{
    "title": "Shabbat HaAretz",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shabbat_HaAretz",
    "text": {
        "Introduction": [
            "<small>רָאשֵׁי־פְּרָקִים עַל עֵרֶךְ הַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל בְּחַיֵּי יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וּבִתְחִיַּת הָאֻמָּה, הָאָרֶץ וְהַתּוֹרָה, בְּאוֹר ד', חֵי הָעוֹלָמִים</small>",
            "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב', ז' כ\"ג)",
            "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וַדַּאי בָּאָרֶץ הֵם גּוֹי אֶחָד, עִמָּהּ אִקְּרוּן אֶחָד וְלֹא אִינוּן בִּלְחוֹדַייהוּ. (זהר ויקרא צ\"ג ב')",
            "הַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל בַּזְּמַנִּים, מִתְיַחֲסִים זֶה לָזֶה, כְּמוֹ הַחַמָּה וְהַלְּבָנָה בָּעוֹלָם וּכְמוֹ יִשְׂרָאֵל וְהָאָדָם בַּנְּפָשׁוֹת, – יַחַס הַפְּרָט וְהַכְּלָל, שֶׁהֵם, בְּמוּבָנָם הָעַצְמִי הַיּוֹתֵר חַי וְיוֹתֵר רוּחָנִי, צְרִיכִים זֶה לָזֶה: פְּרָט הַצָּרִיךְ לַכְּלָל וּכְלָל הַצָּרִיךְ לַפְּרָט.",
            "\"מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלהִֹים קְרֹבִים אֵלָיו!\" – סְגֻלָּתָהּ שֶל כְּנֶסֶת־יִשְָׂראֵל הִיא, שֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַהֲוָיָה כֻּלָה בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה שֶׁל קֹדֶשׁ: בְּכָל עֹז־חַיֶּיהָ הִיא מַכֶּרֶת, שֶׁהַחַיִּים שָׁוִים הֵם אֶת עֶרְכָּם רַק בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהֵם אֱלהִֹיִּים, וְחַיִּים שֶאֵינָם אֱלֹהִיִּים אֵינָם שָׁוִים לָהּ מְאוּמָה. הִיא יוֹדַעַת עוֹד, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין חַיִּים אֶלָּא אֱלֹהִיִּים, וְחַיִּים שֶׁאֵינָם אֱלֹהִיִּים אֵינָם חַיִּים כְּלָל, וְהַיְּדִיעָה הַזֹּאת, הַמֻּנַּחַת בְּעֹמֵק תְּכוּנַת נִשְׁמָתָהּ, מַטְבַּעַת עָלֶיהָ אֶת חוֹתַם־עֶרְכָּהּ הַמְּיֻחָד לָהּ, הַמֻטְבָּע עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד מִיחִידֶיהָ. כִּי אוֹרוֹ־וְיִשְׁעוֹ שֶׁל הַיָּחִיד תְּלוּיִים הֵם בְּמִדַּת יְדִיעָתוֹ אֶת הִתְעַמְּקוּתוֹ וְהִתְבַּלְּטוּתוֹ שֶׁל הַחוֹתָם הַכְּלָלי הַזֶּה, שֶׁל הַכָּרַת עֵרֶךְ הַחַיִּים רַק בֶּאֱלֹהִיּוּתָם, בְּתוֹךְ עֹמֶק נִשְׁמָתוֹ. \"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלהֵֹיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם\" –",
            "הַחַיִּים, ע\"פ עֵרֶך הָאֱלהִֹיּוּת שֶּבָּהֶם, אֵינָם מִתְגַלִּים אֶל הַיַּחִיד אֶלָּא בְּאוֹתָהּ מִדָּה, שֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת נִשְׁאָף בְּכָל הֲוָיָתוֹ בְּתוֹכִיּוּתָהּ שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה, לִהְיוֹת מֻזְהָר מִזֹהַר נִשְׁמָתָהּ־הָעֶלְיוֹנָה, הַחַיָּה וְקַיֶּמֶת בְּהַכָּרַת הַיְקַר הָאֱלֹהִי שֶל הַחַיִּים מִתּוֹך פְּנִימִיּוּתָהּ הַכְּלָלִית. ",
            "טֶבַע הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת־ישְׂרָאֵל הוּא אֱלֹהִיּוּתָהּ. לֹא בְּחִירָתָהּ גָּרְמָה לָהּ אֶת יִתְרוֹנָהּ הָאֱלהִֹי, לאֹ מִצַּד מַעֲשֶיהָ הַפְּרָטִיִּים, לאֹ בְצִדְקָתָהּ וְיֹשֶר־לְבָבָהּ בָּאָה אֶל מַעֲלָתָהּ: תְּכוּנַת־גִּזְעָהּ, הַגּוּפָנִי וְהָרוּחָנִי, עָשְׂתָה לָהּ אֶת חֵילָהּ וְאֶת עֻזָּהּ בֶּאֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא בִּבְחִירָה לָקְחָה אוֹתוֹ וְלֹא תּוּכַל כָּל קַלְקָלָה שֶׁל בְּחִירָה לְאַבְּדוֹ. יֵש לָהּ, אָמְנָם, לְהַבְּחִירָה מָבוֹא גָּדוֹל בְּכָל סְגֻלָּה טִבְעִית, בִּהְיוֹתָהּ טוֹבָה תּוּכַל לְפַנְּקָהּ, לְעַדְּנָהּ, לְהוֹצִיאָהּ לַפֹּעַל בְּאֹפֶן שָׁלֵם וְחָשׁוּב, וְכֵן בִּהְיוֹתָהּ רָעָה וּשְׁפָלָה תּוּכַל לְהַחְשִׁיךְ אֶת הַמָּאוֹר שֶׁבַּסְגֻלָּה הַטִּבְעִית וְלַעֲכרֹ אֶת זָהֳרוֹ, לְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב לְבַל יָחוּשׁ אֶת הָעשֶֹר הָרוּחָנִי הַצָּפוּן בְּתוֹךְ חַיֵּי־הַנְּשָׁמָה. אֲבָל לאֹ יוּכְלוּ טִמְטוּם־הַלֵּב וְהַחְשָׁכַת הַמָּאוֹר לְהִמָּשֵׁךְ לְעוֹלָם. הַסְּגֻלָּה הַטִּבְעִית בְּטוּחָה הִיא בְּקִיּוּמָהּ וּבְהִתְעוֹרְרוּתָהּ לִתְחִיָּה.",
            "סְגֻלַּת הָאֻמָּה, – הַטּוּב הָאֱלהִֹי הַטָּבוּעַ בְּקִרְבָּהּ, סֵדֶר־הָעוֹלָם, הַחַיִּים הַיְשָׁרִים וְהַטוֹבִים הַמַּתְאִימִים אֶל הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר, הַשֶּׁקֶט וְהַשָּׁלְוָה, הַחֵן וְהָאמֵֹץ הַמְּמֻלָּאִים בְּהִסְתַּכְּלוּת אֱלהִֹית מַקֶּפֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהִיא נִמְצֵאת בְּנִשְׁמַת־הָאֻמָּה, – אֵין חַיֵּי הַחוֹל יְכוֹלִים לְהוֹצִיאָהּ מִן הַכֹּח אֶל הַפֹּעַל. חַיִּים אֵלֶּה בִּמְהוּמָתָם הַמַּעֲשִׂית הַתְּכוּפָה מַסְתִּירִים הֵם אֶת הַהוֹד הָרוּחָנִי שֶל הַנְּשָׁמָה הָאֱלהִֹית, וּמְעַכְּבִים אֶת הַזְרָחַת אוֹרָהּ הַבָּהִיר וְהַיָּשָׁר לְתוֹךְ הַמְצִיאוּת הַחִלּוֹנִית הַשּׁוֹלֶטֶת. דְּחִיפַת הַגִּדּוּל וְהַהִשְׁתַּלְּמוּת שֶׁל הַחַיִּים צְרִיכָה שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפֹּעַל עַל־יְדֵי נְתִינַת־רֶוַח, שֶׁל הַפְסָקָה וְהִתְנַעֲרוּת, מִמְּהוּמַת־הַחַיִּים הָרְגִילָה. ",
            "הַיָּחִיד מִתְנַעֵר מֵחַיֵּי־הַחוֹל לִפְרָקִים קְרוֹבִים, – בְּכָל שַׁבָּת. \"בָּא שַׁבָּת בָּאָה מְנוּחָה\", מַתְחֶלֶת הַנֶּפֶש לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכְּבָלֶיהָ הַקָּשִׁים, \"בְּיוֹם הָנִיחַ ד' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ\", וּמְבַקֶּשֶׁת הִיא לָהּ אָז נְתִיבוֹת עֶלְיוֹנוֹת, חֲפָצִים רוּחָנִיִּים, כְּפִי טֶבַע־מְקוֹרָהּ, \"טוֹב לְהֹדוֹת לַד' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבּקֶֹר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.\" \"בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעלָֹם!\" יוֹם קָדוֹשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ תִּתְגַּלֶּה נְטִיַּת הָאֻמָּה – הַנְּטִיָּה שֶׁל הַחַיִּים הַאֱלהִֹיּים כְּמוֹ שֶׁהֵם – בִּיחִידֶיהָ, אוֹת הִיא לָאֻמָּה שֶׁיֵשׁ בִּסְגֻלַּת נִשְׁמַתהּ צרֶֹךְ וִיכלֶֹת לְהִתְעַנֵּג עַל ד', – וְנעַֹם אֱלהִֹי, הַמִּתְכַּנֵּס לִנְקֻדָּה רוּחָנִית שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה, שָׁרוּי בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד מִבָּנֶיהָ.",
            "אֶת אוֹתָהּ הַפְּעוּלָה, שֶהַשַּׁבָּת פּוֹעֶלֶת עַל כָּל יָחִיד, פּוֹעֶלֶת הִיא הַשְּׁמִטָּה עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ. צֹרֶךְ מְיֻחַד הוּא לְאֻמָּה זוֹ, שֶׁהַיְצִירָה הָאֱלֹהִית נְטוּעָה בְּקִרְבָּה בְּאֹפֶן בּוֹלֵט וְנִצְחִי, כִּי מִזְּמַן לִזְמַן יִתְגַּלֶּה בְּתוֹכָהּ הַמָּאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁלָּהּ בְּכָל מְלֹא זָהֳרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יַשְׁבִּיתוּהוּ חַיֵּי־הַחֶבְרָה־שֶׁל־חוֹל עִם הֶעָמָל וְהַדְּאָגָה, הַזַּעַף וְהַתַּחֲרוּת אֲשֶׁר להֵם, לְמַעַן תּוּכַל לְהִתְַגלֹּות בְּקְִרבָּהּ פְִּנימָה טָהֳַרת נִשְׁמַתהּ בִּכְלָלוּתָהּ כְּמוֹ־שֶׁהִיא. וְאִם אוֹתָהּ הָאַבִּירִיּוּת, הַמֻּכְרַחַת לְהִתְלַוּוֹת עִם כָּל סֵדֶר שֶׁל חַיֵּי־צִבּוּר קְבוּעִים, גוֹרֶמֶת לְהַקְּטִין אֶת עֲדִינוּת־הַחַיִּים הַמּוּסָרִית, וְהַנִגּוּד, הַמַּתְמִיד שֶׁבֵּין הַשְּׁמִיעָה הָאִידֵיאָלִית לַהַכְרָזָה שֶׁל חֶסֶד וֶאֱמֶת, חֶמְלָה וְרַחֲמִים, לְבֵין הַנְּגִישָׂה וְהַכְּפִיָּה וְלַחַץ הַקְּפָּדָה שֶׁל קִנְיָן וּרְכוּשׁ, הַמֻּכְרָחִים לְהֵרָאוֹת בָּעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי, גּוֹרֵם הַרְחָקָה לָאוֹר הָאֱלהִֹי מִתְּכוּנַת הַכָּרָתָהּ הַצִּבּוּרִית שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהַרְחָקָה זוֹ מְפַעְפַּעַת כְּאֶרֶס גַּם בְּמוּסָרָם שֶׁל הַיְּחִידִים, – הִנֵּה הַפְסָקָת הַסֵדֶר הַחֶבְרָתִי בִּצְדָדִים יְדוּעִים, מִתְּקוּפָה לִתְקוּפָה, מְבִיאָה לְאֻמָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא מְסֻדֶּרֶת, עַל מְכוֹנָהּ, לִידֵי עֲלִיָתָּהּ הָעַצְמִית לִמְרוֹמֵי הַתְּכוּנוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁבַּחַיִּים הַמּוּסָרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, מִצַּד הַתֹּכֶן הָאֱלֹהִי שֶׁבָּהֵם, הָעוֹמֵד לְמַעֲלָה לְמַעֲלָה מִכָּל תַּכְסִיס וְסֵדֶר חֶבְרָתִי וְהוּא מְעַבֵּד וּמַעֲלֶה אֶת הַסְּדָרִים הַחֶבְרָתִיִּים וְנוֹתֵן לָהֵם אֶת שְׁלֵמוּתָם. –",
            "\"וּכְשֵם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית שַׁבָּת לד' כָּךְ נֶאֱמַר בַּשְׁבִיעִית: שַׁבָּת לַד'.\" סְגֻלַּת הָאֶָרץ וסְגֻלַּת הָאֻמָּה מַתְאִימוֹת יַחַד. כְּשֶׁם שֶׁהָאֻמָּה הִיא מְיֻחֶדֶת לְהָרוֹמְמוּת הָאֱלֹהִית בְּמַעֲמָקֵי חַיֶּיהָ, כָּך הָאֶָרץ, אֶֶרץ ד', הִיא מַכְשִׁיָרה אֶת הָעַם הַיּוֹשֵב עָלֶיהָ בְּנַחֲלַת עוֹלָמִים, הַבָּאָה בִּבְרִית וּבִשְׁבוּעָה בְּבִטְחוֹן נֶצַח יִשְׂרָאֵל, הַמְּיֻסָּד עַל הַטֶּבַע הָאֱלהִֹי הַקָּבוּעַ בְּמַטְבֵּעַ אֶרֶץ־חֶמְדָּה נִפְלָאָה זוֹ, הַמְּזֻוֶּגֶת לְעַם זֶה אֲשֶׁר בָּחָר לוֹ יָהּ לִסְגֻלַּתוֹ. נִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ יַחְדָּו פּוֹעֲלוֹת אֶת יְסוֹד הֲוָיָתָן, תּוֹבְעוֹת אֶת תַּפְקִידָן, לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת עֲרִיגַת קְדֻשָּׁתָן, בִּשְׁנַת־שַׁבָּתוֹן. הָעַם פּוֹעֵל בְּכֹחוֹ הַנַּפְשִׁי עַל הָאָרֶץ, זְרוֹעַ ד' מִתְגַלָּה עַל־יְדֵי הַשְׁפַּעֲתוֹ הָרוּחָנִית, וְהָאָרֶץ פּוֹעֶלֶת עַל הָעַם, לְהַכְשִׁיר אֶת תְּכוּנָתוֹ לְפִי חֵפֶץ חַיִּים אֱלֹהִיים שְׁלֵמִים בתְַּבנְיִתָם.",
            "– שְׁנַת שַׁבָּתוֹן מֻכְרַחַת הִיא לָאֻמָּה וְלָאָרֶץ!",
            "שְׁנַת שֶׁקֶט וְשָׁלְוָה, בְּאֵין נוֹגֵשׂ וְרוֹדֶה, \"לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד',\" שְׁנַת שִׁוְיוֹן וּמַרְגעַֹ, הִתְפַּשְּטוּת הַנְּשָׁמָה בְּהַרְחָבָתָהּ אֶל הַישֶֹּׁר הָאֱלהִֹי הַמְּכַלְכֵּל חַיִיּם בְּחֶסֶד, אֵין רְכוּשׁ פְּרָטִי מְסֻיָּם וְלֹא זְכוּת קַפְּדָנִית, וְשָׁלוֹם אֱלֹהִי שׂוֹרֵר עַל כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ. \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.\" אֵין חִלּוּל־קֹדֶשׁ שֶׁל קַפְּדָנוּת רְכוּשׁ פְּרָטִי בְּכָל תּוֹצְאוֹת־יְבוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה זוֹ, וְחֶמְדַת־הָעֹשֶׁר, הַמִּתְגָּרָה עַל־יְדֵי הַמִּסְחָר, מִשְׁתַּכַּחַת \"לְאָכְלָה – וְלאֹ לִסְחוֹרָה\". עַיִן־טוֹבָה וְהוֹקָרָה נֶאֱמָנָה בָּאָה לְכָל בִּרְכַּת ד' אֲשֶׁר בִּפְרִי־הָאָרֶץ, \"לְאָכְלָה – וְלאֹ לְהֶפְסֵד\". וְהָאָדָם חוֹזֵר אֶל טִבְעוֹ הָרַעֲנָן, עַד אֲשֶׁר לאֹ יִצְטָרֵךְ לִרְפוּאוֹת לְמַחֲלוֹת, שֶׁהֵן בָּאוֹת בְּרֻבָּן עַל־יְדֵי הֲרִיסַת הַמִּשְׁקָל שֶׁל הַחַיִּים, בְּהִתְרַחֲקָם מִטָּהֳרַת הַטֶּבַע הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי \"לְאָכְלָה – וְלאֹ לִמְלוּגְמָא, וְלאֹ לִרְפוּאָה, וְלאֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָה אַפִּיקְטֶוְזִין\". רוּחַ קְדֻשָּׁה וַאֲצִילוּת שָׁפוּךְ עַל פְּנֵי כָּל, \"שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, – שַׁבָּת לַד'!\".",
            "בְּשָׁנָה זוֹ מִתְגַּלֶּה צִבְיוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלִיל הוֹדָהּ, בִּמְקוֹר רוּחָהּ הָאֱלֹהִי. וְהֶאָָרה זוֹ, הַבָּאָה אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים, מוֹשֶׁכֶת אַחֲֶריהָ עֲלִיּוֹת אִידֵיאָלִיּוֹת אֱלֹהִיּוֹת, שֶׁבְּהֶכְשֵׁרָן הָאִטִּי שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הֵן הוֹלְכוֹת וְכוֹבְשׁוֹת לָהֵן מָקוֹם בַּחַיִּים, עַד שֶׁהַשְׁקָפוֹת־הַחַיִּים הַנוּבְֹעותֹ מִמֶּנהָ נעֲַשוׂתֹ יותֵֹר וְיותֵֹר קְבועּותֹ ומְּסֻימָּותֹ ופּועֲֹלותֹ, עַד בֹּא תְּקוּפָה יוֹתֵר אֲרֻכָּה, יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, שֶׁהִיא מַסְפֶּקֶת כְּבָר לְהַעֲלוֹת לאֹ אֶת אִישֵׁי־הָאֻמָּה הַיְּחִידִים וְלאֹ רַק אֶת כְּלָלוּתָהּ בַּדּוֹר הָהֹוֶה הַיְחִידִי כִּי־אִם אֶת הַדּוֹרוֹת שֶׁלָהּ. – הַיּוֹבֵל, זוֹהִי תְּקוּפָה הֲרַת־עוֹלָם, הָעֲרוּכָה מִיְּסוֹד הַחֹפֶשׁ הָאֱלהִֹי הָעֶלְיוֹן.",
            "סֵדֶר־הַחַיִּים שֶׁל שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה הוּא ע\"פ הַחֵפֶץ הַפְּנִימִי הַטִּבְעִי שֶׁל תְּשׁוקַּת הַטּובֹ והְַצדֶֶּק, הַשִּׁויְוןֹ והְַמְּנוחָּה, שׁהַהַכרָָּה הָאֱלהִֹית וּתְשׁוּקָתָהּ מַטְבִּיעָה בְּקֶרֶב הַאֻמָּה, אֲשֶׁר אֵין זֶה לָהּ תְּכוּנָה חִקּוּיִית, דָּבָר מְלֻמָּד מִן הַחוּץ, כִּי־אִם נַחֲלָתָהּ הַטִּבְעִית מִמְּקוֹרָהּ עַצְמָהּ. אֲבָל מְקֹור יִשְָׂראֵל כְּשֶׁמִתְגַלֶּה בְּטָהֳרֹו אֵינֶנּוּ עֹומֵד עַל עָמְדֹּו, מִתְגַבֵּר הוּא תָּמִיד וּמִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ. מַקְנֶה הוּא לעַצְמוֹ אֶת אֹמֶץ הַפְּעוּלָה וְכֹחַ הַהַשְׁפָּעָה וְסוֹפֵג לְתוֹכוֹ אֶת הָעִלּוּי שֶׁל הַבְּחִיָרה הַטּובֹהָ, הַתְּשׁובּהָ הַטְּהורָֹה, הַמִּתְגבַּרֶֶּת בתְִּגבְרֶֹּת הָאֱלהִֹיוּתּ שֶׁל הַחַיִּים כְּפִי מְקוֹר יִשְׂרָאֵל . נִמְשָׁךְ הוּא וְהוֹלֵךְ בִּקְדֻשָּׁתוֹ בְּכָל מֶשֶׁךְ הַזְּמַן שֶׁל הַפְּרָקִים, \"מוֹנִין שְׁמִיטִין לְקַדֵּשׁ יוֹבְלִין,\" לְהַכְשִׁיר אֶלָיו אֶת הַחַיִּים. \"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.\" וּמִצִּנּוֹר־הַחַיִּים שֶׁל הַיּוֹבֵל, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּמַעֲלוֹת שְׁלַבָּיו וּמִתְפַשֵּׁט עַד בֹּאוֹ אֶל חַיֵּי הַאֻמָּה בְּצִבְיוֹנָם הַפְָּרטִי, יוֹנֶקֶת הִיא הַשְׁמִטָּה וּמִתְמַלֵּאת אֶת זִיוָהּ הַשָׁלֵם וְהָרַעֲנָן, – הַמִּתְגַּלֶּה בָּה מִתְּשׁוּקָתָה אֶל הַסֵּדֶר הָאֱלהִֹי שֶׁיָּחוּל בִּמְלאֹ כָּל הַיְקוּם וְלאֹ רַק בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה, לְבַדָּהּ.",
            "וְהוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה הוּא הָרוּחַ, עַד שֶׁנִצְבָּר כֹּח גָּדוֹל וְעָצוּם, שֶׁיֵשׁ בּוֹ דֵּי אוֹנִים לֹא רַק לְגַלּוֹת אֶת הַטּוֹב שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּמְזֻמָּן בְּאוֹצָר חַיֵּי הַאֻמָּה, לִשְׁמוֹר אֶת צִבְיוֹן־הַחַיִּים, כְּמִדָּתָהּ שֶׁל הַשְּׁמִטָּה, כִּי־אִם גַּם לְיַשֵּׁר אֶת הַמַּעֲקָשִׁים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁל הֶעָבָר וּלְהַעֲמִיד אֶת מַצַּב חַיֵּי הַאֻמָּה ע\"פ הֲוָיָתָהּ הַמְקוֹרִית, לְהָשִׁיבָם לִימֵי־הָעֲלוּמִים בְּרַעֲנָנוּת מַטָּעָהּ, וּלְגַלּוֹת לֹא רַק מַה שֶּׁגָנוּז בְּטִבְעָהּ שֶׁל נִשְׁמַת הַאֻמָּה בָּפֹעַל כִּי־אִם מַה שֶּׁמֻּכְשָׁר לְהִגָּלוֹת וּלְהָאִיר בְּקִרְבָּהּ, עַל־יְדֵי עֶזְרַת הִתְגַּלּוּת הַהַטָּבָה הַבְּחִיִרית שֶׁלָּהּ, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהָעִיר אֶת הַהִתְרוֹמְמוּת הַיּוֹבְלִית.",
            "הַאֻמָּה נוֹתֶנֶת אוֹת, שֶׁהִכְשִׁירָה אֶת עַצְמָהּ, בִּימֵי הִתְגַּלּוּת סְגֻלַּתָהּ הַטִּבְעִית, אֶל הָעֶלְיוֹנִיּוּת הָרוֹמֵמָה הַזֹּאת, שֶׁכִּשְׁרוֹנָהּ יוּכַל לְהָגִיעַ לָהּ בַּהַכָָּרה הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל אֱלֹהִיּוּת הַחַיִּים, וְהַהַכָָּרה מִתְעוֶֹרֶרת, שֶׁיֵּשׁ רוּחַ חֲדָשָׁה הַמְּבַשֶּׁרֶת צָבָא רַב, \"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.\" רוּחַ אֵל עֶלְיוֹן שֶׁל הַסְּלִיחָה הַכְּלָלִית, הַפֹּגֶשֶׁת אֶת כָּל יָחִיד בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְעַלָּה כָּאן בִּקְדֻשַּׁת הַיּוֹבֵל לְצִבְיוֹן כְּלָלִי, בְּהִתְלַבֵּשׁ הַאֻמָּה בְּרוּחַ סְלִיחָה וּתְשׁוּבָה לְיַשֵּׁר אֶת כָּל עִוּוּתֵי הֶעָבָר. \"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ,\" \"מר\"ה עַד יוֹם־הַכִּפּוּרִים לאֹ הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵיהֵם וְלאֹ מִשְׁתַּעְבְּדִים לַאֲדוֹנֵיהֵם. אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים תָּקְעוּ ב\"ד בַּשׁוֹפָר, נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵיהֶן וְשָׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן\" (ראשׁ הַשׁנה ח:). אֵין הַדְּרוֹר הַזֶּה פּוֹרֵץ כְּהַר־פְּרָצִים, כִּי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ הוּא מִן הַקֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, אֵינֶנּוּ יוֹצֵא בְּתוֹר יוֹצֵא־דֹּפֶן מִתּוֹךְ הַמַּעֲגָל הַחֶבְרָתִי הַמְּסֻדָּר, כִּי מִתּוֹכוֹ וּמֵעַצְמוּתוֹ הוּא נוֹבֵעַ, מִתּוֹךְ סֵדֶר־הַחַיִּים שֶׁל הַתְּקוּפוֹת הַקְּצָרוֹת הַקְּדוּמוֹת, עַד הַגִּיעוֹ לִידֵי מִדָּתוֹ זוֹ, שֶׁהוּא מַתְחִיל לְהִתְרוֹמֵם בִּפְעֻלַּת כִּשְׁרוֹנָהּ שֶׁל הַאֻמָּה בְּהִתְגַּלּוּתָהּ הַבְּחִירִית, – בְּתִקּוּן הָעִוּוּתִים שֶׁל הֶעָבָר. ",
            "אִם יָרְדוּ יְחִידִים מֵהָאֻמָּה מִמַּדְרְגַת־הַחַיִּים, הַמְּלֵאִים אוֹר־קֹדֶשׁ וָחֹפֶשׁ, וְיֵעָשׂוּ לַעֲבָדִים בְּשָׁכְחָם אֶת עֶרְכָּם הָאֲצִילִי, וְ\"אֹזֶן שֶׁשָׁמְעָה עַל הַר סִינַי: ‘כִּי לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים' – וְהָלָךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ,\" הִנֵּה בָּאָה הֲשָׁבַת הַכָּבוֹד הָאִישִׁי וְחֵרוּתוֹ, מִתּוֹךְ זֶרֶם־חַיִּים שֶׁל קְדֻשַּׁת עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ מֵהַמָּקוֹר הַיוֹתֵר עֶלְיוֹן, שֶׁמִּמֶּנּוּ הַאֻמָּה יוֹנֶקֶת אֶת אוֹר נִשׁמָתָהּ, – וּדְרוֹר נִקְרָא בָאָרֶץ לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ. וּלְעֻמַּת אִי־שׁוְיוֹן־הַמִּשְׁקָל שֶׁל מַצַּב הָרְכוּשׁ הַקַּרְקַעִי, שֶׁהוּא בָּא מֵרִפְיוֹן יָדַיִם וְרוּחַ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, הַמַּכְשִׁילוֹת אֶת כּחֹוֹ, עַד שֶׁהוּא יוֹרֵד מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, – בָּאָה הֲשָׁבָה, הַמַּתְאֶמֶת כְּפִי עֶרְכָּהּ שֶׁל הַאֻמָּה בְּרֵאשִׁית מַטָּעָהּ, בָּרְכוּשׁ הַיְּסוֹדִי הַזֶּה לְאוֹתָם אֲשֶׁר הִכְבִּידָה עֲלֵיהֶם תִּגְרַת הַחַיִּים וַתְּעַוֵּת אֶת מִשְׁקָלָם, \"בִּשְׁנַת־הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ.\"",
            "וְדַוְקָא בִּתְעוּפָה מְלֵאָה חַיִּים כְּמוֹ אֵלֶּה מִתְרוֹמֶמֶת הַאֻמָּה לִרְכֹּס אֶת חַיֶּיהָ עִם חַיֵּי הָאָדָם בִּכְלָלוֹ, ע\"י אֶמְצָעוּתָם שֶׁל אִישִׁים יְחִידִים – הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים – הָעוֹמְדִים בִּכְלָלוּתָם בְּתוֹךְ הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַכְּלָלִית וּמְַרִגּישִׁים בְּקְִרבָּם גַּם־כֵּן יָחָשׂ מְֻיחַד אֶל נְטִיֹּותֶיהָ הָרַעֲנָנוֹת וּשְׁאִיפוֹתֶיהָ הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל הָאֻמָּה, וְדַוְקָא אָז מִתְכַּנֶּסֶת בָּהּ הַתַקִּיפוּת הַפְּנִימִית לִדְחוֹק אֶת הַחֵלֶק הַסִּיגִי שֶׁבְּעַצְמָהּ, כְּדֵי שֶׁיָאִיר יֶפָה הַמָּאוֹר הַכְּלָלִי הַמַּבְהִיק. \"אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג וְלֹא גֵּר תּוֹשָׁב נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג\" (ערכין).",
            "כָּל אֵלֶּה יַחַד הֵם סִימָנֵי־חַיִּים עֶלְיוֹנִים, שֶׁצְּרִיכָה לְגַלּוֹתָם אֻמָּה זוֹ, שֶׁמּוּסָר־לְאֻמִּי אֱלהִֹי כָּזֶה חַי בְּקִרְבָּהּ, וְנָכוֹן הוּא לְפָנֶיהָ, בִּהְיוֹתָהּ מְבֻנָּה בְּכָל תַּכְסִיסֶיהָ בְּרוּם עִלּוּיָהּ הַמְּדִינִי \"כְּשֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ,\" – לְמַעַן יַעֲלֶה בְּיָדָהּ תַּכְסִיס הִתְגַּלּוּת הַהַכָּרָה שֶׁל הַיֹּשֶׁר הָאֱלֹהִי, הָעֹומֵד לְמַעֲלָה מִסְּגֻלָּתָה הַמּוּכָנָה עִמָּהּ מִכְּבָר, הַשֹּׁומֶֶרת עַל תַּפְקִידֶיהָ שֶׁלּאֹ יֵרְדוּ וְלאֹ יִמָּחוּ כָּלִיל.",
            "כְּשֶׁהַבְּחִיָרה הַמְקֻלְקֶלֶת מַשְׁקַעַת אֶת אֹור עִלּּוי הַחִַיּים שֶׁל \"רְחוֹבוֹת־הַנָּהָר,\" הַהוֹלֵךְ וּמִשְׁתַפֵּךְ גַּם מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל, הִיא פּוֹגֶמֶת אֶת יְסוֹד הַסְּגֻלָּה הַטִּבְעִית. אִי־אֶפְשָׁר לָהּ אָמְנָם לְהַכְּחִידָהּ, אֲבָל בְּיָדָהּ לְהַשְׁקִיעָהּ בְּמַעֲמָקִים, עָמוֹק־עָמוֹק, עַד אֲשֶׁר תֵּעָלֵם זְמַן רַב, עִדָּן וְעִדָּנִים, וְהָעַם יְקַו לְאוֹר וָאַיִן, עַד בֹּא עֵת־קֵץ. ",
            "הַתּוֹרָה, בְּדֵעוֹתֶיהָ חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ, לְחַיֵּי הַיָּחִיד וְהַצִּבּוּר, הִיא הָאַסְפַּקְלְַרָיא הַמְאִיָרה, שֶׁבְּתֹוכָהּ מִשְׁתַקֶּפֶת כָּל מַעֲלַת רוּחַ הַאֻמָּה, בֵּין הָרוּחַ הַסְּגֻלִּי הַטִּבְעִי שֶׁל הַשְּׁמִטָּה וּבֵין רוּחַ עֶלְיוֹן רוּחַ אֱלהִֹים־חַיִּים שֶׁל הַיּוֹבֵל, הַמִּתְגַּלֶּה בְּהִתְגַּלּוּתָהּ הַבְּחִירִית. כָּל־זְמַן שֶׁהִיא מִשְׁתַּמֶּרֶת, בְּרוּחָהּ וּבְפָעֳלֶיהָ, בְּתוֹךְ הַאֻמָּה וְהָאָרֶץ וְסִדְרֵי־הַחֶבְרָה, הֲרֵי הִיא נוֹתֶנֶת עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לָעָם. הַדְּבֵקוּת־בֶּאֱלהִֹים הָרַעֲנָנָה מְשַׁעֲשַׁעַת הִיא אָז אֶת נִשְׁמַת־הַחַיִּים שֶׁלּוֹ וּמַרְנֶנֶת אֶת הַלֵּב שֶׁל כָּל פְּרָט. הִיא הוֹלֶכֶת וְזוֹרֶמֶת עַל אוֹר הָאֱמוּנָה הָאֱלֹהִית ע\"פ הַכָָּרתָהּ שֶׁל הַאֻמָּה מִצַּד נִשְׁמַת סְגֻלָּתָהּ הַטִּבְעִית, אֲשֶׁר בֵּירוּרֶיהָ הַתּוֹלַדְתִּיִּים שֶׁהִיא מְעֻטֶּרֶת בָּהֶם, בְּנִזְרֵי יְשׁוּעָה מִדּוֹר־דּוֹרִים, הֵם מַכְשִׁירִים אֶת הַכָּרָתָהּ הָאֱלֹהִית הַמְּיֻחֶדֶת לְפִי צִבְיוֹנָהּ הַפְּרָטִי. וְהַהַכָּרָה הַמְּיֻחֶדֶת הַזּוֹ הוֹלֶכֶת וּפוֹעֶלֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְפַּעֶלֶת מֵהַטּוֹב הַכְּלָלִי שֶׁל אוֹר אֱלֹהִים, שֶׁבָּאָדָם וּבָעוֹלָם, הִיא מְטִיבָה אוֹתוֹ, מְסַגֶּלֶת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ בְּהַטְבִּיעָהּ בּוֹ אֶת צִבְיוֹנָהּ הַפְּרָטִי, וּמַכְשִׁירָתוֹ בָּזֶה לְמַלֵּא חַדְרֵי כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ בְּרִגְשֵׁי־טֹהַר וְחֶדְוַת־יֹשֶׁר הַמְּבֻסָּסִים בְּנִצְחִיּוּתָם בְּעֶדְנָם הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא מַצִּילָם מִכָּל יֵאוּשׁ וּמְשַׂגְּבָם יֶשַׁע עֲדֵי עַד.",
            "עוֹלָה הִיא הַאֻמָּה בְּרוּם מַעֲלוֹתֶיהָ אֵלֶּה – כְּשֶׁהִיא מַכֶֶּרת אֶת רוּחָהּ הַעַצְמָי. הַכָּרָה זוֹ הִיא מְבִיאָה אוֹתָהּ לְהֵעָטֵר בְּגֹדֶל לֵבָב בְּתוֹרַת־אֱלֹהִים אֲשׁר עִמָּדָהּ, הִיא מַרְכִּיבָתָהּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. וְעַד כַּמָּה שֶׁיִּהְיוּ חַיֵּי כָּל הַסְּבִיבָה כֻּלָּהּ בִּלְתִּי־מֻכְשִָׁרים אֹו מְנֻגָּדִים לְאוֹתָהּ הָרוֹמְמוּת הָאֱלהִֹית, שֶׁרוּחַ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵף אֵלֶיהָ, לאֹ תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָם, וְאֶת דַּרְכָּהּ תֵּלֵךְ לָבֶטַח. אָז תְּעוֹרֵר אֶת סְגֻלַּת־טִבְעָהּ וְאֶת הוֹד חֵיל בְּחִירָתָהּ אַחֲרֶיהָ. הַשְּׁמִטָּה וְהַיּוֹבֵל יַחְדָו יִהְיוּ תַּמִּים עַל רֹאשָׁהּ וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה לְעֻמָּתָהּ בְּחֵילָהּ הָרוּחָנִי הָאָצוּר בְּקִרְבָּהּ, הַמַּתְאִים לְחֶדְוַת הַשְּׁמִטָּה וְרִנְנַת הַיּוֹבֵל. \"וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלשֹׁ הַשָּׁנִים.\" \"יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגּרְֹנָה.\" \"לָבְשׁוּ כָרִים הַצּאֹן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ.\"",
            "כְּשֶׁעֻמְּמָה בְּיִשְׂרָאֵל הַכַּרַת הַרוּחַ הַעַצְמִי \"זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב,\" שָׁכַח אֶת עֻזּוֹ וְגַאֲָותוֹ. הַמַבָּט הַחִיצוֹנִי עַל הַסְּבִיבָה הְָרחָבָה הַבִּלְתִּי־מְפֻתַּחַת, הַפִּרְאִית בְּטִבְעָהּ וּבִבְחִירָתָהּ גַּם יַחַד, הִשְׁכִּיחַ מִמֶּנּוּ אֶת גְּדֻלַּת סְגֻלָּתוֹ. אָז הֻסְעוּ מִן הַלֵּב תְּשׁוּקַת הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים וְעֲדָנֵיהֶם וְחֶמְדַת מְשׂוֹשָׂם וְחֵילָם בְּהִתְגַּלְּמָם בְּפֹעַל, בְּאֶרֶץ־הַחַיִּים. טָהֳרַת הַשֵּׂכֶל הַפָּשׁוּט וְהַבָּרוּר הֻשְׁבְּתָה, זִיו הַצֶּדֶק הוּעַם. אֶת עֶמְדָּתָם לָקְחוּ הַדִּמְיוֹן הַגַּס שֶׁל הַחֶבְרָה הַפְּרוּעָה וְרֶשַׁע־כֶּסֶל שֶׁל הַהֲזָיוֹת הָאֱלִילִיּוֹת וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן. בְּמַשָּׁאוֹן כֻּסְּתָה הַסְגֻלָּה הָאֱלהִֹית הַאֲצוּלָה בְּנִשְׁמַת הַאֻמָּה וְלֹא תּוּכַל עוֹד לָקַחַת לֵב חֶמְדַת חַיֵּי טֹהַר, שֶׁקֶט וָישֶֹׁר. תְּכוּנַת הַאֻמָּה בְּרִדְתָּהּ הוֹסִיפָה יְרִידָה גּם לִתְכוּנַת רוּחַ הָאָרֶץ שֶׁהוּא מַתְאִים עִמָּהּ הַתְאָמָה נִצַחַת: בְּחֻלְשַׁת נִשְׁמַת הַאֻמָּה לֹא תִּתֵּן סְגֻלַּת הַאֶָרץ אֶת תַּפְקִידָהּ. רוּחַ הָאֶָרץ, רוּחַ אֶֶרץ חֶמְדָּה הַמְלֵאָה שִׁירַת־קֹדֶשׁ וְרִנְנַת־יָהּ, יָרַד מַטָּה־מַטָּה. \"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲונָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.\" רוּחַ הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ סָפַג אֶל תּוֹכוֹ יְסוֹדוֹת רָעִים וְזָרִים, עַד אֲשׁר הֵעִיב אֶת טָהֳרָתוֹ הָעַצְמָאִית. ",
            "\"כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם.\" אַף בְּכָל הַצִּיּוּרִים הַיּוֹתֵר קְדוֹשִׁים, הַחֲתוּמִים בְּאָפְיָהּ שֶׁל הָאֻמָּה, הֻטַּל הָרַעַל, \"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂאֹ.\" וְהַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאוּ, הוֹסִיפוּ לָהּ חֳלָיִים מוּסָרִיִּים כַּבִּירִים, וַיִּהְיוּ עִם שְׁאוֹנָם הַמְּדִינִי רַק לִמְהוּמָה פְּנִימִית הַמְּהַמֶּמֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ. שְׁנֵי הַיְּסוֹדוֹת, הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר בִּבְרִיאוּתָם הֵם מוֹסִיפִים זֶה לָזֶה כָּל־כָּךְ לִוְיַת־חֵן, כָּל־כָּךְ אֹמֶץ וָעֹז, הֵחֵלוּ מַשְׁפִּיעִים זֶה לָזֶה בַּחֲלוֹתָם – לְרָעָה וְלִזְוָעָה, עַד אֲשֶׁר הֻכְרְחָה לָקַחַת מַעֲמַד הָרְפואָּה הָרַחְמָניִת־הָאַכזְרִָיהָּ, הַנתִּּוחַּ הַנוּרָֹא, הִתְרַחֲקותּ הָאֻמָּה מֵהָאָרֶץ \"וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחֲקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ.\" ",
            "בְּעֶצֶם צָרָתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָאֻמָּה, כַּאֲשֶׁר סָר מִקִרְבָּהּ שְׁאוֹנָם שֶׁל הַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וּמְהוּמָתָם הַמַּזֶּקֶת, הֵחֵל הָאוֹר הָרוּחָנִי לָשׁוּב לַעֲלֹות לְאִטֹּו בְּקְִרבָּהּ בַּמַּעֲלֹות אֲשֶׁר יַָרד. רוּחַ הָאֻמָּה הֹוסִיף לְהַעֲלוֹת־אֵבֶר כְּפִי מִדַּת שְׁבִיתָתוֹ מֵהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים לְטֻמְאָה בְּצִבּוּר מְקֻלְקַל. \"וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לאֹ תִזְנִי וְלאֹ תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ. כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים.\" \"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מרְַכבְּתֹיֶך והְכִרְַתיִּ ערֵָי ארְַצךֶ והְרַָסתְיִּ כלָּ מבִצְרֶָיך.ָ והְכִרְַתיִּ כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לאֹ יִהְיוּ לָךְ. וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלאֹ תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.\"",
            "\"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאֶָרץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקתִֹי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.\" ",
            "\"וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲונָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.\"",
            "יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה עָזַב אֶת דַאֲגָתוֹ מִכָּל עִנְיְנֵי־חוֹל מִצַּד כְּלָלוּת הָאֻמָּה. שָׂם אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ רַק בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. לִבּוֹ לֹא הָלַך עוֹד לְהַרְבּוֹת חַיִל רֶכֶב וָסוּס, כְּכָל גּוֹי עַל אַדְמָתוֹ: וּבִכְלָל לֹא הָיָה עוֹד לִכְלָל הָאֻמָּה שׁוּם עֵסֶק חָמְרִי. יַחַד עִם זֶה חָדַל לַעֲגבֹ אֶל כָּל תַּזְנוּנֵי הַגּוֹיּם הָרַבִּים. וְרוּחַ־ד' הֵחֵל לְפַעֲמוֹ לְהַשְׂכִּיל אֶל עֵרֶךְ הַאָדָם וּמַעֲלַת נִשְׁמָתוֹ, וְכֵן לְהוֹקִיר בְּיִחוּד אֶת עֶרְכָּהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה וְיִתְרוֹנָהּ הָאֱלהִֹי. הַתּוֹרָה נִתְחַבְּבָה עָלָיו מִזָּהָב וּמִפָּז רַב כְּבִימֵי־נְעוּרָיו הַטוֹבִים. עַל קְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה וְהַמִּצְוֹת יָצָא לַהוֹרֵג בְּשִׂמְחַת־לֵבָב. עֵינָיו וְלִבּוֹ, אֲשֶׁר הָיוּ בַּשָּׁמַיִם תָּמִיד, הֶעֱלוּ אֲרוּכָה לְכָל מְשׁוּבוֹת הַחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם, וּמֵעֵת אֲשֶׁר הִתְרַחֵק מֵאַרְצוֹ פָּנָה תָּמִיד אֵלֶיהָ, – אֲבָל לֹא בְּמַבָּט גַּס, לֹא כְּכָל שׁוֹכֵן־בֵּית־חֹמֶר הַמִּשְׁתוֹקֵק אֶל אֶרֶץ מְכוֹרָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַשְׂבִּיעָתוֹ לֶחֶם וּמְסַפֶּקֶת לוֹ אֶת חֲפָצָיו הַחָמְרִיִּים, כִּי בְעֵינַיִם מְלֵאוֹת חִבַּת קדֶֹשׁ הִבִּיט אֵלֶיהָ, אֶל סְגֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית, הַמַּתְאִימָה לַתְּשׁוּקָה הָאֱלהִֹית אֲשֶׁר הֵחֵלָה לָשׁוּב לְתוֹכוֹ.",
            "כֵּן הָאָרֶץ הִתְנַעֲרָה מִטֻּמְאָתָהּ. \"שִׁכּוֹרֵי־אֶפְרַיִם,\" שָׂרִים סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, אֹהֲבֵי שֹׁחַד וְרוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים, הַבּוֹעֲטִים מֵרֹב טוֹבָה, נִמְחוּ מִמֶּנָה יַחַד עִם כָּל חָסְנָה וְתִפְאַרְתָּהּ. אַחַר יָמִים רַבִּים הֵחֵלָה, אָמְנָם לִמְשֹׁךְ אֵלֶיהָ לְאִטָּהּ נִדָּחִים יְחִידִים, – אֲבָל רַק בְּכֹחָהּ לֶאֱלֹהִים, בִּקְדֻשָּׁתָהּ הָעֶלְיוֹנָה הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל חֵפֶץ חַיֵּי־חֹמֶר וּדְרִישַׁת מִשְׁטְרֵי־לְאֹם.",
            "\"קֵץ יְשׁוּעָה נִסְתַּם חָרָךְ. \"לִבָּא לְפוּמָא לאֹ גַּלְיָא.\" מִי בָּא בְסוֹד ד' לָדַעַת מָתַי הָטְהֲרוּ כָּלִיל הָאָרֶץ וְהַגּוֹי מִטֻּמְאַת־הַנִדָּה אֲשֶׁר לָהֶם, מָתַי שָׁב הָרוּח, הַמִּסְתַתֵּר בְּעַצְמוּתוֹ וְנִגְלָה בִּפְעֻלּוֹתָיו, כְּפִי מִדַּת הַכְשָׁרַת הַמַּצָּבִים הַחִיצוֹנִים הַמַּכְשִׁירִים אֶת הִתְגַלּוּתוֹ בָּאֻמָּה וּבָאָרֶץ, – אֶל טָהֳרוֹ וְחָסְנוֹ, וּמָתַי הִגִּיעָה עֵת־דּוֹדִים, אֲשֶׁר בְּהִתְחַבֵּר הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ יַחַד יִפְעַל כָּל אֶחָד מֵהֵם עַל חֲבֵרוֹ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְלאֹ כַּאֲשֶׁר הָיוּ בִּימֵי הַחֹשֶׁךְ, – אֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד־מָה. וּבְכֵן עֵינֵינוּ נְשׂוּאוֹת לַחֲזוֹת אֶת חֶבְיוֹנֵי־הַמִסְתָּרִים בִּמְקוֹם־רוֹאִים, – בַּחֲזוֹן קֵץ הַמְגֻלֶּה, אֲשֶׁר חֲכָמִים מֵאָז הִבִּיעוּ: \"אֵין לָךְ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: \"וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.\" \"וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם, וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּהֹ וְנשְֹׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה, וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשׁתֵֹיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד'.\"",
            "כָּל עוֹד שֶׁלּאֹ כָּלָה זַעַם, כָּל זְמַן שֶׁבְּמַעֲמָקֵי רוּחַ הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ לאֹ סָרָה עֲדַיִן חֶלְאָתָם מֵהֵם, הָיְתָה אָז כָּל סִבַּת פְּנוֹתָם רַק אֶל עָל, אֶל קדֶֹשׁ ד', רַק מֵרוֹב שׁוֹמְמוּתָם, מִפְּנֵי שֶׁלּאֹ הָיָה לָהֵם כָּל עִנְיָן לָקַחַת לֵב אָדָם הַחַי חַיֵּי חמֶֹר עֲלֵי אֲדָמוֹת: אֲבָל אִם יִתְגַּלּוּ אָז בְּחַיֵּי־חֶבְרָה וּמִשְׁטַר־אָרֶץ, מִיָּד יִתְגַּלֶּה רוּחַ־הָעִוְעִים אֲשֶׁר בְּחֻבָּם וְהַהַשְׁחָתוֹת הָעַתִּיקוֹת תָּשׁוֹבְנָה וּתְקִיצֵינָה. בְּכֵן נִסְתַּם עַד אָז כָּל חֲזוֹן־רוּחַ, הָאָרֶץ נִשְׁכְּחָה כְּמֵת מִלֵּב כְּלַל הָאֻמָּה, וְהַיְחִידִים, שֶׁעָלָה עַל לִבָּם לִפְנוֹת אֵלֶיהָ, לאֹ הָיָה לָהֵם כְּלָל שׁוּם עִנְיָן הַמִתְיַחֵס לְצִדָּהּ הַחָמְרִי האָרְַציִ.",
            "אֲבָל בְּמִדַּת הִתְמַלְּאוּת הַסֵּאָה שֶׁל גַּעַַרת ד' וְתֹוכַחְתֹּו, שֶׁהִיא מְֵרקָה לֹא רַק אֶת הַיְחִידִים, – שֶׁהֵם שָׁבוּ בְֻּרבָּם בִּימֵי־הִגָּלוֹת הָרִאשׁוֹנִים, – כִּי־אִם אֶת רוּחַ הָאֻמָּה בִּכְלָלהּ, וַתְּרוֹמֵם אִתּוֹ יַחַד אֶת רוּחַ הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁפַּל בִּימֵי־הָרָעָה, – בְּמִדָּה זוֹ הֵחֵלוּ דַרְכֵי צִיּוֹן הָאֲבֵלוֹת לְבָקֵשׁ אֶת תַּפְקִידָן. הָעַם אֲשֶׁר נֶעֱזַב מֵהֵן הֵחֵל לַחֲשׁוֹב עַל דְּבַר חֵפֶץ שׁוּבוֹ אֶל עָרָיו וְאֶל אַרְצוֹ, לִמְצאֹ שָׁמָּה חַיִּים שְׁלֵמִים, חַיִּים הַמְּמַלְּאִים אֶת כָּל הַפָּגוּם מִצַּד הַחֹמֶר וְהָרוּחַ, גַּם יַחַד. רַק זֶה מִקָּרוֹב הֵחֵל הָרוּחַ לְפָעֵם, בַּמִּסְתָּרִים בָּא, עוֹד סֵתֶר־פָּנִים לוֹ, מְיֻדָּעָיו הָרַבִּים לאֹ יוּכְלוּ לְהַכִּירוֹ וְיוֹדְעָיו לאֹ חָזוּ יָמָיו. אַף אִם נִרְאָה מֵרֵאשִׁית צְמִיחֲתוֹ בַּחֲזוֹן־לֵב לִקְדוֹשֵׁי־רוּחַ, – רָאוּהוּ וְלאֹ הִכִּירוּהוּ בְּעֻזּוֹ וּמַמָּשׁוּתוֹ, עַד אֲשֶׁר בִּמְסִבּוֹת הִתְהַפֵּךְ וְהִנֵּהוּ הוֹלֵךְ וְנִגְלֶה. הַשְּׂדֵרוֹת הַקְּרוֹבוֹת יוֹתֵר לַחֲפָצִים חָמְרִיִּים הִנָּן רִאשׁוֹנוֹת לְהַכִּיר אֶת פְּעָמָיו. תְּכוּנָתוֹ, הַמְּלֵאָה עִנְיָן לַחֲפָצִים חָמְרִיִּים, חֵפֶץ הָאָרֶץ, הָעֲבוֹדָה, הַסֵּדֶר וְהַמִּשְׁטָר הַחֶבְרָתִי, לאֹ זָרָה הִיא לְרוּחָם כְּמוֹ לְרוּחַ בְּנֵי עָלִיָּה הַמְּיֻחָדִים שֶׁל עַם מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרָט אֲשֶׁר שָׁכַח חַיִּים וְנָשָׁה טוֹבָה. –",
            "וְכָאן אַנְשֵׁי־לֵב נִתְבָּעִים לָבֹא לַעֲמוֹד בַּמַּעֲרָכָה, לְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת, לְרוֹמֵם רוּחַ כָּל מִתְיָאֵשׁ וּלְאַמֵּץ כָּל כּוֹשֵׁל, לִקְרוֹא בְקוֹל גָּדוֹל: \"צִיּוֹן, אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ!\". הִנֵה נִשְׁמַת אֱלֹהִים חַיִּים הָעֲלוּמָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּכָל יְמֵי הַגָּלוּת, הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּלָּה. אֶת הוֹדָהּ וְיִפְעָתָהּ הֲלֹא לֹא תּוּכַל לְגַלּוֹת רַק בּעַמָּהּ הַחַי חַיִּים שְׁלֵמִים עַל אַדְמָתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאִישׁ יְחִידִי אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל־קוֹמָה, אֶלָּא שֶׁכָּל זֶה לאֹ יִסְכּוֹן מְאוּמָה בִּלְתִּי הַמַּעֲלוֹת הָרוּחָנִיּוֹת שֶׁל חָכְמָה וַעֲנָוָה, – כָּך אֵין הַשְּׁכִינָה הַכְּלָלִית שׁוֹרָה אֶלָּא בְּעַם מָלֵא גְּבוּרָה, עֹשֶׁר, וְקוֹמְמִיּוּת, אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלֶּה יִמְצְאוּ אֶת עֶרְכָּם רַק בְּהֵעָשׂוֹתָם בְּסִיסִים לְהָאוֹר הָרוּחָנִי הָאֱלהִֹי, הַמְמֻלָּא אוֹר ד' וְעַנְוַת־צֶדֶק.",
            "בְּנֶפֶשׁ נִדְהָמָה וּבְבְִרכַּיִם כֹּושְׁלֹות מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגֹון, שֶׁל עָקַת־אוֹיֵב וְשִׁפְלוּת נְדוּדִים, בְּאֶפֶס תִּקְוָה וְנִחוּמִים בְּאַדְמַת נֵכָר, בָּאוּ אֶל הָאָרֶץ פְּזוּרֵי־גּוֹלָה, שְׂרִידִים יְחִידִים. עֵינֵיהֶם הַטְּרוּטוֹת, מֵרוֹב אֲפֵלָה שֶׁל גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה, לֹא תּוּכַלְנָה עוֹד לִסְבּוֹל אֶת כָּל תֹּקֶף הָאוֹר הַגָּדוֹל הַזָּרוּעַ בָּאָרֶץ. הַקּוֹמָה עוֹד לאֹ נֵזְדַּקְּפָה, הָרוּחַ עוֹד לאֹ נִתְעוֹדֵד, הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית עוֹד לֹא נִתְגַּלְּתָה בִּתְעוּפַת עֻזָּהּ. אֲבָל קַוִּים בּוֹדְדִים שֶׁל אוֹרָה פְּזוּרִים בְּכָל עֲבָרִים, הַקֵּץ־הַמְּגֻלֶּה הוֹלֵךְ וְקָרֵב, וְכָל אֲשֶׁר רוּחַ־ד' מְפַעֲמוֹ יָחוּשׁ לִהְיוֹת מֵהַבּוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים הַבּוֹנִים אֶת בִּנְיָן הָאֻמָּה בְּאֶרֶץ־חֶמְדַּת־עוֹלָמִים!",
            "כְּמוֹ שֶׁצְעִירָה הִיא קוֹמְמוּת עַמֵּנוּ עַל אַדְמַת הַקּדֶֹשׁ; כְּמוֹ שֶׁדַּל וְקָטָן הוּא בִּנְיָנֵנוּ לְעֻמַּת תִּקְוָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁהִיא נֶאֱדֶרֶת בִּימִין ד' רוֹמְמָה \"לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה,\" כֵּן דַק וְחָלוּשׁ הוּא הָרוּחַ הַמֻּרְגָּשׁ בְּקִרְבֵּנוּ מֵרוֹמְמוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ־חֶמְדָּה. וַהֲדַר־כָּבוֹד אֶל הַמִּתְגַּלֶּה בִּקְדֻשַּׁת הַיּוֹבֵל וְהַשְּׁמִטָּה עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, הַנּוֹתֵן עזֹ וְתַעֲצוּמוֹת לָעָם, רַק מֵרָחוֹק עוֹד יֵרָאֶה לָנוּ. אָמְנָם מְחַיּוֹת הֵן אֶת רוּחֵנוּ הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ כַּמָּה שֶׁעוֹלֶה בְּיָדֵינוּ לְקַיֵּם מֵהֵן גַּם כָּעֵת, אִם כִּי עֳדַיִן אֵין לָנוּ שׁוּם דָבָר בִּשְׁלֵמוּתוֹ. אֲבָל הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לִתְחִיַּת הַתּוֹרָה הַמְּכֻוֶּנֶת לְעֻמַּת תְּחִיַּת הָאָרֶץ: תַּלְמוּדָן שֶׁל הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ הֵחֵל לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וְנֶחְשָׁב, לְכָל עַם ד' הַמַּפְנֶה פָּנָיו אֶל אַרְצוֹ בְּרוּחַ ד' אֲשֶׁר עָלָיו, – לְחוֹבָה קְדוֹשָׁה יֶתֶר עַל הַחוֹבָה הַכְּלָלִית הַמַקֶּפֶת אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ; וּבְיוֹתֵר הֵחֵלָה חוֹבָתוֹ לְהִגָּלוֹת עַל יוֹשְׁבֵי אַדְמַת־הַקֹּדֶשׁ.",
            "תַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שִׁנּוּן הַהֲלָכוֹת בְּבֵרוּר וְהַרְחָבָה, עֲשׂוֹת סְפָרִים וְהַרְבּוֹת מֶחְקָר בָּהֵן, מְבִיאִים אֶת הַהַכָּרָה וְהָאַהֲבָה אֶל הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁכְּחוּ שְׁנוֹת־מֵאוֹת רַבּוֹת מִכְּלָלוּת הָאֻמָּה, וְאוֹר ד', שֶׁבְּכָל אוֹת וָאוֹת וּבְכָל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, מוֹפִיעַ וּמְעוֹרֵר אֶת חֵשֶׁק שְׁמִירָתָן בְּכָל פִּרְטֵיהֶן, וְהַכָּרַת צִדְקָן וּכְבוֹדָן הוֹלֶכֶת וּמִתְרַבָּה לְפִי הַגְדַּלַת תּוֹרָתָן וְהַאֲדָרָתָהּ. ",
            "וְהִנֵּה עַתָּה הִגּיעָה שְׁנַת־הַשְּׁמִטָּה לְפִי מִנְיָן הַשָּׁנִים הַמֻּחְזָק אִתָּנוּ. מֵרוֹב דַּלּוּת מַצַּב יִשּׁוּבֵנוּ בָּאָרֶץ הֶכְרֵחַ הוּא אָמְנָם לְהִסְתַפֵּק ע\"פ רוֹב בְּהוֹרָאַת־שָׁעָה, כַּאֲשֶׁר הֻסְכַּם מֵאָז ע\"פ גְּדוֹלֵי־הַדּוֹר, אֲשֶׁר נִכְנְסוּ לְתוֹךְ עמֶֹק מַצַּב הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וּבְהַרְגָּשָׁה נֶאֱמָנָה חָדְרוּ אֶל עֶרְכּוֹ בֶּעָתִיד, בְּחוּשָׁם שֶׁלאֹ לָבוּז לְיוֹם־קְטָנוֹת וְלָדַעַת כִּי מֵאֵת ד' הָיְתָה זֹאת, לָתֵת נִיר לְעַמּוֹ עַל אַדְמַת־קָדְשׁוֹ לִהְיוֹת לְפֶתַח־תִּקְוָה וּצְמִיחַת־קֶרֶן־יְשׁוּעָה, שֶׁגְּדוֹלָה הִיא חוֹבָתֵנוּ לְיַשֵּׁר אֶת מְסִלָּתָהּ, לִבְלִי תִּפְגַע מִכְשׁוֹלִים מִצַּד הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ כְּכָל הָאֶפְשָׁרִי. וְאֵין הַקב\"ה בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, וְכָל הַנֶּאֱמַר לְהַקֵּל בִּמְקוֹם מִצְוָה דְּרַבִּים וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וּשְׁעַת־הַדְּחַק, – כָּל אֵלֶּה חֻבְּרוּ יַחַד בִּשְׁאֵלָה זוֹ בְּמִדָּה מְרֻבָּה כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁאֵין לָהּ דֻּגְמָא בְּכָל הַשְּׁאֵלוֹת אֲשֶׁר נִתְעוֹרְרוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּחֵקֶר דִּין וּמִשְׁפָּט, בְּכָל מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה. אֲבָל לַמְרוֹת הַפְקָעַת־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר בְּהוֹרָאַת־שָׁעָה זוֹ יֶשְׁנָם כַּמָּה גּוּפֵי־הֲלָכוֹת, הַנִּדְרָשִׁים לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת בָּפעַֹל. גַּם נִמְצָאִים יְרֵאֵי ד' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ מְאדֹ, אֲשֶׁר מִפְּנֵי קְדֻשַּׁת חִבַּת־הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ וּמִצְוַת הַשְּׁבִיעִית, שֶׁעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל נְשׂוּאוֹת לְקִיּוּמָהּ בְּאֶרֶץ־חֶמְדָּה, אֵינָם חָסִים עַל הֶפְסֵד וָטרַֹח וְהֵם נְכוֹנִים לְקַיְּמָהּ בְּכָל כּחַֹ, – כָּדִין וְכַמִּשְׁפָט. בְּרוּכִים יִהְיוּ לַד' וּלְעַמּוֹ.",
            "וּלְבַד־זֶה הַתַּלְמוּד בְּעַצְמוֹ יָבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שִׁנּוּן הַהֲלָכוֹת יַחֲקוֹק בִּלְבָבוֹת אֶת חִיּוּבָם בָּלֵב וּמִשְּׁמִטָּה לִשְׁמִטָּה יִתְוַסְּפוּ רַבִּים, אֲשֶׁר בְּעֹז ד' בִּלְבָבָם יַרְחִיבוּ אֶת גְּבוּל הַמִּצְוָה בְּכָל הַרְחָבָתָה וּפְרָטֶיהָ, וּבְשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׁיו בְּהַר־הַקֹּדֶשׁ הָעֹז וְהַתַּעֲצוּמוֹת אֲשֶׁר לְעַם־ד' בֶּעָתִיד יוֹסִיפוּ אֶת הַיְּכֹלֶת לְקִיּוּמָהּ הַגָּמוּר וְהַמְּשֻׁכְלָל. ",
            "מֵרוּחַ ד' הַחוֹפֵף עַל עַמּוֹ וְאַרְצוֹ תָּחֵל קְדֻשַּׁת הַשְׁמִטָּה וְתִפְאֶרֶת זִיו כְּבוֹדָהּ לְהִתְפַשֵּׁט עַל כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ, לְכָל עַם ד' וּבְיִחוּד לַיּוֹשְׁבִים בְּצֵל קֹדֶשׁ שֶׁל אֶרֶץ חֶמְדָּה, וּבִנְעִימַת־יְדִידוּת עֹז אַהֲבָתָהּ. וְרוּחַ קְדֻשַּׁת הַיּוֹבֵל הַמִּסְתַּתֵּר יוֹפִיעַ מֵאוֹצָר קדֶֹשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשְּׁמִטָּה, לְעוֹרֵר קֶרֶן יְשׁוּעָה וְקוֹל שׁוֹפָר לְשַׂגֵּב יֶשַׁע, לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וּלְעוֹדֵד גְּאוּלִים. –",
            "לָזֹאת מָצָאתִי לִי חוֹבָה לְהוֹצִיא אֶת הַחֹבֶרֶת הַזֹּאת, אֲשֶׁר סִדַּרְתִּיהָ לְהִלְכוֹת שְׁבִיעִית בּע\"ה. ",
            "אֲקַוֶּה לִשְׁמוֹ ית' כִּי יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאֲדִיר וִיזַכֶּה אוֹתִי וְאֶת כָּל לִמּוּדֵי־ד', וּבְיוֹתֵר אֶת אַחַי אֲשֶׁר אֶקְרָא לָהֵם נֹעַם אֵלּוּ תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַרְחִיב דְּבָרִים עַל הַמִּצְוֹת־הַתְּלוּיוֹת־בָּאָרֶץ בִּכְלָל וְעַל מִצְוַת שְׁבִיעִית בִּפְרָט. וְיַחַד עםִ העָסֵֶק בהַּלֲכָותֹ המַַּעשֲִׂ יוּתֹ יתְִכוּנֹןֵ הלַבֵּ בטְּובּ־טעַםַ־ודַָעתַ לְהַשְׂכִּיל בְּנֹעַם ד' בְּאוֹר דַעַת אֱלהִֹים, בְּרוּחַ מָלֵא עֵצָה וּגְבוּרָה, וְהַחוֹנֵן לָאָדָם דַעַת הַנּוֹתֵן אוֹר חָכְמָה עַל אַדְמַת קֹדְשׁוֹ, אֲשֶׁר זִכָּנוּ לְהִסְתוֹפֵף בְּחֶבֶל נַחֲלָתוֹ, יְמַלְּאֵנוּ רוּחַ דֵעָה וִיחַזְּקֵנוּ בְּשֵׁכֶל טוֹב, וְיַצִּילֵנוּ מִכָּל שְׁגִיאָה, לְמַעַן עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ.",
            "וּמְהֵרָה יֵאָמְנוּ דְּבָרָיו לִנְבִיאוֹ:",
            "\"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיּם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשׁה אֶתֵּן בּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרתִֹי אֶת־לֵב הַאֶבֶן מִבְּשׁרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בּשׁר. וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בּקִרְבְּכֶם וְעָשׁיתִי אֶת אֲשׁר־בְּחֻקַּי תּלֵכוּ וּמִשׁפָּטַי תּשׁמְרוּ וַעֲשׁיתֶם. וִישׁבְתֶּם בּאֶָרץ אֲשׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהָיָה לָכֶם לֵאלהִֹים. וְהוֹשׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל־הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלאֹ־אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פּרִי הַעֵץ וּתְנוּבַת הַשׁדֶה לְמַעַן אֲשׁר לאֹ תּקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בּגּוֹיּם.\"",
            "\"כּה אָמַר ד' אֱלֹהִים בּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲ ונוֹתֵיכֶם וְהוֹשׁבְתִּי אֶת הַעִָרים וְנִבְנוּ הַחֳָרבוֹת. וְהָאֶָרץ הַנְּשׁמָּה תּעָבֵד תּחַת אֲשׁר הַיְתָה שׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הַאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשׁמָּה הַיְתָה כּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הַחֳרֵבוֹת וְהַנְשׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בּצוּרוֹת יָשׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיּם אֲשׁר יִשׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כּי אֲנִי ד' בּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשׁמָּה אֲנִי ד' דִּבַּרְתִּי וְעָשׁיתִי.\"",
            "עיה\"ק יפו תּ\"ו , הַתר\"ע"
        ],
        "Clarification": [
            "כל הדברים, אשר הרציתי ב\"מבוא\" להמליץ על אחינו יושבי אדמת קדשנו ת\"ו הסומכים על ההיתר הנהוג משמטות שעברו, ע\"פ הוראת חכמים שמצאו את הדבר נכון להורות בו הלכה למעשה להוראת שעה, לא באו כי־אם להודיע שלא להשוות את העובדים הללו - העושים את מעשיהם ע\"פ הוראה מסודרת - לעוברי חק תוה\"ק חלילה. וכן למען חזק את רבים מאחינו פזורי הגולה, הכמהים לבא ולהאחז בארץ חמדה אם רק יֵרָאֶה להם דרך איך להתפרנס מעמל כפיהם, ופוחדים הם מפני הפסק העבודה בשביעית בזמן הזה, אשר ברכת ד' עודנה חבויה עד בא עת הגלותה ב\"ב, וביחוד אותם החפצים להשקיע סכומי־כסף גדולים לכונן פרדסים, כרמים, שדי־תבואה, גני־חמד, שהם דואגים מאד מפני שביתת המסחר והפסק חבורו בשביעית, שעל־ידי־זה לא יוכל להתכונן במדה הגונה גם בכל ימות השנים כולם. מתוך כך אלה ואלה מושכים את ידיהם מארץ הקדש ומשקעים עצמם בארץ־העמים, וקדושת חמדת ישיבת ארץ־הקדש ובנינה נעזבת מהם. לפיכך מצאתי לנפשי חובה, לבאר את תכן ההיתר הנהוג על־פי ההפקעה בעת ההכרח, למען דעת, שאם ידרש הכרח ישיבת אה\"ק להתנהג בו, הרי הדבר ערוך ונכון ע\"פ יסודות נאמנים, וחלילה לעזוב משום זה את חמדת ארץ צבי, ומעלות־בקודש העליונות, אל הפרט ואל הכלל האמורים, נזכרים ונעשים בישיבתה ובנינה ע\"י עם ד' אסירי התקוה.",
            "אבל חלילה וחלילה לדון מזה איזו התרשלות מקיום המצוה הקדושה והחביבה הזאת, לכל אשר נתן ד' רוח־טהרה בלבבו ודי אמץ ובטחון בנפשו לעשות ולקים את כל פרשת דבר השמטה, כהלכתה וכמאמרה. - ברוך יהיה לד' שוכן ציון, החפץ בארץ חמדה ובקדושת מצותיה התלויות בה, אשר בהם אוצר חביון גנוז ושרש גאולת עולמים לגוי קדוש על אדמת הקדש.",
            "וכגון דא ודאי אין צריך למודעי, שלא ימצא שום יחיד או מוסד, שישתמש בדברינו, לכוף חס ושלום, לעבוד בשביעית, אפילו ע\"פ סדרי ההיתר בדרך ההפקעה, את אלה אנשי לב אשר רוח אהבת ד' וחמדת מצותיו נוססה בהם, והם רוצים בכל לבם לשמור ולקיים את מצות השמטה כמאמרה בלא שום דרכי הקולות שנאמרו מפני דוחק השעה. ובודאי ידעו גם אלה אשר תעלה בידם שמירת המצוה במילואה לדון לכף זכות בכל רגשי כבוד ואהבת ישראל, את כל אלה שמצבם בפרט או מצב הישוב בכלל מכריח אותם להתנהג ע\"פ סדרי ההיתר וההפקעה' \"ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם והאמת והשלום אהבו\"."
        ],
        "Preface": [
            [
                "<b>משמעות סוגית הגמרא, שהלכה פסוקה כרבי ששביעית בזמן הזה דרבנן</b><br>פשטם של דברי הסוגיא דמו\"ק (ב' ע\"ב) מורה, שעל דברי רבי, שאומר: \"בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, - בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים\" - אין על זה שום מחלוקת, שכונתו במה שאמר \"אין אתה משמט כספים\" היינו שאין נוהג אז דין שמיטה, שבה יש השמטת כספים, שזהו מבדיל את השמיטה מן היובל מה שביובל אין השמטת כספים נוהגת, והשביעית משמטת כספים. וכן הוא פסק הרמב\"ם (ה' שמטה ויובל פ\"י הט\"ז): \"יתרה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת את הכספים ולא יובל\". ומקור הדברים הוא ב\"תורת־כהנים\" (פ' בהר סי' כ\"ז): שאין יובל משמט כספים, וכן הוא בספרי (פ' ראה סי' קי\"ב), שאין יובל משמט מלוה.",
                "אמנם מדברי הירושלמי (ראש השנה פ\"ג ה\"ה), שאמר שם ריו\"ח: \"זו דברי ר' יודא ור' ייסא, אבל דברי חכמים קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטין\", משמע שבפשיטות סבר ששמיטת כספים נוהגת גם ביובל, שלא כהברייתות שבת\"כ ובספרי. ונדחקו הרבה המבארים בביאור ד' הירושלמי בזה, ובמה שאמר אח\"כ: \"ניחא קידוש ב\"ד ותקיעת שופר, - השמט כספים לא בסוף הם משמיטין ?\", מפני שההלכה היא פשוטה וקבועה, שהיובל חלוק בזה מהשמיטה, שהיובל הוא משמט בתחלתו והשמיטה אינה משמטת אלא בסופה, ע\"פ המבואר בערכין (כ\"ח ב'): \"נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין, אלא שהיובל בתחלתו והשמיטה - בסופה\", ופסקה הרמב\"ם בפשיטות (בה, שמיטה ויובל שם, שם). ויש שבקשו לשבש את לשון הירושלמי בזה ולהגיהו. אבל נראה לפרש פשוט הסוגיא בירושלמי בזה. שאע\"פ שבזה חלוקים שמיטה ויובל בזמן ההשמטה שבשמיטה הוא בסופה וביובל - בתחלתה, מכל־מקום מקשה הוא בפשיטות על שמיטת כספים. - שהיא נוהגת גם ביובל לדעת הסוגיא שם: ולא בסוף הן משמטין ? משום דכיון שעיקר שמיטת־כספים בשביעית כתיב ולא ביובל. וסברה הסוגיא שם שבזה נדמה יובל לשמיטה, על־כן אי־אפשר להיות באופן אחר מבשמיטה ואינו משמט ביובל השמט כספים אלא בסופה. כן נראה פשוט לבאר סוגית הירושלמי, אבל אין להוציא בכ\"ז את סוגית הגמרא שלנו וברייתא דרבי, שאמר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים, מידי פשוטן ששביעית בכלל נקראת בשם שמיטת כספים, אם משום ששמיטת כספים אינה נוהגת כ\"א בשביעית ולא ביובל, כפשט הברייתות הנ\"ל או מטעם שעיקר שמיטת כספים בשביעית כתיב, ואף אם נאמר לדמות בזה יובל לשמיטה הריהו נלמד ממנה בכל דרכיה, אפילו לשנות את מדתו ולשמט בסוף כשביעית, משום שעיקר שמיטת כספים לא נאמר אלא בשביעית.",
                "עכ\"פ זהו פשוט, לכאורה, שכונת הברייתא דרבי - \"בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים\" - שבכלל שביעית אין נוהגת אז מן התורה, לא שמיטת כספים שהיא מיוחדת ומבוארת ביחוד בשביעית, ולא לכל דיני שמיטת קרקע ועבודותיה. וזה אין לומר, שכונת הברייתא היא רק להוציא שמיטת כספים ממש, שאינה נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בכל דיני שביעית בעבודת הארץ נוהג האיסור גם בזמן הזה לדעת רבי, שהרי על קושית הגמרא שם במו\"ק: \"אלא שביעית בין למ\"ד משום חורש בין למ\"ד משום זורע, - חרישה וזריעה בשביעית מי שרי\"- מתרץ ע\"ז אביי בפשיטות: בשביעית בזמן הזה ורבי היא וכו'. ואין לומר, שזוהי רק דעת אביי לבדו, אבל רבא חולק על זה בפשט דברי רבי, דאם כן למה מתרץ רבא שם את המשנה במו\"ק אליבא דרבנן דוקא ? הלא היה לו לומר שאפילו רבי לא סבירא ליה שבזמן הזה דרבנן רק שמיטת כספים ולא איסור עבודת הארץ, ובזה היה עולה לנו, שהתירוץ \"אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא\" יהיה אליבא דכו\"ע וגם אליבא דרבי, אלא ודאי פשוט הוא, שאליבא דרבי בין אביי בין רבא כו\"ע מודים ששביעית בזמן הזה לכל פרטיה היא דרבנן, בין בשמיטת כספים בין באיסור עבודה קרקע, מפני שדעת רבי היא ששמיטה ויובל תלויים הם זה בזה מן התורה.",
                "ולפי מה דקיימא לן כסוגיא דגיטין (ל\"ו) דתקנתא דהלל בפרוזבול, שהיא הלכה פסוקה ולכולי עלמא אתיא היא אליבא דרבי, כדמתרץ שם אביי וע\"ז מודה גם רבא, שהרי שניהם יחד עסוקין שם בקושיא השניה שמקשה שם הגמרא: \"ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט ?\" - ותירץ ע\"ז רבא תירוץ אחר, \"הפקר ב\"ד הפקר\", דלא כאביי שאמר משום דשוא\"ת הוא, - עכ\"פ הלא לכולי עלמא ההלכה פסוקה כרבי. שכן מורה באמת הרצאת לשון הסוגיא, שעל תירוצו של אביי: \"בשביעית בזמן הזה ורבי היא\" לא פליג רבא כלל, ומה שחלק רבא אח\"כ על תירוצו דשב־ואל־תעשה הוא, והוא אמר דמשום הפקר ב\"ד - הלא אין זה רק על הקושיא השניה. וכן נראה מתוך התכת הלשון, שגם רבא מסכים לדינא דשביעית בזה\"ז דרבנן, - מתוך שהוא מתרץ את הקושיא הנופלת על דעה זו.",
                "א\"כ משתי הסוגיות האלו ביחד אנו מוצאים, שהלכה פסוקה היא כרבי, דשביעית בזמן הזה, גם בעבודת הארץ, היא רק מדרבנן.",
                "וכך היא שיטת התוספות שם בסוגיאן דגיטין, בד\"ה מי איכא מידי, שכתבו שם: השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא: דהפקר ב\"ד הפקר, כדמשני בתר הכי, משום דקשיא ליה דלא הי' לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא: ואף ע\"ג דדרשינן בספרי: \"ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך - ולא של אחיך בידך, מכאן אמרו: המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב\"ד אין משמיטין\"' מ\"מ לא הי' לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן, שבטל בכך השמטת כספים שצותה תורה"
            ],
            [
                "<b>שיטת רש\"י בהכרעה מהירושלמי</b><br>הרי נתברר לשיטת התוספות, דקיי\"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן. אך לשיטת רש\"י אין בדבר הכרע, משום שהוא פירש דרבא קאי נמי לשנויי הפירכא \"דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא\" משום הפקר ב\"ד; וגם לרש\"י לא מכרעא מילתא וי\"ל דלדינא לא פליג רבא אאביי. - ובסמוך יתבאר שגם הראב\"ד פירש כרש\"י, ומ\"מ פסק כרבי.",
                "ובמקום שאין סוגית תלמוד בבלי מכרעת צריכין אנו להכריע את הדבר ע\"פ הירושלמי, וסוגית הירושלמי מכרעת, דתיקון פרוזבול דהלל איננו על דברי תורה אלא הוא מיוסד על היסוד, ששביעית בזמן הזה דרבנן. וזה לשון הירושלמי (שביעית פ\"י ה\"ב): \"א\"ר חונא קשייתא קמיה דרב יעקב בר אחא, כמ\"ד מעשרות מד\"ת - והלל מתקין על דברי תורה. אמר רבי יוסי: וכי משעה שגלו ישראל לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ, והשמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ־לארץ ד\"ת. חזר רבי יוסי ואמר: וזה דבר השמיטה שמוט, - בשעה שהשמיטה נוהגת מד\"ת השמט כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו\"ל ד\"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו\"ל מדבריהם. תמן אמרין: אפילו כמ\"ד מעשרות מדברי תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: וזה דבר השמטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם. אימתי פסקו היובלות ? \"יושביה\" - בזמן שיושביה עליה, לא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהו היובלות נוהגין? ת\"ל: יושביה - לכל יושביה. נמצאת אמר, כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות\".",
                "וכיון שהדבר ספק לנו אם רבא, שאמר סברת הפקר ב\"ד הפקר, קאי ג\"כ לתרץ הקושיא שעל עיקר יסוד פרוזבול, - מה שאין נראה כן מהרצאת הסוגיא, דלמה נטר עד כאן ולא תירץ מיד ? וגם עצם הסברא, שיהי' שייך על עיקר פרוזבול הפקר ב\"ד, אינה מחוורת כ\"כ, כדמקשו התוס' שם שמ\"מ לעקור מצוה לגמרי לא מסתבר מטעם הפקר ב\"ד, ולא מצינו כה\"ג, - לכן יותר ראוי לנו להשוות הבבלי והירושלמי, ולומר שהכל מודים שיסוד הפרוזבול הוא במה ששביעית בזמן הזה הוא מדרבנן. ולא עוד אלא, שכפי הנראה מדברי הירושלמי כאן, וגם מכמה סוגיות בבבלי, הרי יש לנו שני יסודות על שביעית בזמן הזה שהיא דרבנן. היסוד האחד: אם הלכה כרבי דשביעית ביובל תליא, וכיון שפסקו היובלות הרי אין שביעית אלא מדרבנן. והשני: אפילו אם נאמר, ששביעית אינה תלויה ביובל, ודלא כרבי, מ\"מ למ\"ד דמעשרות בזמן הזה מדרבנן, משום שבטלה קדושת הארץ מן התורה, א\"כ גם שביעית היא בכלל בזה\"ז, שאינה כ\"א מדרבנן.",
                "ומזה יבואר עוד בהדיא מלשון סוגיא זאת דירושלמי, שאין לפרש בדברי רבי, שדוקא על שמיטת כספים כונתו שהיא תלויה ביובל ולא על שמטת קרקעות. שהרי הלשון הוא שוה שם בדברי ר' יוסי ובדברי הברייתא דרבי: בתחלה אמר ר' יוסי. \"וזה דבר השמטה שמוט - בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחו\"ל ד\"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחו\"ל מדבריהם\", ואח\"כ הוא אומר שם: תמן אמרין אפילו כמ\"ד מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני: \"וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהם\". וכונת ר' יוסי במלת \"שמטה\" הלא היא ודאי על שמטה של שביתת קרקעות. חדא, שהלשון מורה כן, שהרי הוא אומר אח\"כ: \"השמט כספים נוהגת\", והלא בהשמטת כספים הוא עסוק, ומה היא שמטה זו, שאמר שהיא נוהגת מה\"ת או מדבריהם ? ודאי כונתו היא שמיטת קרקעות בשביתת הארץ. ועוד, שהרי הירושלמי תולה את הדבר בקדושת הארץ ובחיוב תרומות ומעשרות, א\"כ ודאי בשביתת הארץ הוא עסוק ב\"שמטה\" זו שהוא אומר ומתוך שמשוה הלשון לומר גם בדברי רבי שמטה סתם ולא שמטת כספים, משמע, שכמו שמיטה דלעיל, שבדברי ר' יוסי היא שמיטה לכל דבריה, הכוללת ג\"כ שמיטת קרקעות, כן הוא גם בדברי רבי. ותו, שכל עיקר היסוד לומר, שלא כפי שמשמע מתוך פשטות הלשון, שרבי לא יאמר שתלויה ביובל רק על שמיטת כספים דוקא, הוא משום שהכתוב המובא הוא מפרש שמטת כספים, - והרי אנו רואים, שר' יוסי דרשו לפסוק זה עצמו גם לענין שמטת קרקעות, א\"כ מהיכי תיתי לן לעשות פלוגתא במה שהלשון מורה שהם בחדא מחתא.",
                "ובדברי רש\"י בסוגיא זו בגיטין (ל\"ו א'), שכתב וז\"ל: \"בשביעית בזה\"ז והלל כרבי ס\"ל, דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן היא, ואע\"ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי, דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא, ודאמרינן בערכין (דף ל\"ב): מנו יובלות לקדש שמיטין - מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שכתב במסכת גיטין בירושלמי: \"מניין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג, שנאמר: וזה דבר השמטה שמוט, אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית\", אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת. בזמן שאי אתה משמט קרקע. כגון עכשיו, שבטלה קדושת הארץ. אי אתה משמט כספים. ואע\"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ, ילפינן בהיקישא דלא נהגא\", - נראה שהדברים כפשטם, שמפני שבטלו היובלות בטלה קדושת הארץ לענין השמיטה לדעת רבי. ויש לומר עוד שרש\"י סובר, שכל דיני קדושת הארץ גם הם תלויים ביובל, וכדמשמע מלשון הרמב\"ם (ה' תרומות סוף פ\"א), דתרומ\"ע ג\"כ תלויים הם בישיבת כל יושביה עליה כמו יובלות, ומתוך כך לא היו נוהגים, לדעתו, בימי עזרא כ\"א מדרבנן. ודברי רש\"י (כתובות כ\"ה א' ד\"ה ולא) מורים ששביעית ומעשר הם תלויים זב\"ז. וי\"ל שיובל, שמיטה ותרומ\"ע הם עיקר מצות התלויות בקדושת הארץ. דערלה וכלאים, שיש להם שייכות גם בחו\"ל, אעפ\"י שהם יותר חמורים בארץ, י\"ל שאינם תלויים כ\"כ בקדושת הארץ, המשתנה ע\"י ביטול יושביה. ולדעת תוס' יבמות (פ\"א, א', ד\"ה מאי) גם שאר מצות התלויות בארץ בטלות מן התורה משבטלה קדושת הארץ לדין תרומ\"ע. ואם נאמר' שלדעת הרמב\"ם תלויה קדושת הארץ בכל יושביה, יש לומר, שהוא הדין כל חוב המצות־התלויות־בארץ תלוי בזה מה\"ת, כיון דהרמב\"ם ס\"ל דסתם \"כי תבאו\" ביאת כולכם משמע, ולפ\"ז תהיה גם ערלה נכללת בזה, דכתיב בה: \"כי תבאו\", רק כלאים י\"ל שאינו תלוי בביאת כולכם. עכ\"פ ראוי לומר, שרש\"י קורא כאן קדושת הארץ את קדושת השמיטה וכן קדושת היובל, שבאלו הקדושות אנו עסוקין כאן. ואין אנו צריכים לומר שרש\"י מערב כאן שני ענינים: ביטול השמיטה מה\"ת משום ביטול היובלות לפי רבי, ועוד מצד ביטול קדושת הארץ מזמן החרבן ואילך. שאין דבר זה נוגע כלל למה שיסבור רש\"י לדעת רבי בעצם דין קדושת הארץ אם קדושה שניה קדשה לשעתה או לע\"ל דכאן אנו עסוקין רק בקדושת יובל ושביעית. אמנם בסוגיא דמו\"ק שמביא גם שם הגמרא ברייתא זו דרבי, ד\"בשתי שמטות הכתוב מדבר\", שם איננו נזקקים כלל לומר, שיסבור רבי דשביעית ביובל תליא, ואנו יכולים לפרש כפשוטו, שיש רק ראיה מלשון \"בזמן שאי אתה משמט קרקע\" שיש זמן שאי אתה משמט קרקע, והוא מסתמא לכה\"פ בזמן הזה, ויש לאוקמי שם שבטלה קדושת הארץ מפני החרבן; אבל בסוגיא דגיטין, כיון דחזינן שתיקון פרוזבול מורה, שגם אז בזמן הבית נהגה שמיטה רק מדרבנן, יותר נוח לאוקמי, שגם רבי ס\"ל כהלל וכלשון הירושלמי שפירש: שני שמיטין, יובל ושמיטה.",
                "ומה שכתב רש\"י שם: \"ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי, שכתב במסכת גיטין בירושלמי: מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: \"וזה דבר השמטה שמוט\", אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת\", זה מורה, שרק מכאן הוא אומר שהוא מחלוקת, - בין הירושלמי ותורת־כהנים, אבל מצד עצם הסוגיא, דמטי' להא דפרוזבול אליבא דרבי, אין הכרח לומר שיש מחלוקת בעיקר הדבר, ואיכא למימר בה מצד עצמה דכולי עלמא ס\"ל, שבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת. ולכאורה זה תמוה מאד. שהרי מדאמרינן \"רבי היא\" משמע עכ\"פ שחכמים ס\"ל דנוהגת שביעית גם בזמן הזה מן התורה, אע\"פ שיובל אינו נוהג, ולכאורה ממה שנשנה הדבר בלשון יחיד אנו מדייקים שחכמים חולקים עליו, ולמה לו לרש\"י להכריע שהוא מחלוקת דוקא ע\"פ הוכחה מסתירת הירושלמי והתו\"כ, כיון שהדבר מוכרע ממקומו כי במחלוקת היא שנויה, שהרי נשנה בלשון יחיד, וכה\"ג מצינו במכילתין (פ\"ד הלכה ד') דרשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית, ופסק הרמב\"ם (פ\"א ה\"ה): \"אין נוטעין אילן סרק בשביעית\"' וכתב ע\"ז הכסף־משנה: רשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית, משמע דרבנן אסרי\".",
                "אלא דבאמת אין משם ראיה להוכיח, שבמקום שנשנה בלשון יחיד, ואין עליו מחלוקת בצדו או במקום אחר, שנוכל לדייק, שחכמים חולקים ע\"ז, רק מתוך כך שנאמרו הדברים בלשון יחיד. כי מה שמשמע שחכמים פליגי עליה דרשב\"ג, בנטיעת אילן סרק, אין צורך לזה כלל בדיוק זה, שהדבר מפורש ומוכרע מעצמו. שהרי כך היא לשון התוספתא המובאה בזה בירושלמי: \"אין מציתין את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה. רשב\"ג מתיר; וכן היה רשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית. הרי התוספתא תולה דין זה של רשב\"ג, שמתיר לנטע אילן סרק, בדין האמור לפניו, שמתיר להצית את האור באישת של קנים, ואינו חושש משום עבודה, מפני שהקנים אילני סרק הן, - ואין לנו הוכחה גדולה מזו, שחכמים שאוסרים להצית את האש באישת הקנים, אוסרים הם בודאי לנטע אילן סרק בשביעית. ולא שמענו מזה, שעל דבר האמור בלשון יחיד נוכל לומר אף בלא הוכחה ממקום אחר, שרבים חולקים על זה, וגבי דידן, כיון שבמקום שרבי אומר דרשה זו של \"וזה דבר השמטה שמוט\", ומוכיח מזה שאין שביעית נוהגת בזה\"ז מה\"ת, לא מצינו שם מפורש שיהיו חכמים חולקים עליו, ויאמרו שנוהגת מן התורה גם בזה\"ז, אין כל הוכחה מדברי הגמרא בזה, דפליגי חכמים עלי' דרבי בעצם הדבר של שביעית בזמן הזה. רק אם נאמר שאין הדבר תלוי ביחס שבין יובל לשביעית, אלא בעיקר קדושת הארץ בזה\"ז אם היא מה\"ת או מדרבנן, י\"ל שהדבר תלוי במחלוקת הידועה אם בטלה קדושה שניה או לא בטלה, באין צורך לבקש ע\"ז מקורות ממרחק להוכיח שיש בדבר מחלוקת, שהרי כמה סוגיות ערוכות הן במחלוקת של תרומה בזה\"ז דאורייתא או דרבנן, ורבי יוסי בסדר עולם הוא דסבר שקדושה שניה לא בטלה (יבמות פ\"ב ב'), אבל חכמים. דס\"ל שגם בקדושה שניה אמרינן קדשה לשעתה ולא קדשה לע\"ל, וכסוגיא דמקריבין בבית חוניו בזה\"ז (מגילה י' א'), הם סוברים שבטלה גם קדושה שניה עכ\"פ מה\"ת, ולכה\"פ לדין קדושות אחרות חוץ מתרומה, - אפילו אם נאמר כדעת התוס' שם (ד\"ה למה) -,; אבל כאן, שהדבר תלוי ביחס שבין יובל לשביעית, ודאי צריכין אנו לבקש הוכחות ממקום אחר שהדבר הוא במחלוקת. ונכון בזה, שהוכיח רש\"י, שענין שבעית בזה\"זי תלוי במחלוקת, דוקא מהסתירה שבין הירושלמי והתו\"כ.",
                "וכן מהא דאל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה (חולין קכ\"ב ב') אין ראיה לדון, שבכל מקום שנאמרה הלכה בשם יחיד פליגי רבים עליה, דשם ניכר מלשון הברייתא דת\"ק פליג, ואע\"פ שרק פרט אחד מפורש הוא ששנוי במחלוקת אנו לומדים ממנו לאידך, אבל במקום שאין שום ראיה ע\"ז י\"ל שנאמר דבר בשם אומרו היחיד. גם במקום שאין ע\"ז חולק.",
                "ואפילו אם נאמר, שכללא הוא בדבר שנשנה בלשון יחיד להחליט מתוך כך מכלל דרבים פליגי עליה, אין זה כ\"א כשאותו היחיד אומר הלכה זו כשהוא לעצמה, אבל כשהוא אומר זה על דרשה דקרא אין שום ראי' שיש כאן מחלוקת. ואדרבא, נראה לומר שזה היחיד מוציא הוא עכשיו מקור בתורה על ההלכה שהיתה ידועה מכבר, אבל בעצם ההלכה לא נחלק אדם מעולם. כן גם בנידון דידן יש לומר דכו\"ע ס\"ל שביעית בזמן הזה דרבנן, בין הסוברים דבטלה קדושת הארץ בין הסוברים דלא בטלה, אלא שכך הוה קים להו ולא היה להם ע\"ז מקרא מן התור, עד שבא רבי ודרש, שהדבר נדרש מ\"וזה דבר השמטה שמוט\". ויש לומר דאע\"ג דבכל דוכתי קיי\"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולא היה ראוי להקל בשביעית בזה\"ז בדברים רבים כאלה שהם מלאכות גמורות, כסוגיא דמו\"ק בהשקאת בית השלחין ועשיית עוגיות, וגם בפרוזבול לא היה ראוי ללמד לעקור מידי דרבנן דתקינו כעין דאורייתא, מכל מקום כיון שהקולא, שהקילה תורה להוציא שביעית בזמן הזה, נאמרה במקרא, ויש ע\"ז דרשה מיוחדת, יותר יש לסמוך להקל בזה, ולא שייך כל־כך ע\"ז \"כעין דאורייתא תקון\" כיון שיש הוכחה בתורה שאינה נוהגת בזה\"ז. דוגמא לד' הט\"ז (יו\"ד סי' קי\"ז), דדבר שמפורש בתורה להתיר אין חכמים אוסרים, וגם שזה נאמר על מה שמפורש לגמרי בתורה, ולא על הנלמד בדרך דרשה, מ\"מ מהני כמו־כן גם מה שבא בדרך דרשה להיתר, כדי שלא יהיה כ\"כ עיקר בדאורייתא, שאז היה ראוי להחמיר עליו גם בדרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון, משא\"כ עכשיו דאדרבא יש בדברי תורה עיקר להיתר. ולכן מייתי בגמ' דברי רבי במקום שיש להקל בשביעית בזה\"ז, משום שהוא דורש מהמקרא להיתר. אע\"פ שבעיקר הדין י\"ל שאין בו מחלוקת, ויבואר להלן, שבמקום שיש דרשה דקרא להיתר יש לומר שיש להקל אף בלא ב\"ד גדול.",
                "וע\"פ זה יש לומר, שמה שאמר רבא במו\"ק שם \"אפילו תימא רבנן\" אין הכונה בזה שחולקים חכמים על רבי בעיקר הדין, וסבירא להם שביעית בזה\"ז דאורייתא, אלא שהם אינם מודים לרבי בדרשה זו, שמיעטה תורה על ידה מפורש שביעית בזמן הזה. ולפי זה היה ראוי להחמיר לרבנן כעין דאורייתא, אלא שמצאו מקרא מן התורה במקום אחר, - משום ד\"אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא\", וכיון שעל הקולא של התולדות יש ג\"כ דרשא דקרא, אע\"ג דחכמים אסרום לא שייך להחמיר בהם כ\"כ כעין דאורייתא. ויש לדיק בזה, מה שבסוגיא דגיטין באמת לא הוזכר כלל דבר זה, שישנם חכמים דפליגי עליה דרבי, ואין שם לשון של \"אפילו תימא רבנן\", כמו בסוגיא\" דמו\"ק, משום דבפרוזבול די לנו במה שמצינו ששביעית בזה\"ז דרבנן, דכיון שהיה צורך גדול בדבר, עד שבא הלל ע\"ז בדרך תקנה, אין להקשות ע\"ז מדתקון רבנן כעין דאורייתא.",
                "הנה לפי דברינו, בגמרא דבבלי אין לנו הכרח כלל לומר, דאיכא מאן דפליג עלי' דרבי וסבר ששביעית בזמן הזה דאורייתא, ומדברי ירושלמי בסוגיא במכילתין ובגיטין (פ\"ד ה\"ג), מבואר שאין שום מחלוקת בדבר. נשארה רק הברייתא דתו\"כ, שמפורש בה אליבא דר\"י וחכמים, דסבירא להו תרוייהו ששביעית נוהגת אע\"פ שאין יובל. וגם היא אתיא שפיר לכולי עלמא לדעת התוספות (ערכין ל\"ב ב'), שפירושה של ברייתא זו, במה שאמרה \"ששמיטה נוהגת אע\"פ שאין יובל\", היינו דוקא כשהארץ היא ראויה ליובל, וחייבים הם לנהוג יובל, אלא שלא קיימו את היובל בחטאם, אז אע\"פ שאין יובל שמיטה אינה בטלה, אבל בזמן שאין היובל נוהג משום שבטלה הקדושה ופקע החיוב, מפני שאין כל יושביה עליה ואינה ראויה כלל ליובל, אז י\"ל דכולי עלמא גם בברייתא זו מודים שאין שביעית נוהגת. וגם לדעת רש\"י שיש בזה מחלוקת בתו\"כ, מ\"מ מדלא הובאה ברייתא זו בש\"ס, - ולפי דבריו כל שכן שהי' להביא ברייתא זו, כמו שהעירו ע\"ז בתוס' שם - שמע מינה דלסוגית הגמרא באמת אין מחלוקת בזה. ואפילו למה שפירש\"י בסוגיאן בגיטין (שם ע\"ב ד\"ה רבא) וכתב: \"לעולם בין לרבנן, דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזה\"ז דאורייתא, ותקן הלל דלא תשמט, ובין לרבי, דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט\", גם על זה יש לומר שכונתו היא, שעל היחס שבין שביעית ליובל לענין שביתת קרקע אין ראוי לעשות מחלוקת בגמרא דידן עכ\"פ, כיון שלא הובאו בה מפורש דברי החולקים ע\"ז, אבל לענין שמיטת כספים, אי לאו דרשא דרבי, היה ראוי לומר שהיא נוהגת מן התורה בזה\"ז ואינה תלויה כלל ביובל, ולכן סבירא ליה לרש\"י דרבא מרמז דרבנן פליגי עליה דרבי. ואמנם בשמטת קרקע י\"ל, שגם אי לאו דרשא דרבי היה ראוי לדון את היחס שיש בין יובל לשביעית, כהא דמדמינן להו אהדדי בפשיטות ומחתינן להו בחדא מחתא גבי תפיסת דמים (ע\"ז נ\"ד ב') מקרא ד\"יובל היא קדש תהיה לכם\", מה קודש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה, ולכמה ענינים מדמינן להו להדדי, וכיוצא בזה העירו כבר בסמ\"ג וספר יראים, וי\"ל דלא בעי כלל הוכחה להוכיח שדין יובל ושמיטה אחד הוא, כיון שהיובל והשביעית הם כ\"כ סמוכין בתורה, וכן משמע המשך הלשון בפשיטות, שהתחילה התורה בשמיטה וסיימה ביובל ואח\"כ חוזרת לענין \"ואם תאמר מה נאכל בשנה השביעית\". ולכן דייק רש\"י בלשונו וכתב: דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזה\"ז דאורייתא, ולא כתב בסתם שביעית בזה\"ז דאורייתא, - שבאמת הרי אין חילוק בזה אליבא דרבי בין השמטת מלוה לשביתת הארץ.",
                "אולם מלשון רש\"י במו\"ק מוכח, דאליבא דרבא פליגי רבנן עליה דרבי גם בשמיטת קרקע, וסבירא להו שהיא מן התורה בזה\"ז. מ\"מ אין הוכחה לומר בזה דהלכה כרבא לגבי אביי, כדכתב הרדב\"ז בפירושו להרמב\"ם (פ\"ט הט\"ז), דהא דקיי\"ל אביי ורבא הלכה כרבא הוא דוקא כדפליגי אליבא דנפשייהו ולא כדפליגי בתירוצא דמתניתין. ואדרבא, כיון ששיטת הירושלמי מכרעת בזה, שסתם מתניתין כרבי, הדבר מוכרע דהילכתא בזה כאביי."
            ],
            [
                "<b>המשך: בירור סוגיות הירושלמי בזה</b><br>וכך מתבאר מתוך כמה סוגיות בירושלמי, שמפורש שם בסתם באין חולק, ששביעית בזה\"ז היא מדבריהם, כמו שאמרנו, שבאמת הי' זה בכלל דבר מוסכם ששביעית בזה\"ז היא מדרבנן, אלא שבא רבי ולימד ע\"ז דרשא דקרא, שעפ\"ז, מכיון שיש עיקר בתורה על פטור של שביעית בזמן הזה, יש יותר מקום לנטות בו לקולא בפרטים במקום ספק ודחק.",
                "ירושלמי דמאי, פ\"ב ה\"א: \"מה את בעי מר' יוחנן, ריו\"ח כדעתי' דאמר ריו\"ח קל הקילו בשביעית שהיא מדבריהם\". י\"ל דמה שתלה לה בשם יחיד, ולפ\"ד הפני־משה קאי זה לדעת רבי, - זהו מה שמקילים בזה, יותר מבדינים אחרים, שגם הם מדרבנן, ואפי יותר מדמאי, כמבואר שם, משום כך שיש הכרע ע\"ז שהוא מדבריהם מדרשא של תורה. וכן הוא במכילתין (סוף פ\"ט) דמייתי בסתמא, גבי ההוא גברא דהוה חשיד אשמיטתא. שאמר שביעית מדר\"ג וחביריו. אמנם אין ראיה ברורה מסוגיות אלו, שהן עסוקות בפירות שביעית, ואפשר לומר דקאי רק על היתר של ספיחין או של פירות לאחר הביעור, שזהו מדרבנן. אבל מפשט הלשון של סתם שביעית נראה יותר לומר מזה, שאין בכלל הדבר חולק, וההלכה נקראת על שם רבי רק מפני שהוא הסמיכה למקרא. וכן הרמב\"ן בנימוקי תורה בפרשת בהר (כ\"ה ט') מסופק בזה, וסיים: \"ושמא אותו רשע סבר כדברי רבי, דאמר בשתי שמטות הכתוב מדבר, ושביעית בזה\"ז דרבנן אע\"פ שחלה דאורייתא\" - ולעיל כתב בעצמו: \"וכיון שהזכירו חכמים את דבריו נראה שהוא אמת\".",
                "ירושלמי דמאי פ\"א ה\"ג ותענית פ\"ג ה\"א: \"רבי בעי משרי שמיטתא. סליק רבי פנחס בן יאיר לגביה א\"ל: 'מה עיבורייא עבידין?' א\"ל: 'עולשין יפות', 'מה עיבורייא עבידין' - 'עולשין יפות'. וידע רבי דלית הוא מסכמה עימיה\". ויסוד רצונו של רבי להתיר שביעית הוא, כמו שפרשו המפרשים, מפני שלדעתו שביעית בזה\"ז דרבנן, שלכן יש כח ביד ב\"ד להתיר מפני הדחק, שאין הצבור יכולין לעמוד בה, או דחשיב לה לא פשטה ברוב ישראל מפני ש\"נחשדו ישראל על השביעית\" (גיטין נ\"ד א'), או שבמקום שיש לסמוך על מקרא מה\"ת יש להתיר בכל גוני, שכן משמע מלשון הירושלמי במכילתין (ריש פ\"ק) אהא דשני פרקים שהתיר ר\"ג, שמקשה ע\"ז: לא כן תנינן \"אין ב\"ד יכול לבטל את דברי ב\"ד חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין\" ? ומתרץ אח\"כ רבי אחא בשם ר' יונתן: \"בשעה שאסרו למקרא סמכו בשעה שהתירו למקרא סמכו\", דמשמע שאם יש לדרוש מן המקרא להיתר אין צריך ב\"ד גדול. ודאי הי' יסוד הדבר מפני ששביעית דרבנן, אלא שצריך ע\"ז מנין והסכמת חכמי הדור, ב\"ד מתירין, ורבי פב\"י לא רצה להסכים ע\"ז לפיכך לא נתקיימה מחשבתו של רבי ונשאר הדבר באיסור.",
                "אבל אם היו חכמי הדור חולקים על רבי, והיו סוברים ששביעית בזה\"ז מן התורה, איך היה עולה על דעתו כלל להתיר מה שהוא איסור דאורייתא לדעת הרבים ?, ורבי פב\"י, שהראה לו רק ברמז שלא רצה להסכים, כפי הנראה מפני כבודו של רבי, הרי הי' לו לומר מפורש שאין לבקש היתר, כיון ששביעית מה\"ת גם בזה\"ז לדעת הרבים, וכי עד כאן לא שנינו יחיד ורבים הלכה כרבים ? ובמידי דאורייתא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'. ודרך חז\"ל הלא הי' להקפיד מאד על מי שעובר על דברי הרבים אף אם עושה כדין לפי דעתו, כהא דר\"ג בריש ברכות וכמובא בירושלמי שם (פ\"א סוף ה\"א) כמה עובדי: \"והא ר' מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה, והא ר' עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה\". ומסיק עוד שם: והן אשכחנן דרבי שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה, כיי דתנינן תמן רבי שמעון אומר, כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה, וחכ\"א כל הספיחין אסורין. רבי שמעון בן יוחי עבד עובדא בשמיטתא. חמא חד מלקט בשביעית אמר לי' 'ולית אסור, ולאו ספיחין אינון ?', א\"ל 'ולית את הוא שאת מתיר ?', אמר ליה 'ואין חברי חולקין עלי?' וקרי עלוי: 'ופורץ גדר ישכנו נחש' וכן הות ליה\"; ועל רבן גמליאל מסיק שם, שמשום שלא היה אפשר לעשות כדברי חכמים התיר להם לעשות כדבריו, והיינו משום ביטול ק\"ש, או שהוא לשינון. ובית שמאי שעשו כדבריהם נגד דעת בית הלל שהיו הרוב והלכה כוותייהו, הוא משום דהוו מחדדי טפי כדאמר בגמרא: \"ומ\"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מהדדי טפי\" (יבמות דף י\"ד). ואיך הי' עושה רבי כדעתו אם היו הרבים חולקים עליו בעיקר הדבר, - אלא, שהדברים מוכיחים, שהי' פשוט באמת ששביעית בזה\"ז דרבנן, ורבי רצה להקל יותר מפני שנמצא, לדעתו, ההיתר מפורש בתורה, ומפני הדחק ומפני תיקון החשודים רצה להמנות להתיר לגמרי. והדבר היה תלוי באמת בחכמי הדור, וכיון שלא הסכימה דעתו של רפב\"י, שהי' גדול הדור וקדוש עליון, ראו שמן השמים הוא, שלא יותר דין שביעית, וישאר הדבר עומד בקדושת הארץ מד\"ס עד ביאת גואל צדק, שישובו כל הדברים לאיתנם מה\"ת. וזה ודאי רחוק מאד, להעמיד את כל האמור שם בסתם שמיטתא, שהוא מכוון רק על פירות שביעית ולא על עבודת קרקע, שהאיך היו סותמים את הדבר מבלי לפרש \"פירות שביעית\", וביחוד שמסתבר הוא, מה שדוקא רבי בקש להתיר, משום דאזיל לטעמיה דשביעית בזמן הזה דרבנן גם בשביתת קרקע, כמבואר בסוגיא דגיטין. וכן פשיטא להו למפרשי הירושלמי הידועים, דמיירי בכללות השביעית. גם בשביתת קרקע.",
                "עוד שם, בירושלמי דתענית: כשם שמתריעין עליהן בשאר שני שבוע כך מתריעין עליהן בשביעית, מפני פרנסת אחרים. מהו מפני פרנסת אחרים ? חברייא אמרי מפני פרנסת עכו\"ם, ר' זעירא אמר מפני פרנסת חשודים, - אתיא דרבי זעירא כרבי ודחברייא כר\"פ בן יאיר. דר\"ז כרבי: חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה, אייתוניה קמי רבי' אמר לון: ומה יעביד הדין עלובא, בגין חייו הוא עביד', ודחברייא כר\"פ בן יאיר: רבי בעי משרי שמיטתה וכו' עד ידע רבי דלית הוא מסכמה עימיה\". נראה מזה, שפרנסת חשודים היינו החשודים על הזריעה ועבודת הארץ. כמו שפרנסת עכו\"ם היינו שיגדלו ע\"י הגשמים הפירות הנזרעים מאת העכו\"ם, שהרי הם זורעים בודאי, אלא שלרבי הכל הוא בחדא מחתא, דכיון דסבר, שבאמת היה ראוי להתיר מפני הדחק, למד זכות על העוברים מפני דחקם והצריך גם להתפלל עליהם שיצליחו למצא את מחיתם. אע\"פ שהם עושים באיסור, - שעיקר מחיתם תלוי במה שזרעו בשביעית באיסור. שהרי אם נאמר, שגם על מה שנמצא <b>מגידולי</b> שביעית ראוי להתריע מפני שסומכין עליהם בשביעית. א\"כ לכתחילה לא קשיא כלל למה מתריעין, שהרי ישנם ספיחין המותרין, שהם העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע כמבואר כדברי הרמב\"ם (פ\"ד ה\"ד) ובירושלמי (כלאים פ\"ב ה\"ג ובבא בתרא פ\"ה ה\"א), וגם פירות־האילנות והעשבים, שאין רוב בני אדם זורעין אותם, הרי הם מותרין כמבואר בד' הרמב\"ם (שם ה\"ג). אלא ודאי, כיון שמ\"מ אין גידולים הללו מספיקים לכל מחיתם, והם צריכים על כרחם לסמוך על המוכן משנה הששית או על הנקנה מחוץ לארץ בזמן שאין הברכה מצויה, כבזמן הזה, על־כן אין סברא להתריע עליהן, כיון שסוף־סוף אינם יסוד המחיה, והעברינים החשודים על הספיחים גם הם אינם סומכים עליהם לגמרי, כיון שאינם עושים את העבודה כדרכן של כל השנים, לכן נראה דמיירי באמת בחשודין על עבודת קרקע, והם כל מחיתם תלויה בפירות שביעית שזרעו באיסור, - ומתריעין עליהן. אך יש לדחות, דחשודים דהכא היינו חשודים על גידולי שביעית ולא על עבודת קרקע, ומה שאין מספיקים גידולי שביעית לבדם לפרנסת השנה, בלא צואת הברכה של השנה הששית, כמפורש בכתוב: וצויתי את ברכתי בשנה הששית, - זהו רק על הכלל כולו, אבל להחשודים על הספיחים מספיקים להם הספיחים האסורים בצירוף המותרים, אחרי שהכשרים, שהם הרבים, נוהגים איסור בספיחים. לכאורה היה אפשר לומר כך מצד זה. אבל מתוך דיוק הלשון, שבתחלה גבי ההוא ספר, מפורש שהיה חשוד על פירות שמיטתא ואח\"כ בעובדא דרבי אמר \"דבעי משרי שמיטתא\" ולא אמר: \"פירות שמיטתא\". - שמע מינה דבעי להתיר גוף השמיטה לכל פרטיה, דהיינו עבודת־קרקע ג\"כ, והיינו דאזיל לטעמיה, וכדפירשו מפרשי הירושלמי.",
                "וגם כאן מוכח כן, שבעיקר הדבר הודו לו החכמים, והיה מוסכם ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מדלא אמר לו רפב\"י, שא\"א להסכים ע\"ז משום דרבים פליגי עלי', וסוברים ששביעית בזה\"ז דאורייתא, ואין מקום למנין של היתר. אלא שלא רצה רפב\"י להסכים על ההיתר, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל או משום טעמים אחרים, שהיו ידועים לו. וכדבר האמור."
