך חזו לך שוא ומדוח' וגו' וכאשר שמעתי שהם הרגו זכרי' הנביא וכו' וזה שכפל הפסוק לא אבו בדרכיו הלוך שהם מעצמו לא אבו בדרכיו ית' להלוך וכתיב ושמרו דרך ה' ולא שמעו בתורתו שהם הת"ח צדיקים שנק' תורתו ית' וכמ"ש במדרש איכה על עזבם את תורתי שהם הת"ח וכו' יעו"ש וא"כ הם מעצמן לא התנהגו בדרכיו ית' וגם הת"ח לא שמעו לקולם וזה גרם חורבן וכאשר הבין ר' יהושע פי' הפסוק באמרי פיו של תינוק איך דייק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו והאריך להביא כפל הפסוק לכוונה זו ש"מ על כוונה הנ"ל ושפיר אמר מובטחני בו וכו' וא"ש תירץ התוס' שהי' מופלג בחכמ' וק"ל
וז"ש כי תצא למלחמה יחידי נגד ב' סוגי אויבים א' המוני עם ב' הלומדים שהם אויבים יותר מהמוני עם ולכך אמר ונתנו ה' אלדיך בידך שהם הלומדים חכמים להרע שיפלו בידך וממילא ושבית שביו שהם אנשי המוני עם ונק' כנעני שבתוכו שהם נכנעין אל הלומדים לפנות על ידם לימין או שמאל כמו ששמעתי בשם מוהר"ג החרשים שמעו שהם הלומדים ועי"ז והעורים הביטו לראות שהם המוני עם וכו' וגם מאני דרבנן דבלו מחופא דידהו וכו' וראית בשבי' אשת יפ"ת כי יפ"ת עצמה הם הלומדים להרע להתפאר בה שיהי' מקושט כמו יפ"ת ע"י התורה שיהנו בני אדם מתואר חכמו' והמוני עם השומעים לעצת הלומדים ונכנעין להם נק' אשת יפ"ת ועכשיו שנפלו הלומדי' ונתנו ה' בידך ונשארו עדיין אשת יפ"ת בשביה אצל היצה"ר מה שקבלו מהם לחלק בעלי תורה ומצו' כמו נביאי שקר שהבטיחו לאנשי ירושלים שלא ישובו בתשובה כי לא יבוא עליהן רעש ניבא ירמי' הנביא ושאר נביאים והחמירו עליהם עד שגרמו וכו' והנך רואה אותם אנשי המוני עם הנק' אשת יפ"ת בשבי' וחשק' בה לקרבן לעבודת הש"י לא תאמר להם לאחוז בקצה החסידות מקצה אל קצה מה שהיו עד עכשיו בלי חורין לגמרי ועכשיו יעמוס עליהם עול עבדות רק יאחזו דרך רבי שיבור לו שיהי' תפארת לו מן האדם גם שלא לשמה ובזה ולקח' לך לאשה שהחומר נגד הצורה נק' אשה ואתה עושה לש"ש נק' איש והוא שעוש' שלא לש"ש יהי' לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך שהוא דבר חיצוני ממך רק לצורך תשמישך כך יהי' הוא במדריגו' חיצונך ולא בפנימותך מיד לשמ' ועשתה את ציפרני' שהם המותרות וגם וגלחה את ראשה היפך גודל שער שהוא ניוול משא"כ וגלחה הוא קישוט שהרשות נתונה לו שיעשה שלא לש"ש או' לתאוות המותרות שיהי' בשמאלה עושר וכבוד או שיקשט א"ע ע"י התורה והמצות שיהיה לו תפארת מן האדם וכיוצא בזה עד אח"כ שכבר בירר לו דרך ישרה אז יבחור לשמה כמאמר ריב"ז לתלמידיו צאו וראו וכו' ואז והסירה את שמלת שביה מעלי' שהם הקישוטין להתפאר בתורה ומצות רק לשמה ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים דנודע' מ"ש בס' יראים משל על תפלה בלא כוונה לעבד שזימן למלך על סעודה והכין צרכי סעודה ואח"כ כשבא המלך פנה הוא לדרכו וחרה למלך וכו' והנה כנודע המחשבה נק' אבא ולבא אמא וכמ"ש בתיקונים דף מ"ז ופי' ימין יעו"ש ור"ל דכתיב יען בשפתיו כיבדוני ולבם רחק ממני ותהי להם מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא וכו' ר"ל מה שהיה מחשבתו עד עתה לשום פני' אחרת וזרה ובלב ולב ידברו עכשיו לש"ש צריך שיהיה תוכו כברו ופיו ולבו שוין שהם יחוד קב"הו הנקרא ש"ש כנודע וכמ"ש בזוהר אדני בלב ושם הויה בפה וכשם שפיו ולבו שוין כן שוין ב' שמות הנ"ל לייחדן ובכתה את אביה ואמה שהיו לה עד עכשיו מחשבה זרה ופני' וגם בלב כנ"ל ועתה יאחז צדיק דרכו לייחד מחשבתו ולבו אבא ואמא לש"ש וזה יהי' ירח ימים חדש אלול סוף שנה ואח"כ תבו' אליה ובעלתה להיות לך לאשה ודבק באשתו בקירוב בשר בלי שום לבוש ופני' ומחשבה זרה והבן.
גם נבאר פסוק כי יהיה לאיש ב' נשים א' אהובה ואחת שנואה וגו' עד לא יוכל לבכר וגו' ופ' בן סורר ומורה זולל וסובא וגו' ויבוארו ב' פרשות מה ענין זה לזה בחדא מחתא דאי' במשנה פ"ד דקדושין רשב"א ראית מימיך חי' ועוף וכו' שמתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני ומה אלו שנבראו לשמשני הן מתפרנסין שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרועתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו' ויש להבין למה מיוחד עונש זה לרוע מעשה ולא עונש אחר. ונ"ל דכ' בח"ה שער הבטחון פ"ג הקדמה ה' וז"ל והעילה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזור ולסבב על סיבת הטרף לשני פנים א' וכו' והשני כי אלו לא הוצרך הקדם לטרוח להבאת צרכו הי' בועט ורודף אחר העבירות שנא' והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו וכו' ואמרו חז"ל יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה וכו' וגוררת עון כ"ש מי שאין לו חלק באחת מהן ולא שם לבו לאחת מהן והיה מחמלת הבורא ית' על האדם שהטרידו בעסק טרפו כדי שלא יבקש מה שאינו צורך לו והבוחר ביראת ה' כל היום יבוא טרפו בלי טורח כמ"ש לא ירעיב ה' נפש צדיק יעו"ש שהאריך בזה.
ובזה יובן מאמר רשב"א ראיתי מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות ומתפרנסין שלא בצער והלא וכו' אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער וכו' ר"ל אני וכיוצא בי היודעין שנבראו לשמש את קוני וטרדתו ביראת ה' כל היום לשמש את קוני באמת מתפרנסין שלא בצער משא"כ אחר שהרעתי מעשי ר"ל לרדוף אחר עבירות לכך בחמלת הבורא ית' על האדם שהטרידו בקיפח פרנסתו שלא יהיה פנוי בעסק העבירות וזה שאמר וקפחתי פרנסתי שאני גורם לעצמי כאמור הגם שיש צדיקים טרודים פרנסה ורשע בשלוה כבר האריך שם בזה יעו"ש. ואחר שזכינו לזה מעתה תבין כי יש ג' סוגי אנשים ואפשר שהם ג' ספרים הנפתחין בר"ה שנז' בש"ס וכאשר יבואר והוא סוג א' ע"פי מה שבארנו לעיל בפ' עקב משנה אל תרבה שיחה עם האשה וגו' דכ' בעקידה משל לאיש שהי' לו ב' נשים א' יפ"ת וסוחרת ב' צנועה רבת בנים וכו' יעו"ש
והעולה משם שראוי לקבוע עיקר דירתו עם האשה הצנועה שהיא התורה ועם האשה הסוחרת ישתמש רק כדי חיותו במדת הסתפקות וכך היא דרכה של תורה וכו' הרי סוג א' סוג ב' העושה בהיפך שקובע דירתו עם האשה היפ"ת והסוחרת עם האשה הצנועה ארעי וכמו שבארתי במ"א כי ימכר לך אחיך העברי וגו' יעו"ש סוג ג' שלא שם לבו לאחת מן ב' נשים הנ"ל רק בזוללי בשר וסובאי יין ופועל ה' לא יביט וגם בדרך ארץ אינו וכמ"ש והי' כנור ונבל וכו' וזהו ענין ג' ספרים וכו' שנותנין לכל א' ברירה באיזה ספר רוצה שיהי' נכתב אם מתפלל בר"ה שיהי' זוכה להיות מסוג א' והוא נק' חיים באמת שיזכה לחיים והוא הטוב כמ"ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב לכך נכתב לחיים ואם מתפלל שיהי' מסוג ג' נק' מיתה כמ"ש ואת המות ואת הרע שרוצה שיוכל לנצח חבירו וכיוצ' בזה בינוני שמתפלל בסוג ב' והבן
ובזה יובן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' ר"ל כי תצא למלחמה על אויביך מה שהיו עד עכשיו ב' נשים שניהם אויביך לשון רבים על שנתרחק מהם להיות מסוג ג' הנ"ל וכמ"ש ארץ מתקוממה לו ועתה עלה בך רוח טהרה להיות מסוג א' הנ"ל לכך ונתנו לשון יחיד שהעיקר שנתנו בידך האשה הצנועה ואגב זה האשה שנק' שבי כמ"ש עלית למרום שבית שבי וגו' דהיינו התורה שהיא הצנועה ואגב האשה הזא' ושבית שביו לרבו' הכנענים שבתוכו שהיא האשה הסוחרת הנק' כנעני שהיא כשפחה ושביו של האשה הצנועה הגבירתה שעתה לקחתה מהשבי' שניהם האשה הנק' שבי וגם שביו של האשה הנ"ל כי עד עכשיו לא שם לבו לאחת מהן רק הי' להוט אחר העבירות ועתה כי תצא למלחמה על אויביך להלחם עם היצה"ר ורוצה לאחוז בשתי הנשים הנ"ל שיגיעת שניהם משכחת עון ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו כאמור הגם כי ידעתי לפי טבעך וראית בשבי' אשת יפ"ת וחשקתה בה ולא בחברתה היא האשה הצנועה רק באשה יפ"ת הסוחרת להיות מסוג ב' הנ"ל מ"מ התירה התורה ונתנה לו רשות ולקחתה לך לאשה וכמ"ש חז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ר"ל שע"י טרדת הפרנסה שהיא לוקחי האשה היפ"ת והסחורת לא יהי' לו פנאי לילך אחר היצה"ר לעבור עבירות שהיא א' משניהם המשכחת עון וכנ"ל.
אמנם עצה היעוצה והבאתה אל תוך ביתך שהאשה הסוחרת תביא אותה אל תוך ופנימיות ביתך ר"ל שיהי' נמשך ממנה תוך ופנימיות וז"ש וגלחה את ראשה וגו' דכ' החסיד מוהרי' יעבץ בכ"ב דאבות במשנה וכל מעשיך יהי' לש"ש ר"ל מעשיך אכילה ושתי' ופרנסה יהי' לש"ש וכו' נמצא עובד השי' תמיד כי הדברים המגיעים אל הטוב טובים ובהיפך במעשי רעים וכבר סופר בנזיר שהי' עובר על אדם א' שחרש בשדה א"ל מה כוונתך בחרישה א"ל הזריעה בזריעה א"ל הקצירה א"ל מה תכליתך בקצירה א"ל האסיפה אל הבית ומה תכלית האסיפה אסיפת החיל להתענג בו ולהתכבד בתוך העם ולהתגבר על אויבים א"ל יפה א' הנביא חרשתם רשע עולה קצרתם וכו' וז"ש בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך וכו' יעו"ש
וז"ש וגלחה את האשה ר"ל לגלח הקצה והראש שלא יהי' לתכלית להתגבר על אוביו כמו עופות הדורסין דמשום זה נאסר לישראל אכילת עופת טמאים שיש להם דריסה בציפורן דקי"ל אין דריסה אלא ביד ובציפורן כדאי' בש"ס ופוסקי' בי"ד סי' נ"ז ומוליד טבע זה להאוכלו אכזריות ודריסה משא"כ ישראל רחמנים ג"ח ועשתה את צפרני' לשון תיקון ר"ל שיתקן ציפורנו מדריסה ולעולם יהי' מן הנרדפים ולא מן הרודפים והדורסים והסירה שמלת שובי' מעלי' ודרשו חז"ל שהם קשוטי' במלחמה לזנות ור"ל דנודע מאמר החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו למלחמה גדולה היא מלחמת היצה"ר וכו' וכאשר ישתמש במד' הסתפקות ניצול במלחמת היצה"ר משא"כ אם יהי' להוט להשיג עושר שהם קשוטי יצה"ר במלחמה לזנו' אחר יצה"ר לשמוע עצתו ולשכוח עבודת ה' וכמ"ש וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך וז"ש שלמה ריש ועושר אל תתן לי לכך והסירה שמלת שבי' כאמור וישב' בביתיך ובכתה וגו' ירח ימים דדרשו חכמי המוסר שהוא חדש אלול חדש אחרון בשנה שאם לא יתקן עכשיו אימתי יתקן מה שקלקל בכל השנה וכו' יעו"ש. ולדברינו ר"ל וישבה בביתך שהאשה יפ"ת הסוחרת תהי' עכ"פ בשב ואל תעשה רק לישב בביתך ולבכות את אבי' ואת אמה והענין דאי' במשנה פ"ב דעדיות האב זוכה לבן וכו' ובחכמה וכו'
והטעם דכ' הראב"ד בס"י כי כח הבנין בבנאי וכו' לזה נמשך מוח האב למוח הבן וכמ"ש בתיקונים דף ל"ה יעו"ש ולזה יש לבכות את אבי' שלא נתן חכמה בחכמת התורה ועבודת ה' רק בחכמת הסחורה וכיוצא בזה שנמשך טבע הבן אחר טבע האב ואת אמה אשר דדי' ירווך בכל עת היא הפרנסה אשר ממנה יונק להתפרנס כגון חנוני וסוחר ארנדי ומוזג יצטער ויבכה עכ"פ בחודש אלול על רוע מזגו וטבעו שנמשך אחר אבי' ואמה ולא אחר התורה ועבודת ה' שהיא עיקר תכלית בריאתו בעה"ז הדומה לפרוזדר לפני הטרקלין ומי שטרח בע"ש וכו' והתכלית היוצא מזה כמשחז"ל בספרי כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולה וכו' ור"ל האשה הסוחרת תהי' מתנוולה ועצבה ובת ישראל היא האשה הצנועה בתורה ועבודת ה' כל היום מתקשטת ושמחה להורות שהיא העיקר וכמו סוג א' הנ"ל
אמנם יש סוג ב' כי תהי' לאיש ב' נשים הנ"ל א' אהובה אשה יפ"ת וסוחרת וא' שנואה היא הצנועה והי' בן הבכור לשניאה לא יוכל לבכר וגו' אך סוג ג' שלא שם לבו לאחת מן ב' נשים הנ"ל ונשאר פנוי לרדוף אחר תאות עה"ז בזוללי בשר וסובאי יין אינו שומע בקול אביו ואמו להיות טרוד בעסק פרנסתו הנק' אביו ואמו כנ"ל רק הוא סורר לסור מדרך הישר להשתתף עם כת לצים וכת חנפים ושקרים וכת מספרי ל"ה ומורה ורוי והגיע תורה על סוף דעתו וכו' ובערת הרע מקרבך ר"ל סוג א' יתן לב שבו נכללו ב' סוגים ג"כ וכאשר בארתי בפ' ראה וכאשר יבער הרע מקרבו אז גם אלו יעלו במדריגה סוג ב' ישמעו וסוג ג' יראו עכ"פ מלעבור והבן.
ועפ"ז נבאר שאר הפרשיות הסמוכין ג"כ כי יהי' באיש חט' משפט מות והומ' ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ וגו' ולא תטמ' אדמת' אשר ה' אלדי' נתן לך והספיקו' רבו ונ"ל דכוונת פרשה זו ע"ד שבארתי פ' ראה ענין עיר הנדחת וגו' עפ"י ששמעתי ממורי כל שיש בידו למחות וגו' ר"ל בראש הדור שיש שמץ חטא מזה נמשך לאנשי דורו עון ופשע לכך יש למחות ולמחוק כל חטא שיש בידו וממילא יתוקנו פשע אנשי דורו ג"כ וכו' יעו"ש.
ובזה יובן וכי יהי' באיש חטא ר"ל וכי יהי' בראש הדור הנק' איש חטא שוגג נמשך מזה לאנשי דורו משפט מות שיעברו במזיד שהוא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ ר"ל שתחלה החסרון באילן גדול הנק' עץ שממנו נמשך זה לכך לא תלין נבלתו על העץ כי מיד יעשה תשובה כמשחז"ל אם ת"ח עבר ביו' אל תהרהר אחריו בלילה ודאי עשה תשובה טרם יחשך השמש וכו' וה"נ כך בו ביום ישוב ולא תלין נבלתו של המוני עם על העץ שהוא ת"ח כמ"ש בזוהר לא תשחית עצה הנותן עצה לשוב וכו' וז"ש ולא תטמא את אדמתך שהם עמי הארץ הנק' אדמתך אשר ה' אלדיך נתן לך נחלה וק"ל לא תראה את חמור אחיך או שורו נדחים בדרך והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' ור"ל המובחר הוא שלא תראה חמור אחיך אנשי החומר שהם אחיך ויש בך שמץ מנהו או שורו נדחים בדרך ר"ל שנדחו מדרך הישר לדרך רעה והתעלמת מהם ר"ל כשלא תראה אותן עובר עבירה אז יוכל להתעלם שאין בו שמץ מנהו משא"כ אם רואה אותן נדחים עוברי עבירה אז לא יוכל להתעלם כאלו אינו שייך לזה כי זה אינו שמכח אחדות ע"כ יש בו שמץ מנהו ג"כ ומראין לו זה באצבע שירגיש חסרונו לכך עצה היעוצה השב אחת תחלה שלא יהי' בך שמץ זה ואז ממילא תשיבם לאחיך ג"כ שיהי' אחיך ממש. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ר"ל שאתה מפשפש למצוא בך השמץ שראית באחיך ולא ידעתו שלא נמצא בך שמץ מנהו באופן שאינו קרוב אליך בחטא זה שיהי' אחיך ואספתו אל תוך ביתך עד דרוש אחיך אותו. והכוונה ע"ד ששמעתי פשפש ולא מצא יתלנו בביטול תורה ר"ל מחמת שביטל תורה ומחסרון ידיעה שאינו יודע שזה חטא כי אין בור ירא חטא ולכך ילמוד תור' וימצ' החטא.
וה"נ ואספתו אל תוך ביתך שיפנה מכל עסקיו ויתבודד וילמוד בתוך ביתך ואספתו ר"ל שיה' נגד עיניו החט' שראית באחיך וז"ש ואספתו אל תוך ביתך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו ר"ל עד אחר הדריש' תמצא שהוא אחיך באותו חטא ותשוב בתשובה מאותו שמץ שבך ואז והשבותו לו ג"כ וכן תעשה לחמורו וכן וגו' לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו שהחטא נק' חסרון ואבידה ומצאתה ר"ל תמצא בך ג"כ לכך לא תוכל להתעלם שהוא כלל גדול לקיים מ"ע ואהבת לרעך שהוא כלל גדול בתורה וז"ש לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם שאינו נדח רק נופל ר"ל שאינו עולה במעלות השלימות רק נופל בתחתית המדריגה והתעלמת מהם לומר שאין זה בך גם זה אינו רק הקם לעצמך ואז תקים עמו ג"כ
או י"ל אם תרצה להקים אחיך תקום את עצמך עמו כי הכל תלוי בך מצד התכללות ואחדות א' ראש הדור עם אנשי דורו כמ"ש בש"ס דור ודור ודורשיו הדור לפי דורשיו וכו' יעו"ש לא יהי' כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה וגו' דכבר בארתי במ"א פסוקי פ' יתרו ויאמר אליו ה' וגו' ועלית אתה ואהרן והכהנים והעם אל יהרסו לעלות וגו' ודרשו חז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והם מחיצה לעצמם וכו' והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה' וכו' יעו"ש מכילתא ורשי'
והענין דכ' רמא' בס' מחיר יין שכוונת המן והיצה"ר יעשו עץ דגבוה חמשים אמה ר"ל שיעלה מרדכי במדריגה עליונה שע"י זו יהי' סבת נפילתו וכו' יעו"ש כי ריבוי השמן גורם כיבוי הפתילה ובזה בארתי לא תעלה במעלות אשר לא תגנה ערותך עליו יעו"ש וה"ה איפכא שיאמרו אנשי צורה די לי מדריגות אנשי חומר זה ג"כ אינו וכמ"ש האלשיך במשנה בן תימא קל כנשר שיראה לפרוח למעלה מכולם וכו' יעו"ש וכן בארתי במשנה ומה בין תלמידי א"א לתלמידי בלעם וכו' וכבר נודע כי גבר נק' אנשי צורה ואשה נק' אנשי חומר שרש כחם כנקבה.
ובזה יובן לא יהי' כלי גבר על קשה ר"ל שילבש במדת גבר וחסידות מי שאין רק בתואר אשה וה"ה איפכא לא ילבש גבר שמלת אשה מדת אנשי החומר רק כל א' לפי בחינתו הראוי לו. וז"ש תועבת ה' כל עושה אלה שיהיו הכל עושין אלה בבחינה א' זהו תועבה ור"ל דבש"ס דנדרים דף נא' אמרו לשון תועבה הוא תועה אתה בה וכו' וה"נ כך שהוא תועה בדרך הראוי לו לתפוס ולאחוז דרך אחר שאינו ראוי לו והוא תועה בה ע"כ יאחז צדיק דרכו הראוי לו וזה שאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לב"י וק"ל.
ב"פ כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלדיך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפ"ת וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה וגו' ודרשו בספרי על אויבך כנגד אויבך וחשקת בה ולא בה ובחברתה וכו' יעו"ש והספיקו' עם ביאורן כתבתי במ"א וכעת נ"ל שופטים סי' ה' ידה ליתד תשלחנה וימינה וגו' בין רגלי' כרע נפל וגו' ודרשו חז"ל יד' זה שמאל ויש להבין למה יד שמאל דוקא ב' למה יתד ולא לשאר כלי זיין הגם שדרשו חז"ל משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכו אבל קשה למה יתד דוקא ונבאר מצוה ויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו' ונבאר מצוה ויתד תהי' לך על אזנך וגו' וכתבתי מזה במ"א וכעת נ"ל דאי' בנדרים פרק ד' ארנב"י גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך מאן ננהו נשים באוהל שרה רבקה רחל לאה וכו' והנה לפ"ז יש מקום תפיסה ליצה"ר לפתות האדם לעבירה ולומר שמכוין לשמה שהיא גדולה ממצוה שלא לשמה וכאשר באמת כל עושה רשעה אומרין שמכוין לשמה אמנם יש כלל אחד שהוא יתד תקועה לבל ימוט והוא מ"ש בש"ס שם ובש"ס דיבמות פרק ב' אר' יוחנן ז' בעילת בעל אורו רשע באותו יום שנא' בין רגלי' כרע נפל וכו' ופריך והא קא מתהניא מעבירה אר"י משום רשב"י טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקי' וכו' דקאשדי בה זוהמא וכו' ולאו הנאה היא וכו' יעו"ש א"כ זה הכלל יהי' לאדם אם אינו נהנה מעבירה עצמו שהיא רעה אצלו ומתבייש מעבירה ומצער עלי' רק שצריך לעשותה כדי שיבא מזה תכלית טוב שהיא לשמה אז שרי ואם לאו לא יעשנה אם נהנה מעבירה עצמו וכקו' הש"ס והא קמתהניא מעבירה וכו'.
ובזה יובן מצוה ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ שהיא עבירה שהיא חוץ למחנה לפעמים צריך לצאת שמה לחוץ כמו יעל הנ"ל ואם ירא לנפשו מיצה"ר לכך ויתד תהי' לך וגו' על אזנך ר"ל שזה יהי' לך יתד תקועה וכלל גדול על אזנך כלי זיינך נגד היצה"ר אם רוצה לפתותך לעשות עבירה באומרו שהיא לשמה וגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ובאמ' אפשר רוצה להנאתך שאינה עבירה לשמה כלל לכך יהי' לך יתד זה נוסף על כלי זיינך והי' בשבתך חוץ שאם צריך לעבור עבירה שהיא שבתך חוץ מקדושה רק שמכוין לשמה אם אינו מתהניא מעבירה רק אדרבה וחפרת שמתבייש מעבירה שהיא רעה אצלו רק שמכוין שמעבירה זו יבא תועלת אחר כמו יעל הנ"ל שהיא לשמה אז ושבת וכסית את צאתך כאלו לא יצא כי גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וק"ל.
ובזה יובן ידה ליתד תשלחנ' ר"ל שביקשה לשלו' ידה שמאל שהיא כח היצה"ר שבא מצפון שמאל לעבור עבירה וחששה שמא היא עצת יצה"ר לכך ידה ליתד תשלחנה מה שכתבה תורה ויתד תהי' לך על אזנך שהיא כלל גדול נגד היצה"ר אם לא מתהניא מעבירה עצמה שרי וה"ל כך ושרי והבן.
ובזה יובן כי תצא למלחמה על אויבך ר"ל שיוצא לחוץ מגדר קדושה לעבור עבירה והיא מ"מ נגד היצה"ר שיבא תכלית טוב לשמה ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו כי זה תכלית טוב הוא בשבי אצל היצה"ר והעבירה וז"ש וראית בשבי' כשאתה בשבי' שהיא העבירה אשת יפ"ת שהיא תכלית טוב וחשקת בה דייקא ולא בחברת' שהיא עצם העבירה דלא מתהניא מעבירה עצמה אז ולקח' לך לאשה לקוחין יש לך בה ואח"כ והבאתה אל תוך ביתך כי הלב יש בו ב' בתים א' ליצה"ר ב' ליצה"ט לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו והעיקר תוך הוא היצה"ט שהוא תכלית נצחי וכאשר עשה עבירה לתכלית טוב נעשה העבירה כסא אל הטוב ונעשה הכל טוב וז"ש והבאתה גם העבירה אל תוך ביתך המיוחד לך לעולם הוא הטוב גם תוך ביתך הוא ת"י גי' קדוש ר"ל שהכניסה בקדושה אמנם יש בזה מקו' לטעו' ולומר דעצם העבירה נכנס בקדושה וז"א כי צריך הבדלה וכמו שכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה כי אחר הבדל' יש יתרון לאור הנמשך מן החשך וכו' וז"ש וגלחה את ראשה וגו' והסירה וגו' שהיא הבדלה מעצם עבירה ואח"כ מה שנמשך הטוב ע"י עבירה זה ובעלתה דהיתה לך לאשה והבן וז"ס ותשליך במצולות ים וגו' ונקה שבכל עבירה יש ניצוץ קדוש ויש לבררו ולקנות וכו' וכמ"ש בפע"ח ה"ל ר"ה יעו"ש וה"נ והבאתה ניצוץ שבתוך עבירה וגלחה וגו' והסירה עבירה עצמה וגו' ובכתה וכו' ואח"כ ובעלת' והבן וגלחה את ראש' ר"ל ראשית המעשה שהי' תואר עבירה עכשיו וגלח' את ראשה שהוסר תואר עבירה שבראש המעשה אל תואר מצוה שבסוף כי גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ועשתה את צפורני' תגדלם כדי שתוכל לפרוע ולהסיר שמלת שבי' מעלי' בסוד מילה ופריעה שהוא גילוח והסרת שמלת שבי' לבושי העבירה ובכתה את אבי' ואמה כי ראשית המעשה נקרא אבא ואמא שלא יתהנה מעבירה רק יצטער וכנ"ל ירח ימים כי ירח עם ו' ימי החול גי' דרך בסוד יורה חטאים בדרך ואז ובעלתה והיתה לך לאשה והב"ן. עו' י"ל דכתבתי במ"א מ"ש הרמב"ם אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכו' וביאר מורי זלה"ה בכל עסקי עה"ז יש בו תכלית פנימי וכו' יעו"ש. ובזה יובן כי תצא למלחמה וגו' מיד שיצא מבית הספר מיד הוא מלחמה על אויביך כי לפתח מיד חטאת רובץ וכשידע אדם זה שיציאתו לעסוק בעסק ע"הז הוא מלחמה עם אויביך הוא היצה"ר ובתחבולות יעשה מלחמה נגד אויביך היצה"ר אז ונתנו ה' אלדיך בידך ושבית שביו שתמצא תכלית פנימי שיש בכל עסק חיצוני שהיא עסק עה"ז שהיא בשבי' תוך עסק חיצוני וראית בשבי' אשת יפ"ת שהי' תכלי' פנימי וחשק' בה בפנימי ולא בחברת' בעס' חיצוני שהיא משא ומתן למצוא הון ועושר רק כנ"ל והבאתה אל תוך ביתך וגלחה הכל כנ"ל ויובן ממילא. עוד י"ל כי תצא למלחמה ודרשו חז"ל במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו'. וראית בשבי' אשת יפ"ת וגו' והסירה שמלת שביה וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וכתבתי ביאור זה במ"א
ובזה נבאר משנה פרק ד' דר"ה סדר תקיעות שלש של שלש שלש וכתבתי מזה במ"א וכעת כ"כ דכ' הרמב"ם ענין השופר הוא רמז עורו ישינים מתרדמתכם להתעורר בתשובה וכו' יעו"ש והענין דיליף בש"ס התקיעות שלש של שלש שלש דבר"ה נאמר ב' תרועו' וא' ביה"כ של יובל ויליף בג"ש שביעי שביעי ליתן את האמור בזה לזה וכו' יעו"ש.
וקבלתי ממורי זלה"ה וכתבתי במ"א כי במעלו' גז"ש שנעשו א' וכו' א"כ דין תקיעה בר"ה הוא כמו ביובל שיהיה גאולה מעבדות וגלות לחירות שזהו סימן התקיעה ביובל שלוח עבדים לחירות וזהו ג"כ מ"ש ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו' וכמ"ש התוס' בר"ה לערבב השטן שסובר זהו שוכר גדול וכו' והענין כי שופר גדול הוא בינה תשובה שע"י תשובה יוצאים מגלות ושיעבוד היצה"ר לחירות עולם בסוד קרבה אל נפשי גאלה ששמעתי ממורי זלה"ה וזהו הי' ג"כ יציאת מצרים כמ"ש וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ע"י בינה שהיא תשובה יצאו ומה שהי' בעבר הוא בהוה ובעתיד שיהיה ג"כ השופר סימן שיצאו מהגלות וזכרתי במ"א שיש ב' סוגי הגלות וכו'.