            ],
            [
                "<b>המשך ברור דברים, בבאור הברייתות דתורת־כהנים וספרי וישוב דברי בעל העיטור מתוך כך וסתם סוגית הגמרא כרבי</b><br>והנה הברייתא דתורת־כהנים הנזכרת לעיל בפרש\"י בסוגיאן דגיטין, - זה לשונה: מנין עשה שביעית אע\"פ שאין יובל? ת\"ל: 'והיו לך ימי שבע שבתות השנים', ומנין עשה יובל אע\"פ שאין שביעית ת\"ל: 'לתשע וארבעים שנה', - דברי רבי יהודה. והחכמים אומרים: שביעית נוהגת אע\"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא\"כ יש עמו שביעית\". ולשיטת רש\"י, שהוא מפרש את האמור בברייתא זו שאין שמיטה תלויה ביובל דהיינו שאינה תלויה בחובת היובל ואע\"פ שאינם חיבים ביובל מ\"מ חיבים הם בשביעית, אפשר לפי זה לכוון את הדברים בסוגיא דגיטין (דף נ\"ג ב') ולישב בזה את דברי בעל העיטור, שמשמע לו משם שסוגית הגמרא שם היא דשביעית בזה\"ז דאורייתא.",
                "כי אע\"פ שסיים בעל העיטור שנהוג עלמא כרבי דהא רבי יוסי קאי כותי', כדגרסינן, א\"ר יוסי, וזה דבר השמיטה שמוט, בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת־כספים נוהגת בחו\"ל ד\"ת וכו', מ\"מ הוא מוכיח מסוגיא הנ\"ל דגיטין, דסתמא דתלמודא נסיב לה דשביעית היא דאורייתא. מדאמרינן שם, ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר בדאורייתא, דתנא הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקור, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, דברי ר\"מ וכו', ופרכינן שם, ולטעמיך תקשה לך היא גופא, מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מ\"ש שבת ומ\"ש שביעית ?\". ואי אמרינן שביעית בזה\"ז דרבנן הלא הי' לו לדחות, בשביעית בזה\"ז ובדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. ועל זה יש לומר, דלא ניהא ליה לגמרא לאוקמי הכי, דמיירי דוקא בשביעית בזה\"ז דרבנן, משום דא\"כ מצי פריך, אדמחלק בין שבת לשביעית, דבשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, ליפלוג וליתני בדידה: בד\"א דבשוגג יעקור בשביעית בזה\"ז דמדרבנן, אבל בזמן שהיא נוהגת מן התורה בשוגג יקיים. מיהו זה יש לדחות, שאין סברא לומר ליפלוג וליתני בדידה על דבר שהוא הלכתא למשיחא, שהרי אם נאמר דשביעית בזמן הזה דרבנן הלא אינה עתידה לחזור ולהיות מה\"ת אלא בביאת המשיח, בביאה שלישית, שאז כשישובו אליה כל יושביה יתחילו למנות יובלות, כד' הרמב\"ם (פי\"ב הט\"ז), על־כן אם איתא דס\"ל לסתמא דגמרא דשביעית בזה\"ז דרבנן לא הי' מקום לקושיא זו של \"מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית\". משום דהוה מצי לאוקמי לה בשביעית בזה\"ז דרבנן, דפירכא דליפלוג וליתני בדידה לא שייך בזה, וא\"כ שפיר הוכיח מזה בעל העיטור דשביעית בזה\"ז דאורייתא לסתמא דגמרא. ואין להעיר דבסוגיא דתרומה בזה\"ז דאורייתא או דרבנן (יבמות פ\"א א') איתא קושית \"לפלוג וליתני בדידה\" כה\"ג. ולא הייש למה שהוא הלכתא למשיחא, דפריך: לפלוג וליתני בדידה במד\"א בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא, - דשם כיון דבלא\"ה איירו בחו\"ש דהוא מענין הבית, שפיר פריך לפלוג וליתני בדידה' אבל בהא דגיטין לא שייך זה.",
                "אבל לפי דברי הברייתא דתו\"כ הנ\"ל אתי שפיר. שהרי חכמים דר' יהודה היינו ר' מאיר, - כדרגילינן בעלמא למימר -, וחכמים דר\"י הלא סבירא להו דאין שביעית תלויה ביובל א\"כ היא מן התורה גם בזמן הזה, דלא כרבי התולה שמיטה ביובל ושפיר פריך בפשיטות: \"הא דאורייתא והא דאורייתא\" אליבא דר\"מ שם, ותו לא היה יכול לומר על ר\"מ דשביעית בזה\"ז דרבנן, עכ\"פ מצד הפלוגתא בשביעית בזה\"ז אי הויא מדאורייתא או מדרבנן, מטעם היחס שיש בן יובל לשביעית. אלא אם יש להוכיח מסוגיא זו יש רק להוכיח, דס\"ל לר\"מ שקדושה שניה לא בטלה, כרבי יוסי דסדר עולם, ולדעת תוס' (יבמות פ\"ב ב' ד\"ה ירושה) הויא ירושה שניה לכולי עלמא מה\"ת, וכיון דלא בטלה הויא מה\"ת אפילו לאחר חורבן בית שני, וזה שלא כד' הרמב\"ם. דס\"ל (ה' תרומות פ\"א הכ\"ו) שלדין תרומ\"ע הויא קדושה שניה מדרבנן.",
                "כן י\"ל לשיטת רש\"י הנ\"ל בפירושו למה שאין שמיטה תלויה ביובל האמור בברייתא זו בתורת כהנים. אבל לדעת התוספות (ערכין ל\"ב ב', ד\"ה מנו), ששביעית אע\"פ שאין יובל היינו שאין השמיטה תלויה בקיום היובל ואע\"פ שלא קיימו את היובל והניחוהו בחטאם ולא קדשוהו, מ\"מ אין זה מעכב את השמיטה בכל אופן ולא פקע מהם חיובה; אם כי כשלא קיימו את המצוות המכשירות את היובל בטל היובל לרבי יהודה ורבי יוסי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (ראש־השנה ט' ב'): 'יובל היא' - אע\"פ שלא שמטו ואע\"פ שלא תקעו. יכול אע\"פ שלא שלחו ? ת\"ל: 'היא', דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יובל אע\"פ שלא שמטו ואע\"פ שלא שלחו, יכול אע\"פ שלא תקעו? ת\"ל: 'היא', - לפי זה, לפי' התוספות, י\"ל שבביטול חיוב היובל בטלה גם השמיטה באמת, ובהא אפשר הוא שתסבור גם ברייתא זו דתורת־כהנים כרבי, דבזמן שאין יובל נוהג אין שמיטה נוהגת. ושוב יש לומר, דמדלא דחינן שם בגמרא דמיירי בשביעית בזה\"ז דרבנן שמע־מינה דלא סברה הכי סתמא דגמרא. ואת האמור בברייתא זו דתו\"כ: \"ומנין עשה יובל אע\"פ שאין שביעית\" אי אפשר לכאורה לפרשו באופן אחר, כ\"א כפי' תוספות, דהיינו אע\"פ שלא נתקימה שביעית ולא שמרו אותה בחטאם; כי אי־אפשר לפרשו עשה יובל אע\"פ שלא נתחייבו שביעית, - שאיך אפשר לחיוב של יובל שלא יהי' אז קודם לו גם חיוב של שביעית ? (וכן העיר בספר \"בית הלוי\").",
                "אבל באמת יש לומר, שיש לפרש \"עשה יובל אע\"פ שאין שביעית\" - אע\"פ שאין חיוב שביעית, ע\"פ דברי תורת־כהנים, שפירשו שם בתנאי חיוב השמיטה והיובל: מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו, - יכול יהיו חיבים בשמיטה? ת\"ל: 'שדך' שיהיה כ\"א ואחד מכיר שדהו; 'כרמך', שיהא כ\"א ואחד מכיר את כרמו\". וכהאי גונא איתא לקמן גבי יובל: 'יושביה', בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה, אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהא היובל נוהג? - ת\"ל: 'יושביה'. ותנאי זה, שלא יהיו מעורבבין, מפרשו הרמב\"ן (בספר הזכות, גיטין פ, השולח, ובחידושיו שם), שזה נוהג תמיד ולא רק בהתחלת כניסת ישראל לארץ, שאז לא יתחיל היובל לחול עד שיקבע כל שבט על נחלתו, ומזה הכריע שלא הי' אפשר שיהיה היובל נוהג מה\"ת בבית שני, מפני שאפילו אם נאמר שהי' הקבוץ מכל השבטים ונקרא זה ג\"כ בשס \"כל יושביה עליה\", - אבל מעורבבין בודאי היו שלא ישב כל אחד על נחלתו; ואע\"ג שיש לדחות ולומר, שהוא רק על התחלת הביאה לארץ, אבל מכיון שכבר נקבעו השבטים כל אחד בנחלתו שנתבררה ע\"י גמר החלוקה, וכבר חלה חובת יובל שוב לא יתבטל היובל בכך אפילו אם היה מזדמן שיתערבו זה בזה, - מ\"מ לא כך משמע ליה להרמב\"ן, אלא שכיון שלענין יובל יש קפידא שלא יהיו מעורבבים לכן צריך תמיד שלא יהיו מעורבבין בישיבתם. ומעתה יש לומר, שכל זמן שהיתה מזדמנת בו איזו ערבוביה בישיבת השבטים כבר הי' בטל היובל מה\"ת, וכן גם כאן גבי שמיטה, אם היתה מזדמנת, אפילו באמצע יובל איזו ערבוביה בארץ, מפני מלחמות וגייסות וכיו\"ב משבושי מדינה, עד שנתבטל סדר החלוקה ואין כ\"א מכיר את חלקו, אז באותו הזמן השמיטה בטלה, ומ\"מ כשמגיע מנין השנים מהיובל שעבר, וכבר נתישב הדבר וחזרו איש על מקומו, הם כבר חיבים ביובל אע\"פ שהיו פסורים מהשמיטה, וכיון שהוחל יובל להמנות מראשית השמיטה הראשונה י\"ל שאין הפסק מעכב. ובזה מתפרשת היטב ברייתא זו דיובל אע\"פ שאין שמיטה כדעת חכמים דר' יהודה, דאמרי: \"שביעית אע\"פ שאין יובל\", דהיינו אע\"פ שאין חיוב יובל ודלא כרבי, והיובל אינו נוהג אא\"כ יש עמו שביעית ־ היינו חובת שביעית. ומשום הכי לא רצו לתרץ אליבא דר\"מ, דשביעית בזה\"ז דרבנן משום שאין יובל וזהו רק לדעת ר\"מ, אבל סתמא דתלמודא י\"ל דכרבי סבירא ליה, מדלא הובאה ברייתא זו בגמרא",
                "אלא דבלא\"ה קשה על מאי דאמר כאן בפשיטות \"הא דאורייתא והא דאורייתא\": הלא בנוטע קיימינן ואנן הרי קיימא לן, שרק שתי האבות זריעה וקצירה, ושתי תולדותיהן, זמירה ובצירה, רק הן אסורות מן התורה, אבל כל יתר האבות והתולדות שלהן אינן אסורות כ\"א מדבריהם, כד' הרמב\"ם (פ\"א ה\"ב ג'), וכן מבואר שם (בהלכה ה') בדברי הרמב\"ם, שנטיעה היא מהעבודות שאם עשה אותן מכין אותו מכת-מרדות, א\"כ איך אמר על הנוטע בשביעית \"הא דאורייתא והא דאורייתא\" ? ויש לומר, שבכלל נטיעה כלולים שני אופני הנטיעה: נטיעת עץ ע\"י ענף ושרש הנשתל בקרקע, וגם ע\"י גרעין או פרי שהם מוציאים את האילן. - שניהם הם בכלל נטיעה. וכן הוא לשון המשנה (ערלה פ\"א מ\"ט): נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה\". ונטיעה זו, שע\"י גרעין או פרי, פשוט הוא שהיא נקראת זריעה לגבי איסור שביעית, כיון שהיא דרך זריעה ולא דרך נטיעה, - כלשון הרמב\"ם (כלאים פ\"א ה\"ו); וכן מותר לערב זרע אילנות ולזרעם כאחד\", - ומדלא מחלק כאן בגמרא בנוטע גופיה בין נוטע יחור לנוטע אגוז וכיו\"ב, שמע מינה, דבחדא מחתא מחתינהו ובכל גוני, בין בשוגג בין במזיד יעקור ומקשה שפיר: \"הא דאורייתא והא דאורייתא\".",
                "וברייתא דספרי (פ' ראה סי' קי\"א) גם היא נראית דאזלא אליבא דרבי, ומצטרפת להוכיח דהכי הויא סוגיא דעלמא. דהכי תנינן התם \"שבע שנים, - יכול שבע שנים לכל אחד ואחד ? הרי אתה דן: חייב שבע שנים בשמיטה, וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע־שנים' האמור בשמטה שבע שנים לכל העולם אף 'שבע־שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל העולם. או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי וחייב שבע שנים במלוה, מה 'שבע־שנים' האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף 'שבע־שנים' האמור במלוה שבע שנים לכל אחד ואחד. נראה למי דומה: דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל\". הרי מוכח דהיא נמי אזלא בהא שיטתא, דשביעית ביובל תליא; וה\"ק: דנים דבר התלוי ביובל היינו שמיטת־כספים, שהיא תלויה ביובל ע\"פ ההיקש דשמיטת כספים לשמיטת קרקע דיובל מדבר התלוי ביובל היינו שמיטת קרקע, שגם היא תלויה ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאינו תלוי ביובל היינו אע\"ג דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כ\"ט א') מ\"מ אין יציאתו תלויה ביובל שאם קנה עבד עברי בזמן שהיובל נוהג והוא נתעכב אצלו אחר ביטול היובל י\"ל שלא נפקעה משום כך עבדותו ולא זכותו לצאת בשנה השביעית, משא\"כ בחובת הפקעת המלוה, וחובת שביתת הקרקע מצד אפקעתא־דמלכא דשביעית, שפעולת המצוה בעצמה תלויה ביובל.",
                "כן הוא לפי הגירסא הישנה בברייתא זו בספרי. אבל הגר\"א ז\"ל הגיה \"שמיטה\" במקום \"יובל\", וכתב על זה בספר \"בית־הלוי\", שהגהה זו מוכרחת מצד שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהנ והוא א\"כ דבר התלוי ביובל - ומצד זה איני רואה כל הכרח לפי, שכמו שנתבאר, תתפרש כראוי הגירסא של \"יובל\", ולאידך גיסא גירסא ד\"שמיטה\" צריכה ביאור, דכיון שהוא מסופק מתחלה שמא שבע שנים דמלוה היינו שבע שנים לכל אחד ואחד, א\"כ הלא אין \"שבע־שנים\" דמלוה תלוי בשמיטה כלל וכונת מה שאמר \"שתלוי בשמיטה\" היא לפי זה, בהכרח, שהשמטת מלוה תלויה בחובת שמיטת קרקעות, מפני ההיקש ואל יוכיח עבד עברי, שאינו תלוי בחובת שמיטת קרקעות. ואם נאמר שהכרח הגהה זו הוא ממה שקשה על גירסא דיובל מדאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, א\"כ הלא בודאי כבר נוהגת גם שמיטה מכיון שהיובל נוהג' כשנוהג דין עבד עברי, שהרי אי אפשר כלל להצטייר שום חיוב של יובל בלא חובת שמיטה, - אלא אם נאמר כמ\"ש לעיל לפרש את לשון התו\"כ, דמשכהת לה חובת יובל בביטול חובת שמטה, ע\"י בלבולי המדינה וערבוב נחלותיהם של היושבים בא\"י, כשזה מזדמן באמצע היובל.",
                "עוד יש אולי לפרש מה שתלוי בשמיטה, כי כשם שבהשמטת כספים מצוה לומר \"משמט אני\", כדילפינן מ\"וזה דבר השמטה\" וכדתנן (פ\"י מ\"ח): המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני\" ולדעת חרא\"מ ב\"ספר יראים\" אין החוב נשמט כלל עד שאומר לו \"משמט אני\", אלא שהתורה הטילה עליו חובת אמירה זו, כמו־כן בפירות שביעית יש חיוב להשמיט, כיון שכתוב: \"תשמטנה ונטשתה\". ויהי' מזה סמך לד' ב\"י בתשובות \"אבקת רוכל\" (סי' כ\"ד), שצדד לומר שיש מצוה להפקיר פירות שביעית, ודוקא ע\"י זה הם פטורים ממעשר.",
                "עכ\"פ, לפי הגירסא הישנה בספרי נראה ומוכח, דאתיא כרבי ושביעית ביובל תליא."
            ],
            [
                "<b>שיטת הרמב\"ם</b><br>זה לשון הרמב\"ם בהלכות בית־הבחירה (פ\"ו ט\"ו וט\"ז): \"לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע\"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע\"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אע\"פ שאין שם הומות, שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א־י, לענין שביעית, מעשרות וכיוצא בהן,לא קדשה לעתיד לבא ? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין\", אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש־רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא, השני', הוא מקודש היום, ואע\"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה\". -",
                "למדנו מדבריו אלה, שהוא, ז\"ל, סבירא ליה שכל המצוות התלויות בארץ דינן שוה, וכיון שבטלה קדושת הארץ, כשנלקחה מהם, כולן בטלות, וקדושת עזרא לא חייבה בתרומות ומעשרות כ\"א מדרבנן, וא\"כ ה\"נ בשביעית חיובה רק מדרבנן ולא מן התורה. הרי הדברים מפורשים, שהחיוב שחייבה קדושת עזרא בתרומות ומעשרות הוא \"על דרך שביארנו בהלכות תרומה\", ומפורש שם בהלכות תרומה (סוף פ\"א) שחיובם הוא מדבריהם, וכשם שבטלה הקדושה לענין שביעית כמו לענין תרומות ומעשרות, בחרבן ראשון, כך כשחזרו חיובים אלה בימי עזרא חזרו לענין שביעית רק מדרבנן, כמו שחזרו גם לענין תרומ\"ע מדרבנן; ובפרט, שגבי שביעית כתיב \"כי תבאו\" שמסמיך הרמב\"ם לגבי תרומה; ואף אם היה ספק הרי יש לנו חזקת היתר לגבי חומר של תורה, כיון שביטול הקדושה בחרבן ראשון הוא ודאי, וראוי יותר לומר דלא נתחייבו עוד מה\"ת. והוא כסברת התוספות ביבמות (פ\"א א' ד\"ה מאי), שנראה שהיה להם הדבר בפשיטות, שאם תרומות ומעשרות דרבנן, שבטלה קדושת הארץ, הוא הדין בכלאי הכרם, ונראה שה\"ה בשאר מצוות התלויות בארץ, וכן הי' פשוט להמשנה־למלך (ה' מאכלות אסורות פ\"י הי\"א). - ועיין בזה לקמן בביאור \"איסור לא תחנם במכירת הקרקע לנכרי\". ולמה שכתב הכסף־משנה, שהרמב\"ם מפרש לה לברייתא דרבי \"בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים\" שהוא רק על שמטת כספים ממש, וכמו שיתבאר בדברינו להלן, אין מקום לפי זה. וכבר העיר בזה המשנה־למלך (פ\"ד הכ\"ה), כדמוכח נמי בהדיא מסוגית הגמ' דמו\"ק, שאין כונת הברייתא דרבי על שמטת כספים לבד כ\"א על כלל השביעית.",
                "בהלכות שמטה ויובל (פ\"ד הכ\"ה): \"אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר \"כי תבאו אל הארץ\" וגו'. ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית\". כתב על זה הכ\"מ דמשמע מכאן שסובר הר\"מ שאין שמיטה תלויה ביובל והדבר תמוה, שהיכן מצינו שהלשון \"שלא בפני הבית\" יהי' משמע שלא בזמן שהיובל נוהג ? ומה ענין זה לזה, והיובל הלא היה נוהג אף קודם שנבנה בית המקדש מאחר שכבשו וחלקו, וכן יהיה נוהג אף קודם בנין בית המקדש לכשיתקבצו כל יושביה עליה כמאז ויהיו מסודרין בה לא מעורבבין שבט בשבט. והרי כתב הרמב\"ם גם בהלכות תרומות (פ\"א ה\"א) שנוהגת \"בין בפני הבית בין שלא בפני הבית\", ובהלכה כ\"ו שם הרי כתב מפורש, שהתרומה אינה נוהגת בזה\"ז כ\"א מדרבנן ואפי' בימי עזרא לא נהגה, לשיטתו, כ\"א מדרבנן מפני שלא היו כל יושביה עליה. וכן פירש שם דבריו הכ\"מ בעצמו שהרמב\"ם כשאמר, שהשמיטה נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בא ללמדנו רק זה, שכן הדין בשמטה - כמו בתרומה - שאין השמיטה תלויה בקדושת בית־המקדש, שהיא נהגה גם לפני בנין בית המקדש אחר שכבשו וחלקו וכן תהא נוהגת לעתיד קודם שיבנה בית המקדש ולעולם דוקא אם כל יושביה עליה וכשהיובל נוהג, שאין השמיטה תלויה אלא ביובל ולא בבית המקדש. ואין זה נוגע כלל לדברי רבי. וכן הבין הרדב\"ז בהלכה זו בפירושו. ואם היתה כונת הרמב\"ם לומר כאן, שאין השמיטה תלויה ביובל הי' צריך לפרש: בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג.",
                "ושם (פ\"ט ה\"ב): \"אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים: בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחו\"ל ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמט כספים אפילו בארץ\". כתב על זה הכסף־משנה: \"אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' בפרק השולח (גיטין ד' ל\"ו) וכרבי. ונראה מדברי רבינו, שמפרש שמה שאמרו שם \"בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים\" ליובל קרי משמט קרקע, שהרי שדות חוזרות לבעלים, וכמו שכתב בסופ\"י, אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה\". הנה כל עיקר ראיתו נראה, שממה שפרט הרמב\"ם דוקא שמטת כספים ש\"מ דסבר שדוקא שמיטת כספים תלויה ביובל ולא שאר מצות השמיטה, שאם היו שאר מצות השמיטה לענין שביתת קרקע ג\"כ תלויות ביובל למה פרט דוקא שמיטת כספים. ובאמת אין זה ראיה, כי הוצרך לפרט שמיטת כספים ולפרש חידושה שגם היא תלויה ביובל משום שכיון שאינה מצוה התלויה בארץ והיא חובת הגוף הייתי אומר שאינה תלויה כלל ביובל; אבל פשיטא שמצות שביעית בשביתת קרקע ודאי תלויה ביובל וככל מצות התלויות בארץ, ועדיפא מכולהו בזה דבכמה דברים תלינן להו הא בהא, וכן נמי נראה פשטא דקרא שהשמיטה היא הצעה קודמת ליובל כמ\"ש לעיל.",
                "ועוד שם פ\"י ה\"ט: \"ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה; ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו,חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו\". כתב ע\"ז בכ\"מ: \"ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו' לא קאי אלא לשמיטת כספים, דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה\"ת, כמו שכתבתי ברפ\"ט\". ובאמת הלא פשט הלשון מורה בהדיא, שגם שביעית בשביתת קרקע, חוץ מהשמטת כספים, תלויה היא ביובל' שאינה נוהגת בזמן שאין היובל נוהג כ\"א מדבריהם. שאם היא היתה נוהגת מן התורה, אפי' בזמן שאין היובל נוהג, למה הי' צריך כלל למינקט שביעית בארץ בכלל הדברים שנוהגים בזמן שהיובל נוהג, וכי מונה הוא כל המצות הנוהגות לעולם ? הרי אינו מונה כ\"א אותן המצוות התלויות ביובל אלא ודאי, שגם שביעית בארץ, חוץ משמטת כספים, ביובל היא תלויה.",
                "וביחוד אי אפשר כלל לומר, שתהי' שביעית של שביתת הארץ בזה\"ז מן התורה לדעת הרמב\"ם, לפי מנהג חשבוננו. שהרי כך כתב בפ\"י ה\"ג: שבעה־עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו וכו'. כיון שחרב הבית בטל מנין זה, ומשבטל נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני וכו', ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא, והיא הביאה השניה וכו', ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים; אע\"פ שלא היה שס יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות\". דבריו אלה הלא מראים ברור שהוא פוסק כחכמים, ששנת חמשים אינה עולה מן המנין, ומוכרח הדבר למנות יובלות כדי לקדש שמיטין, כדברי רש\"י בערכין (ל\"ב ב' ד\"ה מנו) שמנו יובלות כדי שיבואו שנות השמיטין במקומן. וכיון שלדינא קיי\"ל כחכמים, וכדמשמע פשטא דסוגיא בראש־השנה (ט' א') לאפוקי מדר\"י, ודלא כד' התוס' (שם, ד\"ה ולאפוקי: עבודה־זרה ט' ב', ד\"ה האי) שכתבו דקיי\"ל כר\"י, ופסק הרמב\"ם לדינא דלא כר\"י, א\"כ איך הסכים אח\"כ למנין הגאונים, שבזמן הזה אין מונים יובלות בפ\"ע ? בשלמא אם שביעית בזמן הזה דרבנן בודאי יש לומר, דכיון שאין זה רק זכר עשו זכר לשביעית ולא עשו זכר ליובלות, כמו שכתבו התוס' (גיטין ל\"ו ב', ד\"ה ותקון): שלא להטריח על הצבור בשביתת קרקע שתי שנים רצופות, אבל אם שביעית בזמן הזה מן התורה, ומ\"מ אע\"פ שאינה תלויה ביובל בקדושתה הרי היא תלויה בו במנינה, - שהרי כן עשו בבית שני, לדעת הרמב\"ם, שמנו יובלות לקדש שמיטין, ואין ע\"ז שום חולק בסוגיא דערכין, אליבא דחכמים שאין שנת חמשים עולה מן המנין, - איך אפשר הוא לעקור את המנין של תורה ? אלא ודאי פשיטא, שלכל מילי שביעית בזה\"ז היא מדרבנן. והם אמרו והם אמרו, שבזמן הזה אין לעשות זכר כ\"א לשמטה. ואע\"פ שהרמב\"ם סובר, לפי דעת הגאונים שגם בבית שני לא מנו יובלות, היינו משום דסבירא־ליה שגם בבית שני לא הי' נוהג יובל כ\"א מדרבנן, לכן לא חשו לאותו המנין הקבוע מן התורה, כיון שאין כאן כ\"א זכר לשמיטה של תורה.",
                "נשארה כאן לפי־זה האפשרות לומר ששביעית בזה\"ז מן התורה רק אליבא דר' יהודה, דסבר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, שאז המנין על מקומו עומד, וזוהי דעת בעל התרומה שכתבו תוס' (ע\"ז שם) בשמו, - ובעל־התרומה בעצמו, שלפי הכרעתו היתה אפשרות לומר ששביעית בזה\"ז מן התורה, מצד חשבון המנין, הוא עצמו סובר בפשיטות ששביעית בזה\"ז דרבנן מצד ביטול קדושת הארץ.",
                "אלא שדברי הרמב\"ם קשים, דארכבה אתרי ריכשי. שהרי מהלכות תרומות (פ\"א הכ\"ו) מבואר, שביטול תרומות ומעשרות מה\"ת - שבכלל זה, כמ\"ש לעיל הם לכלול כל שאר המצות התלויות בארץ, בהשואת הרמב\"ם והתוספות - לדידיה הוא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שגם בימי עזרא לא נתחייבו כ\"א מדרבנן, א\"כ הוא תלוי בכל יושביה עליה,",
                "ולפי זה אפילו אם תשאר א\"י כולה ביד ישראל כיון שאין כל יושביה עליה אין שם דין תרומ\"ע מה\"ת, וכן מורה פשט הלשון של דבריו בה' שמיטה ויובל הנ\"ל דהוא הדין לענין שביעית, - ובה' בית הבחירה הנ\"ל כתב, שהכל תלוי בכבוש הארץ ונתן טעם לביטול קדושת הארץ לדין שביעית ומעשרות מן התורה משום שנלקחה הארץ מידיהם, שהרי אינה מן ארץ ישראל והרי זה לכאורה תרתי־דסתרן. אך על שביעית הי' אפשר לומר, שמכאן ראי' לדעת הכסף־משנה, שבאמת שביעית בזה\"ז מה\"ת ואינה תלויה בכל יושביה כ\"א בעצם הויית ארץ, ישראל אבל הלא הרמב\"ם כלל בחדא מחתא שביעית ומעשרות, ובמעשרות הלא מסיק להכריע בסברתו דדמי לתרומה, שכבר תלה אותם בביאת כולם ובכל יושביה ולא בלקיחת הארץ מידם. לכך נראה, שמלבד עצם דין ביטול חיוב המצות התלויות בארץ, שבזה י\"ל שהרבה מהן תלויות בביאת כולם, כמו יובל ודדמי ליה, יש עוד דין <b>מיוחד של ביטול הקדושה</b> דהיינו שאפילו כשיתמלאו תנאי חיוב המצות התלויות בארץ יהי' צריך עדיין קידוש חדש שתחזור קדושת הארץ. והרמב\"ם בהלכות בית־הבחירה לא עסיק ע\"ד חיוב המצות ופטורן מצד עצמן כ\"א ע\"ד קדושת הארץ הצריכה לזה, וע\"ז אמר, שאע\"פ שמשגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטל חיוב היובלות והמצות הדומות להם, מ\"מ קדושת הארץ לא בטלה כלל ואם היו חוזרים כל יושביה לא היו צריכים לקידוש חדש, כיון שבכלל ארץ ישראל היתה מוחזקת בידם; וי\"ל, שגם החלק הנכבש אין צריך קידוש חדש, ואפי' אם נאמר שאותו החלק יהי' צריך קידוש חדש אבל החלק הנשאר ביד ישראל אע\"פ שכ\"ז שלא היו כל יושביה עליה הופקעה גם ממנו חיוב כמה מצות התלויות בארץ מה\"ת, מ\"מ כיון שחזרו נתחייבו ולא יהי' צריך כלל שיחזרו ויקדשו אותו. ולריו\"ח שאמר (ערכין ל\"ג א') \"ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהן\" לא היו צריכים. לפי זה, קידוש חדש וממילא חזרו חיובי הארץ כולם ורק ע\"י הכיבוש בטלה קדושה ראשונה באופן שצריך כיבוש חדש - וע\"ז אמר הרמב\"ם שם, שדין זה של צורך קידוש חדש אינו נוהג בקדושת המקדש וירושלם מפני שהיא מפני השכינה, וממילא מובן שכן לא הי' זה נוהג משגלה ראובן וגד וחצי המנשה, שמ\"מ קדושת־הארץ לא בטלה ולא צריך קידוש חדש. וקדושת עזרא אם שהיתה מה\"ת או מדרבנן הכל אחד לענין זה, אבל לא נתקדשה ע\"י כיבוש כ\"א ע\"י הקידוש בצירוף ישיבת אנשים מישראל על־כן כל־זמן שישבו בה ישראל אם מעט ואם הרבה, הוי דומיא דקדושת־עזרא, ואינה בטלה. וכל איש א' מישראל שהוא יושב בארץ ישראל חזרה אתו קדושה זו."
            ],
            [
                "<b>שיטת הראב\"ד</b><br>על פסק הרמב\"ם (ה' שמיטה ויובל פ\"ט הט\"ז) ש\"אין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת־ כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה\", כתב על זה הראב\"ד בהשגה: \"זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב\"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן\". מכאן נראה, שלא השיג רק על זה שתלה הרמב\"ם את יסוד וטעם הפרוזבול במה ששביעית בזה\"ז מדרבנן, אבל לא על עיקר הדבר שיש שם זמן שאין שביעית נוהגת בו מן התורה, וע\"ז מודה הוא כנראה. וזה ע\"כ מטעם שפסק כאן כרבי, אע\"ג שאין לו הכרה לפסוק כמותו מסוגיא דגיטין, שהרי לפי מה שמפרש כפירש\"י נראה דרבא לא ס\"ל כרבי, עכ\"פ מצד ההיקש של שביעית ליובל ומצד קדושת הארץ, שהרי סבר הראב\"ד (בה' תרומות פ\"א הכ\"ו בהשגה). שקדושת הארץ בכלל נוהגת גם בזמן הזה מה\"ת, ולא הוציא מן הכלל כ\"א חלה, דבעינן בה \"ביאת כלכם\"; ולשונו \"שנוהג בכל זמן\" מורה שהוא מודה שיש שם זמן, שאין שמטת כספים נוהגת כ\"א מדרבנן. ולחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות בחילוק של תורה ודאי לא מצינו ע\"ז שום יסוד, א\"כ גם דעת הראב\"ד כדעת הרמב\"ם, ששביעית בזה\"ז מדבריהם גם בעבודת קרקע. (ולפ\"ז גם הר\"ש שכתב בפירושו גבי פרוזבול שטעמו של פרוזבול הוא משום שביעית בזה\"ז דרבנן ומטעמא דרבי, וכד' הר\"מ בפיה\"מ, גם הוא אזיל בשיטה זו ששביעית בזה\"ז דרבנן לכל מילי).",
                "אולם דברי הראב\"ד לעיל (בהשגה להלכה י\"א בפ\"א) נראים שהם סותרים ללשונו בהשגה זו, דגבי שמיטת כספים, וכן העיר בספר בית־הלוי, שעל דברי הרמב\"ם שם: \"משרבו האנסין התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להן עבדי המלך בלבד\", כתב ע\"ז בהשגה: \"אנו קבלנו: האנסין - ארנונא, שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו, והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, בהם התירו לעבוד מפני האונס, אבל לא במה שהחזיקו\", ומזה נראה שסובר, שבמקום שהחזיקו עולי בבל הוי מה\"ת גם בזמן הזה. אבל באמת, מכיון שהלא לא נמצא מפורש בלשון ההשגה בפ\"ט, גבי שמיטת כספים, שבזה\"ז היא נוהגת מדרבנן, - רק שעל דברי הרמב\"ם, שאין פרוזבול מועיל כ\"א על הזמן שהיא מדרבנן, כתב הוא, שלדידן דקיי\"ל כרבא הוא מועיל בכל זמן, אפילו בזמן שהיא מן התורה, - לפיכך אפשר לומר לאידך גיסא, שהראב\"ד קאים בשיטתו שבהשגתו על הרי\"ף בגיטין פרק השולח, שבזמן הזה אין שמטת כספים נוהגת כלל אפילו מדרבנן, משום דבעי לחיוב דין שמיטת כספים שיהיה יובל נוהג, אם מן התורה או עכ\"פ מדרבנן, - וזה היה רק כל זמן שהיו ב\"ד הגדול שבא\"י מונים ומקדשין ותוקעין ומשלחין עבדים.",
                "ומזה נראה לומר בשיטתו של הראב\"ד. שאע\"פ שבכלל קיי\"ל כרבי, ששמיטה ביובל תליא ו\"בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים\", - וה\"ה שאין שמיטת קרקע נוהגת אז, כיון שעניני השמיטה תלוים זה בזה, וכיון שאפילו שמטת כספים, שאינה נוהגת ביובל תלויה היא בו, ק\"ו לשמיטת קרקעות שהיא שוה ממש בשמיטה כביובל שבודאי תלויים הם זה בזה, - אבל מחלקתם של רבי וחכמים בעצם מציאות שמטה דרבנן, אם נאמר שנמצאו חולקים על רבי וסוברים ששביעית בזה\"ז דאורייתא, י\"ל שתלויה היא בענין אחר.",
                "שהרי מצינו לדעת רבינו־תם בתוס' (גיטין ל\"ו ד\"ה בזמן), שנהג יובל בבית שני מה\"ת, משום דחשיב כל יושביה, שאחרי שירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן (ערכין ל\"ג א') נתקבצו שוב מכל ישראל בא\"י, ומאותו הקיבוץ באו ונתקבצו עם עזרא מכל שבט ושבט, וכיון שלא חסר אז משום שבט הוי כל יושביה עליה. ע\"פ זה יש מקום לומר, שהחולקים על רבי אין חולקים עליו בעיקר ההיקש של שמיטה ליובל אלא בהא גופא פליגי רבי ורבנן, אם בזמן בית שני וכמו־כן אחר החורבן, שהיו שם מקבוץ כל השבטים מקצת מכל שבט ושבט ולא כולם ממש, אם זה חשיב כל יושביה עליה או לא. רבי, דמשמע לן מדבריו, שיש שם שביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, סובר שאין זה כל יושביה עליה, שצריך שיהיו באמת כל ישראל בארץ, וכאן היו רק מקצת מכל שבט ושבט, ולכן יובל לא נהג אז מן התורה אלא מדרבנן, וממילא גם שביעית היא מדרבנן, כיון שמ\"מ יש שם מקצת מכל שבט ושבט ונמצא ב\"ד הגדול, שמנה יובלות וקיים כמה דברים התלוים בהם כדי לקדש שמיטין. וחכמים, דמשמע לן דפליגי עליה ואמרי שביעית בזה\"ז דאורייתא. סבירא להו, שכיון שהיו מקובצים מכל השבטים בימי עזרא, וגם אחר חורבן בית שני מ\"מ נשארו רבים מישראל נאחזים בארץ, עד שבירושלמי (דמאי פ\"ב ה\"א) נחלקו ר' אלעזר וריו\"ח אם רוב קרקעות של ארץ ישראל בימיהם הם של ישראל או של נכרים, הרי זה נחשב הקיבוץ של עזרא לכל יושביה עליה. ובזה - לא על דבר עצם ההיקש של שמטה ליובל - ס\"ל להראב\"ד, דלא קיי\"ל כרבי אלא כרבנן, שבזמן שנמצאו מקובצים בארץ מכל השבטים, ולא חסר משום שבט, הכל נוהג מה\"ת. וסבר הראב\"ד, שכבימי בית שני' ששיעבוד מלכיות גבר עליהם גם אז באמת ברוב הימים, כן אחר חורבנו ובימי האמוראים הראשונים, שהי' עדיין קיבוץ ישראל בא\"י בתקפו קרוב לכמו שהיה בימי בית שני, ולכן היו נוהגים מה\"ת שמיטות ויובלות והיו ב\"ד קוראים דרור ומקיימים כל המצות התלויות בשמיטה ויובל מה\"ת, על כן א\"א לומר, שרבי ינאי, שבימיו דהיינו בימי ר' יוחנן הי' אפשר לומר שרוב ארץ ישראל היא ביד ישראל יאמר \"פוקו וזרעו\" ויתיר מפני ארנונא איסור של תורה. גם לא מסתבר להראב\"ד לאוקמי לרבי ינאי בהא כרבי, ששביעית תהי' רק מדרבנן בזמן שהי' עדיין קיבוץ ישראל וב\"ד הגדול בא\"י ולא יחשב אז כל יושביה עליה, משום דסבר דהוי דלא כהלכתא, ומכש\"כ דבסוגיא דסנהדרין (כ\"ו א') מוכח, שגם בימי המשנה, בדורו של ר\"ש, שהוא דור החרבן, הי' נוהג דין היתר ארנונא, ולא מסתבר לו שכל זה אליבא דרבי, כיון דמשמע לי' דבהא לית הילכתא כותי'. לפיכך מפרש הראב\"ד להא דרבי ינאי וכן להא דר\"ש שם במשנה, שהוא דוקא במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל אבל במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל היתה נוהגת אז שמיטה מה\"ת. ומדוייק ע\"פ זה לשונו של הראב\"ד, שכתב בלשון עבר: \"ולא היתה שביעית נוהגת בהן אלא מדבריהם\", שלכאורה הי' צריך לכתוב: ואין שביעית נוהגת בהן כ\"א מדבריהם, כי האם עכשיו נוהגת שם שביעית מן התורה ? - אלא דלטעמיה אזיל בזה הראב\"ד, שאפילו במקומות שכבשום עולי בבל אין שביעית נוהגת כלל כ\"א כ\"ז שהיובל נוהג, ובזמן הזה, כיון שאין ב\"ד מקדש שנים ליובלות ולשמיטין, אין שביעית נוהגת כלל אפילו מדרבנן. ובימי ר' ינאי הי' באמת הכל מה\"ת, אלא שבמקומות שלא החזיקו עולי בבל נהגה שביעית מדרבנן, והתירו מה שהתירו משום ארנונא; ואדרבא לדעת רבי היתה נוהגת שביעית מדרבנן, אע\"פ שנתבטל היובל מה\"ת, אבל לדברי חכמים, שסוברים שלא נתבטל אז היובל כלל לא נמצא כלל שביעית דרבנן, וכ\"ז שנהג נהגה מה\"ת וכשנתבטלה נתבטלה לגמרי.",
                "ע\"פ זה אין לנו שום הוכחה, שתהי' דעת הראב\"ד לחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות, בפרט במדה מן התורה, שאין ע\"ז יסוד בגמרא, ואין ראיה לומר שסובר ששמיטת קרקעות גם בזה\"ז מה\"ת. אדרבא, יותר נראה לומר דאזיל לשיטתו בהשגה על הרי\"ף, שבזה\"ז אין שביעית נוהגת כלל רק ממדת חסידות, כמו שמיטת כספים לדעתו בהשגה הנ\"ל כיון שאין לנו ב\"ד הגדול. ובדברי הראב\"ד שם הכרח הוא לפרש כן, דאע\"ג דקיי\"ל כרבי בעיקר הדבר, ששמיטה ביובל תליא, מ\"מ לא קיימא לן כדבריו בשמיטה דרבנן. כמבואר לעיל, אלא בשעה שהיא נוהגת היא נוהגת מן התורה וכשאינה מה\"ת אינה נוהגת כלל כ\"א במדת חסידות. דאם־ לא־כן איך הוא אומר, שכיון דקיי\"ל כרבי ועכשיו אין יובל נוהג אין שמטת כספים נוהגת כלל - והרי מפורש נאמר בסוגיא דגיטין הנ\"ל שתקינו רבנן זכר לשביעית בזמן שאין היובל נוהג ? אלא ודאי סבירא־ליה שזהו רק אליבא דרבי, שבישיבת ישראל בא\"י בזמן בית שני, ואח\"כ כשנשארו מכח קיבוצם הראשון עם ב\"ד הגדול בקביעותו, לא הי' יובל נוהג אז מן התורה, משום שאין זה חשוב לו כל יושביה, ומנו יובלות וקדשו שמיטין מדרבנן, אבל לדידן לא קיי\"ל בהא מילתא כרבי, א\"כ לא מצאנו כלל תקנת חכמים בשמיטה, אלא שהיתה נוהגת מה\"ת, כ\"ז שהיה ב\"ד קבוע וישוב א\"י נוהג ובא מימי עזרא ואילך, ואח\"כ כשנתבטלה מן התורה נשארה רק במדת־חסידות, ואין לנו לחדש מדעתנו לחלק בין שמיטת כספים לשביתת הארץ נגד דברי הירושלמי ופשטות הסוגיא דמו\"ק, כמו שכתבנו לעיל.",
                "כל־זה שאמרנו נתן להתפרש לדעת הראב\"ד, כדי להשוות דבריו בשתי ההשגות, גבי אנסין בשמטת־קרקעות (פ\"א הי\"א) וגבי שמטת־כספים (פ\"ט הט\"ז), די\"ל שסובר שאין כלל מציאות של שמטה דרבנן אליבא דחכמים דפליגי עליה דרבי. אבל מלשון הר\"ן, שמביא בגיטין בפרק השולח את דעת \"יש־חכמים\" שהיא ממש דעת הראב\"ד, נראה ברור, שסובר שהיתה שמטה נוהגת מדרבנן; אלא שהם אומרים, שזהו דוקא כ\"ז שהי' יובל נוהג מדרבנן, וס\"ל שקימו כל דיני יובל מדרבנן כל זמן שהי' ב\"ד הגדול בארץ ישראל. ואם נבא להתאים את דברי הראב\"ד עם הדברים האלה, המובאים שם בהר\"ן בשס \"יש־חכמים\", שגם כשהי' היובל נוהג, בזמן בית שני ואח\"כ, היה כל זה מדרבנן, אפשר לומר שיתפרשו דברי הראב\"ד בהשגתו בפ\"א ה\"א באופן אחר: דלא מסתבר לו להראב\"ד לומר, שמפני אונס זה של ארנונא, שהיתה גזירה כללית על כל הארץ, יתירו מצות שביעית באפן שתבטל לגמרי. ואף אם שביעית דרבנן הלא תעקר תקנת חכמים לגמרי אם יתירו העבודה לגמרי בכל השדות, שעל כולם היתה הארנונא, והא קיי\"ל דתקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן (כתובות ג' ב'), וגם לחלק בין מה שצורך לארנונא ליותר מזה, כמו שפי' הרמב\"ם, לא מסתבר לו לתן בזה תורת כ\"א ואחד בידו. לכן חלק בין המקומות, שיש מקומות שהתירו בהם משום ארנונא ויש מקומות שלא התירו והיתה שביעית נוהגת שם בכל פרטיה, כדי שלא תעקר תקנתא דרבנן מכל ארץ ישראל וכיון דתרומ\"ע היא בזה\"ז מן התורה לדעת הראב\"ד בהשגתו על הרמב\"ם (הלכות תרומות סוף פ\"א), שזהי בודאי דוקא במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל דסוגיאן דעלמא היא שקדושה ראשונה לא קדשה לעיל הרי מצינו שיש חילוק בין קדושת המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל לבין קדושת המקומות שלא ההזיקו בהם רק עולי מצרים ולא עולי בבל לכן השאירו תקנת שביעית במקומות שהחזיקו בהם עולי בבל משום עיקר הקפידא שלא תעקר מקמי גזירתא דארנונא, ובמקומות שלא החזיקו בהם התירו משום ארנונא. וכשאמר הראב\"ד, שבמקומות שלא החזיקו עולי בבל לא היתה שביעית נוהנת אלא מדבריהם, לא מסיים על זה, שבמקומות שהחזיקו היתה נוהגת אז מן התורה, ואין כונתו למידק מינה שהוא דוקא על מקומות שלא החזיקו, ובמקומות שהחזיקו נהגה מן התורה, אלא קושטא דמילתא נקט, שלא היתה נוהגת בהם שביעית אלא מדבריהם, ולכן הקילו בהם, אחרי שהם מחולקים מכל ארץ ישראל במה שכבשום עולי בבל ונשאר בזה חלק מתקנת חכמים בקיומו - במקומות שהחזיקו, אלא שיש בהם במקומות שהחזיקו דברים יתרים בקדושה מבמקומות שלא החזיקו, שלפיכך הניחו את חיוב השביעית, כדי שלא לעקור התקנה דוקא באלה המקומות, ולא שייך לומר ע\"ז \"מאי חזית\".",
                "הלשון הוא אמנם נדחק קצת ע\"י זה; אבל אם נרצה להתאים את דברי הראב\"ד בהשגותיו עם אותם הדברים שלדעת \"חכמים\" שבהר\"ן, שיהיו מותאמים ג\"כ ע\"פ סוגית הגמרא דמו\"ק וסוניות הירושלמי דשביעית ודגיטין הנ\"ל שבזה אנו צריכין לדברי הראב\"ד בהשגות על הרי\"ף דגיטין, - נהי' צריכים לדוחק זה ומוכרחים לסבול אותו. אך באמת אפשר לומר. שב\"יש חכמים\" אין כונת הר\"ן ע\"ד הראב\"ד כלל בזה, ודעת אלה החכמים המוזכרים בר\"ן בשם \"יש־חכמים\" אינה מתאמת כלל עם שיטת הראב\"ד בזה. דעת הראב\"ד היא באמת, כמ\"ש, שכשהיה נוהג יובל היה נוהג מן התורה, וזה הי' עד זמן ביטול ב\"ד הגדול וכשנתבטל נתבטל לגמרי, שלא מצינו שתקנו חכמים שמיטה רק למ\"ד שנהגה בזמן בית שני מדרבנן, אבל לדידן, דלדעת הראב\"ד סבירא לן בהא מילתא כחכמים ובעיקר הדבר שיובל ושמיטה תלויים זה בזה כולי עלמא ס\"ל כרבי, אין לנו כ\"א שמיטה של תורה לבדה. ודעת חכמים אחרים היתה, שבזמן בית שני הי' נוהג יובל מדרבנן, וה\"ה לאחר החורבן כ\"ז שהי' קבוע ב\"ד הגדול ואחר־כך נתבטל לגמרי, ועל סברתם הוא שמדבר שם הר\"ן.",
                "אולם הגאון בעל ס' בית־הלוי הקשה לדעת הראב\"ד מסוגיא דערכין (ד' ל\"ב), דאמרינן שם: מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי־חומה אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, ופרכינן בגמ' אח\"כ: ומי מנו שמיטין ויובלות, השתא משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, - עזרא, דכתיב ביה, כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים, הוה מני ?, ולדעת הראב\"ד, שכשאין יובלות אפילו מדרבנן אין גם שמיטה אפי' מדרבנן, הלא אפשר הי' לתרץ, שמנו יובלות לקדשם כדי שיוכלו להנהיג גם שמיטין, והיו שניהם שוים מדרבנן. ומכאן רצה להוכיח שם, שלדעת הראב\"ד תהי' סוגיא זו סוברת, דמה\"ת אפשר לשמיטה להיות בלא יובל וכל הסוגיא דהכא בדאורייתא עסקה, לכך פריך ומי מנו שמיטין ויובלות, ומשום דאפשר לשמיטה להיות בלא יובל מה\"ת על־כן מתרץ רק שמנו יובלות לקדש שמיטין, כדי שיהי' חשבון השמיטין וסדרם במקומו, אבל משום קדושת שמיטין אפשר לה להיות בלא יובל גם מה\"ת. אכן על זה י\"ל, כי המנין של השמיטין והיובלות מצוה בפני עצמה הוא באמת, כדאמרינן בתורת־כהנים: \"וספרת לך - בב\"ד\", וכמו גבי מצות המנין של ספירת העמר דאמרינן (מנחות ס\"ו א') \"אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי\" - כן גם כאן י\"ל ששתי מצות הן: למנות לשנות השמיטה ולמנות לשנות חיובל, ואמרינן בתו\"כ: \"ומנין שיספר לשני שבוע ? ת\"ל: \"והיו לך שבע שבתות השנים\", מנין שיספר לשני יובל ? ת\"ל: \"והיו לך תשע וארבעים שנה\". וכן כשם שבספירת העמר אמרינן במנחות שם: \"אמימר מני יומי ולא מני שבועי, זכר למקדש הוא\", דהיינו משום דס\"ל שספירת העמר בזמן שאין מקדש היא רק מדרבנן לכן אין חובה למנות שני המספרים, ואולי נכון לא למנות רק מספר אחד כדי להראות כאן חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ומטעם זה מדיק ג\"כ בגמרא דערכין שם, שמנו שמיטין ויובלות כדי לקיים מצות ספירה המסורה לב\"ד, ופריך \"ומי מנו\", דכיון שבודאי לא הי' נוהג מה\"ת, אפי' אם הנהיגו מדרבנן את שניהם, מ\"מ המנין צריך להיות רק זכר ליובלות, ולא הי' צריך למנות רק שנות היובל לבדם, ומתרץ שבאמת רק \"מנו יובלות לקדש שמיטין\", והמנין שלהם הי' רק לשנות היובל וממילא שמרו ע\"י מנין זה גם קדושת שמטה, אבל לא מנו אותה בפני עצמה כיון שהמנין הוא מדרבנן. ובזה תתאים שיטת הראב\"ד בפירוש סוגיא זו לשיטת רש\"י בגיטין, שהוא מפרש שם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין שהוא מדרבנן, אלא שלשיטת הראב\"ד לא אתי זה לאפוקי שקדשו רק את השמיטין, ואת היובלות לא קדשו מדרבנן, כ\"א רק שלא היה המנין בשמיטין: ביובלות היה מנין וגם קדושה ובשמיטין היתה קדושה לבדה בלא מנין, כערך מנין יומי בלא שבועי בספירת העמר. ויותר נכון לומר, שמנו יובלות ושמיטין ממש, לפי שאין זה דומה לספירת העמר, שמשום שאין צריכין בה שני המנינים אלא מפני המצוה לבדה לכך די באחד מהם לזכר למקדש כשאינה נוהגת מן התורה, אבל כאן, שצריך מנין היובלות לענין בפני עצמו ומנין השמיטין לענין בפני עצמו, כיון ששנת־חמשים אינה עולה מן המנין, לכך ראוי למנות יובלות כהלכה כדי לקדש שמיטין ולקבעם בזמנם. כן הוא לחכמים, אבל לר\"י כיון דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן הרי זה דומה ממש לספירת העמר, ולא הי' ראוי למנות שניהם אם הוי מדרבנן, לפיכך מסיק שבאמת הוא דלא כר\"י.",
                "עוד הקשה בבית-הלוי מסוגיא דהתם בערכין לשיטת הראב\"ד, דפריך שם אהא דמנו יובלות לקדש שמיטין; \"הניחא לרבנן דאמרי שנת חמשים אינה מן המנין, אלא לר\"י, דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, למה לי, בשמיטין סגי\", ולהראב\"ד יש להקשות: שמא מנו יובלות מדרבנן, כדי להנהיג שמיטין, כיון שכשאין יובל אף מדרבנן אין גם שמיטה אפילו מדרבנן. אבל גם זה לא קשיא, שהרי כל יסוד התחברות שמיטה ויובל הוא אליבא דרבי, דנקטינן כותי' לדעת רבים מרבותינו, משום שהסוגיות בתלמוד בבלי וירושלמי נוטות לדעתו לפי דבריהם וכמו שבארנו לעיל, אבל רבי יהודה אמר בספרא, שאין שייכות ליובל ושמיטה בהדי הדדי, ופשיטא שאין מקום לומר לדידיה, שיהי' הכרח לקדש יובל מדרבנן בשביל שמיטה. והראב\"ד יפרש \"שמיטה אע\"פ שאין יובל\" לא כהתוס', שהוא אע\"פ שלא נתקיים דין היובל בחטאם, אלא כפי' רש\"י, שהוא אע\"פ שלא היה נוהג יובל מצד הדין. א\"כ לר\"י שפיר פריך בסוגיא דערכין, וי\"ל דה\"ה לחכמים דיליה כמשכ\"ל בכה\"ג.",
                "ועוד שם בספר בית־הלוי הוא מצדד לומר, שהראב\"ד, שכתב שבזה\"ז אין שמטה נוהגת כלל כ\"א ממדת־חסידות, לא כתב כן כ\"א על שמטת כספים ולא על שמטת קרקע, שבה סובר, לדעתו, הראב\"ד, שגם בזה\"ז היא מן־התורה. ולא כן נראה מלשון הרמב\"ן בספר הזכות בגיטין שם. שהוא לא הבין כן דעת הראב\"ד. שהרי נראה ברור מלשונו, במה שסיים בשמטת כספים שהוא עסוק בה שם: \"וראיה מכרעת בשמטת כספים שנוהגת, שהרי שנת שמיטה ידועה ומפורסמת בארץ־ישראל ומנהג אבותיהם בידיהם לנהוג בה קדושת שביעית\", - שכוונתו להביא ראיה, ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה, ממה שקדושת שביעית בשמיטת קרקע נוהגת בא\"י. כי לשון \"קדושת שביעית\" לא מצאנו כלל בשמטת כספים רק בשמיטת קרקעות, דשייכא בה קדושה, ומדמינן בזה שביעית ליובל דכתיב בה \"קודש\", וכמ\"ש לעיל מלשון הגמרא. וכיון שהרמב\"ן, בהשגתו על הראב\"ד, מוכיח ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה מתוך שבא\"י נוהגת קדושת שמטת קרקע, משמע שלהראב\"ד, דסבר אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה, הוא־הדין שגם בקרקעות אין נוהגת קדושת שביעית. ועוד, שהרי הוא מוכיח שדין שביעית קים גם בזמן הזה, ממה שבארץ ישראל מפורסמת היא השנה ע\"פ מנהג אבותיהם שבידיהם, ואם לא היתה שביעית נוהגת לא היה נשמר המנין והיתה השנה משתכחת, - וראיה זו אין לה מקום רק אם נאמר, שלדעת הראב\"ד אין שום דין של שביעית נוהג בזמן הזה, לא בשמטת כספים ולא בשמטת קרקע, שאם היה נוהג איזה דין מדיני שביעית, וביחוד שמטת קרקעות וקדושת הפירות התלויה בה, ודאי אין שום ראי' מפרסום השנה, על שמטת כספים שנוהגת, שהרי נשתמר המנין ונתפרסמה השנה ע\"י הנהגת קדושת שביעית בשמיטת קרקעות ובפירות. וכן מורה גם לשון הר\"ן שם, שמביא את הדעה הזאת, וכתב על־זה: \"ויש מן החכמים מקילין ואומרים, שעכשיו אין שמטת כספים נוהגת כלל' ואין אנו צריכים לפרוזבול, לפי שאומרים דקיי\"ל כרבי' דאמר שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. דכיון דחזינן קולי טובי בפרוזבול משמע דשמטה בזמן הזה דרבנן היא, דאי דאורייתא וכרבנן דפליגי עלי, דרבי לא היו מקילין בה כ\"כ, וכיון שהשמטה תלויה ביובל דבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ובימי רבותינו היה ב\"ד קבוע בארץ־ישראל שהיו מקדשין היובל והיו תוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל, ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו, שאין שם ב\"ד שמקדשין אותו ולא תוקעין, אין היובל נוהג כלל שדברים אלו מעכבין ביובל כדאיתא בפ\"ק דר\"ה (דף ה':), וכיון שבטל היובל לגמרי אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל\". ואח\"כ משיג הר\"ן על דעה זו כעין דברי הרמב\"ן בהשגתו על הראב\"ד. נראה כאן ברור, שידע דעתם של חכמים אלה, שהראב\"ד, דקאים בשיטתם, מסתמא הוא מכללם, - שלדבריהם אין שמטה נוהגת כלל בזה\"ז אפילו מדרבנן, לא בשמטת כספים ולא בשביתת קרקע. שהרי כך הוא אומר: \"ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים\", וסיים ע\"ז: \"אף השמטה אינה נוהגת כלל\".",
                "אך הרמב\"ן כתב על דברים אלה של הראב\"ד, שחזר בו הראב\"ד מדעתו זו, כי בפירושו למס' ע\"ז, גבי שמעתא דרב הונא בריה דרב יהושע (שם, ט' ב'), כתב, שגם בזמן־הזה נוהגת שמטת כספים, עכ\"פ מדרבנן. הנה בעיקר חזרה זו אנחנו לא נדע אם דברי הראב\"ד אלה ראשונים הם או אחרונים, כי מסדר הש\"ס, שדבריו לחומרא הם בעבודה־זרה, שהיא מאוחרת בסדר הש\"ס אחרי מס' גיטין, ששם כתב דבריו לקולא, ודאי שאין מזה הוכחה שדבריו בע\"ז כתב אחרי דבריו בגיטין, ו\"אין סדר למשנה\". ובפרט כיון שדבריו בע\"ז הם בפירושיו על הגמרא וכאן הם בספר ההשגות על הלכות הרי\"ף, היה מסתבר לומר, לולא דברי הרמב\"ן. שמקודם כתב פירושיו על הש\"ס ואחר־כך שם לבו לכתוב השגות על הלכות הרי\"ף.",
                "לבד זה, אפילו אם נחליט שדבריו בפירושו לע\"ז נאמרו באחרונה באמת לא החליט שם בודאי ההפך מדעתו האמורה כאן בגיטין, אלא בדרך ספק. שכך כתב שם: \"קמ\"ל רב הונא, דשמיטת כספים נוהגת אע\"פ שאין שמיטת קרקעות נוהגת, דלא ס\"ל כרבי, וא\"נ ס\"ל כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא, ואפילו בחו\"ל\". הרי הפירוש הראשון, דרב הונא לא סבר כרבי, מתאים לדבריו שבכאן, שהוא מפרש שלדעת רבי הדבר תלוי בשמטת קרקעות, דהיינו קדושת היובלות, וכפי' התוס' דגיטין הנ\"ל שאין שמטה נוהגת כלל אחרי שבטל היובל אפילו מדרבנן; ומזה, שרב הונא בריה דרב יהושע לא סבר כרבי, הלא לא מוכח עדיין שאין הלכה כרבי, שהרי הראב\"ד סובר בעיקר הדין כרבי, שבזמן הזה לפחות אין שמטת קרקעות מן התורה, כדמוכח מלשונו בהשגה על הרמב\"ם גבי פרוזבול וכמו שכתבתי לעיל, אע\"פ שלדעתו שם רבא לא מוקים לתקנתא דהלל כרבי ונראה מזה דרבא לא סבר כרבי. וי\"ל בזה עוד דסמיך על זה שהירושלמי דמכילתין (פ\"י ה\"ב) מסיק לדרבי בלשון \"תמן אמרין\", שנראה שהוא סתמא דמתיבתא דבבל א\"כ כח לשון זה הוא כמו סתם סוגית הש\"ס, והוא מכריע, לפי זה, גם אם רב הונא בריה דר\"י לא סבר כותיה. אלא שבפירוש השני, האמור בלשון \"אי נמי\", חדש הראב\"ד, שאע\"ג דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחו\"ל. ומ\"מ אין מזה הוכחה שנוהגת גם שביתת קרקעות מדרבנן, די\"ל שתקנו חכמים רק בשמטת כספים לבדה. ומלשון הסמ\"ע (בסי' ס\"ז סק\"ב), בדבריו על מה שכתב שם בשולחן־ערוך: \"ומדברי סופרים, שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום\", נראה שגם הוא הבין כן לדעת התוספות בסוגיין דגיטין הנ\"ל. וזה לשונו של הסמ\"ע שם: \"וטעמם, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח, שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת־קרקע שתי שנים. - כ\"כ התוס' בפרק השולח (דף ל\"ו, ע\"ש), דדוקא בזמן שהיה דין שמטה ויובל נוהג מן התורה היה מקויים בהם הברכה לגדל בשנה ששית לשלשת שנים. ולע\"ד היה נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בחו\"ל וכיון דלא שייכא לעשות בהו דבר בחו\"ל גם בארץ ישראל לא תקנוהו, מה שא\"כ שמטת כספים, שהיא חובת חגוף\". עכ\"פ אין זו סברא רחוקה לומר, שתקנו שמטת כספים ולא שמטת קרקעות' ולפי־זה אפילו אם אח\"כ נאמרו דברי הראב\"ד בפירושו לעבודה־זרה, ובדבריו אלה חזר באמת ממה שכתב בספר ההשגות בגיטין, אין ראיה עדיין שחזר בו גם משמטת קרקעות, שהחליט מתחלה שאינה נוהגת כלל בזמן הזה. ואע\"פ, שבעצם דבריו אלה של הסמ\"ע רחוקים הם מכונת דברי התוספות דגיטין שנסמך עליהם, שלא עלה שם על דעתם כלל לדבר ע\"ד שמטה בזה\"ז ולא אמרו רק טעם על מה שלא עשו זכר ליובל; אבל עצם סברתו נתנה להאמר, שאפשר להשוות על ידה דעת הראב\"ד בזה."
            ],
            [
                "<b>בירורם של דברי הראב\"ד, שמנהג דורות האחרונים בקדושת שביעית הוא ממדת חסידות, השגת הרמב\"ן על זה ודברי הרמ\"א, ע\"פ זה, שאין מהם שום הוכחה לחלק בדין שמטה בין כספים לקרקע</b><br>הראב\"ד כתב בהשגות על הרי\"ף שם, על פי שיטתו הנ\"ל שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמטה בארץ־ישראל זהו רק מצד מדת־חסידות, שהרי מעיקר הדין לא נתחייבו בה לדעתו. ועל זה השיב הרמב\"ן, שם בספר הזכות, שאין שייכת בזה כלל מדת חסידות, והרי \"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט\".",
                "והנה באמת הדעת נוטה, שמי שמחייב את עצמו במצוה, שאינו חייב בה, אינו בכלל הדיוט, ואדרבא הריהו מקבל שכר. ובירושלמי דמכילתין (פ\"ו ה\"א) אמרינן: \"אמר ר' אלעזר: מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. מה טעם ? 'בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים על החתום שרינו לויינו וכהנינו'. מה מקיים ר\"א 'ואת בכרות בקרנו וצאנינו' ? מכיון שקבלו עליהן דברים שלא היו מחויבים עליהן, אפילו דברים שהיו מחויבים עליהן העלה עליהן כאילו מאליהן קבלו עליהן. מה מקיים ר' יוסי ב\"ר חנינא 'ובכל זאת' מכיון שקבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאילו מאליהן קבלו עליהן\". - משמע מזה, שמי שמקבל על עצמו מאליו מצוה שאינו חייב בה נוספת בו מעלה גדולה יותר ממי שחיבתו תורה על זה; ולא פליגי, לפי זה, ר\"א ור\"י בר חנינא אדר' חנינא, רבו ואביו, דאמר \"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה\". כי המצווה ועושה עדיף מצד עצם קיום המצוה, אבל מצד ערך הקבלה שבלב גדול יותר המקבל על עצמו מאליו, שבזה מורה על אהבת השם יתברך ואהבת מצותיו הנטועה בלבו, ולא כן העושה מה שהוא מחויב בו, שהוא מוכרח לעשותו, מפני שחיבתו תורה בכך. ואע\"ג, שלברך על המצוה, שהוא מחייב את עצמו ומצד הדין הוא פטור ממנה, חולקים בזה רבים על התו' (ר\"ה ל\"ג א' ד\"ה הא), שכתבו שיש לברך עליה, מ\"מ בעיקר הדבר אינם חולקים, דמצוה הוי.",
                "אך בהשגת הרמב\"ן יש לומר, שבאמת כלל זה ש\"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט\" הוא הולם יותר את שמטת כספים בזמן הזה, דהיינו הזהירות בפרוזבול, שהרי סוף־ סוף אין זה חיוב מצוה כ\"א הפקעת מצוה, שכותבים פרוזבול ומפקיעים בזה את המצוה של תורה כדי שלא לעבור עליה, ואדרבא האמר שמואל על הפרוזבול שהוא \"עולבנא דדייני\", אלא שעל צד ההכרח הוזקק הלל לתקן תקנה זו, - מה שאין כן בשמטת קרקע. ומ\"מ יש לומר שכיון שרצו להחזיק במצות שביעית במדת־חסידות, מצד חבת־הקדש של המצות התלויות בארץ, באו להחזיק משום כך גם בתקנת פרוזבול בחוץ־לארץ, כאמוראי בתראי דבבל. ובודאי גם אחרי הכרזתו של רבי ינאי: \"פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא\", נמצאו עוד רבים שלמי אמוני ישראל שלא השתמשו בהיתר זה למעשה, והחמירו על עצמם לקיים את השביעית כהלכתה, אע\"פ שהיה עליהם עול הארנונא, ועליהם אמרו במדרש רבה (פ' ויקרא פ\"א): \"גבורי כח עושי דברו, אלו שומרי שביעית: חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ?ויהב ארנונא ושתיק\", ולגבייהו בודאי הוי מדת־חסידות. ואע\"פ, שבמקור־הדין של \"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט\", בירושלמי (ברכות פ\"ב ה\"ט; שבת פ\"א ה\"ב) משמע מפורש, שאפילו במצוה גמורה, שנפטר האדם ממנה ע\"י איזה תנאי, אמור כלל זה, דאמרינן ליה התם גבי המחמיר על עצמו להתפלל באמצע סעודתו, אע\"פ שאמרו חכמים: \"ואם התחילו אין מפסיקין\". וכן מדמה שם לחתן הפטור מק\"ש אם קורא, - הנה יש לחלק, שבמצוה שהפטור שלו ממנה הוא מקריי, ועוד יבא זמנו להתחיב בה מן הדין, יש בזה הדיוטות במה שהוא עושה בזמן הפטור, שמורה שכל אפין שוין לדידיה שגם בעת החיוב אינו ניכר שעושה מפני הצווי; אבל אם הפטור הוא לגמרי, שאין לו לפי המצב לקיים המצוה כלל ונפשו צמאה לדבר ה' לקיים המצוה אע\"פ שאינו מצווה, אין זה הדיוט אלא טוב וישר, ויש בזה ודאי מדת חסידות, ודומה הדבר לאבות שקימו כהת\"כ עד שלא נתנה. ואצ\"ל כשהפטור הוא מפני הדחק, וגבורי כח עושי דבר ה' מתגברים על הדחק לקיים המצוה. והוא דומה לטומאה דחויה בצבור, דכל מה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן. גם הא ד\"כל הפטור מה\"ד ועושהו נקרא הדיוט\" במחלוקת הוא שנוי, ותימא שהרמב\"ן הביאו בפשיטות כדבר מוחלט.",
                "ובזה יתישרו גם דברי הרמ\"א. מה שבחשן־משפט (סי' ס\"ז ס\"א בהגהה) מביא דעת הרז\"ה והראב\"ד, בלמוד־זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול שעל דעת זו הם סומכין, שבזמן הזה גם מדרבנן אינו משמט, - וביורה־דעה (סי' של\"א, סי\"ט) כשפסקו הטור והמחבר, ששנת־השביעית היא כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא הגיה מאומה ולא חשש לדעתם של המקילין בפרוזבול שעליהם סמכו אותם שלא עשו פרוזבול. ומזה מביא ראיה בס' בית־הלוי, שהרמ\"א סובר, ששמטת קרקעות יותר נוהגת בזמן הזה משמטת כספים, שאפילו לדעתם של המקילין בפרוזבול משום שאין יובל בזמן הזה אף מדרבנן, רק שמטת כספים תלויה ביובל ולא שמטת קרקעות, ולכן לא הביא דעתם גבי קרקעות.",
                "ולע\"ד אין מזה ראיה כלל לחלק בין שמטת כספים לשמטת קרקעות, והרמ\"א שפיר עביד שלא הגיה כאן כלום אפילו להחמיר מצד \"יש-אומרים\" אלה, שאמר שעליהם סמכו, בפרוזבול להקל. שהרי כמו שהעיד הרמב\"ן על המנהג המפורסם, הלא לא היו סומכים כלל בארץ־ישראל על המקילין בשמטת הארץ בזה\"ז, א\"כ בשל ישראל הלא היו נוהגים להפקיר כדין פירות שביעית, וממילא שוב אין כאן חיוב תרומות ומעשרות. שהרי ההפקר הבא ממילא, מרצונו להפקיר גם בלא צד המצוה, גם הוא פוטר מן המעשרות, כדאמרינן (ר\"ה ט\"ו א'): \"אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור\". ופריך: \"פטורה מן המעשר אמאי, דאמרינן זיל בתר חנטה, אי הכי תיחייב במעשר, א\"ל: יד הכל ממשמשין בה - ואת אמרת תיחייב במעשר ?\" וכן פירש\"י על זה: \"יד הכל ממשמשין בה, נהי דלא מיחייב לאפקורה, דלא נהגא בה שביעית, מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשמר בו לבדו, ועל כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור מן המעשר\", והדברים ק\"ו, שמה שמפקירים באמת הפקר גמור, מפני שמקימים בו מצות שביעית, הוא פטור מן המעשרות אף לדעת הפוטרים אותו ממצוה זו, א\"כ כל פירות של ישראל הרי הם הפקר ופטורים מן המעשרות אף לדעת המקילין, ולכן הלא לא היה לו לרמ\"א להזכירם גבי שמיטת קרקע, לענין חיוב תרומ\"ע. ופשוס, שגם המקילים לא ערערו על המנהג, שנהגו ישראל בארץ־ ישראל לקיים ממדת־חסידות, כמו שאמרנו לעיל, את מצות השמטה, מחביבות המצוה שהרי הם מודים שמדת־חסידות ישנה אפילו בשמטת כספים וק\"ו בשמטת־קרקעות, שבודאי יש בה משום מדת־חסידות הרבה יותר מבשמטת־כספים, משום שבשמטת-קרקעות קימו בזה מצוה בפעל. נשארו, איפוא, רק פירות של נכרים, שלדעת המחיבים קדושת־שביעית בשל נכרים, - והם הלא אינם מופקרים, - היה צריך להיות עליהם חיוב מעשרות לדעת המקילי בשביעית, והיה ראוי לחוש לדעתם. אבל גם משום זה לא היה צריך להגיה מאומה, שהרי כבר הגיה כדעת הפוטרים קרקעות של נכרים ופירותיהם מקדושת שביעית, ולכך חיבים הם בתרומ\"ע.",
                "ומצד יסוד ההלכה נראה, שאע\"פ שבאמת אין לנו מקור מפורש בדברי חז\"ל שבזמן הזה שאין יובל גם מדרבנן אין שביעית נוהגת כלל אין זה רק אם נפסוק הלכה כרבי יהודה ששנת־ החמשים עולה לכאן ולכאן, שאז אין סדרו של מנין השנים נהרס ע\"י ביטול היובל. אבל אם נפסוק כחכמים, כראוי למיזל בתר רבים, והראיות נוטות הן לכאן ולכאן, - וכמו שפסקו כן כמה מרבותינו הראשונים, ולפ\"ד נראה, שגם הרז\"ה והראב\"ד סברו כותייהו וכן פסק גם הרמב\"ם מעיקר הדין, - הלא כיון ששמטה אחרת לא היתה נהוגה רק אותה שתלויה ביובל שבלא סדר של יובל הלא נהרס מנין השנים, נמצא, לדעתם, שאין השמטה במקומה, ולכן סבירא־להו לאלה הפוסקים בפשיטות, שזה אי־אפשר אפילו מדרבנן. שהרי לא תקנו חכמים אלא כעין דאורייתא, לפיכך אין זה שייך רק על אותה השנה, שהיא מן־התורה שביעית אם היו התנאים מתמלאים; אבל כיון שאין יובל כלל ואנו צריכים לשנות את סדר השנים, אין אז שום שמטה כלל. ולפי־זה יש בא מת מהא דאמרינן בסוגיא דערכין \"מנו יובלות לקדש שמיטין\" יסוד גדול לסברתם, שהכל הי' מדרבנן וכרבי סבירא־להו, שהמנין הוא מוכרח, כדי שתהיה עכ\"פ שמיטה נוהגת מדרבנן, וכשאין מנין של יובלות, כדי להעמיד שמטה במקומה, אז אינה נוהגת גם מדרבנן. ולזה המנין סבירא־להו שצריך ב\"ד הגדול, והוא לאו דוקא ב\"ד שבלשכת־ הגזית, כמו שצריך בדיני נפשות שיהיו ב\"ד יושבין בלשכת הגזית, ומשגלתה סנהדרין וישבה לה בחנויות פסקו לדון דיני נפשות (שבת ט\"ו א'), אלא ב\"ד סמוך ומובהק לישראל שראוי לקדש שנים ולמנות יובלות. וב\"ד כזה הי' באמת עד דורם של אביי ורבא, שהיו מקדשים ע\"פ הראיה והולכים אחרי קביעות ארץ ישראל כמבואר בדברי הרמב\"ם (ה' קידוש החדש פ\"ה ה\"ג). ובזה סרו השגותיו של הרמב\"ן על הראב\"ד, מהא דפסקו סנהדרין מלשכת הגזית בדורות היותר קדומים, שאעפ\"כ נהגה שמטה, משום שאין המנין שייך דוקא ללשכת הגזית אלא לב\"ד סמוך ומומחה לכל ישראל וזה היה בכל זמן הנשיאות.",
                "ומה שהגאון בית־הלוי מצדד לומר, דכל עיקר שביעית דרבנן נתן להאמר, רק אם זה שיובל בזמן הזה הוא מדרבנן הוא בא מכח ביטול הקדושה שלאחר החורבן, אבל אם נאמר, שקדושה שניה לא בטלה, ומה שהשביעית היא דרבנן הוא רק מכח בטול היובל והארץ בקדושתה עומדת, אז הוי כמידי דאורייתא. הנה עצם הדבר אינו מוכרע, והסברא, שאם בטלה קדושת הארץ שוב אין שייך חיוב המצות לענין של תורה, משום דהויא כחו\"ל ואם לא בטלה קדושת הארץ, אלא שאין אנו מקיימים שמיטה מפני ביטול היובלות, אז המצוה שייכת לנו בעיקרה, ומה שאנו מקימים אותה גם מצד תקנת חכמים הוי כמידי דאורייתא, - אין זו סברא ברורה. דממה־נפשך: אם ניזיל בתר כללות קדושת הארץ, הרי הדבר ברור - וכדלקמן בד' כפתור־ופרח - שלעולם עומדת היא ארץ ישראל בקדושתה הכללית, אפילו אם המצות מופקעות ממנה, כמו שהיתה עומדת בקדושתה מעולם ובימי האבות אע\"פ שלא נתחיבה עדיין במצות התלויות בארץ. ואפילו אם נאמר, שהיחש הרוחני לקדושת המצות עושה את חיובנו דמדרבנן כחיוב של תורה, הרי אפילו בימי האבות יש יחש לקדושת המצות עם ארץ־ישראל וכדברי הרמב\"ן (בראשית כ\"ו ה') שעיקר מה שקימו האבות כהת\"כ היה בארץ ישראל שמפני קדושתה שייכת היא לקדושת המצות לעולם, וכמו־כן היא שייכת יותר לקדושתן גם אחר שנתבטלה ע\"י החרבן הקדושה הנוספת; ממילא משמע שכשנבא לדון מצד היחש הכללי של קדושת הארץ אין הבדל אם ביטול חובת השמיטה הוא מפני ביטול היובל או מפני החורבן. ואם עיקר הדבר, שתעשה כאן תקנת חכמים כמידי דאורייתא, הוא תלוי בביטול קדושת המצות בפרטיות, אף אנו נאמר שכל מצוה שבטלה בטלה קדושתה הפרטית וכמשכ\"ל וכשבטלו היובלות בטלה קדושת־הארץ הפרטית שלגבי יובלות, וכשבטלו השמיטין מן־התורה ע\"י ביטול היובלות בטלה קדושת־הארץ הפרטית שלגבי שמיטין. ואם נאמר בכל מצוה, שביטולה מה\"ת בא ע\"י ביטול קדושת־הארץ, שכשהיא נוהגת מדרבנן אין לדון אותה בחומר של־תורה לדיני ספקות וכיוצא־בזה, הוא־הדין שאין לדון כן בשביעית לכל הדעות, בין לדעת האומרים שביטולה מה\"ת בא מפני ביטול היובל ובין לדעת האומרים שהוא מפני החורבן. ואפילו לפי דבריו של הגאון ביה\"ל ז\"ל אין סברתו שייכת רק אם נאמר, שהשמיטה חלה באותה שנה עצמה, שהיתה ראויה לחול בה אם היתה נוהגת מן־ התורה, וזהו רק להפוסקים כר\"י, אבל להפוסקים כחכמים הרי שנת־השביעית הנהוגה אצלנו, ע\"פ מדת התורה, היא שנה של חול ברוב השנים של השמיטות, כיון שחסרה שנת היובל א\"כ בודאי אין לה חומר של־תורה כלל ודמי כאילו היה הביטול מצד החרבן, לפי סברתו.",
                "וכן הרמב\"ן שטען על הראב\"ד, שמה שנהגו בדורות האחרונים לקיים מצות שמיטה אין זה ראוי להיות בכלל מדת־חסידות, ד\"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט\", נראה שכתב כן, לפי שלדעת הסוברים שבטלה שמטה לגמרי, משבטלו יובלות, מפני שאין ב\"ד ראוי לכך, הרי הלכה כחכמים, ששנת־השמטה היא לעולם אותה שנה החלה ע\"י אמצעיות מנין היובל ולפי זה הלא אין שום יסוד למנהגנו למנות שמטה בלא יובל ודומה כאילו עשינו שנה של חול לשנת־שמטה, - לפיכך אין זה כלל מדת־חסידות, והם ז\"ל י\"ל שהיו סבורים, שהאמוראים החמירו בשביעית, אחר זמן ביטול הב\"ד, לפי חשבונם ע\"פ סדרי היובל."
            ],
            [
                "<b>בירור דבר השבועה האמורה בנחמיה י', שאינה מוציאה את חיוב השמטה בזמן הזה מידי דרבנן</b><br>הגאון בעל בית־הלוי ז\"ל בא לחדש, שרק אז אפשר לדון את השביעית בזמן הזה למידי דרבנן, אם נאמר שקדושה שניה בטלה, שקודם חורבן־הבית היתה מן התורה ואח\"כ נשארה, לחייב המצות התלויות בארץ, רק מדרבנן. אבל לדעת האומרים, שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, אי־אפשר לדון אותה לדרבנן בכל אופן, אפילו אם נאמר שמפני שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מן התורה, - מפני שכבר קבלו עליהם בימי עזרא אלה ושבועה כאמור בספר נחמיה י', על קיום כללות התורה, ופרטו שם כמה פרטים ובתוכם: \"ונטוש את השנה השביעית\". וכיון שהקדושה לא בטלה ולא נשתנה בזה מאומה מאז, הרי יש עלינו עתה בשביעית חומרא של דברי־קבלה, שהם חמורים מסתם מידי דרבנן וספיקם להחמיר. ועוד יש בה דין של קבלת שבועה שקבלו עליהם אבותינו, שהיא מן התורה.",
                "אכן דבריו אלה מפליאים מאד, ויש עליהם כמה תשובות.",
                "א) שהרי אם נאמר, שיש לחוש בחיוב שביעית מצד השבועה הזאת שמימי עזרא, הלא תקשה טובא בסוגיאן דפרוזבול בגמרא דגיטין. כשמתרץ שם אביי, על קושית הגמ': \"ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא והתקין הלל דלא משמטא\" - בשביעית בזמן הזה דרבנן, ולפירש\"י סבר הלל כרבי, ואע\"ג דהוה הלל בבית שני מ\"מ סבר אביי שגם בבית־שני לא נהגו שמיטין מדאורייתא כיון שלא היה יובל נוהג, וגם לפי' ר\"ת שבזמן בית שני היה יובל נוהג מה\"ת, כפי מסקנת הגמרא דערכין הנ\"ל הלל תקן את תקנתו על אחר החורבן וזה נקרא \"לדריה\", לדור החרבן, א\"כ מדהוצרך להסמיך יסודו של הלל על ההיקש של שמטת קרקע ושמטת כספים בביטול היובל שמע־מיניה דס\"ל עכשו שעצם קדושת הארץ קימת, ואם־כן הלא קים עדיין כח השבועה ההיא, ובה התחיבו גם בשמטת כספים כבשמטת קרקעות, שהרי מפורש שם, אחרי \"ונטוש את שנת השביעית\" - \"ומשא כל יד\" דהיינו שמטת כספים, כדכתיב באורייתא: \"שמוט כל בעל משה ידו\", וכמו שפירשו המפרשים שם בנחמיה, - ומה הועיל אביי בתירוצו והרי סוף־סוף יש כאן דין שבועה שהוא מן התורה, וגם על דברי-קבלה קשה לומר, שיבא הלל ויבטל אותם, ועדיין איך התקין הלל דלא משמטא ? ואף לרבא, דמתרץ הפקר ב\"ד הפקר, יקשה מ\"מ, שחיוב השבועה להיכן הלך, אלא שי\"ל דדמי כאילו חיבוהו ב\"ד ממון אחר, אחר שעברה שביעית ע\"פ ב\"ד. אבל לאביי ודאי קשיא.",
                "ב) ועוד קשה טובא, לפי־זה, בסוגית הירושלמי דשביעית ודגיטין הנ\"ל. על הקושיא \"והלל מתקין על דבר תורה?\", מתרץ שם: כמאן דאמר מעשרות מדבריהם, שמאליהן קבלו עליהן את המעשרות, - ומאי מהני דקאמר שהוא מן דבריהם? הרי יש כאן חיוב שבועה וגם דברי קבלה. ואין לישב כפי פי' ר\"ת, שתקנת הלל היתה על אחר החורבן ולכן יהא ניחא, שאם מעשרות מדבריהם לאחר חורבן בית שני הלא נחלש מאז חיובן של המצות התלויות בארץ, ובטל דינן מן התורה, וע\"י כך בטל גם חיוב השבועה מעליהן. שהרי אמר שם על־זה: \"אמר רבי יוסי, וכי משעה שעלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ?\", א\"כ הרי היו פטורים גם קודם חרבן בית שני ונמצא חומר־הדין של זמן הבית וזמן החורבן שוה, ואיך הוקל הדבר כיון שיש בזה חיוב־שבועה, שהוא דבר־תורה ?",
                "לכאורה היה אפשר לישב ע\"פ דברי התוס' (גיטין שם, ד\"ה מי), שמוסר שטרותיו לב\"ד מן התורה אינו משמט; כי כל עיקר הקושיא על תקנת הלל היא, שאין ראוי ללמד לרבים להפקיע הובת שביעית של תורה. וע\"פ זה יש לומר עוד, שמצוה הבאה מכח שבועה שקבלו מאליהן אינה כ\"כ חמורה בזה כמו גוף דברי תורה, אע\"פ שמצד השבועה היא מן התורה, שהרי באמת אין כאן העברה על השבועה. ודמי למה שכתבו התוס' (תמורה ו' א', ד\"ה והשתא), שבאיסור שבדה מאליו וקבל עליו בשבועה לא אמר רבא מילתיה, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, כן גם גבי דידן לא שייך לומר באיסור כזה, שבדו מאליהם וקבלוהו עליהם בשבועה, שאין ראוי ללמד להפקיע איסורו. וסמך לדבר יש לומר, שכן הערימו על השבועה, מפני צרך השעה, גבי עובדא דבני בנימין ע\"י המחוללות (שופטים כ\"א), משום שהיה איסור הבדוי מלב, דקיל בזה, ובאיסור אחר של תורה י\"ל שלא היו עוברים עליו מפני תיקונם של אותם האנשים הנשארים, אפילו ע\"י הערמה. אבל כל זה אינו מעלה ארוכה כלל לפי מה דמסקי כאן התוס' ע\"פ רש\"י, שמה שמוסר שטרותיו לב\"ד אינו משמט אין זה מן התורה, א\"כ הוי כאן העברת דברי־תורה ממש.",
                "שוב ראיתי, שהמחבר עצמו ז\"ל הרגיש בדבר זה ולכן כתב, שיש בשבועה זו, מלבד חיוב של אלה ושבועה, עוד חיוב של תקנות ב\"ד, שהוא עומד באיסורו וצריך ב\"ד גדול ורק מחיוב האלה והשבועה התיר הלל מה שהתיר ע\"י תקנתו, כדין חרמי צבור, כמבואר ביו\"ד (סי' רכ\"ח סכ\"ה) שניתרין בלא פתח וחרטה, ולא שייך בהם דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בדברי הש\"ך (שם סקפ\"א), והוא־הדין שאין צריך ב\"ד גדול בחכמה ובמנין, דלא נזכר זה גבי חרמי צבור. אבל לע\"ד הדברים דחוקים לומר, שבדבר שנתקן ע\"י אלה־ושבועה יהיו בו שני דברים מיוחדים: תקנה ושבועה, מכיון שנשבעו הלא הם סומכין כולם על השבועה ־ ולמה להם לדון על זה עוד, חוץ מהשבועה, בכח של תקנה, ולאיזו מטרה ? ולומר, שמשום כך הוסיפו על השבועה את חיוב התקנה, לפי שחשו שיבא איזה דור לבטל את השבועה, לכן הוסיפו עוד את חיוב התקנה שאעפ\"כ ישאר נאסר בכח חיוב זה, זהו דוחק גדול. כי למה להם לקשר כל־כך את הדורות הבאים יותר מכחה של האלה והשבועה ? ואם יראו כולם שיש צורך בהיתר הלא בודאי יהיה ראוי להתיר, ומה איכפת להם שיתינו אז? ועוד, הלא עצם הדבר תמוה, שלהיתר שבועה לא יהי' צריך ב\"ד גדול, ולהיתר התקנה צריך. העיקר פשוט הוא, שהדין מחולק בין תקנת הקהל לתקנת ב\"ד: תקנה שהקהל מקבלים עליהם מעצמם, הם עצמם חוזרים בהם וכך היתה דעתם, והוא־הדין בתקנה בלא חרם ושבועה כמו ע\"י חרם ושבועה די בהתרת הקהל אבל בתקנה, שנתקנה לא מאת הקהל עצמו כ\"א מגזרת ב\"ד, שבה גם המתירים הם ב\"ד, בין שהיא מטעם תקנה בין שהיא מטעם חרם ושבועה, צריך ב\"ד גדול. ואפילו בחרם פרטי יש אומרים, שצריך שיהיו המתירים גדולים כמו האוסרים (שם סי' של\"ד סכ\"ה). ומלבד זה, הלא התקנה והשבועה של המעשר והשמטה היא דבר שנהגו כל ישראל דלא שייך כלל התרה על זה, כדברי רש\"ל בתשובה כמבואר בש\"ך (שם סי' רי\"ד, סק\"ד).",
                "אלא שאין אנו צריכין לכל זה והקושיות הנ\"ל שבבבלי ובירושלמי אתיין שפיר, מפני שבאמת א\"א כלל לחיוב של שבועה זו שיחול בזמן הזה, מפני כמה טעמים, כמו שיתבאר להלן.",
                "ג) ראשית-דבר, הרי כתוב שם בקרא לשון שבועה, ושבועה אינה חלה כלל על הדורות הבאים כדקיי\"ל ע\"פ תשובת הרא\"ש, שאי־אפשר כלל לגזור בה על הנולדים אח\"כ כי־אם בלשון חרם ונידוי (שם סי' רכ\"ה סל\"ה). ונראה לומר דסבר כן גם הרמב\"ם ולכן כתב (הלכות מעשר, פ\"א ה\"ד): \"עזרא קנס את הלוים בזמנו, שלא יתנו להם מעשר־ראשון, אלא ינתן לכהנים. לפי שלא עלו עמו לירושלים\", - שכבר בקשו למצא מקור לדבריו מהיכן למד, שהקנס הזה היה רק לזמנו, - משום שאותו הכתוב \"והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים\", שממנו למדו רש\"י (חולין קל\"א ב', ד\"ה לבתר) ותוס' (יבמות פ\"ו ב' ד\"ה מפני) את הקנס של עזרא, הוא בין כל התקנות שבפרשה זו של כריתת האמנה, שנאמרה בלשון שבועה, שהיא אינה חלה רק על אותו הדור בלבד. ומשום־הכי לא היה דבר זה מכח השבועה כ\"א באותו הדור, ומה שנמשך אח\"כ לא נמשך כלל מכח דברי־קבלה, וק\"ו שלא מכח שבועה, כ\"א מה שקבלו מאליהם והניחו מנהג אבותיהם בידיהם והוי לכל דבר ככל דברי־סופרים, לפיכך לא נזכר בשום מקום איזה יחס של חיוב שבועה, מצד תקנה זו.",
                "אך הט\"ז הסביר (שם סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ג) טעם החילוק בזה בין שבועה לחרם ונידוי, שהיא אינה חלה על הנולדים אח\"כ והם חלים, וכך כתב: \"נראה הטעם, דשבועה אוסר נפשיה אחפצא ואין בידו לאסור נפש אחר על שום חפץ, אבל נדוי וחרם הוה קללה על כל מי שיעשה כך וכך, ושום אדם לא יכניס עצמו בתוך הקללה\". לפי זה יש לדון, ששבועה שיש בה אלה תהיה כמו חרם ונדוי, מפני שאלה לשון קללה הוא כמו שפירש\"י (שביעית ל\"ה ב', ד\"ה וכן ה\"א כו' ופרכינן) ושייכא גם על הנולדים אח\"כ, כמו חרם ונדוי, - וכאן בקרא דנחמיה, בכריתת־אמנה, כתיב: \"באלה ובשבועה\". מ\"מ לא משמע כן, שהרי אמרינן שם בגמרא (ל\"ו א'): \"מנין לאלה, שהיא שבועה\", משמע שיש לה כל דין שבועה ולא דין נדוי וחרם. ונראה, שעיקר אלה היא שבועה שאוסר נפשיה אחפצא, אלא שכלולה בה גם קללה על כל מי שחל עליו איסור זה והוא עובר, ולפיכך כיון שאין שבועה חלה על הנולדים גם הקללה שבאלה אינה חלה עליהם, אבל בחרם ונדוי הקללה היא על עצם הפעולה ואינה קשורה בחלות האיסור. ומניעת חלות האלה על הנולדים דמי להא ד\"מנה אין כאן משכון אין כאן\" (קדושין ח' ב'), דהיינו לפי שחסר יסוד ההשתעבדות אין למשכון על מה לחול (עין שם תוס' ד\"ה מנה), והכא נמי אין לצד הקללה שבאלה על מה לחול בנולדים אח\"כ, כיון שאין חל עליהם צד השבועה שבה שהוא יסוד הקללה, לפי שהוא איסור חפצא.",
                "ד) גם בלאו־הכי נראה, ששבועה זו כולה אינה שייכת רק לזמן בית המקדש, כיון שכתובים בה עניני בית המקדש ונסתימה בזה: \"ולא נעזב את בית אלהינו\". וזה עדיף יותר מהא דעשר נסיעות, דמדסמיך ליה דין ניסוך־המים ילפינן, דהוי דוקא בזמן שבית המקדש קים אבל בזמן הזה לא (מו\"ק ד.). ואפילו להסוברים, שאין שום שייכות לקדושת שביעית עם קדושת בית המקדש, מ\"מ ודאי, שקדושת-הארץ - אע\"פ שנשארה הקדושה לכמה דברים, אבל - נתמעטה באיזו מדרגה ע\"י חורבן הבית וגלתה שכינה, על־כן אין פלא אם נאמר, דמסתבר לחכמי הדורות, שכל עקרה של שבועה וקבלה זו לא היה רק בזמן הבית. אמנם לא תתורץ בזה דעת הרמב\"ם, שמפורש בדבריו, שגם בזמן הבית הי' מדרבנן בעלית עזרא ולא הזכיר כלל מחיוב השבועה, וצריך לומר, כאמור לעיל, שלא הי' כ\"א לאותו הדור, וכמה שיתבאר עוד להלן ה) באמת עיקר השבועה הלא הי' לשמור את מצות ד' ככתוב: \"ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים\", לכן י\"ל שאין שבועה חלה לקיים את המצות ולא הוי אלא לזרוזי נפשיהו, כהא דרב גידל אמר רב: \"מנין שנשבעין לקיים את המצוה\" (נדרים ח' א'), א\"כ כל מה שנמשך אח\"כ דמי להתפסה, שנאמר בְוָיו־הָעִטוּף, וגם על הדברים שנזכרו שם, שלא היו חייבים בהם וקבלום עליהם בכלל שבועה זו, לא הי' בזה כח של שבועה ממש, כיון שכח זה לא חל על הדבר הראשון, שהוזכר בעיקר סמוך לשבועה. ואין שייך לומר כאן משום כולל, שתחול גם על קיום התורה שבועה ממש, כמו כולל דברים המותרים עם דברים האסורים דמהני, לפחות, למאן דאית ליה באיסור כולל איסור־חל־על־איסור (שבועות כ\"א ב', ועיין פרש\"י שם ד\"ה בכולל), דה\"נ השבועה תהני ע\"י מה שכללו דברים שלא נצטוו בהם עם דברים שנצטוו בהם, כדברי הירושלמי דמכילתין (פ\"ו ה\"א) הנ\"ל. שהרי אין נחשב איסור כולל רק בפעולה אחת, כה\"ג דשבועות הנ\"ל שכלל יחד דברים המותרים עם דברים האסורים כשנשבע: \"שבועה. שלא אוכל\", - וכדיוק לשון רש\"י שם וכן כתב הריב\"ש בתשובה קנ\"ט והרחיב הדברים קצת במשנה־למלך (ה' שבועות פ\"ה הי\"ח). - אבל כאן הלא הם דברים נפרדים, שאינם כלולים בכלל אחד, כי \"ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה\" משמע מילי דאורייתא, שנצטוו עליהם ביד משה, וכדדייק הרמב\"ם בספר־המצות בשרשים (שורש א') שלשון \"תרי\"ג מצות נאמרו למשה\" מוציא מכלל זה מצות דרבנן; ואם נאמר, שגם מצות דרבנן כלולות במאמר זה, הרינו קרובים בזה לדעת מוהר\"ל ן' חביב, המובאה בש\"ך (סי רל\"ט סק\"כ), דמידי דרבנן, כיון שיש בהם לאו ד\"לא־תסור\", הוי ממש מן התורה ואין שבועה חלה עליהם, מיהו היה אפשר לומר, שכללו גם מה שהסמיכו חכמים ולמדו ממדרש הפסוקים, ועל זה חיילא שבועה לפ\"ד, אבל מתוך שפרטו אח\"כ כמה פרטים נראין הדברים כפשוטם, דהיינו תורה־שבכתב ממש ולא חיילא שבועה כ\"א לזרוזי. מ\"מ נראה, שמה שהוא דרשא דקראי ממש, אע\"פ שאין בו לאו, ודאי נכלל הוא בכלל \"ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה\", ולפ\"ז לדעת הרמב\"ם, דסבירא־ליה (ה' שבועות, פ\"ה ה\"ז) ששבועה חלה על חצי שיעור, והוא־הדין לכל מה שהוא דאורייתא אע\"פ שאין בו לאו, יש לדון גבי דידן דין איסור כולל בחדא מילתא. אמנם לדעת הרשב\"א בתשובה תרי\"ו, המובאה בש\"ך (סי' רל\"ח סק\"ו), אין בחצי שיעור, - ונראה, דה\"ה בכל מידי דאורייתא דאתיין מדרשא, - משום איסור שבועה. והתוספות (שבועות כ\"ב ב', ד\"ה אהיתירא) נראים כמסופקים בזה; ואח\"כ (שם כ\"ג ב', ד\"ה דמוקי) נראה דפשיטא להו, דהיכא דליכא אפילו איסור עשה, אף שהוא דאורייתא, שבועה חלה עליו. ותמיהא לי מה שנראה מדברי הש\"ך שם, שמהתוס' שם נראה, דחשיב גבי חצי שיעור מושבע ועומד, בדרך ודאי.",
                "ו) ובעיקר הדבר נראה, ששבועה זו היתה בכתב, וכבר קהו בה אקהייתא מרבנן בתראי בדין שבועה בכתב, ועוד כנראה משם הלא רק חתמו את שמותיהם על נוסח השבועה, \"באו על החתום\", ואין בזה כלל משום שבועה מצד הדין והוי רק לזרוזי ובכלל תקנת־חכמים. ובכהאי גונא י\"ל דקיל מדברי קבלה בעלמא, כיון שע\"פ דין לא חשיבא שבועה בהא והוא רק ספור־ דברים מה שקבלו עליהם בכח תקנת־חכמים. ואע\"פ שהיו מהמיסדים בעלי רוה\"ק הרי זה כמו תקנת נביאים (ואפילו תקנת משה רבנו), דהוי רק דרבנן, כמו שנתבאר בכסף־משנה (הלכות מגלה וחנוכה, פ\"ג ה\"ו). ובמד\"ר רות פרשה ג': \"ר' שמעון בר אבא בש\"ר יוחנן אמר, כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאיליהן. מה עשו אנשי כנסת הגדולה ? כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום, הה\"ד: ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום\". ולפ\"ז הי' נראה, שלא הי' כאן רק ענין של דברי קבלה ורוה\"ק ולא שבועה ממש, ואפילו בכתב, אלא שאח\"כ משמע, שבאו ג\"כ על החתום כפשוטו, דמסיים שם במדרש: \"כתוב אחד אומר ועל החתום וכתוב אחד אומר ועל החתומים, האיך, אלא - ועל החתום זה ב\"ד של מעלה, ועל החתומים זה ב\"ד של מטה\". אמנם הדברים עתיקים אם בבא בחתימה על השבועה נכללת בכלל שבועה, אפילו כדין שבועה בכתב. ואין כאן מקום לבירור זה.",
                "ז) אם היינו באים למדה זו, לאמר, שמה שנזכר בכתב־האמנה שבנחמיה יש בו משום חיוב שבועה, אז היה מקום לדון, שהיו צריכים להיתרו שאלה, לא כמו שאר חרמי צבור ושבועותיהם, שהם ניתרים בהכרזת־הקהל לבדה. שהרי היו כאן, בקבלת שבועה זו, דברים יתרים על כל תקנות צבור, חרמיהם ושבועותיהם. שלא מצינו כלל שיהיו באים בכתב וחותמים בקבלתם, ודמי בזה להא דתשובת הרשב\"א המובאה ביורה־דעה (סי' רכ\"ח סכ\"ה), שאם הוסיפו בהטלת־החרם דברים יתרים מכפי המנהג הקבוע בזה, אינו ניתר כ\"א ע\"י שאלה. ואם נאמר, שהתרתו של הלל ג\"כ היתה ע\"י שאלה, ־ שוב אנו חוזרים לדין של \"נדר שהותר מקצתו הותר כולו\"' שהרי כל עיקר מניעת דין זה של \"הותר מקצתו הותר כולו\" גבי חרמי צבור הוא מפני שאינם צריכים שאלה והתרתם היא רק מכאן ולהבא, כמבואר בש\"ך (סי' רכ\"ח הנ\"ל ס\"ק פ\"א), אבל כאן, כיון שהוצרכו שאלה שוב יש בהן דין \"הותר מקצתו - הותר כולו\", ולא ישארה כלל חובת שבועה.",
                "ח) ומה שכתב מצד ספק בדברי-קבלה להחמיר, עדיין אינו מוחלט כלל דבר זה בעיקרו:",
                "מפשטם של דברי הר\"ן במגילה בשם הגאונים, בהא דחזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, שכתבו שהוא מצד מדת־חסידות, וכן נוטים גם דברי הגר\"א בביאוריו (ארח־חיים סי' תרפ\"ח סק\"ח), - משמע דפשיטא להו, שגם ספק דברי קבלה להקל. ומה שהשיג על זה ה\"טורי־ אבן\" מהא דבין־השמשות של תשעה־באב אסור (פסחים נ\"ד ב'), דמשמע לו שהוא משום ספק דברי־קבלה לחומרא, - זה אינו מוכרח כלל. שהרי משמע בגמ' שם, שגם בתענית־צבור, שב\"ד גוזרין על הגשמים, בין־השמשות שלו אסור, כל היכי שאוכלין ושותין מבעוד יום, וכן הוא במג\"א (סי' תקע\"ה סק\"ב), אלמא שהוא חומרא בכל תענית־צבור גמור, לא משום דברי־ קבלה. ואולי משום שהוא דומה ליום־הכפורים בהפסקה מבעו\"י, גזרו משום יום־הכפורים. ובטו\"א עצמו נחית לסברא דגזירה בתשעה־באב לפי דרכו, שהוא דן: גזרו בדליכא שמד, שאז תלוי ברצון והוי דרבנן ממש, (כמבואר בראש-השנה י\"ח ב'), אטו בדאיכא שמד, שאז הוי דברי־קבלה.",
                "וכן תפלה ראויה היא להיות, לכאורה, בכלל דברי קבלה, לא מיבעיא לפי גירסא דידן (ברכות כ' ב'), שהסכימו לה התוס' (שם, ד\"ה בתפלה): \"מהו דתימא, כיון דכתיב בה \"ערב ובקר וצהרים\" כמ\"ע שהזמן גרמא דמי, קמ\"ל\", הרי הוזכרו עכ\"פ שלש התפלות בדברי קבלה, אלא אפילו לדעת רש\"י, דלא גריס לה התם, מ\"מ הלא בפרק אין־עומדין (ל\"א ב') יליף פרטי התפלה מקראי דדניאל וחנה וכן מהאי קרא דדוד: \"ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי\", ומ\"מ הרי קיי\"ל (ברכות כ\"א א'): \"ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל\". נראה, דספק ד\"ק דינו ככל ספק דרבנן. אלא שיש לדחות, דלא הויא מצוה מדברי קבלה רק מה שחובתה על הכלל מפורשת בדברי קבלה, כמו פורים לדעת טו\"א הנ\"ל אבל מה שבדברי קבלה נמצא רק שיחידים עשו כך, אע\"פ שחכמים הסמיכו על זה את תקנתם לכל ישראל אין זה מצוה־ מדברי־קבלה אלא דרבנן גמור. ודברי הר\"ן בשם הגאונים והסכמת הגר\"א מורים, שגם כי האי גונא, שהחיוב הוזכר בהדיא בדברי קבלה, לא נפיק מכלל מידי דרבנן.",
                "והא דשטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים (גיטין ל\"ז א'), דפליגי שם רב ושמואל ורבי יוחנן ור\"ל, ואע\"ג דריו\"ח סבר שאינו משמט וגם תניא כותיה מ\"מ כשבאה עובדא לפניו אמר: משמט, ועל שאלת רב אסי: \"והא מר הוא דאמר אינו משמט ?\" א\"ל: \"וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ?\", דחה מזה הרמב\"ן סברת הסוברים שביעית בזמן הזה דרבנן, דבמידי דרבנן ראוי לעשות מעשה ע\"פ סברא ומדמין ועושין מעשה. ובבית־הלוי רוצה להסתיע מזה, לומר שהוא מדברי קבלה וחמור כדאורייתא. אבל בפשיטות יש לומר, שעיקר החומרא בזה הוא משום שבאה השאלה לפני יציאת שנת השביעית והיה עדיין זמן לכתב פרוזבול וכיון דאיכא לתקוני בהיתר ודאי אין לסמוך על שום דמיון, ודמי לדבר שיש לו מתירין. וכה\"ג דאמר להו רבי ינאי להשואלים ע\"ד ספק־טומאה ברשות־הרבים (ע\"ז ל\"ז ב'): \"האי מיא בשיקעתא דנהרא, זילו טבולו\". שכן ראוי תמיד, אפילו במידי דרבנן וק\"ו במה שיש הרבה אומרים שהוא מה\"ת אפילו אם נכריע כהמקילין בזה, בכל מה דאיכא לאהדורי אחר היתירא בלא הפסד, שלא לסמוך על סברא ואומדנא להקל",
                "ט) וע\"פ קושית הכסף־משנה על הרמב\"ם (ה' תרומות פ\"א הכ\"ו) דפסק תרומה בזמן הזה דרבנן משום שהצריך לחיוב תרומה ביאת כולם, שהקשה למה מביא ראיה ר' יוחנן בפלוגתיה עם ר\"ל אליבא דר' יוסי (יבמות פ\"ב), שר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא מדקאמר: \"ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם\", דקדושה שניה לא בטלה, ומה ראיה היא זו, אפילו תימא קדושה שניה לא בטלה מ\"מ הוי תרומה דרבנן משום שלא היתה ביאת כולם, - כתב בבית־הלוי, שמתוך כך מוכרחים אנו לומר, שלר' יוסי דסבר קדושה שניה לא בטלה הוי תרומה בזמן־הזה דאורייתא, משום שחל עליה חיוב השבועה האמורה בספר נחמיה, שהיא מן־התורה לפי דעתו.",
                "ובאמת אין כאן ראיה. שהרי לא נשבעו בשבועה ההיא על התרומה רק לתן את התרומה ולהביאה לבתי־האוצר שתקנו שם, ואיך תהיה התרומה מקודשת מן־התורה ע\"י זה, באפן שגם איסור אכילת זרים יהי' נחשב לדאורייתא, עד שנלמד מזה, מתוך שהאנדרוגינוס מאכיל בתרומה, שהוא מאכיל גם בחזה ושוק? וכן לא שייך לאמר, שאיסור אכילת טבל יהיה מן־התורה, מצד שבועה זו, שלא נזכר בה כלל איסור אכילת טבל אלא חובת נתינת התרומה. ובסוגיא דמופלא־סמוך־לאיש (נדה מ\"ו ב') אמרינן: \"ת\"ש, קטן שלא הביא שתי שערות, רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה, רבי יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה. סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתי גברא דאורייתא ומתקן טבלא דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דאורייתא ? לא, קסבר ר\"י תרומה בזה\"ז דרבנן. והתניא בסדר־עולם: 'אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן', ואמר ר' יוחנן: 'מאן תנא סדר־עולם ר' יוסי?'\". ואם נאמר שעיקר תרומה דאורייתא לר' יוסי הוא מפני השבועה, אין שייך זה לאיסור הטבל כלל אלא נותנים תרומה לכהן כדי לקיים השבועה שהיא מה\"ת לדעתו, ואיסור הטבל הרי אינו כלול בשבועה זו רק יכול לבא אח\"כ בתור תקנה בפ\"ע, - ואם-כן הלא שפיר אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דרבנן.",
                "אלא ודאי, דהא דסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא אין זה כלל ואי אפשר להיות, משום חיוב אותה השבועה. וטעמא דר' יוסי ודבריו של הרמב\"ם יתישבו במה שיתבאר להלן.",
                "לכאורה היה מקום לחלק בין לשון \"בבאכם\" לשאר לשונות של ביאת הארץ, ולומר שדוקא בבאכם משמע ביאת כולכם, אבל במשמעות שאר לשונות של ביאת הארץ הוי אפילו ביאת מקצתכם. ולפי זה הי' ראוי לחייב בתרומה גם בביאת מקצתם. חדא, דלא כתיב בה ביאה כלל ולפיכך אין לנו מקום ללמוד בה ביאת כולם. ועוד, אפילו אם נקיש תרומה ומעשרות להדדי ונלמד ממה דתליא מעשר בשמטה, דכתיב שנת המעשר ע\"פ סדר מנין השמיטין, כדברי רש\"י (כתובות כ\"ה א' ד\"ה ולא), עדיין כתיב \"כי־תבאו\" בשמטה, דאפשר לומר שהוא ביאת מקצתם. ומהא דשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו בשמטה אין ראיה כלל שמניעת החיוב היא משום דלשון \"כי תבאו\" משמע דוקא ביאת כולם, אלא משום שהי' צריך להיות שדך וכרמך המיוחד לך לכאו\"א, כמבואר בתורת־כהנים. אם־כן יש לומר, שלשון \"כי־תבאו\" ביאת מקצתכם משמע מצד משמעות הלשון של ביאה־בארץ, וגבי תרומה, דלא בעינן שדך וכרמך המיוחד לך, משום דסתמא כתיב: \"כל חלב דגן\", יש לומר, שנתחיבו בביאת מקצתם. ומהאי קרא דכתיב בחלה: \"כתרומת גרן כן תרימו אותה\" שהוקשו בזה תרומה וחלה אהדדי, לא קשיא כלל, דהכי קאמר קרא: כמו שאתם חייבים - וחיוב זה הוא משנכנסו מקצתכם - בתרומת גרן, כן תהיו חיבים מעתה בזו ותרימו אותה מראשית עריסותיכם. ושפיר שייך למתלי את החיוב המאוחר בחיוב הקודם.",
                "אבל דברי הרמב\"ם בהלכות תרומות (שם, שם) מבוארים הם, שהוא סובר שאין קפידא בלשונות של ביאה־בארץ בין \"בבאכם\" ל\"כי־תבאו\". אשר על־כן לא דקדק בדבר וכתב שם: \"שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ־ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי, תבאו, - ביאת כולכם\", ולשון זה אינו אמור כלל גבי תרומה, דבתרומה לא מצאנו כלל שום לשון של ביאה; אלא שבחלה כתיב לשון ביאה ולא \"כי-תבאו\" אלא בבאכם, ויתכן לומר דמקשינן תרומה משום האי קרא: \"כתרומת גרן כן תרימו אותה\", וכה\"ג כתב בכסף־משנה. ואם נאמר, שכמו שמשמע לשון אחד של ביאה־בארץ, שהוא משונה, להורות ביאת כולכם, כן משמעם של כל הלשונות של ביאה־בארץ כך הוא באופן אחד: ביאת כולכם, אז אין מקום לחלק בין חלה לתרומה. והנה בירושלמי (ערלה פ\"א ה\"ב), אמתניתין שם, דתנן: עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע, פטור. נטעו, אע\"פ שלא כבשו, חייב\", אמרינן שם. \"נטעו אע\"פ שלא כבשו חייב, - וכרבי ישמעאל דאמר: 'כל ביאות האמורות בתורה לאחר ארבע־ עשרה שנה נאמרו: שבע שכבשו ושבע שחלקו'? (הוא תמה בזה, דלר' ישמעאל היאך הם חיבים מיד כשבאו, אע\"פ שלא כבשו). רבי הילא בשם רבי לעזר: מודה רבי ישמעאל בחלה ובערלה, ותני כן בבואכם, לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו. (פני־משה פירש \"דגבי חלה כתיב \"בבאכם\", וגבי ערלה, אע\"ג דכתיב \"כי תבאו\", ילפינן מדרשא ד\"כל עץ\" לרבות ביאת מקצתם, כדמשמע כן קצת בתורת־כהנים. ואולי י\"ל, ד\"כי תבאו\" אחד הוא עם \"בבאכם\", ששניהם לשון רבים, והחלוק הוא רק בין לשון רבים ללשון יחיד: \"כי־תבואו\" ו\"כי־ יביאך\". וע\"פ זה יהי' צורך להגיה בברייתא דספרי, המובאה בפירש\"י (כתובות שם, ד\"ה נתחייבו): \"שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולי נאמר: כי־תבא, כי־יביאך\", תחת הגירסא הקודמת: \"כי־תבאו, כי־יביאך\"). רבי יונה בעי מיחלפא שיטתיה דרבי ישמעאל: תמן הוא אומר: 'היא הקמה (צ\"ל: \"היא הויה היא הקמה\" לגירסת פני־משה), היא שבירה היא נתיצה, היא גאולה היא פדייה', - והכי הוא מחלק בין לישן ללישן\". וברייתא זו דרבי ישמעאל בתרייתא, דלא מחלק בין לישן ללישן, זאת היא עצמה ברייתא דרבי ישמעאל המובאה בבבלי (מכות י\"ג ב'; ועוד כמה וכמה מקומות) בפשיטות, דאין ספק דקיי\"ל כותיה: \"תנא דבי רבי ישמעאל זוהי שיבה זו היא ביאה\". א\"כ יש לומר, שהרמב\"ם מודה, ד\"בבאכם\" משמע ביאת כולם, ומזה ידענו עכשו שגם כלם הם ביאת־כולם, ולאו דוקא לשון ביאה אלא כל מקום שאנו מבינים בו שתלוי בביאת הארץ ביאת־כולם הוא, כדמשמע מלשון \"היא הויה היא הקמה\", שדורשין את הענין ולא את המלות. וממילא אין פלא מה שפסק הרמב\"ם דלא כרב הונא בריה דרב יהושע (כתובות שם), ולא חלק בין חלה לתרומה. גם לשון הרמב\"ם (הלכות מעשר־שני ונטע־רבעי, פ\"י ה\"ט) מוכיח כן, שכתב: \"זה שנטעו נכרים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור. אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו נכרים חייב\", שלא פירש לומר: \"אע\"פ שלא כבשו\", אע\"פ שהוא לשון המשנה, היינו משום דסבר כירושלמי הנ\"ל אליבא דרבי ישמעאל שאין לחלק בין לישן ללישן, וכיון שנמצאו לשונות שמשמעם הוא ודאי אחר ירושה וישיבה, שלאחר כיבוש וחילוק, אין לחלק בין השוים, והוא־הדין נמי לגבי ביאת כולם, שאין לחלק, ומדמינן תרומה לחלה, וה\"ה למעשרות, וה\"ה לערלה, ויש לומר שהוא־הדין גם לכל המצות התלויות בארץ.",
                "ומשום־הכי יש לומר, דרבי יוסי, דדריש (יבמות פ\"ב) \"אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם\", על כרחין ס\"ל תרומה בזה\"ז דאורייתא, דמשמעותה של \"ירושה\" היא שתהי' ביאה חדשה לגבי איזה חיוב מהמצות התלויות בארץ. ומדאמר ר' יוסי \"שלישית אין להם\" ש\"מ שהוא סובר, שנתחיבו בירושה שניה בכל חיובי המצות שבארץ, ומשום זה לא חשיבא ירושה שלישית ירושה חדשה כלל שהכל נמשך כבר מירושה שניה, לפיכך אין לומר שיסבור ר' יוסי שתרומה בזה\"ז דרבנן משום חסרון ביאת־ כולם. שהרי אם יש דבר שלא נתחיבו בו בירושה שניה, אע\"פ שהיתה ירושה לכמה דברים, - שנתקדשה ארץ ישראל עכ\"פ לדברים התלויים בירושלים ובמקדש, - אם־כן אע\"פ שחשיבא ודאי ירושה אבל מ\"מ הלא יש עדיין ירושה שלישית לחיובי שמטות ויובלות, אלא שמעת מינה, שירושה שניה עשתה את הכל ואין להם ירושה שלישית. וי\"ל דסבר ר' יוסי סברת רבנו־תם, דאפילו יובלות נהגו אז בירושה שניה, מעיקר הדין, והפסק זה שהופסק יש לומר שהוא רק מחסרון קיום המצות התלויות ביובל משום שאין ב\"ד, ומצד עצמו לא חשיב הפסק ירושה כלל. אבל אף אם נאמר שהפסק היובלות לא חשיב הפסק ירושה ואולי הוא־הדין בהפסק השמיטין, מכל־מקום זהו פשוט, שאם ע\"י ביטול כל יושביה עליה נתבטלה חובת תרומה, וכיון דלא מחלקין בין לישן ללישן הוא־הדין גם בכל אלו המצות, אם־כן הלא ישנה ירושה שלישית לגמרי, ור\"י דסבר שאין כאן כי־אם שתי ירושות על כרחין ודאי סבר תרומה בזה\"ז דאורייתא. ומלבד דיוק הלשון של \"ירושה שלישית אין להם\", גם מדדריש קרא לירושה שניה מוכח, שהיתה ירושה לחיוב כל המצות שבארץ מן התורה וממילא כיון דקדשה לעתיד לבא הוי הכל מה\"ת. והרמב\"ם באמת לא סבר כלל שטעם של מניעת ביטולה של ירושה שניה הוא מן התורה, משום דסבר, שעיקר חיובם בהמצות לא היה בירושה שניה מן־ התורה, אלא שסובר, שעיקר טעם ביטול ירושה ראשונה ע\"י הגלות הוא מפני שאותה הקדושה נתקדשה ע\"י הכיבוש וכיון שבטל כח הכיבוש בטלה הקדושה, אבל ירושה שניה לא נתקדשה ע\"י כיבוש אלא ע\"י ישיבתם של ישראל לכן בכל עת שמתישבים בארץ אנשים מישראל יחידים או רבים, הרי היא עומדת באותה המדרגה של הירושה השניה. על זה מוכיח גם לשונו בהלכות תרומות (פ\"א ה\"ה): \"כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתו, שקדושה ראשונה, לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה, העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד־לבא\", - ולא הזכיר כלל דרשא דר' יוסי, משום דסבר דהיא אתיא כמאן דאמר דחיילא קדושה שניה מה\"ת, והוא סבר שאינה אלא מדרבנן, כמו שבאר שם בסוף הפרק. וכמו כן דייק בלשונו שם (בהלכה כ\"ו): \"וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית\" שתהיה לנו ירושה שלישית, ולכן עכשו אין נוהגת תרומ\"ע מה\"ת והוא-הדין שמיטה ויובל, ועתידות הן לחזור בביאת כולם בירושה שלישית, מן־התורה.",
                "י) עוד כתב בזה בבית־הלוי, ע\"פ מה שהאריך לבאר המשנה־למלך (ה' תרומות פ\"ז הי\"ז), שאע\"ג דקיי\"ל לפ\"ד הרמב\"ם תרומה בזמן הזה דרבנן, מ\"מ אינה דומה תרומה לשאר מילי דרבנן דלא אמרינן בה ספיקא דרבנן לקולא, שבספקות מחמירים בה כבדאורייתא, וכן בשאר חומרות שמחמירים גבי דאורייתא (מלבד מה שמקילים בכהני־חזקה, שמותרים לאכול תרומה בזמן הזה, כמ\"ש הרמב\"ם (ה' איסורי־ביאה, פ\"כ), וכן בספקות של תערובות, כמו שבאר שם הרמב\"ם (ה' תרומות פי\"ג) מפני טעמים מיוחדים), - ובבית־הלוי תלה טעם חומרא זו, דגבי תרומה בזמן־הזה, משום דהוי דאורייתא מצד חיוב השבועה שבנחמיה, שלפיכך מחמירין בספיקה גם בזה\"ז, ולפי־זה הוא־הדין בשביעית. אבל באמת גם דברי משנה־למלך עצמם בזה אינם מוכחים כלל ועוד, אפילו אם היינו אומרים בזה כדברי המשל\"מ עדיין אין מהם שום ראיה, לדברי בית־הלוי, שהחומרא הוא מפני השבועה, כאשר מתבאר כל זה בפרק שלפנינו."
            ],
            [
                "<b>המשך בירור־דברים, שאין חומרא יתרה בתרומה בזמן הזה מצד חיוב השבועה, וגם בכלל אין להחמיר בה יותר מבשאר מילי דרבנן</b><br>עיקר יסודו של המשנה־למלך לומר, שתרומה בזה\"ז חמורה מכל מילי דרבנן ולא אמרינן בספיקה ספק דרבנן לקולא, התחיל על מה שכתב הרמב\"ם שם (ה' תרומות, פ\"ז הי\"ז): \"וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק\". שעל דבריו אלה של הרמב\"ם כתב הכסף־משנה: \"אהא דתנן (יבמות פ\"א א'): 'אנדרוגינוס כהן, שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש: בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן, הוא מאכילה ואינה מאכילה בחזה ושוק, דהוי דאורייתא, וריו\"ח אמר: אף מאכילה בחזה ושוק, דתרומה בזמן־הזה דאורייתא' (כך צ\"ל; וטעות יש שם בכס\"מ, שהועתק שם שפלוגתא דר\"ל וריו\"ח היא על סריס חמה כהן שנשא בת ישראל, ובאמת קאי כ\"ז רק באנדרוגינוס כהן שנשא בת־ישראל, ועל סריס־חמה לא שייכא כלל שום מחלוקת, שהרי פריך על זה בגמרא: פשיטא, ומתרץ רק דהוא־אמינא מוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל, קמ\"ל), ופסק רבנו כריו\"ח, ותמה שהרי בפרק ראשון (הכ\"ו) פסק כר\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ולפי זה הלא אינו מאכיל לה האנדרוגינוס הכהן לנשואתו לבת ישראל בחזה ושוק, ואזיל ליה כללא דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק.",
                "והמשנה־למלך תמה שם על הכסף־משנה: אמאי לא הקשה לרבנו במ\"ש לעיל (הי\"ד): \"טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין, אבל לא נשותיהן\". דנהי דקיי\"ל כרב, דאמר (שם פ\"ג א'): ליתא למתניתין מקמי ברייתא, דתניא \"ר' יוסי אומר, אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם הוא זכר או נקבה\", מ\"מ - נהי דספיקא הוי - כיון דקיי\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן, ניזיל לקולא ותיכול דאימור זכר הוא. א\"כ מה שאמר רב \"ליתא למתניתין מקמי ברייתא\" היינו משום דסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא, ומשום־הכי ספיקא לחומרא ואין אנדרוגינוס מאכיל. אבל לפי האמת, דקיי\"ל תרומה בזמן הזה דרבנן, הלא רבי יוסי דמתניתין, דאמר מאכילה בתרומה, ורבי יוסי דברייתא, דאמר ספיקא הוי, - הם דברים אחדים, דאע\"ג דספיקא הוי מכל־מקום מאכילה בתרומה, דספק דרבנן הוא, והדרא קושיא על פסקו של הרמב\"ם בהלכה י\"ד. ובא המשנה־למלך ליישב את הדברים, דקושיא מעיקרא ליתא ובירורם של דברים כך הוא: ריש לקיש וריו\"ח נחלקו בסברת ר' יוסי ור' שמעון דמתניתין, דאמרו אשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, ר\"ל סבר דטעמא הוא, דנהי דס\"ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא מ\"מ אשתו אוכלת בתרומה, משום דתרומה בזה\"ז דרבנן ואזלינן בה לקולא, לכן אינו מאכילה רק בתרומה ולא בחזה ושוק, שהוא דאורייתא. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> ממוצא דבר שמענו מזה ראיה לשיטת הרמב\"ם, שכשאנו אומרים תרומה בזה\"ז דרבנן, היינו אפילו בזמן בית שני מימי עזרא, שלא היתה אז ביאת כולם, ובתרומה צריכין ג\"כ כל יושביה עליה כמו ביובלות. שאם נאמר שתרומת בזה\"ז דרבנן הוא רק על אחר החורבן, אבל כל זמן שבית המקדש קים מצד ירושה שניה הוי תרומה מן־ התורה, א\"כ איך משכחת-לה שתאכל בתרומה ולא בחזה ושוק, - הלא כל זמן שנוהג דין חזה ושוק הויא גם תרומה דאורייתא, וכשנוהגת תרומה רק מדרבנן, דהיינו אחר החורבן, אז אין חזה־ושוק במציאות? אלא ודאי, שיש תרומה דרבנן אפילו בזמן שיש מקדש ועבודה, דהיינו בימי עזרא שלא היתה ביאת כולם. ועל אותו זמן צריך ללמד, שמאכילה בתרומה, מפני שהיא דרבנן, ואינו מאכילה בחזה ושוק.</i> וריו\"ח פליג עליה והוא סבר, דרבי יוסי דמתני' מפשט פשיטא ליה, דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, ומשום־הכי הוא אמר, דמאכילה אף בחזה ושוק ולאו דוקא תרומה, ותרומה בזה\"ז דאורייתאו דינה אחד עם חזה ושוק: הא דאורייתא - הא דאורייתא. אבל באמת אין חלוק לסברת ר' יוחנן אם תרומה בזמן הזה דאורייתא אם היא דרבנן, דרבי יוחנן סבר, דאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן אגדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו אלא למאן דאמר ודאי זכר הוא, ולא למאן דמספקא ליה, דחלוק זה לא אמרו אלא ר\"ל אבל אליבא דר' יוחנן ליתיה. ומה שאמר ר' יוחנן, דרבי יוסי סבר תרומה בזה\"ז מן־התורה. ואמר לריש לקיש: \"מי סברת תרומה בזה\"ז דרבנן ?\", דמשמע דאי הוה ס\"ל הכי היה מחלק בין תרומה בזה\"ז לחזה ושוק, נראה שהכונה בזה כך היא: ר\"ל דס\"ל תרומה בזה\"ז דרבנן, ראה דנקט ר' יוסי במתניתין, דאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, והוקשה לו למה נקט ר' יוסי תרומה, שהיא מדרבנן, ליתני חזה ושוק דמדאורייתא והוי רבותא טפי. לפיכך הוצרך לומר דסבר רבי יוסי, דאנדרוגינוס ספיקא הוי ומשום־הכי נקט תרומה, דדוקא בתרומה, שהיא מדרבנן, אזלינן לקולא, אבל בחזה־ושוק שהם מדאורייתא לא. ועל זה השיב לו רבי יוחנן: \"מי סברת תרומה בזה\"ז דרבנן ?\", ולכך נדחקת לחלק אליבא דר' יוסי בין תרומה דרבנן לחזה ושוק, הא ליתא, אלא דרבי יוסי אית ליה תרומה בזה\"ז דאורייתא, ונקט תרומה, שהיא חמורה כחזה ושוק (כן נראה להגיה תחת הנדפס במל\"מ: \"שהיא חמורה מחזה ושוק\". דמאי חומר יש בתרומה יותר מבחזה ושוק ? אדרבא, חזה ושוק חמורים טפי, שהם נאכלים דוקא בירושלים ותרומה נאכלת בכל מקום בגבולין, ושפיר קאמר שהיא חמורה כחזה ושוק, שכיון ששניהם דאורייתא הרי חם חומר אחד לגבי דינא דספיקא) וטעמא דרבי יוסי משום דס\"ל דהוי זכר ודאי, ולעולם אפילו מאן דאמר דהוי ספק הוא נמי סבר, שאין אשתו אוכלת אף בתרומה בזה\"ז דרבנן. שאין לחלק בין תרומה לחזה ושוק, אפילו אם נאמר תרומה בזה\"ז דרבנן.",
                "עד כאן דברי המשנה־למלך.",
                "ולע\"ד תמוהים הם מאד. כי איך אפשר לעשות מדעתנו פלוגתא חדשה בין ר' יוחנן וריש לקיש שלא נזכרה כלל בגמרא, לומר, שחוץ ממה שנחלקו שם אם תרומה דאורייתא או דרבנן נחלקו עוד, גם אם תרומה דרבנן, אם מקילינן בספיקה או לא, ולחדש עוד מכח זה כלל מחודש נגד הכלל המוחזק בידינו: \"ספק דרבנן להקל\", במה שאין לנו על זה שום יסוד ?.",
                "ובעיקר הדבר, גם קושיתו של הכסף־משנה וגם תמיהתו של המשנה־למלך על הכס\"מ מפליאות הן במה שעמדו על דברי הרמב\"ם. כי הלא ידוע דרכו של הרמב\"ם לסדר את ההלכות ע\"פ דברי חכמים ולא חלק בפרטים וחידושים כי־אם במקומות מועטים. ומהיכן יש לנו הוכחה, לומר במקום שהוא מדבר בסתם, תרומה, שכונתו היא דוקא תרומה בזמן־הזה ? ע\"כ אין ספק בדבר, שההלכה הי\"ד דטומטום ואנדרוגינוס אתרומה דאורייתא קאי, ולפרש שבתרומה דאורייתא עסיק לא הוצרך, כי בלא זה ידענו, שספק דרבנן לקולא וספק דאורייתא רק הוא לחומרא. וסתם הרמב\"ם בהלכות אלו ולא חלק מדעתו כל־זמן שלא מצא חילוק בדברי־חכמים. כי סמך על המבין, שידע שאם הדין הוא בדבר של ספק ונפסק לחומרא ודאי בתרומה דאורייתא הדברים אמורים ולא בתרומה דרבנן. וגבי שתי קופות (דתרומות פי\"ג) פירש הדברים. שיש חילוק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן, מפני שבסוגיא דגמרא שם (יבמות פ\"ב א') מוכח מפורש דבדרבנן לא בעינן ריבויא, לכן באר את הדין היוצא מהסוגיא; אבל בכל המקומות, שהם סתומים במשנה וגמרא, סתם גם הוא. וכיון דאיירי הכא בתרומה דאורייתא שפיר כתב: \"כל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק\", ובזה הכל מודים, ולא מצא שום נפקא־מינה בדינא ממחלוקתם של ריו\"ח ור\"ל רק מה שהם חולקים בתרומה בזמן־הזה אם היא דאורייתא או דרבנן, - ובזה ודאי פסיק כריש לקיש, מפני הטעמים שכבר נתבארו בזה במפרשי הרמב\"ם. והמשנה, האומרת שאשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה, הוכרח ריש לקיש, דסבר דאנדרוגינוס ספיקא הוי, לאוקמה בתרומה דרבנן, וריו\"ח אוקמה בתרומה דאורייתא, דהוא סבר דאנדרוגינוס זכר ודאי, אבל לדידן, דפסקינן כרב, דליתא למתניתין ואשת אנדרוגינוס אינה אוכלת בתרומה, נקטה הרמב\"ם למסקנא זו, דאנדרוגינוס אינו מאכיל בתרומה, ופשוט דבתרומה דאורייתא איירי, וכך אינו מאכיל בחזה ושוק. אבל בתרומה בזה\"ז, אם היא דרבנן, ודאי כולי־עלמא סבירא־להו שאוכלת, שעל זה לא מצאנו שום חולק על ריש לקיש, מלבד בזמן שיש תרומה דאורייתא, דאמרינן בסוגיא שם, שאינה אוכלת אז אפילו בתרומה דרבנן, גזירה אטו תרומה דאורייתא.",
                "ואפילו אם היינו אומרים כדברי משל\"מ, שאין אשת אנדרוגינוס אוכלת בתרומה דרבנן, גם אז לא היינו צריכים לבא על זה מטעם איסור השבועה כדעת בית־הלוי, אלא פשוט יש לומר, שיש לה חזקת איסור לגבי תרומה מקודם שנתקדשה. אמנם לפי האמת צריך לומר, שע\"י מה שנתקדשה איתרע לה עכ\"פ חזקת איסור דידה, וכהאי גונא דדברי תוס' כתובות כ\"ג, ד\"ה תרווייהו והוי ככל ספק דרבנן ולקולא, שאין בזה שום חולק כלל.",
                "והנה ראיה לדבריו, שספק תרומה דרבנן דינו כדין ספק דאורייתא לחומרא, הביא המשנה־למלך, מהא דאמרינן (יבמות ע\"ב א'): \"טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין\", ופריך שם בגמ': \"נשיו לטומטום מנא ליה ? אילימא דקדיש דתניא: טומטום שקדש קדושיו קדושין וכו' ־ אימר דאמר לחומרא לקולא מי אמרינן, ספק אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה\", ומאי קושיא, דילמא האי תנא סבר תרומה בזה\"ז דרבנן ואזלינן לקולא: אימר זכר הוא וקדושיו קדושין, והאריך בזה. אבל באמת ראיה זו אין לה מקום רק אם נאמר, שברייתא זו דטומטום במידי דרבנן איירא, ודבר זה הלא קשה להאמר, שהרי טומטום אינו ראוי לביאה ואינו בר חופה, וממילא ליכא גביה נשואין אלא אירוסין, וארוסה הרי אינה אוכלת כ\"א מן־התורה אבל מדרבנן לא אכלה, שהרי אמרו חכמים: \"אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, עד שתכנס לחופה\" (קדושין י' ב').",
                "וקושיא זו שהוקשתה להם להתוספות בסוגיאן (ד\"ה מבחוץ), הביאתם לחדש דכיון דראוי לקרע הוי בר חופה, מה שהוא דוחק גדול, דהא מחוסר מעשה הוא, ומחוסר מעשה הרי גרוע בכל דוכתא ממחוסר זמן, וכיון שפחותה מכת שלש השיבא אינה־ראויה־לחופה וכן פחות מבן ט' (שם ס\"ז ב') - ק\"ו במחוסר מעשה כזה. אלא, שהם הוכרחו להדחק בזה ע\"פ הגירסא שלפנינו, דאהא דאמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל, אמרינן על זה: \"מיתיבי 'טומטום אינו אוכל בתרומה, נשיו ועבדיו אוכלין, משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין וכו\", קתני מיהת \"משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין\", תיובתא דרב הונא, תיובתא\". שלפי גירסא זו עיקר הקושיא היא דקתני הרי אלו אוכלין היינו מדרבנן, ולא גזרו על המשוך, ומשום־הכי הוי תיובתא דר\"ה שאמר דגזרו על המשוך, שלפי זה שפיר עסקה ברייתא זו בתרומה דרבנן, ומ\"מ טומטום אינו אוכל, ועל נשיו פריך בגמ' למה הן אוכלות, ומוכח מכאן, דספק תרומה דרבנן חמיר טפי משאר ספיקא דרבנן והוי כדאורייתא.",
                "אבל הלא כתבו רש\"י ותוס' שם, שיש עוד גירסא אחרת, אשר הכריח רש\"י שזוהי עיקר: \"לימא מסייע ליה טומטום אינו אוכל וכו', והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר, וסייעתיה דרב הונא\". גם מה שכתבתי לעיל, שהסברא הפשוטה היא, שהטמטום כיון שאינו ראוי לביאה אין בו כ\"א אירוסין, וממילא אין היתר אכילה שלו כ\"א מת\"ת, ואין אנו עסוקין במידי דרבנן כלל, לפיכך אי־אפשר כלל לאוקמי בתרומה דרבנן, ושפיר פריך: \"נשיו לטומטום מנ\"ל, אילימא דקדיש לקולא מי אמרינן\", שהרי בתרומה דאורייתא איירינן, ואיך אוכלת והיא רק ספק מקודשת לו ? - גם זה הוא באמת סיועא רבה לגירסא זו, האחרונה; ומכש\"כ דשפיר ניחא מה שהוא בעצמו אינו אוכל, שהכל מיירי בתרומה דאורייתא, אבל תרומה דרבנן דינה ככל ספק דרבנן, וכר\"ל, דליכא מאן דפליג עליה בהא.",
                "גם אם היינו צריכים לדחוק ולתרץ, שלא תהיה סתירה אהא דריש לקיש מסוגיא זו לפי הגירסא שלפנינו, היא הגירסא הנדחית, יש לומר, שבאמת הי' ראוי ללכת בתר חזקה, וספק דרבנן במקום חזקת איסור הלא קיי\"ל דאסור, כמבואר בסוגיא דספק עירוב (עירובין ל\"ו א'), וסברא זו שאמרנו, שהקידושין עצמם שקידש מבטלים הם את החזקה שלה ומריעים אותה, אין זו ברורה כל־כך, די\"ל דכיון שהספק הוא עליו שמא אשה הוא אם־כן אין מעשה הקידושין כלום ואינם מריעים כלל כחה של חזקה. אך במה דברים אמורים, כל זמן שלא נשתנה הגוף, אבל אם נשתנה הגוף, כמו גבי אנדרוגינוס, שהוא ראוי לביאה, ושם עסיק בנשא בת ישראל, וסתם נשואין בחזקת שבעל, והוי נשתגה גופה שעשה מעשה בגופה, - כי האי גונא מרע לחזקה, לכן אמר ר\"ל שאוכלת בתרומה דרבנן, אפילו אם נאמר דאנדרוגינוס ספק איש ספק אשה הוא, אבל בקדושין של טומטום י\"ל, שאין זה מעשה כלל שראוי שיחשב להיות ריעותא בחזקה, לכן פריך שפיר, דאפילו אם נוקמה בתרומה דרבנן ראוי לחוש משום חזקת שאינה מקודשת. אך באמת אין אנו אחראים כלל לתרץ גירסא שלפנינו, שאינה עיקרית; ומהגירסא העיקרית הרי מוכח מפורש דבדאורייתא מיירי, כמו שכתבנו.",
                "עוד הביא המשנה־למלך שם ראיה לדבריו, מהא דנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת (קדושין מ\"ה ב'), רב אסי אמר: אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע\", והוה עובדה וחש לה רב להא דרב אסי, וכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב ורב אסי שמא ימחה האב ? הלא ספק דרבנן לקולא. אבל אין מזה שום ראיה, דודאי יש לומר, שבספק כזה, שאפשר שיתברר לפנינו ויתגלה אז לכל שאכלה זרה תרומה אין אנו מתירין בזה גם בספק דרבנן. וכמו שכתב הר\"י בטעם בדיקת הריאה, דאע\"ג דסמכינן בכל דוכתא ארובא מ\"מ הצריכו כאן בדיקה, מפני שיתברר הדבר למפרע ע\"י שימצאו בגלוי טריפות בריאה, כי טריפות הריאה יכולות להתגלות מאליהם כשיראו סירכא אסורה וכדומה, ויהי' גנאי, שנאכל איסור, למפרע. ועוד, די\"ל דמילתא דשכיחא הוא שימחה האב כשנשאת שלא מדעתו.",
                "וי\"ל גם כן בזה שאפילו אם היה מקום להוכיח מסוגיא זו, שנאמר כאן חומר בספק תרומה דרבנן יותר מבשאר ספקות דרבנן, עדיין אין אנו יכולים להביא מכאן יסוד לדברי בית־הלוי, שהחומרא היא מפני השבועה או מדברי קבלה. כי כבר העיר כאן המשנה־למלך, שיש כאן מידי דרבנן לבד הספק דרבנן של תרומה, אם דהוי דרבנן בזה\"ז; שהרי בארוסה אנו עסוקין, שכל איסור אכילתה אינו אלא מדרבנן, ובחומר זה אי־אפשר לומר שהוא משום השבועה, דאטו משום השבועה תאסר הארוסה בזה מן־התורה, יותר ממה שהיא אסורה בתרומה דאורייתא, שגם בה אינה אסורה רק מדרבנן ? אלא ודאי, שאם נאמר כדברי משל\"מ להחמיר יותר בספק תרומה דרבנן, אין זה משום שבועה ודברי־קבלה אלא מפני שיש לומר דחשיב יש לו עיקר מה\"ת, כדכתבו תוס' גבי מעשר פירות האילן (עירובין ל\"ב א' ד\"ה תאנים), דאע\"ג דסבר שהוא מדרבנן מ\"מ חשיב לה עיקר מן התורה. ועוד, שאם היה חומר זה מצד השבועה, איזה טעם הי' לחלק בין ספק תערובות לספק אחר, והרי גם בספק תערובת מיירי בספק ממש שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, ושם הוא אפילו כשלא רבו חולין על התרומה, שאם הי' בזה משום איסור שבועה שהי' מצד זה אסור מן־התורה לא הי' מקום להקל כלל. וגם מאיזה טעם שיהי' אין לחלק בין ספק לספק בענין כזה, אבל לא נתן לדון על כגון דא משום איסור שבועה אפילו לדעת משנה־למלך.",
                "ובמה שהביא ראי' מהא דספק בן תשע ספק שאינו בן תשע פוסל (יבמות ס\"ז ב'), דמוקי לה בתרומה דרבנן, נמשך לשיטתו שהי' סבור בכל הענין הזה, שבכל מקום שאנו עסוקין בתרומה צריכין לישבו בתרומה דרבנן. וכ\"כ הי' לו הדבר פשוט, עד שאפילו בדברי התנאים הי' אומר כן. אבל באמת אין ראי' על זה, די\"ל שדוקא בתרומה דאורייתא פוסל. ולע\"ד אנו רואים, שלא זו בלבד שבדברי התנאים אין שום הכרע לומר שאנו עסוקים דוקא בתרומה דרבנן אלא אפילו בדברי הרמב\"ם כן הוא, כמו שכתבתי לעיל. וכן מה שהביא מהא דחרש בפקחת (קי\"ג א') וכן גבי קטנה (צ' א') שאוכלת בגינו תרומה, שאמר בגמרא בשניהם לשון: בתרומה דרבנן, דמשמע ליה מזה שלא אמר: בזמן הזה, שדוקא בתרומה דרבנן ישנה קולא זו, דהיינו בתרומת פירות האילן וירק או להרמב\"ם בירק לבד, דתרומת פרי האילן הוי לדידיה דאורייתא (כמבואר בה' תרומות פ\"ב ה\"א וה\"ו), אבל מצד תרומה בזה\"ז לא, - אין כדאי דיוק זה ליסד עליו חידוש כזה, כי לשון תרומה דרבנן הוא כולל את הכל, בין תרומה בדה\"ז למ\"ד שהיא דרבנן ובין תרומת הדברים שאינם חייבים אלא מדרבנן. ואם נאמר כד' תוס' והפוסקים דסבירא־ להו תרומת פרי האילן דרבנן, אין בהם קולא מצד השבועה ודברי קבלה פחות מכלל תרומה בזה\"ז, שהרי גם פירות האילן נכללים בשבועה' שנאמר בה גבי תרומה: כל פרי עץ.",
                "כמו־כן תמיהא לי על הגאון משנה־למלך ז\"ל, שהוקשה לו בלשון הרמב\"ם במה שכתב (ה' תרומות' פ\"ח הי\"ב): \"כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם, גזירה שמא יאכילו בשל תורה\", שהרי בספקות קאי בזה, שמנה אותם בהלכה י\"א הקודמת, ומשמע להדיא מלשון זה של הרמב\"ם, שדוקא בתרומה של דבריהם כשיש תרומה של תורה אינם אוכלין משום גזירה, אבל בתרומה בזה\"ז אוכלין. אשר זהו מכוון ממש עם דברי הגמרא דסוגיאן הנ\"ל (פ\"א א'), דמפרש להא ד\"מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק\" -: מאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן ואינה מאכילה בזמן חזה ושוק אפילו בתרומה דרבנן, דילמא אתיא לאכול בתרומה דאורייתא. א\"כ פשוט הוא שהדברים הם בדיוק, והם בודאי נגד הכלל דכייל לן הגאון משל\"מ ומסייעין לדברי הכסף־משנה, שכתב בכמה מקומות בפשיטות דתרומה הוי ככל ספק דרבנן וכסוגיין דעלמא דספק דרבנן להקל. אבל המשנה־למלך הוכרח להדחק בלשון זה וכתב, שכונת הרמב\"ם באמרו: \"בתרומה של תורה\", היינו: בדבריהם שנוהגין בהם כשל תורה וכו', אבל בתרומה בזמן הזה לא איצטריך לטעם, דהא תקנה קבועה היתה ועשו אותה כשל תורה. וכל זה נגד משמעות הסוגיא והלשון, ואין דברי הרמב\"ם יוצאין מידי פשוטם כלל.",
                "וכשנדחק הגאון משנה־למלך ז\"ל במה שכתב הרמב\"ם (ה' א\"ב פ\"כ), שהואיל והתרומה בזה\"ז היא דרבנן אוכלין אותה כהנים שבזמננו, שהם בחזקה, שזהו נגד הכלל שספק תרומה בזה\"ז להחמיר, - הוכרח לתרץ דחזקה שאני, שאם לא היו חכמים מתירין תרומה בזה\"ז לכהני חזקה היתה תקנת התרומה לבטלה, שהרי בזמן הזה כל הכהנים הם של חזקה וכהנים מיוחסים אינם שכיחים כלל. אבל דברים אלה תמוהים הם, שהרי התחלת תיקון תרומה דרבנן היא לדעת הרמב\"ם מימי עזרא, שאז הלא נמצאו כהנים רבים מיוחסים, והם הם שעבדו עבודה בבית המקדש ואכלו קדשים, כמבואר בסוגיא (כתובות כ\"ד ב'): \"גדולה חזקה, שנאמר: 'ומבני הכהנים, בני חביה בני הקוץ, בני ברזילי, אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה ויקרא על שמם, - אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה. ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים'. אמר להם: הרי אתם בחזקתכם; במה הייתם אוכלין בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול\", ומסיק שם: \"בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול\", אם כן הלא היו כהנים מיוחסים רבים, ואם היה צורך להחמיר בתרומה בזמן הזה הלא אין מקום לומר מעתה, שאם לא נתיר לכחני חזקה אין מקום לתקנה, שהרי התקנה קדומה היא, ובזמנה הי' לה מקום בודאי, גם אם לא נתיר לכהני חזקה, ונשרוף את התרומה, כמו שאנו שורפים באמת בזה\"ז מפני הטומאה. אלא ודאי פשוט, שדין תרומה בזה\"ז ככל מידי דרבנן וספיקא לקולא, ואפילו אם היה הכרח לומר בזה כדברי משנה־למלך, הרי כבר בארנו מתוך דבריו עצמם, שאי־אפשר לומר כלל שהטעם הוא מפני השבועה, בין במה שנכנס בתוך כלל החומרא, כמו בארוסה דהוא דרבנן, שאין הומרא שלה שייכת לענין השבועה, ובין במה שיוצא מן הכלל להקל, כמו תערובות וחזקה, שאין לחלק ביניהם מצד השבועה כלל."
            ],
            [
                "<b>מה שסומכין בשעת הדחק וצרך צבור על יחיד כנגד רבים</b><br>בכל־זאת לדינא אין שום נפ\"מ בזה להורות היתר לבטל מצות שמטה מישראל בא\"י, חלילה, לא מיבעי אם נאמר שיש כאן איסור דרבנן הרי חמורין דברי־סופרים כדברי תורה, ויותר מד\"ת לפעמים, ואפילו לדעת הרז\"ה וסיעתו, המקילין לגמרי, לא נפקא־מינה מידי, שהרי הנהיגו ישראל עצמם בארץ ישראל לקיים מצות שביעית גם בשמטת קרקע מקדם־קדמתה, וחלילה להורות היתר בזה לבטל מכללות עם ד' השבים לאה\"ק את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ביחוד לעת כזאת, שחדת היא לנו ב\"ה לזכות בקיום המצות התלויות בארץ במדה מרובה, מעת אשר החל רוח ד' לפעם בלב פזורי ישראל, לשא עין ולב לארץ חמדה, לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, ולשדד עמקיה ולעבוד את אדמתה באהבה וחבה יתרה.",
                "אלא שמצינו לפעמים, אפילו במקום שמורות כמה משניות וסוגיות להחמיר ונהגו כן בודאי דורות רבים, מ\"מ כשסמכו על יחיד להקל לא מיחו בהם. כמו שכתב הרא\"ש בהלכות־ קטנות (כלאים סימן ד') בשם הר\"י, אהא דר' יאשיה: \"אע\"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיות דתלמודא דלא כרבי יאשיה, ההוא 'דהמעביר עציץ נקוב בכרם קדש' (כלאים פ\"ז), וההוא ד'המסכך גפנו על גבי תבואה של חברו קדש', ועוד כמה משניות במסכת כלאים, וסוגיא דתלמודא ההיא דשבת פרק תולין (ד' קלט): 'שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו ? שלה להו כשותא בכרמא עירובא. ולישלח להו כרבי טרפון, דכשותא בכרמא אין כלאים ?' - ולא קאמר ולישלח להו כרבי יאשיה, וכן קאמר התם בפרק תולין: 'מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון' אבל כרבי יאשיה לא קאמר, - אפ\"ה בדורות אחרונים חזרו להיות עושין כרבי יאשיה. וכן הא דאמר כרבי אילעאי בראשית־הגז, ופירש\"י ה\"ה במתנות, דחד טעמא איכא בתרוייהו, משום דילפינן נתינה נתינה מתרומה, - וחזינן לכולהו אמוראי שהיו נותנים מתנות לכהן; ורב נחמן בר יצחק גופיה, דפסק כרבי אילעאי, קאמר התם (חולין דף קל\"ב), דקנס אטמא, אחד שלא נתן מתנות לכהן קנס אותו ולקח ממנו אטמא ונתנו לכהן. וכן הא דפסק כרבי יהודה בן בתירה בטבילה, כולהו תנאי ואמוראי סברי בפרק מי שמתו (דף כ\"ב) דלא כרבי יהודה בן בתירה. אלא שבדורות האחרונים, בסוף ימיו של רב נחמן בר יצחק, חזרו לנהוג קולא באלו שלשה, וחברם רב נחמן בר יצחק יחד ואמר: והאידנא נהוג עלמא ונשתנה בהם המנהג, כי עד הנה לא נהיגי כן\". וצריך לומר, שמה שלא מיחו חכמים בדבר היינו משום שהי' שעת הדחק וצרך צבור, וכיון שיש לצבור על מי לסמוך לא ראו למחות בדבר.",
                "וכענין זה הם דברי הט\"ז ביו\"ד (סי' רצ\"ג סק\"ד), - שאע\"פ שנהגו מעולם להחמיר ע\"פ דעת רבים, כשסמכו אחר־כך, בשעת הדחק וההכרח וצרך צבור, על דעת שנדחתה מהלכה לא מיחו חכמים בדבר, - בלימוד־זכות שלו על היתר חדש: \"דבגמרא לא איפסקא הילכתא בזה וכו', אלא דפסקו הרי\"ף והר\"ש כר\"א וכו' ופסקו לחומרא כסתמא דערלה. וא\"כ יש לנו לדון ולומר, דבמדינות אלו, שהוא שעת הדחק, דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר־ שעורים ושבולת־שועל, כדאי הוא הת\"ק לסמוך עליו בשעה\"ד, כיון דלא אפסיקא הלכה בפירוש בגמרא כר\"א\". וסיים: \"הרי לפנינו, דכל שאין הלכה פסוקה, אלא שיש לומר דהלכה כרבים, אתי שעת הדחק ודחי למילתא דרבים כו'. והפוסקים שלא חשו לשעת הדחק בזה, דבארצות שלהם אין זה דחק כל עיקר, דהם היו בארצות החמים ובהרבה שנים לא יזדמן שיהי' באותה שנה איסור חדש, אבל בארצות שיש בהם קרירות וזמן החורף נמשך עד פסח ודאי מודים שיש לסמוך להקל בזה, כיון שהייו של אדם תלוי ממש בזה, שעיקר שתייה שלהם הוא שכר שעורים וכיוצא בו\". - מדברים אלה יש לנו ללמוד על־אחת־כמה־וכמה במה שנוגע בתדירות לחיי הפרט וחיי הכלל יותר הרבה מחסרון שכר שעורים, שאינו אלא צרך אחד, פרטי וארעי, וכן כיו\"ב.",
                "ובתה\"ד, בשו\"ת סי' ד\"ש, כתב כה\"ג על דין שמיטת כספים שהיו נוהגים להקל בלא פרוזבול, שנדחק לישב ע\"פ תירוץ הר\"י בחד שינוייא, וז\"ל: \"אכן אנן אשינוייא דר\"י סמכינן לענין שמיטה. וגדולה מזו אשכחן לגבי כלאים, דנהוג עלמא כרכי יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטים ושעורים במפולת יד, וכתב ר\"י דאע\"ג דאיכא כמה סתמים דלא כרבי יאשיה, מ\"מ בדורות אחרונים, בימי רב נחמן בר יצחק, הקילו לנהוג כרבי יאשיה. הא קמן, דאפילו באיסור דאורייתא סמוכים דרי בתראי אחד תנא נגד כמה סתומים, כל שכן במאי דתקון רבנן רק לזכר שביעית, דנוכל לסמוך אחד שינויא דגאון, אע\"ג דגאוני קמאי לא בעו לסמוך עליה\".",
                "וכן יסוד נטיתם של הראשונים, כהרז\"ה והראב\"ד עכ\"פ קודם חזרה לפי דעת הרמב\"ן, להקל כ\"כ בשמטה בזמן הזה, עד שבאו לדון שאפילו מדרבנן אינה נוהגת, והשיגו מזה על הרי\"ף, שהעתיק דיני פרוזבול לחיוב, שהם דנו שאין זה אלא מדת־חסידות, - נראה לומר שהוא לפי שהיו סוברים, דלא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דרב אמי ורב אסי, שכן היא שיטת בעל־העיטור וגם רבנו־תם לפני חזרה כמבואר בדברי הרא\"ש (גיטין פ' השולח סי' י\"ג), ולא הקילו כ\"א בב\"ד גדול בדור, והי' הדבר קשה מאד, על כן היה הכרח לחתור למצא איזה סמך להקל.",
                "ואע\"פ שעל דבריו אלה של הט\"ז השיג הש\"ך בנקודות־הכסף וכתב, שלא נאמר דבר זה כ\"א במידי דרבנן ולא במידי דאורייתא, הנה כל עיקר יסודו של הש\"ך הוא משום דאזיל לטעמיה בקונטרס הנהגת הוראת איסור והיתר, שלסימן רמ\"ב, שהשיג שם על הב\"ח בסברא זו וכתב, דאי אפשר לומר שיהיה מותר לסמוך על יחיד כנגד רבים במידי דאורייתא, אפילו בשעה\"ד, כיון דהא דהלכה כרבים הוא מן התורה מקרא ד\"אחרי רבים להטות\", - לכן מוקים לה להך כללא למידי דרבנן. אבל אי משום הא לא איריא, שעיקרא דכללא של \"אחרי רבים להטות\", שהוא מן התורה, הוא דוקא בב\"ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר, ע\"פ מה שאנו מוצאים מדברי היהידים והרבים, שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מה\"ת בכלל \"אחרי רבים להטות\", - וכבר החליטו חילוק זה הפוסקים, (וע' קו' הכללים בס' גט פשוט) - אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו, אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה\"ד שפיר יש לסמוך על היחיד. ואין לדחות במה שדחה הש\"ך סברת הב\"ח, מהא דאמר רבי: \"כדאי הוא ר\"א לסמוך עליו בשעת הדחק\", (נדה ט' ב'), דהתם מידי דרבנן הוי, שכן גם עיקר סמיכתנו על הרבים במקום היחיד, שלא נחלקו במעמד אחד, ג\"כ הוי מידי דרבנן. גם מדסתם רבי ולא פירש \"כדאי הוא ר\"א לסמוך עליו בשעה\"ד מדבריהם\", משמע שהיא מדה כוללת. ואפשר לומר, שסובר הש\"ך, ששם ביחיד ורבים שבמשנה, שמסתבר שחלקו זע\"ז במעמד אחד, הויא ההכרעה של הרבים דבר־תורה, אבל במה שאנו באים להכריע ע\"פ מה שאנו מוצאים בדברי הפוסקים מפוזרים, ואין אנו יודעים כלל אם נחלקו במעמד אחד, י\"ל דכולי־עלמא מודים שהוא רק מידי דרבנן; וגם הש\"ך בעצמו כתב, שאם ימצאו עוד צדדים להיתר, או שאם ימצאו אח\"כ עוד בספרים כסברת היחיד, שפיר־ דמי לסמוך גם על יחיד במקום רבים אפילו במידי דאורייתא. גם כל זה אם הי' ברור לנו לדעת המחמירין דהוי מידי דאורייתא, אבל הדבר ידוע וכבר צדדנו בזה שכמה וכמה פנים בהלכה מראים לדעת הסוברים דהוי מידי דרבנן, שלפיכך היה נראה שלא הי' מקום להרהר על המקילין, אבל ישראל קדושים הם וחפצים בכל לבם ונפשם לקיים קדושת המצוה התלויה בקדושת הארץ, על־כן במקום שהדחק הוא גדול סומכים על איזה דרך, כדי להפקיע את האיסור, בהשתדלות עם זה לקיים כל מה דאפשר ולהשמר בכל אפן ממה שהוא ביסודו איסור דאורייתא.",
                "אמנם עכשו, שיש דרך היתר להפקעת האיסור ע\"י המכירה, כנהוג מאז, אין כאן שעת־ הדחק כלל, וחלילה למישבק היתירא ולאכול איסורא. אבל כמו־כן חלילה לערער על יושבי ארץ חמדה במנהגם, שהונהג ע\"פ גדולי חכמי ישראל בדורם, ואשר כמש\"ל הוא מיוסד גם על־פי רוב קמאי ובתראי, דפשיטא להו ששביעית בזמן הזה דרבנן, דחזו לאיצטרופי בשעה\"ד עם דעת הרז\"ה וסיעתו, אלה הם שקוראם הר\"ן \"יש חכמים\" בלשון רבים, דודאי לאו קטלי קני באגמא הוי, ועכ\"פ מאן ספין ומאן רקיע לומר על גדולי הראשונים, שאין דעתם מצטרפת גם לסניף עם הרבים, דס\"ל שבזמן הזה הוא דרבנן. והרי ההשגות של הרמב\"ן עליהם, כמ\"ש, אינן מכריעות כ\"כ, עד כדי לבטל דעת רבוותא קמאי, שעמדו על דעתם בתקף גדול כ\"כ, עד שהשיגו מזה על הרי\"ף על מה שפסק להפך בשמטת־כספים. אמנם אבותינו בימים הראשונים שבאו יחידים לארץ־ישראל, וכל ישעם וחפצם היה לבקש ולרדוף אחרי המצות התלויות בארץ, ולא רצו בזה רק להחמיר, לכן קימו באהבה כל אשר מצאו שיש בו מקום למדת חסידות, ולא היה הדבר קשה עליהם כ\"כ, כי עובדי־אדמה מעטים היו אז, ואף שהיו רבים זהירים גם בפירות של נכרים בקדושת שביעית לא הי' הדבר קשה עליהם כ\"כ, כי המסחר מעט היה בארץ, ולשמור קדושת שביעית במה שהיו לוקחים לאכילתם אין זה דבר קשה. ואח\"כ כאשר נתרבו בימים האחרונים אחרי גירוש ספרד ובאו בשפע לארץ ישראל, אע\"פ שלא הופיעה עוד התחלת הישועה להאחז בעבודת־האדמה, מ\"מ כבר קשתה עליהם מאד הזהירות בשל נכרים ונמנו וגמרו אז בצפת, בימי הב\"י, וקימו עליהם בכל תקף, שלא תהי' קדושת שביעית בשל נכרים. ובודאי כפי ההכרח והדחק הגדול של עכשו ראוי לסמוך על היתר המכירה שהונהג מאז, ואין רשות לשום אדם להרהר אחריו."
            ],
            [
                "<b>יסוד היתר־המכירה - אם יש קנין לנכרי להפקיע או לא, מחלוקת הב\"י והמבי\"ט בדין קדושת שביעית בשל נכרים</b><br>יסוד היתר המכירה הוא בעיקרו ע\"פ רוב קמאי ובתראי, דסבירא להו ששביעית בזמן־ הזה דרבנן, שזהו יסוד דברי רש\"י (סנהדרין כ\"ו א', ד\"ה אגיסטון), שבקרקע של נכרי מותר לחרוש ולעשות כל עבודה, וכך היא דעת הר\"ח בפירושו שם, כמבואר למעיין בדבריו כמו שביארתי מזה בקונטרס־אחרון, וכן דעת בעה\"ת והערוך והפוסקים הסוברים שהיא בזמן־הזה מדרבנן. שהרי פשוט הוא בסוגיא דגמרא (גיטין מ\"ז א'), דהא דאמר רבה שאין קנין לנכרי בארץ־ישראל להפקיע מידי מעשר הוא דוקא במידי דאורייתא, אבל במידי דרבנן אמרינן יש קנין לנכרי להפקיע. כדמסקינן שם, דאפירכא מברייתא: \"ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש, חייבת במעשר שכבר נתחייבה, - נתחייבה אין לא נתחייבה לא, - משני: הכא במאי עסקינן בסוריא וקסבר כיבוש־יחיד לא שמיה כיבוש\", ופירש\"י: בסוריא, דמעשר דידה דרבנן ושם יש קנין ביד נכרי להפקיע. והוא־הדין אם נאמר ששביעית בזה\"ז דרבנן, שהיא דומה אז לסוריא, ויש כח ביד נכרי להפקיע.",
                "ולשיטת הסוברים ששביעית בזמן־הזה דרבנן ואינה תלויה ביובל שלדעתם מוכרחים אנו לומר, שיסוד יש קנין לנכרי ואין קנין תלוי בקדושת־הארץ דאורייתא או דרבנן, הנה לשון קדושת הארץ שייך גם על פרט מיוחד כמו שהוא שייך על הכלל כולו כמו שמתבאר בסמוך. ולשיטת תוספות יבמות (פ\"א א' ד\"ה מאי) נראה, שקדושת כל המצות התלויות בארץ בחדא מחתא מחתינהו, ואם תרומה בזה\"ז דרבנן, משום שבטלה קדושת הארץ, הוי גם כלאי הכרם דרבנן, אבל לשיטת תוספות מגילה (י' א' ד\"ה למה) יש חילוק בין פרטי הקדושות ויש שלקדושה אחת בטלה וקדושה אחרת קימת. וכן בדברי הרמב\"ם יש לומר כן, דהא לא מצאנו שיאמר שבזמן הזה אין דין כלאים נוהג בא\"י מן־התורה, ומדסתם לה סתומי משמע שהוא מה\"ת. ואע\"ג דיש לומר שסובר הרמב\"ם, שקדושת עזרא היא קדושה שלמה מן־התורה לגבי הדברים שאינם צריכים ביאת־כולם, מ\"מ מדלא כתב בשום מקום, שאין דין כלאים נוהג מן־ התורה במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל נראה דסבר שאין הקדושות תלויות כולן זו בזו, וכן בערלה לא נראה דמחלק בין זמן שהיובל נוהג לזמן הזה, שלא חלק רק בין ארץ־ישלאל לחו\"ל בנוטע לרבים (ה' מעשר־שני ונטע־רבעי, פ\"י ה\"ד). ותוכן־הדבר הוא, שאין כל הקדושות שוות, וכשאנו מדברים באיזה ענין שנפקע חיובו הרי זה נקרא שלגבי דידיה בטלה קדושת הארץ, אע\"פ שהיא קימת לגבי שאר דברים. ואם קדושה זו היא מן־התורה אז אין קנין לנכרי להפקיעה, ואם היא מדרבנן יש קנין לנכרי להפקיעה. על־כן לא מיבעי להסוברים, שמשחרב בית־שני בטלה קדושה שניה, ונשארו חיובי המצות התלויות בארץ רק מדרבנן, דודאי דמיא שביעית בזמן־הזה לסוריא ונכרי מפקיעה מידי חיוב, אלא אפילו להסוברים, שקדושה שניה קימת ומ\"מ שביעית בזמן־הזה דרבנן משום דמן־התורה ביובל היא תלויה, וכרוב הראשונים דסבירא־להו כרבי ע\"פ פשטא־דמילתא, אע\"ג דלשאר דברים, כמו תרומ\"ע ושאר מצות התלויות בארץ, הוי לדידהו מן־התורה ואין קנין לנכרי להפקיע, מ\"מ בקדושה זו של שביעית יש קנין לנכרי להפקיע כיון שקדושה זו היא מדרבנן. ולא שייך כלל לומר, שאין להפקיע קדושה לחצאין, שכך היא המדה, שבדבר שנשארה בו קדושת־הארץ מן־התורה אין קנין לנכרי להפקיעה ובמה שנשארה בו מדרבנן יש קנין להפקיע.",
                "ומה שכתב בבית־הלוי שלדעת הסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אע\"ג דלדידהו שביעית בזמן־הזה מדרבנן, מ\"מ מדלא בטלה קדושת־הארץ לעניני תורה גם בהא מילתא שהוא דרבנן לא בטלה, איני רואה שום הכרח לזה, כי האיך אפשר לנו להשוות את מה שחלקה תורה, וכיון דלהא מילתא דשביעית הקדושה היא דרבנן הרי היא יכולה להיות נפקעת ע\"י קנין נכרי. ואין ראיה מהא דאין עודרים עם הנכרי בשביעית (גיטין ס\"ב א'), ועידור מלאכה דרבנן היא כדמשמע בסוגיא דמו\"ק (ג' א'). חדא, דאין לנו ראיה דהתם מיירי בשדה של נכרי, וי\"ל דמיירי בשדה של ישראל, אפילו עידור המותר אסרו שלא להחזיק ידיו, ואין להוכיח בזה מלשון הרמב\"ם, שהוא סתם הדברים (פ\"ח ה\"ח), וכן מצד דברי הגמרא כשהם לעצמם אין הכרח שרב סובר כרבא, דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא, וי\"ל דהוא סבר דהוי הכל מן־התורה, ויש צידוד לכך מלשון הסוגיא דגיטין (נ\"ג ב'), שאמר בנוטע סתם דהוי דאורייתא די\"ל שהוא דלא כרבא, (וע' לעיל ע' י\"ב). ומכש\"כ שיש לומר דעידור היינו חרישה, ויש בה איסור עשה. ואולי סבר רב כרבי אלעזר בסוגיין דמו\"ק, וכהכרעת הירושלמי (כלאים פ\"ח ה\"א) דר' אלעזר סבר שכל עבודה אסורה מן־התורה, שהרי רצה לומר, שאפילו חפירת בורות שיחין ומערות, תהיה אסורה. ועוד שבעיקר הדבר אין צד דוגמא לומר, שאם נאמר כד' בעה\"ת ותירוץ אחד שבתוספות בסוגיין דסנהדרין וגיטין הנ\"ל, שלמ\"ד שביעית בזמן־הזה מן־התורה אפילו המלאכות דמדרבנן אסורות, - שאז כיון שהארץ עומדת היא בקדושתה לדין שביעית הרי היא כאילו היא של ישראל, ולאיזה צד אפשר להיות מלאכות דמדרבנן מותרות בה.",
                "אבל אם קדושת שביעית בכללה היא דרבנן, א\"כ יסוד הקדושה שלה הוא דרבנן וקדושה דרבנן נפקעת היא ע\"י קנין הנכרי.",
                "ובספר \"הלכות־ארץ־ישראל\" המיוחס להטור (לונדון תר\"ס) כתוב בדין קדושת הארץ (ס\"ב) בזה הלשון: \"אין שביעית נוהגת לענין איסור זריעה וחרישה בארץ ישראל מדאורייתא אלא מדרבנן. ואנו צריכין לברר מתי היא שנת שביעית, שיזהר בה האדם מלחרוש ולזרוע בארץ בזמן הזה, וכן מלאכות שבשדה. ובשדה ישראל הוא אסור, אבל לא בשדה הגוי; ואם משדה ישראל נותנים למלך מקצת מכל שדה ושדה מותר לזרוע, דמכריז רבא (כך היא הגירסא שם. וגירסתנו היא: רבי ינאי, ולפי מה שכתבתי בקונטרס־אחרון יש בזה נפקא־מינה לדעת הרז\"ה והראב\"ד, די\"ל שבזמן רבי ינאי היה נוהג עדיין יובל מדרבנן): 'פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא'. ואין צריך להפקיר הפירות בשנה השביעית בא\"י בזמן הזה, ואין אסור לעשות מהם סחורה כיון שאין הארץ מיוחדת להם. ואין עודרין עם הגוי בשביעית\". - הספר הזה נדפס מתוך כתב־יד והמו\"ל מיחסו להטור, מכח הוכחה ממה שמצאו את כתב־היד הזה כתוב ביחד עם טור ארח־חיים על קלף. (אמנם מלבד מה שראיה זו אינה מכרעת, כמובן, אין מסתבר כלל לומר שהמחבר הוא הטור, כי לא נזכר בו הרא\"ש בשום פעם, וגם ממה שכתב שאין חיוב להפקיר הפירות בזמן הזה, ובטור סי' של\"א כתוב כהרמב\"ם שבשביעית פטור מתרומ\"ע,- ולפי דבריו הלא יהא חיב בתרו\"מ אפילו של ישראל; ואין כאן מקומו של בירור זה). כן סגנונו מוכיח עליו, שהוא לחד מרבוותא קמאי, ומ\"מ אין לנו לסמוך עליו במה שמקיל יותר מהפוסקים המפורסמים הידועים אצלנו, אבל זה נראה מדבריו שמפרש הא דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, שהוא בקרקע של ישראל. שהרי החליט בתחלה שבקרקע הגוי מותר לעשות כל המלאכות כולן, ואיך יהיה אסור לעדור עם הנכרי בקרקעו, אלא ודאי בשדה ישראל מיירי, שהגוי עובד בה בשביל עצמו או ע\"י שכירות, וכמו שפירשתי לעיל, ־ ובזה אין לנו הוכחה להפך מדבריו, ויש לומר שגם הרמב\"ם והסמ\"ג כך פירשו. ולגבי ארנונא נראה שהוא סובר, שטעם ההיתר אינו מפני האונס. אלא משום שכיון שהמלך מקבל ארנונא הרי זה נחשב כשדה שלו, וממילא הויא קרקע של נכרי ונפקעת מידי שביעית, ונפקא־מינה טובא, דלדעת הרמב\"ם שהוא מפני האונס אין היתר רק כשיעור ארנונא, וגם נראה שבפירות נוהגת כל קדושת שביעית, אבל לדעת בעל הלכות אלו, שהטעם הוא משום דחשיב שדה של נכרי, מותר לזרוע כדרכו ואין בפירות משום קדושת שביעית.",
                "ולדעת הרז\"ה והראב\"ד וסיעתם, דסברי שהי' נוהג גם יובל מדרבנן בימי התנאים והאמוראים הראשונים, שהי' עדיין ב\"ד קבוע בארץ־ישראל, ומפורש יוצא מדבריהם. שבזמן ר' חייא ורב הי' עדיין ב\"ד גדול קבוע, יש לומר שהי' עדיין קים בימי רבה. כי הוא הלא הי' בזמן ר' יוחנן כמו דשלחו ליה אחוהי לרבה שיעלה לארץ־ישראל: \"שמא תאמר אין לך רב ? - יש לך רב ומנו ר' יוחנן\" (כתובות קי\"א א'), ורבי יוחנן הלא הי' ממתיבתא דרבי (כמבואר חולין נ\"ד א'), ופשוט שהי' בימיהם ב\"ד מקדש שנים וקובע חדשים, שהרי הלכו רבי חייא בר זרנוקי ור\"ש בן יהוצדק לעבר שנים בעסיא ופגע בהו ריש־לקיש (סנהדרין כ\"ו א'), א\"כ יש לומר דהכי־נמי נהג יובל מדרבנן, ולפיכך אמר רבה שאין קנין לנכרי להפקיע, שהרי הפסוק \"כי לי הארץ\" גבי יובל כתיב: \"והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ\", וזה נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, שאז יש איסור של מכירה לצמיתות. וקשה לומר שמהאי קרא, דעיקרו בזמן שהיובל נוהג, נוכיח דין שינהוג גם בזמן שאין היובל נוהג, ובסוגיא דערכין (כ\"ט א'), כל הני דילפינן התם מקראי, שאין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, היינו משום שאנו מוצאים בהם פרט אחד דקאי דוקא ביובל, שזה מועיל כבר להוציא את כל הענין שלא ינהוג אלא בזמן שהיובל נוהג, וללמד ממנו בזה גם לדינים אחרים. כדאמרינן שם: \"אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: עד שנת היובל יעבוד עמך. ואין שדה־החרם (שדה־ אחוזה, לפי גירסת הילקוט העיקרית) נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: ויצא ביובל ושב לאחוזתו, אין בתי־ערי־חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: לא יצא ביובל. ר\"ש בן יוחי אומר: אין שדה־חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: והיה השדה בצאתו ביובל קדש לד' כשדה החרם. ר\"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי: מ\"ט אתיא טוב טוב: \"כתיב הכא: כי טוב לו עמך, וכתיב התם: בטוב לו לא תוננו\". הרי, שגם ממה שפרט אחד אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אנו למדים מזה, שכולו אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ואע\"ג שיציאת־היובל אינה רק בנרצע וסתם עבד־עברי יוכל להיות שאינו נרצע, ולא עוד שהרי לדעת חכמים, דפליגי עליה דרבי אלעזר יודן בריבי (קדושין כ\"א ב'), אין עבד עברי כהן נרצע כלל ומ\"מ אין זה מעכבו מלהיות עבד עברי, ומה שאין היובל נוהג חמיר טפי, שאע\"פ שבחסרון היובל אינו מחוסר אלא בזמן יציאת הנרצע אין עבד עברי נוהג ע\"י זה כלל, וכן יתר הפרטים השנוים שם יחושם ליובל הוא רק פרטי, ביציאתם וגאולתם, ומ\"מ אין נוהגים כלל כשאין היובל נוהג. א\"כ קשה טובא, דהא האי קרא \"כי לי הארץ\" כתוב דוקא בזמן שהיובל נוהג, כמו שפירש רש\"י שהוא לאו שלא יהיה הלוקח כובש את השדה ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג אין אזהרה זו נוהגת כלל, ואיך אפשר לדון דין זה שאין קנין לנכרי, דילפינן ליה מהאי קרא דכתיב ביובל, - שינהוג אף בזמן שאין היובל נוהג ? אמנם הסוגיא תוכל להתפרש אל נכון, אם נאמר שהיו אז עדיין יובלות מדרבנן, שהחלוק בזה בין סוריא לארץ־ישראל אינו משום דהא דאורייתא והא דרבנן, שלפי זה היה ראוי לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון שמן התורה אין קנין לנכרי להפקיע הכי־נמי בקדושה דרבנן, - אלא יסוד החלוק הוא מפני שכשקדושת היובל נוהגת והתורה אמרה: כי לי הארץ, וקדושה זו נוהגת כל זמן שהיובל נוהג, לפיכך כשם שכל מצות היובל נוהגות לדעתם מדרבנן גם בזמן החרבן, כל זמן שהיה ב\"ד־גדול קבוע בארץ־ישראל, שיקיים את המצות שהיובל צריך להן לקדושתו, כמו־כן נוהגת מצוה זו, שאין הנכרי יכול להפקיע קדושת הארץ. וסוריא, כיון שכיבוש־יחיד לאו שמיה כיבוש, אינה נוהגת בדיני יובלות, וכן משמע מלשון הרמב\"ם (פי\"א ה\"א), שאיסור המכירה לצמיתות הוא בארץ־ישראל המתחלקת לשבטים, וסוריא אינה בכלל זה, שאינה מתיחסת לחלקים של שבטים מיוחדים כמו שהיה בחלוקת יהושע, לכן אין יובל נוהג בה. ולפ\"ז פשיטא, שלדידן, דאין יובל נוהג כלל, יש קנין לנכרי להפקיע אפילו מאותה מדת־ חסידות, לדעתם, הנהוגה ממנהג־אבותינו מאז לנהוג לדעתם שמטה גם בזמן הזה. - ובאמת נראה מכאן ראיה נכונה לסברתם, שהי' נוהג דין של יובל מדרבנן בימי האמוראים.",
                "והנה אם נחלק בין זמן הבית לאחר החרבן בקדושה שניה ונאמר, שבזמן הבית היה היובל נוהג, והיתה שביעית מן־התורה, כדעת ר\"ת, אף לרבי דיובל ושמטה מישך שייכי אהדדי, או שנאמר דקיימא־לן כחכמים ושמטה אינה תלויה ביובל, ומ\"מ קדושה שניה היתה מן־התורה ובטלה ע\"י החורבן, נמצא שבזמן בית שני היתה השמטה מן־התורה אע\"פ שהיא עכשו מדרבנן, ולפי־זה, כיון דבמידי דאורייתא אין קנין לנכרי להפקיע ורק במידי דרבנן יש קנין לזה, כדמחלקינן מטעם זה בין סוריא לארץ־ישראל בגיטין בסוגיא דרבה, הרי בזמן הבית היתה נוהגת קדושת שביעית בשדה של גוים, ורק אח\"כ, שבטלה הקדושה מן־התורה ונשארה רק מדרבנן, אז הוחל להיות כח הנכרי מפקיע. אמנם לפי מה שכתבתי שלהסוברים שהי' היובל נוהג בבית שני מן־התורה, דהיינו שאותו הישוב בזמן בית שני חשיב כל יושביה מפני שהיה שם מקצת מכל שבט, לדידהו יש לומר שגם אחר החורבן, כל זמן שהי' קבוע בארץ־ ישראל ב\"ד גדול ומנו יובלות, והיה קבוץ גדול של ישראל קרוב לכמה שהיה בזמן בית שני, היתה גם אז שביעית נוהגת מן־התורה. ולכאורה יש לזה ראיה גדולה מדאמרינן במתני' (כלאים פ\"ז מ\"ה), כשאחד זרע את כרמו בשביעית: \"בא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו\", דהיינו משום ששביעית היתה אז מן־התורה כאמור, דאם היא מדרבנן איך תועיל קדושת שביעית להתיר כלאים מן־התורה. ואין סברא לומר כאן \"הפקר־ב\"ד הפקר\", דהא ניחא לרבא דסבר סברא דהפקר־ב\"ד לגבי איסורא, אלא לאביי, דמדמוקי לפרוזבול כרבי נראה דסבר שאין הפקר־ב\"ד מועיל לגבי איסורא, מאי איכא למימר, ולפיכך צ\"ל ששביעית מן־התורה לרבי עקיבא. אלא, שלדעת התוספות דיבמות הנ\"ל בסוגיא דמאכילה בתרומה, שבביטול קדושת הארץ ע\"י החרבן גם כלאים אינם מן־התורה, יש לישב שהרי אם בטלה קדושת הארץ הוי גם כלאים מדרבנן כשם ששביעית היא מדרבנן. ואע\"ג דיש־לומר, דעיקר סברת אביי, שלא לדון בפרוזבול דין הפקר־ב\"ד, אינה משום שאין הפקר־ ב\"ד מועיל גבי איסורא, אלא משום שאין סברא לומר שע\"י הפקר־ב\"ד יפקיעו לעקור בקביעות מצוה של־תורה, ולפי־זה לא שייכא הא מילתא אלא בפרוזבול, שהוא דבר קבוע, אבל בהא עובדא דאדם אחד שזרע את כרמו בשביעית, שהוא דבר מקרי, שפיר מהני על־זה הפקר־ב\"ד אליבא דכולי־עלמא לחשוב לדבר־שאינו־ שלו את הכרם ואת התבואה, כמבואר בירושלמי שם, - מ\"מ לא מסתבר באמת לדון את זה בטעם הפקר־ב\"ד לדבר־שאינו־שלו. שהרי אין הנידון הזה דומה כלל לפרוזבול, דהתם עיקר התקנה של ב\"ד בפרוזבול הוא ההפקר, שהפקירו ממונו של לוה, שזכתה לו תורה ע\"י הפקעת שביעית, שלא תועיל לו הפקעה זו ויהיה מחויב לשלם, אבל גבי קדושת שביעית דקרקע לא היו ב\"ד צריכים לתקן כל דבר בפרטיות, אלא שתקנו קדושת שביעית וממילא חל ההפקר מכח קדושת שביעית, בזה יש לומר שלא הפקירו ב\"ד ממון זה ביחוד והוי רק תקנת־חכמים בעלמא, שהי' ראוי לומר שלא יועיל להקל על דבר תורה, אלא שבירושלמי (פאה פ\"ה ה\"א; שקלים פ\"א ה\"ב) מבואר, ששייך הפקר־ב\"ד גם על הפקר של פירות שביעית אע\"פ שלא בא מטעם הב\"ד דין ההפקר ביחוד, אלא הוא חל ע\"י מה שקדשו ב\"ד את הזמן בקדושת שביעית, דאיבעיא להו התם אם מצד הפקר־ב\"ד פטור גם מן המעשרות, ומביא ראיה מהא ד\"אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, ואם עברוה מעוברת יחודש אחד שהוסיף הרי הוא פטור מן המעשרות\", שמע־מינה שהפקר־ב\"ד פטור מן המעשר, ולפי־זה יש־לומר, שכשם שמועלת סברת הפקר־ב\"ד לפטור מן המעשר כך היא מועלת שלא יהי' נחשב כשלו, אפילו לגבי כלאים של־תורה. אבל באמת ראיה זו מהא דירושלמי אינה ברורה, כי אין הפקר ב\"ד זה של עיבור־השנה דומה כלל להפקר־ב\"ד דעלמא, שהרי התורה נתנה רשות לב\"ד לעבר את השנה, ולאידך גיסא מה שאין מעברין בשביעית זהו רק תקנתא דרבנן, כדי שלא להמשיך איסור שביעית יותר מהשנה הקצובה (כמבואר בסנהדרין י\"ב א' בפירש\"י). וא\"כ הלא חזרו הדברים שאין לומר בהא עובדא דכלאים הנ\"ל משום הפקר־ב\"ד. אלא צריך לומר משום שבימי ר' עקיבא היתה נוהגת עדיין שביעית מן־התורה, כנ\"ל.",
                "ואולי יש להביא ראיה מכאן, מהירושלמי הנז', לשיטת הב\"י שבשביעית המצוה היא שכל אחד יפקיר את פירותיו ובזה חל ההפקר, ואם שמר את פירותיו ביטל מהם ההפקר של שביעית אע\"פ שעבר על מ\"ע של־תורה. שלפי־זה יש־לומר, שבדיוק מביא שם ראי' מהא דאין מעברין את השנה בשביעית ואם עברוה מעוברת, כי בודאי כל אחד מישראל עושה כדין תורה ומפקיר את שדהו בשביעית. ובסתם דעתו בודאי על השנה הקצובה בלא חדש־העיבור, כיון שלכתחלה אסור לעבר בשביעית, ואח\"כ כשב\"ד מודיעים שעברוה היא מעוברת, וכאמור הלא לא היתה דעתו על חדש־העיבור, ושיהיה חיוב חדש על כל אחד ואחד שיפקיר עתה את שדהו מחדש לשם חדש־העיבור - זה לא מצינו כלל, ואיך הוא פטור מן המעשרות והלא בכלל הפקר הראשון לא הי' ? אלא ודאי שהפקר־ב\"ד הפקר, שהם כללוהו ע\"י עיבורם בכלל הפקר הראשון וזהו דוקא מכח הפקר־ב\"ד ממש. לפ\"ז הרי מכאן ראיה, מדברי ירושלמי הללו, לשיטת הב\"י, דבעינן בשביעית הפקר מפורש; וזהו היפך מדברי ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב\"ז שי', בקונטרס־השמיטה אשר לו, שהביא מדברי ירושלמי זה ראיה לשיטת המבי\"ט, שההפקר בשביעית ממילא הוא. ופשטן של דברים הם, שאפילו נאמר שיש חיוב להפקיר, מ\"מ הרי אנן סהדי שאינו מפקיר אלא מפני שהיא שנת השמיטה עדיין גם בחודש העיבור ע\"פ ב\"ד, ואם לא היתה שמיטה לא הי' מפקיר, ושתהי' שנת השמיטה נמשכת גם בחודש זה הוא מעשה ב\"ד, ודבר זה מקיים את ההפקר, והוכיחו מזה שהפקר ב\"ד הפקר, ועכ\"פ לא קשיא מזה על שיטת ב\"י.",
                "והנה הגאון הזה שי' האריך בקונטרסו זה, לחזק, דעת המבי\"ט ומוהרי\"ט, שיש קדושת שביעית גם בפירות של נכרים, וממילא אין תועלת במכירה. את יסוד ראיותיו אלה בנה ע\"פ דברי הב\"י בתשובתו על דברי המבי\"ט, שהמבי\"ט כתב להב\"י, שעל־ידי מה שהוא סובר שאין נוהגת קדושת שביעית בשל נכרים חייב אותם בתרומ\"ע כשמרחם ישראל, ולהמבי\"ט פטורים מן המעשרות, כיון שהם בכלל קדושת שביעית, \"ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, - לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו בשנת השמיטה יתחייב במעשרות וכו' <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'>(אבקת רוכל סי' כ\"ב).</i>\", ועל־זה השיב הב\"י: \"מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר. ולא נפטרו פירות שביעית אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת\" <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'>(שם סי' כ\"ד)</i> וכו' ע\"פ זה הביא הגאון הנ\"ל שליט\"א ראיות, שאין חיוב מעשרות בשביעית, ובכלל הפקר של שביעית אינו תלוי כלל במה שיפקירו הבעלים, ולפיכך פירות של נכרים צריכים להיות פטורים מתרומ\"ע, ושמע־מינה שנוהגת קדושת שביעית גם בשל נכרים. ומשמע מתוך דבריו של ידידי הגאון שליט\"א, שהוא הבין שדעת הב\"י כך היתה, שאין בשביעית דין הפקר עד שיפקיר מפורש, וכל־זמן שהוא לא הפקיר אין ההפקר חל מאיליו, - ועל יסוד זה בנויות כמה מראיותיו לשיטת המבי\"ט.",
                "אמנם אם מחלוקת זו של הב\"י והמבי\"ט היתה תלויה בעיקרה בסברא זו שכתב הב\"י, שפטור תרומות ומעשרות בשביעית תלוי הוא בהפקרם של בעלים, אז היה לנו לאמר, שאם יתאמת לנו שהפקר של שביעית הוא אפקעתא דמלכא, והפקרם של בעלים אינו מעלה ומוריד בה, יצא מזה הדין שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים. אבל באמת מחלוקתם של הב\"י והמבי\"ט, בעיקר הדין אם נוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, אינה תלויה כלל בסברא זו, שהרי אפילו אם אין פטור המעשרות בשביעית תלוי בהפקר הבעלים, מ\"מ אפשר להיות שקדושת שביעית אינה בשל נכרים מצד־עצמה, מפני שיש קנין לגוי להפקיע בשביעית בזמן־הזה וממילא אינם פירות שביעית כלל, ואינם הפקר לא משום דעת הבעלים, שהנכרי אינו מפקירם, וגם לא מצר אפקעתא דמלכא, שהתורה לא הפקיעה את קנינו, כיון שיש כח לנכרי להפקיע מקדושת שביעית בזמן־הזה. אלא הב\"י אזיל שם לטעמיה דמבי\"ט, שהוא סובר שיש קדושת שביעית בשל נכרים, ומ\"מ חשב שיש מקום להעלות על הדעת שתהיה חייבת בתרומות ומעשרות מפני שהגוי לא הפקירה, - על זה כתב הב\"י, שכיון שקדושת שביעית יש בה אין חיוב בה מפני מניעת ההפקר. וכתב הב\"י, שחוץ מה שלדעתו עיקר־הדין הוא שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בשל נכרים, וממילא אינם פירות שביעית כלל, ופשיטא שהם מתחייבים בתרומ\"ע כשמרחם ישראל, אלא אפילו אם נסכים לדעת המבי\"ט, שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, גם אז ראוי לחייבם במעשרות, מטעם שאין לנו פסוק מפורש לפטור שביעית מן המעשרות, וכל מה שאנו פוטרים הוא רק משום שהפירות הם הפקר; ולפיכך מי שעבר ולא הפקיר יש לומר, שאע\"פ שעבר על איסור־תורה במה שלא הפקיר, מ\"מ אין לפטור אותם מן המעשרות, דלא שייך בזה \"ידו ויד כל אדם שוים בו\", כדדרשינן על הפקר: \"יצא הפקר, שידו וידך שוים\" (ירוש' מעשרות פ\"א ה\"א שהרי אין יד כל אדם שוה בהם, כיון שלא הפקיר. ובאמת לא היתה כלל דעת הב\"י כך, שאין שום דין הפקר בשביעית עד שיפקיר הוא בעצמו מפורש, אלא בסתמא אין ספק שכל ההפקר הוא כאן מאפקעתא־דמלכא, וממילא יד הכל שוה בו ופטור מן המעשרות, ורק אם גדר את כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה הב\"י לחדש דיש־לומר, שאע\"פ שעבר על איסור־תורה מ\"מ מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר, וממילא חייב במעשרות. וביותר יש לצדד דעת הב\"י דמיירי כשגדר את כרמו קודם שגדלו בו הפירות, שמשבאו הפירות לעולם באו ברשותו ולא נעשו הפקר מעולם, אבל אם באו הפירות לעולם ולא גדר את כרמו, אפילו אם חזר וגדרו אח\"כ הוי כזוכה מן ההפקר, שאינו חייב במעשר, שהרי קיי\"ל: \"המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר\" (בבא־קמא כ\"ח א'). - ונראה שהוא סובר, שמי שגדר את כרמו ואינו מפקיר, יש לומר שאסור לקחת ממנו בעל־כרחו, אלא שב\"ד כופים אותו שיפקיר, כי זהו עיקר המצוה שישמיט, ולא שיקחו ממנו בעל־כרחו, קודם שהפקיר כדין.",
                "ועתה לפי דברינו הלא לא שייך כלל לשיטתו של הב\"י ענין זה של הפקר כלל, וממילא לא שייכא כאן גם סברא שכתבנו לעיל, להביא ראיה מדברי ירושלמי, מכח ההפקר הסתמי של השנה הקצובה, כיון שההפקר חל מאליו מכח אפקעתא דמלכא, אם רק לא גלה דעתו לא להפקיר ולא לזכות. וצריך לומר בביאור דברי הירושלמי, שהוא מביא ראיה: מאחר שאנו מוצאים שהתורה נתנה כח לב\"ד לעבר את השנה, אע\"פ שע\"י זה ימצא כח ההפקר שהוא פוטר ממעשר, אף אנו נאמר, שכל הפקר שב\"ד מפקירין, שהוא ג\"כ ברשות התורה, שהרי אנו למדים ממקרא שנתנה להם תורה רשות להפקיר, ממילא הוא פטור גם מן המעשרות. אך לפי־ זה יש לומר, שגבי עיבור, שהרשות שנתנה תורה הוא שיהיה הפקר מן התורה, שהרי שנת־ השביעית ועיבורה דין אחד להם מן־התורה, כשהשביעית נוהגת מן־התורה, לכן אנו אומרים בו דין הפקר אפילו לגבי דבר של־תורה, אבל בשביעית בזמן־הזה, שאין אנו צריכים לההפקר שיהיה מן־התורה, יש לומר שאינו מועיל רק למידי דרבנן, ומן־ התורה איננו הפקר כלל, שלא הוצרכו חכמים כלל להמשיך את תקנתם לפי מדת התורה.",
                "אך ע\"פ זה יקשה: למה יהיו מותרין ע\"י שביעית דרבנן הכלאים האסורים מן־התורה (בפ\"ז דכלאים הנ\"ל) ? ודוחק לומר, דר' עקיבא סבר כר' יאשיה. דלא אסרה תורה אלא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהא משמע דר\"י יחידאה הוא, שלפיכך קאמר רב נחמן בתורת חידוש דנהוג עלמא כתלת סבי כר\"י בכלאים (ברכות כ\"ב א'). וכן דוחק לומר דמיירי בכלאים דרבנן, וכהא ד\"קנבוס ולוף אסרה תורה\" (מנחות ט\"ו ב'), דפשטא דמילתא משמע דמיירי בזרעים האסורים מן־התורה, ורק שם במנחות י\"ל שמדייק מלשון זרעים דמשמע דלא מיירי בקנבוס ולוף. על־כן מסתבר לומר, כמש\"ל, דר' עקיבא סבר שבזמן הבית השני, וכן אח\"כ כ\"ז המשך הישוב הקבוע מאז וב\"ד הגדול היתה שביעית מן־התורה, ולא מצינו להביא מזה ראיה על שביעית בזמן־הזה, דהיינו אחר החרבן ואחר פיזור ישראל וביטול ב\"ד הגדול.",
                "עכ\"פ ע\"י חילוק זה אזדו להו כמה ראיות, שהביאו הסוברים שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, דיש לומר בכל אלה המקומות, שנראו הדברים נוטים לשיטתם, דהתם מיירי בזמן הבית, ואז כיון שהיתה שביעית מן־התורה אין קנין לנכרי להפקיע מקדושת שביעית, אבל בזמן־הזה שפיר יש כח בקנינו להפקיע ומותר לעבוד בקרקעו, כדעת רש\"י ובעה\"ת וכנ\"ל. - הראי' הראשונה מביא המבי\"ט מהא דתנן (ידים פ\"ד מ\"ג), במחלוקת ר' טרפון ור' אלעזר ב\"ע אם עמון ומואב מעשרים מעשר־עני או מע\"ש בשביעית, דמר גמר ממצרים ומר גמר מבבל,- ואם נאמר, שאינה נוהגת קדושת שביעית בשל־נכרים וממילא הרי הם חייבים במעשרות, למה לא למדו משל־נכרים בארץ־ישראל ? אבל לפי דברינו, כיון שכל זמן הבית לא היה נוהג בשל גוי שום מעשר בשביעית, לא הי' יכול כלל להביא שם ראי' ממנהג, שהרי הם היו או בזמן הבית או סמוך לחורבן ועדיין לא נקבע המנהג, ומכש\"כ לפי מה שכתבתי דיש לומר שכל־זמן שהיו ישראל במעמדם הקבוע בארץ עוד היה להם דין אחד כמו לפני החורבן, שלפי־ זה הלא הי' גם אח\"כ מן־התורה, עד הפיזור האחרון אשר הכביד. וכן ברייתא ד\"נכרי המוכר פירות ואמר פירות הללו של עזקה הם\" שפירשוה: כרם מעוזק, והוי שמור, האסור בשביעית, או עזקה - עיר בארץ־ישראל, ומשמע שנוהגת קדושת שביעית בשל גוי, יש לומר דמיירי ג\"כ בזמן הבית, וכן מה שהביא מתוספתא (אהלות פי\"ח ה\"ט), בעובדא דקיסרין שהותרה שלא במנין, שכשהלכו נכרים לקרקסאות שלהם הניחו שוק מלא פירות, ובאו ישראל ובזזום ולא אסרום משום שביעית, ודאי יש לומר דבזמן הבית הוה. אמנם נשארה הראיה מירושלמי (מכילתין פ\"ו ה\"ב), דעל מתניתין דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר: \"רבי יוסי ב\"ר בוי בעי קומי רבי מנא מהו לטחון עם הגוי בארץ ?\", שבזה דוחק לומר דמיירי בזמן הבית, דסתמא דמלתא רבי יוסי ורבי מנא אזמנם שקלו וטרו. ועל־זה י\"ל רק לשיטת הראב\"ד, שכל־זמן שהיה ב\"ד קבוע וקבוץ ישראל מרובה וקבוע בארץ־ישראל מקרי \"כל־יושביה עליה\", ואין מזה ראיה לשביעית של עכשו, דבטלה קדושת הארץ. אכן הב\"י כבר אוקמה, דמיירי בספיחין שגדלו בשדה־ישראל, שלקטם גוי.",
                "והנה יסוד שיטת הב\"י, שפירות של נכרים אין בהם משום קדושת שביעית, הוא משום שסובר שדעת הרמב\"ם היא, דהא דאמרי' אין קנין לנכרי בארץ־ישראל אינו אלא שאם ישראל חזר וקנה ממנו, אז אינו נחשב כבבוש יחיד, ואין דינה כסוריא אלא כגוף עיקר ארץ־ישראל, אבל כל זמן שהיא ביד הנכרי הרי היא מופקעת מקדושתה; ומטי לה מדברי הרמב\"ם (ה' תרומות פ\"ד). אמנם מדיוק לשון הרמב\"ם (ה' שמטה פ\"ד הכ\"ט): \"נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה - והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם\", משמע לו מזה להכסף־משנה, שעיקר הטעם הוא מפני שזרעה הגוי בקרקע שלו והוי תרתי למעליותא: הקרקע היא של נכרי והמלאכה נעשתה ע\"י נכרי, ומשמע הא אם היתה הזריעה ע\"י ישראל, אע\"פ שהקרקע היא של נכרי, הפירות אסורין. ולכאורה קשה כיון שסובר, שכל־זמן שהקרקע היא ביד הנכרי הרי היא מופקעת מקדושתה, א\"כ הרי היא לגבי חובת המצות כחו\"ל, ולמה לא תהיה העבודה מותרת לישראל, - וכמו שבאמת כך היא שיטתם של רש\"י, הר\"ח, הערוך, תוספות לחד שינויא, בעה\"ת והלכות־ארץ־ישראל, - ולמה דייק הרמב\"ם דוקא כשזרעה הגוי והלא גם כשזרעה ישראל היה הדין נותן להתיר הפירות ? לפיכך נראה לומר, דסבר הרמב\"ם שחכמים אסרו לחזק ידי הגוי יותר מבדברים בעלמא, כדפסק כן הרמב\"ם (פ\"ח ה\"ח) וכמשכ\"ל, אבל לסייעו בידים אסור, ונראה שאסרו זה להרחיק את ישראל מעבודת השדה בשביעית, כדי שלא יבא לעבוד בתוך שדהו, לכן אם היה הישראל בעצמו זורע שדה של גוי בשביעית, כיון שעבר על דברי חכמים, ראוי לאסור משום קנס. ולפי־זה נאמר, שכל פלוגתתם, של הרמב\"ם וספר־התרומות וסיעתו, היא רק במידי דרבנן; דמן־התורה הרי סובר גם הרמב\"ם, שכל־זמן שהיא ביד גוי היא מופקעת מקדושתה, אלא שגזירת־חכמים היא שלא לחזק את ידם במעשה, ולכן אסור לישראל לעבוד בקרקע זו, ולדעת בעה\"ת אין כאן שום איסור, דמוקי הא דאין עודרין עם הנכרי דוקא למ\"ד שביעית בזמן־הזה דאורייתא ואין קנין לנכרי להפקיע, וסובר שאינו מפקיע אפילו כשהיא תחת ידו, אבל בזמן הזה, שיש קנין להפקיע, אין איסור כלל להזקו ומותר גם לעדור עמו ולעבוד הישראל בעצמו בשדהו של נכרי. - ועכ\"פ נראה, שמחלוקת שלהם היא ספיקא במידי דרבנן, דמן־התורה גם להרמב\"ם אין שום איסור כשיעבוד ישראל בקרקע המופקעת מקדושתה, כל זמן שהיא תהת יד הנכרי."