והנה הוא שלש של שלש שלש כי תחלה יש שלש א' גלות השכינה ב' גלות הנשמה ג' גלות הגשמי ישראל בין האומות ובכל א' משלש הנ"ל יש שלש בחי' של הגלות והוי שלש של שלש שלש א' גלות ממקום למקום שגרם לשכינה שיצאה ממקומה בסוד ובפשעכם שלחה אמכם הוא בחי' א' בחי' ב' גלות הנשמה ממקום מעלתה עד הרגלים ותגל מרגלותיו [ולכך בתשובה הוא שינוי השם כי הנשמה הוא בחי' השם כמו ששמעתי ממורי ונתן מופת בקריאת שמו והוא ישן נתעורר מהשינה וחוזרת הנשמה לגופו וכו' וזהו שרימז הרמב"ם עורו ישינים והכוונה כאמור ושינוי השם מה שהי' שממה נשמה כמ"ש התוס' כל הנשמה תהלל י"ה וכו' שיהי' משה בחי' הדעת שם תשובתה הרמתה וכו'] בחי' ג' גלות הגשמי בכלל ישראל שהם בין האומות [ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם שהם מדות רעות בתשובה צריך שינוי מעשה להסיר המדות רעות שיעשה לש"ש ולא לגאוה להתפאר] סוג ב' בכל ג' סוגי הגלות א' גלות השכינה ללבוש לבושי קדרות ושחרות שכתבתי במ"א ב' גלות הנשמה לבושי הצואים ג' גלות ישראל ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם שהם מדות רעות שנק' לבוש. סוג ג' בכל סוגי הגלות א' גלות השכינה שנסתלק נביעי בסוד נהר יחרב ויבש ונביעי הוא בחי' לשמה והשפע בשכינה הוא בחינ' הצדיק אבד השפע להשפיע מטרוניתא כמפורש בזוהר ותיקונים בחי' ב' גלות הנשמה באדם ע"י חטאו נסתלק הנשמה כמ"ש בתיקונים בחטא אדה"ר יעו"ש ג' גלות ישראל וכו' נסתלק השפע ולא יהיב להו רק תמצית וכמ"ש בזוהר תרומה בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא יהבי חולק תמצית לעמים עע"ז והשתא בגלותא אתהפך בגוונא אחרא וכו' וכשישראל אין עושין רצונו ית' הא כל סעודתא לכלבי ולישראל יהבי גרמי דאיהו תמצית וכו' ולכך צריך שופר שיתעוררו מהשינה לעשות תשובה וסדר תקיעות הם ג' של ג' ג' לצאת מן ג' סוגי וגלות של ג' ג' לעלות כל א' מן ג' הנ"ל במקומו ולפשוט הלבושים הרעים וכו' ויחזור הנשמה והשפע למקומו שהוא וחזרת המוחין שכ' בכוונת התקיעה באריכות וכן הוא בעול' שנה ונפש האדם והש"י יכפר וזהו להתעורר מהשינה שכ' הרמב"ם ר"ל חזרת הנשמות והמוחין בע"שן והבן.
מצוה יפ"ת בפסוק כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תואר וחשקת בה וגו' עד גמיר' והספיקת רבו א' אויבך משמע שהוא שונא לך ולא אתה לו דאל"כ הל"ל כי תצא למלחמה על אויב או אויבים ב' ק' דהל"ל אשה יפת תואר מאי אשת דמשמע וכו' ושאר הספיק' כשר זכרנו במ"א ג' קשה דהל"ל וגלחה שער ראשה ונ"ל תחלה דרך פשוט דאי' בש"ס אר"ע כשהי' ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור וכו' הרי שהמוני עם עמי הקרצים הם שונאים לת"ח והטעם לזה יש לבאר כמו שבארתי במצוה ואהבת לרעך כמוך שהקו' מפורסמת דהא זהו דברים שבלב ואיך שייך לצוות על זה וכו'. והעולה משם עפ"י מ"ש בש"ס דב"ק פ"ח לא לחנם הלך זרזר אצל עורב וכו' וכל אדם כדומה לו מתחבר עמו וכו' וה"נ ואהבת לרעך אך דזה בלתי אפשרי שהם ב' הפכים לכך אמר כמוך תחלה תראה שיהי' כמך בתורה ומע"ט ע"י שמקרבן לתורה ואז תוכל לקיים ואהבת לרעיך כמוך יעו"ש. וז"ש כי תצא למלחמה על אויבך שהוא אויב לך ואין אתה אויב לו כי כונתך לקרבו לתורה שיהי' כמוך כדי לאהוב אותו ולקיים בו מ"ע שהוא כולל כל התורה ואהבת לרעך כמוך וכשאינו רוצה להתקרב אל התורה וצריך להלחם בו במלחמתה של תורה בדברי תוכחה ומוסר להכניע יצרו שהוא כבוש תחת ידו והוא בשבי' אצל היצ"הר כנהוג השונא שכובש עיר לוקח כל השערים שבעיר ששם עיקר השמיר' וכיון שכבש השוערי' אז כל העיר כבוש תחת ידו שאין לצאת ולבוא מהעיר כי אם דרך השער שהוא תחת יד השונא וכך הוא ממש האדם עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו' וכמ"ש בש"ס דנדרים יעו"ש והנה ז' שערים יש בראש האדם כמ"ש בס"י וכמו שבארתי בפסוק שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך יעו"ש והכולל אל ז' שערים הוא הלב כמ"ש שורייקי דעינא בלבא תליא דכשיצה"ר לוכד עיר זה האדם אזי כל השערים כבוש תחת ידו עיניים לו ולא יראה אזנים ולא ישמע תוכחת מוסר ולבבו לא יבין שהיא מסורה תחת יד יצה"ר ופן יראה ויבין ושב ורפא לו לכך מנע ממנו שמירת השערי' אלו ומאז כל עיר האדם כבוש תחת ידו בשבי' שמונע ממנו עשות צדקה וחסד וכמ"ש בזוהר יש רעה חולי ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו של בעליו זה מכת חולי רעה נשמר עושרו לבעלים אחרים וכו' והכל הוא בסיבת שאינו ברשות עצמו רק ברשות אחרים שהוא בשבי' של יצה"ר וזה שפי' רש"י במלחמות הרשות הכתוב מדבר שבמלחמות חובה אין לומר ושבית שביו.
והענין כי לא יתואר תואר שביו כי אם למי שחושק ומתאווה שיהי' ברשותו ולא אחרי' כדי שיוכל לעשות רצון עצמו ולא רצון אחרים משא"כ מי שהוא בגדר חובה לעבור עבירות שחושק ומילא תאוותו בזה שעושה חובה א"כ אין זה לו תואר שבי' וכן האדם ששומע תוכחת מוסר ומתאווה לעשו' הטוב והישר ואין היצה"ר מניח לו וכן בכל ז' שערים שרואה מה שאין רצונו בראי' זו וכמו שהוצרך דהע"ה להתפלל העבר עיני מראות שוא ויש לו צער שבי' וכן בחוש השמיעה להדיבור שמדבר מה שאין יכול להנצל בכל יום באבק ל"ה וכיוצא והוא מחמת שבי' שאינו ברשות עצמו לבד אברהם אבינו שזכה שניתנו לו האיברים שאינן ברשותו שיהי' ברשותו אבל שאר אנשי' מלחמת יצה"ר הוא בכל יום שיהיה ברשותו גם באיברים שהם ברשותו וזה שאמר שבמלחמת חובה שכבר עבר וחב אשר זהו תאוותו ורצונו א"כ איך שייך לומר ושבית שביו כאלו זה נחשב לו לשביה ובאמת ז"א וק"ל.
וראית בשביה אשת יפ"ת ר"ל אשת של אדם הצדיק שנקרא יפה תואר והענין כי האדם פרטי יש בו חומר וצורה וכן בכללות הצדיק נקרא צורה והמוני עם נקרא חומר וכמו שהצורה צריכה אל חומר לגמור על ידו כל המצות ע"י איברים הגשמיים כך הצדיקים גמורים המצות ע"י אנשים אנשי החומר שהם איברים הגשמיים וז"ש וראית בשביה אשת יפ"ת וחשקת בה ור"ל לגמור על ידה התורה והמצות כאמור ולקחת לך לאשה ר"ל לקוחין יש לך בה שתהיה לך לאשה שהיא החומר ואתה הצורה והבאתה אל תוך ביתך ר"ל אל פנימיות שהוא נקרא תוך ביתך כי האשה נקרא בית של האדם שהוא הבעל וכשתעשה מן חומר צורה כאשר ביארנו כמה פעמים שהיא עיקר התכלית אז והבאתה אל תוך ביתך שנעשה מן חיצונית פנימיות כי הבית היא חיצונית ומי שהוא בתוך הבית הוא הפנימי וכאשר נבאר בסמוך פסוק כי תבנה בית חדש וכו' יעו"ש.
וקאמר וגלחה ראשה וכו' כי פרטי התנאי שיוכל האדם איש המוני להתקרב וליכנוס פנימה הוא לגלח ראשה ועשתה את ציפורניה והוא כי בארתי במ"א כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'. ויבואר ע"פ משנה דאבות פ"ד ר"א הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העול' כי עניני עה"ז ועה"ב הן ב' צרות המנגדים זה לזה כמבואר בספרים וז"ש כי כל שאר שהוא הכבוד והוא שאר שבעיסה המחמיץ ומגביהו ועולה בנפיחה ודבש הוא התאוה והנאה לא תקטירו ממנו אשה לה' שהוא עניני עה"ז והוא היפך עולם הבא אשר לא תקטירו ממנו אשה לה' וזה שאמר וגלחה את ראשה הוא הכבוד והתנשאות ראשו שהיה לו עד עכשיו ועתה יוסר ממנו זה וגם ועשתה ציפורני' שהוא תיקון היפך הנא' כמו שבארתי טובה ציפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים שהוא חדש אלול כמ"ש בכתבים.
והענין דכ' האלשיך על פסוק ישעי' וישוב אל ה' וירחמיהו ואל אלדינו כי ירבה לסלוח והקשה אדרבה שם הוי' רחמים וכו' וביאר עפ"י מדרש שהובא בטא"ח ראשון לחשבון עונות משל למדינה שמרדה במלך וכשבא יצאו לקראתו וכו' ובכל השנה הוא רחמים ובר"ה הוא דין וישוב אל ה' ר"ל קודם ר"ה שהוא רחמים וירחמהו לוותר שליש ואז כשישוב עוד אל אלדינו ירבה לסלוח יעו"ש וז"ש ובכתה את אבי' מה שעבר על התורה הנתונה מסיני שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כמו האב שאינו יכול לעשות לוולד אחר שהולידו משא"כ האם מניקתו לוולד ומגדלתו ומקנחו מצואתו תדיר כך החכמים שבכל דור ודור נק' אמך וכמ"ש האלשיך על פסוק שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך וז"ש ובכתה את אבי' ואמה שעברה על ד"ת ודברי חכמי דורו שהוכיחו אותו ולא שמע להם והוא עכ"פ ירח ימים חודש האחרון שבשנה שלא יכנס יום הדין ר"ה כשהוא מתועב מצואת עונו. אך דכל זה להמוני עם משא"כ הת"ח כשירי הדור כבר אחז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי וודאי עשה תשוב' והוא הנק' ישראל וזה שפי' רש"י כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה בת ישראל מתקשטת וכו' ר"ל בקשוטי תורה ומצות אחר ששב מעונו שנק' קשוטי כלה שנעשה כסא אל השכינה כנודע והבן.
ובזה תבוא לביאור מצוה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך וגם יבואר מאמר הש"ס דנדה יד לאמה תקצוץ והענין דמצינו בפסוק דהעושר נקרא השג יד כמ"ש והשיגה ידו ונגאל כי העושר הוא כחו של אדם הנקרא יד כמו ונתתי לו יד ושם וכו' וכמו וירא ישראל את היד הגדולה וכ"כ הרמב"ם במורה נבוכ' קטנה לית לה יד וכו' ולכך כשיש לו עושר יש לו יד וזה שאמר והשיגה ידו והנה ע"י עון קרי ומוציא שז"ל גורם ח"ו שצדיק י"ע נהר יחרב ויבש לכך גם שפעו מתמעט וז"ש ואבד העושר בענין ר"ע כי המוציא שז"ל נקרא רע כנודע והעונש שאבד העושר בסיבה זו שנקרא רע מדה כנגד מדה וז"ש יד לאמה שמכח זה גרם להוצאת שז"ל ונתמעט שפע עליון לכך גם ידו תקצץ שהוא עושרו הנקרא יד וזה שאמ' והחזיקה במבושיו שהיא לילת הרשעה והמחטיאה את האדם בהשז"ל וקצותה את כפה ודרשו רז"ל ממון כי יד האדם הוא ממון ואבד העשר בענין רע אלא דהל"ל וקצותה ידה מאי כפה כדי לרמז ג"כ התשובה על חטא זה כי כפה הוא אותיות הפך שיעשה התיקון שהוא הפך החטא וכמ"ש בזוהר והשיב את הגזילה והשיב מבועי מיא לאתרי' וכו' והוא להחזיר השפע למקומו ומה שמיעט ירבה השפע למעלה ע"י הצדקה שמייחד צדיק וצדק וז"ש בש"ס וקצותה כפה לפדות בממון ור"ל כי ע"י צדקה ותיקון הב' לא תחוס עינך כי פגם הוצאות שז"ל הוא בעיינין עלאין כמ"ש בנע"ח וצריך להוריד דמעו' לתקן הפגם וכמו שכתב בזוהר אחרי דר' שמלאי יהב אסוותא לההוא חטאה וכו' ומאינון דמעין אסחינא אנכאי עכ"ל וז"ש לא תחוס עינך מלהוריד דמעו' ואז כשהנער בוכה ותחמול עליו וק"ל ואם נפשך לומר דלדברינו ה"לל וקצותה כפו מאחר דקאי על האיש המוציא שז"ל ונ"ל דהא ק' עוד מ"ט אמר וקצותה לשון נקיבה דה"לל וקצות כפה ונ"ל דנודע כי העושר בא מסטרא דשמאלא שנא' מצפון זהב יאתה וא"כ הקליפה שנברא מעון שז"ל שהוא ג"כ מסטרא דשמאלא מאבד העושר שהוא מסטרי' ע"ד ותמוגגנו ביד עונינו וז"ש וקצותה את כפה שהיא עצמה קצותה את כפה שהיא העושר שמצדה ומכחה ובתיקון מעשיו ע"י הצדקה אז סר כח הקליפה מהאדם וז"ש וקצותה את כפה.
גם בא לומר שתקוץ כחה את כפה ר"ל את הוא עם כפה שהוא הפך ר"ל כנגד הפגם תעשה ההיפך שתעשה שלום היפך הפירוד שהיית נרגון מפריד אלוף ולכך תהא רודף שלום בין איש לאשתו וכוונתו ידועה סנדק ולהתחמם בעשי' המצות את כפה שסר כחה להכניע ולהוצי' נצוצי קדושי יקר מזולל גם תעסוק בתורה שבזמן שקול יעקב נשמע אז אין ידי עשו שולטת ובזה וקצותה כפה נא' לא תחוס עיניך כמ"ש בתיקוני' ועיינין דנהרין באורייתא וכו' גרים לאסתכלא בה הקב"ה בעינוי הה"ד עיני ה' אלדיך בה מראשית השנה וגו' גם להחזיק לומדי תורה שהיא סמכין דאורייתא והקליפו' שנטלו שליטה על הכף ירך יעקב וכשהוא מחזיק ידי לומדי' אז וקצותה את הכף וענף חיים היא למחזיקים בה וק"ל הרי ו' תיקוני' צדקה דמעה שלום סנדק תורה מחזיק ידי לומדי' נגד ו' זעירא שביסוד חי עלמין לייחדו בב' זוגו ומה שהי' נהר חרב ויבש יהי' נהר פלגיו ישמחו עיר אלדי' יכוננה עליון אנס"ו
מצוה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתיך כי יפול ממנו ות"א מעקה תייקא ופי' רש"י גדר ותיק כמו תיק שמשמר מה שבתוכו וכו' לבאר זה דמבואר בכתבי' ענין עבודת האדם בעה"ז בתורה ותפילה ומצות הכל הוא כדי להעלות בירורי ניצוצין של הנשמות הקדושות שנפלו בקליפה ע"י חטא אדה"ר וכו' וע"י התפלה ומע"ט מעלים אותן בסוד מ"נ וכו' יעו"ש ודיבורי תורה ותפלה הכל ע"י אותיות שנק' בס"י אבנים וע"י חיבור האותיות שנעשו תיבה של ג' אותיות בונה ששה בתים וד' אבנים בונות ך"ד בתים יעו"ש והכל כל עולם התיקון ע"י מ"ה החדש כנודע וז"ש כי תבנה בית חד' וגם לפי מ"ש בחס' לאברה' כי ע"י חיבו' תיב' של ב' אותיו' מוליד אור חדש וכו' וא"כ בעוסק האדם בתורה ותפלה ע"י חיבורי האותיות הוא בונה בית חדש מן אורות חדשים חוץ ממה שמעלה ג"כ ניצוצי הנשמות שהי' מגיע לו להעלותן מצד אדה"ר שהי' שורש נשמתו שם ג"כ בנשמת אדה"ר וכנודע והזהירה תורה ועשית מעקה לגגך כי הראש של האדם בשם גג יכונה ויש בראש ז' שערים וצריך שיעשה לכל ז' שערים ומכ"ש לפה סיג לחכמה שתיקה כי הדיבר הוא העיקר שצריך שמירה כי אל מול פני המנורה שהיא הפה שיוצא ממנו שהוא באמצע יאירו שבעת הנרות כי אין בו ימין ושמאל כמו שערים אחרים רק פה א' כדי למעט הדיבור כמבואר בשאלת החכם שהי' ראוי שלא לדבר בפה שמדבר בו דברי חול אינו ראוי שידבר בו דברים קדושי' והי' תשוב' אם בפ' א' מרב' דברי' מכ"ש אם הי' ב' וה"נ יש בפ' ה' גדרים של עצם וא' של בשר מטעם זה וה"ה לשאר שערים צריך גדר בשמיעה וראי' במה שאין בו צורך
עוד יש לומר ועשית מעקה לגגך כי נודע ממעשה המצות והתפלה נעשה חלוקא דרבנן ועי"ז יהי' לך בבנין בית שהוא מדור תחתן עי"ז יהי' לך בג"ע תחתון חלוקה דרבנן ועשית מעקה לגגך כי העמק הוא מעקה ע"י כוונת המצות והתפלה יהי' לך לבוש בג"ע העליון שהיא גגך והבן הגם שיש בזה דבר פנימי כי מעקה גי' יר"ה ומספר גגך גי' ך"ו ובציור א יו"י נעשה יראה בזה רי וא והוא סוד בדמיך חיי. א דבינה נכנס בדם האדם ז"א כמבואר בכוונת' הספירות עומר וז"ש ולא תשים דמים בביתיך כי יפול הנופל ממנו כי השבירה נעשה מחמת שלא הי' ביניהם אחדות סוד א זה הי' סיבת נפילתן ועתה צריך לתקן זה להמשיך בתוך האותיות סדר האחדות המחבר את המחשבות והוא אור אין סוף חיי החיים והבן והשם יכפר ועיין בכתבים ענין ד' ובכן דר"ה ג' אותיות השם ע"ב רי"ו ובכן הד' בו אותיות ונתחבר לתיבות במל' יעו"ש כי בה סוד הייחוד והחיבור ע"י נקודה בהיכל' סוד אני ראשון וכו' והבן סוד עמוק עמוק מי ימצאנו ודי בזה וק"ל להבין
מצוה כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או בצים והאם רובצת על האפרוחים וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך להבין איך יש מצוה זו בכל אדם ובכל זמן ושאר הספיקות ואגב נבאר פסוק קודם לזה לא תראה שור אחיך וגו' ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והי' עמך עד דרוש אחיך אותו והשבתו לו ותחלה נבאר משנה פ"ג דר"ה כל השופרות כשרים חוץ משל פרה שנק' קרן ומפרש בש"ס עולא טעמא דרבנן אין קטיגור נעשה סניגר ופי' רש"י קטיגור דעגל וכו' והא איכא כף ומחתה חוטא בל יתגאה קא אמרינן והא איכא בגדי זהב בחוץ בפנים קא אמרינן שוכר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד וכו' ופי' רש"י כל השופרות בין של איל בין של יעל בר"ה כיון דלזכרון וכו' שוכר נמי אע"ג דלית בי' משום חוטא בל יקריב וחוטא בל יתגא' כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי והתוספו' כ' בד"ה חוטא בל יתגאה וגבי שופר מתגאה נמי בקול תקיעתו להבין דברי רש"י והתו' וביאר הש"ס ברמז מוסר נ"ל בפ"ג דמכות דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה וכו' בא מיכה והעמידן על ג' שנא' הגיד לאדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה וכו' בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' והקושיא מפורסמת וכי באו לבטל שאר המצות ופירש מוהרש"א יעו"ש ונ"ל דבא לחזק כל התרי"ג מצות המסורין למשה מסיני שהי' מתמוטטין ובא מיכה והעמידן על עמדן וחיזקם ע"י אלו ג' עמודים שהעולם קיים עליהם שנזכרו בכ"א דאבות וכדי שיכול להעמיד אלו ג' עמודים צריך עוד עמוד אחד יסוד עולם ובא חבקוק וכו' באופן שבאו לחזק ולהוסיף ולא למעט מתרי"ג מצות באבות וכו' רשב"ג אומר על ג"ד העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנא' אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם והקשה הב"י בטא"ח סי' א' וכו' יעו"ש וז"ש עשות משפט הוא הדין ואהבת חסד שהוא שלום והצנע לכת נגד קו הממוצע משני הקוין שהוא כולל שניהם שהוא אמת שיהיו פיו ולבו שוין ולא יכוין לשום פני' חיצונית שהם קליפות הנק' מתים ולכך צריך הצנע לכת לא נגד בני אדם ואז הוא הוצאות המת והקליפות ואח"כ יהי' הכנסת כלה לייחד החתן עם הכלה שהוא יחוד הקב"ה ע"י יחוד פיו ולבו השוין כנודע וכמ"ש בכתבים וזכרתי מזה במ"א א"כ אלו הג"ד כולל חבקוק באחת שיהי' צדיק באמונתו אז יחי' כי אמת ואמונה הוא יחוד החתן והכלה והבן כי הוא כולל ג' קוין וג' עמודים הנ"ל כי ע"כ יש בקו הממוצע כח שניהם כנודע ושמעתי מ"ש רמ"א בא"ח סימן א' וז"ל ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת וכו' דר"ל דקאי אדלעי' אימתי לא יתבושש מפני בני אדם כשעושה כן גם בהצנע לכת ודפח"ח והכלל שיהי' תורתו ועבודתו באמת ואמונה פיו ולבו שוין בין כשהוא עם בני אדם בין כשהוא בהצנע לכת וכמ"ש בס' עללות אפרים בפסוק שכחי עמך ובית אביך וגו' וכאשר נבאר מזה עוד וזה שבא מיכה והעמיד על ג' כי שורש של ג' דברים הנ"ל הוא שיהי' בהצנע לכת שאז ניצול מכל פני' חיצונית שהיא נקרא' הוצאת המת והכנסת כלה השייך בג"ד שכולל כל התרי"ג מצות שיעשה לשם פועלן ולא לשום פני' מפני בני אדם בין בקו הדין שהוא קו שמאל בין בקו החסד והשלום שהוא קו ימין ומכ"ש בקו האמצעי הנק' אמת ששמו מורה על זה שילך עמו ית' בתמימות ובאמת וז"ש תמים תהי' עם ה' אלהיך והבן ואח"כ העמיד חבקוק על אחת שהוא כולל הכל שהוא אמונה ונתכוין עוד לכלל היותר כולל הכל והוא שיש מונע לכל ג"ד הנ"ל הכולל תרי"ג מצות כי אם מי שיהיה לו בטחון בו ית' ע"י שמאמין בו ואז יוכל לילך עמו יתברך באמ' ותמים משא"כ בל"ה והוא דכ' במדרש שמואל במשנה דאבות פ"ג הוא הי' אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו שנא' והי' כערער בערבה וגו' וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מעוטין ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו שלא' והי' כעץ שתול על מים וגו' והקשה שאין הפסוקים שהביא כאן ראי' כלל לזה ששם מיירי לענין בטחון שנא' כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו והי' כערער בערבה וגו' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו והי' כעץ שתול וגו' ואיך יוכיח ראב"ע בזה לענין החכמה והמעשים ומשני וז"ל ואפשר כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו מורה בזה שאין תורתו לשמה רק להתגדל בעיני בני אדם ושם בשר זרועו להיות מפואר בעיניהם להנות מהם מגופם וממונם לסיבת תפארת חכמתו כי רבה היא אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו אם מפני שמוכיח העם כשרואה שאינם עושי' כדת והוא מקנא קנאת ה' וישבר מתלעות עול ואם מפני במה שעושה לפנים מהשורה הוא הוראה כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם כרשעים ולכן מקנאים בו ולכך מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו אמנם מי שמעשיו מרובים מחכמתו שם בטחונו בה' ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה' ואינו חושש אל הבריות המלעיגים עליו נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' כי אין לך בוטח בה' גדול מזה עכ"ל א"כ הכלל גדול הכולל שיעשה כל התרי"ג מצות לש"ש ולא להתפאר הוא המאמין ובוטח בו ית' לבדו ולא יבטח באדם וז"ש בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי' וק"ל. וז"ש יודע יחוד שיש בין אמת ואמונה ותפארת ישראל נקרא אמת וגוף וברית חשבינן חד וז"ש וצדיק באמונתו יחי' והבן היוצא מזה כי עשות משפט זו הדין דהיינו תורה הנתנה מפי הגבורה ואהבת חסד ג"ח איש עם רעהו קו ימין זו צריך לעשות בפרהסי' משא"כ שאר מעשיו יעשה בהצנע לכת שינצל מקליפות שהיא הוצאת המת כדי להכניס הכלה עם החתן זה ודאי מעשיו לש"ש מצד הבטחון בו ית' שהיא אחת של חבקוק וכאמור וכן מצאתי בס' עללות אפרים דף ל"ח ביאר הש"ס של בית גרמי היו בקיאין במעשה לחם הפנים שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשות וכו' וביאר כי ההיפך הוא למוד תורה שנא' הלא כה דברי כאש והלימוד צריך שיהי' מבחוץ שנאמר יפוצו מעינותיך החוצה כדי ללמד לזולתו אמנם תכלית הלימוד שהיא תלמוד גדול שמביא לידי מעש' מכונה בשם אפיות הפת שהיא תכלית ההיסיק הוא המעשה צריך שיהי' בפנים וכמ"ש והצנע לכת וגו' שלא יפרסם ברבים אשר הוא עושה צדקה ושאר מעשים שלא יעשה להתיהר בם ופת כזה אינו מתעפש שהתורה והמעשה שניהם עומדין לעד ובהחליף השטה שניהם יכלו שנאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד עכ"ל.