            ],
            [
                "<b>איסור \"לא תחנם\" במכירת קרקע לנכרי</b><br>בענין \"לא תחנם\", שאסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, יפה העיר חד מבי דינא הרה\"ג ר\"ז שך נ\"י, די\"ל דבגוי שבלא\"ה יש לו חניה בקרקע אין התוספת, מה שמוסיפים עליה עתה, אסורה מה\"ת; ויותר נכון לפ\"ז לבחור בגוי שכבר יש לו קרקע בא\"י. אע\"ג דיש לומר, שאם יקנה ממנו ישראל הקרקע הקודמת אז הלא תצא החניה מתחת ידו, ונמצא אז שבקרקע זו הנמכרת לו כעת נתנה לו חניה בקרקע. מ\"מ יש לומר דבתר השתא אזלינן, ועכשו הוא אינו נותן לו חניה בקרקע, שהרי כבר יש לו מקודם, והוא מקושר לארץ ישראל בלא\"ה ע\"י קרקע שיש לו מכבר.",
                "ונראה שיש להעיר ע\"ז מסוגיא דהמצניע (שבת צ\"ד ב'): תנן התם \"התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בל\"ת. איתמר: אחת משתים - חייב, אחת משלש - רב נחמן אמר חייב, רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב, אהנו מעשיו, דאי מישתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, רב ששת אמר פטור, השתא מיהת הא איתא לטומאה\". א\"כ לרב ששת, דאזלינן בתר השתא ואין דנין לומר, שכיון שאם ילקח עוד אחד מהסימנים אזלא טומאה ויהיה חייב משום זה, ה\"נ אין לומר שאם ימכור הגוי את שאר הקרקע תהיה חניתו־בקרקע ע\"י זו הקרקע, דהשתא מיהא הא ליתא, ויש לו חניה בלאו הכי, ואינו מוסיף במכירתו שום חניה לגבי גוי זה.",
                "ונראה, דאפילו לרב נחמן ג\"כ שייך לומר, דביש לגוי קרקע הרבה לא שייך איסורא דאורייתא דחניה בקרקע. דאמרינן בסוגיין: \"א\"ר ששת מנא אמינא לה, דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב, הא חצי זית פטור, - והתניא חצי זית חייב. מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ורב נחמן אידי ואידי חייב והא דתניא פטור - דאפיק חצי זית ממת גדול\". הרי לנו, לרב נחמן, דהיכא דמיעט השיעור, כיון שאין עכשו שום הפרש ותועלת בפעולה, לא אמרינן דנחשוב שכשימעט מיעוט אחר מיעוט את המת הגדול הלא יוכל אז לבא לידי מיעוט שיעור, ואם הי' אז הכזית הי' משלים, אלא דלא אזלינן כ\"א בתר מה שלפנינו או קרוב לזה. א\"כ בגוי שיש לו אחיזה רבה בקרקע, י\"ל שאין כאן איסור דאורייתא במה שמוסיפין למכור לו קרקע, דבלא\"ה יש לו חניה.",
                "אך לפי מש\"כ התוס' (שם בסד\"ה והא): \"אבל כזית ממת גדול חייב, אע\"ג דאי מישתקלא זית אחר לא אזלא לה טומאה, מ\"מ אהני מעשיו, דמשחתכו לא גריר בתר המת, וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית, ונמצא שעתה בהוצאה זו גורם טהרה,\" - משמע מזה שאפילו כשצריך לאיזו פעולה קודמת, כדי לגרום התועלת בפעולה זו, חשבינן בתועלת כאילו כבר נעשתה אותה הפעולה הגורמת ואזלינן בתר אח\"כ, ויש לומר לפ\"ז דהכא נמי חניה בקרקע של עכשיו דומה לכזית שלם ממת גדול, שיש בזה גופא שיעור חניה, ואם מישתקלא מיניה הקרקע שיש לו מקודם יהיה לזה שמוכרים לו עכשיו דין חניה בקרקע. מיהו י\"ל שאינו דומה, דהתם במוציא כזית ההוצאה היא הוצאה וכשיעורה, אלא שהחסרון הוא משום דלא אהני, ע\"כ אמרינן, כיון שאם ינטל המת תהיה מועלת, שחשובה תועלת וכאהנו מעשיו וקיימא הוצאה בדוכתא, אבל כאן, אם נאמר שהכונה דחניה בקרקע היא אחיזה בא\"י ע\"י קנין קרקע, וזהו עיקר הקפידא, א\"כ י\"ל כיון שיש לו כבר אחיזה בארץ לא שייך לומר כלל על זה שמוכר לו עכשיו, שהוא נותן לו בזה חניה בקרקע; ואע\"פ שאם ימכור הקודמת תהי' לו אז חניה בקרקע ע\"י קרקע זו, י\"ל דבתר השתא אזלינן ולא מיקרי אלא גרמא לענין חניה בקרקע.",
                "אמנם מלשון הש\"ס, (שם ק\"ך ב') דאמר: \"שאני התם דאמר קרא לא תעשון כן לד' אלקיכם - עשי' הוא דאסר, הא גרמא שרי,\" משמע דבכל מקום דליכא קרא למידרש פעולת איסור, אפי' גרמא ג\"כ בכלל האיסור. אלא די\"ל שאינו בכלל גרמא בהאי גונא אלא כשהאיסור נעשה ממילא אחר הפעולה הגורמת, כמו מחיקה ע\"י טבילה וכיבוי ע\"י העמדת כלים מלאים מים כנגד הדליקה אבל במקום שצריך עוד לפעולה הנעשית ע\"י אדם ורק אז יבא האיסור, כה\"ג החני' בקרקע, שדוקא אז תהיה כאן נתינת חניה בקרקע אם ימכור עוד את מה שיש לו, י\"ל דלא חשיב כלל אפילו גרמא. ואולי הוי בכלל ריבוי בשיעורא ותליא בפלוגתא אי הוי דאורייתא או דרבנן, דלדעת תוס' (מנחות ס\"ד א' סד\"ה שתים) הוי רק אסור מדרבנן, ולהר\"ן בפ\"ב דביצה ריבוי בשיעורא אסור מה\"ת. מיהו י\"ל כיון שכתב שם הר\"ן \"דודאי רבויי שיעורא בשבת מדאורייתא מתסר, ואפילו הכי לא דמי רבויי בשיעורא ביו\"ט לרבויי שיעורא בשבת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה, ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא, אבל יו\"ט, שאוכל־נפש הותר בו, דאפי' אפשר מערב יו\"ט שרי, כל שהוא מרבה על העיקר, ובלבד שיהא בטורח אחד, תוספתו כמוהו\", א\"כ י\"ל דהוא־הדין הכא, דהעיקר שכבר יש לו הלא לא נעשה על זה שום איסור, שזה יש לו מכבר, אלא שנבא לדון כאן דמה שמוסיפין לו עתה, - אע\"ג דהוי בפעולה אחרת ולא שייך באופן הפשוט של ריבוי בשיעורא דמיירי בפעולה אחת, מ\"מ מצד שאין כאן איסור מצד התכלית יחשב רק כריבוי בשיעורא, - א\"כ הלא צריך הוא להחשב כמו ריבוי בשיעורא של יו\"ט. דמה לי אם העיקר הוא מצד עצמו מותר או שלא נעשה בו שום אופן של איסור, כיון שלא בא לידו עכשיו ע\"י ישראל, סוף־סוף אין דררא של איסור בעיקר, וי\"ל דלכו\"ע תוספת בשיעורא כה\"ג לא הוי כ\"א מדרבנן. ואם הוי דרבנן י\"ל, שכיון שאנו צריכים לזה משום תיקון ישוב א\"י, הוי כמו שבות דאמירה לנכרי, דלא גזרו.",
                "ואפילו אם נחלק לומר, דדוקא איסורא דלית ביה מעשה, כשבות דאמירה לנכרי, לא גזרו משום ישוב א\"י, אבל בשאר דיני שבות גזרו, כדמחלקינן כה\"ג בעירובין (דף ס\"ח א'). מ\"מ י\"ל דבמקום מצוה לא גזרו כלל בריבוי שיעורין באיסורין, וכה\"ג דשרי טלטול מת ע\"י ככר ותינוק (שבת קמ\"ב). ובכלל י\"ל, דנהי דלגבי איסור תורה יש מקום לומר, שאע\"פ שעיקר המכירה אין עושין רק להפקיע איסורא, ולא שתשאר הקרקע באמת לנכרי, מ\"מ אין לנו לחלק מסברא לצאת מגזירת התורה, שכיון שבכלל מכירה הוא הוי ג\"כ בכלל איסור, אבל באיסור דרבנן י\"ל דלא גזרו רק במקום ששייך עיקר האיסור באמת, כשמוכר ממש מכירה קימת להעמיד ביד נכרי, אבל כשמוכר להפקיע איסורא לא גזרו כלל, ומכ\"ש באיסור זה שעקרו הוא משום תיקון ישוב ישראל בארץ ישראל ודאי צריך לומר דלא שייכא גזירה, דוגמת הא דאמרינן \"הוא עצמו מחזר עליו לשרפו - מיכל קא אכיל מיניה\" (פסחים י\"א א').",
                "ובריבוי בשיעורא בכלל י\"ל שיחשב לגבי הריבוי מתעסק, כיון שהוא צריך ומתכון רק להשיעור הראשון, העיקר, ובאכילת איסורים י\"ל דאפי' בבליעה בבת־אחת, שנעשית הפעולה כאחת, לא שייכא קולא דריבוי בשיעור, כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה (סנהדרין ס\"ב ב') (ובזה ניחא קושיא רבה על הסוברים דריבוי בשיעורא הוא רק דרבנן, ואפי' להסוברים שהוא דאורייתא, דמשמע לדידהו שאין בזה כרת, סקילה וחטאת, דקשיא לכאורה מהא דמס' שבועות (י\"ח א'): הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, דיציאתו הנאה לו כביאתו, דאפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב הכא פטור משום דאנוס הוא, ואע\"פ שאנוס הוא על היציאה, מ\"מ חייב כשפירש מיד, משום שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, - והרי אין כאן לכאורה כ\"א ריבוי בשיעורים ? - דמשמע מפשטות לשון הש\"ס, שאמר שהחיוב הוא משום ההנאה, שזה אינו משום דחשיב כמוסיף שיעור אח\"כ, - שהי' ראוי לכאורה לומר כך מדחשיב לה בכלל דרך קצרה וארוכה דומיא דקצרה וארוכה בבא אל הקדש ונטמא, - אלא שעצם האיסור בא משום ההבדל שבין הנאה מועטה למרובה, וזה הלא הוא לכאורה רק ריבוי בשיעורים, - ולפי דברינו לא שייך כלל בעריות דין ריבוי בשיעורים, כיון דמתעסק חייב).",
                "וע\"פ זה י\"ל, דלא שייך כלל קולא דריבוי בשיעורים גבי \"לא־תחנם\" בנ\"ד, כשיש לו כבר חניה בקרקע, כיון שבאמת הרי הוא עושה את האיסור בפעולה מיוחדת, דלא שייך כלל בכה\"ג ריבוי שיעורא. אלא דנימא שמ\"מ לא יהיה יותר חמור מריבוי שיעורא, כיון שכבר יש לו סוף־סוף מעיקרא חניה בקרקע, ולפי זה יהיה דומה כמו שבשעת המכירה הי' מוכר חלק אחד בהיתר, די\"ל דעל הריבוי שבב\"א לית לן בה מה\"ת, אבל כאן באמת מכר זה בפני עצמו, אלא שנחשוב שיהי' לענין דין הקל כריבוי בשיעורא - זהו רק בעצם העובדא, אבל מ\"מ מתעסק אינו, וכיון שנאמר שיסוד ריבוי בשיעורא הוא מטעם מתעסק לגבי הריבוי, לא שייך כלל בנ\"ד כיון שמ\"מ הוא עושה בפ\"ע.",
                "ולכאורה נראה לומר, שאיסור \"לא־תחנם\" דחניה בקרקע, כיון שהוא נאמר דוקא בארץ ישראל, א\"כ בזמן הזה, למ\"ד דבטלה קדושת הארץ לחיובי המצות התלויות בארץ, הוא הדין נמי דבטלה לענין חני' בקרקע, ואינה אלא מדרבנן.",
                "אמנם דעת הרמב\"ם משמע קצת שאינה כן, וז\"ל (בה' ע\"ז פ\"י ה\"ו): \"אסור לנו להניח עובד כוכבים בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, ולא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני־נח, שנאמר: לא ישבו בארצך. ואפי' לפי שעה. ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב; ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד\". ושלא בזמן היובל היינו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה כמו שכתב (בה' שמטה ויובל, פ\"י ה\"ח), שמאז בטלה, לדעתו, קדושת הארץ גם לענין תרומ\"ע כמבואר (בה' תרומות פ\"א הכ\"ו), וכיון שכתב, שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין גר תושב לדין ישיבת הארץ, נראה דס\"ל, דאע\"ג דבטלה קדושת הארץ לתרומ\"ע ושמיטה ויובלות, מ\"מ לדין ישיבת נכרים לא בטלה, וי\"ל דה\"ה לענין איסור חניה בקרקע.",
                "ולא כן משמע דעת התוספות. שכך כתבו (יבמות פ\"א א' ד\"ה מאי): וא\"ת לר\"ל, כיון דתרומה בזה\"ז דרבנן אלמא בטלה קדושת הארץ, א\"כ כלאי הכרם נמי דרבנן, ואמאי תני כל שדרכו - הא בדרבנן אין אסור \"כל שדרכו\" ? ואין לומר דלר\"מ תרומה בזה\"ז דאורייתא, דהא שמעינן לי' לר\"מ דעיגול בעיגולים עולה (בריש מסכת ביצה ג' ב', גבי ליטרא קציעות). וי\"ל. דכלאי הכרם חדא דרבנן, דבזמן ביהמ\"ק הוי דאוריתא, אבל עיגול תרתי דרבנן, חדא דבטלה קדושת הארץ ועוד, דאפילו בזמן בית המקדש תרומת תאנים דרבנן\". נראה מזה, שהי' פשוט להם, שאם תרומ\"ע דרבנן הוא הדין בכלאי הכרם, ונראה דה\"ה בכל שאר המצות התלויות בארץ. וכן הי' פשוט גם ל\"משנה־למלך\" (בה' מאכלות אסורות פ\"י הי\"א), שכך כתב על דברי תוס' דיבמות הנ\"ל: \"ונראה דה\"ה לחדש, אליבא דמאן דאית לי' דחדש בחו\"ל מדרבנן, דה\"ה בזה\"ז אף בא\"י לא אסור כ\"א מדרבנן, וכן ערלה, דקיי\"ל דבחו\"ל ספקה מותר, משום דכך נאמרה הלכה למשה מסיני, בזה\"ז אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ\". ולפי זה הוא הדין נמי בשאר מצות התלויות בארץ, דבטלו בזה\"ז ואינן עכשיו כ\"א מדרבנן.",
                "ובדעת הרמב\"ם יש עוד לדייק ולדון בדבר, דהנה בה' תרומות סוף פ\"א כתב: \"וכן יראה לי, שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם, כתרומה\". משמע מזה ג\"כ, דלא תלי שאר כל המצות התלויות בארץ בתרומה, כסברת התוס' יבמות הנ\"ל, שהוא מדמה לתרומה רק את המעשרות ולא שאר המצות התלויות בארץ. דאי היתה סברתו כסברת התוס'. שאם תרומה מדרבנן ה\"ה כל שאר המצות התלויות בארץ, אפילו אותן שאין להם דמיון לתרומה, למה חרד את כל ההרדה הזאת, להקיש ע\"י סברתו דוקא מעשרות לפטור בזה\"ז מן התורה כתרומה, כיון שכל המצות כולן התלויות בארץ בטלות הן מן התורה? אלא ודאי נראה, דס\"ל שאין ללמוד שאר מצות התלויות בארץ מתרומה, וה\"ה לענין איסור הושבת נכרים בא\"י וחניה בקרקע הדומה לו אין חילוק בין זמן שהיובל נוהג לזמן הזה. ומשום הכי אזיל לטעמיה ופירש בדין הושבת נכרים בא\"י, שאין מושיבין כ\"א גר תושב ואין גר תושב נוהג כ\"א בזמן שהיובל נוהג, ומינה דבזמן שאין היובל נוהג שאין גר תושב נוהג ואסור להושיבו בא\"י. מיהו כל זה אינו מוכרח כ\"כ, דיש לומר דמדרבנן מ\"מ אסור, ועל זה אמר הרמב\"ם דבזמן שאין היובל נוהג אסור להושיב גר תושב, והיינו מדרבנן. וזה הוי נמי לשיטתו של הרמב\"ם בהלכות בית־חבחירה (פ\"ו, ט\"ו וט\"ז), כמו שנתבאר לעיל משם, שהוא ז\"ל סבירא ליה ג\"כ כסברת תוס' הנ\"ל, שכל המצות התלויות בארץ דינן שוה וכיון שבטלה קדושת הארץ כולן בטלות, וקדושת עזרא לא חייבה בתרומות ומעשרות כ\"א מדרבנן, וא\"כ הוא הדין בנידון דידן. ויותר נראה להשוות בזה דברי הרמב\"ם עם דברי התוס' דיבמות הנ\"ל, דכל המצות התלויות בארץ הא בהא תליין, והא דהוצרך לומר, בהלכות תרומות, ולפרש \"יראה לי\" לגבי מעשרות, היינו משום מעשר שני. שהרי בלא זה הייתי דן לומר, שכיון שאכילת מע\"ש תלויה בקדושת ירושלים וקדושת ירושלים היא משום שכינה ולא בטלה, ואם הייתי אומר שמע\"ש לא בטיל, שוב יש לומר שהייתי מקיש את המעשרות להדדי, והייתי אומר ששום מעשר לא בטל מה\"ת, משום הכי הוצרך לומר מסברתו, שמ\"מ נראה שגם לגבי המעשרות ג\"כ בטלה הקדושה ואינו נוהג כ\"א מדרבנן. אבל ה\"ה נמי דפשיטא דלכל המצות התלויות בארץ, וכן שביעית, וכן נמי דין חניית הארץ דנכרים, שהכל הוי רק מדרבנן.",
                "אמנם אין לדמות לגמרי שיטת הרמב\"ם לשיטת התוספות לענין זה. כי שיטת התוס' בזה בנויה היא רק על יסוד זה: אם בטלה קדושת הארץ שע\"י כיבוש או לא, וזה משמע שאינו שייך רק על חלק הארץ הנכבש, לכן הם תולים את הדבר בזמן בית המקדש, כלומר בענין כיבוש כלל הארץ, וממילא כל הדינים שוים אם נאמר דבזה\"ז דרבנן הוא מטעם חסרון הכיבוש. ולשיטת הרמב\"ם, בהלכות תרומות, שהפטור של תרומה בזה\"ז הוא משום שאין כל יושביה עליה, י\"ל שאין קדושת הארץ בכללה בטלה, רק במה שמצינו דתלוי בכל יושביה, והיינו יובל וכל התלוי בו, כמבואר בה' שמיטה ויובל (פ\"ט ה\"ב ופ\"י ה\"ט). ושביעית נראה ג\"כ דדמי בהא ליובל, משום שגם בה כתוב: \"כי תבאו\": אבל לענין כללות המצות התלויות בארץ צריך לפי זה דיוק בלשון של כל אחת מהן, אם משמע ביאת כולכם, וצריך ביאור ביחוד אם \"כי יביאך\" דמי ל\"כי תבאו\" בהא, וגבי לא־תחנם \"כי יביאך\" כתיב.",
                "ובירושלמי (ערלה פ\"א ה\"ב) אמר, דלרי\"ש דאמר: היא שבירה היא נתיצה, אין חילוק בין לשונות של ביאה. ונראה שע\"ז סמך הרמב\"ם בסוף פ\"א מה' תרומות, שהרי קיי\"ל כר' ישמעאל, דאמר \"זו היא שיבה זו היא ביאה\" (עירובין נ\"א א' ודוכתי טובי), וכבר הארכתי בזה לעיל בדברינו בס\"ד."
            ],
            [
                "<b>דין ההערמה במכירה לשנת השמיטה</b><br>מצד שהמכירה הזו, שמוכרים לשמיטה את הקרקעות והמחובר להם - לגוי, היא מכירה של הערמה, יש לדון אי מהני מכירה זו על כך.",
                "בהערמה בכלל מצינו לפעמים, שהתירוה גם במילי דאורייתא ולפעמים החמירו בה אפילו במידי דרבנן, ונראה שאין כ\"כ ללמוד בזה דבר מדבר וראוי לדון כל ענין בפני עצמו לפי גודל הצורך, ובירושלמי (ביצה פ\"ג ה\"ד) אמרו, שכדי לחוס על נכסיהן של ישראל מותר להערים, ובמקום של הכרח גדול, כנידון דידן בשאלת השביעית, לפי המצב של עכשו, ראוי, לפי זה, להקל.",
                "אלא שיש לדון, כיון דבקרקע בעינן סמכא דעתי' במכירה, ואפילו מכירה גמורה לא מהני בדלא סמכה דעתי', (וכן משמע מדברי רש\"י (קדושין כ\"ו א'), אהא דאמרי' שם: בכסף מנלן וכו' ? אמר רב: ל\"ש אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה\", שפירש\"י על זה (בד\"ה לא קנה): \"דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתי' דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא\"), א\"כ י\"ל דקנין של הערמת, דודאי לא סמכא דעתי', אין זה קנין כלל.",
                "ולפ\"ז יקשה נמי, איך סומכין בקנין של הערמה במכירת־חמץ ובבכור. ואולי י\"ל, דלא מצינו זה, שלא יחול הקנין - אע\"פ שהוא קנין גמור מצד עצמו - ע\"י מה דלא סמכא דעתי', אלא גבי קרקע, שהוא קנין חשוב וקיים, ולכן מבטל אותו מה דלא סמכא דעתי', אבל בקנין מטלטלין י\"ל דה\"נ דמהני אע\"ג דלא סמכא דעתי'. והדעת נותנת כן, משום שמטלטלין יכול לקחתם ברשותו ויהיה ניכר עליהם קנינו, לכן לא שייך כ\"כ שיבטל קנינם משום מה דלא סמכה דעתי', אבל בקרקע, שבמקומה עומדת, והיא צריכה להעתק מרשות בעלים הראשונים לרשות בעלים החדשים, ואין ניכר עליה שום שינוי במעמדה, י\"ל דכל דלא סמכא דעתי' בטל הקנין. וי\"ל ע\"פ זה, דבמכירת־חמץ, שנוהגין למכור בה גם את המקומות, שמונח שם החמץ, כדי שיקנה הנכרי בתורת חצר, יותר טוב להשכיר, דבשכירות ודאי י\"ל דלא שייך לא סמכא דעתי', דכיון שהוא לזמן שפיר סמכא דעתי' ולא עדיף בזה ממטלטלין. ומשו\"ה אמרי' נמי, דבשכירות מהני כסף בלא שטר, כדברי הרמ\"א (סי' קצ\"ה סעיף ט' בהגהה בשם ב\"י) וכמש\"כ סמ\"ע (שם סק\"כ), דסמכה דעת השוכר בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרוהו; וי\"ל דה\"ה לענין הערמה.",
                "ומשום הכי יהא ניחא בעובדא דרבן גמליאל וזקנים (ב\"מ י\"א ב'), שאמר: \"ומקומו מושכר לו\" וקבלו זה מזה שכר, וכתבו התוספות (שם ד\"ה מקומו): \"וא\"ת אמאי קבלו שכר ? היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין. וי\"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין\". ובאמת קנין חליפין הוא היותר פשוט ומורגל מימי קדם כידוע, וכעדות הכתוב: \"וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו\", שזהו מקור־הדין של קנין־חליפין (כמבואר בב\"מ מ\"ז א'), וקשה לפ\"ז, שהי' לו להקנות להם המקום בקנין גמור לא בדרך שכירות והי' מועיל קנין חליפין; ואפילו אם נאמר, שהי' מקום שנהגו לכתוב שטר, וא\"כ היו צריכים דוקא קנין שטר הקשה יותר משכירות, מ\"מ הלא מהני במתנה אי בעינא בכספא איקני (כמפורש בקדושין כ\"ו א'). ועוד: הרי כמה מרבוותא קמאי ס\"ל, דבקנין סודר מהני בלא שטר אפי' במקום שכותבין שטר (כמבואר בתשובת \"חוט־המשולש\" סי' ד', הובאו דבריו בפתחי־תשובה סי' ק\"ץ סק\"א, בשם הרמב\"ן והרשב\"א) והי' ראוי ונכון להקנות בק\"ס את הקרקע לחלוטין. א\"ו משום דקנין־חלוטין הלא הי' בזה קנין של הערמה ולא סמכו על זה, משום דחשיב לא סמכה דעתי'.",
                "אמנם אין זה ראי' ברורה, די\"ל דאין ה\"נ בדלא אפשר מהני גם קנין של הערמה, ומ\"מ כשאפשר בקנין שאינו בדרך הערמה ודאי עדיף טפי, ומשום הכי טרחו לקבל שכר זמ\"ז, ולהשכיר בקנין של שכירות לזמן בלא הערמה. בר מן דין י\"ל, דכיון שיש מצוה רבה בקנית קרקע בא\"י ובודאי כל המוסיף לקנות מוסיף מצוה (וכתוב ב\"אבן־עזרא\" (בראשית ל\"ג י\"ט). שחשוב כאילו יש לו חלק עוה\"ב), י\"ל שלא רצה רבן גמליאל שתצא מתחת ידו קרקעו שבא\"י אפילו לשעה בדרך מכר, כשם שאין למכור ס\"ת אפילו י\"ל כמה ס\"ת, - אלא שזהו מצד הדין וזה מצד הקדושה, - לכן עשה בדרך שכירות.",
                "אלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי' יהי' מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי' בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי' שהוא משום קנין אחר הבא אח\"כ, כדנקט רש\"י (קדושין, הנ\"ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי' אשטרא, - זה מצינו כה\"ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד' אמות (ב\"מ י' א') \"כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד\"א לא ניחא ליה דליקני\", ואע\"ג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי\"ל כן לדינא (כמבואר בחו\"מ סי' רס\"ח סעיף א' בהגהה) מ\"מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי' לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת־ חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז\"ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע\"ש (פ\"ד משנה ד' וה'), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ\"מ שפיר דמי. א\"ו דצ\"ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין הוא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה - לקנות, שפיר סמכא דעתי'.",
                "וחוץ מה שאין לומר סברת \"לא סמכא דעתי'\" גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע\"פ הנהוג, קנין לזמן, וי\"ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי', כסברת הסמ\"ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי' גם בלא שטר, ומשמע אפי' אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי' א\"כ לא סמכה דעתי' כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן, אלא דעכ\"פ י\"ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע\"כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי' בהערמה ה\"נ במכירה לזמן) - חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי', דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע\"ז ודאי סמכא דעתי' וניחא ליה לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה\"ג ואין לנו לדון כ\"א על דין הערמה בעיקריה.",
                "ובעיקרא דמילתא דהערמה י\"ל דתלי בפלוגתא דבירושלמי אמתניתין דמערימין על מעשר שני (מע\"ש פ\"ד ה\"ג), דאמרי' שם: רבי אבין אומר איתפלגון רבי לעזר ור\"י בר\"ח; חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחרנה אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה\". מחלוקתם היא אם צריך טעם להיתר הערמה, או שהיתר הערמה אין צריך טעם, כ\"א מה שהוא נפדה בשער הזול צריך טעם, כפי' הפני־משה בבירור. ולפ\"ז י\"ל דהוה לה ספיקא דדינא בלא הכרעה, ואם נאמר דברכה שנאמרה בו דרשינן לה רק לפדיה בשער הזול, א\"כ הא דמערימין היינו משום דמותר להערים בכל מילי, ונראה דאפי' במידי דאורייתא, דהא חומש מן התורה הוא. ומסתבר לומר, שגם למ\"ד אסור להערים, עד שיצטרך ללמוד ממקרא דברכה, מ\"מ אין האיסור מה\"ת, וי\"ל דמקרא דברכה הוי אסמכתא בעלמא, וא\"כ עיקר המחלוקת הוא במידי דרבנן וספיקא לקולא. אך י\"ל לאידך גיסא, כיון דכתיב קרא ודרשינן מיניה היתירא לית לן לומר שהוא אסמכתא, וי\"ל דהוי איסור להערים מה\"ת, ויש בזה, לפי זה, פלוגתא בדאורייתא; וי\"ל לכאורה, דאפילו מ\"ד מערימין משום ברכה מ\"מ נלמד ממע\"ש לכהת\"כ, דהרי אין כאן שני כתובים.",
                "ועכ\"פ במידי דרבנן, כשביעית בזה\"ז, י\"ל מעיקר הדין, דסמכינן אמ\"ד דהערמה מותרת ואין צריך קרא ע\"ז.",
                "ונראה, דאע\"ג שיש לפעמים שהחמירו לאסור הערמה אפילו בדרבנן, ולפעמים התירו גם בדאורייתא, אך במצוה כזאת, שעיקר עשייתה הוא משום זכר, בודאי מותר לעשות הערמה, שגם בהערמה, כיון שעושה אותה ע\"פ ד\"ת, יש זכר למצוה, כי בכל מה שעושין מצד המצוה יש זכר. וכן בשביעית, כיון דלא נהגה מה\"ת ואין אנו עושים כ\"א זכר לשביעית, כלשון הגמ' (גיטין ל\"ו ב'), כדי שלא תשכח תורת שביעית לכשיגיע הזמן שנקיים אותה מן התורה לכל חקיה, יש לומר שגם אם מפקיעים את המצוה ע\"י איזו הערמה המותרת יש גם בזה גופא זכר למצוה. וגם בדרבנן י\"ל, שאסרו הערמה כל היכי שהדבר מכוון לעצמו והטעם שייך בגוף הדבר, אבל במקום שהיתה לנו מצוה דאורייתא, ומצד טעמא דקרא ויסוד צורת המצוה בטלה מה\"ת, ואע\"פ שעדיין נוהגת מדרבנן, מ\"מ כל עיקר ענינה אינו כ\"א זכר לדבר, - וזה מתקים שפיר ע\"פ האפן הנהוג, גם אם יש בזה הערמה.",
                "ואע\"ג שהדברים יגעים אם דרשינן טעמא דקרא, זהו לענין דינא שלא נעבור על דברי תורה לקולא מצד הטעם, אבל במקום שע\"פ טעמא דקרא הי' ראוי להורות לקולא לגמרי ודאי שפיר דמי להורות, שנוכל לנהוג בדבר ע\"י הערמה המותרת. ועוד י\"ל דהכי שפיר טפי, שאנו מקיימים בידנו את זכר המצוה, עד אשר יבא הזמן המוכשר, שנוכל לקיימה בכל דקדוקיה ויהי' נוהג בה כל יסודה וטעמה; ובמה שאנו מקילים במקום דחק ע\"י איזה היתר של הערמה, הננו מזכירים שאין עוד בידנו כעת צורת המצוה בשלמותה, והעולה בידינו הוא רק זכר שלה, שיחבב עלינו את שלמות קיומה, כשיושלמו אותם התנאים, שבהם מתקימות כל המצות התלויות בארץ כדינו במילואו. וכשנזכה נבחין בין קיום המצוה לזכר בעלמא, שלא זכינו לאור טעמה וצורתה האמתית ועלתה לנו ביגיעה, כדוגמת יו\"ט שני של גליות ושתי חלות, דהוה קרי ר\"י עלייהו: \"חקים לא טובים\", שאין בהם נעם משפט התורה בתמימות חיובה וסידורה, - לבין קיום המצוה כמאמרה, בשוב ד' שבות עמו, שנראה כולנו הדרת המצות התלויות בארץ ונשמח מאד בכל מה שקימנו ונשתמר לנו עד אז זכרון המצוה."
            ],
            [
                "<b>שינוי המצב בין דורות הראשונים לדורות האחרונים ־ בהיתר המכירה</b><br>ומה שאנו סומכים על היתר השמיטה ע\"י המכירה, ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו ע\"ז החכמים הקדמונים ז\"ל, בזמן בית שני וכל ימי חכמי התלמוד הירושלמי והישוב הנמשך בארץ ישראל אח\"כ בימים הראשונים, אין זה פלא. ושלש סבות בדבר:",
                "ראשונה, שמכיון שהיו נוהגים אז איסור פירות שביעית גם בשל נכרים, משום גזירה אטו רוב קרקעות דשל ישראל (עין בקונטרס אחרון לפ\"ד הכ\"ט בסה\"ד), הלא לא הי' אפשר אז להתנהג באפן זה, משא\"כ עכשו, שכבר אין מניעה זו מפני שקרקעות של ישראל בא\"י הם מיעוטא דמיעוטא, ודוחק המצב הלא הוא גורם בהכרח להתנהג בהיתר של המכירה, מכיון שיש מקום לסמוך ע\"ז.",
                "ושנית, ששנת השמטה הלא היתה אז קבועה וקימת בזמנה שהיתה חלה בו, ולא נודע אז שום ספק ממנין השנים על שנת השמטה, - ועתה יש לצרף הספק של שנות השמטה, שבא במחלוקת הרמב\"ם והגאונים, וכבר זכר זה המבי\"ט וכתב, שע\"ז אולי סמכו להקל בפירות של נכרי, דכיון דשביעית בזה\"ז דרבנן הוי ספק דרבנן לקולא (והובאו דבריו במשנה־למלך ה' מגילה פ\"א הי\"א).",
                "אמנם על כה\"ג, שהספק הוא משני הצדדים ואם נקל בשניהם נעקור תקנת חכמים בודאי, לכאורה הי' ראוי לנו למיזל בתרוייהו לחומרא, וכמו שהעיר במשנה־למלך שם ע\"פ דברי הר\"ן בפ' ערבי פסחים, גבי ד' כוסות דאזלינן בתרוייהו לחומרא משום דאם ניזל הכא והכא לקולא מיעקרא תק\"ח בתרוייהו. אך י\"ל, דבאמת חידוש הוא זה דמשום דמיעקרא תק\"ח חייבים אנו למיזל לחומרא, דלכאורה י\"ל שכיון שאין העקירה בבת־אחת אנו יכולים להקל בכל אחד ואחד, והוי דומיא דשני שבילין (פסחים י' א'), שבזה אחר זה דברי הכל טהורין, והכא נמי כבזה אחר זה דמי, דמן הדין שניהם טהורין אע\"ג דודאי יש כאן אחד טמא, ואפילו באדם אחד אמרינן כן, כדתנן במתניתין (טהרות פ\"ה משנה ג'): שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהם ועשה טהרות ונאכלו הזה ושנה וטבל וטהר והלך בשני ועשה טהרות, הרי אלו טהורות\". וכן הא דשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דקיי\"ל כר\"ה (שבועות מ\"ז ב'), דזו באה בפ\"ע ומעידה וזו באה בפ\"ע ומעידה ולא חיישינן כלל למה שבממנ\"פ חדא משקרת, כיון שאינו בב\"א ממש. אלא שזהו חידוש שנאמר כך במקום שתעקר תקנת חכמים לגמרי. ולפ\"ז י\"ל, דסבר המבי\"ט, דכיון דאפשר לקיים שמטה בשל ישראל, אם נקל מצד הספק בפרט אחד, בפירות של גוי, אין קפידא בזה, כיון דמעיקר הדין ספד\"ר לקולא ותקנתא דרבנן לגמרי לא מיעקרא. ולא שייך לומר \"מאי חזית\", דודאי מסתבר לומר דלא חמירי כ\"כ פירות של גוי כשל ישראל, דמ\"מ לא חלה כאן חובת שביעית אקרקפתא דגברא; ולדחיית סברא ד\"מאי חזית\" לאוקמי אדינא די בסברא כל דהיא. ולפ\"ז, אפילו אם היינו אומרים דיש קצת איסור בהיתר מכירה זו מצד הערמה, מ\"מ תקנת חכמים לא מיעקרא לגמרי, ועדיפא מהא דמבי\"ט בפירות של נכרים, שהרי מתקימת מצות שביעית ע\"י מה שלא יעשו המלאכות דאורייתא ע\"י ישראל, כמו שנבאר בס\"ד, וע\"י כמה דברים, שאין עיקר הישוב תלוי בהם, שנשמרים לגמרי מעבודת קרקע, וע\"י זאת המכירה בעצמה, שנעשית בשביל ההיתר, ג\"כ יש זכר לשביעית, ותקנת חכמים אינה נעקרת, ושפיר יש לצרף את הספק במנין השנים, לסמוך לקולא במכירה, בזמננו דוקא שאין אתנו יודע עד מה להכריע בספק זה.",
                "ומלבד כל זה, עצם שינוי המנהג, שבדורות הראשונים, שאז לא הי' גדול כל־כך הצורך, לא נכנסו כ\"כ בהיתר הערמה ואח\"כ בדורות האחרונים, כשנתגבר ההכרח, החלו להתיר בזה ולהנהיג כן את הציבור, - זהו ענין רגיל מאד. ובחמץ גופא מצינו שהי' במציאות חמצן של עוברי עבירה כאלה, לא דשבקי היתירא ואכלי איסורא, כ\"א המתאמצים לצאת ידי דין תורה כפי היכולת ורק שעברו לתיאבון משום שאינם יכולים להעמיד עצמם על ממונם (כמבואר חולין דף ד' ע\"א), - מזה נראה, דודאי לא הי' היתר פשוט ונהוג למכור במכירה המובטחת שישוב הכל לבעלים. והיינו, שבכ\"מ שלא היה ההכרח גדול לא רצו חכמי הדורות לפרסם היתר של הערמה, והוי בכלל \"כבוד אלהים הסתר דבר\" כהיתר של \"מוליכו פחות פחות מד\"א\" במי שהחשיך לו בדרך (שבת קנ\"ג ב'), ודבר זה היה מההוראות שאין מפרסמין אותן משום עמי הארץ, דלא לייתו למיסרך; וכה\"ג, דכי מורי רב לתלמידיה מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה (חולין ט\"ו א'); וכן הא דאפילו לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים \"לא ימוש\", ודבר זה אסור לאמרו בפני ע\"ה (מנחות צ\"ט ב'), שכשההכרח מחייב להנהיג כן מפני הדחק אז בודאי מצוה להורות כן, בדברים אלו וכיו\"ב, כדי להסיר המכשול מהנכשלים ולהרויח את הדחק הגדול של אותה שעה. ומשו\"ה החלו גם כן גדולי הדורות להנהיג בפומבי את מכירת החמץ כפי הנהוג, מאחר שנתברכו עסקי התעשיות ובתי החרושת באפנים גדולים, שא\"א הי' בהם בלא פרסום דרך המכירה. וכן גבי עניננו: בימים הראשונים, כשמעמד הישוב הי' בעיקרו של יסוד עבודת אדמה לאכילה, הי' אפשר להנהיג קדושת שביעית כדת בלא היתר של הפקעה, שהרי סוף סוף היו הפירות מופקרים והי' עי\"ז ריוח לענים והי' קרוב לכונת התורה: \"ואכלו אביוני עמך\", על־כן לא נתפרסם אז היתר של הפקעה ע\"י מכירה, אבל בימינו שיסוד הישוב הוא ע\"י מסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תהרס גם כל פרנסתו ומעמדו על להבא, - במצב כזה ודאי חובה להנהיג את היתר ההפקעה ע\"י המכירה, ע\"פ הסכמת חכמים בכל שמטה, עד אשר ירחם ד' את עמו וארצו וישובו הימים הטובים, ויהי' אפשר גם מצד מהלך המסחר לשמור קדושת השביעית כדינה במילואה, בלא שום הפקעה."
            ],
            [
                "<b>קדושת הארץ וקדושת המצות</b><br>אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב\"ז שליט\"א, העיר בקונטרס־השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית ע\"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב־ארץ־ישראל, - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה אין כאן מצות ישוב ארץ־ישראל.",
                "אבל כ\"ז מיוסד רק על הסברא, שאין שום מעלה אחרת לארץ ישראל מלבד מה שעל ידה אפשר לקיים את המצות התלויות בה, והיא לפי זה רק כעין הכשר להמצות התלויות בארץ, לפיכך כשמפקיעים חובת המצות, אפילו ע\"פ הכרח, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל. ובאמת לא כן הדבר; וסברא זו אינה מיוסדת ע\"פ עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל, ו\"מלכה ושריה בגוים אין תורה\" \"וכיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול־תורה גדול מזה\" (חגיגה ה.). כי ארץ־ישראל דומה בזה לתלמוד־תורה: ותלמוד־ תורה, אע\"פ שהוא מביא לידי מעשה המצות כולן, מכל־מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כ\"א הכשר למעשה המצות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלמוד שאפשר לקימו במעשה, שהרי זה נחשב ג\"כ עשיה, כדאמרינן (מנחות ק\"יא): \"כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם\", ואין שיעור למעלת התורה של הלמוד בדברים שאין להם שום יחש לעניני מעשים, כי היא בעצמה עליונה מכל; אלא שבכלל גודל מעלתה כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה.- כמו כן היא קדושת ארץ ישראל, אע\"פ שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצות, שאין לנו דוגמתן בחוץ־לארץ, וק\"ו בבנינה, \"מי מנה עפר יעקב\", מ\"מ לא זה הוא כל עיקר מעלתה, עד שנאמר, שאם מתבטל חיובן של כמה מצות או אם יש איזה דוחק, המונע מקיום המצות ומכריח לבקש דרכים כדי להיות נפטרים מהן מפני הדחק, יגרע בזה ערך קדושתה וחבת מצות ישיבתה. כי לא כן הוא, ואפילו אם מפני הדחק צריכים להפקיע איזו מצוה מהמצות התלויות בארץ לא יפול על זה, חס־ושלום, לבם של הזוכים להסתופף בצלצח קדושת חבת נעימת ארץ־חמדה אשר עיני ה' אלהינו בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, \"מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי\". כי עצם ישיבת ארץ ישראל מצד עצמה שקולה היא נגד כל המצות שבתורה, שבכלל כל המצות כלולות גם כל המצות התלויות בארץ. כדאמרינן בספרי (סי' פ'): וישבת בארצם. מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי ר' יהושע ורבי יונתן, שהיו יוצאים לחוץ־לארץ והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: וישבת בארצם. וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, הגיעו לציידן וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשת אותם וישבת בארצם. חזרו ובאו להם למקומם אמרו: ישיבת־ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה\". דהיינו, שעיקר קדושתה של ארץ ישראל היא הישיבה בה בעצמה, וממילא נמשכות עם זה הזכיות של המצות התלויות בארץ, אבל גם כשהן נפקעות ע\"י דחק עומדת היא בעצם רוממות מעלת קדושתה, וצריך כל לב וכל רוח ונשמה של כל אחד ואחד מישראל להיות הומה ושוקק לבא להאחז בארץ חמדה, במקום בית חיי עם ד' לדור ודור ולנצח נצחים. על־כן כאשר עלתה על דעתם של אלה החכמים לצאת לחו\"ל מפני איזו מעלה רוחנית, ושקלו עם זה את כבדות קיום המצות התלויות בארץ והכרח הפקעתן אז בכמה פרטים,- זכרו את הפסוק הזה: \"וישבת בארצם\", שכנראה דיקו מה שקראה אותה תורה \"ארצם\", שזה מיותר, להודיעך, שאפילו קודם הכיבוש הגמור, שעדיין לא נתחיבו בכמה מצות התלויות בארץ, שהיא נחשבת עדיין ארצם של הגוים מבלי היות בה עוד כל המצות במלואן, גם אז צותה התורה על הישיבה בה ואין חבת קדושת מצות ישיבת־ארץ־ישראל נגרעת מערכה כלל. והרי היא בעצמה שקולה גם בפרטיותה כנגד כל מצותיה של תורה, ואינה רק הכשר לקיום המצות, וממילא אין לבוא שום רפיון־ידים, בחשק־אהבתם של ישראל לארץ ישראל, אם מפני הכרח המצב הירוד של אחר החורבן, מפני נגישות חגוים או דחק פרנסה, יוכרחו להפקיע חיוב איזו מהמצות ע\"י איזו תחבולה, המותרת בשעת הדחק ע\"פ דין־תורה, כהא דפרוזבול וכמו \"דורות האחרונים, שהיו מכניסים פירותיהם דרך גגות, חצרות וקרפיפות, כדי לפוטרן מן המעשר\" (ברכות ל\"ה ב'), שהיו מערימים בזה מפני דחקם, כדי שיוכלו להאכיל לבהמה דחשיבא אכילת עראי אפילו בקביעות, ולאדם באכילת עראי דוקא, כדכתבו תוס' (גיטין פ\"א א' ד\"ה דרך).",
                "וכן בספר כפתור־ופרח (פרק י') האריך בטוב־טעם לבאר, שקדושת ארץ ישראל היא מעלה בפני עצמה חוץ מקדושת המצות התלויות בארץ, אלא שמצורף לזה היא מעוטרת, מפני יקרת מעלתה ושלמות ישראל התלויה דוקא בה, - במצות רבות התלויות בארץ. וכתב שם: \"וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה ע\"ה כולם היו משתוקקים להקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ, ואע\"פ שעדין לא נכבשה, מצורף לזה הכונה בעשית המצות התלויות בארץ\". עוד שם: \"שלא יאמר לי איש הא בהא תליא, כלומר אין חיוב מתנות שם (קאי על מקומות שלא כבשום עולי בבל) דאורייתא, וכן אין שם מעלת הארץ וכו', וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת הארץ בכל חלקיה וכו', הרי שפרט לך (בעל התרומה ז\"ל) ביטול הקדושה, לדעתו, שאינו אלא לענין תרומ\"ע, ובכמה מקומות חזר זה הלשון כו', אבל קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה, ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת ד', מקדושה ראשונה־ולהלן, כדקאי קאי, לא בצר, לא בזמן הגלות שהי' בבבל וגם לא בגלותנו היום כו', אמר רבי יוסי וכי משעה שעלו לבבל כלום נפטרו אלא מן המצות התלויות בארץ, וא\"כ הארץ לא בטלה אלא מהן לבד כו', שאם לא היה כן והוה ליה כחוצה־לארץ, אם־כן כל אותם שבעים שנה, הצדיקים אשר נקבו בשמות, שנודע קבריהם בארץ, עמדו כל אותן שבעים בחוצה־לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברים בחוצה־לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלים, שקדושתה לעולם, היתה בחוצה־לארץ כל אותו זמן. הלא הם ע\"ה היו חוששים, שמא יבא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שהוא שלו (ע' ב\"ב קי\"ב א'), - ולא יהיו חוששין, שיבוא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ כו'. ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת, ותמנת סרח וגבעת פינחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק, ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש, היו נקברים בחוצה־ לארץ ולא היו בכללו וכפר אדמת עמו, ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, - זה חלוף לא יתכן\" וכו'. - אלה הם דברי פי חכם, האמורים מיסוד שורש קדושת הארץ, שהיא עליונה גם מקדושת המצות כלן ואדרבא היא משפעת מקדושתה על קדושת המצות כלן.",
                "ואם כך היא המדה גם ביחש־הפרט של כל יחיד ויחיד, שמחויב הוא בודאי בכל כחו ואונו להוציא מן־הכח־אל־הפעל את חיוב התשוקה, לבא להאחז בארץ ישראל, ולא ישקע את עצמו בארץ־העמים, אשר \"בגוים אין תורה\" (ספרי פ' עקב) ו\"דומה כמי שאין לו אלוה\" ו\"ישראל שבחוץ־לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם\", - כמה כפולה ומכופלת היא לאין שיעור וערך המצוה הגדולה הזאת ביחש אל הכלל! על־כן בכל עת אשר אנו רואים, שמתחילים ישראל לשום לבם לשוב לארץ־ישראל, והם מוציאים לפעל את תשוקת לבבם זאת במכסת נפשות, עדה וקהל, אנו מכירים בזה יד ד' שהואיל לזכות את ישראל במצוה הגדולה הזאת, השקולה כנגד כל המצות שבתורה מצד עצם־עצמותה. ואם יזדמן, שע\"י חיוב של איזו מהמצות התלויות בארץ יכבד ענין הישיבה בארץ, לפי המצב הדחוק והפרנסה המצומצמת, - אשר כך היא המדה בתחלת התנוצצות אור גאולה וישועה, כדכתיב: \"כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה חנן יחנך לקול זעקך, כשמעתו ענך. ונתן לכם ד' לחם־צר ומים־לחץ ולא יכנף עוד מורך, והיו עיניך רואות את מורך\", - באופן, שע\"י מניעת ההפקעה של איזו מצוה או מניעת הוראה לקולא, במה שהוא אפשר ע\"פ גדרי תורה, יבא ביטול או עיכוב לענין המצוה הגדולה והכללית של ישיבת ארץ ישראל, - אז בודאי חיובא רמיא על כל בעל־הוראה, להיות עיניו ולבו תמיד בטובתם של ישראל, ולא לחוש כלל למה שמפקיעים לשעה איזו מצוה מפני ההכרח; כי סוף־כל־סוף ישיבת ארץ ישראל מצד־עצמה היא שקולה כנגד כל המצות. ולא עוד אלא, שהמשכתם של ישראל לבא לארץ־ישראל, היא הגורם היסודי לכל התשועות ולכל הקדושות. אשר הוא יביא ממילא, בכלל כללות ישועתם של ישראל, לקיום כל המצות שבתורה כלן ומצות התלויות בארץ בפרט, במעלה קדושה מאד, שאי אפשר לחשוב על דוגמתה כלל בטומאת ארץ העמים.",
                "אמנם בודאי צדקו מאד דברי הגאון בית־הלוי ז\"ל בתרעמתו נגד אותם, אשר באו לעקור המצוה בסברות שדופות־קדים, בלא שום הפקעה ובלא שום הגדרה וחלוק בין מלאכות של תורה לשל דבריהם, - כי אנו צריכים לעסוק בענין קדוש זה, בכבד־ראש ויראת־ד', גדולה וטהורה, למען שמו הגדול ולמען עמו ונחלתו. וכן כמה חסדאין מיליה שם, שהאריך להראות, כמה גדולה היא מצות שביעית וכיוצא בה מן המצות התלויות בארץ, אפילו אם נפטרנו מהן מן התורה ע\"י הפסק היובל, שמ\"מ הן בכלל אזהרת חז\"ל בספרי, (פ' עקב סמ\"ג) שדרשוה על דברי ירמיה: \"הציבי לך ציונים, - היו מצוינים במצות\". והרבה עד אין קץ יש, ואנו חיבים בודאי, להעיר ולעורר באהבת נעמן וגדל ערכן של המצות בכלל ומצות ארץ־חמדתנו ובית־חיינו בפרט, שהן מציבות אותנו להיות לעם לד' אלהינו, לחיותנו עדי־עד; ואפילו מה שיש פנים להפטר ממנו ע\"י איזו תחבולה, ג\"כ נאה ויאה לעם קדוש שומר אמונים, - ובפרט ליושבים בארץ ד' וחבל נחלתו, - שיתמלאו באהבת ד' יתברך וחשק מצותיו וישתדלו לקים באהבה גם את זה. אבל מצד משקל אהבת השם יתברך, אהבת המצות ואהבת הארץ וקדושתה המחוברת באהבת כללות האומה, עם בחר לו י־ה, ישראל לסגולתו, צריך הענין למשקל, כחק משקל החסידות, שעל זה נאמר \"ושם דרך אראנו בישע אלהים\", ומה שהמצב גורם ומכריח להקל ולהפקיע, אשר אי לאו־הכי תתבטל או אפילו תתעכב התרחבות ישוב ארצנו הקדושה, חלילה לומר לבחור בזה במדת־חסידות להחמיר, במקום שיש פנים להקל בפרטי המצות, ולגרום ע\"י חומרא זו קולא נוראה של ביטול ופחת מצות ישיבת־ארץ־ישראל, השקולה כנגד כל המצות, אל הכלל כולו.",
                "לפיכך בימינו, אשר אחרי ההפקעה של המכירה, עם הזהירות שלא להרחיב את הדבר בלא גבולי וגדרי התורה, חלילה וחלילה; שלא להתיר כ\"א מלאכות דרבנן ע\"י ישראל, ודוקא במקום הדחק ובמה שנוגע לעיקר קיום הישוב, לתור אחרי כל העצות אשר ע\"פ חז\"ל, בקיום יתר פרטי חובת שביעית, ולהזהר בכל ההלכות היוצאות ע\"פ הוראה ברורה לפי הכרח מצב הישוב, בכל פרטי פרטיהן, יחד עם ההערה הנכונה תמיד, לחבב וליקר את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ולהזהר בה שאפילו כשהיא נשארת בידינו בתור מדת־חסידות, אפילו אחר כל ההפקעות כלן, אין לשער גדל ערכה וקדושתה, ואור ההיים הגנוז בה לעטרת גאולה וישועה, - הלא לא נעקרה בזה, חס־ושלום, מצות שביעית מישראל, ופרטים רבים ממסכת שביעית הם הלכה ומורין כן; ואם לא יצורפו למעשה בקדושת השביעית עם כל הנ\"ל ההיתרים המיוסדים ע\"פ דעת רבותינו הראשונים כדרכה של הוראה בכל שעת הדחק וצרך רבים ובפרט גדול ועצום כזה, הלא תסובב רעה רבה בישיבת ארץ ישראל; וכשמפקיעים לשעה את חובת המצות התלויות בארץ, ע\"י מכירה של היתר, לא ירדה בשביל־כך ארץ ישראל מקדושתה, וכמו שבארנו בקדושתה היא קימת, לגבי כל המעלות וכל הברכות, האמורות לכלל ולפרט, וכל הקדושות העליונות הקשורות בארץ ישראל לעדי עד, בין כשהיא בידי ישראל ובין כשהיא מכורה לנכרים וכמבואר לעיל בדיוק הספרי מ\"וישבתם בארצם\", וחוץ ממה שההפקעה אינה אלא לשעה וקיום ישוב ארץ ישראל הוא לדורות, וע\"י התחזקות ישוב ארץ ישראל תשבנה לנו כל החמודות הקדושות כלן וכל המצות התלויות בארץ בכללן, ודמי ל\"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה\", - חוץ מזה, גם מצד עצמה באותה השנה עצמה מתקימת מצות ישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל המצות שבתורה, בכל קדושתה והדר־עליון השורה בתוכה,- נמצא שיש מצוה להפקיע את המצוה לשעה, במקום הכרח, כדי לקים את מצות ישיבת ארץ ישראל, והמחמיר בזה יותר מן המדה, האפשרית להקל, אחר כל טרח ועמל העיון האפשרי בחדרי־תורה, הריהו נוגע בנחלת ד', מונע צמיחת קרן ישועת ישראל ומבטל מישראל את המצוה העליונה והקדושה של ישיבת ארץ ישראל, השקולה ככל המצות כלן. -",
                "ואין לנו ללכת כ\"א בדרך ד', \"כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם\", וצריכים אנו להשקיט לב היושבים והמתישבים באה\"ק, שהם מוכרחים להשתמש בדרך היתר זה כפי המדה המוכרחת, להודיע אותם כי אשרי חלקם וכי טוב גורלם, שזכו לשבת בנחלת ד' ושהם שמים לב לקיום המצות התלויות בארץ כפי כחם, ומה שאי־אפשר לקימן הם מתנהגים בהן ע\"פ דרכי הוראות חכמים להפטר מחיובם עד עת רצון. וחלילה להוציא לעז על ישראל קדושים שבי ארץ שביה, המתנחלים על אדמת הקדש, השבים לבצרון ומיסדים יסוד מעלה ופתח תקוה וגאולה לבית ישראל, אשר באור ארץ חיים יאיר אופל גוי לא־אלמן. \"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך - מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן, ואין מחריד\".",
                "הנה אחרי כל האמור למעלה, אע\"פ שיש פנים לכאן ולכאן במחלוקת הב\"י והמבי\"ט, אבל בשביל כך בודאי לא ישוב חיוב שביעית בשדה של נכרי שהיא מופקעת, כדאמרינן שיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית בשביעית בזמן־הזה, כמו שזוהי דעת כל רבוותא קמאי הנ\"ל. והב\"י נוטה לומר שגם דעת הרמב\"ם כך היא; ואע\"פ שיותר נראה לומר שהרמב\"ם לא נחית לכך, מ\"מ כדאי הם הגדולים שמנינו לסמוך עליהם בשעת־הדחק, במה שהרבים סוברים שהוא דרבנן. ויש גם מי שאומרים שהיא רק מדת־חסידות דעלמא בזמן־הזה. מצורף לזה מה שיש סברת ארנונא, שעוד אין הדבר ברור שאין לסמוך על־זה להתיר את כל העבודה של כל השדה, כדעת הלכות־ארץ־ישראל. ונוסף מה שישנם ספקות במנין שנת־השביעית. והיתר שמתירים בעבודות שהן בעצמן דאורייתא אינו אלא על־ידי נכרים, שהוא איסור שבות בדבר שאין בו סקילה, שעדין אין הדבר ברור שנפשטה האיבעיא לחומרא (בבבא־מציעא צ' א'). ואע\"ג דנקטינן לחומרא בזה מ\"מ יש צידוד גדול בדבר. ובפרט, שאחרי המכירה אין כאן אפילו שבות, שהרי הכל מודים שסומכים על מכירות כאלה במילי דרבנן, וכיון שאין הקרקע של ישראל, אפילו אם נאמר שלא נפקעה קדושתה, אין כאן שבות עליו במה שהגוי עובד בקרקע השייכת לגוי. ומה שעושים ע\"י ישראל היינו רק מלאכות דרבנן, במקום הדחק בשאי אפשר באפן אחר. ובדבר איסור הסחורה והביעור וההוצאה לחו\"ל, כל מה דאפשר ודאי צריך לאהדורי אחרי כל דרכי־ההיתר האמורים. - ואפילו המבי\"ט, המחמיר גבי קדושת שביעית בשל גוי, הודה שאין בהם חיוב ביעור והתירה בסחורה, ובקש על־זה טעמים נדחקים לסמוך עליהם מפני רוב הדחק (כמבואר בדבריו באבקת־רוכל). <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> והמוהרי\"ט הוסיף שנפקעה קדושת שביעית מפירות של גויים, מטעם ובאו בה פריצים וחלליהו (נדרים ס\"ב א' וע\"ז נ\"ב ב') ושם כיון שפרצום נעשו חולין, והיינו כיון שהגוי משמר וסוחר בהם הרי הוא גוזל בזה מהקודש של שביעית ע\"כ נפקעת קדושתה,</i>",
                "אחרי כל אלה אין מקום לערער על דרך־הוראה כזו, במקום דחק שנוגע להפסד של רבים, אפילו אם לא הי' הדבר נוגע לישיבת ארץ־ישראל. וק\"ו שהדבר נוגע ליסוד חיי־נפש של ישיבת ארץ־ישראל, ולא נקבעה בזה שום הלכה קבועה, רק בתור הוראת־שעה: כשיתברר הדבר לב\"ד הגון, הבקי במצב הישוב ובסדריו שאין דרך אחרת לקיומו של הישוב, - יעשה את מעשיו לשם שמים, וד' עמו."
            ]
        ],
        "Laws of Shemitah": [
            [
                [
                    "<b>מצות עשה לשבת מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד', ונאמר: בחריש ובקציר תשבת; וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר.</b> ויש מי שאומר* שגם אם הנכרי עובד בשדה של ישראל עובר ישראל על מצות עשה של שביתת הארץ, כשם שאם נכרי עושה מלאכה בבהמתו של ישראל בשבת עובר הישראל על מצות עשה של שביתת בהמה-שהתורה תלתה את השביתה בארץ, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד'. ע\"כ אין הפרש מי הוא העושה את המלאכה בעבודת הארץ ישראל או נכרי. אע\"פ שלענין העברת הלא תעשה של \"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר\", וכל יתר המלאכות שפרטה תורה לאיסור, שתלה אותן הכתוב באדם העושה את המלאכה, ודאי אם הנכרי עובד ועושה את אלה המלאכות, אין הישראל עובר בלא תעשה של תורה; אבל לענין העשה של שביתת הארץ עובר הישראל גם בעבודתו של הנכרי בשדהו של ישראל. ולפי זה יהיה אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, אע\"פ שהנכרי עושה בה את עבודתו לצורך עצמו, שהרי השדה היא בעצם של ישראל בקנין גופה, ושכירות איננה מפקיעה את קנינו של ישראל, ונמצא שעובר הישראל בעשה ע\"י עבודתו של הנכרי. ויש* אומרים, שמותר להשכיר לנכרי שדה של ישראל, ואין איסור של שביתת הארץ אפילו בעשה שבה, כ\"א אם ישראל, שהוא בר חיובא דשביתה, עובד את הארץ, אבל כל זמן שאין ישראל בעצמו עובד אין זה מבטל שביתת הארץ במה שעובד הנכרי, כיון שאיננו מצווה מצד עצמו על שביתת הארץ. - אלא שהצריכו שתהיה השכירות בהבלעה, דהיינו איזה זמן לפני השביעית ואחריה יהיה ג\"כ נכלל בכלל ההשכרה, שלא יהיה ניכר שמשכירו לשם עבודה בשביעית, ואין זה התנאי של ההבלעה ענין לגבי המצוה של שביתת הארץ מן התורה, אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור."
                ],
                [
                    "<b>אינו לוקה מן התורה, אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.</b> וחרישה, אע\"פ שאין לוקין עליה, יש אומרים,* שהיא אסורה מן התורה. ויש* אומרים, שאינה אסורה אלא מדברי סופרים, כמו כל התולדות ואבות־המלאכות, שחוץ מאלה הארבע המפורטות, שאינן אסורות כ\"א מדרבנן."
                ],
                [
                    "<b>וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן. אבל מכין אותו מכת מרדות. </b>ואילנות וצמחים שבתוך הבית, ספק * הוא אם יש בהם איסור משום שביעית, אפילו באלו האבות והתולדות המפורשים. ובשביעית בזמן הזה דרבנן* יש להקל* במקום הפסד. והקדש* נוהג בו דין שביעית כמו בהדיוט לכל דבריו. ובשדה של הפקר יש להסתפק* אם יש בו דין שביעית."
                ],
                [
                    "<b>כיצד, החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.</b> והעושה את כל עבודת הקרקע כולה בשביעית כדרכו בכל השנים, ואע\"פ שלא זרע וזמר ולא קצר ובצר, כגון שהיתה לו שדה כזאת שהיתה צריכה רק לנטיעה להברכה והרכבה, זיבול וחרישה וכיוצא בהן, ועבד אותה בלא שינוי מדרכי העבודה בכל השנים, נראה שהוא עובר בעשה של תורה."
                ],
                [
                    "<b>אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ולא יחתוך היבולת מן האילנות. ולא יפרק העלין והבדים היבשים. ולא יאבק את צמרתו באבק. ולא יעשן תחתיו כדי שימית התולעת. ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותן העוף כשהוא רך. ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן. ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטם אותן. ולא יפסג את האילנות. וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלה בשביעית מכין אותו מכת מרדות.</b> ונראה שמה שאסור לנטע אילן סרק בשביעית, הוא אסור* אפילו אם איננו מתכוין לגידול העצים כ\"א לעשות סייג לכרמו לגנתו ולשדהו, וכיוצא בזה. י\"א, שאסור להסיר* ענבים יבשים מן האילן.* ונראה שהוא דוקא כשמכוין בזה לרפואות האילן, ולא לאכילה* וי\"א שאסור לחתוך ולהסיר שום דבר של יבשות מן האילן, שזהו ענין הסרת היבלת. וי\"א שאסור לחתוך עלין מן האילן להקל על האילן,* גם כשאין העלין יבשים. וי\"א שאסור להסיר את האבנים הנתונים על עקרי האילנות, וכן אסור לכסות את עקרי האילנות בעפר, אם הם* מגולין. ויש מי שאומר* שכל עבודה שהיא רק להעמיד האילן, ולא להשביחו, שהיא מותרת בשביעית כמו שיתבאר, אינה מותרת כי אם כשאינו עושה את העבודה בגוף האילן, כ\"א בקרקע, אבל כשהוא צריך לעשות את העבודה בגוף האילן אסור אפילו להעמיד אותו על מכונו שלא יתקלקל. ויש אומרים שאין חילוק בזה,* וכל שהוא רק להעמיד את האילן על עמדו מותר אפילו אם העבודה היא בגוף האילן עצמו, ולא דוקא בקרקעו ובשרשיו, ולפיכך סוברים הם שמותר לסוך את האילן בזוהמא, כדי לשמור אותו שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך או כדי שיתרחקו התולעים ממנו, שכ\"ז הוא להעמיד את האילן.* ולפי זה מותר לגפר את הגפנים בגפרית, שהוא כדי להמית היצורים הקטנים המזיקים את הגפן. וכן כל הרפואות שעושין נגד מחלת הגפנים הנקראת פילקסירה, מותר לעשות לפי דעה זו אפילו בגופו של אילן.* וכן מותר למרח זבל לפי זה כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו, כדי להעמיד את האילן שלא ימות, אבל אסור לעשות שום עבודה כדי לחזק את האילן ולהברותו יותר כדי להשביחו. ואם* נקטם הנוף קודם שביעית מותר לסוך שמן במקום הקטימה כדי שלא ימות האילן.* ונראה שהוא הדין אם נקטם בשביעית גופא ע\"י איזה סבה, אם יש צורך לסוך שמן במקום הקטימה כדי שלא ימות האילן מותר, אלא, שאסור לקטום את הענף בשביעית כדי שישביח האילן, שזהו ממלאכת הזימור האסורה וי\"א* שמותר גם להשקות את האילן מים, ולזבלו בזבל אם יש צורך בדבר שלא ימות, ואינו אסור כ\"א להברותו יותר. וי\"א שזיבול בקרקע לעולם אסור, אפילו אם הוא כדי שלא ימות האילן, ולאוקמי אילנא ג\"כ אסור, שכל מה שהוא* עבודה שבשדה ובכרם לא הותרה משום לאוקמי אילנא, ומה שמותר לזהם הוא רק כשמשים את הזבל על האילן עצמו, שהיא עבודה מיוחדת רק לאילנות היא מותרת כשהיא לאוקמי אילנא ולהחזיקו במעמדו שלא ימות. ומה שאסור לכרך את הנטיעות* יש אומרים, שהוא לקבץ הענפים המתפשטים ונמשכים על הארץ ולקשר אותם ע\"י כריכה, שיעלו למעלה במישור. וי\"א* שהוא לכרוך אותם בדבר המגין עליהן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה. ולפירוש זה* צריך לבאר, שאם כריכה זו היא להציל את האילן שלא ימות, או שלא יגרע מערכו ולהעמידו על מעמדו, אז אינה אסורה כ\"א לדעה הראשונה, הסוברת שכל עבודה שהיא בגוף האילן אסורה היא אפילו להעמידו על מעמדו. אבל לדעה השניה שביארנו, שכל מה שהוא להעמיד האילן על מעמדו מותר אפילו אם העבודה נעשית היא בגוף האילן, אז מותרת הכריכה באופן זה, ואינה אסורה כי אם כשהיא נעשית רק כדי להשביח את האילן ולהברותו יותר. ומה שאסור לקטם את הנטיעות, יש* אומרים שהוא לשבר את ראשי הענפים כשיש לזה צורך. ויש* אומרים שהוא לכרות קצת מהענפים. ואם* תעשה פעולה זו כדרך הזמירה בלא שינוי יש לאסור אפילו אם היא לצורך העמדת האילן על מצבו, שלא מצינו היתר לאוקמי אילנא כ\"א בתולדות שהן אסורות רק מדרבנן, אבל עצם זמירה, שהיא אסורה מן התורה, יש לומר שאפילו לאוקמי אילנא ג\"כ אסור. אבל* כשתעשה באופן משונה מדרך הזמירה, שאז בודאי אינה אסורה מה\"ת, אז אם היא* לאוקמי אילנא יש להתיר להדעה השניה שכתבנו לעיל, הסוברת שלאוקמי אילנא מותר אפילו אם העבודה נעשית בגופו של אילן. ומה שאסור* לפסג את האילנות, היינו לסמוך בעצים אילן שהוא רענן יותר מדאי. ולהסוברים שמותר לאוקמי אילנא בכל מיני עבודות, לא נאמר איסור זה כ\"א כשהוא יכול לעמוד בלא סמיכה ג\"כ על מעמדו, אלא שלא יוסיף להתגדל, אבל אם עלול הוא להיות פוחת ע\"י מניעת הסמיכה מותר לסמוך אותו כדי לאוקמי.* ואסור לנכש, בין כשעוקר לגמרי את העשבים הרעים, בין כשחותך אותם מלמעלה ומשאיר את העיקרים. וכן* אין עושין בתים, לעשות צללים על הנטיעות להגן עליהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. גם בזה נראה, שאין האיסור כ\"א באופן שאין בזה הכרח לאוקמי אילנא כ\"א לאברויי ולהוסיף שבח, לפי הדעה השניה, ויש מקום לומר שעשיית בתים, אם היא לאוקמי אילנא מותרת לכל הדעות, שאין זה מעשה עבודה בגופו של אילן, והאיסור* הוא רק כשהוא לאברויי אילנא ולהוסיף בו גידול בעצו או בפירותיו. וכן אין מכוונים*, שהוא לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן, המזיקים את הפירות. וזה אסור לכל הדעות, שאפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד את האילן, שיהי' ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסלקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם. ואין* סומכין את האילנות בקנין ודוקרנים מן הצדדים, ואם הוא לצורך הפירות לעולם אסור, ולצורך גוף האילן אם הוא לאברויי אסור, ולאוקמי נראה דשרי אליבא דכו\"ע, שאין עבודה זו בגוף האילן ממש. ואסור* לסתת את האבנים, כדי לישר אותם בשביל הכנת הקרקע לעבודה. וכן* אין מוותרין את הגפנים, הקשורים בקנים הנסמכים אליהם, להתירם מן הקנים כדי שיהיו בריוח. ואין* משמטין הקנים מתחת הגפנים.*. ובמקומות שנהגו לותר ולשמט קודם לחג הסוכות של שמינית מוותרין ומשמטין את הקנים, ואין חוששין משום עבודה של הפירות שהם גידולי שביעית, ובמקומות שנהגו לותר ולשמט לאחר החג מותרין ומשמטין לאחר החג. ונראה* שאפילו במקומות שנהגו לותר ולשמט רק אחר ההג, אין המנהג מיוסד כ\"א על הויתור של הענפים מן הפקעת ולמעלה, ממקום שהם מתחילין להיות מתפצלים, וכן שמיטת הקנים ממקום שזה ניכר שהוא בשביל עבודת הפירות, ויש בו מקום להחמיר משום קדושת פירות שביעית, שיהיה לזכרון שנוהגת בהם קדושת שביעית כיון שגדלו בשביעית, אבל למטה מן הפקעת, ששם אין שייך כלל לפירות כ\"א לאילן, אין בו מקום לשום מנהג להחמיר כלל בוויתור הגפנים והשמטת הקנים, מראש השנה של שנה שמינית. וכשנוטל* את הסמיכה של הקנים מהגפנים בשנה שמינית, בשעה המותרת, מותר ליטול עמה ג\"כ את הקוצים של האילן, שהם מזיקים את הפירות, אפילו כשיש שם עדיין מפירות של שביעית. אבל בשביעית אסור ליטול את הקוצים המזיקים את הפירות, כמו שביארנו. תאנה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט מפני שהיא עבודתה,* שאצל תאנה אין בזה שום קיום האילן, לעשות דוקא כדרך העבודה בטיט. וזיהום שמותר באילנות הוא דוקא למרח בזבל, כשנשרה הקליפה ע\"י מכה שבאילן, שאז יש לחוש שימות האילן, והוי העבודה לאוקמי אילנא, אבל תאנה שנשרה קליפתה שלא ע\"י מכה באילן אסור לטוחה בטיט דוקא. - נמצינו למדין, שתאנה שנשרה קליפתה, שלא ע\"י מכה, ורצה לטוחה בטיט, ודאי אסור. ושאר אילנות, חוץ מן התאנה, שנשרה קליפתו ע\"י מכה, ובא למרח עליה בזבל, ודאי מותר לדעת הסוברים שמותר לעשות העבודות לאוקמי אילנא אפילו בגופו של אילן. אבל למרח תאנה בטיט כשבאה ההתקלפות שלה ע\"י מכה, וכן למרח שאר אילנות בטיט אפילו שנשרה קליפתן בלא מכה, או למרח תאנה בזבל, בין כשנשרה קליפתה ע\"י מכה בין שלא ע\"י מכה, בכל אלה יש להסתפק אם מותר בשביעית. וראוי ללכת בזה אחר אומד הבקיאין: אם הדבר נדרש לאוקמי אילנא יש להתיר במקום הפסד, ואם ע\"פ הבקיאות יהיה הדבר רק לאברויי אילנא אסור."
                ],
                [
                    "<b>אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר. אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית. ומקיימין את האלויי (מין ממיני ירקות הרכים העולים מאליהן) בראש הגג אבל אין משקין אותו. </b>י\"א* שמציתין אור במקום שהשרצים, המזיקים את השדות, הנקראים אשות, נמצאים שם, כדי לכלותם. י\"א* שאסור להצית את האור באישת הקנים, גם כשאינו מתכוין בשביל עבודת הקרקע. שתתיפה עי\"ז הארץ ותהיה מוכנת יותר לזריעה, אלא שהוא מתכון כדי שיתגדלו הקנים הנשארים בריוח יותר, והויא עבודת אילן. י\"א* שהזרעים שבדקן בעציץ מלא גללים בשביעית וצמחו, אין איסור לקיימן, כמו שאסור לקיים צמחים הרכים משום מראית עין שלא יחשדו אותם שזרעו בשביעית באיסור, אלא מותר לשייר אותם למוצאי שביעית. ומקיימין* ספיחים בראש הגגות, ועושין מעשה בקיומן. ואין חוששין עליהם לא משום איסור של ספיחי שביעית, שאסורים באכילה כמו שיתבאר במקומו, ולא משום עבודת הארץ במעשה שעושה לקיום הספיחין ההם, הואיל והם אינם ע\"ג הארץ כשאר הצמחים, כ\"א בראש הגגות. וי\"א* שמקיימין כל מיני עלין העולים בגג, אבל אין משקין אותם, ולא דוקא מין מיוחר הנקרא אלויי, אלא כל העלין העולים בגג מקיימין אבל לא משקין, ואין חוששין על הקיום משום מראית העין. אישות *)* ועכברים שמפסידין בשדה אילן מותר לצודן כדרכו בשביעית, שחופר גומא ותולה בה מצודה, אפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו, שיוצאין ממנה ומפסידין האילנות. ואם אינה סמוכה לשדה אילן אין צדין אותם אלא ע\"י שינוי, שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן, עד שנעשית גומא ותולה בה המצודה. וי\"א* שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן, אינו מותר אלא ע\"י שינוי, ואם אינה סמוכה לשדה אילן אסור אפילו ע\"י שינוי. וי\"א* שאין צידה אסורה אפילו בשדה הלבן רק אם הוא צריך לסקל ע\"י זה את האבנים, ולפי זה נראה שכל זמן שאינו צריך לסלק את האבנים ע\"י הצידה, אין עצם הצידה ענין לעבודת קרקע כלל, ומותרת היא בשביעית. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין שום איסור בצידת האישות והעכברים בשביעית, מצד עצמה, כל שאינו מסקל את השדה."
                ],
                [
                    "<b>סוקרין את האילן בסקרא. וטוענין אותו באבנים. ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור. ואם לסתום את הפצימים מותר. </b>והוא שמותר לעשות אלו הפעולות, לסקור את האילן בסקרא ולטעון אותו באבנים, אפילו* באילן שהוא משיר פירותיו, שעושה כן, לסוקרו בסקרא, כדי להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, וטוענו באבנים, כדי שיכחש חילו ולא ישיר את פירותיו,* שהשרת הפירות באה לו ע\"י לחותו ושומנו. והוא הדין שמותר לעשות לפי זה רפואות אחרות, בין בדרך הטבע בין בדרך הסגולה, להעמיד את הפירות באילן, שלא ישורו.* אבל אסור לעשות פעולות אפילו בדרך סגולה כדי שיעשה האילן פירות, כגון לתלות בו פתקי קמיעות לסגולה שיוציא פירות, אע\"פ שאין הפעולה מועלת כלל ע\"פ דרך הטבע, מ\"מ מאחר שזה העושה עושה כן לתכלית הוצאת הפירות, דהוי כעבודת האילן, אסור. ולענין עידור תחת הגפנים* יש אומרים שיש שם שני מיני עידור, כמו שקשקוש שתחת הזיתים מחולק הוא לשני מינים, והעידור המותר הוא העשוי להקים את האילן על מצבו, אבל העשוי לאברויי אילנא, ולהוסיף בו שבח - זה אסור. ויש אומרים* שאסור לעדר עידור חדש שלא היה מעולם כ\"א בעתיקי שכבר נחפרו מותר לחפור אם יש צורך לתקנם. ויש* אומרים שתחת הגפנים אין בו אופן האסור, מפני שכולו הוא רק לאוקמי אילנא, והעידור האסור הוא רק כשעודר בכל מרחב חכרם לא תחת הגפנים לבדם. וענין הקשקוש בזיתים, י\"א* שהוא מין עידור וחפירה תחת הזיתים, ויש מי שמשמע מדבריו שהוא ענין זיבול,* שיש בו שני אופנים, אחד הוא לאברויי אילנא ואסור והשני הוא לסתומי פילי ושרי. וממקום אחר,* נראה, שהוא ענין הסרת בדין יבשין ומיני פסולת מן האילן, ואם הוא להברותו ולחזקו אסור, ואם הוא כדי שעי\"ז יתקיים במה שיסתמו פצימיו, במה שהוסרה המניעה ע\"י הסרת הבדין היבשין וממילא ע\"י כח הצמיחה יסתמו פצימיו ויעמד במעמדו - זה שרי. ואסור * לעדור במקשאות ובמדלעות, ואפילו בבית השלחין ג\"כ אסור לעדור, שלא מצינו היתר בעידור כ\"א תחת הגפנים, וע\"פ הדרכים שביארנו לפי הדיעות."
                ],
                [
                    "<b>משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה, מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן. וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו.</b> וי\"א* שאפילו שדה בית הבעל ג\"כ מותר להשקותה בשביעית, שלא גזרו חכמים כלל על ההשקאה כל זמן שהדבר צריך לקיים. ויש * מי שנראה מדבריהם שהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל, ואין היתר רק בהרבצה, שהיא השקאה מועטת לפי ההכרח. וי\"א* שמרביצין שדה הלבן לא דוקא בשביל האילנות, שזה שייך רק בשדה שיש בה אילנות, אלא שהן מרוחקות יותר מעשר לבית סאה, אלא אפילו אין בה אילנות כלל ג\"כ מותר להרביץ אותה.* והיינו שמרביצין שדה לבן בשביעית, כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית.* אבל להרביץ בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית אסור."
                ],
                [
                    "<b>ועושין עוגיות לגפנים.</b> חפירות סביב הגפנים כעין גומות שיקבצו בהן מים וה\"ה * שמותר לעשות כן בזיתים. ונראה שה\"ה בשאר אילנות אם יש צורך בזה לאוקמי אילנא.",
                    "<b>ועושין את אמת המים בתחלה.</b> וי\"א* שאין מותר כי אם שכשחופר ישליך את העפר מרחוק מאגפיה, כדי שלא יכשיר את אגפיה לזריעה כל זמן שהוא נותן את העפר הנחפר סמוך להם. והעיקר הוא שאין חילוק,* ומותר אפילו כשנותן את העפר סמוך לאגפיה ג\"כ,* וכיון שאינו מכון לזריעה, וגם הוא עושה שלא כדרך ההכשר לזריעה שע\"י חרישה, כ\"א בשינוי ע\"י חפירה של האמה, אינה דומה לחרישה.",
                    "<b>וממלאין את הנקעים מים.</b>"
                ],
                [
                    "<b>ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שבארנו.</b>"
                ],
                [
                    "<b>משרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מחנות (נ\"א מזונות) לחיילותיהן, התירו לזרע בשביעית דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד. וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם, כמו עבודת המלך וכיוצא בהן, הרי זה עושה.</b> ויש מי* שנראה מדבריהם, שכל שצריכים לשלם מס למלך גם אם לא יזרע, ויהיה לו הפסד בזה שישלם את המס ולא הכניס מאומה מהקרקע, מותר לו לזרע. ויש מי* שנראה מדבריו, שאין היתר לזרע כ\"א כדי שיעור של סילוק המס בלבד.** וכל זה מיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן, שהתירו בזה במקום אונס של ממון. וי\"א** דאין היתר לזרע בשביל ארנונא, כ\"א כשיש סכנת שביה. שהיא חשובה כסכנת נפשות, אבל משום הפסד ממון לא התירו. ופשוט, שאם יש סכנת נפשות בדבר מותר גם בשביעית שהיא מן התורה. ויש* מי שאומר שלא הותרה זריעה זו כ\"א באותן המקומות, שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אינם קדושים כ\"א מדרבנן, אבל במקום שהחזיקו עולי בבל סובר בעל דעה זו, שמן התורה עומדת הארץ שם בקדושתה, ולא הותר בשביל שום הפסד של ממון. ויש* מי שנראה מדבריהם, שלא הותר כלל בשביל ארנונא, כ\"א לאסוף את מה שנזרע בשביעית או מה שצמח מאליו מן הספיחין, אבל לא לזרע לכתחילה."
                ],
                [
                    "<b>הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי.</b> ונראין* הדברים, שגם אם נטע בתוך שלשים יום האחרונים של שביעית ג\"כ יעקור אפילו בשוגג, אבל אם נטע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, בפרק שאסור לנטע גם בזמן הזה, שהוא שלשים יום חוץ מימי הקליטה שהן שתי שבתות, לדעת הסוברים שאסור גם בזמן הזה בשלשים יום לפני שביעית, חוץ מימי הקליטה, שהם ביחד מ\"ד יום, אע\"פ שהדין הוא שיעקור, מ\"מ לא קנסו ע\"ז שוגג אטו מזיד, ואין לנו לחייב לעקור את הנוטע בפרק זה שלפני שביעית בשוגג, שלא גזרו חכמים כ\"כ מפני החשד גם על הפרק שלפני השביעית."
                ],
                [
                    "<b>החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית, כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית. ואין חוכרין ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו, ואם מת יזרענה בנו. </b>וי\"א* שלא גזרו שלא תזרע במוצאי שביעית כ\"א כשחרש אותה שתי פעמים, אבל בחרישה של פעם אחת לא גזרו עליה שלא תזרע במוצאי שביעית. ונראין הדברים, שהוא דוקא אם ע\"י החרישה בפעם אחת עדיין אינה ראויה לזריעה, שצריך עוד לחרוש אותה כדי לתקנה שתהיה יפה לזריעה, אבל אם חרש חרישה באופן שהיא יפה כך לזריעה, אפילו אם חרש כזאת רק פעם אחת דינו כחרישה של שתי פעמים ואסור לזורעה במוצאי שביעית. וי\"א* שכשיש אונס המלכות לזרע, משום ארנונא וכיוצא בו, באופן המבואר לעיל שמותר לזרע בשביעית, כיון שאין ההיתר אלא מפני ההכרח ע\"כ לא הותר כ\"א לחרוש פעם אחת, וזה שחרש שתי פעמים קנסו אותו שלא תזרע אפילו במוצאי שביעית. וי\"א* שלאו דוקא אם זבלה בידים בשביעית אסור לזורעה במוצאי שביעית, אלא אפילו אם הכניס בה בהמות לדייר באופן שתזדבל השדה ע\"י זה מעצמה, שיש אופנים שמותר לעשות כן לדעת המתירים, שיתבאר לקמן, פ\"ב אפילו אם כונתו שתזדבל השדה ע\"י זה, מ\"מ אם עשה כן יותר מהשיעור שהתירו חכמים, או באופן אחר ממה שהתירו, אין זורעין אותה במוצאי שביעית. וי\"א*. שאותה השדה, שחרש אותה או נרה או זבלה, באופן שאסור לזורעה במוצאי שביעית, אפילו אם מכרה לאחר, אותו הקונה ג\"כ אסור לזורעה במוצאי שביעית. ונראה* שהוא דוקא אם לא חרש אותה לצורך עצמו, כי היתה דעתו למוכרה, אבל אם יודעים שחרש אותה לצורך עצמו, אלא מפני שאחר שביעית לא היה יכול לזורעה מפני האיסור מתוך כך מכרה לאחר, אז די לו בקנס זה של מכירה* עבר וזרעה, אפילו* מי שעשה את האיסור בעצמו, ואין צריך לומר הקונה ממנו את השדה המטויבת באיסור, זרעה מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו.* ויראה לי לומר, שבזמן שנתרבו חורשי שביעית באיסור לא גזרו על השדות החרושות שלא יזרעו במוצאי שביעית, שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, מפני שרבו השדות שנתחרשו בשביעית, ע\"כ לא גזרו כ\"א על מי שהפקיר הרבה ויצא בזלזול איסור חרישה יותר ממה שזלזלו בו רוב העוברים, כגון כשכל העם עוברי העבירה חורשין פ\"א וחוא חרש שתי פעמים, או אפילו אם כל העם חורשין שש פעמים, דוקא כשהוא חרש שבע פעמים, שזוהי אפקירותא שרק יחידים רשעים מזלזלים כ\"כ, ורוב המון אפילו עוברי העבירה מצמצמים שלא להרחיב בשביעית את המלאכות האסורות, יותר מן ההכרח, שהם רק אינם יכולים לעמוד בנסיון של דוחקם, אבל אינם עוברים יותר מההכרח, ומניחים איזה היכר ג\"כ לשביעית, שלא לחרוש כ\"כ כמו בשאר השנים. ע\"כ זה שפקר יותר מרוב עוברי עבירה, קנסוהו שלא תזרע גם במוצאי שביעית, וקנסו ג\"כ על המכירה."
                ],
                [
                    "<b>המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה במוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים, אע\"פ שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית</b> וי\"א* שדוקא אם העביר ממנה קוצים תלושים, אז מותר לזורעה במוצאי שביעית, אבל אם העביר ממנה קוצים מחוברים, שעקרם לפנות את השדה להכשירה לזריעה, לא תזרע במוצאי שביעית. ויש מי* שאומר, שגם בסקל אבנים ג\"כ לא אמרו שתזרע במוצאי שביעית, רק אם סקל ממנה אבנים תלושות, אבל אם סקל אבנים מחוברות דינה כחרישה, שלא תזרע למוצאי שביעית, לדעת הסוברים שבחרישה אפילו בפעם אחת ג\"כ לא תזרע במוצאי שביעית; אבל לדעת הסוברים שלא אמרו לא תזרע במוצאי שביעית כ\"א דוקא כשהתקינה כבר מוכנת לזריעה, שהוא כשחרש יפה באופן שאין צריך לעשות לה שום הכשר עוד לזריעה, אבל כשחרש מעט באופן שצריך לעשות עוד פעולה, ולהיטיב את החרישה קודם שתזרע במוצאי שביעית, אין איסור לזורעה, לדעה זו יהיה מותר ג\"כ לזורעה כשהעביר ממנה אפילו קוצים מחוברים."
                ],
                [
                    "<b>הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור.</b> והיינו* שאינו מתכוין לשם זריעה אלא לשם הטמנה בקרקע, אלא שלפעמים מתרבים ומצמיחים, מ\"מ כיון שטמנם שלא כדרך זריעה, כ\"א שיהיו מקצת העלין מגולין, ניכר שהוא דרך הטמנה, ע\"כ אינו חושש משום איסור זריעה בשביעית, ואם צמחו והוסיפו אינו חושש על התוספת, לא משום איסור ספיחין שאסורין באכילה, כמו שיתבאר לפנינו דין ספיחי שביעית, ולא משום קדושת פירות שביעית, והם מותרין בסחורה ובאיבוד, ואינם צריכין ביעור, ואין נוהג בהן שום דין מדיני פירות שביעית. וי\"א* שלא נאמרו הדברים להתיר להטמין בשביעית עצמה, אלא שאם היו מששית ונכנסו לשביעית, ונוספו ע\"י הטמנה זו כדרך שעושין הבצלים, שאפילו בתלוש מוציאים עלין, אע\"ג דספיחי שביעית אסורין הם מותרים, ואין עליהם לא איסור ספיחין ולא קדושת שביעית. ולדעה זו נראה,* דמיירי דוקא כשלא השרישו והוסיפו, אבל אם השרישו יש להם דין ספיחין ודין קדושת שביעית לכל דבר. וי\"א* שאין חילוק בין אם היו מקצת עלין מגולין או לא, וכל שטמנם בכונת הטמנה ולא לשם זריעה ושתילה אין בהם משום שביעית. וי\"א* שדוקא אז אין בהם משום שביעית אם היו מקצתן מגולין מגוף הצנון והלפת, שאז איננו דרך שתילה, אבל אם היו כולן מכוסין ומקצת עלין מגולין זהו דרך זריעה ממש, ואסור לעשות כן בשביעית, וגם יש בהם קדושת שביעית ואיסור ספיחין. וי\"א* שאין היתר כשאינו מתכוין לנטיעה כ\"א להטמנה אלא אם היו מקושרין בדרך אגודה, שאז ניכר הוא שאין זה דרך נטיעה, אבל אם היו קלחים יחידים אסורין.",
                    "<b>הטומן את הלוך וכיוצא בהן לא יפחות מארבע קבין על גובה טפח וטפח עפר על גביו, וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח.</b> וי\"א* שדוקא לוף צריך שיעור זה של ארבע קבין אבל בצלים די להם בפחות מזה השיעור, ויש שמדמין בצלים ללוף.",
                    "<b>ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח.</b> פירוש שמותר להשקות שדה אורז השקאה יפה ולערב את המים בעפר. ונראין הדברים ששדה אורז צריכה היא השקאה כזאת, שאם לא יעשה כן ימותו הזרעים לגמרי. ונראה לי* דמיירי שממרס את השדה של אורז בשביעית סמוך ליציאתה, כדי שיצמח האורז במוצאי שביעית, שמותר להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, ובאורז צריכה השדה מירוס, שהיא השקאה יותר מרובה בעירוב יפה עם העפר, גם זה מותר לצורך מוצאי שביעית, אבל למרס לצורך שיצא האורז בשביעית נראה שאסור, שהרי אסור* להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. אבל לכסח אסור אפילו לצורך מוצאי שביעית, אפילו ימותו הזרעים ע\"י מניעת הכיסוח ולא יצמחו, משום שהכיסוח הוא הזימור האמור בתורה וא\"א להתיר אותו במקום הפסד, - לא תזמור מתרגמינן לא תכסח."
                ],
                [
                    "<b>בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס, כדי שלא יתכוין לנקות את הארץ, אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה, שמתכונין לנקות ואומרים הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי עמך, שהרי ניקיתי שדך.</b> ויש* מי שנראה מדבריהם, שבשל חבירו ג\"כ אין שום היתר כלל ללקט אפילו שלא בטובה, ואין היתר ללקט כ\"א משל הפקר. ונראה לי* שלא אסור כ\"א משל חבירו הרחוק ממנו, שכיון שהוא עוזב שדות הקרובים אליו, שיכול להשיג מהן לצרכו עצים ואבנים ועשבים, והולך למקום רחוק, יחזיק לו חבירו טובה, שניכר הדבר שמכוין הוא גם את טובתו של חבירו במה שמנקה לו את השדה. ועוד תנאי צריך באיסור זה, שיהיו האבנים והעשבים והעצים בלתי מצויים שם, שיש טרחא עד שהוא מוצא אותן ע\"י חיפוש ולקיטה, שאז קרוב הוא שיחזיק לו טובה במה שמנקה שדהו, שנראין הדברים שמתכוין גם לזה, אבל אם הוא קרוב וגם העצים והאבנים והעשבים מצויין שם, שאין כ\"כ טרחא בלקיטתן, נראה שעשה רק לצורך עצמו, כדי שישיג את העצים והאבנים והעשבים שהוא צריך להם, ולא יחזיק לו טובה. והא דמותר ללקוט בשל חבירו לדעה הראשונה יש* אומרים שמותר ללקוט בין דקים בין גסים, וי\"א* שאין היתר ללקוט גם משל חבירו כ\"א גסים, אבל דקים אסור לעולם גם משל חבירו. ולדעה האומרת שאין היתר בשל חבירו כ\"א בגסין,* יש ספק אם ליקט בתחילה את הגסים ביותר, ואח\"כ נשארו ג\"כ כאלה שהם דקין מהגסים שכבר ליקט, אבל הם גסים לעומת הדקין מהם, שנשארו עדיין בשדה, אם הוא מותר ללוקטם עכשיו, אי אזלינן בתר קודם הלקיטה, שאז נגד הגסים מהם היו נקראים אלו דקין ואסור, או דילמא בתר השתא אזלינן והם גסים השובים הם לנבי הדקין מהם.* ויש פלוגתא ג\"כ אם אין בכל השדה כ\"א גסים אם מותר ללקוט, כיון שבזה יכול לנקות כל השדה, או דילמא כיון שסוף סוף כל מה שילקט הם גסים מותר, שאע\"פ שאין הוכחה, שכונתו היא בשביל האבנים לצורכו, מ\"מ אין הוכחה ג\"כ שהוא מתכוין בשביל הטבת הקרקע ונקיותה. ומ\"מ* מותר בודאי ללקט את הגסים שאינם נוגעים בארץ ולהניח את הנוגעים בארץ, אפילו אם הם כולם גסים."
                ],
                [
                    "<b>היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו, מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו.</b> וי\"א* שגם כשבהמתו וכירתו שם לא הותר לו ללקט כ\"א גסים, שאסרו מתוך שדהו לאחר שהתחילו ללקט בין גסים בין דקין, אבל דקין אסור ללקט אפילו כשבהמתו וכירתו עומדים שם. ויש מי שאומר*, שאין מועיל מה שכירתו מוכחת עליו כ\"א כשנוטל בין גסים בין דקים, אבל אם אינו נוטל אלא דקין, גם כשכירתו עומדת שם ג\"כ אסור."
                ],
                [
                    "<b>הקוצץ אילן או שנים לעצים הרי זה מותר לשרשן. קצץ שלשה או יותר זה בצד זה לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ, אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ. במה דברים אמורים מתוך שלו, אבל משדה חבירו מותר לשרש.*</b> ויש מי שאומר, שאע\"ג דלגבי המלקט עצים ואבנים ועשבים מתוך של חבירו אסור לו לומר לו כמה טובה עשיתי עמך, שניקיתי שדך, זהו דוקא שם, במלקט עצים ואבנים ועשבים, שהטובה היא טובה ברורה, שהרי חבירו צריך באמת לנקות את שדהו, אבל בקוצץ אילנות לעצים אין ידוע כלל אם חבירו מחזיק זה לטובה, דשמא ניחא לו באילנות יותר מבשדה לבן, ואע\"פ שנתן לו רשות לעקור אילנותיו יש לומר שמא אינו עושה כן כ\"א לטובתו של המלקט, שהוא צריך לעצים, ע\"כ אפילו אם יאמר לו כמה טובה עשיתי עמך בזה לא אסרו.* אבל אם אמר לו שרש בשלי ואני אשרש בשלך זה ודאי אסור. והנה מח שמותר מתוך שלו וכן מתוך של חבירו הוא דוקא כשמתכוין לעצים, ולא לטובת האילנות הנותרים, וי\"א* שאפילו אם הוא מדל באילנות, כמו בזיתים, שדרך הוא שכשהם נטועים מקורבין זה לזה יותר מדאי עוקרין איזה מהם מבינתים, כדי שיתגדלו הנותרים בריוח ויתעבו ביותר ויתנו פירות יותר מרובים ויותר טובים, ע\"י מה שתהיה להם יניקה מרווחת, אע\"פ שכונתו כדי להיטיב את גידול הנשארים ג\"כ מותר ליטול אחד מבינתים ולהניח שנים, או ליטול שנים ולהניח אחד, אפילו בשלו. שסוברים בעלי דעה זו שאין זה זימור האמור בתורה, כיון שאינו עושה את הפעולה בגופן של האילנות עצמן, שכונתו להיטיב גידולן, כ\"א באילנות האחרים, והרי היא כשאר עבודת הארץ מהתולדות האסורות רק מדרבנן, וכיון שאין הדבר ניכר שהוא מכוין לטובת האילנות, שהרואה יוכל לדון שמכוין לעצים, ע\"כ מותר באופן האמור לשרש גם בשלו. ובשל חבירו מותר גם במחליק, דהיינו שעוקר שלשה זה בצד זה, ונראה שה\"ה אפילו טובא, שכיון שאין הוכחה שהוא עושה לטובת האילנות לא גזרו חכמים, כי הרואים יאמרו שהוא עושה כן לעצים.* מיהו במה דברים אמורים שמותר לו גם ליטול שנים ומניח אחד, אם לא הידל באותן אילנות מעולם, אבל אם כבר הידל אותם איזה פעם, שנמצא שהם נטועים כבר בפזור קצת, אע\"פ שהוא צריך להדל אותם עוד אסור לו לטול שנים ולהניח אחד, שאז יפנה חלק גדול מן השדה, וניכר הדבר שהוא מתכוין לעבודת הארץ, אלא צריך דוקא שיטול אחד ויניח שנים. ולי נראה, שסתם מדל הוא מכוין שתי כונות, כונה אחת להיטיב את הגידול של האילנות הנותרים, והכונה השנית שיהיו לו עצים מהאילנות שהוא שולף אותם, או שיהיו לו לתועלת כשישתל אותם במקום אחר המרווח, שיעשו פירות יותר, ומצד כונה זו אין העקירה חשובה עבודת האילן כלל, שרק אם יטע את הנעקרים אז יהיה עובד את האילן, אבל בעקירתו איננו עושה שום עבודת אילן, אפילו אם כונתו היא שיהיו לו האילנות הנעקרים מוכנים לנטע במקום אחר. ע\"כ בסתם המדל, כל זמן שאין היכר של תיקון עבודת קרקע מותר, אע\"פ שמעורבת בפעולה זו ג\"כ כונה של תיקון האילנות, שלא אסרו חכמים עבודת האילן בתולדות כ\"א כשאין שם כונה אחרת בפעולה זו כ\"א תיקון האילן, אבל כשיש כאן ג\"כ כונה לעצים לא אסרו. ע\"כ מותר לדעה השניה שבארנו להדל באילנות, אפילו אם אין כונתו מפורשת שהיא רק לעצים כ\"א בסתם, אבל אם הוא מתכוין בודאי רק לצורך האילנות הנותרים או לצורך השדה נראה שבכל אופן אסור.* אין עוקרין גדר שבין שתי שדות, אחד גדר של עצים ואחד גדר של אבנים. במה דברים אמורים בזמן שמתכוין לעשות שדה, אבל לעצים מותר. המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה, לעצים מותר, לשדה אסור. ונראה שכל שהוא מכוין רק לעצים, מותר אפילו בשלו, ואפילו במחליק הרבה זה בצד זה, ואם מכוין מפורש ביחוד לשדה אסור אפילו בשל חבירו, ואפילו כשנוטל רק אחד מבינתים של הרבה, ואם הוא עוקר סתם, שאז שתי הכונות כלולות במעשיו, אז שייכים כל החילוקים שביארנו, שבשל חבירו לעולם מותר, ובשלו מותר לטול רק אחד משנים אם כבר הדל, ושנים ולהניח אחד אם לא הדל שם מעולם. ונראה שאותן שנוטעין שתולה, דהיינו שנוטעין גרעיני אילנות או ענפים רכים, במצב דחוק זה בצד זה, כדי לעוקרן אח\"כ ולנטע מהם כרמים ופרדסים שלמים, מותר בשביעית למכור לנכרים, הקונים את הנטיעות, לעקור אותם ולנוטעם בשלהם. ובלבד שיעקרו הנכרים הקונים, או אפילו אם הם שולחים פועלים ישראלים לעקור. ובלבד שלא יעקור בעל הקרקע עצמו או שלוחיו ופועליו, כ\"א הנכרי או פועלים שלו, שהם כונתם היא רק לעצים, והוי ממש דינא דבשל חבירו אף המחליק ישרש, אפילו שלשה זה בצד זה, וה\"ה דאפילו טובא נמי שרי, ומה שממילא נעשה מזה טובה לעבודת הקרקע, כדי לנטע נטיעות אחרות, לית בה איסורא."
                ],
                [
                    "<b>המבקיע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הבקוע בעפר, מפני שהיא עבודה. אבל מכסה באבנים או בקש.</b> וה\"ה* כשכורת ענפים משאר אילנות לעצים, לא יכסם בעפר אלא מכסם באבנים או בקש."
                ],
                [
                    "<b>המזנב בגפנים והקוצץקנים הרי זה קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.</b> ונראה שהוא מותר לקצוץ ג\"כ בכל אופן שהוא רוצה, בין אם מרחיק הרבה מן הגזע או מעט.* ויש מי שנראה מדבריהם, שהוא צריך להרחיק טפח. ויש מי שאומר* שהוא מותר לזנב את הגפנים ולקצץ את הקנים אע\"פ שהוא עושה כן כדי להעבות את הגזע, מפני שכיון שהרואה איננו מבחין בזה, ויוכל לתלות שהוא חותך לעצים, מותר, ואין זה זימור ממש האמור, שהזימור יש מי שאומר* שהוא כשחותך הענפים היבשים וכאן חותך את כולם לגמרי. וי\"א* שאין היתר בזה כ\"א כשמתכוין לעצים. וי\"א* עוד, שאפילו כשמתכוין לעצים צריך שתהיה הכריתה של הזינוב והקציצה באופן כזה שהוא קשה להאילן, כדי שלא יהי' בזה משום עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שהעיקר צריך בזה שלא תהי' תועלת להאילן, ואם הוא ברי שאין תועלת בזה להאילן להשביחו מותר, אלא במקום שיש ספק, אם הוא קשה לאילן או שיש בזה תועלת, צריך לעשות באופן שיהיה ודאי קשה, כדי שיצא מחשש של תועלת כדי שלא יהיה בכלל עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שאפילו בזומר ממש אינו אסור כ\"א כשהוא לאברויי אילנא ולהפריחו, אבל אם הוא רק לאוקמי אילנא שלא יתקלקל מותר, ואם חותכין זמורות של הגפן, להעבות את הגפן או כדי שירבה פירותיו, ודאי הוא זומר האסור מן התורה, אבל אם חותכין את כל הענפים, ואין כונת ההתיכה כדי להרבות פירות ולהעבות האילן, אלא כדי להאריך את ימי הגפן, יש לומר שהוא חשוב לאברויי אילנא, כיון שהכונה היא שלא ימות לפני הזמן, שיוכל להאריך ימים ע\"י קציצת ענפיו, נמצא שהענפים ההם כשלא יקצצו המה מזיקים אותו, ואין כאן כ\"א לאוקמי. ואם הוא ודאי, שלענין הפירות וגוף העץ של הגפן יהי' קשה זימור זה, וכל התועלת תהיה רק להאריך ימיו, נראה שהוא ודאי לאוקמי אילנא ומותר. אלא אפילו אם יהיה ספק, אם הוא מעלי או קשי לפירות ולגפן, כיון שאינם מתכונים לתועלת זה כ\"א לאוקמי, יש לומר שאין כאן איסור תורה, ובשביעית בזמן הזה יש להקל. ועכ\"פ אין זמירה כזאת חמורה יותר משאר מלאכות דרבנן. אבל י\"א* שכל החילוק, שבין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כ\"א במלאכות שהן דרבנן, שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן. ולפי זה בזומר, שהוא מלאכה האסורה מן התורה, אין הפרש בין לאוקמי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור, וכל ההיתרים במזנב בגפנים וקוצץ קנים וכיוצא בזה אינם נאמרים כ\"א כשמתכוין לעצים, אבל כל שמכוין לתועלת העבודה, אפילו אם העבודה הזאת תהיה לאוקמי אילנא, הוא ג\"כ אסור מה\"ת. ולפ\"ז יהיה הזימור שהוא כדי להאריך ימיו של הגפן ג\"כ אסור מה\"ת."
                ],
                [
                    "<b>אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה.</b> ואפילו לאותם הסוברים לעיל, שבכל מקום שהוא צריך לעצים מותר לעשות עבודה כזאת, שהוא משביח בה את האילן בודאי, מ\"מ לא הותר שם כ\"א משום שהרואה יוכל לתלות ביותר בעצים, משום שהוא משנה מדרך העבודה הרגילה, אבל כל זמן שהוא קוצץ כדרכו אין היתר אפילו אם צריך לעצים, ע\"כ ה\"ז קוצץ שלא כדרך עבודתה.",
                    "<b>כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים.*</b> הלוקח בתולת שקמה מחבירו בשביעית ה\"ז מגביה עשרה טפחים וקוצץ; אע\"ג שהקונה מחבירו בתולת שקמה בשאר שני שבוע ה\"ז מגביה שלשה טפחים וקוצץ, היינו משום ששלשה טפחים ודאי מעלי לה, א\"כ בשביעית אסור לעשות כן, וע\"כ מוכרח הוא לבור אחד משני דרכים, או לגום מעל הארץ או למעלה מעשרה טפחים, וראו חכמים, שבקציצה של גומם מעל הארץ ההפסד אצל המוכר הוא יותר גדול ממה שיש לו הפסד אם יגביה עשרה טפחים ויקצוץ, ע\"כ תקנו שיגביה עשרה טפחים וקוצץ, ולא יגמם מעל הארץ, שלא יפסיד את חבירו במדה יתירה.",
                    "<b>אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף.</b>"
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>לא יוציא אדם זבלים מחצירו ויתן בתוך שדהו בשביעית, מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה. ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ והוא משיקשור המתוק.</b> פירוש* שיש עשב מר הנקרא פקועות שדה, ועל דרך סגי נהור קורין אותן מתוק, וכשהוא מתחיל להתיבש הוא נעשה קשרים קשרים, וכיון שנקשר בו קשר העליון מיד הוא מתיבש, והוא קרוב ליבשות שלו, ובזמן שהוא מגיע לידי מדה זו של היבשות, שהקשר העליון מתקשר בו, אז כבר עבר הזמן שנוהגין המזבלין לזבל לעבודת הארץ. וי\"א* שהוא הזמן שהזבל, שהוא נקרא מתוק מפני שממתיק את הפירות, מתחיל להתיבש, וכיון שנקשר בו קשר העליון קרוב הוא להתיבש. וי\"א* שהוא הזמן, שדרכה של האדמה להיות מתבקעת ע\"י שינוי האוירים ומתקשרת בבקעים, וכשעבר זמן זה כבר פסקו המזבלים לזבל לעבודת הארץ.",
                    "<b>ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה.</b> שכיון* שהיא צבורה במדה גדולה במקום אחד אינו נראה כמזבל את שדהו, שדרך המזבל לפזר את הזבל על פני השדה.",
                    "<b>ואם ירצה להוסיף מוסיף. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך, ולא יעשה בכל בית סאה יותר משלש אשפתות.*</b> וי\"א שאם יש לו בית השלחין, שדרכו הוא בכל השנים לזבל אותם, גם לאחר שיפסקו עובדי עבודת הארץ מלזבל את שאר השדות, אסור לו להוציא זבלין לאשפתות, גם לאחר שיעבור הזמן שמזבלין בו לעבודת הארץ. אבל אם אין לו בית השלחין אין חוששין משום מראית עין, שמא יאמרו הרואים שהוא מוציא את הזבלין, שזה יש לו בית השלחין, וכדי לזבלה הוא מוציא, משום שבני עירו יודעים שאין לו בית השלחין, ולמראית עין של עוברין ושבין לא חשו בזה, שאין חוששין אלא למראית עין של בני אותה העיר אם יש מקום לחשד, שיאמרו בלבם אם היה זה שעושה באופן המותר היו יודעים מזה כיון שהם בני עירו, וכאן כיון שאם היה לו בית השלחין היו באמת יודעים, ומי שאין לו יודעים הכל ג\"כ שאין לו, ע\"כ אין חשש לחשד של בני העיר, ולעוברין ושבין אין חוששין, שהם צריכין לדון לכף זכות ולתלות בהיתר, שזה אין לו בית השלחין. ויש* מי שאומר, שלאחר שפסקו עוברי עבירה, דהיינו לאחר שעבר זמן שדרך המזבלין לזבל, מותר להוציא לאשפתות אפילו מי שיש לו בית השלחין. ואין חומר במי שיש לו בית השלחין אלא בזה, שמי שאין לו בית השלחין מותר להוציא את תבנו וקשו לזבלים על פתח חצירו, כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, גם קודם שעבר הזמן שפסקו המזבלין לזבל, ומי שיש לו בית השלחין אסור להוציא על פתח חצירו קודם הזמן שפסקו המזבלין.* ויש מי שסובר, שספק הוא אם מותר להוציא על פתח חצירו קודם הזמן שפסקו המזבלין בכל אדם, בין שיש לו בית השלחין בין שאין לו."
                ],
                [
                    "<b>והרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה, והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה.</b> פירוש אם רוצה להניח את כל הזבל במקום אחד,* ואינו רוצה לחלקו לאשפתות, כי לא אמרו חכמים לחלקו לשלש אשפתות אלא שלא יוסיף עליהן, אבל כל מה שניכר שהזבל כולו הוא צבור יותר במקום אחד הוא רחוק יותר מדרך הזיבול, שהוא בא בפיזור של הזבל על פני כל השדה.* ויש מי שנראה מדבריו שאסור כלל להוציא תבנו וקשו בשביעית לרשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, ולא עוד אלא, שזמן היתר הוצאת הזבלים בשביעית, על הדרך שבארנו, מתחיל לדעתו משפסקו עוברי עבירה אלו, שמוציאין זבלם באיסור למקום שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, וכשרואין אותם שהם מוליכים את זבלם ומפנים אותו מחצרותיהם הם אומרים שהם מוליכים אותו לאשפה בדרך של היתר, ע\"כ כל זמן שאלה העברינים עסוקין בהוצאת זבלם למקום האסור, דהיינו למקום שיהא נישוף ברגלי אדם ברגלי בהמה, אסור לכל אדם להוציא זבל מחצירו אפילו לאשפה, לצוברו במקום אחד, ורק אחר שפסקו אלה מותר להוציא זבלים לאשפתות.* ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים שמותר להוסיף על האשפה, לעשות אותה יותר משיעור זה של מאה וחמשים סאה, שאין קפידא כ\"א שלא יפחות מזה השיעור, כדי שלא יהיה נראה כמפזר את הזבל על פני השדה לזבל, זהו רק אם על כל משפלה של זבל שהוא מוציא, שכל אחת שיעורה חמש עשרה סאין, שהוא שיעור משא של חמור אחד, - ושיעור האשפה שהוא עשר משפלות כאלה שהוא משא של עשרה חמורים, - הוא מוסיף שיעור הוספה של שלשה קבין שהוא חצי סאה. לכל משפלה, ונמצא שהוא מוסיף חמש סאין על השיעור של מאה וחמשים סאין, אבל יותר מזה אסור להוסיף.* ויש מי שנראה מדבריהם, שאלה השיעורים של הוצאת הזבלים לאשפתות נאמרו אפילו כשאינו מוליך את הזבל לתוך שדהו, כ\"א בכל מקום שהוא מוליך אותם לצוברם באשפה, צריך לצוברם על זה הדרך שאמרנו, אלא שכשם שמותר לו להוליך לאצור את זבלו לאשפה במקום אחר, על הסדר האמור, כן מותר לו להוליך אותו לאוצר בתוך שדהו, לצברו שם בציבורים הגדולים של השיעור האמור, שכיון שהוא עושה אותו חמרים חמרים גדולים במקומות המיוחדים ואינו מפזרו, איננו נראה כמזבל את שדהו בשביעית. והא* שאם היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. יש בזה שתי דעות. יש אומר, שדוקא אם היה לו דבר מועט בתוך שדהו מערב שביעית, מותר לו להוסיף עליו מחצירו ולהוליך לתוך שדהו, אע\"פ שאינו מוליך כשיעור אשפה שלמה בבת אחת, שהוא שיעור מאה וחמשים סאה, ואין חוששין שמא הרואה אותו, שהוא מוליך אשפה פחות מכשיעור שהתירו חכמים להוליך, יאמר עליו שהוא עוסק בזיבול שדהו, ולא בעשיית אוצר, שכיון שבאמת כבר יש לו בתוך השדה אשפה שיש בה זבל כ\"כ, שאע\"פ שלעצמו הוא דבר מועט, אבל כשיצרף אותו המועט עם מה שמוליך עכשו מחצירו יהיו ביחד כדי שיעור האשפה המותרת, וסלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עוסק בצבירת אשפה ולא בזיבול השדה, כיון שהוא מוליך עמו כלים כאלה הראויים לעשות ציבור של אשפה, ואינם נצרכים למעשה הזיבול. על כן אין בו משום מראית העין. ומזה למדנו, שגם כשהוא מוליך את הזבל צריך להוליך כדי שיעור המותר בבת אחת, אם אין לו בתוך שדהו במה לצרף, אלא שאם יש לו במה לצרף בתוך שדהו מוליך כשיעור הנדרש לו, להוסיף על השיעור, מפני שסלו ומגריפו המוכיחין עליו, בצירוף הזבל שיש לו בשדהו באמת, מוציאין אותו מידי חשד. וי\"א שאין צריך כלל שיהיה לו זבל בתוך שדהו, אלא שאם אין לו זבל מרובה בחצירו, כדי שיעור אשפה המותרת, מותר לו להוליך מעט מעט כל זמן שימצא לו זבל, עד שיתקבץ לו השיעור של האשפה המותרת, ואין חוששין שנראה כמזבל אותו המקום, שהוא מעמיד עליו אשפה בשיעור של צבור קטן מכשיעור, כיון שעתיד הוא להוסיף עליו ולילך כל זמן שיזדמן לו זבל, להוציא לאשפה.* ויש מי שאומר שלעולם אין איסור להוליך מעט מעט, ואין צריך כלל להוליך את כל השיעור בבת אחת, ששיעור האשפה הוא משא עשרה חמורים כמו שביארנו. ולא חייבו חכמים שיוליך הכל בבת אחת, אלא כל שיש לו זבל כדי שיעור האשפה המותרת לעולם מותר הוא להוליך מעט מעט, אלא שאם אין לו כ\"א דבר מועט, ואין לו במה להשלים את השיעור, בזה נחלקו, יש אומרים שאסור לו להוליך עד שיזדמן לו שיהיה לו זבל כדי שיעור האשפה המותרת, אלא א\"כ יש לו בשדהו כדי שיעור צירוף, באופן שביחד יהיה כדי שיעור אשפה המותרת, וי\"א שמותר להוציא כמה שיש לו, על סמך שיזדמן לו אח\"כ זבל במה להשלים, ואינו אסור אלא א\"כ אין דעתו להשלים כלל, ואינו רוצה להוליך כ\"א זה הדבר המועט ותו לא, שזה עובר הוא על דברי חכמים, שתקנו שלא תעשה אשפה בשביעית פחותה משיעור שנתנו לה."
                ],
                [
                    "<b>היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלשה טפחים והערים הזבל בערימה, או שבנה על הארץ גובה שלשה טפחים והעמיד עליו הזבל, אינו צריך שיעור, אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר, שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל.</b> אין* מלקטים עשבים מגבי הזבל, אבל מלקטים הימנו קישושות. וכן נותנים עליו קש או תבן כדי שירבה ונותנין עליו מים כדי שיסרח, ועודרין אותו כדי שיתפח. וכשם* שמותר לתן על הסלע, או ע\"י העמקה או גובה של שלשה טפחים, כך מותר לתן אשפות קטנות על מקום שיש בו שם סיד או צרורות, או אבנים, או גיפסיס, כיון שאין המקום ראוי לזריעה, אינו נראה כמזבל לעבודת הארץ."
                ],
                [
                    "<b>מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו, כדרך כל מכניסי זבל.</b> ויש* ספק בדבר, אם מתוך סהר של צאן אינו מותר להוציא ג\"כ רק לאחר הזמן שפסקו עוברי עברה, כשם שהוא מותר אז להוציא מחצירו, או שמא קל הוא סהר של צאן מן החצר, שמותר להוציא ממנו גם לפני הזמן שפסקו עוברי עברה. ומסתבר שספק זה הוא בסהר של צאן שעושה בתוך שדהו עצמה, שמותר לעקור את הזבל מתוך הסהר, ומוציא לתוך שדהו ע\"פ דרך המזבלים וכשיעורם, ע\"ז מסופק הדבר אולי הוא מותר להוציא גם קודם שיפסקו עוברי עברה, מאחר שאינו צריך להוליכו ממקום אחר, כיון שהסהר הוא בשדהו עצמה, אבל בסהר של צאן הרחוק מן השדה דינו כחצר, שאין ספק בזה, שאין היתר להוציא את הזבל כ\"א אחר שפסקו עוברי עברה וע\"פ האופנים האמורים.",
                    "<b>והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו, וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו, נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין.</b> ויש* אומרים שאין מותר להעמיד דיר של צאן בתוך שדהו בשביעית, כי אם כשאין כונתו לזבל את השדה ע\"י זה, אלא כשאין לו מקום להעמיד צאן, שצריך לחלוב ולגזוז אותם במקום מיוחד, מותר לו להעמיד אותם גם בתוך שדהו על פי הסדר האמור. ויש* מי שנראה מדבריו, שגם אם עשה את הדיר לצורך העמדת הצאן, לא לכונת זיבול שדהו, מ\"מ אסור להשאיר את הזבל שם במקום הדיר, באופן שע\"י זה תזדבל השדה במקום ההוא, שנמצא זה מזבל את שדהו בשביעית, אלא שצריך להוציא אחר כך את הזבל מן הדיר ולהעמידו בתוך שדהו, בסדר של אשפתות גדולות, ע\"פ השיעורים המותרים לכל מוציאי זבלים. ולהדעה האומרת, שההיתר הוא באופן השיעור האמור לעשות סהר כבית סאתים, אפילו אם הוא מתכוין לזבל את שדהו ע\"י זה, כל זמן שאינו עושה מעשה אחר, כ\"א מה שממילא מתפזר הזבל בשדה ע\"י הצאן, יש לומר שאם באמת אין כונתו לזבל כלל, כ\"א להעמיד צאן כשצריך לזה המקום של השדה, מותר אפילו בשיעור יותר גדול בלא הגבלתם של התנאים האמורים."
                ],
                [
                    "<b>היתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת מפני מראית העין, כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה, ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית.*</b> והסהרין הללו צריך שיהיו בהם מחיצות גמורות כדרך שעושין לענין רשויות של שבת, כדי שלא יהא נראה כמזבל את השדה.* ובכל עושין סהרין, במחצלאות ובקשין ובאבנים ובהקפת חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין אבן לאבן ובין חבל לחבל שלשה טפחים.* ויש מי שנראה מדבריו שמותר לעשות אפילו כמה סהרין בתוך שדה גדולה. ונראין הדברים שמותר הוא בין אם עוקר הוא אותן הצאן עצמן של הסהר הראשון, ומניחם בסהר אחר, בין אם מכניס שם צאן אחרות, ובלבד שיהא בין סהר לסהר כמלא סהר, שהוא בית סאתים ואותן* בית סאתים המפסיקים בין סהר לסהר מותר לחלוב ולגזוז בהן הצאן, ולהעבירן דרך עליה, ואין הדבר הזה מצרף את הסהרין, לומר שהוא עושה אותם לסהר אחד גדול יותר מהשיעור שהתירו חכמים, אבל אם עשה בין סהר לסהר פחות ממלא סהר, נראה הכל כסהר אחד, שלא התירו כ\"א כשיעור של בית סאתים ולא יותר."
                ],
                [
                    "<b>לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית, שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוין שיסיר ממנה הסלע. ואם התחיל מקודם שביעית ופצל ממנה שבע ועשרים אבנים, ברבוע שלש על שלש, על רום שלש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה, או גדולות מזו, הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה.*</b> וי\"א שאין צריך דוקא שיתחיל לפצל מהמחצב ערב שביעית, כ\"א שיפתח אותו מערב שביעית, ויגלה ממנו כשיעור זה של עשרים ושבע אבנים, שכ\"א מהן היא אמה על אמה, ואז מותר הוא לנקר שם אבנים בשביעית, אע\"פ שלא התחיל כלל בפיצול האבנים מערב שביעית. וי\"א,* שכל זה שמותר לפצל בשביעית, אם התחיל מערב שביעית באופן האמור, הוא דוקא כשלא נתכון לתקן את הקרקע, אבל כשהוא מתכון לתקן את הקרקע לעולם אסור לנקר את האבנים. ויש* חולקין וס\"ל, דמותר אפילו כשמכון לתקן הקרקע כל שהתחיל מע\"ש, כשיעור האמור.* וי\"א שהשיעור שהוא צריך להיות מגולה לפני שביעית, וה\"ה למ\"ד שצריך שיהיה נפצל מהמחצב לפני שביעית, שלש מורביות, כלומר שלש שורות כאלה, שבכל שורה ושורה יש שבע ועשרים אבנים של אמה על אמה, ונמצא בכל השורות יחד שמנים ואחת אבנים."
                ],
                [
                    "<b>גדר של אבנים, שיש בגבהו עשרה טפחים או יתר, ורצה לטול כל אבניו, אם היו בו עשר אבנים או יתר, כל אחת מהן משוי שנים, או גדולות מזו, הרי זה נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מעשרה, או שהיו פחות מעשר אבנים, או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים, נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.*</b> וי\"א שמותר ליטול עד שיניח מעט פחות מטפח סמוך לארץ."
                ],
                [
                    "<b>במה דברים אמורים בשנתכון לתקן שדהו, או שהתחיל לטול בשביעית, אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו, אע\"פ שהוא קבלן, גומם עד לארץ.</b> *ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים, שכשאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמותר לטול אפילו אם לא התחיל מערב שביעית, ואינו צריך להניח טפח אלא גומם עד לארץ, דוקא אם יש לו בנין לבנות, שבנינו מוכיח עליו שאינו מתכוין לתקן את הקרקע, אבל אם אין לו בנין לבנות, המוכיח על כונתו, לא מהני מה שאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמ\"מ יש כאן איסור משום מראית העין, שכיון שאין כאן שום הוכחה יאמר הרואה שהוא מתכון לתקן את שדהו, ואין בזה היתר רק כשהתחיל בה מערב שביעית.* ויש מי שנראה מדבריהם שזה התנאי, שאין איסור לטול את האבנים כ\"א ע\"פ הסדר האמור, רק אם לא התחיל מערב שביעית, ומתכוין לתקן את השדה, אבל אם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את שדהו, מותר לטול בכל ענין, וגומם עד לארץ, זה אמור בין בדין של נטילת גדר, שאז מותר לטול אותו אפילו כשאין בו עשרה טפחים בגבהו, ואין בו עשר אבנים שכל אחת היא משוי של שנים, ובין בדין של פתיחת מחצב, שאם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את השדה, מותר בכל אופן, ואינו צריך דוקא שיהיה בו מגולה שיעור של שלש מורביות של שלש שלש, בשיעור של עשרים ושבע אבנים של אמה על אמה. אבל יש מי* שמוכרח מדבריו, שזה התנאי, שאם התחיל בו מערב שביעית מותר לטול, לא נאמר כ\"א בדין של נטילת אבנים מן הגדר, אבל בדין של פתיחת מחצב אין היתר, כ\"א דוקא כשהתחיל מערב שביעית על הסדר האמור, דהיינו בשלש מורביות של שלש אבנים, אבל זולת זה אין מועיל מה שהתחיל מערב שביעית. ויש* מי שאומר, שבענין דין חציבת אבנים מן המחצב אין תלוי כלל, לא בשיעור הגילוי שמגלה מערב שביעית את האבנים שלש מורביות שהם שלש על שלש, ולא שיחצוב אותם מערב שביעית כסדר זה, כפי המבואר לשתי הדעות המבוארות, אלא כל הדבר תלוי שיהיה בהאבנים שבתוך המחצב כשיעור זה של מורביות, שהן שלש על שלש ששיעורן עשרים ושבע אבנים, שאם יש כזה השיעור מותר אפילו לפתח המחצב לכתחילה גם בשביעית עצמה. וכ\"ז הוא דוקא מתוך שלו, אבל משל חבירו מותר לפתח מחצב בכל אופן. ובזמן שהתחיל מערב שביעית מותר לטול אפילו כשאין במחצב זה השיעור של שלש מורביות האמורות.* מחצב שבינו ובין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר, מותר גם הוא לחצוב ממנו על סמך פתיחת חבירו, במה דברים אמורים שמצא חבירו במחצב שלו אבנים, אבל אם היתה מחצבתו של חבירו ריקה, לא מהני מה שהתחיל חבירו לחפור מערב שביעית, ואסור. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין צריך דוקא שיפתח כשיעור של שלש מורביות בידים, ודוקא שתהיה פתיחתן מערב שביעית, כ\"א צריך שיהיה פתוח בהמחצב כשיעור הזה, של שלש מורביות שהן שלש על שלש על רום שלש, ואפילו אם נפתח ע\"י איזה סבה, או שהיה מגולה מאליו זה השיעור, ג\"כ מותר לקחת אח\"כ מן המחצב. ולפי זה אם התחיל מערב שביעית לפתח בידים יש לומר שמותר לקחת לעולם, אפילו כשלא היתה התחלה בשיעור של שלש מורביות, וכן אם התחיל חבירו בערב שביעית בהיתר, אפילו בהתחלה מועטת, ג\"כ מותר, ואין איסור כ\"א כשהיתה מחצבתו של חבירו, שפתח בה, ריקה לגמרי שלא מצא שם אבנים כלל, אז לא מהניא פתיחת חבירו להחשב פתיחה ג\"כ לגבי דידיה אע\"פ שכפי הפתיחה הוא הולך במחצב אחד. ונראה שהיינו אפילו כשנתגלה מחצבו ע\"י מה שפתח חבירו את המגיע לחלקו, מ\"מ כיון שהיתה מחצבתו ריקה אסור.* ויש מי שנראה מדבריו, שגם באופן המותר לקחת מן המחצב אבנים, מ\"מ אסור ליקח אותם עד הארץ ממש, כ\"א דינם כמו בגדר שאין בו השיעור האמור, שהוא גוממו עד פחות מחארץ טפח. מיהו י\"א,* שכל זה הוא רק כשהוא מתכוין לעשות שדה, שכונתו היא לתקן את הקרקע, אבל אם אינו מתכוין לעשות שדה, אלא שכל כונתו לבנין, מותר ליקח הכל ואין צריך להניח פחות מהארץ טפח.* סלע שצף מעל גבי הארץ, ויוצא ממנו כעין גל של אבנים,* אם יש בו כשיעור שתי אבנים של משוי שנים ה\"ז מותר ליקח ממנו כל האבנים, אפילו הקטנות, ואם לאו אסור ליקח ממנו.* וי\"א שאין היתר ליקח ממנו אלא א\"כ יש בו שיעור של מחצב, שהוא שלש מורביות של שלש על שלש. ונראה מדבריו, שדוקא כשהאבן הזה יוצא ממנו בתוך הארץ שורש, המאגדו בקרקע, אז יש לו דין מחצב, אבל כשהוא מונח ע\"ג הקרקע, אע\"פ שהוא קבוע ומחובר בקרקע, כיון שהוא צף ועולה למעלה אין לו דין מחצב.* וי\"א, שמה שמותר משדה חבירו להיות גומם עד לארץ, מותר הוא אפילו אם הוא אריס באותה שדה, שזהו ענין שהקבלן מביא אבנים באותו הסדר שמותר בשדה חבירו.* וי\"א שמי שהוא קבלן לבנות בנינים, כיון שהכל יודעים שהוא צריך לבנות, ולקבץ אבנים הרבה לצרכי בנינים, מותר לו ליקח גם משלו, כמו שכל אדם מותר ליקח משל חבירו, מפני שעיקר כונתו לבנין, ואין כאן מראית עין, מפני שאומנותו מוכחת עליו, שאין כונתו לעבודת הארץ."
                ],
                [
                    "<b>אבנים שראויות שתזעזע אותן המחרישה, או שהיו מכוסות ונתגלו, אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים, הרי זה מותר ליטול אותן, היו קטנות מזה לא ינטלו.</b> * יש אומרים, שמותר ליטול את כל האבנים גם הקטנות, כיון שיש בהן שנים של משוי שנים שנים, וכיון שהמחרישה ראויה לזעזע אותן אין זה הכרח לתקון השדה, שהמחרישה תסיע אותן מדי עברה, ונמצא שאין כאן עבודת קרקע.* ויש מי שמפרש, שצריך שיהיה בכל אבן ואבן מהאבנים משוי של שנים, ודוקא הגדולות הללו מותרות להנטל ולא הקטנות מזה."
                ],
                [
                    "<b>המסקל שדהו בשביעית, מפני שהוא צריך לאבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. וכן אם היה לו בשדהו גרגר של צרורות או גל של אבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. ואם יש תחתיהן סלע או קש יטול את כולן.</b> * י\"א שדוקא אבנים מחוברות אסור לסקל, ואותן הוא מניח, כיון שהן נוגעות בארץ ומחוברות בקרקע, אבל אבנים תלושות מותר לסקל.* וי\"א שלעולם אסור לסקל אפילו אבנים תלושות, רק באופן שמניח את הנוגעות בארץ, שאז כיון שאינו נוטל את כולן אינו נראה כמתקן את הקרקע. יש* מי שנראה מדבריהם שכשהם צבורין על גבי סלע או קש, רק אז מותר לטול את כולן גם התחתונות, דוקא אותן שהן מונחות על גבי הסלע או הקש, אבל אם אחרות מונחות ע\"ג הארץ לא מהני מה שמקצתן מונחות ע\"ג סלע או קש, לטול אותן שמונחות ע\"ג הארץ, דבעינן דוקא שיהי' כל המקום שהאבנים ניטלות ממנו אינו ראוי לזריעה. ויש * אומרים שאם מקצתן יש תחתיהן תבן או קש אע\"פ שנמצאות ג\"כ כאלה שהן מונחות ע\"ג קרקע ונוגעות בארץ, מותר לטול את כולן שכיון שאין כל המקום ראוי לזריעה מוכח שאין כונת הסיקול בשביל עבודת קרקע. אלא בשביל שהוא צריך לאבנים."
                ],
                [
                    "<b>לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר, מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חיץ על פני הגיא, וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא הרי זה תנטל.</b> * י\"א שמותר לבנות בשביעית מדרגות על נבי הגיאיות, שהן גומות שהמים מתקבצים שם, כדי להשקות את השדות משפסקו הגשמים,* שיש מי שאומר שהוא מעצרת ואילך, מפני שאז הוא תיקון רק למוצאי שביעית.* ויש מי שאומר, שזה היה מותר רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיה נוהג דין תוספת שביעית לחומרא לאסור הפוקים שלפניה, כמו שיתבאר במקומו*. והיה אסור לעשות מלאכות של עבודת קרקע לפני שביעית, מפני שהם תיקון לשביעית, ע\"כ הותרה ג\"כ עבודה כזאת בשביעית, כיון שהיא תיקון רק למוצאי שביעית, אבל בזמן הזה שאין לנו תוספת, על כן כשם שאין איסור לעשות עבודה בערב שביעית, אע\"פ שהוא צורך שביעית ועיקר פעולתה היא רק על השנה השביעית, א\"כ לא אזלינן בזמן הזה כ\"א בתר שעת העבודה עצמה, לא אחר הזמן שתצא התועלת מן העבודה, כמו כן אין לנו היתר לעשות עבודה בקרקע בשביעית, אע\"פ שתכליתה היא למוצאי שביעית, שאנו מדמין את השביעית לשבת בזמן הזה; ונמצא שכשם שאינה אסורה לפניה כמו כן אינה מותרת כשתהיה נעשית העבודה לשם אחר השביעית, ובאיסורי עבודה של דברי סופרים, שאסרו משום מראית עין, לא הקילו בזמן הזה בדבר שהוא ניכר שעושה לצורך מוצאי שביעית, שכיון שאין חוששין על מה שהוא נעשה לצורך שביעית להחמיר, לא נחוש על מה שהוא נעשה לצורך מוצאי שביעית להקל. אבל קודם שפסקו הגשמים ודאי אסור לבנות מדרגות ע\"ג הגיאיות בשביעית.* וי\"א שאסור לעשות מחיצה מעכבת בעפר, לסכור את המים שנתקבצו, שלא יצאו לחוץ. ואסור לתן עפר וטיט בין האבנים, כשעושה מחיצה לעכב את המים. ואין מותר לעשות כ\"א מחיצה של אבנים סדורות זו על זו, בלא עפר וטיט.* וי\"א שכל שבונה גדר או שום בנין סמוך לשדהו, מותר לו לקחת כל אבן אפילו מהאבנים הקטנות, שאין בה כשיעור לקחת מן שדהו כמו שבארנו* מ\"מ כל שהיא מונחת בקרוב כ\"כ למקום הבנין, שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, ואינו צריך לשלשל עצמו, ולא ללכת ממקומו בשביל לקיחתה של האבן, ה\"ז תנטל, ואין חוששין שיהא נראה כרוצה לתקן שדהו, כיון שהבנין הוא כ\"כ קרוב להאבן הנטלת, עד שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, אבל כל שהיא רחוקה יותר מזה אסור ליטלה, אא\"כ יש בה כשיעור שביארנו וי\"א* שבשדה שלו לעולם אסור ליקח אבנים, אפילו אבן כזאת שהיא קרובה עד כדי שיעור שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, ואין ההיתר נאמר כאן, כ\"א שהוא מותר ליקח אותה משדה חבירו, ואע\"פ שבשדה חבירו מותר לו ליקח לעולם, אפילו אין לו בנין, מ\"מ השמיענו כאן שאין בזה משום גזל, וכיון שהוא עומד ברה\"ר והוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, היא בחזקת הפקר.* וי\"א שכשעושה המדרגות בשביעית בזמן המותר, שהוא משפסקו הגשמים, לא יעשה אותם בסיבוך של עפר, מפני שהוא מתקן המקום לזריעה ע\"י זה, והוי עבודת קרקע, אלא עושה הוא באבנים בלא כיסוי וסיבוך של עפר."
                ],
                [
                    "<b>אבני כתף, והן הנטלות שתים ושלש על הכתף, מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חבירו בין משדהו. וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים קטנות (פחות מאבני כתף), בין משדה שקבלה בין משדה שלא קבלה.*</b> ויש אומרים שהקבלן מותר להביא אפילו משדותיו, ואין חוששין שמא יאמרו לעבודת הארץ הוא מכוין, ומותר להביא אפילו אבנים קטנות. וקבלן זה, י\"א* שהוא המקבל עליו לבנות בנינים, וי\"א* שהוא אותו שקבל עליו לבנות את החייץ, המותר לבנותו בשביעית, כמו שנתבאר, מותר לו להביא על בנין זה אבנים מ\"מ.* וי\"א שקבלן הוא אריס בשדה, והוא מותר לקחת אבנים מן השדה כשהוא צריך להן, ואין חוששין משום עבודת הארץ, כיון שאין השדה שלו, שלא אסרו חכמים לסקל אבנים קטנות כ\"א משדה של עצמו, ולא שדה הנחכרת לו, אע\"פ שהוא אוכל פירותיה ע\"י אריסות."
                ],
                [
                    "<b>פרצה שהיא סוגה בעפר, אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה, ואם היתה מכשלת את הרבים, או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים, מותר לבנותה.*</b> ויש מי שאומר, שמותר לבנות פרצה בשביעית כדרכו תמיד, באין חלוק בין מכשלת את הרבים לשאינה מכשלת, ובין סוגה בעפר לשאינה סוגה בעפר. וסוגית הירושלמי* מכרעת כדעה הראשונה."
                ],
                [
                    "<b>אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים. ומותר להעמיק עד הסלע. ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך מעמידי זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים.</b> * ויש ספק בזה, אם מה שמותר לצבור העפר בתוך שדהו כדרך המזבלים, כשבונה את הגדר, שהוא בודאי כשיעור האשפות והמשפלות, שמותר לצבור זבל, כמו שנתבאר, אם לענין הזמן הוא ג\"כ שוה למוציאי זבלים, שאין מותר כ\"א משפסקו עוברי עבירה, או דילמא בצבירת עפר, אע\"פ שהשוו חכמים המדה לענין עצם הצבירה, שתהיה כדרך המזבלים, כדי שלא יתחלף בזבלים, ויסברו שגם זבלים מותר להעמיד באופן כזה, ויבא מזה ביטול לדברי חכמים, שהגדירו את השיעור של האשפתות, אבל בהוצאה של ציבורי העפר, שהבנין מוכיח עליו, אין חשש לאסור אפילו לפני הזמן שפסקו המזבלים."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>עבודת הארץ בשנה ששית, שלשים יום סמוך לשביעית, אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאמר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.</b> וממה שנאמר שיש טעם בהלכה למשה מסיני זו, שאסור בעבודת הארץ שלשים יום לפני שביעית, מפני שהוא מתקנה לשביעית, נראה שדוקא עבודות כאלה שיש בהן משום תיקון הארץ לשביעית, אסורות בתוספת שביעית, כגון חרישה ששייך תקון הארץ בשביעית על ידה, וכן זמירה בעבודת האילן שייך ג\"כ שהיא לצורך שביעית, אבל קצירה ובצירה שאינה משום תיקון עבודת הארץ לשביעית אינה אסורה בתוספת שביעית, אפילו בזמן שבית המקדש קיים. ואפילו עבודות אלו שיש בהן תיקון לשביעית,* י\"א שלא נאסרו כ\"א אותן העבודות האסורות מן התורה בשביעית, אבל העבודות שבשביעית עצמה אינן אסורות כ\"א מדרבנן, לא גזרו עליהן בתוספת שביעית.* ואלו האומרים כן סוברים, שחרישה היא אסורה מן התורה בשביעית, ועל כן מצאנו שהיא אסורה ג\"כ בתוספת שביעית, בזמן שנוהג דין תוספת שביעית, שהוא בזמן המקדש.* י\"א שנטיעה מותרת בתוספת שביעית, ואינה אסורה בשלשים יום הסמוכים לשביעית, משום דין תוספת, אלא משום מראית העין כמו שיתבאר,* והיינו משום שסוברים הם, שאין נטיעה אסורה בשביעית כ\"א מדרבנן, ע\"כ אינה אסורה משום תוספת שביעית.* ויש מי שאומר, שנטיעה אסורה מן התורה בשביעית מקל וחומר, דזמירה שהיא כעין תולדה של נטיעה אסורה, ק\"ו לנטיעה עצמה שאסורה, ומתוך כך יש לאסור נטיעה בתוספת שביעית, מצד דין של תוספת שביעית. ונראה שלדעת זו אסורות כל העבודות האסורות מן התורה בשביעית, גם בתוספת שביעית בזמן שהיא נוהגת, ואין חילוק בין עבודה שיש בה תיקון הקרקע לשביעית לשאין שייך בה תיקון קרקע לצורך שביעית.* ומתוך דעה זו נראה, שאסור ג\"כ לזרע בתוספת שביעית, אפילו זרעים שאין שייך בהם תיקון קרקע או עבודת אילן לשביעית, אלא שמצד עצמה אסורה הזריעה בתוספת שביעית בזמן המקדש."
                ],
                [
                    "<b>איזו היא שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלשה אנשים, רואין אותן כאילו הן תאנים, אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו.</b> י\"א* שכשהן של שלשה אנשים, והם מצטרפין להיות חורשין כל בית סאה בשבילן, הם עודפים בהיתר חרישה של כל בית סאה יותר מאילו היו שלשתן של אדם אחד, שאילו שלשה אילנות של אדם אחד לבית סאה, שחורשין כל בית סאה בשבילן, אין חורשין כ\"א עד העצרת, ואילו של שלשה אנשים שמצטרפין חורשין בשבילן עד ר\"ה.* וי\"א שלעולם אין של שלשה אנשים עודפים בהיתר מאילו היו של אדם אחד, ואינם מצטרפין כ\"א לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת, כדין כל שדה אילן. וכן* אם האילנות הם של אדם אחד והקרקע של אחר מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. יש מי* שנראה מדבריהם, שבמה דברים אמורים, ששלשה אילנות בתוך בית סאה מצטרפין לחרוש כל בית סאה, דוקא כשהם עשויים כחצובה מפוזרים, אחד כנגד שנים, אבל אם הם עומדים בשורה זה אחר זה אינם מצטרפין לחרוש כל בית סאה בשבילן, ואין חורשין להן אלא לצרכן. ויש* מי שאומר, שאם יש ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו, אף שעומדים כשורה הם ג\"כ מצטרפין, ולא אמרו שאינם מצטרפין כשורה אלא אם הם עומדים סמוכין זה לזה, יותר משיעור שהבקר יכול לעבור בכליו, שאע\"פ שכיון שאינם עומדים מצוברין כחצובה הרי יכול הבקר לעבור ולחרוש מצידיהם, מ\"מ כיון שאין הבקר יכול לעבור ביניהם, אין השרשים מתפשטים יפה מן הצד, ע\"כ הם עומדים למיעקר, וגם* אין צורך להם לחרישה של כל הבית סאה, שכיון שאין השרשים מתפשטים הרבה אין תועלת בחרישה הרחוקה מהאילנות, ע\"כ אינם מצטרפין. אבל כל שהם רחוקים כשיעור הנדרש, שהוא כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, אז אפילו עומדים כשורה ג\"כ חורשין בשבילן כל בית סאה. ויש* מי שמפרש, שאין חילוק בין אם האילנות הללו עומדים על קרקע ישרה, שאין בה מעלות ומורדות, בין אם השדה של הבית סאה מלמטה, והאילנות הם מלמעלה, או שהאילנות הם מלמטה והשדה מלמעלה, אע\"פ שרחוק הדבר לפי זה שתועיל החרישה של הק רקע המופלגת מהם להאילנות, מ\"מ לעולם מועלת היא, וחורשים כל בית סאה בשבילן. ואם הם פחות משלשה אילנות לבית סאה, י\"א* שאין חורשין להם אלא כדי צרכן, שהוא כמלא אורה וסלו חוצה לו. וי\"א* שחורשין להם אז לכ\"א ואחד לפי חשבון של חלוקת בית סאה לשלשה. ויש* מי שאומר, שזה שאמרנו שהשיעור שיהיה בין האילנות הוא כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו, שהוא שיעור ארבע אמות, והיינו שלא יהיו מקורבין זה לזה יותר משיעור זה, שאם הם מקורבים יותר מזה השיעור אין חורשין להם אלא כדי צרכן, שהוא מלא אורה וסלו חוצה לו, שהוא שיעור שתי אמות, אבל מכל מקום יש ג\"כ מדה לצורת פיזורם בתוך הבית סאה, והיינו שכל אחד מהם יהיה בשיעור שני קבין, שהוא שליש סאה, והשיעור שאמרנו, שצריך שיהא ביניהם כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, לא פחות, שהוא ד\"א, היינו אם הם עצים עבותים ועבים הרבה מאד, שאז יוכל להיות, שאע\"פ שיהיו מפוזרים בתוך בית סאה, באופן שכל אחד עומד בתוך שליש של בית סאה, שהוא בית שני קבין, מ\"מ לא יהיו רחוקים זה מזה ארבע אמות, כדי שיהא הבקר עובר בכליו, אבל אם הם אילנות בינונים או דקין לא מהני מה שהם רחוקים זה מזה, בשיעור שהבקר עובר בכליו, אלא צריך שיהיו דוקא רחוקים זה מזה, עד שיהיה כל אחד ואחד מהם עומד בתוך שליש של בית סאה, אבל אם היה אחד עומד בתוך שיעור של ארבעה קבין, שהוא שני שלישי בית סאה, והשנים עומדים בתוך שני קבים, שהוא שליש בית סאה, אין חורשין להן אלא צרכן. י\"א* שזה השיעור של עושין ככר דבילה, שהוא ששים מנה, הוא שכל אחד ואחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות שיעור זה, ולא מועיל מה שיש בין כולם יחד זה השיעור, שזה לא נאמר כ\"א כשהם יותר משלשה עד תשעה כמו שיתבאר.* וי\"א שגם בשלשה א\"צ שיהיה כ\"א מהם ראוי לעשות ככר דבילה של ששים מנה, כ\"א שיהיו בין כולם יחדו ראויים לעשות שיעור זה, אלא שצריך שכל אחד מהם יהיה ראוי לעשות שליש של שיעור זה לא פחות, אבל אם אחד מהם אינו ראוי לעשות שליש, אע\"פ שחסר לו דבר מועט משליש של ששים מנה, ולעומת זה השנים עושים הרבה, יותר מששים מנה כ\"א מהם, ג\"כ אינו מועיל להשלים בזה את חסרון החסר, ואין חורשין להם אלא כדי צרכן."
                ],
                [
                    "<b>היו פחות משלשה לבית סאה, או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר, והשנים אינם ראויין לעשות או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה, ואחד אינו עושה, אין חורשין להם אלא לצרכם, והוא מלא אורה וסלו חוצה לו.</b> ואפילו היו שלשה ואין הבקר יכול לעבור בכליו בין שנים מהן, דינם כאילו היו פחות משלשה,* ואפילו היו ארבעה, ושנים הם סמוכין זה לזה בכדי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, נחשבים אלה השנים כאילו אינם, ונשארו רק שנים ושוב אין חורשין להם אלא לצרכן. אבל אם היו ששה, וארבעה עומדים רחוקים זה מזה בכדי שהבקר יכול לעבור בכליו, אלא שבינתים עומדים שנים שהם קרובים זה לזה ולאלו הארבעה באופן שעל ידם אין הבקר יכול לעבור בכליו, רואין אנו את השנים האמצעיים הללו כאילו אינם, ונמצא שנשארו ארבעה שהבקר יכול לעבור בכליו, והרי יש כאן השיעור, וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכן אם היו חמשה, ושנים באמצע אין הבקר עובר בכליו, דנים אותם כאילו אינם, ונשארו שלשה שחשובין כאילו היה הבקר עובר בהם בכליו. ונראין הדברים, שאימתי אנו אומרים שאם הם ארבעה, ושנים מהם אין הבקר עובר בכליו, שאין אנו אומרים שנחשוב אחד כאילו אינו וישארו שלשה שהבקר עובר בכליו, דוקא אם השנים עומדים סמוכים זה לזה וסמוכים להאילנות השנים האחרים, באופן שאפילו נראה כאילו האחד אינו ישאר כאן רק אחד שעומד במצב כזה שהבקר עובר בכליו, אבל השנים אין הבקר עובר בהן, אבל אם הארבעה עומדים באופן כזה, שאם נחשוב את האחד מן השנים כאילו אינו, ישארו השלשה כולם מפוזרים בכדי שיהיה הבקר עובר בכליו, אז דין הארבעה שוה לדין החמשה שרואין את האמצעיים כאילו אינם, וחורשין כל בית סאה בשביל הנותרים. ויש* מי שאומר, שאם האילנות הם קרובים זה לזה פחות מכדי השיעור שהבקר עובר בכליו, אז אין חורשין להם כלל אפילו כדי צרכן, שהוא כשיעור אורה וסלו חוצה לו, משום דקיימי למיעקר חושבין כאילו אינם, ואינם כלל בכלל היתר של שדה האילן. * ויש מי שחולק וסובר, שכדי צרכן, שהוא שיעור מלא אורה וסלו, לעולם חורשין, אפילו אם הם מקורבין זה לזה ביותר, דלא גריעי מפחות מכאן, והיינו אפילו אילן אחד, שחורשין לו כדי מלא אורה וסלו חוצה לו.* וי\"א, ששעור הריהוק זה מזה הוא שלא יהיו רחוקין יותר משיעור של כדי מטע עשרה לבית סאה, דהיינו שיהיה כל אילן תופס לא יותר משש עשרה על שש עשרה אמה."
                ],
                [
                    "<b>היו משלשה ועד תשעה וראויין לעשות ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, ואע\"פ שיש בהן מי שאינו ראוי לעשות.</b> * י\"א שצריך שכל אחד ואחד מאלו שלשת האילנות יהיה ראוי לעשות ששים מנה.* וי\"א שדי שכל שלשתן יחד יעשו כשיעור זה.* ויש מי שאומר שצריך דוקא שיהיה השיעור של ששים מנה מחולק ביניהם בשוה, ואם הם יותר משלשה ועד תשעה צריך לעולם שתהיה החלוקה בערך שוה לכל אחד ואחד מהאילנות. וי\"א שבכ\"ז אין קפידא* אלא שיהיו האילנות מרוחקים ריחוק שוה לפי מספרם בפיזורם בשטח בית סאה, וזה הפיזור הוא דוקא עד תשעה, אבל בעשרה אילנות אפילו אינם מפוזרים בכל הבית סאה חורשין אותו כולו. וזה נוהג דוקא באילנות ולא בנטיעות, שבנטיעות אין חורשין את כל הבית סאה רק כשהן מפוזרות בתוכו כמו שיתבאר."
                ],
                [
                    "<b>היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין אינם עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ודבר זה הלכה למשה מסיני.</b> * וי\"א דוקא אם הן מפוזרות בשעור שוה בין זו לזו במרחק שטח הבית סאה, אז חורשין כל בית סאה בשבילן כשהן עשר, אבל אם הן פחות מעשר, או שאינן מפוזרות בערך שוה של עשר לבית סאה, אז חורשין לפי המספר הנמצא במדת הקרקע, בערך הדומה לעשר לבית סאה.* וי\"ח ואומרים, שכל שהוא פחות מעשרה או שאינן מפוזרות כראוי, אין חורשין לכ\"א ואחת אלא כדי צרכה, שהוא מלא אורה וסלו חוצה לו."
                ],
                [
                    "<b>היו עשויות שורה אחת מוקפות עטרה, אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד.</b> וי\"א* שאין צריך, לענין שלא יהיו חורשין להן אלא כדי צרכן, שיהיו עשויות שורה וגם מוקפות עטרה, אלא באחת מהן; אם הן עשויות שורה אין חורשין כל בית סאה בשבילן כיון שאינן מפוזרות, ואם הן מוקפות עטרה שהיא מחיצה סביב, אין חורשין להם אלא כדי צרכן, כיון שהמחיצה מחלקתן משאר כל שטח הבית סאה, אין זה נקרא בשם עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה. שדוקא ע\"ז נאמרה ההלכה שחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר\"ה.* וי\"א שמוקפות עטרה אין הכונה שיהיה גדר סביבן אלא שהן עומדות במצב של הקף דהיינו כקשת עגולה. ויש מי* שאומר, שאם הן יותר מעשר נטיעות לבית סאה אין חורשין כל בית סאה בשבילן, דנטיעות רכות שהן עומדות יותר מעשרה לבית סאה עומדות להעקר. ולפ\"ז יש לדון שאפילו כדי צרכן אין חורשין להן. וי\"א* שגם בנטיעות, שיעור סמיכות שלהן איננו דוקא בערך עשירית לבית סאה לכל אחת ואחת כ\"א ארבע אמות לכל אחת כדין אילן, ולפי זה אפילו יהיו יותר מעשר לבית סאה, כל זמן שאינן סמוכות בפחות מד\"א בין זו לזו חורשין כל בית סאה בשבילן.",
                    "<b>והדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה.</b> י\"א* שהדברים אמורים דוקא בדלעת יונית, שהיא קרובה לאילן, ע\"כ מצטרפת עם הנטיעות, כשהנטיעות הן הרוב, להתיר חרישת כל בית סאה. ויש מי* שנראה מדבריו, שבדלעת יונית אפילו הן כולן דילועין דינן כנטיעות, וחורשין כל בית סאה בשבילן אם הן מפוזרות עשרה לבית סאה, ומה שמצטרפות הדילועין והנטיעות כשהנטיעות הן רוב, זה הוא אפילו בשאר דילועין."
                ],
                [
                    "<b>איזו היא נטיעה, זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה.</b> ויש* אומרים שיש קצבה לדבר זה, שכל זמן שהיא בת שנתה קוראין לה נטיעה, ולפ\"ז אחר השנה לא מהני גם אם יקראו לה נטיעה, דבטלה דעתם."
                ],
                [
                    "<b>אילן שנקצץ והוציא חליפין, אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן, מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה.</b> ויש* מי שחוכך לומר שדוקא לחומרא דינה כנטיעה מטפח ולמטה, שאם הן פחות מעשר אפילו הן עושות ככר דבילה של ששים מנה ג\"כ אין חורשין כל בית סאה בשבילן, עד שיהיו עשר דוקא, אבל אם הן ג\"כ עשר, אין להן הקולא של נטיעות שחורשין להן עד ראש השנה, כ\"א דינן כשדה האילן של אילנות זקנים, שאין חורשין להם כ\"א עד העצרת."
                ],
                [
                    "<b>וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. אף בזמן המקדש מותר לסקל, ולזבל השרות, ולעדר המקשאות והמדלעות ובית השלחין, עד ראש השנה.</b> והיינו* לעדור סביב עצם הצמח של המקשאות והמדלעות ושל בית השלחין, אבל לא לעדור את כל השדה כולה. וסביב הצמחים כפי מה שהם צריכים לפירות של ששית מותר אפילו* בחרישה בשוורים, ולא דוקא עידור שהוא במעדר שבידי אדם. ונראין הדברים*, שבית השלחין שמותר לעדור היינו דוקא גנה של ירק הצריכה השקאה, שהיא צריכה ג\"כ עבודת העידור, באיחור זמן עד ר\"ה לצורך הירקות שלה, אבל בית השלחין של אילנות נראה שאין חורשין כ\"א עד העצרת כדין שדה אילן, כיון שכלל גדול הוא ששוב אין צורך בחרישה לפירות של ששית.",
                    "<b>ומזבלין, ומפרקין.</b> היינו* שנוטלין העלין מן האילן להקל עליו כדי שיגדל יותר. וי\"א** שמפרקין אבנים המונחים על עקרי האילן.",
                    "<b>ומאבקין, ומעשנין.</b> שמעלין עשנים כדי להמית תולעים שבאילן.",
                    "<b>ומקרסמין.</b> שחותכין הענפים היבשים מן האילן.",
                    "<b>ומזרדין.</b> שמסירין הענפים הלחים ומשיירין מקצתם.",
                    "<b>ומפסלין.</b> נוטלין את הפסולת מן האילן. וי\"א* שכורתין את כל ענפיו כולם, ומעמידים אותו רק על עצם צמרתו כדי שיתעבה. וי\"א* שאילן שהוא נוטה לכאן ולכאן בענפיו קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה.",
                    "<b>ומזהמין את הנטיעות.</b> י\"א* כשקליפת האילן נושרת מדביקין שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. וי\"א* שמורחין את האילנות בדבר שריחו רע, כדי שיברחו התולעים או ימותו מפני חוזק הריח,* ואע\"פ שעושין בזה עבודה בגופו של אילן ג\"כ מותר.",
                    "<b>וכורכין.</b> י\"א* שכורכין כעין כיסוי סביב לאילן בחמה מפני החמה, ובצינה מפני הצינה. וכל* מה שהוא מעכב שלא יעשה הטבע הכללי עליו את פעולתו להפסד, ולא מפני ענין פרטי שהגיע באילן זה, אינו נכלל בהיתר של לאוקמי אילנא; ואין היתר לעשותו כ\"א בתוספת שביעית, לפי דעה זו. וי\"א* שכשהענפים נטושים על הארץ, ומורדים יותר מדאי, מקבץ את הפארות הנטושות ומקשרם כדי שיעלו למעלה.",
                    "<b>וקוטמין אותן.</b> י\"א* שמכסים את שרשיהם או צמרת האילן במקום הגלוי באפר וקטם. וי\"א* שחותכין את ראשי הענפים כדי שיתגדלו יותר, או שיתנו פירות יותר",
                    "<b>ועושין להן בתים.</b> היינו* בית לצל כסוכה כדי שלא יכה אותם גשם שוטף או חמה וצינה יתירה, וי\"א* שהוא בנין גבוה אמה שעושין סביב האילן וממלאין אותו עפר לחזק את האילן ולהיטיבו.",
                    "<b>ומשקין אותו.</b> יש* מי שאומר שאין מותר להשקות כ\"א כששופך המים על גוף האילן, והמים יורדים למטה ומשקים אותו; אבל לשפך מים ולהשקות את האילן בעיקרו, כדרך ההשקאה של כל השנים, זה אסור לפי זה גם בתוספת שביעית בזמן שהיא נוהגת, דהיינו בזמן המקדש.",
                    "<b>וסכין את הפגין ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית, ואפילו בזמן המקדש.</b> ויש מי* שאומר שלא התירו כל המלאכות הללו רק בנטיעות, כמו שמצינו שהתירו בהן חרישה אם הן עשר מפוזרות בתוך בית סאה עד ר\"ה, אבל באילנות זקנים לא התירו. ויש* סברה האומרת שאין חילוק בין נטיעות לאילנות זקנים בכל אלה, ולא נאמרו הדברים בנטיעות אלא בהוה, שדרך לעשות כל אלה יותר בנטיעות, שהן צריכות טיפול ושמירה יותר מזקנים. וכל מה שהוא בשביעית אסור רק מדרבנן התירו בתוספת שביעית, ולא אסרו כ\"א בחרישה, שאותה לא התירו כ\"א בהאופנים המבוארים, מפני שלדעה זו יש בחרישה איסור עשה של תורה, אע\"פ שאין לוקין עליה."
                ],
                [
                    "<b>פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין.</b> * י\"א שאין סכין את הפגין שדרכן להכנס לשביעית, דהיינו שאינם מתבשלין עד ראש השנה, אפילו בששית, ולא התירו לסוך בתוספת שביעית כ\"א פירות שהם נגמרים בששית. ויש* אומרים שבששית מותר לסוך כל הפירות, והאיסור הוא רק בשביעית, ואסור לסוך בשביעית אפילו הפירות שגדלו בששית כיון שנכנסו לשביעית. ויש מי* שאומר שאיסור זה נוהג אף בזמן הזה, שאין תוספת שביעית נוהג, מ\"מ אסור לסוך אפילו לדעה הראשונה, האוסרת גם בששית אותם הפגים הצריכים להכנס לשביעית.",
                    "<b>בזמן המקדש אין בונים מדרגות ע\"פ הגאיות ערב שביעית. כשיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנן לשביעית.</b> יש מי שנראה מדבריו* שעיקר האיסור של בנין המדרגות הוא, שכיון שהוא מתקנן לשביעית חל כאן איסור של תוספת שביעית, ומתוך כך אין כאן איסור כ\"א בזמן המקדש, שאז הוא שנוהגת תוספת שביעית, אבל אם היה כאן איסור של מראית עין, משום חשד שיאמרו שהוא מכין להשקות את שדותיו השקאה האסורה בשביעית, היה הדין נותן שלא יהיה איסור זח תלוי דוקא בזמן המקדש, אלא שיהיה נוהג גם בזמן הזה. ולפי זה ליש* אומרים, שאין האיסור של בנין המדרגות ע\"ג הגאיות רק משום מראית עין, דנראה כמתקן להשקות בהן שדותיו בשביעית, יהיה דין זה נוהג גם בזמן הזה.* אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים, מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית. ויש מי* שאומר, שבזמן הזה, שאין נוהג דין האיסור של בנין המדרגות בערב שביעית, אין נוהג ג\"כ דין היתר הבנין בשביעית, ולפ\"ז לדעה הסוברת, שנוהג גם בזמן הזה איסור הבנין בערב שביעית משפסקו הגשמים, כמו שבארנו, נוהג גם בזמן הזה היתר זה, שבונים בשביעית משפסקו הגשמים מפני שמתקנן למוצאי שביעית,"
                ],
                [
                    "<b>אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין, ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעים וארבעה יום יקיים, פחות מכן יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.*</b> ויש מי שאומר שבמה דברים אמורים שצריך לעקר כשנטע בתוך פחות ממ\"ד יום לפני שביעית דוקא בסתם, שאין אנו יודעים אם קלט לפני שלשים יום של איסור שלפני שביעית או לא קלט. אבל אם ברור לנו ע\"פ נסיון, שקלט לפני הזמן של איסור שלשים יום שלפני שביעית, לא יעקר, שלא אמרו חכמים אלא סתם קליטה שתי שבתות. אבל אם ברור לנו שנקלטה בפחות אין כאן איסור.* ויש אומרים שאין איסור לנטע באופן שהקליטה תהיה בתוך שלשים יום לפני שביעית, ולפי זה אין איסור לנטע כ\"א בפחות מארבעה עשר יום לפני ראש השנה של שביעית, שאז תהיה הקליטה בשביעית עצמה וזה ודאי אסור. ויש אומרים* שבזמן המקדש, שהיה דין התוספת נוהג, היה אסור לנטע באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים יום של תוספת שביעית, אבל בזמן הזה מותר לנטע עד פחות מארבעה עשר יום לפני שביעית, משום שסוברים שאין הטעם של איסור הנטיעה, באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים יום לפני שביעית, משום מראית העין שזה הוא איסור שאינו תלוי בזמן המקדש ונוהג בכל זמן, אלא שעיקר איסור זה, שתלוי בשלשים יום לפני שביעית, הוא משום תוספת שביעית, שהלכה למשה מסיני שהיא שלשים יום לפני שביעית, ולפי זה אין איסור זה נוהג כ\"א בזמן המקדש, שאז אסור לנטע פחות ממ\"ד יום לפני שביעית, אבל בזמן הזה, שאין דין תוספת שביעית נוהג, אין אסור כ\"א בזמן הקליטה, שתהיה לפני שביעית, דהיינו בפחות מארבעה עשר יום. ולהאוסרים את הנטיעה באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים שלפני שביעית עיקר הטעם הוא, משום שמונים אז לשני ערלה ר\"ה של שביעית, ונראה כאילו נטע בשביעית, ע\"כ הפירות אינם מותרים כ\"א אחר* ר\"ה של שנה רביעית. וי\"א* שאיסורם נמשך עד חמשה עשר בשבט של שנה הרביעית."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהם, ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצר, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שביארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.</b> ויש* מי שנראה מדבריו, ששדה שנטייבה, אע\"פ שמצד קנס לא תזרע במוצאי שביעית, כמו שנתבאר, מ\"מ כל מה שהוציאה שדה זו, כל שאין בו דין של ספיחים, שהם אסורין מטעם אחר שיתבאר, אפילו אם היתה תועלת במה שנטייבה, לענין הוצאת אלו הפירות אין כאן שום איסור, אפילו איסור דרבנן מטעם קנס, משום שדוקא למוצאי שביעית, שהפירות שייכים לבעלים, שייך קנס, אבל בשביעית עצמה, שהפירות הן הפקר, אין שייך קנס. וי\"א* שמה שמותר לאכול בשביעית, אפילו אם עבר על האיסור של השמטת הפירות, שיתבאר, ושמר את פירותיו ולא הפקירן, אע\"פ שעבר על עשה של תורה, מ\"מ אין הפירות נאסרין, ומותר לכל לאוכלן, לפני הביעור, ולאחר הביעור הדבר תלוי לפי השיטות של מהות הביעור, שיתבארו בדברנו. וי\"א* שכל שהוא משומר, לא הותר כלל באכילה, שלא התירה תורה לאכלה אלא שבת הארץ, דהיינו הפירות שנתקיים בהם דין תורת שביעית, שהוא ההפקר, אבל כיון שעברו ושמרו אותם לא התירתן תורה באכילה, ואין מועיל במשומר מה שיקצור שלא כדרך הקוצרים, רק במופקר מותר לקצור שלא כדרך הקוצרים. ויש* מי שאומר, שקצירה לעולם אסורה בפירות שביעית, ואינה מותרת אפילו במופקר, ואפילו שלא כדרך הקוצרים, ואין היתר בפירות שביעית המופקרים כ\"א בקטיפה ותלישה."
                ],
                [
                    "<b>ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עברה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.</b> ויש* מי שאומר, שספיחים אסורים באכילה מן התורה בשביעית, רק שיש מתירין ספיחי כרוב, מפני שירק זה דומה הרבה לאילן, ואילנות אין שייך בהן דין ספיחים. וי\"א* שאין הספיחים אסורים כל שנת השביעית אלא מזמן הביעור ואילך."
                ],
                [
                    "<b>הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית, אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים</b> (ויש גורסין והשטין, כלומר שהוא מין בפני עצמו שכך שמו)",
                    "<b>וכל כיוצא בהן, אבל הירקות, שדרך רוב האדם לזורען בגנות ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהן, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.</b> ויש* מי שאומר, שאם לקט, אפילו לא אכל, ג\"כ איסורא קא עביד ומכין אותו מכת מרדות, ומ\"מ מסתברא דכש\"כ הוא באכילה אע\"פ שלא לקט הוא, כ\"א אחר לקט ונתן לו, שעבר על איסור מדבריהם ומכין אותו מ\"מ. ויש מי* שאומר, שהירק, אע\"פ שדינו ללכת בו אחר לקיטה לכל דיני תורה, ואם גדל כולו בששית ונלקט בשביעית יש בו תורת קדושת פירות שביעית לכל הלכותיה, מ\"מ לענין דין איסור ספיחים לא גזרו רק אם היה עיקר גידולו בשביעית, דהיינו שצמחו בשביעית, אבל אם צמחו בששית, אע\"פ שנלקטו בשביעית, אע\"פ שיש בו דין קדושת שביעית, לענין איסור סחורה והפסד וכל הלכות שביעית, אבל דין אסור אכילה של ספיחי שביעית אין בו. ואלה הם הירקות. שאנו מוצאים בדברי חכמים, שהם קדושים קדושת שביעית, ומ\"מ הם מותרים באכילה ויש אומרים* שכל מה שמותר בירקות באכילה בשביעית, אע\"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן, זהו דוקא בירקות כאלה. שאין דרך בני אדם לזורעם, אלא הם יוצאים מאיליהן בהרים ובנהרות, בהם אין איסור שביעית כלל, אע\"פ שהתחלת צמיחתם עד סופם, ולקיטת, ג\"כ, הכל הוא בשביעית, שלא גזרו אלא בזרעים, כדי שלא יבאו לזרעם. ונמצינו למדין שיש גם צמחים כאלה שנוהג בהן קדושת שביעית ואינם אסורין משום ספיחים, וישנם כאלה שאסורין משום ספיחים לגמרי בלקיטה ובאכילה. ויש מי* שאומר שאלה המינים שתהיה בהם קדושת שביעית ויהיה בהם דין ספיחים. אי אפשר למצא כ\"א בירקות שאותם שכל גדולם הוא בשביעית ולקיטתם ג\"כ בשביעית, אסורים משום ספיחים, אבל אותם שגדלו בששית אע\"פ שנלקטו בשביעית, ואפילו היתה רק התחלת גידולם בששית וגגמרו עיקר גידולם בשביעית, וגם נלקטו בשביעית, אין להם דין איסור ספיחים, לאוסרן באכילה ובלקיטה, אלא יש להם דין פירות שביעית, שצריכין להאכל בקדושת שביעית, וחייבים להתנהג בהם בכל דיני שביעית, ואם היה גידולם וצמיחתם בשביעית, ונלקטו בשמינית, נראין הדברים שלדעתם נוהג בהם דין ספיחים. אבל בתבואה לא נמצא לפי סברא זו אופן של דין קדושת שביעית, שלא יהיה בה דין איסור ספיחין. כי אם הביאה שליש לפני שביעית, אז היא מותרת לגמרי, ואין נוהג בה איסור שביעית כלל, שכלל גדול הוא שבתבואה הולכים אחר שליש גידולה. ואם לא הביאה שליש לפני ראש השנה של שביעית, יש לה דין ספיחי שביעית לגמרי, שאסורה באכילה ובלקיטה. אלא שיש דין מיוחד בתבואה, שאם ליקט אותה קודם שנגמרה בתורת עשבים למאכל בהמה, אז אם לא הביאה שליש לפני שביעית, ונכנסה לשביעית, אע\"ג שאם ימתין עד שתגמר בתורת תבואה יהיה בה איסור ספיחין, מ\"מ אם לקט אותה קודם שנגמרה בתורת עשבים אין בה שום איסור, ואפילו קדושת שביעית ג\"כ אין בה, משום שבתורת עשבים כבר נגמר גידולה לפני שביעית, וכיון שבעיקרה היא תבואה אין בה דין חומר של ירק שנלך בה אחר לקיטה, ע\"כ היא מותרת לגמרי. ואם הכניסה פחות משליש בשביעית ונכנסה לשמינית, אז אם יאכל אותה בתורת תבואה מותרת משום ספיחין. ונראה שאין בה ג\"כ משום קדושת שביעית, כיון שבתבואה הולכים אחר שליש, אבל אם ילקט אותה בתורת עשבים חלה עליה קדושת שביעית, כיון שכבר נגמרה בתורת עשבים בשביעית קודם שהביאה שליש, ונראה שמ\"מ משום ספיחים אינה אסורה, אע\"ג שלוקט אותה בתורת עשבים, כיון שבעיקרה היא תבואה, ולגבי תבואה לא נגמרה עדיין, ואזלינן בתר שליש, ע\"כ מועיל הדבר שאין בה דין איסור ספיחין עכ\"פ, או משום שעשבים נמצאים הרבה ממה שאינם נזרעים בידי אדם, ע\"כ לא שייך איסור ספיחים בכלל בעשבים, ולא נאסרו משום כך מתורת ספיחים אפילו אצל תבואה. ויש מי שסובר* שאין בספיחין דין איסור אכילה כלל. ונראין הדברים, שלדעה זו עיקר האיסור בספיחין הוא רק ללקוט הרבה ביחד, בדרך קביעות, אפילו באופן שמותר בשאר פירות שביעית* ואפילו כשאינו קוצר כ\"א ע\"י קיטוף ותלישה ג\"כ אסור, ואין מותר כ\"א לתלוש ולאכול מיד, ובהמה רועה כדרכה ואוכלת מה שתולש. ויש* מי שאומר שאיסור ספיחי כרוב הוא מן התורה, ושאר ספיחין רק מדרבנן שגזרו משום ספיחי כרוב, שהוא מתוך שאין אתה יכול לעמוד עליו בין חדש לישן אסרה אותו תורה אפילו בספיחים, ומתוך שלא יחלקו ויטעו בין ספיחי כרוב לשאר הספיחים גזרו על כולם."
                ],
                [
                    "<b>ספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, מפני שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו.</b> מיהו* אפילו אותן הספיחין המותרין, היינו שהם מותרים באכילה ואין בהם איסור ספיחים, אבל מ\"מ נוהג בהם קדושת שביעית לכל דיניהם, שאסור לאבדם ולעשות בהם סחורה, והם חייבים בביעור, ולא יצאו מדין ספיחי שביעית כ\"א בזה שהותרו באכילה. * וכן אין נוהג איסור ספיחין בשדה תלתן שזרעה לזרע, אע\"פ שזורעין ג\"כ תלתן לירק. וכשזרעה לירק דינה ודאי כשדה ירק, שדין איסור ספיחין נוהג בה, אבל בשדה תלתן שזרע לזרע דינה כשדה זרע, שהספיחין מפסידין אותה, ומשו\"ה אין בהם איסור ספיחין. * ויש מי שמחלק בתבן לומר, שדוקא בתבן הגס שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בו איסור ספיחין, אבל תבן וקש הדק, הראוי למאכל בהמה, דינו כתבואה ויש בו איסור ספיחין, וי\"א* דנוהג איסור ספיחין גם בתבן וקש כבעצם התבואה עצמה."
                ],
                [
                    "<b>ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו. ובהמה רועה כדרכה.</b>"
                ],
                [
                    "<b>ועד מתי אסורין ספיחי שביעית, במוצאי שביעית מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.</b> וי\"א* שאין שום זמן להיתר ספיחי שביעית, אלא שהם אסורים לעולם, אלא שאם לא נעקרו, ונתגדלו אח\"כ בשמינית, עד שרבו גידולי היתר על האיסור, אז הן מותרין. וגבול של היתר, התלוי בזמן לפירות שביעית, סובר בעל דעה זו, שלא מצינו כ\"א לתבן וקש של שביעית, שאחר שתרד רביעה שניה מותרין הם, ובטלה מהם קדושת שביעית, מפני שמה שנמצא בשדה נסרח ע\"י הגשמים. וזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, שהגידולין מותרין, יש* מפרשים שהוא דוקא בדבר שזרעו כלה, אבל דבר שאין זרעו כלה הגידולין אסורין. ויש* מי שנראה מדבריו, שהיתר זה של ספיחי שביעית לגידולין שלהם, היינו שאין להם ג\"כ דין קדושת שביעית כלל, ולא רק שאינם אסורים באכילה ובלקיטה כדין ספיחי שביעית. וה\"ה לדבריו כל פירות שביעית הגידולין שלהם מותרין, ואין בהם שום קדושת שביעית."
                ],
                [
                    "<b>בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.</b> ויש* מי שאומר שכל עיקרו של היתר זה, שמותרין בצלים שיצאו למוצאי שביעית, לא בבצלים של שביעית הדברים אמורים, שהם אסורים משום ספיחי שביעית, שיהיו מותרים משיעשה כיוצא בהן, אלא שכל ענין זה הוא רק בבצלים של ששית, שנכנסו לשביעית, ונתגדלו ג\"כ בשביעית, שאלה אינם אסורים מטעם ספיחי שביעית, כאשר נתבאר, אלא שמכל מקום נוהג בהם דין קדושת שביעית לאכלם בכל חומר של פירות שביעית. אלה הבצלים של ששית, אם נשתהו בארץ כל השנה השביעית, ויצאו למוצאי שביעית, חוזרים הם להיתר, להיות נידונים כפירות של היתר לגמרי, שאין בהם שום דין שביעית, שיעשה כיוצא בהן. וטעם* היתר זה, של משיעשו כיוצא בהן, יש בו שני צדדים: או שהוא משום שכיון שנעשה כבר כיוצא בהם, אנו תולים בסתם שהם מאותן שכבר נתגדלו במוצאי שביעית, ואם כן אין היתר זה אמור, כ\"א בפירות שיש איזה ספק בהם, אם הם משל שביעית או משל מוצאי שביעית, שהתירו חכמים לתלות באותו הזמן שיש במציאות כיוצא בהן משל מוצאי שביעית, שפירות הללו הם משל מוצאי שביעית. ונראין הדברים, שהקילו בזה לתלות את הרוב אפילו במיעוט, שאם רק יש שנעשה כיוצא בהם הכל תולין בהם, ותולין ג\"כ ממקום למקום, ועל כן משעשה הבכיר הותר האפיל, שאנו תולין שהובא ממקום הבכיר, אבל אם ברור לנו, שפירות הללו הם משל שביעית, לא מהני מה שנעשה כבר במוצאי שביעית כיוצא בהן, לא להוציא את ספיחי שביעית מאיסור של ספיחין, ולא להוציא את שארי פירות שביעית מקדושת פירות שביעית, ולא להתיר אותם בלקיחה. אבל יש ג\"כ טעם שני, בדבר ההיתר של הבצלים והפירות, שמשיעשו כיוצא בהן, ונתגדלו כ\"כ בהיתר, הרי ההיתר רבה על האיסור. ולטעם זה הדברים אמורים בפירות ברורים שהם משל שביעית, אלא שלא נתלשו והם הולכים ומתגדלים במוצאי שביעית, שכיון שיעשו כיוצא בהם פרח איסור שלהם, שחשוב כאילו היתר רבה עליהם. ונראים הדברים, שהיתר זה אמור הוא לענין איסור ספיחין, שהוא דרבנן לדעת רובא דרבוותא, שהולכין בהן לקולא, משיעשו כיוצא בהן, ותולין ג\"כ את המקום האפיל ע\"י מציאות הבכיר, אבל לענין הפקעת קדושת שביעית, שהיא מן התורה, נראה שהולכים בו אחר הרוב, כמו בכל התורה כולה, במקום שהדבר מסופק אצלנו אם הוא מן ההיתר או מן האיסור. ושיעור* הזמן, שבו מותר ליקח ירק במוצאי שביעית, י\"א שהוא בכדי שיהיה אפשר להביא ממקום היותר סמוך שבחו\"ל, ואע\"פ שבשביעית עצמו אסרו חכמים לסמוך בסתם על מה שהובא ג\"כ ירק מחוץ לארץ, לא להתיר איסור ספיחין ולא להפקיע קדושת שביעית עי\"ז מסתם פירות וירקות של א\"י, מ\"מ במוצאי שביעית הקילו לסמוך ע\"ז ולתלות שהובא מחו\"ל, ואין בו משום איסור ספיחין. וי\"א* ששיעור זה של מיד הוא עכ\"פ שנים ושלשה ימים, שמתוך שארץ ישראל היא ארץ צבי, הממהרת לגדל את פירותיה, יש לתלות בזמן קטן של שנים ושלשה ימים, שכבר באו ירקות חדשים מגידולי מוצאי שביעית.* ויש מי שמחלק ואומר, שלא הותר ירק במוצאי שביעית מיד כ\"א בירקות שאינם מתקיימים וזרעם כלה, אבל אותם הירקות המתקיימים ואין זרעם כלה, כמו בצלים וכיוצא בהם, לא הותרו מיד. ונראים הדברים, שלסברא זו דין ירקות הללו המתקיימים ושאין זרעם כלה כדין הפירות, שהם מותרין רק משיעשה כיוצא בהן.* בצלים שגדלו בששית ועקרן, ואחר שעקרן בששית נטען בשביעית באיסור, וגדלו מעט בשביעית, ועקרן, וחזר ונטען בשמינית, אז אם העלין שלהן הן בשמינית שחורין, נוטים למראה הירוק העמוק הנוטה לשחרות, שזה מראה שגדלו מעט ג\"כ בשמינית, מצטרף זה הגידול שגדלו בשמינית, לגידול שגדלו בששית, ומבטל את הגידול שגדלו משביעית, ואם העלין שלהן הם ירוקים, שניכרת בהם לקותא, כמו שדפון, שזה מורה שאינם נקלטים ואינם יונקים וגדלים בשמינית, אז הם אסורים מחמת תערובת הגידול של שביעית שבהן ולפי מה שנתבאר, שאין איסור של ספיחין כ\"א במה שגדל לגמרי בשביעית, אינם אסורים בזה, כשהוריקו העלין שלהם בשמינית, כ\"א מלנהוג בהן מנהג של פירות כל השנים, אבל הם נאכלין בקדושת שביעית, כדין שאר פירות שביעית, אותם שאינם אסורים משום ספיחים.* ויש מי שנראה מדבריו שאפילו בצלים של שביעית ממש אם עקרן בשביעית ונטען בשמינית, וגדלו בשמינית, והעלין שלהן הן שחורין, הרי אלו מותרין, שגידולי היתר מעלין את האיסור. וי\"א*, שאם הן גידולי שביעית, שיצאו לשמינית, אינם מותרין ע\"י שיעור זה, שהעלין שהורין, כ\"א דוקא ע\"י מה שיודע לנו שנתוסף בשמינית רוב גידולם, שאז ההיתר מעלה את האיסור."
                ],
                [
                    "<b>מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.</b> י\"א* שקצבה של משירבה החדש היא מפסח של שמינית. ויש חולקים ע\"ז* ואומרים, ששיעור של ריבוי החדש הוא בימות הגשמים זמן רב קודם לפסח. ויש מי שנראה* מדבריו, שההיתר של משעשה הבכיר הותר האפיל, הנאמר בשאר ירקות של שביעית שאינם מתקיימין, אינו מועיל גבי לוף. אלא אינו מותר עד שירבה החדש במקומו ממש. ויש לומר, שלפי הדעה שנתבארה לפנינו, שדין זה של עשה הבכיר הותר האפיל לא נאמר דוקא בירקות, כ\"א בכל פירות שביעית, שייך דין זה ג\"כ בלוף, ומשרבה החדש במקום אחד תולין ג\"כ במקומות אחרים, אלא שמכל מקום יש חומר בלוף מבשאר פירות וירקות, שבכל הפירות די משיעשה כיוצא בהן, ואין צריך דוקא שירבה החדש, אבל בלוף צריך דוקא שירבה החדש. אלא שיש מי שנראה מדבריהם,* שהשיעור של משיעשה כיוצא בהן הוא ג\"כ שיעור של ריבוי החדש, ולפי זה דין הלוף ודין שארי הפירות שוה. וחזר הדין שלדעה זו שסוברת, שההיתר של האפיל בשביל הבכיר נאמר בכל פירות שביעית. הוא נאמר ג\"כ בלוף, ולדעת הסוברים, שאין היתר זה נאמר כ\"א בירקות שאינם מתקיימים, אז דין הלוף שהוא מתקיים אינו כן, אלא צריך דוקא שירבה החדש במקומו ואין היתר לאפיל בשביל עשיית הבכיר.* הלוף והשום והבצלים, הותרו יבשים, כגון שרבה החדש או שנעשה כיוצא בהן, הותרו לחין, שכיון שאפילו יבשים נמצאים בריבוי מן החדש, ודאי שנמצאים לחין עוד יותר. אבל אם הותרו להין לא הותרו יבשים, שאפשר שהלחין יש מהן מהחדש יותר מהישן, אבל יבשים של שביעית הם רבים עדיין על של מוצאי שביעית. ואע\"פ שתולין מהיתר של הבכיר על האפיל, מ\"מ ההיתר הוא דוקא ממין על מינו, אבל אין מין מתיר את שאינו מינו, שאין לסמוך ולומר, שכיון שרבה החדש ממין אחד מסתמא רבה ג\"כ ממין השני, אע\"פ שהוא קרוב לו בזמן גידולו וטבעו, אלא צריך שיתברר על כל מין בפני עצמו שעשה כיוצא בו או שרבה החדש. ואין מתירין אפילו ממין על מינו, כ\"א ע\"פ חכם שיחליט שכבר הגיע הזמן שיהיה ראוי לומר עליו שרבה החדש או שעשה כיוצא בו, ואסור לסמוך כל אחד על הכרעתו שידין לומר שכבר רבה החדש, או עשה כיוצא בו. וכל הירקות שנלקטו במוצאי שביעית, אע\"פ שלא רבה החדש, מ\"מ חייבים הן במעשרות, שלענין מעשר הולכים אחר לקיטה, ואע\"פ שנוהג בהן בקדושת שביעית מ\"מ אין זה פוטר אותן מן המעשר כיון שנלקטו בשמינית.* פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, אלא הרי הן כפירות הארץ, שנוהגין בהן קצת קדושה, מפני מראית עין, שלא יתחלפו בפירות הארץ. ומסתבר, שאם הן ניכרין שהם משל חוץ לארץ לא שייך בהם מראית עין, ומוכרין אותן במדה ובמשקל ובמנין כדרכן. ואותן שמתירין פירות של נכרים אפילו בארץ ישראל, לנהוג בהן מנהג חול בלא שום קדושת שביעית, ולא החמירו שלא למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, נראה הטעם שמתוך שהם של נכרים בארץ ישראל עצמה הקול יוצא בשעת קצירתם ולקיטתם, שהם נקצרים ונלקטים משדה של גוי, אבל הבא מחו\"ל, אינם יודעים בא\"י מהיכן הם, ויסברו שהם משדה של ישראל בארץ ישראל, ולפי זה יש לומר שאין דין זה אמור אלא בזמן שרוב שדות ארץ ישראל היו של ישראל, אבל בזמן שרוב השדות הם של נכרים אז לא שייך מראית עין, שהרואה יתלה שהפירות הללו משל נכרים הם. מיהו במקום שישראל הם שם הרוב נראין הדברים שנוהג ג\"כ האידנא דין זה, שאפילו פירות של שביעית שהובאו מחוץ־לארץ לארץ אסור למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, ורק בזמן שמתירין להפקיע את איסור שביעית ע\"י מכירה לנכרי, אז לא שייך מראית עין, כיון שדין פירות הללו כפירות של נכרים, שכבר פשט בהם המנהג להקל שאין נוהג בהן קדושת שביעית."
                ],
                [
                    "<b>באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה הרי אלו מותרין, ואע\"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הם כפירות שביעית.</b> ויש מי* שאומר, שראש השנה לפירות האילן הוא חמשה עשר בשבט גם לשביעית, ואם הגיעו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט של שביעית הרי הם כפירות של ששית, ורבו* החולקים עליו שסוברים, שאין דין של ראש השנה לאילנות בחמשה עשר בשבט אמור אלא לענין סדר השנים של המעשרות, בין מעשר שני למעשר עני, וכן לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש, אבל לענין שביעית לעולם גם לאילנות ראש השנה שלהן הוא אחד בתשרי."
                ],
                [
                    "<b>התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית.</b> ויש מי* שאומר שגם באילנות שייך דין ספיחין בפירות שלהן. וכבר נתבאר,* שיש מי שאומר* שאין הספיחין אסורין כ\"א לאחר זמן הביעור."
                ],
                [
                    "<b>האורז והדוחן, והפרגין והשומשמין, ופול המצרי, שזרעו לזרע, הולכין בהם אחר גמר פרי. ואם נגמר פרים קודם ראש השנה הרי אלו מותרין בשביעית, כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אע\"פ שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורין משום ספיחין.</b> וי\"א* שבכל אלו אין הולכין אחר גמר פרי, כ\"א אחר השרשה, ואם השרישו לפני ראש השנה של שביעית, הרי אלו מותרין, אע\"פ שנגמר פרים בשביעית, ואם השרישו אחר ראש השנה אסורין, ואפילו אם השרישו בסוף שביעית, ועיקר גידולם היה בשמינית וגם גמר פרים היה אחר שביעית, מ\"מ אין להם דין פירות שביעית, לא לענין איסור ספיחין ולא לענין קדושת פירות שביעית, כי באלו המינים, שאין גמר פרים ניכר כ\"כ בזמן קבוע, הכל הולך אחר השרשה."
                ],
                [
                    "<b>הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה כככר בשביעית, חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר.</b> ולענין ירק כבר נתבאר לנו,* שי\"א שאע\"פ שנלקט בשביעית, אם כולו גדל בששית, אין בו דין שביעית לכל דבר, וצריך שיהיה דוקא גדל עכ\"פ גם כן קצת גידולו בשביעית. ומסתבר, דלא חמיר אתרוג מירק לענין הליכה בתר לקיטה, ואע\"ג דאזלינן אחר הלקיטה להומרא, זהו דוקא כשגדל ג\"כ עכ\"פ מעט בשביעית, אע\"פ שעיקר גידולו היה בששית. וכל זה הוא לענין שאר דיני קדושת שביעית, הנוהגים בפירות שביעית, אבל לענין דין איסור ספיחין כבר ביארנו,* שי\"א שאין אסור משום ספיחין כ\"א כשהיה כל הגידול כולו מתחילתו ועד סופו בשביעית. ויש מי* שנראה מדבריהם, שאם התחילו וגדלו עיקר גידולם בשביעית, אע\"פ שנכנסו לשמינית, יש בהם איסור ספיחים, ועכ\"פ לפי דברים אלו לא נאמר כלל זה, שהולכים בירק אחר לקיטתו, על איסור ספיחים, כ\"א על עצם דין קדושת שביעית. וי\"א* שבכל ענין אין הולכים באתרוג אחר לקיטה, ואם נחנט בששית דין פירות ששית יש לו לכל דבר, אפילו אם נלקט בשביעית. ונראה שאין מחמירים בו לדבריו כלל בשום דין של שביעית, ואין בו ג\"כ חיוב ביעור."
                ],
                [
                    "<b>וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, כתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות.</b> וכבר נתבאר,* שיש מי שאומר שבאילנות גם לענין שביעית הולכין אחר ראש השנה לאילנות, שהוא ט\"ו בשבט, שאם נחנטו לפני ט\"ו בשבט של שביעית יהיה להם דין פירות ששית, ואם נחנטו לפני ט\"ו בשבט של שמינית יהיה להם דין פירות שביעית, ושרבו החולקים עליו וסוברים, שהולכים לשביעית אחר ראש השנה של אחד בתשרי גם לענין אילנות.",
                    "<b>והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי. והירק אחר לקיטתו.</b> וכבר נתבאר,* שי\"א* שהירק שנגמר גדולו בשביעית, אע\"פ שהוא נלקט בשמינית, יש לו דין קדושת שביעית, ולפעמים יש בו ג\"כ משום איסור ספיחין, אם היתה התחלת צמיחתו ג\"כ בשביעית. ויש מי שנראה מדבריו,* שכל זמן שלא עשה הירק כיוצא בו במוצאי שביעית יש איסור מדרבנן, גם על אותן הירקות שעדיין לא נגמרו גדולן בשביעית, שמצד דין תורה הולכין בהן אחר לקיטה, מ\"מ גזרו שלא ילקטו בשביעית וימכרו אחר שביעית בחזקת ירקות של אחר שביעית, ע\"כ אסרו את כל הירקות הגדלים משנת השביעית במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו, אלא* שבירק הוא זמן קצר כמו שנים ושלשה ימים. ויש מי* שנראה מדבריהם, שהירק מותר במוצאי שביעית מיד ממש, בלא שום שהיה כלל עד שיוכל להעשות כיוצא בו, והולכים בו ממש אחר לקיטה, באין שום גזירה דרבנן על זה."
                ],
                [
                    "<b>פול המצרי, שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור.</b> ולפי הדעת שנתבארה, הסוברת שאין איסור ספיחין נוהג כי אם במה שהיתה כל התחלת הגידול בשביעית עצמה, צריכין אנחנו לומר, שבין אם זרעו לזרע או לירק, אם נצמח ונתגדל בששית, כשהוא אסור איננו אסור כ\"א משום פירות שביעית, שינהגו בו קדושת שביעית, אבל איסור של ספיחין אין בו. ויש אומרים שאם זרע לזרע ולירק, אם נגמר פריו בששית ונכנסה עליו שביעית, זרעו מותר כדין זרעו לזרע, וירקו אסור כדין זרע לירק, שהולכין אחר לקיטה, ואפילו איסור הירק, י\"א* שאינו מן התורה, כדין פירות שביעית או משום עצם איסור ספיחין, אלא מפני מראית עין, שלא יתחלף בירק ממש או בפול המצרי שזרע אותו רק לירק."
                ],
                [
                    "<b>עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית, מפני שהולכים בזרעים אחר גמר פרי, וכיון שנגמר פריו בשביעית, אע\"פ שיצא למוצאי שביעית ונלקט בשמינית, אסור כשאר הספיחין. ואם זרע לירק, הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין וירקו מותר.</b> ויש אומרים* שאם עבר וזרע באיסור בשביעית לעולם אסור, ואין הולכים בכאן אחר לקיטה להקל, ואין צריך גם כן לענין להחמיר ולאוסרו ללכת דוקא אחר גמר פרי, אלא די בזה בהשרשה בעלמא, שכיון שהשריש בשביעית נגמר האיסור של זריעתו ונטיעתו ואסור לעולם, אפילו בזרעו לירק ונלקט בשמינית, ולא משכחת לה שיהיה מותר כשעובר וזרע בשביעית, כי אם או באותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אסורים רק מדבריהם באיסורי שביעית, יש לומר שלא אסרו את מה שנזרע בשביעית, או כשזרע נכרי, שכיון שלא עבד ישראל איסורא לא קנסו לאסור את הנזרע. ולפי סברא זו יש לומר, למי שסובר ששביעית בזמן הזה בכל מקום היא מדרבנן. שמותר בכל מקום מה שזרע, באופן שאין בו משום איסור של ספיחי שביעית, כמו בפירות האילנות, או במקומות שאין בהם משום איסור ספיחין, כגון שדה ניר ושדה זרע וכיוצא בהן שנתבארו למעלה, שאין בהם משום איסור ספיחין. ויש מי* שנראה מדבריהם. שאפילו באופן שחייב לעקור כשזרע בשביעית מ\"מ הפירות הם מותרין, אפילו כשזרע בשביעית עצמה כשם שהם מותרים כשזרע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, שאסורין בזריעה וחייב לעקור, כמו שנתבאר למעלה."
                ],
                [
                    "<b>בנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית.</b> יש* מי שאומר, שבנות שוה בכל שנה נמצאים באילן פירות חדשים, אלא שיש מהם משנה ראשונה ויש משניה ויש משלישית, שמה שנחנט בשנה הראשונה נגמר פריו בשנה השלישית, א\"כ מה שנחנט בשביעית נגמר בשנה שניה לשמיטה, ואז הן אסורות משום קדושת שביעית, ואע\"פ שיש בהם ג\"כ פירות כאלה, שנחנטו אחר שביעית, משנה ראשונה ושניה של שמיטה, שע\"פ הדין אין בהם שום קדושת שביעית, מ\"מ אסרו חכמים את הכל, ואפילו הפירות של שתי השנים שלאחר שמיטה גם כן אסורות כדין קדושת שביעית, משום גזירה שלא יתחלפו בפירות של שביעית. וי\"א* שלעולם אין כאן איסור כ\"א על הפירות של שביעית, וצריך לעשות סימנים, לקשור חוט או לתחוב קיסם באותן הפירות שנחנטו בשביעית או באותן שנחנטו אחר שביעית, כדי להבדיל בין האסורות לבין המותרות. וי\"א,* שהתאנים הפרסאות, שיש מהן שאינן נגמרות כ\"א לשתי שנים, אם יודעים בבירור שאלה התאנים נחנטו בשביעית אסורות הן למוצאי שביעית, אלא שיש הבדל בינן לבין בנות שוח, שבנות שוח בסתם אנו אומרים ששביעית שלהן לענין קדושה של פירות שביעית היא בשניה, והתאנים הפרסאות בסתם אין חוששים לומר במוצאי שביעית, שמא הפירות הן מהנחנטים בשביעית, אלא תולין שנחנטו אחר שביעית, מפני שישנן ג\"כ במקומות כאלה שדרכן להיות נגמרות בשנה שנחנטו ותולין בהן, אבל אם ידוע שנחנטו בשביעית אסורות הן במוצאי שביעית. וי\"א* שלא חלקו חכמים את מדותיהם, וכיון שהרוב שבתאנים הפרסאות הן נגמרות בשנה שנחנטו אין חוששין משום קדושת שביעית אפילו באותן שהובררו שנחנטו בשביעית, כיון שנגמר גידולן במוצאי שביעית. והנה באותן בנות שוח, שהן חייבות בשביעית ע\"י מה שנחנטו בשביעית, וקדושת השביעית נמשכת היא בהן לשנה השניה של שמיטה, יש מקום* לומר, שכיון שעבר עליהן זמן הביעור, שלא מצאנו אותן מתאחרות יותר מזמנים קבועים בשמינית, הן חייבות בביעור. ויש מסתפק* לומר. שאין לחייב בביעור מה שנחנט בשביעית, כיון שלא נגמר בשביעית, ולא שייך ללכת אחר חנטה כ\"א לענין קדושת שביעית, אבל לענין ביעור, כיון שגמר פריו הוא אחר שביעית, אין עליו חובת ביעור. ונראין הדברים, שכיון שהן גדלות בכל שנה שנה, ודרכן להתאחר באילן שלש שנים מחנטתן עד גידולן, א\"כ לעולם אינן כלות מן האילן, ולא שייך בהן לומר כלה לחיה מן השדה, שהם נמצאים תמיד בשדה, ע\"כ אין להן ביעור כלל. יש מי* שאומר, שבנות שוח תאנים גרועות הן. ודוקא בשניה, שאז הן כבר גמורות וראויות לאכילה, יש בהן קדושת שביעית, אבל קודם שנראו לאכילה, אם נפלו מן האילן, או אם תלשן באיסור, משום שאסור לתלוש פירות שביעית קודם שנראו לאכילה משום \"לאכלה ולא להפסד\", אין תורת שביעית נוהגת בהן, אבל תאנים פרסאות הן ראויות לאכילה קצת גם קודם שנגמרו לגמרי, ע\"כ אע\"פ שגם הן נגמרות לשתי שנים, ונמצא גמרן במוצאי שביעית, מ\"מ נוהגת בהן קדושת שביעית גם בשנת השביעית עצמה, מפני שאינן כ\"כ גרועות כמו בנות שוח, וע\"כ גם קודם שנראו לגמרי לאכילה הן ראויות קצת וחלה עליהן קדושת שביעית, וקל וחומר חדברים שחלה בהן קדושת שביעית במוצאי שביעית, שאז הן גמורות לגמרי."
                ],
                [
                    "<b>הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהם מים שלשים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהם שלש עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות ששית. פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית.</b> ופול המצרי זה, בין שזרעו לזרע, שדינו הוא שהולכין בו אחר גמר פריו, בין* שזרעו לירק, שהולכין בו אחר לקיטתו, כיון שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה, זה מכניס אותו בכלל זרעים, שדינן ללכת בהן אחר גמר פרים ולא אחר לקיטתן. וגם זאת, המניעה עצמה, שמנע ממנו ההשקאה שלשים יום, מכשרת אותו להחשב אצלו גמר פריו, וממילא הוא נידון ע\"י זה כפירות ששית. ויש מי* שנראה מדבריו, שבמה דברים אמורים, שמועיל מה שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ר\"ה בפול המצרי, דוקא כשזרעו לירק, אבל כשזרעו לזרע הולכין בו תמיד אחר גמר פריו. ומה שאלו השנים: הבצלים הסריסים ופול המצרי, אם לא מנע מהם מים שלשים יום לפני ר\"ה של שביעית, נדונים כספיחי שביעית. זהו רק להסוברים, שגם ירקות שגדלו בששית, כיון שנכנסו לשביעית, דין ספיחי שביעית להם. אבל כבר בארנו* שיש אומרים, שאין נחשב לספיחי שביעית רק מה שהתחלת גידולו היתה בשביעית, וי\"א שצריך ג\"כ שיהיה גמר גדולו בשביעית, ולדבריהם, גם אם לא מנע מים מהבצלים הללו ופול המצרי זה, בין שזרעו לזרע ובין שזרעו לירק, כיון שנתגדלו בששית אין להם דין ספיחי שביעית, באופן שיהיו אסורים באכילה להאוסרים את הספיחים באכילה, או לשארי חומרות הנאמרות דוקא בספיחים, אלא שיש להם אז דין קדושת פירות שביעית, שכיון שנגמר פרים, של אותן הנחשבים בכלל זרעים, או שנלקטו, אותם הנחשבים בכלל ירקות, בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית."
                ],
                [
                    "<b>הדילועין, שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות ששית. ואם לא, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן, שהוקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית. ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחין. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית מותר.</b> ובודקין* את הדלועין, אם הוקשו כ\"כ עד שנפסלו מלאכול אדם או שעדיין לא הגיעו לשיעור זה, עוקצו ועושה בו נקב, אם מתאחה הנקב ונסתם ניכר שעדיין רך הוא ואסור, ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר.* התמרות של הדלועין, שהוקשו, אע\"פ שהוקשו לפני שביעית, מ\"מ התמרות עצמן אסורות בשביעית, ונוהג בהן דין ספיחי שביעית, ואע\"פ שהדלועין עצמן הוקשו לפני ר\"ה והותרו, אין היתר של הדלועין מועיל להתיר את התמרות שלהן. ויש מי* שנראה מדבריו, שאפילו אם הוקשו גם התמרות עצמן לא מהני אצלן להפקיען מדין ספיחין, שלא נאמר היתר זה, של הוקשו לפני ראש השנה של שביעית, אלא בדלועין עצמן ולא בתמרות שלהן. ויש מי* שנראה מדבריו, שאם הוקשו התמרות עצמן, כשם שהדלועין מותרין ע\"י מה שהוקשו לפני ר\"ה, כך התמרות מותרות בזה, אם הוקשו כ\"כ עד שנפסלו מלאכול אדם, אלא שאין דרכן של התמרות להיות באות למדה זו, להעשות כ\"כ מוקשות עד שלא יהיו ראויות לאכול אדם, ע\"כ אע\"פ שעצם הדלועין הוקשו והותרו, לא נאמר שכשם שהדלועין מותרין כך מותרות התמרות שלהן, קא משמע לן, שהדלועין עצמן מותרין, מתוך שהוקשו ואינם ראויים לאכול לאדם, אבל התמרות, שנשארו ראויות לאכילת אדם באיסורן עומדות. ותמרות הללו י\"א* שהן הנץ של הדלועין, וי\"א* שהן כמין לולבין, כמו לולבי גפנים הראוים לאכילה. ויש מי שנראה* מדבריהם, שעיקר יסוד האיסור של הדלועין, שקיימן לזרע, הוא רק מפני שקיימן לזריעה, ופירות שביעית כתיב בהן \"לאכלה\" ולא לסחורה ולא לזריעה, ע\"כ אסור לקיימן בשביעית, ויש* מי שאומר, שעיקר האיסור הוא שאסור לקיימן אחר זמן הביעור, מפני שהם חייבים בביעור, כל זמן שלא הוקשו לפני ר\"ה עד שנפסלו מאוכל אדם, אבל עד הביעור מותר לקיימן, אלא שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית.* מין ירק הראוי למאכל חיה ובהמה, וכשמשמשין בו איזה שימוש כמו לגמות בו מים מתקלקל, אסור לגמות בו מים, כשהוא מגידולי שביעית, שבזה הוא מפקיעו מקדושת אכילת שביעית, שניתן ג\"כ לחיה אשר בארצך."
                ],
                [
                    "<b>לוף של ערב שביעית, וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים, פירוש הגדלים בקיץ ויבשו הרבה, שנחשב כאילו נעקרו בששית, ופואה שנגמרו לפני שביעית, מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.</b> י\"א* שדוקא בקרדומות מותר לעקרן, אע\"פ שהן של מתכת מ\"מ יש כאן קצת שינוי, שדרך עבודת הארץ היא במרא וחצינא ובמעדר, אלא שאין זה שינוי גדול כ\"כ כמו מארופות של עץ. ונראה לי, שדוקא בזה האופן של השינוי מותר, דהיינו שינוי בצורתו של הכלי, שהדרך הוא לחפור את הארץ ולעבוד אותה בכלי, שצורתו, איננה כצורת הקרדום, זה חשוב שינוי ניכר, אע\"פ שהחומר הוא אותו החומר עצמו, שעושים בו את כלי העבודה בכל השנים, אין בכך כלום, ואין זה מבטל את ההיתר, הבא מתוך השינוי של צורת הכלי, אבל אם יחפור במארופות, שהן בצורה זו עצמה שדרך הוא לחפור בה בעבודת הקרקע של כל השנים, אע\"פ שהוא עושה שינוי בחומר הכלי שבכל השנים היא של מתכת ועכשיו של עץ, אין שינוי זה חשוב כ\"כ להתיר על ידו, שעיקר תכונת העבודה תלויה היא בצורתו של הכלי שעובד בו ולא בחומר שלו. ויש מי* שאומר, שמותר לעקור אלה הדברים המנויים כאן, שגדלו לפני שביעית ולא צמחו בשביעית כלל, בלא שום שינוי כלל, ואין בקרדומות של מתכת שינוי מדרך העבודה של כל השנה, וכשם שמותר לעקור אותן בקרדומות של מתכת כך מותר לעקרן בכל אופן שירצה. וי\"א*, שאם צמחו ג\"כ בשביעית נאסרו משום ספיחי שביעית, ואסור לעוקרן מפני שבעקירתו הוא מאבדן, מפני* שספיחי שביעית אסורין באכילה, וא\"כ הוא מפסידן ועובר על מה שאמרה תורה לאכלה ולא להפסד.* וי\"א, שע\"י מה שהוא צריך לעקור אותן באותו השינוי שאמרנו, שלא הותר לו רק בקרדומות ולא בכלים המיוחדים לעקירת דברים כאלה, הוא מקלקלן ומאבדן בכך ע\"י עקירתו זאת, ולא הותר לו כשצמחו ג\"כ בשביעית. ויש מי שאומר* שאין שום איסור בעקירתן כשנתוספו בשביעית, אלא שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית. י\"א* שאם המינים הללו גדלים הם במקום טרשים וסלעים, מותר לעקרן בלא שום שינוי, שבמקום טרשין מותר אפילו לחרוש בשביעית במקום שנהגו לחרוש, שכיון שהמקום אינו ראוי לזרע בו, אלא שלפעמים מאליו עולה שם איזה צמח, אין כאן משום עבודת הארץ. ויש מי* שאומר, שלעולם צריך שינוי. ואפילו במקום טרשים לא הותרה העקירה כ\"א ע\"י איזה שינוי כמו שינוי שע\"י קרדומות ולא ע\"י כלי המיוחד לעבודת קרקע. י\"א* שדוקא באלו הירקות אסרו לעקור בלא שינוי, וע\"כ צריך לעוקרו דוקא בקרדומות אבל בשאר ירקות מותר לעוקרן בלא שינוי. ויש* מי שאומר להיפך שדוקא אלו הירקות, שדרך הוא להשהותן הרבה בקרקע ויפה להן, התירו לעקרן בשביעית, ואין הדבר נראה שמכוין בחפירתו לעבודת קרקע, שהכל יודעים שאינו מכוין אלא לפירות, ומה שהשהה את עקירתן, אע\"פ שנגמרו כבר בששית עד שנכנסה שביעית, הוא משום שהשהיה הזאת יפה לירקות הללו, אבל שאר ירקות, שאין השהיה מוסיפה בהן שבח, כיון שנגמרו בששית היה צריך לעוקרן בששית, וכשהשהה אותן עד שנכנסה שביעית יאמרו שנתכוין לעבודת הארץ, ומתוך כך אסור בשאר ירקות לעקור בשביעית, ויש לומר שאין מועיל בהן שינוי."
                ],
                [
                    "<b>הבצלים, שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ, ואותן העלין אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.</b> יש מי* שנראה מדבריו, שדוקא כשהוסיפו שחרות על שחרותם, דהיינו על מראה הירוק הכהה שלהם הנוטה לשחרות, אז ניכר הדבר שהם הולכים גדלים עוד בשביעית ואסורין, אבל אם עמד המראה שלהם על גונו שהיה לפני שביעית, זהו נחשב הוריקו שהם מותרין, שאין כאן הוכחה שהם מוסיפים גידול בשביעית. וי\"א* שדוקא כשהוריקו העלין באופן שנראה שצמקו, דהיינו שנתהפכו למראה הנוטה לליקוי, אז נראה הדבר שפסק גידולם והם מותרים. ונראה לפי זה, שכל זמן שהם עומדים במראיתם הקודמת זהו נקרא עדיין שהם שחורין ואסורין. ויש* מי שדבריהן נוטים לומר, שכל אלה הסימנים, אם היו העלין שלהם שחורין או ירוקין, נאמרו רק כשאין אנו יודעים אם נתגדלו רובם בשביעית או לא, אז אנו סומכין על סימן זה, שאם היו העלין שחורין הוא ראיה שגדלו רובן בשביעית ואסורין, ואם היו העלין ירוקין סימן הוא שרובן גדלו בששית ומותרין, שהעיקר הוא להם שאנו הולכים אחר הרוב בדין גידולין כאלה, ולפי זה אם ידוע לנו שנתגדלו רובן בששית מותרים הם, אפילו אם השחירו העלין שלהן, ואם ידוע שנתגדלו רובן בשביעית אסורין הן אפילו אם הוריקו העלין שלהן. ועכ\"פ האיסור, כשהעלין שחורין או שידוע שהרוב גדל בשביעית, הוא ג\"כ על גידול ששית שבבצלים הללו, וזה שלא כדעה הראשונה, הסוברת שהאיסור הוא רק על העלין הנוספים ולא על כל הבצלים כולם.* וי\"א שזה הסימן של שחרות העלין הוא מורה רק שהוסיפו מעט בשביעית, אלא שגם ע\"י מעט האיסור הנוסף נאסר ג\"כ הגדל בששית כולו, וע\"כ אם היו העלין שחורין אסורין כל הבצלים. ולכל הדעות האחרונות כולם שונים דין זה, שיש חילוק בבצלים הללו שצמחו, בין אם היו העלין שחורין או ירוקין, שהדברים אמורים בבצלים מחוברים לקרקע, אבל לדעה הראשונה הדברים אמורים בבצלים תלושים, שצמחו בתלוש ע\"י ירידת גשמים, שאז אם העלין שחורין דינם כנטועים בארץ ואסורין העלין, ואם הם ירוקין מותרין גם העלין, אבל אם היו נטועים בארץ הולכים בהם אחר לקיטה לדעה זו, שכל ירק הולכים בו אחר לקיטה, ואין חילוק בזה בין היו העלין שחורין או ירוקין."
                ],
                [
                    "<b>בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע\"י קרקע כך נטילתה ע\"י קרקע.</b> וי\"א* שאין היתר במה שרבו גדוליו על עקרו באופן זה, שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, יותר מאם לא עקרו בשביעית, שאם היה הולך וגדל בשמינית לא היו גידולין מבטלין את עקרו, כיון שהגידולין הולכים מהנטיעה הראשונה, שהיו בה הגידולים של איסור, אלא א\"כ הרכין והטה את הבצלים בעיקום אחר שתילתן בשמינית, וגלה בזה את דעתו, שלא ניחא ליה בגידולם כדי לבטל את האיסור, ואז הם מבטלין את האיסור כשרבו עליו, אבל אם לא עשה כן אין הגידולין מבטלין את האיסור, כשעקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעי ת כמו שלא היו מבטלין אותו אם היו מתגדלין במוצאי שביעית בלא עקירה בשביעית. וי\"א* שכל זמן שהבצלים עומדים בעינם, ויש להכיר בהם בעין את העיקר ואת הגידולין, אז אין גידולי היתר מבטלין את האיסור, ולא יועיל מה שרבו גידוליו על עקרו, לבטל את העיקר האסור, ואין אומרים שגידוליו מבטלין את עקרו, כ\"א כשדכן במדוכה ושחקן עד שאין ניכר האיסור וההיתר כ\"א בפני עצמו, אז מועיל מה שריבה גידוליו של מוצאי שביעית על עקרו, שגדל בשביעית, להתיר ע\"י ביטול האיסור ברוב היתר. והיתר זה של ביטול ברוב אינו מועיל, כ\"א באופן כזה שנגמר גידולו במוצאי שביעית, אבל כל שנגמר גידולו בשביעית אין מועיל רוב היתר אפילו כשדכן ואין האיסור ניכר לבדו,"
                ],
                [
                    "<b>הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.</b> וי\"א* שכל עיקר איסור זה, שלא יאסוף את הפירות כדרך שאוסף בכל שנה. הוא רק במשומר שאם שמר ולא הפקיר את פירותיו, אסור לאסוף אותם כדרכם בכל שנה, וזהו איסור מוסיף עליו, שחוץ ממה שביטל המצוה של השמטת הפירות. שתתבאר להלן, ע\"י מה ששמר ולא הפקיר את פירותיו, אם אותן הפירות עצמן בצר כדרך הבוצרים עובר הוא על האיסור שאסרה תורה: את ענבי נזירך לא תבצור, היינו שאם עבר ושמר אותם. והפריש מהם בני אדם לא יאספם ויבצרם כדרך הבוצרים, אבל כל שהפקיר את הפירות כדין, והכל הולכין ובוצרים אותם כרצונם, מותרים הכל, וגם בעל הפירות בעצמו, לבצור אותם אחר ההפקר, כדרך הבוצרים בכל שנה. וי\"א* שבמשומר אסור לבצור אפילו שלא כדרך הבוצרים, ומה שמותר לבצור. אלא שצריך דוקא שלא יהיה כדרך הבוצרים, זהו דוקא במופקר. וי\"א* שבמחובר אין שום היתר של בצירה אפילו במופקר, וכל מה שהותר ע\"י שינוי לא הותר כ\"א במה שכבר נתלש, שלא יעשה את העבודות שבתלוש שבו כ\"א ע\"י שינוי, ועצם התלישה מן המחובר צריך שתהיה דוקא ע\"י קיטוף ותלישה ביד ולא ע\"י שום קצירה, אפילו אם אינה כדרך הקוצרים והבוצרים."
                ],
                [
                    "<b>וכיצד עושה תאנים של שביעית, אין קוצין אותן במוקצה אבל מיבשן בחרבה.</b> פירוש* שלא ייבש אותן לעשותן קיץ, במקום המתוקן ומיוחד לכך בכל השנים לעשות אותן, אלא מיבשן במקום חורבה, שאינו מיוחד לזה, ויש בזה שינוי. ויש אומרים.* שהדברים אמורים בענין לקיטת התאנים מן האילן, שאין קוצצין אותן במקצע המיוחד לקציצת תאנים, אלא קוצץ אותן באיזה מין סכין אחר כעין חרב, שאינו עשוי כצורת המקצע המיוחד לכך. ויש אומרים* שכשמייבשין את התאנים דרך הוא לחתוך את עוקציהן, ויש לזה כלי מיוחד לחתיכת העוקצין, ובשביעית לא יחתוך את העוקצין באותו הכלי המיוחד לכך, כדי שיהיה בזה שינוי.",
                    "<b>ולא ידרך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר, וטוחן בבית הבד ובקוטב, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים כל מה שיכול לשנות משנה.</b> * תאנים של שביעית אין עושין אותן דבילה, אבל עושין אותן גרוגרות. וכבר נתבאר שי\"א שכל אלו השינויים אמורים רק במשומר, וי\"א שכל זה במופקר, ומשומר חמיר טפי"
                ],
                [
                    "<b>מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשת. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר ואכלו אביוני עמך. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.</b> * ואפילו אם סג את שדהו ונעל את כרמו, על מנת שיחלק את הפירות אח\"כ לעניים, ג\"כ עובר הוא על מצות עשה של השמטת הפירות, ומן הדין היה חיוב לפרוץ פרצות בשדהו ובכרמו, כדי להראות בזה שהוא מפקיר לכל, אלא שתקנו חכמים שלא יעשה כן מפני תיקון העולם, והיתה תקנתם שאינו מחויב לפרוץ ביחוד בשביל שביעית, אבל לעשות מעשה, לגדור את שדהו ואת כרמו או לנעול אותם, זה אסור גם לאחר התקנה."
                ],
                [
                    "<b>אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לד'. ונוהגת בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית.</b> * ולא נהגה שמיטה עד שבאו אבותינו לעיקר ארץ ישראל, וכבשו אותה וחלקוה, עד שהיה כל אחד ואחד מכיר את חלקו. י\"א* שנוהגת שביעית גם בזמן הזה מן התורה, משום שאין השביעית תלויה ביובל כלל, ואע\"פ שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, מ\"מ שביעית נוהגת גם בזמן הזה, ומשום קדושת הארץ סוברים הם שקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ולא בטלה קדושת הארץ בחורבן בית שני. וי\"א,* שבזמן הזה אין שביעית נוהגת כ\"א מדרבנן, וי\"א שאפילו בזמ הבית, מעת שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי, ומכל שכן בימי עזרא בבית שני, היתה שביעית נוהגת רק מדרבנן. ויש מי* שאומר, שבזמן הזה, כיון שאין לנו בית דין סמוך, שיקדש שנים וימנה שמיטים, אין השביעית נוהגת אפילו מדרבנן, ואינה אלא מדת חסידות, והיא דעת יחידים. ונראה שאפילו לדבריהם כבר קבלו אבותינו יושבי ארץ ישראל מעולם, גם אחר שכבר לא היה ב\"ד מקדש שנים, לחוש ולהנהיג שביעית, זכר לחיוב שביעית של תורה, שתהיה נוהגת כאשר ישובו כל ישראל לארץ ישראל ויהיו כל יושביה עליה."
                ],
                [
                    "<b>כל שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע\"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית.</b> * וכזיב ואמנה עצמן דינם כלחוץ, וכזיב אסורה בעבודה ומותרת באכילת ספיחין, ואמנה מותרת גם בעבודה. ומה שמותר באכילת ספיחין י\"א* שמ\"מ קדושת שביעית נוהגת בהן, אלא שאינן חמורים כחומר של ספיחין של ארץ ישראל העקרית, שאסורין באכילה לגמרי, ואלה שגדלו במקומות, שלא החזיקו בהן עולי בבל אלא עולי מצרים בלבד, מותרין הן באכילה, ולפי זה ק\"ו הדברים, שקדושת שביעית נוהגת בפירות שנזרעו בהן באיסור או שזרען גוי. וי\"א,* שגם דין ביעור אין נוהג באותן המקומות, שלא כבשום עולי בבל, ומותרין הפירות באכילה ג\"כ אחר הביעור. ויש* מסתפקים, אם לדעה זו אין נוהגת כלל קדושת שביעית בפירות של אלו המקומות, וכשם שאין הביעור נוהג בהן, כך אין נוהג בהן שום דבר מקדושת פירות שביעית, או שרק קל הוא שהקילו בדין הביעור שלא יהא נוהג בהן, אבל כל שאר דין פירות שביעית נוהג בהן, ואסורין הן לאכלן בתורת פירות של שאר השנים, כ\"א בקדושת פירות שביעית. וי\"א,* שדבר ברור הוא שבאותן המקומות, שאמרנו ששם נאכלים הפירות שלהם בשביעית, אלא שאסור לעבוד את הארץ, נאכלים הם בתורת פירות של כל השנים, ואין קדושת שביעית נוהגת בהן כלל."
                ],
                [
                    "<b>סוריא, אע\"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצרים, ושנער, אף ע\"פ שהן חייבות במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.</b> * ובסוריא שגזרו עליה איסור עבודה, לא גזרו אלא על עבודת מחובר, שהיא עבודת קרקע ממש, אבל לא גזרו על כל המלאכות שבתלוש, שמותר לעשותן בסוריא כדרכן בכל השנים בלא שינוי. ועמון ומואב זה שאמרנו שאין שביעית נוהגת בו, יש* מסתפקים איזה חלק הוא מן הארץ של עבר הירדן. אם הוא אותו החלק שכבש משה מסיחון, ואע\"פ שאז נתקדשה בקדושת ארץ ישראל ע\"י כבוש זה כמו כל עבר הירדן, שהוא בכלל ארץ ישראל, מ\"מ הניחו עולי בבל ולא קדשו אותה בקדושת ארץ ישראל גמורה, ואע\"פ שכל זה שלא החזיקו עולי בבל דין הוא שאע\"פ שהוא נאכל אינו נעבד, מ\"מ היה להם איזה טעם לחלק בקדושה זו, ולהפחית את קדושת ארץ עמון ומואב, שלא תהיה נוהגת בה שביעית כלל, - או שמא כל מה שכבר כבשום עולי מצרים אין חילוק בדבר, ואפילו מה שלא החזיקו בהם עולי בבל מ\"מ קדושת שביעית נוהגת בהן, אלא שלענין אכילה הקילו, א\"כ ארץ עמון ומואב שנכבשה ע\"י משה היא ג\"כ כמותן, שבמקומות שקדשום עול בבל נוהג בהם דין שביעית לענין איסור עבודת קרקע, ועמון ומואב שאנו אומרים שאין דין שביעית נוהג בה, היינו ארץ עמון ומואב שלא נכבשה ע\"י סיחון, שאותם לא כבשו ישראל כלל, ונשאר דינם כדין שאר חוץ לארץ. ויש* מי שאומר, שארץ עמון לא כבשוה ישראל ולא נכבשה ע\"י סיחון, רק ארץ מואב לבדה, וארץ עמון שלא נכבשה ולא נתקדשה מעולם בקדושת ארץ ישראל, היא נקראת בלשון חכמים בשם ארץ עמון ומואב, שעליה אמרו שאין שביעית נוהגת בה."