ובזה יובן ש"ס רר"ה הנ"ל כל השופרות כשרים וכפי' רשי' בין איל ובין של יעל וכו' שזה כפוף וזה פשוט ור"ל שיש צדיק כפוף וצדיק פשוט כדאי' בש"ס דשבת פרק הבונה וכו' יע"ש ור"ל שיש צדיק כפוף שנראה כפיפתו והכנעתו לפני הש"י ולבני אדם ועכ"פ תוכו כברו ויש צדיק פשוט שאין נראה כפיפתו כי אם לפני הש"י ובפני העולם נראה צדיק פשוט כאלו הוא מאנשי העולם להצניע מעשיו יותר ושניהם כאחד טובים גם שזה מעולה מזה חוץ משל פרה שאין תוכו כברו כלל שנקרא קרן שגבה קרנו להתפאר רק נגד בני אדם וכמ"ש וכל קרני רשעים אגדע וכמפרש הטעם בשם הרמב"ן שהם עצם א' ואין להם זכרות מבפנים ר"ל שאין לבם חלל בקרבם שהוא שופרות רק הם עצם א' מיום שנולד עד יום מותו במדריגה א' היפך מה שראוי להיות הולך ממדריגה למדריגה והוא מחמת גדלות וגבהות לבו שסובר שכבר הוא מושלם בכל מעשים טובים וכל מעשיו רק להתפאר וז"ש ואין להם זכרות מבפנים ר"ל שיתבודד בהצנע לכת בפנים ויזכור שעה"ז הוא רק כפרוזדור לפני עה"ב להכין מעשיו ויזכור אחריתו שיתן דין וחשבון על זה וכמ"ש חז"ל אורחא רחיקא וזוודא קלילא וכו' כל זה אין בו זכרות מבפנים ונק' קרן ור' יוסי סבר כפשוטו מפני שנקרא קרן לכך לא רצה בזה שהרי כל השופרות נקראו קרן שנא' במשוך בקרן היובל עד שבא עולא ומפרש טעמא דרבנן כד"ר חסדא מפני מה אין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור זהב העגל נעשה סניגור ושופר נמי של פרה קטיגו' דעג' הו' וכפי' רש"י ור"ל דאי' בס' עללות אפרים ויש בש"ס רובן בעריות ומיעוטן בגזל וכולן באבק ל"ה ר"ת עגל עריות גזל ל"ה וכו' יעו"ש והסיבה לכל זה הוא הגאוה הנק' קרן וכמ"ש בש"ס דסוטה מלשני בסתר וגו' גבה עינים ורחב לבב וגו' וכמ"ש מוהרש"א שזה נמשך מזה יעו"ש וכן אמרו בש"ס כל המתגאה כאלו בא על כל העריות וכו' והטעם כי זה נמשך מזה וכמו שמצינו בבלעם וכמ"ש הרמב"ם שם במשנה וגזל ג"כ למשך מגאוה כנודע ומפורש כן בס' שע"י קדושה ובס' עללות אפרים כי הגאוה שורש העבירות יעו"ש נמצא כי הלבוש בגדי זהב בזה מתגאה על זולתו ונתעורר קטיגור העגל שנמשך מזה לכך אין כה"ג עובד עבודה לכפר בעד החוטא בבגדי זהב הגורם גסות הרוח חטא עגל וה"נ שופר של פרה שנק' קרן שאין לו זכרות לזכור בבוראו רק לפני בני אדם להתגאות ג"כ קטיגור דע"גל הוא לכך פסול והמקשן סבר כפשוטו לכך הקשה והא איכא כף ומחתה וכו' ומשני מפורש חוטא בל יקריב חוטא בל יתגאה קאמרינן ור"ל כי הכהן העובד עבודה לכפר בעד החוטא לכך אל יקריב הלום דבר שחטא בו וכן חוטא בל יתגאה בו בדבר שחטא לכך שופר שרוצה לתקן אשר חטא ולשפר מעשיו בל יתגאה בו לפני הבריות כמו הלומד שהוא עמוד התורה לבל יתגאה בתורתו ועמוד העבודה שהיא המתפלל שהוא במקום כה"ג לעבוד עבודה זו תפלה לכפר בעד החוטאים לבל יתגאה בקול ועמוד ג"ח לבל יתגאה בעשותו ג"ח להתפאר בם רק שיעשה לשם פועלן ולא להגביה קרני הודו ע"י זה ומקשה והא איכא בגדי זהב בחוץ ומשני מבפנים קאמרינן ור"ל הא נקרא התורה הלכה אותיות הכלה שהיא קשוטי הכלה כמו בגדי זהב והיא בחוץ שנא' יפוצו מעינותיך חוצה ואיך אמרת שלא להתנאות בו ומשני מבפנים קאמרינן שבקרב לבו בפנים לא יתכוין לשום פני' להתייהר וכמו שכתב הרב הנ"ל היסיקו מבחוץ ואפיותו בפנים וכנ"ל ור"ל גם שהתורה צריכה שילמדו בחוץ שהוא קשוט ולבושי בגדי זהב מ"מ לא ילבשן להנאת עצמו כי אם לקיים גזירת המלך שיעשה לשם פועלן וכמו שאמרו שבחו של אהרן שלא לבשן לגדולתו וכו' וז"ש בפנים קאמרינן שלא יתנאה בקרב לבו בפנים
עוד יש לומר בפנים קאמרינן דברים שצריך לעשות בפנים בהצנע לכת זהו בל יתגאה בו בחוץ בפני בני אדם להתפאר בו אבל דברים שמוכרח לעשות בחוץ כמו תורה ותפלה וכיוצא שרי ושני הפירושים צריך ליזהר בהם לעשותן כאשר נבאר ומקשי שופר נמי מבחוץ הוא שסבר רק כפי' ב' כו' ומקשה שפיר והא שופר לומד תורה ברבים או המתפלל שץ ברבים ע"כ צריך שיהי' בחוץ ואין שייך בו חוטא בל יתנאה לפי סברת המקשן לכך משני כיון דלזכרון קאתי ר"ל שיעלה זכרונם לטובה לפניו ית' והוא דבר התלוי במחשבה ובפנים כי הלומד והדורש ברבים להזכירן לטובה לפניו ית' לזכותן ומכ"ש שץ המתפלל שהוא סרסור בין ישראל ובין אביהם שבשמים אין לך דבר פנימי יותר מזה ועתה השיבו מפורש שצריך לחוש לשני הפירושים הנ"ל כי דבר שאפשר לעשות בפנים בהצנע לכת צריך שיהי' המעשה והמחשבה בפנים משא"כ דבר שצריך שיהי' המעשה והמחשבה בחוץ מ"מ צריך שיהי' הכוונה והמחשבה לפנים שיהי' לזכרון לפניו ית' ולא לבני אדם וזהו דמשני כיון לזכרון קאתי כלפנים דמי והבן
ובזה תבין מה דפליג רש"י ותו' ויבואר ע"י משל הכתוב בס' כפתור ופרח למלך שביקש רפואה מהרופאים שיחי' לעולם ולא ימות ונלאו למצוא רפואה עד שהמציא רופא וכתב לו כי תכלית המיתה הוא הגאוה וכשיתרחק מהגאוה ויהי' עניו לפי משך הזמן יכול להיות לחיות לעולם וכו' עד שהרגיש בעצמו המלך שכל מה שמשפיל עצמו נכנס בו רוח גבוה יותר לומר שהוא עניו גדול והוצרך הרופא לבא בעצמו אל המלך וצוה שיצאו לקראתו כמה מיני כלי זמר וחילות וכיוצא ותמה המלך איך מבקש כבוד וגאוה והוא הזהיר להתרחק מזה ויצא המלך ג"כ לקראתו בכמה מיני כלי זמר וכבוד והרופא אינו משגיח בכל זה ועשה שלו בלימודו וכו' עד שבא לגינת ביתן המלך וראה שם בית הכסא וכו' העולה מזה שמבחוץ יעשה נמוסי מלכות ומבפנים לא יתכוין לשום כבוד וגאוה ואז הוא דרך המיצוע שאינו בגדר תכלית ענוה שיהי' זה סבה להתגאות יותר ושמור כלל זה שהו מפתח גדול להיות אדם מורגל בהדרגתו עציה"ט ולבו יהי' נכון לפניו יתברך והבן הגם שצריך תחלה למעט מכבודו עד קצה ב' ואח"כ יוכל לנהוג בכבודו ויכוין לבו לשמים וזהו כוונת רש"י דלזכרון קאתי שופר נמי אע"ג דלית בי' משום חוטא בל יקריב וחוטא בל יתנאה בו וכו' ור"ל אדם שרוצה להתקרב אליו יתברך להיות נק' שופר לשפר מעשיו כדי שיהי' לזכרון לפניו ית' ודאי לית בי' משום חוטא בל יקריב כי אומרים לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וצריך להתרחק מכל מיני כבוד וגאוה שהוא שורש כל החטאים שהיו תחלה סבה לחטא בהן לכך עתה ודאי חוטא בל יקרב הלום וגם ודאי חוטא בל יתנאה בו ואעפ"י שהוא מבחוץ שמוכרח לעשותו מ"מ כיון דלזכרון קאתי שרוצה שיהי' לזכרון כלפני' דמי להזהר בו שלא יבוא לו שום פני' לכך ימעט מכבודו והנהגתו גם שיש לחוש כנ"ל מאחר שהוא בחוץ מ"מ ימעט עד קצה הב' וכמ"ש הרמ"בם מאוד מאוד הוי שפל רוח והתו' חששו שמא אז ע"י שפלותו יתגאה יותר וכמעשה המלך הנ"ל לכך כתבו התו' וגבי שופר מתנאה בקול תקיעתו ר"ל לשפר סדר הנהגתו לא ישונה מכבודו להתנאות בקול תקיעתו שהוא הנהגתו כמאז ומקדם ואז לא יהי' מקום להתנאות ע"י השפלות רק שלא יתנאה בלבו בחטא מבפנים לא ישגיח בשום כבוד רק כנ"ל והבן מה שאמר חוטא בל יתנאה כדי שיהי' לזכרון שהוא כלפני' ודי בזה.
ובזה נראה לי לבאר מזמורי תהלים סי' ס"ב וסי' מ"ה נבאר תחלה רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשה למלך לשוני עט סופר מהיר וגו' יפיפית מבני אדם וגו' אהבת צדק ותשנא רשע וגו' שכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך וגו' וע"ד הלצה נ"ל כי רחש ר"ת רבנים חזנים שמשים אשר פרנסתן באה להם מאנשי הקהל ויחידי סגולה והדעת נוטה להחניף להם שלא יקופח פרנסתן וגם להראות מעשיהן הטובים ותפארת חכמתם כדי שיהנה מהם ולהם הזהיר רחש לבי דבר טוב שיהי' כוונת מחשבתן לש"ש ולבן יפנה אל ה' ולא לבני אדם והוא נגד המחשבה ונגד הדיבור והמעשה אומר אני מעשי למלך מלכי המלכים הקב"ה שיהי' נוח לשמים ומזה נמשך ממילא יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך שיהי' נוח לבני אדם ג"כ ולא שיהפך הסדר שיכוין לבני אדם וגם לשמים או נקט ראשי ג' עמודים הנ"ל שיכוונו לש"ש רב העוסק בעמוד התורה ושליח ציבור המתפלל הנק' עמוד עבודה ושמש המשמש לקהל גומלי חסד כול' כאחד מוזהרים שיהי' רח"ש לבם דבר טוב וכאמור לכך חגור חרבך על ירך להלחם נגד היצה"ר להנצל מפני חיצוני' בכל ג' עמודים הנ"ל שיהי' צלח רכב על דבר אמת שיהיו פיו ולבו שוין אז חיציך שנונים אהבת צדק ועצה היעוצה איך לעשות כדי להנצל כנ"ל שיהי' נדמה לו כאלו עומד לבדו נגד הש"י וז"ש ושכחי עמך ובית אביך וכמ"ש בעללות אפרים יע"ש וז"ש כי הוא אדוניך להטיב לך ולא זולתו לכך בטח עליו וגו' ר"ל בכל ג' עמודים הנ"ל ואז תחת אבותיך יהיו בניך וגו' ולא אמר שיהי' הוא עצמו תחת אבותיך יובן עפ"י הש"ס מ"מ אין מצויין ת"ח שיהי' בניהם ת"ח מפני שאין מברכין בתורה תחלה וגם לעיל מזה מ"ש בעללות אפרים יעו"ש ולכך אמר תחת אבותיך שהי' ת"ח יהיו בניך ולא אתה ע"כ הוא עני בתורה ואז מבני עניים תצא תורה וק"ל
ובזה נבאר מזמור ס"ב אך אל אלהים דומי' נפשי שזה מוסר כולל בפרט לעצמו ובכלל ור"ל מאחר שכל כוונתו אך אל אלהים ולא להתפאר לפני בני אדם לכך דומי' נפשי כי עת לחשות ועת לדבר כמו ששמעתי מפי המנוח מהרי"ל פיסטנר שהי' מתאכסן בבית הפרנס בדרך ההוא והי' שוקל בדעתו אם ללמוד בפני כולם לא יוכל ללמוד בדחילו ורחימו וכיוצא בזה שצריך לנקיות או שאר מניעו' ואם ישב בטל יהי' חילול השם בפני הרואים שאיש חשוב כמותו ישב בלי תורה ובתוך כך נפל עליו תרדימה וישן ובא לו בחלום פי' הפסוק ישב בדד וידום כי נטל עליו שמוטב שידום אם הוא עליו למשאוי שנטל עליו וכו' ודפח"ח וכ"ז בפרט וה"ה בכלל בענין המוסר שאם יאמרו בעלי מוסר להמוני עם שיעשו ג' עמודים הנ"ל לש"ש ולא להתפאר יתבטל מן הכל ובאמת אמרו בש"ס לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך וכו' ויתבטל עמוד התורה ועמוד עבודה או גמילות חסדים לכך גם שהוא רואה שעושין ג' עמודים שלא לשמה צריך לידום אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה וז"ש כשרואה אני שהוא אך אל אלהים כי אכין ורקים מעוטין למעט שאינו באמת אל אלהים דומי' נפשי שאיני מוחה בם מטעם האמור וגם כי ממני ישועתי כי נגד מי שאינו עושה לש"ש נחשב מעשי לש"ש וגם אין לחוש שאלו הלומדים שלא לש"ש יאמרו פשטים להראות חכמתם ואני דומי' א"כ אהי' לבז בעיני העולם ז"א כי אך הוא צורי וישועתי לא אמוט רבה וגו ר"ל שזה עמוד עולם אמונה ובטחון בו ית' כמ"ש חבקוק הנ"ל ואדרבה יש לתמוה על הלומדים שלא לשמה רק לפני בני אדם או המתפלל שלא לשמה או נותן צדקה שלא לשמה עד אנה תהותתו על איש וגו' עד בפיו יברכו ובקרבם יקללו סלה כי מאחר שפונה לבו אל כוונת חיצונית שהם הקליפות הנק' קללה היפך הקדושה שנק' ברוך ובפיו יאמר ברוך בניגון שיהנו מקולו אנשים ונשים א"כ בקרבם יקללו סלה
או י"ל לכך בטחו בו בכל עת שהו' עמוד של חבקוק הסובל הכל ושפכו לפניו ית' לבבם אז אלהים מחסה לנו סלה משא"כ הבוטח על איש כי אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות וגו' רצה לומר שיהי' במשקל ומאזנים לעלות אם טוב יותר לפנות מחשבתו אליו ית' לבדו או להראות חסידותו וצדקתו לבני אדם כדי שילמדו ממנו דרך הטוב וכיוצא בזה עצת היצה"ר הוא המה מהבל יחד וגו' כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו ר"ל כי כל התרי"ג מצות שנאמרו מפי הגבורה כולם נכללו באחת של חבקוק צדיק באמונתו יחי' ומצידנו אנחנו השומעי' שאין לנו חוזק הבטחון ואמונה בו ית' רק להחניף לבני אדם אז הוא שתים שהם הרבה וז"ש שתים זו שמענו וכמ"ש בח"ה כי החונף עובד רבים וכו' וזה שסיים המזמור כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו דשמעתי פי' הפסוק יהי חסדיך ה' עלינו כאשר יחלנו לך כמו שקוינו לך כך יורד החסד עלינו לשון בתמי' ודפח"ח.
ונראה שזה פי' הפסוק הנ"ל בפיו יברכו ובקרבם יקללו סלה כי בפיו שאומר יהי חסדיך וגו' נראה לברכה אם הי' מייחל לרש"י ובאמת ז"א בקרבו כי הקנאה והשנאה ול"ה לא היה עושה אם הי' בוטח בה' ומייחל לו א"כ מקלל את עצמו וזה שסמך חבקוק על עמוד א' וצדיק באמונתו יחי' כשיאמין ומייחל לה' והבן כי א"ע הוא מקלל בברכתו שאומר יהי חסדיך ה' עלינו כאשר יחלנו לך ובאמת הוא אינו מייחל ומקוה להש"י רק אומר כחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה או שבוטח על בני אדם ובני איש ואיך אמר יהי חסדיך עלינו כאשר יחלנו לך ומקלל א"ע וכן כשאומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ובאמת הגיון לבו בכל מחשבות אסורות וזרות וכשיהי' לפניו יתברך חס ושלום קללה ימשיך לעצמו או שהוא מלשין חבירו וכשאומר ולמלשינים אל תהי תקוה וכו' א"כ בפיו יברכו שהוא מן י"ח ברכו' ובקרבם יקללו סלה וז"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כדיבורו שאומר יהי חסדיך ה' וגו' או ולמלשינים שהי' ראוי לקללה מ"מ אינו מצרף מחשבה רעה ודיבור רע על עצמו כי אם במעשה ובטובה מצרף מחשבה לבד וק"ל.
ובזה יובן פסוק האזינו צדיק וישר הוא וכו' וי"ל דאי' בפ"ק דר"ה רב הונא רמי כתיב כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו בתחילה צדיק ולבסוף חסיד וא"כ ה"נ תיקשי כתיב צדיק וכתיב ישר שהוא לפנים משורת הדין וכ"ת דהכי נמי מפרש כך א"כ מ"ט רמי בכתובים ולא בתורה ונ"ל דאח"ז ר' אליעזר רמי כתיב ולך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומשני בתחלה תשלם כמעשהו וכו' וכבר הקשו בזה דא"כ איפכא הל"ל והתו' הרגישו ומפרשי דה"ק שנכנס לפנים כשאתה רואה וכו' יעו"ש. וכבר ביארתי מזה במ"א.
ונראה לי דהתו' הקשו בפ"ק דר"ה כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי וז"ל וא"ת לרבנן נמי הא מתפללין כל יום רפאינו יעו"ש. ולי נראה דל"פ רבנן ור' יוסי דבס' מעין גנים הקשה למה תמה אברהם בסדום האף תספה צדיק עם רשע הא לפי מ"ש הרמב"ם בדין הכללי עיר או מדינה וכו' ומשני דיש דין פרטי אחר דין הכללי ועיין במ"א ביאר פסוק שחת לו לעצמו וביא' שלום יהי' לי וגו' יעו"ש.
ובזה יובן כי זה מצד החסד שאחר דין הכללי שיצא חוב מ"מ מציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו וז"ש כי אתה תשלם לאיש מי שנקרא איש שהוא צדיק או איש יחיד כמעשהו ולא כמעשה רוב העולם שהם חייבין וז"ש צדיק בדין הכללי לשפוט באמת וגם כשהרוב חייבים מ"מ וישר הוא להציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו ורבי יוסי איירי בדין כללי שהוא בר"ה ואח"כ יש דין פרטי כרבנן וק"ל.
עוד יש לומר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דאי' בש"ס דפסחים דף קי"ח א"ר חסדא מ"ד הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו עני בשיו יתום בביצתו ופי' רשב"ם וז"ל והכי משמע כי טוב כי לעולם חסדו חסד הוא עושה לעולם בכי טוב כלומר בטוב שנותן לו עשיר בשורו עני בשיו מפסידו ממון ומכפר על גופו ע"כ. ובזה יובן ולך ה' החסד במה שתשלם לאיש כמעשהו וגובה חובתו במה שהשפיע לו כאלו היה מעשהו של אדם עצמו וק"ל.
ובזה יובן כי יקרא קן ציפור ודרשו פרט למזומן והענין כי יש חומר וצורה בפרטות אדם א' וה"ה בכלל נקרא חומר וצורה אנשי שלומי אמוני ישראל עם אנשי המוני עם והחומר הוא לבוש וקן לצורה שהיא נפש רוח ונשמה הנקרא צפור השוכן בתוך הגוף והקן והתכלית שיעשה מחומר צורה בין בפרט בין בכלל כי זה צריך לזה כמו הקן ציפור שהציפור צריך לקן ומכ"ש שהקן צריך לציפור אלא שאין לו דעת בזה וכו' כשאלת החכם וכו' וזה החומר הוא לבוש לפי שעה בעה"ז עד שיזכה לעשות מהתורה והמצות שיעשה בעה"ז לבוש רוחני אל נפש רוח ונשמה בעה"ב וע"י מצות מעשיות עושה לבוש אל הנפש בג"ע התחתון וע"י הדיבור ולמוד התורה והתפלה עושה לבוש לרוח וע"י המחשבה והכוונה עושה לבוש לנשמתו בג"ע העליון וכמ"ש בס' דרושי' פ' ויחי יעו"ש וז"ש כי יקרא דרך מקרי וארעי קן ציפור ר"ל החומר שהוא לבוש וקן לנר"נ שנקרא ציפור לפניך שיסגל ע"י גוף זה לפי שעה בעה"ז תורה ומעשים טובים שילך לפניו בעה"ב וכמ"ש והלך לפניך צדקך שהוא עולם ארוך וקיים לעולם מקום מדור נפש רוח ונשמה שהם בעשיה ויצירה ובריאה וז"ש בדרך נגד נשמה דבריאה כאשר נבאר בכל עץ נגד רוח דיצירה או על הארץ נגד נפש מעשיה ולכולם צריך לעשות בעה"ז לבוש וגוף במדור של כל אחד לנפש ממצות מעשיות שעושה על הארץ ולרוח מדבור בתורה ותפלה ביצירה ששם מקנן ז"א הנקרא עץ החיים המהלך ת"ק שנה כנודע וזה שאמר בכל עץ ולנשמה המקנן בבריאה שנק' דרך ב' שמותם ס"ג קס"א גי' דרך שהיא בריאה בסוד הנותן בים דרך עיין בכתבים עוד י"ל יורה חטאים בדרך כי תשובה היא בינה אמא אם רחץ וגו' ובקי ציפור זה יש אפרוחים או ביצים והאם רובצת על אפרוחים וגו' כי הביצה הוא החומר שממנו נעשה אחר כך צורת אפרוח בעל חי ובש"ס דרשו אפרוחים שאין להם גדפין מפריחין דווקא שצריכין לאמם יצאו מפריחין שאינם צריכין לאמם וכו'.
והענין שבתוך גופו של אדם יש שאין בו רק נפש מעשי' שהוא החומר של כל העולמות של מעלה ממנו שממנה לעשה אח"כ בעלי הצורה כמ"ש ותוצא הארץ נפש חיה וגו' וא"כ יש בקן זה אפרח ביצים שזוכה למצות מעשי' בבחירתו הטוב ויש שזוכה לרוח ממללא מיצירה שנקרא אפרוחים שבקן שיוכל למלל בתורה ותפלה בלבושי התורה ולא יותר ונק' אפרוחים שלא נפתחו עיניו לזכות באור התורה שהיא ר"ז וכמ"ש בעללות אפרים סומ' בא' מעיניו וכו' יעו"ש וז"ש שאין להם גדפין מפריחין לענות במדריגות עליונות ולכך צריכין לאמם סוד הביצה שיש לו בינה ודעת להבין במושכלות וז"ש והאם רובצת על האפרוחים דכת' הראב"ד כי ציור הבנין בבנאי וכו' וכמ"ש בתיקונים כי מוח הבן נמשך ממוח האב ובא המצוה שלא תקח האם מעל הבלים שלא ליפרד בעלי הבינה הנק' אם מעל הבנים שיעלו למדריגות רמות ולהניח הבנים ר"ל שיקשט רק את עצמו ולא זולתו כי צריך שיהיה האם רובצת על האפרוחים והביצים שיעשו אגודה אחת כמו בלולב שיש ערבה שאין בו לא טעם ולא ריח וכו' ואמרו במדרש שיעשו אגודה אחת וכו' יעו"ש ה"נ כך ואם אינך יוכל להתקרב עמהם מחמת חסרונם עצה היעוצה שלא תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ר"ל שאם תמצא בם חסרון אשר ראוי לשלוח ולרחקם תדע שיש בך שמץ מנהו ג"כ מן חסרון זה ושמא אתה הגורם להם ג"כ וכמ"ש הושיע' ה' כי גמר חסיד לכך פסו אמונים מבני אדם הגם שראוי להם לתלות החסרון בעצמם ולהפך הסדר לכך גמר חסיד לפי שפסו אמונים מבני אדם וכמו שבארתי פסוק הגדל עמי ת"ח פשעם שלהם גרמה ולבית יעקב המוניים חטאתם גרמה וכו' יעו"ש וז"ש שלח תשלח את האם שאם תרצה לשלוח את המוני עם מחמת חסרונם תשלח את האם שתמצא בך ובגדולים ממך הנקרא אמן של ישראל חסרון זה וכיוצא בזה בך ובעצמך ותשלח את האם תחילה ואח"כ תשלחם ובאמת לא זה הדרך ישכון אור אלא כמו שעשה שמואל הנביא שלבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו שמצא בעצמו שמץ מנהו וכו' יעו"ש וה"נ את הבנים תקח לך לעצמך לדוגמא שהחסרון שתראה בם יבוקש וימצא בך ג"כ כי שאר וחמץ שלך אי אתה רואה מצד הטבע ורואה אתה של אחרים לכך יהיו אלו הבנים לך לדוגמא ותשוב בעדך ובעדם ובזה למען ייטב לך והארכת ימים וק"ל.
מצוה ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ.
מצוה ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך קודם שנבאר ונפרט הספיקו' שבזה נבאר פסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי ויש להקשות א' קשה קו' המפרשים למה משה אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ וישעי' הנביא היפך ואמר שמעו שמים והאזינו ארץ כי פי ה' דבר הרי שזכר שמיעה בשמים ובארץ הזכיר האזנה ב' למה בשמים הזכיר דיבור לשון קשה ובארץ אמירה רכולה ג' דהל"ל שמעו ארץ לשון ציוי כמה שנזכר בשמים האזינו לשון ציוי משא"כ ותשמע משמע ממילא תשמע הארץ לא ע"י ציוי ד' קשה במשה נאמר ואדברה וגו' וישעי' אמר כי ה' דבר הלא דבר ה' והנה קו' ראשונה לבד הי' אפשר לתרץ ע"י קו' אחרונה דכבר כתבתי במ"א בביאר קו' על הרמב"ם שכתוב מצוה לשמוע תרועת שופר בר"ה והקשה הרב בעל לחם משנה דכאן כ' הרמב"ם מצוה לשמוע וכו' ולא התקיעה ובדין שמיטה ויובל כ' מצוה לתקוע וכו' ולא לשמוע והא שוה היובל לר"ה וכו' וכתבתי ביאורו ע"י מ"ש הפייט כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך כי בנוהג שבעולם מלך ב"ו י שיש לו ב' עבדים וכו' יעו"ש.
ובזה יובן שאמר מרע"ה האזינו השמים והיינו מי שהוא במדריגה עליונה תמיד המכונה לשמים שהוא תמיד למעלהו הוא מדריגות צדיק אמר האזינו מקרוב משא"כ מי שהיה מדריגותו למטה המכונה לארץ גם שעתה שומע בקול מוכיח שחזר בתשובה אמר שמיעה מרחוק והטעם כי ואדברה אני מפי עצמי משא"כ ישעי' הנביא שאמר כי ה' דבר לכך אמר שמעו שמי' מרחוק והאזינו ארץ מקרוב ובזה אין דומה לו ית' וכנ"ל וק"ל.
ובזה יבואר ג"כ פסוק בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' כי הרב בעל עקיד' יצחק האריך בענין כלי הנק' חצוצרות שהוא לשמחה משא"כ שופר שהוא לחרדה כמ"ש היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו וכו' יעו"ש והענין כי ב' סוגי אנשים הם מין א' ההולך אחר תענוגי עה"ז הרוג בקר ושחוט צאן וכו' מין ב' החרד לדבר ה' תמיד והנה בבוא ר"ה ימי הדין למי ראוי יותר לחרוד מאימת הדין ע"ב זה שנק' חצוצרות וכמ"ש הט"ז שנראה לו בחלום פי' הפסוק בחצוצרות וכמ"ש והנה כשחוזר בתשובה זה שהי' נק' חצוצרו' ועתה הוא נק' תרועה משא"כ שוכר הוא בחי' צדיק וכנ"ל וז"ש כשיש ב' סוגים של בני אדם א' שהי' נקרא חצוצרות ועתה נק' תרועה וא' הנק' קול שופר מ"מ בחי' זו שנק' הריעו הוא לפני יהוה קודם לבחי' הנק' קול שופר כי הוא חשוב יותר אצלו ית' וק"ל.
מצוה לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב וגו' והנה הרב האלשיך ביאר פ' זו שהוא מצוה לרדוף אחר הרשעים ולהחזירן בתשובה כי הכל אחדות אחד וז"ש לא תראה שור של הקב"ה הנק' אחיך נדחים והתעלמת וכו' יעו"ש ולי נראה לפרש כפשוטו אחיך ממש והוא דיש להקשו' מאי לא תראה דהל"ל כי תראה וכו' ונ"ל דאי' במשנה דנגעים בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות הנגע לבאר זה ע"פ רמז מוסר דאי' בזוהר אל תתחר במריעי' שלא לראות במקום שחוטאי' אז צריך למחות בהם וכו'.
ובזה יובן בית אפל שאין רואה בו שום חטא וכמ"ש בפסוק ואם זרחה השמש ות"א אם עיני סהדיא נפלת עלוהי וכו' ואין צריך לפתוח בו חלונות שיבוא בו אור השמש ר"ל שיחזר אחר עדים כדי לראות הנגע והחטא שאינו מחויב בזה וכנ"ל וק"ל.
ובזה יובן לא תראה את שור אחיך נדחים ור"ל מוטב שלא תראה שור שהוא אחיך נדחים מדרך חיים לדבר עבירה ואז והתעלמת שאתה רשאי להתעלם משא"כ אחר שתראה אז צריך השב תשיבם לאחיך ר"ל עד שיהיה נקרא אחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך וגו' ר"ל שאינו רוצה להתקרב אליך ששונא אותך ומכח זה ולא ידעתו כמו וידע אדם את חוה כו' וה"נ לשון חיבור שאינך יכול לחברו אליך עצה היעוצה ואספתו אל תוך ביתיך המיוחד לך שהוא בהמ"ד ונבאר ש"ס פרק קמא דקדושין תנא דר"י אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד עיין ביאור במ"א פסוק פ' דברים תפל ולבן יעו"ש ושם ביארתי פסוק זה ג"כ ואם לא קרוב אחיך וגו' יעו"ש ובזה מבואר עוד קו' א' מה שנא' הפך לבם לשנוא עמו וגו' דלפ"ז אין בחירה ומ"מ נענשו הגם דהרמ"בם הקשה כעין זה ב"ח פרקים יעו"ש ואני בארתי שם יעו"ש והיוצא מזה כמו שחטא מצרים הקודם גרם להם לשנוא עמו כן חטא המוני עם גורם להפך לבם לשנוא עמו עובדי הש"י שלא יקבלו מהם מוסר ויהי' מקום לעונש לחול עליהם וכמו שביארתי ש"ס דסוטה מיום שחרב ב"ה שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזנא וכו' ושמעתי בשם הרב המוכיח מפולנאי פ' הזמר בליל שבת קולי קולות יחדלון בעת שירי יגדלון כי כטל הם יזלון ואל ישיגו גבולי באורח שיר נפל חבלי התקששו ואל תשמשו בנזר שיר שפרה לי והוא שיש לתמוה על מנהגי העולם כשבא חזן לשורר אזי רבו השומעין וכשבא דרשן אזי נתמעטו השומעין אך דיש בזה ב' טעמין שאינו רוצה לשמוע מוסר ממ"נ אם ישמע ויעשה א"כ מוכרח להיות נכנע גם כמ"ש האלשיך ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה מיד כששב באו יסורין וכו' ושפל למחול על עלבונו ויהי' בז לכל אדם וכיוצא בו ואם לא ישמע לו אזי יטול חלקו וחלק חבירו וכמו שביארתי הוכח תוכיח עמיתך ולא תשא עליו חטא יעו"ש משא"כ בשמיעת החזן אין הפסד טעם ב' שהמוכיח בא לכאן ואין מכיר מעשיו רק הוא חוקר מעש' כל א' ומוכיחו ואלו הלכתי למקומו הי' נגלה שצריך לקשט את עצמו תחלה ולא אחרים לכך אין דבריו נשמעין משא"כ החזן קולו נשמע ושפרה לי ומדהוא נוח לרוח הבריות רוח המקום נוחה הימנו ג"כ.