                ],
                [
                    "<b>עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהן, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.</b> ויש* מי שנראה מדבריו, שאפילו אם יתברר לנו, שהיו מקומות בעבר הירדן, שהחזיקו בהן עולי בבל, מ\"מ אין בהן אותו חומר שבמקומות שהחזיקו בהן עולי בבל בעיקר ארץ ישראל, והספיחים מותרין בהם באכילה. ויש* מסתפק לומר, שהיתר זה של עבר הירדן נאמר רק בכל מה שלא נתקדש ע\"י כיבוש של עולי בבל, אבל אם ימצאו בהן מקומות, שכבשום עולי בבל, צריך דינם להיות ככל חומר דין עיקר ארץ ישראל במקומות שכבשום עולי בבל, לענין קדושת הפירות ולענין חיוב ביעור ואיסור ספיחין. ואותן שסוברים, שכל מה שלא החזיקו עולי בבל מותרין הפירות שם לגמרי, בלא שום קדושת שביעית כלל, לדעתם צריך לומר שגם הפירות של עבר הירדן מותרין לגמרי, ואין נוהג בהם לא קדושת שביעית ולא ביעור. ולדעת הסובר, שאפילו במקומות שכבשום עולי בבל ומלכי בית שני, מ\"מ אין חומר שביעית לענין הפירות נוהג בהן יותר מהמקומות שלא כבשום עולי בבל בעיקר ארץ ישראל, מה ששנינו שיש דין ביעור בעבר הירדן, בשלש הארצות לביעור, לדבריהם, היה הדבר נוהג בבית ראשון קודם שבטלו היובלות, שהיה דין שביעית מוחזק והולך שם מכיבוש משה, אבל אחר שבטלה שביעית ע\"י הגלות שוב לא חזרה בעבר הירדן, לדעת זו, כ\"א לענין קדושת איסור עבודה, אבל לא לענין קדושת הפירות וחובת ביעור."
                ],
                [
                    "<b>נכרי, שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.</b> י\"א*, שרק איסור ספיחין מותר הוא בשדה שקנה נכרי, אבל מ\"מ כל איסורי שביעית נוהגים, בין בקרקע זו שהיא בקנין הנכרי בין בפירותיה, שצריך לאוכלם בקדושת שביעית, ואסורים בסחורה ובאיבוד, וחייבים בביעור. ויש אומרים,* שהפירות מותרין הם לגמרי, ואין נוהג בהן קדושת שביעית כלל, משום שבזמן הזה, דשביעית מדרבנן היא, סומכין אנו על מי שסובר שיש קנין לנכרי, לפחות כל זמן שהוא תחת ידו, להפקיעו מקדושת שביעית, כמו שהוא מפקיע מקדושת תרומות ומעשרות, כל זמן שלא נגמרה מלאכתה ביד ישראל. ולפי סברה זו יש* שנראה להם, שאם הקרקע היא של נכרי אין בה שום קדושת שביעית, לא לענין פירות שביעית ולא אפילו לענין איסור עבודה, כיון שכ\"ז שהיא ביד נכרי קדושתה נפקעת ממנה בזמן הזה, ששביעית היא דרבנן לדעת רבים. והסוברים*, שקדושת שביעית נוהגת גם בקרקע של נכרי ובפירותיו, סוברים הם ג\"כ, שהם פטורים מתרומ\"ע, כדין פירות שביעית, שאין חיוב תרומות ומעשרות נוהג בהם, על כן אפילו אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל ג\"כ הם פטורין מתרומ\"ע. ולי\"א, שאין נוהגת קדושת שביעית כלל בשל נכרים, דינם כדין כל השנים. שאם לקח ישראל מן הגוי פירות, וגמר מלאכתן ביד ישראל, צריך להפריש תרומות ומעשרות וצריך להפריש מעשר עני ולא מעשר שני, ויפריש בלא ברכה. ויש* מאותן המחמירים לומר, שנוהג דין קדושת שביעית בשל נכרי, ואין בו אלא היתר של ספיחים, שמ\"מ מותרין לקנות מן הנכרי בכסף, ואין חוששין משום מכשול, שיהיה בידו כסף של שביעית ויתננו לישראל, והישראל יוציא אותו בתורת כסף של שאר השנים. ויש מי* שמחמיר ואומר, שאסור לקנות גם מן הנכרי מפירות שלו בארץ ישראל בשביעית, ורק כשנותן לו הגוי במתנה מותר ליקח, או להחליף עמו בבשר וכיוצא בו, במה שאין חשש מכשול במה שיבא ליד ישראל לאכל אותו בקדושת שביעית. וכבר* הוסכמה ההלכה, שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בפירות של נכרי, וחייבים הם בתרומ\"ע כשגמרו ישראל."
                ],
                [
                    "<b>עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן נאמן, כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית.</b> ויש מי שמסתפק* אם באו נכרים בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית, אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום, כמו שאין ממהין בידיהם בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, או שיש לומר שמתנות עניים שאני, שאין בהן שום קדושה, אבל פירות שביעית, שקרויים קודש ואית בהו קדושה, יש לומר שמונעים את הנכרים מליקח אותם, ואע\"פ שאין צריך להושיב נאמן, כ\"א על העיירות שעומדות על הספר. ולא על שאר עיירות, היינו שבעיירות העומדות על הספר חשו שמא יבאו נכרים בהמון, והיו מושיבים שם שומר נאמן בקביעות, ובשאר עיירות לא חששו לזה, אבל אין ה\"נ אם מזדמן הדבר, ובאים נכרים לבוז פירות שביעית, בכל ענין יש לומר שמותר למחות בידם, ויש לומר שגם חיובא איכא למחות ושלא בידן, למסור להם דבר שהוא קודש. ובעיירות של עכשיו שהן מפוזרות בין הנכרים היושבים סביבן, שדינן כעומדות על הספר, נראה שודאי ראוי להושיב שומר נאמן, שלא יבוזו נכרים את הפירות של קדושת שביעית.* ומותר להשכיר בהמתו לנכרי אע\"פ שהוא יודע שהנכרי יעבוד בה בשדהו בשביעית, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ומשום לפני עור ל\"ת מכשול אין כאן שאין הנכרי מצווה כלל שלא לעבוד בשדהו בשביעית. ויש* מי שמתירין להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה לפני שביעית. אע\"פ שהוא עושה בה עבודתו ג\"כ בשנה השביעית, מהאי טעמא שאין על הנכרי שום איסור במה שעובד את השדה המושכרת לו. ויש אוסרים ואומרים, שאע\"פ שאין הנכרי עושה איסור, מ\"מ כיון ששכירות לא קניא עובר הישראל באיסור עשה של שביתת שדהו, במה שהנכרי עובד אותה. וכבר נתבארו לנו הדברים בטעמם למעלה* וביארנו שם שלהמתירין מדינא היה ראוי להתיר גם בלא הבלעה, כיון שסוברין הם, שמה שהנכרי עובד בקרקע של ישראל אין שום איסור בזה על ישראל, שמה שאמרה תורה ושבתה הארץ שבת לד' הכונה היא לישראל, שהוא בר חיובא בשביתה לא יעבוד את הארץ, אבל מה שנכרי עובד אין זה נקרא כלל שאין הארץ שובתת שבת לד', כיון שהמצווה על שביתת השביעית איננו עובד. וא\"כ מה שאסור לישראל לצוות לנכרי לעבוד בשדהו בשביעית הוא רק משום איסור שבות, שאינו נוהג רק בשבת לבד כ\"א. כמו דקיימא לן להלכה, גם בכל איסורי תורה, אבל כל זה הוא רק כשהנכרי עושה על דעת ישראל, אבל כשהוא שוכר את הקרקע לצורך עצמו אין כאן שבות כלל, כיון דאדעתיה דנפשיה קא עביד, ומה שיש באופן כזה בשבת איסור משום שכר שבת, ומותר רק בהבלעה, לא מצינו שאסרו חכמים שכר שביעית כמו שאסרו שכר שבת. על כן לדעת המתירין היה ראוי להתיר מדינא גם בשכירות שלא בהבלעה, אלא שהחמירו המתירין בדבר, כדי להרחיק מן העבירה, שלא יהיה נראה ששולח ישראל את הנכרי לעשות עבודתו בשביעית בשדהו, ועל כן לא התירו אלא בהבלעה."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>פירות שביעית נתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה, ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו: תהיה, אף להדלקת הנר ולצבע בהן צבע.</b> מיהו* צביעה מותרת גם לכלים, משום שדרך עיקר הצביעה היא לא לצבע אדם ובהמה כ\"א כלים, אבל סיכה אינה מותרת כ\"א סיכת אדם, ואסור לסוך את הכלים בשמן של שביעית. ונראין הדברים, שהוא הדין שסיכת בהמה גם כן אסורה."
                ],
                [
                    "<b>לאכילה ולשתיה כיצד, לאכול בדבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני.</b>"
                ],
                [
                    "<b>ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומע\"ש. דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה, ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.</b> ואין* מחייבין אותו לאכול קניבת ירק ואסור לאכול תרדין חיים ואסור לכוס חיטין חיות, שאין זה דרך אכילה כ\"א דרך הפסד. ואין מחייבין אותו לשתות היין המעורב בשמריו, ולא אנגרון, ולא אכסגרון, שהם משקין שאין דרך בריאין לשתותן. שלכתחילה אסור לעשות אותן מפירות שביעית, ואם נעשו באיסור אין מחייבין אותו לשתותן כדי שלא לאבד פירות שביעית. החושש בשניו לא יגמא חומץ ופולט אבל מגמא ובולע. ומטבל כל צרכו ואינו חושש משום איבוד. החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע.* תמרים של שביעית מותר לקבצן ולחבצן כעיגול של דבילה, אבל אסור לעשות מהן שכר. תאנים של שביעית אין עושין אותן דבילה אבל עושין אותן גרוגרות. ומפררין רמונים לעשות פרד. וסוחטין ענבים לעשותן צמוקין. וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ, חוץ מזיתים וענבים בלבד, שהם עומדין למשקין, מותר לעשות מהן שמן ויין. עבר ועשה האוכל משקה, במקום שאסור לעשותו, הרי זה שותהו.* אין נותנים דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן, וי\"א שאם אינו סוחטן מותר. אבל נותן את היין לתוך המורייס. יין של שביעית שנפל לתוך המורייס, צריך לבער. ונותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל, כדרך שהוא נותן את התבלין, ולא יסחטן להוציא מהן משקין, ובתבלין מותר. מפני שכך הוא דרכן לסוחטן כדי לתבל בהן. ואין עושין את היין אלונתית, שאין זה אלא לרפואה, ומהראוי למאכל אדם אסור לעשות למלוגמא ורפואה. ונראה שאסור לעשות מיין של שביעית יין המעורב בצמח חינה, שהוא מיוחד על ידו לרפואה. אבל מערבין יין ודבש ופלפלין וכיוצא בהן לאכלן.* אין מבשלין יין של שביעית מפני שהוא ממעיטו. וי\"א שמותר לבשל, מפני שאע\"פ שהוא ממעיטו במדתו הוא משביחו. שהמבושל הוא יותר טוב ומתקיים מהחי. ואין כובשין בצלים של שביעית בחומץ של שביעית. מפני שמפסיד החומץ. ואע\"פ שהוא משביח את הבצלים, לא הותר להפסיד פרי אחד של שביעית בשביל להשביח הפרי האחר, אע\"פ שגם הוא של שביעית, וקל וחומר שאסור לכבוש בצלים של שאר שני שבוע בחומץ של שביעית. אין מערבין תבואה וקטניות כאחד, אבל מערבין שומשמין בעדשים, מפני שתבואה וקטניות אינם מתפרשים יפה זה מזה כשכוברין אותן, אבל שומשמין מעדשים מתפרשים יפה זה מזה ע\"י כברה, וכל דבר שמתפרש זה מזה ע\"י כברה מערבין זה עם זה. ונראה, שדוקא מיני קטניות כאלה, שהם שוים במדתן עם תבואה, באופן שלא יתפרשו זה מזה ע\"י כברה, אסור לערבן זה בזה, אבל מינים כאלה שאינם דומין בגדלם, שאם יכבר אותן יתפרשו זה מזה, מותר לערבם. ויש* מי שנראה מדבריו, ששומשמין עם עדשים מותר לערב, אפילו אם אינם מתפרשים זה מזה ע\"י כברה. ומשחרבה יהודה* התחילו להיות מערבין תבואה בתבואה וקטניות בקטניות, אבל לא תבואה בקטניות, ולא קטניות בתבואה כדרך* שמרקדין את הקמח כל השנים כך נוהגין בשביעית, מרקד לאכול ומשליך את המורסן. וזה שמותר להשליך את המורסן הוא דוקא כשמרקד כדרך רוב בני אדם, שאין מחייבין אותו לשמור את הפסולת, אבל אם רצה לעשות סולת מנופה מנפות הרבה, עד שיוצא קב או קביים מן הסאה, לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה, אלא יניחהו במקום המוצנע."
                ],
                [
                    "<b>ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. ואם בשלו מעט ואכלו מיד מותר, שהרי לא הניחן כדי לבא לידי פסול.</b> ויש* מי שאומר שגם לכתחילה מותר לבשל דבר מועט, כדי לאכול מיד. ונראה, שדוקא כשהוא מקיים ואוכל מיד, אז יוצא הוא מכלל איסור הבישול, אבל אסור להשהות אע\"פ שלכתחילה בשל כדי לאכול מיד."
                ],
                [
                    "<b>פירות המיוחדין למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר ולבהמה ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.</b>"
                ],
                [
                    "<b>לסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא יפטם את השמן, ולא יסוך במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס.</b> * ואע\"פ שאסור לפטם את השמן לעשותו שמן ערב, מ\"מ אם עבר ופטם אותו סך בו, אבל את היין אסור לסוך לעולם, שאין דרכו של יין לסיכה. ומותר* ליקח שמן ערב בשביעית, אפילו ממי שאינו מוחזק שהוא נאמן על השביעית להחזיק את הדמים בקדושת שביעית, ובלבד שלא יהיה מוחזק לחשוד. ונראה, שהיינו כשהשמן הוא של ערב שביעית, אלא שיש ספק על עקרי הבשמים המעורבים בו, שמא הן משל שביעית, וכיון שהוא בתערובת ואינו בעין לא החמירו בזה לקחת דוקא מהמוחזק לנאמן, אע\"פ שאסור למסור דמי שביעית לעם הארץ יותר משלש סעודות* בזה לא גזרו, אבל אם השמן עצמו הוא של שביעית, דין שמן ערב הוא כדין כל פירות שביעית. סך* אדם שמן על גבי מכתו, ודוקא כשסך ע\"ג המכה עצמה כדרך שהוא סך על בשרו, אבל לא יטול במוך ויתן ע\"ג מכתו, שזהו דרך רפואה, ולא נתנו פירות שביעית לרפואה. החושש בראשו או שעלו בו חטטין סך בשמן של שביעית."
                ],
                [
                    "<b>שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל, ואין סכין אותו בידים טמאות. נפל על בשרו, משפשפו בידים טמאות.</b> ונראה שבזמן הזה שהכל בחזקת טומאה לא שייך דין זה שלא יסוך בידים טמאות*.",
                    "<b>ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל, וסך גופו ומתעגל על גבי קטבליא,*</b> אפילו היא חדשה, שמועיל לה השמן כעין עיבוד, ג\"כ מותר. אבל לא יתן שמן ע\"ג טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו. שמן של שביעית נותנים אותו לגרדי האורג, לסוך בין אצבעותיו, מפני שהוא סך בזה את בשרו, ושמן של שביעית ניתן לסיכה, אבל אין נותנים אותו לסורק, שהוא נותן בצמר, ואין זה לאכלה, האמור בשביעית."
                ],
                [
                    "<b>להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן, שניהם אסורים בהדלקה שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא יתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.*</b> וי\"א שאם מכר שמן של שביעית, ולקח בו שמן אחר, מותר להדליק בו כמו בשמן הראשון, מפני שכשם שניתן שמן של שביעית להדלקה כך ניתנו ג\"כ דמיו ומה שהוחלף בו להדלקה, אלא שאם מכר יין או דבר אחר, שאינו ראוי להדלקה ולסיכה, ולקח בו שמן, אז אותו שמן אסור הוא בסיכה ובהדלקה, מפני שנותנים עליו כל חומר של יין, שאינו בר סיכה והדלקה, כיון שנלקח עבור היין. וכן אם החליף שמן ביין אסור יין זה לזילוף, כמו ששמן אסור בזילוף, וכן השמן אסור בסיכה ובהדלקה. שהיין אסור בו, ואין לדבר זה תקנה כ\"א כשיחליף שניהם בחולין, ואז חוזר להם דינם הראשון, שהיין מותר בזילוף, והשמן בהדלקה ובסיכה."
                ],
                [
                    "<b>לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן, אע\"פ שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם, אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה</b> ונראה* שמאוכלי בהמה מותר לעשות צבעין לאדם, אפילו מאוכלים כאלה שאינם עומדים לצביעה, רק שהם ראויים לצביעה, וכן* מותר לעשות צביעה לאדם ממיני מלוגמאות, שהם מיני רפואות שאינם לאכילה."
                ],
                [
                    "<b>מיני כבוסים, כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהם, ומכבסין בהן, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם, לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא למלוגמא, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה, ולא לכביסה.</b> וכלל* דין היתר ההנאה בפירות שביעית הוא הנאה כזאת שהיא באה לא מאוחרת מהביעור, יצאו משרה וכביסה בפירות שביעית, שהנאתן אחר ביעורן, שתיכף כששורין את הפשתן או הבגדים בהיין הוא נפסד ומתבער. וההנאה באה אחר שעושה היין את פעולת השריה והכביסה; ומה שמיני כבוסין, אע\"פ שחלה עליהן קדושת שביעית, מותרין לכביסה, ואינם נאסרין משום שהנאתן אחר ביעורן,* יש אומרים שאין אנו אומרים עיקר דין זה, שצריך שתהיה הנאתן וביעורן שוה, כ\"א בדבר העומד לאכילה, אבל במה שעומד לכביסה ולשאר צרכים לא איכפת לן, אפילו אם תהיה ההנאה באה אחר הביעור. ולפי זה אפילו אם נדע ממיני כבוסים כאלה, שההנאה תבא בהם אחר שבתהלה הם כלים ומתבערים, ג\"כ מותרין הם לעשות בהם כביסה בשביעית. ויש אומרים*, שהדין של צורך הנאתו וביעורו שוה, הוא נוהג ג\"כ בכל מה שהוא פירות שביעית, אפילו במה שעומד למשרה ולכביסה ולשאר צרכים, אלא מה שמותר לכבס במיני כיבוסים הללו, כגון הבורית והאהל וכיוצא בהן, ואסור לכבס ביין, ובשאר עניני פירות שביעית, הוא משום שדוקא בדבר העומד לאכילה, אם עושין ממנו כביסה, אז באה ההנאה אחר הביעור, שתיכף שהוא נעשה מאוס ואינו ראוי לאכילה הוא מתבער, וההנאה באה אח\"כ כשהוא עושה את פעולת כבוסו, אבל מה שעומד לכביסה, ואינו ראוי לאכילה, איננו חשוב אבוד ומבוער ע\"י מה ששורין בו את הבגדים, והוי ממש הנאתו וביעורו שוה. ולפי זה אם יהיה נודע לנו דבר של כביסה, שהוא מתבער ממש מן העולם לפני הנאתו, הרי זה אסור בפירות שביעית, אפילו באותם שהם מיני כבוסים, ואינם ראויים לאכילה רק לכבוס."
                ],
                [
                    "<b>כלל אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר לכם לאכלה, כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא תלוי במחשבתו, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן.</b> ודוקא סיאה ואזוב וקורנס. שגדלים בשדות, אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבתו, אבל סיאה ואזוב וקורנס, שעלו מאליהן בחצר, סתמייהו לאדם הם ולא אזלינן בתר מחשבתו, ויש עליהם לעולם כל דין מאכל אדם,* ונראה שדוקא בחצר שמשמרת פירותיה. הם מיוחדים לאדם, אפילו כשעלו מאליהם, אבל בחצר שאינה משמרת פירותיה, אם עלו מאליהם דינם כסתם, שאינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבת לקיטתו.* ודוקא בחצר, אבל בגינה אין סתמם לאדם, משום שבחצר כיון שהוא מצוי לראותם תמיד, ויודע ללקוט אותם בזמן הראוי להם, קודם שיתקשו ולא יהיו ראויים לאכילת אדם, הוי סתמא לאדם, מה שא\"כ בגינה אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה והולכים אחר המחשבה. סיאה* ואזוב וקורנס הגדלים בשדות, שהולכים בחם אחר המחשבה, שמכרם המוכר לאוכלים והלוקח לקחם לעצים, יש בהם קדושת שביעית כאוכלים, שהולכים לחומרא אחר מחשבת המוכר. ואם המוכר מכרם לעצים, והלוקח לקחן לאוכלין, אפילו אם חשב עליהם אח\"כ לעצים דינם כאוכלין, שהולכין לחומרא ג\"כ אחר מחשבת הלוקח הראשונה שבשעת לקיחה. ואם חמוכר מכר לעצים והלוקח בשעת משיכה חשב לאוכלין, ואח\"כ כשנתן המעות חשב לעצים, דינם כאוכלין, דבתר משיכה אזלינן לחומרא. וכן אם כשנתן המעות חשב הלוקח לאוכלין, ואח\"כ כשמשך חשב לעצים, מ\"מ דינם כאוכלין, שאנו הולכים גם אחר מתן מעות לחומרא. ואם המוכר מכר לאוכלין, והלוקח לוקח לעצים. ולא גמרו את מקחם. כי היה זה המוכר מעמיד במקחו ובקש יותר, וגם הלוקח היה מעמיד במקחו שרצה בפחות, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח\"כ נתקבצו למקום אחד, ולקח זה החפץ בסתם, אם המוכר הוא שתבע את הלוקח לגמור את המקח, ונתן לו החפץ, אז ביטל המוכר דעתו לדעת לוקח, והולכים אחר דעת הלוקח, ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר ומשך סתם, אז ביטל הלוקח דעתו לדעת המוכר והולכים אחר דעת המוכר, ויש בהם קדושת שביעית שהרי המוכר מכר לאוכלין.* חציר וירקות שדה ועלי קורקוסייה, שלקטן לרכך בהן החיטים, מותר לרכך וללחלח בהן החיטים, אבל אם לקטן למאכל בהמה אסור לרכך בהן חיטין, דהוי כמאבד אוכלי בהמה. ואסור לסחטן לעשות מהן סממנים לאדם, ואע\"ג דאוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם, א\"כ מותר לעשות סממנים לאדם, אפילו מכל מה שהוא מיוחד לבהמה, שאין מלוגמא אסורה בשביעית כ\"א מאוכלי אדם, אבל זהו דוקא כשאינו מאבד את האוכלין כדי לעשות את המלוגמא, כ\"א שהם בעין ומשתמש הוא לצורך מלוגמא, אבל לסחטן כדי לעשות מלוגמא לאדם, כיון שהוא מאבדן בסחיטתן זהו אסור לעשות גם ממאכל בהמה. יש* מי שאומר, שאפילו כשלקטן לרכך בהם חיטים, שאז הם גרועים מאוכלי בהמה, שהרי אסור לרכך חיטים במה שהוא לשם אוכלי בהמה, מ\"מ יש בהם קדושת שביעית לענין זה שאסור לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם, וי\"א שאם לקטן להטן בהם חיטין מותר לעשות מהן סממנים לאדם אפילו על ידי סחיטה, שהרי הם עומדים לאבוד ע\"י הטנת החיטים ג\"כ, ולא אסרו באלה לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם כ\"א כשלקטן לשם אוכלי בהמה."
                ],
                [
                    "<b>מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם, אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרים אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה, ואם לקח בהן או החליף בהן, אוכלי אדם באוכלי בהמה, הרי הם כאוכלי אדם, שאין עושין מהן מלוגמא לאדם.</b> ואם* לקח קניבת ירק והעלהו על הגג ונתיבש, ואינו ראוי רק לבהמה, מותר להאכילו לבהמה ולעשות ממנו מלוגמא לאדם, כדין מאכל בהמה, אע\"פ שקודם שנתיבש היה ראוי למאכל אדם, מ\"מ עכשיו כיון שנתיבש ואינו ראוי למאכל אדם יש לו כל דין מאכל בהמה. ונראים הדברים, שזהו דוקא כשנתיבש כ\"כ, עד שאינו יכול לחזור לרכותו, להיות ראוי למאכל אדם גם ע\"י שליקה, שאז אין שולקין אותו כדין מאכל בהמה, אבל אם הוא ראוי לחזור לרכותו, ע\"י תיקון של שריה או שליקה, אסור להאכילו לבהמה, וצריך דוקא לשולקו כדי שיהיה ראוי למאכל אדם, ויאכל לאדם בקדושת שביעית. ואפילו כשהוא יבש לגמרי, עד שאינו ראוי כ\"א לבהמה, אסור למוכרו ליקח מהן אוכלי בהמה אחרת. ואם החליף אוכלי אדם בקניבת הירק ואח\"כ העלה אותה לגג ונתיבש אסור לעשות ממנה מלוגמא לאדם, שכיון שבא מאוכלי אדם יש לו תמיד כל חומר של אוכלי אדם. ונראה שכל שכן הוא שאסור להאכילה לבהמה. ויש מי* שנראה מדבריו, שמותר ליקח באוכלי בהמה אוכלי בהמה אחרת. ויש מי* שנראין דבריו לומר, שכל עיקר האיסור של מכירת אוכלי בהמה, לקנות בהם אוכלי בהמה, היינו דוקא אוכלי בהמה אחרת, כלומר אוכלין כאלה שאינם ראויים לבהמה הראשונה, שהיו האוכלים הראשונים ראויים לה, אבל כשמוכר אוכלי בהמה, כדי ליקח אוכלי בהמה אחרים, ששני האוכלים ראויים בשוה לבהמה, אין ע\"ז משום איסור מכירת אוכלי בהמה כדי ליקח אוכלי בהמה אחרת. וקניבת ירק שנחשבת מאכל אדם, יש מי* שנראה מדבריו, שהוא דוקא אותה שקונבים אותה בעלי בתים מהירק, שהיא ראויה קצת לאכילה, אבל אותה שהגננים קונבים אותה נראה שיש לה דין מאכל בהמה לכל דבר. ויש מי* שנראה מדבריו, שקניבת הירק היא מאכל בהמה, ודינה כדין אוכלי בהמה, אלא שחייבת בביעור, ואם העלו אותה לגג ונתיבש זהו ביעורה. ונראין הדברים בקניבת ירק שמקנבים הגננים, והיבוש הוא באופן כזה, שאינו ראוי מעתה לבהמה כ\"א לעצים בעלמא, ובזה הוא כמבוער, ופקעה מינה תורת שביעית."
                ],
                [
                    "<b>פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא. ואין מאכילין אותן לא לנכרי ולא לשכיר. ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חודש או שקצץ מזונותיו עליו, הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פירות שביעית.</b> ויש מי* שנראה מדבריו, שאין איסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ יותר מפירות של כל השנים, שגם בהם יש איסור להוציאם לחוצה לארץ; וע\"פ האופנים המותרים, להוציא פירות הארץ לחוצה לארץ* תמיד, לדעה זו מותרין ג\"כ פירות שביעית להוציאם עד זמן הביעור, שמזמן הביעור ואילך, שנתחייבו בשריפה לדעה זו, מתחיל איסור הוצאה לחו\"ל, ומאז הוי כמו שמן שריפה ושאר קדשים, שגם כשנפסלו וצריכין ביעור מתבערין בקדושה. ויש* אומרים, שבאותן האופנים, שיש בהם היתר לעשות סחורה בפירות שביעית, מותר להוציאם לחוצה לארץ לסחורה כזאת. והאופנים המותרים בסחורה בפירות שביעית הם, או בדבר מועט כדי ערך מזון שלש סעודות, או כשלקח לעצמו והותיר, שמותר למכור את המותר, כמו שיתבארו כל אלה הענינים להלן בדברינו*. ויש* אומרים, שעיקר איסור סחורה הוא דוקא כשלוקט את הפירות של שביעית והוא בעצמו מוכר אותם, אבל אם הוא נותן לאחר ואחר מוכרם מותר, ואפילו אם האב לוקט ובנו מוכר על ידו ג\"כ מותר,* ואפילו חמשה אחים שלוקטים ואחד מוכר על ידם מותר, ומותר להאחד שלקט בעצמו למכור ג\"כ את מה שלקט הוא בהבלעה של המכירה, שמוכר בה את מה שלקטו אחיו. ולפ\"ז נראה, דכל שכן שמותר לעשות סחורה בפירות שביעית בהבלעה, שמוכר לו ביחד עם פירות שביעית פירות שאינם של שביעית, או דברים אחרים שאין בהם איסור סחורה, ואומר מפורש שהכסף שהוא מקבל הוא רק בשביל הדברים המותרים בסחורה, ונמצאים פירות שביעית רק במתנה בעלמא, שאין עליה איסור סחורה. אלא * שאפילו באופנים המותרים אסור לקבע את עצמו, למכור תמיד כל שעה במקום אחד. ויש מי שנראה מדבריהם* שבכל אופן אסור להוציא פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ, אפילו לסחורה. ומה שאסור להאכיל פירות שביעית לשכיר היינו אפילו שכיר ישראל, כשלא קצץ לו מזונותיו עליו. ונראה דמיירי שמאכילו ובזה הוא מנכה לו משכירותו, דהוי כפורע חובו בדמי שביעית.* ואכסניא שמותר להאכיל מפירות שביעית. היינו אורחים, אפילו הם נכרים, ולאו דוקא חילות של מלך אלא כל שהם אורחים אצלו מותר להאכילם פירות שביעית."
                ],
                [
                    "<b>אין פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מדמי שביעית. אבל ניזונת היא משל בעלה.</b> ויש מי* שנראה מדבריו, שעיקר החילוק הוא בין אם היא יושבת אצל בעלה שניזונת עמו, אע\"פ שאוכלת משלו מדמי שביעית אין זה כפורע חוב מדמי שביעית, אבל כשאינה אצל בעלה, אז היא אוכלת כגובה חוב של מזונות, ואסור לפרע חוב מדמי שביעית. ונראין הדברים, שכל זמן שלא הוזקק הדבר לבא לידי ב\"ד אלא היא בעצמה ניזונת משל בעלה, אין חילוק בין אם היא אצל בעלה או לא, ולעולם ניזונת היא מדמי שביעית של בעלה, אלא שאם בא הדבר לידי ב\"ד, שהם צריכים לפסוק לה מזונות, אז נעשה הדבר כחוב הבא להיות נפרע, ואסור לפסוק מזונותיה מדמי שביעית."
                ],
                [
                    "<b>אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנאמר תאכלו את תבואתה, אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגים, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו, עד שיגיעו לעונת המעשרות.</b>"
                ],
                [
                    "<b>ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית, הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה, וכן כל כיוצא בהן. הבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה, וכן כל כיוצא בו. הזיתים משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה, הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה, הכניסו שליש מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות.</b> * ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית, ואסור לאכול מהן כלל קודם שהגיעו לעונת המעשרות אפילו בשדה, דדוקא* זיתים וענבים דרך הוא לאוכלם ג\"כ קודם גמרן בדרך עראי בשדה, ע\"כ יש בהם שיעור של היתר אכילה, ובזיתים גם סיכה, בשדה, קודם זמן ההיתר להכניס בבית ולאכול, אבל בכל הפירות אין שם אלא שיעור אחד, זמן הגעתם לעונת המעשרות, ואז מותר גם להכניס לבית, וקודם שיעור זה אסור אפילו בשדה. וי\"א* שה\"ה בכל הפירות משיגיעו לשיעור הדומה לפגין משיזריחו אוכלן בשדה. ושיעור השליש של זיתים* י\"א, שהוא משהכניסו שמן חלק תשיעי ממה שהם ראויים לעשות כשיהיו מבושלין לגמרי, זהו שליש גידולם שהוא עונתן למעשרות. וי\"א* שהשליש הוא הזמן שהם מכניסים שליש מהשמן שהם רגילים להכניס כשהם גמורים, ואם הם מכניסים שלשה לוגין לסאה, כיון שעמדו על לוג לסאה זהו השליש שלהם, ואם הוא עושה יותר גם השליש שלהם הוא נחשב יותר כפי מדתם. ויש* מי שאומר שהדבר הוא קצוב משהכניסו לוג לסאה זהו שליש שלהם, מפני שבמקומות שהזיתים הם רעים אינם עושים יותר משלשה לוגין לסאה, ע\"כ שיערו חכמים בכל מקום לפי המקומות הרעים. ונראים הדברים, שלפי דעה זו אפילו אם יזדמן שהזיתים הם כ\"כ רעים, עד שאינם עושים אפילו שלשה לוגין לסאה, מ\"מ לעולם אין נקרא הכנסת שליש כ\"א כשיכניסו לוג לסאה, דלא חלקו חכמים במדתן. ויש ספק* אם פירות שאוכלין אותן בשדה, שאסור להכניסן בבית, מפני שעדיין לא באו לשיעור זה של היתר הכנסה בבית, אם מותר לעשות מהן מלוגמא לאדם, שיש לומר שדוקא פירות שהם גמורים לגמרי, וראויין לאכילה גמורה, עליהן אמרה תורה לאכלה ולא למלוגמא, אבל כל מה שאנו מרבים ממקרא של מן השדה תאכלו את תבואתה, על היתר אכילה בשדה, כשאינו ראוי עדיין לאכילה גמורה, יש לומר שבהם מותר לעשות ג\"כ מלוגמא לאדם, או שמא אין חילוק בדבר, וכל שמותר לאיזו אכילה שהיא, אפילו לאכילת שדה, כבר אסור לעשות ממנה מלוגמא. ויש לדון, שקודם זה השיעור, שאינו ראוי אפילו לאכילת שדה, ודאי לכתחילה אסור לאסוף אותם מן האילן, משום שזהו הפסד להם כשתולשם, אבל אם נתלשו יש לומר שמותר לעשות מהם מלוגמא, כיון שאינו ראוי לשום אכילת אדם, שהרי קודם השיעור אסור לאכלם אפילו בשדה.*"
                ],
                [
                    "<b>מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי. אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד. ואם הוציא פירות והגיע לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו, שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו.*</b> ומיירי באופנים שאין בהן משום בל תשחית. כגון שהיה מעולה בדמים לעצים יותר מלפירות. או שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או שהיה ערך מקומו יותר יקר מריוח של העץ בפריו וכיוצא בזה, ובכל אלו כיון שנגמרו פירותיו מותר לקוצצו בשביעית, שאז אין בו גם משום הפסד של פירות שביעית."
                ],
                [
                    "<b>ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית, החרובין משישלשלו.</b> פירוש* משיתחילו להכביד על האילן כעין שלשלת. ויש* מפרש משיוציאו חוט ארוך כעין שלשלת ואח\"כ כשזה החוט מתעבה נעשה מזה חרוב. וי\"מ* משיתחילו הענפים של האילן להתפשט כעין שלשלת, ומשמע מדבריו שהוא בזמן שלא התחיל הפרי כלל להתגלות עדיין.",
                    "<b>והגפנים משיגרעו.</b> י\"מ* שהוא משיגיעו לאותה מדת הגודל של גירוע, דהיינו כשיעור פול הלבן. וי\"א* שהשיעור משיגרעו מהם נטפי מים כשנוטלן ביד וידחקו אותם. ויש* מי שנראה מדבריו שזהו שיעור אחד כשיעור הגודל של פול הלבן. וי\"מ* שהוא השיעור משיעשו להם הגרעינין שלהן.",
                    "<b>והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר. ואין קוצצין את הכפניות בשביעית, מפני שהוא הפסד כרי, ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא בוסר</b> (בספרי רמב\"ם שלפנינו כתוב כאן <b>שיציץ</b>*) <b>מותר לקוץ אותן כפניות.</b>",
                    "וי\"א* שאין איסור לקוץ הזיתים משיניצו בשביעית, אלא א\"כ יש בנץ כשיעור שכשיגדלו יהיה בהם רביע הקב של זיתים, שאז אסור לקוץ אותו בכל השנים, ובכה\"ג אסור בשביעית, אפילו באותו האופן שמותר לקוץ אילן כזה בכל השנים, כגון כשהוא מעולה בדמים לעצים יותר מלפירות או שצריך למקומו, שהוא שוה לו יותר משויו לפירות, אבל אם האילן אינו טוען כדי רובע זיתים, שאז אין בו בכל השנים איסור בל תשחית, בזו גם בשביעית מותר לקוצצם, והוא הדין לכל האילנות, שלהם צריך שיעור קב לענין איסור קציצה בכל ימות השנה, שדוקא כשהוא טעון זה השיעור אסור לקוצצו בשביעית, אפילו כשמעולה בדמים, אבל כשאינו טעון זה השיעור, איננו בכלל איסור קציצה בשביעית, אפילו אחרי שבא לידי התחלת פריו, כל אילן לפי השיעור שביארנו. ולענין שאר כל האילנות ששיעורן משיוציאו, יש* אומרים שהוא משיוציאו עלין, וי\"א* משיוציאו פרי, שהוא קרוב לגמרו."
                ],
                [
                    "<b>אין שורפין תבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה, אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית</b> * תבן של שביעית אין נותנים אותו לתוך הכר או לתוך הכסת, ואם נתנוהו אחרים הרי הוא כמבוער,* יש שמפרש דוקא כשנתנוהו אחרים לתוך הכר או לתוך הכסת חושבין אותו כמבוער, ואינו צריך ביעור אחר, ומותר ליהנות מהכר והכסת עם תבן השביעית שבתוכם, אבל הנותן עצמו אסור לו, וקנסוהו שיוציאו ויבערו כדין הביעור, ויש מי* שמפרש שאין חילוק בין נתנוהו אחרים, או הנותן עצמו. אלא שאם נתנוהו לאחר השביעית משהגיע זמן הביעור הרי הוא כמבוער, אבל אם נתנו לתוך הכר או לתוך הכסת קודם שהגיע זמן הביעור, כיון שאז הוא עומד עדיין להאכיל לבהמה אסור להנות ממנו הנאה אחרת, וצריך להוציאו ולהאכילו לבהמה. ויש* מי שנראה מדבריו, שיש לחלק בין תבן הדק, שעומד למאכל בהמה, לתבן הגס שאינו עומד לכך, שיש לומר שהוא מותר בכל ההנאות. ונותנים אותו ג\"כ לתוך הכר או הכסת, ושורפין אותו. תנור* שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן, ונראין הדברים, שאין חילוק בין תנור חדש לישן, ולעולם רק יוצן ולא יותץ, אפילו חדש שהוא מתקיים ע\"י ההסקה הראשונה. י\"א,* שתבן וקש של שביעית, עד רביעה שניה של מוצאי שביעית, יש עליהן קדושת שביעית ככל דבר העומד למאכל בהמה, ואסור להנות מהן שארי הנאות של כילוי ואיבוד, חוץ מאותן ההנאות המותרות במאכל בהמה, ואחר רביעה שניה של מוצאי שביעית מותר לשרוף אותן וליהנות מהן בכל ההנאות שבעולם, שפקעה מהן קדושת שביעית מאז. וי\"א* שלא פקעה קדושת שביעית מהתבן והקש של שביעית משתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית, כ\"א מאותן שהן בשדה שהן נפסדים ע\"י רטיבות הגשמים, ונעשים זבל, אבל מה שבבית אסורין אפילו אח\"כ אפילו אחר כמה שנים כל זמן שהן קיימין. וי\"א* שכיון שנפסד מה שבשדה ונעשה זבל פקעה קדושת שביעית גם ממה שבבית, אע\"פ שהן קיימין בעינם. וי\"א,* שעיקר קדושת שביעית שהל על תבן וקש. שיהיו נחשבין כמאכל בהמה, זהו דוקא אם לקטן למאכל בהמה, אבל כשלא לקטן למאכל בהמה אינם אסורין בשאר הנאות, ומותר ליהנות מהן, בגיבול טיט ובשריפה, בין קודם רביעה שניה בין אחר כן. וי\"א* שזמן ההיתר של שריפת תבן וקש של שביעית והנאתו, הוא עד זמן רביעה שניה של שנת השביעית עצמה, בתבן וקש של פירות שנכנס גידולם בשביעית. ויש מי שאומר,* שעד רביעה שניה נהנים מתבן וקש בכל ההנאות, ושורפין אותן ליהנות מהן במקום שאין עצים מצוים, ששם אין תבן וקש מיוחד לבהמה, כ\"א לעצים ולשאר הנאות, ומ\"מ קדושת שביעית חלה עליהן, באופן שאסור לאבדן בלא הנאה, עד רביעה שניה, שמאז פקעה מנייהו קדושת שביעית, ומותר לשורפן גם בלא הנאה."
                ],
                [
                    "<b>מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר.</b> ונראה קל וחומר הדברים, שמותר לרחוץ בה בחנם, אלא אפילו בשכר, שנראה כמו סחורה בפירות שביעית, ג\"כ מותר,",
                    "<b>ואם אדם חשוב הוא אסור, שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו, כדי שיהיה ריחה נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית.</b> וי\"א* שדוקא בחנם מותר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, אבל בשכר אסור, ואדם חשוב אפילו בחנם אסור, משום דחנם דידיה כשכר דמי, שהנאה היא לבעלי המרחץ כשאדם חשוב רוחץ במרחץ שלהם. וי\"א* שאם המרחץ הוא של חשובים אסור לכל אדם לרחוץ בתוכו, כשהוסק בתבן ובקש של שביעית. ויש* מי שאומר, שכל אדם רשאי להחמיר על עצמו בזה, ולעשות עצמו כאדם חשוב, שלא לרחוץ במרחץ זה, ואין בזה משום יוהרא. וי\"א,* שאין היתר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, אפילו למי שאינו אדם חשוב, כ\"א לאחר רביעה שניה, שאז כבר נהנים ושורפים בתבן ובקש, ואפילו הכי אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו גם אז. ונראה, שדעה זו סוברת, שאין היתר ליהנות ולשרוף לאחר רביעה שניה כ\"א בתבן וקש שבשדה, ומכל מה שבבית אסור אפילו אח\"כ, ומתוך שאין היכר לרואים באיזה תבן וקש הוסקה מרחץ זו, ויאמרו שהוסקה באלו שבבית שאסורין, ע\"כ צריך אדם חשוב להחמיר על עצמו בזה. וי\"א* שמיירי בתבן וקש שקודם רביעה שניה, בעוד שהן אסורין בשאר הנאות של איבוד* בכל אלה שאסורין במאכל בהמה, ולכתחילה אסור להסיק בהן מרחץ, אלא שבדיעבד אם הוסקה מותר לרחוץ בה. וי\"א* שאפילו לכתחילה מותר להסיק מרחץ בתבן וקש של שביעית לרחיצת אדם, אפילו קודם רביעה שניה, משום שההסקה לצורך רחיצה היא כמלוגמא לאדם, שמותר לעשות ממאכל בהמה. ויש* מי שאומר, שאע\"פ שמותר לרחוץ במרחץ זו, שהוסקה באיסור בתבן ובקש של שביעית קודם זמן היתר שריפתו, מ\"מ צריך שיאכל כנגדו בקדושת שביעית, כדין כל מי שלוקח מדמי שביעית דברים שאסור לקנות אותן בדמי שביעית, כגון עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, שאוכל כנגדן. ויש מי שאומרים * שאדם חשוב אסור לרחוץ במרחץ בשביעית במקום שדרך להסיק בתבן ובקש, ולערב בהם דברים שריחם נודף, שאסור לשורפם בשביעית, אפילו אם הוסקה המרחץ בכל דבר המותר בשריפה בשביעית. וי\"א* שדוקא כשהוסקה בתבן ובקש, שריחם אינו טוב, יש לחוש שמא יערבו עמם, לבסם את ריח המרחץ, דברים שעושים ריח טוב, שאסור לשורפם בשביעית, אבל כשהוסקה בעצים וכיוצא בהן, שאין בהם צורך להפיג ריחם ע\"י דברים המריחים ריח טוב, אין איסור גם לאדם חשוב לרחוץ בה. וי\"א *שאין היתר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, כ\"א כשאינו מחשב את השיווי של התבן והקש בפ\"ע לשלם עליו, אבל כשמתחשב עמו* לשלם בעד ההוצאה של התבן והקש, אסור דזהו ממש כסחורה בפירות שביעית. וי\"א*, שאפילו באופן המותר אינו מותר כ\"א כשהוסקה מרחץ לחמם בה מים לרחיצה, שבאה ההנאה מהמים ולא מגוף התבן והקש, אבל במרחץ שהוסקה להזיע ומזיעין בחומה, שבאה ההנאה בלא אמצעי מחום התבן והקש, זה אסור אפילו בדיעבד, אם התבן והקש הן מהאסורין בשריפה, כגון קודם רביעה שניה.* ויש מי שנראה מדבריו, שעיקר האיסור באדם חשוב, שלא ירחוץ, הוא דוקא כשבעה\"ב מסיק בשבילו, אבל אם לא הסיק בשבילו מותר."
                ],
                [
                    "<b>הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים,</b> כמבואר בהלכות תרומות,",
                    "<b>אין קדושת שביעית חלה עליהם, והרי הם כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה. והקור קדושת שביעית חלה עליו.</b> הקור* הוא הרך הגדל בדקל, שנוסף עליו בכל שנה, ובתחילתו קודם שמתקשה הוא ראוי לאכילה, ומה שחלה עליו קדושת שביעית נראה,* שהוא דוקא כל זמן שהוא עדיין רך וראוי לאכילה, אבל אחר שיתקשה, הוא כעץ ממש, ודינו כעצים שאין קדושת שביעית חלה עליהם. וקור וכפניות* ובוסר ופגין אסור לשולקן, ובמסוייפות, הן אותן שמניחין באותן אילן עד סוף המקצועות, מותר שדרכן בכך, וכן כל הפגין קודם שהגיעו לעונת המעשרות.* והבוסר אסור לעשות מהן מלוגמה לאדם. התותים,* הראויים למאכל אדם קודם יציאת הפרח, מותר ליקח העלין שלהן ולהאכילן לתולעת המשי, אבל הפירות עצמן דינם כפגין ובוסר, ומשעה שראויים לאכילת אדם אסור לתנם לתולעת. וי\"א דהואיל וכל עיקרם לאכילת התולעת מותר לתנם לתולעת, ואינו עיקר."
                ],
                [
                    "<b>הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר, ואם נשאר בהם טעם עדיין הם בקדושת שביעית.</b> * ונותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל, כדרך שנותנין את התבלין, ולא יסחטם להוציא מהן משקין. ובתבלין מותר מפני שהוא מלאכתן."
                ],
                [
                    "<b>אין נותנים תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט. ואם נתן ה\"ז כמבוער.</b> * וי\"א, שדוקא אם ישן ע\"ג הכר אז הוי כמבוער, אבל כל זמן שלא ישן ע\"ג אינו כמבוער, וצריך להסירו מן הכר ולנהוג בו דין קדושת שביעית כדינו, ובטיט דוקא כשגבל אותו בטיט הוא בטל, אבל כ\"ז, שלא גבלו, בנתינה בעלמא עדיין קדושת שביעית עליו.",
                    "<b>תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן. ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית.</b> וי\"א*, שמה שנשאר בקיומו אסור אפילו אחר כמה שנים מתבן וקש של שביעית, ולא הותר לאחר רביעה שניה כ\"א מה שהוא בשדה, שמתקלקל ונעשה זבל."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית, וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.</b> * ויש מי שאומר, ששיעורו של זה המעט, שמותר למכור מפירות שביעית, הוא מזון שלש סעודות. וי\"א* שאם מוכר בשביל טובת הנאה מועטת שרי, ונראין הדברים דהיינו כל שאינו לוקח את המחיר בשלמותו, כ\"א בפחות משויו, אין זה דרך סחורה ומותר. ונראה שמותר לדעה זו באופן זה אפילו סחורה מרובה, יותר ממזון שלש סעודות. ואיסור* סחורה בפירות שביעית הוא מן התורה, דהוי לאו הבא מכלל עשה. ויש* מי שנראה מדבריו, שיש בכלל זה המצוה לאכול פירות שביעית. וי\"א* שאין שום מצוה באכילתן, אלא שבא הכתוב לאסור בהם דברים שחוץ מאכילתן, כמו הפסד וסחורה. ויש* מי שנראה מדבריו, שעיקר איסור סחורה, מה שאסור למכור ולקנות פירות שביעית, הוא אפילו במרובה, יותר משלש סעודות, רק על השמור, שכיון ששמר באיסור ולא הפקיר פירותיו כדין תורה, אסור ליקח ממנו, ואסרו חכמים ליקח אפילו דבר מועט כחצי איסר, אבל מהמופקר לא אסרו רק בלקיחה מרובה יותר משלש סעודות מעם הארץ, מפני שהדמים הם בקדושת שביעית, ואסור לעשות מהן סחורה ולקנות מהם כל דבר שהוא חוץ מההנאות המותרות בפירות שביעית, ע\"כ חשו שיכשל בזה עם הארץ שאינו יודע להזהר. וי\"א* שכל איסור סחורה בשביעית אינו נוהג כ\"א כשהאדם עצמו שלקט את הפירות הוא מוכר אותם, שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה, היינו שתלקט את הפירות לאכלה ולא לסחורה, אבל כל שהמלקט עצמו איננו מוכר כ\"א אחר אין בזה משום סחורה, ואפילו כשהאב מלקט והבן מוכר בשבילו, אין כאן משום איסור סחורה. ונראה מדבריהם, שבזה אין אסור סחורה אפילו באופן מרובה. רק שאסור למכור במקום אחד קבוע תמיד. ונראין הדברים, שלבעלי דעה זו מותר אפילו לקנות ולמכור כדי להרויח, כל זמן שאין הלוקט עצמו הוא המוכר. ויש* שמסתפקים לומר, שלקנות ולמכור, כדי להרויח ולמכור ביוקר, אסור אפילו לדעת המתירים סחורה כשהמוכר איננו הלוקט עצמו. ולהמתירים* סחורה, כשאין הלוקט עצמו מוכר, מותר למכור בהבלעה גם משל הלוקט, אם הוא מוכר ג\"כ מה שלקט אחר בבת אחת. ואחים מלקטין ואחד מוכר על ידן, ומתוך שמוכר את מה שלקטו אחיו, מוכר הוא בהבלעה ג\"כ את מה שלקט הוא עצמו. ולפ\"ז נראה, שאין איסור סחורה בהבלעה, ואם מוכרים בבת אחת פירות שביעית עם שארי דברים, מותר לקבע את המקח על הדברים שאינם פירות שביעית, ויהיו הדמים של שיווי פירות שביעית נבלעים בהם. ואם* לקט לעצמו לאכילה אז מותר הוא בעצמו למכור המותר, ואין בזה איסור סחורה. וי\"א,* שכשהוא לוקט למכור על יד לקנות בו דבר אכילה, כל זמן שאינו עושה כדרך הסוחרים, שקונים הרבה ביחד ומוליכים ממקום הזול למקום היוקר, אין בזה משום איסור סחורה. וי\"א,* שאע\"פ שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, מ\"מ מותר לקדש אשה בהם. וי\"א* שדוקא בדיעבד קדושיו קדושין, אבל לכתחילה אסור לקדש אשה בהם, דהוי כסחורה."
                ],
                [
                    "<b>לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר, מותר למכור המותר, והדמים שביעית, וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהם בנו או בן בתו (נ\"א ביתו) ומכר, הרי זו מותר, והדמים דמי שביעית.</b> וכשם* שאסור לצבע בשכר מפירות שביעית, כך אסור גם כן בטובת הנאה, דהוי כשכר ומחזי כסחורה. י\"א,* שירקות שדה האמורים כאן, שאם לקט לעצמו ולקח מהם ובנו מכר על ידו מותר, היינו ירקות הגדלים מאליהם בשדה, שאינם אסורים משום ספיחין, שעיקר איסור ספיחים הוא על הדברים שדרכם להיות נזרעים. וי\"א,* שירקות שדה היינו הגדלים ביער, שגם היער נקרא שדה, ואותם אין בהם משום ספיחים. ויש* מי שאומר, שאפילו להאוסרים ספיחים באכילה מותרים הם בסחורה, באותן האופנים האמורים שהסחורה מותרת בהם. ונראים הדברים, שהוא כשהקונה קונה אותם על מנת להאכילם לנכרי, באופן המותר להאכילם לו, דהיינו כשהיה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, או כשקצץ לו מזונות, כמבואר למעלה* שמותר באלו להאכילן פירות שביעית* אפילו הם נכרים, או כדי להאכיל אכסניא* שמותר אפילו כשהם של נכרים."
                ],
                [
                    "<b>כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר. ולוקח הדמים לקנות בהם אוכל אחר.</b> יש מי* שנראה מדבריהם, שמצוה למכור פירות שביעית בזול, אפילו באותן האופנים שהסחורה מותרת בהם, ומתוך כך אין מוכרין אותן במדה ובמשקל ובמנין כ\"א אכסרה, כדי שימכור בזול. וי\"א*, שאין שום מצוה למכור בזול במקום שהסחורה מותרת, ועיקר הטעם שמוכרם דוקא אכסרה. ולא במדה ובמשקל ובמנין, הוא כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית, ויתנהגו בהם בקדושת שביעית. ואפילו* דברים שאין דרכם למוכרם כל השנים במדה או במשקל או במנין, ג\"כ אסור למוכרם באופן זה בשביעית. ונראה, שאפילו אם דרכם למוכרם במדה, ובא בשביעית למוכרם במנין או במשקל ג\"כ אסור, אע\"פ שהוא משנה מכדרכו של כל השנים, שלא התירו למכור כ\"א אכסרה בלבד. וי\"א* שאין האיסור כ\"א כשהוא מוכר ע\"פ אותו הענין שדרכו בכך כל השנים, אבל אם הוא משנה ממדה למדה, למשל מה שדרכו למכור תמיד במנין מוכר בשביעית במשקל או במדה, ומה שדרכו למכור במשקל מוכר במנין או במדה וכיוצא בזה מותר, רק שלא יעשה ממש כמו שעושה בכל השנים."
                ],
                [
                    "<b>ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק, כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום; ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק, לא יאגד אותן.</b> וי\"א* שכל דברים שדרכן להאגד לבית, דהיינו שאוגד אותן כדי שידע בכמה אגודות הוא משתמש בהן בשבוע לצורך ביתו, מותר ג\"כ לאגוד אותן לשוק, ואין כאן שום חילוק בין קשר לקשר, שלא שנינו כלל שיש הבדל בין צורת האגד של הבית לצורת האגד של השוק, אלא שכיון שגם לבית אוגדין אותן שוב אין האגד סימן של קביעות סחורה, ע\"כ מותר לאגד אותן ג\"כ לשוק. ולא* ימוד את החבית ומוכרה כמו שהיא, ולא ימוד את הכלכלה ומוכרה כמו שהיא, אלא אומר לו חבית זו אני מוכר לך בדינר, כלכלה זו אני מוכר לך בטריסית, ולא יהא מודד את הכלכלה ויוצא ומוכרה בשוק. ולא* עוד אלא אפילו זה שהוא מודד בכפישה, ונסתיימה לו שתים ושלש פעמים, שנתבררה לו מדתה, אפילו בלא כונת מדידה, ג\"כ אסור למוד בה, ואפילו אם אינו אומר להקונים, שכך היא מדתה של חבית או של כלכלה זו, כיון שהוא בעצמו יודע מדתה, ע\"י מדידה שמדדה, או שנמדדה אצלו, הרי זה מוכר במדה. ואסור* למדוד באצבעו כמה הוא ארכו של הדבר הנמכר, שזהו כמוכר במדה, וכן אסור לרמז ללוקח שימנה באצבעו, שזהו כמוכר במנין."
                ],
                [
                    "<b>פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, לא יהיו נמכרים במדה או במקשל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה. ואם היו ניכרים שהם מחוץ לארץ מותר.</b> ולפי זה פירות של נכרים, אפילו למאן דאמר שאין קדושת שביעית נוהגת בהן, מ\"מ לא גריעי מפירות חוץ לארץ, ואסור למוכרם במדה ובמשקל ובמשורה, אם אינם ניכרים שהם משל נכרים, שאין לישראל כיוצא בהם; אלא שיש לומר שבזמן הזה, שרוב הפירות הם של נכרים, וגם השדות של ישראל הרבה מפקיעים מהם חובת שביעית, מפני ההכרח, ע\"י היתר של מכירה, עד שפירות של שביעית, שתהיה קדושת שביעית נוהגת בהם מן הדין, הם דבר שאינו מצוי, ע\"כ לא שייך לגזור רובא אטו מיעוטא, ואין איסור למכור במדה או במשקל או במנין כ\"א פירות ארץ ישראל, מאותם שקדושת שביעית נוהגת בהם מן הדין."
                ],
                [
                    "<b>חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קודש תופשת דמיה. נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית, והפרי עצמו הוא כמו שהיה.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כיצד, לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותו בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים. לקח בדגים או בדמיהם שמן, יצא דגים ונתפש שמן. לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש. וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן, כשאר פירות שביעית</b>"
                ],
                [
                    "<b>אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח. במה דברים אמורים בפרי ראשון, אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול.</b>"
                ],
                [
                    "<b>וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים, שלא יניחם ויגדל מהם עדרים, ואין צריך לומר שביעית עצמה, אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים.</b>"
                ],
                [
                    "<b>דמי שביעית אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבין, וזבות, ויולדות, וחטאות, ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן. ואין סכים כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך יאכל כנגדן.</b> * ואין פודין בו שבויים. ונותנין אותו לחבר עיר בטובה. ויש מי* שנראה מדבריו שאין נותנין לח\"ע בטובה. והא דאמרינן שאם לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית יאכל כנגדן, דהיינו שהלוקח יקח מעות משלו, ויאמר כל מקום שהמעות של שביעית הן ביד המוכר יהיו מחוללות על אלו, ויאכל את המעות שבידו בקדושת שביעית, והוא* דוקא כשברח המוכר ואינו לפנינו, אבל כשהוא לפנינו כופין אותו ויחזיר הדמים ללוקח. ואם* שותה יין בדמי שביעית, שדרך הוא תמיד לתן המעות אחר ששותה את היין, טוב שיאמר לחנוני תן לי היין והא לך המעות בידי, דהוי כמו שנתן המעות קודם ששותה היין, וכל מה שהוא שותה היין יוצא המעות לחולין, וכשנותן לו המעות נותן לו חולין, ולא הוי כפורע חובו מדמי שביעית. ונראה* שאדם חשוב, שמאמינים לו, די כשפורע אח\"כ, שכיון שבדעת הקונה והמוכר הוא שיפרע מיד, חשוב כאילו באו המעות ליד המוכר בתחילה, ויצאו לחולין ע\"י מה שנכנס היין בקדושת שביעית."
                ],
                [
                    "<b>אין נותנין מהן לא לבלן, ולא לספר, ולא לספן, ולא לשאר האומנין. אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים. ומותר לתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנת חנם.</b> * וי\"א, שאע\"פ שהוא חייב להאומנים שכרן, וע\"י מה שנותן להם מתנת חנם מפירות שביעית אינם תובעים ממנו את שכרן, ג\"כ מותר*, דהוי כמו אכילת פירות שביעית בטובה, שמותר. ויש* מי שאומר, שכל שהוא חייב לשלם להן שכרן, וע\"י מה שנתן להם מתנה זו לא יתבעו ממנו את חובם, זהו ממש פריעת חוב מפירות שביעית או מדמיהן, שאסור, ולא מהני מה שלא פירש בהדיא שהוא לשם שכרן, ואפילו במקדים המתנה קודם ההנאה, סובר שאם הוא כמערים אסור, דהיינו שנותן לו ומיד הוא נהנה ממנו, ולא הותר בזה כ\"א כשהקדמת המתנה היא זמן רב קודם ההוצאה, וגם אינו מכוין ליהנות ממנו בשביל כך, אע\"פ שהוא יודע שמקבל המתנה יעשה אח\"כ עמו בחנם כיון דלא מכוין לזה לית לן בה. י\"א* שמה שמותר לתן מפירות שביעית לבייר להשקותו, היינו דוקא שכר מה שמשקה אותו לבדו, אבל אסור לפרע שכר הבייר שמשקה את אחרים מבני העיר מפירות שביעית. וי\"א* שלהשקות לאדם מותר, ואין אסור לתן שכר לבייר רק בשביל מה שהוא נותן לו מן המים לשאר תשמישיו, כמו השקאת בהמתו ומשרה וכביסה, ומרחץ. ויש מי* שנראה מדבריו, שלשתיה של בהמה מותר לתן לבייר, אבל לשאר תשמישין אסור."
                ],
                [
                    "<b>האומר לפועל הא לך איסר זה, ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר, ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו לקוט לי בו היום ירק, הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא לאכילה ושתיה כפירות שביעית.</b> ויש* מי שנראה מדבריו, שדוקא כשלוקט לו ירק המותר באכילה, דהיינו ירקות שדה מאותן שאינם נזרעים, שאין בהם איסור ספיחין, אז שכרו מותר כשאמר לו לקוט לי היום ירק, אבל אם היה הירק מהירקות הנזרעים, שאסורים באכילה מטעם ספיחין, יהיה לעולם השכר אסור מטעם קנס, כיון ששכרו לדבר האסור. ונראה, שאפילו הביא לו ירק הרבה יותר מן השיעור שמותר להביא מן המופקר, ג\"כ שכרו מותר כיון שאמר לקוט לי, ולא לקוט לי בו, לא נתן לו שכר הירק כ\"א שכר פעולה של הלקיטה, ושכר טורח זה אין בו משום דמי שביעית, אבל אם פסק עמו, שיביא לו הרבה יותר ממה שמותר להביא מן המופקר, בשביל איסר זה, נראין הדברים ששכרו אסור, דכל שנעשה הפיסוק באיסור ראוי לקנוס ולאוסרן."
                ],
                [
                    "<b>החמרים, העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפעול, מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו.</b> * וי\"א, שאפילו עשו החמרים מלאכה המותרת בשביעית, כגון שלא הביאו יותר מן השיעור המותר להביא מן המופקר, ג\"כ שכרם אסור, משום שהחמרים מרויחים יותר מן הפועל נחשב שכרם כסחורה."
                ],
                [
                    "<b>הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון, ואומר לו בשעת לקיחה כשאלקוט ירקות שדה אביא לך בו הרי זה מותר, ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מהן.</b> * והא דמותר להביא לו ירקות שדה של שביעית תמורת הככר שנטל ממנו, דוקא כשאמר לו בלשון ברי, שיביא לו ירקות שדה, דסמיך דעתיה עליה, והוי כמחליף ככר בירקות שדה שמותר, אבל אם אמר לו לשון מסופק, נעשה הפונדיון חוב עליו, ואסור לפרע לו מפירות שביעית."
                ],
                [
                    "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. בטובה כיצד, שיתן לו פירות שביעית, כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה. ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה, או שנפלו לו בירושה, הרי זה אוכלן, כדרך שאוכל פירות שאסף אותן הוא בעצמו מן השדה.</b> * י\"א, שאין אוכלין פירות שביעית אלא ברשות בעל הבית, אע\"פ שמן התורה הפירות הן הפקר, ומותר לאכול מהן בלא רשות, גדר גדרו חכמים, שלא ירגיל אדם את עצמו לאכול מפירות חבירו בלא רשות גם בשאר ימות השנים, ואסרו לאכול גם בשביעית כ\"א ברשות של בעל הפירות. ונראה פשוט, שבעל הבית מחויב הוא לתן רשות, ואסור לו למנוע שום אדם שבעולם, מלאכול את פירותיו בשביעית. ונראין הדברים, שלדעה זו אם עבר בעל הבית ולא נתן רשות, אע\"פ שעבד איסורא בזה, ועובר משום מ\"ע של השמטת הפירות, מ\"מ אסור לעבור על דעתו ולאכול הפירות בלא רשותו. וי\"א* שמותר לקבל בעד פירות שביעית שכר פחות משוויים, שניכר בזה שהם הפקר, אלא שנותן לבעה\"ב איזה שכר בשביל החזקת טובה."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן.</b> וה\"ה * כשיש לו מאכל בהמה בבית, כיון שכלה זה המין מן השדה מבערו מן הבית, שהמקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך נדרש הוא ג\"כ כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית."
                ],
                [
                    "<b>היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.</b> * ויש אומרים, שיש שם שני מיני ביעור, בתחילה כשכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותן לאוצר ליד בית דין, והם מחלקין לכל אדם מזון שלש סעודות, כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו, ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן, כדי לקיים בהם מצות ביעור זה, ואף המפקיר בעצמו יכול לזכות בהן אח\"כ ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו הפירות ההם מכל הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה, בהגליל מכל ארץ הגליל, ובעבר הירדן מכל עבר הירדן, ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי, לשריפה או לאיבוד. וי\"א* שאין כאן אלא ביעור אחד, והוא איננו שריפה ואיבוד, שלא מצינו שיהיו פירות שביעית מכלל הנשרפים או הנקברים האסורים בהנאה, אלא שהחיוב הוא לבערו מרשותו ולהפקירו, וכיון שהפקירו והוציאו לשוק, או שהפקירו בפני שלשה אפילו מאוהביו, שידע שהם לא יזכו בו לקחת אותם ממנו, קיים מצות ביעור, ומותר הוא בעצמו אח\"כ לזכות בהם ולאכלם בקדושת שביעית. ולפי דעה זו אסור לאבדן, שהרי פירות שביעית אסורים הם באיבוד, מ\"לאכלה ולא להפסד\". אלא שלדעה הראשונה באה מצות ביעור מן התורה, והוציאה מן הכלל את הפירות שלאחר הביעור. שמצותן דוקא בשריפה או באיבוד, אבל לדעה זו, שאין כאן מצות ביעור של איבוד, נשאר האיסור של לאכלה ולא להפסד, ואין כאן היתר כ\"א החובה לקיים מצות ביעור ע\"י הפקר. יש* מי שאומר, שכל עיקר מצות ביעור מדרבנן הוא, ומן התורה איננו מחויב לא לבער ולא להוציא מן הבית, אלא שאסור לשומרן ולהחזיקן לעצמו, וכשבא אדם מישראל לאכלן אינו רשאי למנע אותו מהן, משום מצות השמטת הפירות, ובאו חכמים ותקנו שיוציאו אותן מן הבית בזמן שכלו הפירות מן השדה, ואסמכינהו על המקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ולדעת זו כל איסור אכילה, האמור בכל מקום בפירות שביעית, היינו שאם לא הפקירם, בזמן הביעור, וק\"ו אם שמרם ועכבם לעצמו, ומנע כל אדם מהם בלא דין זכיה מהפקר, שזכה בהם אחר ביעור ההפקר, אז הם אסורים באכילה מדברי סופרים. ונראין הדברים, שאפילו הזוכה מן ההפקר קודם הביעור, חייב בשעת הביעור, שלכל דבר בזמן המיוחד לו, לחזור ולהפקיר בפני שלשה או להוציאם לרה\"ר, ואח\"כ יכול עוד הפעם לחזור ולזכות בהם, ואפילו אם הוא ממתין עד שתכלה רגל מן השוק ומוציאם לשוק, הרי זה מקיים בזה מצות ביעור, אם אין לו שלשה אוהבים שיוכל להפקיר בפניהם, באופן שיהיה יכול אחר כך לחזור ולזכות בהם, אם אינו יכול להפקירם לגמרי מפני דחקו, או שחס על הפסדו, מפני שלדעה זו עיקר הדבר מדרבנן, והם אמרו שבכל אופן שיקיים, שיהיו הדברים ניכרים שהם פירות שביעית, ושהוא אסור להתנהג בהם בדרך חול, ע\"י מעשה ההפקר של הביעור, או ההוצאה לרשות הרבים, אפילו בזמן שאין הרבים מצויים שם, יצא בזה ידי חובתו, ומקיים את המצוה, ופירותיו מותרין לו אח\"כ."
                ],
                [
                    "<b>היו לו צמוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה, מן הגנות והפרדסים, שהן הפקר, אע\"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין, מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה, אבל אם יש ענבים קשים ביותר, שאינם נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן, וכן כל כיוצא בזה.</b> וי\"א* שכל זמן שישנם גרעינים בטפיחין של חרש, שמשימין בבתים לשום בהם מאכל לפני העופות, אוכלין עליהם. ויש* מי שמפרש, שמה שאין אוכלין על סמך הענבים שישנם בגפנים שבתוך החצרות, שהוא דוקא אם עברו הבעלים ושמרו אותם לעצמן, ולא נהגו בהם תורת הפקר־לכל של שביעית, וה\"ה בכל מקום שימצאו פירות כאלה מן השמור, שכידי עוברי עבירה, אין אוכלין עליהם, אבל על סמך ענבים שיש בגפנים שבחצרות, שנהגו בעליהן בהן כדין, ולא נעלו אותן בפני כל אדם, אוכלין עליהן. ויש* מי שאומר, שהלכה היא שאוכלין ג\"כ על כל השמור. ויש* שמפרש, שהוא דוקא אם שמור זה הוא במחובר, אבל על השמור שבתלוש ודאי אין אוכלין עליהן."
                ],
                [
                    "<b>אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה, והיו לו מפירותיו הראשונות, הרי זה אוכל מהן, כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלין בשבילן, מפני שדומין לפירות של שנה אחרת.</b> י\"א* שמפני שהן גרועין וקשים, ואינם ראויים כ\"א לחומץ, דומין הן בשביל כך לפירות של שנה אחרת, ולפי זה יש לומר שאם הם יפים בטעמם אוכלים עליהם ג\"כ."
                ],
                [
                    "<b>הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית, ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה.</b> וי\"א* שאין אנו אומרים שאם התחיל מן החבית הרי הוא כמבוער, באופן שאין עליו עוד חובת ביעור, ותהיה לפי זה חובת ביעור רק על חביות שלא התחיל בהן, אבל כיון שהתחיל בהן נפטרין הן מן הביעור, אלא שהענין הוא להחמיר, דעד כאן אנו אומרים שאם כבש שלשה כבשים בחבית אחת, שאע\"פ שכ\"א מהכבשים מקבל טעם מחבירו, מ\"מ אין זאת הבליעה מחייבת בביעור את הנבלעים, אלא כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, וכל שלא כלה מינו מן השדה, אע\"פ שכלה המין של הירק שנותן בו טעם, אינו חייב לבערו מן החבית, זהו דוקא כל זמן שהחבית עומדת בעינה ולא התחיל בה, אבל כיון שהתחיל בה, נעשית ע\"י זה החבית כולה נחשבת למין אחד, ואפילו הגיע זמן הביעור למין אחד, חייב הוא לבער את הכל, שנחשב כאילו הכל הוא כמבוער, ר\"ל כאילו הגיע זמן הביעור לכל הכבשים שבחבית. ויש* מי שאומר, שאין ענין זה, של התחלת האוצר, נוגע כלל למי שכובש שלשה כבשים בחבית אחת, והוא דין כללי, שכשמגיע זמן הביעור ויש בעיר אוצר שעשו ב\"ד להכניס שם פירות של שביעית בזמן הביעור, כדי לחלק אח\"כ לכ\"א מזון שלש סעודות, כיון שהתחיל להכניס את פירותיו באוצר הרי הוא כמבוער, ואינם נאסרים עוד כדין מי שלא ביער את פירותיו כשהגיע זמן הביעור."
                ],
                [
                    "<b>וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד, הרי שמכר רמונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהם, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם, חייב לבערן.</b> * וה\"ה אם מכר מאכל בהמה צריך לבער את הדמים."
                ],
                [
                    "<b>כיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין.</b> וכבר נתבאר לעיל, שי\"א שמצות הביעור היא שיפקירם, אפילו אם הוא חוזר וזוכה בהן אח\"כ.* ופשוט שכמו שמקיים מצות ביעור באופן זה בפירות שביעית עצמן, כן הוא מקיים בדמיהן."
                ],
                [
                    "<b>שלש ארצות לביעור. ארץ יהודה כולה, ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת. עבר הירדן כולו, שפלת לוד, והר שפלת לוד, ומבית חורון עד (ובגי' עם) הים ארץ אחת. והגליל כולו, העליון והתחתון, ותחום טבריא, ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כיצד, היו לו פירות בארץ יהודה, אוכל מהן כל זמן שיש אותו המין בכל ארץ יהודה כולה, וכן אם היו לו פירות גליל, וכן בעבר הירדן.</b> וי\"א*, שהחילוק של שלש הארצות הפרטיות, שבכל ארץ וארץ מהשלש הכלליות, שכללות ארץ ישראל נתחלקה להן, הוא חילוק של הר ושפלה ועמק, שיש הר ושפלה ועמק ביהודה, וכן בעבר הירדן, וכן בגליל, ולפי זה מחולקות הם גם השלש הארצות הפרטיות לענין ביעור, שאין אוכלין פירות שבהר אלא א\"כ יש שם באותה הארץ פירות בשדה בהר שלה, ואין אוכלין פירות שבשפלה אלא א\"כ יש בשדה בשפלה שלה, ופירות שבעמק אלא א\"כ יש בעמק שלה, שלא כלה עדיין שם לחיה מן השדה, מפני שכשם שאין חיה שביהודה מתפרנסת מפירות שבגליל, וכן בכל ארץ לארץ, שמזה הטעם אין סומכין מארץ אחת על חבירתה, כן אין חיה שבהר מתפרנסת מפירות שבשפלה, ולא חיה שבשפלה מפירות שבעמק, ע\"כ אין סומכין מארץ לארץ אפילו מהר להר, ומשפלה לשפלה, ומעמק לעמק, ובאותה הארץ אין סומכין מהר לשפלה, ומשפלה להר, ומשפלה לעמק, ומעמק לשפלה וכיוצא בזה. וי\"א* שכך הוא סדר שלש הארצות, ארץ יהודה כולה, ההר זה הר המלך, והשפלה זה שפלת הדרום, ועמק שלה מעין גדי עד יריחו, והגליל כולו העליון והתחתון והעמק, מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שיקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שיקמין גליל התחתון, והעמק תחום טבריא ובקעת גנוסר וחברותיה. ושפלת לוד היא בחלק בנימין, שבין יהודה לגליל, והיא בשבט יהודה, היא כשפלת הדרום שביהודה, והר שלה הוא כהר המלך שביהודה, ומבית חורון עד הים שבחלק בנימין הוא מדינה אחת, אע\"פ שגם בזה השטח יש שם הר ושפלה ועמק, דהיינו מבית חורון עד אמאום הר, מאמאום עד לוד שפלה, מלוד ועד הירדן עמק, מ\"מ הכל נחשב למדינה אחת לענין ביעור. ואלו השלש חלוקות שבעבר הירדן, שגם שם נמצא הר ושפלה ועמק. הם ההר כגון הרי מכוור וגדור וכיוצא בהן ושפלתו, חשבון וכל עריה אשר במישר דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון, וכן כיוצא בהן, והעמק שלו הוא בית הרים ובית נמרה וסוכות וצפון, יתר ממלכת סיחון מלך חשבון, הירדן וגבול עד קצה ים כנרת עבר הירדן מזרחה. והשפלה שבהר דינה כהר, והר שבשפלה דינה כשפלה. ולפי שיטה זו כל עבר הירדן הוא עבר הירדן המזרחי, ממה שכבשו ישראל מארץ סיחון ועוג. אבל י\"א* שמעבר הירדן המזרחי לא נאמרו בו כלל חלוקות ארצות, וכל מה שנאמר מחילוק הארצות להר ושפלה ועמק, בעבר הירדן, היינו הצד המערבי של ארץ ישראל, הסמוך לצדדי הירדן, שבו נמצאות אלה שלשת החלוקות של הר ושפלה ונגב, החלוקין להלכותיהן."
                ],
                [
                    "<b>ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער, ואימתי הוא כלה עד הפורים, ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה.</b> * וזמנים הללו אמורים הם בסתם, כשאין ידוע מתי כלו, אבל בידוע הולכים לחרובין לזיתים ולתמרים אחר כל ארץ ישראל כולה, וכל זמן שישנם במקום היותר מאוחר אוכלין עליו בכל מקום. וענבים וגרוגרות יש להם דין של כל שאר הפירות, שהולכים בכל ארץ אחר מה שכלו בתוכה, לכל דעה מהדעות האמורות למעלה כפי ענינה, אם ללכת אחר כל הארץ, המחולקת בכללותה יהודה ועבר הירדן והגליל, או לחלק ג\"כ את כל הפרטים לשלש, הר ושפלה ועמק. ויש מי* שנראה מדבריו, שגם ענבים וגרוגרות דינם כמו חרובין וזיתים ותמרים, שאין דנים בהם דין של חילוק ארצות, ואוכלים אותם עד שיכלה האחרון שבהם בכל ארץ ישראל, וגם אם הדבר ידוע לנו, שכלו כבר באיזה ארץ מן הארצות, קודם הזמן הנקבע להם, דהיינו בענבים עד הפסח ובגרוגרות עד חנוכה. וי\"א* שגם בזיתים ותמרים וחרובין הולכים אחר כל ארץ משלשת הארצות לפי דינם, בכל אחת ע\"פ מדתה, מתי שכלו בה, אם ידוע לנו מתי כלו, אלא שהזמנים הללו הם בסתם, שדרך הוא שיכלו בכל הארצות בשוה בזמן אחד, אבל אם יתברר לנו, שכלו באיזה ארץ תחילה, נאסרת הארץ ההיא ואין סומכין על ארץ אחרת. וי\"א*, שאין לנו שום דבר מיוחד גם בחרובין וזיתים ותמרים, אלא דינם ככל הפירות, שהולכים בהם אחר זמנם, אשר צריך להתברר בכל מקום כפי ענינו, ואין אנו אומרים שהם כלים בסתם בכל ארץ ישראל בשוה. אין* אוכלין שאר ירקות על סמך שלא כלה הירק של בית השלחין, לפי שאינו כלה מחמת שמשקין אותו תמיד, ואין זה נקרא לא כלה לחיה מן השדה, לפי שהמופקר להיה ואין שם אדם שישקה אותו הרי הוא כלה תחילה. ונראים הדברים, שדין זה הוא בירק שנמצא בין בבית השלחין שמשקים אותו תמיד בין בבית הבעל, וכיון שכלה במקום שאין משקים אותו נקרא כלה לחיה מן השדה, וחייב בביעור הכל גם מה שגדל בבית השלחין, אבל אם היה לנו דבר שהוא גדל רק בבית השלחין, ולא נמצא כלל במקום שאין משקין אותו, אין לנו לקבע עליו ביעור כ\"א בזמן שהוא כלה, כיון שאי אפשר לנו להגביל עליו באופן אחר מתי הוא כלה לחיה מן השדה. אבל כל מה שיש ממין זה גדל בבית השלחין שמשקין אותו, וג\"כ נמצא גדל במקום שאין משקין אותו, נראה שגם בפירות דינו כירק, והולכים בו אחר מה שכלה מבית הבעל, שכיון שכלה משם קרינן ביה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.* שרשי וקולסי כרוב, כיון שיבש השורש נחשב כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער, שעיקר אכילת חיה בהם הוא שרשם, וכל הדברים שכיוצא בהן כשיכלו עד שמגבבין אותן לעצים ליבשם, נחשב שכלו לחיה מן השדה והגיע להם זמן ביעורם."
                ],
                [
                    "<b>המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. פירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ, מתבערין במקומן ולא יעבירם ממקום למקום.</b> * והך דינא, דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, נוהג בין מארץ לארץ שבשלשת החלוקות הכלליות, כמו מיהודה לגליל ומגליל ליהודה וכיוצא בזה, בין מארץ פרטית לחברתה, למאן דאמר לעיל שאין סומכין גם בפרטי הארצות מאחת על חברתה, ואין אוכלין בהר שביהודה על שפלה שביהודה, ולא משפלה על העמק וכדומה אפילו בארץ אחת, וכשמוליך ממקום למקום נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. ובענין איסור הוצאת פירות שביעית מא\"י לחו\"ל כבר נתבאר לעיל,* דיש אומרים שבאופנים שמותרים פירות שביעית לסחורה מותר ג\"כ להוציאם לחוץ לארץ, והאופנים המותרים לסחורה מבוארים למעלה בדברינו בענין סחורה. ופשוט הוא, שבאופנים שמותר להוציא אותם לחוץ לארץ ק\"ו שמותר להעבירם ממקום למקום, אחר שהוציאם בהיתר. ונראין הדברים, שאם הוציא פירות שביעית בארץ ישראל ממקום שלא כלו למקום שכלו, אע\"פ שחייב לבערם כל זמן שהם במקומם, כיון שכלו שם, מ\"מ אם החזיר אותם למקומם הראשון, שעדיין לא כלו, אינו חייב לבערם, שלא מצינו שיקלוט אותם המקום שכלו שהיו שם, לאוסרם אחר שכבר שבו למקום שלא כלו. ויותר נראה לומר, שגם לכתחילה מותר להחזיר אותם למקום שלא כלו, כדי להפקיע מהם חובת ביעור ואיסורו, ואין זה בכלל האיסור שלא יעבירם ממקום למקום. גם זה נראה, שאם רוצה הוא להחזיר פירות שביעית, שהוציאם מהארץ לחוץ לארץ, למקומן בארץ, שמותר, ולא אמרו שלא יעבירם ממקום למקום, אלא שאסור להעבירם בחוץ לארץ ממקום למקום, אחר שהוציאם באיסור מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא צריך שיבערם במקומן, אבל אם רוצה הוא להעלותם לארץ ולבערם שם בקדושת שביעית ודאי שמותר, ותבא עליו ברכה."
                ],
                [
                    "<b>כלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית, וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, והעולשין, מאוכל ארם, וכגון החוחין והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין, ואם היה מתקיים בארץ. כגון הפואה והרכפא ממין הצובעין, אע\"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה.</b> וענין הלוף השוטה, שהוא חייב בשביעית ובביעור, י\"א* שהוא ירק כמין סילקא ועליו רחבים, וי\"א* שהוא שורש שנאכל עם הבשר, ויש לו עלים ארוכים ורחבים כשני זרתות, ואע\"פ שלא נתמתקו עליו עדיין מ\"מ נוהג בהן ביעור ושביעית.* וק\"ו שנוהג בעלי הלוף הפקח, שהוא ראוי לאכילה יותר מעלי הלוף השוטה. וכן* התורמסין, אע\"פ שלא נתמתקו, נוהג בהן דין שביעית וביעור.* ולוף זה שלש מדות יש בו, עלה שלו, ופיקה שלו, ועקרו, שהעלה שלו יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור, פיקה שלו, שהוא החלק האמצעי, שלמטה מן העליון ולמעלה מן העיקר, יש לה שביעית ולדמיה שביעית, ואין לה ביעור ולא לדמיה ביעור, עיקר שלו אין לו שביעית ולא לדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. וספק הוא* אם אלה המדות, האמורות בפיקה, שאין לה ביעור, וכן בעיקר, שאין לו לא ביעור ולא שביעית, אם הדברים אמורים דוקא בלוף השוטה, או שמא הדין בזה שוה, בין בלוף השוטה בין בלוף הפקח. ויש* מי שנוטה לומר, דלוף הפקח יש גם לעיקר שלו שביעית וביעור, ולפ\"ז ק\"ו שיש לפיקה שלו גם ביעור, שהרי היא חמורה מן העיקר, שגם בלוף השוטה, שאין לעיקר לא ביעור ולא שביעית, מ\"מ יש לפיקה שביעית, אלא שאין לה ביעור, וכיון שגם לעיקר של לוף פקח, שאין לו בלוף שוטה לא שביעית ולא ביעור, יש לו בלוף פקח בין שביעית בין ביעור. ק\"ו לפיקה של לוף פקח, שיש לו ג\"כ ביעור, כמו שיש לו שביעית, אפילו בלוף שוטה. ויש* מי שנוטה לומר להיפך, דלוף פקח יש לו קולא בזה נגד לוף שוטה, באופן שאפילו בעלין, שבלוף שוטה יש להן שביעית וביעור, אין להם ביעור בלוף פקח, משום שכמו שהעיקר מתקיים בארץ כן מתקיימים ג\"כ העלין של לוף הפקח. ונראין הדברים,* שאין צרך לענין מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים שיהי' דוקא מיוחד לכך, אלא כל שהוא ראוי למאכל אדם אפילו ע\"י הדחק דינו כמאכל אדם, וה\"ה כשהוא ראוי למאכל בהמה או לצביעה ע\"י הדחק הרי הוא כמאכל בהמה וכמין הצובעים לענין דין קדושת שביעית. וי\"א* שמה שהוא מתקיים בארץ, אע\"פ שאין להם ביעור, מ\"מ יש לדמיהם ביעור. וזמן* של ביעור הדמים איננו קבוע, אלא כל זמן שמוכר הפירות הללו המתקיימים בארץ, צריך לבער את דמיהם, ולא יאחר אותם מר\"ה של שמינית. ויש* שנוטה לומר, שבמה ד\"א שחייב לבער את הדמים, הוא דוקא אם מכר אותם בשביעית, אבל אם מכרם מר\"ה של שמינית ואילך שוב אין ביעור גם לדמיהם, כמו שאין לגופם ביעור."
                ],
                [
                    "<b>וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים, יש לו ולדמיו שביעית, אבל אין להם ביעור</b> (ולא לדמיו ביעור)",
                    "<b>אע\"פ שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה, כגון עקרי הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין.</b> ויש* אומרים, שכל דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא למין הצובעין, ומ\"מ לעצים ג\"כ אינו עומד, הרי הוא תלוי במחשבה, שאם חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, ואם חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, אבל לענין ביעור במקום שיש להם קדושת שביעית, כגון כשלא חשב עליהם לעצים, כללא הוא שאם אינו מתקיים בארץ יש להם ביעור, ואם הוא מתקיים בארץ אין להם ביעור."
                ],
                [
                    "<b>קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים, יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים, יש להם ולדמיהם שביעית וביעור, לולבי האלה והבוטנה והאטדין, יש להן ולדמיהן שביעית, אבל אין להם ביעור, אבל לעלים שלהן יש ביעור.</b> וי\"א* שאין הדין שוה בגרעינים של כל הפירות, כי רק בגרעינים כאלה, שהם ראויים להסקה או להוציא מהן שמן, בהם נוהג קדושת שביעית, כגון גרעיני הזיתים שאפשר להוציא מהן שמן, וכגון גרעיני תמרים שראויים למאכל בהמה, אבל גרעינים כאלה שאינם ראויים לא למאכל בהמה, ולא לשום תמצית של מאכל, ולא לצביעה, אין להם שביעית. ואלו* הגרעינים שנוהג בהם שביעית, וכן קליפי רמון והנץ שלו, לדעה זו, יש להם שביעית וגם ביעור."
                ],
                [
                    "<b>איזו היא שעת ביעור, העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן, עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות.</b> וי\"א* שעלי האוג אין להם ביעור, ועלי גפנים אוכל מהן עד שינשרו מאביהן."
                ],
                [
                    "<b>ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחים בשביעית, עד שייבש המתוק, ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית.</b> יש* מי שאומר, שטעם הדבר הוא, שכל זמן שלא יבש המתוק, שהוא זמן של יבשת פקועות השדה המרות, או זמן יבשת הזבלים המצוברים, או יבשת הארץ, שמתבקעת ע\"י יבשותה, עד אז העשבים הלחים ראויים הם לבהמות שבבית, על כן אין זה מפסיד אותם כשמלקט אותם לצורך בהמתו, אבל מזמן של יבשת המתוק כלה הלחות מן העשבים הלחים, ושוב אינם ראויים לבהמה שבבית, וכן עשבים יבשים הם ראויים לבהמה האוכלת יבשים ביבשותם, ועד שתרד רביעה שניה הם עומדים ביבשותם, וראויים הם לבהמה האוכלת עשבים יבשים, אבל משתרד רביעה שניה, כבר נתלחלחו ואינם ראוים למה שהם עומדים ע\"ז למאכל בהמה שבבית, ואם ילקט ויגבב אותם הרי זה מפסיד גידולי שביעית, ע\"כ הוא צריך להניחם לחיה שבשדה, שנמצאות כאלה שלהן יהיו ראויים ג\"כ אחר זה הזמן, ולפי זה אין זה הזמן של יבשת המתוק וירידת רביעה שניה זמן הביעור לעשבים הלחים והיבשים, כ\"א זמן היתר לקיטתם. וי\"א*, שזה הזמן, של יבשת המתוק לענין עשבים הלחים, וירידת רביעה שניה לענין היבשים, הוא זמי חובת ביעור שלהם, שאז הוא כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער מן הבית. ויש* מי שאומר. שזהו דוקא בסתם כשאינו יודע מתי כלו, אבל אם הדבר ידוע, אז הולכים בזה אחר זמן הביעור, כמו בכל הפירות, ע\"פ סדר הארצות המבואר למעלה בענין חלוקותיהן לביעור."
                ],
                [
                    "<b>ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית, לאסוף פירות שביעית, עד שתרד רביעה שנייה.</b> וי\"א,* שזמן הכניסה לעניים בפרדסות, עד שתרד רביעה שנייה, היא לאו דוקא בשביעית, אלא גם בכל שנה ושנה ליטול לקט שכחה ופאה. ולדעה זו יש לומר, שבמוצאי שביעית, שאין שם לקט שכחה ופאה, אלא פירות שביעית, אע\"פ שהם הפקר, מפני חובת שביעית, מ\"מ אינו חייב להניח את העניים, ואת כל האדם הרוצים לזכות בפירות שביעית, להכנס לתוך פרדסו אחר שכבר עברה השביעית, ורשאי להוציאם לרה\"ר, כדי שיטלו אותם כל מי שירצה."
                ],
                [
                    "<b>הורד והכופר והלוטם, יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלין או מהעיקרים, אין לו שביעית והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית.</b> * וה\"ה שיש להם ולדמיהן ביעור. ויש* מי שאומר שדוקא שביעית יש להם, אבל ביעור אין להם, מפני שמ\"מ אינם עיקר הפרי. ובורד י\"א* שיש שלשה חלקים, בעליו יש שביעית וביעור, ובפיקה שלו שביעית ולא ביעור, ובעיקרו לא שביעית ולא ביעור,"
                ],
                [
                    "<b>במה דברים אמורים באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העקרין כפרי שלהן, ויש לו ולדמיו שביעית.</b> * מיהו כל זה הוא רק ששביעית נוהגת בשרף של האילן, אבל בעצם העץ שעושה את השרף, אין שביעית נוהגת, ואינו יוצא ע\"י השרף מכלל עצים, שאין קדושת שביעית נוהגת בהן."
                ],
                [
                    "<b>הכובש ורד שביעית בשמן של ששית, ילקט את הורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור.</b> י\"א* שהטעם שהכובש ורד של שביעית בשמן של ששית אין הורד מחייב את השמן בקדושת שביעית, הוא מפני שהורד הוא חדש ולח והשמן הוא ישן ואינו נח לקבל טעם, על כן אינו נאסר כ\"א כשיהיה בתוכו זמן רב, אבל ורד של שביעית כשהוא נותנו בשמן של מוצאי שביעית, מתוך שהוא יבש והשמן הוא חדש, נכנס בו טעמו מיד, ע\"כ מתחייב ג\"כ השמן בביעור ע\"י כחו של הורד שנותן בו את טעמו. וי\"א* שאם כבש ורד של ששית בשמן של שביעית חייב בביעור גם הורד, שהשמן נותן טעם בורד ומחייבו בקדושת שביעית ובביעור. וי\"א* בורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, שילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, דכיון שלא בלע האיסור כ\"א בזמן ההיתר, וכשבא זמן האיסור כבר סלק את הגוף של האיסור, בטל טעמו ואינו חוזר וניעור, אבל ורד שביעית שכבשו בשמן של שמינית, וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, שהשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם."
                ],
                [
                    "<b>חרובין של שביעית, שכבשן ביין ששית, או ביין מוצאי שביעית, חייב לבער היין, שהרי טעם שביעית בו. זה הכלל, פירות שביעית, שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.</b> וי\"א* שדוקא אם בא לשתות היין, שהחרובין נכבשו בו, אחר זמן הביעור, אסורין הן, וחייב לבער, אבל אם לא נשתהו החרובין ביין עד זמן הביעור, ילקט את החרובין, אם הם של שביעית, והיין של ששית מותר, שאין הטעם שנבלע בהיתר אוסר, כשנוטל הגוף של האיסור קודם חלות האיסור לענין דין ביעור. וי\"א* שמה ששביעית אוסרת כל שהוא במינה היינו דוקא לאחר הביעור, לענין האיסור שחל על פירות שביעית לאחר הביעור, אבל קודם הביעור, לענין דין קדושת שביעית, אין לה קדושת שביעית ע\"י תערובות משהו, אפילו במין במינו, ואין אסור בסחורה והפסד, ובכל חומר שביעית, ע\"י תערובות משהו, כ\"א בין במינו בין שלא במינו הכל בנותן טעם, ולאחר הביעור הוא שאמרו שמין ובמינו הוא במשהו, ושלא במינו גם אחר הביעור בנותן טעם. וכל אלה הפרטים, שבין לפני הביעור ולאחר הביעור, הם לכל אחת מהדעות, האמורות למעלה ביסוד הביעור, לפי שיטתה; להאומרים שלאחר הביעור הכל אסור בהנאה, וטעון שריפה בכל אופן, הדברים אמורים לענין איסור זה בכל אופן, ולהאומרים שהביעור הוא רק מה שהוא מחוייב להפקירן ולהוציאן מרשותו, ואם לא עשה כן נאסרו, הדברים אמורים בתערובות שאם לא הפקירן כדינם ונאסרו, אז יש בהם אלה חילוקי הדינים, בין במינו ושלא במינו, כמו שבארנו. וי\"א* שאם נתערב לפני זמן הביעור אז אוסרים בכל שהן, שכיון שיכול לאוכלם בקדושת שביעית עד זמן הביעור חשוב דבר שיש לו מתירין, ורק אם נתערב אחר שכבר נאסר אז בטל הוא בנ\"ט."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>כשם שאסור לעבוד הארץ בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.</b> ואפילו* אם אין הישראל עוסק בעבודתו, במלאכות שאסורות מן התורה בשביעית, אלא במלאכות דרבנן, ג\"כ אסור לחזק ידיו."
                ],
                [
                    "<b>ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה, שאסורה בשביעית, אסור למוכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למכור לחשוד.</b> ויש* נוטים לומר, שמה שמותר למכור לחשוד, כל שהדבר אינו מיוחד למלאכה האסורה כ\"א למלאכה שיש בה איסור והיתר באופן שקול, זהו דוקא כשיש מקום לחשוד זה למצא כלי זה במקום אחר, שאז אין בו משום איסור לפני עור מן התורה, שמן התורה הוא אסור דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא, שאינו יכול להשיג בשום אופן את האיסור כ\"א ע\"י מה שזה המחזקו ממציא לו, אבל כל שיוכל באיזה אופן להשיג איסור זה במקום אחר אינו אסור אלא מדרבנן לתן לו, מפני שהוא מחזיק בזה עוברי עברה, על כן מותר למכור לו כשהכלי מיוחד לאיסור ולהיתר, אבל אם בשום אופן לא יכול להשיג ממקום אחר, שאז יש בו איסור לפני עור מן התורה, אין היתר למכור לו כ\"א כשיהיה הענין להיתר ע\"פ רובו, אבל כל שהוא שקול אסור, משום ספק דאורייתא לחומרא."
                ],
                [
                    "<b>כיצד מוכר הוא. לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט הרי זה מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו הרי זה אסור.</b> ולדעת* הסוברים, שאסור לקצור בשביעית כלל, אפילו בדרך ארעי ודבר מועט, ושגם מן המופקר אסור לקצור, ושאינו מותר מן המופקר כ\"א לתלוש ביד, אינו מותר למכור כ\"א כלים כאלה, שאפשר לעשות בהם דברים המותרים, שאין להם ענין לעבודת קרקע, כמו מגל יד לשבור בו עצמות, ועגלה להוליך עליה כלים, אבל דברים שהם מיוחדים לעבודת קרקע, כמו כלי קצירה, אין בהם שום צד היתר, כיון שאינם ראויים למלאכה אחרת, ובקצירה גופה לדעתם, אין דרך של היתר בשביעית. ופשוט, שלהמתירים פירות של נכרי בשביעית, ואומרים שאין קדושת שביעית נוהגת בהן, א\"כ כל שאפשר לתלות בשל נכרים תולה, ואין אסור למכור אלא בזמן ובמקום שאין אופן לתלות בשל נכרים."
                ],
                [
                    "<b>ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית.</b> ויש* מי שנראה מדבריו, שמה שאסור למכור לחשוד כלים המיוחדים לעבודת איסור, זהו דוקא בכלים המצויים תמיד לקנות אותם, שאין לתלות שקונה אותם לצורך שנה הבאה, שהרי יוכל לקנות אותם כשיצטרך להם. אבל כלים כאלה שאינם מצויים תמיד לקנות אותם במקום זה, כ\"א כשיזדמנו, מותר למכור אותם לחשוד, אפילו כשהם מיוחדים לאיסור, שהרי יכולים אנו לתלות שהוא קונה בשביל שנה הבאה, ומקדים לקנות עכשו כשנזדמנו לו, מפני שהוא חושש שמא לא יזדמנו לו בפעם אחרת. ונראה שלאחר שעבר זמן העבודה לכל כלי לפי ענינו, כמו כלי חרישה, אחר שעבר זמן החרישה, וכלי זריה אחר שעבר זמן הזריה וכיוצא בזה, מותר למכור אפילו לחשוד, ואפילו כלים המיוחדים למלאכת איסור, שהרי בודאי קונה אותם לצורך שנה הבאה."
                ],
                [
                    "<b>היוצר מוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ומותר למכור לנכרי יותר מזה ואינו חושש שמא ימכור לישראל. ומוכר כדים רבים לישראל בחוץ לארץ ואינו חושש שמא יביאם לארץ.</b> וי\"א* שמותר למכור לישראל בחוצה לארץ יותר מחמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, אע\"פ שכונס בהן יין הרבה שהביא מארץ ישראל, ובארץ ישראל אם הביא שמן יותר מחמשה כדין, ויין יותר מחמשה עשר כדין, מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא, ותולין אנו שהביא כל זה מהמופקר, שאע\"פ שאסור לכתחילה להביא יותר מ\"מ בדיעבד מותר אם הביא, ע\"כ מותר למכור לו הכדין אחר שכבר הביא, ואין חוששין שמא הביא מן המשומר האסור. ובחו\"ל מותר למכור לו הרבה כדין, אע\"פ שיודעין שדרכו להביא יין ושמן מארץ ישראל, שתולין שהכל הוא מן המופקר; ואע\"פ שאסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, א\"כ הוא מחזיק בזה ידי עוברי עבירה, במה שמוכר לו כדין, להכניס בהן היין והשמן, שעבר והוציא מפירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, מ\"מ כיון דאיכא למתלי בהיתר, שיכניס בהן יין ושמן של חוץ לארץ, תלינן, אע\"פ שיודעין שדרכו להביא מארץ ישראל. וי\"א*, שמותר למכור בחו\"ל יותר מחמשה וחמשה עשר כדין, אפילו אם הקונה אותם הוא מא\"י, רק שקונה אותם בחו\"ל, ואין חוששין שמא הוא קונה אותם למוכרם בארץ ישראל לעוברי עבירה. ונראין הדברים, שכל מה שמותר למכור הוא רק משום שתולין שישתמש בהיתר, ולפי זה יש לומר, שאם אנו יודעים בו בארץ ישראל שהביא מן המשומר, אסור למכור לו יותר משיעור הכדים שאמרנו, שאותם נראה שמותר למכור לו אפילו כשיודעים שהביא מן המשומר, שהרי הוא יכול להביא ג\"כ מן המופקר כשיעור של חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ותולין שיביא מן המופקר ויתן בהם, ומה שמותר למכור לו, כשאנו יודעים שהביא מן המופקר יותר משיעור זה של חמשה וט\"ו כדין, אע\"פ שלכתחילה אסור להביא יותר מזה מן המופקר, מ\"מ כיון שאם הביא בדיעבד מותר, אין זה נקרא מחזיק ידי עוברי עבירה אחר שכבר הביא. וי\"א* שמותר למכור בחו\"ל יותר מהשיעור האמור, אפילו אם הקונה הוא מארץ ישראל, אין חוששין שמא קונה אותם להכניסן לא\"י ולתן בהן יין ושמן של שביעית באיסור, ונראין* הדברים, שמה שמוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, הוא דוקא כשהכדים הם מחולקים באופן ששל שמן אינם מיוחדים כ\"א לשמן, ושל יין הם דוקא ליין, אבל אם אין בצורת הכדין הפרש, שאז יש לחוש שישתמש בכולן לשמן או בכולן ליין, אסור למכור לו כדי שיעור של חמשה עשר וחמשה ביחד, שאין תולין שיחלק אותם אלה לשמן ואלה ליין, אלא תולין שישתמש בהן מין אחד; ונראה שמוכר לו מהן חמשה עשר כדי שיעור יין המרובה, שבזה ודאי תולין בהיתר. וי\"א* שמותר למכור לו יותר מהשיעור בחו\"ל, אפילו אם הכדין הם משל ארץ ישראל. ונראה שאפילו ניכרין הם שהם משל ארץ ישראל, אין חוששין למראית עין שמא יכניס החשוד באלה הכדין בא\"י, ויראו שמכרו לו כדין א\"י יותר מזה השיעור, ויחשבו הרואים שבא\"י גופא מכרו לו באיסור, אין חוששין לכך. ויש* מי שאומר, שהכדין ששנינו היינו חביות גדולות, שחמשה עשר, וכן חמשה מהן נטענין בעגלה, ולפי זה כדין קטנים מותר למכור יותר מזה השיעור לפי הערך. ויש* מי שאומר, שמה שאמרנו שאם הביא יותר משיעור של חמשה וחמשה עשר כדין מותר למכור לו יותר, והיינו משום שבדיעבד מותרין הם היין והשמן שהביא יותר מכן, ואינו אסור להחזיקן לעצמו, שהוא דוקא כשהוא אומר שהוא צריך למאכל ביתו יותר, שיסוד ההיתר איננו כ\"א כפי מה שהוא צריך למאכל ביתו, אלא שבסתם קצבו חכמים חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ואם הוא אומר שהוא צריך יותר והביא יותר מותר, אבל אם ידוע לנו שאיננו צריך למאכל ביתו יותר, אז אפילו בדיעבד אסור להחזיקם לעצמו, וצריך להוציאם מתחת ידו, ולהאוסרים המשומר אסורים הם לגמרי, ואז אסור למכור לו גם כשהביא יותר מכן, שהרי הוא מחזיק בזה ידי עוברי עבירה."
                ],
                [
                    "<b>ומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית, שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה. אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פסק עמו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה, אע\"פ שהוא יודע שיש לו גורן, שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות, אע\"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורים.</b> * ואם השאילו אחד מכל אלו הדברים ע\"פ תליה של היתר, ובא אחר כך לביתו ומצאו שעושה בהם מלאכה של איסור, אינו זקוק לו להוציא מידו, וכל שכן אם השכיר לו את אחד מכל הכלים הללו ע\"י תליה של היתר, ונתברר לו אח\"כ שהוא עושה באיסור, אינו זקוק לו.* ומוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע, שאנו תולין שלאכילה הוא לוקח. ונראה, שזרעוני גינה שאינם נאכלין, שהם מיוחדים לזריעה, אסור למכור לו, דליכא למיתלי בהיתירא, אלא באופן שהם אינם מצויים במקום זה, ויכולים להתקיים ג\"כ לשנה הבאה, שאז אפשר לתלות שקונה אותם לצורך שנה הבאה, ע\"פ הדרך שכתבנו בכלים למעלה באופן כזה."
                ],
                [
                    "<b>וכן משאלת אשה לחברתה, החשודה על השביעית, נפה וכברה, ריחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה.</b> * ודוקא בסתם מותר להשאילה כל אלה, שאנו תולין בהיתר מפני דרכי שלום, אפילו בתליה רחוקה, כגון נפה שמא היא צריכה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחים לטחון בהם סממנים, תנור לטמון בו אונין של פשתן [ונראה מזה שאין קדושת שביעית נוהגת בפשתן], אבל אם היא מפרשת בשביל פירות שביעית, אסור לתן לה כלום. ויש* מי שנראה מדבריהם. שתליה זו, שאנו תולין בכל אלה, כיון שאינה אלא מפני דרכי שלום, לא שייכה אלא בשאלה, שיש במניעות שאלה משום איבה, אבל במכירה, שאין בה משום דרכי שלום כשאינו מוכר לו, אסור לסמוך על תלי' כזאת. ונראה שלדעתם הוא הדין בשכירות אין שייך דרכי שלום, וצריך דוקא תליה גמורה, שהדבר קרוב שאפשר לתלות בהיתר. וי\"א*, שאין חילוק בין מכירה לשאלה, וממילא הוא הדין לשכירות, ומותר לסמוך על תליה זו, שבכל אופן יש כאן משום דרכי שלום, אפילו כשמונע ממכירה, וה\"ה מהשכרה, על כן תולין להיתר, אפילו באופן הרחוק כעין שאמרנו."