ובזה יובן קולי קולות יחדלון של החזנים שלא יראו ולא ישמע והטעם כי בעת שירי יגדלון בעת שהחזן משורר יגדלון העם הולך וגדול ובעת דרשת המוכיח ד"ת שהם כטל יזלון ונמוחו שנתמעטו העם לשמוע ונותנין טעם לפגם שימאנו לשמוע מוסר כדי שאל ישיגו גבולי וחלקי ליטול חלקי בג"ע משא"כ באורח שיר נפל חבלי ר"ל ישכון כמו על פני כל אחיו נפל ועוד התקששו המוכיח א"ע ואל תשמשו לפשפש במעשינו משא"כ בנזר שיר שפרה לי וכשרוח הבריות נוחה הימנו ודאי רוח המקום נוחה הימנו ודפח"ח.
ולי נראה לפרש ע"ד שפרשתי הפטורה רני עקרה לא ילדה וכו' יעו"ש והיסוד הוא המוסר השייך למתפללין בימים נוראים ששגור בפיהם לומר שגם הניגון הוא מסיני לכך אין לשנותו ומסדר רק הניגונים קודם ימים נוראים והאמת כך הוא אך לא בענין זה דביארתי משנה דסוטה מיום שחרב ב"ה שרו חכימיא וכו' וחזנא כעמא דארעא וכו' ובזה יובן קולי קולות יחדלון כי מה תצעק אלי ונתנו עלי בקולם ע"כ שנאתי' רק דבר אלי ומה שנהגו קדמונים לשורר היינו במקומות המיוחדים שיש כוונת רבות ואז בעת שירי יגדלון אז כטל יזלון ר"ל בזמן שאינו יגדיל ניגון השיר אז כטל יזלון שהם הכוונת שאז אני מכוין בעת השיר הייחודים המכונה לטל כנודע משא"כ עתה שאין מכוין בשיר כי אם שלא ישיגו גבולי ושימצא חן בעיני הנשים ואנשים שדעתן קלות כנשים אשר באורח שיר נפל חבלי מי שיודע יותר אורח שיר בזה נפל חבלי וגורלי להתפלל בימים נוראים אבל האמת יורה דרכו התקוששו ר"ל שיקשט את עצמו להתבודד קודם ימים נוראים לשוב על עונותיו שיהי' כדאי להיות אמצעי בין ישראל ובין אביהם שבשמים וז"ש התקוששו ואל תשמשו בנזר שיר ר"ל שלא ישמש בנזר שיר שיהי' לו נזר ועטרה להתפאר ע"י נזר שיר שפרה למצוא חן בעיני' רק יעשה מן התפלה והכוונה עיקר והשיר יהי' טפל כדי שיהי' אז פנאי לכוין וכנ"ל ואז שפרה לי וק"ל. ובזה יובן רני עקרה כשעושה מן רני עיקר אז לא ילדה רק בהיפך התפלה עיקר ורני טפל וק"ל
מצוה ויתד תהי' לך על אזנך וגו' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך והספיקות רבו א' תואר ב' שמות ה' אלהיך ב' דברישא משמע כי מתהלך בקרב מחניך ולבסוף אמר ושב מאחריך דמשמע שהולך מאחריך ג' למה אלו ב' ענינים להצילך ולתת אויביך לפניך ונ"ל כי בפסוק ישעי' סי' נ"ב כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל ופי' רש"י כי שם הוי' הולך לפניהם ואלהי ישראל מאחריהם כמו דן מאסף לכל המחנות והספיקות בזה יבארו מאליהן
ונראה דאי' בש"ס דברכות פ"ב ר' אלכסנדרי בתר צלותי' אמר הכי רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך מי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכות עכו"ם ירמ"י או"א שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם וכ' מוהרש"א וז"ל הכוונה בזה כמ"ש הרמב"ם בח"פ שיש לאדם לילך במידותיו ובמעשיו בדרך המיצוע והנה היצה"ר מסית שילך האדם בקצה האחד במותרות לו כגון להתגאות ולהתנהג במותר התאוה וע"כ מדמה לו לשאור שבעיסה שמגביה את העיסה וכו' וההיפך שיעבוד מלכות עכו"ם שמכריחים לקצה השני שאין מניחין ישראל להתגאו' אבל משפילין אותם בתכלית השפלות וכן מחסרין מהם כל טוב אף דברים הצריכין להם לעבודת ה' וז"ש שרצונינו לעשות רצונך לילך דרך המיצוע אבל מי מעכב וכו' ששנים אלו מעכבין שזה חפץ בקצה א' וזה חפץ בקצה ב' י"ר שתכניעם מלפנינו ומאחרינו דהיינו ב' קצוות ונשוב וכו' לילך במיצוע ע"כ והנה דברי הרמב"ם הוא בה' דעות פ"א ופ"ב ומסיק דלפעמים צריך שיטה מדרך המיצוע כגון שנטה אל קצה א' צריך לעקור אל קצה האחרון עד שיחזור לדרך המצוע יעו"ש שהאריך ומעתה תבין המשך המצות הנ"ל ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'
והענין הוא דהקשה בלח"מ על מ"ש הרמב"ם שם וכשנוטה מעט לצד זה או לצד זה נק' חסיד וכו' וז"ל נראה דקאמר לצד הגאוה או לצד הענוה וזה לא יעלה על לב שיהי' נק' חסיד הנוטה לצד הגאוה ותירץ יעו"ש ולדברינו א"ש עפ"י ירושלמי תענית לבש שמואל הנביא חלוקן של ישראל וכו' יעו"ש פי' הכותב שלבש בגדים צואים של ישראל וכו' וביארנו במ"א עפ"י פסוק כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שיש לפרש לכאן עפ"י משל השר ששינה לבושו לאהבת בן מלך להשיבו אל אביו כו' וא"כ ה"נ כשנוטה לצד הגאוה ולובש בגדים צואים כדי שיתחבר עמהם ולהשיבם לאביהם שבשמים נקרא חסיד שמתחסד עם קונו בכוונה זו
ובזה יובן המשך הפסוקים כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו' והוא ע"ד שביארנו משנה דמסכת ר"ה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן יעו"ש וז"ש כי יהי' בך בעצמך קצת מזה המדה של האיש אשר לא יהי' טהור וגו' כדי שתוכל להתחבר עמו ויצא אל מחוץ למחנה ר"ל שנוטה מדרך המיצוע אל קצה האחרון שהיא מחוץ למחנה כדי שיתחבר עמו ולהשיבו לכך לא יבוא מיד לתוך המחנה אלא והי' לפנות ערב ירחץ במים ר"ל כשמפנה ומעביר ומבער ערב שהיא חיצונית הקליפות מן האיש וירחץ אותו במים שהם מימי תורת החסד שעל לשונו בתורה ותוכחת מוסר וכבוא השמש שהיא הזכות והבהירות כשמש היפך החשך ובערב יבוא לתוך המחנה ודברי הרמב"ם הנ"ל הוא ג"כ בה' דעות פ"א ופ"ב וכו' וז"ל וכשנוטה מעט לצד זה או לצד זה נק' חסיד וכו' והקשה בלח"מ וכי יעלה על לב שיהי' נק' חסיד הנוטה לצד הגאוה וכו' יעו"ש.
ולי נראה לתרץ זה בב' פנים כי נודע סוד מאן דעייל ונפיק המובא בס' הזוהר לך לך דף כ"ב ע"א וע"ב ויעל אברם ממצרים אר"ש וכו' אי אברם לא יחות למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא לא יהא חולק עד בי' בקב"ה וכן ישראל במצרים וכו' עד ע"ב וירד אברם מצרימה ואשתזיב מתמן ולא אתפתא גו אינון טהירין ר"ל כוחות החיצונים ותב לאתרי' וז"ש ויעל אברם ממצרים וכו' מכאן ולהלאה ידע אברהם חכמתא עלאה ואתדבק בהק"בה ואתעביד ימינא דעלמא ע"כ ר"ל שזכה למדת החסד כנודע למשכילים ענין עייל ונפק וכדי להלביש זה יבואר עפ"י ש"ס דר"ה במתני' כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן והוא עפ"י ירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאנו יעו"ש והוא מבואר בפסוק אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם ע"פ הש"ס ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך והקשו מה ענין דורו לשמואל וביאר לו כי אשמת הדור גורם קצת חטא שוגג לראש הדור וכו' יעו"ש וכמו שהפגם של אנשי דורו מגיע קצת לראש הדור כך בהרהו' תשובה של ראש הדור יבואו גם אנשי דורו לשוב במעשה כי מאחר שהם אחדות אחד אך דכל זה בחטא שהוא שוגג שנזדמן לו הוא כדי שיתן לב להעלות כל הבחי' של המוני עם ג"כ ואפשר שזה מדה מן י"ג מדות דבר שהי' בכלל וכו' משא"כ במזיד לא שייך זה משא"כ בחי' הנ"ל דעייל ונפק הוא בכוונה ע"ד הנ"ל ומעתה תבין צחות לשון הרמב"ם כשנוטה מעט לצד זה או לצד זה מן דרך המיצוע נק' חסיד ור"ל לא מיבעי' בנוטה לצד ימין שנק' חסיד אלא גם בנוטה לצד שמאל על כוונה הנ"ל שנאמר וירד אברם מצרימה ואח"כ תב לאתרי' כמ"ש ויעל אברם ממצרים אז הוא יותר מדריגה מן דרך המיצוע ונקרא חסיד כמו אברהם אבינו וא"ש דברי הרמ"בם בב' פנים שזכרנו ובזה תבין כי ב' פנים אלו מרומז בפסוק כי יהי' בך איש וגו' והוא דיש נפקותא בין ב' פנים הנ"ל ובזה תבין ויתד תהי' לך והוא שיש בחי' שוגג שנזדמן לראש הדור אם כהן המשיח יחטא שהוא לאשמת העם כדי לתקן אשמת העם שהוא מזיד בערך בחי' זו כמו שכתבתי במ"א ויקצוף משה על פקודי החיל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון ופ' חטא פעור כי כעס הוא כאלו עובד ע"ז ותמה על שנזדמן לו חטא כעס וסבר שהוא לאשמת העם שהוא חטא ע"ז יעו"ש ובחי' ב' שהיא עייל ונפק כמו באברהם הוא בדעת מכוונת ואינו שוגג וכמ"ש בזוה' אמרי לי אחותי את וגו' שהו' ע"ד אמור לחכמ' אחותי את שהי' צריך לעשו' יתד תקוע לדב' ולקש' א"ע בחכמ' עליונ' קודם שירד למצרי' אל כוחות החיצוני' כדי שיוכל לחזור ולעלות וכנ"ל כי היורד לבור בלי סולם צריך לקשר את עצמו ע"י חבל הקשור ביתד תקוע על שפת הבור וכו' ואפשר שזה רמז הפסוק יעקב חבל נחלתו והבן
ובזה יובן ביאר מצו' הנ"ל עם המשך הפסוקים כי יהי' בך איש אישר לא יהי' טהור מקרה לילה והספיקות רבו א' ל"ל בך ב' אשר לא יהי' טהור לשון עתיד אין לו שחר ג' דהוא כפל ל"ל שוב מקרה לילה ד' ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא וגו' הוא כפל ועוד ניקוד ויָצא בקמץ משמע לשון הווה ויֵצא לשון ציוי. הל"ל ושאר הספיקות ולפי האמור א"ש דבא הפסוק לפרש ב' ענינים הנ"ל והתחיל משוגג ואמר כי יהי' בך איש קשר לא יהי' טהור מקרה לילה ור"ל שהוא נדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא כמו שכתבנו במקום אחר פי' הפסוק הושיעה ה' כי גמר חסיד והטעם כי פסו אמונים מבני אדם או להיפך לפי שגמר חסיד לכך כסו אמונים מבני אדם יעו"ש וה"נ כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור ר"ל כי בך הדבר תלוי מה שנמצא איש אשר לא יהי' טהור שאינו יוכל לטהר עצמו במחשבה כי יש בך מקרה לילה טומא' במעשה וגור' לראש הדור שלא יהי' טהור במחשב' או איפכא כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מזה גרם להמוני עם מקרה לילה במעשה וז"ש ויצא אל מחוץ למחנה שאם נזדמן לראש הדור שיצא מחוץ למחנה באיזה חטא שוגג הוא מצד שיש אנשים אשר לא יבוא אל תוך המחנה ר"ל שאינו רוצה לבוא כלל אל תוך המחנה שהיא אשמת העם במזיד לכך נזדמן לו שוגג זה כדי להתחבר עמהם ולהעלותן דז"ש והי' לפנות ערב ירחץ במים ר"ל שבא לידו חטא שוגג הנקרא לפנות ערב שאינו חשך ממש שהיא אשמת העם רק לפנות ערב יכונה שהיא סמוך לערב ירחץ במים כמ"ש חכמי המוסר בהכשר כלים כלי שתשמישו בצונן הכשירו בצונן שלא נתחמם היצה"ר רק בצונן המכונ' שוגג ירחץ במים ונטהר בצונן וז"ש וכבא השמש שהיא טהר' ראש הדור אז יבוא האיש ההוא אל תוך המחנה ג"כ וכל זה הוא בחינ' שוגג ונגד בחי' דעייל ונפק שהוא בדעת מכוונת וכנ"ל אמר ויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו' ור"ל דכ' הרמב"ם בס' מורה נבוכים ענין קטנה לית לה יד דאינה כפשוטו רק כח ורשות וה"נ קאמר ויד תהי' לך מחוץ שיש לו כמו רשות לילך לפעמים מחוץ למחנה שנאמר וירד אברהם מצרימה גו אינון טהירין שהם כוחות החיצונים רק שצריך זריזות יתירה בזה שלא ישאר שם עצה היעוצה וירד תהי' לך על אזניך נוסף על כלי זיין שלך וכפי' רש"י שבתחבולות יעשה מלחמה ועכ"פ צריך לתקוע תחלה יתד במקום נאמן שיקשר את עצמו בו כמ"ש באברהם קודם שירד למצרים אמרי אחותי כמו אמרי לחכמה אחותי את וכנ"ל וז"ש בשברך חוץ וחפרת ר"ל כמו ויחפרו הארץ גם לשון וחפרה הלבנה שלא ידבק שם רק ושבת וכסית את צאתך דהיינו עייל ונפק ובזה רמז הרמב"ם שנק' חסיד וכנ"ל וסיים הפסוק כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך כי רמ"ח איברים שבאדם נקרא מחנה כנז' בזוהר ואדם שהולך בדרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם הנ"ל אז שורה ב' שמות הנז' בקרב מחניך וביאר הכתוב הטעם שצריך ב' שמות הנ"ל כדי להצילך ולתת אויביך לפניך ר"ל שלא להטות באחד מב' קצוות לימין או לשמאל רק שישאר בדרך המיצוע שהוא קיים לעד משא"כ שנוטה באחד הקצוות לכך היצה"ר שדומה לשאר רוצה להטותו לשמאל בדרך הגאוה ושאר מדות רעות וצריך שם הרחמים להצילו משמאל ולהטותו לצד ימין שהו' רחמי' ונגד שיעבוד עכום הנוטים אתכם לקצה הראשון הנק' לפנים שהוא ימין צריך שם הנק' אלהיך שהוא דין להטות אתכם מצד ימין לצד שמאל עד שיבוא לדרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם בזה וז"ש ולתת אויביך לפניך שהם אויבי עכום הנוטים אותך לפנים וכנ"ל והיה מחניך קדוש ור"ל לפעמים צריך שיצא מגדר המיצוע עד שיהי' חסיד שנק' קדוש דהיינו מאן דעייל ונפק רק בזה צריך זריזות יתירה שיהי' נזהר גם מגדר דיבור וז"ש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך שהוא נגד שאר שבעיס' היצה"ר שהוא מאחריך להטותך לשמאל שהוא נק' אחריך היפך צד ימין הנק' לפניך כנ"ל ואם נזהר מערות דבר אז שם קדוש הנ"ל מצילו מאחריך וז"ש כי הולך לפניכם ה' שהוא שם הרחמים שלא יטה לשמאל ומאספכם כמו דן מאסף לכל המחנות שהוא מאחריך הוא תואר שם הנק' אלהי ישראל כי שם אלהי' שהוא דין הוא מאחריך שלא להטות לימין וכנ"ל כדי שילך בקו האמצע שהוא בהדרגה ובמתון היפך החיפזון והמנוסה שהוא נטיות ב' קצוות ימין או שמאל שהוא אינו תמידי רק לצורך שעה שצריך לפעמים לילך בחיפזון כמו ממצרים שהי' הנהגתן למעלה מהטבע הנק' חיפזון כמו שביארתי מזה במ"א יעו"ש וזה הי' לצד קצה הימין לגמרי שמסרו כולם את עצמן לקדושת השם שלקחו שה ע"ז של מצרים ושחטו אותו וכו' יעו"ש ובמנוס' לא תלכון שהוא למאן דעייל ונפק שהוא צריך במנוס' שלא ישאר ח"ו שם אבל דרך המיצו' הוא תמידי שיוכל להתקיים וק"ל.
ונבאר מצוה מן תרי"ג מצות זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך וגו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים והי' בהניח ה' אלדיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלדיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח והספיקו' רבו ולפי הנ"ל א"ש דהקשו הקדמונים בפסוק מלחמה לה' בעמלק מדור דור והא היכולת בידו ית' לעקרו מן העולם מיד וביאר האלשיך כי עמלק זה היצה"ר וצריך לעולם עד לעתיד וכו' יעו"ש.
ובזה א"ש מצוה זו זכור את אשר עשה לך עמלק זהו היצה"ר שנמשל לזונה הנ"ל שעשתה לתאוות הזנות והרהרה תחלה וגרם לך הרהור וזהו אשר קרך בדרך שגרם לך ע"י הרהור טומאת קרי ואין זה מצדך כי אתה עיף ויגע רק עמלק לא ירא אלדים שיעשה שליחתו ית' כמו משל הזונה שנז' בזוהר לקיים ציוי הש"י אלא עשתה לתאוות זנותה לכך והי' בהניח ה' אלדיך מכל אויביך מסביב מאויב פנימי וחיצון שסביב רשעים יתהלכון שהוא לעתיד שיתבטל היצה"ר מהעולם בזמן שתהי' בארץ אשר ה' אלדיך נתן לך נחלה לרשתה כמו ירושה שאין לה הפסק עולמות כך לעתיד משא"כ בבנין בית ראשון ושני שיש הפסק לכך לעתיד שאין הפסק אז תמחה את זכר עמלק ר"ל כדרשת יואב ג"כ איש דכר ולא נוקבא כי גם לעתיד צריך היצה"ר לש"ש כמבואר בזוהר וזהו ג"כ ענין סירס את הזכר והרג הנקבה בעה"ז כמ"ש בעקידה פ' שמיני יעו"ש עיין דף ע"ה בעקידה מזה ולעתיד יתבטל היצה"ר יותר להרוג הזכר ולסרס הנקבה שישתמש בה רק לש"ש לשמעתא וכיוצא וזה ענין שתי בנות לוט שכ' במד' הנעלם ומי שנק' נבל יהי' לבן וכו' יעו"ש והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס פ"ק דבכורות ועוד שאליתו מאי שטים וכו' כתנאי ר"א כך שמה ור"י א' שנתעסקו בשטות וכו' והספיקות כתבתי במ"א ונראה דק' בפסוק וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב דק' מה טעם שהזכיר שם מקום ועוד מאי ויחל העם ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך דכתבתי כי ע"י הרהור האשה בא הרהור לאיש משא"כ כאן ויחל העם לזנות שהי' התחלה מן העם ולא מן האשה וק' איך אפשר שלעולם צריך התעוררת האשה תחלה לכך ביאר הכתוב עצמו זה כי המקום גורם דלכך נק' שטים כמ"ש בזוהר ולפי שיש בו בשטים הגור' לעסוק בשטות הזנות לכך ויחל העם לזנו' וזה ששאל מאי שטים דמשמע דמקום גורם והשיבו כך שמה ומפרש ר"י יותר ששמה כך שגורם לעסוק בשטות וכו' וק"ל
ובזה יובן מדרש נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים שהוא היצה"ר שעל ידו נתעורר דיני דינים על ישראל וסבר מרע"ה שהוא מיד לכך שאל אתמול אמרת אל תצור את מואב שהוא היצה"ר ועמלק שאמר' מלחמה לה' בעמלק מדור של משה לדורו של משיח משא"כ עתה הוא צורך לעולם כמו משל הזונה ואיך עכשיו אמרת נקם וגו' והשיבו הש"י כשנק' מואב לעשות שליחות האב משא"כ עתה שעשתה לתאות זנות וגרם הרהור וחטא לישראל ונק' מדנים שעורר דיני דינים לכך נשתנו דינו ג"כ להענש ומ"מ אין זה מיד רק אחר שתאסף ותכנוס ותקבץ אל עמך ישראל בקיבוץ גליות ב"ב אנס"ו וק"ל.
ובזה יובן דאי' במדרש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם וכו' יעו"ש א"כ ה"נ אח"ז מ"ש משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך והוא שחיטה ליצה"ר שהוא לפתח חטאת רבץ ואהרן שהוא כה"ג למטה גורם שיעורר כהן שלמעלה שהוא הקב"ה שהוא כהן שישחוט את היצה"ר למעלה שישאר מלאך קדוש כנודע מן נבל לבן וזהו ועשה את חטאתך לשון תיקון והוא עונש ליצה"ר ככל תיקוני האדם בגיהנם ושמא תאמר למה יענש הא הזונה עושה רצונו ית' ומשני מפני שעשתה לתאוות זנותה וגרם הרהור לאיש שצריך עולה לכפר על הרהור הלב וז"ש ואת עולתך והבן. ובזה תבין הסנה איננו אוכל כשעושה שליחותו ית' ולא להנאת עצמו והבן וזש"ה אמר אויב ארדוף וגו' דשמעתי ממורי שיש בר"ת ה' אלפין וכו' ודפח"ח והיינו שהאויב יודע שעושה רצון אלופו של עולם משא"כ אם מכוין הנאת עצמו תמלאמו נפשי ת"א תשבע מנהון נפשי לכך נענש נשפת ברוחך וגו' והבן.
כי תבוא
מצות הבאת ביכורי' וכל ענין הפ' עד גמירא.
ויש להק' א' כמו שהקב"ה נצחי היה הוה ויהיה כך תורתו נצחי ומצוותיה ג"כ נצחיים וע"כ מצוה זו נוהג בכל זמן וק' עתה שאין מקדש ואין הבאת ביכורים וכי ח"ו בטלה מצוה זו עתה ב' דהאדם נק' עולם קטן וע"כ נכלל בו הבאת ביכורים וכל הכ' ארמי אובד אבי וגו' וצריך להבין איך נרמזו בהאדם כל זה ג' דקדוק לשון והיה שהוא לשון שמחה ד' לשון רבוא אל הארץ דמשמע לביאה יחשב אז בבוא אל הארץ משא"כ עתה ה' לשון נחלה וירשת וישבת בה מה מרמז בג' לשונות אלו ו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו' ודרשו במשנה דביכורים כי יש במצוה זו ג' מינים ביכורים ותוס' ביכורים ועטור בכורים יעו"ש וצריך טעם לזה בדברי חכמים וחידותם ז' קשה להבין מה צורך באריכות סיפורי הדברים גם שחז"ל נתנו טעם לשבח אענה גם אני חלקי בדרך רמז ומוסר ח' למה יכונה כאן בתואר ארמי ולא בשמו לבן ט' קשה אי כפי' רז"ל דקאי על יעקב שנקרא אבי כמ"ש ארמי אובד אבי יותר הל"ל בדרך כלל אבינו.
ונראה דמהות הרשע והצדיק הם ב' הפכים וכן בעוה"ב כי מנהג הרשעים בעוה"ז ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וכמ"ש הנביא ישעיה הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו וגו' והטעם כמ"ש במדרש הנעלם בפ' וירא בפסוק לכה נשקה את אבינו יין כי נפש המתאוה מעוררת אחרת להדבק ביצה"ר ואומרת מה יש לנו בעוה"ב נלך ונרדוף אחר יצה"ר ואחר תשוקת חמדת עוה"ז באכילה ושתיה וכו' יעו"ש. ובדף שאח"ז שם אבינו זקן נרדוף אחריו ונדבק בו כשאר כל הרשעים שבעולם ואיש אין בארץ לבוא עלינו אין איש צדיק בארץ ואין איש שליט ביצרו הרבה רשעים בארץ לית אנן בלחודנא חייבין נעשה כדרך כל הארץ שהם חייבים שעד היום דרך כל הארץ הוא לכה נשקה את אבינו יין נשמח בעוה"ז נאכל ונשתה ונרוה חמר ונדבק ביצה"ר וכו' ולא ידע בשכבה ובקומה ר"ל שאינו נותן לבל ידע בשכבה בקבר ובקומה ליום הדין ליתן דין וחשבון וכו' ורוח הקודש צווחת גם אלה ביין שגו וכו' אבל הצדיק אינו נותן שמחה בלבו בעולם הזה כי תמיד טרוד במלחמת היצה"ר יום ולילה לא ישבות כמ"ש החכם שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו' וגם היצה"ר אינו מתגבר על האדם אלא מתוך מאכל ומשתה לכך עצה היעוצה מחז"ל כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים וכו' וחיי צער תחיה כמו שהאריך הרב האלשי"ך בפרשה נשא בפ' נזיר כל אלה היה מקום לשמוח בהיות מזבח על מכונו וכו' משא"כ עתה כי שחה לעפר נפשנו ועובדי ע"ז מנהון מלכי ואפרכי ואנחנו עמו דווים וסחופים וכו'
ושמעתי ממורי משל נגד ב' כיתות הנ"ל שהיה בדרך יער מושב לסטים והיה מאד סכנה לכל עובר דרך שם ונזדמן שהלכו שנים דרך היער ההוא א' היה שכור כשכרותו של לוט ואחד היה בדעת מיושבת ולשניהם פגעו הלסטים וחמסו וגזלו הכום ופצעום ונשאר להם רק נפשם לשלל ובעברם משם ולהלן פגעו אנשים לאלו השנים וקצת מהם שאלו לזה השיכור איך עבר דרך היער בשלום או לא והשיבו שלום אין שום סכנה כלל ושאלו מה הכאות וחבורות ופצעים ואינו ידע להשיב וקצת שאלו לזה הפקח ואמר ח"ו שיזהרו כי יש שם לסטים והאריך באזהרתו להם והנפקותא בזה שזה הפקח ידע להזהיר אחרים שלא ילכו שם כ"א בזריזות מזויינים וכיוצא משא"כ זה השיכור אינו יודע להזהיר כלל. וכך הצדיק עובד ה' יודע ממלחמות היצה"ר ומלסטים שבדרך עובד ה' שהוא מסוכן ותמיד חיי צער יחי' איך להנצל ממצודתו ויודע להזהיר אחרים מסכנת לסטים זה יוסיף דעת יוסיף מכאוב משא"כ הרשע ששמח בשמחת יצה"ר תמיד ואומר שלום כי אין שום סכנה בזה העולם וכן בעוה"ב הם ב' הפכים כי לצדיק לשמחה יחשב לו שנפטר מזה העולם שלכך נ"ק מיתת הצדיק פטירה שנפטר מצער עוה"ז מעלמא דשקרא ובבואו לעוה"ב לשמחה יחשב לו משא"כ הרשע ששם יראה פנקסו פתוח והחשבון ערוך ליתן דין וחשבון וכמו שכתב האלשי"ך משלי סימן ו' בפסוק עד מתי עצל תשכב מעט שיכות וכו' ומביא משל ארוך א' שהי' רגיל אצל חנווני ליקח ממנו כל מחסורו בגדים ומיני מאכל ונתן לו לפעמים איסר או פונדיון וכו' יעו"ש.
ובזה נ"ל פי' המשנה באבו' הכל נתון בערבון וכו' עיין לקמן וכמו ששמעתי ממורי הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו ודפח"ח. והנה כך הצדיק נחשב לו בעוה"ז כהולך ונתרחק משמו ית' לכך שם בעולם שכולו ארוך לביאה יחשב לו משא"כ הרשע שדרכיו ישרים בעיניו כאלו הוא צדיק גמור וקרוב להש"י ושם יראה שהוא נתרחק לכך החכם אשר עיניו בראשו יזהר בנפשו ויזהיר בניו אחריו שיהי' הילדות ושחרות עיקר בעבודת הש"י ולעמוד בקשרי מלחמות יצה"ר וכמ"ש באבות הוי קל לראש כמ"ש האלשיך משלי על פסוק חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו עיין סי' ך"ב וכ"כ סי' יוד אוגר בקיץ בן משכיל יעו"ש וכמ"ש בש"ס אשרי איש אשרי למי שעושה תשובה כשהוא איש וכ"כ בזוהר מפני שיבה תקום קודם שיבה תקום נגד יצה"ר וכן כתבתי בפ' והימי' ימי ביכורי ענבים יעו"ש וזה נק' ביכורים דרך כלל ובדרך פרט ראשית פרי אדמתך תביא בית ה' אלהיך כי פרי אדמתך כולל הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר וכן דרשו חז"ל תוצא הארץ נפש חיה זה נפשו של אדם הראשון יעו"ש ומכל דבר תקח ראשית לה' אלהיך ומזה יש תוכח' מוסר על הוצאת שז"ל חטאת נעורים שאין אדם יוכל ליזהר מזה וצריך תשובה גדולה שתביא ראשית פר"י אדמתך בית ה' אלהיך והוא תיקון קרי בסוד חיל בלע ויקיאנו וז"ש יעקב ראשית אוני וכן בכל דבר בכל חושי אדם יהי' ראשית לה' הן בדיבור תינוק המתחיל לדבר ילמדו תחלה לשון הקודש תורה צוה לנו הן במעשה יום ביומו יהי' ראשית פרי האדם שילך לבה"כ קודם שיעסוק בעסקיו והוא תועלת גדול לכמה דברי' שיוכל להתפלל בכוונה בלי מחשבה זרה וכיוצא בזה מלבד מה שיצליח בעסקיו וכן בשאר חושי האדם בראי' ובשמיעה ובהילוך ובמישוש ישמע חכם ויוסיף לקח גם במאכל משתה ראשית ומובחר יתן לעני הגון וכיוצא בכל דבר ודבר ימצא שיהי' ראשי' לה' וזהו נק' ביכורים.
ויש עוד תו' ביכורים ר"ל צריך הצדיק שיראה שילך ממדרגה למדרגה כמו ששמעתי בשם המנוח החסיד מהר"נ אלה תולדות יעקב יוסף וכמ"ש במשנה ודלא מוסיף וכו' עיין בהפטר' רני עקרה וגם בזה יש ב' הפכים בין רשע לצדיק הרשע נק' הולך כמ"ש עשו אנכי הולך למו' כי בכל יום מרשיע יותר ונתקרב אל הקליפות שנק' מיתה וכמ"ש זקני ע"ה כ"ז שמזקיני' מטפשים וההולך בצדקו הולך למעלה כמ"ש זקני ת"ח כ"ז שמזקיני' מוסיפין חכמה שמחכמין בעבודת ה' ובתורתו ומעשי' טובים וכמ"ש האלשיך במשלי שאם עשה בבחרותו תשובה לא יאמר די לי בזה אלא צריך להוסיף בזקנותו וזה נק' תוספת ביכורים.
עוד יש עיטור ביכורים כמ"ש חז"ל ועטרותיהן בראשיה' ר"ל עטרות של עצמן במין שקדשו מחשבתן מזה נעשו העטרו' יעו"ש פ' אחרי וכ"כ בר"ח וישימו צניף הטהור על ראשו ונק' זה עיטור ביכורי' כי שורש הכל הוא ביכורי' שנעשה בבכיר בבחרותו ולא הרשיע ביצה"ר ואז יכול לקדש א"ע ולעלות במדרגות כנ"ל משא"כ הרשע מנערותו והנה נגד ג' מדרגות של ביכורים ותוס' ביכורים ועיטור ביכורים יש ג' מדרגות בנפש אד' ורוחו ונשמתו ונגד זה יש לו ג' מדרגות בעול' שכולו ארוך משכן הנפש ורוחו ונשמתו. והוא במה שיש לאדם נפש ממחצב הנפשות ישראל אילו מצד מעשיו הטובים של אדם כי מיד שנולד זרע ישראל זוכה לנפש קדושה ונ"ל שזה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מצד שהם נצר מטעי ר"ל שורש ישראל הוא כמו נחלה מאבות לפי שנולד מזרע ישראל לכך חלק זה נק' נחלה כמ"ש בית והון נחלת אבות ולא מצד מעשיו זכה יתיר שהוא תו' ביכורי' מצד מעשיו זוכה לרוח כמ"ש בזוהר זכה יתיר זוכה לנשמה וא"א לאדם לטהר מחשבתו כ"א שיש לו נשמה ואז זוכה לעיטור ביכורים ונגד זה יש לאדם לעוה"ב משכן הנפש בג"ע התחתון ומשכן רוח בג"ע עליון ומשכן הנשמה עין לא ראתה וגו' באופן שאין למעלה הימנו וז"ש הפ' אשר נותן לך נחלה ואח"כ וירשת וישבת בה שאין למעלה הימנו.
ובזה יובן והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה ר"ל והי' לשמחה יחשב לך וגם ביאה תקרא בבואך אל הארץ אשר ה' וגו' שהוא עוה"ב ששם יחשב לך לביאה ושמחה אחר שבעוה"ז לא הי' לך שמחה שנדמה לך שנקראת הולך ונתרחק מהשם בסיבת מלחמת יצה"ר הטורדך לכך כאן והי' כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך ותואר ב' שמות כי לרחמי' נחשבת וקבלת מדת דין הנק' אלהי' וז"ש הוי' אלהים ולכך נותן לך נחלה מצד אבות וירשת מה שירשת בכחך וגם למעלה שאין למעלה הימנו וישבת בה והיינו ע"י הכוונות וטהרת המחשבה שהוא נגד עיטור ביכורים שמעטרין שם בבואך לבית המקדש ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ר"ל לבד כל פירושי הנ"ל יש לפרש שהוא על עיטור ביכורים שהוא הכונה והמחשבה שנק' ראשית כנודע כי סוד החכמה הנק' אבא הוא נק' מחשבה וראשי' וגם למטה במדרגת מעשיות יש ביכורים וראשית ע"ד שזכרתי לעיל אבל כאן א' על המדרגה עליונה שהוא המחשבה כי שם בעולם הנשמות נעשה לבוש מכונות ומחשבו' המצות והתורה וז"ש ולקחת מראשית כו' ושמת בטנא ור"ל כי המפרשים פי' טנא בגי' ס' יעו"ש.
ונ"ל כי בן ששים לזקנה זה קנה חכמה דכתוב בכתבי הארי' ז"ל בטעמי המצות דמשמע דעכשיו קנה חכמה ולא קודם לששים יע"ש וחכמה נק' אבא שהוא טהרת המחשבה כנודע וז"ש ובאת אל הכהן שהוא מדת חסד קו החכמה כמ"ש האר"י ז"ל כי כהנא רבה הוא חכמה כי חסד גימ' ע"ב שהוא הוי' דיודין בחכמה יעו"ש וכראותך גודל מעלת טהרת המחשבה וכוונת המצות שעולה מעלות רמות והוא מעט מזעיר שהוא משנת ששים ולמעלה כאמור שאז יוכל לטהר מחשבתו מכל עסקי עוה"ז וא"כ נשארו מעט שנים עד שבעים שהוא שעור חיי אדם ואז וענית ואמרת וגו' ר"ל בוודאי אחר ראותך זה תצעק מקירות לבך ותמרר בבכי מאין הפוגות כי כלית בהבל ימיך בעסקי עוה"ז וכמ"ש ספרי יראים לסוחר א' שהלך מעבר לים כמה שנים שהה בדרך עם סחורתו ובבואו שמה לא נמצא שום קונה על הסחורה שהביא שמה כי אין לה' עסק בזה כלל ואחר שנתייא' מכל נמצא אצלו דבר סחורה א' שהי' בזוי אצלו ומכרו שם ביוקר גדול ואז צעק ובכה על שטותו שלא חקר תחלה על הסחורה הצריכה שם והנמשל מובן. והתנצל ואמר ארמי אובד אבי שיצה"ר נתלבש בלבוש היצ"ט הוא אובד אבי ר"ל המחשבה בפניות ומחשבות זרות באומרו שזה הוא מצוה על עביר' כי כבר ביארת' בפ' והנחש הי' ערו' מכל לכך ארור מכל מה ענין זה לזה ונ"ל דכתיב והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' וי"ל וכי לא ידענו שהכל מעשי ה' ולמה הוצרך לפרט כאן שהוא מעשי ה' ונ"ל דכתב הרמב"ם תחבולת ההיתר נק' ערמה ותחבולות האיסור נקרא מרמה וקשה הא הנחש שהוא יצה"ר כל תחבולתו לפתות ב"א לעבור על מצות ה' והוא תחבולו' האיסור ונק' ערמה שנא' דהנחש הי' ערום.
ונ"ל שאין זו קושיא כמבואר קו' זו בזוהר משל לזונה וכו' א"כ וודאי לכך נברא ועושה שליחות הקב"ה ונק' שפיר תחבולו' היתר ובזה יובן דמבואר בהפסוק קושי' הזוהר' ותירוצו דאמר והנחש הי' ערום מכל חית השדה וק' דמשמע שהוא תחבולת היתר דנקרא ערום וז"א כנודע לכך ביאר הפ' ואמר אשר עשה ה' ועושה שליחות הקב"ה ונק' תחבולת היתר אך דלפ"ז ק' משאחז"ל לפי שהנחש ערום מכל לכך הוי' ארור מכל ר"ל שנענש על זה וק' למה נענש הא עשה שליחותו שלכך נברא. ונ"ל בשם רוכלין המחזירין בעיירות לפ' טעם בעל הגד' ואתא הקב"ה ושחט למלאך המו' וכו' וכיוצא בזה מבואר בכ"מ שיעניש לו לעתיד לבוא וק"ל מה הא עושה שליחותו ותירצו שהוא נצטוה שיהי' יצה"ר כמשל הזונה שנזכר בזוהר והוא אינו עושה כך כי כסות ולשון שינה בדמות יצ"ט ומפתה לב"א לעשות מצו' שלו והם סבורין שהוא באמת יצ"ט ואלו ידעו שהוא יצה"ר לא שמעו לו ומאחר שאינו עושה שליחות הקב"ה שיהי' יצה"ר לכך מה שעושה תחבולות באיסור נענש עליו לעתיד
ובזה יובן דברי חכמים ז"ל והנחש הי' ערום מכל לשנות כסות ולשון בערמה כאלו הוא יצ"ט ולכך ארור מכל משא"כ אלו הי' עושה שליחותו של מקו' וק"ל ומ"מ אין סתירה להרמב"ם דכבר הקש' בתוי"ט בלא"ה על הרמב"ם ממ"ש בא אחיך במרמה והי' תחבולת היתר וע"כ צריך לו' כתירוצו לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד ורמב"ם איירי בלשון חכמי' ודוק
וז"ש האדם התנצלות ארמי אובד אבי שהוא המחש' שנק' חכמה עילא' אבא שלולי רמאותו ידעתי שהוא יצה"ר ולא שמעתי אליו והוא ברמאותו גרם וירד מצרימה בכמה מיני צער וגירות ובכל זאת שמך לא שכחתי ועבדתי עבודת ה' ויהי שם לגוי גדול ועצום ע"י בירורי הניצוצי' מן המצירים כמ"ש הארי ז"ל בעת אשר שלט האדם באדם לרע לו של המיצר ע"ש וגם כמ"ש חז"ל ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לאביהם וה"נ כך וירעו לנו המצרים ויתנו עלינו עבודה קשה עד שנצעק אל ה' להודיע לנו אם זה יצה"ר או לאו וישמע ה' את קולנו ויוציאנו ממצרים ור"ל כמ"ש בפסו' כחצות וגו' דבר גדול שהחכם יכלכל דבריו במשפט ולהיות מתון בין בגשמי בין ברוחני ויתפלל להש"י להיישירו בדרך ישר ואז כחצות שנחלק הדבר אצלו ב' צדדים אם לעשות כך או כך אז אני יוצא בתוך מצרים להוציאך מכל מצירים מצרה לרווחה והשם יראנו מתורתו נפלאות ודרך הישר סלה אנסו'
ועל פי הנ"ל שזכרנו בנחש ערום מכל לכך ארור מכל נ"ל לפרש הש"ס במגיל' א' רבא חייב אינש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רב ור' זירא עסקו בסעודת פור' אבסים קם ושחטי' כו' עד לאו בכל יומא מתרחיש ניס' התו' עד דלא וכו' ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארור' כל הרשעים ברוכי' כל היהוד' והקו' מפו' וכי בפורים שנעשה נס גדול כזה הותרה הרצועה להשתכר וכאשר תמה הב"י בשם א"ח וז"ל הא שכרות מביא לידי ע"ז ג"ע וש"ד כו' ע"ש ומכח זה רבו הפי' זה בכה וזה בכה ע"ש ב' קשה לשון עד דהל"ל כדי שלא ידע בין כו' לפי הבנת הפשט שהחיוב הוא עד"ז ג' ק' מאי בעי תו' בזה ברוכים כל היהודים. ד' קשה דמייתי בסמוך להא דרבא הנ"ל עובדא דרב ור' זירא דשחטי' חד לחברי' כד איבסמו בסעודת פורים וכתב הר"ן דמעובדא זו מוכח דאידחי' הא דרבא כו' יעו"ש בב"י ויש לתמוה דכל הפוסקים הביאו הא דרבא וכן הטור והש"ע וקשה קו' הר"ן.
ותחילה נתרץ ש"ס דפ' אין עומדין והוא נכלל במצוה
מצוה לשמח חתן וכלה אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר ברי' דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרו לי' אנן מה נענה בתרך אמר להו אי תורה ומצות דבטלי מנן איכא דאמרי ה"ק להו הי תורה ומצות דמגנו עלן ע"כ ויש להק' דלשון הש"ס הוא לשון הקודש ולמה כאן ענין זה נאמר בלשון תרגום ב' קשה דרבנן דקאמרו היינו בני הישיבה התלמידים בסוגיא וא"כ למה אמרו לישרי לן מר ה"לל נתעס' באורייתא וג"כ יש בו שמחה פיקודי ה' ישרי' משמחי לב וע"כ לומר דסוגיא נתעסק באורייתא היינו כשאין ביניהם רק ת"ח ולשמחה יחשב להם עסק התורה משא"כ כאן בהלולא שיש בו המוני עם יותר מת"ח ועסק התורה אין להם לשמחה ואדרבה נחשב להם לקוץ מכאיב וסלון ממאיר ולצער יחשב להם עסק התורה וכאן בהלולא שהוא מצוה שיהיו שמחי' וטובי' לב לכך אמרו לישרי לן מר כי מיני שיר וזמר שוו לכולם ששמחי' בו כדי לשמח חתן וכלה שהוא מצוה וכמאמר חז"ל הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחן כו' א"כ מה השיב ווי לן דמיתנן לא די שלא הי' משורר לשמחן אלא צעורי קמצער להו. ג' קשה כפל ווי לן דמיתנן ד' קשה דהל"ל ווי לן דנמות לשון להבא משא"כ דמיתנן משמע לשעבר שכבר מיתו או עכ"פ משמע לשון הוה ה' ק' דב' לשונות סתרי אהדדי דלישנא קמא אי תורה ומצות דבטלי מינן משא"כ שיש בידם תורה ומצות בחייהם רק במותן נתבטל מהן ולאיכא דאמרי משמע שלא עסקו בתורה ומצות שיגין עליהם וכי פליגי במציאות אם הי' בידן תורה ומצות א"כ לשון איכא דאמרי אינו כלל ואם לאו קשה ללישנא קמא.
ונ"ל דאי' בפ"ב דביצה חדות ה' היא מעוזכם אמר הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע והקשו תו' מהא דאמרי' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ומשני כו' והנה כבר כתבתי בזה וכעת נ"ל פשוט להבין ע"י משל ומליצה דברי חכמי' וחדותם דנ"ל להבין טעם משתה ושמחה בשבת וביו"ט מלבד הטעם המבואר להבאים בסוד ה' תיקון ג' סעודו' דשבת וגם ביו"ט טעמו מבואר שם אך נ"ל ע"ד מליצה. ששמעת ממורי משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר א' פחותי הערך ובהאריך הזמן שמה הגיעו כתב מאביו המלך ורצה לשמוח בו מאד אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים ושמח' מה זו עוש' מה עשה בן המלך קר' לבני הכפ' וקנ' להם יין ושאר מיני יין המשכרי' עד ששמחו בעס' יין והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח והנמשל מובן כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אבי' המלך מלכי המלכים הקב"ה בהנשמ' יתירה שהוא לו אגרת שלומי' מאביו מחמת הגוף שהוא כבן כפר לכך צוותה תורה לענג הגוף בשבת ויו"ט ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקב"ה ודי בזה
העולה מזה דאין מקום לגוף לשמוח בשבת ויו"ט כי אם כדי שיהי' אז פנאי לבן מלך שהיא הנשמה לשמוח בשמחת אביו שבשמי' משא"כ בלא"ה וזה שדקדק הש"ס בתיבות יתירות וא' הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואז אני פורע ור"ל שיהי' הלוואה לענג הגוף בשביל הנשמה וז"ש לוו עלי כי הנשמה חלק אלוה והיינו דמפרש ואמר וקדשו קדושת היום ר"ל שהנשמה תקדש א"ע בקדושת היו' והאמינו בי כי נודע שהאמנה הוא דביקות הנשמה בקב"ה כמו ששמעתי ממורי על פ' ויאמינו בה' ובמשה וגו' ואז רשות ללוות לענג הגוף כדי לקדש הנשמה ולהאמין ולדבק בשמו ית' אז אני פורע ומ"ש עשה שבתך חול היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך רק בשביל בן כפר לחוד שאז נק' שבתך של הגוף אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות כמו במשל שאין בן המלך פורע לבן כפר כי אם לתועלתו וק"ל
והנה כמו שיש בפרטות אדם גוף ונשמה והגוף לבוש להנשמה כך יש בכללות עולם גוף ונשמה כי אלו העוסקים בצורכי גופי' הם נק' בעלי גוף והצדיקים העוסקי' בצרכי נשמה נק' נשמה כמ"ש האלשיך בפ' כי תצא כי יש באדם חומר וצורה ויש שגברה בהם הצורה על החומר אלו' נק' בעלי צורה וה"ה בהיפך נק' חומר וכשהכלל דומה לפרט דהיינו כמו שבאדם פרטי יש דביקות לגוף עם הנשמה והגוף מלבוש לנשמה וע"י שמחת הגוף גורם לנשמה לשמוח בדביקות ה' אשר ע"ז נאמר לוו עלי ואני פורע וכשהכלל דומה לפרט בענין זה שאלו אנשים שהם בעלי החומר הם דביקים באחדות עם הצדיקים שהם בעלי צורה אלא שבעלי צורה בושין לשמוח בשמחת המצוה מחמת אלו בעלי חומר לכך יש לשמח אלו האנשים בעלי חומר בין בעניני מאכל ומשתה או במיני זמר כדי שיהי' מקום לבעלי צורה לשמוח בדביקות השי' כמו במשל בן מלך עם אנשי הכפר משא"כ כשאין הכלל דומה לפרט שאין בין חומר וצורה דביקות וחיבור כלל זע"ז ומכ"ש כשהם מתנגדים זה לזה ובשמחת בעלי חומר לא יהא מקום לבעלי צורה לשמוח בדביקות הש"י וודאי אין מקום לשמחם ושב ואל תעשה עדיף וכמאמר עשה שבתך חול כו' וכנ"ל.
ובזה נ"ל משחז"ל רשעים בחייה' קרוים מתי' ר"ל שהם רק חומר בלא צורה כגוף בלא נשמה וכל זמן שיש להם דביקות עם צדיקים שבהם שהוא צורה לחומרם אז יש חיות לגוף ע"י הנשמה משא"כ לנפרד הגוף מן הנשמה וודאי נק' מת וז"ש אל תהי רשע בפני עצמך וק"ל
העולה מזה כשנפרד החומר מהצורה נק' מיתה כנז' ועוד יש מיתה בגוף עצמו בלא הצורה כי כ"ז שהגוף בחיים יש חיבור אל ד' יסודות שבו משא"כ כשנפרדו כל א' מד' יסודות למקומו נק' מיתה וכמ"ש במדרש הנעלם ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון יעו"ש
והנה הקליפה שרי בחיבורא ומסיימ' בפרודא כנזכר בסבא וה"נ השמחה שאינו לשם שמים רק בקליפות בין בעלי החומר שרי בחיבורא באהבה ואחוה ומסיימין בפרודא למי אוי למאחרין על היין משא"כ בקדושה את והב בסופה ונמצא בשמחת הרשעים יש מיתה כפולה חדא שנפטר החומר מהצורה כנ"ל ועוד שהחומר עצמו שיש בו חיבור ד' יסודות ובתוך השמחה נתעורר ביניהם קטטות ומריבות וסיים בפרודא ונפרד החומר עצמו זה מזה שגם כן נקרא מיתה מה שאין כן בקדושה חיים ושלום.
ובזה יובן דאמרי רבנן לישרי לן מר וקשה אי משום שמחה הל"ל נתעסק באורייתא שיש בו שמחה וצ"ל שאמרו זה בשביל המוני עם שהיו בהלולא שאין להם שמחה בתורה רק במיני זמר וזה שאמר לישרי לן מר לדידן ולא לכם כי לכם די בשמחת של תורה משא"כ להמוני עם ולכך אמרו בלשון תרגום שהוא לשון עם הארצים כנזכר בש"ס ובתוספות כי אמרו זה המוסר לתועלת ע"ה והשיב ווי לן דמיתנן ר"ל אחר שהם החומר ואנו הצורה ואין להם הדביקות עמנו שע"י שמחת' נוכל לשמוח בשמחת נשמה כיון שנפרד החומר מהצורה וודאי זה למיתה יחשב נוסף לזה מיתה כפולה שע"י השמחה שאינה לשם שמים שרי בחבורא וסיים בפרודא שהוא פירוד של ד' יסודות כנ"ל לכך אמר כפל ווי לן דמיתנן באופן שאין מקום מה שאמרו לישרי לן מר. ועל זה שאלו אנן מה נענה בתרך ר"ל שדבריך כלפי המוני עם אבל אנן הנגררים בתרך מה נענה והשיב אי תורה ומצות דבטלי מינן דכלפי רבנן שיש בהם תורה ומצות בחייהם אבל במתים חפשי מתורה וע"ז אמרתי אי תורה וכו' ועוד כלפי המוני עם שאין בהם תורה ומצות דמגני עלן במיתתן וגם בחייהם קרוים וכו' ועל זה קאי איכא דאמרי וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל דכל שמחה של אכילה גופניות הנזכר בתורה ובש"ס בשבת ויו"ט ופורים הכוונה שע"י שמחת הגוף תוכל הנשמה לשמוח בדביקות הש"י וזולת זה אין מקום לשמחה אפילו בשבת וכמ"ש עשה שבתך חול כשתעשה שבתך להגוף עשה חול ולא ישמח שמחת הקליפה ששייך לגוף. אך לזה צריך שיהי' לאדם עיני שכל לפקח בשמחתו אם הוא לשם שמים כי הנחש ערום מכל לכך ארור מכל ואומר שהוא יצ"ט ושמח לשם שמים ובאמת אינו כמ"ש לעיל ארמי אובד אבי שמפתה לאדם באומרו לש"ש וכל זה אינו כשיפשפש אדם את עצמו.
ובזה נבוא לביאור ש"ס דמגילה דנודע כי הנחש שהוא היצה"ר שערום מכל וארור מכל הרי שנקרא היצה"ר ארור וכמ"ש בזוהר שהקליפה נקרא ארו' והקדושה ברוך גבי נטילת ידים ע"ש וכן מצאתי מפורש בכתבי האר"י ז"ל ארור המן יכווין התלבשות ס"ם ארורה זרש וארורי' כל הרשעים התלבשות כל הקליפו' ברוך מרדכי יסוד דקדושה וכו' יעו"ש ונ"ל דזהו כוונת תוס' שלא תטעה על חשבון ארור המן שהוא בגי' ברוך מרדכי נתכווין התנא לכך פי' דר"ל ארורים כל הרשעים ברוכי' כל היהודי' והכוונה דידע הפרש הקליפ' מהקדושה וכאשר נבאר.
ובזה יובן א' רבא חייב אנוש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור וכו' ר"ל דבא לשלול השמחה שאינה לש"ש וז"ש עד דלא ידע ההפרש אם שמחתו בכלל ארור שהם התלבשות הקליפות המכונה להמן או שמחתו בקדושה בכלל ברוך מרדכי ולא עד בכלל כנודע הסוגיא בזה דלחומרא ור"ל כ"ז שיודע שישמח בדביקו' הש"י בקדושת היום כמ"ש בביצה לוו עלי וקדשו וכו' אז חייב לבסומי משא"כ כשלא ידע להבחין בעיני בשר אם שמחתו בקדושה או לאו שב ואל תעשה עדיף וח"ו כשיודע ששמחתו בקליפה אסורא איכא גם שאר אנשי' אסורין לישב במסיבתן וכדי שלא תטעה לפרש כפשוטו שהותרה הרצועה כפי הבנ' העולם לזה מביא בסמוך עובדא דרב ור' זירא דשחטי' חד לחברי' והדר אחי' ואיתעביד להו ניסא עד לשנה האחרת לא רצה כי לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא ור"ל דלולי שהי' שמחתן בקדושה לא אתעביד להו ניסא דכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא ולכך לשנה אחרת הי' ירא לבסומי פן לא יהי' לש"ש ולא יתעביד ניסא וזו שדקדק בלשונו לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא והוא מטעם האמור ודו"ק. א"כ מוכח מעובדא זו שהחיוב לבסומי היינו בקדושה שיהי בכלל ברוך מרדכי עם כל היהודי' ולזו נתכוונו התו' בכוונ' רבא וק"ל
נצבים
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל במדרש היום זה ר"ה והי' בשמעו דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וגו' והבדילו ה' וגו' ובאגדה דרשו לפי ששמעו ישראל צ"ח קללות אמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסן הלא הרבה הכעסתם לפניו ית' ולא עשה כלי' ואתם נצבים לפניו וכו' ויש להקשות הא כל האומר הקב"ה וותרן וכו' דא"כ הוא כמאמר המוני עם אי אפשר שיהי' כך חמור כמו שהחמירו בספרי המוסר שהוא רק לאיים על האדם וכו' ונ"ל דהורקת פנים הוא עבור שהצדיקים נתפסי' עבור הרשעים בזה אמרו מי יוכל לעמוד באלו לזה פייסן ואמר אתם נצבי' כולכם ר"ל דכ' הרמב"ם שיש דין כללי וברוב צדיקים יצאו זכאין בדין וז"ש הרבה הכעסתם ולא עשה אתכם כלי' שיתפסו צדיקים עבור הרשעים וה"נ מאחר כי היום בר"ה הוא דין הכללי בזה יש לכם תקומה לפניו להתייצב שאתם כולכם יחד נדונין וכו' אך דלפ"ז יהי' מקום לומר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה ר"ל מאחר שיש חיבור דין הרוה שהוא צדיק החוטא בשוגג את הצמאה עם הרשעים החוטאים במזיד וכמ"ש בעללות אפרי' בזה יעו"ש לכך ביאר הפסוק דכל זה בדין הכללי משא"כ בדין פרטי כשאין הרוב הצדיקים שאז יש דין פרטי להציל הצדיק בצדקתו ואז והבדילו ה' לרעה וגו' לכך יבטח הצדיק וק"ל.
עוד י"ל דכ' האלשיך משלי מאין תבוא והשיב משוט בארץ ומתהלך בה וגו' כי במקום המחלוקת שם מדור היצה"ר כדאי' בש"ס ווי דאפקי' ר"מ מההוא ביתא וכו' וביום הדין הוא העיקר כי דורו של אחאב גם שהיו עע"ז מאחר שהי' שלום ביניהם וכו' משא"כ חלק לבם עתה יאשמו וכו' ובזה יובן אתם נצבים כולכם היום בר"ה שיש לכם תקומה כשאתם כולכם באחדות א' משא"כ כשיש פירוד שאומר כל א' שלום יהי' לי אז והבדילו ה' לרעה וגו' לכך עצה היעוצה לתווך השלום מראש השנה וק"ל.
עוד י"ל פי' ג' הנמשך מן ב' פרושים הנ"ל אף שהם רשעים והם רע לשמים מ"מ אם טובים הם בהתחברות הצדיקים שיש שלום ביניה' מזה נמשך שיתחבר משפטם יחד ג"כ עם הצדיקים וניצולין ברוב הצדיקים משא"כ כשהם שונאין הצדיקים שבהם והם רע לשמים ורע לבריות אז והבדילו וגו' ובזה מצינו בקרח גם שהי' מכחיש בנבואת מרע"ה ושאין התורה משמים לא הי' מקום לעונש לחול עליו עד שנפרד ונחלק מתוך העדה וז"ש ויקח קרח ודרשו בש"ס שלקח א"ע לצד א' להיות נחלק מתוך העדה וכתרגומו ואתפליג קרח וכו' וז"ש אל תהי רשע בפני עצמך רק שיתחבר עכ"פ עם הצדיקים בשלום.
ובזה יובן אתם נצבים היום כולכם ר"ל שתהיו נצבים כשאתם כולכם באחדות שיהי' כל א' מכיר ערכו ראשיכם תחלה ואח"כ שבטיכם ואח"כ כל איש ישראל מחזיק כ"א מדריגתו משא"כ כשכל א' אומר בשרירות לבי אלך שאני שקול כמו ראש ושבט אז והבדילו וגו' וק"ל.
עוד י"ל דכ' הט"ז בא"ח שרא' בחלום פי' הפסוק בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' וכו' ויעו"ש ולי נראה דכ' הטור בה' ר"ה נהגו הגדולים להתענות לפני ר"ה וכו' ע"כ משל ששלחו גדולי המדינה לקראת המלך וכו' ובזה כ' האלשיך ישעי' סי' נ"ה דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וגו' וישב אל ה' וירחמהו דהיינו קודם ר"ה שהוא דן במדת הרחמים ואל אלהינו שהוא בימי הדין ואז כי ירבה לסלוח יעו"ש ואני כתבתי במ"א דהיינו כשיש אחדות ביניהם שיצאו הת"ח שהם הגדולים לפייס המלך קודם ר"ה שיצא ברצון אנשי המדינה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' קודם שנק' המלך המשפט כשהו' דן בשם הוי' רחמים וק"ל
ובזה יובן אתם נצבים כולכ' היום בר"ה כשאת' כולכם באחדות א' אז סגי לפני ה' אלהיכ' ראשיכם וגו' ר"ל מה שמקדימין ראשיכם שהם הגדולים לפני ה' אלהיכם קודם שיושב בדין הוא ובית דינו שנק' אז ה' אלהיכם רק הוא דן אז בשם הוי' לחוד רחמים והם מפייסין המלך עבור כולכם שאתם באחדות וק"ל.
עוד י"ל דשמעתי ממורי פי' הפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ע"פי משל שצו' המלך שיבקש כל אחד מבוקשו בעת שמחת המלך והי' חכם א' שביקש שידבר עם המלך ג"פ ביום והוטב בעיני המלך ונתן לו גם מה שלא ביקש וז"ש לפני ה' ישפוך שיחו ודפח"ח. ובזה יובן אתם נצבים היום שיהיה לכם תקומה כשתהיו נצבים לפניו ית' לבדו שישפוך שיחו לפניו ית' שזהו נציבה וקימה לאדם והבן.
ובזה נ"ל מלפניך משפטי יצא עיניך תחזנה משרים דכ' בחסד לאברהם שיהי' מרכבה למדת נשא עון ועובר על פשע שיעבור מנגד פניו הפשע רק הטוב הוא רואה ולא הפשע וכו' ובזה יובן מלפניך וגו' כי עיניך תחזנה משרים ולא הפשע משא"כ לפני ב"ד וק"ל.
וילך
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה וגו' והספיקות זכרתי במ"א יעו"ש ונ"ל דבארתי ש"ס דסוטה כד פת' ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו' והעולה משם כי הרוצה לפתוח פיו במוסר יש לחוש שידבר סרה על ישראל כמו בצאתו רשב"י מן המערה בכ"מ שהיה מסתכל וכו' ויצא ב"ק חזרו למערה וכו' אך כשיתן לב לישא ק"ו מה הוא שיושב על הספר מ"מ בצאתו מהספר וכו' כמו שכתבתי בפ' שופטים יעו"ש מכ"ש המוני עם וכו' וז"ש אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו אין להתרעם על דורו כי הוא עצמו הגורם וז"ש הוכח לעצמך ואח"כ תוכיח לחברך ובזה ולא תשא עליו חטא להשליך עליו החטא ולהוציא א"ע מהכלל רק ישתף א"ע עמהן ובזה יובן וילך משה וידבר ר"ל כשדבר דברי תוכחה הלך משה עצמו עמהם ששיתף א"ע עמהם כאמור וממנו ילמדו לעשות כן בדרך זה כמו שעשה ג"כ שמואל הנביא כנז' בירושלמי שלבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי יעו"ש וק"ל.