                ],
                [
                    "<b>מחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הכורת. וחוכרין מהן נירין, שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן.</b> יש* מי שאומר, שדוקא מכורת של נכרי מותר לרדות, אע\"פ שהיא מחוברת לקרקע, אבל מכורת של ישראל אסור לרדות כשהיא מחוברת לקרקע. ויש* מי שנראה מדבריו שאין חילוק, ומותר לרדות אפילו מכורתו של ישראל המחוברת בקרקע, שאין הרדיה מהכורת נחשבת עבודת קרקע כלל, אפילו כשהיא מחוברת. וי\"א*, שבזמן הזה, ששביעית היא מדרבנן, מותר לעשות כל העבודות בקרקע של נכרים, וק\"ו שמותר לסייע לנכרי העובד גם בפועל בידים; וע\"פ זה יש מקום להתיר לישראל לעבוד את הקרקע בזמן הזה ע\"י מה שמוכרין לנכרי הקרקעות, כדין של מכירה, ואע\"פ שאסור למכור לנכרי קרקעות בארץ ישראל, מ\"מ* במקום שאי אפשר למכור לישראל, ויש במניעת המכירה הפסד לישראל, י\"א שמותר למכור לנכרי. וכיון שאי אפשר לבא להיתר העבודה, והתרת הפירות, בהפקעת קדושת שביעית, כ\"א ע\"י מכירה לנכרי, וכיון שההפסד גדול, ואי אפשר לעמוד בשמירת כל דיני השביעית, להרבה אנשים שיושבים בארץ ישראל, ע\"כ יש אומרים* שמותר למכור לכתחילה לנכרי כדי להפקיע קדושת שביעית, ואח\"כ מותר ג\"כ ישראל לעשות העבודה בקרקע, ואין בה קדושת שביעית, כשנעשה אגיסטון ופקיד מן הנכרי על הקרקע, וסומכין ע\"ז בשעת הדחק בזמן הזה, שמצרפין לזה ג\"כ מה שיש ספק במנין שנת השמיטה, אלא שעושין את העבודות שהן מן התורה, שהן זריעה, וקצירה, זמירה, ובצירה, ע\"י נכרי, וגם חרישה עושים ע\"י נכרי אם אפשר הדבר שלא לעשות ע\"י ישראל. ויש* מי שנראה מדבריו, שבזמן שהגויים מטילין ארנונא על ישראל, אז ישראל העובד את הקרקע, אפילו כשעובד אותה באיסור, כגון שהוא עובד יותר משיעור הצורך של ארנונא, מ\"מ מותר לומר לו איישר מדרכי שלום, מפני שאע\"פ שהוא עובד באיסור מ\"מ הרי הוא כאנוס בדבר. ויש* מי שנראה מדבריו, שכשיש ארנונא על הקרקע מותר לעשות כל העבודות בכל הקרקע, ולאו דוקא כשיעור של הארנונא. ולדעה זו פשיטא שמותר להחזיק בידי העובדים. וי\"א* שמותר, לתקן לנכרי כלי המחרישה בשביל חרישת שדהו, אבל לחרוש עמו ממש אסור."
                ],
                [
                    "<b>מותר לעשות בסוריא בתלוש אבל לא במחובר. כיצד, דשין, וזורין, ודורכין, ומעמרין. אבל לא קוצרין, ולא בוצרין, ולא מוסקין, וכן כל כל כיוצא באלו.</b>",
                    "י\"א*, שמותר לעשות בסוריא בתלוש, בכל תלוש, ואפילו בתלוש של משומר, שאסור כיוצא בו בארץ לגמרי, מותר בסוריא. וי\"א*, שבתלוש של משומר אסור גם בסוריא, ומה שמותר בסוריא אינו אלא בתלוש של המופקר, שבארץ ישראל אסור לעשות בו כל המלאכות שלו ובסוריא מותר."
                ],
                [
                    "<b>כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמרן, כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.</b>"
                ],
                [
                    "<b>הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב.</b> וי\"א* שה\"ה באיסור סחורה בפירות שביעית ג\"כ אם הוא ע\"י הבלעה, כגון כשמוכר לו יין ואומר שהכסף שהוא מקבל הוא בעד הקנקן והיין הוא במתנה, שנמצא שמבליע דמי היין בקנקן, ג\"כ מותר; ונראה שה\"ה אם מתנין, שהכסף יהיה בעד הטורח וההובלה ממקום למקום, ונמצא שאין כאן סחורה בפירות שביעית, ולא דמי שביעית, לענין שיהיה צריך לנהוג בהם קדושת שביעית, ושיהיה אסור למוסרם לעם הארץ."
                ],
                [
                    "<b>במה דברים אמורים, בזמן שהוא מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן, אבל אם היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין, השוטים, והחלגלוגות, והכסבר של הרים וכיוצא בהן, הרי זה מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד, משום כדי חייו של מוכר.</b> ואם* מסר לו יותר ממזון שלש סעודות יאמר: הרי מעות הללו, שמסרתי לעם הארץ, יהיו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, שאינם של שביעית, ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן. ובא חבר זה ואוכל את הפירות בקדושת שביעית, והמעות קדושים ביד המוכר. וקנס הוא שקנסו ללוקח, שלא נזהר במסירת דמי שביעית לעם הארץ. ואם לא ברח המוכר כופין אותו שיחזיר הדמים ללוקח."
                ],
                [
                    "<b>וכל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקיות, ועדשים המצריות, וכן זרעוני גנה שאינן נאכלות, כגון זרע לפת,וצנון, וכיוצא בהן, הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית.</b> והיינו* שמותר למסור אפילו לעם הארץ מזון שלש סעודות, כדין כל הפירות שחזקתן מן ההפקר."
                ],
                [
                    "<b>במה דברים אמורים בעם הארץ סתם, אבל מי שהיא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהם, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור.</b> ופשתן שייך בו זיקת שביעית,* אע\"פ שאין שביעית נוהגת בפשתן עצמו*, דעץ בעלמא הוא, מ\"מ כיון שנוהגת שביעית בזרע הפשתן, חשוב משו\"ה דבר שיש בו זיקת שביעית, כל זמן שלא נשתנה הרבה ע\"י טווי ושזירה. ויש מי* שנראה מדבריו, שאלה הדברים המותרים ליקח מכל אדם, שאמרנו, מפני שחזקתן מן המופקר, ומותר למסור מהן מזון שלש סעודות גם לעם הארץ, משום כדי חייו, מותר ליקח את אלה אפילו מהחשוד על השביעית, ומה שאסרו ליקח מהחשוד אפילו דברים שיש בהם רק זיקת שביעית, היינו שאע\"פ שאותן הדברים מותר לקנות מהן הרבה, מ\"מ קנסו את החשוד, שלא יקנו ממנו, גם ממה שיש בו זיקת שביעית, רק מזון שלש סעודות ולא יותר.* וכרכום אסור הוא משום ספיחי שביעית."
                ],
                [
                    "<b>החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. שאע\"פ שזה וזה מן התורה, מעשר טעון הבאת מקום מה שא\"כ בשביעית, ושביעית אין לה פדיון מה שא\"כ במעשר.</b>"
                ],
                [
                    "<b>החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה.</b> אין* מוכרין פירות שביעית למי שהוא חשוד על השביעית, אלא מזון שלש סעודות. במה דברים אמורים בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים, אפילו מזון מאה סעודות מותר, משום שכל עיקר האיסור למכור לו פירות שביעית, הוא שמא יעשה מהן סחורה, או שלא יבערם בשעת הביעור, ובדבר שאינו מתקיים מסתמא לעצמו הוא קונה אותן, וגם צריך שיהיה דבר שאינו מתקיים עד אחר הביעור, שאז אין לחוש שמא לא יקיים בהם מצות ביעור בזמנו."
                ],
                [
                    "<b>כל החשוד על דבר אע\"פ שאינו נאמן על עצמו נאמן הוא על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים, לפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו.</b> וי\"א* שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, שכשם שאינו נאמן על של עצמו אינו נאמן על של אחרים. ויש* מחלקים בין אם הוא אומר על המאכל שהוא כשר, או על איזה דבר שהוא של היתר, כיון שהוא של אחרים נאמן, אע\"פ שהוא חשוד על של עצמו בשביל נגיעתו בדבר מ\"מ לאחרים אין אדם חוטא ולא לו, והוא שלא יהיה חשש גומלין בדבר, אבל כשהוא מעיד על האדם שהוא נאמן ע\"ז אינו נאמן, שכיון שהוא חשוד אינו בגדר עדות, ולהכשיר אדם צריך עדות. ויש* מי שחולק בין אם יש מקום שהוא מעיד בדדמי, כגון שלא אמר שראה בעינו את פעולת הכשרם של אלה הדברים, שהוא מעיד עליהם, רק שאומר שהם כשרים, אז חוששים שמא אומר בדדמי, כיון שהוא חשוד, אבל כשהוא מעיד שראה את פעולת ההכשר בעיניו, באופן שאין שום צד לתלות שהוא בדדמי, ה\"ז נאמן על של אחרים."
                ],
                [
                    "<b>הכהנים חשודים על השביעית, לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו, אע\"פ שהם אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה, שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה, נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכל, ולא ימכרו לכהנים ככל מדומע, לפי שהן חשודין על השביעית.</b>"
                ],
                [
                    "<b>הצבענין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא,</b> * ודוקא ממי שאינו ידוע שהוא נאמן או חשוד מותרין הן ליקח ממנו, אבל מודאי חשוד אסורין."
                ],
                [
                    "<b>גבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלין שביעית, ואם נתנו להם פת מותרת, ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית היא, שלא נחשדו ישראל להיות נותנים, אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להם פירות בשנה שמינית.</b> וי\"א,* שמה שמותרין גבאי צדקה ליקח מחשודין על השביעית, הוא דוקא כשהן חשודין לזרע ולא לאכול, אלא שהם זורעין ומוכרין את התבואה לנכרים, אבל כשהם חשודים לאכול ג\"כ אסורים ליקח מהן. וי\"א* שדוקא כשהם רק חשודים על השביעית מותר ליקח מהן, מה שא\"כ כשהדבר הוא ודאי, שהם אוכלין שביעית באיסור, אסור ליקח מהן. ומה שמותר* ללוות פירות מן העניים בשביעית, ולהחזיר להם בשמינית פירות שמינית, ואין קדושת חליפי שביעית חלה על הפירות של שמינית, היינו כשכלו פירות שביעית קודם שנתנו להמלוים פירות של שמינית בחליפים שלהם, אבל אם לא כלו פירות שביעית, והם בעין, חלה על פירות שמינית שנתנו תחתם קדושת חליפי שביעית, ונוהג בהם כל חומר דמי שביעית. ואם כלו הוא הדין דבשביעית עצמה יכולין לפרע בפירות של ששית, ולא תחול עליהן קדושת חליפי שביעית. ונראה שאסור להחזיר פירות שביעית אם כלו הפירות הראשונים, משום שאסור לפרע חוב מדמי שביעית, אבל אם לא כלו הוי כמחליף פירות שביעית בפירות שביעית, ולא מצינו איסור בחליפין כל שאינו דרך סחורה."
                ]
            ],
            [
                [
                    "<b>מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו. והתובע חוב, שעברה עליו שביעית, עבר על לא תעשה, שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.</b>"
                ],
                [
                    "<b>אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים, בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.</b>"
                ],
                [
                    "<b>ימדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, בכל מקום, ואע\"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.</b> וי\"א*, * שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, ומה שהיה נהוג גם אחר חורבן בית שני, זה היה רק כל זמן שהיה בית דין לקדש שנים, אבל מאז שאין לנו בית דין המקדש שנים, לקדש את היובל, לפחות בקדושה של דברי סופרים, אין שביעית נוהגת כלל אפילו מדרבנן. וי\"א*, שבמקומות הרחוקים מא\"י אין שביעית נוהגת בזה\"ז. וי\"א* שבמקים שנהגו לגבות בשטרות שעברו עליהם שביעית אין מוחין בידם בזמן הזה, אלא מניחין אותן כמנהגם. ובדורותינו הוחזרה עטרה ליושנה בהרבה קהלות, לשמור לעשות פרוזבול כתקנת הלל, גם בחו\"ל, וקו\"ח בארץ ישראל שנזהרין בזה הרבה."
                ],
                [
                    "<b>אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות, מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.</b> וי\"א,* שמה שאין שביעית משמטת אלא בסופה, הוא רק לענין שאם מחזיר החוב אחר שעברה שביעית חייב המלוה לומר משמט אני, כדי לקיים זה דבר השמיטה, וכל זמן שלא אמר הלוה \"אע\"פ כן\" אסור לו לקבל ממנו את חובו, כמו שיתבאר להלן בדברינו, וזה אינו מחויב כ\"א ע\"י שמיטתה של סוף שביעית, שהיא משתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבל האיסור לנגוש את החוב, בין ע\"י עצמו בין ע\"י בית דין, הוא נוהג כל שנת השביעית, ומשנכנס ליל ראש השנה של שביעית אסור לתבע את החוב. ויש אומרים,* שאפילו לדעה זו אין איסור זה אמור אלא על המלוה שלפני שביעית, שכיון שנכנסה שביעית אסור לתבע אותה, אבל מלוה שנעשתה בשביעית עצמה הכל מודים שהוא מותר לגבות כל שנת השביעית, ואינה משמטת גם לענין תביעה כ\"א בסוף השביעית, דהיינו משתשקע החמה בליל ראש השנה של שמינית"
                ],
                [
                    "<b>שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית, אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.</b> וי\"א* שחוב כזה, שנתחייב בשביל שלקח בשר וכיוצא בזה, אינו משמט, מפני שזו הקפת החנות היא, והקפת החנות אינה משמטת. ויש* נוטים לומר, שאין זו נקראת הקפת החנות לענין זה שאינו משמט, שאינה נקראת הקפת החנות כ\"א כשלוקח ממנו איזו פעמים, שאז אינו נקרא חוב כ\"א כשזוקף עליו במלוה, אבל כל זמן שלא לקח ממנו כ\"א פעם אחת, אפילו הקיפו בחנות אין זה בכלל הקפת החנות לענין זה, שאינו משמט, ואינו צריך זקיפת מלוה, אלא ה\"ז משמט ככל החובות. ויש* מי שאומר, שאם לקח ממנו בהקפה בחול, כיון שהיה יכול לקחת ממנו בדמים ולקח בהקפה, הרי זו נקראת הקפת החנות שאינה משמטת, אבל אם לקח ממנו ביום טוב, כיון שבזמן ההקפה אסור לפרע מפני שהוא יו\"ט, ואילו לא היה יו\"ט היה פורעו מיד, אין זו הקפה, ומתוך כך היא משמטת ככל החיבות. וי\"א,* שאינה נקראת הקפת החנות אלא בחנוני, שדרכו למכור בהקפה, אבל מי שאין דרכו להקיף אע\"פ שחלק לשעתו בלא דמים, ונשארו הלוקחים חייבים לו, אין זה נקרא הקפת החנות ודינו ככל החובות שמשמטים. וי\"א,* שהקפת החנות שאינה משמטת אינה כ\"א כשהקיף על זמן ארוך שנה או שנתים, שדומה הדבר כאילו הלוהו מפורש עד אחר שביעית, שאין השביעית משמטתו לדעת רבים, אבל כל הקפה שדרך לתבע מיד הרי היא ככל החובות, ששביעית משמטתן."
                ],
                [
                    "<b>שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר לא יגוש מכל מקום, לא לשלם ולא להשבע.</b> וי\"א,* שבשביעית בזמן הזה, שהיא דרבנן, אינה משמטת מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים. ויש * מי שדבריהם נוטים לומר, שלרעה זו ג\"כ אין לסמוך על זה כי אם בשטרות שהאחריות מפורשת בהן, אבל אם אין האחריות מפורשת, אע\"ג דקיי\"ל אחריות טעות סופר היא, ודין שטר שאין כתוב בו אחריות שוה לגבות בו מן המשועבדים לדין שטר שכתוב בו אחריות, מ\"מ אין כח השטר, שאין האחריות מפורשת בו, גלוי כ\"כ עד שנוכל לומר שלא יש צורך לנגוש בו, באופן דלא קרינן ביה לא יגוש, כמו שאנו אומרים סברא זו בשביעית בזמן הזה, לדעה זו, בשטר שאחריות מפורשת בו. ויש מי* שנראה מדבריהם, שאין חילוק בדבר, וכל זמן שאנו דנים דין אחריות ע\"פ שטר זה דינו כדין שטר שיש בו אחריות גם לענין שביעית, ולפי זה הוא נוהג ג\"כ לענין זה שאינו משמיט בזמן הזה, כ\"א אם מפורש בשטר שאינו באחריות, או כשמחל לו שיעבוד הנכסים וסיים לו שדה בהלואתו, שאינו משמט. וי\"א,* שהוא דוקא כשא\"י לסלקו, והמשכנתא,* במקום שדרכם לסלק את המלוה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטת, ובמקום שאינו יכול לסלקו עדסוף זמנו אין שביעית משמטתו, ואפי' אם אינו יכול לסלקו רק יום אחד מקרי אתרא דלא מסלקי.* מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית מסלקת פלגא שהוא מלוה, השושבינות אין שביעית משמטתה, ודוקא* כשלא עברה שביעית מאחר שנשא המשלח הראשון, אבל אם עברה שביעית אח\"כ ה\"ז משמטת, שהרי מאחר שנשא כבר* נתנה להתבע בב\"ד וקרי ביה לא יגוש. מי* שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפים, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה. וה\"ה* אם כבר כלו אצל השותף כל חפצי השותפות ואין לו כלל במה לשלם, כ\"א שילוה ממקום אחר, מ\"מ אינו משמט, הואיל ותחילתו אינו מלוה רק משותפות, וכן כל דבר שאינו מלוה רק שמכר לו דבר ולא קבע זמנו לשלם, אחר שביעית, מ\"מ אין שביעית משמטתו כיון שאין תחילתו מלוה. ערב* שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה להערב הגיע שנת השמיטה ה\"ז משמטת."
                ],
                [
                    "<b>במה דברים אמורים, ששביעית משמטת את השבועה, בשבועת הדינים, וכל כיוצא בה, מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם, הרי זה ישבע אחר השמיטה.</b> שכיון שאין השביעית משמטת את גוף החוב שלהן, הוא הדין שאינה משמטת את שבועתן."
                ],
                [
                    "<b>הלוהו ותבע וכפר בו, והגיע השמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת.</b> * אבל אם הודה אחר שכפר קודם שעברה סוף שביעית, משמטת. אם* לוה ממנו ערב שביעית, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס, אין מגלגלין עליו שבועות הלואה דערב שביעית, אע\"פ שהוא חייב שבועה מצד השותפות או האריסות של עכשיו. אבל נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית וחלקו, ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו על ההלואה, בין שבועת התורה בין שבועה דרבנן, מגלגלין עליו, שאין שביעית משמטת כ\"א מלוה ולא שותפות ואריסות וכיוצא בהן, ולא את שבועתן. מי* שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו, כל דבר שהשביעית משמטתו פטור גם מכח השבועה, שלא נשבע לשלם אלא כל זמן שחייב מן הדין. תבעו* ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב\"ד וכתבו לו פס\"ד הוי כגבוי ואינו משמט."
                ],
                [
                    "<b>המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע\"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו, שביעית משמטת.</b>"
                ],
                [
                    "<b>המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, ה\"ז נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חיבתו תורה, שהוא חייב.</b>"
                ],
                [
                    "<b>הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט.</b>"
                ],
                [
                    "<b>קנסות של אונס, ושל מפתה, והמוציא שם רע, אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטין, ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין.</b>"
                ],
                [
                    "<b>המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת.</b>"
                ],
                [
                    "<b>המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יותר משמיט היותר.</b> וי\"א*, שאפילו היתר על המשכון אינו משמיט."
                ],
                [
                    "<b>המוסר שטרותיו לב\"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי זה, אינו נשמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה בית דין גובין אותו. וכן ב\"ד שחתכו את הדין, ואמרו איש פלוני אתה חייב לתן לזה כך וכך, אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כשראה הלל הזקן שנמנעו מהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.</b> וי\"א* שהפרוזבול מועיל אף בשמיטה של תורה, משום שהפקר בית דין הפקר."
                ],
                [
                    "<b>אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינים אין כותבין.</b> וי\"א*, שכל בית דין חשוב, דהיינו שלשה שבקיאים בדיני פרוזבול ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר, כותבים פרוזבול. וי\"א* כל בית דין של שלשה כותבין פרוזבול, אע\"פ שלא המחום רבים עליהן."
                ],
                [
                    "<b>זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני, הדיינים. שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבם כל זמן שארצה והדיינים או העדים חותמים מלמטה.</b>"
                ],
                [
                    "<b>אין כותבין אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב. השאיר לו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול, היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע, כותבין עליה פרוזבול. היה לו, חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע, הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול.</b>"
                ],
                [
                    "<b>אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד ואחד, וחמשה שלוו מאחד דין פרוזבול אחד לכולם.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כתב הפרוזבול תחלה ואח\"כ הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט, עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר, שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה.</b>"
                ],
                [
                    "<b>לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, כיצד כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מיפה כחו, שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.</b>"
                ],
                [
                    "<b>המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול, אבד חובו, ואם אמר היה לי ואבד נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבא לתבוע במלוה על פה, אומרים לנתבע שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו, אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד, אם אמר הן נאמן, ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו. והיתומים אינם צריכים פרוזבול.</b>"
                ],
                [
                    "<b>הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן, שאילו אמר היה לי ואבד נאמן, ואף ע\"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.</b>"
                ],
                [
                    "<b>טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי אלא הקפת החנות היא, שאינה נשמטת, שהרי לא זקפתיה מלוה, הרי זה נאמן, שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה הוא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.</b>"
                ],
                [
                    "<b>תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.</b>"
                ],
                [
                    "<b>כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמט אני, וכבר נפטרת ממני. אמר לו אע\"פ כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר לא יגוש והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך.</b>"
                ],
                [
                    "<b>החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.</b>"
                ],
                [
                    "<b>מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר, או פן, או אל, הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב\"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלהיך.</b>"
                ]
            ]
        ],
        "Kuntres Acharon": [
            [
                "א. לשון הרמב\"ם במנין המצות: א' שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. תלה את השביתה בארץ, ומזה נראה כדעת רש\"ל ומנ\"ח, שיש איסור בעבודת הארץ אפילו אם נעבדת ע\"י נכרים. ולפ\"ז, לא רק שיש איסור תורה אם ישראל עושה את עבודת הארץ ע\"י פועלים נכרים, אלא שגם אסור להניח נכרים לעבוד, שהרי בזה שהם עובדים הם מבטלים אותנו ממ\"ע דשביתת הארץ. וי\"ל עוד שמ\"ע דושבתה הארץ, אם נאמר שהיא בפני עצמה אינה שייכה דוקא על בעל השדה אלא היא מצוה כללית לכל ישראל, לפ\"ז כל מי שעובר עבירה ועושה עבודת הארץ בשביעית לא רק שהוא בעצמו עובר על עשה ול\"ת, אלא הוא מכשיל בזה את כל ישראל, שהכל מבטלים על ידו את מצות ושבתה הארץ.",
                "אמנם ישנן כמה הוכחות, המורות שא\"א לומר כן. חדא מהא דתנן (פ\"ד מ\"ג) שחוכרין נירים מן הנכרים בשביעית ומחזיקין ידי נכרים בשעת עבודתם, ואם נאמר, שיש איסור לישראל במה שהנכרי עובד, לא מסתבר כלל שיהיה מותר להחזיק ידיו וק\"ו לחכור נירין ממנו, שעי\"ז הוא גורם לו להתחזק בעבודתו, וק\"ו לפי דברי הירושלמי (פ\"ד ה\"ג), שמותר לומר לו: חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא. אמנם אפשר לומר, שבזה עצמו חולקים הם שם בירושלמי, בפירוש של מחזיקין ידי נכרים בשביעית, חד אמר \"חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא\" וחד אמר \"אישר\", דלהכי ס\"ל מ\"ד אישר, שרק זה מותר לומר לו, אבל לחזק את ידיו ממש בעבודה אסור, משום שאע\"פ שאין הנכרי מצווה על שביתת הארץ מ\"מ, כיון שישראל עובר בכללות על מצות שביתת הארץ, במה שהשביתה מתבטלת ע\"י נכרים, ע\"כ אסור הוא לגרום בדבורו שיעבוד הגו את הארץ. ולפי זה הי' אפשר לומר, שהרמב\"ם שפסק (בפ\"ח ה\"ח) כמ\"ד \"אישר\", אבל \"חרוש בה טבאות\" אסור לומר לו, - שכן מדייק לשונו שם: \"מחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו: תתחזק או תצליח, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווים על שביתת הארץ\", - הוא מפני שרצה להוציא, שאסור לומר לו \"חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא\", ויש לומר דמהאי טעמא הכריע כמ\"ד דמחזיקין ידי נכרים הוא רק אישר, משום דס\"ל דעובר ישראל על שביתת הארץ ע\"י עבודת הנכרי, שמ\"מ הארץ אינה שובתת. והדבר מוכרע מסוגיא דגיטין (ס\"ב א'), דמפרשינן ד\"מחזיקין ידי נכרים\" הוא \"אחזוקי בעלמא\", דהיינו \"אחזוקו\" לרב יהודה או \"אשרתא\" לרב ששת, אבל לומר \"חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא\", שהוא גורם לו בדיבורו שירחיב את עבודתו יותר, זה אסור. ואע\"ג דמדברי התוס' שם, ד\"ה אשרתא, נראה שהי' בדעתם לפרש שבכלל אשרתא אפשר להכניס ג\"כ \"חרוש בה טבאות\", מ\"מ נראה שהרמב\"ם לא פירש כן והוא סובר דאחזוקו או אשרתא לבד מותר ולא \"חרוש בה טבאות\". והיינו דלטעמיה אזיל שיש בזה איסור לישראל בעבודתו של נכרי, ע\"כ אסור לומר לו באופן הגורם לו להרחבת עבודתו, אמנם להחזיק כחו של נכרי בדברים בעלמא, להראות לו הסברת פנים באופן שאיננו מרחיב ע\"י זה את עבודתו, מותר, שמ\"מ הנכרי עצמו איננו עובר שום עבירה, שהוא איננו מצווה על שביתת הארץ, ואע\"פ שנאמר, שהוא מכשיל את ישראל בזה שהוא מבטל את שביתת הארץ, מ\"מ הלא גם על \"לפני עור\" איננו מצווה, וא\"כ הוא לא עביד שום איסורא, וע\"כ מותר להחזיק ידיו כל זמן שאותה החזקת הידים איננה מביאה אותנו לידי מכשול. מ\"מ הדבר קשה להאמר, שיהי' מותר לחזק ידיו של נכרי, באותה עובדא עצמה שאנחנו עוברים איסור על ידה, ושהי' ראוי לנו לבטלה אם אפשר. גם קשה לחדש מחלוקת באין הכרח, שהרי למ\"ד \"חרוש בה טבאות ואנא נסב מנך בתר שמיטתא\" אין ספק בדבר שאנו צריכים לומר שאין כאן שום איסור לישראל, שהרי הוא גורם לו ממש לחרוש יותר באמירתו, א\"כ ראוי לומר שכו\"ע ס\"ל דאין לישראל שום איסור בחרישתו של גוי, ולא לאפושי בפלוגתא. ומה שאסור לחזק ידיו יותר מאמירת אשרתא זהו רק הרחקה לישראל, שיזכור איסור שביעית ולא יבא לעבוד עמו בידים.",
                "ועוד נראה כן, דאין שום איסור לישראל במה שהנכרי עובד, מהא דכתב הרמב\"ם (פ\"ד הכ\"ט): \"נכרי שקנה קרקע בא\"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם\", ואם נאמר שמ\"מ אנו עוברים במצות עשה של שביתת הארץ ע\"י עבודתם של נכרים - אדרבא היה ראוי לגזור עליהם, כדי שנהיה אנו מוצלים ממכשול. ודברי הרמב\"ם הללו מפורשים הם בירושלמי (דמאי פ\"ב ה\"א): \"הרי אלו בשביעית היתר בשאר שבוע דמאי (על המינים השנוים שם קאי). ויהיו בשביעית שביעית, שביעית ישראל משמטין וגוי פטור, וישראל וגוי רבים על כותיים\". משמע פשט הלשון, שמשום הכי מותר בשביעית מפני שישראל משמטין, כלומר: אין בידם מגידולי שביעית כ\"א משל ששית או משל חוץ לארץ, וגוי פטור, ע\"כ מותר בסתם, אע\"ג שנמצאים שם, בקיסרין דעסיק בה, כותיים שאינם שומרים שביעית והם חייבים, - דס\"ל לירושלמי כאן דגרי אמת הם, מ\"מ של גוי ושל ישראל, ששניהם היתר, רבים עליהם. ומזה משמע כדעת הב\"י וסיעתו, שאין בפירות של גוי שום קדושה, והרי הם כפירות של שאר שני שבוע, שהרי הוא אומר: \"בשביעית היתר\" ופריך ע\"ז שיאמר: בשביעית שביעית, משמע שלא רק באיסור ספיחין אנו עוסקין כ\"א בכלל בקדושת שביעית, והוא היתר מפני שתולין בצירוף של גוי וגוי פטור, - משמע ־פטור מכל דין שביעית. עכ\"פ נראים הדברים, שאין שום מכשול לישראל במה שהנכרי עובד את הארץ, עכ\"פ מן התורה.",
                "וכיון שכן, אי אפשר לפרש דושבתה הארץ הוא ענין בפני עצמו, שאנו מצווים שהארץ תשבות ולא יעבד בה בשום אופן, (מפני שכתוב במצות עשה זו שלא בלשון נוכח, כמו בלא תעשה דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דכתיב בהם לשון נוכח, ומשמע דלישראל מזהר רחמנא, אבל בושבתה הארץ, דכתיב סתם, הוי כמו שביתת בהמה שישראל עובר כשהנכרי עובד, וחמיר מינה דשם כתיב למען ינוח שורך, בלשון נוכח, א\"כ אין עובר כ\"א בעל השור, אבל כאן דכתיב ושבתה הארץ, אם נאמר שזה המקרא לא קאי אשלאחריו, אז כל ישראל עוברים ע\"י מה שהנכרי עובד כיון שאין הארץ שובתת). והכי משמע פשטא דקרא, דכתיב: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, ואומר: אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. משמע, שכיון שישראל אינם עובדים אותה נקראת שהיא שובתת, אע\"פ שנכרים עובדים אותה, שאע\"פ שאמרו (שבת קמ\"ה ב', יומא נ\"ד א'): נ\"ב שנה לא עבר איש ביהודה, מ\"מ היו בכלל ארץ ישראל נכרים העובדים את אדמתה <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'>וע' בירוש' כלאים פ\"ט ה\"ג: כותיים שבה היו עושין מטליות מטליות.</i>, ואמרו: (ברכות נ\"ח א') נתקללה שומרון - נתברכו שכניה, שנאמר: ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם, ונראים הדברים מכאן, שמה שהנכרים עובדים אין זה נקרא מניעת שביתה. וא\"כ כונת הכתוב \"ושבתה הארץ שבת לד'\" היא, שישראל, שהוא המחויב לשבות, לא יעבוד את הארץ. ויש לומר, דקאי אדסמיך ליה, שמפרש מה היא השביתה, -: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, דהיינו שכל אחד מישראל עובר, כשהוא עובד, לבד מל\"ת עוד עשה דושבתה הארץ, וכ\"מ בירוש' (כלאים פ\"ח ה\"א) ושבתה הארץ שבת לד', לענין לא תעשה שבו.",
                "אלא שלפי זה צריך ביאור לשון הרמב\"ם, שכתב: שתשבת הארץ, ממלאכתה. אמנם דיוק לשונו בפנים ההלכה מורה מפורש, שעיקר החיוב דשביתה הוא אקרקפתא דגברא, ואם בר חיובא עובד הוא מבטל מצות \"ושבתה הארץ\", - שכתב שם: \"מצות עשה לשבת מעבודת הארץ\", ולא שתשבת הארץ. ונראה, שצורת המצוה היא כך: שיש מצוה שתשבת הארץ, כדכתיב: ושבתה הארץ, אלא כיון שאין שביתה של הארץ מתבטלת כ\"א ע\"י מה שבר־חיובא עובד אותה, אבל אם נכרי, שאינו מצווה על שביתה, עובד אותה, הרי היא לגבי שביתת הארץ כאילו עובד אותה קוף בעלמא או שהיא מתעבדת מאליה ע\"י איזה כח מכחות הטבע, שאין זה ביטול שביתת הארץ. על־כן אי־אפשר שתהיה מתבטלת שביתת הארץ כ\"א ע\"י ביטול של ל\"ת דשדך ל\"ת וגו', דהיינו כשבר־חיובא עובד אותה, וממילא אי אפשר שתהי' נעברת שביתת הארץ רק אם ישראל עובר ע\"ז, שהמ\"ע בפועל היא אקרקפתא דגברא לשבת מעבודת הארץ, אלא שכשהוא עובר צורת העבירה היא מצד המ\"ע לא רק מה שהוא עובד את הארץ אלא גם מה שהארץ אינה שובתת. ועל־כן בהלכה, שבנוגע למעשה הלא אין ציור מיוחד ע\"ז על מה שהארץ שובתת, נקט רבינו לשון \"לשבות\", אבל בציור המצוה, במנין המצות שלפני ההלכות, צייר ציור ע\"פ האמת: שתשבת הארץ ממלאכתה, שכשבא לעבור על מצוה זו הקפידא היא על מניעת שביתת הארץ.",
                "וכן משמע נמי מד' התוס' (ע\"ז ט\"ו ב' ד\"ה מי) שכתבו: \"ופריך, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהיא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל\". משמע מזה, דדוקא בישראל, דבר חיובא, יש בו איסור תורה, אבל מי שאינו מצווה לא נקראת עבודתו ביטול שביתה כלל. וי\"ל דגם רש\"י, שהביא שם בד\"ה אדם מקרא ד\"שנת שבתון יהי' לארץ\", גם הוא מודה, שהכונה היא שהמצווים על שביתת הארץ לא יבטלו אותה.",
                "וכן משמע נמי מלשון החינוך (מצוה קי\"ב) בדין שמטת הארץ: \"לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר: בחריש ובקציר תשבת; ובא הפירוש שעל שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ\". משמע הלשון, שהפירוש של השביתה הוא מה שנצטוינו אנחנו, שלא נעסוק אנו בעבודת הארץ, אבל אם זולתנו הנכרים עוסקים בעבודת הארץ אין זה נקרא כלל ביטול שביתת הארץ, כיון שהיא בטלה מעבודת ישראל. וי\"ל שאין עלינו שום חיוב לבטלם, וממילא אם יעסקו בעבודה ע\"פ צווינו נכנס בזה בשאלת איסור שבות בדברים שאין בהם כרת, - כאיבעיא דחסום פרתי ודוש בה (ב\"מ צ' א'), - אבל לא בעצם מ\"ע דשביתה. וממילא יפתחו כאן שערי צידוד להיתר כשהנכרי עובד אדעתא דנפשיה, כדין אריס או בשכירות בהבלעה כהיתר דשבת. וי\"ל דמשום מראית־ עין אפילו בדברים שבשבת יש בהם משום מ\"ע, אבל כיון שאין זה שבות גמור אין לנו לגזור כלל עפ\"ז באיסורים אחרים, אע\"פ שמצאנו איסור מ\"ע בכמה איסורים, ואפילו במידי דרבנן, מ\"מ אין לדמות הענינים זל\"ז. ועד כאן לא מיבעיא לן אלא באיסור שבות גמור, שמא גזרו על שאר איסורים, שהם בלאו, כמו בשבת, אבל מה שהוא רק מפני מ\"ע י\"ל שהוא קל משאר שבות ממש, ודי לנו כשגזרו במ\"ע כזה בשבת דאיסור סקילה, ולא נוכל להחמיר מדעתנו בזה גם בשאר איסורים דלאו ועשה. ובאמת הלא בשדה דלאריסותא עביד ליכא מ\"ע גם בשבת.",
                "ובספר \"מנחת־חינוך\" כתב בפשיטות, שיש משום ביטול מ\"ע דשביתת הארץ כשעושה הנכרי עבודת הקרקע, אבל לא הביא שום ראי' לדבריו, כ\"א שכן פשוט ליה מפשטא דקרא (ומלשון הגמ' ע\"ז הנ\"ל: \"והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית\", וקדמו בזה רש\"ל בב\"מ שם). אבל לפי מה שכתבנו אין זה מוכרח כלל, די\"ל דמקרא נדרש לאחריו, שהוא מסיק הכלל להפרטים בלשון נוכח, דקאי על ישראל דוקא, ובמצוה שכ\"ט השיג על ד' מוהרי\"ט, שהובאה ב\"פאת־השולחן\" (סי' כ\"י סקל\"א), שמותר להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה, - מיסודו הנזכר, דאסור משום איסור של שביתת השדה. והנה הוא יושב ודורש בזה כמשה מפי הגבורה, אבל הדברים אינם מוכרעים כלל, ונראה דלמהרי\"ט הוה פשיטא ליה לאידך גיסא, דלא שייך שביתת שדה כ\"א ע\"פ הפרטים המפורשים במקרא אח\"כ, והיינו שלא יעבוד אותה ישראל, ובאמת לא מצינו כלל שום גילוי בדברי חז\"ל, שיהי' חיוב למנע נכרים מעבודת השדה בשביעית, ושפיר פסק מוהרי\"ט בודאי, לפי זה, שמותר גם בשביעית כה\"ג דמותר בשבת, ודי לנו להצריך הבלעה משום חומרא כיון שמצינו כה\"ג בשבת. אע\"ג דיש מקום לדון גם על זה, ע\"פ מה שכתבנו די\"ל דחומר דשכר שבת אין לנו להקיש מעצמנו על איסור שביעית, מ\"מ ראוי להחמיר בזה, אבל לחדש דוקא איסור תורה גם בעבודת גוי אין לנו, ולשון הגמ' דע\"ז הנ\"ל מתפרש כשישראל עובד כמשכ\"ל.",
                "וכן מורה ג\"כ לשון הרמב\"ם בספר המצות: \"מצוה קל\"ה היא, שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, והוא אמרו יתעלה: בחריש ובקציר תשבת, וכבר נכפל זה הצווי פעמים, ואמר: שבת שבתון יהי' לארץ, וכבר קדם לנו (מצוה צ') האי שבתון עשה, ואמר ג\"כ: ושבתה הארץ\". גם דיוק לשונו מוכיח, שסובר שעיקר המצוה היא רק שישראל לא יעסקו בעבודת הקרקע, במה שדייק וכתב: שצונו לשבת מעבודת הארץ, היינו שאנחנו נהיה השובתים, ואם היתה דעתו, שהאיסור הוא על עבודת הארץ בכלל וביטול השביתה שלה, הי' ראוי לכתב: שנצטוינו, שתשבת הארץ מעבודה. אבל חוץ מזה הדבר מוכרח, דבאמת הי' ראוי למנות את \"בחריש ובקציר תשבת\" ואת \"ושבתה הארץ\" לשתי מצות עשה, אלא שכן הוא דרכו ז\"ל, שלא למנות בתור מצות מיוחדות את הענינים המכופלים במצוה אחת, כמו שהקדים זה בשרשים, בשרש התשיעי: \"שאין ראוי למנות הלאוין והעשין, אבל המוזהר מהם והמצווה בהם\", וע\"פ יסוד זה אינו מונה במנין מה שנכפלה המצוה כמה פעמים, אבל זה הלא לא שייך אלא במקום שאין חילוק בענין, אבל כשיש בפסוק הנוסף הכפול ענין מחודש אז ודאי צריך למנותו למ\"ע בפ\"ע. ומעתה אם נאמר דמקרא ד\"ושבתה הארץ\" הוא כפשוטו, שאסור לנו להניח אפילו נכרים שיעבדו, ואם הם עובדים אנו עוברים בזה בביטול מ\"ע זו, א\"כ מה שאנו יודעים מ\"ושבתה הארץ\" הוא ענין מחודש, ואינו כלל זה שאנו יודעים ממקרא ד\"בחריש ובקציר תשבת\", הנאמר בלשון נוכח, שהוא בודאי לא נאמר רק לישראל, וא\"כ הלא הי' ראוי למנות שתי מצות במנין: מצוה אחת בחריש ובקציר תשבת, ועוד אחת מצות \"ושבתה הארץ\" המונחת על גוף הקרקע, אפילו כשנכרי עובד אותה. אלא מדכלל הכל במנין אחד ש\"מ שהענין הוא אחד, ואין כאן כ\"א מצות שביתה המוטלת על ישראל. אמנם אפשר לדחוק ולומר, שמטעם זה איננו מונה את שני המקראות, של \"בחריש ובקציר תשבת\", ושל ו\"שבתה הארץ\", כל אחד למצוה בפ\"ע, משום דנהי דבכלל \"בחריש ובקציר תשבת\", האמור בלשון נוכח, א\"א לכלל את \"שביתת הארץ\", האמורה בפסוק בלשון נסתר, נגד הארץ, דיש בפשט הלשון גם איסור העבודה של נכרים, מ\"מ הלא בכלל \"ושבתה הארץ\" נכלל ג\"כ איסור העבודה של ישראל, על כן לא הוו כ\"א מצוה אחת. אבל באמת זה אינו, מתרי טעמי. חדא: דאפילו אם הי' הדבר כן הי' ראוי להרמב\"ם למינקט ביסוד המצוה את המקרא של \"ושבתה הארץ\" שזה הוא לפי זה היסוד הכולל בכללותו את כל צורת המצוה בכל צדדיה, ש\"בכלל מאתים מנה\", ונכנס בזה גם איסור הגוף של עבודת ישראל. ועוד: דבאמת גם עצם הדבר לא יתכן לומר, דמשו\"ה מנם למ\"ע אחת, משום שבכלל \"ושבתה הארץ\" נכללו ביחד איסור עבודת נכרים וגם איסור עבודת ישראל, דמ\"מ כשישראל עובד הי' ראוי לנו לדון שמבטל שתי מצות: בחריש ובקציר תשבת - מצד עצמו, וושבתה הארץ - מצד הקרקע, כיון שהי' עובר על מצוה זו אפילו אם אם הי' גוי עובד. אלא ודאי פשוט להרמב\"ם ז\"ל דבאמת אין חילוק בדבר, ומצות \"ושבתה הארץ\" ו\"שבת שבתון יהי' לארץ\" הכל קאי אדמפרש קרא, שיהיו ישראל שובתים, והיינו העולה ממקרא ד\"בחריש ובקציר תשבת\", שבו מפורש הוא ענין ה\"נוכח\", ועל כן בחר בו ליסוד המצוה להורות על תכונתה של המצוה.",
                "וביותר תהיה ראיה זו יותר מבוארת, אם נאמר דאין קנין לנכרי בא\"י להפקיע מקדושת שביעית. שאז יש מקום לשתי המצות להתקיים כל אחת בפני עצמה, שבקרקע של ישראל כשיעבוד אותה נכרי יש בזה ביטול מצות \"ושבתה הארץ\", וכשעבד ישראל הקרקע של גוי יש כאן משום מצוה ד\"בחריש ובקציר תשבת\"; אע\"ג דמצד עצם הארץ מסתבר שאם הגוי עובד הקרקע שלו אין מי שיעבור על מ\"ע. אלא שאין צורך לכ\"ז, דפשיטות לשון הרמב\"ם בשרשיו מורה מפורש, דאם יש איזה צד לומר ענין נוסף אין להעמיד את המצוה בכפל לשון, וכאן יש ענין נוסף בפשיטות לאסור עבודת נכרי בשל ישראל, וממילא כשישראל עובד בקרקעו יש כאן משום שתי מצות: משום עבודת הקרקע מצד עצמה ומשום עבודת גברא הישראל שעובד בה, והוא דוגמת רבוי הלאוין של פוטיתא ונמלה (לאוין קע\"ט), שיש מקום ציור לכל הפרטים. אלא ודאי שאין כאן כ\"א מצוה אחת - של עבודת הארץ ע\"י ישראל, ולא יותר.",
                "ובדבר הציור הראשון מכח הראיה הראשונה, דאם מצינו מצות שביתת הארץ בפ\"ע אצל נכרי מסתבר הדבר, שגם במצות \"בחריש ובקציר תשבת\", האמורה בישראל, יש בה ענינים מיוחדים: איסור השביתה של הגוף הישראלי בפ\"ע ואיסור שביתת הארץ בפ\"ע, שזה אמנם נכלל במקרא של \"ושבתה הארץ\", - א\"כ הם לעולם שני ענינים נפרדים, שהי' ראוי למנותם שתי מ\"ע. ויש דוגמא לדבר בעיון פילוסופי, שכתב הרמב\"ם במו\"נ (ח\"ב פ\"א עיון שני): \"והוא, כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד משני הדברים בפני עצמו חוץ מן הדבר ההוא המורכב, מתחייב מציאות האחר בהכרה חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כן, שאילו היה מציאותם מחייב שלא ימצאו אלא יחד, כחומר והצורה הטבעית, לא היה נמצא אחד מהם בלתי האחר בשום פנים. יהיה א\"כ מציאות אחד מהם בפ\"ע מורה על העדר החיוב, והנה ימצא האחר בהכרח\". - אף אנו נאמר, כיון שנמצא במצות \"ובשנה השביעית יהי' לכם שבתון\" איסור עבודת הקרקע ואיסור עבודה לישראל, ופרטה תורה ע\"ז: ושבתה הארץ, אם נאמר דמשמעו ג\"כ בנכרי העושה בשל ישראל, א\"כ יש כאן איסור מיוחד לקרקע אע\"פ שאין האיסור על האיש. ומזה נלמד גם זה, שבמקום שאמרה תורה: בחריש ובקציר תשבת, יש כאן איסור לאיש אע\"פ שאין שם איסור על הקרקע. א\"כ הם ממש שני ענינים נפרדים, איסור של האיש ואיסור של הקרקע, והי' ראוי למנותם בשתי מצות, ומדלא מנה כ\"א מצוה אחת מוכח, שלא מצינו הענין בנפרד כלל ואין כאן איסור כ\"א עבודת הארץ וע\"י ישראל דוקא; ובקיבוץ שניהם יחד: עבודת הקרקע של ישראל - וע\"י ישראל תצא צורת המצוה האחת של שביתת הארץ, ועיין מ\"ש לעיל בבאור דיוק לשון הרמב\"ם ושינוי לשונו שברשימת המצות לפני ההלכה לאשר בפנים ההלכה.",
                "וכיון, שלפי כל דברינו לעיל אין כאן מניעת שביתת הארץ כ\"א בבר חיובא העובד, נראין הדברים, שאין חילוק בין שדה של גוי לשדה של ישראל, שגם בשדה של ישראל אין ישראל עובר כשהגוי עובד, והאיסור הוא איסור שבות כבכל איסורי תורה, וכלשון התוס' (ב\"מ צ' ע\"א ד\"ה אבל), ואע\"פ שצדקה הגהתו של רש\"ל שם דצ\"ל: בשבת, מ\"מ הדברים הם אמתיים מצד עצמם, דה\"ה בשביעית אין כאן כ\"א משום שבות. ונכונים דברי מבי\"ט ומוהרי\"ט, שהתירו להשכיר בהבלעה בשביעית. ואדם מצווה על שביתת שדהו דאמרינן (ע\"ז ט\"ו ב') היינו בשישראל עובד, אז יש איסור של שביתת גוף השדה, וכמו שביארו בכה\"ג התוס' שם, ד\"ה מי, לענינם. ופשוט הוא, דיש בפירות הללו דין קדושת שביעית, אפילו למ\"ד דאין נוהגת בשל נכרים, שהרי בעצם הדבר שכירות לא קניא והשדה היא של ישראל, וקדושת פירות שביעית בשדה תליא מילתא, אלא שאין בזה משום איסור ספיחים, והקולות שהקילו בפירות של נכרים אותם המחמירים וסוברים, שנוהגת קדושת שביעית בשל נכרים, דהיינו היתר סחורה ופטור ביעור, יש לומר שהן שייכות ג\"כ בזה, דעיקר טעמם הוא משום שבא לישראל ע\"י נכרי ודרך סחורה, כד' המבי\"ט בתשובתו, וזה שייך בנ\"ד ג\"כ.",
                "ובעיקר הענין, שמצריך מוהרי\"ט להשכיר דוקא בהבלעה, נראה מלשונו, שיסודו הוא משום שכר שביעית, שאסור כמו שכר שבת. אבל באמת הלא קשה לדמות גזירות חכמים זו לזו וכבר שנינו (ידים פ\"ג מ\"ב) אין דנים דברי סופרים מדברי סופרים. ודוקא בשבות דאמירה לנכרי הוא איבעיא (בב\"מ צ' ע\"א) אי אמרינן דה\"ה בכהת\"כ, ולא נחלק בין איסור לאו לסקילה, ונקטו הפוסקים לחומרא, אבל שארי גזירות יש לומר דאין לנו לחדש מעצמנו משבת אשארי איסורי תורה, ושביעית בכללם, וכמ\"ש לעיל. ותו: שכר שבת דאסור הוא לאו מדררא דמלאכה, דנאמר דשביעית דמיא לה, אלא מדררא דמשא ומתן שאסור בשבת, תדע, שהרי אפילו בעד דברים המותרים להעשות ע\"י ישראל ג\"כ אסור שכר שבת, כשמירה וכיו\"ב (ב\"מ נ\"ח א'), א\"כ אין איסור זה שייך כלל לשביעית. ויותר יש לדמות נ\"ד להא דאין משכירין כלים שעושין בהם מלאכה לנכרי בערב שבת (שבת י\"ט א'), שנקטו הפוסקים טעמא משום דמיחזי כאילו ישראל מצוהו לעשות מלאכה בשבת, וכיון שיש ריוח לישראל מחזי כשלוחו של ישראל, וי\"ל שמשו\"ה בשדה, שדרך להיות מניחה בורה שנה אחת, אין ריוח לישראל ע\"י הבלעה. ומ\"מ גם בזה קשה לדמות שבת לשביעית, דסוף סוף גזירה פרטית היא ואינה בכלל שבות, שנאמר שאסור בכל איסורי תורה. ונראה לומר דעיקר איסור שבות, כשאומר לנכרי לעשות לעצמו בדבר של ישראל, במחלוקת הוא שנוי, שלדעת רמ\"א (יו\"ד רצ\"ז סעיף ד' בהגהה), עפ\"ד הגהת אשרי, כל שהנכרי עושה להנאת עצמו אין בו משום שבות, אפילו אם הדבר הוא של ישראל, אלא שהש\"ך, (שם סק\"ד), חולק בשם רוה\"פ דנראה דס\"ל, דאם הדבר שהנכרי עושה בו המלאכה הוא של ישראל אסור, אפילו אם הנכרי עושה להנאת עצמו. ולפ\"ז י\"ל, דכשמיחזי כשולחו לעשות מלאכה בכליו בשבת, וה\"ה לעבוד בשביעית, אע\"פ שהנכרי עושה זה בשביל עצמו, יש כאן משום שבות דאמירה לנכרי, על כן צריך הבלעה, כדי שיהי' אפשר לומר, שאין כונתו של ישראל שיעבוד הגוי בשביעית, אלא בשאר שנים. וי\"ל דבשבת לא מהני זה, מפני שלעולם דרך הוא לעבוד בכל יום, אבל בעבודת הקרקע, שדרך הוא להניח איזו שנה או שנים, לא מיחזי בכה\"ג כאילו ישראל אמר לו לעבוד בשביעית. וכדאי להזהר להשכיר דוקא בהבלעה, כדנפיק מפומייהו דרבנן קדישי אב ובנו, מבי\"ט ומוהרי\"ט ז\"ל.",
                "ב. ובמחלוקת הראשונים אם יש קנין לנכרי להפקיע שביעית. הנה מפשטם של דברי רש\"י בסנהדרין (כ\"ו א') ד\"ה אגיסטון, שפירש ללשון ראשון: \"שכיר, וקרקע של נכרי הוא\", נראה דס\"ל דיש קנין לנכרי ומותר גם ישראל לעבוד בקרקע השייכה לנכרי. ויש להעיר, שכן נראה גם מפי' ר\"ח, שכתב: \"שיכול לומר שדה זו שלו היא ואני אריס בתוכה\", - ונראה פשוט שצ\"ל: \"שדה זו של גוי היא ואני אריס בתוכה\", - ומזה למדנו עכ\"פ, שגם הר\"ח קאי בשיטה זו דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית. ומה שהקשו על זה התוס' (סנהדרין שם ד\"ה אגיסטין; גיטין ס\"ב א' ד\"ה אין) מהא דאין עודרין עם הנכרי בשביעית, י\"ל בפשיטות, דאדרבא, אם נאמר דלדינא קיי\"ל דיש קנין לנכרים, להפקיע מידי שביעית, א\"כ בשדה של נכרי אין המשנה של מחזיקין ידי נכרים בשביעית צריכה להשמיענו כלל, כיון שהוא היתר גמור ולית ביה שום דררא דאיסורא, משום דשם הרי זה קאי בש\"ס על המשנה ד\"מחזיקין ידי נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל\", ואם נאמר דמיירי בקרקע של גוי, ויש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, א\"כ איזו רבותא יש כאן דמחזיקין ידי נכרים ? ועוד יקשה: למה אין מחזיקין ידי ישראל, כיון דעביד בהיתר ? אלא ודאי מוכח מזה גופא דמיירי בקרקע של ישראל, ואע\"ג דיש בזה איסורא מצד הישראל, שהוא מניח את הנכרי לעבוד בקרקעו, והוא עובר על מצוה דשביתת הארץ, וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא בע\"ז (ט\"ו ב'): \"והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית\", מ\"מ כיון שאין הגוי עושה איסור מותר לו להחזיק ידיו, - וע\"ז אמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב, שאין עודרים עם הנכרי בשביעית.",
                "ואע\"ג דהא לכאורה פשיטא, כיון שהקרקע היא של ישראל, וכל עיקר ההיתר להחזיק ידי הגוי באמירת אשרתא, כדמפרש בגמ', הוא רק מפני שאין הגוי עושה איסור, - ואיך יעלה על הדעת שיהי' מותר לישראל לעבוד עם הגוי בכה\"ג עד שהוצרך לומר משמי' דרב שאין עודרין עם הנכרי ? אמנם לפי שיטת הרמב\"ם (ה' שמיטה פ\"א ה\"ז), דעידור הוא ממלאכות המותרות לגמרי, ודאי לא קשיא מידי, דבאמת ישראל בשלו מותר לעדור, אלא מתוך שהנכרי עושה באיסור, שהישראל עובר על ידי פעולתו שמבטל מצות שביתת קרקע בשדהו, משו\"ה אסרו חכמים שלא יעדור ישראל עמו, אע\"פ שמותר בשל ישראל, שעכ\"פ לא יחזיק ידי הנכרי כ\"כ במה שמכשיל את ישראל באיסור של ביטול שביתת שדהו. ולדעת המתירים להשכיר לנכרי א\"ש טפי, דמיירי בהיתר - שהשכיר שדהו לנכרי, מ\"מ כיון שהשדה של ישראל החמירו בזה, אלא שלדעה זו יהי' ניחא אפילו למ\"ד דיש עידור אסור, ובאיסורא איירי, וקמ\"ל דשכירות לא קניא, אלא שהוא דוחק קצת לומר דכל עיקר חידושא הוא דשכירות ל\"ק, על־כן י\"ל גם לדידהו בעידור של היתר. ולפ\"ז, אדרבא, מכאן נוטה הדעת יותר לומר דמיירי בקרקע של ישראל, דיש בזה דררא דאיסורא ומשו\"ה יש מקום לחומרא שלא לעדור עמו, אע\"פ שמותר בישראל. אבל אם נאמר דמיירי בקרקע הגוי, שאין אחריות איסור על שום אחר מישראל, כיון שאין בעלים ידועים מישראל לשדה זו, יקשה: למה החמירו כן בעידור, מה שהוא מותר אפילו בשדה שהוא של ישראל לגמרי.",
                "ואפילו לפירש\"י, שכתב בריש מו\"ק (ג' א', ד\"ה אף), שעידור הוא ממלאכות האסורות, מ\"מ הא מוקי לה ג\"כ בפירוקא, דהא בחדתי והא בעתיקי, א\"כ ישנו ג\"כ עידור המותר. - וישראל עם הנכרי גם בכה\"ג החמירו ואסרו.",
                "ובכסף־משנה שם כתב, דרש\"י כתב בריש מו\"ק דלא גרסינן לה להא דעודרין תחת הגפנים,משום דלעיל קתני: מנין לעידור שהוא אסור. ולפ\"ד נראה, דס\"ל לרש\"י דליכא עידור המותר כלל, ולפ\"ד דברי רש\"י דסנהדרין מכריעים כגירסתנו, דיש עידור המותר ואותו אסרו עם הגוי בקרקע של ישראל. אבל עם הגוי בקרקעו י\"ל דהכל מותר, משום דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, וכשיטת רש\"י והר\"ח הנ\"ל.",
                "אמנם ממה שפירש בירושלמי הנ\"ל לחד מ\"ד, אהא דמחזיקין ידי נכרים, שהוא: \"חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא\", משמע מזה דמיירי בשדה של נכרי, דא בשדה של ישראל איך יהי' מותר לחזק את ידיו שיחרוש בפועל, כיון שבזה גורם איסור לישראל, במה שע\"י חרישתו של גוי מבטל ישראל את המצוה דשביתת קרקע, המוטלת על השדה. וכיון שלפי הירושלמי הדבר מוכרח, דמשנתנו מתוקמא בקרקע של נכרי, אין ראוי לעשות פלוגתא שאינה מוכרחת בין התלמודים, ונאמר כן גם לדעת הבבלי, ולפ\"ז יש להביא ראיה מהא דאין עודרים עם הנכרי, דאין קנין לנכרי להפקיע. אלא דעל כרחנו, גם אם נאמר דמיירי בקרקע של נכרי, אם רק נאמר דאין קנין לנכרי, ויש שם איסור על החרישה משום ביטול מ\"ע דשביתה, א\"כ ביטול זה הריהו חל אפילו כשהקרקע היא של גוי, דמ\"מ כיון שאין לו קנין להפקיע א\"כ אותם בני ישראל, שע\"פ חזקת השבט שלהם קמי שמיא גליא ששייכה היא להם, הלא הם נכשלים בביטול מ\"ע זו דשביתה, או שנאמר דאכל ישראל רמיא כמ\"ש לעיל, א\"כ הדר קשיא למה יהיה מותר לומר \"חרוש בה טבאות\" ? אלא ודאי גם לד' ירושלמי מוכח דיש קנין לנכרי להפקיע מידי שביעית, וא\"כ על כרחין פליגי בזה, דירושלמי, דלא מייתי אמתניתין הא דאין עודרין עם הנכרי, מוקי לה בשל נכרי, ובבלי, דמייתי עלה הא דאין עודרין עם הנכרי, מוקי לה אפי' בשל ישראל, ומשו\"ה פי' דמחזיקין ידיהם דוקא באשרתא, אבל לומר \"חרוש בה טבאות\" אסור, דכיון דבשל ישראל מיירי אסור להכשיל בעבודת קרקע את הישראל שעובר על עשה דשביתה, במה שהנכרי עובד בקרקעו. ולהמתירים בשכירות בהבלעה, דלדידהו ליכא עשה דושבתה כשהגוי עובד בקרקע ישראל, כמשכ\"ל, אתי שפיר טפי, די\"ל דמיירי בכה\"ג, ומצי ישראל לומר: ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא, דהיינו שהשוכר הגוי, ששכורה לו, ישכירה לו אז לישראל זה.",
                "וי\"ל דמותר לומר לנכרי: \"חרוש בה טבאות\", למאן דס\"ל הכי, אפי' כשחורש בקרקע של ישראל, השכורה לו בהבלעה, לא מבעי אם נאמר דחרישה דשביעית היא מתולדות דרבנן, די\"ל שאין כאן מצות שביתת הארץ, משום די\"ל שלא גזרו חכמים כ\"א אקרקפתא דגברא ולא על שביתת הארץ, דוגמת ריבית דדרבנן, שלא גזרו על הלוה מהא דר\"ע גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי ל\"ה ספי (ב\"מ ס\"ח ב'), והדין נותן שלא יגזרו דבר שלפעמים יעברו ע\"ז באונס בלא דעת הבעלים. ומכש\"כ שעיקר איסור דרבנן בשביעית בזמן הזה הוא בא כשכבר הוחלש כח ישראל בא\"י, שהדבר עלול שיעשה גוי בקרקע ישראל כרצונו ולא יהי' ביד ישראל לכופו, - ולמה יגזרו להביא לידי מכשול ?. אלא אפי' אם נאמר שיש בחרישה איסור תורה, דהיינו מבחריש ובקציר תשבות, וכדמשמע מסוגיא דירושלמי ריש שביעית, י\"ל דמ\"מ אין כאן רק מצוה של חובת הגוף דומיא דשבת, אבל מצד שביתת הארץ אינו כ\"א בדברים המפורטים אח\"כ, דהיינו האבות ותולדות המפורשים: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, וחרישה נשארה רק בעשה לבד, וממילא כשנכרי חורש אפילו בשל ישראל אין איסור לומר \"חרוש בה טבאות\". ומסתבר שהמשכיר עצמו בעל הקרקע אסור לומר לו חרוש בה טבאות, ולא הותר כ\"א לישראל אחר. אלא שדוחק הוא לאוקמי דוקא בחרישה ולא במלאכות המפורשות האחרות.",
                "ולפי כל המבואר לעיל, שהצווי של שביתת הארץ מתבאר ע\"י הפסוקים שלאחריו, שהם נאמרו בלשון נוכח, וביטול מ\"ע דשביתה אינו אלא כשבר־חיובא עובד את הקרקע, ממילא לא תקשי לן מידי מד' הירושלמי, דבפשיטות אפשר לאוקמי בקרקע של ישראל, ומ\"מ מותר לומר לנכרי החורש בה: חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא.",
                "ג. בדבר חיוב מ\"ע ד\"ושבתה הארץ\" בעבודת האילן, כך הוא פשוט לשון הרמב\"ם, שכל העושה בשנה זו מלאכה מעבודת הארץ או האילנות ביטל מ\"ע, והיא מצות עשה ד\"ושבתה הארץ\" ו\"שנת שבתון יהיה לארץ\", וכמש\"ל, ועל זה כ' הרדב\"ז: שעבודת כל האילנות בכלל ו\"שבתה הארץ\".",
                "לכאורה יש לדון בזה מתוך הסוגיא בברכות (מ' א'), גבי בירך על פירות האילן ב\"פ האדמה. שהרי הכי אמרינן שם: \"מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא, אמר רנב\"י ר' יהודה היא, דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, ר' יהודה אומר: מביא וקורא\", ולפי זה נקראת דוקא הקרקע אדמה לר\"י, ופירות האילן נקראים \"פרי האדמה\" משום שהם יונקים מהקרקע, אבל האילן עצמו אינו נקרא אדמה. וי\"ל דהכי נמי אינו נקרא ארץ, כדמשמע מסוגיא דשילוח הקן (חולין קל\"ט ב'): \"א\"ל פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו ? אמר להן: \"ואדמה על ראשו\", ופירש\"י, ד\"ה ואדמה: אע\"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה וכו' והשתא נמי \"על הארץ\" קרינא ביה\", - הרי לנו, שאדמה וארץ שוין הם. א\"כ אף אנו נאמר דלר\"י דעיקר אילן ארעא הוא, וכשנקצץ האילן לא נקרא שחסרה לו אדמה, א\"כ אין האילן נקרא אדמה וכן נמי אינו נקרא ארץ, ולרבנן, דמביא וקורא, משום שהאילן נקרא \"אדמה\", ה\"נ נקרא \"ארץ\". א\"כ הרמב\"ם לטעמיה שפסק (ה' בכורים פ\"ד הי\"ב) כרבנן, דיבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, וא\"כ אילן נקרא אדמה וארץ, לכן יש בעבודתו מ\"ע ד\"ושבתה הארץ\".",
                "והתוס' (ברכות שם, ד\"ה רבי), שכתבו: \"נראה דהלכה כר\"י, דסתם לן תנא כוותיה \"ואם בירך על פירות האילן בפה\"א יצא\", נראה לכאורה, שלא באו לפסוק הלכה כמותו כ\"א בהא דברכות, אבל בבכורים אפשר דס\"ל כחכמים. אבל באמת לא משמע כן, מדכתבו: הלכה כר\"י, אלא שגם בבכורים סבירא להו כותיה, דזהו עיקר מילתיה דר\"י, ולא סיימו בדין ברכות אלא משום שעסוקין בענין זה, ובאמת נראה דהלכה כר\"י לענין בכורים, כיון שרנב\"י תולה ענינים אלה זה בזה ואין בסוגיתנו שום חולק ע\"ז. עכ\"פ לפי זה עיקר טעמא במה שיצא, כשבירך על פרי האילן בורא פה\"א, הוא משום שהפרי נקרא על שם האדמה - מפני יניקתו ממנה מתוך האילן, ולא משום שהאילן עצמו נקרא \"אדמה\", וי\"ל לפ\"ז, דלא מצינו ראי' שיש מ\"ע ד\"ושבתה הארץ\" בעבודת האילנות כלל לדעת תוס'. ונפ\"מ לפ\"ז, שאפילו אם נודה לסברת רש\"ל ומנחת־חינוך, שכתבנו לעיל, שבמצות עשה ד\"ושבתה הארץ\" יש איסור על גוף הקרקע, ואסור מה\"ת אפילו ע\"י נכרי, מדכתיב \"ושבתה הארץ\" ולא נאמר בלשון נוכח לישראל שישבות - אפשר שאין הדברים אמורים אלא בעבודת הארץ ממש, אבל עבודת האילנות לדעת תוס' י\"ל שאינה בכלל מ\"ע ד\"ושבתה הארץ\", כ\"א בכלל ל\"ת של \"כרמך לא תזמור ואת ענבי נזירך לא תבצור\", שהם אמורים בלשון נוכח ולישראל נאמרו, ואם עובדים ע\"י נכרים יש בזה רק מדין שבות לכל הפרטים, וכל הקולות שיכולות להמצא בדיני שבות ישנן גם כאן.",
                "אלא דלפ\"ז יהי' קשה: כיון שבאמת אין אסור מה\"ת כ\"א שתי אבות ושתי תולדות, דהיינו: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, וזמירה ובצירה עבודת אילנות הן, הלא לא נשאר א\"כ לעבודת הארץ רק זריעה וקצירה, וגם על קצירה הדבר מסופק אם נקראת עבודת הארץ, שהרי אינו עושה מעשה בגוף הקרקע אלא בגידוליהם - בתבואה הנקצרת, וזה ודאי דחוק לומר, שרק זריעה לבדה נשארה בכלל ושבתה הארץ, דקשה לומר שבמלאכה אחת תהיה כל השביתה נכללת בסתם. ועל־כן צריך לומר, שקצירה היא ג\"כ בכלל \"ושבתה הארץ\", משום שגידולי־קרקע של תבואות וקשין ודאי בטלים הם לגבי קרקע, ונקראים בכלל \"ארץ\". ולפ\"ז י\"ל, דלר\"י, דס\"ל דעיקר אילן ארעא, היינו ג\"כ דבטל האילן לגבי קרקע, והוא נקרא ארץ לא מצד עצמו, - דא\"כ הי' נקרא אדמה וכשנקצץ היה מביא ואינו קורא, - אלא משום שהוא בטל לגבי הקרקע, על־כן הכל אחד אם ישנו או אינו. וע\"פ זה, כל זמן שהאילן הוא מחובר לקרקע נכנסת עבודתו בכלל עבודת הארץ גם לר\"י, ושייכא בו מ\"ע ד\"ושבתה הארץ\". וכן מטין דברי הירושלמי דברכות (פ' כיצד מברכין ה\"ב) במשנה דבירך על פה\"א בורא פה\"א יצא: \"רבי חזקיה בשם ר' יעקב בר אחא: דר' יודה היא, דר' יודה עביד את האילנות כקשים\", - משמע נמי דעיקר טעמא הוא, לפ\"ז, משום שהאילנות הם כקשין, ואין להם ערך בפ\"ע, ובטלין הם משום הכי לקרקע, וממילא נקראים ג\"כ בשם קרקע כ\"ז שהם עומדים, וכשנקצצים אין הדבר חסר כלום, משום שהכל הוא על ענין הקרקע. אלא דלפ\"ז י\"ל, דללשון שני דירושלמי שם, דאמר: \"אמר רבי יוסי דברי הכל היא פירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ\", - דאילנות אינם כקשים, ואולי אינם נקראים ג\"כ בשם הארץ, וי\"ל לפ\"ז דאין אילן בכלל אדמה, דלר\"י י\"ל, דעיקר טעמיה הוא משום שהפירות יונקים מן האדמה ולא משום שהאילן נקרא אדמה.",
                "אלא, דאליבא דר' יוסי בירושלמי, שאמר על משנתנו: \"דברי הכל היא\", אין לנו לפסוק כלל כר\"י, וע\"ז סמך באמת הרמב\"ם, שפסק בה' בכורים דלא כר\"י ומ\"מ לדיני ברכות (ה' ברכות פ\"ח ה\"י) פסק כסתם משנתנו לפי גירסתנו. וכמו שביאר בכסף־משנה שם, וז\"ל: \"אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין, ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים, שפסק ביבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, והיינו דלא כר\"י, דאיכא למימר, דאע\"ג דאמרינן דמתניתיז רבי יהודה היא, אינו מוכרח, דהא בירושלמי איכא מ\"ד הכי ואיכא מאן דאמר, דמתניתין דברי הכל היא, ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכת\"ק דבכורים\".",
                "וכיון שמצד דברי ירושלמי, דמסיק דמתניתין דברי הכל היא, אין אנו זקוקים לפסוק כלל כר\"י, א\"כ הדר קיימא לן כחכמים דמביא ואינו קורא, וא\"כ נקרא אילן בתורה בשם \"אדמה\" והכי נמי בשם \"הארץ\"; וללישנא קמא גם לר\"י נקרא בשם \"ארץ\".",
                "אלא דבעצם הענין קשה, כיון דע\"כ לחכמים דר\"י נקרא בתורה אילן בשם \"אדמה\", עד שכיון שנקצץ אינו יכול לומר: \"מפרי האדמה אשר נתת לי\", א\"כ למה קאמר לרנב\"י דאיני יכול לומר על פרי העץ בורא פרי האדמה ? וע\"כ צריך לומר, דאע\"ג דבלשון התורה נקרא גם אילן בשם אדמה, מ\"מ כיון דחזינן דרבנן סבירא להו דהפרי נקרא על שם האילן דוקא, ומעתה כיון דבמטבע הברכות חילקו לומר על פרי האדמה בלשון \"אדמה\" ועל של אילן בלשון \"עץ\", א\"כ רצוי לציין במטבע הברכה את ההתיחדות של הפרי הגדל באילן. וא\"כ קראו לחלק אדמה זה בשם מיוחד: עץ, ואם אמר \"בורא פרי האדמה' תהי' הכונה דוקא על אדמה של לשון מטבע הברכות, והיינו אדמה ממש לאפוקי אילן, - לכן לא יצא.",
                "אבל מצד לשון תורה ודאי שנקרא לחכמים אילן בשם אדמה ושם ארץ. והכי נמי לר\"י ללישנא קמא דירושלמי. אלא דלכאורה קשה: אם נאמר, שאילנות, בכלל ארץ הם בלשון תורה, א\"כ למה בסוגיא דשילוח־הקן שם בעי קרא לרבות אילנות מ\"בכל עץ\", ותיפוק ליה מ\"על הארץ\", וצריך לומר, כיון דכתיב \"בדרך\", - שהוצרך אותו לומר לרבות רשות־ הרבים או לרבות קן בים, כדר\"י אמר רב שם, - והיכא דכתיב \"בדרך\" יותר נוטה לומר ש\"על הארץ\" הוא כמשמעו דוקא ארץ ולא אילנות, ע\"כ הוצרך לומר: בכל עץ ביחוד, אבל בכל מקום אילנות בכלל ארץ הם."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ב אות ג' ד'.</b>",
                "א. מדנקט הרמב\"ם בהלכה א' לשון הפסוק: בחריש ובקציר תשבת, משמע דס\"ל דחרישה אסורה מה\"ת, עכ\"פ בעשה, ומ\"מ מדדייק אח\"כ בה\"ד וכתב: החופר או החורש לצורך הקרקע וכו' וסיים ע\"ז: \"מכין אותו מכת מרדות מדבריהם\" ולא נקיט סתמא מכת מרדות, נראה דלאשמועינן אתי, דבכל הני דנקיט בכל ההלכה אין לנו דבר שיהיה בו איסור־תורה. דאם היה כאן איסור תורה, אע\"ג דאין בו מלקות מפני שהוא רק איסור עשה, הי' די במה שיאמר סתם מכת מרדות ולמה לו לומר שהוא מדבריהם. והדברים נראין כסותרין זא\"ז. וביותר קשה מהא דהלכה למשה מסיני, דחורשין בעשר נטיעות עד ר\"ה, משמע דאסור באיסור תורה בשביעית גופא, וגם בתוס' שביעית באופן אחר חוץ מעשר נטיעות מפוזרות בתוך בית־סאה. וכן הוא לשון רבנו (פ\"ג ה\"ה): עשר נטיעות מפוזרות לתור בית סאה חורשין כל ב\"ס בשבילן עד ר\"ה, \"ודבר זה הלכה לממ\"ס\" כלשון הגמ' (סוכה ל\"ד א'); וכבר הקשה כן פר\"ח בס' מים חיים. ובדוחק י\"ל דחורשין הוא לאו דוקא, והכונה היא שהללממ\"ס שמותרין לעשות מה שנדרש לקיומם עד ר\"ה, ומותרת בהם זמירה, ונקטו חרישה מפני שמתוך ההלכה שנאמרה, שמותר לעשות עבורם כל מה שנצרך לקיומם עד ר\"ה, וחכמים שיערו שלקיומן של נטיעות הללו נצרכת ג\"כ חרישה לכל ב\"ס שלהן, ע\"כ ממילא כלול בכלל ההלכה, שחורשין כל בית סאה עד ר\"ה, שמתוך שמותרין במלאכות של תורה ממילא מותרין ג\"כ במלאכות דרבנן.",
                "[ותירוצו של הרב בעל פאת השולחן ה' שביעית ס\"כ סק\"א, דנקט הר\"מ האי קרא דבחריש ובקציר תשבת משום קצירת העומר שדוחה שביעית, אין זה כלל מדרכו של הרמב\"ם להביא דרשות, שאינן מענין שהוא עוסק בו. אמנם ידוע שלפעמים הוא סומך את ההלכה על הכתוב, גם כשהוא לא ע\"פ ההלכה, אלא שכ\"ה פשטא דקרא וכמש\"כ בעלי הכללים, אבל כאן בחריש ובקציר תשבת הרי הוא מפורש בפסוק לענין שבת ולא לענין שביעית כלל. ונראה דגם כאן אחז הרמב\"ם ז\"ל את דרכו להביא דרשה פשוטה ממשמעותיה דקרא, ומביא ראיה שכונת הכתוב ושבתה הארץ היא רק שביתה מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שהם ג\"כ מחוברים לארץ, ולא נאמר שהכונה היא שביתה גמורה מכל המלאכות כשביתת שבת, ומה שכתוב ושבתה הארץ היינו שישבתו יושבי הארץ, כמו וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (בראשית מ\"א נ\"ז) וכיו\"ב, ע\"כ מביא רבנו ראיה ממקרא של בחריש ובקציר תשבת, ששייך לשון שביתה גם ממלאכות מיוחדות, ולפ\"ז אין לנו הכרח להוציא את המקרא ממשמעותו ולומר, שבכלל ושבתה הארץ היא שביתה כללית מהמלאכות כולן, שהוא מתפרש יפה כפשוטו שהארץ תשבות, כלומר שישבתו רק מעבודת הארץ, אכן מה היא השביתה מעבודת הארץ זה אנו למדים ממה שפירשה תורה אח\"כ, דהיינו שתי אבות ושתי תולדות. אבל אם לא הי' אפשר לנו לומר לשון שביתה על מלאכות מיוחדות, אז היה הכרח לומר דהמ\"ע היא על שביתה כוללת, ומה שכתוב אח\"כ שדך לא תזרע היא רק לל\"ת <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>.",
                "ולדעת הרמב\"ן המובאה בפנים (ה\"ד אות יו\"ד), דבעושה כל המלאכות הנדרשות באין מחסור מכל השנים עובר בעשה של תורה, י\"ל דפירוש \"בחריש ובקציר\" היינו מתחלת המלאכה הראשונה של עבודת האדמה, שהיא החריש, עד האחרונה שבה, שהיא הקציר, והכונה לשבת בהן שלא יעשה את כולן כמו בכל השנים, וניחא הלשון \"בחריש ובקציר\" בבי\"ת, כלומר: בהם תשבות בקצת מלאכות שביניהם והם בכלל, א\"כ י\"ל דה\"נ בהלל\"מ מיירי בחרישה, שאפילו כשהיא משלמת לכל שאר המלאכות הנצרכות, שצריך להיות היכר גם בתוס' שביעית בשינוי מכל השנים, ובהן, בעשר הנטיעות, מותר בזה, או דמיירי הלל\"מ באופן שאין דרך לעשות בהן רק חרישה, א\"כ זוהי כל מלאכתן בכל השנים ואז אסורה היא בעשה דתשבת.",
                "[וכן מש\"כ בפאה\"ש שם לתרץ, הא דהלל\"מ דחורשין עד ר\"ה, דכיון דאיכא הלל\"מ להתיר פרט אחד איך אפשר שתהי' כל מלאכת החרישה דרבנן, משום דדעת הרמב\"ם היא שכל הלל\"מ הוא מדרבנן, אין התירוץ מספיק, שסוף כל סוף קשה לומר שתבא הלכה למ\"מ להתיר מה שאין בו שום איסור מה\"ת, וע\"ז אין מספיק מה שנאמר שנקרא הלכה למ\"מ בשם ד\"ס לדעת רבנו, ואפילו אם תאמר שמדרגת החומר שלה תהיה רק כמדת ד\"ס. ומשמע שם בד' הרמב\"ן, דבשבת ה\"ה אפילו בענין של שבות אחד, למשל מקח וממכר בקביעות, י\"ל דה\"נ באיזו עבודה מעבודת הארץ שעושה אותה בקביעות ה\"ז מבטל מ\"ע דושבתה הארץ, וחרישה הקבועה כפי הצורך והדרך הרגיל תמיד היא ג\"כ בכלל זה. וע\"ז באה שפיר הללמ\"מ להתיר עד ר\"ה, מכלל איסור תוספת שביעית, שדומה בענינו לגוף שביעית, וחורשין כל צרכן] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>.",
                "ב. חרישה בשביעית במקום שברור הוא, שאם לא יחרש יהי' איבוד גמור לאילנות, באופן שלא יהי' ע\"ז תיקון, יש לומר שמותרת היא לדעת הרמב\"ם, שכתב טעם היתר התולדות המנויות להיתר: מפני שאם לא יהיו נעשות תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, - והוא הדין גם בחרישה. אלא די\"ל, שהרמב\"ם התנה שם הטעם, שהתולדות כולן, - חוץ מהשתים המפורשות, - אינן כ\"א מדרבנן, א\"כ הדבר תלוי במחלוקת אם איסור חרישה הוא דאורייתא או דרבנן. ואולי י\"ל, שראוי לסמוך בשעה\"ד אמ\"ד שהוא רק דרבנן, וא\"כ תהיה מותרת במקום שיש איבוד כל הנטיעות, כגון בשנים הראשונות אחר נטיעתן, שע\"פ תכונת הארץ ודרכי גידולי האילנות בזמננו, יאבדו כולן אם לא יחרשו. אלא, שיש לדחות קצת ולומר, שלא התירו חכמים כ\"א באותן התולדות המנויות, שהן בדרך רוב זקוקות כ\"כ להאילנות ולהקרקע, עד שיהי' איבוד מבלעדן, אבל חרישה, שברובה אינה באופן זה, לא הותרה. מ\"מ אין זה דבר ברור, די\"ל שכל שהוא בכלל לאוקמי אילנא הותר, אם־כן, אם לפי המצב יאבד האילן לגמרי, ואפי' אם רק יגרע מערכו וירד משויו במניעת החרישה י\"ל שהיא מותרת.",
                "ויש לדון בלשון הרמב\"ם, שכתב הטעם (פ\"א הלכה י'): מפני מה התירו את אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה\", ולא כתב טעם על היתר שאר התולדות חוץ מהשקאה, ככל אותן המנויות בהלכה ז': \"סוקרין את האילן בסקרא וטוענים אותו באבנים ועודרים תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם לסתום את הפצימים מותר\", רק כלל את כל אלה במה שסיים: \"והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו\". וי\"ל, דהשקאה מתוך שהיא נעשית גם במקום שאין איבוד במניעתה, ואינה כ\"א לאברויי אילנא ולהוסיף פריו, משום הכי צריך ע\"ז טעם מיוחד, שהתירו בבית השלחין ובשדה האילנות, ע\"פ האופנים המותרים, דהיינו כשהם יותר ממטע עשר לבית־סאה ע\"י המשכה מאילן לאילן, ובמקורבין זה לזה - בהשקאת השדה כולה; אבל אותן המלאכות המותרות שהן מיוחדות לאוקמי אילנא, - וי\"ל דאפילו קשקוש, שיש בו לאברויי אילנא, הוא בצורה אחרת מאותו שהוא לסתומי פילי שהוא מותר, - על אלה די בטעם ההיתר מפני שהוא דרבנן ובמקום הפסד מותר אף אם לא יגיע ע\"י מניעתן למדה זו שימות כל עץ שבה. והוא הדין יש לומר גבי חרישה, שאע\"פ שברובה היא באופן האסור, שהוא להשבחת הקרקע והאילנות, מ\"מ אם המצב הוא עכשו, בפרדסים וכרמים מיוחדים, שע\"י מניעת החרישה יהי' איבוד גמור, אז דומה היא להשקאת בית־השלחין, ומותרת למ\"ד חרישה דרבנן.",
                "ויש להוסיף לזה מה שביארנו בדיוק לשון הרמב\"ם במה שסיים בהלכה ד': \"מכין אותו מכת מרדות מדבריהם\", שבא בזה ללמדנו, שלא רק איסור לאו אין בהם, אלא גם איסור עשה אין כאן מה\"ת. ואילו לא הוסיף לומר \"מדבריהם\" היה מקום לומר, שאע\"פ שאינו לוקה בלאו מ\"מ אין שייך כ\"כ להחליט, ולומר שמכת־המרדות היא מדבריהם, שיש למצוא אותה גם באופן שהיא מה\"ת, כגון שאומרים לו: \"שבות\" ואינו שובת, שאם הי' בזה מ\"ע היו בודאי מכין אותו מן התורה, כדמכין אותו עד שתצא נפשו דגבי סוכה ולולב בכתובות (פ\"ו) וחולין (קל\"ב), דזה הרי ליכא למימר שזה מדרבנן, דא\"כ איך יש להם רשות להתיר דמיו של זה ולהכותו עד שתצא נפשו? ואין לך קום ועשה גדול מזה, דקיי\"ל שאין כח בזה ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק בשוא\"ת (כיבמות צ' א'), וגם זה הוא דוחק גדול לומר שזה הוי למיגדר מילתא, שאז יש כח גם לעבור על דברי תורה, כהא דמכין ועונשין שלא מה\"ת, וכמבואר ביבמות שם, שזה שייך רק בדבר היוצא מן הכלל ולא במדה תמידית, אלא ודאי הייתי אומר שהכאה זו היא מה\"ת, שהייתי חושב שיש בזה עכ\"פ איסור עשה, להכי הוסיף לבאר, שאין בזה שום דררא דאורייתא, וההכאה היא רק מכת מרדות מדבריהם.",
                "[והתוס' (כתובות פ\"ו א' ד\"ה פריעת) כתבו בשם רש\"י, שאין כופין על מצוה דרבנן, והשיגו ע\"ז מכח ראיות דמצינו שכפו ג\"כ במצוה דרבנן, ונמצא ג\"כ לשון כפיה בהן. מיהו י\"ל, שמ\"מ אינה דומה כפיה למידי דרבנן לכפיה לשל תורה, שרק בה נאמרו הדברים כופין אותו עד שת\"נ; אלא אם נאמר ביחוד שבממרה איכא בל תסור ממש לכו\"ע, גם לחולקים על הר\"מ בעיקר יסוד זה בכולהו מילי דרבנן, י\"ל שבכל אופן זה היינו של תורה. ובירושלמי נזיר (פ\"ד ה\"ג) נקט \"עד שיקבל או עד שת\"נ\" דייק לשון קבלה משום שעיקר מלקות זה הם על ההמראה, מפני מה שאינו מקבל, ועיין מג\"א סי' תצ\"ו סק\"ב, ודברי הרמב\"ם החומ\"צ פ\"ו הי\"ב, ועיין מש\"כ בזה בספר קובץ, ומש\"כ בתוי\"ט נזיר שם ד\"ה תספוג ועיין בתוספות רעק\"א שם אות כ\"ט <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> ובכי\"ק על הגליון שם נ\"ב: וי\"ל עוד דשמא בעלמא הוא, שמלקות על חטא נקרא מלקות ארבעים ע\"ש מלקות שבתורה, שהוא אב לכולם, ופוחתין מארבעים לפי ראות העין בענין החטא וצורך גירורו).</i>. ולא רחוק לומר שגם הרמב\"ם הכי ס\"ל ומדויק לשון \"מדבריהם\", וביחוד בעונש על העבר ודאי אינה דומה מכת־מרדות דרבנן למלקות דאורייתא, וי\"ל דה\"נ אינה דומה למלקות שעל איסור תורה. אע\"פ שאינו מהלוקים מה\"ת]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהשמטות ל\"שבת הארץ\" הוצאה ראשונה.</i>",
                "וע\"פ מה שכתבתי לעיל ע\"פ הרמב\"ן, שהעושה את כל העבודות בקביעות כדרכו בכל השנים בלא שינוי עובר מ\"ע ד\"ושבתה הארץ\", יש לבאר ע\"פ זה את דיוק לשון הרמב\"ם, במה שבהלכה ג' כתב: וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב ? לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת־הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת־מרדות\", - ולא כתב כאן \"מדבריהם\", כבהלכה שאחריה, וגם כפל הלשון בשתי ההלכות האלו באין צורך לכאורה. וי\"ל לפי הנ\"ל, שבתחלה, כשדבר על כללות התולדות, ונכללה בהן גם קביעות עבודתן בכל השנה, בלא שינוי מדרך עבודתו בכל השנים, לא רצה לאמר בזה שמכת־מרדות זו היא מדבריהם, שי\"ל באמת שהיא מן התורה, כמו דמכין אותו גבי סוכה ולולב, שהרי יש בזה איסור עשה של שביתה כמ\"ש, אבל כשפירש הדבר בפרטיות, דקאי על מעשים יחידים שמפרשם: החופר או החורש, על זה שפיר מסיים שמכת מרדות זו היא מדבריהם, וגם חרישה בכלל כמש\"כ."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ג אות ה' ו' ז'</b>",
                "לשון הירושלמי (ערלה פ\"א ה\"ב): אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה, דכתיב: ושבתה הארץ שבת לד' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור\". והכונה היא, דלשון שדה משמע: ולא מה שבבית, אבל כאן, אצל מ\"ע דשביתה, דלא כתיב שדה, יש לומר דיש מ\"ע גם בנטעו בתוך הבית, אע\"פ של\"ת דשדך לא תזרע וכרמך ל\"ת אין כאן, דמסתמא אורחא דשדה וכרם שלא יהיו בתוך הבית. ולפ\"ז יש לומר, דעל ל\"ת לא נסתפקו כלל, דודאי ליתא, וכל עיקר הספק הוא רק על עשה; והיינו אם נאמר שמ\"ע דושבתה בפני עצמה קיימא, אז עובר בעשה כשעובד במה שנטוע בתוך הבית, אבל אם נאמר דעשה זו נאמרה לענין ל\"ת שבא אח\"כ, כד' הירוש' כלאים, המובא לעיל סי' א', אז אמרינן דמ\"ע דשביתת הארץ היא דוקא ב\"שדך ל\"ת וכרמך ל\"ת\", א\"כ היא דוקא בגלוי, דומיא דשדך וכרמך, ולא בתוך הבית. ולפ\"ז י\"ל, דמלאכות דרבנן, שמצינו שגזרו בשביעית במקום דאיכא ל\"ת, אין ראי' מזה דגזרו ה\"נ במקום איסור עשה, וי\"ל דאע\"ג דאמרינן בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת (יבמות פ\"ב א', קי\"ט א') מ\"מ, מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה לא אמרינן. אך י\"ל לאידך גיסא ג\"כ דכל עיקר הספק הוא רק אם יש בו ל\"ת, משום דאולי כיון שגלתה תורה שבעשה דתשבת לא בעינן דוקא שדה וכרם, ה\"ה דבל\"ת הם לאו דוקא, אבל מ\"ע יש לומר דודאי איכא. ומה שכתב במראה הפנים, דקאי לענין ספיחין שגדלו בתוך הבית, לא מסתבר כלל, דאיך שייך להביא ע\"ז המקראות, והלא עיקר ספיחין קיי\"ל שהוא מדרבנן, כמש\"כ הוא ז\"ל בעצמו. ועוד, שהרי באילנות שגדלים מעצמן פסק הרמב\"ם דאין בהם איסור ספיחין, כמבואר פ\"ד ה\"ג, - ועד שהוא מצייר בתלמודן אסור ספיחין באילן שנטעו בתוך הבית, היה לו לצייר זה בזרעים שנזרעו בתוך הבית. אלא ודאי פשוט, דעל עצם איסור שביעית קאי לענין איסור המלאכות, וכמש\"כ בפנים, וה\"ה לענין קדושת הפירות. וכיון שיש להסתפק, שמא עיקר הבעיא היא אם עובר על ל\"ת, אבל בעשה אולי פשיטא דעבר, כיון דלא כתיב בה שדך וכרמך, ע\"כ אין להקל שלא במקום הפסד.",
                "[מיהו י\"ל מהא דאיתא לעיל (פ\"ב ה\"ג) אמתניתין דמזהמין את הנטיעות, ועושין להם בתים עד ר\"ה, ופירש בסוגיא טעם לאיסור הבתים בשביעית משום דבית עושה לה צל והיא גדלה מחמתו, והי' ראוי לפשוט מכאן דגם בתוך הבית אסורה העבודה בשביעית, דאי מותר מאי איכפת לי מה שגדלה מחמת הצל מאחר שכבר עשה את הבית. ואולי מסופק הוא רק בנטע את האילן בתוך הבית, שלא חל עליו שם שדה וכרם מעולם דמשמעם בגלוי, אבל אם האילן הי' נטוע בתחילתו בגלוי וחל עליו שם שדה או כרם, שוב אינו יוצא מאיסורו ע\"י עשית בתים, ומשו\"ה בשביעית אסורה עשית בתים שהיא עבודת אילן, מפני שגדלה מחמת הצל. ואפשר לומר דבית שאין בו ד\"א, שאינו בית לכל דבר (כסוכה ג' ע\"א וע\"ב), ה\"נ דלא מפיק מכלל שדה וכרם, וי\"ל דבתים דמתניתין דידן מסתמא אין בהם ד\"א. ולכאורה הי' ראוי לומר גם בכלאים, שאין נוהג במה שנטוע וזרוע בתוך הבית, דה\"נ כתיב שדך וכרמך, אלא דתקשה לפ\"ז ממתניתין דכלאים (פ\"ה מ\"ד) והבית שבכרם זורעים בתוכו, דמשמע דוקא זרעים משום דחשיב הפסק, ותיפ\"ל דגם שני מינים מותר לזרע בתוך הבית, ואפ\"ל דכיון דמין אחד הוא מחוץ לבית גרע, אך לא מסתבר, דכיון דאין איסור בא כ\"א ע\"י שניהם צריך שיהיו שניהם בכלל איסור. אמנם לפ\"ד שבפחות מד\"א לא יהי' בכלל בית הי' ניחא, אלא דעצם הדבר דחוק דנהי דאינו בכלל בית, אבל מ\"מ מוצא הוא מכלל שדה, והוי כחילוק הגמ' בסוכה שם לענין סוכה, דמ\"מ כיון דל\"ב דירת קבע חשיבא גם בפחות מד\"א, א\"כ לא חשיב בכל אופן כיושב בחוץ, וה\"נ ל\"ח שדה וכרם. וי\"ל דמכח הא דירושלמי דפירש עשיית בתים דמתניתין לצל ושקיל וטרי ביה דחי רבינו מהלכה, או לכה\"פ פשט ספיקא דשביעית לחומרא, ומשו\"ה לא הביא את הספק בזה]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ג, אות ח' ט'</b>",
                "לשון הירושלמי (פ\"ז דפאה ה\"ז): \"הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה, מן הרבעי, ומן העוללות, וחייב בשביעית, ר\"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד', דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו\". יש לבאר, דעיקר מה שצריך הדרשה דלד' הוא לענין שעובר ג\"כ על הל\"ת דשדך לא תזרע וגו', דשם הייתי אומר להוציא את ההקדש, כיון דכתיב לשון שמשמעו \"שלך\", אבל בעשה דשביתה י\"ל שאין צריך קרא כלל, אם נאמר דהעשה קיימא בפני עצמה, כמש\"כ לעיל סי' א'. ולפ\"ז י\"ל בהפקר, אע\"ג דלא מרבינן לי' מלד', שמשמעו דוקא הקדש לגבוה, מ\"מ ממילא בלא ריבויא לא נפיק מכלל עשה דושבתה הארץ, דלא כתיב בה \"שלך\". רק אם נאמר, דושבתה הארץ קאי אדלקמי' לכל מילי, כמש\"כ, יש לומר דהוצרך הריבוי דלד' להקדש גם על עשה דושבתה. וא\"כ הפקר, דלית ביה ריבויא, י\"ל דממילא משמע שאינו בכלל שדך וכרמך, וכל שאינו בכלל שדך וכרמך יש לומר, עפ\"ז, שגם אינו בכלל עשה דשביתה, וכירושלמי כלאים הנ\"ל: \"ושבתה הארץ שבת לד' - לענין ל\"ת שבה\"."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ד</b>",
                "החופר או החורש לצורך הקרקע. לא היה צריך לומר \"החורש לצורך הקרקע\", דסתם חורש לצורך הקרקע הוא, ולא הי' מקום להעלות על הדעת כלל דאיירי בחרישה שאינה לצורך הקרקע, דלא שכיחא כלל, כגון לצורך כיסוי־הדם וכיו\"ב. אלא דבחופר צריך לבאר: דוקא לצורך הקרקע, לאפוקי בחופר לשם בנין או לבורות שיחין ומערות דמותר, והי' ראוי לכתוב: החופר לצורך הקרקע והחורש, אלא שאז היינו טועים לדקדק, מדנקט גבי חופר לצורך הקרקע וגבי חורש אמר סתמא, דיש חומרא בחורש אפי' שלא לצורך קרקע, כגון באופן רחוק דמשכחת לה חורש שלא לצורך הקרקע, משום כך סדר רבנו בחכמה את לשונו לומר: החופר או החורש לצורך קרקע, דהשתא \"לצורך קרקע\" אתרוייהו קאי, ועיקרו משום חופר איצטריך ליה."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ד</b>",
                "[במה שהק' ע\"ד הרמב\"ם, שאיסור נוטע הוא מדרבנן, מהא דגיטין (נ\"ג ב') הנוטע בשבת כו' ובשביעית כו' מכדי הא דאורייתא, והא דאורייתא, כבר העירותי במבוא פ' ד', שעיקר החילוק בין זורע לנוטע הוא דוקא בנוטע יחור, שהוא חלוק בצורתו מזריעה שזורעין זרעים ותבואה, אבל אם הוא נוטע אילן ע\"י זריעת גרעין, אע\"פ שבלשון חכמים ג\"ז בכלל נטיעה הוא, ע\"ש פעולתו היוצאת שמצמיח אילנות. והבאתי שם מהא דערלה ספ\"א נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה, ומ\"מ הויא בכלל זריעה כלשון הרמב\"ם בה' כלאים פ\"א ה\"ו. וכ\"מ מהא דרבי יאשיה דדריש כרמך לא תזרע כלאים, שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ברכות כ\"א וכ\"ד), כמשפירש\"י דהו\"ל כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת, והיינו דזריעה דקרא קאי גם אכרם, והויא נטיעה זו בכלל זריעה, ולהיפך בזרעים כה\"ג הויא בכלל זריעה. ולפ\"ז בירקות שדרכם לזרע זרעוני גינה במק\"א בערוגה בדוחק, וכשיצמחו עוקרים אותם ושותלין אותם דרך שתילה בפיזור, הזריעה הראשונה היא מה\"ת, והשני' מדרבנן. וסי' לדבר: ויטע ד' אלקים גן בעדן, ואיתא במד\"ר בראשית פט\"ו על פסוק זה, דויטע ד', ואארזי לבנון אשר נטע, אר\"ח כקרני חגבים היו ועקרן הקב\"ה ושתלן בתוך ג\"ע, שנראה דזריעה ע\"י גרעין, אפילו לצורך גידול אילנות, ראוי' להקרא בתורה בלשון זריעה, שמ\"מ לענין הפעולה עצמה הרי היא זריעה. ולהיפך בזורע זרעים בדרך שתילה הרי היא שתילה, והוי בכלל נטיעה, כמנחות (ע' ע\"א) שמרחה בכרי ושתלה, ובמעשרות (פ\"ה מ\"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטעה לתוך שלו, ופשיטא דלענין השם מצד התורה, כשזורע גרעין של אילן, כיון שהוא מחפהו בארץ כדרך כל הזריעות ה\"ז בכלל זורע ולא בכלל נוטע והוא אסור מה\"ת, ומ\"מ בלשון חכמים יוכל הוא להכלל ג\"כ בכלל נוטע. ועל כרחנו כך הוא, שהרי כל דיני נטיעה בערלה, וחזרה מעורכי המלחמה, הם ג\"כ בנוטע ע\"י זריעת גרעינין. משו\"ה בנוטע בשביעית, דמשמע, כל אופני נטיעה, ואפילו נטיעה שעל ידי גרעינין, מקשה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, ולא ניחה לגמ' לתרץ בדוחק, דדוקא בנוטע יחורים מיירי, חדא דהי' לו לפרש, ועוד דיוכל להקשות ליפלוג וליתני בדידיה בשביעית גופא בין נטיעת גרעינים לנטיעת יחורים. אבל בנוטע אילן דרך נטיעה קם דינא דהרמב\"ם, דהוה בכלל אבות או תולדות שאינם מפורשים בפסוק להדיא, דלא אסר רחמנא והוי ככל המלאכות האחרות האסורות מדרבנן]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>.."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ד אות יו\"ד</b>",
                "לכאורה יש לומר, דהא דאין איסור לאו כ\"א באבות ותולדות דאסר רחמנא בתורה, אבל שאר תולדות רק מדרבנן אסירי, וקרא אסמכתא בעלמא, כלשון הגמ' (מו\"ק ג' א'): 'אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא\"; והא דתניא: \"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח ? ת\"ל: שדך לא כרמך לא - לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך\", דמסיק שם דהוי אסמכתא בעלמא, - זהו דוקא שאם עושה בדרך אקראי בשביעית, אז אין כאן באלה התולדות אלא איסור דרבנן, אבל אם עשה בשביעית בקביעות עבודת הארץ כדרכו בכל השנים, אפילו אם הוא עוסק רק באותן המלאכות שהן תולדות דרבנן, מ\"מ עובר הוא על מ\"ע דשביתה והוי איסור תורה. ומה שאמרו בגמ' דהוי אסמכתא בעלמא, - והיינו כדאמרן רק על אקראי, - ולא תירצו דהיינו על כלל השביתה, כשאינו שובת בתולדות בכלל שנת השביעית, י\"ל דהיינו משום דבאמת יש ע\"ז שתי ברייתות בת\"כ: האחת היא אותה שהובאה בסוגיא הנ\"ל, והשנית נאמרה להלן על פסוק \"שבת לד'\": כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד' כך נאמר בשביעית שבת לד'. \"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך\", וי\"ל את הכפל של שתי הברייתות האלו, ע\"פ קצת שנוי הלשון שביניהם, דכונת הברייתא השניה, שלא פרטה את פרטי המלאכות וכללה \"כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך\" בכלל אחד, היא על כללות השביתה של כל השנה, שהמבטלה לגמרי בקביעות אפילו בתולדות דרבנן עובר על מצות השביתה מה\"ת, וזה למדנו מהיקש של שבת לד', ואינו באמת אסמכתא אלא דין־ תורה גמור. אבל הברייתא הראשונה, שעוסקת בפרטי המלאכות ורוצה לאסרם אפילו בפעם אחת כדין מלאכה של תורה, עליה אמרו דהויא אסמכתא בעלמא.",
                "ודברים אלו מתבארים יפה בדברי הרמב\"ן, בפי' התורה פ' אמור (כ\"ג כ\"ד): \"ובמכילתא ראיתי בפרשת החודש: \"ושמרתם את היום הזה למה נאמר? והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהם משום שבות מנין? תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהם משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות - והדין נותן - תלמוד לומר: ביום הראשון שבתון\". והנה ידרשו \"שבתון\" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינם מאבות מלאכות ותולדותיהן, אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהיא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשונם בלשון הזה, כי שבות בלשונם נאמר לעולם על שם דבריהם, - והאיך יתכן לומר דברים שהם אסורים משום שבות של דבריהם: מנין שיהיו אסורין מן הכתוב? ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה, לא שיאמרו: דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה ? אבל הי' לו לומר: דברים שאינן מלאכה מנין? ת\"ל שבתון. ונראה לי, שהמדרש הזה לומר, שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו\"ט אפילו מדברים שאינם מלאכה, ולא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו\"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימים למלאכתם ומשכירים עצמן כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, - והותרו הימים הטובים האלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה \"שבתון\" שיהיה יום שביתה ומנוחה ולא יום טורח ממלאכה וכו'. אבל פירוש שבתון כך הוא, שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל, כמו שביארנו וכו'. והנה הוזהרו על המלאכות בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה וביו\"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה, וממנו אמר הנביא: מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, וכן \"שבת שבתון יהי' לארץ\" - שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל\".",