עוד יש לומר דכ' האלשיך אלה הדברים אשר דבר משה שלחשובי הדור דיבר קשות משא"כ להמוני עם וכו' וכן מצינו במתן תורה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וכו' ובזה יובן וילך משה שהלך לכל א' לפי מדריגתו וידבר את הדברים האלה שהוא קשות אל כללות הצדיקים שכל אחד כולל כל ישראל כנודע ויאמר אליהם שהם המוני עם וק"ל.
עוד י"ל כי ביארתי משכיל אל דבר ימצא טוב כי התורה סתום וגליא וכו' יעו"ש ודיבור הוא בהכרז' משא"כ אמירה בחשאי ובזה יובן וילך משה לכל א' לפי בחינתו וידבר חלק הנגלה אל כל שראל בכלל משא"כ חלק הנסתר ויאמר בחשאי אליהם הראוים לכך וק"ל. עוד יש לומר דכ' האלשיך בפ' קדושים והדרת פני זקן שביאר פסוק שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו וכו' יעו"ש ואני בארתי דאי' במסכת שבת ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו וכו' על זקנים שלא מיחו בשרים וכו' ובזה מבואר ב' מאמרי ש"ס דשבת לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה וכו' אר"י לא חרבה ירושלים אלא שביזו ת"ח וכו' שזה נמשך מזה על שלא הוכיחו זה את זה כי הת"ח היו מבוזין ואין דבריהם נשמעין וק"ל.
והנה הת"ח אוחזין בידם להשיבן כמ"ש בזוהר זכא' מאן דאחיר בידא דחייביא אלא שהקליפות אוחזין בידם ג"כ כמו שכתבתי אין מוציאין ידי חובתן וכו' יעו"ש ובזה יובן שרים בידם נתלו שזה מושך הילך בידו להחזירן בתשובה להקדוש' והקליפות מושכין בידם הילך ונשארו תלוין באויר וז"ש שרים בידם נתלו והטעם וכי לא הי' כח בזקנים להוציאן ידי חובתן מיד הקליפות וביאר כי הטעם מפני שלא היו רוצין בזה כי פני זקנים לא נהדרו ע"ד כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ששמעתי מהרב המגיד ודפח"ח ולא היו רוצין לדבק א"ע לזקנים שיוציאו אותן מידי הקליפות וק"ל.
העולה מזה כי ע"י הדביקות שמדבק א"ע אל הת"ח והת"ח ג"כ מדבק א"ע עמו ע"י הדעת שהוא בסוד וידע אדם את חוה עמו וזהו זכא' מאן דאחיד וכו' ובזה יובן וילך משה בחי' הדעת הדביקות עם דברי תוכחתו שהוא ממש דאחיד בידא דחייביא להעלותן ובסוג זה דיבר את הדברים האלה אל כל ישראל וזהו נק' אמירה בחשאי בסוד הדעת וז"ש ויאמר אליהם והבן.
ובזה נ"ל לבאר שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן עיין מה שכתבתי מזה במ"א ודאי זכא' מאן דאחיד בידא דחייביא אך צריך שישגיח על עצמו תחלה וכמ"ש הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר פ' הפסוק רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו כי הטובע בנהר וחבירו רוצה להצילו הוא מושך אותו אליו וכו' ובזה יובן שיעור שופר להחזיר אחרים למוטב לאחוז בידם ובתנאי שיראה על עצמו ולכאן על אחרים וק"ל.
עוד יש לומר דבארתי פ' המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי ע"פ משל שכ' בח"ה שהי' מנהג במדינת הודו לעשות איש נכרי מלך על שנה וכו' יעו"ש ובזה יובן שיראה לכאן כשהוא בעה"ז לעשות הכנה לעה"ב וז"ש ולכאן כמ"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו וק"ל.
ונבאר ש"ס דר"ה הכניס שופר תוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא כי נודע סוד בכל דרכיך הגשמיים דעהו להש"י שהוא מלובש בתוך כל הדברים וכמ"ש משכיל על דבר ימצא טוב כי הש"י הכניס הרוחני בתוך הגשמי וכמ"ש רמ"א בא"ח מפליא לעשות שקשר הרוחני בגשמי והוא פלאי ובזה יובן הכניס שופר הרוחני של עה"ב בתוך שופר הגשמי של עה"ז ואם קול פנימי שמע שהוא מבין לכוין בעוס' בגשמי אל הפנימי יצא ידי חובתו שכוונתו לטובה וא' קול חיצון שמע לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור בגלגול עד שיכווין כנ"ל וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש לכך החכם עיניו בראשו וק"ל.
עוד י"ל כי הכניס ענין פנימי בתוך כלים חיצונים כגון עזות שהוא כלי גרוע וחיצוני' מ"מ כשמלובש בתוכו ענין פנימי עבודת הש"י כמ"ש הוי עז כנמר וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים ובזה יובן הכניס שופר פנימי בתוך שופר חיצוני כענין האמור אם קול פנימי שמע שהעזות הוא לעבודת הש"י הפנימי יצא ואם לאו וכו' וק"ל.
וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא ובש"ס דסוטה שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום מלאו ימי ושנותי מלמד וכו' שנא' את מספר ימיך אמלא לא אוכל עוד לצאת ולבוא מאי לצא' ולבוא אלימא ממש והכתיב לא נס לחה וכו' אלא שנסתמה ממנו מעינות החכמה והקשה מוהרש"א דלמא לעולם כפשוטו ומאי לא אוכל איני רשאי וכו' לתרץ קו' זאת עם שאר הספיקות שזכרתי במ"א וגם שאין ת"ל ומה ת"ל ונראה דכ' הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר וז"ל מ"ע לשמוע תרועת שופר בר"ה שנא' יום תרועה יהי' לכם וכו' והקשה בלחם משנה דכאן כ' הרמ"בם השמיעה מצוה ובשמיטה ויובל כ' התקיעה מצוה והא דין יובל שוה לר"ה וכו' יעו"ש ונראה להקשות עוד דכ' בפ"ג וז"ל אחר שקורין בתורה כל העם יושבין וא' עומד ומברך מעומד וכו' והטעם ביאר בטא"ח והב"י שם דכתיב לכם בשופר ויליף מן לכם דגבי עומר ושם כתיב בקמה ודרשינן בקומה וכו' וי"ל הא הרמ"בם ס"ל דשמיעה היא עיקר המצוה א"כ מ"ט תוקעין כשהם יושבין וכו' והנה ביארתי במ"א מאמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין וכו' והספיקות שיש בסוגיא וביאורו יעו"ש ומעתה אחר ביאורו שם דמבואר דלק"מ קו' ב' שעל הרמב"ם דתוקעין כשהם יושבין לפי שהוא מדרבנן רק לערבב השטן אבל במוסף שהוא דאורייתא לשם מצות תרועת היום באמת תוקעין כשהם עומדין ולק"מ א"כ גם קו' א' שעל הרמב"ם לק"מ כי שם מבואר דקי"ל כר' יהודא דלית לי' גז"ש וזהו שאלת רבי יצחק למה תוקעין בר"ה וכל הענין יעו"ש והוא מדס"ל לר"י בר"ה בכפופין וביובל בפשוטים ודלא כת"ק דס"ל שוה ביובל לר"ה וכו' א"כ מאחר דהלכה כר"י שפיר כ' ביובל לתקוע ובראש השנה לשמוע וק"ל.
ובזה נבאר הש"ס דר"ה ואמר רבי יצחק למה תוקעין בר"ה וכו' עד לערבב השטן עפ"י רמז מוסר ונבא לביאור פ' וילך הנ"ל עם קו' מוהרש"א הנ"ל והוא דכ' הרמב"ם רמז שופר עורו ישינים מתרדמתכם ובש"ס אמרו טעם השופר לערבב השטן ונ"ל דשניהם בקנה א' עולה דזכרנו לעיל ביאור ירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי' וכו' והוא דאי' בש"ס דע"ז אמר רבא אשרי איש ולא אשרי אשה אלא אשרי מי שעושה תשובה' כשהוא איש וכו' וכן בזוהר מפני שיבה קדם שיבה דילך אותיות יבשה קודם שנתיבש הקליפה של אגוז וכמבואר בכתבים ובזה יובן מאן דדמיך בריש שתא ר"ל בראש שנותיו כשהוא איש לעורר משינת אולתו ולשוב בתשובה דמיך מזלי' שגורם למעלה ג"כ שינה שנק' מזלא וסודו מבואר בכתבי האר"י זלה"ה ה' שופר מהו השינה לעורר ע"י שופר והבן וכ"כ בתיקונים תיקון ס"ט דף קי"ב ויהי מקץ ימים ויבא קין וכו' כגון בר נש חזר בתיובתא סוף יומוי וכו' והבל הביא מבכורות צאנו ונתקבל יעו"ש
ובזה יובן שאלת רבי יצחק שהי' לחדודי וז"ש למה תוקעין בראש השנה ר"ל מהו התועלת היוצא מזה לתקוע בראש שנותיו לעוררו מהשינה בריש שנותיו ולעולם ידע הטעם תקיעת שופר שהוא לעורר מהשינה והשאלה הי' על תועלת היוצא מזה או יש לומר דשאלתו הי' על עיקר התקיעה בריש שנותיו למה בא דהא אמרי' לעולם יעסוק אד' בתורה שלא לשמה שמתוך וכו' והלך לשיטתו דא"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה מבראשית אלא מן החדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה כי תורה ראשית נקרא על שם היראה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' ולפי הנראה אין צריך להתחיל מן בראשית שיהי' התחלת למודו בתואר ראשית שהיא יראת ה' רק גם שלא לשמ' שמתוך וכו' וילמוד דיני התור' והמצות שהי' מהחדש הזה לכם ר"ל שיהי' מחדש בתורה לכם לכבוד עצמיכם שיקרא רבי וכמ"ש התו' שהקשו וכו' ומשני שיקרא רבי מותר ולקנתר אסור יעו"ש אלא כח מעשיו הגיד לעמו דייקא ר"ל הת"ח כמ"ש הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ודרשו בש"ס אלו הת"ח וכו' ור"ל דוקא לעמו הגיד והודיע כח מעשיו שהמעשה גדול מהלימוד כי כל שמעשיו מרובין מחכמתו מתקיימת וכן אחז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה וכן דול תלמוד שמביא וכו' אבל ינוקי דבי רב המתחיל ללמוד יעסוק שלא לשמה ומתוך וכו' וז"ש ואמר רבי יצחק דקאי על ענין הנ"ל שהיא לשיטתו והתרצן סבר דשאל' רבי יצחק הי' למה תוקעין בראש השנה דלא שפיר עבדי המתעורר בריש שנותיו להתפלל ולשוב בתשובה כמו סברת המוני עם שהוא ביטל תורה וסבר שזהו ג"כ כוונת ר' יצחק בראשית וכו' שאין צריך רק דיני התורה ילמוד גמרא ופוסקים ועל זה השיבו רחמנא אמר תקעו הא מצד רחמנותו רמז תקוע בראש השנה כדי שיתעורר משינתו בריש שתא וכמ"ש אשרי איש וגו' והתועלת מזה חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו והיתה התשובה לג' סוגי השאלה הנ"ל ובש"ס לעולם יעסוק אינו ציוי רק רשאי לעסוק שלא לשמה שמתוך וכו' אבל ודאי מי שמצא חן בעיני הש"י שיקוים בו לב טהור ברא לי אלהים ודאי יותר נכון המעורר בריש שנותיו ללמוד לשמה ולשוב בתשובה עד הש"י וכמ"ש טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך הרי שמצד רחמנותו יתברך שהוא טוב וישר יורה חטאים בדרך לשוב אליו ית' וחזר ושאל אלא למה מריעין שאם זה רחמנותו ית' שיתקרב האדם אצלו א"כ למה מריעין כי לשון מריעין סובל ב' פירושים א' כפשוטו ב' לשון הש"ס מריעין בסופה ור"ל למה אחר שנתקרב מריעין לו כמ"ש האלשיך ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה שאחר ויענונו לשוב בתשובה אז ויתנו עלינו עבודה קשה ביסורין וכו' משא"כ כשהי' הולך בשרירות לבו אז שלום יהי' וכ"ש בזהר ששאל המין אתם אומרים שאתם קריבים למלכא א"כ למה אתם ביסורין וכנ"ל והשיבו התרצן רחמנא אמר זכרון תרועה ר"ל גם זה מצד רחמנותו כי צדיק יבחן כדי שיעלה לזכרון ע"י התרועה שמריעין לו כמו עקידת יצחק שהי' לנסותו כדי שיעלה זכרונו תמיד לטובה לזכור איל של יצחק וה"נ בכל נסיונות הצדיקים וחזר ושאל אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין והכוונה על ב' אופנים כאשר יבואר והוא כי רמז התקיעה לעורר מהשינה יש בו כלל ופרט כי דרך כלל הוא המוכיח המרים קול כשופר להשיב רבים מעון צריך שיעוררן מהשינה בדברים המתישבין על הלב אפס שהוא כלל הצריך לפרט שיש בזה סוגים שונים שיאמר לכל א' לפי בחינתו כמ"ש כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ודרשו חז"ל יעו"ש לכך יש בקול שופר כמה בחי' שברים תרועה תקיעה ומלבד שיש בחינות שונות בענין דקות המוסר כמו ששמעתי בשם מוה"רן קאסוור אין אומרים בפני המת שהם הרשעים אלא דברים של מיתה משא"כ לצדיק דקות המוסר שידבק בו ית' וכו' ודפח"ח וזה נקרא שברים שישבר לבו של אדם ודביקות בו ית' נק' תרועה כמ"ש ותרועת מלך בו וכפי' רש"י שם וכיוצא בזה הנק' תשר"ת עוד יש בחי' שונות הרמוז בתקיעה ושברים וכו' כמ"ש שהאלשיך ריש אלה הדברים והיוצא משם כי מי שאוהב תוכחה יאמר מפורש כמ"ש ממרים הייתם וגו' משא"כ למי וכו' יאמר ברמז וכו' יעו"ש והעיקר התקיעה לעוררו שהוא המוסר יהי' להעלותו בהדרגה מעט מעט לגרש היצה"ר מי שהי' פועל רע יאמר מוסר שיעשה תשובה ואח"כ יהי' בשב ואל תעשה ומי שהוא בל"ה בשב ואל תעשה יאמר לו מוסר שיהי' סור מרע ועשה טוב עד שיזכה שיתנו לו מקום מהלך בין העומדים האלה כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי לתכלית זה בא לעה"ז כמ"ש בעקידה משל בזה ששלחו בני המדינה שליח למלך עבור הכרח הנוגע לחיי המדינה ונתנו לו ממון על הוצאו' יעו"ש ומי שהוא עומד צריך שיאמר לו שאין זה התכלית כי מלאך נק' עומד על מדריגה א' משא"כ אדם נק' הולך שילך תמיד בשליחות המדריגות וכמ"ש מוהר"ן קאסויר אלה תולדת יעקב יוסף ודפח"ח.
ובזה מבואר פסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב וגו' הרי זכר ג' סוגים הולך עומד יושב כי ראשונה במעלה הוא היותר מאושר שלא הלך בעצת רשעים כי אם שהי' הולך במדריגת הצדיקים לילך מדריגה אחר מדריג' והיא הסולם אשר יעקב אבינו ראה שעולים ויורדים בו סוג ב' ובדרך חטאים לא עמד כי אם שהי' עומד בין העומדים כנ"ל סוג ג' ובמושב לצים לא ישב להיות פועל רע רק בשב ואל תעשה וז"ש כי אם בתורת ה' חפצו ואינו עושה בפועל כאשר יש הרבה בני אדם שהי' חפץ להיות ת"ח וצדיק בלי טורח ויגיע שלא ילמד ולא יעשה ומ"מ יהיה צדיק וחכם ויש כת ב' אשר בתורתו יהגה יומם ולילה כמו והעמידו תלמידים הרבה וכו' ומ"מ עומד על מדריגה א' ויש כח ג' הנקרא הולך ממדריגה למדריגה וז"ש וכל אשר יעשה יצליח וגו' וק"ל.
העולה מזה כי הרוצה להשיב רבים מעון יכלכל דבריו במשפט ולקיים מ"ש מעט מעט אגרשנו פן תרבה וגו' וכמ"ש האלשיך כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום שלא יחמיר בענין התשובה כדי שלא יהי' ריבוי השמן גורם כיבוי הפתילה יעו"ש
ובזה יובן אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין וכוונתו בא' מב' פנים א' למה תוקעין ומריעין להם לעוררן מהשינה אחר שהם יושבין בשב ואל תעשה ואינם פועלי רע ואם צריך להעלותן עד שיהי' פועל טוב א"כ למה ותוקעין ומריעין עוד כשהן עומדין על משמרתן לעשות הטוב גם שאינו הולך מדריגה אחר מדריגה או יש לומר ששאל מ"ט צריך להעלות בהדרגה דייקא בתחלה בישיבה ואח"כ בעמידה וכנ"ל ולא להעלותן מיד במדריגה עליונה וכמ"ש דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו וכמ"ש האלשיך שכולן יכולין לעלות עד גדר קדושה וכו' ומשני לערבב השטן דכ' רמ"א בספר מחיר יין שעשה המן עץ גבוה חמשים אמה למרדכי שהוא היצה"ר והשטן שרצה לפחות את מרדכי שיעלה במדריגה עליונה כדי שזה יהי' סבת נפילתו יעו"ש והבין מרדכי זה ולא רצה כי אם שילך בהדרגה יעו"ש וז"ש לערבב השטן שכוונתו לקטרג שיעלה אדם מיד במעלה עליונה כדי וכו' לכך החכם עיניו בראשו כמו שכתבתי לא תעלה במעלות וגו' וק"ל.
ובזה יובן וילך משה שהלך תמיד ממדריגה למדריגה עד שהגיע היום שלא יוכל עוד לצא' ולבוא שיעל' שום מדריגה אז ידע שהגיע קיצו וז"ש היום מלאו ימי ושנותי וכ"ת איך ידע זה הא אין מגלין לאדם קץ ימין כמו שהשיבו לדוד המלך ישראל שאמר הודיעני ה' קצי וגו' ושמא יזכה להוספה לכך ביאר בעצמו שידע זה ממה שלא אוכל לצאת ולבוא רצה לומר לצאת ממדריגה זה ולבוא למדריגה עליונה וזה המכונה לביאה כנודע מזה הוכיח שמלאו ימיו.
ובזה מבואר קו' מוהרש"א ג"כ דהש"ס רצה להוכיח זה מסברא במה יודע זה שמלאו ימיו אי במה שלא אוכל עוד לצאת ולבוא קשה מאי לצאת ולבוא אי שתש כחו הא כתיב לא נס לחה וגו' אלא ע"כ בד"ת קאמר שנסתמו מעינו' שלא יוכל לעלות שום מדריגה מזה ידע וא"ש וא"כ סרה קו' מוהרש"א דאיך אפשר לומר לצאת ולבוא הוא כפשוטו משום דאינו רשאי שהש"י א' לא תעבור את הירדן א"כ אכתי קשה איך כ' בתורה היום שמלאו ימיו ושנותיו היום הזה ובו ימות הא הי' העברת ירדן בעשרה בניסן ויכול לחיות עד עשרה בניסן ואיך כתב בתורה היום וכו' וכקוש' התו' איך כ' היום בע"ש הא בשבת מת וכו' אלא ש"מ דידע זה מדלא יוכל לצאת ולבוא בד"ת שנסתמו ממנו וכו' מזה ידע כי היום מלאו ימיו ושנותיו וק"ל.
עוד יש לבאר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' ונבאר אשרי העם יודעי תרועה וכו' והוא דקשה וכי לא ידע השטן שהוא מנהג ישראל כך ולמה מתערבב אך הענין כמו שמתערבב בגאולה כללית דיתקעו בשופר גדול כך מתערבב בגאולה פרטית כמ"ש קרבה אל נפשי גאלה וכמו ששמעתי בשם מורי שעל זה יתפלל כל חסי' לגאול נפשו מיצה"ר בפרט בר"ה ויה"כ וכו ודפח"ח לולי דמסתפינא הייתי אומר מה שכ' בכתבי האר"י זלה"ה שע"י קול שופר דעה"ז התחתון יתעורר קול שופר העליון דעה"ב וכו' יעו"ש ור"ל שע"י קול שופר ומוסר לעוררו לאדם התחתון ע"י קול שופר דעה"ז מהשינה גורם לקול שופר העליון לעורר אדם העליון מהשינה המבואר בכוונת הנסירה יעו"ש וז"ש תנו עוז לאלהים וכמ"ש בתיקונים וזהו שאמרו בש"ס לעולם יראה אדם א"ע וכו' אשרי' שהכריע את עצמו ואת כל העולמות בין עולם תחתון ובין עולמות עליונות לזכות והבן. וזהו דמשלי הש"ס לערבב השטן כי ע"י שופר שהוא המוסר להרים קולו כשופר נתעורר עכ"פ איש א' מהשינה וע"י זה נתעורר גאולה פרטיות עכ"פ למעלה ג"כ ואם יתעוררו רובם או כולם יתעורר גאולה כללית למעלה ובלע המות לנצח ונתערבב השטן מצורף לזה דכ' בחסד לאברהם נהר מ' דף מ"ב ע"ד בסוד התשובה וז"ל יש להקשות קו' עצומה איך הרשע שהלך כל ימיו בשרירות לבו ואח"כ כשמתחרט יקובל ומשני כי עבור הצער שיש להשטן כשמתחרט זה יש נחת להש"י וכו' יעו"ש ושפיר מתערבב השטן גם אם ישוב אדם אחד וק"ל.
ובזה יבואר דהא ק' דהרמב"ם כ' טעם אחר ובש"ס טעם אחר וכ"ת דטעם הרמב"ם אינו נגד טעם הש"ס הא כל כוונת האר"י זלה"ה בתקיעו' שופר וסוד נסירה מיוסד ע"פ טעם הרמב"ם לכך צריך לומר דטעם הש"ס וטעם הרמב"ם בקנה א' עולה שע"י שיתעורר האדם מהשינה ע"י קול שופר שהוא המוסר לשוב עד ה' נתערבב השטן וכנ"ל והבן.
ובזה יובן אשרי העם יודעי תרועה ר"ל ותרועת מלך בו פי' רש"י שם לשון חיבור ור"ל שיודע לחבר לקול שופר תחתון אל קול שופר העליון דבינה הנק' תשובה עלאה והוא ע"י שיודעין לרצות רבונם בתשובה ונתחבר כנ"ל וק"ל.
ובזה יובן למה תוקעין כשהם יושבין שהוא קול שופר בעה"ז דעשי' הרומז במלכות שהוא בישיבה כי נוקבא בישיבה וחוזרין ותוקעין כשהם עומדין הרומז לשוכר של העולם העליון דאצילות שהוא בעמידה ומשני לערבב השטן ע"י קול שופר תחתון שנתעורר בתשובה יקובל ויחובר הקול לשופר עליון בסוד מי זאת עולה ונתערבב השטן והבן וק"ל.
האזינו
האזינו השמים ואדבר' ותשמע הארץ אמרי פי וגו' וכבר ביארתי זה כמה פעמים וכעת נ"ל ע"ד הלצה כי נודע הדרוש שהחכם דורש אוסוג פשטים או סוג תוכחת או שניהם כאחד טובים. והנה תועלת המוסר נודע מלבד שהוא להשיב רבים מעון ולקרבם לעבודתו ית' שהיא תועלת לנשמתו בזה ובבא ולזה אמרו בש"ס כל זמן שתוכחה בעולם וכו' נוסף לזה שהיא תועלת ממושכה להמשיך הלב בין לת"ח בין להמוני עם משא"כ פשטי' לא די שאינו תועלת להש"י שהוא רק להראות חריפתו לפני הת"ח לבדם אלא שגם המוני עם אין לבם נוטה לשמוע ולהבין אמרי פיו כי אין אדם יודע עד מה להבין בפשטים חריפות אך דלפ"ז קשה באמת נאה היה לדרוש בדברי מוסר לבד שיהיו ב' סוגי עם שומעים ומבינים ונ"ל כמו ששמעתי בשם הרבני מו' גרשון קוטויר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות דקשה אם הוא חרש איך ישמע ואם הוא עור איך יוכל לראות ופירש כי החרשי' הם הת"ח החרש והמסגר שהם ישמעו כי העורים שהם המוני עם הביטו לראות על הת"ח אם ייטיב בעיני הת"ח אז גם הוא נוטה אזנו לשמוע כלמודים ואם לאו וכו' ודפח"ח.
ובזה אמרתי פי' הפסוק האזינו השמים הת"ח ואז ממילא ותשמע הארץ המוני עם ג"כ אמרי פי אך דכל זה כשבא מרחוק שאינם יודעים מהותו אז יהללוך זר ואם לאו פיך יהללוך על ידי פשטים חריפות משא"כ מי שהוא בא מקרוב או שהוא שוכן בתוכם רשאי לומר מיד מוסר וזה שאמר האזינו מקרוב ואדברה במוסר שנקרא דיבור או שהת"ח הם בעלי נפש שקרובים לשמים ומה להם דברים ארציים פשט חריף כי בוחר בתועלת הנשמה שהוא ע"י מוסר או שישמע הקדמה טובה איך להתקרב לו ית' או שאומר מוסר לכך ג"כ יאמר מוסר מיד וז"ש האזינו כנגד סוג א' הנ"ל השמי' נגד סוג ב' הנ"ל עוד יש סוג ג' בלא כל הנ"ל דכל זה אם השנים כסדרן והם שנים טובים מצד שם הוי' שהוא רחמים ואז וישמן ישרון ויבעט מלשמוע אז תוכחת מוסר וצריך החכם אשר עיניו בראשו להמשיך לב הת"ח בפש' חריף ואז כאש' יטה אזנו הת"ח לשמוע אח"כ דברי מוסר אז גם המוני עם ישמעו משא"כ כשאין השני' כסדרן שנתחדשו דברי' אשר לא טובים וישראל נתוני' בצרה והת"ח עצמן אומרי' מוסר ומבקשי' לשמוע ג"כ מוסר ומכ"ש המוני עם שהם מהדרים ומבקשים מבעלי מוסר שיאמר להם דברי מוסר להמשיך לבם לאביהם שבשמים מצד מדת הדין השולט אז א"צ לכל זה ורשאי לומר תיכף דברי תוכח' מוסר שהוא שוה לכל בין לת"ח בין להמוני עם
ובזה יובן המשך הפסוקים האזינו השמים ואדברה כי תוכחת מוסר נקרא דיבור כמ"ש אלה הדברים אשר דיבר משה ור"ל שאמר מרע"ה האזינו השמים הת"ח ומיד ואדברה בדברי מוסר בלי להקדים תחילה פשטים כנהוג והתועלת היוצא מזה הוא כי ותשמע הארץ אמרי פי שגם המוני עם ישמעו ויבינו אמרי פי בתוכחת מוסר וכ"ת מ"ט שינה הסדר וביאר לבסוף כי שם ה' אקרא ור"ל בשנים טובים שהם מצד שם הרחמים אז אני צריך לקרוא אותם לשמוע תוכחת מוסר צריך אני להחניף להם לת"ח שהם העיקר כנ"ל לומר פשטים תחלה כדי שאח"כ ישמעו מוסר ג"כ ועל ידי זה גם המוני עם יטו אזן וישמעו משא"כ בשאין השנים טובים מצד הדין שאז הם מעצמן הבו גודל לאלדינו שרוצין לשמוע תוכחת מוסר שנקרא גודל כמ"ש בש"ס עלמא אמאי קאי וכו' אז הפשטים ללא צורך וק"ל.
עוד י"ל לבאר עוד פי' אחר בפסוק כי שם ה' אקרא אתם הבו גודל לאלדינו שהוא סוד התפלה שיש בו פנימי ולבוש וז"ש כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה וכו' ונגד זה יש ב' סוגי ישראל החומר והצורה וכמ"ש בביאור פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן אי תפלה דאורייתא או דרבנן וכתבתי כי מא"ח ומא"ח ול"פ והנה נודע סוד וה' בהיכל קדשו כי שם הויה סוד הנשמה הרמוז למשה סוד הדעת והנשמה ושאר השמות הם כינוי לשם הויה כמו שאר העם לגבי משה בסוד שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו
ובזה יובן כי שם ה' אקרא אני לבדי בסוד נשמת התפלה ואתם הבו גודל לאלדינו נגד גוף התפלה ובחיבור שניהם אז הצור תמים פעלו וגו' משא"כ שחת לו ר"ל לעצמו שאינו רוצה בחיבור הת"ח הנקרא בנים למקום וז"ש לא בניו אז הוא מומם שתפלתן כגוף בלא נשמה וכמו שבארתי בקושיא מוהרש"א פ"ק דברכות הנהו בריוני וכו' יעו"ש. וכעת נ"ל לתרץ ע"י פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן וזה נ"ל מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה כי מלכי רבנן במשפט ומוסר יעמיד ארץ היפך חורבן ירושלים שלא הוכיחו זה את זה ואיש תרומות להרים את עצמו בפשטים וחריפות וכו' וק"ל.