                "ונראה פירוש דבריו, שאע\"פ שאין לנו מן התורה בשביעית כ\"א אותם האבות השנים ותולדותיהן, וחרישה יש בה מקום עיון לדינא אם היא מה\"ת או מדרבנן, לבד שאר עבודות שמפורש שהן מדרבנן, מ\"מ כללות השביתה היא מן התורה בכולן, והעובר עליה בכלל שנת השביעית בקביעות עבר אדאורייתא. ובאמת י\"ל בכלל זה בכה\"ג על כמה איסורים מה\"ת, שיש בהם איסורים דרבנן מאסמכתא, שהם מדרבנן רק בעושה דרך אקראי, שהוא כעין דאורייתא אפילו בפ\"א, אבל אם הוא עובר ע\"ז בקביעות הוי מן התורה.",
                "ויש להציב דוגמא לזה בקריבה דעריות, דלדעת הרמב\"ם (פכ\"א מה' איסורי ביאה) הוי דאורייתא מלאו ד\"לא תקרבו לגלות ערוה\". שכן הוא כדברי הרמב\"ב לשון הברייתא דסיפרא: \"לא תקרבו לגלות ערוה\", אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב ? ת\"ל: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. אין לי אלא נדה שהיא בבל־תקרב ובל־תגלה, מנין לכל העריות שהן בבל־תקרב ובל־תגלה ? תלמוד לומר: \"לא תקרבו לגלות\". ושם אמרו: \"ונכרתו הנפשות העושות\" מה תלמוד לומר לפי שנאמר: \"ולא תקרבו\" יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה? ת\"ל: העושות ולא הקרבות וכו'. והרמב\"ן השיג על הרמב\"ם בזה הרבה בס' המצות (ל\"ת שנ\"ג), והוא טען, שמד' הגמ' (שבת י\"ג א') צריך לומר שהוא איסור דרבנן, ואלה המקראות הם אסמכתא בעלמא, והא דקשה מהלשון \"לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי־עריות בלבד\", דמשמע דאיסור דרבנן מיהא יש אפילו לר' פדת, ולתנאי דפליגי עליה ופסקינן כותייהו איכא ע\"כ איסור דאורייתא, זה מפרש הרמב\"ן דפשטא דלישנא \"לא אסרה תורה\" היינו דגם איסור דרבנן אין כאן, אלא דהחולקין על ר\"פ, ודפסקינן הלכה כמותם, ס\"ל דיש כאן איסור דרבנן. ועוד קשה טובא קושית הרמב\"ן: למה לא הביא בגמ' הך ברייתא דת\"כ להקשות על ר' פדת.",
                "ולפי המבואר לעיל י\"ל, דבאמת הא דת\"כ הוא אסמכתא בעלמא, אבל זהו רק לענין דרך אקראי, שאסרו חכמים הקריבה אפי' בפ\"א, כמו עצם גילוי עריות, אבל בדרך קביעות הוא אסור באמת מה\"ת, ומשום הכי לא יכול להקשות מתו\"כ אר' פדת, משום די\"ל דרבי פדת קאי על אקראי, וי\"ל דהוא בבגדו והיא בבגדה כיון שיש כאן שינוי דומה הוא לאקראי, די\"ל שאין בזה איסור תורה. ואותו תלמיד י\"ל, לפי זה, שעבר על איסור תורה מפני הקביעות, וזהו שאמרו בגמ' שם: \"מטה חדא הואי\". ואולי י\"ל, שזהו שאמרו שם: סינר הי' מפסיק בינו לבינה, דמשו\"ה לא הי' כאן איסור תורה אפילו בקביעות, כיון שיש שינוי.",
                "ולפ\"ז י\"ל, שזהו יסוד השנויים שאנו מוצאים בכמה מלאכות, שהותרו בשביעית, שאם היו נעשים בקביעות ובלא שינוי היינו באים לידי איסור תורה של עשה דשביתה, כה\"ג דשבותין וטורחין קבועים ביו\"ט לדעת הרמב\"ן."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ה, אות י\"א</b>",
                "בירושלמי (פ\"ד ה\"ד): \"אין מציתין את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה. רשב\"ג מתיר; וכן היה רשב\"ג אומר: נוטעין אילן סרק בשביעית\". מזה נראה דחכמים פליגי עלי' וס\"ל דאין נוטעין אילן סרק, וכאן ברושלמי לא התנה באיזה אילן סרק מיירי רשב\"ג המתיר. אמנם בתוספתא (פ\"ג הי\"א) איתא: \"וכן היה רשב\"ג אומר: מותר אדם ליטע אילן סרק כדי לעשות סייג\". ולהרמב\"ם, שלא כתב בהאיסור, \"כדי לעשות סייג\", היה נ\"ל לומר, שדוקא נוטע כדי לגדל לעצים דמי לזורע, אבל כדי לעשות סיג מותר, ונראה שתופס את לשון הירושלמי לעיקר נגד התוספתא. אבל י\"ל דבתוספתא רבותא קמ\"ל, שהרי באמת אסור לבנות גדר בשביעית, רק שהתירו בינו לבין ר\"ה אבל בינו לבין חבירו אסור, כמבואר בירוש' (פ\"ג ה\"ז), וי\"ל דרשב\"ג קמ\"ל רבותא, דאפלו במקום האסור לבנות גדר, אם הוא נוטע אילן סרק כדי לעשות סייג, כיון שאינו בונה בפועל כ\"א ע\"י נטיעה שאח\"כ הוא מתגדל מאליו ונגדר הגדר, מותר. א\"כ ירושלמי דנקיט סתמא, ועלה משמע דחכמים פליגי ואסרי, י\"ל דק\"ו דאסרי לנטוע לסייג, דאיכא תרתי: בנין גדר ונטיעה, ע\"כ נקיט רבנו סתמא לחומרא."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ה, אות י\"ב י\"ג</b>",
                "הר\"ש פירש מיבלין: שחותכין ענבים יבשים. והייתי סבור לומר, שהוא טעות סופר וצ\"ל: ענפים יבשים, ולדעת הרמב\"ם חתיכת מה שיבש מן האילן הוא בכלל \"מפסלין\", ולהר\"ש יש שני פירושים ל\"מפסלין\": א' נטילת הפסולת, ב' קציצת כל הענפים כדי שיתעבה האילן, - וי\"ל שחתיכת ענפים יבשים היינו \"מיבלין\". אבל קשה להגיה כל הספרים שלפנינו, ותו שבמזרדין פירש הר\"ש שהוא חתיכת ענפים לחים ובמקרסמין - שהוא חתיכת זמורות וענפים, כמו זימור בכרם, א\"כ משמע שהקירסום הוא חתיכת ענפים יבשים, וא\"כ אין להגיה במיבלין חתיכת \"ענפים\" יבשים, אלא כמו שהוא בנוסחאות שלפנינו - ענבים יבשים. וצריך לומר, שהענבים שנתיבשו ע\"ג האילן, על ידי מחלה שלא כדרך הגידול, הם מונעים את בריאות האילן כל זמן שהם מחוברים אליו. אלא דקשה מאד לומר, שיהיה איסור בלקיחת איזה ענבים מן האילן לצורך אכילה, ולא אישתמיט חד תנא להודיענו שצריך לדקדק בין לחין ליבשין, וע\"כ מסתבר הוא, שאם נפרש שמיבלין הוא נטילת ענבים יבשים, נאמר שזהו דוקא כשמכוין לתקון האילן ולא כמכוין לאכילה כדרכו.",
                "וי\"ל שזהו כונת הרמב\"ם (פ\"ד הכ\"ב) שכתב: ו\"אם בצר לעבודת האילן לוקה\", הרי שיש מציאות לבצירה שהיא בשביל תיקון האילן, וי\"ל דמיירי בכה\"ג דהר\"ש כאן.",
                "אלא דקשה מסוכה (ל\"ג ע\"ב) גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו, דת\"ר: אין ממעטין ביו\"ט, משום ראב\"ש אמרו ממעטין, ופריך והא קא מתקן מנא ביו\"ט ומשני אר\"א כגון שלקטן לאכילה, ומסיק דמ\"מ אסור משום פסיק־רישא ולא הותר רק בדאית לי' הושענא אחריתי. א\"כ אם נאמר, שיש בלקיטת ענבים יבשים תיקון האילן, לא מהני מה שילקטם לאכילה. אלא שבעיקר הענין, אם אנו אומרים דין פסיק־רישא בדבר שאינו מתכוין בשביעית, איכא לעיונא טובא. הן אמת, דמד' התוס' (סנהדרין כ\"ו א' ד\"ה לעקל), שכתבו, אהא דאמרי' שם שיכול לומר על הזמירה: לעקל בית הבד אני צריך, וקשה דמ\"מ מה בכך מ\"מ הוא משביח הכרם, דהכי אמרינן בפרק כלל גדול: הזומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ותירצו דעביד ליה באותו ענין דודאי קשי ליה, דליכא לחייבו משום נוטע, משמע שאם רק יש בו תיקון, אע\"פ שאינו מתכוין כ\"א לצורך העצים, לעקל בה\"ב, אסור. והיינו ע\"כ משום פסיק־רישא, ומזה נראה, דדמי שביעית לשבת בענין פסי\"ר. ומדברי הרמב\"ם בפיה\"מ (פ\"ד מ\"י) משמע, דלא ס\"ל כהתוס' דסנהדרין הנ\"ל, אלא דבשביעית לא איכפת לן בפסי\"ר, וכל שאינו מתכוין מותר. שכן כתב שם, אהא דהמזנב בגפנים והקוצץ קנים, ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ור\"ע אומר קוצץ כדרכו, בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה: - \"והענין שאין צריך שינוי בכרתו, וזה כשלא נתכוין לזמור\". והנה כאן אי אפשר לומר כד' התוס', דעביד לי' בענין דודאי קשי לי', שהרי מפורש נאמר שקוצץ כדרכו ואינו צריך לשום שינוי כלל, ועיקר טעמא הוא רק משום שאינו מתכוין, א\"כ שמע מינה דהרמב\"ם ס\"ל דבשביעית לא איכפת לן משום פסי\"ר. וצריך לומר לשיטה זו, שמה שמצינו לפעמים שהחמירו לשנות זהו רק משום מראית־עין, ואין למדים בזה דברי־סופרים מדברי־סופרים. ונראין הדברים, שעבודה הרגילה להעשות בצורתה ע\"פ רוב לשם עבודת־האילן - החמירו בה, משום מראית עין, לעשות דוקא בשינוי גם כשצריך לעצים, אבל עבודה שיש עושין לשם אילן, ויש עושין לשם עצים, אין כאן מראית־עין, על כן במזנב בגפנים, שהדבר שקול הוא, אם הוא לשם זמירה או לשם עצים, מותר לד' הרמב\"ם כשאינו מכוין לזמר, אבל בקציצת בתולת־השקמה נראה שרוב הקציצה היא לשם השבחת האילן (והכי דייק לשון המשנה: \"אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה\"), לכן אסור לעולם אפילו כשמתכוין לעצים, עד שיעשה בשינוי כזה דודאי קשי לי', דאז יוצא מכלל מראית־עין. וגם לדעת התוס' דהכא מוכרחים אנו לומר סברא זו, שמה שצריך בקציצת בתולת שקמה, שיהי' ודאי קשי לי' (בב\"ת פ' ע\"ב), הוא משום מראית עין, דאי משום פסיק־רישא לבד די במה שיהי' ספק אי מעלי לי', ושוב אין כאן פסי\"ר, אלא ודאי דסברת מ\"ע פשוטה היא בלאו הכי, אלא שלדעת התוס' יש כאן ג\"כ איסור פסי\"ר. [וי\"ל עוד דמה שהוא ספק בידיעה אינו מבטל את ערך פסי\"ר, די\"ל שודאי מעלי לי' אלא שאין אנו יודעים]. ולהרמב\"ם נראה שאין כאן משום פסי\"ר, וזהו גם בדבר שהוא שקול, אם הוא נעשה לטובת האילן או לעצים וכיו\"ב, וק\"ו הדברים במה שדרך עשיתו הוא יותר שלא לטובת האילן, כה\"ג דלקיטת ענבים יבשים, שהוא רגיל ודאי יותר לאכילה מלטובת האילן, אין כאן חשש מ\"ע, וכשמתכוין לאכילה שפיר־דמי."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ה, אות י\"ז</b>",
                "[ולא יעשן. י\"ל דתולעים הללו הם מזיקים רק שלא יתגדל האילן, והויא מניעת פעולתם בכלל אברויי אילנא, אבל אם הם מזיקים כ\"כ עד שמגרעים את האילן, אז הוא בכלל לאוקמי אילנא דשרי, מיהו אם הם מפסידים רק את הפירות ולא את גוף האילן אז בכל אופן אסור. אמנם בפאה\"ש סי' כ' סקי\"א מבאר הרהמ\"ח דעתו לפרש שיטת הרמב\"ם, דבעבודת האילן גופיה אפילו לאוקמי אילנא ג\"כ אסור. אלא שכל יסודו הוא משום דפשיטא ליה דזיהום, כדי שלא יאכל העוף הנטיעות כשהן רכות, הוא לאוקמי אילנא, ואין זה פשוט, די\"ל דמה שהעוף אוכל מהנטיעות חוזר הוא וצומח, אלא שמתוך שהוא אוכל קצת מהעץ אינו יכול להוסיף ולאברויי יותר בשנה זו, והוי בכלל לאברויי. ועל כרחינו צריכין אנו לומר כן, מהא דהתוס' בע\"ז שם (כ' ע\"ב ד\"ה ואין), שכתבו דמיירי בדבר שאינו אבד, דאל\"כ הי' מותר ג\"כ בחוה\"מ, ואם הי' האילן מתקלקל עי\"ז הרי זה דבר האבד, א\"ו שרק אינו משתבח. ובחנם השיג לפ\"ז הרהמ\"ח שם על מרכבת המשנה, ושפיר י\"ל דרבינו סמך דזיהום הוה אברויי אילנא' ומה שהקשה הרהמ\"ח שם דא\"כ ל\"ל לאוקמי מתניתין כרבי, דגם כרבנן אתיא, דאברויי גם רבנן ס\"ל דאסור, כמו עשיית הבתים, נראה דכונת הירושלמי לחלק באברויי אילנא גופא בשני אופנים, אופן אחד הוא שעושה פעולה שבזה האילן מוסיף כח, זהו אברויי דאסור לכו\"ע, והב' הוא שמסיר מניעה של קלקול, שהוא ראוי להיות מתתקן מאיליו, אלא שע\"י שיהי' כח הצומח עסוק בתקון הקלקול לא יוסיף האילן כח, ובזה פליגי רבי ורבנן, דלרבי, דסתם מתניתין כותיה, גם כה\"ג, דהיינו זיהום הנטיעות, בכלל לאברויי אילנא הוא כיון דהחסרון של אכילת העוף לא יזיק לאילן בעצם, אלא שעי\"ז לא יתוסף כחו הטבעי, ונמצא דהסרת מניעה זו דאכילת העוף אינה כ\"א לאברויי אילנא, וחכמים ס\"ל דאין זה בכלל אברויי אילנא, ואין אברויי אילנא לדבריהם כ\"א כשעושה מעשה שזו הפעולה בעצמה משבחת היא, אבל כשהפעולה היא רק מסירה המניעה, שלא יתקלקל האילן, ה\"ז כמושיב שומר. ומדויק עוד המשל שאמרו בירוש', שהוא כמושיב שומר, שאע\"פ שהאברויי בא מאליו, אין פעולתו כ\"א הגנה בעלמא, והבתים הם עושים צל להשביח את האילן ע\"י צילם, ולא להסיר הנזק. ולפ\"ז אין לנו יסוד לומר שיש איסור גם בלאוקמי אילנא בעבודת האילן לדעת הרמב\"ם. ולפ\"ז מש\"כ הרהמ\"ח שם: וכן אין עושין להם בתים להגן עליהם מן הגשם והשמש, ע\"פ פירוש הר\"מ במשנה, נכון הוא לדינא, ולא מטעמיה, דהוא ז\"ל ס\"ל שכך היא הכונה בירושלמי, בחילוק שבין בתים, דמודים חכמים לאסור, לבין זיהום, דאסור רק לרבי. ולפי דברינו, לרבנן דרבי הבתים שהם רק לתכלית מניעת ההיזק מותרין הם בכל גווני, ואע\"ג דע\"י מניעת ההיזק יבא אברויי אילנא הוי דומיא דזיהום דשרי לדידהו. והא דאסרי בבתים היינו באופן שהצל שלהם הוא משביח, והוי אברויי אילנא גמור, או שהוא כן בכל האופנים, אבל זהו הטעם, אלא דלדידן דקיי\"ל כרבי, דזיהום אסור, ואע\"ג דמסיר ההיזק, כיון שבא עי\"ז אברויי אילנא, אסור בבתים גם להסיר ההיזק של הגשם והשמש, משום דעי\"ז בא ממילא אברויי אילנא] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>.."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ה, אות ל\"א ל\"ב</b>",
                "הזמירה הנהוגה אצלנו, דהיינו שכורתין את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, נראה שאינה הזמירה האסורה מה\"ת אלא היא מהתולדות. ונראה שהיא ה\"פיסול\", כמבואר בפ\"ב מ\"ג: \"מפסלין עד ר\"ה, ופי' הרע\"ב והר\"ש בשם י\"מ: לשון \"פסל לך\", שחותכים כל הענפים שבאילן, כדי שיתעבה\", ופשוט, דכדי שיתעבה לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט, וה\"ה אם כורתים כל הענפים כדי שישאר האילן ויאריך זמן קיומו, דהיינו עיקר פעולת הפיסול. אבל הזמירה מימי קדם, שהיא נאסרה בתורה, היתה רק לחתוך רק חלקים מהזמורות ולא כולם, וכיון שיש לזה שם אחר כבר אינה בכלל זמירה האמורה בתורה.",
                "ולפי דברי המומחים בדבר, אינה באה הזמירה הזו הנהוגה בזמננו, שהיא קציצת כל הענפים, להרבות את הפירות ולהשביח את האילן, כ\"א כדי להאריך קיום האילן, ע\"י קציצת הענפים שהם יונקים את לחותו, וי\"ל שהוא בכלל לאוקמי אילנא. ואע\"פ שבדבר שאיסורו מפורש בתורה אין לנו חילוק בין לאוקמי אילנא לבין לאברויי, שחילוק זה לא נאמר כ\"א בתולדות דרבנן, מ\"מ הלא כאן הסברא מסייעא, כמו שאמרנו, לחלק בין הזמירה שהיתה נהוגה מקדם ושנאסרה בתורה, שהיא קציצת ראשי הענפים בהשארת חלקים מהם, - וזה הוא למען הרבות הפירות בענפים הנשארים, - לבין הזמירה של עכשיו, שהיא קציצת כל הענפים כדי להאריך את ימי האילן. וכיון שבשביעית אנו מדייקים לאסור דוקא מה שנאמר מפורש בתורה, י\"ל שאין זה בכלל, וגם הרי הן מחולקות בתועלתן ובמטרתן, ועכ\"פ אינה הזמירה שלנו אלא בכלל תולדות דרבנן.",
                "ואם נחליט, שמכיון שעיקר הכונה בזמירה הוא להאריך ימי האילן הוי בכלל לאוקמי אילנא, י\"ל דאיסור דרבנן נמי אין כאן. ואין זה צריך כ\"כ לעניננו, שחפצנו בזה רק לברר מהו אסור מה\"ת ומהו מדרבנן, כדי שנדע לעשות את הדברים האסורים מה\"ת, ע\"י המכירה, דוקא ע\"י נכרים, ואת האסורים מדרבנן נהגו להתיר גם ע\"י ישראל במקום הפסד ודחק.",
                "וכן נראה מלשון הר\"ש בפירוש המשנה (פ\"ב מ\"ג), שכיון שיש חילוק בשם ובדרך העבודה אין זאת אותה המלאכה שבתורה. שעל מקרסמין פירש: \"מלשון \"קרסמוה נמלים\" והיינו זימור, אלא שלשון קירסום באילן וזימור - בכרם, מלשון זמורות, שמחתך ענפים של גפן\", ואח\"כ פי' על מפסלין: \"שנוטל כל הענפים\". משמע לפ\"ז שאין זה בכלל זמירה, ולכן לא יהי' בכלל איסור תורה, ואם יהי' לאוקמי אילנא י\"ל שיהי' מותר לגמרי.",
                "ועל זה יש להביא ראי' גם מדברי הערוך (ערך כסח), שהזמירה הנהוגה אינה בכלל \"כרמו לא תזמור\" שאסרה תורה. שכך כתב שם: כסח. \"אם ניכש או כיסח\" (כלאים פ\"ב). \"לא תזמור\" - תרגומו, לא תכסח. ויש מפרש כיסוח בעשבים שחותך הרעים מן הטובים, ולא היינו ניכוש, שניכוש עוקר מן העיקר וכיסוח מחתך מלמעלה\". הרי דעיקר הכיסוח, - שהוא התרגום של זמירה -, הוא שאינו נוטל מן העיקר. א\"כ י\"ל, שכמו שהוא מחולק בשם בזרעים, בין עוקר מן העיקר לכורת ומשייר, כך באילן לא מיקרי זומר רק כשמשייר מקציצת הענפים, אבל כשנוטל את כל הענפים עד העיקר, שזה נקרא מפסל, אינו בכלל זומר.",
                "ומהא דסנהדרין (כ\"ו א'), מעובדא דר\"ח בר זרנוקי ור\"ש בן יהוצדק עם רשב\"ל: \"תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, א\"ל כהן וזמר, א\"ל יכול לומר: לעקל בית הבד אני צריך\", דמשמע לכאורה שנקרא כיסוח וזימור לא רק כשנוטל ראשי ענפים כ\"א ענפים ארוכים הראוים לעקל בית הבד, - לא קשה מזה כלום. כי גם בזמירה, שהיתה נהוגה בימים הקדמונים, הי' אפשר להיות חתיכת הענף המחותך ארוכה וראויה לעקל בית הבד, וביחוד בגפנים המודלים, שיש להן ענפים ופארות ארוכים, ומ\"מ אין זה כ\"א זמירה ולא פיסול, משום שאין מסירים את הענפים לגמרי ומניחים את האילן ערום, אלא משיירים עליו ענפים קצרים. וכן העיד לי בקי בדבר, מהעובדים בכרמים, שכן דרך הערבים, שהם עובדים בכרמיהם ע\"פ הדרך הישן, והם כורתים ראשי הענפים ומקצתם, אבל משיירים ענפים גם באילן, שע\"י כריתת הענפים ירבה לישא פירות בענפים הנשארים, - ובענפים הנכרתים שלהם נמצאים ענפים ארוכים. ולא כן הזמירה הנהוגה עכשיו בכרמי ישראל, העובדים ע\"פ הסדרים החדשים, שהיא הפיסול.",
                "אבל התוס' כתבו שם בסנהדרין ד\"ה \"לעקל בית הבד אני צריך\": \"וקשה, דמ\"מ מה בכך מ\"מ הוה משביח הכרם, דהכי אמרי' פרק כלל גדול (דף ע\"ג) הזומר וצריך לעצים חייב שתים, משום קוצר ומשום נוטע, ה\"נ ליחייב משום עבודת נוטע, וי\"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרי' גבי שבת, דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו, אבל גבי שביעית אין לאסור אלא היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשיא ליה וכה\"ג שרי, כדאיתא פרק המוכר את הספינה\" (ד' פ' ע\"ב). מדבריהם אלה משמע קצת, שאפילו באופן הזמירה שקשה לאילן נקרא בשם זמירה, ועל כרחין היא משונה בפעולתה מצורת הפעולה של הזמירה הנהוגה, וא\"כ זה סותר למה שכתבנו, שאם היא משונה בצורתה מאותה הזמירה כבר אינה בכלל איסור תורה של זמירה. וי\"ל שדוקא שינוי כזה, שבין כריתת כל הענפים לכריתת מקצתם, הוא מוציא את הפעולה משם זמירה, אבל בעובדא דההוא גברא י\"ל שהי' שינוי אחר, ובאמת חתך רק מקצת הענפים, אלא שחתך אותם באופן כזה שאינו מועיל לגוף האילן. והכרח הוא לומר כן, שהרי קורא זה כיסוח. ואולי היתה, ע\"פ מנהגם בעבודת הכרם, צורה ידועה, או מדה ידועה, בהנחת הזמורה הנשארת, שאז הי' בחזקה שמועיל לאילן, ובאופן אחר הי' מוחזק שאינו מועיל. אמנם זה דוחק גדול, שאם הי' כן היינו מוצאים חילוק להיתר גם בלא סברא של \"לעקל בית הבד הוא צריך\". ובאמת אין כ\"כ הכרח לומר כאן ע\"פ דעת התוס', שהיתה דוקא זמירה האסורה מה\"ת. ואפילו אם נאמר, שמצד שינוי צורתה יצאה מכלל זמירה, ומ\"מ אם לא היתה קשה לאילן, - שזהו לדעת התוס' עיקר הכונה של \"לעקל בית הבד הוא צריך\", - הי' עדיין אסור עכ\"פ מדרבנן, ואז לא היו ממליצים עליו עדיין, דכונת מליצתם היתה שעושה בהיתר, בלא צורך לסברת \"אגיסטון אני בתוכה\", - וא\"כ גם איסור דרבנן אין כאן, ועל־כן מוכרחים לומר, שהי' באופן המזיק לאילן. אבל אין הכי נמי, שכיון שיש כאן שינוי בצורת הזמירה, י\"ל שאין זאת הזמירה האסורה מן התורה.",
                "ובזמירה הנהוגה, שהיא הפיסול, דהיינו כריתת כל הענפים עד גוף הגפן, שהכונה בזה היא להאריך את ימי האילן, אם נאמר שדה נקרא לאוקמי אילנא, י\"ל שאפילו אם ממילא תהי' בזה גם השבחה לגוף האילן נמי מותרת, שכיון שאין זאת כונת העבודה, הוי דבר שאינו מתכוין, ואע\"פ שהוא פסיק־רישא.",
                "ויש לדון בזה. שהרי בפ\"ד דמכילתין מ\"ד תנן: \"המדל בזיתים, בית שמאי אומרים, יגום, וב\"ה אומרים ישרש, ומודים במחליק - עד שיגום. איזה הוא המידל, אחד או שנים. המחליק, שלשה זה בצד זה. בד\"א מתוך שלו, אבל מתוך של חבירו אף המחליק ישרש\". ופי' על זה הר\"ש והרע\"ב: \"המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי, נוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה\". והתיו\"ט תמה על זה וכתב: \"וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ\"ב מ\"ג, דלא שרינן אלא עד ר\"ה, ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות, כמש\"כ הרמב\"ם בריש הלכות שמיטה וכנראה מדברי הר\"ב במשנה דלקמן, ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפי' הרמב\"ם, שכתב: המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש, וכ\"כ בחבורו. ואולי, שגם הר\"ש והר\"ב סוברין כן, אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך, וכדלעיל משנה ה' פ\"ז דפאה, אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל, אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה, שכתבו: \"מתוך של חברו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו, וידוע דלעצים הוא מכוין\", שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור, ואם בשל חברו כך בשל עצמו לא כ\"ש. ומ\"מ הי' להם לפרש כן ברישא\".",
                "הנה מה שרצה לומר התיו\"ט, שגם הר\"ש והרע\"ב הולכים בשיטת הרמב\"ם, דאם מתכוין להעבות את האילן הנשאר אסור, ומה שנקטו כאן \"כדי שיגדל ויתעבה\" היינו במדל דעלמא, זהו דוחק מבואר. וכמעט מן הנמנע לפרש כן, שיאמרו הר\"ש והרע\"ב בלשון שמביא לידי תקלת איסור בכאן, רק כדי לפרש לשון מדל דעלמא, שאינו שייך כאן, ומה ששייך כאן לדינא, דהיינו שהוא נוטלם לצורך עצים, זה ישמיטו ויחסרו מן הספר. ובפרט שאין לנו שום צורך לעניננו הפירוש לאיזה טעם עושים את פעולה זו, שנקראת מדל, בעלמא. ומה יתן ומה יוסיף אם יפרשו ידיעה זו של דרך העבודה, אשר אינה נוגעת כלל אל הענין, ועוד היא מכשלת את הקורא. ועל מה שכתב, שקצת יש לדקדק כן מדבריהם בסוף המשנה וכו', סיים: \"ומ\"מ הי' להם לפרש כן ברישא\", - ולכן באמת אין לדקדק מדבריהם כלל, ועל־כן באמת לא פרשו כך ברישא, מפני שאין זו כונתם כלל מסיומם בסיפא להוכיח על הרישא, שצריך שתהי' כונתו לעצים.",
                "אבל פירוש הדבר פשוט הוא: ישנם כאן שני דינים: א) דין מדל, נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, וב') דין מחליק, שהכל מודים עד שיגום, אבל לשרש אסור. ההפרש שביניהם בזה כך הוא: מדל הוא אחד או שנים, וע\"ז כתבו הר\"ש והרע\"ב ברישא, שכשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדיל ויתעבה. הרי בזה יש מקום רק לעבודת האילן, ולא לעבודת קרקע, כי הוא אינו חפץ להשתמש בזה בקרקע, רק לתן להזיתים, שהם נטועים בדוחק ומקורבים זה לזה יותר מדאי, את הריוח הצריך להם, כדי שיגדלו ע\"פ טבעם. ובזה יש לומר, שכיון שדוחק המקום שלהם הלא הוא מזיק להם, שאינם יכולים להתפשט ביניקתם, כראוי להם ע\"פ הטבע, א\"כ כשנוטל אלה הזיתים, כדי שלא ידחקו את שיעור יניקתם של האחרים, ולמען יהיו לו זיתים בריאים, שמתגדלים כפי טבעם הקבוע, בהיות להם שיעור יניקה והתפשטות כראוי, אין זה בכלל לאברויי אילנא. כי אברויי אילנא הוא דוקא שהוא משביח, ע\"י פעולות ידועות, את האילן יותר משיעור גידולו ע\"פ הטבע, אבל כאן, שהגידול הטבעי דורש, שכל אילן יהי' לו שיעור יניקה כדי צרכו, וכאן נתעותה המלאכה ונטעו הזיתים זה בגבולו של זה, ואין לכ\"א שיעור יניקה כדי צרכו, סברת הר\"ש והרע\"ב היא, שכשהוא עוקר אלה הזיתים, כדי שתהיה להם לזיתיו העיקריים היניקה הראויה להם, זה נקרא לאוקמי אילנא, כלומר, להסיר ממנו ההיזק ולהעמידו על דרך גדולו הטבעי. שבודאי כשעושים פעולה של לאוקמי אילנא פועל ע\"ז כח הצומח להוסיף עליו לפי טבעו, וגם זהו כן.",
                "אבל זה אינו שייך רק במדל, דהיינו בעקירת אחד או שנים, שמזדמן לפעמים, בדרך רחוק, שבאו גם שנים בתוך גבול שיעור היניקה הנדרשת להאחר. אבל במחליק, שהוא עקירת שלשה זה בצד זה, סבירא להו שאין סברא כלל שהוא עושה זה כדי להשיב את הזית על טבע גידולו, אלא הוא עושה זה להשביח את הקרקע, לנטע או לזרע גידולים אחרים במקומם, והרי זו ודאי עבודת הקרקע האסורה. על־כן כתבו על דברי המשנה \"מתוך של חבירו אף המחליק ישרש\", - שזהו ההיתר שצריך להיות נשנה אליבא דבית הלל ג\"כ, על של חבירו, -: \"דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין\". כי במחליק, אם אינו מכוין לעצים, אין כאן כ\"א עבודת־האדמה פשוטה, באין שום היתר. לכן סיימו דצריך לעצים, ואין זה נוגע כלל לדבריהם ברישא, שהם עסוקים שם במדל; אשר ע\"כ דייקו בלשונם, שהוא אינו להרוחה בעלמא, אלא כשהזיתים מקורבים יותר מדאי, שאין האילן יכול להיות גדל כפי טבעו, וגרעונו נחשב הוא לגרעון ומארה חוץ לטבע, לכן כשהוא מפנה לו את מקומו הוא מקימו על טבעו והוי בכלל לאוקמי אילנא.",
                "ומ\"ש התיו\"ט, ש\"אין טעם יפה לחלק, כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם ובין בשאר אילנות וכו', ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני\", - זהו ודאי תמוה. דמשמע מדבריו אלה, שפשוט לו שזה שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני הוא ג\"כ איסור דאורייתא, וזה בודאי ליתא, שהרי קיי\"ל שרק אותן שני אבות ותולדות הם מה\"ת, ושאר תולדות, אפילו אם הן דומות להם ממש בתועלתן, אינן אסורות כ\"א מדרבנן; ולא עוד אלא אפילו תולדה המפורשת בתורה ויש לה, לתולדה זו, אב, שאינו מפורש, אין אסור זה האב שלה כ\"א מדרבנן. שהרי זמירה אסורה מן התורה והיא תולדה מכלל זריעה, - וכדכתב הרמב\"ם בפ\"א ה\"ג, - ולענין שבת היא בכלל נוטע ג\"כ, ונוטע הוי בודאי אב לגבה, ומ\"מ בשביעית, שפרטה תורה אבות ותולדות, דוקא זמירה אסורה מן התורה ונוטע ממש אינו אסור כ\"א מדרבנן, וכמבואר בד' הרמב\"ם בפ\"א ה\"ד, שהנוטע מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, אע\"פ שהפעולה היוצאת מהזמירה, דהיינו התעבות האילן או שבח הפירות, הלא כיוצא בזה ויותר מזה יוצא ע\"י הנטיעה, מ\"מ אינה אסורה כ\"א מדרבנן. לכן דבריו אלה של תיו\"ט אינם מדויקים, ולא עדיף מה שנוטל, ביחוד מה שהוא נוטל ולא כורת אותו, כציור התיו\"ט, אילן אחד כדי שיגדל השני, מנטיעה גמורה, שבודאי היא כדי שיגדל האילן, ומ\"מ כיון שהיא משונה בצורתה מהזמירה הוי מדרבנן, ואע\"פ ששינויה הוא לשבח, והי' ראוי לדון דין ק\"ו לאסור מה\"ת, מ\"מ אין לנו כאן שום סברא, שע\"כ פרטה התורה דוקא את אלה האבות והתולדות, לומר הני אסר רחמנא ואידך שרו ומדרבנן בעלמא הוא דאסירא. על־כן אפילו אם ניתן להתוי\"ט סברא דילי', שגם הר\"ש והרע\"ב סבירא להו כשיטת הרמב\"ם, דבעי גבי מדל שיתכוין לעצים דוקא, מ\"מ אין כאן איסור מה\"ת אלא מדרבנן, ככל יתר העבודות השנויות לאיסור, שחוץ משני האבות והתולדות שבתורה.",
                "שוב ראיתי, שבתו\"ח העיר בשם הר\"ז על תכן דחית דקדוקו של תוי\"ט. ומ\"מ אין ביהמ\"ד בלא חידוש. וכן במשנה ו', המזנב בגפנים והקוצץ קנים, פי' הרע\"ב: \"מקטע זנבות הגפנים, כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כחו, וכן הקוצץ קנים, כדי שיתעבו ויוסיף כחם\". לכאורה מזנב זה הוא ממש זומר, ולפ\"ד תוי\"ט, שעל פי התועלת היוצאת מן הפעולה נדון דהויא בכלל זמירה מה\"ת, הרי כאן זימור ממש - ואיך הי' מותר ? א\"ו משמע, שמ\"מ כיון שאין הפעולה דומה ממש לפעולת הזימור אין זה איסור תורה, ומשו\"ה ישנם דברים שהתירו חכמים. והרע\"ב לטעמיה, דס\"ל דגבי מדל מותר אפי' כשמתכוין כדי שיתעבה האילן, משום שאינו נראה כ\"כ כעבודה, ונראה שגם במזנב גפנים הוא הטעם, שלא גזרו חכמים אפי' כשמתכוין לשם הגדלת האילן להעבותו, משום שאין כאן איסור תורה, שאין זה בכלל זימור. וכיון שגם הצריכים לעצים עושים כן, היינו טעמיה דר\"י הגלילי שצריך איזה היכר של הרחקת טפח, שיהיה נראה שאינו עושה זה לשם עבודה, כי העושים לשם עבודה היו גוממים לגמרי, ור' עקיבא ס\"ל דמותר לגמרי, דכיון שאין כאן משום מראית עין, משום שיש לתלות דלעצים קא מכוין, על־כן לא חשו בזה משום עבודה, כיון שאין כאן איסור תורה, שהרי אין זה אותו הזימור שאסרה תורה.",
                "ולדעת הרמב\"ם, דס\"ל גבי מדל דבעינן דוקא שמתכוין לעצים, לכאורה ה\"נ גבי מזנב בגפנים וקוצץ קנים צ\"ל דמיירי כשמתכוין לעצים, ואם מכוין לעבודה י\"ל דאסור. אבל גם בפי' המשנה וגם במשנה תורה לא הזכיר כאן גבי המזנב בגפנים, דבעינן דוקא שצריך לעצים. ואולי סמך על מה שפרש במדל. ומ\"מ אינו מוכרח, דיש לומר, שגם הוא מודה באמת, שאין כאן כ\"א איסור דרבנן ובמקום שאין כאן מראית־עין של עבודה לא גזרו, אלא דס\"ל דבמדל ניכר הדבר שהוא משום שבח האילן, שהרי אין דרך, וגם איסור הוא ע\"פ רוב, לעקור אילני מאכל לעצים, מלבד באופנים רחוקים, כגון דקלא דלא טעין קבא וכה\"ג כב\"ק צ\"א ב', לכן אסור מדרבנן משום עבודה, אבל במזנב, שאינו עוקר ואין שם הוכחה שאינו מתכוין לעצים, יש לומר שלא גזרו ע\"ז חכמים. ואינה דומה עבודה זו, של זינוב הגפנים, לכל העבודות השנויות בברייתא, שאמרו עליהן שאסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כגון אין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן, וכן לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות (מו\"ק ג' א'), שכל אלו ניכרות שהן לעבודה, אבל זינוב הגפנים, כיון שאינו ניכר שהוא לעבודה, - ואולי עוד הי' רוב פעולה כזו לעצים, או עכ\"פ מחצה למחצה, - י\"ל שלא גזרו על זה. עכ\"פ מוכח מכ\"ז, שאם יש שינוי בצורת הזמירה הוא מוציא את זמירה זו מכלל איסור תורה. שבודאי אם הי' איסור תורה, לא מיבעי שלא הי' שום מקום להתיר כיון שהוא מתכוין לצורך עבודה, כד' הרע\"ב, ומסתמא גם הר\"ש אזיל בשיטה זו, אלא שסמך על מה שפי' במשנה ד' בהמדל, - וכ\"כ גם הגר\"א ב\"שנות אלי'\" כד' הרע\"ב: \"המזנב היינו שמקצץ זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר\" -, אלא אפי' אם הי' מכוין לעצים אין מקום להתיר באיסור תורה עכ\"פ לשיטת התוספות (סנהדרין כ\"ו) דלעיל, דמ\"מ כיון שהוא משביח בזה את האילן איכא איסורא. (ותוס' לטעמייהו אזלי דס\"ל דאמרינן פסיק־רישא בכל איסורי תורה, דמוכח דהכי סבירא להו מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים (שבת כ\"ט ב'), שכתבו על זה (שם ד\"ה ובלבד): \"ובענין דלא הוי פסיק רישא, כגון שהוא לובש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה\"). א\"כ בשלמא באיסור דרבנן י\"ל דלא גזרו רבנן בכה\"ג, או אולי לא אמרינן כלל פסיק־ רישא גבי איסור דרבנן באינו מתכוין, או עכ\"פ בשביעית באופן זה לא גזרו, אבל אם נאמר, שהכל הוא בכלל איסור זמירה של תורה, כדמשמע מפשטם של דברי תוי\"ט, ולא איכפת לן כלל בשינוי שיש בצורת העבודה, אז לא היה מועיל כלל בשו\"א מה שהוא מתכוין לעצים, וביחוד מוכרח הוא לפי דברי ר' עקיבא, דקיי\"ל כותי', שקוצץ בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. אלא מוכרח הדבר, שאין זו זמירה כלל, אע\"פ שהיא עבודה לצורך האילן, מפני שזמירה יש לה צורתה המיוחדת. א\"כ זמירה הנהוגה בימינו, שהיא משונה מזמירה שהיתה נוהגת בימים הראשונים, היא יותר דומה לפיסול או לזינוב, דמותר לד' הרע\"ב אפי' אם מכוין לעבות העץ ולהגביר כחו, שזהו באמת עיקר הכונה. ועכ\"פ אף לדעת האוסרים אין כאן לתא דאורייתא והויא ככל מלאכות דרבנן..",
                "נוסף ע\"ז דעת רש\"י בריש מו\"ק דזימור הוא רק קציצת ענפים יבשים, ושאר אפני כריתת ענפים אינם לפ\"ז בכלל זימור.",
                "[מיהו י\"ל, כיון שהזינוב, שחותכים לשם הארכת ימי האילן, הוא משונה בצורתו מהזמירה האמורה בתורה, שהיא היתה כריתת ראשי הענפים, וזה מועיל רק להרבות הפירות, אבל קציצת כל הענפים והשארת חלק קטן של מקצתן מועילה בעקרה להאריך ימיו של האילן, שלא יחרב, פשוט דהוי כלאוקמי, דהיינו להעמידו על ימיו הקצובים לו בטבעו, כשיסירו ממנו את המונעים, הממהרים את קץ גדולו ופסקו לחיותו. וביותר מסתבר לומר דהוי לאוקמי בגפנים המורכבים, שהגזע מצד עצמו הוא עץ חזק בטבעו, אלא שהוא עושה פירות מועטים וכחושים, והי' מתקיים מצד עצמו זמן גדול, אלא שהכחות, שענבי ההרכבה שואבים ממנו, גורמים לו לקרב קצו, שנכון הדבר לומר שההצלה ע\"י כריתת הענפים, כשהיא מכוונת לתן לגזע את מעלת טבעו ולהבריח ממנו את הנזק הבא מצדם, הויא בכלל לאוקמי אילנא. ומחולק זימור זה מזמירה של תורה, שעיקרה היא קציצת ראשי הענפים, כדי להרבות את הפירות של שנה זו. ויפה העירני ידידי הרב המאור הגדול מו\"ה זלמן ש\"ך נ\"י חד מרבני בד\"צ שי', מדברי הרמב\"ן במלחמות, פרק לולב הגזול גבי הדס שנקטם ראשו, שכתב שם לענינו: \"שהענפים הגדולים, שדרכן של כורמים לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה, כדי שיוסיפו, הן הנקראים 'דליות', והענפים השלמים נקראים 'בדים' או 'פארות' במקרא ויונתן ב\"ע תרגם: 'ועוברתיה', וכן תרגם אונקלס זמורה והוא הענף שכסחו ראשו ועל שם שנזמר נקרא כן, וכן תרגומו - על שם שהעבירו ממנה קצתה נקראת עוברתא. ומן הלשון הזה של 'דליות' אמרו חכמים 'המדלה בגפנים' וכולם לשון זימור וכיסוח\". נראה שהיה דבר פשוט, שהזמירה היא דוקא חתיכת ראש הענף, שהיא כדי להוסיף פריו של הגפן, וכך היא באמת עד היום שיטת הזמירה הישנה הנהוגה אצל הערבים. אבל מה שחותכין את כל הענף, ומשאירים רק מקצתו, עיקר החיתוך הוא כדי לשמור על בריאותו של האילן ואורך ימיו, ויש לומר שאין בזה אותו חומר של הזמירה האמורה בתורה. ומ\"מ צריך ודאי לשנות, מדרך החתיכה של שאר השנים. וחקרתי על דרכי שינויים האפשריים להעשות בזה, באופן שלא יתקלקלו הגפנים, ואך את זה מצאתי לאפשר: דהיינו, מה שדרך חתיכת הזמירה של כל השנים היא חתיכה ישרה, כחותך את הצנון וכיוצא בזה, יעשה בשביעית את החתך באלכסון כקולמוס; והוי כה\"ג דירושלמי דמכילתין (פ\"ד הלכה ה'): \"מקום שנהגו להחליק ידריג, לדרג יחליק\", וה\"נ דכותה. אמנם בספרי־לעז ממומחים לחכמת־הנטעים ראיתי, שהזמירה הנהוגה כעת ע\"פ השיטה החדשה, שהיא לקצץ את כל הענף, ולהשאיר ממנו רק חלק קטן, הכל לפי שנותיו של הגפן, היא ג\"כ מיוחדת להוסיף פירות. אבל מומחים ונאמנים מאחינו האכרים בארצנו הקדושה העידו לי מפי הנסיון, שהפירות יותר מרובים הם בשנה זו עצמה בלא זמירה זו, אלא שהגפן נחרב לשנים הבאות. וביחוד נסה זאת בפועל ידידי הרה\"ג המפורסם בתו\"י מו\"ה צבי הירש קאהן נ\"י, כורם ויוקב במושבה רחובות ת\"ו. ואולי שונה בזה טבע הגידול של גפני אה\"ק מטבע הגידול האירופי, שחכמי העמים מטפלים בו. ועכ\"פ אין ראוי לסמוך ע\"ז כ\"א במקום הפסד גדול ושעת הדחק, כשא\"א בענין אחר, ועם זה כל היכי דאפשר ראוי ליתן לפועלי ישראל אותן העבודות המותרות בלא פקפוק, ועכ\"פ שאין עליהן לתא לאורייתא, לאותם הסומכים על היתר ההפקעה ע\"י המכירה הנהוגה, ומלאכות כאלה שיש בהן חששות של איסור, וביחוד חשש איסור מלאכה של תורה, נכון לתן אותן לחלק הנכרים שכפי הנהוג עכשיו עובדים גם הם במושבות ישראל] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהשמטות ל\"שבת הראץ\" הוצאה ראשונה.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ה, אות ל\"ה ל\"ו</b>",
                "[כל מה שהוא בשביל הפירות אסור לעשות גם עבודה של לאוקמי, דהפירות של שנה זו רחמנא אפקרינהו, ולכן אין מעשנין את האילן להמית התולעים, דאיירי בתולעים המזיקים להפירות, וכמ\"ש הר\"מ בפירושו. והא דהתיר ר\"ש הסרת עלה מהאשכול כבר פי' הגר\"א בש\"א ע\"פ הירושלמי, שהסרת העלה היא פעולה שלא יתקלקל האילן. ולפ\"ד ה\"ר יהוסף ז\"ל, המובא בפי' מלאכת שלמה שם ספ\"ב שממרסין באורז מיירי בהשריש מערב שביעית, י\"ל דה\"נ מיירי באשכול שצמח בע\"ש, ודייק אשכול שוא עבודת פרי דוקא, והר\"ז בכלל פטומי פירי. אבל לפרות שביעית עכ\"פ אסור, ואין חלוק בזה אם התולעת או הקוץ כבר ישנו על הפרי או לא.",
                "וכן כל השקאת ירקות וזרעים יש להתיר דוקא כשהיא לצורך הקרקע, שאם לא ישקוה תעשה מלחה ותהי' גרועה גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצאי שביעית, אבל בשביל הירקות עצמן שהם שביעית לא מצינו היתר. וכ\"נ בדשאים ושושנים, שיש להשקות דוקא אם הם מתקיימים גם בשנה שאחר שביעית, או שיצאו ונגמרו כבר בע\"ש, אך לא למה שיוצא בשביעית, דרחמנא אפקרי' ול\"ש להתיר עבודה בשביל הפסדם. וכ\"מ במו\"ק ו' ע\"ב רש\"י ד\"ה כדי]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב ר\"מ טוקוצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א ה\"ז</b>",
                "[ההיתר בעידור גפנים הוא בסתמא, דכל סתם הוא לאוקמי, וכשיודע שא\"צ לעידור י\"ל דמודה הרמב\"ם להאוסרים אבל בסתם וק\"ו כשיודע שהוא לאוקמי כדאי הוא הרמב\"ם לסמוך עליו, ובפרט כי חפירה ודאי דרבנן, אף אם נאמר דחרישת מן התורה, ולפ\"ז גם בשאר אילנות אם הוא יודע שאם לא יחפור סביבותם, שמותר לחפור, והנ\"מ בין גפנים לשאר אילנות הוא רק בסתמא]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב ר\"מ טוקוצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א הי\"ג, אות ע\"ח</b>",
                "[מה שכ' הרהמ\"ח בפאה\"ש, ביש\"ר סי' כ' סקל\"ד, ע\"ד הרע\"ב, שפירש שנתקווצה שנטלו קוציה, ושניטייבה היינו שחרש היטב, שכל העם חורשין פ\"א והוא חרש שתי פעמים, ומיירי בשעה שהמלכות אונסת בשביל ארנונא, שהם דברי שגגה, ל\"נ לע\"ד. וכל מה שהרחיק את פירוש הרע\"ב אינו מוכרח, דאע\"ג דבירושלמי מביא שני פירושים על שנתקווצה: \"תמן אמרינן כשנטלו קוציה. ורבנן דהכא אמרין בשחרש\", ואח\"כ מקשה על דעתייהו דרבנן דהכא: \"איזהו הטייב, כל העם חורשין פ\"א והוא חורש שתי פעמים\", אין זה מוכרח שאם נפרש שנתקווצה שנטלו קוציה אין לפרש שניטייבה על חרישה של שתי פעמים, אלא שאם נפרש שנתקווצה שחרש, והיינו חרישה אחת להסרת הקוצים, מוכרחים אנו לומר שטייבה שחרש שתי פעמים, אבל היה מקום לפרש שחרש ג\"כ אפילו פ\"א, אבל גם לרבנן דתמן, שמפרשים שנתקווצה שניטלו קוציה, שהוא הפירוש הפשוט ביותר, שהכריע כן הרע\"ב לפרש ע\"י פשט המשנה, מ\"מ אין אנו מוכרחים לעשות פלוגתא חדשה בפירוש של ניטייבה, וי\"ל שגם הם מודים, שניטייבה משמע דוקא חרישה של שתי פעמים, אלא שקשה הדבר למה מחלקים בין חרישה של פ\"א לחרישה של שתי פעמים, ומשו\"ה מפרש דמיירי שהמלכות אונסת משום ארנונא, ואז התירו כפי ההכרח חרישה של פ\"א, כדי נטילות הקוצים וזריעה של הכרח. וכזה פירש ג\"כ הרידב\"ז בצדק במקומו, והעיר שהוא מקור לדברי הרמב\"ם, שבמקום אנסין התירו רק כפי מה שצריכין עבדי המלך בלבד, דהיינו זריעה מועטת. ותמוה מאד מה שהקשה שם הרהמ\"ח בפאה\"ש, דאיך שייך לפרש ענין שהמלכות אונסת על זמן המשנה, משום שהיא עובדא שחידש רבי ינאי, שהי' אח\"כ, - והרי בסוגיא דסנהדרין, שהובא ג\"כ בדבריו, מפורש הוא שהגמ' עצמה מפרש משרבו האנסין, האמור במתניתין, משום ארנונא, וסמיך לה על כדמכריז רבי ינאי, וע\"כ שהיו אונסין כאלה ג\"כ בדורות הקודמים, והיו נוהגין כן, ואח\"כ פסקו האונסין ושוב נתחדשו בימי רבי ינאי, והוצרך להכריז להזכיר את ההוראה הישנה. ולדינא שמעינן מינה, דלכי נקיט במתניתין החרישה בלשון של טיוב כדי להורות על חרישה טובה של שתי פעמים, לפחות, משום דמיירי כשהמלכות אונסת, ופ\"א הותר משום ארנונא, א\"כ בשאר שנים, שאין בהן משום ארנונא, גם בפ\"א ג\"כ לא תזרע, ומשו\"ה סתם ג\"כ הרמב\"ם כאן סתם החורש את שדהו] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"א הי\"ד, אות פ\"ה</b>",
                "[מה שמפרש הרהמ\"ח בפאה\"ש סי' כ' ס\"ק ל\"ח ל\"ט, במעביר קוצים וסקל אבנים, לדעת הרמב\"ם ג\"כ, דמיירי דוקא בתלושים ולא במחוברים, אינו מוכרח, וכל כה\"ג דרכו של רבינו לפרש. ובאמת החילוק שבין דאורייתא לרבנן, שנראה בדברי התוס' במו\"ק ובבכורות ובגיטין שם, לא נראה לדעת הרמב\"ם, דנקיט כרבא, דכל התולדות ושאר אבות חוץ מהמפורשים אינם אסורים כ\"א מדרבנן, ועל כרחינו אנחנו צריכין לחילוק אחר. ונראה שהר\"מ מפרש החילוק, לענין גזירה זו שלא תזרע למו\"ש, בין אם המלאכה שנעשתה בשביעית הכינה כבר את הקרקע לנטיעה, ואז אסור לזרע במו\"ש, ואם עדיין חסר הכשר של היתר לעשות במו\"ש לא גזרו ע\"ז בכה\"ג. ומדויק הלשון שבחורש או נרה או זבלה בשביעית כתב \"שתהא יפה לזריעה\", ובהיתר של העברת קוצים וסיקול אבנים כתב \"כדי לתקנה במו\"ש\", דמשמע שתיקן אותה, אבל מ\"מ עדיין אינה יפה לזריעה, וצריכה הכשרים אחרים, ומשו\"ה לא קנסו בזה שלא תזרע למו\"ש]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ב ה\"א</b>",
                "[כל מה שהאריך הרהמ\"ח בפאה\"ש בביש\"ר סי' כ\"א סק\"א, למצא מקור ללשון הרמב\"ם, שהקדים לפרטי ההלכות, שמתבארים והולכים בפרק זה, בענין הוצאת זבלים ואופן האשפתות, את הכלל שלא יוציא אדם זבלים, אינו מחוור. והעיקר הוא כד' הכס\"מ, שנלמד ממה שיבא, דהיינו שמתוך הפרטים של אופני ההיתר אנו למדים שיש איסור להוציא זבלים, ולתן לתוך השדה, אפלו להניחם שם שלא לשם זבול השדה. אמנם מה שדייק רבינו לכתוב \"מחצירו\", זהו חידוש מפני שהי' מקום לאמר שיאמרו לנקר חצירו הוא צריך, ולא יהי' כאן משום מראית העין, כה\"ג דחולין (מ\"א ב') בשוחט והדם יורד לגומא, קמ\"ל דלא אמרינן הכא היתר זה, וגם מחצירו אסור. וזה באמת למד רבינו מסוגית הירוש', דבעי מהו שיהא מותר לעשות אשפה על פתח חצירו, וש\"מ דגם מה שחצרו לפניו י\"ל דלא מהני, וק\"ו להוציא לשדהו, דודאי לא מהני מה שההוצאה היא מן החצר, זולתי ע\"פ האופנים המותרים, שמתבארים והולכים לפנינו. ומ\"מ ממה שכתב הרמב\"ם \"ויתן בתוך שדהו\" למדנו, שאין איסור כ\"א בנתינה לתוך השדה, ולא בעשית אשפה על פתח חצירו, וממילא מש\"כ \"ואם הוציא להעמיד ממנו אשפה מותר\" כונתו, שאפילו בשדה מותר, ואח\"כ מבאר מתי מותר, דהיינו משיפסקו עובדי עבודה, עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ. ולא מסתבר כלל לפרש הא דהעמיד ממנו אשפה מותר, דלא על שדהו כמו שביאר הרהמ\"ח שם, דל\"ל להרמב\"ם לומר היתר, ועדיין לא אמר איסור כלל כ\"א על שדהו, ותו דעיקר חסר מן הספר ולא הזכיר כלל דמיירי במק\"א. אמנם הדברים הם כמשמעם כמש\"כ, ולא שייך לומר גבי ההיתר \"בתוך שדהו\", דק\"ו דשלא בתוך שדהו אין כאן שום איסור, רק אח\"כ, כשמגדיר באיזה אופן אסור, חזר לשנות שלא יעשה אשפה בתוך שדהו, רק בזמן המותר ובאופן המותר].<sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ד ה\"ו</b>",
                "[י\"א, שאין שום זמן להיתר ספיחי שביעית אלא שהם אסורים לעולם, אלא שאם לא נעקרו ונתגדלו אח\"כ בשמינית עד שרבו גידולי היתר על האיסור אז הן מותרין, ובעל דעה זו סובר שאין לנו גבול של היתר לאותן הספיחין עצמן שכבר נאסרו, אלא לתבן ולקש של שביעית, שלאחר שתרד רביעה שניה מותרין הן, ובטלה מהם קדושת שביעית, מפני שכל מה שנמצא מהן בשדה נסרח ע\"י הגשמים. זוהי דעת הראב\"ד, שהבאתיה בפנים הספר במקומה (פ\"ד ה\"ו), והרהמ\"ח בפאה\"ש סכ\"ב ס\"ו שלא חש להביאה, נראה משום שטעם השגתו היא מפני שכתב שלא מצא דין זה כלל, לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי, וכיון שהוא שנוי לפנינו בפ\"ב דדמאי בירושלמי אין לחוש לדעה זו. ומ\"מ לא נפלאת היא לומר, שהראב\"ד ידע מד' ירושלמי הללו, אלא דלא ניח\"ל להעמיד אותם כלל בדין ספיחי שביעית, שאז משמע פשט הענין, שעצם האיסור חוזר להיתר, מה שהוא רחוק מהסברא, ומפרש שכל הענין עסוק בדמאי לענין בית שאן, דעסוק שם בסוגיא דירושלמי בזה, וס\"ל דגם המינים האסורים יש בספיחים שלהם זמנים שהם של היתר, שאם מכיר שהם ספיחים חזקתם שהם באים מבית שאן עצמה, שאין דרך להביא ספיחין מא\"י לבית שאן, כ\"א מראש השנה עד חנוכה, ומשו\"ה אז הוא איסור ספיחין משום דמאי, ומהחנוכה עד העצרת לא הי' הדרך להביא מא\"י, ומתוך כך אז האיסור מרובה על ההיתר, ואין כאן ענין לשביעית כלל. וכן מוכיחין קצת הדברים בענין זה, שאמר למעלה שם: וקפלוטות מן העצרת עד חנוכה איסור רבה על ההיתר, מן החנוכה עד העצרת היתר רבה על האיסור, היינו שמעצרת עד חנוכה דרכן להביא מא\"י, ומהחנוכה עד העצרת אין דרכן להביא כ\"כ, וה\"ה בספיחין, שאין דרכן להביא תמיד, שי\"ל שאינם יפים כ\"כ כמו פירות הנזרעים, ע\"כ אין דרכן להביאם כ\"א בזמנים שאין השוק מלא כ\"כ מהפירות שהוציאו מהאוצרות. עכ\"פ, כיון שיש דרך לישב, שהראב\"ד לא נעלמו ממנו דברי הירושלמי, והמחלוקת תלויה בפירושים, ראוי להביא ג\"כ את דעתו ז\"ל, ככל דברי רבותינו הראשונים ז\"ל, ואלו ואלו דא\"ח.] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ד הי\"ב</b>",
                "[תפוה\"ז והלימונים אע\"פ שגם הם צריכים להשקאה כמו האתרוג בכ\"ז הרבה הם חלוקים זמ\"ז, א) תפוח־הזהב והלימון כשיתגדל בשעורו לא יוסיף עוד להתגדל משא\"כ האתרוג שצומח וגדל בכל משך השנה וגם בשנה השני', ב) וגם בהחנטה נשתנה אילן אתרוג שחונט כמעט בכל השנה וגם בעת שיגדלו ויקצרו פירותיו. ולכן יש להקל לילך בהם רק אחר החנטה, דכנראה כל עיקר גדולם הוא מהעלאת שרף האילן של שנת החנטה כמו שאר פירות האילן, משא\"כ אתרוג שדומה לירקות, וע' רש\"י ר\"ה י\"ד.] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי\"מ טוקצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ד הי\"ט</b>",
                "[ביארתי ע\"פ הר\"ש, שדוקא בקרדומות מותר לעקרן, שאע\"פ שהם של מתכת מ\"מ יש כאן קצת שינוי, משום שדרך עבודת הארץ היא במרא וחצינא או במעדר, אלא שאין זה שינוי גדול כ\"כ, כמו מארופות של עץ. ונראה לי שדוקא בזה האופן של השינוי מותר, דהיינו שינוי בצורתו של הכלי, שהוא פועל על אופן העבודה, שהדרך הוא לחפור בארץ בכלי שאינו כצורת הקרדום, וזהו חשוב שינוי ניכר, ואע\"פ שהחומר הוא אותו החומר עצמו, שעושים בו את כלי העבודה בכל השנים, דהיינו מתכת, אין בכך כלום, אבל אם יחפור במארופות, שהן בצורה זו עצמה, שדרך לחפור בה בעבודת הקרקע של כל השנים, אע\"פ שהוא עושה שינוי בחומר הכלי, שבכל השנים היא של מתכת, ועכשיו של עץ, אין שינוי זה חשוב כ\"כ להתיר על ידו, שעיקר תכונת העבודה תלויה היא בצורתו של הכלי שעובד בו, ולא בחומר שלו. והנה כ\"ז הוא לשיטת הר\"ש, דס\"ל דטעמא דקרדומות משום שינוי הוא, וכ\"ה מבואר מדבריו במשנה ה' פ\"ה, דאהא דר\"י מתיר ליקח לוף במוצאי שביעית מיד מייתי הא דירושלמי, מ\"ט דר\"י גזרו על הלוף ולא על הירק, פירוש מ\"ט דר\"י, מ\"ש דפליג הכא, ומ\"ש גבי ירק פ\"ו מ\"ד, דאסרינן ליקח ירק במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו, ולא פליג ר\"י, ומשני גזרו על הלוף שלא יעקור אותו בשביעית אלא בשינוי, במארופות של עץ לב\"ש ובקרדומות לב\"ה, הלכך מוצאי שביעית לא שכיח דאיסורא ע\"כ. עכ\"פ למדנו, שגם לב\"ה בעינן שינוי, אלא דסגי בשינוי קטן של קרדומות, אע\"פ שהם של מתכת. אבל מלשון הרמב\"ם בפיה\"מ, שכתב בטעמא דמארופות של עץ כדי שישנה, נראה דס\"ל דלב\"ה ל\"ב שינוי כלל, וקרדומות של מתכת א\"ז שינוי, ולשון הר\"ש, שכתב דב\"ש חיישי לעבודת הארץ וב\"ה לא חיישי, הוא מקוצר מאד, דלשיטתו א\"א לומר דב\"ה לא חיישי לעבוה\"א, שהרי גם קרדומות שינוי הוא. ובס' משנה ראשונה האריך לבאר, דלב\"ה א\"צ שום שינוי כלל, ולא חיישי כלל לעבודת הארץ בעקירת לוף, וקרדומות, לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקיט, וקושיתו אלימא מאד, דלפי' הר\"ש צריך לומר דבלוף בעינן שינוי משום שחוששין לעבודת הארץ, ובשאר ירק לא בעינן שינוי, ולא הובררה לנו שום סברא לומר שיש חילוק בענין איסור עבודת הארץ בין לוף לשאר ירק. אמנם לפי מה שכתב הוא עצמו בדבריו לעיל משנה ב' שם, דלוף דרכו לצמח יותר, י\"ל דשיערו חכמים, שמה שנשאר מהלוף ג\"כ משתבח הוא ע\"י עקירתו חלק ממנו, ע\"י מה שמרפה הארץ, והיא יותר קרובה לעבודה מבשאר ירקות, שאין כח צמיחתם גדול כ\"כ. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא\"מ לונץ ז\"ל.</i>."
            ],
            [
                "<b>פרק ד' הלכה כ\"ט</b>",
                "בעיקר דין פירות שבקרקע של נכרים משמע פשטם של דברי הברייתא דת\"כ (סי' י\"א), שאין קדושת שביעית נוהגת בהם. דתנינן שם: \"לכם ולא לאחרים\", ומשמע פשט הלשון, דקאי על כל מאי דמפרש אח\"כ מענין קדושת הפירות, דדייקינן מקרא דלאכלה, וגם אלקמי' מ\"שבת הארץ\", דאמר ע\"ז (בסי' יו\"ד): מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר\". וכבר העיר בביאור \"התורה והמצוה\", שאי אפשר לפרש \"לכם ולא לאחרים\" שיהיה אסור להאכיל פירות שביעית לאחרים [מה\"ת], שהרי מפורש אח\"כ שם בברייתא (סי' י\"ד): ולשכירך ולתושבך - מן העכו\"ם; הגרים עמך - לרבות את האכסניא\"; אע\"ג דיש לדחות, שתושב מיירי בעבד כנעני, שהוא מן העכו\"ם ומ\"מ הרי הוא כישראל שחייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהן, - אבל הלא גם אכסניא מיירי בעכו\"ם, כמבואר בירושלמי דמאי (פ\"ג ה\"א).",
                "אמנם אפשר הי' לכאו' לפרש, שההיתר להאכיל לנכרים בשביעית הוא דוקא לנכרים כאלה, שיש להם איזו שייכות לישראל, שהם שכירים שלהם או תושבים ואכסניא, אבל סתם נכרים דעלמא לא, ותעלה עליהם כונת המיעוט של \"לכם ולא לאחרים\" שלא להתיר להאכילם מפירות שביעית. אבל הא לא מסתבר כלל לומר, שהאיסור להאכיל לנכרים, מצד קדושת שביעית, יותר ע\"י מה שהם שכירים ותושבים או אכסניאתם של ישראל. וכ\"ז שיש לנו לפרש את הפסוקים באופן היותר נאות לסברא ולסתימות דברי חכמים, בודאי עלינו לעשות כן. ע\"כ נראה, שעיקר הכונה, במה שהוצרכנו לרבות תושב ושכיר ואכסניא, הוא שלא נאמר, שיהי' כפורע חוב מפירות שביעית. לפ\"ז, שאר נכרים, שאין בהם משום חוב, הלא ודאי מותר להאכילם מה\"ת, אלא שיש ע\"ז איסור דרבנן משום מעלת קדושת שביעית, ולא גזרו בתושב ושכיר ואכסניא, ולא צריך ריבויא כלל לזה. ובאמת יש אופנים שאסור להאכיל את השכיר, ואז אסור גם לשכיר ישראל, כמבואר בתוספתא (פ\"ה דשביעית) שהובאה בביאור \"התורה והמצוה\" (סי' י\"ד), וכמו שפי' שם דהיינו משום פורע חובו בשביעית, ושפיר קמ\"ל להכי קרא באופנים המותרים שאין בהם משום פריעת חוב, ושאר נכרים מותר לפי זה להאכילם מה\"ת. וע\"כ צריך לפרש את כונת הברייתא, שממעטת לכם ולא לאחרים, דהיינו שאין להם קדושת שביעית. ועוד י\"ל לפ\"ז, שאפילו למ\"ד אין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר, מ\"מ נמי סבר, שיש קנין להפקיע מידי שביעית, דכתיב קרא ע\"ז.",
                "אך כל זה הוא מה\"ת, אבל מדרבנן אסור להאכיל לנכרי, כמבואר בתוס' הנ\"ל ובד' הרמב\"ם (פ\"ה הי\"ג). ובזה א\"ש, שלא נעשה מחלוקת, בין תוס' שאין מאכילין לעכו\"ם לתו\"כ שמאכילין לתושבך עכו\"ם, והוא הדין אכסניא של עכו\"ם, וכירושלמי דדמאי הנ\"ל. ומסתבר, שחילוקים אלה מדרבנן, וקרא אתי לפטור של נכרי מקדושת שביעית מן התורה.",
                "וי\"ל לפי הנ\"ל, דאפילו האוסרים פירות שביעית של נכרים וס\"ל, דנוהג דין שביעית בקרקעו שבארץ ישראל, גם זהו אליבא דכו\"ע איסור דרבנן. וי\"ל, שעיקר הגזירה באה רק כשהיו רוב השדות של ישראל והיתה מתקימת שבת הארץ כראוי, ורק ע\"י מיעוט השדות של הגוים תתבטל שבת הארץ, ולא יהי' ניכר הבדל משל ישראל לשל נכרים, ויבאו עי\"ז לזלזל בפירות של ישראל ובקדושת שביעית של ישראל בקרקעותיהם. אבל בזמננו, שרוב השדות עדיין ביד נכרים ומיעוטא דמיעוטא הוא ביד ישראל, ורוב היושבים הם ג\"כ נכרים, בעוונותינו, ואין שבת הארץ ניכרת כלל בהמיעוט של ישראל נגד הרוב של נכרים, י\"ל דאין מקום לגזור על של נכרים משום של ישראל, על הרוב משום המיעוט. ואדרבא יש לומר שיותר עדיף מה שנהוג כעת בהוראת שעה להפקיע את דין קדושת שביעית גם מהמיעוט של ישראל, ע\"י מכירה לנכרים בדרך היתר, כדי שלא יכשלו בקדושת שביעית של המיעוט של ישראל, עד אשר ישיב ד' שבותנו ויהיה רוב השדות של ישראל ורוב יושבי הארץ מישראל, ואז על ידי זכר לשביעית של המכירה ושל פרטי הדינים שיהיו נשמרים, כפי האפשרי, תשוב לנו כל קדושת השביעית, לנהוג בהם כדינם ולהחמיר גם בשל נכרים, לפי המחמירים בשל נכרים, שכפי הנראה מפשטן של דברים בכמה מקומות כך היו נהוגים בימים מקדם, כשהי' רוב ישוב א\"י ביד ישראל.",
                "ונראה שזה היה גם טעם מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות בא\"י, שגם המחמירים לנהוג קדושת שביעית בשל נכרים מעיקר הדין גם הם העידו, שלא הי' כן המנהג בימיהם, וכמו שכתב המבי\"ט בתשובתו (ח\"א סי' כ\"א), שרפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של נכרים, אלא שהוא תולה הדבר בספק של שנת השמיטה, וכן בתשובתו המובאה בס' \"אבקת־רוכל\" להב\"י (בסי' כ\"ה), שהשיב בה על דברי הב\"י (בסי' כ\"ד). שם כתב הב\"י: \"ומעתה יש לתמוה על שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי, שזרעה גוי, אפילו אם היו כמה ראיות, מאחר שרבינו שמשון מורה להיתר. ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון, מאחר שהרמב\"ם, הוא מאריה דארעא, כתב להתיר, היאיך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגהה אחת, אף אם היה לה טעם, כ\"ש שכבר נתבאר ביטולה, וגם נתבאר, שהוא דברי ספר כפתור ופרח שכתב לתמוה על דברי הרמב\"ם, וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב\"ם; וכ\"ש שהוא עצמו חתם דבריו, שלדברי הרב יש לו לשמע, והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו, ואדרבא יש ראיות לפיטור. וכ\"ש במקום שהמנהג פשוט להיתר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא\"י, שנהג ביעור בשביעית, והא קיי\"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כ\"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג, כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט, שהם פטורים מן הביעור, האיך ימצא ידיו ורגליו הפוטרם מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלא הם חייבים בביעור, ועל כן אני פוטרם ממעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים, דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דא\"כ קלא הוה לה למילתא. וזהו דבר שאין עליו תשובה\". ועל זה השיב שם המבי\"ט, המחמיר בשביעית ומיקל בתרומ\"ע (בסי' כ\"ה): \"ואין לי פה להשיב על קושי זה כי אם בענין הביעור, שאנו מקילים וסומכים על דברי רבינו שמשון הזקן, שכתב, דאע\"ג שיש כאן קדושת שביעית, כדמוכח בדוכתי טובא, איסור הוא ודאי דלא פקע, אלא ביעור הדבר תלוי בממון להפקר ולחלק לעניים, ומצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה, כדאמר בשלהי פ\"ק דבכורות גבי לוקח טבלים וכו'. ונראה לי, דמהאי טעמא נמי נקל בדיני סחורה בפירות שביעית, דהא דילפינן \"לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה\" היינו בפירות ישראל, שזכו מן הפקר שדות ישראל, להכי הוא לאכלה ולא לסחורה, אבל מי שלקח בדמים פירות שביעית של גוי הרי תחילתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא וכו'\".",
                "הרי הדברים מבוארים דים כמה נדחק הוא ז\"ל לקיים את המנהג, שהי' פשוט להקל בדין קדושת שביעית בקרקע של גוי, מה שהי' לפי דעתו נגד ההלכה.",
                "ולדברינו יותר ראוי לומר, שהדבר תלוי בשינוי המצב בין זמן חכמי הש\"ס לבין הדורות המאוחרים, שאז בזמנם הי' רוב השדות, - או רבים עכ\"פ, כדמוכח מירושלמי דמאי (פ\"ב ה\"א),   במחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן, - של ישראל, ועכ\"פ לא נתבטל הישוב היהודי בא\"י מכפי החזקה הקודמת, שהי' רוב השדות של ישראל, לפיכך היו הולכים המנהגים ע\"פ ההלכה הנובעת מגזירה של גוים אטו של ישראל, דהוי גזירת מיעוטא אטו רובא; אבל עתה, שבעוה\"ר נתבטל הישוב לגמרי הרבה שמיטות ויובלות, ורוב הקרקעות הם ביד גוים, אין סברא לגזור רובא משום מיעוטא שביד ישראל. ורק ממדתו של רבי מאיר, דחייש למיעוטא, הוא לגזור מרובים אטו מועטים, אבל פשוט, דלדידן, דלא חיישינן למיעוטא, לא גזרינן בכה\"ג; ואם לא הי' מתבטל הישוב של ישראל בא\"י מאז החלה הגזירה להיות בקרקע של גוים, שאנו צריכים לומר שנגזרה משום רובא דישראל, אז הי' מקום לומר שאע\"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה, אבל כיון שמאז נתבטל הישוב ונפסק כח הגזירה בפועל י\"ל שפיר, שעכשיו כשחזרו ישראל, כל זמן שהם מועטים וקרקעותיהם מועטים לגבי הגוים, לא שייך לומר שתחול עתה הגזירה, שהיתה בזמן שהמצב הי' אז הפכי ממה שהוא עתה, והי' אז הרוב מישראל. ורק כשיבא הדבר לידי כך, שישוב מצב הישוב לכמו שהיה בעת שהחלה הגזירה, ויהיה רוב הקרקעות שבא\"י של ישראל, אז יהיה צורך לדון בדבר, אם הגזירה, שנתבטלה ע\"י ביטול הישוב, חשיבא מבוטלת, באפן שצריך מנין חדש עליה, או שהיא תשוב ותחול ממילא, מאחר שהיא ראויה לחול מצד הישוב, שחזר להיות כמאז בזמנה.",
                "והנה יש מערערים על \"היתר־המכירה\" ואומרים: בזמן חכמי המשנה והגמרא לא נשמע מעולם שהיו מפקיעים דין שביעית, אלא שהיו זהירים בכל הדינים, ואע\"פ שהיו אז הרבה חשודים כדאמרינן (גיטין נ\"ד): נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות; ובירושלמי (סוף פ\"ט דשביעית): חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא, אמר לאתתי' אפקין חלתא. א\"ל ההוא גברא חשיד על שמיטתא - ואת אמר אפקין חלתא. א\"ל חלתא מדברי תורה שביעית מדרבן גמליאל וחבריו\", עכ\"פ ודאי שנמצאו רבים חשודים על השביעית, ומ\"מ לא חשו חז\"ל להפקיע הקדושה ע\"י מכירה, - ואיך נחדש זה אנחנו. תלונה זו שקטה לה לפי דברינו למעלה, כי אז, כשהיו רוב או לכה\"פ חלק גדול מאד מהקרקעות של ישראל, הי' נוהג איסור שביעית, - לכה\"פ בדרבנן, משום גזירה מיעוטא אטו רובא דשל ישראל, - גם בשל נכרים, לכן לא הי' אפשר להתנהג בעצה זו של ההפקעה ע\"י המכירה; אבל עכשיו, אחרי שרוב ורובא דרובא של קרקעות א\"י הם בעונינו בידי נכרים, ואחרי שהישוב של ישראל בא\"י נתבטל מאחרי חלות הגזירה בשל נכרים, יש אפשרות להתנהג בעצה זו, וכיון שהדחק גדול עתה עד לאין שיעור, ואם יתנהגו עכשיו עם הפרדסים, הכרמים וכל הפירות העומדים רק לסחורה, שהם העיקר הגדול בפרנסת הארץ ועובדי אדמתה, בכל קדושת שביעית, יתרבה ההפסד באין שיעור ועומד הישוב להתבטל לגמרי חלילה, - בעת כזאת בודאי חובה ומצוה עלינו להתנהג בהוראת שעה ע\"פ הסכמת ב\"ד יפה בעצה של היתר המכירה, עד אשר ירחיב ד' את גבול עמו, ונוכל לקיים כל המצות התלויות בארץ כולן בלא שום הפקעה והערמה כלל.",
                "- וזה נראה פשוט לכאורה, שאם נגזרה גזירה באיזו עיר ונהרס שם הישוב ונתבטל, אם חזרה ונתישבה אח\"כ בדורות אחרים שוב אינם חייבים מחדש בגזירת הראשונים, עד שיחדשו עליהם את קבלת הגזירה. והכא נמי דכותיה."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ה ה\"א</b>",
                "[הדברים עתיקים אם יש מצוה באכילת פירות שביעית. עי' רמב\"ן בסה\"מ אחר העשין מצוה ג' ובמג\"א שם. ומל' הירושלמי פ\"ח ה\"ב ותוספתא פ\"ו ה\"א \"אין מחייבין אותו לאכול פת שעפשה\" נראה אמנם שהיא מצוה בראוי לאכילה, אך י\"ל שהוא אשגרתא דלישנא דפ\"ט דתרומות הי\"א, ושם מצוה ודאית ודמי לעבודת ביהמ\"ק כפסחים ע\"ג ומברכין עליו כרמב\"ם שלהי ה' תרומות, ודרך אגב נשנית גם בשביעית בלשון זה. אבל בנ\"ד הכוונה בפת שעפשה שמותר לאבדה כיון דלא חזיא לו או להאכילה לבהמה, וכ\"נ מפי' מנחת בכורים. ואם יש מצוה באכילת פ\"ש י\"ל שאסור לשבת בתענית רשות מי שיש לו פ\"ש כ\"ז שלא אכלו]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי\"מ טוקצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ה ה\"ג</b>",
                "[ראוי לעורר שאין למלא כוס ההבדלה (מיין של שביעית) יותר ממדתו לסימן ברכה, שנשפך ומאבד פ\"ש, וכן בד' כוסות במנהג שפיכת היין בסימני דצ\"ך, דמבואר בשקלים פ\"ג ה\"ג דיוצאין ביין ש\"ש, ונראה דה\"ה בכל מצוה הטעונה כוס דיוצאין, ואין כאן משום א\"ע מצות חבילות חבילות. ולפי\"ד משנה ראשונה פ\"ח מ\"ז דעיקר טעמא דממעט באכילתן איכא גם בשביעית, י\"ל דלכתחילה אין להבדיל על יין שביעית משום שנוהגין נשים שלא לשתות מכוס ההבדלה וחשיב ממעט באכילתו אם אין המבדיל שותה כל הכוס, ותלוי בדיוק אם דבר מועט מותר לכתחילה, דמד' הרמב\"ם פ\"ה ה\"ד ע\"כ ד' ירושלמי סותרין הדיוקים זא\"ז]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי\"מ טוקצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפרק ה' הלכה י\"ג</b>",
                "בדין הוצאת פירות שביעית לחו\"ל, שנינו משנה שלמה (שביעית פ\"ו מ\"ה): \"אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחו\"ל\". וכתב ע\"ז הר\"ש: \"שמן שריפה\" - שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד, כדאמר בפרק במה מדליקין (ד' כ\"ג ע\"ב), ואשאר שנים קאי דבעי' שריפתו בארץ, ומעלה בעלמא משום גבי קדשים דשרפתם במקומם. וכן בפירות שביעית בעינן ביעור בארץ וסתמא כרשב\"א, דתניא: פירות שביעית שיצאו מחו\"ל לארץ [ - מא\"י לחו\"ל, כצ\"ל; וכן הוגה בהגהות הר\"י לנדא] מתבערין במקום שהן, דברי רבי. רשב\"א אומר מביאין בארץ ומבערין, שנאמר: \"בארצך תהיה כל תבואתה לאכל\". ודבר תימה למאן דפסק בפרק מקום שנהגו (ד' נ\"ב ע\"ב) הלכה [ - אין הלכה צ\"ל, וכן הוגה בהנ\"ל] כרשב\"א, - היכא שבק מתניתין? ושמא לכתחילה אפילו רשב\"א [ - רבי, כן הוגה בהנ\"ל] מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור. ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא מא\"י לחו\"ל שוגג הי', וברוב ספרים גרסינן: \"רב ספרא נפק מא\"י לחו\"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית\", משמע דלאו אדעתי'\". - ונראה מריהטא דלישניה שהפירוש הפשוט הוא, שמשנתנו אתיא כרשב\"א, דס\"ל שאם יצאו מחזירין, אבל מ\"ד דאין מחזירין אלא מתבערין במקומם, מפני שלא דריש ליה לבארצך או דלא עביד מעלה זו בהו, אם נאמר בארצך הוי רק אסמכתא, ה\"נ דהוא סבר שמותר להוציא. וי\"ל דמאן דפסק דלא כרשב\"א ס\"ל, דכיון דמוכח מברייתא דסתם מתניתין כרשב\"א אתיא, ורבי, דהלכה כמותו מחבירו, פליג עליה, ראוי לפסוק הלכה כרבי, וי\"ל נמי לדידיה, דבאמת אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. ולפ\"ז, י\"ל לדידן, דקיי\"ל דמתבערין במקומן, וכדפסק הרמב\"ם (ה' שמיטה פ\"ז הי\"ב), ולא חיישינן למאי דקרי עלה רב יוסף שם: ומקלו יגיד לו ־ כל המיקל לו מגיד לו, הכי נמי י\"ל דמותר להוציא.",
                "ואולי י\"ל עוד, דאע\"ג דבאמת אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ומ\"ד דמתבערין במקומן לא ס\"ל ג\"כ איסור הוצאה כלל, מ\"מ אנן חיישינן, מפני הספק אם יש לסמוך הלכה כרבי מחברו גם נגד סתם מתני' ופסקינן בלכתחילה כמ\"ד דחוזרין למקומם, ובדיעבד סמכינן אמ\"ד מתבערין במקומם בחו\"ל. ולפ\"ז, כיון דקיי\"ל שעה\"ד כדיעבד דמיא (כתובות י\"ד ב'), והרי אין לנו שעת־הדחק גדולה מזו, שבהוצאת פירות א\"י בזמננו לחו\"ל תלוי יסוד הכלכלה של יושבי ארץ־ישראל, א\"כ ודאי כדיעבד דמי, וכיון דהוא בדיעבד קיי\"ל דמתבערין במקומו בשעה\"ד ואפילו לכתחילה מוציאין.",
                "ואפילו אם היינו אומרים, דלא קיי\"ל כרבי גם בדיעבד, מ\"מ שייך לומר תו בכה\"ג כדאי הוא רבי לסמוך עליו בשעה\"ד, כדאמר רבי גופיה כה\"ג על ר' אלעזר כדאי הוא לסמוך עליו בשעה\"ד (נדה ט' ב').",
                "וחוץ מכ\"ז הלא כתבו התוס' (פסחים נ\"ב ב' ד\"ה רב) אהא דרב ספרא אפיק גרבא דחמרא: \"הקשה ריב\"א, דתנן בפ\"ו דשביעית: \"אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחו\"ל. ותירץ, דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה, דיש סחורה המותרת, א\"נ בשוגג הוה\". הנה לפי התירוץ הראשון לסחורה המותרת מותר להוציא, ואחד מאופני היתר הסחורה הוא ע\"י הבלעה, כדאמרינן (סוכה ל\"ט א':) מבליע לו דמי אתרוג בלולב (ועיין תוס' שם ד\"ה וליתיב מש\"כ ע\"פ הירושלמי) א\"כ מותר בשעה\"ד גם להבליע דמי יין בקנקנים וכיו\"ב, ובפרט כשמצורף לזה מה שאין מוכר הלוקט עצמו כ\"א אחר, שע\"פ התוספתא, ודיוק לשון תוספות שם, מוכח שע\"ז בעצמו יש לסמוך שאין איסור סחורה, רק שלא ימכור כל שעה על ההוא אתרא. וי\"ל, שבצירוף מה שאין הלוקט עצמו מוכר, ביחד עם הבלעה, קיל טפי, והוי בכלל סחורה המותרת שאין עליה איסור הוצאה.",
                "וטעמא דמילתא, של היתר ההוצאה לסחורה המותרת, י\"ל ע\"פ דברי ש\"ך (יו\"ד סי' פ\"ז סק\"ג), על דברי המחבר שם סעיף ג': ואינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרין בבישול ובהנאה\", שכתב ע\"ז הש\"ך: \"לשון הטור: אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה, ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה, אינו אלא מדרבנן, ומותר בבישול ובהנאה עכ\"ל. וכתב הב\"י שלשון שאינו מכוון הוא, דמ\"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה, דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב, וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם, אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא וכו' עכ\"ל. לכך תיקן הלשון ויפה כיון, אלא שהב\"ח השיג עליו ופירש, דהטור אתא לאשמועינן דמ\"מ מדרבנן אסורה משום בשר בחלב, ונ\"מ לענין חתיכה נעשית נבילה, דס\"ל (לקמן סי' צ\"ב) דאינו אלא בבשר־בחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע\"ש, וכן פי' הפרישה וכו'. ולפע\"ד זה אינו, דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן. וגם מפרש\"י והר\"ן (פ' כל הבשר דף קי\"ג ע\"א במשנה) משמע להדיא, דלית בהו איסור משום בב\"ח כלל אפילו מדרבנן. וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בב\"ח, דבשלמא בשר עוף שייך שפיר גזירה, שאם היו אוכלים בשר עוף בחלב היו אוכלים ג\"כ בשר בהמה בחלב, וכדכתב הרמב\"ם שם, אבל מה ענין לגזור, שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בב\"ח, דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי, כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה. וזה נראה כונת הב\"י במש\"כ: וגם לא היה ענין לאסרו וכו', דלא כמו שכתוב בלשון הב\"ח: דהא כבר אסור באכילה מה\"ת ולא הוצרכו לגזור עליו, - והבין שהב\"י בא לומר, דאין נפ\"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו, כיון שכבר אסור מן התורה, ולכד השיב דנפ\"מ וכו' - אלא כונת הב\"י כדפרשתי וכן עיקר. ע\"כ.",
                "עיקרם של דברי הש\"ך הללו הוא, שאין לנו לומר שיגזרו חכמים איסור בדבר, שיש עליו כבר בכללותו איסור אחר מן התורה. ואע\"ג, שהרי ישנם אפנים כאלה, שיהיה אפשר שיסולק האיסור של תורד ולא יהי' שייך בהם, ואז הלא יוכל למצא מקום האיסור של דברי חכמים, מ\"מ כיון שהוא רק באופן פרטי לא מסתבר לומר, שמשום כך יגזרו חכמים דבריהם, ודמי למילתא דלא שכיחא דאמרינן בעלמא דלא גזרו חכמים. א\"כ אף אנו נאמר כאן שאיסור סחורה בפירות שביעית בלאו הכי אסור הוא מה\"ת, ולא הוצרכו חכמים לגזור האיסור של דבריהם, שלא להוציא מא\"י לחו\"ל שהיא רק מעלה בעלמא לד' הר\"ש, ואע\"ג דמשכחת לה אופן פרטי בהבלעה וכה\"ג, שהסחורה מותרת בו, לא מצאו ענין לגזור בשביל אופן פרטי כזה. על־כן נשארה הוצאה לסחורה בכלל איסור של סחורה, ובמקום שמותר מצד איסור סחורה, כגון בשעה\"ד ובהבלעה כנ\"ל, אין שם ג\"כ משום איסור דהוצאה.",
                "[ולשיטת תוס', שמותר למכור בהבלעה שלו ושל חבירו, הה\"נ פשוט שיכול למכור פ\"ש בהבלעה עם פירות ששית או עם דבר אחר. ומעתה יש לצרף שני ההיתירים ביחד, שאחר ימכור וגם ע\"י הבלעה היינו שהמחיר יוקח רק בעד המכשירים והטורח, ולא בעד עצם הפרי. ועשיתי חותמות כאלה לחתום על הפרייזקוראנטין של שביעית' שהמחיר הוא רק בעד המכשירים והטורח. ובמקום הדחק יש לסמוך על דברי התוס' פסחים נ\"ב ע\"ב ד\"ה ר\"ס, די\"א שלסחורה המותרת מותר להוציא לחו\"ל. ובזה אנו מוצאים תקנה לסחר אה\"ק בשביעית בזה\"ז] <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי\"מ טוקצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ז ה\"ה</b>",
                "[דינו של אתרוג הוא כאילן העושה ב\"פ המבואר בר\"מ פ\"ז ה\"ה וה\"ה אתרוגים, ודינם משכלך פירות הקיץ דאין סומכין על הסתווניות, וק\"ו שאין סומכין על פירות שנה אחרת. וכיון שכלו אתרוגים של גידולי שביעית ה\"ז זמן בעורם]. <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי\"מ טוקצינסקי שליט\"א.</i>."
            ],
            [
                "<b>לפ\"ה ה\"ז</b>",
                "ומ\"מ י\"ל, שאע\"פ שאין לנו טהרות בזה\"ז, מ\"מ מפני כבוד קדושת שביעית אין לסוך גם עכשו את השמן של שביעית כ\"א בידים טהורות ע\"י נטילת ידים, כשם שתקנו נטילת ידים לסעודה וסמכו ג\"כ על המקרא של \"והתקדשתם אלו מים ראשונים\" (ברכות נ\"ג ב), וכש\"כ שכשר הדבר לדון כן בשמן של שביעית, שנקרא קודש, והמקדש עצמו בזה לקיים הלכה זו גם בזמן הזה תבא עליו ברכה. ונראה לע\"ד, שהנוטל ידיו לפירות שביעית כולם, מפני כבוד קדושת שביעית, משום שם קודש שנקרא עליהם, אין זה בכלל \"הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח\" (חולין ק\"ו א'). וכה\"ג כתבו רבוותא בתראי (או\"ח סי' קנ\"ח ס\"ה) במי שנוטל משום כבוד הברכה."
            ],
            [
                "<b>לפה סוף הט\"ז</b>",
                "ומ\"מ אין זה ברור שי\"ל שהתורה אסרה מלוגמא כמו שאסרה הפסד, שאע\"פ שהן נפסדין מאיליהן אסור להפסידן בידים, וה\"נ י\"ל שאסור לעשות מהן מלוגמא אע\"פ שעבר ותלשן קודם שיהיו ראויים לשום אכילה."
            ],
            [
                "<b>לפ\"י ה\"א</b>",
                "שיטת הרא\"ם בספר יראים היא, שהשמטת חוב בשביעית היא רק מצוה על המלוה שישמיט, אבל כל זמן שלא אמר המלוה \"משמט אני\" חייב הלוה לפרוע החוב, וכ\"ז שאינו מחזיר החוב הוא בכלל לוה רשע. אלא שכשהלוה תובע את המלוה לב\"ד, שיקיים מצותו וישמט, אז כופין ב\"ד את המלוה שיאמר: משמט אני, כמו שכופין על כל מ\"ע שבתורה. אלא שחידש שם עוד הרא\"ם, שאין כופין ע\"ז כ\"א ב\"ד סמוכין, הראוים לדון דיני קנסות, מפני שעיקר הכפיה דיני־קנסות היא, ואין דנים דיני קנסות כ\"א סמוכים, ואפילו ד\"מ אין דנים כ\"א דבר שיש בו חסרון־כיס ומילתא דשכיחא. וסבר הרא\"ם, שמה שישלם הלוה את חובו אינו נקרא חסרון־כיס, שהרי באמת ראוי הוא שיפרע חובו, אלא שהתורה חדשה שהוא אינו צריך לפרע, ע\"י הפקעת שמטה, וכיון שמה שפטרתו תורה, לפי דעתו של הרא\"מ, הוא רק אחר שיאמר המלוה משמט אני, אבל קודם לכן לא פטרה כלל, א\"כ כשמשלם אינו מפסיד מאומה, והוא משלם את מה שראוי לו לשלם, אלא שע\"י הכפיה, ב\"ד יכולים לזכות את הלוה בריוח, אבל אין זה נקרא דבר שיש בו חסרון־כיס. גם י\"ל דזה הוי מילתא דלא שכיחא, כיון שאינו נוהג אלא בשביעית.",
                "ועכ\"פ פשוט הוא, דמודה הרא\"מ, דהא דקיי\"ל שבשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו זה נוהג גם בזמן הזה, שהרי משום הכי מעשינן אגיטי משום דשליחותייהו קא עבדינן. ודברים כאלה נעשים גם בב\"ד בזה\"ז, שהם נקראים \"יש בהם חסרון כיס\" ו\"שכיח\", כקבלת גרים ועישוי גיטין, וכד' התוס' (גיטין דף פ\"ח ב' ד\"ה במילתא), ולא אמר הרא\"מ כלל זה שאין כפיה נוהגת בזמן הזה, אלא בעניני ממון, - וע\"ז יש לנו כללא דבעינן מילתא דשכיחא ויש בו חס\"כ, אבל בשאר מצות ודאי כופין בכ\"מ. ודלא כבעל פירוש \"תועפות ראם\" לספר יראים, הנדפס מכ\"י פארמא, שנדחק לדעת הרא\"ם: איך כפו בבבל על כיבוד או\"א, ורצה לחדש שהיתה הכפיה על כאו\"א והעונש - על העבר, ובאמת לא מצינו כלל במ\"ע עונש על העבר רק כפיה על להבא <sup>*)</sup><i class='“footnote\"'> ובכי\"ק \"באר אליהו\" לביאור הגר\"א חו\"מ סי' א' ס\"ק כ\"ה כ' בזה\"ל:<br>והנה בביאור הענין בחילוקי הקנסות, בין אותן שדנין בזה\"ז לאותן שאין דנים אותם, נראה שדברי הרי\"ף שכתב בהגוזל קמא, בסוגיא דההוא גברא דגזל פדנא דתורא, שדנין כל קנס כיו\"ב, ובפ' השולח, בקנס של מוכר עבדו ובהמתו, כתב בשם גאון שאין דנין כזה בחו\"ל, שמשמע מזה שדוקא קנס של שעה דנין ולא קנס קבוע, אע\"פ שהוא מדרבנן, ודברי המרדכי, שכתב בשם רבינו ברוך, שכל קנסות של חכמים שקנסו ע\"י תקנתם גובין דמשמע אפילו קנס קבוע, כגון ההוא דמוכר עבדו ובהמתו לנכרי, אינם סותרים זה את זה ביסוד שלהם ובעיקר סברתם, אע\"פ שיש מחלוקת ביניהם בענין הקנס ההוא של מוכר עבדו ובהמתו לנכרי. והיינו שמתחילה הביא במרדכי שם דעת הרא\"מ בספר יראים, ששיטתו היא שחובת המלוה לומר משמט אני בחוב שעבר עליו שביעית, וכל שלא אמר כן אין החוב משמט, וגובין מהלוה, אלא שב\"ד חייבין לכוף את המלוה לומר משמט אני, ואם אינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה, וכתב שהך דינא, לכוף במכות על דבר של ממון, אין דנין בחו\"ל, כיון שאינו בכלל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. ולכאורה נראה דתרתי קאמר: א) שאין לכופו במכות בכל מילי, אפילו כשאינו דבר שבממון, משום דס\"ל כמו שביארו תוס' פרק המגרש דפ\"ח ב', ד\"ה לפניהם, דבמידי דעישוי בעינן ב\"ד סמוכין, והיינו אפילו כשאינו דבר של ממון, כהא דמעשי' לגיטין, אע\"ג שגיטין בעצמן אינם צריכים ב\"ד מדינא, מ\"מ כשהוא בא לעישוי צריך ב\"ד דוקא, דהיינו מומחין. וכ\"כ ביתר ביאור בסנהדרין דף ב' ע\"ב ד\"ה ליבעי וז\"ל: ונראה לפרש, דבגיטין לענין מילי דכפיה איירי, דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין, א\"ל והא אנן הדיוטות אנן (כלומר וזה נלמד מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות), אבל אלהים לאו אמידי דעישוי מיירי, אלא בדין דעלמא, והא דמשמע לי' מילי דעישוי מלפניהם, משום דדרשינן לקמן אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים, דשייך בהו שימה\", ע\"כ. א\"כ לכוף, שהוא עישוי, אין לדעת הרא\"מ לב\"ד שבחו\"ל, אפילו על מידי דלאו ממונא הוא, אע\"ג דודאי חייבים לומר ולחייב מטעם תוכחה המוטלת על כל ישראל, אבל כפי', ע\"י הכאה עד שת\"נ, לדעתו מוטלת היא רק על ב\"ד, ובעינן ע\"ז ב\"ד סמוך, כמו בעישוי דגיטין, אם לא היו בכלל שליחותייהו קא עבדינן, וס\"ל שאין אנו למדין לומר שליהותייהו קא עבדינן ממה שאין לנו מפורש בו דעבדינן שליחותייהו, ע\"כ אין לנו לדון מגיטין אמילי אחריני. ובזה הדרנא בי ממה שכתבתי בביאור דברי הרא\"מ הללו בקו\"א לס' \"שבת הארץ\", שביארתי שם שלא אמרה למילתי' כ\"א בענינים שבממון. וכעת אני רואה, שהנכון הוא כדעת מי שפירשו דבריו כפשטן, דאכל מידי דמצוה קאי, אלא שהטעם הוא משום דמידי דעישוי צריך ב\"ד, אפלו אם אינו דבר שבממון, ואפילו אם הוא דבר שכשהוא לעצמו אינו זקוק לב\"ד, מ\"מ כשבא לכלל עישוי צריך דוקא ב\"ד סמוך. וב) חוץ מדברים שבעישוי אמר שקנס דממון א\"א לחייב ולדון בב\"ד בזה\"ז, וא\"כ אין לדון כלל לחייב את המלוה שיאמר משמט אני, שבזה אנו מחייבין אותו ממון לותר את חובו אל הלוה, וזהו ענין הכלול בקנס, שהוא מידי דממונא חוץ מהודאות והלואות, או כל מידי דשכיחי ואית בהו חס\"כ, וכאן לא שכיח ולא אית ביה חסרון כיס, או עכ\"פ חד מהני תרתי אית ביה. והנה סבר הרא\"מ, שבכל כה\"ג, אע\"פ שיש בתקנת חכמים, אם שמיטה מדרבנן בזה\"ז, או אפילו בשל תורה, אם נאמר שהיא מד\"ת, ענין של חיוב ממון, שיש בו ג\"כ ענין של מצוה, ובמידי דמצוה לא שייך לומר שאין דנין בזה\"ז, דכל הכלל הוא רק על מידי דממונא, מ\"מ כיון שיש בו ממונא הולכים אחר צד הממון שבו, ואין ב\"ד יכולין לחייבו, אע\"פ שהוא מחויב, ולא מבעי שאסור להכותו עד שת\"נ, שזה הוי עישוי, שאסור לדעתו, לאינם סמוכין, גם בדבר שאינו של ממון, אלא שגם בלא כפי' אסור לדון, כמו שאסור לדון כל מדי דל\"ש או לית ביה ח\"כ, דחשיב כקנסא. ונראה שהמרדכי, שסמך ענין להא דהרא\"מ על דין קנס של מוכר עבדו ובהמתו, ס\"ל דה\"נ בחיוב שיש לפדותם כיון דפתיך ביה ענין של ממון שבין אדם לחבירו, שהרי סוף כל סוף מחייבין אותו ליתן הממון להלוקח, יהי' מי שיהי', חשוב כדין ממון במלתא דלית ביה ח\"כ או לא שכיח. ור\"ב י\"ל דס\"ל, שהולכין אחר יסוד התקנה של קנס זה, שאינו כלל ענין של משפט ממון, שאין הכונה לזכות את הקונה בממון או לחייב את המוכר, אלא לקיים את המצוה לפדות הבהמה ועבד מיד נכרי, ואע\"ג דפתיך בי' מידי דממון לית לן בה. וכיון שאנו מוצאים, שלגמרי אין כח ב\"ד משולל מלחייב ממון בזה\"ז אפילו בקנסא, ואפילו במידי דל\"ש ולית ביה ח\"כ, כגון במכין ועונשין שלא מה\"ת, ה\"נ אע\"פ שאם היה כאן קנס קבוע של ממון, שכונת הקנס היא כמו משפט שבין אדם לחבירו, היה הדבר יוצא מכח ב\"ד דזה\"ז, ככל ד\"מ דל\"ש ול\"ב ח\"כ, שהם בכלל קנסא, אבל כיון שעיקר אלה הדברים הוא צד המצוה שבהם, לא הי' מקום לסלק יד ב\"ד מצד ממון הפתוך בו, כ\"א אם לא היה שום אפשרות לב\"ד בזה\"ז לדון בעניני קנס, אפילו בדרך רחוקה, אבל כיון שבאיזה צד שיהי' יש בכחם לדון, אז אנו מדמין ג\"כ צד הממון, המעורב בהצד של חיוב המצוה, דוגמת דין שלמגדר מלתא, דשליחותייהו קא עבדינן. וי\"ל דה\"ה לדבריו צד העישוי, שיש במצוה שאין בה ממון, הוא ג\"כ מטעם זה, שהוא דומה לדבר הבא משעה לשעה לפי הצורך. וי\"ל דהיינו טעמא דאמרינן ג\"כ בעישוי דגיטין שליחותייהו קא עבדינן בהמגרש שם, שהעישוי הוא צד מעורב עם עצם חובת המצוה, לתן גט מרצונו במקום שהדין נותן, ומשו\"ה י\"ל דבקנס אחר קבוע, שעיקר הקנס הוא לחייב את עושה העולה, ולזכות את מי שנעשה לו, שזהו ממש ענין אדם באדם, ככל נזקין, וכיון שהוא יוצא מכלל מידי דשכיח או יש בו ח\"כ באמת לא עבדינן שליחותייהו, ומשו\"ה פסקינן לקמן בס\"ס שפ\"ב שאין דנין בזה\"ז דין הקנס למי שחטף מצוה מחבירו, כהא דרבן גמליאל שחייבו עשרה זוז. חולין דף פ\"ז ע\"א, שזהו דיני ממונות ממש, וכיון שהוא דבר קבוע אין דנין אותו, בזה\"ז, כשא\"ב חסרון כיס או שאינו שכיח].</i> גם פשוט, שהיו נוהגים גם בבבל לכפות על המצות שהדין נותן לכפות עליהן, שבודאי אין לנו חס\"כ ונעילת־דלת יותר מזה, כשיתבטל כל כח ב\"ד למצות המחויבות לכל ישראל. אלא, שהעיקר הוא, כמו שכתבנו, שלא אמר הרא\"מ את דברי חידושו כ\"א לענין דבר התלוי בממון כמו השמטת החוב, - ולא בשאר מצות.",
                "<b>מתוך כ\"ק של הגה\"צ האדר\"ת ז\"ל:</b>",
                "<b>ב\"ה יום טוב לישראל שנת תרס\"ב. - בענין היתר שביעית</b>",
                "האב ובנו שראו את החידוש להתיר בהבלעה, כמבואר במביט ומהרי\"ט, ואחריהם פסק ג\"כ הפאה\"ש. אמנם משמע רק בהבלעת איזה שנים עם שהש\"מ. ויוכל להיות שיתירו גם עתה עם שלש או ארבע שנים שאחרי השמיטה, ומ\"מ. אמנם ע\"ז השיג המנ\"ח מסוגיא דע\"ז (טו:), שאנו מצווים על שביתת שדינו בשביעית, כמו בש\"ב בשבת. ואני עני לא כן עמדי. וראיותי, א) ממה של\"כ הר\"מ כן, בה' שמו\"י, שאסור להשכיר לעכו\"ם כמו בשבת, שכ\"כ סמוך ונראה למ\"ע דש\"ב. ובאמת לא אשתמיט תנא ואמורא ופוסקים רו\"א להשמיענו עיקר הזה, של ש\"ש בשביעית כמו ש\"ב בשבת. ולעניותי ל\"מ בתלמודים ובתוספתות ובשו\"מ, וכה\"ג פריך הגמ' ביבמות (ע\"ג) וכריתות (כ\"ה.) ועוד ש\"מ. - (והט\"א מביא ראיות כאלו בכ\"מ). ב) מהא דאסרו חז\"ל שכירות שדות בא\"י משום הפקעת תרומ\"ע, וא\"כ בשנת השביעית יהא מותר, ולא עוד דאפכא הל\"ל דאסור בכל שנות השמיטה, מפני שנת השמיטה, ובודאי עדיף לגזור גזירה זאת, המובנת לכל, וכי בודאי הם נכשלים מפני ההפסד הרב, מלגזור משום הפקעת תרומ\"ע, שהירושלמי מקשה ע\"ז א\"כ קמח לא נמכור משום מצות חלה כו' וכו'. א\"ו דאין שום איסור שביתה לישראל כשא\"י יעשה בשדהו בשביעית, וי\"ל נהפוך הוא שחז\"ל לא החמירו כ\"כ בזה גם מדרבנן להשכירו לא\"י, לאשר לכל היותר אין בזה רק שבות, והרי גם בשבותי שבת התירו בהפסד גדול, וא\"כ ק\"ו בשבותי שביעית, שכל עיקר מספק\"ל בב\"מ (צ.) אם יש בלאו שבות דאמירה, אלא שי\"ל דלא התירו משום הפסד רק לפעמים ולא כה\"ג דשביעית, שנה שלמה, ובפומבי, ואין לדמות גזירות חז\"ל זל\"ז, וגם בשבותי שבת כ' המג\"א שאין ללמוד זמ\"ז.",
                "שוב נזכרתי, שד\"ז, אם שביתת שדה כש\"ב בשבת, כבר נחלקו בזה אדירי עולם, הרש\"ל והמהר\"ם שם בב\"מ, ושניהם ל\"ז ד' הגמ' ע\"ז (ט\"ו:). (וד' הרש\"ל תמוהים).",
                "בשו\"ת שמן המור כ' מסקנתו (אחר רב אריכות כמה ניירות) זאת תורת העולה בנ\"ד, שהוא בשדה הכרם שא\"א לעשות תיקון השכירות, שבודאי יעשה (הגוי) עבודת הכרם בשביעית, יש לעשות כן: א) או למכור את הכרם מכירה גמורה וחלוטה גוף הקרקע, בשטר מפורש לשתי שנים, שנה שקודם השמיטה ושנת השמיטה עצמה, כמה ששוה הכרם להיות קנוי לאדם להיות מושל בו בגוף הקרקע והאילנות כקונה קנין עולם, ושיחזיר לו את כרמו תיכף לאחר השביעית, אם אין לבו בטוח לעשות עם הגוי מכירה סתמית לפום דינא, ובשטר ושישמע לו הגוי אחר הקני' להטיב להתחייב שלאחר השביעית יחזיר לו את כרמו והוא יחזיר לו מעותיו. ב) או שיתנה עם הגוי החכור שלו, שבשנת השביעית לא יעשה שום עבודה כלל ע\"מ לוותר להגוי מחלקו בפירות, עד שיתרצה, ואח\"כ יפקיר כרמו בפני שלשה, ויפרש שאינו מפקיר רק לשנת השמיטה לבד, וכשילך לכרמו בשנת השמיטה יכוין שלא לזכות בו, ואחר הז' יזכה בו תיכף כראוי. (וכמדומני שבס' עיקרי דינים ביו\"ד העתיק דבריו אלו, והמעיין יראה דבריו).",
                "ואמנם שם הביא ד' הגר\"מ גלאנטי, שהשיב בפשיטות, שלפ\"מ שכל המכירות [של] שדות הן לשלם ארנונא למלך מתחילה אינם נקראות כלל שדות ישראל, ול\"ש בזה דין שביעית מדכ' שדך כו' כו', - וכן שמעתי מהרי\"מ סאלאמאן שי', שבכל הקושאנעס של הערכאות כ' מפורש כמעט, שהן של המלך לשלם מהם העשור, ואם ישלמו אין למלך עליהם כלום. וכבר העירו רבותינו הראשונים בע\"ז כ\"א על ההיתר הזה, ולא אבין מדוע החמירו כ\"כ המחמירים בזה, ומאי כולי האי אם ימכרום לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אח\"כ, שלכאו' ל\"ש בזה כלל לא תחנם, ובשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה באה\"ק ולא להם, ואם נחמיר כ\"כ הרי א\"א ח\"ו שתהי' לנו. וסברא זו מצאתי' גם בשמן המור שם.",
                "וילה\"ס ג\"כ אם בזה\"ז, שבטלה קה\"א להר\"מ ז\"ל, יש הלאו דלת\"ח כלל.\"",
                "ועוד במכ\"ק: \"והסכים הגרי\"ל דיסקין ז\"ל (להוראת היתר המכירה לשביעית של הרר\"נ הירץ ז\"ל הרב דעה\"ק יפו ת\"ו) - וכדאי הוא הגריל\"ד ז\"ל לסמוך עליו בשעת הדחק כנד\"ד\"."
            ]
        ]
    },
    "versions": [
        [
            "Rav Kook’s Introduction to Shabbat Ha’aretz, Hazon, NY 2014",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003779208/NLI"
        ],
        [
            "Jerusalem, 1937",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002054045/NLI"
        ]
    ],
    "heTitle": "שבת הארץ",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Acharonim"
    ],
    "schema": {
        "heTitle": "שבת הארץ",
        "enTitle": "Shabbat HaAretz",
        "key": "Shabbat HaAretz",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "הקדמה",
                "enTitle": "Introduction"
            },
            {
                "heTitle": "וזאת למודעי",
                "enTitle": "Clarification"
            },
            {
                "heTitle": "פתח דבר",
                "enTitle": "Preface"
            },
            {
                "heTitle": "הלכות שמיטה",
                "enTitle": "Laws of Shemitah"
            },
            {
                "heTitle": "קונטרס אחרון",
                "enTitle": "Kuntres Acharon"
            }
        ]
    }
}