ועל פ"ז יש לבאר משנה פ"ג דר"ה שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושני חצוצרת מהצדדין שופר מאריך וחצוצר' מקצרות שמצות היום בשופר ויש לפרש ענין שופר על ג' עמודים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמילות חסדים שכל א' נק' שופר ותחלה נבאר ש"ס פ"ק דסנהדרין ומדרש א' דאי' בפ"ק דסנה' דרש רבי נחמן בר כהן מ"ד מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דיין דומה למלך שא"צ לכלום יעמיד ארץ ואיש תרומות שדומה לכהן המחזיר בבית גרנו' יהרסנה ופי' רש"י לענין חכמה שאין צריך לשאול דינין והתוספות כ' לענין עושר וכו' והספיקות רבו אחד לשון מאי דכתיב אין לו שחר כי הסוגיא וכו' ב' למה הוציאו מפשוטו דקאי על הקב"ה כדאי' במדרש או על המלך ממש וכפירש מוהרש"א וכפי' האלשיך וכו' יעו"ש וכ"ת מכוח קושיא ד' גם ז"א דנבאר מדרש וכו' ג' איך התרעם שמואל הנביא על שאמרו תנה לנו מלך לשופטינו והא בפסוק כתיב מלך במשפט יעמיד ארץ הגם שדרשו חז"ל מ"מ אין מקרא יוצא מפשוטו ד' אמר במשפט לבד יעמיד ארץ א"כ תיקשי למשנה באמת דאמרו על ג' דברים העולם עומד וכו' ויליף מפסוק אמת ומשפט וגו' ותיקשי פסוקים אהדדי ה' ק' בפסוק דפתח בג' וסיים באחד שפטו בשעריכם ו' אם העיקר הוא במשכ' ל"ל מלך כלל גם להבין לשון יעמיד וכו' ז' במה פליגי רש"י ותוס' הנ"ל והסוגיא דשני קושי' ראשונות יבואורו ע"י ב' קושי' שניות דקשיא לי' על הפשוטו ק' ג' דא"כ למה התרעם שמואל וכו' ועוד וכי במשפט לבד יעמיד ארץ הא צריך ג' דברים וכקו' ד' וזהו שאמר מאי דכתיב דקשיא על הפשוטו כאמור ולכך הוצרך לדרוש כנ"ל. אפס מקו' ה' נסתר בנין הנ"ל והדרא כל ד' קושי' לדוכתן דהא ק' פתח בג' וסיים באחד ונתרץ מדרש שהוא עפ"י קו' הב"י הא יש ג' דברים אחרים ומשני שכולם הם בענין הדין וכו'.
ובזה מבואר המדרש עיין בספרי במ"א וא"כ יש לומר שפיר במשפט לבד יעמיד ארץ והדרא כל קו' הנ"ל לדוכתא אך ע"י קו' ו' יבואר הכל ל"ל מלך מאחר דעיקר תלוי במשפט ובזה יבואר קו' ז' מה פליגי רש"י ותוס' דביארתי במ"א פי' הפסוק לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וכו' יעו"ש.
וכעת נ"ל כי הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין והענין דמצינו כתיב בתורה ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ודרשו חז"ל למיימיני' ולמשמאילים בה ובזה פי' בעללות אפרים לא תסור מן המצוה ימין ושמאל שלא תכוין לא לאורך ימים שבימין ולא לעושר וכבוד בשמאל וכו' יעו"ש וז"ש הרוצה להחכים ידרים ר"ל יהי' מן מיימינים שהוא ארך ימים ע"י עסקו בתורה שנא' כי בי ירבו ימיך וא"כ יחכים ע"י שינטה לימין בדרום והנוטה לשמאל לצפון יעשיר וכבוד איכא וא"ש.
איברא דעיקר התכלית שלא ינטה לשום כוונ' הנ"ל לא ימין ולא שמאל רק לש"ש וכמ"ש בעללות אפרים וזה נ"ל אשריך ארץ שמלכך בן חורין שכוונתו לש"ש ולא לקבל פרס אי לך ארץ שמלכך נער שעוש' ע"מ לקבל פרס שהוא מטטרו"ן הנק' נער כנודע וכ"כ הרמב"ם והרב המגיד בהל' לולב שלא יעשה המצות מצד החיוב רק שיעשה הטוב והישר מצד שהוא טוב וכו' יעו"ש שהאריך שידע שנברא לשמשקונו וכו' וזה נ"ל פי' הפסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלדי יעקב כי בערך ישראל נדמה לחק קבוע וחוב אבל כשיתן לב למי הוא משמש כי הוא רצון קונו נדמה לו ליושר ומשפט שהוא משמש לאלדי יעקב שראוי שיעשה הטוב מצד שהוא טוב ולא לשום כוונת השכר רק לשם פועלן וז"ש מלך במשפט שלא יהי' עבודת הש"י לו לחוב רק למשפט אז יעמיד ארץ בזכותו. או י"ל כי משפט הוא ממוצע בין ישר לעול וק"ל ובאו רש"י ותוס' לפרש זה ר"ל שהוא כוונת הפסוק בפ' מלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל ר"ל שלא ידרים לימין עבור חכמה ודינין שידע לשפוט העם כפ' רש"י ולא לשמאל שיצפין לעושר שלא יצטרך לבריות גם שהוא נרא' שהוא לש"ש שהוא צורך למלך ודיין שיהי' בן חורין מ"מ אין זה עיקר תכלית רק לשם פועלן וזה דקשיא לרב נחמן בר כהן מה דכתיב מלך במשפ' יעמיד ארץ דקשה קושי' הנ"ל ובא להשמיענו דבר חדש שאם דומה הדיין למלך שמפורש בפ' שלא ינטה ימין ושמאל כמו שאין צריך לכלום לא שיעשה לשם חכמה שבימין ולא לעושר בשמאל רק לשם פועלן כך הדיין שהוא א' מן ג' רגלי העולם אם דומה למלך שא"צ לכלום כפי' רשי' דמפרש מהו בימין וכפי' התו' דמפרש מהו בשמאל ומר א"ח ומא"ח ול"פ רשי' ותוס' והבן.
עוד י"ל מלך במשפט של מעלה ולא המולך מעצמו ובזה יבואר קו' מוהרשא' המנהיג עצמו ברבנו' שסותר למ"ש זרוק מרה וכו'. ולדברינו א"ש ובזה בארתי שדן דין אמת לאמתו שכך זיכה אותו משמים וכמ"ש כי המשפט לאלדי' הוא ודוק' עו' י"ל שהוא יחוד ת"ת ומ"ל מל"ך במשפט היפך מ"ש בזוהר נספה בלא משפט יעו"ש ואז יעמיד ארץ שהוא ונתתי שלו' בארץ יחוד יסוד ומ"ל וגוף וברית חשבינן חד והבן או י"ל דמאן דנטיר ברית זכה למלכות וראי' מיוסף וכו' והנה בין ברית המעור או ברית הלשון ונלמד מאסתר אין אסתר מגדת וכו' וז"ש מלך במשפ' ודין שהוא דנטיר ברית יעמיד ארץ ע"ד ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וק"ל.
ומעתה לא נפלאת ממך כי מבואר דקאי על א' מן ג' עמודים שיהי' לש"ש ולא לשום כונה אפי' כוונת חכמה ועושר שהוא לימין התורה ושמאל ומכ"ש שלא לפני בני אדם וכמ"ש בעללות אפרים בפסוק שכחי עמך ובית אביך וכנז' לעיל ואני שמעתי בשם מוהר"ן שנתן סימן מפסוק ואיש לא יעלה עמך ר"ל שידמה במחשבתו שהוא לבדו עומד ומתפלל לפניו ית' ואין איש עמו שיהי' מתפאר לפניו ודפח"ח. וה"ה בעסק התורה שילמד רק לפניו ית' וה"ה בג"ח שנותן צדקה יכוין רק לפניו ית' ולא להתפאר והנה בש"ס דפסחי' דף קי"ב ע"א שלימד ר"ע לרשב"י שילמד בנו בספר מוגה א' רבא בחדתא דשבשתא כיון דעל על בפי' רשי' בחדתא כשהתינוק מתחיל ללמוד מחדש בזה יובן שופר של ראש השנה ר"ל בחדתא בראשי שנותיו של אדם יזהר בזה שיהי' של יעל פשוט או י"ל אם ירצה שיעלה אל ה' יהי' פשוט ולא ינטה לצד ימין או שמאל ר"ל פשוט לב אח"כ אלו איש לא יעל עמו רק הוא פשוט לבד ר"ל רק ה' אלדיו עמו ויעל והוא בין בתורה או עבודה או ג"ח או ר"ל פשוט שיכוין להש"י לבדו שהוא פשוט בתכלי' הפשיטו' כנודע או ר"ל שלא ינטה לימין ושמאל כנ"ל ופיו מצופה זהב שלא יכוין לשום זהב ר"ל שיהי' פיו שמדבר עם הש"י בתורה ותפל' חביב לו יותר מזהב וכמ"ש מורי בפי' הפסוק תפל' לעני כי יעטוף עפ"י משל שצוה המלך וכו' ודפח"ח וז"ש יצפה ויחפה אמרי פיו את הזהב ושני חצוצרת מהצדדין ושופר באמצע וכו'.
הגם שכתבתי במ"א דקאי בגן בדורש בתורה ומוסר שיאמר תחלה פשט חריף שיהי' משמח לב הלומדים כמו חצוצרת ואח"כ יאמר מוסר לשבר לבם כמו שופר שנא' היתקע וגו' ויש לומר תחלה וסוף פשט ולהאריך במוסר באמצע שמצות היום בשופר וה"ה המתפלל יש לזמר תחלה הקדיש וברכה ראשונה וכן בסוף סילוק קדיש וז"ש מהצדדים ובאמצע יתפלל בשברון לב הנק' שופר וכו' יעו"ש במ"א וכעת נ"ל בענין החצוצרת שכ' הרב בעל עקידה פ' נח וז"ל כי עולם הגדול והקטן הם כשני כלי נגון הנערכים על יחוס א' כי בהניע טור מאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי הב' וז"ש כנור דוד הי' מנגן מאליו וכו' יעו"ש א"כ זה שאמר ושני חצוצר' מהצדדים ר"לן שמצד העליון ומצד התחתון השני חצוצרת שוין ולחבר שניהם יחד הוא ע"י שופר שבאמצע שישפר מעשיו וכמו שהאריך שם בעל עקידה יעו"ש.
בפסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלדינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' צדיק וישר הוא שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול וגו' והנה כתבתי בזה במ"א ועתה באתי לעורר הספיקו' עם קצת ביאור שלא נז' והנה קצתן הזכיר הרב האלשיך והוא א' קשה לשון האזינו מקרו' לשמים ולארץ שמיעה מרחוק למה זה כך ודרשת חז"ל ידוע ב' ק' לשון ואדברה שהוא קשות או לשון מוסר כמו אלה הדברים אשר דיבר משה וגו' ואמירה הוא לשון רכה כנודע ולמה שינה לומר דבור על השמים ואמירה על הארץ ג' ק' מ"ט אמר האזינו לנוכח ולארץ אמר לשון נסתר ותשמע הארץ דהל"ל ושמע הארץ וגו' ד' ק' למה בארץ הזכיר פיו כמ"ש אמרי פי ובשמים לא אמר וידבר פי ה' ק' בשמים אומר שיאזינו תחלה ואח"כ ידבר כאומר האזינו השמים ואדברה ובארץ הוא אומר ותשמע הארץ אמרי פי שמשמעו שעוד הוא מדבר היא שומעת ו' ק' סמיכות פסוק יערוף אל הקודם ז' למה שינה בתואר לקחי אמר יערוף שקשה לזה ונוח לזה וכפי' רשי' ואצל טל זכר אמרתי שנוח לכולם ח' ק' כי שם ה' אקרא וגו' מה זה נתינת טעם אל הקודם שאמר כי וגו' ט' למה הזכיר תחלה שם הרחמים ואח"כ מדת הדין הבו גודל לאלדינו י' ק' שאין לו שחר כלל מה זה הבו גודל וגו' וחז"ל דרשו לענין זימון מה ענינו לכאן יא' ק' הצור תמים פעלו למה הזכיר תואר לשון הצור דוקא יב' ק' מהיכי תיתי לומר שאין פעלו תמים ח"ו עד שהוצרך לומר וכו' .
הגם דב' קו' אלו לבד אפשר לתרץ עפ"י מה שכ' הרמב"ם במורה נבוכים שהקשה שפעולת אדם הוא נחלק על ד' חלקים ואחד הוא פועל נכון אשר לזה יתכוין כל פועל בפעולתו וההיפך הוא פועל ריק וכו' ומכח זה הקשה בעל עקידה ש' נ"ח ושער קג' בשל"ה דף ך"א ע"ב ושאר מפרשי' בענין דור המבול ודור הפלגה שחרב כל העול' לולי נח שמצא חן ובענין חורבן ב"ה וכו' א"כ ח"ו הוי הש"י פועל ריק וכו' ובאמת אין זה קו' כלל וכעין זה תירץ הרלב"ג כי הזורע תבואה דעתו על הגרעון חטה לבד וטבע הבריאה להוציא מוץ ותבן ג"כ כך הענין צדיק יסוד עולם ואינך הרשעי' הם מוץ ותבן וכו' ועיין מזה ביאר ששינתה ארץ שלא הוציא עץ ופריו שוין וכו' עיין במ"א ובזה בארתי פסוק בפרוח רשעי' כמו עשב ר"ל כמו על' שקדמה לפרי שנא' עלהו לתרופה ובגמר הפרי נופלין העלין כך הרשעים המצירים לישראל הוא לקרבן להש"י שיעשו פרי ואח"כ בגמר הפרי הם כלין ואובדין וז"ש להשמדם עדי עד וק"ל וז"ש הצור תמים פעלו שצייר וברא העולם רשעים וצדיקי' והרוב רשעים והם אובדין שמא תאמר שנק' הש"י עבור זה פועל ריק ח"ו לזה אמר דז"א כי הצור שצייר וברא עולם תמים פעלו וכאמור וק"ל והראי' כי כל דרכיו משפט בין בכלל בין בפרט כאשר בארתי יג' ק' במה שאמר כי כל דרכיו משפט דהקשה האלשיך תחלה א' לשון יחיד הצור תמים פעלו וסיים לשון רבים דרכיו יעו"ש י"ד ק' וכי ס"ד דאין דרכיו משפט ח"ו עד שהוצרך לאומרו מהיכי תיתי לומר כך ט"ו ק' שחת לו לא בניו מומם בתחלה עם היחיד ידבר כמשמעות שחת לו ואח"כ ידבר עם עם רבים לא בניו מומם ט"ו ק' דקאמר צדיק וישר הוא דהש"ס פ"ק דר"ה רב הונא רמי כתיב צדיק ה' בכל דרכי ופי' רש"י צדיק במשפט אמת וכתיב וחסיד בכל מעשיו שנכנס לפנים מהשורה וכו' וה"נ קשה כך דכתיב צדיק וכתיב ישר שהוא לפנים מהשורה כמו ועשית הטוב והישר וכן דרשו חז"ל חסידים הראשוני' היו שוהין וכו' שנא' ישבו ישרים וגו' וביותר ק' לרב שהקשה מכתובים ולא מפסוק התורה ממש שהוא כאן הגם דג' קו' אלו יבואר חדא באידך ע"י קו' ג' דהקשו התוס' כמאן מצלינין וכו' ונ"ל דכתב הרמב"ם וכו' והקשה בס' מעין גנים וכו' ומסיק דשני מיני משפט יש דין כללי ודין פרטי וכמו שבארתי ועפ"ז יבואר ק' התוס' בר"ה ר"א כתיב ולך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכו' אך דע"כ נסתר זה הפי' דין פרטי גם לרשעים דז"א כאשר נבאר.
ונבאר ש"ס פ"ק דסנהדרין דרש רב נחמן בר כהן מאי דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ אם דיין דומה למלך שא"צ לכלום יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה לכהן וכו' ורש"י ותוס' מחולק וכו' יעו"ש ובארתי זה לעיל וכעת נ"ל לדקדק עוד דהסוגי' מאי דכתיב דיש לפרש ב' פירושי' ולכל פירש יש איזה קושי' והנה כאן לא נודע ב' פירושים שיהי' שייך להקשות עליו איזה קו' עד שאמר מאי דכתיב ונ"ל דיש לפרש ע"כ הסוגי' דיש ב' מיני משפט אחד דין כללי וא' דין פרטי להציל הצדיקים בדין פרטי שאחר דין כללי והנה לכאורה קשה ל"ל שידונו הצדיקים עם הרשעים בכללות א' שעי"ז שהרוב רשעים ופן יתחייבו הצדיקים עמהם לכך צריך לחזור ולדונם בדין פרטי להציל הצדיקים בצדקתם ומעיקרא דדינא פירכא הי' לדון את הצדיקי' בפני עצמן ויתר העול' בפני עצמן ושוב א"צ לדין השני אך דאין זה קושי' כי הש"י חפץ חסד הוא להציל בריותיו לכך כוללן כאחד כדי שעם הצדיקים יהיה רוב זכאי ויצאו כולם זכאין בדין ויהיה קיום לארץ לעמוד ובזה נסתר פ' הנ"ל וצריך לתרץ שחת לו לרשע שהוא לעצמו כמ"ש אל תהי רשע בפ"ע משא"כ הצדיק שהוא לעצמו גם שהרוב רשעים הוא מומם ולא לו כי בדין פרטי ניצול הצדיק בצדקתו וק"ל. ובזה נסתר טענתו שלום יהיה לי לעצמי וק"ל. ובזה יובן שיש כאן בפסוק רמז הקושי' ותירוצו וז"ש מלך במשפט ר"ל מאן מלכי רבנן שהם הצדיקים מ"ט נכללין במשפט הידוע שהוא בכללות העולם ואח"כ לחזור לדונם בדין פרטי דלא נכתוב לא ה' ולא ו' וכנ"ל לזה משני כדי שיעמוד ארץ שיהי' קיום לארץ שהם יתר העם שעם הצדיקים יהי' רוב וכולם זכאין בדין וק"ל.
וזאת הברכה
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלדים את בני ישראל לפני מותו ויאמר ה' מסיני בא וגו' ולולי דמסתפינא הייתי אומר שזהו כוונת נטילת לולב להעלות אל שורש הדעת ומשם לו"ק דז"א ומשם אל השכינה כמ"ש בפע"ח יעו"ש וז"ש וזאת הברכה ר"ל להמשיך הברכה אל השכינה הנק' זאת צריך שיהי' בסדר זה אשר ברך משה איש האלדים את בני ישראל וגו' ור"ל כי סוד הדעת הוא משה כנודע שהי' דורו דור דעה וז"ש אשר ברך והמשיך משה הדעת אל ו"ק הנק' אדם כנודע בסוד הקפה יעו"ש וז"ש איש ואח"כ אל השכינה הנק' אלדי' ומשם את בני ישראל והש"י יכפר ולהלביש דבר זה שהו' גם בכל העולמות ובכל אדם נ"ל דבארתי משנה דקדושין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו' שהוא בסוד עד תאות גבעות עולם שכ' בזוהר לקבל השפע ואח"כ להשפיע וכו' יעו"ש ולהלביש דבר זה שיהי' האדם ג"כ מרכבה למדריגה זו שיעשה כך הוא דכ' בעוללת אפרים כל המגרש אשתו ראשונה וכו' כי התורה נק' אשתו ראשונה שנא' תורה צוה לנו משה מאורסה כדרשו בסנה' גוי שעוסק בתורה חייב מיתה וכו' ואשתי ממש היא אשה שני' וכו' ודפח"ח והנה מי שאינו רוצה לגרש אשתו ראשונה צריך שיעשה על סדר זה דבארתי במ"א ש"ס סנה' פ"ק אדני משה כלאם הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם וכ' התוס' פי' נבואתם כלה דאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה וכו' ויש להבין מה בעיה תוס' בזה מלבד מה שהקשה מוהרש"א דלסבר' יהושע שאין נבואת' אמת ומה צריך לכלות נבואת' וכו' יע"ש.
ונראה לי דבארתי פסוק מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב איעצך ויהי אלדים עמך וגו' דודאי נוכל ללמוד דעת את ראשי העם מנהיגי הדור לש"ש או רבני העיר הצריכים להתעסק בצרכי ציבור שיקחו רמז מוסר מן נטילת לולב שצריך להעלותן כל הד' מינים ואח"כ להורידן שהוא הולכה והובאה והיינו כנ"ל שיקבלו תחלה הששה קצוות לעצמן השפע מן למעלה שהיא שורש החסדים ואח"כ יוכלו להשפיע למטה וכו' וכן הכוונה בכל הברכות ברוך אתה ה' אלדינו מלך העולם וכו' יעו"ש וה"נ הת"ח שהוא הצינור להמשיך השפע למטה בעולמות על ידו וכמ"ש בשביל חנינא בני שכל העולם ניזון ע"י הצינור ושביל שפתח ר"ח בני וכו' לכך צריך שיתבודד תחלה עם האלדי' כמ"ש בפסוק את האלדי' התהלך נח ודרשו חז"ל וכו' ויקבל השפע לעצמו מלמעלה שהוא הולכה שבלולב למעלה ואח"כ הורדה למטה שישפיע לזולתו ויפקח בעסקי וצרכי הציבור או בפרנסתן אשתו ובניו ונ"ל שזהו פי' הפסוק שראה יעקב אבינו והנה סולם מוצב ארצה וגו' והנה מלאכי אלדי' עולים ויורדים בו דהל"ל תחלה יורדים ולדברינו א"ש כי האדם שהוא שלי' בעה"ז לעשות שליחתו ית' נק' מלאכי אלדי' וצריך שיתבודד בכל יום שיקבל לעצמו תחלה השפע מלמעלה וז"ש עולים ואח"כ יורדים וק"ל.
ובזה יובן מדוע אתה יושב לבדך ר"ל שאין השכינה עמך והסבה לזה כי כל העם נצב עליך מן בקר עד ערב וע"י טרדת שמוטל עליך כל היום לפקח בצרכי ציבור פן ח"ו יכלה נבואתך שאין השכינה עמך ונשאר אתה לבדך איעצך ויהי' אלדים עמדי שיתבודד תחלה וכ"ת שאין פנאי לז"א ושמת עליהם שרי אלפים וגו' רק הדבר הגדול יביאון אליך וק"ל. רק הערב רב אמרו אח"כ כי זה משה האיש שהי' איש לפקח בעסק הציבור להוציאן ממצרים ולבקוע הים ולהוריד המן וכו' עתה לא ידענו מה הי' לו שהוא מתבודד מ' יום ברקיע לכך עשה לנו אלדי' כמ"ש הרמב"ן מנהיג שילכו לפנינו לפקח בעסקי הציבור ונ"ל ע"ד הלצה דהי' לה' לומר עשה לנו משה ועוד וכי לא הי' להם אהרן וע' זקנים וי"ל כי ביקשו עלילה לפרוש מן המקום ואמרו לא כל הימנו לברור לו העליונים וליתן לנו עולם התחתון כמאמר דור הפלגה וכו' ור"ל שפירש המקום להתבודד לעצמו שלא ילך לפנינו ומשה ג"כ לקח דרך ה' להתבודד לעצמו לכך עשה לנו אלדי' אשר ילכו לפנינו וממילא יהי' לנו משה אחר שיהי' ג"כ בדרך זה וק"ל
ובאמת ז"א כי אחר שניתן התורה צריך סדר הנ"ל ובזה יובן כוונת התו' הטל עליהם צרכי הצבור והם כלים מאליהם וקשה אדרבה אינו כלה ממונו העוסק בעסקי הציבור כי כביר מצאה ידו לעשות חיל להוסיף הון כאשר עינינו רואות הנהגת הרבנים והמנהיגי' העוסקים בעסקי הציבור אשר לא ניתן ליכתוב לכך פי' התוס' דלא לענין הגשמי קאמר רק ברוחני שנבואתם כלה אם אינו מתבודד תחלה והבן ולולי דמסתפינא הייתי אומר שזהו כוונת יעקב שנשא תחלה לאה ואח"כ רחל וז"ש מתייחד אדם עם אמו שהיא התורה והשכינה תחלה ואח"כ עם בתו שהיא אשתו כמ"ש ותהי לו לבית לפקח בפרנסת אשתו כי לאה נק' אמו נגד רחל והבן ואפשר שזהו כוונת הפסוק ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני ע"ד אשתי ר"ל כי יראת ה' שהיא אשתו ראשונה אינו במקום הזה רק אשה ב' שהיא טרדת פרנסה וז"ש והרגוני ע"ד אשתי עבור פרנסה יורד כל א' לחיי חבירו וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר משנה סוף עוקצין אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנא' ה' עוז לעמו יתן וגו' ור"ל כי הת"ח נק' כלי המחזיק ברכה לישראל להמשיך השפע לדור כמו ר"ח בן דוסא הנ"ל ושיהי' מחזיק בחזקה שיהי' נשאר קיים הוא ע"י שיתבודד תחלה בתורה ועסק הש"י הנק' שלום כמ"ש דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלו' וכן הש"י שמו שלום ויקבל השפע מלמעלה לעצמו תחלה ואח"כ ישפיע לזולתו וז"ש ה' עוז לעמו יתן ר"ל כל יום יתן עוז לעמו שהם הת"ח וכמ"ש והגד לעמי וגו' יתן תחלה להתעסק בתורה ולהתבודד ועי"ז ה' יברך את עמו השפלים לת"ח בשלום ע"י השלו' קבלו תחלה לעצמם וק"ל.
ובזה יובן וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלדים ר"ל שהי' מתבודד תחלה עם האלדי' לקבל שפע הברכה לעצמו ואח"כ להשפיע את בני ישראל וממנו ילמד דעת כל אדם כאמור וק"ל עוד יש לפרש בד"א ונבאר ש"ס דע"ז פ"ק דרש ר"ח לעתיד לבא מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבוא ויקבל שכר באו עכו"ם וכו' אומרים רבש"ע תנו לנו מראש ונעשנה א' להם מי שטרח בע"ש וכו' ואעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אתה וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכ"א מבעט בסוכתו ויצא שנא' ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו וכו' דהא מצטער פטור מסוכה נהי דפטור מי מבעט וי"ל הא אין השכר הסכמי רק וכו' וא"כ איך יקבלו שכר כל התורה בשביל מצוה א' שיעשו סוכה ועו' דמשני נהי דפטור מי מבעטי קשה באמת איך מוכח מפסוק דמבעטי ועו' כפל ננתקה וגו' ונשליכה וגו' ומהרשא' כ' דזה קאי על הדפנות וזה על הסכך ולכאורה עיקר הסוכה נק' ע"ש הסכך ונ"ל דיבואר חדא באידך דאי' פלוגתא בחלק ופערה פי' לבלי חק ר"י ור"ל חד אמר מאן דמשייר חק א' וכו' וכבר זכרתי מזה במ"א איך פליגי בזה מן קצה אל קצה וגם כתבתי ביאר קו' על הרמב"ם שכ' מובא במס' מכות בקיו' מצוה א' כהלכתה סגי וכו' והקשתי בזה במ"א והוא דכ' החסיד מוהרי' יעבץ בפ"ד דאבות משנה בן זומא איזה חכם וכו' בקושיא דכתיב ארור אשר לא יקים את כל התורה הזאת וכתיב וכו' ומשני כי התורה כולה הכל אחדות אחד והתופס בקצה ממנו כולה בידו וה"ה לאידך גיסא כשבועט בקצה א' מהאחדות לא נשאר בידו כלום ובזה מבואר פלוגתא דר"י ור"ל דמר א"ח כשמקיים חק א' וחפץ לקיים יותר רק שלא נזדמן לידו סגי באחד להצילו מגיהנם ומא"ח דפערה פי' לבלי חק כשבועט בחק א' וכו' יעו"ש ונ"ל שזהו כוונת הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך וכו' כי אם בתורת ה' חפצו עכ"פ מה שלא אפשר לקיים וללמוד ומה שאפשר ללמוד בתורתו יהגה יומם ולילה וק"ל
ובזה יבואר קו' על הרמב"ם ג"כ וק"ל והנה נודע כי גם שמצות סוכה הוא מצוה בפ"ע ומצות לולב ומיניו הוא מצוה בפ"ע ג"כ מ"מ מישך שייכי להדדי שצריך נטילת לולב בתוך הסוכה כמבואר בכתבים כי סוד לולב לעורר חסדים שבדעת לצורך הנוק' שדעתה קלה כנודע וכו' ודעת גנוז ביסוד אמא שהוא סכך הסוכה וכו' יעו"ש וז"ש מצוה קלה יש לי וכו' איברא היכי דאי אפשר לקיים סוכה מאחר שהוא מצטער בה משום זה אין לבטל מצות לולב שהיא מצוה בפ"ע גם ששייכים להדדי
ובזה יובן ש"ס דע"ז שאמר מצוה קלה רמז ללולב ג"כ לעורר הדעת שהוא קלה בסוד נשים דעתן קלה יש לי וסוכה שמה וכו' ור"ל שהש"י מצד רחמיו רצה לזכותן בכל המצות ע"י קיום מצוה א' וכפסק הרמב"ם וכו' פי הכל אחדות א' והתופס בקצה אחד תופס בכולו והם כשהקדיר להם חמה בעטו במצות סוכה שנא' ננתקה את מוסרותימו וכפי' מוהרשא' ובעטו גם במצות לולב ומיניו שנק' ענף עץ עבות שנא' ונשליכה ממנו עבותימו דייקא ונהי דמצטער פטור מסוכה למה בעטו בלולב נהי דשייכי' להדדי וכנ"ל ולכך הבועט בחק א' מאחר שהכל אחדות א' לא נשאר בידם כלום ושפיר פערה פי' לבלי חק כמ"ד הנ"ל וק"ל
ובזה נבאר פסוקי קהלת אל תצדק הרבה וגו' ואל תרשע הרבה אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי ירא אלדים יצא את כולם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר בעיר והספיקו' רבו ולדברינו א"ש כי יש מי שאומר אם אפשר להיות צדיק הרבה מוטב ולא להיות צדיק קצת ומכח זה בועט בכל ולא זהו דרך ישכון אור כי לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנו וז"ש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' ר"ל שהם א"ה שבעטו גם במצות לולב על שהיו מצטערי' במצות סוכה ומכח זה גורם וכו' וז"ש אל תרשע הרבה כי הבועט במצוה א' מרשיע הרבה בכל התורה כנ"ל אלא אחת בזה במצוה שבא לידך בתנאי שגם מזה שתבוא אח"כ לידך לא תבעוט בו רק אל תנח ידך ממנו ג"כ ואז ירא שמים יצא את כולם כאלו קיים כל התורה וכל המצות כולם וכנ"ל וק"ל. עוד י"ל אל תצדק הרבה ע"ד שכתבתי לא תוסיפו שזה גורם לא תגרע כמו שנאמר ויצמד ישראל לבעל פעור וכמ"ש האלשיך וק"ל. עוד י"ל ע"ד שכתב רמ"א בס' מחיר יין ענין עץ שעשה המן גבוה חמשים אמה וכו' יעו"ש וק"ל החכמה תעוז לחכם.
ונחזור לענין ביאר הפסוק וזאת הברכה כי ד' מינים שבלולב הם נגד ד' אותיות הויה שהם במלוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גי' הברכה וכשהם אגוד א' ד' כתות הרומזים לד' מיני הלולב אז כת הנקרא לולב סוד הדעת ממשיך שפע הברכה לכל האגודה יחד כי האוחז בקצה א' כולם בידו משא"כ המבזה ת"ח ופורש ממנו אין רפואה למכתו וכמ"ש חז"ל כי הבועט בחק א' לא נשאר בידו כלום כך הבועט בסוג בני אדם הנק' דעת והבן ובזה יובן וזאת הברכה כי מל' הנק' אגוד ונק' זאת ממשיך שפע הברכה מן בחי' משה סוד הדעת איש האלדים בעלה דמטרוניתא בסוד וידע אדם את חוה אשתו ומשם את בני ישראל כשהם באגודה א' והבן והש"י יכפר.
ואגב נבאר פסוק שם והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה מורשה קהלות יעקב שאין לו חיבור כלל דדרשו חז"ל לא בשמים לא בגסי רוח וכו' וגם ממדבר מתנה ממי שמשים עצמו כמדבר וכו'
ובזה יובן והם תכו לרגליך שמי שנדבה רוחו לרגליך הוא ישא מדברותיך שהיא התורה כפי' רש"י וגם רימז למדבר הנ"ל וז"ש כי תורה צוה לנו משה שהי' עניו מאד לכך מורשה קהלת יעקב מי שעושה עצמו עקב וק"ל.
אלה הדברים אשר שמעתי ממורי
ואלה הדברים ששמעתי ממורי זלה"ה וכתבתי רק ראשי פרקים כי יראתי וגם מחמת השכחה
שמעתי מורי פי' הש"ס דר"ה נושא עון חד א' נשא וחד א' כובש ועון עצמו אינו נמחק וכו' וכך היא המדה וכו' וביאר כי אלו ג' קוין חג"ת מתפשטין מן רום המעלות עד התהום מקום הקליפה וחסד במקום הקדושה למעלה הוא ענג וכשנפשט למטה בקליפה הוא זנות וז"ש אין למעלה מענג ולמטה נגע וקו התפארת בהתפשטו למטה במקום הקליפה היא הגאוה וקו הגבורה למטה הוא כעס וע"ז והוא כשלהבת קשורה בגחלת זה בזה עד למעלה רק למטה הוא בלי דעת בסוד נשים דעתן קלה שהרשעים הם בחי' נוק' דעתן קלה עליהם ולמעלה הוא עם הדעת שנותן דעתו שיתענג יותר בעבודת הש"י ולא במקום הטינופת ובחי' התשובה הוא הדעת וכו' וכמו ששמעתי האומר אחטא ואשוב וכו' ובזה יובן נשא עון וכו' ועון עצמו אינו נמחק כי דבר גשמי ומאוס אינו יכול לעלות למעלה במקום שורש התענוג וכו' וכך הוא המדה ר"ל מדת רב חסד שהוא התענוג שהוא חסד התענוג נתלבש זה בתוך זה וכו' וח"א כובש וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי פי' פסוקי תהלים סימן ל"ו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס וגו' ואגב ביאר עו' המשך הפסוקים נאם פשע לרשע וגו' אין פחד אלהים לנגד עיניו והטעם שסילק הש"י פחד ממנו כי החליק אליו בעיניו שיהי' הכל חלק וישר בעיניו כדי למצות עונו לשנוא ר"ל שישיג וימצא העון ויהיה מקום להש"י לשנוא אותו רשע וסילק הבחירה ממנו דברי פיו און ומרמה ר"ל שאינו טועה לומר על רע טוב רק במרמה וכו' חדל להשכיל להטיב ר"ל גם כשעולה לפעמים במחשבתו להשכיל להיטב שיחקור וישכיל אם הוא דרך טוב להטיב מיד חדל ומונע פן ישוב וכו' און יחשוב על משכבו כי האדם נק' עולה ויורד כי לפעמים מונע הש"י מן האדם דרכי עבודת ה' כדי שיטריח יותר ויקבל שכר ואז און יחשוב על משכבו וכו' דשמעתי ממנו טעם שכ' הרמב"ן כשרוצה הש"י לענש הרשע נזדמן לו איזה חטא כדי שיענש וכו' והקשה מורי א"כ אין בחירה וכו' ותירץ כי החיות רצוא ושוב ונק' קטנות וגדלות וכשהוא בקטנות עלול לעבירה בסוד אין אדם עובר אא"כ וכו' וכמ"ש בע"ח בסופו א"כ החטא והעונש בא כאחד וז"ש און יחשוב על משכבו בקטנות יתיצב על דרך לא טוב כי מהפך מעשה הצדיקים שהם אור לחשך ומעשה הרשעים חשך לאור כמ"ש במכיל' מסירת המן בפני אחשורש שחשב פרעה לצדיק מרישא לסיפא שניצל אברהם בזכות ישמעאל וכו' עד עמלק הצדיק וישראל בהיפך וז"ש רע לא ימאס וככה עושין הרשעים בכל דור להפך וכו' וז"ש יתיצב על דרך לא טוב וגו' ודפח"ח.
ביאר מה ששמעתי מורי ורשמתי ראשי פרקים כי יראתי וכו' פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו עשיר בעשרו כי אם בזאת וגו' השכל וידוע אותי וגו' והקשה מאי בחכמתו בעשרו וביאר כי הוא מדה מגונה המתפאר את עצמו וכמ"ש בספרא דשלמא מלכא מובא בזוהר סימן דלא ידע כלום שבוחי וכו' וכשהוא רוצה להתפאר ולשבח א"ע והיינו משום שנתפשט מדת התפאר' בעולם וכשמתפשט ויורד עד אדם זה שהוא בקליפה אז רוצה לשבח ולפאר א"ע רק שהוא גנאי כנ"ל ועושה תחבולה לפאר אחרים שיצא מזה תפארת לעצמו כגון פלוני חכם מאוד שלא נצחו שום אדם כ"א אני וכן גבור ועשיר. וז"ש אל יתהלל חכם בחכמתו של אחר כדי שיצא מזה שבח לעצמו כי אם בזאת יתהלל שיתן לב שנתפשט מדת תפארת בעולם עד מדריגה אחרונה הנק' זאת והחכם יבין שנתפשט מדה זו השכל וידוע אותי משא"כ הטפש לוקח תפארת לעצמו וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאר ש"ס אין לגבי משה זוטרתי וכו' והקו' מפורסמ' הא לישראל אמר זה. וביאר דכ' מוהרש"א את ה' אלדיך לרבות ת"ח כי אין בו ירא חטא וע"י שהוא ת"ח בא ליראת ה' ושפיר דרשו לרבות ת"ח וכו'. והנה במשה מצינו ויראו מגשת אליו א"כ כבר נכנסו ליראת ת"ח אז בנקל יוכלו לבוא ליראת ה' וז"ש אין לגבי משה זוטרתי ר"ל מאחר שכבר נכנסו ביראת ת"ח שהיא לגבי משה שנא' ויראו מגשת אליו א"כ זוטרתי לבוא ג"כ ליראת ה' שזה נמשך מזה ודפח"ח. ושמעתי ממנו משל למלך שנהג ליכנס בין עניים לפקח בעסקם ואחד הי' משיב תמיד כל מה שאדם עושה בין טוב או רע הכל עושה לעצמו. וחרה למלך על שאינו מחזיק לו טובה ומשיב לו כך וצוה לעשות תרנגול מפוטם בסם המות ונתן לו והשיב ג"כ כך ולקח העני זה לביתו שהי' בקצה העיר והצניעו לימים בא בן המלך עיף ויגע מצידת חי' ועוף וביקש זה שבא אצלו ליתן לו שום דבר מאכל ונתן לו זה התרנגול לאכול וכשרצה לאכול אמרו הרופאים שעמו בדוק תחלה ונמצא סם המות ובא הדבר למלך והתנצל שהוא ממנו ואז הודה המלך שאמת אתו והמוסר היוצא מזה וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי פי' המשנה עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש וגם פסוק הישכם אוהבים את ה'
שמעתי ממורי ביאר למה ע"י בכורות יצאו ממצרים וביאר בארוכה ומפני עומק המושג כתבתי ראשי פרקים כי בכור נק' דבר חידוש הנאמר בראש והוא דבר שכל ומשכיל שישכיל בשכלו הקודש איך לנהוג בעבודת הש"י רק בכור השפחה שהם הקליפות מבדילין בין השכל ובין קונו וזה הי' סיבת גלות מצרים ר"ל מצ"ר ים וכאשר לקו בכור השפחה והוסר הקליפה ממילא יצאו מהגלות ולכך הוקדשו בכורי ישראל שהוא השכל אלא שאי אפשר שיהיו על מדריגה א' כי החיות רצוא ושוב בסוד קטנות וגדלות וזהו שעשו עגל ולקח הש"י תמורת בכורים שבט לוי כי אותיות ל' וי וכו' וזהו ג' בחי' קהת גרשון ומררי וכו' וכאשר האדם בסוד הקטנות ויודע מזה מוליד נשמת גרים כי ג' הוא ג' קוים דרך ר' עלמין דכסופין וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי פ' הש"ס ושבת' וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד ה' לאשר לא עבדו ופריך הש"ס היינו צדיק היינו עובד היינו רשע היינו לא עובד אלא אינו דומה שונה פרקו ק' פעמי' לשונ' פרקו ק"א פעמי' וי"ל וכי בשביל שחסר א' יהי' נק' רשע לא עובד וביאר ע"פ משל בא יבוא ברנה נשא אלומותיו אם יסוד תורתו ועבודתו ליוהרא גם שהוא עובד ה' אינו כלום מאחר שחסר ממנו אחד שיכוין לשמו ית' סוד אחד האמתי ובזה יובן גם שהוא עובד ה' מ"מ מיקרי לא עובד והטעם שאינו דומה שונה ק' פעמי' לשונה ק"א שחסר אחד והבן ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי רב בבבל ורבי בא"י כי בחי' חו"ב נתפשט בכל העולם כי ר' ראשית חכמה ב' הוא בינה וכל מעשה העולם הכל זיווגים רק שהם בלא נביע ועם נביע שהוא אות י" מא"ס שהוא בא"י נק' רבי וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ע"ד הלצה אלוף תימן אלוף מבצר אלוף מגדיאל וגו' דהנה כל לשון הרע הוא ע"י חיתוך ודיבור ך"ב אותיות התורה וכו וכן כשמדבר דברים בטלים ואח"כ לומד עם ך"ב אותיות אזי מעלה אותיות של דברים בטלים למעלה וכו וז"ש אלוף תימן ר"ל אלופו של עולם שהוא בתוך אות אלף ראש לכל האותיות והוא תימן ותמי' איך ידבר אלוף מבצר ר"ל במבצר איך ידבר ל"ה עם אות אלוף ראש לאותי' רק אלוף מגדיאל שהוא מגיד דבר חכמה לשון הגדה אז מעלה וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי בשם מורי כשהלך בנסיעה הידועה הראה לו רבו במקום זה הי' מרומז הנסיעה שהי' נוסעין ישראל במדבר במסע זו וכל נסיעות האדם מרומז בתורה וכו' וכן כשנשברה לו הספינה והי' בעצבות גדול ובא רבו ותמה עליו והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו והיו שמות אהי' וצרופי אהי' וכו' ואז התחזק בלבו למתקן בשרשך כידוע לו וכו' ודפח"ח.
בש"ס חשיב דברים העושה אותן ניצול מחיבוט הקבר וחד מהם אם מת בע"ש וכו'. והקשה מורי הא כוונת הש"ס להשמיעני איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר משא"כ בזה שימות בע"ש אין זה בידו לעשות. וביאר שהוא מוסר גדול שימות בע"ש ר"ל לפנות א"ע מכל עסקי עה"ז כאלו מת כדי לעשות הכנה לשבת ובזה ניצול מח"ה הנ"ל וישמע חכם ויוסיף לקח ודפח"ח.
בפ' לך לך מארצך וגו' ביאור סוד אותיות א"ב וגו' ומנצ"פך שיורד האות א' מהחיות וכו' ומלובש במנצפ"ך שהוא דינין וצריך להעלותן ואות ל' הוא וכו' ואות ך' הוא סוף מנצפ"ך וכו' וזהו ענין תחיית המתים ומשיח שהוא סוד הדעת והוא סוד עה"ב והנה ע"י מעשי האדם הממשיך על עצמו בעה"ז ע"י בינה שלו שמבין לעשות כל מעשיו בבינה ודעת וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאור פסוק תהלים סי' ק"ט ותפלתו תהי' לחטאה יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וגו' ינקש נושה לכל אשר לו וגו' והקשה מה זה עונש לרשע שתהי' אשתו ובניו וגו'. וביאר ש"ס תלמוד גדול שמביא לדי מעשה וכו' והקשה משמע דמעשה גדול וכו'. וביאר כי תלמוד יש בו שניהם כי העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה א"כ שניהם בידו משא"כ מעשה הוא לבד וכו' והנה נפש הוא מלבוש לרוח ורוח מלביש הנשמה א"כ נפש נגד רוח נק' אשתו וכן רוח נק' נגד נשמה אשתו וכו' וכמו שצדיק ממנו בולע וכו' ה"נ אמר דהע"ה נגד דואג ואחיתופל שלמדו עכ"פ תורה שהוא מ"נ לתפלה וכמ"ש מוהרשא' שכל התורה הוא הכונה ל יראה הנק' תפלה וכו' ובתפלה משפיעיך למתפלל מ"ד נגד מ"נ וכשלמד לשמה כמו שהי' מ"נ כך הוא מ"ד משא"כ כשלמד שלא לשמה כך משפיעין לו בתפלה ואז תפלתו לחטאה שמבלבלין אותו בתפלתו מחשבות זרות ואז אשתו שהיא נפש היא אלמנה שאינו מלבוש לרוח להיות מ"נ וכו' וגם בניו שהם מע"שים טובים הם יתומים כי התורה שנק' מע"שה כנ"ל אחר שהי' שלא לשמה הם נע ונד דלא פרחית לעילא והם יתומים וגו' וינקש נושה לכל אשר לו כי היצה"ר מלוה לו להמציא לו איזה מצוה שיעשה להתפאר או שילמוד תורה שנק' מעשה להתפאר וכך משפיעין לו מ"ד מלמעלה רבות רעות וצרות ואז היצה"ר נושה שלו בא להפרע מן הלוה וז"ש ינקש נושה לכל אשר לו רחמנא לשזבן וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאור סוד א"ב וכו' ואיך שצריך לעשות בכל תיבה הכנעה והבדלה והמתקה ר"ל כי דיני ש"ך ופ"ר הרמז בתיבת אדני דפתיחת תפלת יח' כל הכוונת שיש שם צריך לכוין בכל תיבה ודיבור להמתיק הדינין כי אות א הוא סוד פלא ונתלבש באות ב' שהוא ב' אלפין וכן באות ג' ג' אלפין עד אות"ת ד' מאות אלפין וכל מה שנתרחק האות נתרתק מהחיות ונתלבש בקליפות עד מל' שבמל' ששם מחשבות רעות וזרות וכו' וכאשר יתן לב על גלות השכינה שהי' ניצוץ השכינה מלובש בתוך כיעור הקליפות הזה יתחרד חרדה גדולה ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה עם נורא ונתברר ניצוץ הקדוש ונתחבר למעלה אל החיות בסוד והחיות רצוא ושוב והוא גאולה מהשבי' וזהו הכנעה כאלו הוא אינו מדבר רק השכינה והבדלה להפריד הקליפות וכו' והמתקה להעלותן להמתיקו בשרשן וכו' ודפח"ח. ושמור כלל גדול זה והבן.
עוד שמעתי ממורי ביאור דברי התוס' בפ"א דשבת הדן דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה וכו' כי ב' מדו' חסד וגבור' לוין זה לזה ונכללין זה בזה וכאשר מתחברין זה לזה נעשה ת"ת וכו' וע"י הדיינים שהם סוד ג' רישין וכו' לכך צריך שיהיו שונאי בצ"ע שהוא אותיות שניות מן האבות אברהם וכו' וכאשר מברר מייחד במחשבה נעשה אמת לאמת"ו והנה למע' יש ג"כ סיספית' דדהבא וכספא שהי' חוטפין וגוזלין זה מזה וע"י הדיין נתברר כנ"ל ודפח"ח. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שזהו פי' הפסוק אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק שאחר שנכללו זה בזה נולד יעקב ת"ת ולמטה וספיתא עשו וכו' והש"י יכפר.
עוד שמעתי ממורי ביאר התו' דפ"ק דר"ה בשם ירושלמי יומא חד בעי איכוין כי צריך להעלות במחשתו ממטה למעלה בסוד רפ"ח ניצונין וכו' וכל מחשבות זרות הוא במל' שצמנ' ובבא המחשבה זרה צריך לפחד ולימא ממנה וע"י היראה מחבר יראה עם נורא ומברר ניצוץ הקדושה מתוך הקליפה שהיא המחשבה זרה והנה זה התנה שהי' מחשבתו ברורה וצלולה ממחשבות זרות לא מצא מקום להעלות ממטה למעלה כי אם ע"י שעלה מחשבתו למנות קורת ביתו או אפרוחי' וכו' ובפרטות אלו צריך לימוד וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאר פסוק ויאמר אל שרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' והרגו אותי וגו' אמרי לא אחותי את וגו' וחייתה נפשי בגללך. והקשה נ"א מיותר ושאר ספיקות וביאר כי נא פירושו שירדה מל' נ' מדריגות מן החיות היא א' שירדה כ"כ וחשקה לחזור להתקרב אל החיות שהיא א' וכו' והנה קודם הפורעני' באה המחשבה רעה וזרה כמו מחשבת זנות או מחשבות ע"ז רק שמחשבת זנות מורה על אחרים ומחשבת ע"ז על עצמו או זה עונש מיתה משמים וזה וכו'. והתקנה לתקן מחשבה זו שיתן לב שיש בתוך המחשבה זרה זו ניצוץ השכינה שבתוך הקליפה מחמת השבירה כנודע וישתף א"ע עם השכינה ויראה ורעד יבא בו ואז יתפרדו כל פועלי און ונעשה יחוד יראה ונורא וניצל גם הוא ממיתה. ובזה יובן הנה נ"א ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו' שעי שנכנס בו מחשבות זנות וע"י זה חש והרגו אותי וגו' לכך אמרי נא אחותי את וכמ"ש בזוהר אמור לחכמה אחותי את וכו' ונדרש זה מיותר א"ת ר"ל שישתף א"ע עם השכינה שנק' אחותי ועי"ז וחיתה נפשי בגללך ודפח"ח. ובזה נ"ל פסוק תהלים סי' נ"ב ואימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבא בי וכו' עיין במ"א וק"ל. ובזה ביאר אם ככה את עשה לי וגו' שיש לכוין שם בקדש' כתר ככ"ה ר"ת כ"תר כ"ל ה"כתרי' והוא סגולה נפלאה להעלות הנשמות ממעמקים וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי כשרואה שיש עליו איזה דינין אזי ילמוד בבוקר בדביקה וחשיקה שידבק א"ע אל פנימיות אור א"ס שבתוך האותיות וכו' עוד שמעתי ממנו שיעשה אלו ד' אמות של הלכה שהוא מל' שירדה וכו' ויוציא ס"ת וג' דיילין בסוד ג' רישין אהי' וכו'.
עוד שמעתי ממורי ביאר זמר ליל שבת עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר וכו'. כי חרש ר"ת חמיש"י רביע"י שיש"י רומז לג' סעודת דשבת כי חמישי הוד סוד סמכי קשוט רביעי הוא תפארת ויסוד הוא ששי והענין.
עוד שמעתי ממורי ביאר ש"ס פתח באכסניא של תורה וכו'. וביאר מה דוד המלך שלא למד אלא ב' דברים בלבד וכו' הלומד מחבירו פרק א' או אפי' אות א' עא"כו שצריך לנהוג בו כבוד ואין כבוד אלא תורה וכו'. והקשה איך אפשר ללמוד אות א'. וגם לשון אכסניא של תורה.
עוד שמעתי ממורי ביאר כי יש ג' סוג' א' קירוב הגורם לזווג כגון ה' דברים באשה ערוה קול באשה ערוה וכו' וגם של להסתכל בבגדי צבעונים של אשה וכו' ב' חיבוק ונישוק. ג' זווג ממש וכו' והנה בשכינה הוא קירוב הגורם לזווג כשיש לו עצבות והולך לדבר עם חבירו לפקח העצבות וכו' וע"י קירוב חברותא שצריך לדבר עם חבירו גם שהוא צבוע הוא ג' יחוד הנ"ל וכו' והפרש בין הלומד מרבו רשע הוא רק ב' דברים שלא עשתה פירות ונשארו רק בפירוד ב ' דברים וכו' עפ"י חקירה משא"כ אם רבו צדיק עושה פירות שפרה ורבה וכו'. וז"ש מה דוד וכו' הלומד מחבירו שהוא צדיק כמותו עאכ"ו וכו' והעולה מדבריו שנתחבר אות של כל א' וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאר פסוק אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חי וביאר משנה הוי מתאבק בעפר רגליהם עפ"י משל ששלח המלך בנו למלחמה וביקש ממנו שיברר פסולת המאכל לעשות ממנו אוצר וכו' וכך עשה הבן ואח"כ בא הבן במצור והוצרך לאכול העפרורות המאכל עד שכבש המלחמה ובא הבן מהמלחמה וסיפר לאביו והשיב לכך נתכוונתי מתחלה וז"ש כי שיחת חולין של ת"ח שהוא מדבר ללצים לענוים יתן חן עי"ז וז"ש הוי מתאבק וכו' ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאר מוסר למוכיח שיזהר בעצמו עפ"י משל שנכנס חסיד א' לכרך שיש בה בתי זנות. וביקש לחקור מהות אנשי הכרך אמר אלך אל בית המוזג ששם רבים מצוין ויש להבחין מעניני הספורים ודיבורים כי הלשון הוא קולמוס הלב וכך הי' שזה סיפר מה עשה עם הזונה פ' וכן חבירו וכו' עד שחרה לו עד מאוד וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם נתנו לו כל א' מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנו' עד אח"כ עש' כמעשיה' והנמשל מובן לכך ישמור א"ע המוכיח מהכיעור והדומ' לו ודפח"ח
עוד שמעתי ממורי ביאר מוסר הכנעה נגד הגאוה למלך שהי' לו ב' בנים ושלח א' למדינה אחרת. בכבוד ולאחד שלח בבזיון כדי שילמוד הכנעה וענוה וכך הי' עד שאח"כ כבש זה עם הענוה יותר מדינות מחבירו ע"י כבוד ומלחמה והוא ע"י מעשה רב ודפח"ח.
עוד שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה והקשה והעולה שלפעמי' הכנסת אורחים הוא ביטל תורה או ספורי ל"ה וכו' מ"מ גדולה הכנסת אורחים.
שמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן פי' על דברי הרב הנ"ל שיכוין בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה דמעל"ד שיצא ממדת הגבורה שלא ללמד חוב על בני עולם רק שיכנס ברחמים וילמד זכות על כולם גם שרואה דבר כעירות מחבירו ירגיש שהו' לטובתו שיבחין בעצמו שיש בו שמץ מנהו וישוב תשובה ממנה גם במחשבה וזה טובתו שאלו הי' יחיד הי' סובר שהוא חסי' משא"כ עת' ונ"ל שזהו פי' לא טוב היות אדם לבדו מטעם זה רק אעשה לו עזר מן כנגדו שיבחין שיש בו שמץ מזה והבן. ולכך אם ע"י שכן רע מבלבל תפלתו או תורתו או שאר ביטול יתן לשהוא לטובתו שלא הי' בכוונה ישרה ושלחו לו ביטול זה להרגיש ולהתחזק יותר וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח והעיקר להבין שהש"י בכל מקום ובכל עסקיו א"כ גם בספורי דברי' יוכל להרגיש עניני הבורא ית כמו בלימודו ותפלתו וגם ביאר ענין נעשה ונשמע שהוא בכל אדם ובכל זמן כי ע"י עשי' כפשוטו יוכל לשמוע ולהבין איך יתנהג בו לעבודת הש"י והוא בין בתפלה יעשה עשי' כפשוטו ואח"כ ישמע וכן בתורה ע"י דביקו' עשי' יהי' אח"כ שמיעה להבין וכן בכל עניני גשמיים והבן והעיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה וסיפר מה שחלם לו כשהו' בא"י והי' נבוך אם לצאת לח"ל מחמת טעמים הכמוסים לו וכו' עד שראה בחלום שאחד סיפר לו שיש כמה רופאים הנותנין רפואת ע"י משקה מר אך זה הרופא יותר טוב שנותן רפואה ע"י משקה מתוק מדבש והוא ענין הנ"ל שע"י תענית וסגופי' והתמדת לימודו גובר העצבות ומלמד חוב על בני עולם שאינן עושין כמעשיו ומניחין חיי עולם וכו' וכמעשה דרשב"י ובנו שיצאו ממערה הנז' בש"ס דשבת עד שיצא ב"ק חזרו למערתכ' וכו' והוא רפואה ע"י מים מרים משא"כ רפואה זו בדרך זה שיתן לב אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו שהוא לתועלת עצמו וכנ"ל הוא ע"י משקה מתוקה מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם שידע שהש"י הוא בכל דבר פרטי ויתנהג כנ"ל אז הוא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף ויערב לו ויבושם ודפח"ח. עוד שמעתי מן מוהר"ן הנ"ל פי' הש"ס בת תחל' סימן יפה לבנים ונשאל טעם הדבר ופי' ע"י דקדוק א' מאי לשון בנים לשון רבים ותחלה ביאר פלוגתא דב"ש וב"ה בש"ס דיבמות דב"ש ס"ל קיום פ"ו ב' זכרים וב"ה ס"ל זכר ונקבה. כי כמו שיש הולדה בגשמי כך יש הולדה ברוחני ובעבודת הש"י והענין כי בשעה שעוסק בתורה ותפלה נק' בן וכשאינו עוסק בתורה כי אי אפשר שיהי' בתמידות אז ראוי שישמע מאחרים תורה או מוסר ואז נק' בת וז"ש שמעי בת וגו' ובזה קיים פ"ו לב"ה משא"כ לב"ש דס"ל בזכרים כי יש בדיבור של תורה ותפלה הנק' בן יש ב' וב' בחינות של מחשבות כגון פי' המלה של ברוך וזה נק' מחשבה תתאה ועו' יש הכוונה השייך לברוך בסוד הוי' ע"ב ק"ל ה' רוכב על עב ק"ל וזה נק' מחשבה עלאהצ והוא ב' בנים ובזה קיים פ"ו לב"ש מדת הגבורה משא"כ לב"ה מדת החסד סגי בן ובת כנ"ל והנה לולי בחי' הבת הי ' סובר מאחר שהוא מדריגת הבן אין למעלה ממדריגתו משא"כ ע"י בחי' בת יש לידע שיש גבוה מעל גבוה שומר. וז"ש בת תחלה ר"ל בכל מדריגה שיש לו יתן לב לידע שעדיין הוא בבחי' בת ואז הוא סי' יפה לבנים שילך ממדריגה למדריגה הנק' בני"ם והבן ודפח"ח.
עוד שמעתי ממנו וקוי ה' יחליפו כח כי ע"י מחשבה רעה או זרה יוכל לעבוד ה' כגון וכו'. וז"ש יחליפו רע בטוב כדי שיהי' להם כח לעבוד ה' וכו' ודפח"ח. שמעתי ממנו איך לעצור נקביו אם נתעורר לו באמצע תפלה עכ"פ יעצור מלהתפלל ויחשוב שיש נק' קטנים ויש גדולים כי הקטנים להראותו שהוא בקטנות ולמתקן וכו' וגדולים להתגדל ולהתפאר נתכוין לכך מראין לו זה שישפיל א"ע וזהו שאחז"ל ותתחלחל המלכה שנצרכה לנקבי' והענין וכו'. וזה צריך לפנים דהפוסקי' כ'
סיום התורה בפסוק ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית בראאת השמים ואת הארץ וגו' דאי' בש"ס דברכו' ועתה מה ה' אלדיך שאל ממך כי אם ליראה אטו יראה מלתא זוטרת' היא והא כתיב יראת ה' היא אוצרו ומשני אין לגבי משה זוטרתי היא והקושיא מפורסמת הא משה אמר זה לישראל ולהם אינו זוטרתי ועדיין הקושיא במקומ' ובארתי זה במ"א כי מרע"ה פתח צינור היראה לאנשי דורו ואח"כ נסתם הצינור וז"ש אין לגבי דמשה זוטרתי היא ר"ל אנשי דורו שהיו לגבי דמשה אתו עמו בדור א' הי' זוטרתי ואח"כ הדרא קשה כי יראת ה' אוצרו והבן.
והנה בזוהר בראשית דף י"א ע"ב וז"ל בראשית ברא אלדי' פקודא קדמאה דכלא יראת ה' דאקרי ראשית דכתיב ראשי' חכמה יראת ה' ועל פקודא דא אחקיי' כל עלמא וכו' ודא עיקרא ויסוד' דכל שאר פקודין דאוריית' וכו' ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה ברא אלדי' את השמים ואת הארץ וכו' ובזה יובן לכל המורא אשר עשה משה ר"ל שהוא עשה ופתח צינור היראה והמורא לכל ישראל וכמאמ' הש"ס אין לגבי משה יראה זוטרתי וכ"ת שבאמת היא זוטרתי לכך א' בראשית שהוא היראה ברא אלדי' את השמי' ואת הארץ שהיא עיקר ויסוד כל פקודי אורייתא אלא לגבי דמשה שהי' רב כחו וידו החזקה היתה זוטרתי ולעולם יראת ה' היא אוצרו וק"ל וזה נ"ל פי' הפסוק החכם עיניו בראשו וכי מי שאינו חכם אין עיניו בראשו ונראה כי יראה אותיות ראי' והחכם עיניו שהם הראי' והיראה בראשו בתחלתו קודם החכמה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וז"ש בראשו בתחלתו וכמ"ש חז"ל כל שיראתו קדמה לחכמתו מתקיימת וק"ל וז"ש אשר עשה משה לעי"ני כל ישראל שהראי' והיראה שתהי' בראש החכמים שהם ישראל הי' ע"י משה שעשה זה וק"ל.
תם ונשלם ספר דברים בעזרת האל
בתם לבבי ובנקיון כפים עשיתי זאת ב"ה הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה