{
    "title": "Toafot Re'em",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Toafot_Re'em",
    "text": {
        "Introduction": [
            "הדור אתם ראו את דבר ה' זו הלכה, היוצאת מפי אחד מיוחד שבחבורה מבעלי התוספות, והוא רבינו אליעזר בר' שמואל זצ\"ל ממיץ. דברים ישנים מפי זקן חדש, כי בשכבר הימים נדפס \"ספר יראים\" על שמו בכמה דפוסים ומפורסם הוא בעולם וזה לא כביר נדפס בווילנא שנת תרמ\"א. ואמנם עם כל זאת הנה חדשה עתה תצמח ובפה מלא נוכל לומר שלא בא כבושם הזה מעולם כי זה הספר יראים אשר אנחנו נותנים לפניכם היום הי' גנוז וטמון באוצר הספרים בעיר פאריש ותא הוא היראים האמתי דברים בהוייתן שיצאו מפי רבינו המחבר זצ\"ל. וכבר העד העיד לנו על זה האדם הגדול בענקים הגאון רחיד\"א בם' שם הגדולים ח\"א מערבת א' אות קצ\"ז וז\"ל שם, רבינו אליעזר ממיץ תא תלמיד ר\"ת. ור\"י בעל התוס' השיב על דין שהי\"ל להרא\"ם בכתוב בתשו' מהר\"ם סי' תע\"ד. וכל הגדולים במרדכי והגמי\"י ובתשו' מהר\"ם ארוכות וקצרות מביאים פסקיו וביותר בפסקי מהר\"ם ריקאנטי שמעתי' בפומי' כולי יומא. וגם רא\"ם חיבר תוס' על הש\"ס וראיתי תוספותיו לחולין כ\"י. וחיבר ספר יראים כו' ולא נדפס כמות שתא כאשר חברו הדב בו' ובבר נודע שספר יראים הנדפס הוא קצור. וזכיתי לראות, ספר יראים כת\"י במלואו בתוך ספרי כת\"י מישראל בביבלאוטיקה של מלך צרפת בעיר פאריז ושם ראיתי ספר יראים טלו במות שתא ותא גדול ובו תס\"ד סימנים וב' שם שהלך בדרך ר\"י גאון בה\"ג וכלל כמה מצות לפעמים בסי' אחד וכמדומה שהנדפס תא בכמות פחות משליש הספר הנזכר עכ\"ל ודבריו נאמנו מאד כאשר כ' רבינו בס\"ס יראים כת\"י אשר אנחנו עתה בו וז\"ל שם סיימתי מצות ותולדותיהן כאשר השגתי בעצת דעתי וחשבתים באשר מצאתים בספר רב יהודאי גאון ז\"ל וכללתים בד' מאות ששים וארבע כי בכמה מקומות כללתי שתים כאחת וברוך צורנו אשר עזרני והצליח את לבבי עד בה לסיים אשר על לבבי ספר זה ספר יראים כו' עכ\"ל: \n",
            "ומתוך זה שרבינו תלך בדרך ר\"י גאון יש לנו לעמוד להבין ד' בה\"ג הסתומים וללמוד מן המפורש בדברי רבינו הרא\"ם בס' יראים. הנה תראה במנין המצוות שב' בה\"ג בראש ספרו עשין קמ\"ג; צדוק הדין, וב' ע\"ז הגאון ראש\"ט ז\"ל בהגהותיו אות ל\"ז וז\"ל סמ\"ג מנאה בעשין י\"ז ופירשה להצדיק דינו של השי\"ת מפסוק וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר וגו' עכ\"ל ולדעתי אינו כן אלא כוונת בה\"ג כמבואר בספר יראים סי' רל\"ד בנדפס שב' שם צוה הקב\"ה לצדק את הדין בפ' ואלה הדבו־ים ושפטתם צדק פי' שיעשה הדיין צדקה בדין כו'. וכן מש\"כ בה\"ג שם מ\"ע קמ\"ח, שמחת כלה, וציין ע\"ז מהראש\"ט שם לגמרא דברכות ס\"א א' ויביאה אל האדם מכאן למדה תורה ד\"א שיחזור גדול עם הקטן בשושבינות ע\"כ ועיי\"ש בסוף הערות וחדושים שב' שם מה שהשמיט בה\"ג מן המ\"ע שמנה הרמב\"ם וחשב שם מ' רי\"ד נקי יהי' לביתו ואני אומר דמש\"כ בה\"ג שמחת כלה ר\"ל נקי יהי' לבית שנה א' ושמח את אשתו אשר לקח דכל יב\"ח נקראת כלה במש\"כ הזוהר בפ' תצא עלה רע\"ז עמוד ב' ע\"ז הפסוק ומצוה על הבעל שישמחנה והוא הוא מה שמנה הרמב\"ם מ\"ע רי\"ד וראי' ברורה לזה מהמפורש בדברי הרא\"ם בספר יראים הנדפס סי' ק\"ץ: \n",
            "ואל זה הכת\"י כיון המסדר הר\"ר בנימן בס\"ס יראים הנדפס שכ' שם \"ואנכי הצעיר כו' פציתי פי לבא עד תכונתו ועד בית נכות כו' ואחליף את משכורתו מן השבעה לשנים העשר לקחת מוסר השכל לבלבל סיבת העמודים כו' עכ\"ל דהנה רבינו כתב ספרו ס' יראים על שבעה עמודים כמש\"כ רבינו בהקדמתו \"וחצבתיה על ז' עמודים\" והוא עש\"ה משלי ט' א' חצבה עמודיה שבעה והוא החליף סדר רבינו מן השבעה עמודים לשנים עשר עמודים כי ספר יראים הנדפס תא בי\"ב עמודים ועיין סה\"ד שמות הספרים אות י' שכ' ספר יראים כו' ונחלק לי\"ב עמודים יראה עבודה זמנים מועדים והוא ט\"ס ותחת תיבת זמנים צ\"ל תיבת זרה ועבודת גלולים הוא העמוד השני ומועדים הוא עמוד השלישי: \n",
            "ולא די שהחליף סדר רבינו ובלבל סדר העמודים וגם שינה סדר הסימנים כאדם העושה בתוך שלו עוד יתרה עשה שהחסיר הרבה מדברי רבינו ברוב הסימנים ושכח בעצמו מה שעשה ולזאת דבריו מוטעים אף במה שהעתיק ראה בס\"י הנדפס סי' ט\"ו שב' שם לקמן בעמוד תמצא מה שדקדקתי בבני ישראל יש מקום שגרים בכללן ויש מקום שמצריך להם רבוי עכ\"ל וליתא בכל העמוד שם מה שדקדק בבני ישראל כו' ובספר יראים ד' ווילנא כתוב לקמן תמצא כו' וחסר שם תיבת בעמוד אבל גם זה לא יועיל לנו דלא נמצאו הדברים בכל הס\"י הנדפס אבל באמת בעמוד מאכלות בסי' מ\"ז שבכת\"י והוא בנדפס סי' קמ\"ד בדין חלב כ' שם רבינו יש לשאול כו' כשאלת התוס' סוכה כ\"ח ב' ד\"ה לרבות יעוין שם תי' רבינו דלא כתי' התוס' ובנדפס חסר שם כל הדברים ושכח חסרונו וכ' בעמוד היראה סי' ט\"ו לקמן בעמוד כו' ולא פירש באיזה עמוד ובאמת צ\"ל לקמן בעמוד מאכלות תמצא כו': \n",
            "וראיות מוכיחות להכת\"י שלפנינו שהוא הספר יראים השלם יש לנו לראות דהרשב\"א בחי' לקדושין כ\"ב א' כתב ובספר היראים מפרש כי' וליתא ביראים הנדפס כ\"א בהכת\"י סי' ק' וכן מש\"כ הרשב\"א שם ס\"ד ב' וכן מצאתי בספר יראים וז\"ל כו' איננו בנדפס כ\"א בהכת\"י סי' ז' ככתבו אות באות וכן מש\"כ בחי' הרשב\"א כתובות ס\"א א' וכ\"כ בספר יראים ליתא בנדפס כ\"א בהכת\"י סי' כ\"ו. גם יש במה דברים במרדכי שהעתיק מס' יראים ובנדפס ליתא ואיתא בכת\"י ובפנים הספר תמצאנו, ועיין ב\"ח בטור אה\"ע סי' ה' מש\"כ ע\"ד היראים שכ' הסמ\"ג ובאמת כן הוא ביראים סי' כ\"ט בכת\"י ועיי\"ש בביאורי אות ה': \n",
            "וראיתי באוצר הספרים שכ' בזה\"ל וכולו על תרי\"ג מצות כסדר התורה כ\"י פאריז עכ\"ל ולא ידעתי אנה מצא שם שהוא כסדר התורה הלא לפנינו הכת\"י מעיר פאריז ואינו כלל כסדר התורה: \n",
            "ועתה מה נורא המחזה הזה אשר הראנו הסדר הדורות ח\"א ה\"א ע\"ד בשם השה\"ק וז\"ל ר' בנימן הי' באיטליא והוא סידר ס' היראים על הסדר כי רא\"ם שחיברו לא חשש לערב הדינים וזה ר' בנימין אומר בהקדמת ס' יראים שחבר ס' ידידות על הדינים ולזה הרב היה בן חכם נקרא ר' יהודה עכ\"ל ובאמת נהפוך הדברים כי רא\"ם שחיבר ס' יראים כתבו כסדר הנכון כאשר יחזו עיני המעיין בעמוד הזה שהוא עמוד הראשון מהכת\"י. מה נהדר הוא בחלקיו לששה ווים. ו\"ו הא' חייבי סקילה. ו\"ו הב' חייבי שריפה. ו\"ו הג' חייבי חנק. ו\"ו הד' חייבי כרת. ו\"ו הה' חייבי לאוין. ו\"ו הששי חייבי עשה. ולעומת זה ראה בנדפס עמוד הששי שהוא הוא העמוד הראשון שבכת\"י שמשונה מאד ומבולבל בסדור סימניו עד שידומה לעין הרואה לספר אחר: \n",
            "גם מה שב' וזה ר' בנימין אומר בהקדמת ס\"י שחיבר ס' ידידות על הדינים באמת כן כ' הרר\"ב בפנים הספר יראים שבנדפס עיי\"ש סי' ק\"ב מלאכת המבעיר שב' ולי בנימין צעיר נראה כו' וכבר הארכתי בזה בספר ידידות סדר שבת בפ' הדלקת הנר עכ\"ל וכן בסי' קפ\"ג כ' וז\"ל אמר בנימין צעיר כו' וכבר הארכתי בזה בספר ידידות בסדר הפסח עכ\"ל: \n",
            "וכן מש\"כ שהרר\"ב הי' באיטליא שנת ה\"א ע\"ד. ראיתי באוצר הספרים שב' וז\"ל ספר יראים כו' סדרו ר' בנימין בר' מאיר הלוי אשכנזי עכ\"ל ושם נומ' 916 מחזור מנהג אשכנזי כ' שהר\"ר בנימין ב\"ר מאיר הלוי אשכנזי הי' בימי הרשד\"ם וציין לקוה\"ד כ\"א א' והגה\"ה ה' שם וידוע שהרשד\"ם הי' לערך שנת ה\"א שי\"ן א\"כ הוא סותר לדברי הסה\"ד משה\"ק שהר\"ר בנימין מסדר ס\"י הי' שנת ה\"א ע\"ד ובסה\"ד שמות המחברים אות ב' כ' ר' בנימין יסד מחזור אשכנזי משא גיא חזיון ובשפתי ישנים נראה שהוא ר' בנימין שסידר ס' יראים הנזכר שנת ה\"א ע\"ד עכ\"ל ואח\"כ כ' ר' בנימין בר' מאיר הלוי כו' ועיין אוצר הספרים נומ' 918 מה שהניח בצ\"ע. ולדעת הרה\"ג החכם מהר\"ש באבער שליט\"א בהקדמתו לס' שבה\"ל השלם אות ל\"א שר' בנימין אחי ר' צדקיהו בר' אברהם הרופא הוא המסדר והמקצר מספר יראים עיי\"ש ויש רגלים לדבריו ממש\"ש כי הר\"ר בנימין מביא דברים הרבה בשם רבו ר' מאיר ז\"ל ובספר יראים הנדפס סי' י\"ט כ' ואני בנימין קבלתי כו' מפי ר' מאיר יצ\"ו, וכן בשב\"ל שם סי' צ' כ' וכ' אחי ר' בנימין נר\"ו כו' והוא מבואר בספר יראים שם אמר בנימין צעיר כו' עיי\"ש: \n",
            "והנה ראש וראשון בענין העתקת ספר יראים כת\"י אשר בפאריז הי' הרב הגביר יקר באדם גדול בחכמה ונודע אשר הוא אדם המעלה כש\"ת מוהר\"ר שלמה זלמן חיים האלברשטאם שליט\"א הוא הזיל זהב מכיסו ונתרצה אליו הרב החכם המפורסם לשם המכונה יאפ\"ז בר\"ת ישראל איסר פרח-זהב והעתיקו. וחזקה על חבר כמותו שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. וטיב העתקתו ידוע שהוא מעתיק אות באות כאשר הוא שם וז\"ל המעתיק מ\"כ בכ\"י פריש בכ\"י כרמולי כן. ספר יראים לרבי אליעזר ממיץ כפי שכתבו המחבר ולא כפי שנדפס. אליקים כרמולי עכ\"ל. עוד כ' המעתיק הכת\"י הוא בלא שער. הי\"ד דפים הראשונים בהכ\"י כוללים מפתחות הספר ובד' ט\"ו מתחיל הקדמת המחבר וכתוב מלעיל רק הר' אליעזר ממיץ עכ\"ל. והנה הי\"ד דפים הראשונים לא הניעו למראה עיני כי אם מד' ט\"ו ולהלן על הסדר עד סוף עמוד הראשון שהוא בכת\"י פאריז בד' ל\"ט ועל אותו דף עצמו מתחיל ג\"כ עמוד ב' \"אכילות\". ובהשלמת המעתיק החכם יאפ\"ז שליט\"א את העתקתו מסרו ליד בעליו הרשזח\"ה שליט\"א וכאשר זכני השם שיבוא הכת\"י לידי להדפיסו עם באורי לא זכיתי עדן לכל הכת\"י מראש וע\"ס ועונותי הטו אלה ומנעו הטוב ממני לעת עתה ובידי כעת חלק א' ממנו והוא ראש וראשון מהכת\"י הנקרא בשם עמוד עריות ונשלח אלי על ידי הרב הגאון הגדול סוע\"ה ירא את ה' באמת ובתמים וכו' וכו' כש\"ת מוהר\"ר אלי' דוד שליט\"א אב\"ד בפאניוויעז יע\"א ובתוך כך שהי' ת\"י הגאון הנ\"ל זמן מעט רשם בצד הגליון תיקונים והגהות והגה הנם בתוך באורי ועשיתי להם ציונים בתוך האות כוכב כזה * וזה לך האות כי בכל המקום אשר המצא תמצא בבאורי אותיות המצויינות בזה הכוכב הוא לסימן כי אותן הדברים המה מהגאון הנ\"ל לבד אשר כתב לי ביחוד והבאתים בשמו מפורש. גם מה שב' המעתיק על צד הגליון הבאתים בכור הבחינה שלי ואחר כן הבאתים בפנים באורי בשם המעתיק. ובזה התנצלתי על מה שלא עשיתי כדרך מחברי זמננו לכתוב דברים בתולדות רבינו אליעזר ממיץ ובאיזה זמן היה ומי היו רבותיו ותלמידיו וכי\"ב. אולם לא עשיתי כן יען כי אין לפני כל הכת\"י. וכן כ' לי הרב הגביר וכו' מהרשזח\"ה נ\"י וז\"ל ובדבר כתיבת תולדות הרא\"ם ז\"ל לדעתי ימתין כ\"ת עד כי ישלים הדפסת כל הספר כי אולי נוכל להוציא דברים לתולדותיו מתוך ס' יראים עכ\"ל כאשר ראיתי בס' יראים כת\"י עמוד ב' סימן נ' פגול שב' שם מש\"כ התוס' בפסחים כ\"ד א' ד\"ה הא על שם הרר\"א ממיץ אך מש\"כ התוס' ותירץ כו' בספר יראים שם כתוב בזה\"ל ומורי עניו תירץ כו' ובנדפס סי' שצ\"ט חסר כל הדברים הרי לנו רב לרא\"ם המכונה עניו ועיין סה\"ד ח\"א ד\"א תת\"ל שכ' שם ר' משה העניו מגדולי תלמידי ר' משה הדרשן וא\"כ אפשר שאליו כיון הרא\"ם אך אם לא ראיתי עדיין כל הכת\"י מראש וע\"ס איני אומר הדבר בברור פן אכזב. ובס\"י הנדפס איתא \"רבי\" סתם בסי' ט\"ז י\"ח רע\"ב שכ\"ה והך דסי' ט\"ז י\"ח רע\"ב נראה שהוא ר\"ת אבל הך דסי' שכ\"ה כן פרש\"י חגיגה ג' ב' ד\"ה נמנו וגמרו ועיי\"ש בתום' ד\"ה ועמון ובתוס' ב\"ב נ\"ו א. וכ\"כ ביראים הנדפס סי' ט\"ז והמורה פירש כו' ופי' שם השם חדש שכיון לרבו ר\"ת עיי\"ש הגהתו בדברי היראים שם ואני כתבתי בביאורי להגיה באופן אחר ואין זה כשיטת ר\"ת אלא כמש\"כ הראב\"ד בפ\"ג מהל' תפילין ה\"ה בשם רב האי והארכתי בזה וכאשר יזכני ה' בהכת\"י דאותן הסימנים אראה עם מי הצדק: \n",
            "לזאת לדעת שאף שב' בהקדמת המחבר ס' שונה הלכות באור לבה\"ג ח\"ב הנדפס שנת תקכ\"ב וז\"ל וזה חזיתי שחבורי הראשונים כמו הרב העיטור וס' הרב בעל התרומות וכי\"ב כולם יש להם באורים זר זהב סביב אבל ס' הרב בעל ה\"ג שהוא קדמון מרבנן סבוראי קודם הרי\"ף וס' שאלתות דרב אחא משבחא וס' מהר\"א ממיץ ז\"ל וס' הרי\"ץ בן גיאות הנה הנם חמדה גנוזה עכ\"ל אין זה אלא בימיו אבל כעת ראיתי ספר יראים נדפס בליווארנו עם באור ווי העמודים מהגאון כמוהר\"ר יצחק טייב המחבר ערוך השולחן על ארבע שולחנות וספר חקת הפסח, שנת תרי\"ח. ועוד ראיתי באור יותר גדול הנקרא \"שם חדש\" חברו במהר\"ר חיים דניאל שלמה פינסו נדפס בירושלים שנת תר\"ח ג' עמודים ספר יראים עם ביאורו ואח\"כ בשנת תרי\"ג נדפס עוד ב' עמודים ממנו שם ויותר לא ראיתי נדפס, ובסה\"ד שמות הספרים אות ב' כ' באור ארוך על ספר יראים מ' שמואל אלגאזי בר יצחק ובבאור שם חדש סי' ס\"ו מזכיר שמהר\"ש אלגאזי עשה באור לס' יראים ולא ראהו נדפס וראיתי בש\"ס ד' ווארשא בהגהות אלפסי להגאון רא\"ז מרגליות שמזכיר שם בפ' אין עומדין דבר א' ממהר\"ש אלגאזי בבאורו לס' יראים, עוד ראיתי בס' תוספות בכורים פי' על התוספתא להר\"ר מנחם מטשאווס שמזכיר בהקדמתו שם וז\"ל ועל ספר יראים חברנו פי' במלות קצרות עכ\"ל ולא ראיתיו גם לא ידעתי אם נדפס או לא: \n",
            "אמנם כל אלה המבארים לא בארו כ\"א מה שהי' לפניהם היינו ס' היראים הנדפס כבר, לא כן אנכי עמדי הן כל יקר ראתה עיני ספר יראים כת\"י, אותו הדפסתי עתה תוצאה חדשה ועליו שמתי באורי וקראתיו בשם \"תועפות ראם\" על שם רבינו ר\"בי א\"ליעזר מ\"מיץ זכותו יגן עלינו וימליץ טוב בעדי לפני אבינו שבשמים לבצע כל הס' יראים יראו ישרים וישמחו, ואבקש את פני המעיינים בספר הזה אם ימצאו בו דברים אשר לא טובים הנה או אפשר שכל הבאור לא יישר בעיניהם עפ\"י דרך האמת יודיעוני ישר אלי ואזכיר את דבריהם הטובים יותר ויותר ביתר החלקים אשר יבואו אי\"ה. וחלילה לכל איש להשיג את גבולי אשר גבלו לי הגאונים בהסכמותיהם ומלבד חוקי הממשלה הרוממה דינו מסור לשמים ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. דברי המתאבק בעפר רגליהם של ת\"ח ומצפה לרחמי השם בתוך כלל ישראל: \n",
            "אברהם אבא באאמ\"ו מוה' אלי' נ\"י שיף ר\"מ דבהמ\"ד פ\"צ פה מינסק. דליטא. \n",
            "מפתח לסדר הסימנים שבכת\"י שלפנינו. (ורשום בצדו מראה מקום לסי' הנדפס). \n",
            "סימן א. הבא על האם \tבנדפס סימן ריט \n",
            "סימן ב. אשת אב \tבנדפס סימן רכא \n",
            "סימן ג. כלה \tבנדפס סימן רכא \n",
            "סימן ד. זכר \tבנדפס סימן רלא \n",
            "סימן ה. בהמה \tבנדפס סימן רלב \n",
            "סימן ו. אשה המביאה את הבהמה עליה \tבנדפס סימן רלג \n",
            "סימן ז. נערה המאורשה \tבנדפס סימן רטו \n",
            "סימן ח. בת כהן \tבנדפס סימן רכט \n",
            "סימן ט. בתו מאנוסתו \tבנדפס סימן \n",
            "סימן י. בת בתו מאנוסתו \tבנדפס סימן רכג \n",
            "סימן יא. בת בנו מאנוסתו \tבנדפס סימן\n",
            "סימן יב. בת אשתו \tבנדפס סימן\n",
            "סימן יג. בת בתה \tבנדפס סימן ריז \n",
            "סימן יד. בת בנה \tבנדפס סימן \n",
            "סימן טו. חמותו. \tבנדפס סימן\n",
            "סימן טז. אם חמותו. \tבנדפס סימן ריח \n",
            "סימן יז. אם חמיו. \tבנדפס סימן\n",
            "סימן יח. הבא על אשת איש. \tבנדפס סימן ריר \n",
            "סימן יט. זוממי בת כהן. \tבנדפס סימן רל \n",
            "סימן כ. אחותו בין מן האב בין מן האם. \tבנדפס סימן רכה \n",
            "סימן כא. אחות אביו . \tבנדפס סימן\n",
            "סימן כב. אחות אמו. \tבנדפס סימן רכ \n",
            "סימן כג. אחות אשתו. \tבנדפס סימן רטז \n",
            "סימן כד. אשת אחיו לאחר מיתת אחיו או לאחר גירושין. בנדפס סימן רכה \n",
            "סימן כה. אשת אחי אביו לאחר מיתת דודו. \tבנדפס סימן רכב \n",
            "סימן כו. נדה. \tבנדפס סימן קצב \n",
            "סימן כז. שבע אומות. \tבנדפס סימן רא \n",
            "סימן כח. פצוע דכא. \tבנדפס סימן קצט \n",
            "סימן כט. כרות שפכה. \tבנדפס סימן ר \n",
            "סימן ל. ממזר. \tבנדפס סימן קצה \n",
            "סימן לא. עמוני \tבנדפס סימן\n",
            "סימן לב. מואבי \tבנדפס סימן יב \n",
            "סימן לג. גרושה שנשאת או נתארסה. \tבנדפס סימן קצה \n",
            "סימן לד. שפחה. \tבנדפס סימן רה \n",
            "סימן לה. יבמה לשוק. \tבנדפס סימן רכו \n",
            "סימן לו. חלוצתו. \tבנדפס סימן רכז \n",
            "סימן לז. סוטה. \tבנדפס סימן קצג \n",
            "סימן לח. זונה לכהן. \tבנדפס סימן רח \n",
            "סימן לט. חללה. \tבנדפס סימן רט \n",
            "סימן מ. גרושה. \tבנדפס סימן רי \n",
            "סימן מא. אלמנה לכהן גדול. \tבנדפס סימן ריג \n",
            "סימן מב. מצרי. \tבנדפס סימן רג \n",
            "סימן מג. אדומי. \tבנדפס סימן רד \n",
            "סימן מד. שאינה בתולה לכהן גדול. \tבנדפס סימן ריב \n",
            "סימן מה. נבעלה באונם לכהן הדיוט תחתיו. \tבנדפס סימן ריא\n"
        ],
        "Comments on Author's Introduction": [
            "זאת היא הקדמת המחבר ולא נמצאה בדפוס וחבל כי כמעט רובה נמחקה. המעתיק. ",
            "ילמד, יפה כ' בזה החכם הרב ר' שניאור זק\"ש בהמליץ ה' תרמ\"ח גליון קל\"ז שצ\"ל כאן למד לבבי לפי שבראשי החרוזים נסמן שם המחבר אליעזר ושם המחבר אותותיו תיבות שלימות כי כתב השם אליעזר מלא אל\"ף למ\"ד יו\"ד עי\"ן זיי\"ן רי\"ש וז\"ש מתחלה אלף כו' למד לבבי כו' יודעי כו' עין כו' זיין ומגן [כצ\"ל שם] כו' ריש כו'. וכל אדם צריך לרשום שמו בספרו עיין ספר הרוקח בהקדמתו ודע דמש\"כ הרוקח שם וז\"ל וסימן רקח מרקחת מעשה רקח שמו אלעזר בן יהודה עכ\"ל תיבת שמו ט\"ס וצ\"ל שמן ותיבת שמן עולה ש\"צ כמנין אלעזר בן יהודה: ",
            "נמחקה פה מלה אחת וצ\"ל זיין ומגן. המעתיק. ",
            "ריש כו' אמר כן על עצמו שבראש ובתחלה הרחיק מעליו הצלחות וקיבל עליו דברי תורה בצער וז\"ש כאן והבטחות ריש ירחיק הצלחות פי' לכל מי שירחיק ממנו הצלחות בתחלה כמש\"כ בה\"ג בס\"ס למוד להיות מקבל עליך דברי תורה בצער שיש הבטחה ויש אמת. ",
            "נמחק פה איזה אותיות ואולי צ\"ל ושפתי אפתח. המעתיק. ",
            "כ\"ה בכ\"י פאריז וצ\"ל אמרתי. המעתיק. ",
            "כ\"ה בכ\"י ומעט מטושטש אולי צ\"ל והלכות. המעתיק. ולי נראה שצ\"ל והילוכו ונמשך למעלה על סוגית התלמוד והילוכו. ",
            "צ\"ל הונהגו. המעתיק. ",
            "מן ותהי מלאותם עד כאן נמחקות בכ\"י ובעמל רב לקטתי והוצאתי ממנו האותיות אלו. המעתיק. ",
            "פי' דבריו כי ירא פן יקרא עליו שם המות כשימות ולא יניח אחריו מאומה משא\"כ אם האדם מניח אחריו דברי תורה עדן הוא בחיים אף אחר המות ומטעם זה צדיקים במיתתן נקראו חיים לא כן הרשעים. ",
            "למצא באשים ויעצוני כו' כצ\"ל והוא ע\"ד מליצת הכתוב ישעי' ה' ויקו לעשות ענבים ויעש באשים. ",
            "הצליחה ותהי עם לבבי. כן נראה לי למלאות החסרון הניכר בגוף הכת\"י אשר כ' המעתיק. ",
            "צ\"ל עבר. המעתיק. ",
            "הר\"ר אליעזר אזקרי בספר חרדים בהקדמה כ' ועל כן חבור קצר שחבר הרב רבי אליעזר ממיץ על המצות קרא שמו ספר יראים עיין שם ולפי הנראה לא ראה הקדמת רבינו שכ' טעם לשם חיבורו. ",
            "שתי מלות אלו נמחקות בכ\"י. ואולי צ\"ל בנויים. המעתיק. ",
            "צ\"ל לשם, והוא עש\"ה ירמיה י' ט\"ז חלק יעקב כי יוצר הכל הוא: "
        ],
        "": [
            [
                "עמוד א' נראה לי דט\"ס הוא וצ\"ל וו א'. ",
                "לאוין חמש. ר\"ל אותן חייבי שריפה י' המה לאוין חמש והם לאו א' לא תנאף. לאו ב' ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגו' כמש\"כ בסי' ח'. לאו ג' ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה. לאו ד' ערות אשה ובתה לא תגלה. לאו ה' את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו' וע\"ד הרב הגאון רא\"ד שליט\"א ראבינאוויץ אב\"ד ור\"מ דק\"ק פאניוועז שיש בזה טעות א' מהמעתיקים שהתחיל לכתוב לאוין חמש עשרה כבסמוך והפסיק במלת חמש בראותו שאיננו כסדר העונשים ושכח למוחקו. ",
                "והה'. ט\"ס יש כאן והברור דכצ\"ל חייבי כרת ז': הה' כו'. ",
                "ובהמה צ\"ל בהמה ורבינו כאן נקט כסדר המשנה סנהדרין נ\"ג א' והוא כסדר התורה ובספר יראים הנדפס שינה הסדר והקדים המאוחר דנערה המאורסה שהיא מאוחרת לכולם כתבה שם בסימן רט\"ו שהוא קודם לכולם ואפשר שהוא יען שעונש סקילה בנערה המאורסה הוא מבואר בפסוק ולא כן באינך שהם נלמדים מן דמיו בו ודמיהם בם או מגז\"ש. ",
                "בנדפס סימן רי\"ט. ",
                "לא תגלה ערותה דמייתר שעשה הכתוב אמו שאינה כו' כצ\"ל. ",
                "שאינה אביו. ט\"ס וצ\"ל שהיא אשת אביו. ",
                "הכתוב מדבר. דכתיב לעיל מיניה אשת אביו אף כאן אביך באישות הכתוב מדבר כצ\"ל. ",
                "אביך. ט\"ס וצ\"ל אמך. ",
                "בנדפס חסר עד למדנו אזהרתה. ",
                "ראויה לאביו כצ\"ל. ",
                "כר'. ט\"ס וצ\"ל כר\"ע. ",
                "פ\"א ד\"י ע\"א ועיי\"ש תוד\"ה לרבי. ",
                "באיסורא דאי עבר כו' קתני אלמא ר\"י סבר כו' אפילו דאי נמי כו' צרת ערוה כצ\"ל. ",
                "פליגי. צ\"ל פליג. ",
                "מנלן צא ולמד כו' כצ\"ל. המעתיק. ",
                "כההוא פי' כאותו לשון והוא דמיהם בם. ",
                "ואשת אבי אביו ואמר רבא התם [שם ע\"ב] אמו ערוה כו' כצ\"ל. ואשת אבי אביו אין שייך לכאן אך רבינו נקט לישנא דברייתא שם. ",
                "אמא רבתי קרו להו כצ\"ל. המעתיק: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רכ\"א ",
                "אסור. בנדפס הגירסא חייב. ונכון. המעתיק. ",
                "ויש לדקדק בלשון המשנה דבבבא בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו נקט הפשוט תחלה ובבבא שאח\"ז בין מן הארוסין ובין מן הנשואים נקט שאינו פשוט קודם ועיין סמ\"ע חו\"מ סי' ע\"ב סק\"ז וח'. אולם א\"ש לפמ\"ש בתו\"י כתובות כ' ע\"ב דכל מה שהוא בתחלה הקדים התנא בלשונו ולכן נקט ארוסין קודם נשואין עיי\"ש. ומש\"ה שפיר הקדים חיים למות שמתחילה הוא בחיי אביו ואח\"כ לאח\"מ וכן בשבת צ' ע\"ב בין חיה בין מתה כ\"ש ומזה בפסחים נ\"ח א' וקרב בח' ומחצה בין בחול בין בשבת אע\"ג דבחול הוי רבותא יותר דאע\"ג. דאיכא נו\"נ מ\"מ מקדמינן לי' לשחיטת התמיד משום שחיטת הפסח מ\"מ תני חול בתחלה יען שכן הסדר חול ואח\"כ שבת ועיי\"ש באו\"ח. וראיתי להגרש\"ש ברכות נ' ע\"א עמ\"ש בגמרא תנ\"ה בין שאמר ברכו כו' והנקדנין תופסין אותו ע\"כ שהקשה דילמא ר\"ל דתופסין על האומר נברך ותי' עפ\"י ד' הסמ\"ע סי' ע\"ב דהיכא דתני בין כו' בין כו' דרך לנקוט הפשוט באחרונה והכא נקט נברך באחרונה עיי\"ש אך מה יענה לדברי הרא\"ש שגם הוא הביא הברייתא כדאיתא בירושלמי בין שאמר ברכו לבסוף ועכ\"ז פסק דנברך עדיף עיי\"ש ולענ\"ד נראה דעכצ\"ל דהנקדנים תופסין אותו הוא על האומר ברכו דנברך עדיף דאין לומר דתופסין אותו על האומר נברך דברכו עדיף דתיקשי מתניתין דששה נחלקין ואמאי הא ברכו עדיף וזה רחוק לומר דהנקדנין דברייתא פליגי על מתניתין ובאמת תמיהני על לשון רש\"י שכ' תנ\"ה דמתני' אף ברכו קאמר והלא ד\"ז שמעינן שפיר ממתניתין דששה נחלקין ואין דרך הגמרא בתחלה להביא ראי' ממשנה ואח\"כ מברייתא דהו\"ל כיהודה ועוד לקרא ומי הכריח לרש\"י לפרש כן והנכון הוא דתנ\"ה הוא סייעתא לשמואל דנברך עדיף דממתניתין דששה נחלקין לא ידעינן אלא דאף ברכו קאמר אבל שיהי' נברך עדיף מברכו זה לא שמענו כמש\"ש רש\"י בד\"ה אלא לאו ש\"מ וע\"ז הביא ראי' מברייתא לשמואל דנברך עדיף דע\"כ צ\"ל והנקדנין תופסין להאומר ברכו דלא תיקשי ממתניתין דששה נחלקין והרב הגאון מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב שליט\"א מד\"א דמחנינו אמר לי דלדעתו ראיית הגמרא תנ\"ה הוא מרישא דברייתא שאמרה בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו ע\"כ ותו לא מידי ועיין נדרים ס\"א ב' במשנה וכל שאין זמנו קבוע בין אמר עד שיהא בין אמר עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע דלכאורה ראי' משם דנקט שאינו פשוט תחילה אך באמת שאני התם דמשום דסיים התנא בלשון עד שיהא לכן תפס כאן תחלה במאי דסיים. ",
                "ר' צ\"ל ר' יהודא. ",
                "גז\"ש צ\"ל מגז\"ש. ",
                "ורבי צ\"ל ורבנן. ",
                "ואזהרת צ\"ל ואזהרה. ",
                "וקדושין צ\"ל בקדושין. ",
                "בסיפא צ\"ל בספרא והוא בתו\"כ ויקרא כ' י\"ב ולשון הת\"כ שהביא רבינו צריך באור דלכאורה משמע להיפך דמלשון אשת בנך הו\"א אפי' שפחה וכו' ת\"ל היא פרט כו' ועוד יקשה מהת\"כ לאביי דדריש היא לדרשה אחרינא עיין סנהדרין ע\"ו א' אולם לשון הת\"כ כך הוא אי כלתך יכול אפילו שפחה כו' ת\"ל כו' וגם לשון רבינו צריך לפרש כן \"אשת בנך\" פי' מש\"ה צריך לכתוב אשת בנך דמייתר מאחר דכ' מקודם כלתך אלא משום דיכול אפי' שפחה כו' ת\"ל אשת בנך וכו' ובנדפס חסר ראי' זו ואולי המסדר לא הבין הדברים וחשב כי ראי' סותרת היא והוא רחום יכפר. וראיתי להפנים יפות ויקרא י\"ח ט\"ו עמש\"כ רש\"י שם אשת בנך היא לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט כו' וז\"ל נראה דלכל הני ל\"צ קרא דכבר נשמע מקרא דאשת אביך. ותו דכל היכא דלא תפסי קדושין אפי' חייבי כריתות פשיטא דאינו כלתו אלא העיקר הוא כמ\"ש חז\"ל בסנהדרין נ\"ד אמר אביי כו' עכ\"ל ובמחכ\"ת לא ראה שדברי רש\"י הם מהת\"כ ויקרא כ' י\"ב וז\"ל שם אי כלתך אפי' שפחה אפי' נכרית ת\"ל אשת בנך היא לא אמרתי כו' ומה שלא חשבו בת\"כ חייבי כריתות כ' המעין החכמה דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל !שח\"כ שאין להבן בה קדושין היא בכלל אנוסה שכן לא חשיב נמי מפותה. ",
                "אין. ט\"ס וצריך למוחקו. ",
                "אומר. צ\"ל אוסר. ",
                "לאו גרידה איכא ולא כרת וסקילה כצ\"ל וכן הוא בנדפס. ",
                "באביו. ט\"ס וצ\"ל אביו. ",
                "ואשת אמו ט\"ס וצ\"ל ואשת אבי אמו. ",
                "רבא. צ\"ל רבנן. ",
                "משום אם אביו. ט\"ס וצ\"ל משום אשת אבי אביו ועיין לקמן סי' כ' אות י\"ד. ",
                "אבא אבא. צ\"ל אבא רבה וכ\"כ המעתיק: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' רכ\"ד. ",
                "יכול אפי' שפחה ונכרית ת\"ל אשת בנך יצאו שפחה ונכרית שאין להם אישות ומה\"ט אשתרי אנוסת כו' כצ\"ל וכן הוא בנדפס. והסמ\"ג לאוין צ\"ג כ' וז\"ל גרסינן בת\"כ אשת בנך פרט לשפחה ונכרית ואנוסת בנו ומפותת בנו שאין אני קורא בהן אשת בנך עכ\"ל ונראה מלשון הסמ\"ג שכן הי' לפניו הגירסא בת\"כ ולפנינו איתא בת\"כ כמש\"כ רבינו יצאו השפחה ונכרית שא\"ל אישות עם בנך אלא שרבינו למד מסברתו דמה\"ט אשתרי אנוסת בנו כו'. ",
                "וטעמא כו'. בהתו\"ה קדושים סי' ק\"ח כ' ונראה שמשום זה כ' כלתך ולא כ' ערות אשת בנך לא תגלה לבד מפני שהי' משמע דוקא בחיי הבן אבל בשם כלתו תקרא תמיד כמ\"ש ויאמר יהודה לתמר כלתו. ונעמי וכלותיה שהיו לאחר מיתת הבנים עכ\"ל וכיון לדברי רבינו הרא\"ם כאן ומיושב בזה קושיית התוס' סנהדרין נ\"ד א' ד\"ה לומר כו' וא\"ת כו' עונש לאחר מיתה מנלן כו' דלפמש\"כ רבינו לק\"מ דמאחר דבעונש כתיב כלתו משמע תמיד בין מחיים בין לאחר מיתה וקושיית התוס' אינו אלא לפרש\"י שכ' שם מקודם והיינו מש\"כ רבינו בסמוך ובפי' רבותי ראיתי דמפקי לאחר מיתה מדכתיב אשת בנך היא דמייתר. והנה רבינו השיג לפרש\"י שכ' ולא מצאתיו נדרש בשום מקום עכ\"ל ואיכא למידק דעדיפא הו\"ל לומר שדברי רש\"י נסתרין מהת\"כ שכ' רבינו מקודם דדרשינן אשת בנך דמייתר להוציא השפחה והנכרית ולא מייתר כלל לרבות לאחר מיתה ורש\"י בעצמו רמז לדברי הת\"כ בפי' החומש ויקרא י\"ח ט\"ו. אולם עיין בסמ\"ג שם שכ' וז\"ל וקבלנו מרבותינו כי מלא תגלה ערותה שלא הוצרך לכתוב לאזהרת כלה אנו למידין שבא לרבות אחר מיתת בנו עכ\"ל וא\"כ אין סתירה לרש\"י מדברי הת\"כ דמאשת בנך דמייתר ילפינן להוציא שפחה ונכרית ומלא תגלה ערותה דמייתר ילפינן לרבות אחר מיתת בנו ולפי\"ז מ\"ש רש\"י סנהדרין שם והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה אין ר\"ל כמש\"כ רבינו בכוונת דבריו דהיינו מדכתיב אשת בנך היא אלא כמש\"כ הסמ\"ג דר\"ל מאותו פסוק והיינו מסוף המקרא דכתיב לא תגלה ערותה ועיין באורי מהרש\"ל שם: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רל\"א. ",
                "תישכב נראה לי דצ\"ל תושכב בוא\"ו והוא מבנין הפעל ועיין הגרש\"ש: ",
                "עיין חי' הרשב\"א קדושין י\"ט א' שכ' בשם הראב\"ד שמפרש לפטור את הקטן דכיון דביאתו ביאה ונהנה אימא בהא ליענשיה והריטב\"א שס הוסיף בדברי הראב\"ד וז\"ל סד\"א בעריות לחייב שהרי ביאתו ביאה ודומיא דמתעסק בעריות שהוא חייב מפני שנהנה קמ\"ל כו' והרשב\"א שם כ' ע\"ד הראב\"ד דאינו מחוור כיון דבעלמא לאו בר עונשין הוא דאי משום דנהנה א\"כ למעטי' נמי קרא לגבי אכילת איסור ונ\"ל ליישב ד' הראב\"ד דכיון דמעטי' קרא בחדא דהיינו בעריות דשמעינן דטעמא דנהנה לא מהני לחייבו עונש א\"כ ה\"ה בחלבים דחד טעמא הוא אך לפי זה אי אפשר לפרש כאן כפי' הראב\"ד דתרתי למ\"ל. והרב הגאון רא\"ד שליט\"א כ' וז\"ל עיין תוס' ערכין ג' א' ד\"ה למעוטי דמשום קלון האשה הו\"א דיתחייב דומיא דבהמה הנרבעת וכאן בזכר שייך יותר תי' זה דאיכא קלון טפי כלשון הגמרא גיטין נ\"ז ב' שנשבו לקלון ואולי ס\"ל לרבותינו דמשום קלון ל\"ה ס\"ד להרוג נפש מישראל אף שקטן הוא אבל סברת הראב\"ד נראה לי דלא שייך כאן בזכור דבכה\"ג לא נהנה כבקדושין כ\"ב ב' ואף דאמרו שם מאן לימא לן דל\"ל הנאה לתרווייהו י\"ל דשם לענין קנין וקדושין שאני אבל לענין חיוב י\"ל דל\"ה הנאה גמורה לחייב כדי שנצטרך קרא לפוטרו ע\"כ י\"ל דגם הראב\"ד יודה לד' רבינו ועיין תוס' סנהדרין ט' ב' ד\"ה לרצונו שכ' ארביעה אין יצרו תוקפו כ\"כ וכדעת חכמים דר\"י קדושין פ\"ב א' לא נחשדו כו' ולפ\"ז י\"ל בהא דקי\"ל מכות ז' א' במנאפים משיראו כמנאפים שבזכר ובהמה אינו כן רק צריך שיראו כמב\"ש דל\"ש בהו חזקת צורה זו כו' כמש\"כ הרמב\"ם פ\"א מא\"ב הי\"ט וכמדומני שבס' פנים יפות פ' אחרי כ\"כ אולם בד' רבותינו הראשונים לא מצאתי כן ע\"כ והנה לדברי הרא\"ם כאן צריך לפרש דהגמ' דסנהדרין נ\"ד א' הא כדאיתא והא כדאיתא איש פרט לקטן פחות מבן ט' ואשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן אותו קטן פי' בן ט' שנים וי\"א אלא שהוא קטן לענין בר עונשין וכ\"כ הריטב\"א בחי' לקדושין י\"ט א' וז\"ל ואע\"ג דסיפא בקטן פחות מבן י\"ג שנה ורישא בקטן פחות מבן ט' לא אריא הוא דכל חד מנייהו כדאיתא. ",
                "צ\"ל בהדא. ",
                "בן ט' דתניא כו' כצ\"ל. ",
                "פי' כו'. עכצ\"ל דכוונת רבינו לפי\"ז היינו לחייב את הבהמה דאילו הבן ט' ודאי פטור וא\"כ ק\"ל למ\"ל לדחוק לפרש כן ואמאי לא פי' הבא על הבהמה גדול שבא על הבהמה לחייב את הגדול כיון דמילי מילי קתני כפרש\"י סנהדרין נ\"ה א' וכ\"כ רבינו מילתא אחריתא קאמר ואולי ניחא לי' לרבינו לפרש יותר שיהי' שייך גם רישא דברייתא להסיפא וז\"ל הרב הגאון רא\"ד שליט\"א לי נראה להגיה במקום פי' שצ\"ל אפי' ור\"ל אפי' קטן הבא עה\"ב דאל\"כ למאי נ\"מ תני לה ביחד הזכר והבהמה דבשלמא בסיפא אצטריך משום שלכ\"ד משא\"כ ברישא א\"ו דהא הוא דקמ\"ל ובא\"ע נ\"ל ליישב קו' התוי\"ט סנהדרין פ\"ז מ\"ד ד\"ה הבא עה\"ז וז\"ל תימא למאי נ\"מ נקט לי' הכא ע\"כ שי\"ל דלהכי מפרש אם אדם חטא בהמה מה תטאה אלא מפני שבא תקלה ע\"י כו' ועיין ל' הרמב\"ם פי\"ב מא\"ב ה\"י שזהו טעם שנהרגו בנות מדין עיי\"ש וא\"כ ה\"נ בבא עה\"ז מבני מדין ודוק ע\"כ. ",
                "בנדפס חסר כל זה וז\"ל הרב הגאון רא\"ד שליט\"א רש\"י ז\"ל כ' בכ\"מ דמלשון רבים יליף עיין כתובות מ\"ו א' ד\"ה שלא מצינו ובכריתות י\"א ב' ועיין יבמות נ\"ו ב' ובכ\"מ דנקט בפשיטות משכבי אשה על שלכ\"ד מיהו יל\"פ כדברי רבינו וסמכה הגמרא על ילפותא דהכא ואולם מהא דקדושין כ\"ב ב' דהקשה התורה כדרכה לשלכ\"ד לענין קנין וכן בסוטה כ\"ו ב' לענין קינוי והני ל\"ש בזכר א\"כ מ' דמלשון משכבי דרש וכן מהא דפריך בהוריות ד' א' אהא דמשני דאמרי כדרכה אסור שלכ\"ד מותר דהא משכבי אשה כתיב וא\"כ הו\"ל דבר שהצדוקין מודין בו ולדברי רבינו דהוא ממדה שבא ללמד ונמצא למד ודאי דאין הצדוקין מו\"ב ולא היה פריך בפשיטות ע\"ז משא\"כ לרש\"י שהוא מדכ' משכבי לשון רבים הרי הוא פשטא דקרא ומודין בו ובאמת לסוגית הגמרא יבמות פ\"ג ב' ס\"ל לחכמים שם דאשה שלא כדרכה הוא מרבויא דקרא אשה וצע\"ט בהא דפריך בכ\"מ משכבי אשה וצ\"ל כמש\"כ התוס' בכ\"מ דדרשא פשוטה נקט אך הך דהוריות צע\"ק וי\"ל דצדוקים בודאי קרוב להם לדרוש פשטא דמשכבי לשון רבים מלדרוש מן אשה עכ\"ל ונ\"ל דמש\"כ רבינו פי' ממה שקרא מ\"ז משכבי אשה למדנו כו' ולא ממשכבי לשון רבים יליף דה\"ט משום דכן הוא סוגיית הגמרא דיבמות פ\"ג ב' דממש\"כ משכבי ל\"ר אתי לדרשא אחרינא לאנדרוגינוס. עיי\"ש וזש\"ש באשה שלא כדרכה מנ\"ל מאשה ועיי\"ש בהריטב\"א שפי' דהול\"ל ואת זכר ל\"ת משכבי א\"נ לא תשכב משכבי זכר מאי אשה לרבות ולחייב ב' משכבות. ",
                "לרב. נ\"ל דתיבת לרב ט\"ס וצ\"ל לרוב וכוונת רבינו דהרבה פעמים נמצא בגמרא הר\"ז בא ללמד ור\"ל זה הדבר הכתוב כאן בא ללמד על חבירו ונמצא שאותו דבר נלמד מן חבירו וא\"כ ה\"נ ע\"כ ה\"פ דמשכבי אשה הכתוב כאן בא ללמד על הזכר וכמש\"כ בהתו\"ה קדושים סי' ק\"ט לפי ששכיבה כולל גם השוכב עמו במטה באר שדוקא על גלוי ערוה חייב כמו באשה או כמש\"כ התוס' סנהדרין ע\"ג א' ד\"ה הרי. ונמצא שמשכבי אשה נלמד מן הזכר והיינו לחייב על הנקב שיש כי\"ב בזכר ואתי שפיר לפי' רבינו אבל אם נפרש ממשכבי אשה הכתוב ביו\"ד לשון רבים יליף ששני משכבות יש באשה לא אתי שפיר מ\"ש ר' ישמעאל הר\"ז בא ללמד ונמצא למד והלא בא לעולם היוד יתירא ללמד ולא ללמוד אלא היוד בא ללמד לאשה ולא לזכר ומשכב אשה הכתוב בא ללמד לזכר ועל אות יו\"ד אין שייך לומר דבר כמו בכ\"מ פי' בא ללמד כו' הוא אותו דבר הכתוב שבא ללמד ובאמת הוא למד וק\"ל. ובנדפס סי' רל\"א חסר כל זה. ",
                "בנשכבת. בגמרא איתא בנשכב. ",
                "כי לא מצאו חכמים כו' כצ\"ל ומש\"כ רבינו שלא מצאנו תולדה הוא לחכמים דר\"י שלהי קדושין פ\"ב א' לשון הגאון רא\"ד שליט\"א. וידידי הרה\"ג וכו' מוהר\"ר זאב וואלף שליט\"א ראדונסקי מנישוויעז הערני דלר\"א דאמר יבמות פ\"ג ב' אנדרוגינוס חייבין עליו כו' כבזכר בד\"א בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור וכתב שם הריטב\"א פי' פטור מדאורייתא אבל לוקה מ\"מ כדכ' הרמב\"ם ז\"ל א\"כ הרי יש תולדה לזה: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רל\"ב. ",
                "לדונו כשוכב. בנדפס הגירסא משונה שכ' שם למדנו בשוכב עונש דכתיב ביה תהרוגו ומנלן דבסקילה כו' אולם לפמש\"כ כאן הוא ממש כדברי הסמ\"ג לאוין צ\"ה וז\"ל ונכתב לשון שוכב לדרוש שהנשכב בעונש השוכב בסקילה שאל\"כ הייתי אומר שזו היא המיתה האמורה בתורה סתם שהיא חנק עכ\"ל והביאו הרש\"א בסנהדרין נ\"ד ב' תוד\"ה ואפקי' וזש\"ר תנהו ענין לנשכב לדונו כשוכב דכתיב ביה תהרוגו ור\"ל דיהיה דינו בסקילה כמו שמפרש ואזיל אמרינן התם כו'. ",
                "תהרוגו ט\"ס וצ\"ל תהרגנו וכפי מש\"כ רבינו כן הוא בגמרא ומש\"ה פי' להלן בפ' ראה גבי מסית אבל לשון הת\"כ ויקרא כ' ט\"ו ונאמר להלן הריגה ולפי\"ז אפשר לפרש דלהלן פי' בפסוק הסמוך והרגת את האשה ושם ילפינן דבסקילה מדכתיב דמיהם בם כמש\"ש בת\"כ ועיין במראה הפנים להפ\"מ ירושלמי סנהדרין פ\"ז הל\"ז ובחשק שלמה בשס\"ח ד' ווילנא יבמות ד' א' ברש\"י ואולי הסמ\"ג לאוין צ\"ה שכ' וענש סקילה שנאמר ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ומצינו במסית הנסקל שכתוב שם כי הרג תהרגנו ואומר ואשה אשר תקרב אל כל בהמה וגו' דמיהם בם עכ\"ל היינו שמפרש בהת\"כ שר\"ל ונאמר להלן הריגה שהוא במקרא הסמוך והעתיק הסמ\"ג שתי הברייתות הא' מה שהביאו חז\"ל בגמ' סנהדרין והב' מהת\"כ. ",
                "ילפי. צ\"ל ילפינן בהמתך משבת ושבת מנלן דכתיב וכל בהמתך לרבות חיה ועוף וכי היכי דילפינן בהמתך דהרבעה משבת ה\"נ ילפינן בהמה דשכיבה כו' וכ\"ה בנדפס. ",
                "על. צ\"ל עד המעתיק. ",
                "טעם הספק של רבינו בנדפס ליתא אך כאן מבואר שמשום הכי מסתפק דא\"כ אמאי לא תני ליה בשור שנגח ואף שתנא ושייר ג\"כ לנזקין י\"ל שאינו משייר דכבר שנה זה במשנה רפ\"ב דב\"ק ועיי\"ש בתוס' י\"ז ב' ד\"ה קמ\"ל. ומה שלא שנה במשנה סירוס ה\"ט דשם לא כתיב בתורה לשון שור או חמור וכל בהמה כ\"א ובארצכם לא תעשו דהוא כל שבארצכם. וטעינה י\"ל שנכלל בפריקה שכתוב במשנה ואף שחלוקין בהלכותיהן, ובהריגת נפש במשנה דעדיות ועיין בס' נר למאור לידידי עוז הרב הג' עדיו לגאון ותפארת מו\"ה מרדכי אלי' ראבינאוויץ שליט\"א אבד\"ק וושלקאווא בסימן ס\"ה אות ז' ועיין חולין פ\"ה א' חי' ועוף הנסקלין שפרש\"י כגון שנרבעו אולם לרבינו אין הכרח כפרש\"י די\"ל כגון שהרגו את הנפש כברכות כ\"ז א' והנה בסמ\"ג לאוין צ\"ו כ' ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה כו' וענש סקילה כו' ולמדנו בכל התורה כולה חיה בכלל בהמה ואפשר שגם רביעת עוף בכלל בהמה שנלמד בהמה בהמה משבת כו' ולענין קרבנות נמי מסקינן בפ' המזבח מקדש (זבחים פ\"ה ב)' שיש נרבע בעופות עכ\"ל ובספר נחל איתן להרמב\"ם פ\"א מא\"ב הט\"ז לא זכר דברי הסמ\"ג והביא מעצמו ראיה מקרבנות לפשוט ספק היראים והרב הגאון מד\"א דמחנינו שליט\"א העיר כיון דסוף סוף איסורא דאורייתא מיהו איכא להרביע עוף שפיר פסלינן לי' לקרבן. ואיני מבין דברי מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם שכ' במצוה צ\"ה לא היה צריך הסמ\"ג לכתוב זה דחי' בכלל בהמה דפשיטא הוא שהרי כ' ובכל בהמה לא תתן שכבתך אבל בכאן שלא כ' כל הוצרך לומר למדנו בכל התורה כו' וקשה לי אע\"ג דכתיב כל באזהרה מ\"מ עונש לא למדנו דבעונש לא כתיב \"כל\" ואכתי הול\"ל דחיה בכלל בהמה לענין סקילה וכספקו של הרא\"ם דהגם דאיסורא איכא בעוף ג\"כ אבל סקילה לא שמענו ועיין בהגהות חשק שלמה ע\"ז כ\"ב ב' ומש\"כ שם על העין משפט דליכא זה ברמב\"ם במחכ\"ת לא דק דמבואר הוא ברמב\"ם פכ\"ב מא\"ב ה\"ו דאפילו עוף אין מוסרין. וראיתי בביאור ווי העמודים ליראים הנדפס סי' רל\"ב שהקשה ע\"ד רבינו דהא עכצ\"ל דעוף נמי בסקילה דבסנהדרין נ\"ז ב' תניא רמ\"א כל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה ב\"נ מוזהר עליה וכל ערוה כו' ומוקמינן לה שם נ\"ח א' כר\"ע עיי\"ש ואם איתא דברביעת עוף ליכא סקילה אמאי ב\"נ מוזהר עליה [ועיין ס' חרדים פ\"ז מל\"ת בראש הגויה סי' נ\"ג נ\"ד שכ' ולמדו מסיני דחיה ועוף נמי בכלל עכ\"ל וא\"י מקום לימוד זה איפה הוא ]. ",
                "וחיה ועוף שאינן כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "בספרי. צ\"ל בסיפרא. ",
                "בברייתא דשם סנהדרין נ\"ד ב' איתא בבהמה בין גדולה בין קטנה והרמב\"ם בפ\"א מא\"ב הט\"ז כ' ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה שנאמר ובכל בהמה אפי' ביום לידתה הנראה מלשונו דאתרבי מתיבת ובכל דאפי' ביום לידתה וא\"י מנין לו זה: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רל\"ג. ",
                "דבהמה כתוב בתורה כצ\"ל. ",
                "כאשר. בנדפס איתא כבר פירשנו כו' ועיין נחל איתן הנ\"ל [ס\"ה אות ו'] שתפס לרבינו בגמרא ערוכה זבחים פ\"ה ב' דרובע ליתא בעוף. וכן ראיתי בווי העמודים שהניח דברי רבינו בצ\"ע מזה, ואומר אני לתרץ רבינו הרא\"ם דדוקא לענין הקרבה דאין כשר להקרבה ממין העוף כ\"א תורים ובני יונה בהם אמרינן בגמרא דפסיקא דאין רובע במין עוף כתורים ובני יונה משא\"כ כאן לדין סקילה י\"ל דיש בודאי רובע גם בעוף וכ\"כ בחי' מהריעב\"ץ יבמות פ\"ג ב': "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רט\"ו. ",
                "אשת עמיתך היא כו' עד דכתיב לא תנאף. חסר בנדפס ומכאן ראי' ברורה למ\"ש רבינו ירוחם ח' חוה נתיב כ\"ד ח\"ב כ' בגט אנתתי והיתה ארוסתו כו' נראה לי שהגט כשר וראי' מקדושין ו' א' הרי את אשתי הרי את ארוסתי כו' מקודשת נראה דארוסה נקראת אשה וכן פסק השו\"ע אהע\"ז סי' קכ\"ו סמ\"ו ומכאן מפורש יוצא אזהרה לארוסה מקרא דואל אשת עמיתך הרי דארוסה נקראת אשה ורמז זה הגרש\"ש בסנהדרין נ\"א ב' ועיין בסמוך. ",
                "לאיש. בנדפס לאשת איש ור\"ל בא להזהיר להאשת איש לא תנאף. וכ' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ק\"ג וא\"ל א\"כ למה הוצרך קרא לכתוב אשת עמיתך וגו' וי\"ל דניאוף לא הוה ידעינן אם היא שכיבת בעילה או ענין אחר כגון חיבוק ונישוק להכי כתב קרא שהוא ענין שכיבה עכ\"ל ולענ\"ד קושיית מהרש\"ל לק\"מ דשפיר אצטריך ואל אשת עמיתך לכלול אותה בכלל כרת האמור בפרשה וכלשון רבינו בסמוך ובלא עדים והתראה כרת שעל אותו המקרא ואל אשת עמיתך כתיב באח\"מ ונכרתו הנפשות העושות, וגם נערה המאורשה בכרת כמפורש כאן בדברי רבינו וכ\"כ רבינו ירוחם ח' חוה נתיב כ\"ג ח\"ב דנערה המאורשה ואשת איש בכרת, וראיתי להתפארת ישראל בפיה\"מ שלהי סנהדרין בסוגר העונשין שכ' שם דנערה המאורשה אינה בכרת וראייתו שם דלא מני לה בריש כריתות ובמחכ\"ת שגה בזה דמ\"ש בכריתות ואשת איש כולל בין ארוסה בין נשואה ואין חילוק ביניהם כלל ולא יצאה נערה המאורשה כ\"א לדונה בסקילה ועיין הגרש\"ש סנהדרין נ\"א ב', וחשק שלמה יבמות ל\"ד א' הנדפסים בשס\"ח שילהי נדה. והנה הסמ\"ג לאוין צ\"ז ביאר כאן ואע\"פ שאזהרת לא תנאף נאמרה בלשון זכר ואיך הוי אשה בכלל ותי' מדתנא דבר\"י כו' וכ' ד\"ז רבינו להלן סי' י\"ח בדין אשת איש ול\"י למה לא הקדימו כאן. ",
                "לשון הפסוק כי יהיה נערה בתולה וגו' ושכב עמה והוצאתם וגו'. ",
                "אם הבא עליה כו' לר\"מ נערה ולא קטנה ולרבנן כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. המעתיק. ",
                "ויש לשאול כו' עיין כתובות מ\"ד ב' תוד\"ה הלא\"ה. ישוב לקושיית רבינו. ",
                "לאוקמי בקטנה והכתיב כו' כצ\"ל. המעתיק. ",
                "השוכב. צ\"ל אשר שכב. ",
                "בכסף בית שמאי או' בדינר ובשוה דינר ובה\"א כו' כצ\"ל המעתיק. ",
                "מה יציאה בשטר דכתיב כו' בידה אף הויה בשטר. ביאה כו' כצ\"ל. ",
                "קטנה צ\"ל נערה. ",
                "בנדפס חסר ד\"ז וכאן הוא הנכון. ",
                "ותנן בקדושין. נ\"ל דב' תיבות אלו מיותרות. ",
                "בערוך ערך אב כ' ולמדנו שהן לאביה מדכתיב והיתה. והגרי\"פ שם הגיה דצ\"ל מדכתיב ויצאה ולענ\"ד אין צורך להגיה דכוונת הערוך לכסף שבקדושי שטר וביאה מנלן שהם לאביה דמן ויצאה אין אנו למידין אלא על הכסף שמתקדשת בהם שהם לאביה וכמש\"כ הערוך ערך אן, אך אם נתקדשה בשטר ובביאה ונתנו שכר לאביה שנתנה לקדש בהם וכמש\"כ הערוך מקודם והוא מירושלמי הובא בתוס' קדושין ג' ב' ד\"ה האב ע\"ז כ' הערוך שגם הם לאביה מדכתיב והיתה ומקשינן הויות להדדי והיינו ממש מה שאמרו בקדושי שטר וביאה מנלן שהוא ביד אביה א\"ק והיתה לאיש אחר וכיון שהשטר וביאה ביד אביה ממילא הכסף שנתנו להמתקדשת בשטר וביאה הם לאביה. ",
                "מסורים לביאה נקראת כו' כצ\"ל. ",
                "כאביי צ\"ל כרבא. ",
                "ב' כתי בנות כצ\"ל. ",
                "האי מאי אחת. צ\"ל האי ודאי מחית וכ\"כ בהגהת מיי' רפ\"ט מהל' אישות ע\"ש רבינו בספר יראים וז\"ל שם ואי אמר אחת מבנותיך ודאי מחית נפשיה לספיקא ולא פליג ר' יוסי עכ\"ל ועיין במרדכי ריש קדושין סי' תע\"ד מה שכ' שם בשם הראבי\"ה וכ' שם המרדכי אח\"כ וז\"ל ונראה להר\"ם דהוי קדושין שא\"מ לביאה כו' עכ\"ל. ונראה לי דצ\"ל ונראה להרא\"ם והוא ר' אליעזר ממיץ שחולק על ראבי\"ה כמש\"כ כאן. ובנדפס חסר כל הכתוב כאן עד ותולדותיה. ",
                "לחלק בין בתך לאחת כו' כצ\"ל. ",
                "כדאמרינן. נראה שט\"ס הוא וצ\"ל והא דאמרינן כו' וכמו שפי' רבינו כן פרש\"י שם מ\"ז א' דאתא ר' יוחנן לאפוקי לדשמואל מיהא דבהא הלכה כר' יוסי, גם מה שפירש רבינו בגזרותיו דהוא בחומרותיו כן פרש\"י שם הלכה כר\"מ בגזירותיו בכ\"מ שהחמיר וכן פרש\"י בכתובות נ\"ז א' בגזירותיו בדבר שהוא מחמיר על ד\"ת באיסור והיתר ע\"י גזירת דבריהם. ורבינו שמחה בהגמי\"י הנ\"ל לא ס\"ל כן אלא פי' בגזירותיו היינו דוקא במקום שאין מחמיר משכנגדו אלא מטעם גזירה עיי\"ש גם המרדכי בפ' אע\"פ בכתובות סי' ק\"פ ס\"ל כרבינו שמחה וז\"ל שם הלכה כר\"מ בגזירותיו ופרש\"י כו' ולא נראה דבפ' מי שהוציאוהו משמע דאין הלכה כר\"מ אלא בגזירותיו דוקא כגון היכא דגזור הני אטו הני ותדע דאמר בפ' מ\"ש ר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ופריך מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה ואמר רב כו' ואמאי צריך לפסוק כר' יהודה והשתא מאי פריך משום הלכה כר\"מ בגזירותיו ואפי' בחומרותיו הוצרך לפסוק הלכה כר' יהודה עכ\"ל ודברי המרדכי תמוהין למעין בגמרא שם מ\"ז א' ובביאור שם חדש לספר יראים הנדפס בסי' קכ\"ג הניח דברי המרדכי בצ\"ע אולם לא הרגיש במחכ\"ת שיש שם ט\"ס וכצ\"ל במרדכי ופריך מהא דתנן וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ואמר רב סיים בה נמי הלכה כר' יהודה ואמאי צריך כו' והוא ברור לענ\"ד וכ\"כ בהג\"א פ\"ה דכתובות ס\"ז ובהג\"א שם ט\"ס קצת ותחת מהא דתניא צ\"ל מהא דתנן ולפמ\"ש המלא הרועים ח\"ב מתשובת שבות יעקב סי' ל\"א שרצה לומר דדוקא נגד ר' יוסי הלכה כר\"מ בגזירותיו ולא נגד ר' יהודה לכאורה אין כאן קושיא לפרש\"י ורבינו אבל באמת דעת רבינו ברור דבכ\"מ הלכה כר\"מ בגזירותיו ואפי' נגד ר' יהודה עיין בנדפס סי' קמ\"ז לענין גיד הנשה דפליגי בי' ר\"מ ור' יהודה חולין צ\"ב ב' ופסק רבינו שם כר\"מ דמחטט אחריו בכ\"מ שהוא דהלכה כר\"מ בגזירותיו ועיין ב\"ח יו\"ד סי' ס\"ד והנראה לי לתרץ פרש\"י ורבינו ולדחות ראיית המרדכי דכיון דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפי' בעירובי תחומין עיין הע\"ש סי' מ\"ת אות י\"ג וי\"ח שוב לא שייך לומר בעירובין הלכה כר\"מ בגזירותיו בחומרותיו ודוק. והא דאמרו בכתובות נ\"ז א' לענין הא דאסר ר\"מ לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה הלכה כר\"מ בגזירותיו לפי' המרדכי והר\"ר שמחה עיין בפנ\"י כתובות נ\"ז א' ודוק והרב הגאון מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב שליט\"א מד\"א דמחנינו העיר עמש\"כ כאן היראים דהלכה כר\"מ בחומרותיו ואפילו בדאורייתא וז\"ל הוא שיטה חדשה לא ראיתיה לעולם דא\"כ אמאי לא קי\"ל כר\"מ בקטן וקטנה דל\"ח ול\"מ יבמות ס\"א ב' [ואי נימא דר\"מ מדרבנן חייש יקשה ג\"כ להמרדכי] וגם הא דאמרו בחולין פ\"ה א' דראה רבי דברי ר\"ש בכסה\"ד ושנאו בלשון חכמים הא הלכה כר\"מ בגזירותיו אף כנגד רבים ודוחק לומר משום דשינה מאו\"ב וברפ\"ב דברכות לענין להשיב לא מצינו לא' מהפוסקים שיחמיר כר\"מ, בפ\"ז דשביעית מ\"ב בדברים שאין להם ביעור נראה מהיראים גופי' סי' קפ\"ו דאינו פוסק כר\"מ דמחמיר. ובנו\"ט לפגם אף דר\"מ אוסר קי\"ל דמותר ביראים גופי' סי' ק\"ו ובכמ\"ד. ובפ\"ג דמגילה אוסר למכור בהכ\"נ רק על תנאי ואין הלכה כן ובסוף יבמות לענין מים שיש להם סוף דאוסר ר\"מ אין הלכה כן ואפשר משום דמעשה רב ויעויין נדרים ס\"ג ב' דר\"מ אוסר עד שיתן ובגיטין ע\"ד מוכח דהלכה כרבנן ובמכות ד\"ד ס\"ל לוקה ומשלם [ואפשר דלענין נפשות לקולא] ויעויין ע\"ז כ\"ט ב' בחרצנין וזגין ביבשים דר\"מ אסר ושם ל\"ד א' מבואר בפשיטות דהלכה כחכמים [ומקצת מהנ\"ל יקשה ג\"כ להמרדכי] ובבן פקועה ר\"מ מחמיר דטעון שחיטה. ובכריתות פ\"ג סובר ר\"מ שיעור צירוף כאילו אוכל קליות והל' כחכמים כדי אכילת פרס ובנדה פ\"ג דר\"מ מטמא אף בצורת בהמה והלכה כחכמים כדמוכח מגמרא כ\"ד ב' דמות לילית ואפשר דהתם קולא נמי לענין ימי טוהר ור\"מ ס\"ל ביבמות פ\"ו במעשר ראשון דאסור לזרים ולא קי\"ל כוותיה ואף דאיכא סתמי דלא כוותיה ואיכא נמי ביבמות שם סתמא כוותי' סוף דבר שיטה זו תמוה עכ\"ל. ועיין חידושי הש\"ס להגרי\"פ שבספרו קשות מיושב נדרים מ\"א ב' עמש\"ש בגמרא ר\"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב כו' ורבנן סברי ל\"ג, שהניח שם בצע\"ג למה פסקו כל הפוסקים כרבנן ולא כר\"מ בגזירותיו ואמר לי הרב הגאון הנ\"ל ליישב ע\"ד החידוד שי\"ל דתליא בפלוגתא דר\"מ ורבנן ע\"ז מ' ע\"ב דאמר ר' יצחק בר יוסף אר\"י דר\"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דל\"ח למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום וה\"נ בנדרים שם דר\"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב אף דרחוק הוא רובא דעלמא וקרוב הוא מיעוטא מ\"מ ר\"מ לשיטתו דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות הרחוקים אטו אותו מקום הקרוב ורבנן דל\"ח למיעוטא לא גזרו וכיון שכן שפיר פסקי הפוסקים בנדרים דלא כר\"מ ודו\"ק. שו\"ר להלן בס' יראים כת\"י סי' ע\"ט שהעיר בעצמו בענין נו\"ט לפגם וז\"ל ואע\"ג דפסקינן בכתובות כר\"מ בגזירותיו. הכא כר\"ש דאמר רבא בההיא שמעתתא הלכתא נו\"ט לפגם מותר עכ\"ל. ",
                "ולא יחזיר עולמית דר\"מ וחכמים בבה\"ג ליתא תיבות אלו ונ\"ל דרבינו בא במאמר המוסגר לפרש במאי פליגי ר\"מ ורבנן ולכאורה היינו אומרים דבתרתי פליגי הא' דלר\"מ יוציא בגט כיון שלא יחזיר עולמית בודאי מוציאה בגט משא\"כ לרבנן דאמרי יוציא אין צריך גט אלא הפרשה בעלמא עד הזמן שיכול לישאנה, והב' דלר\"מ לא יחזיר עולמית משא\"כ לרבנן לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, ע\"ז בא רבינו לפרש דלא פליגי אלא בחדא דהיינו בולא יחזיר עולמית דברי ר\"מ וחכמים אבל ביוציא ל\"פ דאפילו לרבנן יוציא בגט כמ\"ש יבמות ל\"ו ב' ונ\"מ לכהן דנאסרה עליו לעולם עיי\"ש בתוס' סד\"ה ולא. ",
                "ואפילו אם היינו מפרשים בההוא דעירובין כו' כצ\"ל. ",
                "בבת אחת. צ\"ל בכת אחת וכצ\"ל בכולה סוגיין. ",
                "כרב הונא. צ\"ל כרבי חנינא וכ\"ה בגמרא וכ\"כ בהגמי\"י בלשון רבינו. ",
                "מוחלפת השיטה קיי\"ל כדאמרינן בסנהדרין פ\"א ובאחד דיני ממונות. כצ\"ל וכ\"כ הרשב\"א בחי' לקדושין ס\"ד ב' בלשון היראים. ",
                "בפ' ר' אליעזר. וכ\"ה בחי' הרשב\"א קדושין שם אבל ט\"ס וצ\"ל בפ' קונם יין (נדרים ס\"א ב)'. ",
                "מחשבת. צ\"ל מחשבה. ",
                "דברי פיו משמיע כו' כצ\"ל. ",
                "לוחות. אינו מובן ואולי צ\"ל לחוות. ",
                "ולא. צ\"ל והלא. ",
                "למחשבתם. צ\"ל כמחשבתם. ",
                "הרי עצמי קרבן. כצ\"ל. ",
                "או לאו קודם להן כצ\"ל. ומש\"כ רבינו בין בדיני ממונות הוא דלא כרשב\"ם ב\"ב קל\"ז ב' ועיין הע\"ש שאילתא קל\"ח אות א' באורך. ",
                "ולדוכסין. צ\"ל ולמוכסין. ",
                "הנהו פירושם כו' עד משתבש. עיין במרדכי כתובות סי' רנ\"ד בשם הרא\"ם בס\"י כל הלשון הכתוב כאן אך יותר מתוקן וכ\"כ המרדכי בקדושין סי' תקי\"ט עיי\"ש מה שקיצר מס\"י והוא ממה שכתוב כאן ומ\"ש המרדכי ריש קדושין סי' תע\"ד \"ולקמן אפרש בעז\"ה\" ר\"ל למ\"ש סי' תקי\"ט בענין דברים שבלב דמישך שייכי להדדי כמבואר כאן וגם הרשב\"א בחי' לקדושין נ' א' כ' ובספר יראים ראיתי כו' והוא מה שכתוב כאן. וראיתי דבר מתמיה בתפארת ישראל בפי' המשנה נדרים פ\"ג אות כ\"ד שכ' שם תי' לקושיית התוס' שבועות כ\"ו ב' ד\"ה גמר וז\"ל ולפענ\"ד ל\"מ דהתם התכוין רק אפת חטין משא\"כ הכא בנודרין להורגין הרי מתכוין שיבין האנס מדבריו שיאסרו עליו לעולם להכי רק באונס שרי עכ\"ל ובאמת לא מפיו אנו חיין בזה דכן תי' הרשב\"א בחי' לנדרים כ\"ח א' אלא מסתברא כו' עיי\"ש ומש\"כ שם הרשב\"א ושכח והוציא פת חטים ט\"ס וכצ\"ל ושכח להוציא פת חטים וכ\"כ הר\"ן בנדרים שם וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ג דשבועות סי' י\"ד בשם הרמב\"ן וכ\"כ הש\"ך יו\"ד סי' רל\"ב סקל\"ד וחידוש על התפא\"י שכ\"כ מדנפשיה. אולם ראיתי בחי' הרשב\"א שבועות כ\"ו ב' שכ' שם וז\"ל ומיהו אפילו בההיא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו כיון שלא פי' בשפתיו לעולם. אלא סתם אינו מן הדין אסור לעולם כל שאמר בלבו היום אפילו להוציא [צ\"ל לא הוציא] במקום אונס דהו\"ל כגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם דאלת\"ה וכי שרו רבנן משום אונסא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם וכן נראה כאן מדברי רבותינו הצרפתים ז\"ל עכ\"ל והנה אין זה לפי דברי רבינו הרא\"ם כאן שכ' דמאן דמפרש גבי אונסים שאני דהתירו משום אונס משתבש. ועיין בב\"ק קי\"ג א' אמר רב אשי במוכס עובד כוכבים כו' וכ' שם הרשב\"א בחי' בשם הראב\"ד דרב אשי קאי גם אנודרין להרגין כו' ולמוכסין ותמה עליו דאי במוכס של בית המלך ויש לו קצבה אין שייך לומר לגבי אונסין שאני להתיר עיי\"ש ולענ\"ד נראה דהרשב\"א לשיטתו משא\"כ לרבינו הרא\"ם שאינו מפרש כפי' התוס' ב\"ק שם ד\"ה נודרין משום אונסא שרי לי' אלא דלגבי אונסין דרך לדבר כך שפיר יש לומר כפי' הראב\"ד. ועוד נראה לי שהרשב\"א חולק עמש\"כ המרדכי ברפ\"ג דשבועות בשם ר' אבי העזרי וז\"ל והוציא פת סתם וכסבור פת חטין אמר מנין כו' ת\"ל לכל אשר יבטא ואי לאו קרא הו\"א דלא חיילא שבועה כו' ואין לפרש והוציא פת סתם כגון שיודע שפת סתם אמר ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו דא\"כ תחול על פת סתם דדברים שבלב אינם דברים עכ\"ל דמדברי הרשב\"א שפי' בהך דנדרים כ\"ח א' דמדרבנן הוא דאסור ומדאורייתא אינו אסור לעולם דהו\"ל כגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם ש\"מ דמפרש והוציא פת סתם כגון שיודע שפת סתם אמר ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו ומ\"מ אין אסור מן התורה אלא בפת חטים ועכ\"ז הוא מחלק בין הך דנדרים כ\"ת א' דמשמע התם דאי לאו משום אונס הוה אסור עכ\"פ מדרבנן לעולם ואילו בשבועות כ\"ו ב' בגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם אינו אסור אפי' מדרבנן אלא בפת חטין דה\"ט דבהך דנדרים כוונתו בלבו הוא שיהיה דברי פיו מורין איסור עולמית ולא היום כמחשבת לבבו אלא שבלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע בפיו ומאחר שבפיו מכוין כך ובלב מחשב דבר אחר לסתור אי לאו משום אונס אסור לעולם משא\"כ בהך דשבועות אף שהוציא בפיו פת סתם ויודע שפת סתם אמר עכ\"ז מחשב בלבו שמה שאמר פת סתם בפיו יתפרש פת חטין כמו שחשב וגמר בלבו מש\"ה אינו אסור אלא בפת חטין ותו לא ועיין בט\"ז יו\"ד סי' ר\"י ס\"ק ג' שתמה על הב\"י דשיטת הראבי\"ה מוכרחת ודלא. כמ\"ש הב\"י דפשט הגמרא אינו כן דא\"כ האיך יתורץ קושיית התוס' והרא\"ש עיי\"ש ולפענ\"ד ראי' מהרשב\"א שאינו מפרש כמ\"ש הראבי\"ה ועכ\"ז מתרץ קושיית התוס' והרא\"ש ובאופן אחר קצת. ",
                "רב יהודא אמר רב. לפנינו אמר רב הונא אמר שמואל ובתוס' שם ד\"ה אפי' כ' רב יהודה אמר שמואל ועיין שו\"ת עמודי אור ס\"ס צ\"א שהקשה למ\"ל לרב הונא אמר שמואל לפסוק כר' יוסי הא בלא\"ה קי\"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ולגירסת רבינו לק\"מ דרב ל\"ל להני כללי כמ\"ש עירובין מ\"ז א'. ",
                "התם. נ\"ל דצ\"ל הכא. ",
                "והקדושין צ\"ל בהקדושין. ומבואר כאן דעת רבינו הרא\"ם דלא כהראבי\"ה שכ' המרדכי ריש קדושין דאם היו מדברים תחלה על עסקי הבת ונודע אי זו היא אפי' בסתם מקודשת דהלכתא כר' יוסי דאמר אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' כו' וז\"ש שם המרדכי ונראה להר\"ם דהוי קדושין שא\"מ לביאה כו' וכבר כתבתי לעיל אות י\"ח דצ\"ל במרדכי ונראה להרא\"ם כו' ודלא כהב\"ש באה\"ע סי' ל\"ז סק\"מ שכ' כי יש לפרש מ\"ש המ' שם ונראה להר\"מ כו' לא קאי על עסוקים בה אלא קאי על תחילת הדין שכ' שם. גם בהגמי\"י רפ\"ט מהל' אישות הביא דברי רא\"ם אחר דברי אביאסף שהוא הראבי\"ה וז\"ל אמנם כ' הרא\"ם דתפסי קדושין בכולם כו'. ",
                "עולה. צ\"ל עולא. ",
                "אלמא רגילי כצ\"ל. ועיין קדושין מ\"ד ב' תוד\"ה מאן דעולא בלא שידך מיירי אולם רבינו דעתו כגי' הספרים וכפרש\"י דבא\"ד אמר עולא אפילו בשידך וכן הכריח הרשב\"א בחי' שם ודלא כרבינו שמחה בהגמי\"י שם עיי\"ש. ",
                "הטעות ט\"ס וצ\"ל הטעם. ",
                "צ\"ל מוריל מאינגליטירא וכן הוא בהגמי\"י שם ומצינו במרדכי במ\"ק שכ' דברים בשם ה\"ר מאיר מאינגליטירא הרי לנו שם עיר אינגליטירא ועיין תוס' קדושין נ\"ב א' מעשה זו ושם לא כ' התוס' כ\"א בן הר\"ר אושעיא הלוי שקידש בת עשיר אחד והיינו אותה מעשה. ",
                "שהזכיר. צ\"ל שלא הזכיר. וכוונת רבינו להקשות לל\"ר שם א\"ר כל דסליק אדעתא למידר הוא והא לא איתדר לי' וראיתי להעיר עמש\"כ בתשב\"ץ קטן סי' תקנ\"ט ובכל בו סי' קכ\"ז ע\"ש הר\"מ אבל מי שהולך לשם [לא\"י] לשם שמים להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתא למידר כדאיתא בפרק האיש מקדש עכ\"ל. ולכאורה תמוה דהא קי\"ל כל\"ב שם דדעתו לסליק והא סליק וראיתי בשו\"ת עמודי אש סי' ט\"ז אות ל\"ז שתמה כי\"ב על שכנה\"ג סי' רכ\"ח במש\"כ שם ע\"ד הש\"ג פ\"ג דשבועות והניח בקושיא ואני אומר שזה מסייע לדברי הח\"ס המובא בפ\"ת חו\"מ סי' ר\"ז סק\"ד. עיי\"ש ויונעם לך. ",
                "המקח אלא משום דלא איתדר ולא משום כו' כצ\"ל. ",
                "יצא. צ\"ל רצה. המעתיק. ",
                "דמחשבת צ\"ל דמחשבה. ",
                "ואני. נראה לי דצ\"ל ואיני רוצה כו' עד שיאמר רוצה אני דבחזקת הבתים כו'. ",
                "מקודשת הרי היא מקודשת. כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "אליו. צ\"ל אלא. ",
                "לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית כו' כצ\"ל. ",
                "ואר\"י אמר רב. בנדפס ואר\"י אמר שמואל וכ\"ה ביבמות ק\"ח א'. ",
                "המקדש בעד אחד כו' עד רביעית חסר בנדפס ועיין במרדכי קדושין סי' תקל\"א ותקל\"ד ומש\"כ המרדכי בסי' תקל\"א ואע\"ג דבסמ\"ג פוסק כו' ט\"ס הוא וצ\"ל ואע\"ג דבבה\"ג פוסק כו' ובהגמי\"י פ\"ד מאישות אות ד' הביא ג\"כ דברי רבינו הרא\"ם. ועיין ב\"ח אהע\"ז סי' מ\"ב שכ' הסמ\"ג דפסק ע\"ש הר\"א ממיץ דחוששין כרב פפא ולא כרב כהנא דאמר אין חוששין היינו דוקא כששניהם מודים וכ\"כ ב\"י ע\"ש הר\"ש בר צמח בתשובה וכ\"כ כל האחרונים וחידוש דלא זכר רבינו כאן כלל מהא דבעינן דוקא כששניהם מודים ועיין נ\"ב מ\"ת חאה\"ע סע\"ה. ",
                "רב. כ' הגאון רא\"ד שליט\"א אמר רבה ובסמוך עמש\"כ רבינו וכן אמר רב כ' וכן אמר רב חסדא ואף שכן נראה בנוסח הנדפס דמש\"ש בדפוס מקודם אמר רבא ט\"ס וצ\"ל אמר רבה אך כן הוא בגמרא כתובות ע\"ג ב' בקדשה סתם וכנסה סתם ורבינו כאן כ' בקדשה על תנאי וכנסה סתם ובהא אמר באמת רב כתובות ע\"ב ב' דצריכה הימנו גט ולא אמר כלל דהגט הוא מדבריהם עיי\"ש בגמרא טעמי' דרב וע\"כ נראה שיש כאן ערבוב דברים קידשה ע\"ת וכנסה סתם עם קידשה סתם וכנסה סתם: "
            ],
            [
                "חייבי שריפה י' כצ\"ל. ",
                "בת בתה בת בנה. כצ\"ל. ",
                "בנדפס סי' רכ\"ט. ",
                "א\"ל ר\"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. ור' שמעון נמי כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס חסר זה ועיין סנהדרין י\"ד א' תוד\"ה ורבי. ",
                "ושופטי וכתיב ושופטיך ור\"ש ושופטי ושופטיך לא משמע לי' כצ\"ל. ולכאורה המעיין בגמרא תירוץ רבינו תמוה אולם מדברי רבינו נעמוד להבין מ\"ש רש\"י סנהדרין י\"ד סע\"א ה\"ג אלא וי\"ו דושופטיך למנינא ור\"ש וי\"ו לא דריש וזה כלל גדול כ\"מ שאמר רש\"י \"ה\"ג\" בא לשלול גי' אחרת שהי' לפניו עיין שם ו' ב' רש\"י ד\"ה ה\"ג שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו וכוונתו לשלול גירסת רב אחאי גאון שאי' נ\"ח והלכות גדולות דגרסי שמא יתחייב רק לחזק ונמצא חזק רודפו ודלא כמו שנראה ממהר\"מ שי\"ף שם. ובזבחים צ\"ד ב' רש\"י ד\"ה ה\"ג א\"ה חיטין ושערי נמי הנך אית להו רירא א\"ה שלחין נמי התם קעביד לישה וכוונתו לשלול גירסת הספרים שהי' כתוב לפניו בהיפך א\"ה חיטין ושערי נמי התם קעביד לישה א\"ה שלחין נמי הנך אית להו רירא ורש\"י מחקה והדין עמו דהיכי קאמר בתר דשני התם קעביד לישה א\"ה שלחין נמי הא שלחין לא עבדי לישה ומאי משני הנך אית להו רירא הרי השלחין ג\"כ אית להו רירא כך מצאתי בתשובות מהריט\"ץ תשובה ס\"ט ודלא כמש\"כ בהעמק שאלה בשאלתות סי' פ\"ח אות י\"ג שכוונת רש\"י להגיה חיטין ושערי תחת כל זרעים עיין שם. ומדברי רבינו כאן אנו רואין גי' הישנה שהיה כתוב בגמרא אלא ושופטיך למנינא ור' שמעון ושופטיך לא משמע לי' וכן נראה שהי' לפני רש\"י בסוטה מ\"ד ב' ולחנם הגיהו בפרש\"י שם תיבת וי\"ו אלא רש\"י פי' כלומר לא גמיר גז\"ש כו' וי\"ו דושופטיך דריש ר\"י למנינא והשתא א\"ש דרבינו בתירוצו מפרש דר\"י דריש מנינא מדהוה למיכתב ושופטי וכתיב ושופטיך ור\"ש ושופטיך לא משמע לי' וא\"כ כולה ושופטיך איצטריך למיוחדין שבשופטיך. ",
                "נשואה. בוגרת והיא ארוסה. בוגרת והיא נשואה אפילו כו' כצ\"ל. ",
                "מ\"מ. בת כהן אין לי אלא שניסת לכהן ניסת ללוי ולישראל לכותי לחלל ולממזר ולנתין מנין ת\"ל ובת איש כהן אע\"פ כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס אלא שמה שכ' שם כהן אע\"פ שאינה כהנת נ\"ל דט\"ס שם תיבת כהן וכמו שפרש\"י בסנהדרין נ\"א א' דמאיש יתירא נלמד אע\"פ שאינה כהנת. ",
                "או נקנית. בנדפס חסר ומשמע דס\"ל דגם כשנתקדשה לישראל הדין כן ובגמרא אמרו דניסת והיינו למ\"ד נשואה יצתה לשריפה. ",
                "היא בשריפה ואין בועלה בשריפה כצ\"ל. המעתיק. ",
                "וסברי רבנן נשואה ולא ארוסה וטעמייהו דקסברי סקילה חמורה משריפה ולא יצתה בת כהן להקל עליה אלא להחמיר עליה. ור' ישמעאל סבר ארוסה ולא נשואה וטעמו שכולם כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס אך משכ\"ש ור' שמעון סבר צ\"ל ור' ישמעאל סבר. ",
                "בת כהן לשריפה ארוסה כו' כצ\"ל המעתיק. "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רכ\"ג. ",
                "צ\"ל במקרא אחד המעתיק. ",
                "מק\"ו. והוא על בת בתו ענש הכתוב על בתו לא כש\"כ. ",
                "אף כאן עשה בתו כבת בתו כצ\"ל. ודע דמה שפרש\"י בסנהדרין ע\"ה ב' ד\"ה אתיא כו' וז\"ל כתיב הכא כי ערותך הנה וכתיב בשאר אשתו שארה הנה מה להלן זמה עמו אף כאן זמה עמו ובתר דאייתינן זמה לשאר דידי' ילפינן בה שריפה בזמה זמה כו' כ' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ק\"ג שהוא לרווחא דמילתא וכך דרכו של רש\"י שמפרש כל הגזירות שוות כה\"ג כדי שלא יהא למד מן הלמד ועיין מהרש\"א שכתב ג\"כ דבלא\"ה אתי שפיר כנראה מפרש\"י יבמות ג' א'. ובס' מנחם שלמה לכריתות ה' א' סי' ע\"א כ' דאביי שם אתא לאשמעינן רבותא טפי והיינו דאפי' בכה\"ג דאין מתחילה תיבות לגז\"ש והוא מביא אותם ע\"י תיבות אחרות ואח\"כ דן מהם גז\"ש הוה גז\"ש גמורה באיזהו מקומות ומשכח לה בתו מאנוסתו דהן הן גופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בגז\"ש דבכה\"ג עיי\"ש ובמחכ\"ת דבריו בטלין דאפילו בלא הך גז\"ש דכה\"ג שפיר מצינן למילף בתו מאנוסתו וכמש\"כ מהרש\"ל ומהרש\"א בפרש\"י הנ\"ל וכ\"כ רבינו כאן וזמה זמה לשריפה כיצד שהרי למדנו הנה הנה שהשוה הכתוב כו' וכשם שהושוו לאיסורא כך הושוו לשריפה כו'. ",
                "מקמה. צ\"ל מזמה המעתיק. ",
                "זמה היא כצ\"ל. ",
                "באש ישרפו אותו כצ\"ל. ",
                "נראה מדברי רבינו שהוא מפרש הך בעיא דרב אשי יבמות כ\"ב א' שאפי' משלישי שבבנו ושבבתו מיבעיא לי' וכנראה מפרש\"י ז\"ל והתוס' שם ד\"ה שניות ודלא כהרמב\"ן שהביאו הריטב\"א והרשב\"א דאשלישי ורביעי שבאשתו מיבעיא לי'. ",
                "ותיקו דאיסורא לחומרא רבינו לא דקדק וכ' ותיקו כו' אף שבגמרא ליתא תיבת תיקו ועיין ש\"ך ח\"מ סי' שמ\"ו סק\"ה ובנדפס כתוב ולא אפשיטא ותו לא וה\"ט דבנדפס מסודר בתו בת בתו בת בנו מאנוסתו מאוחר אחר בת אשתו ובת בנה ובת בתה עיי\"ש סי' רי\"ז וכן אחר חמותו ואם חמותו ואם חמיו עיי\"ש סי' רי\"ח וכבר האריך שם בסימנים הקודמים לענין פסק ההלכה מש\"ה העתיק כאן המסדר ולא איפשיטא ודיו דכבר שמענו כדת מה לעשות היכא דלא איפשיטא אבל בסידור רבינו בהכת\"י שכאן הוא המקום הראשון הוצרך להורות איך לעשות וז\"ש ותיקו דאיסורא לחומרא ומה שלא כ' רבינו כאן מה ששמע בשם ר\"ח וכתבו להלן בסי' הסמוך והלא ראשון ראשון קודם י\"ל דגם ר\"ח אינו מפרש כפירוש רבינו בהאיבעיא אלא כהרמב\"ן הנ\"ל ואפילו אם מספקא לי' לרבינו איך מפרש הר\"ח מש\"ה לא העתיק דבריו כי אם בעיקר האיבעיא של הגמרא דלית בי' ספיקא בפירושא והכל מודים דבשלישי שבבת אשתו ושבבן אשתו מבע\"ל לרב אשי בודאי. ועיין בסימן הסמוך: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "בנדפס סי' רי\"ז. ",
                "הלכך בדרבנן לקולא כצ\"ל. וז\"ל הנדפס ושמעתי שכן פי' רבינו חננאל זצ\"ל כל תיקו דחשיב כספיקא הלכך בדאורייתא ובדרבנן ספק לחומרא של תיקו וכאן מבואר להיפך בדעת ר\"ח וכ\"כ בהגמי\"י פ\"ב מהל' חו\"מ הט\"ז דמה שפסק הרמב\"ם שם אינו חייב לבער אלא מבטל בלבו ודיו ה\"ט משום דס\"ל דכל תיקו דרבנן לקולא וכ\"פ גם ר\"ח אמנם רא\"ם ושאר גאונים נחלקו עליהם בזה ופסקו דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בשל סופרים עכ\"ד ובב\"י או\"ח סי' תל\"ז כ' ע\"ש הגמי\"י דר\"מ ושאר גאונים חולקים בזה והוא ט\"ס וצ\"ל דרא\"ם כו' והוא רבינו אליעזר ממיץ וכ\"כ הגאון חיד\"א בס' יעיר אזן מערכת תיקו אות ל\"ב. וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ק\"י בשם ר\"ת ור\"מ שפוסקים דכל תיקו מדברי סופרים לקולא והר\"ם הוא הרמב\"ם וכההגמי\"י. ומי יגלה עפר מעיני היד מלאכי כללי הת\"ו סי' תרל\"ד מה שכ' שם בדעת ר\"ח ובאמת כיון יפה שכן הוא בהכת\"י כאשר זכינו לאורו אך לא כהגהתו בדברי היראים ר\"מ במקום ר\"ח וא\"כ צריך לפרש מש\"כ בפר\"ח פסחים מ\"ה ב' בהאיבעיא דבית ועלייה כו' וז\"ל ועלו בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא דר\"ל כשלא ביטל דהוי איסורא דאורייתא מה שא\"כ לאחר שביטל דאז אינו אלא דרבנן הוא לקולא ודלא כהרב החכם וכו' מהר\"י שטערן סג\"ל בהגהות וביאורים לפר\"ח שם הנדפס בפאריש תרכ\"ח שכ' להיפך. ובס' עצי אלמוגים הל' שניות לעריות סי' א' ס\"ק י\"ח הביא דעת רבינו הרא\"ם דכל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא והוסיף שם מדעתו וז\"ל ונראה לי דבאיסורי עריות קאמר דחמירי עכ\"ל ותמיהני איך שגה בזה במחכ\"ת והלא שיטת רבינו כן בכ\"מ כמש\"כ בנדפס ספר יראים סי' קס\"ח שכ' שם תולדה דרבנן שלא יאמר אדם לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דאיבעיא לן בהשוכר את הפועלים ועלתה בתיקו ולחומרא אף באיסורא דרבנן וכ\"כ בס\"י סי' ק\"ב במלאכת מכבה הרי מבואר דעת רבינו הרא\"ם דאף שלא בענין עריות כל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא. וטעם לפסק רבינו הרא\"ם ודעימי' כתב המ\"י כלל א' אות ו' דבשכה\"ג לא\"ח סי' קכ\"ג כ' בשם תשו' מהרשד\"ם חא\"ח סי' קס\"ה ובתשו' הרדב\"ז סי' כ\"ה דהוי ספק חסרון ידיעה והר\"ח והרמב\"ם החולקים ס\"ל כיון שאין שום חכם שיודע לפשוט התיקו עד שיבא אליהו לא מיקרי ספק חסרון ידיעה כיון שאין ידיעה לשום אדם [ועיין ט\"ז יו\"ד סי' צ\"ח סק\"ו כה\"ג ולפמש\"כ כאן הוא תליא באשלי רברבי בפלוגתת רבותינו הכא. מהרב הגאון רא\"ד שליט\"א]. והנה דעת הרא\"ש כרבינו לחומרא אך מטעם אחר וז\"ל דאזלינן לחומרא אע\"ג דד\"ס הוא משום דגמרא שו\"ט למיפשט להתירא ודחי לי' אלמא דעת בני הישיבה לחומרא נקטו לי' ולא איפשיטא בהדיא וכ\"כ בס' חפץ לאיסורא וכ\"כ הרב ר' מאיר הלוי ז\"ל עכ\"ל והרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם הביא ג\"כ ד' הרא\"ש וז\"ל אבל האשר\"י פי' טעם אחר [דלא כמ\"ש הסמ\"ג דכל תיקו דאיסורא לחומרא] לפי שהתלמודא שו\"ט למיפשט להתיר ודחי בדחויים קלים אלמא [כצ\"ל] דעת בני הישיבה נוטה לחומרא עכ\"ל. וראיתי בשם חדש ביאור לספר יראים סי' ק\"ב שכ' להוכיח כמש\"כ בס\"י בשם ר\"ח דכל תיקו אפילו בדרבנן לחומרא דלא כהגמי\"י בשם ר\"ח ממש\"כ הרא\"ש בשם ס' חפץ לאיסור וס' חפץ חיברו ר\"ח והניח בצע\"ט ד' הש\"ג פ\"ב דיבמות דבתחילת דבריו כ' לדעת ר\"ח יש להם הפסק ואח\"כ כ' דברי הרא\"ש שבס' חפץ פסק לאיסור עיי\"ש ולענ\"ד לק\"מ דהספר חפץ שפסק לאיסור אפשר שהוא מטעם הרא\"ש וידידי הרה\"ג וכו' מו\"ה זאב וואלף ראדונסקי נ\"י מנישוויעז ה\"ר לדברי מרבינו ירוחם נכ\"ג ח\"ב דהספר חפץ והרא\"ש הוא מטעם אחד עיי\"ש ודו\"ק ולעולם דעת הר\"ת כמש\"כ רבינו בשמו דכל תיקו בדרבנן לקולא אך דהכא שאני דוק בלשון מהרש\"ל שהביא מהרא\"ש ותמצא ברור כן וא\"כ מש\"כ הש\"ג בפ\"ב דיבמות לדעת ר\"ח ומיימן דס\"ל דכל תיקו מד\"ס לקולא א\"כ יש להם הפסק ר\"ל שאם נאמר דהאי תיקו דמיא לכל תיקו שבתלמוד בלא סברת הרא\"ש א\"כ יש להם הפסק ואח\"כ כ' דברי הרא\"ש מס' חפץ דהכא שאני ואתי שפיר ד' הש\"ג דלא סתרן להדדי. והנה בשו\"ת חו\"י סי' צ\"ד הביא ראי' לדעת הרא\"ם מש\"ס ספ\"ז דברכות דאמר רב אשי הואיל והראשונים איבעיא להו ולא אפשיטא להו אנן נעביד לחומרא אולם לפמש\"ש בחי' אנשי שם אע\"פ דהני סדר\"ב מיהו להידור מצוה קאמר דעביד לחומרא א\"נ משום דעיקר הידור מצוה דאורייתא הוא דכתיב זה אלי ואנוהו ודרשינן התנאה לפניו במצות עכ\"ל א\"כ אין ראי' משם לדעת הרא\"ם. ועיין במ\"י הנ\"ל שכ' ע\"ד החי' א\"ש דדוחק הוא ובבינת אדם שער הקבוע אות נ\"ו ה\"ר להרא\"ם מעירובין צ\"ג א' והלכתא בעיין לקולא משמע לכאורה דבעיא דלא איפשיטא אפי' בדרבנן לחומרא דאל\"כ למ\"ל להש\"ס לומר והלכתא אולם הבאר אברהם עירובין שם כ' לדחות דאילו משום ספק דרבנן לקולא בבעיא דלא אפשיטא היינו דוקא אם כבר נעשה מעשה זו של הספק אבל אסור לעשות המעשה לכתחילה כדי לכנוס לבית הספק כמ\"ש המל\"מ פ\"י ממקואות מש\"ה אמרו והלכתא בעיין לקולא ואין כאן ספק כלל ורשאין לעשות לכתחילה בענין זה: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "בנדפס סימן רי\"ח. ",
                "צ\"ל ישרפו. ",
                "למטה זמה דכתיב שארה הנה זמה היא כצ\"ל. ",
                "אשר יקח את אשה ואת אמה כצ\"ל ובנדפס הגירסא ונאמר למעלה זמה ולא תהי' זמה בתוככם וכמש\"כ רבינו כאן כן פרש\"י סנהדרין שם. ",
                "דאיסורא. בנדפס דאורייתא והוא ט\"ס. ",
                "בנדפס חסר עד ובחמותו ועיין תוס' שם ד\"ה ומותר ובריטב\"א ורשב\"א ועיין בתשובות הגאונים ווילנא תרמ\"ד סימן רנ\"א ובהגהות וביאורים שם אות ב' וכבר קדמו הב\"ח באה\"ע סי' ט\"ו גם הביא שם בב\"ח דברי התשו' הגאונים שם סי' ע\"ד ובהגהות וביאורים שם לא הביאו ג\"כ. ונראה שחסר כאן בדברי רבינו מי הוא העושה אותה שנייה. ",
                "מיתה בשריפה דברי ר' ישמעאל. רע\"א אותו ואת שתיהן קסבר חמותו לאחר מיתה אסורא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ובס' החינוך מ' ר\"ג העתיק ר' אליעזר תחת ר' ישמעאל. ",
                "חמותו. צ\"ל חותנתו. ומלשון רבינו כאן משמע דגם כרת ליכא וכ\"כ מהרש\"ל יבמות ד' צ\"ד לדייק מלשון רש\"י סנהדרין ע\"ו ב' והסמ\"ג לאוין ק\"ג וא\"כ צריך לפרש חמותו לאחר מיתה קלש לי' איסורא דהיינו מן שריפה וכרת ודלא כמש\"כ התוס' יבמות צ\"ד ב' מאיסורא מי מיעטה רחמנא כלומר מלאו וכרת לא מיעטה אלא משריפה ועיין בתשו' הגרעק\"א סי' קכ\"א. ",
                "הלשון משובש וכצ\"ל אבל הא לא קאמר דאיסורא דרבנן איכא דאיכא לאקשויי' דא\"כ כו' וכ\"ה בנדפס וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ק\"ג. והערני בזה הרב הגאון רא\"ד שליט\"א וז\"ל וילה\"ק דדלמא ברייתא דשם גבי שניות כר' ישמעאל. ",
                "מכאן עד סוף הסימן חסר בנדפס. ",
                "מאן דשרי כו' וגבי גר לא גזור כצ\"ל. ",
                "ובת אשתו. מיותר דהא קתני בברייתא אסור בבתה וכאן הוסיף בת בתה ובת בנה וכן בה\"ג ליתא ובת אשתו ועיין לקמן סי' כ\"ג: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "בנדפס סימן רי\"ד. ",
                "בנדפס איתא צורינו על הניאוף. ",
                "עיין תמורה שם ברש\"י ב' גרסאות ומדברי רבינו כאן נלמד דגריס כלשון האחרון שפרש\"י והש\"א ח\"א סי' פ\"ב כ' דנראה עיקר כלשון ראשון שפרש\"י. והנה התוס' בב\"ק ט\"ו א' ד\"ה השווה כ' דהא דתדבר\"י לא מהני אלא דוקא היכי דהפרשה נאמרה בל\"ז אבל היכא דכתיב איש בהדיא ודאי התם צריך רבוי בפ\"ע וכ\"כ הרשב\"א שם בחי' וק\"ל על דבריהם ממ\"ש בספרי נשא פסקא ב' ר' יאשי' אמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למה נאמר לפי שהוא אומר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור אין לי אלא איש אשה מנין ת\"ל איש או אשה להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקין שבתורה. ר' יונתן אומר א\"צ שכבר נאמר בעל הבור ישלם ואומר שלם ישלם המבעיר את הבערה מה ת\"ל איש או אשה לתלמודו הוא בא [פי' בשביל חטאת ואשם ולא בשביל נזקין. הגר\"א] הרי להדיא דאף היכי דכתיב איש מבואר כמו גבי בור אהני לן לר' יאשי' הך דרשה דתדבר\"י להשוות אשה לאיש ואף ר' יונתן לא פליג אלא דאין צריך. ומדברי הספרי הזה יש ללמוד גם לענין שן ורגל דכתיב כי יבער איש מ\"מ אשה בכלל דלכאורה דברי הספרי תמוהים מ\"ש ר' יונתן ואומר שלם ישלם המבעיר את הבערה דהא היינו דכתיב גבי אש ושם לא מצינו כלל מהיכן למעט אשה וא\"כ בודאי אשה בכלל והנראה לי בכוונת הספרי דבא ר' יונתן לומר דבכל האבות נזיקין אין צריך לרבות אשה וע\"פ מה שאמר רבא בב\"ק ה' ב' דאי כתיב בור וחד מאינך הוה ילפינן כולהו במה הצד אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן וז\"ש ר' יונתן שכבר נאמר בבור בעל הבור ישלם וא\"כ למדנו דבבור גם אשה חייבת וכן הוא אומר באש שלם ישלם המבעיר את הבערה דשם ג\"כ אשה בכלל וא\"כ ילפינן מינייהו לכל האבות דהיינו שן ורגל דאף דכתיב בהן איש דמ\"מ אשה חייבת וכן מצאתי בז\"א וראיתי בס' מד\"נ לב\"ק ט\"ו א' בתוד\"ה השווה שהקשה באמת לדה\"ת דהא גבי בור כתיב ג\"כ כי יכרה איש בור וא\"כ מנ\"ל לרבות אשה כו' גבי שן ורגל כתיב נמי כי יבער איש וא\"כ מנלן לרבות אשה וצ\"ע עכ\"ל ובאמת לגבי בור מבואר בספרי מבעל הבור ישלם ואף לגבי שן ורגל נראה שמרבה הספרי אשה מדכתיב גבי אש דל\"ש איש ל\"ש אשה וא\"כ מבור ואש ילפינן לכולהו כמימרא דרבא ב\"ק שם ועכ\"פ קשה לדעת התוס' מהספרי כנ\"ל ואולי יש ליישב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא לפמ\"ש בגמרא דצריכי תלתא קראי לעונשין ולדינים ולמיתות וא\"כ יש לחלק ג\"כ בין היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר להיכא דכתיב איש בהדיא משא\"כ להספרי שאין מחלק בהכי דהא חזינן דלמד מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לכל חטאות ונזקין שבתורה וא\"כ אין לחלק ג\"כ כחילוק התוס' ודוחק דמאי שייטי' להדדי דבאמת שפיר למד הספרי מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לנזקין ג\"כ כמש\"כ בהע\"ש שאי' ע\"ב אות א' שהרי זאת הפרשה דאיש או אשה בגזל הגר כתיב ואי אשה אינה בד\"מ אין עליה עיקר חיוב פרשה זו עיי\"ש דברים נמרצים וע\"כ הנראה לי לתרץ ד' התו' עפמש\"כ הגאון ר\"י העליר זצ\"ל בשו\"ת עמודי אור סי' ט' דהא דכתבו התוס' דהיכא דכתיב איש איצטריך לרבויי אשה היינו היכא דיש שום סברא להוציא אשה כגון בתמורה משום דדיבורא הוא כלשון ראשון שפרש\"י בתמורה שם וכן במקלל עיי\"ש ובס' אבן ציון לס' תו\"א ס\"ס י\"א בהגה\"ה וא\"כ בבור אין שום סברא לחלק בין איש לאשה ולא שנא לן אם כתוב מבואר לשון איש או בלשון זכר וכן י\"ל בשן ורגל וכי\"ב וא\"ש שאין סתירה להתוס' מדברי הספרי ודו\"ק. ",
                "פ\"ר. הוא ר\"ת פירש רבי. מפורש ט\"ס וצ\"ל מפרש. וכוונת רבינו שרבי לא בא אלא לפרש דברי ר' יונתן. ",
                "שנאמר. עיין רש\"י סנהדרין נ\"ב ב' שפירש נאמר מיתה בי\"ש וימת גם אותו בראשית ל\"ח י' ורבינו וכן הסמ\"ג לאוין ק\"ג כ' מדכתיב ס\"פ קרח לא תחללו ולא תמותו. ",
                "רמי. לפנינו כתובות שם ר' אמי. ",
                "ותניא. בנדפס חסר ברייתא זו וברייתא היא סנהדרין ס\"ו ב' והו\"מ למימר בכתובות שם אמילתא דרמי ב\"ח תניא נמי הכי והגרי\"פ שם הניח ד\"ז בצ\"ע והגרש\"ש ברכות כ\"ו א' כ' ע\"ש הרמב\"ן דמצינו בהרבה מקומות שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תנ\"ה ולא אמרו כן ולפי סגנון הלשון דכאן הו\"א דלפני רבינו הי' הגירסא כך בגמרא דכתובות. ",
                "הבעל בעלמא פי' כו' כ\"ה בנדפס וכ\"ה בכתובות. ",
                "איש פרט לאשת כו' כצ\"ל. ",
                "שאין ט\"ס וצ\"ל שאז. וכפי' רבינו כן כ' הסמ\"ג לאוין ק\"ג הביאו הגרי\"פ סנהדרין נ\"ב ב' וכ\"כ הריטב\"א קדושין י\"ט א' בשם הר\"א אב ב\"ד ז\"ל. ",
                "עריות האמורות בתורה הן מומתין על כו' כצ\"ל המעתיק. ",
                "דהא. מכאן עד והפטור מן המקרא חסר בנדפס ומש\"כ כאן פרט לאשת קטן פי' כל זמן שלא הביא ב' שערות ט\"ס ומיותר וכתבו אח\"כ בסמוך ועיין או\"ז ח\"א סי' קכ\"ו. ",
                "מודעת. ט\"ס וצ\"ל מזרעת ור\"ל דההלכתא הוא שש\"ז אינה מזרעת ונ\"מ דפחות מבן ט' אין מטמא משום קרי עיין או\"ז שם אבל לענין הפטור לאשה שנבעלת לו מן המקרא למדנו. ",
                "ולא חולץ ולא מייבם כצ\"ל וכ\"ה במשנה נדה מ\"ז ב' ובנדפס כאן משובש עיי\"ש. ",
                "מפרשינן. צ\"ל ומפרשינן. ",
                "לזכר. צ\"ל לנקיבה וי\"ג שנה וי\"א לזכר. ואני תמה על רבינו הרא\"ם שהביא כאן מימרא דרבא והרי מבואר בנדה מ\"ח ב' דדברי רבא הוא רק למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה וא\"כ בדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא וא\"כ לא הו\"ל לרבינו להעתיק כאן דמיירי בדיני דאורייתא לא בתולדה מימרא דרבא ולפמש\"כ הגאון רעק\"א בתשו' סי' ז' דדוקא בחליצה דאיתחזק איסור יבמה לשוק והוי חזקת איסור נגד חזקה דרבא מש\"ה בעי בדיקה אבל בעלמא אף בדאורייתא סמכינן על חזקה דרבא עיי\"ש אתי שפיר. ",
                "גוים. כ' המעתיק בכ\"י פאריז נראה הוי\"ו כרי\"ש וצ\"ל גרים בכ\"מ עכ\"ל ודבריו בטלים ואף אם היה כתוב מפורש גרים היינו צריכין להגיה. ומש\"כ רבינו פי' ארוסת כותים בן כו' ט\"ס וכצ\"ל פי' בין ארוסת כותים ובין נשואת כו' ועיין סמ\"ג לאוין ק\"ג וכל דבריו שם נראים שהם לקוחים מכאן. ",
                "אשת אביו. בגמרא אשת חבירו וכ\"ה בסמ\"ג. ",
                "בנדפס רב סמא. ",
                "דלגבי צ\"ל לגבי. ",
                "לחייב. אבל לגבי ישראל וכן גר הבא כו' כצ\"ל. ",
                "דבעולת צ\"ל ובעולת. והנה שפתי רבינו כאן ברור מללו דהיכא דאיכא קדושין גרידא לא איצטריך קרא למעוטי דהא נפקא לן דאין קדושין תופסין דכתיב לא תתחתן בם ולפלא דבנדפס איתא בהיפך וז\"ל שם פרט לאשת כותים פי' מקדושין ממעט להו דאין קדושין לכותי אבל בעלה כותי לשום אישות אסורה לישראל כאשת ישראל כו' וכגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דאילו בקדושין גרידא לא מצינן לפרושי מיעוטא דקרא במיתת חנק איירי ובקדושין גרידא איסור סקילה איכא ואי נמי בקדושין גרידא כגון בוגרת מאורסה דהא היא איתא בחנק דלענין סקילה נערה כתיב עכ\"ל ועיין תוס' סוטה כ\"ו ב' סד\"ה יצא שכ' דלא אתא קרא פרט לאשת אחרים אלא למעוטי ישראל הבא על הנכרית אשת נכרי וקמ\"ל אע\"ג דבעולת בעל יש להם ישראל בנכרית פטור והוא כדברי רבינו כאן ודלא כמש\"כ בנדפס וז\"ל ואין לפרש יש להם לגבי דידהו אבל לגבי דילן אפי' בעולת בעל אין להם דהא מעטינהו קרא מאשת רעהו והא ליתי' כו' דתניא בקדושין כ\"א ב' אשת יפ\"ת ואפי' אשת איש כו' עכ\"ל אולם רבינו כאן יישב לשיטתו הך דקדושין כ\"א ב' דמאיסורא דאורייתא לא מעטינהו וכמש\"כ התוס' סנהדרון נ\"ב סע\"ב וע\"ז ל\"ו ב' וראיתי בס' רביד הזהב פ' קדושים ד\"ה אשת רעהו שהביא שם ד' התוס' דאע\"ג דאין מיתה ואזהרה באשת נכרי איסורא מיהא איכא וכ' אח\"כ וכן משמע בספר יראים סי' רי\"ד וסיים דהרי מקרא זה בנשואה דאי במאורסה דינה בסקילה עכ\"ל ובמחכ\"ת העיד על מה שלא ראה דבס\"י הנדפס שם משמע להדיא דלא כהתוס' וגם סיים היראים דיש לפרש המקרא במאורסה ובבוגרת כנ\"ל ואולי יש לפרש דברי היראים שבנדפס דלענין איסורא קאמר דבעלה כותי לשם אישות אסורה לישראל כאשת ישראל אבל מ\"מ פטור ישראל הבא עליה ממיתה וכמש\"כ רבינו כאן בהכת\"י וא\"ש בזה ד' הרביד הזהב ומש\"ר מקודם שם פי' מקדושין ממעט להו ר\"ל דבקדושין אפי' איסורא ליכא ולפי\"ז צ\"ל הא דאמר אם בעלה כותי איכא איסורא דאורייתא אין ר\"ל כמש\"כ המזרחי בפ' תצא דהאיסור דאורייתא נלמד ממקרא זה בעצמו דמדמיעט אשת רעהו פרט לאשת כותי דמיתה ליכא ש\"מ דאיסירא איכא דז\"א לפמ\"ש פי' מקדושין ממעט להו ואפי' איסורא ליכא אלא צ\"ל כמש\"כ התוס' קדושין כ\"א ב' ד\"ה אשת וע\"ז ל\"ו ב' ד\"ה משום דאיכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו ומש\"כ התוס' בסנהדרין נ\"ב ב' ד\"ה פרט איסורא מיהא איכא י\"ל דר\"ל ג\"כ להך איסור עשה ולחנם כ' הלח\"מ פ\"ח מהל' מלכים ה\"ג שהר\"ר אלי' מזרחי לא ראה דברי התוס' פ' ד' מיתות וכתב אותו תירוץ מסברתו עיי\"ש דשפיר י\"ל דמסברתו הוא. או דהאיסור דאורייתא הוא כמש\"כ האבני מלואים סט\"ז סעיף א' סק\"ג דאסור לישראל משום לפ\"ע דהוא איסור דאורייתא דהא לבני נח לא נאמר רעהו וא\"כ האשת כותית חייבת כמו אם נבעלה לבן נח עיי\"ש. וכ\"כ האו\"ז הל' גיטין סי' תשכ\"ה לענין מש\"ש דעובדי כוכבים ליתנהו בתורת גיטין וקדושין דמ\"מ בעולת בעל יש להן דכשדבק בה בעלה אז היא אשתו והובא בהג\"א ספ\"ב דגיטין וראיתי להריטב\"א בחי' לקדושין כ\"א ב' שכ' שם וז\"ל הא דאמרינן אפי' אשת איש מקשו רבנן ז\"ל מאי רבותא דהא אין אישות לעובד כוכבים וכפנוייה היא וכ\"ת דהיינו שלא לחייב עליה מיתה אבל איסורא איכא משום א\"א כמש\"כ בס' היראים הא ליתא דהא אמרינן בכמה דוכתי דעובדי כוכבים ליתנהו בתורת גיטין וקדושין כלל עכ\"ל אולם לפמש\"כ האו\"ז שם ובספר יראים הנדפס אתי שפיר דלק\"מ קושיית הריטב\"א דדוקא בגיטין וקדושין עובדי כוכבים ליתנהו אבל אם בעלה כותי לשם אישות שפיר איכא איסורא דא\"א אף דמיתה ליכא אבל איסור עשה דודבק באשתו איכא. אולם למהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ק\"ג שכ' שם הסמ\"ג כדברי רבינו בכת\"י וע\"ז כ' מהרש\"ל בזה\"ל נראה לי להוכיח מכאן דאפי' ארוסת כותי אסור לישראל ואף דשרי לכותי דבעולת בעל דוקא יש להן אפ\"ה אסור לישראל מאחר שדכוותי' לגבי ישראל ארוסה הוי אשת איש ממש כו' וא\"כ חוזר וניעור קושיית הריטב\"א. והרשב\"א בחי' לקדושין שם כ' בפשיטות דאישות לית להו ואפי' מדרבנן דהא נשג\"ז דרבנן דב\"ד של חשמונאי גזרו עליה ואפ\"ה משום א\"א ליכא אלו דבריו שם אולם לפמש\"כ האו\"ז שם א\"ש דאין משם קושיא לשיטת רבינו וז\"ל האו\"ז וההוא דפ' אלו הן הנשרפין פ\"ב א' כו' אבל אישות לית להו ואידך נשייהו ודאי לא מפקרי. התם תרווייהו אית להו דרב חנניא דבעולת בעל יש להם היכא שהיא מיוחדת לבעלה ואינה מזנה תחתיו אלא בסתם נשותיהם פליגי דרבין סבר אישות לית להו בסתם נשותיהם שסתם נכרית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לא\"א ור\"ד סבר סתם נשותיהם לא מפקרי ומיוחדות הן לבעליהן ודמי לאשת איש עכ\"ל. ודע דרבינו שכ' דאילו היכא דאיכא קדושין גרידא כו' דכתיב לא תתחתן בם ס\"ל כשיטת התוס' סוטה כ\"ו ב' ד\"ה יצא שהקשו ג\"כ לפרש\"י דהא נפק\"ל בקדושין מלא תתחתן בה ובס' רביד הזהב שם כ' דלפי שהבינו התוס' דכוונת רש\"י שהכותי נשא ישראלית דאין להם קדושין מש\"ה תמהו דהאי מלא תתחתן נפקא לן ואנכי לא כן עמדי דאף אם יפרש רש\"י פרט לאשת אחרים שהכותי קידש כותית וכסתימת לשון רש\"י סנהדרין נ\"ב ב' מ\"מ התוס' ישארו בתימא לפרש\"י וכקושיית רבינו על קדושין גרידא דשיטת רבינו והתוס' הוא דמלא תתחתן שמעינן דאין לעובד כוכבים קדושין בין בישראלית בין בכותית מש\"ה פי' התוס' פרט לאשת אחרים שהיתה בעולת בעל להנכרי. ",
                "על. צ\"ל דעל. ",
                "בנדפס חסר ובאמת הדברים מיותרים לכאורה דכבר זכר רבינו מקודם וכרת בלא עדים והתראה שעליה נאמרה כו' ולעומת החסרון יש תוספת בנדפס כאן וז\"ל תולדה לאשת איש ליכא וקדושין דרבנן תולדת מאורסה היא בהלכה זו שלפנינו עכ\"ל: ם פ' "
            ],
            [
                "בנדפס סימן ר\"ל. ",
                "בנדפס כתוב ולר' שמעון בסקילה הזוממין כו' וט\"ס שם תיבת בסקילה. ",
                "הגלילי. כ\"ה בספרי דברי ק\"ץ אבל בגמרא איתא ר' יוסי סתם והוא ר' יוסי בן חלפתא. ",
                "אי לו הוקשו או לה הוקשו כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ודע דכלשון רבינו כאן בהברייתא זוממיה כ\"ה בספרי שם אבל בגמרא איתא זוממין איני יודע וכן בסנהדרין נ\"א א' איתא ואין זוממיה בשריפה אבל בת\"כ פ' אמור הגירסא ואין זוממין בשריפה ונ\"מ בין הגרסאות לענין מש\"כ התוס' מכות ב' א' ד\"ה זוממי בשם ר\"י דאף דליכא דין מיתה בבועלה אפ\"ה זוממין בחנק עיי\"ש ולפי\"ז אתי שפיר לשון זוממיה משא\"כ להתוי\"ט שלהי סנהדרין מדויק יותר לשון זוממין. וכדקדוק התוי\"ט מלשון רש\"י סוף הנחנקין דלא כפשיטות הר\"י שבתוס' מצאתי להריטב\"א ריש מכות שכ' כן ועיין הגרש\"ש סנהדרין צ' א'. וראיתי ברש\"י סנהדרין שם דיוק נפלא שבד\"ה אם לו הוקשו כ' לבועל שהיו מחייבין אותו חנק ובד\"ה אם לה כ' שמחייבין אותה שריפה ומאי שנא שלא כ' גם מקודם בקיצור לבועל שמחייבין אותו חנק אלא ע\"כ דרש\"י ס\"ל כהר\"י בתוס' מכות שם דאף על פי שאין דין בבועל נדונים בחנק ומש\"ה כ' בד\"ה אם לו הוקשו לבועל שהיו כו' דהיינו שאם היו מעידין עליו היו מחייבין אותו חנק אע\"ג דהשתא אין מעידין על הבועל מ\"מ דיינינן לעדים דין מיתתו כמו שהי' מתחייב. ",
                "מעשות. צ\"ל מלעשות. ובנדפס חסר כל הפי'. ",
                "כדברי הרא\"ם כאן כ\"כ הריטב\"א בחי' למכות שם והובא בתוס' רעק\"א. ומיושב בדבריהם מה שמקשה בס' ענף יהושע לשבת ד' קט\"ז ובכרם שלו למכות שם על מה שאמרו במשנה דמכות דלא הרגו נהרגין מדכתיב לאחיו והרי אחיו קיים והא אצטריך האי לאחיו להא דדרשינן בסנהדרין דזוממי בת כהן מקדימין לאותה מיתה שהיו מחייבין הבועל דכתיב לאחיו ולא לאחותו ולד' רבינו והריטב\"א דלא נפקא לן במכות מדכתיב לאחיו אלא מדכתיב כאשר זמם לעשות לק\"מ. ועיין הגרש\"ש סנהדרין י' א' שכ' דאח מחמת קורבם שהוא בן אביו או בן אמו ודאי נקרא אח אף לאח\"מ אבל אחיך מפני שאחיו הוא במצות כיון דמת נעשה חפשי מן המצות שוב איננו אח עכ\"ל וא\"כ אזדא לה ראיית רבינו והריטב\"א. ומם שהקשם שם הגרש\"ש ממ\"ש בגמרא שם א\"ק ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית ועיי\"ש פרש\"י דמשמע מזה דלאחר מיתה לא נקרא תו אח וכן העיר בזה בשער הלקוטות עיין שס\"ח ד' ווילנא בהגהות ולא ראו ד' הריטב\"א במכות שם שהעיר בזה ותי' דהתם מדכתיב אחיך לעיניך משמע שיהא קיים לעינינו ולא מלשון אחיך בלחוד ויש לכוין כן בפרש\"י ודו\"ק. וראיתי בס' מעין החכמה באח\"ס בט\"ע השנית אות ל' סי' פ\"ז שפי' דברי הראב\"ד בהשגות פ\"כ מה\"ע ה\"ב שמקורו מדברי הגמרא מכות ה' ב' חייבי מלקיות מנין כו' וס\"ל להראב\"ד דקאי אהא דהרגו אין נהרגין דיליף לה מלעשות לאחיו דוקא שאחיו קיים שאם כבר נהרג לא שייך לאחיו עיי\"ש דלא כפרש\"י ותוס' שם ועיין בפי' הר\"ח מכות שם שנראה מדבריו ג\"כ כמש\"כ המעה\"ח להראב\"ד אבל לפמש\"כ הרמב\"ם שם שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה וכמש\"כ היראים כאן אין מקום לפי' הראב\"ד. ",
                "ולאחותו לא יטמא כו' כן הוא לשון הכתוב במדבר ו' ז' אך יש לדקדק למה לא הביא רבינו ראי' מדכתיב לאחיו ולאחותו בויקרא כ\"א אצל כהן ואפשר שבאמת כוונת רבינו לשם ובדקדוק חיסר רבינו חיבת לא ולאו בדיוק כ' רבינו יטמא להם במותם שאין זה לשון הפסוק ודו\"ק. ",
                "עיין רמב\"ם ספט\"ו מהל' סנהדרין ולח\"מ שם: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רכ\"ח ",
                "דכל ט\"ס וצ\"ל דכתיב ערות אחותך בת וגו' או מולדת חוץ לא וגו'. ",
                "שפחה מנלן כו'. הנה רבינו כאן תפס כסוגיית הגמרא יבמות כ\"ג א' לרבנן דר\"י ב\"ר יהודה וראיתי בלבוש אה\"ע סי' ט\"ו ס\"י שכ' אבל אחותו שהוליד אביו מן השפחה ומן הנכרית אינה אסורה עליו משום ערות אחותו דכתיב ערות בת אשת אביך וגי' ר\"ל מי שיש לו אישות לאביך באמה כלומר דתפסי לאביך בה קדושין כו' פרט לשפחה ונכרית שאין קדושין תופסין לאביך בהן כו' ואחריו נמשך בהגהת פרישה לטור שם סקי\"ג ותמיהני למה תפס הלבוש כדברי ר\"י בר\"י דס\"ל אינו חייב אלא משום אחותו בלבד והא הלכתא כרבנן ילדידהו אצטריך ערות בת אשת אביך וגו' לחייב הבא על אחותו והיא בת אשת אביו שתים משום אחותו ומשום בת אשת אביו עיין בגמרא וצ\"ע. ",
                "מן הכותי. צ\"ל מן הישראלית וכ\"ה בנדפס. ",
                "אותן. ט\"ס וצ\"ל חותן בנך הכותי את חתנו מאחרי. וגו' בנדפס נשתבש התיבות וכצ\"ל שם כי יסיר את בנך חותן בנך הכותי את בנך חתנו מאחרי. וכ' המעתיק שעל מש\"כ בכאן חתנו נ\"ב בכ\"י \"בנך\" ובאמת היינו הך דבפסוק כתיב בנך רבינו מפרש לה דהיינו חתנו ופי' רבינו הוא כפיר\"ת הראשון קדושין ס\"ח ב' תוד\"ה בנך. ",
                "הבא מן הכותי כצ\"ל המעתיק. ",
                "אמר רבינא שמע מינה בן כו' כצ\"ל ופי' רבותי שכ' רבינו הוא פרש\"י קדושין שם ודחיית רבינו כקושיית התוס' שם. ומן ורבותי פי' כו' עד תולדה חסר בנדפס. ",
                "כלל. ט\"ס וצ\"ל מכלל דמעיקרא ליכא הויה. ",
                "וילדו לו כצ\"ל. ",
                "ויש לשאול כו' עיין יבמות כ\"ג א' תוד\"ה מאן. ",
                "לרבא. צ\"ל לרבנן. ",
                "וכן יש להביא ראיה מהברייתא שאמרו בקדושין כ\"ב א' ולקחת ליקוחין יש לך בה עיי\"ש בפרש\"י וכ\"ה בספרי תצא ס\"פ רי\"א עיי\"ש בהגהות הגר\"א ועיין בחי' הריטב\"א קדושין כ\"ב א' שכ' ואפשר דמשום דהוה בע\"כ ול\"ל לר' יוחנן הא דדרשינן הכא ולקחת ליקוחין יש לך בה ועד שתתגייר בלב שלם דין נכרית יש לה עכ\"ל ורבינו מיאן בזה דבאמת תמוה לומר דר' יוחנן פליג אברייתא ועוד הוסיף רבינו להקשות מהא דכתיב ובעלתה והיתה לך ועיין תוס' קדושין כ\"ב א' ד\"ה שלא ומש\"כ התוס' שם דבירושלמי מצינו מחלוקת כו' ראיתי להריטב\"א שם שציין מקום הירושלמי סנהדרין בפ\"ק והרשב\"א בחי' שם כתב בירושלמי פ' בתרא דסנהדרין ובאמת הוא במדרש שמואל רבתא פכ\"ה ועיי\"ש בהגרד\"ל אות ט\"ו שציין ירושלמי פ\"ב דמכות. והכ\"מ בפ\"ח מהל' מלכים ה\"ב כתב בזה\"ל כ' סמ\"ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן כו' עכ\"ל ובמח\"כ לא עיין יפה בלשון הסמ\"ג עשין קכ\"ב וז\"ל שם גרסינן בירושלמי טבת בשם שמואל אומר לא הותרו ביפ\"ת כל י\"ד שנה ז' שכיבשו וז' שחלקו ורב אמר כו' ור' יוחנן אמר כו' וחשב הכ\"מ שתיבת טבת שכ' הסמ\"ג הוא תיבת שבת או נוסחא מוטעת נזדמנה לו ולכן כ' על שם הסמ\"ג דבירושלמי דשבת והאמת לא כן דטבת הוא שם חכם שאמר בשם שמואל ומקום הירושלמי לא ציין הסמ\"ג וי\"ל דלמדרש שמואל קורא ירושלמי וכ\"ה במדרש שמואל שם וחידוש על רבותינו בעה\"ת דבשבת ס\"ד א' ד\"ה מידי הקשו והא אפי' יפ\"ת הותרה להם ולפי מ\"ש במדרש שמואל דלא התירו יפ\"ת אלא לאחר י\"ד שנה ז' שכבשו וז' שחלקו לק\"מ. ובספר פענח רזא תירץ מדנפשיה לקושיית התוס' דלא הותרה יפ\"ת עד ביאתם לארץ וזהו ונתנו ה' בידיך ואז וראית בשביה וגו' וגם הוא לא ראה ד' המדרש שמואל. ",
                "לפנינו בקדושין שם והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה ופי' הרמב\"ן בפי' החומש ודרשו והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך. ודע דפי' רבינו שלא ילחצנה במלחמה לא יבא עליה בעל כרחה כו' הביאו הריטב\"א והרשב\"א ע\"ש רבינו בספר יראים והנה לפי דברי רבינו נראה דרב ור' יוחנן דפליגי בירושלמי [הנ\"ל אות י\"ב] בביאה ראשונה היינו בעל כרחה דלרב שרי ביאה ראשונה אפי' בע\"כ ור' יוחנן ס\"ל לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה בע\"כ אלא לאחר כל המעשים אבל מדעתה גם לר' יוחנן שרי במלחמה קודם גירות וא\"ש קרא כי לא ימנעני ממך אליבא דכ\"ע ולפי' גירסת רבינו בקדושין הוא ממש מ\"ש ר' יוחנן בירושלמי שם ואני אומר לא בעילה ראשונה כו' אלא לאחר כל המעשים ואחר כן תבא אליה ובעלתה אחר כל המעשים ע\"כ אלא שהוסיפו בבבלי שלא ילחצנה כו' לומר דדוקא בלחיצה אסור עד לאחר כל המעשים אבל מדעתה מותר אפי' קודם גירות וא\"כ סוגיא דקדושין אזלא אליבא דר' יוחנן. וראיתי במראה הפנים בירושלמי מכות שם שכ' להוכיח מש\"ס דילן כרב שבירושלמי דיפ\"ת מותרת בביאה ראשונה מיד דבקדושין ס\"ח א' איתא ורבנן אדמוקי לה בח\"ל נוקמה בחייבי עשה ומשני הני חייבי עשה במאי נינהו אי שתיהן מצריות שתיהן שנואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן ואי כמ\"ד דאין יפ\"ת מותרת אלא לאחר כל המעשים ועלה קאמר קרא וחשקת בה ולא בה ובחברתה דגזירת הכתוב הוא דאף לאחר כל המעשים לא יקח שתים א\"כ משכח\"ל שתי נשים מעם אחד בחייבי עשה דהרי אם לקח שתים האחת מותרת לו והשניה מלאו הבא מכלל עשה היא ועובר עליה בעשה וא\"כ ש\"מ דסתמא דהש\"ס דהכריח דקרא דכי תהיין לא מתוקמא אלא בחייבי לאוין כהאי מ\"ד ס\"ל דיפ\"ת מותרת בביאה ראשונה מיד עיי\"ש ובאמת אין זה הוכחה לפמ\"ש המל\"מ בפי\"ט מא\"ב ה\"ה וז\"ל דרבנן ס\"ל דקרא כי קאמר האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו איסור כולל והיינו דקאמרי אי בעולה לכ\"ג מי כתיב לכהן כלומר דליכא לאוקמיה לקרא באיסור פרטי לאדם אחד כו' ולפי\"ז לרבנן קרא לא מיירי אלא בשנשא ממזרת ולא משכחת לה חייבי לאוין השוה בכל כי אם זה עכ\"ל וא\"כ אזדא לה ד' המראה הפנים לאוקמיה בכה\"ג דלקח שתי נשים יפ\"ת דאין השניה איסור כולל כ\"א לו לבדו. ועם דברי המל\"מ אמרתי ליישב קושיות בעל חקרי הלכות בס\"ס כ\"ט מספרו שכ' שם דעיקר סוגיא דקדושין דדחיק לאוקמיה קרא דכי תהיין בבעולה לכה\"ג למ\"ד אין ק\"ת בח\"ל ואף דהוא דחיק דמי כתיב תהיין לכהן שבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה צ\"ע דהי' יכול לאוקמי' בריוח בחמותו לאחר מיתת אשתו לשיטת רש\"י ביבמות צ\"ח ב' דלר\"ע דס\"ל דחמותו לאחר מיתת אשתו קליש לה איסורא אפי' בכרת ואפילו בלאו אינו רק בארור בעלמא וא\"כ שפיר י\"ל דאף דבכל ח\"ל לא תפסי קדושין אבל בחמותו לאחר מיתת אשתו דאינו רק בארור בעלמא תפסי קדושין ושפיר יש לאוקמי' קרא דכי תהיין וגו' בחמותו לאחר מיתת אשתו עוד הקשה שם לשיטת הרמב\"ם בפ\"ב מהל' א\"ב ה\"ח דכל השש עריות הבאות מחמת אשתו אף הדורות שלמטה דידה דהיינו בתה ובת בתה ובת בנה קליש להו איסורא לאחר מיתת אשתו ולשיטת רש\"י דפי' דקליש להו איסורא הוא רק ארור בעלמא הי' יכול לאוקמה קרא דכי תהיין בקרובות הבאות מחמת אשתו לאחר מיתת אשתו דקליש לה איסורא ועיי\"ש מה שהכריח מזה וכבר קדמו בכל דבריו הנו\"ב מ\"ת חלק אהע\"ז סי' קמ\"ח אך לפמש\"כ המל\"מ לק\"מ דכל הני אוקימתות לא נפקי מכלל הדוחק כמו בעולה לכה\"ג דהוו איסור פרטי לאדם אחד ומ\"ש האי דוחק מהאי דוחק. ",
                "אם אחותו. בס' עצי אלמוגים הל' שניות לעריות סי' א' אות כ\"א פי' דברי רבינו דאחות מן האב היינו אנוסת אביו ויפה פי' דאי אחותו מאביו מן הנשואה א\"כ אמה היינו אשת אביו, ולי נראה שצ\"ל בדברי רבינו אם אם אחותו וכ\"ה בבה\"ג נ\"ג א' ד' ווארשא תרל\"ה וז\"ל אחותו מאביו ערוה, אם אם אחותו מאביו גזירה וא\"כ א\"ש אחותו מאביו מן נשואתו והתולדה הוא אם אשת אביו. וראיתי למהראש\"ט זצ\"ל בהגהות וביאורים שם שכ' צ\"ע כי אם אם אחותו מאביו אם היא מנשואין היא אם אשת אביו שחשב בסמוך אולם לרבינו א\"ש דבאמת לא כ' לעיל סי' ב' בתולדה אם אשת אביו וכבר כ' בעצי אלמוגים שם וז\"ל ובסימן רכ\"א [בנדפס. ובכת\"י הוא בסי' ב' ] במצוה דאשת אביו לא הביא אם אשת אביו וכפי הנראה שלא הי' בגירסתו עכ\"ל. ",
                "אבי אחותו. ט\"ס וצ\"ל אם אבי אחותו וכן הוא בנדפס, ובספר עצי אלמוגים שם כ' וז\"ל ובספר ה\"ג שלפנינו לא מצאתי אם אבי אחותו מן האם עכ\"ל: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן ר\"ך. ",
                "מאב. ט\"ס וכצ\"ל אחות אב ואחות אם מאב ולא מאם והדין כו' וז\"ל הנדפס א\"א אלא אחות אב ואחות אם הדין וכו' וגם שם ט\"ס ואחר תיבת אם צ\"ל מאב ולא מאם והדין כו'. ",
                "ועמם שלום. כ\"ה לשון הת\"כ והרמב\"ן ס\"פ אחרי כ' כי הכריתות הנזכרים בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן שכר בעולם הנשמות כו' הוא מה שאמרו רבותינו מקרב עמם ועמם שלום כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והם עמה שהם בשלום עכ\"ל. ",
                "בס' עצי אלמוגים הל' שניות לעריות אות כ\"א סי' א' כ' וז\"ל ובספר ה\"ג שלפנינו לא מצאתי אם אחות אמו עכ\"ל: "
            ],
            [],
            [
                "בנדפס סי' רט\"ז. ",
                "בחייה אלמא כו' וכ\"כ רש\"י ס\"פ החולץ וכ\"כ החינוך מ' ר\"ו אבל ביבמות ח' ב' אמרו לאחר מיתה מואשה אל אחותה נפקא ",
                "כדתנן. ט\"ס ומייותר. ",
                "עובר בלאו כו'. הוא חידוש דין שיעבור בלאו על הקדושין לבד. לשון הרב הגאון רא\"ד שליט\"א. ועיין ביאורי מהרש\"ל לסמ\"ג לאוין ק\"ח שהאריך שם לתמוה בכי\"ב על הסמ\"ג שכ' שם אין קדושין תופסין בה ולוקה כו' וסוף דבריו שם מה שכ' הספר ולוקה עליה היינו אם בעלה ובא להשמיענו אע\"פ שקדש אפ\"ה לוקה דלא תימא מאחר שקידשה א\"כ הוציאו הקדושין האיסור כו' קמ\"ל דלוקה והקדושין אין תופסין כו' והא דקאמר לא תקח פי' לא תקדש ע\"מ לבעול וה\"נ יתפרשו דברי הרא\"ם בכאן ועיין ס' החינוך מ' ר\"ו שכ' שם אבל מכ\"מ מתחייב העושה בהן מעשה הקדושין כו' ושם אי אפשר לפרש כפי' מהרש\"ל והמנחת חינוך שם או\"ב הניח דבריו בצ\"ע ובהשמטות קומץ מנחה שם כ' וז\"ל שו\"ר שהוא גמרא בקדושין דס\"ז גבי אחות אשה דהא לכתחילה והא דיעבד וכל העריות הוקשו שם לאחות אשה נראה מבואר שם דאיסורא איכא לכתחילה עכ\"ל ובמחכ\"ת אינו כן דהא דבעינן למימר הא לכחחילה היינו רק מקמי דידעינן דאין קדושין תופנין בעריות אבל לבתר דידעינן אין קדושין תופסין בעריות ודאי דליכא איסורא מן התורה בקדשין דעריות וכל קיחה דכתיב בעריות היינו שכיבה ובקרובי אשתו כתיב קיחה משום דדרך לקוחין אסרה תורה כמ\"ש ביבמות צ\"ז א' וכ\"כ בס' באה\"ט ויקרא י\"ח ספי\"ז, ובספר יראים הנדפס כתוב בזה\"ל והמקדש עובר בלאו דכתיב לא תקח לא תקדש עכ\"ל ונראה לי דה\"פ והמקדש ר\"ל אם קידש אשם א' עובר בלאו של אחות אשה וע\"ז הביא ראיה דכתיב לא תקח לא תקדש ורמז לדברי הגמרא יבמות צ\"ז א' בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר קיחה [ואשה אל אחותה לא תקח] לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה [שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השנייה כשבא עליה] וכ\"כ החינוך שם וז\"ל ופירשו ג\"כ שהאיסור יחול מכיון שיקדשנה וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם כמו שאמרנו עכ\"ל אבל גירסרת הכת\"י דכאן אי אפשר לפרש כן. ומו\"ר הרב הגאון כו' מד\"א דמחנינו שליט\"א העירני לעיין בספר מים עמוקים להר\"א מזרחי שאלה מ' ושם פירש דברי הסמ\"ג באופן אחר דלא כמהרש\"ל ועיין בסמוך. ",
                "אע\"ג כו'. בנדפס כתוב בזה\"ל הוקשו לאחות אשה דלא תפסי בהו קידושי ותו לא מידי והוא מסכים מאד למה שכתבתי באות הקדום בפי' היראים הנדפס. ",
                "אחות זקוקתו מן הייבום כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "מה כו' ט\"ס וכצ\"ל מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואחותה אסורה לעולם. ",
                "ואחות חלוצתו תולדה כצ\"ל. ",
                "חולצתו. צ\"ל חולצת. ",
                "חסר, בן לקיש. וכ\"ה בנדפס. ",
                "רביעית. נראה לי פירושו תולדה רביעית דרבינו הרא\"ם חשב מקודם שלשה תולדות. א', אחות זקוקתו מן הייבום. ב'. וכל היכא דצריכה גט נראה פירושו אסורה מדרבנן. ג'. אחות חלוצתו. וזש\"ר ובה\"ג מצאתי תולדה רביעית ומה שאמר שבאשתו שנייה ר\"ל מה ששייך לאשתו שניי' דהיינו לאחר מיתת הראשונה שנושא השנייה ולא זכר רבינו בפירוש שם התולדה וכוונת רבינו למ\"ש בה\"ג בסי' כ\"ט ד' נ\"ב ע\"ד ד' ווארשא תרל\"ה וז\"ל אחותה בחיי אשתו הוא דחייב עליה כרת אבל לאחר מיתת אשתו קאי באיסורא ולא מיחייב כרת כו' עכ\"ל ובהגהות מהראש\"ט שם כ' קאי באיסורא פי' באוסור זנות אבל בס' רביד הזהב פ' אחרי כ' דדברי בה\"ג מרפסן איגרי כו' ודוחק גדול ליישב דבלא נשאין אסורא עכ\"ל וזהו שהשיג עליו רבינו ואמר ולא הבנתי מהו ובכת\"י כאן הוסיף דברים דתניא כו' עד גמירא שאיננו בנדפס ורבינו לא הביאו כאן אלא לראיה דלא כבה\"ג וכמו שסיים בדבריו וטעמא שהנטענת כו' ואתי לידי קלקול ור\"ל וא\"כ לא שייך זה אלא בחיי הנטענת משא\"כ לאחר מיתתה כנ\"ל בפי' דברי רבינו וא\"ש תיבת דתניא ואין צורך להגיה ותניא וא\"ש ג\"כ למה כ' רבינו כאן הך ברייתא דפ' נושאין ומה שהוסיף בה\"ג והלא כבר כתב רבינו ד\"ז לעיל סי' ט\"ו ט\"ז י\"ז. ",
                "אם. ט\"ס וצ\"ל אסור: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' רכ\"ה ",
                "הוא. נ\"ל דתיבה זו מיותרת ובנדפס ליתא תיבת הוי והוא ט\"ס. ",
                "שהיה. צ\"ל שהיא. ",
                "רבא. לפנינו שם רבה ובב\"י יו\"ד סי' של\"ט ובפרישה שם הגי' רב. ",
                "עיין יבמות ב' א' תוד\"ה אשת ותירץ ה\"ר משה כו' וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ק\"ט והם דברי הרא\"ם כאן. וראיתי בס' מעין החכמה שהקשה עמ\"ש ר\"ה יבמות נ\"ד ב' מדכתיב אשת אחיו נדה היא למדנו שהיא כנדה אע\"פ שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת והוא סותר להברייתא דת\"כ דיליף מנדה למעוטי א\"א מן האם מערירי ועיי\"ש תירוצו ומהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ק\"ט עמד ע\"ז ותי' וז\"ל וי\"ל דמלשון היא קא דייק דהול\"ל אשת אחיו נדה ותו לא ולשתוק מן היא עכ\"ל וכצ\"ל בדברי רבינו שהביא שניהם הך דת\"כ והא דאר\"ה. ועיין כריתות י\"ד ב' תוד\"ה אשת שדקדקו ממתני' שם דאשת אחיו מאמו בכרת ומחייב עליה חטאת כו' וראיתי בביאור ווי העמודים לספר יראים הנדפס סי' רכ\"ה שכ' וז\"ל והתימא על התוס' בכריתות [שם] שדקדקו כן ממתניתין דהתם ולא זכרו דתניא בהדיא הכי ביבמות נ\"ה א' וילפינן מקרא עיי\"ש עכ\"ל ודבריו תמוהין לי מאד דודאי הא ל\"צ התוס' לאשמעינן דאיכא אזהרה ולאו אף באשת אחיו מאמו דידעינן שפיר מברייתא דיבמות וכמו שזכר רבינו כאן בראש הסימן וכל עיקר דברי התוס' הוא לאשמעינן דהוי בכרת ושגגתו חטאת וא\"כ לק\"מ בדברי התוס'. ",
                "הוי. צ\"ל הויא. ",
                "מדרבנן. צ\"ל מרבינן. ומן ורבותי עד תולדה חסר בנדפס ועיין שבת כ\"ה א' רש\"י ד\"ה וכרת ובתוס' שם ואין נראה לר\"ת כו'. ",
                "אלא. ט\"ס ומיותר. ",
                "במדרש. כן הוא בירושלמי פ\"ב דביכורים ועיין תוס' יבמות ב' א' ומ\"ק כ\"ח א'. ",
                "להם היה. מנוקד על תיבות אלו בכ\"י. לסימן כי צ\"ל היה להם. המעתיק. ",
                "לא מצאתי. ובהלכות גדולות משמע דאם אשת אחיו שניה וכן אם אחות אשתו מן האב. לשון הרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א מווילנא: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רכ\"ב. ",
                "בווי העמודים לספר יראים הנדפס כ' וז\"ל תימא דבסנהדרין נ\"ד א' אמרינן הבא על אחי אביו חייב שתים כו' דערות אחי אביך ממש קאמר עיי\"ש ברש\"י כו' וכ\"כ החינוך סי' קצ\"ט והרמב\"ם בסה\"מ סי' שנ\"א ושנ\"ב ע\"ש עכ\"ל ולא ידעתי מקום לתמיהתו הא דשרי רבינו עכ\"פ ברורים מסיפא דקרא אל אשתו לא תקרב וגו' ועז\"א הזהיר הכתוב על אשת אחי האב. ואי משום דרבינו שייר בחיבורו שלא לבוא על האב ושלא לבוא על אחי האב גם זה פשוט דרבינו אזיל בספר יראים בשיטת הלכות גדולות וגם הוא השמיטם מן המנין ומהרש\"ט בהגהותיו לס' בה\"ג כ' אולי לא חשבם באשר אין נ\"מ בזה כי אם לחטאות. ובס' עצי אלמוגים הל' שניות לעריות סי' א' סק\"ה הניח בצ\"ע דברי הלבוש אה\"ע סי' ט\"ו סעיף ח' שפירש ערות אחי אביך לא תגלה ומהו ערותו אל אשתו לא תקרב כו' שהוא נגד דברי הש\"ס סנהדרין נ\"ד א' דלכ\"ע ערות אחי אביך לא תגלה היינו אחי אביו ממש ולעבור עליו בב' לאוין. וחידוש שיותר הו\"ל להתפלא על רש\"י בפי' החומש שם שדברי הלבוש הם ממש לשון רש\"י. ",
                "בעריות. וכ\"כ בנדפס ונ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל בעריריות וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ק\"י ועונש כרת כו' וגם עונש ערירי יש שם שנאמר כו'. ",
                "ורמינן. בנדפס ואמר רבא ולפנינו בגמרא רבה. ",
                "אם דודו. צ\"ל אם אשת דודו וכן הוא בבה\"ג ועיין עצי אלמוגים שם ס\"ק כ\"א שכ' וכל דברי בה\"ג בענין השניות המה מעורבבים וצריכין תיקון גדול עיי\"ש בענין אם אשת דודו: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן קצ\"ב ובדפוס ווילנא נדפס בטעות בריש הסימן ציון קפ\"ב. ",
                "אלמא דם המקור כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "נדה נעשית. צ\"ל בהיפך נעשית נדה וכ\"ה בנדפס אלא שכ' שם נעשה דם נדה ותיבת דם ט\"ס ומיותר. ולשון הסמ\"ג לאוין קי\"א \"וע\"י הדם טמאה שבעה\" וכתב שם מהרש\"ל פי' ולא ע\"י הוסת אפי' נעקר הדם מן המקור כ\"ז שלא יצא לחוץ טהורה אפי' בעת וסתה ממש עכ\"ל ור\"ל במש\"כ שלא יצא לחוץ שלא יצא לפרוזדור שנקרא בית החיצון. ",
                "דם החדר טמא כצ\"ל וכ\"ה במשנה שם ומדברי רבינו נראה שלא היה בגירסתי במשנה שם דם העלייה טהור וכן ליתא במשנה שבמשניות וכן מוכח מן הירושלמי שם. ",
                "בשאלתות דרא\"ג ס\"ס צ\"ו כ' ושלשה טהורים הירוק. וכמימי בשר צלי. וכמימי תלתן. ובהע\"ש שם עמד עליו מ\"ש הני דנקט הא כמה מראות טהורין וכדאיתא בנדה ד\"כ ולא ראה ס' האשכול בהל' נדה סי' ל\"ט שכ' נקט הני תלתא דטהורין לפי שיש בהן פלוגתא ולאו למעוטי מראה הלבן או ירק כעשב או כתכלת דהני טהורין לכ\"ע עכ\"ל גם מש\"כ בהע\"ש שם להקשות לב\"ש דל\"ל דמיה דמיה א\"כ לטמאו כל מראה אודם ע\"ש הנה מהרש\"ל בתוס' נדה י\"ט ב' ד\"ה ל\"ל כ' דלב\"ש אה\"נ דכל מראה אדמומית טמא. ",
                "מרחוק. לשון הפסוק מ\"ב ג' כ\"ב ויראו מואב מנגד את המים וגו'. ",
                "ומן הדין. בנדפס איתא בזה\"ל ומן הדם אין לנו לאסור כו'. ",
                "ואין. צ\"ל ואם. ",
                "דאחרים. ט\"ס וצ\"ל דמים אחרים. ",
                "ואע\"ג כו' שלקה. חסר בנדפס והנה בירושלמי פ\"ב דנדה ה\"ו אמרו מנין לה' דמים טמאין מה\"ת אמר ריב\"ל והיא גלתה את מקור דמיה. וטהרה ממקור דמיה. דם יהיה זובה בבשרה. והא ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה ועשה אותה זבה ופי' שם בפ\"מ דם יהיה זובה בבשרה והא ואשה כי יזוב זוב דמה מינהון הוא כלומר הני קראי לא מרבי מידי דמנהון הן מדמיה שהוזכר. ולא בא הכתוב כאן אלא לגופן כדמסיים ואזיל אלא שבא עליה כו' ולא נהירא לי פירושו דתיבת והא שבירושלמי הו\"ל לכתוב קודם דם יהיה זובה בבשרה כיון דאתרוייהו קאי ומאי שנא דסמיך להפסוק ואשה כי יזוב זוב דמה אתמהה גם סיום הירושלמי אלא שבא עליה בימי זיבתה כו' לא מצי אתיא על הפסוק דם יהיה זובה בבשרה דההוא בנדה כתיב ולא בזבה והנראה לי לפרש דריב\"ל פליג ארב ור' יוחנן שאמרו שם בירושלמי מקודם ד' דמים הן אדום הוא שלוקה ונעשה שחור וכר\"ח בבבלי י\"ט א' וריב\"ל יליף החמשה מיני דמים מדמיה דמיה הרי כאן ד' ודם יהיה זובה בבשרה הרי חמשה דמראה אודם ממש שאין למעלה ממנו אין אנו צריכין לרבות מדמיה דמיה דהוא הוא הנקרא דם דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אלא מש\"כ ואשה כי יזוב זוב דמה ע\"ז אמר הירושלמי מינהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה כו'. ובזה יתבאר מש\"כ התוס' נדה י\"ט ב' ד\"ה ל\"ל פי' ל\"ל ד' דוקא אלא נפקא ליה החמישי מקרא אחרינא דר\"ל דעקביא בן מהללאל ס\"ל כריב\"ל דחשיב דם יהיה זובה בבשרה לאחת והיינו מראה אודם ממש ודמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה וא\"כ מרבינן מדמיה דמיה כקרן כרכום. וכמימי אדמה. וכמזוג. והירוק. וא\"כ אפשר שכפי הכתוב ביראים הנדפס יתפרש דברי רבינו ע\"פ הירושלמי ודו\"ק. ",
                "משפט הנדה כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "אם פוסקת לערב שביעי. כוונת רבינו כמ\"ש נדה נ\"ג א' ומה אילו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמאה וכ\"כ בסה\"ת ריש סי' פ\"ו ואפי' אם רואה טפת דם כל ז' ימים טמאה [כצ\"ל] מן התורה והיא טובלת בליל שמיני ובלבד שהפרישה בטהרה בערב סוף השביעי עכ\"ל וזש\"ר אם פוסקת לערב שביעי דהיינו שפסקה בטהרה בערב סוף השביעי אזי טובלת בלילה וטהרה כו' ולשון הנדפס הוא אם פוסקת ביום ז' תטבול לערב ומותרת לבעלה ואף שר\"י בר' יוסי צוה את רבי פסחים קי\"ב ב' אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשון א\"ר ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכה זיבה עיי\"ש ברשב\"ם מ\"מ רבינו דין תורה קאמר. ",
                "ראית. צ\"ל ראתה. ",
                "ופסקה. בנדפס פוסקת. ",
                "ויען כו' כתבתיה נ\"ל דאין כאן מקום לתיבות אלו ומקומן הוא אחר תיבות תהא זבה וכו' שהתחיל רבינו הברייתא ולא סיימה וע\"ז כ' ויען כו'. ",
                "בתחלה. כן הוא לשון הברייתא בת\"כ. ובנדה ע\"ב ב' איתא בתחילת נדה רצופיה ובנדפס איתא ג' ימים רצופים תהא כו' וחסר שם תיבת בתחילה. ",
                "כימי נדתה תהיה כצ\"ל וכן צ\"ל בסמוך. ",
                "עיין בסמ\"ג שכ' ונדה וזבה שוין לענין בחכ\"ם סימן בבשרה. חרדל. כרת. מקוה. והם דברי רבינו כאן שסידר כל הארבעה דברים ששוין נדה וזבה ע\"פ הסימן בחכ\"ם ובנדפס אחר כמי נדתה תהיה כתוב שם ותנן נדה ס\"ח א' וחכמים אומרים כו' הרי אלו בחזקת טהרה. וכאן ליתא והוא הנכון כי אין ענינו לכאן. ועיין ש\"ך יו\"ד סי' קפ\"ג סק\"ג עמש\"כ המחבר כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וז\"ל הש\"ך וה\"ה פחות כ\"כ האגור בשם ש\"ד והגש\"ד וכ\"כ האחרונים ופשוט הוא עכ\"ל ובשאילת יעב\"ץ סי' י\"ג כ' ומהתימא מהרב ש\"ך שהוצרך לומר חידוש זה בשם האגור ומשנה שלימה היא פ' יוצא דופן עכ\"ל ולק\"מ דבמשנה הוא לענין טומאה דטמאה בכך מן התורה אבל לא ידעינן שהחמירו לישב ז' נקיים ע\"ז ומהאגור סימן אשס\"ב ילפינן דלא שנא טומאה מז' נקיים. ודע דבהלק\"ט ח\"ב שאלה כ\"ב כ' לפרש הא דאר\"ז בנות ישראל החמירו ע\"ע שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז\"נ ולא ראה דברי תהר\"י בפ' אין עומדין והר\"ן בפ' תינוקת. ",
                "אחד. צ\"ל אחר. ",
                "הכתיב. צ\"ל דכתיב. ",
                "מים חיים כצ\"ל. ",
                "עיין יומא ע\"ח א' תוס' ד\"ה מכאן בשם ר\"ת לימוד לטבילת נדה מה\"ת כמש\"כ הרא\"ם כאן. וראיתי בספר רביד הזהב פ' מטות פסוק אך במי נדה שכ' דהתוס' ביומא ע\"ח כתבו בשם רב יהודאי מדכתיב אך במי נדה הר\"ז בא ללמד ונמצא למד שהנדה צריכה טבילה כו' אבל רב האי גאון מייתי מק\"ו ממגעה ע\"ש ובמחכ\"ת העיד מה שלא ראה דרב יהודאי הוא שהשיב ק\"ו ממגעה ובשם ר\"ת כתבו מדכתיב במי נדה וכ\"כ המרדכי סוף הלכות נדה אולם הסמ\"ג כ' ורב האיי גאון פי' שלמדנו טבילה לנדה מה\"ת בק\"ו ממגעה כו' ומש\"כ התוס' ביומא שם בשם ר\"י מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן שבת ס\"ד ב' בנדתה תהא עד שתבא במים הנה בחגיגה י\"א א' סד\"ה \"לא\" כ\"כ בשם ר\"ת ומש\"כ בתוס' חגיגה שם דכתיב ואחר תטהר ראיתי בהגרש\"ש שם שמחקם ועפ\"י הגהת הגרי\"פ שם דכתיב והדוה בנדתה ואנכי לא כן עמדי דבאמת גם מדכתיב ואחר תטהר יש ללמוד טבילה כדברי רבינו ואף שהקשה רבינו לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו מ\"מ האו\"ז ח\"א הל' נדה סי' שנ\"ט תי' וז\"ל ודילמא מלשון תטהר אתי ליה עכ\"ל ונראה לי פי' דבריו דר\"ל כמש\"כ הרשב\"א בחי' שבת י\"ג ב' וז\"ל ואחר תטהר כלומר אח\"כ תטנ\"ר בטהרה שהזכיר למעלה בזב ואע\"פ שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה שמא ממקום אחר מיעטו עכ\"ל וא\"כ אין למחוק מהתוס' בחגיגה הנך תיבות ואחר תטהר כי אם להגיה שם אח\"ז ועוד דכתיב והדוה בנדתה בנדתה תהא כו'. ודע דבתדא\"ר פט\"ו כ' שם דלא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב כו' והלא הדברים ק\"ו כו'. ובשבת י\"ג ב' רש\"י ד\"ה בנדה טומאתה כ' דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בת\"כ עכ\"ל ובחידושי הש\"ס להגרי\"פ כ' ע\"ד רש\"י קצת צ\"ע שלא כ' משמה דגמרא דלקמן ס\"ד ב' והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים עכ\"ל והריטב\"א בחידושיו הקשה לפרש\"י דנפקא לן טבילת נדה מן והדוה בנדתה התינח לר\"ע דדריש הכי אבל לזקנים דאוקי ליה להאי קרא בדרשא אחרינא מאי איכא למימר ונ\"ל דרש\"י שכ' בת\"כ כוונתו להת\"כ שכ' הרמב\"ם בפ\"ד מא\"ב ה\"ג שנאמר ורחצו במים זה בנה אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול וכ' שם ה\"ה שזה הבנין אב הוא בספרא והביאו הב\"י יו\"ד ריש סי' קצ\"ז וזה שכתב רש\"י דעד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן בנדתה בהוייתה תהא אך איכן מרומז כאן מים מידי מים כתיב בקרא וע\"ז כ' רש\"י עד שתבא במים בת\"כ וכמש\"כ הרמב\"ם וא\"כ ממילא והדוה בנדתה היא בנדתה עד שתבא במים ומיושב קושיית הגרי\"פ ודלא כמש\"כ הריטב\"א בכוונת רש\"י אך בעניי לא מצאתי בהת\"כ שלפני כמש\"כ הרמב\"ם ומהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג הקשה מאחר שאיתא ברייתא להדיא דיליף מקרא והדוה בנדתה מה רוצה רב האי או ר\"ת להוסיף וניחא ליה מאחר דאיכא פלוגתא בהאי קרא כו' וכדברי הריטב\"א שהבאתי והווי העמודים לספר יראים הנדפס כ' וז\"ל אבל רבינו נראה דס\"ל דאי לא ידעינן טבילה לנדה מקרא אחרינא לא הוה דרשינן הכי עכ\"ל ויש לכוין בדברי הווי העמודים כמ\"ש בהגהות הלבוש ממפרשי הים שבת ס\"ד ב' ודו\"ק. ",
                "תהיה. בנדפס ליתא. ",
                "ותניא. בת\"כ ורחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ גופו אבר אבר ת\"ל ובא השמש וטהר מה ביאת כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ביאור הדרש כתב הסמ\"ג עשין רמ\"ח וז\"ל ת\"ל ובא השמש וטהר ולא כתיב וטמא עד הערב כמו בשאר מקומות ללמד מה ביאת שמשו כו' עכ\"ל ונראה לי שזהו מה שאמרו בת\"כ שמיני י\"א ל\"ב עה\"פ במים יובא וטמא עד הערב וטהר וז\"ל במים יובא כולו כאחת יכול מקצתו ת\"ל ובא השמש וטהר מה טהרה האמורה למטן ביאת שמש כולו כאחת אף כאן ביאת כלי כולו כאחת הרי דנלמד מן ובא השמש וטהר דמשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחד ולא ילפינן מיניה וביה דכתיב וטמא עד הערב וטהר ודלא כמש\"כ בהתורה והמצוה שם סי' קכ\"ב. ",
                "ועוד ראיה כו' עד וצריכה חסר בנדפס. ",
                "שכל גופו עולה בהן ושיערו כו' כצ\"ל. ",
                "בעינא. צ\"ל בעינן. ",
                "דאיתא לשיעורא כצ\"ל. ",
                "ויש להקשות קרא דכל בשרו למדרש מים שכל גופו עולה בהן למ\"ל תיפוק ליה מובא השמש כו' דבעינן כולו כאחת וראיתי בטו\"א חגיגה י\"א א' שתירץ דצריכי ב' קראי דאי מחד קרא הו\"א לכאו\"א סגי לטבול במים שכל גופו עולם בהן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו כחב רחמנא תרתי קראי להחמיר עליו דאפילו ננס שכל גופו עולה בפחות ממ\"ס אפ\"ה בעינן מ' סאה כשיעור שגוף בינוני עולה בהן ולא אזלינן בתר דידיה עכ\"ד ולפמש\"כ הראב\"ד בבעה\"נ שער המים פ\"ו א\"ש בפשיטות וז\"ל שם כל בשרו כדרכו וכדרך גבהו דהיינו ג' אמות ואע\"פ שהוא יכול לטבול כולו כאחת בפחות מזה השיעור שהרי אינו טובל אלא כדרך גדילתו מ\"מ גזירה הוא על האדם שהוא צריך מ' סאה עכ\"ל ואין צורך מעתה למש\"כ הטו\"א לאדם ננס דוקא. ",
                "וספינה. ט\"ס הוא ומקומו להלן עיין אות ל\"ב וכן מוכח ממה שכתב אח\"כ וחברם בראש הגג שהוא מחובר ולא זכר שם ספינה. ופי' רבינו הרא\"ם בדברי הספרא הוא דבר חדש וז\"ל הת\"כ שם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים ת\"ל בור וכ' המרדכי בפ\"ב דשבועות פי' דתנן בפ\"ב דמקואות מ\"ז המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים רי\"א כו' וה\"נ אמרינן פ\"ק דשבת ט\"ז ב' שאם הניח כלים בחצר בשעת פזור עבים שלא נתכוין לשאיבה דכשרין אם שברן או כפאן אבל לא יערה שאם הגביה כלים ועירם הרי נעשו כשאובין והגבהתן פוסלת עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג עשין רמ\"ת והרא\"ש בפי' למס' מקואות שם והרמב\"ם. בפיה\"מ ולפי' רבינו ע\"כ לא גרסינן בת\"כ תיבת לנגבם וגם בספר יראים הנדפס כתב וז\"ל שם ונוציא מניח כלים ונתמלאו תחת הגג ת\"ל ובור עכ\"ל ולא כתב שם תיבת לנגבם אך בנדפס חסר כל הפירוש שכתב רבינו כאן. ועיין מקואות פ\"ד מ\"ה היתה כלי וחברה בסיד כו' פוסלת את המקוה ולדברי רבינו צ\"ל דסתם בשל עץ דאילו של חרס מ\"ש מהך דת\"כ ומש\"כ רבינו לחלק בצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דהיינו דוקא של עץ כבר רמזו ג\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ רפ\"ד דמקואות ושם סוף משנה ג' ועיי\"ש בהגרש\"ש פי' לדברי הרמב\"ם. ואפשר לפרש דברי רבינו שמפרש כלים וקנקנים שבת\"כ שהם פחותים מרביעית ומש\"ה כשחיברן לא חשיבי ומבטלה תורת כלי מהם ואע\"ג דהיכא דלא חיברן תנן במס' כלים פ\"ב מ\"ב דאף בשל חרס חשיבי כלים בכל שהן וכהך דהחוטט בצינור מקואות פ\"ד משנה ג' דלת\"ק בעי רביעית וזש\"ר ולא דמי לצינור כו' של עץ כו' דהתם לא בעינן שיעורא אלא בכל שהוא ולפי\"ז א\"ש מתני' דהשוקת שבסלע היתה כלי וחברה בסיד כו' פוסלת את המקוה דהיינו כלי קיבול המחזיק רביעית ואף בשל חרס דומיא דהחוטט בצינור ובשל חרס רביעית. שו\"ר בספר גלות עליות חידושי מקואות פ\"ד מ\"ג סוף פסקא א' שכ' ודע שהרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' מקואות ה\"ו דקדק לכתוב החילוק בין קבעו ולבסוף חקקו או חקקו כו' על צינור של עץ דוקא וטעמא דידיה צ\"ע עכ\"ל. ",
                "יכול שבספינה יהיה כו' כצ\"ל וכן הוא בנדפס. ",
                "אך שיהא בו רביעית כו' לקמן רבינו מסתפק בזה בהא דתנן דמעיין מטהר בכל שהוא אם ר\"ל רביעית דוקא או שמא כל שהוא ממש ואפי' בפחות מרביעית וכן הביא המרדכי הל' מקואות שהרא\"ם ז\"ל נסתפק בדבר. וראיתי בספר בנין שלמה להגאון מהרש\"ך שליט\"א במפתחות ספרו סי' י\"ב שכתב שם שהרבה יש לתמוה על הספר יראים שאומר דכל שהוא דמעיין בעי רביעית מהסוגיא דב\"ב ק\"נ א' דמקשה שם על מ\"ד דכ\"ש ל\"ל שיעורא ממשנה דחולין ומתרץ לה ואמאי לא מקשה ממתני' דמקואות פ\"א דתנן והמעיין מטהר בכל שהוא ואעפ\"כ בעינן שיעורא וע\"ז לא יתכן התירוץ דמתרץ התם וע\"כ דהדבר פשוט דלהך מ\"ד לא בעינן שיעורא כלל במעיין וא\"כ בודאי גם לאידך מ\"ד כן דהא בזה לא שמענו דפליגי ולכן דברי רבינו בעל ספר יראים צל\"ע ולענ\"ד לק\"מ דהדבר פשוט כמש\"כ התוס' ב\"ב שם להקשות מהא דתנן תנור תחילתו ארבעה וסופו כל שהוא ואית ליה שיעורא דהיינו טפת ותירצו דאיידי דנקט שיעורא רבה נקיט נמי שיעורא זוטא וה\"נ איידי דבמקוה בעינן שיעורא רבה דהיינו מ' סאה נקט נמי שיעורא דמעיין בכל שהוא ואע\"ג דהוי רביעית ויותר מזה כתב הגרעק\"א בתשו' בחלק הכתבים שאחר המערכות בהא דאמרינן בביצה ט\"ז ב' מאי כל שהוא דאית ביה כזית דלעומת עירובי תחומין ועירובי חצירות אמר רב עירובי תבשילין א\"צ כן וקורא לגבייהו כזית בשם כל שהוא ובזה נראה לי ליישב גם מה שאמרו שבת ס\"ג ב' בברייתא אריג כל שהוא טמא ותכשיט כל שהוא טמא אע\"ג דבעינן שיעורא כמש\"כ התוס' שם ד\"ה אריג ובס' באה\"ט לס' ויקרא פרשה י\"א פסוק ל\"ב כתב ע\"ד התוס' שבת שם דכ\"ש יש לו שיעור וז\"ל וצ\"ע ועיין ב\"ב ק\"נ א' בענין דכל שהוא עכ\"ל ובאמת מב\"ב שם לק\"מ לדברי התוס' דלעומת מה שבשארי בגדים ושארי דברים בעינן שיעורא רבה לדין טומאה ע\"ז אמרו בברייתא דבאריג ותכשיט לא בעינן כולי האי ושיעורא דידהו קרי לי' כל שהוא וכדברי הגרעק\"א בהך דביצה שם. מיהו כל זה הוא לתירוץ הגמרא ב\"ב שם למתני' דחולין דאיידי דקאמר ת\"ק שיעורא רבה כו' משא\"כ לדעת המקשן ועיין תוס' ב\"ב שם ד\"ה וכמה שכתב וי\"ל דהכי קאמר מי פליג על רב בכל הני עכ\"ל וכתב שם הגרש\"ש דלשון התוס' בכל הני אינו מדויק דליכא אלא הך דהכא וההוא דראשית הגז עכ\"ל ואני אומר טובה צפרנם של ראשונים דדבריהם מדויקים דה\"נ נאמר דיפלוג אהא דאמר רב בביצה ט\"ז ב' עירובי תבשילין צריכין כזית דבמשנה כל שהוא תנן. והנה בנדפס יש כאן ט\"ס דמש\"כ שם אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא פי' כו' יש בזה חסרון דברים וכצ\"ל שם אף מקוה מטהר בכל שהוא ת\"ל \"אך\" מעין מטהר בכל שהוא פי' כו' והסופר דלג מכל שהוא הא' להב' וחסר מה שביניהם. ורואה אני שינוי גירסא בהפי' שכ' רבינו כאן ממה שכתוב בנדפס וז\"ל שם פי' כל שהוא אין בו מ\"ס אבל כל גוף הדבר שהוא מטביל בו עולה בו אך שהיה בו רביעית כגון למחטין וצינוריות עכ\"ל והוא יותר נכון ממש\"כ כאן כגון מחטין וצינוריות בסוף דבריו דמשמע מזה דס\"ל דהת\"כ מיירי בטבילת כלים דשם מעין מטהר בכל שהוא דהיינו רביעית והמקוה במ\"ס דוקא וא\"כ ע\"כ דהיינו בתר דביטלו רביעית דמקוה לטבילת כלים וכמש\"כ התוס' בפסחים י\"ז ב' ד\"ה אלא בשם ר\"י ואפ\"ה רביעית דמעין לא בטלו וא\"כ יש לתמוה אי לא בטלו רביעית דמעין לתנייה כמש\"כ התוס' נזיר ל\"ח ב' ד\"ה (ע\"א) בר דלדעת רבינו כאן אי אפשר לומר כתי' התוס' שם דאיכא למימר דה\"ה בפחות מרביעית סגי במעין אבל לגירסת הנדפס אתי שפיר דהת\"כ הוא בדין מעין ומקוה קודם דביטלו רבנן וכמו שכ' הת\"כ מה מעין בידי שמים אף מקוה בי\"ש דלדעת רבינו אינו אסמכתא בעלמא אלא כולו שאוב פסול דאורייתא כמו שביאר רבינו לקמן סי' זה וז\"ש הת\"כ מעין מטהר בכל שהוא פי' רבינו אין בו מ' סאה אבל כל גוף הדבר שהוא מטביל בו עולה בו דגם לאדם מעין מטהר אם גופו עולה בו אף שהוא פחות ממ\"ס והמקוה דוקא במ' סאה וכדעת הרמב\"ם פ\"ט מהל' מקואות ה\"ו והראב\"ד בבעה\"נ שכתב הרא\"ש בהל' מקואות סוף סי' א' וכדי שלא נימא דמעין מטהר בכל שהוא ממש אך אם גוף דבר הנטבל עולה בו ע\"ז התנה רבינו אך שהיה בו רביעית אבל פחות מרביעית לא אע\"ג דגוף הדבר עולה בו והיכי משכחת לה ע\"ז אמר רבינו כגון למחטין וצינוריות ויש ליישב גם הנוסחא שבכאן כן וק\"ל ובספר גלות עליות חדושי מקואות פ\"א מ\"ז פסקא ב' אות ד' כ' וז\"ל אבל להר\"י והרא\"ש דלאדם בעינן במעין מ\"ס רק כלים מטהר בכל שהוא א\"כ נראה דמן התורה אין חילוק כלל בין מעין למקוה בשיעורו וגם מעין אינו מטהר כלים כ\"א ברביעית כמו מקוה אך במעי\"ט כ' להרא\"ש מעין מטהר אף פחות מרביעית וכן משמע במרדכי פ\"ב דשבועות לדעת ר\"י אבל לדעתי לא נראה כן כו' עכ\"ל ובאמת מוכרחין דברי המעי\"ט דאל\"כ אמאי לא חשיב בהדי עשר רביעיות רביעית דמעין דנשאר אף לבתר דבטלו רביעית דמקוה כמש\"כ המעי\"ט שם אות ע' ולפלא שהמחבר גלות עליות לא הרגיש בזה דלפמש\"כ הוא בעצמו שם בסוף האות דלהר\"י והרא\"ש צריך לומר דהא דדריש בת\"כ מעין מטהר בכל שהוא ומקוה במ' סאה אסמכתא היא ומדרבנן לאחר שבטלו רביעית דמקוה גם לכלים נשאר רביעית דמעין לכלים והת\"כ קאי על תקון חז\"ל עכ\"ל א\"כ אי אפשר לומר כדבריו הקודמין דרביעית דוקא כנ\"ל. ",
                "דברי רבינו הם כפיר\"ת בתוס' בכורות נ\"ה ב' ד\"ה שמא ובאו\"ז בשו\"ת שבסוף ח\"א ס\"ס תש\"פ. ",
                "ובין מעין. חסר בנדפס וע\"כ אין הבנה למש\"כ שם ובין מקוה. ",
                "המניח כלים תחת כו' כצ\"ל. ",
                "קטנים. כ' בהגהת פרישה בטור יו\"ד סי' ר\"א סקל\"ט וז\"ל וקטן הוא פחות מכדי סיכת קטן כ\"כ הרא\"ש אבל התוס' דפ\"ק דשבת כתבו דפחות מכדי סיכת קטן לא מיקרי כלי עכ\"ה ובמחכ\"ת שגה בזה דמש\"כ התוס' שבת ט\"ז ב' סד\"ה אחד אבל בציר מהכי טהורים היינו לענין קבלת טומאה ור\"ל שעז\"א שיעורן מכדי סיכת קטן דבבציר מהכי טהורים אבל לענין שאובים לפסול המקוה ע\"ז שנינו וא' כלים קטנים כו' פוסלין וכהרא\"ש ואין בזה שום מחלוקת ודברי הב\"י אטעיתי' להגהת פרישה דאחר שכ' הב\"י לדברי התוס' דשבת כתב הב\"י אבל הרא\"ש כתב בסוף נדה כו' ובאמת כוונת הב\"י למש\"כ התוס' שם גדולים שהם יתירים על מ' סאה ע\"ז כ' הב\"י אבל הרא\"ש כ' גדולים המחזיקים מ\"ס ויען שהביא דברי הרא\"ש הביאו בשלימות מש\"כ בפי' קטנים ואף שבזה דברי הרא\"ש כדברי התוס' ותו לא מידי. ועיין בתוי\"ט רפ\"ד דמקואות מה שהעיר ע\"ד התוס' והניח בצ\"ע וכבר קדמו הב\"י בזה כנ\"ל. ",
                "עברת. צ\"ל עכבת וכ\"ה במרדכי. ",
                "בנדפס חסר כל הראיה ממשנה זו. ",
                "ושיעורו לקבלתו כן נראה דצ\"ל ובמרדכי איתא ושיעור קבלתו. ",
                "פי' כו' ז\"ל הר\"ן בפ\"ב דשבועות ונכבש כשר כלומר אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה ובס' היראים מפרש שכבשו ברגל עכ\"ל וקושיית רבינו הרא\"ם מפ' חלון דוקא לפירושו דמפרש כבישת הרגל הוא דקשיא ליה דבלא\"ה י\"ל דהכא שאני משום דהמים שוטפין ומנדין אותו כל שעה במרוצתם וכמש\"כ הגרש\"ש מקואות שם ולא כהתוי\"ט שכ' בד\"ה ונכבש. בעיני נראה דאפילו כשנפרש כבישה מאליו נמי קשיא. וא\"כ קושיית הרא\"ם הוא למה מצרכינן כבישות ברגליו דהיינו שיבטלנו בפירוש מ\"ש מהך דפ' חלון וז\"ש רבינו ולא מצרכינן כבישות גבי חריץ וע\"ז תירץ רבינו שני דמבטל ליה טפי מבכלי ור\"ל ומש\"ה התם גבי חריץ לא בעינן שיבטלנו בפי' אלא מסתמא מבטל ליה כיון שאינו כלי כהכא ועוד תירץ רבינו כדמתרצינן בעירובין ע\"ט א'. וראיתי בספר גלות עליות מקואות פ\"ד מ\"ג פסקא ג' שהאריך שם בדברי רבינו דכאן וכתב שם יש לכוון דברי היראים דבעינן כבישה היטב שיתבטל מתורת כלי לענין שאיבה אבל מקבלת טומאה לא נטהר עי\"ז וראיה לזה דבעירובין ע\"ח ב' אמרו דלענין מחיצה גם תבן הוי חציצה אבל לענין חציצה אי בטליה חייץ ואי לא בטליה לא חייץ ובד' ע\"ט א' אסיק רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי אלא בית כו' הרי מסקנת הש\"ס דלבטלו מתורת בית בעינן שיבטלנו בפירוש רק חריץ שבקרקע דסתמא עומד לסתמו לכן אמרינן דמסתמא בטליה וא\"כ חריץ הזה שבצינור דלא למיטיימיה קאי שהרי עשה החריץ בכוונה כו' ולמה לא התנו בכאן דבעינן שיבטלנו בפי' כמו גבי בית ע\"כ דהכא באמת לא נתבטל מתורת כלי רק דמימיו לא נחשבי שאובים עכ\"ל ותמיהני עליו הלא שפתי רבינו ברור מללו שכבשו ברגליו וע\"כ דר\"ל שצריך לבטלו בפירוש דאל\"כ אלא שכבשו בדוחק ותו לא א\"כ מאי הוסיף רבינו בפירושו וגם הר\"ן דלא ס\"ל כפי' רבינו מ\"מ בעי שנדחק שם העפר עד שאין המים יכולין לשטוף העפר ומה זה שהוסיף ובספר יראים מפרש כו' וכן נראה כאן בתי' השני שבאמת מדמי היראים הך דהכא לבית וא\"כ בעינן שיבטלנו בפירוש כמו גבי בית וה\"נ לתי' הראשון ונראה שנמשך אחר דברי התוי\"ט שכ' דאפילו כשנפרש כבישה מאליו נמי קשיא וא\"כ הקושיא היא דלא בעינן כבישות בדוחק אבל זה אינו וכמו שנתבאר. ובנדפס חסר מן ואף ע\"ג כו' עד ואם קבעו אבל הרמב\"ן בחי' לב\"ב בפ' המוכר את הבית הביא דברי רבינו כאשר הם בהכת\"י וממנו הביא הב\"י. ",
                "חריץ שבין ב' חצירות עמוק כו' כצ\"ל. ",
                "שמלאו עפר. עיין עירובין ע\"ח ב' תוס' ד\"ה והתנן. ",
                "חלקו. ט\"ס וצ\"ל חקקו. ",
                "שקבעו ולבסוף חקקו אינו כו' חקקו ולבסוף קבעו פוסל כו' כצ\"ל. ",
                "צריכין קבלה או כו' כצ\"ל. ",
                "לחברו. ט\"ס וצ\"ל לחבית. המעתיק. ",
                "או עלי גפנים. ליתא בנדפס ובמשנה שלפנינו. ",
                "ר' דוסאי בן אבא. לפנינו בגמ' ר' יוסי בן אבא. ובס' ראשית בכורים דף ע\"א ב' בהגה\"ה כתב אולי צ\"ל ר' יוסי בן חלפתא או בר אבא חלפתא דהוא סתם ר' יוסי התנא ולא העיר שם מגירסת היראים הנדפס ר' יוסי בן זמרא והיא נוסחא מבוררת דבכמה מקומות א\"ר יוחנן משמו. והנה הר\"ש בפ\"ב דמקואות מ\"ג כתב על דברי הגמרא זו וז\"ל והאי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דגבי פרה משום דמשמע קרא שכל הויות יהיו ע\"י טהרה ולא על ידי דבר המקבל טומאה ש\"מ דשאיבה דאורייתא לכל הפחות כולו שאוב ואפשר דשאיבה שע\"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסלי מקוה כדאיתא בפ\"ק דשבת אפילו כולו שאוב דרבנן דהוייתן ע\"י טהרה עכ\"ל וכן כתב האו\"ז בהל' מקואות ס\"ס של\"ד ופי' רבינו שמשון ב\"ר אברהם כו' כנ\"ל וגם רש\"י בזבחים שם כתב הוייתן של מים המטהרים על ידי טהרה תהא כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה עכ\"ל והוא דלא כדברי רבינו הרא\"ם שד\"ז דהוייתן ע\"י טהרה תהא מיוחד רק לדין מעין שמטהר בזחילה וכבר כתב המרדכי בפ\"ב דשבועות סי' תשמ\"ו אחר שהביא שם דברי הרא\"ם וז\"ל וכתב הר\"ר שמואל בן רבינו ברוך וז\"ל אעפ\"י שמורי [ר\"ל להרא\"ם בספר יראים] מכשיר להטביל ולטבול באשבורן שנעשה ע\"י דבר המקבל טומאה מיהו רש\"י פי' בזבחים וגורס הווייתם כשאתה מהווה אותם להיות ע\"י דבר שאין מקבל טומאה מכלל דבכולהו פסול וצ\"ע עכ\"ל אולם רבינו הרא\"ם גריס בגמרא קרי ביה יחיה טהור וקאי ארישא דקרא אאך מעין ולא אבור ומקוה דסמיך ליה ואף שהתוי\"ט כתב בספ\"ה דמקואות דזה דוחק מאד נ\"ל דה\"ט מדלא כתיב יהיו טהורים בלשון רבים ש\"מ דלא קאי אכל הנך תלתא שהזכיר מעין בור מקוה אלא אחדא מינייהו ומדאפקה רחמנא בלשון יהיה דקרינן יחיה ש\"מ דאמעין לבד קאי ודעת רבינו כהרמב\"ם שכתב הב\"י יו\"ד סי' ר\"א דדעת הרמב\"ם בפ\"ו מהל' מקואות ובפי' פ\"ה דלא בעינן הויתו ע\"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעינן בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתן ע\"י דבר המק\"ט כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ועיין גליון רש\"א ברש\"י זבחים שם שכתב בדעת הרמב\"ם דה\"ה לטהרת טמאים בתורת מעין ר\"ל גם בזוחלין ובכל שהוא דהא פסק בפ\"ט הי\"ד ממקואות כר' יוסי דאין מזחילין בדבר המק\"ט וכ\"מ בתשו' הרא\"ש כלל ל\"א סי' ז' דרק במקוה ס\"ל לרמב\"ם א\"צ הויה ע\"י טהרה ודלא כהב\"י שכ' שם ויש הוכחה לדעתו [של הרמב\"ם] מדקתני במס' פרה ההיא דנתן ידו או רגלו כו' כדי שיעברו מים לחבית פסולים וכו' ולא קתני לה במס' מקואות דנימא ולטעמיך אכתי הו\"ל למיתני לומר דאינו כמעין ואינו מטהר אלא באשבורן עכ\"ד הגליון רש\"א והוא ממש דברי רבינו הרא\"ם. והנה בהגהת מרדכי דשבועות כתב מיהו לשם פ\"ה דמקואות קתני כו' וצ\"ע לפי\"ז ליישב פסק שלפנים עכ\"ל וראיתי בספר ראשית ביכורים דף מ\"ב א' שכתב דר\"ל פסק דבעל ספר יראים שהובא שם במרדכי בפנים סי' תשמ\"ו ובמחכ\"ת אינו כן דאדרבה לדעת היראים לק\"מ דס\"ל להכשיר להטביל ולטבול באשבורן שנעשה ע\"י דבר המק\"ט ומפרש המשנה דנוטפין שעשאן זוחלין כהרמב\"ם בפי' שם דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה ולא איירי לענין הווייתו ע\"י טהרה ומש\"כ בהגהת מרדכי פסק שלפנים ר\"ל להפסק שכ' שם במרדכי סי' תשמ\"ה ואם הוא מעכב זחילתו בדבר המק\"ט כו' אינו מועיל. וה\"ת בפ\"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין כו' ועפ\"י פי' הר\"ש וכן פי' בחי' אנשי שם. גם מש\"כ הראשית ביכורים דף ע\"א ב' עכ\"ל הספר יראים ז\"ל בזה טעות הוא דדברי רש\"י ליתנהו בספר יראים רק הר\"ש בר' ברוך הביא כן בשם רש\"י ועכ\"ל שבמרדכי סי' תשמ\"ו ר\"ל לשון הר\"ש בר\"ב ונמשך טעותו גם בדף מ\"ב א' שצירף שם דעת הר\"ש להרא\"ם בס\"י וכ\"כ בדף מ\"ה ב' ובדף ל\"א וכל זה אינו דהר\"ש חולק עם הרא\"ם בספר יראים. ",
                "חיותו. כצ\"ל המעתיק. ",
                "על ידי דבר כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "של מעין. בנדפס איתא ואין לתת חילוק בין מי חטאת למקוה ומי מעין דהא מקרא דכתיב גבי מעין ומקוה מביא ראייה והוא תמוה דמקוה מאי שייטי' להכא והלא דעת הרא\"ם באמת לחלק במקוה דלא בעינן הווייתו ע\"י טהרה תהא כי אם במעין ולא במקוה והנכון כגי' הכת\"י המבואר כאן. ",
                "במעיינות כצ\"ל. ",
                "אין. הוא מיותר. והנכון דצ\"ל סאין ותל\"מ. ",
                "שהסילון של מתכת כו' עד וצריך הטובל חסר בנדפס ותחת זה כתוב שם בזה\"ל וסילון אם היא של מתכת אינו פוסל את המקוה אע\"פ שהיא מקבלת טומאה כדתניא בת\"כ כל כלי עץ לרבות את השולחן ולא זכיתי להבין אותן הדברים וה' יאיר עיני. ",
                "עור כצ\"ל. ",
                "ולכל כצ\"ל ומש\"כ נותן צ\"ל ונותן. ",
                "יהא עליו דבר כו' כצ\"ל. ",
                "מטבילן כצ\"ל. ",
                "בת\"כ. נראה לי שרבינו רומז להת\"כ ויקרא ט\"ו פ' י\"ג ששם אמרו וכבס בגדיו ורחץ בשרו הקיש כבוס בגדיו לרחיצת בשרו כו' הא למדנו חוצצין בכלים ע\"כ אבל הך דרשא דעירובין וסוכה לא מצאתי בת\"כ. ",
                "ובין חתיכת קרח כו' עד בכיפין חסר בנדפס ודברי רבינו כאן הוא כמש\"כ המרדכי ס\"פ במה טומנין על שם רבינו שמחה וז\"ל כי אי אפשר שכל השלג העולה למ\"ס יגיע בבשרה ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין עכ\"ל ואם נשווה דברי רבינו לדברי הר\"ר שמחה צ\"ל דמש\"ר ואותו מקום הו\"ל כיפין הוא טעם שנית לפסול הטבילה בין חתיכת קרח אולם מה שביאר ביד שאול יו\"ד סי' ר\"א ס\"ל שסברת רבינו שמחה הוא מטעם דשלג אינו חיבור וכמ\"ש בנדה י\"ז א' אין זה עולה בלשון רבינו כאן שאמר שאי אפשר כו' שלא תהיה גומא כו' והלא בלאו גומא נמי אינו חיבור זה לזה ועיין גלות עליות מקואות פ\"ז מ\"א אות ג'. ",
                "בנדפס יש כאן תוספת דברים ואחר בין בשרו למים כתוב שם ואף חציצת שערו דאורייתא דתניא ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו והלמ\"מ כו' ושערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ כדאמר נימא אחת קשורה חוצצת והנה מלבד שהיא שיטה חדשה להחמיר בשערו יותר מבשרו דלפרש\"י ר' יצחק קאי אשערו אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ודעת התוס' בעירובין ד\"ד ע\"ב דשערו ובשרו שניהם שוין דרובו ומקפיד חוצץ וכן הוא דעת הפוסקים אבל לומר דשערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ לא ראינו ולא שמענו והא דאמר נימא אחת קשורה חוצצת לאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף כפי' הר\"ן ספ\"ב דשבועות. עוד זאת ראינו עכשיו דעת רבינו בהכת\"י שכתב להלן סי' זה ומיעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד כו' והא דאמרינן נימא אחת קשורה חוצצת מטעם מקפיד הוא עכ\"ל הרי מבואר דעת רבינו בעצמו דלא כמש\"כ בנדפס ונראה לי לומר דמש\"כ בנדפס ושערו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ פירוש אם האדם הטובל בעצמו מקפיד בהמיעוט אע\"ג שאין רוב בני אדם מקפידין בכזה מ\"מ. חוצץ וע\"ז הביא ראיה מנימא אחת קשורה חוצצת דהיינו במקפיד אעפ\"י שאין דרך העולם להקפיד בכי\"ב ולאו בשערו לבד הדין כן דה\"ה בבשרו דדעת רבינו כהתוס' דשערו ובשרו שוין לענין חציצה אלא לאפוקי ממש\"כ וכל דבר הנטבל אנו למידין מבשרו לפסול בהם חציצה דמ\"מ לענין הקפדה הדין בהם דאזלינן בתר רוב בני אדם אם מקפידים בזה או לא דאע\"ג שהוא מקפיד אם רוב בנ\"א אין מקפידים לא חייץ והסברא נותנת לזה דהכלי דמיא לחרשת ושוטה וקטנה דודאי לא אזלינן בהם בתר דעתייהו שאין להם דעת וה\"ה לכלי דאף שבעל הכלי מקפיד בזה ל\"ל בה אם רוב בני אדם אין מקפידין כנ\"ל לפ\"ש בדעת רבינו לפי הנדפס אבל בכת\"י אין זכר לכל הדברים וא\"כ אדם וכלים שוין. ואולי יש לפרש מש\"כ בנדפס ושערו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ המיעוט הוא כלפי הגוף אבל לענין השערות הוא רוב השיער והוא כשיטת הגאונים שכתב הרמב\"ם פ\"ב דמקואות הט\"ו והסכים לדבריהם הראב\"ד שם דרוב שערו קשור נימא חוצץ אעפ\"י שהוא מיעוט לענין כל הגוף וגם אינו מקפיד ודו\"ק. ",
                "היולדת. צ\"ל היושבת וכן הוא. בנדפס אלא שיש שם ט\"ס דמש\"כ שם תולדות נדה היושבת כו' הוא טעות וצ\"ל כמש\"כ כאן דהיושבת על דם טוהר כו' הוא תולדת יולדת. ",
                "רבא. כן הוא בבה\"ג ופר\"ח שם וס' התרומה סי' צ\"ז אבל לפנינו אמר רב וכ\"ה בהרא\"ש ס\"פ המפלת ועיין סמ\"ג שכתב רב יהודה. והטעם שכתב רבינו אינו בגמרא ועיין ט\"ז יו\"ד סי' קצ\"ד סק\"ב וראיתי שיש עוד מחלוקת בין הטעמים דהנה הרא\"ש כתב שם לכן יודיענה בעלה שהוא פורש ממנה לילה זו בשביל שכלו ימי טוהר שלה ועיי\"ש במעי\"ט דעל ידי פרישה בלבד אינה משיאה על לבה כו' אבל מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג כתב טעם למה תקנו עונה כדי שיהא לו לזכרון לדבר עתה נשתנה הדבר אם תראה עוד אסור לשמש ובשינוי עונה די לו לזכרון עכ\"ל ולשון רבינו הואיל והוחזק מעין פתוח נראה שהוא כלשון ספר המצות צורכיר שכתב שם מהרש\"ל וז\"ל צריכה לפרוש רק העונה שאחר מ' לזכר ופ' לנקבה משום נסתם הטהור ונפתח הטמא וכמו שפורשין ממנה בעונה הסמוך לוסת וביאר שם מהרש\"ל בזה\"ל ולפי' הצורכיר משמע דקאי אליבא דלוי שסבר נסתם הטהור ואנו קי\"ל כרב עכ\"ל ולענ\"ד היה נראה לומר בדעת רבינו ובה\"ג דהך דהיושבת על דם טוהר אסורה לשמש היינו דוקא אליבא דרב דאמר מעין אחד הוא וזש\"ר הואיל והוחזק מעין פתוח עד ליל ל\"ד לזכר וס\"ז לנקבה אלא שהתורה טהרתו חיישינן שמא תראה ג\"כ אח\"כ ואז התורה טמאתו משא\"כ ללוי דאמר ב' מעינות הן מאי שייטיה דהך מעין להך מעין ואע\"ג דרב אמר לה בפסחים משום ר\"י איש הוצל דהוא תנא אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דשוין א\"נ מוקי לה כב\"ש דאמרי מעין א' הוא עיין נדה ל\"ה ל\"ו ולפי\"ז אי אפשר לפרש הא דאמרו בנדה ס\"ג ב' בשופעת דם טמא מתוך דם טהור שהוא ליל מ\"א לזכר ופ\"א לנקבה וכהך דפסחים כדעת בה\"ג מטעם וסת הגוף כמש\"כ ביד שאול בהגהותיו ליו\"ד סי' קפ\"ט סעיף י\"ט דא\"כ תקשי סתם משנה שאמרה ושופעת ללוי דאמר ב' מעינות הן וכמש\"כ התוס' נדה ל\"ו א' ד\"ה הלכתא. ",
                "ולא בדקה עצמה ולבסוף בדקה אמר רב בדקה עצמה מצאתה כו' כצ\"ל. ",
                "כשעור ווסת לווסתה כצ\"ל. ",
                "מידי. צ\"ל מיד. ",
                "פי' כו' בנדפס חסר אולם המרדכי בפ\"ב דשבועות כ' כמש\"כ רבינו כאן ועיי\"ש בחי' אנשי שם. ועיין בס\"ט סי' קפ\"ד סקי\"ב שכתב שם לפרש ההכרח שהכריח רבינו לפרש דווסתות דאורייתא פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא דאל\"כ אלא דווסתות דאורייתא ממש א\"כ האיך נאמנת בבדקה עצמה כשעור וסת לווסתה ומצאתה טהורה והלא איתחזק איסורא ואין בידה לטבול עצמה כעת ואי משום וספרה לה לעצמה א\"כ ניליף מינה לכל ע\"א שנאמן באיסורין בכה\"ג וכקושיית התוס' גיטין ב' ב' ד\"ה עד וכאן אין שייך כתירוצם עיי\"ש ודבריו דחוקים דדילמא אין ה\"נ ומוכרחת להראות העד שבדקה את עצמה כשיעור ווסת לווסתה לפני ב' עדים ועיין במרדכי ריש חולין מש\"כ בשם הרא\"ם ואי\"ה יבואר במ\"א ונראה לי דדברי רבינו בפי' יתבאר עפמש\"כ המלא הרועים ערך ווסתות אות י\"ג דטעמא דמ\"ד ווסתות דרבנן משום דקי\"ל דמדאורייתא אף בדם הבא מן המקור טהורה עד שתרגיש ביציאתו שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ולכן אם עבר זמן ווסתה ולא בדקה ולא הרגישה י\"ל דבכה\"ג מדאורייתא ל\"ח לווסתה דנהי דמחזקינן דאורח בזמנו בא מ\"מ כיון דלא הרגישה טהורה מדאורייתא עיי\"ש ועיי\"ש אות ט\"ו וא\"כ למ\"ד דאורייתא היה קשה לרבינו הרא\"ם ומש\"ה פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא. ",
                "כרב. ט\"ס וצ\"ל דרב וכ\"ה במרדכי שם. והנה הב\"ח ביו\"ד סי' קפ\"ד כתב ואני אומר דראוי לחוש להחמיר לענין מעשה כהרא\"ם דכן פסק בסה\"ת כו' והביאו הש\"ך שם ס\"ק כ\"ג ובעניי לא מצאתי בספר התרומה כדברי הרא\"ם אך הרמב\"ם בפיה\"מ ספ\"ד דנדה כתב ואם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואח\"ז בדקה ואפילו מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת ווסתה עכ\"ל והיינו כפסק הרא\"ם דחיישינן לר' זירא. ",
                "ווסת כצ\"ל. ",
                "יש כאן ט\"ס ולשון המשנה הוא ועל ראש גודלה ובנדפס חסר מן על עקבה כו' עד וקיי\"ל כר\"ח. ",
                "מהו. לשון הנדפס כמה הוא. והנה בשו\"ת בשמים ראש סי' קל\"ה כ' וע\"ד הכתם פחות מכגריס הרב רבינו אליעזר ממיץ כתב שאין אנו בקיאין בשיעור זה וכל דלא מוכחא מילתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן עליה וטעמיה נראה לי דלא אתפרש בגמרא עביו של הדם המונח על פני הסדין כו' ועיי\"ש בכסא דהרסנא שכתב לפרש דברי הרא\"ם בהיפך כי באמת המשך לשונו מוקשה שאומר דאין בקיאין בשיעור גריס ומה רצונו באומרו ואין דם הפרעוש והמאכולת רבה כי אם בא לומר שעינינו הרואות שהן מעטים הרי אומר שאין בקיאין כמה הוא גריס ומה צורך יותר לומר כי במה ישער כו' עיין שם שהאריך בפי' דברי רבינו וכל דבריו שם דחוקים והנראה לי דרבינו נחשד בדבר שאין בו דהם חשבו מ\"ש רבינו הלכך צריך לזהר כו' דקאי על מש\"כ בסמוך לזה ואנן לא בקיאינן שפיר כמה הוא גריס של פול ע\"ז סיים ואמר הלכך ר\"ל כיון דלא ידעינן שפיר לשער צריך להזהר כו' ומש\"ה היה קשה להם סיום דברי רבינו שאין דם מאכולת ופרעושין רבה אבל לי נראה דהך ואנן לא בקיאינן שפיר כמה הוא גריס של פול הוא מאמר המוסגר וכוונתו כמש\"כ הראב\"ד בבעה\"נ והובא בשו\"ע דכיון שלא הזכירו חכמים פול של מקום פ' ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול וזה שאמר רבינו דלא בקינן שפיר כו' פי' דלא יכולנו לתת גבול לדבר ומה שאמר רבינו הלכך כו' קאי על ראשית דבריו שאמר והרואה כתם כו' והביא ממשנה דין תליה על זה סיים הלכך כיון ששנינו במשנתינו שטמאה צריכין לזהר בכתמין כו' ולאפוקי מהסוברים דלא נאמרי דיני כתמים אלא לטהרות אבל לא לבעלה והשתא א\"ש סיום דברי רבינו שכתב לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת ופרעושין רבה ר\"ל שהוא גדול יותר מדאי עד שא\"א לתלותו בדם מאכולת ופרעוש אזי טמאה דכל שאנו יכולין לשערו כגריס של פול ואפי' היותר גדול משערין בו כמש\"כ ביו\"ד סי' ק\"ץ סס\"ה וכ' שם הטו\"ז דאמרינן דאפשר יש כינה יותר גדולה ובזה מדויק לשון רבינו שאמר ואין אנו בקיאין שפיר כמה הוא גריס של פול דלפמש\"כ הבשמים ראש לפרש טעם רבינו דלא אתפרש בגמרא עביו של הדם כו' א\"כ אין הספק בגריס של פול וכל הספק הוא בהדם שהוא כגריס של פול והול\"ל ואנן לא בקיאין שפיר כמה הוא כגריס של פול אבל לביאורי כל הספק הוא בהגריס של פול אם קטן או גדול ולכן אין לו שיעור אלא לפי שקול הדעת כו'. ",
                "שיש בה מכה כצ\"ל. ",
                "להגרע. לפנינו להגלע ופרש\"י כלומר להתלחלח ונראה שהוא כפי' הא' שבערוך ערך גלע שפי' לחרחר [כנ\"ל דצ\"ל שם ] והרע\"ב פי' להגלות וכפי' האחר שכ' הערוך כמדרש חכמים סנהדרין ו' ב' וגירסת רבינו להגרע היינו שיסיר הקרום ויקלף והיא גרוע מתחילה. ",
                "ממנה דם תולה כצ\"ל. ",
                "ומאורע. כצ\"ל. ",
                "רבא. כ\"ה גירסת רש\"י שם ד\"ה ארחי' אבל התוס' ד\"ה והא כ' רבה גריס דרבא היה בקי. ",
                "דם בתולים כצ\"ל. ",
                "כדי שלא תטעה בדם מקור. בנדפס ליתא ודברי רבינו בכאן נכונים בטעמן דלא כמש\"כ הרוקח בריש הל' נדה וז\"ל בועל בעילת מצוה ופורש אע\"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו על כן בועל ופורש עכ\"ל והוא מהירושלמי פ\"ב דברכות שאמרו שם מ\"ט אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים ואנן לא קיי\"ל הכי דאפשר דם בתולים בלא דם נדה אלא שטמאה מדרבנן ומטעם הרא\"ם כאן. ",
                "זבות כצ\"ל. ",
                "בזוב. כצ\"ל. ",
                "ז\"נ אחרי מלאות ימי נדה וימי טומאה. כן הוא בנדפס וכ\"כ המעתיק. ",
                "נדה. חסר בנדפס וחסר שם כל הפי' שכ' רבינו כאן וכדברי רבינו כאן כ\"כ בספר התרומה הל' נדה סי' צ\"ח וז\"ל התם מיירי בשומרת יום כנגד יום דכי חזיא יום עשירי ויום י\"א אי פסקה יום שנים עשר טהורה אע\"ג דההוא יומא ראוי לנדה דאי חזיא הויא תחלת נדה כו' עכ\"ל וכ\"כ התוס' נדה ל\"ז ב' ד\"ה מה והמ\"מ פ\"ז מא\"ב הי\"א ודלא כהרמב\"ם שם. ",
                "לפתח כצ\"ל. ",
                "נדות. ט\"ס וצ\"ל עלות. ",
                "דם. ט\"ס וצ\"ל בהם. ",
                "אהבה בריה דרב יצחק. בנדפס איתא אר\"א בר אהבה אמר ר' יצחק ובגמרא אמר רב אדא בר יצחק. ",
                "ונאכל. צ\"ל ואינו נאכל. ",
                "ועוד כו' ליתא בנדפס עד ויום שפוסקת בו. ",
                "והוא עד זומם ולא זאת. לפמש\"כ התוס' נדה ל\"ז א' סד\"ה אביי בשם ר\"ת דימי לידה שאינה רואה בהן הוא למ\"ד מיע\"ל קג\"ם ולא לחי העומד מאיליו בפ\"ק דעירובין וכ\"כ בהגהמי\"י פ\"ז מא\"ב הי\"א וא\"כ הו\"ל לרבינו לומר והוא לחי העומד מאיליו ולא זאת והנראה מדברי רבינו דלא ניחא לי' כלל לומר שהלמ\"ד רמז לימי לידה שאין זה כלל לעיקר הדין משא\"כ אות העי\"ן שייך שפיר לעולה או אין עולה ועוד קשה לר\"ת אמאי לא מרמז לה באות יו\"ד דהיינו ימי ואף שהסמ\"ג כ' בזה דלפי שכבר קדם סימן היו\"ד לא אמר וע\"י. יאוש, עד, ימי שתיבת יע\"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא מ\"מ לא ניחא לרבינו ד\"ז דא\"כ הו\"ל יע\"ן שהיא נוחה עוד יותר להזכיר בגירסא והנו\"ן רמז לנדה דמ\"ש לידה מנדה וע\"כ נראה לרבינו דלהסוברים שאינו עולה יש לומר דהעי\"ן רמז לזה אך הוא דבר שאי אפשר דמפורש בב\"ק ע\"ג א' דהעי\"ן הוא עד זומם וזש\"ר והוא עד זומם ולא זאת. ועיין או\"ח סי' ש\"מ מג\"א סקט\"ו ופי' שם הפרי מגדים דכוונת הע\"ש היינו עי\"ן כולל כל היכא דפליגי בהו אביי ורבא עד זומם סנהדרין וגם עימור בכלל והכרם יהושע סנהדרין כ\"ז א' כ\"כ מדנפשיה ולא ראה הפמ\"ג וא\"כ י\"ל שגם זה בא רבינו לשלול ומש\"ה כפל והוא עד זומם ולא זאת ור\"ל ולא זאת ג\"כ. ",
                "ימים נקיים ממ\"נ. כצ\"ל. ",
                "לדקדק שסותרת ויש לדקדק כו' כצ\"ל. ",
                "נראה לי כו' עיין בתהה\"א בית ז' שער חמישי שכ' דברים האלו ע\"ש ר\"ת וז\"ל אבל רבינו יעקב ז\"ל כ' דלא נאמרו דברים אלו אלא בש\"ז דזב משום צחצוחי זיבה שבה היא שסותר בר\"פ המפלת כו' וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ד דנדה וז\"ל ור\"ת פי' דרמב\"ח [שם ל\"ג א'] לא מיבעיא ליה אלא באשה שבא עליה זב כו'. ",
                "אמרינן צ\"ל אמר. ",
                "בזיבה כצ\"ל. ",
                "אליו. צ\"ל אלא. ",
                "פ\"ק. ט\"ס וכצ\"ל פ\"ב [כ\"ה א'] דאמר אפשר כו' והנה התוס' נדה כ\"ב א' ד\"ה לפי כ' דאף ר' אליעזר דפליג אר\"י ואמר דאינו מטמא במשא מודה דא\"א בלא פתיכא בי' צחצוחי זיבה ואפ\"ה לא מטמא במשא דכיון דפתיכא בי' ש\"ז וה\"נ אי לאו קרא לא הוה סותר אפילו יום א' ורבינו לא ס\"ל כן ותי' באופן אחר. ",
                "סבר אפשר בלא צחצוחי זיבה וי\"ל דר' אליעזר סבר לה כו' כצ\"ל והסופר דלג מן סבר הא' לסבר הב' וחסר מה שבינתיים. ",
                "כר' אלעזר דאמר כו' גירסת רבינו הוא ר' אלעזר בל\"י וכמש\"כ התוס' נדה ל\"ז א' ד\"ה אביי וכ\"ה לפנינו נזיר ס\"ה ב' ודלא כהגרי\"פ שם שהגיה דצ\"ל ר' אליעזר. ",
                "ר' מלאי. לפנינו ר' חנילאי והראב\"ד בפ\"ה מאה\"ט ה\"א גריס ר' שמלאי. ודע דמש\"כ רבינו דר' מלאי משום ר\"א בר\"ש פליג על רב הונא הוא כפי' הא' שכתבו התוס' נדה כ\"ב א' סד\"ה אלא דלפי הא\"נ ש\"ה דגמר טעמא מקרא אף ר\"א בר\"ש סבר נוגע הוי כר\"ה וכדברי הרא\"ם כאן כ\"כ התוס' פסחים ס\"ז ב' סד\"ה ואיתקש. ",
                "ש\"ז לרואה כו' כצ\"ל. ",
                "דידי. צ\"ל מידי. ",
                "דסבר. כצ\"ל. ",
                "פי' וכרבא דאמר לרמב\"ח נדה ל\"ג ב' לפום חורפא שבשתא עיי\"ש. ",
                "דאמרי. כצ\"ל. ",
                "ואיהי. כצ\"ל. ",
                "לגבי כצ\"ל. ",
                "דהוי. צ\"ל הוי. ",
                "דפולטת סותרת. ט\"ס וצ\"ל דפולטת אינה סותרת. ועיין רוקח הל' נדה סי' שי\"ח שהביא שם פולטת זרע הורה רא\"ם אשה ששמשה יום א' וראתה בו ביום ופסקה אפילו יום ג' צריכה ליזהר אם תפלוט זרע בלא דם יום ג' או יום ד' היא סותרת כו' ומזה אנו רואין דלמעשה החמיר רבינו ולא כמש\"כ כאן לצדד להקל. ",
                "גורם סותר מידי כו' כצ\"ל ופרש\"י הוא בד' ל\"ז א'. ",
                "הלשון מגומגם וכצ\"ל שי\"ל בימי זיבה קיימא דכולהו כו' ועיין נדה ל\"ג א' תוד\"ה רואה. אי נמי כו' ודלא כמש\"כ רבינו בסמוך. ",
                "כרבא קיי\"ל. העיקר חסר כאן דעדין אנו צריכין לידע טעמא דרבא ועיין בספר התרומה ה' נדה סי' צ\"ד באורך בשם רבינו יצחק ב\"ר שמואל רבו דרבא ס\"ל כחכמים שאמר ר' יוחנן שבת פ\"ו ב' שש עונות שלימות בעינן. ",
                "לראיתה. כצ\"ל. ",
                "ראיה. כצ\"ל. ",
                "הנה הרא\"ם כאן לא כ' טעם לדבריו שאמר ואין לדחות ולומר כו' והרשב\"א בתה\"א בית ז' סוף שער ה' כ' באמת לפרש דהדר ואמר וכ\"ת דילמא אישתייר מיניה לאו למימרא דאנן ניחוש להכי דאדרבה כיון דאמרינן להדיא בהדי דאזלא שדיתיה אלמא הכין הוא קושטא דמילתא והאי וכ\"ת דקאמר בדרך דחייה קאמר כו' אולם הרשב\"א לא היה גורס בגמרא דילמא בהדא דאזלא שדיתא אלא בהדא דאזלא כו' ומש\"ה כ\"כ אבל הרא\"ם י\"ל דגריס תיבת דילמא ומש\"ה כ' ואין לדחות ולומר כו' ועיין ב\"ח יו\"ד סי' קצ\"ו אבל לפי מה שהעתיק רבינו דברי הגמרא ליתא תיבת דילמא. וראיתי להעיר בד' המעי\"ט להרא\"ש פ\"ד דנדה סי' א' עמש\"כ הרא\"ש בשם הראב\"ד שה\"ר מדתני רש\"א ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל א\"ח אסור לעשות כן כו' אלמא אי לאו חששא דשמא תראה דם כו' משמשת והולכת ואינה חוששת שמא תפלוט ש\"ז ולא מסתבר שלא התירה תורה אלא ע\"מ שלא תתהפך ולא תלך כלל אחר תשמיש כל היום וכ' שם המעי\"ט ותמיהא לי וכי לא מסתבר לומר כן והרי רבא מוקי לקרא הכי בפ' יוצא דופן דמ\"ב א' כו' ובמחכ\"ת אשתמיטתיה ד' הרשב\"א בתה\"א שם שתי' קושיא זו וז\"ל ואע\"ג דרבא נמי דחיק ומוקי קרא דורחצו במים בשאינה מתהפכת והטבילוה במטה לא דמיא להא דהתם לא מישרא שרא להו רחמנא אלא בדאתרמי ולא נתהפכה אבל כאן שהתירה לכתחילה לשמש אחר מעשה לא משמע דלא התירה אלא בתנאי שלא תתהפך דקרא סתמא קאמר עכ\"ל. ",
                "זבה קטנה היא. כצ\"ל. ",
                "דאקשי. כצ\"ל. ",
                "רב כצ\"ל. ",
                "דאמר. בגמרא דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ועיין תוס' נדה ל\"ג א' ד\"ה ואיהו כדברי רבינו. ",
                "ליטבלינהו ביממא דשבעה. כצ\"ל. המעתיק. ",
                "פי' כו'. בווי העמודים בריש הסימן עמש\"כ שם הרא\"ם טבילה לזבה מנלן כו' שהביא שם הך דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה כו' כתב וז\"ל אבל רבינו פירש אחר מעשה אחר טבילה תטהר לתשמיש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן לשמש כו' עכ\"ל ובמחכ\"ת אינו כן ולא ראה דברי רבינו כאן וכ\"ה בנדפס שפי' אחר מעשה אחר טבילה ואסור לעשות כן פי' לטבול. אלא שבזה פירש רבינו דלא כפרש\"י דרש\"י פי' בד' ס\"ז ב' אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע\"י טבילה ומהרא\"ש בביאוריו לסמ\"ג וכן מהרש\"ל שם כתבו דאם נפרש אסור לעשות כן לטבול פי' אחר מעשה תטהר כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע\"י טבילה ואחר מעשה היינו מעשה הספירה כפרש\"י וזש\"כ הסמ\"ג בשם רש\"י שפי' אסור לעשות כן היינו לטבול ולהנך דמפרשי אסור לעשות כן לשמש ה\"פ אחר מעשה תטהר כלומר אחר הטבילה תטהר לבעלה ומותר לשמש אבל א\"ח שאסור לשמש אבל דעת רבינו הרא\"ם כאן דלא כפרש\"י שהרי מפרש אחר מעשה אחר טבילה ואפ\"ה מפרש אסור לעשות כן היינו לטבול וכפי' רבינו אחר מעשה אחר טבילה כן מבואר בת\"כ וז\"ל רש\"א אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות [וה\"ה לבעלה] והר\"ן פ\"ב דשבועות הוכיח מהת\"כ שאסור לעשות כן אטהרות ואבעילה קאי ולא אטבילה וכ\"כ הרז\"ה בהשגותיו לבעה\"נ ולא ידעתי מאין הרגלים לפרש כן הלא ר\"ש קרי להדיא לטבילה מעשה כמ\"ש אחר המעשה תטהר כיון שטבלה כו' וא\"כ גם מה שאמר אסור לעשות כן יש לומר כפירוש רבינו דהיינו מעשה הטבילה. הנה לפי' רבינו נמצא דמדאורייתא מותרת לשמש דמדפי' אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה א\"כ אין לך לפרש תטהר אלא על התשמיש שמן התורה מותרת לשמש וכדכתב הנו\"ב מ\"ת חי\"ד סי' קכ\"ו בדעת הראב\"ד משא\"כ לפרש\"י ותוס' בד' ס\"ז ב' שפי' אחר תטהר היינו הטבילה שמותרת לטבול ביום ז' אבל א\"ח אסור לעשות כן היינו שאסרו הטבילה א\"כ איכא למימר שבאמת התשמיש אסור מן התורה משום פולטת ש\"ז כ\"כ הנו\"ב שם סי' קכ\"ה. ומש\"כ הנו\"ב שם סי' קכ\"ו שבדרשא דקרא ליכא פלוגתא בין רבנן לר' שמעון ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי תרוייהו דרשות שמעינן מהך קרא אבל הך סיום דברי ר\"ש אבל ח\"א אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק זה לא מצינו לחכמים שסברו שאסרו חכמים וגזרו לאסור טפי ממה שאסרה תורה ובזה אינני צריך לדחוקי גם בריש סוגיא דטועה נדה כ\"ט ב' דאמר ר' שמעון היא דהוכרח לומר ר\"ש דלרבנן נשאר קשה בכ\"א תשמש דלדידהו לא מצינו שס\"ל שאסרו לעשות כן וממילא שפיר אמר שם בסוף הסוגיא ש\"מ ר\"ש היא עכ\"ל תמיהני דכבר כ' מהרש\"א בדה\"ת ד' ס\"ז ב' בד\"ה אבל דקושיית התוס' דד' כ\"ט ב' ד\"ה ר\"ש סמכו עצמם אמה שהוכיחו כאן דליכא למימר דרבנן שרו לשמש כו' ואיך כ' הנו\"ב לפרש כן ולא חש להוכחת התוס' אם לא דנימא כתירוץ התוס' בד' ס\"ז דניחא גם קושייתם דהתם וכמש\"כ מהרש\"א שם וא\"כ מאי חידש הנו\"ב. ומדברי רבינו דלמעלה יש ללמוד דס\"ל דרבנן ור\"ש פליגי בדרשא דקרא דכ' שם רבינו דלרבנן דפליגי עליה דר\"ש לא למדנו טבילה לזבה דדרשי ואחר תטהר אחר א' לכולם ואם איתא כמש\"כ מהרש\"א לפרש\"י ותוס' דד' ס\"ז ב' א\"ש גם לרבנן כמו לר\"ש דגם רבנן דרשי ואחר תטהר אחר מעשה תטהר והיינו מעשה הטבילה ותרוייהו דרשות שמעינן מהך קרא ורבינו א\"ל לשיטתו שפי' בר\"ש ואחר תטהר אחר מעשה תטהר דהיינו מעשה הטבילה תטהר לטהרות ולבעלה וא\"כ לרבנן דבעו תיבת ואחר שיהיה הספירה רצופה כאילו היא דבר אחד לא מחולקת א\"כ לא דרשי תיבת ואחר למעשה הטבילה. אבל לפרש\"י שפי' ואחר מעשה שאמר ר\"ש דהיינו אחר שספרה מקצת יום הז' תטהר ע\"י טבילה א\"כ ה\"ה לרבנן שפיר מצי ס\"ל תטהר ע\"י טבילה כמו לר\"ש ועיין מש\"כ לעיל בביאורי אות כ\"ב ודו\"ק. ובביאור דברי ר\"ש דאמר ואחר תטהר קאי אפי' ביום הז' בעצמו נ\"ל דהיינו כר\"ה בב\"ר פ' מ\"ד והובא בתוס' גיטין ס' א' ד\"ה ופרשת דכ\"מ שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג וכיון דכתיב ואחר ולא ואחרי כן ש\"מ דסמוך קאמר וע\"כ בסמוך לספירת מקצת שבעה דאי סמוך לסוף ספירת ז' פשיטא דהא יותר משבעה ל\"צ כדכתיב ז' ימים. ומה שהקשו התוס' בגיטין שם מאחרי מות דבו ביום היה ואיך אמר ר\"ה אחרי מופלג לפמש\"כ בפענח רזא ס\"פ וירא דהא דקי\"ל אחר סמוך אחרי מופלג ה\"ק בכ\"מ הוי אחר סמוך אבל אחרי יכול להיות מופלג או סמוך א\"ש דלק\"מ ובזה מיושב ג\"כ קושיית הפר\"ד דרוש ה' לר\"ה דאחרי מופלג איך יתכן לומר דבביזת מצרים נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהרי אין לך סמוך גדול מזה עיי\"ש. ועיין ברכות ס\"א א' אר\"נ מנוח ע\"ה היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו והנה לפמש\"כ המעי\"ט בפ' אין עומדין סי' ח' לדעת התוס' דולא אחורי אשה היינו בסמוך לה בתוך ד\"א וא\"כ י\"ל דאחרי מופלג והיה מנוח רחוק מאשתו ד\"א ומנלן דע\"ה היה וראיתי בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תש\"ע שכ' שם דמותר לקרב אצל אשה אחרת לבד זונה בתוך ד\"א דרך אקראי אבל ללכת אחריה אפי' חוץ לד\"א אסור לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור עיי\"ש והוא דלא כמש\"כ המעי\"ט ואפשר דר\"נ ס\"ל כר' יודן במדרש שם דאחרי סמוך ואחר מופלג וא\"ש דר\"נ הי' תלמיד שמואל ושמואל ס\"ל גם כן דאחר מופלג כמ\"ש בערכין כ\"ד ב' מאי אחר היובל אחר אחר עיי\"ש בהגרש\"ש. ",
                "כן. ט\"ס וצ\"ל זה. ודעת הרז\"ה דליטבלן דאמר ר\"פ הוא לשון נקיה כלומר ליטבלן ולישמשן וכההוא דאמרינן ברכות כ\"ד א' ההוא יומא יום טבילה הוה ואין כן דעת רבינו אלא כרבינו יעקב ז\"ל. ",
                "ואין לה\"ר כו' עד וא\"ר תבעוה לינשא חסר בנדפס. ",
                "מטבלינן ביממא אימר יולדת כו' אינה ראיה דהתם כו' כצ\"ל. ",
                "ו'. צ\"ל ז'. ",
                "א\"נ מצינו למימר כו' כצ\"ל ועיין נדה כ\"ט ב' תוס' סד\"ה ר\"ש ובד' ס\"ז ב' ד\"ה אבל ומיהו זה יש לדחות כו' והיינו כמש\"כ הרא\"ם כאן ונראה שכן הוא דעת הראב\"ד בבעה\"נ וזש\"ש וה\"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולי יומי דתמניא שויוה לההיא יומא כיום ז' לנדה דהא נדה היא ומש\"ה לא טבלה בשביעי עכ\"ל ועיין נו\"ב מ\"ת חי\"ד סי' קכ\"ו מש\"כ שם לפרש דברי הראב\"ד. ",
                "אדעתיה. צ\"ל אדעתה. ",
                "התלמיד כצ\"ל והנה מש\"כ כאן על מה ששותה עם אשתו נדה עיין בנדפס שכ' שם על ששכב עם אשתו נדה ויש לפרש עפ\"י מש\"כ בס' הישר לר\"ת בשאלת הר\"ר אליעזר דע\"ח ע\"ד וז\"ל כ\"ש דקפיד אאכל ושתה דחמירא אכילה ושתיה על שלחן אחד משינה בסינר כדמוכח כולה שמעתא דהתם איכא דעות ואיכא שינוי והכא דעות איכא שינוי ליכא וא\"כ רבינו מכח כש\"כ אומר דה\"ה שלא ישתה מ\"מ אין סגנון הלשון מורה כן וגירסא דכאן עיקר. ",
                "שאל\"כ למה הוזכר בברייתא שותה. מיהו התוס' בשבת י\"ג ב' סד\"ה בימי כ' ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה וצ\"ל לדעת התוס' שבברייתא הוזכר כל זה לרבותא לרוב צדקתו שאע\"פ שאכל ושתה עמה וישן ג\"כ בקירוב בשר מ\"מ לא עלתה לבו ודעתו לד\"א. ",
                "מהרהר. צ\"ל ומהרהר וכ\"ה בנדפס. ובהגמי\"י פי\"א מהל' א\"ב אות ל' הביא עוד ראיה לסברת הרא\"ם שאם הבעל שותה תחלה מותרת האשה לשתות אחריו מדקאמרינן גבי עובדא אכל ושתה עמי ולא אמרה אכלתי ושתיתי עמו או אכלנו ושתינו יחד והס\"ט סי' קצ\"ה סקי\"א כ' מהתם ליכא להוכיח שהשיבה כפי מה ששאל אליה מה הוא אצלך וע\"ז השיבה אכל עמי וכו' ובאמת באדר\"נ רפ\"ב איתא אמרה לו רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו כו'. וראיתי בבנין יהושע שם עמש\"כ שם וישנתי עמו בבגדי על המטה שכ' וז\"ל בבגדי ל\"ג הכא וכן ליתא בשבת כי הלא אמרה ובשרו נגע בבשרי עכ\"ל אולם הראב\"ד בבעה\"נ ריש שער הפרישה העתיק לשון האדר\"נ ובשרו לא נגע בבשרי וכ\"כ הרשב\"א בתהה\"א בלשון האדר\"נ וא\"ש וכן מבואר בתדא\"ר פט\"ו וישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו אבל לא הסיח דעתו לד\"א ע\"כ ופליג אתלמודא דידן דקתני וישן עמי בקירוב בשר ועיי\"ש באדר\"נ שאמרו הה\"א ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב [לגלת ערותה] יכול כו' ישן עמה. בבגדיה על המטה ת\"ל לא תקרב וכ\"ה בתדא\"ר שם והיינו לפמש\"כ בעובדא דתלמיד. אחד שישן עמה בבגדיו עז\"א אליהו ברוך המקום שהרגו כו' שכך כתוב בתורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב הרי מבואר דמל' לא תקרב האמור בתורה בנדה גופיה ילפינן דהוא בבגדו והיא בבגדה אסור אבל התלמוד שלנו בשבת שם ס\"ל באותה מעשה שישן עמה בקירוב בשר וא\"כ ממה שאמר אליהו שהרי א\"ת כו' לא תקרב אין ראיה להוא בבגדו והיא בבגדה עד דילפי שם י\"ג א' ממ\"ש ביחזקאל דמקיש אשה נדה לאשת רעהו ומכל זה מבואר דעיקר הגירסא באדר\"נ וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי כהראב\"ד והרשב\"א דלא כהבנין יהושע. ועיין הגמי\"י ריש פכ\"א מהל' א\"ב שהעתיק שם האדר\"נ יכול ישן עמה בבגדיה על המטה ת\"ל והדוה בנדתה כו' והוא ט\"ס שדילגו מן הת\"ל הראשון להת\"ל השני עיין אדר\"נ שם. וראיתי להפ\"ת ביו\"ד סי' קצ\"ה סק\"י שנסתפק אי מותר לבעל לשמוע קול זמר של אשתו נדה עיין בדבריו שם ואני הייתי אומר שמותר לפמש\"כ הרמ\"א שם ס\"ז דמותר להסתכל באשתו נדה במקומות הגלוים אע\"פ שנהנה בראייתה והא ודאי דבאשת רעהו כה\"ג אסור כמבואר בברכות כ\"ד א' ובע\"ז ד\"כ אפי' פנויה וממקום שהביאו בברכות קול באשה ערוה מבואר שם דה\"ה מראה באשה ערוה כדכתיב קולך ערב ומראיך נאוה ושניהם שקולים הרי להדיא דלא איתקש נדה לאשת רעהו להנך דברים דשה\"ש ולדעתי הוא ראיה שאין עליה תשובה. ודברי הרא\"ם הובאו ברוקת סי' שי\"ח ובפסקי הריקאנטי סי' תקפ\"ב וראיתי באו\"ז הל' נדה סי' ש\"ס שכ' ומורי אבי העזרי אמר לי שראה את רבינו אליעזר ממיץ שהיה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אך לא היה מקבלו מידה עכ\"ל ולכאורה הוא מעשה לסתור פסק הרא\"ם שכתב כאן ואין לומר דשלא בפניה הוי מדאמר אך לא היה מקבלו מידה ש\"מ דבפניה הוי. ואין לומר דמיירי כשהאשה שתתה כל הכוס ואח\"כ חזרו ומלאו אותו ושתה הרא\"ם אע\"פ שמכוס אחד שניהם שותים התיר הרא\"ם דא\"כ למה לא היה הרא\"ם מקבלו מידה והלא דעת הרא\"ם כאן בסמוך בהושטת ש\"ד שלא בכוס מזיגה מותרת. וי\"ל דהרא\"ם היה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אחר הרקה שהריקו כוס ששתתה בכוס אחר ואח\"כ הריקו בכוס ראשון וכמש\"כ רבינו כאן ולאפוקי אתא ממש\"כ האו\"ז שם מפסקי נדה אנו מחמירין על עצמינו ואין אנו אוכלים לא בקערה שלה ולא משיורי מאכלה לזה כ' האו\"ז ע\"ש אבי העזרי שראה להרא\"ם שהיה שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה ולאחר הרקה דוקא. ועיין במרדכי פ\"ק דשבת מש\"כ בשם רבינו שמואל מבונבורק וחידוש שלא הביא דברי הרא\"ם דאפי' כשחוזרים ומריקים לכוס ראשון מותר. ",
                "עמה. ובנדפס הגירסא אין זה איסור והיא היא. ומש\"כ כאן ובכתובות כו' עד שלא בפניו שריא חסר בנדפס אולם הרשב\"א בחי' לכתובות שם הביא דברי היראים הכתוב כאן. ",
                "דלא כרש\"י. עיין תוס' כתובות שם ד\"ה מחלפא. ולשון הסמ\"ג חוץ ממזיגת הכוס כשהכוס בידו וא\"כ ליתא למה שדקדק רבינו ואחרי שאין איסור אלא בהושטה והזכירו מזיגת הכוס למדנו כו' והרשב\"א בחי' לכתובות שם ה\"ר לדברי רבינו וז\"ל ובמס' ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל ז' ואסור ליטול ממנה כוס עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א שם וז\"ש במ\"ס כלה בלא ברכה כו' ואסור ליטול מידה כוס אלמא כוס דוקא עכ\"ל והאו\"ז סי' ש\"ס כ' והא דאמר פ\"ב דברכות ירושלמי כלה אסורה לביתה כו' התם מיירי באדם אחר ולא בבעלה כו' וצ\"ע בכוונת דבריו אם כוונתו לדייק כהרשב\"א והריטב\"א א\"כ דחי דאדם אחר קיל מבעלה וכמו שכ' רבינו והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות לענין אכילה ושתיה ואפשר דר\"ל להיפך. ",
                "משאר. צ\"ל בשאר וכ\"ה בנדפס. ",
                "לר' אבהו. בנדפס לרבא. ולפנינו בגמרא לרב כהנא. ",
                "וטעמא כו' בקיצור הל' נדה להרא\"ש בסופו כ' שם אלא שהדבר קשה ליזהר מיחוד אשתו נדה ומצאו רמז מן המקרא להתיר ייחוד נדה כו' והיינו ממש כדברי רבינו ומיושב בזה תמיהת התוס' שבת י\"ג א' סד\"ה מה וכבר העיר בזה הק\"נ שם. ",
                "יש לה היתר לאחר ספירת ז' וטבילה כ\"ה בנדפס. ועיין תוס' סוטה ז' א' ד\"ה נדה ויש לומר כו' וכדברי הרא\"ם כאן אלא שרבינו הוסיף לומר ובמה מצינו [כצ\"ל] אין ללמוד כו' דהנה הגרש\"י בסוטה שם הקשה על התוס' מודע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות ד\"ד וכמו שכ' התוס' בעצמם בסה\"ע ואשתמיטתיה מש\"כ הגרעק\"א בתשו' ס\"ס קמ\"ה וז\"ל שם מה דהקשו התוס' דמ\"ש נדה מעריות היינו אף דבנדה ג\"כ בלא בעל אותה אסור ביחוד מ\"מ הא בעריות גם בבעל אותה כגון שגירש לאשתו ונשאת לאחר דאסור הראשון להתיחד עמה כיון שהיא א\"א או שבא על הפנויה ונשאת לאחר וכדומה שהיא עתה ערוה עליו דאסור ליחד אף דכבר בא עליה עכ\"ל אלא שהקשה שם בתשובה על תירוץ התוס' דנימא נמי דומיא דבן לאמו דלא בעל אותה דהא מעולם אסורה לו אבל בבעל כמו גווני הנ\"ל תשתרי ומנ\"ל דבאין היתר לאיסורו אף בבעל אסור נימא דדומיא דבן לאמו דלא בעל הוא דאסור אבל בבעל מותר והניח בצ\"ע אך במה שהוסיף רבינו הרא\"ם כאן ובמה מצינו אין ללמוד מתורץ תמיהת הגרעק\"א דשפיר יש ללמור במה מצינו דאף שבעל אסור כמו לא בעל בדבר שאין היתר לאיסורו אבל בנדה אין ללמוד במה מצינו דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו לשאין לו ואף דיש סברא ג\"כ לומר דבלא בעל יצרו תוקפו יותר מאם בעל מ\"מ אין הסברות שוות זה לזה ודו\"ק. ויש כאן דילוג איזה תיבות וכצ\"ל ואין מתייחד עם כל עריות שבתורה לא אסרו אלא עריות שאין כו' וכ\"ה בנדפס. ",
                "ויען כו' עד דתניא חסר בנדפס. ",
                "תולדה. צ\"ל כתולדה. והנה רש\"י פי' בהוריות ח' ב' פרוש מן הנדה כלומר בסמוך לווסתה כו' אולם דעת הרא\"ם כאן דלא כפרש\"י ומש\"ה כ' שאין חייבין עליה כמו שאר דרבנן וכבר כ' התוי\"ט הוריות שם דרש\"י לא דק בזה עיי\"ש ומש\"כ שם בתוס\"ח וז\"ל ובירושלמי הובא בתוס' איתא בהדיא איזה היא מ\"ע שבנדה אמר ר' אבין והזרתם את בני ישראל מלמד כו' סמוך לוסתן עכ\"ל ואחריו נמשך בהעמק שאלה שאילתא פ\"ט אות ד' שכ' שם על פרש\"י והכי איתא בירושלמי שם ובמחכ\"ת אינו כן דבירושלמי שם אין כתוב סמוך לווסתן והפי' בירושלמי כמש\"כ הבעל פ\"מ שם והזרתם את בנ\"י מטומאתם בשעת שהם בטומאתם כגון שנטמאת עתה כו' וכ\"כ בס' באה\"ט ויקרא י\"ח י\"ט ע\"ד הירושלמי וז\"ל וצ\"ל דס\"ל להירושלמי דוהזרתם קאי אהיה משמש עם הטהורה וא\"ל נטמאתי ופירש מיד דחייב כו'. ודעת רבינו הוא כהרא\"ה בב\"ה בית ז' שער ב' בזה הדין. דעיין לעיל אות ס\"ח בביאורי דווסתות דרבנן לדעת רבינו הרא\"ם ועכ\"ז הפרישה סמוך לווסת הוא מדאורייתא ועיין נו\"ב מ\"ק חי\"ד סי' נ\"ה ובהע\"ש שם פשר הדברים בטוב טעם. ",
                "והזרתם. כצ\"ל. ",
                "לראות. שאם רגילה לראות מט\"ו כו' כצ\"ל והסופר דלג מלראות הא' להב'. ",
                "הלשון מגומגם וז\"ל הנדפס ואין חילוק בין רגילה לראות תחילת העונה או סוף העונה לעולם אינה אסורה כי אם אותה העונה עכ\"ל והוא הנכון ועיין בתהה\"א הנ\"ל מחלוקת הרשב\"א והרא\"ה בשיעור העונה ודעת רבינו כהרשב\"א. ",
                "ימים. כ' המעתיק לימים. ",
                "בפי כצ\"ל. ",
                "אוסרין. צ\"ל אוחזין אותה. ",
                "הלכך כצ\"ל. ",
                "המרדכי רפ\"בדשבועות העתיק לשון היראים או באכילת שום אכלה פלפלין וראתה. ועיין בב\"י יו\"ד סי' קפ\"ט סד\"ה גרסינן בגמרא שכ' דמשמע מדברי המרדכי שהם מפרשים דהא דאמרינן נדה ס\"ג ב' לאתויי אכלה שום וראתה ואכלה בצלים וראתה כו' רבותא קמ\"ל דכשראתה שלש פעמים ע\"י ג' אכילות אלו אע\"פ שהם דברים חלוקים הוקבע הוסת וטעמא משום דמ\"מ הוחזקה זו לראות ע\"י אכילת דברים חמים והובא בהגהת שו\"ע שם סכ\"ג והגר\"א בביאוריו שם סקל\"ג כ' דבמרדכי משמע להיפך ולענ\"ד הדין עם הב\"י לפי גירסת הב\"י במרדכי וכן הוא לפנינו שכ' המרדכי בשם ס\"י או באכילת שום אכלה פלפלין וראתה דמשמע דאכלה פלפלין הוא פי' אכילת שום שמקודם ואע\"ג דשום ופלפלין ב' דברים הם אלא ע\"כ דכל אכילת דברים חמים כחדא חשיב להו דמ\"מ הוחזקה זו לראות ע\"י אכילת דברים חמים. אבל הגר\"א שם העתיק ל' המרדכי או באכילת שום או אכלה פלפלין וכן הוא לשון היראים הנדפס או אוכלה שומים וראתה או פלפלין ע\"כ שפיר כ' הגר\"א מש\"כ ולשון הכת\"י שלפנינו מורה כלשון הנדפס אף דליתא תיבת או קודם אכלה פלפלין. ",
                "נדה. צ\"ל זבה. כמסקנת הגמרא. ",
                "מיהו כו' חסר בנדפס עד ועוד ראיה. ועיין סמ\"ג שכ' דהואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר' חנינא והוא כדברי רבינו והאו\"ז הל' נדה סימן שמ\"א פסק כרב וכ\"ד הרבה מן הראשונים ובס' התרומה הל' נדה סי' פ\"ח האריך בזה. ",
                "בס' ראשית בכורים להגאון ר\"ב זצ\"ל בד' ל\"ו א' נסתפק בהא דאר\"י א\"ש הלכה כר\"א בד' אם הוא במשנה דוקא או גם בברייתא וחידוש שלא העיר שם מדברי התוס' נדה מ\"ח א' סד\"ה אמר. ועיין או\"ז הל' בע\"ק סי' קכ\"א מבואר שם דס\"ל דהך כללא הוא אפילו בברייתא דאל\"כ לק\"מ קושייתו שם. ",
                "ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור וכו' ר' אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה. ועוד ראיה כו' כצ\"ל. ",
                "ושלשה. ליתא במשנה שלפנינו. ",
                "הרי זו כצ\"ל ובנדפס הרי אלו. ",
                "ואע\"ג כו' עד וכשהיא בודקת ליתא בנדפס. ודברי רבינו צריכין ביאור דאי אפשר לומר דר\"ל דלא קיי\"ל בנדה שבדקה עצמה בשנים לנדתה ומצאה טהורה ובה\"ש לא הפרישה כדברי חכמים מדאמר ר\"א אליבא דר\"ח דתחילתן וסופן בעינן דמאי שייטי' דברי ר\"א ור\"ח לבדיקת נדה דסגי ביום א' ולא בעינן כלל ז\"נ אלא ע\"כ דכוונת רבינו הוא דבזבה לא קי\"ל דסגי בבדיקת אמצעי לבד וכרבנן בדין נדה אלא כר\"א וכדפריש ר\"ח כו' וא\"כ מוכח מדברי רבינו דאם לא הוה ס\"ל כר\"ח אלא כרב דאמר לר\"א תחילתן אע\"פ שאין סופן וסופן אע\"פ שאין תחילתן ה\"ה דהוה אמרינן כחכמים בבדיקת נדה וסגי בזב וזבה ג\"כ בבדיקת אמצעי לבד וא\"כ דעתו כהראב\"ד בבעה\"נ שכ' שם לדמות ספירת ז\"נ של זב וזבה לדברי חכמים בהפסקת נדה הביאו הרא\"ש פ\"י סי' ה' משא\"כ לדעת הרז\"ה שם אפילו אי נימא כרב אליבא דר\"א לא סגי בזבה בדיקת אמצעי לבד. ויש לדקדק לפמש\"כ רבינו כאן דמדברי חכמים שמענו דלא כר' יהושע ור\"ע א\"כ מאי מתרצינן בנדה ח' א' דמש\"ה ל\"א ר\"י א\"ש הלכה כר\"א בה' והיינו הא דתנן רא\"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו דאר\"י א\"ש הלכה כר\"א משום דקאי ר' אלעזר כוותיה. משום דקאי ריב\"ב כוותיה. דא\"כ קשה אמאי חשיב הזב והזבה בד' אע\"ג דחכמים דד' ס\"ח א' ס\"ל כר\"א ודלא כר\"י ור\"ע ועיין בתוס' נדה ח' א' ד\"ה משום וד' מ\"ח א' ד\"ה אמר. וי\"ל דסוגיית הגמרא שם כר\"ח אליבא דר\"א דתחילתן וסופן בעינן וא\"כ אי אפשר לומר דר\"י א\"ש פסיק הלכה כר\"א בזב וזבה משום דחכמים כוותיה ס\"ל דא\"כ הוה סגי בבדיקת אמצעי לבד ולמה הצריך דוקא ראשון ושביעי והיינו דוקא לסברת הראב\"ד שאינו מחלק בין הך דזב וזבה לבדיקת נדה לרב אליבא דר\"א דלא כהרז\"ה. ובז\"י דברי התוס' נדה ז' ב' ד\"ה ר\"א שכ' מכאן משמע אשה כו' ודבריהם תמוהים אם רצונם להוכיח דהלכה כר\"א מאי מכאן משמע הא להדיא אר\"י א\"ש הלכה כר\"א בד' והך חדא מינייהו ולא היה להם להאריך כ\"כ בדבריהם אלא ע\"כ דכוונת התוס' להוכיח מכאן דהלכה כר\"ח אליבא דר\"א דתחילתן וסופן בעינן וכמבואר בדבריהם דאזלי כר\"ח וכדעת הרא\"ם והסמ\"ג אמנם גם זה יפלא מאין הרגלים מכאן כר\"ח ולא כרב ולפי הנ\"ל אתי שפיר דס\"ל להתוס' דלרב אליבא דר\"א באמצעי לבד נמי סגי וכהראב\"ד דיליף לה מבדיקת נדה לחכמים וא\"כ לפי\"ז יקשה סוגיית הגמרא משום דקאי ריב\"ב כוותיה וכנ\"ל וע\"כ צריך לתרץ דכאן אזלא כר\"ח דר\"א תחילתן וסופן בעי ופליג בהא ארבנן דלדידהו באמצעי לבד נמי סגי בזב וזבה וא\"כ אין לומר דר\"י א\"ש פסיק הלכה כר\"א בזב וזבה משום דחכמים כוותי' ס\"ל ומש\"ה פסקו התוס' כר\"י א\"ש דאמר הלכה כר\"א וכר\"ח דאמר לר\"א תחילתן וסופן בעינן. ",
                "ורבא. צ\"ל ור\"ע. ",
                "טהרה. ט\"ס וכצ\"ל טומאה. דהא תנן ברישא דמתני' כל י\"א יום כו'. ",
                "אלה. צ\"ל אלא. ",
                "יום ואלו ימים הרי שנויים לזבה כו' כצ\"ל ועיין נו\"ב מ\"ת חי\"ד סי' קכ\"ז שכ' שם אדברי ר\"ע למה לא פליג בנדה ס\"ת א' בנדה שבדקה יום שביעי כו' דטעמי' דר\"ע דבעינן ספורין לפנינו כדמסיק בד' ס\"ט א' ורש\"י שפי' במשנה טעמיה דר\"ע שמא ראו בנתיים אין הכוונה שחוששין לזה אלא כיון שבצד האפשר הוא שתראה לא מקרי ספורין לפנינו אפילו אם באמת לא ראתה וא\"כ אין ראיה מחכמים שם דלא כר\"ע וגם בדברי ר' יהושע כ' הגר\"א בא\"ר דקסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן ומש\"ה אינו סותר את הראשון ועולה הוא לו ודו\"ק. ",
                "בצמר לבן. חסר בנדפס וניכר החסרון מראיותיו שם שכ' דאמרי' בפ' כל היד אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ואמר אביי כו'. ופקולין הוא צמר גפן שכ' שם מקודם וכן פי' כאן. והני שחקי דכתנא דאביי הוא בגד פשתן לבן ישן שכ' שם מקודם. ואו בצמר נקי ורך הוא צמר לבן שכ' כאן וחסר שם. והך דאמרינן בפ' כל היד כו' עד ואמר אביי חסר כאן. ודע דכפי' רבינו כאן בפקולין שקורין קוטון בלע\"ז כן פרש\"י אבל הערוך ערך פקל ב' פי' פקולין פשתן נקי וצ\"ל הא דתני דבי מנשה ולא בפשתן אלא בפקולין לפי' הערוך דר\"ל ולא בפשתן פשוט אלא בפקולין הוא פשתן נקי וטוב כמש\"כ בערך מך ד' פי' הפשתן המסורק המובחר קורין בלשון ישמעאל אלמך והוא מוך שבמשנה וגמרא. ",
                "נדבק. בנדפס איתא בבגד פשתן לבן ישן שהוא רך והדם נבדק בו וכ\"כ הרב הגאון ר' אלי' דוד שליט\"א בגליון הכת\"י ואין הדם נבדק בו אולם המרדכי בהל' נדה העתיק שם מס\"י כפי מה שכתוב בהכת\"י ולא חדש שהוא קשה. ואין הדם נדבק וא\"כ יש לקיים השניים ולבטל האחד. והנה דעת רבינו דלא כפרש\"י שפי' שחקים לבנים יותר מן החדשים אלא כמש\"כ התוס' שבועות ו' ב' ד\"ה גלימא דטעם דשחקים הוא מפני שהן רכין וכ\"כ הטור יו\"ד סי' קצ\"ו וכמש\"כ שם הב\"ח בדעת הטור אלא שלא הביא דברי התוס' דשבועות ודברי רבינו הרא\"ם והביא מקור להטור מהרשב\"א בת\"ה הקצר. ועיי\"ש בהרשב\"א שכ' בטעם חדש מתוך שהוא קשה מעט שמא יעוותנה ור\"ל דהקשה מסרט בבשר ויש לראות דם בהעד ואינו דם המקור כלל אלא דם הבשר ולפי\"ז אם אינה חוששת בכך מותרת לבדוק עצמה בבגד פשתן חדש לבן ונקי וכ\"כ הס\"ט יו\"ד שם סקכ\"א ויש לכוין לדבריו גם נוסחת היראים הנדפס שכ' דברך הדם נבדק בו דר\"ל שאם תראה דם ברך בדוק הדבר שהוא דם טמא משא\"כ בקשה והיינו כהרשב\"א אבל לנוסחת הכת\"י והמרדכי שבקשה אין הדם נדבק בו אין הדבר תלוי במה שאינה חוששת אלא דאין הבדיקה מועלת בב\"פ חדש וכמו שהוא לפרש\"י דאסור לה לבדוק בב\"פ חדש שאינו לבן כ\"כ כמו ישן ואין נ\"מ לדינא בין פי' רש\"י לפי' התוס' דשבועות והרא\"ם. והרא\"ש פ\"י דנדה ס\"ה כ' שתכניס בגד לבן או צמר גפן כו' ולא הזכיר כלל שחקים וכ\"כ בהל' נדה בקיצור בבגד פשתן לבן וכן הסמ\"ג לא זכר ישן רק בגד פשתן נקי ולבן ועיין דברי חמודות פ\"י סי' ל\"א שעמד בזה וכ' שם דמדברי הרא\"ש משמע דפסק כתי' קמא ולא ידעתי למה עכ\"ל ואני אומר דלא מן השם הוא זה אלא דהרא\"ש והסמ\"ג מפרשים כפרש\"י דשחקים לבנים יותר מן החדשים וממילא כיון שהתנו לבן שמעינן דכל שלבן יותר טפי עדיף ולא הוצרך להם להזכיר שחקים להדיא ורבינו ירוחם שכ' והבדיקה תהיה שתכניס בגד לבן רך כו' ולא הזכיר ג\"כ ישן ס\"ל כהטור ומאחר שהתנה רך ממילא שמעינן דדוקא בשחקים שהן רכין יותר מן החדשים. ",
                "אביי. לפנינו רבא. ",
                "הוי בדיקה מעליא בענין אחר לא. וכ\"כ המרדכי ע\"ש ספר היראים ובנדפס איתא בזה\"ל אלמא הכנסת חו\"ס בעיא ובהכי הוי בדיקה. והראב\"ד בבעה\"נ שער הספירה והבדיקה הוכיח מהך דנדה ה' א' להיפך שכ' שם הנה ראינו מכאן שאע\"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות עד שלפני תשמיש בדיקה היא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות מפני שאינה מכניסתו לחו\"ס אולם דעת רבינו כהיש מי שאומר שכ' הראב\"ד שם דבדיקת זבה בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות ולא הקילו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה דלפי שאין עיקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלות הטהרות שהיא עסוקה בהן והלכך לא הצריכוה אלא בדיקת כל דהו. ועי\"ל דרבינו מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחו\"ס לא שאינה צריכה לכך אלא מתוך שמהומה לביתה חוששין לטהרות שמא פשעה ולא עשתה כהוגן ולא הכניסתו לחו\"ס וכן פי' הרשב\"א בחי' שם ובתהה\"א וכ\"כ הר\"ן בחידושיו. והנו\"ב מ\"ק חי\"ד סי' מ\"ו ה\"ר דלא כהרשב\"א ורבינו הרא\"ם עיי\"ש באורך ועיין בס\"ט סי' קצ\"ו סקכ\"ג ובח\"ד בביאורים שם. והנה לפי המתבאר בהרשב\"א שם שתי דעות יש בהא דאמרו נדה י\"א ב' אמתני' ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אר\"י א\"ש ל\"ש אלא באשה העסוקה בטהרות דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה איזה בדיקה בעיא לבעלה לפני תשמיש דלהיש מי שאומר שכ' הראב\"ד אין צריך בדיקת חו\"ס אלא בדיקת בית החיצון לבד ומש\"ה אר\"י א\"ש שם ה' א' דעד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה לענין טהרות משא\"כ לפי' הרשב\"א והר\"ן דמתוך שמהומה לביתה חיישינן לפשיעה צריכה לפני תשמיש בדיקה מעליא כבדיקת טהרות. וקשה לי דאם נאמר דבעסוקה בטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה לפני תשמיש בדיקה מעליא בחורין ובסדקין א\"כ מאי פריך שם י\"א ב' והא א\"ש חדא זימנא ומשני חדא מכלל חברתה אתמר. נימא דאי משום הא דאר\"י א\"ש ל\"ש כו' הוה אמינא דבאינה עסוקה בטהרות אף באשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה מעליא כבדיקת אשה העסוקה בטהרות אבל בדיקת בהח\"צ בעיא מש\"ה איצטריך להא דאר\"ז אמר ראב\"י א\"ש דכל לבעלה לא בעיא בדיקה בין ערה בין ישנה דאף בדיקה קלה לא בעיא וכמש\"כ הח\"ד בבאורים ריש סי' קפ\"ו. ויש לומר דקושיית הגמרא הוא דלא איצטריך הא דאר\"י א\"ש ל\"ש כו' ומדוייק לשון הגמרא והא א\"ש חדא זימנא דאר\"ז אראב\"י א\"ש כו' ולפי\"ז אתי שפיר פי' הרשב\"ם בחי' הגמרא חדא מכלל חברתה אתמר דהך דהכא אתמר מכלל ההיא דלקמן עיין תוס' שם ד\"ה חדא כיון דכל קושיית הגמרא הוא דלא איצטריך הך דהכא אבל ההיא דלקמן צריך וצריך כנ\"ל. ומה שהקשו התוס' לפרשב\"ם דבההיא לא פי' שמואל דאיירי בעסוקה בטהרות אלא רבא דייק כו' ש\"מ קסבר שמואל כל לבעלה ל\"ב בדיקה נלע\"ד שהרשב\"ם מפרש הא דאר\"י א\"ש ל\"ש כו' דלאו רב יהודה שמע מיניה דשמואל הך ל\"ש כו' אלא דרב יהודה שמע מיניה דשמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ושמע הך דאראב\"י לר\"ז דמינה נשמע כדרבא ש\"מ קסבר שמואל כל לבעלה ל\"ב בדיקה ושמואל מיירי בעסוקה בטהרות מש\"ה אמר ר\"י א\"ש ל\"ש כו' ואתי שפיר. ובזה יש ליישב פי' הב' שפרש\"י בספ\"ק מאן דמתני הא לא מתני הא שפי' לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ודקשיא לך דאמר ראב\"י אהא דר\"י לא תיקשי אמוראי נינהו אליבא דשמואל. ורש\"י כ' ע\"ז וטועין בדבר דא\"כ קשיא דר\"י אדר\"י דהא איהו גופיה אמר דשאינה עסוקה ל\"ב בדיקה ועיין בהר\"ן פ\"ב דשבועות שכ' לתרץ קושיית רש\"י דלאו טעות הוא דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י ובאו\"ז הל' נדה סי' שנ\"ה כ' תרי תנאי אליבא דר\"י א\"ש ומאן דמתני להא דאר\"י א\"ש הל' כר\"ח לא מתני לההיא דאר\"י א\"ש דההיא דאר\"י א\"ש כו' והא דאר\"ז אראב\"י א\"ש כו' הנהו חדא נינהו דחדא מכלל חברתה אתמר עכ\"ל ולפי מה שכתבתי בפרשב\"ם א\"ש בפשיטות דהתם אר\"י א\"ש ל\"ש כו' אליבא דאראב\"י לר\"ז אבל רב יהודה בעצמו לא מפרש כן דברי שמואל אלא אפי' באינה עסוקם בטהרות נמי אמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק וז\"ש משמיה דשמואל בס\"פ הלכה כרחב\"א ודו\"ק. מיהו אף דלפרשב\"ם ל\"ק קושיית רש\"י מ\"מ הרשב\"ם בעצמו מפרש בס\"פ כפי' הא' שברש\"י שם כמבואר באו\"ז שס שכ' פי' הא' שפרש\"י בשם הרשב\"ם וחולק על הר\"ח שפי' כפי' הב'. ובס' מלבושי טהרה הל' נדה בפתיחה לסי' קפ\"ו כ' שהרשב\"ם מפרש כל הסוגיא כפיר\"ח עיי\"ש באורך ובמתכ\"ת ליתא. וראיתי עוד במלבושי טהרה שם עמש\"כ רש\"י בס\"פ דר\"י לא אשמעינן התם בעסוקה מידי דממתני' הוה שמעינן בין עסוקה בין אינה עסוקה ואתא ר\"י למימר ואשמעינן משמיה דשמואל דשאינה עסוקה ל\"ב בדיקה והכא אשמעינן דהלכה כר\"ח וכאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה והכא עיקר שכ' שם וז\"ל לפרש\"י קשה הא דפריך לעיל אהא דאר\"י א\"ש והא א\"ש חדא זימנא דאר\"ז אראב\"י א\"ש אשה כו' דלפמש\"כ רש\"י אין כאן קושיא כלל דהא כאן אמתני' לא אשמעינן שמואל מידי להלכתא אלא שמפרש למתני' דלא מיירי באינם עסוקם בטהרות אבל הא דאר\"ז אראב\"י אשמעינן הלכתא דאסירה לשמש עד שתבדוק בעסוקה בטהרות אלא ודאי מדדחיק רש\"י לומר חדא מכלל חברתה אתמר ש\"מ דפשיטא ליה להש\"ס דהא דמפרש שמואל למתני' דמיירי בעסוקה בטהרות הלכה למעשם קמפרש דאי לא סבר כמתני' לא פרשה ואף שאיני כדאי והגון להשיב ע\"ד רש\"י אמנם תורה היא ולע\"ד תשובה נצחת היא עכ\"ל ואני אומר דלק\"מ לפרש\"י דנהי דמאי דאר\"י א\"ש ל\"ש אלא באשה עסוקה בטהרות דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה לאו הלכתא קאמר כפרש\"י מ\"מ מה שסיים אבל אינה עסוקה בטהרות לבעלה ל\"ב בדיקה ואפילו אין לה וסת דינא קאמר דהא ע\"כ כל עיקר חידושי דשמואל הוא דלבעלה מותרת אפילו באשה שאין לה וסת דהא דאמר ל\"ש אלא באשה עסוקה בטהרות מתני' היא כל הנשים כו' כקושיית הגמרא שם מאי קמ\"ל תנינא כל הנשים כו' ופרש\"י שם ע\"כ הכי מתרצת לה מתני' דהכא בעסוקה בטהרות והתם בשאינה עסוקה בטהרות וז\"ש בגמרא שם אי ממתני' הו\"א כו' אשהשאין לה וסת בעיא בדיקה קמ\"ל ר\"י א\"ש דאפילו בכי הא א\"צ בדיקה וע\"כ לדינא אשמעינן דאי לפרושי מתני' דכל הנשים כו' דלא נימא דמיירי דוקא באשה שיש לה וסת הו\"ל לר\"י א\"ש להעמיד דבריו שם ולומר לא תימא דמתני' מיירי באשה שיש לה וסת אלא אפילו באשה שאין לה וסת ועוד דבאמת מנ\"ל הא ר\"י א\"ש דמתני' מיירי אפילו באין לה וסת אלא ע\"כ דס\"ל הכי לדינא ומש\"ה יפה הקשו בגמרא והא א\"ש חדא זימנא משא\"כ בהך דס\"פ דאר\"י א\"ש הל' כרחב\"א בעסוקה בטהרות לפי' הא' שפרש\"י יש לומר דל\"ש דאר\"י א\"ש לעיל לאו דינא קאמר דאפשר דלית הלכתא כמתני' דהתם ואפילו בעסוקה בטהרות ג\"כ ל\"ב בדיקה והוא ברור לדעתי. ודע דעל מש\"כ כאן שמהומה לביתה אינו כ' המעתיק משובש וחסר פה בכ\"י המלות אלו עכ\"ל ותיבת אינו אף שכ\"כ בנדפס ט\"ס וצ\"ל אינה. ",
                "לוגין שאובין אע\"פ שהכשרן בסוף כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "אינו פוסל. לשון התוס' בב\"ב ס\"ו ב' ע\"ש ר\"ת אבל במקוה שלם כל מים שאובים שבעולם אין פוסלין אותו וכ\"כ הרא\"ש בהלכות מקואות סי' א' וז\"ל שם סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתם וה\"ה להטביל בהן. ",
                "פ\"ג. צ\"ל פ\"ב מ\"ג ספק מים שאובים שטהרו כו'. ",
                "בפ\"ה. צ\"ל בפ\"ו משנה ג'. ",
                "מהן. צ\"ל בהן. או דתיבת מהן צ\"ל אחר ונתערבו ובנדפס איתא בהן ועיי\"ש הגי' במשנה ובזה שלישי כ' סאה מים שאובים. ",
                "דעת רבינו בזה כמש\"כ התוס' בב\"ב ס\"ו א' ע\"ש רשב\"ם ור\"ת דכולו שאוב פסול מן התורה דלא כהרמב\"ם פ\"ד מהל' מקואות ה\"ב והר\"י בתוס'. ועיין במרדכי הל' מקואות שכ' פר\"ת וכן הרא\"ם בס\"י דפסול ג' לוגין מדרבנן ואח\"כ כ' ור\"ת כ' בס' הישר וכ\"כ ריב\"ן בפ' הגוזל דג' לוגין הלמ\"מ ולא קשה דר\"ת אדר\"ת כמש\"כ הרא\"ש בריש הל' מקואות שפירש ר\"ת בס' הישר הא דאמר ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה הלמ\"מ היינו כשאין שם מים אבל בסוף אינם פוסלים אלא מדרבנן וה\"ר כו' ע\"ש וכן הסמ\"ג עשין רמ\"ח שכ' בשם ר\"ת דשאיבה דרבנן דוקא מקצת שאיבה ר\"ל ג\"כ בהשלמת ג' לוגין מים שאובין כדמסיים שם הסמ\"ג ומפני שכולו שאוב מן התורה גזרו שיהא המקוה פסול בהשלמת ג' לוגין מים שאובין. ומהרא\"ש שם בביאוריו לסמ\"ג הניח בצ\"ע דקשה מר\"ת אר\"ת ובמחכ\"ת לק\"מ. והנה כל הפוסקים ומפרשים ראשונים כ' דמה שאור\"ת דבתחילה הלמ\"מ דג' לוגין פוסלין את המקוה פי' בתחילה כשאין שם מים כלל וכן פי' אהא דאר\"א פ\"ב דמקואות מ\"ד אולם בשו\"ת מבעל טיב גיטין שאלה ד' אות ז' פי' בשיטת ר\"ת דג' לוגין בתחילה הלמ\"מ דהיינו קודם שנשלם רובו בהכשר מקרי בתחילה וביש בו רוב מים כשירים קרי לי' ע\"פ המים ובזה ביאר ד' הרא\"ש המובא בתוי\"ט פ\"ב דמקואות מ\"ה ודלא כמש\"כ בס' גולות עליות הנדפס מחדש לתמוה על הרא\"ש שם וכן הוא בהג\"א פ\"ד דב\"ב ס\"ט וז\"ל וקודם שיהא רוב מים כשרים שלש לוגין פוסלין את המקוה הלמ\"מ [כצ\"ל שם] אבל לאחר שיש בו רוב מים כשרים לא פסלי אלא מדרבנן עכ\"ל והיינו כפיר\"ת וכהנ\"ל ולפי\"ז הא דתנן במקואות פ\"ב מ\"ז בדברי ר\"א או אם יש בו כמעט מים שפי' שם המפרשים דר\"א לטעמי' שם משנה ד' שמחמיר בתחילה צריך לפרש כמש\"כ הר\"ן בפ\"ב דשבועות וכמעט דאמר ר\"א לאו דוקא אלא רוב המקוה כו' וכיון שאין בו מ\"ס קרי לי' מעט מפני שאין בו שיעור מקוה. ודברי הר\"ן שם צל\"ע שכ' וכדאסיקנא בפ\"ק דנדה דלית הלכתא כר\"א אלא בארבע בין בס' טהרות בין בשאר סדרים עכ\"ל דהיכן אסיקנא כן בפ\"ק דנדה והא ר\"י א\"ש הלכה כר\"א בד' בס' טהרות אבל בשאר סדרים איכא טובא כראיית הגמרא שם ח' א' מהאי דחלה אלא דראב\"פ אמר שם דבכולי' תלמודא הלכה. כר\"א בד' ותו לא ומנ\"ל להר\"ן דהלכה כראב\"פ ולא כר\"י א\"ש ומה לו להר\"ן להכניס ראשו בזה דבשאר סדרים והלא הך דר\"א דמקואות הוא בס' טהרות וא\"ש אפילו לר\"י א\"ש. ",
                "ומעיין כו' בנדפס ליתא תיבת ומעיין וה\"א שם דרבנן. ואע\"ג דמדאורייתא כו'. ",
                "אלעזר. כצ\"ל. ",
                "פי' כו' עיין בתוס' נזיר שם שפרשו והאיכא רביעית דמקוה דחזי להטביל בו מחטין וצינוריות כדאמרינן בפסחים י\"ז ב' וכן פרש\"י שם בלשון הב' ולפי דבריהם מן התורה יוכשר רביעית לכלים אף דלא אתי ממקוה שיש בו מ\"ס אבל בדברי רבינו נראה דרביעית לחוד לא היה כשר מעולם מן התורה לטבילת מחטין וצינוריות כ\"א רביעית דאתי ממקוה שיש בו מ\"ס דכיון דמהכשרא דמקוה קאתו כשר מדאורייתא והא דאר\"פ בפסחים י\"ז ב' רביעית דחזי להטביל ביה מחטין וצינוריות מיירי נמי בכה\"ג דמהכשרא דמקוה קאתו וכדאמר בזבחים כ\"ב א' אולם בס' גלות עליות פ\"ו דמקואות מ\"א פסקא ב' אות ה' הוכיח מפסחים שם דאי אפשר לפרש כן דברי ר\"פ שם וע\"כ לומר שד' ר\"פ בפסחים נאמרו דגם רביעית לחוד כשר לטבילה מן התורה ומוכח מזה דאינו מקבל טומאה וכפרש\"י שם ולכן ד' רבינו כאן בפי' צל\"ע מי דחקו לפרש כן ולא בפשיטות כהך דפסחים שם. ",
                "פפי. לפנינו פפא. והנה רבינו כאן מפרש הך אם קדח כו' דלא כהראב\"ד בבעה\"נ שער המים רפ\"ו שהראב\"ד שם מפרש הא דאר\"ל זבחים שם לרביעית אינו משלים היינו להטביל מחטין וצינורות דבהכי מיירי בסוף שמעתא וכמש\"כ התוס' שם ד\"ה לרביעית אלא שהתוס' דחו פירושם דבימי ר\"ל כבר בטלו רביעית דמקוה והראב\"ד מתרץ זה במש\"ש לא בטלו אותו אלא כשהוא בפ\"ע אבל היכא דהוי מקוה שלם וקדח ממנו רביעית לעוקה שבצדו על שפת המקוה אם יש בפרצה רוחב כשפה\"נ על גובה כקליפת השום מטבילין בו כלים קטנים ובהכי מיירי ר\"ל ואין להקשות לפי\"ז והאיכא רביעית דמקוה בכה\"ג כקושיית הגמרא נזיר ל\"ח א' ז\"א דכיון שהוא בפ\"ע אין מטבילין בו אלא כשהוא מעורב למקוה בשפה\"נ לא שייך למחשבי' ובס' גלות עליות שם כ' לתרץ כן וסיים וזה דוחק על לא דבר והוא תי' פשוט. והא דאר\"פ אם קדח בו רביעית כו' מפרש הראב\"ד דקאי אהא דאר\"ל לרביעית אינו משלים וקמ\"ל ר\"פ אם לאחר שנתבטלו במקוה שלימה קדח כו' מטבילין כו' אף דאם לא היה בתחילה אלא רביעית לא היו מתבטלין בה וזש\"ש הראב\"ד ודוקא בשקדחו לאותו רביעית ואח\"כ ערבו בשאובים דפסול אבל אם עד שלא קדחו נתן שאובים במקוה בענין נתן סאה ונטל סאה ואח\"כ קדחו ומשך ממנו רביעית לעוקה שבצדו אע\"פ שהשאובין מעורבין בו כשר להטביל בו מחטין וצינוריות מ\"ט מהכשרא דמקוה קאתו וה\"א בזבחים פ\"ב ע\"כ והגרש\"ש בזבחים שם מפרש מדנפשי' כן להא דאר\"פ ובאמת הוא כפי' הראב\"ד בבעה\"נ ובס' עצי אלמוגים הל' נט\"י סי' קנ\"ט ס\"ק כ\"ג לא העיר כלל מדברי הראב\"ד ומש\"ה כ' שם להקשות דמילתא דר\"פ אינו ענין כלל להתם. שו\"ר להגאון בעל שפת הים בספרו ח\"ג סי' כ\"ב אות נ\"ז שהעיר על העצי אלמוגים מדברי הראב\"ד אך מה שפי' שם בדברי התוס' דזבחים שם ד\"ה לרביעית שכ' ומיהו נראה כפי' הקונטרס דבימי ר\"ל כבר בטלו רביעית דמקוה כו' והקשה ע\"ד התוס' מהר\"ם שי\"ף וז\"ל ואף דר\"פ בתרא יותר הוי יש ליישב עכ\"ל וניחא לי' להשפת הים שם דדעת התוס' כהראב\"ד עיי\"ש במחכ\"ת אשתמיטתיה דברי התוס' שם ד\"ה קודח שכ' וכה\"ג לקמן אם קדח בו רביעית כו' הרי מבואר דהתוס' מפרשים אם קדח בו רביעית דאר\"פ דלא כפי' הראב\"ד אלא כפרש\"י שם ומזה מביאים ראיה לפרש בקודח בתוכו דלא כפרש\"י כמש\"כ הכ\"מ בפ\"ה מהל' ביאת מקדש הי\"א וכבר האריך בזה בס' היקר גלות עליות פ\"ו דמקואות מ\"א פסקא ב' עיי\"ש ותבין כוונת מהרמ\"ש שכתב דיש ליישב. ועיין בס' באה\"ט לס' ויקרא פט\"ו פסוק ט\"ז דע\"ב ב' שתמה לפי' הראב\"ד בהא דר\"פ דאפילו העוקה כולה שאובין פשוט דעכ\"פ ע\"י חיבור דכשפה\"נ מתטהרת העוקה לגמרי ובס' גלות עליות מיישב זה עיי\"ש אות ג'. ועכ\"פ דברי רבינו הם דלא כפי' הראב\"ד וגם דלא כפרש\"י והתוס' בזבחים שם ובס' גלות עליות שם לא העיר משיטת רבינו הרא\"ם וראיתי להצאן קדשים בזבחים שם ד\"ה בא\"ד דבימי ר\"ל כבר בטלו רביעית דמקוה כו' שתי' ג\"כ דדברי ר\"פ אף לפי האמת וז\"ל כיון דטעמא דבטלו רבנן משום גזירה שמא יטבול מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיה כשפה\"נ כמש\"פ רש\"י התם במס' נזיר והכא כיון דקדח בדופן המקוה ומהכשירא דמקוה אתי ל\"ג רבנן וכ\"כ תוס' בהדיא בחולין ק\"ו א' ד\"ה דפסקי' ע\"ש עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים מה ענין דבטלוה רבנן לגזירה שמא יטבול בכלי שאין בפיה כשפה\"נ וטעמא דבטלוה לרביעית כ' המאירי בנזיר שם גזירה שמא יטבול כלים גדולים בפחות ממ' סאה ע\"כ ומה שהביא מפרש\"י בנזיר הוא תמוה דרש\"י לא כ' שם אלא להראות המקום שאמרו שם דלא סגי במקוה ברביעית דבטלוה וז\"ש רש\"י כדאמרינן בחגיגה כו' אלמא לכל מילי בעינן מקוה של מ' סאה וכוונתו למש\"ש כ\"ב א' דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה במקום א' והתם מיירי בדבר שכל גופו עולה בפחות דאל\"כ מה ראייה צריך וכמש\"כ התוס' בפסחים י\"ז ב' סד\"ה אלא ותו לא מידי. ",
                "א\"צ כו' כשיטת ר\"ת שהביאו התוס' בחגיגה כ\"א ב' ד\"ה כעוביה דבמים סגי בטופח ע\"מ להטפיח אבל בנקב בעינן ב' אצבעות ולענין הלכה עיין רמ\"א יו\"ד סי' ר\"א סנ\"ב. ",
                "דאי לאו הכי כו' עד דמעין חסר בנדפס וט\"ס הוא שדילגו ממעין הא' להב' וחסרו שבנתיים והמרדכי בפ\"ב דשבועות הביא מס' יראים כפי הכתוב כאן. ",
                "מאי. צ\"ל ודאי. ",
                "בטלו בימי חכמים האמורין ור\"פ בזבחים לא כו' כן הוא בנדפס וכצ\"ל וכ\"כ המעתיק. ",
                "אי נמי כו' עד ואין לומר חסר בנדפס. ",
                "מפי'. ט\"ס וצ\"ל פי' וכ\"ה במרדכי ועיין מה שכתבתי לעיל לרת ל\"ג בביאור דברי הרא\"ם. ",
                "אליעזר. צ\"ל אלעזר. ובנדפס דהא ר\"פ קדים לר\"א והוא ט\"ס וצ\"ל כמש\"כ כאן דהא ר\"א קדים או\"פ. ",
                "בכל מקום. בנדפס הגירסא בכלי והגאון רא\"ד שליט\"א כ' בגליון הכת\"י דגירסת הכת\"י \"בכל מקום\" הוא העיקר כדמפרש רבינו אוזיל ובנדפס איתא דבעיתא פי' מתפחדת וכאן חסר הפי'. ולפי\"ז סילתא שאמרו בגמרא הוא כפרש\"י בקעת עבה אבל לגירסת הנדפס אשה לא תטבול בכלי צריך לומר דסילתא פי' סל וסל כלי עץ הוא ומשוה אותו לכ\"ח וכמש\"כ הב\"י יו\"ד סי' קצ\"ח בדעת הרמב\"ם עיי\"ש. ",
                "שמואל בר רב. בנדפס דאמר רבא וכן הוא בגמרא לפנינו. ",
                "למימר. ט\"ס וצ\"ל אימר. ועיין נדה ס\"ו ב' תוד\"ה אשה. ",
                "נמחק בכ\"י. המעתיק. ",
                "מקום שאין קנה המדה עומד. אבא אלעזר בן דולעאי אומר מקום שהמשקולות כו' כצ\"ל וכן הוא במשנה והסופר דלג ממקום למקום ובנדפס הגי' משונה בדברי ר' יהודא וט\"ס שם. ויש לדקדק אמאי הביא רבינו שלשה מהנך תנאי דמתניתין ושייר הג' האחרים ובנדפס כתוב אחר דר\"י וכו' ואפשר דכצ\"ל כאן והביא רבינו דברי ר' יהודא דהלכה כמותו. ",
                "שם. תיבה זו ליתא במשנה. ויש לדקדק על סידור רבינו שהעתיק באיזה טיט אמרו הכתוב במשנה אחר באיזה טיט מטבילין וכאן הוא קודם והנראה מזה כמש\"כ בס' גלות עליות מקואות שם דלפמש\"כ הרע\"ב דטעמא דר' יהושע מפני שהמים מקדימין א\"כ לפי\"ז לא בעינן טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה הימנו דאפילו בטיט העבה מותר כמש\"א בפ\"ז משנה ז' הטביל בו את המטה אע\"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין ולפי\"ז מה שאמרו במשנה באיזה טיט אמרו שהקנה כו' קאי על ריש דברי המשנה שאמרו מקוה שיש בו מ\"ס מים וטיט שפירושו דהטיט נמדד עם המים להשלים השיעור בין לר\"א בין לר\"י וע\"ז אסקי תנאי באיזה טיט אמרו דמצטרף להשלים שהקנה כו' ומפרשים השיעור כל חד כדאית ליה והיינו בטיט הנרוק וכבר קדמו בזה הגרש\"ש וז\"ל באיזה טיט אמרו פי' שמצטרף למ\"ס בטיט שהקנה כו' וזהו טיט הנרוק דתנן ברפ\"ז דמעלה אה\"מ. אבל טיט עב אינו מצטרף. אמנם לענין לטבול בו שוים הם [טיט הנרוק וטיט העב] דאם הם מן הצד לכ\"ע אין מטבילין בהם ובמים צפין ע\"ג פלוגתת ר\"א ור\"י עכ\"ל וכיון שכן יפה העתיק רבינו סוף ד' המשנה מקודם שהוא ביאור לריש ד' המשנה ואח\"כ כ' באיזה טיט שהמים צפין כו' שהוא ביאור לד' ר' יהושע שאמר בטיט ובמים. ואפשר דתיבת שם הוא מדברי רבינו ור\"ל שם במשנה איתא באיזה כו'. ",
                "ומודה. צ\"ל מודה. ",
                "דסימן. צ\"ל וסימן. ",
                "אחד. צ\"ל אחר. וכן בסמוך. ",
                "ולא לחלוק על התנאים אך שניהם שוין. חסר בנדפס וכדברי רבינו כ\"כ התוס' סוכה י\"ט ב' ד\"ה טיט והרא\"ש בהלכות מקואות סס\"ג ושארי פוסקים. ",
                "הנדוק. עיין בהגהות הגרי\"פ שם שכ' וצע\"ק בפרש\"י דהכא ד\"ה נדוק ע\"כ וראיתי בס' מנחת יהודה שכ' ע\"ז כל כי האי מילתא לא קשיא והדבר יצא מפי רבינו שבגולה הרח\"ו ז\"ל שרש\"י ז\"ל ברצותו לפרש שני גירסאות מפרש במסכת זו כך ובמס' אחרת כפי הגירסא השניה עכ\"ל ושגגה בידו דאין כוונת הגרי\"פ להקשות סתירת פרש\"י מסוכה לזבחים אלא ר\"ל דפרש\"י דזבחים גופיה צע\"ק שכ' נדוק דק שראוי להריקו מכלי אל כלי דפי' דק הוא לפי הגירסא נדוק ופי' שראוי להריקו כו' הוא לפי הגירסא נרוק וארכביה אתרי רכשי וא\"כ תירוצו נשאר מעל. ",
                "בס' יראים הנדפס איתא אי דפרה שוחה ושותה אפילו למקוה נמי והוא ט\"ס ועיין ב\"ח יו\"ד סי' ר\"א שכ' הב\"י הביא ד' המרדכי בה' נדה מ\"ש על פרש\"י אשה לא תטבול בנמל מפני שיש שם טיט וכו' וכ' עליו וצ\"ע והוא לפי שכ' דבפ\"ב דזבחים אמרינן ה\"ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה [כצ\"ל שם] נמי וכו' והדבר פשוט דטעות נפל בדפוס שלו וצריך להגיה ה\"ד אי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא ואי פרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי כו' וכ\"ה נדפס בדפוסים האחרונים עכ\"ל הב\"ח ודברי המרדכי הם ד' היראים דכאן ואני אומר דהב\"ח במחכ\"ת לא הבין כוונת הב\"י ומי כהחכם הב\"י שהניח ד' המרדכי בצ\"ע ויפה כוון הב\"י ור\"ל דממה שכ' המרדכי דבריו אחר פרש\"י וכ' אח\"כ הלכך כ\"מ שהטיט מעורב במים כ\"כ שאין פרה שוחה ושותה מהן עיי\"ש משמע דלשאר פירושים דטעמא דנמל משום בעתותא וכ\"ה טעם דמפצי אין לחוש לטיט המעורב במים כ\"כ שאין פרה כו' ובאמת אין הדבר כן וא\"כ הו\"ל להמרדכי להעמיד דבריו על דין שבמשנה ספ\"ב דמקואות וכמש\"כ רבינו ואע\"פ שהוא מהחולקים על פרש\"י וז\"ש הב\"י אחר הצ\"ע וכ\"כ ברוקח על מתניתין שכתבתי בסמוך וז\"ל כו' וד' הרוקח הם כדברי רבינו וא\"כ ד' המרדכי צ\"ע ודברי הב\"ח אין מועילין כלל לזה. ודע דברוקח שם סי' שע\"ז שהעתיק מתניתין דספ\"ב דמקואות ט\"ס שם ותחת מש\"כ ואם היו בו מים ע\"ג צ\"ל ואם לא היו בו כו'. ",
                "מים שהטיט מעורב בהן כו' כצ\"ל וכ\"ה במרדכי. ובנדפס חסר כאן הרבה. ",
                "פ\"ד. ט\"ס וצ\"ל פ\"ז משנה ז'. ",
                "פי' כו' דברי רבינו בפי' הוא כהרמב\"ם פ\"ח מהל' מקואות הי\"ב וז\"ל שהרי לא נטבעו בטיט עד שטבלו במים תחילה וכ\"כ בפי' למשנה. ודלא כהר\"ש שם שפי' שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואסברה לה דברי הר\"ש הגאון בא\"ר עיי\"ש. ודלא כפי' הרא\"ש שם שפי' דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט ואותן המים מחוברין למקוה הלכך לא הוי חציצה כדתנן האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ע\"כ וברוקח סי' שע\"ב כ' מפני שהמים מקדמין פי' כבר עלתה טבילה למטה במים והיינו כדברי רבינו אלא מה שסיים שם הרוקח מכאן אשה צריכה ליזהר שלא תטבול באגמים או במקוה שיש בו טיט עב פן תשקע רגלה בטיט עב שאין פרה שוחה ושותה מהם כו' ולא עלתה לה טבילה שהאשה מקפדת כו' ואמרינן גזרו על מעוטו המקפיד ואיתא בפ' במה אשה לענין שער דטניפן מקפדת עכ\"ל זה אינו כדברי רבינו דס\"ל דטיט עב שאין פרה שוחה ושותה מהם אין עליהם תורת מים דהו\"ל ההוא מקום היבשה גמורה וכ\"כ הרוקח שם סי' שע\"ז דאם הטיט צלול אפילו דבוק בבשרה אם אינה מקפדת א\"ח אבל אם מקפדת חוצץ אף במיעוט כר' יצחק כו' משמע דבטיט עב אפי' אינה מקפדת חוצץ ואפשר לומר דדבוק בבשרה שאני. ונ\"ל דמש\"כ הרא\"ש בהל' מקואות סי' ל\"ג על היש מחלקין בין אדם לכלים לפי שהוא כבד ומכביד בעובי הטיט וז\"ל ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק ועיי\"ש במעי\"ט אפשר לומר דאין זה הדיחוי כ\"א לפירוש הרא\"ש בדברי המשנה שאמרה שהמים מקדמים משא\"כ לפי' הר\"ש ובהסבר הא\"ר שפיר יש לחלק דבדבר כבד אין באין המים להנקב שבטיט בתחילת התחיבה דתומ\"י מכביד הדבר למטה טרם יבואו המים להגומא. ועיין בסמ\"ג עשין רמ\"ח שפי' שהמים מקדמין כהר\"ש. והנה הר\"ש כ' ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים ודבריו המה כפי שיטתו שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה והיינו כמש\"כ הגר\"א כשנועץ את הרגלים בטיט כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחבו מקדמין המים לבא בנקב העשוי בטיט מן הרגלים קודם שיתחבו הרגלים בהנקב כו' וע\"ז קשיא ליה להר\"ש והרי עכ\"פ כשהתחיל לנעוץ נגעו רגלי המטה בהטיט והוי חציצה ומאי מהני שהמים מקדמין וע\"ז משני דאין חוצץ כו' משא\"כ לפי' הרא\"ש בלא\"ה ל\"ק וה\"נ לפי' הרמב\"ם ורבינו הרא\"ם. ויש לדקדק במ\"ש רבינו כאן הלכך צריכה אשה להזהר שלא תטבול במי אגמים מקום הטיט כו' שאין פרה שותה כו' והכי תנן במסכת מקואות כו' שהמים מקדימין כו' ואע\"פ שיש מים מרובין שעור טבילה לבד הטיט כיון שהטיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה במים מקום יבש חשבינן ליה דאדרבה מהמשנה לכאורה ראיה דשפיר דמי מאחר שהמים מקדימין שו\"ר בס' גלות עליות פ\"ב דמקואות מ\"י אות ד' שכ' וז\"ל ועיין בב\"י גבי מקוה שיש בו מ\"ס מים וטיט שהביא ד' המרדכי והרוקח שהחליטו לאסור לטבול בטיט שאינו נרוק ולא זכרו כלל היתר דמים מקדמין ויהלם דבריהם עפמש\"כ עכ\"ל ותוכן הדברים מש\"כ שם מקודם הוא הא'. מש\"כ שם אות ג' דלא אמרינן המים מקדמין כ\"א ברוב מים ע\"פ הטיט אבל אם המים צפין ע\"ג הטיט והם קלושים ודקים אין כאן היכר מים שקדמו להטביל ולא מטהרינן כאן עבור המים שקדמו רק מפני שטיט הנרוק הותר בעצמו לטבול בו כמו שהותר להצטרף למ' סאה ואם לא היה נרוק אין לטבול בו דאין כאן מים קדמו שהם קלושים ודקים ע\"פ הטיט והנה בדברי רבינו אין לומר כן שהרי כתב ואעפ\"י שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט כו' וע\"כ ר\"ל שהמים צפים ע\"ג הטיט דאם היו המים מצד אחד מאי אריא טיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה מהם אפי' בטיט הנרוק מודה ר\"י דבכה\"ג מטבילין במים ואין מטבילין בטיט כנ\"ל וא\"כ הלשון מים מרובין אינו במשמע שהם קלושים ודקים. והב' שכתב שם עפ\"י מש\"כ הב\"י בסי' קצ\"ח דלא אמרינן היתר שהמים מקדמין כ\"א בכלים לא באדם שהטיט נכנס בין אצבעותיו עיי\"ש עדיין אינו מיושב לפי פירוש רבינו שפי' שהמים מקדמין כבר עלתה טבילה למטה קודם שהגיעו רגליה בטיט עבה וא\"כ אין חילוק בין מטה לרגלי האדם ונראה לי לפרש דמש\"כ רבינו שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט פי' דאף על פי שאין אנו צריכין לצרף העפר הנמצא בהטיט להשלים השיעור דבכה\"ג בטיט הנרוק מצטרף המים והמים שבתוך הטיט הנרוק לשיעור מ' סאה וכמש\"כ בגלות עליות שם סוף אות א' וז\"ל ואני מסופק עוד לומר דמה שטיט מצטרף כו' אפשר דלא חשבינן רק המים שבתוכו אבל העפר הנמצא שם רחוק אצלי שיצטרף להשלים השיעור עכ\"ל מיהו כ\"ז בטיט הנרוק אבל בטיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה במים אף בכה\"ג אין מצטרף המים שבתוך הטיט העבה להמים שלמעלה מהטיט וזש\"ר דמקום יבש חשבינן ליה אבל אם היו מ' סאה מים למעלה מהטיט העבה אף ברגלי האדם טהורות כמו במטה שכבר עלתה טבילה להם קודם שהגיעו לטיט העבה ואולי דבדקדוק כתב רבינו בלשון המשנה ז' פ\"ז דמקואות שרגליה שוקעות במים בטיט העבה ולפנינו ליתא תיבת במים ולפמש\"כ אתי שפיר. ולפי מה שכתבתי בפי' דברי הרא\"ם יש לדקדק דבטיט הנרוק שמצטרף למ\"ס היינו אף הטיט עצמו מצטרף וכמש\"כ בס' באה\"ט ויקרא פט\"ו פסוק ט\"ז דף ע\"ב א' ודלא כמש\"כ הגלות עליות הנ\"ל וא\"ש הרבותא שכתב רבינו ואע\"פ שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט כו' כלומר דבטיט הנרוק מצטרף גם הטיט דהיינו העפר שבתוך הטיט הנרוק אבל כאן בטיט העבה ל\"מ דלא מצטרף העפר אלא אפי' כשיש מ\"ס בצירוף המים שבתוך הטיט העבה בלא חלקי העפר אפ\"ה אין מצטרף דחשיב כאין כאן מים כלל ומקום יבש הוא. וא\"ש בזה מש\"כ רבינו בסמוך לדחות פרש\"י דפי' טעמא דנמל משום חציצת טיט וז\"ל וליתא אלא משום בעיתא עכ\"ל דטעמא דליתא משום קושיית הראשונים דבמס' מקואות משמע דבכה\"ג לא הוי חציצה עיין בהרא\"ש הל' מקואות סי' ל\"ג והר\"ן פרק במה אשה ולא ס\"ל לרבינו לחלק בין אדם לכלים דלפי פי' במש\"ש שהמים מקדמין כבר עלתה טבילה כו' אין לחלק. וראיתי להגרש\"ש ספ\"ז דמקואות שתי' פרש\"י דכוונת רש\"י על הטיט שבשפת הנהר דהוא מקדימן בעודן על שפתו קודם שיכנסו לנהר וכבר קדמו בזה המעי\"ט להרא\"ש שם וסיים שם כך נ\"ל ובאמת כן כתב הב\"י סי' קצ\"ח בשם הראב\"ד בבעה\"נ וז\"ל וההיא דלא תטבול בנמל אינו מקפיד אלא על טיט שבשפת הנהר שהוא שוה למים עכ\"ל ועיין לקמן אות רי\"א. ",
                "מקום כו'. במרדכי פ\"ב דשבועות הגירסא מקוה יבשה כו'. ",
                "כדברי רבינו הרא\"ם כאן כ\"כ הרוקח בסי' שע\"ז על שם הר\"ר אלעזר ב\"ר שמואל מוורנא והוא ר\"א בר\"ש מוורדון כמש\"כ המרדכי שם בדין זה והובא להלכה בהג\"ר יו\"ד סי' קצ\"ח סעיף י\"ד. וראיתי להרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א שכתב ביו\"ד החדשים דפוס ווילנא ס\"ס מחצית השקל הלכות נדה וז\"ל ואין להקשות לדעת זו מהא דפסחים ס\"ה ובזבחים ל\"ה דמשנינן שם לח הוא ואינו חוצץ ואף דהתם הוי כולו דהא כל הרגל עומד על דבר החוצץ וכמש\"כ הס\"ט בס\"ק נ\"ב ובכולו אפילו אינו מקפיד חוצץ מן התורה אבל באמת הא ליתא דהדבר פשוט דהמרדכי לא כ\"כ רק לענין טבילה דמים בודאי לא עיילי אפילו בדבר לח כו' אבל התם דעיקר הקפידא הוא שיהיו רגליו של הכהן נוגע ברצפה הדבר פשוט דאין דבר לח מפסיק כנגד הרגל דאין דבר לח מפסיק בין שני דברים גושים. וזה דבר פשוט עכ\"ל אבל לפי המבואר כאן בדברי רבינו בעל דעה זו נראה דאין הדבר פשוט כ\"כ שהעיר בעצמו מהא דפסחים ס\"ה ובזבחים פרק כל הפסולין ותי' דהתם נמי בהקפדה תליא מילתא כו' עיין בסמוך. ובמה שהעיר שם מדברי המל\"מ פ\"ב מהל' עבודת יוה\"כ ה\"ב וביאר דבריו דמש\"כ המל\"מ שם דשמא המים יהיו מבדילין בין הבגד לבשר דכונתו בזה דאולי דיגרום עי\"ז דלא ילבוש הבגדים מהודקים על בשרו וכמו ברוח. יש להוסיף דבזה אזדא לה תמיהת הגאון ר\"י העליר ז\"ל בס' ע\"א סי' ל\"ז שתמה שם על המל\"מ עיי\"ש ועיין בשו\"ת שבס' קהלת יעקב ס\"ס ז' חלק יו\"ד ולא העיר שם מדברי המל\"מ שביאר כך דמש\"ה אמרו בכל הטבילות עלה ונסתפג עיי\"ש. אבל בספר גלות עליות פ\"ט דמקואות מ\"ב פסקא ד' אות ג' סתר דברי הראשונים אלו והרמ\"א שהחמיר כדבריהם מהתוספתא רפ\"ז דמקואות והביאה הר\"ש ספ\"ט דמקואות שאמרו שם טבעת שנתונה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואם היה טיט יון וחביריו כאילו לא טבלה וז\"ל שם והרי הכא בטבעת הנתונה בטיט טופח הרי הטבעת נתונה כולה בטיט ולא מהני מה דאינו מקפיד דרובו ואינו מקפיד חייץ אף בכלים כו' ולפי דברי הש\"ס יבמות ע\"ח כולו ואינו מקפיד חייץ מן התורה וע\"כ הטעם הוא מפני דמים נכנסים בו ולא איכפת לן במקפיד עכ\"ל ולענ\"ד נראה דפי' טבעת שנתונה בלבינה של טיט הוא דהטבעת נקבעה על הלבינה מלמעלה ולאו שהטבעת מונחת בתוך הלבינה טמונה בפנים דאין דרך לעשות כזה אלא שדרך הוא להלביש הטבעת על הלבינה וא\"כ אין כאן כ\"א מיעוט החוצץ דהוא צד הטבעת שבפנים הסמוך לגב הלבינה וא\"ש כדברי רבינו. ",
                "שאינו. ט\"ס ועיין עירובין ד\"ד ע\"ב. ",
                "לה. צ\"ל לח. ",
                "לפנינו איתא והדיו והדבש והחלב. ועיין חולין כ\"ו ב' תוד\"ה הכא שאמרו שם כדאשכחן בפרק התערובת גבי יין וחלב לחין אין חוצצין וט\"ס הוא בתוספות בפ' התערובת וצ\"ל בפרק כל הפסולין והיינו הך ברייתא וגירסתם היה כמש\"כ הרא\"ש בהל' מקואות סי' כ\"ו לשון התוספתא היין והדבש והחלב ומש\"כ התוס' שם ע\"ש הרא\"ם שדרך היין עוברים המים אל גוף האדם כו' היינו לפי ההוה אמינא של רבינו אבל מסקנת רבינו כאן משום הקפדה הוא. ",
                "דמיא. כצ\"ל. ועיין בהגהות יד שאול יו\"ד סי' קצ\"ח סעיף י\"ד שכתב שם וז\"ל שו\"ר במרדכי שהביא הב\"י כאן שכתב בשם הרוקח שמפרש דלח אינו חוצץ דיכנסו בו המים והמרדכי הקשה מהך דחולין דמיא יקירי עיי\"ש עכ\"ל ובמחכ\"ת שגה בעיונו דכל זה שכתב המרדכי הוא מדברי הרוקח והוא מדברי רבינו כאן ומש\"כ במרדכי שם וטועה ט\"ס וצ\"ל טועה וקאי על המפרש טעמא כו' וכלשון רבינו. ועיין הע\"ש שאילתא צ\"ו אות ט' שכתב שם הדם והדיו כו' לח אינו חוצץ כו' וע\"כ משום דעיילין בהו מיא א\"ח ולא משום דלא קפיד בהו וכדמוכח בסוגיא דפסחים דס\"ה ובכ\"מ דמקשה והא קחייץ ומשני לח הוא ולא חייץ וכדתניא הדם כו' והתם לא שייך קפידא כלל אלא ע\"כ משום דבלח עייל מיא לא איכפת לן ובמחכ\"ת אשתמיטתיה דברי המרדכי בשם הרא\"ם והרוקח שכ' והמפרש כו' שטועה כו' וההוכחה מפסחים ס\"ה עיין לעיל אות קצ\"ה ובסמוך אות ר\"ט. ",
                "ואמרינן בחולין שלהי כו' כצ\"ל. ",
                "בין השקה לטבילה. החילוק כתבו התוס' חולין שם לתרץ קושיית הרא\"ם דודאי אגבא דגברא או אגבא דמנא מחלחלי בהו מיא אבל דרך השקה לא ורבינו מדחה זה החילוק מזבחים ע\"ח ב' ועיי\"ש בתוס' ד\"ה ה\"ג דלי כו' וראיתי ביד שאול בהגהותיו ליו\"ד סי' קצ\"ח סעיף י\"ד שכתב על הקושיא שבמרדכי מהך דחולין כ\"ו ב' דמיא יקירי ע\"ש וז\"ל ותמיהני דהש\"ס מסיק דמיא מבלבלי עכ\"ל ואיני יודע מקום לתמיהתו דדברי המרדכי הם דברי רבינו כאן כמש\"כ למעלה וראייתו הוא כמש\"כ התוס' על שמו חולין שם דאי ס\"ד שהמים נכנסות בלח א\"כ למ\"ל טעמא דמבלבלי כי נמי קפי פרי מלעיל סלקא להו השקה אלא ע\"כ שהמים אין נכנסין בלת ומש\"ה שפיר הוצרכו לומר בתמד דחולין שם טעמא דמבלבלי. ",
                "חלוק. תיבה זו מיותר וט\"ס. ורש\"י שכ' בזבחים שם דלי שהוא מלא רוקין גרסינן אתא לאפוקי מגירסת המשנה מקואות פ\"י מ\"ו כלי שהוא מלא משקין עיי\"ש בהר\"ש. והנה רש\"י פי' שם שהרוק עבה וחוצץ בפני המים וא\"כ אזדא לה ראית רבינו לשאר דבר לח. ",
                "יין לבן וחלב אם רבו עליו כו' כצ\"ל וכן הוא בהר\"ש פ\"י דמקואות מ\"ו. ",
                "כולו כו'. צ\"ל כלי מחזיק כור ואין בו כו' ודברי ר' יוסי הוא ג\"כ במשנה שם אך בהמשנה היה אפשר לפרש דר\"י קאי על מי חטאת כפי' הרמב\"ם אבל בתוספתא מפורש דגם ביין וחלב ס\"ל לר\"י שאפילו כלי כו' ומזה ראיית רבינו דלא כמש\"כ התוס' זבחים ע\"ח ב' דהכא כיון דהאי דלי יש בו חלב עד רובו לא מחלחלי מיא דבודאי אף ר' יוסי ס\"ל לההיא דלחין אין חוצצין וא\"כ מ\"ט דר' יוסי אלא ע\"כ דהטעם משום הקפדה הוא דעל לח אין דרך בני האדם להקפיד. ",
                "תושקמה. ט\"ס וצ\"ל תותים ושקמה ובתוספתא איתא ושרף החרוב וכ\"ה ביו\"ד סי' קצ\"ח סעיף ט\"ו ועל אלו שנינו במשנה פ\"ט דמקואות מ\"ד שרף הלח שא\"ח. ודע דעל מה שאמרו שם במשנה וצואה שתחת הצפורן שאין חוצץ כתב האו\"ז הלכות נדה סי' שס\"ג אות ת' כדי שלא יקשה מהתוספתא פ\"ו דתניא צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ה\"א חוצצין ו\"ל ויש לפרש מתני' כו' היינו כנגד הבשר ושלא כנגד הבשר חוצצת ופי' הר\"ר אליעזר ממיץ דכנגד הבשר היינו כעין שחרורית הנראית בין בשר לצפורן כשחתך הצפורן בשוה לבשר אבל אם היה הצפורן בולט חוץ לבשר והצואה תחת הצפורן חוץ לבשר אז חוצץ שעל זה דרך אדם להקפיד. וצואה שתחת הציפורן לא שדבוק שם מאותן השנויים בתוספתא שחוצצין שאותן חוצצין אפילו כנגד הבשר דתניא להדיא דטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר הא\"ח אלא היינו שחרורית שכן דרך כל שעה שיש שחרורית בין צפורן לבשר כההיא דנדרים מ\"ט ב' עד מתי אתה מאכילני צואתך והיינו בשחרורית שבין בשר לצפורן כדפרישית עכ\"ל ועיין נדה ס\"ז א' תוד\"ה לפלוף שכ' והא דתנן כו' שאין חוצצין כו' וצואה שתחת הצפורן מיירי בלח כו' וא\"כ לדברי התוס' יש לומר דהתוספתא מיירי ביבש ודוקא שלא כנגד הבשר חוצץ אבל כנגד הבשר א\"ח משא\"כ מתניתין דמיירי בלח אף שלא כנגד הבשר אינו חוצץ וכ\"כ הב\"ח יו\"ד סי' קצ\"ח בביאור ד' ר\"ת בתשובה שהביא הסמ\"ג. ",
                "פי' כו' וכ\"כ הסמ\"ג עשין רמח. ",
                "הפסולין [ל\"ה א'] כצ\"ל. ",
                "ופרקינן. צ\"ל ומקשינן. ",
                "דבין כו'. צ\"ל דכיון דשבח הוא לבני אהרן בטל הדם לרגלו והוי כאלו כו' ועיין בהגהות יד שאול יו\"ד סי' קצ\"ח ש\"ך ס\"ק כ' שכתב וז\"ל ובגוף קושיית הסמ\"ג עשין רמ\"ח נלפע\"ד דשם דשבח הוא לבני אהרן ואינו מקפיד שוב אין כאן חציצה בלח ודוקא דבר שהוא מצד עצמו חציצה הוא דשייך לומר דהוה חציצה אף דשבח הוא לבני אהרן אבל בלח דמצד עצמו עומד על הרצפה ממש ועיקר הוא בשביל שמקפיד ולכך כל ששבח הוא לבני אהרן שוב אינו חוצץ בלח עכ\"ל והוא דברי רבינו הרא\"ם כאן ועיין רוקח סי' שע\"ה ושע\"ז כדברי רבינו בקיצור. ",
                "דטניפין כצ\"ל. ונראה שהרא\"ם מפרש בשבת שם כרבותיו של רש\"י דהך קפידא לענין חציצה כדקי\"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ. ובנידון קושיית רש\"י עליהם עיין בב\"י יו\"ד סי' קצ\"ח שתי' בשתי דרכים. ומבואר דעת רבינו כאן כדברי הרמב\"ם בפ\"ב מהל' מקואות הט\"ו שכתב שם שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה ע\"כ והב\"י שם כתב ע\"ד הרמב\"ם והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד בקשירת שער א' ואפ\"ה כתב דאם זו מקפדת חוצץ כו' משמע מדבריו בהדיא שמי שמקפיד עליו חוצץ ואעפ\"י שדרך בני האדם שלא להקפיד בכך עכ\"ל הב\"י וכ\"ה דעת הרא\"ם כאן ועיין מש\"כ לעיל אות ס\"ב ובסמוך אות רס\"ד. אלא במה שכתב רבינו ומיעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד דמשמע מדבריו דברוב שערו חוצץ אפילו באינו מקפיד בזה לא ס\"ל כשיטת הרמב\"ם שם שאין השער נידון לעצמו אלא עם הגוף הוא נידון שאע\"פ שיש חציצה ברוב השערות או בכולן מיעוטו מיקרי ודעת רבינו כשיטת הגאונים שם והסכים להם הראב\"ד שהשער נידון לעצמו ואי איכא חציצה על רוב השער אעפ\"י שאין על הגוף חציצה כלל הוי חציצה ברובו ולא בעי מקפיד וכן דעת השו\"ע סי' קצ\"ח סעיף ה'. וראיתי שם בביאור הגר\"א סקי\"א שה\"ר לדברי הגאונים ממ\"ש בב\"ק פ\"ב א' דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר כו' ומיקטר אינו אלא בראש ודאורייתא בעינן רוב ומקפיד ואא\"ל בהצטרפות הגוף דהא קאמר א\"נ מאוס כו' מכלל דרישא מיקטר לחוד ע\"כ ולא זכיתי להבין ראייתו דהא יש לפרש מ\"ש בגמרא א\"נ מאוס מידי קאי ג\"כ על הראש ולא על הגוף ומעיקרא אמרו דילמא מיקטר השיער ואח\"כ אמרו א\"נ מאוס מידי והיינו ליכלוך השיער ואידי ואידי אדרשא דאת בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער קאי והכל בין מיקטר ובין מאוס בהצטרפות הגוף לרובא ועיין או\"ז הל' נדה סי' שס\"א שכתב שם דהא נמי מסיק דילמא מאוס מידי והיינו בגופה א\"נ י\"ל דנקט שיער משום דאתיא מדרשא כו' ונראה מדברי האו\"ז דלפי הא\"נ מתפרש דילמא מאוס מידי ג\"כ אשיער והוא כמו שכתבתי וא\"כ אפשר דהרמב\"ם מפרש ג\"כ הכי ואין ראיה לדברי הגאונים. וכתב הס\"ט סי' קצ\"ח סקי\"ז שבספר תפל\"מ כתב דברוב א' מהמקומות שיש בהם שער סגיא כגון רוב ראשו או שער בית השחי או רוב בית הסתרים וכדומה עיי\"ש וכ\"כ בס' באה\"ט לסדר ויקרא פט\"ו פט\"ז וז\"ל שם מיהו נראה פשוט דבכל מקום כינוס שער הדין כן ונ\"ל דצ\"ל דרובו של כל אחד מהאברים כשמקפיד עליו חוצץ מן התורה עכ\"ל ובדבריו אלו יתיישב דברי הבית הלל יו\"ד סי' קצ\"ח סק\"ב הביאו הבאה\"ט שם סקי\"ט דאם אדם אחד יש לו שני אומנות דהיינו צבע וסופר ודבק על ידו צבע ודיו הוי ספק אי הוי חציצה או לא בזבחים צ\"ח ב' ואנן קי\"ל כל תיקו לחומרא וכ\"כ המג\"א סי' קס\"א סק\"ז דבטבילת נדה אזלינן לחומרא וכתב עליו בספר עצי אלמוגים דהמג\"א לא דק בזה שהרי אף לענין טבילת נדה הוא ספק דרבנן דמדאורייתא בעינן רוב המקפיד עליו וכאן נראה דלא מיירי אלא בדם ושומן על ידים שעוסקין בהם כמו צובע דבשאר אברים אין לחלק וא\"כ בכל ענין לא הוה אלא ספק מדרבנן דאזלינן לקולא אבל לפי דברי הבאה\"ט א\"ש ובזה יתבארו היטב דברי רב כהנא יבמות ע\"ח ב' דאמר ל\"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ אע\"ג דלא מקפיד ובספר גלות עליות פ\"ט מ\"ב פסקא א' אות ז' תמה איך נמצא ענין כזה שיהא כל גופו מכוסה בדבר הדבוק וחוצץ ולא יקפיד ע\"ז להסירו בשום פעם עיי\"ש שדחק מאד בדברי ר\"כ אולם לפי דעת הבאה\"ט דרובו של כ\"א מהאברים כשמקפיד עליו חוצץ מה\"ת א\"כ בכל האבר חוצץ אע\"ג דאינו מקפיד לרב כהנא והא ודאי משכחת לה ומלבד זה עיין בס\"ט סי' קצ\"ח סקנ\"ב שכתב שם כיון דצריך לעמוד ברגלו על הרצפה בלי חציצת הרגל נידון לעצמו וכן הוא לענין נט\"י כיון דא\"צ נטילה אלא היד משום הכי נידון לעצמו וא\"כ א\"ש דברי ר\"כ בכולו כה\"ג ואף לשיטת הרמב\"ם. ",
                "וברובו. בנדפס ליתא תיבת וברובו וכן נראה דה\"ה למיעוט אלא שמקפדת. ומש\"כ רבינו וליתא עיין מש\"כ לעיל אות קצ\"ג ויש לפרש דברי רבינו עפ\"י מש\"כ הר\"ן בפרק במה אשה וז\"ל פרש\"י ז\"ל מפני הטיט שהוא חוצץ ולא מחוור שאין בנמל טיט יותר משאר נהרות ע\"כ והוא מדברי הריטב\"א בחי' לשבת שם וזהו ג\"כ כוונת הרא\"ם כאן ועיין נדה ס\"ו ב' תוד\"ה אשה. ",
                "ובבמה אשה יוצאה [ס\"ה ב'] כצ\"ל. ",
                "והוו להו שאובין. לפנינו ליתא אולם גירסת הראשונים היה כן ומזה כתבו התוספות נדה ס\"ו ב' ד\"ה אשה וז\"ל ור\"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך [ערך כף] אלא שתמהו התוספות מה שאיבה שייך כו' ורבינו פי' דנפסלו לטבול בהן דרך זחילה כפסול שאובין. ודע דבנדפס חסר כל הענין הזה. ",
                "כמקוה. כצ\"ל. ",
                "ראשון ראשון כצ\"ל. ",
                "מקוה. ט\"ס ומיותר. ",
                "מבואר דעת רבינו שחולק על ר\"ת בתשובה שכתבו התוספות בשמו בכורות נ\"ו א' פיר\"ת דאיכא למימר מן הדין קמא קמא בטל אפילו לדברי רב ואבוה דשמואל אלא דמחמרי מפני מראית העין כו' אבל רבינו ס\"ל דאף מן הדין לא בטל ועיין בב\"ק ק' ב' תוד\"ה אומר שכתב ע\"ש ר\"ת דל\"א ביי\"נ ראשון ראשון בטל אלא במערה מעט מעט בהפסקות אבל בלא הפסק ל\"א דליבטיל וכן כתב הרשב\"א בחי' שבת דס\"ה בשם ר\"ת והלכך בנוטפין שיורדין בלא הפסק וא\"נ בגדולי זרעים שמתרבין בכל שעה בלי הפסק הרי אנו רואין כאלו בא הכל ביחד ואינו בטל. וע\"ש הר\"י בן רבינו מאיר כתבו התוס' ב\"ק שם שפירש בתוס' נדרים דבצל וכלאים וגבי נוטפין דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטל קמא קמא כמו ביי\"נ דהתם לא שייך למימר הכי אבל רבינו אמר חילוק אחר דדוקא דבר הבא בי\"א אמרינן רר\"ב ולא במקום שהתערובת בי\"ש והמאירי בשבת שם תירץ הקושיא דל\"א נוטפין בזוחלין רר\"ב בג' תירוצים והם האחד תירוץ הריב\"ם. והב' תירוץ ר\"ת. והג' תירוץ הרא\"ם כאן. והנחל אשכול בהלכות מקואות ס\"ס נ\"ת הביא דברי המאירי לשבת ולא הערה מקור דבריו מבטן מי יצאו. ",
                "דאמרי. צ\"ל דאמר. ורואה אני חילוף נוסחאות בדעת ר\"ת דהתוס' בבכורות נ\"ו א' כתב ע\"ש ר\"ת ואפילו פליגי רבנן עליה וסברי דפרת שמו מ\"מ מסייעין ליה מהא דאמר ר\"מ דמימיו פרין ורבין דלא פליגי עליה בסברא זה דנהרא מכיפי' מיבריך ויכולין לסבור ששמו פרת מה\"ט גופיה כו' אבל רבינו כתב בדעתו וחכמים כמו כן מסייעי ליה לשמואל כו' ומימיו פרין ורבין גרסינן בתרווייהו כו' ועיין ר\"ן נדרים מ' ב' ד\"ה ולענין והוא מהריטב\"א בחי' לשבת ס\"ה שכתב בשם ר\"ת כמש\"כ רבינו על שמו. ולענ\"ד אף לפי הנוסחא שכתב הר\"ן והריטב\"א שם וחכ\"א פרת שמו שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל כו' אין הפירוש שמימיו פרין ורבין שייך לדברי חכמים אלא הוא כמו אמר מר והוא ציון למש\"א בברייתא בדברי ר\"מ שמימיו פרין ורבין ועז\"א בגמרא מסייע ליה לשמואל. ",
                "שלהי פרק סדר תעניות כצ\"ל. ",
                "פ\"ה. ט\"ס וצ\"ל פ\"ח משנה י'. והנה רבינו כתב מי תערובות דשאר נהרות ובמשנה איתא מי תערובות ורבינו הוא שהוסיף דשאר נהרות ודלא כדמשמע מהראב\"ד בהשגות פ\"ו מהל' פרה ה\"י שפירש מי תערובות שמתערבין בהן מי גשמים עיי\"ש [ועי\"ש בכ\"מ שכתב ועל הראב\"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הו\"ל למיפרך שדברי הרמב\"ם סתרי אהדדי שכתב בראש פ\"ו שם להכשיר למלאות מהנהרות המושכין. ולא הבנתי דבריו דהא יש לפרש דברי הרמב\"ם רפ\"ו דמהנהרות המושכין מן המעיינות קאמר. וכמש\"כ הרמב\"ם שם הי\"א והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים] ועיין בהר\"ש שכתב למעיינות היוצאין במחילות כו' לא חיישינן לתערובתן לריבוי כו' וסוף דבריו אין להם הבנה ונראה לי דכצ\"ל לריבוי נוטפין והס\"ד ואח\"כ מה\"ד מי תערובות. שמים פסולין מתערבין בהם. ופירוש מים פסולין יש לומר דר\"ל ג\"כ כדברי רבינו הרא\"ם. והרמב\"ם בפ\"ו שם הי\"ג שכתב מי ביצים ומי הירדן ומי הירמוך פסולין מפני שהן מי התערובות צל\"ע מדוע שינה מלשון המשנה ולא כתב מימי קרמיון מימי פוגה פסולין שהם מי ביצים. ",
                "וקאי. כצ\"ל ועיין תוס' בכורות נ\"ו א' ורבינו דחה תירוצם ממי הירדן ואולי משום זה תירץ הר\"ש באופן אחר עיין בדבריו. ",
                "פ\"ה ט\"ס וצ\"ל פ\"ח מ\"ט. ויש חסרון בלשון רבינו כאן ועיין במרדכי שכתב שם ע\"ש רבינו בזה\"ל דתנן כו' המים המכזבין פסולין ואלו הן המים המכזבים פעם אחת לשבוע פי' אחד לז' שנים הלכך כו'. ",
                "הקטן. צ\"ל קטן ועיין בב\"י סי' ר\"א. והב\"ח שם פי' דברי רבינו וז\"ל דטעמא דמתני' דמכזבים פ\"א לשבוע פסול אינו אלא משום דאין לו מקור שממנו נובעים מים בשפע ומיירי בא\"י דתנא בא\"י קאי והלכך גם בחו\"ל אם הנהר קטן שאם היה בא\"י היה מכזב פ\"א לשבוע בודאי שאין לו מקור נובע מים בשפע ואעפ\"י דבחו\"ל אינו מכזב ה\"ט דכיון דגשמים מצויין איכא רביית נוטפין אבל לא דמיברך מכפי' ומקורו כיון דאין לו מקור טוב עכ\"ל. ",
                "ולבורות כו' עיין ד\"מ יו\"ד סי' ר\"א סוף אות ה' שהביא שם דברים אלו ע\"ש המרדכי והנם מדברי הרא\"ם כאן ועיין תוס' בכורות נ\"ו א' שכ\"כ. ",
                "כלים ואפילו בד' וה' כו' כצ\"ל. ",
                "הלכה כיחיד דסתם כו'. גם התוס' בתמורה שם ד\"ה יוסף כתבו ופסק הר\"ר אברהם ב\"ר דוד דהלכה כיוסף בן חוני ועיין תוי\"ט פ\"א דתמורה מ\"ד שכתב דנראה לו ברור שזהו טעמו של הראב\"ד מדסתם לן תנא דמתני' ספ\"ג דמס' מקואות כוותיה. ויש לדקדק על רבינו שלא אמר ג\"כ מאותו סתמא דהוא עדיפא מהך סתמא דלא מתוקמא אלא לר\"פ משא\"כ לרחב\"א אר\"י. והנה התוי\"ט שם תמה על הרע\"ב והרמב\"ם שפי' ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כר\"פ דיוסף בן חוני הוא וסיימו ואין כן הלכה דהא בודאי הלכה כיוסף בן חוני כסתמא דמתני' דספ\"ג דמקואות. והרע\"ב והרמב\"ם במקואות שם לא כתבו שאינה הלכה וכן הרמב\"ם בחי' רפ\"ה מהל' מקואות כתב כסתם דמקואות. ואומר אני לתרץ דברי הרע\"ב והרמב\"ם דלכאורה קשה בלשון הברייתא שאמרה ג' לוגין מים שאובין כו' בין בשנים וג' כלים ואפילו בד' וה' כלים פוסלין את המקוה למאי אצטריך לן בשנים וג' כלים מאחר דאפילו בד' וה' פוסלין את המקוה א\"כ כש\"כ בשנים וג' ואי למימר דאפי' טובא עיין שבת קכ\"ז א' א\"כ סגי בד' וה' שאמר אבל בב' וג' לא אצטריך לן כלל. ועוד למאי פלגינהו בברייתא בתרתי בבי והפסיק ביניהם בתיבת ואפילו דיותר הו\"ל לאחשבינהו כסדר בב' וג' וד' וה' פוסלין כו' ודוחק לומר דהיינו לאפוקי מיוסף בן חוני השנוי אחר כך אמרו כן בדברי הת\"ק אבל יש לומר דהנה במשנה ספ\"ג דמקואות אמרו חכמים מד' כלים אין מצטרפין בד\"א בזמן שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפילו יותר מד' מצטרפין וזהו מה שאמרו חכמים בברייתא דיוסף בן חוני ג' לוגין כו' בשנים ושלשה כלים דהם פוסלים בכל ענין ואף בזמן שלא נתכוין לרבות. ואפילו בארבעה וחמשה כלים פוסלים מיהו כשנתכוין לרבות. ונמצא דדעת חכמים דברייתא כדברי חכמים שבמשנה. יוסף בן חוני אומר בשנים וג' כלים פוסלים את המקוה כדברי הת\"ק אבל בד' וה' אין פוסלין את המקוה ואפילו נתכוין לרבות דלא כחכמים והנה כשאמרו במשנה בפ\"א דתמורה ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ופי' ר\"פ לפי חשבון הלוגין דהיינו שלשה לוגין בג' כלים אבל לא בד' משמע מזה דאפילו נתכוין לרבות אין פוסלים בד' כלים דאל\"כ אין הכלל שאמרו במשנה אמת דלפעמים אף שאינו לפי חשבון מים שאובין פוסלין ומתני' כללא כייל דאי אפשר דפוסלים אלא לפ\"ח ומש\"ה אמרו בגמרא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני היא ודלא כהר\"ש במקואות שם שאמר דהוה מצי לאתויי ממתני' דהכא ולימא דרבנן היא כו' אלא דוקא ויוסף ב\"ח היא וכנ\"ל ושפיר כתב הרמב\"ם וכן הרע\"ב דאין הלכה כן אלא כסתם משנה דמקואות שם דכשנתכוין לרבות פוסלין אפי' יותר מלפי חשבון. כן הוא פי' הסוגיא להרמב\"ם והרע\"ב אבל לדעת הרא\"ם כאן והראב\"ד והר\"ש אינו כן ועיין במרדכי שכתב כדברי רבינו והלכתא כוותיה [דיוסף ב\"ח] הואיל וסתם לן תנא כוותיה כו' עיי\"ש וכ\"ה לשון הרוקח סי' שע\"ז קיי\"ל בפ\"א דתמורה כיוסף ב\"ח כו' בד' וה' אין פוסלין את המקוה דסתם לן תנא בפ\"א דתמורה כוותיה כו' לפ\"ח הכלים כדאמרינן בגמרא עכ\"ל. ",
                "או על רצפת אבנים כו' כ\"כ המרדכי ע\"ש רבינו בס\"י ועיין בב\"י יו\"ד סי' ר\"א שהעתיק דברי המרדכי בפ\"ב דשבועות דלא ככתוב שכ' שם וז\"ל כתב המרדכי כו' כתב הרא\"ם בס\"י וז\"ל שמעתי הל\"מ היא ל\"ש המשכה ע\"ג קרקע או על ראויות להבליע בקרקע ואז המים נתבטלו כו' עכ\"ל הב\"י ובאמת ט\"ס בהב\"י והסופר דלג בין תיבת קרקע הא' להב' דכצ\"ל ל\"ש המשכה ע\"ג קרקע או על רצפת אבנים. ולי נראה דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה ע\"ג קרקע או על ראויות כו' והד\"ח להרא\"ש הל' מקואות סי' ז' אות ל\"ג העתיק דברי הב\"י ולא הרגיש בהט\"ס. ",
                "וכשזוחלות לגומא כו' מהם שם שאובים כצ\"ל. ",
                "שאינם ראויות להבליע הוו כמונחין כו' ולא מבטל כו' שהרי אינו יכול לדונם כו' כצ\"ל וכ\"ה במרדכי בלשון רבינו. ודעת רבינו דלא כהרמב\"ם בפ\"ד מהל' מקואות ה\"ח שכ' בין שהיו נמשכין על הקרקע או בתוך הסילון וכי\"ב מדברים שאינם פוסלין את המקוה. גם המרדכי כ' וז\"ל ומה שפסק הרא\"ם דאם המשיכה על רצפת אבנים או נסרים דלא הוי המשכה בהא פליג עליה השאלתות ופסקו דאם המשיכו ע\"ג צנור שקבעו ולבסוף חקקו דכשרין עכ\"ל ועיין בב\"ח שהסכים לדברי הרא\"ם בס\"י כמו שכ' הש\"ך יו\"ד סי' ר\"א סקצ\"ז. ",
                "פליגי. צ\"ל דפליגי. וכ\"כ המרדכי ע\"ש רבינו. והנה מדברי רבינו נלמד שאינו מפרש כפי' הרר\"ש מלוניל שבתוס' תמורה שם דלהרר\"ש רבנן דפליגי עליה דראב\"י הוא לחומרא בין לרחב\"א אמר ר' יוחנן ובין לרבין אר\"י כמש\"כ האו\"ז הל' מקואות סי' של\"ה דברי הרר\"ש הכהן מלוניל באורך וז\"ל שם דמעיקרא מסיק דמתני' ראב\"י הוא דאמר דברבייה והמשכה כשר לטבול בו מיד אבל אם אין רוב של מים כשרים פסול לטבול בו מיד וגם המקוה יהיה פסול שלא תועיל לו השלמה שאף כשישלימנו למ' סאה במי גשמים כבר נפסל בשאובין והיינו כמתניתין אין המים שאובים פוסלים אה\"מ אלא לפ\"ח ולפ\"ח פוסלין שלא יהא לו תקנה עוד אפילו במ\"ס מי גשמים. ופריך מכלל דלרבנן אפילו ברבייה פסול לטבול בו עתה וגם אם אח\"כ נתן בו מ\"ס סאה מי גשמים הוא פסול כו' א\"כ הא דאמר ר\"ד אר\"י שאובה כו' טהורה כלומר כו' שאם נפלו שם מ\"ס מי גשמים יהיה כשר ולא נפסל בשאובין שהיו מתחילה בו כיון שהמשיכם מני כו' אלא ודאי דהא דר\"ד אתיא ככ\"ע כראב\"י ורבנן ולא פסל אלא לטבול בו ע\"י צירוף של שאובין לראב\"י בלא רבייה ולרבנן אף ברבייה אבל כשיהיה שם אח\"כ מ\"ס של מי גשמים יהא כשר לטבול בו כו' וא\"כ מתני' דלא כחד תנא דמשמע דלפי חשבון פוסלין המקוה שלא יהא עוד תקנה כו' אלא אר\"פ לפ\"ח כלים ויוסף ב\"ח הוא עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג עשין רמ\"ח ודלא כמו שראיתי בס' מים קדושים לתמורה שם שדחק לפרש דברי התוס' עיין בדבריו דבאמת מש\"כ התוס' ור\"י השיב לו דשפיר מתוקמא סוגיא דשמעתין לפירושו [ר\"ל דבאמת סוגיא דשמעתין א\"ש לפירושו של הרר\"ש] דמשמע ליה דלראב\"י בעיא רוב מי גשמים אבל כו' לא מתכשר [ר\"ל לפי אוקימתת רחב\"א אר\"י דראב\"י היא] ומש\"ה פריך כו' ולא כרבנן [עד דאר\"פ לפ\"ח כלים והשתא הא דרבין אתיא ככ\"ע] אלא דדעת רבינו כרבינו יצחק ב\"ר שמואל בתוס' שם שפי' כפרש\"י דלרחב\"א ראב\"י לקולא ורבנן לחומרא ולרבין הוא להיפך דראב\"י לחומרא ורבנן לקולא דמטהרי המשכה בלא רבייה. ",
                "ואפילו מתניתא. עיין בהרא\"ש פ\"א דביצה סס\"ז ועיי\"ש בהגהת הגרי\"פ שכ' וכן מוכח מיבמות ל\"ז א' עיי\"ש והוא מבואר באו\"ז הל' תפלה סי' ק\"ח ודע דהגר\"א בביאוריו ליו\"ד סי' ר\"א סקע\"ח כ' דלהרמב\"ם גי' אחרת ה\"ל בגמרא דתמירה ראב\"י היא דתניא ראב\"י אומר כו' ברבייה ובהמשכה וכן כו' אתא רבין אר\"י שאובין כו' וערמב\"ם בפי' למתני' ד' פ\"ד עכ\"ל ובהע\"ש שאילתא צ\"ו אות ט\"ו הביאו וכ' עליו אבל לא ביאר עדיין הגר\"א ז\"ל סוגיא דשמעתין דא\"כ מאי מקשה מכלל דרבנן כו' אלא אמר רבה כו' ובמחכ\"ת לא ירד לעומק גי' זו ואפריון נמטיי' לס' באה\"ט ויקרא ט\"ו ט\"ז ד\"ע א' שכ' שם וז\"ל והנ\"ע כמו\"ש החסיד בביאורו ליו\"ד שגי' הרמב\"ם ז\"ל בהא דתמורה ראב\"י היא דתניא ראב\"י כו' ברביה ובהמשכה וכן כי אתא רבין אר\"י שאובין שהמשיכה כשרה רבה אמר כו' ולפי\"ז רבין משמיה דר' יוחנן ג\"כ ברבייה קאמר וכראב\"י עכ\"ל וא\"כ אין זכר לגי' זו מכלל דרבנן כו' אלא אמר רבה כו'. ",
                "בשלהי. כצ\"ל דהוא ענין בפ\"ע. ",
                "ורש\"י. ט\"ס הוא וכן בנדפס ליתא תיבת ורש\"י. אך משכ\"ש שלא תטבול גם היא העיקר חסר וכאן הוא הנכון. ",
                "סכנת גנבים. בנדפס הגי' ואם יש סכנה או טורח שהנהר רחוק וא\"כ פי' סכנה הוא מ\"ש בגמרא משום אריותא אך בהראי' שהביא אח\"כ לא זכר משום אריותא כ\"א גנבי או צנה ועל כן העיקר כגי' דהכא וסכנת גנבים הוא כמו פחד גנבים. ועיין בפתחי תשובה יו\"ד סי' קצ\"ז סקי\"א שכ' בשם ס' חמודי דניאל כ\"י וז\"ל לכאורה נראה דלא מהני אונס אלא אם האונס לכל הנשים שבעיר עכ\"ל והוא תמוה דלהדיא כ' הרמב\"ם בפ\"ד מא\"ב הלכה ח' היתה חולה כו' הר\"ז טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום הרי דאף שאין האונס לכל הנשים כ\"א לה שהיתה חולה עכ\"ז מהני לטבול ביום הח' אמנם שמעתי מהרב הגאון מוהר\"ר ירוחם יהודא ליב שליט\"א מד\"א דפ\"ק מינסק מקור לדברי הרמב\"ם שכ' היתה חולה שהוא ממ\"ש בנדה ס\"ז ב' אתקין ר\"א בנרש למיטבל ביומא דתמניא משום אריותא [ובס' הישר לר\"ת בענינים שונים סי' תרכ\"ב איתא משום ארגזיתא] וגי' הרמב\"ם היתה בגמרא משום בריותא מלשון בריאות ופי' היכא שאינה בריאה לטבול בלילה יכולה לטבול ביום הח' ומש\"ה כשחשב הרמב\"ם שם כל האונסים לא חשיב אונס של אריות דליתא לפי גירסתו בגמרא ודפח\"ח וא\"כ לגירסתינו משום אריותא ליכא אונס של חולה וכאשר השמיטו באמת בשו\"ע היתה חולה וא\"כ י\"ל דד' החמודי דניאל א\"ש לשיטת הטוש\"ע אולם דעת הרמב\"ם אינו כן ומנלן לעשות פלוגתא בזה. וראיתי ברוקח סי' שי\"ח שכ' אבל משום ביעתותא דליליא או פן יסגרו שערי העיר או מפני גנבים או מפני הצינה מותרת לטבול ביום ח' כו' ויש להבין דחשיב כל מה שאמרו בגמרא והניח משום אריותא. ועוד האיך כ' משום ביעתותא דליליא מה שלא זכרו בגמרא ונ\"ל דמדוייק מש\"כ בס' הישר לר\"ת משום ארגזיתא ופי' ביעתותא דליליא. ",
                "רחוק מותרת לטבול בשמיני ביום כדאמר בתינוקת [ס\"ז ב'] רב אחא כו' כצ\"ל וכן היא בנדפס. ",
                "משום גנבים. גירסת השאילתות סי' צ\"ו ואתקון רב אחא בפפוניא משום אריוותא וברב אידי בר אבין גריס משום אונסא דגנבי. ",
                "ויש לדקדק כו' חסר בנדפס מכאן עד תניא בב\"ק כו'. ודברי רבינו כאן משובשים וכצ\"ל ויש לדקדק דהא דאמרו בעירובין [מ' ב'] לית הלכתא כרב כו' ועיין שבת קל\"ט א' תוד\"ה וליתן וי\"מ כו' והוא פי' הרא\"ם כאן. ומה שהקשו שם בתוס' כפי' זה דמ\"ש דנקט טפי ראב\"י מכל שאר אמוראי דהתם הנה הרא\"ם כאן מתרץ זה דדברי ר\"א בר יעקב משום גנבים הוא קולא יותר מכל הא דאמרו שאר אמוראי שם וזש\"ר הלכך צריך לחוש כו' אם לא יהיה טורח גדול יותר מגנבי דראב\"י ואף דלגירסת השאילתות שכתבתי אות דלמעלה אי אפשר לתרץ כתי' רבינו אך גירסת רבינו הוא כמש\"כ התוס' שבת שם וא\"כ הוא תירוץ נכון. ",
                "אף. ט\"ס וצ\"ל אך. ",
                "הו\"ל קטופרס ותנן [ספ\"ח דטהרות] הניצוק והקטפרס ומשקה כו' כצ\"ל וזש\"ר בסמוך ומתני' ר' יהודה כו' פי' מתניתין דניצוק וקטפרס כו' אתיא כר' יהודה כו' ולאפוקי ממש\"כ הר\"ש ספ\"ח דטהרות דמתני' אתיא כרבנן דתוס' דאמרי אין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה אלא באמצעית כדי ליישב קושיית ר\"ת ועיין בתוס' גיטין ט\"ז א' ד\"ה הניצוק ורבינו מיישב קושיית ר\"ת בפשיטות במש\"כ פי' אינו חבור התחתון לעליון אבל העליון לתחתון שעובר עליו הוי חבור וכמו שהעיר מהרש\"א בדה\"ת גיטין שם לתרץ כן אלא דמשמע להו להתוס' מדקתני סתמא דאינו חבור היינו אפילו התחתונים ורבינו הרא\"ם כאן ניחא ליה לתרץ כן ועיין פנ\"י שכ' ע\"ד מהרש\"א ודבריו אין מובנין לי כו' ובאמת דברי מהרש\"א פשוטין והפנ\"י בעצמו קלקל דברי מהרש\"א שהעתיק משמו שם דמפרש\"י משמע שכ' גבי טומאה דאין העליונים טמאים משמע דומיא דהכא כו' עכ\"ל ועיין מהרש\"א שלא כ\"כ אלא כ' שם דכמו שפרש\"י גבי טומאה דאין העליונים טמאים כן יש לנו לפרש לגבי טהרה דאין העליונים מטהרין אבל התחתונים מטהרין אלא דמשמע להו הכי מדקתני סתמא כו' פי' וגבי טומאה מוכרחין אנו לפרש כן וכמש\"כ הפנ\"י כן הוא דברי מהרש\"א בפי' וחידוש על הפנ\"י שלא דקדק במהרש\"א. וראיתי בס' בית יהודה למהריב\"ן גיטין שם בכוונת התוס' שכ' וז\"ל ע\"כ מוכח דלא הוי חבור אפילו לתחתונים דאלת\"ה אמאי דחי שמא מיבעיא ליה לענין אי משא פלגא ידי' חלק עליון תחלה ואח\"כ בעוד משקה טופח נטל חלק התחתון כו' דבעינן להגביה הידים כו' ואז משקה טופח חבור לתחתון כו' עכ\"ל ואין בדבריו ממש לדחות תירוץ הרא\"ם כאן דאם מחלקינן בקטפרס בין עליון. לתחתון מטעם גוד אסיק ואחית מה ענין לזה משקה טופח וק\"ל. ועיין במרדכי בפ\"ב דשבועות שכ' ראבי\"ה הקשה היאך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתן וי\"ל דהא דאמרינן קטפרס אינו חיבור היינו לטבול למעלה מן הקטפרס אבל למטה ש\"ד כדאמרינן פ' אין דורשין ג' גממיות בנחל כו' ומשמע התם דבין ר\"מ בין ר' יהודה מודים דטובלים בתחתונה אבל בעליונה פליגי וטעמא משום דסוף המים לרדת עכ\"ל והוא מדברי רבינו הרא\"ם כאן והב\"י יו\"ד סי' ר\"א כ' ע\"ד המרדכי וז\"ל ודבר זה כתבוהו התוס' בפ\"ב דגיטין בשם ר\"ת כו' עכ\"ל ותמיהני דאדרבה מדברי התוס' גיטין ט\"ז א' בשם ר\"ת נראה דס\"ל דהא דאמרינן קטפרס אינו חבור היינו דאינו חבור כלל ואפילו לטבול למטה לא ומש\"ה קשיא ליה מהך דג' גממיות ודחק לחלק דשאני התם דאיכא באמצעית מקוה שלם ואפשר שחשב הב\"י דמש\"כ התוס' אח\"כ ואור\"ת דכיון שהמים שעל הראשון סופן ליפול ולירד למקוה הוי קטפרס חבור א\"כ מתורץ גם קושיא הראשונה שהקשה ר\"ת אבל לא נראה כן כלל וצ\"ע. והנה בדברי רבינו מבואר דאפילו במעין פסול קטפרס שהרי הרב אומר כאן ומעין כו' הו\"ל קטפרס כו' וכ\"ה דעת התוס' בחגיגה י\"ט א' ד\"ה נגזור כו' שכ' שם ולפי' ראשון ניחא ועיין שם מהרש\"א וכ\"כ הד\"מ יו\"ד סי' ר\"א סק\"ו ומיהו אפשר לומר הא דמעיין דמצרף היינו דוקא במקום שאינו משופע עכ\"ל. ",
                "שהם קטופרס. התוס' בבכורות נ\"ו א' כ' ותחלת [ט\"ס וצ\"ל וזחילת] הנהרות אינם קטפרס שזה דרך חיותן ולא קטפרס מחברן אלא חיותן מחברן כל זה פי' ר\"ת בתשובה עכ\"ל והמרדכי בפ\"ב דשבועות כ' גרסינן כו' הניצוק והקטפרס אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה פר\"ת דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חבור עכ\"ל וזש\"ר בסמוך ואני שמעתי טעם אחר להיתר קטפרס בנהרות כו' והיינו כמש\"כ המרדכי ע\"ש ר\"ת ויש לכוין לזה ד' התוס' בבכורות ע\"ש ר\"ת והכל הולך אל מקום אחד ומש\"כ המרדכי שם אח\"כ מתוס' גיטין העתקתי נראה לי דלא קאי עמש\"כ מקודם בשם ר\"ת לחלק בקטפרס בין מי נהר למי גשמים שאין זה בתוס' גיטין אלא קאי אדסמיך ליה שכ' טופח ע\"מ להטפיח הוי חיבור מיהו צריך שיהא הנקב גדול !כשפה\"נ כדאי' פ' חומר בקדש. ודלא כהב\"י יו\"ד סי' ר\"א שכ' וז\"ל כ' המרדכי בשבועות בשם תוס' גיטין דהא דתנן הנצוק כו' פר\"ת כו' אבל מי נהר כו' ועיין פנ\"י תוס' גיטין שם. ועיין ס' גלות עליות פ\"א דמקואות מ\"ז פסקא ב' אות ח' שכ' שם דקושיית הראבי\"ה לדידי לאו קושיא היא דמה דפסלינן קטפרס היינו באין בשטח שיעור הטובל מ\"ס אבל אם יש בשטח מקום של אמה על אמה על רום ג\"א שיעור מ\"ס לא חיישינן מה דהוי קטפרס ולכן שפיר טבלינן בנהרות שיש שם בשטח שיעור טבילה מ\"ס והראבי\"ה נראה שהבין דקטפרס אין בו צירוף אף ביש בשטח שיעור טבילה מ\"ס אבל דברי התוספתא אינן כן דלא פסלו רק צירוף מתחילת המדרון עד סופו ולא ביש בשטחו בשיעור טבילה מ\"ס וכן מוכיחים דה\"ת בחולין ל\"א ב' ד\"ה גזירה משום חרדלית עכ\"ל עיי\"ש עוד בדין מעין בקטפרס שהאריך ולפי הנראה דתליא בשני הסברות שכ' רבינו כאן דלפמש\"כ מקודם גם במעין אסור קטפרס כמש\"כ באות הקדום אך לו אני שמעתי שכ' רבינו אין פסול קטפרס במעין כמו בנהר. ",
                "ולא. צ\"ל לא. ",
                "חופפת. בנדפס דלגו מהך חופפת לחופפת הסמוך ולכן דבריו שם לעו. ",
                "פי' כו' רבינו מפרש כפרש\"י שם וכמו שכתבו התוס' בשם רש\"י בד\"ה כך ודלא כפי' השאלתות שם וגם לא כפיר\"ת שם ואף בפרש\"י יש דעות דהרא\"ש בסוף הל' מקואות כ' דלפרש\"י אם חל יו\"ט במו\"ש נראה שלא התירו לחוף בע\"ש ולטבול במו\"ש כו' ומוטב שתדחה טבילתה וכ' הב\"י סי' קצ\"ט דלפי\"ז צ\"ל דסבר רש\"י דלמסקנא דהלכתא חופפת והלכתא א\"ח כו' ליתא הא דפסקינן לעיל הלכתא כר\"ח וכדמתרץ רב יימר אבל התוס' שם כ' לפרש\"י דאיכא לאוקמי' פסק דלעיל שליל טבילתה במו\"ש והוא יו\"ט אז ודאי תחוף מע\"ש כו' וכ' הב\"י דלאו דוקא כ' התוס' כשאין מפסיק בין חפיפה לטבילה אלא יום א' בלבד דכיון דטעמם הוא שלא יסתר פסקא דלעיל הילכך אפי' מפסיק בין יום החפיפה ליום הטבילה שני ימים שפיר דמי וכן הוא דעת רבינו. וכ\"כ המרדכי בפ\"ב דשבועות לפרש פרש\"י כמש\"כ התוס' ולא כפי' הרא\"ש לפרש\"י וזש\"ש המרדכי דבפ\"ב דנדה פסקינן כר\"ח דאשה חופפת בע\"ש וטובלת אפילו בליל רביעי כי אירעו ב' ימים טובים אחר השבת כוונתו שאם חלו ב' י\"ט אחר השבת וטבילתה חל במוצאי י\"ט הראשון אותו לילה נקרא ליל רביעי לפי שהוא הלילה השייך ליום רביעי מן יום החפיפה. עיין ס\"ט סי' קצ\"ט סקי\"ד שפי' כן ד' המרדכי וע\"ז כ' המרדכי שם וכ\"כ הרא\"ם בספרו כרש\"י כו' וכ\"ה באמת ברא\"ם. וראיתי בפסקי הריקאנטי סי' תקפ\"ד שכ' שם וז\"ל פסק הרא\"ם דאשה שנזדמנה טבילתה במו\"ש חופפת בע\"ש וטובלת במו\"ש ואם נזדמנה ליל טבילתה במוצאי יו\"ט חופפת בעי\"ט וטובלת במוצאי יו\"ט כך יראה לי שר\"ל במו\"ש יו\"ט חופפת בע\"ש וטובלת במוצאי י\"ט עכ\"ל והנה העביר עלינו את הדרך בשיטת הרא\"ם וכ' בדעתו דברים אשר הרא\"ם לא ס\"ל כן והס\"י הנדפס אטעיתיה. הוא סבר דמש\"כ היראים שם. ומסקינן הלכתא כר\"ח וכדמתרץ רב יימר. הוא לסתור פסק דלעיל שכ' שם א\"א לחוף ביום שלפני ליל טבילתה כו' חופפת למו\"ש בלילה ולכן כ' פסק הרא\"ם דאשה שנזדמנה טבילתה במו\"ש חופפת בע\"ש וטובלת במו\"ש ובאמת לא כן דמש\"כ הרא\"ם ומסקינן כו' הוא ביאור למש\"כ ואם אירע למוצאי שבת יו\"ט שא\"א לחוף חופפת בע\"ש שהוא חול וטובלת למו\"ש [כצ\"ל שם ומש\"כ למוצאי יו\"ט הוא טה\"ד וכן הוא מבואר בהכת\"י אשר לפנינו] וע\"ז הביא ראיה מהא דמסקינן הלכתא כר\"ח כו' וכתי' התוס' הנ\"ל שצריכין אנו לתרץ כן ליישב הב' פסקים של הגמרא. גם בהדין הב' שכ' הריקאנטי ע\"ש הרא\"ם וביאר כוונתו שר\"ל כו' שרא ליה מריה דלא כן הדברים ודברי רבינו פשוטים כנ\"ל ואפשר שיש ט\"ס בהריקאנטי ודו\"ק. ",
                "במוצאי יו\"ט. בנדפס הגי' במוצאי שבת וכצ\"ל כאן וכדמסיים חופפת במו\"ש בלילה. ולכאורה היה אפשר להגיה בסמוך תחת במו\"ש שצ\"ל במוצאי יו\"ט ויהיה פי' דברי רבינו כפי' הש\"ך סי' קצ\"ט סק\"ו שכ' שם דמה שכ' רש\"י כגון מוצאי יו\"ט ר\"ל של ר\"ה כו' דבכה\"ג לא אפשר כו' עיי\"ש שהביא על פרש\"י שכ\"כ בס' יראים ס\"ס קצ\"ב אבל הלא רבינו פי' להדיא אפשר לחוף ביום לפני ליל טבילתה וכ\"נ מדברי רבינו בסמוך דיש להגיה תחת במוצאי יו\"ט במו\"ש ותו לא מידי. ",
                "למו\"ש יו\"ט כצ\"ל וכן הוא בנדפס ולזה כוון הריקאנטי הנ\"ל שכ' כך יראה לי שר\"ל במו\"ש יו\"ט. ",
                "למו\"ש. עיין לעיל אות רמ\"ג דלא כגי' הנדפס למוצאי יו\"ט ובזה נשתבך הריקאנטי. ",
                "וטובלת בחמישי בשבת כו' כצ\"ל ובנדפס חסר כאן. ",
                "ובכל מקום כו'. בנדפס איתא ובמקום והוא לישנא קטיעא דיש לטעות ולומר דבשיער הגוף א\"צ חפיפה מתקנת עזרא ובאמת דעת הרא\"ם כאן דבכל מקום שיש שיער בגוף דינו כשער הראש כדמוכח מדבריו שבסמוך ולכן גי' שבכאן ובכל מקום הוא נכון מאד וראיה מכאן למש\"כ הש\"ך יו\"ד ריש סי' קצ\"ט בשם הפוסקים ועיין נדה ס\"ו ב' תוד\"ה אם ומהרש\"ל ומהרש\"א שם. ועיין מהרש\"ל בבאוריו לסמ\"ג לאוין קי\"א שכ' ועוד נראה לי דאי הוה כגירסת רש\"י דילמא לעולם בגוף מיירי ואשערות שבגוף קאי כו' ואין לדבריו מקום לשיטת רבינו ויתר הפוסקים דשער שבגוף דין א' להם עם שער שבראש. ועיין נחל אשכול סי' ס\"ד שכ' לדחות הראיה מב\"ק וז\"ל מיהו לנוסחנו בב\"ק דלמא מיקטיר א\"נ מאיס מידי משום חציצה יתכן לומר האי אי נמי אכל הגוף קאי ואהא מסיים עזרא תקן חפיפה עכ\"ל וכבר קדמו בזה האו\"ז הל' נדה סי' שס\"א עיי\"ש והנה האו\"ז שם האריך בדין זה אם חפיפה הוא בכל הגוף או דוקא בכ\"מ שיש שיער והביא שם מדברי בה\"ג שדעתו דצריכה בכל הגוף חפיפה וז\"ל האו\"ז שם וכ\"כ בה\"ג וכי טבלה מבעי לעיוני בנפשה דלא מאיסה דקא הוי חציצה בין גופא למיא וצריכא למישדא מסריקא ברישא סמוך לטבילתה עכ\"ל ה\"ג הא למדת שצריכה חפיפה בכל הגוף עכ\"ל האו\"ז ותמיהני דהא הדבר פשוט דאפילו להרא\"ם כאן ודעמיה דס\"ל דחפיפה שתיקן עזרא אינו אלא במקום שיער ולא בשאר הגוף מ\"מ עיונא דאורייתא ודאי הוא בכל הגוף משום חציצה ול\"ש בשער ול\"ש בבשר וא\"כ אנה מצא האו\"ז להוכיח מדברי בה\"ג שהביא דס\"ל שצריכה חפיפה בכל הגוף דאדרבה הבה\"ג לא כ' כ\"א עיונא בכל הגוף דבעיא וזהו דין תורה אליבא דכ\"ע משא\"כ מסריקא משום חפיפה לא כ' אלא ברישא וצע\"ג. ",
                "שער כצ\"ל. ",
                "דרש מרימר. לפנינו שם אמר אמימר ורבינו העתיק דרש מרימר כמש\"כ הרי\"ף וז\"ל אמר אמימר משמיה דרבא וא\"ד דרש מרימר משמיה דרבא כו' ועיין בהרא\"ש הל' מקואות סי' כ\"ד שכ' אמר אמימר משמיה דרבא וא\"ד דרש אמימר כו' וא\"כ אין נ\"מ בין הלשונות אלא בין אמר ובין דרש אבל באמת ט\"ס בהרא\"ש וצ\"ל וא\"ד דרש מרימר כו' ונ\"מ בין אמימר ובין מרימר וכמש\"כ הרי\"ף. ",
                "פי' ומ\"ט כו'. כאן [וכ\"ה בנדפס] נלקה בחסר שכתב רבינו פי' וחסר עיקר הפירוש והברור בעיני שכצ\"ל פי' אסור לחוף ומ\"ט כו' ודעת רבינו כמש\"כ הרא\"ש בהל' מקואות סי' כ\"ד וז\"ל ובפיר\"ח גריס אשה לא תחוף בקרירי ואפילו בחמי חמה פי' אסור לחוף כו' ויפה כ' בזה [בשס\"ח ד' ווילנא] בהגהות בן אריה שבפיר\"ח היה כתוב ואפילו בחמי חמה דמשרו מזיא והרא\"ש מפרש משרי מקשין השערות לכן כ' בשמו לאסור חמי חמה. והסמ\"ג לאוין קי\"א מפרש משרי כעין שריה שהשער נחפף היטב וכמפורש בסמ\"ג שם לכן כ' בשמו להתיר ומיושב פליאת הגרי\"פ בשאילת שלום סי' צ\"ו אות ק\"ה. ומדברי המרדכי נראה להגיה בדברי רבינו פי' אבל בקרירי לא ומ\"ט כו' וא\"כ דעת רבינו כפרש\"י דבחמי חמה שרי דומיא דחמין אלא בצונן אסור וזהו שצירף המרדכי שם פי' פסקי הרא\"ם בס' יראים לפרש\"י עיי\"ש ודו\"ק. וראיתי בד\"מ יו\"ד ריש סי' קצ\"ט שכ' שם וז\"ל ול\"נ דדברי רבינו וכוונתו על פי' הרא\"ם שכ' המרדכי בה\"נ כו' וז\"ל כ' הרא\"ם קמטיה פירוש כו' עכ\"ל וא\"כ לפמש\"כ הד\"מ מש\"כ המרדכי כ\"פ בפסקי הרא\"ם בס\"י נמשך על מש\"כ למטה מדיחה קמטיה קודם טבילה כו' אבל מה אעשה שלא מצאתי הדברים בס' יראים כלל לא בנדפס ולא בהכת\"י אשר לפנינו ונ\"ל פי' דברי המרדכי דקאי על מש\"כ למעלה לשון שריר וקיים. ודע דהרא\"ש שם כ' ראיה מפסחים מ\"ב א' שאמרו שם אשה לא תלוש בחמין ולא בחמי חמה אלמא מדמי חמי חמה לחמין ובחי' הגהות בטור יו\"ד שם כ' הרא\"ש ה\"ר לפי גירסתו אבל הגי' שלפנינו בגמרא לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה וא\"כ אין ראיה משם עכ\"ל ובמחכ\"ת לא דק בזה דאפי' לגירסא שלפנינו מ\"מ הדין אמת דבחמין אסור ללוש אלא בצונן וא\"כ חזינן דבחמי חמה דמיא לאיסור לחמה ולא מדמינן להיתר לצונן וא\"כ ה\"ה לחפיפה לסברת הרא\"ש ואין שום נ\"מ בין הגירסאות אך המעי\"ט כ' לדחות ראית הרא\"ש וכ\"כ בש\"ש שם וכבר קדמם בספר האשכול. ",
                "כביצים של יוצר באיזהו נשך [ע\"ב ב'] מישרו לשון כו' כ\"ה בנדפס וחסר שם ולשון לשרורי מנא. ",
                "לחוף כל גופן בחמין ומנהג כשר כו'. כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "בתו. אבל בנדפס הגי' את ביתו ובגמרא איתא בתוך ביתו שתהא אשה כו'. ",
                "במים. אע\"ג דתניא בית הקמטין ובית הסתרים אין צריכין טבילה מ\"מ נהי דביאת מים כו' מקום ראוי לביאת מים בעינן דאמר כו' מעשה כו' כ\"ה בנדפס. ומש\"כ היראים שם דתניא כו' לאו דוקא דהוא משנה ספ\"ח דמקואות כמש\"כ הגרש\"ש נדה שם וכבר קדמו במש\"כ שם. הס\"ט ריש סי' קצ\"ט. ובביאור קמטים ובית הסתרים עיין לעיל אות רנ\"א ועיין ערוך ערך סתר שפי' בית הסתרים כמו כן וז\"ל פי' הפה והאזן והחטם הראויין לבוא בהן מים אבל אם סתמן לא עלתה לו טבילה עכ\"ל ובערך קמט פי' בית הקמטין וז\"ל פי' בגברא תותי שיחיה ואתתא תותי שיחיה ותותי דדה שמן קמטין עכ\"ל וראיתי בס' מי טהרה הל' נדה סי' קצ\"ט שכ' שם לפרש דברי הב\"י דיש חילוק בדברי רבא שאמר קמטיה דהיינו קמטין שלה ודאי ר\"ל אף במה שיש חילוק בין אשה לאיש ובבית השחי אין חילוק וע\"כ דר\"ל גם על בית הערוה שהוא בה\"ס באשה ובאמת לפמש\"כ הערוך תותי דדה שמן קמטין א\"כ גם בזה יש חילוק בין אשה לאיש ואזדא לה תי'. ולי נראה לפרש מה שפרש\"י קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה עכ\"ל הנה בית השחי הוא פי' קמטיה אבל ובית הסתרים שלה שפרש\"י אינו פי' קמטיה כמו שחשב הב\"י שם אלא שרש\"י בא להוסיף עמ\"ש רבא קמטיה דגם בית הסתרים שלה צריכה הדחה במים כדאיתא במשנה שם ורבא חדא מתרתי נקט אבל לעולם בה\"ס לאו היינו קמטים. וכן הוא כאן בדברי רבינו שהוסיף ע\"ד רבא שאמר בית קמטיה כו' ואמר רבינו ואף בשיניה ובפיה ראוי לביאת מים בעינן כו' והיינו בית הסתרים כנ\"ל ויש לכוין עוד במש\"כ רש\"י תיבת \"שלה\" דלכאורה הוא. למותר מאחר שאמר בד\"ה קמטיה דהיינו שלה אלא שרש\"י רומז למ\"ש במשנה מקואות פ\"ט מ\"ב ובית הסתרים באשה וז\"ש כאן ובית הסתרים שלה וכ\"כ האו\"ז סי' שס\"ג אות ה' דהא ד קתני ובה\"ס באשה י\"ל דהיינו שצריכה להדיח כדי שיהא המקום ראוי לביאת מים וכרבא ודלא כר\"ת בתוס' נדה ס\"ז א' ד\"ה פתחה הב' דמפרש לה לביאת מים ממש דהיינו טבילה אלא דמיירי לטהרות. ",
                "לחזור ולטבול. לפנינו בגמרא לחוף ולטבול ועיין בב\"י ובס\"ט סי' קצ\"ט סקכ\"ת. ",
                "לשון הנדפס הוא פי' ג' שעות כך קבלה עכ\"ל וכ\"כ הס' רביד הזהב פ' מצורע בפ' כל בשרו וז\"ל ועיין בספר יראים דתוך ג' שעות הוי סמוך אבל בתהה\"א בשם הרז\"ה עונה דהיינו י\"ב שעות עכ\"ל וכ\"ה להלכה יו\"ד סי' קצ\"ט סעיף י' כהרשב\"א. ושם סעיף ג' כ' המחבר חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה וכ' ע\"ז בהגהות יד שאול דברי רבינו אלה שבתוך ג' שעות מיקרי סמוך ולענ\"ד אינו מן הדומה לפמש\"כ התוס' נדה ס\"ו ב' ד\"ה א\"ב. לא מיירי הכא מידי בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה אלא כו' וא\"כ ה\"נ ממה שאמר רבינו כאן בענין לתלות אחר הטבילה אם נמצא עליה דבר חוצץ דתוך ג' שעות מיקרי סמוך אין לה\"ר להצרכת סמוך לחפיפה טבילה שיהא ג' שעות מיקרי סמוך. ",
                "ואפילו. ט\"ס הוא וזה לשון הנדפס דבר זה חוצץ שנמצא עליה וכצ\"ל כאן חסר תיבת ואפילו. ",
                "והיינו כו' עד דיעבד קאי. חסר בנדפס. ותחת זה כתוב שם דרך גדילתה כדתנן [נגעים פ\"ב מ\"ד] האיש נראה כעודר וכמוסק את זיתים. והאשה כאורגת ומנקת את בנה. וממה שכ' רבינו כאן אהא דאר\"ל והיינו דאר\"י עצמה כו' נראה דדברי ר' יוחנן מישך שייכי בדר\"ל דעצמה עיניה ביותר או כו' אין זה דרך גדילתה ודלא כהר\"ן בפ\"ב דשבועות שכ' דלא מייתי ראיה מדר\"ל אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מיעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם את עיניו כו' ודעת רבינו אינו כן. ורבינו מפרש דהא דמסקינן ה\"מ לטהרות אבל לבעלה לא. קאי גם אמימרא דר\"ל דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וכפי' הערוך ערך עדר עיי\"ש וע\"כ צ\"ל כאן כמש\"כ בנדפס בדברי ר\"ל דראיתו מטהרת נגעים וכמבואר בגמרא בדברי ר\"ל ועיין ביו\"ד סי' קצ\"ח סעי' ל\"ט ובביאור הגר\"א שם. ורבינו חידש כאן דאף לפי המסקנא אבל לבעלה לא הייט דוקא דיעבד אבל לכתחילה אפי' לבעלה נמי וכמבואר במרדכי שכ' וז\"ל וכ' הרא\"ם בספרו הא דמסקינן ה\"מ כו' לכתחילה אפי' לבעלה צריכה כל הני חומרות עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קי\"א וז\"ל רואה אני בזה את דברי הר\"ר אליעזר שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הלכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן עכ\"ל וראיתי בב\"ח יו\"ד סי' קצ\"ח עמש\"כ הטור ולא תעצים עיניה ביותר שכ' דאילו לכתחילה אף לגאונים דגורסים ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכו' מודים דאף לבעלה צריכה כל הני חומרות כמ\"ש התוס' להדיא עכ\"ל ולא ידעתי אנה מצא בתוס' שכ' כן דליתא כ\"א בדברי רבינו ולא הובאו בתוס' כלל. ובס' עצי אלמוגים סי' קס\"א סק\"א כ' ע\"ד המרדכי והסמ\"ג בשם הרא\"ם וז\"ל ואני לא מצאתי כן בספר יראים כו' ונראה שתלמידיו השמיטוה משום דבקצת הנך דברים דש\"ס דנדה קאמר בלשון לכתחילה אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וא\"כ משמע להו דמאי דאמרינן אבל לבעלה לא היינו דאפילו לכתחילה לא צריכה כו' עכ\"ל ובאמת אין ללמוד כלל ממה שחסר בס' היראים הנדפס שהוא רק קצור. ",
                "ומי צ\"ל ומיהו. ",
                "דאמר. צ\"ל דאמימרא. ",
                "וקיי\"ל כרבה. כ\"כ הרשב\"א בת\"ה והר\"ן בפ\"ב דשבועות והראב\"ד בבעה\"נ דהלכה כרבה לחומרא. והס\"ט סי' קצ\"ח סקי\"ד כ' בטעם הרשב\"א דגרס רבה בר רב הונא במקום רבב\"ח מש\"ה פסק כוותי' לחומרא נגד ר' יוחנן דבתראה הוא וה\"נ רבינו גריס רבה בר ר\"ה ושפיר פסק כרבה ועיין בק\"ע בשיו\"ק רפ\"ו דשבת טעם אחר לזה. ",
                "להקפיד. ט\"ס. ",
                "בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' דברי רבינו כאן דלא אזלינן בתר קפידא דחד או מיעוט בני אדם כ\"א בתר קפידא דרובא דעלמא וז\"ש ואם מקפיד בדבר שאין דרך בנ\"א שהם כי\"ב להקפיד כו' בטלה דעתו כו' ר\"ל דלא אזלינן בתר אותו המקפיד לומר דכיון שהוא מקפיד יהיה קרוי דבר המקפיד עליו אלא כיון שאין דרך בנ\"א שהם כי\"ב להקפיד מיקרי דבר שאין מקפיד עליו ונוסחת היראים הנדפס ואם יש מקפיד בדבר כו' מסכים יותר לזה הפירוש ועיין מג\"א סי' ש\"ך סק\"א ביאור הדברים בענין זה. אבל בנידון אם הטובל בעצמו הוא מקפיד בדבר שאין דרך בנ\"א להקפיד ע\"ז לא אמר רבינו הרא\"ם בטלה דעתו כו' ועיין מש\"כ למעלה אות ס\"ב ואות ר\"י וכדברי הש\"ך סי' קצ\"ח סק\"ב. אך פי' הש\"ך שם בכוונת הד\"מ לא נהירא לי דדברי המרדכי דסי' קצ\"ח סי\"ד בהגה ליתא כלל בד\"מ ואיך כ' הד\"מ ולקמן בסי' זה כתבתי דברי המרדכי כו' ולכן נ\"ל דכוונת הד\"מ למש\"ש אות ת' וז\"ל ובעיני פי' הב' דחוק ואין הלשון מורה עליו כלל והמרדכי יכריע שפי' הראשון הוא עיקר עכ\"ל ושם בב\"י כ' דלפי' הא' צ\"ל ע\"כ דכל שפירשה בין רובה בין מיעוטה אין דרך הנשים להקפיד עליהן ולפיכך אנו תולין הדבר בדעתה של זו ע\"כ. הא מיהת דדעת הרא\"ם דאע\"פ דרוב אין מקפידין אם היא מקפדת הוי חציצה וכ\"כ הד\"ח להרא\"ש הל' מקואות ס\"ס כ\"ו בדעת רבינו עיי\"ש ודלא כהרשב\"א בתהה\"א שהביא הב\"י והס\"ט שם סק\"ה והגלות עליות פ\"ט דמקואות מ\"א ריש פסקא ג' ועל כרחך צריך לפרש דברי הרא\"ם כפירושי שלא יהיו דבריו סותרין זא\"ז. וראיתי להס\"ט שם שכ' ודברי הרשב\"א שכ' דת\"ק ס\"ל דלא אזלינן בתר קפידתו נגד רובא דעלמא לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא י\"ל דאף ת\"ק ס\"ל כר\"א דאזלינן בתר קפידתו אלא דפליגי דר\"א אזיל דוקא בתר קפידתו ות\"ק ס\"ל דאף בתר קפידא דרובא דעלמא אזלינן וצ\"ע עכ\"ל ולי נראה דהרשב\"א הוכרח לפרש כן דאל\"כ קשה טובא מ\"ש שהעמיד רבי דברי ר\"א במשנה ג' גבי אלו שא\"ח ובית הסתרים דאיש דבזה ל\"פ כלל ר\"א ורבנן יותר הו\"ל לכתוב דברי ר\"א במ\"ב גבי א\"ח באדם ובית הסתרים באשה דבזה פליג ר\"א וס\"ל דאם אינה מקפדת לא הוי חציצה ולא אזלינן בתר קפידא דרובא דעלמא ות\"ק ס\"ל דאף בתר קפידא דרובא דעלמא אזלינן מש\"ה פי' הרשב\"א בדעת הת\"ק דלא אזלינן בתר קפידתו נגד רובא דעלמא ופליגי נמי באיש דלרבנן כיון שאין דרכן של אנשים להקפיד אעפ\"י שזה מקפיד בטלה דעתו משא\"כ לר\"א. ועיין בתוי\"ט שם שכ' בשם בנו שיש לפרש דכל המקפיד כו' לא ככ\"ע אלא דברי ר\"א הן עיי\"ש ובאמת הן הן ד' הרשב\"א בתהה\"א כנ\"ל. ועיין גלות עליות שם שעמד עמש\"כ הרשב\"א שם ולר\"ש כאו\"א לפי הקפדתו בין איש בין אשה דזה לא יתכן דבר\"ש לא הוזכר איש ורש\"ש בברייתא מחלק בין נשואה לפנויה ולא זכר איש ואשה עכ\"ל והנה האו\"ז הל' נדה סי' שס\"ב העתיק לשון ראבי\"ה שכ' בברייתא ר\"ש שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ ע\"כ והוא פלא. עוד כ' שם הראבי\"ה ע\"ד ר\"א שבמשנה וז\"ל ונראה לי דהלכה כר\"א שכמה משניות וברייתות מסייעין ליה עכ\"ל: "
            ],
            [
                "באומות. ט\"ס וצ\"ל אומות. ",
                "בנדפס סימן ר\"א. ",
                "צ\"ל בהיפך הגרגשי והאמורי. ",
                "לבנך. כצ\"ל. ",
                "נמי כו' רבינו הרא\"ם מפרש דאף למסקנת רבא קאי הלאו דלא תתחתן בגיותן כמש\"כ כאן ובסמוך דרבא לא מפיק קרא מגיות שעל גיותן נמי הזהירה תורה כו' אבל נתגיירו מרבה ולפי\"ז צ\"ל דהפי' ולא תתחתן בם הוא בתרי גווני דלענין גיותן מתפרש ולא תתחתן בם שאין תורת חיתון נוהג בהם דלא תפסי בהו קדושין אבל אם קידש אינו עובר בלאו דלא עביד ולא מידי מאחר שאין קדושין תופסין בהם עד שיבעול. ולענין גירותן בז' אומות מתפרש ולא תתחתן בם לאיסור קדושין אבל אם קידש הקדושין תופסין ונסתייע רבינו בפי' ממ\"ש בע\"ז ל\"ו ב' והתוס' שם ד\"ה דכתיב כ' דאסיפא דקרא סמיך כו' ולרבינו מתפרש כפשוטו כנ\"ל דאתרווייהו קאי וז\"ש רבא יבמות שם בהיותן עובדי כוכבים ל\"ל חתנות פי' וא\"כ לא א\"ש לשון לכתחילה כדמשמע לשון הפסוק. נתגיירו אית להו חתנות ועז\"א הפסוק לכתחילה דוקא. והיה קשה לרבינו מאי קשה ליה לרבא דילמא אתי קרא לגיותן ואף שם לכתחילה דוקא ועז\"א רבינו דגויה ל\"ל קדושין כו' בשלהי האומר והיינו דילפינן שם מדא\"ק ואח\"כ תבוא אליה ובעלתה והיתה וגו' מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קדושין ועיין בסמוך. ",
                "מדאפקי. צ\"ל כדמפקינן וכ\"ה בנדפס. ",
                "עד שיבעול. עיין בב\"ש אהע\"ז ריש סט\"ז שכתב ולשאר פוסקים חייב בז' אומות בביאה בלא חיתון משום לא תקח ובגירותן חייב משום לא תתחתן מיד בעת הקדושין אפילו לא בעל עכ\"ל ועיין אבני מלואים שם סק\"ב שכתב והדרישה והב\"ח וב\"ש שכתבו בפשיטות דלא לקי בגירותן כ\"א דרך קדושין וגם דלוקה על קדושין גרידא לא היה לפניהם דברי הריטב\"א בחי' לקדושין דף ע\"ח בשם הרמב\"ן עיי\"ש אמנם מצאתי כדבריהם בספר יראים סי' ר\"א כו' עכ\"ל. וראיתי בספר מעין החכמה שכתב לדעת הטור לאו דלא תתחתן קאי בגירותן ורק על ז' אומות אבל בגיותן אינו לוקה עד שיבעול ואז לוקה משום לא תקח ובסמ\"ג לאוין קי\"ב נראה שדעתו כדעת הטור וא\"כ יש לחשוב לאו דאת בתו לא תקח לבנך ללאו מיוחד דשני עניינים הם לאו דלא תתחתן קאי על ז' אומות ובגירותן ולאו דלא תקח קאי להזהיר על הבעילה ובכל האומות וצ\"ע עכ\"ל וכבר קדמו בזה מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם לתמוה על הסמ\"ג למה אינו מונה ב' לאוין לאו דלא תתחתן על הקדושין בנתגיירו ולאו דלא תקח בבעילה בגיותן והניח ג\"כ בצ\"ע ולענ\"ד דבריהם צ\"ע איך אפשר להיות דאם בעל בגיותן ילקה על לאו דאת בתו לא תקח לבנך שהוא אזהרה על האב דאין שייך בו ביאה כ\"א ייחוד בעלמא שמייחד בת העובד כוכבים לבנו והוא לאו שאין בו מעשה ועל כן הנראה לי דגה דברי הסמ\"ג יתפרשו כלשון רבינו הרא\"ם והוא דלא תתחתן בם מיירי בגיותן ובגירותן. בגירותן הוא בקדושין לבד כמשמעות לשון חיתון. משא\"כ בגיותן דלא שייך חתון בקדושין לבד אינו לוקה עד שיבעול מיהו כשבועל דרך אישות מיקרי חיתון אף בגיותן ולקי משום לא תתחתן בם. ומזה מצינו ביהושע סימן כ\"ג פי\"ב שאמר.\"והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם\" הרי דאף בגיותן הוי לשון חיתון בביאה ומה שאמרו בגמרא בגיותן ל\"ל חתנות פי' בקדושין לבד שאין תופסין בהם אבל בבעל דרך אישות בודאי הוי חיתון ולקי משום לא תתחתן בהם. ומש\"כ הסמ\"ג שם וז\"ל אבל בגיותן א\"ע בלאו עד שיבעול וכשבעל עובר בלאו דכתיב לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי עכ\"ל ר\"ל במש\"כ דכתיב כו' להביא ראיה מנ\"ל דהפסוק מיירי כלל בגיותן דילמא לא מיירי אלא בגירותן כמשמעות לשון לא תתחתן כדאמר רבא בגירותן אית להו חתנות עז\"א דכתיב לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי דמשמע מזה דאיירי בגיותן דבני הסרה נינהו וכמו שאמר רבינו ראיה זו אך הסמ\"ג צירף לכי יסיר וגו' סוף פסוק הקודם. דכי יסיר הוא נתינת טעם למש\"כ ובתו לא תקח לבנך מש\"ה כתבן כאחד וחשבו מהרש\"ל והמעין החכמה דכוונת הסמ\"ג כשיבעול לקי על לא תקח ולי נראה שאינו כן אלא כשיבעול בגיותן לקי על ולא תתחתן בם להסמ\"ג והרא\"ם. ובספר בנין שלמה למסכת ע\"ז ל\"ו ב' כ' לפענ\"ד אף רבא גופי' מודה דקאי נמי אגיותן ולשון לא תתחתן בגיותן הוא לאפוקי דרך זנות דאין כאן איסור לאו ורבא במסקנתו לא ניחא לפרש הקרא כן מש\"ה הוסיף בגירותן נמי עיי\"ש וכיון להרא\"ם כאן. ",
                "תורה דהא כתיב כו' כן הגיה המעתיק וכ\"ה בנדפס. ",
                "וה\"נ כו' עד מרבה חסר בנדפס והסופר דלג שם מן תיבת מרבה הא' להב' וחיסר מה שביניהם. ",
                "וכרבנן קיי\"ל. דלא כהרמב\"ם רפי\"ב מא\"ב שפסק כר\"ש עיי\"ש בכ\"מ. ומש\"כ רבינו וטעמא כו' בנדפס איתא בזה\"ל וטעמא דלא תתחתן כתיב בקרא כי יסיר את בנך מאחרי עכ\"ל ופי' דבריו שם הוא פשוט דאילו לר\"ש כי יסיר וגו' אינו טעם לולא תתחתן בם דלר\"ש לא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר ליה כי יסיר לרבות שאר אומות ומש\"ה אחר שכתב רבינו וכרבנן קימ\"ל סיים וכתב וטעמא דלא תתחתן כו' אבל לפמש\"כ כאן נראה שכתב רבינו וטעמא דקימ\"ל כרבנן דלא תתחתן וכי יסיר את בנך כו' בז' אומות כתיב. אבל איני יודע דעדיין אין אנו יודעין מ\"ט לא פסק כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין וכי ר\"ש לא ראה דהפסוקים מיירו בז' אומות ואפ\"ה מרבה שאר עממין וצ\"ע. ",
                "יש לשאול כו' עד תולדות חסר בנדפס. והנה רבינו לשיטתו שפי' בע\"ז ל\"ו ב' כפשטא עיין לעיל אות ה' ומש\"ה פירש נמי מה שאמרו בקדושין ס\"ח ב' נכרית מנלן א\"ק לא תתחתן בם דלא כפירוש ר\"ת שם בתוס' ד\"ה אמר דר\"ל וגו' ואסיפא דקרא סמיך ושפיר קשיא ליה לרבינו כקושיית התוס' שם מיהו התוס' שם כתבו בסוף דבריהם ואע\"ג דאמר לא תתחתן איירי בגירות כו' עיי\"ש ולא ניחא לרבינו כתירוצם וז\"ש דאין לתרץ דכרבנן סבירא ליה [דהיינו מסקנא שכתבו התוס' דילפינן דלא תפסי בה קדושין מקרא אחרינא] דהא לא אשכחן כו' והוצרכו לרבות ז' אומות והוא ט\"ס וצ\"ל והוצרכו לרבות שאר אומות ופי' דבריו דהא גם לרבנן הוה ניחא למילף מולא תתחתן בם דאין קדושין תופסין בנכרית כמו לר\"ש אלא דקשה לרבנן שאר אומות מנלן דכיון דלא דרשי טעמא דקרא אא\"ל כי יסיר לרבות כל המסירים ועיין כ\"מ ריש פי\"ב מהל' א\"ב דזהו טעם הרמב\"ם שפסק כס\"ד דרבא דיבמות ע\"ו א'. ",
                "בגירותן. ט\"ס וצ\"ל בגיותן. ",
                "ר' יצחק כצ\"ל. המעתיק. ",
                "אקראי בעלמא. כן היה גירסת רבינו בע\"ז ל\"ו ב' אחר משום נשג\"ז התם [משום נשג\"ז] דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא. ואב\"א כי גזרו ב\"ד של חשמונאי ביאה כו' ועיי\"ש בספר ת\"ח שהביא גירסא זו בשם ספרים אחרים ועיין מ\"מ פי\"ב מהל' א\"ב ה\"ב. ",
                "נשכ\"ז. עיין לעיל סי' י\"ח אות כ\"ב מש\"ש. ",
                "בנדפס איתא בשעת מעשה והוא מפורש בסנהדרין פ\"ב א'. ",
                "אדא. בנדפס אבא: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן קצ\"ט. ",
                "אחד. צ\"ל אחת וכ\"ה בנדפס. ",
                "וגבי אתרוג. כו' ראיה זו חסר בנדפס אבל המרדכי ר\"פ הערל הביא בשם הרא\"ם בס\"י ככל הכתוב כאן וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קי\"ח אלא שלא זכר שם רבינו על זה. וז\"ל מהרש\"ל שם בביאוריו פי' ניקבו נקב מפולש דכל נקבים שבתלמוד מפולשים הם כו' אע\"פ דלא צריך נקב מפולש לגמרי דכיון דיש לו חלל ומפולש דלתוך חללו סגי ולא צריך עוד ומ\"מ מפולש דביצים לפי שאין להם חלל צריכין מפולשין לגמרי עכ\"ל. והריטב\"א בחי' ליבמות כתב ד\"ז ע\"ש תוספות ועיין ביאור הגר\"א אה\"ע סי' ה' סקי\"ב. ודע דמש\"כ רבינו ותנן אפילו ניקבו כו' אין זה משנה אלא ברייתא ורבינו לא דייק בזה בספרו כאשר תראה בכ\"מ. והנה מסדור הברייתא משמע דניקב בכלל פצוע וכ\"כ הב\"ש אה\"ע שם סק\"ל וז\"ל. ובש\"ס משמע ניקב בכלל פצוע וכ\"כ ברי\"ו שם ובסמ\"ג כתב דהוא בכלל נכרת ועיין. בפי' מהרא\"ש עכ\"ל ומש\"כ מהרא\"ש ע\"ד הסמ\"ג הוא דברי הרא\"ם כאן בספר יראים עיין בסימן כ\"ט ועיין נו\"ב מה\"ק חאה\"ע שאלה וא\"ו בסופו שהעיר בזה וסיים וכתב ולדידי אין הפרש ביניהם כו' אבל לדינא אין חילוק ושניהם נכתבו לומר שאפילו במקצתו עכ\"ל ועם דברי הנו\"ב שם אמרתי לבאר דברי הספרי דברים פ' רמ\"ז וז\"ל ל\"י פ\"ד וכ\"ש. איזהו פ\"ד כל שנפצעו הביצים שלו אפילו אחת מהן אין לי אלא כולו מנין אף מקצתו ת\"ל וכ\"ש כל שנכרת הגיד עכ\"ל וכתב שם בהגהות הגר\"א וז\"ל ת\"ל דכה. וכ\"ש כל כו' עכ\"ל ותמיהני דלפי המתבאר מסוגיא דיבמות ע\"ה ב' שלשה פסולין הן. הא' פצוע. והב' דכה. והג' כ\"ש וא\"כ מאי פשיטותא דהספרי לפצוע אפי' במקצתו מדכתיב דכה והא אכתי תיבעי לן על דכה גופיה אין לי אלא שנידך כולו נידך מקצתו מניין אתמהה. ובמאיר עין שם פי' כפי הגירסא שלפנינו ת\"ל וכ\"ש וז\"ל ופירש רבינו הלל כל שנכרת הגיד ושופך דכיון דנכרת הגיד ושופך הזרע אע\"פ שלא נכרת לגמרי פסול וה\"ה לפצוע דכה דשמעינן ליה מכ\"ש עכ\"ל וכן פירש בהגהות וביאורים הנדפסים בסוף הספרי לחד מן קמאי וא\"כ לפי\"ז נסתר מש\"כ הנו\"ב שם שיהיה נפסל בדך במקצת הביצה או במקצת הגיד זה לא מצינו ואין לנו לפסול על מעוט הביצה עיי\"ש דהא לפי המבואר בספרי פה לא נמצא גם בפצוע שיהא הוא אפילו במקצת אלא דשמעינן ליה מכרות שפכה וא\"כ. ה\"ה בדכה שמעינן מכ\"ש דהרי הוא אפילו במקצתו ובספר ב\"ד בק\"א סי' א' הוכיח באמת מדברי הספרי דלא כהנו\"ב שם אולם אם לדין יש תשובה לפירוש ר\"ה שפי' הספרי כנ\"ל דמנ\"ל באמת למידק מכרות שפכה דאפילו מקצתו והא בעינן תיבת שפכה למ\"ש ביבמות ע\"ה ב' דכ\"ש באותו מקום ומזה ילפינן לפ\"ד שהוא ג\"כ באותו מקום ודוחק לומר דהספרי ס\"ל כהא דתנו במתניתא שם נאמר ל\"י פ\"ד ונאמר ל\"י ממזר כו' וא\"כ אייתר ליה שפכה ללמד דאף במקצת הוי כרות דאכתי לסוגיית הגמרא דלא יליף מהך גז\"ש מנ\"ל דפ\"ד וכ\"ש אפילו במקצת ואפושי בפלוגתא לא מפשינן ועוד דלפי\"ז הוי ספיקא דדינא. והנראה לי בפי' הספרי עפ\"י מש\"כ הנו\"ב שם וז\"ל וצריך לתת לב מה בין פצוע לכרות דחשבי' קרא כ\"ש בפ\"ע ופצוע בפ\"ע כו' ולכן נלע\"ד דהתורה כתבה תרווייהו דאי הוי כתיב חדא הו\"א בכולו דהיינו שנפצע לשנים או נכרת לשנים ולכן כתבה התורה פצוע וכרות חד בכולו וחד אפי' במקצתו ושוב אין הפרש בין פצוע לכרות ודא ודא חדא הוא עכ\"ל וז\"ש הספרי מניין אף מקצתו ת\"ל וכ\"ש כל שנכרת הגיד כלומר ותרתי למ\"ל אמאי חשיב קרא כ\"ש בפ\"ע ופצוע בפ\"ע אע\"כ לומר שאפילו במקצתו וכמש\"כ הנו\"ב הנ\"ל ושניהם נכתבו לומר שאפילו במקצתו ומש\"כ בספרי אח\"ז הוא מילתא באפי נפשיה לבאר כרות שפכה. ואף שהבית דוד שם כתב ע\"ד הנו\"ב וז\"ל ולענ\"ד לא נראה לי דבריו בזה דפשטא דמילתא דכרות הוא שנכרתה לגמרי ואינה מעורה כלל וכמו שרצה לפרש בריש דבריו שם וכיון שכן ליכא כאן קרא יתירא דפצוע מכרות לא אתיא משום דכרות לגמרי אפשר דגרע טפי וכמו כן י\"ל בהיפוך דכרות מפצוע לא אתיא משום דאיכא למימר דפצוע גרע טפי וכדעת ר\"ת ביבמות ע\"ה א' תוד\"ה שאין דנטולה לגמרי עדיף טפי דפצוע מכאיב ליה ביותר עכ\"ל אומר אני דבמחכ\"ת אשתמיטתיה מה שאמרו בשבת קי\"א א' אם על כרות חייב על נתוק לא כש\"כ ופי' שם בתוס' ד\"ה להביא דכרות הוי שלא נכרתו לגמרי ממקום חיבורן אלא עדיין מעורין קצת ונתוק היינו שניתק לגמרי אלא שהם בכיס וא\"כ שפיר אתיא כרות מפצוע אלא ע\"כ דבא להורות דאפילו במקצת הוי כ\"ש וה\"ה פצוע דהוי אפילו במקצת אבל שיהיה נפסל בדך במקצת הביצה או במקצת הגיד זה לא מצינו ושאני פצוע וכרות שהם נלמדין מקרא פ\"ד וכ\"ש מדכתב שניהם פצוע וכרות אבל דכה שלא מצינו לימוד ע\"ז אין לנו לפסול על מעוט הביצה כדברי הנו\"ב ולחנם כתב עליו הב\"ד שם דאשתמיטתיה להנו\"ב דברי הספרי דמיניה יש ללמוד אף לדכה במקצת. הן אמת שהנו\"ב לא ראה דברי הספרי דאל\"כ לא הוה שתיק להביאו לפצוע וכרות במקצת מ\"מ לפי פירושי בספרי עם דברי הנו\"ב בעצמו ליכא למילף מיניה שיהיה דכה במקצתו ומעצמנו אין לחדש כן אע\"פ דגם דך אפילו באחד מהם לא מצינו מפורש בגמרא ומ\"מ מפורש ברמב\"ם נדוכה א' מהם. שאני התם דהא דאפילו בא' מהם לא ילפינן מקרא כ\"א מצד הסברא כדמוכח בהספרי דמתחילה אמרו ואפילו באחד מהם ואח\"כ שאלו מניין אף מקצתו ת\"ל כו' וא\"כ מילתא דתליא בסברא מסתבר דל\"ש פצוע ול\"ש דכה הוי אפילו באחד מהם [לבד בכרות מסתבר לר\"ת דלא הוי באחד מהם דומיא דניטל הטחול דכשר] משא\"כ מילתא דלא מסתבר אלא דילפינן ליה מקרא היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. וראיתי עוד בב\"ד שם שהשיג עמש\"כ הנו\"ב שם לדייק מדאמרו בגמרא יבמות ע\"ה ב' ונפיק מיניה כחוט מוגלא ולא אמר כחוטי בלשון רבים מכלל דלא ניקבה רק אחד מהם וז\"ל הבית דוד אדרבה בהיפך דלישנא דחרזי סילוא דקאמר הש\"ס משמע להדיא שנתחב הסילוא בשתי הביצים דלישנא דחרזי פרש\"י שהוא מלשון מחרוזת של דגים ובמחרוזת של דגים הדבר ידוע שהוא שחורזין הרבה דגים קטנים על קנה אחד וכן כשמותחין הרבה מרגליות על חוט אחד נקרא חורז כדאיתא במדרש כו' ועיי\"ש במת\"כ מה שפירש בשם הערוך כו' וא\"כ גם כאן דקאמר הש\"ס וחרזי סילוא משמע להדיא ששתי הביצים נחרזו על הסילוא דבלא\"ה לא שייך לישנא דחרזי עכ\"ל וכ\"כ בתשובת הגאון רח\"ו ז\"ל שבס\"ס בית הלוי ח\"א סימן א' אות ד' בהג\"ה דעובדא הוי דתרווייהו אינקבו וכדאמר שם דחרזיה סילוא בביצים ל\"ר וגם לשון מחריזה הכי משמע עכ\"ל ולענ\"ד הנה הערוך ערך חרז כתב חרז שתי פעמים ומתחילה כתב חרז חולין צ\"ה ב' כו' יבמות ע\"ה ב' כו' גיטין פ\"ד א' כו' ואח\"ז כתב חרז ב\"מ כ\"א א' כו' בוי\"ר ע\"כ וא\"כ מבואר מדברי הערוך דב' פירושים יש לתיבת חרז הא' מענין דיצה ונעיצה והב' מענין סדר וחבור וההיא דיבמות וחרזיה סילוא בביצים הביא בפי' הא' ואף לפרש\"י י\"ל דעיקר פי' חרז הוי לשון דיצה ונעיצה ומחרוזת של דגים היינו ג\"כ משום דנתחבים וננעצים בעץ וכן ההיא דוי\"ר אני מחרז ד\"ת לנביאים פי' ג\"כ נועץ ד\"ת לנביאים והיינו חבור ולק\"מ מלשון דחרזי' לראיית הנו\"ב ועיין ביד\"מ ש\"ר פ\"כ סי' ט' ישב וחרז שפירש מנקב אותן ואין מן ההכרח שם להרבה ביחד דגם באחד מנוקב די לפמש\"כ היד\"מ שם. ודע דלפירוש הערוך שם בחרוזין הרי זה סימן דחולין צ\"ה ב' דפי' דץ ביה קוץ או מידי אחרינא בשנים או בג' מקומות הר\"ז סימן כו' מיושב קושיית התוס' חולין שם בסה\"ע דלא דמי כלל להא דאמרו מחרוזת של בשר ודו\"ק. ",
                "בכולן. פצוע בכולן בין כו' חוטי ביצים דך בכולן בין שנידך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים כצ\"ל ועיין בנדפס וגם שם יש ט\"ס. והנה מדברי רבא שמענו דפצוע דכה וכרות שפכה הם ג' דברים ומזה קשה לי למוני המצות שחשבו פ\"ד וכ\"ש ללאוין שתים ה\"ה הסמ\"ג לאוין קי\"ח קי\"ט ורבינו כאן שחלקם לב' סימנים ומפורש כתוב בריש וו החמישי ח\"ל ט\"ו י\"א בישראל כו' פ\"ד. וכ\"ש. ודלא כהרמב\"ם שחשבם למצוה אחת שלא יבא סריס בקהל וכן נראה מבה\"ג במנין שלו כדברי הרמב\"ם ואף שבכ\"מ רבינו הרא\"ם נמשך אחר הבה\"ג מ\"מ לפי הנראה מדבריו כאן ס\"ל דנחשבים לשתים וא\"כ הו\"ל לחושבם בשלשה לאוין. א' פצוע. ב' דכה. ג' כ\"ש וצל\"ע. ",
                "בנדפס חסר מכאן עד ומניין כו' ודע דבגמרא א\"ש פצוע דכה בי\"ש כשר ורבינו כאן ובסי' הסמוך העתיק דברי שמואל פצוע בי\"ש כשר אבל הסמ\"ג לאוין קי\"ט כתב בלשון רבינו פצוע דכה בי\"ש כשר ועיין ב\"ח אה\"ע סי' ה' שכתב דלדעת הרא\"ם כ\"ש פסול אפילו בי\"ש דלא כהתוס' יבמות ע\"ה א' ד\"ה שאין והבה\"ג סי' ל\"ב דה\"ה כ\"ש בי\"ש כשר ועיין בסי' כ\"ט אות ה' דאין דבריו מוכרחין ורבינו כתב כאן בלשון רבא היינו דקרי פצוע ול\"ק פצע ועיין בגמרא ופרש\"י וערוך ערך פצע. ",
                "שחוזר. בנדפס הגי' וחוזר להכשירו דתניא כו' ובספרי לא נקט דפ\"ד יש לו רפואה אלא שפ\"ד חוזר ופי' הגאון ר\"ח זצ\"ל שזכרתי לעיל או\"ג דהיינו שחוזר ונסתם. והנו\"ב מ\"ק חאה\"ע ס\"ו כתב שנראה לו לפרש שפ\"ד חוזר פי' בפ\"ד אף שנסתם הנקב אינו מתקיים וחוזר ונסתר לכך אינו מועיל בו סתימה וכ\"ש אינו חוזר ונסתר ומתקיים הסתימה ולכך נסתם כשר כו' וכ\"ז אני אומר לפי שמתיירא אני להגיה אבל היותר נ\"ל להגיה בספרי שפ\"ד אינו חוזר וכ\"ש חוזר ופירושו שפ\"ד אינו חוזר ונסתם שאינו מקבל שום רפואה שו\"ר בנ\"י הגירסא ג\"כ פ\"ד אינו חוזר והיה נוח לי יותר להגיה כי אף שאין בין פירושי להגהתי כלום ושניהם חוזרין לכוונה אחת כו' עכ\"ל ותמיהני על הנו\"ב איך לא הרגיש שע\"כ ט\"ס הוא בנ\"י וכן בחי' הריטב\"א שממנו לקח הנ\"י דבריו שהרי הנ\"י והריטב\"א כתבו דבריהם ע\"ש רא\"ם וכ\"כ בעל ספר המצות והרי מפורש בספר יראים כאן שהביא מהספרי שפ\"ד יש לו רפואה וחוזר להכשירו וכ\"ש אינו חוזר וכ\"ה בסמ\"ג עיין בסי' כ\"ט שדברי הסמ\"ג המה דברי הרא\"ם דסי' כ\"ט וכצ\"ל בהנ\"י והריטב\"א פי' הרא\"ם ז\"ל דאינו פסול לבא בקהל שאין זה פצוע דכה וכ\"ש שהרי אמרו בספרי דכ\"ש אינו חוזר לברייתו כו' והוא ברור. ופי' שהרי אמרו בספרי כו' הוא לסתור שאין זה כ\"ש והטעם שאין זה פצוע דכה עיין מש\"כ מהרא\"ש והרש\"ל בביאורם לסמ\"ג ואעתיק דבריהם בסי' כ\"ט ויפה כתב בזה הגאון ר\"ח זצ\"ל שם בדעת הרא\"ם דס\"ל דהספרי קאי אפ\"ד וכ\"ש דמתניתין ר\"פ הערל וכדנקיט הכי גם בספרי לעיל מינה איזהו פ\"ד כו' וכ\"ש כל שנכרת הגיד דמשמע מפשטא דמתניתין דכל פסול שבביצים מיקרי פ\"ד וכל שבגיד מיקרי כ\"ש ואהא הוא דנקט מאי בין פ\"ד לכ\"ש אלא שפ\"ד חוזר וכ\"ש אינו חוזר דהיינו כל שבביצים חוזר ושבגיד אינו חוזר מש\"ה קשיא ליה הברייתא דתני ניקב חוזר ונסתם ומשמעות הסוגיא דקאי אגיד ועיין סי' כ\"ט אות ג' ואות ה'. ובמש\"כ הגר\"ח זצ\"ל לפרש דברי הרא\"ם אזדא לה מש\"כ הב\"ש הבאתיו אות ג' דבש\"ס משמע ניקב בכלל פצוע ובסמ\"ג כתב דהוא בכלל נכרת ועיין בפירוש מהרא\"ש עכ\"ל דבאמת אין צורך לדברי מהרא\"ש דמה שהקשה שמא גבי ניקב פסול האיש משום פ\"ד וכ\"כ מהרש\"ל שם לק\"מ דיהיה מה שיהיה פ\"ד או כ\"ש עכ\"פ אגיד קאי ולדברי הספרי לפירוש רבינו כל שבגיד אינו חוזר ואיך משכחת לה נסתם כשר אלא ע\"כ צ\"ל דמיירי שהוא סריס חמה דיש לו רפואה כיבמות ע\"ט ב' וא\"כ כשר לבוא בקהל אף קודם שנסתם ומה ששנינו בברייתא פסול פי' רבינו פסול הולד ולעולם גם דעת רבינו דניקב בכלל פצוע ולא בכלל נכרת וכמו שכתב רבינו להדיא ס\"ס כ\"ט ניקב וכרות שני דברים הם ועמש\"כ שם אות ז'. ועיין הע\"ש שאילתא קנ\"ב אות ח' שכתב שם דהרא\"ם בס\"י מכשיר כל פסול שחוזר להכשירו אפילו לע\"ע לא הוכשר. וא\"מ דבריו דמה יענה לפ\"ד. ",
                "גר כו' ט\"ס הוא ובנדפס הגי' ממזר מותר בגיורת וכ\"ה בקדושין שם גר מותר בממזרת. ",
                "בקהל. כן הוא לשון המשנה ובנדפס הגירסא בקהל ישראל ואין צורך להגיה כאן. "
            ],
            [
                "בנדפס סימן ר'. ",
                "אלא. בנדפס איתא \"לא\" והוא ט\"ס וצ\"ל אלא. ",
                "והמפרש כו' הוא פרש\"י חולין מ\"ח א' ד\"ה פסול וכ\"כ שם ד\"ה כשר. לבא בקהל כו' ועיין בפ\"מ ירושלמי יבמות פ\"ח ה\"ב שכתב שם דהברייתא דספרי פליג אדלעיל דאמר בכרות שפכה חוזר להכשירו והוא מדברי הב\"י שפירש כן באה\"ע סימן ה' עיי\"ש ועיין ביש\"ש יבמות פ\"ח שמיישב פרש\"י בג' אופנים וכתי' הג' כ\"כ הב\"ת שם ליישב פרש\"י וז\"ל דאע\"פ דנקב נמי איסוריה משום דשופך כמו כרות מכ\"מ מקבל רפואה והא דתניא דכרות אינו חוזר אינו אלא בכרות ממש אבל נקב בעלמא יש לו רפואה ונסתם עכ\"ל והגאון מהר\"ח הנ\"ל סי' כ\"ח אות ו' ביאר יפה דהחולקים על הרא\"ם ס\"ל דהספרי לא קאי על כ\"ש דמתני' אלא אקרא קאי וכדאמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן דהיינו כל שנכרת בין בביצים בין בגיד מיקרי כ\"ש וכל שנפצע בין בביצים בין בגיד מיקרי פ\"ד ואהא הוא דנקט בספרי מאי בין פ\"ד לכ\"ש אלא שפ\"ד חוזר וכ\"ש אינו חוזר וניקב תולדה דפצוע הוא דפצוע הוא שנבקע ביקוע רב וניקב הוא ביקוע מעט וה\"א בברייתא ע\"ה סע\"א איזהו פ\"ד כו' ואפילו ניקבו וא\"כ לק\"מ על הספרי מברייתא דניקב בגיד חוזר ונסתם דניקב אף בגיד מיקרי פ\"ד ויש לו רפואה. וז\"ש רש\"י בחולין דניקב פסול מפני שהוא כ\"ש נקט רש\"י לשון משנתינו ר\"פ הערל ול\"ד הוא כמש\"כ דמשנתינו הוא ל\"ד ולשון הברייתא דנקט מפני שהוא שותת אינו מוכרח דכ\"ש הוא דמאן יאמר דפצוע ודך נמי פסולייהו לאו מטעם דמפני שהוא שותת הוא ומסברא נראה דמש\"ה הוא דאין מולידין עכ\"ד. וראיתי בספר רביד הזהב תצא ד\"ה פ\"ד וכ\"ש שכתב על הב\"י אה\"ע סי' ה' וז\"ל מכותלי כתבו ניכר שלא היה ספר יראים מצוי לו ומ\"ש בשמו הוא מהמרדכי שקיצר מקצת דברים ואלו ראה דבריו לא היה כ\"כ עכ\"ל והנה אף שדבריו צודקים בזה דלפני הב\"י לא היה גוף הס\"י וכ\"כ הנשמת אדם כלל כ\"ב מהלכות שבת אות א' דלדעתו לא היה להב\"י ולהרמ\"א גוף הספר אך מש\"כ הרה\"ז ואלו ראה דבריו לא היה כ\"כ אין אני מודה לו בזה דדברי הב\"י מתקיימין אף אם הי' לפניו כל דברי רבינו הרא\"ם וספר הסמ\"ג היה בודאי לפני הב\"י ושם לאוין קי\"ט הביא כל דברי הרא\"ם דכאן ותמיהני מה ראה בדברי הב\"י שיאמר עליו המעין בפנים הס\"י יראה שא\"א לומר כן. ",
                "לפוסלו כצ\"ל. ",
                "דע דמן וגם כו' עד והכי גרסינן חסר בנדפס והסמ\"ג שם הביאו בלשון הרא\"ם וז\"ל וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פצוע דכה שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל פ\"ד בי\"ש כשר עכ\"ל והב\"ח באהע\"ז שם כתב ע\"ד הסמ\"ג בשם הרא\"ם וז\"ל אבל בספר יראים לא מצאתי מזה כלום גם במרדכי לא כתב כך עכ\"ל אולם דברי הסמ\"ג כנים והנה הנם כאן בהכת\"י. אלא שיש כאן איזה ט\"ס דמש\"כ משום צ\"ל משמע וזש\"ר דאיסתתם משמע פצוע בי\"ש כו' הוא דלא כמש\"כ בתשובת הרא\"ש כלל ל\"ג סי' ד' וכן בפסקיו דאיסתתם בידי אדם ע\"י מכה עיי\"ש וגם מש\"כ כאן כשר הוא תיבת כשר ט\"ס וכן הגיה הרב הגאון רא\"ד שליט\"א. וביאור דברי רבינו אלה כתב מהרא\"ש בסמ\"ג שם וז\"ל וגם אין לפסול האיש הזה כו' פי' דההוא עובדא דפומבדיתא שנסתם השביל כו' אין לפוסלו בשביל. פ\"ד כו' כדמפרש ואזיל וא\"ת שמא גבי ניקב פסול האיש משום פ\"ד דהא גבי פ\"ד אמר דאפשר יש לו תקנה ברפואה אך כ\"ז שלא נתרפא פסול יש לומר כי ניקב הגיד לא דמי לפ\"ד רק לכ\"ש דומה וכן גבי עובדא דפומבדיתא מצינו למימר דהאיש פסול משום כ\"ש אלא משום דאינו שייך לדמות סתימת השביל לכרות שפכה עכ\"ל וז\"ל מהרש\"ל שם בביאוריו לסמ\"ג אבל אין להקשות דילמא האי ברייתא קאי לעולם על האיש ופסול משום פ\"ד והשתא לק\"מ דשפיר חוזר להכשירו דהא יש לו רפואה ז\"א משום דפצוע דכא אין שייך אלא בביצים ולא בגיד וחילופו בכ\"ש ומה שמסיק אח\"כ וגם אין לפסול האיש כו' זה קאי אמעשה דפומבדיתא שדומה לפ\"ד שנסתם שביל ש\"ז דהוי כמו נפצעו ביציו ואינו קאי על הברייתא. ואע\"ג דאמר לעיל כרות שפכה בכולן כו' ושייך נמי בביצים מ\"מ סתמא דכ\"ש האמורה בתורה אינו אלא בגיד וכן פ\"ד אינו אלא בביצים עכ\"ל ובדבריהם אלו יש לסתור מש\"כ הב\"ח שם לדייק ממש\"כ הרא\"ם וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פ\"ד שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בי\"ש היתה ואמר שמואל פ\"ד בי\"ש כשר וז\"ל הב\"ח מבואר מדבריו דאי הוי כרות הוי פסול אפילו בידי שמים דלא כשאר כל הפוסקים כו' עיין בדבריו באורך ובאמת לא כן דדעת הרא\"ם ככל הפוסקים דגם כ\"ש בי\"ש כשר וזש\"ר מפני פסולי פ\"ד ה\"ה דהמול דאף אם נימא מפני פסול כ\"ש אין לפוסלו משום דבי\"ש היתה אלא משום דאינו שייך לדמות סתימת השביל לכרות שפכה וכמהרא\"ש ועיין לעיל סי' כ\"ח אות ו'. ",
                "ונעשה כרות שפכה כצ\"ל. ",
                "בנדפס הגי' בשבוש. וכפי מש\"כ כאן כ\"כ הסמ\"ג בלשון רבינו וז\"ל שם ועוד לא יתכן לומר כי נקב וכרות דבר אחד כי שני דברים הם עכ\"ל. ואפרש שיחתי שכתבתי לעיל סי' כ\"ח אות ו' פי' רבינו בהך ברייתא דיבמות ע\"ו א' ניקב פסול כו' והוא כמש\"כ הב\"ח אהע\"ז סי' ה' וז\"ל עוד נראה דהא דקאמר הרא\"ם דבנקב הולד הוא דפסול אבל איהו גופיה כשר אינו אלא בניקב ע\"י חולי אבל בכרות ע\"י חולי פסול דאילו בנקב בי\"ש אפילו כרות ממש כשר ואילו בניקב בידי אדם פשיטא דפסול דהוי בכלל פ\"ד אע\"פ שאינו כרות כדתניא בפצוע ואפילו ניקבו וכההיא דחרזיה סילוא בביצים אלא ודאי בניקב ע\"י חולי קאמר והשתא למאי שכתבנו למעלה דנקטינן דע\"י חולי הוי בי\"ש א\"כ אעפ\"י דלענין פירושא דשמעתתא חולק הוא הרא\"ם אשאר פוסקים מכ\"מ לענין פסק דין שוין הם להכשיר בניקב שעל ידי חולי כו' עכ\"ל וכן נראה מלשון הריטב\"א והנ\"י בלשון הרא\"ם שהביאו אחר דברי הספרי בזה\"ל ולקמן בפרקין אמרינן כי סריס אדם אין לו רפואה אלא פסול מלהוליד קאמר ובניו ממזרים עכ\"ל משמע דלפי' הרא\"ם אינו סריס אדם אלא סריס חמה דיש לו רפואה ופי' סריס חמה כתב הערוך ערך סרס שנסתרס ע\"י קדחת והיינו ע\"י חולי והגרי\"פ בהפלאה שבערכין שם כתב על פי' הערוך וז\"ל לכאורה תמוה דע\"י קדחת היינו חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו וא\"כ היה לו שעת הכושר והרי להדיא תנן במשנה דיבמות דף ע\"ט דסריס חמה לא חולץ וכו' מפני שלא היה לו שעת הכושר ואולם ראיתי בשו\"ע אהע\"ז ריש סי' קע\"ב בזה\"ל סריס חמה כו' וכתב ע\"ז בבאה\"ג כו' וא\"כ זשכ\"ר שנסתרס ע\"י קדחת אין המובן על הסריס בעצמו אלא על אמו שילדתו בקדחת מחמת חום התנור וכו' והעיקר חסר בדברי רבינו או בהעתקה או בשגגת הדפוס עכ\"ל וההפלאה זו א\"י מה היא ולא ראה דברי הריטב\"א בחי' ליבמות ע\"ט ב' עמ\"ש בגמרא ה\"ד סריס חמה וז\"ל פי' האמור במשנתינו דאילו סריס חמה דעלמא הא ידעינן מאן נינהו ולקמן נתפרשו סימנין הרבה ואלו הכא לא תפסו בו אלא סימן אחד אלא ודאי מפני שר\"ע תלה טעמו דסריס אדם חולץ מפני שהיה לו שעת הכושר וא\"כ לא כל סריס חמה הוא פסול שאף הוא יש שהיה לו שעת הכושר כו' אמר אביי כו' כיפה פי' זה סימן מיוחד ומובהק למי שהיה סריס חמה ממעי אמו אמר רב יוסף כו' ולא ידענא מאי ניהו סריס זה שהוא מפרש דאלו לענין לבוא בקהל ה' כל סריס חמה כשר ואפילו לא היה לקוי ממעי אמו אבל השתא ידענא דר' אמי על סריס חמה דמשנתינו קאי עכ\"ל וא\"כ פי' הערוך הוא כפשטי' על סריס חמה דעלמא ואין כאן תימה כלל. וראיתי להב\"ש אהע\"ז ס\"ה ססק\"ט שכתב ולדברי הרא\"ם ניקב כשר לבוא בקהל אלא אינו מוליד וסמ\"ג והמרדכי והרא\"ש בתשו' כלל ל\"ג סי' ד'] ואגודה הביאו דבריו וכן אם נסתם שביל ש\"ז כשר לדעתו ואם נשא צ\"ע אם כופין להוציא עכ\"ל ועיין ק\"נ יבמות פ\"ח ס\"ב עמש\"כ שם הרא\"ש וכצ\"ל דאי בידי אדם איירי ואינו מוליד היאך יהיה כשר מי גרע מההוא גברא דאיסתתים גובתא דש\"ז כו' דפסול לפי שאינו מוליד וע\"ז כתב הק\"נ שם ולפי פי' רא\"ם דסבר אע\"פ שאינו מוליד עקר הוא וכשר לבוא בקהל והך עובדא לפסול בניו קאמר כו' אין סתירה לר\"ת מהך עובדא עכ\"ל הק\"נ ואני תמה דהא מבואר בדברי הרא\"ם כאן וכ\"כ הסמ\"ג על שמו דסתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ומש\"ה כשר לבא בקהל וא\"כ אין שום מחלוקת בנסתם שביל ש\"ז אלא בפי' ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא יבמות ע\"ה ב' אם נפרש דהיה בידי אדם אז פסול לבוא בקהל וכן פי' הרא\"ש אבל רבינו הרא\"ם פי' דבי\"ש היתה א\"כ כשר לבוא בקהל אלא הולד פסול וא\"כ אין התחלה לדברי הק\"נ דהרא\"ש קאמר דאי בידי אדם איירי כו' וכן מה זה שכתב הב\"ש וכן אם נסתם שביל ש\"ז כשר לדעתו דבאופן שפירש הרא\"ם לכו\"ע כשר: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' קצ\"ח. ",
                "ועל בת ישראל. חסר בנדפס וכוונת רבינו לומר אע\"ג דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין היינו דוקא לפסול חללות אבל לא לפסולי קהל כממזר וכמש\"כ התוס' קדושין ע\"ו א' ד\"ה צריך. אך לא ידעתי למה לא כתב הרא\"ם כן בסימנים הקודמים פ\"ד וכ\"ש דגם שם מוזהרות בנות ישראל שלא ינשאו לפ\"ד וכ\"ש ודוחק לומר דרבינו מוציא דלא כמשמעות פרש\"י קדושין שם ומש\"ה העמיד דבריו כאן. עוד זאת אדרש מדוע בפ\"ד וכ\"ש כתב רבינו הרא\"ם אזהרתם בלשון הכתוב לא יבא פ\"ד וכ\"ש משא\"כ כאן בממזר שינה וכתב הזהיר כו' שלא ישא בת ישראל כו' ולכאורה הוא למותר דלא הול\"ל אלא הזהיר הכתוב על הממזר דכתיב כו' והפי' של לא יבא הוא שוה לפ\"ד וכ\"ש ואפשר משום דבפ\"ד וכ\"ש אפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא ולבסוף הוה או פ\"ד או כ\"ש אזהר רחמנא עליה בלא יבא ושם לא שייך לומר השי' לא יבא דהיינו שלא ישא כו' אלא לא יבא דהיינו בעילה לחוד מש\"ה סתם רבינו שם הדברים כלישנא דקרא משא\"כ הכא דהוי ממזר מתחלת יצירתו פי' לנו הרא\"ם דלא יבא הוא שלא ישא בת ישראל בביאה וקדושין וכשיטת הרמב\"ם פט\"ו מא\"ב ה\"ב דלא יבא ממזר היינו בקידש ובעל דוקא וכן בכל חייבי לאוין לבד כה\"ג באלמנה ודלא כהראב\"ד שם דבביאה לחודא לקי אלא יבא ממזר. וז\"ל הראב\"ד שם והדין נותן שהביאה תיאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופ\"ד כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ\"ל ובספר מעין החכמה כתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל הוא תמוה בעיני דאדרבה מטעם זה יתכן לומר שלא תאסר ביאת פ\"ד כ\"א אחר קדושין דבלא קדושין ל\"ש חשש ממזרות כו' עכ\"ל ולענ\"ד לק\"מ דהראב\"ד ס\"ל דהעיקר מה שאסרה תורה בדין פ\"ד וכ\"ש היינו כשנעשה פ\"ד וכ\"ש תחת אשתו והטעם הוא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. וממילא אחר שאסרה תורה ל\"ש בין שנעשה פ\"ד אחר שנשא אשה ול\"ש אם נעשה פ\"ד מקודם ככל הטעמים שנותנים בדיני התורה דאף כשהוא באופן אחר דלא שייך האי טעמא מ\"מ הדין דין אמת וא\"כ יפה כתב הראב\"ד ללמוד מזה דהעיקר לא יבא הוא הביאה דכשנעשה פ\"ד אחר שנשא אשה לא שייך הלאו דלא יבא כ\"א על הביאה וכנ\"ל. ובטעם הראב\"ד מיושב קושיית התוס' יבמות מ\"ט א' ד\"ה וכתיב עיין בדבריהם דלפי מש\"כ הראב\"ד הוי פ\"ד נמי משום ממזרות ואינו מיקרי הפסק. ",
                "רי\"א כו' חסר בנדפס בטעות. וגם כתב שם וטעם שלו במשנה תורה דדרשינן סמוכין והוא ט\"ס וצ\"ל וטעם כולן דדרשינן סמוכין במשנה תורה. ",
                "עיין יבמות ד' א' ותוס' שם ד\"ה דא\"כ. ",
                "מלא יקח ולא יגלה ממזר. בנדפס הגי' מלא יקח עד לא יגלה כו' והיינו כגי' התוס' שם ד\"ה לכתוב בשם ר\"י עיי\"ש אבל הגירסא שבכאן הוא כגי' ר\"ח שהביאו הרשב\"א והריטב\"א בחי' שם ",
                "ונכרי כו' עד סוף הסימן חסר בנדפס. ",
                "ר' יוחנן ור' אלעזר ור\"ח כו' כצ\"ל. ",
                "יש לשאול כו' עיין תוס' קדושין ע\"ה ב' ד\"ה השתא והוא קושיית הירושלמי ס\"פ אלמנה לכה\"ג כמש\"כ הפנ\"י שם. ",
                "אמר כו' צ\"ל דאמר כו' ממזר לאו משום כו' דכל היכא דקרי כו' לא להוי לקוחין כו' כצ\"ל. ",
                "ומנין כו' עד בהוריות מובא גם בסמ\"ג לאוין קי\"ז בלי זכר שם הרא\"ם ע\"ז. וז\"ל החינוך מ' תק\"ס לא יבא ממזר בקהל ה' כלומר שלא יבא לישא אשה מבנות קהל ה' אבל להכנס עמהם בכל מקומות מושבותיהם ולישא וליתן עמהם בכל הדברים מותר באמת כאחד מבני ישראל וכבר אמרו ז\"ל [משנה סוף הוריות] שממזר ת\"ח קודם בקה\"ת לכהן ע\"ה ע\"כ והוא כדברי רבינו כאן דל\"י בביאת ערוה ובבעילת איסור הכ\"מ. ונראה לי דמש\"ה נקטו במשנה שם ממזר ת\"ח ולא אלו השנויין אחריו במשנה שם דכוונת משנתינו הוא לאשמעינן דמאי דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' אין הפי' שלא יתערב עמהם בכל דבר שבקדושה אלא הפי' הוא שלא ישא אשה מבנות קהל ה' ותו לא מידי ומה שאמרו בגמרא שם י\"ג א' מה\"מ כו' דא\"ק יקרה היא מפנינים כו' פי' מה\"מ דהוא קודם עז\"א דא\"ק כו' מפנינים מכ\"ג שנכנס לפני ולפנים ופי' הרי\"ף בע\"י דהוא שייך לממזר דכתיב ביה לא יבא כו' והכה\"ג הוא בהפכו שנכנס לפני ולפנים מכ\"מ הממזר קודם והגרש\"ש שם והתפא\"י בפי' למשנה שם כתב דדוקא נקטו ממזר משום דגם הוא מטפה כשרה אבל נתין ואינך לא ודבריהם צריכין חזוק דאדרבה עיין בב\"ק ל\"ת א' תוד\"ה הרי שנראה מדברי התוס' דאף לענין זרע אחר שייך יקרה היא מפנינים ועיין הון עשיר ודוק. ",
                "דקהל דהוראה כו'. נראה שהוא תי' אחר לבד מש\"כ מקודם דקהל ה' שאני והוי כמו ועוד ועיין בבאר שבע להוריות שם שהאריך ג\"כ כשאלת הרא\"ם. ובנו של הרב הגאון מוהר\"ר ירוחם יהודא ליב שליט\"א מד\"א דמחנינו המופלג בחכמה כמוהר\"ר משה יחי' אמר לתרץ קושיית היראים. דרב אסי שאמר בהוראה הלך אחר רוב יושבי א\"י ויליף לה מן ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו' היינו משום דבאמת שם היתה הוראה לאכול ולשתות ביום הכפורים שזדונו כרת ושגגתו חטאת כמפורש במ\"ק ט' א' ועז\"א הכתוב קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לאשמעינן דהני הוא דאיקרי קהל ולמאי נ\"מ והיינו ע\"כ משום דכיון דהנך איקרו קהל היו חייבין להביא פר חטאת הקהל כדין הורו ב\"ד ועשו כל הקהל על פיהם אי לאו דיצתה ב\"ק ואמרה להם כולכם מזומנים לחיי העוה\"ב כמבואר במ\"ק שם ובזה מיושב ג\"כ מה שדקדקו התוס' הוריות שם בד\"ה קהל גדול מלבוא חמת וז\"ל אע\"ג דד\"ת מד\"ק לא ילפינן הא הוי גלוי מלתא בעלמא עכ\"ל התוס' ולפי הנ\"ל אין זה גילוי מלתא בעלמא אלא דעיקר דינא אשמעינן שם דאי לאו שהיה הסכם הקב\"ה על ידם היו חייבין להביא פר חטאת הקהל כדין משום שהורו ב\"ד לעשות לאכול ולשתות ביום הכפורים ועשו הקהל יושבי א\"י על פיהם. ומה מאד מסכים לזה נוסח הכ\"י שכ' בד\"ס הוריות ב' ב' וז\"ל הקמ\"ל דעד שיורו לרוב קהל שבארץ ישראל עכ\"ל ודפח\"ח. ובביאור דברי רבינו בתי' האחרון אשר לכאורה אין הבנה לדבריו שכתב שיש לומר בהוראה הקפיד הכתוב ביושבי א\"י דאוירא דא\"י מחכים דמאי שייטה להמעשה דתלוי בהקהל כהוריות ג' א' מעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בבית דין אבל באמת דבריו מתבארין עפמש\"כ התוס' בסנהדרין ה' א' ד\"ה דהכא בשם ר\"ת במילתא דאיסור והיתר דבני א\"י חכימי טפי דאוירא דא\"י מחכים אנן כייפינן להו ועבדינן כוותייהו כפסחים נ\"א א' וא\"כ כיון שעשו רוב יושבי א\"י כהוראת ב\"ד שוב לא חיישינן ליושבי חו\"ל דבודאי גם הם יעשו כיושבי א\"י ושפיר קרינן בהו ועשו הקהל וא\"כ אין ד\"ז שייך כ\"א בהוראה: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' ר\"ב. ",
                "מפורש בגמרא כו' עיין במדרש רו\"ר פ\"ד סי' ט' שאמרו שם להוציאך חלק אי אפשר ופי' שם היפה ענף וז\"ל ולהכי אמינא לך קצת טעם אבל עיקר טעמא כו' ואין דבריו נכונים וכדמשמע ג\"כ מדברי רבינו שלא זכר אלא זה הטעם ופי' דברי המדרש כמו שפי' מהרז\"ו שם להוציאך חלק א\"א שמן הראוי שלא להשיב ע\"ד דואג שהוא מין ישראל אך א\"א להוציאך חלק. ",
                "תיבת הם הגהתי ע\"פ הנדפס. ",
                "גרים עמונים מותרין כצ\"ל ובנדפס איתא גרים עמונים ומואבים מותרים והוא ט\"ס דרבינו מפרש ואזיל דמואבים לא בלבלם סנחריב. ",
                "בתוספתא כו' וכן הוא בסמ\"ג לאוין קטז. ואיכא למידק שלא הביאו הרא\"ם והסמ\"ג כדתנן במתניתין דמסכת ידים פ\"ד מ\"ד וכ\"כ המ\"מ ספי\"ב מהא\"ב וז\"ל אבל בעמוני כו' משנה מפורשת היא במס' ידים והובאה בפ' תפלת השחר ונ\"ל דה\"ט דבתוספתא קתני שהודה ר\"ג לר' יהושע כמש\"ש א\"ל כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבוא בקהל. ",
                "וכל העולם ל\"ד. חסר בנדפס ועיין בדברי רבינו להלן סי' מ\"ב ובתוס' סוטה ט' א'. ",
                "דלא גלו. ליתא לפנינו במגילה שם ומדברי רבינו נראה שגירסתו כן היה וזה שפי' בסמוך דלא גלו פי' עתה אינם גולים כו'. ",
                "פי' נכון כו' עד סוף. חסר בנדפס ולהפי' הזה גם מואב נתבלבל ואי משום דכתיב שאנן מואב וגו' כתב הסמ\"ג שם וז\"ל ומן המקרא אין ראיה שהרי הוא נאמר קודם בלבולו של סנחריב עכ\"ל: "
            ],
            [],
            [
                "בנדפס סימן קצ\"ה. ",
                "בספרי כו' לשון הנדפס בספרי ומייתי לה ביבמות בפ\"ק אין לי אלא מן הנישואין לנישואין. לאירוסין מן האירוסין לנישואין מן האירוסין לאירוסין מן הנישואיו מניין ת\"ל לא יוכל לשוב מ\"מ ע\"כ וכאן הוא בקיצור אבל בנדפס חסר הפי' שבכאן. וביבמות י\"א ב' לפנינו לא הובא שם כד' הספרי ועיין בספרי פסקא ר\"ע אות י\"א במאיר עין שם ונראה שהי' לפני הראשונים ביבמות שם נוסחאות אחרות ממה שלפנינו. ",
                "לשון בה\"ג ס\"ס ל\"ט לא יוכל בעלה. לא יוכל הראשון. לא יוכל לקחת את אשר שלח ועיין הגהות הגר\"א ספרי שם וראיתי בבה\"ג שם שכ' ר' יהודא אומר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן תועבה מה להלן כרת אף כאן כרת ואיני מבין הדברים והלא בספרי שם אמר ר' יהודא היא תועבה ואין הוולד תועבה ותו ל\"מ ומאי שייטי' דכרת לכאן דאינו אלא מחייבי לאוין וכמש\"כ רבינו בסמוך וה' יאיר עיני. ",
                "בן כיפר. חסר בנדפס אבל ביבמות ובספרי איתא ועיין לקמן סי' ל\"ז. ",
                "ואין לפרש כו' עד סוף הסי' חסר בנדפס ועיין לעיל סי' כ\"ג או\"ד מש\"ש ואתי שפיר דהכת\"י לשיטתו שם והנדפס לשיטתו שם מיהו מש\"כ הרא\"ם כאן ח\"ל שרי לקדש דבר פשוט הוא ומוסכם שאם קידש חייבי לאוין ולא בעל אינו לוקה כמש\"כ המ\"מ פט\"ו מא\"ב ה\"ב אך לענין מחזיר גרושתו הו\"ל לרבינו להביא גמרא ערוכה קדושין ע\"ח א' ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה לקחתה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא וצל\"ע. ",
                "ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שלא כו' כצ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג לאוין פ\"ב לה\"ר משם שאפי' מן האירוסין לאירוסין אסורה לחזור לו וכדברי הרא\"ם כאן ובהגהות חשק שלמה גיטין שם כ\"כ מדנפשיה ולפלא שלא זכר דברי הסמ\"ג. ועיין לקמן סי' ל\"ו אות ב' מש\"ש: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן ר\"ה. ",
                "בבני וכ\"כ בסו' הסימן והוא ט\"ס וצ\"ל מבני. ",
                "שגופו קנוי לישראל אבל הנמכרים וכו' כן הוא בנדפס ובסמ\"ג לאוין פ' וכצ\"ל כאן. ",
                "מותר בשפחה. עיין מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם שכ' ק\"ק מאי הוא מותר לימא הכי אבל עבד עברי מוסר לו רבו כו' כמו שמסיק אח\"כ ונ\"ל דה\"ק אפי' היכא שאין רבו כופה אותו שיקח שפחתו מ\"מ מותר לו ליקח מאחר שהותרה הותרה אבל אין לומר שאפי' במוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כו' מ\"מ אם רצה העבד ליקח שפחה מותר שהרי כ' הספר לקמן עשין פ\"ג שאסור כו' עיי\"ש והנה בדברי רבינו הרא\"ם שפיר יש לנו לומר דס\"ל כשיטת הרמב\"ן והריטב\"א בחי' לקדושין ט\"ו א' שאפי' במוכר עצמו מותר בשפחה אלא שאין רבו כופהו בכך וכ\"כ הריטב\"א שם כ' א' שאם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו ליתן לו שפחה כנענית אבל הוא מותר בה דומיא דמוכר עצמו. ועיין מל\"מ פ\"ג מהל' עבדים ה\"ד שתמה ע\"ז מתמורה ל' א' שאמרו שם הבמ\"ע כגון דל\"ל אשה ובנים דתניא כו' אלמא דכי ל\"ל אשה ובנים אסירא וליכא למימר דשאני התם דהוי בע\"כ של עבד ומש\"ה אסירא דכיון דהותרה לו ברצונו איך יתכן לומר דמשום כפיית האדון יאסר והנית בצ\"ע ויש לי לתרץ דברי הראשונים עפ\"י מש\"כ הרמב\"ם שם ה\"ה ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות ועיי\"ש בכ\"מ שמקורו מהמכילתא ולפי\"ז יש לנו לומר שאין היתר לע\"ע בשתי שפחות לישא מעצמו מאחר שלא מצינו לו היתר כי\"ב בכפיית האדון והשתא א\"ש דשם בתמורה דאוקמינן כגון דל\"ל אשה ובנים מיירי ג\"כ דהעבד נשא שפחה אחת מדעתו וא\"כ השתא כשהאדון משיאו שפחה לטובת האדון לולדות רשאי. אך כשאין לו אשה ובנים שאין לרבו למסור לו שפחה לולדותיה אזי יש איסור להעבד לישא אותה מרצונו כיון דכבר יש לו שפחה אחת ואיסור הוא לעבד לישא שתי שפחות כנ\"ל. וראי' לדבר דדעת רבינו כהרמב\"ן והריטב\"א מדכ' בסמוך וא\"ק ימכר בע\"ע ויהא מותר בשפחה כנענית אלמא דס\"ל דאף שהוא מוכר את עצמו מותר בשפחה ועיין תוס' ב\"ב י\"ג א' ד\"ה כופין שכ' וא\"ת אמאי כופין וימכור עצמו בע\"ע למ\"ד בפ\"ק דקידושין מוכר א\"ע רבו מוסר לו ש\"כ כו' דדעת התוס' הוא דלא כהריטב\"א אלא כהסמ\"ג והרמב\"ם דכל היכא שאין רבו מוסר לו אסור מעצמו וכ\"ה בתוס' קדושין י\"ד סע\"ב דאל\"כ לא מקשים שם מידי. ועיין קדושין ס\"ט א' בתוס' שם. ",
                "קדש. כצ\"ל. ",
                "יש לשאול כו' עיין תוס' גיטין שם בשם ר\"ת ובב\"ב י\"ג א' ד\"ה כופין בשם ר\"י כתי' הרא\"ם. ובנדפס חסר מכאן עס\"ס. ",
                "בעבד עברי כצ\"ל. ",
                "הא ל\"ק כו' כן תי' התוס' פסחים פ\"ח א' ד\"ה לישא והתוס' בב\"ב שם דחו תי' זה דבבית שני נהג יובל ועיין גיטין ל\"ו א' תוס' ד\"ה בזמן ועיין חי' הרשב\"א שם באורך. והתוס' בחגיגה ב' ב' ד\"ה לישא הא' כ' ולמכור עצמו לא מצי כדי לישא שפחה דהא גר אינו נמכר בע\"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא כדאי' בא\"נ וכ\"כ התוס' בגיטין מ\"א א' ורבינו שלא תי' כן י\"ל דס\"ל דהא דאין גר נקנה בע\"ע היינו שאין ב\"ד מוכרין אותו כדאמרו בקדושין ט\"ו א' דאין הכתוב ושב אל משפחתו מדבר אלא במכרוהו ב\"ד אבל הוא מוכר את עצמו אף כשהוא גר ומשוחרר. וכ' עוד התוס' בחגיגה שם וז\"ל ועוד מאחר דלא קיים פריה ורביה ביהדות לא נסבינן לי' כנענית לצד חירות שבו ודכוותי' מצינו בפ\"ק דקדושין אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש\"כ עכ\"ל ומדברי התוס' אלו ראי' למש\"כ המל\"מ פ\"ג מהל' עבדים ה\"ד דצריך שיהא לו בנים ג\"כ דלא כמשמעות פרש\"י דאם הי' נשוי אף אם אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה עיי\"ש והגרש\"ש בקדושין כ' א' לא ראה דה\"ת אלו דמשמע דהעיקר הוא אם קיים העבד עברי פ\"ו רבו מוסר לו ש\"כ. ואשה מצרכינן משום שבת. מיהו לשיטת רמב\"ן והריטב\"א ורבינו הרא\"ם שכ' באות ד' אין שייך טעם התוס' דא\"כ מ\"ש דמדעת עצמו מותר בשפחה ודוק. ",
                "שלא כו' חסרון דברים יש כאן וכצ\"ל שהיובל נוהג ובבית שני לא הי' היובל נוהג שלא כו'. ",
                "שיהא חלוט לו כו' שיהא חולש מעותיו כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן רכ\"ו. ",
                "מן האירוסין. עיין יבמות י\"ג ב'. ונראה לי שחסר כאן בראש הסימן וכצ\"ל יבמה לשוק. אשה שמת בעלה ונתארמלה בין נתאלמנה כו' וכ\"ה בנדפס. ",
                "שתחלוץ או תתייבם דכתיב כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ביבמות בתחילת כיצד. בנדפס חסר תיבות אלו וע\"כ מחוסר הבנה שם. ומש\"כ שם בהבא על יבמתו צ\"ל ובהבא על יבמתו והוא מראה מקום אחר דבאחין מן האב הכ\"מ עיי\"ש נ\"ה א' ועיין פרש\"י ותוס' שם דתרוייהו צריכי וכאן חסר הך דהבא על יבמתו. ומכאן ואילך עס\"ס חסר בנדפס. ",
                "ושריא. צ\"ל דשריא. ",
                "וטעמא כו' עיין בס' מלא הרועים חלק ב' ערך היקש אות ד' שדחק שם בפי' הגמרא יבמות דף ח' א' והרא\"ם כאן מפרש לה ברווחא. ועיין בב\"ק ג' א' תוס' ד\"ה דומיא שכ' שם דהא דמקשינן לחומרא הני מילי באיסורא אבל בממונא לא ונראה לי שזהו דעת רבינו הרא\"ם כאן דלסברתו אין שייכות לומר כן אלא באיסורא אבל לא בממונא אבל דעת ר\"ת שם בתוס' דלא כסברת רבינו אלא דמדה הוא בתורה ל\"ש באיסורא ול\"ש בממונא ולענין קושיית התוס' דב\"ק שם כ' הרשב\"א בחי' שם דסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל ועוד דשן מנלן דמכליא דוקא עד שנגזור דשן מכליא ותעשה הוכחה לרגל. ועיין תוס' חולין צ\"ח ב' ד\"ה מאי ורבינו כאן מתרץ לה במש\"כ שכל דבר ישנו בחזקת היתר עד שימצא האיסור בפירוש וא\"כ מן הסתם יש לנו לומר דלבטיל האיסור כדכתיב אחרי רבים להטות עד שימצא בפירוש דמב\"מ לא בטיל. ועיין תוס' פסחים מ\"ג ב' ד\"ה ס\"ד תימא לר\"י כו' ורבינו מיישבו. ",
                "ליתנהו. כצ\"ל. ",
                "דהיקש מת שרץ כו' כצ\"ל. ",
                "דרבנן. עיין בגבו\"א תענית שם שכ' נראה לי דה\"ג אסמכתא נינהו ולקולא ול\"ג מדרבנן ולקולא ותיבת מדרבנן תוספת של איזה מפרש הוא כו' והאריך שם לומר דשכור אסור בנ\"כ מן התורה ודעת רבינו הרא\"ם אינו כן ומפורש הוא ביראים הנדפס סי' ט\"ו שכ' שם ומתרצינן אסמכתא דרבנן היא ולקולא הלכך שכור לא מיתסר בנ\"כ אלא מדרבנן עכ\"ל ועיין הע\"ש שאילתא קכ\"ג אות ב' שהשיג על הגבו\"א. גם הגבו\"א סותר את עצמו למש\"כ בשאגת אריה סי' י\"ח להשיג על הט\"ז שלא עיין בגמרא במקומה דאמר בהדיא דהיקש זה אסמכתא הוא עיין ט\"ז א\"ח סי' קכ\"ח סקל\"ו דלפמש\"כ בגבו\"א יפה כ' הט\"ז שם דלהרמב\"ם דאסר בנ\"כ שכור מדאיתקש ברכה לשירות הוא מדאורייתא והא דאמרו בגמרא אסמכתא היא פי' לימוד ב\"ק שמברך אסור ביין מדנסמכה לנזיר אינו אלא אסמכתא ועיין נחל אשכול ח\"א סי' ט\"ו צד ל\"א שכ' שם ג\"כ דלהרמב\"ם שכור אסור מן התורה בנ\"כ ולא הביא דברי הגבו\"א: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' רכ\"ז. ",
                "בלאו. מבואר דעת רבינו כהרמב\"ן בספר המצות שמנה לדעתו במל\"ת י\"ד שנמנע החולץ ליבמתו שלא יבא עליה ולא ישאנה אחרי הפרדה ממנו בחליצה כו' עיי\"ש ודלא כהרמב\"ם בפ\"א מהל' יבום הי\"ב שהאיסור הוא מד\"ס כשניות עיי\"ש במ\"מ ולח\"מ. ודקדק רבינו בדבריו ואמר שלא יחזור וישאנה כמש\"כ התוס' יבמות י' ע\"ב ד\"ה החולץ דמשום קדושין גרידי ליכא מלקות משום לא יבנה וז\"ל התוס' שם דאמרינן בקדושין ע\"ח א' מודים במחזיר חלוצתו [ס\"א] שאם קידש ולא בעל שאין לוקה דרך בנין בית אסרה תורה עכ\"ל ולפנינו קדושין שם גירסא אחרת ונראה שכן הי' גירסת הרא\"ם שם ומיושב מה שהנחתי בצ\"ע לעיל סי' ל\"ג אות ה'. ועיין שו\"ע אה\"ע סי' קס\"ב ס\"ב שכ' שם החולץ ליבמתו נאסרת החלוצה וצרותיה עליו ועל שאר האחין בעשה והוא תמוה וכבר כ' הלח\"מ ברמב\"ם שם שהוא ט\"ס ואשגירת לישנא דסעי' א' הוא ושם הוא בעשה כשיטת רש\"י יבמות י\"א א' ועיי\"ש בתוד\"ה חד ובס' רביד הזהב כ' לפרש ד' השו\"ע וז\"ל ופשוט מדכתיב יבמה יבא וגו' ואם לא יחפוץ וחלצה הא כשחלץ לא יבא עליה ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ\"ל ועדיין קשה למה לא נקטו בלאו וכמפורש בגמרא ודו\"ק. ",
                "אשר. מיותר וכן ליתא בנדפס. ",
                "בלאו הוא ואחיו וצרותיה כיוצא בה דאיתמר כו' כן הוא בנדפס. ",
                "ר\"ל אמר הוא כו' כצ\"ל והמעתיק. ",
                "אחין אין חייבין כו' כצ\"ל. ",
                "מחקי. פי' הת' הוא חליצת מעוברת. הק' הוא קנין פירות. הי' הוא ירושה. וגירסת הנדפס הוא מהקם ונראה לי דט\"ס שם וצ\"ל מחקם והך דירושה מצויין לפי הנדפס באות מ' מחלק נכסיו והיא היא. ומש\"כ כאן וכן פסק כו' ע\"ס חסר בנדפס ועיין ברי\"ף ורא\"ש פ\"ד דיבמות סי' כ\"א עוד טעם לפסוק כר' יוחנן: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' קצ\"ג. ",
                "משום ר' אלעזר. כ\"ה ביבמות שם אבל בספרי דברים פ' ר\"ע איתא משום ר\"א בן עזריה וכ\"ה ברי\"ף ורא\"ש ועיין בה\"ג ריש סי' כ\"ט שכ' שם משום ר\"א בן שמוע. ובס' חזות קשות שילהי גיטין כ' שמבואר ביבמות י\"א ב' דר' יוסי בן כיפר אמר משום ר' אליעזר ור\"א שמותי הוא היינו דהוא מתלמידי ב\"ש וא\"כ שפיר מקשה הירושלמי לר\"א דס\"ל כב\"ש עיי\"ש וטעות הוא בידו דר\"א בן הורקנוס הוא שמותי ולא ר\"א בן עזריה או ר\"א בן שמוע ובעיקר דברי החזות קשות שם עיין בישועות יעקב אה\"ע סי' קי\"ט ס\"ק ג' בפי' הארוך. ",
                "מן הנשואין. ביראים הנדפס בזאלקווא חסר ב' תיבות אלו בטעות. והעירני הרב הגאון וכו' מהרש\"ך שליט\"א מווילנא שביראים הנדפס באחרונה בווילנא שנת על מצות ה' לפ\"ק איתא המחזיר גרושתו ארוסה מן האירוסין מותרת והוא ט\"ס דהא בבעל ראשון אין שום נ\"מ בין אם גרשה מן הנשואין או דגירשה מן האירוסין. ",
                "ואין לומר כו' עס\"ס חסר בנדפס. ",
                "ונאסר. צ\"ל וסתירה. ופי' דברי רבינו כך הוא דבא להוכיח דאשת איש הנבעלת ברצון אסורה לבעלה בלאו אף בלא קנוי מהא דאמרו ביבמות שם למיקם עלה בלאו והיינו לכל המפורש בקרא דונסתרה והיא נטמאה אתא הך קרא דלא יוכל וגו' אחרי אשר הוטמאה לומר לן דהוא בלאו והנה ראינו בכתובות ט' א'. דאם יש עדים שזינתה הוי כקנוי וסתירה ועדיפא מינה וכיון דעדים הוויין ג\"כ בכללא דונסתרה והיא נטמאה אתא גם עלייהו קרח דלא יוכל וגו' אחרי אשר הוטמאה למיקם עלה בלאו כנ\"ל פי' דברי רבינו הרא\"ם כאן וא\"כ למדנו מדבריו דכל היכא דאיכא עשה איכא נמי לאו וכיון דעשה איכא אפי' בלא קנוי ה\"ה הלאו אף בלא קנוי וא\"כ צ\"ל כמש\"כ התוס' יבמות י\"א א' ד\"ה צרת וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן עכ\"ל וא\"ש דעז\"א בגמרא למיקם עלה בלאו אבל הרא\"ש כ' בפ\"א דיבמות סי' ד' דסוטה ספק כתיב טומאה דידה בלשון עשה ונסתרה והיא נטמאה והלאו דלא יוכל וגו' אחרי אשר הוטמאה קאי לודאי נבעלה וא\"כ מ\"ש בגמרא למיקם עלה בלאו אין הפי' על הפסוק דונסתרה והיא נטמאה קאי הלאו אלא דכוונת הגמרא למיקם עלה דודאי נבעלה בלאו ולאפוקי מסוטה ספק דאין בה אלא העשה דונסתרה והיא נטמאה והוא כמש\"כ יבמות ג' ב' סד\"ה לפי. ודע דהתוס' ביבמות י\"א ב' ד\"ה מאי והרשב\"א בחי' שם כ' דאף בסוטה ספק אמר בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה ובס' מלבושי יו\"ט שו\"ת אהע\"ז סי' ז' סוף אות ג' בשיטת התוס' והרא\"ש כ' שלא מצא זה בגמרא והגרש\"ש שם כ' דכוונתם למ\"ש סוטה ז' א' דידעי לאתרויי ביה ומפרשים דהתראה הוא להלקותו אח\"כ אך מה יענה ללשון הריטב\"א בחי' ליבמות י\"א ב' שכ' בזה\"ל אמרינן בפרק כשם גבי סוטה ספק שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה לוקה מדאורייתא קאמר כו' עכ\"ל הריטב\"א וא\"כ אי אפשר לומר כהגרש\"ש. ומדברי רבינו נראה דבסוטה ספק פשיטא לי' דליכא לאו דאף בודאי נבעלה רוצה לומר דבעינן דוקא קינוי מקודם אבל שאר נשים נבעלות ברצון לא מיהו גם התו' ס\"ל כמסקנת הגמרא דלא כתיב לאו לסוטה ספק ואפ\"ה כ' דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וא\"כ לא שמענו דעת רבינו בזה. וקשה לי מאי פריך ביבמות שם נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דילמא אי מהתם הו\"א מן הנשואין דוקא קמ\"ל קרא דאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה מן האירוסין דומיא דמחזיר גרושתו דהויא גם מן הארוסין לארוסין לחכמים דר\"י בן כיפר כנ\"ל סימן ל\"ג ועל שניהם הוא אומר לא יוכל בעלה וגו' וי\"ל דמאחר דגם לארוסה מקנין כדאיתא בסוטה כ\"ד א' א\"כ ונסתרה והיא נטמאה אף בארוסה משתעי. ",
                "ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא פי' אם יש עדים כו' כצ\"ל. ",
                "שזינתה. היינו הך דשנבעלה דגם שנבעלה פי' לאחר דאילו לבעלה אף באירוסין הויא אשת איש וכמו שבארתי באות ה' ומה שכפל הדברים הוא שלא נימא דאף שנבעלה באונס הדין כן עז\"א שזינתה דהיינו ברצון ואולי צ\"ל להיפך שזינתה שנבעלה לבעלה בלאו. ",
                "מה לא אסרוה כצ\"ל: "
            ],
            [
                "בנדפס סימן ר\"ח. ",
                "בן יעקב. וכ\"ה בסמ\"ג לאוין קכ\"א ובמגדל עוז ספ\"א מהל' א\"ב אבל ביבמות ס\"א ב' איתא דברי ר' אליעזר סתם דהוא ר\"א בן הורקנוס ולהדיא אמרו ביבמות ד\"ס א' דראב\"י סבר לה כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וע\"כ דבן יעקב ט\"ס בכאן ובבה\"ג הל' מיאון ס\"ד א' כ' אהא דהיתה מעוברת כתובות י\"ג א' דר\"ג ור' אליעזר אומרים נאמנת כו' וז\"ל ר' אליעזר לטעמיה דאמר זונה זונה כשמה אלמא כרבנן ס\"ל דאמרי אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות עכ\"ל ותיבת אלמא שבבה\"ג אין לו מובן דהא ר' אליעזר דאמר זונה כשמה פליג אדרבנן דאמרי אין זונה אלא גיורת כו' והנראה דתיבת אלמא ט\"ס וצ\"ל ור' גמליאל כרבנן ס\"ל כו'. ",
                "זונה. פי' קסבר בכל בעילת איסור נעשתה זונה. ר' יהודה אומר זונה זו כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "אליעזר. ט\"ס וצ\"ל אלעזר וכצ\"ל בסמוך והיינו מ\"ד פנוי הבא על הפנויה וכו' ובנדפס חסר דברי ר' אלעזר שאמר פנוי וכו' בטעות. ",
                "עמרם אין הלכה כר\"א כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ככולהו תנאי הלכה כו' כ\"כ הסמ\"ג שם וחוששין לדברי כולם להחמיר עכ\"ל ועיין ט\"ז אה\"ע ריש סי' כ\"ו שביאר דברי הטור כן ועיין בבית שמואל שם סי' ו' סקי\"ט שהביא ד\"ז בשם הסמ\"ג ולדעת מהרש\"ל גם הטור ס\"ל כן עיי\"ש ובמגדל עוז פי\"ח מהל' א\"ב ה\"א כ' הך ברייתא דהבע\"י שהביא הרא\"ם כאן וכ' אח\"כ וז\"ל וקיי\"ל ככולהו בר מדר' יהודה ור' אלעזר וכ\"פ הר\"מ ז\"ל מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוספות ז\"ל עכ\"ל ומדברי רבינו והסמ\"ג נראה שגם כר' יהודה קיי\"ל להחמיר בר מדר' אלעזר אך הרמב\"ם שם פסק כחכמים והמ\"ע ערבב הדברים ושרי לי' מאריה. ודע דהרמב\"ם שם ה\"ב כ' קדשה שהפקירה עצמה לכל וכן הוא לשון רש\"י יבמות ס\"א ב' ד\"ה מופקרת והמל\"מ שם דקדק מהא דכ' רש\"י \"לכל\" דדוקא במפקרת עצמה לכל עובר ושב הוא דהויא זונה עיי\"ש והשו\"ע סי' ו' ס\"ח העתיק לשון הרמב\"ם קדשה שהפקירה עצמה ותו ל\"מ. ול\"י למה: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' ר\"ט. ",
                "הפסולין לכהונה. ותניא אידך חללה אין חללה אלא מאיסור [כהונה] וטעמא דעל פסולי כהונה נאמר ולא יחלל זרעו בעמיו אלמא כו' כ\"ה בנדפס ותיבת כהונה המוסגר הוא מהגהתי שם והלשון שבכאן מגומגם. ",
                "חללה אלא מאיסור כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מן ואם נבעלה כו' עד דאמרינן ביבמות ולכן אין הבנה לדבריו שם. ",
                "ולתרומה. צ\"ל לתרומה דהיינו הפרט. שכ' מקודם פסלה לכל דיני כהונה ומפרש ואזיל דלתרומה בהדיא כתיב לאו ולכהן ילפינן בק\"ו כו' ובנדפס איתא וקיימא לתרומה ולאו והוא ט\"ס וצ\"ל בלאו. ",
                "מיתות נמי מיפסלא כו'. לשון הנדפס ונבעלה לחייבי כרת לא מפסלא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר בהוייה משתעי קרא. והוא כאית דמפרש שבפרש\"י יבמות ס\"ח ב' ודחאו בשתי ידים עיי\"ש והאבני מלואים לאה\"ע סי' ו' סעי' ח' סק\"ג הקשה מזה עמש\"כ ביראים סי' רי\"א [ובכת\"י הוא לפנינו סי' מ\"ה] שאשת כהן שנבעלה באונס מיפסלא משום כי תהיה לאיש זר וז\"ל כיון דאשת איש היא היכי מפסלא משום כי תהיה לאיש זר כיון דבהוייות משתעי קרא ואשת איש לא תפסי בה קדושין והנית בצ\"ע ועתה זכינו לאור הכת\"י דמפורש בו דרבינו מפרש כפי' התוס' שם ד\"ה נכרי בשם ר\"י דח\"כ ומב\"ד נמי מפסלא מלאיש זר ואע\"ג דכתיב כי תהי' דמשמע בני הויה לאו לאפוקי מח\"כ אלא לרבות חייבי לאוין וברור הדבר דבנדפס ט\"ס וכצ\"ל שם ונבעלה לחייבי כריתות נמי מיפסלא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר [ור\"ל ואין לך זר יותר מזה] ומש\"ש אח\"ז בהוייה משתעי קרא ר\"ל דבהוייה נמי משתעי קרא ומפני שהמעתיק המסדר קיצר הכת\"י וחיסר שם כל הביאור שבדברי הגמרא שהאריך רבינו פה אין הבנה לדבריו שם ושבשו המדפיסים תיבת נמי וכתבו תחתי' תיבת לא ופנים חדשות באו שם וזאת תורת הקצר ומש\"כ כאן ונבעלה לחייבי מיתות יותר נכון להגיה לחייבי כריתות וכדכ' בסמוך. ",
                "ואין. ט\"ס וצ\"ל ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כו'. ",
                "בנדפס כתוב תחת נכרי תיבת גר והוא טעות. ",
                "אלא מלאיש זר כצ\"ל וכ\"כ התוס' יבמות ס\"ח ב' סד\"ה נכרי עיי\"ש. ",
                "להוא. ט\"ס וצ\"ל לה. ומדברי רבינו נראה דס\"ל כמש\"כ המרדכי ר\"פ הבע\"י בשם בה\"ג דדוקא בחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין ההיא ביאה הויא זנות וכן פר\"ח ועיין תוס' יבמות ס\"א א' ד\"ה שנבעלה ושם מ\"ד ב' תוד\"ה ה\"נ ועיין גיטין פ\"ט א' תוד\"ה בעולה ומהרש\"א שם ופנ\"י כתובות י\"ג א'. מיהו זהו דוקא לדעת חכמים דלעיל סי' ל\"ח אבל דעת רבינו שם דחוששין כדברי כולם להחמיר דבכולם יש איסור זונה וכ\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין קכ\"ב. ",
                "מן הכהונה. כגי' מהרש\"ל שם והריטב\"א בחי' שם. ומש\"כ רבינו מטעמים שפרשתי זהו כהפי' בקונטרס שהביאו התוס' שם ל\"ה א' דטעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהיה לאיש זר ועיי\"ש במהרש\"ל שאין זה פרש\"י שלפנינו שם אבל כן הוא פי' רבינו הרא\"ם וכן מש\"כ הרא\"ש בפ' הבע\"י סי' ו' אבל אי שייך בהו כו' רומז ג\"כ לשיטת הרא\"ם וכמש\"כ בס' רביד הזהב פ' נשא ד\"ה והיא לא נתפשה ואף שציין הרא\"ש כמו שכתבתי בפ' החולץ ולא מצינו זה בפסקיו שם ל\"ל בה די\"ל שכ' כן במק\"א בחי' לפ' החולץ ומש\"כ התוס' שם דמבת איש כהן לא שמעינן אשת איש וכל ח\"כ הנאסרות ע\"י קדושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא עיין לקמן סי' מ\"ה דרבינו מתרץ לה כיון שיכול להיות זר אצלה מעיקרא כגון שקדשה אביה כשהיא פחותה מבת ג\"ש זר אצלה קרינן ביה ומה שהוכיחו התוס' שם מיבמות נ\"ו ב' דקאמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה ומשום טומאה ואם כשיטת רבינו א\"כ יהא לוקה נמי מהאי קרא וכן הקשה האבני מלואים לאה\"ע ס\"ו סעי' ח' סק\"ג על היראים ולא זכר שהוא קושיית התוס' לפי' הקונטרס לענ\"ד יש לתרץ להרא\"ם דרבא לא חשיב אלא דבר חידוש דבזונה וטומאה הוא חידוש דלוקה דלא נימא כקושיא דר\"ז שם דאינה אלא לאו הבא מכלל עשה קמ\"ל דהכל היו בכלל כו' כמש\"ש אבל משום כי תהי' לאיש זר אין כאן שום חידוש לדעת רבינו דאף באונס מ\"מ הוא איש זר והלאו בהדיא כתיב בה: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' ר\"י. ",
                "אך ממני. בנדפס הגי' אף ממנו והוא טעות וצ\"ל שם כמש\"כ כאן. ומדברי רבינו נראה דריח הגט פוסל מן התורה לכהונה מדלא כ' דין זה בתולדת גרושה וכ\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין פ\"ד ב' ועיין רמב\"ם פ\"י מהל' גרושין ה\"א ובנו\"כ שם ובשו\"ת ש\"א ח\"ב סי' ב'. וכיוצא בזה תמהתי על הנשמת אדם כלל ד' אות א' שכ' שם צ\"ע בטפח מגולה וכן שוק שמצינו בקרא שנקרא ערוה כדכתיב תגל ערותך אם הוי ערוה דאורייתא ונ\"מ אם מהני עצימת עינים ועוד נ\"מ דדבר שאסור מן התורה בתפלה צריך לחזור עיי\"ש ולפלא שלא ראה דברי היראים בנדפס סי' י\"ב שכ' להדיא תולדה כו' טפח כו' שוק כו' הרי מבואר דס\"ל להרא\"ם דטפח ושוק אינם אלא דרבנן ושמעתי' דהיראים שגורין בפי הנ\"א וכאן עבר עליו ולא ראהו. וכי\"ב כתבתי לדקדק עמש\"כ רבינו ביראים הנדפס סי' י\"ח דין מזוזה ולא כ' שם תולדה למזוזה הא דהשוכר בית בא\"י חייב במזוזה לאלתר דאינו אלא מדרבנן משום ישוב א\"י כמש\"כ המנחת חינוך מ' תכ\"ג לדבר פשוט עיי\"ש ובמק\"א יבואר אי\"ה. ",
                "המגרש. ט\"ס וצ\"ל הזורק [פ\"א א'] וגם בנדפס יש ט\"ס זה. ושם כתוב מקודם ובגיטין בפ' האומר וצ\"ל בפ' המגרש [גיטין פ\"ב ב']. ",
                "והלכה כב\"ה. ראיתי בס' שם חדש באור לס\"י הנדפס סי' קל\"ט עמש\"כ שם הרא\"ם וקי\"ל כב\"ה שדקדק עליו למ\"ל להרא\"ם לומר דהלכה כב\"ה והא פשיטא דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ע\"ש וכאן אין להקשות כלל לפי המתבאר בירושלמי פ\"ח דגיטין ה\"ח שאמר רב לר' חייא למ\"ל להכניס עצמו לספק זה המרובה להכשיר לכתחילה לכהונה ושפיר חידש רבינו דלא כרב. ",
                "גרו'. ברור דהרי\"ש הוא בטעות וצ\"ל גדול. וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קכ\"ג כלשון הרא\"ם כאן וז\"ל ובקדושין נחלקו אביי ורבא בכהן גדול בגרושה אביי אמר כו' אבל בס\"י הנדפס ליתא תיבת גדול שכ' שם פלוגתא בגרושה דאביי ורבא כו' ולפמש\"כ רבינו כאן הוא חולק על פרש\"י קדושין שם שכ' בד\"ה כ\"ג באלמנה. דה\"ה כהן הדיוט בגרושה וחללה איכא לא יחלל וכ\"כ שם בד\"ה קידש. כה\"ג או כהן הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בענין. וגם הוא חולק על הרמב\"ם פי\"ז מא\"ב ה\"ג שאמר שם דלא יחלל הוא רק באלמנה לכה\"ג אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו. ודעת רבינו הוא כדעת המ\"מ שם שאין בהדיוט כלל משום לא יחלל אבל בכה\"ג איכא משום לא יחלל בכולהו דקרא אכולהו קאי עיין בדבריו וז\"ש דפלוגתא דאביי ורבא בכה\"ג בגרושה. אולם גם הסמ\"ג לאוין קכ\"ג כ' כלשון רבינו כנ\"ל ואפ\"ה כ' בלאוין קכ\"ה כדעת הרמב\"ם הנ\"ל וצריך לומר דמש\"כ הסמ\"ג לאוין קכ\"ג בכ\"ג בגרושה דקי\"ל כרבא דאמר דצריך קדושין ובעילה ואז לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל פי' כשגמר ביאתו כדרך נשואין ולקי אף בגרושה משום ולא יחלל זרעו וא\"כ ה\"ה בבעל כי האי גוונא בגרושה בלא קדושין לקי נמי משום ולא יחלל זרעו דמה\"ט לא אמר רבא קידש לוקה לא קידש אינו לוקה למעוטי בעל בלא קידש דלא פסיקא ליה כמבואר במהרש\"ל קדושין שם ולא אוכל לירד לס\"ד מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין קכ\"ג שכ' לא בעל אינו לוקה כו' וה\"ה בעל בלא קדושין אינו לוקה לפי חללה כדלקמן עכ\"ל דא\"כ איך יפרנס סו\"ד הסמ\"ג שכ' דצריך קדושין ובעילה ואז לוקה שתים כו' לא יחלל והרי בגרושה קיימינן ואין כאן אלא אחת משום לא יקח אם לא כמו שכתבתי לפרש וא\"כ ה\"ה בעל לחוד כה\"ג נמי לקי משום ולא יחלל זרעו. מיהו בדברי רבינו אין נראה לי לפרש כבסמ\"ג אלא בפשיטות כהמ\"מ. ובמה שפי' הסמ\"ג בדברי רבא בעל לוקה דהיינו לוקה שתים כן פרש\"י בעל אחר קדושין לוקה שתים וכ\"כ הריטב\"א בחי' לקדושין שם והתוס' בב\"מ י' ב' ד\"ה דאמר דכי בעל אח\"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה וז\"ל המהרי\"ט בחי' לקדושין שם ע\"כ צ\"ל כן [כפרש\"י] דאין לומר דבבעל אחר קדושין אינו לוקה אלא אחת דא\"כ לשתוק קרא מלא יקח כיון דלא עבר אלא משום לא יחלל עכ\"ל ואף לפי מש\"כ הפנ\"י כתובות כ\"ט ב' בתוד\"ה חילולין דהא דמשנינן בתמורה ה' ב' אליבא דרבא שאני התם דא\"ק לא יחלל היינו משום דמעיקרא ל\"ק להו מאלמנה לכה\"ג טפי משאר חייבי לאוין אלא מדכתיב בלשון לא יקח דמשמע לשון קדושין וע\"ז משני רבא דע\"כ האי לא יקח לאו קדושין גרידא הוא דהא כתיב בתריה לא יחלל ודרש רבא גופי' בקדושין ע\"ח א' מ\"ט לא יקח משום לא יחלל ולא לקי משום לא יקח אלא כשבעל א\"כ האי לא יקח לאו איסור קדושין הוא אלא איסור ביאה שלא ישאנה שהוא המביא לידי חלול עכ\"ל הפנ\"י וא\"כ יש לדחות ראיית התוס' מתמורה שם ומיושב ג\"כ הצע\"ק שכ' במראה כהן הגהות למס' תמורה שם. אך לפי ענ\"ד פי' הפנ\"י תמוה דא\"כ מאי הקשו בתמורה שם ולאביי נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל אחד לו ואחד לה דהא בלא\"ה לאביי לק\"מ דהא אביי ס\"ל בקדושין שם קידש לוקה משום לא יקח ופליג אדרבא דאמר מ\"ט לא יקח משום לא יחלל וא\"כ ס\"ל שפיר אביי לפי שיטתו אי עביד מהני. וראיתי בס' באה\"ט לס' ויקרא כ\"א י\"ד שכ' על פרש\"י דקדושין וז\"ל ואיני יודע מנין לו לרש\"י הא דלמא רבא ל\"ל מלקות כלל משום לא יקח ודלא כרב יהודה וכ\"נ מהא דמתיב רבא שם בגמרא אהא דרב יהודה עכ\"ל ואשתמיטתי' כל הנ\"ל דע\"כ גם לרבא לקי אלא יקח וזה ג\"כ אין לומר דרבא ל\"ל מלקות משום לא יחלל דאינו אלא טעם ללא יקח וכמש\"כ הרמב\"ם בשורש החמישי מם\"ה שלו בלאו דולא תחטיא את הארץ שהוא טעם ללא יוכל וכן ולא תטמאו שהוא טעם אל תשקצו דהא אמרו להדיא קדושין שם ומודה רבא בכה\"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו א\"ר וה\"ה חילל הרי דגם לרבא הוי לא יחלל לאו כלאוי דעלמא ולקי עלי' ועכצ\"ל דאף דמתיב רבא לרב יהודה קיבל תשובתו ודברי מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין קכ\"ה שכ' שם מאחר שרבא הקשה שם אף שהיה משני לי' מ\"מ אשינויא לא סמכינן והלכה כרבא עכ\"ל איני מבין דהא קושיית רבא הוא על עיקר מימרא דרב יהודה שאמר חייב ב' ע\"ז מתיב רבא דלא לילקי אלא חדא וצע\"ג. ובמש\"כ א\"ש לשון הגמרא ומודה רבא בכה\"ג באלמנה שאם בעל כו' מאי מודה ופי' הריטב\"א שם דה\"ק דלא תימא דתרוייהו צריכי אהדדי כו' עיין בדבריו ואכתי צריך טעם היכי הו\"א כן אבל לפי הנ\"ל א\"ש דלפי שאמר רבא מ\"ט לא יקח משום לא יחלל א\"כ הו\"א דלא יחלל אינו אלא טעם ללא יקח ותרוייהו צריכי אהדדי קמ\"ל שהוא לאו בפ\"ע. מיהו הרמב\"ם בעצמו מפרש מדאמרינן ומודה רבא כו' ש\"מ שבכל ח\"ל פליגי אביי ורבא ולא פליגי באיסור כהונה בלבד ורבא סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין אינו לוקה. מאותו השם עד שיבעול אחר הקדושין כמחזיר גרושתו חוץ מאלמנה לכה\"ג שמודה רבא לאביי שאם בעל לוקה אעפ\"י שלא קידש כמש\"כ הרמב\"ם בפט\"ו מהל' א\"ב ה\"ב ומבואר בתשובותיו לחכמי לוניל ועיין לעיל סי' ל' או\"ב מש\"ש. וראיתי להמעין החכמה בלאו דפ\"ד וכ\"ש שכ' לא ידענא מאי קשיא להו על הרמב\"ם מסוגיא דכתובות ל\"ה ב' אי ר' יצחק קשיא ממזרת דהתם ר\"פ לאביי הוא דמקשה דס\"ל לוקה אביאה גרידא אבל לדידן דקי\"ל כרבא שפיר י\"ל דדוקא באלמנה לכ\"ג משום לאו דלא יחלל זרעו לוקה אביאה גרידא ולא בשאר חייבי לאוין עכ\"ל ובאמת הדברים עתיקין שכן תי' ר' אהרן ב\"ר משולם ז\"ל מלוניל אבל הר\"ר מאיר ב\"ר טודרוס הלוי ז\"ל דחה תי' זה דבכולהו נוסחי דידן עתיקי וחדתי לא גרסי' לה להא שמעתתא דחדוש הוא שחדשה תורה בקנס לרבה אלא לרבא גרסינן לה דהוא בר פלוגתי' דאביי גבי שמעתתא דקדושין עיין ספר אגרות הנדפס בפאריש תרל\"א להרב רמ\"ה ותמצא שם כל דברי הראשונים בזה ובזה אמינא ליישב קושיית בן ההפלאה בס\"ס הפלאה בחי' נחמדים על סדר הש\"ס שהקשה שם עמ\"ש בגמרא יבמות צ\"ז א' ות\"ל משום יבמה לשוק דהא לשיטת הרמב\"ם דכל ח\"ל אינו לוקה עליהם עד שיקדש ויבעול ולשמואל דס\"ל יבמות צ\"ב ב' קדושין תופסין ביבמה לשוק הו\"ל לאו דיבמה לשוק בכלל שאר ח\"ל דאינו לוקה עד שיקדש ויבעול וא\"כ בשומרת יבם של אביו כיון דהיא אשת אחי אביו דלא תפסה בה קדושין ולא חלה הקדושין כלל תו אינו לוקה עליה משום יבמה לשוק ושפיר אצטריך קרא דלא יגלה כנף אביו דחייב מלקות ומ\"פ ות\"ל משום יבמה לשוק ונ\"ל לתרץ דקושיית הגמרא הוא כדי לאוקמה אף לאביי דס\"ל דלקי אף אביאה לבד ופסק הרמב\"ם הוא כרבא ובאמת לרבא לק\"מ. ומש\"כ שם עוד בן ההפלאה דאפי' החולקים על הרמב\"ם וס\"ל דבכל ח\"ל לוקה אפילו בלא קדושין מ\"מ ביבמה לשוק לשמואל דס\"ל דתופסין בה קדושין ופרש\"י יבמות מ\"ט ב' ד\"ה שו\"י דנפק\"ל מדאפקא רחמנא ללאו דידה בלשון הויה דהכי א\"ק לא תהי' וגו' לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר א\"כ פשוט דביבמה לשוק בודאי אינו חייב עד שיקדש ויבעול וקשה כנ\"ל דמאי פריך ות\"ל משום יבמה לשוק אין הדבר פשוט כ\"כ ועיין נו\"ב מהד\"ק חאה\"ע שאלה פ' אות כ\"ד שכ' שם דגם ביבמה לשוק הוי מחלוקת הרמב\"ם עם הראב\"ד והרמב\"ן וכ\"כ במ\"ת חאה\"ע ס\"ס ע\"ב אך תמיהני על הנו\"ב שלא ראה שיטת הרמב\"ן הובא בחי' הריטב\"א קדושין ע\"ח א' וז\"ל ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהי' דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הויה וקדושין קדושין תופסין בה הו\"ל בלא יקח ולדידי' קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה עכ\"ל ואיך א\"כ כ' הנו\"ב דלדעת הראב\"ד והרמב\"ן דס\"ל דכל ח\"ל לוקה על הביאה בלי קדושין חוץ מח\"ל דכהונה אין ענין כלל לומר ביבמה לשוק לענין קדושין אין שליח לד\"ע דמה שייכות קדושין להעבירה אם יבעול אפי' בל\"ק יש איסור יבמה לשוק ואם לא יבעול אין איסור בקדושין כלל אתמהה ועיין בהקדמת ס' פנ\"י להגאון מוהר\"ר בערוש זצ\"ל שהביא ג\"כ דברי הריטב\"א. וראיתי שם בהקדמה בד\"ה והואיל ואתא לידן כו' שכ' להוכיח דר' יצחק דאמר אין מלקות בת\"כ ע\"כ ס\"ל כר\"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין עיי\"ש ונפלאתי עליו דבין לפרש\"י יבמות מ\"ט א' ובין לפי' התוס' שם אין ראיה כלל דר' יצחק ס\"ל כר\"ע דלפרש\"י י\"ל דר' יצחק יסבור כשמעון התימני דיש ממזר מח\"כ ולאו דלא יגלה כנף אביו בשומרת יבם ש\"א מיירי ואתי לאורויי לאסמוכי ללאו דלא יבא ממזר דיש ממזר מח\"כ ולאו ללאו יתירי כתיב ולעולם ק\"ת בח\"ל ולפרש\"י סוגיית הגמרא דיבמות צ\"ז א' דמוקי ללאוי יתירי אתיא כר' יהושע כמש\"כ בדו\"ח יבמות ד' א' עיי\"ש. ולפי' התוס' י\"ל דר' יצחק ס\"ל כר' יהושע דיש ממזר מחייבי מב\"ד ולא יגלה מיירי בשומרת יבם של אביו ואתי לאורויי דמלא יקח עד לא יגלה דוקא ולאתויי שאר מב\"ד הוא דהוי ממזר אבל מלא יגלה ואילך דהיינו ח\"כ לא הוי ממזר דלא נימא ללמוד ח\"כ בהקישא דר' יונה דהוקשו כל עריות זה לזה ולאו ללאוי יתירי הוא דאתא ולדידהו סוגיית הגמרא דיבמות שם דמוקי ללאוי יתירי אזלא לר\"ש התימני דס\"ל יש ממזר מח\"כ ולדידי' שפיר מייתר לא יגלה אי בשו\"י ש\"א הכ\"מ דלהורות דיש ממזר מח\"כ בלא\"ה ידעינן מהקישא דר' יונה אע\"כ דאתי לעבור בב' לאוין וכמו שביאר כ\"ז בדו\"ח שם יודע דמה שדקדק הגאון רעק\"א שם על השמטת הרמב\"ם והסמ\"ג והחינוך לדבר זה דעובר בב' לאוין עיין מש\"כ הרמב\"ם בסה\"מ שורש תשיעי ובקונטרס דבר מצוה מל\"ת שנ\"א מש\"כ בזה על המעה\"ח]. ובס' חקרי הלכות סי' ד' הקשה ג\"כ עמש\"כ בהקדמת פנ\"י דר' יצחק ע\"כ ס\"ל אין קדושין תופסין בח\"ל דלכאורה יש להוכיח דאף מאן דס\"ל ק\"ת בח\"ל סבר כר\"י דאין מלקות בחייבי כריתות דהא ביבמות ריש די\"א מוכח דר\"ש ס\"ל ק\"ת בח\"ל וגם יש להוכיח דר\"ש ס\"ל כר' יצחק דבמכות י\"ד א' מבואר דלר\"י נאמרה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות. ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ולחייבו על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו גמר מדיני דאחותו בת אביו או בת אמו וא\"כ ס\"ל דעונשין מן הדין דלרבנן דידי' קאמר התם דמבע\"ל כרת דאחותו לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ואחותו דסיפא דקרא מבע\"ל לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מה\"ד ולפי\"ז ר\"ש דס\"ל בסנהדרין דע\"ג דעונשין מה\"ד ע\"כ דלא ס\"ל כרבנן אלא כר\"י הרי מוכח דגם מאן דסבר ק\"ת בח\"ל מצי סבר כר\"י ותי' דלא אמר ר\"ש בסנהדרין דעונשין מה\"ד אלא היכא דס\"ל דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא וא\"כ אפשר דגבי אחוחו בת אביו ובת אמו מצריך קרא דלא עניש מדינא וס\"ל שפיר כרבנן דר\"י דח\"כ לוקין. ולדעתי אין דבריו נכונים לפי המבואר בירושלמי פ\"ג דכתובות ה\"א דתני רשב\"י רט\"א נאמר כרת בשבת ונאמר כרת ביוה\"כ מה כרת האמור בשבת אין מכות אצל כרת אף כרת האמור ביוה\"כ אין מכות אצל כרת הא מבואר דר\"ש ס\"ל כר' יצחק ודוחק לומר דתני בשם ר\"ט ואיהו לא ס\"ל ומש\"כ החקרי הלכות שם לדייק מב\"ק דע\"א דר\"ש לא ס\"ל כר\"י דפריך התם על ר\"ש אמאי חייב בגנב וטבח ביוה\"כ הא אין לוקה ומשלם והשתא מאי קושיא הא ר\"ש לשיטתו דס\"ל כר\"י דמלקות בח\"כ ליכא באמת אין כאן מלקות כלל וכן ראיתי בס' כרם יהושע מכות י\"ד א' שהקשה מהא דב\"ק שם על הירושלמי דכתובות והניח בצ\"ע ובאמת ל\"ק דהא ר\"ש דיליף גז\"ש כרת ביוה\"כ מכרת דשבת לפי הירושלמי לדידי' פוטר כרת גם מתשלומין כמו שבת וז\"ש בב\"ק שם דמקשה אהא דמוקי מתניתין כר\"מ דסבר לוקה ומשלם דאכתי הא כיון דר\"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתניתין מודה וא\"כ קשה הא לר\"ש בטבת ומכר ביוה\"כ נמי פטור דהא לר\"ש כרת פוטר מתשלומין כמו מיתה כההיא דירושלמי ומשני דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים אבל בהשאר פליג דס\"ל דח\"כ פוטר עיין נועם ירושלמי פ\"ז דב\"ק ה\"ד שפי' כן. ובעיקר היסוד שהניח החקרי הלכות דר\"ש ס\"ל ק\"ת בח\"ל וראייתו מיבמות ריש די\"א אין זה נכון דהא לא נזכר שם בברייתא דברי ר\"ש דהברייתא סתס נשנית ומאן מפיס מאן קתני לה והגמרא לא אמרה שם אלא רב אשי סבר לה כר\"ל ומתרץ לה כר\"ש ופי' דתנא דברייתא סבר כר\"ש בייבם ולבסוף נולד אבל לא דר\"ש הוא מרא דהך ברייתא ואכתי י\"ל דר\"ש ס\"ל אק\"ת בח\"ל מאחר שסבר כר\"י דאין מלקות בח\"כ אבל מה שכתבתי לדחות דבריו הוא ברור לענ\"ד. ועיין נחל איתן פט\"ו מהל' א\"ב ה\"ב שתי' שם קושיית בן ההפלאה דלא קפיד הרמב\"ם אקדושין בח\"ל רק היכא דמהני בהו הקדושין ותפסי בהו אבל היכא דלא מהני בהו ולא תפסי בהו קדושין לא בעי קדושין וחייב על בעילה לחוד וכמש\"כ הנו\"ב מ\"ת חאה\"ע ס\"ס ע\"ב דבח\"כ דלית בהו קדושין לא תלוי הביאה בקדושין ונסתלק עפי\"ז קושיית בן ההפלאה דבכה\"ג דאק\"ת לקי בלא קדושין אלו ד' הנ\"א שם ואני שמעתי ולא אבין דהא הלאו דכתיב גבי יבמה לשוק לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר ודאי ל\"נ כ\"א על הביאה שאחר קדושין כשאר ח\"ל להרמב\"ם ולשמואל דס\"ל ק\"ת ביבמה לשוק וא\"כ אף דבבן הבא על שומרת יבם של אביו אק\"ת לו בה שהיא מח\"כ מ\"מ לא לקי משום לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ולהכי כתבה רחמנא לאוי אחריני דהיינו לא יגלה כנף אביו דמיירי בשומרת יבם של אביו וערות אחי אביך לא תגלה דעלייהו לקי שפיר בביאה בלא קדושין כשאר ח\"כ והדרא קושיא לדוכתא מאי פריך בגמרא ות\"ל משום יבמה לשוק. אולם עם ד' הנ\"א והנו\"ב יש ליישב קושיית הרב ר' שמשון ב\"ר אברהם בס' אגרות להרמ\"ה הנ\"ל צד ק\"כ שהקשה שם להרמב\"ם מהא דאמר רב המנונא סוטה י\"ח ב' שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם ובלא קדושין איירי מדקאמר זינתה ועוד מדדייק בגיטין פ' ב' נשאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא לרב המנונא כו' והשתא אם כדברי הרב דלא אסר הכתוב אא\"כ קידש תחילה כיון דמן התורה ביאה התירה היא אמאי מתסרא ליבם אע\"ג דלית הלכתא כרב המנונא כדאמר בסוטה שם לאו מכח טעם זה הוא עכ\"ל ולפי דבריהם ל\"ק להרמב\"ם די\"ל דרב המנונא סבר כרב דאמר יבמות צ\"ב ב' אין קדושין תופסין ביבמה וכל היכא דלא תפסי קדושין גם הרמב\"ם מודה דלקי אביאה בלי קדושין וגם התוס' בסוטה שם כ' בד\"ה שומרת דרב המנונא ס\"ל כרב דאין ק\"ת ביבמה לשוק. ומה שהקשה שם עוד הרשב\"א על הרמב\"ם מיבמות ס\"ח א' וז\"ל והשתא לת\"ק האיך עמוני ומואבי וממזר פוסלין בביאה בלא קדושין והלא אין ביאתם בעבירה ולא דמי לכה\"ג באלמנה דלקי בביאה בלא קדושין עכ\"ל הנה הפנ\"י קדושין ע\"ח א' כ' מיהו נראה ברור דאף לשיטת הרמב\"ם היינו דוקא לענין חיוב מלקות אבל בהא ודאי מודה דבכל פסולי קהל או כהונה שנבעלו אף שלא ע\"י קדושין פסלוה כו' דדוקא לענין עיקר איסורא אמרינן דומיא דאלמנה לכה\"ג משא\"כ לענין מלקות לא אמרינן דומיא דאלמנה לכה\"ג עיי\"ש. וראיתי בביאור ווי העמודים לספר יראים הנדפס סימן זה שהקשה כאן על ד' הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת קס\"ב שכ' שם שכהן הדיוט נאסרו עליו הנשואין כמו שאמרנו לא יקחו והוא איסור הנשואין אבל אינו לוקה עד שיבעול כו' וז\"ל משמע דבקדושין ליכא איסור אבל בנשואין אפי' לא בעל אסור ואינו לוקה וצ\"ע מנ\"ל כו' ולא ידעתי מאי קשה ליה דפשוט דנשואין שכ' הרמב\"ם ר\"ל קדושין ודעתו כמש\"כ בס' היד פי\"ז מהל' א\"ב ה\"ב דאם בא עליה דרך זנות אינו לוקה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול. ",
                "אינה. ט\"ס וצ\"ל אינו: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' רי\"ג. ",
                "מן האירוסין. דומיא דגרושה ועיי\"ש תוד\"ה דומיא כו' וי\"ל דלחומרא מקשינן ובתוס' רעק\"א הניח דבריהם בצע\"ג מה תירצו דלחומרא מקשינן דזהו שייך אם הברירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז\"ש דאלמנה אלמנה מתמר דהיא מן הנשואין מוכח דאקשינן גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז\"ש דאלמנה וא\"כ יש לקיים שניהם הגז\"ש וההיקש עכ\"ד וז\"ל הריטב\"א בחי' ליבמות שם דאלמנה לא הוי לימוד גמור מההיא דתמר לאפוקי לדידה ולגרושה מפשוטא דמשתמעי בין מן האירוסין בין מן הנשואין וטפי עדיף דתיהוי אלמנה כגרושה ולהחמיר ונשבקי' לקרא כפשוטיה עכ\"ל וזהו כוונת התוס' והרשב\"א בתירוצם לפרש\"י ומיושב קושיית הגרעק\"א. ",
                "מאחיו זה כהן גדול אשר כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "יקחו. ט\"ס וצ\"ל יקח. ",
                "וכולן כצ\"ל. ",
                "הן לא פורע ולא פורם ואינו כו' כצ\"ל. ",
                "נמשח יום א' ונתרבה יום א' ליתא לפנינו ביומא שם והגרש\"ש שם כ' טעם כיון דאשמעינן יום א' בכל אחד לבד לא חש עוד לאשמעינן יום אחד בשניהם יחד והפנ\"י בליקוטים השייכים למס' יומא צדד לומר דלעולם בחד מנייהו בעינן כל ז' או במשיחה או ברבויי משא\"כ בנמשח יום א' ונתרבה יום א' עבודתו פסולה עיי\"ש ובהתו\"ה לת\"כ שם כ' דט\"ס ביומא וצ\"ל שם נתרבה יום א' ונמשח יום א' ולזה שומעין שאמר כהלכה ודברי רבינו מבוארין כדבריו שבאמת הי' כתוב לפניו בגמרא יומא שם נמשח יום א' ונתרבה יום א'. ",
                "אין. ט\"ס וצ\"ל דין וכ\"ה בנדפס. ",
                "ולא יחלל כתיב. בגמרא איתא ולא יחלל זרעו בעמיו א\"ר והרי כו' ומזה פי' הסמ\"ג לאוין קכ\"ה בעמיו זו אשתו וענין הכתוב לומר שלא יחלל כשרים לא האשה ולא זרעו אולם מהרש\"ל בביאוריו שם תמה על הסמ\"ג וכמ\"ש בקדושין ע\"ז א' א\"ק לא יחלל זה שהיה כשר ונתחלל עי\"ש פרש\"י. אבל בירושלמי פ\"ג דסוטה ה\"ז ופ\"ק דמכות ה\"א סיימו בברייתא דקדושין שם ת\"ל לא יחול ולא יחלל דרשו ממה שבא בכפל הלמ\"ד חילולים הרבה ולפמש\"כ התוס' בתמורה ה' ב' ד\"ה שאני לרבא דס\"ל אי עביד לא מהני אתיא מיתורא דלמ\"ד שניה דתפסי בה קדושין משא\"כ לאביי דאי עביד מהני בלא\"ה תפסי בה קדושין מבע\"ל יתורא דלמ\"ד שניה אחד לו ואחד לה שהיא עצמה מתחללת כמ\"ש בגמרא שם וא\"כ יש ליישב ד' הסמ\"ג לרבא ומדוייק בגמרא קדושין ע\"ח א' בדברי רבא ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא וכפי' הסמ\"ג בעמיו זו אשתו וכן פרש\"י יבמות ט\"ו ב'. ומה שפרש\"י קדושין ע\"ה א' ד\"ה מכהן גדול באלמנה היינו לאביי משא\"כ לרבא ומיושב קושיית מהרש\"א בפרש\"י יבמות שם ועיין מהרש\"א סנהדרין נ\"א א' ועיין שער המלך רפי\"ט מהל' א\"ב כי\"ב: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' ר\"ג. ",
                "שלישי יבא להם כצ\"ל. ודע דבפסוק מוקדם אדומי למצרי ורבינו שינה הסדר וכ' סימן מ\"ב מצרי ובסי' שאחר זה אדומי וכ\"ה בנדפס ובעי טעמא. גם בגמרא מצינו הלשון מצרי ואדומי ולכאורה הול\"ל אדומי ומצרי. ובדברי רבינו י\"ל שבדין מצרי משא ומתן של הברייתא מש\"ה הקדימו. ",
                "היה לי חבר. כ\"ה ביבמות ע\"ו ב' ושארי מקומות. ובנדפס הגי' היה לו חבר. ",
                "מצוה. ט\"ס זצ\"ל מצרי. ",
                "יהא מותר. כ' מהרא\"ש בביאוריו לסמ\"ג לאוין קט\"ז וז\"ל נ\"ל שבלשון תימא השיב ר\"ג לר\"ע כלומר וכי ס\"ד שאף גר מצרי יהא מותר מפני שבילבל סנחריב ודעת ר\"ג כמו שהשיב ר' יהושע שלמצרים נתן שיעור ונתקבצו אחר מ' שנה ור\"ג ור\"י שניהם עונים על דר\"ע ושניהם סוברים שגר מצרי אינו מותר אלא שר\"ג עונה בקוצר וסתם דבריו ור' יהושע פי' דבריו עכ\"ל והנה מה שפי' א\"ל ר\"ג לר\"ע כו' ור\"ג ור\"י שניהם עונים על דברי ר\"ע כו' במחכ\"ת שגה בזה ובתוספתא דידים שם אין זכר לדברי ר\"ע והפי' הברור הוא א\"ל ר\"ג לר' יהושע וכ\"כ מהרש\"ל שם והב\"י בטור אה\"ע סי' ד' א\"ל ר\"ג לר' יהושע כו' וגם הרשב\"א בחי' יבמות ע\"ו ב' כ' א\"ל ר\"ג כלומר לר' יהושע כו' וכ\"כ הנ\"י והריטב\"א א\"ל ר\"ג לר' יהושע כו' אך מה שפי' מהרא\"ש בדברי ר\"ג שאמר אף גר מצרי יהא מותר שבלשון תימא אמר. יפה כ' וכן מוכרח בדברי רבינו הרא\"ם שכ' ובתוספתא כו' ראינו שחלקו ר\"ג ור\"י על ר\"ע דתניא כו' אבל לשון הנ\"י והריטב\"א שם א\"ל ר\"ג לר\"י גבי מצרי כי\"ב מהו א\"ל כו' נראה שמפרש דר\"ג בלשון שאלה אמר ולא בלשון תימא וכן משמע לשון התוספתא שם א\"ל ר\"ג אף אני מצרי כי\"ב משמע דר\"ל אף אני יש לי שאלה לשאול מצרי כי\"ב או לא וא\"כ אין לחשוב ר\"ג לחולק על ר\"ע כ\"א ר' יהושע אולם רבינו חשיב ר\"ג לחולק ג\"כ וסיים ומאחר שנחלקו ר\"ג ור\"י על ר\"ע י\"ל שהלכה כמותם כו' וכ\"כ הראשונים על שם בה\"ג ועיין תוס' יבמות ע\"ו ב' ומש\"ה כ' הסמ\"ג שם וצריך להתיישב בדבר וקאי על מצריים וכספיקו של הרא\"ם ודלא כהש\"ג יבמות שם שעירבב דברי הסמ\"ג וסיכסך מצרים בעמון ומואב ואדומים ועל כולם סיים וצריך להתיישב בדבר והמעיין בסמ\"ג יראה שלא כ' כן. ",
                "קצבה. בנדפס קץ והיינו הך. ",
                "יש לתמוה כו' עס\"ס חסר בנדפס ומשכ\"ר בסמוך שהכל לאו דוקא עד כו' נראה שצ\"ל שהכל לאו דוקא אינו אלא עד כו'. ",
                "העולם דוקא שנתבלבל כצ\"ל ותיבת דוקא שבסמוך ט\"ס. ",
                "אינם כו' נ\"ל דצ\"ל אנן שגלות והמיושבים בארצם כו'. "
            ],
            [
                "בנדפס סי' ר\"ד. ",
                "וספק בידי כו' עיין סמ\"ג לאוין קט\"ז שכ' יש מדקדקים כו' יש לפרש שאין בלבול מועיל כו' והוא מדברי הרא\"ם כאן וחידוש שלא זכר שם הרא\"ם ע\"ז. ",
                "וי\"ל. צ\"ל דיש לומר וכ\"ה בנדפס. ",
                "הן. א\"ל הא כתיב כו' מלכיה וכל נשיאיה כצ\"ל: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' רי\"ב. ",
                "ופתחה. צ\"ל ונפתחה וכ\"ה בנדפס. ",
                "אמרינן. לשון הנדפס \"אחרי\" והוא הנכון. ונראה מדברי רבינו דס\"ל ג\"כ בפי' משנתינו יבמות נ\"ט א' דולא ישא את מוכת עץ כ\"ע אמרי לה דאף ר\"א ור\"ש לא נחלקו אלא בבוגרת. ועיין רש\"י שם ב' ד\"ה כשרה לכהונה שכ' אפי' לכ\"ג דמוכת עץ בעלמא היא ומאן דשרי במו\"ע שרי בה והגרש\"ש שם כ' ע\"ד רש\"י וז\"ל לא ידעתי מאן הוא דולא ישא מו\"ע דמתניתין משמע דלכ\"ע מיתנייא עכ\"ל והיא קושיית הריטב\"א בחי' שם לפרש\"י ומש\"ה מפרש לה כשנבעלה שלא כדרכה ולד\"ה אמרה אבל הרשב\"א בחי' שם מתרץ פרש\"י ואמר דאתיא כהך ברייתא דנדה ח' ב' דפליגא אמתני' דמו\"ע אסירא ועיי\"ש בד' ס' ע\"א מש\"כ הרשב\"א על דברי רב ור\"י. וראיתי להגרי\"פ בספרו קשות מיושב יבמות שם שכ' ע\"ד הרשב\"א לתרץ קושייתו על רב ור\"י אינהו דאמרי כמאן וז\"ל שהרי במתניתין לא קתני דאם נשא יוציא אלא הכי איתא ולא ישא כו' ועל זה שפיר קאמר רב ור\"י ומפרשו דמתני' דתנן לא ישא היינו לכתחילה אבל אם נשא נשוי ולישנא דמתניתין סובלתו שפיר וכן דרך האמוראים לפרש עכ\"ל ובאמת כ\"כ הרשב\"א בעצמו בחי' לנדה שם והוא סותר למש\"כ בחי' יבמות. אולם ד' רש\"י בלא\"ה א\"ש עפ\"י הירושלמי יבמות פ\"ו ה\"ד שאמרו שם ואית דמחלפין לא ישא את מוכת עץ ר\"א ור\"ש מכשירין ושוין שלא ישא את הבוגרת עיי\"ש טעם הדברים ושפיר כ' רש\"י ומאן דשרי במו\"ע כו' ועיין ירושלמי כתובות פ\"א ה\"ג בדין נבעלה לבהמה שכשירה לכה\"ג אם הוא כדרכה או שלא כדרכה והוא מחלוקת הריטב\"א והרשב\"א כנ\"ל והיפ\"ע ביבמות נ\"ט ב' לא התעורר בזה. ועיין תוספי הרא\"ש בשס\"ח נדה ח' ב' ומש\"כ שם אי נמי כו' מבואר מדבריו כמש\"כ הב\"ח בהגהותיו חגיגה י\"ד ב' תוד\"ה בתולה להגיה בפרש\"י שכ' התוס' שם. ובהגהות פורת יוסף חגיגה שם הניח בצ\"ע ולא ראה ד' הב\"ח וכן המי נפתוח בקדם לעין אות י\"ב לא העיר מדברי הב\"ח עיי\"ש. ",
                "דקיחה. צ\"ל קיחה וכ\"ה בנדפס ועיין סמ\"ג לאוין קכ\"ה שכ' שם הטעם כהרא\"ם כאן משום דיקח הכתוב במקרא קדושין הוא וכ' בווי העמודים באור ספר יראים הנדפס דהרא\"ם והסמ\"ג סבירא להו דקי\"ל כשמואל דבתר אירוסין אזלינן וכ\"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו נמי מותרת ואין דבריו מוכרחין כלל והרא\"ם והסמ\"ג לא מיירו אלא היכא דלא אישתני גופה אלא האיסור בא מחמת שנשתנה גופו וכמבואר בדבריהם שנשתנה מהדיוט לכה\"ג ועז\"א יכנוס ומה שאמרו דיקח דקרא קיחה דקדושין הוא ה\"ט כמ\"ש בברייתא יבמות ס\"א א' דכתיב יקח אשה אבל בעלמא קיחה דנשואין בעינן עיין שם נ\"ט א' כן נראה לי פי' דבריהם. ודע דיש מקום עיון בדברי רבינו שכ' שאינה בתולה לכ\"ג הוא באיסור עשה מדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואמאי לא הביא מהמוקדם והוא אשה בבתוליה יקח. עוד ראיתי בדברי רבינו שינוי בסי' זה שאינה בתולה לכ\"ג ממה שכ' בסי' מ\"ב מ\"ג דשם סיים וכ' אחר הפסוק הא דור ראשון ושני לא יבא ולאו הבא מכלל עשה עשה ואלו כאן לא כ' אחר הפסוק כ\"א בתולה מעמיו יקח אשה. הא שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה והלא הרמב\"ם ספ\"א מהל' אישות באמת השוה אותן וכ' על שלשתן מכלל שנאמר כו' אתה למד כו' ולאו הבא מכלל עשה ה\"ה כעשה וא\"כ ד' רבינו צריכין באור ונראה מזה כמש\"כ בס' מלבושי יו\"ט סי' י\"ח דהעשה דבתולה לכה\"ג הוי עשה גמורה שמצוה עליו ליקח בתולה כשירצה ליקח אשה ולא דמי למצרי ואדומי דלא הוי כ\"א לאו הבא מכלל עשה ותו לא מידי דכשנושא מצרית או אדומית שלישית אינו מקיים מ\"ע דור שלישי יבא להם בקהל ה' עיי\"ש שהכריח הדבר מדחז\"ל ונ\"ל לבאר בזה ד' הת\"כ שאמרו ויקרא כ\"א י\"ד כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה ע\"כ והכוונה הוא דלהכי כפל הכתוב שנית כי אם בתולה מעמיו יקח אשה אף שאמר מקודם והוא אשה בבתוליה יקח לאשמעינן שהוא מצווה על הבתולה במצות עשה ממש ולא לאו הבא מכלל עשה כמצרי ואדומי דור שלישי. ושפיר נקט רבינו אותו פסוק כי אם בתולה מעמיו יקח אשה כדברי הת\"כ דמיני' ילפינן שהוא מ\"ע גמורה וגם שינה כאן ממה שכ' במצרי ואדומי ולא זכר כאן לאו הבא מכלל עשה כי הוא עשה ממש ודוק. ",
                "חמורות וקלות מיתת ב\"ד כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ומיתת ב\"ד כו' הוא פירושא דחמורות וקלות וכמ\"ש בשבועות י\"ב ב' ואלו הן קלות עשה ול\"ת ואלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד. ",
                "בפסול צ\"ל פסלה ובנדפס איתא פסל וחסר שם עיקר המשנה אחד המערה ואחד הגומר. ובסמ\"ג ליתא כלל תיבת פסלה. ",
                "לכתב ט\"ס וצ\"ל לשתוק קרא מש\"ז בשפחה כו' וכ\"ה בנדפס. ",
                "דכהונה כצ\"ל. ",
                "דהלכתא כצ\"ל. ",
                "בביצה כצ\"ל: "
            ],
            [
                "בנדפס סי' רי\"א. ",
                "נשא כצ\"ל. ",
                "ומחזיר. הוא\"ו יתירה וט\"ס. ",
                "אצלה מעיקרא לאפוקי כו' כצ\"ל. ",
                "וזה כו' בנדפס חסר עד מעיקרא בטעות כי דילגו מן מעיקרא הא' להב'. ",
                "שיכול להיות זר כו' כצ\"ל. ",
                "מטעם איסור זה. תיבות אלו חסרות בנדפס אבל הם עיקר גדול דהנה בס' זכר החיים להרב הגאון מהר\"ח כהן ר\"פ דרוש ז' בהג\"ה כ' להקשות דלכאורה הרי בפשיטות משכחת לה במחזיר גרושתו זר אצלה מעיקרא כגון שקדשה פחותה מבת ג\"ש וגירשה ע\"י אביה בקטנותה כמבואר באהע\"ז סי' קמ\"א ואח\"כ קדשה אביה לאחר פחותה מבת ג\"ש ומת וא\"כ הוה זר מעיקרא וניחא ליה דעד כאן ל\"א משום דהיא קטנה פחותה מבת ג\"ש מקרי אינה ראויה רק לגבי אחר אבל לא לגבי בעל שכבר קידשה ודוגמא לדבר בקדושין ד\"ט בעל עושה בעולה שלא כדרכה עיי\"ש ושם בפנים הספר הקשה לרבינו דהא גם במחזיר גרושתו יכול להיות זר אצלה מעיקרא והיינו לסברת אביי קדושין נ\"א א' דקדושין שא\"מ לביאה הוי קדושין וא\"כ מצינו גבי מ\"ג זר מעיקרא כגון שקידש אחת מב' אחיות ולא פי' איזה מהן ואביהן קיבל הקדושין כשהן קטנות נמצא דעד הקדושין הי' זר מעיקרא משום קטנותם ומשקידש ונתן גט לשתיהן אליבא דאביי דס\"ל דהוי קדושין ושתיהן צריכות גט אסורין עליו ג\"כ מספק אחות גרושתו ואח\"ז נישאת אחת מהן והשנייה מתה ואחר מות בעלה אסורה לזה שקדשה קדושין הנ\"ל מחמת איסור מחזיר גרושתו משניסת אבל לא משום אחות גרושתו דהרי כבר מתה אחותה ואילו עבר זה ונשאה פסלה מן התרומה שהרי זר הוא אצלה מעיקרא עכ\"ל אבל לפי מש\"כ כאן בלשון רבינו הרא\"ם במ\"ג שאינו יכול להיות זר מעיקרא מטעם איסור זה ור\"ל דבעינן שיכול להיות זר אצלה מעיקרא מטעם איסור זה של עכשיו דהיינו מחזיר גרושתו אין התחלה כלל לקושייתו דזה לא משכחת לה דבאופן שצייר קודם שנשאת לאחר אינה אסורה לו אלא מספק אחות גרושתו. והוא ברור. אולם הא\"מ לאה\"ע סי' ו' סעי' ח' סק\"ג הקשה לדעת הרא\"ם כאן דמשיטת הש\"ס יבמות ט\"ו ב' בבני צרות לב\"ש שאמר שם ר' יהושע צרות מתירא אני כו' בני צרות אני מעיד לכם עיי\"ש מבואר דיבמה לשוק לא נתחללה ומשום דלאו זר אצלה מעיקרו והרי לשיטת הרא\"ם יבמה לשוק נמי יכולה להיות זר אצלה מעיקרו מטעם איסור זה בשקדשה אביה פחותה מבת שלש ונעשית יבמה לשוק בעודה קטנה פחותה מבת ג' דאז הו\"ל זר מעקרו ותי' שם דבמחלוקת שנויה דהאי תנא דברייתא יבמות ס\"ח א' דלא חשיב פצוע דכא בהדי פסולין ס\"ל דפ\"ד נמי לא הוי זר מעיקרו וא\"כ סוגיא דיבמות ד' ט\"ו נמי ס\"ל הכין ומש\"ה יבמה לשוק לא חשיב זר אצלה אבל דברי רבינו להך מתניתין דפ\"ד נמי פוסל כדמשמע הא ידעה משנעשה פ\"ד לא יאכלו וא\"כ מוכח דכל שהי' יכול להיות זר אצלה מעיקרא פוסל וה\"ה יבמה לשוק נמי פוסל. ומה שהקשה שם עוד האבני מלואים עיין מש\"כ בסי' ל\"ט אות ה' ואות י'. ",
                "ידעה לא יאכלו. הנה רש\"י פי' שם דמש\"ה לא יאכלו דשויוה חללה בביאתן שהרי נבעלה לפסול לה וכן פי' שם דנ\"ז א' ד\"ה הואיל ומאכילה בלא ידעה כו' אבל כבר הקשו על פרש\"י הרשב\"א והריטב\"א מהא דקי\"ל קדושין ע\"ז ב' אין חללה אלא מאיסור כהונה בלבד ועיין ס' חזות קשות יבמות ד\"ע א' שכ' ע\"ד הגרעק\"א שם דברים שאין בהם ממש וראייתו מד' ס\"א א' כהן שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כה\"ג כו' הוא על דרך עורבא פרח. ובתפארת ירושלים יבמות פ\"ח אות ע\"ב תי' דבפסולי קהל כגון פ\"ד לא בעינן זר אצלה מעיקרא עיי\"ש ולא זכר שכן כ' הרשב\"א והריטב\"א שם ומרומז בד' הנ\"י ג\"כ כמש\"כ בס' כתונת פסים שם. אבל הגרש\"ש תי' קושיית הגרעק\"א באופן הא' מתרי טעמי כתי' רבינו הרא\"ם כאן אלא שלא זכר שם הרא\"ם ע\"ז. עוד תי' שם הגרש\"ש דזה תלוי בפלוגתת ר\"מ ור\"י בכריתות סד\"ו ולר\"מ לא בעינן זר מעיקרא וכ\"כ בשו\"ת ע\"א סי' ע\"ח אות י\"ב. ",
                "רביעי ט\"ס וצ\"ל ד'. ",
                "לו. חסר הקו בצדו לר\"ת וצ\"ל לומר ועיין בתוס' יבמות ס\"פ ד' אחין ושם מ\"ד ב' ד\"ה ה\"נ. ובנדפס חסר מן ותנן נמי עד ותולדתה ולכן כ' בשו\"ת מלבושי יו\"ט לאה\"ע סי' ט' אות י\"ב וכן הרר\"א ממיץ סי' רי\"א בספר יראים פסק להדיא כמ\"ד דבאונס ל\"מ זונה וכ\"כ שם סי' ז' שיטה ב' בשיטת הר\"ר אליעזר שהנו\"ב שכ' דהרר\"א סובר דכל באונס ל\"מ זונה ואינה אסורה לבעלה הכהן אלא משום לאו דהוטמאה כיון אל האמת כו' והוסיף שם קימחא באות ב' לומר דהר\"א ז\"ל סובר דגם בנאנסה מפסולים ל\"מ זונה עיי\"ש וכן ראיתי להרב הגאון ריש\"ן בס\"ס זכר החיים אחר שהאריך שם בדברי היראים כ' דס\"ל להיראים כל\"ב דרבא יבמות נ\"ו ב' דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ולא משום זונה כו' וכ\"ז גרם להם שלא הי' לפניהם הכת\"י שאנו עתה בו. ",
                "התרומה כצ\"ל. ",
                "כהן. בנדפס חסר תיבה זו ולכן דבריו שם לעו. ",
                "לשון הנדפס כאן מתוקן יותר וז\"ל שם דאמרי' בע\"ז פ\"ב הא דתנן האשה כו' וכצ\"ל כאן הא דתנן בכתובות [כ\"ו ב'] האשה כו'. ",
                "ומוכחינן מיני' דלא שני לן כו' כ\"ה בנדפס. ",
                "וכ\"כ כו' עד ובוזי חסר בנדפס. ועיין תוס' ע\"ז כ\"ג א' ד\"ה ותו והרא\"ש שם דלא ס\"ל כהרא\"ם ובהגה\"א פ\"ב דכתובות סו' סי' כ\"ט הביא דעת הרא\"ם והחולקים עליו בקוצר ועיין תה\"ד סי' רמ\"ב ועיין במהרי\"ק שורש ק\"ס הובא בב\"ש אה\"ע ס\"ז סקל\"ד שכ' די\"ל ה\"ג לא פליג על כל הפוסקים דהתירו אם נתיחדה אלא כל הפוסקים איירו ביחוד א\"א אז אין אוסרין ביחוד אבל פנויה שנתיחדה אסורה אבל מדברי רבינו כאן מבואר דאפילו בא\"א אסורה אם נתיחדה אפילו פ\"א והביא ד' בה\"ג ע\"ז וע\"כ הוא חולק על כל הפוסקים. עוד כ' שם המהרי\"ק לתרץ דבה\"ג איירי כשנתייחדה לשם זנות היינו דדיברה דברי תפלות וזנות ונתייחדה אז נאסרה ותי' זה נראה ג\"כ בדברי רבינו כאן וכמו שביאר הב\"ש שם דלא כח\"מ ועיין פנ\"י כתובות י\"ג א' ובק\"א שם ועיין אבני מלואים שם סק\"ז שהאריך בדברי מהרי\"ק. ",
                "זעירי נסתרה מה כו' כצ\"ל. ",
                "פ\"א כצ\"ל. ",
                "ונסתרה אלא באשת ישראל כצ\"ל: ",
                "ליה. צ\"ל לה. ",
                "ונשאר בתיקו. כ\"כ הרא\"ש בפ\"ז דכתובות סו' סי' ט' בשם הראב\"ד ודלא כמש\"כ התוס' סוטה שם ד\"ה ש\"מ ועיין מ\"מ וכ\"מ פכ\"ד מהל' אישות הט\"ז וב\"ש אה\"ע סי' קט\"ו ס\"ק י\"ט כ'. וכן בתשב\"ץ קטן למהר\"ם מר\"ב סי' תס\"ח כתב עוברת על דת הבעל אסור לקיימה עיי\"ש ראיותיו אבל אם אין אנו יודעין הדבר כי אם על פיה ושואלת תשובה כתב שם וז\"ל מותר לקיימה כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיהו בכתובות לא משמע כן עכ\"ל וראיתי בכלבו סי' קכ\"ד דין כ\"ז שהעתיק שם דברי מהר\"מ וליתא שם הנך חמשה תיבות \"ומיהו בכתובות לא משמע כן\" וכוונת מהר\"מ נראה לי דקאי על ראש דבריו שכ' עוברת על דת הבעל אסור לקיימה כו' ע\"ז כ' ומיהו בכתובות לא משמע כן וכמש\"כ הרא\"ם כאן קיי\"ל כר\"א דאמר כתובות ט' א' אין האשה נאסרת על בעלה שלא בקינוי וסתירה. ועיין הריטב\"א והרשב\"א בחי' לגיטין פ\"ט א' עמ\"ש בגמרא מה להלן דבר ברור כו' ובחי' ליבמות כ\"ד ב' ובהרא\"ש יבמות שם. ומש\"כ הרא\"ש שם וקשה לר\"ת דהא אמרינן במס' סוטה ד' ב' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע\"י קנוי וסתירה כו' כוונתו כד' הרא\"ם כאן שה\"ר ג\"כ מסוטה שם דבסתירה לחוד לא מיתסרא ועיין או\"ז ח\"א סי' תרנו\"ו. ",
                "דעלמא. פי' לעולם ובנדפס סי' קצ\"ד כ' רבינו בזה\"ל איסורא דעלם דקיי\"ל בעל שמחל על קינויו לאחר סתירה אינו מחול עכ\"ל ועיין סנהדרין פ\"ח ע\"א תוד\"ה קינויו מחול שכ' היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכאן א\"י למחול ובהגהות מהרצה\"ח שם והגרש\"ש תמהו ע\"ד התוס' דאף לאחר סתירה א\"י למחול אבל כוונת דברי התוס' פשוט דאפילו למ\"ד לאחר סתירה נמי מחול מ\"מ היינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכאן לכ\"ע א\"י למחול. ובדברי רבינו כאן חסר העיקר בדברי ר\"ח וכצ\"ל כר\"י בר\"י ומיסתתרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר כו' וכ\"כ שם רבינו אלא שחסר שם תיבות \"בזמן הזה\". ",
                "לחוד לא מיתסרא כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג עשין מ\"ח. ",
                "ובוזי כו' לא קאי אדסמיך לי' כ\"א על כל העמוד של עריות ובנדפס הוא ס\"ס רל\"ג יען כי לפי סדור הנדפס שם הוא סוף עמוד הביאה. ורבינו נקט לשון הפסוק משלי י\"ט ט\"ז בוזה דרכיו ימות וגם חז\"ל דרשו זה המקרא לענין זה עיין נדה ט\"ז ב' דר\"ל יליף מכאן דאסור לאדם שישמש מטתו ביום אך ר' יוחנן שם יליף לה ממקרא דאיוב והלילה אמר הורה גבר וראיתי פה להעיר דלכאורה קשה אמאי לא מייתי ר' יוחנן ראיה שאסור ממה שאמר הוא בעצמו במגילה י\"ג א' עה\"פ בערב היא באה ובבקר היא שבה אך באמת משם אין ראיה שנהג כמנהג פרסיים שצנועין בדבר אתר ברכות ח' ב' ומטעם זה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן כתובות מ\"ח א' כמו שפי' בס\"ס קה\"י. והנה אותו הצניעות שמשמשין מטותיהן בלבושיהן אסורה לנו מן הדין וא\"כ אין ראי' לענין הדין תה\"מ ביום עד דיליף ר' יוחנן ממק\"א. ",
                "להסתכל. עיין בס' מנחת שמואל למס' ברכות בהלכה ברורה ד' נ\"ח ב' ובהע\"ש סו' ח\"א בהשמטות. ומש\"כ הרא\"ם כאן ואסמכוה אקרא כו' הנה התוס' ע\"ז כ' ב' ד\"ה שלא. כ' דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח בכתובות מ\"ו א'. ואפשר דהך מילתא שלא יהרהר כו' ויבא לידי טומאה כו' הוא מטעם סמוכין דסמוך לונשמרת מכל דבר רע כתיב כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה והך דאסמכוה שכ' רבינו נמשך על סיום דבריו שלא יהרהר כו' ויבא לידי טומאה כו'. ",
                "שצריך הכתוב. בנדפס שהצריך הקב\"ה. ",
                "נפשותינו כצ\"ל ומדברי רבינו נראה שמפרש מה שאמר משה שמא חזרתם לקלקולכם הראשון כפרש\"י של מעשה שטים לזנות כו' ודלא כמהרש\"א בח\"א שם. ולי נראה דט\"ס בגמרא שם הנך תיבות ויקצף משה על פקודי החיל ותו לא מידי. ",
                "ע\"ז. ט\"ס וצ\"ל עבירה. ",
                "בנדפס כאן כתוב שנאמר מצא אשה מצא טוב ויוסף שפטפט ביצרו זכה למלוכה. ותו לא מידי וחיסר המסדר הר\"ר בנימין מכאן וע\"ס שהוא דברים הסותרים להעתקתו דו\"ק ותשכח. ",
                "עיין שילהי סנהדרין כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם ורב יוסף שאמר בגמרא שם מאן רשעים גנבי פי' גם גנבי הם בכלל רשעים המביאים חרון אף בעולם וכמ\"ש במס' שמחות פ\"ב ועיין שאילת יעב\"ץ סי' ע\"ט שרב יוסף מרמז למ\"ש בכתובות כ\"ז א' א\"ר כגון נשי דגנבי עיי\"ש. ודברי היערות דבש ח\"ב דרוש ה' דף ק\"ל ב' הוא על דרך הדרוש ולא לפי הפשט כלל. ועיין בב\"ה יו\"ד סי' שע\"ה ס\"ה. ",
                "ומה. ט\"ס וצ\"ל מה: "
            ],
            [
                "באזהרתה. צ\"ל באזהרתו. ",
                "דהא כצ\"ל וכ\"ה בהנדפס [הגרא\"ד שליט\"א]. ",
                "ואיש וגו' וכ\"כ בנדפס אבל באותו פסוק לא כתיב תיבת טומאתו ויותר הו\"ל לרבינו להביא פסוק במדבר י\"ט י\"ג כל הנוגע במת בנפש וגו' ולא יתחטא וזהו טוה\"ג וכתיב התם עוד טומאתו בו וכן פרש\"י וגם הוא מוקדם והתוס' שם כ' ואית ספרים דגרסי כו' וגי' רבינו כגי' הקונטרס ובירושלמי דשבועות פ\"א ה\"ב אמרו שם מאי חמית מימר בטמא שאכל טהור או בטהור שאכל טמא ת\"ל וטומאתו עליו בטוה\"ג ולא בטומאת בשר ע\"כ וקשה דעדיין יש לשאול מנ\"ל דטומאתו עליו לא מיירי מטומאת בשר ואי מגז\"ש העיקר חסר מן הספר ודוחק לומר דתנאי דבתר הכי רבי אומר כו' ר\"ח אומר כו' מפרשים משמעות דרישא דברייתא והנ\"ל דמ\"ש בירושלמי ת\"ל וטומאתו עליו כוונתם למ\"ש בויקרא כ\"ב ג' דשם ודאי מיירי בטוה\"ג ולא בטומאת בשר כפי' התוס' להאית ספרים דגרסי כו' וממילא ילפינן בגז\"ש דגם בפ' צו מיירי בכה\"ג. ",
                "ר' אומר איש כו'. ראה זה חדש הוא גי' רבינו בדברי רבי איש טומאתו עליו דלפנינו שם בגמרא וכן בירושלמי דשבועות הנ\"ל ובת\"כ הגירסא בדברי רבי ואכל וטומאתו עליו והוא פסוק בויקרא ז' כ\"א ועיין פרש\"י זבחים שם ודע דבסה\"ד המתוקן ע\"י הרנמ\"ל ז\"ל ערך ר' מאיר כ' שם הרר\"ל ראבינאוויץ כפי הנראה הגירסא האמיתית ר' מאיר במקום רבי ובאמת אינו כן ודברי האחרים שבגמרא הובאו בירושלמי דשבועות הנ\"ל בשם ר' מאיר וא\"כ ע\"כ דרבי גרסינן הכא ",
                "ר\"ח כו' כ\"ה בירושלמי ובת\"כ אבל בגמרא דזבחים הגי' ר' יוסי אומר. ",
                "וטומאתן כצ\"ל. ",
                "דכתיב כצ\"ל. ",
                "כ\"ה בת\"כ ויקרא ז' כ\"א ובמעילה י' ב' אבל בזבחים מ\"ה ב' הגי' ת\"ל אשר הם מקדישים לי ועיין זבחים מ\"ו ב' תוד\"ה אבל שכ' דלא אתרבו אלא לענין כרת דלא כהכ\"מ ספי\"ח מהל' פסה\"מ לדעת הרמב\"ם ועיי\"ש במל\"מ. ",
                "אינם ניתרים לטהורים כצ\"ל ובנדפס חסר מן יש לשאול עד וטמא שאכל קדש טמא. ",
                "הכושר יותר מבשר כו' כצ\"ל. ",
                "ותנאי נינהו. פי' דברי רבינו דהא קשה על הך ברייתא דמנחות כ\"ה ב' דממעטינן בשר לפני זריקה מדכתיב כל טהור יאכל בשר והא בברייתא אחרת דזבחים מ\"ה ב' למדנו ד\"ז מאשר יקרב והפנים יפות ויקרא ז' כ' נתקשה בזה וכבר קדמו בזה התוס' בזבחים מ\"ו ב' ד\"ה אחת עי\"ש מה שתירצו עז\"א רבינו הרא\"ם ותנאי נינהו פי' מר יליף לה מהך דרשא ומר יליף לה מאידך דרשא ועיין מעילה י' ב' תוד\"ה הא כיצד שכ' דאשר יקדישו משמע משעת הקדש והיינו לדבר שאין לו מתירין דא\"ח עד שיקדש בכלי ואשר יקרב משמע הקרבה ממש והיינו לדבר שיש לו מתירין דא\"ח עד שיקרבו מתיריו. ומדברי רבינו כאן אין נראה כן שסיים וגם מכאן למדנו אותם שהזכרנו למעלה שחייבים עליהם משום טומאה כו' ואם כהתוס' דמעילה שם היינו הך דרשא שכ' רבינו מקודם ת\"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות כולן אע\"כ דדעת רבינו דמאשר יקרב דהיינו כשר ליקרב למדנו ג\"כ לדבר שאין לו מתירין משיקדש בכלי דקודם שיקרבו מתיריו נמי מיקרי כשר ליקרב וכ\"כ התוס' בזבחים שם וז\"ל ועוד אצטריך יקרב לאין לו מתירין משיקדש בכלי עכ\"ל. ",
                "עליהם מיד ת\"ל כו' נוגע חייב א\"כ כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "רש\"א כ\"ה בזבחים מ\"ה ב' אבל בת\"כ איתא ר' ישמעאל. "
            ],
            [
                "יקריב כצ\"ל ובת\"א יש נוסחאות שתרגם בל\"ר עיין לחם ושמלה: ",
                "פרט כו'. בכריתות ד\"ד א' אמרו למעוטי בהמה טמאה, וחיה ועופות ילפינן מדבר הלמד מעניינו וכי כתיב קרא בעניינא דקדשים כתיב אלא דלרבנן דר' ישמעאל לאו מכרת לא ילפינן דבר מעניינו הלכך אי לא כתיב שור וכשב ועז ה\"א חיה במשמע וכדברי הת\"כ הכא ולפי\"ז קשיא מנ\"ל למידרש הך דר\"ז חולין קי\"ז א' כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז להכי שרי והביאו רבינו להלן והא לפמשכ\"ר הך דת\"כ מנ\"ל למידרש כר\"ז ועיין במעי\"ט פ\"ז דחולין סס\"ג אות ז' שיישב שם הך דר\"ז לפמ\"ש בכריתות שם אבל לא לדרשת הת\"כ ונ\"ל דרב זביד יליף מדכתיב שור וכשב דהוי\"ו של וכשב יתירא אע\"כ להך דרשא דבר השוה בשור וכשב ועז ולפי האב\"א דכריתות שם נלמד הך דרב זביד מפרטא יתירא ואמרו שם ור' ישמעאל א\"ל א\"כ לימא קרא כל חלב שור וכשב [ומהתם ממעטינן אליה דבעינן דבר השוה בשניהם. פרש\"י ] עז למ\"ל ש\"מ לחלק והמעי\"ט שם התעורר דלרבנן דס\"ל דאינו חייב אלא אחת א\"כ עז למ\"ל ותי' שם וז\"ל וי\"ל כדאמרינן לעיל מינה דצריכא לכולהו דלא מצינא למילף חד מאינך כו' ואין דבריו נראין כמש\"כ בס' מים קדושים לכריתות שם דהא ילפינן שור שור משבת וממילא ידעינן נמי עז. וחיה ועוף ובהמה טמאה ממעטינן דבענינא דקדשים כתיב וממילא ידעינן דלהכי כתיב כבש דניליף דבר השוה לשניהם והנ\"ל דלרבנן דר\"י ל\"ק ועז למ\"ל דאצטריך למ\"ש כאן בת\"כ לרבות את הכלאים דר\"ל גם כשב ועז ביחד שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם חלבן אסור ובזה יתבאר מש\"א בת\"כ ואם נפשך לומר ת\"ל מן הבהמה לרבות כלאים דר\"ל ואם נפשך לומר דבעינן קרא לחלק לחייב על כל אחת ואחת כר' ישמעאל ת\"ל מן הבהמה לרבות כלאים ודו\"ק ויעויין בס' נחל אשכול ח\"ג צד ע\"א אות י\"א: ",
                "וכ\"ה בנדפס ת\"ל שור או כשב או עז ופי' דבריו ת\"ל בויקרא כ\"ב כ\"ז שור או כשב או עז דשם בא \"או\" למעט כלאים וא\"כ כאן דלא כתיב תיבת או כ\"א שור וכשב ועז יש לרבות כלאים ולפנינו בת\"כ הגי' ת\"ל שור וכשב ועז והיינו המקרא שכתוב כאן ודא ודא אחת היא ועיין בהתו\"ה: ",
                "והלכה כר' יוחנן. ראיתי בס' ברית שלום עה\"ת פ' עקב עה\"פ ארץ חטה ושעורה וגו' שכ' בביאור הגמ' חולין דצ\"ח א' שאמר שם רב אשי למר בריה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האמר ר\"י חצי שיעור אסור מן התורה ודקדק שם דבתחילת דבריו אמר לא תזלזל בשיעורא דרבנן ש\"מ שהוא מדרבנן ולבסוף קאמר חצי שיעור אסור מה\"ת מכל חלב ועוד דקדק מה שאמר לאו אמינא לך כו' איפה אמר לו כן ולכן כ' שם דבאמת חצי שיעור הוא מדרבנן וקרא דכל חלב אינו אלא אסמכתא בעלמא והכי א\"ל רב אשי לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן שהרי ר' יוחנן אמר חצי שיעור אסור מן התורה מכל חלב והרי קא חזינן אף דקיי\"ל באמת שהוא מדרבנן מ\"מ הרי יש לו סמך מה\"ת ע\"כ אינו מן הראוי לזלזל בו כמו שאמרתי לך בברכת הטוב והמטיב [ברכות מ\"ה ב'] רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב לפי שברכת הטוב והמטיב וחצי שיעור תרווייהו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא א\"כ חדא דינא אית להו וז\"ש לאו אמינא לך כו' עכ\"ד והנה זה ברור כשמש דלר' יוחנן ח\"ש אסור מה\"ת וקרא דכל חלב אינו אסמכתא בעלמא דהא ריש לקיש בר פלוגתיה דר' יוחנן ס\"ל חצי שיעור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כמש\"כ רבינו הרא\"ם כאן והוא מבואר בגמרא דיומא שם וא\"א לזוז מזה ועכצ\"ל דכוונת הברית שלום דרב אשי ס\"ל כר\"ל דח\"ש מדרבנן דלא כר' יוחנן וא\"כ קרא דכל חלב לדידיה אסמכתא בעלמא ודמיא להטוב והמטיב דג\"כ דרבנן ומ\"ש ברכות מ\"ח ב' אשר נתן לך זו הטוב והמטיב אסמכתא בעלמא הוא וכשם שרב אשי ענה אמן דבונה ירושלים בלחישה כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב כך אמר בחולין לבריה לא תזלזל בשיעורא דרבנן כו' ומ\"ש ועוד האר\"י ח\"ש אסור מה\"ת פי' דר' יוחנן ס\"ל שאסור מה\"ת ואנן אף דלא קיי\"ל בזה כר' יוחנן מ\"מ אסמכתא בדאורייתא יש לזה מרבויא דכל חלב כן הוא ביאור דברי הברית שלום לשיטת רב אשי אבל להלכה קיי\"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה\"ת כמבואר בפוסקים ובודאי גם מהברית שלום לא נעלם שיטת כל הפוסקים וכפסק היראים, מיהו התוס' בשבועות כ\"ב ב' ד\"ה אהתירא כ' אפי' לר' יוחנן דאמר ח\"ש אסור מה\"ת אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן ס\"ל דקיי\"ל כותיה כו' והס' ברית שלום לא ס\"ל כן ועכ\"פ לא קשה מה שהקשה בביאור ווי העמודים לס' יראים הנדפס סי' קי\"ט אדברי התוס' דשבועות וז\"ל וקצת תימא על התוס' בשבועות דכ\"ב כו' דהא רב אשי בפג\"ה דצ\"ח א' סובר כר' יוחנן עכ\"ל דלפי' ס' הברית שלום אדרבה רב אשי ס\"ל כר\"ל. ודע דביומא שם אמרו ה\"נ מסתברא [דדרשא דכל חלב לרבויי אינו אלא אסמכתא] דאי ס\"ד דאורייתא כוי ספיקא הוא צריך קרא לאתויי ספיקא וכ' שם בתו\"י נראה דהו\"מ לדייק איפכא דבשלמא אי ח\"ש מה\"ת עיקר קרא לח\"ש אבל אם ח\"ש דרבנן קרא דכל חלב למאי אתא מיהו שמא יש להעמידו לדרשא אחרת עכ\"ל וצ\"ל דהתוס' ס\"ל דכוי וח\"ש מחד כל נפקא דלפמש\"כ התו\"ה פ' צו סי' קל\"ז בביאור הת\"כ דכוי וח\"ש לאו מחד קרא נפיק אלא. א') מכל חלב ויקרא ג' י\"ז. והב') מכל חלב דשם ז' כ\"ג, אין התחלה כלל לקושייתם ובשו\"ת ע\"א סי' צ\"ו כ' שם להסביר ענין דכוי וח\"ש לרבויינהו מכל משמע דדעתו ג\"כ דתרווייהו מחד כל נפקא והרמב\"ם בפ\"ז מהל' מ\"א הט\"ז כ' וא\"ת שהחוטין והקרומות אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם אלא מ\"מ ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מה\"ת ואין לוקין עליו עכ\"ל ולשיטת התוס' כוי וח\"ש מחד כל והחוטין והקרומות מאידך כל. ובהג\"א ספ\"ז דשבת כ' דהמוציא אוכלין פחות מכגרוגרות אין בו חיוב אבל מ\"מ אסור מה\"ת דח\"ש אסור מן התורה כדמשמע פ' בתרא דיומא עכ\"ל וצריך להבין מאי כדמשמע והלא מבואר הוא שם דלר' יוחנן ח\"ש אסור מה\"ת מיהו כבר כתב המעי\"ט ריש מס' ברכות על הרא\"ש שכתב בלשון דמשמע ובלשון דמוכח על מה שהוא מפורש בהדיא עיי\"ש עי\"ל דכוונת ההג\"א דגם לענין שיעורי שבת ח\"ש אסור מה\"ת ועיין מש\"כ הח\"צ בתשובה סי' פ\"ו דמ\"ש בשבת ע\"ד א' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור היינו מדרבנן דלא כפרש\"י שם דהוא מה\"ת עיי\"ש ושפיר כתב ההג\"א כדמשמע פ\"ב דיומא דאין לחלק ביניהם. ועיין במהריט\"א למס' בכורות הל' חלה אות ז'. ",
                "חסר בנדפס עד מה נקרא חלב ועיין להלן סי' קע\"ו. ובסי' רס\"ט רמזו רבינו בקיצור ועיין בברכ\"י חא\"ח סי' תר\"מ שהקשה ע\"ד התוס' דסנהדרין פ\"ו א' ד\"ה בני שכ' שם כולו משוחרר וגר לא ממעטינן מבני ישראל ותמהו שם ממק\"א כמשכ\"ר כאן דמאי קשיא להו דהא משמע מלשון הברייתא דסנהדרין פ\"ה ב' תניא אידך כו' דמיתורא דאחיו מרבינן להו דכל הני גר ומשוחרר אחים הם בתורה ובמצוות וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ט דגניבה דין ו' אולם בהגהות מצפה איתן לסנהדרין פ\"ו א' כתב דלפמש\"כ התוס' בב\"מ קי\"א ב' ד\"ה מגרך א\"נ מאחיך ולא כל אחיך כו' א\"כ ממעטינן גר ואף דלתי' א' אינו מיעוט מ\"מ רבוי נמי לא משמע ולא מצי לאפוקי ממיעוטא דבנ\"י. ",
                "לך כ\"ה בנדפס אבל בת\"כ הגי' כמש\"כ כאן ובסמ\"ג לאוין קל\"ח הגי' אסרתי לך. ",
                "לדעת היראים חלב הדפנות לא הוי תותב קרום ונקלף דלא כהתוס' חולין צ\"ב ב' ד\"ה אמר וגם הסמ\"ג לאוין קל\"ח כ' ונראה שמה שהוצרך למעט חלב שע\"ג דפנות זהו לפי שדומה לשאר חלב גמור שהוא כשמלה פרושה וקרום דק יש עליו ונקלף החלב מעל הבשר בקל שאלו הם סימני חלב בחלב המכסה את הקרב עכ\"ל אבל רבינו לא ס\"ל כן אלא דלהכי איצטריך למעוטי כי היכי דלא נימא דכל שומן קרוי חלב שהוא מובחר שבבהמה ובס' תוס' העזרה לת\"כ ויקרא ג' ג' הביא ד' היראים דכאן וקלסיה. ",
                "הקרב כו' ט\"ס וצ\"ל הכרס שקורין פנצא כו' כפרש\"י חולין נ' ב' והכרס הקרוי פנצא כו' וכן הגיה השם חדש בנדפס ומשכ\"ר כאן ונקרא טילא בלע\"ז ליתא בנדפס אך כ\"כ רש\"י חולין מ\"ט ב' ד\"ה חלב. שחלב שעל הקרב שקורין טילא וכ\"פ רש\"י שם צ\"ג א' ד\"ה המסס. עיקר חלב המכסה את הקרב שקורין טיילא ושם ח' ב' ד\"ה קרמא פרש\"י קרום טילה ובזבחים פ\"ה ב' פרש\"י דוקין טיל הרי לנו דטילא הוא בלע\"ז לכל דבר המכסה יהיה חלב או קרום בין עב בין דק ודלא כהת\"ש סל\"ט ס\"ק כ\"ו שכ' שם דטילא דק הוא דהא גם חלב המכסה את הקרב נקרא טיל\"א בלע\"ז וכ\"כ בס' מאירת עינים להגאונים מפרשי הים סוף ענף ג' ס\"ק כ\"ג שהשיגו על הת\"ש. והנה רבינו כתב כאן וחלב שע\"ג הטחול שמחובר לקרב הוי מחלב המכסה את הקרב ואמרי' עליה בג\"ה אסור מדאורייתא וחייבין עליו כרת ובאמת ד\"ז כ' רבינו בסוף הסי' שכתב שם וקרום שעל דד הטחול פי' למעלה כו' ור\"ל למש\"כ כאן וא\"כ יש להבין דברי רבינו שכתבן כאן ולא סמך על מה שיכתוב זה בסוף וביותר יפלא שלא כ' כאן גם הא דאר\"י א\"ש חולין צ\"ג א' חלב שעל המסס ובה\"כ אסורין וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הקרב ופרש\"י שם אותו חלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס ובית הכוסות עכ\"ל ואף שכ' רבינו ד\"ז בסמוך מ\"מ קשה מ\"ט כ' החלב שע\"ג הטחול כאן אע\"ג שכתבו אח\"ז ולא עשה כן בחלב שעל המסס ובה\"כ והנראה לי מזה דדעת היראים כרבינו אפריה ב\"ר יצחק בר פלוגתיה דרבינו יואל ב\"ר יצחק הלוי בחלב שתחת הקרום הדבוק לכרס המובא ביו\"ד סי' ס\"ד ס\"ט ועיין באו\"ז הל' טריפות סי' תי\"ג שהביא שם לשון רבינו אפרים בתשובתו לרבינו יואל וא' מראיותיו שם כ' בזה\"ל ועוד קרום שעל הטחול אמרו שעל הדד אסור וענוש כרת ופי' רבינו שלמה מפני שהוא דבוק לחלב הכרס אלמא שחלב הדבוק לכרס אסור שאפילו קרום של טחול אסור בגינו עכ\"ל ובהע\"ש שאילתא ס\"ח אות ד' כתב דזה ראיה שאין עליו תשובה עוד כ' שם רבינו אפרים שנית לרבינו יואל וז\"ל אשר על כרחין הא דמרבה חלב שעל הדקין לאו מחלב המכסה מרבי אלא מכל חלב אשר על הקרב דדקין הסמוכין לכרס בריש מעיא באמתא קרויין קרב וכן שעל המסס ובה\"כ נמי מפני שקרויין קרביים לא בעיא דומיא דמכסה אלא מכל חלב אשר על הקרב איתרבו. אבל קיבה יש לה שם בפ\"ע ואינה קרויה קרב כלל ומש\"ה איצטריך לרבות חלב שלה דומיא דחלב המכסה הואיל ופרטו הכתוב מכלל כל חלב ופירש המכסה את הקרב. דומיא דהכי יש לך לרבות במק\"א שאינן על הקרב כגון קיבה ודדמי לה אבל היכא דאיקרי קרב לא בעי תותב קרום ונקלף עכ\"ל וא\"כ רבינו הרא\"ם דס\"ל כרבינו אפרים דבכלל המכסה את הקרב הויא פריסה שמונח כמכסה והקרום שתחת המכסה והוא על חלב הנקלף וחלב שתחת הקרום הדבוק לכרס שפיר כ' אח\"ז וחלב שע\"ג הטחול כו' כראיית רבינו אפרים מזה שחלב הדבוק לכרס אסור ובמכוון לא כ' היראים כאן חלב שעל המסס ובה\"כ דבהו לא בעינן דומיא דמכסה אלא מכל חלב אשר על הקרב איתרבו ומש\"ה כתבן רבינו אח\"כ אחר ואת כל החלב אשר על הקרב ולא בכאן. אולם היראים כאן כתב בסמוך בחלב שע\"ג הדקין בזה\"ל ויען שחלב שע\"ג הקרב שקורין טילא מתפשט על חלב הדקין הסמוכין לקיבה באמתא מרבינן ליה מכל החלב אשר על הקרב ומצריך ליה גרידא וכן פרש\"י בחולין מ\"ט ב' ברה\"ע מפני שחלב שעל הקרב שקורין טילא מחובר בו והכתוב מרבהו בכלל מואת כל החלב ע\"כ וכפמש\"כ השבו\"י ח\"ג חלק יו\"ד סי' ס\"ו בכוונת רש\"י וז\"ל שם דהרגיש רש\"י בזה, הדקין היוצאין מן הקיבה שהם רחוקים מן הקרב שהוא המסס ובה\"כ מהיכי תיתי יהיה בכלל הרבוי לכך פרש\"י מפני שחלב שעל הקרב וכו' מחובר בו לכך מרבינן מהאי פסוקא וזה מדוקדק מלשון רש\"י לכל מעיין היטב בדבריו כו' דבאמת חלב גמור דאורייתא הוא ע\"פ רבוי דקרא רק שנותן טעם דלמה מרבינן כן בכלל החלב הקרב עכ\"ל כן יתפרש כוונת דברי היראים ואף דלפמש\"כ רבינו אפרים דדקין הסמוכין לכרס בריש מעיא באמתא קרויין קרב א\"כ אין לתמוה שוב מהיכי תיתי יהיה בכלל הרבוי ואת כל החלב אשר על הקרב מ\"מ כ' היראים לרווחא דמילתא פרש\"י ודלא כהפלתי בסי' ס\"ד סק\"ו שהביא שם דברי המרדכי שהוא דברי היראים והוכיח מדבריו דלכך ריש מעיא באמתא בעי גרירא כחמת התפשט החלב שעל הקרב ומתפשט בכל האמה ולא דלכך מרבינן מואת כל החלב אבל לא נ\"מ בהתפשטותו כדברי השב יעקב וגם הוכיח הפלתי מזה דאינו אסור רק מה שלמעלה מן הקרום כיון דנתן גבול דאסור כפי התפשטותו והא למטה מקרום אינו מתפשט כלל ואינו בוקע חלוני קרום וכיון דאינו מתפשט מהיכי תיתי לאסור והיינו כדברי הרמ\"א שם סעי' ט\"ו שא\"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו אבל לא השומן הדבוק בטבחייא שתחתיו עיי\"ש בפלתי. וכעת יצא ביאור זר זהב לאו\"ה סי' כ' אות ט\"ו וכ' שם להוכיח מד' האו\"ז סי' הנ\"ל שצריך לגרוד חלב ריש מעיא עד היסוד עיי\"ש ובביאור תוס' העזרה להת\"כ פ' ויקרא דיבורא דנדבא פי\"ד תמצא ככל דברי הז\"ז שכ' להשיג על המגיה במל\"מ והז\"ז לא ידע במי שקדמו, ורא\"ג בשאלתות סי' ס\"ח כ' וז\"ל ריש מעיא באמתא בעי גרירה מ\"ט תותב קרום ונקלף הוא עכ\"ל וכ' התוס' העזרה לת\"כ שם דר\"ל דחשבינן ליה תותב לפי שיונק מחלב המכסה שהוא תותב אבל הדבר ברור שחלב הדקין בעצמו אינו תותב וכעדות רבינו אפרים במרדכי עכ\"ל ובהע\"ש שם אות ד' השיג עליו ועיי\"ש שפי' קיצור דעת רבינו אפרים דבחלב הדקין יש שם ג\"כ ג' חלבים אלו. חלב התותב. וקרום. והדבוק. והיינו דבעי גרידא ועיי\"ש שביאר דעת השאלתות כרבינו יואל בר פלוגתי' דרבינו אפרים ובמחכ\"ת אינו כן דמבואר באו\"ז שם בתשובת רבינו אפרים לרבינו יואל שכתב שם דגם דעת השאלתות כוותי' דחלב הדבוק לכרס אסור וגם מבואר בדברי רבינו אפרים שם דבחלב הדקין לא בעינן תותב קרום ונקלף. והנה ראיתי בס' שונה הלכות ביאור לבה\"ג שכ' שם ע\"ד רבינו היראים שכ' וקי\"ל כדברי שניהם לאיסור כו' ובחלב שעל הדקין קי\"ל כר\"ע כו' דלכאורה תמוה הא אף ר\"י מודה בזה לר\"ע כפרש\"י חולין מ\"ט ב' ד\"ה תותב דבחלב שעל הדקין לא נחלקו ר\"י ור\"ע וביאר בס' הנ\"ל כוונת דברי רבינו דר\"ע ור' ישמעאל בחלב הדקין פליגי בהא דלר\"י איסורן מצד עצמן שהרי קרום ונקלף הם ונפקי מקרא דהמכסה את הקרב ור\"ע ס\"ל דכיון דאין בהם תותב דחלב הדקין אינו תותב לגמרי אלא דוקא בראשן הוא תותב ואח\"כ אינו אלא קרום ונקלף הרי לא נאסרו מקרא דהמכסה את הקרב אלא מרבויא דכל החלב ואין איסורן מחמת עצמן אלא מסבת היותן נוגעין בחלב אשר על הקרב וזש\"א ר\"י א\"ש ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין דהוא אתא לאשמעינן דהלכה כר\"ע כהלכתיה וכטעמיה דחלב הדקין עד אמה אינו אסור מצד עצמו אלא מפני שדבוק לכרס שהוא חלב איסור ולכך נקט בעי גרירה כלומר כדין בשר כשר שנגע בחלב דבעי גרירה כדי קליפה ה\"נ בעי גרירה ולא שהוא עצמו אסור מיני' וביה ולזה סיים וזהו חלב שעל הדקין ופירש\"י שם שנחלקו בו ר\"י ור\"ע ור\"ל כנ\"ל דמ\"ס דאיסורו מצד עצמו ומ\"ס דאיסורו מצד אחרים ואתא רב יהודה לפסוק כר\"ע דאין איסורו מצד עצמו אלא מפני שדבוק לכרס ובלע מחלב איסור ועיי\"ש שכ' נ\"מ לענין דינא דאם איסורו מעצמו היכא דנפל כזית תרבא בקדירה צריך לשער בס' כנגדו ולדברי האומר דאסור משום בליעת איסור אין אנו צריכין לשער ס' כנגד אותה חתיכה אלא כנגד מה שבלע דוקא וסגי בהכי עכ\"ל והנה אף שבזה מיושב הצ\"ע שבגליון הש\"ס להגרעק\"א חולין צ\"ג א' סתירת פרש\"י ז\"ל אבל אין נראין לי דבריו בדעת רבינו היראים דהרא\"ם כתב כאן בלשון הגמ' בעי גרידא ולא כ' גרירה כלשון הבה\"ג והרא\"ש ועיי\"ש במעי\"ט גם לפ\"ד רבינו להקל אתא ולא להחמיר ואינו במשמע דברי היראים כ\"א שפסק להחמיר בחלב שעל הדקין כר\"ע ובאמת כן תמה הכנה\"ג על הסמ\"ג וסמ\"ק ואו\"ה שכתבו דפסקינן כר\"ע להחמיר בחלב שעל הדקין והלא אף ר' ישמעאל מודה לו בזה והשם חדש כ' עמש\"כ היראים בנדפס חלב שעל הדקין פי' שריבה אותו ר\"ע מכל החלב דרצונו לומר ולא מק\"ו וכ\"כ התו\"ה פ' ויקרא סי' קס\"ח בביאור מש\"כ רש\"י בחולין צ\"ג א' וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר\"י ור\"ע באלו טריפות פי' שנחלקו אם מרבינן לי' מן כל או ידעינן לי' מכש\"כ מחלב שעל הקיבה אבל לדינא לא נחלקו. ולפמש\"כ הפלתי שם לחדש אי ר\"י מודה בדקין או לא תליא בהנך ב' אוקימתות דחולין נ' א' דלמ\"ד באקשתא פליגי א\"כ חלב שעל הדקין מכש\"כ אסור מן חלב שעל קיבה דקיבה אינו מחובר לחלב התותב כלל רק הכל נקלף משא\"כ דקין מחובר בראשן לחלב תותב וא\"כ פשיטא דאסיר אבל לאידך לישנא דאקשתא לכ\"ע אסור ופרש\"י דהוי תותב רק פליגי באייתרא י\"ל בזה ס\"ל לר' ישמעאל לאסור דהוא סמוך לאקשתא שהוא תותב והוא אבר אחד משא\"כ לדקין אף שאדוק בתותב מ\"מ שני אברים הם ולכך להך לישנא לר\"י דמרבינן דאייתרא תו לא מרבינן חלב שעל הדקין וא\"כ רבינו שכ' מקודם דבאייתרא פליגי מסתבר דר' ישמעאל פליג אדקין ושפיר אמר רבינו דאפ\"ה הלכתא כר\"ע להחמיר אך בתוס' העזרה שם צד ע\"ו ב' דפוס ווילנא תר\"ה דחה דברי הפלתי אלו עיי\"ש. סוף דבר משכ\"ר בדין ריש מעיא באמתא דבעי גרידא היינו דצריך גרידא לגמרי היינו הקרום ומה שתחתיו עד קרום הדקין ממש וזש\"ר וחלב המכסה את הקרב הוא מתפשט על הדקין [היינו מה שהוא על הקרום] ומקום פשוטו אמר רב יהודה דבעי דקין גרידא [היינו בסכין כל מה שתחת הקרום עד קרום הדקין ממש] ושנה רבינו דבריו פעם שנית וכ' אח\"כ ויען שחלב שע\"ג הקרב כו' מתפשט על חלב הדקין הסמוכין לקיבה באמתא [מש\"ה] מרבינן ליה מכל החלב אשר על הקרב [אף שהוא רחוק מן הקרב] ומצריך ליה גרידא מדכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב והוא חלב גמור דאורייתא וכמו שכ' השבו\"י כנ\"ל. ",
                "חסר בכ\"י. המעתיק. ",
                "שניהן לאסור. כ\"ה בנדפס ונכון. ומ\"ש אח\"כ בגיד הנשה ט\"ס וצ\"ל בא\"ט [נ' א']. ",
                "בנדפס \"חמיר\". ",
                "בנדפס איתא בדין ודחק הש\"ח לפרש תיבת בדין ואח\"כ כ' להגיה שצ\"ל ואנן בתר מנהג בבל גרירן ובאמת פשוט שצ\"ל בידן כמבואר כאן. ",
                "גרידא וזהו חלב שעל הדקין פי' שריבה אותו ר\"ע מכל החלב והדקין דבוקין בקיבה מצד אחד וחלב המכסה את הקרב הוא מתפשט על הדקין ומקום כו' כצ\"ל וכן הוא במרדכי בפ' ג\"ה ע\"ש היראים. ",
                "ואמנם יש לפרש כו' עד ואליה חסר בנדפס והמרדכי שם רמז לדברי הכת\"י שלפנינו שכ' בפ' ג\"ה ע\"ש היראים עד ואמנם וכ' אח\"כ ושוב חזר ונסתפק בהדורא דכנתא עיי\"ש בספר יראים עכ\"ל ונראה ברור שכיון למשכ\"ר ואמנם יש לפרש כו' עד גמירא אבל בנדפס אין זכר מזה ואחר כעובי דינר כתוב שם וז\"ל ואם לא עשה כן עבר ע\"ד תורה ויש פי' אחר לחלב שעל הדקין וזה נראה בעיני עכ\"ל והמגיה במשל\"מ פי\"ג מהל' שגגות דין ה' בנה דיק עמש\"כ היראים עבר על דברי תורה ובס' תוס' העזרה סתר את בנינו כמו שכתבתי למעלה ואיני יודע מי כתב דברים אלו בהיראים אם לא המסדר הר\"ר בנימין א\"כ הול\"ל אמר בנימין צעיר כו' כדרכו בהגהותיו ליראים וה' הטוב יכפר. והשם חדש כ' עמש\"כ המרדכי ושוב חזר ונסתפק כו' לא ידעי פירושו כו' בדברי רבינו שלפנינו ליכא להאי ספיקא ומרן בב\"י הביא לשון המרדכי ולא הביא הך סיומא דלישנא אמנם הרב דמש\"א בדרכ\"ז העתיק כל לשון המרדכי וסיומו יע\"ש עכ\"ל וכ\"ז גרם לו משום שלא היה לפניו הכת\"י של היראים שלפנינו דעכשיו יודעים אנו בבירור כוונת המרדכי דקאי על רבינו שחזר ונסתפק כנ\"ל ודע דהב\"ח בשו\"ת הישנות סי' קי\"ח כ' דמלישנא דשמואל פג\"ה דקאמר ריש מעיא באמתא בעי גרירה משמע להדיא דאין כולו אסור דא\"כ הול\"ל ריש מעיא באמתא אסור דהכי קאמר שמואל באידך מימרא לשם לישנא דאסור ואמאי קאמר הכא לישנא דגרירה אלמא משמע דלא בעי אלא גרירה מלמעלה שהוא הקרום עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא אבל שאר שומן הדבוק בכרכשא מותר גמור הוא ואין ספק אצלי כו' שכך היתה הקבלה בידם חכם מפי חכם עד חכמי התלמוד כו' עכ\"ל וכ\"כ הפליתי דלשון בעי גרירה משמע גרירה בעלמא עד הקרום ולמטה מהקרום הוא חלב טהור עי\"ש. ",
                "דלא כסה\"ת בהל' איסור והיתר סי' מ\"ג שכ' כטעם רב אשי ואחריו נמשך הט\"ז סי' ס\"ד סק\"ו וכבר תמה על הט\"ז הפמ\"ג במ\"ז שם ויש ליישב דברי ס' התרומה דלאו טעמא קאמר לאליה אלא מביא ראיה משם לשומן שבתוך יותרת הכבד. ",
                "מותר איני והאמר ר' אבא אר\"י א\"ש האי תרבא דתותי מתני אסור אמר אביי מאי טעמא כו' כצ\"ל. ",
                "וכן פרש\"י כו' עד להתירו חסר בנדפס ודע דגם הטור יו\"ד סי' ס\"ד הביא פירש\"י עד וגם בעיני נראה שחפוי בשר גמור הוא וכ\"ז הוא מלשון רש\"י ולפנינו לשון רש\"י וגם בעיני נראה דחפוי גמור הוא ורבינו יואל בתשובתו הראשונה לר\"א שבאו\"ז ח\"א הל' טריפות סי' תי\"ג העתיק פרש\"י כמו שכ' הטור ולפלא על הב\"י שחשב דמ\"ש הטור וגם בעיני נראה כו' הוא דעת עצמו שכ' שם הב\"י וגם בעיני רבינו נראה דחפוי גמור הוא ונראה בט\"ס בב\"י וצ\"ל וגם בעיני רבי נראה כו' וכ\"ז הוא מלשון רש\"י שכן היה בנוסחאות ישנות בפרש\"י כמש\"כ בחכמת שלמה ומש\"כ באו\"ז שם ובארץ אשכנז נוהגין בו איסור ט\"ס הוא וצ\"ל נוהגין בו היתר כמבואר בלשון רש\"י. ובמה שרבינו יואל הביא ראיה מפרש\"י אלו להתיר חלב הדבוק לכרס מטעם שהקרום חופה אותו והוי חפוי בשר ע\"ז כ' רבינו אפרים בתשובתו שם לרבינו יואל ואשר נתלית ברבינו שלמה שאמר בחלב שעל הכסלים חפוי בשר גמור הוא דוקא אותו [כצ\"ל] חלב שבכסלים כמו שאומר בגמרא ולא שבתוך הכסלים כדאמר נמי ולא בתוך הכליות משום דבשר חופהו לא משום קרום כו' כדאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר ולא אמרינן שהקרום חופה אותו עכ\"ל ויש להבין דחוי של רבינו אפרים דהא רבינו יואל ה\"ר ממש\"כ רש\"י וכשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן כו' ותחת אותו קרום עב יש חלב כו' שחפוי בשר גמור הוא ומזה למד דה\"ה לחלב הדבוק לכרס שהקרום חופה אותו יהא מותר ומה ענה אותו ע\"ז רבינו אפרים. ובס' מי שלמה בסוף הספר בדיני חלב הפנימי כתב באמת דלרבינו אפרים האוסר לא מיחשב חפוי בשר ואסור דלא כרש\"י והשיג על הרמ\"א שכ' בסי' ס\"ד ס\"ז ויש מתירין דמחשב חפוי בשר דלדידן דנהיגין כר\"א האוסר אי אפשר לפסוק כן ואין דבריו נראין כלל דא\"כ הו\"ל לרבינו אפרים להשיב לרבינו יואל בקיצור ואשר נתלית ברבינו שלמה אין הדין כרבינו שלמה ותל\"מ אע\"כ דגם רבינו אפרים מודה לאותו דין שכ' רש\"י שאותו קרום עב ולבן חפוי בשר גמור הוא ועפמש\"כ בס' באה\"ט ויקרא ז' כ\"ג בזה\"ל וכתב הרמב\"ם בהל' מ\"א פ\"ז דהחוטין והקרומים אין אסורין מה\"ת וכן דעת כל הפוסקים. ולפי\"ז א\"ש דעת הפוסקים שחושבין הקרום העב לחפוי בשר עכ\"ל והשם חדש הפריז על המדה להוכיח ממ\"ש היראים שהקרום תורת בשר עליו דר\"ל שהקרום בעצמו מותר באכילה ואין דבריו מוכרחין דאע\"פ שהקרום אסור מדרבנן מ\"מ שפיר חשבינן הקרום העב לחפוי בשר וכבר כתב רבינו אפרים שם דהני תלתא קרומין משום תרבא שאמרו בחולין צ\"ג א' וחד מינייהו דכפלי קא מני אותן שאסורין מדרבנן אבל אותן שחייבים עליהם כרת אינו מונה וא\"כ א\"ש דחוי ר\"א לר\"י דרבינו אפרים לשיטתו דהקרום של אותו חלב הדבוק לכרס אסור מה\"ת וחייבין עליו כרת מש\"ה לא מיחשב לחפוי בשר כ\"א לחפוי קרום וחפוי קרום לא מהני מידי משא\"כ חפוי קרום שבפירש\"י שמדין תורה מותר באכילה ואינו אסור אלא מדרבנן שפיר מודה לזה גם ר\"א שחפוי בשר גמור הוא כפירש\"י ופסק הרמ\"א כהיש מתירין שריר וקים דלא כמש\"כ הס' מי שלמה וכן רבינו היראים שכתבתי לעיל דס\"ל כרבינו אפרים ואפ\"ה כ' כאן כפירש\"י. ",
                "ליתא בכת\"י הב' תיבות שמוסגרות. המעתיק. ",
                "כמאן דשרי. לפנינו חולין צ\"ב ב' אמר אביי כוותי' דרבי אסי מסתברא פי' שאמרו שם מקודם רבי אסי גאים ליה וז\"ל השם חדש ולגי' רבינו לא ראיתי מי שגורס הכי שמדברי רבינו מוכח דלא הוה גריס דברי האמוראים דממרטט ולא דברי ר\"א דגאים ליה אלא דברי האוסר והמתיר ופסק כמאן דשרי וא\"צ אפי' לנוטלו וכש\"כ שא\"צ לחטט אחריו עכ\"ל. ולי נראה בפשיטות דרבינו מפרש כהרר\"י שהביא הר\"ן והרא\"ש דאביי דינא דאורייתא קאמר ולאו לאפוקי מדרבה ור' יוחנן דמדינא אינהו מודו לרב אסי אלא לאפוקי ממאן דאסר בפלוגתא דרבי ור\"ח ומש\"ה לא הביא רבינו דברי האמוראים וכ' דברי אביי בלשון מסתברא כמאן דשרי דר\"ל לאפוקי ממאן דאסר ודינא דאורייתא קאמר ומעולם לא היה לרבינו היראים שינוי בגירסא אלא שכ' דברי אביי כפי פירושן ותל\"מ. ",
                "שמונח תתת הקרום בנדפס ליתא וכ' תחת זה תיבת שומנה. ",
                "מפני שאינו כשר כו' כדתניא לעיל ויותרת הוא הבשר כו' איבדש בלע\"ז ויש מסירין הקרום כו' כצ\"ל [הגרא\"ד] ועיין חולין מ\"ו א' רש\"י ד\"ה במקום. ",
                "וכליות דכתיב בהן על כו' עיין בחולין צ\"ב ב' תוד\"ה אמר שכ' שם ומיהו איכא למימר שאני לובן כוליא שממעט ליה קרא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות ובאמת רבינו בעצמו כתב כן ובספר שונה הלכות לבה\"ג עמד ע\"ד התוס' שלא ראו תירץ הרא\"מ בעצמו וכתב שם דדוחק גדול הוא לומר דמש\"כ התוס' ומיהו איכא למימר כו' אינם דברי התוס' כ\"א דברי הרא\"מ'. ובאו\"ז ח\"א סי' תמ\"ח כתב על שם רבינו יהודה ב\"ר יצחק הנקרא שירליאון שכתב בשם רבו דאין לומר דהיינו משום דמיעטו קרא מדין חלב אבל אי לא הוה קרא הוה אסור כיון שקרב. דהא כיון שהיינו יכולין להעמיד מיעוט דעל הכליות לחלב שאינו כלל על הכליות ומוקי לה לחלב שבתוך הכליות ש\"מ שאין לאוסרו מטעם שהוא קרב עכ\"ל ואני שמעתי ולא אבין ד' האו\"ז דהא מה שאמרו בגמרא שעל הכליות א\"ר ולא שבתוך הכליות מידרש מדכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ולא כתיב ואת שתי הכליות ואת חלבהן ככתוב בפ' צו [ח' כ\"ה] ש\"מ דאשר עליהן ולא שבתוכן קאמר וא\"כ אי אפשר כלל להעמיד מיעוט דאשר עליהן לחלב שאינו כלל עליהן דא\"כ לכתוב ואת חלבהן דנשמע נמי הך דינא ופשוט. ומה שהקשו התוס' שם ע\"ד הרא\"מ דלפ\"ז ליתסר שומן האליה שקרב עם האליה כו' ראיתי להיד אברהם להגאון בעל מ\"ל ליו\"ד סי' ס\"ד סעי' י\"ב בהג\"ה שכתב קושיא זו אינני מכיר דהא מסקינן בש\"ס פכ\"ה שם דמחוורתא כר\"ז דאמר טעמא דשרי חלב האליה דא\"ק כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז וא\"כ שפיר קאמרי הרא\"מ ור\"ת דשומן היותרת שקרב עם היותרת בשור וכשב ועז אסור וכן ראיתי בס' יראים להרא\"מ עצמו סי' קמ\"ד שזה טעמו באמת ודלא כמו שהביאו התוס' וכבר קדמו בזה המעי\"ט להרא\"ש פ\"ז דחולין סוף סי' ג' אות ז' וכ\"כ בס' תוספת העזרה ביאור לת\"כ פ' ויקרא דיבורא דנדבה דף ע\"ד ב' מדפי הספר דפוס ווילנא תר\"ה וז\"ל שם ואף שהקושיא שהקשו התוס' והרא\"ש על דבריו דא\"כ אליה תיתסר כבר ישבה הרא\"מ ז\"ל בעצמו שם דשאני אליה שאינה שוה בשור וכשב ועז דאף המקשה דס\"פ כה\"ב הוה ידע דמטעם שקרב בכבש לית לן למיסר אלא דהוה ס\"ד למיסר מטעם דאיקרי חלב ותי' לו רב זביד דכל חלב שור וכשב ועז מיעוטא הוא דהכי א\"ר שוה ליקרב הוא דאסור הא שאינו שוה אע\"ג דאיקרי חלב מותר ורב אשי תי' דלא איקרי כלל חלב סתמא אבל בדבר השוה בשור וכשב ועז אע\"ג דלא איקרי חלב יש לאסור אבל מ\"מ אין הכרת לדבריו ז\"ל ושפיר נוכל לומר כדעת התוס' והרא\"ש והסמ\"ג ז\"ל שם שהתירו וסברתם נכונה מאד כו' עכ\"ל ויפה נוסחת הכת\"י בכאן ואין לדקדק היתר מדאמרינן בשלהי כה\"ב כו' ודלא כמש\"כ בנדפס ואין לדקדק תיתסר וט\"ס שם וצ\"ל ואין לדקדק תיתשר והוא היתר ככתוב כאן בהכת\"י ודלא כהשם חדש שפי' דברי הנדפס ככתוב תיתסר ועיין מש\"כ הנחל אשכול ח\"ג צד ע\"א אות י\"ג וכבר קדמו בזה הכנה\"ג בטוי\"ד סי' ס\"ד בהגהת ב\"י אות צ\"ו ועיין בביאור שונה הלכות לבה\"ג ובביאור ענפי יהודה לס' והזהיר לס' ויקרא כתב דלדעתו דברי התוס' והרא\"ש שהקשו ע\"ד ס' יראים נכונים דלא כהמעי\"ט שתמה על דבריהם וז\"ל הענפי יהודה דגם רב זביד אינו חולק על רב אשי בזה דחלב שאסרה התורה הוא דוקא חלב סתמא וחלבו האליה חזינן דהתורה ריבתה בכל חלב לה' בחלב סתמא אבל אם יש לחלב שם אחר כגון שומן יותרת הכבד אין לאסור ושפיר הקשו ע\"ד ספר יראים עכ\"ל. ",
                "דשוה כו' עד והשיב חסר בנדפס. ",
                "אסור ט\"ס וצ\"ל שריא. ",
                "וכן פי' הרמב\"ם בהקדמתו לס' קדשים והרשב\"ם בפי' החומש והרי\"ץ גיאות בהל' יוה\"כ כ\"כ בשם רב האי, חצרא היא יותרת הכבד והיא אצבע קטנה שבקצה כף ידו של אדם כו' על שמה נקרא חצר הכבד כו' היותר קטנה היא דומה לאצבע קטנה עכ\"ל. ",
                "רב אסי כצ\"ל וכ\"ה לפנינו חולין צ\"ב ב'. ",
                "מכאן עד ואמר ר\"י חסר בנדפס והסמ\"ג לאוין קל\"ח והמרדכי פ' ג\"ה הביאו לשון היראים כפמש\"כ כאן בהכת\"י וכ\"ה בהגמי\"י פ\"ז מהמ\"א אות ג' עיי\"ש. ",
                "להזהיר כצ\"ל. ",
                "כן פרש\"י ובס' רמ\"ח אברים להד\"ר יהודא ליב קאצענעלענסאן צד ע\"ד בהג\"ה כ' להגיה בפירש\"י דצ\"ל קליבוסתא הנקא ועל עוקץ פירש\"י עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנקא כו' עיי\"ש. ",
                "בנדפס כתוב ובדלין והשם חדש שם כתב להגיה ולא ראה במרדכי בשם היראים שכתב וגדילין כמש\"כ כאן וא\"ש וא\"כ דעת רבינו היראים דלא כהרמב\"ם פ\"ז מהמ\"א דין י\"ג דחוטי העוקץ אסורין משום דם ובמחכ\"ת השם חדש שהגיה ביראים דכצ\"ל ודבר נראה שאין אסורין (פי' משום חלב) שאין סמוכין ובדלין מחלב הכליות וא\"כ ודאי שאין אסורין משום חלב אלא משום דם עכ\"ל וטעות הוא בידו. ",
                "רב הונא. לפנינו בגמרא אמר רב כהנא וכ\"ה בנדפס וברי\"ף הגי' ואמר אביי ואיתימא רב יהודה ומש\"כ כאן ה' קרמי הוו בנדפס איתא ה' קרמי איכא בחיותא וכ\"ה בשאלתות סי' כ\"ד ועיי\"ש בהע\"ש אות י\"ד וכ\"כ השם חדש שכ\"כ בפי' תועפות רא\"ם על השאלתות עיי\"ש בש\"ח. ",
                "עליו דכיון דמחובר לקרב חלב שעל הקרב הוא כ\"ה בנדפס. ועיין כרתי סי' ס\"ד סקי\"ג שפי' מ\"ש קרום שעל דד הטחול והוא הצד הגס חייבין עליו דהיינו כשיש חלב דבוק בכזית דקרום עצמו אינו אסור רק מחמת חלב הדבוק בו עכ\"ל אבל החכ\"א כלל כ\"ח סי' ה' כתב מלשון הגמרא והפוסקים משמע שחייבין גם על הקרום ולא ככו\"פ עכ\"ל וכן מבואר באו\"ז הל' גיד הנשה סי' תמ\"ח שהביא שם פירש\"י עמ\"ש בחולין צ\"ג א' כוליא אכוליא נמי ל\"ק הא בעילאה הא בתתאה וז\"ל פי' רבינו שלמה עלאה חלב ממש שעל הקרום, תתאה קרום הדבוק לכוליא כו' וקשה לר\"י בר\"ש זצ\"ל דהא קרום קתני ועוד אם הוא חלב ממש פשיטא [כצ\"ל] דהוא אסור דהוי חלב שעל הכליות ונראה לרבינו יצחק ב\"ר שמואל דעלאה היינו קרום שעל החלב שעל הכליות, ותתאה היינו סמוך לכליות שתחת החלב ואע\"ג דבטחול אין חילוק בין קרמא עלאה לקרמא תתאה של חלב שע\"ג הדד. היינו לפי ששם חלב יותר מדאי ודומה יותר מן החלב עצמו עכ\"ל הרי דס\"ל דקרום פי' קרום ממש ולא חלב ורבינו כתב כאן בדין קרומין וקרום שעל דד הטחול פרשנו למעלה דאסור מה\"ת וחייבין עליו והיינו משכ\"ר למעלה בלשון וחלב שע\"ג הטחול שמחובר לקרב כו' אסור מדאורייתא וחייבין עליו כרת וצ\"ל דגם כן דעת היראים דקרום בכלל חלב. ובנדפס איתא וקרום שעל דד הטחול פי' למעלה אסור מן התורה כו' וא\"כ משכ\"ר פי' הוא פירוש לדד הטחול דהיינו למעלה אבל גי' הכת\"י פירשנו למעלה דאסור מן התורה כו' ודו\"ק: "
            ],
            [
                "דם שרצים דם ביצים כצ\"ל. ש\"ח. ",
                "עיין תוס' חולין ס\"ד ב' ד\"ה והוא מש\"כ לתרץ סתירת הגמרא דחולין לכריתות. ולפמש\"כ המרדכי פא\"ט והאו\"ז הל' טריפות סי' תל\"ו שכ' הראבי\"ה בשם הרא\"ם דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו התחלת ריקום אפרוח אז דוקא הוא אסור מתורת דם אבל אם מלא דם וניכר בו התחלת ריקום אפרוח אבל לא נרקם ממש שיהא באפרוח משום שרץ מותר דסמוך לריקומו הוי עפרא ועיין ש\"ך יו\"ד סי' פ\"ו סקכ\"ג א\"כ הו\"ל לרבינו תלרץ ההיא דכריתות דבכה\"ג מיירי התם וי\"ל דמשמעות הברייתא שאמרה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר לא הוי בביצה מלא דם כו' דטעם ההיתר הוא משום דהוי עפרא. וראיתי בס' באה\"ט פ' ויקרא ז' כ\"ו שכ' על שם הב\"י בשם הרשב\"א דליכא איסור דם בביצה דספנא מארעא כיון דאינה מוציאה אפרוח ובמחכ\"ת שלא בדקדוק כתב כן דהב\"י לא כתב בשם הרשב\"א אלא דאין הביצה אסורה בדספנא מארעא אבל איסור דם לא שנא כמבואר בב\"י דאפי' בדספנא מארעא זורק את הדם לדברי האוסרים דם הנמצא בשאר ביצים אפי' במקום שאינו אוסר הביצה אלא דמדברי היראים כאן נראה דאפי' הדם מותר בדספנא מארעא ואפי' מדרבנן להתירוץ הראשון. כמשכ\"ר ודם ביצים דשרי הכא היינו דם שבא בביצה בלא זריעת זכר וע\"כ היינו דספנא מארעא שאינה ראויה לגדל אפרוח ובסמוך כתב רבינו ולפי אחד מן התירוצים כו' הוי דם ביצים תולדות דם ש\"מ דלאידך תי' ליכא בדם ביצים תולדה. ",
                "פי' כו'. רש\"י פי' לדם כסוי לדם חיה ועוף שכסהו ונתגלה סד\"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא לחייב קמ\"ל ורבינו מפרש לדם כסוי דם חיה הראוי לכסות ואע\"ג דכתיב וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה וכהרמב\"ם רפ\"ו מהל' מ\"א עכ\"ז הייתי אומר שפטור דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר כו' כמו שמפרש והסמ\"ג לאוין קל\"ז כ' לשון מימרא דרבא ואחד לדם חיה הטעון כסוי וכ' אח\"כ שאלמלא כו' נראה דס\"ל כפי' היראים גם התוס' בכריתות שם שכ' לדם כסוי אצטריך קרא דלא נימא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים דמשמע הא אין נשפך אין חייבין עליו קמ\"ל משמע דמפרשים כפי' רבינו דלא כפירש\"י וכתב השם חדש לדקדק מדברי רבינו דדוקא קודם שכיסהו הוא דחייב על דם חיה ועוף אבל אחר שכיסהו בטלה אע\"ג דנתגלה משא\"כ לפירש\"י. ",
                "דדם הלב כצ\"ל ולגי' היראים דם הלב בעצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם אבל דם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה מישרף שריף מדם הנפש וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קל\"ז ע\"ש הרב ר\"א ממיץ וכ\"ה לפנינו בכריתות שם כי קתני על דם דיליה כי קאמר רב דאתי ליה מעלמא אבל גי' הרי\"ף והרא\"ש בפ' כל הבשר סי' כ\"ה ובה\"ג סי' ס\"ה להיפך ההיא דאתאי ליה מעלמא כי קאמר רב דם דגופי' וכ\"כ הווי העמודים. ",
                "הני מילי בשפירש לחוץ כ\"ה בנדפס וכ\"כ התוס' בחולין י\"ד א' ד\"ה ונסבין דאע\"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ עיי\"ש ומשכ\"ר דההיא ברייתא דתניא דדם האיברים כו' מוקמינן בכריתות פ' דם שחיטה בפירש עיין מש\"כ הגרי\"פ בתוס' רל\"צ מנחות פי\"א סוף משנה ז' שהניח בצ\"ע דברי התוי\"ט דשם וא\"כ גם דברי רבינו צ\"ע. וראיתי להסמ\"ג לאוין קל\"ז אחר שהביא מימרות דרבא דרפ\"ק דכריתות שלש כריתות האמורות בדם למה כו' ה' לאוין האמורים בדם למה כו' ואחד לדם האיברים כתב וז\"ל ומעמיד שם איסור דם האיברים כשפירש אבל אם לא פירש מותר עכ\"ל ואם כוונת הסמ\"ג בתיבת \"שם\" לכריתות בפ\"ק ודאי ליתא ואם כוונתו לפ' דם שחיטה שהביא למעלה וא\"כ היינו כדברי היראים דר\"ל למש\"ש כ\"א ב' כי תניא אסור דפירש וישאר עליהם קושית הגרי\"פ שם דאין ענין זה לזה ולפלא על הגרי\"פ שלא ראה ד' היראים והסמ\"ג לחטט אחריהם כמו שחתר ע\"ד התוי\"ט. והראב\"ן סי' רע\"א כתב וז\"ל דאע\"ג דאין לוקה על דם האיברים שלא פירש מתוכו אבל אמרינן התם דדם שבלב מעלמא אתא והוי כמו שפירש מן האבר ולוקין עליו שבשעת מיתת הבהמה שורף את הדם משאר הגוף אליו עכ\"ל. והנה לפנינו בכריתות כ\"ב א' אמרו ד\"ז לענין אחר דדם הלב הוא בל\"ת אבל כרת ליכא משא\"כ בדם הלב דאתא מעלמא הוא בכרת ונראה מדברי הראב\"ן שהיה לפניו גירסא אחרת בגמרא שם ולפי\"ז לק\"מ קושית הגרי\"פ. ודע דבתשו' מהר\"ח או\"ז סי' כ\"ד כ' לדחות ראיית הראשונים מהך דפ' מפנין ודבריו שם תמוהין אך משכ\"ש לדחות ראיית התוס' מדאמר שמואל ככר שחתך עליה בשר כו' יפה כתב וכ\"כ מהרש\"א בתוס' פסחים ע\"ד א' וכן דחה שם ראיית התוס' מהא דחלטו ליה כבדא בחלא דשאני כבד שהוא כולו דם ורחמנא שרייה עיי\"ש ואולי מטעם זה לא כתב רבינו הרא\"ם כאן יתר הראיות שבתוס' ועיין או\"ז הל' מליחה סי' תע\"ז. ",
                "השם חדש בנדפס הגיה דצ\"ל של אווז ועיין מג\"א סי' ש\"ח ס\"ק נ\"ו ובק\"נ פי\"ח דשבת סי' ג' ומש\"כ הק\"נ שם ומן ספר יראים אין ראיה שהוא ס\"ל כפירש\"י שפי' בהך איבעיא דפ' כה\"ב נשברה מפרקת לענין אי חזי לקדירה ע\"ש אאל\"כ לפמש\"כ כאן בהכת\"י דרבינו מקשה לפירש\"י מאומצא דאסמיק דשריא כו'. ולשון הנדפס בשר תפל של אזן דרכיך ואחר שהגיה הש\"ח דצ\"ל של אווז כתב וז\"ל ומשכ\"ר של אווז דרכיך בש\"ס שלפנינו לא גרסינן דרכיך גם הרשב\"א והריטב\"א בחי' לשבת הכריחו דליכא למימר דוקא בשר אווזא דרכיך אבל בשר דעלמא לא כו' והנה בהכת\"י שלפנינו ליתא תיבת דרכיך. ",
                "באומצא. רבינו כתב כן לפי שיטתו דלא כפירש\"י אבל לפירש\"י ע\"כ דל\"ג תיבת באומצא כמש\"כ הר\"ן והרשב\"א בחי' שם ובנדפס חסר כל האיבעיא ופירש\"י וקושית רבינו. ",
                "שמואל. לפנינו זעירי ולפי גי' רבינו א\"ש מש\"כ המעי\"ט פ\"ח בחולין סי' נ' לתרץ פירש\"י דלא קתני איסורא דלמיכל הדם דהרי דם שמלחו או שבישלו א\"ע עליו כו' ויעויין בשו\"ת שארית יעקב הנד\"מ סי' י\"ג דחכם א' הקשה ע\"ז דהא רש\"י ס\"ל חולין ק\"ט א' ד\"ה הלב כו' הדם שבשלו דאורייתא אבל באמת התם אמר שמואל ושמואל לשיטתו דדם שמלחו א\"ע עליו ושפיר מתרץ המעי\"ט. ",
                "לפנינו רב. ודע דהתוי\"ט רפ\"ה דכריתות העיר ע\"ד הרע\"ב שכ' אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים כו' וצ\"ע אי ה\"ה בחגבים אי לא דלא אישתמיטו הפוסקים לומר דה\"ה בחגבים עכ\"ל ובאמת עיין חולין ס\"ד ב' תוד\"ה והוא שכ' דשרי דם חגבים ודגים כל זמן שישנו עליהן וניכר שהוא מהן ולשון. הרא\"ש שם דם דגים וחגבים כ\"ז כו' וא\"כ בדברי הרא\"ש מבואר דה\"ה בחגבים וכן הב\"י ביו\"ד סי' ס\"ו כתב בשם הת\"ה וכן דם חגבים ובחשק שלמה למס' כריתות כ\"א ב' כתב מדנפשיה דנ\"ל דדם חגבים שכנסו נמי אסורין כמו בדגים וסיים שם ופשוט הוא ולא העיר מכ\"ז ועיין בפר\"ח ליו\"ד סי' ס\"ו סקי\"ד שהשיג ג\"כ על התוי\"ט. ודלא כהספר מנחם שלמה למס' כריתות בהתוספתא פ\"ב ס\"ס י\"ג שהעתיק דברי התוי\"ט שהניח בצ\"ע אם ה\"ה דם חגבים אי לא ולא זכר דברי הפר\"ח. ",
                "בנדפס הגי' הוי דם תולדות דם והשם חדש שם נסתבך בפי' דברי היראים ע\"ש אבל באמת פשוט דצ\"ל שם הוי דם ביצים תולדות דם ותל\"מ. ",
                "ומדיחו יפה יפה. כ\"ה בנדפס וכ\"ה בש\"ס שלפנינו וז\"ל המרדכי שם סי' תשי\"ט והזכיר ב\"פ יפה יפה בהדחה כו' עיי\"ש והוא מסה\"ת סי' ס\"ב והובא באו\"ה דין א' סט\"ז וכ\"ה בהגמי\"י פ\"ו מהמ\"א ה\"י. ",
                "בו ובה\"ג כו' בנדפס חסר כל דברי הבה\"ג ועיין הגהמי\"י שם הי\"א שהביא דברי הרא\"ם ככתוב כאן בהכת\"י וכ\"כ הרוקח סי' תי\"ח עיי\"ש מה שקיבל מהרא\"ם. ודע דלפנינו כתוב בה\"ג מחוור לה וגם ליתא שם תיבת במים. וראיתי להראב\"ן בספרו סי' כ\"ד שהביא שם גי' ה\"ג מנפץ לה ממילחא ונחווריה וכ' שם בזה\"ל ומה שאמר ונחווריה וסברת שהוא לשון הדחה ליתה דא\"כ הול\"ל לשון הדחה ונדחיה ומדחייה דלא שייך למימר לשון חיור בבשר כ\"א בבגד וכבסו תרגום ויחוורון אלא ודאי ונחווריה לשון פליטה כמו כ\"ז שנוחרת דמס' נדה וה\"ק מפיץ ליה ממילחא ומפליטתה שנבלע בתוך המלח דהוא הדם ושפיר דמי עכ\"ל אולם רבינו פי' דברי בה\"ג כפשטן דלא כהראב\"ן ומש\"ה לא דקדק כ\"כ בלשון הבה\"ג וכ' על שמו מחזר ליה במיא וכ\"כ הרוקח שם ומחזיר ליה במיא דהוא הוא ונחווריה שכ' הבה\"ג וכ\"כ בבה\"ג שם מקודם לזה והיכא דקבעי למירמא בישרא בקדירה אסור עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר דא\"ש אין הבשר כו' ומדיחו יפה יפה הרי שכ' בה\"ג ומחוור ור\"ל הדחה כדאמר שמואל. ודע דכל דברי היראים מיירי בהדחה שאחר המליחה ודלא כהש\"ח שביאר כוונת היראים להדחת הבשר קודם מליחה. ובמחכ\"ת לשון הריקאנטי סי' קצ\"ח אטעיתיה וברור דמש\"כ שם הריקאנטי \"ואח\"כ מולחו\" ט\"ס הוא כמש\"כ שם בביאור מעשה בצלאל ועיין או\"ז הל' מליחה סי' תע\"ד שכ' שמשמעות הסוגיא דבמילחא גללניתא לא היה מצריך שום הדחה אלא מנפץ לה ותל\"מ אבל לשון רש\"י משמע דבעי תרתי ניפוץ והדחה עיי\"ש גם מש\"כ השם חדש עמש\"ש היראים פי' במקום הדחה אחרונה היה מנפץ המלח כו' וכתב שם להגיה דכצ\"ל פי' קודם הדחה אחרונה היה מנפץ כו' ובזה יבא על נכון דברי רבינו שבסמוך ג\"כ שצריך ניפוץ ואח\"כ ידיח עכ\"ל והאריך שם בדברי הגמי\"י פ\"ו אות כ' ובאמת לא היה לפניו ס' היראים כת\"י שלפנינו דלפמש\"כ כאן דברי רבינו ברורים. ",
                "על תיבות \"ונעשית המים\" מנוקד מלעיל ונ\"ב הכת\"י \"בהן רותחות\" המעתיק. ותיבת קבה שכתוב כאן ט\"ס וצ\"ל רבה וז\"ל הגהמי\"י שם שלא יהא המלח רב ויהיו המים דם והוו להו כרותח כו'. ",
                "הרבה. ר\"ל הרבה בשר מלוח וז\"ש אח\"כ אך יתן מבשר מעט ולמים [כצ\"ל] הרבה. ",
                "ואין בזה חשש כו', לפלא בעיני שבנדפס כתוב להיפך וז\"ל שם ואפי' יכוין לבטל מי טפיחת האיסור אסור לבטל איסור לכתחילה ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחילה בביטול טפיחת הדם דתנן בשילהי תרומות [פי\"א מ\"ח] המערה מכד לכד נוטף ג' טיפין ונותן לתוכו חולין דהתם בת\"ג מיירי שאין קדושה תלויה אלא בדעת התורם ואמר רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין עכ\"ל ועי\"ש בתוי\"ט שכ' בשם מפרש, מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל לכתחילה מותר ולפי דברי היראים הנדפס אין ראיה מת\"ג לשאר איסורים ועיי\"ש מ\"ו בתוי\"ט ובתוס' רעק\"א אות נ\"ח עיי\"ש. אולם לפ\"ד היראים הנדפס שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין צ\"ל הא דמסיים בסיפא דמתניתין שם הרכינה ומיצה הר\"ז תרומה היינו משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה וכמש\"כ התוס' בב\"ב פ\"ז ב' ד\"ה משום אבל לפי מה שאמרו בגמ' משמע דלאו משום דאין ברירה נגעו בה וצ\"ע ובשו\"ת עמודי אש סי' י\"ג אות ג' העיר מדברי היראים הנדפס על התוי\"ט. וכ' השם חדש לפ\"ד רבינו היראים שדעת התורם לא הי' על טפיחת כלי אחר נטיפת ג' טיפין וז\"ל אלא שאם הניח הכד עד שנתמצית ה\"ה תרומה דמאחר שלא רצה ליתן מיד שמן חולין גילה דעתו שהקדיש גם המיצוי לתרומה עכ\"ל וא\"כ א\"ש סיפא דמתני' לפ\"ד היראים שבנדפס. ",
                "ומשהי ליה עליה שיעור טויה ואמר בפ' כל הבשר אמר שמואל מלוח ה\"ה כרותח. אמר כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין חולין קי\"ב א' ובתוס' ד\"ה ה\"מ ובדי צ\"ג א' תוד\"ה חתכי' ועיי' להלן סי' תנ\"א ומש\"ש אות ב'. ",
                "צ\"ל ההוא. ",
                "לשון בה\"ג בודיא וכ\"ה בנדפס. ואפשר דעילוי מנא שכ' רבינו ר\"ל ע\"ג קערה כפויה וכמש\"כ הסמ\"ג שעושין העולם עיי\"ש. ",
                "באו\"ה כלל י' סט\"ז כ' בשם הרא\"ם ואפי' אם שהה הבשר כבר כשיעור על דף מודרן או בכלי מנוקב ונותן אח\"כ תוך כלי שא\"מ ונמצא ציר למטה בכלי הכל אסור ואפילו בדיעבד עכ\"ל ועיין פסחים דע\"ד א' תוד\"ה כבולעו בסה\"ד מש\"כ ע\"ש ר\"ת וכ\"כ התוס' בחולין קי\"ב ב' ד\"ה ודגים דבשר שבתוך הציר כגון בכשא\"מ דאע\"ג דעדיין לא גמר הבשר פליטת דמו בולע דלא כדעת הרב הברצלוני שברא\"ש פ' כה\"ב סמ\"ט דדוקא כשנשתהה הבשר שם כשיעור מליחתו וכן רצה הר\"י בר' שמואל ז\"ל לכאורה לומר עיין או\"ז הל' מליחה סי' תע\"ב שלא יאסר בשר הנמלח בכשא\"מ עד אחר שישהא בדם שבכלי כדי פליטת כל דמו שאז חוזר ובולע עיי\"ש ומשכ\"ר כאן ושיעור שהיית כו' עד אמר רב משרשי' חסר בנדפס. ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "ואע\"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, כן הוא בבה\"ג וכ\"כ ביראים הנדפס וכ\"נ דעת רבינו כאן שסיים הני כיון דדקיקי [כצ\"ל] לא נפיק מינייהו דמא שפיר בחתיכה ומליחה ומש\"כ בנדפס אח\"ז ל\"ש הדורא ול\"ש כנתא יפה כ' השם חדש שם להגיה דצ\"ל ל\"ש דתורא ול\"ש דכל קניינא וכ\"ה בבה\"ג אך סיום ד' היראים הנדפס עד שיוציא שורייקי סומקי וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קל\"ז בלשון בה\"ג עד שיוציא הוורידין קטנים הנה לפנינו בבה\"ג ליתא וכן בהכת\"י שלפנינו כאן אין זכר לדברים אלו גם האו\"ז הל' מליחה סי' תע\"ה כ' ע\"ש אבי העזרי שכ' ורב יהודאי גזר כן משום שורייקי דאית בה שגידים דקים יש בה וא\"א להוציאם. ובערוך ערך הדורא כ' פי' חכמי מגנצא בהדורא אין מחזיקין דם אבל כנתא צריך למולחה יפה ולהדיחה יפה עכ\"ל ואין זה כדעת רב יהודאי גאון שהביא רבינו הרא\"ם. וראיתי בס' התרומה הל' איסור והיתר סי' ס\"ד שכ' וז\"ל ופי' רבינו יעקב דוקא הדקין אבל הכנתא גופא שהוא השומן שסביביו יש בו דם וצריך למולחו וכן איתא בבה\"ג כנתא גופה אסור משום שורייקי דמא דהוו בגויה עכ\"ל הנה צירף דברי רבינו יעקב שאמר הכנתא גופה צריך למולחו עם מש\"כ בה\"ג ובאמת לשיטת בה\"ג חתיכה ומליחה לא מהני בכנתא כנ\"ל גם בהגמי\"י פ\"ו מהמ\"א אות פ' כ' בזה\"ל אבל הכנתא עצמה הנקראת אנטרי\"ל אומר ר\"ת שיש בו דם ויש בו דין בשר משום שורייקי דדמא דאיתא בגוה וכן איתא בה\"ג וסה\"ת והמצוות עכ\"ל צירף ג\"כ ר\"ת ובה\"ג וסה\"ת והמצות ובאמת אינם שווין כמו שנתבאר ומצאתי בס' מלבושי יו\"ט ח\"ב חיו\"ד סי' ד' שהעיר שם מדין שומן הכנתא וכ' שיש שינוי גירסאות בדברי בה\"ג עיי\"ש, ומש\"כ היראים לתרץ ד' בה\"ג מהא דאמרו במזרקי חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה ש\"ד משום דאינון רברבי כו' כ\"כ הסמ\"ג שם ליישב וחידוש שלא זכר שם רבינו ע\"ז ועיין בס' העיטור שער ראשון הכשר הבשר שהביא שם ד' הבה\"ג ל\"ש דתורא ל\"ש דקטיני. ",
                "חתכיה ומלחיה אפי' כו' כצ\"ל. ",
                "אגומרי במלחיה ולא חתכיה כצ\"ל [הגרא\"ד] והריקנטי סי' קצ\"ח כ' שם וה\"מ בחתיכה דלא סמקא אבל סמקא י\"ל דאסירא עכ\"ל והם דברי היראים הנדפס אבל כאן בהכת\"י כתוב ונ\"ל בין דסמקא בין דלא סמקא כולהו שרו [כצ\"ל] אגומריה בדיעבד ע\"כ וא\"ש לפי נוסחת הכת\"י משכ\"ר אח\"ז ומנלן דבשר צלי בלא מלח שרייה כו' דלפי נוסחת היראים הנדפס צ\"ל כמש\"כ בבאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם וז\"ל ביראים משמע דרק שדייה אגומרי צריך מליחה ולא חתיכה ובתליה בשפוד ל\"צ כלל עיי\"ש עכ\"ל וקשה הלא בשניהם אמרו מישב שייבי דמא ומ\"ש בין תלי' בשפודא לאנחי' אגומרי ואם רבינו מסתפק כי יש לפרש שדייה אגומרי במלחיה ולא חתכיה א\"כ ה\"נ יש לפרש תליה נמי בשפודא במלחיה ולא חתכיה ואם נאמר דזש\"ר לפרש ומנלן דבשר צלי בלא מלח שריי' כו' תשובתו בצדו גומרי מישב שייבי ומפליט את הדם כמלח כ\"כ שם רבינו הרי דשניהם שווין וע\"כ הנכון גי' הכת\"י שאין חילוק כלל ביניהם וכמש\"כ הסמ\"ג צלי שאמרנו אפי' בצלי שע\"ג הגחלים ממש מותר שכח האור שואב הדם עכ\"ל וגם חילוק רבינו בין לכתחילה לדיעבד קאי על שניהם בין בצלייה על האש או על גחלים וכמש\"כ האו\"ה כלל ח' דין ז' ונהוג עלמא כרש\"י דכל בשר לצלי צריך מליחה מועטת לכתחילה כו'. ",
                "ממקום למקום גומרי כו' כצ\"ל והך ואפי' כו' חסר בנדפס ועיין לעיל אות ה'. ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "במלח. תיבה זו ליתא בנדפס מיהו שם כתוב אחר שכבר נתקשו \"במלח ונסתמו נקבי הבשר\" וכאן ליתא ועיין בביאור מעשה בצלאל לריקאנטי שם שכ' דמלשון היראים משמע כהרמ\"א סי' ע' ס\"ב דכשהדגים לא נמלחו מעולם מותר ובט\"ז שם סק\"ח לא פסק כן והרי הרא\"ם תנא דמסייע לפכסק הרמ\"א וע\"ש בש\"ך סק\"ו עכ\"ל והנה ביראים הנדפס מבואר בדין זה שס\"ל לרבינו כהר\"ר יוסף מאורלינש שהביאו התוס' בחולין קי\"ב ב' ד\"ה ודגים דס\"ל דלא אמרינן דפולט ציר אחר מליחה הילכך נאסר בשר התחתון אבל עליון מותר דכיון דגמר תחתון פליטתו ונצטנן הבשר מרתיחת המלח אע\"פ שהוא אסור לא אסר העליון אע\"פ שהעליון פולט ורותח שהרי התחתון האסור אינו רותח שכבר גמר פליטתו ונצטנן ותניא בפ' כה\"ב טהור מליח וטמא תפל מותר ונראה דהוא כסברת התוס' שם שכ' ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותת אלא בשעת פליטה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח דפסק כח המלח מחמת שהפליט את הבשר ויוצא כח המלח עם הדם עכ\"ל אבל בהכת\"י שלפנינו מבואר ההיפוך שכ' וגם התתתון אם לא הי' לו בית קיבול דדמא משרק שריק מותר מידי דהוי אכלי מנוקב והוא כמש\"כ התוס' שם מתחילה ע\"ש ר\"ת עיי\"ש גם כ' רבינו להלן אם שהתה בשר שיעור פליטה ומלחו עליו בשר אחר ויש בתחתון בית קבול כו' שומן התחתון נעשה נבילה ואסור העליון מדין מליח ה\"ה כרותח אך שיהיה התחתון הנאסר עדיין לח שיש תורת רותח עליו דטמא מליח בעינן עיי\"ש הרי דאף לאחר גמר פליטה אם הוא עדיין לח חשיב כרותח דלא כסברת התוס' הנ\"ל ואשתומם על המראה שביראים הנדפס הביא סברת רבינו אפרים ב\"ר יצחק זצ\"ל דלא אמרינן תענ\"נ אלא בבשר וחלב וכ' עליו והוא שיבוש עיי\"ש וכן בריקאנטי שם הביא דברי הרר\"א ממיץ שביראים הנדפס ועיין חולין ד' ק' א' תוד\"ה בשקדם ולפנינו בהכת\"י אין זכר לכל הדברים וע\"ד רבינו כאן דחענ\"נ בשאר איסורין מדבריהם דאל\"כ הי' בא לידי קלקול באיסור נבילה עצמה שלא לשער בכולה ודלא כהר\"ן ס\"פ כה\"ב שכ' דבשאר איסורין מדבריהם שרצו להשוות אותן לבשר בחלב ואין חילוק בין במינם או שלא במינם עיי\"ש באורך. ",
                "נבילה אלא במין כו' כצ\"ל. ",
                "דבחד מינא איירי אבל כשהם ב' מינים שהאוסר כו' כצ\"ל. ",
                "עליו שם דם ויעשה כו' כצ\"ל. ",
                "צ\"ל אין. ",
                "לאו הכי אין כו' כצ\"ל וכ\"כ המרדכי פג\"ה על שם הרא\"ם בספר יראים והאו\"ה כלל כ\"ד דין ט' כ' דברי המרדכי בשם רא\"ם שכ' בס\"י בזה\"ל דאל\"כ לא תמצא בשר תפל שנפל לציר שיותר ע\"י מליחה מטעם כבכ\"פ דהא כשנפל לציר נ\"נ ונאסר אף ההיתר שבה ולא ניתרת עוד אע\"כ כיון דדם אפשר להפרידו מהבשר תפל ע\"י מליחה וצלייה לא אמרינן בה חענ\"נ כו' ועיין חולין צ\"ו ב' תוד\"ה אפילו. ",
                "או ליבון אם נפל איסור במקום כו' להרבות האיסור ולשער בכל הכלי כו' כצ\"ל וכ\"ה במרדכי שם ועיין בד\"מ יו\"ד סי' צ\"ב או\"ד. ",
                "לומר כן כיון שטעם כו' כמו חתיכה נבילה אם הייתי אומר כו' שייך לומר אלא במקום שא\"א כו' כצ\"ל. ",
                "בבשרה חותך כו' כצ\"ל ועיי\"ש צ\"ז ב'. ",
                "בגדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו אע\"פ שסמוך לחלב יש קצת כו' עד ק' כצ\"ל וכ\"ה במרדכי שם ותיבת מעו' ט\"ס ואולי צ\"ל אפי' עד מאה ועיין חולין צ\"ו ב' תוד\"ה אפי' שהביאו דברי הרא\"ם בקוצר וכ' ואין זה טעם ובאמת רבינו הרא\"ם כ' טעם לזה. ",
                "דסברי רבנן כיון כו' כצ\"ל ועיין חולין ק' א' תוד\"ה בשקדם שכ' דיש לחלק בין דבר יבש לדבר הנאסר ע\"י בליעה אולם רבינו ה\"ר ממה שאמרו ואין המחומץ מחמץ אלא לפ\"ח ועיי\"ש במס' תרומות מש\"כ הגרש\"ש. ",
                "לרב דימי כצ\"ל כמו שאמר בסמוך ועיין חולין פ\"ז א' תוד\"ה אבל ובמהרש\"א שם והריטב\"א בחי' לע\"ז שם כ' ג\"כ הנכון דלעולם בנפל התירא לגו איסורא מעט מעט דלא כרש\"י שם ד\"ה ה\"ג עיי\"ש. ",
                "אבל ט\"ס וצ\"ל אלמא ",
                "עדיין לח שיש כו' עליו דטמא מליח כו' כצ\"ל ועיין מש\"כ לעיל אות כ\"ו. ",
                "שא\"א לומר בהן כו' כצ\"ל וכ\"כ האו\"ה דין י' סי' כ\"ג ע\"ש הרא\"ם עיין שם שסיים האו\"ה והיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר להפוך כל הצלעות וכל בית קיבול החתיכות למטה עכ\"ל. ",
                "דצ\"ל וכן. ועיין חולין קי\"ב ב' תוד\"ה ודגים. ",
                "משום דמפרש\"י והתוס' שם משמע דמיירי דוקא בצלי להכי כ' רבינו בין במליחה כו' דבמליחה נמי עלויה בשרא לא לכתחילה וכמש\"כ המ\"מ פ\"ו מהמ\"א דין ח' ע\"ש הרשב\"א דלא כיש חולקין ועיין בהרא\"ש חולין שם שכ' אבל למלוח בשר עם כחל שרי בכל ענין כו' ואין דעת רבינו הרא\"ם כן. ש\"ח. ",
                "רב אשי כ\"ה בגמרא ומשכ\"ר תרי וג' כ\"ה ברי\"ף ורא\"ש וכ\"כ הר\"ן בשם ה\"ג דלא שרי ר\"א אלא בתרי גללא דמילתא או תלת אבל טובא לא ולפנינו בגמרא ליתא וג' וכן בנדפס ליתא ועיין לשון המרדכי פ' כה\"ב סי' תשט\"ז שנראה משם דלבה\"ג דוקא ב' ולא יותר. ",
                "נוטף רותח כ\"ה בנדפס ועיין שם חדש שם שפי' שרבינו רצונו ליישב מה שהקשה הרשב\"א בחי' לחולין שם וא\"ת א\"כ יהיב בי' מילחא נמי ליתסר דהא שומן ודם שניהם רותחין ובלעי מהדדי כו' ועז\"א רבינו פי' וכגון שאין הדם נוטף רותח, ולכאורה קשה האיך אפשר שיהי' הדם הנוטף בלתי רותח וי\"ל כמש\"כ בתה\"א להרשב\"א שהיו נותנין בו מים ובתוך המים היו נותנין בו גרגירי המלח וא\"כ אם המים צוננין ממילא הנוטף בתוכן אינו רותח דתתאה גבר ולפמש\"כ כאן חסר תיבת רותח נ\"ל דכוונת רבינו בפי' הכי דבתר הכי שפי ליה בענין שאין הדם נוטף לתוך השומן וכמש\"כ הרי\"ף והרא\"ש בלשון הגמרא ובתר הכי שביק לי' עד דצול ושפי ליה ושרי וזש\"ר אח\"כ קבלה כו' שאין אנו בקיאין בשפייה זאת משמע מדבריו דהשפייה הוא אומנות וזהירות יתירה מאד שלא יתערב הדם בו ולכן מאחר שא\"א בקיאין בהשפייא אין לעשות כן וחידוש הוא בעיני שכל הפוסקים לא זכרו טעם רבינו שא\"א בקיאים בשפייה עיין בב\"י יו\"ד ס\"ס ע\"ו וכולם כתבו טעם הב' שכ' רבינו ועי\"ל כו' ותל\"מ. ",
                "אבל קליפה בעי דה\"א לרב כו' לשמואל דאמר תתאי גבר ל\"ש. הנה התוס' בשבת מ\"ב ב' ד\"ה אבל כ' ומ\"מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותי' דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך חם מדיח ופריך חם לתוך צונן אדמיקר לי' בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכ\"כ בזבחים צ\"ה ב' ד\"ה עירה וז\"ש התוס' בשבת מ\"ב א' ד\"ה נותן וז\"ל ולמ\"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה כמו שאפרש לקמן בעז\"ה עכ\"ל ור\"ל למש\"ש ע\"ב ד\"ה אבל ממ\"ש בפסחים חם לתוך צונן קולף אע\"ג דהך ברייתא ס\"ל תתאה גבר וכ\"ה מבואר בחי' הרשב\"א והריטב\"א לשבת מ\"ב א' וא\"כ לכאורה תמוהים דברי רבינו שלא הביא ראי' זו שמפורש בגמרא וכ' מדנפשי' דהכי אמרינן לרב כו' וי\"ל דרבנו מפרש חם לתוך צונן קולף דהיינו שהאיסור חם וההיתר צונן ומש\"ה קולף הצונן אפי' אם הוא התחתון משום דאדמיקר לי' בלע כפי' התוס' בזבחים שם קודם שיצטנן חום שלמעלה נבלע ממנו מקצת בתחתון ולפי' זה אין ראי' לדין שלפנינו דההיתר חם והאיסור התחתון הוא צונן דנימא אדמיקר לי' בלע ויבליע הדם שלמטה צונן בהבשר רותח שלמעלה וע\"כ שפיר מביא רבינו ראייתו ממ\"ש בפסחים ע\"ו א' לרב דאמר עילאה גבר אי עילאי צונן והוא האיסור דהיינו שמן של תרומה קליפה בעי הבשר צלי שלמטה לשמואל דאמר תתאי גבר ל\"ש דהיכא דתתאה איסור צונן קליפה בעי הבשר רותח דלעיל ועיין מג\"א סי' תס\"ז ס\"ק ל\"ג שכ' בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא דהא מתחילה אמרינן בגמרא דא\"צ קליפה אלא דחיישינן שמא בלע פורתא עכ\"ל ועיי\"ש במחה\"ש שתמה עליו וכ' לא ידעתי אנה מצא כן דהא אדרבא המקשן תמה למה א\"צ קליפה והוצרך להגיה אלא אימא קולף ולפי הנ\"ל יש לומר דכוונת המג\"א בכה\"ג דההיתר שלמעלה חם והאיסור שלמטה צונן דז\"א אלא חומרא בעלמא ולא ס\"ל כסברת היראים דהכי אמרינן לרב כו' אלא דחיישינן שמא בלע פורתא ומ\"ש בגמרא לתמוה למה א\"צ קליפה הוא באופן שהאיסור חם וההיתר צונן כפי' התוס' דזבחים ודלא כפרש\"י בפסחים שם ד\"ה עד דמיקר לי' שכ' קודם שיצטנן בלע כל דהוא משמע שמפרש דהחם הוא ההיתר כמש\"כ בשו\"ת מחנה חיים ח\"ב סי' כ\"ה מיהו הפמ\"ג ליו\"ד סי' צ\"א מ\"ז סק\"ה כ' דכוונת המג\"א שכ' שאינו אלא חומרא בעלמא ר\"ל שאינו מן התורה כדין נ\"ט אלא מדרבנן הוא וכמש\"כ האו\"ה כלל כ\"ט דין ב' קליפה שהצריכו חכמים אינו אלא חומרא בעלמא עיי\"ש וא\"כ נראה דבכל גווני אינו אלא מדרבנן אפי' כשהאיסור שלמעלה חם וההיתר שתחתיו צונן דמן התורה אין לחלק בזה ודו\"ק. ",
                "כ\"כ התוס' בשבת מ\"ב א' ד\"ה נותן ע\"ש ר\"ת אבל הרשב\"א בחי' שם כ' דבמים שהם מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה עיי\"ש ובנדפס חסר מן וכן פרי\"ה עס\"ס: "
            ],
            [
                "ולילה אחד כצ\"ל דלא כהמעתיק שהעביר עליו בקולמס. [הגרא\"ד]. ",
                "הלחם עד הבוקר כו' קדש הוא כצ\"ל. ",
                "אלעזר דכתיב זאת התורה וכו' כל הקדשים זה לזה כצ\"ל וכבנדפס. "
            ],
            [
                "הוא כצ\"ל. ",
                "ותימא לי כו' עד ועונש חסר בנדפס ועיין בפסחים כ\"ד א' תוד\"ה הא שהביאו דברי רבינו אלו ומש\"כ התוס' שם ותירץ כו' הנה רבינו כאן כ' תי' זה. ע\"ש ומורי עניו תירץ כו' וכתירוץ זה כ' הראב\"ן בספרו סי' ל\"ב לחתנו הר\"ר שמואל עיי\"ש והסמ\"ג לאוין של\"ה כ' תירץ התוס' בלשון פירש הר\"י עיי\"ש והריטב\"א בחי' למכות י\"ד ב' כ' דלבתר דידעינן דכתיב לאו בהדיא בחטאת למדה על כל המקרא שלוקין עליו בדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד. ",
                "פרק ב' דזבחים [כ\"ט א ] לגבי כו' נפקא לאו כו' כצ\"ל. ",
                "מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה ונו' ודרשינן בזבחים [כ\"ח ב'] ואם האכל יאכל בשתי כו' שלמיו מה שלמים מפגליה כו' כצ\"ל. ",
                "ממנו כו' שנים ואי זה כו' לי' בז\"ב פי' זמן במה ובנותר כו' כצ\"ל. ",
                "הלן כצ\"ל. ",
                "רבא כצ\"ל דרבה ס\"ל לא תרד אלא לחד לישנא הדר בי' רבה לגבי רבא וכ\"ה בנדפס סי' שפ\"ז ועיין בסמוך אות ט' שקיימתי גי' הכת\"י. ",
                "כשירה אבל באברי חטאת ששחטה כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס סי' שפ\"ז ומש\"כ שם בנדפס ושמעתי מרבינו יעקב ז\"ל כו' כ\"כ התוס' במנחות ע\"ט א' ד\"ה והדר ע\"ש ר\"ת. ",
                "דרבה ורב יוסף כ\"נ דצ\"ל אבל לא ידעתי מש\"כ רבינו ועל אותה משנה נמי מייתינן פלוגתא כו' דאיתא במנחות דאם עלה תרד ולא תרד מה ענין מחלוקת דרבה ורב יוסף שבמעילה ב' ב' לפלוגתת רבה ורבא דמנחות ע\"ט א' והתוס' במעילה שם ד\"ה עלו כתבו ע\"כ קאי אדרום דאחוץ לזמנו וחוץ למקומו לא קאי דהא משמע פ' המזבח מקדש דלכ\"ע לא ירדו כו' ולפמש\"כ רבינו עכצ\"ל דגירסתו במנחות ע\"ט א' רבה אמר תרד רבא אמר לא תרד וכמשכ\"ר למעלה רבה אמר תרד ודלא כגי' הנדפס שכ' לעיל דהא במעילה ב' ב' רבה אמר אם עלו ירדו. גם צ\"ל דהך דמעילה אחוץ למקומה קאי דבחטאת ששחטה חוץ לזמנה לא פליגי במנחות שם דבין לרבה בין לרבא אם עלתה לא תרד. ",
                "משום צ\"ל שם. ",
                "משמע דבאמורים מיירי כו' כצ\"ל. ",
                "ראיתי להעיר כאן בפרש\"י זבחים מ\"ז א' ד\"ה שמעתי שכ' שם אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליה על פיגול הוי פיגול. וראיתי בס' מים יחזקאל פ' צו שכתב להקשות למה לא פרש\"י על השחיטה ששחט השוחט בשתיקה וחשבו הבעלים עליה דהא עיקר פיגול גבי שחיטה כתיב וכתב שם לדייק מזה דדוקא בקבלה הבעלים מפגלין אבל לא בשחיטה לפי שהשחיטה כשירה בזר וא\"כ למה לא שחט הוא בעצמו במחשבת פיגול א\"ו גלי דעתיה דעיקר הוא מחשבת השוחט משא\"כ קבלה דפסולה בזר והוצרך לכהן לקבל ע\"כ מחשבת בעלים מפגלים. ובמחכ\"ת הרמה שגגה הוא בידו דלהדיא פרש\"י חולין ל\"ת ב' שהבעלים מפגלין אם חשבו על שחיטת כהן או על זריקתו ע\"מ לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול הרי דגם בשחיטה הבעלים מפגלין גם משכ\"ש בקושייתו דהא עיקר פיגול גבי שחיטה כתיב לא דק דבזבחים י\"ג א' אמרו בברייתא יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד מניין לרבות שחיטה וקבלה ת\"ל אם האכל יאכל כו' הרי דשחיטה וקבלה שניהם שקולין ורבינן להו ועיקר פגול גבי זריקה כתיב. והנראה בעיני דרש\"י בזבחים שפי' שהבעלים מפגלין בעבודת כהן רבותא נקט דלא מיבעיא בשחיטה שהבעלים רשאין ג\"כ לשחוט פשיטא שהיו יכולים הבעלים לפגל לר\"א ב\"ר יוסי אלא אפי' בקבלה שפסולה בזר והו\"א דבאותה עבודה מסולק יד הבעלים ממנה קמ\"ל דאפ\"ה לר\"א ב\"ר יוסי אם חישבו הבעלים על פיגול בשעת קבלת הכהן בשתיקה הוי פגול, וק\"ל ע\"ד רש\"י בחולין שפי' אם חשבו על שחיטת \"כהן\" והלא שחיטה בזר כשירה וי\"ל דכלפי מ\"ש ר' ישמעאל במדרש וי\"ר פכ\"ב ס\"ז והכהן שוחט ומקבל אע\"פ שהבעלים יושבים ומחשבים כל היום [מחשבת פגול. יפ\"ת] אין הכל הולך אלא לאחר השוחט והיינו כר' יוסי חולין שם מש\"ה תפס רש\"י בר\"א ב\"ר יוסי דפליג עלייהו ואמר שמעתי שהבעלים מפגלין ג\"כ באותו אופן אם חשבו על שחיטת כהן ומ\"ש במדרש והכהן שוחט כבר כתב היד\"מ שם דבמדבר לא הותר לזר לשחוט לר' ישמעאל דנאסרו בבשר תאוה אולם צ\"ל לפי\"ז דלר' ישמעאל מה שכתוב בתורה ושחט את בן הבקר וגו' והקריבו הכהנים דש\"מ מקבלה ואילך מצות כהונה משא\"כ שחיטה כשרה בזר כברכות ל\"א ב' היינו על שם העתיד בכניסתן לארץ דהותר להם בשר תאוה ולא בעינן שחיטה בכהן וא\"כ קשה מאי מקשו בחולין י\"ז א' אלא לר\"ע מאי ושחט נימא דכתב ושחט על שם העתיד משנכנסו לארץ דנאסר להם בשר נחירה וצ\"ל דהאמת משנו קדשים שאני: "
            ],
            [
                "לפנינו רבינא. ",
                "דכתיב לא תעונה (ותי' נפש ליתא בכ\"י) המעתיק. ",
                "עיין יומא ע\"ט א' תוד\"ה כותבת. ",
                "ליתא בנדפס מכאן עס\"ס. ",
                "להסירו מהרגלו כו'. עיין תו\"י יומא דפ\"ב שכ' שם ע\"ש הרר\"א ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה ולא פרושי מאיסורא וכ\"כ התוס' בנזיר כ\"ח ב' ד\"ה בנו דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך. ולא נודע לנו בביאור דבריו מאי איכא בין שיעשה מצוה ובין להזהירו מלעבור מאי שנא הא מהא והנה בדברי רבינו כאן מבואר טעם לדבריו דכל עיקר החינוך הוא להסירו מהרגילו שהורגל עד היום וכ\"ז שייך לענין אכילת יוה\"כ או לענין נזירות שהורגל לאכול ולשתות יין ובכלל זה נמי החינוך לעשות מצוה שלא הורגל במצות עד היום אבל להפרישו מאיסור לא הורגל בזה מש\"ה אין זה חינוך ובזה יתורץ מה שתמה בס' מלא הרועים ערך קטן אוכל נבלות אות ז' ע\"ד התוס' הנ\"ל וז\"ל ונוראות נפלאתי על דבריהם דא\"כ מאי מקשה בשבת קכ\"א א' ש\"מ קטן או\"נ ב\"ד מצווין להפרישו דילמא לעולם אין מצווין ושאני הכא דאיכא מ\"ע דשביתה בשבת אבל קטן או\"נ דאין בו עשה כ\"א לאו אין ב\"ד מצווין להפרישו עיי\"ש שהאריך בישוב פליאתו ולפי ההסבר שהסביר לנו היראים כאן לק\"מ דאע\"ג שיש מ\"ע לשבות בשבת מ\"מ אין שייך בזה חינוך להסירו מהרגילו שהורגל עד היום דלא הורגל כלל לעשות מלאכה בשבת כ\"א להפרישו מאיסורא ודמיא לאו\"נ. ובשו\"ת חוט המשולש סי' מ\"ה להגאון רא\"י זצ\"ל כ' לחלק בדבר הזה דחינוך במצות ל\"ת עיי\"ש ואני לרגל המלאכה אשר לפני דברי רבינו היראים כתבתי מה שנראה לי: "
            ],
            [
                "כי בחוזק יד כצ\"ל [הגרא\"ד] וכ\"ה בנדפס. ",
                "וכמה אם אין שם כי\"ב כצ\"ל ובנדפס חסר מן שנינן כו' עד פי'. ",
                "ושיעור כו' עד אמר אביי חסר בנדפס ובהג\"מ פ\"ה מהל' חו\"מ הי\"ג אות ס' כ' דברים אלו ע\"ש הרא\"ם ובהג\"א פ\"ג דפסחים כ' ג\"כ בזה\"ל ספר יראים מרדכי אבל בפנים המרדכי כ' מצאתי בשם רוקח כו' והרדב\"ז בתשו' ח\"א סי' תצ\"ד ייחס דברים אלו לספר יראים והאגודה פ' א\"ע כ' וכתבו הגאונים דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' פחות ממהלך מיל מתחמץ עכ\"ל והיינו כדברי רבינו. ",
                "דמנחות מיירי כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "ובעי. פי' וביצים ועיין תוס' מנחות נ\"ד א' סד\"ה אין (נ\"ג ב') שכ' ומיהו מוותיקא קשיא לפי\"ז דשרינן לי' אע\"ג דלא שמרוהו מחימוץ מדאסר במיא ומילחא ושרי במישחא ומילחא ע\"כ והיראים כאן מפרש לה דשמרוהו מחימוץ ומה שאמרו בפסחים ל\"ט ב' הא דעבדי' במיא ומילחא פי' וגם מישחא עמהם דאינו יכול להשמר דממהר להחמיץ ולכן אסירא ומה שלא הזכירו בגמרא מישחא שכבר הזכירו למעלה מסמוך מיהו לגירסת הרי\"ף והרא\"ש והאו\"ז הל' פסחים סי' רל\"ט הא במיא ומילחא הא במישחא ומילחא אין לומר כפי' הרא\"ם, ובנדפס כתוב והאי דלא הוי חמץ גמור אלא נוקשא כדתנן בפ' כ\"ש כו' ואין הדברים מובנים והשם חדש דחק שם הרבה בזה אבל האמת שחסר שם כל מה שכתוב כאן בהכת\"י. ",
                "בשעורים כצ\"ל. ",
                "ובפ' כ\"ש [כ\"ט א'] אמרינן דהדר כו' משאור דראייה שאין נראה לו דגז\"ש איתא כלל כצ\"ל וכ\"ה בנדפס סי' ק\"ה. ",
                "דלא ילפינן כו' לענין האמור במקרא כצ\"ל. ",
                "דנפשין כצ\"ל. ",
                "עיין שבת דכ\"ת א' תוד\"ה מה בסה\"ד והוא תי' רבינו. ",
                "רג\"א כצ\"ל ומשכ\"ר וחכ\"א יאפה ויאכל מיד עיי\"ש בפירש\"י שכ' והכא ל\"ג מיד דמשנאפה לא תחמיץ. ",
                "קטופי נמי כצ\"ל וכ\"ה בבה\"ג וזש\"ר ראיתי בה\"ג כו' אכל מה שכ' לעיל קאי ובנדפס הגי' זה ראיתי כו' ופי' ג\"כ דאדלעיל מיניה קאי ודלא כהשם חדש שטעה בזה במחכ\"ת אולם בסמ\"ג לאוין ע\"ט איתא כתב בה\"ג אסור למילש מצה אלא במיא דבייתי כו'. ",
                "מן הפת. לפנינו שם מן התנור אולם גי' רבנו כמש\"כ הר\"ח בפי' לפסחים שם וז\"ל ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדבקהו בתנור עכ\"ל ור\"ל דחילוק גירסאות יש אית דגרסי לא תגביה ידה מן התנור ואד\"ג לא תגביה ידה מן הפת וזהו גי' היראים ומשכ\"ר ע\"ש רי\"ג ז\"ל דהיכא דעברה ולשה בחמה דאסיר למיכל מההוא לחמא בנדפס הגי' דעברה ולשה מהני דאסרינן למיכל מההוא לחמא כו' וכ\"ה בבה\"ג וכ\"כ המרדכי בפ\"ב דפסחים בשם הרא\"ם דלא כפרש\"י דקאי אחמין וכמש\"כ בפיר\"ח עברה ולשה בחמין או במים גרופין או באלו כולן מאי ופשט רב אשי עברה ולשה אסור וקי\"ל כוותיה עכ\"ל והרא\"ש ספ\"ב דפסחים כ' ע\"ש אבי העזרי דוקא עברה ולשה במזיד כו' ובאמת הם דברי הרא\"ם רבו של הראבי\"ה וכמש\"כ הסמ\"ג ע\"ש הרא\"ם אמנם הר\"ר שמואל מבונברק תלמיד רא\"ם נחלק על רבו וכ' כיון שהטעם משום חימוץ כאשר כ' בה\"ג דמחמעי לעיסה אין חילוק בין דיעבד לכתחלה כמש\"כ בהגמ\"י והובא בהג\"א ספ\"ב דפסחים ולפמש\"כ בעל העיטור בדעת רש\"י אם שגג או נאנס מותרת א\"כ גם דעת רש\"י כהרא\"ם וראיתי בריקאנטי סי' קנ\"ט שכ' ובעל ה\"ג אסר אם לשה במים שלא לנו וכן נראה דעת הרר\"א ממיץ עכ\"ל ולא העתיק על נכון דדעת הרא\"ם לאסור דוקא אם הזידה ולשה אבל היכא דאישתלי לא מיתסר ובנדפס חסר כאן הרבה. ",
                "מן \"בימי\" עד בלילה מנוקד בכ\"י פאריז. המעתיק. ובאמת כצ\"ל כאן מהלכת בלילה תתת הקרקע דחכמי אומות העולם אומרים כן בפ' כו' והאו\"ז ה' פסחים סי' רנ\"ו כ\"כ בשם ר' חיים כהן ועיין או\"ח סי' תנ\"ה ובאחרונים שם שהאריכו בדברי רבנו אלה. ",
                "ולפי כו' הסמ\"ג לאוין ע\"ט כ' כל דברי הר\"א ממיץ שבכאן וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ב דפסחים סי' ל' ומשכ\"ש הרא\"ש ולפי\"ז השואבן בתחלת הלילה מותרין מיד ואסור לשואבן אחר תחלת הלילה כ\"ז הוא מדברי הרר\"א ממיץ ובס' דברי דודים הנדפס בלעמבערג תרנ\"ו להר\"ר שאול בן הלוי בחי' על הרא\"ש פסחים שם שגה בזה שחשב שדברי הרא\"ש הוא והקשה שם מנ\"ל להרא\"ש לפרש להרא\"ם כן דלמא לשיטת הרא\"ם צריך מעל\"ע דוקא עיי\"ש ולק\"מ. ",
                "ברותחין ואפי' כלים שנשתמשו בהן באור ואע\"ג דתניא [ע\"ז ע\"ה ב'] כל שתשמישו באור מלבנו באור בחמין מגעילו בחמין כיון כו' בליעתו הוי היתר כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס, ובשב\"ל השלם סי' ר\"ז כ' דברי היראים אלו והעיקר כמש\"כ שם מהרש\"ב ע\"ש כ\"י הב' וכמו שהגהתי כאן ועיין חולין ח' א' תוד\"ה שלבנה שכ' ע\"ש ר\"ת דחמץ מיקרי התירא בלע אע\"ג דהשתא דפליט הוי איסורא מ\"מ בשעת בליעה הוי התירא וכדברי היראים. ודע דהרמ\"א באו\"ח סי' תנ\"א סעיף ד' כ' דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים כו' סגי בליבון קל כזה שקש נשרף עליו מבחוץ ובמגן האלף שם סק\"ה כ' ע\"ז צ\"ע דברא\"ש פ\"ה דע\"ז סי' ל\"ד כ' לתרץ קושיית התוס' דבתוספתא קתני סכינין בהדי שפודין ואסכלאות וע\"ז כ' הרא\"ש דסכינים גדולים יש בהם גומות הלכך בעי ליבון דהגעלה לא מהני כי אינו יכול לנקר הגומות וא\"כ משמע דביש בהם גומות דמי לשפודין ואסכלאות דמבואר שם דמלבנן עד שתשיר קליפתן ובעי ליבון מעליא עכ\"ל ולענד\"נ דלק\"מ דכוונת הרמ\"א כך הוא דכ\"ד שדינו בליבון בשאר איסורים אמרינן דה\"ה לענין חמץ אע\"ג דיש סוברין דמיקרי התירא בלע אפ\"ה מחמרינן לומר דחמץ שוה לשאר איסורים ובעי ליבון מעליא שיהיו ניצוצות נתזין מהם אבל דבר שדינו בהגעלה בשאר איסורים רק שיש בו סדקים אע\"ג דבשאר איסורים מחמרינן ללבנו ליבון גמור מ\"מ לענין חמץ דהתירא בלע לא מחמרינן בכה\"ג לומר דחמץ שוה לשאר איסורים וסגי בליבון קל. ולשון התוס' בחולין שם שכ' הא דתנן בסוף מס' ע\"ז סכין שפה בקרקע והיא טהורה דסגי בנעיצה בקרקע עשר פעמים ולא בעי ליבון היינו לחתוך בה צונן כדאמר התם בגמרא כו' הוא מגומגם דלפנינו במשנה דע\"ז [ע\"ה ב'] הגי' הסכין שפה והיא טהורה ע\"כ ותל\"מ ותיבת בקרקע ליתא ורב עוקבא בר חמא שם [ע\"ו ב'] אמר ונועצה עשרה פעמים בקרקע ורש\"י בגמרא שם ד\"ה ונועצה כ' בזה\"ל אע\"פ ששפה וי\"א משפשפה בבגד צמר שאינה חלק ומעביר שמנוניתא עכ\"ל. והנה הרא\"ש הקשה לפרש\"י שפי' ונועצה אע\"פ ששפה דשיפה ונעיצה בעינן דעובדא דשביר מלכא תיקשה דאיהו לא עביד אלא נעיצה א\"ו או הא בעי או הא בעי ולענ\"ד נראה לתרץ פרש\"י דרש\"י מפרש מ\"ש במשנה הסכין שפה והיא טהורה שהוא הכשר גמור אפי' לחתוך בה רותח דומה למה שפי' תנא הכשר שפוד ואסכלא אף לחמין ה\"נ הכשר סכין וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ז מהמ\"א דהשחזת רחיים הכשר גמור הוא אפי' לחתוך בה רוחח אלא דבהא פליג רש\"י וס\"ל דנעיצה ג\"כ בעינן עם שיפה ומה שפרש\"י שם בד\"ה ולאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברוחתין ובכ\"ר חדא מתרי נקט וה\"ה שפה במשחזת עם נעיצה דמיא להגעלה ואפשר מילתא דפסיקא נקט אף להי\"א שכ' לעיל דשפה פי' משפשפה כו' עיין בזה בסמוך אבל לצונן גם רש\"י מודה דנעיצה לבד סגי וכהברייתא ועלה קאי ר\"ה בריה דר\"י וב'ה א\"ש נמי דלא תקשה קושיא ראשונה שהקשה הרא\"ש לרש\"י דלמה לא פי' המשנה כל דין הכשרות דרש\"י ס\"ל כמש\"ש התוס' ד\"ה אמר דהשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק ולא יותר. נמצא דנעיצה בסכין דמיא להדחה בשאר כלים וכמו בהגעלה ששנו במשנה להגעיל יגעיל ולא זכרו הדחה דודאי גם הדחה בעי דהגעלה לא מהני אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין כמבואר בתוס' ועכ\"ז לא זכרוה במשנה שם וכן גבי קדשים דתנן השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ה\"נ שפה בסכין דמיא להגעלה בשאר כלים וזהו מה שחידשו במשנה בסכין דמלבד שיש בה תורת הגעלה כשאר כלים לפרש\"י וכההיא דפסחים אלא דשפה והיא טהורה וממילא דכמו בהגעלה בעינן הדחה ג\"כ מקודם ה\"נ בשפה דסכין בעינן נעיצה מקודם וזהו הדחתה ודבר זה למדתי מדברי הת\"ש סי' י' אות ח' עמ\"ש רש\"י וי\"א משפשפה בבגד צמר כו' כ' וז\"ל צ\"ל דהיינו למה שפי' שם דקאי לתשמיש צונן ולהכי לא פי' האי פי' במתני' דלחמין פשיטא דלא מהני שפשוף בגד עכ\"ל הרי שמפרש דמה שפרש\"י במשנה שפה לוטשה באבן של נפחים כו' הוא לרותח ועלה קמפרש ונועצה אע\"פ ששפה. ובבאור הי\"א שפרש\"י ראיתי להב\"י יו\"ד סי' קכ\"א שכ' וז\"ל דהיינו לדידיה דמצריך שיפה ונעיצה אבל למאן דסגי ליה בחד מינייהו משמע ודאי דלא סגי ליה בשפשוף בבגד אלא שפשוף דמשחזת דוקא בעינן עכ\"ל ולא הבינותי דבריו דא\"כ מאי שייטיה מש\"כ רש\"י וי\"א משפשפה כו' למ\"ש בתחלה ונועצה אע\"פ ששפה כיון דגם להי\"א ה\"פ ונועצה אע\"פ ששפה גם ראיתי להריטב\"א בחי' לע\"ז עמ\"ש בגמרא ובסכין שאין בם גומות שכ' פי' וכל סכין שיש בה גומות הגעלה בעי לחמין והדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא לצונן עכ\"ל הרי מבואר בדבריו דבליתא דפרסא לחוד בלי נעיצה סגי לצונן וה\"ה שפשוף בגד דהיינו הך [והת\"ש סי' י' סקי\"ח לא ראה ד' הריטב\"א דהדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא מהני גם בסכין של נכרים מיהת לצונן] וכיון שכן שפיר נוכל לפרש דהי\"א כהריטב\"א דשפה דמתני' פי' משפשפה בבגד צמר כו' ובהא לחודיה סגי לצונן ובגמרא הוסיפו עוד דבסכין שאין בה גומות נועצה י\"פ בקרקע והא לחודיה נמי מהני לאכול בה צונן והשתא א\"ש המשך פרש\"י דמתחלה פי' ונועצה אע\"פ ששפה ואח\"כ כ' וי\"א כו' ולדידה נועצה לחודיה סגי כמו שפה לחודיה ולהי\"א שפרש\"י והריטב\"א לק\"מ קושיית התוס' ע\"ז ע\"ה ב' ד\"ה הסכין דבאמת דמיא דין זה לסכין ששחט בה טריפה נמצא דבזה פליגי הב' פירושים דרש\"י דלפי' הא' ונועצה אע\"פ ששפה לא מיירי מתני' לאכול בה צונן דוקא אלא הסכין שפה והיא טהורה אפי' לאכול בה רותח ומש\"ה הצריך תרווייהו אבל להי\"א מיירי מתני' לאכול בה צונן ומהני בזה שפשוף בבגד או נעיצה ולדה\"ת דחולין צ\"ל דמפרשים דרב עוקבא בר חמא מפרש מש\"א במשנה הסכין שפה כו' היינו נועצה י\"פ בקרקע וגרסי נועצה בלאוי\"ו ולא ונועצה וכמו שכ' המכריע בסי' מ\"א עיי\"ש. והנה התוס' דע\"ז ע\"ה ב' ד\"ה הסכין כ' לתרץ דשאני סכין של נכרים שבלוע שמנונית טובא אבל סכין ששחט בה טריפה מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע ובדבריהם אלו אומר אני ליישב דברי היש\"ש עמש\"כ הטור יו\"ד ס\"ס צ\"ד וז\"ל כ' הרר\"פ יש רוצין להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת ע\"י קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה רותח וסגי בקליפה ולא דמי להתם דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום בית השחיטה לבד אבל חתיכה שכולה רותחת כשחוחכין אותה בסכין חולבת מתפשט בכולה וכולה אסורה אם אין בה ס' וכ' ע\"ז היש\"ש וה\"ה דהומ\"ל דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם אמרינן משרק שריק אלא מחמת רוב הדם הוא דבולע קצת כו' מש\"ה סגי בקליפה משא\"כ בבליעת בשר או חלב עכ\"ל והבכור שור בחי' לחולין קי\"א ב' והש\"ך ביו\"ד סי' צ\"ד סקכ\"ו תמהו על דבריו דהא הרוצין להתיר הבשר ע\"י קליפה ראייתם מהשוחט בסכין של נכרים דאסור משום שמנונית וקי\"ל דקולף כמבואר בדברי הרב שם בהגהת סמ\"ק ומאי קאמר היש\"ש לדחות דגבי סכין ששחט בה שהאיסור משום דם כו'. והנ\"ל דהיש\"ש ה\"ק דהומ\"ל דגבי סכין [של נכרים] ששחט בה שהאיסור [דהיינו השמנונית שבסכין] משום דם אמרינן משרק שריק וביאר אח\"כ מחמת רוב הדם [שבבית השחיטה] הוא דבולע קצת ולא נאסר כ\"כ [משמנונית הסכין] ותיבת אלא שכ' ביש\"ש ט\"ס הוא והיינו כסברת התוס' הנ\"ל מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע כ\"כ. ",
                "כרב אשי דמסיק בשלהי כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס חסר כל הענין ועיין חולין ח' א' תוד\"ה שלבנה כתי' רבינו. ",
                "והלכתא כצ\"ל. ",
                "פי' קטנות ונ\"ב בצד הגליון בכ\"י. המעתיק. ומשכ\"ר מדברי רבי' לפנינו שם בגמרא מדבריו של ברבי. ועיי\"ש בתוד\"ה רבא ע\"ש ר\"ת כתירוץ רבינו וכ\"כ האו\"ז ח\"א סי' תרע\"ב בשם יש מפרשים ומש\"כ שם האו\"ז והכי מתרצים דשמואל אדשמואל פ\"ק דכתובות ז' ב', תמיהני דביבמות ס\"ז א' אמרו זו וס\"ל מההיא דא\"ל שמואל לרב חנא בגדתאה וצע\"ג. ",
                "בחמץ כצ\"ל והסמ\"ג לאוין ע\"ח כ' אומר הר\"ר אליעזר דבכל איסורין כו' עד אמת והלכה, ככל מה שכתוב כאן ולפנינו בזבחים אביי אמר לענין בישול במקצת כלי ורבא אמר לענין יין ומזוג ותחת מש\"כ כאן עולא לפנינו שם בגמרא רבה בר עולא והר\"ן בס\"פ כל הבשר כ' דהא דאמרינן בפ' דם חטאת דבתרומה אפילו ביין אפילו במזוג ההיא אביי הוא דאמרה כו' ומיהו רבא פליג עליה דאביי בפ' דם חטאת ומוקי לה במילתא אחריתי כו' והיינו כגירסת היראים כאן ועיין בשו\"ת פנים מאירות ח\"א שאלה פ\"ג שהעיר שם בחילוף הגרסאות. ",
                "בלע כצ\"ל. ",
                "התוס' בחולין ק\"ח ב' ד\"ה שנפל כ' אין סברא לומר דכי היכי דאמר מבלע בלע מפלט לא פליט מה שבלע ה\"נ מפלט פליט מבלע לא בלע מה שפלט. ",
                "אולי צ\"ל ש\"ד [הגרא\"ד]. ",
                "תיבת לא נ\"ל ט\"ס ועיין ע\"ז ס\"ו א' תוד\"ה מכלל. יש שהיו מפרשים כו' והיינו כדברי היראים. והסמ\"ג לאוין ע\"ח הביא כל דברי היראים אלו ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא הב\"י בהלכות פסח סי' תמ\"ז שכתב שם וז\"ל כל שהאיסור במשהו אין הפרש בין נותן טעם לשבח או לפגם שאין מתירין נ\"ט לפגם במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור כו' והוא כדברי רבנו ועיין בס' מלא הרועים ערך מין במינו אות כ\"ג שכתב שם לפ\"ד רבינו ודעימיה דבדבר האוסר במשהו אזי נטל\"פ אסור עכצ\"ל דר\"מ ס\"ל במין במינו דבטיל דאלת\"ה איך יליף בע\"ז ס\"ז ב' נטל\"פ אסור מגיעולי נכרים דילמא לכך ציותה התורה להגעיל דילמא אתי לבשל בהם מינו דהוא במשהו אבל בשא\"מ נטל\"פ מותר אלא ש\"מ דס\"ל לר\"מ מב\"מ בטיל עכ\"ד אולם בשו\"ת מנחה בלולה להג\"מ ר\"ש מסלאנים בד' ה' מדפי הספר כתב תשובה מהרב הגאון ר\"ד מנאווארידק דאין ענין זה לזה דלרב ושמואל דאמרי בע\"ז ע\"ג ב' כל איסורין שבתורה במינן במשהו מ\"מ נ\"ט לפגם בפשיטות מותר דטעמייהו דראוי לאסור מדאורייתא במשהו גבי מינו משום שאינו מבטלו ומחלשו אלא מעמידו ומחזקו ואליבייהו מודו שפיר היש מפרשים שבתוס' ע\"ז דאין מקום כלל להוכיח מדאסור במשהו ממילא יש לאסור אף נ\"ט לפגם בודאי ז\"א דכשיודעין שנ\"ט לפגם בפשיטא אינו משביחו ומחזקו אלא מגרעו ומיתר ודברי הי\"מ הוא לדידן דפסקינן בכל איסורין כר' יוחנן ורשב\"ל בע\"ז שם דכל איסורין אפילו מין במינו בנ\"ט דלסברתינו בודאי משהו באלף הוא טעמו בטל וגרוע מכ\"מ החמירו באיזה דברים לאוסרן במשהו כגון בריה וחתיכה ראויה להתכבד וכי\"ב אשר עפ\"י חומר שיש בהן אינם בטילין במשהו כגון חמץ בפסח דאפילו בא\"מ אוסר במשהו מחמת חומרא בכה\"ג דייקא היש מפרשים דאפילו כשהאיסור נ\"ט לפגם אל ההיתר מ\"מ אסור עיי\"ש וא\"כ אין דברי המה\"ר מוכרחין כלל, ובמשכ\"ש בשאלה ב' ע\"ד הש\"ס דע\"ז ס\"ז ב' מאי מקשה הש\"ס על ר\"ש אמאי לא יליף מגיעולי נכרים אם נאמר דר\"ש כר' יהודה ס\"ל דמין במינו במשהו א\"כ בודאי לא התיר ר\"ש נ\"ט לפגם רק באינו מינו וא\"כ איך אפשר למילף ר\"ש מגיעולי נכרים דילמא להכי הוצרכה התורה להגעיל שלא ישתמש במינו אבל באינו מינו דמשעריין בס' אף נ\"ט לפגם מותר אף בלא הגעלה כלל עכ\"ל ובמחכ\"ת אשתמיטתי' דברי הר\"ן נדרים נ\"ב א' שהביא שם דברי הירושלמי זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כו' וכל שאין לו מתירין כו' מין במינו ושלא במינו בנ\"ט הרי דר\"ש לא ס\"ל כר' יהודה ועיי\"ש עוד שכתב לדחות ראיית רבינו לדינו מההיא דפסחים ל' א' דאף דנ\"ט לפגם מותר הוא דוקא בדיעבד אבל לכתחילה בודאי אסור כדמוכח בע\"ז ד' ע\"ה ב' וא\"כ שפיר מתרץ הגמרא דילמא אתי למעבד במינו ולכתחילה אסור. ",
                "אמרינן נמי, בסמ\"ג כ' ע\"ש רבינו בזה\"ל אמר רב וכ\"ה בנדפס. ",
                "רבא כצ\"ל. ",
                "מכאן עד אי מכשר חסר בנדפס ועיין פסחים ל' א' תוד\"ה אמר רבא. ",
                "דידי' מכשר קודם כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "ר' כצ\"ל ולפנינו בספרי שם פ' ע\"ב ר' יוסי סתמא וכ\"ה ביבמות פ\"ו א' ועיי\"ש בתוד\"ה אי ומדרש איכה פ\"א סכ\"ח ובהגרד\"ל ורש\"ש שם ובנדפס כ' רבינו בקיצור וכל המעשרות אפי' מ\"ע טובל וחסר שם הרבה גם הוא שם שלא על הסדר. ",
                "דספרא כצ\"ל ובהתו\"ה אמור סי' ק\"ג כ' כתי' רבינו וכהז\"ר פ' אמור שכ' דפליגי עיי\"ש דלא כהתוס' בחולין שם ד\"ה אין. ",
                "כ\"כ בנדפס סי' ק\"ב במלאכת הקוצר ועיין להלן סי' רע\"ד ושם פרשתי ובנדפס כאן חסר כל זה. ",
                "צ\"ל ריבתה. ",
                "ועיין להלן סי' קמ\"ח וכ\"כ העיטור בעשרת הדברות הל' מצה ומרור עיי\"ש אלא שכ' שם וה\"ה לחלה לא נהגו באלו הארצות ודעת רבינו בחלה אינו כן כמש\"כ ס\"ס קמ\"ח עיי\"ש ועיין תוס' חולין ז' א' סד\"ה ו' ב' שכ' ג\"כ שמא הרחוקים מא\"י כמונו לא תקנו חכמים. "
            ],
            [
                "אל הכהנים על כהן טמא שלא יאכל בתרומה דכתיב נפש וגו' כ\"ה בנדפס ונכון. ",
                "ולא יאכל מן הקדשים. הא דלא הביא הרא\"ם אזהרתו מפסוק ד' פרשה כ\"ב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר צ\"ל דלא פסיקא לי' למאן דאמר [יבמות ע\"ה א'] בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכ\"מ והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ועל כרחך בקדשים לא יאכל בקדש מוקמת לה מש\"ה כ' האזהרה לאוכל תרומה מדכתיב בפסוק ו' ולא יאכל מן הקדשים והיינו תרומה כמש\"כ רבינו ומנלן דבקדשי תרומה הכ\"מ דכתיב בסמוך כו' ולפי\"ז אין לומר כמו שאמר רבא אמר ר\"ח כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור דהא לתרומה אינו טהר כ\"א בהערב שמש אלא פי' הפסוק כ\"ח רחץ בשרו במים ובא השמש וגו' ועפ\"י מש\"א בל\"ב מדות דר\"א בשרי\"ה מדה י\"א מסידור שנחלק סידור היה ראוי להיות אלא שנחלק עיי\"ש אולם לפי\"ז מנ\"ל הך דתנן טבל ועלה אוכל במעשר שני דביבמות ע\"ד ב' לא ילפינן לה אלא מהא דאמר רבא אר\"ח ועיי\"ש ע\"ג ב' וצ\"ל דמהא שנחלק ילפינן דיש שדי ברחץ בשרו במים לבד אע\"ג דפשטיה דקרא בתרומה משתעי וסדור הוא עכ\"ז מידרש ג\"כ הא דנחלק לרמז דין המעשר כנ\"ל לדעת הרא\"ם ודלא כהר\"ר אפרים שבתוס' יבמות ע\"ה א' ד\"ה והכתיב ועיין להלן סי' קע\"א ורש\"י בחולין קי\"ג ב' ושבועות ד\"ו ב' כתב אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתיב בקדשים לא יאכל ותרומה בכלל מדכתיב בה בההיא עניינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמות דבתרומה קאי כו': "
            ],
            [
                "ורב אסי לימא מר כצ\"ל: "
            ],
            [
                "תי' בתרומה נכתב בכ\"י ביני שיטי ומסתמא צ\"ל \"בן נכר בתרומה\". המעתיק. וטעה בזה המעתיק דלהדיא כ' רבינו סי' ס\"א \"בן נכר בפסח\". ובדין בן נכר בתרומה כ' התוס' יבמות ע\"א א' ד\"ה ואין דאין המרת דת פוסלת בתרומה אלא שהרשב\"א בחי' שם כ' דכל דאיכא לאקושי תרומה לפסח מקשינן מג\"ש דתושב ושכיר ואין המרת דת פוסלת במעשר דוקא, ומש\"כ תיבת בתרומה ביני שיטי הוא מדוקדק דערל תושב ושכיר הוא גם בפסח כמו בתרומה ומ\"ש תרומה דנקט ועיין להלן סי' פ\"ח שכתב היראים גם לאו לערל במעשר והוא מחשבון הלאוין עכ\"ל שם. ",
                "בכורים חוץ לחומה. תודה ושלמים חוץ לחומה, צרופי כו' כצ\"ל: ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "בדקה ובגסה. אינו במשנה שלפנינו. ",
                "דאיסורא. כ\"כ המרדכי בפ' ג\"ה שם דלא כמ\"ש בנדפס וכל תיקו דאורייתא לחומרא וכבר הגיה שם השם חדש דצ\"ל דאיסורא כשיטת היראים בכל תיקו דאיסורא אפילו דרבנן לחומרא ועיין מש\"כ לעיל ס\"ס י\"ד באורך בזה. ובמשכ\"ר כאן מיהו לא מחזרינן עלה דאזלינן בתר רובא כו' כ' בעל ווי העמודים דה\"ט דהכא אינו מצוי מיעוט עופות בכף עגיל משא\"כ במיעוט המצוי לא ניזל בתר רובא היכא דאפשר לברר בבדיקה כמו שנראה מדברי רבינו להלן סי' תנ\"ו ובנדפס סי' קל\"ז. ובשו\"ת עמודי אש סי' ז' אות ג' האריך בתיקו דרבנן דאיסורא בשיטת הפוסקים והביא שם ד' היראים הנדפס עיי\"ש. ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "צ\"ל כירך (הגרא\"ד). ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "מחטט אחריו כו' מדכ' רבינו אח\"ז תולדות ג\"ה שומנו וקנוקנותיו משמע מזה דהשתא בדאורייתא קאי וא\"כ דעת רבינו דלא כפרש\"י חולין צ\"ו א' ד\"ה ומאי דשייר דרבנן לר\"מ. דמדרבנן הוא דבעי ר\"מ חטיטה אלא כמש\"כ הריטב\"א בחי' לחולין שם דלר\"מ חטיטת גיד מן התורה ושלש מחלוקת בדבר זה דר\"מ סבר כל הגיד מן התורה ור\"י סבר עם השופי בלבד ותנא דמתניתין אית ליה דשמואל דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ועיין בתוס' שם צ\"ו א' ד\"ה מכלל שכ' ולא מסתברא לומר כן כו' גם הרשב\"א בחי' כ' וזה תימא גדול דאי קסבר ר\"מ דגיד אסרה תורה ואפילו קנוקנות יאסרו כל הקנוקנות דאורייתא ואי קסבר דגיד אסרה תורה ולא קנוקנות מקצת קנוקנות וחטיטת גיד כו' מדאורייתא מנ\"ל כו' והשם חדש כ' ואילולא דמסתפינא הי' נראה להגיה משכ\"ר תולדות ג\"ה קודם תניא ג\"ה מחטט אחריו כו' ונמצא דמחטיטה ואילך הוי תולדה כהרשב\"א והר\"ן והה\"מ בפ\"ח מהל' מ\"א ה\"ז עכ\"ל אבל לפי גי' הכת\"י תולדות ג\"ה שומנו, וקנוקנותיו, שומנו דתניא כו' אין להגיה כהשם חדש מיהו י\"ל דקנוקנות הוי בכלל חטיטת הגיד ובהא דאר\"מ ג\"ה מחטט אחריו גם קנוקנות בכלל וכמש\"כ התוס' בחולין ע\"ד ב' ד\"ה חלבו דמחטט אחריו משמע דאסר אפי' קנוקנות וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קל\"ט הלכה כר\"מ שאומר שג\"ה מחטט אחריו שרשיו וקנוקנותיו בכ\"מ שהם שכך הורה שמואל לבר פיולי כו' ומש\"ה לא אמר רבינו תולדות ג\"ה שומנו וקנוקנותיו וחטיטתו. ",
                "בערובין [מ\"ו ב'] הלכה כר\"י בחומרי כו' כצ\"ל ועיין סי' ז' ומש\"ש אות כ' והעיטור באות ק' קדושין כ' בזה\"ל וביראים פסק כר\"מ בחומריותיו ולא נהירא לן עכ\"ל. ",
                "ואמרינן הני גידין מאי כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס, ודע דרב חסדא אמר שם ל\"נ אלא לג\"ה ואליבא דר\"י דאמר אינו נוהג אלא באחת ובעיא לאכוחי מזה דספוקי מספקא ליה לר\"י באיזה מהן נוהג דאי מיפשט פשיטא לי' דהיתירא ליכלי' דאיסורא לשדייה וכ\"ה בחולין צ' ב' ותמיהני מזה על התפארת ישראל בפיה\"מ שכ' עמש\"כ ר' יהודה פ\"ז דחולין מ\"ג אינו סופג אלא מ' וז\"ל מדלא פליג ר' יהודה רק לענין מלקות נראה לי דמודה ר\"י דגם בשמאל אסור עכ\"פ מדרבנן עכ\"ל שהרי מהא דאמרו דאי מיפשט פשיטא ליה דהתירא ליכלי' כו' מוכח להדיא דלר\"י בשמאל אפילו מדרבנן מותר דאלת\"ה שפיר מתוקמא מתני' כר\"י ובירך שמאל דאסור עכ\"פ מדרבנן וכאוקימתא דרב אשי ורבינא. ",
                "בש\"ס שלפנינו נראה דאביי הוא דאמר הכי. ש\"ח. ",
                "נוהג בה כבהמה כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וז\"ל האו\"ז הל' ג\"ה סי' תמ\"ד אבל גיד וכל הבא מכוחו אסור כשל בהמה כמו ששנינו בפסחים העצמות והגידין ישרפו לששה עשר וכו' ואמר רב אשי ל\"נ אלא לשומנו עכ\"ל ואומר אני דביראים יש ט\"ס דמש\"כ והלשון מוכיח שמטעם גיד נאסר כדתנן שומנו של גיד ובאמת אינו כלל במשנה ואף לפמש\"כ בנדפס כדתניא דברי רבינו מוקשין דמאין הרגלים שהאיסור משום גיד מדקאמר שומנו של גיד והלא אי אפשר כלל לומר בא\"א שאם יאמר שומן סתם לא היינו יודעין על איזה שומן קאי ועכצ\"ל שומן של גיד ולעולם י\"ל דהאיסור הוא משום חלב ושרי בחיה וע\"כ נראה דכצ\"ל ביראים כדתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואמר רב אשי ל\"נ אלא לשומנו דגיד הנשה דתניא שומנו כו' והשתא א\"ש דראיית היראים כמש\"כ האו\"ז ור\"ל מדפירש רב אשי הגידין השנוי במשנה דהיינו שומנו של גיד למדנו דמשום גיד נאסר דאם היה האיסור משום חלב האיך אמרו ע\"ז במשנה והגידין והלא אין זה עיקר איסורו אע\"כ דאיסור שומן הגיד משום גיד נאסר, ובמרדכי ר\"פ ג\"ה כ' וז\"ל אבל גיד וכל הבא מכוחו אסור בשל חיה כמו של בהמה וכדתנן נוהג בבהמה זבחיה ושומנו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור עכ\"ל ופשוט הדבר דאין ראיה כלל מדתנן נוהג בבהמה וחיה לשומן הגיד דאם נאמר דאיסור שומן הגיד מטעם חלב הוא בודאי מותר בחיה ומש\"כ המרדכי וכדתנן אגיד לחודיה קאי ועיין או\"ה כלל כ\"א דין א' שכ' שם לשון המרדכי אבל גיד וכל הבא מכחו כו' צריכין לנקר כולן בחיה מן התורה כמו בבהמה וג\"ה נוהג בבהמה ובחיה כו' והנכון כמש\"כ רבינו והאו\"ז, והפתחי תשובה ליו\"ד סי' ס\"ה סק\"ג הביא ע\"ש תשובת הרדב\"ז דחלב של גיד הנשה אסור ג\"כ בחיה עיי\"ש ולא הביא ד' היראים והמרדכי והג\"א ר\"פ ג\"ה מהאו\"ז שכ' כהרדב\"ז גם הרדב\"ז לא הביאם לראיה לדבריו והווי העמודים העיר על הרדב\"ז מדברי הראשונים. ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "כרותח דמבושל אלא כו' כצ\"ל וכ\"כ הריקאנטי סי' ר\"ו ע\"ש הרא\"ם, ולא הביא רבינו ראי' מדאמר רבא חולין צ\"ז ב' מב\"מ דליכא למיקם אטעמא כגון שמנוניתא דגיד בס' אלמא שמנו של גיד אוסר תערובתו בנ\"ט די\"ל דלא הי' לפניו הגירסא בדברי רבא כגון שמנוניתא דגיד וכן בספרים שלנו ליתא גם לא הביא מדר\"נ שם דאמר גיד בס' ומסתמא משום שמנו קאמר דאין סברא לומר דס\"ל יש בגידין בנ\"ט דלא כהלכתא דיש לומר דמיירי לבטל גופו של גיד אם נתערב בין הגידין ונימוחו ואינם נכרין דבעינן ס' כנגדו כדאיתא בטוש\"ע סי' ק' ס\"ב דלא כהפר\"ח שם דבטל ברוב והרשב\"א בחי' ר\"פ ג\"ה והר\"ן הביאו ראיות אלו דלא כשיטת הרר\"מ שבתוס' חולין פ\"ט ב' ד\"ה אם וצ\"ז א' ד\"ה שאני וצ\"ט ב' ד\"ה והלכתא, והנה שיטת ר\"ח בתוס' שם צ\"ז א' דשמנו של גיד אינו מפעפע וכ\"כ הר\"ן בשם דעת המפרשים דבשומן גיד ל\"ש שמן ול\"ש כחוש אינו מפעפע דלא אמרו מפעפע אלא בחלב דוקא אבל בשמנו של גיד לא, מיהו היינו דוקא בצלייה ומליחה מש\"כ בנתבשל אסור בנ\"ט כשאר איסורין שבתורה ולפ\"ז בהנהו אטמהתא דאימלחו בבי ר\"ג בשומן גיד הנשה לא היה ס' כנגד השומן [דאם היה שם ס' לא הוי אסר רבינא] ורבינא אסר דס\"ל מליח כרותח דמבושל ובבישול בעינן ס' ורב אחא דשרי ס\"ל דמליח לא הוי אלא כרותח דצלי ובצלי אינו מפעפע שומן הגיד לאסור בנ\"ט מיהו קליפה בעי ואפ\"ה קאמרינן רב אחא שרי ועיין בב\"י די\"א דגם קליפה א\"צ ואם נייחס סברת ר\"ת להיראים צ\"ל דמשכ\"ר ובכחוש קאמר פי' דהנהו אטמהתא וכן הירך שנצלה בה ג\"ה הי' כחוש ושם אמרינן דשרי ובקליפה לחוד סגי אבל נתבשל או שומן שנצלה ופי' שומן ר\"ל דבר השמן כמו חלב אף בצלייה אוסר בנ\"ט כשאר איסורים שבתורה וכדאיתא ביו\"ד סי' ק\"ה סעי' ה' דאפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלית עמה שמינה האיסור מפעפע בכולה ולפי\"ז משכ\"ר שומן הגיד אסור בנ\"ט כשאר איסורין שבתורה אנתבשל לבד קאי ולא אמליחא וצלייה והיינו כדעת ר\"ת, ושיטת בה\"ג הובא בשלטי הגבורים דשומן ג\"ה חשיב כחלב גמור לענין פעפוע עיי\"ש ובמרדכי פג\"ה סי' תרע\"ד ובאו\"ז סי' תנ\"ג הובאו דבריו וגם תשובת ר\"י הלבן דמליחה בס' בחלב גמור וה\"ה בשומן ג\"ה ובהנהו אטמהתא כו' שרי ר\"א מטעם דהיה בו ס'. אולם לפי\"ז בעי טעמא אמאי אסר רבינא נהי נמי דמליח כרותח דמבושל דמי הלא אף בבישול בס' סגיא והריטב\"א בחי' לחולין שם פי' רבינא אסר פי' אסור לגמרי דסבר דמתפשט איסורו בכולו וביטול בס' לא שייך אלא בקדירה עכ\"ל ועפי\"ז אומר אני אהא דמסיק הגמרא דברי רבינא בקשיא וידוע דעת רב האי גאון ז\"ל דכל קשיא יש לה פירוקא ועיין הע\"ש ס\"ס כ\"ד שכ' ליישב ג\"כ והנ\"ל דרבינא ס\"ל כמש\"כ הר\"ן בשם הרא\"ה דאין חלב מפעפע מתבטל בצלי לעולם ואף במליחה אין משערינן בס' מה\"ט עיי\"ש ובהא פליגי ר\"א ורבינא ולדברי כולם מליח ה\"ה כרותח דצלי ותו לא אלא דרבינא סבר כדעת הרא\"ה ור\"א ס\"ל כשיטת החולקים עליו ולשיטת בה\"ג ודעימיה יתיישב ג\"כ קושיית התוס' ד' צ\"ז א' ד\"ה שאני דבמתניתין מיירי ביש ס' כנגד שומן הגיד וכן במ\"ש התוס' להקשות מהא דתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לא כ' הר\"ן בסוגיא דחם בתוך חם ד\"ה אסור וז\"ל ומה שלא אסרוהו כולו היינו מפני שיש בו ס' לבטלו אלא מפני שנפל למקום ידוע צריך נטילת מקום [עוד כ' שם הר\"ן אח\"כ דהתם לאחר שסלקו הפסח מעל האור מיירי כו' ומש\"ה לא אמרינן בי' מפעפע לאסור את כולו]. ושיטת הרמב\"ן הובא בהר\"ן וחי' הרשב\"א דאפי' בחלב שמן לא אמרינן במליחה מפעפע ובזה יתיישב לדבריו הנהו אטמהתא כו' בפשיטות אפי' אי אמרי' דשומן הגיד דמיא לחלב שמן כבה\"ג ולא נצטרך לו מר דהיה שם ס' כנ\"ל דא\"כ מ\"ט דרבינא דאסר אלא דשאני מליחה מצלייה, ורש\"י בחולין צ\"ט ב' ד\"ה והלכתא שכתב אבל שמנו יש בו בנ\"ט ואם לא נטל שמנו אוסר ע\"כ אי ס\"ל כשיטת בה\"ג אנתבשל ונמלח ונצלה שזכר בגיד אמר דשמנו יש בו בנ\"ט ואי ס\"ל כשיטת ר\"ת צריך לומר דאנתבשל קאי ולא אנמלח ונצלה דבנמלח ונצלה אינו אוסר אלא כדי קליפה או נטילה וגם המרדכי שם כ' אדברי בה\"ג שכתב שמנונית דידיה שנתבשל או נמלח אסור כל מה דבהדיה עד שיעור ששים דיש לדחות דשיעור ס' קאי אבישול ובאו\"ז שם העתיק לשון בה\"ג שמנונית דידי' שנתבשל או נמלח אסור כל מה דמבשל בהדיה אלא בשיעורא דששים ועיין בהרא\"ש פג\"ה סי' כ\"ד אחר שהביא שם שיטת הרר\"מ כ' וז\"ל ורש\"י לא פי' כן וכן רב אלפס ז\"ל וצ\"ל לדבריהם דשומנו של ג\"ה אינו מפעפע כדאמרינן בגדי כחוש עכ\"ל והיינו כשיטת ר\"ת אבל המרדכי שם ס\"ס תרע\"ה כ' אדברי האלפסי שפסק דשמנונית הגיד משערינן בס' וז\"ל לדבריו היה צ\"ל דבירך היה לבטל שמנונית הגיד בששים עכ\"ל והיינו כשיטת בה\"ג ועיין תשובת הב\"ח ישנות שאלה נ\"ד. ",
                "איננו בנדפס והסמ\"ג לאוין קל\"ט הביא דעת הרא\"ם שאוסר ג\"ה אף בהנאה מה\"ת וכמש\"כ התוס' חולין צ\"ט ב' ד\"ה והלכתא הא' וליכא למישרי נמי מק\"ו מחלב שאמרו בפסחים כ\"ג ב' דלפמש\"כ התוס' שם ד\"ה ומה דה\"פ וכו' תליא נמי בהא דאמרינן יש בגידין בנ\"ט וכמש\"כ הפנ\"י שם והפלתי סי' ס\"ה. והלח\"מ פ\"א מהל' חו\"מ כ' כישוב הפלתי להרמב\"ם ועיין הע\"ש שאלה כ\"ד אות א' ודלא כהשם חדש שכ' עמש\"כ בהגמי\"י פ\"ח מהמ\"א אות ז' אבל רא\"ם פסק דג\"ה אסור בהנאה מדפסיק הלכתא אין בגידין בנ\"ט כו' וז\"ל משמע דלא פסק רבינו בהדיא הכי כו'. ",
                "אולי צ\"ל מאן דפליג [הגרא\"ד]. ",
                "אבהו כצ\"ל בכל הענין. ",
                "כפרש\"י חולין צ\"ט ב' ד\"ה והלכתא. דלא כהרב ר\"מ שבתוס' שם צ\"ז א' ד\"ה שאני וכן פי' רבינו לעיל בגידי דנשייהו פ' שומנן, וכמסקנת היראים כאן גיד אסור בהנאה ושמנו מותר כן פסק הפר\"ח יו\"ד סי' ס\"ה סקט\"ז עיי\"ש ונ\"ל להגיה בסמוך בד' היראים הלכך אין זה כו' ותיבת צריך ט\"ס ומשכ\"ר בס\"ס סוף סברתו ט\"ס וצ\"ל סברתי: "
            ],
            [
                "התם [ע\"א א'] לבו לשמים א\"כ במתו אחיו מחמת מילה קאמר דאילו ערל במרד אין לבו לשמים וי\"מ ערל מרד קאמר וראי' דאמר התם ערלות כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס סי' קע\"ו והי\"מ הראשון הוא פרש\"י והי\"מ הב' הוא פיר\"ת עיין פסחים כ\"ח ב' תוד\"ה ערל ור\"פ הערל והרשב\"א והריטב\"א שם וכ' בעל ווי העמודים בדעת היראים דס\"ל דהא דאמר רבא יבמות ע\"א א' ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא הוא פשיטות לבעיא דר\"ח בר עוקבא דלעיל וקטן ערל מותר לסוכו בשמן של תרומה וכקושיית מהר\"ם שם וכהרמב\"ם פי\"א מהל' תרומות ה\"ז עיי\"ש בכ\"מ שכ' בר\"פ הערל בעיא דאיפשיטא ור\"ל ג\"כ מהא דאמר רבא ותסברא, והוא דלא כהגרש\"ש בחי'. להרמב\"ם שם שתמה על הכ\"מ דאדרבה ר\"ז רצה שם ליפשוט לאיסורא ודחוהו שם בכמה גווני וכ\"כ התוס' בר\"פ שם דלא איפשיטא האיבעיא עכ\"ל דבאמת דעת התוס' כתי' מהר\"ם וכמש\"כ הרשב\"א בחי' דאתא רבא ודחי' להא דר\"ז לומר דערלות זכריו ועבדיו לא מעכבי לי' ולא קמה הא דר\"ז אבל בעיא דרב חמא לא איפשיטא ואין כן דעת הכ\"מ להרמב\"ם והיראים ודע דמש\"כ הג\"א פ\"א דב\"ק סי' י\"ט מא\"ז ובס' כורת הברית להל' מילה סי' רס\"א נחל כרית סק\"ה כתב ע\"ז ולא מצאתיו ובאמת נמצא באו\"ז הגדול הנד\"מ ירושלים תרמ\"ז למס' ב\"ק עיי\"ש ממש כלשון הג\"א. ",
                "אולי צ\"ל כגון ובנדפס ליתא [הגרא\"ד] ועיין סי' ת\"ב מש\"ש אות י\"ט. ",
                "שאינו נראה מהול כ' השם חדש דקדק רבינו לומר שאינו נראה מהול ול\"ק נראה שאינו מהול לאשמעינן שדעתו לפסוק כרשב\"ג בברייתא שבת קל\"ז ב' דקתני אינו נראה מהול צריך למולו ודייקינן הא נראה ואינו נראה א\"צ למולו וכ\"פ רבינו ירוחם בנתיב א' ח\"ב ורמזו מרן ב\"י ביו\"ד סי' רס\"ד עכ\"ל ותמיהני דלפי\"ז דברי רבינו סתרי אהדדי דבסי' י\"ט בנדפס ולהלן סי' ת\"ב כ' היראים דברי שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ\"ז שמתקשה ונראה מהול א\"צ למולו וא\"ל צריך למולו וע\"כ נראה שאין חילוק בזה דהא שמואל נמי קאמר ואם לאו צריך למולו ופי' ואם לאו ע\"כ דר\"ל שאינו נראה מהול ואפ\"ה נראה ואינו נראה צריך למולו לשמואל ומש\"א בגמרא חילוק בין שמואל ורשב\"ג דא\"ב נראה ואינו נראה היינו משום דשמואל נקט ברישא נראה מהול א\"צ למולו משא\"כ רשב\"ג נקט ברישא אינו נראה מהול צריך למולו ותל\"מ, ודברי רבינו ירוחם שם צריכין ביאור שכ' שם בזה\"ל קטן המסורבל בבשר שמן ועב ולאחר שנמול נראה כמכסהו רואין אותו כשמתקשה אם נראה מהול א\"צ למולו וא\"ל צריך למולו ואם נראה ואינו נראה כלומר שנראה מהול קצת א\"צ למולו כך פשוט בשבת פרק מילה עכ\"ל והדברים תמוהין דמאחר שכ' הלשון שאמר שמואל נראה מהול א\"צ למולו וא\"ל צריך למולו ואיך א\"כ כ' נראה ואינו נראה א\"צ למולו שזהו לרשב\"ג ורשב\"ג הא קאמר אינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אין צריך למולו והנראה לומר דרבינו ירוחם מפרש דלא כפרש\"י אלא להיפך דשמואל שאמר נראה מהול א\"צ למול בכלל זה גם נראה ואינו נראה א\"צ למול משא\"כ רשב\"ג שאמר אינו נראה מהול צריך למול ס\"ל נראה ואינו נראה צריך למול וא\"ש דרבינו ירוחם כ' לשון שאמר שמואל ושפיר כ' ואם נראה ואינו נראה א\"צ למולו וכי\"ב עיין בחולין פ\"ח א' א\"ב דצריך ולא צריך עיי\"ש בפרש\"י ודברי הב\"י ביו\"ד סי' רס\"ד שכ' דרבינו ירוחם פסק כרשב\"ג ואחריו נמשך השם חדש צלע\"ג ודע דרש\"י בשבת שם כ' בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול עכ\"ל ונראה שרצונו לשלול גי' השאלתות שאילתא צ\"ג והובא בספר האשכול הל' מילה דגרסינן ברשב\"ג נמי כשמואל וגרסינן בתר שמואל תנ\"ה כו' ואולי כן הי' גי' היראים שלא הביא כ\"א דברי שמואל, שוב ראיתי בספר ידות נדרים יד שאול סי' רכ\"ד סק\"א שהביא שם הך דשבת דף קל\"ז ע\"ב נראה ואינו נראה ופירש\"י שם והח\"צ סי' ס\"א שדא נרגא בהך כללא מחולין דפ\"ח ע\"א צריך ולא צריך דהוא להיפוך ממה שאמרו בשבת והיד שאול שם חילק ביניהם עיי\"ש והנראה לי כתבתי דבאמת רבינו ירוחם מפרש דלא כפרש\"י וכנ\"ל. "
            ],
            [
                "ערל שפירשנו שלא יאכל בתרומה כצ\"ל. ",
                "ט\"ס [הגרא\"ד] ואולי צ\"ל בלאו. ",
                "בת\"כ פ' אמור וירושלמי פ' הערל הגי' ר' ישמעאל: "
            ],
            [
                "מן כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "מהול כשר כ\"ה במכילתא לפנינו והא\"צ שם מחקה והנ\"ל ליישבה ופי' כמשכ\"ר פי' ושומר מה שיש עליו לשמור ז' מצות ואולי כצ\"ל כאן וע\"ז כ' רבינו פי' כו' והפי' הוא לתיבת כשר ובנדפס סי' ת\"י חסר תיבת פי' ומשכ\"ר אבל אם הי' כו' תיבת אבל אינו מובן ובא\"צ שם הגי' יכול אולם הסמ\"ג לאוין שנ\"ד כ' בזה\"ל למה נאמרו והלא כתיב כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו אלא שאם הוא ערבי מהול כו' וגי' זו נכונה וכצ\"ל בדברי רבינו כאן ולפנינו במכילתא כתיב והלא כבר נאמר כל בן נכר ובא\"צ שם הגיה ערל ועיי\"ש בברורי המדות אות כ\"ד והנכון כגי' הסמ\"ג דגרסינן תרווייהו וכ\"נ מדברי רבינו ובמש\"כ בברורי המדות שם ע\"ד הרר\"א מזרחי כבר קדמו מהרש\"א במה\"ב ליבמות ע\"א ועיין בפיה\"ת הרחב דבר להגאון בעל הע\"ש [שמות י\"ב מ\"ה] בזה, ודע דהסמ\"ג שם סיים לפי ענין זה [דר' יצחק] אין פירושו כתושב ושכיר האמור בתרומה עכ\"ל ובס' הר המריה סי' ק\"ד אות ל' כ' לפרש כוונת הגר\"א שהגיה תיבת ערל במקום תיבת בן נכר עפ\"י מש\"כ הריטב\"א ביבמות שם דבן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים גרע טפי מנכרי עיי\"ש ולכן מחק שפיר הגר\"א תיבות בן נכר אבל מערל שפיר קא קשה לי' דהא גם גוי ערל הוא. ",
                "בפסחים [פ\"ח א'] שה כו' כצ\"ל. ",
                "פי' כו' עס\"ס חסר בנדפס. ",
                "תירץ הרב, ב' תיבות אלו נ\"ל שהוא ט\"ס בכאן ומקומם להלן בסמוך. ודעת רבינו בפי' שה לבית אבות מ\"מ דהיינו הך דנדרים שה לבית אבות לאו דאורייתא וכמש\"כ התוס' בפסחים פ\"ח א' ד\"ה שה. ומשכ\"ר פי' לאו דאורייתא להצריכו המנאה כו' כן פי' הר\"ן והרשב\"א נדרים שם דלאו דאורייתא להצריכו המנאה א\"כ מ\"ש ר' זירא שה לבית מ\"מ פי' דהכי אמרה תורה דשה לבית והיינו לקטנים אף שלא מדעתן ובזה אזדא לה קושיית התוס' דפסחים שם וא\"ת והיאך מאכיל פסח שלא למנויו כו' דבאמת הכי גלתה תורה שאין צריכין המנאה, אולם התוס' שמקשים כן נראה שמפרשים שה לבית אבות לאו דאורייתא דהיינו שאין האב מחוייב להפריש פסח בשביל בנו הקטן אלא מדרבנן וכן הוא בפי' הריטב\"א גיטין כ\"ה א' וכן נראה מפי' הרא\"ש נדרים שם שכ' בד\"ה שה לבית לאו דאורייתא כו' דגדול שהוא מחוייב מן התורה כו' וא\"כ מ\"ש ר\"ז שם שה לבית מ\"מ אין לפרש שהתורה אמרה כך דבין מדעתן בין בע\"כ דמאחר שחיוב הפרשה בשביל קטנים ליכא כלל מן התורה היאך אפשר שהתורה תרבה לקטנים אפי' שלא מדעתן אלא ה\"פ דר\"ז אמר מ\"ש בתורה שה לבית אתיא שפיר אף בשוחט את הפסח בשביל קטנים שלא מדעתן וזהו מ\"מ וה\"ט משום דשה לבית לאו דאורייתא להפריש בשביל בנו הקטן כ\"א דרבנן ומש\"ה לא איכפת לן בקטנים שלא מדעתן ומש\"ה שפיר מקשים התוס' דאע\"ג דחיוב הפרשת הפסח לאו דאורייתא בשביל קטנים מ\"מ איסור דאורייתא שלא למנויו עומד הוא בתקפו ועיין תוס' נדרים ל\"ו א' בפי' שאר\"ז שם שה לבית לאו דאורייתא הוא שכ' כלומר כו' ובס' שלמי נדרים שם. ",
                "מתניתין בדאמנינהו מעיקרא, תירץ הרב שאמר לבניו כו' כצ\"ל ושאלת רבינו היא קושיית התוס' פסחים פ\"ט א' ד\"ה אלא וגיטין כ\"ה א' ד\"ה אי וכתי' הרב שכ' היראים כן תי' הפר\"ח בספר מים חיים נדפס כעת חידושיו בשס\"ח ד' ראם בווילנא עיין גיטין כ\"ה א'. ",
                "אפילו ט\"ס וצ\"ל פי' והוא תי' התוס' פסחים פ\"ט א' ד\"ה אלא. ",
                "קנוי אלא לענין דלא אמרינן דליזכי כו' כצ\"ל. וממה שכ' רבינו ובלא שטר מותר עדיין בשפחה כנענית נראה דס\"ל כשיטת הרמב\"ן שכ' הרשב\"א והריטב\"א בחי' לקדושין שם דכי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיעו קנין איסור זה לאוסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים דע\"ע שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו ע\"י מחילה עיי\"ש אולם העיטור כ' באות מ' מחילה על ההיא דקדושין שם דאי לאו גופו קנוי מחילתא גרידתא היא וכי אמר לי' באפי תרי זיל סגי אבל היכא דגופו קנוי הוא גופו משכון ולא מהני מחילה ועיין בחו\"מ סי' רמ\"א ס\"ב, ובש\"מ לב\"ק קי\"ג ב' כ' ע\"ש רמ\"ה ז\"ל דקיי\"ל ע\"ע אין גופו קנוי ורבא דאמר גופו קנוי הא איתותב פ\"ק דקדושין עכ\"ל ולא ידעתי המקום דאיתותב ועיי' יבמות ע' ב' תוד\"ה אלמא: "
            ],
            [
                "חסר בכ\"י. המעתיק. וצ\"ל בת\"כ תושב זה כו'. ",
                "ליובל כצ\"ל. ",
                "קרינן כ\"ה בנדפס. ",
                "בירושלמי פי\"א דתרומות איתא תני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפי' אחד ממאה בו שאינו מאכילו בתרומה ת\"ל וכהן כי יקנה עכ\"ל וכ' הרדב\"ז בפי' לרמב\"ם פ\"ז מהל' תרומות הי\"ז בזה\"ל והכי משמע שיהי' כל קנינו של כהן עכ\"ל ויש להבין מאי משמעותא דילמא להיפך כל שיקנה אפי' מקצת ואולי דר\"ל דהירושלמי ה\"ק ת\"ל וכהן כי יקנה נפש ונפש כוליה נפש משמע כהך דכתובות צ\"ז ב' בתולה שלימה משמע ועיין חולין פ\"ח א' תוד\"ה ור' יהודה, וראיתי להגר\"א בהגהותיו לירושלמי סדר זרעים שכ' שם בזה\"ל כי יקנה קנין כספו עכ\"ל וכ\"כ בביאור מלאכת שלמה פי\"א דתרומות מ\"ט שהעתיק שם לשון הירושלמי ת\"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וסיים שם שיהא קנוי לו לגמרי משמע ונראה ביאור דבריהם עפ\"י מ\"ש בב\"ק צ' א' מ\"ט דר\"א א\"ק כי כספו הוא כספו המיוחד לו וה\"נ בכי יקנה נפש קנין כספו כספו המיוחד לו פרט לכשיש לישראל בו שותפות והנה לפמש\"כ הרשב\"ם בב\"ב נ' ב' דכי כספו מיותר כוליה להך דרשא ליכא לפרושי הכא הכי דקנין כספו לאו יתירא הוא דאצטריך לדרשא יבמות ס\"ו א' מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו אולם לפי' הא\"נ שכ' שם הרשב\"ם מדמצי למיכתב כי כסף הוא כו' א\"ש ג\"כ הכא מדהומ\"ל כי יקנה נפש קנין כסף הוא יאכל בו וכתיב כספו דרשינן כספו המיוחד לו אבל בת\"כ ויקרא כ\"ב י\"א אמרו אוציא את ע\"ע שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין ת\"ל כספו הוא פרט לשחציו עבד וחציו ב\"ח, משמע משם דנלמד הך דרשא דירושלמי מתיבת הוא ולא מתיבת כספו וחידוש על רבינו הגר\"א שפי' בהגהותיו מתיבת כספו ולא הגיה תיבת הוא שבת\"כ אך באמת לשון הגהת הגר\"א מזוקק שבעתים דאיצטריך לן ב' מיעוטי לפמש\"כ המנחת חינוך מ' ר\"פ או\"ב בדין אכילת תרומה לעבדו של כהן התלוי בקה\"ג מסתבר יותר דחצי עבד וחצי ב\"ח אינו אוכל בחרומה כגיטין מ\"ב א' איסורא לא קאמרינן משא\"כ בעבד של שותפין כהן וישראל מ\"מ ביום של הכהן יש על כל העבד להכהן קה\"ג כסברת הר\"ן בנדרים פ' השותפין עיי\"ש מילתא בטעמא לשבח וא\"כ אם לא הי' לנו כ\"א מיעוט אחד להורות דדוקא המיוחד לו הייתי אומר דאתא להוציא ח\"ע וחב\"ח שאינו אוכל בתרומה דמסתבר יותר אבל השתא דיש לנו עוד יתורא להורות דדוקא המיוחד לו שמעינן דגם עבד של שותפות כהן וישראל אינו אוכל בתרומה וזהו ביאור הת\"כ אוציא את ע\"ע כו' ולא אוציא את של שותפין ת\"ל כספו ור\"ל מדכתיב כספו בוי\"ו דרשינן המיוחד לו ואח\"כ אמרו הוא פרט לשחציו עבד וחציו ב\"ח ואע\"ג דמכספו הו\"ל למידרש יותר למעוטי ח\"ע וחב\"ח ואח\"כ מן הוא פרט לשל שותפין אך כיון דרבותא יותר להוציא של שותפין שאינו אוכל בתרומה נקטי' בת\"כ ברישא ממיעוטא דכספו וכמו תושב ושכיר שבפסוק הקודם והובא כאן בדברי רבינו וכ\"כ התוס' בקדושין ד' א' ד\"ה ויצאה עיי\"ש במהרש\"א וא\"כ מהנך ב' מיעוטי דהיינו כספו והוא שמעינן דבין ח\"ע וחב\"ח ובין עבד של שני שותפין דהיינו כהן וישראל אינו אוכל בתרומה והירושלמי שמביא הברייתא לשותפות כהן וישראל שאינו אוכל בתרומה מדכתיב כספו כהגהות הגר\"א הוא ממש כלשון הת\"כ ובזה מיושב הצע\"ג שכ' המנחת חינוך בהשמטות קומץ מנחה שם בדברי הרמב\"ם שסותרים זא\"ז דמאחר שפסק כר\"א דבעינן כספו המיוחד לו וה\"נ עבדו המיוחד לו כמבואר ברמב\"ם ספ\"ב מהל' רוצח ופ\"ה מהל' עבדים הט\"ו וא\"כ הו\"ל לפסוק ג\"כ דאפי' עבד של שני כהנים לא יאכל בתרומה דבעינן כספו המיוחד לו אבל לפי מה שבארתי לק\"מ דלא גלי קרא אלא בח\"ע וחב\"ח ושל שותפין דהיינו כהן וזר ותו לא ואין לנו להוסיף בעבד של שני כהנים דלא יאכל בתרומה דהא חזינן דגם לח\"ע וחב\"ח ושל שותפין כהן וזר בעינן תרי מיעוטי למעוטי תרווייהו הא לא\"ה הוה אכיל בחדא מינייהו ולא דמי לדין יום או יומים ויציאת ראשי איברים דמחד מיעוטא ממעטינן ח\"ע וחב\"ח ועבד של ב' שותפין דאין סברא לחלק ביניהם כמו לענין איסור תרומה ודלא כמש\"כ בקומץ מנחה שם והת\"כ והירושלמי אפשר לומר דאזלי כרבנן דלא בעי כלל כספו המיוחד לו ובמחכ\"ת ליתא ואדרבה הת\"כ והירושלמי אליבא דר\"א קיימי דבעינן כספו המיוחד לו. גם ראיתי בפנים המנחת חינוך שם שהעתיק לשון הת\"כ ת\"ל כספו פרט לח\"ע וחב\"ח. גם הק\"א בפי' הת\"כ חשב דהכל דרשא אחת הוא בת\"כ והגרש\"ש בגיטין מ\"ב ב' תוד\"ה מעוכב נמשך ג\"כ אחר דברי הק\"א ובמחכ\"ת לא פי' יפה דב' דרשות המה בת\"כ על הראשון אמרו ת\"ל כספו ואח\"כ אמרו הוא פרט לח\"ע וחב\"ח וכנ\"ל, וראיתי בס' משנה ראשונה למשניות פי\"א דתרומות מ\"ט שכ' ונראה דאם הכהן וישראל יש להם בהמה בשותפות יכול הישראל להאכילה כרשיני תרומה דה\"נ אנן סהדי דניחא לי' לכהן כו' כדלעיל בשכורה ושו\"ר שכ\"כ הרמב\"ם בהדיא פי\"א מהל' תרומה דט\"ז ואם הי' שותף עמו מותר, ע\"כ ואני אומר דמש\"כ ושוב ראיתי שכ\"כ הרמב\"ם בהדיא כו' אין זה ענין כלל לדין דהכא דלשיטת הר\"ר משה בר אברהם שהביא הר\"ש שם דהא דאין מאכיל ישראל לבהמתו כרשיני תרומה משום דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפי' נפש בהמה במשמע כדאמר בביצה כ\"א א' ומשמע דוקא דכהן אבל דישראל לא עיי\"ש א\"כ יש לדמות דין בהמה לדין עבד המבואר ברמב\"ם דאם יש לישראל שותפות בבהמה אפי' אחד ממאה בה שאין הכהן מאכילה בתרומה דבעינן כספו המיוחד לו וכנ\"ל אולם ממה שאמרו בע\"ז ט\"ו א' גבי כהן ששכר פרה מישראל דאם שכירות קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה היא ושכירות לא עדיף משותפות ואדרבה שותפות חשיב יותר שלו דשכירות אינו אלא קנין פירות ותו לא. וראיתי בגלה\"ש וציון ירושלים בירושלמי דתרומות שם שכ' ע\"ד הכ\"מ פ\"ז דתרומות הי\"ז שציין ת\"כ פ' אמור בזה\"ל ושם לא מצאנו מבואר כל כך עכ\"ל ותמיהני שמבואר בת\"כ שציינתי לעיל הך דינא דירושלמי, עוד ראיתי בשו\"ת אבני מלואים לקצה\"ח סי' י\"ז שכתב שם דהתם בדין יום או יומים כתיב כי כספו הוא היינו העבד הקנוי לכך בעינן כספו המיוחד לו משא\"כ גבי תרומה דכתיב קנין כספו ולא קאי על העבד הנקנה אלא על כסף מקנתו ואינו ענין לומר כספו המיוחד לו עכ\"ל ולפי מה שבארנו לעיל הוא דלא כדבריו ודו\"ק ועיין יד שאול יו\"ד סי' רס\"ז סק\"ט שכתב שם דבאמת מצד הכהן המאכיל אף דגוף לא נקנה לו מ\"מ כיון דקנין כספו הוא ראוי להאכילו תרומה וכל עיקר הטעם דאסור לאכול בתרומה הוא משום דגופו הוי זר ויש בו זרות לכך הוא אסור לאכול בתרומה ולפי\"ז דוקא כל שהוא זר אבל בכהן ששכר פרה מישראל דאי שכירות קניא מאכיל אף שהוא קנין פירות ואף דגוף הפרה אינה שלו מ\"מ מאי איכפת לן אם הבהמה אוכלת איסור אף שיש בה צד זרות ואין לומר דהישראל נהנה דז\"א דכל שהכהן מותר להאכילה א\"כ מותר הישראל להנות וגם מה לו לישראל אם מאכילה תרומה או חולין עכ\"ד שם ועפי\"ז תבין לענין דברי המשנה ראשונה הנ\"ל דאין ענין בהמה לעבד וק\"ל: "
            ],
            [
                "ליתא בכ\"י מל' פירשו. המעתיק. ומש\"כ כאן בהאשה וכ\"ה בנדפס ט\"ס וצ\"ל במי שהיה [צ\"ו א']: "
            ],
            [
                "חייב שעבר משום צלי אש פי' כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "בנדפס ואמרינן. ",
                "ואמר שמואל [שם ב'] גדי כו' כנ\"ל (הגרא\"ד). ",
                "לפנינו ליתא כ\"א רב ובסה\"ד ערך רב אחדבוי בר אמי כתב דמש\"כ חולין קי\"ג ב' בעא מרב נ\"ל שט\"ס וצ\"ל בעא מרבה או רבא וגי' רבינו נראה שהיה לפניו בעא מרב נחמן ועיין סי' שי\"ב. ",
                "בכאן כו' עד ובשר בחלב ליתא בנדפס, ובעיקר תמיהת רבינו היראים הי' נלענ\"ד דלק\"מ דלעולם דם לאו גדי הוא לכ\"ע והא דאמרו ביומא מ\"ט ב' בפר ואפי' בדמו של פר ה\"פ דאע\"ג דהפר שחוט הוא מ\"מ שם פר עליו ועדיין פר מיקרי ושפיר רשאי השני לכנוס בדמו וכן הא דמייתי רבינו מהמנאת שה ופדיון פ\"ח נמי כה\"ג הוא דאע\"ג דהשה שחוט ועומד לזריקה עדיין שם שה על הבשר והא דאמר רב אשי שם נ' א' מסתברא כמ\"ד דם איקרי פר דכתיב כו' אלא בדמו וקרי לי' פר דלכאורה משמע מזה דדם עצמו מיקרו פר ל\"ק ג\"כ דהיינו הדם בצירוף הפר ששחט דממנו בא הדם מיקרי פר ואע\"ג דאינו מכניס בפנים הפר בעצמו אלא דם הפר מ\"מ הדם בא מהפר ששחט מקודם ואף לאחר שחיטה שם פר עליו והדם שמכניס בפנים על שמו נקרא אבל דם בפ\"ע לא איקרי בשר וה\"נ לא איקרי גדי או פר וכמש\"כ התוס' חולין קי\"ג ב' ד\"ה דם. ותירוץ רבינו שכ' אלא תבשל סמיך ודם לאו בר בישול הוא איני מכיר דלמה לאו בר בישול הוא ואפשר דרבינו קאמר לשיטת הסוברים דדם שבשלו אינו עובר עליו !וכין דחיוב בשר בחלב ד\"ת אינו כ\"א דרך בישול וא\"כ אא\"ל דבדם נמי מיירי קרא דמאחר שבשלו נפיק לי' מתורת דם ואינו כן דעת הרמב\"ם עיין ש\"ך יו\"ד סי' פ\"ז ס\"ק ט\"ו דאף דס\"ל להרמב\"ם דם שבשלו עובר עליו אפ\"ה פטור משום בשר בחלב. ",
                "בליעה כ\"ה בנדפס. ",
                "בנדפס איתא ואמרינן נמי בפ' כה\"ב כו' וכ' הש\"ח מדנקט לשון נמי נראה דהוא לראי' למ\"ש לעיל דדוקא דרך בישול הקפידה תורה אבל לא ידעתי היאך נשמעיניה מהך עכ\"ל וגי' הכת\"י ברורה דהוא מילתא באפ\"נ. ",
                "עוף כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "ותניא נמי [חולין קט\"ז א'] במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ולא קיי\"ל כתרווייהו אלא כרבנן דפליגי עלייהו ואמרינן כל הבשר המבושל בחלב אסור כ\"ה בנדפס וכ\"נ מדברי רבינו בסמוך שכ' בזה\"ל כאשר פירשתי למעלה שחיה ועוף בחלב דאורייתא עכ\"ל וא\"כ עכצ\"ל שחסר כאן בהכת\"י מש\"כ כאן בנדפס פסק רבינו דקי\"ל כרבנן דפליגי אריה\"ג ור\"ע. ועיין בבאור זר זהב לאו\"ה שער מ' אות ג' שהביא שם דעת היראים ומה שהתפלא שם על אותו שכ' בשם היראים להיפך אבאר דעתו שהוא ממ\"ש היראים להלן סי' שי\"ב ובנדפס סי' קמ\"ח תולדות הבישול חיה ועוף אליבא דר\"ע כו' דלא קי\"ל כריה\"ג דשרי בשר עוף בחלב כו' דנראה לכאורה משם דס\"ל הלכה כר\"ע דחיה ועוף מדרבנן אולם באמת כבר עמד ע\"ז בביאור ווי העמודים לספר יראים סי' קמ\"ח ועיי\"ש שכ' דעיקר כוונת היראים אינו אלא לאפוקי ריה\"ג דס\"ל בשר עוף בחלב מותר לגמרי לזה אשמועינן דלא כריה\"ג אבל בענין ר\"ע ורבנן בזה ס\"ל להיראים דהלכה כרבנן דלא אמר אלא אליבא דר\"ע הוה חי' ועוף תולדות הבישול ואנן סבירא לן כרבנן דגם חיה ועוף מן התורה ודלא כהשם חדש ליראים הנדפס סי' קמ\"ח שכ' לא יכולתי ליישב לשונות רבינו הרא\"ם דהכא כ' תולדות הבישול חו\"ע כנראה שהוא מדרבנן ואילו לקמן ה' קמ\"ט מפרש דהוי דאורייתא וצל\"י עכ\"ל, ודע דביו\"ד סי' פ\"ט סעי' א' עמש\"ש אכל בשר אפילו על חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו כתב הש\"ך סק\"א וז\"ל אפילו של חיה ועוף. כלומר שהם מדרבנן וכמ\"ש בסי' פ\"ז עכ\"ל וקשה למה לא כתב הש\"ך ד\"ז במ\"ש המחבר בריש סי' פ\"ח אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו כו' דשם הוי ג\"כ הרבותא אע\"ג שהם מדרבנן גם הפמ\"ג כתב על דברי הש\"ך וז\"ל עש\"ך ומה שעשה כלומר לא ידענא מאי קשיא ליה עכ\"ל והנראה דכוונת הש\"ך לאפוקי שלא נפרש דהרבותא אפי' של חיה ועוף שבישולם ועיכולם דק מ\"מ לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות וכ\"כ באמת המני\"ח בהלק\"ט ח\"א שאלה קמ\"ה דכוונת הב\"י יו\"ד סי' פ\"ט דאפילו שאכל בשר חיה ועוף דהיה נראה שבישולם ועיכולם דק אפ\"ה לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות וכדעת הרופאים ששיעור העיכול שש שעות עיי\"ש והש\"ך לא ניחא ליה לפרש כאן דא\"כ למ\"ל למינקט בשר חיה ועוף יותר הול\"ל אפילו שומן שבישולו ועיכולו דק יותר וכמש\"כ הפמ\"ג דבשר לאו דוקא מש\"ה פירש דהרבותא הוא שהם מדרבנן וז\"ש כאן בסי' פ\"ט כלומר כו' וק\"ל. ",
                "ותניא ע\"ש בגמ' דפריך תפיסה אחת ס\"ד ומשני אלא כעין תפיסה אחת וכ\"ה בנדפס ופי' רבינו מהו כעין תפיסה אחת דהיינו בשולחן אחד ואין הפסק כו' כמש\"כ התוס' שם ד\"ה כעין ומשכ\"ר ב' לחמים פי' השם חדש דר\"ל אחד לאכילה ואחד מונח להכירא להפסק וכמש\"כ האו\"ז הל' בשר בחלב סי' תס\"ב שמא אפי' בלחם הוי הכירא וכגון שאין אוכלין מזה הלחם שיש להם לחם אחר. ",
                "רב אינו כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "\"היכא דבשליה לחודיה בלא בשר\" תיבות אלו לפנינו בברייתא [חולין ק\"ט ב'] ליתא ורבינו כתב זה לפי גירסת מקצת ספרים דגרסי הכי בברייתא כמש\"כ בס' התרומה הל' איסור והיתר סי' נ\"ו עיי\"ש שהביא גי' מקצת ספרים בברייתא דכחל היכא דבשלו לחודיה בלא בשר ועיין בדברי רבינו בסמוך שכ' שמענו דלא גרסינן [כצ\"ל שם] בברייתא היכא דבשליה לחודיה בלא בשר וכוונת רבינו שם דמדברי רבינו יעקב יש להוכיח דל\"ג בברייתא דכחל כ\"א כחל שבשלו בחלבו מותר ותל\"מ וגי' בה\"ג בסי' ס\"ד הוא תניא כוותיה דרב כחל שבשלו לחודיה מותר וכ\"כ שם סי' ס\"ז והביא רבינו בסמוך דברי בה\"ג. ",
                "בנדפס לבשלו בהדי בשרא בקדירה שפיר דמי וכצ\"ל כאן כנראה בסמוך. ",
                "וערב ומלחיה ושדייה בקדירה לכתחילה לא לישדי ואי שדייה שרי ואפי' עם בשר מותר בדיעבד היכא דקרעי' ש\"ו שכך כו' בשר שמעינן הא קרעו לא בעי ביטול כצ\"ל. ",
                "בנדפס אינו מן ורבינו יעקב כו' עד אר\"ח אכל גבינה. ",
                "דלא גרסינן בברייתא כו' כצ\"ל ועיי' לעיל אות י\"א. ",
                "לבשלו ט\"ס וצ\"ל אם בשלו כלשון ר\"ת שהביא במאור עיי\"ש. ",
                "אבל לא ט\"ס וצ\"ל ואפילו קרעו כלשון ר\"ת שבמאור שם. ",
                "ומפרשינן לה בש\"ו ובהדי בשר לכתחילה מכלל דבלא ש\"ו אסור לכתחילה בהדי' בשר כ\"כ המאור בלשון רבינו תם. ",
                "סוגיא כצ\"ל וכ\"ה במאור ע\"ש ר\"ת. ",
                "כ\"ה בכ\"י וט\"ס הוא ונ\"ל להגיה דכצ\"ל קשיא למעלה פי' אפילו עם הבשר ומדברי רבינו הוא שמקשה עמש\"כ ר\"ת כאן לפרש הברייתא שבשלו בחלבו בלא בשר זעז\"א הרא\"ם קשיא למעלה פי' אפילו עם בשר ואח\"כ כ' רבינו הרא\"ם נחזור ללשון רבינו ונשתבש בכת\"י תיבות קשיא למעלה ותל\"מ וראיה לדברי דבמאור שם ליתא לדברים אלו בלשון ר\"ת ועכצ\"ל דמאמר מוסגר מהרא\"ם הוא והוא ברור. ",
                "נחמן כל\"ק כו' ואין נראין דברי כו' דהלכתא וס\"ל כאיכא דאמרי כו' נראין דא\"כ כו' בבישול קדירה כצ\"ל ועד כאן הוא לשון ר\"ת כמש\"כ בעל המאור. ",
                "חסר כאן בכ\"י איזה תיבות. המעתיק. ולא גלה לנו מקום החסרון בין איזה תיבות הוא והנ\"ל שאחר תיבת ובדיעבד צ\"ל הרוצה לתלות באשל גדול כו' ופי' האשל גדול ר\"ל לרבינו יעקב והוא ר\"ת. ",
                "עיין חולין ק\"ד ב' תוד\"ה עוף בשם ר\"ת ולפנינו בבה\"ג פ\"ו דברכות הגי' ובעי למימשא ידיה ופומיה ביני וביני ורבינו לא כ' בלשון בה\"ג ופומיה והעיטור בשער הראשון הכשר הבשר חלק הרביעי איסור בב\"ח כ' ורבינו אלפסי ז\"ל פי' אכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח באותה סעודה ובנט\"י כו' ופי' בקינוח ר\"ל בקינוח סעודה וז\"ש בקינוח באותה סעודה וא\"צ להגיה כמש\"כ שם בביאור אות כ\"ד. ",
                "בביאור שם חדש הביא ראיה לרי\"ג ור\"ת מהירושלמי פ\"ו דפסחים ה\"ד מדלא אצטריך למיעבד מילתא אחריתי אלא ביעור הפתיתין משמע דקינוח לא בעינן בין גבינה לבשר אלא תיכף שסילק את הפתיתין מותר לאכול הבשר בלי תיקון אחר, ועיין תשב\"ץ קטן סי' שנ\"ו שכ' לשון הירושלמי שם אר\"י האי מאן דאכיל חלב ודעתיה למיכל קופר (פי' בשר) בעי למיכל פריסתא וכ' שם אח\"ז מכאן הוכיח הר\"ש מבונבערג כשאדם אוכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לאכול ב' חתיכות לחם בינתיים עכ\"ד התשב\"ץ ונ\"ל פי' דמדחזינן דדיבוק מילתא היא דמש\"ה התבשילין העולין עם הפסח צריכין להתבער עם הפסח וא\"כ ה\"נ מה שנדבק מהגבינה לשיניים מילתא היא וצריך לאכול ב' חתיכות לחם בינתיים וא\"כ אין ראיה לפי\"ז לרי\"ג ור\"ת ואדרבה להיפך, והריטב\"א בחי' לחולין דק\"ה כ' בפי' הירושלמי דצריך לכבד השולחן בינתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר ועי' בפני משה שפי' כפי' הריטב\"א לפי הנראה והטוי\"ד סי' צ\"א פי' דגם שיורי הפת צריך לבער וכ\"ה בסמ\"ג לאוין ק\"מ. ",
                "כפרש\"י דלא כפי' הרי\"ף ששינה צורת הפת. ",
                "שטין כו' ואם שט בנדפס הגי' טשין כו' ואם טש כגי' הגמ' שלפנינו אבל בערוך ע' שט ב' כגי' הכת\"י ועיין ב\"ב ק\"י א' תוד\"ה נשוט. ",
                "טישא נפישא פיטומא כצ\"ל ובנדפס איתא עיסה נפישא פיטומיה וט\"ס שם וצ\"ל טישא כמש\"כ כאן וכדברי רבינו כ\"כ התוס' בפסחים ל' א' ד\"ה דילמא דאע\"ג דנ\"ט בנ\"ט שרי כדגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בכותח אפ\"ה בטישה מחום התנור בלעי טפי ומדמו לה לצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחין שעלו בקערה ורבינו כאן צירף לזה ג\"כ פת שאפאה עם הצלי בתנור דפסחים ע\"ו ב' דאסור ג\"כ לאוכלה בכותח כיון דנפיש פיטומא דצלי הוי כעין טישא ולא שרינן ליה מטעם נ\"ט בנ\"ט ובביאור מעשה בצלאל לריקאנטי סי' ר\"י הקשה באמת איך יתקיימו שני הפסקים דבשו\"ע ריש סי' צ\"ה מתיר נ\"ט בנ\"ט דהתירא לכתחילה ובס\"ס צ\"ז אוסר פת שאפאו עם הצלי לאכלו בחלב, וע\"ד היראים כיון דנפיש פיטומא דצלי הוי כעין טישא והוי כבשר בעין ולא שרינן ליה מטעם נ\"ט בנ\"ט אלא שבביאור ווי העמודים הקשה דא\"כ אמאי אמרו פת שאפאו עם הצלי אסור לאוכלו בכותח דמשמע הא בבשר מותר מ\"ש מטישא דאסרו אפי' לאכלו לבדו עכ\"ל והנה התוס' בפסחים ל' א' ד\"ה ואפי' כ' דבפת שאפאה עם הצלי דלא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כוליה האי מש\"ה דוקא בכותח אסור לאכול הפת אבל במלח שרי משא\"כ לדעת היראים שפיר מקשה הווי העמודים וי\"ל דאה\"נ אם היה פת מרובה אסורה הפת אפילו לאכול לבדו וההיא דפסחים ע\"ו ב' מיירי בפת כעינא דתורא שמועט הוא דנאכלת מיד כמשכ\"ר מקודם ליה ושפיר אמרו דבכותח אסור לאכול הפת ובשו\"ת מנחה גלולה למהר\"ש מסלאנים ד' כ\"ד א' הביא ד' היראים שכ' בפת שאפאה עם הצלי דה\"ט דאסיר לאוכלו בכותח כיון דנפיש פטומא דצלי הוי כעין טישא כו' וז\"ל המ\"ב ולזה קשה מה יעשה בהא דרבא מפרזיקא [פסחים ע\"ו ב'] בההיא בינתא דאטוויה בהדי בשרא ואסרה רבא למיכליה בכותחא עכ\"ל ול\"י מאי קשה לו דילמא בהדי בשרא צלי קאמר והיינו נמי כדברי רבינו דנפיש פיטומא דצלי. ",
                "שחתכו כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "והוי כצ\"ל. ",
                "ורש\"י פי' כו' כ\"כ רש\"י בפסחים ע\"ו ב' אבל דעת רבינו הרא\"ם לפסוק כרב וכר\"ת שכתב התוס' שם ד\"ה אסרה כו' מכאן פוסק ר\"ת כרב ומש\"ר להלן ועם צלי של איסור בדיעבד שרי כו' עד בבצק [וכ\"כ המרדכי בפ' ג\"ה סי' תרס\"ו בשם ספר יראים ואף שבנדפס ליתא נאמן עלינו המרדכי וכן הוא בהכת\"י כאן] נראה דהיינו דוקא בתנורים שלנו שרי בדיעבד עם צלי של איסור אבל בתנורים שלפני הגמרא אף בדיעבד אסור כרב וכ\"כ התוס' בע\"ז ס\"ו ב' ד\"ה רבא אלא שהתוס' כ' שם בתנורים גדולים שלנו אין לחוש לריחא ובלבד שלא יהא פי התנור סתום וכן פסק ביו\"ד סי' ק\"ח סעיף א' אבל רבינו לא מצריך בתנור גדול שיהיה ג\"כ פי התנור פתוח וכ\"מ מדה\"ת בפסחים שם כ\"כ השם חדש והנה בנדפס כתוב בזה\"ל וההיא דפת חמה ל\"ק ולא מידי עכ\"ל ואינו מובן ועתה מבואר הדבר בהכת\"י דלכאורה היה קשה ההיא דפת חמה ע\"ג חבית דא\"ר מרי כתנאי בפסחים על פלוגתת רב ולוי ובע\"ז על פלוגתת אביי ורבא א\"כ ש\"מ דהך דפסחים וע\"ז חד מילתא הוא וכפירש\"י עז\"א רבינו כאן וההיא דפת חמה ע\"ג חבית דמייתינן [כצ\"ל] על תרווייהו בפסחים וע\"ז לא [כצ\"ל] קשיא מידי דסבר פת חמה שקולה היא ודמיא [כצ\"ל] להא כו' עד ולמדני רבינו יעקב וכ\"ז חסר בנדפס. ",
                "אולי צ\"ל סבר, או היא [הגרא\"ד] והיא הנכון. ",
                "בשר בחלב שחוטה. לפנינו בבה\"ג הל' ט\"ז הגי' בשר בחלב דבשר עוף בחלב דרבנן הוא וכ\"כ התוס' על שמו עיין עירובין ס\"ב ב' ד\"ה אפילו וכ\"ד וגי' רבינו בבה\"ג היה בא\"א וכ\"כ השם חדש. ",
                "כל הנאכל בנבילה נאסר. בביאור ווי העמודים כ' ע\"ז וז\"ל קשה דבר\"פ דם שחיטה אמרינן דכל דנבילה אצטריך לרבות הכוי עיי\"ש עכ\"ל ואוסיף מיא דבספרי דברים פ' ק\"ד דרשו אין לי אלא נבילה טריפה מנין ת\"ל כל הביאו רבינו לקמן סי' קע\"ב ובנדפס סי' קמ\"א, אבל לדעתי אין כוונת רבינו כלל לרבוי מתיבת כל כ\"א מפשטיה דלשון אכילה יליף דכל דבר הנאכל נאסר יהיה בשר או דבר אחר. ",
                "בחלב בשר בעינן וכיון דמיגמרה כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "ואי קשיא כו' עד אע\"ג שפירשנו והתרנו כו' חסר בנדפס וכוונת רבינו להקשות לפי סברתו מהא דאר\"י בביצה ז' א' דלא כר' יעקב, הא אליבא דרבנן נמי לא אתיא דע\"כ לא אמרו רבנן אלא דלא הוי בשר אבל אוכל מיהא הוי וא\"כ אמאי מן השלל של ביצים טהור. וצ\"ל דבלאו סברתו לא קשיא ליה לרבינו לשיטת בה\"ג עצמו דדוקא בבשר בחלב דהוי דרבנן מקילינן אבל לא לענין דאורייתא והא שלל של ביצים הוי נמי דאורייתא וכקושיית מהרמ\"ש בביצה ד\"ו ב' בתוס' שם. די\"ל דרבינו ס\"ל כמש\"כ הש\"מ למסכת ב\"ק מ\"ז א' דטומאה אע\"פ שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבב\"ח ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבילה כלענין איסור מ\"מ יש להחמיר בטומאה כבב\"ח דהוי דרבנן ואביי משני לרב יוסף דילמא לא היא כו' פי' דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבילה כבאיסור נבילה משום טומאה לא מפשינן מה\"ט נמי לא החמירו בה אפילו כבשר עוף בחלב דהוי דרבנן. ",
                "דתניא. כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "רבנן. כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "הלכך. כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "ותדע דהא לאיכא דאמרי רבנן היא כצ\"ל וכוונת רבינו למ\"ש בביצה ז' א' ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אר\"י ר' יעקב היא כו' ואביי דחי לי' דאתיא כרבנן ואשכול, גופי', ואפ\"ה אתי שפיר רישא דברייתא מן השלל של ביצים טהור ועכצ\"ל דמעורות שאני דלא אכלי אינשי ולא הוו אוכל. ",
                "בחולין פ' כה\"ב כו' כ' הרב הגאון רא\"ד שליט\"א \"דיבור חדש, ר\"ל ענין בפ\"ע הוא\" ולענ\"ד נראה דיש לזה שייכות רב למ\"ש למעלה עפמש\"כ התוס' בחולין ס\"ד א' בד\"ה שאם ע\"ש בה\"ג דסד\"א בלא קרא דביצה אסירא משום דלא אשכח מידי דאתי מחי ושריא כדאמר בפ\"ק דבכורות גבי חלב של בהמה טהורה עיי\"ש ולכאורה ד' בה\"ג סותרין זא\"ז האיך אפשר לאסור ביצה משום אבר מה\"ח אי לא דכ' קרא להתיר הא הביצה פירשא בעלמא היא בעוד שלא נולדה וזש\"ר דלפי טעם בה\"ג ראיה היא בחולין פ' כה\"ב כו' שהביא רבינו בסי' שי\"ב דמי חלב טרם הפרדם מהחלב מותר לאכול ואין בהם משום אמה\"ח משא\"כ אח\"כ כשהם בפ\"ע המי חלב אסיר לאכול משום אוכל דבר מן החי וה\"נ בביצים י\"ל כן דמקודם חשיבות כפירשא בעלמא אבל אחר שנולדו הו\"א דיש בהם משום אמה\"ח אי לאו דגלי קרא ובנדפס חשב המעתיק שמש\"כ רבינו בחולין כו' הוא כפל הדברים מש\"כ בלאו דלא תבשל ותו לא ולכן לא העתיק שנית הדברים וסיים הסימן במש\"כ רבינו ראיה היא וגם הת\"ג שכ' כאן עס\"ס חיסר בנדפס. ",
                "נ\"ל שהוא ר\"ת תוספת גליון וצ\"ל אח\"כ ממעטינן בהדיא כ\"ד כו' אע\"ג דהוי אוכל. ",
                "ולכנפים ולנוצה ולביצים פי' כו' אמר וכבס כו' כצ\"ל ועיין ק\"נ להרא\"ש פ\"א דביצה סי' ח' שחשב דמאשר תאכל ממעטינן ביצים ובאמת לא כן פי' רבינו, גם בביאור הספרא להגאון מלבי\"ם אחרי סי' קכ\"ג פי' ששם נבילה היא מענין כמישת הגוף המת ונבולו וחסרונו ולא יפול רק על הבשר הבלה לא על חלקים הקשים והבלתי משתנים להפסיד ע\"י המות ולפי\"ז הוא הדין לענין איסור נבילה יש למעטם ג\"כ אי לאו משום הא דכתב רבינו למעלה דכתיב לא תאכלו כל נבילה כל הנאכל בנבילה נאסר עיי\"ש במש\"כ בביאורי אבל רבינו כאן פי' דברי הספרא דנלמד מדכתיב לעיל מיניה ושפך את דמו ולאו משום נבילה איתמעטו: "
            ],
            [
                "תהיה לא תאכל כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "הכהנים ולא כו' כצ\"ל [הגרא\"ד] ועיין חולין קל\"ב א' אהרן ובניו כחובין בפרשה ובתוס' סוטה כ\"ג ב' ד\"ה כהן בשם הירושלמי ורבינו כ' כהן יתירא קא דריש דבכוליה ענינא כהן כתיב וצ\"ע ובנדפס ליתא כל הענין. ",
                "דריש אותו יתירה כצ\"ל וכמ\"ש רבינו בסמוך ואע\"ג דאותו אקרבן קאי ולא על המחליף אפשר דהוה מידרש באם אינו ענין. ",
                "אצ\"ל מתרץ דלא כו' אותו לא מפקי מכללא דדרשינן כו'. "
            ],
            [
                "גם בפ' אמור כו' ואע\"ג שאותו מקרא לא בא להזהיר על אכילתה אלא לענין הטומאה בא להזהיר כפירש\"י בחומש שם והת\"כ מ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע לאיסור אכילה. שם חדש. ",
                "ואחיה כו' עד בהמה חסר בנדפס. ",
                "ונבילה כו' דלא כהרמב\"ם פ\"ד מהל' מ\"א ה\"ג שכ' שם האוכל עוף טהור חי כ\"ש לוקה משום אוכל נבילה ועיי\"ש בלח\"מ ופר\"ח ליו\"ד סי' ס\"ב סק\"ג שתמהו על הרמב\"ם ולהכי כ' רבינו דנבילה הוא דוקא דבר שמת או נהרג. ש\"ח: "
            ],
            [
                "נ\"ל מיותר תיבה זו ובנדפס חסר מן וה\"מ עד וה\"א. ",
                "ומתמהי רמז מנין כ\"ה בנדפס והיותר נכון. המעתיק. והגרא\"ד כתב על תיבת דכתיב דצ\"ל הכתיב. ",
                "ועתים של חולין נבדקין בעתי השנה וכו' כ\"ה בנדפס והנכון כן. המעתיק. וכ' הש\"ח לא ידעתי אמאי השמיט היראים לאשמעינן דבנקבה א\"צ להמתין יב\"ח. אלא כל שנתעברה וילדה מותרת מיד כו' עכ\"ל והנך רואה דבהכת\"י שלפנינו כ' להלן ד\"ז מבה\"ג. ",
                "ואפילו כו' עד וסימני הטריפה חסר בנדפס ועיין חולין כ' א' תוד\"ה לא אמרן כדברי רבינו. ",
                "לי' יאניבא בכיתניה כו' דרבי א\"ל כו' כצ\"ל. ",
                "במשנת וא\"ט כו' ראיתי להביא כאן לשון תשובה מהר\"ח או\"ז סי' קמ\"ו שכ' שם וז\"ל פליאה אם חיות תלוי במרה כי החלאים ממנה באים כדאמרינן כזית כבד במקום מרה ומלשין רבינו שמשון משמע דאסורה וגם ראיתי בהגה\"ה דהר\"ר אליעזר ממיץ מתוך דאין ללמוד מן האיילים דאין להם מרה דהיינו רביתייהו עכ\"ל ופירוש דבריו נראה לי \"כי החלאים ממנה באים\" דהיינו כמ\"ש בב\"מ ק\"ז ב' מחלה זו מרה כו' ומש\"ה אין סברא לומר שהחיות תלוי בה ואדרבה בלא מרה יש להבריא יותר ומ\"ש אח\"ז כדאמרינן כזית כבד במקום מרה הוא ראיה שנייה להכשיר בחסרון מרה מדלא אמרינן כזית כבד אצל מרה אלא אמרו במקום מרה ש\"מ כי אין בה מרה כלל כשירה וכ\"כ המרדכי בשם הראבי\"ה ראיה זו להכשיר חסרה המרה. ומש\"כ אחר ממיץ תיבת מתוך נראה לי שהוא הגה\"ה על תיבת ממיץ דצ\"ל מתוך והוא ר' אליעזר מטוך וספוקי מספקא לי' אם זהו הרר\"א ממיץ או הרר\"א מתוך וא\"כ דעת הרר\"א ממיץ [לחד גירסא] דחסרה המרה טריפה שו\"ר דיותר נראה להגיה תחת תיבת מתוך שצ\"ל מסיק ושפיר אמר דהרא\"ם מסיק דאין ללמוד מן האיילים דאין להם מרה כו' ועכ\"פ דעת רבינו הרא\"ם להטריף. ",
                "ובסג\"ר סי' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "חסר בנדפס בסי' קמ\"ג ועיין חולין ק\"ב ב' תוד\"ה אכל. ופשט דה\"ת משמע דר\"ל דאע\"ג דלאו זה כולל ב' דברים בשר מ\"ה ובשר מן הטריפה אפ\"ה לא חשיב לאו שבכללות וכ\"כ הש\"ח בסי' קל\"ו בנדפס שכן הבין הרב נר מצוה בדה\"ת אבל קושיית רבינו הוא אחרי שכלל הלאו על שני דברים היינו כמש\"כ למעלה על בשר שיצא חוץ למקומו וטריפה ולפי\"ז משכ\"ר שיש שום ייתור במקרא להלקותו פי' דאי הוה כתיב בשר בשדה לחודיה הוה ידעינן ג\"כ טריפה ומדכתיב טריפה בפ\"ע זהו ייתור להלקותו. ",
                "הסרוכה כו' בבשר והסרוכה במקום כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס עד מריאה ומשם ולהלן ליתא בנדפס. ",
                "ורי\"ג כו' לפנינו בבה\"ג ליתא והתוס' חולין מ\"ח א ד\"ה אמר מטו לה בשם רבינו גרשום מאה\"ג וכ\"כ הסמ\"ג עשין ס\"ג על שם רבינו גרשום ובאו\"ז הל' טריפות סי' תי\"א כ' שגם ר\"ת זצ\"ל מתיר אפי' נסבכה נמי על הצלעות ורבינו כ' והמחמיר ינוחו לו ברכות על ראשו. ודע דבסמ\"ג שם כ' ע\"ש תשו' רב שר שלום גאון שאין הלכה כרבינא שמצריך סביך כי אפי' לא סביך ולא סריך הלכה כר\"נ כו' ומזה תראה שיפה כיון הגרש\"ש במה שפי' בתוס' שם דתיבת לא קאי נמי על תיבת וסריך ור\"ל דלא סביך ולא סריך דלא כהמעי\"ט אך ברא\"ש כ' ע\"ש תשו' רשש\"ג דבין סביך ובין סריך כשירה דלית הלכתא כרבינא אלא כר\"נ והגרש\"ש כתב דברא\"ש יש ט\"ס ולא כ' איך להגיה ולי נראה דמש\"כ הרא\"ש דלית הלכתא כרבינא שצ\"ל ולית הלכתא כו' וכ\"ה בתוס' חולין שם וא\"ש דהנה התוס' כ' מתחילה עמ\"ש רבינא והוא דסביך בבשרא פי' כו כמו צמר מסובך ולהכי נקט סביך ולא נקט סריך ע\"ז כתב התוס' אח\"כ דרשש\"ג כ' בתשובה דבין סריך וסביך ובין לא סביך וסריך [פי' דלא סביך אלא סריך] כשרה [והיינו לרבינא דדעת רשש\"ג הוא דסביך וסריך חדא מילתא היא דלא כמש\"כ התוס' בפי' וכ\"כ האו\"ז שם בזה\"ל ולא כמש\"כ מורי רבי יהודה ב\"ר יצחק ז\"ל דוקא סביך אבל סריך לא כו'] ולית הלכתא כרבינא אלא כר\"נ כו' פי' גם זה חידש רשש\"ג דאף במאי דס\"ל לרבינא דסריך בעינא לית הלכתא כוותי' אלא כר\"נ כו' דלר\"נ לא בעי לא סביך ולא סריך כו' ונמצא דרשש\"ג בתשובה חידש ב' דברים לדא כהתוס' הא' בפי' דברי רבינא דלאו דוקא סביך אלא ה\"ה סריך כשרה והב' דרבינא חולק על ר\"נ ולר\"נ ריאה הסמוכה לדופן לבד בלא סביך ובלא סריך כשרה במקום רביתא דהיינו חתוכא דאוני ובזה א\"ש דמש\"כ הרא\"ש בדברי רשש\"ג דבין סביך ובין סריך כשרה היינו לרבינא ויפה כ' הסמ\"ג שאין הלכה כרבינא שמצריך סביך כי אפי' לא סביך ולא סריך הלכה כר\"נ אלא שלא ביאר הסמ\"ג דלרשש\"ג הפי' בדברי רבינא דלא כהפי' שכ' הסמ\"ג למעלה יען כי אין בזה נ\"מ לדינא כיון שאין הלכה כרבינא לרשש\"ג ובז\"י דברי הטור שכ' ביו\"ד סי' ל\"ט ורשש\"ג התיר אפי' אינו מסובך הרבה בבשר אלא סריך בו מעט ועיי\"ש בחי' הגהות ובאמת לפי הנ\"ל א\"ש דבזה לא תפס הטור כדעת רשש\"ג דרבינא פליג על ר\"נ אלא ס\"ל כהתוס' דרבינא מפרש דר\"נ אלא פירוש רשש\"ג בדברי רבינא שהוא דלא כפי' התוס' זהו שהביא הטור ועיין בס' העיטור הל' שחיטה אות סבך שהביא שם דברי רב נטרונאי ריש מתיבתא שכ' לאותן שהביאו מצאנו בהלכות מר יהודאי גאון ריאה שניקבה במקום רביתא אע\"ג דלא סריכי בדופן כשרה וז\"ל ח\"ו שאמר כך רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתו קאמר דווקא סותמתו וטעמא דאמרינן מקום רביתא היא ודופן מגינה עליו ושמא אדם אחר אמר משמו וטעה עכ\"ל והנה לפמש\"כ רבינו היראים כאן ע\"ש רב יהודאי גאון בעל ה\"ג מבואר הדבר שכל עיקר דברי רי\"ג הוא להתיר סרוכה בעצם כמו בבשר שבין הצלעות ותל\"מ. ודע דגם דעת ר\"ת דלא כפרש\"י אלא כרבינו גרשום מ\"ה וה\"ג שכ' היראים וחידוש הוא בעיני שלא זכרו הרא\"ם כדרכו. והשם חדש בביאורו ליראים הנדפס ס\"ס קמ\"ג ייחס דברים בשיטת רבינו הרא\"ם אולם לא ראה הכת\"י דבאמת אינו כן שכ' שם עמשכ\"ר בקצר ותולדות הטריפה כו' עד אי מריאה וז\"ל ומסתמיות דברי רבינו נראה דל\"מ ליה בדיקת הריאה דאפילו דליכא מכה לא בדופן ולא בריאה עיין (בריב\"ה) [ברבינו יעקב בעל הטורים] סי' ל\"ט ומר\"ן ובכנה\"ג בהגה\"ט אות נ\"ב באורך עכ\"ל ובאמת לא כן דרבינו כ' להדיא כאן בהכת\"י דסרוכה לדופן שלא במקום רביתא דמכשרי בדיקה דריאה כדאמרי' עלה בא\"ט כו' עוד כ' השם חדש דסברת רבינו כסברת רש\"י והרמב\"ם פי\"א מהל' שחיטה ה\"י לאסור בנדבקה בעצם לבדו כמבואר בדבריו ובאמת לא כן דרבינו כ' כאן בהכת\"י והמחמיר ינוחו לו ברכות על ראשו ות\"ל. ",
                "לסרוכה לדופן שלא כו כצ\"ל. ונראה שרבינו אינו מפרש כפי' התוס' חולין מ\"ח א' ד\"ה רב כדפי' בקונטרס ולא כמש\"כ המרדכי ע\"ש ר\"ת דר\"נ ברי' דר\"י בדיק לה בפושרי אותה שפירקו ולא מצאו בה ריעותא בדופן כו' עיי\"ש וכ\"כ הרא\"ש בסי' כ\"ב עוד מקילין קולא אחריתי כו' דלדידהו מהני בדיקת פשורי אפי' בהעלתה צמחים ורבינו הא אמר כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה כו' ועיין במרדכי שם ויש מחמירין ומפרשים אר\"נ כו'. ",
                "כתב ה\"ג כל היכא דצריכה בדיקה כגון כו' כצ\"ל וכ\"ה בבה\"ג ועיין רש\"י חולין ד' נ\"ב א' שהביא ד' בה\"ג וחלק עליו. ",
                "תריסר כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "כיון ט\"ס וצ\"ל כגון ועיין חולין מ\"ט ב' תוד\"ה חלב כדברי רבינו וכ\"כ האו\"ז הל' טריפות סי' תי\"ג ע\"ש ר\"ת. ",
                "אמרן אלא שלא כו' כצ\"ל. ",
                "דע דדעת רבינו באין לה עינוניתא דוורדא להכשיר כרש\"י חולין מ\"ז א' וכ\"כ הרוקח בסימן שפ\"א שכן פי' רא\"ם, וראיתי בס' תשב\"ץ למהר\"ם מר\"ב סימן שכ\"ה שכתב שם ואם חסר אונא אחת בימין העינוניתא דוורדא מצטרפת וכשרה עכ\"ל וד\"ז צ\"ע דא\"כ הו\"ל חסר וורדא וטריפה כמש\"כ שם אח\"ז וצ\"ל דמיירי כשיש לה שתים. ",
                "רישא כצ\"ל וכ\"כ האו\"ז הל' טריפות ס\"ס תי\"א בלשון בה\"ג שנכתבו בבבל והוא הבה\"ג שכ' רבינו כאן והמרדכי פ\"ק דחולין כ' ובה\"ג כ' דצריכא לאפוקי לריאה ולמיבדקיה בנפיחה כו' ועיין ב\"ח יו\"ד ריש סימן ל\"ט משכ\"ש בביאור ד' בה\"ג וכיון לדברי רבינו הרא\"ם שכתב ונ\"ל כו' ודלא כהת\"ש סי' ל\"ט סק\"ה שכתב שאין פירוש הב\"ח במשמעות לשון בה\"ג כלל. ",
                "בדבר כצ\"ל ור\"ל בדבר אונה הסרוכה באומה כסדר שזכר רבינו למעלה ועיין בפרש\"י חולין מ\"ו ב' ובתוס' שם והאו\"ז סי' תי\"א כ' בלשון רש\"י ר\"י ב\"ר יקר הלוי אבל לפנינו הלוי חסר. ",
                "עיין להלן סי' פ\"א שהביא שם הא דאמר עולא אר\"י עור ה\"ה כבשר וא\"כ עור או בשר תנינן כמש\"ש בגמרא: "
            ],
            [
                "ואמרינן כו' לילד [ע\"א א'] חי' כו' לסימנים כצ\"ל ומשכ\"ר דכתיב זאת החיה כו' איל וצבי ויחמור תיוהא קא חזינן הכא דבגמרא ד' ע\"א א' אמרו בזה\"ל דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור וגו' ועיי\"ש ע' ב' רש\"י ד\"ה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים כו' כמ\"ש בגמרא ועיין חולין נ\"ט א' רש\"י ד\"ה חיה בכלל בהמה לסימנין שפי' דהא כתיב זאת החיה כו' וכתיב סימנין בתרי' עכ\"ל וא\"כ דברי היראים דכאן מורכבים מפרש\"י דדף נ\"ט א' ומדברי הגמרא דדף ע\"א א' וכצ\"ל דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וכתיב איל וצבי ויחמור וראיה ראשונה הוא כפרש\"י דדף נ\"ט א' וכתיב איל וגו' ר\"ל כמ\"ש בגמרא דף ע\"א א' וצ\"ע מה ראו רש\"י והרא\"ם להוסיף ע\"ד הגמרא ומנ\"ל זה ועיין נדרים פ\"א א' רש\"י ד\"ה והלא חיה בכלל בהמה ובשלמי נדרים שם: "
            ],
            [
                "כרב חולין ס\"ג א' ",
                "כפיר\"ת חולין ס\"א א' תוס' ד\"ה הדורס. ",
                "שטרף ברשות הניזק משונה כו' כצ\"ל. ",
                "ומחזקינן לי' בחזקת שאינו דורס דאמרי' בפ' א\"ט [נ\"ט א'] כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור פי' מחזקינן כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "והוא דלא דריס. עיי\"ש בתוד\"ה והוא ובמהרש\"א שכ' ואפשר דלשון רש\"י הכי משמע להו מדחזינן ליה סי' אחד של טהרה מחזקינן בהו דאינו דורס אפילו הוה פרס ועזניה שכיחי ביישוב ונ\"ל פירושו דאלת\"ה הול\"ל לרש\"י לכתוב מקודם והנ\"מ דלא דריס כו' עד כל כמה דלא חזינן ליה דדריס ולכתוב אח\"כ דלא חיישינן לפו\"ע כו' שבדיבור הקודם שבפרש\"י ומדלא כ\"כ משמע מזה דהא דלא מחזקינן ליה בדורס לא הוי משום דפו\"ע לא. שכיחי ביישוב והשם חדש תמה על המהרש\"א והניח בצ\"ע האיך אפשר להבין כן בלשון רש\"י והנ\"ל כתבתי, עוד ראיתי להשם חדש שהקשה אמאי הביא היראים הך דאר\"נ דאידחי מהלכה ובפרט שהביא מקודם הך דאמימר דפליגי על ר\"נ כמפורש בגמרא עיי\"ש ולק\"מ דלא אידחי ר\"נ אלא ממאי. דאמר עוף הבא בסימן א' טמא אם לא היה בקי בהן ובשמותיהן אבל ממאי דאמר דבשני סימנים אינו טהור עד שיכיר עורב וכל מיניו משמע דהלכה כמותו כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה ומש\"ה הביא רבינו הך דאר\"נ. ",
                "עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף כו' כצ\"ל. ",
                "היכא דל\"ל ג' סימני טהרה. בנדפס תיבות אלו ליתא ועיין בי\"ד ספ\"ב ס\"ב ואעפ\"י שיש לו ג' סימנים אלו אין לאוכלו כו' ועיי\"ש ביאור הגר\"א. סק\"ז דהיינו דוקא לשיטת רש\"י דבעינן ד' סימנים שידוע ג\"כ שאינו דורס ובזה אין אנו בקיאין אבל לשיטת הפוסקים ושיטת התוס' דכל שי\"ל ג' סימנים האחרים בידוע שאינו דורס אין לחוש וזהו שיטת רבינו. ",
                "מכאן עד והיכא דאיכא כו' חסר בנדפס ועיין חולין ס\"ד א' תוס' ד\"ה שאם. ",
                "מן הגוים כ' השם חדש בש\"ס גרסי' תיבת בכ\"מ וכ\"ג הרי\"ף והרא\"ש וכ' הר\"ן דבכ\"מ ר\"ל אפי' במקום שעופות טמאין מרובין יעויי\"ש ולהכנה\"ג סימן פ\"ו הגהת ב\"י אות ג' פי' בין בא\"י בין בסוריא בין בחו\"ל כו' יעויי\"ש ובה\"ג ריש סי' ס\"ג גריס מכ\"מ א\"כ יש לתמוה אמאי לא גריס לה רבינו וכנראה דכן צריך להגיה בדברי רבינו עכ\"ל וי\"ל עוד דפי' בכ\"מ אפילו בבתיהם ולאו דוקא בשוק מותר לקנות כמש\"כ המג\"א סי' ל\"ב ס\"ק ס\"ו. ",
                "ובנדפס הגי' וטהור הן והנכון כגי' הכת\"י טהור הם ופי' הם, הביצים ודלא כהשם חדש שהגיה שם וטהור הוא עיי\"ש. ",
                "טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה כצ\"ל. ",
                "אמרינן צ\"ל אמר [הגרא\"ד]. ",
                "אלא בביצים קטנים של יונה כו' עיין בחי' הרשב\"א לחולין שם שכ' ראיתי למקצת רבותינו המפרשים שפירשו דדוקא קאמר דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור אלא דעורבא דדמי לדיונה כו' עכ\"ל ונראה שזהו דעת רבינו הרא\"ם כאן והאו\"ז הל' טריפות סי' תל\"ו כ' בשם הרר\"י ב\"ר שמואל זצ\"ל בביצים של תרנגולים שלנו דמותרים הם ואין לנו לחוש לכלום שהרי אנו יודעין בבירור שהם של תרנגולת ואין שום ביצה דומה להם וגם אנו רואים סימניהם ולא דמיין לביצת יונה דאיכא למיתלי בשל עורב דדמו לדיונה אבל ביצי תרנגולת לא מצינו אחר דומה להם עכ\"ל ולפי הנראה דברי הר\"י ב\"ש אינם כדברי היראים דהא היראים, קאמר מדאמרו בגמרא ואיכא דעורבא דדמי לדיונה ולא הזכיר עופות אחרות אלמא לא חיישינן לעופות אחרים אלא בביצים קטנים של יונה דאיכא למימר דעורבא נינהו כו' ואילו הר\"י ב\"ר שמואל לא כתב אלא בביצים של תרנגולים שלנו דמותרים הם כו' ותל\"מ אלא ודאי דדעת הר\"י ב\"ש לפרש דהא דקאמר דאיכא דעורבתא דדמי לדיונה לאו דוקא קאמר אלא דבהאי קים להו דדמי לדיונה וספוקי הוה מספקי כיון דאיכא חד דדמי הכי נמי איכא אחריני דדמו וכמש\"כ הרשב\"א בחי' לפרש דברי הגמרא אלא שהר\"י ב\"ש חידש בביצים של תרנגולים שלנו אנו יודעין בבירור שהם של תרנגולת ואין שום ביצה דומה להם וגם אנו רואים סימניהם ודלא כהרשב\"א שכ' שם בחידושיו דבכולהו ביצים קאמר בין דומין לתרנגולת בין דומין לדיונה כו' ובאו\"ה כלל מ\"ב דין ח' כ' ואמר ר\"י וה\"מ בביצת תרנגולת אבל בביצים של שאר עופות ודאי צריך לעיין בסימנים הללו עכ\"ל הביאו הט\"ז יו\"ד סי' פ\"ו סק\"ה ומדלא כתב ג\"כ ואומר מעוף פלוני וטהור הוא מוכח דאף בביצים של שאר עופות א\"צ אלא לעיין בסימנים ותו לא ומש\"כ התורת חטאת כלל ס\"ו דין א' על שם או\"ה שכתב אבל אסור לקנות ביצים אחרות מן גוי אא\"כ מכיר בסימנים ואומר מעוף פלוני וטהור הוא עכ\"ל כבר כ' הפמ\"ג ליו\"ד סי' פ\"ו בש\"ך סק\"ו בשם הכה\"ג בהגהות ב\"י אות י' שט\"ס הוא בת\"ח ש\"צ מע\"פ וסימנים לחוד בעינן ותו לא עיי\"ש וא\"כ היינו כדעת היראים דמש\"א בגמרא רישיה חד חד רישיה חד כד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך שע\"פ וטהור הוא סמוך עליהם בסתמא לא תסמוך עליהם אין זה אלא בביצים קטנים של יונה דאיכא למימר דעורבא נינהו ולחנם כ' הפמ\"ג שם ע\"ד הכנה\"ג ולא ידענא כו' דלשיטת הרא\"ם אתי שפיר. ומש\"כ הש\"ך שם וז\"ל ומשמע מדברי הרב בת\"ח שם דבביצים תרנגולת ואווז א\"צ לבדוק כלל ולעיין אחר הסימנים וכן משמע מדבריו כאן בהג\"ה וכ\"כ באו\"ה כלל מ\"ב ד\"ז עכ\"ל הנה לפי מה שהבאתי לשון הר\"י ב\"ש שבאו\"ז אינו נראה כן שהרי כתב \"וגם אנו רואים סימניהם\", ובס' עמק הלכה חיו\"ד סי' ל\"ב כ' דמ\"ש בגמרא דאיכא דעורבא דדמי לדיונה הוא דוקא וכמ\"ש חולין ס\"ג א' למינו דעורב להביא עורב דדמי רישיה לדיונה וח' ספיקות אין יכולין לבדוק בביציהם כי שמא מין עורב הם עיי\"ש ולא ראה ד' הרשב\"א בחי' שכתב והוא דוחק עיי\"ש ודבריו לא יתכנו אלא לפי' הרא\"ם שלפנינו ות\"ל. ",
                "וא\"י אי מטהור או מטמא, עיין יו\"ד סי' פ\"ג ש\"ך סקכ\"ו דטהורין דמיא לטמאין ליכא וכ\"כ המנחת יעקב לת\"ח סי' ס\"ו סק\"ג דהיכי ששניהם כדים או חדים אז ודאי הוא מעו\"ט וא\"כ מה זה שכ' רבינו ואינו יודע אי מטהור או מטמא הא לא משכחת לה מטהור כלל דלא כהעט\"ז ועיין תוס' חולין ס\"ד א' ד\"ה סימנים בשם הירושלמי לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלמא דאיכא טהור דמי לטמא ועיין בס' מילי דברכות לחולין שם שהעיר דא\"כ יהיה סוגיא דידן דלא כהירושלמי עיי\"ש שכ' דעגולין דהירושלמי לאו היינו שני ראשיה כדין והנראה בעיני דדברי רבינו מתבארים עפמש\"כ בהלק\"ט ח\"א שאלה ל\"ד ביצה שב' ראשיה כדין או חדין שנמצאת בלול של תרנגולים מהו תשובה חשש גדול הוא זה וכבר בא לידי !אזיה פעמים אלא שהבחורים חפשו ומדדו ומצאו שהי' הצד האחד חד מן האחר כחוט השערה אמרתי כל מידות חכמים כן הוא עכ\"ל והפמ\"ג יו\"ד סי' פ\"ו ש\"ד סק\"ו כ' שם בזה\"ל בדק בלול של תרנגולים ומצא ביצה שב' ראשיה כדין או חדין כ' הלק\"ט דשרי דאם ימדוד יראה שראשה אחד כד ואחד חד הביאו הלה\"פ ובל\"י עכ\"ל ואני אומר דלא העתיק יפה הפמ\"ג דברי ההלק\"ט דע\"כ לא כתב ההלק\"ט דשרי אלא היכא דמדד ומצא שהיה הצד האחד חד מן האחר כחוט השערה וכההיא דאמרינן ביו\"ד סי' כ\"א סעיף א' וכיון שימצאו שהנשחט יותר מחצי ואפילו כחוט השערה דיו ועיי\"ש בפר\"ח שהאריך להוכיח דרוב בצמצום ע\"י מדידה לא מהני ואפשר דבדין זה גם הוא יודה לדעת ההלק\"ט אבל להתיר מטעם דאם ימדוד יראה שראשה אחד כד ואחד חד זו לא שמענו ובכה\"ג כ' רבינו הרא\"ם כאן וי\"ש יתן לב במקום שב' ראשיה כדין או חדין ואין הפרש כלל דהיינו למראית העין אין הפרש כלל וא\"י אי מטהור או מטמא לא יאכל כו' אבל אם היה יודע שהוא מטהור יאכל דבודאי ע\"י מדידה ימצא כחוט השערה שאינם שווין ודלא כהשם חדש שפי' דברי רבינו בדרך זר אע\"ג שגם הוא ראה ד' ההלק\"ט יעויי\"ש: "
            ],
            [
                "רומז לד' הת\"כ ויקרא י\"א כ\"ג רבי אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא הוא לכם אם יש לו חמש ה\"ז טהור. שם חדש. ובנדפס דלגו כאן מן כל שרץ העוף הראשון להאחרון וחסרו מה שבנתיים ודלא כהשם חדש שהגיה מש\"כ בספר יראים והזהירה תורה בפ' שמיני דצ\"ל בפ' ראה ואין אבא מודה לו בזה אלא דלוג יש כאן כמבואר בהכת\"י שלפנינו. ",
                "בפרשה ארבעה ארבה כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ד' רגלים וד' כנפים כ\"ה במשנה ועיי\"ש ברש\"י ה\"ג כו'. ",
                "אסור ותנן [בכורות ה' ב'] כו' כצ\"ל. ",
                "רי\"א אך את זה תאכלו מכל שרץ כו' כצ\"ל ורבינו מפרש כהל\"א שכ' רש\"י בבכורות ז' ב' וז\"ל אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו' עכ\"ל ורבינו תפס הפסוק דדברים י\"ד י\"ט וכל שרץ העוף טמא הוא לכם ותל\"מ ובנדפס משובש הדברים כמש\"כ שם הש\"ח ובביאור ווי העמודים להגיה שם גם נתקצרו שם דברי רבינו ותל\"י שזיכנו להכת\"י וכמה מילי מעלייתא נפקא לן מהכא, הנה רבינו כ' לפרש מ\"ש בגמרא ומוציא אני דבש הגזין והצרעין שיש לו שם לווי וז\"ל פי' נקראים עליהם שם טמא עכ\"ל דלכאורה מי סני ליה הפי' הפשוט כפרש\"י דבש הגזין הכי הוא דמיקרו וגם הסמ\"ג לאוין קל\"ב כ' יש לו שם לווי שנקרא דבש הצרעים ונקרא שם הטמא עליהן ומדברי היראים הוא כמבואר כאן ונראה ברור שכוונתו ליישב דלכאורה קשה כמש\"כ הב\"י יו\"ד סי' פ\"א מנ\"ל לר' יעקב למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין ג\"כ מש\"ה פי' רבינו דאין כאן פי' שם לווי כמו בכ\"מ בש\"ס אלא ה\"פ דכיון ששם הטמא נקרא עליו גרע טפי וזה כוונת שם לווי בכאן ועיין בשס\"ח ד' ווילנא בנימוקי הגרי\"ב לבכורות שם שהעיר בזה ובהגהות וחי' שם להרב הגאון זאב בן אריה ציין להלבוש יו\"ד סי' פ\"א ס\"ט שכ' שם כיון דכל שריותא דדבש אינו אלא חידוש מגזה\"כ מסתברא דדבש סתמא שלא נקרא עליו שם השרץ שרי משא\"כ דבש גזין וצירעין שנקרא עליהן שם השרץ טמא והיינו כדברי היראים והסמ\"ג בפי' לשם לווי ודלא כהב\"ח שכתב ליישב קושיית הב\"י דללישנא אחרינא שפרש\"י יש לן תרי קראי אחד אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף דדיקינן מיניה זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ ע\"ט וע\"כ לדבש גזין וצרעין אתא דהא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ולמ\"ל דיוקא דקרא. והב' וכל שרץ העוף טמא הוא לכם [לגי' היראים ולגי' רש\"י כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם] דייקינן מיני' זה א\"א אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ וע\"כ לדבש דבורים אתא להתירא ואי קשיא מה ראית כו' עז\"א בגמרא מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי עכ\"ד אבל באמת אין לשון הגמרא נראה כלל דדרשינן תרי קראי חדא לאיסורא וחדא להתירא וכן מדברי היראים נראה דל\"ל אלא חד קרא למישרא ותו לא אלא דאנן מפרשינן הך קרא לדבש דבורים וממילא דבש גזין וצירעין אסור וכדברי הלבוש, ונראה עוד מדברי היראים כמש\"כ החגורת שמואל ללבוש סי' פ\"א ס\"ק ל\"ה וז\"ל לפי מאן דאנן פסקינן דדבש גזין וצרעין אסור כמו שנראה מדברי הב\"י ורמ\"א והמחבר [לבוש] משום דרב ששת סבר כרבי יעקב א\"כ צריכין אנו לפסוק כל\"ב דר\"ש [בכורות ז' ב'] דכל היוצא מי הטמא טמא אפי' אין מתמצין מגופו ולא מינו דטמא הוא רק שהיו בתוך הטמא דהא בהא תליא עכ\"ל וזש\"ר בסמוך והכי מסקינן בבכורות ז' ב' דאפילו מ\"ר של סוסים וגמלים דלא עכירי בעו מרב ששת ואסר עכ\"ל וכוונתו להא\"ד שם דסוסים וגמלים לא קמבע\"ל דלא שתי אינשי כו' ודלא כמש\"כ הר\"ר ישעיה הראשון בספר המכריע סי' צ\"ב דלא שתי אינשי פי' והוו להו פירשא בעלמא וכבר הקשה הפרי חדש יו\"ד סי' פ\"א סק\"ב על המרדכי בפרק שמונה שרצים שפי' כן עיי\"ש שסיים לדבר ברור שהעיקר כמו שהבינו התוס' שם ד\"ה רוב דגים והטור והב\"י דלל\"ב הא דלא קמבע\"ל דסוסים וגמלים משום דלאו אורחא דעלמא למשתינהו ולהכי בעו דחמור דמעלי לירקונא ושתו לי' אינשי אבל בכולהו קמבע\"ל והשתא כי פשיט להו לאיסורא כל מי רגלים אסורים. ויותר מזה מבואר כאן בהיראים שכ' ואפילו מ\"ר של דבר טהור שנשתנו ונעשו עבות קצת מבלבול הבשר חשבינן להו כחתיכת בשר חי ואין לך דבר הבא מן החי ושרי אלא חלב כו' הלכך מאותו הטעם מ\"ר אסורות ואוסרות בדבר טהור מטעם בשר מן התי עכ\"ל וד\"ז נעלם מהאחרונים והראשונים עיין ביו\"ד סי' פ\"א ס\"ה ויש מי שאוסר בזה וכ' הט\"ז אבל במ\"ר מודה דמותר דפירשא בעלמא הוא וכ\"כ הש\"ך ע\"ש הב\"י במסקנתו וטעם הב\"י משום תמיהתו שם דאם נאמר דה\"ה למ\"ר דטהורים דאסירי משום דאתו מחי א\"כ מאי קא בעו מיניה דר\"ש מ\"ר של חמור תיפוק לי' דאפי' דטהורה אסירי ובחי' יד אברהם להגאון משכיל לאיתן כ' ע\"ד הב\"י ודבריו תמוהין כו' וכבר קדמו בזה בביאור חגורת שמואל ללבוש סי' פ\"א סקי\"ז שכתב באמת הר\"ר אליעזר דאסר מי חלב ה\"ה מ\"ר אפי' דטהורים אסירי משום דאתי מחי וכ\"ת מאי קמיבעיא מיני' דר\"ש מ\"ר דחמור ת\"ל אפי' דטהורים אסירי י\"ל דקמבע\"ל אליבא דחכמים דסברי דאמה\"ח אינו נוהג אלא בטהורים ולהכי בעיא מיני' אי מגופן מתמצין ואסירי משום טומאה או לאו מגופי' מתמצין ושרי ובאמת הלכה כחכמים כמו שפסק הטור סי' ס\"ב והרמב\"ם זה נ\"ל ברור ונכון עכ\"ל החגורת שמואל וגם הוא לא ראה ד' הפר\"ח סי' פ\"א סקי\"ג שכ' שם ג\"כ כמש\"כ החגורת שמואל והיד אברהם וכ' אח\"כ הא ליתא דכיון דאיסור יוצא מן הטמא ליכא משום דאתי מברא ומיא עול ומיא נפיק כש\"כ דמהך טעמא גופיה ליכא לאסור משום אמ\"ה וא\"כ לל\"ק דשרינן מ\"ר סוסים וגמלים ה\"ה לשאר מ\"ר בהמה וחיה הטהורים דמיא עול ומיא נפיק ואף לל\"ב דאסרינן אף מ\"ר סוסים וגמלים התם משום דגזה\"כ הוא דכל היוצא מן הטמא טמא אע\"ג דמיא עול ומיא נפיק ותדע דהא מצרכינן קרא לאתויי דבש דבורים להתירא אע\"ג דמעלמא קאתי ואין ממצות אותו מגופן אבל לענין איסור אמה\"ח פשיטא דלא שייך לאסור אלא במידי דממצי מגופיה דומיא דחלב דרבינו ליה להתירא מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש כו' אבל במידי דאתי מבחוץ דומיא דמ\"ר דמיא עול ומיא נפיק פשיטא שאין כאן איסור אמ\"ה והיינו דתנן שכל היוצא מן הטהור טהור עכ\"ל הפר\"ח ומי יגלה עפר מעיניהם ויראו דעת הר\"ר אליעזר שאוסר מי חלב ודבש גזין וצרעין דה\"ה שאוסר גם מ\"ר דטהורים משום בשר מן החי ומה שתמה הב\"י שם על הרא\"ם הקשה היראים בעצמו שכ' בסוף הסימן יש לך לשאול למה הזכירו בבכורות של סוסים וגמלים והיינו כתמיהת הב\"י וצריך להגיה בדברי היראים וכצ\"ל ויש לומר שיצאו לאחר המיתה קאמר, דההוא משתרו בפרה ושור כו' ור\"ל כתי' הב\"י דבחיים לא קמבע\"ל דפשיטא דאסירי משום דאתי מחי אלא לאחר מיתה דבטהורה שריא לאחר שחיטה וקמבע\"ל משום טמאה וכ\"כ היראים להלן ס\"ס פ\"א עיי\"ש ורמז הרוקח סי' תס\"ד התירץ של הר\"ר אליעזר ממיץ רבו שכ' שם וז\"ל מי רגלים של פרה מותר לאחר שחיטה לא של בהמה טמאה בפ\"א דבכורות דייק רב ששת היוצא מטמא לא קתני דהוה משמע מגופה דטמא אלא היוצא מן הטמא ומ\"ר של חמורים וסוסים וגמלים אסירי עכ\"ל ופשוט דכוונת הרוקח דמ\"ר של כל בהמה אפילו טהורה אסור משום אבר מה\"ח אם לא לאחר שחיטה דאז ליכא איסור דאמה\"ח ומש\"ה בעו מיניה דר\"ש מ\"ר של חמור דהם אסורים אף לאחר מיתה וכהרא\"ם ולפלא על מרן הב\"י שלא שת לבו לד' הרוקח שהיה לנגד עיניו אם כי דברי היראים לא ראה מעולם אבל ד' הרוקח בודאי היה לו להביאם בחיבורו הב\"י לראיה לתירץ הראשון שכ ושמא י\"ל כו' ויהי' ודאי כתירוצו זה. והפר\"ח שם סק\"ב כ' שהרא\"ש פוסק כל\"ב להחמיר בשל תורה ולאסור כל מי רגלי בהמה ודבריו נראין עיקר וכ\"ה הרוקח בסי' תס\"ד כו' ובמחכ\"ת צירף דעת הרא\"ש לד' הרוקח ובאמת אין נראה מהרא\"ש לאסור במ\"ר בהמה טהורה משום אמה\"ח אלא שהרא\"ש כ' דהלכה כל\"ב דאף מ\"ר סוסים וגמלים אסירי ותל\"מ ומה שכ' היראים במ\"ר שנשתנו ונעשו עבות קצת מבלבול הבשר ושנה ושילש שנשתנה מראה המים מהבל הבשר האסור ה\"ט כמש\"כ הגרד\"ל בהגהותיו לבכורות שם שכ\"כ ר\"ת בס' הישר סי' תל\"ד וביאר שם דבריו לא נשתנה טעמו ולא חזותו פשיטא דמיא עול ושרי מדתנן בס\"פ כל הבשר בטריפה שינקה מן הכשירה חלבה שבקבתה מותר ועיי\"ש, והנה נתבאר לנו מד' הרא\"ם והרוקח דמ\"ר של פרה מותר לאחר שחיטה אע\"ג דבחייה אסור משום אמה\"ח ואין זה ענין למש\"כ הר\"ן הביאו הב\"י ביו\"ד סי' י\"ג טעם לדם בן פקוע שאסור משום דליכא למיגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אכילה כגון חלב וג\"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו דאע\"ג דאשכחן אכילה גבי דם כיון דאיכא לאוקמי' אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם עכ\"ל דז\"א אלא בבהמה הנמצאת בבהמה דבלאו קרא הוי אסרינן לה משום אמה\"ח עז\"א הר\"ן דאע\"ג דגלי לן קרא דשריא לא שרי אלא מידי דבר אכילה ולא משקה משא\"כ במ\"ר בהמה עצמה הנשחטת פשיטא דבריא בשחיטתה ועיין בנחלת צבי להפ\"ת יו\"ד ס\"ס פ\"א לענין מימי חלב של ב\"פ לדעת הרא\"ם עיי\"ש מש\"כ בזה. ודע דבעל העיטור בסוף שער הראשון הכשר הבשר כתב והאומר מי חלב ומ\"ר אסור משום ולא תאכל הנפש עם הבשר טועה הוא דחלב דפריש מותר ואפילו בחלב דמהלכי שתים משא\"כ בדם עכ\"ל וכ\"כ בשער ב' הל' שחיטה סוף חלק ה' והחכם שאסר מי חלב ומי רגלים טעות הוא בידו עכ\"ל ונראה שהוא רומז להרא\"ם שהוא הוא האוסר ב'ה וכבר כ' הרב הגאון הנפלא ר' מאיר יונה זצ\"ל בהקדמת ביאורו לבהע\"ט שמחבר העיטור היה בן דורו של ר\"ת והמחבר העיטור מביא היראים של הרא\"ם כמה פעמים עיי\"ש באורך וראיית העיטור דחלב דפריש מותר כו' רבינו היראים כ' בהדיא לדחותה שאין ראיה מחלב למי חלב ומ\"ר. שוב האיר נגד פני ספר צ\"צ חידושים על ש\"ס משנה וגמרא להגאון רמ\"מ מלובאוויץ זצ\"ל וראיתי שהקשה במס' בכורות ד\"ז ב' עמש\"כ הסמ\"ג והיראים בפי' שם לווי נקראים עליהם שם טמא וז\"ל שם הא אנן קי\"ל דהנודר מן החמרים מותר בדבש חמרים [נדרים נ\"ג א'] ולא איכפת לן במה שנקרא על הדבש שם תמרים ועיי\"ש בהר\"ן ד\"ה וחכמים מתירין דלא דמי לקומא דחלבא וא\"כ ה\"נ כיון דנפקא לן מדיוקא דקרא להתיר הדבש ששרץ טמא משריץ וא\"כ מה איכפת לן ששם הטמא נקרא עליו הא י\"ל כדבש תמרים לגבי הנודר מן החמרים. ועוד דא\"כ לא הל\"ל מפני שיש לו שם לווי אלא הל\"ל משום ששם הטמא קרוי עליו כדאמרינן לגבי נדרים מפני ששם תולדתו קרויה עליו עכ\"ל. והווי העמודים ליראים הנדפס סימן קמ\"ח אות ב' כ' ע\"ד הב\"י יו\"ד סי' פ\"א י\"ל ומדברי רבינו משמע בהדיא כתי' שני דמי רגלים מותרין דפירשא בעלמא נינהו וכבר האריך ה' זרע אברהם סי' כ\"ו עיי\"ש עכ\"ל ואין ת\"י ס' ז\"א שהביא אבל מש\"כ בדברי היראים אינו כן כמבואר בדברי היראים כאן בהכת\"י שלפנינו דדעת רבינו כתי' הראשון שכ' הב\"י כנ\"ל. [וראיתי להביא פה מה שאמרתי בסיום המשנה [פ\"ג משנה י\"א] דעוקצין, חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה בש\"א משיחרחר בה\"א משירסק וכתב שם הרמב\"ם בפיה\"מ ואמרו ב\"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם וכבר קדם לנו כי חרחור הוא חזק החום ואמנם מה שביאר משיחרחר הכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם מן לחרחר ריב (משלי כ״ו:כ״א) הוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה עכ\"ל וכ' בספר חזון נחום שבאמת דברי הרמב\"ם בפיה\"מ מרפסן איגרי כתמיהת התוי\"ט שמסקנת הגמרא בב\"ב פ' ב' דדבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה כרב כהנא וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מט\"א הי\"ח ואיך כתב הרמב\"ם מן העקרים שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה והניח בצ\"ע. ואני אומר דדברי הרמב\"ם פשוטים וברורים עפ\"י המתבאר בגמרא דב\"ב שם דלכ\"ע לר' אליעזר דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה ואינו מק\"ט כלל דחשיב כקרקע ואפילו אם חישב עליה לא מהניא ליה לשווייה כתלוש כי היכי דלא מהני לפירות מחוברין לקרקע לקבולי טומאה במחשבה כמש\"כ הרשב\"ם שם פ' ב' סד\"ה אלא לרבא קשיא וא\"כ אי אפשר לפרש בדברי ב\"ש דמשהביא עשן ויעשן להבריח הדבורים אע\"ג דהדבש עדיין הוא בכוורת כמו שהיא יחשב משקה לקבל טומאת משקין והא לדברי ר' אליעזר שהוא שמותי פי' מתלמידי ב\"ש דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה והתוס' בביצה ל\"ד ב' ד\"ה ואומר הביאו דבירושלמי מקשה מחלפא שיטתייהו דב\"ש דלעיל (ד' י' א') קאמרי בש\"א לא יטול אא\"כ נענע מבע\"י והכא קאמר ר' אליעזר דבאמירה בעלמא סגי וא\"כ ה\"נ יקשה כקושיית הירושלמי ואפילו אביי דמתרץ להברייתא דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה בשתי חלות ודלא כרבא דאמר ר\"א היא עכ\"פ מודה ג\"כ לזה דלר\"א דבש בכוורתו אינו מק\"ט כלל ואפילו במחשבה אלא דלא ניח\"ל לאוקמה הברייתא כיחידאה מש\"ה מוקי לה בב' חלות כדמשמע לשון הרשב\"ם שם פ' א' ד\"ה רבא אמר ר\"א היא וזהו כוונת ד' הרמב\"ם בפיה\"מ לדחות דברי מה שביאר והוא בערוך ערך חרחר וה\"ק לפי שהכל מודים ור\"ל בין אביי ובין רבא דב\"ב ד' פ' כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה פי' אליבא דב\"ש דקיימינן בי' הכא דאמר משיחרחר והוא ר' אליעזר דכוורת דבורים ור\"א הוא מתלמידי ב\"ש וא\"כ אין לפרש בדברי ב\"ש כפי' הערוך ומינה נמי דגם פי' הב' שכתב הערוך א\"ד משיהרהר משיחשוב מחשבה לרדות הדבש ג\"כ נדחה מקושיא זו דלר\"א לא מהני מחשבה לרדותן כי היכ' דלא מהני לפירות מחוברין לקרקע לקבולי טומאה במחשבה לתולשן ולכן פי' הרמב\"ם בדברי ב\"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם ובהא גם ר\"א מודה. ולתרץ פי' הערוך מקושיית הרמב\"ם יש לומר דהנה התוס' בב\"ב ס\"ו א' ד\"ה ואינה מק\"ט במקומה כ' דהא דאר\"א ואינה מק\"ט במקומה ה\"ה אפילו שלא במקומה אין הדבש מק\"ט משום דחשיב כיער אלא דשלא במקומה הכוורת עצמה מק\"ט מדרבנן דדמי לשאר כלי הבית וכ\"כ הרא\"ש בפיה\"מ פ\"י דשביעית דמן הדין ע\"י הדבש חשיבא כמחובר ואפילו שלא במקומה נמי ולפי\"ז שפיר יקשה מר\"א אב\"ש לפי' הערוך אולם אין ד' ר\"ת מוכרחין דאפי' למאי. דמפרשינן טעמא דר\"א מויטבול אותה ביערת הדבש אין זה אלא דוקא במקומה דמקום גידולו חשיב כיער וכמש\"כ הרשב\"ם בב\"ב ס\"ו א' ד\"ה ה\"ג. ובדבש במקום גידולו מיירי וקרי לי' יער והלכך חשיב לי' מחובר עכ\"ל ובדיוק אר\"א ואינה מק\"ט במקומה אבל שלא במקומה אף לר\"א דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל ומק\"ט אוכלין עד שיחרחר להבריח הדבורים או שיהרהר לרדות הדבש וכב\"ש וא\"כ אין סתירה כלל מב\"ש לר\"א, דחלות דבש דשילהי עוקצין מיירי בכוורת שלא במקומה ולא דמיא ליער, ולפלא בעיני על התוס\"ח שילהי עוקצין מ\"י שכ' עמש\"א חכמים בכוורת דבורים ומק\"ט במקומה וז\"ל ודוקא אחר שנתרסק וכב\"ה במתני' דלקמן עכ\"ל ולא אבין דבריו דהא אפילו קודם שנתרסק לב\"ה דאינו מיטמא משום משקה מ\"מ אוכל מיהו הוי וכמו שנתבאר למעלה מסוגיית הגמרא דב\"ב ד\"פ וא\"כ שפיר אמרו חכמים ומק\"ט במקומה דהיינו טומאת אוכלין ומש\"כ בספר ליקוטי המשנה ע\"ד התו\"ח וז\"ל לא אבין דהא כאן איירי לענין הכוורת עצמה עכ\"ל לק\"מ לדעתי דעכ\"פ גם על הדבש אמרו חכמים דמק\"ט במקומה דאל\"כ אין מקום לזו המשנה בפ\"ג דמס' עוקצין בין המשניות המדברים מענין טו\"א אך קושייתי צ\"ע ואולי כ\"כ התוס\"ח ליישב המשנה עם ד' ר' יהודה בתוספתא שילהי עוקצין הובא בר\"ש שאר\"י ל\"נ ר\"א וחכמים על חלות דבש שאינן מק\"ט באיביהן כו' ומש\"ה כ' התוס\"ח דמתני' לא איירי באיביהן אלא אחר שנתרסק הדבש בתוך הכוורת דבכה\"ג דוקא ס\"ל לחכמים דמק\"ט במקומה ולר\"א אע\"ג דנתרסק מ\"מ כיון שהדבש בכוורת במקומה אמק\"ט ודו\"ק. עוד יש ליישב פי' הערוך אפי' לשיטת ר\"ת שבתוס' דר\"א אף שלא במקומה ס\"ל דאמק\"ט עפ\"י מש\"א ב\"ש בברכות י' ב' בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך ופי' בגמרא י\"א א' דה\"ק ב\"ש נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש והקשה הצל\"ח דמחלפא שיטתייהו דב\"ש דכאן מוכח דס\"ל כל הלילה הוא זמן ק\"ש דאל\"כ איך נימא קרא בערב דמשמע כל הלילה ואילו בריש ברכות שנינו עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר ור\"א שמותי הוא פי' מתלמידי ב\"ש כקושיית הירושלמי הנ\"ל ותירץ בס' באר אברהם עכמש\"כ הצל\"ח בעצמו בריש מס' ביצה דע\"כ לא אמרו התם בירושלמי דר\"א שמותי הוא אלא לומר דר\"א לא יקיל ממאי דמחמרי ב\"ש כיון שהוא מתלמידי ב\"ש אבל במה דסברי ב\"ש לקולא שפיר אפשר דר\"א ס\"ל כב\"ה וכמ\"ש ביבמות ט\"ו ב' ואעפ\"י שתלמיד שמאי הי' כל מעשיו לא עשה אלא כדברי ב\"ה והיינו להחמיר וא\"כ נהי דב\"ש ס\"ל זמן ק\"ש כל הלילה ר\"א לא ס\"ל בהא כוותייהו לקולא דיהא רשאי לכתחילה להמתין כ\"כ דאי לענין דיעבד אם עבר ולא קרא לכ\"ע יכול לקרות אח\"ז כמש\"כ הש\"א סי' ד' ועפי\"ז מתורץ ג\"כ קושיית הרמב\"ם לפי' הערוך דמש\"ה ר\"א לא ס\"ל כב\"ש דדבש בכוורת יחשב כתלוש לק\"ט דא\"כ יהי' מזה קולא ג\"כ לענין שבת דהרודה ממנו בשבת לא יתחייב חטאת ולכן תפס החומרא דשבת אף שמזה יהיה קולא לטומאה דאמק\"ט ובזה אני מבין דברי ר' אלעזר דאמר מ\"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש כו' מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת דלכאורה קשה מ\"ש שבת דנקט ולא אמר מה יער אמק\"ט אף חלות דבש אמק\"ט דהוא רישא דמילתא דר\"א במשנה ולפי הנ\"ל א\"ש דכל עיקר דברי ר' אליעזר שנטה מדברי ב\"ש היינו להחמיר לענין שבת ושפיר נקט ר' אליעזר בדבריו העיקר מה יער התולש ממנו בשבת כו' ומש\"ה מחשב לי' ר' אליעזר כתולש מן המחובר וממילא אמק\"ט. ועם דברי הבאר אברהם והצל\"ח א\"ש דהתוס' ביבמות ד\"י א' ד\"ה לעולם שהקשו שם ליתני במשנה דריש יבמות אשת איש שפוטרת צרתה כגון דא\"ל הר\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני דאר\"א בגיטין דפ\"ב דהוי גט ואסורה לפלוני ואם נשאת לאחיו של פלוני ומת פוטרת צרתה והחת\"ס חא\"ח סי' קמ\"ח כ' ע\"ד התוס' וקשה והא ב\"ש מתירין צרת הבת ור\"א שמותי הוא וצע\"ג עכ\"ל ועם האמור למעלה שפיר הקשו התוס' דלהקל לא ס\"ל לר\"א כב\"ש אלא כב\"ה שאוסרין הצרות לאחין ועיין בס' פרי יהושע למס' פסחים מ\"ו א' מש\"ש במשנה ובמשנת רב יוסף הנד\"מ במשניות החדשים ד' ווילנא הוסיף בזה דברים וז\"ל והא דבסוגיא דנדה ז' ב' מבואר דר\"א שמותי הוא אף להקל יעויי\"ש בתוס' צ\"ל דרק במידי דרבנן עביד גם לקולא עכ\"ל ריש מס' ברכות]. וראיתי בספר עמק הלכה חיו\"ד ס\"ל שכ' שם בזה\"ל בברייתא דכריתות ו' א' איתא והלא מ\"ר יפין לה כו' וא\"א דאסור הא בעינן ממשקה ישראל ש\"מ דמי רגלים דאדם או דבהמה טהורה מותר וא\"כ מזה ראיה למש\"כ הרמב\"ם דמ\"ר חמור מותרין ג\"כ כו' עכ\"ל ועיין במס' סופרים למהריא\"ל בפ\"א הלכה א' עטור סופרים ד\"ה לא על עורות בהמה טמאה מש\"כ שם בזה וכן בספר ידות נדרים להל' נדרים סימן רי\"ז יד שאול סק\"ח הביא ע\"ש הפר\"ח בסי' פ\"א סק\"ג ראיה מהא דאמרו בכריתות והלא מ\"ר יפין לה כו' דמ\"ר מותרין והיד שאול דחה ראייתו מדברי הכלבו הובא באו\"ח סי' קל\"ב ובב\"י ובט\"ז שם שפי' דמ\"ר היינו מעיין ששמו מ\"ר וגם זה בזיון להכניס לעזרה וא\"כ אין מקום לראייתו עיי\"ש, ומה שהקשה שם היד שאול ע\"ד הב\"י בטוי\"ד סי' פ\"א שכתב ושמא י\"ל דהוא סובר דפשיטא דאסורין דאתי מהחי וקמבע\"ל אי אסירא נמי משום דאתא מטמאה וז\"ל הי\"ש שם ונוראות נפלאתי ועמדתי משתומם דאמ\"ה אינו נוהג בטמאין כמבואר בחולין ק\"ב וכן קי\"ל וא\"כ במי רגלי חמור ליכא משום אמה\"ח עכ\"ל לק\"מ לפמש\"כ למעלה לשון החגורת שמואל דקמבע\"ל או מגופן מתמצין ואסורין משום טומאה כו'. ",
                "מכאן עד הלכך כ' הסמ\"ג לאוין קל\"ב כלשון רבינו ומשם הגהתי תיבת גם והטו\"ד ס\"ס פ\"א כ' בשם סה\"מ עד שנ\"ט לפגם הוא וכ' ע\"ז הב\"י כ\"כ המרדכי בפ\"ב דביצה בשם רא\"ם וסיים בה סמ\"ג ועוד כו' ובאמת גם סיום ד' הסמ\"ג הם דברי הרא\"ם כמבואר כאו אלא שלא כ' שם רבינו ע\"ז. ועיין בביאור זר זהב לאו\"ה הארוך סי' ל\"ב סק\"ז שכ' להקשות ע\"ד רבינו שאמר דהוו דבורים כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכו\"ע עיי\"ש ולי פשוט דרבינו ה\"ק דאף קודם שנחממם ונרתיחם נפגמו גופי השרצים בהדבש לכן עתה מותר לכתחילה לחממו ולא חיישינן לטעם הבא מן הפגם ודו\"ק. ",
                "וגמלים ויש לומר שיצאו כו' משתרו בפרה ושור כצ\"ל ועי' לעיל אות ה' באורך: "
            ],
            [
                "השרץ השורץ. וכל השרץ השורץ על וכו' כצ\"ל ובסמוך צ\"ל וכתיב ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' ודברי רבינו לקוחים מבה\"ג סי' ס\"ב הל' דגים וכפמש\"כ הרמב\"ן בסה\"מ שורש ט' וככרש\"י במכות ט\"ז ב' ובנדפס סי' קל\"ד חסר לאוין הרבה ועכ\"ז סיים הרי ה' לאוין והנכון כגי' הכת\"י שלפנינו גם חסר בנדפס כל המשא ומתן של רבינו ויש לשאול כו' עד סוף הסימן שרץ הארץ נקרא כו' והנה כ' רבינו כאן לשון הגמרא דמכות א\"ל אביי אכל נמלה לוקה חמש ולפנינו ליתא תיבת ליה אלא אמר אביי ותל\"מ הן אמת גי' רבינו א\"ל אביי הי' אפשר לפרש דאביי אמר לרב יהודה דמחייב אביניתא דבי כרבא חד מלקות וע\"ז א\"ל אביי אכל כו' נמלה לוקה חמש וה\"ה ביניתא דבי כרבא יש בו ה' מלקות אבל כבר כ' הסה\"ד ערך עולא לתמוה עמ\"ש בפסחים ק\"ד ב' שאביי הלך לראות איך יבדיל עולא בחיי רב יהודה והלא אביי בן גילו של רבא ורבא נולד כשמת רב יהודה עיי\"ש ולכן גם גי' רבינו צ\"ע ומשכ\"ר בסמוך והא איכא בהני לאוין דהוי לאו שבכללות שכולל כו' דכתיב אל תשקצו א\"נ בכל השרץ השורץ צ\"ל דרישא דקרא נקט ור\"ל גם לסה\"פ ולא תטמאו בהם דהני ב' לאוין כוללים ועיין הע\"ש ריש שאילתא פ\"ד שהאריך בדעת הבה\"ג ודלא כהרמב\"ן ובאמת דברי היראים שלפנינו כאן עדות נאמנה שדעת בה\"ג כהרמב\"ן. וראיתי להביא בכאן דברי הראב\"ן בספרו סי' ל\"ד שכ' שם בענין לאו שבכללות ואעתיק תוכן דבריו ובאותיות מצויינות להקל על המעיין. (א) לאו שכולל דברים הרבה ואין בהם פרט כגון לא תעבדם וכגון לא תאכלו על הדם דסנהדרין ס\"ג א' דהוא לאו שבכללות וכעין אלו כללות לית תנא ואמורא דפליג דודאי לא לקי. (ב) לאו שיש עמו שנים ושלשה פרטות ואלו לא נפרטו היו נשמעים מן הכלל ולא יצאו לחידוש דבר הוו קראי יתירה לחלק לאו לכל חד וחד ולא הוי לאו שבכללות ולוקה על כאו\"א מהפרטים והוא ג\"כ אליבא דכ\"ע בין לר' ישמעאל בין לרבנן כריתות ד\"ד א'. (ג) בכה\"ג דאות ב' אי לקי חד מלקות אכללא נמי לבד הפרטים או לא פליגי בזה אביי ורבא בפסחים מ\"א ובנזיר ל\"ח ובמנחות נ\"ח ובתמורה ד\"ז דרבא סבר דבין לר' ישמעאל ובין לרבנן כי היכי דמחלקי פרטי יתירי לאוין לעצמן ה\"נ דמחלקי אכל לאו חיוב אלאו דכללא נמי ואביי סבר לעצמן מחלקי אבל לכללא לא מחלקי ואין לוקין על לאו של הכלל. (ד) לאו שכולל ויש עמו שנים ושלשה פרטות והפרטים יצאו לחידוש דבר ולא מייתרי לא מחלקי למלקות ומיהו אהני פרטא לחייב חד מלקות ולא הוו כמו לא תעבדם ול\"ת עה\"ד שבאות א' דלא לקי אפילו חדא וזהו ג\"כ אליבא דכ\"ע. (ה) לא תאכלו כל נבילה לא הוי לאו שבכללות דכיון דפרט במק\"א מה קרוי נבילה וכתב כאן כל נבילה הוי כאילו כתיב לאו אכל מין נבילה ונבילה וכן ל\"ת כל מלאכה דשבת כו' כיון דגמרינן מלאכות ממשכן הוי כאילו כתב לאוין אכל מלאכה ומלאכה ולא דמי לכללא דכל שבקדש פסיל בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו דפסחים כ\"ד א' דלא כתיב לא יאכל פסולי קדש אלא לא יאכל כי קדש הם הוי לאו שבכללות את\"ד הראב\"ן. ונ\"ל שהראב\"ן כ' אותה תשובה לרבינו הרא\"ם שכ' שם וז\"ל על שהעמקתה איש כלבי בן חניכתי בלאו שבכללות אומר בחורפך לא עיינת ככל הצורך ואזכיר לך השרשים ומהם תחרווח לך השמועה כו' ועל שם ששמותיהם שווים שם רבינו אליעזר ושם הראב\"ן אליעזר לכן תיאר אותו \"בן חניכתי\" ולפי מש\"כ הראב\"ן בלאו דלא תאכלו כל נבילה אות ה' מיושב שאלת רבינו היראים דאל תשקצו א\"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם לא הוי לאו שבכללות דכיון דפרט במק\"א מה קרוי שרץ וכתב כאן בכל השרץ הוי כאילו כתב לאו אכל מין שרץ ושרץ בין שרץ העוף ובין שרץ המים ובין שרץ הארץ ודמיא ממש להלאו דלא תאכלו כל נבילה, והנה מש\"כ להראב\"ן באות א' גם רבינו הרא\"ם כ\"כ שכ' יש לאו שבכללות דברי הכל פטור כגון ל\"ת על הדם כו' וה\"ה נמי בלא תעבדם שכ' הראב\"ן וכמש\"כ התוס' סנהדרין ס\"ג א' ד\"ה על וככל הני לאוין כן הוא לאו דלא יאכל כי חדש הוא דפסחים כ\"ד א' כמבואר כאן בדברי היראים ולפי\"ז שפיר הקשו התוס' במכות י\"ח ב' ד\"ה כל אמאי לא משני מ\"ה לא לקי דהוי לאו שבכללות כו' ובס' כרם יהושע למכות שם תמה ע\"ד התוס' דהא התם לרבא פרכינן ואיהו סבר דלוקין על לאו שבכללות וכבר קדמו בזה הגרי\"פ בס' קשות מיושב תמורה ז' ב' אבל לפ\"ד רבינו כאן אין בזה שום תמיהא וכמו כן במש\"כ הגרי\"פ שם להקשות בפסחים כ\"ד א' לק\"מ וכ\"כ בס' ברית יעקב חא\"ח סי' כ\"א דכל היכי דהלאו כולל כמה דברים כמו לאו דלא יאכל כי קדש הוא דהוי כלל לכל שבקדש פסול דפסחים כ\"ד א' וכן בסנהדרין ס\"ג א' דלא פרט כל לאו בפ\"ע אלא נפיק מילי טובא מלאו אחד לכ\"ע הוי בכה\"ג לאו שבכללות דאין לוקין עליו. ",
                "על הארץ מיותר. ",
                "לפנינו שם מהופך ועיין מנחות נ\"ח ב' תוד\"ה ואיכא. ",
                "צ\"ל אחר ומשכ\"ר אח\"כ דחסמא צ\"ל דחסימה וכן בסמוך [הגרא\"ד]. ",
                "עיין מעילה י\"ז ב' רש\"י ד\"ה כי קדש הם ובהגרש\"ש שם. ",
                "היך מייתרי כו' הנה גם הרמב\"ן בסה\"מ שורש ט' ד\"ה והמין השלישי כו' כתב ג\"כ בנא ומבושל וכן בנזיר הפרטים יתירים ולוקין עליהם על כאו\"א עיי\"ש ובס' קנאת סופרים שם כ' ע\"ד הרמב\"ן שלא הבין הייתורים והלא כבר דרשו בו חז\"ל פסחים מ\"א א' נא ובשל אמרתי לך ולא חי וכיון דלמילף מינייהו על מה שלא נפרט בכתוב קא אתו לא מייתרי כדי שנלמוד חיובא על כל אחד מהם ולגבי נזיר נמי דרשו בו בפ' ג' מינין (נזיר ד' ל\"ד ב)' בריבוי ומיעוטי ופרט וכלל ופרט מענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב ע\"ז בפ\"ע וע\"ז בפ\"ע כו' עיי\"ש בדבריו והנה לענין נזיר מיישב רבינו הרא\"ם במש\"כ כאן ואע\"ג דדרשינן ליה בנזיר לפרט וכלל ופרט [כצ\"ל] הומ\"ל חרצן בלא זג וזג בלא חרצן ועיי\"ש בספר מרגניתא טבא באורך ועיין ב\"מ קט\"ו ב' תוד\"ה שנאמר. ",
                "מלקיותיו כפי ענינים שאכל וסוגיא כו' בכריתות פ' א\"ל [ט\"ו ב'] תמחויין מחלקין כצ\"ל. ",
                "לאביי לא לקי כו' מלשון רבינו נראה דלאביי לא לקי כלל דומיא דלא תאכלו על הדם ובאמת בגמרא דמנחות נ\"ח ב' אמרו א\"ד חדא מיהא לקי וא\"ד חדא נמי לא לקי כו' ועיי\"ש בפרש\"י ותוס' ורבינו היראים לא הביא כלל דברי הגמרא וראה זה מצאתי להראב\"ן סי' ל\"ד שכ' שם וז\"ל והיינו דקאמר בפלוגתייהו א\"ד חדא מיהא לקי וטעמא דתרווייהו מפרש ופירושא חדא מיהא לקי אכללא כי היכי דלקי אפרטא בין לר' ישמעאל בין לרבנן היכא דמייתרי קראי וה\"ט דרבא הלכך לקי תלת א\"ד חדא נמי לא לקי אכללא בין לר' ישמעאל בין לרבנן דלאו מיוחד לאו של הכלל דהוא אל תאכלו כ\"א צלי אש כלאו דחסימה שסמכו למלקות כו' וה\"ט דאביי עכ\"ל והוא פי' חדש לא שערוהו הראשונים והאחרונים ומעתה אומר אני דגם היראים פי' כהראב\"ן ולכן לא הביא מחלוקת האיכא דאמרי דאינו אלא פירוש לדברי רבא ואביי ותל\"מ ופי' תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי, היינו דהייתי אומר היכי דאכל כזית פסח נא ומבושל יהא לוקה ד' א' משום נא ב' משום מבושל ותרתי משום כ\"א צלי אש דקאי אנא ומבושל עז\"א תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי הלכך לוקה שלש וכמו כן באכל זג וחרצן הייתי אומר דלוקה ד' א' משום זג ב' משום חרצן ותרתי משום כללא כל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל דקאי אזג וחרצן עז\"א תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי ומש\"ה זג וחרצן לוקה שלש כן הוא ביאור הגמרא א\"ד כו' שבפסחים מ\"א ב' לפי' הראב\"ן וכמו כן יתבאר דברי הגמרא דמנחות נ\"ח ב' וגרסינן שם כגירסת הרמב\"ן בסה\"מ שורש ט' לוקה משום שאור ולוקה משום דבש ולוקה משום עירובי שאור ודבש והם שלש מלקיות ושפיר אמרו ע\"ז אח\"כ א\"ד חדא מיהא לקי וכנ\"ל ועיין בס' מרגניתא טבא שם מצויין כ\"ד שביאר דברי הרמב\"ן שהוא מפרש המעלה שאור ודבש ר\"ל שהעלה שאור בפ\"ע ודבש בפ\"ע בהתראה אחת אע\"פ שלא עירבם חייב שלש וכהתוס' מנחות שם ד\"ה המעלה וקצת הי' נראה לפרש כו' ואינו נראה בעיני לפרש כן דברי היראים אלא לעולם כמ\"ש התוס' שם ונראה לפרש דמיירי שמעלה שאור בפ\"ע ודבש בפ\"ע ושאור ודבש מעורבין יחד והעלה שלשתן בב\"א דאשאור ודבש דבעינייהו לוקה שתים ועל עירובן לוקה אחת לרבא והיינו לוקה שלש ולאביי חדא נמי לא לקי וכפי' הראב\"ן. ",
                "עיין ב\"מ קט\"ו ב' תוד\"ה אמר שכ' וי\"ל דמכל אשר יעשה משמע שהוא בלשון לאו כו' וזהו דעת רבינו כאן. ",
                "לא דמפרשינן אשה לא תתנו מהם לא תתנו נחלקו כו' כצ\"ל וז\"ל הראב\"ן סי' ל\"ד אההיא דתמורה ז' ב' מיתיבי המקדיש בע\"מ לגבי מזבח כו', ואביי הוי מוקשה לגמרי רבא [נ\"ל תיבה זו ט\"ס] לא הוי מוקשה בכי אם צלי אש ואמכל אשר יעשה מגפן היין דהכא לא הוי לאו שבכללות אלא לאו גמור דמואשה לא תתנו נפקא כולו ומן מהם נפקא מקצתו והלאו מהדר אתרווייהו והוי כאילו כתיב לא תתנו כולו אשה ולא תתנו מהם דהיינו מקצתו דומיא דכל חלב וכל דם דקאי הלאו אתרווייהו ודאביי דאמר כללא הוי ליתיה עכ\"ל ופשיט דכוונת הראב\"ן דאף דאביי נשאר בקושיא במעלה איברי בע\"מ למזבח מ\"מ דברי אביי בכי אם צלי אש ובמכל אשר יעשה מגפן היין דאמר שם אין לוקין על לאו שבכללות לא נתבטלו ומטעם שכ' לחלק ביניהם וגם רבינו היראים כאן רמז לחילוק הראב\"ן ועיין להרמב\"ן בסה\"מ שורש ט' ד\"ה והענין מצריך אותי לצרף כו' שכ' שם ג\"כ לתרץ מה שבתמורה ז' ב' העלו תיובתא דאביי תיובתא מה שלא עשו כן בשאר מקומות להעלות דברי האומר אין לוקין על לאו שבכללות בתיובתא וז\"ל שם והטעם בזה לפי שהלאו הזה הבא באיסור העלאת בע\"מ לאו פרטי הוא ואשה לא תתנו מהם ואין כאן לאו כולל אלא שהי' אביי סבור שכיון שלא בא בהקטרת בע\"מ אלא לאו אחד א\"א לחייב בו שתים אע\"פ שנאמר בו בין כולו בין מקצתו ועלה לו בתיובתא לפי שהם דורשים בכתוב הזה שמות חלוקים לאו אחד לא תקריבו אלה לה' ולאו אחר ואשה לא תתנו מהם עכ\"ל ועיי\"ש בס' מרגינתא טבא שהביא קושיית הזוהר הרקיע על תי' הרמב\"ן והמרגנ\"ט מיישבו אבל דברי הראב\"ן ברורין בישוב קושיית הרמב\"ן וזהו דעת רבינו הרא\"ם, ודע דמש\"כ שם הראב\"ן ולאביי נמי מקשי בפ\"ק דתמורה כו' ועמד בקושיא מיהו לא איתותב לגמרי דכ\"מ שאמר בתלמוד קושיא ולא אמר תיובתא לא נסתרו דבריו אלא שקשה הי' לבעל התלמוד לתרץ עכ\"ל צריך לומר כמש\"כ הס' קשות מיושב להגרי\"פ תמורה שם דלישנא בתרא שינה בזה מל\"ק דלא אסיק אלא בקשיא עיי\"ש וא\"כ הראב\"ן אמר דבריו כלישנא קמא ודו\"ק. ",
                "(קרינא ביה). מיותר [הגרא\"ד]. ",
                "לפנינו אר\"פ ועיין בתוס' חולין ס\"ז ב' ד\"ה דיקא ומשכ\"ר אלמא רב הונא כו' כשמואל ס\"ל עיין בשאילת שלום לשאלתות ס\"פ שמיני שכ' דמר\"ה אין ראי'. ",
                "וגפנים דגרסינן בברכות כו' כצ\"ל וכ\"כ המרדכי פא\"ט סי' תרמ\"ג ולפלא שלא זכר שם רבינו ע\"ז. ",
                "צ\"ל ושרץ דהוא מילתיה באפי נפשיה וכ\"ה בנדפס: "
            ],
            [
                "עמוד י\"ז. איני מבין דברים אלו וכמ\"כ בסי' ע\"ג שכ' שם עמוד י\"ח וכן בסי' ע\"ז כתב אח\"כ כ\"ב. ",
                "אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים וגו' כצ\"ל. ",
                "וטעמא כו' הנה בת\"כ י\"א י\"ב דרשו מדכתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם דיתירא הוא אלא ללמד בא אף שמשירו כשעולה ליבשה כל שהי' לו במים מותר עיי\"ש בהתו\"ה וא\"כ טעם רבינו דאין לו לגמרי משמע הוא לרישא דברייתא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כו' הר\"ז מותר והתוס' בע\"ז ל\"ט א' ד\"ה אין כ' דד\"ז נלמד מדכתיב אין לו ודרשינן עיין עליו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לחולין שם ועיין תוי\"ט פ\"ב דיבמות מ\"ה ואפשר דגם רבינו כיון לזה הטעם ועיין בב\"ר ספל\"ח דכ\"מ שנאמר אין לה הוה לה וביפ\"ת שם, וע\"ד הגרש\"ש חולין שם דדרשינן מוי\"ו דוכל אשר אין לו דמוסיף על ענין ראשון אתם תאכלו וכן כל אשר אין לו כר\"ה ד\"י וערכין י\"ח. ",
                "צ\"ל בכלים. ש\"ח. ",
                "צ\"ל רבינא ובנדפס אביי [הגרא\"ד]. ",
                "מרבה אני בורות שיחין כו' ככלים ומוציא כו' ככלים כצ\"ל וגי' הנדפס יהודה בר מתתיה ועיין סה\"ד סדר תו\"א סוף אות מ\"ם ותראה שכן הי' גירסת היוחסין: "
            ],
            [
                "וסימני כ\"ה בנדפס. ",
                "קרי והכתיב לא ומזה דרשו אעפ\"י כו' ועיין חולין ס\"ה א' תוד\"ה אע\"פ ובסוף דברי התוס' יש ט\"ס וצ\"ל דכל צרה שאינה לישראל ולאומות אינה צרה וכמ\"ש במדרש דברים רבה פ\"ב סכ\"ב: "
            ],
            [
                "מיא בקרנא דאומנא כו' כ' הריטב\"א בחי' למכות שם על שם רבינו מאיר הלוי ז\"ל שנראה דס\"ל שזה אסור תורה אבל כל המפרשים ז\"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כאידך דהמשהה נקביו עכ\"ל הריטב\"א ועיין ת\"ש סי\"ג סק\"ב וסו\"ד שם בזה\"ל ולשון הסמ\"ג לאוין ס\"ס קמ\"ח נוטה לדעת דדאורייתא היא ובסמ\"ק לאוין פ' מנה שלא להשהות נקביו וכ' דבכלל זה שלא יאכל דבר מאוס ובהג\"ה שם דאפילו רק מאוס בעיניו ע\"כ אין בידי להכריע עכ\"ל הת\"ש ובדעת רבינו הרא\"ם כ' השם חדש דס\"ל דבל תשקצו הוא איסור דאורייתא מיהו אין לוקין על לאו זה דכבר כתב רבינו בסי' ע\"ב דלאו זה כולל כל השרצים כו' עיי\"ש וא\"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. ",
                "זה שמן הטוב כצ\"ל ועיין סי' תל\"ד (הגרא\"ד): "
            ],
            [],
            [
                "ותניא כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "עד שלא כבשו, ובמשנה ב' פ\"א דערלה הגי' אע\"פ שלא כבשו ועיי\"ש ברע\"ב שפי' נטעו בין ישראל בין נכרי כו' והתוי\"ט שם בד\"ה והנכרי כתב לפרש בין נטעו נכרי היינו נמי דוקא כשנטעו הנכרי לישראל עיי\"ש אבל הרדב\"ז סי' תק\"פ כתב וליכא למימר דבנכרי הנוטע לישראל עסקינן דדומיא דמיעוטא דרישא מרבינן בסיפא וכי היכי דברישא איירי בשל נכרים סיפא נמי בשל נכרים והביא ראיה מכאן דערלה נוהגת בשל נכרים עיין ע\"ז ס\"ג ב' תוד\"ה אין ועיין ספר מנחת חינוך מ' רמ\"ו אות ח' שלא זכר שם דברי הרדב\"ז ועיין מש\"כ בסוף סימן. ",
                "וכתב. הגאון רא\"ד שליט\"א כתב על תיבה זו \"מיותר\" ובאמת בנדפס ליתא ואני אומר דצ\"ל וכת\"ק ור\"ל ת\"ק דר\"י שבתוספתא שהביא רבינו בסמוך הנוטע לרבים חייב ר' יהודה פוטר ומפרש שם דת\"ק סובר דכל נוטע לרבים פוטר ר' יהודה וא\"כ כאן שכ\"ר פרט לעולה מאליו פי' לרבים ובכה\"ג הנוטע חייב שפיר כ' רבינו דהיינו דוקא לת\"ק ועיין להרמב\"ם בפיה\"מ פ\"א דערלה מ\"ב שכ' ג\"כ כדברי רבינו דהא דתנן והעולה מאליו חייב בערלה בתנאי שיהיה צומח ברה\"י אבל עולה מאליו ברה\"ר אינו חייב בערלה כו' עיי\"ש שהביא התוספתא שהביא רבינו וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"י מהל' מע\"ש ונ\"ר ה\"ה ומש\"כ הב\"י ביו\"ד ס\"ס רצ\"ד ע\"ד הרמב\"ם בפיה\"מ וז\"ל ולא ידעתי למה לא כתבו בחיבור עכ\"ל ותמה עליו בתוס\"ח פ\"א דערלה מ\"ב והדברי חמודות בה\"ק הל' ערלה סק\"ז דהא באמת כתבו הרמב\"ם שם ובכ\"מ פירשו בעצמו עיי\"ש אומר אני שט\"ס נפל בדברי הב\"י וכצ\"ל ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו ור\"ל למה לא כתב הטור חילוק זה שכ' הרמב\"ם ותל\"מ. ומש\"כ שם הד\"ח וא\"ת וטעמא מאי דחייב העולה מאליו ברה\"י ולא ממעטינן נמי מונטעתם ואין לומר דונטעתם דלרבים ממעט דוקא דשל רבים דהא אמרו דלרבנן כאו\"א משמע ואפשר דמ\"מ מדכתב בלשון רבים ש\"מ נמי להא עכ\"ל לא ראה ד' היראים שיישב זה בטו\"ט דבאמת מרבינן מכל עץ גם הבא מאליו פי' כמו שמרבינן בת\"כ מכל עץ נטעו גויים ה\"נ יש לרבות מכל עץ הבא מאליו וכדי שלא יסתור דרשא דונטעתם דהוי מיעוטא להבא מאליו עז\"א רבינו ואחר שריבה הכתוב ומיעט לא מסרו הכתוב אלא לחכמים והבא מאליו ליחיד דהיינו ברה\"י נראה כנוטעם מש\"ה חייב בערלה ועיין בשאלתות דרא\"ג פ' קדושים סי' ק' שכ' שם מתני' דערלה אילן העולה מאליו חייב בערלה וכ' אח\"כ וז\"ל והא כתיב ונטעתם ההוא מבע\"ל לכדתניא לכם להביא את הנוטע לרבים כו' ועיי\"ש בהע\"ש שהאריך לבאר תי' השאלתות ולי נראה דכוונת השאלתות בתירוצו כמ\"ש הד\"ח דונטעתם דלרבים ממעט דוקא דשל רבים אלא דמש\"כ הד\"ח לדחות דהא אמרו דלרבנן כל אחד ואחד משמע ע\"ז האריך רא\"ג לבאר דלרבנן הוי מלת לכם כמו מלת ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא\"כ חוזר וניעור מלת ונטעתם גם לרבים ובזה אמרו ונטעתם פרט לעולה מאליו דהיינו דוקא בשל רבים משא\"כ בשל יחיד זאת היא כוונת השאלתות בתירוצו ומש\"ה האריך לבאר מחלוקת רבנן ור' יהודה דאם נפרש ונטעתם ליחיד משמע וכתב רחמנא לכם דלכם לרבים משמע לא א\"ש כקושיית הד\"ח אבל לפי ביאור רא\"ג א\"ש כנ\"ל. ",
                "מאליה ליחיד חייב כצ\"ל (הגרא\"ד). ",
                "ר\"ש בן אלעזר אומר כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מן תניא בתוספתא עד ותניא רשב\"א אומר. ",
                "לו כ\"ה בנדפס ויו\"נ שצ\"ל מתחלה (הגרא\"ד) ועיין ר\"ה ט' ב' תוד\"ה מרכיב ולי נראה להגיה מת לולי וא\"ש. ",
                "ולעצים כצ\"ל פי' קורות לבנין ועצים לשרפן. ",
                "להם מנין ת\"ל כל עץ מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו כ\"ה בת\"כ פ' קדושים ונראה שט\"ס שם וצ\"ל כמשכ\"ר וכ\"ה בתוספתא דמס' ערלה ומ\"ש נטען לעצים וחשב להם לאכילה מנין ת\"ל כל עץ אין זה מדברי רשב\"ג אלא דכ\"ע מודו בה כמבואר בסוטה מ\"ג ב' הכא אי מימליך עלה בת מיהדר היא עיי\"ש ועז\"א שפיר מאימתי הוא מונה לו [פי' בכה\"ג שנטען מתחילה לעצים ואח\"כ חישב עליה למאכל מאימתי הוא מונה שני ערלה] משעת נטיעתו ובמש\"א רשב\"ג נטע לסייג ולקורות דבר שאין ראוי להם חייב בערלה הקשו בירושלמי ריש ערלה והביאו הרא\"ש יאות ארשב\"ג מ\"ט דרבנן אר\"ז במשנה סדר נטיעתן. לעצים ברוצף. לקורות במשפה. לסייג מקום הסייג מוכיח עליו ופי' המעי\"ט בהלק\"ט הל' ערלה ס\"ב דה\"ק בירושלמי דרבנן מש\"ה אין מחלקין ואמרי סתמא לעולם פטור לפי שהם לא אמרו כלל דפטור אלא במשנה סדר נטיעתן וכו' ולכן כ' הרא\"ש שם דרבנן סברי שצריך שינוי נטיעה לעולם אפי' בראוי להם וכ\"פ השו\"ע יו\"ד סי' רצ\"ד סעי' כ\"ג והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון כו' אבל הרמב\"ם בפ\"י מהל' מע\"ש ה\"ב וכן הסמ\"ג עשין קל\"ז לא זכרו הך תנאה והוא שיהא ניכר כו ויפה כ' הב\"ח ביו\"ד שם דהרמב\"ם מפרש מש\"א ר\"ז בירושלמי במשנה סדר נטיעתן קאי אדברי רשב\"ג דמש\"א רשב\"ג שנטע לסייג ולקורות דבר הראוי להם ר\"ל שיהא ניכר מתוך הנטיעה שהוא לסייג ולקורות כגון כו' ורבנן ס\"ל דלא בעינן מעשה הניכר ומש\"ה השמיטו הירושלמי ועיין במנחת בכורים ביאור התוספתא פ\"א דערלה שפי' שם כמש\"כ הב\"ח ולא זכר שם הב\"ח וכן סי' מהרא\"פ בפי' לירושלמי שם וז\"ל במשנה סדר נטיעתן האי אינו ראוי להם לאו מימרא כגון גפן ותאינה לקורות ולעצים אלא מיירי שגוף האילן ראוי לקורות ולעצים אלא אינו ראוי להם ששינה סדר נטיעחן דסדר נטיעה לעצים היא ברוצף שיהיו רצופים כו' וכן לקורות צריך לשפותן היינו לחתוך הענפים כו' וכן לסייג מקום הסייג מוכיח עליו והוא לא עשה כן כדאמרן לפיכך מחייב רשב\"ג דבעינן הוכחה לפטור ורבנן פטרי דלא בעינן הוכחה עכ\"ל והגאון ר' מארים זצ\"ל בספר ניר לירושלמי שם כ' על המפרש שנטה מדרך הפשוט עיי\"ש שפי' כמש\"כ המעי\"ט ולענ\"ד א\"ש פי' המפרש לדעת הרמב\"ם והסמ\"ג וכמש\"כ הב\"ח דרבנן נמי לא פליגי בדבר שאין ראוי להם כלל דפשיטא דחייב כי פליגי במשנה סדר נטיעתן כו' דלרשב\"ג אינו פטור אלא במשנה כו' הלא\"ה חייב ואע\"ג דראוי הוא לסייג ולקורות ולעצים אבל לרבנן אפילו אינו משנה נמי פטור כיון שראוי להם והרמב\"ם פסק כרבנן ולא הי' צריך לפרש שיהא דבר הראוי להם דהא פשיטא הוא דאל\"כ עקרת תורת ערלה מן התורה דכל אחד יטע כל נטיעותיו לשם אלו הדברים ויהא פטור מדין ערלה. ",
                "מונה כצ\"ל. ",
                "ולגפנים ולסמדר. כ' הגרא\"ד שליט\"א דצ\"ל ולמי גפנים ולמי סמדר עכ\"ל והוא כלשון הת\"כ אבל לשון המשנה פ\"א דערלה מ\"ז ומי גפנים וסמדר ועיין ברכות ל\"ו ב' שהביאו מתני' דערלה שם רי\"א סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליגי רבנן עליה וכן הרמב\"ם בפיה\"מ שם העתיק לשון הספרא פריו פרט לעלין ולולבין ולמי גפנים וסמדר ופי' מי גפנים כ' הרמב\"ם שם המים היוצאים מן הגפנים כשפוצעין וחותכין הגפן או הזמורות בימי ניסן עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש הל' ערלה ס\"ז ומי גפנים כשחותכין מן הזמרות נוטף מן הגפן כמו מים. ",
                "עקלקלות. במשנה ח' פ\"א דערלה הגי' ענקוקלות ובת\"כ הגי' ענקנקלות ועיין ירושלמי הביאו כר\"ש ערלה שם שפי' לשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תילתיהון ומפרש הגר\"א בביאוריו ליו\"ד סי' רצ\"ד סק\"ח דרחב\"א דאמר הכי מסייע לי' לר' יוסי בי רבי בון שאמור שם מקודם אפי' לקו משהביאו שליש [פטורים מרבעי] וא\"כ למ\"ד שם דפליג אר' יוסי ואמר ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש צ\"ל דמפרש לשון ענקוקלות כמו קנוקנות דהיינו הרכים שבגפנים דלקו כשהם עדיין רכים שלא הביאו שליש וזהו כונת הערוך ערך ענקוקלות שפי' שם למשנתינו דערלה בזה\"ל פי' הרכים שבראשי הגפנים כמו שפי' ר\"א משבחא בשאילתות והי ניהו קנוקתא כדאמר קנוקנות גפנים עכ\"ל ובשאילתות סי' כ\"ד הני' והיא ניהי קטינייתא כי היכי דאמרינן קנוקנות גפנים ונראה שכצ\"ל בערוך וכוונת הערוך דלקו כשהם קטנים מאד עד שלא הביאו שליש, אולם עדיין ד' הערוך קשים להולמם כמש\"כ המעתיק בהפלאה שבערכין שם כי רבינו הערוך לא הזכיר בהם לקותא כלל רק רכים שבראשי הגפנים ובאו\"ז הל' ערלה סי' שכ\"ג הביא ג\"כ דברי הערוך בסוף דברי הירושלמי בזה\"ל ובערוך כ' ענקוקלות ענבים שבראשי הגפנים כמש\"ש ר\"א שבחא כו' קטינייתא כדאמר קנוקנות גפנים עכ\"ל ולי צע\"ג דברי בה\"ג ריש הל' ערלה והשאילתות סי' ק' שכ' שם וז\"ל דתנן העלים והלולבים והקנוקנות מותרים באכילה ע\"כ ואם כמש\"כ הערוך ענקוקלות והחרצנים והזגין פי' הרכים שבראשי הגפנים כו' ומסייע כן מהשאילתות דהיינו קנוקנות גפנים יקשה מאד דהרי ענקוקלות מפורשים לאיסורא דומיא דחרצנים וזגים שאסורים משום ערלה ואילו קנוקנות כ' השאילתות בעצמו ובה\"ג דמותרין משום ערלה דומיא דעלים ולולבים ובאמת לפנינו במשנה דערלה ל\"מ קנוקנות ולולא דמסתפינא הו\"א דט\"ס בערוך שחסר שם תיבת ענקוקלות שאסור וצ\"ל בדבריו שם קנוקנות וכמש\"כ ה\"ג והשאילתות וכצ\"ל קנוקנות והעלים והלולבים פי' הרכים שבראשי הגפנים כו' וד' יאיר עיני. שו\"ר להשם חדש שהניח בצ\"ע לשון הערוך וכנ\"ל ועיין ביאור ענפי יהודה לס' והזהיר סדר בהר משכ\"ש בדברי הערוך. ",
                "והזפת ט\"ס הוא ובנדפס ליתא ומש\"ש בנדפס והלולב מחק השם חדש שם ויפה כיון דליתא כאן בהכת\"י, ומשכ\"ר והגפת במשנה ח' פ\"א דערלה ליתא אלא שכתוב שם והחרצנים והזגין והתמד שלהם. והנה בת\"כ לא אמרו אלא יכול שאני מוציא את ענקנקלות והבוסר ת\"ל פריו דברי ריה\"ג רע\"א כו' ונראה דלריה\"ג ענקנקלות והבוסר הוא בכלל פריו משא\"כ לר\"ע אינם בכלל פריו אלא דרבינו להו לענין ערלה מדכתיב וערלתם ערלתו ערלים ונ\"מ בין ריה\"ג לר\"ע לענין רבעי דכתיב ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש וגו' דלריה\"ג ענקנקלת והבוסר בכלל פריו משא\"כ לר\"ע מותרין ברבעי ולפי\"ז מתניתין דפ\"א דערלה מ\"ח דתנן ענקוקלות כו' אסירים בערלה כו' ומותרין ברבעי אתיא כר\"ע ודלא כריה\"ג ואף שבמשנה לא נזכר והבוסר מ\"מ חזינן מדברי הת\"כ דלר\"ע גם הבוסר אינו בכלל פריו שחולק על ריה\"ג וא\"ש בזה מש\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' מע\"ש ונ\"ר ה\"ב לפיכך אינו נקנה [נטע רבעי] במתנה אלא אם נתנו בוסר ועיי\"ש בכ\"מ ובתוי\"ט פ\"ה דמע\"ש מ\"ה שתמהו עליו שהוא נגד מ\"ש בקדושין נ\"ד ב' כגון דיהיב כשהוא סמדר. אבל לפי הת\"כ א\"ש דהרמב\"ם פסק כר\"ע ואף בוסר לאו פירא הוא מש\"ה תפס להלכה אם נתנו בוסר והגמ' אזלא אליבא דריה\"ג דת\"כ דבוסר בכלל פריו לכן אמרו בכה\"ג כגון דיהיב כשהוא סמדר ועיין במראה הפנים לירושלמי פ\"ה דמע\"ש ופ\"א דערלה שלא זכר דברי הת\"כ אליבא דר\"ע דבוסר לא הוי פריו אפילו גבי ערלה. ועתה נבא לאותן ששנויין במשנה ח' פ\"א דערלה והם החרצנים והזגים והתמד שלהם קלפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים דאסורים בערלה דלר\"ע דת\"כ כולהו מחד טעמא כמו שאמר בת\"כ וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם אבל לריה\"ג שבת\"כ דאמר ענקנקלות והבוסר מיקרי פריו י\"ל דבהנך דמתני' טעמייהו כמו שפי' רש\"י בברכות ל\"ו ב' ד\"ה חייבים בערלה דרחמנא רבינהו מאת פריו הטפל לפריו וכמ\"ש בגמ' שם וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי ולפי\"ז הא דמותרין ברבעי היינו משום דלא כתיב ביה את לרבות הטפל לפרי וא\"ש מש\"כ הרמב\"ם בפי' המשנה ואסר בערלה קליפי רמון והנץ שלו לא מפני שהם פרי אלא לפי שהם ראוים לצבוע ואסור לצבוע בערלה כו' וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם כו' עכ\"ל ודקדק עליו הצל\"ח בברכות שם למה כתב הרמב\"ם טעם אחר באיסור הערלה ולא הזכיר הרמב\"ם שם דמרבינן להו מאת פריו לרבות שומר לפרי עיי\"ש שכ' ואולי כוונתו שם למיהב טעמא דקרא שאסרם בערלה ולא אסרם ברבעי כו' ולפי הנ\"ל יש לומר דהרמב\"ם פי' כר\"ע דת\"כ שאמר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם וכ\"כ הרמב\"ם כלישנא דר\"ע וסוגיא דברכות שם אליבא דרי\"ג וכהסוגיא דקדושין הנ\"ל אבל היראים כאן עירב ד' הת\"כ עם המשנה ועל כולם אמר ריה\"ג ת\"ל פריו פריו ולפנינו בת\"כ כ' ת\"ל פריו ותל\"מ ורבינו כ' ת\"ל פריו פריו ב' פעמים וע\"כ פי' דבערלה כתיב פריו ובנטע רבעי כתיב פריו והני נמי פירא הוא וא\"כ אין לומר אליבא דריה\"ג דאיתרבי מאת פריו הטפל לפריו דהא ברבעי לא כתיב את פריו ולר\"ע האמר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם וא\"כ קליפים וגרעינים והנץ כולם אסורים משום ערלה אפי' אי לא דרשינן את פריו את הטפל לפריו ובס' מלא הרועים ח\"ב ערך את אי דרשינן כו' אי דרשינן את אזי בערלה אסור שומר פרי דמרבי מאת פריו את הטפל לפריו ערלה מ\"ח פ\"א וברכות ל\"ו ב' עכ\"ל ובס' אילנא דחייא [להגאון ר' גרשון תנחום ז\"ל מו\"צ דמחנינו] ח\"א ענף ג' שריג י\"ג כתב בדעת הרמב\"ם דפסק כרבנן דר\"ש דבכורות ו' ב' דלא דרשו את עיי\"ש ולפי\"ז קשיא מה שפסק הרמב\"ם בפ\"ט מהל' מע\"ש ונ\"ר הי\"ג דקליפין וגרעינין חייבין בערלה אך עם ד' הת\"כ וכפמש\"כ היראים א\"ש ואין ד' המלא הרועים מוכרחים כלל ועיין בירושלמי רפ\"ג דערלה דאית תניי תני בעורל את פריו ופריו עורלו ומזה ילפינן לקליפין וגרעינים שאסורים משום ערלה ולפי\"ז א\"צ למידרש תיבת את פריו בסמוך לפריו ואולי פליגי בזה האית תניא שם בירושלמי דהיינו אי דרשינן את או לא ועיין להלן סי' רל\"א. ",
                "הסלע מצידו זיעזעתו המחרישה כו' כ\"ה במשנה שם. ומשכ\"ר ונעשה כעפר הנה בנדפס ליתא הנך ב' תיבות ונעשה כעפר ולפנינו במשנה איתא ועשאו כעפר ופי' שזעזעו היינו להאילן ועשאו כעפר פי' כאילו היה כתיב ועשאו בעפר שמילא סביבותיו בעפר עיין בתוי\"ט אבל לפמשכ\"ר ונעשה לא ועשאו ע\"כ פי' שזעזעו להסלע ונעשה אותו הסלע כעפר ומילי מילי קתני ברישא קתני נעקר הסלע דהיינו נעקר לגמרי ואח\"כ קתני שלא נעקר הסלע לגמרי אלא שמחמת הזיעזוע נעשה כעפר. ודע דבנדפס כתב בבבא הקודמת אילן שנעקר וסלע עמו שטפו נהר וסלע עמו אם יכול לחיות כו' וכ\"ה לפנינו במשנה אבל בהכת\"י שלפנינו כנוסחת הירושלמי דלא גריס ושטפו נהר כו' ועיי\"ש במראה הפנים להפנ\"מ שכן עיקר הגירסא. ",
                "העולה בין מן הגזע בין מן השרשים כ\"ה בנדפס והיינו הך כמש\"כ כאן ובב\"מ קי\"ט א' איתא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה דברי ר' מאיר ועיי\"ש ברש\"י שכ' חייב בערלה גרסי' לר\"מ כו' ובאו\"ז הל' ערלה סי' שכ\"ו כתב תניא בתוספתא אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים פטור פי' פטור מן הערלה כו' ומיירי באילן זקן שעברו עליו ג' שני ערלה אבל אילן העולה מן הגזע ומן השרשים של אילן שלא עברו עליו ג' שני ערלה חייב בערלה עכ\"ל ועיין בש\"מ שילהי ב\"מ שכ' ע\"ש הרמב\"ן דפטור מן הערלה גרסינן לר\"מ וכ\"כ שם ע\"ש הראב\"ד ותנן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לר\"מ פטור כמו השרשים ור' יהודא סבר חייב דלא שדינן לי' בתרייהו ואילן חדש הוא זה והוא כגי' האו\"ז וגי' היראים מבואר כגי' רש\"י, עוד נראה שפסק רבינו כת\"ק דלא כהרמב\"ם פ\"י מהל' מע\"ש ונ\"ר הי\"ט שכ' שם אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב כדעת ר' יהודה שילהי ב\"מ ולפמש\"כ הנו\"ב מ\"ת חי\"ד סי' קפ\"ה יש ליתן טעם לרבינו שפסק דלא כר\"י כיון דר\"מ שנוי בלשון ת\"ק סתם ור\"י שנוי בלשון יחיד רי\"א כו' ח\"כ אין הלכה כר\"י דאף דלפי כללי הש\"ס הלכה כר\"י נגד ר\"מ אבל לא במקום ששנוי ר\"מ בלשון סתם אבל דוחק גדול הוא לומר דהברייתא שבב\"מ שם שמסיים דברי ר\"מ ברייתא אחריתא היא ויותר נראה דדא ודא אחת היא ולפי מש\"א בגמרא הת\"ק הוא ר\"מ וא\"כ הדרינן לכללין ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ואמאי פסק הרא\"ם דלא כר\"י ונ\"ל דה\"ט מאחר דבשילהי ב\"מ פסקו הלכה כר\"ש ור\"ש כר\"מ ס\"ל כפרש\"י במשנה שם מש\"ה פסק כר\"מ ועיין בלח\"מ פ\"ד מהל' שכנים ה\"ט מה שהקשה שם לפסק הרמב\"ם ועיי\"ש מה שתי' ועכ\"פ הרא\"ם פי' כפרש\"י ושפיר פסק כר\"מ וכגי' רש\"י דבין מן הגזע בין מן השרשים חייב בערלה. וראיתי להגרי\"פ בס' אומר השכחה או\"ד שכ' עמ\"ש ר\"י מן הגזע פטור ומן השרשין חייב בערלה וציין העין משפט סמ\"ג עשין קל\"ז ובטוי\"ד סי' רצ\"ד וז\"ל במחילה העיד על מה שלא ראה וחידוש גדול על הסמ\"ג והטור גם בשו\"ע השמיטו דינא דאילן היוצא מן השרשים דחייב בערלה גם הרא\"ש בהלק\"ט השמיטו כו' ומצוה ליתן טעם עכ\"ל ולענ\"ד נראה דכוונת העין משפט למש\"כ הסמ\"ג שם אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה והובא בטוש\"ע סעיף י\"ח אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש א\"ח אא\"כ נקצץ מעל הארץ עיי\"ש וא\"כ נשמע מזה דה\"ה לאילן היוצא מן השרשים דחייב בערלה ומן הגזע פטור אולם הרמב\"ם בפ\"י מהל' מע\"ש ונ\"ר הביא שניהם עיי\"ש הי\"ג והי\"ט וכן ראיתי להשם חדש שכ' וריב\"ה ומרן השמיטו דין אילן העולה מן הגזע ולא ידעתי למה גם לא ראיתי מי שהרגיש עליהם עכ\"ל. ",
                "נאמרה כצ\"ל ומשכ\"ר ספי לי בנדפס ספק לי וכ\"ה לפנינו בגמרא. ",
                "לא בא בדפוס ומשכ\"ר שלא גזרו אלא בחו\"ל כו' תמוהה דלפמש\"כ מקודם דברי ר' יוחנן דערלה בחו\"ל הלמ\"מ א\"כ לא גזרו רבנן כלל ואפשר דדעת רבינו דערלה בשל גוים הוא מדרבנן וכמש\"כ הרשב\"א בחי' לב\"ק דס\"ט. והנה האו\"ז ח\"א סי' שכ\"ז כ' דמה שאין אנו נזהרים מפירות של ערלה של גוים משום דספק ערלה הם ולא חיישינן לס' ערלה אבל דעת רבינו אינו כן שעז\"א והרוצה לדעת והיכן נהגו היתר כו' מבריכין הגפנים [כצ\"ל] וחותכין כו' ודאי ערלה וגם האו\"ז שם הקשה מזה ועיין קדושין ל\"ו ב' תוד\"ה כל ובהרא\"ש בהלק\"ט הל' ערלה: "
            ],
            [
                "כלאים בכרם כצ\"ל והמעתיק מחקו בחנם וכ' הש\"ח ודקדק רבינו לומר שלא יזרע כלאים בכרם כלומר שזורע חטה ושעורה דהיינו כלאים בתוך הכרם דהוו בין הכל ג' מינים דלענין איסור הזרעים שנאסרו באכילה ובהנאה אעפ\"י שלא היו ג' במפולת יד וכהר\"ן בפ' ראשית הגז ובספ\"ק דקדושין ועיין סי' שפ\"ט. ",
                "צ\"ל בפחות ופי' דברי רבינו דאם יהי' ה' גפנים לבד צ\"ל בענין זה אבל אם יהיו ו' ג' כנגד ג' לא בעינן יוצאת זנב ש\"ח. ",
                "קדש כו' להלן קדש כו' ולכמש\"כ כאן נראה שכוונת הספרי תצא פ' ר\"ל [שכיוון אליו רבינו במ\"ש ותניא כו'] כמ\"ש בירושלמי רפ\"ח דכלאים הובא בר\"ש שם בזה\"ל נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן לא יהי' קדש מבני ישראל מה קדש שאמר להלן אסור בהנאה כו' עיי\"ש ואזדא לה מש\"כ המעה\"ח דיש לתמוה טובה מברייתא זו דספרי אסוגיא דקדושין דנ\"ו ב'. דבש\"ס דחי מילתא דרב אשי והוא ברייתא בספרי עיי\"ש דבאמת אין כוונת הספרי לדרש של רב אשי שם אבל בנדפס הגירסא ותניא נאמר כאן קודש ונאמר להלן קודש כו' וכ\"ה בספרי לפנינו ועיי\"ש במאיר עין שפי' רבינו הלל ונאמר להלן קודש דכתיב ומעלה מעל מקדשי ה'. ",
                "ועיין להלן סי' שפ\"ט. ",
                "בארץ אם אין עפר ע\"ג ג' טפחים לא יביא זרע לשם. ותניא בתוספתא המבריך הגפן בארץ אם כו' שהוא מותר לזרוע מכאן ומכאן ואסור לזרוע על גבה. הבריכה בסלע אע\"פ שאין לה עפר אלא ב' אצבעות מותר כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס, וד' רשב\"ג שבתוספתא קאי על המבריך את הגפן בארץ דלת\"ק בעינן עפר על גבה ג' טפחים להביא זרע עליה ועז\"א רשב\"ג דפליגי בה ב\"ש וב\"ה דלב\"ש בעינן יו\"ד אמות ולב\"ה יו\"ד טפחים ועיי\"ש בתוספתא בהגהות הגר\"א, וראיתי בביאור למשניות הנדפס בווילנא ע\"פ כ\"י ונקרא משנה ראשונה שכ' רפ\"ז דכלאים עמש\"ש הבריכה בסלע אע\"פ שאין עפר ע\"ג אלא ג' אצבעות מותר להביא זרע עליה וז\"ל אלא שלש אצבעות כלומר אפי' פחות מטפח שהטפח ארבע א'בעות כו' ולפי\"ז שלש אצבעות לאו דוקא דאפי' משהו מהני כו' עכ\"ל ובמחכ\"ת ז\"א דמתני' ר' יוסי היא שבתוספתא דאמר ג' אצבעות דוקא ופלגי אדר\"מ דס\"ל ב' אצבעות סגי, ודע דמדברי רבינו נראה כשזרע ע\"ג הגפן ולא הי' עפר ע\"ג ג\"ט מתקדשות הזרע דטעון שריפה דרבינו בעמוד זה לענין איסור אכילה והנאה קאי דאילו לדין שאסור לזרוע כ' זה רבינו להלן סי' שפ\"ט ומה שאמר ראב\"צ פ\"ז דכלאים מ\"ב אף על גבי הגפן אסור ואינו מקדש כבר כ' הרמב\"ם בפי' המשניות דלית הלכתא כוותיה וע\"ש בתפארת ישראל. ",
                "ותנן כצ\"ל ומה שכ' רבינו וא\"מ כו' היינו לר\"ש אבל לת\"ק שם מצטרפין זה עם זה וכ' השם חדש להגיה בדברי רבינו דצ\"ל ומצטרפין דהכי הוא ת\"ק דמתניתין ורבינו הביא כל לשון ת\"ק ולא לשון ר\"ש: "
            ],
            [
                "טועמים כה\"י. בנדפס טועמים כלום כה\"י וכ\"ה לפנינו בת\"כ ובגמרא דסנהדרין שם ובשו\"ת בשמים ראש סי' שע\"ח כ' הא דאמרו אסור שיטעום כלום קודם שיבדיל מסתברא דהיינו בשיעור רביעית אלא שיש לומר הואיל ואמרו כלום דלגמרי אסור עכ\"ל הביאו בס' שדי חמד כללים מערכת ט' כלל ל\"ב וא\"כ ה\"נ הואיל ואמרו כלום דלגמרי אסור לטעום כה\"י שהרגו את הנפש אולם לגי' הכת\"י שלפנינו דליתא תיבת כלום יש להקל בטעימה וכלשון הרמב\"ם פי\"ג מהל' סנהדרין ה\"ד שכ' אסורין לאכול כה\"י הביאו השם חדש ללשון הרמב\"ם עיי\"ש ובספר ידות נדרים הל' נדרים סי' רט\"ו יד שאול סק\"ד העיר מה דאסור לטעום וטעימה היינו פירות והרמב\"ם העתיק דאסור לאכול כל היום והניח בצ\"ע. ",
                "בכל כו' עס\"ס ליתא בנדפס ועיין ברכות ד\"י ל\"ת עה\"ד ל\"ת קודם שתתפללו על דמכם ולא הביאו רבינו כאן שאינו אלא דרבנן ורבינו חשיב כאן הנך דאורייתא ול\"ת מן הבהמה קודם שתצא נפשה לדעת רבינו הוא דאורייתא דלא כפרש\"י חולין קכ\"א א' סד\"ה השוחט ועיין ת\"ש סי' כ\"ז בביאור ד' רש\"י ואו\"ח ס\"ס תקכ\"ו בט\"ז ומג\"א שם הביאו עוד דרשה עה\"פ דלא תאכלו על הדם בשם המדרש והרמב\"ם בסה\"מ שורש ט' הביא גם הך דברכות עם הנך שבסנהדרין ועיין בשו\"ת עמודי אש סי' ב' אות ל\"ב שכ' דאיסור ל\"ת קודם שתתפללו ע\"ד פשיטא דדרבנן הוא והש\"ח דקדק על היראים אמאי לא הביא הך דרשא דברכות !והנ\"י דלק\"מ כנ\"ל. "
            ],
            [
                "וכ\"ה במשנה מנחות ס\"ח א' דלא כמש\"כ בנדפס ר\"י בן בתירה ובאמת השם חדש כ' על הנדפס ורבינו דגריס ריב\"ב לא ידעתי מנ\"ל הך גי' עכ\"ל. ",
                "לה כר' יהודה וחייש כצ\"ל. ",
                "העומר עד ב' תיבות אלו חסרות ביראים הנדפס והשם חדש כ' בזמן הקרבת העומר עד שיאיר מזרח כצ\"ל ובאמת גי' הכת\"י ברורה. ",
                "יש לשאול כו' בנדפס ליתא עד ותולדות ועיין במנחות ס\"ח ב' תוד\"ה בשיטת כו' ותימא כו' והיינו כשאלת היראים אלא שהתוס' לא הקשו כ\"א לר' יוחנן ור\"ל כמו שביאר דבריהם הטו\"א באבני שהם ר\"ה ד\"ל ע\"א דלרב ושמואל ניחא דכיון דת\"ק משום מהרה יבנה בהמ\"ק אלמא ס\"ל דעד ולא עד בכלל ואינהו דאמור כת\"ק אבל לר' יוחנן ור\"ל ע\"כ ת\"ק כר' יהודה ס\"ל משום קושיא דמשום מצוה ליקום וליגזור והאי קושיא לא קשה אלא משום דאמרי אף בזמן שבהמ\"ק האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה מנלן דפליג שום תנא אר\"י ורבינו הקשה כאן גם לרב וחזקיה ואף שבגמרתנו לא נזכר חזקיה אך עיין בירושלמי פ\"א דחלה ה\"א דשם נזכר חזקיה ומש\"כ שם הטו\"א לתרץ הנה הוא בדברי היראים כאן. ",
                "בכלל תליא אשכחן כו' עד ולא עד בכלל כצ\"ל. ",
                "להתעסק. כ\"ה בנדפס. ",
                "כר\"מ כו'. עיין בס' שאגת אריה בשו\"ת החדשות דיני חדש סי' ד' שהביא שם ד' רבינו שפסק כר\"מ וחולק עליו דבהא הלכה כר\"י ובשו\"ת עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים למס' חלה פ\"א ה\"ג תמה על התפא\"י בפיה\"מ שכ' בפשיטות ע\"ד ר' יהודה דלא קי\"ל כן והוא היפך פי' הרע\"ב והרמב\"ם בפי' וחיבור היד, והשם חדש הביא ג\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ והרע\"ב שכ' והלכה כר' יהודה וכ' עוד בזה\"ל ולא ידעתי אמאי השמיטו הרמב\"ם בחיבורו עכ\"ל אולם השאג\"א שם כ' להוכיח מדברי הרמב\"ם בחיבורו בפ\"י מהל' !מ\"א דשם מדבר מדין איסור אכילת חדש שנוהג מה\"ת בכ\"מ וכ\"ז ולא הזכיר שיהי' איסור לגדוש ולקצור לפני העומר כמש\"כ בפ\"ז מהל' תמידין ומוספין הי\"ג ש\"מ שס\"ל להרמב\"ם דאיסור גדישה הוא משום לתא דאיסור קצירה ומפני החשד אבל היכא דליכא איסור קצירה לא חיישינן לדילמא אתי למיכל מיני' ופסק כר' יהודה נגד ר\"מ עיי\"ש וטעם שלא פסקו באמת הלכה כר\"מ בגזירותיו כ' השאג\"א שם דאע\"ג דהלכה כר\"מ בגזירותיו אפילו במקום רבים כדמוכח ההיא דפ' אעפ\"י מ\"מ היכא דסתם לן תנא דלא כר\"מ לית הלכתא כוותי' בגזירותיו משום דסתם משנה עדיפא מרבים והכא הרי סתם לן תנא כר' יהודה דגבי חדש דבדיל מיניה לא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' והוא ממ\"ש במשנה ח' פ\"י דמנחות וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם חכמים עיי\"ש ועפי\"ז יש ליישב ד' מהרד\"פ בס' שושנים לדוד פ\"י דמנחות שכ' ג\"כ אמאי פסקו כר' יהודה בזה\"ל ועוד דבמשנה ז' וח' דלקמן אזלא כוותי' עכ\"ל והשם חדש כ' דלא זכה להבין דבריו בזה עיי\"ש ואם נימא דכיון למש\"כ השאגת אריה א\"ש אך קיצר בכוונתו לפי\"ז ודו\"ק ודע דגם התפארת ירושלים למס' נדרים פ\"ד לתוס' רעק\"א אות מ' כ' דהא דפסקינן הלכה כר\"מ בגזירותיו לא כנגד סתם משנה אך משכ\"ש עוד משום דרבים פליגי עליה במתניתין הוי כסתם משנה במחכ\"ת ז\"א כמבואר בדברי הרא\"ש פ\"ק דשבת ס\"ס י\"ז ועיין לעיל סי' ז' אות כ'. "
            ],
            [
                "ובהגהות הגר\"א אי' ת\"ל לא ישתה וכ\"ה במדרש רבה ע\"ש. ",
                "ענבים במים ויש בהן בנ\"ט ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן כו' כנ\"ל להגיה וכ\"ה גי' הירושלמי פ\"ו דנזיר ה\"א ועיי\"ש במראה הפנים שפי' דהיינו לאחר ששרה הענבים במים ויש בהן בנ\"ט הוי כממשו של איסור ומצטרף אח\"כ ג\"כ לכזית מפת וממים הללו וע\"ז כ' רבינו אח\"כ יש לשאול כו' ואין דינם שוה דאילו טעם כעיקר ישנו בכל כו' [כצ\"ל שם] ור\"ל וא\"כ איך אמרו בספרי שאמרו שם ב' דברים דטעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה שהם בנ\"ט והלא באמת אין דינם שוה והניח בקושיא ובנדפס חסר כ\"ז עס\"ס. ",
                "כפיר\"ת בע\"ז שם ועיין בס' התרומה סי' מ\"ט והובא בקיצור בספר הרוקח סי' תע\"ה עיי\"ש. ",
                "אסור ולוקין עליו כדתניא כו' כצ\"ל. ",
                "קרא למעוטי סרוחה כו' כצ\"ל ועיי\"ש בתוס' ד\"ה ואידך ודע דהכ\"מ ספ\"א מהל' אה\"ט כ' וא\"ת מ\"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותי' הר\"י קורקוס ז\"ל כו' וכ' בהגהות עמק המלך שם. מנ\"ה וז\"ל קושיא זו היא קושיות הגמרא במקומו בבכורות ושני לה משום דהוי סרוחה מעיקרא ואינו ראוי לגר לבר פדא דהלכתא כוותי' ועיי\"ש בתוד\"ה טומאה חמורה. ומה גם לפי תירוץ הר\"י קורקוס שהביא הרב בכ\"מ אין מקום לקושיית הגמרא וצ\"ע עכ\"ל וכבר קדמו בזה המל\"מ ספ\"א מהל' מו\"מ עיי\"ש ויפה כ' בשו\"ת עמודי אש סי' י\"ג אות י\"א דדברי המל\"מ תמוהים דבאמת קושיית הגמרא הוא מההיא דאמרינן בציר ע\"ה דטומאה כמאן דאיתא דמי מההיא דחררת דם דלא אמרינן כן ואומר אני דלזה כיון רש\"י בבכורות כ\"ג ב' ד\"ה הא חזיא לכלב קשיא לר' ירמיה עכ\"ל ור\"ל לאפוקי דלא נימא דקשיא לריב\"ח דאמר גבי נבילה ושחוטה אבל מטמא במשא דבאמת הא לא קשיא כמהר\"י קורקוס אלא לר' ירמיה דאמר גבי ציר במים דלקדירה לא והתם ג\"כ תערובות לח בלח ובזה אזדא לה ג\"כ מש\"כ בהגהות חשק שלמה לבכורות כ\"ג ב' עמש\"א בגמרא קשיא ולא תיובתא עיי\"ש דדבריו תמוהים לפי\"ז: "
            ],
            [
                "עיין נזיר דל\"ז ב' דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין לימד כו' והיינו הך דספרי ועיין סי' פ\"ו. ",
                "אף כל פרי ופסולת פרי אוציא כו' כצ\"ל. ",
                "ר' אליעזר בספרי איתא ראב\"ע וכ\"ה במשנה נזיר ל\"ד ב' ובנדפס חסר הך דינא וכן במשכ\"ר בסמוך ר' יוחנן אומר היא גי' הספרי אבל בנזיר שם ר' יוסי אומר ובהגהות מצפה איתן לנזיר ס\"ה א' הביא גי' הספרי. ",
                "פי' בכעסו כו'. בפסקי הריקאנטי סי' קע\"ו הביא פי' רבינו וז\"ל שם כ' הרא\"ם הא דאמר גבי נזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן היין וכן ליושב בתענית דוקא שעושה כן בכעסו אבל לשם שמים לא ושכר התענית גדול כדאמר בברכות ל\"ב ב' גדול היושב בתענית יותר מן הצדקה מ\"ט זה בגופו וזה בממונו. ובפי' נדרים שלו כ' שזהו שיבוש דמקרא נפק\"ל דכתיב וכפר עליו וכו' וקרא משתעי אף בנודר לש\"ש דכתיב קדש יהי' עכ\"ל ועיי\"ש בביאור מעשה בצלאל שכ' וצ\"ע דבתענית די\"א מוקי שמואל דסובר נזיר חוטא נקרא, דקדוש יהי' אגידול פרע קאי ששערו אסור בהנאה והוא עצמו לא נקרא קדוש כדפרש\"י ע\"ש וא\"כ שפיר י\"ל דוכפר עליו מיירי בעשה כן בכעסו ולא כשעשה לשם שמים עיי\"ש ולי נראה דגי' היראים בפי' נדרים שלו כמש\"כ בס' דקדוקי סופרים למס' תענית י\"א א' שהביא שם בהגהותיו דברי סופרים דבע\"י הראשון הגי' \"ולשמואל הא איקרי קדוש ההוא במצי לצעורי נפשי'\" ובע\"ב שם ברומיא דר\"א אדר\"א הגי' בע\"י הראשון \"ל\"ק הא דצריכא ליה הא דלא צריכא ליה\" וכ\"נ שהיה גי' הרא\"ש בפ\"א דשבת ס\"ס כ\"ה שכ' שם דהתם מיירי באדם שקשה לו להתענות כדאמר שמואל גופי' לעיל מההיא שמעתתא היושב בתענית חוטא הוא. והא דנקרא קדוש גבי נזיר ההיא במצי מצער נפשי' ומשום דנקרא חוטא כי לא מצי מצער נפשי' קאמר שמואל דאינו חייב לפרוע עכ\"ל דלכאורה דברי הרא\"ש תמוהין שכ' נגד דברי הגמרא דמשנו לשמואל הא דנקרא קדוש גבי נזיר אגידול פרע קאי ולא על הנזיר עצמו ועוד תמוהין דבריו דהא ברומיא דר\"א אדר\"א משנו דהא דאר\"א נקרא קדוש מיירי במצי לצעורי נפשי' וא\"כ עכצ\"ל דשמואל דפליג על ר\"א מיירי ג\"כ במצי לצעורי נפשי' ואפ\"ה נקרא חוטא אבל ברור שהיה לפניו גי' הע\"י הראשון ואתי שפיר הכל ועיין שו\"ת הרדב\"ז ח\"ג שאלה תי\"ח שהביא שם דברי הרא\"ם שבכאן ובפי' נדרים שלו וכמש\"כ הריקאנטי ומשכ\"ש הרדב\"ז עי\"ל דאיתא בפ\"ק דתענית הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי ומי שיושב בתענית ומצטער נקרא חוטא אבל מי שאינו מצטער כלל לא נקרא חוטא עכ\"ל א\"ש דר\"א הוא דאמר בברכות ל\"ב ב' גדולה תענית יותר מן הצדקה ואזיל לשיטתו בתענית י\"א א' דנקרא קדוש במצי לצעורי נפשי' ומשכ\"ש הרדב\"ז אבל הנכון אצלי שזה שיטה היא ולאו הלכתא הכי דכולהו ס\"ל נזיר חוטא הוי ולדידהו נמי היושב בתענית חוטא הוא אבל אנן לא קי\"ל הכי כו' דהא ר' יהודה אומר חסידים הראשונים כו' עכ\"ל וכ\"כ בתוס\"ח נזיר פ\"א מ\"ב דמוקי אביי בנדרים י' א' להא דשמעון הצדיק בשיטה ש\"מ דלית הלכתא כותיה עיי\"ש ובאמת הרמב\"ם רפ\"ג מהל' דיעות כ' להא דר\"א הקפר ועיי\"ש בלח\"מ ומה שכ' שם בתוס\"ח ותדע כו' ובגמרא קאמר דמתניתין אתיא כר\"י ולא כר\"ש דס\"ל כשמעון הצדיק עכ\"ל במחכ\"ת לא דק דז\"ל הגמרא שם י' א' נדבה דנזירות מא\"ל ומשני ר\"י לטעמי' כו' וכבר כ' התוס' שם ד\"ה נדבה דה\"ה נמי דהומ\"ל כדלעיל כשמעון הצדיק ע\"כ ומש\"כ שם עוד בתוס' חדשים ע\"ד הכ\"מ בסוף הל' נזירות ואגב ריהטא כתבו כו' אומר אני להיפך הוא כ\"כ אגב רהיטא והכ\"מ דק שכ\"כ הרמב\"ם בעצמו בפי\"ג מהל' נדרים הכ\"ג והובא בשו\"ע יו\"ד סי' ר\"ג ס\"ז והביא שם ג\"כ מעשה דשמעון הצדיק מי שהי' מתגאה ביופיו ונדר בנזיר עיי\"ש ובס\"ס דברי דוד להגאון ר\"ד טעביל זצ\"ל כ' שם בחידושים מבן הגאון המחבר לתרץ ד' הרמב\"ם וכיון לכל מש\"כ התוס\"ח הנ\"ל וכבר כתבתי הנ\"ל ע\"ד התוס\"ח [עיין בחתם סופר חיו\"ד סי' רי\"ט שכתב הוא כמעט ככל דברי התוס\"ח מלבד מה שהביא מדהג\"מ נדרים ד\"י שד' החוס\"ח נראים תמוהים בזה] וכל ד' החת\"ס נכללים בתו\"ח שם וגם בחת\"ס שם החליט דהרמב\"ם אינו פוסק כשמעון הצדיק יעוי\"ש. לשון הגאון מהרמ\"א שליט\"א המחבר ס' נר למאור]. ",
                "אינו בדפוס עד ס\"ס. ",
                "קרי. צ\"ל קרוי ומש\"כ אח\"כ אי צ\"ל אהא נאה [הגרא\"ד] ועיין נזיר ב' ב' תוד\"ה ואמאי. ",
                "ותולדות הנזיר כו' לך לך אמרינן לנזירא כו', אף שבמדרש נשא פ\"י סי' ח' אמרו מתלא אמר לך לך אמרין לנזירא כו' אפ\"ה כתבו רבינו לפסק הלכה ואין זה משל בעלמא ולפמש\"כ בס' תורת חיים לע\"ז י\"ז א' פי' דאמרינן לי' לנזיר שילך לו מן הכרם וירחיק עצמו ממנו בתכלית הריחוק דאפי' סחור סחור לכרמא דהיינו סביב הכרם לא יקרב דכל היכא דכתיב סביב מתרגמינן סחור סחור עיי\"ש א\"כ י\"ל דהא דאמרינן לנזירא שלא ילך סביב הכרם מבחוץ באמת אינו כ\"א משל בעלמא ולאו אליבא דהלכתא אבל עכ\"פ מינה שמעינן דבתוך הכרם לא יקרב דאיכא איסורא דרבנן ולזה כיון רבינו בתולדה: "
            ],
            [
                "בשר בנפשו דמו לא תאכלו כצ\"ל ומש\"א רבינו הכל בכלל בני נח הם ר\"ל דאע\"ג דלאו זה לב\"נ נאמרה מ\"מ גם ישראלים בכלל וא\"כ אם התרו באוכל אבר מן החי משום לאו זה אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו הוי התראה מעליא ולקי. וכ\"כ הרמב\"ם בפי' המשנה ריש טהרות שאמרו שם והאוכל אמה\"ח ממנה סופג את המ' וז\"ל לפי שאיסור אמה\"ח מאמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכל מה שהותר לנו לאכול אחרי השחיטה מי שאכל ממנו אבר והוא חי סופג את הארבעים עכ\"ל ולכן הביא הרמב\"ם אזהרתו מלאו זה לאשמעינן דאף כשהתרו בו משום לאו זה לוקה וכמש\"כ רבינו הכל בכלל בני נח הם ואע\"ג שכ' הרמב\"ם בפיה\"מ ספ\"ז דחולין כגון זה שאין אנו אוכלים אמה\"ח אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אמה\"ח במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אמה\"ח עכ\"ל וא\"כ היה נראה לכאורה דצריך להתרות העובר משום לאו דלא תאכל הנפש עם הבשר ולא משום לאו שאמר הש\"י לנח אבל ז\"א דכוונת הרמב\"ם הוא אילו לא הי' כתוב בתורה שנתנה מסיני מאמר הש\"י לנח שלא יאכל אמה\"ח אע\"ג שהאמת הוא שהשם הזהיר לנח על אמה\"ח לא היינו מוזהרים בזה שהקב\"ה אמר לנביאים שלפני משה רבינו, אלא לפי שכתוב בתורה שנתנה מפי הגבורה למרע\"ה אזהרה הזאת שציוה הש\"י לנח על אמה\"ח מפני זה אנו מוזהרים היום בזה ולפי באורנו זה אין דברי הרמב\"ם סותרים למ\"ש ריב\"ח סנהדרין נ\"ט א' כל מצוה שנאמרה לב\"נ ול\"נ בסיני לישראל נאמרה ולא לב\"נ והגאון מהרצה\"ח בהגהותיו לסנהדרין נ\"ו ב' הביא ראיה משם להרמב\"ם דס\"פ ג\"ה וא\"מ דבריו וכפי הנראה פי' כוונה אחרת בד' הרמב\"ם עיי\"ש וא\"כ א\"ש דגם אם התרו על אמה\"ח משום לאו דב\"נ הוי התראה מעליא, אך משכ\"ר בריש הסימן בשר מן החי נ\"ל שט\"ס יש כאן וצ\"ל אבר מן החי וע\"ז שפיר הביא אח\"כ והזהיר בפ' ראה לא תאכל הנפש עם הבשר ובחולין ק\"ב ב' פליגי בה ר\"י ור\"ל דלר\"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה\"ח ולר\"ל לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר מן החי ואולי צ\"ל כאן אבר ובשר מן החי דבשניהם איירי כאן רבינו ולפי\"ז צ\"ל דרבינו שאמר והזהיר בפ' ראה לא תאכל הנפש עם הבשר הוא לשיטת ר\"ל, מיהו אותו פסוק דפ' נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו א\"ש באבר ובשר מן החי אף לר' יוחנן כמש\"כ הלח\"מ בפ\"ט מהל' מלכים הי\"א לדעת הרמב\"ם שם ולא זכר שכ\"כ הרשב\"א בחי' ס\"פ העור והרוטב ע\"ש הרמב\"ן, אולם מה שאמר רבינו אח\"ז ותניא בת\"כ ומייתי לה בסנהדרין בד\"מ לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה\"ת כו' ערבובי דברים חזינן הכא הנה בת\"כ ל\"נ מזה כלל אלא שבספרי דברים פ' ע\"ו כתבו כן ובפד\"מ נ\"ט א' מייתי לה ולפנינו שם חסר העיקר מדברי רבנן דפליגי על רחב\"ג ואמרי לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה\"ח וכמפורש בספרי אולם מדוע לא כ' רבינו כל הברייתא דסנהדרין שם דפליגי רחב\"ג ורבנן באידך קרא דפ' נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והלא רבינו התחיל דבריו באותו פסוק דפ' נח ולפמש\"כ התוס' בסנהדרין נ\"ט א' ד\"ה אף ובחי' והגהות ממה\"ר שם דדברי הת\"ק שם הוא דברי הת\"ק דלעיל נ\"ו ב' דיליף אכל תאכל ולא אמה\"ח א\"ש דלא הביאו רבינו ודע דבתוספתא דסנהדרין פי\"א אמרו לענין התראה כיצד שהורג את הנפש כו' ונאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' עד שיאמר יודע אני וע\"מ כן אני עושה ע\"כ ומייתי לה בסנהדרין ע\"ב ב' ועיי\"ש בהגהות מהרצה\"ח שעמד שם מדוע נקטו מקרא אשר נאמר בב\"נ כו' ולפי מש\"כ לעיל י\"ל להורות דין התראה דגם משם הוי מותרה אולם עם האמור במכילתא פ' משפטים פ\"ד דיליף שם דרוצח בסייף ממה שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך עיי\"ש דלא כמ\"ש בסנהדרין נ\"ב ב' א\"ש בפשיטות דמש\"ה תפסו בתוספתא מקרא זה אשר נאמר בב\"נ ולא נקטו הרבה מקראות אשר נאמרו בתורה על חיוב מיתה בש\"ד להורות בהתראת מיתת סייף דינו, ואף שיש לדקדק על ראיית המכילתא משם דהא שאני ב\"נ שכל מיתה האמורה בב\"נ אינה אלא בסייף כסנהדרין נ\"ו א' וה\"ט שלא למדו מזה בגמרא לדין רוצח אבל מ\"מ שפיר נקטו בתוספתא מקרא זה בהתראה שמפורש בו באיזה מיתה נהרג. ",
                "ובשר מה\"ח אינם כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס רב אשי. ",
                "ונידון כתלוש כ\"ה בנדפס ומש\"ר המדולדלין שאין רוב בשר קיים כ' הש\"ח שדעתו כדעת בה\"ג סי' ס\"ח שכ' שם ה\"ד כדי להעלות ארוכה כדתנן כו' אם רוב בשר קיים כו'. ",
                "בנדפס עורות הרי הן כבשר בלשון רבים והשם חדש כיפי תלי בלשון הנדפס וכאן הוא כלשון הגמרא ותל\"מ. ",
                "כי ספק איסור תורה הוא. מזה הלשון דייק בביאור זר זהב לאו\"ה כלל נ' אות י\"א דדעת היראים כשיטת הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מ\"א ה\"ו וכפי מה שביאר דבריו המ\"מ בהל' י\"א שם שהוא באמת איסור דאורייתא אבר ובשר המדולדלין ור' יוחנן לא בא להקל בחולין ע\"ג ב' רק מן המלקות עיי\"ש וכ\"כ הפרי חדש ביו\"ד סי' ס\"ב סק\"ז כדעת הרמב\"ם עיי\"ש וכ\"פ בס' לבושי שרד דאבר המדולדל שאינו מעורה בגידין כלל אלא מחובר במקצת אסור מדאורייתא וכמש\"כ בס' נחל איתן להרמב\"ם שם ראיות לזה וכן כ' בביאור ווי העמודים דרבינו הרא\"ם ס\"ל דהאבר אסור מדאורייתא ולכך ספיקו לחומרא וכהרמב\"ם בפ\"ה עיי\"ש. אולם כמ\"ש רבינו כאן כן כ' לעיל סי' ס\"ו בסופו עיי\"ש לדין טריפה והכא מיירי בדין בשר ואבר מן החי ורבינו השווה שני הדינים ובאמת חילוק יש בין אבר המדולדל לעצם הנשבר דבאבר המדולדל הכל תלוי בין יכול לחזור ולחיות או לא ובעצם הנשבר אין הדבר תלוי אלא בין עור ובשר חופין את רובו או לא ועיין ש\"ך יו\"ד סי' ס\"ב סק\"ז ודע דבשו\"ת משכנות יעקב חי\"ד סי' י\"ד כ' לבאר דברי הרי\"ף עפ\"י השיטה דאבר המדולדל אינו אסור אלא מדרבנן לר' יוחנן והוא דלא כהרמב\"ם. ",
                "וכ\"ד כו' עס\"ס ליתא בנדפס: "
            ],
            [
                "בנדפס כתוב תאכלנו שנה בשנה והש\"ח תמה דגבי בכור כתיב הך קרא וגי' הכת\"י ברורה. ",
                "הכתוב מדבר דאין לנו אלא ג' מעשרות מעש\"ר ומע\"ש ומ\"ע שהיא כו' כצ\"ל כמו שהוא בנדפס [הגרא\"ד]. ",
                "שלא כו' עד תיבת אלא חסר בנדפס בטעות. ",
                "צ\"ל שני ור\"ל דבר הכתוב דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר וגו' [הגרא\"ד] והחינוך מ' תמ\"ב כ' והכתוב הבא אחריו יורה עליו שבמע\"ש הוא מדבר שנאמר כ\"א לפני ד' וגו' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ואילו שאר מעשרות ללוים או לעניים הם עכ\"ל ואיני מבין דבריו דהא י\"ל דאתה ובנך ובתך וגו' אתי' לנדבותיך דהיינו תודה ושלמים שבפסוק הקודם וראיית הרא\"ם טובה מאד דלא כמש\"כ הא\"ע בפי' הכתוב דברים י\"ב י\"ז. ",
                "קריאת שם. כ\"ה בנוסחאות ישנות בספרי שם אבל באמת ט\"ס הוא וצ\"ל קודם קריאה וכ\"ה בנדפס וכפרש\"י במכות י\"ז א' עד שלא קרא עליהן ארמי אובד אבי כו' והוא מוכרח בגמרא שם. ",
                "וכהן אוכל. בנדפס וכהן אינו אוכל וטעות שם תיבת אינו והנכון כגי' הכת\"י [הגרא\"ד]. ומשכ\"ר ויען דרבנן פליגי עלי' דר\"ש לא הזכרתיה, הנה הלח\"מ בפ\"א מהל' בכורות הט\"ז כתב דאפשר דרבנן ל\"פ עליה דר\"ש כ\"א במ\"ש ר' שמעון דאתא קרא לחייבו כשאכל בכורים קודם קריאה ולרבנן בהנחה תליא מילתא ובהא לחודי' פליגי עלי' עיי\"ש ולפ\"ד רבינו דרבנן פליגי עלי' דר\"ש ס\"ל לרבנן שאין מקרא יוצא מדי פשוטו ולא קאי רק על אכילת חוץ למחיצה ומש\"ה מפרש הש\"ס בפסחים דע\"ז פלוגתא דר\"א ור\"י אליבא דהלכתא שאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם יליף ליה ר\"א מדכתיב והבשר תאכל ור' יהושע אין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם ק\"ו היא כו' ולא אמרו שם דנפקא לן מנדבותיך שבמקרא דלא תוכל לאכול כמש\"כ בס' מעה\"ח בסדר ראה עיי\"ש ולכן השמיט רבינו היראים ל\"ת קמ\"ו. קמ\"ז. שכ' הרמב\"ם דהיינו כמש\"כ כאן דרבנן פליגי עלי' דר\"ש והשם חדש כ' ומ\"ש רבינו רבנן פליגי עלי' לא ידעתי איה מקום כבודו והרמב\"ם פסק כל הברייתא דר\"ש כ\"א במקומו אמנם מדברי רבינו נראה שאין הלכה כר\"ש עכ\"ל וכ' עוד הש\"ח דרבינו קיצר בלשונו ולא ביאר דהא דהזהירה התורה שלא לאכול מ\"ש חוץ לחומה הוא דוקא אחר שיכנסו לפנים מן החומה וכמ\"ש במכות י\"ט ב' אמר רב אסי אמר ר' ייחנן כו' והרה\"ג ר' ישראל העשיל סקאלווסקי שליט\"א הערני דצ\"ע בפרש\"י ב\"מ צ' א' סד\"ה הא בעי חומה שכ' ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך והרי קודם שנכנסו לפנים מן החומה ליכא לאו דלא תוכל ויפה הקשה: "
            ],
            [
                "בנדפס הוא ס\"ס שנ\"ב אך מש\"כ כאן בשעריך פי' כו' ע\"ס ליתא שם ובאמת קשה לי מה יענה רבינו לר' יהודה דס\"ל [יומא י\"ב א'] ירושלים נתחלקה לשבטים ומי סני לי' להרא\"ם ממה שכ' בפירוש בפסוק הסמוך כ\"א לפני ה\"א תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו הרי דלא תוכל לאכול בשעריך הוא חוץ לירושלים והוי אליבא דכולי עלמא: "
            ],
            [
                "ובקדושין פ\"א ובסוטה כ' הגרא\"ד שליט\"א דלא נמצא שם ושם: "
            ],
            [],
            [
                "כגון שרבה איסור על חבירו מצטרף לכזית והיינו כר' אלעזר זבחים ע\"ט א' דאמר אין איסורין מבטלין זה את זה כשם שאין מצות מבטלות זא\"ז ואפי' ברובא אין מבטלין זא\"ז דאילו שלא ברובא אלא במחצה על מחצה גם לריש לקיש דפליג עלי' דר\"א יסבור דאין מבטלין זא\"ז ולהכי נקט ר\"ל שם ע\"ח א' דוקא הפיגול והנותר והטמא ג' איסורים יחד אבל תרתי אין מבטלות זו את זו וחייב כ\"כ בס' קהלת יעקב בחי' לפסחים קט\"ו א' עיי\"ש דלא כשו\"ת בית יעקב סי' ס\"א שפי' הא דריש לקיש בב' מינים והאי וטמא פי' או טמא והוי רק ב' מינים ואהא הוא דפליג ר' אלעזר ואמר דאין איסורין מבטלין זא\"ז וכשיהיו שלשה באמת בטל חד בתרי ועיין בשו\"ת עמודי אש סי' י\"ג אות ד' שהביא ג\"כ מירושלמי פ\"א דחלה שגם בג' דברים אין איסורים מבטלין זא\"ז לר' אלעזר ולא זכר שם דברי הקה\"י. ולענין מה שהביא שם דברי האו\"ז סוף ח\"א סי' תשע\"ט לענין ביטול היתר בהיתר ראיתי דבר נחוץ להעיר שכ' האו\"ז שם להביא ראי' מהקומץ רבה דאר\"י ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא\"ז ור\"י סבר מכאן למב\"מ שאינו בטל והשתא הניחא היתר בהיתר ותרווייהו שוין לענין ביטול עכ\"ל האו\"ז ואין הדברים מובנים כלל ובאמת דלגו המדפיסים כאן והדברים מבוארים באו\"ז ח\"ד למס' ע\"ז סי' קע\"ה שכתוב שם כל דברי המחבר שבשו\"ת זה ומשם אנו רואים שכצ\"ל והשתא הניחא היתר בהיתר דתרווייהו למזבח התירא אלא מין במינו דאיסורא בהתירא מנלן דלא בטיל ואומר אני מדלא פריך הכי ש\"מ דאין חילוק בין היתר בהיתר לאיסור בהיתר דתרוייהו שוין כו' ודלגו המדפיסים מן דתרוייהו הראשון להב' וזה דרכם כסל למו וחידוש בעיני על השו\"ת עמודי אש שלא זכר שם דברי הארצה\"ח הל' ציצית סי' ט' אר\"י סק\"א עיי\"ש באורך. ואפשר לפרש דברי רבינו גם אליבא דריש לקיש דאמר דאיסורין מבטלין זא\"ז ברובא וכמש\"כ התוס' בשבת פ\"ט ב' ד\"ה אסורין דאעפ\"י שמבטלין זה את זה כשבללן מצטרפין הם למלקות וזש\"ר שאפילו במקום ביטול ברוב כגון שרבה איסור על חבירו ור\"ל שבללן יחד דמתבטל ברובא עכ\"ז מצטרף לכזית דהיינו זה אתר זה מיהו אפי' בבת אחת שפיר קאמר רבינו כאן דהוצרך בכאן ללמוד דאפי' בשנים וג' איסורים מצטרפין זה עם זה דאילו מק\"ו דנזיר לא הוה שמעינן אלא דומיא דנזיר שכל האיסורים שלו הוא מאיסור אחד וה\"ה בכל איסורים שבתורה כגון איסור נבילה מצטרף נבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי לכזית כיון דהוא משם אחד משא\"כ באיסורים נפרדים אין ללמוד מנזיר וכוונת רבינו שכ' שאפילו במקום ביטול ברוב כו' ר\"ל דאע\"ג דיש לומר איסורים מבטלים זה את זה וכר\"ל אפ\"ה מצטרף לכזית לר\"י אליבא דר' מאיר דמפיק לי' מלא תאכל כל תועבה. "
            ],
            [
                "חסר בכ\"י. המעתיק: ",
                "וגו' ותניא בספרי בערתי הקדש מן הבית זה מע\"ש ונ\"ר וגם כו' כצ\"ל: ",
                "לאו כו' מכאן ועד סוף סימן זה אינו בנדפס ועיין יבמות ע\"ג ב' תוד\"ה והיכן ובמהרש\"א שם והוא מחלוקת הרמב\"ם והרמב\"ן דהרמב\"ם מנאם כבה\"ג עיין ל\"ת ק\"נ קנ\"א ודעת הרמב\"ן כהרא\"ם ועיין בסוף שורש ח' להרמב\"ם והרמב\"ן שם, ומג\"א יישב ד' הרמב\"ם ופי' הא דאמרינן היכן הוזהר עליו היינו באיזה מקום הוא מוזהר על אכילתו בטומאה והמעה\"ת קלסיה לדבריו דמה שהקשו בגמרא טוה\"ג בהדיא כתיב ביה היינו שמתחילה לא הבין הקושיא עד\"ז ועיין בס' דבר מצוה שורש ח'. והראב\"ן סי' י\"ח כתב בזה\"ל ומיהו מלקות ליכא על ביעורו אלא איסור עשה כדפרישית כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וכו' ולא לשריפה ולאו הבא מכלל עשה עשה וזהו אסור לבער מהם בטומאה עכ\"ל והוא כדעת רבינו: "
            ],
            [
                "ומזה כו' עד ושאר חסר בנדפס סי' שצ\"ד ועיין סמ\"ג לאוין רנ\"ט שכ' כדברי היראים: "
            ],
            [
                "בהדיא כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "בשעריך תאכלנו הכא כו' בערתי לא הוי לאו וה\"ה כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מן למדנו ע\"ס: "
            ],
            [
                "לפנינו אמר רב יוסף. ודע דשם א\"ל אביי וממאי דראב\"ע ודאורייתא דילמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה ומשנו א\"כ מאי אלא וא\"כ יקשה דבתוספתא ספ\"ה דפסחים תנא נמי פסח אינו נאכל אלא עד חצות ואפ\"ה מסיים שם ואין חייבין עליו משום נותר כו' עד שיעלה עמוד השחר ואילו לראב\"ע מחצות הו\"ל נותר כמ\"ש בפסחים ק\"כ ב' ומצאתי באו\"ז הל' פסחים ס\"ס רל\"א שהקשה כן ויש לתרץ עפמש\"כ התוס' פסחים ק\"כ ב' ד\"ה אמר וז\"ל פי' אי הוה מדרבנן לא הו\"ל למיתני אלא דהא לעיל [זבחים נ\"ה א'] גבי תודה וחטאת [שם נ\"ג א'] תנא עד חצות ולא תנא אלא כו' עכ\"ל וא\"כ י\"ל דזה הדיוק אינו כ\"א במשנה דשני במתכוין להורות דין זה משא\"כ בתוספתא דפסחים ספ\"ה אפשר לפרש דר\"ע היא ומדרבנן אע\"ג דתנא אלא, מיהו בשו\"ת עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים לירושלמי פ\"א דברכות כ' דבתוספתא אמר דאין חייבין עליו פי' שאין בו חיוב כרת אבל עבר על איסור מה\"ת עיי\"ש: "
            ],
            [
                "וכ\"ה בפסחים ק\"כ א': ",
                "אינו בנדפס סי' ק\"ח אלא בסי' ק\"ט עד כוותיה: ",
                "צ\"ל דרבנן, וכ\"כ בס\"ס צ\"ד: ",
                "הפסח ט\"ס וצ\"ל אחר מצה וגי' רבינו שם [קי\"ט ב'] א\"ר יוסף אר\"י א\"ש וכ\"ה גי' הרי\"ף והרא\"ש, ובביאור משכ\"ר אפיקו מיני נ\"ל דר\"ל מיני מתיקה וכמש\"כ התוס' פסחים קי\"ט ב' ד\"ה אמר רב דמצה לא אשכחן בשום דוכתא דליתסר בשתי מקומות דלא כפי' רשב\"ם שם ק\"כ ב' ד\"ה הוה מנמנם, מיהו י\"ל דמיני שכתב רבינו הוא תרגום של כלים וכרב שלא יעקרו מחבורה לחבורה ואף להא מילתא איתקש מצה לפסח דלא כהתוס' דהצל\"ח שם כתב דע\"כ לא כתבו התוס' דבריהם אלא לר\"ע משא\"כ לר\"א ב\"ע איתקש מצה לפסח לגמרי ורבינו פסק כראב\"ע, ובנדפס ליתא הך וקיי\"ל כרב יוסף כו'. ",
                "ע\"ש בתוספתא גי' אחרת ולהלן סי' ש\"א האריך בפי' התוספתא והובאו דבריו בשבה\"ל השלם סי' רי\"ג עיי\"ש כל לשון היראים כבנדפס ובהגמ\"יי פ\"ו מהל' חמץ ומצה הובאו דברי הרא\"ם בקיצור וחידוש בעיני שחסר כאן כל הביאור של התוספתא ובמש\"כ ההגמ\"יי ע\"ש הרא\"ם ונראה מנהג כשר שלא לאפות מצה של מצוה בי\"ד קודם חצות כו' הנה הריקאנטי כ' ע\"ש הרא\"ם ס\"ס ק\"ס בזה\"ל דטוב הוא שלא לאפות מצה בעוד חמץ בבית כו' ועיין בפתח הדבור ביאור העיטור הל' ביעור חמץ וכתב הגרא\"ד שליט\"א עמשכ\"ר בסי' ש\"א שיאפנה היום מצה ויאכלנה למחר כה\"י וז\"ל תמיהני דהא אסור לאכול מצה בע\"פ כל היום כדקיי\"ל בירושלמי רפ\"י דפסחים ואולי לקטנים קאמר כדקיי\"ל באו\"ח סי' תע\"א עכ\"ל ובהגמ\"יי פ\"ג מהל' חו\"מ פי' ואופה לו מצה עשירה עיי\"ש ובשו\"ת ראשית בכורים ד' ל\"ו: "
            ],
            [
                "כמש\"כ התוס' שם ד\"ה אי והמרדכי בפ' כ\"כ סי' שצ\"ז הביא ד' היראים ובהגמ\"יי פ\"ל מהל' שבת אות ו' כתב ר\"מ והוא ט\"ס וצ\"ל רא\"ם ועיין באו\"ז ח\"ב הל' ע\"ש סי' כ\"א מש\"ש ע\"ש ר\"א ממיץ, ועיין ט\"ז או\"ח ס\"ס תרע\"ח שכ' שם דהא לחם משנה לכ\"ע דאורייתא כדאמר ר' אבא בפ' כ\"כ דכתיב לחם משנה ושלש סעודות ג\"כ דאורייתא ופת בעינן כדאיתא בסי' רע\"ד וא\"כ כש\"כ שהוא קודם לנ\"ח שאינו אלא מדרבנן עכ\"ל וזה הוא דעת היראים כאן דג' סעודות בשבת הוא דאורייתא וכדעת השואל למהרי\"ל הל' יו\"ט שכ' שם יבא עשה דחובת שלש סעודות למאן דמחייב פת וידחה סברת דליתאבון שהוא דרבנן כו' הובא בביאור הגר\"א או\"ח סי' תקכ\"ט סק\"ו ומקור ד' רבינו כאן הוא ממש\"כ הבה\"ג במנין המצות עשין מ\"ז \"שמחת שבת\" ז\"ש היראים שלש סעודות בשבת והיינו אכילת פת לקבוע סעודה על הלחם וזהו פי' מש\"כ הבה\"ג שמחת שבת דשמחה אחרת ליכא בשבת כמש\"כ הגרעק\"א בהשמטות לתשובותיו סי' א' דבשבת ליכא חיוב שמחה עיי\"ש שכ' דנראה דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה דהא בשבת ליכא חיוב שמחה אלא דנראה דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם כו' דגם ביו\"ט מדין שמחה היה סגי בבשר ויין ובגדי צבעונים אלא דחיובו כמו בשבת כו' עכ\"ל אולם הרא\"ש פ\"ז דברכות סכ\"ג כ' נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם כו' חובה היא משום שמחת יו\"ט ע\"כ וכ' שם המעי\"ט והא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר כלומר דבבשר הוי שמחה אבל ודאי דפת בעי בהדי' כו' דעיקר שמחה בבשר אבל עם הפת עכ\"ל ועיין סי' רכ\"ז ותי\"ב ומש\"ש, ודע דבאגור סי' ת\"א כתב ע\"ש המרדכי פ\"ק דשבת דהרב ר\"א ממיץ פסק דאסור להתענות עד שש שעות בשבת ואנכי לא ראיתי במרדכי שכ' ד\"ז בשם הרא\"ם דמש\"כ המרדכי שם מקודם גם הרר\"א ממיץ פסק כן אדלעיל מינה קאי עיי\"ש ולא אדבתריה: "
            ],
            [
                "תרתי. צ\"ל ותרתי [הגרא\"ד] וז\"ל ידי\"נ הרב הג' כו' מהרמ\"א ראבינאוויץ שליט\"א בעל ס' נר למאור במכתבו אלי. באמת בברכות ובפסחים מבואר להדיא דהגז\"ש הוא מתיבת הזה ולא מבלילה ודברי היראים הם עפי\"ד המכילתא פ' בא דיליף מתיבת לילה ותמיהני אחר שהעתיק היראים הברייתא מברכות ופסחים הנ\"ל למה תפיס הגז\"ש כדברי המכילתא ונדחק בדרשא דבלילה לומר דתרתי ש\"מ ולמה נאיד ממ\"ש בגמרא דילן עכ\"ל ולדעתי דברי היראים ברורים דממ\"ש ר\"ע א\"כ מה ת\"ל בלילה יכיל כו' משמע להדיא דבשלמא לראב\"ע כתיב בלילה הזה לומר דלא אח\"כ היינו לאחר חצות אלא בלילה הזה שהוא קודם חצות כדיליף מגז\"ש אלא לר\"ע דאמר עד שעת חפזון א\"כ מה ת\"ל בלילה ועז\"א דלא למעוטי אח\"כ אתיא אלא בלילה ולא קודם דהיינו יום שחיטתו וא\"כ שפיר מדקדק היראים לראב\"ע הא מנ\"ל דהא לדידיה אצטריך בלילה הזה למעוטי זמן המאוחר וניחא ליה דלראב\"ע תרתי משמע ליה מקרא בלילה הזה דוקא לא קודם ולא לאח\"כ וא\"כ מוכח מלשון הגמרא דהגז\"ש הוא תיבת בלילה וגם מדברי הגמרא בברכות שם שאמרו אח\"כ בשלמא לראב\"ע דאית ליה גז\"ש אצטריך למיכתב ליה הזה מוכח נמי דלאו תיבת הזה לבד הוא הגז\"ש דא\"כ לא שייך לומר לראב\"ע דאית ליה גז\"ש אצטריך כו' הזה דהא הוא הגז\"ש והול\"ל בשלמא לראב\"ע הזה לגז\"ש אלא לר\"ע כו' ובאמת בפסחים שם חסר הך בשלמא כו' אבל לפמש\"כ בברכות משמע דעיקר הגז\"ש הוא בלילה אלא דאצטריך ליה למיכתב ג\"כ הזה לראב\"ע דה\"פ בלילה הזה דהוא עד חצות דוקא ולא לאח\"כ וז\"ש הווי העמודים עמש\"כ היראים ומבע\"ל בלילה לנז\"ש כו' הכי משמע מדמהדר ר\"ע א\"כ מה ת\"ל בלילה וכן לשון המכילתא בפ' בא רא\"א נאמר כאן לילה כו' מיהו תניא התם ספ\"ה אי כבא השמש ובשלת ואכלת ת\"ל מועד צאתך הפסיק הענין ובשלת ואכלת משחשיכה עיי\"ש עכ\"ל ודע דהרמב\"ן במנין המצות עשה מ' י\"ב כ' שנצטוינו בכבש הנשחט ביום ארבעה עשר בערב שהוא יאכל בלילה לא ביום משעת שחיטתו כו' שהוא עובר בעשה כלומר בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה עכ\"ל ודברי היראים מסייע ליה כמבואר כאן: "
            ],
            [
                "לא ידעתי למה דלג \"לא כבושין\" שבמשנה וכן בנדפס חסר. ",
                "ואימא הירדוף דומיא דמצה מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים ואימא הרזיפו דומיא דמצה מה כו' נמי א\"ל רבה בר רב חנין לאביי אימא מרור חד מרורים כתיב ואימא מרורים תרי דומיא דמצה מה כו' כצ\"ל. ",
                "יש לשאול כו' עד תולדות חסר בנדפס ומש\"ר הא תניא כו' רומז למ\"ש בת\"כ ויקרא ט\"ו כ\"ה ריב\"ב אומר שתי מדות אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה מודדין מדה כלה ואין מודדין מדה שאינה כלה ופי' התוס' בסוכה ה' ב' ד\"ה תפשת דריב\"ב בא ללמוד ממנהג העולם שתופסין את המדה כלה ומניחין את המדה שאינה כלה אף כאן תופשין החשבון המועט שיש לו סוף וזש\"ר בכל לשון רבים דמשמע טובא ויש לדבר סוף דכל משמע טובא פי' שתופסין כל המשמעות דמשמע טובא כיון שיש לדבר סוף ומש\"ר היינו טעמא צ\"ל והיינו טעמא ועיין מכות שם ה' ב' תוד\"ה אף ובמגילה ב' א' פריך הגמרא ואימא זמנים טובא והטו\"א שם הקשה ג\"כ מהך דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ונראה דהתם נמי יש לדבר סוף דהיינו והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ועיי\"ש בהגרש\"ש ועיין לקמן סי' קע\"ח שהביא היראים דברי הת\"כ באורך. ",
                "צ\"ל כמיני. ",
                "דאכילה כתיב ביה ואכילה בכזית. כתב השם חדש וז\"ל והא דהוצרך רבינו לאומרו במרור טפי מבמצה נראה דהוא לרבותא דאע\"פ דהוי מרור בזה\"ז דרבנן אפ\"ה צריך כזית דאכילה כתיב ביה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דומיא למ\"ש בגמרא ל\"ט ב' אמר רבא מסתברא מצה ומרור ופרש\"י הוקשו אהדדי עכ\"ל אבל באמת רבינו הרא\"ם דבר גדול השמיענו אף לזמן הבית דיש רוצין לומר דבמרור לא בעינן לעולם כזית אלא מטעם הברכה דמברכין על אכילת מרור ואין אכילה פחותה מכזית עיין בהרא\"ש בפ' ע\"פ סי' כ\"ה שכ\"כ וכ\"כ התה\"ד בכתבים סי' רמ\"ה דמרור לא כתיב ביה אכילה כלל דיאכלוהו אקרבן פסח קאי עיי\"ש ועיין בשאגת ארי' סי' ק' ובק\"א שם והגרש\"ש בפסחים קט\"ו א' כתב ליישב קושיית הש\"א שם לכרא\"ש עיי\"ש ועיין כגהות חדשית לסמ\"ק סי' ר\"כ ובס\"ס לימודי ה' בהשמטות ולפמש\"כ בס' קה\"י פסחים קט\"ו א' לבאר מחלוקת דהלל וחכמים שם דפליגי במשמעות הכתוב דאתיא פלוגתתם כההיא פלוגתא דר' וחכמים מנחות ל\"ח א' דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו בחד דברי רבי ורבנן ס\"ל וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע וה\"נ הכא הלל סבר כתיב פסח וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואמר רחמנא יאכלוהו לשון יחיד עד דאיכא כולא כחדא ולכן כורכן בב\"א וגם לדידיה מעכבין זא\"ז כמו התם לרבי וחכמים ס\"ל יאכלוהו כל חד לחודיה משמע כמו גבי וראיתם אותו דציצית עכ\"ל א\"כ שפיר כ' רבינו הרא\"ם דגם במרור כתיב בתורה אכילה דיאכלוהו לרבנן דהלל כל חד לחודיה משמע וגם אמרור כ' לשון אכילה אבל אין דמיונו עולה יפה לענ\"ד והכא דכתיב על מצות כו' אין לפרש דיאכלוהו כל חד לחודיה כמובן והחת\"ס סופר חא\"ח סי' ק\"מ כ' וז\"ל בפסח ראשון איכא מ\"ע באכילת פסח בפ\"ע ובאכילת מצה בפ\"ע אך מרור אינו מ\"ע בפ\"ע אלא טפל לפסח ע\"כ כתיב מ\"ע של אכילה על שניהם פסח ומצה ואמר על מרורים יאכלוהו פי' יאכלו שני אלו נמצא כתיב אכילה בפסח ובמצה ולא במרור אמנם בפסח שני גם המצה טפילה לפסח ומי שאינו אוכל פסח שני אינו אוכל מצה ע\"כ כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ולא כתיב אכילה אלא אפסח ולא אמצה ומרור ומ\"מ אע\"ג דלא כתב אכילה בהדיא במרור לא בראשון ולא בשני מ\"מ ודאי דבעי כזית דאיתקש למצה ופסח אלא שאין אנו יכולים להמציא זה מלבינו לכן הוכיח הרא\"ש מדאמרינן בפע\"פ דמברך על אכילת מרור ש\"מ פשיטא לרבנן מהקישא הנ\"ל דשיעורו בכזית עכ\"ל ולד' הח\"ס צריך ישוב לשון היראים דאכילה כתיב ביה כו' איפה כתוב במרור לשון אכילה, וראיתי בס' רביד הזהב פ' בא ד\"ה מצות ומרורים וגו' שכ' שם וז\"ל כ' הרב המגיד פ\"ו מהל' חו\"מ הא דאמרינן בלע מצה יצא דזו אכילה היא אבל בלע מרור לא יצא דלא כתיב ביה לשון אכילה והא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אפסח קאי אבל כרך בסיב לא יצא עכ\"ל הרה\"ז ואני תמה עליו שלא כ' דברי הה\"מ כהויתן דבאמת ז\"ל הה\"מ שם ה\"ב, כשבלע המרור לא יצא מפני שאנו צריכין שיטעום טעם המרור בפיו שהוא זכר ליימררו את חייהם וכשבלע מצה כיון שהמצה נגעה בפיו הויא לה אכילה ויצא עכ\"ל וא\"כ אף לדברי רבינו היראים שכ' דאכילה כתיב ביה במרור עכ\"ז יסבור ג\"כ דבלע מרור לא יצא דשאני מרור מפני שאנו צריכין שיטעום טעם המרור בפיו שהוא זכר לוימררו את חייהם וכ\"כ הרשב\"ם בפסחים קט\"ו ב' ד\"ה בלע מרור לא יצא עיי\"ש ומטעם זה כתבתי בגליון השו\"ע או\"ח סי' תע\"ג חק יעקב סקכ\"א עמש\"ש ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם אי אפשר לו כלל עכ\"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וז\"ל שם עיין בספר דברי מרדכי סי' נ\"ג שהשיג ע\"ז מהא דלקמן סי' תרנ\"א סעי' י\"ג וא\"כ ה\"נ ליחוש דילמא נפיק מיניה חורבא ובאמת לק\"מ דשאני מרור שהוא לזכר וימררו את חייהם כמפורש במשנה פסחים קט\"ז ב' משא\"כ מצות ד' מינים שמצות המקום כן הוא ולא בעינן לזכרון דבר מה עכ\"ל בגליון ודע דבמעיין החכמה במ\"ע דכזית מצה ליל ראשון ש\"פ כ' לתמוה על בה\"ג שמנה גם מצות דרבנן שמברכין עליהם כו' היה לו למנות אכילת מרור מצוה בפ\"ע והנה מדברי היראים שהולך בשיטת הבה\"ג ומנה גם אכילת מרורים למצוה בפ\"ע נראה שמפרש כן דברי הבה\"ג שכ' בסדר מנין המצות שלו בקום ועשה אות ע\"ט לאכלו על מצות ומרורים דר\"ל ב' מצות עשה הא' אכילת מצה והב' אכילת מרורים ולק\"מ קושיית המעה\"ח דבאמת מנה הבה\"ג אכילת מרור מצוה בפ\"ע כמו מצה ובס' טעמי המצות (לר\"מ הבבלי) מונה אכילת מרור במ\"ע מיוחד וכ' עליו בס' סדר המצות סי' קי\"ד דהוא שלא כדת ובאמת דעת רבינו הוא: "
            ],
            [
                "הרמב\"ן במ\"ע א' כתב שם בשם בעל ההלכות שאמר לאכול קדשים ומע\"ש בירושלים והנראה שהן נמנות שתים עכ\"ל וזהו דעת רבינו: "
            ],
            [
                "עיין בס' מנחת חינוך מ' תמ\"ב שכ' שם בענין אכילת מעשר שני בירושלים שיהיה מ\"ע מוטל שיאכל בירושלים ואם אוכל בירושלים מקיים מ\"ע לא שמענו מכל הראשונים ויכול להיות שהוא רשות רק חוץ לירושלים אסור אבל בירושלים אינו מקיים מצוה כלל ועי\"ש שכ' דאף לדעת הרמב\"ן שהשיג על הרמב\"ם ומונה בדברים הטובלים ההפרשה בפ\"ע והנתינה בפ\"ע כ\"א למ\"ע עכ\"פ במע\"ש לא השיג הרמב\"ן כלל ומודה דאין כאן אלא מ\"ע של הפרשה ואכילה בירושלים אינו מונה ג\"כ מבואר דכולם סוברין דאינו מצוה כלל מה\"ת לאכול בירושלים, ואני תמה איך לא השגיח בדברי הראשונים הבה\"ג והיראים שמנו מ\"ע של אכילת מע\"ש בירושלים כמבואר כאן סי' צ\"ו ובנדפס סי' קע\"ח והרמב\"ן בסוף הספר במ\"ע שהוסיף משכחת הרב חשיב מ\"ע ראשונה שנצטוינו לאכול מע\"ש ובכורות בירושלים ולעיל סי' צ\"ה כתבתי דברי הרמב\"ן בשם בעל הלכות וכ\"ז נעלם מהס' מנחת חינוך ובס' מעה\"ח בסדר ראה הביא דברי הרמב\"ן ותמה עליו שהיה לו לחשוב גם אכילת בכור בירושלים למ\"ע כו' ולרבינו היראים י\"ל דאה\"נ דכל חדא וחדא מצוה בפ\"ע היא ובספר שער הציונים הנד\"מ במשניות החדשים ד' ווילנא סוף ס' זרעים בפ\"ב דמעשר שני מ\"ז כ' וי\"ל הוכחה להרמב\"ן דאכילת מע\"ש מ\"ע דלא כמגילת אסתר דהא בספרי נשא פכ\"ג וכ\"ה במדרש פ' נשא ריה\"ג אומר מיין ושכר יזיר לפי שאה\"כ ואכלת לפני ה\"א וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך יכול אף הנזיר במשמע ומה אני מקיים כו' חוץ מיין מצוה כו' עיי\"ש משמע דאכילת תירוש מע\"ש מצוה כו' מואכלת שהרי ריה\"ג משמע דס\"ל מעשר ממון הדיוט הוא בפסחים ל\"ו א עכ\"ל ותמיהני על דבריו דאין שום קשיא להמג\"א מן הספרי דהא המג\"א כ' כי מה שהרמב\"ם לא מנאה הוא לפי שאינה מצוה בפ\"ע רק חלק ממצות מעשר שני כי המצוה היא להפריש מע\"ש שנאמר עשר תעשר וגו' ואחד מחלקי זאת המצוה הוא שצריך לאכלו בירושלים ולא יבא במנין עכ\"ד ואה\"נ דמצוה דאורייתא היא וכמו שהביא בשער הציונים שם מירושלמי ר\"פ יוה\"כ התרומה ומעשר שני שהן בעמוד ואכול. ובבבלי יומא ע\"ד ב' איתא התרומה שהיא בקום אכול ומע\"ש לא זכרו ודו\"ק ועיין מש\"ר הגרש\"ש נזיר ד' א' ולפמש\"כ המנחת חינוך י\"ל דגמרתנו דנזיר לא ס\"ל ההיא דריה\"ג דספרי ומש\"ה אמרו מאי היא דקידושא ואבדלא ודוחק: "
            ],
            [
                "ובספרי מוקמינן כו' כ\"ה בנדפס וכ\"ה באמת בספרי דברים פ' ע\"ז ודע דהראב\"ד בהשגות לס' המדע למנין המצות שבראש הספר מצוה כ\"ז חשיב אכילת לחם הפנים למצוה דכתיב ויקרא כ\"ד ט' ואכלהו במקום קדוש ועיי\"ש בכ\"מ ודו\"ק בלשון הרמב\"ם שבסה\"מ ובשרשיו שורש י\"א י\"ב ותמצא ישוב להשגת הראב\"ד: "
            ],
            [],
            [
                "הרמב\"ן חשבה במ\"ע ששכח אותן הרמב\"ם עיי\"ש סי' ב' והוא כדעת רבינו ועיין להרמב\"ם פ\"ז מה' תרומות דין ג' ובמל\"מ שם: ",
                "יש כו' מכאן עס\"ס ליתא בנדפס: "
            ],
            [
                "עד שתיעבד ואמרינן מתני' מני ר\"ע היא דתניא ע\"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל רע\"א חילוף הדברים של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד והתם כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס [הגרא\"ד]. ",
                "השם חדש והווי העמודים דקדקו למה הוצרך רבינו לזה הטעם והא קיי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ועיין או\"ז שכ' באמת הני תרי טעמי וז\"ל וקיי\"ל כר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו ותו דסתם לן תנא כוותיה ועיין להלן סי' תכ\"ג אות א' מש\"ש וא\"ש בזה גם משכ\"ר כאן. ",
                "בלב העובד והמקבל כו' כ\"ה בנדפס ועיין להלן סי' ר\"ע אות י\"א בביאורי. ",
                "אלא כצ\"ל. ",
                "מכאן עס\"ס הוא בנדפס סי' ע\"ח. ",
                "כך דתניא כו' כ\"נ דצ\"ל וכיוון רבינו לברייתא שם ס\"ד א' אולם בנדפס איתא דתנן כו' לפעור והזורק כו' חייב ומפרש בגמ' אע\"ג דמיכוון כו'. ",
                "השתחוה לו כצ\"ל [הגרא\"ד]: "
            ],
            [
                "כעין פנים דזבח. כמו שיבר לפניה דהוי כעין זריקה המשתברת אסור בהנאה דאמרינן בע\"ז פ' אין מעמידין כו' כ\"ה בנדפס וחסר שם כל מה שכתוב כאן בנתיים ודברי רבינו שבכאן ברורים כפרש\"י בע\"ז נ\"א א' ד\"ה לא דכ\"ע. דכעין פנים בעינן מידי דדמי לזביחה כגון חיה ועוף ובהמה אפי' אין ראויין לקרבן עכ\"ל רש\"י וזש\"ר כגון דשחט או הרג כו' או עוף כו' דאע\"ג דעוף אין ראוי לקרבן הוי כעין פנים דזביחה אלא במה שפירש\"י שם ובמקל אפי' ר' יהודה פטר וליתא לדרב אין נראה כן מדברי רבינו אלא כמש\"כ התוס' שם ד\"ה חייב דכ\"ע אמרינן כעין זביחה כרב ומחייב בשבירת מקל באותה שעובדין אותה במקל והכא דפליגי בחגב פליגי באין עובדין אותה בכך ולכן כ' רבינו כאן ואם עשה מעין עבודתה בדמיון מועט יקרא כעין פנים כגון כו' ואי משום קושיית התוס' דלא עדיף צוארו דומה לבהמה מבע\"מ יש לומר דר' יוחנן דפטר בהמה בע\"מ לע\"ז סבר כרבנן דפטרי בחגב והתוס' לא ניחא להו לומר כן דא\"כ אמאי לא אמרו בגמרא על דברי ר' יוחנן לימא כתנאי כמו שאמרו מקודם אהא דרב כמש\"כ הל\"ס לע\"ז שם ורבינו לא חש לזה ורבינו לא ס\"ל מש\"כ הר\"ן לפרש בשם אחרים דהא דר\"נ אמר רבה בר אביה א\"ר מיירי בע\"ז שעובדין אותה בקשקוש מקל כוא דומיא דההיא דאמר ר\"י א\"ר לעיל ואמוראי נינהו אליבא דרב עיי\"ש אלא דרבינו מפרש כפירש\"י דתרי מימרא דרב ל\"פ אהדדי דמ\"ש ר\"י א\"ר ע\"ז נ' ב' זרק מקל לפניה פטור מיירי שעובדין אותה בקשקוש מקל וההיא דרבה ב\"א א\"ר דאמר זרק מקל לפניה חייב כגון שעובדין אותה בזריקת מקל. ויש לדקדק במשכ\"ר ושבר מקל דהו\"ל כעין זריקה המשתברת אסור בהנאה והלא בע\"ז נ' ב' אמרו שבר דה\"ל כעין זביחה וכן שם נ\"א א' א\"ל רבא לר\"נ מ\"ש שבר דהו\"ל כעין זביחה והכי הו\"ל לרבינו לומר ג\"כ ובתוס' ע\"ז כ\"ט ב' סד\"ה יין כתבו כלשון רבינו זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה והגרש\"ש שם הגיה דצ\"ל כעין זביחה כגון שבר מקל לפניה וכדאיתא בגמרא אבל מה יענה למשכ\"ר היראים כאן ועיין סנהדרין ס\"ב א' שאמרו הנה אבות זיבוח קיטור ניסוך והשתחואה. מהנה תולדות שבר מקל לפניה ופירש\"י שם דדמי לשחיטה ששובר מפרקתה כו' ואפשר שרבינו מפרש שבר מקל לפניה הוא תולדה של ניסוך דזורק בכלל ניסוך כמש\"ש בסנהדרין ס' ב' ומ\"ש בע\"ז שבר מקל דהו\"ל כעין זביחה היינו מקמי דידעינן דזריקה היינו המשתברת והוה ס\"ד דזריקה אסור אפי' אינה משתברת מש\"ה אמרו שבר אסור דדמיא לזביחה אבל לבתר דידעינן דזריקה היינו ג\"כ המשתברת דוקא א\"כ שבר מקל לפניה דמיא נמי לזריקה המשתברת וא\"ש דברי רבינו. והנה התוס' בע\"ז נ' א' ד\"ה בעינן כתבו בשם רבינו שמואל בשם ר' שלמה דה\"ה לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קיטור וניסוך וכל העולים לגבי מזבח מיקרו תקרובת ע\"ז לענין שאין יכולין ליבטל והם כל מיני מאכל וכדתנן נמי במתני' יינות שמנים וסלתות כו' אסורין דכעין פנים הוא שהוא ראוי להקריב בפנים דדמיא למנחת מאפה תנור ואע\"ג דליכא זריקה המשתברת וכן משמע מתוך פירש\"י כו' וכ\"כ רבינו ירוחם נתיב י\"ז ח\"ד וז\"ל ואינו אסור משום תקרובת כשאינו כעין זביחה וזריקה המשתברת ואינו קרב בפנים אפי' דרך עבודתו בכך, אבל אי הוי כעין זביחה וזריקה המשתברת אסור משום תקרובת, ואם היו מקריבין אותה לפני ע\"ז כעין פנים כיינות שמנים וסלתות ומאפה תנור ומים ומלח ונתנוהו לפני ע\"ז לתקרובת מיתסר אע\"ג דלא שייך בהו זריקה המשתברת כיון דכי\"ב מקריבין לפנים אפי' שחזר והוציאו דלא בעי זריקה המשתברת כגון שבירת מקל אלא בדברים שאין מקריבין ממנו בפנים כך פשוט פר\"י עכ\"ל והוא כדברי הרא\"ש שם אבל דעת הר\"י בתוס' שם דאפילו בכעין פנים בעינן זריקה המשתברת וכפשטא לישנא דגמרא ע\"ז נ\"א א' שאמרו בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת אלא כו' ובדעת רבינו הרא\"ם כתב השם חדש דס\"ל כהר\"י בתוס' דמש\"ה דקדק רבינו לומר בתחילת ההלכה והתקרובת כעין פנים דזבח כו' דמשמע שאין שום תקרובת נאסר אלא אי הוי כעין זריקה המשתברת או זביחה ולא ס\"ל חילוק הרא\"ש לדעת הרשב\"ם וזשכ\"ר בנדפס שם וכל שאר תקרובת מזבח מותרין וע\"כ דר\"ל שאר תקרובת מִזְבֵחַ שאינן כעין זריקה וזביחה המשתברת מותרין וכ' השם חדש אבל לא ידעתי מה יענו הר\"י שבתוס' ורבינו במתניתין דבשר היוצא וכי הקשה הרב דברי אמת בקונטרס ט' בס\"ס ה' עיי\"ש ונראה לי לתרץ דבריהם דבשר שאני כיון שהוא מין זבח דכתב בקרא גם ר\"י ורבינו מודים דלא בעינן בבשר היוצא זריקה המשתברת וז\"ש במשנה שם בבשר מפני שהוא כזבחי מתים מיהו היינו דוקא בשר בהמה שכי\"ב קרב לגבי מזבח ולא בשר חיה ועוף ואף לדעת הפרישה שהביא הט\"ז ביו\"ד סי' קל\"ט סק\"ה דהאי בשר ה\"ה בשר חיה ועופות כו' הואיל ומין בשר בהמה הוא דלדעת הר\"י דאף בתקרובת כעין פנים שכי\"ב קרב ע\"ג המזבח בעינן זריקה המשתברת וא\"כ בחתיכת בשר שמכניס לפניה דליכא זריקה המשתברת אלא משום דהוי מין זבח דכתיב בקרא דיינו לאסור בשר בהמה דוקא כנלענ\"ד אולם בהיראים כת\"י שלפנינו ליתא כבנדפס עיין להלן אות ד' ובמשכ\"ר ויין שנתנסך לע\"ז אע\"ג דלא הוי תקרובת דידיה כעין פנים דזבח כו' יש לעיין בדבריו לפמש\"כ מקודם בהכת\"י שלפנינו וכל שאר תקרובת מזבח גמרינן א\"כ יין נמי ליליף מזבח אף לשיטת הר\"י שבתוס' כיון דאיכא כעין פנים וזריקה המשתברת כמ\"ש בגמרא בשלמא יינות כו' איכא כעין פנים ואיכא כו' ובאמת הריטב\"א בחי' לע\"ז כ\"ט ב' עמש\"ש מה זבח אסור אף יין כחב וז\"ל וא\"ת למ\"ל הקישא והלא יי\"נ בכלל תקע\"א הואי\"ל דכיון דנפק\"ל זבחי מתים הו\"א דלא אסר רחמנא אלא כעין זבח בלבד עכ\"ל ועיין בלשון התוס' שם ודוחק לומר דרבינו כיון לדברי הריטב\"א אולם בהע\"ש ריש שאילתא קס\"ב ביאר דרבינו אתא לאשמעינן דיין שהקצהו ושכשכו לע\"ז אע\"ג דלא הוי עדיין זריקה המשתברת ולא כעין פנים מכ\"מ נאסר מן התורה לשתותו דגלי ביה קרא ישתו יין נסיכם וא\"כ הא דגלי ביה קרא ביין יצא לידון בדבר החדש דאף שהוא לא כעין פנים דהיינו שלא נסכו לע\"ז אלא שכשך ידו בתוכו ולא הוי ג\"כ זריקה המשתברת אפ\"ה אסור עיי\"ש ועיין אות ה. ",
                "ונאסרת זרק מקל לפניה חייב ואינו כו' כצ\"ל. ",
                "ויצמדו לבעל וגו' (תהלים ק\"ו כ\"ח) אף זבח אסיר כצ\"ל. ",
                "מזבח כצ\"ל [הגרא\"ד] ובנדפס איתא וכל שאר תקרובת מזבח מותרין, ואינו מובן ועיין לעיל אות א'. ",
                "עיין במרדכי ר\"פ ר' ישמעאל שהביא פסק רשב\"ם אבל נרות של שעוה כו' וכש\"כ חתיכה של שעוה כו' וסיים אח\"כ וכן פסק הרא\"ם בס\"י משום תקרובת כעין פנים בעינן עכ\"ל וא\"כ משכ\"ר נירות פי' נירות של שעוה ומ\"ש אח\"כ ושעוה המובאה כו' ר\"ל חתיכות של שעוה ועיין פ\"ח להרא\"ש פר\"י אות ג' והב\"ח ביו\"ד סי' קל\"ט כ' ע\"ד התוס' והרא\"ש בדין נרות וז\"ל ואיכא להקשות כו' שהרי הכהן היה מדליק הנרות בפנים בכ\"י וי\"ל דלענין ביטול בעינן דוקא דבר מאכל כדכתיב קרא ויאכלו זבחי מתים דמיניה ילפינן דתקע\"א אין לה ביטול ודוקא בתקרובת כעין זביחה כדכתיב זבחי מתים עכ\"ל ור\"ל דהני נרות של שעוה הם שאינם דבר מאכל דאילו שמנים מבואר בדברי המשנה והגמרא דהוי תקרובת ולאו דוקא דבר מאכל דה\"ה דבר משקה וה\"ה נרות של חלב הואיל וחלב הוא מהדברים הקריבין ע\"ג המזבח הו\"ל דין תקרובת ולא דמי לנרות של שעוה כמש\"כ בס' משנ\"ח סי' ל\"ט ביבין שמועה, וכיון שכן כוונת הב\"ח הו\"ל לתרץ בפשיטות דמה שהכהן היה מדליק הנרות בפנים בכל יום היה של שמן ולא של שעוה וכדברי הפ\"ח הנ\"ל ולפמש\"כ באוח א' דעת רבינו הרא\"ם כר\"י דאפי' בכעין פנים בעינן זריקה המשתברת וכבר כתב הר\"ן הביאו הפ\"ח שם דאע\"ג דהואי הדלקה במקדש מ\"מ לא הוו דבר המשתבר דליהוי כעין זביחה א\"כ לאו דוקא נרות של שעוה וה\"ה של חלב או של שמנים אי לא הוי זריקה המשתברת ועיין הגהות יד שאול ליו\"ד סי' קל\"ט ש\"ך סק\"ג שכתב גם גבי נרות דהדלקתן זהו שבירתן עיי\"ש. ",
                "כן הוא בצד הגליון בכ\"י ועל מלת אחא כיון להגיה חייא, והמעתיק טעה וכתבו אחר תיבת יוסף [הגרא\"ד]: "
            ],
            [
                "אין כ\"ה בנדפס וחסר שם אסורים הא'. ",
                "אלוה. ובנדפס אלוהו. ",
                "ביטל משמשיה משמשיה מותרים כצ\"ל. ",
                "או שפחסה. רבינו העתיק המשנה כצורתה וכ\"כ הבה\"ג סי' נ\"ד ותמיהני שלא הביאו דברי ר\"ז שבגמרא דדוקא פחסה בפניה דאל\"ה כי לא חסרה במאי ביטלה. והנה במ\"ש במשנה כאן רקק בפניה כו' הר\"ז אינה בטילה אמרו בגמרא דע\"ז מ\"ד ב' דה\"ט לפי שעתא רתח עלה והדר מפייס לה עיי\"ש ויש לומר דזה אינו שייך אלא בע\"ז שתחת ידו משא\"כ כשמבטל ע\"ז של אחרים כדין נכרי דמבטל ע\"ז שלו ושל חבירו אז אפי' אם מבטלה בפחסה שלא בפניה או רק בפניה כו' הוי ביטול דלא שייך שם לומר דלפי שעתא הוא דרתח עלה והדר מפייס לה כיון שיוצאה מתחת ידו וכי\"ב אמרו בירושלמי פ\"ד דע\"ז ה\"ה מכרה מתוך הקפדה ד\"ה בטילה ועיי\"ש במראה הפנים ד\"ה הדא דתימר כו' שכ' שם דצריך לחלק בין מכרה מתוך הקפדה שסילקה אותה ממנו דבזה טפי מסתברא שביטלה ובין רקק והשתין כו' דקתני במשנה לא ביטלה מתוך הקפדה דכיון דלא סילקה לגמרי ממנו מימלך והדר פלח לה. ובזה אתי שפיר מש\"ש בירושלמי ה\"ד, הוה א\"ל רוק עלה והוא לא מקבל עלויה אשתין עלה והוא לא מקבל עליה. דלכאורה תמוה דהא בכה\"ג אינה בטילה כמבואר במשנתנו ועיין בשו\"ת אהל משה סי' ל\"ה מש\"ש בדברי הירושלמי אולם לפי הנ\"ל א\"ש דכשמבטל ע\"ז של אחרים די גם ברק והשתין וכי\"ב שו\"ר בס' הנד\"מ פנים מאירות על הירושלמי שכ' כן לתרץ דברי הירושלמי בעובדא דבר קפרא. ",
                "לא בטל והלכה כחכמים כ\"ה בנדפס וכ\"כ התוס' בע\"ז נ' ב' ד\"ה (ע\"א) בעינן דקיי\"ל כרבנן כו' ועיין להלן אות יו\"ד. ",
                "הרי אלו מותרים פרכילי ענבים כו' הרי אלו אסורים כ\"ה במשנה וכצ\"ל ובנדפס חסר כל המשנה. ",
                "גיליליהם כסף. צ\"ל גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם וכתוב כו' וזהב עליהם דמשמע כו', וכל הרומיא שבגמרא הוא מזה שבפסוק האחר כתיב כסף וזהב אבל עץ ואבן לא כתיב ואילו הכא כתיב עץ ואבן אלמא כל מה דמקריבין קמיה מיתסר ומש\"ר דמשמע אשר עליהם אסור הא עמהם שרי רומז למ\"ש בגמרא שם א\"כ לא יאמר עליהם ופירש\"י שם כוליה קרא לא איצטריך כו' ועז\"א רבינו דממה שכתוב אשר עליהם משמע דעמהם שרי והא אי אפשר דהא כתיב קרא אחרינא דעמהם אסור הא כיצד כו' מה עליהם כו' ואתי קרא דעליהם לגלות על עמהם דדוקא של נוי אסור שאינו של נוי מותר. ",
                "עולמית וטעמא דלא כתיב פסילי אלהיהם אלא גבי גוי ומיניה מפקינן דגוי פוסל אלוהו. ואפי' ע\"ז של גוי וזכה בה ישראל קודם שביטלה הגוי מיקריא ע\"ז דישראל ואינה בטילה עולמית כדאמרינן בפ' כה\"צ [ע\"ז מ\"ב א'] אמר רבא דלמא מגבה לה והדר מבטלה והויא לה ע\"ז ביד ישראל וכל ע\"ז ביד ישראל אינה בטילה עולמית, כ\"ה בנדפס וכצ\"ל כאן ומש\"כ גזירה שוה ט\"ס תיבת שוה וצ\"ל שמא וכן הגיה הגרא\"ד שליט\"א, והנה השם חדש דקדק עמשכ\"ר וטעמא דל\"כ פסילי כו' דה\"ט לא שייך אלא שאין ישראל מבטל ע\"ז של גוי אבל לגבי ע\"ז של ישראל שאין לה ביטול מפיקלה בגמרא ע\"ז נ\"ב א' מן ושם בסתר או מקרא דאצל מזבח ואומר אני דכוונת רבינו כמ\"ש בירושלמי פ\"ד דע\"ז ה\"ד בטעמא דר\"ש בן מנסיה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לעולם וכ' הפני משה שם טעמא דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ושם בסתר משמע לעולם הוא שם לו בסתר דלא מהני אם מבטלו עכ\"ל והנראה לי בבאור הירושלמי דר\"ל דאילו בע\"ז של נכרי כתיב פסילי אלהיהם וגו' דהיינו שנוהג בו משום אלוה לאפוקי כשבטלו שאינו נוהג בו משום אלוה שרי כדאיתא בתוספתא פ\"ו הביאו הגרי\"פ בגליון ע\"ז נ\"ב א' משא\"כ בשל ישראל דכתיב פסל ומסכה ולא כתיב אלוה ש\"מ דלעולם אסור ולא מהני ביטול וז\"ש הירושלמי מדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ולא כתיב אלוה מכלל דלעולם ועיין רמב\"ם פ\"ח מהל' ע\"ז ה\"ח וז\"ש רבינו דלא כתיב פסילי אלהיהם אלא גבי גוי כו' ועיין בסמוך. ",
                "ואע\"ג כו' עד למדנו שצריך חסר בנדפס ועיין סמ\"ג לאוין מ\"ה שכתב שם וכתב רא\"ם דמשמשי ע\"ז ונוייה אם באו ליד ישראל ואח\"כ בטלם הנכרי שמותרין שאין להחמיר בהם ע\"י גזירה זאת כמו בע\"ז עצמה עכ\"ל והוא מבואר בדברי רבינו כאן אלא שמשכ\"ש הסמ\"ג בלשון רבינו אם באו ליד ישראל כו' בלשון רבינו כתוב בזכה בהן ישראל וכן במשכ\"ר בנדפס הבאתי באות הקדום ע\"ז של גוי וזכה בה ישראל קודם שביטלה הגוי כו' מבואר שם בסמ\"ג בלשון ע\"ז של גוי שבאתה ליד ישראל ואח\"כ ביטלה הגוי כו' ועיין שו\"ע יו\"ד סי' קמ\"ו ס\"ב ובש\"ך שם סק\"א. והריטב\"א בחי' לע\"ז נ\"ג ב' כתב דהא דאמרינן בפ' כה\"צ דישראל שמצא ע\"ז וזכה בה קודם ביטול שוב אין לה בטילה ההיא מדרבנן היא עיי\"ש וכ\"ה דעת רבינו הרא\"ם וזש\"ר ואע\"ג דהוי גזירה לגזירה כו' וכוונתו להקשות עמש\"ש מ\"ב א' גזירה דילמא מנבה לה כו' והלא אפילו כי מגבה לה והדר מבטלה גם הוא גזירה משום ע\"ז של ישראל עצמה וא\"כ הו\"ל גזירה לגזירה וע\"ז תירץ רבינו הכא גזרינן כו' והך [ט\"ס וצ\"ל וכהך] דאמרינן בתחלת יו\"ט [ביצה ג' א'] כו' ומבואר כאן דלא כמש\"כ בביאור ווי העמודים עמש\"כ היראים ואפילו ע\"ז ש\"ג וזכה בה ישראל כו' ואינה בטילה עולמית כו' וז\"ל משמע דס\"ל דע\"ז ש\"ג ביד ישראל אפילו לא עבדה ישראל אינה בטילה מדאורייתא כמו ע\"ז עצמה של ישראל כו' עיי\"ש לפי מה שכתוב כאן בהכת\"י ואע\"ג דהוי גל\"ג כו' אין לומר בדעת רבינו כהווי העמודים אלא דעת רבינו כהריטב\"א בשם הרמב\"ן דמדאורייתא לא אמרו שאין לע\"ז של ישראל בטילה אלא בשעבדה כו', והמג\"א סי' תקפ\"ו סק\"ה הקשה על הב\"ח דס\"ל בע\"ז שיש לה בעלים אע\"פ שנתכוין הישראל לזכות בה לא קנאה והו\"ל ע\"ז ש\"ג ומדרבנן הוא דאין לה ביטול משום גזירה אטו ע\"ז של ישראל דא\"כ לא א\"ש הא דאמרינן בגמרא ע\"ז מ\"ב א' גזירה דילמא מגבה לה כו' דהא הו\"ל גזירה לגזירה אע\"כ אי זכה בה הישראל אין לו ביטול מן התורה עיי\"ש במחה\"ש שפי' כן כוונת המג\"א ובאמת לק\"מ לדברי היראים כאן דבכה\"ג גזרינן גזירה לגזירה. ובס' ל\"ס לע\"ז נ\"ג ב' עמש\"ש בגמרא ואי הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו הקשה הנך דמעיקרא דבאו לרשות ישראל ע\"י מלחמה היכי מצי לומר לגוי לבטלם ובס' משנ\"ח סי' ל\"ט צפנת פענח אות קכ\"ג כ' לתרץ דבאמת הא דאין ביטול מועיל אם בא לרשות ישראל היינו מדרבנן דס\"ל דגזרינן אטו ע\"ז של ישראל הנעבדת א\"כ שפיר מקשה הש\"ס אהא דאמר רחמנא ואשיריהם כו' האיך אמרה תורה ואשיריהם וגו' הא מה\"ת בביטול בעלמא סגי אף שכבר בא לרשות הישראל וזכה בה וחידוש בעיני שלא זכר שכ\"כ הריטב\"א בשם הרמב\"ן בתי' קושיית הלחם סתרים עיי\"ש, והגר\"א בביאוריו ליו\"ד סי' קמ\"ו סק\"ב כתב עמש\"כ הרא\"ם דמשום גזירה אין להחמיר במשמשי ע\"ז ש\"ג שזכה בהם הישראל שלא יבטלו וז\"ל ונראה שהרא\"ם דחקו כן לתרץ קושיית תוס' דסוכה ל\"א ב' ד\"ה באשירה וא\"ת ע\"ז ש\"ג נמי מדאגבהה קנייה ונעשה של ישראל כו' והראב\"ד כ' שם דמיירי שהע\"ז ביד נכרי ויכול לבוא לידי היתר אם הנכרי יבטל הע\"ז כמש\"ש נ\"ב ב' ביטל ע\"ז כו' עכ\"ל הגר\"א ונראה לי פשוט דז\"ש הב\"י יו\"ד שם ע\"ד הר\"ן בשם הראב\"ד ומשמע מדבריו דאם בא לבטל המשמשין לבדם לא מהני ושלא כדברי הרר\"א דה\"ט דאם איתא דהראב\"ד ס\"ל כהרא\"ם לא הו\"ל להראב\"ד לתרץ קושיית התוס' בסוכה באופן שהע\"ז ביד נכרי ויכול לבוא לידי היתר אם הנכרי יבטל הע\"ז והלא בלא\"ה יכול לבא לידי ביטול שיבטל הנכרי המשמשין שביד הישראל וכהרא\"ם אע\"כ דלדעת הראב\"ד אינו יכול לבטל המשמשין לבדם שביד הישראל ומש\"ה הוצרך לאוקמיה דמיירי דוקא בכה\"ג שהע\"ז ביד הנכרי כו' והב\"ח שם תמה על הב\"י וכתב דאף הראב\"ד מודה לדינו של הרא\"ם דאם הנכרי ביטל המשמשין שביד הישראל דמותרין דזה דבר פשוט כו' ואני אומר דהדין עם הב\"י וכנ\"ל: ",
                "להזהר כו' כתב השם חדש ומבואר מדברי רבינו באומרו כי צריך להזהר וכו' דהאי איסור אינו אלא מדרבנן דהגם דפסק לעיל דאם משכנה לא בטל ה\"ד בע\"ז אבל בנויי ע\"ז ותשמישיה אין איסור אלא מדרבנן ולהכי כתב דצריך ליזהר ומעתה משכ\"ר בסי' ע\"ג [בנדפס. ובהכת\"י סי' שס\"ד] דהלוקח נויי ע\"ז ומשמשיה במשכון ה\"ה בכלל לא תביא תועבה כו' צ\"ל בהכרח דאינו אלא אסמכתא בעלמא ואיסור מדרבנן עכ\"ל ונראה שהוא מייחס לרבינו הרא\"ם סברת הרמב\"ן והר\"ר יונה שכ' הטוי\"ד סי' קל\"ט דאע\"ג דע\"ז גופה לא בטלה במכירה ומשכון נוייה ותשמישיה בטלין במכירה ומשכון אבל לפי\"ז גם איסור דרבנן ליכא וכן ממשכ\"ר בסי' זה שמדבר במשמשיה מכרה או משכנה לא בטל לחכמים ש\"מ דדעת רבינו דלא כהרמב\"ן אלא דנויין ותשמישן כע\"ז גופה ולשון שצריך ישראל להזהר כו' לאיסור דאורייתא קאמר דומיא ולא יהנה שסיים רבינו דבודאי הוא איסור דאורייתא ה\"נ שלא יקח במשכון כנ\"ל ברור דלא כהשם חדש. ",
                "התוס' בע\"ז נ\"ב ב' כתבו והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע\"ז ומותרים בלא בטול ודעת רבינו אינו כן כמבואר בהגמ\"יי פ\"ז מהל' ע\"ז ועיין יו\"ד סי' קל\"ט סעי' י\"א, ב' דיעות בזה. ",
                "עיין תוס' שם ד\"ה ה\"ג וכ\"כ הריטב\"א בחי' שאסרוהו מפני מראית העין ע\"ש ובס' רביד הזהב פ' ראה ד\"ה ואשיריהם תשרפון כתב דרוצה בקיום הבית עיי\"ש. ",
                "בהוויתה. פי' דברי רבינו כד' הרמב\"ם פ\"ז מהל' ע\"ז הי\"א שכתב האשירה בין שהיתה נעבדת בין שהיתה ע\"ז מונחת תחתיה וזש\"ר בהוויתה ע\"ז פי' באופן שיש בהאשירה איסור ע\"ז ולשון הנדפס ותנן באשירה [ע\"ז מ\"ח ב'] שהיא כע\"ז לא ישב כו' ומדברי רבינו נראה שמפרש הא דרב ששת משום הרחקת איסור הנאה דע\"ז ולא משום הרחקת טומאה וכן פי' הריטב\"א בחי' שם. ",
                "ולא יעמוד. בנדפס כתוב שלא ישב ויעבור בצל בית שיש בו ע\"ז משמע משם דס\"ל דהא דתנן באשירה לא ישב בצילה לאו דוקא ישיבה דה\"ה לא יעבור בצלה וכמ\"ש הר\"ן שם דכי אמרינן לא ישב בצילה דוקא בדקא מכוין כו' ולפי\"ז ליכא פלוגתא בין ישיבה והעברה כו' אלא דמילתא דשכיחא ליה נקט שהמתכוין להנות מן הצל יושב הוא שם כו' אבל לפמש\"כ כאן ולא יעמוד אין הכרח כלל ושפיר י\"ל כמש\"כ הרמ\"א יו\"ד סי' קמ\"ב סעי' ט'. דלעבור בצלה בכל ענין שרי וכמש\"כ הר\"ן שם מקודם. והנה רבינו מדמה בית לאשירה וכי היכי דבאשירה לא ישב בצלה ה\"נ בית ודלא כהר\"ן בשם הראב\"ד דבית ע\"ז שאני לפי שאין בית עשוי לצל שחוצה לו והילכך אחריו מותר דדעת הראב\"ד כתי' הראשון שבתוס' ע\"ז מ\"ח ב' ד\"ה לא ומדברי רבינו נראה דס\"ל כתי' השני שם ותירוצי התוס' שבד' מ\"ח ב' שווין לב' תירוצי התוס' דד' מ\"ג ב' ד\"ה א\"ל אף הוא נעשה זבל, ובס' פרי יהושע למס' פסחים כ\"ח א' כתב דשני תירוצי התוס' תלוי בפלוגתא דאביי ורבא פסחים כ\"ה א' דאביי ס\"ל דבב\"ח אסור שלא כדה\"נ כיון דלא כתיב אכילה בגופי' אע\"ג דגמרינן בה גז\"ש דקודש מנבילה ובנבילה כתיב אכילה מ\"מ לא הוי כאילו כתיב אכילה בגופי' ורבא ס\"ל דהוי כאילו כתיב אכילה בגופיה דבב\"ח וא\"כ ה\"נ בע\"ז דאיתקש לזבח ושם כתיב לשון אכילה ויאכלו זבחי מתים, לאביי כיון דלא כתיב אכילה בגופה דע\"ז אסור אפי' שלא כדה\"נ משא\"כ לרבא הוי כאילו כתיב אכילה בגופיה דהיקש לא גרע מגז\"ש ואינו אסור אלא כדה\"נ. עכ\"ד ובמחכ\"ת ז\"א דע\"ז לא איתקש כלל לזבח אלא מפורש הוא בתורה לאיסור לא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ובע\"ז כ\"ט ב' לא אמרו אלא יין המתנסך לע\"ז והוא תקרובת איתקש לזבח ומש\"כ התוס' בע\"ז י\"ב ב' ד\"ה אלא. ושמא בע\"ז אפילו ללקות נמי לקי שלא כדה\"נ מ\"ד אכלאי הכרם דלוקין עליהם אף שלא כדה\"נ משום דלא כתיב בהו אכילה ובע\"ז נמי לא כתיב אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ\"ל ר\"ל נמי בתקרובת ע\"ז כפרש\"י שם להדיא בוורד והדס של תקרובת ע\"ז ודלא כהריטב\"א בחי' שפי' דהוי נוי ע\"ז או משמשין שלהם, והגליון הש\"ס לע\"ז י\"ב ב' הניח ד' התוס' בצ\"ע דהא בדאורייתא לא כתיב האיסור כלל רק בקרא דד\"ק ויאכלו ז\"מ ובההיא קרא הא כתיב אכילה א\"כ לא נזכר שום איסור רק בלשון אכילה ואזיל לשיטתו שבספרו דו\"ח בסוף הספר בליקוטים סס\"ה כ' להקשות עמש\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהל' ע\"ז שלוקה על תקרובת מקרא דל\"י בידך וגו' דהא בש\"ס מבואר דהוא מויאכלו ז\"מ עיי\"ש אבל כבר כתב השעה\"מ בפ\"ה מהל' אישות ה\"ב בדעת הרמב\"ם דהאי הקישא דויאכלו ז\"מ רק גלוי מילתא בעלמא דהאי תקע\"א הוי נמי בכלל דל\"י בידך מאומה מן החרם ול\"ת תועבה א\"ב. ובשו\"ת עמודי אש סי' י\"ג אות א' לא העיר כלל מדברי השעה\"מ ועיי\"ש בטעה\"מ שכ\"כ בדעת התוס' דע\"ז י\"ב ב' שהתוס' סוברים כדעת הרמב\"ם דהאי דכתיב ויאכלו ז\"מ גילוי מילתא בעלמא הוא על ל\"י בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקע\"א וא\"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מד' הש\"ס שם דנקט ריש לקיש מ\"ט דא\"ק ל\"י בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקע\"א עכ\"ד הטעה\"מ ועיין ע\"ז נ\"ב א' תוס' סד\"ה תנהו וצע\"ק. ",
                "ומש\"ה פרש\"י בע\"ז נ\"ב א' ד\"ה אבל טומאת כו' וקרא אסמכתא בעלמא והל\"ס שם הקשה ע\"ד רש\"י בחנם. ובנדפס ליתא תולדות כו' עס\"ס. ",
                "דאיסורן בטילה כו' רבינו שינה לשון הגמרא שאמרו כיון דאית. להו טהרה במקוה טומאה נמי בטילה ועיין בתוס' שם עמוד ב' ד\"ה כיון. שפי' כלים לא קמיבעיא ליה בכלים של תקע\"א שאין להם ביטול וכ\"כ הריטב\"א בשם הראב\"ד בכלים של תקרובת כגון ששבר מקל לפניה עיי\"ש אבל רבינו הרא\"מ פי' כלים של משמשי ע\"ז וכפרש\"י וכמשכ\"ש הריטב\"א ע\"ש הרמב\"ן דבדין הוא דיכול לומר דהתם לא קמבע\"ל דכיון דאיסורייהו בטיל טומאתם נמי בטילה אלא שדרך התלמוד לבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה ומש\"ה גם רבינו כתב כפי מסקנת הגמ' שם לענין ע\"ז גופה. ",
                "לאו. ט\"ס ומיותר ושאלת רבינו עיין פסחים ע\"ג א' תוד\"ה תיקן. ",
                "דתניא השוחט חטאת בשבת כו' כצ\"ל וכמש\"כ רש\"י שם השוחט חטאת גרס. ",
                "כוונת רבינו דכיון דטומאתן לא שכיחא לא חשיב הגמרא זה התיקון ונקטו תיקון מעלייתא דשכיחא טפי שמוציאו מידי אמה\"ת אבל לדינא גם מילתא דלא שכיחא מיקרי מתקן לחייב בכך כמש\"א בפסחים שם תיקן אם עלו לא ירדו אע\"ג דודאי לא שכיחא להעלות פסולין למזבח. ",
                "דאמרינן בע\"ז דרבנן כו' כעין פנים וכמאן דאסר תקרובת אפילו אינו כו' כצ\"ל [הגרא\"ד] ודברי רבינו בתי' זה הוא כתירוץ רבינו תם שכתבו התוס' בחולין י\"ג ב' סד\"ה תקרובת וז\"ל ור\"ת תירץ בענין אחר עכ\"ל וביאר דבריהם בספר מי נפתוח פרפר ג' אות ו' שרמזו על שיטת ר\"ת שבתוס' ע\"ז ל\"ב ב' ד\"ה והיוצא לחלק בין תקרובת שהוא כעין פנים ובין הנך דלא הוו כעין פנים ויתיישב בזה קושייתם בההיא דפסחים והוא מבואר כאן בדברי היראים אלא שרבינו הסביר יותר דהיינו דוקא להנך רבנן דפרשי בע\"ז ד\"נ א' דס\"ל דכל תקע\"א אין להם בטילה עולמית דאיתקש למת אע\"ג דלא הוי כעין פנים ומש\"ה שפיר אמרו לדודהו [בתקרובות שאינו כעין פנים] בע\"ז נ\"ב ב' איסורא דאורייתא טומאה דרבנן אבל להנך רבנן דלא פרשי שם וס\"ל דגם לענין איסורא בעינן כעין פנים דזבח א\"כ גם איסורא לא הוי דאורייתא. מיהו במה שפר\"ת דתקרובת שהוא כעין פנים כו' מודו רבנן לריב\"ב דילפינן ממת בזה לא ס\"ל לרבינו כוותיה כדקשיא להו להתוס' בחולין שם ובע\"ז על פיר\"ת ועיין הגרש\"ש לע\"ז ל\"ב ב' תוד\"ה והיוצא אלא דוקא לריב\"ב הכי הוא דאילו לרבנן לא מקשינן למת אלא לענין אכילה ואיסור הנאה כיון דבקרא כתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ודוד ג\"כ אמר ויאכלו זבחי מתים מכלל דלענין אכילה הוא דאיתקש ובא דוד ופירש שיש בלשון הזה איסור הנאה אבל לטומאה לא איתקש כדברי הרמב\"ן שכתב הריטב\"א בחי' לע\"ז ל\"ב ב' עיי\"ש. ",
                "דאורייתא כן הגיה הגרא\"ד ואני אומר ואיסורה כצ\"ל אלא דלאחר לא ילפי צריך להגיה תיבת \"כהדדי\". ",
                "חמורה כצ\"ל ועיין חולין י\"ג ב' תוד\"ה תקרובת ופסחים ע\"ג א' תוד\"ה תיקן כתי' הא\"נ שכ' רבינו. ",
                "וישים כו' פי' וישים בשי\"ן ימנית מלשון שומא וכמ\"ש במדרש וי\"ר פ\"ט ס\"ג קרא עליה שם דרך דשיים אורחיה סגי שוי וכמ\"ש במ\"ק ה' א' אמר ריב\"ל כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב\"ה שנאמר ושם דרך א\"ת ושם [בשי\"ן שמאלי] אלא ושם [בשי\"ן ימני] ופרש\"י שם כדברי רבינו ועיין מסלת ישרים ספ\"ב ביאור נכון למ\"ש זוכה ורואה בישועתו של הקב\"ה עיי\"ש היטב ועיין אבות רפ\"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וזש\"ר שכר מצוה שאין לו שיעור להפסידה כו': "
            ],
            [
                "יאכל כצ\"ל. ",
                "ואמר כו' כ\"מ שנאמר לא יאכל לא תאכלו כו' כצ\"ל וכצ\"ל להלן סי' קי\"א עיי\"ש. ",
                "דבפרק כסוי הדם [חולין פ\"ה א'] ממעטינן כו' כצ\"ל ובנדפס סי' קל\"ט נמצא הקושיא בלי תירוץ ובתוס' רי\"ד לקידושין נ\"ו א' כתב שם כתירוץ רבינו ומה שתירץ עוד שם בתוס' רי\"ד אי גם הטמאים טעונין כסוי לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והו\"א אפי' טמאים, יפה כתב בזה האו\"ז ח\"א סי' שפ\"ח דהא ליכא למימר דאצטריך למעוטי איסורי הנאה עיי\"ש שהביא קושיית רבינו הרא\"ם [ומש\"ש באו\"ז כדפי' ר\"ת ט\"ס וצ\"ל כדפי' ר\"א והוא ר\"ת ר' אבוהי דפסחים] ועיין בס' לימודי ד' לימוד ע'. ",
                "ה\"נ ממעט כו' נראה דצ\"ל היכי קממעט כו' ואפשר דתיבת ה\"נ צ\"ל ה\"מ והוא ר\"ת היכי מצי ועיין להלן סי' תל\"ח ומש\"ש אות ו'. ",
                "!דגרים כו' מצות כסוי הדם נינהו הלכך כו' כצ\"ל. ",
                "מענינו מה זה ענינו באוכל כשר אף זה ענינו באוכל כשר כצ\"ל: "
            ],
            [
                "הנאתו ואכילת חבירו אכילתו והנאת חבירו ואפי' לזמן מרובה מנין כו' פרוטה שאין הנאה כו' פרוטה ת\"ל תמעל מעל ותניא כו' כצ\"ל. ",
                "שהקדיש למזבח דברים הראוים למזבח. לבדק הבית דברים הראוים לבה\"ב, הראוים לבה\"ב כו' לבדק הבית שאינם ראוים לזה ולזה כגון כו' כצ\"ל. ",
                "כ\"ח א', ועיין מש\"כ סי' ת\"ט אות ד' ואות י\"ד ואות א' שם בביאור דברי רבינו אלה. ",
                "ואין ישנים בהן. בנדפס ליתא וכן ל\"נ בברייתא שבגמרא שם וכן בדברי רבינו להלן סי' ת\"ט ליתא אבל בתוספתא פ\"ב דמגילה איתא עיין ביאור הגר\"א לאו\"ת סי' קנ\"א סקי\"א וכ\"ה בירושלמי פ' בני העיר ה\"ג וכן הי' לפני התוס' דב\"ב ג' ב' ד\"ה ועייליה כמש\"כ בהגהות הרמ\"ש שם. ",
                "מכאן עד לידי מכשול ליתא בנדפס. ",
                "וה\"ה כו' נלע\"ד דמש\"ה אמרו בתמורה ל\"ד א' ומיערב הוא דלא קעריב להו ותני להו משום דאשירה יש לה בטילה בגוי הקדש אין לו בטילה עולמית דלכאורה אין שייך כ\"ז להקושיא דמקשי הגמרא התם קתני מיהא אפר הקדש לעולם אסור ובס' חיבת הקודש העיר בזה עיי\"ש מה שכתב אולם לפ\"ד רבינו כאן אומר אני דשפיר הקדימו בגמרא כ\"ז דבלא\"ה לא הוה קשה אמאי אפר הקדש לעולם אסור כיון דמעל המסיק ניפוק לחולין דהוה מצי לאוקמי כגון ששרפן גוי דלאו בר מעילה הוא לכן הקדימו ומיערב כו' משום דאשירה יש לה בטילה בגוי כו' וא\"כ אא\"ל דמיירי ששרפן גוי דבכה\"ג אפר אשירה מותר כיון ששרפה הגוי ביטלה אע\"כ דמיירי ששרפה ישראל דבכה\"ג אפר אשירה אסור ובכה\"ג קתני ואפר הקדש לעולם אסור דבחד גוונא מיירי אפר אשירה ואפר הקדש ושפיר קשה ואמאי אפר הקדש אסור עד דאמר רמב\"ח שנפלה דליקה מאיליה ועיין בתמורה ל\"ג ב' תוס' סד\"ה הנשרפין שכ' והא דאמר אשירה אסורה לעולם אע\"פ שהזקיק הכתוב לשורפו (דברים י\"ב) היינו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ\"ל וא\"כ במ\"ש בגמרא בברייתא חוץ מעצי אשירה כו' בכלל זה נמי אפר שריפת עיר הנדחת דכתיב בה בהדיא הפסוק ול\"י בידך מאומה מן החרם ועיין להלן סי' שע\"ה והגרש\"ש בחולין פ\"ט א' עמד בזה עיי\"ש ולענ\"ד לק\"מ וגדולה מזו מצינו בירושלמי פ\"ג דערלה ה\"ג שהקשו שם עמ\"ש ר' יוחנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע\"ז והרי אפר הבית המנוגע הרי אינו בא מחמת ע\"ז ואסור ותירצו שם שנייה היא דכתיב נתיצה נתיצה ופי' הפני משה דילפינן נתיצה נתיצה דכתיב כאן ונתץ את הבית וגו' וכתיב בע\"ז ונתצתם את מזבחותם וא\"כ בכלל ע\"ז ודינם כמו ע\"ז הם עכ\"ל הרי דבכלל אפר הבא מחמת ע\"ז הוי ג\"כ אפר הבית המנוגע משום הגז\"ש וא\"כ מכש\"כ אפר שריפת עה\"נ הוי בכלל דחד קרא ולא ידבק בידך וגו' לתרווייהו ודברי הירושלמי הובא במ\"ע להרמב\"ן מצוה י\"ד ובפי' התורה להרמב\"ן ס\"פ תזריע ועיין נקה\"כ להש\"ך יו\"ר סימן רכ\"א שכתב שם ואע\"ג דהרמב\"ם פסק בר\"פ ט\"ז מהל' ט\"צ דבגד מנוגע ובית מנוגע אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת כו' מ\"מ יש לומר דהברייתא דערכין כ' ב' ס\"ל כאידך מ\"ד בירושלמי פ\"ג דערלה דבית מנוגע מותר בהנאה עיי\"ש ונראה לי דכן הוא דעת רבינו היראים מדלא חשיב אלא ט\"ו איסורי הנאה והא איכא בגד מנוגע ובית מנוגע דאסור בהנאה והיד שאול ליו\"ד שם סקי\"ז כתב דנעלם מהנקה\"כ התוספתא דפ\"י דב\"ק דחשיב בית ונתנגע בהדי שאר איסורי הנאה כמו יין ונתנסך חמץ בפסח ושור הנסקל וכדומה דאומר לו הגזלן הש\"ל כו' מבואר דבית ונתנגע אסור בהנאה עכ\"ל ותמיהני דהא חשיב שם ג\"כ תרומה ונטמאת שהיא מותרת בהנאה וא\"כ ה\"ה בית ונתנגע אולם בספר דבר מצוה במ\"ע להרמב\"ן עשין י\"ד כתב לתמוה על הנקה\"כ דהא אם הבית המנוגע עומד על תילו לכ\"ע אסור בהנאה ובזה לא נחלק אדם מעולם והברייתא שם בערכין מיירי כשהבית המנוגע עומד ולא נותץ וזה דלא כמאן עכצ\"ל כתי' התוס' שם ד\"ה אע\"פ עכ\"ל וא\"כ אכתי הו\"ל לרבינו הרא\"ם לחשוב באיסורי הנאה בית המנוגע עד שלא נותץ והו\"ל יותר מט\"ו. ",
                "הוא ר\"ת ספרים. תפילין וכ\"ה במגילה כ\"ו ב'. ",
                "זהו דעת רב אלפס בע\"ז פ\"א דהא דתני ירקבו דינא קתני והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא ועיי\"ש בר\"ן שכ' ע\"ש ר\"ת כמש\"כ התוס' בע\"ז י\"ג א' ד\"ה ואם כמש\"כ רבינו ורבותי. פירשו לי כו' ועיי\"ש בר\"ן שתמה עמש\"כ הרי\"ף ואי פריק להו בשו\"פ שפיר דמי דמשום פרסומי מילתא ד' זוזי בעינן כעובדא דפומבדיתא וכן יש לתמוה על היראים שכ' למעלה ואפי' שוה מנה יכול לחללו על שו\"פ לכתחילה כו' ואילו הכא כתב הך דרב יהודה ועיין בתר\"י ריש פ' כיצד מברכין ויפה כ' בזה בהע\"ש סי' ק' אות ט' לדייק ממש\"כ בה\"ג ה' ערלה סי' ו' בלשון הגמרא דערכין שם אי הכי אפי' פרוטה נמי אה\"נ ולפרסומי למלתא הוא דעבד דמשמע מזה שרב יהודה עבד אז הכי לפרסומי למלתיה ולא שיהא מעיקר הדין כך וכי\"ב איתא בחולין נ\"ג ב' עיי\"ש, אך משכ\"ש בהע\"ש לדייק ממש\"כ התוס' יומא נ\"ה ב' ד\"ה וניברור והא דנקט הכא ד' זוזי לאו דוקא קאמר אלא אורחא דגמרא הוא למימר הכי וכה\"ג איכא בערכין כ\"ט א' זיל שקול ד' זוזי כו' ולמד מדברי התוס' דלא היה בגירסתם בערכין שם א\"ה אפי' פרוטה נמי כו' איני רואה הכרח לזה דאפי' לגירסא שלפנינו וכגי' היראים שפיר כ' התוס' דד' זוזי לאו דוקא דנהי דפרוטה לא מפרסמא מילתא אבל מנ\"ל לאוקמה אד' זוזי דוקא אע\"כ דשלא בדיוק אמרו אלא אורחא דגמרא הוא למימר הכי וה\"נ אמר רב יהודה אבל אי הוה שרי גם בפרוטה הו\"ל לרב יהודה לומר זיל שקול פרוטה כו' דגם פרוטא אורחא למימר הכי והוא פשוט: "
            ],
            [
                "בע\"ז ע\"ד א' רש\"י ד\"ה ושער נזיר פי' דאיסורי הנאה הוא מדכתיב ונתן על האש וגו' וכ\"כ הרע\"ב שם ועיי\"ש בתוי\"ט שתמה עליהם מהך דקדושין אבל בירושלמי דע\"ז שם מבואר כפרש\"י והרע\"ב ועיין בגבו\"א תענית י\"א א' ובהגהות מצפה איתן שם מנ\"ל לר\"א הא דתנן בקדושין דשער נזיר אסור בהנאה עיי\"ש וי\"ל דיליף לה כמ\"ש בירושלמי ובהגהות חשק שלמה לתענית שם כ' אההיא דתענית לשמואל הא איקרי קדוש ההוא אגידול פרע קאי וז\"ל צ\"ע הא כתיב פעם שנית כל ימי נזרו קדוש הוא לה' כו' וכמדומני שלא ראה מש\"כ הח\"א מהרש\"א שם ועיין להלן סי' שנ\"ה: "
            ],
            [
                "פי' בע\"ע או בחטאת העוף. בנדפס חסר דברים אלו ואני תמה עמש\"ר \"או בחטאת העוף\" דלהדיא אמרו בגמרא בכורות ט' ב' גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה גם לא ידעתי וכי חטאת העוף אסורה בהנאה והלא נאכלת לכהנים ול\"ד למ\"ש בקדושין נ\"ו ב' רב אשי אמר פן יהיה קודש דבודאי יש קודש שאסור בהנאה כמו עולה ושארי קדשים הנשרפין משא\"כ חטאת העוף, וראיתי בס' מעה\"ח במצות ע\"ע שהקשה בהא דאמרינן יומא ס' א' ובכ\"ד אלא למ\"ד מלמדין מאי איכא למימר וז\"ל מכדי האי תנא דס\"ל ב\"כ הב\"כ מלמדין הי ניהו ר' יהודה בסנהדרין דס\"ד ואיהו ס\"ל פטר חמור אסור בהנאה אפי' קודם עריפה ולאחר עריפה אסור לד\"ה א\"כ הול\"ל דתה\"ד וע\"ע ופ\"ח הו\"ל ג' כתובין הב\"כ דלד\"ה אין מלמדין והניח בצ\"ע ויש ליישב עפמש\"כ בהתו\"ה אחרי סי' ס\"א דכוונת הגמרא אלא למ\"ד מלמדין היינו לשמאי דס\"ל בקדושין דמ\"ג מלמדין אם יסבור כר' דוסא והיפ\"ע בפסחים דכ\"ו א' הראה מקום לע\"ז נ\"ד ב' בפלוגתא דר' ישמעאל ב\"ר יוסי ורבנן בחליפי חליפין דמ\"ד אסורים ס\"ל ב\"כ הב\"כ מלמדין א\"כ מיושב קושיית המעה\"ח י\"כ. וראיתי בספר דרכי מרדכי סי' ט\"ז שהקשה שם להנך אמוראי דס\"ל אליבא דר\"ש דגם לאחר עריפה מותר הפ\"ח בהנאה. דאמאי לא ייליף מגז\"ש דעריפה עריפה דפ\"ח אסור בהנאה והא קיי\"ל אין גז\"ש למחצה וכיון דילפינן ע\"ע מפ\"ח לענין עורפו בקופיץ ה\"נ ניליף פ\"ח וע\"ע לענין איסורי הנאה עיי\"ש ואני תמה האיך אכשר ללמוד ע\"ע מפ\"ח לענין עורפו בקופיץ והלא פ\"ח גופה מנלן דעורפו בקופיץ אי ושום דכתיב וערפתו א\"כ גם בע\"ע כתיב וערפו ומאי איכא בין וערפו לוערפתו ובאמת בסוטה מ\"ו ב' אמרו על ע\"ע ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה מ\"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף ופרש\"י דכתיב בה ממול ערפו ור\"ל כמ\"ש בחולין י\"ט ב' ממול ערפו ממול הרואה את העורף וא\"כ ה\"נ פ\"ח דכתיב וערפתו גמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף ותל\"מ וא\"כ אין התחלה כלל לקושייתו ודברי הספרי דברים פ' ר\"ז שאמרו שם מה עריפה האמורה להלן עורפין בקופיץ מאחוריה ואסור בהנאה וקוברה אף עריפה האמורה כאן עורפה בקופיץ מאחוריה ואסור בהנאה וקוברה צ\"ל דעיקר הלימוד הוא מה עריפה האמורה להלן [פי' בע\"ע] אסור בהנאה וקוברה [דכתיב שם] ה\"נ עריפה דפ\"ח וזכר הספרי בתוך כך מה ששניהם שווין גם בזה דעורפה בקופיץ מאחוריה ואף לגירסת הגר\"א בספרי שם נאמר כאן שם ונ\"ל שם כו' עכ\"ז צ\"ל ג\"כ בהגז\"ש דנאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה כו' אסור בהנאה וקוברו דזהו כל עיקר הגז\"ש דעריפה עריפה ושלא כדין הקיפו אסור בהנאה וקוברו בב' חצאי עיגול ור\"ל דל\"ג לה דא\"כ כל עיקר הגז\"ש מה עריפה האמורה להלן עורפו בקופיץ מאחריו אף עריפה האמורה כאן עורפה בקופיץ מאחריה וצע\"ג דהתם גופא מנ\"ל להך מילתא אם לא דנשבש תיבת בקופיץ ונפרש מה עריפה האמורה להלן היינו בחטאת העוף וכסוגיית הגמרא דסוטה ועיין בכורות י' ב' רש\"י ד\"ה בקופיץ וד\"ה מאחוריו ובהגהות מצפה איתן שם: "
            ],
            [],
            [
                "ושלך בשלי היינו חולין שנשחטו בעזרה כ\"ה בנדפס סי' שצ\"א: "
            ],
            [
                "ר\"ל הא דמצרכינן לרבות צביעה והדלקה בפ\"ע ואע\"ג דכבר אמר שלא יהנה ממנו והרי צביעה והדלקה בכלל עז\"א אע\"פ כו' וכמש\"כ התוס' בב\"ק ק\"א א' ד\"ה ולא, צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה וכ\"כ הש\"ח: "
            ],
            [],
            [
                "יש לשאול כו' עס\"ס חסר בנדפס ועיין תוס' ב\"ק מ\"א א' ד\"ה איני שתרצו בא\"א והריטב\"א בחי' לקדושין דנ\"ו כ' ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר\"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה ולא נהירא עכ\"ל אבל הרא\"ם כאן ה\"ר לתירוצא דאתיא כר\"מ ממ\"ש בגמ' שם כדר\"א דאמר ר' אבהו כו' וכ' שם הריטב\"א והרשב\"א דבדין הוא דבלאו ר' אבהו מצי מייתי ליה נמי מדחזקי' בר פלוגתיה דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקי' דמשמע איסור הנאה כו' אלא משום דר' אבהו איירי דרך כלל בכולהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמץ נקט דר\"א עכ\"ל והגרש\"ש בקדושין נ\"ו ב' עמש\"ש בגמרא וכדר' אבהו אר\"א כו' כ' ק\"ק הא דמייתי מדר\"א הא בלא יאכל אף חזקי' מודה עכ\"ל ולא ראה ד' הראשונים בזה ורבינו היראים מדייק מזה דהברייתא ע\"כ כר\"מ אתיא וחזקי' לא מצי אתיא כר\"מ כמש\"כ התוס' בפסחים כ\"ב א' ד\"ה ור\"ש ומש\"ה נקטו בגמרא דברי ר' אבהו דר' אבהו כר\"מ אמר [כצ\"ל] למילתי' ועיין בפנ\"י שגם הוא כ' לתרץ מאי דנקטו כדר\"א כו' אע\"ג דחזקי' נמי מודה בלא יאכל בציר\"י עיי\"ש תירוצו ועיין שם חדש לנדפס סי' קמ\"ב שכ' ומה שהביאו רבינו הכא גבי נבילה הוא משום דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל א\"י שהוא נבילה כו' אלמא דאית ליה שייכות גבי נבילה אלא דהנבילה מותרת בהנאה ושור הנסקל אסור בהנאה עכ\"ל ומי יגלה עפר מעיניו ויראה הכת\"י של היראים שלפנינו שדין שור הנסקל האסור בהנאה רחוק מדין נבילה לגר תושב כרחוק מזרח ממערב ולחנם טרח להסמיכם ולסמיכה מהזו עושה. ",
                "להיכא דסקלי' מסקל כצ\"ל. ",
                "עיין לעיל סי' ק\"ג אות ב': "
            ],
            [
                "דלהכי כו' עיין בתוס' רי\"ד שכ' וא\"ת אמאי לא פרכינן הכא דא\"כ יהא תופס דמים כקדשים וי\"ל דלא פרכינן הכי אלא היכא דקרי' קרא קדש אבל הכא לא דמיא אלא לכפרה בלחוד עכ\"ל ור\"ל כתי' רבינו הרא\"ם לקדשים שנתכפרו בהן היקש כו' ובסמוך בשאלת רבינו שכ' מאיסור הנאה ט\"ס וצ\"ל לאיסור הנאה ועיין לעיל סי' ק\"ו ומש\"ש בביאורי ובנדפס חסר מן ואין לומר עד סוף הסימן. "
            ],
            [
                "מת ישראל כו' כ' המל\"מ סוף הל' אבל וז\"ל משמע דס\"ל דמת נכרי מותר בהנאה ומיהו אפשר דספוקי מספקא ליה מילתא וכמו שכתבנו לדעת הרמב\"ן ומילתא פסיקתא נקט עכ\"ל ועיין ביו\"ד ריש סימן שמ\"ט וביאור הגר\"א שם. ",
                "ותכריכיו כ\"ה בנדפס כ' הווי העמודים משמע מדברי רבינו דקבר ותכריכין נמי אסורים מדאורייתא כמו המת עצמו וכ\"כ רש\"י כו' ובשו\"ת עמודי אש סי' י\"ט או\"ב האריך בזה עיי\"ש וז\"ל הס' חרדים במל\"ת התלויות בפה בושט ואפשר לשומרם בכ\"י מצוה כ\"ת המת וקברו ותכריכיו אסורים בהנאה מן התורה כו' ממנין תרי\"ג לרשב\"ץ ורא\"ם עכ\"ל: "
            ],
            [
                "ומשולחת שוין כאחד ומסתבר יותר להתיר כו' כצ\"ל ופי' דברי רבינו הוא דלא כפרש\"י קדושין נ\"ז ב' סד\"ה רבא שכ' וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא עכ\"ל אלא כמש\"כ הריטב\"א שם וז\"ל דאי לאו קרא לא שרינן משום ה\"ט איסורי הנאה עכ\"ל ור\"ל דכלפי מה שהקשו בגמרא ואיפוך אנא נימא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את השחוטה וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את המשולחת עז\"א רבא האי טעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה להכריע דמש\"ה מסתבר יותר דכל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ותל\"מ ושפיר כ' רבינו ואע\"ג דכל דפריש מרובא פריש ונמצא שאין כאן תקלה מ\"מ כו' ור\"ל דכדאי הוא ה\"ט להכריע דלא נימא איפכא כקושיית הגמרא דעכ\"פ עדיפא שלוחה משחוטה להתיר ובנדפס חסר מן ואע\"ג כו' עד ותניא. ועיין בשעה\"מ פט\"ו ממ\"א הכ\"ה שהקשה שם לדעת התוס' דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן מה יענו למ\"ש בגמ' ל\"א תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא אולם לפמשכ\"ר כאן לק\"מ איברא דקושיית השעה\"מ אינו מהך סוגיא דקדושין כ\"א ממ\"ש בחולין ק\"ו א' אי לשילוח ל\"א תורה שלח לתקלה וע\"ז יקשה הא אין כאן תקלה וא\"כ שפיר י\"ל לשילוח דוקא אבל לשחיטה שפיר דמי אף מעיר הנדחת ומנ\"ל לרנב\"י למעוטי צפורי עיר הנדחת אף לשחיטה וכן ביומא ס\"ז ב' שם אינו עולה תי' רבינו ועיי\"ש ביומא הגהת מהרצה\"ח שכ' לחדש דביבש ביבש לכ\"ע אסור לבטל לכתחילה מה\"ת ולא מפיו אנו חיין בזה דכ\"כ הנו\"ב מה\"ת חי\"ד סי' מ\"ה ד\"ה שלישית ועיין שו\"ת עמודי אש סי' י\"ג אות ג' שכ' שם דבאיסורי הנאה לכ\"ע אין מבטלין הוא מה\"ת דהביטול הוא בכלל הנאה ועיין בפלתי סי' ק' סק\"א, והנה מלשון רבינו שכ' וציפורי מצורע דמיתסרי דוקא שחוטה כו' אבל משולחת שריא משמע דקאי אמתני' דמה ששנינו המקדש בציפורי מצורע א\"מ היינו דוקא בשחוטה ולא במשולחת והיינו דוקא לר' יוחנן שהביא רבינו בסמוך דאמר משעת שחיטה וכפרש\"י דמשעת שחיטה נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת וכהרמב\"ם בפיה\"מ דקדושין שכ' וצפרי מצורע תאסר בהנאה משעת השחיטה ר\"ל הצפור השחוטה בלבד עכ\"ל והמל\"מ ברפי\"א מהל' ט\"צ כ' לדייק מלשון הרמב\"ם שם ה\"ז שכ' הרמב\"ם שם וכן ציפור המשתלחת כו' ומותרת באכילה דס\"ל להרמב\"ם כסברת התוס' ודעמם דדוקא לאחר שילוח הותרה באכילה אבל משחיטת חברתה עד השילוח אסורה בהנאה ודלא כרש\"י עיי\"ש וא\"כ יהיה סותר הרמב\"ם מחבורו לפיה\"מ שלו כל\"ל והכרח התוס' הוא מדתנן צפורי מצורע לשון רבים דמשמע תרווייהו והמל\"מ שם שדא בה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הם הנקברים כו' וצפורי מצורע והתם ע\"כ לאו דוקא וא\"כ ה\"נ אפשר דל\"ד ובאמת לפי' התוס' א\"ש גם הך דתמורה כדתנן בפי\"ד דנגעים מ\"ה נשפך הדם תמות המשולחת וכה\"ג גם המשולחת מן הנקברים והגרש\"ש בקדושין נ\"ז א' הביא באמת ראיה מאותה משנה דנגעים לפי' התוס' וכבר קדמו בזה הריטב\"א שם וז\"ל והכי תנן בפ' בתרא דנגעים נשפך הדם תמות המשולחת אלמא זריקת הדם מתרת אותה הא קודם זריקה אסורה עכ\"ל והפני משה להירושלמי פ\"ה דע\"ז הי\"ב במאה\"פ שם כ' וצפרי דנקט על צפורי דעלמא דלא מיתסר אלא שחוטה כו' ולא ראה דברי הרשב\"א בחי' לקדושין שם שכ' דהא ליתא דא\"כ הול\"ל ובפטרי חמור ובשוורים הנסקלים, ולי נראה די\"ל דקאי אשחוטה דטהרת אדם וגם אשחוטה דטהרת בית ושפיר אמרו צפורי לשון רבים ואדם ובית מצורע איקרו ועיין תוס' רעק\"א פי\"ד דנגעים מ\"ה אות ח' ובתפארת ירושלים שם ועפי\"ז יש לפרש דס\"ל להרמב\"ם כרש\"י כמש\"כ בפיה\"מ ומש\"כ המל\"מ לדייק מדברי הרמב\"ם בחבורו י\"ל דשם לענין אכילה אמר. ",
                "מכאן עד גמירא חסר בנדפס. ",
                "גריס ט\"ס וצ\"ל גוים. ",
                "נראה הא דד\"ת שרי היינו כמש\"כ התוס' ע\"ז ס\"ד א' ד\"ה מסתברא. וגם הרא\"ם הכי ס\"ל ומש\"ה כ' דמדרבנן אסירי מיהו דעת התוס' שם דגם מדרבנן שרי אפילו מכרה הנכרי כדי לעובדה הדמים מותרין אם לא כשהנכרי הקצה הדמים לצורך ע\"ז אחרת אזי אסורין הדמים כמש\"כ ר\"ת שם י\"ב א' תוד\"ה דכותיה ועיין ט\"ז יו\"ד סימן קל\"ב סקי\"א: "
            ],
            [
                "בב\"מ כצ\"ל. ",
                "להו פי' ואינו כ\"א כו' כ\"ה בנדפס וכאן חסר תיבת \"פירוש\" וכוונת רבינו לאינשי דוקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוי אפי' בדיהיב דמי ועיין סנהדרין כ\"ה ב' תוד\"ה מעיקרא ועי\"ל כו' וזהו דעת היראים וכ\"כ הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת רס\"ה כי זה הלאו מזהיר כו' ואפי' לקנותו ולתת בו דמים כו' אלא במה שהרמב\"ם שם ל\"ת רס\"ו כ' דלא תתאוה מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד בזה רבינו לא ס\"ל כן שמבואר כאן וכתיב לא תתאוה פי' אחד לאלו ב' לאוין ושנה הכתוב עליו כו' וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קנ\"ח החמוד והתאוה הכל אחד וכ\"פ אונקלוס לא תרוג וכן נחמד למראה מתרגמינן דמרגג למיחזי וכ\"פ רבינו שלמה בפי' חומש פ' ואתחנן כי הכל אחד עכ\"ל והרמב\"ן בפי' החומש פ' ואתחנן כ' וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפי' התאוה כי אם יתאוה לגזול מחבירו דבר מכל אשר לו ולא יוכל לעשות כן כי חבירו תקיף ממנו או שיש במקומו אימת מלכות עובר בלאו הזה עכ\"ל ונראה שדעתו כדעת הרמב\"ם וז\"ש הרמב\"ם פ\"א מהל' גזילה דין י' כיון שחשב בלבו היאך יקנה ד\"ז ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד עכ\"ל ור\"ל משגמר והסכים בלבו להשתדל בכל עוז לקנותו ממנו מיד עבר וכן באשת איש וכמש\"כ הס' חרדים פ\"א במל\"ת התלויות בלב אבל אם לא הסכים בלבו להשתדל בכל עוז לקנותו ממנו אלא שהתאוה בלבו בלבד לקנין חבירו אף להרמב\"ם אינו עובר בלאו ומלשון החינוך מ' תט\"ז אין נראה כן לפי דעת הרמב\"ם ודו\"ק ובשערי תשובה לרבינו יונה שער הג' אות מ\"ג כ' והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתינו לעשותו שנאמר לא תחמוד עכ\"ל והנה לפי דעת הרמב\"ם הול\"ל שנאמר לא תתאוה ואם אין דעתו כהרמב\"ם אין כאן לאו כלל כ\"א בשלוקח ואולי כוונתו כלשון הרמב\"ן הנ\"ל כי יכנס בכלל חמדה אפי' התאוה כו' אבל מה נעשה למ\"ש במכילתא יכול אפי' החומד בדברים כו'. וראיתי בס' מעה\"ח בלאו דלא תחמוד שבפ' יתרו שכ' שם בדעת הסמ\"ג שחולק על הרמב\"ם במ\"ש דלא תחמוד קאי בנותן דמים ודעת הסמ\"ג כתי' הראשון שבתוס' סנהדרין הנ\"ל דמשמע להו דקאמר ר\"ל נמי דכן הוא האמת דהך פלוגתא מישך שייכא באידך פלוגתא שחולק הסמ\"ג על הרמב\"ם וס\"ל דלא תחמוד ולא תתאוה הכל אחד עיי\"ש ובמחכ\"ת לא הבין כוונת הסמ\"ג הוא חשב שמש\"כ הסמ\"ג לא תחמוד ולא תתאוה פי' אחד דר\"ל דלא תחמוד היינו לא תתאוה שעובר על החימוד אפי' אינו משיג מבוקשו שכן הרב המחבר כתב שם להדיא דכ\"ה דעת הסמ\"ג ובאמת אינו כן וכוונת הסמ\"ג הוא דגם לא תתאוה פי' כמו לא תחמוד שאינו אלא בהשיג מבוקשו וכמבואר בסמ\"ג ריש סי' קנ\"ח וז\"ל כתוב בי' הדברות לא תחמוד וכתוב שם עוד לא תתאוה והכל אחד ותניא במכילתא לא תחמוד יכול אפילו בדברים ת\"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך עד שיעשה מעשה עכ\"ל וכן יתבארו דברי היראים שכ' פי' אחד לאלו ב' הלאוין ובאמת אין תלוי כלל ב' הפי' של התוס' דסנהדרין במחלוקת הרמב\"ם והסמ\"ג בלאו דלא תתאוה ורבינו הרא\"ם יוכיח שמפרש כפי' הב' שבתוס' שם ודלא כהסמ\"ג ובלאו דלא תתאוה ס\"ל כמש\"כ הסמ\"ג דלא כהרמב\"ם, ולא ידעתי למה לא זכר הסמ\"ג דעת הרא\"ם בלא תתאוה דלא כהרמב\"ם, והמרדכי ס\"פ הכונס כ' שם כדברי היראים עיי\"ש בחי' אנשי שם, וראיתי בשו\"ת פ\"מ ח\"א סי' כ\"ו שתי' שם קושיית התוס' דב\"מ ה' ב' ד\"ה בלא. וא\"ת ת\"ל מלא תגזול וז\"ל דאצטריך לא תחמוד על קרקע דלא קאי בלאו דגזל דקרקע אינה נגזלת ותמיהני עלי' דמקרא מלא הוא לא תחמוד וגו ושורו חמורו וכל אשר לרעך וא\"כ קושיית התוס' במק\"ע למ\"ל לא תחמוד לשורו וחמורו ת\"ל מלא תגזול וצ\"ל איידי כדתנא דבי ר' ישמעאל סוטה ג' ב'. והסמ\"ק סי' י\"ט כ' ואע\"ג דאמרינן במכילתא יכול בדברים ת\"ל ולקחת לך כו' מכ\"מ נראה שאף בלב אסור אך אינו נגמר להתחייב עליו עד שיעשה מעשה עכ\"ל: "
            ],
            [
                "עוד למוכרה, בנדפס עוד האב למוכרה וכן מוכרח להני תנאי דברייתא שנחלקו בפי' בבגדו בה שכ' רבינו אח\"ז כולהו דרשי על מכירת האב וזש\"כ רבינו בסמוך בלשון הברייתא כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי זה למוכרה ולפנינו בגמ' תיבת זה ליתא וכן בנדפס ליתא ובאמת גי' הכת\"י נכונה דפי' טליתו חוזר על האדון ואינו רשאי קאי על האב ומש\"ה דייק וכתב אינו רשאי זה דהוא האב למוכרה ולפי מה שחסר כאן בהכת\"י תיבת \"האב\" י\"ל דדעת רבינו כהרמב\"ם פ\"ד מהל' עבדים ה\"י שפי' לא ימשול למוכרה גם אאדון עיי\"ש בלח\"מ וז\"ש לא ימשול עוד ור\"ל לא די שלא יעדה לא ימשול עוד למוכרה ובס' מעה\"ח האריך בדברי הרמב\"ם וז\"ל הסמ\"ג לאוין קע\"ט ולר\"א הפירוש שאין האדון יכול למוכרה לאחר וגם האב אינו יכול למוכרה לשפחות אחר אישות כדמסקינן התם עכ\"ל ודע דמש\"כ הסמ\"ג שם דברי ראב\"י הוא תמוה דמבואר בבכורות ל\"ד א' דר\"א סתמא גרסינן דמקשה שם דר\"א אדר\"א ולכן נראה דט\"ס בסמ\"ג בן יעקב ור\"א בן הורקנוס הוא וגי' הסמ\"ג והיראים כגי' הישנה שכ' ר\"ת הביאו התוס' בקדושין שם ובבכורות ל\"ד א' ד\"ה ורמינהו וכ\"כ בס' הישר לר\"ת סי' כ\"ו ומטעם דר\"ע קודם ר' אליעזר לא אשכחן בשום מקום והא דבברכות פ\"ה מ\"ב מאחר ר\"א לר\"ע אע\"ג דאיהו רביה היינו משום דר\"ע דבריו קרובין יותר לדברי ת\"ק לאומרה אצל חונן הדעת אבל ר\"א מרחיק טובא בהודאה כ\"כ במשניות החדשים בתוס' אנשי שם בשם ש\"ל ועיין להלן סי' רפ\"ג ומש\"ש. ",
                "מכאן עס\"ס חסר בנדפס ועיי\"ש שכ' ויש מקשים כו' ולא באתי עתה לזה ונראה שהוא מדברי המסדר ר\"ב כמתנצל על שלא העתיק גם זה. ",
                "כי יותן דומיא דכי יתן כצ\"ל ועיין זבחים מ' א' תוס' סד\"ה ל\"נ אלא לר\"ש מש\"כ ע\"ש ר\"ת ובקונטרס די השיב לסנהדרין לימוד ז' הניח בצ\"ע דברי ר\"ת דמ\"ש מיראה יראה דחשיב לה בסנהדרין ד\"ד ב' מקרא ומסורת ועיין שו\"ת ח\"ס יו\"ד סי' רצ\"ה. ",
                "זה את זה כמו כו' כצ\"ל. ",
                "בנימוקי הרר\"י בכרך בשס\"ח שבת כ\"ח ב' כתב זה דוקא אם נימא יש אם למסורת אבל אם יש אם למקרא היתה לו ב' קרנות עיי\"ש ודעת היראים אינו כן. ",
                "אות להיות בוי\"ו ומה כו' ואין חוששים כו' כצ\"ל. ",
                "שהתלמוד כצ\"ל: ",
                "פ' כל פסולי כצ\"ל. "
            ],
            [
                "שארה כסותה לפי שארה כו' כצ\"ל. ",
                "עיין כתובות מ\"ח א' תוד\"ה רבי ובסמ\"ג לאוין פ\"א וביאורי מהרש\"ל שם ובש\"ש לשאילתות סי' ס' ולא זכרו דברי היראים שממנו שאב הסמ\"ג. ",
                "מנהג פרסיים כו', לעיל סי' מ\"ה תועפות ראם אות כ\"ג העירותי בענין זה עיי\"ש והרה\"ג מהרז\"ו שליט\"א ראדונסקי העיר עמש\"כ שם דלכאורה קשה אמאי לא מייתי ר' יוחנן נדה ט\"ז ב' ראי' שאסור ממה שאמר הוא בעצמו מגילה י\"ג א' כו' דבאמת במדרש ב\"ר פס\"ד סי' ה' אמרו דאמר ר' יוחנן אין תה\"מ אלא בלילה שנאמר בערב היא באה ובבקר היא שבה כו' הרי דגם ר' יוחנן יליף מאחשורוש ועכצ\"ל דר' יוחנן חדא ועוד קאמר. ",
                "לפנינו לו' חדשים וכ\"ה בנדפס. ",
                "הכל לפי כו' כ\"ה בנדפס ולפמ\"ש כאן נ\"ל להגיה לכל אחד לפי כו'. ",
                "וקב גרוגרות. באגודה ליתא וקב גרוגרות ונראה שט\"ס הוא גם כתוב באגודה ונותן מטה ומפץ ומחצלת ואם אין לו נותן מפץ ומחצלת וגירסא זו תמוה בעיני ונראה שצ\"ל ונותן מטה ומפץ ואם אין לו כו' והיא גירסת הירושלמי ונותנין לה מטה ומפץ ואם אין לו מטה מפץ ומחצלת וגי' רבינו הוא בענין אחר מדלא כתב ואם א\"ל מפץ ומחצלת ועכצ\"ל דכוונת רבינו ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכ\"ה בנדפס ועיין בסמוך. ",
                "כ\"ה גי' רבינו וכמש\"כ הערוך ערך מחצלת ועיין בתוי\"ט וכ\"כ הסמ\"ג ואם א\"ל מפץ נותן לה מחצלת. ",
                "לא כצ\"ל. ",
                "של חמשים זוז ביה\"ג כו' כצ\"ל. ",
                "אף כצ\"ל ובנדפס חסר מן פי' עד ואמר אביי. ",
                "אלעזר כצ\"ל ועיין בסה\"ד ערך ר\"ה בר חיננא. ",
                "פי' מעות פי' שש מעה כסף דינר כ\"ה בנדפס והנראה מזה דרבינו מפרש זוזי פשיטי דהיינו מעות ולא דינרין ולפי פירושו יתיישב קושיית התוס' שם ס\"ז א' ד\"ה אמר, אבל רש\"י פירש זוזי פשיטי זוזי מדינה כו' וכ\"כ הסמ\"ג ועיין להלן סי' תכ\"א ועיין תוס' מנחות ק\"ז א' ד\"ה ודילמא שפי' ג\"כ זוזי פשיטי דהוא שמיני שבצורי והיינו כפרש\"י והסמ\"ג. ",
                "אמר רבא. בנדפס ליתא ולפנינו בגמרא אמר רחבה וגי' הרי\"ף והרא\"ש אמר רב פפא. ",
                "אמר אביי נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין התם הוא דלא תתגני באפי' הכא כו' כצ\"ל. "
            ],
            [
                "דמשמע מישראל לבדו, לשון הגמרא מאתו כתיב מישראל ועיין מל\"מ פ\"ה מהל' מלוה ולוה ה\"א שפי' דרנב\"י שהשיב מי כתיב מאתם מאתו כתיב אין הכונה דמאתו הוי מיעוט דהא פעמים רבות מדבר הכתוב בלשון יחיד כמו וחי עמך דע\"כ קאי גם לגר תושב אלא הכונה הוא מי כתיב מאתם דנימא ע\"כ דקאי גם לגר תושב ולא נמעט אותו מאחיך, מאתו כתיב ואפשר דלא קאי אלא אישראל וא\"כ הדרינן לכללין דאחיך ולא גר תושב ואה\"נ דאי לאו קרא דאחיך לא הוה ממעטינן לגר תושב מקרא דמאתו משום דהוה אמינא דהכתוב דבר בלשון יחיד כמו וחי עמך עכ\"ד אבל לשון רבינו הרא\"ם וכן כ' הסמ\"ג לאוין קצ\"א משמע להדיא דמאתו הוה מיעוטא דמשמע מיני' מישראל לבדו. ודקדוק המל\"מ מן וחי עמך נראה לי דלק\"מ דבאמת וחי עמך קאי על גר תושב לחוד דאילו אאחיך אמר מקודם והחזקת בו שהוא יותר מן וחי עמך כמבואר שם בת\"כ. ובהגהות מצפה איתן לב\"מ שם כ' מ\"ט דרבי דאמר איני יודע ואמאי לא ניחא ליה כרנב\"י וי\"ל דרבי לטעמי' במנחות ל\"ח א' דאמר וא\"ר וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו בחד ודלא כרבנן דאמרי שם וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע ומש\"ה ה\"נ מאתו לא משמע לי' לרבי חד אלא תרוייהו עכ\"ל והנה מהגמרא דמנחות תברא לדברי המל\"מ שאמר דמה שפתח הכתוב בשני דברים וסיים בחדא בלשון יחיד לא הוי מיעוטא והרי לדברי שניהם בין לדברי רבי ובין לרבנן שם מה שסיים הכתוב בלשון יחיד וראיתם אותו לדרשא אתא ורבנן דרשי מזה דלא בעינן לעיכובא תרוייהו מין כנף ופתיל תכלת ועז\"א וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ורבי ס\"ל דוראיתם אותו בא ללמד שמעכבין זה את זה עד דאיכא תרוייהו בחד וא\"כ ה\"נ דפתח הכתוב באחיך וגר תושב וסיים אל תקח מאתו לדרשא אתא ומש\"ה אמר רנב\"י דהיינו מיעוטא מישראל לבדו ועיין לעיל סי' צ\"ד אות ה'. ",
                "כדתנן באיזהו נשך וכו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "מיהו בלפני עור עובר. וקשה לפמש\"כ רבינו דגם ערב ועדים עוברים בלפ\"ע א\"כ אמאי לא אמר אביי דעוברין גם משום זה ואין לומר דאביי לא מיירי אלא בלאוין האמורין ברבית ז\"א דהא גבי לוה אמר אביי שעובר משום ולפ\"ע הרי דחשיב אביי גם הלאוין האמורין בכל האיסורין ומ\"ש דגבי ערב ועדים שיירי' ונראה לומר דגם דעת רבינו כמש\"כ התוס' שם והריטב\"א משום דלא פסיקא לי' דזימנין דלא עבר כגון שהי' מלוה לו בלא\"ה כו' וזש\"ר מיהו בלפ\"ע עובר ר\"ל אם נתנו המכשול והווי העמודים כ' דרבינו הרא\"ם חולק עדה\"ת וס\"ל דעוברים על לפ\"ע לעולם וכמש\"כ המשפטי שמואל סי' קל\"ד הביאו היד מלאכי סי' שס\"ה דשאני כוס יין לנזיר ואמ\"ה לב\"נ דאינו ודאי שיעברו ויעשו האיסור ועוד דהתם אין ההושטה גוף האיסור אלא מה שימשך ממנה אבל כאן דהוי גוף האיסור ובודאי עובר הערב והעדים על לפ\"ע עיי\"ש ובנדפס חסר לוה עובר כו' עד וערב. ",
                "ואלאו כו' עד תנן רש\"א בנדפס ליתא, והנה משכ\"ר דהלכה כר\"נ וראב\"י ראיתי להפנ\"י שם שכ\"כ מדעתו ודלא כס' מעה\"ח שכ' בלאו דלא תשימון בפ' משפטים דקי\"ל הלכה כת\"ק דמחייב לערב משום לאו דלא תשימון אך מש\"כ הפנ\"י שם דר\"נ וראב\"י גופייהו לא פטרי אלא המלוה והערב אבל בלוה ועדים אפי' ר\"נ וראב\"י מודו שיש בהם מלקות כו' וכ\"כ הלח\"מ בפ\"ד מהל' מלוה ולוה ה\"ו דר\"א ור\"נ נמי דפטרי מלוה וערב מחייבי עדים דמשעת כתיבה עבד ליה שימה עיי\"ש לא כן דעת היראים שכ' ר\"נ וראב\"י פוטרים את המלוה והערב והעדים כו' ונראה שכן היה גירסת רבינו בברייתא שם והריטב\"א בחי' לב\"מ שם כ' מצאתי מוגה ר\"נ וראב\"י פוטרין את הערב והמלוה כו' וכ' הש\"מ דדעת הריטב\"א דר\"נ וראב\"י מודו בעדים ופוטרים במלוה וערב וכ\"כ שם בשם גליון תוס' להקשות עמ\"ש בגמ' ה\"נ מסתברא דתנן כו' מאי ראיה היא מעדים דר\"נ ור\"א מודו בהו עיי\"ש אבל גי' היראים ר\"נ וראב\"י פוטרים את המלוה והערב והעדים ומש\"ר דקיי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי כ\"כ לעיל סי' כ\"ו ועיי\"ש בביאורי אות רל\"א ולפמש\"כ ה\"ה בפ\"ו מהל' שבת הכ\"ד טעם לפסק הרמב\"ם שם שפסק כר\"נ וראב\"י לפי שהם שנים לגבי ת\"ק ה\"נ י\"ל כאן אולם רבינו לא כתב האי טעמא. ",
                "כפרש\"י, ועיי\"ש תוד\"ה לא. ",
                "דברים לא יאמר לו דע כו' כ\"ה בנדפס וכלשון המשנה דע כי בא כו' ויש גורסין דע אם בא כו' ועיי\"ש בתוי\"ט ומל\"מ פ\"ה מהל' מלוה ולוה הי\"ג ועיין מהרא\"ש בביאוריו לסמ\"ג לאוין קצ\"א מש\"ש, ומלשון הספרי דברים פ' רס\"ב נראה שהוא מאמר מלוה ללוה שאמרו שם רש\"א מנין שלא יאמר לו צא ושאול בשלום פ' או דע כו'. ",
                "מסידור לשון רבינו שכתב מקודם הך דרבית דברים ואח\"כ כתב ותולדות הרבית נראה דרבית דברים אסור מן התורה ולכאורה נראה דמאחר שלא קצץ הרבית בשעת ההלואה לא הוי אלא איסורא דרבנן ולשון רבינו ירוחם במישרים נ\"ח ח\"א, יש רבית מוקדמת כו' וכן יש רבית מאוחרת כו' וכל זה אסור ואפי' רבית דברים כו' אסור עכ\"ל ורבית מוקדמת ומאוחרת לא הוי אלא דרבנן ומדסיים אח\"כ ואפי' רבית דברים ש\"מ דז\"א אלא דרבנן דאל\"כ היה לו לכתוב מקודם רבית דברים שאסור מן התורה ואח\"כ דין רבית מוקדמת כו'. ",
                "בלא ספק והוי כמו כו' כצ\"ל ובנדפס יש כאן חסרון. ",
                "כמש\"כ התוס' בב\"ק ק\"ג א' ד\"ה התם עיי\"ש. ",
                "ומפרש ר\"ל היש מפרשים שכ' לעיל ואם נגיה ומפרשים א\"ש טפי, והי\"מ הוא פי' התוס' ב\"מ ס\"ג ב' ד\"ה ופוסקין שכ' שם על פרש\"י ולא היה לו לפרש כן דאפי' לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעי תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן אין פוסקין אלא בשוק של עיירות עכ\"ל ובס' בית יהודה למהריב\"ן הניח בצ\"ע דה\"ת דבחנם השיגו על פרש\"י וכ\"כ הפנ\"י ולא ידענא מאי קשיא להו אפרש\"י דאדרבה לרש\"י ז\"ל בא להשוות המחלוקת דרבא נמי כר' יוחנן ס\"ל דבעינן כדורמוס ולא בא למעט אלא אכלבאי וארבי כו' ולדעתי התוס' בעצמם ביארו דבריהם אח\"כ מה שהשיגו אפרש\"י וזש\"ש וא\"ת היכי שמעינן מר' ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס ורצונם לומר דילמא באמת רבא כר' יוחנן ס\"ל וכפרש\"י וע\"ז תירצו וי\"ל דהכי דייק כו' ה\"נ פוסקים על שוק של עיירות דיותר כו' ור\"ל דמה\"ט אין לפרש כפרש\"י דמנ\"ל מר' ינאי דמותר לפסוק על שער שבשוק כדורמוס ולא בעי אכלבי וארבי היינו ע\"כ מטעם דכמו מן החטים יכול למצוא דמים ה\"נ מן הדמים יכולין למצוא חטין וא\"כ מה\"ט שמעינן מדר' ינאי דפוסקין ג\"כ בשוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטים אפי' בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטים למכור אפי' בשוק של אכלבאי וארבי כן הוא ביאור דה\"ת וכ\"ה דעת רבינו דלא כפרש\"י, ובמש\"כ התוס' דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטים כו' אמרתי דבר נאה במ\"ש בגמ' ב\"מ ס\"ה ב' והלכתא כר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן דלכאורה לא הול\"ל אלא והלכתא כר' ינאי ותל\"מ כמש\"ש והלכתא כר' אלעזר ולא בארו יותר אלא דאם היה אומרים והלכתא כר' ינאי ותו לא הו\"א דהיינו במה דשמעינן מר' ינאי דפוסקין על שער שבשוק ואפי' בשוק של עיירות דלא כר' יוחנן דמה לי דמיהן ומה לי הן בזה דוקא הלכה כמותו אבל במה דפליג על רב וס\"ל עושין אמנה בין בפירות בין בדמים דמה לי הן ומה לי דמיהן לית הלכתא כוותיה לזה בארו בגמ' והלכתא כר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן. ",
                "גדול בעינן ודקדק כו' כצ\"ל. ",
                "אמרו רבנן כצ\"ל. ",
                "דאלו הוו כצ\"ל. ",
                "אלעזר כצ\"ל ומדמיון רבינו דמדמי הלואת סאה בסאה על שער שבשוק לפוסקין על שער שבשוק נראה דס\"ל כמש\"כ התוס' בב\"מ ע\"ב ב' ד\"ה אין דדוקא ביש לו מעות ללוה דמצי זבין בשוקא וכ\"כ הראב\"ד והוא דאית ליה דמיהן שיכול ליקח בהן פירות אז שרי ללות סאה בסאה על שער שבשוק אבל דעת הגאונים לא נראה כן כמש\"כ הר\"ן בחי' דאע\"פ שאין לו מעות בשעת הלואה כיון שיצא השער יכול הוא ליקח פירות באשראי. ",
                "אע\"פ שאין לו וא\"ת משנתינו היא זו יצא כו' לקמן אין פוסקין כו' כצ\"ל ובנדפס חסר פרש\"י. ",
                "דתני ר' אושעיא [ס\"ג א] הרי שהיה נושה כו' כצ\"ל ובנדפס יש כאן חסרון דדלגו מן איסור הא' להב'. ",
                "לי ה\"ה לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש סלע בחודש מותר, מכר לו שדהו וא\"ל אם מעכשיו א\"נ לי הרי כו' כצ\"ל. ",
                "איני יודע ענינו לכאן ובנדפס חסר כל זה מן בשער עד רביעית ועיין בהגהת מרדכי פ' א\"נ סי' תל\"ד משכ\"ש ע\"ש רב האי גאון בשער מ\"ב. ",
                "שהלוה, כצ\"ל והריטב\"א בחי' לב\"מ הביא דברי היראים וכ' ע\"ד ולא נהיר ור\"ל כקושיית התוס' בב\"מ ס\"ד ב' ד\"ה ולא, וקשה דאטו כו' ויש לתת טעם אחר לדבריו כו' וכ\"כ הריטב\"א שם מקודם דברי רבינו יעקב. ",
                "רבינו כצ\"ל. ",
                "עמלו ומזונו כצ\"ל. ",
                "רק כצ\"ל ונראה דרבינו מפרש דמתני' אתיא כר\"מ כמש\"כ התוס' ס\"ח א' ד\"ה ונותן. ",
                "רבינו אזיל לשיטתו לפמש\"כ להלן סי' ר\"מ דקיי\"ל כר\"ש לגבי ר' יהודה מש\"ה צ\"ל דר\"ש יחיד הוא. ווי העמודים. ועיין ב\"מ ס\"ט א' תוד\"ה אלא. ",
                "וכל מטבע כסף וזהב אם אינה כו' מש\"כ כאן וזהב צ\"ע דהא רבינו כ' בסמוך והזהב קונה את הכסף והכסף אינה קונה את הזהב בכסף וזהב טבועים כו' הרי שזהב אע\"ג שהוא מטבע כמו דינרי זהב מ\"מ פירא הוי והוי ליה סאה בסאה ואסור וכמשכ\"ר מקודם לזה מעובדא דרב וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קצ\"א וגם דינרי זהב בדינרי זהב אומר שם שאסור ללות דחשיב פירא וכ\"כ הטוי\"ד סי' קם\"ב שאסור ללות דינר זהב בדינר זהב כו' אבל מותר ללות דינר כסף בדינר כסף וכן כל שאר מטבעות כסף כגון סלע ומעה ופונדיון עיי\"ש ואפשר דדעתו כמש\"כ הרמ\"א בהג\"ה ריש סי' קס\"ב דבזה\"ז מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל עיי\"ש. ",
                "להנתן כצ\"ל ובנדפס חסר מן וכל מטבע כו' עד שביעית. ",
                "גריד אחד כ\"י רביעה אחת ולא כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס דורונות גם גי' הנדפס רשב\"ג. ",
                "שילוני כו' כגירסת רבינו כאן כ\"ה בספרי דברים פ' רס\"ג ולגי' זו הוצרך רבינו לפרש ולא מיתסר ריבית מוקדמת או מאוחרת אלא כשאומר בפירוש בשביל מעותיו אבל בסתמא מותר אבל לפמש\"כ לפנינו במשנה הגירסא בשביל שתלויני כו' בשביל מעותיך שהיה בטילות אצלי מפורש במשנה להדיא שהלוה אומר כן למלוה והסמ\"ג כ' כלשון היראים, ודעת הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מלוה ולוה הי\"א אינו כן אלא אפי' בסתמא אסור ועיי\"ש בלח\"מ ומל\"מ וביו\"ד סי' ק\"ס סעיף ו' ובאחרונים שם. ",
                "אסור כו'. בנדפס הוא בקיצור מופלג והסמ\"ג לאוין קצ\"א הביא ד' הרא\"ם הכתובים כאן ובהגהות מרדכי שניות פ\"ה דב\"מ כ' ר\"ת היה מתיר להלות בריבית ע\"י גוי דאין שליחות לגוי לא לקולא ולא לחומרא ורא\"ם ז\"ל ה\"ר מתוספתא דתניא נכרי שאמר לישראל צא והלוה מעותי לישראל בריבית מותר אלמא יש שליחות לגוי לקולא עכ\"ל והוא פלא איך אפשר לומר דהרא\"ם יסבור דיש שליחות לגוי לקולא שהוא נגד הגמרא דאין שליחות לנכרי ובאמת הרא\"ם כאן הקשה על הברייתא כתובה בתוספתא שלנו פ\"ה דב\"מ וגוי שאומר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר. הא קיי\"ל דאין שליחות לגוי והיכי שרי כו' ונראה שדברי המרדכי משובשים וכצ\"ל ורא\"ם ז\"ל ה\"ר מתוספתא דתניא ישראל שאמר לגוי צא כו' מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אלמא יש שליחות לגוי לחומרא ע\"כ והיינו ממש כדברי הרא\"ם כאן וכמש\"כ הסמ\"ג על שם הרא\"ם או צ\"ל במרדכי: \"ה\"ר מתוספתא דתניא ישראל שאמר לנכרי צא כו' בריבית אסור אלמא יש שליחות לגוי לחומרא ע\"כ והיינו כפי התוספתא הכתובה בשבוש והראי' מריש דברי התוספתא ומה שסיים בהגהת מרדכי שם אמנם ר\"ח פי' דיש שליחות לגוי מדרבנן להחמיר ולא להקל עכ\"ל אין זה דעת שלישית אלא הוא כדברי הרא\"ם שה\"ר מהתוספתא כפיר\"ח, והסמ\"ג שם כ' עמש\"כ הרא\"ם שהסופר שיבש התוספתא וז\"ל ונ\"ל כי גירסא ראשונה עיקר ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות הגוי וראיה עוד מדתניא בירושלמי ובתוספתא מעות ישראל המופקדות כו' ישראל שנעשה אפוטרופא לגוי כו' וגוי שנעשה אפיטרופא כו' אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגי' ראשונה שבתוספתא של מעלה עכ\"ל וכתב שם מהרש\"ל בביאוריו דלפמש\"כ הסמ\"ג אין ראיה גם מרישא שיש שליחות לגוי לחומרא דאיירי שאחריות ישראל על המעות. ובהע\"ש שאילתא מ\"ג אות ה' כ' ע\"ד הסמ\"ג ועדיין לא יישב הסמ\"ג דברי בה\"ג כו' עיי\"ש שהאריך ובאמת דברי בה\"ג מיושבין כמש\"כ הרא\"ם כאן לדחות המשמעות מדברי הבה\"ג ופי' דברי הבה\"ג כמש\"כ הסמ\"ג שם כגון שא\"ל ראובן לשמעון קח משכוני ולוה לי מעות מנכרי פ' הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן הגוי לקחתים והם הם דברי היראים כאן שכ' הלכך צריכים אנו לפרש דרי\"ג כו'. ומה שהסמ\"ג ה\"ר מדתניא בירושלמי ובתוספתא כו' הרי משמע כגי' הראשונה שבתוספתא של מעלה לפי הנראה כאן בדברי היראים אין שום ראיה שהרי גם הרא\"ם הביא כאן הירושלמי והחוספתא וסיים אח\"ז למדנו מברייתא זאת ישראל שהלוה מעות מן הגוי והם באחריות הגוי והגוי מקבל הריבית מותר אבל ישראל מקבל הריבית אסור כו' הרי דדעת הרא\"ם שישראל המלוה מעותיו של גוי והם באחריות הגוי ג\"כ לא מהני אלא כשהגוי יקבל הריבית אבל ישראל מקבל הריבית אסור וא\"כ רבינו לשיטתו מקשה שפיר על הגי' ראשונה שבתוספתא של מעלה הא קיי\"ל דאין שליחות לגוי והיכי שרי בגוי שאומר הלוה מעותי ואין לומר דמיירי כשהגוי מקבל הריבית דא\"כ אין כאן מראית העין אע\"כ מיירי דישראל מקבל הריבית דיש כאן מראית העין וע\"ז מקשה רבינו דמדינא אסור מאחר דאין שליחות לגוי וראיתי להגאון רצה\"ח בהגהותיו לב\"מ ע\"א ב' שהביא שם מס' מחנה אפרים הל' שליחות סי' י\"ד דהקשה לר\"ת דאף לחומרא אין שליחות לגוי איך יפרנס גמרא דע\"ז ע\"א א' אל יאמר אדם לנכרי עול תחתי לעוצר עיי\"ש שהאריך והריטב\"א בחי' לע\"ז שם כ' וז\"ל וקשה לי כי א\"ל עול תחתי מאי הוי דהא אין שליחות לנכרי כדאמרינן בפ' א\"נ וכל שאין כאן שליחות מגרמי' הוא דעביד וי\"ל כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו ה\"ה כפורע חובו ביי\"נ כנ\"ל עכ\"ל ועיין בשו\"ת ח\"ס חאו\"ח סי' פ\"ד. ",
                "בריבית כצ\"ל. ",
                "לגוי שקול כו' כצ\"ל. ",
                "מאחרים לומר שאני כו' כצ\"ל. ",
                "תי' חבירו נכתב בצד הגליון. יאפ\"ז. ",
                "ומה אתם ב\"ב אף שלוחכם כצ\"ל ועי' ב\"מ ע\"א ב' תוד\"ה כגון. ",
                "שלוה כצ\"ל. ",
                "לך כצ\"ל. ",
                "ואי אפשי כצ\"ל ובנדפס ואי אפשר. ",
                "תניא בתוספתא בנדפס ליתא עד לגוי אסור. ",
                "או סנטר. כ\"ה בתוספתא וירושלמי והובא בתוס' ב\"מ ע\"א ב' ד\"ה כגון. ",
                "מותר. צ\"ל לישראל אסור. ",
                "דגוי כצ\"ל. ",
                "דדיניה כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "עשירית דתנן [ב\"מ ע' ב'] אין כו' כצ\"ל. ",
                "פחת בשימושו כצ\"ל נראה דס\"ל לרבינו דאפי' כשהשוכר מקבל עליו אחריות גניבה ואבידה ולא אחריות אונסין כשאר שוכר דעלמא שאינו חייב באונסין ג\"כ אסיר דהא בתוספתא פ\"ד דב\"מ בדין משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהן כי' מפורש נגנבו או שאבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס ה\"ז כנושא שכר וא\"כ השולחני השוכר אינו מקבל עליו אחריות אונשין ואפ\"ה היה אסור להרא\"ם אם לא מטעם שכ' מעות המטלטלות נשחקות ואיכא חושכא וקילותא. ואף שכ' רבינו הך דינא אמתניתין דאין מקבלין צ\"ב כו' וע\"ז כ' ומטעם זה אסור להשכיר כ\"ד שאין פחת בשימושו כו ומתניתין בודאי מיירי שכל האחריות על המקבל מדקרי ליה צ\"ב כמ\"ש בגמרא שם מ\"מ י\"ל דמה שאוסר הרא\"ם להשכיר כ\"ד שאינו פוחת בשימושו הוא אפי' באחריות גניבה לחוד וזהו התולדה דאילו דינא דמתני' כ' התוס' שם ע\"ש ר\"ת שהוא ריבית דאורייתא ולעיל בסוף תולדה ט' כ' רבינו והערבות מן התורה אף כי כתבתיו בתולדה ש\"מ שבכ\"מ שרבינו כותב תולדה סתמא היא מדרבנן וכמש\"כ לעיל סי' מ' בביאורי שם אות ב' ובהג\"א פ\"ה דב\"מ סי מ\"ט כ' אבל כלי כסף שאינו פיחת כששותין בו אסור להשכיר אם השוכר מקבל עליו אחריות עכ\"ל ופי' הב\"י ביו\"ד סי' קע\"ו דהיינו אחריות אונסין וה\"נ בשוכר מעות כדי להתלמד בהם אם קיבל עליו כל האחריות אסור כמש\"כ השו\"ע שם סעיף א' והג\"ר ואינו כשיטת רבינו היראים, והאו\"ז ח\"ג פ\"ה דב\"מ סי' ר\"א כ' בעובדא דרב חמא כגי' רש\"י ואת\"ל הדרי בעיניהו מרא ידיע פחתא זוזי לא ידיע פחתייהו ועכ\"ז הביא שם הך ברייתא שבתוספתא משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם כו' ומפרש האו\"ז דמ\"ש בגמרא ואת\"ל הדרי בעינייהו כו' היינו סיפא דתוספתא דמשכיר אדם מעותיו לשולחני שאמרו שם נשתרש עליהם אסיר משום ריבית ופי' האו\"ז שם וז\"ל נשתרש בהם שהוציאם והרויח בהם אע\"פ שלבסוף באו לידו אותם מעות עצמם והחזיר לו אותם מעות עצמם אסור משום ריבית הואיל ונשתרש בהם שהרויח בהם ודרב חמא נמי הכי הוה שהוציאם השוכר ונשתרש בהם הלכך אע\"פ שאותם מעות עצמם לבסוף באו ליד השוכר ואותם עצמם החזיר לרב חמא אפ\"ה הואיל שהרויח בהם אסור משום ריבית עכ\"ל וכ\"כ בהגהת מרדכי פ\"ה דב\"מ והוא מלשון האו\"ז אבל להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעטר בהם שרי שאינו מוציאן ואינו עושה בהם שום סחורה ואינו מרויח בהם והיינו רישא דתוספתא ולדעת האו\"ז נראה דמותר לישראל להשכיר כלי כסף וכלי זהב להשתמש בהם בצונן דליכא פחתא דומיא דמשכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם דרישא דתוספתא דהיא היא ורבינו הרא\"ם הוא שחילק ואמר דמעות המטלטלות נשחקות ואיכא חוסכא אבל האו\"ז לאזכר מזה, ומזה תראה שמש\"כ הב\"י שם לגי' הרי\"ף שגורס ואת\"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתא זוזי לא ידיע פחתייהו וכן פרש\"י וז\"ל הב\"י ולפי\"ז אסור להשכיר מעותיו אפי' להתלמד או ליראות וההיא תוספתא דפ\"ד דב\"מ לאו דסמכא היא כיון דתלמודא פליג עלה עכ\"ל לא ראה דברי היראים שכ' לתרץ התוספתא וכן האו\"ז כ' לתרץ התוספתא ואף כי היה לפני הב\"י דברי הגהת מרדכי שהביאם שם א\"כ לא היה לו לכתוב מקודם לדבר פשוט שלגי' הרי\"ף ופרש\"י ההיא תוספתא לאו דסמכא כו'. וראיתי בתשו' מהר\"ח או\"ז סי' רי\"א שכ' ע\"ד אביו האו\"ז הנ\"ל וז\"ל ולא ידעתי ליישב זו הברייתא כפי תירוץ שני דכל היכא דלא ידיע פחיתייהו הוי ריבית ושמא לשולחני ידיע פחיתייהו כיון שהכל רואים אותם קלי להו משום עינא בישא כההיא דב\"מ ל' א' כו' אי לפני השולחני יד הכל משמשת בהם ומחמת כן נפחתים ומתיישנים כאשר אנו רואים בעינינו כל יום אבל דרב אחא [לפנינו רב חמא] השוכר היה מוליך אצלו בכיס וכשהיו בני אדם רואים אצלו כיס מלא מעות מחזיקים אותו עשיר ומקיפים לו עכ\"ל והנה דברי מהר\"ח או\"ז מתיישבין שפיר בשיטת רבינו הרא\"ם בס' יראים אבל מה שכ\"כ בדעת אביו האו\"ז לכאורה תמוהים דהרי האו\"ז כ' ודרב חמא נמי הכי הוה כו' כנ\"ל והעתיקם גם בנו מהר\"ח שם ומה זה שכ' מהר\"ח ולא ידעתי ליישב זו הברייתא כפי תירוץ שני כו' ונראה דלמהר\"ח היה קשה מ\"ט דנשתרש עליהם אסור משוה ריבית מ\"ש מרישא שאינו מוציאן ואינו עושה בהם שום סחורה ואינו מרויח בהם אלא להתלמד כו' דשרי, וניחא ליה דנשתרש עליהם הו\"ל מלוה וחייב אף באונסין מש\"ה אסור משום ריבית משא\"כ ברישא דתוספתא שפטור מן האונס שרי וכ\"כ הגר\"א בביאוריו ליו\"ד ריש סי' קע\"ו לגי' ישנה שבתוספתא נשתלשו עליהם אסור משום ריבית דר\"ל נשתלשו שמתחילה כשהושלש בידו הושלש שיהא חייב אף באונסין עיי\"ש וה\"נ להאו\"ז שכ' נשתרש עליהם ופי' שהוציאם והרויח בהם דהיינו נמי מה\"ט אסור משום ריבית משום דנעשית מלוה בשעת הוצאתו להתחייב עליה באונסין ובתשו' מהר\"ח או\"ז שם כ' מקודם בזוזי דרב חמא משמע אפי' אם אחריות על הנותן אסור דקאמר תלמודא התם הוא סבר כו' משמע אע\"פ שאין אחריות על המקבל כמו מרא כיון דלא הדרי בעינייהו אסור וכש\"כ לפי תירוץ שני ואת\"ל הדרי בעינייהו כו' ונ\"ל שכתב [האו\"ז] לשון הקונטרס ולפירוש זה אפי' אחריות על הנותן אסור עכ\"ל וכיון שהאחריות על הנותן שוב אין חילוק בין להתלמד בהם כו' או נשתרש עליהם ומאחר שאפי' אחריות על הנותן אסרו בגמרא משום דלא ידיע פחתייהו נמצא שכרו חנם והוי ריבית שפיר הקשה מהר\"ח או\"ז אח\"כ א\"כ מ\"ט דתוספתא שאמרו משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד כו' וז\"ש ולא ידעתי ליישב זו הברייתא כו'. וז\"ל התוס' ב\"מ ס\"ט ב' ד\"ה אוגר מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס\"ד דשרי ע\"כ והב\"י יו\"ד סי' קע\"ו הביא לשון הריב\"ש שכ' וז\"ל ובתוס' ביארו עוד דודאי רב חמא לא היה טועה בזה שיחשוב שמפני שיאמר בלשון שכירות יהיה מותר דא\"כ בטלת תורת ריבית אלא שהיה פוטרו ר\"ח מן האונסין כלומר שכ\"ז שהיו המעות ביד הלוה ולא הוציאן אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ובזה היה טועה רב חמא שיהיה זה כשכירות כלי ואפשר דבענין זה הא דר\"ח הוי א\"ר עכ\"ל וכ\"כ הש\"מ בשם הר\"ן עיי\"ש ולפי\"ז י\"ל דגם מה שפרש\"י בד\"ה זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאם ולפיכך אחריותו עליו כוונתו ג\"כ כמו שכ' התוס' שכל שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין אבל כשמוציאם הרי אחריותו עליו וזהו החילוק בין מרא ובין זוזי ואף שבאו\"ז ליתא לשון רש\"י שבד\"ה זוזי לא הדרי בעינייהו עכ\"ז נראה שהולך בשיטת רש\"י אלא שקיצר לשונו ודלא כמהר\"ח או\"ז שכ' משמע אע\"פ שאין אחריות על המקבל כמו מרא כיון דלא הדרי בעינייהו אסור דהמעיין בפרש\"י יראה לעינים כמו שכתבתי וכן מש\"כ מהר\"ח או\"ז וכש\"כ לפי תירוץ שני ואת\"ל כו' ולפירוש זה אפי' אחריות על הנותן אסור אינו מוכרח ג\"כ דאף לפי תירוץ שני דגם זוזי הדרי בעינייהו פי' דהדרי בעינייהו בסוף כשהחזירם השוכר לרב חמא אבל מ\"מ הוציאם השוכר ביני ביני ובאותה שעה היו באחריות השוכר אף לאונסין אלא דלא היה לנו לאסור משום זה דיותר היה לנו לדמותן למרא כיון דס\"ס הדרי בעינייהו ומש\"ה הוסיפו בגמרא טעם לאסור משום דלא ידיע פחתייהו וא\"כ מיחזי שכרן בעד אותה שעה שהוציאם כ\"ה לדעתי שיטת האו\"ז וא\"כ א\"ש רישא דתוספתא דמאחר שאינו מוציאם כלל א\"כ לעולם אינו ברשותו של שולחני לאונסין ומש\"ה מותר דאין לתלות שכרן בריבית שאין שם שעה שיהיו בהלואה אצלו להוציאם ודברי הג\"א פ\"ה דב\"מ סי' מ\"ט הנ\"ל הוא כשיטת האו\"ז שכתבתי. וז\"ל תשובת הריב\"ש סי' ש\"ח נראה ברור שאסור לישראל להלוות לישראל חבירו דינר זהב השוה כ' דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה בשלים כ\"ד דינרים לפי שזו הלואה כו' ואע\"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי המשך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה כו' והיינו ההיא דר\"ח דהוה מיגר זוזי בפשיטא כפי מה שפי' התוס' שהיה ר\"ח מקבל אחריות המעות אם נאנסו קודם שהוציאן הלוה וגם אחר שהוציאן אם נאנסו כל נכסי הלוה שיהיה פטור מלשלם ואף אם יחזור ויעשיר ואפ\"ה נאסר זה בגמרא כו' וכש\"כ בנידון זה שיש בהלואה זו זמן שאין המעות באחריות המלוה אלא באחריות הלוה לגמרי דהיינו משעת הלואה עד שעת מהלך הספינה ומשעת שובה עד שער פרעון ואע\"ג דהכא ההזקים מצויים אין בכך כלום דמי לא עסקינן בההיא דר\"ח שנאסר אף אם המלוה סוחרים ומוליך כל אשר לו מצרים באניות עכ\"ל והוא באופן אחר מהריב\"ש שכ' הב\"י הנ\"ל והוא כדברי מהר\"ח או\"ז מה שכ' בעובדא דר\"ח. והד\"מ בטוי\"ד סי' קע\"ז אות ה' אחר שהביא שם דברי התה\"ד דקבלת אחריות מהני כדברי מהרי\"ק שהביא הב\"י שם כ' וז\"ל אמנם בריב\"ש סי' ש\"ח כתב נראה ברור שאסור כו' ואע\"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל זמן הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה ואע\"ג דכאן הזיקן מצוי הרבה אין בכך כלום עכ\"ל וברור הדבר שמש\"כ הד\"מ ע\"ש הריב\"ש ואע\"פ שכמלוה מקבל עליו אחריות המעות כ\"ז הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה אין זה מעשה דהריב\"ש ממש כמבואר בפנים הריב\"ש שהעתקתי שבנידון שלו לא קיבל המלוה אחריות המעות כ\"ז הלואה אלא כל ימי המשך מהלך הספינה עד שובה ותו לא אבל דברי הד\"מ אלו ע\"ש הריב\"ש הוא ראשית דברי הריב\"ש שם שכ' ההיא דרב חמא דהוה מוגר זוזי בפשיטא כפי מה שפי' התוס' כו' ואפ\"ה נאסר זה בגמ' כו' ומדברי הריב\"ש אלו הוכיח הד\"מ דלא כהתה\"ד שכ' דאם קבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגניבה ואבידה בין אחריות דאונסין שרי אפי' משכיר לו להוציאם ובזה אזדא לה דברי הספר גליא מסכת בחת\"מ סי' י\"א שהניח שם דברי הד\"מ בצע\"ט דאין שום דמיון קבלת אחריות הספינה המבואר בריב\"ש לעסק קבלת אחריות המבואר בתה\"ד. דבמעשה דהריב\"ש המובא בסי' קע\"ג סעיף י\"ח על אלו המעות שמוסר הנותן כעת להמקבל אין מקבל עליו הנותן שום אחריות ואם יארע בהם איזה הפסד הן באונס או בגניבה הכל המה באחריות המקבל בתוקף הלואה גמורה רק הנותן מקבל עליו אחריות הספינה באם שיארע היזק בספינה אזי יפטור המקבל הלואה לשלם חוב הזה בודאי משום כך אין שום סברא שיהיה נקרא המעות פקדון ולא הלואה כי עסק אחריות הספינה הוא דבר אחר ואינו נוגע להלואת המעות עכ\"ד אבל לפי מה שבארתי דברי הד\"מ יפה כתב הד\"מ שהריב\"ש סי' ש\"ח חולק על התה\"ד והגאון בעל גליא מסכת לא עיין בפנים תשובת הריב\"ש. וגם קושיית הגרעק\"א בחי' ליו\"ד סי' קע\"ו סעיף א' בהג\"ה שכ' שם הרמ\"א דברי התה\"ד וז\"ל הגרעק\"א לפי\"ז קשה דלעיל סי' קע\"ג סי\"ח סתם המחבר כהריב\"ש והרב לא הגיה כלום וכאן פסק כהתה\"ד והוי לכאורה פסקי דסתרי אהדדי עכ\"ל לק\"מ להמעיין בפנים תשו' הריב\"ש דבסי' רע\"ג סי\"ח הוא מעשה דהריב\"ש ממש שיש בהלואה זו זמן שאין המעות באחריות המלוה אלא באחריות הלוה לגמרי דהיינו משעת הלואה עד שעת מהלך הספינה ומשעת שובה עד שעת פרעון וזש\"ש הריב\"ש וכש\"כ בנידון זה שיש כו' ולכן הרמ\"א לא הגיה שם כלום משא\"כ במש\"כ הריב\"ש שם מקודם ללמוד מעובדא דר\"ת דאע\"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כ\"ז הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה נראה לו להרמ\"א כדברי התה\"ד שחולק עליו ואין ת\"י ס' תפל\"מ שרמז עליה הגרעק\"א. ",
                "אגרא וכצ\"ל בסמוך ומש\"כ כאן מוכסא צ\"ל חוסכא וכן בסמוך. ",
                "והא דאמרינן שם בב\"מ כ\"ט ב' כלי זהב כו' לא יגע בהן עד שיבא אליהו ה\"ט כדפרש\"י שם זהב אינו מתעפש בארץ כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ וכלי זהב וזכוכית אינם מעלים חלודה לעולם לפיכך לא יגע בהם לפי שאין צריכין להשתמש בהן כדי שימנעם מן החלודה עכ\"ל ובנימוקי הגרי\"ב פ\"ב דב\"מ כ' ע\"ד הרע\"ב שם דב' הטעמים צריכין בזכוכית דכיון דזכוכית לא יחסרו בתשמישן למה לא ישתמש בהן לכן צ\"ל שמא ישבר כו' ובאמת לפי\"ז למה לא ישתמש בכלי זהב ועכצ\"ל דבטעם אחד סגי. ",
                "ריבית כצ\"ל ומכו\"א עד שתים עשרה חסר בנדפס. ",
                "אלעזר כצ\"ל והנ\"י פ' א\"נ ד' צ\"ו ב' כתב דקיי\"ל כוותיה דר\"א דהא אר\"ס כל שבדיניהם כו' מחזירין ללוה ר\"ק וכר\"א, ורבינו כ' עדיפא מיניה מא\"נ ס\"ה ב'. ",
                "משכנתא מאי א\"ל כו' דלא קץ ליה כו' כצ\"ל ועיי\"ש בתוד\"ה פירי כדברי רבינו ודלא כהסמ\"ג שכ' דהך רבינא דחשיב ואפיק פירי אין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי דלעיל ס\"ב א' אלא רבינא אחר שהיה קדמון כתוס' חולין מ\"ח א' ד\"ה אמר. ",
                "עיין לעיל ס\"ס ל\"ו ולהלן סי' שפ\"ח אות ח'. ",
                "צ\"ל היכי ועייו ב\"מ ס\"ג ב' תוד\"ה ואמר וד' ס\"ה ב' תוד\"ה והלכתא. ",
                "שכראי לא פסיד כצ\"ל. ",
                "משמע מדברי רבינו דאילו לר' יהודה צד אחד בריבית מותר אפילו מדרבנן ורבנן דאסרי אינו רק דרבנן ועיין בב\"י סי' קע\"ב ובד\"מ שם סקי\"ג ובט\"ז שם סי' ק\"ע סק\"ב: "
            ],
            [
                "לקצור וכן הזהיר בפ' אמור ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "דתניא. צ\"ל ותניא ורבינו כ' לשון הת\"כ א\"ר ורדימוס ובסמ\"ג לאוין רפ\"ד כ' וורדימוס בב' ואוין ודלא כמש\"כ בפי' רש\"י אמור שם אבדימי ב\"ר יוסף עיין שבת ד' קי\"ח ב', ומש\"כ רבינו והסמ\"ג בלשון הת\"כ והלא כבר נאמר בפ' קדשים תהיו ובקצרכם את קציר וגו' ליתא בת\"כ שלפנינו וכבר כ' רבינו מקודם והזהיר ב\"פ לעבור עליו בשני לאוין וכ\"פ רש\"י בפיה\"ת שם, דלקי אלאו דפיאה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו כמכות ט\"ז ב' ושפיר מוקמינן לי' לעבור עליו בב' לאוין ללקות שתים ועיין בסמוך סי' ק\"ך שכ' שם ביראים ר' מרינוס ב\"ר יוסי עיי\"ש ובנדפס סי' קנ\"ח אמר אוורדימוס ב\"ר מוסי. ",
                "ובאילן החרובים כו' חסר כאן האוג שבמשנה ה' פ\"א דפאה ולפמש\"כ התוי\"ט ריש פ\"א דדמאי ד\"ה וביהודה האוג י\"ל דרבינו חשב כאן דברים השייכים בכל הארצות אך בתוס\"ח שם תמהו על התוי\"ט דבודאי גם ביהודה חייב דהקלין שבדמאי קתני וא\"כ בעי טעמא מ\"ש שחסר כאן ולא תנא האוג, והנה מבואר כאן דרבינו לא ס\"ל כמש\"כ התוס' שבת ס\"ח א' ד\"ה ואלו ובפסחים נ\"ו ב' ד\"ה כלל ובנדה ד\"נ א' ד\"ה למעוטי ע\"ש ר\"ת דמדאורייתא לא מחייב בפאה אלא בדגן תירוש ויצהר עיי\"ש דהא רבינו לא כ' כאן לתולדה שאר אילנות ש\"מ דס\"ל כהי\"מ שכ' הר\"ש פ\"א דפאה מ\"ד דפאה נוהגת בכל דבר מדאורייתא וכ\"ה דעת הרמב\"ם בפ\"א מהל' מת\"ע ה\"ב דפאה מאילן הוי מה\"ת עיי\"ש וכמשמעות הירושלמי פאה פ\"א ה\"ד וכ\"ה דעת הבה\"ג בסי' ג' ה' פאה ועיין להלן סי' קל\"ח ובנדפס סי' קס\"ב שכ' שם היראים דלתדבר\"י יש לומר דשאר אילנות פאה דידהו דרבנן דאי לאו הכי מנ\"ל אבל בס' החינוך מ' רכ\"א כ' בזה\"ל וילמוד הרמב\"ן ז\"ל פאה בכל האילנות מזית שחייב הכתוב בה בפירוש ומכרם שלמדונהו מלשון אחריך עכ\"ל אבל יש להשיב כמ\"ש בברכות ל\"ה א' מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד מזבח ופירש\"י יין לנסכים וסלת למנחות וה\"נ זית וכרם יש בהם צד מזבח ושאר אילנות מנלן וכמש\"כ בביאור ווי העמודים סי' קס\"ב ומש\"כ בנדפס סי' קס\"ב ותניא בספרי שאר אילנות מנין ת\"ל ארצכם ל\"י מקומו בספרי והנראה שצ\"ל בספרא והוא בת\"כ אבל שם אמרו אילנות מנין ת\"ל שדך וכמ\"ש רבינו סימן זה ע\"ש הת\"כ ולקמן סי' קל\"ח ליתא ותניא בספרי כו' והוא הנכון לדעתי ובס' פאת השולחן סי' ד' סק\"ד כ' וז\"ל ורוב המפרשים והגדולים הכריעו דאין מה\"ת אלא בדגן תירוש ויצהר וכן הכריע הרב פר\"ח דכן ס\"ל ג\"כ לס' היראים סי' קע\"ב וכן הכריע הגאון עולם בעל שאג\"א בס' טו\"א בר\"ה ט\"ו עיי\"ש עכ\"ל ואני תמה מה ענין תרומה ומעשר לפאה הנה היראים בסי' קע\"ב אמר לענין תרו\"מ אבל לענין פאה דעת היראים כמש\"כ דלתדר\"י דיליף כרם מזית הוי שאר אילנות מדרבנן אבל לדידן הוו מדאורייתא ועיין להלן סי' ק\"ס. ",
                "ת\"ל בקצרך כצ\"ל וכ\"ה בת\"כ ובחולין קל\"ז א' והוא הכתוב בפ' אמור. ",
                "דבכל אלו שדה נקראת כצ\"ל [הגרא\"ד] ובנדפס איתא בכלל הזה כל אילו ותו ל\"מ ואינו מובן והנכון כגי' הכת\"י שלפנינו. ",
                "שקצרוה ליסטים כרסמוה נמלים כצ\"ל. ",
                "גוים כצ\"ל. ",
                "משום רשב\"י. כ\"ה בנדפס ובת\"כ ועיין סי' קכ\"ב מש\"ש אות ט'. ",
                "בנדפס כתוב דרך הרבים ודרך היחיד והש\"ח הגיה שם דצ\"ל בהיפך ויפה כיון. ",
                "תיבת לעולם מיותר ומש\"כ אא\"כ הפסיק צ\"ל אא\"כ חרש. ",
                "ליקצר כאחת כצ\"ל. ",
                "כיון כו' בנדפס איתא כיון שאין דרך אילנות להפסיקן ולהחזירן אינן מפסיקין שם שדה אחד בשביל הרחקתן עכ\"ל וכ' שם הש\"ח ויש קצת גמגום בלשון כו' ונלע\"ד שצ\"ל להפסיקן ולהרחיקן אינן מפסיקין שם שדה אחד בשביל הרחקתן עכ\"ל אולם לפמש\"כ כאן בהכת\"י שפתי רבינו ברור מללו ועפי\"ז נראה להגיה בנדפס כיון שכן דרך אילנות להפסיקן ולהרחיקן אינן מפסידין שם כו'. ",
                "בירושלמי כו' עד מפרש חסר בנדפס ועיין חגיגה ו' ב' תוד\"ה שאין ומשכ\"ר ר\"א ב\"ר בנדפס ברבי וכפרש\"י שם ברבי גדול בדורו. ",
                "בב\"ק ליתא [הגרא\"ד]. ",
                "בנדפס הגי' דתניא והשם חדש בנה דיק ע\"ז דשייך למתני' דפאה כלומר דהך עובדא הוה בדיעבד שלא הפריש פאה עד שעשאן גורן ובהכת\"י שלפנינו הגי' תניא והוא מילתא בא\"ל. ",
                "למדנו מכאן כו' עד וכל שהוא חסר בנדפס וז\"ל הש\"מ לב\"מ פ\"ח א' ד\"ה א\"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו' ולמאי דס\"ד השתא דלר' ינאי מירוח אינו קובע קשיין כמה מתני' דמודו דמירוח קובע י\"ל דמוקי להו ר' ינאי דרבנן א\"נ דהתם בשהכניסן לבית במוץ שלהם שאין ראיית פני הבית קובע אלא בפירות מדוגנים וחזר ועשה מהן גורן בביתו שהוא קובע עכ\"ל והנה התי' הראשון הוא כתי' רבינו אבל התי' השני כ' רבינו לדחות מהא דאר\"א מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה דפטורה אפי' מירחה אח\"כ כמש\"כ התוס' בב\"מ פ\"ח ב' ד\"ה לא והוכיחו כן מסוגיא דפסחים דאפי' מירחה אח\"כ פטורה. ",
                "וכל שהוא נקרא שדה דתנן כו'. בירושלמי פ\"ג דפאה אמרו על המשנה דתנן קרקע כל שהוא חייבת בפאה בזה\"ל ר' מנא בעי וליתנן אמר קמה כ\"ש חייבת בפאה אלא בגין דתנא בכורים תני קרקע עכ\"ל ופי' בס' מלאכת שלמה שבמשניות החדשים דפוס ווילנא דבירושלמי פריך וליתני רע\"א קמה כ\"ש חייבת בפאה דהא אע\"ג דלית לי' שדה מחייב הלוקח דקרינן ביה קצירך. ומשני אה\"נ אלא בגין דתנא בכורים ואינך אחריני דמוכרח לתלות הדבר בקרקע תנא קרקע, וכן פי' הגרש\"ש בפ\"ג דפאה מ\"ו דהירושלמי פריך מאי איריא דתני קרקע כ\"ש יאמר קמה כ\"ש דהא תנן לעיל מ\"ה המוכר קלחי אילן כו' עיי\"ש בפי' הר\"ש דמוכת דאפי' אין לו קרקע ללוקח מ\"מ חייב בפאה ועיי\"ש שכ' הגרש\"ש לתמוה על הרשב\"ם בב\"ב דק\"נ א' ד\"ה ואיידי שכ' דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כל שהוא כו' עיי\"ש, ובברייתא דירושלמי קדושין פ\"א ה\"ה אמרו גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל. בתלוש פטור מן הכל. המחזיק בקמה חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרות ופי' שם הפני משה המחזיק בקמה חייב בלשו\"פ דקרינן גביה קצירך ופטור מן המעשרות הואיל ואין לו חלק בקרקע ולא קרינן גביה תבואת זרעך וגו' וגירסא זו שבירושלמי כ' הר\"ש ספ\"א דפאה שהיא כתובה ביושר הרי לנו דהמחזיק בקמה אע\"ג דאין לו קרקע חייב בלשו\"פ דקרינן ביה קצירך וכמש\"כ המלאכת שלמה ותמיהני על התפא\"י בפי' למשנה פ\"א דפאה אות כ' שכ' שם בהפקיר הגפנים במחובר ולא הקרקע דבכה\"ג בזכה אחר פטור מפאה דפאת שדך אמר רחמנא והרי אין השדה שלו וכ\"כ בפ\"ג אות כ\"ד עיי\"ש, ומה יענה למ\"ש בירושלמי המחזיק בקמה חייב בלשו\"פ, הן אמת דלפמ\"ש בירושלמי דקדושין דהמחזיק בקמה פטור מן המעשרות הואיל ואין לו חלק בקרקע יקשה מזה על מה שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מהל' תרומות הי\"א והשו\"ע יו\"ד סי' של\"א סט\"ז הזורע שדה הפקר חייב בתרו\"מ ופי' הרדב\"ז שם והש\"ך דאע\"פ שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים וכ\"ה בירושלמי ריש מס' מעשרות מיהו יש לומר בזה כיון שזרע אע\"פ שאין הקרקע שלו. תבואת זרעך קרינה ביה משא\"כ המחזיק בקמה שהוא לא זרע וגם אין לו חלק בקרקע מש\"ה פטור מן המעשרות אבל על התפא\"י תיובתא גדולה כנ\"ל. ומצאתי בשיטה מקובצת לב\"ק צ\"ד א' בשם הר\"ר שמחה שמחלק בין לשו\"פ למעשר ומיישב דברי התוספתא כמו שהוא כתובה לפנינו ואף שהר\"ש שם כתב ויש ברייתא בתוספתא שאין אדם יכול ליישבה והוא המחזיק בקמה פטור מלשו\"פ וחייב במעשר עכ\"ז הר\"ר שמחה מיישבה וז\"ל שם בקמה פטור בשכחה ופאה שחיובן בקמה הפקר פוטרן אבל מעשר שאין חיובן אלא עד שימרח בכרי הרי ברשותו בא לכלל חיוב אבל הכא בשעה שהחזיק בהן שתלשן הרי כבר נתחייבו והפקר פוטרן עכ\"ל ולגירסא זו א\"ש דברי התפא\"י ועיין להלן סי' קכ\"ב בביאורי אות ט' ופי' דברי רבינו שמחה כך הוא הנה הוא מפרש הברייתא שבב\"ק שם המפקיר את כרמו והשכים לבקר ובצרו ר\"ל ואחר הבצירה זכה בו מן ההפקר דלא זכה בהפירות לעצמו עד שיתנם בתוך כליו וזהו ברגע אחר התלישה וברגע התלישה בעת התחלת החיוב עדיין היה הפקר מש\"ה פטורין מן המעשרות ומתורץ הא דהמחזיק בקמה אינו פטור מן המעשרות משא\"כ בהמפקיר כרמו כו' פטור ממעשר והא דהמחזיק בקמה פטור מלשו\"פ משא\"כ בהמפקיר כרמו כו' דחייב בלשו\"פ ע\"ז כ' רבינו שמחה שם דוקא הכא דהחזיק הוא כתיב תעזוב יתירא לחייבו אבל אדם אחר פטור. שו\"ר ליישב ד' התפא\"י אף לגירסת הר\"ש בתוספתא עפ\"י מה שראיתי בס' פנים מאירות על הירושלמי דקדושין שם שכ' הא דחייב בלשו\"פ אף דאין לו קרקע מ\"מ נהי דהקרקע אינו שלו מ\"מ גם אינו של אחרים משא\"כ באם היה השדה של אחרים היה הזוכה בהקמה פטור גם מלשו\"פ עיי\"ש ומה שפי' שם בס' פנים מאירות דברי הירושלמי ריש מס' מעשרות הזורע שדה הפקר חייב במעשרות דר\"ל דכיון לזכות בה נמצא דזכה בין בגוף השדה ובין בהזריעה קודם שבאה לכלל חיוב מש\"ה חייב במעשרות עכ\"ל תמיהני שלא ראה ד' הש\"ך סי' של\"א סקכ\"ז שזכרתי למעלה שלא פי' כן. ",
                "להוסיף כו' אחד מס' פי' להוסיף על של תורה דאין לה שיעור מה\"ת כמשכ\"ר למעלה אבל מדרבנן צריך להפריש אחד. מס' ולפי\"ז מה שכ' רבינו כדתנן כו' הכל לפי גודל השדה כו' כ\"ז קאי על להפריש א' מששים וכמו שפי' התוי\"ט שם ד\"ה לפי גודל השדה כו' דלא אשמעינן אלא שלא יפחות מששים עיי\"ש ובתוס' רל\"נ להגרי\"פ אבל בנדפס הגי' תולדה לפאה להוסיף ולהפריש יותר מששים כדתנן כו' וע\"כ צ\"ל דרבינו מפרש מ\"ש במשנה הכל לפי גודל השדה כו' היינו להוסיף על ששים. עוד זאת בנדפס לפי רוב העניים לפי השנה ונראה דלפי השנה היינו מש\"כ במשנה ולפי רוב הענוה ומפרש רבינו שהוא מלשון והארץ תענה וז\"ש לפי השנה וכאן בהכת\"י ליתא לפי השנה. ",
                "שפעמים רבות יותר כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וקשה דבחולין קל\"ז ב' מוכח בהדיא דפאה נוהגת בחו\"ל מדרבנן וכמש\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהל' מת\"ע הי\"ד הביאו הסמ\"ג לאוין רפ\"ח. ווי העמודים. ובס' פאת השלחן סי' ד' סקכ\"א כ' דכוונת היראים על מקומות הרחוקים דסוגיא דגמרא דחולין קאי על מקומות הסמוכים משא\"כ במקומות הרחוקים וראי' לזה דביבמות מ\"ז א' אמרו והשתא נמי דליכא טיבותא איכא לשו\"פ ומ\"ע כו' דמשמע משם דבחו\"ל ליכא לשו\"פ ומ\"ע וסתרא לסוגיא דחולין שם ועכצ\"ל כחילוק רבינו עכ\"ד ועיין ש\"ך יו\"ד סי' של\"ב סק\"ב ובהגהות יד שאול שם ועיין בס' העיטור חלק ראשון אות פ' פרוזבול שהביא שם ההיא דחולין קל\"ד ב' לוי זרע בכישר כו' וכישר כלים חייבת לשו\"פ כו' אלא מי שרצה להחמיר ע\"ע ואין לנו מרבותינו הראשונים ראיה מהם עכ\"ל ולא זכר הך דחולין קל\"ז ב' וצ\"ע והשם חדש פי' דברי היראים כמש\"כ בפ\"ה: "
            ],
            [
                "צ\"ל אלא ועיין לעיל סי' קי\"ט אות ב'. ",
                "עיין לעיל סי' קי\"ט שכ' רבינו מהת\"כ אילנות מנין ת\"ל שדך ועמש\"ש אות ג' ועיין שם חדש שכ' צל\"ע לישב הני תרי לישני שהביא רבינו דסתרי אהדדי עכ\"ל. ",
                "פ\"ג. צ\"ל פ\"ד. ומש\"כ כאן אם הולך בשדהו כו' עד קיטוף חסר בנדפס ודלגו המדפיסים מקיטוף הא' לקיטוף הב' ומה שבנתיים דלגו, ודע דהרמב\"ם פ\"ד ממת\"ע הי\"ד כתב המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות וכ' שם הרדב\"ז זה למד רבינו מדתנן פ\"ז דפאה המקדיש את כרמו כו' משנודע בו העוללות העוללות לעניים ה\"נ המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר שכיון שנשר רובו ה\"ה לעניים ואין אדם מפקיר או מקדיש דבר שאינו שלו וקמ\"ל שאע\"פ שלא נשר כולו הא קי\"ל בכ\"ד רובו ככולו עכ\"ל והוא תמוה שבאמת דין הרמב\"ם הוא גמרא ערוכה חמורה כ\"ה א' כמ\"ש הכ\"מ שם ואין זה ענין לדין המשנה דא\"כ יקשה לאילפא מאי תיבעי לי' וגם בגמרא לא פשטוה ממתניתין אלא ע\"כ דשאני התם שהקדיש אחר שנודעו בו העוללות וא\"כ כבר זכו בו העניים משנודעו בו העוללות שהוא מסויים לחלק העניים משא\"כ הא דבעי אילפא שאמר עם נשירת רובו ליהוי הפקר דתרווייהו בהדי הדדי אתיין שפיר קא מיבעי ליה עד דפשטה אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ותו לא מידי, וז\"ל התוי\"ט במשנה ח' פ\"ז דפאה עמש\"ש משנודעו בו העוללות העוללות לעניים ואע\"ג דר\"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע\"ג דאין לעניים לבוא בכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעה\"ב מ\"מ ס\"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעה\"ב אין לו בהם כלום ואינו יכול להקדישן עכ\"ל ומכאן נ\"ל לה\"ר לפרש\"י פסחים נ\"ז א' ד\"ה עמדו בעלים. כל כהני משמרות יחד והקדישום לבה\"ב דלא ניחא ליה לפרש כפי' הח\"א מהרש\"א שם בעלים ממש קאמר דהקדישום קודם שיזכו בהן הכהנים דלא זכו בהן עד אחר הקרבת הקרבן כדכתיב עור העולה אשר הקריב וגו', מטעם שכ' האיי הים שם דנהי דהאמת דהכהנים לא זכו בהם עד אחר ההקרבה עכ\"ז מיד בהקדיש הבעלים את הבהמה לקרבן כבר הוציאה התורה גם את העורות מרשות הבעלים והויין כקדשים עצמן ואין נבעליה רשות בעורות לעשות בהם כרצונם ופקע שם בעלים מהם והאיי הים שם כ' מילתא דפשיטא ליה למהרש\"א מבעיא לי טובא כו' ואני אומר עדיפא מזה כי יש תלמוד ממשנה מפורשת לדעת רש\"י דלא כמהרש\"א דאין לבעלים רשות בעורות להקדישן אע\"ג דגם הכהנים אין נוטלין אותם עד אחר הקרבה דומיא דעוללות משנודעו דאין הבעלים יכולים להקדישם אע\"ג שאין לעניים בעוללות קודם לבציר ודו\"ק. אולם בס' משנה ראשונה למס' פיאה שם כ' שדברי התוי\"ט אינם מוכרחין דיש לומר דאילו הקדיש הבעה\"ב העוללות בפירוש אין ה\"נ דהוו הקדש ולא זכו עניים אלא שהקדיש כל הכרם ואמרינן שלא היה דעתו על של עניים שאינו שלו ולא היה דעתו לזכות בהן כדי להקדישן עכ\"ל ויפה כ' האיי הים \"מבעיא לי טובא\" וצ\"ע לדינא כמש\"כ במשנה ראשונה שם והרה\"ג ידי\"נ מהרז\"ו ראדונסקי שליט\"א כ' אלי דכוונת מהרש\"א דיכולים הבעלים להקדיש מתחילה העור לבה\"ב ואח\"כ כל הבהמה למזבח לעולה והר\"ז דומה להקדיש קודם שנודעו בו העוללות ושפיר יכולים להקדיש. אולם לשון המהרש\"א אין סובל כפירושו. ",
                "המגל פי' שנכנס תוך היד תוך המגל ונפל כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג לאוין רפ\"ה. ",
                "למדנו כו' עס\"ס חסר בנדפס והש\"ח ביאר כן מדנפשיה. "
            ],
            [
                "ר\"ע אומר לעניים אמר כו' כצ\"ל. "
            ],
            [
                "הנושר בשעה שדרכו לנשור והיינו כו' הבצירה והכי תניא בת\"כ ופרט כרמך אין פרט אלא הנושר בשעת הבציר מכאן כו' כצ\"ל. ",
                "שנינו שהספק, ב' תיבות אלו בנדפס חסרים, גם חסר שם משכ\"ר טעם כו' עד תניא בת\"כ שדלגו שם מאני ה\"א הא' לאני ה\"א הב' ודלגו מה שבנתיים. ",
                "תיפוק ליה דפרה כו' קיימי ולא לעניים כצ\"ל ועיין חולין ק\"ל ב' תוד\"ה וכשיחזור ישוב לשאלת רבינו. ",
                "בבשור. לפנינו בכישור ובס' פאת השלחן סי' ד' ס\"ק כ\"א כ' דלבה\"ג ושאילתות גרסינן במישר והוא מין מדבר ומשכ\"ר לא הוו עניים למישקל לפנינו בגמ' למישקל לקט ובבה\"ג סי' ג' למישקל פיאה ולשון השאלתות סי' צ\"ח למישקל לקט שכחה ופיאה עיי\"ש בהע\"ש אות א' ובמקורי הרמב\"ם להגרש\"ש פ\"א ממת\"ע הי\"ד וגי' הסמ\"ג לאוין רפ\"ת כגי' רבינו היראים ומש\"כ היראים והסמ\"ג אתא לקמיה דרב פפא לפנינו לקמיה דרב ששת. ",
                "פרה ומביאה כו' כהן ומתנות מעלה כו' כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג לאוין רפ\"ח. ",
                "כתיב גר ולוי כו' דכתיב ובא כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג. ",
                "נ\"ב: נ\"א והם יבזו אפילו צ\"ט וכו'. המעתיק. ",
                "פירות ט\"ס וצ\"ל פי' וכ\"ה בנדפס והנה רבינו מפרש מש\"כ ובדקל הוא נסמך לדלית הקודם וכאילו אמר בדלית הדקל כמו שכ' הרד\"ק ז\"ל במכלול בחלק הדקדוק וז\"ל שם וכן זכרוהו במשנה ובדלית הדקל בעה\"ב מוריד ומחלק לעניים עכ\"ל וז\"ל הס' מלאכת שלמה פ\"ד דפיאה מ\"ב וקשה לע\"ד על ס' יראים דהא תמרים נמי חייבין בפיאה כדתנן לעיל בפ\"ק ושמא דהא קמ\"ל בפירושו ז\"ל דלא מבעיא לפירות דקל גופיה דמוריד ומחלק אלא אפי' למה שמורכב על הדקל אע\"ג דהיא מילתא דלא שכיחא מוריד ומחלק ודוחק עכ\"ל ואני אומר דלפמש\"כ לעיל סי' קי\"ט אות ג' איכא למ\"ד דפיאה בשאר אילנות דרבנן מש\"ה ניחא ליה לרבינו לפרש הך דינא בפיאה של תורה לכ\"ע דהא התורה מיעט \"אותם\" לומר דבהנך מוריד ומחלק ודקל הוא תמר ואינו דאורייתא לתדבר\"י לכן פי' רבינו שהורכבו התבואה והגפן על הדקל. ",
                "מן הלקט פרט ועוללות כן הוא בנדפס והוא הנכון ואומר אני דגם בשכחה צ\"ל שהפקר פטור וא\"כ יש להגיה גם לפי היראים הנדפס פטור מן הלקט פרט ועוללות ושכחה ואולי יען כי רבינו לא זכר עוד מדין עומר לא תקח עד בסימן שאח\"ז מש\"ה שייריה. ומשכ\"ר כדכתיב קצירך כרמך ולא של הפקר וכן פרש\"י בב\"ק צ\"ד א' ד\"ה חייב. דהפקר פטור מכולם דכתיב ארצך שדך וכרמך כו' ונ\"ל דט\"ס ברש\"י ארצך וצ\"ל קצירך וכמשכ\"ר, והגרש\"ש שם כ' דכוונת רש\"י לארצכם דכתיב בקדושים ובאמור גבי פיאה ומרש\"י חולין קל\"ד ב' ברור כמש\"כ להגיה, גם הר\"ש בפ\"א דפיאה מ\"ד כ' ועוד שדך כתיב והיינו כפרש\"י וכן נראה מהרמב\"ם ספ\"ה מהל' מת\"ע שכ' שם אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים פטור מן הכל עכ\"ל ור\"ל מדכתיב שדך וכרמך דמשמע שלו והרי אינו שלו אלא של אחרים כן מוכח שם מדבריו הקודמים והוא דרשת הת\"כ ויקרא י\"ט ט' והובא בדברי רבינו לעיל סי' קי\"ט פאת שדך ולא שדה אחרים ופי' שדה אחרים היינו שזוכה מן ההפקר וכלשון הרמב\"ם, ויש מיעוט שני להפקר מדכתיב קציר וסתם קציר נשמר וגם זה המיעוט כ' הר\"ש שם והוא בת\"כ ומיעוט שלישי כ' הרע\"ב בפ\"א דפיאה מ\"ד והוא מהרמב\"ם בפיה\"מ מדכתיב תעזוב והפקר עזוב הוא כבר וכ' בס' פאת השלחן סי' ה' ס\"ק ל\"א דלדעת הרמב\"ם ספ\"ה מהל' מת\"ע הנ\"ל ההיא דירושלמי פ\"ק דקדושין גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל לאו הלכתא הכי אלא אפי' החזיק בקרקע דהיינו בזכה בשדה הפקר וגידוליה פטור מכל ומש\"ה השמיטה הרמב\"ם לההיא תוספתא ועיין לעיל ס\"ס קי\"ט מש\"ש ועיין בתוי\"ט פיאה פ\"ה מ\"ה שפי' דברי הרמב\"ם מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם עכ\"ל וא\"כ סיום דברי הרמב\"ם שם אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים פטור מן הכל היינו משום שלא זכה כ\"א בפירות והקרקע הוא של אחרים משא\"כ בההיא דגר שמת כו' המחזיק בקרקע גם להרמב\"ם חייב בכל ודלא כמש\"כ הפאת השלחן ועיין מש\"כ התפא\"י בפיה\"מ פ\"א דפיאה אות כ' וזהו ג\"כ כוונת דה\"ת בתמורה ו' א' ד\"ה המפקיר שכ' בשם ר\"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו עכ\"ל דר\"ל דה\"ט דהוא עצמו שבצרו למחר חייב בכולהו לבד מעשר והאחר פטור משום דמיירי בהפקיר הגפנים במחובר ולא הקרקע ומש\"ה זכה ביה איהו דהשתא הוי הקרקע והפירות שלו חייב בכולהו אבל זכה ביה אחר פטור דלא זכה רק בפירות ואה\"נ בזכה בו אחר בגוף השדה והפירות ג\"כ חייב בכולהו והפאת השלחן שם השיא גם כוונת הר\"י שבתוס' לשיטתו ואין אבא מודה לו בזה. והנה רבינו היראים כ' אבל אם הפקיר על דעת להפקיע חייב כדתניא כו' נראה מדבריו שפי' ברייתא דהמפקיר כרמו כו' שהוא על דעת להפקיע וכן נראה שמפרש הר\"ר מנוח שהובא בשעה\"מ פ\"ח מהל' לולב ה\"ב שעמש\"ש הרמב\"ם אתרוג של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי כ' הרר\"מ וז\"ל ואי קשיא לך אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג והאתרוג פטור מן המעשר ועיי\"ש שכתב בתירץ השני וז\"ל ואב\"א דהפקר כה\"ג לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר כדאמרינן המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות והא נמי כיון דאיהו הדר וזכה ביה גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא עכ\"ל וכוונת הרר\"מ בתירוצו ע\"פ המבואר בנדרים ס\"פ אין בין המודר דלעולא דקיי\"ל כוותיה וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ב מהל' נדרים דמדרבנן מיהו מחייב במעשרות ופטור מן המעשר דקתני בברייתא מדאורייתא קתני וז\"ש הר\"ר מנוח והא נמי כיון דאיהו הדר וזכה ביה גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא ור\"ל וחייב במעשר מדרבנן כההיא ברייתא ודלא כהשעה\"מ שם שלא הבין כוונת תירוצו הב' וכ' ע\"ז תמיה מילתא טובא כו' עיי\"ש וא\"כ נתבארו דברי רבינו היראים שמש\"כ אם הפקיר ע\"ד להפקיע חייב ר\"ל כמש\"כ הרר\"מ אולם עכ\"ז יפה כ' הווי העמודים ע\"ד היראים שאינו מדוקדק דאם הפקיר ע\"מ להפקיע חייב אפי' במעשר וברייתא קתני דפטור מן המעשר אלא מיירי שהפקירו ממש ואפ\"ה כשזכה בו הוא חייב בהנך ופטור מן המעשר ונ\"ל דט\"ס ביראים תיבת כדתניא וצ\"ל ותניא בב\"ק כו' והברייתא דהמפקיר כרמו הוא ענין חדש. ודע דבמש\"כ לבאר ד' הת\"כ פאת שדך ולא שדה אחרים דהיינו שזוכה מן ההפקר ראיתי להשם חדש סי' קנ\"ז שהביא שם פי' הק\"א שפי' ולא שדה אחרים אם קצר שדה אחרים לעצמו עכ\"ל וכ' ע\"ז וק\"ק דהיינו גזלן כיון שקצר שדה אחרים לעצמו וכבר תנא לעיל ובקוצרכם פרט לקצרוה לסטים והיינו לסטים ישראל וא\"כ תרתי למ\"ל ובשם מהרד\"ף בס' חס\"ד כתב שפי' שדך ולא שדה אחרים דהיינו שאם הישראל הוא הקוצר שדה של גוי פטור וכ' השם חדש דלפי פי' מהרד\"ף סיפא דברייתא דקתני שדך ולא שותף עם הגוי בהא פליגי דת\"ק סבר דוקא ישראל הקוצר שדה של גוי פטור דמיעטי קרא שדך אבל שותפות הגוי חייב ישראל בחלקו דשדך קרינא ביה ורשב\"י סבר שדך אתא למעוטי שותפות הגוי אפי' בחלק ישראל עכ\"ל השם חדש ולדעתי פשוט בפי' הת\"כ שדך ולא שדה אחרים דהיינו שזוכה מן ההפקר כנ\"ל ועיין חולין קל\"ה ב' שאמרו שם אלא שדך למ\"ל למעוטי שותפות גוים והיינו כרשב\"י דת\"כ וה\"ה דהומ\"ל שדך למ\"ל למעוטי ולא של אחרים כהת\"ק. ",
                "מכאן עס\"ס חסר בנדפס, והסמ\"ג לאוין רפ\"ז רמז לזה השאלה ועיין ירושלמי ספ\"ד דפיאה ובהתוה\"מ פ' קדושים סי' כ\"ב. ובס' ת\"ת חולין ד' קל\"ד כ' להגיה דארשב\"ל מפני מ\"ש בירושלמי !דרשב\"נ אמר ר' יונתן אמר לה ובאמת פליגי בה תנאי: "
            ],
            [
                "בנדפס הגי' פי' אפילו לסטים ואינו מובן ופשוט דצ\"ל שם פי' אפי' לסטים ישראל וכמש\"כ כאן. ",
                "פרט להקדש. בשדך פרט כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "בשדך מכאן כו' כצ\"ל והפי' שכ' רבינו כ\"ה בירושלמי על ההיא משנה וכ\"כ הסמ\"ג לאוין רפ\"ח ד\"ז בשם הירושלמי וגי' הספרי לפנינו וחכמים מחייבים מכאן אמרו כו' ועיי\"ש בז\"א. ",
                "פי' דגדיש מיקרי. עיין ב\"ב ע\"ב ב' רשב\"ם ד\"ה תורת גדיש עליו שכתב דאפילו כשהוא לבדו אינו שכחה כדדרשינן בספרי עומר ולא הגדיש עכ\"ל והיינו פי' רבינו הרא\"ם ובס' מילי דנזיקין לב\"ב שם הניח דברי הרשב\"ם בצ\"ע דלמאי הוצרך לזה דהא מלקחתו ילפינן ליה כמש\"כ הרשב\"ם שם סד\"ה שני עומרים כו' ועיין במשניות הנד\"מ בתוס' אנשי שם פיאה פ\"ו מ\"ו ברע\"ב ד\"ה לא אם אמרת משכ\"ש בשם ס' ש\"ל. ",
                "לא. ט\"ס הוא וכן מחקה הווי העמודים בנדפס וכ\"כ השם חדש. ",
                "פ\"ב והובא בחולין שם ושם אמרו באילן ב' שכחה ופיאה וכ\"ה בנדפס וכאן ליתא ועיין בס' פאת השלחן סי' ד' סקל\"ד שיטת הגר\"א ועיין להלן סי' ק\"ס שכתב שם רבינו שנים שבאילן. ",
                "ראב\"ע אומר מנין כו' כצ\"ל וכן בת\"כ ויקרא ה' י\"ז איתא ראב\"ע ועיי\"ש באורך יותר ממשכ\"ר כאן ובס' הרוקח בראש הספר סוף הל' חסידות הובא כלשון הת\"כ אלא בדברי רבי שם שכתב הרוקח בזה\"ל רבי אומר הה\"א ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו' ואם הכתוב ענש למי שבא לו ספק נפש אמור מעתה המגבה את הצדקות כו' עאכ\"ו שתנתן לו נפשו עכ\"ל אבל בלשון הת\"כ לפנינו כתוב רבי אומר הה\"א כו' קבע הכתוב פקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע אמור מעתה כו': "
            ],
            [
                "למיקט ע\"מ לשנם תשלומי כפל ע\"מ כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל אולם בסה\"מ להרמב\"ם ל\"ת רמ\"ד כתוב כמש\"כ כאן וכ\"ה בשאלתות דרא\"ג שאילתא ד'. ",
                "פ\"ז דב\"ק ושם איתא ז' גנבים הם וכ\"ה במכילתא משפטים פי\"ג. ",
                "וכתיב [ש\"ב ט\"ו ו'] ויגנב אבשלום את לב כו' כצ\"ל. ",
                "שננח ד' וה' [ל\"ח א'] כצ\"ל. ",
                "האי בעמיתו לא כו' כצ\"ל והסמ\"ג לאוין קנ\"ה כ' לא תגנובו לא קאי אבעמיתו במליצת הלשון דא\"כ היה לו לומר מעמיתו ועוד כי ניגון טעם כו' וחידוש בעיני שלא זכר שם רבינו ע\"ז, וראיתי בס' קובץ להרמב\"ם פ\"ב מהל' דיעות ה\"ו שכ' דאפי' לפי הסוברים דגנ\"ד אסור מה\"ת אף לגוי היינו דוקא במכירה אבל גבי מתנה דג\"כ אסרינן גניבת דעת ודאי אינו אלא מדרבנן עיי\"ש ואינו נראה כן מלשון היראים דכלל המרבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל כו' בכלל שארי גנבים במידי דממון ונראה מדברי רבינו שפי' לא תגנוב ע\"מ למיקט כהי\"מ שכ' הש\"מ לב\"מ שם דמיירי שאינו רוצה לעכב הגניבה בידו אלא הוא גונב ע\"מ לצערו וכמש\"כ רא\"ג סי' ד' והדר אהדריה ניהליה עיי\"ש הע\"ש אות ו' דודאי מיקרי גונב דעת הבריות במידי דממון והוי דאורייתא כמבואר בדברי רבינו ועיין נדרים ע\"ח ב' השותק ע\"מ למיקט כו' ובס' ידות נדרים יד שאול אות כ'. ",
                "מה\"ת כו'. בס' רביד הזהב פ' קדושים פ' לא תגנובו כ' ע\"ז תימה הרי ס\"ל ר' יוחנן (נדרים ל\"ז ב') דמקרא אסור ללמוד למודר הנאה דפיסוק טעמים לאו דאורייתא וכתב הר\"ן דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' נדרים עכ\"ל וראיתי להגאון יעב\"ץ בסדר תפלה שלו בחלק מגדל עוז עליית הכתיבה שכ' וז\"ל אמנם למסקנא דגמרא שם [נדרים ל\"ז ב'] גם פס\"ט דאורייתא. ועלה מייתי ההיא דויקראו בתורת האלהים כו' זה פס\"ט א\"כ מ\"ז דאמר התם בחגינה [ו' ב'] נ\"מ לפיסוק טעמים אליבא דר' יוחנן אמרה למילתיה. וראב\"ד פליג עליה ואמר נ\"מ לעולה שהקריבו ישראל במדבר. סבר כרב ואליבא דהלכתא עכ\"ל המג\"ע. ותרי תמיהי חזינן הכא. א) אנה מצא מסקנא בנדרים דפס\"ט דאורייתא. ב) מה שאמר דהלכתא כרב הוא להיפך ממש\"כ הר\"ן לענין הלכה רב ור\"י הלכה כר\"י וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל וכמש\"כ הרה\"ז כנ\"ל והנה הריטב\"א שסביב להרמב\"ן במס' נדרים כ' וז\"ל ר' יוחנן אמר שכר פס\"ט דבעי למקרא כדנפ\"ל מקרא דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים וגו' ויבינו במקרא זה פס\"ט והא ליתא בכלל ואותי צוה ה' ושכר למודו שרי עכ\"ל ולכאורה דברי הריטב\"א תמוהין הא בגמרא הובא דברי רב שאמר ויבנו במקרא זה פס\"ט לסיועי לדבריו שאמר שכר שימור אבל שכר פס\"ט דאורייתא ואסור ליטול שכר פס\"ט משא\"כ ר' יוחנן ע\"כ לא ס\"ל דרש זה וכמש\"כ התוס' בנדרים שם ד\"ה ואמרי לה אלו המסורת וז\"ל מאן דאית ליה פס\"ט לאו דאורייתא מפרש אלו המסורת חסירות ויתירות עכ\"ל ומה זה שהביא הריטב\"א בדר' יוחנן מדרש רב בר פלוגתיה ובאמת קשה לי דהנה רב חננאל אמר רב דריש ג\"כ מפורש זה תרגום וא\"כ הוי תרגום ג\"כ דאורייתא דומיא דפס\"ט ואסור ליטול שכר על התרגום ולהדיא אמרו בירושלמי דנדרים פ\"ד ה\"ג יכול מקרא ותרגום ת\"ל חקים ומשפטים חקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום עכ\"ל והובא בר\"ן ורא\"ש ורי\"ף מבואר מזה דאף על תרגום רשאי ליטול שכר וע\"כ הנראה לי מזה דבאמת הירושלמי פליג על הבבלי דבבלי מפרש דר' יוחנן דאמר שכר פס\"ט ס\"ל דפס\"ט לאו דאורייתא והירושלמי ס\"ל דאע\"ג דפס\"ט דאורייתא מ\"מ מדכתיב ראה למדתי וגו' חקים ומשפטים ילפינן מזה דדוקא חקים ומשפטים אסור ללמוד בשכר ולא מקרא [ר\"ל פס\"ט] ותרגום ואזדא לה בזה מש\"כ בס' תעודה בישראל מ\"ת שער הראשון פי\"ג בהערה תשובה נצחת להחכם מהרמ\"ק בס' בן יוחאי מענה פ\"ט שאמר שהנגינה ופס\"ט הלמ\"מ וז\"ל ואס\"ד דמסיני הוה היה אסור למלמד ליטול שכר פס\"ט ג\"כ משום ראה למדתי כו' עכ\"ל ולפמש\"כ הדין עם הבן יוחאי ואע\"ג דכל היכא דפליגי הירושלמי והבבלי הלכה כבבלי מ\"מ בטעמא דר' יוחנן דהוא סתמא דירושלמי סמכינן יותר על הירושלמי כיון דנראה משם ברור דעת ר' יוחנן מאי טעמיה וגדולה מזו עיין במהרי\"ק שורש ק' ובזה א\"ש ד' הריטב\"א דאף ר' יוחנן ס\"ל ויבינו במקרא זה פס\"ט ואפ\"ה ליתא בכלל ואותי צוה ה' ושכר לימודו שרי ומתורץ עתה ד' היראים והסמ\"ג מתמיהת הרה\"ז דס\"ל כשיטת הירושלמי וכהריטב\"א ולא כדברי התוס' דהתוס' כ\"כ לפי שיטת תלמודא דידן שו\"ר בס' הנד\"מ פנים מאירות על הירושלמי להגאבד\"ק יאנאווא נדרים פ\"ד ה\"ג שכ' גם כן דהירושלמי ס\"ל בהא דלא כגמרא דילן אך משכ\"ש בענין מקרא שבירושלמי במחכ\"ת לא הבין דפי' מקרא ר\"ל פס\"ט גם הטעם שכ' שם ע\"פ הגמרא דנדרים ל\"ח א' וז\"ל אבל מדרש והלכות דהם נדרשים ע\"י פלפולא זאת ניתנו למשה לבדו והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל בחנם כו' מש\"ה ע\"ז ילפינן ממשה דמה אני בחנם אף אתם בחנם ומש\"ה דרשו כאן בירושלמי חקים ומשפטים בחנם כו' הוא תמוה מאד דחקים ומשפטים אינם פלפולא בעלמא שניתן למשה לבדו כמ\"ש בגמרא דנדרים שם אלא פלפולא בעלמא ולשון אלא מוכח דהגמרא הדר משינויי קמאי אותי צוה ואני לכם אלא דחקים ומשפטים צוה השם למשה שילמדם לישראל הרי דאינם פלפולא בעלמא ובעיקר דבריו שם שמשה קיבל שכר בעד תורה שבכתב היינו פסולת של הלוחות חלילה לומר כן ודו\"ק עייין תשב\"ץ קטן סי' תקכ\"ה שהביא שם לשון הירושלמי דנדרים בזה\"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם יכול אף שכר מלמדים ושכר סופרים ת\"ל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים חקים ומשפטים בחנם אבל לא שכר מלמדים ושכר סופרים עכ\"ל. ",
                "פ' כצ\"ל משכ\"ר ושום שכל אלו פסוקי הטעמים צ\"ל דהיינו לא\"ד שם דויבינו במקרא אלו המסורות א\"כ נפק\"ל משום שכל פיסוק טעמים ג\"כ כמש\"כ בס' שלמי נדרים שם ועיי\"ש בר\"ן ד\"ה ושום ויותר נראה דגירסת רבינו שם בגמ' להיפך ושום שכל אלו פס\"ט ויבינו במקרא אלו הפסוקים וכ\"ה בתוס' ב\"ב י\"ד ב' ד\"ה בפורענותא וכגי' הירושלמי פ\"ד דמגילה ה\"א. ",
                "ואבלע ליה זוזא. וכ\"ה בנדפס ועיין ברי\"ף ורא\"ש שלא אמרו זה אלא גבי שמואל דזבן לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי ואבלע ליה זוזא. ובסמוך בהא דרבינא צ\"ל ועייל דעיקרא דגוי כו' ובנדפס חסר תיבת דעיקרא ועיין להלן סי' רמ\"ה אות ג', ועיין בריקאנטי ד' פיעטרקוב תרנ\"ד סי' רט\"ז ובביאור מעשה בצלאל שם שכ' ביראים לא מצאתי זה כו' עד סוף ובאמת תחת משכ\"ש בריקאנטי דגבינת גוי צ\"ל דגניבת גוי וא\"כ הוא מבואר ביראים כאן ובנדפס ואין זה שייך לדיני מאכלות כ\"א לדיני ממונות כן אמר לי הגאב\"ד דקאפוליא המחבר שו\"ת בית אב ודפח\"ח וש\"י ועיין יד שאול יו\"ד סי' רנ\"ד או\"ג. ",
                "דמטמר מאינשי כדאמרינן בפרק הכונס צאן לדיר [בבא קמא נ\"ז א' ] כיון דמירתת מאינשי גנב הוא. כ\"ה בנדפס וכצ\"ל כאן ולפנינו שם בגמרא כיון דמיטמר מאינשי וגי' רבינו שם דמירתת ועיין בב\"ק ע\"ט ב' שאמרו שם ור\"י הא דקא מטמרי דלא ניחזינהו אינשי וניערקו מינייהו וא\"כ אימתי נקרא גנב היכא דמיטמר משום דמירתת מאינשי. וראיתי להעיר פה בדברי רש\"י ב\"ק ע\"ח ב' ד\"ה גנב פטר עצמו כו' שכ' שם ואפסידא דהקדש פטור דמבית האיש כתיב כו' ואליבא דר\"ש כו' עכ\"ל והגרי\"פ בחי' הש\"ס שלו שבס\"ס קשות מיושב כ' מוכח מדברי רש\"י דבגנב מן ההקדש פטור אפי' מן הקרן ולא ידעתי מנליה שהרי וגונב מבית האיש למעט הקדש היינו מכפל כו' וכ\"כ הרמב\"ם רפ\"ב מהל' גניבה כו' הרי דקרן ודאי חייב ולפי שעה נעלם ממני עכ\"ל ועיין חשק שלמה בשס\"ח ולענ\"ד הפשוט בדעת רש\"י דס\"ל כהראב\"ד שכ' הרשב\"א בחי' לב\"ק וז\"ל דלדעת ר\"ש קמבע\"ל ולתשלום כפל לבעלים דבענין הקדש' ודאי שור הוא משלם שהרי הזיקו שור אבל הכפל שהוא משלם לבעלים שהרי מבית האיש קרינן ביה הואיל וחייב באחריותו לדעת ר\"ש מאי משלם כבש שהרי לא הזיקו אלא כבש שהוא פוטר עצמו בכבש א\"ד מצי א\"ל בק\"ג בעינא עכ\"ל וכן הוא כוונת רבינו שמחה ב\"ר שמואל שכ' האו\"ז לב\"ק ד' קט\"ז א' וז\"ל שם ע\"כ לא קמבע\"ל אלא דוקא הפריש שור לעולה דאין כאן דבר הגורם לממון אלא תור או בן יונה דלא נשאר ביד הגנב ממונו כלום כששלם הפסד דבר הגורם לממון דהיינו תור והמותר משל הקדש דאמר רחמנא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ\"ל ור\"ל נמי לענין תשלום הכפל דהא מקרן לא ממעטינן הקדש וא\"כ משלם הגנב להקדש שור אך כפל לר\"ש כשישלם הפסד דבר הגורם לממון דהיינו כבש לרבנן ותור או בן יונה לראב\"ע יצא דלא נשאר ביד הגנב ממונו כלום. ",
                "הנה בב\"ק ע\"ח ב' אמרו ת\"ק סבר וטבחו כולו בעינן או מכרו כולו בעינן ובמכילתא משפטים פי\"ב אמרו הקיש הכתוב טובח למוכר ומוכר לטובח כו' מה טביחה כלה אף מכירה כלה וקשה למ\"ל ההיקש מכרו כולו משמע וי\"ל דההיקש הוא מה טביחה כולה כאחת אף מכירה כולה כאחת ולאפוקי מכרה חציין או מכר חצייה לזה וחצייה לזה וכההיא דירושלמי פ\"ז דב\"ק ה\"ה עיי\"ש בגלה\"ש למפרשי הים וא\"כ בעינן מכרו לאדם אחד אבל מכר לשני בני אדם פטור מד' וה' וה\"ה נתן במתנה דוקא לאדם אחד חייב ולא לשני בני אדם דומיא דמכירה וא\"כ גנב שור אי שה והפקירו פטור מד' וה' דלא עדיף הפקר ממתנה ודלא כמו שכתב בספר הנד\"מ משכנות ישראל סי' כ\"א דהפקר מתחייב בד' וה' מה לי נתנו לאחד מה לי נתנו לרבים עכ\"ל דאדרבה נתנו לרבים פטור וה\"ה הפקר שנתנו לכל העולם לזכות בו ואע\"ג שלא זכה בו אלא אחד מ\"מ בשעה שהפקירו נתנו לכמה בני אדם שיכולין לזכות בו כאחת, גם מה שחידש שם דהא דחייבה תורה תשלומי ד' וה' בגונב שור ומכרו לאו דוקא שימכור לאחרים אלא אפי' כשמכרו להנגנב עצמו נמי משלם ד' וה' ולא מצינו שום חילוק בזה עכ\"ל לא כן הדבר דלהדיא אמרו במכילתא שם מה מכירה חוץ לרשותו אף טביחה חוץ לרשותו הרי דמכירה פשיטא שהיא חוץ לרשותו ולא כשמכרו לבעליו ודברי המכילתא שאמרה טבח ברשות הבעלים דפטור ר\"ל גנב וטבח ברשותם כמשנתנו ב\"ק ע\"ט א' וילפינן לה ממכירה דמכירה ע\"כ מוכר חוץ לרשות' הבעלים, אולם הנוב\"י מ\"ת חיו\"ד סי' קנ\"ד חידש שיכול להפקיר דבר לאחד לנוכח עיי\"ש וא\"כ בכה\"ג יתחייב בד' וה' ובס' ערוך השלחן להגרי\"מ עפשטיין שליט\"א לחו\"מ סי' רע\"ג ס\"ו דחה דברי הנוב\"י דאין זה גדר הפקר ופי' ד' המג\"א סי' תמ\"ח סק\"ד דהטעם הוא משום דהוי הפקר בטעות ובמחכ\"ת ז\"א דא\"כ הוה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה כיון דלא אפקריה. ",
                "נ\"ב הכ\"י חסר לאו דלא תעשוק. ואפ\"ז. ועיין מה שכתבתי ראש עמוד הרביעי: "
            ],
            [
                "יעבור עליהם בדרך ויגד לאבימלך כצ\"ל ועיין ב\"ק ע\"ט ב'. ",
                "דלא מיטמר כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ונזול אחנותא. לפנינו בגמרא הגירסא וליזיל לשב חנותא וכ\"ה בנדפס וכ\"ה בערוך ערך מך וכתב לי הרב הגאון מהרמ\"א ראבינאוויץ שליט\"א בעל ס' נר למאור וז\"ל יתכן עפי\"מ דתנן (פאה פ\"ח מ\"ה) אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים כו' חצי לוג יין כו' ושאר כל הפירות אר\"ש כדי שימכרם ויקח בהן מזון ב' סעודות וכ\"פ הרמב\"ם (פ\"ו ממת\"ע ה\"ח) ושיעור מזון ב\"ס הוא פונדיון כמבואר שם (מ\"ז) אין פוחתין כו' מככר בפונדיון ועיי\"ש ברע\"ב וגם חצי קב חטים הוא שיעור פונדיון לפי חשבון ד' סאין בסלע. ולפי\"ז נראה דגם חצי לוג יין הוא עכ\"פ לא יותר מדמי פונדיון דלא עדיף משא\"ד שאין נותנין לו יותר משוה פונדיון שהוא שיעור ב\"ס פת ואף דמבואר שם בירושלמי דשיעור זה הוא משום דכתיב ושבעו תן להם כדי שביעה והוא מזון ב' סעודות וחצי לוג יין הוא שיעור מזון ב\"ס לאכול בו כמבואר בעירובין (ל' א') מ\"מ עכ\"פ אינו עולה דמיו יותר מפונדין דכל שיכול למכור ולקנות בדמיו מזון ב\"ס אינו מחויב ליתן לו יותר ואדרבה נראה דביין הוא פחות מפונדיון ועכ\"פ לא יותר [ומ\"ש בפסחים כ' ב' שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים הוא ע\"ד גוזמא. ועיין ב\"מ מ' א' באתרא דר\"י רמו מ\"ח כוזי בדנא אזל דנא בשיתא זוזי כו' אך לא נתבאר שיעור כוזא כמה עיי\"ש בפרש\"י] ופונדיון שני איסרים נמצא רביעית יין לא יותר מדמי איסר ולפי\"ז למ\"ד ששה פרוטות באיסר כשיטעום בשב חנותא שיעור רביעית יגיע לכאו\"א פחות משו\"פ שאין בו דין ממון וזהו שהורה להם שאף לצורך אין לעשות הערמה כ\"א באופן זה שלא יפסיד רק פחות משו\"פ לכאו\"א ואחולי קמחלי ליה עכ\"ל ודפח\"ח אך לפמש\"כ כאן בהכת\"י נראה דלאו דוקא הוא. והנה ראיתי בספר זכרון שמואל בב\"ק קי\"ט א' שכ' שם דלר\"ש דס\"ל כל שהוא למכות ול\"נ שיעורין אלא לקרבן א\"כ לאו דלא תגזול נאמר אפי' אפחות מכשיעור אלא כיון דממון ניתן למחילה אינו עובר דהוי כאילו כבר השיב הגזילה וא\"כ לר\"ש ודאי אם יש אדם שמקפיד ודאי עובר עליו אפי' בפחות משו\"פ והברייתא דב\"ק קי\"ט ב' דמחלק בין מקפיד ללא מקפיד ע\"כ אתיא כר\"ש ובזה מיושב הרמב\"ם ושו\"ע שהשמיטו דין הברייתא דחייב להחזיר במקפיד משום דברייתא כר\"ש ואנן קי\"ל כרבנן דאפילו במקפיד פטור להחזיר ואע\"ג דבסי' שנ\"ט אסר גזל בפחות משו\"פ היינו לכתחילה לגזול אבל אומן דבהתירא אתא לידי' ודאי אין צריך להשיב וכמו שנתבאר בפרש\"י ב\"ק קי\"ט א' במשנה וז\"ל ואין הבעה\"ב מקפיד ומן הדין הם שלו והמקפיד לא הוי קפידא עכ\"ל רש\"י אלו תוכן דבריו שם ואני אומר דאשתמיטתי' דברי המ\"מ פ\"ו מהל' גניבה ה\"ח עמש\"ש הרמב\"ם וכל הדברים האלו וכי\"ב הולכין בהן אחר מנהג המדינה וז\"ל המ\"מ למד זה מדאמרינן בברייתא ובגמרא בזמן שבעה\"ב מקפיד עליהם פי' שדרך אנשי המקום להקפיד ואמרי' גבי מוכין דסורק מקום שנהגו להיות שלו הרי אלו שלו הנה שהכל לפי המנהג וכ\"כ ז\"ל עכ\"ל וא\"כ לא השמיטו הרמב\"ם והשו\"ע מש\"א בברייתא בזמן שבעה\"ב מקפיד עליהן הרי אלו של בעה\"ב ואתי שפיר ג\"כ פרש\"י דבמשנה דלאו בבעה\"ב תליא מילתא דאם אין מדרך אנשי המקום להקפיד אע\"פ שבעה\"ב זה מקפיד אין בהם משום גזל וכ\"כ להדיא המאירי הובא בש\"מ לב\"ק שם וז\"ל ובין בדין משנתינו ובין בדין מנהג אפי' הי' בעה\"ב קפדן ומראה עצמו שאינו מוחל אין דינו של אומן נפקע בכך שזכיה זו דין גמור הוא עכ\"ל ונראה מדברי המאירי דהיינו דוקא באומן שמאחר שאין מנהג המקום לדקדק בכך זכה בו האומן אבל לענין מש\"א בברייתא שילהי ב\"ק מסתתי אבנים פי' מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבעה\"ב מקפיד עליהם יש בהם משום גזל אין בעה\"ב מקפיד עליהם אין בהם משום גזל דלא מיירי בדין פועל אלא בכל אדם אי רשאי ללוקח או לא וכמש\"כ היש\"ש וראי' מתוספתא דשילהי ב\"ק דבתר הך ברייתא קתני השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין ולזמר עמו במזמרות מקום שנהגו להיות שלו ה\"א שלו של בעה\"ב ה\"א של בעה\"ב ואין משנין ממנהג המדינה ש\"מ דהא דקתני ברישא מנקפי הגין כו' לאו בפועל מיירי בזה י\"ל דתליא בדעתו של אותו בעה\"ב וכן משמע לשון המאירי שעל הך ברייתא מסתתי אבנים כו' כתב כולם תלוים בדעתו של בעה\"ב וכל שרואים מדרכו שמקפיד אסור וא\"ש דלפי\"ז לא יקשה דהברייתא סותרת מרישא לסיפא דבסיפא דהך תוספתא קתני השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין כו' מקום שנהגו כו' הרי דתליא מנקפי הגין במנהגא ואילו ברישא דתוספתא המובא בגמרא קתני מנקפי הגין דתליא בקפידתו של בעה\"ב אבל לפי המ\"מ מש\"א בברייתא בזמן שבעה\"ב מקפיד עליהם פי' שדרך אנשי המקום להקפיד היינו נמי לפי מנהג המקום כמ\"ש בסיפא דברייתא לענין פועל ודו\"ק ובמש\"ש רב יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל נ\"ל דרב יהודה קאי על הברייתא שאמרה מנכשי זרעים ועודרי ירקות דתליא בזמן שבעה\"ב מקפיד עליהם עז\"א רב יהודה כשות וחזית פי' מנכשי ועודרי כשות וחזיז אין בהם משום גזל דאינו חשוב כ\"כ להיות מקפיד עליהם בניכוש ועידור שלהם שלא ליטלם אם לא באתרא דקפדי ובזה מיושב מש\"א בב\"ק נ\"ח ב' אכלה חזיז כו' הרי דיש בה דין תשלומי נזקין ואיך אפשר לומר שאין בהם משום גזל והיש\"ש סוף ב\"ק דחק מאד בזה דבשחת של ספיחין קאמר רב יהודא שלא זרעו אותה הבעלים עיי\"ש ולפמש\"כ לפרש לק\"מ ובמה שפרש\"י מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא. מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב והח\"א מהרש\"א דקדק עליו דאמילתא דרב יהודה שאמר באתרא דקפדי הו\"ל לפרש כן ועיין חי' הש\"ס להגרי\"פ שכ' דלמאד עמקו מחשבות רש\"י דקשיא לי' אחרי דהקפדה מדה גרועה למאד הוא למה זה סיים הש\"ס המסכתא בהך מילתא כי לא טוב הדבר אשר הוא עושה כו' עיי\"ש ולי נראה דרש\"י קשה לי' אדברי רבינא דעביד איסורא שדיבר לשון הרע אמתא מחסיא ואמר שהם מקפידים ואין לומר דהותר לרבינא לומר ד\"ז כדי להציל איש אחר מאיסור גזל שיבוא ליקח כשות וחזיז ולא ידע שהם מקפידים דא\"כ הול\"ל ובמתא מחסיא יש בהם משום גזל ותל\"מ ולמ\"ל לומר אתרא דקפדי הוא לכן פרש\"י טעם להקפדתם דמקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב וא\"ש: ",
                "הריקנטי סי' שצ\"ה כ' לשון זה ע\"ש ר\"ת וכ' שם בביאור מעשה בצלאל בזה\"ל ודברי ר\"ת הוא בב\"מ מ\"ז ב' תוד\"ה אי. ואינו שם כלשון רבינו וצ\"ע עכ\"ל ובאמת הוא ממש לשון היראים. והסמ\"ג עשין פ\"ב כ' ד\"ז ע\"ש רבינו יעקב. ",
                "מכאן עד ודברים בלא מעות חסר בנדפס. ",
                "ומפני מה אמרו כו' ואי איכא כצ\"ל. ",
                "אי שמע דקבעי למנסבא לסטין וטעות הלכך כו' כצ\"ל. ",
                "קמי' כו' פי' באופנים שפי' רבינו לעיל לענין דברים ואיכא בהדייהו מעות דקאי במי שפרע דהיינו היכא דהדר בי' מחמת יוקרא וזולא בכה\"ג אם היו דברים בלא מעות יש בהם חסרון אמנה וזש\"ר באותן דברים שפירשתי קמי' מי שפרע ובנדפס הגי' ובדברים בלא מעות יש בהם אמנה באותן הדברים וקאי במי שפרע וט\"ס וצ\"ל דקאי וכוונת הנדפס ג\"כ כמש\"כ באותן הדברים דקאי במי שפרע [אם נתן מעות] בכה\"ג בדברים בלא מעות יש בהם אמנה. וראיתי בריקאנטי ס\"ס שס\"ג שכ' בזה\"ל והר\"א ממיץ פסק על ההיא דמתנה מועטת דקאי עלה במי שפרע ולא חילק בין מחוסר אמנה למי שפרע עכ\"ל ועיי\"ש בביאור מעשי בצלאל שכתב רבינו [הריקאנטי] נראה דנחית בשיטת היראים לחלק בין מקח בדברים בעלמא לבין הבטחה דמתנה מועטת וצ\"ע עכ\"ל ועל דעת המבאר שם דט\"ס נפל ביראים הנדפס ותחת וקאי צ\"ל ולא קאי ובמחכ\"ת אינו כן וברור להגיה כמו שכתבתי וכמו שנראה מהכת\"י ואף כוונת הריקאנטי צ\"ל כן ויש להגיה בריקאנטי והרא\"ם פסק על ההיא דמתנה מועטת באותן הדברים דקאי עלה במי שפרע כו' ור\"ל כמו שפרשתי דברי היראים ונמצא דדעת הרא\"ם כהי\"א שכ' הרמ\"א בחו\"מ סי' ר\"ד סעי' י\"א דאפי' בתרי תרעי יש בדברים משום מחוסר אמנה והרמ\"א שם הכריע כדיעה זו ובס' ערוך השלחן להגאון מהרי\"מ עפשטיין שליט\"א כתב שם ונראה דמדינא וודאי אין בזה משום מחוסרי אמנה רק ממידת חסידות עכ\"ל ואינו נראה מדברי רבינו היראים אלא מדינא הוא בדברים בלא מעות מחוסר אמנה היכא דהדר ביה מחמת יוקרא וזולא ודע דבגמרא דב\"מ מ\"ח א' איתא ואמר רבא אנו אין לנו כו' ועיי\"ש בתוס' שהקשו מאי קמ\"ל רבא ותירוצם דחוק דא\"כ מהברייתא לק\"מ רק מרבא וכי גברא אגברא קרמית ותו מאי והתניא וראיתי בבה\"ג סי' מ\"ד שכתוב שם אמר רבא כו' בלא וי\"ו וא\"כ פירושו דרבא בא לתרץ מאי דקשיא לר\"ל וזש\"א אנו אין לנו כו' אלא החילוק הוא דברים ואיכא בהדייהו מעות כו' דברים וליכא בהדייהו מעות כו' ותו ל\"מ. ",
                "בנדפס רבא בריה ואינו מובן והנראה דצ\"ל שם ור' אבהו אבל כמש\"כ כאן הוא הנכון ולגי' הנדפס רבא צ\"ל דתיבת בריה ט\"ס וצ\"ל דברי: "
            ],
            [
                "וכ\"כ להלן סי' קל\"ה ועיין מש\"כ סי' קע\"ג. ",
                "מדבר כצ\"ל. ",
                "עיין בפתחי תשובה חו\"מ סי' של\"ט סק\"א מה שהביא שם מהס' שער משפט. ",
                "וטעמא כצ\"ל: "
            ],
            [
                "ותניא בת\"כ אל תונו באונאת כו' כ\"ה בנדפס. ",
                "צ\"ל עמיתו. ",
                "אחיו באונאת כצ\"ל. ",
                "מקח שנינו כצ\"ל ודע דבספר הריקאנטי סי' שפ\"ד הביא פסק רבינו הרא\"ם שפסק כשמואל ועיין בהרא\"ש פ' הזהב סי\"ז דלא כפסק היראים. ",
                "וזה וזה פי' כו' כצ\"ל. ",
                "אבל צדריותא דבעה\"ב כתגר דמי. ותנן [ב\"מ נ\"ו ב'] ר' יהודה אומר אף המוכר ס\"ת בהמה ומרגלית אין בהם אונאה ואע\"ג דפליגי רבנן כו' כצ\"ל ובנדפס הגי' אבל אי לא ידע בעה\"ב כתגר דמי ותנן כו' וכ\"כ הריקאנטי סי' שפ\"ד ע\"ש רבינו וז\"ל ואי לא ידע פסק הר\"א ממיץ דבעה\"ב כתגר דמי עכ\"ל ונראה לי פי' דברי היראים שהוא כמש\"כ הרא\"ש פ' הזהב סט\"ז וז\"ל ונ\"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעה\"ב הלכך מחל על אונאתו אבל אם לא ידע שהוא בעה\"ב או שמכר ע\"י סרסור יש לו עליו אונאה עכ\"ל והן הנה דברי היראים שבנדפס ובריקאנטי. אבל אי לא ידע פי' שהקונה לא ידע שהוא בעה\"ב אז בעה\"ב כתגר דמי ויש לו עליו אונאה. ודע דהרא\"ש שם כ' דבעה\"ב מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא דינו כתגר ודלא כהרמ\"ה שכ' הטור ח\"מ סי' רכ\"ז סכ\"ט והב\"י שם כ' בשם המרדכי סי' ש\"ז על שם ר\"ת אם נתאנה בעה\"ב בקנינו אין לו אונאה מה\"ט דמאני יקירי עלי' ומצאתי להראב\"ן סי' ק\"ו שכ' שם וכי היכי דהיכא דזבן ביוקר ליכא אונאה דאמרי' אי לאו בדמי יתירי לא מזבין ה\"נ היכא דזבין בזול ליכא אונאה דאמרינן אי לאו מפני דוחקו דצריך למעות לא הוה מזבין כלי תשמישו וכן נמי תרץ רב האי גאון את המשפט בשערי הבינה שלו בשער ל\"ה עכ\"ל ולפלא שלא הביאו הב\"י. והנה לפמש\"כ היראים [בנדפס] והרא\"ש דאם לא ידע הקונה שהוא בעה\"ב או שמכר ע\"י סרסור [דג\"כ לא ידע] יש לו עליו אונאה א\"ש צריכותא דוכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו דאי לאו דכ' רחמנא במוכר לא הוי שמעינן לי' מאו קנה אל תונו כמ\"ש בגמ' דב\"מ נ\"א א' אבל מוכר דאבודי קמוביד דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו צריכא ע\"כ וכבר כ' הריטב\"א בחי' שם דבמוכר שהוא תגר לא שייך אובודי קמוביד וכי תגר אין עשוי למכור וע\"כ במוכר בעה\"ב עסקינן שהוא מוכר מאני תשמישתיה דיקירי עלי' ושפיר קמוביד ואפ\"ה אזהריה רחמנא בלא תונו והיינו ע\"כ בכה\"ג דלא ידע הקונה שהוא בעה\"ב כמש\"כ הש\"מ בשם הרא\"ש שם וגם הריטב\"א שם כ' בזה\"ל וי\"ל לעולם בלוקח מבעה\"ב מיירי ואע\"ג דאין לו עליו אונאה מ\"מ אזהריה רחמנא שלא יונה הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל ועפי\"ז נראה לי יותר להגיה כאן בהכת\"י דברי היראים הנדפס אבל אי לא ידע בעה\"ב כתגר דמי כמו שהביא הריקאנטי על שם הרא\"ם וצ\"ל אח\"כ וזהו צריכותא דבעה\"ב ור\"ל דהצריכותא שבגמרא דע\"כ בבעה\"ב קאי מיירי בכה\"ג והוא ראיה לדינו דאי לא ידע בעה\"ב כתגר דמי כנ\"ל. והנה הרא\"ם פסק כר' יהודה דהמוכר ס\"ת בהמה ומרגלית אין בהם אונאה וכ\"פ הר\"ח כר' יהודה והוא המ\"ד שהביא הרי\"ף לפסוק כר' יהודה אך לא מטעמיה דהר\"ח קאמר מדחזינן סוגיא דשמעתין לפרושי טעמא דר\"י ש\"מ דהלכתא כוותיה ואין זה הכרח כ\"כ כמש\"כ הרא\"ש בפ' הזהב סי\"ז שכן דרך אמוראים מפרשים דברי התנאים אף אותן שאין הלכה כמותן ולזה כ' רבינו טעם אחר דההיא דר' יהודה שייכא בהך דאמר רבא בלוקח מבעה\"ב כו' מההוא טעמא איכא למימר כיון שהוא רוצה לזווגן לכן זבין לוקח בדמי יתירא ומחיל ומדברי רבינו אלה נראה דהיינו דוקא לר' יהודה אמרינן הכי אבל רבנן דפליגי עליה דר' יהודה סבירא להו אע\"ג דידעינן שהוא רוצה לזווגן מ\"מ אינו רוצה להיות מתאנה לתת יותר משוויין וכ\"כ הקצה\"ח ריש סי' רכ\"ז דיש אונאה במרגלית [לרבנן דר' יהודה] אפי' כשהלוקח גופיה צריך לו לזווגן עיי\"ש ולא כן כ' הנחלת שבעה ח\"א סי' ח' אות ו' דאי הוה ידעינן בודאי שדעתו היו לזווגן בזה גם חכמים מודים דאזלינן בתר דעתו וכן משמע מדברי הרי\"ף והרא\"ש שם בפ' הזהב דאין הלכה כר\"י מטעם דאין הולכין אחר אומדנא אבל אי ידעינן דעתו בפירוש דרוצה לזווגם פשיטא דגם חכמים מודים עכ\"ל הנ\"ש ומבואר דעת רבינו בלוקח מבעה\"ב דאין לו עליו אונאה אפי' ביתר משתות כהיש חולקים שבח\"מ סי' רכ\"ז סכ\"ד דאם נימא דדוקא בשתות אבל ביתר משתות דינו כאינש דעלמא א\"כ אין דמיון רבינו יפה דבהך דר' יהודה אמר אמימר עד כדי דמיהם (ב\"מ נ\"ח ב') ויש לדחות דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ס\"ל דס\"ת בהמה ומרגלית דמיין לשאר מילי דשתות יש בהן אונאה וע\"ז הביא רבינו ראיה מבעה\"ב דמאני תשמישתיה לא מזבין אלא בדמי יתירתא ומחיל לוקח מה\"ט נמי דלא כרבנן דר\"י דכיון שהוא רוצה לזווגן זבין בדמי יתירא ומחיל מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא בבעה\"ב יש ביטול מקח ביותר משתות ובהך דר' יהודה בבהמה ומרגלית עד כדי דמיהן ובס\"ת הא אמר בהדיא אין קץ לדמיה כמש\"כ בספר ת\"ח דס\"ת אפי' יותר מכדי דמיהן אין אונאה לר' יהודה ובזה מדוייק לי לשון התוס' בב\"מ נ\"ז א' ד\"ה אמר שכ' שם וא\"ש הא דתנן ר' יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא עד כדי דמיהן כו' ולכאורה השמיטו התוס' תיבת ס\"ת מדר\"י ובעי טעמא אבל לפמש\"כ הת\"ח א\"ש דבאמת בס\"ת אין אונאה כלל אפי' ביותר מכדי דמיהן מיהו אין לומר דנקט לשון אף משום ס\"ת לחוד וע\"כ צריך ליישב לשון אף גם אבהמה ומרגלית ואם נאמר דעבדים שטרות וקרקעות אין להם אונאה כלל אף ביותר מכדי דמיהן א\"ש לשון אף אבהמה ומרגלית ואע\"ג דבהמה ומרגלית אינו אלא עד כדי דמיהן כבר כ' הגרש\"ש דאם האחרון גרוע קצת מן הראשון שפיר נופל בו לשון אף משא\"כ אי אמרינן בטול מקח יש להם ביותר משתות ובהמה ומרגלית אין להם אונאה עד כדי דמיהן א\"כ האחרון עדיפא מן הראשון לא מיבעיא בס\"ת אלא אפי' בבהמה ומרגלית לפי\"ז לא שייך לשון אף. וראיתי להת\"ח בב\"מ נ\"ח ב' שהקשה לדה\"ת דד' נ\"ז א' ד\"ה אמר דא\"כ אמאי נקט ר\"י בן בתירה לישנא דאף דהנך ודאי אין להם אונאה כלל קאמר כיון דטעמא משום חיי נפש וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו עכ\"ל ואני אומר דלק\"מ דקאי עמ\"ש ר' יהודה ס\"ת ובס\"ת הא פי' הוא בעצמו דאין לה אונאה כלל ועז\"א ריב\"ב אף המוכר סוס כו' מפני שיש בהם חיי נפש אין אונאה כלל, ובספר העיטור אות מ' מכירת קרקעות כתב בזה\"ל אבל יותר מכדי דמיהן דזכין שוה מאה במאתן וחד יש להם כדאמר בס\"ת ומרגלית בפרק אונאה עד כמה עד כדי דמיהן עכ\"ל הנה הוא תפס ראשון ואחרון והשמיט האמצעי דהיינו בהמה. ",
                "כיון שהוא רוצה לזווגן לכן זבין כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "אין כו' עד רב אמר חסר ביראים הנדפס והוא טה\"ד שדלג המדפיס שם מן שאין לך עלי אונאה זה לע\"מ שא\"ל עלי אונאה שאחריו וחסר מה שביניהם ודלא כביאור ענפי יהודה לספר והזהיר סדר בהר שכ' שם ע\"ד היראים הנדפס סי' רנ\"ט וז\"ל מרהיטת דבריו משמע דפלוגתת רב ושמואל קאי כגוונא דברייתא במפרש רב חולק אפי' במפרש ופסק כשמואל במפרש משום דדין הוא עכ\"ל ובמחכ\"ת לא השגיח בהט\"ס כנ\"ל. ",
                "לפנינו בריה דרבא ובסמוך צ\"ל אי אינש תקיפא. ",
                "אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר כצ\"ל והוא מימרא דרבא ב\"מ נ\"ו ב'. ",
                "מכאן עד ואמר ר\"נ כו' ליתא בנדפס ועיין ב\"ב ע\"ו ב' תוס' ד\"ה קני כדברי רבינו. ",
                "בכדי. פי' אם נתן או הקנה הלואתו לפלוני הוא בכדי ולחנם ללא תועלת מדאורייתא דלא קני לה אידך וכמ\"ש בב\"ב קמ\"ח א' דהלואה ליתא בברי ועיי\"ש בתוד\"ה שכיב מרע. ",
                "ג\"ה. הוא ר\"ת גירסת הלכות ומ\"ש אח\"ז פ' נ\"ל דצ\"ל וכ\"פ ובנדפס חסר מן ובקדושין עס\"ס. ועיין קדושין שם חוד\"ה ה\"ג שכ' וכ\"ג ר\"ח וה\"ג. ",
                "ה\"ה כלקוחות כו' בטל מקח אמר רבא הא דאמרת כו' מקח לא אמרן אלא במטלטלי כו' כצ\"ל. ",
                "ביותר מפלגא קאמר כו' התוס' בכתובות דצ\"ח א' ד\"ה אלמנה כ' בשם ר\"ת דביטול מקח יש להן היינו בחצי כגון שוה מאתים במנה והא דאר\"נ גופה בב\"מ ק\"ח א' זבן במאתים ושוה מנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות דבמאתים הוי ביטול מקח לר\"נ וכ\"כ מהרש\"ל בח\"ש בב\"מ נ\"ז א' תוד\"ה אמר וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ד דב\"מ סי' כ\"א ואין כן דעת רבינו דגם בפלגא אין להם אונאה אלא ביותר מפלגא וכמש\"כ התוס' בב\"ק י\"ד ב' ד\"ה דבר ועיין ש\"ך חו\"מ סי' רכ\"ז סקי\"ז שהביא שם מס' האגודה ולא זכר דברי היראים וכ\"כ העיטור הבאתיו לעיל אות ו' עיי\"ש. וראיתי להעיר כאן בסוף הסימן מה שאמרתי במשנה דב\"מ נ\"א ב' עמש\"ש רמ\"א ד' איסרות איסר לדינר ונשאלתי למ\"ל למימר איסר לדינר ממילא ידענא לפי ערך אונאת הסלע ד' איסרין דהיינו חלק כ\"ד א\"כ ה\"ה בדינר. והשבתי דהמשנה מרמז לתי' התוס' בד\"ה איסר לדינר דמתני' דוקא כשנתנו בתורת מטבע ולא בתורת משקל וז\"ש איסר לדינר דבזמן שהמעות ניקח בתורת מטבע אז מוציאין אותו במנין ומספר ומחשבין שיש בסלע ד' דינרין ובדינר כ\"ד איסרין וכי\"ב ואז דין אונאתו בחלק כ\"ד או י\"ב או שתות משא\"כ אם הוא במשקל ובזה א\"ש מה שהתוס' העמידו דבריהם בד\"ה איסר לדינר דלכאורה יותר הו\"ל להעמיד דבריהם בהקודם שאמר ר\"מ ארבע איסרות ולפמש\"כ א\"ש דר\"ל בתירוצם יתיישב ג\"כ יתורא דמתני' איסר לדינר, ובדה\"ת שאח\"כ ד\"ה ב' פונדיונות לדינר אמרתי ג\"כ מה שלא דקדקו כן במ\"ש ר\"ש שמונה פונדיונות דהול\"ל ד' מעין והוא דבאמת אין נ\"מ בין שמונה פונדיונות לד' מעין והיינו הך אלא דקשה להו להתוס' מה שהאריך ר\"ש לומר שני פונדיונות דיותר הו\"ל לקצר בלשונו ולומר מעה לדינר כמ\"ש ריש פסחים וע\"ז תירצו משום דר' יהודה כו' ובזה מיושב מש\"כ הגרעק\"א בתוס' למשניות פ\"ד אות ל\"ח בשם תשובת מהר\"י לבית לוי סי' ו' שהקשה ע\"ד התוס' דא\"כ הו\"ל לר\"י למינקט שמונה איסרין שני איסרין לדינר כמו דנקט ר\"מ איסרין ולפמש\"כ לק\"מ דא\"כ הו\"ל לר' יהודה להאריך יותר ממה שעכשיו והיינו הך ודו\"ק: "
            ],
            [
                "דכתיב כצ\"ל ועיין להלן סי' ר\"ג מש\"ש. ",
                "צריך לומר כו' הוה עבר במעברא וכו' כצ\"ל. ",
                "מכוער הדיין כצ\"ל. ",
                "דחייב צ\"ל מחייב ובסמוך צ\"ל הוי תהי בחמרא וכ\"ה בנדפס: "
            ],
            [
                "פי' לא תסיג לא תפחות כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס והנה רבינו בפי' זה כיון לכלול בזה הא דאמר ר' יוחנן שבת פ\"ה א' גבול שגבלו ראשונים לא תסיג ופרש\"י שם שלא יטע סמוך למיצר חבירו להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים שהיו בקיאין בכך ועיי\"ש בתוד\"ה לא ובמהר\"ם וזש\"ר דלא תסיג היינו שלא תפחות ובאיזה אופן שפוחת גבול חבירו עובר בלאו. ",
                "ובחו\"ל אינו כו' תגזול. תניא מנין למחליף כו' כצ\"ל ועיין תדב\"א זוטא פט\"ז אם אדם יושב ו' חדשים בטל ואינו שונה הוא אומר על טהור טמא כו' ואם הוא יושב יב\"ח בטל כו' הוא מחליף דברי חכמים כו'. ",
                "הר\"ז עובר בל\"ת. לפנינו בספרי פ' קפ\"ח הגי' הא אם קבר בו אפי' נפל אחד ברשותו אינו עובר בל\"ת ועיי\"ש בהגהות וביאורים שבסוף הספרי פי' אם קבר בו נפל דלאו בר נחלה לא קנה מקומו וליכא משום בל תסיג וכו' ופי' אפי' דקאמר לא מיבעיא אם לא נקבר בו אדם מעולם דא\"ע בל\"ת אלא אפילו נקבר בו נפל כיון דלאו בר נחלה אינו עובר ובשו\"ת עמודי אש סי' י\"ט או\"ב כ' ג\"כ כמש\"כ בספרי לפנינו וז\"ל שם ואם נפל אינו חייב בקבורה מדוע יהיה יוצא כשקבר בו נפל משמע דנפל חייב בקבורה עכ\"ל ובאמת לא משמע מידי דלפי הגירסא א\"ע בל\"ת יש לומר דאה\"נ דמש\"ה אפי' נקבר בו נפל אינו עובר משום דנפל אינו חייב בקבורה והוי כאילו לא נקבר בו אדם מעולם אולם המאיר עין לספרי שם מחק תיבת אינו וכ\"כ הגריש\"ן בס' דברי שאול פ' שופטים דצ\"ל בספרי עובר בל\"ת ותיבת אינו נמחק דהא אדרבה כיון שכבר קבור בו אף נפל אחד הרי הוא מיוחד לקברות ואסור לקבור בו אחר. ומזה ראיה דגם נפל מצוה לקבור דאל\"כ לא היה מיקרי בזה נחלה במה שקבר נפל ועיין מג\"א סי' תקכ\"ו סק\"כ עכ\"ל ולא ראו דברי היראים שגורס ג\"כ הר\"ז עובר בל\"ת. וראיתי להמקנה בקדושין נ\"ו ב' שה\"ר מהגמי\"י דעבד מצוה לקוברו אע\"ג דאין לו נחלה וז\"ל דהא ההגמי\"י עצמו מביא שם ראיה דאין מצוה לקבור נפל מדאמרינן בגמרא שפחה שהטילה נפל לבור וכו' אלמא דס\"ל דעבד מצוה לקוברו דאל\"ה אין ראיה מולד שפחה שהוא עבד עכ\"ל ובאמת דברי ההגמי\"י מקורם באו\"ז הל' אבילות סי' תכ\"ב בשם הר\"ר שמחה ב\"ר שמואל ושם כ' בזה\"ל כדתניא בתוספתא דאהלות בור שמטילים בו נפלים טהור ומעשה בשפחתו כו' וא\"כ עיקר הראיה מרישא דתוספתא ועיין ר\"ש ספט\"ז דאהלות ובשו\"ת בית אב הנד\"מ סי' ע\"ט הביא ד' הספרי שלפנינו אינו עובר בל\"ת ופי' אם קבר בה כו' היינו הלוקח קבר בה בחיי אביו וכבר החזיק בזה את המקח ועז\"א דאפילו נפל אמרינן דמסתמא מחל אביו והוי חזקה ללוקח עיי\"ש: "
            ],
            [
                "לה האמור בפרשה ולקחת לך לאשה כצ\"ל ועיין להלן סי' ר\"ו אות א'. ",
                "דאמרינן. בנדפס ליתא תיבה זו ותחת זה כתוב שם ד\"א. והנה משכ\"ר ת\"ל לא תתעמר בה לפנינו הגירסא בספרי ת\"ל ומכור לא תמכרנה ועיין במ\"ת להגרי\"פ שכ' שם דדרשת הספרי מכפל הלשון ומכור לא תמכרנה אינו אלא למאן דס\"ל לא אמרי' ד\"ת כלשון ב\"א משא\"כ לר\"א יבמות ע\"א א' דס\"ל דברה תורה כלשון ב\"א ע\"כ מפיק לה מלא תתעמר בה וכמש\"כ התרגום אונקלס עיי\"ש. והנה נראה מכאן דמתנה אינה בכלל מכירה רק במקום דרבי ליה קרא וכן כ' הרשב\"א בחי' לב\"ק ע\"ט א' עמש\"ש בברייתא גנב ונתן במתנה משלם תשלומי ד' וה' וז\"ל תימא מהיכי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כאן כו' ועיי\"ש שכ' בשם הראב\"ד ז\"ל דאפשר לומר דמ\"מ נשתרש בחטא כטביחה ומכירה דומיא דטביחה כל שנשתרש בחטא עכ\"ל ובזה א\"ש גם עמש\"ש בברייתא גנב והחליף משלם ד' וה' דאע\"ג שכ' הרמב\"ם בפי\"ג מהל' מכירה דאין אונאה לחליפין לעולם ועיין בב\"י חו\"מ סי' רכ\"ז סכ\"ב שכ' וז\"ל ותלמידי הרשב\"א כתבו שכדברי הרמב\"ם נראה עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב עכ\"ל הרי דממכר ממעט חליפין וא\"כ הרי גם בתשלומי ד' וה' או מכרו כתיב ובס' בנין של שמחה חח\"מ סי' ג' כ' שדודו הגאון מהר\"ח זצ\"ל נתקשה בזה ולפי דברי הראב\"ד לק\"מ דמ\"מ אף בחליפין נשתרש בחטא כטביחה ורבינן לה דומיא דמתנה ואע\"ג דבכ\"מ חליפין לא הוי בכלל מכירה אולם המרדכי פ' המקבל סי' שצ\"ה כ' שחליפין נקרא מכר ובשו\"ת עבודת הגרשוני סי' ק\"ה הוסיף נופך משלו שהחליפין נקרא מכר וההיא דתלמידי הרשב\"א שם כ' דהוא משום יתורא דקרא עיי\"ש ועיין בספר ידות נדרים להל' נדרים סי' רי\"ז יד שאול סקט\"ז בענין דחילוף מיקרי זבינא עיי\"ש: "
            ],
            [
                "כלשון היראים כ\"ה בספרי דברים פ' רס\"ו רעך פרט לאחרים פרט לגבוה. ולפי המתבאר בש\"ס ב\"מ פ\"ז ב' ובפרש\"י שם צ\"ל בפי' הספרי פרט לאחרים ר\"ל רעך ואל כליך לא תתן אבל כרם אחרים גם אל כליך תתן והיינו למ\"ד גזל נכרי אסור אצטריך קרא למישרא פועל ופרט לגבוה ר\"ל כרם רעך ואכלת אבל כרם הקדש אסור לאכול וכמו שיתבאר ד' הספרי כ\"ה פי' לשון היראים אך לפמש\"כ הש\"מ בשם הריטב\"א שם יתבאר דברי הספרי בפשיטות יותר דרעך פרט לאחרים ופרט לגבוה שניהם שוין דלא יאכל פועל לא משל הקדש ולא משל אחרים דאחשבי' רחמנא כגזל כיון דעובד כוכבים לאו בר מצוה הוא ולא יגרוס בגמ' היינו דאצטריך קרא למישרא פועל וכמש\"כ בס' שער משפט לחו\"מ ריש סי' של\"ז הביאו בפ\"ת שם וכן יתפרש דברי היראים אלא שמש\"כ שם ראיה מדברי היראים לפי' הריטב\"א שבש\"מ שם במחכ\"ת לא ראה שדברי היראים לקוחים מהספרי ונוכל לפרש דברי הספרי ג\"כ כפרש\"י כנ\"ל וא\"כ גם מהיראים לא מכרעא מידי. ",
                "ולא ענבים וד\"א. רש\"י פי' בב\"מ פ\"ז ב' ולא ענבים וד\"א לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קפ\"ב ענבים ולא ענבים וד\"א שלא יאכלם לא בפת ולא במלח וכ\"מ ממ\"ש שם בגמרא פ\"ט ב' מלח ודאי כענבים וד\"א דמי ולפי\"ז מה ששנינו במשנה צ\"א ב' היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים אין לפרש כהרמב\"ם בפיה\"מ שכ' וז\"ל אמר רחמנא בפועל ואכלת ענבים ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר וכ\"כ החינוך מ' תקע\"ו והוא מהירושלמי ספ\"ב דמעשרות ופ\"ז דב\"מ ה\"ג וספרי דברים פ' רס\"ו דהא ענבים מבע\"ל לההיא דענבים ולא ענבים וד\"א ומש\"ה יפה כ' הסמ\"ע בחו\"מ סי' של\"ז סקכ\"ב ג\"ז נדרש ממ\"ש ואל כליך לא תתן ממה שאתה נותן לכליו של בעה\"ב אתה אוכל והתוי\"ט בפ\"ז דב\"מ משנה ד' נתקשה בדברי הסמ\"ע ולכאורה הדין עם הסמ\"ע אלא שהרמב\"ם בחיבורו פי\"ב מהל' שכירות ה\"י כתב היה עושה בתאנים כו' שנאמר בכרם ואכלת ענבים. ודע דמש\"כ הרמב\"ם שם והעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחרת ובאמת הוא בעיא דלא איפשטא בגמרא וכ\"כ הסמ\"ג עשין צ\"א ולכן פסק המחבר בחו\"מ שם ס\"י דהיה עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר ואי אכל לא מפקינן מיניה ולא מנכין לו מאגריה וה\"ט דספיקא הוא וא\"כ מהתימא על הראב\"ד שלא הגיה ע\"ד הרמב\"ם כדבסמוך עמש\"ש הרמב\"ם ולא יהיה בניו או אשתו מהבהבין לו השבלים באור וז\"ל א\"א בעיא היא ולא איפשיטא עכ\"ל והלח\"מ נתקשה בזה ואף שראיתי להמגדל עוז שכ' שם ע\"ד הראב\"ד בזה\"ל אני תמה מה בא לחדש בלשון ההשגות בזה ע\"כ במחכ\"ת דבריו תמוהים דנ\"מ רבתא לדינא דלדעת הרמב\"ם באיבעיא דלא איפשיטא מהני תפיסה כמו שהאריך הש\"ך בס' תקפו כהן וא\"כ צריכין אנו לדעת אם הדין הוא פשוט לאיסור ומוציאין ממנו מה שאכל או לא, והנראה דלהרמב\"ם פשיטא ליה דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר מהירושלמי ספ\"ב דמעשרות והובא בהר\"ש שם. ",
                "לפנינו בהיפך אמר ר' ירמיה אר\"ל. ובנדפס חסר מן יש לשאול עד תנן בהשוכר אה\"פ. ",
                "דהא למעוטי מציצה אפקיה כצ\"ל דברי רבינו צריכין ביאור דנהי דממעטינן מואכלת מוצץ מ\"מ ממילא נשמע ג\"כ דאכילה גסה אסור דזה ל\"מ אכילה כמ\"ש ביבמות מ' א' אכילה גסה מי שמה אכילה וצ\"ל דכוונת רבינו הוא כמש\"כ התוס' בב\"מ פ\"ז ב' ד\"ה שבעך שכ' שם אי לאו דכתיב שבעך והוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה לא הוה ממעטינן מואכלת ולא מוצץ דשתיה בכלל אכילה עיי\"ש וכ\"ה כוונת רבינו כאן דמש\"ה לא מפקינן מואכלת אכילה גסה דהא למעוטי מציצה אפקיה ואם היינו דורשין אותו למעוטי אכילה גסה לא הוה ממעטינן מיניה מוצץ. והרב הגאון מד\"א דמחנינו זצ\"ל אמר ליישב קושיית התוס' והיראים עפמש\"כ הפמ\"ג בפתיחה להל' שחיטה בשורש הב' דע\"כ ל\"א כ\"מ שנאמר אכילה בכזית אלא במניעה או בציווי כמו בערב תאכלו מצות משא\"כ באכילת רשות וא\"כ ה\"נ י\"ל דאע\"ג דאכילה גסה ל\"ש אכילה היינו דוקא באכילת מצוה או איסור משא\"כ ואכלת ענבים שהוא רשות לא מפקינן ממשמעותיה אכילה גסה ומש\"ה דרשו שבעך ולא אכילה גסה עוד פי' ליישב קושייתם ע\"פ מש\"כ התוס' ע\"ש ר\"ת בפסחים ק\"ז ב' ד\"ה דלמא דתרי גווני אכילה גסה יש אחת שנפשו קצה מלאכול ועל אותה פטור ביוה\"כ ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם וא\"כ י\"ל דשבעך ולא אכילה גסה פי' שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם וכההיא אכילה גסה דנזיר כ\"ג א' ובכה\"ג א\"א ללמוד מן ואכלת דשפיר מיקרא אכילה אכילה גסה כזו עכ\"ד אבל בירושלמי ספ\"ב דמעשרות אמרו שבעך שלא יהא אוכל ומקיא וזה הלשון משמע שנפשו קצה מלאכול ואפ\"ה ילפי לה למעוטי מן שבעך ולא מואכלת מיהו תי' התוס' והיראים לא אזדא לפי הירושלמי שדרשו שם שבעך שלא יהא מקלף בתאנים ומצמץ בענבים ולא דרשו למעוטי מוצץ מואכלת וז\"ל הש\"מ ב\"מ פ\"ז ב' ואכלת ולא מוצץ כלומר אסור לפועל שיאכל הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונה דבודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא עכ\"ל והיינו כמ\"ש בירושלמי, והווי העמודים העיר ג\"כ ליישב קושיית התוס' באופן הב' מאכילה גסה וכמש\"כ ע\"ש הגאב\"ד דמחנינו וכ\"כ השם חדש לדינא דהכא בפועל אסור האכילה גסה אפי' אותה שיש בה טעם עיי\"ש. ",
                "מיקריא שבעה ותניא בברכות כו' כצ\"ל. ",
                "אכילה גסה למיפק כו' כצ\"ל ועיין בש\"מ כתובות ס\"ד ב' ובנו\"ב מ\"ק ח' או\"ח סי' ל\"ח ישוב לשאלות רבינו ובסמ\"ג עשין קס\"ב כ' ודבר תימא הוא כו' כדברי היראים. ",
                "בפ\"ו מהל' מת\"ע ה\"ח כ' הרמב\"ם ואם מן הכוסמין לא יפחות מקב וצ\"ע דבעירובין כ\"ט א' אמרו קב וחצי כוסמין. ",
                "בקדושין [י\"ז א'] בקרא דהענק כו' כצ\"ל. ",
                "בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד כו' כצ\"ל. ",
                "שור שור משבת וכ\"ה בב\"ק נ\"ד ב' שור לאגמוריה שור שור לחסימה כו' ואמרו שם עוד בהמתך לאגמוריה בהמתך בהמתך לכלאים א\"ה אפי' אדם נמי ליתסר אלמה תנן כו' א\"ק למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי' ולא לדבר אחר ע\"כ ומזה הקשה בס' מעה\"ח במצות חסימה עמ\"ש בב\"מ פ\"ח ב' כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור דמה צריך קרא להכי הא בלא\"ה אימעט אדם מלאו דלא תחסום דליכא למילף משבת דלהנחה הקשתיו ולא לד\"א כמש\"כ התוס' בב\"ק נ\"ד א' ד\"ה הוה אמינא והניח בצ\"ע ותמיהני שלא הרגיש בפרש\"י דב\"מ פ\"ח ב' שכ' בד\"ה פטור וז\"ל ולא תילף מינה לחיובא מק\"ו כדלקמן עכ\"ל וברור דכוונת רש\"י ליישב קושייתו ולי נראה עוד דהו\"א דמאחר דכתב רחמנא לא תחסום שור לאקושי חוסם דהיינו אדם לנחסם דהיינו שור ונחסם לחוסם כמבואר כאן הו\"א דגם בזה איתקש חוסם לנחסם מה נחסם עובר בלאו אם חסמת אף חוסם דהיינו אדם עוברין בלאו אם חסמוהו להכי אצטריך כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור ונראה דעכ\"פ בדברי רש\"י יתבאר מש\"כ הרמב\"ם במנין המצות שלו בראש ספר היד מ\"ע ר\"ב לעזוב משא מעל חבירו או מעל בהמתו שנאמר עזוב תעזוב עמו עכ\"ל והלא בב\"ק שם אמרו חמור לאגמורי חמור חמור לפריקה וא\"כ מהיכי תיתי אדם והא להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר אולם לפמש\"כ רש\"י א\"ש דמק\"ו ידעינן דמכש\"כ לאדם ובס' המצות להרמב\"ם מ\"ע ר\"ב כ' להוריד המשא מעל הבהמה שנתיגעה במשאה בדרך כו' ולא זכר שם מעל חבירו ואילו במ\"ע ר\"ג כ' להקים המשא על הבהמה או על האדם היפך ממש\"כ בראש חיבורו ס' היד אולם במל\"ת ר\"ע כ' בס' המצות ומגביה עמו משאו אם על גבו אם על בהמתו כו' עיי\"ש ובקצר לא זכר אלא בהמה ועיין בקונטרס דבר מצוה מה שהעיר ע\"ד המגיה בחינוך מ' תק\"ס וז\"ל הש\"מ לב\"ק נ\"ד ב' ד\"ה להנחה הקשתיו ולא לד\"א וא\"ת א\"כ פריקה נמי לא תנהוג באדם הטעון משוי ובפ' א\"מ [ל' ב'] משמע דנהגא גבי ההוא דדרי פתכא דאופי' וי\"ל דמדרבנן נהגא. תלמיד הר\"פ ז\"ל עכ\"ל, ולפי הנ\"ל י\"ל דהוי דאורייתא מדין ק\"ו וכפרש\"י גבי חסימה ונראה דדעת תלמיד הר\"פ הוא כהרדב\"ז בשו\"ת סי' תשכ\"ח הביאו הברכ\"י ליו\"ד סי' שע\"ב שהאדם בעל שכל ולא הי\"ל לטעון עצמו יותר מהראוי לו עיי\"ש באורך וק\"ו פריכא הוא ודין פריקה וטעינה אחד הוא כדמוכת מהש\"מ שראש דבריו הוא בפריקה והביא מב\"מ ל' ב' דמיירי שם בטעינה ודו\"ק ועיין שו\"ת עמודי אש סי' כ\"א אות כ\"ו אם באדם נוהג חסימה עיי\"ש. ",
                "הבודל כצ\"ל. ",
                "המנכש בשומים כו' הואיל ואין שעת כו' אוכל בו כצ\"ל. ",
                "כדה\"ת פ\"ט א' ד\"ה גידולי ובנדפס חסר עד וכיון. ",
                "בכרם רעך כי תבא בקמת כו' אמר שמואל כצ\"ל. ",
                "דבמ\"ת כ\"ע סמוכין כו' כצ\"ל ובמשכ\"ר ו' מוסיף על ענין ראשון עיין בסמ\"ג לאוין קפ\"ג שסיים אמנם בספרי ספרד אין שם וא\"ו עכ\"ל והשם חדש ביראים הנדפס סי' קס\"ג לא זכר דברי הסמ\"ג וישכחהו ועיין להלן סי' רי\"ד. ",
                "פועל קישות אפי' בדינר כו' ר\"א חסמא אומר לא כו' כצ\"ל. [הגרא\"ד]. וכ' השם חדש אע\"ג דלית הלכתא כר\"א חסמא מ\"מ הביאו רבינו דמיניה נשמע דברי ת\"ק דקתני אפי' בדינר הוי אפילו הוא יותר על שכרו עכ\"ל ולפמש\"כ כאן א\"ש שהביא כל המשנה כדי לסיים וחכמים מתירים: "
            ],
            [
                "נתוחי אין וכו' כצ\"ל. ",
                "דקמה כצ\"ל. ",
                "לחברו בביתו כו' כ\"ה בנדפס והסמ\"ג לאוין קפ\"ו כ' כדברי רבינו ועיין ב\"מ קי\"ג א' תוד\"ה אימא ועיין בתוי\"ט פ\"ט דב\"מ מי\"ג ובס' ת\"ח שכ' ג\"כ דלא כהתוס' וזהו דעת היראים והסמ\"ג, כ\"כ הווי העמודים. ",
                "דבדין עבד לא טרח ופסקינן כו' בגזלן שלא כענין רוצים לגזול ממונו או הוציא גזלן ולא זקף הנגזל על הגזלן דמי כו' כצ\"ל ובתשוב' מיימוניות השייכות לס' נזיקין סי' י\"ד בהגה\"ה הביא שם ד' היראים בזה\"ל ורוצים לגזול ממונו או הוציאה גזלן ולא נזקף כו' וכ\"כ המרדכי ר\"פ המניח בלשון היראים ופי' הוציא שכ' רבינו היינו שהוציא הגזלן אותה דבר מבית הנגזל וכלפי מה שאמר מתחילה שרוצים לגזול כו' אמר אח\"כ או שהוציאה הגזלן והמרדכי שם הביא דברי הר\"ר מאיר דה\"מ בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא ל\"ל רשות אפי' הו\"ל פסידא לפי דבריו דא\"כ לא שבקת חיי לכל בריה כו' ונראה שהוא מדברי רבו האו\"ז שכ' בב\"ק שם סי' קמ\"ה וז\"ל ודוקא בדבר ידוע שזה גוזלו דומיא דההוא גרגותנא דהוה ידוע דתרווייהו הוה אית ליה רשותא למיעבד דינא לנפשי' אבל בדבר שאין ידוע אי גוזל אותו או לא ל\"ל רשות לכ\"ע אפי' אי הו\"ל פסידא לפי דבריו דא\"כ כאו\"א יאמר לחבירו האי דידי ומגזל גזלת ממני ויכה אותו או יחטוף מידו ונימא עבידנא דינא לנפשי' א\"כ לא שבקת כו' וז\"ל היראים הנדפס ההיא דר\"נ מיירי בגזלן שהדבר שלו בעין ורוצין לגזול ממנו או שנמצא הגזלן כו' ונראה שט\"ס תיבת שנמצא וצ\"ל שהוציא או צ\"ל שנמצא בבית הגזלן וכוונת דבריו שם או שרוצין לגזול ממנו ועביד דינא לנפשו שאינו מניח לגזול ממנו או שכבר גזלה הגזלן ועביד דינא לנפשי' ומנתחה ממנה והיינו כמו שהגהתי כאן בכת\"י והריקאנטי סי' תס\"ד צירף דעת הרא\"ם לרבינו מאיר וכ' שם בזה\"ל פסקו הרא\"ם והר\"ר מאיר דהא דעביד אינש דינא לנפשי' לא אמרינן אלא בחפץ המבורר שהוא של ראובן ושמעון מחזיק בו ולא זקף הגזלן על הנגזל דמי גזלנותא דליהוי כמלוה וההיא עביד ראובן דינא לנפשי' ונכנס לבית שמעון ליטול את שלו כו' עכ\"ל ותשובת רבינו מאיר בר\"ב שבהגמ\"יי שם כתובה ג\"כ בתשובת הר\"ח או\"ז סי' קמ\"א אך אותה הגה\"ה ליתא שם וזהו מש\"כ הרמ\"א בחו\"מ סי' ד' וי\"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשי' רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו או רוצה לגוזלו כו' יכול להציל שלו ועיי\"ש ביאור הגר\"א סק\"ט וי\"א כו' שגזלו ב\"ק שם בן בג בג: סק\"י או רוצה, שם גרגותא עכ\"ל והיינו דברי רבינו היראים והר\"ר מאיר והאו\"ז ועיין הע\"ש ריש שאילתא ב' שעמד שם עמש\"כ שם המרדכי וכ\"כ בס' יראים כו' וז\"ל והרי היראים סותר דברי ר\"מ שמפורש דאפילו הוציאה גזלן כו' עיי\"ש ולפי מה שבארתי דברי היראים אין שום סתירה וכל זה דלא כהראבי\"ה למס' ברכות סי' ח' שכ' בתר גנבא גנוב וטעמא טעים פירוש אבל יטול בפרהסיא דקי\"ל עביד אינש דינא לנפשי' במקום פסידא כו' ופי' לפירושו נראה עפמש\"כ האה\"י פ' יתרו בהגה\"ה שפועל בנפשו אותו הקלקול ותתרגל נפשו לגנוב במסתרים עיי\"ש אבל לפי דעת הר\"מ אפילו ליטול בפרהסיא אסור היכא שאינו מבורר שהוא שלו כמש\"כ המרדכי שם וראיה מברכות כו'. ",
                "כל העמוד פה בכת\"י מטושטש ונכתב בצד הגליון. המעתיק. ",
                "ופונדקי ודיוקנאות יכול כו' כצ\"ל ומן למדנו עד סוף חסר בנדפס: "
            ],
            [
                "הנה לפי סוגיית הגמרא שלפנינו רב ששת לא חידש לנו הא עשיר כו' דגם בברייתא איתא הא עשיר שכב אלא שפי' לנו כוונת הברייתא שר\"ל מש\"כ לא תשכב בעבוטו פי' לא תשכב ועבוטו אצלך וכ\"כ מהרש\"א בכתובות ק\"ה ב' תוד\"ה אפי' דהא עשיר שכב מלשון הברייתא הוא ואילו רבינו כ' מקודם בלשון הברייתא לא תשכב ועבוטו עמך ונראה לי דגי' רבינו כך הוא בגמרא שם ת\"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו עמך מאי קאמר אר\"ש ה\"ק כו' וה\"פ דקושיית הגמרא מאי קאמר ר\"ל מנ\"ל להברייתא לפרושי לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך דילמא כפשטי' לא תשכב בעבוטו ממש ומשני ר\"ש דה\"ק ואם איש עני כו' הא עשיר כו' וא\"כ אין לפרש כפשטי' לא תשכב בעבוטו דזה אפי' בעשיר אסור ומש\"ה אמרו בברייתא בעבוטו ועבוטו אצלך וא\"ש הא עשיר שכב ומש\"ש בספרי מקודם לזה ואם איש עני הוא אין לי אלא עני עשיר מנין כו' א\"כ למה נאמר עני ממהר אני ליפרע ע\"י עני כו' הביאו רבינו לעיל סי' קל\"ב הוא ברייתא אחרת דמפרשה לא תשכב בעבוטו ממש כפשטי' וה\"ה עשיר א\"כ ל\"נ עני ממהר אני ליפרע כו' ונ\"ל דגם התוס' בכתובות שם גרסי כגי' רבינו בהספרי ומפרשים ג\"כ דמ\"ש בספרי אח\"כ הוא סותר למש\"ש בספרי מקודם לזה וזהו כוונתם בראייתם לפי' רשב\"ם שם דהאי ק\"ו לטפשים אינו מן הברייתא דלכאורה תמוה דק\"ו לטפשים ברייתא מפורשת היא בספרי דברים פ' קמ\"ד ועכצ\"ל דברייתא אחרת היא ובברייתא זו שאמרו כי השוחד יעור אינו יוצא מידי עולמו כו' לא ס\"ל לפרש עיני חכמים ואצ\"ל עיני טפשים דכי הם בני דינא עיי\"ש בתוס' ואתי שפיר דלא תקשה קושיית מהרש\"א שם ע\"ד התוס' ועיין בש\"מ לב\"מ קי\"ד ב' שביאר ד' הספרי באופן אחר גם הפנים יפות דברים כ\"ד י\"ב פי' ד' הספרי עיי\"ש. ",
                "רשב\"ג במתניתין כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ועיין להלן ס\"ס קמ\"ב. ",
                "והיינו כו' עד תניא חסר בנדפס ועיין תוס' ב\"ק י\"א ב' ד\"ה אפילו שלא כדברי רבינו ודעת רבינו כר\"ת שם ובב\"מ קי\"ד א' תוד\"ה מהו. ",
                "רבא. צ\"ל רבה. ",
                "אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב כו' כצ\"ל. "
            ],
            [
                "לפנינו כאן לא נמצא וכן בסוף הסימן כתב רבינו וכבר פירשתי המותר בלאו דעשק כו' וחסר לפנינו כאן כמש\"כ המעתיק ס\"ס קכ\"ד. ",
                "לעבור עליו בב' כו' כצ\"ל. ",
                "וה\"ה כו' עד מאחיך חסר בנדפס סי' רס\"ב ודברי רבינו צריכין ביאור מאי קשה ליה ואליו הוא נושא את נפשו למה נאמר הא נדרש יפה בב\"מ קי\"ב א' ואליו הוא נושא את נפשו מ\"מ עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר א\"ע למיתה לא על שכרו ד\"א ואליו הוא נושא א\"נ כל הכובש ש\"ש כאילו נוטל נפשו ממנו ונראה דיש להבין הדרשא בברייתא מ\"מ עלה זה בכבש כו' לא על שכרו דלענין מאי אמר זה הכתוב ומאי נפקא לן בזה והנראה לומר דזה לאשמועינן דכל דבר המוסר נפשו עליו פי' ששיעבד עצמו עליו אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול א' של ענבים עובר משום ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש וכדרב אסי שם קי\"א ב' וזש\"ה ואליו פי' להשכר שזכר למעלה הוא נושא את נפשו לעלות בכבש כו' יהי' מה שיהיה, וזהו המכוון בדרשת רישא דברייתא וכן נראה מפרש\"י קי\"ב א' רה\"ע שפי' ואידך ההוא מבע\"ל לכדתניא להענישו כאילו הוא נוטל את נפשו כדתניא וכו' ומסקנא כל הכובש ש\"ש וכו' עכ\"ל דלכאורה דבריו קשים להולמם מאי שנא שפי' מבע\"ל לכדתניא לסיפא דברייתא ולא פי' מבע\"ל לכדתניא לרישא דברייתא מ\"מ עלה זה בכבש כו' והגרש\"ש בב\"מ קי\"א ב' העיר בדברי רש\"י זה עיין בדבריו אבל לפי הנ\"ל א\"ש דכיון דכל עיקר כוונת רישא דברייתא למידרש כדרב אסי עכצ\"ל ההוא מבע\"ל לכדתניא כו' דר\"ל לסיפא דברייתא ד\"א כו' דהא ר\"י ברבי יהודה יליף מן לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר לכדרב אסי. ולפ\"ז לדרשת רישא דברייתא לא הי' לו לכתוב בתורה מלאכה שעושה בנפשו דהיינו ואליו הוא נושא את נפשו דגם אם היה כתוב ואליו הוא נושא את עיניו כמו הגרדי והסורק נלמד גם מזה כדרשת רב אסי ומ\"ש דנקט קרא דוקא מלאכה שעושה בנפשו עז\"כ רבינו היראים וה\"ה דמתרצינן לגבי נושא א\"נ כו' ללמד ממהר אני ליפרע מעושק ש\"ש עושה בנפשו משכיר שאינו עושה בנפשו ואה\"נ לדרשת הד\"א שבברייתא כל הכובש ש\"ש כאילו נוטל נפשו ממנו אין אנו צריכין לתי' רבינו ולא אמר רבינו דבריו אלא לדרשת רישא דברייתא. "
            ],
            [
                "ולא תבא עליו השמש ליתא במשנה ובנדפס ועיי\"ש בתוי\"ט שכ' כד' רבינו ועיי\"ש בתוס' רעק\"א אות ע\"ו וכ\"כ הסמ\"ע חו\"מ סי' של\"ט סק\"ו. ",
                "כר\"ש ב\"מ קי\"א א' ושמואל ס\"ל כוותיה דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום וכ\"כ לעיל סי' קכ\"ו. ",
                "כת\"ק דברייתא כו' שכיר ולא קימ\"ל כתנא דמתניתין כו' שכיר בהא דקתני כו' כצ\"ל. וביאור דברי רבינו דמדכתיב בפ' קדושים לא תלין פעלת שכיר אתך דמתיבת אתך נלמד פרט לשלא תבעו [כב\"מ קי\"ב א'] וא\"כ לתנא דמתניתין דלא יליף שכיר שכיר אין זה אלא לענין לא תלין אבל לא תעשוק ולא תבוא עליו השמש וביומו תתן שכרו דמשנה תורה עובר אפילו לא תבעו והוא כדברי הש\"מ לב\"מ ק\"י ב' בשם שיטה לענין בקר ראשון וז\"ל ונ\"ל דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך אבל לשאר חיובי דשכירות ולא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך עכ\"ל והיינו ממש כדברי רבינו לענין לא תבעו ולפי\"ז החולקים שם כמש\"כ הנ\"י בשם הרנב\"ר ה\"ה דלא יסברו דברים שכתוב רבינו ועיין להלן סי' קע\"ג אות א' מש\"ש, ובנדפס חסר כל הספק של רבינו הכתוב כאן. "
            ],
            [
                "אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דר\"י רש\"א עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה שחס כו' אתה חייב כו' וקי\"ל כר' יהודה דסתם כו' כצ\"ל ובנדפס חסר המתניתין ודלגו מן אלמנה הא' להב' ועיין להלן סי' שט\"ו. ",
                "למדנו כו' עד ולמדנו חסר בנדפס ודעת רבינו שלא כמש\"כ הרמב\"ם רפ\"ג מהל' מלוה ולוה אלא כהראב\"ד ועיי\"ש במ\"מ וכ\"כ בשו\"ע חו\"מ סי' צ\"ז סי\"ד. ",
                "בשה\"ג ס\"פ המקבל כ' ע\"ש הריא\"ז וז\"ל ונראה בעיני שלא אסרה תורה אלא בגד כגון בגד לבישתה ומצעותיה וכי\"ב אבל אם היו לה שאר כלים כגון כוסות של כסף וכי\"ב או שהי' לה בהמות ראוי למשכן אותם ממנה שאין אלו בכלל בגד עכ\"ל ובתוס' רעק\"א לב\"מ שם הובא ד' הש\"ג והגרש\"ש בב\"מ קט\"ו א' במשנה הבין מד' הריא\"ז דס\"ל מדכ' רחמנא לא תחבול בגד אלמנה דלא אסרה תורה אלא בגד ולא שארי דברים ולפי\"ז הקשה לתדבר\"י דס\"ל דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינו אלא צו\"פ וא\"כ ה\"נ לענין חבול אלמנה ומדוע לא משני הש\"ס בשבת כ\"ז דאף כל כו' לאתויי הא אתא גם דחק שם לומר לדעת הריא\"ז דמדרבנן מיהא אסור אף בשאר כלים דכן משמע מסתימת לשון המשנה והפוסקים ובביאור מעשה בצלאל לריקאנטי סי' א' כ' דהריא\"ז סובר כרבא דגם שאר מינים בכלל בגד עיי\"ש בדבריו שלא הביא ד' הגרש\"ש ואני אומר דדעת הריא\"ז כדברי היראים דמה שאמרה תורה ל\"ת בגד אלמנה לאו בגד ממש קאמר אלא סתם ובכל ענינין קאמר מיהו דוקא בכלים שהיא משתמשת בהן דבני חזרה נינהו וז\"ש הריא\"ז כגון בגד לבישתה ומצעותיה וכי\"ב ור\"ל דהיינו כלים שהיא משתמשת בהן ומ\"ש שאר כלים כגון כוסות של כסף וכי\"ב או שהיו לה בהמות פי' דהנהו אינן בני חזרה ומש\"ה ראוי למשכן אותם ממנה, ומה שהקשה הגרש\"ש מנ\"ל לרבויי שאר דברים כיון דל\"כ אלא בגד לפמשכ\"ר לק\"מ דנלמד מאם חבל תחבול שלמת רעיך דלאו דוקא הוא שלמה וה\"ה בגד לאו דוקא והוא דבר הלמד מעניינו אלא הא מיהת אמרינן דדוקא בכלים שהיא משתמשת בהן דחייבינן להחזירה אסרה תורה ולא בשארי כלים וא\"ש סתימת לשון המשנה והפוסקים אף לדעת הריא\"ז וראיתי להמנחת חינוך מ' תקצ\"א שכ' בזה\"ל וראיתי בתומים שמביא דעת ריא\"ז דדוקא בגדים אסור למשכנה ואינו נראה כן דעת הפוסקים כמש\"כ דכולם כתבו סתם דאסור למשכנה ולא כתבו בגדים והרהמ\"ח כ' בפי' וחבל בגדיה או כליה או שום דבר וכו' מבואר דל\"ד בגד אלמנה עכ\"ל והנראה לי בדעת ריא\"ז כתבתי. "
            ],
            [
                "דלמד כצ\"ל ועיין בהרא\"ש פ\"ט דב\"מ סי' מ\"ת שגם הוא ס\"ל כרבינו וכ\"ד הראב\"ד דלא כהרמב\"ם פ\"ג מהל' מלוה ה\"ב שכ' דאף בשעת הלואתו מיירי. "
            ],
            [
                "ממנו פי' פיאתו תניח וכרם כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין לעיל סי' קי\"ט ולהלן סי' ק\"ס. ",
                "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך כצ\"ל. "
            ],
            [
                "אותו עבור שגנב כצ\"ל. ",
                "ויש לשאול כו'. כוונת רבינו להקשות ע\"ד חכמים דס\"ל מוכר עצמו אין מעניקין לו דא\"כ אמה העבריה כיון שאינה נמכרת בב\"ד איך מרבינן לה להענקה אולם עיין בתוס' סוטה כ\"ג ב' סד\"ה בגניבתו שכ' כיון דאין האשה נמכרת אלא ע\"י אביה תיהוי מכירה דאב במקום מכירת ב\"ד. ולפי\"ז מיושב שאלת היראים גי'כ וכ\"כ בס' מעה\"ח בתי' קושיא זו ומה שהקשה שם על דה\"ת שלא הכריחו סברת תירוצם מהענקה ולמ\"ל להקשות מרציעה עיי\"ש נ\"ל לתרץ דלענין הענקה פשוט להתוס' הסברא דמכירה דאב הוי במקום מכירת ב\"ד ומעניקין לה דהשתא במכירת ב\"ד דעבד איסורא כסברת הגמרא קדושין ט\"ו א' מעניקין מכש\"כ במכירה דאב דלא עבדה איסורא בודאי מעניקין אבל לענין רציעת אמה העבריה לא הוי ס\"ד להתוס' למימר דמכירה דאב ישווה למכירת ב\"ד לרצע אותה ומש\"ה הקשו התוס' עד דמשני דגם לענין זה סד\"א תיהוי מכירה דאב במקום מכירת ב\"ד ותירצע להכי איצטריך קרא. ודע דבמנחת חינוך מ' תפ\"ב כתב עבד עברי בזמן שיוצא לחירות בשש או ביובל וכן נרצע שיוצא ביובל או במיתת האדון וקודם שנרצע יוצא במיתת האדון בלא בן או בשטר שחרור הכלל כל ששילוחו מהאדון ואין העבד עושה בע\"כ צריך האדון בשעת יציאה ליתן לו הענקה כו' עכ\"ל ואני אומר דקודם שנרצע שיוצא במיתת האדון בלא בן אין היורשין חייבין להעניק לו לפי מה שביאר הגאון מלבים בהתו\"ה פ' ראה דברי הספרי פ' קי\"ט שאמרו הענק תענק לו ולא יורשיו דהכוונה שהאדון בעצמו מעניק אבל היוצא במיתת האדון אין היורשין מעניקין כדאיתא בירושלמי פ\"א דקדושין אבל היוצא בגירעון כסף ובמיתת האדון אין מעניקין להם ואע\"ג דמפורש שם בספרי מקודם ליוצא ביובל ובמיתת האדון כו' אתה מעניק והוא סותר לסוף דברי הספרי ולא יורשיו לפירוש התו\"ה אלא על כרחך דבמיתת האדון דרישא היינו נרצע ואמה העבריה שיוצאין לגמרי במיתת האדון שאינם עובדין לא את הבן ולא את הבת באלו מעניקין ולא יורשיו דסיפא היינו קודם שנרצע שיוצא במיתת האדון בלא בן ואינו עובד את הבת והאח דהיינו יורשין ע\"ז אמרו בספרי שאין היורשין חייבין להעניק וטעמא י\"ל בזה דגבי הענקה כתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך וגו' הענק תעניק ובמיתת האדון דנרצע שפיר מיקרי חפשי שאינו עובד כלל משא\"כ במיתת האדון קודם שנרצע דעובד את הבן אף כשאין לו בן מ\"מ מיקרי חפשי לענין שיהיו היורשין חייבין להעניק שאין זה חפשי שאמר הכתוב להענקה מיהו מדברי הירושלמי שהביא בהתו\"ה נראה שבמיתת האדון אין מעניקין כלל אף לנרצע מדחשיב ברישא אלו שמעניקין להם היוצא בשנים וביובל ואמה העבריה שהיא קונה א\"ע בסימנין ולא קחשיב במיתת האדון כת\"ק דברייתא קדושין ט\"ז ב' אע\"כ דהירושלמי כר\"ש דאמר בקדושין שם ד' מעניקין להם ג' באיש כו' ולא חשיב ר\"ש במיתת האדון וטעמא כמש\"כ המקנה שם דר\"ש ס\"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ואינה ניגבית מן היורשין ולכך לא חשיב מיתת האדון. ",
                "דברי ר\"מ ר' יהודה אומר שלשים כשלשים של כו' כצ\"ל. ",
                "יהודה כצ\"ל ובסמוך צ\"ל ור' שמעון. ",
                "נתינה כו' צ\"ל מיכה מיכה וכ\"ה למסקנת הגמרא וכ\"ה בנדפס. ",
                "מנין לרבות כל דבר ת\"ל אשר ברכך ה\"א א\"כ מה ת\"ל צאן גורן ויקב כו' כצ\"ל וכ\"ה בגמרא ובנדפס איתא מנין לרבות כל דבר פי' אם נותן לו שהיה פטור ת\"ל כו' וכוונת רבינו בפי' הוא דמרבינן מאשר ברכך ה\"א דאף דלא נתן כלל מצאן גורן ויקב אלא מדבר אחר שיש בו ברכה כדי נתינה לכל חד כדא\"ל דיו וכ\"כ הגרש\"ש בקדושין י\"ז א' עמש\"ש בגמרא ואי בצר לי' מחד מינא וטפי כו' ל\"ל בה וכן נראה מהריטב\"א בחי' לקדושין שם שכ' ואיכא למימר דמשמע לן דלכ\"ע צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא ה\"ה כל דכותיהו כו' והדר בי' ממש\"כ שם מקודם א\"נ לאשמעינן דדוקא למיבצר מחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידו אבל למיתן לי' כולהו מאידך מינא ולא ליתן לי' מחד מינא כלל לאו כל כמיני' דמחייב לקיומא פשטי' דקרא ואפי' לר\"מ עכ\"ל, והנה לקמן סי' קש\"ב כתב רבינו ותניא אשר ברכך ה\"א תתן לו הכל לפי הברכה תן לו והוא בספרי ועיין בקדושין י\"ז ב' והגרש\"ש שם הקשה דהא כבר אפקינן לי' אשר ברכך לרבות כל דבר וכבר קדמו בזה מהרימ\"ט במהדורא ב' הביאו המל\"מ פ\"ג מהל' עבדים סוף הל' י\"ד עיי\"ש ומלשון רבינו נראה דלרבות כ\"ד נלמד מאשר ברכך וההיא דהכל לפי הברכה תן לו נלמד מתתן לו: "
            ],
            [
                "בפנים הספר חשב עוד, השמטת כספים, החזרת אחוזה ביובל. שילוח עבדים. ",
                "ואמר אך כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "ביום ל' ללידתו כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס אלא שכ' שם אח\"ז ואיזו היא מצותו והנכון כמש\"כ כאן ואז היא מצותו וכ\"כ רבינו בסמוך שמצותו ביום ל' וכן אח\"כ כ' רבינו כאן בהכת\"י וז\"ל וא\"כ מצותו ביום ל' משנה וסוגיא דכולא תלמודא הכי לכן ספק בידי עכ\"ל ובנדפס חסר דברים אלו וכן הרוקח תלמיד הרא\"ם בסי' ש\"ס כתב בזה\"ל וביום ל' מצוה לפדותו דכתיב מבן חדש תפדה בפ\"א דב\"ק בכור שנטרף אין פודין אותו ביום ל' ופדיית יום ל' מעל\"ע שלא יקדים כדאמר לענין ערכין בנדה בפ' יו\"ד (דמ\"ז) מעת לעת והפודה בנו בתוך ל' קי\"ל אין בנו פדוי עכ\"ל ובביאור דעת היריאים הבין הב\"ח ביו\"ד סי' ש\"ה ובתשובותיו סי' קכ\"ה דמונין ל' יום כ\"ט י\"ב תשצ\"ג וכן הסכים הש\"ך שם ס\"ק י\"ב וס\"ק י\"ט אך הפ\"מ ח\"א סי' ג' הקשה לשיטת הרא\"ם ממגילה ה' א' שאין מחשבין שעות לחדשים גם המג\"א סי' של\"ט סק\"ח דחה דיעה זו ממגילה שם ועיין בס' תפארת צבי שו\"ת יו\"ד סי' מ\"ה מ\"ו מש\"כ בזה והגאון חכ\"צ בתשובותיו סי' קי\"ד כ' דגם היראים לא כיון מעולם לחשוב חדש על רגעים וכוונת היראים אינו אלא לבאר מנלן דמשמעות חדש הוא ל' יום דילמא הוא כ\"ט יום ע\"ז ביאר דחודש משמע חידוש לבנה שהוא כ\"ט י\"ב תשצ\"ג ממילא ע\"כ הוא ל' יום דהיום הולך אחר הלילה ואין מונין במצות לרגעים ועיין בשבות יעקב ח\"ב סי' פ\"ז והרב פרח מטה אהרן בתשובותיו ח\"ב סי' פ\"א חלק על הב\"ח וש\"ך והעלה דאף אם בדיעבד פדה אחר כ\"ט י\"ב תשצ\"ג יש לחזור ולפדותו הביאו הברכ\"י ליו\"ד סי' ש\"ה סי' ט\"ו, גם בס' רביד הזהב פ' קרח פ' ופדויו מבן חדש תפדה כ' בזה\"ל כ' בס' יראים סי' שנ\"ג דחדש דוקא דהיינו כ\"ט יום י\"ב שעות תשצ\"ג חלקים נראה ביאור דבריו משום דאם נולד סמוך לחשיכה אז הני שלשים יום הוויין רק כ\"ט יום וחדש לא כלה דהיינו כ\"ט י\"ב תשצ\"ג וקמ\"ל דבכה\"ג בעינן חדש דוקא לחומרא עכ\"ל ובס' האשכול ח\"ב סי' מ\"א כ' שם יש מי שאומר דל' יום דבכור מנינן לחדש הלבנה שהיא לקבלתינו כ\"ט יום ומחצה וב' ידות שעה וע\"ג חלקים וחדש זה יהיה שלם מעל\"ע ואח\"כ ראוי לפדיון כדאי' ביו\"ד [דמ\"ז] שבבן ושבבת מעל\"ע ואמר למאי הלכתא לערכין מבן חדש ומה בן חדש לערכין מעל\"ע כך בן חדש דפדיון מעל\"ע וחדש נקרא זמן הלבנה שמתחדשת ונראית אחר שנסתרה ומי שעבר עליו זמן זה בן חדש נקרא עכ\"ל והאשכול בעצמו השיג עליו שם וכ' ולא נמצא בגירסתינו כך אלא למאי הלכתא לערכין והיינו לערך שנים ולמ\"ד לפרקין דיו\"ד הא נמי לשנים אבל לענין ערך חדש ופדיון אמרו ל' יום ואמרו סתם יום ל' כלמטה הימנו בערך ובפדיון כו' ועיי\"ש בביאור נחל אשכול דמ\"ש האשכול בשם יש מי שאומר הם ממש דברי היראים סי' שנ\"ג וכ' שם הנחל אשכול בדעת היראים וז\"ל יש בזה קולא אם נולד תחלת יום א' כשיגיע שעה ב' למחרת יום ב' אחר ד' שבועות ראוי לפדיון ולדידן דוקא בתחלת יום ג' יום ל\"א ללידה, ולפעמים חומרא אם נולד בשעה אחרונה ביום א' ליראים אינו ראוי עד מחרת יום ג' ולדידן תחלת יום ג' עכ\"ל וכ\"ז הוא על דרך מש\"כ הב\"ח והש\"ך דלא כמש\"כ החכ\"צ אולם כולם לא ראו הכת\"י שרבינו מסתפק בזה שכ' לכן ספק בידי ואם נפרש כמש\"כ הב\"ח והש\"ך שפיר י\"ל דרבינו לא פסיקא ליה זה החידוש דאחר כ\"ט י\"ב תשצ\"ג יהיה ראוי לפדיון אבל אם נפרש כמש\"כ החכ\"צ הנ\"ל דגם היראים ס\"ל דבעינן ל' יום ולא כ\"ט י\"ב תשצ\"ג א\"כ מאי ספיקו של רבינו בזה, אולם בשכבר הימים נשאתי ונתתי בזה הענין עם הרב הגאון אדמו\"ר נצי\"ב זצ\"ל מוואלאזין ואחר שכיון מדעתו בפי' היראים כמש\"כ החכ\"צ כ' וז\"ל עתה נבא למש\"כ היראים וצריך שיהא החדש שלם מעל\"ע כדאמרינן בפיו\"ד שבבן ושבבת מעל\"ע ואמר למאי הלכתא לערכין מבן חדש וכאשר אמרו חכמים לערכין מעל\"ע כך נאמר חדש דפדיון מעל\"ע והנה ידוע דיש שני שיטות בפי מעל\"ע רש\"י בנדה מ\"ז ב' פי' מעל\"ע מיום אל יום ולא אמרינן למנין עולם כו' ולא פי' משעה לשעה ג\"כ ופי' מקום הלימוד מדכתיב בבן ששים שנה ומעלה וה\"ה בכל שני דערכין וצ\"ל דאע\"ג דבמס' ערכין די\"ח לא מצינו ללמוד מדכתיב ומעלה אלא לענין דשנת ששים כלמטה הימנו וה\"נ שנת חמש ושנת עשרים מכ\"מ העלה רש\"י דה\"ה למדין מדכתיב ומעלה שיהא כל שנת ששים כלמטה הימנו היינו שנה שלו ולא של מנין עולם זהו דעת רש\"י בנדה אבל בערכין י\"ח ב' פי' מעל\"ע משעה לשעה ובזה לא ילפינן מדכתיב ומעלה אלא משנה שנה דבתי ערי חומה ועיין הע\"ש סי' קט\"ז אות ב' ובהרחב דבר פ' בהר כ\"ה ל' ואם נימא דהיראים מפרש מעל\"ע כפירש\"י בנדה והעלה עוד דכמו לענין שנה כל שנת חמש ושנת עשרים כלמטה היינו שנה שלו ה\"נ יום ל' דחדש כלמטה ומזה נ\"ל יום ל' דבכור וקשה עלינו שהרי לזה הפי' נ\"ל מדכתיב ומעלה וא\"כ לא נצרכנו ללמוד בכור מערכין הרי מפורש בבכורות דמ\"ט דנ\"ל בכור חודש חודש מבמדבר דכתיב בפי' ומעלה והובא ביראים אלא ס\"ל להיראים כפירש\"י בערכין דמעל\"ע פי' משעה לשעה וזה לא למדנו מדכתיב ומעלה אלא משנה שנה והעלה היראים דמסתמא ה\"ה בן חודש דערכין בעינן שלשים יום מעל\"ע היינו משעה לשעה וס\"ל דה\"ה בן חודש דבכור נ\"ל מבן חודש דערכין אבל דבר חדש הוא עכ\"ל ולפי\"ז י\"ל דרבינו כאן בהכת\"י מסתפק בחידוש זה, שוב כתב אלי הרב הגאון נצי\"ב הנ\"ל בזה\"ל אחרי העריכי את המכתב נתיישבתי לבאר דעת היראים דודאי מפרש מעל\"ע כפירש\"י בנדה שאינו משעה לשעה אלא דלא נימא למנין עולם אלא דלא מפרש כרש\"י דנ\"ל מדכתיב ומעלה דמומעלה לא למדנו אלא שיהא שנת ששים כלמטה וכן בערכין בשארי שנים בין ביום ל' דבן חדש אבל שיהא שנתו שלו לא שמענו מומעלה אלא נ\"ל בשני דערכין משנה שנה לג\"ש מבתי ע\"ח דכתיב שנת ממכרו וכ\"ת א\"כ ה\"נ נלמוד מבתי ע\"ח דה\"ה משעה לשעה הא לא קשיא דמבואר בערכין דל\"א א' דלענין בתי ע\"ח ג\"כ בעינן קרא בפ\"ע מדכתיב ימים נ\"ל משעה לשעה וכן לענין קדשים איתא בזבחים דכ\"ה ב' דבעינן קרא לענין משעה לשעה ולא נ\"ל מדכתיב בן שנתו ולא של מ\"ע וא\"כ הא דנ\"ל בכה\"ת שנה שנה אינו אלא מה דלמדנו משנה כמו לענין מ\"ע מדכתיב שנת ממכרו וכן לענין שיהא חודש העיבור בכלל מדכתיב שנה תמימה משא\"כ משעה לשעה דנ\"ל מדכתיב ימים. מעתה צדק היראים דלענין שיהא בן חודש שלו ולא של מ\"ע נלמד מבן חדש דערכין וחודש דערכין משנה דערכין ושנה דערכין משנה דבתי ערי חומה אבל משעה לשעה לא ידענו אפילו בשנה דערכין עכ\"ל מיום א' לסדר מה טובו אהליך תרמ\"ו, ולפי\"ז רבינו מסתפק דילמא כפירש\"י דכל שנודע שאין נפל פודין אפילו בתוך ל' יום. ",
                "פי' כו' עד וכן תני רמב\"ח חסר בנדפס ופי' רבינו הוא כפיר\"ת שבתוס' מנחות ל\"ז א' ד\"ה שומע ובב\"ק י\"א ב' ד\"ה בכור, אלא שרבינו הרא\"ם כתב וכמ\"ד טריפה אינה חיה וכ\"כ הנ\"י בב\"ק שם אבל הרא\"ש בפ\"א דב\"ק סי\"ב כ' ואפילו למ\"ד טריפה חיה דגזה\"כ הוא כו' והמעי\"ט פ\"ח דבכורות סי' ה' אות מ\"ב כ' בזה\"ל ורבינו בב\"ק סי' י\"ב כ' בכור שנולד בו סימני טריפה בתוך ל יום וחי זמן גדול לאחר ל' יום מ\"מ טריפה אינה חיה וחשוב כמת עכ\"ל ובאמת הרא\"ש כ' שם דאפי' למ\"ד טריפה חיה מ\"מ גזה\"כ הוא שאין האב חייב לפדות בכור שנעשה טריפה בתוך ל' יום ואפשר דכוונת המעי\"ט שכ' דטריפה אינה חיה פי' דסופו שימות בחבלה זו ומש\"ה חשוב כמת וכמש\"כ התוס' בסנהדרין ע\"ת א' ד\"ה ההורג דההורג את הטריפה פטור אפי' למ\"ד טריפה חיה דסופו שימות בחבלה זו ואין כוונת המעי\"ט כלל למ\"ד טריפה אינה חיה וכיון שכן י\"ל דגם הנ\"י שכ' כיון דטריפה אינה חיה כו' אין ר\"ל למ\"ד טריפה אינה חיה אלא אפי' למ\"ד טריפה חיה יב\"ח עכ\"פ סופו שימות בחבלה זו וכדברי התוס' ואין מחלוקת בין הנ\"י והרא\"ש ודלא כמש\"כ בס' מה\"ר ערך טריפה חיה אות י\"ג ול\"ג עיי\"ש. וכי\"ב כ' מהרש\"א בחולין מ' ב' ברש\"י ד\"ה מחתך כו' שכ' רש\"י שם וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מוע\"ס דלא נתכוין להאי לישנא דאמר תלמודא לעיל למ\"ד ישנה לשחיטה כו' ולאפוקי למ\"ד אינה לשחיטה אלא בסוף כו' עיי\"ש ובז\"י מש\"כ רש\"י בב\"ק ע\"א ב' ד\"ה כיון דקס\"ד ישנה לשחיטה מוע\"ס ומתחילה נאסרה משום ז\"מ דר\"ל הכא בשוחט לע\"ז כל השחיטה מתחילתה וע\"ס ישנה בכלל שוחט לע\"ז ואף מתחילתה נאסרה משום ז\"מ ואין כוונת רש\"י כל הפלוגתא אי ישנה לשחיטה מוע\"ס או לא אלא ס\"ל לרש\"י כפי' התוס' שם דאפי' למ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף פריך הכא וז\"ש רש\"י דקס\"ד כו' דאילו לפי המסקנא אינו כן דמה ששחט מתחילה לא מיקרי שוחט לע\"ז אלא בגמר זביחה הוא עובדה ודלא כהס' מי נפתוח בקדם לעין אות ה' שקיהה בפירש\"י דב\"ק שם ועיין בדבריו אות נ\"ד מה שתי' ובאמת הנכון כמו שבארתי ועכצ\"ל כן מדברי רש\"י בחולין הנ\"ל וגם לא יסתור רש\"י את עצמו למ\"ש בזבחים ל' א' בד\"ה ישנה דרבא אליבא דר\"מ ס\"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף עיי\"ש דו\"ק בזה כי קצרתי. ",
                "ואיזה דבר חדש שלפעמים כו' כצ\"ל. ",
                "דאינה פחותה מכ\"ט כו' כצ\"ל. ",
                "אינו מפסיד. מלשון זה נראה לכאורה שאם איחר לפדותו לאחר ל' יום אינו עובר בעשה והגרש\"ש העלה כן בחי' למס' מנחות דס\"ו א' והמהריט\"א בפ' א' דבכורות אות י\"ד קדם להגרש\"ש בראיות אחדות עיי\"ש וגם בבל תאחר אינו עובר כמש\"כ הטו\"א בר\"ה ד\"ד ד\"ה ומעשרות ודלא כהמקנה בקדושין כ\"ט ב' שכ' שם דאם הגיע כבר זמן הפדיון קודם הרגל פשיטא דצריך לפדות מיד כמש\"כ התוס' בריש ר\"ה דבכל נתינת הכהן עובר בהם משום בל תאחר עכ\"ל ויש לדחות דמש\"ר אינו מפסיד ר\"ל דאינו מפסיד הפדייה שהוא פדוי אלא שלא קיים ממה\"מ דהיינו שעשה עבירה בזה או עבר בעשה או ל\"ת אבל עכ\"פ פדוי מיהא הוה משא\"כ קודם ל' דאינו פדוי כלל וז\"ל התניא רבתי סי' צ\"ח ואם פדאו קודם ל' יום אינו פדוי ומכאו\"א כל יום ויום עובר עליו בעשה דתפדה עכ\"ל והרב מעשה אברהם בחיו\"ד סי' נ\"ב הביאו בס' דברי חכמים להשדי חמד סי' כ\"ו כתב במצות פדה\"ב דאחר ל\"י כל יומא זימני' הוא וא\"ע על מ\"ע וכו'. ",
                "כלשון רבינו כאן כ\"כ הסמ\"ג עשין קמ\"ד וא\"כ י\"ל דר\"ל דאע\"ג דקי\"ל כרב באיסורי היינו באיסורא לבד הכא הלכתא כשמואל כיון דאיכא נמי ממונא וכמש\"כ בביאור ווי העמודים ע\"ש תשו' ה' כנה\"ג חי\"ד סי' קצ\"ז לדעת מהריב\"ל וכ\"כ בס' בית מאיר ליו\"ד סי' ש\"ה סעיף י\"ג דהיינו באמת טעמא דגמרא דהכא הלכתא כשמואל מפני שעיקרה אינה אלא ממון והלכתא כשמואל בדיני עיי\"ש אבל גי' היראים הנדפס בזה\"ל אע\"ג כו' הלכה כרב באיסורא וכשמואל בדיני והכא הוי איסורא מ\"מ הכא הלכתא כשמואל עכ\"ל מוכח בהדיא דחשיב איסור אלא דקי\"ל כשמואל בהא הפך הכלל ויש לדחוק גם שם כדברי הבית מאיר עיי\"ש ועיין במהריט\"א הל' בכורות אות ע\"ה ע\"ו שהאריך בזה. ",
                "מחמש סלעים ומסקינן אפילו נתעברה מישראל דבפטר רחם תלא רחמנא. ותנן בפ' יש בכור [בכורות מ\"ט ב'] חמש סלעים של בן כו' כצ\"ל וכל משכ\"ר כאן ואיני בקי כו' עד ותניא בספר הובא בתניא רבתי סי' צ\"ח בשם בעל היראים ז\"ל ועיין באבן עזרא שמות ל' י\"ג שכ' שם ואלה הגרות גרגרות חרוב הם והוא כשמועת רבינו היראים ובנדפס איתא שמעתי כמה ב' גרה ב' גרעינן של חרובין כו' משקל ב' גרה כו' והוא ט\"ס וצ\"ל כ' תמורת אות ב' וכמבואר כאן ובהתניא רבתי. ובס' רביד הזהב בפ' קרח בד\"ה חמשת שקלים העתיק ד' היראים הנדפס סי' שנ\"ג בזה\"ל משקל הגרה כ\"ד גרעיני חרובין והוא דבר מועט כו' וכ' שם לפרש ד' היראים וז\"ל ודבר ברור שמ\"ש כ\"ד גרעיני חרובין אין הפי' כ\"ד והכ' שרשית אלא כ' הדמיון ר\"ל כמו ד' גרעינין דאל\"כ איך כ' שהוא דבר מועט כו' עיי\"ש ובמחכ\"ת שגה בפי' היראים מפני הט\"ס שנזדקר לפניו בפנים היראים ותחת כ\"ד שהי' כתוב לפניו צ\"ל כ\"כ וה\"ק היראים משקל הגרה כ', כ' גרעיני חרובין וא\"כ לדעת היראים גרה הוא גרעין חרוב ולפי המבואר בהרמב\"ן שהביא הרה\"ז הוא ד' שעורות והשקל עשרים גרה הרי פ' שעורות ושפיר כ' היראים שהוא דבר מועט ולפנינו ביראים הנדפס אי אפשר לפרש כלל כפי' הרה\"ז ועכצ\"ל כאשר הגהתי דצ\"ל כ' תחת ב' וזהו ברור ברור ממש. ודע דמ\"ש במשנה ה\"ס של בן במנה צורי שלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה ומאה של מוש\"ר כולם בשקל הקודש במנה צורי. ולא עריב להו המשנה ה\"ס של בן בהדי אידך והכי הו\"ל למתני ה\"ס של בן ל' של עבד כו' ועביד לה\"ס של בן מימרא בפ\"ע יעויין חי' הריטב\"א לקדושין י\"א ב' שעמד בזה ומהריט\"א בפ\"ח דבכורות אות ע\"ט הביאו והאריך שם בזה וכ' שם בד\"ה וראיתי בסא\"ז כו' לתמוה עמש\"כ הש\"מ כתובות י' ע\"א ע\"ש תר\"י וז\"ל ורבינו יעקב ז\"ל הי' מתרץ [קושיית התוס' כתובות י' א' ד\"ה נותן] שלא נחלקו אלא בתוספת דבקפוטקיא הוסיפו על מנה צורי ואותו התוספת חייב לתת אותו כדחזינן גבי בכור שחייב לתת לכהן התוספת שהוסיפו בסלעים ה\"נ חייב לתת אותו התוספת שהוסיפו וחכ\"א דכיון שלא גירשה בקפוטקאי אינו נותן לה התוספת שהיו מקילין בדין הכתובה ורשבג\"א שאעפ\"י שלא גירשה שם נותן לה התוספת ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים וכתובה מאונס ומפתה נפקא וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת ה\"נ בכתובה עכ\"ל תר\"י וכ' ע\"ז המהריט\"א שם וז\"ל ועיקר תוספתא זאת שהזכירו תר\"י בקשתיה ולא מצאתיה בשום מקום ולא בכתובות במקומות אחרים דשייכי לזה כו' ואדרבא לע\"ד מדברי התוספתא בשלהי כתובות נראה היפך דברי תר\"י ז\"ל דאמרינן התם בזה\"ל ה\"ס של בן ל' של עבד נ' של אונס ושל מפתה וק' של מוש\"ר כולם אעפ\"י שהם בבבל גובה עליהם כסף א\"י כסף שדברה תורה בכ\"מ זה כסף צורי איזה כסף צורי זה כסף ירושלמית ע\"כ הרי דהתוספתא כלל לכולם בהדי ה\"ס של בן ובחדא מחתא מחתינהו דנראה דדינם שוה לענין הפרעון וכיון דלענין ה\"ס אמרינן דנותן התוספת ה\"ה בכולם עכ\"ל ובמחכ\"ת טעה בפשט דברי התר\"י דכוונת התר\"י כמש\"כ התוס' בכתובות י' א' ד\"ה נותן. ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדים שם כו' הוה ניתא כדאמרינן גבי ה\"ס דפדיון בכור בפ' יש בכור פו' מיהו אין נראה דהחם כשהוסיפו בכ\"מ הוסיפו אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מידה דאורייתא עכ\"ל וז\"ש התר\"י ורבינו יעקב ז\"ל הי' מתרץ כו' והוא כמש\"כ התוס' ואם היינו אומרים כו' וכ' ע\"ז ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים כו' ר\"ל תוספת כי האי שהוסיפו במקום אחד והוא כמש\"כ התוס' מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכ\"מ הוסיפו אבל כו' והתוספתא שהביאו היינו ההיא תוספתא דשילהי כתובות שהביא המהריט\"א בעצמו שאמרה אעפ\"י שהם בבבל גובה עליהם כסף א\"י ופי' מעות בבל גדולות ושוקלות יותר משל א\"י דומיא דתוספתא שמקודם לזה המובא בכתובות ק\"י ב' עיי\"ש ובאמת התם בתוספתא מני ה\"ס של בן בהדייהו ומ\"מ אין זה סתירה להגמרא דבכורות דנותן התוספת וכחילוק התוס' שכתבתי דהתם כשהוסיפו בכ\"מ הוסיפו כו' ולפי\"ז אין התחלה כלל למש\"כ המהריט\"א שם לתרץ בדברי התר\"י קושיית הריטב\"א בחי' לקדושין הנ\"ל אמאי לא עריב ה\"ס של בן בהדי אינך כו' וד\"ז אמרתי לפני הרב הגאון הגדול מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב פערילמאן זצ\"ל בהיותו מד\"א דמחנינו ואמר קלוס. וראיתי להעיר עוד בדה\"ת דכתובות שם שכ' בסוף דבריהם ומיהו בירושלמי דפירקין [פ\"א דכתובות ה\"ב] גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי עכ\"ל והסה\"ד ח\"ב אות מ' כ' בשם היוחסין רב מונא תלמיד שמואל וכ' ע\"ז הסה\"ד לא מצאתי עכ\"ל ונראה שהיוחסין גרם בירושלמי כגי' התוס' רבי מונא בשם שמואל דלא כמו שהוא לפנינו רבי חונא בשם שמואל ושפיר כ' היוחסין רב מונא תלמיד שמואל וביאור דה\"ת י\"ל שמפרשים דלא כהפני משה שפי' דמ\"ד בשקל הקדש ס\"ל כמ\"ד כתובה דאורייתא ומ\"ד מטבע יוצא ס\"ל כמ\"ד כתובה דרבנן אלא דתרווייהו אזלי אליבא דמ\"ד כתובה דאורייתא [וא\"ש דרבי אבא בר בונא שכ' התוס' ע\"ש הירושלמי ולפנינו רבי בא בר בונא ודא ודא אחת היא הי' תלמיד רב כמש\"כ הסה\"ד ח\"ב אות א' ע\"ש היוחסין רבי אבא בר אבינה תלמיד רב עיי\"ש וסתמא כרב רבי' ס\"ל כדאי' בב\"ק קט\"ו א' והא ר\"ה תלמידי' דרב הוי כו' ורב ס\"ל כתובה דאורייתא עיין מה\"ר ח\"א אות כ' ערך כתובה עיי\"ש] אלא דבהא פליגי מ\"ד בשקל הקדש מפרש דפי' כמוהר הבתולות אליבא דרשב\"ג דר\"ל ככתובת אשה ונמצא כתובות למידין מכאן כמש\"כ הרא\"ש בפ\"ק דכתובות סי' י\"ט והמרדכי שם וכר\"ת וכמבואר במכילתא משפטים פי\"ז וז\"ל שם כמוהר הבתולות וכי מה למדנו מן מוהר מעתה הר\"ז בא ללמד ונמצא למד מה להלן נ' כסף אף כאן נ' כסף והוא מבואר כמש\"כ הרא\"ש שם ונראה כאילו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפינן מגז\"ש אשר לא אורשה אף כאן כתובה חמישים ולפ\"ז מפורש בתורה שיעור לכתובה כחמישים כסף דמפתה ואונס דהיינו בשקל הקדש חמשים כסף צורי. ומ\"ד מטבע יוצא מפרש בפי' דרשב\"ג דאמר כתובה דאורייתא כפרש\"י והרמב\"ן והר\"ן דפי' כמוהר הבתולות ר\"ל כמפורש באונס חמשים כסף ותל\"מ ואין לנו מקרא מפורש לכסף הכתובה אלא מלשון כמוהר ילפינן שיש מוהר לאשה מן התורה אבל לא שהיא סך המוהר כסף של אונס ומפתה אלא כסף שיסכימו בו בין שניהם וחכמים השוו מדותיהם למאתים ומש\"ה אמר מטבע היוצא וזהו ביאור דה\"ת שפי' מתחילה בדעת רשב\"ג כפיר\"ת ודעימי' ומש\"ה תמהו מה ריווח הוא לה כו' עד אין נראה שבכך תשתנה מידה דאורייתא ור\"ל הקצוב בתורה חמשים כסף צורי ולבסוף מסקי ע\"ש הירושלמי כמ\"ד מטבע יוצא וא\"ש דנותן כסף מדינה היוצא באותה מדינה שיעור מאתים זוז אותה מדינה. וראיתי בשירי קרבן להק\"ע עמש\"ש בירושלמי כלום למדו כתובת אשה לא מאונס ומפתה שהביא שם דברי הר\"ן שילהי כתובות שזכרתי לעיל והקשה עליו דהכא מפורש דלמ\"ד דילפינן כתובה מכמוהר הבתולות אף מאתים דצורי ילפינן מקרא מאונס ומפתה עכ\"ל ולפמש\"כ לק\"מ דדברי הר\"ן אתיא כמ\"ד מטבע יוצא ודברי הירושלמי שאמרו כלום למדו כו' הוא אליבא דשמואל שאמר בשקל הקדש גם מה שתמה השירי קרבן שם בד\"ה ר\"ב בר בונא אמר מטבע יוצא עדה\"ת בכתובות י' א' הנ\"ל לפי מה שבארתי דה\"ת א\"ש ודע דאין להקשות מ\"ש בירושלמי שם מתניתא מסייעה לר\"ב בר בונא ה\"ס של בן במנה צורי ל' של עבד כו' ולא תנא כתובת אשה עמהן נימא דהך מתניתין ס\"ל כתובה דרבנן ודאורייתא קתני דרבנן לא קתני די\"ל דלא ניחא להו לאוקמי סתם משנה דלא כרשב\"ג דס\"ל כתובה דאורייתא ועדיפא משני מכיון דתנינן האונס והמפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן. והריטב\"א בחי' לכתובות י' א' כתב דלא אשכחן מי שיאמר בין לרבנן בין לרשב\"ג דמאתים דכתובה הם של צורי והשירי קרבן שם תמה עליו דנעלם ממנו דברי הירושלמי דאיכא דאמר בשקל הקדש ולק\"מ שהריטב\"א אזיל בשיטת הרמב\"ן בחי' שילהי כתובות [המיוחס לפנינו לחי' הרשב\"א] שכ' שם פי' דברי הירושלמי שמסקנת הירושלמי דחזר המ\"ד בשקל הקדש וכ\"ע ס\"ל מטבע יוצא ובמחכ\"ת השירי קרבן שנעלם ממנו דברי הרמב\"ן ולכן דחק שם בירושלמי בד\"ה תטמין כתובתה כדי שתטול בשקל הקדש עיי\"ש ולפי פי' הרמב\"ן א\"ש ובס' נועם ירושלמי פי' דברי הירושלמי עפ\"י דברי הרמב\"ן אך נטה ג\"כ מדברי הרמב\"ן קצת והא לך לשון הירושלמי עם ביאורי לפמש\"כ הרמב\"ן שם. אילין אמרין אכן [היינו כל הני רבנן דאמרי מטבע יוצא] ואילין אמרין אכן [ואיך יאמרו חונא (או מונא) בשם שמואל וגם ר' אבין דמתרץ ליה שהוא בשקל הקדש ולשון קושיא הוא] אלא אף הוא חזר וסבר דכוותהון [פי' הני דאמרי בשקל הקדש חזרו מדבריהם וס\"ל מטבע יוצא] ולית כל מילייא אכן [וכי אין כל הדברים כן] אילין אמרין אכן ואילין אמרין אכן [ומנ\"ל דחזרו בהן] הא אף הוא חזר ואמר דכוותהון [פי' מההוא עובדא דמייתינן בסמוך שפיר נשמע דחזרו הני דאמרי בשקל הקדש] אתא עובדא קומי דרבי חנינא באשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים זוז ואמר תטול מה שכתב לה אמר לרבי מונא [כצ\"ל להגורסים למעלה ר' מונא בשם שמואל ולאד\"ג שם חונא צ\"ל כאן אמר לרבי חונא] שב וחתום א\"ל אשוי שיטתך וכה חתום [פי' אשוה ואדמה לשיטתך שתטול מה שכתב לה וכן אחתום] לא רבי חונא [כצ\"ל להגורסים למעלה ר' חונא ולאד\"ג שם ר' מונא צ\"ל כאן ר' מונא] דאמר בשם שמואל בשקל הקדש [פי' אלא עכצ\"ל שחזר משיטתו] רבי אבדימא דציפורי בשם רב יחונה משום ויתור [פי' לעולם דלא חזר המ\"ד בשקל הקדש וההוא עובדא דפסקו שתטול מה שכתב לה הוא משום שויתרה ומחלה] מעונה [ט\"ס וצ\"ל מעתה] אשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים תטמין כתובתה כדי שתטול בשקל הקדש [פי' אלא ודאי הדר ביה וסבר מטבע יוצא] אמר [צ\"ל אמרין] בשם ר' חונא במקום שאין כותבין כתובה כו' לאו אהא מילתא קאי אלא אמתניתין קמהדר לומר שאם כתב לאלמנה מאתים גובה אותן. כן הוא בפי' הרמב\"ן שילהי כתובות והובא בש\"מ שם עיי\"ש. והנה דעת הרמב\"ן שם והריטב\"א בתי' לכתובות ד\"י דהכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה מדאורייתא ואסור להשהותה עיי\"ש ובהגהות מרדכי רפ\"ק דכתובות כ' ע\"ש הרא\"ש פ\"ק דכתובות בזה\"ל והכותב כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא לא הפסיד עכ\"ל אולם בהרא\"ש שלפנינו פ\"א דכתובות ס\"ס י\"ט הגירסא והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד ועיי\"ש בק\"נ שכתב ע\"ש הב\"ח וז\"ל אבל לר\"ת כיון דכתובת אשה מדאורייתא אם לא כתב דחזי ליכי מדאורייתא פסול הכתובה עכ\"ל וכן הטור אהע\"ז סי' ס\"ו כ' ע\"ש הרא\"ש כגירסתינו ועיי\"ש בפרישה. וראיתי בס' הנד\"מ שו\"ת שארית יעקב אה\"ע סי' ב' שכ' שם עמש\"כ הח\"ס אה\"ע סי' י\"ח שלא מצינו בכל התנ\"ך ובכל הש\"ס איש שנקרא בב' שמות כו' וז\"ל השארית יעקב שם ומה יענה בשם ויתור מעונה המוזכר בירושלמי כתובות פ\"א ה\"ב יעויי\"ש עכ\"ל ובמחכ\"ת לק\"מ לפי מש\"כ למעלה בשם הנועם ירושלמי ע\"פ שיטת הראשונים וגם משכ\"ש ממה שפרש\"י בחולין ל\"א א' ד\"ה זעירא כו' ולי נראה דאושעיא זעירא היה נקרא, איני רואה מזה שום קושיא דזעירא ר\"ל קטן כמו שמצינו אושעיא רבה כן נקרא זה אושעיא זעירא אלא דלפי' הראשון שפרש\"י תיבת זעירא דבוק אל דמן חבריא והגמרא הוא דקאמר זעירא דמן חבריא משא\"כ לפי' הב' אושעיא זעירא כך היה נקרא ור\"ל אושעיא הקטן והגמרא הוא דקאמר דמן חבריא ותל\"מ, וכן מה שאמרו בירושלמי דסנהדרין פ\"י סוף ה\"ב הדר עילה היה יליף מצלי ומתענה כיון שנמנה עמהן צלי ולא איתעני ופי' שם הפני משה הדר עילה כך שמו והיה רגיל להתפלל כו' אומר אני במחכ\"ת שאינו כן אלא ברור שפירוש הדר עילה ר\"ל ועוד היה סיבה וכמ\"ש בירושלמי פ\"י דתרומות ה\"ה ע\"י עילה וכן בבבלי כתובות כ' ב' עילה מצאו כו' וכלפי מ\"ש שם בירושלמי ב' סיבות שנראתה להם שלא לצרף את שלמה עמהן בא דוד ונשחטח לפניהן וי\"א אש יצאה מבית קה\"ק וליהטה סביבותיהם עז\"א אח\"כ הדר עילה פי' עוד היתה סבה היה יליף מצלי ומתענה פי' כאו\"א מאותן החכמים שמנו ואמרו ד' מלכים כו' אין להם חלק לעוה\"ב היה רגיל להתפלל ולהיות נענה כיון שנמנה עמהן פי' שצירפו את שלמה עמהן צלי ולא איתעני, ומשום כל אלו הסבות נסוגו אחור מלצרף את שלמה עמהן. ודו\"ק. ",
                "שתים כצ\"ל: "
            ],
            [
                "הטמאה תפדה כצ\"ל. ",
                "שה. ט\"ס תיבה זו וצ\"ל לא בעגל. ",
                "שה כצ\"ל. ",
                "לפנינו רב הונא וכ\"ה בנדפס. ",
                "וזה כו' צ\"ל ושה שפודין בו אין כו'. ",
                "לשון הסמ\"ג עשין קמ\"ה \"בר זוזא\" ופי' כלומר יכול לפדותו אפי' בשה כחוש שאינו שוה אלא דינר עכ\"ל וכמשכ\"ר כ\"ה בגמ' לפנינו ועדיפא קאמר בר דנקא שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר. ",
                "לפנינו אמר רבא וכ\"ה בנדפס. ",
                "רבא אמר דבר שעושה אותה טריפה ר\"ח אמר כו' אותה נבילה כצ\"ל [הגרא\"ד]. ועיין להלן סי' קמ\"ב אות ה'. ",
                "עיין בכורות ג' א' תוד\"ה ר\"ח. ",
                "דלא חיישינן כו' ט\"ס כאן וצ\"ל דחיישינן לטעותא כו' לאוני עוברא דבה\"ג כו' [הגרא\"ד] ופי' דברי רבינו שהיה ר\"מ מקנה לנכרים עובר בכור בעוד שהפרה לא היתה עדיין מעוברת כלל והי' אומר לגוי משוך פרה זו לאוני עוברה לאחר שתתעבר הבהמה דכה\"ג קני כו' ועכצ\"ל כן דבסמוך כ' רבינו מיהו להקנות כו' דלא אתי למעוטי כו' היתה פרה מעוברת ומשך פרה לקנות אוני עובר כו' מכלל דהכא מיירי בשלא היתה הפרה מעוברת ומשך פרה לאוני עוברה שיהיה אח\"כ וז\"ש ביראים הנדפס סי' שנ\"ב שהי' רב מרי מקנה אזני העוברין קודם שבאו לעולם ור\"ל קודם שהפרות נתעברו מהם אלא שחסר שם עיקר הדברים שהיה אומר לגוי משוך פרה זו לאוני עוברה ועיי\"ש שחסר שם הרבה ממש\"כ בהכת\"י והמרדכי פ\"א דב\"מ סי' רמ\"ו כ' שם פי' רא\"ם בס\"י בהלכות פדיון פטר חמור דאפי' למ\"ד כו' וזהו כמש\"כ בהכת\"י שלפנינו משא\"כ לפי הנדפס ליתא בהל' פדיון פ\"ח כ\"א בסי' שנ\"ב בהל' בכור בהמה טהורה, וד' רבינו היראים הם מפיר\"ת שכ' האו\"ז הל' בכורות סי' ת\"פ וז\"ל מפרש ר\"ת דר\"מ ידע לאקנויי קנין גמור שאוזן גוף העובר הי' מקנה לגוים ובמשיכת האמהות ובענין הזה יכול להועיל קנין אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת דאמר לו פרה לעוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו כו' וכ\"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור אלא יאמרו אזני עוברי אני מוכר לה ויהיו סבורים שחל הקנין אפי' הקנה לו קודם העיבור כמו קניינו של ר\"מ כו' וכ\"כ בשו\"ת סי' תשנ\"ב אות ו' אלא שרבינו חולק עם האו\"ז שם דלרבינו אעפ\"י שמפרש כפיר\"ת מ\"מ כ' להדיא דאם כבר נתעברה הפרה הרוצה להפקיע פטר חמור מקדושת בכור יקנה לגוי במשיכה אוני עובר שכ\"כ בסמוך היתה פרה מעוברת ומשך פרה לקנות אוני עובר דיו וגם אח\"ז כ' רבינו או אוני עובר אם כבר נתעברה הפרה כו' אבל לדעת האו\"ז שם לדברי ר\"ת אין מקנים לנכרים גוף העובר כלל דבהקנאת גוף העובר יש לחוש לתקלה אלא גוף הבהמה והגוי יקנה במשיכה אלא שאח\"כ כ' האו\"ז שם דאפי' לדברי ר\"ת דפסק דנכרי במשיכה הוא דקני ולא בכסף מיהו היכא דל\"ל מה ימשוך קני בכסף לר' יוחנן כו' הלכך אתבריר לן היכא דהוכר העובר מקני אוזן העובר לנכרי אפי' לר\"ת ודיו עיי\"ש אבל במשיכת הפרה לקנות אוני העובר לשיטת האו\"ז לא יעשה כן לפיר\"ת אפי' היכא דהוכר העובר עיי\"ש בדברי האו\"ז וסברת האו\"ז היא דאתי למיטעי שיסברו העולם דאזני עוברי הוי כמו פרה לעוברה אני מוכר לך ופרה לעוברה מהני אפי' הקנה לו קודם העיבור כמו קנייינו של רב מרי וסברי דאין לחוש באיזה לשון יאמר ויאמרו אזני עוברי אני מוכר לך ג\"כ קודם העיבור ואתי לידי תקלה דהוו דבר שלב\"ל אבל סברת היראים הוא דקודם שנתעברה הפרה אין לעשות כרב מרי פן יטעו לומר אזני עוברי אני מוכר לך אבל לאחר שהוכר העובר שפיר דמי דאף שיאמרו אזני עוברי אני מוכר לך וימשכו האמהות דיו, והנה התוס' בבכורות ג' ב' ד\"ה דקא הביאו ג\"כ פיר\"ת בזה\"ל עוד פיר\"ת ר\"מ שהיה מקנה אוזן עובר לנכרי הוי דבר שלב\"ל אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כו' ועיי\"ש בגליון בשם הצ\"ק שהגיה ר\"מ לא היה מקנה אזן עובר לנכרי דהוי דבר שלב\"ל כו' ובאמת אין להגיה ואדרבה הנוסחא שלפנינו בתוס' מדוייק מאד כפי מה שהביא האו\"ז דברי ר\"ת וכפי מה שמפרש היראים שנראה שהוא פיר\"ת וזהו שאמרו התוס' ג\"כ על שם ר\"ת ר\"מ שהיה כו' הוי דבר שלב\"ל ור\"ל שהיה מקנה אוזן עובר לנכרי קודם שהיתה הפרה מעוברת דאז הוי ודאי דבר שלב\"ל אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כו' וטעה אינש ואמר אזני עובר היה מקנה כו' ואתי לידי תקלה ר\"ל להקנות בכה\"ג ג\"כ קודם שהיתה הפרה מעוברת ובאזני עובר ודאי הוי דבשלב\"ל כנ\"ל ואף שבהרא\"ש ריש בכורות איתא בלשון ר\"ת כמש\"כ הצ\"ק מ\"מ העיקר כנוסחת התוס' וצריך ליישב גם דברי הרא\"ש על דרך זה. וממה שסיימו התוס' והרא\"ש שם אבל כי מקנה אזני הבהמות שרי דלא אתי למיטעי ותל\"מ ולא זכרו היתר לאקנויי אזן עובר אחר שהוכר עוברה ש\"מ דס\"ל להתוס' והרא\"ש כסברת האו\"ז דאף אחר שהוכר העובר אין למשוך הפרה לקנות אוזן העובר דילמא אתי למיטעי להקנות אף קודם העיבור כדרך שהיה רב מרי עושה ולא ידעי לאפרושי בין מקנה הפרה לעוברה בין אזני עובר אני מוכר לך ודלא כמש\"כ הרא\"ם. וראיתי בקצה\"ח סי' ר\"ט סק\"ב שכתב שם אמנם גבי עובר לא קנה כלל אפי' מקצת שבא כבר לעולם וראיה מוכרחת לזה מהא דכתב התוס' והרא\"ש ריש בכורות גבי מכירת עובר לאפקועי מבכורה דצריך למכור פרה לעוברה דאל\"כ הו\"ל דבר שלב\"ל וע\"ש ואי נימא דזוכין בעובר בקצתו שגדל א\"כ הו\"ל שותפת נכרי ופוטר עכצ\"ל דעובר ליתא כלל במכירה כו' משום דמכסיא ליתא כלל במכירה ואפילו מה דגדל כבר והנתה\"מ שם דחה ראייתו דשם בלא\"ה היה יכול להקנות אזן הבהמה לפוטרו מהבכורה וע\"כ לא רצה להקנות לנכרי שיהיה לו חלק בגוף הבהמה כו' עיי\"ש ותמיהני דבאמת מש\"כ הקצה\"ח ראיה מוכרחת לזה מהתוס' והרא\"ש ריש בכורות לאו ראיה היא כלל לפי מה שבארתי דכוונת התוס' והרא\"ש להקנות אזן עובר לנכרי טרם עיבור הפרה והא דלא מהני גם אחר שהוכר העובר הוא משום דלא ליתי לידי תקלה כמבואר באו\"ז ע\"ש ר\"ת ולחנם טרח הנתה\"מ לדחות ראייתו דבלא\"ה א\"ש ואדרבה ראיה מפיר\"ת דעובר תשיב דבר שבא לעולם וכמבואר להדיא באו\"ז בשמו של ר\"ת ואזדא לה תמיהת המהריט\"א בחי' להל' בכורות על הב\"י בחו\"מ סי' רי\"ב שנסתפק במש\"כ הרא\"ש פ\"ד דב\"ב ס\"ז. אם היה הבהמה או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה כו' וע\"ז כתב המהריט\"א ומהתימא על מרן הב\"י איך לא הביא סברת ר\"ת שהביאו התוס' והרא\"ש שהדבר מפורש דעובר דבר שלא בא לעולם חשיב עכ\"ל ולפי מה שבארתי אין התחלה לתמיהתו דמש\"כ התוס' [וכן צריך לפרש בהרא\"ש] ר\"מ שהיה מקנה אזן עובר לנכרי הוי דבר שלב\"ל פי' שהיה מקנה טרם שנתעברה הפרה והוא ברור בכוונת התוס' גם התה\"ד סי' ע\"ר הבין דהרא\"ש במס' בכורות שכ' דלא מהני מכירת העובר משום דאין אדם מקנה דשלב\"ל וצריך להקנות בהמה לעוברה כמו דקל לפירות חולק עם האו\"ז דכתב דמהני מכירת העובר עיי\"ש בדבריו והובא בקצה\"ח סי' ר\"ט סק\"י ולפענ\"ד לא כן הדבר דדברי הרא\"ש במס' בכורות הן הן דברי התוס' שם ע\"ש ר\"ת וכמבואר באו\"ז דלהכי צריך להקנות בהמה לעוברה דמהני אף טרם שנתעברה הבהמה מהעובר וכן עשה רב מרי אבל אחר שהוכר העובר גם הרא\"ש מודה דמהני מכירת העובר אלא דלענין בכורה למכור לנכרי לא יעשה כן לכתחילה דילמא אתי לידי תקלה ואפי' בהמה לעוברה לא כנ\"ל. ",
                "אותן כצ\"ל. ",
                "דמסקינן כצ\"ל. ",
                "קנה ומ\"ד כו' לא קנה ואפי' לר' מאיר סבר כו' כמ\"ד אין זכין כו' מי שמת והלכך אינו כו' כצ\"ל דהא ר\"ה אמר בב\"ב קמ\"ב א' אף לכשתלד לא קנה ואיהו ס\"ל כר\"מ ועיין כתובות ז' ב' תוד\"ה המזכה ובגיטין י\"ג ב' תוד\"ה לדבר וע\"ד היראים א\"ש ועיין במרדכי ר\"פ יש נוחלין סי' תקע\"ט: ",
                "עיין גיטין י\"ג ב' תוד\"ה לדבר שעמדו ביה ותי' בענין אחר ובתי' רבינו כאן נ\"ל שחסר תיבה אחת וכצ\"ל קנה מיד [ולא] כשיבאו כו' ויש לפרש גם בלי הגה\"ה וה\"ק קנה מיד דהיינו מעכשיו כשיבאו לעולם ונמצא דהעובר כשנולד זכייתו בהדבר הוא בעוד שלא היה בעולם ועיין חי' הרשב\"א קדושין דס\"ג א' ד\"ה כגון דכתב. שכתב שם דלא כדברי רבינו וכעת נדפס יד דוד להגאון ר\"ד אב\"ד דקארלין וראיתי בד' ס\"ב ב' שתמה שם ע\"ד הרשב\"א וכ' שם להגיה. ",
                "ולא כמו שכתב רבינו שלמה בפי' דאינש אחרינא סבר דרב מרי כו' כצ\"ל. ",
                "עיי\"ש בתוד\"ה הואיל ובע\"ז ע\"א א' ד\"ה ר\"א שיטת ר\"ת וכ\"ה ד' היראים. ",
                "עריפה מחלוקת כו' לאחר עריפתו כו' כצ\"ל. ",
                "בשה כצ\"ל. ",
                "כ\"כ גם הסמ\"ג עשין קמ\"ה וז\"ל הטור יו\"ד סי' שכ\"א וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ' כן עכ\"ל וטעם הרא\"ש נראה לפמש\"כ הב\"ח באו\"ח סי' כ\"ב להחזיק כדעת התוס' סוכה מ\"ו א' ד\"ה העושה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ומש\"כ התוס' שם וקשה מפדיון הבן כ' לתרץ וז\"ל כיון דאין הפדיון חל אלא לאחר חדש ימים חשבינן ליה קביע ליה זמן ולברך שהחיינו וכ\"מ בדברי הר\"ן פ' לולב וערבה עכ\"ל וא\"כ בפדיון פ\"ח שפודהו לאלתר כרבנן דלא מקשי עיין בכורות י' ב' וי\"ג א' מיקרי לא קביע ליה זמן ואינו חייב לברך שהחיינו וגם השו\"ע שם סעיף ו' לא זכר לברך שהחיינו וז\"ל העיטור סוף הל' מצה ומרור ומה\"ט לא מברכין זמן אלא בדבר שיש בו הנאה ושמחה כו' ופדה\"ב שיצא בנו מספק נפל עכ\"ל וא\"כ א\"ש בפשיטות דבפדיון פ\"ח אין שייך שמחה כלל ועיין רוקח סי' שע\"א. ",
                "ותנן בפ\"ק דקדושין [ל\"ו ב'] כל כו'. כ\"ה בנדפס ונכון, והנה ד\"ז דפטר חמור נוהג בין בארץ בין בחו\"ל אינו שייך לתולדה שכ' רבינו מקודם דפטר חמור נוהג מדאורייתא בחו\"ל כמבואר בחי' הרמב\"ן ספ\"ק דקדושין עיי\"ש ומש\"כ הרמב\"ן בשמות י\"ג י\"א והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. בעבור כי מצות פטר חמור איננה נוהגת אלא בארץ עכ\"ל היינו למעט שאינה נוהגת במדבר עד שלא באו לארץ וכן מוכח לשון הרמב\"ן אבל כשיבאו אל הארץ מן היום ההוא תתנהג בכ\"מ כ\"כ בשיורי ברכה להברכ\"י יו\"ד ס\"ס שכ\"א ועיין בס' קה\"י בחי' על הרמב\"ם השייכים למס' פסחים שהקשה שם על הרמב\"ן בפי' החומש דהא בתפילין ליכא למ\"ד שלא נתחייבו עד שנכנסו לארץ ודומיא דתפילין מוקי פטר חמור בקדושין ל\"ז ב' עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ דבחדא פרשה נאמרו ומשמע שם בקדושין דקאי אליבא דכ\"ע והיאך כ' הרמב\"ן, והיה כי יביאך, בעבור כי מצות פ\"ח אינה נוהגת אלא בארץ עכ\"ד אולם בספרי ריש פ' תבוא אמרו ג\"כ עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ אף שודאי מצות ביכורים אינו אלא בארץ ודו\"ק: "
            ],
            [
                "ישמעאל אומר כתוב אחד כו' כצ\"ל ופי' הקדש עילוי שכ' רבינו כן פי' רש\"י ותוס' בערכין שם ובספר יראים הנדפס חסר כל הפי' של הקדש עילוי דר' ישמעאל וכתוב שם אחר דברי ר\"י שבמשנה בזה\"ל פי' הקדש עילוי חביבות מצוה שמוזהר ישראל כו' וכבר תמה עליו בביאור ווי העמודים שם אבל מי יגלה עפר מעיניו לראות הט\"ס שביראים הנדפס שחסר שם דברי חכמים החולקים על ר' ישמעאל ואמרי מפני חביבות מצוה ועל דברי החכמים אמר שם היראים פי' חביבות מצוה כו' והב' תיבות \"הקדש עילוי\" שכתוב אחר תיבת פי' ט\"ס הוא והפי' של הקדש עילוי דר\"י חסר שם והיראים הנדפס אטעיתיה להגאון בעל סה\"ד בהגהות הש\"ס שחשב שגם הסמ\"ג עשין רי\"א ס\"ל כהיראים ובאמת דברי הסמ\"ג מבוארין כמש\"כ היראים לפנינו בהכת\"י דמש\"כ שם הסמ\"ג פי' שמוזהר ישראל כו' הוא אליבא דחכמים דפליגי על ר' ישמעאל דאמר במשנה תקדיש להקדש עילוי וכ\"כ הגרש\"ש ערכין כ\"ט א' בכוונת הסמ\"ג דגריס כן בברייתא דמייתי הגמרא לקמן ולחנם תמה הווי העמודים על הסמ\"ג ג\"כ ועיין בביאור ענפי יהודה לס' והזהיר ראש סדר במדבר שהביא שם דעת היראים הנדפס סי' שנ\"ב ותמה עליו וסיים שם בזה\"ל ואפשר שחסר בס' יראים פי' הקדש עילוי והביא דעת רבנן להלכה ומפרש דעתם טעמא מאי מצוה להקדיש עכ\"ל ויפה כיון כמבואר כאן בהכת\"י. ",
                "שלו יכול להקדישו ורבנן כו' כצ\"ל. ",
                "קדושת חביבות כו' כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג עשין רי\"א. ",
                "טהורה אלא מפדה\"ב כו' כצ\"ל. ",
                "רבא כ\"ה לפנינו וכ\"כ רבינו לעיל סי' קמ\"א אבל באו\"ז הל' בכורות סי' ת\"פ איתא רבה וכ\"כ בסמ\"ג עשין קמ\"ה, ובאגודה מס' בכורות סי' ג' כתב ר' אבהו אמר דבר שעושה אותה טריפה. ",
                "ובבהמה טמאה. בנדפס ליתא ב' תיבות אלו ואדרבה כ' שם אבל בהמה טמאה לא אשכחן דפטר בה קרא בשותפות אמו דמקנך בהמה טהורה במשמע וספק בידי אם בהמה טמאה בכלל מקנה שיש לומר שהיא בכלל מקנה שנאמר הבו מקניכם והתם סוסים ותמורים הוו עכ\"ל ולפלא שכאן בהכת\"י אין זכר לכל אלו הדברים ונראה שידי זרים שלטו בהנדפס ולא ידעתי מי בעל הדברים ועיין במהריט\"א להל' בכורות ד' ב' ע\"ג בדפי הספר ד' זיטאמיר שכתב שם ג\"כ דבהמה טמאה בכלל מקנך היא וה\"ר מדאר\"פ בבכורות ו' א' וכמשכ\"ר כאן ודלא כהתוס' חיצוניות שהביא שם דהא דכתיב כל מקנך דר\"ל אפי' בהמה טמאה עיי\"ש. ",
                "ובשותפות אם נראה לי דקימ\"ל כו' שאם מקנה לו אזנה א\"ל כו' כצ\"ל ובנדפס איתא ובשותפות נ\"ל כו' וחסר שם תיבת האם כמש\"כ כאן ומוכרח להגיה, והנה משכ\"ר נ\"ל כו' צל\"ע הא בגמרא דבכורות ג' א' אמרוה רבנן קמיה דר\"פ הא דר\"ה ור\"ח ורבא ל\"פ הא בו הא באמו אמר להו ר\"פ מ\"ש כו' וא\"כ מה ראה רבינו לפסוק הלכה דבעובר יהיה הדין כר\"ה ובשותפות אם כר\"ח וגם רבינו בעצמו כתב לעיל סי' קמ\"א בקנין אוני מיפטרי ול\"ש באה ול\"ש בעובר והרמב\"ם ברפ\"ד מה\"ב פסק דשותף הנכרי בפרה או בעובר שוה דבשניהם קיי\"ל כר\"ה דאפילו אזנו וכן דעת הרמב\"ן בה' בכורות. והתוס' בע\"ז ע\"א א' ד\"ה רב כתבו ונראה להחמיר ולהקנות לנכרי דבר שעושה אותה טריפה כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת עכ\"ל הרי דהתוס' החמירו בשניהם וא\"כ ד' היראים הוא חידוש וצלע\"ג. ",
                "עי' בנדפס שצ\"ל כאן והכי נמי מסקינן. ",
                "חמור כצ\"ל ובנדפס חסר מן וזו אינה ראיה עד ואע\"ג. ",
                "שהיה מקנה כו' קיי\"ל כאב\"א דלא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "משוך פרה זו ואזני עוברה קנויה כו' כצ\"ל. ",
                "ליתי כצ\"ל. ",
                "המרדכי פ\"ק דע\"ז והאגודה שם הביאו דברי הרא\"ם בספר יראים וכתבו אח\"ז והתוספות אוסרים כיון דמותר כשיש בו מום כו' ועיין בתוס' ע\"ז י\"ג ב' ד\"ה נועל ובבכורות נ\"ג א' ד\"ה ואיזהו, ועיין בנו\"ב מ\"ק חיו\"ד סי' פ\"א פ\"ב פ\"ג אריכות דברים בשיטת רבינו היראים ועיי\"ש במ\"ת חיו\"ד סי' קפ\"ט ובס' שי למורא חי' למס' בכורות נ\"ג א'. ",
                "מקדושתו כו' כפסוה\"מ שנפדו כדתנן כו' כצ\"ל. ",
                "ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב כצ\"ל. ",
                "אפילו גוי ואע\"ג כו' דברייתא ואמר דב\"ה כו' קאמר כמתני' קיי\"ל כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וכ\"כ הסמ\"ג עשין רי\"א והוא כהתוס' בזבחים ע\"א ב' ד\"ה ובטריפה והרא\"ש והגהות מרדכי למס' יבמות סי' קכ\"ז שכ' דבכור בע\"מ מותר להאכילו לנכרים ולכלבים שנאמר כצבי וכאיל, אך בנדפס איתא הלכך אפי' בע\"מ אין מאכילין לכלבים אבל לגוי מותר דקיי\"ל כמתני' כו' ואף שכן הוא דעת הרשב\"א והר\"ן בפ' בהמה המקשה גבי מתני' דמבכרת המקשה לילד דס\"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפי' לזמן עליו את הנכרי דאיתקש לצ\"ו אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב כ' ח\"ב עיי\"ש ועיין במהריט\"א פ\"ה דבכורות אות מ\"ב, מ\"מ הוא סותר למש\"כ כאן בהכת\"י אפי' בע\"מ אסור בגיזה ועבודה אבל לגוי ולכלבים מותר כו' ובאמת כל דברי היראים הנדפס שבענין זה מתנגדים המה למש\"כ כאן בהכת\"י דמש\"כ שם ואם היא טריפה י\"ל אפי' לכלבים מותר וד\"ז יש ללמוד [כצ\"ל] מדברי רי\"ג זצ\"ל שכתב בה\"ג חלבו של בכור כו' עד כגון חלב וטריפה. אינו אלא הס\"ד של הרא\"ם כמבואר כאן שכ' ואם הוא טריפה חשבתי ללמוד מדברי רב יהודאי גאון כו' חלב דלא חזי לאכילה לא עבוד וחשבתי אני טריפה נמי לא שנא אבל מסקנת רבינו ואמנם לא דמי שיש חילוק בין טריפה לחלב בכור כשר כו' ועיין בתוס' בכורות ל\"ב ב' ד\"ה פסק ובאו\"ז הל' בכורות סי' תק\"ד ובס' רביד הזהב פ' ראה ד\"ה כצבי וכאיל כתב בזה\"ל בספר יראים סי' שנ\"ב כתב דאם נמצא טריפה אפילו לכלבים שרי עכ\"ל הוא תמוה ואין ספק שט\"ס וצ\"ל אסור עכ\"ל הרה\"ז ובמחכ\"ת לא שייך כאן ט\"ס כלל ואי אפשר להגיה אסור תחת שרי אלא דהס\"ד של הרא\"ם מתחילה היה באמת להתיר וחזר בו אח\"כ ובהנדפס הוא הס\"ד ולפנינו בהכת\"י נמצא מסקנת הדברים ותל\"מ. ",
                "כיון שנמצא כצ\"ל. ",
                "דבכור כצ\"ל. ",
                "מהני לבשר אלא שחיטת כו' שנמצא בו טריפה כו' העור מותר והבשר כו' כצ\"ל. ",
                "ד\"ה אסור שיאותו בעורו שנינו כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס איתא שיאמרו שהוא אמת ואינו מובן גם חסר כמה תיבות שם והסמ\"ג עשין רי\"א כתב כלשון רבינו שכתב כאן והפי' שכתב רבינו וכן הסמ\"ג ג' בני הכנסת פי' שאינם מומחים הוא דלא כלשון רש\"י שפי' בני הכנסת שאינן חכמים ובפי' מומחה שכ' רבינו בקי במומין נראה שזהו כמש\"כ הרא\"ש בפ\"ה דבכורות סי\"א ע\"ש הרר\"י עיי\"ש. ",
                "עיין להלן סי' קס\"ד מש\"ש בביאורי אות ט\"ז ",
                "תיבת אל ט\"ס ולעיל סי' ז' הביא ג\"כ רבינו ד' בה\"ג ובנדפס חסר מן ועי\"ל כו' עד ותנן עד כמה ועי' תוס' בכורות דכ\"ח סע\"א, ובש\"ש לשאלתות פ' וירא אות ט\"ז כ' דדברי בה\"ג סותרים זא\"ז עיי\"ש ובס' היקר שדה חמד אסיפת דיניה מערכת בכור בהמה סי' א' אות ב' ה\"ר מיראים הנדפס דכללא דהלכה כר\"מ בגזירותיו הוא גם בקנסותיו שהרי כ' הרא\"ם וקיי\"ל כר\"מ בגזירותיו וכ' אח\"כ וי\"ל אחרי דקנסא הוא לא קנסינן בחו\"ל כו' הרי דאע\"ג דדעת הרא\"ם דקנסא הוא מ\"מ כ' מקודם וקיי\"ל כר\"מ בגזירותיו שמעינן מזה דגזירות וקנסות שוו אהדדי עכ\"ד אבל לפמש\"כ לפנינו בהכת\"י ועי\"ל כו' אזדא לה ראייתו, והב\"ח באו\"ח סי' תצ\"ח הביא דברי האגודה פ' אין צדין שכ' ע\"ש התוס' דהלכה כר' יהודה דמותר במומין שאינם עשויין להשתנות והמג\"א שם סקי\"ט השיג עליו דקיי\"ל ביו\"ד כר\"מ עיי\"ש במחה\"ש. ",
                "הלכך כצ\"ל. ",
                "נאכל שנה בשנה כצ\"ל. ",
                "דבע\"מ אסמכתא בעלמא הוא. והיינו כמש\"כ הפרישה ביו\"ד סי' ש\"ו והט\"ז שם סק\"ו דלא לאשהויי דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה ומדרבנן הוא וכ\"ה בלבוש אבל מדברי הסמ\"ג עשין רי\"א והרמב\"ם פ\"א מהל' בכורות ה\"ח מבואר דס\"ל דהוי דאורייתא. כ\"כ הגאון רעק\"א בחי' ליו\"ד שם. והטו\"א בר\"ה ד' ז' ע\"א עמש\"ש בגמרא בע\"מ מי מצי אכיל ליה כ' להוכיח משה דבע\"מ א\"צ מה\"ת לאוכלו בתוך שנתו דוקא שלא כנראה מדברי קצת מפרשים שאפי' בע\"מ אינו נאכל מה\"ת אלא בתוך שנתו דוקא עיי\"ש ודברי רבינו הרא\"ם תנא דמסייע ליה והדג\"מ ביו\"ד סי' ט\"ו סס\"ב כ' ובמס' ר\"ה ז' א' כו' משמע דאסור מה\"ת תוך ז' משום ספק נפל עכ\"ל ועיין במהריט\"א להל' בכורות רפ\"ד ואות כ\"ה כ\"ו כ\"ז שהאריך בזה כדרכו ומש\"כ שם באות כ\"ז הטור סי' ש\"ו גבי בכור תם כתב ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל ויקריבנו אח\"כ אבל גבי בע\"מ לא ביאר לומר דאינו נאסר באכילה ולא ידעתי למה עכ\"ל תמיהני שלא שת לבו למש\"כ הטור שם בסוף הסי' ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל וביארו הב\"י והב\"ח אע\"פ שכבר כ' הטור לעיל ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל התם לענין תם שאינו נפסל מלהקריב והכא לענין בע\"מ שאינו נפסל מליאכל וא\"כ הוא כמבואר גם גבי בע\"מ ובשו\"ת ראשית בכורים להגר\"ב הכהן ד' ל\"א האריך בדין זה דשנתו דבע\"מ אם הוא מן התורה או מדרבנן עיי\"ש. ",
                "שלשים יום משעה כצ\"ל. ",
                "חסר בהכת\"י \"אומר\" לדעתי. המעתיק. ",
                "בפ' זה בורר [סנהדרין ל\"א א'] איתא דלית ליה הא כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מן ואע\"ג עד סוף סי' ודע דהסמ\"ג עשין רי\"א כ' דהלכה כרשב\"ג משום דביומא ע\"ח א' אמרו דהלכה כרשב\"ג וכ\"כ הר\"ן בתשובה סי' כ\"ה וקיי\"ל כרשב\"ג וכדאמרינן בפ\"ב דיומא ורבינו לא זכר מזה ועיין מש\"כ להלן סי' רי\"ח סי' תל\"ח: "
            ],
            [
                "תניא בתוספתא דמס' כו' כצ\"ל [הגרא\"ד] וכ\"ה לשון הסמ\"ג עשין קמ\"ה. ",
                "לא ידעתי כו' עד עשר בגבולין חסר בנדפס והרשב\"א בחי' לב\"ק ק\"י ב' כ' לתרץ כי מפני שכל כהן שאינו ראוי לאכילה אינו חולק בעורות דאלמא אין נותנין אלא לכהנים הראוין לחלוק בבשר והכהנים האוכלים בבשר עומדים בירושלים מש\"ה קרי להו מתנות ירושלים עכ\"ל ודע דהגרש\"ש לב\"ק ק\"י א' בתוד\"ה לבע\"מ תמה על רבותינו בעה\"ת איך נעלמו מכ\"ת המשנה והגמרא דכל שאין לו בבשר אין לו בעורות וכבר קדמו בזה בס' ת\"ח ועיין בפנ\"י שמיישב דברי התוס' והרדב\"ז להרמב\"ם ריש הל' בכורים כ' דטעם התנא שמנה עורות קדשים בכלל מתנות ירושלים דמשום בזיון קדשים לא היו מוציאין אותן חוץ מירושלים אלא שם היו מוכרין אותם בני המשמרה ושם היו אוכלין את דמיהם דאזיל בתר מקום אכילתן ומכירתן עכ\"ל והתוס' בחולין קל\"ג ב' ד\"ה ועורות הניחו בתימא. ",
                "לא מתיהבי להו אלא כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "וכל כהן כו'. לשון רבינו הוא מימרא דרב חסדא חולין קל\"ב ב' כ\"ד מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה עכ\"ל אבל תמוהין דברי רבינו דהרי שם בגמרא אמרו אהא דר\"ח ולאו מילתא היא דתניא רש\"א כו' וכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה טעמא דאינו מודה בה הא מודה בה אע\"ג דאינו בקי בהן וא\"כ מה ראה רבינו להביא מימרא דר\"ח שנדחית בגמרא ובאמת הרמב\"ם ריש הל' בכורים כתב כמסקנת הגמרא וכל כהן שאינו מודה בהן כו' אין נותנין לו מתנה מהן ובנדפס סי' שנ\"א כ' בזה\"ל וכל כהן כו' מתנה דכתיב לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' המחזיקים בתורת ה' ע\"כ והוא ע\"ד מה שאמרו בחולין ק\"ל ב' למילף מהך קרא שאין נותנין מתנה לכהן ע\"ה וס\"ל להיראים דה\"ה לכהן שאינו בקי בהן ממעטינן מהאי קרא ושלא כדה\"ת חולין קל\"ב ב' ד\"ה ולאו שכתבו משמע מחזיק אפי' שאין בקי ורבינו חולק בזה וס\"ל דמחזיק בתורת ה' בקי בהן וא\"כ יש ליישב דברי רבינו דאין להקשות לפי\"ז כקושיית הגמרא אר\"ח ולאו מילתא היא דתניא כו' דיש לומר דכוונת רבינו דלשאינו בקי בהן אין נותנין דוקא בדאיכא אחר שבקי בהן וכמש\"כ התוס' בחולין ק\"ל ב' ד\"ה מנין אכהן ע\"ה שאין נותנין לו דוקא כשיש כהן חבר וכ\"כ שם הרשב\"א והריטב\"א אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע\"ה יתנו לו וה\"נ כוונת רבינו בכהן שאינו בקי בהן כיון דמחד קרא נפקא וכיון שכן ל\"ק מהא דתניא אר\"ש כו' דכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה אפי' בדליכא אחר הא מודה בה אע\"ג דאינו בקי בהן נותנין בדליכא כהן בקי בהן אבל אהא דאר\"ת אין לתרץ כן משום דרב חסדא לא אמר לה מקרא דלמען יחזקו בתורת ה' אלא מסברא אמר כיון שאינו בקי לא ידע איך ינהג בהם לכך אין נותנין לו א\"כ אף כי ליכא כהן אחר ג\"כ אין ליתן לו ולכך אמרו בגמרא ולאו מילתא היא דתניא רש\"א כו' וכ\"כ בס' מים קדושים למנחות י\"ח ב' תוד\"ה מודה ליישב קושיית הצ\"ק שהקשה אגמרא דחולין שאמרו ולאו מילתא היא כו' דילמא שאין בקי אין נותנין לו דוקא בדאיכא אחר ועיין בס' רחמים לחיים לתשובת הרשב\"א חלק ה' סי' רל\"ט אות ד' בנידון דברי היראים אלו מה שביאר שם. ",
                "אחוזה ולא הזכיר הקדש שדה מקנה שגם שדה מקנה נותנים הדמים כו' כצ\"ל וביאור דברי רבינו הוא עפמש\"כ הבה\"ג הל' בכורות סי' ע\"ג בפי' שדה אחוזה וז\"ל דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתיה כו' ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהני דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' עכ\"ל ונראה שהוא רומז לדין המשנה ערכין כ\"ה ב' הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה כו' וזש\"ר לתמוה קצת דבכה\"ג הו\"ל להזכיר בברייתא גם הקדש שדה מקנה דס\"ל לרבינו כדעת התוס' ערכין כ\"ו ב' ד\"ה שדה דמה ששנינו שם במשנה שדה מקנה א\"י לכהנים ביובל היינו שהקדישה וגאלה אחר א\"י לכהנים ביובל אבל אם לא נגאלה מיד ההקדש אלא שעדיין היא ביד הגזבר דינה כדין שדה אחוזה דלא כרש\"י בפי' חומש שלו שהביאו התוס' שם ועיין בתוי\"ט שכתב בשם נוסחא דוקנית מפרש\"י שבחומש שכתוב בה או אם יגאל הוא כו' ועיין מל\"מ פ\"ד מה\"ע וחרמים הכ\"ו והנה בשדה אחוזה שנינו במשנה ערכין כ\"ה ב' לדברי ר' יהודה הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה וביאר שם המל\"מ דפי' דמיה דמי שויה עיי\"ש טעמו ונימוקו וכיון שדין שדה מקנה בזה כדין שדה אחוזה לפי דעת רבינו א\"כ ה\"ה בשדה מקנה אם הגיע היובל ולא ננאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה דמי שיווי השדה כסברת המל\"מ וזש\"ר נותנים הדמים שיש לו עליה כהנים פי' הכהנים נותנים הדמים כפי מה שיש לגיזבר על השדה דהיינו כפי שויה וכמתנות כהונה הן אע\"ג דלא הוה בחנם בלא דמים מ\"מ מה שהכהנים זוכין ליכנס בתוכה כשנותנים הדמים נחשב להם כמתנות כהונה וא\"כ הו\"ל למיחשב בברייתא גם שדה מקנה אבל אינו אלא תמיהא קצת כמובן דאילו שדה אחוזה מתנה גדולה היא לכהנים שאם גאלה אחר מיד הגיזבר יוצאה מיד המגאיל לכהנים ביובל ואין נותנים דמים כלל אליבא דכ\"ע וק\"ק על הבה\"ג שלא זכר אופן זה וכפרש\"י בב\"ק ובחולין בפי' שדה אחוזה. אולם בקומץ למנחה להמנחת חינוך מצוה שנ\"ה הביא מהגאון מהר\"י אלגזי בס' קה\"י דבירושלמי רפ\"ג דקדושין מפורש דשדה מקנה חוזרת לבעלים הראשונים מן הגיזבר ביובל בלא פדיון עיי\"ש והר\"ן בנדרים כ\"ט א' והרשב\"א בחי' שם הביאו דברי הירושלמי וא\"כ הוא ככרש\"י בחומש שלו שהביאו התוס' דלא כהתוס' וגם תמיהת היראים אזדא לה ואין תמיהא כלל ובנדפס ליתא מן יש תמוה עד סוף. ודע דמש\"כ כאן ושדה חרמים וכ\"ה לשון הגמ' בב\"ק ובחולין אבל בהתוספתא דסוף מס' חלה איתא והחרמים וכ\"ה במדרש תנחומא פ' במדבר סי' כ\"ד ובספרי פ' קרח פ' קי\"ט וברבה נשא פ\"ח סי' ו' דהא דין חרמים לכהן לאו דוקא בשדה הוא אלא בכל דבר: "
            ],
            [
                "ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ותנן בזבחים פ' טבו\"י [ק\"ג א'] עורות קדשי קדשים לכהנים ק\"ו מעולה ומה עולה שלא זכו כהנים בבשרה זכו בעורה קדשי קדשים שזכו כהנים בבשרה אינו דין כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס סי' ת' [הגרא\"ד]: "
            ],
            [
                "בכ\"י \"ועיר\" בטעות. המעתיק. ",
                "דתנן ת\"ג אין לה שיעור. כתב בביאור ווי העמודים לא מצאתי משנה זו עכ\"ל ונראה לי דרבינו כיון למשנה דתרומות פ\"ד מ\"ה שאמרו שם המרבה בתרומה כו' ר\"ט ור\"ע אומרים עד שישייר שם חולין וע\"פ מש\"כ הגר\"א בשנ\"א ריש מס' פיאה בביאור מה שהקשו בירושלמי למה לא תנינן תרומה עם הנך דאין להם שיעור שבריש מס' פיאה ולעיל סי' קי\"ט כ' היראים בירושלמי הקשה ולחשוב נמי תרומה ומתרץ לה עכ\"ל והנה בירושלמי שם א\"ר אמי מפני המחלוקת ועיין חגיגה ו' ב' תוד\"ה שאין ביאור דברים אלו וז\"ל הגר\"א שם אר\"א מפני המחלוקת להכי לא קחשיב תרומה דלא חשיב אלא מה שאין שיעור אליבא דכ\"ע אבל תרומה היא בפלוגתא וסבר ר\"י מחצה חולין ומחצה תרומה וא\"כ יש שיעור לתרומה אף שלדברי ר\"ט ור\"ע שם אין שיעור לתרומה דאותו מקצת שמשייר שם חולין לא חשיב שיעור דהרי בפיאה ג\"כ אמרו שאין חייב בפיאה עד שיקצור ואותו השבולת שקצר אינו פיאה אעפ\"כ חשיב אין לו שיעור וא\"כ גם בתרומה כן אך אעפ\"כ כיון דאליבא דר\"י יש לו שיעור לא חשיב לה עכ\"ל הגר\"א וע\"פ תירוץ ר\"א וע\"פ ההלכה כר\"ט ור\"ע שפיר כ' היראים דתנן ת' ג אין לה שיעור וזש\"ר כאן עושה אדם כל גורנו תרומה והוא סוף דבריו מש\"כ בתחילה דתנן ת\"ג אין לה שיעור ופי' דאין לה שיעור למעלה שיכול ליתן לת\"ג כל גורנו ואע\"ג דבעינן שישייר שם חולין וכדתנן ספ\"א דחלה האומר כל גורני תרומה כו' לא אמר כלום עד שישייר מקצת מ\"מ אין שיעור לתרומה דאותו מקצת שמשייר שם חולין לא חשיב שיעור לר' אמי כנ\"ל ובנדפס הגירסא ותנן עושה אדם כל גורנו תרומה ונראה יותר כגי' הכת\"י חסר תיבת ותנן שאין לשון המשנה כמש\"כ רבינו אלא דרבינו אמר כן דעושה אדם כל גורנו תרומה ודו\"ק וע\"פ הדברים כאלו יתבארו ג\"כ דעת הריטב\"א בחי' לסוכה כ\"ג ב' שכ' שם שהרי דין תורה שאם רצה עושה כל גרנו תרומה ושם תרומה עליו לכל דבר עכ\"ל ובביאור ווי העמודים הניח דבריו בצ\"ע עיי\"ש וע\"פ דברי הגר\"א. שבשיטת ר' אמי הנ\"ל אתי שפיר. וראיתי במהריט\"א בהל' חלה אות ח' שכ' והנה במאי דאמרינן במתני' האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת יש לחקור דדין זה דבעינן שישייר מקצת אמאי לא הזכירו התנא במס' תרומות והמתין עד הכא להזכירו גבי חלה כו' עכ\"ל ותמיהני הלא כתוב בהדיא הך דינא במס' תרומות פ\"ד מ\"ה המרבה בתרומה כו' עד שישייר שם חולין ותל\"מ וז\"ל השם חדש בבאור דברי רבינו כוונתו לומר דתרומה אין לה שיעור למעלה שיכול להרבות עד שירצה ובלבד שישייר מקצת וכן תנן שיכול לעלות כל גורנו תרומה מכיון שישייר מעט מזעיר שיהיו שיריה ניכרים עכ\"ל. ",
                "החטים נמצא כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מן טעם משנה זאת כו' עד ותולדות. ",
                "תן ששית על ששיתם נמצא אחד מארבעים פי' כו' וששית וכתיב כו' כצ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג עשין קל\"ג והתוס' בכתובות צ\"ט ב' ד\"ה פיחת ע\"ש ועי' בהר\"ש פ\"ד דתרומות מ\"ג. ",
                "בינונית א' מנ' יליף לוי התם כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. "
            ],
            [
                "נ\"ל דר\"ל וגו' דכתיב שם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ",
                "דתניא במס' י\"ט פ\"א [י\"ג ב'] ונחשב לכם תרומתכם כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "ונחשב ללוים ל\"נ כו' כ\"ה בספרי לפנינו במדבר פ' קכ\"ב ומ\"ש בספרי לפי שנאמר והרמתם ממנו תרומת ה' שומע אני הואיל וקראו הכתוב תרומה תהא בקדושתו וכ\"כ רבינו יש להבין דהא והרמתם ממנו וגו' בתרומת מעשר כתיב ולא במעשר ובס' אהלי יהודה הגיה בספרי לפי שהוא אומר כי את מעשר בנ\"י אשר ירימו לה' תרומה וכפרש\"י בחומש שם ושפיר אמרו שומע אני משה הואיל וקראו הכתוב תרומה כו' ובהגהות הגר\"א לספרי הגיה לפי שנאמר ונחשב לכם תרומתכם שומע אני כו' והוא להיפך ממש\"כ הרמב\"ם כ.\"א מהל' מעשר ה\"ב וז\"ל שם ומנין שמעשר ראשון חולין שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב. מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר דאשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר עכ\"ל ואולי טס\"ה ברמב\"ם שם וצ\"ל באמת כמש\"כ בספרי ובפרש\"י בחומש שנאמר ונחשב ללוים כתבואת גורן כו' וכ\"כ הגר\"ב הכהן בספר ראשית בכורים ד' מ\"ו א' עיי\"ש. ",
                "אלא דנן כו' כצ\"ל. ",
                "כן נראה כו' אינו אלא כמעשר כו' כצ\"ל. ",
                "התם כתיבא נראה להעמיד כו' דהא מרבינן נמי כו' כתיבי הלכך לא מוקמינן כו'. כצ\"ל וכוונת רבינו להקשות דהא מרבינן לעיל פירות הארץ מדכתיב תבואת זרעך והוא באותו פסוק דעשר תעשר לרבות שאר מעשרות וא\"כ עכ\"פ שאר פירות שבאותו פסוק הו\"ל לחייב לעשרן דבר תורה גם בשאר מעשרות ע\"ז תי' רבינו שהרי קצת לא כל רבוי שאר פירות כתיבי התם דהא מרבינן נמי מכל מעשר הארץ וגו' דלאו התם כתיבי מש\"ה לא מוקמינן כלל רבוי שאר מעשרות לשאר פירות כ\"א לדין משנה לחברתה, ובנדפס חסר מן ואע\"ג כו' עד כך נ\"ל. וכשיטת הרא\"ם כ\"כ הסמ\"ג עשין קל\"ו וקס\"א ועיין מל\"מ פ\"א מהל' מע\"ש ונ\"ר הי\"ב שתמה על הסמ\"ג ולא זכר שהרא\"ם בס' יראים ס\"ל כוותיה ועיי\"ש בשעה\"מ וטו\"א לר\"ה ט\"ו ב' ובס' פאת השלחן סי' י\"ג אות ח'. וז\"ל הרב הגאון רא\"ד שליט\"א ראיה לדעת הרא\"ם והסמ\"ג מספרי פ' ראה פ' ק\"ט וכ\"ה בירושלמי פ\"ה דמעשר שני בשנה ההיא של שנה ההיא אתה מבער וא\"א מבער ירק שיצא מר\"ה ועד הפסח וא\"כ מוכח דירק הוא מה\"ת אך נתישבתי די\"ל לאתרוג קאי דדינו כירק לעשורו ואולי ס\"ל לראשונים דהך בשנה ההיא עיקרו לדרשא שנייה קאי עכ\"ל ועיין שו\"ת דרכי מרדכי סי' ט\"ו בדבר קושיית הגאון אב\"ד דמיר זצ\"ל שתמה על הסמ\"ג והרא\"ם דמעשר שני נוהג בכל דבר אפי' בירק מה\"ת א\"כ איך חייבו חז\"ל להפריש תו\"מ מירק א\"כ יאכלו הכהן והלוי טבל הטבול למעשר שני דתו\"מ מפרישין תחילה וקשה לומר שמפרישין מע\"ש גם על חלקו של הכהן והלוי דכ\"ז לא הו\"ל לסתום אלא לפרש דבר חדש כזה ועיי\"ש מה שמפלפל הגאון בעל דרכי מרדכי ליישב זה. ובס' קה\"י לפסחים ל\"ט ב' כ' דמהאיבעיא דרמי ב\"ח מהו שיצא אדם י\"ח במרור של מע\"ש בירושלים שאמרו שם מרור מדרבנן ראיה לדעת הפוסקים דמעשר ירק מדרבנן ואפילו מע\"ש ודלא כיש פוסקים דמע\"ש אפי' בירק מדאורייתא עכ\"ל וכבר העיר בזה בביאור ווי העמודים וכ' דתליא בב' פירושים שברש\"י שם והשעה\"מ פ\"ח מהל' לולב ה\"א העיר ג\"כ בזה עיי\"ש באורך ולפלא על הווי העמודים שכ' ונ\"ל ראיה לדעת רבינו הרא\"ם והסמ\"ג מדאמרינן בפסחים ל\"ח א' אתרוג של מעשר שני לדברי ר\"מ א\"י בו י\"ח ביו\"ט דכתיב ולקחתם לכם משלכם יהא ואי מע\"ש נמי אינו נוהג בשאר פירות אלא מדרבנן א\"כ שלו מקרי מדאורייתא ואמאי א\"י בו י\"ח אלא משמע דמעשר שני נוהג בכל הפירות מדאורייתא עכ\"ל ובאמת מה יענה למה ששנינו בסוכה ל\"ד ב' אתרוג של תרומה טמאה פסול ובגמרא שם [דל\"ה] דלות ביה היתר אכילה והרי תרומת פירות גם לדעת היראים אינו אלא דרבנן ואפ\"ה פסול ועכצ\"ל כמש\"כ השעה\"מ שם כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועשאוהו כתרומה דאורייתא עיי\"ש בהל' לולב באורך בפרט זה ובטעם המלך פ\"ה מהל' אישות סוף ה\"א וא\"כ אזדא לה ראיית הווי העמודים ג\"כ ועיין התו\"ה פ' בחקותי אות קי\"ב שביאר שם דברי הת\"כ יכול בשתי מעשרות הכתוב מדבר. ת\"ל הוא ע\"פ דברי היראים והסמ\"ג וא\"כ משכ\"ר ואע\"ג דרבוי כו' לכאורה אין צורך דהרי בת\"כ יפה דרשו דשני הפסוקים אינם מדברים אלא במע\"ש ועכצ\"ל דרבוי שאר מעשרות הוא לדין שנה בשנה. ודע דבפס\"ר פרשה כ\"ה אמרו יצחק הפריש ת\"ג שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים אמר רבי כל מקום שיש ברכה אין שיעור והוא אומר מאה שערים ויברכהו אלא מכאן שהיה מודד כדי להפריש תרומה ומעשר עכ\"ל וכוונת תי' רבי הוא כמש\"כ בס' הזוהר פקודי ד' רכ\"ה ע\"א רבי יצחק שאיל לר\"ש א\"ל הא אוקמוה דברכתא לא שריא במלה דקאים במדידו ובמלה דקאים בחושבנא הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא א\"ל הא איתמר אבל בכל אחר דסטרא דקדושה שריא עליה אי ההוא חושבנא אתיא מסטרא דקדושא ברכתא שריא עליה תדיר ולא אתעדי מניה מנלן ממעשר בגין דאתיא חושבנא לקדשא ברכתא אשתכחת ביה כש\"כ משכנא דאיהו קודש ואתיא מסטרא דקודש כו' עכ\"ל ולפי\"ז מה שאמרו בב\"מ מ\"ב א' מדד ואח\"כ בירך הר\"ז תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה כו' בדבר המדוד כו' היינו דוקא בבא למדוד כדי למוכרו וכי\"ב אבל לא בבא למדוד להפריש תרו\"מ דבכה\"ג שהיה מודד כדי להפריש תרומה ומעשר הברכה מצויה אפי' במדוד ומנוי כדברי הפסיקתא והזוהר ואין זה תפלת שוא במדד ואח\"כ בירך ודלא כהרמב\"ן שהביא הכ\"מ בפ\"ה מהל' ברכות הכ\"ב והובא בח\"א מהרש\"א ב\"מ שם עיי\"ש, ובהגהות מלא הרועים שעל הרא\"ש ברכות פ\"ט סי' י\"ח הקשה ג\"כ על דברי הכ\"מ בשם הרמב\"ן דהא מעשרות בעי מדידה שיפרוש א' מעשרה ואעפ\"כ הבטיח הקב\"ה והריקותי לכם ברכה והאיך אמר מדד ואח\"כ בירך הר\"ז תפלת שוא עיי\"ש והודות לה' שכוונתי לדעתו: "
            ],
            [
                "ל\"י מדוע פסק כך והא הלכה כר\"ע מחבירו וכ\"פ הרמב\"ם פ\"א מהל' תרומות הכ\"ב וי\"ל משום דגבי חדש דכתיב מושב דרשינן קדושין ל\"ז א' כ\"מ שאתם יושבים משמע למימר דחדש נוהג מה\"ת אף בחו\"ל ולכאורה מנ\"ל למידרש כן דילמא מושבותיכם אתי לאורויי בחדש של א\"י שיצא לחו\"ל וכמ\"ש רבנן בירושלמי שילהי ערלה אע\"כ דס\"ל כרבי אליעזר כאן בחלה דאף גבי חלה אף שיצא לחוץ נמי חייב בחלה א\"כ ל\"צ קרא להשמיענו גבי חדש וע\"כ אתי קרא לרבות דאף חדש חו\"ל נמי אסור ועיין שו\"ת משכנ\"י שהעיר בזה וא\"כ דעת רבינו דחדש בחו\"ל מה\"ת. ",
                "שבלל הקמחים כו' אולם הט\"ז ביו\"ד סי' שכ\"ד סק\"ב כתב עמש\"כ המחבר כשעירבן קמח, דה\"ה אם עשה מכל אחת עיסה בפ\"ע ועירב העיסות עד שנעשו גוף אחד מצטרפין כשאין בכל אחד כשיעור דהא אמר בירושלמי דדוקא בדיבוק ע\"י נשיכה אין הכל מצטרפין משמע דאם הם נעשו לאחד הוי בלול עכ\"ל וכן נראה מלשון פסקי תוס' מנחות סי' רי\"ב שכתבו שם עשה עיסה מכל מין ומין בפ\"ע א\"מ אלא כמו שמפרש הש\"ס כוסמין מין חטין ש\"ש ושיפון מין שעורין אבל לשן כולן כאחד מצטרפין עכ\"ל משמע מזה דאם לשן כולן כאחד קאי אכל הנך עיסות שעשה מכל מין ומין בפ\"ע דאם אח\"כ לשן כולן כאחד מצטרפין ויש לדחות ומש\"כ בפסקי תוס' שם אח\"ז אם יש בכל אחד שיעור חלה אין מצטרפין אלא כדאמר הש\"ס פי' כשעשה עיסה מכל מין ומין בפ\"ע והיה בכל אחד שיעור חלה א\"מ אלא כדאמר הש\"ס בריש כלאים ואע\"ג שנשכן זו בזו והיינו כמש\"כ התוס' מנחות ד' ע' ד\"ה תנא ועוד יש לפרש כו' ואולי ט\"ס תיבת אלא ויהיה פירוש א\"מ כדאמר הש\"ס כוסמין מין חיטין ש\"ש ושיפון מין שעורים שזכרו שם מקודם והיא היא. ובירושלמי פ\"א דחלה דתני ר' חייא שם וכולן שבללן תבואה קמחות ובציקות מצטרפות ופי' הגר\"א בשנ\"א דר\"ל אם בלל תבואה של שעורין בתבואה של כוסמין כו' או קמח של שעורין בקמח של ש\"ש מצטרפין והוא דלא כמש\"כ האו\"ז בהל' חלה סי' רי\"ד בביאור הירושלמי עיי\"ש א\"כ אמר ר' חייא להדיא שאם בלל בציקות מצטרפות והיינו כל הה' מינין ביחד וכמש\"כ הט\"ז דדוקא בעירס ראשי עיסיות א\"ר יוסי בירושלמי שם דאינו מצטרף משא\"כ בבלול שעירבן ובלל כל העיסה זה בזה ולא ראשי עיסיות שפיר מצטרף, והש\"ח כ' דזש\"ר בנשוך עירב העיסות והנשיכן זו בזו דהיינו ע\"י נשיכה ועירוב קצת ולא עירוב גמור עד שיעשה גוף אחד דהתם מצטרפין עם הכל כמש\"כ הטו\"ז. ",
                "דה\"ק כו' בנדפס חסר התירוץ האחר וכ' שם ואי אפשי לכתבו כי עיקר אותה דירושלמי ונראה שמדברי המסדר הוא שכ' שלא רצה להעתיק התי' האחר כי עיקר אותה דירושלמי אבל היראים בעצמו כ' התי' האחר דה\"ק ומצטרפין זה עם זה כמפורש במק\"א וכן פרש\"י במנחות ע' א' עמש\"ש במשנה ומצטרפין זע\"ז וז\"ל מפרש בגמרא עכ\"ל ור\"ל למש\"ש בגמרא תנא כוסמין מין חטין ש\"ש ושיפון מין שעורין עיי\"ש פרש\"י ובתוד\"ה תנא ולפמש\"כ הגר\"א בשנ\"א דמ\"ש בירושלמי ר' יוסי אמר לה סתם פי' מאי דקתני בפ\"ד דחלה מ\"ב החיטין א\"מ כו' והשעורין כו' הוא פירוש על מאי דקתני במתני' ריש חלה ומצטרפין זע\"ז דתני לה התם סתם וא\"כ פירש\"י יש לו ג\"כ מקום בירושלמי לדעת ר' יוסי ואין מזניחין פרש\"י אך רבינו הרא\"ם ושארי ראשונים מפרשים ר' יוסי אמר לה סתם לא בשם ר' יוחנן ור' יונה אמר בשם ר' יוחנן כו' ולכן דחו פירש\"י והרע\"ב בריש מסכת חלה כתב מתחילה בפי' המשנה כהפי' אחר שכ' רבינו והיינו כפרש\"י ואח\"כ כ' תי' הירושלמי ובס' מלאכת שלמה שם כ' משם ה\"ר יוסף ז\"ל פי' הראשון שפי' הרע\"ב נ\"ל טעות גמור כי במשנה תנן שה' דברים אלו חייבין בחלה ומצטרפין כולם יחד כו' ובמחכ\"ת שלא כדין כ' על פי' הראשונים שהוא טעות גמור. ",
                "לחם כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל כו' כצ\"ל. ",
                "רע\"א הכל הולך כו' קודם קרימה עיסת ישראל קרינא כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "כתבואת גורן ט\"ס הוא וצ\"ל כתרומת גורן וכ\"כ האו\"ז בהל' חלה סי' רכ\"ז על שם הספרי רבתא פ' שלח לך וז\"ל שם ת\"ל כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן אחת אף חלה אחת עכ\"ל ויש לפרש מ\"ש רבינו ת\"ל כתרומת גורן עפ\"י מ\"ש בירושלמי רפ\"ג דחלה כתרומת גורן מה ת\"ג ניטלת מן הגמור אף זו ניטלת מן הגמור והקשו שם מעתה לכשתאפה עיי\"ש והספרי יליף באמת מזה דאף לכשתאפה אם לא הפרישו מן העיסה אבל בספרי שלפנינו פ' ק\"י הגירסא ת\"ל והיה באכלכם מלחם הארץ והרי\"ף בפרק אלו עוברין הביא ברייתא דתניא רא\"א אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ועיי\"ש בהר\"ן והספרי יליף מן והיה באכלכם מלחם הארץ אליבא דכ\"ע כשלא הפריש חלה מן העיסה שיפריש מן הלחם וה' המבי\"ט ח\"ג סי' מ\"ז הביא דברי היראים בשם הספרי ככתוב לפנינו והשם חדש תמה עליו והגיה בדברי היראים דצ\"ל ת\"ל והיה באכלכם מלחם הארץ כתרומת גורן מה תרומת גורן מדמעת וכו' ובאמת אין להגיה בדברי רבינו היראים וכנ\"ל אלא דמש\"כ המבי\"ט כתבואת צ\"ל כתרומת ותל\"מ. ",
                "עיין לקמן ס\"ס קנ\"א ובביאורי שם אות ה'. ",
                "ממ\"ח כצ\"ל. ",
                "המרדכי בפסחים פ' א\"ע סי' תקצ\"ט כ' ד\"ז בשם היראים ובשו\"ת הראבי\"ה סי' קס\"ו כ' דברים אלו על שם ר\"ת ועיין בשבה\"ל השלם סי' רי\"ב שהביא שם ג\"כ דברי היראים וחלק עליו ועיין תוס' נדה ז' א' ד\"ה ומקפת כדברי היראים והוא דלענין מוקף חמיר טפי דבעי נגיעה ולענין צירוף לכשיעור לא בענין נגיעה רק צירוף סל עיי\"ש והעיטור בעשרת הדברות הל' מצה ומרור כ' ובהא מילתא דסל מצרפן איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר לחייב עיסה שנילושה שלא כשיעור כו' וזהו דעת היראים. ",
                "מכביצה כצ\"ל. ",
                "בנדפס ובשבה\"ל איתא ויש להסב הדברים לצדדין וליתא שם מש\"כ כאן ואין בהם ממש. ",
                "ועוד לפנינו שם תיבת ועוד ליתא גם איתא שם הן ושאורן וסובן כו' ודע דסיימו במשנה שם ניטל מורסנן מתוכן וחזר כו' וכ' שם התפא\"י בהלכתא גבירתא ומשמע דהא סובן שהוא הדק אפילו ערבן מצטרפין ועיין הגרש\"ש במשנה שם וכן העלה הג\"ו למהר\"א הלוי חי\"ד כלל ד' סי' ו' דמורסן לאו דוקא ובשנ\"א שם בפי' הקצר מבואר דה\"ה לשאור או סובן עיי\"ש. ",
                "שהוא איפה יהיה עומר עישורו מלבר ונמצא כו' מדבר כך היתה שכל כו' כצ\"ל ועיין בשבת ט\"ו א' תוד\"ה שמא. ",
                "מלגו כצ\"ל וכן הוא בדפוס. ",
                "חסר המלה בכת\"י. המעתיק. וגי' הכת\"י א\"ש ביותר שעז\"א בעודו פטור [והיינו ג\"כ בשבלים] שפטור. ",
                "כגון שאמר כו', מבואר דס\"ל להיראים דאין חילוק בין מעשר ותרומה לחלה ודלא כהר\"ש ספ\"א דתרומות והרשב\"א בחי' לקדושין דמ\"ו ב' שכ' דמעשר רחמנא רבי' מדכתיב והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ודרשינן מיני' ולא ת\"ג ותרומת מעשר מן המעשר וה\"ד בשהקדימו בשבלין וממילא שמעינן נמי מינה דאם הקדימו בשבלין דחייל עלי' שם מעשר ובתוס' רי\"ד לקדושין שם כ' דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואע\"ג דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומש\"ה הוה מעשר אבל גבי חלה לא כתב כ\"א עריסותיכם וכ\"כ התוס' בע\"ז דנ\"ו א' ד\"ה שמותר דשאני לענין חלה דכ\"ז שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל אבל תרומה ראוי' משעה שהיא בענבים מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלים אבל דעת רבינו אינו כן אלא דשוין מעשר ותרומה וחלה ומעשר שהקדימו בשבלים מיירי שאמר לא יחול שם תרומה [ר\"ל מעשר] עד שתמרח ויגיע לחיוב וכענין הזה מועיל גם בהמפריש חלתו קמח, ובביאור ווי העמודים הקשה לדעת רבינו מהא דתנן בפ\"א דתרומות מ\"ה אין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואם תרמו אין תרומתן תרומה ושם במ\"י תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו כו' ואם תרמו תרומתן תרומה וע\"כ בחד גווני מיירי וא\"כ לדעת רבינו צ\"ל בדבר שלא נגמרה מלאכתו כגון שאמר לא יחול שם תרומה עד שיגמר מלאכתו ומש\"ה תרומתו תרומה וא\"כ קשה דבכה\"ג גם במחובר כשאמר כשיתלשו נמי תרומתו תרומה, ובעיקר דברי רבינו עיין בבית מאיר ליו\"ד ריש סי' שכ\"ז שכ' שם להקשות עמשכ\"ר לחדש המפריש קמח ואמר כשתיעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים וראי' מראב\"י וז\"ל שם ואף ראב\"י שם אף שמקיל נמי בעד שלא הביאו שליש שיש בו נמי הריעותא דדבר שלב\"ל מ\"מ לא הקיל אלא בחדא ערוגה לריעותא הא בתרתי ערוגות לריעותא לא מצינו שהקיל כו' וא\"כ איך יוכל לומר על קמח שיהי' חלה לכשילוש מדמיון תרומה הא שם גופא לא מצי להפריש תרומה בשניהם מחוברים לכשיתלשו וה\"ה הכא על שניהם קמח שיהי' חלה לכשיגבילו שניהם עכ\"ל עוד כ' שם במש\"כ הרא\"ם דקי\"ל כראב\"י מה ענין ראב\"י להכא דאטו בתלה בקמח הריעותא. דדבר שלב\"ל איכא כו' בחלה הריעותא מדאינו עיסה וצ\"ע עכ\"ל אולם הגר\"א בביאוריו ליו\"ד שם סק\"א כ' לבאר דברי רבינו עיי\"ש שכ' ול\"ד על ערוגה זו תלושה דה\"ה על מחוברת אחרת או על עצמה מדפריך שם איתיבי' האומר כו' מתקיף כו' ואלא כו' עוד כ' שם הגר\"א ואפשר דמ\"ש כראב\"י היינו משום דס\"ל דגם רישא ראב\"י היא ולכן פסקו כראב\"י דר' יוחנן ס\"ל כוותיה כו' וכמש\"כ הגר\"א כן פי' בתוס' רי\"ד קדושין דס\"ב ב' שאמרו שם יתר ע\"כ אמר ראב\"י כו' וז\"ל נראין הדברים שגם ברישא ראב\"י אמרה ור' יוחנן כוותי' ס\"ל כו' עיי\"ש דלפסק הלכה ס\"ל לתוס' רי\"ד דלא קי\"ל כראב\"י ודלא כמשכ\"ר עכ\"פ לפמש\"כ הגר\"א אין מקום לדברי הבית מאיר ודוק. וראיתי להשם חדש שכ' ע\"ד הגר\"א הנ\"ל וז\"ל ולא זכיתי להבין דבריו חדא במ\"ש דמשמע מדה\"ת דלא מהני קמח וכמ\"ש פירות ערוגה מנ\"ל לומר דמהתם יליף והרי התוס' כתבו בהדיא הטעם כיון דמחוסר לישה וגילגול לא מיקרי כל שבידו לעשות דמהכא משמע אבל מפריש על קמח כיון דאינו מחוסר מעשה גם מאי דמסיק ולא היא כו' ומסיק דהתוס' מודו דיכול להפריש חלה מן הקמח לא ידעתי פי' דבריו ואיך יתישב לשון התוס' שכ' כיון דמחוסר לישה כו' ואם איתא דס\"ל לר\"ת כסברת רבינו באומר לא יחול אלא כו' לא הוה ק\"ל מידי עכ\"ל ובמחכ\"ת דבריו משובשין ומוטעים ודברי הגר\"א מזוקקין שבעתים הנה רבינו הגר\"א כ' דמש\"כ התוס' נזיר י\"ב א' ע\"ש ר\"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהא נילוש ודברים שבידה קיימים זהו כדברי רא\"ם שבספר יראים ומש\"כ התוס' שם ומ\"מ בה\"ט לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כאן כיון דבידו ללוש ולגלגל פי' הגאון שם דה\"פ דמשום ה\"ט מה שבידו ללוש שיכול לעשות שליח לא סגי לן אלא משום ה\"ט כיון שיכול להפריש עתה מעיסה מגולגלת על קמת לכשיהי' נילוש וע\"ז אמר הגר\"א עוד דאע\"ג שמדה\"ת משמע דוקא מעיסה מגולגלת תוכל להפריש על קמח לכשיהי' נילוש אבל מקמח עצמו לא וכמש\"כ התוס' פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה כו' דהיינו חדא לריעותא ואילו לדברי היראים מבואר דאפילו בתרתי לריעותא מקיל ע\"ז אמר הגר\"א ולא היא פי' דמש\"כ התוס' פירות ערוגה זו תלושה לאו דוקא דה\"ה פירות ערוגה זו מחוברת יהא תרומה על מחוברת אחרת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין והיינו כדברי היראים ותל\"מ ובביאור הגר\"א בדה\"ת אזדא לה דברי הרב אורח מישור ע\"ד התוס' נזיר שם בד\"ה ותו דמעיקרא לק\"מ כו' דבאמת התוס' קאמרי נמי הכי. עוד כ' השם חדש להגיה בדברי רבינו במ\"ש כגון שאמר לא יחול שם תרומה עד שתמרח ויגיע לחיוב דכצ\"ל כגון שאמר יחול שם מעשר בעודו שבלין אבל אם אמר לא יחול עליו שם תרומה [ר\"ל מעשר] עד שתמרח ויגיע לחיוב חייב הלוי גם בת\"ג וכענין הזה מועיל כו' ודבריו תמוהים לענ\"ד והפי' שפירשתי דברי רבינו לעיל הוא הברור והנכון בלי הגה\"ה כלל. ",
                "מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו כו' כצ\"ל. ",
                "תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת כו' כצ\"ל. ",
                "הלכך לחמניות שלישתם כו' כצ\"ל ובנדפס הגי' שלישתם עבה שלועזין קניטלש נוולש אובלידש קורבריץ אפילו אינה נאפית כעין לחם אחרי שלישתם עבה כו'. ",
                "כמו. צ\"ל כגון. ",
                "כגון נילוש דהיינו כו' אחרי שאפייתן כו' חייב לר' יוחנן כצ\"ל וכ\"כ המרדכי בפ\"ב דפסחים ע\"ש הרא\"ם ובנדפס חסר מן הלכך עד ומנלן וז\"ש המרדכי שם עד והמחמיר תבא עליו ברכה הכל הוא מדברי הרא\"ם כמבואר כאן בהכת\"י אבל בנדפס אין זכר דיש לפסוק כר\"ל. ",
                "דהא קא מותבינן כו' ר' יהודה היינו ת\"ק כו' כצ\"ל ובדברי רבינו כאן יתבאר מש\"כ התוס' בפסחים ל\"ז ב' ד\"ה דכ\"ע דהלכה כר\"ל מדקאמר דכ\"ע מעשה אילפס פטורין וכ\"כ הרא\"ש בהל' חלה ס\"ב ועיי\"ש במעי\"ט אות ל' שתמה ע\"ז דהא לא מצי למימר דכ\"ע מ\"א חייבין דא\"כ ר' יהודה לא מצי קאי דהא אמר אין לחם אלא האפוי בתנור הלכך איצטריך בגמרא למימר דכ\"ע מעשה אילפס פטור וכיון דלא מצי למימר בענין אחר אין ראיה מזה לפסוק הלכה עיי\"ש ולפמש\"כ רבינו יש לומר דגם כוונת התוס' כן הוא כיון דכל עיקר תי' ר' יוחנן תנאי היא היינו מתוך קושיא ר' יהודה היינו ת\"ק וההיא קושיא נידחית במאי דקאמר דכ\"ע מ\"א פטורין והכא כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי א\"כ מנין לו לר' יוחנן לחלוק על הברייתא דאיתותב מינה אחרי שאין לו ראיה דתנאי היא, ואף שכ' התוס' שם ד\"ה א\"ל דללישנא דאמרי לה זה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופה עיי\"ש מ\"מ כיון דחזינן לר' יוחנן דלא חש להו והוצרך לומר תנאי היא דתניא כו' שפיר כ' התוס' והיראים ראי' דלא כר' יוחנן וכבר כ' שם הגרי\"ב בהגהותיו שבשס\"ח ד' ווילנא דואמרי לה זה וזה לחיוב אינו מלשון הברייתא רק דהגמרא קאמר דאמרי לה כו' דיש גורסין כן בדברי ר' יוסי והגמרא הכניס דבריהם באמצע הברייתא עיי\"ש. ",
                "הנה חשיב שם חליצת מעוברת דתניא כוותי' דר\"ל ועיי\"ש בתוס' ד\"ה הלכתא וי\"ל דשאני התם דלא הקשו בבהמ\"ד מהברייתא לר' יוחנן וא\"כ י\"ל דלא חש לה ר' יוחנן משא\"כ כאן שנשאו ונתנו בה בבהמ\"ד לאותובי' לר' יוחנן ותי' שלו לא קאי שפיר י\"ל דהדר בי' ועדיין צ\"ע. ",
                "כשיטת ר\"ת שבתוס' פסחים ל\"ז ב' ד\"ה דכ\"ע ובס' המכריע סי' ס\"ג הביא פי' ר\"ת ודחאו עיי\"ש. ",
                "כן פי' המאור ספ\"ב דפסחים והרמב\"ן במלחמותיו שם שדא ביה נרגא דעכצ\"ל. חלוט משום עוני ממעטינן ליה עיי\"ש ואף שפי' רבינו כפיר\"ת כנ\"ל מ\"מ בפי' הברייתא דלחם עוני פרט לחלוט ואשישה נטה מפיר\"ת שמפרש דחלוט אימעט ג\"כ מעוני עיי\"ש בתוס' ובנדפס חסר מן והא דאמרינן ביבמות כו' עד ואם עשאן כעין לחם כו'. ",
                "ליתא בכ\"י והוספתי שלא במכון. יאפ\"ז. וכ\"ה בנדפס. ",
                "שתעשה לצורך אכילת אדם כו' רבינו ס\"ל כהרמב\"ם שפסק כשמואל ור' חייא רבא דירושלמי דפי' אם אין הרועים אוכלין ממנה שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועין ממנה ועיין יו\"ד ס\"ס ש\"ל וביאור הגר\"א שם והנה הר\"ש בפ\"א דחלה מ\"ח והרא\"ש בהל' חלה סי' ג' הביאו בטעם המשנה דעיסת כלבים דאינה חייבת בחלה כשאין הרועים אוכלים ממנה דבספרי זוטא דריש לה מדכתיב עריסותיכם שלכם חייב ושל חיה פטור ומדברי רבינו כאן נראה דממעטינן לי' מדכתיב והי' באכלכם מלחם הארץ וכ\"ה בסמ\"ג עשין קמ\"א, ובמנחות ס\"ז א' שאמרו שם תרי עריסותיכם כתיב חד כו' וחד כו' אין זכר לההיא דספרי זוטא ועיי\"ש בתוד\"ה חד וכן ממה שאמרו במשנה דעיסת כלבים ואין מברכין עליה ואין מזמנין עליה משמע כדברי רבינו והסמ\"ג דלא מיקרי לחם אם אין הרועים אוכלים ממנה והיינו מדכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ פי' מה שנעשה לצורך אכילת אדם מיקרי לחם ואי לא לא וראיתי בס' המכריע סי' ג' שכ' שם דממה ששנינו במשנה אם אין הרועים אוכלין ממנה אין מברכין עליה ואין מזמנין עליה מוכח דלשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן ומש\"ה בעינן הכא שיהיו הרועים אוכלין ממנה שתהא חשובה פת לזמן עליה דבעינן שכל הג' המזמנין יאכלו פת עכ\"ל ותמיהני עליו דאפילו להסוברים שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנים עיין ברכות מ\"ח א' תוד\"ה תשעה אתי שפיר המשנה כפי' הרע\"ב ומזמנין עליה שלשה שאכלו ממנה כאחת חייבין לזמן עכ\"ל ובאמת האו\"ז הל' חלה סי' רכ\"ב כ' ומזמנים עליה פי' אם אכלו שנים לחם נאה והשלישי אכל מזו העיסה מזמנים עכ\"ל אבל לא ידעתי למה דקדק לפרש כן ומי סני לי' לפרש המשנה שכל השלשה אכלו מזו מזמנים וכפי' הרע\"ב, גם מה שדקדק בס' המכריע שם לפרש\"י ביצה כ\"א א' שפי' מברכין עליה המוציא וז\"ל דקתני מזמנין תחלה והדר מברכין ש\"מ דהאי מברכין ברכת הזימון היא עכ\"ל באמת בנוסחתינו הגי' מברכין ברישא והדר מזמנין. ",
                "בטבלה כך כו' כצ\"ל. ",
                "דכתיב עריסותיכם אכל ישראל כו' עיסת גוי אבל כו' כצ\"ל ועיין מנחות ס\"ז א' ובנדפס חסר מן ובחלה כו' עד ולת\"ק ומש\"כ רבינו ולת\"ק דר\"ש מנין כו' פי' מנין דחלה נוהגת בשל כהנים דכן תרימו גם אתם בתרו\"מ קאי אבל חלה מנין עז\"א דנפק\"ל מדנקראת חלה תרומה והש\"ח כ' בשם הרד\"ף בפי' לספרי ד' טעמי תריצי דהכהנים חייבים בחלה והטעם הד' דכתיב ראשית עריסותיכם תרימו כו' ומדאצטריך למעוטי עיסת תרומה והיינו לכהנים ממילא הא של חולין חייבים אפי' כהנים עיי\"ש והוא כדברי הכת\"י כאן וראיתי בס' דורש לציון דרוש ז' שכתב לפי דרשת הספרי צריך גם אתם לפירות כהנים ואין לנו מיעוט על נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה עיי\"ש. ",
                "אמר שמואל תרומת חו\"ל כו' בנדפס חסר מימרא זו ותחת זה כתוב שם אמר שמואל תרומת חו\"ל מבטלה ברוב פי' לכתחילה עכ\"ל וחסר זה בכאן גם מש\"כ כאן רבינו אידך מימרא דשמואל אין תרומת חו\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו כ' אח\"ז בנדפס והנ\"מ באכילה אבל בנגיעה ל\"ל בה אמר רבינא הלכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא יצאה עליו טומאה מגופו ואי ליכא כהן קטן שקל לה בריש מסא כו' ונראה שדלוג יש כאן בין מגופו הראשון למגופו של אחריו ועמשכ\"ר בנדפס פי' לכתחילה כ' הווי העמודים הרמב\"ן במלחמות פא\"ע כתב לדעת הרי\"ף דכי אמרינן מבטלה ברוב היינו לומר שאם נתערבה בכמותה או פחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה אבל לבטלה לכתחילה לא וכן הסכים הרשב\"א בתשו' סי' של\"ו עיי\"ש אבל הרשב\"א בפסקי חלה שלו כ' דמשמע דאפי' לכתחילה נוטל ומבטל וכ\"נ דעת רבינו והרמב\"ם בפי\"ג מהל' תרומות הי\"א וכ\"נ דעת הרמב\"ן עצמו דאפי' לערב לכתחילה מותר עכ\"ל ומש\"כ בנדפס אמר רבינא הלכתא לפנינו בגמרא א\"ר הילכך ופרש\"י הילכך דבנגיעה אינו מוזהר נדה קוצה לה חלה וכ\"ה בבה\"ג הל' חלה וראיתי להעיר בכי\"ב בברכות ל\"ח א' שאמרו שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא כו' ובאמת אין בזה מחלוקת ומאי והלכתא דקאמר ועיין בפרישה לטוא\"ח סי' ר\"ב ובפנ\"י אולם באו\"ז הל' סעודה אות קס\"ו כ' הלכך תמרים דעבדינהו טרימא כו' ונראה שכן הי' גירסתו בגמרא. ובזה מיושב מה שהקשה אלי הרה\"ג וכו' מהרז\"ו שליט\"א מנישוועז עמש\"א רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר דמאי חידש בזה והלא תוספחא ערוכה היא בפ\"ב דמס' מע\"ש אין שורין תמרים להוציא מהן שכר תמרים כו' אבל שוחקן ועושה אותן טרימא והשבתיו דלגי' האו\"ז והילכך א\"ש דכל זה הוא מדברי רב אסי עד כדמעיקרא וא\"כ חידוש רב אסי הוא והלכך כו' מברכין בפה\"ע כו'. ",
                "צ\"ל מסא וכ\"ה בנדפס ועי' פרש\"י ותוס' שם ואו\"ז ח\"א סי' רנ\"א באורך. ",
                "כהר\"ן פ' אלו עוברין שכ' דאפשר שאינו מותר בתרומת חו\"ל בטבילה בלבד בלא הערב שמש עיי\"ש וכדעת הרא\"ם כ\"כ בסה\"ת ריש הל' חלה סי' ע\"ט ועיין הע\"ש שאי' ק\"ח אות ח' ובס\"ס שו\"ת מקור ברוך תשובת הרב הגאון ר\"ב הכהן. ",
                "חלה אחת. דע דהרוקח סי' שנ\"ט כ' חלת האור לחמם בהישראל אינו אסור דבירושלמי בפ' בתרא דכתובות לגבי נודר מן הככר בעי התם אם יכול לחמם בו ומסיק דמותר עכ\"ל אולם המעיין בירושלמי שם יראה שאין שם מסקנא דמותר וכ\"כ הר\"ן בנדרים ל\"ה א' ירושלמי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשטא עכ\"ל וכ\"פ בשו\"ע יו\"ד סי' רכ\"א לחומרא ובהגהות יד שאול ליו\"ד ס\"ס שכ\"ב כתב ליישב פסק הרוקח אבל לא הרגיש במש\"כ הרוקח ומסיק דמותר ש\"מ דמפרש דהאיבעיא נפשטה להתירא ואין זה ספיקא דדינא בדרבנן דניזיל ביה להקל ואומר אני והרוקח מפרש מש\"ש בירושלמי תלמידוי דר' יונה בשם ר' בון ב\"ר חייא כיני באומר לא אוכלינו ולא אטעמינו לא אסרו עליו אלא לאכילה עד כדון צריכא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו דלא כמש\"ש הפני משה כלומר דלעולם לא תפשוט כו' דא\"כ הול\"ל כיני מתניתא באומר כו' ועוד האיך יתפרש רישא דברייתא אמר הככר הזה הקדש אכלו כו' דמרישא איכא למידק נמי לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר ושם אין לומר כדחוי תלמידוי דר' יונה דהאמר הככר הזה הקדש אלא הכי מפרש הרוקח. כיני פי' כן הוא הדין. באומר לא אוכלינו ולא אטעמינו לא אסרו עליו אלא לאכילה ור\"ל דבכה\"ג לא איבעיא לן מהו לחמם בו את ידיו דה\"ה שאר הנאות פשיטא לן דמותר עד כדון צריכא נדר מן הככר פי' שנדר סתם מן הככר דהנודר מסתמא אסר גם הנאה עליו ורק מיבעיא לן מהו לחמם בו את ידיו אם חימום היד הוי כדרך הנאתן ואסור או לא משום דמיקרי שלא כדרך הנאתן ומש\"ה מותר ופשיטות הירושלמי דלעיל שאמרו נישמעינה מן הדא כו' לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר קאי וכוונת פשיטת הירושלמי הוא כמש\"כ ידי\"נ הגרמ\"א ראבינאוויץ שליט\"א בס' נר למאור סי' ל\"ח דר\"ל מדדייק למיתני ואכלו ולכאורה יותר הו\"ל לאשמעינן דאף בשאר הנאות מעל וידעינן מזה דאף נהנה ולא פגם מעל בקונמות עיין מעילה י\"ח א' במשנה וגמרא שם אע\"כ משום דבככר לא משכח\"ל עפי\"ר נהנה ולא פגם רק לחמם בו את ידיו וכיו\"ב וזה באמת אינו חשיב הנאה וע\"כ קתני דוקא אכלו והרשב\"א בחי' לנדרים שם הביא דעת הירושלמי ולא אמר בה הרשב\"א דלא איפשיטא כהר\"ן וי\"ל דהרשב\"א מפרש ג\"כ כהרוקח דאפשיטא להיתר וראיתי להמל\"מ בפ\"ד מהל' מעילה ה\"ט שעלה על דעתו לומר דהא דיש מעילה בקונמות הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר ומש\"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש עיי\"ש שהוכיח מדברי הרמב\"ן דס\"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. והוא פלא דהא בירושלמי הנ\"ל מבואר דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה דהא מוקי לה בירושלמי הך ברייתא באומר לא אוכלנו כו' שלא אסרו עליו אלא לאכילה ואפ\"ה קתני מעל אך לפי מה שבארתי הירושלמי לשיטת הרוקח אין ראיה משם כלל ודו\"ק. ולפי' הפני משה שהקשיתי האיך יתפרש רישא דברייתא אמר הככר הזה הקדש כו' י\"ל דלפי' הר\"ן ורש\"י והרשב\"א בחי' לשבועות כ\"ב א' ליש מי שגורס וכ\"כ התוס' בשבועות כ\"ב ב' דפי' הרישא הוא שאסרה בקונם לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם שכיר יש לומר כדיחוי הירושלמי שמיירי בפירש בהדיא שאוסרה לכל מאכילה ומטעימה ומש\"ה לחמם בו את ידיו מותר משא\"כ להרא\"ש בפי' לנדרים שם שפי' ככר זה הקדש פי' הקדש גמוד כו' ומש\"ה פי' וחכ\"א אחד זה ואחד זה לא מעל בין הוא בין חבירו לא מעל דאין מעילה בקונמות ולא פליגי רבנן כלל ארישא דברייתא וכ\"כ הרשב\"א בחי' לשבועות כ\"ב א' איכא מאן דגריס ככר זה הקדש אכלו כו' וזו הוקדשה לשמים והקדש בה\"ב הוא ולפיכך לכ\"ע יש מעילה ויש לה פדיון כו' וכן אמרו משמו של ר\"ת ולפי גירסא זו הא דאמרי חכמים בין הוא בין חבירו לא מעל אסיפא קאי עכ\"ל דלפי\"ז שפיר יש לדייק מרישא דברייתא כפשיטות הירושלמי לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר וכנ\"ל. ובמ\"ש הירושלמי אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון ראיתי להרשב\"א בחי' לנדרים שם שהעתיק בזה\"ל \"אחרים אומרים לא מעל לפיכך אין לו פדיון\" וצ\"ל לגי' הרשב\"א דלפיכך אין לו פדיון דברי הכל הוא לפי המבואר בבבלי בנדרים ושבועות דבככר זו עלי הקדש גם ר\"מ ס\"ל דאין לה פדיון ועכצ\"ל דלפיכך אין לו פדיון חוזר גם לדברי ר' מאיר וא\"ש ובס' פנים מאירות הנד\"מ להגרמ\"י אבדק\"ק יאנאווא ביאור לירושלמי נדרים פ\"ד ה\"א הניח בצ\"ע דעת הר\"ן דנדרים ל\"ה א' דבאומר הנאת מאכל פשיטא דאסור לחמם בו ידיו לפי מסקנת הבבלי דהא לא גרע מלעיסת חיטין שם ל\"ג א' ואין דמיונו עולה יפה לפענ\"ד דשאני חימום ידיו מן הככר דנהנה ולא פגם הוא. וע\"ע תפארת ירושלים פ\"ה מ\"א דנדרים אות מ\"ב לתורעק\"א וביד שאול ליו\"ד סי' רכ\"א סק\"א עיי\"ש וביד יוסף סק\"ג. ",
                "ליתא בכ\"י המלות המוקפות. המעתיק. ",
                "שלהי פ\"א [כ\"א א] כצ\"ל ומן ויש לה\"ר אחרת כו' עס\"ס חסר בנדפס. ",
                "במצות כצ\"ל ועיין לעיל ס\"ס נ\"ג ומש\"ש. ",
                "שעשה עיסה מהן כו' כצ\"ל. ",
                "נ\"ל שכ\"ז העתיק רבינו היראים ממה שכ' בחי' לע\"ז פ\"ד וז\"ש כאן מע\"ז פ\"ד ועיי\"ש נ\"ח ב' בתוס' ואולי ט\"ס פ\"ד וצ\"ל פ\"א והיינו הך דלעיל. ",
                "צ\"ל ביטול. ",
                "בק' או בס' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "בני צ\"ל בקי, ועיין בפסקי תוס' מנחות פר\"י סי' קצ\"ה שכ' הר\"י פירש אם המתין ליקח החלה עד שנתחמץ אסור לזר כל העיסה עכ\"ל והיינו כדברי היראים כאן ומש\"ש בפסקי תוס' אח\"ז הוא מילתא באפי' נפשי'. וכבר כ' מהרי\"ו סי' מ\"ח והובא בד\"מ יו\"ד סי' שכ\"ג עיסה שנתבשלה ולא הפריש ממנה חלה יפריש אח\"כ פחות ממאה דאע\"ג דבשעת בישול כולו טבל אמרינן ברירה בדרבנן והד\"מ שם חלק עליו והובא בש\"ך שם סק\"ה ועיין טו\"ז סי' שכ\"ד סקט\"ו שביאר שם דברי מהרי\"ו וה\"ר לזה מזרוע בשילה בפג\"ה ומי יגלה עפר מעיני הט\"ז ויראה שכיון לדברי היראים כאן ומש\"כ היראים לחלק בין זרוע בשילה המבוררת להלוקח לחלה שאינה מבוררת י\"ל שנכלל במש\"כ הט\"ז שם שאני זרוע דא\"א בענין אחר משא\"כ כאן שאפשר להפריש ע\"ז ממק\"א ונמצא אין כאן איסור ודאי ובדברי הט\"ז שם יש חסרון הניכר ואחר כל שאין ביטול נגדה צריך להוסיף: וע\"ז תי' כיון דאח\"כ הפריש אמרינן ברירה דה\"נ מצינו גבי חלת חו\"ל דאמר אוכל והולך ואח\"כ מפריש דקשה נמי כיון כו'. והגרש\"ש בנדרים דנ\"ט תמה דאפי' חלה דאורייתא הלא אינה קדושה אלא משעת הפרשה אבל לא למפרע והלא תרומת יין דמפריש אחד מחמשים ול\"א דמדמע למפרע ועיין בר\"ש פ\"ז דדמאי מ\"ב שהביא מהירושלמי מה אנן קיימין אם באומר מכבר. משקה מעורב הוא. אם באומר לכשאשתה כו' עיי\"ש משמע דכשאומר לכשאשתה ליכא חשש עירוב עכ\"ל ועיין בהגהות יד שאול ליו\"ד סי' שכ\"ג סק\"ה ולי נראה לתרץ תמיהת הגרש\"ש דבדין מהרי\"ו בתשובה עיסה שנתבשלה ולא ניטלה ממנה חלה דאי אזלינן בתר השתא לאו בר חלה היא כדדרשינן בספרי זוטא הובא באו\"ז הל' חלה סי' רי\"ז מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל וכ\"כ האו\"ז שם סי' רי\"ח בשם הראבי\"ה על מתני' דתחילתה עיסה וסופה סופגנין כו' חייבת בחלה. וז\"ל הואיל דלאפיית תנור נתכוין תחילה נתחייבה בחלה ושוב אינה פטורה אבל עשאה לעיסה לבשלה ולא לאפות בתנור פטורה כדתניא בספרי כו' פרט למבושל עכ\"ל וא\"כ כל עיקר חיובה הוא משום תחילתה עיסה לכן שפיר ס\"ל הד\"מ דאי הוי חלה דאורייתא מדמעת למפרע משא\"כ כל היכא דאפשר להיות מפריש לא אמרינן רואין כאילו הפריש מקודם ונתדמעה דמאי חזית לומר שנתרמה מראש נימא שתורם השתא דהשתא נמי ראוי להפריש ומדוייק דברי מהרי\"ו ג\"כ דדוקא בעיסה שנתבשלה אמר שיטול ממנה שיעור מועט שישאר בעיסה ק\"א נגד החלה וכן גבי אוכל והולך ואח\"כ מפריש דהשתא לאו בר אפרושי הוא כ\"א מה שנתחייבה העיסה מקודם טרם שנתבשלה והלחם טרם שנתאכל אמרינן רואין כאילו בשעת חיובה נתרמה ומדמעת אבל כל היכא דאפשר בהפרשה מפריש כל כמה דבעי ואינה מדמעת כלל ואף דנאפית בלא הפרשת חלה מפריש אח\"כ וש\"ד ובזה א\"ש מה שעמד הגאון בעל גליא מסכת בס' חוט המשולש ס\"ס ל\"ו וז\"ל שם וכפי הנראה ענין פשטידא המוזכר שם סי' שכ\"ד סעי' י\"ב בהג\"ה דומה ממש למעשה דמהרי\"ו ולא ידעתי למה דחק א\"ע הד\"מ בזה ולמה לא אפשר לעשות ההפרשה השתא על העיקר ועל הבלוע ביחד עכ\"ל דלפי הנ\"ל אין זה ענין אחד דשאני אפייה מבישול וכן מש\"ש עוד הגאון הנ\"ל וז\"ל והט\"ז דמסיק להלכה למעשה כדעת מהרי\"ו ולכן מזהיר דכל מי ששכח להפריש חלה שאוכל ואח\"כ מפריש יקח שיעור קטן וקשה דהו\"ל להזהיר כן לכל אדם המפריש מפת עכ\"ל דלפי מה שבארתי לק\"מ דבכל אדם המפריש מפת ההפרשה הוא מעכשיו ולא למפרע כמש\"כ הגרש\"ש להוכיח משא\"כ באוכל והולך ואח\"כ מפריש עכצ\"ל רואין כאילו נתרמה מקודם וא\"כ מדמעת ולכן יקח שיעור קטן אבל על רבינו הרא\"ם והתוס' קשה דאף לאחר חימוצה ואפייתה מרבינן דראוי' להפרשה כמבואר בדברי רבינו למעלה מהספרי דא\"כ אינה קדושה אלא משעת ההפרשה אבל לא למפרע וכהוכחת הגרש\"ש ומה ראה רבינו להחמיר להפריש חלה קודם חימוץ העיסה וכקושיית הגאון ר' דוד הנ\"ל: "
            ],
            [
                "שנאמר וחמש צאן כו' כצ\"ל. ",
                "עיין חולין קל\"ז א' תוד\"ה אתיא ובנדפס חסר זה. ",
                "כר' מני בר פטיש שם עיי\"ש בתוד\"ה במקדיש ",
                "דהזרוע כצ\"ל. ",
                "דלא נהיגי כו' עיין בתשב\"ץ למהר\"ם מר\"ב סי' שפ\"ז שכ' הזרוע מצריך ליתן לכהן אפי' בזה\"ז עכ\"ל וכ' ע\"ז בהגהות להר\"פ ומיהו א\"צ ליתן כרש\"י במס' שבת בפ\"א [ד' י' ע\"ב] כו' וא\"כ עכשיו אין ליתן שום מתנה לכהן ע\"כ ולכאורה אין שום השגה על הר\"מ מפרש\"י דהר\"מ לא אמר דגם בחוץ לארץ צריך ליתן לכהן הזרוע אלא כוונת הר\"מ לא\"י דבארץ ישראל צריך ליתן לכהן הזרוע אפילו בזמן הזה דמתנות נוהגות בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית וגם רבינו הרא\"ם שכתב דלא נהגי כו' ר\"ל בחוץ לארץ וכפרש\"י אבל בארץ ישראל אפילו בזמן הזה נהגי וכמ\"ש העולת שבת לאו\"ח סי' תק\"ו סק\"ג גם בזמן הזה למי שדר בארץ ישראל דחייב במתנות וכמש\"כ המחבר ביו\"ד בסי' ס\"א סעי' כ\"א עכ\"ל וכמש\"כ בס' מעה\"ח עמש\"ך החנוך מ' תק\"ו ולענין אם נוהגת עכשיו בזה\"ז אם לא כבר חלקו ע\"ז הרבה מגדולי המפרשים כו' שיש חסרון בדבריו שצ\"ל בחו\"ל ומ\"ש בזה\"ז כוונתו כפרש\"י בפ\"ק דשבת דבזה\"ז שנהגו בחו\"ל אף במתנות כר\"א אין בידינו להכריחם לשנות ממנהגם ועד\"ז מיישב הב\"י גם לשון הטור עכ\"ד המעה\"ח ודלא כהבית הילל ביו\"ד שם שכ' אבל באמת שאף עכשיו אין נוהגין בא\"י במתנות ותמה שם על הרמ\"א שלא כ' ע\"ז שאין נוהגין כן עכשיו אפי' בא\"י עיי\"ש דדמיונו לתרומה ומעשר ליתא כלל ובס' כתב יד העיר ג\"כ על החינוך בזה ולא ראה במי שקדמו ועיין בפמ\"ג במ\"ז סי' ס\"א סק\"ז: ",
                "ותנן כצ\"ל ונראה דחסר קודם לזה מקורו מן הכתוב וכצ\"ל צוה הקב\"ה בפ' שופטים וזה יהי' משפט הכהנים וגו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ותנן כו'. ",
                "פי צ\"ל פי' וכ\"ה בנדפס פי' כובע הגרגרת עכ\"ל ופי' רבינו הוא דלא כפי' התוס' שם ד\"ה פיקה דהיינו טבעת הגדולה וכן פי' הרמב\"ם והערוך אלא רבינו מפרש כפרש\"י עד פיקה של גרגרת עד שפוי כובע שהוא פקעיתא ופתחה של קנה כו' וז\"ל הרע\"ב פ\"י דנגעים מ\"ט פיקה של גרגרת ראש השפוי כובע והבשר המקיף בשפוי כובע מחוץ קרוי פיקה עכ\"ל וכ\"פ הרמב\"ם בפיה\"מ שם ועיין מש\"כ הפר\"ח ליור\"ד סי' ס\"א סק\"ה בביאור מחלוקתם: ",
                "ה' דהלחיים כו' תיישים והקיבה כו' כצ\"ל [הגרא\"ד] וז\"ל הנדפס ה' דהקיבה למאי אתא לרבות כו' ושעל הקיבה כו' ודאייתרא עכ\"ל ועפי\"ז כתבתי במוסגר להגיה ב' ווין ושעל כו' ודאייתרא והוא ג\"כ מהגרא\"ד שליט\"א ועי' בס' בית הלוי חלק ראשון סי' ל\"ג אות ז' בהגה\"ה שביאר שם דמה שנותנים שניהם דאקשתא ודאייתרא לכהן היינו משום דבהך קרא דוהקבה איכא ב' רבוים הוא\"ו וגם הה' וא\"כ לשון היראים ה' דהקיבה כו' אינו מדוייק למ\"ד בחולין ד\"נ דחדא שרי וחדא אסור דלדידיה הול\"ל וא\"ו ה' דוהקיבה למאי אתא אך אם נאמר דשניהם אסורים או שניהם מותרים שפיר ידעינן תרווייהו מחד קרא כמו שביאר הגאון שם ומש\"כ והלחיים דאיכא ג\"כ וא\"ו וה' כ' ג\"כ הפר\"ח ליו\"ד סי' ס\"א סק\"ז דעור מפקינן מוי\"ו דוהלחיים וצמר מפקינן מה\"א עיי\"ש וגי' הכת\"י דהלחיים כו' שהקבה כו' נראה ג\"כ דה\"א לחודי' דריש ודו\"ק ובס' עמק הלכה חיו\"ד סי' י\"ח כ' דחלב שע\"ג הקבה מרבויא דוי\"ו וה\"א דרשינן אינו אלא אסמכתא בעלמא וראי' לזה מדאיצטריך חולין ק\"ל א' קרא דאותם למעוטי מוקדשים עיי\"ש: "
            ],
            [
                "לכהן ואמר עולא סתם חרמים לכהן ורב יהודה כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס והנה הסמ\"ג ס\"ס קל\"ב ממ\"ע כ' מי שהחרים בזה\"ז מטלטלין סתם הרי אלו נתנים לכהנים הנמצאים באותו מקום שהלכה כדברי האומר סתם חרמים לכהנים שכך פסקו רב ועולא בפ' המקדיש ואין הלכה כרב יהודה שאומר סתם חרמים לבדק הבית עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' ערכין דין א' דסתם חרמים לכהנים ועיי\"ש בכ\"מ אבל היראים כ' חוששין לדברי ר' יהודא. מיהו במש\"כ היראים והסמ\"ג דרב אמר הלכה סתם חרמים לכהנים פשט הסוגיא מבוארת דרב ס\"ל הלכה דסתם חרמים לבדק הבית ומ\"ש הלכה כריב\"ב פי' למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר\"י ב\"ב עיין בגמרא. ובבה\"ז למס' ערכין שם עמד ע\"ד הסמ\"ג ויישב דבריו וה\"נ. יתפרש דברי היראים וא\"ש לפ\"ד היראים והסמ\"ג דרב הונא ס\"ל כחכמים דסתם חרמים לכהנים עיין תמורה ל\"ב א' תוד\"ה כל ובשבת קכ\"ח א' אמרו רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה ס\"ל עיי\"ש וא\"כ ה\"נ קשה דהא רב ס\"ל כריב\"ב, ובס' חיבת הקדש למס' תמורה שם העיר בזה אבל להיראים והסמ\"ג שפיר ס\"ל לר\"ה כרב רבו דסתם חרמים לכהנים ועיין בס' ברכי יוסף ליו\"ד סי' ש\"ו שהביא ד' היראים והסמ\"ג וכ' שהאריך בדבר זה בהגהותיו לרמב\"ם פ\"ג דערכין ולא זכיתי לראות דבריו בזה: ",
                "לההוא גברא דאחרמינהו לנכסי הלכך חוששין כו' כצ\"ל. ",
                "תיבת לא ט\"ס הוא ובנדפס חסרמן לכתחלה עד ואחרי שרב כו' ועיין לעיל ס\"ס ק\"ד: ",
                "דנדרים [י' א'] כו' ר\"י לשזן גוים כו' אמר לשון שבדו כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "פה כתוב בכ\"י הוצרכתי להודיע בס'. המעתיק. ופשוט דכוונת היראים דהך דגזל הגר יש לכתוב בסוף אחר ביכורים וז\"ש הכת\"י הוצרכתי להודיע בסוף. ",
                "כפל כצ\"ל. ",
                "ואין חומש אלא בשבועה כצ\"ל. ",
                "החזירו לחצאין לא יצא כו' כצ\"ל. הרמב\"ם בפ\"ח מהל' גזילה ואבידה דין ו' השמיט דין זה דאם החזיר חצאין לא יצא וכ' בס' ערוך השולחן להגרי\"מ עפשטיין לחו\"מ סי' שס\"ז סעי' י\"ז בזה\"ל והרמב\"ם ז\"ל השמיט זה ולא ידעתי למה עכ\"ל וכבר קדמו בזה בס' מנחת חינוך מ' קכ\"ט והקדימם כבר היש\"ש לב\"ק שם הביאו הגרי\"פ בס' אומר השכחה והנ\"ל לתרץ דלמ\"ד אין דנין אפשר משאי אפשר עיין מנחות פ\"ב א' א\"כ גזל הנר שהחזירו חצאין יצא דאע\"ג דקריי' רחמנא אשם מ\"מ שאני אשם דא\"א להקריבו לחצאין משא\"כ גזל הגר ואין לומר דע\"כ הקישן הכתוב כנדה ל\"ז ב' דהא י\"ל הא דקריי' רחמנא אשם אינו אלא לענין שאם החזירו בלילה לא יצא ושאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר משא\"כ לענין חצאין ורבא דנקט גם החזירוהו חצאין ל\"י אזיל לטעמי' בב\"ק ע\"א א' דאמר טובח ע\"י אחר חייב בד' וה' דא\"ק וטבחו או מכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר הרי דאע\"ג דמכירה אי אפשר כ\"א ע\"י אחר ס\"ל דדנין אפשר משא\"א וא\"כ הרמב\"ם דפסק כמ\"ד אין דנין אפשר משא\"א כמבואר מדבריו פי\"ג מהל' א\"ב ה\"ו יפה השמיט דין זה ועיין בשו\"ת שפת הים ח\"ג סימן ב' בנידון הך דרבא ס\"ל דיליף אפשר משא\"א ובמלא הרועים ח\"ב ערך דנין אות כ' ובשו\"ת בית יצחק להג\"מ יצחק יהודה שמעלקיש ח\"ב חיו\"ד סי' כ' אות ב' כ' בפשיטות דרבא ס\"ל אין דנין אפשר משא\"א עיי\"ש והנ\"ל כתבתי ועיין להלן סי' תי\"ג אות ב' מש\"ש. ",
                "דכתיב איש אשר יתן כצ\"ל והוא מה שכתוב במדבר ה' י' איש אשר יתן לכהן וגו' ונדרש גם במשנה דב\"ק דק\"י א' לענין גזל הגר עיי\"ש אבל לפנינו בגמרא איתא דכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן ותו לא מידי וגי' רבינו בדברי רבא שני לימודים האחד איש אשר יתן לכהן נתינה כתיב ביה ואין נתינה פחות משו\"פ והב' המושב לכהן עד שתהא השבה לכל כהן וכהן ולא ידעתי למ\"ל ב' דרשות לזה. ומשכ\"ר יש לתמוה כו' עס\"ס ליתא בנדפס סי' שנ\"ט אבל שם סי' של\"ג כ' רבינו מזה ויש שם חסרון הניכר וכצ\"ל שם מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה דהכא בכזית יש לשאול דכתיב ראשית כו' והנה רבינו תי' שם על שאלתו וז\"ל נתינה שהיא בתשלומין בשו\"פ שאין נקראין תשלומין פחות משו\"פ וגבי תרומה ה\"ט כיון דבכל המעשרות יש להם שיעור וכאן לא נתן שיעור יש לומר בכל שהוא עכ\"ל ועיין מנחות ס' א' תוד\"ה מי שהאריכו בזה וז\"ל התוס' שם וק\"ק בתרומה דכתיב תתן לו אמאי חטה אחת פוטרת את הכרי ניבעי כזית כנתינה דשמעתין כו' ותי' היראים הנדפס אין מספיק כלל לתרץ קושיית התוס' ושאלת היראים, דמ\"ש היראים וגבי תרומה ה\"ט כו' וכאן לא נתן שיעור כו' אינו מובן דגם כאן נימא דנתן שיעור תתן לו כדרך נתינה דהיינו בשוה פרוטה וצ\"ל דכוונת היראים דדוקא נתינה שהיא בתשלומין כמו איש כי יאכל קדש או גזל הגר הוי בשו\"פ שאין נקראין תשלומין בפחות משו\"פ משא\"כ נתינה שאינו בתשלומין אפי' בכל שהוא וכמו שנראה כן מדה\"ת גיטין כ' א' ד\"ה דילמא אבל רבינו כאן בהכת\"י כ' לתרץ בענין אחר דלקיים מצות נתינה דתתן לו לא אמר שמואל בכל שהוא וכמש\"כ התוס' רי\"ד בחי' לקדושין נ\"ח ב' והובא דברי התוס' רי\"ד במל\"מ פ\"ו ממת\"ע ובפנים יפות בפ' שלח. והנו\"ב מ\"ת חיו\"ד סי' ר\"א כ\"כ מדנפשי' ולא ראה שקדמוהו בזה כאשר העיר הגאון רצה\"ח בהגהותיו לב\"מ מ\"ז א'. ובס' מעה\"ח במ\"ע של מעשר עני כ' דדברי ר' ישעי' בחידושיו מורה ע\"ד הרמב\"ן ז\"ל לסה\"מ סוף שורש י\"ב שחושב הפרשה ונתינה בדברים הטובלים לשתי מצות עיי\"ש ובזה נ\"ל לתרץ קושיית המל\"מ שם להר\"ר ישעי' הנ\"ל מההיא דהקשו בירושלמי ריש מס' פאה על מתני' דא\"ד שאין להם שיעור אמאי לא תני נמי תרומה בהדייהו דלפי סברת הר\"ר ישעי' הא גבי תרומה איכא שיעורא מן התורה דהיינו שיפריש כדי נתינה ולפלא על הגאון מהר\"ש לנדא שכ' בנו\"ב שם ע\"ד אביו בזה\"ל ולפי\"ז מתורץ נמי מה שתמהו התוס' במס' מנחות ס' א' למה לא חשיב תרומה בהדי הנך דאין להם שיעור ולפ\"ד הגאון אאמ\"ו ז\"ל לא מצי לחשוב תרומה דאכתי יש בו שיעור לכתחילה בכדי נתינה לכהן עכ\"ל ובמחכ\"ת הוא סבר דתמיהת התוס' הוא ובאמת ז\"א דמש\"כ התוס' שם והא דלא תני לה בהדי הנך דאין להם שיעור כו' מדברי הירושלמי הוא ומזה הוכיחו התוס' דבירושלמי משמע דאין לה שיעור כלל וא\"כ אדרבה לדברי הנו\"ב מוקשין דברי הירושלמי וזהו קושיית המל\"מ לסברת הר\"ר ישעי' הנ\"ל אולם לפ\"ד הרמב\"ן הנ\"ל אתי שפיר דכמו שחשב במשנה דפאה שם \"והראיון\" דלחד שינויא בירושלמי שם היינו דוקא ראיית פנים אבל היוצא מחיוב זו והוא שיקריב שם קרבן עולה יש לו שיעור דבר תורה עיין בחגיגה ז' א' ובתוס' שם א\"כ לפי\"ז הו\"ל למיתני במשנה נמי \"והתרומה\" ויהיה פירושו נמי הפרשת תרומה שזהו אין לו שיעור להוציא מידי טבל ונ\"מ בכהן עצמו שיש לו כרי שא\"צ להפריש כ\"א כל שהו להתיר הכרי מאיסור טבל ואין בכלל זה מצות נתינה שהיא מצוה אחרת ויש לה שיעור, והנה הנו\"ב שם בחידושו זה כתב ליישב הברייתא דספרי שדורשת מן המקרא שיעור לחלה דכתיב תתנו לה' תרומה עד שיהא. בה כדי מתנה לכהן דדרשא גמורה היא מדין תורה עיי\"ש שזהו תורף חידושו שם אבל רבינו היראים אע\"ג שגם הוא חידש כאן לקיים מצות נתינה דתתן לו לא אמר שמואל בכל שהוא עכ\"ז כתב לעיל סי' קמ\"ח על ההיא דספרי שם דנראה לו אסמכתא בעלמא ואפשר ליישב כמש\"כ הנו\"ב שם על מש\"כ הרמב\"ם ריש פ\"ה מהל' בכורים וראשית זו אין לה שיעור מה\"ת אפי' הפריש כשעורה פטר את העיסה כו' ומד\"ס שמפרישין א' מכ\"ד מן העיסה כו' וז\"ל הנו\"ב והנה לפי הנראה שעכ\"פ שיהיה ראוי ליתנו מתנה הוא מן התורה אלא שחכמים שיערו שבחלק כ\"ד הוא כדי מתנה ועיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס עכ\"ל וא\"כ גם כוונת היראים שהשיעור הוא אסמכתא בעלמא וכן משמע לשון היראים שם ויש בספרי ברייתא דורשת מן המקרא שיעור לחלה ונ\"ל אסמכתא בעלמא כו' דר\"ל דהשיעור הוא אסמכתא בעלמא אבל מה שדרשו תתנו לה' תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן אינו אסמכתא כ\"א דרשה גמורה ועיין לשון הרדב\"ז שם בחי' להרמב\"ם וז\"ל שחטה אחת פוטרת הכרי אבל אם בא לעשות המצוה כתקונה תן לו כדי נתינה ושיערו חכמים כמה הוא כדי נתינה לכל דבר ודבר עכ\"ל וכתב עליו בביאור ווי העמודים סי' קפ\"ג וז\"ל ולא זכר מ\"ש רבינו [היראים] והסמ\"ג דהוי אסמכתא עכ\"ל ולפי מה שבארתי יש לכוין דברי היראים עם דברי הרדב\"ז ודו\"ק עוד כתב הווי העמודים שם וז\"ל וה' מנחת יהודה פ' שלח לך כתב בשם ר\"ת דנתינה משמע אפי' כל שהוא ובחלה נפקא לן מיתורא דכיון דמיקרי תרומה אמאי כתיב בה נתינה הא כתיב נתינה בתרומה אלא לתת שיעור בחלה עכ\"ל וא\"כ לדעת ר\"ת הספרי דאורייתא קאמר ועתה יתבארו לנו דברי הרשב\"א בחי' לשבת דט\"ו עמש\"ש שמאי אומר מקב לחלה וז\"ל כתבו משמו של ר\"ת ז\"ל דכיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתנו לכהן בעינן שיהא בה כדי נתינה דאין נתינה פחותה מכביצה ושמאי והלל אזיל בתר אוכלין בכביצה כו' וכוונת ר\"ת כמש\"כ המנחת יהודה על שמו דנתינה משמע אפי' כל שהוא אלא דבחלה נפק\"ל מיתורא דקרא דכיון דמיקרי תרומה אמאי כתיב בה נתינה בפ\"ע אלא לתת שיעור בחלה וז\"ש הרשב\"א ע\"ש ר\"ת ג\"כ דכיון דכתיב חלה תרימו תרומה ותתנו ור\"ל דתתנו מיותר הוא דהא כתיב בתרומה נתינה לכן בעינן שיהא בה כדי נתינה כו' ותיבת לכהן נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל לכן דהא לא כתיב לכהן אלא לה' והיינו דרשת הספרי לפי שיטת ר\"ת דדאורייתא קאמר והיינו דוקא בחלה ובס' ענף יהושע לשבת שם תמה ע\"ד הרשב\"א בשם ר\"ת דהא בתרומה נמי כתיב תתן לו ואפ\"ה אין לו שיעור ועיי\"ש מה שתי' לפי שיטת הנו\"ב הנ\"ל וכ\"כ בס' אשי ישראל למס' שבת שם ובמחכ\"ת לא ראו במש\"כ המנחת יהודה בשם ר\"ת דשאני חלה בזה מתרומה גם הספר דבר מצוה סוף שורש י\"ב שתפס להע\"י שנעלם מאתו דברי הרמב\"ן בשרשיו לספר המצות עיי\"ש לא דבר נכונה דהא הרמב\"ן גם בתרומה ס\"ל כן ואין זה שיטת ר\"ת, והנה ראיתי להשם חדש ריש סי' קע\"א שכתב שם עמש\"ש היראים צוה הקב\"ה לתת תרומה לכהן וז\"ל הגם דתחילת המצוה הוא ההפרשה ואח\"כ היא הנתינה מ\"מ רבינו לישנא דקרא נקט כדכתיב תתן לו ואתא לאודועי לן דאינו נמנה לשתי מצות דהיינו ההפרשה והנתינה אלא הכל נמנה למצוה אחת כו' ודעת רבינו נראה כדעת הרמב\"ם כו' עכ\"ל הש\"ח ואין דבריו נראין לפי נוסח היראים כת\"י שלפנינו כנ\"ל ובביאור ענפי יהודה לס' והזהיר ס' בהר כתב דאם מצות נתינה ומצות הפרשה ב' מצות הן או לא תליא בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן בספרי פ' שלח פ' ק\"י והובא בסה\"מ שורש י\"ב וברמב\"ן שם דאליבא דר' יאשי' שם יש לנו מצות הפרשה ומצות נתינה אבל אליבא דר' יונתן שם כפלה התורה למצוה זו למען תהיה חובה אלו דבריו שם ועיין בגליון הש\"ס וציון ירושלים לירושלמי רפ\"ג דבכורים שהביא דברי התוס' רי\"ד והמל\"מ ומשכ\"ש אך באמת הוא דבר שא\"א לאומרו דא\"כ האיך מקשה בירושלמי דלמה לא תנינן תרומה עמהם הא שאני תרומה דיש לה שיעור נתינה עכ\"ל לפמש\"כ מקודם א\"ש הפוך בה כו'. ",
                "לאו אכל נתינה כו' אנתינה דפסחים דכתיב ונתן לכהן כו' כצ\"ל. ",
                "עיין יומא כ\"ד א' תוד\"ה מתרומת שתי' בא\"א. "
            ],
            [
                "הבא בכורי כו' והבא בכורי כו' כ\"ה בנדפס וכן הגיה הגר\"א בספרי. ",
                "מנלן כו' עד ובמנחות חסר בנדפס. והחינוך מ' צ\"א כ' כדברי רבינו וז\"ל שם ולפי הדומה כי בדרך זה למדו ז\"ל לומר כן כי אחר שלא הוזכרו פירות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום וצונו ב\"ה להביא מארצנו בכורי פירות סתם באמת יש לדון כי על הפירות שהודיענו בתורה שהם בארץ וששבחה בהן על אותם צונו עכ\"ל ויתבארו גם דברי היראים כן בפי' הספרי שלא זכרו בספרי הגז\"ש ארץ ארץ דר\"ג שבמנחות פ\"ד ב'. ",
                "והגזלן חסר בנדפס והשם חדש עמד ע\"ז על שהשמיט הגזלן וגי' הכת\"י ברורה. ",
                "מראשית כ' הש\"ח דצ\"ל את ראשית דהכי תניא בספרי עה\"פ הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וכ' ע\"ש מהרד\"ף דאפשר דדריש הכי מדכ' פרי האדמה והך לישנא יתירא הוא לומר דבעודן באדמה מצוה לקרות להם שם עכ\"ל ובזה א\"ש מה שדקדק הפנים יפות עמ\"ש בברכות מ' א' בירך על פירות האילן בפה\"א יצא וארנב\"י ר' יהודה היא כו' משמע דלרבנן לא יצא וא\"כ מי שהביא ביכורים מן הגפן והתאנה ורימון היאך הוא אומר הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה עיי\"ש אולם לפמש\"כ מהרד\"ף א\"ש דלכן אמר פרי האדמה דבעודן באדמה קרא להם שם ומ\"ש בירושלמי רפ\"ג דבכורים מ\"ט דרבנן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפי' בוסר אפי' פגין היינו אליבא דר' יהודה דברכות שם וא\"כ אין ראי' מדכתיב פרי האדמה דעיקר אילן ארעא היא מש\"ה ילפי לה ממק\"א בשעת הבאה פרי כו' ולחנם תפס עליו השם חדש מהירושלמי. ומשכ\"ר ובמסכת בכורים תנן בפ\"ג רש\"א כו' כ' השם חדש לא ידעתי אמאי הביא רבינו הא דר\"ש כיון דסתם מתני' ס\"ל דקדשי והלכה כת\"ק כו' ולא כ' לזה ישוב. ",
                "כן הוא בתוספתא פ\"ב דבכורים ופי' כשהם ז' מינים ובנדפס חסר הפי' שכתב כאן. ",
                "דלכהן דכתיב כו' מידך ואמרינן נמי [יבמות ע\"ג ב'] בכורים תרומה קרנהו כו' מר ותרומת ידך כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס אולם שם איתא בזה\"ל מידך וכתיב בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהי' ואמרינן ביבמות כו' ובאמת הספרי פ' קרח פ' קי\"ז אמר שם אשר יביאו לה' לך יהי' בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונים לכהן וכאן איתא ותניא לכל תנופות כו' עד תולדות ובנדפס ליתא ועיין עוד בספרי פ' נשא פ' ה' דר' ישמעאל יליף על הבכורים שיהיו נתונים לכהנים מדכתיב שם אשר יקריבו לכהן לו יהיה ועיין יבמות ע\"ג א' תוד\"ה משא\"כ ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן כו' והר\"ש בפ\"ב דבכורים מ\"א תי' משום דבפ' קרח כתיב בכורי כל אשר בארצם וגו' לך יהיה ויש לדרוש מדכתיב לך שלך הוא לקדש את האשה כו' וזהו ג\"כ כוונת רבינו בכל המקראות שהביא לראיה שהם נכסי כהן: "
            ],
            [
                "אף אתה הלבש ערומים וכתיב וכו' כצ\"ל. ",
                "ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "בדפוס עוד: מה הקב\"ה מבקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא לבקרו מחולי המילה אף אתה תבקר חולים. המעתיק. ויפה נוסחת הכת\"י שלא כ' כאן בקור חולים דלזה יחד רבינו מקום בפ\"ע בעמוד חמישי איסורים שאדם עושה בהם רע לשמים ולבריות ואינו גוזל ונהנה ממון עיי\"ש סי' רי\"ט ר\"ך לנחם אבלים ולבקר חולים ואדרבה גם מה הקב\"ה מנחם אבלים כו' אין כאן מקומו בעמוד זה שמדבר באיסורי ממון שאדם לוקח מחבירו או מעכב במקום שחייבחו תורה ליתן אלא שיגרא דרשת ר\"ח בר\"ח נקט ודי בזה ואין להגיה יותר ועל הראשונים אנו מצטערים כו' ונתבאר מדברי רבינו שמ\"ש כאן \"לקבור מתים\" ר\"ל לפזר ממון בעד צרכי קבורת מת ואין זה ענין בפסוק דכתיב כי קבר תקברנו ובזה מיושב דברי הגמ' ב\"מ ל' ע\"ב שהקשו \"בה\" זו קבורה היינו גמ\"ח ולא הקשו עדיפא מזה בה זו קבורה הא מקבר תקברנו נפקא כדאיתא בסנהדרין דמ\"ו והלב שמח בשורש ראשון לסה\"מ הרגיש בזה עיי\"ש אבל לפי סדור היראים לק\"מ כנ\"ל ושפיר הקשו מגמ\"ח שהוא בין בגופו בין בממונו כסוכה מ\"ט ב'. ",
                "פי' בהמ\"ד בנדפס סי' נ' ליתא ופי' רבינו הוא כפרש\"י בב\"ק ק' א' בית חייהם ת\"ת ועיי\"ש בגליון והגאון יעבץ בסידורו מגדול עוז בבית מידות עליית מלאכה כ' דכולה חדא מילתא הוא עיי\"ש והראנ\"ח פ' מצורע כ' ג\"כ דדא ודא אחת היא עיי\"ש ומ\"ש אשר יעשון זו לפנים משורת הדין אומר אני דלפמש\"כ הרז\"ה בצה\"ת סוף תיבת האותיות דאותיות האמנתי\"ו נוספות להקטין הענין עיי\"ש מרומז בזה מ\"ש המרדכי בפ\"ב דב\"מ עמש\"ש כ\"ד ב' רבא הוה שקיל ואזיל בתרי' דר\"נ כו' בא ישראל ונתן בה סימן מהו א\"ל הרי אלו שלו ולא א\"ל חייב להחזיר לפמשה\"ד כדלעיל היינו משום דמלמדו דין אם מוצא עני ובעל אבידה עשיר דאז אינו חייב לעשות לפנים משוה\"ד דמש\"ה כתיב יעשון דהול\"ל יעשו כמו ילכו אלא דהנו\"ן הנוסף בא להקטין הענין דלפנים משוה\"ד דעני אינו חייב בזה ודלא כמש\"כ בס' בית יהודה למהריב\"ן בחי' לב\"מ שם דלהכי כתיב יעשון דאפי' כמה פעמים במשמע עיי\"ש. ובמ\"ש את הדרך זו גמ\"ח כ' רא\"ג בשאלתות סי' צ\"ג ומאי היא הוצאת המת והכנסת כלה ויש להבין מ\"ש הני תרתי דנקט ובסוכה מ\"ט ב' שאמרו שם ואהבת חסד זו גמ\"ח ע\"כ דליכא למימר דהוי הוצאת המת והכנסת כלה דלבתר הכי חשיב להו התם ונ\"ל דרא\"ג דקדק לפרש מאי משמע הדרך זו גמ\"ח ועיין חא\"ג מהרש\"א ב\"מ שם לזה פי' הגאון הני תרתי דכתיב בהו דרך כמבואר ריש קדושין וביאה איקרי דרך כו' וכן הוצאת המת ככתוב במ\"א ב' ב' אנכי הולך בדרך כל הארץ ובאדר\"נ פ\"ד אמרו מה הן גמ\"ח שהי' דניאל מתעסק בהן הי' מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ושם צ\"ע מ\"ש הני דנקטו ובעיקר הדבר מנ\"ל להאדר\"נ שהי' דניאל מתעסק בג\"ח עיין בס' מעה\"ח במ\"ע דועבדתם את ה\"א זו תפלה ובביאור הגרד\"ל לפדר\"א פט\"ז או\"ד בהגהות ולי נראה שהוא עפ\"י מ\"ש בע\"ז י\"ז ב' כל העוסק בתורה בלבד בלא גמ\"ח דומה כמי שאין לו אלוה ומש\"ה אמרו במדרש שמואל רבתא פכ\"ג כל הכופר בגמ\"ח ככופר בעיקר ומדכתיב בדניאל ו' י\"א קדם אלהה ש\"מ דהוא להורות בא שגם בגמ\"ח עסק והרב הגאון נצי\"ב זצ\"ל כתב במכתבו אלי מכבר לבאר דברי השאלתות דכוונתו כדי לבאר היאך נכלל בלשון את הדרך גמ\"ח ומפרש הני תרתי דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה ואע\"ג דבסוכה דמ\"ט בפי' המקרא ואהבת חסד משמעו ג\"ח אחר מכ\"מ כאן בפי' את הדרך משמעו ג\"ח של הני תרי דכתיב בהו לכת עכ\"ל: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "לשון הספרי דברים פ' קט\"ז העבט תעביטנו נותנין לו כו' וז\"ל המאיר עין שם ת\"ק סבר דקרא אתי להיכא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס וחכמים סברי דלזה אין נזקקין וקרא אתי להיכא דאין לו. מפי' ר\"ה. והז\"א נדחק עכ\"ל ולא הבינותי פי' רבינו הילל במ\"ש דת\"ק סבר דקרא אתי כו' עכצ\"ל דהיינו תעביטנו כמ\"ש ר' יהודה בברייתא המובא בכתובות ס\"ז ב' תעביטנו זה שיש לו כו' וא\"כ חכמים דס\"ל דלזה. אין נזקקין לו ע\"כ דלא דרשי תעביטנו כמבואר בגמרא שם וא\"כ מה זה שאמר לחכמים דקרא אתי להיכא דאין לו ואי דחכמים דרשי קרא דהעבט להיכא דאין לו הא גם ר' יהודה מודה בברייתא דכתובות שם העבט זה שאין לו כו' ואם רבינו יפרש ג\"כ הספרי כר\"ה הוא תמוה דלמה הביא דעת הספרי וכתב ג\"כ בסמוך ברייתא דכתובות שם פלוגתא דר\"י וחכמים, ול\"נ דרבינו מפרש הספרי כך העבט נותנין לו כו' דהיינו כשאין לו ואין רוצה להתפרנס נותנין לו פי' מתחילה נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה ואם לא ירצה גם במתנה חוזרין וממשכנין ופי' ממשכנין כמו. שאמרו חכמים אומרים לו הבא משכון כו' אלא דבהא פליגי ר' יהודה ס\"ל מתחילה פוחחין לו לשום מתנה וחכמים לא ס\"ל דפותחין לו לשום מתנה והיינו ברייתא המובא בכתובות שם מחלוקת ר\"מ וחכמים באין לו ואינו רוצה להתפרנס דחכ\"א לפתוח לו לשום מתנה ור\"מ לא ס\"ל כן וחכמים דספרי הוא ר\"מ בר פלוגתיה דר' יהודה וחכמים דברייתא דכתובות הוא ר' יהודה בספרי ושפיר חיסר רבינו תיבת תעביטנו בההיא דספרי דהעבט מיירי דאין לו כו' אליבא דכ\"ע והמהרש\"א בח\"א כתובות שם הקשה על מה שהקשו בגמרא לשום מתנה הא לא שקיל וז\"ל דאימא שלא בדרך צדקה שקיל לשום מתנה עכ\"ל ולק\"מ דראיית הגמרא דלא שקיל גם משום מתנה הוא ממה שאמרו חכמים וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה הרי ע\"כ דלא שקיל משום מתנה וא\"כ שפיר מקשו בגמרא למה נותנין לו כלל משום מתנה עד דמשני רבא לפתוח לו משום מתנה שמא ירצה וא\"כ לפי ביאורינו בספרי לדעת היראים בין ר\"י ובין חכמים ס\"ל אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון כו' ואע\"ג דלפנינו בברייתא דכתובות שם איתא בדברי ר\"ש להא דאין לו כו' אומרים לו הבא משכון כו' מ\"מ י\"ל דגם ר\"מ וחכמים מודים בה. ובהע\"ש שאילתא קמ\"ז אות א' לא כ\"כ עיי\"ש ובחי' הגרד\"ל לכתובות ס\"ז ב' הנד\"מ. ",
                "דעתו ט\"ס וצ\"ל משכון וכ\"ה בנדפס. המעתיק. ",
                "משל אחרים מיותר וכן ליתא בנדפס ואולי חסר תיבת אלא וכצ\"ל אלא משל אחרים. ",
                "עבריין כו' כל דברי רבינו אלה הביאם הסמ\"ג עשין קס\"ב בשם רבינו הרא\"ם אלא דמש\"כ רבינו כאן וה\"ט דתניא בע\"ז פ\"ב כו' עד ואע\"ג דתניא ליתא בסמ\"ג שם ועיין בתשובות מיימוניות לס' המשפטים סי' ל\"ו ובש\"ך ליו\"ד סי' קנ\"ט תשובת הגאון, ומהר\"ח או\"ז בתשו' סי' קט\"ז כתב ע\"ד רבינו הרא\"ם וז\"ל ומש\"כ רא\"ם שר' אמי שרצה לפדות מומר או\"נ לתיאבון לפנים משורת הדין רצה לעשות לא הבנתי שהרי מלכל אבידת אחיך נתרבה מומר וקאי על והשבותו לו דמרבינן מיניה אבידת גופו ומטעם זה שמא יהא מצוה להחיותו עכ\"ל ועיין חתם סופר ח\"ו תשו' ס\"ז שהקשה שם לדעת רבינו הרא\"ם וז\"ל כשאמר אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המומר לשני כקושיית התוס' ממונו פלט משום יכין וצדיק ילבש משא\"כ גופו מורידין כמסור ואין לומר דס\"ל רבוי דלכל אבידת קאי נמי אוהשבותו לו כתי' תוס' דז\"א דא\"כ מרבינן נמי להעלותו כדכתיב והשבותו ואיהו הא ס\"ל לא מעלין וע\"כ ס\"ל דרבוי לא קאי אלא אאבידת ממונו דרישא דהוה שלו ולא אוהשבותו דסיפא דהוה שלנו להעלותו עכ\"ל ומתוך שאלת החת\"ס נתבאר תשובה למש\"כ מהר\"ח או\"ז שם לא הבנתי כו' וק\"ל, ולענין קושיית החת\"ס נראה פשוט דרבינו יסבור במוסר ממונו דוקא אסור לאבד ביד אבל אבידתו א\"צ להשיב וכמוש\"כ התוס' שם [ע\"ז כ\"ו ב' ד\"ה אני] בחד לישנא וא\"כ במומר דמרבינן השבת אבידתו שוב אין לומר גביה מורידין כמוסר ועיין מהרמ\"ל בדה\"ת שם ובמל\"מ פ\"ה מהל' מלוה ולוה ה\"ב ובש\"ך חו\"מ סי' שפ\"ח סקס\"ב וכ\"כ בביאור ווי העמודים ליראים הנדפס סי' מ\"ז אות ג'. ובאמת ראיית רבינו מע\"ז כ\"ו א' הרועין בהמה דקה כו' אינו מוכרח לפמש\"כ התוס' שם ד\"ה והרועין כו' וא\"ת כו' ואור\"י דהיא הנותנת כו' והרמב\"ם בפ\"ד מהל' רוצח הי\"ב והובא ביו\"ד סי' קנ\"ח ס\"ב מתרץ קושיית התוס' במה שחילק שם דרועי בהמה דקה עומדים ברשעם תמיד מש\"ה אסור להצילם כמש\"ש הכ\"מ והובא בטו\"ז ליו\"ד סי' רנ\"א סק\"א ושלא כדין העתיק הש\"ך ביו\"ד סי' קנ\"ח סק\"ג לשון התוס' על דברי המחבר שהוא לשון הרמב\"ם ועיי\"ש ביאור הגר\"א סק\"ה אבל רבינו היראים מתרץ קושיית התוס' בענין אחר דמפרש רועי בהמה דקה לא מעלין אינו מצווה להעלותם ולא שיש איסור בדבר וה\"נ מומר או\"נ לתיאבון דמי לרועי בהמה דקה דאינו חייב להעלות ולא דמיא להשבת אבידתו. והחת\"ס שם הקשה לסברת הרמב\"ם למ\"ל לר' יוחנן לאתויי מלכל אבידת אחיך תיפוק ליה מרועי בהמה דקה דמושרש בחטא ואפ\"ה לא מורידין ואיך תני בסיפא מומר מורידין ועכצ\"ל דהומ\"ל רישא מושרש בגזל דרבנן וסיפא במושרש באיסור דאורייתא וא\"כ השתא נמי ששונה לכל אבידת אחיך לרבות המומר יש לתרץ דהתם מומר שאינו מושרש דמעלהו והמושרש בדאורייתא מורידין והמושרש בדרבנן לא מעלין ולא מורידין ויש ליישב עכ\"ל והנראה בישובו משום דתרווייהו בחד לישנא קרי ליה בלשון מומר משמע דתרווייהו קאי ברגיל בכך אע\"פ שאינו מושרש שזה נקרא מומר וכי\"ב כתב הבכור שור גיטין מ\"ז א' עיי\"ש. והנה הב\"י ביו\"ד סי' רנ\"א ע\"ד הסמ\"ג בשם הרא\"ם כתב וז\"ל ונראה שכך הוא דעת הרמב\"ם שכתב בפ\"ח מהל' מת\"ע הי\"ד שבוי שהמיר אפילו למצוה אחת כגון שהיה או\"נ להכעיס וכי\"ב אסור לפדותו ומדלא כתב שאם הוא או\"נ לתיאבון מצוה לפדותו משמע דאם רצו לפדותו אין איסור בדבר אבל אינם חייבים לפדותו עכ\"ל וניחזי אנן ברועי בהמה דקה בודאי חלוק רבינו עם הרמב\"ם דהרמב\"ם כתב אסור להצילם ורבינו מפרש אין מעלין דאין מצוה להעלותם אלא דבמה שכתב הרמב\"ם שם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד כו' בזה דעת הב\"י שרבינו והרמב\"ם שוין ולענין להצילם ג\"כ א\"א לומר ששוים דהרי הרמב\"ם כתב מצוה להצילם ואסור לעמוד על דמן ולרבינו אין מעלים אין מצוה להעלותם אלא דבהא שוין לענין שאין חייבין לפדותו אם נשבה וכ\"כ להדיא הש\"ך בחו\"מ ס\"ס חכ\"ה עמ\"ש המחבר שם לשון הרמב\"ם מצוה להצילו וז\"ל ומ\"מ אין מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רצו לפדותו אין איסור בדבר. ב\"י, עכ\"ל הש\"ך. ונ\"ל דבהא פליגי דהנה לדעת רבינו שחילק בין השבת אבידה להחיותו ולהלותו דה\"ט להחזיר לו שלו חייבין אבל לא לתת לו ולהחיותו משלנו צ\"ל דאין מורידין בידים משום דהו\"ל בכלל שלו ולא מעלין דהו\"ל כאילו נותנין לו משלנו וכ\"כ החת\"ס שם אבל דעת הרמב\"ם הוא דלהעלותו היינו ג\"כ בכלל שלו ומה בין להשיב אבידתו להעלאת גופו ומש\"ה ס\"ל דמצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו דדמיא לכל אבידת אחיך משא\"כ לענין להחיותו לתת לו צדקה דכתיב וחי אחיך עמך וכן לפדותו משלנו אינו בכלל אחיך וכדעת רבינו דאין בזה חיובא ובזה מיושב מה שהניח החת\"ס שם בצ\"ע דטוש\"ע סותרים זא\"ז במ\"ש ביו\"ד סי' קנ\"ח שפסק כהרמב\"ם עם מ\"ש ר\"ס רנ\"א שפסק כהרא\"ם [וכן הקשה הטו\"ז יו\"ד סי' רנ\"א עיי\"ש דתירוצו תמוה כמש\"כ הבכור שור בגיטין מ\"ז א' גם מש\"כ שם הטו\"ז הרי מוכח לפניך דבלהכעיס יש איסור להצילו אפילו בשביל פעם אחת דלא כדברי הפרישה במחכ\"ת לא דק שאינו עומד ברשעו תמיד אינו פעם א' אלא שאינו מושרש בחטא] ולפי הנ\"ל א\"ש דבמה שנחלקו הרמב\"ם והרא\"ם פסק כהרמב\"ם דהיינו דרועי בהמה דקה אסור להצילם דלא מעלין לאיסורא ובמומר או\"נ לתיאבון סתמא בלא השרשה בחטא העלאת גופו מיקרו לתת לו את שלו ומצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו אבל לתת לו משלנו ולפדותו דבזה שוין רבינו והרמב\"ם דאין חייבינן פסק כדבריהם ודלא כדברי התוס' ע\"ז כ\"ו א' ד\"ה והרועים ושם ע\"ב ד\"ה אני שמצוה לפדותו ולהחיותו. והנה לדעת רבינו הרא\"ם דחשיב להעלותו כאילו נותנים לו משלנו ועכצ\"ל משום דבעינן למיטרח ולהעלותו זה חשיב משלנו וא\"כ י\"ל לענין אבידה נמי דעת רבינו הרא\"ם דוקא דאתא לידיה מחוייב להשיבו כדכתיב ומצאתה דאתא לידיה משמע וע\"ז מרבינן מלכל דגם למומר חייב להחזיר ולא יעכב בידו ממונו אבל לא מחייב למיטרח עלה ולאהדורי דדומיא דהכי להעלות גופו אינו חייב ולזה העירני ידידי הרה\"ג ר' משה שמעון הכהן שליט\"א מפק\"ק מינסק ואומר אני ליישב בזה דברי הב\"י עמש\"כ הטור בחו\"מ סי' רס\"ו אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא או\"נ לתיאבון ל\"ש אבידת מטלטלין ול\"ש אבידת קרקע שאם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניהם כדי להציל וע\"ז כתב הב\"י ומ\"ש רבינו ל\"ש אבידת מטלטלין ול\"ש אבידת קרקע כו' דין זה אין כאן מקומו אלא בסי' רנ\"ט ולא כתבו רבינו כאן אלא משום דדין זה ודין מומר לתיאבון תרווייהו נפקי מלכל אבידת אחיך עכ\"ל ולכאורה קשה דעדיפא הול\"ל דכתבו הטור כאן לאורויי דלמומר לתיאבון ג\"כ ל\"ש אבידת מטלטלין ול\"ש אבידת קרקע כו' ולפי הנ\"ל א\"ש דלא ניחא להב\"י לומר כן דזהו שלא כדעת הרא\"ם למיטרח לאהדורי אבידת מומר לתיאבון היכא דלא אתא לידיה ובסי' רנ\"א ס\"ל כהרא\"ם ומש\"ה מפרש הב\"י הך ל\"ש שכתב הטור אישראל גמור קאי ושפיר כתב הב\"י מה שכתב. וראיתי להחוות דעת ביו\"ד סי' קנ\"ט בביאורים סק\"ג שכתב וז\"ל קשה לי על הטור שכתב בטעמא דמומר משום דאין מצווה להחיותו ואינו בכלל וחי אחיך עמך א\"כ אפילו במומר לתיאבון נמי דהא פסק בסי' רנ\"א דגם מומר לתיאבון אין מצווה להחיותו ואינו בכלל וחי אחיך עמך אך שם גופא קשה דהא מבואר בחו\"מ סי' רס\"ו דלענין השבת אבידה הוא בכלל אחיך עכ\"ל ולא ראה דברי רבינו דשם גופא לק\"מ דשאני השבת אבידה שריבה לתת לו את שלו משא\"כ לענין לתת לו משלנו ולענין רבית נמי לא קשה דרבית הוי כעין גזל דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה תורה שלא לקחתו כמש\"כ רבינו להדיא והסמ\"ג עשין קס\"ב אבל מומר להכעיס מותר להלותו ברבית דגם לענין השבת אבידה לא אתרבי. והנה הש\"ך ביו\"ד ר\"ס רנ\"א כתב לשון עבריין משמע שהוא רגיל לעבור וכן בלשון הטור וסמ\"ק הוא מומר לתיאבון ולשון מומר משמע שרגיל בכך כו' וכן בדין שאם עבר עבירה לתיאבון פעם אחת לא יצא מכלל אחוה בזה עכ\"ל וכ\"כ הט\"ז שם סק\"א אבל הווי העמודים כתב דמדברי רבינו הרא\"ם נראה דאפי' בפעם אחת לא מיקרי אחיך שהרי רבינו הוכיח ממכות כ\"ג א' כיון שלקה ה\"ה אחיך אבל קודם לכן אינו אחיך ואע\"ג דלא עבר אלא פעם אחת ובב\"ק צ\"ד ב' פריך ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר אקרי כאן ונשיא בעמך כו' וא\"א אימא דבעבירה בפ\"א מיירי דחייב בכבודו א\"ו דמיקרי רשע בפ\"א ואינו חייב בכבודו וה\"נ יצא מכלל אחוה עכ\"ד, ובמש\"כ רבינו ואם הוא עבריין במזיד באחת מכל מצותה אמורות בתורה כו' נראה לי לדייק מדבריו שאם הוא עבריין באחת מכל מצות דדבריהם ולא עשה תשובה חייבין אנו להחיותו ולהלותו דלא יצא מכלל אחוה באיסור דרבנן אבל לקמן סי' ק\"פ בלאו דלא תונו איש את עמיתו כ' רבינו אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להונותו בדברים כו' ומשמע שם אפילו בדבר אחד דרבנן עיי\"ש ובס' עצי לבונה ליו\"ד סי' קס\"א ס\"ו וסי' ר\"מ סי\"ח כתב בשם הרמב\"ם הל' כיבוד דלא מיקרי אינו עושה מעשה עמך אלא בעובר איסור תורה אבל בעבירה דרבנן הוי עושה מעשה עמך עיי\"ש ולפי שעה ל\"י מקומו ברמב\"ם ובמנחת חינוך מ' ר\"ס כתב דד\"ז לא נתברר לו דאפשר אף עבירה דרבנן הוא בכלל אינו עושה מעשה עמך עד שיעשה תשובה. ונראה לי עוד דרבינו דקדק וכ' כאן עבריין במזיד באחת מכל מצות האמורות בתורה ולא כתב אפילו באחת מכל מצות כו' כמש\"כ להלן סי' ק\"פ נראה מזה דס\"ל בלתיאבון על אחת כו' אינו חייב להחיותו כו' משא\"כ עבריין לתיאבון בכל התורה כולה דמי להכעיס לד\"א ואסור להחיותו וה\"ה דמורידין וכן מדוקדק בלשון השו\"ע יו\"ד סי' רנ\"א ס\"א מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואילו בסעי' ב' כ' עבריין להכעיס אפי' למצוה אחת כו' ודלא כהת\"ש סי' ב' סקכ\"ב שכ' שם דאפילו מומר לכה\"ת לתיאבון מעלין אותו מלכל אבידת אחיך לרבות המומר דמה שהוכיח כן מהשו\"ע יו\"ד סי' קנ\"ח ס\"א שכ' שם עושה עבירות להנאת עצמו ולא חילק אפילו עשה כל מה שבא לידו, שוברו בצדו שכתב כגון או\"נ לתיאבון ומה שהקשה שם דאלת\"ה אמאי א\"ר יוחנן [ע\"ז כ\"ו ב'] סמי מכאן מומר לוקמא במומר לכה\"ת כולה לענ\"ד לק\"מ דלמ\"ד להכעיס לד\"א מין הוא ה\"ה לתיאבון לכל התורה כולה מין הוא והא תנא ליה רישא מינין. ",
                "עיין להלן סי' קצ\"ה ובמש\"ש אות ז'. ",
                "העובדי כוכבים ורועי בהמה כו' גזלנים הם הרועים אלמא רועי כו' כצ\"ל [הגרא\"ד], ואף שהסמ\"ג סוף לאוין קס\"ג כ' העובדי כוכבים כו' אבל הווי העמודים הקשה עליו דהא קי\"ל כרבנן כמו שכתב רבינו לקמן ס\"ס קע\"ב א\"כ בעינן שיקיים כל ז' מצות ועיין לשון התוס' ע\"ז כ\"ו ב' ד\"ה ולא וא\"כ אין להגיה בדברי היראים העע\"ג כנ\"ל. ",
                "לאפוקי. וכ\"כ בנדפס אפוקי ונראה שכן היה גירסתו בגמרא ובזה יתבאר מש\"כ רש\"י שם ד\"ה אסוקי בשכר שרי כו' עכ\"ל והוא גמרא בלא פירוש ולא פי' בו רש\"י מידי אלא שר\"ל כך הגירסא בגמרא וכמש\"כ מהר\"ם שם מ\"ג א' ברש\"י ד\"ה סר אפיס. ",
                "מיותר הנך ב' תיבות ולא אמר [הגרא\"ד]. ",
                "לפרש ב' פירושים וטובלי לפרש כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "מתנה לגזלן וליהנות לו כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ועיין ע\"ז ד\"כ א' תוד\"ה רי\"א שכ' וי\"ל דקרא מיירי שאינו מחיה באותה מתנה כי אף אם לא יתן לו כלום לא ימות ולא דמי להעלאה מן הבור כו' וא\"כ אין ראיה מהעלאה למתנה וי\"ל דדוקא לגבי נכרי כתבו התוס' כן משא\"כ לרועי בהמה דקה דהעלאה אסור מטעם עונש על עבירתו בודאי יש לדמות מתנה ולהנות לו להעלאה ואם העלאה אסור ה\"ה מתנה וכי\"ב אסור וזה נראה דוחק לרבינו לומר כן מש\"ה אמר דהעלאה ג\"כ אינו אסור. ויש להבין דברי רבינו דהאיך הו\"א לפרש לא מעלין לאיסורא בשניהם א\"כ יקשה מגיטין דרצה רבי אמי לפדותו ובאמת לפמש\"כ כאן בהכת\"י וטוב לו לפרש כן כו' כוונת רבינו על ר' אמי דמש\"ה רצה רבי אמי לפדותו ולא חשש לאיסורא דרועי בהמה דקה לא מעלין היינו משום דר' אמי היה מפרש לא מעלין דגזלן ברשותא ואף שקשה הדבר לפרש כן מ\"מ טוב לו [לרבי אמי] לפרש כן מלפרש כו' אבל בנדפס הגי' וטוב לי לפרש כו' נראה שרבינו אמר דמש\"ה פי' כן שזה ניחא לרבינו יותר מלפרש שיהא אסור לתת מתנה לגזלן כו' וא\"כ קשה דהו\"ל לרבינו להכריח פי' זה דלגזלן ברשותא מההיא דרבי אמי דגיטין והנראה ליישב זה עם מה שיש להקשות למ\"ל לרבינו למימר וכשא\"ל שביק התירא ואכיל איסורא מין הוא דלהכעיס עביד דאמרינן בע\"ז להכעיס מין הוה הא אפי' למ\"ד להכעיס מומר הוה מורידין אותו דבין למ\"ד מין הוא ובין למ\"ד מומר הוי אין מכריזין על אבידתו וגם מורידין אותו כמבואר בע\"ז כ\"ו ב' תוס' סד\"ה וחד וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש שם וכן פסק הטור דאף למ\"ד או\"נ להכעיס מומר הוי לא קרינן ביה לכל אבידת אחיך וגם מורידין ולא מעלין עיין בטוי\"ד סי' קנ\"ח [וצ\"ע שהוא סותר למ\"ש בחו\"מ סי' רס\"ו להכעיס הר\"ז מין עיי\"ש בבד\"ה] ונראה מכל זה דגירסת היראים בע\"ז כ\"ו ב' כגי' בה\"ג סי' נ\"ה וז\"ל שם ולמ\"ד או\"נ להכעיס נמי מומר הוי לשני ר' יוחנן כאן במומר או\"נ להכעיס כאן במומר או\"נ לתיאבון קסבר מומר או\"נ לתיאבון ל\"צ כלל לרבויי עכ\"ל ונמצא דלמ\"ד או\"נ להכעיס מומר הוי אבידתו מחזירין מרבוייא דקרא ודמי להגויים ורועי בהמה דקה לענין דלא מעלין ולא מורידין ושפיר הוכרח רבינו לומר בדעת ר' אמי דאו\"נ להכעיס מין הוא והשתא א\"ש דיש לפרש הא דתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין לשניהם בשוה לאיסורא ואפ\"ה לא תיקשי הך דר' אמי דגיטין די\"ל דרבי אמי סובר כמ\"ד או\"נ להכעיס מומר הוי וא\"כ לתיאבון ל\"צ קרא לרבויי ושפיר מצוה לפדותו ולהחיותו אבל לבתר דא\"ל דאו\"נ להכעיס הוא ובודאי אף למ\"ד להכעיס מומר הוי דמי לרועי בהמה דקה דלא מעלין ולא מורידין ואע\"ג דאבידתו מחזירין מריבוי דקרא כבר כתב רבינו לחלק שפיר דדוקא לענין אבידה אתרבי ומאחר דלא מעלין לאיסורא שפיר אמר ר\"א זיל לא שבקו לי דאיפרקינך וזש\"ר וטוב לי לפרש כן מלפרש שיהא אסור כו' וכשיטת בה\"ג שלא יקשה ג\"כ הך דרבי אמי. וכדברי בה\"ג כ' המל\"מ מדעתו בפ\"ה מהל' מלוה ולוה ה\"ב בדעת הש\"ג בע\"ז שם דלמ\"ד להכעיס מומר מיקרי לתיאבון לא מיקרי מומר אלא ה\"ה ישראל ולפי\"ז כי ריבה הכתוב את המומר לא אצטריך לרבויי אלא לאו\"נ להכעיס ופסק כמ\"ד להכעיס נמי מומר הוה ולא מין ובהע\"ש שאילתא י' או\"ג העיר מדברי בה\"ג והש\"ג אלא שכ' שם דלמ\"ד או\"נ להכעיס מומר הוי ג\"כ מעלין ובזה ניחא לי' בגיטין שם שאר\"א זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך משמע דהוא רצה לפדותו והיינו דס\"ל כמ\"ד מומר הוי והתלמידים ס\"ל כר' יוחנן ולא נהירא לענ\"ד להקל כ\"כ במומר להכעיס ודיינו אם נימא דלא מעלין ולא מורידין ומהשבת אבידה אין ראיה כמבואר בדברי רבינו ובש\"ג אינו מבואר דמעלין ומה שהעמיס שם בכוונת רש\"י ד\"ה ואכיל איסורא עדים העידו עליו כו' דר\"ל שלא התלמידים עצמם ראו כן אלא שמעו מפי אחרים וא\"כ הויין עד מפי עד מש\"ה רצה ר' אמי לפדותו הנה בס' חפ\"ח הל' איסורי לה\"ר כלל ו' בבאר מים חיים אות כ\"ח כ' בכוונת רש\"י דאם לא העידו עדים עליו כן רק אנשים ספרו להרבנן כן בדרך ספור בעלמא לא הי' ר\"א מקבל דבריהם למנוע א\"ע עי\"ז מפדיונו. ומפרש\"י ע\"ז כ\"ו ב' סד\"ה מין שכ' חילוק בין מין למומר כו' ומורידין דהכא נראה כבה\"ג וש\"ג ודו\"ק. ",
                "מעלין כצ\"ל ובנדפס חסר מן ואין לתמוה כו' עד ולהלוות. והנה התוס' בע\"ז כ\"ו ב' ד\"ה אני כ' וכל להכעיס אי אתה מצווה להחיותו כדמשמע מההוא דגיטין דלא מחייב למיפרקינן עכ\"ל והוא דלא כרבינו כאן דלהכעיס אסור לפדותו ובהגהות יד שאול ליו\"ד סי' רנ\"א ס\"ב כ' דהתוס' לשיטתם דבלתיאבון איכא מצוה לחיותו ולפדותו וממילא להכעיס אינו מצוה רק רשות אבל לשיטת הרא\"ם דבלתיאבון אינו רק רשות ממילא בלהכעיס איסור אבל לא ביאר איך יפרנסו התוס' הך דע\"ז דלהכעיס מורידין ולא מעלין וא\"כ איסורא איכא ומזה ראית רבינו דאיסורא הוא והנראה לי דהנה הש\"ך ביו\"ד סי' רנ\"א סק\"ג כ' ע\"ד הטור וז\"ל דהטור מיירי כאן באינו מומר להכעיס ולא לתיאבון אלא שאינו חושש בדבר בין אוכל האיסור או ההיתר דבכה\"ג אין איסור בדבר ובכה\"ג מחלק הר\"ן בפ\"ק דחולין כו' ומשמע הכי בדברי הרא\"ם בס\"י סי' מ\"ז מדכ' דהא דר\"א דאסור לפדות במומר מיירי להכעיס דהוי מין ואמאי לא מוקי לה כפשוטו וכדאיתא בש\"ס דחזו ליה ישראל דשביק התירא ואכיל איסורא אלא ודאי משום דבכה\"ג אין איסור בדבר דשמא אינו עושה להכעיס עכ\"ל ובזה מבואר היטב דברי הר\"ן ריש חולין ודלא כהגאון רד\"ט בחי' לחולין שבס' מד\"ב שכתב שם מש\"כ הר\"ן לחלק בין להכעיס ובין שביק התירא אינו מובן כמו שהקשה עליו בהגהות שסביב האלפסי מסוגיא דהשולח וכעת לא זכיתי עדיין להתבונן בדבריו עכ\"ל ולפי דברי הש\"ך מבואר הדבר דב' גווני שביק התירא ואכיל איסורא יש. א) שאינו לתיאבון כמבואר בפ' השולח והיינו שאיסור והיתר מונחים לפניו ואינו מקפיד ביניהם ונוטל האיסור וזהו שקרי ליה הש\"ך כפשוטו. ב) שאיסור והיתר לפניו ושביק התירא דהיינו שבועט בידים לדחות מעליו ההיתר ונוטל דוקא האיסור ומראה כוונתו שהוא להכעיס וכביאור היראים בההיא דהשולח ובס' דרך חיים הל' שחיטה סי' ב' סעיף ה' כתב ג\"כ דהדרך תמים שסביב האלפסי לא דק עיי\"ש והתבואות שור סי' ב' סקי\"ז הקשה דברי הר\"ן אהדדי דבתחילה כתב טעמא דאו\"נ להכעיס דאין סומכין אשחיטתו דמועד לנבל בכוונה ובסוף כתב דאפילו לד\"א ה\"ה כנכרי ולאו בר שחיטה כלל ובאמת לק\"מ דמש\"כ הר\"ן בתחילה אבל או\"נ להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה מועד הוא לנבל בכוונה ובידים ר\"ל להכעיס שלא לתיאבון דכלפי לתיאבון הוא מיקרי להכעיס אבל לא להכעיס ממש ומש\"כ הר\"ן בסד\"ה ולענין הלכה אבל מומר להכעיס אפילו לד\"א כו' ה\"ה כגוים גמורין כו' ר\"ל להכעיס ממש דכלפי שלא לתיאבון שזכר מתחילה האי הוא להכעיס והר\"ן מפרש דפלוגתא דר\"א ורבינא שבע\"ז כ\"ו ב' בלהכעיס היינו בלהכעיס ממש כמש\"כ המג\"א סי' ל\"ט סק\"ג א\"נ כו' ובע\"ז מיירי שאכל פעמים הרבה כו' ועיין בתשובות רעק\"א סי' ס\"ט שמתרץ דברי הר\"ן מקושיית המג\"א בפשיטות יותר ולפלא שלא העיר מדברי הש\"ך ראיה לדבריו ומש\"ה שפיר פסק בריש חולין בלהכעיס ממש שהוא מין ה\"ה כנכרי דלא כעולת תמיד סי' ל\"ט סק\"ב שכ' דהר\"ן פסק כמ\"ד דלהכעיס מומר ולא מין ואשתמיטתי' דברי הר\"ן בע\"ז שם משא\"כ שלא לתיאבון דלכ\"ע מומר הוי אינו כנכרי אלא מועד לנבל בכוונה ובידים ודלא כהרא\"ה בב\"ה והריטב\"א בע\"ז שם שכתבו דהך מומר להכעיס דאפליגו לאו דוקא להכעיס רק שאינו חושש ומקפיד כו' ומה שסיים שם הריטב\"א וכל שאינו לתיאבון מקרי להכעיס וכדכתב רש\"י בפ\"ק דחולין עכ\"ל נ\"ל שכיון למש\"כ רש\"י בחולין ג' ב' סד\"ה חוץ אבל להכעיס כו' והיינו מש\"כ הר\"ן מתחילה שהוא לשון רש\"י וכן הוא דעת התוס' דלהכעיס שבפלוגתא דר\"א ורבינא הוא להכעיס ממש. ובין למ\"ד מין הוא ובין למ\"ד מומר הוי אין מכריזין על אבידתו וגם מורידין אותו כמו שכתבתי לעיל דעתם מיהו כ\"ז בלהכעיס דאיפליגי בי' ר\"א ורבינא אבל להכעיס שהוא שלא לתיאבון דלכ\"ע מומר הוי ס\"ל להתוס' כדברי רבינו דבכה\"ג אין איסור בדבר לפדותו נמצא דמ\"ש התוס' וכל להכעיס א\"א מצווה להחיותו כו' לאו להכעיס ממש אלא שבקי התירא ואכלי איסורא כפשוטו שהוא שלא לתיאבון וקאי אמומרין של עכשיו שכ' מקודם ועיין בב\"י סי' קנ'ייח שביאר דבריהם עיי\"ש ועכ\"פ להכעיס ממש לא מיקרי ובלהכעיס כזה התוס' ורבינו שוין לדינא אלא דמשמעות דורשין איכא בינייהו דרבינו יליף לה מרועי בהמה דקה והתוס' ילפי לה מגיטין ודוק. והנה בס' מלוא הרועים אות מ' הקשה לדעת הרשב\"א למ\"ל לר' יוחנן לומר סמי מכאן מומר אם איתא דהך פלוגתא מיירי להכעיס ממש לשני כאן לתיאבון כאן באו\"נ שלא לתיאבון ולא להכעיס דבהאי לא משמע מפלוגתא דר\"א ורבינא דמיקרי מין ולתיאבון ג\"כ אינו והניח בצ\"ע ולפי מה שכתבתי בדעת התוס' יש ליישב דמסתברא לר' יוחנן דאחר דבאו\"נ לתיאבון מצוה להעלות ממילא באו\"נ שלא לתיאבון דנחית חד דרגא יהי' הדין דאין מצוה להעלותו אלא רשות אבל לא להורידו בידים ושפיר אמר סמי מכאן מומר ובזה יש לדחות מש\"כ המג\"א סי' ל\"ט סק\"ג וז\"ל ובתוס' ע\"ז כ\"ו ב' ד\"ה סמי מכאן כו' משמע דאפי' לתיאבון פסול לכתיבת ס\"ת עכ\"ל ולפי הנ\"ל י\"ל דהתוס' הכי קאמרי דבפ' השולח שפיר שונה מינין ומומרין יחד דמינין פי' או\"נ להכעיס ממש ומומרין היינו שלא לתיאבון אלא דלגבי הורדה לבור אין לומר דשלא לתיאבון מורידין בידים כ\"א נחית חד דרגא ואין מצוה אלא רשות ולעולם לתיאבון כשר לכתיבת ס\"ת: "
            ],
            [
                "במשכונו שליח בית דין כו' לילה כתיב בפ' כו' כצ\"ל. ",
                "כשהוא אומר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו הרי בע\"ח אמור כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]: "
            ],
            [
                "הסימן קנ\"ח כתוב בכ\"י פאריז בסוף הספר וחסר באמצע הספר כי נשמט ע\"י הסופר. ואפ\"ז. ",
                "בהם במחובר אלא כו' כ\"ה בנדפס וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהל' שמיטה ויובל הל' כ\"ד והרמב\"ן בפי' החומש פ' בהר שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותם בשעת לקיטה אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים כך שנו במכילתא כו' וא\"כ מה שסיים רבינו אלא כל הקודם זכה ורשאי הזוכה לשומרן עד זמן הביעור כו' נראה דגם במחובר אם זכה אחד אין חבירו רשאי ליקח ממנו עד שעת הביעור. אלא דאין זכייה במחובר דרחמנא אפקריה דמה\"ט תמהו התוס' בר\"ה ט' א' אהא דתנן שומרי ספיחים בשביעית משום עומר ושתי הלחם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה א\"כ אסור כיון דמשומר ואמאי לא אמרינן מן המותר לישראל עיי\"ש בד\"ה וקציר ובהגרש\"ש שם ומה שתמה שם הגרש\"ש עמש\"כ התוס' ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה וחיה ועוף וז\"ל תימא דהא צריך להפקיר אף לבהמה כדכתיב ולבהמתך כו' וכ\"מ להדיא בירושלמי רפ\"ו דפיאה הביאו הר\"ש עיי\"ש עכ\"ל הנה הפנים יפות ויקרא כ\"ה ז' כתב לתרץ קושיית התוס' דב\"מ דנ\"ח א' ד\"ה לשמור דמאכל אדם היה מותר לשמור מן הבהמה וחיה דמה שראוי למאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה כתענית ד\"כ הובא במג\"א סי' קע\"א סעיף קטן א' עיי\"ש ואומר אני דזהו כוונת התוס' דר\"ה הנ\"ל ומיושב תמיהת הגרש\"ש [ועיין הגרש\"ש שבת ע\"ו א' ברש\"י ד\"ה לחים ובס' הנד\"מ לוית חן בחידושים כ\"כ מדנפשיה] ונראה לי דלפמש\"כ רבינו להלן בסי' זה וספיחים אסורים אפילו קודם זמן הביעור דקיי\"ל כר\"ע כו' והוא מה\"ת כשיטת ר\"ת שבתוס' פסחים נ\"א ב' ד\"ה כל א\"כ אינם ראוים למאכל אדם ושפיר דמי להאכיל אותן לבהמה ובפי' משנה ראשונה למשניות רפ\"ח דשביעית נסתפק לאחר שגזרו חכמים על הספיחים לאוסרן בשביעית אי שרי לעשות מלוגמא מן הספיחין האסורים עיי\"ש שנוטה לומר כיון דמדאורייתא שרי באכילה וממילא חל עלייהו איסור מלוגמא מדאורייתא לא מצו רבנן למישרינהו וכ\"ז אינו אלא להרמב\"ם אבל לרבינו שפסק כר\"ע דספיחים אסורים מה\"ת בודאי מותר לעשות מלוגמא מן הספיחים האסורים ומאכיל גם לבהמה ומה מאד נפלאתי על התוס' דתענית ו' ב' ד\"ה עד שכתב ולר\"ע דאמר ספיחי זרעים אסורים כו' צ\"ל דמוקי לה ולבהמתך ולחיה וגו' בספיחי אילנות ולאו דוקא תבואה קאמר אלא כגון תבואת הכרס דהיינו אילנות אבל ספיחי זרעים אסורים עכ\"ל והוא תמוה דאדרבה תבואה ממש קאמר קרא ואפ\"ה שפיר כתב קרא דלבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול דלאכילת אדם ספיחי זרעים אסורים אבל לבהמה וחיה מותרים וא\"ש הא דכפל קרא תהיה כל תבואתה לאכול דלכאורה הוא מיותר דכבר כתב בפסוק הקודם והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך וגו' ולבהמתך וגו' והפנים יפות שם עמד בזה אבל לפי הנ\"ל מיושב היטב דהא לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים קודם הביעור צ\"ל דהא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדיך וגו' לא קאי אספיחי זרעים אלא אשאר פירות האילן כמש\"כ מהר\"ם בדה\"ת דפסחים שם ולכן יפה אמר הכתוב ולבהמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול ואפילו ספיחי זרעים וכנ\"ל ודלא כמהר\"ם שם שסיים דבלא\"ה צ\"ל לדידיה הא דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן מזה כלה לחיה מן השדה וכו' דהיינו אחר הביעור מיירי בשאר פירות שאינם ספיחים דהא ספיחים אסורים לדידיה אפילו קודם הביעור עכ\"ל ותלי תניא בדלא תניא ונראה דמהר\"ם נמשך אחר דברי הר\"ש בפ\"ט דשביעית מ\"א שכתב שם וצריך לדקדק לר\"ע במאי מתוקם דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה כו' ובפירות האילן משכחת לה שפיר אבל בתבואה לא משכחת לה כלל כו' וכבר כתב השעה\"מ בפ\"ד מהל' שמיטה ויובל ה\"ב ע\"ד הר\"ש דצ\"ע דאפילו לר\"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה. ועיין ר\"ה ט' א' תוד\"ה וקציר של שביעית שכתב פי' הריב\"א בקציר ספיחים שהביאו שליש בשביעית כו' דספיחים לא אזלינן בתר הבאת שליש וכי אסרינן ספיחין מהן לא נזרע היינו דנלקטין בשביעית ועיי\"ש בהגהות חידושים מהג\"מ שמחה אבד\"ק דעסויא וא\"כ היוצא מדברי התוס' שם דקציר ספיחים שהביאו שליש בשביעית היוצא למוצאי שביעית מותרין באכילה ולפי\"ז יתיישב גם בתבואה מאי דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' ור\"ע לשיטתו דהיינו בקציר ספיחים של שביעית היוצא למוצאי שביעית דלא אזלינן בתר הבאת שליש לענין איסור אכילה בספיחין וז\"ש התוס' שם בד\"ה שאח\"ז וקציר של שביעית היוצא למו\"ש דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע\"י שינוי מותר. דהא אין בקציר זה איסור ספיחים דנלקט אחר שביעית וכנ\"ל ומה שסיימו שם אפילו בשביעית כדאיתא בת\"כ כו' ע\"כ דמיירי נמי בהנך דלית בהו איסור ספיחין כמו ענבי נזירך דאין בהם משום ספיחים ולחנם דחק השעה\"מ שם בדה\"ת ודו\"ק. ונראה דדעת רבינו כבה\"ג שחשב במנין המצות שלו סי' נ\"ד הפקר שביעית לעניים ובסי' קנ\"ט ביעור שביעית וזש\"ר צוה הקב\"ה שיפקיר' אדם את פירות שביעית כו' עד זמן הביעור ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה. וא\"כ הנה הנם ב' מצות עשה. א) הפקר שביעית. ב) ביעור שביעית. ועיין חולין ק\"כ ב' תוד\"ה היכא שכתב ובשביעית עשה כלה לחיה מן השדה כו'. ",
                "ואז. וכ\"ה בסמ\"ג עשין קמ\"ח דלא כמש\"כ בנדפס \"ואין\" וכבר הגיה שם הש\"ח דצ\"ל ואז. ",
                "מה ת\"ל לפי שנאמר ואכלו כו' מנין אף לעשירים כצ\"ל [הגרא\"ד] ובנדפס יש כאן דלוג רב מן אביוני עמך הראשון להב' שכתוב אח\"ז. ",
                "עשירים אוכלין כו' כ\"ה גירסת הר\"ש והרמב\"ן בפי' התורה והתוס' בפסחים נ\"ב ב' ד\"ה מתבערין וכמש\"כ הכ\"מ בפ\"ז מהל' שמיטה ויובל ה\"ג אבל בנדפס הגי' בדברי ר' יוסי א' עניים ואחד עשירים אין אוכלין כו' וכ\"ה גי' הרמב\"ם שם ובפיה\"מ פ\"ה דשביעית מ\"ג והשם חדש הקשה על היראים שכתב בדברי ר\"י אחד עניים וא' עשירים אין אוכלין אמאי הביא התוספתא דסוף שביעית שכתוב שם וחוזר ומכניס לתוך ביתו כו' אולם לגי' הכת\"י א\"ש. ",
                "לפנינו ד\"א [הגרא\"ד] ובסמ\"ג שם כגי' הכת\"י והנדפס. ",
                "פי' כו' ר\"ל דוקא להאכילה בידים אסור אבל אם מעצמה הולכת ואוכלת א\"צ למונעה כהתוספתא פ\"ה דשביעית. ש\"ח. ",
                "וכו' שדה שנטייבה פי' עבוד כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מכאן אמרו כו' עד לכם והשם חדש כ' יש לתמוה על רבינו אמאי שביק סיפא דברייתא ולא אייתי אלא רישא כאילו היא הלכה פסוקה מאחר דפליגי ב\"ש וב\"ה בברייתא ובמתני' בשביעית וקיי\"ל כב\"ה עכ\"ל ומי יגלה עפר מעיניו ויראה נוסחת הכת\"י דנכונה מאד. ודע דבביאור ענפי יהודה לס' והזהיר סדר בהר פי' דלדברי הרמב\"ן בפי' החומש משמע דע\"י נטייבה עבר על איסור ששמר פירות שביעית כו' עיי\"ש. ",
                "זלחין. כ\"ה בסמ\"ג ובנדפס זלפין והיינו הך כדאי' שבת צ\"ה א' שרא זילחא במחוזא ודע דבירושלמי רפ\"ז דשביעית אמרו יצאת אלונתין שאינה אלא לתפילן ונ\"ל דצ\"ל שאינה אלא לזלפין והיינו הך דת\"כ ובב\"ק ק\"ב א' לאכלה ולא לזילוף ודרך אלונתית לזלף ולרבץ את הבית בה כמ\"ש בירושלמי ספ\"ו דברכות המרבץ אלנתית בתוך ביתו א\"צ לברך ואלונתין היינו אלנתית ועיין ערוך ערך אלנטית ופי' רא\"פ שם תמוה. וכחב השם חדש והנה מדמפיק ליה מהאי קרא דכתיב ביה ולבהמתך ולחיה וגו' תהיה כל תבואתה לאכול משמע דבין מה שהוא לאכילת אדם בין מה שהוא לאכילת בהמה אין עושין ממנו זילוף אבל בסוכה מ' ובב\"ק ק\"ב מייתי הך ברייתא ומפיק לה מקרא דוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה דכתיב גבי אדם כו'. וכ\"כ התו\"ה לתמוה על דרוש הת\"כ זה עיי\"ש ואני אומר די\"ל דגם אותו פסוק ולבהמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול מיירי במאכל אדם וכמש\"כ לעיל עמשכ\"ר פי' לא יאכיל אדם פירות אדם לבהמה דדוקא להאכילה בידים אסור אבל אם מעצמה כו' עיי\"ש מהתוספתא שביעית פ\"ה שאמרו שם הלכה הבהמה תחת התאינה ואכלה מאליה אין מחייבין אותה להחזירה שנאמר ולבהמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול ור\"ל תהיה היינו ממילא ולא שתתן להם ודו\"ק. ",
                "וזמני הפירות אימתי כלו לחיה כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ואומר כצ\"ל. ",
                "שיכלו כצ\"ל וכ\"כ התוס' בפסחים נ\"ב ב' ד\"ה מתבערים לשון התוספתא. ",
                "אסר כצ\"ל. ",
                "אינו כו' כתב האו\"ז ח\"א סי' של\"ב השיב רבינו יצחק ב\"ר אברהם זצ\"ל להרב ר' יהונתן הכהן זצ\"ל כתבת כלה לחיה מתי בשביעית או בשמינית כך פיר\"ת בשמינית כדתנן עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה ואי בתבן וקש של שביעית האיך אפשר שתהא נקצר במרחשון תבואה שגדלה שליש בששית ועוד תניא אוכלים בענבים כו' ובתמרים עד הפורים ואי בשביעית א\"א להנות אא\"כ בששית הלכך ע\"כ שנת שמינית היה ביעור כל אחד כו' עכ\"ל ונראה דמש\"כ האיך אפשר שתהא נקצר במרחשון תבואה שגדלה שליש בששית ט\"ס הוא וצ\"ל תבואה שלא גדלה שליש בששית וכ\"כ ר\"ת בס' הישר להשיג על פרש\"י והביאו בס' פאת השלחן סי' כ\"ב וז\"ל ואין לומר בתבן וקש של שנה ששית שלפני שביעית קאמר דהביא שליש בששית לא היה נוהג בה איסור שביעית דקתני חייב לבער אע\"כ בשמינית כו' עכ\"ל וז\"ש ועוד תניא כו' ואי בשביעית א\"א להיות [כצ\"ל] אא\"כ בששית ור\"ל ובששית לא היה נוהג בה איסור שביעית דקתני חייב לבער הלכך ע\"כ שנת שמינית כו' וגם רבינו כאן הביא ראיות אלו ומש\"כ בדברי רבינו בתמרים עד החג נראה דט\"ס הוא וצ\"ל עד הפורים וגי' רבינו תם במשנה ז' פ\"ט דשביעית עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית כו' ועיין להר\"ש שם ותוס' תענית ו' ב' ד\"ה עד ומש\"ש התוס' וס\"ל כמ\"ד ספיחי זרעים מותרין הנה רבינו כאן כתב לעיל אבל ספיחים שאינם נאכלים כגון תבן וקש יש להם דין ספיחי אילנות להתירם עד הביעור כו' שלא כדה\"ת דתענית. וגי' היראים במשנה שם מאימתי נהנין ושורפין כו' ובנדפס חסר מן וספיחים אסורים אפילו קודם זמן הביעור כו' עד ובאיזה פירות. ועיין בתשו' מהר\"ח או\"ז סי' קע\"ג שמיישב שם פרש\"י דפסחים. ",
                "שמנינו ואינו כו' כ\"ה בסמ\"ג עשין קמ\"ח וכצ\"ל כאן ובנדפס הגי' כל אלו שמינו אינו כו' וחסר שם מן פי' למעוטי עד כל אלו ועיין בע\"ז שם תוס' ד\"ה תורניתא פר\"ת כו' וכ\"ה דעת רבינו כאן דלא כפרש\"י שם. ",
                "ת\"ל תהיה כ\"ה בנדפס ועפי\"ז הגיה הגרא\"ד בצד הכת\"י תיבת תהיה והגהתיה בפנים אבל בסמ\"ג עשין קמ\"ח הגי' ת\"ל היא הרי היא בקדושתה וכ\"ה לפנינו בת\"כ והרמב\"ם בפי' וחיבורו העתיק תהיה בהוייתה תהא. ",
                "שמיטין רבי יהודה היא דתניא כו' כ\"כ בנדפס והוא תמוה והשם חדש שם הגיה והוא מבואר כאן וכ\"כ התוס' ערכין ל\"ב ב' ד\"ה מנו. ",
                "אע\"פ שאין יובל ת\"ל וספרת לך וגו' ומנין עשה יובל אע\"פ שאין שביעית ת\"ל כו' כצ\"ל וגם בנדפס לקה בחסרון זה מן ת\"ל הראשון לת\"ל הב' גם חסר בנדפס מן ודלא כרבי כו' עס\"ס ועיין סמ\"ג עשין קמ\"ז שכתב שם כלשון רבינו כאן ועיין סי' קס\"ד וסי' שמ\"ה. ",
                "ע\"כ כתוב בסוף כת\"י פאריש. המעתיק. "
            ],
            [],
            [
                "עיין לעיל סי' קי\"ט אות ג' מש\"ש. "
            ],
            [],
            [
                "לשון בה\"ג במנין המצות שלו \"ומתנה כמתנת ידך\" ומהראש\"ט שם עשין ס\"ב אות כ' כתב לענ\"ד לא אדע לפרשו כו' עיי\"ש אבל רבינו הרא\"ם כאן פירשו מצוה זו בע\"ע כו' הכל לפי הברכה תן לו. "
            ],
            [],
            [
                "לאחר גלות אין יובל כו' יושביה שביעית נמי אינה נוהגת ותנינא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "דבר תורה פסקו היובלות שמיטה מדבריהן כצ\"ל וכ\"כ רבינו לעיל ס\"ס קנ\"ח. ",
                "ולא כו' עד תנן חסר בנדפס. ",
                "לקדש שמיטין כצ\"ל. ",
                "ט\"ס וצ\"ל אחרון. ",
                "משמיט. במשנה איתא משמט ועיין בביאור מלאכת שלמה בפ\"י דשביעית מ\"ב שכ' וראיתי שהחכם הר\"ר יוסף ז\"ל בכ\"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו\"ד עכ\"ל וכתבתי זה לפי שראיתי להיראים כת\"י שלפנינו שגם הוא כתב בכ\"מ משמיט וחלילה להגיה משמט לפי שתיבת משמיט י\"ל מקום בבנין הפעיל ועיין בתוס' אנשי שם רפ\"י דשביעית. ",
                "ובחו\"ל כצ\"ל [הגרא\"ד]. והנה בבעה\"ת שער מ\"ה מובא שם דברי בעהע\"ט שכ' בשם רבינו יהודה אלברצלוני דבחו\"ל אינו נוהג שמיטת שביעית בכספים בזה\"ז ואפי' פרוזבול ל\"צ וכן כ' שם ע\"ש הרז\"ה שלא להשמיט כספים בזה\"ז בחו\"ל עיי\"ש ועיין בס' בית הלוי האחרון סי' א' אות ג' ציון ח' שכ' והדברים מופלאים כי בדין כספים אין חילוק בין א\"י לחו\"ל כמבואר בקדושין דל\"ח כו' עיי\"ש מש\"כ ואפשר דס\"ל כמש\"כ התה\"ד סי' ש\"ד דאנו רחוקים מא\"י אפי' מדברי סופרים א\"צ לנהוג כמו בתרומות ומעשרות אבל דעת היראים אינו כן כמש\"כ ואין ליתן חילוק בחו\"ל בין רחוק בין קרוב כו'. ",
                "בנדפס הגי' ברבה וא\"כ משמע דרבה הי' הלוה וז\"א כפרש\"י ומוכרח בגמרא דרבה הי' המלוה והנכון כגי' הכת\"י. ",
                "אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן כו' כצ\"ל. ",
                "גיטין ל\"ז ב' ולפנינו רב נחמן וגי' הרא\"ש רב. ",
                "ודוקא כו' אבל במקום שאין רגילין לכתוב פרוזבול אינו נאמן. עיין בריקאנטי סי' ש\"נ שכ' בשם הרא\"ם כמש\"כ כאן דהאי דאמר נאמן אדם וכו' דוקא במקום שרגילין לכתוב פרוזבול אבל בשאר מקומות לא עכ\"ל אבל האגודה בגיטין פ' השולח סי' ס\"ג כ' ע\"ש הרא\"ם בזה\"ל פסק הרא\"ם דבימיהם פותחין כשאינו יודע לטעון מידי פרוזבול היה לך ואבד אבל בזה\"ז שאינו מצוי אי לא טעין לא טענינן לי' ואי טעין מהימן עכ\"ל וכ\"כ המרדכי פ' השולח וז\"ל ופסק הרא\"ם בס\"י דבימיהם דוקא פותחין לו למלוה כשאינו יודע לטעון וא\"ל מידי פרוזבול הי' לך ואבד אבל עתה בזמן שאינו מצוי לכתוב פרוזבול לא טענינן לי' ומיהו אי טעין נאמן וכן דן הר\"ם עכ\"ל וכ\"כ בתשובת מהר\"ם ח\"ג סי' קצ\"ח טען הלוה שמיטה וראובן לא ידע לטעון פרוזבול הי' לי ואבד נ\"ל דלא טענינן לי' אע\"ג דאמר בפ' השולח כי אתו לקמיה דרב אמר פרוזבול הי' לך ואבד בספר יראים פסק דדוקא בימיהם שהי' מצוי בכ\"י כתיבת פרוזבול כו' פותחין כו' אבל בזה\"ז כו' ולא עבדי רבנן תקנתא אבל מ\"מ הוא עצמו יכול לטעון פרוזבול הי' לי ואבד. וחתום מאיר בר\"ב. וכ\"ה בתשו' מיימונות לספר משפטים סי' י' ובארוכות סי' תתקע\"ב יש חסרון עיי\"ש וגם בלשון הכלבו סי' קכ\"ד אות כ\"ט ע\"ש התשב\"ץ יש גימגום ויתרון וז\"ל התשב\"ץ קטן סי' תצ\"ח הר\"ם ז\"ל הי' רגיל לפסוק לאדם שתובע חוב מחבירו וחבירו הנתבע טוען שמיטה כבר עברה כו' אם הטוען אומר פרוזבול הי' לי ואבדתי אותו מהר\"ם ז\"ל הי' מחייב את הנתבע לפרוע אבל אם לא טען פרוזבול פטור וכ\"פ בס\"י דפטור הנתבע אפי' משבועה כו' עכ\"ל ור\"ל במש\"כ אבל אם לא טען פרוזבול פטור דהיינו דאנן לא טענינן לי' ועז\"א וכ\"פ בספר יראים והיינו לזמן הזה ובהגהות הרר\"פ שם כ' אך ר\"י [הוא ר\"ת רבינו יעקב והוא הר\"ת שבתוס' גיטין ל\"ז ב' ד\"ה לא] פסק בגיטין דיכול לומר פרוזבול הי' לי ואבד ואפי' שבועת היסת לא בעי עכ\"ל וקשה מאי אך כו' דגם הר\"מ והרא\"ם הכי ס\"ל אלא דהם אמרו לענין דלא טענינן לי' ותו ל\"מ וכנ\"ל ואפשר דלפני הרר\"פ הי' נוסחת היראים כמו שהוא לפנינו וכמש\"כ הריקאנטי וא\"כ דעת היראים דבזה\"ז ג\"כ אינו יכול לטעון בעצמו פרוזבול הי' לי ואבד וע\"ז הגיה הרר\"פ דדעת ר\"ת אינו כן ועיין בשער המשפט סי' ס\"ז סק\"ב טעם לדברי התשב\"ץ ונראה מדברי הרר\"פ דס\"ל דדברי ר\"ת שאומר דמה\"ט נאמן אפי' בלא שבועה הוא אפי' בזמנינו דאלת\"ה אין דברי רבינו תם סותרים לדברי היראים ודעמו וז\"ל המרדכי שם סי' ש\"פ ומלוה שאמר פרוזבול הי' לי ואבד כתב ר\"י בתשובתו דנאמן בלא שבועה מטעם דלא שביק אינש התירא ואכיל איסורא ואע\"ג דלא טען טענינן לי' כו' עכ\"ל ומשמע דהא בהא תליא דמאחר דנאמן אפי' בלא שבועה מש\"ה אע\"ג דלא טען טענינן לי' וכן משמעות הריקאנטי שם דמאחר שהחמיר בזה\"ז דלא טענינן לי' מש\"ה החמיר ג\"כ דאי טעין י\"א הלכה למעשה דצריך שבועה בזה\"ז וע\"ז הביא שם וכ\"כ הרא\"ם כו' וא\"כ א\"ש הגהת הרר\"פ בתשב\"ץ אף לפי מש\"כ התשב\"ץ לפנינו בשם ס' יראים, ומדברי היראים אין הכרע אם מפרש כר\"ת דנאמן בלא שבועה ואפ\"ה כתב ודוקא במקום שרגילין לכתוב כו' או דס\"ל כהרמ\"ה שכתב הטור סי' ס\"ז סעיף ל\"ד שהוא נאמן בשבועה ואפי' בשבועה דוקא במקום שרגילין לכתוב כו'. ",
                "עיין לעיל ס\"ס ל\"ד שכתב רבינו שם מזה. ",
                "צ\"ל והלה וכן בסמוך. ",
                "עיין בס' נר למאור סי' כ\"ח מש\"כ שם ע\"ד היראים אלו וינעם לך. ",
                "כתב הגרא\"ד שליט\"א שהיא מצוה כצ\"ל ובנדפס איתא שהיא מצוה מדרבנן וכתב שם בביאור ווי העמודים בזה\"ל הרדב\"ז סי' תר\"י כ' דפריעת חוב מ\"ע דאורייתא ולא זכר רבינו המחבר דס\"ל דמצוה דרבנן היא עכ\"ל וכן האו\"ז בפ\"ק דע\"ז הביא לשון היראים שהיא מצוה מדרבנן ועיין כתובות פ\"ו א' תוד\"ה פריעת וא\"כ צ\"ל כאן שהיא מדרבנן. ",
                "מדברי היראים אלו נראה כמש\"כ האבני מלואים בקונטרס משובב נתיבות ס\"ג דהא דרשות ביד כל אדם להפרישו מאיסור דוקא בל\"ת אבל בעשה צריך דוקא ב\"ד ודלא כהנה\"מ דגם בעשה מחוייבים כל ישראל לכפותו ועשו\"ת ח\"ס חח\"מ סי' קע\"ז דכ' כהנה\"מ דכל ישראל רשאים לכפותו דא\"כ אמאי בחו\"ל לא יכפוהו דהא כ' שם הח\"ס דאם כבר פסקו הב\"ד שוב יוכל כ\"א לכפותו א\"כ הכא בשמיטה דזה הוי דבר הנודע לכל א\"כ יוכל כ\"א לכפותו ומשמע מזה דרק הב\"ד כופין. כ\"כ בשו\"ת עמודי אש סי' ט\"ז אות מ\"ה, ועיין במרדכי בגיטין סי' שפ\"ד שהביא שם ד' היראים והיינו כדעת הגאון שהביא רב אלפסי בגיטין פ\"ד אבל הרא\"ש בפ\"ד דגיטין סי' מ\"א תמה ע\"ד הגאון עיי\"ש וכן המרדכי שם כ' בשם רבינו ברוך להשיג על היראים ותמיהני על הב\"י ביו\"ד סי' קנ\"א שכ' שם בזה\"ל דליתא בחו\"ל וכמש\"כ רבינו ירוחם בשם גאון משום דקנס הוא ואין דנין בו בחו\"ל עכ\"ל ולמה לא הביא שכ\"כ רב אלפס בשם גאון ובס' בנין שלמה להגאון מהרש\"ך סי' ט\"ז כתב ראי' לדברי רבינו ירוחם מהנ\"י לב\"ב צ\"ד א' עמש\"ש בגמרא א\"ל דינא וא\"ל קנסא שכ' שם הנ\"י ונ\"מ נמי דלא קנסינן לי' בבבל ולא העיר מדברי הפ\"ח להרא\"ש פ\"ו דב\"ב סי' ה' אות ו' שכ' בשם מקצת ספרים הגי' בנ\"י דלא קנסינן לי' בבנו והכי מסתבר להגיה עיי\"ש גם לא העיר כלום מדברי הרא\"ש דלא ס\"ל כדעת הגאון ואולי שסמך עמש\"כ שם דהטור בהל' עבדים סי' רס\"ז הביא להלכה להא דקונסין אותו עד עשרה בדמיו ושם בטור הובא גם דברי הרא\"ש אך לפי\"ז לא הי\"ל להבנין שלמה לכתוב אח\"כ ובאמת שאינו ענין כו' וכי צריך להיות סיוע להרא\"ש שכ' כוותי' והריקאנטי סי' שנ\"ב הביא דברי היראים ועיי\"ש בביאור מעשה בצלאל שהקשה לדברי רבינו היראים דשוו לכפי' מצוה דאורייתא ודרבנן גם אעשה דלולב אין כופין בב\"ד שבחו\"ל א\"כ קשה דבחולין ק\"י ב' אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו א\"ל [לרב חסדא] שבקוהו דתניא כל מ\"ע שמתן שכרה בצדה אין ב\"ד שלמטה מוזהרין עליה ומשמע דלולא זה שפיר עבדו להלקותו ולהיראים דמכין אותו לקיים המצוה דיני קנסות בלאו הא דמתן שכרה בצדה הו\"ל למיפרך כהך דב\"ק כ\"ז ב' חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל והנראה לי לתרץ דברי היראים דע\"כ לא אמר בב\"ד של חו\"ל אינן רשאין לכופו במכין אותו אלא לכפותו לקיים המצוה כמו לעשות סוכה כו' לפרוע ב\"ח לומר משמט אני וכי\"ב אבל להלקותו על מה שעבר על המצוה אף ב\"ד של חו\"ל מכין ועונשין ע\"ז ועובדא דההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה אייתוהו להלקותו בדרך עונש על העבר ומש\"ה הוכרח לומר מטעם מ\"ע שמ\"ש בצדה אין ב\"ד שלמטה מוזהרין עליה אפילו בכה\"ג לענוש העובר עליה, ומשכ\"ש הריקאנטי מיהו בפ\"ק דמכות [ג' ב'] מוכח דמחילה גמורה היא דאמר התם כו' משמע מהכא דמחילה היא ובמקצת נוסחאות מספר יראים כתוב כי לבסוף חזר בו אלא השמיטה היא מחילה גמורה עכ\"ל ביאור דבריו הוא דביראים הנדפס כתוב עוד חידוש בדין שמיטה וז\"ל ונראה לי דשמיטה דקרא אינו מחילה אלא צוה הקב\"ה שישמיט פי' יניח ולא יתבענו עד שיתן לו מעצמו דכתיב שמוט ולא יגוש שכל שמיטה הכתוב בקרא הנחה ולא מחילה דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה פי' תניח הלכך הלואה לעולם מוטלת על הלוה שלא יעכב ע\"ז חובו לעולם בתיבתו לאוצרו ואם עשה כן הו\"ל לוה רשע והא דתנן כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך דמשמע דאין החוב מוטל עליו שהרי אינו רשאי לומר בחובי אני נותן הכי אמר בחובי משמע ע\"י נגישה נותן ותיקון לשון דבור הוא שתקנו לומר במתנה שיהא הדבר ניכר ונראה שלא ע\"י נגישה נותן לו עכ\"ל וע\"ז רמז הריקאנטי מיהו כו' אלא השמיטה היא מחילה גמורה ובאמת ביראים הנדפס כתב על חידוש השני \"ונראה לי שוב שזה אינו דאמרינן בתחילת מכות מעידין אנו על פ' שחייב לחבירו מאתים זוז ליתנה מיד והוא אמר עד י' שנים אם שמיטה משמטת הלואת י' שנים דכולהו בעי לשלומי אלא שמוט מחילה הוא ותו לא מידי\" וז\"ש הריקאנטי \"ובמקצת נוסחאות מס\"י כתוב כי לבסוף חזר בו\" ולפנינו בהכת\"י אין זכר כלל מהחידוש השני דלאחר חזרה הוא אבל דין הראשון שכ' רבינו לחדש בשמיטה שריר וקים להרא\"ם. ועיין ס' שדי חמד ס' הכללים מערכת כ' כלל ק\"ו שלמד שם מדברי הרא\"ם שבכאן דאין מכין בשבת ויו\"ט כמו שאין דנין בשבת ויו\"ט עיי\"ש. ודע דבס' ידות נדרים ח\"ב יד שאול סי' ר\"מ סק\"ב כתב ג\"כ בההיא דחולין ק\"י ב' דרצה להלקותו על שלא הוה מוקיר על מה שעבר וכדברי הרמב\"ם פ\"ה מממרים הט\"ו ולכך אין רשאי לכופו ולא דמי להשבת העבוט דלשיטת הירושלמי דאף שאין ב\"ד מוזהרין לכופו כיון שמ\"ש בצדה מ\"מ רשאין לכוף עיי\"ש והיינו כמו שכתבתי למעלה לתרץ דברי היראים וכן ראיתי שם בח\"א סי' רכ\"א יד שאול סק\"ב שהביא חידוש דין שבספר יראים בדין שמיטה וכתב דדברי היראים הם תמוהים וגם היראים בעצמו דחה לדבריו שם וגם אני הקשיתי שם בתשובה מש\"ס שבועות דמ\"ח לוה ממנו ערב שביעית ולמו\"ש נעשה לו שותף אין מגלגלין כו' עיי\"ש ובאמת היראים לא חזר מדבריו אלא כמו שכתבתי למעלה דדין הראשון שבספר היראים הוא לפנינו בהכת\"י שריר וקים. ",
                "דע דכדברי ר\"ג א\"ר כן מפורש בתוספתא פ\"ח דשביעית וז\"ל וכשם שהשביעית משמטת מלוה כך שביעית משמטת שבועה שנאמר וזה דבר. דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אין משמטת שבועתו ע\"כ ובירושלמי ספ\"ז דשבועות יליף לה ממק\"א וז\"ל הירושלמי שם אר\"ש בר\"י שמרה דלא כן מה נן אמרין שמרה לא בטליה היא בעל בעל מה בעל שנאמר להלן משמיט אף כאן משמיט דברים שהן משה ידו שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו ושאין משה ידו אין שביעית משמטתו לא אותו ולא שבועתו כו' עכ\"ל ועיין בפני משה שדחק מאד בפי' הירושלמי וגם הגאון מהרא\"ח בס' נועם ירושלמי האריך בפי' הירושלמי בב' אופנים עיי\"ש. ומה אעשה שלענ\"ד דברי הירושלמי ברורים ופשוטים וה\"פ דרב שמואל בר רב יצחק קאי על המשנה שאמרה והשביעית משמטת את השבועה ועז\"א \"שמרה דלא כן\" פי' שמור זו המשנה לפרשה דלא כן דבאמת השביעית אין משמטת את השבועה ואמר אח\"כ \"מה נן אמרין שמרה לא בטליה היא\" פי' מה שאנו אומרין שמרה לאו דבר בטל הוא \"בעל בעל\" פי' דיש לנו גז\"ש בעל בעל מה בעל שנאמר להלן [דברים ט\"ו ב', בעל משה ידו] משמיט אף כאן [שמות כ\"ד י\"ד, בעל דברים] משמיט דברים, ופי' הגז\"ש הוא דאף בעל דברים דהיינו שיש לו עליו חוב שבועה דהיינו דברים משמיט דכמו שכתוב שמוט אנל בעל משה ידו ילפינן בהגז\"ש כאילו כתיב שמוט אצל בעל דברים ג\"כ ומה שאמר להלן על הפסוק דדברים ט\"ו ב' יען שהוא רתוק בסדר התורה מהכתוב בעל דברים דשמות כ\"ד י\"ד ומש\"ה אמר מה בעל שנאמר להלן כו' אף כאן כו' ושפיר סיימו בירושלמי דמאחר דבמש\"כ שמוט כל בעל משה ידו נכלל ג\"כ בעל דברים עפ\"י הגז\"ש נמצא, שהן משה ידו שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו ושאין משה ידו כו' ולפי\"ז מה שהמשנה אומרת אחר השותפין כו' שהם דברים שאין משה ידו והשביעית משמטת את השבועה אינו כן וצ\"ל דלאו אהנך דלעיל אמרו והשביעית משמטת את השבועה כ\"א על מלוה שהן משה ידו שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו וזהו שהזהיר לנו רשבר\"י \"שמרה\" שנשמור את עצמינו לבלי לטעות בדברי המשנה וראיתי בתשובות מהר\"ח או\"ז סי' ק\"פ שכ' שם אך בערבות אף בלא פרוזבול אין הלוה נשמט מן הערב דדמי להקפת חנות ושכר שכיר דאין שביעית משמטתו וטעמא לפי שנאמר שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו והנך לא הלווהו וכש\"כ בערבות שכנגד הגוי שאין שביעית משמטתו כו' וכש\"כ בערבות כפרנית דלא שייך ביה טענת שמיטה כדתנן במס' שביעית מלוה כפרנית אין שביעית משמטתו דלא קרינן בי' לא יגוש ומטעם זה אם אדם מחוייב לחבירו שבועה אין שביעית משמטת השבועה ודלא כפרש\"י דפי' וזה דבר השמיטה אפי' הדיבור משמט ופרש\"י דבור זה חיוב שבועה ולא נהירא דלא שייך שבועה אלא על הכפירה לא משמטת כש\"כ השבועה שעל הכפירה הלכך צריך לפרש אפי' דיבור כלומר אם א\"ל אעפ\"כ יקבל הימנו כיון דבדיבור אמר משמט אני כו' אביגדור ברבי יעקב זק\"ן שמ\"י עכ\"ל והנה בדין ערבות שכ' ז\"ל רבינו ירוחם מישרים נתיב ז' ערב שפרע למלוה וקודם שנתפרע מן הלוה הגיע שנת השמיטה אינו גובה חובו כי כבר נעשה מלוה משעה שפרע כן כתבו הגאונים וכ\"כ הרשב\"א בתשובה עכ\"ל וכ\"פ השו\"ע בחו\"מ סי' ס\"ז סעי' ה' והוא דלא כמהר\"ח או\"ז שם בשם אביגדור ברבי יעקב, ומה שפסק אם אדם מחוייב לחבירו שבועה אין שביעית משמטת השבועה ע\"כ ר\"ל שבועת היסת דכופר בכל וכשיטת הרמב\"ם פ\"ח מהל' שמיטה ה\"ח וכפשוטו של הירושלמי במס' שביעית מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט ועיי\"ש בכ\"מ אך מש\"כ ודלא כפרש\"י כו' פליאה דעת ממני איה איפה הוא בפרש\"י וגם כפרש\"י מוכרח לפרש דהא אמתניתין דתנן והשביעית משמטת את השבועה אמרו בגמרא מנה\"מ אר\"ג א\"ר כו' וכמשכ\"ר פה ואיך אפשר לפרש ע\"ז כי' הר\"ר אביגדור שאין זה ענין להמשנה כלל ואולי שלא הי' בגירסת הראשונים בגמרא דשבועות מ\"ט א' תיבות מנא הני מילי או מנ\"ל כלשון רבינו ולכן א\"ש פי' הר\"ר אביגדור דר\"ג א\"ר מילתא באפי נפשי' אמר ולאו אמתניתין דשבועות קאי אלא לענין מה ששנינו פ\"י דשביעית מ\"ח עיי\"ש ועכצ\"ל כן לגי' הראשונים דגרסי במתניתין והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ\"מ עיין בסמ\"ג לאוין ר\"ע שהעתיק כן משנתינו דשבועות ופי' מ\"מ לא לשלם ולא לשבע וכ\"כ הב\"ח בטור חו\"מ סי' ס\"ז סעיף יו\"ד וז\"ל ס' התרומות שער מ\"ה ח\"א סי' י\"ב וזהו הטעם שהשביעית משמטת את השבועה וכדכתבינן וזה דבר השמיטה שמוט אפי' דבור משמט ועוד דכתיב לא יגוש ודרשינן לא לשלם ולא לשבע עכ\"ל וכ\"כ בס' פאת השלחן סי' כ\"ט ס\"ק ל\"ג שהיה כן גי' במתניתין וליתא בגמרא שלנו עיי\"ש וא\"כ לגי' הראשונים שהי' כתוב במתניתין שנאמר לא יגוש מ\"מ איך שייך לומר מנה\"מ וע\"כ שלא הי' בגירסתם תיבות מנה\"מ ולפנינו ליתא במשנה שנאמר לא יגוש מ\"מ ומש\"ה הוסיפו בגמרא תיבות מנה\"מ ועיין מרדכי בנוסחא אחרת מפרק כל הנשבעין שכ' שם על והשביעית משמטת השבועה הקשה רא\"ם למאי איצטריך קרא כו' ומוקי לה בהקפת החנות דתנן דאינו משמט והוא דלא כהתוספתא והירושלמי הנ\"ל ועיין שו\"ת הרדב\"ז ח\"ד סי' רי\"ד שפי' שם דר\"ג א\"ר רישא דקרא נקט ואסיכא דקרא סמי' דכתיב לא יגוש מ\"מ וא\"כ יש ליישב בזה פי' תשו' שבמהר\"ח או\"ז הנ\"ל: "
            ],
            [
                "קדש. נ\"ל דט\"ס הוא גם בנדפס ליתא והוא פסוק בויקרא כ\"ה י'. ",
                "בת\"כ ליתא תיבת נרצעים וכן ליתא בנדפס ומשכ\"ר בסמוך מפני נ\"ל דט\"ס ומיותר תיבת מפני ובנדפס חסר מן דרשה זו כו' עד תניא. ",
                "מוציאה ומחזרת כצ\"ל. ",
                "עיין ערכין כ\"ה א' במשנה הקדישה כו' גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל ועיי\"ש בגמרא מנלן אבל הך דינא בת\"כ לענין מוכר קאי שאמרו שם תשובו איש אל אחוזתו לרבות המוכר שדה כו' וכ\"ה בפרש\"י בפי' התורה. וקשה לי על הת\"כ מאי לשון ועמד בנו וגאלה יותר הול\"ל המוכר שדהו לבנו שתחזור לאביו ביובל ותל\"מ ולפמשכ\"ר המקדיש א\"ש לשון וגאלה: "
            ],
            [
                "שמטה ויובל כו' אין לפרש דברי רבינו כפשטן דבהגיע שמטה שישלח אדם חפשי עבדו ושפחתו העברים דהרי כבר כ' רבינו לעיל בסי' הקודם דשמיטה אינה מוציאה עבדים ומש\"כ בתורה ובשביעית יצא לחפשי פי' שביעית למקחו לא שנת השמיטה וע\"כ כוונת רבינו ליובל לבד ומש\"כ שמיטה ויובל היינו משום דטרם שנת היובל הוא שמיטה ופי' שמיטה ויובל שנת החמישים ותו לא ודלא כמש\"כ בנדפס \"יובל ושמיטה\" ולפי\"ז צ\"ל בסמוך וכתיב ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וגו' ור\"ל למש\"כ שם בענין והי' לך עבד עולם דהיינו עד עולמו של יובל וכן מש\"כ ובמוכר עצמו כתיב כו' וגו' ר\"ל ג\"כ למש\"כ שם בענין ועבדו לעולם והוא עד היובל. ויותר נראה כאשר אמר לי ידידי הרה\"ג וכו' מהרז\"ו מנישוועז שליט\"א דצ\"ל בדברי היראים שביעית ויובל ור\"ל במה שכ' שביעית כמש\"כ בתורה ובשביעית יצא לחפשי דהיינו שביעית למקחו ופי' צוה הקב\"ה בהגיע שביעית או יובל כו' או ע\"כ בהפיל לו אחד מכ\"ד ראשי אברים כו' ושפיר הביא אח\"כ המקראות לזה וא\"צ להגיה תיבת וגו' והמעתיק הראשון שראה תיבת שביעית בדברי רבינו חשב שהוא שנת השמיטה וכ' תמורת שביעית תיבת שמיטה ובאמת אינו כן והוא ברור. ודע דבשו\"ת הלק\"ט ח\"ב שאלה רצ\"ז כ' אם נשים חייבות בתקיעת שופר של יובל. תשובה אפשר דכיון דאיתנהו בשילות עבדים איתנהו נמי בתקיעת שופר אע\"ג דאי לא תקעו נמי עבדים יוצאים כו' מ\"מ שופר סימן לחירות הוא כו' א\"כ אשה נמי מחייבא אע\"ג דמ\"ע שהז\"ג הוא עכ\"ל ואשתמיט' גמרא ערוכה ר\"ה ל' א' דאמרו בבירור להיפך איתתא מי מחייבא ביוה\"כ של יובל עיי\"ש ואפשר לפרש מ\"ש בגמ' שם איתתא מי מחייבא והא מ\"ע שהז\"ג היא כו' לא קאי אלא אתקיעת ראש השנה שבברייתא שם משא\"כ ביובל כמש\"כ ההלק\"ט אפשר דכיון דאיתנהו בשילוח עבדים איתנהו נמי בתקיעת שופר. והנה רבינו כלל כאן במצות שילוח עבדים שנצטוינו לשלם לעבד כנעני שחרור גופו בדמי עינו ושינו וכדברי הרמב\"ן בסה\"מ להרמב\"ם עשין רל\"ה ששתים מצות הן עיי\"ש ועיין יד שאול ליו\"ד סי' רס\"ז סקכ\"ד בזה ודקדק רבינו כאן ועבד כנעני גוי שגופו (כצ\"ל) קנוי כו' וכ\"כ רבינו בס\"ס וכנעני גוי שגופו קנוי בעינו כו' והוא דלא כהרמב\"ם פ\"ה מהל' עבדים ה\"ה והמחבר ביו\"ד סי' רס\"ז סעי' כ\"ז שכ' אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות אבל העבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי אברים וביד שאול ליו\"ד שם כתב ובאמת לא מצינו מקור לדברי הרמב\"ם אלו עיי\"ש וביראים הנדפס ליתא הנך תיבות שגופו קנוי ובאמת תיבות אלו מוכרחים לאפוקי עבדים שכירים בעלמא שאינם בדין זה ועיין בדברי רבינו לעיל סימן ל\"ד שכחב ועבד ושפחה נקראים אחד מן האומות שנמכר לישראל שגופו קנוי לישראל כו' והן הן דברי רבינו כאן וא\"כ י\"ל דאין סתירה מהרא\"ם לדברי הרמב\"ם ודוק. וראיתי להעיר כאן ע\"ד רש\"י בראשית ל' מ\"ג ד\"ה ושפחות ועבדים וז\"ל מוכר צאנו בדמים יקרים ולוקח לו כל אלה וכתב ע\"ד רש\"י אלו הרה\"ג וכו' מהור\"ר מאיר צוקערמאן שליט\"א ממחנינו בזה\"ל מה דחקו לרש\"י לומר שמכר צאנו \"בדמים יקרים\" ונ\"ל כי בגיטין נ\"ב א' איתא שאין אפוטרופין דיתמי רשאין למכור שדות ולקנות עבדים כי שדות המה יותר טובים מעבדים ובחולין פ\"ד א' איתא בגמרא לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ואל ימכור עתודים ויקח שדה והשתא ומה שאין רשאין למכור צאן ולקנות שדה מכש\"כ שאין רשאין למכור צאן ולקנות עבדים ואיך מכר יעקב צאן וקנה עבדים לכן כתב רש\"י שמכר צאן בדמים יקרים ובאופן כזה רשאי למכור צאן ולקנות עבדים עכ\"ל. ועיין ביאור הגר\"א משלי כ\"ז כ\"ו עה\"פ ומחיר שדה עתודים שפירש בזה\"ל שעתודים תחליף על שדות ע\"כ וצ\"ל דר\"ל למכור שדה וליקח עתודים כמבואר בדברי הגמרא דחולין פ\"ד א'. ומדי דברי בו ראיתי להביא מה שאמר על דברי הגרש\"ש מגילה ט\"ו א' במש\"ש בגמרא וכל שפרט כו' לגנאי כו' בידוע שהוא רשע בן רשע וז\"ל הגרש\"ש ק\"ל מן ויקח קרח בן יצהר כו' וכי גם שם נדרוש ח\"ו כן כו' ועז\"א הרה\"ג הנ\"ל וז\"ל ובאמת ל\"ק כלל כי הגמרא אמרה כל שמעשה אבותיו סתומין ואין אנו יודעים מה היו מסתמא היו רשעים אבל בידועים לנו שהמה צדיקים אינו שייך כלל זה עכ\"ל. ",
                "אלא כצ\"ל. ",
                "עיין בהגהות מצפה איתן לנדרים ל\"א ב'. ",
                "בגמרא רי\"ש בנו של ריב\"ב אבל רבינו כ' כגי' הת\"כ אמר ר\"י ב\"ב. ",
                "כמו שן ועין מה הן מום כצ\"ל. [הגרא\"ד]. "
            ],
            [
                "עיין בס' פר\"ד דרוש ז' ביאור ד' הספרי. ",
                "סופך כו' כגי' הגר\"א בספרי שם ומשכ\"ר לפי נ\"ל שצ\"ל פי' והוא פי' לדברי הספרי ורבינו כ' גם גבי נתן תתן נתת פ\"א סופך לתת כו' אבל הגר\"א שם פ' קי\"ז כ' נתון אין לי אלא פ\"א מנין אפי' מאה פעמים ת\"ל כו' ורבינו מפרש לי' לענין ברכה שהקב\"ה יזמין לו מעות ליתן וכמ\"ש בב\"ב ט' ב' דלענין חיובא שחייב ליתן אפי' מאה פעמים ואינו נפטר בנתינת פ\"א נלמד מפתוח לבד וכן מנתון לבד וכמ\"ש בב\"מ ל\"א א' השב אפי' מאה פעמים במשמע ושם ב' דרשו תתן למתנה מועטת ובנדפס חסר הפי' וקיצר יש שם. ",
                "בגלל הדבור יברכך כמ\"ש בספרי סוף פ' קי\"ז לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו אבל נוח לו בדברים טובים מנין שנותנין לו שכר על כך ת\"ל כי בגלל הדבר הזה יברכך כו' וכ\"ה בתוספתא דפאה פ\"ד דלא כמש\"כ בס' רביד הזהב בגלל הדיבור דגדול המעשה יותר מן העושה. ובזה יש ליישב קושיות התוס' ב\"ב ח' ב' ד\"ה אכפיי' דמתן שכר הוא בגלל הדיבור אבל על הנתינה לא נכתב בתורה מתן שכרה בצדה ושפיר כופין כשאר מ\"ע והמל\"מ בפ\"ג מהל' עבדים הי\"ד כ' לפרש דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש\"ה אכפיי' רבא. ",
                "המלות המוקפ' ליתא בכ\"י והוספתין עפ\"י הספרי. ובכ\"י שורה פנויה על הגליון. המעתיק. ",
                "ולא ממות משונה אלא ממיתה עצמה [שבת קנ\"ו ב'] ואמר ר' יוחנן בב\"ב בפ\"ק [י' א'] מצילו ממיתה משונה איזה זה הנותנה ואינו יודע למי נותנה מקבלה ואינו יודע ממי מקבלה והלכות אינן כו' כצ\"ל ובנדפס הובא מימרא דר' יוחנן דב\"ב אבל חסר שם הגמרא דשבת ותירוץ רבינו שלא יקשה הלכות זו לזו ועיין בחדא\"ג מהרש\"א שבת שם שכ' ג\"כ ליישב סתירת הגמרות דשבת וב\"ב עיי\"ש. ",
                "תיבה זו מיותר לדעתי וכן ליתא בנדפס. "
            ],
            [
                "דברים שיש לתלות כו' כ\"ה בנדפס ופי' רבינו כפרש\"י בב\"מ שם ומה שהקשו התוס' בב\"ק ס\"ו א' ד\"ה מוצא ל\"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב ע\"ז כ' רבינו הרא\"ם אפי' הוא ספק אינו מצוה להשיב כ\"כ הווי העמודים אלא שעמ\"ש רבינו כגון שמצא זהב בנהר שי\"ל מעולם הי' שם כ' הווי העמודים קשה דאבידה ששטפה נהר נפק\"ל מדכתיב תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם כו' כדלקמן עכ\"ל ול\"י מאי קושיא נהרא נהרא ופשטי' ופרש\"י חולין נ\"ז א' אין פשטי הנהר דומין זה חריף וזה עומד וה\"נ רבינו לא מיירי בנהר השוטף שאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם כ\"א בנהר קטן ואין ההיתר אלא משום שי\"ל מעולם הי' שם. וכשאני לעצמי הייתי מפרש מש\"א במתני' ויש לה תובעין פי' מדיש בשמלה טביעת עין עי\"ז תובעין אותה להראותה להם ויכירוה בט\"ע אם היא שלהם ונ\"מ לאהדורי לצורבא מדרבנן בט\"ע לפיכך המוצאה במקום שת\"ח מצויין שם כגון בבהמ\"ד חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים ואפי' בדבר שאין בו סימן ורשב\"א הוא דאמר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז אבל לרבנן דרשב\"א אפי' לא שבעתן העין חייב להכריז כמש\"כ התוס' בב\"מ כ\"ד א' ד\"ה ומודה עיי\"ש וגדולה ממש\"כ התוס' מצאתי באו\"ז פ\"ב דב\"מ סי' ס\"ב עמ\"ש בברייתא דב\"מ ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שא\"ח להכריז כגון כו' וז\"ל האו\"ז פי' מפני שאין אלו כלים חביבין כ\"כ ואינו ממהר ליתן בהם סי' כ\"כ עד שישתמש בהם ותשבע מהם העין אבל שאר כלים גלימא וסודר וכוסות כפות וקערות בהנהו מודה ר\"ש דאע\"ג דלא נשתמש בהם דלא שבעתן העין אפ\"ה מהדרינן ליה לצ\"מ בט\"ע כו' עכ\"ל הרי חזינן דגלימא והיינו שמלה חשיב לעולם דיש בהם טב\"ע לצ\"מ ואפילו חדשה שלא שבעתן העין ושפיר אמרו במתני' מה שמלה מיוחדת כו' ויש לה תובעין וכנ\"ל ועיין בשיטה מקובצת לב\"מ כ\"ד א' ד\"ה כגון בדי מחטין כו' מש\"כ שם בשם שיטה ונראה שהוא ממש כדברי האו\"ז הנ\"ל ומש\"כ השיטה בלשון הרמב\"ם ואם ישנים נוטל ומכריז לפנינו ברמב\"ם פי\"ד מהל' גזילה ואבידה הי\"ב ואם היו כלים שטבעתן העין חייב להכריז וכ\"ה לשון המחבר בסי' רס\"ב סכ\"א וא\"כ יש לפרש ואם היו כלים שטבעתן העין אפילו הם חדשים כמש\"כ השיטה והאו\"ז ולדברי האו\"ז יש לומר דהך דרבב\"ח דאמר בב\"מ י\"ט א' אי טביעות עינא אית לי בגויה אתיא אליבא דכ\"ע ואף רשב\"א מודה בה ודלא כמש\"כ התוס' בב\"מ כ\"ד א' ד\"ה ומודה שכתב שם וכ\"מ ברבב\"ח כו' דמשמעות דה\"ת דהיינו לרבנן דוקא משא\"כ לרשב\"א ובזה יתיישב בטוב קושיית חי' אנשי שם למהר\"ם עמש\"כ הנ\"י דהלכה כרשב\"א וכפסק הרי\"ף והרמב\"ם וז\"ל וק\"ל קצת הא דפי' התוס' כו' והיינו כרבנן עכ\"ל ועיין בלח\"מ להרמב\"ם הנ\"ל אבל לפמש\"כ האו\"ז הוי ככ\"ע. ודו\"ק בד\"ה של התוס' כ\"ד א' שכתב ומודה ר\"ש בכלים ששבעתן העין כו' נראה דלא גרסי תיבת חדשים אבל לפנינו הגי' מודה ר\"ש בכלים חדשים ששבעתן העין כו' וא\"ש לפי' האו\"ז ובזה מדוייק לשון הרא\"ש פ\"ב דב\"מ סי' ה' שאחר שכתב לשון הברייתא ואלו הן כ\"ח שלא שבעתן העין כו' כתב אח\"ז בסוף הסי' ואע\"ג דדייקנא דרבנן פליגי אדרשב\"א נראה דהלכה כרשב\"א כו' ועיי\"ש בפ\"ח שהגיה דברי הרא\"ש אלו קודם סיום הברייתא ואני אומר דאין להגיה דבדיוק כתב הרא\"ש כן דהא יש לומר דאין הלכה כרשב\"א אלא כרבנן מהא דרבב\"ח וכקושיית החי' אנשי שם אך לפמ\"ש בסיום הברייתא ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שא\"ח להכריז כגון בדי מחטין כו' וע\"פ פי' האו\"ז מפני שאין אלו כלים חביבין כ\"כ כו' א\"ש הך דרבב\"ח אף אליבא דרשב\"א ושפיר סיים הרא\"ש דהלכה כרשב\"א. ",
                "בכ\"י \"לא מוצא\" בטעות. המעתיק. ",
                "בכותל כצ\"ל. ",
                "בכ\"י דשייך בטעות וצ\"ל דשתיך. המעתיק. ",
                "ויש כו' עד ואם מוצא חסר בנדפס ועיין ב\"מ כ\"ו א' תוד\"ה דשתיך ועיין במרדכי פ\"ב דב\"נו ובריקאנטי סי' תקמ\"ו הגי' והורה הרא\"ם שאין האחרון חייב כו' והודה לו ר\"ת, ונראה מכאן דמ\"ש בב\"מ ק\"ב א' כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצירו זכיא ליה וכל היכא כו' הוא אפילו אי אמרינן דחצירו מידו איתרבי וכמש\"ר כאן ולהאי ענינא אמור רבנן דדומיא דידו בעינן ודלא כמהרצה\"ח בהגהותיו שם שהניח בצ\"ע ולק\"מ וכ\"נ מחי' הריטב\"א לב\"מ כ\"ה ב'. ",
                "בדבר דמסיק אינש אדעתיה כו' עיין ב\"מ כ\"ו א' תוד\"ה דשתיך כו' וי\"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל כו' וכ\"כ הרא\"ש שם בתי' קמא והמרדכי כתב דכיון שאין דבר ההוה כמו שאר מציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו כו' וכתב בשו\"ת עבודת הגרשוני סי' צ\"ד שיש נ\"מ לדינא בין תי' התוס' והרא\"ש ותרוצו של המרדכי כגון גל העומד לפנותו שלפי תירוצן של התוס' קנתה לו חצרו ולפי תירוצו של המרדכי וסייעתו לא קנתה לו חצירו אע\"פ שהגל עומד לפנותו כיון שאין שכיח והווה למצוא מטמונות בגל לא עלה על לבו לקנות מטמונות עכ\"ל ודברי רבינו היראים הוא כמש\"כ המרדכי. ",
                "קונה דרבנן כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ולפ\"ד רבינו צ\"ל דרבה שאמר בב\"ק ס\"ו א' אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה כו' היינו משום דס\"ל סימנים דאורייתא. ",
                "לשומרו כו' דתניא והשבותו כו' כן הוא בנדפס. ",
                "בנדפס וגילו. ",
                "חסר כאן מלשון המשנה. ",
                "הוספת המעתיק הוא המוסגר. ותיבת לצורכו ליתא במשנה ובנדפס. ",
                "אכלי כסף לחודא קאי אבל כלי נחשת אף בחמין שרי רק ע\"י האור אסור. ",
                "כ\"ה ב' ועיי\"ש תוד\"ה ואמר. ",
                "לאבדו שאם כו' וישיב להם דשלו לא הוי דשמא אין זו כו' כצ\"ל. ",
                "ומצא קודם שנודע לבעלים שאבודה אפילו דבר שאין בה סימן שברור לנו שאם היה ידוע לבעלים כו' כצ\"ל. ",
                "לא הוי יאוש כצ\"ל ודע דבהגהת מהרצה\"ח הניח בצע\"ג בהא דפסקינן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן מדהשתא מייאש מעיקרא ניחא ליה ואמאי לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ומדהשתא ניחא ליה הוכיח סופו דגם מעיקרא היה מייאש וכדקיי\"ל ביו\"ד סי' ד' דאם חישב לע\"ז בזריקה השחיטה פסולה מפני כך משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו כחולין ל\"ט ב' והלא דברים ק\"ו מה התם דדבר עבירה הוא והיה לנו לאוקמיה על חזקת כשרות ואפ\"ה אמרינן בשחיטה אחת הוכיח סופו על תחילתו הכא לא כש\"כ ואני אומר דלק\"מ דהתם ספק לנו במחשבתו אם חשב בשעת שחיטה לע\"ז או לא ואם היינו יודעים בבירור שחשב בשעת שחיטה לע\"ז בודאי שחיטתו פסולה וכן בהיפך אם היה ברור לנו ששחט בלא שום מחשבת פסול בודאי שחיטתו כשירה ובכה\"ג שפיר אמרינן לברורי מחשבתו בשעת שחיטה מסופו שזרק לעבודת כוכבים והוכיח סופו על תחילתו שכן היה מחשבתו בשעת שחיטה ג\"כ משא\"כ הכא בייאוש אין ספק לנו דודאי בשעה שבא ליד המוצאה לא נתייאשו בעליו דהא לא ידע דנפיל מיניה ואחר שהגיע ליד המוצאה שידעו הבעלים מנפילת הדבר בודאי נתייאשו אלא דפליגי אביי ורבא האיך ניזיל בדינא אם בתר השתא או בתר מעיקרא שפיר פסקינן כאביי דלא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא שברור לנו שלא נתייאשו הבעלים מקודם ולא הוי של מוצאו. וברור הוא לחלק בין הנושאים ותמיהני עליו שלא הרגיש בזה. וראיתי פה להעיר עמ\"ש בב\"ק קט\"ז ב' שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל והבעלים אינם יכולים להציל הציל לעצמו וכתב הנתיבות לחו\"מ ריש סי' קפ\"א הטעם דגייס שאני דהוי כמציל מן הנהר שהיא אבודה מכל אדם וכהפקר גמור הוא וא\"כ אפילו בעלי החפיצים לא היו בכאן לא הוי כייאוש שלא מדעת דקיי\"ל כאביי דלא הוי ייאוש דהא אבידה ששטפה נהר מותר אף ביאוש שלא מדעת והה\"נ הכא וכ\"כ בשו\"ת עמודי אור סי' קי\"ב אות י\"ז בהג\"ה עמ\"ש בסנהדרין צ\"ד ב' ממונו של ישראל כיון שנפל ביד סנחריב מיד טיהר דהיינו מטעם גייס שכל שהגיע הממון לידם א\"צ יאוש וש\"ר כלל אלא הותר מיד לכל אדם יעויי\"ש וא\"כ נדחה מש\"כ הבאר שבע סנהדרין שם להוכיח דלאו דוקא אם קנאום אלא דה\"ה אם נגזלה ממנו והביאו הש\"ך להלכה בחו\"מ סי' רל\"ו סק\"ו דשאני התם דא\"צ ש\"ר כלל דהוי כנהר שהיא אבודה מכל אדם ובאמת הנתיבות לחו\"מ סי' רל\"ו כתב ע\"ד הש\"ך מאד חמוה דין זה דהא מבואר בסי' שס\"א סעיף ה' דכשנטלן מהגזלן בע\"כ דלא חשיב ש\"ר והנגזל יכול להוציא גם מהשני ומה שסיים שם הנתיבות והש\"ך הביא זה בשם הבאר שבע וחפשתי שם ולא מצאתי עכ\"ל זה אינו דלהדיא נמצא בס' ב\"ש פ' חלק סנהדרין שם אבל יש לדחות ראיית הב\"ש וכנ\"ל, והסמ\"ג עשין ע\"ד כתב הסוגיא דב\"ק קט\"ז ב' וז\"ל היו שני שותפין ואין יכולין להציל הציל א' מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הר\"ז חלק מחבירו והציל לעצמו עכ\"ל וממש\"כ ואין יכולין להציל נראה שמפרש הך דב\"ק שם כפי' הא' שבחי' הרשב\"א שם בתי' רמב\"ח הכא בשותפין עסקינן כו' דדוקא בשאינן יכולין להציל הא יכולין אפילו אמר לא דלא מצי פליג וכ\"ה דעת המ\"ע בהראב\"ד פי\"ב מהל' גזילה ה\"י עיי\"ש שהעתיק לשון הראב\"ד בזה\"ל היו שני שותפין והציל א' מהן הציל לאמצע כתב הראב\"ד ז\"ל שיכולים להציל עכ\"ל ואינו מובן אהי קאי שיכולין להציל דהא ביכולין להציל לא בעי שותפין ונראה שיש להגיה בדבריו כתב הראב\"ד ז\"ל שאין יכולין להציל עכ\"ל והיינו כמש\"כ הסמ\"ג אבל לפנינו הנוסחא בהשגת הראב\"ד א\"א אע\"פ שאין יכולין להציל עכ\"ל וא\"כ יש לפרש דקאי עמש\"ש הרמב\"ם היו שני שותפין והציל א' מהם הציל לאמצע וע\"ז כתב הראב\"ד דאע\"פ שאין יכולין להציל דשותפין שאני דשותף עושה ע\"ד חבירו כל היכא דלא אמר. ובדבר הגמ\"יי שם אות ט' שכתב בירושלמי ל\"ג לטרפה כדגרס הכא בברייתא וכתב באו\"ז וז\"ל מדלא קתני בירושלמי לטורפה כדתני הכא בברייתא בתוספתא משמע דבטרפה גייס עסקינן עכ\"ל וכ\"כ המרדכי פ\"י דב\"ק סי' קע\"ה בשם האו\"ז ע\"ד הירושלמי פ\"ו דב\"מ ה\"ד שכתב שם שיירא שנפל עליה גייס מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כו' ונתחבטו בפי' דברי האו\"ז בחי' אנשי שם במרדכי שם והב\"ח וביש\"ש פ\"י דב\"ק סי' מ\"ב ובתשו' ח\"צ סי' קל\"ב יעויין בפ\"ת חו\"מ סי' רע\"ב סק\"א שהביא דבריהם אולם בפנים האו\"ז ח\"ג בב\"מ פ\"ו סי' רס\"ד כתב פי' הירושלמי בזה\"ל פי' שיירא שנפל עליה גייס וטרפה מה שנשתייר להם כגון שהיו שותפין מחלקין לפי ממון ולא לפי הנפשות כו' עכ\"ל וא\"כ ברור דלא כמש\"כ בחי' אנשי שם בפי' האו\"ז עיי\"ש. ",
                "ראה סלע כו' כ\"ה בנדפס ולי נראה דגי' הכת\"י נכונה דלפמשכ\"ר שנפל משנים אין צורך לומר ראה דרבא קאי אדלעיל דאר\"נ ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר עז\"א רבא סלע שנפל משנים כו'. ",
                "תשיבם. [הגרא\"ד]. ולי נראה דבכיון שינה רבינו כאן דלא נימא כסברת המאור שכתב ה\"ה שעובר בלאו דלא תוכל להתעלם ומשום השב תשיבם ולמטה קאמר עיי\"ש מש\"ה כתב רבינו השב תשיבנו דכתיב בפ' משפטים דאין כתוב שם לא תוכל להתעלם וכהרמב\"ן במלחמות וכפרש\"י וע\"ל סי' ר\"ט הגי' תשיבם לאחיך דכיון שכבר רמז רבינו דעתו בזה במש\"כ סי' זה דיו. ",
                "משמיה דרבא כן הגיה הגרא\"ד שליט\"א וכ\"ה בב\"מ כ\"ג א' ובנדפס חסר הך דר\"ז משמיה דרבא ומשכ\"ר מדה ומשקל ומנין שאינו שוה הוי סימן, הוא מדברי הגמרא ב\"מ כ\"ג ב' עיי\"ש ובתוס' שם ד\"ה ומדמשקל כתב דמדה עדיפא ממשקל אלא בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף כב\"מ כ\"ח א' וכ\"כ הרמ\"א בחו\"מ סי' רס\"ז סעיף י\"ד אולם האו\"ז למס' ב\"מ כ\"ח א'כתב דברי הגמרא שם מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו. וז\"ל שם ינתן למי שכיון למדת משקלותיו אפילו בדבר שדרכו לשקול כש\"כ בדבר שאין דרכו לשקול שאם כיון משקלותיו שינתן לו עכ\"ל ואפשר שדעת האו\"ז כהרא\"ה שכתב הנ\"י דאפילו בנסכא משקל עדיף ממדה שכיון שאין עושין מהם כלים גדולים כל אדם יכול לשער מדתן ועיי\"ש בנ\"י דמשמע מדבריו דלהרא\"ה אפילו בכלי מתכות יותר הוא סימן מובהק מדת משקלותיו ממדת ארכו ורחבו ומש\"ה דחק שם במ\"ש מדמשקל הוי סימן מדה כו' עיי\"ש והש\"מ ב\"מ כ\"ג ב' פי' מדה כגון סאה פירות וכי\"ב דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף מיניה וכן יש לומר להאו\"ז לתרץ קושיית התוס'. והערני בני יניק וחכים מאיר שי\"ף נ\"י להסתפק אם אחד נותן מדת ארכו בדיוק ואחד נותן מדת גמיו אי הוה כמו סימנים וסימנים ויניח או ינתן למדת גמיו. וצ\"ע. ",
                "השב תשיבם מ\"מ. כתב רבינו בחיי תצא כ\"ב א' וז\"ל ומכפל ההשבה דרשו רז\"ל אפי' מאה פעמים עכ\"ל ובגמ' דב\"מ ל\"א א' אמרו השב אפי' ק' פעמים משמע דהיינו מהמקור לחוד ידעינן דאפי' מאה פעמים ולשון התוס' דכתובות ס\"ז ב' ד\"ה וחכ\"א השב תשיב אפי' מאה פעמים ועיי\"ש בהגרש\"ש והרמב\"ם בפי\"א מהל' ט\"צ ה\"א כ' שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפי' מאה פעמים וכתב בס' באר היטיב לס' ויקרא פ' י\"ד פ\"ו וז\"ל דשלח משמע אפי' מאה פעמים (ב\"מ ל\"א א') עכ\"ל ותמיהני מה ענין הך ושלח את הצפור החיה למ\"ש בב\"מ שם שלח אפי' מאה פעמים משמע דשלח דב\"מ מידרש מדכתיב שלח דהוא מקור וכהרמב\"ם בפיה\"מ שם. וע\"ד ידי\"נ הרה\"ג ר' יצחק ניסנבוים שליט\"א דושלח שהוא מבנין פועל בא לחזקה פעולה שהיא על כמה פעמים ומטעם זה דרשו יבמות קי\"ג ב' ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת אולם אין דברי הבאה\"ט נראין כדבריו דעכ\"פ הראיה מב\"מ ל\"א א' הוא תמוה. ",
                "ואם אין מלאכתו כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ורבינו מפרש או שהיתה מלאכה שלו מרובה מש\"ח כו' פרש\"י ברכות י\"ט ב' דהיינו שדמי ביטול מלאכתו בהשבתה יתירים מדמי חפץ של חבירו שמשיב לו עיי\"ש וכן פי' התוס' בב\"מ ל\"א ב' ד\"ה אם עיי\"ש שפירשו דמיירי בפני ב\"ד ולכן כשאין מלאכתו מרובה אלא שוה לאבידה יתנו ב\"ד ליתן כל שכרו דנ\"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא. ",
                "מומר. ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "צ\"ל נאמר כו' ועיין לקמן סי' ר\"ז שכתבתי להגיה לא תראה. ",
                "עיין סנהדרין ע\"ג א' תוד\"ה ת\"ל. והכא לו יתירא. והווי העמודים כאן הקשה היכי ס\"ד דקרא והשבותו ה\"מ בנפשיה דא\"כ למ\"ל למיכתב תיבת לו ניליף בק\"ו מהשבת ממונו כמש\"כ מהרמ\"ל בתוס' ע\"ז כ\"ו ב' וא\"כ הדרא קושיית הגמרא סנהדרין שם לדוכתיה לא תעמוד על דם רעך למ\"ל וכן הקשה בשו\"ת עמודי אש סי' ד' כלל ו' מדנפשיה אולם לפמש\"כ מהר\"ם מר\"ב שאלה ל\"ט וז\"ל ודבר פשוט אפילו צוות אל תצילוני שמצילו כו' א\"ש כמש\"כ בס' רה\"ז פ' תצא דלהכי איצטריך רבויא להשבת גופו עיי\"ש שכתב ואע\"ג דבאבידת ממון כה\"ג הוי אבידה מדעת מ\"מ גופו שאני דודאי מחמת שיעמום אמר כן, ודלא כהמנחת חינוך מ' רל\"ז בקומץ מנחה שם שכתב נראה לכאורה דאם א' מאבד עצמו לדעת ויכול א' להצילו אפשר דאינו מוזהר על הלאו לא תעמוד על דם רעך לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לו לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר כו' כנ\"ל ברור עכ\"ל ובאמת אינו כן. ",
                "מטפס. צ\"ל מפסג. "
            ],
            [
                "דהא החומש נמי בקרא דשבועה כתיב וא\"כ הקרן אפילו כו' כנ\"ל להגיה ובנדפס ליתא מן השבה עד דא\"כ וכוונת רבינו בתי' דהענין דכתיב בשבועה אינו אלא משום החומש דבלא שבועה אין חומש אבל הקרן לעולם ניתק להשבה, וז\"ש רבינו בראש הסימן שילום גזל וחומשו דתיבת וחומשו אין ענינו לכאן דבסימן שאח\"ז חשיב חומש גזל להשיב אלא שרבינו מפרש לשון בה\"ג ולפנינו בהקדמת בה\"ג כתוב ושילום גזל וחמשה חומשין עכ\"ל ובמשנה דב\"מ נ\"ה ב' חשיב בחשבון החמשה חומשין הגוזל את חבירו שו\"פ ונשבע לו מוסיף חומש ומש\"ה כ' רבינו שילום גזל וחומשו ובסימן שאחריו מפרש תיבת וחומשו. ",
                "חסר בכ\"י \"בעין\". המעתיק. ",
                "כשעת כצ\"ל. ",
                "ושתי לה כצ\"ל. ",
                "כשעת הוצאה ופרשינן מאי כשעת הוצאה אי כשעת הוצאה כו' כצ\"ל. ",
                "אמ\"ד כצ\"ל והוא ר\"ת איכא מאן דאמר. ",
                "דקיי\"ל כו' דאמר [בב\"ק קי\"ח א'] כו' מנין פוטר שלא כו' כצ\"ל. ",
                "ב' אגודות שוות פרוטה והחזיר כו' כצ\"ל ולפנינו בב\"ק ק\"ה א' אמר רבא. ",
                "להקפיד כו' העולם להקפיד על פחות כו' כצ\"ל. ",
                "יודע שהי' כו' כצ\"ל וכמש\"כ התוס' בב\"ק קי\"ח א' ד\"ה והלה ועיין במרדכי פ\"ק דכתובות שכ' ורא\"ם פי' דג' עניני איני יודע הם כו' עיי\"ש והוא דלא כהריטב\"א בחי' לב\"מ ק' א' בשם הראב\"ד ז\"ל עיי\"ש ובתוי\"ט פ\"ח דב\"מ מ\"ד ד\"ה זכה בגדול. ",
                "עיין ש\"ך חו\"מ סי' שס\"ה סק\"ב. ",
                "אע\"ג דתניא בב\"ק בהגוזל עצים [צ\"ד ב'] הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהם וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו הא אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין שם בתוס' ד\"ה בימי ע\"ש ר\"ת כדברי רבינו ועיין שו\"ת הרדב\"ז סי' תקכ\"ח ובנדפס דלגו כאן מן דיני גזילות הא' עד גזילות שבסוף הסימן וחסרו מה שביניהם. ",
                "מצוה לפנינו מדה. וראיתי להעיר כאן בענין תקנת השבים שבסי' זה עמש\"כ התוס' בע\"ז ז' א' ד\"ה ר\"מ. תימא קשיא דר\"מ אדר\"מ כו' וי\"ל דשאני התם דקנסא הוא דקא קניס ר\"מ וכו' וע\"ש במהרש\"א שכתב אולי נעלם מהתוס' סוגיא דפ' הגוזל דצ\"ה שהקשו בגמרא קושיא זו ותירצו כתי' התוס' ועיין בשו\"ת כנסת יחזקאל סי' ק\"ד מה שתיה שם דה\"ת מתמיהת מהרש\"א ואני אומר שבאמת ידעו התוס' ג\"כ מזה שהיא קושיית הגמרא ופירוקה וכמ\"ש התוס' כדפירשו התם משום דעבד איסורא ור\"ל התם בגמרא פריש כן ולא הביאו זה אלא כדי להקשות דר\"י אדר\"י וכמו שסיימו בסוף הדבור וא\"ת אכתי קשיא דר\"י אדר\"י כו' וט\"ס תיבות אכתי קשיא וצ\"ל א\"כ תקשי דר\"י אדר\"י ור\"ל דבלאו קושיית הגמרא דר\"מ אדר\"מ ותירוצם לא היה קשיא דר\"י אדר\"י דהיה אפשר לתרץ דר\"י סבר שינוי אינו קונה והא דאר\"י התם גזילה חוזרת בעיניה הוא משום תקנת השבים אך מאחר שתירצו בגמרא פ' הגוזל לדברי ר\"מ דסבר ר\"מ שינוי קונה והא דאר\"מ משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה הוא משום דקניס ליה דעבד איסורא א\"כ אי אפשר לתרץ דברי ר\"י כנ\"ל דיהיו סברות הפוכות בין ר\"מ ור\"י דלר\"מ התם גבי הגוזל את הפרה מדינא הוה אמרינן גזילה חוזרת בעיניה אך משום דקנסינן ליה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה ולר\"י הוא בהיפך מדינא משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה אך עבדינן ליה תקנתא להקל ולזה תי' ר\"ת באופן אחר דלא תיקשי דר\"י אדר\"י דהתם נתכוין הוא לקנות אבל הכא שוגג היה ולא נתכוין לקנות ולפי\"ז לא הוי סברת. ר\"י הפוכה מדר\"מ ועיין בתוס' ב\"ק צ\"ה ב' ד\"ה בשבח מבואר כדברי ועיין תוס' ב\"מ מ\"ג ב' ד\"ה משלם ובפנ\"י שם שכתב בפ' הגוזל דצ\"ה כתבו התוס' עוד תי' אחר דשאני הכא דקונה משום תקנת השבים משא\"כ בצבע כו' ובאמת ר\"ת לא ניחא ליה בהך תירוצא כמש\"כ בקושייתם דא\"כ סברתם הפוכות עכ\"ל ומהרמ\"ל שכתב בע\"ז עדה\"ת בתי' ר\"ת וז\"ל ולפי\"ז הוי סברת ר\"י הפוכה מדר\"מ עכ\"ל תמוה ונראה שט\"ס בדבריו וחסר תיבת לא וכצ\"ל ולפי\"ז לא הוי כו' ודוק. ",
                "וכן הא דאר\"ח בימי נחמיה בן חכליה נשנית כו' כצ\"ל. ",
                "בגזילת שבח קרקעות דלא שכיחי קאמר אבל שאר גזילות דנין. הנה רבינו ירוחם בראש ספר מישרים כ' ע\"ש ר\"ת דהא דאמרינן דלא דיינינן דיני גזילות כגון שגזל השדה ואכל הפירות דלשום הפירות בעינן מומחין וזה לא שכיחי אבל שאר גזילות שכיחי ודיינינן עכ\"ל והש\"מ למס' ב\"ק פ\"ד ב' כ' ע\"ש ר\"ת בזה\"ל דהא דאמרינן גזילות לא עבדינן שליחותייהו היינו כגון שגזל שדה וחרשה וזרעה ואכל את הפירות והחזיר לו את הקרקע דהשתא לית בה חסרון כיס עכ\"ל ולכאורה קשה עמש\"כ הש\"מ ע\"ש ר\"ת דהא בגיטין פ\"ח ב' אמרו על גזילות וחבלות דלא שכיחי לא עבדינן שליחותייהו ויש לומר עפמש\"כ הש\"ך בחו\"מ סי' א' סק\"ט דאה\"נ דהומ\"ל בפ' המגרש דלית ביה חסרון כיס אלא משום חבלות קאמר הכי עכ\"ל אולם רבינו היראים כ' באמת ע\"ש ר\"ת בגזילות שבח קרקעות דהוא מטעם דלא שכיחי ונכון ועיי\"ש בשיטה מקובצת בלשון המאיר. שרמז שם שיטת ר\"ת שכ' שם ע\"ש חכמי הצרפתים שלא הצריכו מומחין לגזילה אלא לקרקע ולענין הפירות שנאכלו אבל גזלות גוף הקרקע או גוף מטלטלין דנין אותם בבבל עכ\"ל ועיין בתשו' מיימוניות לס' שופטיס סי' ג' שכ' שם ור\"ת מפרש כגון שגזל קרקע ואכל הפירות אז ודאי לא שכיחא ואין דנין בבבל אבל אדם שגזל מחבירו שכיח ודנין בבבל עכ\"ל. ",
                "דיני כצ\"ל: "
            ],
            [
                "לים המלח ט\"ס. ",
                "והובא בב\"ק ק\"ג ב': "
            ],
            [
                "קיים אשר הזהיר וצוה כו' כצ\"ל ודע דמש\"כ כאן בראש הסי' תרומה ומעשר נראה לי להגיה תרומה ותרומת מעשר דעל אלו משלמין חומש. ",
                "בנדפס הגי' לשלם. ",
                "עיין מכות י\"ח ב' רש\"י ד\"ה קרינא בי' שכ' כדכתיב ברישא דעניינא איש איש מזרע אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן ועיין לעיל סי' נ\"ד מש\"ש. ",
                "דקרא, ת\"ג היא שנקראת, כ\"ה בנדפס ומתוקן יותר. [הגרא\"ד]. ",
                "ידך אלו בכורים בפ' הערל [יבמות ע\"ג ב'] דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך. ובמס' תרומות תנן האוכל כו' כ\"ה בנדפס ועיי\"ש בתוד\"ה תרומת כדברי רבינו, גם בהעתק המשנה דתרומות ראיתי שביראים הנדפס איתא והן [כצ\"ל] נעשין תרומה והתשלומין ואם רצה כו' וכאן ליתא תיבת והתשלומין וממשכ\"ר לשון המשנה ואם רצה מוכח דאין לפרש כפי' הר\"ר יהוסף ז\"ל שבס' מלאכת שלמה שם דוהתשלומין תרומה שבמשנה נמשך למטה כלומר שאלו התשלומין שהם תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל ודלא כפי' הרע\"ב שם דז\"א אלא לפי לשון המשנה שלפנינו אם רצה בלא וי\"ו משא\"כ לפמשכ\"ר ואם רצה כו' ומש\"כ שם הר\"ר יוסף ז\"ל וגרסינן התשלומין בלא וי\"ו איני רואה הכרח לזה דאפי' לגירסת והתשלומין בוי\"ו יכול לפרש כפירושו ואם היה אומר וגרסינן אם רצה בלא וי\"ו יפה היה אומר. ",
                "ואשם. כ' הש\"ח שכצ\"ל משלם קרן וחומש ואם היתה תרומת הקדש משלם ב' חומשין וקרן ואשם וכונת רבינו למאי דתנן שם פ\"ו מ\"ד ועיי\"ש בפי' הרמב\"ם. ",
                "ליתא בכ\"י המלות המוקפות. המעתיק. ",
                "חמישיתיו וכו' כצ\"ל ופי' הספק הוא מאיזה טעם מוסיף חומשא דחומשא אי משום דכתיב ויסף דמשמע שתי תוספות או דילמא משום דגורעין ומוסיפין ודורשין עיי\"ש: "
            ],
            [
                "ותקיים כצ\"ל. ",
                "בספרי שם. ",
                "ואמרינן או לר\"מ כו' כצ\"ל והפי' שכתב רבינו הוא כמש\"כ התוס' בפסחים כ\"א ב' ד\"ה בשלמא כו' ותירץ ר\"י כו' וכ\"ה בדברי רבינו כאן, ובנדפס סי' קמ\"א חסר כל הפי'. והנה מדברי רבינו משמע דלגר דוקא בנתינה ולא במכירה אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהל' זכייה הי\"א כתב לגר תושב בין במכירה בין בנתינה, שם חדש. ועיין ע\"ז כ' א' תוד\"ה להקדים נראה דס\"ל כהרמב\"ם דאל\"כ י\"ל דלכן נכתבה נתינה דגר דדוקא הוא בנתינה ולא במכירה. ",
                "דגר אתה כו' להקדים בא כצ\"ל. ",
                "וחכ\"א כו' ט\"ס הוא וכצ\"ל אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב אלא כו' וכ' השם חדש וז\"ל עיין בהגמי\"י פ\"ג מהל' תשובה ה\"ה מש\"כ משם רבינו ונראה דהוא מ\"ש רבינו הכא כיון דמצוה להחיותו הרי הוא מחסידי או\"ה עכ\"ל וא\"י למ\"ל לכ\"ז דמש\"כ ההגמי\"י שם ע\"ש הרא\"ם כ\"ה ביראים להלן סי' רל\"ג ועיי\"ש בר\"ס בביאורי: "
            ],
            [
                "וטעמא כדתניא כו' ונראה דרבינו תופס לדינא כהך ברייתא ועיין משכ\"ר לעיל סי' קכ\"ו ואע\"פ שזה המקרא בשכיר לילה מדבר נפקא לן התם בגז\"ש דשכיר שכיר כו' ובסי' קל\"ה מסתפק רבינו אי קי\"ל כת\"ק דברייתא דמאחיך עיי\"ש והווי העמודים לנדפס סי' רס\"ג אות ג' כתב ולכאורה רבינו פסק כת\"ק דברייתא והיינו שלא כ' דין גר תושב דלא עבר בל\"ת אבל ק' אמאי שבק סתם מתני' כו' עכ\"ל ובאמת רבינו בעצמו כ' בנוסחת הכת\"י שלפנינו בסי' קל\"ה ונראה דהלכה כסתם משנה הלכך אפי' לא תבעו [שאינו עובר בלא תלין] עובר בלא תעשוק ובלא תבא עליו השמש וביומו תתן שכרו. ",
                "לאחרים פי' כצ\"ל. ",
                "[מ\"ד א'] מאחר שסופו לרבות כל דבר למה נאמר שלמים, ובחולין [קל\"ט ב'] ומאחר כו' כצ\"ל וז\"ל המעתיק \"נמחק פה בכ\"י ונחוץ לע' בגמרא\" וכפי מש\"כ להגיה כן כ' הגרא\"ד שליט\"א. ",
                "על כאו\"א כו' נראה הכוונה על כל בהמה וכלי לאו בפ\"ע, ויש לעיין מזה לענין גופין מחולקים עיין חולין פ\"ב ובכריתות ואולי י\"ל רק על כל מין לאו בפ\"ע כמו אדם בהמה וכלים [הנרא\"ד שליט\"א] ועיין מכות כ' ב' תוד\"ה ל\"צ שכ' וי\"ל דשאני הכא דגלי קרא אכל קרחה וקרחה דקרחות מחלקות כגון גופים מוחלקים עכ\"ל וה\"נ גבי לעבור על כל סוס וסוס והכא גבי ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש שכ' רבינו, ועיין באבי הנחל דרוש י\"א בדין גופין מחולקין. ",
                "דיום ט\"ס וצ\"ל דלילה גובה כל הלילה וכל היום: וכמשכ\"ר כאן דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל כן פסקו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ולא נמצא בטוש\"ע חו\"מ סי' של\"ט שום חולק בזה אך בסמ\"ג לאוין קפ\"א כ' דקי\"ל כשמואל בדיני וכ\"כ היראים לעיל סי' קכ\"ו וסי' קל\"ה עיי\"ש ולפלא על היראים שסותר פסקיו והווי העמודים לא הרגיש בזה ולא ביאר מאומה בנדפס סי' רס\"ד לומר שהוא סותר למש\"כ שם סי' רס\"ג והמעה\"ח כ' דהדבר תמוה לומר כיון דיש נ\"מ בפלוגתת רב ושמואל גם לדינא להא דאמרינן במתני' שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל א\"כ יש נ\"מ בשכיר שעות שאם אמרינן ש\"ש דלילה גובה לילה ויום נשבע ונוטל אף אם תבעו ביום משא\"כ לרב שזמנו בלילה הוי ביום כעבר זמנו, דליתא כיון דהטעם דעבר זמנו אינו נשבע ונוטל הוא משום חזקה שאין בעה\"ב עובר משום לא תלין וכיון דפליגי לענין איסורא ולרב עובר בבל תלין וקי\"ל כותי' ממילא לענין שבועה נמי הדין כן כיון דאיכא חזקה שאין בעה\"ב עובר משום לא תלין שטעם השבועה תליא בעבירת הלאו דלא תלין עיי\"ש והוא דלא כהרב מגילת ספר שכ' הווי העמודים בסי' רס\"ג ועיי\"ש מש\"כ הווי העמודים דעתו בזה. ",
                "נמחק פה ואולי צ\"ל נע ונד. המעתיק. ודאי דכצ\"ל ונע ונד אחר מזונותיו כו' ובנדפס חסר מן המתאוה לממון חבירו כו' עס\"ס: ובחתימת עמוד זה ראיתי להעיר בסוגיא דיבמות ל\"ז ב' דר' אבא אמר רב קם דינא ור' ירמיה אמר הדר דינא והר\"ר זרחיה הלוי בס' המאור כ' [הביאו בשלה\"ג] וז\"ל ובפ' בית כור (בבא בתרא ק\"ו ב)' איפסיק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת וא\"ל רבא לר\"נ לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא מכל זה הדעת מכרעת כר' ירמיה דאמר הדר דינא עכ\"ל וצ\"ל שלא היה לפני בעל המאור הגי' ביבמות שם ר' אבא אמר רב וכן ליתא ברי\"ף ורא\"ש דאלת\"ה קשיא דרב אדרב וראיתי בס' דרישת ארי בחלק אבן פינה לאהע\"ז סי' קס\"ג סק\"ג שכתב להוכיח דדעת הרז\"ה כהש\"ך חו\"מ סי' רס\"ח סק\"ו דאין חילוק בין אם נפסק הדין או לא והוא ממש\"כ המאור שם להוכיח דהדר דינא משום דאיפסק הילכתא בפ\"ק דב\"ב כר' יוסי דמגלגלין עליו את הכל והא דכתב דאיפסק הלכתא כר' יוסי היינו מעובדא דרוניא וכמש\"כ הרשב\"ם שם ובעובדא דרוניא לא נפסק הדין הוי א\"כ מאי ראיה מביא מהתם אע\"כ ס\"ל להרז\"ה דאין חילוק בין נפסק הדין או לא אלו דבריו שם ולענ\"ד דברי האבן פינה תמוהין ובמחכ\"ת אישתמיטתיה דברי המאור פ\"ק דב\"ב ד\"ד ב' בפי' למש\"ש בגמרא ואב\"א ראשונה שניה ושלישית א\"ב ת\"ק סבר כו' ור' יוסי סבר כו' שפי' שם להדיא כגון שלא גדר מתחילה אלא הג' רוחות ובא עמו לדין ופטרוהו ב\"ד מאחר שנשאר פרוץ מרוח רביעית אח\"כ עמד וגדר את הרביעית וזמנו לדין וחייבוה ב\"ד ת\"ק סבר כו' קם דינא ור' יוסי סבר הדר דינא כו' יעויי\"ש א\"כ מפורש דדעתו דמ\"ד קם דינא היינו דוקא כשכבר נפסק הדין וכפי' הקונטרס בב\"ב ד\"ד ב' שהביאו התוס' שם ד\"ה שני' ומש\"ש בהגה\"ה וק\"ק כו' לק\"מ כמש\"ש הגרש\"ש והיינו כשיטת המאור. בירושלמי פ\"ג דב\"ב הי\"א א\"ר יעקב בר אחא תני תמן הפותח חלון בכותל חצירו במעמד חבירו ד' אמות פותח בשמאל נועל בימין ובאמת ט\"ס יש כאן וכצ\"ל בכותל חבירו במעמד חבירו רבי אומר פותח כו' וכ\"ה מבואר בתשו' מהר\"ח או\"ז סי' נ\"ג עיי\"ש והי' כתוב בר\"ת ר\"א ונשתבש הרי\"ש לדלי\"ת ונתפשט לד' אמות ובבבלי ב\"ב נ\"ט ב' ר' חייא אמר יגעת ופתחת יגע וסתום והוא מתורת רבו רבינו הקדוש לפי הירושלמי וכן העתיק הנ\"י פ\"ג דב\"ב לד' הירושלמי. בירושלמי פ\"ח דב\"ב ה\"ד. שמואל שאל לרב הונא מתנה שכתוב בה בלשון מכר מהו א\"ל ארכביה אתרי ריכשי ברקי א\"ר חזקיה לא אמרינן אלא מייתי תרין סוסיין חיורין ומרכיבין על תריהון ודין אזלא בדא ודין אזלא בדא ומשתכח לא צייד כלום עיין בפני משה ובמראה הפנים בביאור הירושלמי ואני אומר כך דברקי הוא שם חכם כדברי היוחסין שכתב רב ברוקה אמר רב ואף שכתב עליו הסה\"ד (ל\"מ) באמת הוא נמצא כאן בהירושלמי לפי ביאורי והנה ר\"ה שאמר מתנה שכתוב בה בלשון מכר ארכביה אתרי ריכשי אין אנו יודעין פירושו אם לייפות כחו נתכווין או אדרבה שמגרע אותו בזה וז\"ש בירושלמי ברקי אמר רב. חזקיה [פי' טובתו להחזיקו ולייפותו ותיבת חזקיה כמ\"ש בגיטין ס\"ב א' אחזיקו] לא אמרינן [ר\"ל אין אנו אומרין שבמש\"כ המתנה בלשון מכר כיוון לחזקייה ולייפותו] אלא מייתי תרין סוסיין כו' ומשתכח לא צייד כלום וה\"נ כן הוא מגרע אותו בזה ועיין ירושלמי פ\"ק דקדושין ה\"ה שכתוב שם, מהו ארכביה על תרין ריכשי ברקי סברין מימר מייתי תרין סוסוון כו' והנראה בעיני שיש שם קיצור לשון וכצ\"ל ברקי אמר רב סברין מימר כו' וכדברי הירושלמי דב\"ב ודע דאף שהיוחסין כתב רב ברוקא ובירושלמי ליתא תיבת רב ל\"ל בה ודו\"ק. "
            ],
            [
                "בכינוי כצ\"ל ועיין סי' רל\"ו אות ג'. ",
                "מכאן עד טומטוס ליתא בנדפס ועיי\"ש בתוד\"ה לרבות ובבאור תי' רבינו עיין להלן ריש סי' רל\"ז מש\"ש ובמצפה איתן לסנהדרין שם תי' עפ\"י גי' רש\"י ריש תמורה דלא איתקש רק בדבר שיש בו מעשה וא\"כ הכא גבי קללה ליכא מעשה והריטב\"א בחי' לקדושין ל\"ה א' כ' דמשום דאימעיט אשה גבי כבוד משום דאין סיפק בידה לעשות אצטריך קרא לרבויי לקללתה כו' ולא מחוור עכ\"ל. ",
                "הוספתי כל אלה עפ\"י הנדפס כי הדף הזה בכ\"י נקרע ומטושטש. המעתיק. אבל העתיק בשיבוש וצ\"ל אם הי' אביו דיין או נשיא ה\"ה בכלל כו'. ",
                "נוסחת הנדפס היא לכתוב רחמנא אלהים ונשיא בעמך לא תאור. לא תקלל למ\"ל כו' והשם חדש כ' שם סוף דבר דגירסת רבינו לא מצאתי בשום מקום וכעת זכינו לראות כאן דגם גירסת רבינו כמו שהוא לפנינו בגמרא ומש\"כ כאן יש לתמוה כו' עד חבירו חסר בנדפס ונ\"ל דמשכ\"ר דתניא בעמך כל שבעמך דזהו מ\"ש בת\"כ פ' קדושים לא תקלל חרש אין לי חרש מנין לרבות כל אדם ת\"ל ונשיא בעמך לא תאור דר\"ל בעמך כל שבעמך ועיין להרמב\"ן שם בפי' התורה שכ' ע\"ד הת\"כ אבל המדרש בגמרא אינו כן כו' ומלת בעמך נדרש בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים עכ\"ל וא\"כ מיושב תמיהת רבינו לפ\"ד הרמב\"ן אולם בסי' קפ\"ט אות ג' כתבתי דגם בתלמוד שלנו נדרש בעמך כל שבעמך לפי גירסת היראים שם וכבר כ' הלב שמח במצות ל\"ת שי\"ח שי\"ט שאין ביניהם מחלוקת כלל דכל אדם דדרשינן היינו מיתורא דהוה סגי דלימא ונשיא לא תאור מאי בעמך לרבות כל שבעמך. ועושה מעשה עמך ממשמעותא הוא דודאי מי שאינו עושה מעשה איזה עם אין לכללו עמהם בכלל אחד ובשם אחד ועוד דקאמר עמך בכינוי דמשמע העם הכשר אשר בו תתפאר ויקרא על שמך ונפקא מינה דהנהו תרי לשני כלהו איתנהו מר דריש יתורא ומר דריש משמעותא ותרוייהו איתנהו עיי\"ש. ",
                "לא תאור שאינו עושה תאור עכ\"ל היראים הנדפס ועיין שם חדש שם שפי' מש\"ר שאינו עושה תאור היינו מן התורה אבל מדרבנן איסור איכא וכסברת הרמב\"ם פ\"ה מהל' ממרים הי\"ב שכ' אסור לקללם וגם בס' מנחת חינוך מ' רל\"א כ' דהמקלל אדם רשע פטור אבל אסור מדרבנן כמו בשבת. ולענ\"ד אין דברי המנחת חינוך מוכרחין ועיין להלן ס\"ס קפ\"ט וז\"ל הגרא\"ד שליט\"א ע\"ד המנחת חינוך צ\"ע מנלן לומר כן ועיין ב\"מ מ\"ח תוד\"ה בעושה ומ\"ק י\"ד ב' תוד\"ה מהו עכ\"ל. "
            ],
            [
                "כ\"ה בכ\"י בטעות וצ\"ל משניהם. המעתיק. אבל בספרי איתא בנין אב משלשתם והסמ\"ג לאוין ק\"ס כ' כלשון הכת\"י מביניהם. ",
                "רשאי הנרדף להורגו. בביאור ווי העמודים דקדק עמשכ\"ר הנרדף דהוא לאו דוקא דאפי' אחר נמי רשאי להורגו וחייב להציל הנרדף כדאיתא בסנהדרין ד' ע\"ב ב' ובד' ע\"ג א' תוד\"ה אף ונ\"ל מזה דדעת היריאים כהלבוש הובא בס' צידה לדרך פ' וישלח ובהגהת מל\"מ פ\"ח מהל' חובל ומזיק ה\"י דהרודף אחר חבירו להורגו. הנרדף בעצמו מותר להורגו אף ביכול להצילו באחד מאיבריו משא\"כ באחר ועיין בחי' רעק\"א לכתובות ל\"ג ב' באורך. ",
                "מזה הטעם כו' כ\"כ הסמ\"ג לאוין ק\"ס ע\"ש רבינו הרא\"ם ובהגמי\"י סוף הל' גניבה כתב וכן איתא בירושלמי פ' בן סורר ומורה דכ\"ו ע\"ג עכ\"ל ועיין שו\"ת עמודי אש בקונטרס עמודי ירושלים לירושלמי סנהדרין פ\"ח ה\"ח שביאר שם דכוונת ההגמי\"י למש\"ש בירושלמי אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים לפי שממונו חביב עליו כגופו עיי\"ש ועיין תשובת מהר\"ח או\"ז סי' קמ\"ב שהעיר על טעם רבינו דאין נראה שצריך לומר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו דכנגד המלכות שיקחו ממונו לא ילחם עכ\"ל והמרדכי ס\"פ הגוזל בתרא כתב ע\"ש מהר\"ם בר\"ב ה\"ט דמסור רודף הוא להרוג חבירו דכתיב כתוא מכמר כו' כלומר כשישראל נופל כו' עלילות כ\"כ עד שהרבה פעמים בא לידי סכנת נפשות ועיין בס\"ס לחם סתרים שאלה ה'. ",
                "ליתא בכ\"י והוספת המעתיק הוא. ",
                "עיין מכילתא משפטים פ\"ד. ",
                "בני אדם כדאמר' בפ' בסו\"מ [ע\"ב ב'] א\"ר כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ודעת רבינו כמש\"כ התוס' שם ד\"ה כאן דלא כפרש\"י. ",
                "שילא כ\"ה בגמרא לפנינו וכ\"ה בירושלמי פ\"ח דסנהדרין ה\"ח אבל גי' היראים בנדפס ובהכת\"י שלפנינו ר\"ח בר שלמיא שהיה תלמיד רב. "
            ],
            [
                "תגנוב כצ\"ל. ",
                "פי' דהא אין חיוב מיתה אלא בגונב נפש ומכרו נמצא דבגניבה לחוד עדיין אין חיוב מיתה וא\"כ אין זה מענין לא תרצח לא תנאף ע\"ז מתרץ טוב כו' ובנדפס חסר כ\"ז. ",
                "לפנינו ר' יהודה. ",
                "לפנינו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב\"ב אבל במשנה שבירושלמי וספרי כגי' רבינו. ",
                "צ\"ל הוי ועיי\"ש בתוס' פ\"ו ח' ד\"ה בני שכתב ושמא בכל הני יש שום רבוי דמרבינן מיניה גרים ומשוחררין ורבינו כאן כתב וי\"ל כו' וכ\"כ הברכ\"י א\"ח סי' תר\"מ דמרבינן גר מדכתיב מאחיו כי אחינו הוא במצות כמשמעות הברייתא סנהדרין פ\"ה סע\"ב ועי' לעיל סי' מ\"ז מש\"כ. ",
                "קרא קאמר. תיבת קאמר נ\"ל דמיותר ומש\"ר ושפחה ביבמות כו' נ\"ל דצ\"ל ושפחה בכריתות כו' מדאמר דאמרינן עלה כי אמרינו כו' וביבמות ליתא כ\"א בכריתות ואין לומר דגי' רבינו היתה ביבמות כי אמרינן כו' ז\"א דאח\"כ כתב רבינו והא דפרכינן עלה ביבמות כו' משמע דלעיל מיניה בכריתות קאי וכ\"כ להלן ובכריתות מוקמינן רבויא כו' ובנדפס חסר כל הענין. ",
                "כספו. ואע\"פ דגיורת איתא בתרומה כו' לר\"ש כו' כצ\"ל. ",
                "אחוה כצ\"ל. ",
                "ובכריתות כצ\"ל ועיין תוס' יבמות ע\"ד ב' סד\"ה ושפחה מנין ובתוס' כריתות ז' ב' ד\"ה אימא. תימא כו'. ",
                "יונתן כצ\"ל. ",
                "שמים ונאמר כו' בידי אדם כצ\"ל. "
            ],
            [
                "ואמו בלא אביו נפקא לן לר' יונתן כו' ולר' יאשי' ילפינן ליה כו' כצ\"ל ור\"ל משום דמקשינן הכאה לקללה וכ\"כ התפא\"י בפיה\"מ שלו ב\"מ פ\"ח סוף אות ד' דר' יאשי' ס\"ל כמ\"ד מקשינן הכאה לקללה וכ\"כ בס' הליכות אלי כלל שכ\"ח ועפי\"ז כתב בס' חקרי הלכות סי' כ\"ו להקשות לר' אליעזר דס\"ל בב\"ק ד' קי\"ז קרקע נגזלת דדריש רו\"מ ממילא ידרוש ג\"כ הכתוב בשבועת בטוי נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ברו\"מ וריבה כר\"ע שבועות כ\"ו א' ואתי המיעוט לדבר מצוה ויקשה למ\"ל מיעוטא ע\"ז הא מדכתיב או לרבות הטבת אחרים שמעינן לה ועכצ\"ל דלא דרש או דבעי קרא לחלק כר' יאשי' וכמו שנתבאר כ\"ז מסוגיית הגמרא שבועות כ\"ו כ\"ז והנה לפרש\"י יבמות ק\"א א' ד\"ה איתקש דהיקש הכאה לקללה הוא משום דדרשינן סמוכין ובשבת כ\"ה ב' אוסרין ב\"ש כלאים בציצית ופרש\"י דלא דרשי סמוכין וידוע דנוכל לה\"ר מב\"ש אר\"א דשמותי הוא פי' מתלמידי ב\"ש כמבואר בביצה ל\"ד ב' תוד\"ה ואומר וכיון דב\"ש לא דרשי סמוכין מסתמא גם ר\"א לא דריש סמוכין וא\"כ תקשי לר\"א דס\"ל כר' יאשי' דבעי קרא לחלק מנ\"ל לחלק גבי הכאה דלדידיה ליכא למילף מדסמיך הכאה לקללה דאיהו ל\"ד סמוכין ואיך מצא ר\"א ידיו ורגליו בבהמ\"ד עכ\"ל ובאמת כתב בביאור ווי העמודים לתמוה על היראים דר' יאשי' בעצמו יליף לחלק גבי מכה במכילתא משפטים מדכתיב ומכה אדם יומת וכ\"ה בת\"כ סדר אמור ולפי דעת הברורי מדות שם נלמד מדכתיב ומכה בוא\"ו בראש ועכ\"פ לא מטעם דמקשינן הכאה לקללה וא\"כ א\"ש גם לר\"א וכ\"כ בס' אהל ישרים מערכת אות הוא\"ו ובס' למודי ה' לימוד ס\"ג עיי\"ש ובס' מנחם שלמה בתוספתא דכריתות פ\"א ה\"ה ד\"ה אביו ואמו, ובעיקר יסוד בעל חקרי הלכות אשתמיטתיה דברי הנו\"ב מ\"ת חא\"ח סי' קי\"ט שכתב שם דליכא להוכיח דר\"ע דדריש רו\"מ יסבור כר' יאשי' דוקא דאף לר' יונתן א\"ש עיי\"ש וא\"כ ה\"ה לר' אליעזר ונהרס כל פילפולו שם. ובס' כרם יהושע מערכה ג' תפס להנו\"ב שנעלם ממנו ומהחכם השואל שם ירושלמי ספי\"א דיבמות והובא בת\"כ דר\"ע סבר כר' יונתן דלחלק ל\"צ קרא ובאמת כבר העיר התו\"ה בס' קדושים סי' ק\"א דהגמרא שלנו ע\"כ לא ס\"ל הכין דבזבחים ק\"ז א' מפרשי שם בש\"ס דר' ישמעאל ור\"ע סברי כר' יאשי' דבעינן קרא לחלק עיין בתוס' שם. ודע דמשכ\"ש התפא\"י לתמוה היכי ס\"ד דאי לא כתב אביו קלל אמו קלל הוי משמע שניהם כאחד הרי כתיב גם קרא אחרינא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו ואי ס\"ד דמשמע שניהם כאחד את את למ\"ל אשתמיטתיה דברי הטו\"א מגילה ב' ב' שכתב ליישב זה בכמה אופנים ע\"ש, ובבאור ווי העמודים סי' נ\"ח אות ג' כתב לתרץ בדרך דחוק עיי\"ש. ",
                "ליתא בכ\"י והוספת המעתיק היא. ",
                "וכ\"ה בסמ\"ג לאוין רי\"ט ולפנינו בגמרא רב מתנא וכ\"ה בנדפס ובדברי רב דימי ב\"ח איתא בנדפס ר\"ד ב\"ח אמר מותר מכה אדם כו' והוא כמש\"כ הב\"י ביו\"ד סי' רמ\"א ור\"ד להתירא פשטוה ופטור דאמר ר\"ד פטור ומותר הוא דומיא דפטור דאמר במכה בהמה ע\"כ. ",
                "לא מקשינן הכאה לקללה כו'. בנדפס הגי' משונה ועיין בברכי יוסף להרב הגאון רחיד\"א ליו\"ד ס\"ס רמ\"א שהקשה שם ע\"ד היראים שאמר והמכה אביו רשע חייב וז\"ל וק\"ק מאי חייב דקאמר דברשע דלא עשה תשובה אפילו להרי\"ף ליכא אלא איסורא ותו הא דקאמר ותנן ביבמות כו' חייב וכו' זו היא שקשה דהא אוקמא בש\"ס כשעשה תשובה והכא ברשע ולא עשה תשובה קאי עכ\"ל גם השם חדש כתב סוף דבר דברי רבינו נפלאו ממני אם לא שנאמר בדוחק דהא דקאמר רבינו חייב ר\"ל מכת מרדות חייב דהיינו איסורא דרבנן עכ\"ל אולם לגירסת הכת\"י שלפנינו א\"ש דרבינו מעיקרא אמר דלמ\"ד לא מקשינן הכאה לקללה המכה אביו רשע חייב. ומש\"כ דקיי\"ל כר\"י כו' צ\"ל וקיי\"ל כר\"י והוא לענין מסית ומדיח דאע\"ג דלמ\"ד דלא מקשינן הכאה לקללה המכה אביו רשע חייב מ\"מ במסית ומדיח אינו כן שהרי אמרה תורה כו' ואח\"ז כתב רבינו דסתם לן תנא דמקשינן הכאה לקללה וא\"כ המכה אביו רשע פטור כמו המקלל ועז\"א רבינו ותנן ביבמות כו' חייב כו' ור\"ל ג\"כ כאוקימתת הש\"ס דדוקא כשעשה תשובה הא לא\"ה אינו חייב ול\"ש בין מכה למקלל. אלא משכ\"ר דסתם לן תנא דלא כר\"י קשה דהא תדבר\"י להכותו ולקללו אמר כמבואר בגמ' וא\"כ אף למ\"ד דמקשינן הכאה לקללה א\"ש תדבר\"י אם כהרי\"ף והרמב\"ם והסמ\"ג דתדבר\"י בלא עשה תשובה מיירי ומ\"מ אסור לבן לעשות כן אע\"ג דאין חיוב מיתה. או כמש\"כ התוס' ביבמות כ\"ב ב' דתדבר\"י כשעשה תשובה איירי. ",
                "לי' סילווא מר כו' למיפתח ליה בועתא פי' מורסא משום כו' כצ\"ל ובנדפס איתא בזה\"ל תולדה למכה אביו ואמו שלא יקיז להם דם שמא יחבל בהם כדאמרינן בפ' אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ\"ד ב'] ר\"פ כו' והריקאנטי סי' תס\"ח העתיק דברי היראים ולא כתב שמא יחבל בהם ועיי\"ש בביאור מעשה בצלאל שכ' דבאמת הקזת דם ע\"כ חבלה חשיב ול\"ש ע\"ז לשון שמא אולם בהכת\"י שלפנינו חסר כל התולדה ונראה דס\"ל כהרמב\"ן בתורת האדם שכ' בב\"י דס\"ל דכיון דחבלה גופיה לרפואה היא מותר לבן להקיז לאביו אבל בנדפס הוא כדעת הרי\"ף שכ' הרמב\"ן שם כיון דאיכא אחריני לא שבקינן לברא למיעבד הכי דילמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה והו\"ל שגגת חנק ולפי\"ז א\"ש לשון היראים הנדפס שמא יחבל בהם דר\"ל שמא יחבל בהם טפי ממה שהוא בדרך הרפואה ולחנם הניח זה בצ\"ע בביאור מעשה בצלאל הנ\"ל ודע דמש\"כ כאן רב פפא לא שביק לפנינו הגי' רב לא שביק כו' וגי' רבינו הוא גי' בה\"ג הל' כיבוד והשאלתות סי' ס' והרי\"ף והסמ\"ג ובהע\"ש שאילתא ק\"ה אות ה' החזיק בגירסא זו עיי\"ש. ומש\"כ כאן להגיה בועתא כ\"ה בנדפס ובערוך ערך בע ובסמ\"ג אבל בגמרא לפנינו כוותא. ובה\"ג סי' נ\"ו כתב בחתא ופשוט הוא שר\"ל ג\"כ בעתא בחילוף ח' בעי\"ן כידוע שאותיות אחה\"ע מתחלפות. ובטו\"א מגילה כ\"ח א' הקשה למה לא שבקו לבניהם למיפתת כוותא כו' הו\"ל למחול על כבודם א\"ו כל כה\"ג שהוא דרך בזיון אין כבוד האב מחול ואילו בקדושין ל\"ב א' פרש\"י ד\"ה דלמא רתח ואמר לאבוה מידי ברתחי' ואפ\"ה משני דמחיל ליה ליקריה עיי\"ש ויש לומר דלא דמי הא דא\"ל מידי ברתחי' להך דלחבול בהם שזה לא יכול האב למחול ובהע\"ש סוף סי' ס' כתב דגם בביזוי לחוד בלא הכאה וקללה לא מהני מחילה וצ\"ל דא\"ל מידי ברתחי' בודאי אינו של בזיון אלא העדר הכבוד והמורא ובס' מנחת חינוך מ' מ\"ח כתב אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דאין חייב כלל וכן בחבירו וא\"ע כלל אע\"פ שלא מצאתי זה מפורש מ\"מ הסברא נותנת כן כנלע\"ד ברור עכ\"ל ולא העיר מדברי הטו\"א ועיין בברכי יוסף ליו\"ד סי' ר\"מ ובשיורי ברכה שם. "
            ],
            [
                "נופל לא תראה. כצ\"ל ודע דחסר כאן. פנים לא תכיר. לא יקום עד אחד. ובסוף צ\"ל. בכיסך ובביתך לא יהיה. ",
                "אלא זה בנה אב כ\"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכ' אחד מיהו ע\"א שמועיל לחייב ממון בשני [כשני] עדים חייב כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "וכפרו ובאו והודו בבי\"ד כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס הגי' שאילו. ובת\"כ הגי' שאינו מגיד זה שמתחייב זה כו' וכצ\"ל כאן. ",
                "וספק בידי אם ילמוד עד דהכא מעד דהתם וצריך שאלה. כנ\"ל להגיה בדברי רבינו היראים וקאי על מ\"ש רבינו מקודם דלא תענה ברעך עד שקר נלמד מן המפורש משמיעת קול אלה דדוקא בב\"ד במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה בממון ואח\"כ כתב רבינו שהוא מסתפק בזה ולפמש\"כ ורבי אומר אינו נוהג אלא בראויין להעיד. ופשוט דקאי אלא תענה דהכא. נראה דפשיטא ליה דנלמד עד דהכא מעד דהתם. ובנדפס הגי' וצריך שאלה לרבי. ואינו נוהג כו' ונ\"ל להגיה תיבות אלו \"ואינו נוהג אלא בראויין להעיד\" קודם וספק בידי כו' וא\"ש דע\"ז קאי הספק שמסתפק רבינו והמנחת חינוך מ' ל\"ז מסתפק ג\"כ בזה כיון דכתיב בתורה לא תענה ברעך עד שקר א\"כ דוקא אם הוא עד ע\"פ התורה אבל אם אינו עד ע\"פ התורה א\"ע בלאו זה או אפשר דגם עדים פסולים אך הבע\"ד קבלו עליהם בד\"מ ג\"כ עוברים בלאו זה אף שהם א\"ח ק\"ש עיי\"ש וחידוש שלא העיר מדברי היראים דכאן. והרמב\"ן בפי' התורה דברים ה' כתב, וביאר ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בב\"ד [כצ\"ל] כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל עכ\"ל והמנחת חינוך שם הניח דעת הרמב\"ן בצריך תלמוד עיי\"ש ואני אומר דכוונת הרמב\"ן כגון שהנתבע אומר לא היו דברים מעולם ואם יבואו פלוני ופלוני ויעידו שאמרתי ליתן הריני נותן ואיני חוזר בי ובאו אלו והעידו כן בשקר שעכ\"פ מוציא ממון בעדות שקר אלא דבב\"ד לא יתחייב כלום ומדוייק לשון הרמב\"ן ולא יתחייב בו כלום בב\"ד ולענין הך דאם לא יגיד ונשא עונו אין להסתפק אם הוא דוקא בשנים כדהכא בלא תענה ברעך עד שקר או אפילו בחד דלהדיא אמרו בב\"ק דנ\"ו א' דאורייתא הוא בבי תרי ולא בחד ולכן הגהתי בדברי רבינו מיהו לפמש\"כ בשו\"ת חו\"י סי' קס\"ו י\"ל דמ\"ש בש\"ס שם אלא בחד אין ר\"ל דלא עבר דאה\"נ אפי' בחד עובר אלא דבחד ל\"ק פשיטא די\"ל הא גופיה קמ\"ל דגם חד עובר באם לא יגיד ודרשינן טעמא דקרא דגם ביש צד היזק ממנו קפיד קרא דדלמא לא ישבע וא\"כ הפסיד ממנו חבירו ועיין בט\"ז יו\"ד סי' רכ\"ח סקמ\"ב ובהגהות יד שאול שם ועיין בתוס' רעק\"א פ\"ו דסוטה אות כ\"ב. ",
                "שירצו כו' נותן כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ובריקאנטי סי' תנ\"ה ע\"ש רבינו. ",
                "סוגיא כו' עליו ואנכי לא ידעתי מנין כצ\"ל. ובנדפס חסר זה. ובעיקר ספק רבינו עיין רדב\"ז ח\"ג סי' תרכ\"ד ודברי מרדכי לס' יאיר נתיב סי' ג' אות מ\"ט. והס' אהלי יהודה ביאור לספרי פ' שופטים כתב לחלק דבחומש דתרומה משום קפידא דקודש ודזוממין משום קפידא דבעלים. והנה אע\"ג דשוגג דתרומה חשלומין דידיה כפרה כדאמרינן במס' תרומות רפ\"ו דאם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה כמש\"כ התוס' כתובות ל' ב' ד\"ה זר עכ\"ז מסתפק היראים בעדים זוממין כמשכ\"ר בלשונו אחרי שהוא קנס ור\"ל דיש לדמות דין קנס לדין כפרה לומר דיוקנסו להוציא מהם ממון אף שלא הזיקו כלל אלא ביקשו להזיק ומינה נמי דה\"ה נאמר דאין ביד הבע\"ד שרצה לחייבו למחול. דעכשיו שהדין כסוגיא דעלמא שהממון למי שהעידו עליו בודאי יכול למחול משא\"כ לספקת היראים יסתפק גם בזה הדין ולא יוכל באמת הבע\"ד למחול. ומשמע מדברי רבינו דלמ\"ד עדים זוממין ממונא הוא ולא קנסא לא מסתפק ליה מידי דבודאי הדין נותן דמשלמין ממון למי שרצו להפסידו והוא דלא כהפנ\"י שכתב בחי' למכות ד\"ב ע\"ב דרבנן דר\"ע סברי דתשלומי ע\"ז משום כפרה ומש\"ה מחייבי רבנן ע\"פ עצמו עיי\"ש דלפי דברי הפנ\"י עדיין הו\"ל להרא\"ם להסתפק בכפרת ע\"ז אם שוה לכפרת חומש דתרומה לשלם לכל מי שהב\"ד ירצו או לא והנכון כדברי רבינו הרא\"ם דבע\"ז לא שייך כפרה כלל כמ\"ש במכות ב' ב' ואין משלמין אה\"כ קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ועיי\"ש בחי' הריטב\"א ואף שאמרו שם מקודם במזיד נמי ליגלו כי היכי דתיהוי להו כפרה אינו כפרה ממש ומיתת כ\"ג היא שמכפרת עליו ועיי\"ש בריטב\"א באורך והרב הגאון מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב פערילמאן זצ\"ל מד\"א דמחנינו כחב בצד הס' יראים שלו עמש\"כ לא ידעתי מנין כו' בזה\"ל עי' פרש\"י שמות כ\"ב ח' אשר יאמר כי הוא זה לפי פשוטו כו' ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים ישלמו הם שנים לשומר עכ\"ל רש\"י ואף לפי דרשת חז\"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ג\"כ וכתיב ישלם שנים לרעהו כפרש\"י עכ\"ל וראיתי בס' דברי שאול עה\"ת להגאון מהריש\"ן אבד\"ק לבוב פ' נשא בפסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' שכתב שם וז\"ל וביראים האריך דמנ\"ל ששייך למי שזמם לו דלמא שייך למקום וכתב דנפקא ליה מדכתיב לעשות לאחיו ע\"ש עכ\"ל ולשונו מגומגם בעיני דלא נמצא ביראים לימוד לזה מדכתיב לעשות לאחיו. וביד שאול ליו\"ד סי' רנ\"ג אות ב' כתב דמש\"ה נותן לזה שהעידו עליו דיהיה ממון שיש לו תובעין דהוא יתבע מהן דבלא\"ה יהיה ממון שאין לו תובעין עיי\"ש. ",
                "וחלוצה הוא כצ\"ל. ",
                "לפנינו אמר רב אדא. ",
                "העד שקר ענה כו' שתשקר גופה כו' כצ\"ל. ",
                "ומקיש כצ\"ל ובנדפס ליתא הך הקישא ועי' סנהדרין ט' א' דהך הקישא ר\"ע אמר לה ורבינו כאן לא זכר דברי ר' עקיבא הקודם לזה שנראה מזה דמילתא באפי נפשיה הוא. ",
                "ואני צ\"ל ואיני. ",
                "שהיא כצ\"ל ומש\"כ רבינו קלה בת\"כ הגי' לפנינו כלה וכ\"כ התוס' סוכה ה' ב' ד\"ה תפשת וכן נ\"ל להגיה כאן. ובנדפס חסר מן אין לשאול כו' עד לא ננעלת ועי' לעיל סי' צ\"ד. ",
                "לא תפשת תפשת מועט כצ\"ל. ",
                "עשרה או אינו אלא כו' כצ\"ל וזה לשון הת\"כ סוף מצורע אם א\"א ימים עשרה או אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא רבוא כו' וא\"כ משכ\"ר מאה וד' אלף ט\"ס תיבת וד' וצ\"ל ור'. ",
                "הלכך כצ\"ל. ",
                "הרגו אין נהרגים דכתיב כצ\"ל וכ\"ה בנדפס אלא שכתוב שם ר' יהודה אומר ולפנינו בריבי אומר. ",
                "מדלא כתיב כאשר עשה כו'. רבינו לשיטתו שכתב לעיל סי' י\"ט בפי' המשנה דמכות ה' ב' א\"ל הרי כבר נאמר לעשות לאחיו והרי אחיו קיים פי' מלעשות דריש דמשמע לעשות ולא עשה ור\"ל דמזה מוכח דגם כשלא נהרג חייבים אבל מיעוטא לפטור בנהרג אין כאן וכמשכ\"ש בביאורי ושפיר סיים כאן ואע\"ג דבהרגו הול\"ל מק\"ו אמרינן אין עונשין מן הדין ודלא כפרש\"י מכות ב' ב' שכתב ברה\"ע הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה עכ\"ל דמשמע מדבריו דמיעוטא דכאשר זמם בא לפטור בנהרג ולאפוקי מק\"ו וגם מש\"כ נש\"י שם ה' ב' במשנה ד\"ה לעשות לאחיו אין ר\"ל לדייק מתיבת לאחיו דמיותר כמש\"כ הפנ\"י שם דא\"כ לחנם תפס רש\"י בפי' המשנה תיבת לעשות וגם הוא סותר לפי' דדף ב' שלא זכר הסיום דתיבת לאחיו אלא כוונת רש\"י דלעשות משמע שעדיין לא עשה וכמש\"כ היראים והיינו הך דכאשר זמם ולא כאשר עשה שכתב למעלה אלא דבהא חולק על היראים דהיראים לא ס\"ל מזה מיעוטא לפטור בהרגו כנ\"ל אבל רש\"י ס\"ל דמזה מיעוטא דלא נדרוש ק\"ו להרגו וכ\"כ רבינו ירוחם במישרים נתיב ב' ח\"ז בזה\"ל ונראה לפרש\"י דה\"ה אם הלקו אין לוקין מטעם כאשר זמם ולא כאשר עשה עכ\"ל דלשיטת רבינו הרא\"ם אם הלקו אין לוקין מטעם דאין עונשין מה\"ד ולשיטת הראב\"ד אם הלקו אין לוקין מגז\"ש רשע רשע עיי\"ש בביאורי אות ו'. ולענין ממון לשיטת רבינו הרא\"ם לכאורה נראה כיון דבממון עונשין מן הדין כמש\"כ בבית הלוי חלק ראשון סי' ל\"ב אות י' הדין נותן דאפילו שילם ע\"פ ע\"ז חייבין לשלם כהר\"י בתוס' ב\"ק ד\"ד ב' ד\"ה ועדים מיהו אין זה הכרח דאפשר דס\"ל כמש\"כ הריטב\"א בחי' למכות ד\"ב ע\"ב וז\"ל דאע\"ג דטעמא דאמרינן שאם הרגו אין נהרגין היא מפני שאין עונשין מה\"ד וגבי ממון עונשין מה\"ד מ\"מ לא חלקה תורה וכיון דגבי קטלא קיי\"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה\"ה לענין ממון אע\"ג דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פי' לצדדין עכ\"ל ועיי\"ש בבית הלוי אות י\"ב שכתב לדבר ברור דיש פירכא על הק\"ו דממון די\"ל מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות תאמר בכאשר עשה שפטור בנפשות ומש\"ה יפטור גם בממון עיי\"ש שייחס זה להריטב\"א וא\"כ גם דעת רבינו נעלמה בזה כמאן ס\"ל. ",
                "ליה. צ\"ל לן. "
            ],
            [],
            [
                "כנראה דלג הסופר בכ\"י פאריז סי' קע\"ט. המעתיק. ועיין להלן סי' רי\"ג משכ\"ש דצ\"ל סי' קע\"ט גר לא תונה. והוא בנדפס סי' נ\"ב עיי\"ש כל הסימן ואח\"כ צ\"ל סי' ק\"פ לא תונו איש את עמיתו הזהיר כו' והוא בנדפס סי' נ\"א. ",
                "לו זכור מעשה אבותיך אם היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה כו' כצ\"ל. שם חדש. וכן צריך להגיה בסמ\"ג לאוין קע\"א. ",
                "שמראה פנים רעים כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "ר' יהודה אומר אף כו' כצ\"ל ועי' ח\"א מהרש\"א פסחים קי\"ב ב' ומה שסיים שם ויש לחלק י\"ל דר' יהודה איירי בשעה שאין לו דמים והוא אינו רוצה ליקח כמבואר בת\"כ בדברי ר\"י אבל בפסחים שם מיירי אף שרוצה לקנות דהוי חה\"ש בת\"ת אם לוקח בלא דמים כדאי' ביומא דפ\"ו וכ\"כ בהתו\"ה לת\"כ שם. ",
                "להונותו כצ\"ל וכן בסמוך צ\"ל כן. ",
                "פי' גייפא שטייא פי' אחר בן גויה או בן שפחה פי' אחר גערת שמתא כדאמרינן כו' כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג שם. ובנדפס חסר הפי' האמצעי ועיין פרש\"י מגילה שם. ובטו\"א דקדק אהא דמותר לבזות את אמו אע\"פ שהיא צנועה וכשירה וכתב דרב אשי לטעמיה אזיל בסנהדרין נ\"ב א' וכ\"כ הערוך ערך סן ועיין מג\"א סי' קכ\"ח סקס\"ב ובשילהי מס' סוכה ובנדרים ס\"ד א' ר\"ן ד\"ה ר\"א. ",
                "ואמר ר' אמי [שבת מ' א'] האי מאן כו' לפנינו שם אמר רבא ובנדפס ובסמ\"ג שם איתא ואמרינן נמי ואולי גם כאן נתהווה בטעות ר' אמי [הגרא\"ד]. מיהו בנדה י\"ג ב' גבי המקשה עצמו לדעת ר' אמי אמר נקרא עבריין ואפשר דדוקא בזה אמר ר' אמי נקרא עבריין ועיין נדה י\"ב א' שר' אמי אומר שם כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע ועיי\"ש בדברי רבא ועיין בס' כלילת המנורה מערכת העין אות א'. ",
                "במדרש מנין ההונה אותך כו' וכ\"ה בסמ\"ג לפנינו אבל בהגמי\"י פי\"ד מהל' מכירה הט\"ו כתב ע\"ש ס\"ה בשם המדרש שאם הונה עצמו אתה רשאי להונהו ועיין הגהת רמ\"א לחו\"מ סי' רכ\"ח סעיף א' ובסמ\"ע שם סק\"ד ולא ראה דברי רבינו פה שכתב פי' כיון שהונה אותך ה\"ה עבריין כו' ומבואר כהעיר שושן וכ\"כ בס' חפ\"ח כלל י' בבאר מים חיים אות ל\"א ומה שהקשה שם הסמ\"ע מ\"ש אם הונה אותך יותר מאם הונה אחרים לק\"מ דאם הונה אחרים צריך לדון בדבר עם מי הצדק ואסור לדון אותו לעבריין עד שיתברר היטב שהונה לאותו אדם על חנם ומש\"ה נקט המדרש דבר פשוט אם הונה אותך ואתה יודע בודאי שהונה אותך על לא דבר אתה רשאי להונותו שאינו אתך בתורה ומצות ועיי\"ש בב\"ח בשם מרדכי הארוך וז\"ל המכילתא משפטים ריש פי\"ח ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך ת\"ל וגר לא תונה ועיי\"ש בברורי המדות ועיין בבל\"ע דרוש ס\"ח שפי' הכתוב דלא כדברי רבינו בשם המדרש. "
            ],
            [
                "תלחצנו כצ\"ל ובנדפס חסר מקרא זה. ",
                "א\"י מה הוא. כתב השם חדש אע\"ג דבמכילתא משפטים פי\"ח אמרו ולא תלחצנו בממון וא\"כ אמאי קאמר א\"י מה הוא ואפשר דכוונת רבינו כיון דכתיב תרי קראי ולא תלחצנו ולא תלחץ, על הכתוב הב' וגר לא תלחץ קאמר לחיצה זו א\"י כו' עכ\"ל ואני אומר דכוונת רבינו לפמש\"כ בנדפס סי' נ\"ב ובכלל לא תונה יש אונאת ממון ויש אונאת דברים ועיין להלן ס\"ס רי\"ג בביאורי ועז\"א רבינו לחיצה זו א\"י מה היא פי' מאי איכא בין אונאת ממון ללחיצת ממון עד שפי' שילך עם הגר לפנים משוה\"ד כו' וגי' רבינו בגמרא כמש\"כ רש\"י בב\"מ נ\"ט ב' ה\"ג כו' ודלא כמש\"כ הריטב\"א בחי' שם ע\"ש הראב\"ד הלוחצו נמי בג' ולא ידענא היכי כתיב אלא מדכ' בעבד עברי לא תרדה בו בפרך דהיינו לחיצה וכש\"כ דבן חורין הוא עכ\"ל ועיין רמב\"ם פי\"ד מהל' מכירה הט\"ז ובהגהות חדשות לסמ\"ק סי' פ\"ח. ",
                "בנדפס כתוב וגר בכלל ישראל הוא למדתי דומיא דלא תהיה לו כנושה ופי' דלא תהיה לו כנושה למדנו בסוף כו'. [הגרא\"ד]. ",
                "עצמו על דין תורה כ\"ה בסמ\"ג לאוין קע\"ב ובנדפס חסר מן ולא יעמיד עס\"ס ועיין בהגהות חדשות לסמ\"ק סי' פ\"ח. "
            ],
            [
                "בנדפס ממון וכ\"נ לכאורה. [הגרא\"ד]. ולשון הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת רנ\"ו שלא יענה אותו לא במאמר ולא במעשה עכ\"ל וא\"כ שפיר י\"ל גי' הכת\"י לא באונאת דברים היינו במאמר ולא בדברים רעים היינו במעשה ובס' חרדים פ\"ד מל\"ת בפה וקנה כל יום כ\"ג כ\"ד כתב כל אלמנה ויתום לא תענון ל\"מ בממון אלא אפילו לדבר בהם בקושי הוי עינוי עכ\"ל וזהו כמש\"כ היראים הנדפס לא בהונאת ממון ולא בדברים רעים פי' ל\"מ בממון אלא אפילו בדברים ומש\"כ רבינו וד\"ז אפילו בכל ישראל אסור כו' לעבור עליהן בב' לאוין תמה עליו בביאור ווי העמודים דבמכילתא משפטים פי\"ח משמע דבין לר' ישמעאל בין לר\"ע אין חילוק בין יתום ואלמנה לשאר כל אדם אלא דר\"י יליף שאר כל אדם מדלא כתיב לא תענון ור\"ע ס\"ל שדבר הכתוב בהווה ואיך כתב רבינו דביתום ואלמנה לחוד קאי לאו זה ולא בשאר כל אדם וגם השם חדש דקדק מהמכילתא ע\"ד רבינו הרא\"ם עיי\"ש אולם בס' משנת חכמים סי' ז' יבין שמועה אות א' כתב דדוחק לומר דלכ\"ע ה\"ה כל בני אדם הן בלאו דלא תענון אלא דמשמעות דורשין איכא בינייהו דמר מפיק לה מלשון לא תענון ומר ס\"ל דדיבר הכתוב בהווה דז\"א כו' ועיי\"ש שמפרש דר\"ע פליג וס\"ל דדוקא אלמנה ויתום וזהו דעת הרמב\"ם בספ\"ו מהל' דיעות כמו דקיי\"ל דהלכה כר\"ע מחבירו אלו דבריו שם והנה לפי דעת הרמב\"ם אליבא דר\"ע זה העינוי דאלמנה ויתום אינו בכל ישראל דאע\"ג שהוזהרו ג\"כ לא תונו איש את עמיתו בדברים ובממון מ\"מ אלמנה ויתום יצאו לידון בדבר החדש לחוס עליהם יותר להנהיגם בחמלה יותר משאר כל אדם אבל רבינו היראים ס\"ל דזה העינוי דאלמנה ויתום הוא העינוי שהוזהרו כל ישראל עליה ומה שכתוב מקרא מיוחד באלמנה ויתום אליבא דר\"ע ל\"נ אלא להוסיף בו לאו יותר וזש\"ר לעבור עליהן בב' לאוין. "
            ],
            [
                "אל תשתרר עליו. בנדפס כתוב אל תשרתו בשביל כו' וגי' הכת\"י ברור יותר ומש\"כ כאן בסמוך א\"נ ללמד כו' עס\"ס ליתא בנדפס ועיין בב\"מ ע\"א א' דתני רב יוסף כו'. ",
                "אלא על העני ולא על העשיר כצ\"ל. [הגרא\"ד]. "
            ],
            [
                "בדפוס ואפי' אומר בלבו כו' אודה לו כו' המשפט והאמת מיד בעשותו לחלוק כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "יהא אדם רשאי כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ואפשר דרבינו כ' בדיוק לחלוק עליו לאפוקי דרך שאלה דיכולין לענות כמש\"כ התוס' בסנהדרין ל\"ו א' ד\"ה די\"נ ובזה יישב הווי העמודים תמיהת המל\"מ בדרך מצותיך ח\"ב שאם כבר דיבר המופלא וכי יענו חביריו אמן בע\"כ ויטו את הדין ובס' מעה\"ח כ' לתרץ שאם התחיל המופלא אסור לענות אחריו וזה שהוא מופלא עומד במקומו וחוזרין ומתחילין מן הקטן. ודעת רבינו כפי' הב' שבתוס' סנהדרין שם דלא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בד\"מ והרמב\"ם בסה\"מ מ' רפ\"ג ובחיבורו פ\"י מהל' סנהדרין ה\"ב כתב ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות בד\"נ ללמד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות וכ' ע\"ז המעה\"ח אמנם לא נמצא זה בגמרא ולא במכילתא עכ\"ל אמנם זה לשון המכילתא משפטים פ\"כ אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות שנאמר לא תענה על ריב ואינו מובן ופי' הפנים יפות שהוא משאחז\"ל בדיני נפשות המלמד זכות א\"ח ומלמד חובה כדתנן המזכה אומר אני מזכה במקומי והיינו דאמר לא יענה על ריב לנטות לחובה וא\"כ הרי מבואר במכילתא דינו של הרמב\"ם ועיין להלן סי' תמ\"ד בביאורי אות ה'. ",
                "לנטות הא כיצד. בנדפס ליתא וכתוב שם להטות לא כהטייתך כו' ולשון המשנה ריש סנהדרין ממשמע שנאמר ל\"ת אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה א\"כ למה נאמר אחרי רבים להטות לא כהטייתך כו' וכצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "מיהו אין כו' כ\"ה בנדפס. "
            ],
            [
                "וכך כצ\"ל והנה רש\"י בפי' החומש פי' לא תהדר. לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין וכן פרש\"י בקדושין ל\"ג א' יכול יהדרנו בממון כו' וכגון ודל לא תהדר בריבו עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בסה\"מ מ' רע\"ז והוא דלא כפי' היראים להדרו בדברים והווי העמודים ה\"ר מחולין קל\"ד א' שאמרו שם מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו משמע דלזכותו בדין קאמר ולא הידור בדברים ואני אומר דרבינו מפרש דרשב\"ל אמר מכש\"כ מדכתיב ודל לא תהדר בריבו דאפילו להדרו בדברים בשעת הדין אסור מכש\"כ דאין להצדיקו בדינו לזכותו אע\"כ מאי דכתיב הצדיקו צדק משלך ותן לו אולם במכילתא משפטים אמרו לא תטה משפט אביונך בריבו למה נאמר לפי שה\"א ודל לא תהדר בריבו א\"ל אלא דל עני תאב מנין ת\"ל לא תטה ע\"כ משמע דשווה הך ודל לא תהדר ללא תטה משפט אביונך א\"כ הך ודל לא תהדר מפרשים כפרש\"י דהיינו לזכותו בדין והיינו להטות משפטו ועיין בסי' הסמוך דרבינו אינו מפרש גם שם כהמכילתא. מיהו במכילתא שם אמרו עה\"פ ודל לא תהדר בריבו ל\"נ לפי שה\"א לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול א\"ל אלא אלו וחילופיהן מנין ת\"ל ודל לא תהדר בריבו ופי' שם בברורי המדות דהכוונה שלא יהדר פני דל לכבדו אף שאינו מזכהו ממון וא\"כ מבואר כדברי היראים. "
            ],
            [
                "בכלל כל ישראל הוא. ביראים הנדפס איתא ואביון בכלל עני דכתיב בהו לא תטה משפט ואינו מובן והנכון כמש\"כ כאן בהכת\"י ונראה שהיה כתוב בנדפס בנ\"י שהוא ר\"ת בני ישראל ונשתבש לתיבת עני. והנה רבינו כתב דבריו אלו ע\"פ דרך הספרי דברים פ' רפ\"א לא תטה משפט גר יתום מה אני צריך והלא כבר נאמר לא תטה משפט מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בב' לאוין ועפי\"ז כ' רבינו שלא להטות משפט האביון ללאו בפ\"ע ואביון זה הוא כפשוטו שהוא עני התאב לכל דבר וכפרש\"י דברים כ\"ד י\"ז ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר לכך הזהיר ושנה עליו עכ\"ל אע\"ג דשם בפסוק אינו מדבר אלא במשפט גר יתום עכ\"ז כלל רש\"י גם עני שהוא נשנה ללאו בפ\"ע בהפסוק שלפנינו לא תטה משפט אביונך בריבו וכמש\"כ הפר\"ד בדרך מצותיך ח\"ב שמהראוי למנות מטה משפט האביון ללאו בפ\"ע כמו מטה משפט גר. ונהי דלפי מ\"ש במכילתא והובא בסה\"מ להרמב\"ם מ' רע\"ת דאביונך פי' אביון הוא במצות כלומר אע\"פ שאביון הוא במצות לא תטה דינו אצטריך קרא שגם הוא בכלל שאר ישראל שמוזהר עליו בלאו אבל לא שיהיה מוזהר עליו בלאו יתירא כמש\"כ בס' מעה\"ח לתרץ תמיהת הפר\"ד של מנין המצות ל\"ת שכ' הסמ\"ג שלא מנה לאו בפ\"ע לא תטה משפט אביונך לומר שהמטה משפט אביון עובר בב' לאוין וה\"ה נמי אם נפרש לא תטה משפט אביונך להטותו לזכייה אצטריך קרא שלא יעלה על לב הדיין כיון שהוא עני התאב לכל דבר אינו עובר על הטיית משפטו אשמעינן קרא שגם הוא בכלל שאר ישראל שמוזהר עליו בלאו דלא תטה משפט אבל לא שיהיה מוזהר עליו בלאו יתירא משא\"כ אם נפרש אביונך הוא כפשוטו שהוא עני התאב לכל דבר ולא תטה ג\"כ כפשוטו להטותו לחובה מהיכי תיתי שלא יהיה בכלל ישראל וע\"כ אתא לאזהרה יתירא וזהו מש\"כ רבינו היראים ולמה כתבו לעבור עליו בשני לאוין ועיין סנהדרין ל\"ו ב' אר\"א ב\"פ דא\"ק לא תטה משפט אביונך בריבו משפט אביונך א\"א מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל ומנ\"ל הך דרשא ועכצ\"ל דהיינו מדכתיב בריבו וכמש\"כ הפני משה בביאור הירושלמי פ\"ד דסנהדרין ה\"ז בריבו למעוטי אתא בריבו אי אתה מטה לחובה ע\"פ א' אלא בשנים כו' וא\"כ שמעינן מינה דמפרשי לא תטה משפט אביונך להטותו לחובה וגם מפרשי אביונך אביון ממש ולא אביון במצות דאי אביונך פירושו אדם שהוא רשע א\"כ בריבו לאו יתירא הוא דאצטריך לאשמעינן דדוקא בריבו אי אתה מטהו לחובה אבל שלא בדין רשאי לדונו לכף חובה שלא כשאר כל אדם דתנן באבות והוי דן את כל האדם לכ\"ז משא\"כ באדם שהוא רשע מותר לדונו לחובה כמש\"כ הרע\"ב שם פ\"א מ\"ו וזהו מקור נאמן למש\"כ רבינו כאן דלא תטה פי' לחובה ואביונך הוא אביון כפשוטו וא\"כ למה כתבו מה\"ת שלא יהיה בכלל ישראל אלא לעבור עליו בשני לאוין מיהו להד\"א שבשבועות ל' א' שאמרו שם בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את כה\"א לכ\"ז וכ\"ה בת\"כ נלמד משם דדוקא עמותך עם שאתך בתורה ובמצות הוי דן לכ\"ז משא\"כ באדם רשע ועיין להלן סי' ק\"ץ דבר הלמד מענינו דבמשפט מדבר והוא דלא כהד\"א שבת\"כ וכ' ע\"ז הגרא\"ד קצת נראה דגם להד\"א אינה מ\"ע של תורה רק הוא אסמכתא מחובת גמ\"ח הוא ועי' שבת קכ\"ז, א' ב'. ובכל הסוגיא שם ולא הובא דרשה זו. מכלל דאינה רק דרך דרוש בעלמא ע\"פ זה. ומן הסברא צריך לדון לזכות שד\"ז הוא ירבה שלום בין איש לרעהו. וע\"ש בפה\"מ להר\"מ ולרבינו יונה ז\"ל. ובדרשא דבריבו, אולי י\"ל שגם לדרשת הגמ' למעט שוה\"נ ג\"כ יש לדרוש אביונך כהמכילתא דתרווייהו ש\"מ דאל\"כ למה נקט אביונך דוקא. או דאין מקרא יוצא מ\"פ שכולל גם שניהם. ולכן א\"ש דעת רבינו שעובר בשני לאוין. עכ\"ל. "
            ],
            [
                "נקי מנין ליוצא מב\"ד זכאי ואמר א' י\"ל לל\"ע חובה מנין שאין מחזירין אותו ת\"ל וצדיק א\"ת כי כו' כצ\"ל. ווהגרא\"ד]. "
            ],
            [
                "בה למדנו עונש אזהרה מנין ת\"ל ולא תכחשו. לא תשקרו מת\"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר אזהרה מנין ת\"ל כו' מדבר שאותה פרשה מדברת בממון דכתיב כצ\"ל. [הגרא\"ד]. ",
                "אשה מנין כו' ז\"ל יראים הנדפס אין לי אלא איש באיש. אשה באשה אשה באיש ואיש באשה מנין ת\"ל לא תכתשו ולא תשקרו מ\"מ והיינו ג\"כ כמש\"כ כאן אשה מנין ור\"ל אשה באשה אשה באיש ואיש באשה מנין ובת\"כ לפנינו ליתא אשה באשה גם אמרו שם ת\"ל בעמיתו מ\"מ ועיי\"ש בביאור התו\"ה שפי' מדכתיב בעמיתו למדנו ששם איש אינו סימן המין שממעט אשה אלא שבא ע\"ש הכללות ור\"ל כל איש ואינו ממעט אשה וכמו שאם אמר איש לאחיו איש לרעהו שפי' אחד לרעהו ואינו ממעט אשה אבל לשון היראים שהעתיק ת\"ל לא תכחשו מ\"מ צ\"ע מאי משמע וי\"ל דגם לגי' רבינו יתפרש מדכתיב לשון רבים לא תכחשו ולא תשקרו ש\"מ דהא דכתיב איש פי' כל איש וכל אחד ואחד בין איש ובין אשה. "
            ],
            [
                "העדות [ל\"ה א'] כצ\"ל. ",
                "לפנינו במשנה הגי' עובר בלא תעשה והשם חדש עמד ע\"ז וכתב וז\"ל ודוחק לומר שכוונתו הוא חייב מלקות ויותר היה נראה להגיה עובר בל\"ת כגירסתינו עכ\"ל ולי פשוט דבכיון שינה רבינו וכתב חייב לומר דבכל הכנויין חייב מלקות וכהרמב\"ם פכ\"ו מהל' סנהדרין ה\"ג דלא כהראב\"ד שם שכתב אינו לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ\"ל וכ\"כ רש\"י בשבועות כ\"א א' ד\"ה חוץ. ומקלל את חבירו בשם המיוחד ועיי\"ש בהגרש\"ש שזהו כהראב\"ד אבל דעת היראים כהרמב\"ם וראיתי לרבינו ירוחם נתיב י\"ד חלק השמיני שכ' המקלל עצמו או חבירו בשם חייב ועובר בלאו ודוקא בשם כגון יכהו האל או אחד מן השמות כגון שדי או צבאות אבל באחד מהכנויין כגון חנון ורחום וגבור וכי\"ב פטור עכ\"ל ונראה דזהו לגי' הספרים שבועות ל\"ו ב' לא תיפוך עיי\"ש בתוד\"ה ה\"ג ובמהרש\"א שם שכתב לפי\"ז לית ליה לתלמודא הא דאמר ר' ינאי לעיל גבי מקלל עצמו וחבירו וד\"ה אלא לר' מנחם ב\"ר יוסי קרא יתירא אתא לרבות כל המקללים אפילו עצמו וחבירו נמי אינו אלא בשם וחכמים דפליגי ופוטרין בכינוי במתניתין במקלל אביו ה\"נ דפוטרים גבי מקלל עצמו וחבירו דההוא קרא יתירא לכל המקללים אתא דאינו חייב אלא בשם עכ\"ל וזהו דעת רבינו ירוחם ומש\"כ שם אח\"ז וכן מקלל אביו ואמו אינו בכלל מקלל עד שיקללנו בשם ר\"ל נמי בשם מן הז' שמות שאין נמחקין המבוארין ביו\"ד סי' רע\"ו סעיף ט' ודלא כפרש\"י סנהדרין ס\"ו א' במשנה שפי' קללם בכינוי כגון שדי צבאות חנון ורחום וכ\"כ רש\"י סנהדרין נ\"ו א' ד\"ה ואליבא דר\"מ כנויים כגון אלהים שדי צבאות ומה שפרש\"י שם ס\"ו א' עד שיקללם בשם, שיקלל בשמות הגמורין כתב הערוך לנר שם דע\"כ רש\"י מפרש שם היינו שם המיוחד ומדכתב רש\"י בשמות הגמורין בלשון רבים מזה משמע דדעת רש\"י כהרמב\"ם פ\"ב מהל' ע\"ז ה\"ז דגם שם אדנות שם המיוחד מקרי ולא שם הוי\"ה לחוד עכ\"ד ומה יענה למש\"כ התוי\"ט פ\"ז דסנהדרין מ\"ה ד\"ה יכה וז\"ל ומדברי רש\"י בגמרא ד' ס' נראה שדעתו שם ההויה עכ\"ל ושם נ\"ו א' פרש\"י ד\"ה על שם המיוחד דהא כתיב ה' והיינו שם המיוחד כדכתיב זה שמי לעולם ועיין קדושין ע\"א א' לעלם כתיב ויש לדחות דכוונת רש\"י גם לקריאתו ולא דוקא לכתיבתו ובשבועות ל\"ו א' רש\"י ד\"ה על שם מיוחד. פי' בן ארבע אותיות דיו\"ד ה\"י ועיין בפי' התורה העמק דבר ויקרא כ\"ד ט\"ז שכתב דרש\"י ורמב\"ם ס\"ל דשם אדני בכלל שם המיוחד ולא כן דעת הרמ\"ה וש\"מ ותליא בפי' המשנה שבועות ל\"ה א' דתנן באל\"ף דל\"ת בי\"ה בשדי כו' אי נימא כוונת המשנה הא דתנן בי\"ה היינו הוי\"ה מוכח דשם אדני דומה להוי\"ה ואם נימא בי\"ה היינו שם יה לבדו מבואר דלא חשיב אלא שמות שאין מיוחדין ואדני בכלל עכ\"ל והוא דלא כמש\"כ הערוך לנר שם ראיה ממשנה דשבועות הנ\"ל דאל\"ף דל\"ת שם המיוחד הוא כמו יו\"ד ה\"י עיי\"ש ומינה נשמע נמי דרש\"י שפי' במשנה דשבועות שם ביו\"ד ה\"י שם הכתוב ד' אותיות הכתוב ביו\"ד ה\"י ש\"מ דס\"ל כהרמב\"ם ודלא כהתוי\"ט שו\"ר להברכ\"י לחו\"מ סי' כ\"ז שהאריך בדברי הר\"ר ירוחם והעיר ג\"כ מפרש\"י בשבועות כהגרש\"ש וביאר דברי הראב\"ד בהשגות כמש\"כ המעה\"ח עיי\"ש ועיין להלן ריש סי' ת\"ה ומש\"ש ועיין להלן סי' רל\"ו אות ג'. ",
                "ת\"כ פ' קדושים. כתבתי זה יען כי אינו נמצא כ\"ז בגמרתינו דשבועות שכתב רבינו מקודם אולם הברכ\"י לחו\"מ סי' כ\"ז אות ח' כתב וז\"ל מדברי הרא\"ם בספר יראים סי' מ\"ב נראה בהדיא דהכי הוו גרסי בש\"ס פ' שבועת העדות ואין למחוק מהסמ\"ג לאוין ר\"ט מה שכתב שם ותניא בפ' שבה\"ע ובת\"כ מה חרש מיוחד כו' עכ\"ל וא\"כ אין להגיה כן בדברי רבינו וכתבתים במוסגר. ",
                "מכאן עד וכתיב חסר בנדפס וכבר כתב רבינו לעיל סי' קע\"ד יש לתמוה כו' והוא שאלתו שבכאן ועיי\"ש בביאורי אות ד'. ",
                "אימא כו' עס\"ס חסר בנדפס ומבואר מכאן דלא כהשם חדש שכתב עמש\"כ היראים וטעמא דילפינן האי קללה מקללה דברכת השם כו' וז\"ל לא יכולתי להולמו דאם איתא דילפינן א\"כ לא יהיה חייב המקלל את חבירו בכולן וגם רש\"י בשבועות ל\"ו א' ד\"ה וד\"ה כתב דוקא מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו שהוא לאו בעלמא לא תילף מהכא ועכצ\"ל בדברי רבינו וטעמא דלא ילפינן האי קללה מקללה דברכת השם כיון דהוי באזהרה כדתניא כו' עכ\"ל ואין דבריו נראין כלל ולשון רבינו הוא מבואר דר\"ל דמש\"ה המקלל עצמו וחבירו בכולן חייב לד\"ה כיון דהך חייב אינו חייב במיתה אלא בלאו וילפינן מברכת השם דהתם נמי בכולן באזהרה וכמש\"כ כאן בהכת\"י וחלילה להגיה. "
            ],
            [
                "ת\"ל לא תשא פ\"ד ולא כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "בבושתו פי' אלא אזכנו ולכשיצא חוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו כ\"ה בספרי דברים פי\"ז ועיי\"ש בספרי דאסמכוה אקרא ת\"ל כקטן כגדול תשמעון ולדברי הת\"כ שכ' רבינו י\"ל דמבע\"ל כקטן כגדול תשמעון לכדר\"ל סנהדרין ח' א' שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה לאקדומי' עיי\"ש ועיין בחינוך מ' רל\"ג שכתב והזהירונו ג\"כ שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה לדון אותו לאמיתו עכ\"ל. והנראה שהחינוך מפרש מ\"ש בגמרא דסנהדרין שם למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומיפסקי פשיטא רצונם לומר בלאו דברי ר\"ל הוה ידעינן לה מפשטיה דקרא ולענין מאי מיבעי' ליה לר\"ל לומר שיהא חביב עליך כו' ואי בלאו דברי ר\"ל לא הוה ידעינן פי' של כקטן כגדול דהיינו דין של פרוטה ודין של מאה מנה א\"כ לא הו\"ל לר\"ל למימר אלא דין של פרוטה כדין של מאה מנה ותו לא ומה זה שאמר ר\"ל שיהא חביב עליך מש\"ה אמרו לאקדומיה שר\"ל דקדק מדכתיב ברישא כקטן והדר כגדול ועז\"א שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה להקדימו אם בא לפניך קודם הדין של פרוטה ובזה יתיישב דברי הטוש\"ע חו\"מ סס\"י שכתבו ואל ישים חילוק בין דין קטן לגדול אלא יהא בעיניו דין של פרוטה כדין של מאה מנה והקשו הב\"ח והט\"ז הלא בגמרא אמרו ע\"ז פשיטא והשתא כיון דפשיטא היא לאיזה צורך כתבוה הטור והמחבר עיי\"ש בדבריהם ולפמש\"כ א\"ש דקושיית פשיטא אינו אלא על דברי ר\"ל אבל פשטיה דקרא הכי הוא והוא דלא כהסמ\"ע שם סק\"י שהשיג על הע\"ש שכ' דילפינן לם מכקטן כגדול תשמעון ע\"ש והסמ\"ע לטעמי' שכ' בפרישה על מש\"כ הטור ואל ישים חילוק כו' וז\"ל כן הוא פשוט להגמרא כו' בלא קרא כו' ועל דעת הע\"ש אינו כן וכנ\"ל: "
            ],
            [
                "דבר אחר כ\"ה לפנינו ובנדפס. ובירושלמי פ\"ק דפאה ר' נחמיה אמר לה. ",
                "דמפיק כצ\"ל [הגרא\"ד] ",
                "וקי\"ל כר\"י כו', דלא כהרמב\"ם פ\"ז מה\"ד ה\"ה שפסק דלא כרבא ותמה עליו בכ\"מ שם. שם חדש. ובשו\"ת מהר\"י מברונא סי' ל\"ח כ' דלא קי\"ל כר\"י אלא כדפסקינן בפ' חזקת הבתים כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא עכ\"ל ובס' חפ\"ח הל' איסורי לה\"ר כלל ג' בבאר מ\"ח אות א' ביאר דברי רבינו שפסק כר' יוסי דאיירי בענין דאין בו משום לה\"ר עיי\"ש באורך ומש\"ר פי' כו' כן פרש\"י שם בלשון א' וראיית רבינו דהכי קיי\"ל דהא קם לי' רבא כוותי' לפנינו אמר רבה גם כ' רבינו דאמר רבא פ' יש בערכין להקל כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום ל\"ב כו' ולפנינו א\"ר שם כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום ל\"ב ואהא א\"ל אביי כש\"כ כו' וא\"ל אנא כר\"י ס\"ל ובאמת כ' השם חדש יש ט\"ס הניכר בלשון רבינו וכצ\"ל כל מילתא דמתאמרא באפי מרה עכ\"ל ואני אומר דאין להגיה דגי' רבינו כך היתה שמה וכן נראה שהי' גי' התוס' דב\"ב ל\"ט ב' ד\"ה לית הב' שכ' פי' לאותו שאומר לפני ג' דבפ' יש בערכין מייתי עלה הא דא\"ר יוסי כו' והיינו כגי' רבינו הרא\"ם והגרש\"ש בב\"ב שם הגיה בדה\"ת ולא ראה גי' היראים ועפי\"ז א\"ש דה\"ת ככתיבתן: ",
                "ולישנא כצ\"ל. ",
                "ס\"ל צ\"ל נראה לי וכ\"ה בנדפס וכ' השם חדש הפי' שהביא רבינו לא מצאתיו לא בש\"ס ולא בילקוט אמנם כוונת רבינו לומר שהוא נראה בפניו כאוהב ושלא בפניו אורבו ושונאו לומר עליו רעות והוא בדמיון הנחושת שהוא מאיר ומצהיב כדכתיב נחשת קלל ה\"נ נראה בפניו כאוהב ושלא בפניו אומר עליו רעות כדמיון הברזל שממית וזש\"ר ומשמש ב' ענינים נחשת וברזל עכ\"ל ונראה לי עוד שלדברי רבינו יתפרש הכתוב סרי סוררים דהיינו שבפני הבעלים הם סרים מסוררים ומראים עצמם כאוהבים ושלא בפניו הולכי רכיל ועז\"א נחשת וברזל וגי' הכת\"י לפנינו כאן ומשמע בשני ענינים אבל בנדפס הגי' ומשמש שני ענינים: ",
                "והתם שלא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס בס' חפ\"ח הל' איסורי רכילות כלל ג' בבאר מ\"ח או\"ב בהגהה נתקשה בדברי רבינו דאם הי' אמת מה שציבא דבר על מפיבושת בודאי הי' מותר אפי' לא הי' רוצה שישמע מפיבושת ומצוה רבה היא לומר לדוד כדי שישמור א\"ע בזה אע\"כ דשקר דבר עליו ציבא וא\"כ בודאי בכל גווני אסור והיכי יליף ר' יוסי מענין ציבא לעלמא לדבר אמת כיון דעכ\"פ מוכרחין אנו לומר דבענין ציבא בכל גווני אסור ובהל' איסורי לה\"ר כלל ג' בבמ\"ח אות א' בהגה\"ה כ' ישוב לזה דאפשר לומר דלסימן בעלמא נקט דרגילות הוא להזהר ברכילות שלא לומר בפניו וה\"נ בלה\"ר אם נזהר מלומר בפניו סימן הוא שלא נתכוין בקנאתו עבור האמת שמיצר בהיזק או בבזיון חבירו רק נהנה לספר בגנותו עכ\"ל ולי נראה דרבינו למד משם לר' יוסי פי' לשון רכיל דהוא שלא בפני הבעלים מדאמר מפיבושת וירגל בעבדך ולא אמר וישקר דהא שקר אמר ציבא אלא מדאמר שלא בפניו עז\"א וירגל אלמא דרכיל ורגיל מקרי שלא בפני הבעלים: ",
                "כגון כו' עד כדאמרינן חסר בנדפס. ",
                "כ' השם חדש שיש שינוי קצת בדברי רבינו ממה דאיתא לפנינו דדברי ר\"ל הביאו בגמרא על הברייתא דר\"א בן פרטא דבסמוך. ",
                "בשבחו כצ\"ל ומשכ\"ר דאמר רב פפא בב\"ב ליתא לפנינו ר\"פ וגי' הנדפס דאמרי' בב\"ב בפ' ג\"פ כו' והפי' שכ'. רבינו אל ירבה לספר כן פי' הרשב\"ם שם ורש\"י ערכין ט\"ז א' ד\"ה בא והרי\"ף פ' במה מדליקין והסמ\"ק סי' קכ\"ד אבל הרמב\"ם פ\"ז מה\"ד ה\"ד כ' בפני שונאיו אסור וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ט' עיי\"ש שסיים אבל בפני אוהביו מותר כדתנן חמשה תלמידים כו' הוא היה מונה שבחן עכ\"ל ולפי דעת הסמ\"ג מדויק מ\"ש במשנה הוא היה כו' פי' הוא בפ\"ע שלא במקום שהרבים מצויים שם בדוכתא דאיכא למיחש דילמא איכא התם מאן דסני לי' ומשתעי בבשתי' כמש\"כ הרמ\"ה בס' יד רמה לב\"ב שם דההוא דפסיק סידרא לקמי' דרבי במקום שהרבים מצויים שם היה וכ\"כ הגאון רחיד\"א בפתח עינים לב\"ב שם דמפיה\"מ להרמב\"ם ספ\"ק דאבות מוכח דס\"ל דהמעשה הי' בקהל רב דיש שם אוהבים ושונאים ומיושב בזה תמיהת הס\"ד אות יו\"ד יהודא חייטא שתמה על הסמ\"ג דהא רבי לא היה שונאו של ר' יהודה חייטא, ולפמש\"כ רבינו מדוייק לשון המשנה מונה שבחן פי' מונה מעט לא ברבוי ולכן לא אמר הוא היה מספר שבחן דספור הוא ברבוי. ועל פי' היראים שהוא כפרש\"י כ' המג\"א באו\"ח סי' קנ\"ו דצ\"ע מההיא דב\"ב דקס\"ד דהלא לא הרבה כלום אלא שהי' אומר יהודא חייטא כתבי' וכן פי' במחה\"ש שם ודלא כמש\"כ בפי' ברית עולם לס\"ח סי' ס\"ד ואחריו נמשך המנחת חינוך בקומץ מנחה מ' רל\"ו שהמג\"א הקשה לפי' הרמב\"ם ולכן יישבו קושייתו עפ\"י הנ\"ל דהתם היו שונאים ליהודא חייטא עיי\"ש וטעות הוא בידם. ומעתה מש\"כ השם חדש וז\"ל עיין להפר\"ח בס' מ\"ח בהל' דיעות שכ' על הכ\"מ בזה\"ל כ' הכ\"מ דמפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו ולא משמע הכי בפ' ג\"פ ד' קס\"ד עכ\"ל ולפקד\"נ דהשגה זו היא כוונת הגמ\"י שכ' וז\"ל אכן רשב\"ם פי' לא יספר יותר מדאי וכו' עכ\"ל השם חדש. ובמחכ\"ת אדרבה על פי' רשב\"ם קשה יותר וכנ\"ל ועיין בהגרש\"ש ערכין ט\"ז א' והנה במגילה כ\"ה ב' אמרו האי מאן דשפיר שומעני' שרי לשבוחי' ומאן דשבחי' ינוחו לו ברכות על ראשו ועיי\"ש בח\"א מהרש\"א ובשו\"ת ח\"ס ח\"ו תשו' נ\"ט פי' דוקא התם בפ' ג\"פ דאוקמי' במילי דעלמא בשבח יופי הכתיבה דאמר יהודא חייטא כתבי' בהא חשש רבי ללה\"ר שיבוא לידי גנותו אבל אה\"נ אם ישבח את הצדיק בצדקתו וחכמתו כמו שהיו רגילין חז\"ל משבח לי' ר' פלוני לר' פלוני דאדם גדול הוא כיון דמצוה היא מגנת היא עליו שלא יבוא לספר בגנותו וז\"ש הש\"ס האי מאן דשפיר שומעני' שרי לשבוחי' ולא חיישינן שיבוא לידי גנותו והטעם הוא משום דמאן דשבחי' ינוחו לו ברכות על ראשו וא\"כ לא יאונה לו כל און ולכאורה הוא דלא כדברי היראים כאן דהא ריב\"ז הי' משבח תלמידיו בצדקתן וחכמתן ואפ\"ה כ' רבינו דדוקא בלא רבוי מותר וכנ\"ל. ויש לומר דגם כוונת רבינו הרא\"ם כמש\"כ החת\"ס דרבוי קרי לי' מילי דעלמא דאין להם עיקר כלל וכל מה שיספר בכלל רבוי יקרא אבל ספור צדקת הצדיק וחכמתו לא מיקרי רבוי וא\"ש לפי\"ז תיבת מונה שהוא לשון חשיבות משא\"כ לשון סיפר קאי על כל ספור מילי דעלמא ודו\"ק: "
            ],
            [
                "ואמרינן [נדה ס\"א א'] האי לישנא בישא אע\"ג כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "להאמין ולקבל כדאמרינן בשבת פ' במה בהמה (שבת נו.) לא כו' כצ\"ל וכ\"ה בסמ\"ג לאוין י' ובנדפס חסר כל הסימן הזה וגם הסימן של אח\"ז ואחר אחר זה: "
            ],
            [
                "ראה זה חדש הוא פי' רבינו. ובסה\"מ להרמב\"ם מ' רפ\"ו והסמ\"ג לאוין רי\"ד לא כתבו כן ולשון הגמרא דב\"ק ע\"ב ב' והתורה אמרה אל תשת רשע עד ופרש\"י שם אל תשת ידך עם רשע מורין דלא כפי' היראים וז\"ל רש\"י בפי' החומש אל תשת ידך עם רשע הטוען את חבירו תביעת שקר שהבטיחהו להיות לו עד חמס עכ\"ל ויש לכוין פרש\"י עם דברי היראים ועל המבטיח הזהיר הכתוב שלא להבטיח שע\"י הבטחתו ואח\"כ יקיים יהי' עד חמס והתובע נקרא רשע ודו\"ק: "
            ],
            [
                "שנאוי כצ\"ל ובמה שסיים היראים כאן ולאו זה בכלל לא תטה משפט כו' עיין להלן סי' רט\"ז מש\"ש בבאורי: "
            ],
            [
                "ולא יסטרנו ולא יקללנו כצ\"ל. ",
                "ואם לא קבלו כו' כן הגיה הגרא\"ד שליט\"א ומוכרח, ומש\"כ רבינו בסוף ת\"ל הוכיח תוכיח את עמיתך מכ\"מ הנה בנדפס סי' ל\"ט הגירסא ת\"ל תוכיח מכל מקום וכ\"ה לפנינו בערכין שם אלא שבת\"כ הגי' ומנין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חוזר והוכיח ת\"ל הוכח תוכיח וכתב הק\"א שם בביאור הת\"כ דמהוכח משמע אפילו ק' פעמים וכו' עיי\"ש אבל הברכ\"י או\"ח סי' תר\"ח סי' ח' השיג עליו דהת\"כ מתוכיח יליף כסוגיית ערכין עיי\"ש וכן נראה כוונת רבינו הרא\"ם דפי' דמתוכיח ילפינן בערכין דאם לא קבלו שיחזור ויוכיחנו וע\"ז שפיר הקשה מב\"מ ל\"א א' שאמרו שם הוכח אפי' ק' פעמים משמע ולפנינו בנדפס חסר קושיית רבינו ותירוצו אבל הסמ\"ג עשין י\"א ובהגמ\"יי פ\"ו מהל' דיעות אות ד' הביאו משם הרא\"ם כדאיתא לפנינו בהכת\"י בסי' זה ולהלן סי' רכ\"ג. והנה רבינו כ' כאן בביאור ההיא דב\"מ הוכח אפי' ק' פעמים משמע וז\"ל הוכח באומר לקבלו וחוזר בו עכ\"ל. ובזה מיישב רבינו קושיית הלח\"מ פ\"ו מהל' דיעות ה\"ז שהקשה שם דהיאך אמר בב\"מ הוכח אפי' ק' פעמים משמע ובערכין משמע דמתוכיח נפק\"ל והנ\"י בפ' אלו מציאות שם כ' דהוכח אתא לעבירות חלוקות ובערכין דרשינן מתוכיח דאפי' בעבירה אחת חוזר ומוכיחו אפי' מאה פעמים והגרש\"ש בספר מקורי הרמב\"ם הקשה על תי' הנ\"י דהא ילפינן מהשב אפי' מאה פעמים להחזירה וברחה וזה דומה לעבירה אחת וכן מן שלח יליף דאפי' מאה פעמים שלחה וחזרה כו' דדמיא ג\"כ לעבירה אחת. אבל היראים מתרץ לה באופן אחר דלעולם גם בב\"מ מיירי בעבירה אחת אלא דאפי' מאה פעמים חייב להוכיחו היינו באומר לקבלו וחוזר בו פי' שחוזר העובר ממה שאמר לקבל דבריו ואז צריך להוכיחו פעם ב' וכשאומר לקבלו וחוזר בו עוד צריך להוכיחו פעם ג' וכן עד ק' פעמים ובערכין ילפינן מתוכיח להיכא דאומר לו ולא קיבל צריך עוד לומר לו ולחזור ולומר לו אפי' ק' פעמים עד שיקבל ובשאינו מקבלו עד הכאה וכו' כמש\"כ רבינו בסי' רכ\"ג ולא כהברכ\"י שם שכ' דרבינו אליעזר ממיץ סבר כהנ\"י ודעמייהו דסוגיא דמציעא בעבירות חלוקות ואהא דריש תלמיד לרב וסוגיית ערכין בעבירה אחת ובעבירה אחת כשהוכיחו פעם ראשונה לרב אין להוכיחו זימנא אחרי ופעם ראשונה דרב ופעם שניה דחבירו שקולים והיינו מקבלו ואין מקבלו דקאמר הרא\"ם כו' עכ\"ל. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהרי הרב אומר כאן בביאור והא דאמרינן בב\"מ כו' הוכח באומר לקבלו וחוזר בו וע\"ז אמרינן תוכיח תלמיד לרב באומר לקבלו צריך להוכיחו אפי' מאה פעמים אבל כשאינו מקבל לו תלמיד לרב א\"צ להוכיח יותר. ונראה דה\"ד בעבירה אחת אבל בעבירות חלוקות אין חילוק אף להיראים בין רבו לשאר אדם דאם הוכיחו בעבירה אחת ולא קיבל חייב להוכיחו בעבירה אחרת וכ\"כ הווי העמודים סי' ל\"ז אות ב' ולפ\"ד היראים שפיר יש לפרש לשון הת\"כ שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חוזר והוכיח דכתיב הוכח תוכיח דר\"ל מדכתיב הוכח משמע אפי' ק' פעמים ובאומר לקבלו וחוזר בו וכהך דב\"מ ואין זה כההיא דערכין דשם אמרו בלשון הוכיחו ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו ושפיר נלמד הך דערכין מתוכיח. ",
                "הוצרך מהוכח תוכיח ואע\"ג כו' מהוכח תוכיח בתלמיד כו' כצ\"ל. ",
                "שלא יתבייש כצ\"ל וכ\"ה בנדפס והק\"א לת\"כ פי' יכול אפי' פניו משתנות שהוא מתבייש מסבת התוכחה ישוב להוכיחו ת\"ל לא תשא עליו חטא כלומר כו' אחר שפניו משתנות כבר שב וקיבל התוכחה ואם מוכיחו אח\"כ מלבין פניו בחנם ונושא עליו חטא עכ\"ל. אבל פי' רבינו אינו כן אלא בתחילת התוכחה שיוכיח באופן שלא יתבייש ואם א\"א אא\"כ ייביישנו אז מותר. ומשכ\"ר אח\"כ וזה הוא פשוטו של מקרא קאי אדבתרי' לא תשנא אינך כו' ועיין להרמב\"ן בפי' התורה ודלא כהשם חדש שחשב דזהו פשוטו ש\"מ קאי אדלעיל דערכין ודחק למאי כתב רבינו ד\"ז, והסמ\"ק סי' י\"ז מפרש המקרא במי שמותר לשנאותו הכתוב מזהירו שלא לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו פנים שישנא לו וכן פירש הרשב\"ם בפי' החומש אבל רבינו אינו מפרש כן כמו שסיים ומנלן שבאדם שאינו הגון לא הזהירה התורה דכתיב לא תשנא את אחיך ואחוה במצות בעינן ולפי\"ז משכ\"ר ואינה שנאת לב אלא שנאה הנראית לעינים ה\"פ לא לבד שנאת הלב מותר באדם שאינו הגון אלא שנאה הנראית לעינים ג\"כ מותר משא\"כ באדם כשר אפי' שנאת הלב אסור וכש\"כ שנאה הנראית לעין. ",
                "אומרים עליך אם כו' אמרו לך חשדתני בחנם כו' ואם תבין כשתוכיחנו כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "עוד אלא שמצוה כצ\"ל וכרנב\"י פסחים שם וכ\"פ הרמב\"ם סוף הל' רוצח אבל רש\"י במשלי ג' ל' כתב ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו ודוחק לפרש רשאי לשון חיוב כפרש\"י ערכין כ\"ח ב' ועיי\"ש בתוס'. ולפמש\"כ המעתיק בביאור מהרש\"ל לסמ\"ג עשין ט' יש חילוק דשנאה שבלב עז\"א דמותר לשנאותו אבל לשנאה הנראית לעינים דהיינו שישנא אותו בגלוי ויתקוטט עמו עז\"א שמצוה לשנאתו ע\"ז אולי ישוב מדרכו הרעה עיי\"ש. יש לישב בזה גם פרש\"י גם מ\"ש רנב\"י בתענית ז' ב' מותר לשנאותו ועיי\"ש בגבורות ארי שהקשה מאי מותר הא לדידי' חיובא ומצוה נמי איכא כדאמר בפסחים קי\"ג ב' דלפמש\"כ המעתיק א\"ש דבתענית שנאה שבלב אמר דמותר לשנאותו ולפמש\"כ הרמב\"ם שם \"והתרה בו ולא חזר\" ובס' לבני בנימין מערכה ל\"ו אות ז' עמד בזה והשם חדש כ' דהוכרח הרמב\"ם לומר כן מכח הסברא דאפשר דבשוגג עשה ואם הי' מתרה בו היה חוזר מיד ושוב אינו מצוה לשנאותו וכ\"ה במשנת חכמים סי' ה' יבין שמועה אות א' עיי\"ש ועיין בס' חפ\"ח כלל ד' אות י\"ד בבאר מ\"ח צ\"ל דגם רבינו שכ' ולא עוד אלא שמצוה לשנאותו כו' בכה\"ג מיירי וכמו שכ' הסמ\"ג עשין ט' אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו וזהו כוונת היראים סי' רכ\"ד. ",
                "דקסברי רבנן יש כו' וקרינן בהו כצ\"ל [הגרא\"ד] ויש להבין ראיית רבינו משם דהא אחיו הוא במצות פירושו בכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן וא\"כ כש\"כ ישראל דחייב בכל המצוות מקרי אחיו ואע\"ג דבאינו מקיים כולם ונראה דרבינו ס\"ל מסברא דנפשי' דכי היכי דמי שאינו בכלל חיוב המצוות לא אקרי אחיו ה\"ה נמי מי שאינו מקיים המצוות לא מיקרי אחיו וכהך דרשא דגיטין מ\"ה ב' כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דל\"ש עבד ואשה וקטן שאינם מצווים ול\"ש מומר ומסור שפרקו מעליהם עול שניהם מיקרו אינו בקשירה וה\"נ בכלל אחיו במצוות בעינן המחוייבים והמקיימים. ודע דחזינן מהך דגיטין שם דגם קטן קרוי אינו בקשירה ואע\"ג דאתי לכלל קשירה כשיגדיל ותמיהני על הס' מקה\"ח להגאון מליסא שכ' בחי' לכריתות ד\"ו ב' להסתפק בקטן אי מיקרי שנו בסך או לא והניח בצ\"ע ומ\"ש מהך דקשירה דגיטין וא\"כ הה\"נ שאינו בסך וגם אחרים אינם מצווים עליו שלא יסיכוהו ועיין להלן סי' ר\"פ אות ד'. ",
                "אולי צ\"ל ביומא "
            ],
            [
                "ומנין לרודף כו' עד סוף ליתא בת\"כ ועיין סנהדרין [ע\"ג א' שהביאו ברייתא לרודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו מלא תעמוד על דם רעך ודחו לה אח\"כ דרודף למידין מהקישא לנערה המאורסה ונערה המאורסה גופה מנלן כדתנא דבר\"י ואין מושיע לה כו' וא\"כ דברי רבינו לכאורה תמוהין שלמד לרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה מן ל\"ת על דם רעך. אולם בס' החינוך מ' רל\"ז כ' ג\"כ ומנין לרודף אחר חבירו להורגו שאתה חייב להצילו בנפשו שנאמר לא תעמוד כו' וכ' שם המנחת חינוך עיין בסנהדרין בש\"ס מבואר דרודף למידין מהקישא עיי\"ש. אך כיון דילפינן מהקישא א\"כ עוברין ג\"כ בלאו הזה וכבר קדמו בזה בס' מעה\"ח לתרץ דברי החינוך א\"כ מיושב ג\"כ דברי היראים ועיין יד שאול ליו\"ד סי' רכ\"א ס\"ק י\"א שכתב שם כפי הנראה חשב הרמב\"ם דמה דאמרו בסנהדרין במצות לא תעמוד הוא דוקא דברים שבגופו כגון טובע בנהר או לסטים באים עליו אבל מה שנוגע לממונו אינו בכלל לא תעמוד וראיה ברורה דהא אין חייב להעיד בעד אחד בממון עיי\"ש ועיין הע\"ש שאילתא ס\"ט אות ב' שהאריך בד\"ז, וראיתי בהתו\"ה סדר קדושים אות מ\"א שכתב שם ע\"ד הת\"כ בזה\"ל ובסנהדרין דע\"ג מפרש שמ\"ש חייב אתה להצילו בנפשו לא מכאן נלמד רק מכתוב אחר עכ\"ל ואין זה ענין לד' הת\"כ ומניין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו דזה בודאי נלמד מכאן מדכתיב לא תעמוד על דם רעך אלא על מה שאמרו ומנין לרודף כו' כמבואר בדברי רבינו עז\"א בסנהדרין שם דלא מכאן נלמד כנ\"ל ובהת\"כ שעם התו\"ה ליתא ומנין לרודף כו' ועכ\"ז כתוב בביאור התו\"ה כנ\"ל ונתן מקום לטעות: "
            ],
            [
                "עמך לבני עמך א\"א נוטר אבל כו' כצ\"ל. ",
                "בנדפס דלאו כלים ואוצ\"ל או אוכלים. [הגרא\"ד]. ועיין בספר חפ\"ח בפתיחה מקור החיים בבאר מ\"ח אות ח' ט' אריכות דברים בדברי היראים שבסימן זה ודפח\"ח ועיין בריקאנטי סי' תקנ\"ז ובבאור מעשה בצלאל שם ומה שעמד שם על לשון היראים בשביל שלא עשה עמו, כהוייתו. הנה בס' יראים כת\"י לפנינו כתוב \"בהיותו צריך\" ונכון. ",
                "ימעט כו' צ\"ל שלא למנוע לעשות צדקה כו'. שלא עשה הוא עמו: "
            ],
            [],
            [
                "עברים בנדפס ליתא ונכון דזה מפורש בפסוק בני ישראל. ",
                "חסר ובנדפס הגי' שמעבידו עבודה שהיא קשה לו ואינו לכבודו ולימד בפרך זה מדכתיב ויעבידו מצרים את בנ\"י בפרך ותניא [סוטה י\"א ב'] שהיו מחלפין מלאכה עבודת כו' וכ\"ה בסמ\"ג לאוין קע\"ד ובהגמ\"י פ\"א מהל' עבדים ה\"ו כ' שם בת\"כ ילפינן פרך מפרך האמור במצרים תניא בפרך שהיו מחליפין כו' ובעניי לא מצאתי זה בת\"כ ודע דבת\"כ חשיב עוד שלא יאמר לו עדור תחת הגפן עד שאבא והסמ\"ג והיראים לא זכרו זה ומזה סייעתא למש\"כ הלח\"מ שם בביאור ד' הרמב\"ם דבברייתא דת\"כ מפרש בפי' דפרך שני עניינים חלוקים הא' שמעבידו בדבר שא\"צ לו הב' שמעבידו בדבר שאין לו קצבה שזה ודאי צער הוא לו כיון שאין נותן לו קצבה ממלאכה עיין בדבריו וכ\"כ בס' התו\"ה בהר סי' פ\"ו וכיון שהיראים והסמ\"ג זכרו מתחלה האופן שמעבידו עבודה שהיא קשה לו כו' לזאת לא העתיקו אח\"כ מהת\"כ כ\"א אופן שמעבידו בדבר שא\"צ לו ותו ל\"מ: "
            ],
            [
                "בסימטה ולא יעמידנו על אבן כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. "
            ],
            [
                "ותניא בתו\"כ לא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין מג\"א סי' קס\"ט סק\"א שלא זכר שם הך דרשא דת\"כ בו א\"א עובד אבל אתה עובד בב\"ח עבודת עבד כ\"א למדה ממשמעותה דת\"כ דלעיל שבסי' קצ\"ט ועיי\"ש במחה\"ש מה שהעיר ע\"ד המג\"א ובאמת תרווייהו תנינהו בהת\"כ וכמו שכ' היראים: "
            ],
            [
                "ולא תקפוץ, ותניא בספרי יש לך אדם שמצטער אם יתן פי' של אימוץ כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ובספרי שלפנינו הגי' שמצטער אם יתן אם לא יתן וכ\"ה בסמ\"ג לאוין רפ\"ט. ",
                "שלא יסוב לבו ולא יאמץ להסיב הרחמנות מלבו כ\"ה בסמ\"ג לאוין רפ\"ט וכמש\"כ היראים כאן אבל בנדפס הגי' שלא \"יסבלו\" והנכון דצ\"ל שלא יסב לבו. והנ\"ל דלדעת היראים והסמ\"ג דמאמץ את לבבו פי' שאינו נותן אלא כל היכא דאין לבו נוטה לרחם אם אינו נותן לא עבר בל\"ת אלא דחיסר עשה דפתח תפתח נתן תתן אבל כשלבו נוטה לרחם והוא מאמץ את לבבו להסב הרחמנות עז\"נ לא תאמץ את לבבך וכן משכ\"ר בסמוך מהספרי לא תקפוץ כו' ר\"ל נמי דכשפושט ידו וחוזר וקופץ עובר בלאו זה אבל בלא\"ה אם אינו נותן א\"ע בלאו אלא שלא קיים העשה והוא לפיר\"ת בב\"ב ח' ב' תוד\"ה אכפיי' משא\"כ לפר\"י שם וא\"ש בזה מש\"כ התוס' שבועות כ\"ג ב' ד\"ה דמוקי דאין איסור לאו חייל על איסור עשה והביאו ראי' דהא לקמן פריך אילימא מתנה לעני מו\"ע מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ותמה ע\"ז הגרעק\"א בתשובות סוף חלק הכתבים דהא בצדקה איכא לאו לא תאמץ ולא תקפוץ ולפי הנ\"ל א\"ש דהא איכא גווני בצדקה לעני דליכא לאו כ\"א עשה א\"כ מאי פריך הגמרא דילמא מיירי בכה\"ג דליכא אלא עשה לחוד אע\"כ דאין לחול איסור לאו על איסור עשה ולא כן כ' הסמ\"ק סי' כ' וז\"ל לא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם הי' רוצה הי' מרויח יותר מצרכו ת\"ל לא תאמץ שאפי' אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ וכ\"כ השם חדש בביאור הנדפס סי' מ\"ט דהיינו כל שאומץ את לבבו ומצטער על נתנתה מקודם ואע\"פ שלא נתנה בפנים זועפות קא עבר על לא תאמץ לבבך. ובס' כלילת שאול אות א' סוגיא א' כ' דהך ל\"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ הוא רק היכא שבא עני ומבקש ממנו משא\"כ היכא שנשבע שאתן מתנה לאיזה עני שיהי' לא הוי גביה רק עשה בלבד דהא אינו מבקש ממנו מאומה עיי\"ש שלא הביא ד' הגרעק\"א. "
            ],
            [
                "לדיינים כו' ותניא בספרי כו' בנדפס הביא ד' הספרי בזה\"ל לא תאמר איש פלוני עשיר איש פ' נאה איש פ' קרובי אפילו אינו יכול כו' ואינו מובן ולפמש\"כ כאן ברור דתיבת אפילו מיותר ו\"אינו\" ט\"ס שצ\"ל \"איני\" ובספרי שלפנינו ליתא איש פלוני עשיר וגם תיבות \"איני יכול שלא לעוזרו\" אינו אלא בפסז\"ו כמש\"כ במאיר עין שם אות ט' ועיי\"ש שדחק בפי' הדברים דלאו אדיין קאי אלא אשאר אינש דלא לימא לדיין הכי שמא מתוך כך יטה דיין המשפט. אבל בדברי רבינו היראים מפורש שצוה יוצרינו לדיינים שלא יאמרו כן ומשעת הטייה בפיו אע\"פ שלא עשה מעשה עבר בלא תטה משפט והמאיר עין העלים עין מהיראים, ולפי דברי רבינו א\"ש מ\"ש בכתובות ק\"ה א' ושוחד לא תקח מה ת\"ל אם ללמד שלא לזכות את החייב כו' הרי כבר נאמר לא תטה משפט והקשה החו\"י סי' קל\"ו דילמא לעבור משעת לקיחה דבכה\"ג אמרו חז\"ל על טומן משקלותיו במלח ובס' דברי דוד להטו\"ז מיישבו עיי\"ש אבל למש\"כ רבינו כאן גם לא תטה משפט הוא בפה אע\"פ שלא עשה מעשה וא\"כ לקיחת שוחד להטות משפט לא גרע מאמירה בפה, אולם הר\"ן בדרשותיו דרוש י\"א פי' דברי הספרי דלא תטה משפט הוא אזהרה לממנה דיין שאינו הגון וז\"ש הספרי שלא תאמר איש פ' נאה איש פ' קרובי איני יכול שלא לעוזרו ואושיבנו דיין לפיכך הוצרך להזהיר שנעמיד מומחה וצדיק ועז\"א ושפטו את העם משפט צדק זה מינוי הדיינים עיי\"ש ועי' להלן סי' רט\"ז: "
            ],
            [
                "פנים כצ\"ל. ",
                "כדתניא בספרי לא תכיר פנים אל תאמר איש פלוני כו'. סימן ר\"ה [רמ\"ד] צוה הקב\"ה בפ' שופטים לא יקום עד אחד באיש כו' כצ\"ל ומש\"כ לעיל סי' ר\"ד ר\"ה פנים לא תכיר ט\"ס תיבת ר\"ה כ\"כ הגאון רא\"ד שליט\"א. והספרי שכ' רבינו ר\"ל למ\"ש בספרי דברים פ' קמ\"ד לא תכיר פנים שלא תאמר איש פלוני עשיר איש פ' עני ובנדפס כתוב לא תכירו פנים וט\"ס וצ\"ל לא תכיר ככתוב כאן והמאיר עין שם כתב וה\"נ לקמן לא תכיר פנים שלא תאמר איש פ' עני היינו שלא לומר כך לדיין עכ\"ל וגם בזה לא ראה דברי היראים דמפרש להדיא דאדיין קאי ורבינו אזיל בשיטת בה\"ג שכתב במנין הלאוין סי' ר\"א לא תכיר פנים אבל הסמ\"ג לאוין קצ\"ד כ' בזה\"ל כתוב בפ' דברים לא תכירו פנים במשפט ותניא בספרי [שם פ' י\"ז] אזהרה זו לממונה להושיב דיינים כו' וכ\"כ החינוך סי' תי\"ד והוא מדברי הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת רפ\"ד. ",
                "ולא יומת ע\"פ עד אחד מוקי לי' תנא לעיל לעד ולתלמיד שלא ילמדו חובה. ",
                "צ\"ל לעדות איש. ",
                "ט\"ס וצ\"ל לאיש וכן הוא בסמ\"ג לאוין רי\"ג ועיין בספר רביד הזהב פ' שופטים ד\"ה באיש שפי' דכוונת הספרי הוא למ\"ש בקדושין דס\"ג ב' אמרה אשה נתקדשתי וא\"י למי ובא א' ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס וכ' הר\"ן ואם יש עד אחד שהוא קידשה מותר לכנסה ועז\"א בספרי אבל קם הוא באשה להשיאה ר\"ל לא לבד להתירה לעלמא ע\"י גט אלא אף להשיאה למי שמעיד עליו שקידשה ומשום דין זה מייתי לה בפסיקתא ובספר יראים נ\"ל עכ\"ל ודלא כס' אהלי יהודה באור על הספרי שכ' דדברי הספרי אסמכתא היא ובאיש אצטריך למעט עדות לקטן שאפי' בשנים אין מחייבין אותו עיי\"ש באורך ועיין בפנים יפות. ",
                "נראה דצ\"ל רשאי. [הגרא\"ד]. ",
                "פי' משום לאו כו' באיש מיהו ההוא כו' כצ\"ל [הגרא\"ד שליט\"א] וכ\"כ הסמ\"ג ומשכ\"ר והסמ\"ג נגדי' רבא לפנינו הגי' רב פפא. והנה מפי' רשב\"ם שם ד\"ה ש\"ר וד\"ה דכתיב לא יקום משמע דעיקר הלאו דלא יקום נאמר רק להורות שאין נאמן בעדותו ביחידי ולא יקבלו ב\"ד את דבריו וכ\"מ בסה\"מ להרמב\"ם ל\"ת רפ\"ח שעיקר לאו זה נאמר רק על ב\"ד אולם דעת היראים כאן והסמ\"ג אינו כן כ\"כ בס' חפ\"ת בבאר מ\"ח פתיחה אות י' ובחי' מהרד\"מ לסה\"מ שם ועיין בס' דרך מצותך ח\"ב להמל\"מ שהאריך בזה ובס' מעין החכמה יישב ד' היראים והסמ\"ג עיי\"ש שכ' בזה\"ל ומה שהקשה עליו דאמאי כתב שלוקה הרי הוא לאו שאין בו מעשה אפשר לומר דדעת הסמ\"ג כיון שטעם האיסור משום לישנא בישא הרי היא בכלל מוש\"ר שאזהרתו מלא תלך רכיל ולוקה על אזהרה זו כדכתיב ויסרו אותו אע\"פ שאין בו מעשה רק אי לאו אזהרה דלא יקום ה\"א דז\"א בכלל לה\"ר משום שראוי לצירוף כשיבא עוד אחד להעיד על המעשה אבל אחר שהזהיר הכתוב ע\"ז הרי הוא עובר על לאו דלא תלך רכיל עכ\"ל וכ\"כ הווי העמודים וז\"ל והפ\"ד תמה על הסמ\"ג בזה דהא קי\"ל לאו שא\"ב מעשה אין לוקין עליו ולק\"מ דבכלל מוש\"ר הוא כמ\"ש דשום ביש מפיק עליה ומוש\"ר לוקה אע\"ג דלא עשה מעשה כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ג מהל' נערה והסמ\"ג עשין נ\"ה עכ\"ל. ובזה אומר אני מש\"כ היראים כאן בסוף הסימן וקם לי' נמי בלאו כמו שפרשתי למעלה דלכאורה הדברים מיותרים דהרי מקודם לזה כתב וקם ליה בלאו דלא יקום עד אחד באיש לכנדצ\"ל בסוף וקם לי' נמי בלאו [דלא תלך רכיל] כמו שפרשתי למעלה [סי' קצ\"א] והדברים ראויים לרבינו כמש\"כ המעה\"ח והווי העמודים, והרה\"ג מהרז\"ו מנישוועז שליט\"א הערני דבאמת אף שהסמ\"ג כתב ואם קם והעיד עליו לוקה דשום ביש הוא דמפיק עלי' אבל הרא\"ם בספר יראים לא כתב תיבות אלו \"ואם קם והעיד עליו לוקה\" וא\"כ שפיר י\"ל דדעת היראים שלא ללקות על לאו דלא יקום וה\"נ על לא תלך רכיל לא לקי כהרמב\"ם רפ\"ז מהל' דיעות ומש\"כ היראים מיהו ההוא מלקות מדרבנן הוא דהא איתקש כו' חדא ועוד קאמר ור\"ל דעכצ\"ל דנגדי' רבא לזיגוד מדרבנן הוא אפי' אי אמרינן דלקי אלאו שאין בו מעשה ומטעם דהא איתקש כו' וזהו אליבא דכ\"ע ונכון. ",
                "ודוקא כו' ע\"ס אינו בנדפס ועיין סמ\"ג לאוין רי\"ג שמבואר שם כמש\"כ רבינו כאן אלא שלא נזכר שמו שם וכן בהגהת מיימוניות פ\"ה מהל' עדות כ' ד\"ז בשם ס\"ה ובאמת הוא דברי הרא\"ם: "
            ],
            [],
            [
                "מן ז' האומות כן הגיה הגרא\"ד שליט\"א וכ\"ה בנדפס וראיתי באבני מלואים לאהע\"ז סט\"ז ססק\"א שכ' ע\"ד היראים אלו וז\"ל ונפלאתי דהא גם בז' אומות שייך דין יפ\"ת כל שהיא תוך שאר אומות ואינה בדין לא תחיה כל נשמה והוא בספרי ושבית שביו לרבות הכנענים שבתוכה וכמש\"כ רש\"י בחומש עכ\"ל ולק\"מ דגמרא ערוכה היא סוטה ל\"ה ב' דהספרי אתיא כר\"ש אבל לר' יהודה כולן בכלל לא תחיה כל נשמה ועיי\"ש ברש\"י ותוס' וא\"כ אין לתמוה על היראים שתפס כר' יהודה. ודע דבס' החינוך מ' תקל\"ד לא כתב דלוקין על לאו זה כדרכו והוא מטעם שכ' שם סי' שד\"מ והמנחת חינוך לא זכר דברי החינוך דשם: "
            ],
            [
                "הקב\"ה כ\"ה בנדפס ולפמש\"כ כאן הוא ר\"ת בורא ברוך הוא. ",
                "ומייתי' לי' באלו מציאות כו', נראה מדברי רבינו כהגהות הגר\"א שהגיה בב\"מ ל\"ג א' עמש\"כ לפנינו ת\"ר כי תראה כו' דצ\"ל לא תראה וכהספרי ועיי\"ש בהגהות חשק שלמה ועיין מש\"כ סי' קס\"ח. ",
                "כ\"ה בספרי וכבר הגיה שם הז\"א מז' ומחצה במיל וכ\"ה בנדפס ומש\"כ רבינו אח\"כ ומצינו למעלה צ\"ל ומצינו למידין. ",
                "ת\"ל שור אויבך מ\"מ כו' מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר כ\"ה לשון הספרי ועיי\"ש במאיר עין פי' שהיצר אומר אויבך הוא כתבה לך התורה שאחיך הוא כן פי' הז\"ר וא\"כ אויבך לא מיירי באויב נכרי או מומר אלא שהיצה\"ר פיתה אותו והוא אויב לו שלא כדין כדאיתא במכילתא משפטים הכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה וא\"כ גם משכ\"ר מלמד שדברה תורה בהווה ר\"ל ג\"כ שהוא אויב לשעה ופי'. ממה דכתיב אחיך למדנו דאויבך הוא ג\"כ אחיך וכנ\"ל כדברי הספרי פ' רכ\"ב ובזה\"ל אמרו ג\"כ שם בספרי פ' רכ\"ה ומש\"כ התוס' בב\"מ ל\"ב ב' ד\"ה ואי בספרי דורש שונאך אפי' שונא נכרי ליתא וצ\"ל במכילתא דורש כו' כמש\"כ בהגהות יפ\"ע שם. ",
                "או שיו נדחים כצ\"ל. ",
                "ליתא בכ\"י המעתיק. ",
                "בכ\"י להרעשת בטעות המעתיק. ",
                "וה\"ה כצ\"ל: "
            ],
            [
                "פי' וטען או טען אבל לפנינו במשנה ליתא הקם תקים וא\"כ פי' וטען דאח\"כ טען והכל קאי אפריקה. ",
                "אחד שור ואחד כו' וחיה ועוף כו' כצ\"ל. "
            ],
            [
                "ראה כצ\"ל הגרא\"ד ועיין מש\"כ לעיל סי' קס\"ח אות י\"ז. ",
                "ועיין מש\"כ לעיל סי' קס\"ח אות י\"ח: "
            ],
            [
                "צ\"ל ולא קשר בשלשלת כמגדל חזיר כו' בארור דתנן לא כו', ובנדפס חסר מן ועל כלב רע כו' עד ותן לחכם, ודע דלהסיר המכשלות העיקר הוא שעובר בל\"ת וא\"כ אין מברכין על הסירן אע\"ג דהעושה מעקה מברך התם בהדיא כתיב ועשית מעקה כ\"כ החיי אדם כלל ט\"ו אות כ\"ד ממ\"ש בספרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות ת\"ל לא תשים ואע\"ג דהרמב\"ם והשו\"ע כתבו דעובר מ\"ע דשמור נפשך אין מברכין על עשה זו שאינה מיוחדת ע\"ז אלא היא כללית עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ק סי' קנ\"ב וז\"ל ול\"ת בלי עשה כגון מעמיד סולם רעוע עכ\"ל ואע\"ג דכ' הברכ\"י לחו\"מ סי' כ\"ז בשם הריטב\"א דהשמר לך ושמור נפשך מאד לא מיקרי לאו שבכללות כיון שכל האזהרות מענין א' הם לשמור עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הדם שנדרש להרבה ענינים חלוקים וא\"כ ה\"נ לענין מש\"כ הרמב\"ם בפי\"א מה\"ר ושמ\"נ ה\"ד דהשמר לך היא מ\"ע להסיר כל מכשול שיש בו סכנה לא מיקרי כללית מ\"מ לענין ברכה שאני דאין מברכין כ\"א על הדבר שפרט לבד באר היטב ולא כללית כמו השמר לך ויפה כ' הח\"א ועיין לקמן סי' רל\"ד ומש\"כ שם אות ד' ודלא כמש\"כ השם חדש ע\"ש מהרד\"ף בפי' הספרי דהה\"נ כל שאינו מסיר כל מכשול המביא לידי סכנה דמרבינן להו מלא תשים דמים עובר נמי אעשה דועשית מעקה לגגך דמש\"ה כתיב ולא תשים דמים בוא\"ו כדי לחברו עם העשה דלעיל ומש\"ה לא הובא בספרי ועשית מעקה לגגך מ\"ע כו' בר\"פ ונטר למכתבא עד לבסוף עכ\"ד. ובאמת אין לנו לעשות דרשות בקרא מעצמינו ומדברי הספרי אין ראי' כלל ודו\"ק. והנה ר' נתן אמר שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולכאורה אין האיסור לגדל כ\"א בשאינו קשור בשלשלת אבל אם יקשרנו בשלשלת ש\"ד ולישנא דר' נתן לא משמע הכי ורש\"י בס\"פ אלו נערות כ' ג\"כ בין כך ובין כך בין שרוצה ניזק לילך לא\"י בין שאינו רוצה משמתינן ליה למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק הזיקיה עכ\"ל הרי שדייק ואמר להרוג אותו כלב משמע שאין די לקיים אותו ע\"י קשירה בשלשלת וע\"ז הביאו ראיה מדר\"נ כו' וכן בב\"ק דמ\"ו א' אמר אביי ה\"ט דר\"א כדתניא רנ\"א כו' ור\"א האמר אין לו שמירה אלא סכין ואפשר שזהו ממדת חסידות להורגו לגמרי וכמש\"כ הרשב\"א בחי' לספ\"ד דב\"ק שאסרו להשהותו משום מדות חסידות ור\"ל משום הלאו דלא תשים דמים בביתך ש\"ד לקיימו בקשור בשלשלת וכמתני' דב\"ק ע\"ט ב' ועיין בשו\"ת אהל משה להג\"מ משה ק\"ב ממעזריטש סי' ע' שכ' להקשות ע\"ד הרשב\"א איך אפשר לשמתי' לסלק המזיק ע\"ז שאינו מוזהר אלא מטעם מדת חסידות עיי\"ש ומש\"כ שם דהפירוש דבין כך ובין כך משמתינן פי' בין שהזיק ובין שלא הזיק הוא שלא כד' רש\"י הנ\"ל: "
            ],
            [
                "שמשנתו קב כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "וקרא צ\"ל מקרא. ",
                "ואינו נוהג לא יוכל לשלחה אלא בנערה כו' הנערה נערה מלא דבר הכתוב ואמר ריב\"ח המש\"ר על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט כו' כצ\"ל [הגרא\"ד שליט\"א] ובסמ\"ג עשין נ\"ה כתב וא\"ת עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא בה\"א דבר הכתוב שאל\"כ אפי' קטנה במשמע ובספרים שלפנינו אינו כן וכבר העיר ע\"ז הכ\"מ על הרמב\"ם פ\"ג מהל' נערה ה\"ב ומן ואריב\"ח כו' עד ותניא נערה מאורסה חסר בנדפס. ",
                "בכ\"י ריקה פה שורה שלמה ויש להשלים עפ\"י הגמ'. המעתיק. וכצ\"ל א\"ר אחא תיפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה דכיון שבא כו' כ\"ה ע\"פ הירושלמי רפ\"ג דכתובות ועיין בתוס' דכתובות מ\"ד ב' ד\"ה המוציא כדברי היראים ועי' להרמב\"ן במלחמות. ",
                "ותנן כצ\"ל. ",
                "דבוגרת צ\"ל דגיורת וכ\"ה בנדפס וז\"ל שם וטעמא דגיורת דכתיב כי עשתה נבלה בישראל ולא גריס ע\"כ. אולם כאן ניתוסף בכת\"י דברים הרבה עד עבר ושלחה כו' דקשה לי' לרבינו מ\"ש הכא דדרשינן בישראל ולא גרים ואילו לענין בכורה דכתיב [במדבר ג' י\"ג] כל בכור בישראל לא ממעטינן גרים וזש\"ר כאן וטעמא דגיורת כו' בישראל וגו' ולאו גרים כו' ור\"ל במה שהוסיף תיבת וגו' דכוונת דרשתם הוא מדכתיב כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ומזה נתמעטו גרים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וזו אין לה אב וזה שסיים רבינו אבל מישראל לא ממעטי גרים כו'. ",
                "גוים כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "זרע בית ישראל דקדושין [ע\"ח א'] ובנ\"י דסנהדרין [פ\"ו א'] וזרע בית כו' כצ\"ל ועיין לעיל סי' קע\"ו ומש\"ש: "
            ],
            [
                "ותפשה ואנסה כל תפישה אונס דכתיב [מ\"ב ז' י\"ב] ונתפשם חיים וכתיב ותתפשהו בבגדו [בראשית ל\"ט י\"ב] ומשם למדנו כו' לאשה לא יוכל לשלחה פי' כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "אחיו מאמו כ\"ה בנדפס וכיון רבינו בזה לתרץ קושיית הירושלמי וכמש\"כ בתוס\"ח שם ובנדפס חסר דברי הירושלמי וצ\"ל כאן בלשון הירושלמי א\"ר מתתיא [ולפנינו מתניה] תפתר למחני' שהיו כו'. ",
                "לאשה אשה הראויה לו ואם גירשה חייב להחזירה דכתיב ולו תהי' לאשה לא כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]: "
            ],
            [
                "ואמרינן בגמרא ה\"ד ארנב\"י דכתב לי' הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. ומכאן הוכיחו ביבמות צ\"ג ב' ובקדושין ס\"ג א' דע\"כ ס\"ל לרבי אדם מקנה דשלב\"ל דאי ס\"ד א\"א מקנה דשלב\"ל אף בכה\"ג לא מהני לשחררו ויפה הקשה בזה הגלה\"ש בגיטין שם אהא דפריך ומ\"ש דשלת להו רב חסדא כדר\"א בר יאשי' וז\"ל קשה לי הא י\"ל דס\"ל כפי ההלכה דאין אדם מקנה דשלב\"ל ואא\"ל הקרא לכדדרש רבי עכ\"ל. וד' הס' חזות קשות שכ' בזה ליישב לא אמר כלום עיי\"ש ותמצא וכן הקשה בס' מעין החכמה ובשעה\"מ ריש פכ\"ב מהל' מכירה. והנ\"ל ליישב עפמש\"כ בס' משכנות יעקב חח\"מ סט\"ז ד\"ה ומדי דברי עיי\"ש שנתן טעם להשמטת הרמב\"ם מימרא דרב חסדא ב\"מ מ\"ח א' כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעושקו עפ\"י דה\"ת כתובות מ\"ב א' ד\"ה ר\"ש שהקשו בהא דאנסת ופתית את בתי כו' דרבנן מחייבי קרבן שבועה היאך שייך יחוד כלי כיון שעדיין לא נתחייב ולא עמד בדין ותירצו שייחד לו הכלי שיזכה בו כל מה שיתחייב אח\"כ בדין והקשו הא הוי דשלב\"ל ותי' דרבנן דר\"ש ס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל וא\"כ אנן הא. קי\"ל א\"א מקנה דשלב\"ל לא ניחא לאוקמה סתם משנה דשבועות כמ\"ד אדם מקנה כו' ודלא כהלכתא ואולי רב חסדא ס\"ל כר\"ה רבי' דס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל עכ\"ל ולפי\"ז שפיר פרכינן בגיטין על רב חסדא לשיטתו דאמר בב\"מ שייחד לו כלי דס\"ל כרבי דאדם מקנה דשלב\"ל וא\"כ הו\"ל לשלוחי להו כרבי ועיין בס' כרם יהושע לסנהדרין דע\"ג מש\"ש, ומש\"ש המשכנ\"י בפשיטות יותר ליישב השמטת הרמב\"ם להך דאר\"ח לפמש\"כ בס' הפלאה ר\"פ נערה שנתפתתה דבמלוה בשטר אף אם ייחד לו כלי אין מוחל לו השיעבוד עד שיחזיר לו השטר עיי\"ש אין מקום לתירוצו ועיין בתשלום הכוה\"ק לפ' ויקרא ה' כ\"א מש\"ש ובס' באר היטב לס' ויקרא שם כ' ולפי ענ\"ד נראה לברור דחייב בכ\"ע כו' ולא זכר שכ\"כ הרמב\"ן עיין בחי' הר\"ן גם כיון למהרי\"ץ מעקלענבורג בישוב דעת הרמב\"ם שלא הביא דברי ר\"ח לדינא וה\"ט שמפרש כהרמב\"ן דלא כפרש\"י ותוס'. ",
                "ג\"ת, פי' עבד של נכרי שברח מחו\"ל לא\"י לקבל עליו שלא לעבוד ע\"ז לא תסגירנו לאדוניו אלא עמך ישב ובנדפס הגי' גר ותושב וט\"ס הוא והנכון כמש\"כ כאן גר תושב מיהו זהו לר\"מ ע\"ז ס\"ד ב' אבל חכ\"א כל שקיבל עליו ז\"מ שקבלו עליהם ב\"נ זהו גר תושב ולפי המבואר מלשון הספרי עיקר קרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו קאי בעבד שברח מחו\"ל לארץ או המוכר עבדו בחו\"ל אלא מדכתיב אשר ינצל וגו' ואשר רבויא הוא כקדושין נ\"ז א' ועיי\"ש בפרש\"י אשר רבויא הוא רבינן נמי לגר תושב. וראיתי להפנ\"י גיטין מ\"ה א' שהקשה על הרמב\"ם שכ' בפ\"י מהל' ע\"ז שאם קבל ז\"מ מותר לקיימן בא\"י וקרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל ובפ\"ח מהל' עבדים כ' דקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו לענין עבד שברח מחו\"ל לא\"י ולפי\"ז הרמב\"ם מזכה שטרא לבי תרי עיי\"ש שהניח בצ\"ע ועיין בס' משנת חכמים יבין שמועה ס\"ס מ\"ג משכ\"ש ע\"ד הפנ\"י. ולי פשוט דהרמב\"ם פסק כהספרי שכ' רבינו ותרתי נפק\"ל מהך קרא חדא מלא תסגיר וגו' ואידך מריבויא דאשר ינצל וגו' ובמאה\"פ לירושלמי פ\"ח דיבמות ה\"א הביא ראי' מזה הספרי למש\"ש בירושלמי דגם גר תושב שוה לישראל בלא תונה דהא אמרו בספרי אשר ינצל אליך וגו' לרבות ג\"ת וגביה כתיב לא תוננו ועיין בדברי היראים הנדפס סי' נ\"ב שכתב הזהיר הקב\"ה שלא להונות גר צדק לא בדברים ולא בממון דכתיב בפ' ואלה המשפטים וגר לא תונה ולא תלחצנו וגם הזהיר בפ' קדושים תהיו וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו כאזרח מכם יהי' לכם וגו' ובגר צדק הכתוב מדבר כו' וט\"ס מש\"כ לעיל בסי' ק\"פ גר לא תונה וצ\"ל סי' קע\"ט גר לא תונה וחסר שם כל מש\"כ ביראים הנדפס סי' נ\"ב ואח\"כ צ\"ל סי' ק\"פ לא תונו איש את עמיתו וכו' ועכ\"פ קשה מש\"כ היראים שלא להונות ג\"צ והלא גם גר תושב באזהרה דלא תונו כהספרי וירושלמי. ואפשר משום דעיקר קרא לאזהרת ג\"צ אתיא אבל גר תושב הוא מרבויא דאשר כנ\"ל ודוחק. גם דברי הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת רנ\"ה שכתב שם ומבואר הוא שזה העבד שדבר בו הכתוב ודין הגר שהזהיר מאונאתו אמנם הם קבלו התורה על עצמם והם גירי צדק עכ\"ל צ\"ע עם מה שכ' למעלה ליישב ד' הרמב\"ם מקושיית הפנ\"י דלפי\"ז אפי' גר תושב נמי מוזהרין אנחנו מאונאתו וכהמראה הפנים לירושלמי הנ\"ל, אולם הסמ\"ג לאוין קע\"ב כ' מפרש בפ' עד כמה [בכורות ד\"ל] בזמן שקיבל עליו כה\"ת כולה כאחד מכם לא תונו אותו וי\"ס הרבה שאינו כלל שם בפ' עד כמה אלא כך הוא שם גר שבא לקבל עליו ד\"ת חוץ לד\"א אין מקבלין אותו עכ\"ל. וא\"כ ליש ספרים מבואר בבכורות דלא תונו אותו אינו אלא כשקיבל עליו כה\"ת כולה כאחד מישראל משא\"כ גר תושב וכ\"נ גי' היראים הנדפס סי' נ\"ב ומש\"כ שם שאין מקבלין אותו ט\"ס וצ\"ל שאין מונין אותו וא\"ש מש\"ש אח\"כ מכאן אמרו גר כו' ואין כאן כפל דברים. והריטב\"א בחי' לב\"מ נ\"ט ב' ובש\"מ שם כתבו ע\"ש הראב\"ד דהא דכתיב בפ' תצא לא תוננו באונאת ממון הוא דהא כתיב בטוב לו ומש\"ה אמרו בב\"מ שם המאנה את הגר עובר בג' לאוין ולא אמרו עובר בד' לאוין דבב\"מ באונאת דברים קאמר, וא\"כ יש לחלק בגר תושב בין אונאת דברים לאונאת ממון ורש\"י בפי' החומש ויקרא י\"ט ל\"ג עה\"פ וכי יגור אתך גר וגו' לא תונו אותו פי' אונאת דברים כו' ופי' שם השפ\"ח דהא בפ' בהר כתיב לא תונו שמדבר באונאת ממון דשם מדבר במקח וממכר וא\"כ לא תונו דכתיב כאן מדבר באונאת דברים עכ\"ל. ודבריו אין להם שחר דהא גם אונאת דברים כתיב שם [בהר כ\"ה י\"ז] ולא תונו איש את עמיתו כמבואר בגמ' ות\"כ ורש\"י בפיה\"ת. ואי דהתם בישראל והכא בגר א\"כ יש לפרש גם באונאת ממון והתם בישראל והכא בגר. והיראים כ' בס\"ס נ\"ב בנדפס ובכלל לא תונה יש אונאת ממון ויש אונאת דברים ע\"כ וזש\"ש ריש הסימן הזהיר הקב\"ה שלא להונות ג\"צ לא בדברים ולא בממון דכתיב כו' ודלא כהשם חדש שם שפי' דמשכ\"ר לא בדברים ולא בממון הוא מדכתיב לא תונה ולא תלחצנו ודרשו במכילתא פי\"ח לא תונה בדברים ולא תלחצנו בממון דהא לא תלחצנו חשיב לי' רבינו ללאו בפ\"ע לעיל סי' קפ\"א ובנדפס סי' נ\"ג אלא כוונת רבינו דלא תונה הוא בין בדברים בין בממון וכ\"כ רבינו בסי' קפ\"ב ובנדפס סי' נ\"ד גבי אלמנה ויתום לא תענון בין בממון בין בדברים ומ\"ש בב\"מ נ\"ח ב' אתה אומר באונאת דברים אא\"א באונאת ממון כו' ומאי קושיא והלא לדברי רבינו שתים במשמע י\"ל דה\"ק דדבר הלמד מענינו ובענינא דמקח וממכר כתיב ומש\"ה למדו באם אינו ענין שמיירי באונאת דברים אבל סתם לא תונה הוא בין בממון בין בדברים ומש\"ה פרש\"י לא תונו אותו דגבי גר אונאת דברים ור\"ל אף אונאת דברים ואולי זהו כוונת השפ\"ח דהא בפ' בהר כתיב לא תונו שמדבר באונאת ממון כו' ור\"ל ומש\"ה בעינן שם יתורא לומר שבאונאת דברים קאי וא\"כ לא תונו דכתיב כאן שאינו מדבר בענינא דממון מדבר באונאת דברים ודו\"ק וד' המכילתא יתפרשו לדברי רבינו הכי לא תונה בדברים פי' אף בדברים ולא תלחצנו בממון פי' דוקא בממון שייך ולא תלחצנו ולא בדברים בלא ממון ועיין לעיל סי' קפ\"א. והנה בנדפס סי' נ\"ב כ' רבינו הרא\"ם דברי הגמרא דבכורות ד\"ל ב' ר\"י ב\"ר יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים וכ' ע\"ז הרב הגאון רא\"ד שליט\"א וז\"ל עיין הוריות י\"א א' דלשיטתי' אזיל דמחמיר בדרבנן כמו בדאורייתא עכ\"ל אבל ראה זה מצאתי בספר הנפלא משנה ברורה בביאור הלכה או\"ח ס\"ס ד\"ש שכ' שם בזה\"ל ודע דמה דאיתא שם ר\"י בר\"י אומר אפי' דקדוק אחד מד\"ס היינו מה שדקדקו בבאור התורה וכעין דאיתא בסנהדרין פ\"ח חמשה טוטפות להוסיף ע\"ד סופרים חייב וכן משמע מרמב\"ם פי\"ד מהל' א\"ב שהעתיק כר\"י בר\"י דס\"ל דלא לאפלוגי אתא אלא לבאר והשמיט בהלכותיו תיבות מדברי סופרים עכ\"ל. "
            ],
            [
                "בקמת כצ\"ל ומש\"ר ותניא כו' לפנינו בספרי הגי' בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה\"ב, אבל הסמ\"ג לאוין קפ\"ג כ' ע\"ש הספרי בזה\"ל בידך ולא במגל ולא בחרמש ועיי\"ש שכ' כלשון היראים כאן עס\"ס וכ' אח\"כ אמנם בספרי ספרד אין שם וי\"ו עכ\"ל והשם חדש לא זכר את הסמ\"ג, ובפי' הע\"ד כ' וחרמש לא תניף איסור חדש מה שאינו בכרם דשם לא הוזהר לתלוש הענבים בכלי שבוצר לבעליו אבל בקמה האזהרה כו' עיי\"ש ולא זכר דברי היראים והסמ\"ג דבשניהם האזהרה ועיין לעיל וסי' קל\"א בסופו וכ' השם חדש עמשכ\"ר ולא במגל וחרמש וז\"ל ק\"ק דלמ\"ל מהברייתא לאסור חרמש הרי מפורש בקרא וחרמש לא תניף עכ\"ל: "
            ],
            [
                "הירא ורך הלבב זה הירא כו' כצ\"ל. ",
                "לפה\"נ צ\"ל א\"ב דריה\"ג ור\"י בעבירות דרבנן לריה\"ג חוזר לר\"י א\"ח [הגרא\"ד שליט\"א] וכ\"ה בנדפס, ויש לפרש גי' הכת\"י וריה\"ג אומר אינו חוזר על עבירה דרבנן משא\"כ לר' יוסי חוזר על עבירה דרבנן דמני חלוצה לכהן הדיוט דהוי דרבנן וכ\"כ המאיר עין בפי' הספרי דברים פ' קצ\"ז עיי\"ש ודלא כהנתינה לגר דברים כ' פסוק ח' וא\"כ אין להגיה הכת\"י ומ\"ש דרבנן ר\"ל עבירה דרבנן ותל\"מ. ובביאור נחל אשכול כ' לפרש מ\"ש ריה\"ג בספרי הירא זה בן מ\"ם שנה עפמ\"ש ביומא פ\"ו ב' ה\"ד בעל תשובה כו' באותו פרק ופי' שעדיין בחור וככחו אז כן בשעה שכובש יצרו כע\"ז י\"ט א' שעושה תשובה כשהוא איש וריה\"ג דאמר הירא אפי' מאיסור עשה קשה הא עבר על מ\"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו וכיון שיש תקנה תומ\"י בתשובה אמאי חוזר עז\"א בספרי שהוא בן מ' שנה דמשם ואילך תש כחו וירא שלא תתקבל תשובתו שאינו באותו פרק ועיין שבת קנ\"ב א' ובהגרש\"ש שם. "
            ],
            [
                "יתום. כצ\"ל. ",
                "דכל א' מישראל א\"ע אלא בלאו א' דלא תטה משפט דהיינו הטי' בפה אפילו לא עשה מעשה כדלעיל סי' ר\"ג עיי\"ש וכ\"כ הווי העמודים וע\"ד הרמב\"ם ספ\"כ מהל' סנהדרין אע\"ג דכתיב לא תעשו עול במשפט וכתיב לא תטה משפט מ\"מ לא נמנה אלא לאו א' כמש\"כ הסמ\"ג סי' ר\"ה ר\"ו וביאר המל\"מ בדרך מצותיך ח\"ב דעתם שאף שבאו בזה ב' אזהרות מ\"מ כיון שהכל הוא ענין אחד אינו נמנה במנין המצות כי אם באזהרה אחת עיי\"ש. ותמיהני על ווי העמודים בביאורו לסי' רמ\"א שהניח בצ\"ע דברי הרמב\"ם ולא ראה דעת הסמ\"ג והפר\"ד בזה דלק\"מ ועיין לעיל סי' קצ\"ד וסי' קפ\"ו. "
            ],
            [
                "על כצ\"ל ולשון הסמ\"ג לאוין קצ\"ט על כל אומד. ",
                "ידיו. בגמרא לפנינו ידא ופי' יד אחת וכ\"ה בנדפס ר\"ה קצץ ידא ר' אלעזר אומר כו' וכצ\"ל כאן וט\"ס מש\"כ כאן ר' אליעזר ביו\"ד. ",
                "עיין שו\"ת הרדב\"ז ח\"ג סי' תתפ\"ח ושו\"ע אה\"ע סי' קנ\"ד ס\"ג בהגה\"ר ובאה\"ג שם שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו ובס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה\"א סי' ה' כתב אולי כוונת הרא\"ם לשלול סברת הטועים שכ' היש\"ש פ\"ג דב\"ק שדרשו לעצמם בטענה דאדעתא דהכי נסבא לכן כתב אפילו על אשתו עיי\"ש. ",
                "מכאן עס\"ס חסר בנדפס ונ\"ל דצ\"ל בדברי היראים דכאן אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים ומשכ\"ר שמתכוין מייסר ואינו כ' הגרא\"ד נ\"ל דצ\"ל המתכוין לייסר אינו. ",
                "דתניא כצ\"ל. ",
                "ולפי כצ\"ל. [הגרא\"ד]. "
            ],
            [
                "אחד מל\"ג בלוג כו' בנדפס ליתא מל\"ג וכ\"כ שם אחד בלוג הקפידה עליו תורה הין כו' וכמו כאן שכתוב אחד מל\"ג כ\"ה ברמב\"ם פ\"ח מהל' גניבה ה\"ז אבל לפי\"ז לא יתכן מש\"כ כאן אח\"ז להכי קרי למשורה לוג שהיא מדה קנונה הנזכרת בתורה דכתיב ולוג א' שמן דמאי שייטי' משורה ללוג ובנדפס ליתא כנ\"ל ונראה דתיבת מל\"ג שכתב כאן מיותר ושפיר פי' רבינו מ\"ש דקרי לה משורה והרי היא לוג ועז\"א שהיא מדה קטנה הנזכרת בתורה כו' ומה שסיים רבינו ק\"ו כו' לוג חצי לוג רביעית לוג ה\"פ אי במשורה אחת הקפידה תורה אע\"פ שהוא דבר מועט כש\"כ כשמכר לו משורות הרבה שעולה האונאה בין כולם לאחד מכל המדות האלו הין כו'. ",
                "ולאו שלך צדק כצ\"ל. ",
                "כדתניא. משנה היא בב\"ב פ\"ח ב' ונראה מדברי רבינו שבמשנה איתא אחד מעשרה במ\"ם ור\"א ב\"מ משמיה דרב הוא שפירש אחד מעשרה כלומר לעשרה וזש\"ר כלומר לעשר והוא פי' עמ\"ש במשנה מעשרה אבל לפי\"ז יקשה מנ\"ל לראב\"מ לפרושי הכי ולפי מש\"כ לפנינו במשנה א\"ש כמש\"כ התוס' והרשב\"ם שם מלישנא דמתני' דייק דקתני אחד לעשרה ולא קתני אחד מעשרה. ויותר נראה דמש\"ר כלומר לעשר אין זה פי' לתיבת מעשרה אלא שהוסיף למ\"ש במתני' אחד מעשרה שהוא אחד מעשרה בליטרא לכמה ליטרין הוא התוספת עז\"א כלומר לעשר דהיינו לעשר ליטרין הוא מוסיף אחד מעשרה בליטרא וא\"ש מתני' לגי' רבינו ג\"כ ואדרבה זהו דיוקו של ראב\"מ דאם התוס' הוא אחד לי' א\"כ הו\"ל במתני' אחד לעשרה ומדשנינו אחד מעשרה ש\"מ דאחד מעשרה שבליטרא הוא מוסיף לי' ליטרין והוא אחד ממאה ובנדפס איתא ראב\"מ אמר אחד מי' בליטרא לי' ליטרא מנה\"מ כו' ודע דבנדפס כתוב מקודם פי' אחד באחד עכ\"ל והוא פי' על עין בעין דמתני' וכאן ליתא וראיתי בנוסחת המשנה שברי\"ף שכתוב כמוש\"כ היראים אחד מעשרה במ\"ם וכ\"כ בת\"כ פ' קדושים וזש\"כ רבינו כדתניא רומז להברייתא דת\"כ. ",
                "בכ\"י נכתב א' מ' בטעות הסופר. המעתיק. ",
                "כדתנן וחייב להכריע לו טפח כצ\"ל. ",
                "הבית כצ\"ל. ",
                "ליתא בכ\"י המעתיק. ",
                "ונדבק כצ\"ל ועיין בסמ\"ג עשין ע\"ב שכתב וקיי\"ל כרשב\"ג כו' והוא מדברי רבינו הרא\"ם ועיין שם שנתן טעם להרמב\"ם פ\"ח מהל' גניבה הי\"ח שפסק דלא כרשב\"ג והובא בהגהת מיימוניות שם וז\"ל מפני שיש אמוראים שאין סוברין כלל זה כ\"א ר' יוחנן לבדו ואף לר' יוחנן יש אמוראים אליביה עכ\"ל ועיין ביאור הגר\"א לחו\"מ סי' תכ\"ג סק\"ג ליקוט שני, ובהגהות מהרצה\"ח לגיטין י\"ט ב' דאמר רבא שם הלכה כרשב\"ג ור\"ג משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב\"ג כ' וז\"ל קשה למה צריכין כאן בש\"ס לומר הלכה כרשב\"ג וכן איך אמרינן כאן משמיה דרבא אין הלכה כרשב\"ג הרי לא מצינו שום חולק על כלל זה דכ\"מ ששנה רשב\"ג הלכה כמותו אלא ודאי דכלל זה אין מונח רק כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו ולא ברייתא כו' עכ\"ל ואישתמיטתיה דרבא ל\"ל הך כללא דכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו כמש\"כ הרשב\"ם ב\"ב קל\"ג ב' שהביא הגר\"א שם. והנה הנר תמיד כ' עמ\"ש הרמב\"ם בפיה\"מ דכריתות ד' ח' דהלכה כרשב\"ג דה\"ט משום דקיי\"ל הלכה כרשב\"ג במשנתינו עיי\"ש והרב הגאון ר\"ב הכהן בקונטרס הוראת היתר שלו כ' וז\"ל נעלם ממנו אז דרשב\"ג שנכנס ולימד כו' הרי היה אז בזה\"ב וא\"כ ע\"כ דלאו היינו רשב\"ג דבכל הש\"ס דקיי\"ל כוותיה במשנה שהוא אביו דרבינו הקדוש כנודע ורשב\"ג דכריתות היה אביו דר\"ג דיבנה עכ\"ל ואני אומר דדעת הנר תמיד כמש\"כ הק\"נ להרא\"ש פ' אע\"פ ס\"ס כ\"ז וז\"ל ועוד נשמע מן דא דהך כללא דכייל הלכה כרשב\"ג קאי בין ארשב\"ג שהיה בימי ר\"א ובין ארשב\"ג אביו של רבי דלא כהתוס' בשמעתין כתובות ס\"א ב' ד\"ה הלכה שמחלקין בזה עכ\"ל אולם אין דעת הק\"נ נראין אלא דהרא\"ש ס\"ל ג\"כ דהלכה כרשב\"ג קאי ארשב\"ג אביו של רבי ותו לא אלא שמפרש דהך רשב\"ג השנוי כאן במשנתינו דפ' אע\"פ הוא אביו של רבי וכ\"כ הסה\"ד ערך רשב\"ג הזקן ועיין מש\"כ לעיל ס\"ס קמ\"ב. שו\"ר בס' שדה חמד כללים מערכת כף כלל ק\"ל סקט\"ז שתמה על מהרצה\"ח כנ\"ל ועיי\"ש בס\"ק כ\"ג שהביא ד' הק\"נ ולא הרגיש במש\"כ. ",
                "ומודד. ט\"ס וצ\"ל וממחה וכ\"ה בנדפס אולם במשנה לפנינו הוא חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פ\"א בשבת ואילו רבינו כ' בלשון המשנה להיפך מדותיו פ\"א בשבוע ומשקלותיו שני פעמים ולגי' רבינו אתי שפיר מ\"ש בתוספתא פ\"ה דב\"ב חנוני מקנח מדותיו של שמן פעם אחת בשבת ע\"כ וא\"כ גם מתני' דהחנוני מקנח מדותיו פ\"א בשבוע לגי' היראים פי' מדותיו של שמן דאילו מדותיו של יין אמרו שם בתוספתא משעשה שליא פי' קרום דבוק על הכלי מחמת היין שנקרש ואין שיעור לדבר ואילו לפי הגירסא שלפנינו וכן פסקו הפוסקים אין מקום לדין התוספתא שחולקת על המשנה. ",
                "שוה פרוטה בגרעון כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וראיית רבינו ממשורה שלא ירתיח כוונתו ליישב קושיית התוס' ב\"ב פ\"ט ב' ד\"ה ובמשורה דר\"ל אפי' הגרעון הוא פחות משו\"פ וא\"ע בלא תגזול אלא משום לא תעשו עול וגו' ובמשורה. וכ\"כ הב\"ח בחו\"מ סי' רל\"א ועיין מש\"כ הגרי\"פ לס' החינוך מ' רנ\"ח ובמנחת חינוך שם או\"ב וג' והסמ\"ג שכ' כדה\"ת דאתא קרא להתחייב משעת הרתחה מש\"ה כ' לאוין קנ\"ב דיש בה שו\"פ ועיין אות ט\"ו. ",
                "מכבשין בנדפס הגי' מכריעין וכ\"ה לפנינו בגמ' שם אולם אין להגיה בכאן דמכבשין היינו ג\"כ מכריעין כר\"ה י\"ז א' רא\"א כובש ופרש\"י כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות וריב\"ח דפליג שם על ר\"א י\"ל משום דב\"ה בעצמו אומרים בפס\"ר פט\"ז אהא דבש\"א כבשים שהם כובשין עונותיהם של ישראל כו' בזה\"ל כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף ומש\"ה אמר ר\"י ב\"ח נושא וכפו' הח\"א הקב\"ה חוטף שטר אחד מן העונות והזכיות מכריעות וא\"כ לר\"א אין הצדקה של הקב\"ה גדולה כ\"כ כב\"ה שאומרים כ\"ד שהוא נכבש סופו לצוף אלא שלעומת זה נחשב לצדקה שאל\"כ מי יוכל לעמוד במשפט וז\"ש רבה בערכין ח' ב' צדקתך כהררי אל מפני משפטיך תהום רבה ואמרו שם רבה כר\"א משא\"כ לריב\"ח הצדקה שנושא עון ומעבירה לגמרי היא בעצמה גדולה למאד ולכן א\"ר יהודה ערכין שם אלמלא צדקתך כהררי אל כו' ולא דריש כרבה משום דר\"י ס\"ל כריב\"ח אלא דכוונת הכתוב בפשוטו. ",
                "ומשקל צ\"ל והשוקל. ",
                "בביתו כצ\"ל ועיין בסמוך אות ט\"ו. ",
                "שלא יעשה סאה פחות מקב דינר פחות מטרפעיק ר\"י בר\"י א' אם קיימת ה\"ה בל\"י לך פי' עובר עלי' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס [הגרא\"ד שליט\"א] ועי' בסמוך בזה. ",
                "דזימנין דמיתרמי כו'. רבינו הרא\"ם מפרש ולא היא דב\"ב פ\"ט ב' קאי אף על אתרא דחתימי וכהא\"נ שכ' הרשב\"ם שם ד\"ה דמתרמי ודלא כהסמ\"ג שכתב לאוין קנ\"ב אתרא דחתימי מותר להשהות המדה החסרה או המשקל החסר בלא חותם לשאר תשמישי הבית והוא מהרמב\"ם פ\"ז מהל' גניבה ה\"ד שהם מפרשים דולא היא לא קאי אלא על בבא שניה ובאתרא דלא חתמין נמי וכהשאילתות ס\"פ קדושים שכ' בזה\"ל ולא היא אפי' באתרא דמהנדזי נמי לא זימנין דאתי בין השמשות כו' עיי\"ש בהע\"ש אבל היראים לא זכר החילוק בין אתרא דחתימי או לא. והנה רבינו הרא\"ם שכ' מקודם דברי הספרי ר\"י ב\"ר יהודה אומר אם קיימת ה\"ה בלא יהיה לך ופי' עובר עליו משעת הוויה א\"כ עיקר קרא אתא כשיתקנה לו ע\"מ למוד בהן ור\"י א\"ר הוסיף איסור להשהותה אפילו שלא ע\"מ למוד בהן דזימנין דאתי למדוד כמש\"כ הרשב\"ם ב\"ב פ\"ט ב' ד\"ה שישהא ומ\"ש ר\"י א\"ר ואפי' היא עביט של מ\"ר מוסיף עוד אע\"ג דמאוסה היא וא\"ש לפמש\"כ התוס' מנחות מ' ב' ד\"ה תכלת מדקאמר ואפי' ולא קאמר אפי' בלא וי\"ו משמע דבל\"ז איצטריך לאשמעינן עיי\"ש וכ\"כ בהע\"ש שם אות י' ומדרבנן אסרו אפי' לשהות שלא ע\"מ למוד עכ\"ל אבל מדברי רבינו נראה דאפילו לשהות שלא ע\"מ למוד הוא לאו מדאורייתא שהרי הרב אומר כן מקודם אפילו להשהותו בביתו מדה מעוות אף אם אינו רוצה למדוד בהם הזהירה התורה דכתיב לא יהיה לך בכיסך וגו' והגהתי בפנים תיבת וגו' עפמש\"כ בנדפס וז\"ל שם לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה ע\"כ וא\"כ רישא דמילתא דר\"י א\"ר גם כן איסור דאורייתא קאמר כר\"י בר\"י דספרי ובלא\"ה אמרינן בגמרא שם אהא דאר\"י א\"ר תנ\"ה כו' אלא שהוסיף על הא דר\"י בר\"י אע\"פ שנתבטלה מתורת מדה ביחדה לדבר כמשכ\"ר ואפי' לדבר מאוס כשמ\"ר אפ\"ה אסור. ומשכ\"ר בסוף סימן כדתניא לא יהיה לך מ\"ט משום איפה ואיפה כו' הוא דברי רב יהודה מסורא ב\"ב פ\"ט א' אלא לפמש\"כ בהגהות הגר\"א בספרי דברים פ' רצ\"ד ר\"י ברי\"א אם קיימת אבן שלימה וצדק ה\"ה ביהיה לך ואם עברת על אבן ואבן ה\"ה בלא יהיה לך ע\"כ א\"כ א\"ש דתניא שכ' רבינו אבל הלא רבינו בעצמו לא פי' בדברי ר\"י בר\"י כהגר\"א וכהז\"ר שם וכנ\"ל. ועיין בב\"מ ס\"א ב' שאמרו לאו דכ\"ר במשקלות ל\"ל ופרש\"י לא תעשו עול וגו' ומשני לטומן משקלותיו במלח לעבור עליו משעת עשייה ופשוט בעיני דכוונת הגמ' משעת הטמנה במלח אע\"ג דאז עדיין הוא משקל מכוון דאינו נעשה במלח משקל שאינו מכוון עד שישהא במלח שיעור שיפעל בה המלח אבל תומ\"י שהטמין במלח עדיין המשקל כמו שהיה וא\"ע בלא יהיה לך וגו' מ\"מ עובר הוא בלאו דלא תעשו עול וגו' ובהגהות חשק שלמה לב\"מ שם נתקשה ע\"ד הגמרא וא\"י למה ולענ\"ד לק\"מ. וראיתי בתוספתא פ\"ה דב\"ב שאמרו. שם בזה\"ל ולא יהא נותן מדותיו ומשקלותיו במלח מפני שהן חסרין שנאמר כי תועבת ה' כל עושה אלה עכ\"ל והובא בהגמ\"יי פ\"ח מהל' גניבה ה\"ז ורמזה הגרש\"ש בב\"ב פ\"ט ב' תוד\"ה שלא יטמין מדנפשיה הרי דאע\"ג דלרב אשי בב\"מ ס\"א ב' הלאו דלא תעשו עול וגו' במשקל שאמרו שם בברייתא שלא יטמין משקלותיו במלח אתא לעבור ע\"ז משעת הטמנה מ\"מ רמזה התוספתא ג\"כ בקרא דכי תצא אחר אזהרת לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגו' שכתוב שם כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה וגו' והיינו לאשמעינן דגם זה קשה עונשו מעונש של עריות דכתיב ביה אלה כדר' לוי ב\"ב פ\"ח ב'. ואומר אני דבפסוק לא תעשו עול כתיב ג' דברים במדה במשקל ובמשורה ויש לדקדק אכל חדא וחדא כקושיית הגמרא במשקל היינו גזל מעליא וצריכין אנו לתרץ בענין שיהיה חידוש בכל אחד ואחד מהג' דברים דאל\"כ עדיין יקשה למ\"ל כל הני ג' דברים וא\"כ לא א\"ש תי' התוס' דב\"ב פ\"ט ב' ד\"ה ובמשורה שלא ירתיח שכ' שם לתרץ כמ\"ש בגמרא אמשקל דא\"כ תרתי למ\"ל ולכן שפיר כ' היראים למעלה לחדש אף שאין בהרתיחה שו\"פ וכן אין לתרץ אמשקל כתי' היראים במשורה אע\"ג שאין בגרעון שו\"פ דא\"כ היינו במשורה ותרתי למ\"ל ואזדא לה בזה קושיית הגרי\"פ לס' החינוך שזכרתי למעלה ולענין במדה זו מדידת קרקע כ' הריטב\"א בחי' לב\"מ דמלאו דגזל לא אתי כיון דממילא אתי המיעוט ואותו הריוח עכ\"ל ועיין בתוס' ב\"מ ס\"א א' ד\"ה אלא ובמפרשים שם. ",
                "כ' המעתיק \"בקיעי\" בעין בטעות. ",
                "בדפוס \"וראיתי\" אל נכון. המעתיק. "
            ],
            [
                "עיין לעיל סי' קנ\"ג משכ\"ש בביאורי בעזה\"י: "
            ],
            [],
            [
                "כ' רבינו ירוחם נתיב א' ח\"ד פרש\"י שאם היה חולק עם אחד לא יאמר לו נראין דברי פלוני עכ\"ל. מלשון זה נראה דדוקא בפניו אסור להכריעו ובזה א\"ש מ\"ש בירושלמי פ\"ב דסוטה ה\"ה תני ר\"א ב\"ר שמעון אומר רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא ועיין הגרש\"ש סוטה י\"ז א' תוס' ד\"ה לא בע\"ב שנתקשה בזה וברש\"י שלפנינו ליתא תיבת לו ועיין רש\"י שברי\"ף שהוסיפו בו דברים דברי פ' אותו החולק נגד אביו והוא גורע פי' הב\"י סי' ר\"מ בכוונת רש\"י בתי' השני דגם כוונת רש\"י כהרמ\"ה עיי\"ש. ",
                "לפנינו ואורו ליה. ",
                "התיבות המוסגרות ליתא בכ\"י ונשאר מקום פנוי והסופר דלג ע\"ז, המעתיק. ומש\"כ היראים זכרונו לחיי העוה\"ב כ\"ה ברי\"ף ורמב\"ם וה\"ג סי' נ\"ו ובסמ\"ק סי' נ' ובראב\"ן אבל לפנינו בגמרא והרא\"ש זכרונו לברכה לחיי העוה\"ב וכ' השם חדש לפלא על הטו\"ז יו\"ד סי' ר\"מ סקי\"ג שתפס אותן החותמין זלה\"ה שמחסרין למ\"ד ולא ראה גי' הני רברוותא ואני אומר כי הט\"ז דקדק במש\"כ ואותן החותמין ז\"ל ה\"ה מחסרים למ\"ד עכ\"ל דמאחר שכותבים בשתי תיבות ז\"ל ה\"ה ע\"כ אין הר\"ת של ז\"ל זכרונו לחיי דא\"כ נסמך הל' להב' ההי\"ן דלחיי הוא סמוך להעולם הבא וע\"כ דכוונתם זכרונו לברכה עש\"ה זכר צדיק לברכה ויפה כ' הט\"ז שמחסרין למ\"ד לחיי. ",
                "למורא וכיבוד בנדפס הגי' לכיבוד ומורא ונוסחת הכת\"י נכון בזה דרבינו הקדים לעיל מורא לכיבוד כמש\"כ ותירא ותכבד אביך ואמך כו' מורא כו' כיבוד כו' והטעם בזה אע\"ג דכיבוד קדים בקרא בפ' יתרו ומורא בפ' קדושים כ' השם חדש משום דמצות מורא עדיפא דאיתא בין באיש בין באשה עיין קדושין ל' ב' ובהרא\"ם פ' קדושים. ולי נראה דה\"ט משום דכיבוד הוא בקום ועשה כגון מאכיל ומשקה כו' ומורא הוא בלא תעשה דהיינו לא ישב במקומו ולא ידבר כו' ומקרא מלא הוא תהלים ל\"ד ט\"ו סור מרע ועשה טוב ולכן גם היראים הקדים מורא לכיבוד ומה מאד יבואר בזה לשון הנדפס אלא כל הזהיר והזריז הר\"ז משובח [ובכת\"י חסר תיבת והזריז] דבמש\"כ הזהיר הוא למורא שהוא בל\"ת והזריז הוא בקום ועשה דהיינו כיבוד, והא דלא תני במשנה ריש פאה גבי א\"ד שאין להם שיעור כיבוד או\"א ומורא עיי\"ש בהר\"ש. ",
                "ולא עשה תשובה פטור ממוראו וכבודו כו', כמש\"כ הרמ\"א ביו\"ד סי' ר\"מ סעי' י\"ח וזהו דעת היראים והסמ\"ג עשין קי\"ב דלא כהמחבר שם שפסק כהרמב\"ם פ\"ו מהל' ממרים הי\"א. ובנימוקי מהרא\"י להרמב\"ם שם כ' לתרץ דעת הרמב\"ם שלא יקשה מהך דא\"נ ס\"ב א' עפמש\"כ דהא דמכבדו לאחר מותו בלי ספק הוא מדרבנן עיי\"ש וכ\"כ התפא\"י בפי' למשנה פ\"א דקדישין דכיבוד לאח\"מ הוא דרבנן אולם מדברי רבינו היראים ברור דהוא דאורייתא דלא כ' זה בתולדה כדרכו ומש\"כ שם מהרא\"י בדברי הכו\"פ לא ראה בדברי היע\"ד ח\"ב בסופו גם בספר שושנת אברהם באהל לאה פ' לך לך כ' כדברי היע\"ד ולא זכרהו ועיין בשו\"ת ע\"א סי' קט\"ז אות ג' וכבר קדמו הלח\"מ ועיין אפ\"י ח\"ב בהצעה שבראש הספר ובקול הרמז יבמות פ\"ב מ\"ה תי' בדבר שעליה נעשה רשע אין לכבדו בזה ולכן הקשו בגמרא ומפני כבוד אביהן שלא יאמרו שפרה או טלית זו של רבית הוא ויהיה לו גנאי חייבין להחזיר פי' בתמיה כיון דלא עשה תשובה יתבזה ויתבזה בזה משא\"כ בשאר דברים חייבין לכבד אב רשע כ\"ה לדעת הרמב\"ם, והנה בנדפס כתוב כאן אחר ומשני בשעשה תשובה בזה\"ל פי' מן הרבית ופי' תשובת רבית מפורש בסנהדרין [בפ\"ג כ\"ה ב'. כצ\"ל] דאפי' לנכרי אינו מלוה ברבית ואם אביו כו' עכ\"ל. ובכת\"י שלפנינו ליתא והשם חדש שם כ' ע\"ד היראים וז\"ל מפשטיות דברי רבינו נראה דלענין כבוד או\"א נמי צריך שיעשה אביו תשובה כזאת אפילו לנכרי ולא סגי בחזרת הרבית ומנ\"ל הא ואימא דדוקא לענין עדות בעי הכי כו' וע\"ק שהרי מסוגיא דב\"ק שהביא רבינו משמע דכל שהחזיר הוי תשובה וחייבין בכבוד אביהן מדקאמר איבעי לי' להדורי כו' שלא הספיק להחזיר עד שמת כו' וצ\"ל בדוחק דלא קאי למה שלמעלה לענין כבוד אלא כיון דהביא כשעשה תשובה סיים רבינו ופי' תשובת הרבית והיינו אאינשי דעלמא ולענין עדות קמיירי עכ\"ל. ולי נראה דרבינו קאמר דאף דלא ידעינן אם החזיר הרבית או לא מ\"מ אם ראינו שעשה תשובה תולין לומר דבודאי החזיר הרבית שלקח וע\"ז מפרש תשובת הרבית דאפילו לנכרי אינו מלוה ברבית ודבריו מוכרחין בפי' הגמרא דמאחר דלא הספיק להחזיר עד שמת א\"כ איפה ובמה ניכר תשובתו ומה רגלים לדבר שעשה תשובה בחייו אע\"כ דראינו תשובתו מהא דאפי' לנכרי לא הלוה ברבית וא\"כ בודאי הי' מחזיר ג\"כ מה שלקח והא דלא החזיר משום דלא הספיק עד שמת ולעולם אם החזיר הרבית גם רבינו מודה דתיכף חייבים במוראו וכבודו כנ\"ל ברור. ובמש\"כ בדעת רבינו דכיבוד או\"א במיתתן הוא דאורייתא נ\"ל ראי' ממס' שמחות ספ\"ט שאמרו שם גדול המכבד או\"א במיתתן מאילו כבדן בחייהם שהמכבדן בחייהם אינו מכבדן אלא מיראה והמכבדן במיתתן אינו מכבדן אלא מפני כבוד המקום ואי ס\"ד דבמיתתן הוי דרבנן האיך גדול מאילו כבדו בחייהם שמקיים מ\"ע דאורייתא ולפנינו במס' שמחות הגירסא המכבד או\"א במותן כאילו כבדן בחייהן אבל התניא רבתי סוף הספר כ' גדול המכבד כו' מאלו כבדן כו' ויש לדחות דהא כ' הנו\"ב מ\"ת ח' אהע\"ז סי' מ\"ה כבוד בחיים עדיף מלאחר מיתה עיי\"ש וע\"כ צ\"ל דכוונת המס' שמחות לעניין יפוי המצוה וטהרתה לשמה ותל\"מ והא כדאיתא והא כדאיתא. מיהו ראיית התפארת ישראל בפיה\"מ לקדושין פ\"א ממ\"ש בקדושין ל\"א ב' אי ידעי לא נפקי עיין ח\"א מהרש\"א שם שכ' לקראת המת כי הכא אפשר שאין מיקרי כבוד למת א\"כ נסתר ראייתו. גם לפמש\"כ הגרש\"ש לפרש אי ידעי דתיזיל אבתרי ותמות בדרך לא נפקי מבבל עיי\"ש א\"כ אין ראיה כלל אך מש\"ש הגרש\"ש לתרץ בפירושו דברי הראב\"ד לא נהירא דהא אי ידעי פי' אם הייתי יודע שתמות לא נפקי קאמר אבל בלא\"ה משמע דשפיר עבד ולא הי' מתחרט, וכדברי הת\"א מהרש\"א צ\"ל לפמש\"כ הרמב\"ן בסה\"מ שורש ב' לפ\"ד בה\"ג שאין המצוה לכבד אחיו הגדול אלא בחיי האבות עיי\"ש שהוא משום כבוד אביו ואמו ואע\"ג דגם לאחר מיתת אביו ואמו חייב בכבודם ד\"ת כנ\"ל עכ\"ז בכבוד אחיו הגדול פטור ועכצ\"ל שאין מיקרי כבוד למת מה שמכבד בנם בשעה שאין רואים כל זה. ושמעתי מהרב הגאון הגדול מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב זצ\"ל מד\"א דמחנינו שהעיר ממגילה ט\"ז ב' שאמרו שם תעלא מאי בצירותי' מאחווה ש\"מ דלאחר מיתת אביהם אין כאן משום כיבוד לאחיו הגדול כהרמב\"ן דאלת\"ה שפיר בציר יוסף מאחיו הגדולים ממנו לדעת הראשונים בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו דלא כיע\"ד ח\"ב דרוש ה'. ",
                "ליתא בכת\"י וכן המוסגר שבסמוך. ",
                "ובאלו מציאות שם ל\"ב א' ליתא שאמרו לו או\"א חלל את השבת אלא א\"ל אביו היטמא או שא\"ל אל תחזיר וכ\"כ ביראים הנדפס מיבמות בפ\"ק והוא שם ו' א'. ",
                "יש לתמוה למה לי קרא לזה תיפוק לי' מעמך כו' רשע אלא בשעשה מעשה לעבור על כו' בתורה אלא למסית בלבד שדיבר לאחד לעבוד כצ\"ל וכדברי רבינו כ\"כ הסמ\"ג עשין קי\"ג והובא בהגה\"מ פ\"ו מהל' ממרים הי\"ב וחדוש שלא זכרו שם רבינו הרא\"ם ע\"ז ואפשר משום דבנדפס ליתא לא היה ג\"כ בגירסתם ובמקנה קדושין ל\"ב א' ד\"ה שם מניח אני כבוד אבא כו' כתב דעכצ\"ל שהאב שוגג או אומר מותר עיי\"ש שלא זכר דברי הראשונים ועיין קדושין ל\"ב א' תוד\"ה רב שכ' והיינו אל תחזיר שאומר לו עסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא אצטריך קרא ופי' שם הפנ\"י משום דא\"כ שאביו מתכוין להכעיס ולצער לבעל האבידה תו לא מיקרי עושה מעשה עמך ומותר אף לבזותו עיי\"ש וכ\"כ המל\"מ בפי\"א מהל' גזילה ואבידה הי\"ט וא\"כ הוא סותר לדברי היראים ודעמי' דלדידהו שפיר י\"ל אל תחזיר בחנם ואפ\"ה לא מיקרי אינו עושה מעשה עמך בדיבורא. אולם כוונת התוס' בקדושין הוא דלא כהפנ\"י והמל\"מ אלא כדברי הרשב\"א בחי' ליבמות ד\"ו שאין עיקר כיבוד אלא במה שיש לו בו הנאה כו' אבל א\"ל לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום אין זה כיבוד שנצטווה עליה וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפי' לאו גרידא ומ\"ש יכול א\"ל אביו היטמא לא לחנם א\"ל שיטמא דלהא ל\"צ קרא אלא שא\"ל להביא פירות מבה\"ק וכי\"ב וכן א\"ל אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכי\"ב קאמר הא לא\"ה אצ\"ל שלא ישמע לו עכ\"ל הרשב\"א שם וכ\"כ התוס' יבמות ו' א' ד\"ה שכן ונראה לר\"י וכן פיר\"ח כו' וזוהי כוונת התוס' בקדושין ואינם סותרים לד' רבינו הרא\"ם ולפמש\"כ המקנה בקדושין שם דאף שא\"ל לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום הוא בכלל מורא שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו עיי\"ש יש ליישב פי' הפנ\"י דמש\"ה דחק לפרש פי' אחר בדה\"ת דקדושין ועי' בביאור ענפי יהודא לספר והזהיר בפ' קדושים מה שדקדק שם ע\"ד הסמ\"ג שהם כדברי היראים דכאן ועיין י\"ש יו\"ד סי' ר\"מ סעי' י\"ג: "
            ],
            [],
            [
                "ממשמעות הוכח אין כו' כצ\"ל וע\"ד הגאון רא\"ד שליט\"א שכצ\"ל ק\"פ במשמע הוכח אין לי כו'. ובנדפס חסר משכ\"ר ובמקבל תוכחתו כו' עד אמרינן בערכין ובסמ\"ק סי' קי\"ב כתבו ע\"ש רבינו ועיין לעיל סי' קצ\"ה ומש\"ש אות ב' ומשכ\"ר כאן אם הוא חברו נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל אם הוא רבו. ",
                "דברי היראים כאן משובשים וכצ\"ל רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה, אמר רב נחמן ושלשתן מקרא אחד דרשו דכתיב [ש\"א כ' ל'] ויחר וגומר וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו למ\"ד עד הכאה דכתיב להכותו ולמ\"ד עד קללה דכתיב לבשתך ולמ\"ד עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול ולמ\"ד עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה שאני כו' דאמר בביצה פ\"א [ד' א'] כו' גבי שמואל דהלכתא כר\"י דרב ושמואל הלכתא כרב כו'. וכ' השם חדש דשמואל ור' יוחנן הלכה כר\"י גמרא ערוכה היא עירובין מ\"ז ב' ואפשר דטעמא דתלמודא הוא ג\"כ מה\"ט שכ' היראים במקום רב ליתי' במקום ר' יוחנן מיבעי ועיין בס' יד מלאכי סי' תרט\"ז וכ' עוד השם חדש בסידורא דהני אמוראי דנקט לה הקל הקל תחילה דהיינו סברת רב דהוא עד הכאה ואח\"כ סברת שמואל דחמיר קללה מהכאה ואח\"כ סברת ר\"י דחמיר נזיפה מכולהו דויחר אף שאול הוא לשון נזיפה כדאשכחן במדבר י\"ב ט' עיי\"ש ברש\"י והאריך לתמוה על הכ\"מ בפ\"ו מהל' דיעות ה\"ז והרמב\"ם בסה\"מ מ\"ע ר\"ה שנראה מדבריהם דהכאה חמורה מכולהו. ובמחכ\"ת דבריו מוטעין דמה שחשב דעד כדי נזיפה הוא נדוי ומש\"ה כתב דנזיפה חמיר מכולהו כדאיתא בפסחים נ\"ב א' דשמתא חמורה מהכאה ובאמת נזיפה הוא תרגום של גערה ותל\"מ ויגער בו אביו [בראשית ל\"ז י'] ת\"א ונזף ביה אבוהי וחלילה לומר שיעקב נדה והחרים את יוסף ומבואר ברש\"י זבחים ק\"ב א' ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים לשון נזיפה הוא וברור הדבר שלא היה שם נדוי וה\"נ ויחר אף שאול ביהונתן. ומה שהביא מן ויחר אף ה' בם ופרש\"י גזר עליהם נדוי שאני התם דכתיב וילך דהיינו שפירשה שכינה מהם והיו בנזיפה וא\"כ ברור הדבר דנזיפה קיל מכולהו וגם לענין הכאה וקללה דבר פשוט הוא דקללה קיל מהכאה דיותר נקל לאדם לקלל חבירו מלהכות אותו באגרוף רשע ועיין בדברי הרמב\"ן שמות כ\"א ט\"ו וא\"כ הסדר בגמרא מתפרש שפיר מלמעלה למטה דרב בעי דוקא עד הכאה ושמואל אמר עד קללה נמי סגי ור\"י מקיל יותר ואמר עד כדי נזיפה שיגער בהמוכיח וכן הי' בשאול ליהונתן מהקל אל החמור וכן מתבאר מדברי השל\"ה בריש ספרו דנזיפה קל מכולהו דמה\"ט כתב שם שאין לפסוק כר' יוחנן שהוא יחיד נגד רב ושמואל דתרווייהו סבירא להו מצות תוכחה אף לאחר נזיפה כו' ומאחר שדברי ר' יוחנן בטלים נגד תרווייהו פסק הרמב\"ם כרב באיסורי, ובזוהר פ' נח ד' ס\"ח א' ועד כמה יזהר לי' עד דימחי ליה הא אוקמוה חברייא ובמדרש תנחומא פ' תזריע סס\"ט ולסבול הכאות מישראל והיינו כרב ועיין ביאור הגר\"א או\"ח סי' תר\"ח סק\"י שכתב שם כדברי השל\"ה דלא כר' יוחנן דאין הלכה כמותו במקום שניהם ועיין ריש פכ\"ב דשבת עכ\"ל ועיין נו\"ב מ\"ק חי\"ד סי' כ\"ו ודעת היראים לפסוק כר' יוחנן אף לגבי רב ושמואל כהרא\"ש. וראיתי להחו\"י בהגהותיו לאלפסי ספ\"ב דב\"מ שכתב לפמ\"ש בגמרא דאגב חביבותי' יתירתא דהו\"ל ליהונתן בדוד מסר נפשי' צ\"ע דא\"כ נזיפה גופא מנ\"ל עכ\"ל ובאמת כבר יישב זה הח\"א למהרש\"א בערכין שם כיון דיהונתן מסר נפשי' כ\"כ עד הכאה מסברא אית לן למימר באיש אחר לכה\"פ עד נזיפה. ",
                "יוכיחו כצ\"ל ולשון הנדפס להפרישו מן האיסור אא\"כ תביישנו יש לך רשות לביישו ולהוכיחו כו' וכתב השם חדש דהיינו דוקא בדברים שבינו למקום יש לו רשות לביישו ברבים אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו וכהרמב\"ם פ\"ו מהל' דיעות והסמ\"ג לאוין ו' והחינוך מ' ר\"מ. ",
                "צ\"ל צדיקים גמורים [הגרא\"ד]. ",
                "בנדפס תיבת לך ליתא אולם הסמ\"ג עשין י\"א כ' ברור לו למוכיח ועיי\"ש שכ' כל מש\"כ רבינו כאן עד מעשה דהוכח תוכיח לא מפטרי וכ\"כ הגמ\"יי פ\"ו מהל' דעות ה\"ז אות ג' ע\"ש רבינו וכ\"כ הסמ\"ק סי' קי\"ב אולם הסמ\"ג בעצמו שם השיג ע\"ז וס\"ל כי אף במזידין צריך לשתוק ואדרבה בשוגגין התלמוד עצה טובה קמ\"ל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ובמזידין חובה לשתוק עיי\"ש בביאורי מהרא\"ש ומהרש\"ל ולפלא על הס' יראים הנדפס שמבואר שם כדברי הסמ\"ג להיפך ממה שכחוב כאן וז\"ל שם ואם ברור למוכיח שלא יקבלו ממנו טוב לו לשתוק הנח כו' שיהיו חוטאין בלא התראה משיעיזו פניהם ויחטאו בהתראה ויענשו ביותר כדאמרינן בביצה כו' ואל יהיו מזידין אלמא אין להרבות עונשין משוגג למזיד כך אין להרבות עונשין משאינו מותרה למותרה עכ\"ל וחידוש על השם חדש שלא הרגיש בדברי היראים שסותר למ\"ש הראשונים על שם הרא\"ם ומזה רואה אני שהכת\"י מתאים עם מ\"ש הראשונים בשם רבינו והוא ברור. והנה בתדא\"ר פי\"ח איתא הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתם חייב להוכיח אותו. ובס' חפ\"ח כלל י' בבאר מים חיים אות ל' מטי לה בשם אדרת אליהו פ' קדושים ולא הערה מקורו. א\"כ אם העוברים מזידים הרי יצאו מכלל עמיתך ואיך אמר רבינו שחייב להוכיחו והיכא שאין ברור לו שלא יקבלו דלכ\"ע חייב א\"ש שבתוכחה זו יבוא לכלל עמיתך אבל בברור לו שלא יקבלו אמאי חייב להוכיחו וי\"ל דבפעם אחת שעבר במזיד לא נקרא רשע, ומה נפלאים דברי הווי העמודים שכתב בסי' ל\"ז אות ו' ע\"ד הגמ\"יי בפ\"ו מהל' דיעות הנ\"ל וז\"ל ולא ראה דברי רבינו דס\"ל דאפילו הם מזידים טוב לשתוק שיהיו חוטאים בלא התראה משיחטאו בהתראה כו' והבין הגמי\"י דכל מה שכ' הסמ\"ג עד ואני אומר כו' הכל הוא מדברי הרא\"ם שהזכיר לעיל ואינו כן דהרי רבינו ס\"ל דאפילו הם מזידים טוב לשתוק כדי שיהיו חוטאים בלא התראה כו' מיהו משמע דאם רצה לא ישתוק אבל הסמ\"ג ס\"ל דצריך לשתוק דחובה שלא לומר דבר שלא נשמע כו' עכ\"ל ובאמת לא הי' לפניו כת\"י שלפנינו ע\"כ חשד בכשרים והוא ההגמי\"י שטעה בדברי הסמ\"ג אבל באמת כל לשון הסמ\"ג עד וא\"א הוא מדברי יראים כמש\"כ ההגמ\"יי ובס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה\"א סי' ב' אות ו' הביא חבל נביאים בחיבוריהם שהעירו ע\"ד ההגמי\"י וס' יראים עיי\"ש וחדאי נפשאי שזיכני להצדיק את הצדיק ועיי' לעיל סי' קנ\"ו אות ד' שהבאתי שם ד' הווי העמודים לדעת רבינו דגם בפעם אחת נקרא רשע וא\"כ צ\"ע ליישב דעת היראים דכאן ועיין במשנ\"ח יבין שמועה ס\"ס ה'. ",
                "בכל הנשבעין ל\"מ אבל הוא בשבועת הדיינין ל\"ט א'. ",
                "כ\"ה בגיטין ד\"ו ב' אבל בשבת שם רבה בר רב הונא: "
            ],
            [
                "פי' כו' בנדפס חסר תיבת פי' ופי' דברי רבינו שלא לעשות כו' דבר המסור ללבו ר\"ל דבר שנוגע ללבו של אדם ומצטער מזה לא יעשה לחבירו ולא יאמר לו, ואהבת לרעך קאי אדלעיל לא תקום ולא תטור דנקמה היא בעשייה שאינו משאילו ונטירה היא באמירה שא\"ל איני כמותך ועל שניהם הוא אומר ואהבת לרעך שלא יעשה בפועל דבר רע וגם לא יאמר לו דיבור רע וזה שסיים רבינו וא\"ת האיך אדע דבשלמא עשייה הוא דבר הנגלה ונראה אבל אמירת דבר המסור ללבו יכול לומר סבור הייתי שפלוני אינו מצטער מזה לכך נאמר כמוך כו' ולפי' זה אין פי' ואהבת אהבה בפועל דאיך יקבל לב האדם שיאהב חבירו כנפשו שאה\"כ ואהבת לרעך כמוך אלא שהוא מניעת רעה והפסד ושפיר אמר כמוך כמו שהיית מרחיק מעליך והיינו דאמרינן בשבת כו' ששינו חז\"ל הפסוק מקנין לשלילה עיי\"ש באיי הים. ובע\"א מפרש רבינו ואהבת בפועל ממש ומה שאה\"כ כמוך אתא למעוטי דאם אינו כמוך אלא רשע אינך מצווה לאוהבו וכן הוא באדר\"נ ספט\"ז ודלא כהשם חדש שכ' ע\"ד רבינו הנראה דהוא דרשה מרז\"ל אמנם לא מצאתיה בשום מקום וגם לא זכיתי להבין דברי רבינו בהמשך דבריו כו' עיי\"ש ועיין בב\"ר פכ\"ד פי' הדברים. ",
                "צ\"ל פירושא הוא זיל גמור ע\"ש בפירש\"י ז\"ל ובנדפס חסר מן והיינו עד ע\"א. ",
                "לרעך כו' עד כמוך חסר בנדפס גם כתוב שם ת\"ל ואהבת לו כמוך ופסוק הוא בויקרא י\"ט ל\"ד ואינו מובן מ\"ט שביק רבינו האי קרא דעסיק ביה והנכון כגי' הכת\"י שלפנינו ת\"ל כמוך ומש\"כ רבינו אבל אם הוא רשע כו' מצוה לשנאותו עיין לעיל סי' קצ\"ה ומש\"ש אות ו': "
            ],
            [
                "הנה הסמ\"ג עשין י\"ב כ' כדברי רבינו מ\"ע ללמד בנו תורה ומצות שנאמר ולמדתם אותם את בניכם וכ\"כ הסמ\"ק מ' ק\"ו ללמד לבניו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ודלא כהרמב\"ם בסה\"מ מ' י\"א שכלל כל זה במ\"ע ושננתם לבניך ועל דעת רבינו היראים הי' נראה דללמד תורה לבניו וללמד תורה לאחרים נמנים לב' מצות דלאחרים הוא מ\"ע ושננתם לבניך אלו תלמידים וללמד לבניו היא מ\"ע ולמדתם אותם את בניכם וא\"כ משכ\"ר להלן סי' רנ\"ו צוה הקב\"ה שילמדו תורה לחבריהן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם אין זה הפסוק מדוייק שם כלל דללמד תורה לחבריהן הוא מדכתיב ושננתם לבניך אך רבינו כ' שם ולמעלה פירשנו מצוה זו בעמוד שטוב לשמים וטוב לבריות והארכנו בפירושיה ואגב לשמור כו' כללתיה בכאן וע\"כ הוא רומז למש\"כ כאן וא\"כ הרי גם דעת רבינו דללמד תורה לאחרים היא מצוה אחת נמנות עם ללמד תורה לבנו וביחוד לפמש\"כ בביאור שם חדש לנדפס סי' כ\"ו עמש\"כ שם היראים צוה הקב\"ה לישראל שילמדו תורה לחביריהם כו' דצ\"ל שילמדו תורה לבניהם א\"כ אין לנו מצוה מיוחדת ללמד תורה לאחרים לבד מה שזכר כאן ונשנה בסי' רנ\"ו מיהו אף שרבינו כלל בסי' אחד כאן שילמד אדם תורה לאחרים וכן שילמד אדם תורה לבנו עכ\"ז נוכל לומר דשתי מצוות הן וכללן בסי' אחד כאן ונשנה בסי' רנ\"ו, ובשו\"ת מנחה בלולה למהר\"ש מסלאנים עמוד התורה והמצוות האריך אמאי לא מנו הרמב\"ם והיראים והגית בו יומם ולילה בעשה לחודה ואין התחלה כלל לקושיא זו דאין זה בתורה כ\"א בספר יהושע ופשוט, וראיתי לסמ\"ג שם שהביא מ\"ש בפ' אחרון דהוריות ממזר ת\"ח קודם לכה\"ג עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים יקרה היא מכה\"ג שנכנס לפני ולפנים ועיין מה שכתבתי בזה לעיל סי' ל' תועפות ראש אות י' בשם הרי\"ף לע\"י והגרש\"ש בהוספות לחי' למדרש במדבר רבה סדר נשא פ\"ו לא זכר ד' הרי\"ף וכ' בא\"א משם מוהר\"ל לנדא וקלסיה, והגאון בעמעה\"ח כ' בספרו עמש\"כ החינוך מ' רס\"ט וז\"ל וכבוד זה נעשה להם כשראוים לכך אבל אם היו בעלי עבירות נמנעים מכבוד וכבר אמרו ז\"ל שממזר ת\"ח קודם לכהן ע\"ה עכ\"ל וז\"ל המעיין החכמה מפרש עם הארץ דמתני' שילהי הוריות היינו בעל עבירה וכמ\"ש בפ' אלו עוברין ע\"ה מותר לנוחרו ביה\"כ שחל להיות בשבת דמיירי ברודף אחר עבירה שניתן להצילו בנפשו לכן השמיט תיבת גדול וכתב כהן ע\"ה ובספרים שלנו איתא במתני' הנ\"ל כה\"ג ע\"ה ונראה שלא הי' בגירסתו כי לפי פירושו דמיירי בבעל עבירה ל\"ש בכה\"ג שמעבירין אותו מגדולתו עכ\"ל ובמחכ\"ת לא כיון יפה בפי' דברי החינוך דמש\"כ החינוך אבל אם היו בעלי עבירות נמנעים מכבוד הוא מילתא דמיסתבר וא\"צ לזה ראי' ממתני' דשילהי הוריות דאף בנשיא אמרו חז\"ל בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומכש\"כ בכהן העובד עבודת ה'. ומש\"כ החינוך וכבר אמרו ז\"ל שממזר ת\"ח קודם לכהן ע\"ה הוא נמשך למטה למש\"ש אח\"ז ועכשיו בזה\"ז לא ראינו מי שהקדים עצמו לשום כהן מפני חכמתו ועקב ענוה יראת ה' וה\"ק החינוך דאעפ\"י שכבר אמרו ז\"ל שממזר ת\"ח קודם לכהן ע\"ה כמתני' דשלהי הוריות עכ\"ז עכשיו בזה\"ז לא ראינו מי שהקדים עצמו לשום כהן מפני חכמתו כו' וכמש\"כ הטור או\"ח כי' קל\"ה ע\"ש רב עמרם ורב נטרונאי שהביא דבריהם במעין החכמה שם והוא ברור בפי' החינוך דגם הוא מפרש ע\"ה דמתני' כפשטי' שאינו חכם ותל\"מ. ולפי' המע\"ח אין לו עכשיו כו' שכ' החינוך שום המשך וחיבור ומאי ועכשיו ומה שהשמיט תיבת גדול אין נ\"מ בזה משום דברישא דמתני' איתא ג\"כ כהן קודם ללוי כ' אח\"כ קודם לכהן ע\"ה ופשוט. וטעם הדבר דממזר ת\"ח קודם לכהן ע\"ה לדין דמשנתינו נראה שהוא מתרי טעמי, א) מצד העצם. ב) מצד הפועל. מצד העצם פי' דתורה חשובה יותר מן הכהונה מצד עצמה ומאחר דהת\"ת יש לו אותו דבר שחשוב יותר ראוי להקדימו קודם הכהן. מצד הפועל. פי' דהתורה נקנית להאדם ע\"י יגיעו ועסקו בה משא\"כ הכהן נולד מזרע אהרן הכהן ומש\"ה ראוי להקדים הת\"ח וכ\"כ היפ\"ת במדרש ש\"ר פל\"ד ונ\"מ בין הני תרי טעמי לענין נכרי ועוסק בתורה שאמר ר\"מ בב\"ק ל\"ח א' שהוא ככה\"ג ועיי\"ש בתוס' ד\"ה הרי שהוא משום דדרשינן יקרה היא מפנינים מכה\"ג הנכנס לפני ולפנים ולכאורה קשה דא\"כ הול\"ל שהוא יותר מכה\"ג כדכתיב יקרה היא מפנינים ולמה אמר ר\"מ בלשון ככה\"ג אבל לפי הנ\"ל אתי שפיר דבסנהדרין נ\"ט א' פי' דר\"מ בז\"מ דידהו וא\"כ לטעם הראשון מצד העצם אין לומר דחשיב ז\"מ דידהו יותר מן הכהונה ודי לומר שישוה לכהונה דלא דמי לתורה כולה שחשובה יותר מן הכהונה משא\"כ לטעם השני מצד הפועל לא שנא נכרי בז\"מ דידהו לשאר כל אדם בכה\"ת ור\"מ לשיטתו לפמש\"כ בבאר שבע הוריות י\"ד א' אהא דאמר ר' יוחנן פליגי בה רשב\"ג ורבנן ח\"א סיני עדיף וח\"א עוקר הרים עדיף וז\"ל מייתי לה הכא אעובדא דר\"מ ור\"נ שעלה ע\"ד להעביר רשב\"ג מנשיאות מחמת שלא הי' סיני כמותם וכתיב מי ימלל גבורות ה' כלומר למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו ופליגי רשב\"ג ורבנן אם סיני עדיף להיות נקרא שיכול להשמיע כל תהלותיו והוא קודם או עוקר הרים נקרא כו' והוא קודם עכ\"ל ולפי דבריו חד אמר סיני עדיף היינו ר\"מ ור' נתן רבנן דרשב\"ג וחד אמר עק\"ה עדיף היינו רשב\"ג וביאור מחלקותם אם סיני עדיף או עק\"ה עדיף נ\"ל שהוא ג\"כ דמ\"ד סיני עדיף אזיל בתר העצם וסיני חשוב יותר דאמרו שם הכל צריכין למרי חטיא ומ\"ד עוקר הרים עדיף אזיל בתר הפועל ומצד הפועל עוקר הרים יגע יותר בחדודיו ופלפוליו ומאחר דר\"מ ס\"ל סיני עדיף א\"כ אזיל יותר בתר העצם וכיון שכן שפיר אמר ר\"מ נכרי ועוסק בתורה פי' בז' מצות דידהו שהוא ככה\"ג מצד העצם ולא אמר יותר מכה\"ג כמו שאמרו במשנתינו דסוף הוריות. ודע דבה\"ג סי' נ\"ח כתב בלשון המשנה אימתי בזמן ששניהם שוין אבל כו' דלא כנוסחתינו בזמן שכולם שוין ובזה אומר אני דא\"ש מה שדקדק הב\"ש דיש להקשות מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והעלה דכה\"ג ע\"ה לאו דוקא ע\"ה גמור אלא שאינו שוה בחכמה לישראל ודיוקא דרישא דוקא הביאו הש\"ך ביו\"ד סי' רמ\"ו סקי\"ד עי\"ש אבל הבה\"ג לפי גירסתו אנהירנו לעיינין דיש לומר דרישא וסיפא דוקא דלענין שניהם דהיינו זוגא זוגא דקתני במתניתין כהן ולוי או לוי וישראל וכו' בעינן דוקא שניהם שוין אז הא' קודם לחבירו אבל אם הלוי חכם יותר מהכהן הוא קודם וכן לוי וישראל וכו' משא\"כ בנחית כמה מדרגות אזי דוקא לכה\"ג ע\"ה ממזר ת\"ח קודם משא\"כ אם הכה\"ג הוא ג\"כ ת\"ח אף שהממזר הוא ת\"ח מופלג יותר אין הממזר קודם לו. והנה מה שבארתי דברי החינוך מ' רס\"ט דלא כהמעה\"ח א\"ש לפי שיטת החינוך בעצמו מ' תק\"ס שכ' שם בזה\"ל וכבר אמרו ז\"ל שממזר ת\"ח קודם בקריאת התורה לכהן ע\"ה עכ\"ל. ועכר\"ל למ\"ש במשנה סוף הוריות וס\"ל להחינוך דסיפא דמתני' שם ארישא דרישא קיימי דקתני כל המקודש מחבירו קודם את חבירו וקמפרש בגמרא טעמא מאי משום דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' ומש\"ה מפרש דגם סיפא דסיפא לענין ספר תורה נשנית אבל רבינו תם בתשובה הובא במחזור ויטרי סי' קכ\"ד כתב דלא היא דהא להחיותו ולהשיב אבידה עסקינן כדקתני רישא האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה. סיפא דרישא נמי בלהחיות ולהשיב אבידה מיירי ולא תטעה ברישא דרישא דקתני כל המקודש כו' ההוא ודאי לענין ס\"ת נשנית כו' אבל מציעתא ובבא דסיפא לא מיירי אלא להחיותו ולהשיב אבידה כו' עיי\"ש. אולם יש לתמוה על שיטת ר\"ת דלהדיא אמרו בירושלמי פי\"ב דשבת ה\"ג ושילהי הוריות סברין מימר לפדות ולכסות ולהחיות הא לישיבה לא א\"ר אבין אף לישיבה מ\"ט יקרה היא מפנינים אפי' מזה שהוא נכנס לפני ולפנים עכ\"ל ואיך מפרש ר\"ת דלא כמסקנת הירושלמי. ובס' עמק הלכה סי' מ\"ד כ' בבאור הירושלמי הא לישיבה לא היינו דממזר פסול לדון לישראל וכפי' הרשב\"ם בב\"ב ק\"כ א' ד\"ה בישיבה, בין לדין כו' ועז\"א ר' אבין אף לישיבה דממזר כשר לדון את ישראל כמש\"כ התוס' יבמות מ\"ה ב' ד\"ה כיון. דממזר כיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה עיי\"ש בתוס' ובהכי מתורץ הא דנקטו במשנה ממזר ולא גר ועבד משוחרר דאינהו פסולין לדון ישראל וגם הא דנקט קודם לכה\"ג ולא נקט מלך דבמלך לא שייך לישיבה דלא דן ולא דנין אותו עכ\"ד. ועפי\"ז א\"ש ד' ר\"ת ג\"כ. אך לא ידעתי מה ענין ד' הירושלמי סברון מימר כו' לההוא עובדא דמייתי שם דאזלין פגנייא זכון לאורייתא אתון בעין מיעל קדמאי דאשתאלת לרשב\"ל ושאלה רשב\"ל לר' יוחנן עד דאתא ר' יוחנן ודרשה בבהמ\"ד מתני' והלא בודאי גם רשב\"ל ידע מתני' דמשנה לכל ידועה אלא דמספקא לי' דילמא פירוש המשנה כמו שסברון למימר לפדות כו' הא לישיבה לא. ואם כפי' העמק הלכה אין ענין זה לזה כלל. והנראה מזה דהפי' לישיבה שהוא נכנס ויושב בראש ישיבה לפנים מכל התלמידים כפי' המת\"כ במדרש רבה ריש נשא וכיון דילפינן מהאי קרא דיקרה היא מפנינים דגם לישיבה ממילא דפגנייא שזכו לתורה יכנסו בראש לפני הנשיא וזהו דעת ר\"ת ג\"כ דס\"ל לישיבה לחוד ממזר קודם לכה\"ג ע\"ה דיקרה היא כו' ותל\"מ ודו\"ק. ",
                "אלא עם כל כו כצ\"ל או תחת שילמוד צ\"ל שילמד כו' מקיים ושננתם לבניך דתניא בספרי ושננתם כו' וכ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת\"ל והודעתם כו' כצ\"ל. ",
                "למדו מקרא אין כו' כצ\"ל ובנדפס חסר תיבת אין. ",
                "אלא ק\"ש כצ\"ל ומשכ\"ר וד\"ז אסור לאומרה מפני ע\"ה צ\"ל בפני וכ\"ה בנדפס וכ\"ה לפנינו בגמרא. ופרש\"י בטעם האיסור שלא יאמר בק\"ש סגיא ולא ירגיל בניו לת\"ת ולכן רבינו בסי' זה שמיירי במצוה ללמד לבנו תורה כ' ד\"ז כאן ובחנם כ' השם חדש שדברי רבינו א\"א להסמיכם למ\"ש בסמוך כו' ונראה דד\"ז אסור לאומרה בפני ע\"ה הוא מדברי ר' יוחנן בעצמו ושפיר פליג רבא עליה ועיין מהרש\"ל בפסחים נ\"ו א' וח\"א מהרש\"א שם ובנדפס איתא ור\"ש בן יוחאי אומר כו' וחסר שם א\"ר יוחנן משום ואינו נכון דהסיום של וד\"ז כו' אינו מדברי רשב\"י. ",
                "אעפ\"י כו' עד סוף ליתא בנדפס ופי' דברי רבינו אע\"פ שמצוה זו תלויה בדבור והיה לנו לקובעה בעמוד הששי שמדבר בדין איסורים הנעשים בדיבור עז\"א רבינו וכיון [צ\"ל כיון] שעושה כו' ולבריות כו' משא\"כ בעמוד הששי שאדם נעשה רע לשמים ולא לבריות: "
            ],
            [
                "לומר כיון שגדולים הם שביתתן על עצמן ת\"ל עבדך ואמתך שביתתן על כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ופי' דברי רבינו דבאמת כיון שמלו וטבלו לשם עבדות ה\"ה כשאר נשים גמורות ובני עונשין הם לעצמן אלא דקמ\"ל דגם רבו מוזהר עליו למונעו וכמש\"כ המ\"מ לדעת הרמב\"ם ספ\"כ מהל' שבת בחלק הא' של עבד והוא שמל אסור בכל מלאכה ומוזהר עליה ונענש כמו שאמרה תורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובלבד זה בהיותו ברשות אדוניו דעת רבינו [הרמב\"ם] שהאדון מוזהר עליו כמו שמוזהר על בהמתו עכ\"ל ומדברי היראים נראה דאין בזה כ\"א עשה דלמען ינוח עבדך ואמתך דברים ה' י\"ד וכמו שאמר המ\"מ שהאדון מוזהר עליו כמו שמוזהר על בהמתו ועיין שבת נ\"א ב' תוד\"ה במה דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ולשון הבה\"ג בסדר מנין המצות לשבות עבדך ואמתך ובהמתך כמוך ורבינו הרא\"ם כאן כ' בראש הסימן להשבית עבדך ואמתך כמוך ולא כ' \"ובהמתך\" כלשון הבה\"ג ובעי טעמא ועי' בסמ\"ג לאוין ס\"ה שכ' בזה\"ל מותר להניח לעבדו עובד כוכבים לעשות מלאכתו בשבת כשהמלאכה לעובד כוכבים עצמו וליכא לאו דלמען ינוח כדאיתא פ\"ד ממחוסרי כפרה עכ\"ל הרי דאיכא לאו בשביתת העבד שמחלק הא' וכמו שכ' הפמ\"ג בא\"א ריש סי' ש\"ד סס\"ק א' ובא\"ר א' בשם החינוך דעובר בלאו ועיין בחינוך מ' ל\"ב שכ' כן בשם הרמב\"ן דעל מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני מוזהר בלאו וכן נראה באמת מהרמב\"ן בפי' החומש שמות כ' ט' והמהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם כתב ד\"ה דליכא בהן לאו דלמען ינוח. פי' לאו הבא מכלל עשה וק\"ל עכ\"ל ולפמש\"כ הרמב\"ן אין צורך לזה ועפי\"ז י\"ל דבכוונה שינה רבינו היראים לשון בה\"ג דרבינו ס\"ל למען ינוח עבדך ואמתך כמוך שהוא ג\"כ בלאו מוזהר על שביתת עבדו ואמתו משא\"כ בהמה שאינו רק בעשה. ",
                "אבל אם אינו עושה לדעת אביו אין אביו מוזהר על שביתתו כו' ביראים הנדפס איתא בזה\"ל אבל אם הוא כ\"כ קטן שאינו עושה על דעת אביו אינו מוזהר כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז הווי העמודים מוכח דס\"ל דקטן שאין בו דעת להבחין שאביו נוח לו לעשות כן א\"צ להפרישו וכן משמע מדברי הסמ\"ג סוף לאוין קמ\"ח וכן דקדק הב\"י באו\"ח סי' של\"ד מדברי רש\"י עיי\"ש עכ\"ל אבל מלשון היראים כת\"י שלפנינו אין נראה כן. גם כתוב בנדפס בסוף סי'. ק\"א פי' לדעת אביו יודע שלאביו נוח לו בעשותו כן עכ\"ל ובאמת אין זה מספיק כקושיית הגמרא שבת שם דכוותה גבי נכרי דקעביד לדעתא דישראל מי שרי עד דמשני שם נכרי לדעתא דנפשיה עביד ופרש\"י שם ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין כו' ומה מאד יפה כתב כאן בהכת\"י בקטן העושה לדעת אביו שיודע שנוח לו לאביו ומתוך שאביו חפץ בעשותו עושה דמש\"כ ומתוך כו' היינו להבדילו מן העובד כוכבים ועיין בשו\"ת הרי\"מ חלק או\"ח סי' ג'. ",
                "ומנין עוד כו' בנדפס ליתא תיבת עוד גם כתוב שם בזה\"ל ומנין שהכתוב אינו מדבר בעבדים דתניא בכריתות כו' וכתב שם השם חדש פי' המשך דברי רבינו שהביא ברייתא דכריתות הוא ללמד דפי' בני ברית דמכילתא אינו מדבר בעבדים דהיינו שלא נימולו אלא שקבלו שבע מצות שהרי בברייתא דכריתות מתיר לעבד ואמה התושבים לעשות מלאכה בשבת אלא ודאי דמיירי בבני ברית שהם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות שמצווה על שביתתן וזהו שמסיים רבינו פי' עבדים כנענים שנימולו וגופן קנוי לישראל עכ\"ל. ואחר משכ\"ש ראיה מכריתות כ' היראים בנדפס בזה\"ל ואמרינן מנ\"ל ותנן נמי בש\"א אין נותנין עורות לעבדן כו' וב\"ה מתירין עכ\"ל וכ' שם השם חדש מה שכתב רבינו ואמרינן מנא ליה כו' עד מתירין אין להם קישור להדברים ובטעות נעתקו כאן עכ\"ל וברוך המאיר לארץ ולדרים עליה בנוסח הכת\"י שלפנינו בסימן זה אלא שדבריו צריכין ביאור. הנה השו\"ע או\"ח ס\"ס ש\"ד כתב נכרי גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו וכתב המג\"א שם פי' שאפי' הוא עושה מלאכת רבו אין אסור מדאורייתא כיון שאינו קנוי קנין עולם עכ\"ל והוא כמש\"כ האגודה פ' כ\"כ סי' קמ\"ו וז\"ל וכ' רבינו אבי\"ה עבד ושפחה המושכרים לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי ואם עושין מעצמן א\"צ למחות עכ\"ל ובהגהות מרדכי פ' כל כתבי בסופו כ' דברים אלו ע\"ש הרא\"ם בזה\"ל וכ' רא\"ם עבד נכרי או שפחה המושכרים לשנה או פחות נמי אדעתא דנפשייהו עבדי בשביל ריוח שלהן ואין עליו למחות כו' והב\"י שם סי' ש\"ד הביא ד' הגהות מרדכי פי\"ד והד\"מ שם אות ב' כ' והאריך שם בזו מתשובת רא\"ם עכ\"ל ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל מתשובת הר\"ם והוא ר' מאיר ב\"ר ברוך מר\"ב. והש\"ל סי' קי\"ג [בהשלם] כ' שאל ר' צדקיהו ב\"ר בנימין אחי שני זצ\"ל להר\"ר אביגדור כהן צדק זצ\"ל ישראל ששוכר נכרי לשנה לחמר אחר בהמתו או לעשות לו מלאכה אחרת בבית ובשדה אם הוא מותר לעשות בשבת שום מלאכה משום שנאמר וינפש בן אמתך לרבות שביתת העובדי כוכבים משמע שאסור לעשות שום מלאכה בעודו תחת ישראל והשיב לו כי ודאי מה שאמרו לרבות שביתת העובדי כוכבים דוקא בעובדי כוכבים שקנה גופו כגון אלו שקונין הסקלאבי שגופן קנוי לו אבל אלו השכורין שהן שכירי שנה או יותר או פחות אין גופן קנוי לישראל ואינו יכול לכופו ולמנעו מלעשות מלאכה אך בדבר שנהנה הישראל כו' אסור לעשות עכ\"ל. ומכל הנ\"ל אומר אני דבנדפס צ\"ל ומנין שהכתוב אינו מדבר אלא בעבדים ור\"ל ולא בעובד כוכבים שכירים שאין גופן קנוי להם לישראל וכמבואר כאן בהכת\"י וע\"ז ה\"ר מכריתות ועוד ראיה ממשנה דשבת י\"ז ב' עורות לעבדן אלא שכאן כתב וראיה אחרונה יש לדחותה כו' ע\"ס ובנדפס ליתא ומשכ\"ש תיבות אלו ואמרינן מנ\"ל אינם מס' יראים והוא הגה\"ה מהרר\"ב המסדר להקשות ע\"ד רבינו שה\"ר מכריתות ועז\"א ואמרינן מנא ליה פי' מאין הרגלים משם שאין הכתוב מדבר בעובד כוכבים שכירים שאין גופן קנוי להם לישראל ובאמת שצ\"ע בהך ראיה דכריתות ואי משום שאמרו שם עבד ואמה התושבין א\"כ ממקומו הוא מוכרע דכתיב עבדך ואמתך וינפש בן אמתך ואמרו ביבמות בעבד ערל הכ\"מ ואין צורך לרבינו לחפש ראיות אע\"כ דהו\"א דעובדי כוכבים שכירים לזמן ה\"ה כעבדים וא\"כ אין ראיה לזה מברייתא דכריתות דלא אמרינן הכי ודע דהגרי\"פ הגיה בכריתות ט' א' בדברי ר\"ש אחד ג\"ת וא' נכרי עבד ואמה התושבים כו' ולא ידעתי למה הגיה תיבת נכרי ואף שיש לפרשה דעבד ואמה התושבים פי' שקיבלו עליהם שלא לעבוד עבודת כוכבים ונכרי פי' עבד ואמה שגם ע\"ז עובדים אבל ז\"א אלא לדעת הרשב\"א שהביא המ\"מ ספ\"כ מהל' שבת והוא דעה ראשונה של המחבר בשו\"ע ריש סי' ש\"ד משא\"כ לדעת הרמב\"ן שם ואולי צ\"ל תיבת נכרי מסובב בשני חצאי עגולה וכונת הגרי\"פ למוחקה. וראיתי להגרעק\"א בחידושיו לאו\"ח ריש סי' ש\"ד שכתב ועיין בהה\"מ דאפי' [הג\"ת שקיבל עליו ז\"מ] אינו שכירו ולקיטו מ\"מ כיון שמצויהו לעשות מלאכתו הוי שכירו לפי שעה לאותה מלאכה וצ\"ע דהשמיטו השו\"ע והאחרונים עכ\"ל ונראה ליישב בפשיטות דמשום דאין דין קיבל עליו ז\"מ נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמש\"כ המג\"א שם סקי\"ב לכן לא האריך השו\"ע בזה ורבינו ירוחם נתיב י\"ב סוף חלק י\"ב כתב עבדו מצווה על שביתתו ולאו דוקא עבדו שמל אלא אפי' ערל דכתיב וינפש בן אמתך והגר וזה מיירי בעבד ערל כך פשוט ביבמות פ' הערל עכ\"ל. ולא ביאר לחלק בין עבדו שמל וטבל שחייב בכל המצות שהאשה חייבת שאותו עבד מתוייב לשבות ורבו מוזהר עליו ג\"כ אפי' במלאכת עצמו משא\"כ עבד ערל שעליו אה\"כ וינפש בן אמתך רבו מוזהר עליו במלאכת רבו אבל לא במלאכת עצמו. ואולי הוא כשיטת רש\"י פ' החולץ דוהגר שבאותו פסוק מוזהר אפי' במלאכת עצמו והה\"נ בן אמתך שאמר שם אבל מסוגיא דכריתות קשה לפ\"ה כמו שכתבו התוס' וכל הראשונים ואפשר דרבינו ירוחם כהראב\"ד ס\"ל שלא ירד לחלק בין עבד לעבד ועבד מהול ג\"ע מהול לחוד אבל לא טבל לשם עבדות שמחוייב במצות כאשה וז\"ש רבינו ירוחם דל\"ש מהול ל\"ש ערל ושניהם רבו מוזהר על שביתתם במלאכת רבו ולא במלאכת עצמם ועיין בב\"י סי' רמ\"ד ובס' מחה\"ש סי' רמ\"ז מג\"א סק\"ט דאפי' שכרו לכל המלאכות מתיר הגהות מרדכי בשם הרא\"ם דלא כהרמב\"ם שכתב שם ודו\"ק. ",
                "ר' יוסי אומר כו' לשון האו\"ז הל' ע\"ש סי' ל\"ו ר' יוסי אומר ג\"ת עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחוש\"מ. פי' דהיינו דבר האבוד. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול וביראים הנדפס הגירסא ר' יוסי אומר ג\"ת עושה מלאכה לעצמו כחוש\"מ עבד ואמה התושבין עושין מלאכה כחוה\"מ לעצמן ונראה שט\"ס שם וצ\"ל כמש\"כ באו\"ז וגי' היראים כת\"י כמו שהוא לפנינו בגמרא שם ומשכ\"ר ורבנן ל\"פ עליה דר\"י אלא בג\"ת ר\"ל לת\"ק ור\"ע שם דת\"ק ס\"ל כישראל בחוש\"מ ור\"ע ס\"ל כישראל בי\"ט וע\"ז סיים אבל בעבד ואמה מודו דהיינו כישראל בחול ולפנינו בגמרא לא נזכר בדברי ר' יוסי עבד ואמה התושבים והוא מוכרח לגרסתינו שר' יוסי אומר בג\"ת כישראל בחול ואי אמר ר' יוסי כן בעבד ואמה היינו ר\"ש. "
            ],
            [
                "חג שבועות לה' כצ\"ל ובמדרש אגדה תוצאות מהרש\"ב ס\"פ ראה כתב טעם מפני מה לא נאמר בפסח שמחה ובעצרת כתיב שמחה אחת כו' ובחג כתיב ג' שמחות דכתיב ושמחת בחגך והיית אך שמח [ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. כצ\"ל] לפי ששנינו בד' פרקים בשנה העולם נידון כו'. ",
                "שבר\"ח אסור להתענות כו' התוס' בברכות מ\"ט ב' כתב בד\"ה אי. ר\"ח הוי מיומא דלא להתענות בהון במגילת תענית וכ\"כ התוס' בתענית י\"ב א' ד\"ה ואם. שלא להתענות בר\"ח כו' דמאלו ודאי לא בטלה מגילת תענית ועפי\"ז כתב רבינו ירוחם נתיב י\"א ח\"א אסור להתענות בר\"ח כך פשוט במגילת תענית. ונראה כיון דבטלה מגילת תענית דאינו אסור עכ\"ל. והא דאמרינן ר\"ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה\"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן כ\"כ הב\"י באו\"ח סי' תי\"ח ועיי\"ש בב\"ח. אבל דעת היראים נראה דמאורייתא ממש הוא לאסור בתענית דר\"ח איקרי מועד וחייב אדם לשמוח בו ומה\"ט ראש השנה כתב נמי דחייב בשמחה וכ\"נ דעת האו\"ז הל' ר\"ח סי' תנ\"ג עיי\"ש שהביא דברי ר\"א ממיץ דכאן ועיין במרדכי פ\"ק דר\"ה ובהרא\"ש שילהי ר\"ה לענין שאומרים בר\"ה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה והגרש\"ש בברכות שם בדה\"ת לא העיר מדברי הב\"י כלל וציין לשו\"ע או\"ח ס\"ס תק\"ע במג\"א והגר\"א ז\"ל. וממש\"כ רבינו כאן שבלא אכילת פת יכול לשמוח באכילת בשר ושתיית יין מבואר שלא כדברי המעי\"ט לדברי רבינו יהודה שהבאתי למעלה סי' צ\"ב עיי\"ש ועיין שו\"ת ש\"א סי' ק\"א ק\"ב דר\"ה עדיפא מר\"ח. וראיתי בס' עמק הלכה חאו\"ח סי' קמ\"א שכ' ג\"כ להשיג על המעי\"ט שמפרש דאכילה דיו\"ט היא תליא בשמחה דקרא דכתיב ושמחת ולדעתו ליתא דלילי יו\"ט הראשון דליתא בכלל שמחה כפסחים ע\"א א' ומחוייב לאכול בו כפסחים צ\"ט ב' ועוד דהא חוה\"מ שמחה נוהגת בו ואפי\"ה פסק הרמב\"ם דאם טעה בבהמ\"ז ולא הזכיר אין מחזירין דאין חייב לאכול בו פת אלא ודאי דלא תלי כלל בשמחה ומש\"כ הרא\"ש דחייב אדם לאכול פת ביו\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם ר\"ל דבעי לכם דהיינו עונג כדאיתא בפסחים ס\"ח ב' הכ\"מ בשבת דבעינן נמי לכם מ\"ט וקראת לשבת עונג עיי\"ש. ",
                "תניא כו' עד והקפידה ליתא בנדפס והתוס' בחגיגה ה' א' ד\"ה ושמחת הביאו דעת הספרי עיי\"ש ועיי להלן סי' תכ\"ז ומש\"ש אות א'. ",
                "צ\"ל ובמה [הגרא\"ד]. ",
                "ובנותיו לפנינו בני ביתו ועיין ברכות כ\"ד א' תוד\"ה והתניא ובהגהות מצפה איתן שם העיר עדה\"ת מכאן. "
            ],
            [
                "כרם וחללו כו' בית וחנכו כו' לקח. יהיה זה כרמו כצ\"ל. ורבינו נקט סידורא דדרשא דקרא כרם בית אשה אבל במשנה נקט סידורא דאידך קרא דרישא דמתני' בית כרם אשה ועיין רמב\"ם פ\"ה מהל' דיעות הי\"א ובכ\"מ שם ויד המלך. ",
                "ארוסה. ט\"ס הוא וצ\"ל גרושה ומ\"ש בספרי ת\"ל ושמח את אשתו אשר לקח מ\"מ עיין סוטה מ\"ד א' שאמרו שם ת\"ל אשה מ\"מ ואין לזה מובן כ\"כ וגי' הספרי שכתב רבינו הוא על נכון ובנדפס איתא ת\"ל ושמח מ\"מ ואינו נכון דמאין הרגלים דושמח מ\"מ אבל לפמש\"כ כאן א\"ש. ",
                "לקח פרט כו' בספרי לפנינו ליתא תיבת לקח והכי איתא שם פרט למחזיר גרושתו ואלמנה כו' ולכן פי' בהגהות ובאורים שם שבסוף הספר דמדכתיב אשתו ומשמע הראויה לו ממעטינן מיניה אלמנה לכה\"ג כו' וכן פי' הז\"ר ובמאור עין שם הביא זה מפי' רבינו הלל. אולם גי' רבינו בספרי מחוורת לקח פרט לאלמנה לכה\"ג כו' ותמיהני על הספר אהלי יהודא באור לספרי שם שלא הביא גי' רבינו הרא\"ם. ",
                "בצבא יכול לא יצא בצבא אבל כו' כצ\"ל ומש\"כ רבינו כלי זיין כ\"ה בספרי שם אבל בגמרא סוטה מ\"ד א' ליתא כלי זיין אלא ויתקן הדרכים. ",
                "למדנו כו' עיין שו\"ת הרדב\"ז ח\"א סי' רל\"ח ובבינת אדם כלל קכ\"ט בסופו. ובשו\"ת ח\"ס אהע\"ז ח\"ב תשובה קנ\"ה כ' ע\"ד החינוך בזה\"ל לדעתי הוא יחיד בדבר הזה זולת הרמב\"ם במנין המצות שמשמע קצת לזהירות בעלמא ומ\"מ בחיבורו לא פסק כן עכ\"ל ולא ראה דברי רבינו היראים שכתב ג\"כ אף בזה\"ז נוהגת מצוה זו בשנה ראשונה שנושא אדם אשה חייב לשמחה בכ\"ד שיודע שיש לה שמחה [עיין מ\"ק ט' ע\"ב ראיה גמורה שנוהג גם בזה\"ז. לשון הרב הגאון רא\"ד שליט\"א]. וראיתי בפי' החומש הע\"ד דברים כ\"ד ה' שכ' שם נקי יהיה פטור הוא מעבודה אבל רשאי לצאת. ושמח את אשתו אינו מ\"ע לשמח את אשתו כל השנה הראשונה דזה אינו ואפי' מדרבנן אינו מחוייב לשמחה אלא שבוע אחד אבל האמת דפי' ושמח את אשתו אינו אלא רשות דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו אע\"ג שכל ישראל בצער מלחמה כו' מדלא הזהירה התורה אלא על המלך וכדומה שלא יעבור עליו משמע שאם רוצה בעצמו שרי עכ\"ל. ואני תמה עליו דחלילה לפרש כן דאף הרדב\"ז שם שמיקל להחתן לצאת לסחורה לצורך עצמו מ\"מ כתב שם להדיא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופין את הרבים לצאת ואם ירצה הוא לצאת עובר בלאו ועשה עכ\"ל הרי דלא כמש\"כ בהעמק דבר אבל רשאי לצאת ומבואר בספר החינוך מ' תקפ\"ב שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת כו' וכ\"כ הרמב\"ם בסה\"מ עשה רי\"ד ורבינו הרא\"ם ובה\"ג והזוהר כמש\"כ בהקדמתי לעמוד הראשון ואיך א\"כ כתב בהע\"ד ושמח אינו מ\"ע כו' אבל האמת דפי' ושמח את אשתו אינו אלא רשות. אין זה אלא שגגה במחכ\"ת. והריטב\"א בחי' לכתובות ד\"ח כתב דמאי דאמרינן שם שאומרים יב\"ח מחמת הילילא שהשמחה במעונו הוא משום שעל כל השנה אמה\"כ ושמח. אולם לשון הרא\"ש פ\"א דכתובות סוף סי' י\"ג וסי' לדבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח. ועכ\"פ ושמח את אשתו הוא מ\"ע וכן מבואר בבינת אדם שם אך מש\"כ שם הב\"א דבאמת לצאת לסחורה אינו מוזהר בלאו אבל הוא מוזהר בעשה מושמח את אשתו אין זה לדעת החינוך דבחינוך מ' תקפ\"א מבואר שנמנע החתן לצאת מביתו כל השנה כלומר ללכת במסעות רחוקים כו' הרי דלהחינוך הוא בלאו ג\"כ לבד העשה אלא על הרמב\"ם כ\"כ הב\"א דמ\"ש הרמב\"ם בל\"ת שי\"א. ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו בסחורה כל שנתו. אינו בלאו אלא בעשה. וכצ\"ל להמגילת אסתר שכתב שם להליץ בעד הרמב\"ם מהשגת הרמב\"ן דלא יעבור עליו לכל דבר הוא בדבר הצבא לדעת הרמב\"ם אבל כשאינו לצורך הצבא לא הוזהר עליו וכן נראה מפרש\"י והרמב\"ן בפי' התורה. אולם הלב שמח שם כתב דמ\"ש הרמב\"ם ודע כו' כלומר דע שאף שחז\"ל לא הזכירו על ולא יעבור כו' רק שלא יתקן כלי זיין ושלא יספיק מים ומזון וכו' מ\"מ בלאו זה עצמו מוזהר החתן מצאת מביתו לסחורה כי גם הסחורה בכלל כל דבר והיציאה לה או לצבא שניהם בכלל לאו זה דלא יעבור עליו לכל דבר עכ\"ל ותמיהני דלפי\"ז לא הועיל כלום הלב שמח לתרץ הרמב\"ם מהשגת הרמב\"ן דהא גם הרמב\"ן מודה בזה דליציאת הצבא עובר בב' לאוין. א) שהוא בכלל ולא יעבור עליו לכל דבר שגם הוא דבר ככל הדברים. ב) לא יצא בצבא כלשון הגמרא סוטה מ\"ד אלא דדעת הרמב\"ן הוא מאחר דולא יעבור עליו לכל דבר הוא לאו לשארי מלאכות אף שלא מענין הצבא וא\"כ הוא מוסיף על הראשון דלא יצא בצבא וכגון זה נמנים הם שתי מצות שלא שייך כאן לומר שהלאו השני בא לחזק ולהזהיר יותר ויותר אלא שהלאו השני בא להוסיף ענין אחר וא\"כ אין התחלה לתירוץ הלב שמח שם מדוע לא מנאו הרמב\"ם לשתים. שו\"ר בס' מעין החכמה שגם הוא כתב על הלב שמח ול\"י מה הועיל בזה כיון שיוצא לצבא עובר על לאו חדש כו' ראוי למנותו בפ\"ע ובכת\"י כאן נוסף דברים על היראים הנדפס שכתב וראה כמה כו' עד ומצוה ובנדפס ליתא ויש כאן שיבוש בהדברים וכצ\"ל שנפטר מלצאת בצבא בדברים ששאר חייבים ללכת ק\"ו שעדיף שמחה במקום מתבטל ומצוה כו'. וכתב אלי הרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א מווילנא וז\"ל ובמנין המציית שעל סדר הלכות הרמב\"ם ולפני הל' מלכים נראה שיש ט\"ס בדבריו שכתב שם דין י\"ח להיות מארש ובונה בנין ונוטע כרם שמחים בקניינם שנה תמימה ומחזירין אותן מן המלחמה. מצוה י\"ט שלא יעבור עליהם לכ\"ד כו' ודבריו תמוהין מאד דהלא במצוה י\"ח ע\"כ דמיירי באירש אשה ולא לקחה ובנה בית ולא חנכו שהרי כתב ומחזירין אותן מן המלחמה ומשמע דצריך לילך עד הספר ולשמוע דברי הכהן ולחזור ומ\"מ צריך להספיק מים ומזון לאנשי המלחמה וא\"כ תמוה טובא מה שאמר שמחים בקניינם שנה תמימה. מה ענין שמחה בכאן וגם מה שייך בזה שיעור שנה. ויותר תמוה דהיאך מסיק אח\"כ שלא יעבור עליהם לכ\"ד והלא אדרבה צריך להספיק מים ומזון כל זמן דלא נשאה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלהיות מארש שייך לדיבור הקודם וכך צ\"ל דין י\"ז למשוח כהן מלחמה לדבר באזני אנשי הצבא בשעת המלחמה להיות מארש ובונה בנין ונוטע כרם הולך ושב לביתו ומחזירין אותן מן המלחמה. י\"ח להיות נושא אשה חדשה ובונה בית וחנכו ונוטע כרם וחללו שמחים בקניינם שנה תמימה. י\"ט שלא יעבור עליהם לכל דבר כו' כצ\"ל לפענ\"ד עכ\"ל. ובספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת חתן וכלה וחופה סי' כ\"ט לא זכר דברי היראים עיי\"ש. "
            ],
            [
                "בנדפס דלגו מן בא\"מ זה לאלו מציאות הסמוך אח\"כ וחסרו מה שבינתיים. ",
                "בעליו לשם אלא החמור כצ\"ל ואף שהתוס' בב\"מ ל\"א ב' ד\"ה אבל פי' אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ועיי\"ש במהרש\"א אבל הפנ\"י שם כתב לפרש שלא כדברי התוס' וזהו דעת היראים. ",
                "סי' קס\"ח כהן והיא כו' כצ\"ל והוא דלא כהר\"ן שכ' כיון דאיכא בפריקה צער ב\"ח אפי' בטל מן הסלע חייב בחנם אלא כמש\"כ הרא\"ש פ\"ב דב\"מ סי' כ\"ח ומש\"כ כאן תיבת פטור אחר במציאה הוא מיותר ובנדפס ליתא גם יש כאן קיצור מבנדפס וכן הגי' שם וכאשר פטרנו זקן כו' מתעלם מיפטר נמי הכא בפריקה וטעינה דילפינן מינייהו ועוד בטעינה כתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ובפריקה כתיב כו' וכפי הנראה יש כאן דלוג מן מתעלם הא' למתעלם הב' ועיין בשו\"ת הרדב\"ז ללשונות הרמב\"ם ז\"ל סי' קס\"ח שכתב שם ואני בעניי אומר דל\"ק דגבי פריקה נמי כתיב וחדלת פעמים שאתה חדל הא כיצד זקן ואינה לפ\"כ והוא מבואר בדברי היראים. "
            ],
            [],
            [
                "ושמעון העמסוני כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. הנה בגמרא דב\"ק שם אמרו והאי תנא את לא דריש כדתניא כו' ופרש\"י כדתניא שפירש מהן נחמיה וא\"כ שמעון העמסוני הרי פירש ולא דריש את ונראה דרבינו מפרש דפירש עד שבא ר\"ע ולימד כו' וחזר אח\"כ גם שמעון העמסוני לדרוש אתין כמקדם. והגרש\"ש בקדושין נ\"ו ב' למ\"ד דלא דריש את הקשה מנ\"ל גבי ערלה לאסור שומר ועיין מש\"כ בזה לעיל סי' ע\"ה אות י\"ב. ",
                "ועוד כו' עד ועוד דסתם משנה כו' חסר בנדפס. ",
                "במנחות [י\"א ב'] גבי ואת כל הלבונה אשר על המנחה כו' התם מסתבר ליה כו' טפי מלמיכתב את כו' לומר דר' שמעון דריש כו' ובמנחות בפ\"א את כו' כצ\"ל ועיי\"ש בתוס' דבכורות. ",
                "צ\"ל לא אמר דברה כו' ועיין סוטה כ\"ד א' תוד\"ה ור' יונתן ובמל\"מ פ\"ו מהל' דיעות ה\"ז ועיין לעיל סי' קט\"ז מש\"כ רבינו בענין יש אם למקרא ומסורת לתרץ בכי\"ב. ",
                "הלשון מגומגם והקורא יבין להגיהו. ",
                "באבות כצ\"ל ורבינו מפרש דר\"א בן שמוע דשם פ\"ד מי\"ב לא אמר אלא עד כמורא רבך ומשם ואילך סיום דעת רבינו הקדוש הוא וכמש\"כ לפרש כן שם מי\"ג רש\"א ג' כתרים הם כו' ורבי הוסיף ואמר וכתר ש\"ט כו' וכן כתבו לפרש בפ\"א משנה ה' באשתו אמרו כו' דרבי אמר לה וחילי' דהיראים הוא דאל\"ה הו\"ל לראב\"ש לומר וכבוד רבך דהא בכבוד קמיירי ומה זה שסיים במורא אע\"כ דדברי רבי הוא לפרש מש\"א ר\"א כמורא רבך עד כמה הוא מגיע ועז\"א רבי ומורא רבך כמורא שמים וז\"ש הרא\"ם דסתם משנה כמותו ובס' כלילת המנורה מערכת האלף אות א' הניח דעת רבינו בצ\"ע ול\"נ כמש\"כ. ",
                "ומכבוד כו' עס\"ס ליתא בנדפס ומבואר מדברי רבינו אלה כמש\"כ הווי העמודים בנדפס סי' ל\"ה בזה\"ל כתב מהר\"ר שמואל יפה בירושלמי פ' הרואה ואין להקשות דבהדיא כתיב והדרת פני זקן דההוא כבוד והכא מורא וכבוד לחוד ומורא לחוד כדתניא בפ\"ק דקדושין עיי\"ש והתוס' בב\"ק מ\"א ב' ד\"ה לרבות כ' וא\"ת מפני שיבה תקום למ\"ל תיפוק ליה מהכא כו' אבל לרבינו דס\"ל דהכא נמי מיירי ברבו שאינו מובהק שלמד ממנו אפי' פרק אחד ואפי' הלכה אחת צ\"ל דההוא כבוד והכא מורא וכבוד לחוד ומורא לחוד עכ\"ל והוא מבואר בלשון היראים כת\"י שלפנינו ובספר מד\"נ לב\"ק שם הניח דה\"ת בצ\"ע ועיין בס' מנחה חדשה ח\"ב דרוש ה' וז\"ל הרי\"ף בעין יעקב לב\"ק שם ואע\"ג דמפני שיבה תקום הוא לכיבוד להדרו והכא מיירי במורא מ\"מ יש בכלל מורא גם הכיבוד שאם ירא ממנו בודאי שעושה לו הידור וכיבוד מפני היראה עכ\"ל. ור\"ל דלא דמי לכיבוד דאב דאמרינן בקדושין ל\"א ב' כיבוד מאכיל ומשקה ומלביש ומכסה מכניס ומוציא דזהו אינו בגדר המורא לכן בעינן קרא אחרינא לכיבוד לבד המורא משא\"כ קימה והידור דזקן שקנה חכמה שפיר נכנס בגדר המורא ולא בעי קרא להכי זוהי כוונת דברי התוס' לתי' הרי\"ף. ועל דעת היראים מה שאמרו במשנה דאבות הלומד מחבירו פ\"א כו' צריך לנהוג בו כבוד הוא חיוב גמור דלא כמש\"כ הגאון יעב\"ץ בלחם שמים שם דצריך דמתני' לא חיוב גמור הוא מש\"ה קתני לשון צריך ומיירי בחברים הלומדים זה מזה כדתנן הלומד מחבירו ולא דמי לעובדא דאייתינן בב\"מ ל\"נ א' עיי\"ש. ובמה שרבינו חולק על דה\"ת דב\"ק שם וס\"ל דמורא רבך כמורא שמים אפי' רבו שאינו מובהק קאמר וכמתני' דאבות כן נראה מהאו\"ז הל' פסחים סי' רנ\"ו ומהמרדכי בתוס' לפ' ערבי פסחים עיי\"ש ועיין שבועות ל' ב' שאמרו שם האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ופרש\"י עשה דכבוד תורה את ה\"א תירא לרבות ת\"ח נראה מדבריו דס\"ל כמש\"כ התוס' בב\"ק שם דאין חילוק בת\"ח בין כבוד למורא דאילו לפמש\"כ בדעת היראים הול\"ל עשה דכבוד תורה והדרת פני זקן דאילו את ה\"א תירא הוא עשה דמורא ועיין בטו\"א למגילה כ\"ח א' ודו\"ק. ולהלן סי' רל\"ג הביא ג\"כ רבינו המשנה דאבות לדין תורה דוהדרת ברבו מיירי שלמד ממנו דוקא ובס' כלילת המנורה מערכת האלף סוף אות א' האריך לבאר היאך יתיישב קושיית התוס' דב\"ק מ\"א ב' ד\"ה לרבות לשיטת הרא\"ם ז\"ל עיי\"ש ובמחכ\"ת לא השגיח דלרבינו קושיית התוס' לק\"מ דההוא כיבוד והכא מורא וכנ\"ל. "
            ],
            [
                "הסמ\"ג לאוין ס\"ד מנה בלאו שלא להתגאות ועפ\"י הגמרא דסוטה ה' א' וכלל שם כל מש\"כ רבינו בסימן זה ורבינו כ' בדרך הבה\"ג שחברה עם העשין \"והוי שפל רוח\" וז\"ל הגרא\"ד שליט\"א ולפה\"נ מצות ענוה אינו שלילת הגאוה רק היא מ\"ע בפ\"ע לבד העדר ואיסור גאוה ומקור הדבר ממקרא והאיש משה עניו מאד. וצריך ביאור לזה דהא שבוחי משבחי' קרא בדבר שלא היה לכל אדם וא\"כ איך נוכל לומר שזהו מצוה לכל ילוד אשה ואולי דמ\"מ חובת כל יר\"א להשתדל להשיג מקצתה כפי יכולתו עכ\"ל. ",
                "בדפוס. פי' סולייסה מנעלה כמו סנדל המסוליים [יבמות ק\"ג ב']. המעתיק: "
            ],
            [
                "ותניא בפ\"ק דקדושין [ל\"ב ב'] איסי כו' כ\"ה בנדפס. ",
                "אביי כו' וכ\"ה בסמ\"ג עשין י\"ג אבל לפנינו בגמרא ל\"ג א' ר' יוחנן קאי כו' אבל אביי יהיב ידא לסבא דארמאי עיי\"ש בהרא\"ש ובתוס' ל\"ב ב' ד\"ה מאי. והנה למפש\"כ הרמב\"ם ספ\"ח מהל' מלכים אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה ג\"ת ואינו מחסידי או\"ה אלא מחכמיהם [עיין אפ\"י דרוש י\"ז אות י\"ט ודרוש ל\"ה אות ז'] הו\"ל לרבינו לתרץ מש\"כ ולמ\"ד בע\"ז דהוי ג\"ת ל\"ק כו' בכה\"ג דכאן מיירי שעשאן מפני הכרע הדעת דאין זה ג\"ת ואינו מחסידי או\"ה ועכצ\"ל דרבינו לא ס\"ל כהרמב\"ם ובנדפס חסר מן אביי כו' עד תלמודא ובס' תו\"א ח\"א פ\"ו כ' מדרש מפורש כהרמב\"ם חכם או\"ה זה העושה אותו מפני שקול דעתו ועיי' בשו\"ת עונג יו\"ט חאו\"ח סי' י\"ט. ",
                "בנדפס איתא שאינו גר גמור ועפי\"ז כ' השם חדש אשמאי לשון נוטריקון איש מאי דומיא דתיבת דמאי שפי' דא מאי מתוקן או אינו מתוקן ה\"נ זה האיש שהוא מקיים ז\"מ ב\"נ והוא מחסידי או\"ה מאי הוי גר גמור או לא עכ\"ל אבל לפמש\"כ כאן שהוא עובד כוכבים גמור אי אפשר לומר כן ועי' בס' חרדים פ\"ו במ\"ע מה\"ת התלויות ברגלים ואפשר לקיימו בכ\"י שכ' ומצאתי בפירושי הגאונים כתיבת יד דאשמאי היינו עובד כוכבים כו' וכ\"פ הרב רבינו אליעזר ממיץ כו' ועי' קדושין ל\"ב ב' תוד\"ה זקן ודע דבנדפס איתא וכמה שיבה דתנן בן שבעים לשיבה ובכת\"י שלפנינו ליתא. ",
                "אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו ואמרינן בריה\"ג היינו כו' כצ\"ל. ",
                "שיבה זקן תקום והדרת מדלא כו' נמי פי' שיבה וזקן תרי מילי נינהו שיבה בלא חכמה וחכמה בלא שיבה ות\"ק סבר שיבה וזקן כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ומש\"ר לריה\"ג שיבה בלא חכמה הוא לפ\"ד רבינו דאיסי בין יהודא אומר אפי' סבי ארמאי וא\"כ בהא פליג ריה\"ג אאיסי ב\"י דאילו לריה\"ג שיבה בלא חכמה אבל מ\"מ ישראל בעינן וזקן אשמאי לא ואיסי ב\"י פליג עליה ואומר אפילו זקן אשמאי וכהליכא למימר שבתוס' שם ל\"ב ב' ד\"ה מ\"ש ומדוייק לרבינו לשון הגמרא שם לריה\"ג דהאי לאו האי והאי לאו האי דפי' שיבה בלא חכמה וחכמה בלא שיבה ולפי\"ז צ\"ל מ\"ש בגמרא א\"ב יניק וחכים דה\"ה דהומ\"ל א\"ב שיבה בלא חכמה דלת\"ק א\"צ לקום מפניו ולריה\"ג צריך והא בהא תליא אלא מה שתפסו הצד הזה ולא מה שכתוב ראשון בתורה דהוא שיבה היינו מפני שזה חדוש יותר דלריה\"ג אפי' יניק שהוא קטן ולא הגיע עדיין לכלל מצות וחכים צריך לקום מפניו ולהדרו מפני חכמתו כמש\"כ השבה\"ל סי' מ\"ג הביאו הב\"י וא\"ש זה לפסק רבינו דהלכה כריה\"ג ודלא כמש\"כ השבה\"ל שם ולא אתמר הלכה כמאן ומסתמא מילתא דרבנן הלכה כרבנן עכ\"ל ונראה פי' שר\"ל מילתא דרבנן הוה דברי רבים ולכן הלכה כרבנן ולא כריה\"ג שהוא יחיד. אבל הווי העמודים באות ה' העתיק לשון השבה\"ל ולא אתמר הלכה כמאן ומסתברא מילתא דרבנן עכ\"ל אבל דעת התוס' שם והסמ\"ג דת\"ק מצריך שיבה וחכמה וריה\"ג ס\"ל יניק וחכים או שיבה וחכים ועיין בסוף ספר תוספות אהרן שמיישב גם להתוס' מ\"ש בגמרא דהאי לאו האי כו' דה\"ק דשיבה א\"צ שיהא מופלג בחכמה וזקן דאתא למופלג בחכמה א\"צ שיבה וכמש\"כ התוס' סד\"ה מאי והרא\"ש בתי' השני. ",
                "ממנו כו' הסמ\"ג עשין י\"ג הביא דברי רבינו רא\"ם על מ\"ש אביי ל\"ש אלא ברבו שאינו מובהק אבל כו' וז\"ל מלשון זה מדקדק הררא\"ם דאין חייב מן התורה לעמוד אא\"כ הוא רבו והיינו דתנן במס' אבות כו' והיינו דאמרינן פ\"ב דב\"מ ת\"ח שבבבל כו' ואמרינן בפ\"ק דקדושין כו' ולא עמד בפני. אמנם מד\"ס צריך לעמוד בפני כל ת\"ח ואע\"פ שאינו רבו כדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין כמה כו' שאין תורה עומדת מפני לומדיה עכ\"ל והוא כמש\"ר כאן ובסמוך תולדה להידור וקימת זקן כו' ע\"ס הסימן. והריטב\"א בחי' לקידושין שם כ' וז\"ל והא דאמרינן ברבו. שאינו מובהק שעומד מלפניו ד' אמות ק\"ל דתיפוק לי' דהוי ת\"ח והררא\"ם היה מדקדק מכאן שאין חיוב עמידה בפני ת\"ח מדאורייתא אלא מדרבנן כדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין ואין זה נכון אלא דבתלמידו אפי' הן שווין או גדול ממנו חייב לעמוד בפניו דאילו מדין ת\"ח הי' פטור וכדאמרן עכ\"ל. והנה ראיית רבינו הררא\"ם מהך דאביי נראה פשוט שהוא ממה שאמר ל\"ש אלא ברבו שאינו מובהק ולא אמר ל\"ש אלא שאינו רבו מובהק יהי' רבו או ת\"ח בעלמא ש\"מ דבאינו רבו אין דין קימה כלל מדאורייתא וזש\"ר אהא דאביי מ\"מ רבו בעינן וכן נראה ממש\"כ הסמ\"ג מלשון זה מדקדק הררא\"ם כו' משמע שהוא מדקדוק הלשון שאמר אביי וא\"כ הריטב\"א בפי' לא הועיל לתרץ דקדוק הררא\"ם דאכתי הו\"ל לאביי למימר ל\"ש אלא שאינו רבו מובהק ונ\"מ לת\"ת גדול ממנו אלא דיש לומר דמש\"ה נקט אביי רבו לרבותא דאפי' רבו סגי בד\"א וכ\"כ בהע\"ש שאילתא ק\"א אות ד' וראיית רבינו מאבות יש לדחות כמש\"כ הריטב\"א דהא הלומד מחבירו אמר וא\"כ מיירי בשווין ומש\"ה בעינן דוקא שלמד ממנו וכ\"כ הר\"ן בקדושין דאפשר שאפי' בשווין נמי פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו עיי\"ש וכ\"כ הש\"מ בב\"מ ל\"ג א' עמש\"ש ת\"ח שבבבל עומדין זה מפני זה עיי\"ש ואזדא לה לפי\"ז ג\"כ ראיית היראים משם ועיין בנ\"י ס\"פ א\"מ וכן י\"ל ג\"כ בר\"ש ברבי דאיקפד דמטעם לימוד היה צריך לעמוד אפי' אם ישווה לו וז\"ל רבינו ירוחם נתיב ב' חלק ה' וכ' רמ\"ה רבו שאינו מובהק אפי' שלא למד ממנו ואינו זקן כו' מאחר שגדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו אע\"פ שאינו רבו ולא למד ממנו שום דבר חייב לקום מפניו ולנהוג בו כבוד כתלמיד לרבו שאינו מובהק ואם אינו גדול ממנו בחכמה אם למד ממנו שום דבר צריך לנהוג בו כבוד ולקום מפניו ואם לא למד ממנו שום דבר אינו חייב לקום מפניו ומיהו הידור צריך לעשות לו משום דכתיב ואת יראי ה' יכבד עכ\"ל ולפמש\"כ הבד\"ה בטוי\"ד סי' רמ\"ד כ\"כ הטור שם והוא כדעת החולקים על הרא\"ם דלהרא\"ם דוקא רבו בעינן ובהגמי\"י פ\"ה מהל' ת\"ת אות ו' כ' אמר אביי ל\"ש כו' מלוא עיניו ומלשון זה מדקדק רא\"ם דאין חיוב מה\"ת לעמוד אא\"כ הוא רבו מובהק וכן משמע בפ' אבות ופ' א\"מ ופ\"ק דקדושין דכל שאר הידור וכיבוד מדברי חכמים עכ\"ל. ויפה כ' הווי העמודים דט\"ס הוא בהגמי\"י תיבת מובהק דאפי' רבו שאינו מובהק חייב מדאורייתא לדעת הרא\"ם אלא דאם אינו רבו כלל אפי' מופלג בחכמה וגדול ממנו אינו חייב אלא מדרבנן דהא דאמרינן כמה טפשאי כו' ולא קיימי מקמי גברא רבה ה\"ד מדרבנן. ודע דלשון הנדפס בתולדה להידור וקימת זקן אפילו לא למד ממנו אלא יודע יותר ממנו כדאמר רבא כו' אבל בהכת\"י שלפנינו הגירסא תולדה כו' שלא למד ממנו אפילו אינו יותר ממנו גברא רבא הוא כדאמר רבא כו' ועפי\"ז הי' אפשר לפרש מה שאמר רבינו פי' זה שקנה חכמה ממנו דר\"ל שקנה חכמה יותר ממנו ומ\"ש רבינו אח\"כ מ\"מ רבו בעינן פי' בששניהם שווין ורבינו משוה שקנה חכמה יותר ממנו לרבו שלמד ממנו ואינו גדול ממנו בחכמה וכהרמ\"ה שכ' רבינו ירוחם וכמש\"כ הריטב\"א לפרש אבל בטלה דעתי נגד כל הראשונים שהביאו דעת הרא\"ם כמש\"כ למעלה ועפי\"ז צ\"ל דמשכ\"ר שקנה חכמה ממנו היינו שלמד הימנו חכמה דהיינו רבו ויפה הקשה הווי העמודים על פי' רבינו דא\"כ כשהקשו בגמ' ריה\"ג היינו ת\"ק הול\"ל דלת\"ק חכם אפי' אינו רבו חייב ולריה\"ג דוקא רבו זה שקנה חכמה ממנו עוד כתוב בנדפס והיינו דאמרינן בפ' א\"מ [ל\"ג א'] רבא קרע מאני' עלי' ההוא מרבנן דאסברי' זוהמא ליסטרון ואמרינן נמי ת\"ח שבבבל כו' ובהכת\"י שלפנינו ליתא וכ\"נ מלשון הסמ\"ג שכ' לעיל שלא הי' זה בדברי רבינו והברכ\"י ליו\"ד סי' רמ\"ב אות ל\"ב הביא גי' היראים מצוה ל\"ו ושכ\"כ התוס' בשבת ק\"ה ב' ד\"ה הכל והשיג מזה על הסה\"ד סדר תו\"א ערך רב סחורה עיי\"ש ובשכבר הימים העירותי ג\"כ עמש\"ש הסה\"ד ועוד שהתוס' דקדקו וכתבו שאמר רבא שראוי לקרוע עליו אבל לא כתבו שרבא קרע עליו כמו שהבין היוחסין עכ\"ל ובאמת אינו מן הנימוס שרבא יאמר שראוי לקרוע על רב סחורה רבו בשביל ד\"ז כ\"א לאחר שמת וקרע עליו כמו שפי' מהרש\"א בח\"א מגילה כ\"ח ב' הספידא דקאי בי' רב ששת דלא כפרש\"י שם וכ\"כ הק\"נ שם אות ל' וא\"כ שפיר כ' היוחסין שרבא קרע עליו ועיין שבת קנ\"ג א' ודו\"ק. ",
                "אם לא למד ממנו [כצ\"ל] ובמשכ\"ר דאם לא למד ממנו א\"צ כו' אבל שאר בנ\"א לא. הדברים מרפסין איגרא דאיך יתכן שע\"ה אינם חייבים לנהוג כבוד רק ת\"ח לבד ולו\"מ נ\"ל שצ\"ל שאר ת\"ח והיינו כשלא למדו ממנו [הגרא\"ד]. ",
                "לפנינו הגירסא שני חומשים ועיי\"ש בפרש\"י ותוס'. ",
                "והדרת תקום והדרת פני כו' כצ\"ל. ",
                "פי' כו' כפרש\"י חולין נ\"ד ב' ועיי\"ש בתוס' ובמקומו בקדושין ומש\"כ התוס' בחולין שם בההיא דקדושין ל\"ג ב' אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית דפי' אינו חייב לעמוד המהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג תמה ע\"ז מאחר שהטעם שלא יהא כבודו מרובה כו' א\"כ אינו רשאי ממש קאמר ואין זו תימא דמ\"ש נמי דהיינו ק\"ש יכול לקרות כמה פעמים ביום אלא דחיובא ליכא כ\"א שחרית וערבית ובס' יד המלך להרמב\"ם פ\"ו מהל' ת\"ת ה\"ח לא זכר דה\"ת בחולין שם בהך דאין אדם רשאי כו' אלא שחרית וערבית דפי' אינו חייב לעמוד. ובהגהות חדשות לסמ\"ק סי' נ\"ב עמש\"ש ולא יקום לפני רבו אלא ערבית ושחרית כ' וז\"ל והסמ\"ג לא הביא זה וכן הרי\"ף ועיין הרא\"ש שם עכ\"ל והוא תמוה דלהדיא איתא בסמ\"ג עשין י\"ג ואולי ט\"ס בדבריו וצ\"ל והספר יראים לא הביא זה. שו\"ר בס' ברכ\"י ליו\"ד סי' רמ\"ד סי' ח' שכ' שהרב משכנות יעקב סוף תבא כ' ע\"ד התוס' דחולין הנ\"ל דאדרבא דרשאין כפשוטו דאיסור יש בדבר שלא יהא כבודו מרובה כו' והברכ\"י כ' עליו דלק\"מ דשפיר מצינו לפרש אינו חייב כמש\"כ התוס' כו' דגם אם רוצה לקבל מלכות שמים כמה זימני ביומא מצי עביד כו' עיי\"ש וחידוש שלא העיר מביאורי מהרש\"ל וברבינו ירוחם נ\"ב ח\"ה כ' אין ת\"ח חייב לעמוד מפני רבו אלא שחרית מנחה וערבית בלבד שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים עכ\"ל נראה מדבריו דפי' כבוד שמים היינו תפלה שהוא ג' פעמים ביום ולכן כ' שחרית מנחה וערבית וכיון שכן שפיר יש איסור להתפלל יותר כמ\"ש בברכות ל\"א א' יכול יתפלל אדם כה\"י כולו כו' ועיין בהרא\"ש פ\"ג דברכות סי' ט\"ו אולם בירושלמי פ\"ג דבכורים מבואר עד כמה צריך לעמוד בפני זקן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן פעמים ביום ואפשר דתלמיד בפני רבו שאני ועומד מלפניו ג\"פ ביום לפמש\"כ רבינו ירוחם. ",
                "לפי הקפדתו כ\"ה בנדפס ובדברי רב אשי שכ' רבינו צ\"ל והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה וכ' ע\"ז הגרא\"ד שליט\"א לכאורה הול\"ל המוקדם בפסוק מוקדם למצוה ואולי ל\"ש זה בב' ב\"א שונים ועי' קדושין ל' ב' בכאו\"א ובפסחים נ\"ז ב', ותוס' שלהי כריתות וט\"א חגיגה י\"ב ב' וילה\"א הרבה בכל פרט אך אכ\"מ עכ\"ל. עוד כ' מבואר מדברי רבינו שבכלל והדרת הוא כל איזה נימוס של כבוד וכהך דבישיבה הלך א\"ת כו' שהוא להקדים הראוי לכבוד והוא חידוש גדול ובקדושת כהן מצאנו להקדים לו להיות ראשון כו' עכ\"ל. ",
                "עיין לעיל אות ו'. ",
                "עיי\"ש דר' שמעון בר אבא אמר כן ודימה לזה ת\"ח בשעה שעוסק בתורה דלפי שעסוק בדבר הלכה קרי לי' תורה עצמה ואין רשאי לעמוד מפני רבו וע\"ז אמרו שם לייט עלה אביי פי' דת\"ח העוסק בתורה אינו כמו התורה עצמה אבל מ\"מ פשיטת ר\"ש בר אבא דהתורה גדולה מן לומדיה שריר וקיים ומהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג תמה ע\"ז וכ' דצ\"ל כדאמרינן בקדושין פ\"א ותו לא והכוונה למש\"ש ק\"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כש\"כ ושום תלמיד טועה הגיה שאין כו' והנ\"ל כתבתי ודוחק לומר דטעות נפל בס' יראים והסמ\"ג: "
            ],
            [
                "בית מ\"מ עיין סוטה מ\"ג א' ת\"ר אשר בנה כו' לקח כו' ת\"ל מי האיש אשר בנה בית כו' וכ\"ה בספרי דברים פ' קצ\"ד ולא אמרו שם בית מ\"מ כהכא והגרש\"ש בסוטה שם הקשה כן ועוד הקשה שם דבסוטה שם דריש בית התבן כו' מן אשר בנה ואילו לענין מעקה דריש מן לא תשים דמים בביתך כו' עיי\"ש ובאמת מה\"ט הגיה הגר\"א בספרי כאן ת\"ל לא תשים דמים בביתך ולענין הבונה בית התבן כו' הגיה הגר\"א ת\"ל כי תבנה וא\"ש וע\"ד מה שפי' רש\"י סוטה שם ד\"ה מי האיש רבויא הוא כו' וכ' עליו הגרש\"ש שם ולענ\"ד מאשר דריש עכ\"ל. ובאמת רש\"י פי' ע\"פ הירושלמי פ\"ח דסוטה ה\"ד שאמרו שם לקח כו' ת\"ל האיש [דכתיב] מי האיש ע\"כ ולכן הגיה הגר\"א גם בספרי למחוק תיבות אשר בנה והיינו כפירש\"י דאילו להגרש\"ש א\"ש דברי הספרי ת\"ל מי האיש אשר בנה ור\"ל דאשר רבויא הוא ולפי הגהת הגר\"א דמרבינן כאן לענין מעקה הבונה בית תבן בית הקש ובית העצים ובית האוצרות מדכתיב כי תבנה א\"כ לראב\"י דאמר בסוטה שם בית כמשמעו פי' בית דירה דוקא ולא בית התבן כו' ה\"ה נמי דפליג לענין מעקה וס\"ל דבית דוקא וצ\"ע בזה. ",
                "צ\"ל בית הבקר וכבכ\"מ ל' חז\"ל כן וכ\"כ רבינו בסמוך. ",
                "לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו כו' כצ\"ל. ",
                "לרבות בורות שיחין כו' כצ\"ל וכן נראה מדברי רבינו בסמוך שזכר בורות שיחין כו' והנה כבר כ' בס' פאת השולחן סי' ג' לברך על עשיית מעקה ועיין בס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א' אות ט\"ז שכל הראשונים והאחרונים דעתם לברך על מצות מעקה דלא כהרוקח סי' שס\"ו דהוא יחיד ממש עיי\"ש וא\"כ אכל הני דמרבינן הכא והוא בורות שיחין ומערות שחייבים במעקה צריך לברך וכ\"כ בס' מעשה רב מנהגי הגר\"א סי' ק' באר צריך להגביה המחיצה י\"ט היינו אמה וב' שליש אמה ולברך ברכת מעקה עכ\"ל וכ\"כ במנחת חינוך מ' תקמ\"ז לברך על באר ובור. אבל החיי אדם כלל ט\"ו סי' כ\"ד כ' אע\"ג דהעושה מעקה מברך התם בהדיא כתיב ועשית מעקה אבל להסיר המכשולות העיקר הוא שעובר בל\"ת דאיתא בספרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות ת\"ל לא תשים עכ\"ל ונראה שכן הוא דעת ההע\"ש שאילתא קמ\"ה אות י\"ז לדעת הרמב\"ם פי\"א מהל' ברכות הי\"ב ואין דבריו מוכרחין שם וכן נראה מדברי רבינו דבורות שיחין כו' מצות מעקה שלהן מ\"ע כמו בית ומש\"ה כתבן כאן דאילו להסיר המכשולות מקומן לעיל סי' ר\"י והפ\"ת לחו\"מ סי' תכ\"ז סק\"א הביא דברי הח\"א עיי\"ש. ",
                "לכבש נ\"ל דר\"ל המקום שעולין ויורדין בו אבל שאר הצדדין חייב דלא גרע מבור [חיי אדם שם] אבל ר\"ה פי' פרט לכבש לכבש המזבח שאין חייבין לעשות לו מעקה מכאן ומכאן. ",
                "חדש משעת חדושו כו' כן הגיה הגרא\"ד שליט\"א וז\"ל הספרי חדש רבי אומר משעת כו' ובנדפס ליתא רבי אומר והנה רבינו הביא לשון הספרי כמה הוא מקום מעגלו פי' גובהו ג\"ט ובית גובהו י\"ט ונראה דלרבינו ה\"פ גובה המעקה צ\"ל ג' טפחים ובית גובהו עשרה טפחים ואז היא חייבת במעקה כדאיתא בב\"ק נ\"א א' דכל פחות מי\"ט לאו בית הוא ופטורה מן המעקה ונמצא לפ\"ד רבינו מעקה שיעור גובהה ג\"ט ומיהו בגמרא רפ\"ד דב\"ב מבואר במשנה שם דגובה המעקה הוא י' טפחים וצ\"ל כמש\"כ המגדל עוז להרמב\"ם פי\"א מהל' רוצח ה\"ד וז\"ל עוד ראיתי שאותן הדברים שבספרי הם דברי יחיד והכי איתא התם רבי אומר משעת חידושו עשה לו מעקה וכמה הוא מעקה כו' אבל לאח\"כ סתמא הברייתא כי יפול הנופל כו' עכ\"ל וא\"כ יש להגיה בדברי היראים כלשון הספרי חדש ר' אומר משעת כו' ועיין ביאור הגר\"א לחו\"מ סי' תכ\"ז סק\"ג שיטת הראשונים בפי' הספרי ובאמת דברי המ\"ע לא נהירא דכמה הוא כו' סתמא דספרי. ",
                "דירה ובשניהם יש דמים כ\"ה בנדפס ומש\"כ כאן וגם בית היכל כו' עד ותניא בית שא\"ב כו' חסר בנדפס ובס' אהלי יהודה לספרי תצא שם כ' לתרץ שאלת היראים ושמא דבורות שיחין שכיח הזקייהו טפי מהנך עכ\"ל ובאמת רבינו כאן מתרץ בעצמו שאלתו בטו\"ט, ומדברי רבינו כאן בכת\"י מבואר כמש\"כ הכ\"מ ברפי\"א מהל' רוצח לדעת הרמב\"ם שכ' אבל בית האוצרות ובית הבקר וכי\"ב אינו זקוק לו שהוא דלא כהספרי שהביא רבינו וז\"ל ואפשר שטעמו משום דבפ\"ק דיומא לענין מזוזה אמרינן דתנאי היא ותנא דספרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר עכ\"ל וגם רבינו כאן מדמי דין מעקה למזוזה שכ' ויש לומר מבית היכל תנאי נינהו דהא בית תבן כו'. ",
                "ט\"ס וצ\"ל ויש לומר. ",
                "והא דתניא כו' עד ונראה לומר דבית השותפין חסר בנדפס וז\"ל הנדפס אלמא מעקה לאו חובת הדר הוא וכן בבית השותפין דאמרינן בפ' ראשית הגז כו' עכ\"ל וכן בסוף הסימן כתוב בנדפס דרשתי גם אני ותליתי טעמי בדבר ע\"כ ובאמת כאן בהכת\"י איתא דרשתי גם אני להקל על השותפות ותליתי כו' ואתה קורא יקר עמוד והתבונן מה עשה לנו המעתיק הראשון הר\"ר בנימין בקיצירו, בס' פאת השלחן סי' ב' ס\"ק כ\"ז כ' שם לפי דעת היראים משמע שהעומד בבית אחרים פטור העומד מן המעקה גם מדרבנן דאל\"כ במה תירץ להני דלא עבדי מעקה דהא עברי עכ\"פ מדרבנן ודומיא דפטור שותפין דלגמרי פטרו ר' אלעאי ולא זכר לסוגיא דב\"מ ק\"א ב' ולא חיובא דרבנן כמש\"כ הסמ\"ג והוא תמוה דהא סוגיא דב\"מ ק\"א ב' דממנה למדו הרמב\"ם וסמ\"ג וסמ\"ק דשוכר חייב מדרבנן איך יפרש עיי\"ש במש\"כ לתרץ דברי היראים והביא שם שגם הרב בעל חקרי לב בת\"ב הל' מזוזה עמד על הא דספר יראים ותירץ עיי\"ש ובאמת לפי המבואר בספר יראים כת\"י שלפנינו הביא הך דב\"מ וכתב ג\"כ מדרבנן הוא כו' והסמ\"ג לפי הנראה לקח דבריו מהספר יראים ובאמת בזה לא למד רבינו זכות להני דלא עבדי מעקה דהא עברי עכ\"פ מדרבנן אלא שאח\"כ כתב רבינו ונראה לומר דבית השותפין פטור כו' ופי' פטור לגמרי דלא מצינו בזה לרבנן שיחייבום וע\"ז כ' רבינו ולפי שראיתי כו' דרשתי גם אני להקל על השותפות כו' והרר\"ב קיצר דברי היראים ואחר הדין שהעומד בבית אחרים פטור כ' בלשונו וכן בבית השותפין כו' כאילו שניהם שווין דפטורין וחיסר הך דב\"מ וחיסר בסוף תיבות \"להקל על השותפות\" ונתן מכשול לגדולי ישראל. והנה רבינו כ' אהך דב\"מ מדרבנן הוא דעקרוה רבנן ממשכיר ואוקמוה אשוכר משום כו' אבל הסמ\"ג עשין ע\"ט כ' בזה\"ל מדרבנן הוא מפני שהוא דר בבית פן יבוא להתרשל בדבר ותל\"מ ונ\"מ רבתא בין לשון הסמ\"ג ללשון היראים דלפמש\"כ היראים חז\"ל שחייבו השוכר הפקיעו המצוה בשוא\"ת ואין המצוה על המשכיר כלל וכששניהם לפנינו המשכיר והשוכר וכ\"א רוצה לעשות כדי לקיים המצוה הדין עם השוכר לקיים מצוה דרבנן ומצוה דידי' הוא וזש\"ר דעקרוה רבנן ממשכיר ואוקמוה אשוכר כו' משא\"כ להסמ\"ג שלא כ' כדברי רבינו נראה דרבנן לא חייבו להשוכר רק באם אינו רוצה המשכיר לעשות ולא שחז\"ל הפקיעו המצוה מהחייב בה וז\"ש הסמ\"ג פן יבוא להתרשל בדבר ור\"ל דמש\"ה הטילו חכמים חובה על השוכר פן יבוא המשכיר להתרשל במצות מעקה ובין כך וכך יפול הנופל ממנו אבל אם שניהם לפנינו וכ\"א רוצה לעשות כדי לקיים המצוה הדין עם המשכיר כיון דהוא חייב מה\"ת א\"כ מצוה דידי' הוא ועיין בס' מנחת חינוך מ' תקמ\"ו שנסתפק בזה ואני אומר דמחלוקת הרא\"ם והסמ\"ג הוא דוק בדבר ותמצא, ובתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' ק\"י ששאל להב\"י מי שי\"ל חזקת שימוש שטיחת בגדים וכיבוס וטיול על גג חבירו אם חייב במעקה ומי חייב במעקה והשיב לו הב\"י כי באמת אין בזה דין מעקה כו' כיון שאין לו תשמיש בית דירה אינו חייב במעקה ואפי' את\"ל דכיון שי\"ל בית דירה למטה בביתו הגג חייב במעקה המשתמש על הגג צריך לעשותו ולא בעה\"ב כדתניא בפ' השואל כו' והחת\"ס חיו\"ד סי' ר\"פ ביאר תשובת הב\"י דבכה\"ג שניהם פטורין המשכיר מפני שחכמים הפקיעו ממנו המצוה והשוכר משום שלא שכר כ\"א הגג בלבד עיי\"ש ולפי הנ\"ל אין לקיים דברי הח\"ס אלא לפי מה שכ' היראים בכת\"י לפנינו דעקרוה רבנן ממשכיר כו' משא\"כ לפי מש\"כ לדעת הסמ\"ג החיוב על המשכיר בכה\"ג דתשובת המבי\"ט וז\"ש הגאון בס' מעין החכמה במצות מעקה ע\"ד התשו' מבי\"ט הנ\"ל וז\"ל אכן מש\"ש ראי' משוכר שחייב במעקה עיין בסמ\"ג שכתב שאינו חייב אלא מדרבנן עכ\"ל וכוונתו דלפמש\"כ הסמ\"ג דחיוב השוכר מדרבנן מסתבר דחז\"ל לא הפקיעו המצוה מהמשכיר וכנ\"ל וא\"כ כשהשוכר לא שכר כ\"א הגג בלבד צ\"ל החיוב על המשכיר ולחנם כ' החת\"ס שם על המעין החכמה שלא עמד על דבריהם. וכ' השם חדש עמשכ\"ר פטור העומד מן המעקה דתיבת העומד מיותר אלא דמשמע אותו העומד דוקא פטור אבל הבעה\"ב חייב ואי מיירי בשוכר אמאי חייב המשכיר ופטור השוכר הא תניא בב\"מ ק\"א ב' דהמשכיר פטור והשוכר חייב אלא וודאי דלא פטר רבינו אלא דוקא בדר בחצר חבירו חנם עיי\"ש באורך ובאמת רבינו דין דאורייתא קאמר ומה\"ת פטור השוכר וחייב המשכיר אלא דרבנן עקרוה ממשכיר ואוקמוה אשוכר כמבואר כאן בדברי היראים כת\"י. ודע דבעיטור חלק ראשון אות שי\"ן שכירות העתיק לשון הגמרא דב\"מ ק\"א ב' וכ' שם וז\"ל שוכר חייב בסולם ובמרזב ולהטיח גגו על השוכר לעשות לו מזוזה כו' ודלג מה שאמרו בגמרא שוכר חייב לעשות לו מעקה ואולי לא הי' כן בגירסת הראשונים וראה זה חדש הוא ועיין בספר נר למאור ס\"ס יוד מש\"ש ע\"ד הח\"ס הנ\"ל ועיין בסמוך אות י'. ",
                "דין כמו זה ובסמ\"ג עשין ע\"ט ליתא תיבת דין ונכון ועיי\"ש בסמ\"ג שכ' דיכול להיות שאין הלכה כר' אלעאי בזה אע\"פ שהלכה כמותו בראשית הגז לענין פטור חו\"ל וכ\"פ הרמב\"ם בפי\"א מהל' רוצח ה\"ב דבית של שותפין חייב במעקה עכ\"ל והכ\"מ כ' שם עוד בדעת הרמב\"ם שאפשר דמפרש דלא קאי ליתנייהו להני כללי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו כדאמר רבא ע\"כ. וכן בס' תורת חיים שם כ' אהא דאמרו בקרכם וצאנכם דלפי\"ז בכולהו נמי ל\"ר דנקט משום כל ישראל הוא לכך קאמר דליתנייהו לכולהו כללי מיהו כללא דמעקה דדייק לה מדכתיב וכי יפול הנופל ממנו כל שראוי ליפול הימנו אפי' דשותפות איכא למימר דכללא הוא עכ\"ד וזהו שאמר רבינו ומה שדקדקתי ספק בידי \"שיש להשיב\" כיון לכל הנ\"ל: "
            ],
            [
                "להתרחק מכל שקר שיוכל לבוא שקרו לידי היזק חברו וצריך כו'. הענין ומקצת כו' כצ\"ל ובנדפס חסר כל הסימן וכן ליתא במנין המצוות של בה\"ג, ורבינו אע\"ג שבכל הספר נמשך אחר הבה\"ג עכ\"ז כאן נטה ממנו וחשב למנין מ\"ע \"מדבר שקר תרחק\" והסמ\"ג עשין ק\"ז נמשך אחר דברי רבינו וחשבה במנין אבל הרמב\"ם השמיטה, וממה שאמרו בשבועות ל\"א א' האי מדבר שקר תרחק נפקא הא ודאי שקורי קא משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר יש לכאורה להוכיח דמדבר שקר תרחק לאו עשה גמור היא וכהרמב\"ם דאל\"כ מאי אילמא הלאו דלא תענה מינה אולם י\"ל לפמ\"ש ביבמות ז' א' לא תעשה חמור מן העשה שפיר מקשו בגמרא דאיכא חומרא בדבר. ורבינו חידש כאן דשקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו. ונראה דבזה מיישב רבינו סוגיא דכתובות י\"ז א' דאמרו ב\"ה לב\"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק כו' הוי אומר ישבחנו בעיניו דלכאורה אכתי קושיית ב\"ש במק\"ע והריטב\"א פי' דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק ורבינו לא ניחא לי' בזה אלא דעת ב\"ה דכיון שאין השקר בא לידי רעה ואדרבה מניח דעתו בזה אין בו משום דבר שקר תרחק אבל ב\"ש ס\"ל שנראה כגונב דעת הבעל ומיקרי יש בו רעה לבריות וזש\"ר ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב\"ש כו' ונראה מדברי רבינו דרעה לבריות אינו דוקא רעה בדבר שבממון שהרי הרב אומר כן לב\"ש רעה לבריות שנראה כגונב דעת הבעל ואף ב\"ה דפליגי על ב\"ש אינו אלא דס\"ל לב\"ה שאין זה נקרא גונב דעת הבעל ואדרבה דעתו מעורבת עם הבריות הוא כמבואר בדברי ב\"ה אבל אם באמת מספר אדם לחבירו דבר שקר וגונב דעתו שסבור שהאמת אתו אף ב\"ה מודו דהתורה הזהירה ע\"ז מדבר שקר תרחק אם לא שאין שם גניבת דעת כלל וכהך דכיצד מרקדין לפני הכלה או שלקח מקח רע לב\"ה וז\"ל ס' חרדים בפ\"ד במ\"ע מן התורה התלויות בפה ובקנה מ' כ\"ו. מ\"ע לדבר אמת אפי' במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא שנאמר מדבר שקר תרחק משמע אפי' ליכא רק דיבור בעלמא כו' ממנין תרי\"ג לרשב\"ץ עכ\"ל משמע דלא ס\"ל כדעת רבינו היראים כאן ועיין בס' מצב הישר סוף תשובה ה' שרב גאון א' [צר לי מאד שלא פרט שמו] כתב מדעתו ביאור הגמרא דכתובות שם כדברי היראים כאן ויפה כיון ומה שהשיג עליו המחבר שם בתשו' ו' הוא פטומי מילי בעלמא ואילו ראה או ידע ד' היראים דכאן גם הוא הי' אומר שמחלוקת הראשונים הוא בזה השקר שאין בו הפסד לזולתו או אונאת דברים שאינו בא לידי רעה אם הוא איסור תורה או לא ועיין בס' תו\"א חלק ב' פ\"ד בביאור אימא לן מילי דכדיבי דבכורות ח' ב' ובאפ\"י דרוש ה' ע\"נ י\"א וא\"ש לפ\"ד רבינו הרא\"ם דסבי דבי אתונא דין תורה שאלו ובאמת שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו אך ריב\"ח השיב להם דגם שקר כזה אסור עכ\"פ מדרבנן ועיין יבמות ס\"ג א' דא\"ל רב לר\"ח בריה את לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם דבר שקר העוה וגו' ולא אמר משום מדבר שקר תרחק וכן אמר ר\"ז סוכה מ\"ו ב' לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנאמר למדו לשונם דבר שקר ולא אמר משום מדבר שקר תרחק. ",
                "כלה כמות שהיא כצ\"ל. ",
                "כאן צ\"ל מה שהקפתי לעיל וט\"ס ב\"ש וצ\"ל ב\"ה: "
            ],
            [
                "ונכרתה הנפש ההיא ותניא בכריתות בפ\"ק [ז' ב'] את ה' הוא מגדף ר\"א כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ר' יוחנן כצ\"ל ובנדפס חסר מן ואע\"ג כו' עד ואחרי דקיי\"ל. ",
                "לפמש\"כ רבינו כאן מילתא דשמואל הוא לפרושא מתניתין קאתי דתנן המגדף אינו חייב עד שיפרש השם ועז\"א מנה\"מ א\"ש א\"ק ונוקב שם ה' מות יומת וגו' וכמש\"כ בס' תורח חיים סצהדרין שם מדאפקי' רחמנא לקללה בלשון נוקב דכתיב ונוקב שם ה' למימר דבעינן שיפרש השם ויברך אבל באמת לשון הגמרא במילתי' דשמואל הוא דא\"ק ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת וכפרש\"י להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם וכ\"ה בנדפס א\"ש אמר קרא ונוקב שם ה' וגו' וכתיב בנקבו שם יומת וכצ\"ל כאן וגו' בנקבו שם יומת וקאי שמואל לפרש מנה\"מ דא\"ח עד שיפרש שם בשם ובס' נת\"ע על ל\"ב מדות דר\"א בשרי\"ה מדה ט\"ז בחידושים ביאר ד' הרמב\"ם הל' ע\"ג פ\"ב הל\"ז וכבר קדמו בזה התורת חיים שם בד\"ה וחכ\"א על שם המיוחד במיתה עיי\"ש והוא דלא כמש\"כ הפנים יפות ויקרא כ\"ד ט\"ז וז\"ל ושמואל דמפרש מהאי קרא ילפינן שם בשם היינו דצריך שיברך שם הוי' שם אדני דס\"ל דשניהם בעינן מפורשים עכ\"ל דאדרבה ברישא דקרא כתיב ונוקב שם ה' וכי אהדריה קרא לא כתיב שם ה' אלא בנקבו שם יומת וכדברי הת\"ח אולם כדברי הת\"ח כבר כתב הרמ\"ה בעצמו לתרץ דברי הרמב\"ם עיין ספר כתאב אלרסאייל לרמ\"ה הנדפס בפאריז תרל\"א עיי\"ש צד י\"ט וצד מ\"ז וצד פ\"ה אלא שהקשה ע\"ז ממ\"ש בשבועות ל\"ו א' מאן חכמים ר' מנחם בר\"י דיליף מבנקבו שם דהמקלל אביו ואמו בכינוי פטור עד שיקללם בשם אלמא בנקבו שם בשם המיוחד קאי ומדר' מנחם ב\"ר יוסי נשמע לרבנן עיי\"ש ובאמת הרמב\"ם כתב בפיה\"מ דשבועות פ\"ד וז\"ל והמחלוקת בין חכמים ור\"מ בכנויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אלף דלת ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צ\"ל כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלהים עכ\"ל וא\"כ ר' מנחם בר\"י דהיינו חכמים דפוטר מקלל אביו ואמו בכנוי היינו כגון רחום חנון וכי\"ב משא\"כ שין דלת וצבאות ואלהים המקלל בהם אביו ואמו חייב והיינו מדכתיב בנקבו שם וה\"ה למגדף בשם המברך חייב בהם מדכתיב בנקבו שם ואין קושיית הרמ\"ה קשיא לשיטת הרמב\"ם וכ\"כ בס' ערוך לנר סנהדרין ס\"ו א' עמש\"כ הרמב\"ם פ\"ה מהל' ממרים ה\"ב אינו חייב סקילה [המקלל אביו ואמו] עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין דמן השמות המיוחדין ר\"ל ז' שמות שאין נמחקין כמו לענין מגדף בשם המברך דלהרמב\"ם בנקבו שם הוא שמות שאין נמחקין והוא דלא כפרש\"י סנהדרין ס\"ו א' במשנה ד\"ה קללם בכנוי כגון שדי צבאות כו' ומה שהוכיח בערוך לנר שם ממש\"כ רש\"י בד\"ה עד שיקללם בשם בשמות הגמורין דדעת רש\"י כהרמב\"ם דגם שם אדנות שם המיוחד מקרי צ\"ע דמה יענה למש\"כ התוי\"ט בפ\"ז דסנהדרין מ\"ה וז\"ל מדברי רש\"י בגמרא נראה שדעתו שם ההוי\"ה עכ\"ל ונראה שכיון לפרש\"י בגמרא נ\"ו א' ד\"ה על שם המיוחד וז\"ל דהא כתיב ה' והיינו שם המיוחד דכתיב זה שמי לעולם עכ\"ל ובקדושין ע\"א א' אמרו זה שמי לעלם קאי על שם הוי\"ה ככתיבתו ע\"ש וכן נראה מרש\"י שבועות ל\"ו א' שכ' על שם מיוחד בן ד' אותיות דיו\"ד ה\"א ע\"כ. ובערוך לנר שם ה\"ר ממשנה דשבועות ל\"ה א' באל\"ף דל\"ת ביו\"ד ה\"א בשדי כו' דהפסיק ביו\"ד ה\"י בין אל\"ף דל\"ת לשאר כנוים מזה משמע דאל\"ף דל\"ת שם המיוחד הוא כמו יו\"ד ה\"י וראיתי בפי' התורה העמק דבר ויקרא כ\"ד ט\"ז שכתב שני פירושים בכוונת המשנה דשבועות שם ואם נימא בי' ה' היינו שם יה לבדו מבואר דלא חשיב אלא שמות שאין מיוחדין ואדנות בכלל וא\"כ אין ראיה משם ומינה נשמע נמי דרש\"י שפי' שם ביו\"ד ה\"י שם הכתוב ד' אותיות הכתוב ביו\"ד ה\"י א\"כ דעתו כהרמב\"ם וקשיא להתוי\"ט ועיין קול הרמז פ\"ז דסנהדרין מ\"ח שפי' דמ\"ש שמואל א\"ק ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת דא\"ח עד שיפרש שם בשם דהוא מדכתיב שנית בנקבו שם יומת דהיינו שמפרש שם המברך ונוקב הוא שם המבורך ור' מנחם ב\"ר יוסי דייק בנקבו שם שתיבת שם הוא מיותר ומיני' דריש למקלל אביו ואמו ועיין בהתו\"ה סדר קדושים סי' ק\"ב ועיין מש\"כ לעיל סי' קפ\"ט אות ב'. ",
                "כ' השם חדש מ\"ש רבינו פי' מיתה בידי שמים. לא זכיתי להבין דברי רבינו כו' ונוסחא מוטעת נזדמנה לו ולפנינו כאן ובנדפס הגי' פי' בידי אדם וברור. "
            ],
            [
                "ל\"מ נביא שהסית כו' נראה דדברי רבינו הוא כתי' רבינא סנהדרין ס\"ז א' שאמר שם כולה רבנן היא ולא זו אף זו קתני ומפרש בדברי רבינא דלא כפרש\"י דקאי עמ\"ש במשנה והמסית את ההדיוט ודלא כפיר\"ת שם דרבינא ה\"ק דמ\"ש במשנה והמסית את ההדיוט משמע כל מי שמסית אפי' נביא אלא דרישא גופה דקתני המסית זה הדיוט לזא\"ז קתני ל\"מ נביא שהסית אלא אפי' הדיוט שהסית אך יש להבין מאי רבותא היא דאדרבה בהדיוט המסית כ\"ע ס\"ל דבסקילה משא\"כ בנביא דפליג ר\"ש ואמר בחנק וצ\"ל דלרבנן דס\"ל דגם נביא שהסית הוא בסקילה שפיר היא רבותא דל\"מ נביא שהסית מיתתו בסקילה אלא אפי' הדיוט שהסית. עי\"ל דבאמת לענין מסית אין חילוק בין נביא להדיוט דכי משום דנביא הוא שהי' מתנבא בשם הקב\"ה לעבוד ע\"ז ומסית לאיש אחד שיעבוד ע\"ז ישתנה דינו מאם לא הי' מתנבא בשם הקב\"ה אלא מסית לחודא זה אין סברא כלל ועכצ\"ל דמחלוקת ר\"ש ורבנן בנביא שהדיח היינו שהי' מתנבא בשם הקב\"ה לעבוד ע\"ז ותל\"מ. ואינו מסית ומדיח שיאמר בלשון נלך ונעבוד או אלך ואעבוד. ועתה אחרי דבכה\"ג לא הוי מסית ומדיח אלא משום נביא שהדיח בזה פליגי ר\"ש ורבנן דלר\"ש בחנק ולרבנן בסקילה וכמו שביארו בסנהדרין צ' א' עיי\"ש וא\"כ שפיר אמר רבינו ל\"מ נביא שהסית היינו שהי' מתנבא בשם ה' לעבוד ע\"ז והסית בזה לאחד לע\"ז בודאי בסקילה אלא אפי' הדיוט שהסית בלי נבואה אלא בהסתה בעלמא ג\"כ דינו בסקילה ובזה הי' מתישב מה שהקשה בס' פנים יפות דברים י\"ג ב' דצריך להבין הא דכתיב והנביא ההוא יומת דפשיטא הוא דכל מסית לע\"ז חייב מיתה וכש\"כ לר\"ש דס\"ל דמיתה בחנק למה יגרע משאר מסית עכ\"ל ועי\"ש מה שתירץ אבל לפי הנ\"ל הוה א\"ש ולק\"מ אולם לשון הכתוב דברים י\"ג ג' ובא האות או המופת וגו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם משמע דבאמת בנבואתו בשם הקב\"ה מדיח ג\"כ בלשון הדיוט המדיח נלך ונעבוד ע\"ז. וקושיית הפנים יפות יש לתרץ עפ\"י מש\"כ הרמב\"ן בפיה\"ת שמות כ\"א ט\"ו וז\"ל והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה מפני שחטא הקללה מצוי יותר כו' והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול עכ\"ל ועיין לעיל סי' קע\"ד שכ' שם רבינו לתרץ דלהכי איצטריך לרבות אשה כאיש לקללת אב ואם לפי שאין דרך אשה לקלל שהרי בבית בעלה רגילה ועומדת ואין לה משא ומתן עם אדם כאיש הוצרך לרבות אשה עכ\"ל. ומובן כוונת רבינו עפמש\"כ הרמב\"ן דר\"ל דלפי שאין הדבר מצוי לא הוי מחמירינן בה בסקילה יותר ממיתת המכה עד דרבינן לה מתיבת איש יתירא. והנה הרמב\"ן בפיה\"ת דברים י\"ג ט' כתב ואמר ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה [גבי מסית] כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל הענין הנביא הנזכר אינו בתדירות עכ\"ל וא\"כ יש לנו טעם נכון לחלק בין נביא למסית ואין זה ענין למ\"ש בסנהדרין פ\"ד ב' גבי מכה אביו ואמו ואימא עד דקטיל לי' מיקטל ס\"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק עיי\"ש דשם דבר מצוי הוא בשוה להרוג אביו כמו איש אחר וראי' לזה מסנהדרין ע\"ב ב' כאן בבן על האב דשוה בן על האב כבא במחתרת על איש אחר עיי\"ש בתוס' ומש\"ה שפיר הקשו שם ס\"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק. ",
                "יש \"יראה\" כצ\"ל. ",
                "בדברים גרידה מיחייב כו' בס' משנת חכמים סי' כ\"ב צפנת פענח אות ב' כ' מדנפשי' דבפ\"ק דחולין אמרינן דכי יסיתך היינו באכילה ושתי' והפוסקים לא הביאו ופשוט דלדינא אין נ\"מ בזה דאף אם הסית בלא אכילה ושתיה כל שהוא מסית חייב כו', ובחי' ומקורים להרמב\"ם מבעהמ\"ח ס' מנחת חינוך בפ\"ה מהל' ע\"ז ה\"א ד\"ה המסית כ' וז\"ל עיין חולין ד\"ד דאין הסתה אלא באכילה ושתי' וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא זה וגם לשאר פוסקים ואפשר דאינו לעיכובא וצ\"ע עכ\"ל. ולא ראו דברי היראים כאן שכ' באר הטיב דאינו לעיכובא וה\"ר ממשנה גופה. ובס' יד הקטנה ח\"ב הל' ע\"ז פ\"ד במנחת עני אות א' ביאר ד' הספרי דברים פ' פ\"ז שאמרו שם כי יסיתך וגו' אין הסתה אלא טעות שנאמר אשר הסתה אותו איזבל אשתו אחרים אומרים אין הסתה אלא גירוי שנאמר אם ה' הסיתך בי ירח מנחה דבהא פליגי דת\"ק סבר דהסתה דכאן הוא כדרך האדם דהיינו באכילה ושתי' ומש\"ה יליף לה מאשר הסתה אותו איזבל אשתו אבל אחרים ס\"ל דאפי' בדיבור גרידא מיחייב ומש\"ה ילפי לה מהסתה דלמעלה דאין אכילה לפניו וה\"ה הכא. ובזה אני מפרש תוספתא דכריתות פ\"א סי' ד' שאמרו שם והאומר לחבירו לך ועבוד ע\"ז והמסית כו' אע\"פ שיש בהם מב\"ד אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה ע\"כ ובפי' מנחם שלמה שם כ' שהגרד\"ל מחק מהתוספתא. והאומר לחבירו לך ועבוד ע\"ז דהיינו מסית עיי\"ש. ולי נראה דא\"ש דנקטי בתוספתא והאומר לחבירו לך ועבוד ע\"ז לאשמעינן דאע\"ג שלא הי' כדרך המסית באכילה ושתי' אלא בדיבורא בעלמא מיחייב ונקטו בתוספתא והמסית דהיינו כדרך הסתה באדם דהיינו באכילה ושתיה דאפ\"ה אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה ולא אמרינן דאכילה ושתי' הוי מעשה, ובזה יובנו דברי רש\"י בחולין ד\"ד ב' ד\"ה למעלה שאני וז\"ל דאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידי' באכילה ושתיה עכ\"ל ובפי' הרחב דבר לחומש בראשית ל\"ז י\"ב להגאון נצי\"ב מוואלאזין הקשה בזה הרי גם המקשן ידע מזה ומש\"ה הקשה על הכלל ומה זה משני ואני אומר דיפה פרש\"י ומדויק ג\"כ מש\"כ רש\"י אבל אדם כו' דלכאורה שפת יתר הוא דלא הול\"ל אלא למעלה שאני דאין אכילה לפניו ותל\"מ. אך לפי הנ\"ל א\"ש דהמקשה הי' סבור דאין שייך לשון הסתה אלא באכילה ושתי' ולא בדברים ולכן הקשה והכתיב ותסיתני בו לבלעו חנם והא אין אכילה ושתיה למעלה וחידש לו התרצן דשייך לשון הסתה גם בדברים היכא דאין שייך אכילה ושתי' אלא דבאדם דצריך לאכילה אין דרך להסית כ\"א באכילה ושתי' מיהו אינו לעיכובא וכדברי הרא\"ם. והריטב\"א בחידושיו לחולין שם כ' על פרש\"י שבד\"ה למעלה שאני כו' בזה\"ל ואינו מחוור דאמאי לא גמרי לשון הסתה הסתה מהתם לכך הנכון למעלה שאני דלאו הסתה ממש דלא שייך הסתה בי' עכ\"ל וקשה לפי' הריטב\"א ממ\"ש בספרי הנ\"ל אחרים אומרים אין הסתה אלא גירוי שנאמר אם ה' הסיתך בי ירח מנחה הרי דילפינן כי יסיתך אחיך מהסתה האמור למעלה ולפרש\"י א\"ש דבאמת ילפינן מהתם דאינו לעיכובא דבלאו אכילה ושתיה נמי מיחייב מיהו דרך הסתה באדם באכילה ושתי' ומסתמא ויסיתהו לעלות לרמות גלעד היה כדרך בני אדם ועיין ברכות ס\"ב ב' אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אר\"א א\"ל הקב\"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפי' תשב\"ר יודעין אותו כו' ולפי\"ז יש ליישב ד' הריטב\"א ודו\"ק. ",
                "ליתא בכת\"י והוגה מהנדפס. ",
                "הוא אומר יש לי חבירים רוצים בכך אם הי' ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינים לו עדים אחורי הגדר והוא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ומש\"כ כאן בסתר הוא פי' תיבת ביחוד ששנינו במשנה ובנדפס כתוב ביחוד ופי' רבינו הוא כפרש\"י ועיין פנים יפות פ' ראה שפי' ביחוד דהיינו יחוד האמיתי והתפא\"י פי' ביחוד בבירור עיי\"ש ובהגהות הגאון רר\"ה לסמ\"ג לאוין כ\"ו כ' הב' לשונות שפרש\"י בביצה כ\"ב ב' על ביחוד דמתני' ועיין הגרש\"ש ומש\"כ כאן והלה אומר היאך צ\"ל והלה אומר והוא אומר לו היאך כו'. ",
                "המדיח זה האומר נלך כו' העיר שנו כצ\"ל. ודע דיש להקשות למה אר\"י אמר רב על מה ששנינו במשנה ס\"ז א' המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע\"ז דמדיחי עה\"נ שנו כאן ואמאי לא אמר כן על המשנה דד' נ\"ג א' דחשיב שם בהדי נסקלין \"והמדיח\" ע\"ז הו\"ל לר\"י א\"ר לומר מדיחי עה\"נ שנו כאן דאילו כשאין העיר נעשית עה\"נ אין מדיחיה בסקילה. והנ\"ל עפמש\"כ מהרא\"ש בביאוריו לסמ\"ג סוף לאוין כ\"ו שכתב שם הסמ\"ג ומה בין מסית למדיח מסית יחידים מדיח את המרובין וז\"ל מהרא\"ש נ\"ל א' ב' ג' עד עשרה קרויין יחידים אבל מדיח אינו חייב עד שידיח מרובין כמוש\"כ בס' מ\"ע בסי' ט\"ו עכ\"ל הביאו בס' משנ\"ח סי' כ\"ב צפנת פענח אות ו' ור\"ל דיש נ\"מ בין מסית למדיח דמסית אף שלא עבדו המוסתין מ\"מ הוא נסקל משא\"כ במדיח עה\"נ אינו חייב המדיח עד שיעבדו עבודת כוכבים אותן הנידחין וכיון שכן לרב יוסף דמתרץ בסנהדרין ס\"א ב' ומתניתין [דקשיין אהדדי] כאן ביחיד הניסת כאן [רישא דקתני העובד ע\"ז עובד אין אומר לא לא מיירי ביחיד הניסת אלא] ברבים הניסתים ועיי\"ש במהרמ\"ל ס\"א א' רש\"י ד\"ה האומר כו' דהסברא היא דלא נתחייב המסית בדיבורו אלא כשמדבר להניסת לשון שאם היה מודה לדבריו ונתרצה לו היה חייב עיי\"ש שדבריו כנים ואמיתים בפשט הגמרא ז\"ש רב יוסף כאן ביחיד הניסת ר\"ל דהיינו עד עשרה דאפילו ט' בב\"א כשהסית ואפילו לא אמרו הן מ\"מ הוא נסקל כדמפרש טעמא יחיד לא מימלך וטעי בתריה פי' כיון שאילו אמרו הן לא מימלך וטעי בתריה ואפילו ט' מיקרו יחידים לענין זה. כאן ברבים הניסתים ר\"ל עשרה דרבים הוו אפילו כשאמרו הן אין בדיבורן ממש כדמפרש טעמא רבים ממלכי ולא טעו בתרי' הילכך לא מיחייב המסית כשהסית לעשרה בב\"א עד שיעבדו כדין מדיח ולזה כיון הסמ\"ג לפי' מהרא\"ש. והצפנת פענח שם כ' ע\"ד מהרא\"ש דאין דבריו מוכרחיו עכ\"ל ובאמת יש לפרש כמשאחז\"ל כתובות דע\"ה א' וכמה רבים שלשה וא\"כ מש\"א רב יוסף כאן ברבים הניסתים פי' שלשה וכ\"כ הפנים יפות דברים י\"ג ח' וא\"כ י\"ל הא דתנן בד' נ\"ג א' והמדיח דנסקל אע\"ג שאין העיר נעשית עה\"נ כדין מ\"מ מאחר שהמודחין עבדו ע\"ז מדיחיה בסקילה כדין מסית אלא דבמסית אפי' לא עבדו ומדיח דהיינו לרבים [לעשרה למהרא\"ש או לשלשה להפנ\"י] אינו חייב עד שיעבדו ולכן לא אר\"י א\"ר על אותה משנה במדיחי עה\"נ שנו אלא על משנתינו דד' ס\"ז א' דבעינן דוקא שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד ע\"ז עז\"א ר\"י א\"ר דתנאי זה אינו אלא בעה\"נ דכשאומר בלשון יחיד אעבוד אני בתחילה ואתם אחרי אין נעשית עיר הנדחת ועיין במראה הפנים לירושלמי פ\"י דסנהדרין ה\"ו ד\"ה שנים שכ' שם עמ\"ש הרמב\"ם פ\"ד דע\"ז ה\"ו ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה דלאו דוקא רובה קאמר לענין סקילת המדיחין שהרי בפ\"ה גבי מסית קאמר בין שהי' המוסת יחיד או יחידים מיתתו בסקילה כו' ואין חילוק בזה לבין מסית ולבין מדיח אלא לענין תורת הנידחין קאמר עכ\"ל והיינו כמו שביארתי. אך תמיהני על המראה הפנים שלא העיר מדברי הכ\"מ שם שפי' דברי הרמב\"ם באופן אחר שכ' המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שהודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מחייב עכ\"ל מיהו בס' יד הקטנה פ\"ד מהל' ע\"ז מנחת עני שם אות כ\"ב תמה על הכ\"מ דאטו מי שכיון לעבוד ע\"ז רבות ולא עבד אלא א' וכי לא מחייב עד שתיעשה כוונתו. גם לא העיר המראה הפנים ממש\"כ הלח\"מ בפ\"ה מהל' ע\"ז ה\"א בדעת הרמב\"ם דדוקא שהי' כולה או רובה שנעשית עה\"נ אז סוקלין את מדיחיה אבל אי לאו הכי אין סוקלין את מדיחיה ופטור מדין מיתת ב\"ד וחייב בידי שמים עיי\"ש שנתן טעם לשבח בדבר והיד הקטנה שם כ' ע\"ד הלח\"מ שאין זה אלא תימא ופלא ואין לומר שהוא ע\"ד גזה\"כ שהרי מצינו מפורש בתורה תנאים רבים שהצריכה בעה\"נ וכל שלא נתקיימו בה כל התנאים אזי הם נידונים כיחידים והוא מפני שעכ\"פ א\"א להקל בהם מיחידים הניסתים מעתה בהמדיחים שלא מצינו בהם מפורש בתורה כלל כ\"א שגמרינן הדחה הדחה ממסית במכש\"כ שלא נקל בהם יותר מיחידים המסיתים או מהמסיתים ליחידים ובאמת דבר זה צע\"ג ורב עכ\"ד ולענין קושיין אמאי לא אר\"י א\"ר על משנה הקודמת כן י\"ל דאה\"נ ונטרו בגמרא אחרי שסיימה המשנה פי' המדיח ואמר אח\"ז על כל דין המדיח שאינו בסקילה אלא במדיחי עה\"נ. שו\"ר בירושלמי פ\"ז דסנהדרין הי\"ב שאמרו שם מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך מסית אומר בלה\"ק ומדיח אומר בלשון הדיוט ועיי\"ש במראה הפנים שביאר דלישנא בעלמא קמפרש ולתרץ לשון הכתוב דכשהוא מדבר בלשון גבוה ובלה\"ק הכתוב קוראו מסית וכשהוא מדבר בכל לשון ואינו מעיז כ\"כ לומר כך היא חובותינו וכו' נקרא לשון נמוך, ונעשה מסית ונעשה מדיח דקאמר ר\"ל כשהוא מדבר בזה\"ל שייך לקרותו כזה או כזה כו' ואין כאן נ\"מ לדינא ולא מידי עכ\"ל והערוך ערך סת הביא דברי הירושלמי בגי' מהופכת וז\"ל הערוך ירושלמי מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט מדיח בקול גבוה ובלשון הקודש עכ\"ל וא\"כ א\"ש ברישא דמתניתין דקתני והמדיח בהדי נסקלין לא מיירי באמת דוקא במדיחי עה\"נ דה\"ה ליחיד אלא שמדבר בלשון שהמדיח מדבר נקרא מדיח אלא דבמשנתינו דד' ס\"ז א' שפירשה המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע\"ז בזה אמר ר\"י א\"ר דמתניתין אתיא לפרושי דין עיר הנדחת דלעולם אין נעשית עה\"נ עד שיהיו מדיחיה אומרים בלשון רבים ואז המדיחים בסקילה כמו ששנינו ברישא דמתניתין ואלו הן הנסקלין כו' והמדיח וא\"ש בזה מה שאמרו בסנהדרין ס\"ז א' אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע\"ז ואר\"י א\"ר מדיחי עה\"נ שנו אתאן לרבנן ולא אמרו בגמרא אימא רישא אלו הן הנסקלין כו' והמדיח אתאן לרבנן אבל לפי הנ\"ל לק\"מ מרישא דגם לר\"ש מדיח ליחיד בסקילה כדין מסית וכי תימא היינו מסית היינו מדיח ז\"א דיש נ\"מ בלשון אם מדבר בקול נמוך ובלשון הדיוט או בקול גבוה ובלה\"ק ותל\"מ. אבל מסיפא דמתני' עם דברי רב יהודה א\"ר קשיא שפיר אתאן לרבנן ומיושב מה שדקדק בספר תורת חיים לסנהדרין ס\"ז א' עמ\"ש ואר\"י א\"ר מדיחי עה\"נ שנו כאן נראה דאיצטריך לאתויי הא דרב יהודה כו' עיי\"ש מש\"כ ואי דבריו עולין לפי דברי הלח\"מ שזכרתי למעלה אבל לפי מש\"כ בירושלמי ע\"כ הוצרכו לאתויי הא דאר\"י א\"ר. ",
                "בנדפס ר' יונתן וכ\"ה בברייתא שבגמ' וכ\"כ רבינו להלן ר\"ס רע\"ו ע\"ש. ",
                "והלכה כרבנן עיין בסנהדרין צ' א' דפליגי ר\"ח ורב המנונא בעוקר הגוף דשאר מצות דלרב חסדא עוקר הגוף דשאר מצות ד\"ה בחנק אבל רב המנונא אמר דלרבנן דר\"ש בעוקר הגוף בין בעובד כוכבים בין בשאר מצות בסקילה ולענין הלכה כ' הר\"ן בחי' לסנהדרין שם דהלכה כרב המנונא משום דרבא שם סבר לה כרב המנונא וקי\"ל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע\"ל קג\"ם אבל הלח\"מ רפ\"ה מהל' ע\"ז כתב בדעת הרמב\"ם שפוסק כרב חסדא משום דרבו דרב המנונא הוא עיי\"ש ולכאורה קשה למה לא פסק כרבא נגד אביי כמש\"כ הר\"ן אבל עיין במהרש\"ל שם שכ' וז\"ל גמרא אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה אביי כו' ומתרץ לה המתנבא כו' רבא כו' ומתרץ לה המתנבא כו' כצ\"ל עכ\"ל. והנה שינה מגי' שלפנינו אביי סבר לה כר\"ח ומתרץ לה כר\"ח וכן ברבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא ולפי גירסת מהרש\"ל פי' הגמרא אביי סבר לה דאסבר לה להך ברייתא דהמתנבא כו' כר\"ח ומתרץ לה וכן פי' רבא סבר לה כרב המנונא היינו דאסבר לה להך ברייתא דהמתנבא כו' כרב המנונא ומתרץ לה וחל\"מ. וכיון שכן אין ראי' מזה דאביי סבירא ליה כר\"ח ורבא סבירא ליה כרב המנונא דהא לא אמרו בגמרא אביי ס\"ל כר\"ח כו' רבא סבירא ליה כרב המנונא אלא אביי סבר לה כר\"ח כו' רבא סבר לה כרב המנונא כו' דאע\"ג שאביי מפרש הברייתא כר\"ח מ\"מ אפשר דסבירא לי' להלכה כרב המנונא וכן ברבא להיפך ועיין בס' מה\"ר סוף ח\"ב ערך הלכה כבתראי אות ז' וכאן עדיפא ממה שלא אמרו באמת אביי סבירא ליה כר\"ח רבא סבירא ליה כרב המנונא. מיהו הלח\"מ בעצמו לא ס\"ל כפירושי דלעולם מפרש בכוונת הגמרא דאביי סבירא ליה כר\"ח ורבא סבירא ליה כר\"ה ואפ\"ה פסק הרמב\"ם כרב חסדא דהוי רבו דרב המנונא כמפורש בלח\"מ פ\"ט מהל' יסה\"ת ה\"א עיי\"ש ועכצ\"ל לפי זה פירוש סבר לה היינו דאסבר לה למחלוקת דרבנן ור\"ש ובפי' מתרץ לה עכצ\"ל דהיינו דמתרץ להך ברייתא דהמתנבא כו' ולפי\"ז גרסינן בגמ' כגי' שלפנינו ומתרץ לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב המנונא דלא כמש\"כ מהרש\"ל ודו\"ק. ובמש\"כ הלח\"מ בה' יסה\"ת שם בדעת הרמב\"ם שרבינו מפרש קיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה דומיא דע\"ז דאמרו היום עבדוה ולמחר בטלוה והקשה ע\"ז ממש\"כ הרמב\"ם פ\"ה דע\"ז ה\"ז וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע\"פ שהתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע משמע מהתם דאע\"ג דלא שינה כלל ממש\"כ בתורה חייב ומהסוגיא שהבאתי משמע דאפי' שבטל מקצת פטור עכ\"ל אומר אני דלק\"מ לפמש\"כ הר\"ן בחי' לסנהדרין שם עיי\"ש שהביא גירסת מקצת ספרים אבל קיים מקצת ובעול מקצת דשאר מצות ד\"ה פטור עד דמתידע לך ומשמע דלכי מתידע לן שהתנבא לשקר חייב ועיי\"ש פי' הר\"ן דכשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות אף משום נביא שקר לא מחייב עד שנדע שהתנבא מה שלא שמע דאפשר שהוא נביא אמת והשי\"ת צוה לו לבטל מקצת כלומר לשעה כמו אליהו בהר הכרמל וא\"כ כן הי' גי' הרמב\"ם ופירושו וא\"ש. ",
                "בכלל מסית הן. כ\"ה בנדפס ועיין להלן ס\"ס רע\"ו מש\"כ שם בזה ודע דבדין נביא שהדיח דבסקילה לרבנן גם אשה נביאה בכלל דאע\"ג דדרשינן בסנהדרין קי\"א ב' לענין מדיחי עה\"נ אנשים ולא נשים עכ\"ז כמו שנביא יצא מן הכלל דאפי' הוא באחד נקרא מדיח עה\"נ ובסקילה משא\"כ בהדיוטים דרשינן שם אנשים אין פחות משנים א\"כ הה\"נ אף אשה נביאה כשהדיחה עיר בסקילה וכמו שאמרו בספרי דברים פ' פ\"ג בקרבך לרבות האשה ועפי\"ז יש לפרש ד' החינוך מ' פ\"ז לא ישמע על פיך שלא יקרא ב\"א לעע\"ז כו' דין העובר עליה בין איש ואשה שהם בסקילה כו' ורבים תמהו עליו עיין בס' משנ\"ח סי' י\"ט יבין שמועה אות ב' שכ' על החינוך ותימא גדולה הא קי\"ל דדין מדיח באיש אבל לא באשה גם המנחת חינוך שם כתב וצ\"ע על הרהמ\"ח שכ' סתם שלא יקרא כו' נראה דאף אחד באזהרה זו ובאמת צריך שנים כו' אבל לפי הנ\"ל גם אשה בכלל דין זה ופי' אשה נביאה וה\"ה אף אחד באזהרה זו והוא נביא מיהו לא הו\"ל להחינוך לסתום אלא לפרש. שו\"ר שהרמב\"ם כ' בפ\"ה מהל' ע\"ז ה\"ב הי' זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים ה\"ה כיחידים ואינם כאנשי עה\"נ עד שיהיו המדיחים שנים ע\"כ וא\"כ ה\"ה אשה נביאה המדיחה היא בסקילה אבל העיר אין נעשית עה\"נ כדין אנשים ולא נשים וא\"כ אזהרתם מאזהרת מסית ולא יוסיפו לעשות ואין לפרש ד' החינוך לדין נביא: "
            ],
            [],
            [
                "ונאמר להלן אם בהמה אם איש לא יחיה מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. בן עזאי אומר נאמר מכשפה לא תחיה ונאמר כו' לזה בסקילה אלא אוב כו' כצ\"ל. ",
                "וי\"ו. כן הגיה הגרא\"ד שליט\"א אולם לא ביאר רבינו לפי\"ז מקום הו\"ו ועיין בתוס' יבמות ד' א' ד\"ה וכי. שבארו דכתיב וזאת תורת זבח השלמים. והריטב\"א בחי' לקדושין נ\"ג א' כ'. פי' לאו סמוכין דריש כו' אלא הקישא דרשינן שהוא אומר בפירוש זאת תורת עכ\"ל ואפשר שכצ\"ל כאן דכיון דכתיב זאת תורת הוי כו' ור\"ל כמש\"כ הריטב\"א דסמוכין שאמרו שם הוי היקש. ויותר נראה לסרס התיבות וצ\"ל דכיון דכתיב סמוכין זו הוי היקש ור\"ל כמש\"כ התוס' יבמות שם משום דמוכח דמדלא כתיב בפ' ויקרא עכ\"ל ובנדפס חסר מן ולא קיי\"ל עד ותניא ועי' חי' מהרצ\"ח לברכות כ\"א א' ויבמות ד' א' ובהפסגה קובץ שביעי צד %82& כתב אחד דנעלם ממנו דר' יוחנן האומר בגיטין ס' א' דתורה מגילה מגילה נתנה הוא בעצמו דריש סמוכין (סוכה מ' ב') ובאמת לק\"מ דשאני התם דכתיב וכי תמכרו בוי\"ו. ",
                "הנעשה כצ\"ל. ",
                "בלטיהם אלו מעשה כשפים כו'. וכ\"ה בסמ\"ג לאוין נ\"ה והוא כגי' הערוך ערך לט שכ' מהרש\"א בחדא\"ג סנהדרין ס\"ז ב' דלא כגי' רש\"י שגריס בהיפך ומה שהקשה מהרש\"א שם לגי' הערוך כבר יישבו הגרי\"פ בהפלאה שבערכין שם. וביראים הנדפס כגי' רש\"י. והנה הרא\"ש בפ\"ז דסנהדרין כ' יראה כיון דרחב\"א ואביי פירשו לנו מה הן מעשה שדים ומה הן מעשה כשפים. שדעתן מסכמת שמעשה שדים אינו בכלל כשפים ומותרים כו' והטור סי' קע\"ט כתב בשם הרמ\"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים ועיין ביאור הגר\"א שם סקכ\"ו דראיית הרמ\"ה דמעשה שדים אסור ממש\"ש ס\"ז ב' בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים כו' אלמא דבכלל כשפים הוא והוא להיפך ממש\"כ הרא\"ש. ודעת הרר\"א ממיץ הוא דעת שלישית דמעשה שדים הוא בכלל כשוף מ\"מ ע\"י השבעה שרי דהשבעה לא מיקרי כשוף והוא מבואר בדברי רבינו ירוחם שכתב מעשה שדים נחלקו בו הפוסקים. הרמ\"ה כתב שהוא בכלל מעשה כשפים וכ\"כ קצת מהפוסקים. ויש שהתירו בכל ענין שאינו בכלל מעשה כשפים. וה\"ר אליעזר כ' דמעשה שדים כגון להשביעם שיעשו חפצו נראה שמותר לכתחילה דמה לי להשביע שדים או מלאכים. ודמי להא דהוו עסקי בספר יצירה כו' עכ\"ל והביאו הב\"י שם ועיי\"ש בד\"מ סק\"ו. ובז\"י דברי רבינו היראים כאן שכ' ונ\"ל כ\"ד הנעשה בהשבעת שדים אינו כשוף וע\"ז הביא ראיה דאמרינן בפד\"מ כו' אלמא מעשה שדים היינו מעשה כשפים [וכראיית הרמ\"ה משם. הנ\"ל] ותניא בחלק שרי שמן ושרי ביצה מותר ועכצ\"ל דהשבעת שדים מותר וא\"ש ההיא דחלק דהיינו בהשבעה מותר אבל מעשה שדים בלא השבעה היינו מעשה כשפים כסנהדרין ס\"ז ב' ומה שסיים רבינו ודבר למד מענינו מה מעונן שלא ע\"י שדים אף מכשף שלא ע\"י שדים ר\"ל שלא בהשבעת שדים כמש\"כ בס\"י הנדפס והיכן למדו חכמים דהשבעת שדים אינו כשוף דכתיב מעונן ומנחש ומכשף ותניא כו' דבר למד מענינו כו'. ומה שאין אנו אומרים דבר הלמד מענינו מה מעונן שלא ע\"י שדים כלל אף מכשף שלא ע\"י שדים כלל י\"ל דגלי לן קרא בלטיהם בלהטיהם דמעשה שדים נמי בכלל כשפים כחרטומי מצרים וכמש\"כ הרמ\"ה אלא דהשבעה אינו בכלל. כן הוא ביאור היראים שלפנינו. אבל בס\"י הנדפס כ' דגמרינן בפד\"מ כו' בלטיהם כו' בלהטיהם אלו מעשה כשפים אלמא השבעת שדים אינו כשוף עכ\"ל ולפי\"ז הוא כראיית הרא\"ש משם וא\"כ אפי' בלא השבעה נמי כדעת הרא\"ש באמת. ומה זה שדייק הרא\"ם וכ' כל הדברים העושים בהשבעת שדים אינו כשוף וראיתי בסמ\"ג לאוין נ\"ה שכ' שם בזה\"ל ודרשינן נמי התם (בד' ס\"ז ב') בלטיהם אלו מעשה כשפים בלהטיהם אלו מעשה שדים למדנו שהשבעת שדים אינו מעשה כשפים עכ\"ל וכ' שם מהרש\"ל בביאוריו וז\"ל ה\"ג למדנו שמעשה שדים אינו מעשה כשפים כו'. עכ\"ל והוא באמת כדעת הרא\"ש וכמש\"כ בשו\"ת נחלת שבעה סי' ע\"ו וז\"ל דאיתא בגמ' בד\"מ בלטיהם כו' והוכיח הרא\"ש שם שמעשה שדים לא נאסר מדמחלק הגמרא בין מעשה שדים לכשוף וכ\"כ הסמ\"ג להדיא שמעשה שדים אינו מעשה. כשפים עכ\"ל ועיי\"ש בסוף הסימן שרוצה להשוות לנו המחולקים דמר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי וגם הרא\"ש שמתיר הוא ע\"י השבעה כהר\"ר אליעזר ואינו נראה. סו\"ד גי' הכת\"י ולמדנו מההיא דפד\"מ שמעשה שדים היינו מעשה כשפים נאמנו מאד וברוך המאיר לארץ ולדרים אבל הריקאנטי סי' תקס\"ג כתב ע\"ש הרא\"ם כמש\"כ ביריאים הנדפס. ",
                "המלות המוקפות נמחקות בכ\"י וכן מה שבסמוך המוסגר. ותיבת \"זכור\" חסר בכ\"י וכן תיבת למד ליתא בכ\"י. המעתיק. ",
                "ידוו. כצ\"ל: "
            ],
            [
                "פי' כו' כ\"כ התוס' בסנהדרין ט\"ז ב' ד\"ה אחד דהא לא הוי כשאר מופלא שבב\"ד כו' ומוצא דרשתם כי יפלא במופלא שבב\"ד הכ\"מ דה\"ק קרא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא. ",
                "פי' כו' כדה\"ת שם ד\"ה מלמד ועיין ע\"ז ח' ב' תוד\"ה מלמד שהקשו וא\"ת והא ירושלים נמי איקרי מקום כו'. ורבינו מתרץ לה במש\"כ בסמוך ומנין שא\"ח אלא ע\"י המראת ב\"ד הגדול כו' שנאמר וקמת ועלית איזהו ב\"ד שכל ההולכים אליו עולין הוי אומר זה ב\"ד שבלשכת הגזית כו' ודו\"ק. ",
                "שנאמר וקמת ועלית אי זהו ב\"ד שכל ההולכין אליו עולין הוי אומר זה ב\"ד שבלשכת הגזית שהוא כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "נמחק בכ\"י וכן המוסגר שבסמוך. המעתיק ",
                "רבינו ס\"ל כבה\"ג סי' נ\"ג בהלכות קצובות דבני מערבא שכ' שם ר\"מ ור\"ש הלכה כר\"ש ור' יהודה ור\"ש הלכה כר\"ש ועיין יד מלאכי כלל תקע\"ז באור והשם חדש תמה עליו שלא זכר שם גם דברי רבינו מיהו בסי' תק\"פ לענין ר\"מ ור\"ש כ' עיין בס' יראים די\"ד א' ונראה שכיון לסי' זה וכתב הווי העמודים דגם הראב\"ן ריש דף קכ\"ב ס\"ל הכי דקיי\"ל כר\"ש לגבי ר' יהודה ועיין לעיל סי' קי\"ח תולדה חמישית. ואע\"ג דנגד רבים לכו\"ע לית הלכתא כר\"ש ואיך פסק רבינו כר\"ש נגד ר\"מ ור' יהודה. אולם כיון דתרווייהו לאו בחדא שיטתא ס\"ל הו\"ל כל חד כיחידאה לגבי ר\"ש והלכה כוותיה נגדם כ\"כ בס' כלילת המנורה מערכת הה\"א אות א'. ",
                "והא דתנן לחובה כו' [פי' לחובה שיתחייבו ב\"ד ע\"ז ומפרש רבינו ואזיל] בנדה אבל שומרת יום כנגד יום פטור [דתנן במתניתין דהוריות ג' ב' ה\"א חייבין] ושומרת יום כו' מודין בה מתרצינן [כצ\"ל] לה כו'. ומה שהביא רבינו מפ\"א דיני ממונות ל\"ג ב' עיי\"ש בתוס' ד\"ה שטעה כפי' רבינו ובנדפס ס\"ס ל\"ג חסר מן והא דתנן עד גמירא. ובמש\"כ היראים לפרש זיל קרי בי רב הוא ואינה קרויה הוראה הוא דלא כפרש\"י הוריות ד' א' ד\"ה זיל קרי בי רב הוא וז\"ל דכיון דאפשר לו ללמוד ולידע לא הוו שוגג מעליא וקרוב למזיד הוי עכ\"ל דלפי\"ז י\"ל שאין זה הדין שייך כ\"א לפר שבא רק על השוגג משא\"כ בזקן ממרא שעיקר חיובו הוא על המזיד דוקא ואפשר שזהו טעמו של הרמב\"ם שלא הביא ד\"ז בהל' ממרים. אולם רבינו הרא\"ם פי' ואינה קרויה הוראה לענין זקן ממרא אינה הוראה וכ\"כ הגאון מלבי\"ם בספר ארצה\"ח סי' י' אר\"י סק\"ג דאין חילוק בין הוראה שיתחייבו ב\"ד ובין הוראה שיתחייב הז\"מ דהא בהוריות ב' א' יליף הוראת ב\"ד מהוראת ז\"מ שצריך שיאמרו מותרים אתם לעשות ועיי\"ש שהביא דברי רבינו היראים אלו. והנה בס' חפץ ה' להגאון בעל אור החיים כ' דהא דפטרינן בדבר שהצדוקין מודין בו היינו לבתר דגלי קרא דפטורין. בעוקר כל הגוף ממילא אמרינן דה\"ה לביטל מקצת אם אותו מקצת הוא דבר שהצדוקין מודין בו דמ\"ש. ובז\"י דברי רבינו שדקדק עליו השם חדש דלמ\"ל להביא כאן מתניתין דהוריות דהורו ב\"ד לעקור כל הגוף פטורין ואין לומר דנ\"מ לענין ז\"מ. דאדרבה לפי' רב אשי עיקרא. דמילתא בז\"מ כתיב ויותר הו\"ל להביא משנה דסנהדרין פ\"ת ב' אין תפילין כו' פטור. אולם לפי הנ\"ל אתי שפיר דרבינו ר\"ל דלענין ז\"מ בדבר שהצדוקין מודין בו פטור ויליף לה מהורו ב\"ד דפטורין בדבר שהצדוקין מודין בו וטעמא מדגלי קרא דפטורין בעוקר כל הגוף ממילא דה\"ה במקצת והוא דבר שהצדוקין מודין בו וא\"כ ה\"נ בזקן ממרא דפטור בעוקר כל הגוף פטור נמי בדבר שהצדוקין מודין בו. ולענין עוקר כל הגוף בז\"מ דילפי בגמ' מדכתיב מן הדבר ולא כל דבר בתוספתא פ\"ק דהוריות ילפי לה ממק\"א וז\"ל שם אתה אומר מקצתו ולא כולו או אינו אלא כולו ת\"ל בין דם לדם ולא כל דם כו' בין נגע לנגע ולא כל נגע עכ\"ל ונ\"ל דזהו מ\"ש בספרי פ' שופטים פ' קנ\"ב עיי\"ש במאיר עין אות ה' שהביאה מכת\"י וז\"ל ד\"א בין דם לדם ולא כל דם בין נגע לנגע ולא כל נגע עכ\"ל דר\"ל דמינה ילפינן דדוקא בעוקר מקצתו נעשה ז\"מ ולא בעוקר. כל הגוף וכמ\"ש בתוספתא. והמאיר עין שם מפי' ר\"ה השיאה לדבר אחר ונראה כמו שכתבתי. ובזה מיושב מה שהניח בצ\"ע בס' תוספת העזרה לת\"כ פ' ויקרא דיבורא דחטאת פ\"ד וז\"ל שם וצ\"ע אכל הני אמוראי בגמ' דשבקו דרשה דברייתא וילפי מטעמי אחריני עכ\"ל דלפי הנ\"ל ההיא תוספתא איתא בספרי בלשון דבר אחר ולאו דכ\"ע היא. ודע דבסנהדרין פ\"ח ב' אמרו בברייתא לענין ז\"מ אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ע\"כ וכתב בס' תוספת העזרה הנ\"ל דיבורא דחטאת פ\"א דעשה בעצמו מאשר יעשה נפקא. ועשו אחרים מגז\"ש דבר דבר ילפינן מצבור מה התם הוראה תלויה בב\"ד ומעשה תלוי בקהל אף בז\"מ כן וכ\"כ הרב ק\"א ז\"ל עיי\"ש. ואני אומר דהני תרתי מילי שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו תרווייהו מאשר יעשה נפקא כמו שאמרו בירושלמי סנהדרין כי\"א ה\"ג א\"ר הילא תני ר' ישמעאל כן אשר יעשה לא הוא שיעשה עכ\"ל וה\"פ דתני ר' ישמעאל אשר יעשה [וכי] לא הוא שֶיֵעָשֶׂה דבודאי אם הורה עמ\"ל לאחרים ועשו כהוראתו מיקרי נמי והאיש אשר יעשה בזדון כנ\"ל בפי' דברי ר' ישמעאל ודלא כהפני משה שם שכתב דה\"ק. לאו דוקא הוא שיעשה אלא אפי' הורה ע\"מ לעשות חייב דלפי' הפני משה הול\"ל אשר יעשה לא שיעשה הוא אבל לפי פירושי לא הוא שָֹיֵעָשֶׂה מדוייק הלשון היטב ועפי\"ז נ\"ל לפרש עוד במש\"ש בירושלמי מקודם לזה ובאת לרבות ב\"ד שביבנה ר' זעירא אומר לשאילה ז\"מ שהורה לעשות ועשה חייב הורה ולא עשה פטור הורה ע\"מ שלא לעשות פטור הורה ע\"מ לעשות אע\"פ שלא עשה חייב א\"ר הילא כו' דה\"פ ובאת לרבות ב\"ד שביבנה כמו שביאר הגאון מלבי\"ם בפי' התו\"ה כ' שופטים סי' כ' עמש\"ש בספרי כלשון הזה ופי' שם לרבות ב\"ד שביבנה דאע\"פ שאין חייב מיתה על המראתם בכ\"ז אם אמרו לו מצוה לשמוע בקולם ועיי\"ש סי' כ\"ב ואח\"כ אמרו בירושלמי מילתא באפי נפשיה ר' זעירא אומר לשאילה פי' ר\"ז מסתפק ושואל כמו שמפרש ואזיל ז\"מ שהורה לעשות ועשה חייב הורה ולא עשה פטור [או דילמא] הורה ע\"מ שלא לעשות פטור הורה ע\"מ לעשות אע\"פ שלא עשה חייב והספק ושאלת ר' זעירא קאי אמתניתין דשם הורה לעשות חייב שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' אינו חייב עד שיורה לעשות וע\"ז ר' זעירא אומר וגם הוא שואל. מה שאומר הוא דבעינן עשייה ג\"כ כפשטא דקרא אשר יעשה ולא הורה לעשות ולא היה שם עשייה. ומה ששואל הוא אי בעינן עשייה דידיה דוקא או דילמא ה\"ה עשייה דאחרים כדידיה דמי ואין חשש מה שחסר בירושלמי תיבות \"או דילמא\" דתני לישנא קלילא ואתי שפיר ע\"ז דברי ר' הילא למיפשט שאלת ר' זעירא מהא דתני ר' ישמעאל כו' וכנ\"ל והיינו כהברייתא שבבבלי שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו והפני משה שם הלך בדרך אחרת בפי' הירושלמי ועיי\"ש במראה הפנים ד\"ה ר\"ז אומר לשאילה ובד\"ה ז\"מ שהורה לעשות ועשה חייב והנ\"ל כתבתי. שוב התבוננתי די\"ל ר\"ז אומר לשאילה דהיינו ר\"ז אומר כל הנך דלהלן ושואל מנ\"ל זה וז\"ש ז\"מ שהורה לעשות ועשה חייב הורה ולא עשה פטור הורה ע\"מ שלא לעשות פטור הורה ע\"מ לעשות אע\"פ שלא עשה חייב כ\"ז אמר ר\"ז ושואל מנ\"ל הא דאע\"פ שלא עשה הוא בעצמו רק הורה לעשות לאחרים והם עשו יהיה חייב וע\"ז אמר ר' הילא תני ר' ישמעאל כן כו' דמקרא אשר יעשה ילפינן גם לאחרים שעשו דהיינו הך כנ\"ל ולפי\"ז לא נצטרך לומר ולפרש כאילו היה כתוב בירושלמי \"או דילמא\". ",
                "הלשון פה קצת קשה ומגומגם. והדברים האחרונים ליתא בנדפס. יאפ\"ז. "
            ],
            [
                "הסמ\"ג לאוין ל\"ד כ' דאזהרתו מלא תכחשו ולא תשקרו ז' הפר\"ח בהל' ע\"ז פ\"ה ה\"ד כ' דאזהרתו מדכתיב לא תענה ברעך כדאי' בירושלמי שלהי הנשרפין עיי\"ש ובחי' מהרד\"ם לס' המצות ל\"ת כ\"ז לא זכר דברי הפר\"ח גם מש\"כ שם מהרד\"ם עמש\"כ הרמב\"ם שם, ולשון האזהרה בזה אמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו, וז\"ל ובאמת אין זה אזהרה אלא עונש עכ\"ל נעלם ממנו לשון היראים לא צויתיו אזהרה היא וכ\"נ דעת החינוך מ' תקי\"ז שלא הביא מהיכן מוזהר והמנחת חינוך דקדק עליו בזה ונראה ברור דכוונת החינוך כדברי רבינו והרמב\"ם לא צויתיו אזהרה היא ועל אותו פסוק קאי וכ\"כ בספר סדר המצות סי' מ\"ג בפי' דברי הרמב\"ם ל\"ת כ\"ז ולא זכר שם דברי היראים. ",
                "אדם שלא יאמר אפי' כו' כצ\"ל וכ\"ה בהגמי\"י פ\"ה מהל' ע\"ז ה\"ח: "
            ],
            [
                "הרמב\"ם מל\"ת כ\"ו והסמ\"ג לאוין ל\"ב והחינוך מ' תקי\"ח כתבו שאזהרתו מושם אלהים אחרים לא תזכירו והשם חדש ליראים הנדפס סי' ל\"ד כ' נראה מדברי רבינו דאזהרה למתנבא בשם ע\"ז ילפינן ג\"כ מהך דאשר לא צויתיו דהך לא צויתיו קאי לפניו ולאחריו ולא זכר דברי רבינו היראים סי' ע\"ו והוא מש\"כ כאן בהכת\"י שהביא האזהרה ממק\"א ועלובה עיסה כו'. "
            ],
            [
                "כאן הוא ט\"ס וצ\"ל אחר סימן רמ\"ג ולכן מחקתיו כאן והגהתיו בסמוך. ",
                "ולא תקבל כו' פי' רבינו הלאו דלא יהי' לך כמש\"כ הרמב\"ן בפי' התורה ובהשגותיו לסה\"מ ל\"ת ה' שהוא מניעה בע\"ז מהמקבלו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה עיי\"ש וזש\"ר כאן ולא תקבל אלהות שהם מעשה יוצר דכתיב כו' לא יהי' לך וגו' אך הביא אח\"כ המכילתא שכ' למה נאמר והלא כבר נאמר אנכי ה\"א כו' עד שדרשו לא יהי' לך נאמר על המקיים ע\"ז בביתו וברשותו כן הוא לפי' רבינו במכילתא משא\"כ להפי' ששמע דרשו במכילתא לא יהי' לך על המקיים בשם ע\"ז אולם כ' רבינו אחר דברי המכילתא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ור\"ל דפשוטו של מקרא הוא כמש\"כ בראש הסימן ולא תקבל אלהות שהם מעשה יוצר ואי משום קושיית המכילתא למה נאמר והלא כבר נאמר אנכי ה\"א ע\"ז כ' רבינו לתרץ לפי פשוטו לפי שנאמר אנכי ה\"א למדנו כו' אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא למדנו לכך כתיב לא יהי' וגו' שלא לשתף דבר אחר עמו [כצ\"ל כאשר הגהתי והמעתיק דלג מן שלא הראשון לשלא שלאחריו] וסיים רבינו אח\"ז ואעפ\"י שבקבלת [כצ\"ל] אלוהות אחרות יש סקילה כו' והיינו לפמש\"כ בפשוטו של מקרא ור\"ל וא\"כ אין מקום למנותו בוי\"ו השלישי בין הלאוין אך הואיל ופי' במכילתא במקיים ופירשנוהו בלא ישמע והיינו לפי הפירוש ששמע כללתיו בחייבי לאוין ור\"ל בעמוד הזה עמוד הששי דמיירי באיסורים הנעשים בדיבור ואדם נעשה רע לשמים ולא לבריות ולהפי' שפי' רבינו בהמכילתא שלא יתקיים בביתו וברשותו שייך ג\"כ בחייבי לאוין אך לא באיסורי דיבור כנ\"ל פי' המשך דברי רבינו בכל הסימן ובנדפס סי' ס\"ג חסר פי' המכילתא גם חסר שם מש\"כ כאן ואעפ\"י כו' עס\"ס. ודע דלפנינו במכילתא ליתא תיבות והלא כבר נאמר אנכי ה\"א ולכן פי' בברורי המדות שם למה נאמר לשון לא יהי' ולא נאמר לא תעשה ועיין בסמ\"ג לאוין א' שכ' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ומלשון על פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף ש\"ש וד\"א וזהו מה שאומר שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובפד\"מ [ס\"ג א'] שאומר שם שכל המשתף ש\"ש וד\"א נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו המקרא ההוא בא לעונש וזה לאזהרה עכ\"ל הסמ\"ג ונראה לי דהסמ\"ג לפרש דברי רבינו היראים בא מש\"כ היראים ואין מקרא יוצא מידי פשוטו היינו מלשון על פני דורש הרא\"ם במדרש כפשוטו שאסור לשתף ש\"ש וד\"א ועיי\"ש בביאורי מהרש\"ל ואף שלא נזכר שם בסמ\"ג זכרון הרא\"ם בספר יראים מ\"מ אין לומר דתיבות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא לשון המכילתא וליתא במכילתא לפנינו ולשון היראים הנדפס ולפי פשוטו נראה לי לפי שנאמר כו' ודו\"ק וברביד הזהב פ' יתרו ד\"ה על פני כ' בזה\"ל על פני במכילתא וכ' הסמ\"ג לאסור שתוף ותימה. דבגמרא סנהדרין דס\"ג מייתי לה מדכתיב פ' משפטים בלתי לה' לבדו ואפשר דכאן כתב לך לדיוקי דב\"נ אין מוזהרין על השיתוף עכ\"ל והנה מש\"כ ותימה צ\"ל ותמה דהא הסמ\"ג הקשה זה \"ואפשר\" שכ' הרה\"ז הוא תירוץ לקושיית הסמ\"ג וגם נראה מדבריו דעל פני לאסור שיתוף הוא במכילתא ובאמת לא נראה כן מהסמ\"ג והיראים. ",
                "כבר ת\"ל לא יהי' לך. שמעתי כו' ישבע בשם כו' כצ\"ל ונראה לפרש דלפי הפירוש ששמע שלא ישמע בשם ע\"ז יתפרש מ\"ש במכילתא שלא יקיים פי' כמ\"ש במשנה דסנהדרין ס' ב' והמקיים בשמו שפי' נשבע מתרגם מקיים כפרש\"י שם והמקיים בשמו. שבועה כו' וע\"ז תמה רבינו למה נאמר והלא כבר נאמר ל\"י על פיך וכמו שדרשו ע\"ז בסנהדרין ס\"ג ב' ולכן פי' רבינו כוונת המכילתא לא יתקיים מנין דהיינו למשהה ע\"ז בביתו וברשותו ועז\"א לא יהי' לך: "
            ],
            [
                "אבל אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי כו' אינן נקראות שבועת שוא. לפמשכ\"ר עולא לא ס\"ל כר\"ד א\"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שוא עיין שבועות כ' ב' ומה\"ט י\"ל הא דרמב\"ם פ\"א מהל' שבועות ה\"ג לא פסק כר\"ד ועיי\"ש בכ\"מ וי\"ל דהיינו משום דעולא דאמר והוא שניכר לג' בנ\"א הא שאינו ניכר עובר משום שבועת שקר כדמפרש רבא בד' כ\"ה ב' ס\"ל ג\"כ דאכלתי ולא אכלתי שקר. אולם לענ\"ד דברי רבינו היראים צ\"ע דמנ\"ל הא דשפיר י\"ל דגם עולא ס\"ל אכלתי ולא אכלתי שוא דכיון שהוא בעצמו יודע בנפשו שלא עשה כשבועתו הוי שוא דלבטלה נשבע ולא אמר עולא אלא על המשנה נשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב דאם אינו מפורסם לרבים שהוא של אבן לא מיקרי שבועת שוא ותל\"מ. וז\"ל הריטב\"א בחי' לשבועות כ' ב' אכלתי ולא אכלתי שוא פי' שאף זה בכלל שוא וכש\"כ שוא ממש שזה הנשבע לשנות את הידוע וכדתנן לה לקמן בהדיא ופשוט הוא עכ\"ל וא\"כ מעולא שמפרש המשנה שהידוע לאדם היינו שניכר לג' בנ\"א מנ\"ל דלא יסביר אכלתי ולא אכלתי שוא וי\"ל דאין כוונת רבינו לדייק כן מדברי עולא אלא אמתני' אמר לה רבינו דתנן איזהי שבועת שוא שנשבע לשנות את הידוע ולא תנן להא דנשבע לשעבר ש\"מ דאוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי ושאר שבועות שאינן ידועין לבנ\"א אינן נקראות שבועת שוא ואין להקשות לר\"ד א\"ר יוחנן דאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ממתני' וכתמיהת התוי\"ט פ\"ד דאבות מ\"ז עיי\"ש די\"ל דמשום דמסיים בההיא משנה דפ\"ג דשבועות מ\"ח זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ופי' בשבועות כ\"א ב' זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן אבל אכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן ור\"ע היא דמחייב לשעבר כלהבא וכן אמרו בריש דכ\"א א' אליבא דר\"ד כשם שמביא קרבן על שקר כך מביא קרבן על שוא ור\"ע היא דמחייב לשעבר כלהבא ואילו בשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר אפי' ר\"ע מודה דלית בה קרבן מש\"ה לא תני במשנה דאיזו היא שבועת שוא כו' להא דנשבע לשעבר. ",
                "נדר במוהי כצ\"ל ומש\"כ כאן שבוקה לפנינו במשנה שבותה שקוקה והירושלמי פ\"א דנדרים ה\"ב הביא תני ר' חייא שבוקה כו' ובנדפס איתא המשנה כמו שהיא לפנינו אלא שכתוב שם שבועה ועיין להלן סי' רמ\"ו. ",
                "שוא ושאר שבועות משאר עבירות שבכולם כו' כצ\"ל והווי העמודים הניח ד' רבינו בצ\"ע משבועות כ\"א א' ונדרים י\"ח א' דמוכח משם דשבועת שוא לא חמירא משאר שבועות ועיין להתוס' ס\"פ שה\"ע, ול\"נ כמו שכ' להגיה, ובנדפס חסר ריש דברי הברייתא דר\"א הקפר בט\"ס. ",
                "בכ\"י כל העמוד מטושטש ונמחק ואת אשר לא יכלתי לקרות הנחתי ריוח ביני שיטי. המעתיק [ולפנינו באה תמונת כוכב כזה (*) במקום כל טשטוש]. ",
                "הדיינים [ל\"ט ב'] הוא ורשעים כו' כדיני' ורשעים דעלמא כו' דהכא והכא בדין הקל וכולם אף שאין בידם למחות דאם כשיש בידם כו' בדינא דכתיב כו' באחיו ודרשינן איש בעון אחיו כו' פ' יוהכ\"פ [פ\"ו א'] מלא תשא כו' כצ\"ל ובנדפס איתא ומסקינן דינא דשבועת שוא כשבועת דיינין הוא ואין לזה מובן וברור דצ\"ל בשבועת דיינין הוא כו' וחסר שם כל הענין ומשכ\"ר הך דיומא פ\"ו א' מלא תשא ולמעלה כו' היינו לפי אותה ברייתא שם דס\"ל שמו הוא דאינו מנקה [בתשובה] אבל מנקה שאר חייבי לאוין דלר' ישמעאל שם ומתניתין דשם פ\"ה ב' בכל לא תעשה גמור תשובה תולה ויוה\"כ מכפר ולא חמיר לא תשא משאר חייבי לאוין ועיין חגיגה ה' א' שאמרו בגמרא הא יראוני מוחלין לו מיד ופי' בתוס' שם בתי' הראשון דפליגא אדר' ישמעאל בפ\"ב דיומא דאמר תשובה תולה ויוה\"כ מכפר ועיין הע\"ש ריש שאילתא נ\"ג מש\"כ שם על דברי רא\"ג: "
            ],
            [
                "דאמר ט\"ס וצ\"ל ד\"א. ",
                "וקונין בשותפות יחד אבל לישא כו' שותפות כדאיתא בריש מסכת ע\"ז לפני כו' כצ\"ל וכ\"ה בהגמי\"י ספ\"ה מהל' ע\"ז ע\"ש רבינו והא דאמרו במגילה כ\"ח א' תיתי לי דלא עבדי כו' י\"ל לפי' רבינו אפי' בכה\"ג דשרי וזהו ממדת חסידות ועיין בתוס' דבכורות שם ובטו\"א למגילה שם. ",
                "לפנינו שמואל זבן כו' במר דפרזילא ועיין לעיל סי' קכ\"ד אות ח' בביאורי. ",
                "להזכיר שמה וטעמא כיון שהזכיר אותה בתורה ודאי נתבטלה כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ומש\"ר אח\"כ ומאותו טעם כו' כ' השם חדש נראה שהוא טעם אחר כלומר אפי' אם לא נתבטלה ואין אנו יודעים טעם להתירא מאותו הטעם שהתורה כו' אנו רשאין להזכירה וכ\"כ הלבוש ביו\"ד סי' קמ\"ז עכ\"ל ועיין יעה\"ד ח\"ב דרוש ב' בשם הזוהר, ועיין בתשו' חו\"י סי' א' שהקשה שם על הטעם שכ' רבינו דהא הנביא שהזכיר בל נבו ודאי קיימת היתה אז ולא נתבטלה ואפ\"ה הזכיר שמה וממה שכ' רבינו כאן וזה שאינו אסור להזכיר אלא כו' נראה דגם ע\"ז הכתובה בתורה דמותר להזכיר שמה ג\"כ מה\"ט הוא ובנדפס הגי' ונראה לי דאינו אסור להזכיר אלא כו' משמע דמילתא באפי נפשי' הוא וכ' החכם המעתיק יאפ\"ז כאן בזה\"ל כל העמוד בכת\"י מטושטש ונמחקו המלות ובעמל רב הצאתי המעט הזה עכ\"ל. ",
                "אלא שם שנותן לה לשם אלהות שמשמע אלהות אבל שם הדיוטות כגון שמות בעלמא כשמות הנכרים אעפ\"י שעשאוהו אלוה כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר וטעמא דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו בשם אלהות הקפיד הכתוב כו' כ\"ה בהגמי\"י ספ\"ה מהל' ע\"ז בשם הרא\"ם ובנדפס איתא אבל שם הדיוטות כגון כרע בל קרס נבו אעפ\"י שעשאו כו' ועיין ע\"ז נ' א' תוד\"ה אבני ולדברי רבינו היראים ניחא ועיין תשו' חו\"י הנ\"ל. "
            ],
            [
                "שוא. נראה דצ\"ל שקר ועיין סמ\"ג לאוין רל\"ט שכתב נשבע שלא יאכל ואכל או נשבע שאכל ולא אכל הר\"ז שבועת שקר כרבין א\"ר יוחנן בפ\"ג דשבועות עכ\"ל ואע\"ג דרבין אר\"י אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו היינו משום בל יחל נמי דאיכא אבל לא פליג אדרב דימי בלהבא כ\"כ בהע\"ש שאילתא ע' אות א' בביאור דברי הסמ\"ג ומש\"ה גם רבינו הביא דברי ר\"ד אע\"ג שהביא דברי רבין אח\"כ היינו משום להבא אוכל ולא אוכל שקר דכ\"ע ס\"ל הכי. ",
                "דאורייתא דקי\"ל כר' יוחנן כו', משמע דרבינו ס\"ל דלר\"ל דפליג על ר' יוחנן כינויין דרבנן וכמש\"כ הרשב\"א בחי' ריש נדרים ולמ\"ד לשון שבדו להם חכמים איכא למימר שאין הכינויים כנדרים לקרבן ולמלקות וכינויים כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל דרבנן וכהר\"י בשם רבינו יחיאל בתוס' דנדרים ד\"ג א' ובריש מס' נזיר ומש\"ש התוס' אלא לענין מלקות כוונתם. מכת מרדות משום שעבר על בל יחל דרבנן כמש\"ש הגאון רצה\"ח ריש נזיר ובס' שלמי נדרים ריש מס' נדרים וכמש\"כ רבינו. כאן כ\"כ לעיל סי' רמ\"ד ודלא כהר\"ן ריש נדרים ומסקנת הרשב\"א שם דלכ\"ע כינויין דאורייתא ומש\"כ בס' שלמי נדרים שם ושמעתי בשם גדול אחד שכתב לתרץ קושייתם כו' כ\"כ האורח מישור ריש מס' נזיר. ",
                "כאן צ\"ל מה שכתוב לעיל \"ב\"ש אוסרין וב\"ה מתירין והלכה כב\"ה\" וכ\"כ להלן סי' שנ\"ג. ",
                "עונה צ\"ל עולה. ",
                "נ\"ל דצ\"ל ל\"י והוא ר\"ת לאלהי ישראל כמבואר שם ובנדפס חסר כל הענין. ",
                "ההוא דאתא לקמי' דר\"א א\"ל כדו תהית פי' כצ\"ל ודע דבס' מלא הרועים ערך פותחין בחרטה אות ג' כ' דרב הונא שאמר לבך עלך אין זה ר\"ה תלמידיה דרב דאיך יחלוק רבה בריה עליו עיין נדרים כ\"א ב' עיי\"ש ולענ\"ד ז\"א דכבר מצינו דפליג רבי עם רשב\"ג אביו (גיטין ל\"ג א' ב\"מ ז' א') ואדרבה בשיטתי' דרב רביה ס\"ל עיין נדרים ע\"ז סע\"א דס\"ל לרב פותחין בחרטה כר\"נ שם עיין פי' הר\"ן והרא\"ש. ",
                "המקום אין פותחין מהאי טעמא דא\"כ אין נדרים דכשאומרים כו' כצ\"ל. ",
                "אין פותחין ובמקום שאינו כו' כצ\"ל, ובמרדכי פ' שבועות שתים ובסמ\"ג לאוין רמ\"א הובא דברי הרא\"ם דכאן ועיין בב\"י יו\"ד סי' רכ\"ח ביאור דברי רבינו שהובא בסמ\"ג וז\"ל ונראה שהסמ\"ג מפרש כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך דקאמר רא\"ם לאו למימרא שאינו מתחרט מעיקרו כלל דא\"כ מאי אריא נולד אפי' לא נולד נמי כל שאינו מתחרט מעיקרו אין מתירין לו אלא היינו לומר דאע\"ג דהשתא שנולד ד\"ז הוא מתחרט מעיקרו אלו הי' יודע שיולד דבר זה לא הי' נודר מ\"מ כיון שרצונו הי' שלא יולד הדבר ושיתקיים נדרו אינו מתחרט אלא מנולד ואילך מקרי ואין פותחין בו וכדברי הרמב\"ם ז\"ל ולפיכך כ' וגם רא\"ם פסק וכו' עכ\"ל הב\"י. ואין פי' נראה בדברי היראים שלפנינו שרבינו אמר להדיא \"שאינו מתחרט מעיקרו אלא רוצה וחפץ בנדר עד עתה ומעתה רוצה שיבטל מטעם פתח שפתחו לו ובטל הנדר מקצתו. בטל כולו\" וכ\"כ אח\"ז \"שהרי אינו רוצה שיבטל הנדר אלא מנולד ואילך\" ופי' דברי רבינו הוא כמש\"כ התוס' בנדרים כ\"ב ב' ד\"ה ושריא לנפשי' דהא דאר\"נ פותחין בחרטה היינו דוקא שמתחרט מן הנדר מעיקרא אבל כשאינו מתחרט אלא מכאן ולהבא לא ולכך לא רצה להתירו עד שאמר אדעתא דהכי נדרת וכמש\"כ הר\"ן שם סד\"ה נדרת וי\"מ כו' ואילו הי' מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה אם הי' תוהא על הראשונות לפיכך לא הי' מתחרט וכדעת הרמב\"ן בתשו' שכ' שם הב\"י אח\"כ דאעפ\"י שאין פותחין בנולד פתחים הוא דאין פותחין אבל פותחין בחרטה מחמת נולד וסבורני שגם מורי ה\"ר יונה הי' אומר כן עכ\"ל ועיין בהט\"ז יו\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק י\"ז ונראה שגם הב\"י כיון לזה אלא שקיצר בדבריו וזש\"ר הרא\"ם ומעתה רוצה שיבטל מטעם פתח שפתחו לו כו' דאילו במקום שמתחרט מעיקרו א\"צ פתח וכשיטת ר\"ת שכ' התוס' בעירובין ס\"ד ב' ד\"ה פותחין והמרדכי ס\"פ שבועות שתים כ' ע\"ש הר\"מ שמתחילה הי' אומר כן אבל למש\"ש אח\"כ בשם הרר\"י בכור שור מאן דאית לי' פותחין בחרטה מחזר למצוא את החרטה וז\"ש רב נחמן נדרים כ\"ב ב' לרב סחורה נדרת אדעתא דהכי עיי\"ש א\"כ אין זה כדעת הרא\"ם והתוס' לנדרים שם ועיי\"ש בדרכי משה אות ט' שהשיג על הב\"י וצ\"ע לענ\"ד דברי הד\"מ ועיין בהע\"ש שאי' כ\"ג אות י\"ד מש\"כ שם הגאון הר\"ר רפאל שליט\"א לתרץ דעת הרא\"ם ממה שהקשה עליו בס' יד שאול על הל' נדרים במה דפריך הגמרא נדרים כ\"ג א' האי נולד הוא והלא יש לומר דמתחרט מעיקרא ע\"י הפתח יעויי\"ש דברים נחמדים. וראיתי פה להעיר עמש\"כ בשו\"ע יו\"ד סי' רכ\"ח סעי' ט\"ו ואם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרין וכ' בס' בית הלל שם דהיש מתירין זהו מהגהות מרדכי שכ' בשם רבינו טוביה הובא בב\"י דעתה בזה\"ז יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה היא שאין יכולים להתאפק מלשחוק למשול ברוחם וכו' והיש אוסרין שכ' ב\"י בשו\"ע הוא מדעת הרשב\"א שכ' ב\"י אבל הרשב\"א וכו' דאף שיבוא לידי מכשול אין מתירין רק שישביע את יצרו ולפי\"ז קשה על מור\"ם בהג\"ה שכ' ואם יש מכשול וכו' מתירין לכתחילה וכתב שהוא מהגהת מרדכי בשם ר\"ט הלא הב\"י בעצמו בשו\"ע כ' יש מתירין שהוא מהגהות מרדכי כדכ' בהדיא וע\"ז כ' ויש אוסרים שהוא דעת הרשב\"א אף שיש מכשול בדבר אין להתיר וא\"כ ישנו כאן שני דיעות ולא הכריע הב\"י בדבר איסור כו' וא\"כ קשה היאך כ' בפשיטות כדעת המרדכי ואם הי' דעת מור\"ם להכריע כדעת המרדכי הול\"ל ונראה כדעה ראשונה וצ\"ע לדינא עכ\"ל ובמחכ\"ת לא עיין כלל במקור הדברים כי היש מתירין שכתב השו\"ע הוא לפי דעת הרשב\"א בתשובה דא\"א לאדם חטא בכה\"ג שאין האיסור בא על ידו כדי שלא יעבור עבירה גדולה ומש\"ה אין להתיר לכתחילה כמבואר בתשו' המיוחסות להרמב\"ן סי' רנ\"ב דלא כדעת הר\"ר טוביה אלא שאם התירו כ' הרשב\"א שמה שעשה עשוי בדיעבד עיין בב\"י שכ' ע\"ד הרשב\"א בתשו' וז\"ל וכתוב בקיצור תשו' הרשב\"א אם התירו הי' נראה לרשב\"א שמה שעשה עשוי בדיעבד והרש\"ט אומר שלא הותר בדיעבד וז\"ש הב\"י בשו\"ע ואם התירו [פי' בדיעבד] נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרים אבל לדברי שניהם אין מתירין לכתחילה והרמ\"א שכ' ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה הוא דעה שלישית והוא דעת רבינו טוביה שכ' הב\"י שם דעתה בזה\"ז יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה היא שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם וכתב ע\"ז בב\"ה שם וכ\"כ באורחות חיים בשם התוס' גם מה שהקשה בס' בית הילל שם ממש\"כ הרמ\"א סי' ר\"ל כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו מהרד\"ך וריב\"ש וכ' הריב\"ש בפי' אפי' שחוק וקוביא לק\"מ לדעתי דהא להדיא כ' הרמ\"א בסי' רכ\"ח סעי' ט\"ו ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה כו' ור\"ל דדוקא בכה\"ג מתירין לו לכתחילה דהיינו בענין שכ' הר\"ר טובי' שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם ולא בענין אחר ועיין בתשו' מוהר\"י מברונא ז\"ל סי' קכ\"ה ומש\"כ שם המגיה לי יעקב יצ\"ו ועיין בתשו' הגאונים הישן הנד\"מ ווילנא תרמ\"ד עם הגהות וביאורים מידי\"נ הרב הגאון וכו' מרדכי אלי' ראבינאוויץ שליט\"א עיי\"ש סי' ש\"מ, ועיין בסמוך. ",
                "שממאס בנדר כו' אדעתי' יבטל הנדר כצ\"ל ועיין בספר ידות נדרים ליו\"ד סי' רכ\"ח יד שאול ס\"ק י\"ג שביאר דעת הרא\"ם עיי\"ש במהד\"ק והוא על דרך שכתבתי למעלה אות ח' ועיי\"ש במהד\"ב שביאר בא\"א. ",
                "אלא שלא יערים כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ורבינו לאפוקי אתא מתי' התוס' דשבועות כ\"ט ב' ד\"ה כי ועיי\"ש בהרא\"ש. ",
                "חסר בכ\"י אומר. המעתיק. ",
                "שלא יהא זכור כצ\"ל. ",
                "פריך דומיא דנדרים כו' ואמאמר אביי כו' כצ\"ל וכ\"כ הריטב\"א וכ\"כ רבינו יעקב ז\"ל בס' הישר ובהגמי\"י פ\"ב מהל' נדרים ה\"ד הביא דברי ר\"ת וכ' אח\"כ ודלא כריב\"ם שפי' דרבא פליג ואמר להיפך מדאביי והלכתא כוותי' לגבי אביי וכ\"פ רא\"ם כדבריו ע\"כ ועפי\"ז כ' הגר\"א בביאוריו ליו\"ד סי' רי\"א סק\"ג דהג\"מ בשם ריב\"ם ורא\"ם דרבא פליג אאביי כו' עיי\"ש וכאן מבואר דרא\"ם כר\"ת ס\"ל ומש\"כ הגמי\"י וכ\"פ רא\"ם כדבריו אדלעיל קאי דהרא\"ם פסק ג\"כ כר\"ת ולשון הב\"י ביו\"ד סי' רי\"א ע\"ש הגמי\"י דלא כריב\"ם וראבי\"ה שפירשו דרבא פליג אאביי והלכה כרבא, וצ\"ע. ",
                "לפנינו רב הונא בר חיננא וכ\"ה להלן ואח\"כ כ' רבא ברי' דר\"ה ב\"ח. ",
                "ואדאביי כצ\"ל. ",
                "אדאביי כצ\"ל ",
                "אביו נ\"ל דצ\"ל אחיו ובתוס' דקדושין מ\"ג א' ד\"ה מורד הי' כתוב ג\"כ ואומר רבינו מאיר אחיו של ר\"ת שכן. כ' הסה\"ד במפתחותיו ערך ר' מאיר ב\"ר שמואל מדומרג חתן רש\"י בזה\"ל ובד' מ\"ג [בקדושין] אחיו של ר\"ת ט\"ס עכ\"ל אבל כאן שכ' הרא\"ם רבינו מאיר ב\"ר מאיר ז\"ל עכצ\"ל אחיו של רבינו יעקב ז\"ל אם לא נגיה רבינו מאיר ב\"ר שמואל ז\"ל דאז הוי אתי שפיר מ\"ש אח\"כ אביו של רבינו יעקב ז\"ל ועיין נדרים כ\"ג ב' בתוספות שם ד\"ה ואת דרשת ליה בפרקא. ",
                "צ\"ל בשבועות והוא די\"ט ב'. ",
                "אין בית התפלה כמו דדרשינן כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "בעלי מומין שקדם כו' כצ\"ל ושבנתים ט\"ס. ",
                "צ\"ל ותניא: "
            ],
            [
                "בספרי כצ\"ל ועיין סוטה מ\"א ב' בעין משפט אות ה' שהביא ד' רבינו ולא זכר בעל ה\"ג שמנאו ג\"כ במנין הלאוין אות קס\"ז. ובס' כנפי נשרים בנר מצוה שיורי מצוה כ' ע\"ד רבינו וז\"ל אבל הרמב\"ם לא חשבו במנין כו' גם לא נזכר זה לא בש\"ס ולא במכילתא כו' ובאמת רבינו הביא ראי' לדבריו מהספרי ובביאור מעשה בצלאל לריקאנטי סי' תקע\"ב כ' ע\"ד היראים וצ\"ע דנראה דהספרי ע\"ד אסמכתא נקיט כו' ועיי' בסה\"מ להרמב\"ם בשורש ח' בהא דסנהדרין דק\"י המחזיק במחלוקת עובר בלאו כו' שכ' דהוא ע\"ד אסמכתא כו' וה\"נ אזהרה לחנפים שכ' הספרי כו' ולק\"מ וכי גברא אגברא קרמית ועיין להלן סי' שנ\"ז דעת היראים בלאו ולא יהי' כקרח וכעדתו דלא כהרמב\"ם ג\"כ. ",
                "טוב הוא או שותק ואינו מתוך כו' כצ\"ל וכ\"ה בריקאנטי סי' תקע\"ב ע\"ש הרא\"ם גם בנדפס יש ט\"ס שכתוב שם או אפילו שותק ואינו מוחה מתוך יראה וחסר תיבת ולא וכצ\"ל ואינו מוחה ולא מתוך יראה ועיין סוטה מ\"א ב' תוד\"ה כל שכ' במקום סכנה מותר ורבינו כתב להתיר גם מתוך יראת ממונו. ",
                "או חושב כו' עד ואהבתו חסר בנדפס וצ\"ל כאן בדברי רבינו פן יחרה אפו עלי כו' כן הגיה הגרא\"ד שליט\"א. ",
                "אי שתיקנא כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ותניא כו' עד ואפילו חסר בנדפס ודלגו מן תיבת שלום הא' לתיבת שלום הב' וכוונת רבינו למ\"ש בברכות י\"ז א' ומש\"כ רבינו ואפי' בשוק עיין ט\"ז יו\"ד ס' קמ\"ח סק\"ו דעיקר הרבותא הוא אפי' בשוק שאינו מכירו מעולם, ודע דמש\"כ הגרש\"ש גיטין ס\"ב א' עמש\"ש בגמרא השתא אחזוקי מחזיקינן שואלין בשלומן מיבעיא כבר קדמו בזה בשו\"ת מוהר\"י מברונא סי' קי\"ב דע\"כ החזקת ידים פי' ע\"י הטלת שם דאל\"כ פשיטא דשרי עיי\"ש ולפה\"נ צ\"ל בדברי רבינו ותניא ריב\"ז אומר מעולם כו'. ",
                "פרש\"י בסוטה שם לכילי לשון כלתה נפשי (תהלים קי\"ט) שמתאוה לשתות יין תדיר. והוא פלא מ\"ש יין דנקט. וברור בעיני דט\"ס ברש\"י וכצ\"ל שמתאוה לתשועת י\"י תדיר והיא פי' על כלתה נפשי. וכמש\"כ שם כלתה לתשועתך נפשי ומזה ידענו דכילי בעל תאוה. ",
                "ר\"ל אמר מהכא כו' כצ\"ל ועיין ברבינו בחיי וישלח ל\"ג י' שכתב ודרשו רז\"ל כראות פני אלהים אמר ר' יוחנן מותר להחניף את הרשעים בעוה\"ז שנאמר כי על כן ראיתי פניך ופליגא דר' פדת כו' דעת ר' יוחנן שמותר להחניף את הרשע מפני היראה שכן החניף יעקב לעשו ודעת ר' פדת שאף מפני היראה אסור שנאמר דובר שקרים וגו' ומה שהחניף יעקב לעשו חנופה כזאת מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעות לשבח ולגנאי כו' ולשון כזה הנשמע לשני פנים מפני היראה מותר אפילו לר' פדת עכ\"ל וכ\"כ בספרו כד הקמח אות ח' והוא דלא כגירסתינו ר\"ל אמר ולא ר' יוחנן גם התירוץ למאן דאסר לפנינו בגמרא פי' אחר דאמר ר' לוי משל של יעקב ועשו כו'. ",
                "שהמחניפין כו' כצ\"ל ועיין סמ\"ק סי' רכ\"ח שכ' והא דאמר רשב\"פ מותר להחניף לרשעים בעוה\"ז זהו כשאין עושין עבירה מפורסמת. ",
                "לבבו כ\"ה בנדפס: "
            ],
            [
                "תטמא כצ\"ל ונראה מדברי רבינו דבחנופה עובר על ב' לאוין וכ\"ה בבה\"ג במנין הלאוין דלא כהרמב\"ם בסה\"מ שורש ה' ועיי\"ש בהרמב\"ן ובמפתחות ליראים הנדפס סי' נ\"ה כ' לא תחניפו את הארץ וחסר שם ולא תטמא את הארץ. "
            ],
            [
                "וכל האסורים בנדפס הגי' ועל האסורים ועיין בס' מנחת חינוך מ' תקס\"ב שכ' שם לדבר פשוט דגם בני עמון ומואב הנקיבות בכלל איסור לאו זה דלא תדרוש וכו' דהטעם ע\"ד אשר לא קדמו וגו' כתיב קודם לאו זה ואם הי' מטעם זה הי' סמיך לא תדרוש וכו' ואח\"כ על דבר וגו' והי' קאי על דבר גם על לאו זה וא\"כ הוא מטעם אחר א\"כ בנשים ג\"כ עיי\"ש ולא זכר דברי היראים שכ' להדיא שלא ידרשו שלום עמון ומואב הזכרים כו' ועל האסורים לבא בקהל א\"ת לא תדרוש וגו'. ",
                "נ\"ב הכ\"י בזה\"ל. פי' הדרישת שלום נ\"ל הזהיר הכתוב שלא להקדים להם שלום וטובה אבל אם עשו עמך טובה רשאי אתה לגמול להם ולדרש שלומם בתשלומין ע\"כ. המעתיק. ",
                "וראיה מדוד כו' עיין כ\"מ פ\"ו מהל' מלכים ה\"ו שהקשה ע\"ד רבינו מהמדרש וכוונתו למדרש ריש פנחס דנענש דוד ע\"ז ובספר אהלי יהודה כתב בשם מהרא\"ן דדוקא לאותו שעשה חסד התיר רבינו ולא לבנו ובזה טעה דוד וראיית רבינו הוא דאם תשלומי שלום לגמרי אסור אף לעושה עצמו במה טעה דוד אע\"כ דשרי. אך דוד חשב דה\"ה לבנו ואינו כן ומש\"ש הספר אהלי יהודה לתרץ דמותר דקאמר רבינו ר\"ל דליתיה בל\"ת ומיהו איסורא איכא דא\"א שהוא בל\"ת ודוד לא ידע הוא דוחק לדעתי ולשון אתה רשאי שכתב היראים משמע היתר גמור. ומבואר מדברי רבינו דלאו דוקא במלחמה אסור לקרות להם לשלום כדמשמע מהחינוך אלא האיסור הוא תמיד דכל א' מישראל בין זכר בין נקיבה אסור לדרוש בשלומם וכ\"כ המנחת חינוך מ' תקס\"ב והסמ\"ג לאוין רכ\"ח הביא דברי הררא\"ם ועיין בסמוך. ",
                "מכלל שנאמר בטוב לו כו' ת\"ל לא תדרוש שלומם וטובתם. על סוף המקרא שנאמר וטובתם דרשו כן בספרי דאילו עמש\"כ לא תדרוש שלומם אמרו בספרי מכלל שנאמר וקראת אליה לשלום יכול אף אלו כן ת\"ל לא תדרוש שלומם ועיין פרש\"י לתורה ושפתי חכמים שם והרמב\"ן שם הביא דברי הספרי בשלימות אבל רבינו היראים לא הביא תחלת הספרי משום שלא נטעה דדוקא במלחמה אסור לקרוא להם לשלום וכמש\"כ המנחת חינוך שם ועיין בפי' ברית עולם לס\"ח סי' תרס\"ה: "
            ],
            [
                "נ\"ב בכ\"י פאריז \"חסר לאו דלא ירע לבבך בתתך\" המעתיק. "
            ],
            [
                "יטו ויקראו כו' שם במשנה אר\"ט אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב\"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א\"ל כדי היית לחוב בעצמך שעברת ע\"ד ב\"ה ובתוס' רעק\"א שש אות י' הביא מתשו' רמ\"א סי' צ\"א כקושיית הט\"ז או\"ח סי' קפ\"ד דלמה הרויח אותו תלמיד שעשה כב\"ש ברכות נ\"ג ב' והגרעק\"א שם התפלא מאד על הרמ\"א דלפמש\"כ הרא\"ש בפ\"ת דברכות סי' ה' דאפי' ב\"ה מודו שטוב לעשות כב\"ש אלא שלא הטריחוהו לכך א\"כ לק\"מ קושיית הרמ\"א וכ\"כ המעי\"ט שם בשם תר\"י בתירוץ הקושיא ואני תמה למ\"ל להגרעק\"א להביא ד' הרא\"ש במקום דאיכא גם דברי התוס' כהרא\"ש עיין ברכות נ\"ב ב' תוד\"ה בכולי'. אולם נ\"ל לתרץ ד' הרמ\"א דאזיל בתירוצו אליבא דאו\"ז ח\"א הל' סעודה סי' רי\"א שכ' שם בהגדת אלה הדברים מפרש דב\"ה פליגי לגמרי אב\"ש דמסיק התם בה\"א יברך במקום שנזכר מ\"ט שאם חזר הרי הוא כממעט את הכבוד לומר אין לו רשות להקב\"ה אלא באותו מקום בלבד ואם בירך במקום שנזכר הוא מעיד על הקב\"ה שהוא שליט בעולמו ומלא כל הארץ כבודו לפיכך מתקלס בכ\"מ עכ\"ל האו\"ז וא\"כ לשיטת המדרש בטעמא דב\"ה שפיר יש להקשות מ\"ט הרויח אותו תלמיד ור\"ט הפסיד ועל כן דחק הרמ\"א לתרץ דשאני בק\"ש דכב\"ה עדיף שמעומד הוא יותר בכבוד משאם שכב עצמו בהטייה. אבל פסק הלכה אינו כפי המדרש שכ' האו\"ז אלא כהרא\"ש וא\"כ אין צריכין לתירוץ הרמ\"א ולכן אמרו בק\"ש של שחרית באו\"ח סי' ס\"ג ס\"ב מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין מיהו תי' הט\"ז סי' קפ\"ד א\"ש אפי' אם נאמר דב\"ה פליגי לגמרי אב\"ש וז\"ל הט\"ז כיון דאפי' ב\"ה מודים במזיד לב\"ש ע\"כ יש לנו לפסוק כב\"ש לעשות על צד הטוב אפי' בשוגג ובהא ניחא מה שפסקו כב\"ש כאן ובספר מנחת שמואל ח\"ב משנה ברורה לברכות נ\"ג ב' כ' ע\"ד הט\"ז דאשתמיטתי' ד' תר\"י דכפמש\"כ תר\"י אין צורך לד' הט\"ז דאף בשוגג מודו ב\"ה דמשובח הוא אלא שלא הטריחוהו לכך ולחנם תפס להט\"ז דהט\"ז מיישב בתירוצו לכל השיטות ואף לשיטת האו\"ז בשם המדרש ולהרמ\"א לא ניחא לי' בתי' הט\"ז דמה ענין שוגג למזיד דהא עכ\"פ בשוגג פליגי לגמרי ב\"ה אב\"ש ולמה הרויח אותו תלמיד שעשה כב\"ש בשוגג דלא כב\"ה ולשון האו\"ז שם צריך ביאור שאחר שכ' הגדת אלה הדברים כ' בזה\"ל ואגמרא דידן סמכינן דקי\"ל כב\"ש דזאת היא א' מו' דברים שפסק ר\"ע גאון הלכה כב\"ש עכ\"ל ולכאורה קשה דמאי נ\"מ אם אגמרא דידן סמכינן דהוא שב\"ה מודים לב\"ש שאם חזר למקום שאכל ובירך שבטוב עשה אלא שאין מטריחין עליו לחזור מאחר דקי\"ל כב\"ש וא\"כ יכול להיות דפי' דברי ב\"ה כהגדת אלה הדברים ונראה דדעת האו\"ז בתי' קושיית התוס' דברכות נ\"ב ב' ד\"ה בכולי' כהרא\"ש דר\"ה לא אתא לאפוקי הא דשכח ולא בירך במקומו משום דאפי' ב\"ה מודו שטוב לעשות כב\"ש אלא שלא הטריחוהו לכך וא\"כ היינו דוקא לשיטת גמרא דידן משא\"כ לשיטת המדרש דב\"ה פליגי לגמרי אב\"ש ע\"כ רב הונא אתא לאפוקי גם ההיא דשכת וא\"כ אין הלכה כב\"ש וז\"ש האו\"ז ואגמרא דידן סמכינן דב\"ה מודו לב\"ש אלא שלא הטריחוהו ולא יותר וא\"כ שפיר קי\"ל כב\"ש כפסק ר\"ע גאון ודע דדברי האו\"ז ע\"ש הגדת אלה הדברים לא ידעתי איפה המה בפנים המדרש. ",
                "ט\"ס הוא ובסמוך צ\"ל וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן. ",
                "ובשעה שבני אדם עומדין כצ\"ל ומשכ\"ר והלכה כב\"ה אין להקשות פשיטא עיין בגמרא י\"א א' ותוס' שם ד\"ה תני והנה דעת רבינו כאן כדעת רש\"י ריש ברכות דקריאת פרשה ראשונה כולה הוא מן התורה ולא כהרשב\"א בתשובה סי' ש\"כ ובב\"י או\"ח ס\"ס ס\"ג ובס' החינוך מ' ת\"כ דעיקר מצוה מן התורה הוא בפס\"ר לבד ועיין בס' מנחת כהן מבוא השמש מאמר ב' חלק י\"ג ועיין להלן אות ח'. ",
                "בנדפס הגי' אח\"ז והלכתא כחכמים ואם לא כו' ובגמ' ד\"ח ב' אר\"י אמר שמואל הלכה כר\"ג ודעת רבינו כהרמב\"ם פ\"א מהל' ק\"ש ה\"ט ועיי\"ש בכ\"מ ובש\"א סי' ד' ובס' נחל איתן להרמב\"ם שם ובס' מה\"ר ערך ק\"ש דאורייתא או דרבנן סי' ז' ובס' אבן ישראל חד\"ת סי' ב'. ",
                "למצות כצ\"ל בנדפס חסר זה הענין וכתוב שם אמר אביי לתפלה כאחרים פי' תפלה של שחרית והוא פי' הראשון שפי' כאן ובס' דקדוקי סופרים בהגהותיו לברכות ט' ב' הביא דברי היראים וז\"ל שם וכן פירשו רבינו ירוחם הביאו הב\"י בסי' פ\"ט והב\"י כתב כי לא מצא לו חבר אבל מצינו לו רב הספר יראים עכ\"ל. ואני אומר כי יפה פי' הב\"ח שם שגם הרבינו ירוחם ס\"ל דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים אלא דהר\"י ס\"ל דהלכה כר\"ה דקאמר דבזמן ק\"ש הלכה כאחרים פי' וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפלה א\"כ בע\"כ גם זמן התפלה לכתחילה צריך שתהיה משיכיר את חבירו כו' לאחר שקרא ק\"ש וברכותיה וראיה לדבר דהרבינו ירוחם נתיב י\"ט חלק ה' כתב זמן הנחת תפילין בבקר משיכיר חבירו ברחוק ד\"א כלומר שיראה חבירו ברחוק ד\"א ויכירנו בברכות פ\"ק עכ\"ל. הרי להדיא דגם רבינו ירוחם מפרש הא דאביי לתפילין כפרש\"י ודעמיה וחידוש על הב\"ח שלא הביא דברי רבינו ירוחם אלו לראי' לדבריו. ולדברי היראים בפי' הראשון לתפלה תפלה של שחרית צריך לפרש דברי אביי הכי לתפלה פי' זמן תפלה של שחרית כאחרים וזהו למצוה ולק\"ש למצוה כותיקין וס\"ל לרבינו כי עיקר דברי הותיקין משום ק\"ש ודלא כהיש מי שמפרש שהביא המאור כי עיקר דברי ותיקין משום תפלה ועיין יומא ל\"ז ב' תוד\"ה אמר פי' ר\"ח ואע\"ג דמשום סמיכת גאולה לתפלה אי אפשר להתפלל למצוה כאחרים דהא זמן ק\"ש למצוה כותיקין עכ\"ז נ\"מ לנשים ועבדים וקטנים דפטורין מק\"ש וחייבין בתפלה [כברכות כ' א'] וכ' הגרא\"ד שליט\"א וז\"ל לדברי רבינו זמן תפלה קודם לק\"ש וא\"כ אינו מדוייק קצת לשון סמיכת גאולה לתפלה דהול\"ל להיפך עיין צל\"ח ד' ב' עכ\"ל. ",
                "עיין כ\"מ ספ\"א מהל' ק\"ש כשאלת רבינו. והמג\"א סי' נ\"ח סק\"ז כ' דקושיא מעיקרא ליתא והוא ממש כתי' היראים כאן עיי\"ש. וסדור שאלת רבינו באמצע דברי אביי לא ידעתי. ובנדפס חסר השאלה והתירוץ ועיין בספר מנחת כהן הנ\"ל אות ג' ובפי' הירושלמי ריש ברכות כ\"כ הבעל ספר חרדים ע\"ש תוספת הרא\"ש בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם עכ\"ל. ",
                "והכי מוכח בכתובות פ\"ט. לא ידעתי היכן הוא ובנדפס ליתא ולשון הרוקח [תלמיד רבינו הרא\"ם] סי' ש\"כ כדמשמע בפ\"א דברכות גבי משמורות. וכ\"כ הסמ\"ג [דשמעתי' דהיראים בפומיה] עשין י\"ח וז\"ל ומוכח שם ברכות ג' ב' בענין מחלוקת דרבי ור\"נ שעד ולא עד בכלל ואין השעה שלישית בכלל ואין עונת הזמן כ\"א שתי שעות שלימות עכ\"ל וכן נ\"ל להגיה כאן ועיין הגהמי\"י פ\"א מהל' ק\"ש הי\"א. וש\"א סי' ה'. ומה שה\"ר הסמ\"ג שם מהירושלמי דג' שעות ממש שלימות הוי עונתה וז\"ל וכן יש בירושלמי בפ' ת\"ה ר\"א ור' חייא ב\"ה הוו מצלי לתלת שעין. ר' ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעי ומקשה והתנן הקורא מכאן ואילך וכו' משמע שעד סוף ג' שעות זמן ק\"ש עכ\"ל הנה לפמש\"כ הרוקח סי' שכ\"א לשון הירושלמי ר' יוסי מצלי בתלת שעין ביממא וכן ר\"ח ב\"א וכן ר' ברכיה ומקשי ואמר כבר קיבל עליו עמ\"ש בעונתה ע\"כ הרי דמדמי הך דר' ברכיה להא דר' יוסי דמצלי בתלת שעין ואפ\"ה מקשי ואמר כבר כו' וכ\"ה בירושלמי לפנינו בהתירוץ נימר כבר קבלו כו' בלשון רבים. א\"ש הירושלמי גם לשיטת הרא\"ם. והב\"י או\"ח ס\"ס ס\"ו הביא כל לשון הרוקח אולם ממ\"ש בירושלמי פ\"א דברכות וקרינן שמע בתר תלת שעין ולא הוה ממחי בידן משמע דקודם לזה לא הוי קפידא. וי\"ל שאמרו כפי מעשה שהיה כך. וראיתי להראב\"ן בספרו סי' קכ\"ב שכ' שם וז\"ל בק\"ש של שחרית רי\"א עד ג' שעות מכו\"א לא הפסיד כאדם הקורא בתורה וגרסינן בירושלמי פ\"ד דברכות ר' ברכיה חמוניה קרי ק\"ש בתר ג' שעי ומסקנא מעדות למד דאריב\"ל כו' ועל אותה שעה העיד ריב\"ב על התמיד שקרב בד' שעות אלמא תפלות כנגד תמידין תקנום ובשעה שמתפללין קורין בערב נמי בשעה שמתפללין קורין עכ\"ל. ואני תמה פה קדוש יאמר ד\"ז דלא נמצא בירושלמי תירוץ על ברכיה זולת זה התירוץ נימר כבר קיבל מ\"ש בעונתה ומש\"ש בירושלמי אח\"ז או מעדות למד ר' יהודה הוא מילתא באפי נפשיה בטעמא דר' יהודה דמתני' שאמר תפלת השחר עד ד' שעות דמקודם לזה אמרו בירושלמי שם מדברי תורה למד ר' יהודה עז\"א אח\"כ או מעדות למד ר' יהודה ואינו ענין כלל להא דר' ברכיה. ועיין בפסחים ק\"ז ב' תוד\"ה שהיה כו' שדרך מלכים לעמוד בשלש שעות והיה מתנהג כת\"ח לאכול בשעה ששית אחרי קומו וכפרש\"י בתענית כ\"ה ב' ד\"ה שכן ומכאן ה\"ר בא\"ר דלא כרבינו אלא שדרך בני מלכים לעמוד בשעה שלישית וזמן ק\"ש עד סוף שעה שלישית. ",
                "קרא אלא פסוק כו' כצ\"ל ועיין להלן סי' ש\"ס מש\"כ שם בביאורי או\"ב וי\"ל דאע\"ג דבפסוק ראשון לבד אינו נקרא עובר על מצות התורה מ\"מ ועד והיה אם שמוע מצוה משום דגמירי דכל פרשה דלא פסקה מ\"ר לא פסקינן (ברכות י\"ב ב') וזהו ג\"כ דאורייתא כמש\"כ בס' עמק הלכה סי' כ\"ו. ",
                "ונאנס יצא. ואמרינן שמע ישראל ה\"א ה\"א זהו כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ושם הגי' א\"ר יצחק בר מרתא והוא כגי' הרי\"ף אר\"י בר שמואל בר מרתא כו' אלא שחסר בנדפס בר שמואל וגי' שבכאן רב חסדא בר שמואל חדש הוא. ולפנינו בגמרא ונאנס בשינה ועיין בכ\"מ בפ\"ב מהל' ק\"ש בשם הר\"ר מנוח דאיכא דאמרי דל\"ד אם נאנס בשינה דה\"ה לאונס אחר והאשכול ח\"א סכ\"ו כ' וכש\"כ אונס אחר. ",
                "כ' המעי\"ט תמיהני אמאי לא דריש ושננתם שיהא שינונך תם והא כתיב בפ' שמע שהיא קדמה בתורה ובסדר הקריאה עכ\"ל. ולי נראה דולמדתם שדרשו כאן הוא מהכתוב דברים ה' א' ולמדתם אתם שהוא קודם לושננתם ואינו קאי דוקא אק\"ש כ\"א על כל הלמודים אשר ילמוד האדם וכמשמעות מלת למודך וכ\"כ המגיה בסוף מס' דמאי בביאור שנות אליהו להגר\"א עיי\"ש אלא שגם הוא ס\"ל שם דהך ולמדתם היינו הכתוב בפ' והיה אם שמוע והוכיח שם מזה שפרשה שני' היא מדרבנן אבל לפי מה שכתבתי שהוא ולמדתם אתם דדברים ה' א' אזדא לה ראיתו. ",
                "לבבך ועיין במדרש ד\"ר פ\"ב סי' ל\"א כך שנו חכמים כו' ואיזהו דקדוק אותיות כו' שנראה משם דלא כתר\"י במשנה שם אלא כמש\"כ בהע\"ש שאילתא קמ\"ג אות י\"א לדעת השאלתות שמפרש המשנה בחד מילתא דרבא דמיירי ביה עיי\"ש והסמ\"ג עשין י\"ח כתב ג\"כ דלא כתר\"י אלא שהמהרש\"ל שם הגיה בדברי הסמ\"ג כמש\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהל' ק\"ש ה\"ט ולא ידעתי מנ\"ל להגיה. ",
                "ברגל. הוסיף רבינו תיבת ברגל לשלול רוכב או יושב בעגלה [הגרא\"ד שליט\"א]. והוא כמש\"כ הרמב\"ם פ\"ב מהל' ק\"ש ה\"ג. מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפס\"ר ודייק הב\"ח באו\"ח סי' ס\"ג מדברי הרמב\"ם דדוקא במהלך על רגליו צריך הוא לעמוד בפסוק ראשון כדי שיהא קורא שמע בכוונה אבל במהלך על הבהמה או יושב בקרון יכול לכוין היטב וא\"צ לעמוד דלכוונת פס\"ר בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי עכ\"ל וכ\"כ רבינו ברגל דוקא ובנדפס חסר תיבת ברגל. ",
                "וכ\"כ הרוקח סי' ש\"כ וז\"ל מורי רא\"ם פסק כר' יוחנן בפ' היה קורא כל הפרשה ראשונה בעמידה. והיינו מטעמא דלא ליחשיב קריאת עראי עיין בהרא\"ש פ\"ב דברכות סי' ג'. ולא ס\"ל לרבינו מה שאמרו משום דבתר על לבבך כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך דסברא בעלמא היא ולא שמיעא ליה מיהו במדרש תנחומא ריש פ' לך מבואר כדה\"ת ברכות י\"ג ב' ד\"ה על ועיין דברים רבה פ\"ב סי' ל\"א. ",
                "פרט כצ\"ל והוא ברייתא ברכות י\"א א' ועיין סוכה כ\"ה א' בתוס' שם. ",
                "בנדפס ר\"י אמר שמואל כגי' הרי\"ף והרא\"ש וכן מוכח ממש\"כ רבינו בסמוך אליבא דשמואל כו'. ",
                "המעתיק הוסיף [דבי] מהנדפס והוא גורע דכצ\"ל בדברי רבינו א\"ח וקורא ק\"ש דרבנן ר' חנינא כו' וכן מוכח מלשון אומר וכ\"כ בסמוך וקיי\"ל כר\"ח ולא אמר כרבנן דבי ר\"ח. ומעתה יש להגיה בנדפס כמש\"כ כאן ודלא כהנחל איתן פ\"ב מהל' ק\"ש הי\"ג שהעתיק דברי היראים הנדפס כהויתן ולא הרגיש בהט\"ס. מיהו גירסא שלפנינו ברכות כ\"א א' ר' אלעזר ולא ר' חנינא. גם מ\"ש רבינו טעמא דמ\"ד חוזר וקורא דק\"ש דאורייתא ליתא בגמרא שלפנינו אלא בפרש\"י שם ובשאלתות סי' נ\"ג משמע דר\"א ס\"ל ק\"ש דרבנן אלא חוזר וקורא משום כבוד מ\"ש והאשכול הביא דבריו וכ' ואנן לא חזינן הך טעמא דבגמרא אמר טעמא דק\"ש דאורייתא וכ\"כ בעל הלכות והגאון ר' יצחק ז\"ל עכ\"ל. ובהע\"ש שם אות ד' כתב דדעת בה\"ג כרא\"ג עיי\"ש. וראיתי בביאור שם חדש שכתב חוזר וקורא ק\"ש דאורייתא כו' מלשון רבינו נראה דדוקא ק\"ש דאורייתא חוזר וקורא אבל לא הברכות עכ\"ל וכ\"כ לקמן סי' קכ\"ה [בנדפס] ומלשון רבינו שכתב חוזר וקורא ק\"ש דאורייתא משמע דדוקא ק\"ש דאורייתא חוזר וקורא אבל לא הברכות כיון שאינן מדאורייתא. ואני אומר לא כן ומש\"כ רבינו ק\"ש דאורייתא הוא נ\"ט למה חוזר וקורא ותו ל\"מ וכן מש\"כ כאן בהכת\"י ק\"ש דרבנן הוא נתינת טעם למה א\"ח וקורא משום דק\"ש דרבנן. ",
                "למידחייהו כ\"ה בנדפס וכאן נראה שצ\"ל למידחק ומשכ\"ר בסמוך סוגיא דשמעתתא בכ\"י. \"סומא דשמעי\" בטעות. ",
                "בפ' מי שמתו. עיי\"ש כ\"א א' תוד\"ה ה\"ג אלא ק\"ש ובהמ\"ז דאורייתא. ושם י\"ז ב' ואלו ואלו פטורין מן התפלה ופרש\"י ותוס' שם. ובד' כ'. ע\"ב ק\"ש פשיטא מ\"ע שהז\"ג היא כו' ולהלן גבי תפלה לא גריס רש\"י בתפלה פשיטא כו' כמ\"ע שהז\"ג הוי שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ\"ע שייכי בה מכלל דק\"ש דאורייתא עיין תוס' שם ועיין תוס' סוטה ל\"ב ב' ד\"ה ורבי. ובברכות י\"ד א' ק\"ש דאורייתא עיי\"ש בס' קה\"י. ומש\"ר אח\"ז שנינו בירושלמי כו' דלכאורה אין כאן מקומו ונ\"ל משום דבירושלמי ריש ברכות הוכיחו מזה דספק קרא ק\"ש ס' לא קרא חוזר וקורא עיי\"ש ובציון יהושע ס\"ס זרעים ועיין שאג\"א סי' א' וב' וראיתי בשו\"ת עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים שתי' תמיהת הרא\"פ בירושלמי שם ע\"פ ד' השאג\"א דגם לשמואל ק\"ש דאורייתא אלא שסובר דיכול לפטור עצמו בשאר ד\"ת ורבנן קבעו שיקרא דוקא ק\"ש יעויי\"ש וא\"כ הך ברייתא דירושלמי מיירי כשלא קרא באותו יום איזה ד\"ת ואז גם לשמואל ק\"ש דאורייתא ובספק צריך לקרות וה\"ה בבין השמשות וכבר קדמו בזה הנחל אשכול לס' האשכול הל' תפלה וק\"ש צד י\"ד אות ד' ועיין בביאור מעשה בצלאל לריקאנטי סי' י\"א. ",
                "צ\"ל מתוך. ",
                "חידוש. עש\"ה לשון הגרא\"ד שליט\"א וכ\"כ בנדפס דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות ובגמרא אינו ומדברי רבינו הוא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה ומנח: "
            ],
            [
                "ג' ברכות. מלשון זה משמע דס\"ל לרבינו דמנין ג' ברכות הם דאורייתא ודלא כמש\"כ הב\"י או\"ח סי' קצ\"א. נשמת אדם ריש כלל מ\"ז. ועל משכ\"ר ואם ג' הם שיזמנו כו' כ' הגרא\"ד שליט\"א וז\"ל מבואר מרבינו דזימון הוא מה\"ת ונפ\"ל מדרשא דברייתא דמייתי דס\"ל שהיא דרשה גמורה עכ\"ל ולענ\"ד נראה לפרש דמשא\"ר ואם ג' הם שיזמנו ויברכו יחד אין ר\"ל בברכת הזימון שאומר נברך שאכלנו משלו דז\"א אלא מדרבנן אלא הכוונה שאחד מברך בהמ\"ז וכולם יוצאים י\"ח בהמ\"ז במה ששומעים ממנו ועז\"א שיזמנו ויברכו יחד ועיין הע\"ש סי' קמ\"ו אות א'. ",
                "המדי וכ\"כ הטור סי' קפ\"ז ולפנינו נחום הזקן ועיין סה\"ד ערך נחום הזקן שכ' והיוחסין מסתפק אם הוא נחום הלבלר או נחום המדי וצ\"ע דפלימו היה בזמן רבי כו' ושני נחום הנ\"ל קדמו טובא עכ\"ל ול\"י כוונתו ומאי קשיא ליה בזה. ומשכ\"ר רבה אמר לפנינו ר' אבא ועיי\"ש בגליון ובנדפס הגי' רבא אמר ומגירסת היראים וממש\"כ אח\"כ ותניא הפוחת כו' נראה כמש\"כ היפ\"ע שם דהא דאיתא הכא ר' אבא אומר אינו תנא כמש\"כ הגרי\"ב אלא ר' אבא אמורא שהוא ר' בא בירושלמי ואינו מן הברייתא רק הוא מוסיף בה דברים. ",
                "צ\"ל לחם נקרא כל דבר הבא לידי חימוץ וכדתניא בספרי פ' שלח לענין חלה והיה כו' [הגרא\"ד]. ",
                "צ\"ל דחמץ. ",
                "אפי'. כ' הדקדוקי סופרים דבנוסח הכת\"י דהש\"ס ליתא תיבת אפי' גם בכל הדפוסים ישנים עד בנבנשתי עכ\"ל. ובזה אזדא לה קושיית הראבי\"ה בשו\"ת סי' קנ\"ו שכ' שם וקשה דמשמע דר\"ע ס\"ל כר\"ג מדקאמר אפי' ופליג על רבנן ובד' ל\"ז א' אר\"ע יחיד ורבים הלכה כרבים ולפי הגירסא שלפנינו דאיתא בדברי ר\"ע אפי' תי' שם הראבי\"ה דר\"ע דמתני' מילתא באפיה נפשיה קאמר ולא קאי אפלוגתא דר\"ג ורבנן דס\"ל כרבנן בז' מינים והך אפי' דקאמר אשאר מילי' קאי וה\"ק לא מבעיא פת שמזון גמור הוא אלא אפי' שלק כגון כרוב דזיין מברך אחריו ג' ברכות עכ\"ל. וקשה לי דשפיר י\"ל דהך אפי' קאי אפלוגתא דר\"ג ורבנן ולעולם ס\"ל כרבנן וה\"ק לא מיבעי תאנים ענבים ורימונים שאכלן והוא מזונו פשיטא דמברך ג' ברכות אלא אפי' אכל שלק של ירק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות וכן נראה כוונת התוס' שם מ\"ד א' ד\"ה ר\"ע ולמ\"ל להראבי\"ה לומר לא מיבעיא פת שמזון גמור הוא ועיין לקמן סי' תכ\"א אות ל\"ח מש\"כ במשנה זו וכ' ע\"ז הגרא\"ד הנה גם בנדפס ליתא ג\"כ תיבת אפי'. וקושית הראבי\"ה. עי' ירושלמי ריש מכילתין שר\"ע לא היה עושה כדעתו ויעו\"י בשנ\"א ספ\"ו דברכות מש\"כ בביאור הגמ' ל\"ז א'. ומיהו מל' אפי' אינו מוכרח שמצינו טובא כה\"ג דקאי אקמייתא ולא אשלפניו. ויעו' ב\"ק ט\"ז ב'. דמשני תני נחש. ועי' פסחים מ\"ח ב'. רא\"א אף הרודה. ובתוס' שם ממשנה דחלה. ובירושלמי פי\"ט דשבת ופ\"א דחגיגה ולית ב\"נ אמר אף אלא דהוא מודי על קדמייתא. שוב נזכרתי שכבר האריך בבקיאות רב יד\"נ הגאון הספרדי שליט\"א בחיבורו הנחמד ש\"ח ח\"ב אות א' בערך אף ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. עכ\"ל. ",
                "שלא כדה\"ת ברכות מ\"ח א' ד\"ה עד ומ\"ט ב' ד\"ה ר\"מ ורש\"י שם כ' ב' ד\"ה שיעורא דרבנן ועיין חי' הרשב\"א שם מ\"ט ב' שכ' ג\"כ דכזית לר\"מ וכביצה לר' יהודה הוי דאורייתא דהא בקראי פליגי אלא שכ' שם ורב עוירא דאמר בפ' מ\"ש דכזית וכביצה מדרבנן אית ליה כר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה אבל דעת היראים הוא דגם רב עוירא ס\"ל שהוא דאורייתא והם מדקדקים ה\"פ הם מדקדקים ודורשים עד כזית וכביצה שהוא דאורייתא והובא דעת הרא\"ם במרדכי פ' ג' שאכלו סי' קע\"ד. ",
                "ולמדנו גם דכדר' מאיר כו' כ\"ה בשבה\"ל השלם סי' קנ\"ד בלשון היראים. ",
                "בריך פי' ברכה כו' כ\"ה בנדפס ובשבה\"ל שם. ",
                "חידוש. ע\"ש. לשון הגרא\"ד שליט\"א. ועיין שם חדש שכ' נראה שלא היה גורס בגמ' אמר רב נחמן עדי כפנא אלא אמר עדי כו' וכ\"ז מדברי ר\"ה. ורש\"י הוא שפי' שם אר\"נ עדי כפנא גרסינן עכ\"ל. ",
                "ומר הונא ל\"י מ\"ק. פי' ומר הונא ריש כלה דאמר דאורייתא שביעת גרון לא ידענו מאי קאמר ובנדפס הגי' ודרב הונא ל\"י מ\"ק ופי' הש\"ח דבה\"ג מקשה דלמר הונא ראש כלה ל\"י מאי קאמר להא דר\"ה דאכיל תליסר ריפתי ולא בריך ובס' האשכול הל' נט\"י והל' סעודה צד מ\"ב כ' בזה\"ל ואשכחן לבעל הלכות ומר רב הונא אלוף דאמרי לא ידענא מ\"ק רב הונא עכ\"ל ומשכ\"ר כאן וראייתם אינה ראיה בנדפס הגי' וראיותיהם אינן ראיות וכצ\"ל. ",
                "צ\"ל ואחרי שפרשתי דכזית כו' כמש\"כ בשבה\"ל שם ובנדפס ליתא תיבת שפרשתי. ",
                "ובריך ליתא בנדפס וגם כאן מיותר וכן ליתא בשבה\"ל. ",
                "והוא אכל וצריך לשתיה ולא שתה כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל והאו\"ז הל' סעודה סי' ר\"א הביא ד' רבינו אלו והובא בהגר\"א לאו\"ח ס\"ס קצ\"ז. ",
                "ט\"ס וצ\"ל ענבים ומשכ\"ר אח\"כ איש כי יאכל קדש בשגגה זהו לענין אכילה דלא מיפרשא בכזית כדהכא לדברי אבא שאול פסחים ל\"ב ב' ועיין להלן סי' ר\"פ ובמהריט\"א הל' חלה ד' ל\"ז ב' בדפי הספר ד' זיטאמיר. ",
                "דרבנן כלל דאמר בפ' מי שמתו כגון דאכל שיעורא דרבנן ואתי כו' דרבנן וכי מחייבינא מדרבנן כגון כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס אלא ששם כתוב אבל פחות מכזית לאו כלום הוא ואינו מובן והשם חדש הגיה דצ\"ל אבל פחות מחצי זית לאו כו' וכיון האמת כמבואר כאן. ובהע\"ש שאילתא נ\"א אות ט\"ז דחק לפרש נוסחת היראים הנדפס עיי\"ש ואין צורך. ודע דרבינו יעקב מקורבי\"ל הקדוש הובא בתוס' ר\"י שירליאו\"ן למס' ברכות כ' דמדאורייתא הוי שיעורא בכזית ושיעורא דרבנן פחות מכזית בבריה בעלמא כגון בגרגיר ענבים אחד שצריך לברך אחריו מדרבנן אבל בפחות מכזית ומכביצה בדבר שאינו בריה א\"צ לברך עיי\"ש ועיין עוד בהשמטות לשאילתות סי' נ\"א שבס\"ס הע\"ש שכ' שם הר\"ר מ\"י א\"ש לתרץ קושיית הב\"י ע\"ד היראים נהי דס\"ל כזית מה\"ת א\"כ ושבעת זו שתיה אבל מנ\"ל דתרתי בעינן אכילה ושתיה דילמא ה\"ק קרא כשתאכל או כשתשתה תברך עיי\"ש. וז\"ל שם ואפשר דס\"ל להיראים דא\"א דושבעת מיירי בשתיה לחוד לכתוב ושתית ומדכתיב ושבעת ש\"מ דמיירי בשתיה הבא אחר אכילה וע\"י השתיה מקרי ושבעת עכ\"ל. והרשב\"א בחי' לברכות נ\"ב א' פי' דמש\"ה בבא להם יין אחר המזון בש\"א מברך על היין ואח\"כ מברך על המזון משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה והדר וברכת ובה\"א א\"צ ולרבינו אין לומר כן דהא פסיק כר\"מ והתם קיי\"ל כב\"ה ועיין מג\"א סי' קע\"ד סק\"ב. וראיתי בס' לחם שמים להגאון יעב\"ץ פ' אלו דברים במשנה ח' שכ' וז\"ל מברך על היין אם ירצה כן נמצא בפי' הנדפס אצל הרי\"ף וק\"ל אהדין פירושא דא\"ה כי רמינן בגמרא דר\"פ עלה מדתניא מניחו לאחר המזון ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב\"ש מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון פי' אם מניחו לאחר המזון משלשלן כולן לאחריו ואע\"ג די\"ל לישנא דמניחו משמע ליה דוקא מ\"מ עדיף טפי מלאוקמיה בתרי תנאי ומ\"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות א\"כ מניחו נמי רשות קאמר עכ\"ל. ובמחכ\"ת ז\"א דהא הנכנס לביתו במו\"ש קתני ואיך נותנים לו רשות לאכול קודם הבדלה הא י\"ל כוס אחד להבדיל עליו אע\"כ ש\"מ דבהמ\"ז טעונה כוס וכמו שכ' התוס' בברכות נ\"ב א' ד\"ה מניחו ובפסחים ק\"ב ב' ד\"ה מניחו ועיין בחי' הרשב\"א וא\"כ שפיר מקשה בגמרא עד דמוקי לה כתנאי והוא ברור. ודלא כהתפא\"י בפי' למשנה שם שכ' ע\"ד ב\"ש מברך על היין ואח\"כ מברך על המזון וז\"ל אם ירצה ושותה דבהמ\"ז אין טעון כוס וב\"ה ס\"ל טעון כוס ואף דלעיל במשנה ה' מדמצריך ב\"ש לצרף מזון להבדלה ש\"מ ס\"ל בהמ\"ז טעונה כוס ב' תנאי אליבא דב\"ש עכ\"ל שנראה מדבריו שמפרש דהגמרא בברכות נ\"ב א' דפריך וסברי ב\"ש בהמ\"ז טעונה כוס והא תנן כו' היינו דפריך מרישא דמתני' אסיפא ונמשך אתר המעי\"ט שכ' כן ובמחכ\"ת לא כן כמבואר ברש\"י שם ורשב\"ם פסחים קי\"ז ב' ד\"ה ש\"מ והרמב\"ן במלחמות פ' א\"ד והרשב\"א בחי' בשם הראב\"ד דלא פריך בגמרא מרישא דמתני' אסיפא דממה ששנינו בש\"א נר ומזון בשמים והבדלה לא מוכח דברכה טעונה כוס וכ\"ע מודו בהא דמיירי באוכל מבע\"י והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנייהו לתרתי ברכות קמי' לא מידחייא חדא מינייהו מן הכוס דאפי' למ\"ד ברכה אין טעונה כוס מ\"מ מצוה איכא לברך על הכוס ומ\"ש בגמרא וסברי ב\"ש בהמ\"ז טעונה כוס על הברייתא דהנכנס לביתו במו\"ש קאי דמשמע דלא מיירי ביושב על שולחנו מבעו\"י דהא הנכנס קתני ותני ואם א\"ל אלא כוס א' משלשלן כולן לאחריו ואוכל קודם שיבדיל ואע\"ג דאסור לטעום קודם שיבדיל מ\"מ הכא שאני דקסבר בהמ\"ז טעונה כוס וחובה הוא לברך על הכוס וא\"כ אין לו יין להבדיל והלכך מותר לטעום קודם שיבדיל וכנ\"ל ובזה אזדא לה הצ\"ע שכ' הש\"ג על הרי\"ף פ' ע\"פ שהביא הא דא\"ל רבינא לרבא ש\"מ ברכה טעונה כוס א\"ל כו' וז\"ל הש\"ג שם וצ\"ע דהא לפמשכ\"ר פ' א\"ד מוכח דס\"ל דבהמ\"ז טעונה כוס שכ' מי שאין לו אלא כוס אחד במו\"ש מניחו לאחר בהמ\"ז ומברך עליו בהמ\"ז ואח\"כ הבדלה ומהתם דייקינן דבהמ\"ז טעונה כוס ע\"ש וצ\"ע עכ\"ל ובאמת לק\"מ דברייתא הנכנס נביתו במו\"ש כו' לא הביאה הרי\"ף בהלכותיו וממתני' דבש\"א נר ומזון בשמים והבדלה ובה\"א כו' לא מוכח מידי וכנ\"ל. ",
                "דוקא לעשרה כו' ובס' קה\"י למס' ברכות דמ\"ח ב' כ' להוכיח מדאיצטריך ליה לרבא לאקבועי הלכתא משמע דאיכא פלוגתא בדבר ואצטריך ליה לאקבועי הלכתא מזה מוכח דאיירי בדין צירוף שלשה דאי לאיצטרופי לעשרה ל\"ל לרבא לאשמעינן הא מימרא פשוטה היא לעיל (ע\"א) אר\"י משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין כו' ואי משום סיפא דלהוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן ג\"כ לא אצטריך ליה לרבא דהא מימרא פשוטה דר' יוחנן הוא דלהוציא את הרבים אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן וליכא מאן דפליג עליה כו' עיי\"ש ומאד תמוהין לי דברי הריקאנטי סי' פ\"ג שכ' שם וט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק יש אומרים שמצטרף וי\"א שאינו מצטרף עכ\"ל ולפי המתבאר אין מי שיסבור שאינו מצטרף לעשרה וצע\"ג אם לא ט\"ס הוא דאולי צ\"ל וב' שאכלו דגן כו'. ",
                "הילכתא כמר זוטרא דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב ג' שאכלו כאחת ויצא א' מהן לשוק קוראין כו' כצ\"ל ומש\"כ כאן ואמר רב יוסף בנדפס הגי' ואמר אביי וכ\"ה לפנינו שם מ\"ה ב' ודעת רבינו הרא\"ם כהיש שרוצים לומר שבתוס' ברכות מ\"ח א' ד\"ה תשעה ועיין להרא\"ש פ\"ז דברכות סי' כ\"א ותר\"י שם והשב\"ל השלם סי' קנ\"ב קנ\"ג הביא דעת היראים ועמשכ\"ר כאן או שמונה נראין כעשרה כ' השם חדש וז\"ל הא דח' נראין כעשרה לא מצאתי ועוד קשה לפי דעת רבינו דשמונה נראין כעשרה א\"כ יצטרפו ב' קטנים לי' ואמאי אמרו בגמרא קטן כו' אבל עושין אותו סניף לי' דמשמע דוקא קטן א' ולא ב' וכ\"נ מסתימת כל הפוסקים זולתי ס' הכלבו הובא בב\"י סי' קצ\"ט דג' קטנים מצטרפים לי' דומיא דג' שאכלו ירק ואפשר דרבינו ס\"ל כסברת הכלבו עכ\"ד. ולי נראה דמ\"ש רבינו או שמונה הוא מהירושלמי פ\"ז דברכות שאמרו שם לשני קטנים נצרכה ודלא כפי' מהרא\"פ שם שפי' כלומר שיש ב' דינים בקטן כו' היינו כתי' התוס' ברכות מ\"ז ב' סד\"ה קטן דהתם איירי בעשרה והכא מיירי בשלשה אלא רבינו מפרש כמש\"כ היפה תואר וי\"מ במדרש ב\"ר פצ\"א סי' ג' ובביאור יותר בפי' מהרז\"ו שם שאם יש ח' גדולים וב' קטנים אלו כו' ועיי\"ש לשון הירושלמי תשעה נראין כעשרה מזמנים כו' קטן ביניהם והיינו כלשון רבינו אלא שרבינו הוסיף גם שמונה כהברייתא לענין קטן דמיירי בברייתא וק\"ק אמאי לא כתב רבינו טעם לחלק בין י' לג' כמו שסיימו בירושלמי ומדרש שם ע\"י שהם מזכירין את השם עושין אותו סניף כו': ",
                "וכ\"כ בה\"ג כ' השם חדש דהאי וכן אין לו שייכות עם דינים הסמוכין לה אלא על מ\"ש לעיל בשם בה\"ג כדי שביעת גרון וכו' הביא ג\"כ מש\"כ בה\"ג לענין קטן וכו' עכ\"ל ואני אומר לא כן דהנה באו\"ז ח\"א הל' סעודה סי' קצ\"ו הביא תשו' ר\"ת שכ' ומה שפוסק בה\"ג דקטן פורח ויודע למי מברכין מצטרף נראה בעיני דאו או קאמר או פורת או יודע וכו' ע\"כ ולכאורה הוא תמוה דבהדיא כ' בה\"ג בצ\"צ סי' כ\"ד והביאו כאן רבינו שאין מזמנין אלא על קטן פורח והוא שיודע הרי דתרתי בעי ולא או או קאמר ועכצ\"ל דבה\"ג מחלק בין יו\"ד לג' דמ\"ש בצ\"צ להשלים לתפלה ולבהמ\"ז ר\"ל דברכת המזון לשלשה דליכא חיובא לבר מדידי' דומיא דלהשלים לתפלה אבל להצטרף לעשרה דבלאו דידי' נמי איכא חיוב זימון אלא נ\"מ להזכיר השם בחד מינייהו סגי והשתא א\"ש מ\"ש רבינו וכ\"כ בה\"ג דר\"ל דגם בה\"ג מחלק בין יו\"ד לג'. ונראה דבה\"ג ס\"ל דמ\"ש בגמרא ברכות מ\"ת א' ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כו' קאי גם אריב\"ל דקטן המוטל בעריסה אין עושין אותו סניף לעשרה מדבעי דוקא קטן פורח או יודע למי מברכין אולם התוס' שם בד\"ה ולית כתבו בשם ר\"ת דמפרש דלית הלכתא כו' לא קאי אריב\"ל ומ\"ש התוס' בדברי ר\"ת והכא דבעי פורח ויודע או או קאמרי כמו שפיר\"ת דברי בה\"ג ור\"ת מחולק עם בה\"ג כמבואר בתשובתו שבאו\"ז שם וז\"ל ואנא מוסיף על דבריהם אפי' מוטל בעריסה ובזה מיושב קושיית מהרש\"א שם. ומה שהקשה שם עוד דר' יוחנן נמי נקט סתם פורח בלא יודע ואיך אמרו ע\"ז ולית הילכתא כו' אלא כו' קטן היודע למי מברכין כו' לק\"מ דפורח היינו בשנת הי\"ג וסתמא דמילתא דגם קודם שנת הי\"ג יודע למי מברכין א\"כ ר' יוחנן דאמר קטן פורח משמע דדוקא פורח אבל קודם לזה אפי' יודע למי מברכין לא ועז\"א לית הלכתא הכי דיודע לחוד נמי מהני וה\"ה פורח וא\"י למי מברכין מזמנין עליו והמעי\"ט שם סי' כ' אות ד' וה' במחכ\"ת שגה בדברי ר\"ת וחשב דדעתו דתרווייהו בעינן והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה ר\"נ בקטן פורח וא\"י למי מברכין ולענין סניף לעשרה ולא ראה תשובת ר\"ת שבאו\"ז. ובביאור ענפי יהודה לס' והזהיר סדר בחקותי כ' ע\"ד האו\"ז ח\"א סי' קצ\"ו בשם ר\"ת שפי' דברי בה\"ג דאו או קאמר או פורח או יודע וז\"ל ואף שנדחק לפרש דעת ה\"ג בברכות כמש\"כ ר\"ת. אבל בהל' מיאון קשה לפרש כן [שכ' שם ולהשלים לתפלה ולבהמ\"ז קטן פורח מצטרף כו' ודוקא דיודע למי מברכין] אמנם בכמה מקומות נמצאו סתירות בס' ה\"ג עכ\"ל אולם לפי מה שבארתי א\"ש דמ\"ש בה\"ג הל' מיאון ולבהמ\"ז ר\"ל לבהמ\"ז לשלשה וכנ\"ל: "
            ],
            [
                "היינו שילמוד בסברא ובשימוש ת\"ח כמש\"ר בסמוך ומבואר בת\"כ ריש פ' בחקתי שהמקום ית' מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. ",
                "בנדפס הגי' דכתיב ולמדתם אותם קרי ביה אתם וליתא בגמרא שם לפנינו וכן ברמב\"ם הל' ת\"ת פ\"א ה\"ג ועיין פרש\"י אולם בב\"ב כ\"א א' איתא ועיי\"ש בתוס'. ",
                "את בניכם. מיותר. ",
                "לפנינו ובנדפס רב אחא [הגרא\"ד]. ",
                "משמע הא למד כו' כצ\"ל וכן בהגה\"ה שנ\"ב [המובא בסמוך אות ו'] צ\"ל כ\"ש למד כו' אלא בלימד אבל למד קיים עדיף מיני' ועיין בנדפס שצריך גם שם להגיה קצת ועיין בקדושין מ' ב' בתוס' ובב\"ק י\"ז א' בשם ר\"ת והמהרש\"א נתקשה בדבריהם ולפי' רבינו הרא\"ם א\"ש ודו\"ק, ובס' אהלי יהודה ביאור לספרי כ' ע\"ד רבינו וז\"ל וצ\"ע דאימא הא דלא אמרו למד אמרינן לא משום דגרע מקיים אלא משום דאי לא למד האיך קיים וכמ\"ש התוס' וי\"ל דס\"ל לרבינו דכיון דלענין השבח עסקינן אם איתא דלמד עדיף מקיים לא הו\"ל למישמט מלשבח בלמד ולמסמך אמאי דהוה בכלל קיים עכ\"ל ומש\"ר יש לתמוה קצת כו' בנדפס הוא בסי' ל' מצוה ושננתם [להלן בסי' רנ\"ח הוא בכת\"י] ולפי הנראה שם הוא מקום השאלה ובס' אהלי יהודה כ' לתרץ זה. ושמא י\"ל דובלכתך בדרך לא פסיקא שבניו עמו בדרך ומהא שמעינן דלא קאי ובשכבך אלא על ודברת בם, א\"נ מדכתיב לא ימוש וגו' שמעינן דלא קאי ובשכבך וגו' אתרווייהו עכ\"ל ובשו\"ת מנחה בלולה למהר\"ש מסלאנים כ' על שאלת היראים וז\"ל והנה לכאורה דבריו נעלמו ממני דהא בלא\"ה מחוייב מצד והגית יומם ולילה כו' עכ\"ל ואיני מבין כוונת דבריו בזה דע\"כ כוונת היראים לשאול דהו\"ל לקיים מצות ושננתם לבניך בבקר ובערב כקריאת שמע פי' כמו שאנו קורין ק\"ש שחרית וערבית למ\"ד ק\"ש דאורייתא משום דכתיב ודברת בם וגו' ובשכבך ובקומך וא\"כ הו\"ל לקיים שחרית וערבית ושננתם לבניך דבשכבך ובקומך אתרווייהו קאי פי' אתרווייהו על ושננתם לבניך ועל ודברת בם והס' אהלי יהודה לכאורה נראה שכ' לתרץ בתי' השני דמאזהרת הקב\"ה ליהושע לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה אגלאי מילתא דגם מה שכתוב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך קאי על ודברת בם לחוד דהיינו כמו והגית בו כמש\"כ בס' נשמת אדם כלל ט' אות ד' דדוקא במקום דכתיב הגיון לבי הוא במחשבה אבל הגיון ולא כתיב לב פירושו דבור כדכתיב במשלי כי אמת יהגה חכי ואין מחשבה נופל על החיך אולם ז\"א דאם נימא דוהגית בו יומם ולילה היינו ודברת בם שכתוב בספר התורה א\"כ מאי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הא זימנא קבוע לי' בשכבך ובקומך ועכצ\"ל להיפך דכוונת הפסוק שבס' יהושע כמש\"כ בתורה ושננתם לבניך וע\"ז לא נקבע זמן וזהו שכיון האהלי יהודה בתירוצו מדכתיב לא ימוש וגו' ולא נקבע זמן לזה שמעינן דלא קאי ובשכבך ובקומך על ושננתם לבניך דהתם לא קביעא לי' זימנא כ\"א על ודברת בם לחוד ולפי\"ז מש\"כ הס' מנחה בלולה הוא ממש כתי' השני שבס' אהלי יהודה ותל\"מ. ",
                "נ\"ב הכ\"י כן: \"ממקיים ילפינן כיון דקיים אמרינן כ\"ש לימד אלמא קיים עדיף והא אמר מר גדול תלמוד וכו' פירוש גדול תלמוד עדיף ממעשה וסובר המקשה דאפילו לימוד קאמר ומתרץ, הא למיגמר והא לאגמורי לא אמרינן גדול תלמוד אלא בלימד אבל לימד קיים עדיף מיניה\". ע\"כ הגהה. "
            ],
            [
                "עיי\"ש בתוס' ד\"ה שואל ואיפה מרומז בפסוק \"בכל יום\" נראה שהוא מה שסיים שם בפסוק י\"ג היום לטוב לך ופי' היום לעשותם דהיינו בכל יום ויום ועי' פסחים נ\"ו א' היום על לבבך דמשמע כו' ובתוס' ע\"ז ג' א' ד\"ה היום אולם שאני הכא דכתיב לטוב לך וליכא ג\"כ למיטעי. ודו\"ק. ",
                "תיקנום וחכמים קבעום לנו, כ\"ה בנדפס [הגרא\"ד]. ",
                "בנדפס תשיסרי. וכ' בעהע\"ט הל' ציצית שער ג' ח\"ב דגם ברכת המינים שתיקן שמואל הקטן בימי הלל הי' קודם ר\"מ. וכן כוונת רבינו כאן כמו שסיים הרי פ' ובס' הראבי\"ה למס' ברכות סי' קמ\"ו כ' ג\"כ חשבון המאה ברכות ע\"ש רב נטרונאי גאון ועיי\"ש שכ' בחשבון השמונה שבכל סעודה \"ואמיא חדא וחמרא חדא\" וכ' שם ושמעתי שרב עמרם גאון מנה בחשבון ק' ברכות שתים של תפילין כו' ונ\"ל דלתרתי מינייהו דחמרא שמנה הגאון אפיק דלא שכיחי חמרא לעניים ועייל תפילין עכ\"ל וא\"כ הוא סותר למש\"כ היראים ע\"ש סידור רב עמרם ב' דשתייה א' לפניה וא' לאחריה ובביאור דברי רבינו ב' דשתייה א' לפניה וא' לאחריה פי' השם חדש דהיינו בכוס של בהמ\"ז דמברך על הכוס ומברך לפניו ולאחריו וכן ביאר המחה\"ש באו\"ח סי' מ\"ו סק\"ח דברי הב\"י שהוא כדברי רבינו וכ\"כ המפרש לבעל העיטור שער החדש אות נ\"ח ולפלא שלא זכרו ד' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג עשין י\"ט שכ' שם כדברי רבינו והב\"י וז\"ל ועל היין לפניו ולאחריו או על המים לפניהם ולאחריהם אם אין לו יין עכ\"ל הרי ע\"כ לא קאי על כוס בהמ\"ז דמים פסול לזה אלא פי' דחשיב שתי' בפ\"ע משום דדרך האדם לשתות אחר אכילתו וא\"כ אחר שסעד ישתה יין או מים ויברך לפניה ולאחריה והוא שייך לענין סעודה כנ\"ל ולשון הראבי\"ה ואמיא חדא ואחמרא חדא ע\"כ אינו לענין בהמ\"ז כ\"א לענין שתי' בלבד ולא חשיב ברכה אחרונה דשמא לא ישתה שיעור החייב בברכה אחרונה גם בהמ\"ז פוטר מברכה אחרונה ודו\"ק. ודע דבכלבו סי' ח' הוכיח מדמנינן במנין מאה ברכות תפלת ערבית ש\"מ שאינה רשות אלא מה רוצה לומר ת\"ע רשות שיש ברשות האדם לאומרה בערב קודם שקיעת החמה לולי ק\"ש שחייב אדם לאומרה עם הכוכבים ודבריו צל\"ע. ונ\"ל דדעת רבינו שלא להכניס בחשבון המאה ברכות ברכת המצות ומש\"ה לא חשיב ברכת התורה והרב עמרם שם חשיב להו אבל רבינו השמיטם וגם ציצית ותפילין דטעונין ברכה לא הזכיר ומשכ\"ר ז' קוראין בתורה כו' עולין לחשבון לא הוי ברכת המצות כמש\"כ התוס' בר\"ה ל\"ג א' סד\"ה הא דבה\"ת לפניה ולאחריה לאו משום ת\"ת וכן ברכות של ק\"ש אינם למצות ק\"ש כמש\"כ תר\"י פ\"א דברכות. ",
                "צ\"ל מהמלך בכבודו וכ\"ה בנדפס אלא ששם כ' מהמלך בכבודו תמיד והוא דלא כמש\"כ המג\"א ס\"ס רל\"ו שיקרא מלת תמיד למטה כו' ומדברי רבינו נראה שנתקן בימי חכמי הגמרא ודלא כמו שצידד המעי\"ט פ\"א דברכות סי' ה' שאינו מתקנת חכמי הגמרא ועיי' לקמן סי' רס\"ח, ובס' ראבי\"ה למס' ברכות סי' ג' ליתא כלל תיבת תמיד אחר המלך בכבודו וכן ליתא במחזור וויטרי. ",
                "בסמ\"ג עשין י\"ט הגירסא רב אשי ובמג\"א סי' מ\"ו סק\"ח הגי' ר' אבהו. ",
                "כאן צ\"ל של י\"ד שכ' המעתיק לעיל וז\"ל ההגמ\"י פ\"ז מהל' תפלה אות פ' בשם הרא\"ם דברכות שמברכין הקוראין בתורה כ\"א ב' ברכות וה' של מפטיר כו' עכ\"ל ודלא כמש\"כ כאן ואחד של מפטיר: "
            ],
            [
                "רנ\"ז כצ\"ל וכ\"מ ממש\"כ בסמוך פי' לשמור ולעשות ומש\"כ סי' רנ\"ז לשמור ולעשות נראה לי דט\"ס שם ולכן הקפתים. ",
                "עיין מש\"כ בזה למעלה ריש סי' רכ\"ה. ",
                "בלב ובפה כו' כנ\"ל דצ\"ל. דאילו לעשות אינו בפה כ\"א במעשה ממש ובסמוך כ'. רבינו ועשיתם אותם בא הכתוב להרבות עשה ושכר במקיימי מצות ותו ל\"מ ועי' בסמוך. ",
                "וכתיב ושמרתם את החוקים האלה כ\"ה בנדפס ול\"י מקום לפסוק זה ולפמש\"כ כאן ושמרת כתבתי להגיה תיבת ועשית והוא בפ' ראה [דברים ט\"ז י\"ב] ורבינו כאן הביא פסוקי ספר דברים משנה תורה אבל באמת נמצא גם בפ' בהר [ויקרא כ\"ה י\"ח] ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. ",
                "שיהגה אדם בתורה כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ולשמור הוא בפה ולב כמו שהגהתי למעלה וע\"ז סיים רבינו פסוק דמשלי כ\"ב י\"ח שע\"ז אמר ר\"א עירובין נ\"ד א' אימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדו על שפתיך והוא מענין עמוד זה שתלוי בדבור: "
            ],
            [],
            [
                "בגמרא קדושין ל' ע\"ב איתא וגו' ובנוסחת רבינו ליתא ונראה שהוגה בגמרא לפי פרש\"י שם א\"נ כו' משא\"כ לפי' הראשון דמרישא דקרא ש\"מ: "
            ],
            [
                "בכ\"י \"יהוא\" בט\"ס המעתיק. ",
                "אמר רבי כצ\"ל ותיבת אמי ט\"ס [הגרא\"ד]. ",
                "ומה שנהגו כו'. כדברי רבינו כ\"כ האו\"ז הל' ר\"ח סי' תנ\"ב עיי\"ש ומקור למנהגינו שמעתי שהוא מ\"ש בירושלמי סנהדרין פ\"ה ה\"ג א\"ר יסא כגון אנא דמן יומוי לא צלית מוספא מן דלא ידע אימת ירחא ופי' מוספא הוא בשבת שלפני ר\"ח דלא התפלל תפילת מוסף עד שידע מקודם מתי יהי' ר\"ח כמנהג שלנו, ומ\"ש כאן רבינו ועוד אפי' היה ראש ב\"ד בינינו א\"צ לקדש כו' אר\"י א\"ש הלכה כר\"א בר שמעון הוא תמוה דאם הי' גי' רבינו בגמרא ר\"ה כ\"ד א' אר\"י א\"ש הלכה כר\"א בר\"ש דבין כך ובין כך אין מקדשין אותו א\"כ לא א\"ש מ\"ש אביי אח\"ז אף אנן נמי תנינא כו' ובנדפס הגי' ואמר ר\"י א\"ש הלכה כר\"א ב\"ר צדוק כגי' שלפנינו אך חסר שם בדברי רבינו דעת ראב\"צ דאמר במשנה שם אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים ובס' ווי העמודים תמה ע\"ד רבינו שם דמאי ראי' מייתי רבינו הא בזמנו מקדשין ועיין שם חדש ואינו תח\"י כעת אולם בפשוט נראה דבזמנו מקדשין ע\"פ הראי' ובשבת שלפני ר\"ח עדיין אין ראי' כלל וא\"כ אפי' ראש ב\"ד בינינו אין לקדש אז וכדברי האו\"ז שם. והנה הרמב\"ן בסה\"מ מ\"ע קנ\"ג כ' ואני סבור שאין קידוש החודש מעכב ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצוה או לפרסומי מילתא בעלמא אבל מכיון שהסכימה דעת ב\"ד שיהי' החודש הזה מלא או חסר קורא אני בו אשר תקראו אותם שהרי ר' אליעזר בר\"צ [צ\"ל ב\"ר שמעון] אומר בין מלא בין חסר אין מקדשין אותו כו' וראב\"צ שהלכה כמותו אמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו אלמא אין קידוש מעכב עכ\"ל. ונראה שלפי\"ז מה שאמרו במשנה ר\"ה כ\"ה ב' ובת\"כ ויקרא כ\"ג ד' נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הר\"ז מעובר אלמא דהוי לעיכובא דאל\"כ אמאי הוי מעובר בשביל שחסרו מצוה בעלמא וצ\"ל דפי' מקודש אין ר\"ל תיבה זו בלבד אלא שלא הספיקו להסכים בדעתם שיהי' החודש הזה חסר וד\"ז הוא לעיכובא וא\"ש לשון המשנה ולא הספיקו לומר מקודש ולא תני מקודש מקודש תרי זימני דהא ראש ב\"ד אומר מקודש וכה\"ע עונים אחריו מקודש מקודש ועיין טו\"א שכ' דאמירת מקודש מהראש ב\"ד הוא לעיכובא ומה שכה\"ע עונים אחריו מקודש מקודש אינו מעכב אלא גזה\"כ הוא למצוה עיי\"ש. אבל לפי דבריו אינו מדוייק לשון ולא הספיקו לשון רבים דהול\"ל ולא הספיק בלשון יחיד כיון דעל ראש ב\"ד לחודא קאי אבל לפי מה שבארתי להרמב\"ן דלא הספיקו לומר מקודש היינו לחשוב בדעתם להסכים שיהי' החודש חסר א\"ש מה דנקט לשון רבים דכולם מסכימים לזה. ורבינו היראים כאן לא זכר מ\"ש בר\"ה כ\"ד א' מקודש מקודש תרי זימני למ\"ל דכתיב מקראי קדש ואפשר דס\"ל דהני לעיכובא דהיינו מקודש שהראש ב\"ד אומר ומקודש הב' שכל העם עונים אחריו [ודלא כהטו\"א] אבל מה שהעם עונים תרי זימני מקודש לא הוי אלא אסמכתא ומש\"ה לא כ' רבינו ד\"ז [ול\"נ פשוט דחסר בדברי רבינו מלת מקודש השני אלא שלא חש לכתוב מנ\"ל ד\"ז דצריך ב\"פ דאל\"כ הל\"ל וכה\"ע עונין אחריו, ותו לא. דהא אמקודש קאי הגרא\"ד שליט\"א]. ",
                "ר\"א בר\"ש. וה\"א ברוב ספרים כמש\"כ הרדב\"ז בשו\"ת חלק חמישי סי' שני אלפים ר\"י עיי\"ש שכ' די\"ג בברייתא ראב\"צ ואפ\"ה לא תקשה מראב\"צ דברייתא על מ\"ש במשנה דבברייתא פי' אין מקדשין אותו אין חובה לקדש ובמתני' פי' אם לא נראה בזמנו אין רשאין לקדשו וכן נראה מפיה\"מ להרמב\"ם עיי\"ש ועיי' בהגהות חשק שלמה לר\"ה כ\"ד א'. ",
                "וצ\"ל שנים כבגמ' ובנדפס, [הגרא\"ד]. ",
                "המתחדש כצ\"ל: "
            ],
            [
                "תקופת חמה ומולדות הלבנה. בנדפס איתא תקופות ומזלות ומולדות הלבנה, וכ\"כ הסמ\"ג עשין מ\"ז צוה הקב\"ה לחשב התקופות והמזלות ומולדות הלבנה. וכלשון הגמרא דשבת ע\"ה א' שהביאו וכמש\"כ הרמב\"ן בשורש א' לסה\"מ עמש\"כ הבה\"ג \"חישוב תקופות\" וחשב הרמב\"ם בשורש הב' שמנה הבה\"ג חישוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא תכמתכם ובינתכם שבת ע\"ה א' והשיג עליו שם ובשורש הא' וע\"ז כ' הרמב\"ן שם ואם היה דעת בעל ההלכות כ הי' מזכיר תקופות ומזלות עכ\"ל וכתב עוד שם הרמב\"ן מקודם חלילה לבעל ההלכות [שיכוין למ\"ש בשבת שם מנין שמצוה על האדם כו'] כי זו אינה מצוה מדבריהם אלא ליודעים בה הוא מצוה על דרך הזירוז שיסתכלו בה ויודיעו עתידות לשאר האומות כענין המימרא השנית שחזר ואמר שם כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב עהכ\"א כו' עכ\"ל ובזה יש ליישב קושיית הגרי\"פ בס' אומר השכחה סי' נ\"ה שכ' אהך דשבת שם לא מצאתי חיוב ומצוה נזכר בהרמב\"ם ולא בטוש\"ע כו' ומצוה ליתן טעם עכ\"ל ואומר אני דכולהו ס\"ל כמש\"כ הרמב\"ן ולכן השמיטו חיוב ומצוה זו, כי זו אינה מצוה מדבריהם כנ\"ל. ובביאור ד' בה\"ג כ' הרמב\"ן שם חשיב תקופות שמנה בעל ההלכות הוא מצות עבור שנים על התקופות דכתיב שמור את חודש האביב עפ\"י מה שאמרו בגמרא ר\"ה כ\"א א' וזו מ\"ע היא כמו שאמרו חכמים השמר דעשה עשה עיי\"ש ונראה דגם הסמ\"ג עשין מ\"ז אזיל בשיטת הרמב\"ן עיי\"ש בדברי הסמ\"ג ולכן לא כ' צוה הקב\"ה את ישראל שיחשבו כו' כלשון היראים אלא צוה הקב\"ה לחשב כו' ועל בית דין שבידם לעבר שנים המצוה מוטלת ואף שהביא מימרא דשבת ע\"ה א' ג\"כ לא הזכירו אלא דרך רהיטא וכמש\"כ הגרי\"פ שם, אולם לפי דעת היראים בביאור ד' הבה\"ג צ\"ל כפי מה שכ' הלב שמת סוף שורש א' ע\"ד הרמב\"ן, מה הוא הזרות הגדול שיש בדבר אם יחשבנה [הבה\"ג] מצוה עד שיאמר עליו חלילה ואדרבה לשונם בגמרא כך הוא מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות וכו' ואין משמעותו אלא מצוה ממש לא על דרך הזירוז עכ\"ל. ומש\"כ שם הלב שמח אח\"ז וז\"ל ומ\"ש עוד [הרמב\"ן] בענין המימרא השנית וכו' גם זה תימא היאך יש באותה מימרא השנית הוכחה מפורשת יותר שזאת אינה מצוה עד שיביאה לראי' על הראשונה כו' במחכ\"ת לא הבין ד' הרמב\"ן דר\"ל כענין המימרא השנית שחזר ואמר שם כל היודע כו' כמו כן מה שאמר שמצוה על האדם לחשב כו' כוונתו ליודעים בה הוא מצוה כו' ואף ששם לא הזכיר שמצוה על האדם היודע לחשב תקופות כו' דמשמע לכאורה דמצוה זו מדבריהם לכל אדם עז\"א הרמב\"ן דנלמד מענין המימרא השנית כי אין זו מצוה מדבריהם אלא ליודעים בה כו' והוא ברור בכוונת הרמב\"ן: "
            ],
            [
                "תספר לך כצ\"ל ותיבת תלויה המוסגר אח\"ז ליתא בכ\"י והמעתיק הוסיפה. ",
                "צ\"ל מצה [הגרא\"ד]. ",
                "כ' המעתיק על תיבת מן וז\"ל בכ\"י \"מצא\" בט\"ס עכ\"ל ופשוט דצ\"ל מצה וגם זה נכון. ",
                "לקצור. ט\"ס וצ\"ל יקצור ת\"ל כו' הגירסא בת\"כ וכן הפירוש יכול כו' אינך רשאי להחל חרמש אלא ביום ספירה וראיתי פי' אחר וגירסא אחרת וזו ישרה בעיני. נחזור לברייתא אי מהחל חרמש בקמה יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה כו' הביאכם, אי מיום הביאכם יכול יקצור כו' כצ\"ל כאן וכ\"ה בנדפס סי' קי\"ד אלא מה שהנהתי \"וכן הפירוש\" חסר גם בנדפס והגהתיו מסמ\"ג עשין ר'. ",
                "ולסה\"ע מדברי רבינו נראה שכן הי' לפניו במשנה ועיין ירושלמי פ\"ב דמגילה ה\"ז שנראה משם ג\"כ כגי' רבינו. ",
                "וכתיב שבע וגו' בנדפס הגי' וכתיב שבעה שבועות תספר לך וכ\"ה בגמרא חגיגה י\"ז ב' אולם נוסחת הכת\"י כאן הוא במנחות ס\"ו א' שאמרו שם בגמרא אי מדר' יוחנן ב\"ז דילמא כדאביי כו' וריב\"ז שם ס\"ה ב' אמר כתוב א' אומר תספרו חמשים יום וכתוב א' אומר שבע שבתות תמימות תהיינה כו'. ",
                "איכא נ\"ל דט\"ס תיבה זו וכן ליתא בנדפס ובה\"ג, ואינשי פי' שכח וצ\"ל אח\"ז \"ולא\" בריך ומש\"כ רבינו ע\"ש רי\"ג הוא תמוה דאדרבה דעת רי\"ג שאם שכח לברך בא' מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו כמש\"כ הר\"ן סוף פסחים ע\"ש והתוס' במנחות ס\"ו סע\"א וכן בה\"ג שלפנינו ה' עצרת וה' מנחות לא אמר רי\"ג אלא בשאר לילות היכא דלא מנה מאורתא מני ביממא וש\"ד ותו לא מידי והנראה דצ\"ל בדברי רבינו אינו מברך בשאר יומי, ואפשר עוד דצ\"ל בדברי רבינו כ' רב האי גאון ז\"ל וכמש\"כ הטור בשם רב האי באו\"ח ס\"ס תפ\"ט דדעתו כדעת ר\"י דבכל לילה מצוה בפ\"ע הוא ואפי' חיסר יום א' נמי מברך בשאר לילות עיי\"ש בב\"י, ודע דבנדפס כתוב אחר ונראה הדבר בזה\"ל וכן שמעתי מן הר\"ר אפרים כו' ובאמת לא שייך כלל דברי הרר\"א למש\"כ מקודם ויפה גי' הכת\"י שלפנינו ושמעתי מהרב כו' שהוא דבר בפ\"ע. שוב ראיתי למהרי\"צ גיאת בס' מאה שערים סוף הל' חדש וסה\"ע שכ' שם ע\"ש ה\"ג אי אינשי ולא בריך יומא חד מברך בשאר יומי והיינו כמשכ\"ר ע\"ש רב יהודאי גאון ז\"ל ומה שמבואר בשארי מקומות דעת רי\"ג שלא לברך בימים שלאחריו היינו כששכח ביומא קמא ודעת רב האי שם שאין חילוק בין יום א' לשאר הימים עיי\"ש ועיין בהעיטור סוף הל' מצה ומרור שהביא ד' רב יהודאי ובפתח הדביר שם אות כ\"ה. ",
                "לברך שבוע כו' כ\"ה בנדפס ופי' דברי הרר\"א הוא דביום ח' אין צריך לומר היום ח' ימים שהם שבוע א' ויום א' וכן ביום ט\"ו אצ\"ל היום ט\"ו ימים כו' ולא אצטריך לממני אלא שבוע דהיינו ביום ח' יאמר היום שבוע א' ויום א' וכן ביום ט\"ו יאמר היום ב' שבועות ויום א' וז\"ש רבינו על שמו לברך שבועי בלא יומא ומפרש ואזיל ויומי דלא הגיעו לכלל שבוע לא אצטריך לממני אלא שבוע וכנ\"ל לבד ביום השלמת שבוע צריך לממני יומי ושבועי דאי לא מני אז יומי חסרו להו חמשים יום ור\"ל דאי אמרינן ביום השלמת שבוע השבוע לבד ולא מנין הימים ג\"כ לא יתקיים הפסוק תספרו חמשים יום ובנדפס הגי' דאי לא מני אך יומא וט\"ס תיבת אך וצ\"ל אז כמבואר כאן וכ\"כ בשבה\"ל סי' רל\"ד ועיין או\"ז סי' שכ\"ט ובמרדכי ספ\"ב דמגילה שכ' ג\"כ בשם רבינו אפרים שפי' מצוה למימני יומי עד שיגיעו לכלל שבוע כגון שהיום ז\"י שהם שבוע א' אבל בח' וט' וי' א\"צ למנות עם השבוע הבא יום של שבוע שעבר אלא הכי מברך על סה\"ע שהם שבוע א' ויום א' ואצ\"ל שהיום ח' ימים שכבר מנאם בשבוע שעבר וכן לט' וי' וכן כל הסדר אבל שבוע צריך להזכיר עם כולם עכ\"ל והוא הי\"א הא' שכ' הטור סי' תפ\"ט וכן פי' השם חדש, ובס' בית הלוי ח\"א סי' ל\"ט כ' ע\"ש הטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבוע בלא ימים יצא ובאמת ד\"ז לא נמצא בטור ומש\"כ המג\"א שם סק\"ד ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמש\"כ הטור עיין פי' בח\"י סק\"ח וכ\"כ בהע\"ש סי' ק\"ז סק\"א דלא כהבית הלוי. וראיתי להעיר במש\"כ המרדכי ספ\"ב דמגילה מכאן דקדק ראבי\"ה דהיכא דקאי בה' ימים וקסבר שהם ד' פתח ובירך אדעתא דד' וסיים בה' א\"נ להיפוך לא יצא הואיל ולא איפשיטא אזלינן לחומרא וחוזר ומברך וסופר כהלכתו כו' עכ\"ל וכלשון הזה כ' בשו\"ת מהר\"ח או\"ז סי' נ\"ה בשם אביו וז\"ל מכאן דקדק מורי רבינו אבי העזרי זצ\"ל דהיכא דקאי בה' ימים וכסבור שהם ד' ימים ופתח ובירך אדעתא דד' ימים וסיים בה' ימים או איפכא דל\"י כו' ודבריהם מבוארים בפנים האו\"ז ח\"א סי' שכ\"ט ותחת מש\"כ הם \"א\"נ להיפוך\" \"או איפכא\" שם מפורש א\"נ קאי בד' וכסבור שהם ה' ימים ופתח ובירך אדעתא דה' ימים וסיים בד' ימים ל\"י כו' אזלינן בה לחומרא וחיישינן דילמא בתר פתיחא אזלינן ול\"י י\"ח וחוזר ומברך וסופר כהלכתו עכ\"ל וא\"כ גם הר\"ח בנו של האו\"ז והמרדכי שקיצרו ד' הראבי\"ה וכתבו א\"נ להיפוך או איפכא כוונו להמפורש בהאו\"ז דאי בתר פתיחא אזלינן לא נפיק או דילמא בתר חתימה אזלינן וכדין חתם ונפיק אבל הטור באו\"ח סי' תפ\"ט כ' בלשון הראבי\"ה א\"נ איפכא הם ד' ופתח אדעתא דלימא ד' וטעה וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחא ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק ונ\"ל שהטור מעצמו חשב דכוונת הראבי\"ה שכ' או איפכא שר\"ל לאופן זה ג\"כ ובאמת ז\"א וכמש\"כ הב\"ח שם והשם יצילנו משגיאות. ",
                "ובס' ברכ\"י כ' שמצא כן בפסיקתא זוטרתא פ' אמור ועיין ארצה\"ח סי' ח' המ\"ל אות א' ובשבה\"ל השלם סי' רל\"ד כ' ואין מברכין אלא מעומד יש מפרשין משום דאיתקש ספירה לקצירה ודרך קצירה מעומד ויש מפרשים משום דכתיב מהחל חרמש בקמה א\"ת בקמה אלא בקומה עכ\"ל ופי' מברכין היינו לספור וספירת העומר נקרא בפי הראשונים ברכה וכ\"כ התוס' במנחות ס\"ו א' ד\"ה זכר דבס' חשיכה יכול לברך כו' כיון שהוא ספיקא דרבנן וכ\"כ הרא\"ש פ\"י דפסחים ס\"ס מ' ופי' לברך היינו למנות הספירה: "
            ],
            [
                "אבוה כ' הגרא\"ד צ\"ל אבהו. ",
                "עיין בהרמב\"ן לסה\"מ שורש א' שמיישב שם ד' בה\"ג דהלל דיו\"ט דאורייתא והקנאת סופרים שם עומד וצווח על הרמב\"ן מלשון של בה\"ג שכ' י\"ח ימים לגמור בהן את ההלל מדאפקי' בהאי לישנא די\"ח ימים שהוא כולל בהן ימי חנוכה וקאמר נמי לגמור משמע ודאי דעל ההלל הנהוג בכל ישראל הוא דקא מני לי' למ\"ע ועל דא אתמוהי קא מתמה הרמב\"ם ז\"ל כו' וגם המרגניתא טבא שם אות ט' כ' מלשון בה\"ג שאמר ההלל בה\"א הידיעה וממה שאמר לגמור דמשמע ההלל הזה שאנו גומרים ע\"ז השיג הרמב\"ם על בה\"ג אולם רבינו רא\"ם כ' מבואר וח' ימי חנוכה דרבנן נינהו והואיל וכללם ר' שמעון בחשבון כללתים גם אני במ\"ע דאורייתא וא\"כ לק\"מ גם מלשון לגמור ומלשון את ההלל דר' שמעון עכצ\"ל כן ולכן כ' גם בה\"ג כזה הלשון אבל במ\"ע דאורייתא כוונתו כמש\"כ הרמב\"ן דר\"ל מ\"ע דאורייתא לומר שירה ביו\"ט: "
            ],
            [
                "ואחד עליו ועל מטהו כ\"ה בנדפס וכצ\"ל וכן נכון יותר לשון הנדפס על \"פר\" חטאת. ",
                "ובפר כצ\"ל. ",
                "ומן התורה וכפר בכפרת דברים כו' כצ\"ל ופי' מן התורה ר\"ל והיכן כתוב בתורה הוידוי ע\"ז אמר וכפר כו'. ",
                "דעגלה ערופה. לפנינו מה כפרה האמורה בשעיר ועיי' התו\"ה אחרי סי' כ' שהביא גי' היראים דכאן ושבסי' שס\"ג בגדפס ועיין מה שכתבתי להלן סי' תמ\"א אות ד'. ",
                "חשיכה דברי ר\"מ וחכ\"א כו' וישתה שמא תיטרף דעתו עליו בסעודה ואע\"פ שהתודה קודם סעודה יתודה לאחר סעודה כ\"ה בנדפס וחסר שם אח\"ז ואע\"פ שהתודה ערבית יתודה שחרית ולפנינו ליתא דברי ר\"מ ועיין בב\"י או\"ח ריש סי' תר\"ז ובביאור הגר\"א שם סקי\"ג ומש\"כ כאן אע\"פ שיתודה ערבית אחר סעודתו נראה ג\"כ כהרמב\"ן דלאו בת\"ע קאי שאח\"כ כתב התודה ערבית ור\"ל בת\"ע ועיין בתו\"י יומא שם. ",
                "ליתא בכ\"י המוסגר. המעתיק. ",
                "ונראה הדבר שלא לשנות כ\"ה בנדפס וכצ\"ל: "
            ],
            [
                "פי' הקנם כו' כ\"ה בנדפס ותיבת מכרם שכתוב כאן צ\"ע ועיין ב\"מ י\"א ב' מת\"כ נתינה כתיב בהו כו'. ",
                "דגנו כצ\"ל וזה כמש\"כ הר\"ש שלא באו לעונת מעשר קודם מירוח כל פרי ופרי כמו שמפורש עונתו בפ\"ק דמעשרות מ\"ה וכמו שפי' בס' מלאכת שלמה שם ולשון עונה לאו דוקא אבל בס' משנה ראשונה כ' דלא כהר\"ש אלא עונת המעשר הוא כמ\"ש בפ\"א דמעשרות מ\"ב כו' עד מ\"ה ובנדפס איתא פי' שלא נתנו ולא נתחייבו במעשר ואיני מבין דבריו ואולי צ\"ל שם שלא נתבשלו וכאן צ\"ל שלא נגמרו ודא ודא אחת היא שו\"ר להשם חדש שכ' להגיה שלא מירחו ולא נתחייבו כו' והיינו כפי' הר\"ש עכ\"ל. ",
                "שנינו במנחת יו\"ט היו מתוודים כו' וכ\"ה בנדפס ותנן במנחה ביו\"ט הי' מתודה כו' ולפנינו במשנה י' פ\"ה דמע\"ש במנחה ביו\"ט האחרון היו מתוודין כו' ורבינו העתיק גי' המשנה שבירושלמי שם וכן כ' רבינו לעיל ד' המשנה ו' דפ\"ה דמע\"ש בזה\"ל עי\"ט הראשון של פסח כו' שהוא ג\"כ כגי' הירושלמי שם כמש\"כ התוי\"ט ולא כמש\"כ בנדפס עי\"ט האחרון של פסח כו' הי' ביעור דהעיקר כגי' הכת\"י שלפנינו כמש\"כ רבינו בסמוך ולמה אמרו עי\"ט הראשון של פסח להתודות כו' וכ\"כ רבינו בסוף הסימן ובשעת הביעור וידוי. [ומשם יש לדחות דכוונת רבינו באותו רגל שהיה הביעור הי' הוידוי מיהו הביעור הי' בעי\"ט הראשון של פסח והוידוי הי' במנחת יו\"ט האחרון ש\"פ] וידידי עוז הרב הג' וכו' ר' מרדכי אלי' שליט\"א ראבינאוויץ המחבר ס' נר למאור מצא חבר לדעת היראים בתוס' רי\"ד בחי' לנדרים ד' פ\"ד ב' (סי' י\"ב) שכ' וז\"ל והביעור של שלש שנים הי' בערב הפסח של רביעית כדמפרש בספרי וכדתנן במע\"ש כו' עד הפסח וביו\"ט הראשון של פסח הי' הוידוי בערתי הקודש מן הבית כו' עכ\"ל מבואר דגירסתו ג\"כ במשנה י' לא הי' במנחה ביו\"ט האחרון כ\"א ביו\"ט סתמא כמו שהוא במשנה שבירושלמי וסמך אמשנה ראשונה מ\"ו דפירש שם שהביעור הי' בעי\"ט הראשון והוידוי הי' למחרתו כדברי היראים רק שקשה ע\"ז ממה דפרכינן בירושלמי במע\"ש שם ויתודה ביו\"ט הראשון של פסח ומשני כדי שיהא לו מה ליכול ומוכח מזה דגם הביעור לא היה עד עי\"ט האחרון וכמש\"ש הגר\"א בשנ\"א ואולי הי' להם פי' אחר בד' הירושלמי עכ\"ד. והשם חדש העיר מדברי רש\"י סנהדרין י\"א ב' סד\"ה דזמן ביעורא מטא שכ' שם הי' מבערו ערב פסח ומתודה בערתי הקודש אלמא שהי' רש\"י גורס עי\"ט הראשון ועיי\"ש בס' יד רמה. ",
                "המלות המוקפות ליתא בכ\"י והוספ' עפ\"י הדפוס, המעתיק. אבל גם שם בשבוש וכצ\"ל אחר רבעי נתתיו ללוי, זה מעשר לוי וגם נתתיו זו תרומה כו'. ",
                "למת לא לקחתי ממנו ארון כו' כצ\"ל ש\"ח. ",
                "של פסח כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין להלן אות ז'. ",
                "הביעור כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וכ' השם חדש דברי רבינו ל\"ז להבינם שהרי הביעור הי' עי\"ט והוידוי הי' ביום שלאחריו כדתנן במתניתין והביאה רבינו כו' ופשוט דלק\"מ דבשעת שכ' רבינו לאו דוקא אלא דר\"ל באותו זמן ורגל וכן מש\"כ רבינו למעלה ולמה אמרו עיוט\"ר ש\"פ להתודות לאו דוקא להתודות אז אלא ר\"ל לבער כדי שיוכל להתודות אח\"כ למחרתו: "
            ],
            [
                "הוא מבואר בספרי דברים פ' רצ\"ט ואמרת אליו שאינך כפוי טובה ש\"ח. ",
                "וכאשר יקרא הקורא יקרא בלשון כו' כ\"ה בנדפס ונראה לי דמאחר דמקרא ביכורים בלה\"ק נלמד מדכתיב וענית ואמרת לפי\"ז אין החיוב בלה\"ק כ\"א מן ארמי אובד אבי וגו' אבל מה שאומר הגדתי היום וגו' עד ארמי א\"א, יכול לאומרה בכל לשון וא\"ש פרש\"י סוטה ל\"ב א' ד\"ה מקרא בכורים וז\"ל שהי' קורא מארמי אובד אבי ע\"ס כל הפרשה ע\"כ ואילו במשנה ו' פ\"ג דבכורים מפורש קורא מהגדתי היום כו' ועיי\"ש בתוס\"ח שעמד על פי' הרע\"ב ובאמת כן פרש\"י אבל לפי מה שכתבתי לק\"מ וכן נראה מדברי ס' החינוך מ' תר\"ו שכ' שם וז\"ל שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו והם מארמי אובד אבי עד כו' אשר נתת לי ד' ועז\"נ וענית ואמרת לפני ה\"א וגו' וזה המקרא יקראו ז\"ל מקרא בכורים עכ\"ל ולכאורה הו\"ל לומר והם מהגדתי היום כו' ועז\"נ ואמרת אליו אלא ע\"כ דס\"ל דלקרות הכתובים אלו הנזכרים בפרשה דהיינו בלה\"ק אינם כ\"א מארמי א\"א ועז\"נ וענית ואמרת דהיינו בלה\"ק, וחידוש בעיני על המנחת חינוך דכל רז לא אנס לי' שלא הרגיש כאן מלשון החינוך מידי, ובמכות ד' י\"ז א' פרש\"י לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן ארמי אובד אבי נראה ג\"כ משם דמארמי אובד אבי עיקר הקריאה ולא מהגדתי והיום, ומדברי הרמב\"ם פ\"ג מהל' בכורים ה\"י אין להוכיח דעתו שכ' שם ואין קורין אותה. אלא בלשון הקודש שנאמר וענית ואמרת בלשון הזאת ע\"כ וי\"ל שסמך עמש\"כ וענית ואמרת ושמעינן מינה דמשם ולהלן בלה\"ק כנ\"ל. ",
                "וצ\"ל בחברים כו' לינפו כולהו [הגרא\"ד]. ",
                "פ\"י כצ\"ל. ועיין במנחות ס\"א ב' תוד\"ה כהן שכ' שרש\"י תי' עיי\"ש ורבינו כ' ולא תירץ ולפנינו בפרש\"י ליתא כלל ועי' להלן סי' תנ\"ב ובהגהות חי' להרא\"ם הורוויץ פ\"ג דביכורים מ\"ו בפי' הרא\"ש ועיין סוכה מ\"ז ב' בפרש\"י ותוס': "
            ],
            [
                "עד שמע בנדפס עד שמגיע וברור דט\"ס הוא וצ\"ל עד שמע וכוונת רבינו עד שמע ועד בכלל דגם שמע קורא. ולשון המשנה עד שמע ושמע והוא יותר נכון. וכן מש\"ר ומעשר תעשר עד כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ר\"ל ג\"כ ועד בכלל ובנדפס הגי' עשר תעשר כי תכלה לעשר כמו שהוא במשנה שלפנינו אולם לפמש\"כ רבינו כאן י\"ל שכן הי' גי' במשנה וא\"ש לפי\"ז גם דעת הרמב\"ם פ\"ג מהל' חגיגה ה\"ג ובפיה\"מ והסמ\"ג עשין ר\"ל והחינוך מ' תרי\"ב שמשהגיע לעשר תעשר שבראה קרא משם עה\"ס עד סוף הברכות והקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב אך מש\"כ רבינו פרשת המלך אינו מובן דלפי פרש\"י פרשת המלך הוא אשימה עלי מלך שבפ' שופטים א\"כ כבר נכללת היא במש\"כ רבינו ומעשר תעשר עד כי תכלה וגו' ועיין במאה\"פ ירושלמי פ\"ז דסוטה ה\"ח שכ' באמת דהרמב\"ם ודעמי' אזלי לפי נוסחת הירושלמי דלא גריס במתני' פ' המלך אחר כי תכלה לעשר דמשמע הכי דמעשר תעשר קורא עה\"ס וא\"כ גם בדברי היראים כאן פ' המלך ט\"ס ור\"ל עד שהוא גומר כל הפרשה כל פרשת תבוא דבכלל זה ברכות וקללות ג\"כ ואתי שפיר שלא הזכיר כלל מברכות וקללות ואפשר דפ' המלך צ\"ל לבסוף אחר כל הפרשה ויהי' פי' כל זה פרשת המלך ששנינו בריש המשנה פ' המלך כיצד וכן בד' ל\"ב א' במשנה ופרשת המלך ועיין רש\"י ב\"ב י\"ד ב' ד\"ה ספר שפי' שם ובו קורין בעזרה פ' המלך בהקהל ובקונטרס זכר למקדש מיוחד על מ' הקהל פ\"א סוף אות א' כתב דנ\"ל דט\"ס בפרש\"י דלמה נקט פ' המלך דוקא א\"ו שצ\"ל ובו קורא המלך הפרשיות בהקהל ובמחכ\"ת לחנם הגיה בפרש\"י דרש\"י נקט לשון המשנה דסוטה ל\"ב א' ומ\"א א' פרשת המלך ותו ל\"מ. ועיי\"ש בפ\"ב אות ו' מש\"כ בדברי היראים הנדפס ולפמש\"כ בכת\"י אין לפרש כן, וצ\"ע דבנדפס כתוב כאן יותר וז\"ל שם ותנן המלך עומד ומקבל יושב וקורא בו ע\"כ. והסמ\"ג שם כ' ושנינו המלך עומד ומקבל ויושב אם רצה וקורא כו' עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ואם קרא מעומד הר\"ז משובח וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מהל' חגיגה ה\"ג וכפל זה שם בה\"ד שכ' שם כיצד הוא קורא כו' והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה ישב ופותח כו' וקורא הפרשיות כו' ופשוט בעיני דכוונתו שאם רצה המלך ישב אחר שקבלו כשהוא עומד ופותח כו' וקורא כו' משא\"כ אם אינו רוצה לישב אח\"כ כ\"א להיות נשאר מעומד אף כשהוא קורא הר\"ז משובח כמש\"כ בה\"ג ובקונטרס זכר למקדש שם פ\"ה אות ד' חשב בכוונת הרמב\"ם ואם רצה יושב גם בשעת הקבלה ותמה עליו עיי\"ש ואח\"כ יישבו ובמחכ\"ת אין זה כוונת הרמב\"ם ודו\"ק בלשונו שאמר ישב בלשון עתיד ואף לספרים שכתוב בהן יושב עכ\"ז ר\"ל כמו שבארתי דאחר קבלת מעומד יושב בשעת הקריאה, ותמיהני על התפא\"י בפי' למשנה סוטה שם אות נ\"ד שהקשה הרי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ותי' דבאמת אגריפס המלך לא הי' ראוי למלכות מד\"ת ולא הי' פטור ולהכי שבחוהו עכ\"ד דלפי\"ז במלך הראוי למלוכה מד\"ת אינו נקרא משובח אם קרא מעומד והוא נגד הרמב\"ם והסמ\"ג והחינוך עיין בדבריהם. ובאמת קושייתו לק\"מ לפמש\"כ הגר\"א בשנ\"א ברכות פ\"א מ\"ג דכל שהוא מצוה בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצוה מן המובחר יעו\"ש וה\"נ יש מצוה בעמידה כדאי' מגילה כ\"א א' משא\"כ בתורה אלא דלדידי' לא הטריחוהו חכמים ואמרו קורא יושב ומש\"ה אם רצה להחמיר ע\"ע לקרות מעומד הר\"ז משובת ועיי' בפתת עינים להגאון רחיד\"א בע\"י ב\"מ ל' ב' שהאריך בזה. ",
                "עיין רש\"י סוטה מ\"א א' ד\"ה שנאמר ובתוי\"ט ובס' אהלי יהודה לספרי פ' שופטים: "
            ],
            [
                "עיין סמ\"ג עשין קכ\"ג כדברי רבינו וכ\"כ החינוך פ' עקב מ' תל\"ה והגרי\"פ שם כ' מצוה ליתן טעם שלא הערה דברים הללו במקומן בפ' ואתחנן ו' י\"ג דכתיב ג\"כ ובשמו תשבע עכ\"ל ופשוט הוא בעיני דלק\"מ לפי הסוגיא דתמורה ג' ב' לפי הגירסא שלפנינו והיא גי' הרמב\"ם בסה\"מ מ\"ע ז' הכתיב קרא אחרינא ובו תדבק ובשמו חשבע ועיי\"ש בפרש\"י וא\"כ ובשמו חשבע השני דמיותר להוסיף בא לשבועת הרשוח דהיינו מי שנתחייב שבועה בב\"ד דמ\"ע להשבע בשם של הש\"י וכמש\"כ הלב שמח שם להרמב\"ם פי' הסוגיא דתמורה שם וא\"כ החינוך דאזיל בשיטת הרמב\"ם שפיר עביד שלא הערה דברים הללו בפ' ואתחנן וגם בד' רבינו כאן צ\"ל דכתיב בפ\" עקב וכ\"כ בס' יראים הנדפס וכן מוכח ממש\"כ ובו תדבק שאינו בפ' ואתתנן ולפי\"ז צ\"ל אותו ולא ואותו, שו\"מ בס' דבר מצוה שתי' קושיית הגרי\"פ כנ\"ל ועיי\"ש בסה\"מ להרמב\"ם שה\"ר כי השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מ\"ע ממה שאמרו שבועות ל\"ה ב' אמרה תורה השבע ואל תשבע כו' שכמו ואל תשבע היא מל\"ת כן השבע הוא מ\"ע והלב שמח כ' וראי' זו טובה מאד. ואני אומר דז\"א אלא לפרש\"י שם אמרה תורה השבע שבועת ה' תהי' בין שניהם אבל הרשב\"א והריטב\"א שם הסכימו יותר לפיר\"ח שפי' אמרה תורה השבע והשביע הכהן את האשה כו' וזה שפיר הוי מ\"ע שהוא חלק מעיקר המצוה שמנאה הרמב\"ם עשין רכ\"ג לעשות לסוטה כתורה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ע\"כ אבל לענין שבועת הרשות אין לנו ראי' מכאן, ומש\"ר ותניא כו' כן הוא במדרש תנחומא ורבה פ' מטות ויש כאן חסרון הניכר בדברי רבינו ואחר ובשמו תשבע צ\"ל אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע בשמו ואם לאו כו' וכ\"ה במדרש שם ועיי\"ש בהגרד\"ל אות ד' שיש ט\"ס בהגהתו שם ופשוט דכוונת הגרד\"ל לב' הגהות במדרש שם, א') שכתוב במדרש שם ואותו תעבוד והגרד\"ל ר\"ל להגיה אותו תעבוד, ב') אחר וזהו שנאמר עליו ובו תדבק שבמדרש שם הגיה הגרד\"ל הב' תיבות ובשמו תשבע אם יש בך כו' והמעתיקים צרפו ב' הגהותיו יחד וגם שבשו בדבריו לכתוב ואותו ויצא העגל הזה כאלו כוונת הגרד\"ל למחוק מה שבנתיים ולכאורה הך ותניא כו' שכ' רבינו הוא סותר דבריו הקודמין שמזו הברייתא שבמדרש השיג הרמב\"ן בסה\"מ שם על הרמב\"ם ובה\"ג שחשבו ובשמו תשבע למ\"ע עיי\"ש בדבריו אולם עיין מג\"א שם שיישב ד' המדרש דהיינו דוקא כשאין כ\"כ צורך לישבע כו' אבל בהיות עם הצורך להשבע מצוה יש בה ועיין בלב שמח שם ישוב אחר והכ\"מ בראש ס' המדע כ' ליישב להרמב\"ם שיראי ה' מצוה להם לישבע ולשאר כל אדם אסור: "
            ],
            [
                "לפנינו דם הניתז ושעל הסכין ופרש\"י דם הניתז חוץ לגומא וכ\"ה שם פ\"ג ב'. ",
                "לפרש דהא ריב\"ל ור' יוחנן ס\"ל אימתי לפרש בפ' ז\"ב בסנהדרין ובפ' תולין בשבת. כ\"ה בנדפס וט\"ס הוא דצ\"ל ובפ' חלון בעירובין [פ\"א ב'] וכ\"ה בדברי היראים להלן סי' תל\"ח. ",
                "דאשכחנן כו' הלכך לא קי\"ל דאימתי לחלוק כתב הווי העמודים נראה דר\"ל דס\"ל לר\"י וריב\"ל דכל אימתי דרבי יהודה לפרש וכו' וה\"נ הא דתנן התם אר\"י אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכו' מפרש דברי חכמים וליה לא ס\"ל דחכמים סברי דמו אפי' מקצת דמו כדסברי גבי בכור מקצת בכור משמע אבל לר' יהודה גופיה דמו כל דמו משמע כדסבר בכור כולי' בכור משמע עכ\"ל ואני תמה דא\"כ מה יענה רבינו להאבע\"א דבכורות שם דכ\"ע בכור כולי' בכור משמע ולפי\"ז יקשה מכסוי הדם דהתם מידרש דמו מקצת דמו לרבנן אי נימא דאימתי דר\"י לפרש בא ואם נימא דאימתי דר\"י לחלוק תיקשה דר\"י אדר\"י וצ\"ע. ",
                "צ\"ל דתנן באותו וא\"ב (פ\"ג א') ועיי' ביד מלאכי כללי הכ\"ף. סי' ש\"א שקיהה על מש\"כ היראים כאן דאיכא דלא תני אימתי אלא במה וז\"ל שם דגירסא זו לא ראינוה ולא מצאנוה לא בראשונים גם לא באחרונים ואיכא למימר דכל כי האי לא הוו שתקי מינה עכ\"ל ולא ראינו אינה ראי' ומצאנו בתוספתא דחולין ספ\"ה הגי' אר\"י בד\"א כו' והיינו הך דאר\"י במשנה עיין בר\"ן ורא\"ש ולכן השמיט רבינו לקמן סי' של\"ט ולא הביא דברי ר\"י שבמשנה שם והשם חדש בנדפס סי' קל\"ח כ' ל\"י טעם רבינו אמאי השמיט להא דר\"י אם לא שנאמר שדעתו דפליג ר\"י ארבנן ולרבנן לא מפלגינן ובאמת ברור הדבר בלי ספק דדעת רבינו כן כמבואר כאן. ",
                "אלא במה ועיין יד מלאכי שם שכ' להקשות דאכתי תיקשה אמאי לא מותיב מינה תיובתא לריב\"ל דאית לי' דבמה ג\"כ לפרש ועיי\"ש תי' בדוחק ובביאור ווי העמודים כ' דט\"ס נפל בדברי רבינו וצ\"ל ולא במה ולפי מה שכתבתי למעלה לאשר דברי רבינו מהתוספתא א\"כ עכצ\"ל אלא במה. והתוס' בחולין פ\"ג א' ד\"ה ומודה הניחו בתימא למאן מודה ואזלי לטעמייהו שכן תמהו בגיטין פ\"ג ב' ד\"ה מודה אבל הרשב\"א בחי' שם כתב אף דלא שייך מודה לבר פלוגתי' מ\"מ נקט מודה לומר דמוציא מכלל שאמר ועיין בגלה\"ש ב\"מ מ\"ט א' וכה\"ג י\"ל באותו ואת בנו ועיין בלח\"מ פ\"ז מהל' יו\"ט הלכה כ' מה שהקשה שם ע\"ד המ\"מ והיינו כמשכ\"ר כאן אבל הריטב\"א בחי' למ\"ק שם כ' ומודה דאמרינן בש\"ס לגמריה עכ\"ל [מה שהעיר המבאר מד' הרשב\"א גיטין פ\"ג דאשכחן מודה גם שאין חולק א\"כ תיקשה הך דכתובות רפ\"ב שהביא רבינו לשון הגרא\"ד שליט\"א]. ",
                "בנדפס איתא לזכירה לעשייה מנלן והשם חדש הגיה להיפוך ויפה כיון כמש\"כ כאן. ",
                "\"אמר רבא\" לפנינו וכן בנדפס ליתא. ",
                "ואמרינן בשבת פ' המוציא כ\"ה בנדפס אבל ליתא שם וצ\"ל פ' הבונה (שבת ק\"ד ב'). ",
                "ט\"ז ב' עיי\"ש א\"ר תנחום ואמרי לה א\"ר אסי ותל\"מ. ",
                "שרטוט כו' כ' האו\"ז סי' שע\"ג בזה\"ל מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה כספר תורה שירטוט הלכה למשה מסיני עכ\"ל וכ' אח\"כ תשובת ר\"ת שכ' שם בזה\"ל ועדיין חמורה מס\"ת בהרבה דברים כדאיתא פ\"ק דמגילה שצריכה דיו ושירטוט כי לא מצינו בס\"ת בתלמוד אלא במס' סופרים שמצריך לס\"ת שרטוט עכ\"ל ועיין סוטה י\"ז ב' תוד\"ה כתבה שכ' ע\"ש ר\"ת שפי' כאמיתה של חורה כיחידה של תורה דהיינו מזוזה דיש בה עול מ\"ש ולאו היינו ס\"ת עיי\"ש וכ\"כ התוס' בגיטין ו' ב' ד\"ה אמר ע\"ש ר\"ת והא דאמר במס' סופרים אינו רשאי לכתוב אא\"כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין עיי\"ש וד' האו\"ז הוא לשון רש\"י במגילה אבל תשובת ר\"ת שהביא אח\"כ חולק על פרש\"י וזש\"ר כאן כאמתה של תורה פי' עקרה של תורה ור\"ל דהיינו ס\"ת כפרש\"י וכמש\"כ ההגמי\"י פ\"א מהל' תפילין אות ח' ע\"ש הרא\"ם ואח\"כ כ' ענין אחר כאמתה של תורה מזוזה [כצ\"ל וכ\"ה בנדפס] כפי' ר\"ת והנה בין לפרש\"י ובין לפיר\"ת מגילה צריכה שרטוט על כל שיטה ושיטה כמש\"כ הגר\"א באו\"ח סי' תרצ\"א סק\"ג וזש\"ר ולפנים בהלכות של תפילין בעמוד ז' סי' שצ\"ט אאריך בהלכות דיו וראיות אביא ומשם תלמוד גם הלכות מגילה ולא כ' רבינו לדמות מגילה למה שכ' שם בהלכות של תפילין שהלמ\"מ היא לסרגל תפילין מד' רוחות כדאמרינן בגיטין ו' ב' כו' דה\"נ למגילה אלא דמגילה בעי שרטוט בין שיטה לשיטה והשם חדש ליראים הנדפס סי' ט\"ז כ' עמשכ\"ר שם שהלמ\"מ שצריך לסרגל תפילין מד' רוחות כו' לא ידעתי מנ\"ל לרבינו שהוא הלמ\"מ כו' ונראה לי שרבינו כיון למ\"ש במס' סופרים ריש פ\"א הלמ\"מ שמסרגלין בקנה ומפרש דקאי אספרים תפילין ומזוזות שזכרו מקודם וכ\"ה בירושלמי דמגילה פ\"א ה\"ט עיי\"ש בק\"ע ד\"ה וכורכין דמיירי להדיא בתפילין ומפרש לה רבינו בשירטוט מד' רוחות דבעי גם בס\"ת ותפילין וכד' התוס' הנ\"ל ומ\"ש רבינו כדאמרינן בגיטין א\"ר יצחק כו' לכאורה מהך דגיטין קשה למ\"ל הלמ\"מ לס\"ת ותפילין לשרט מד' רוחות ת\"ל דבלא\"ה ג' אין כותבין בלא שירטוט מד' רוחות לפי' רבינו. מיהו רינבו שכתב שם הדברים מפי' ר\"ת א\"ש לשיטת ר\"ת בתוס' גיטין הנ\"ל דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשא צריך לשרטט והשתא הא דא\"ר יצחק היינו נמי מהלכה למ\"מ בס\"ת ובכה\"צ שכותב לדרשא הוי דומיא דס\"ת כמש\"כ מהרש\"א במנחות ל\"ב ב' בדה\"ת שם ולפי מה שהוכיחו התוס' מהירושלמי דלא כר\"ת אלא אפי' באגרת שלומים נמי אסור צ\"ל דהלמ\"מ אתא למימר דפסולה בלא\"ה דאע\"ג דאסור לכתוב בלא שרטוט המגילה עצמה אינה פסולה קמ\"ל דפסולה כדה\"ת דסוטה שם וראיתי בס' ברוך שאמר בריש הספר שכ' שם הג\"ה מספר יראים בזה\"ל הל\"מ שיסרגל מד' רוחות כדאמרינן בגיטין כו' והא דאמרינן במנחות הלכתא תפילין לא בעי שירטוט מזוזה בעי שירטוט פי' הכי כו' לפי שפרשיות של מזוזה כתובין בתפילין הוצרך שירטוט ותפילין לא בעי שירטוט כו' עכ\"ל. והוא תמוה דהא מזוזה בעי שירטוט בין שורה לשורה וא\"כ מה זה שכ' לפי שפרשיות של מזוזה כתובין בתפילין הוצרך שירטוט מה טעם הוא זה וברור דט\"ס שם וכצ\"ל לפי שפרשיות של מזוזה כתובין בתפילין הוצרך לומר מזוזה בעי שירטוט ותפילין לא בעי שירטוט וכ\"ה בפנים הספר יראים הנדפס וכוונת רבינו דקשה לי' לפי פירושו למ\"ל להגמרא להזכיר תפילין לא בעי שירטוט מאחר שלא חידשו בם דבר דבשלמא לשיטת רבינו שמחה שמפרש דתפילין לא בעי שירטוט היינו דהכי גמירי דפסול אם שירטט בין שורה לשורה עיין או\"ז סי' תקמ\"ג והתוס' בסוטה שם דהכי גמירי דלא מצי לשרטט תפילין א\"ש. משא\"כ לרבינו דמשוה תפילין לשאר כתבי הקדש דלא בעי שירטוט בין שורה לשורה ותו לא. לא הול\"ל אלא מזוזה בעי שירטוט ותל\"מ. ועז\"א רבינו ולפי שפרשיות של מזוזה כתובות בתפילין הוצרך לומר כו' ובכת\"י להלן סי' שצ\"ט הגי' הוצרך לומר תפילין לא בעי שירטוט עכ\"ל והוא מדוייק יותר עיי\"ש אות ל\"ז ועיין יד שאול ליו\"ד סי' רפ\"ד מה שכתב שם בדין שירטוט דס\"ת ותפילין. ",
                "עיין סי' שצ\"ט פי' רבינו בענין הג' זיונים ובעהע\"ט הל' מגילה כ' ויראים שאמר צריכין זיונין לא דייק. ",
                "לא ידעתי מה מקום למשנה זו כאן ולהלן הביאה רבינו עיי\"ש. ",
                "מהיכן קורא את כו' כצ\"ל ואמרו בגמרא דאפי' למ\"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה ומזה תמוה לי מש\"כ בס' יהגה חכמה סי' קי\"ז בשם הגאון מוהרא\"א במגילה ט' א' דרנב\"י אמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן ולא מייתי מהמוקדם ואת יקר תפארת גדולתו משום דס\"ל שצריך להתחיל מתוקפו של המן וגם ס\"ל ממוכן זה המן לפי\"ז צריך להתחיל מויאמר ממוכן ולכך הביא הפסוק וכל הנשים יתנו יקר כו' והוא פלא בעיני דלכ\"ע צריכה שתהא כתובה כולה וא\"כ שפיר יש לפרש תרגום שכתבו מקרא במגילה דהיינו ואת יקר תפארת. ",
                "כי נהירנא לך לפנינו ליתא שם כ\"א בד' ל\"ד ב' וכן ליתא בנדפס. ",
                "דאמר ט\"ס וצ\"ל דתניא שומע שומע כו' אמר רבי יוסי בד\"א כו' ועיין להלן סי' תי\"ט אות י\"ב. ",
                "פי' בגמ' [י\"ח א'] לע\"ז יונית. המעיין בגמ' יראה דבמסקנא אידחא לה הך פירושא ובכל לעז קורין אותו ללועזות שמבינים אותו הלשון וצ\"ל דדעת רבינו שהביא זה הפירוש אינו אלא לאפוקי דלא נימא כרב ושמואל דס\"ל במסקנא דלעז יוני לכל כשר וכאשורית מש\"ה כ' רבינו מפרש בגמ' לעז יונית ור\"ל דאפ\"ה דוקא ללועזות קורין אותו ולא לכל וכדעת הרי\"ף שדחה מהלכה הא דאמרי רב ושמואל לעז יוני לכל כשר. ",
                "בפ' ג\"פ [כ\"ח א'] כצ\"ל. ",
                "לענין כצ\"ל. ",
                "עיין שו\"ת חו\"י סי' קע\"ה שתמה שם על תי' הב' שכתב התוס' בתמורה י\"ד ב' ד\"ה דברים כתמיהת רבינו כאן ולפמש\"כ כאן י\"ל דגם התוס' שם ס\"ל כן וא\"ש. והחו\"י לא ראה ד' היראים ועיי' יומא ד' ע' תו\"י שם שהביאו ד' הרא\"ם דכאן בסמוך. ודע דמהריא\"ל בביאורו למס' סופרים פ\"א סוף הלכה א' בעטור סופרים נתקשה בזה למ\"ל גז\"ש דזכירה זכירה במגילה דאם קראה על פה לא יצא ת\"ל מהא דדברים שבכתב א\"א רשאי לאומרן ע\"פ עיי\"ש ולא ראה ד' היראים דכאן. ",
                "שומר עמו ישראל לעד כ\"ה בנדפס. ",
                "מגומרי כ\"ה בנדפס. ",
                "בנדפס כ' ע\"ז המסדר וז\"ל אמר בנימין צעיר לא הי' צריך להאריך הרב כ\"כ בזה דבין מדאורייתא ובין מדרבנן דברים שבכתב אא\"ר לאומרן על פה ושבע\"פ אא\"ר לכותבן. ועל הני מקראות דתפלה וקריאת שמע אין לתמוה דכיון שהן נאמרים בתוך התפלה פסוק הנה ופסוק הנה א\"נ פרשה מהנה ופרשה מהנה לא הקפידו בהן כמו שהקפידו בקריאת ס\"ת ומגילה תדע שהוא כן דאמרינן ביומא ובעשור שבחומש הפקודים קורא אותם על פה והטעם מפרש לפי שאין גוללין ס\"ת בצבור כלומר שכיון שהתחיל הכהן לקרות וקורא אחרי מות ואך בעשור אין דרך להפסיק בקריאתו ולגלול הספר עד שימצא ובעשור לחדש שבחומש הפקודים לקרותה בכתב אלא קורא אותה ע\"פ. ה\"נ הרבה הפסקות הי' עושה אם הי' צריך לקרות כל פסוק וכל פרשה ופרשה בכתב על כן לא הקפידו בהן כמו שהקפידו בתורה ובמגילה לאומרם בכתב. ופסוקי דזמרה כיון שהאריכו בהן ואין סדרן כסדר הכתובים אלא מזמור מהנה ומזמור מהנה ופסוקים אחרים מובלעים בהם גם בהן לא הקפידו חכמים אבל בהלל נראה שראוי לאומרו בכתב שהרי כולו על הסדר והדילוג אינו הפסק שהרי בסמוך לו ואינו יכול לטעות בהפסקתו והמשכיל יבין עכ\"ל. ויש לדחות ראיית המגיה הרר\"ב מהא דאמרינן ביומא ד\"ע ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע\"פ לפי מש\"כ התו\"י שם בשם הריב\"א שפי' ואמר הואיל ואינו מגיד אלא עבודת היום יכול לקרות בע\"פ כעין תפלת המוספין שאנו קורין בע\"פ ומביא ראי' מן הירושלמי עיי\"ש וכ\"כ בשו\"ת עמודי אש סי' ו' אות ד' עיי\"ש. ",
                "שאינם יוצאים י\"ח כו' מלשון היראים משמע דאותן בני אדם עצמן שקוראין ע\"פ עם הקורא אינם יוצאין י\"ח דמצד שקוראין לא יהבי דעתייהו לקריאת הש\"ץ מן הכתב וכלשון היראים כאן כן הביא השבה\"ל השלם סי' קצ\"ח בשם היראים אבל הב\"י באו\"ח סי' תר\"צ לא הביא ד' היראים וכ' שם בשם הא\"ח בזה\"ל נהגו לגעור במי שמסייע לחזן ע\"פ והטעם שמא יתן לב השומע לזה שקורא ע\"פ ולא לקריאת החזן עכ\"ל ומזה דייק המג\"א שם סק\"ו דהוא עצמו יכול לשמוע לש\"ץ אע\"פ שקורא וא\"כ לפי\"ז חולק האורחות חיים עם היראים ולכן השמיט הב\"י דברי היראים וכ' דברי הא\"ח ולא הביא שניהם דנראה לו לפסוק כהא\"ח ועיין בהגהת שו\"ע סי' תר\"צ סעי' ד' שכ' וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן עכ\"ל י\"ל שכיון לד' הא\"ח וכ\"כ הכלבו וכמש\"כ בב\"י וכן נראה שמפרש הגר\"א שכ' שם ס\"ק י\"א מטעם הנ\"ל ור\"ל למש\"כ מקודם עיין ט\"ז והט\"ז כ' בסק\"ד מטעם דאחרים ישמעו מזה כו' ואפשר לומר דהרמ\"א כיון לדברי רבינו היראים שהביא השבה\"ל דגם מה שסיים הרמ\"א ולכן כו' הוא ג\"כ מדברי השב\"ל שם והרב הגאון הגדול סוע\"ה וכו' מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב מד\"א דמחנינו האיר עיני מדברי הרמב\"ם דלא ס\"ל כדברי האורחות חיים דבפ\"ב מהל' מגילה ה\"ז כ' הרמב\"ם וז\"ל וקורא אותה גדול עם הקטן ואפי' בצבור וכ' שם הלח\"מ נראה דהשמיענו דאע\"ג דא' מן הקוראים דהיינו הקטן אינו מוציא האחרים י\"ח ודילמא יהיב דעתי' אקטן מ\"מ כיון שגדול קורא עמו ל\"ל בה. ופליאה גדולה על הב\"י והאחרונים שלא הרגישו בדברי הרמב\"ם זה. ומקור לדברי הרמב\"ם כ' עוד הגאב\"ד מד\"א הנ\"ל שהוא ממ\"ש בתוספתא פ\"ב דמגילה הובא באו\"ז הל' מגילה סי' שע\"ז וכ\"ה בירושלמי פ\"ב דמגילה ה\"ה \"מכאן ואילך הנהיגו שיהיו קטנים קורין אותה לרבים\" ומפרש לה הרמב\"ם דהיינו בהדי' גדול דהא עדותו של ר' יהודה שאמר שם והובא בבבלי מגילה כ' א' קטן הייתי וקריתי למעלה מר\"ט וזקנים בלוד נאמנת מאד דאע\"ג שהי' אז קטן מ\"מ הא אמרינן בכתובות דכ\"ח ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' וא\"כ נאמן לומר שקרא אז לפניהם אלא שחכמים השיבו לו אין מביאין ראי' מן הקטן דכיון שקטן הי' אז לא דקדק בזה כ\"כ דגם גדול קרא אז ור\"ט והזקנים יצאו בקריאת הגדול שבאותה שעה א\"כ עכ\"פ זאת מוכח דקטן עם הגדול שפיר דמי להכי הנהיגו מכאן ואילך שיהא קטן קורא ג\"כ בשעה שגדול קורא ומזה כ' הרמב\"ם וקורא אותה גדול עם הקטן ואפי' בצבור פי' ולא חיישינן שמא יתנו השומעים לבם לקריאת הקטן ודפח\"ח וש\"י. ",
                "בר אבא אמר רב הלכה כו' כצ\"ל, ומש\"ר ומסקינן דהלכה והלכה ט\"ס והי' נראה להגיה ומסקינן דרב אמר אין הלכה כר\"מ וכוונת רבינו למ\"ש רב יוסף נקוט דרב ביבי בידך וא\"כ דעת רבינו ג\"כ כהתוס' שם ד\"ה נקוט דא\"ח לראש. אבל ביראים הנדפס חסר ומסקינן כו' ואחר ר' יהודה כתוב שם ושמואל אמר אין הלכה כו' וא\"כ פסק רבינו כהשאלתות סי' ס\"ו וכ\"כ השב\"ל והגהמי\"י בדעת היראים. ",
                "ניכרת כצ\"ל ותיבת ביחיד ט\"ס ובנדפס איתא ביחיד יצא ופי' מחסרא ומייתרא פורתא היינו דלא שוו יריעות המגילה ליריעת שאר הכתובים שעמה אבל יריעות המגילה עצמה שוה אחת לחברתה דאל\"כ מיפסלא לדברי השו\"ת תשובה מאהבה שבפ\"ת ליור\"ד סי' רע\"ג סק\"ד ומגילה דינה כס\"ת וד' הנ\"צ להפ\"ת שם בהג\"ה שה\"ר מכאן דלא כהשו\"ת הנ\"ל תמוה דלא מכרעא מידי וק\"ל. ",
                "בנדפס הגי' אדיום ועיין באו\"ז ח\"ב סי' שס\"ט כגי' הכת\"י בצירוף תיבות אלא מוהלין ופי' האו\"ז שם אלא ר\"ל אַלׁא אולם לפנינו \"ולא\" מוהלין והוא ציון המשנה ותו ל\"מ ועיי\"ש באו\"ז פסק ר\"ת אע\"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום וכ\"כ התוס' מגילה ד' א' ד\"ה חייב ועיין תשב\"ץ קטן סי' קע\"ז דלא כדברי רבינו. ",
                "י\"ל שהוא ר\"ת רב יוסף וכן גי' האו\"ז סי' שע\"ט, ובנדפס מבואר ר' יוחנן כגי' רב אלפס ועיין בהרא\"ש שכ' ר' יעקב, ומש\"כ האל הנפרע עיין בד\"מ סי' תרצ\"ב או\"ג שכ' ואין לומר האל הנפרע דהא גם לבסוף הזכיר השם וכן בנדפס ליתא ועיין מ\"ס פי\"ד ה\"ה ומש\"כ כאן חנינא לפנינו רבא ונראה שחסר כאן והדן את דיננו. ",
                "אין קורין אותה אלא בעשרה כו', הנה לשון הגמרא רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה ומזה כ' הרז\"ה בס' המאור דלכ\"ע אם קראה ביחיד יצא דאף רב אסי לא אמר אלא להדור מצוה ולפרסומי ניסא דהכין קאמרינן קורין אותה בי' ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בי' שמעת מינה דמצוה לכתחילה למעבד הכי כו' ומדשינה רבינו וכ' אין כו' אלא כו' ש\"מ דס\"ל דבדיעבד פליגי וכשיטת הרמב\"ן שם במלחמות. ולענין פסק הלכה נראה שרבינו פוסק כרב אסי דבסמ\"ג כ' ובה\"ג פוסק כרב אסי וכ\"כ במלחמות שם וז\"ל אבל רב שמעון בעל הלכות פסק כרב אסי עכ\"ל והיינו ע\"כ מדכ' בה\"ג הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וא\"כ בדברי רבינו מוכח יותר שפסק כרב אסי שלא הביא כלל דברי רב בר פלוגתי' דרב אסי וכ\"כ הרדב\"ז בשו\"ת סי' תרס\"ה וז\"ל ואיכא כמה רבוותא דפסקו כרב אסי דאין יחיד קורא אותה וכיון שהוא פטור למה יברך וכ\"כ בה\"ג ורב עמרם ור\"ג מאור הגולה וספר יראים והראב\"ד ז\"ל עכ\"ל ולענין קושיית התוס' ה' א' ד\"ה הוה מהא דא\"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים ביחיד יצא אלמא שקורין אותה ביחיד וגם רבינו היראים כ\"כ לעיל הך דר' יוחנן יש לומר דא\"ש עפמש\"כ הא\"ח בשם הראב\"ד דבמקום שיש צבור שקראוה בי' אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראוה עמהם יוכלו לקרותה ביחיד כיון שהי' בעיר פירסום דקריאת הצבור עכ\"ל הובא בב\"י ובהג\"ר ס\"ס תר\"ץ ולפי\"ז מיירי הך יחיד דקורא במגילה הכתובה בין הכתובים כה\"ג שכ' הראב\"ד ומיושב קושיית התוס', ועיין טו\"א שהקשה לשיטת רבינו ודעימי' דגם בדיעבד לא יצא בלא עשרה מהא דתנן מגילה י\"ט א' בן עיר שהלך לכרך כו' אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו והרי בן עיר זה יחיד הוא בכרך כו' ומ\"מ קורא כמקומו ומהרצה\"ח בהגהותיו לש\"ס יישב קושיית הטו\"א בדברי הראב\"ד הנ\"ל וז\"ל כיון שהיה כבר פרסום הנס ע\"י קריאת בני הכרך שוב בכה\"ג לכ\"ע יצא בדיעבד ביחיד עכ\"ל. ובמחכ\"ת לא תי' מידי דהרי בן עיר קורא בכרך בי\"ד בלילה אף שבכרך לא קרו עדיין כלל דהרי זמנם בט\"ו ושפיר הקשה הטו\"א אע\"ג דידע ג\"כ מדברי הראב\"ד שהביאו אח\"כ לתרץ קושיא אחרת עיי\"ש מיהו יפה תי' הטו\"א שם ע\"ד דברי הרמב\"ן עיי\"ש דבן עיר שבכרך כו' כשקורא שם כמקומו קורא בפני י' מאנשי המקום שהוא שם ואע\"פ שאין היום זמן קריאה להם אפ\"ה לדידי' איכא משום פרסומי ניסא ולפמש\"כ הבעל העיטור לפרש הא דאמרינן בציבור לא יצא פי' בב\"ה ואשה מקום צבור ובעי פרסומי ניסא אבל שלא בב\"ה אפי' בי' יצא והביאו הטור ס\"ס תרצ\"א מיושב ג\"כ קושיית התוס' ה' א' ד\"ה הוה כמש\"כ בשו\"ת משכנ\"י סוף חא\"ח. ",
                "ראיתי להעיר כאן ס\"ס רס\"ח בס\"ד סיומא דשו\"ע או\"ח שהוא בענין מקרא מגילה שכתב כאן רבינו הרא\"ם: א) שו\"ע או\"ח ס\"ס תרצ\"ז וי\"א דאף בהספד ותענית מותרים. הי\"א הוא שיטת הרא\"ש פ\"ק דמגילה ד\"ו ב' והוא מדברי רבו מהר\"ם ב\"ר ברוך מר\"ב כמבואר במרדכי פ\"א דמגילה ובתשו' מהר\"ם סי' תרמ\"ג ובתשו' מהר\"ם ח\"ג סי' קצ\"ה ומש\"ש אין צריכין לחזור ולקרות ט\"ס וצ\"ל אז צריכין לחזור ולקרות וכ\"ה בתשב\"ץ קטן סי' קע\"ח עיי\"ש שסיים \"כך הפירוש וכן מוכח בכל ההלכה\" אבל הרר\"פ שם בהגהות כ' ע\"ד מהר\"ם ומה שפירש בפנים דהא דתנן אין בין אד\"ר וכו' והיינו אם קראו וכו' ט\"ס הוא כדמוכח התם בהדיא כדפרישית עכ\"ל. וראיתי להגאון מהרש\"ך שליט\"א בהגהותיו חשק שלמה למס' מגילה שם שביאר כוונת הרר\"פ שכ' דמוכח התם בהדיא דלא כמהר\"ם דר\"ל דהרי לר\"א בר\"י דס\"ל אפי' מקרא מגילה לכתחילה בראשון י\"ד שבאדר השני דינו ממש כמו י\"ד שבאדר הראשון לדידן דהא בחי' הרשב\"א מבואר דאם לא קראו המגילה באדר הראשון לר\"א בר\"י תו אין קוראין כלל דאין מצותו רק בראשון ומ\"מ תניא בברייתא ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה והתם לא שייך כלל לומר דמיירי שטעו וקראו בו דזה אינו מעלה ומוריד כיון שיודעין שאדר שני הוא וליכא לפרש נמי דהך ושוין לא קאי אפלוגתא דתנאי רק קאי אאדרים דהם שווין דאין הלשון משמע כן ועוד דא\"כ תיבות בזה ובזה הם מיותרים וע\"כ דאפלוגתא דתנאי קאי ולכן דברי מהר\"ם והרא\"ש צלע\"ג. וע\"ד הדוחק י\"ל דהך ושוין לא קאי רק את\"ק ורשב\"ג לחוד עכ\"ל החשק שלמה. ולדעתי פשוט הדבר דהך ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה הוא סיום דברי רשב\"ג משום ר' יוסי כמבואר בירושלמי שקלים פ\"א ה\"א ופ\"א דמגילה ה\"ה שאמרו שם תני רשבג\"א מצות הנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון חוץ מן הספד ותענית שהן שוין בזה ובזה ועכצ\"ל שהן שוין שאמר רשב\"ג פי' שב' אדרים שוין ובזה ובזה פירושו בי\"ד וט\"ו כפי' הק\"ע בירושלמי וכן פרש\"י במגילה ולדעת הי\"א שהוא הר\"מ והרא\"ש יתפרש הברייתא דברי רשב\"ג הכי מצות הנוהגות באדר השני אין נוהגות באד\"ר שאם קראו הד' פרשיות באדר הראשון שעדיין לא היו יודעין שצריכין לעבר ואח\"כ עברו השנה אפ\"ה צריך לחזור ולעשותן בשני וכן מצות שילוח מנות ומתנות לאביונים ועשיית סעודה אם לא עשו עדיין עד שנתעברה השנה אע\"ג שקראו המגילה מקודם שוב אין נוהגות באדר הראשון חוץ מן הספד ותענית שהן שווין בזה ובזה וישאר היום י\"ד וט\"ו שבאדר הראשון באיסור הספד ותענית כמקדם: ב) והנה אף לפי' הר\"מ והרא\"ש דסיפא ארישא קיימי עכ\"ז פליגי רשב\"ג ור\"א בר\"י בכל השנים מעוברות דלראב\"י אפי' מקרא מגילה לכתחילה בראשון משא\"כ לרשב\"ג אף אם קרו בראשון חוזרין לקרותה בשני וטעם מחלקותן אמרו במגילה ו' ב' א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה כו' וביאר החתם סופר חא\"ח סי' קס\"ג וז\"ל המובן דר' יוחנן לא בא אלא לומר דמבכל שנה נפק\"ל דאינו נוהג בשני אדרין אלא באחד משניהם ושוב אח\"ז פליגי התם אמוראי רבי טבי ור' אלעזר בפירושא דהא מילתא דר' טבי ס\"ל בסברא פליגי רשב\"ג וראב\"י כיון דמבכל שנה נפק\"ל דאינו נוהג אלא בא' מהם ס\"ל לראב\"י אין מעבירין על המצות ורשב\"ג ס\"ל מסמך גאולה לגאולה עדיף ודכ\"ע לית להו דרשא דהשנית לענין שנה מעוברת אלא דכ\"ע ס\"ל דהשנית אתא לכדרב שמואל בר יהודה דאמר רשב\"י בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו. אמנם ר' אלעזר פליג אדר' טבי וס\"ל דלאו בסברא פליגי דמסברא הוה מודה רשב\"ג דאין מעבירין עה\"מ אלא בדרשא דהשנית פליגי דרשב\"ג ס\"ל השנית אתא לדרשא דשנה מעוברת דקורין אותה בחודש השני וראב\"י ס\"ל דהשנית אתא לכדרב שמואל בר יהודה עכ\"ד. ובזה נ\"ל לבאר גמרא דברכות ד' ע\"ב דא\"ר יוחנן איזהו בעה\"ב זה הסומך גאל\"ת של ערבית וריב\"ל אמר תפלות באמצע תקנום במאי קמיפלגי אב\"א קרא אב\"א סברא אב\"א סברא דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעלייתא לא הוי אלא עד צפרא וריב\"ל סבר כיון דלא הוי אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא. ועדיין יש להבין באיזה סברא פליגי דעכ\"פ לדברי שניהם התחילה להם גאולה מבערב שנאמר הוציאך ה\"א ממצרים לילה כברכות ט' א' וא\"כ מ\"ט דר' יוחנן דחש להך מקצת גאולה לסמוך לה תפלת ערבית ומ\"ט דריב\"ל דלא חש לה כלל. ולכן אומר אני עפמש\"כ הגאון רעק\"א בדו\"ח סוף מערכה א' במסכת ברכות דטעמא דריב\"ל דס\"ל כר' יהודה דאמר תפה\"מ עד פלג המנחה ומשם ואילך מתחיל זמן ת\"ע כברכות כ\"ז א' ולענין ק\"ש חליא בזמן שכיבה ומפלג המנחה ואילך לאו זמן שכיבה הוא עד צה\"כ [ועיין מש\"כ הרא\"ש ריש ברכות] וא\"כ קדים חיובא דתפילה לחיובא דק\"ש מש\"ה ס\"ל דתפלה קודם לק\"ש ולפי\"ז אתי שפיר דריב\"ל ור' יוחנן בסברא פליגי כמו דפליגי רשב\"ג וראב\"י בסברא לר' טבי. דר' יוחנן ס\"ל כסברת רשב\"ג דאע\"ג דאין מעבירין עה\"מ והי' לנו לעשות פורים באדר הראשון מ\"מ מסמך גאולה לגאולה עדיף וה\"נ אע\"ג דזמן תפילת ערבית חיובה קדים לק\"ש מ\"מ מסמך גאולה לתפילה עדיף ומש\"ה ס\"ל ק\"ש ואח\"כ תפילה וריב\"ל כראב\"י ס\"ל דאין מעבירין עה\"מ עדיף מסמיכת גאולה לגאולה וה\"נ תפילה ואח\"כ ק\"ש משום דתפילת ערבית זמנה קודם כנ\"ל וסמיכת גאולה לגאולה שקול כסמיכת גאולה של ערבית לתפילה וא\"ש ר' יוחנן לשיטתי' דבמגילה ו' ב' א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג שאמר משום ר' יוסי וא\"כ לסברת ר' טבי מסמך גאולה לגאולה עדיף מאין מעבירין עה\"מ ומש\"ה גם בברכות שם ס\"ל ק\"ש ואח\"כ תפילה לסמוך גאל\"ת של ערבית. אולם בירושלמי פ\"א דשקלים ה\"ב ומגילה שם אמרו ר' ברכי' בשם רב ור' סימון בשם ריב\"ל הלכה כרשב\"ג וא\"כ אין לומר דריב\"ל בברכות שם ס\"ל כר\"א ברבי יוסי דלא כרשב\"ג וצ\"ל דריב\"ל ס\"ל כר' אלעזר דפליג אר' טבי וס\"ל דלאו בסברא פליגי דמסברא הוי מודה רשב\"ג דאין מעבירין על המצות ולכן ס\"ל בברכות אליבא דכ\"ע תפילת ערבית ואח\"כ ק\"ש ולא חיישינן לסמיכת גאל\"ת של ערבית: ג) ובזה יתבאר לנו בהא דאמרו תענית כ\"ט א' אמר ר\"י ברי' דר\"ש ב\"ש משמי' דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אר\"פ הילכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי באדר דבריא מזלי' ע\"כ. והח\"ס סי' ק\"ס חא\"ח עמד על מה שבהלכות מגילה לא כ' הרמב\"ם ולא השו\"ע הא דמרבינן בשמחה משנכנס אדר ולא הא דלימצי לנכרי והמג\"א ס\"ס תרפ\"ו הביאו וצריך לידע טיים להשמטה זו עיי\"ש שביאר מש\"כ רש\"י בתענית שם ד\"ה משנכנס אדר בזה\"ל ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח וביעב\"ץ ח\"ב סי' פ\"ח נתעורר בזה מה רצה רש\"י להוסיף פסח וכ' שם דכוונת רש\"י לומר אע\"ג דאין מזל לישראל מ\"מ אחז\"ל חולין צ\"ה ב' אע\"ג דאין ניחוש יש סימן והוא דאיתחזק וס\"ל הכא אתחזק תרי זימני עכ\"פ פורים ופסח וקיי\"ל ב' זימני הוי חזקה א\"נ ס\"ל בחד זימנא איכא למימר שמא ריעא מזלא דעמלקים גרס ולא בריא מזלא דישראל דאין מזל להם כשבת קנ\"ו א' אבל השתא דאירע ע\"י ב' אומות שונות רצופים עמלק ומצרים ש\"מ יש סי' טוב דבריא מזלא דישראל ועכ\"פ יש סימן זהו דעת רש\"י עכ\"ד הח\"ס. ומעתה אומר אני דזהו סברת רשב\"ג לר' טבי מסמך גאולה לגאולה עדיף דבריא מזלי' וכפרש\"י פורים ופסח משא\"כ לראב\"י לא עדיף לי' כ\"כ סברת מסמיך גאולה לגאולה לדחות דין אין מעבירין עה\"מ וה\"נ לדידי' אין לסמוך על הך סמיכת גאולה לגאולה להמציא נפשי' באדר לנכרי שמא יסתכן ונימא בזה ג\"כ דרב דתענית שם אזיל לשיטתי' ג\"כ דפסיק בירושלמי שם הלכה כרשב\"ג וכן הביא השבה\"ל השלם סי' כ\"ג לשון הגמרא דמגילה ו' ב' וז\"ל אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרשב\"ג שאמר משום ר' יוסי עכ\"ל ונוכל לומר דטעמו כסברת ר' טבי אליבא דרשב\"ג מיסמך גאולה לגאולה עדיף לדחות הך דאין מעבירין עה\"מ ושפיר יש סימן ובריא מזלי' ולכן אר\"פ אליבא דרב דלימצי נפשי' באדר והרמב\"ם והשו\"ע לא פסיקא להו דדילמא הלכה כר' אלעזר ובסברא דכ\"ע ס\"ל דאין מעבירין עה\"מ ושפיר השמיטו הך דרב ור\"פ דתענית שם ועיין בשו\"ת היכלי שן סי' כ\"ט וסי' ל\"ב. ד) והנה בהגהת רמ\"א סוף שו\"ע כ' והמנהג כסברא הראשונה פי' דלא כהר\"מ והרא\"ש וכ' אח\"כ יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי\"ד שבאד\"ר ואין נוהגין כן כו' ועיין תוס' מגילה ו' ב' ד\"ה ור\"א ברבי יוסי כו' שכ' וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים בלבד מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע\"כ לא תליא הא בהא כו'. והנראה לי דתליא בפלוגתת דר' טבי ור' אלעזר שם הנ\"ל אות ב' דלר\"ט טעמא דרשב\"ג מסמך גאולה לגאולה עדיף מש\"ה ס\"ל לרשב\"ג דמשתה ושמחה בעינן ג\"כ למיעבד בשני ויען שעכ\"פ אין מעבירין עה\"מ והוא דאורייתא כמש\"כ החיי אדם כלל ס\"ח אות א' להכי די במה שגם י\"ד וט\"ו שבאד\"ר אסורין בהספד ותענית ונפקינן בזה במה שאנו מצוים מדאורייתא לעשות זכר לנס שיצאנו ממות לחיים כמש\"כ החת\"ס חא\"ח סי' ר\"ח. משא\"כ לר' אלעזר דמסברא הוה מודה ר' שמעון בן גמליאל דאין מעבירין על המצות אלא בדרשא דהשנית פליגי וכיון שבפסוק דהשנית לא כתיב אלא לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית שפיר אמרינן דגם בי\"ד וט\"ו שבאדר ראשון משתה ושמחה בעינן משום אין מעבירין עה\"מ כי אם לענין מקרא מגילה [ומתנות לאביונים דהא בהא תליא] אהני לן קרא דהשנית דבשני בעינן לקוראה ותל\"מ מדכתיב בכל שנה ושנה דאינו נוהג בשני אדרין אלא באדר אחד מהם ואתי שפיר מה שבמשנה לא אמרו אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שווין לר' אלעזר ואולי שלזה כיון הרמ\"א בסיום השו\"ע וטוב לב משתה תמיד, ורבים שוטטו להבין כוונתו וי\"ל שרומז לדברי ר' אלעזר ור\"ל כמש\"כ דלר' אלעזר משתה תמיד ויען דבאבות פ\"ב מ\"ט ר' אלעזר אומר לב טוב לכן כבשים ללבושו ואמר וטוב לב ור\"ל לר' אלעזר ואף שר' אלעזר דמגילה ו' ב' הוא אמורא ואין זה ר' אלעזר שבאבות התנא ל\"ל בה דעכ\"פ חד שם הוא סימנא מילתא היא: ה) והגר\"א בביאוריו שם סק\"ג כ' ע\"ד היש אומרים וז\"ל וכ\"ה בירושלמי שם מתניתין בשעברו ואח\"כ קראו אבל אם קראו ואח\"כ עברו לא. הדא מתניתין לא אמרה כן אלא קראו את המגילה באד\"ר ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני. אלמא דבכה\"ג דוקא מיירי שקראו ואח\"כ עברו בו ביום אבל הר\"ן שם מפרש דה\"ק דאף בכה\"ג מיירי וכלישנא דירושלמי עכ\"ל. וז\"ל הפנ\"י מגילה ו' ב' במשנה קראו את המגילה באד\"ר ונתעברה השנה כו' פשטא דלישנא משמע שנתעברה אחר פורים כדקי\"ל דמעברין כל אדר ונראה דלרבותא קתני הכי דלא מיבעיא היכא שעברו קודם פורים ואותן שלא ידעו קראוה בראשון פשיטא דקורין אותה בשני כיון דקריאה ראשונה בטעות היתה ובמקום הועד לא קראוה אלא אפי' בכה\"ג שקראו אותה כדינא אפ\"ה חוזרין וקוראין בשני כן נראה מלשון התוס' בד\"ה סדר פרשיות כו' ודברי הפנ\"י הם הם דברי הר\"ן בפי' הירושלמי שכ' הגר\"א. אבל הר\"מ והרא\"ש מפרשים דהירושלמי דוקא קאמר דמתני' מיירי שנתעברה אחר פורים פי' אחר שקראו את המגילה משא\"כ היכא שעיברו קודם פורים לא אמרינן עלה אין בין אדר ראשון כו' הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין וה\"ה נמי הא לענין הספד ותענית זה וזה שווין דמאחר דבטעות קראו הד' פרשיות או בטעות הנהיגו היום איסור בהספד ותענית אין ממש בקריאתם והנהגת איסורן וטעות חוזר לעולם הא חזינן מהירושלמי דסיפא ארישא קיימי וכפי' הר\"מ והרא\"ש. זהו ד' הגר\"א. והס\"ד דירושלמי הי' דמתניתין מיירי בשעיברו ואח\"כ קראו ומ\"ש במשנה ונתעברה השנה ר\"ל שהשנה היתה מעוברת אך הקוראים לא ידעו מזה ובטעות קראוה ועז\"א במשנה קורין אותה באדר השני אבל אם קראו ואח\"כ עברו לא. וראיתי בירושלמי פ\"א דמגילה ה\"ה שאמרו שם ר' לוי בשם ר' חמא ב\"ר חנינא אותה השנה [שנעשה בו הנס] היתה מעוברת מ\"ט [כלומר מנ\"ל] דכתיב מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ופי' הק\"ע הוא חדש אדר למ\"ל אלא ה\"ק לחדש שנים עשר שבכל שנה אבל עתה הוא חדש י\"ג עכ\"ל. ולפי זה הירושלמי ופי' הק\"ע נ\"ל דשיטת הר\"מ והרא\"ש מוכרחין דמאי שייטי' דאדר ראשון ליאסר בהספד ותענית כיון שהנס היתה בשנה מעוברת בחדש אדר שני וחידוש על הגר\"א שלא זכר זה הירושלמי לראי' להי\"א. ונראה דאין הכרח כפי' הק\"ע ועיין שו\"ת ח\"ס חא\"ח סי' קס\"ג שפי' בכוונת הירושלמי דמדכתיב שנים עשר מכלל דאיכא י\"ג אבל הנס נעשה באדר הראשון ודלא כשו\"ת עמודי אש בקונטרס עמודי ירושלים לירושלמי מגילה שם שתפס להחת\"ס מפי' הק\"ע ולא השגיח דלשיטת החולקים על הר\"מ והרא\"ש אא\"ל כפי' הק\"ע כנ\"ל וצ\"ל כפי' החת\"ס שם. וביום טובה היינו בטוב בסיום השו\"ע או\"ח ה' כסליו התרנ\"ח ואמרתי מ\"ש בפסחים ס\"ח ב' רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא. ויש להבין למה רב יוסף אמר כן ולא איש אחר. והנראה דרב יוסף לשיטתי' דתני רב יוסף במגילה ה' ב' שמחה ומשתה ויו\"ט שמחה מלמד שאסורים בהספד משתה מלמד שאסור בתענית ויו\"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה וכבר כתב בשאלתות דרא\"ג פ' ויקהל וז\"ל ועדיף יומא דפוריא כיום שניתנה בו תורה וכ\"כ בה\"ג סי' י\"ט ועדיף יום פורים כיום שניתנה בו תורה. וביאר הגאון בהע\"ש דכוונת דבריהם משום דאיתא בשבת דפ\"ח הדר קבלוה בימי אחשורוש שנאמר קימו וקיבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר ומש\"ה חשיב פורים כעצרת יום שניתנה בו תורה לישראל. ולכן רב יוסף דס\"ל פורים אסור בעשיית מלאכה כעצרת ממש אמר עבדי לי עגלא תלתא ביומא דעצרתא שרמז להך דרשא דגלילאי שבת פ\"ח א' דיהב אוריאן תליתאי כו' להבדיל בין נתינת תורה דעצרת לקבלת התורה דפורים. אולם בירושלמי פ\"א דמגילה סוף ה\"א אמרו תני שמואל מפני מה מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין ר' פליפא בר פרוטה אמר קומי ר' יונה לית הדא אמרה שמותר בעשיית מלאכה שהרי מביאין מים ומזון וקשיא לנחמן שאמר שם מקודם ויו\"ט מכאן שאסור בעשיית מלאכה א\"ל אין מן הדא לית שמע מינה כלום הרי חולו של מועד הרי הוא אסור בעשיית מלאכה והם מספקים מזון לאחיהם שבכרכים וא\"כ לפ\"ד הירושלמי ויו\"ט דתני רב יוסף אין פי' יו\"ט ממש אלא כחוש\"מ דאסור בעשיית מלאכה ולפמ\"ש בבבלי מגילה ד\"ד ב' לא תימא כדי שיספקו מים ומזון אלא אימא מפני שמספקים מים ומזון כו' לק\"מ קושיית הירושלמי ודוק ולפ\"ד הירושלמי אין לומר כמש\"כ הפנים יפות בפי' התורה דברים ד' ב' הטעם שלא קבלו עליהם יו\"ט משום דהוי כמוסיף על החגים דבכה\"ג שאינו יו\"ט ממש אלא כחוש\"מ אין בו משום לא תוסיפו: "
            ],
            [
                "יימרון. עיין מנחות מ\"ד א' תוד\"ה כל אבל בסמ\"ג עשין כ' \"כד תימרון\". ",
                "ר' נתן אומר כצ\"ל. ",
                "יותר נ' דצ\"ל מה שירות בעמידה אף מברך בעמידה וכ\"ה בנדפס כלשון הגמרא לפנינו. ",
                "שירות צ\"ל לשירות וכן הגיה השם חדש ביראים הנדפס אלא מה שדחק שם במש\"כ שם היראים לפסול בלינה וז\"ל מ\"ש רבינו לפסול בלינה לא ידעתי פירושו כו' והדבר צ\"ע ועוד דלא הביא רבינו ראי' שאינו פוסל בלינה כמו שה\"ר שאינו פוסל בע\"מ עכ\"ל. במחכ\"ת לא הרגיש בהט\"ס דצ\"ל בלילה וכן הוא מבואר כאן ודעת רבינו להתיר נ\"כ בלילה ודלא כמש\"כ הנחל אשכול בס' האשכול ח\"א סי' ט\"ו צד ל\" אות ט\"ו עיין שו\"ת עמודי אש סי\" ג' אות כ\"ג ובהשמטות שם, וכד' האו\"ז הל' נשיאת כפים סי' תי\"ג שכ' והעם נהגו כרב בתפילת נעילה וגם בנשיאת כפים שהם בלילה ולא כדקדוק הירושלמי עכ\"ל וזהו שכ' רבינו אח\"כ נעילה אין בה נשיאת כפים אלא מדרבנן ור\"ל אפי' לר' יהודה דפליג על ר' יוסי אינו אלא משום גזירה דרבנן ולפי המסקנא דהלכה כר' יוסי נעילה יש בה נשיאת כפים ומכאן ראי' דיש נ\"כ בלילה. ובגבו\"א רפ\"ד דתענית כ' כיון דיש נ\"כ בלילה הא דלא תנא כהנים נושאין כפיהם ה' פעמים ביום דהא איכא ת\"ע וז\"ל רב דאמר נעילת שערי שמים לטעמי' דאמר בשילהי מס' יומא תפילת נעילה פוטרת ש\"ע. ולדברי האומר ת\"ע חובה קאמר א\"כ בזמן דאיכא תפילת נעילה ליכא תפילת ערבית ולעולם ל\"מ לה' תפילות ביום א' עכ\"ל ותמיהני דאכתי איכא ה' תפילות עם ת\"ע דליל יוה\"כ וע\"כ הנכון כתי' הא' שם דס\"ל לתנא דמתניתין כמ\"ד ת\"ע רשות. ",
                "שכור. לפי מש\"כ למעלה נראה להגיה כאן בע\"מ, דאילו שכור אסור עכ\"פ מדרבנן ובנדפס חסר מש\"כ בסמוך נעילה אין בה נשיאת כפים ועיין מש\"כ בביאורי תועפות ראם ס\"ס ל\"ה. ",
                "ומנחה ט\"ס וצ\"ל ונעילה ובסמוך צ\"ל מנחה אין כו'. ",
                "לא שכיחא שכרות בגמרא ליתא וגי' רבינו שכתבו אינו מובן ודו\"ק. ",
                "שריא שכינה כצ\"ל. ",
                "שאחרי כו' דלא כהראב\"ד בפי' לתמיד שפי' שם דסגי נגד כתפיהם קאמר וכש\"כ אם רוצים להגביה על ראשיהם במדינה דש\"ד ועיין בחי' הגרד\"ל למסכת סוטה ל\"ח א' ובענין משכ\"ר אח\"כ יש לתמוה כו' עיין להלן סי' שצ\"ט אות ס\"ט בביאורי. ",
                "שכן ונ\"ל דלא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "שלא ט\"ס וצ\"ל אלא וכ\"ה בנדפס. ",
                "מהני כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "בג' המקראות ט\"ס במדינה אומר כצ\"ל. ",
                "בכנוי ת\"ל ושמו את שמי שמי כו' להלן לשום את שמו שם כו' הבחירה בבהמ\"ק בשם המפרש ובמדינה כו' כצ\"ל ועיין הגרש\"ש סוטה ל\"ח א' מה שהקשה ע\"ז מהת\"כ פ' קדושים בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר ואישתמיטתי' דברי הרא\"ש פ\"ד דשבועות סי' כ\"ד עיי\"ש וא\"כ גם הת\"כ שדרש בשמי כל שם שיש לי סמך אסיפא דקרא דכתיב את שם אלהיך ועיין ווי העמודים סי' ט' אות ד'. ",
                "ולעבדים מנין, בגמרא סוטה ל\"ח א' איתא ועבדים משוחררין מנין ת\"ל אמור להם לכולהו וכ\"כ הרוקח סי' שכ\"ג אלא נשים ליתא שם בגי' הרוקח ובזה א\"ש מש\"כ הב\"ח באו\"ח סי' קכ\"ח דעיקר הברכה אינה אלא לישראל הזכרים כדכתיב בני ישראל והמג\"א שם סקל\"ז השיג על הב\"ח מגירסא שלפנינו, ועיין בספרי ובמדרש רבה נשא כגי' רבינו. ",
                "למעלה בעמוד, כוונת רבינו לעמוד שקודם זה העמוד והוא עמוד חמישי סי' קע\"ו וכן בעמוד השני סי' מ\"ז דקדק שם ביראים בזה עיי\"ש ובנדפס חסר דקדוק רבינו בזה ועכ\"ז כ' כאן בנדפס, לקמן בעמוד תמצא כו' ועיין בהקדמתי לח\"א שהערותי בזה שם. ",
                "יכול בינו לבין עצמו ת\"ל כו', כ\"ה בספרי אבל בסוטה ל\"ח א' איתא כה תברכו בקול רם אא\"א בלחש ת\"ל כו' ובנדפס הגי' יכול בלחש בינו לבין עצמו ת\"ל כו' [הגרא\"ד] ועיין סוטה שם תוד\"ה אא\"א בלחש דלא אצטריך אלא לר' יהודה דלא יליף לי' מגז\"ש אלא מכה ע\"כ ונראה דמש\"ה הביא רבינו לעיל הך דר' יהודה ודו\"ק. ",
                "לשון הנדפס שקורין אותו וחזן אומר להם אמרו ת\"ל אמור להם ומיהו עכובא לא הוי כו' חייב לברך ואמר אביי נקטינן לשנים כו' ותיבת אותו ט\"ס וצ\"ל אותן, ובספרי פ' ל\"ט איתא ומנין שחזן צ\"ל להם אמרו ת\"ל אמור להם ופי' הסמ\"ג עשין כ' על שם ר\"ת (שבתוס' ברכות ל\"ד א' ד\"ה לא) שהחזן אומר להם אמרו והוא קריאת כהנים והחזן הוא שמש של הקהל ואינו ש\"צ עכ\"ל וכ\"ה במדרש רבה פ' נשא פי\"א סי' ד' אמור להם מכאן שהחזן צריך לומר להם שיאמרו ע\"כ והוא מדברי הספרי וכתבו אח\"כ במדרש שם פירוש הדברים וכמ\"ש אביי בגמרא דסוטה וז\"ל המדרש שם אח\"ז אם שני כהנים הם שיעלו לדוכן צריך שיאמר להם החזן \"כהנים ברכו\" ואם אינו אלא כהן אחד א\"צ לומר שנאמר אמור להם לשנים עכ\"ל. וראיתי בפי' מהרז\"ו למדרש שם בד\"ה שהחזן צריך לומר להם שכתב \"וצ\"ע איך אומר אביי סתם דמשמע שהם דברי עצמו והוא מפורש בספרי אם לא שנאמר שהועתק ונוסף בספרי מהגמרא דברי אביי\" ודבריו תמוהין הלא אביי חידש לן לאחד אינו קורא כהן ודלא כרנב\"י בירושלמי המובא בתוס' סוטה ל\"ח סע\"א ודבר זה ליתא בספרי דמש\"ה לא תיקשי לרנב\"י ואולי ט\"ס בדבריו וצ\"ל \"במדרש\" תחת מש\"כ בספרי אבל פשוט דלק\"מ מדברי המדרש לאביי דמדרש במד\"ר הוא אחרון לאביי, וכ\"ה דעת רבינו היראים כפי' ר\"ת והסמ\"ג וז\"ש כאן מנין שקוראין וחזן הכנסת אומר להם ת\"ל כו' ולא כתב אומר להם \"אמרו\" להורות לן דהיינו הך שקוראין שהוא קריאת כהנים ותו לא מידי ודלא כהשם חדש שכתב בבאור דברי רבינו דתרתי אמר. א) שיהא קורא אותן בשם כהנים וכמו שהביא בסמוך דברי אביי לשנים קורא כהנים וז\"ש מנין שקורין אותן. ב) שצריך שיקרא להם מלה במלה וז\"ש וחזן אומר להם אמרו, דבאמת רבינו לא הביא אלא דברי הספרי ותו לא. וראיה מהכת\"י שלפנינו שלא כתב תיבת אמרו והוא ברור אלא שמש\"כ בנדפס ומיהו עיכובא לא הוי כו' תמוה שהרי החזן חייב לומר להם שנאמר אמור להם ואיך כתב רבינו ואע\"פ שחזן אינו חייב לומר לו. והנכון כגי' הכת\"י שלפנינו שכתב ומיהו עיכובא כו' עד חייב לברך אחר דברי אביי שאמר לאחד אינו קורא שנאמר אמור להם עז\"א רבינו דאפ\"ה חייב לברך וכמש\"כ התוס' מנחות מ\"ד א' ד\"ה כל בשם ר\"ת ורבינו ס\"ל יותר מזה דמדאורייתא חייב לברך ובירושלמי ברכות ספ\"ה אמרו כהן שעומד בבהכ\"נ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה. ובהע\"ש שאילתא קכ\"ה אות ט' נתקשה בדברי הירושלמי דמאי רבותא יש בזה דעומד בבהכ\"נ עובר בעשה עיי\"ש ואני אומר דקמ\"ל אף שהוא כהן אחד ואין מחוייבין לקרותו אפ\"ה עובר בעשה אם אינו מברך וכמשכ\"ר דחייב לברך לאפוקי משיטת ר\"פ שהביא הטור או\"ח סי' קכ\"ח ועיי\"ש בפרישה ובהגהת מהרל\"ח דלדעת הטור מוזהר לעלות כהן אחד אף שלא קראוהו לעלות ואם אינו עולה עובר בעשה וזהו דעת הרא\"ם כאן ועיין ס' האשכול הל' ב\"כ ונחל אשכול שם. ובתניא רבתי סי' ה' כתב אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו וש\"צ מקרא אותו מלה במלה כמו שאמרנו היו הכהנים שנים כו' אין מתחילין לברך עד שיקרא להם ש\"צ תחלה ויאמר להם כהנים כו' וכ' שם בביאורי מהרש\"ה אות י\"ב אם היה וכו' דעת המחבר כדעת הרר\"פ שהביא הטור סי' קכ\"ח שא\"צ להקרות ליחיד כיון דנפק\"ל מאמור להם ואין כן דעת הטור והפוסקים עכ\"ל ובמחכ\"ת אזיל בתר איפכא דדעת המחבר דלא כהרר\"פ אלא כהטור והפוסקים דאף לאחד ש\"צ מקרא אותו מלה במלה ומה שאחד מתחיל לברך מעצמו דברי אביי הוא לאחד אינו קורא ומ\"מ מחוייב לעלות מעצמו כנ\"ל ובביאור ענפי יהודה לספר והזהיר סדר נשא כתב ולישנא דס' יראים צריך תיקון קצת עכ\"ל ולפמש\"כ בכת\"י אתי שפיר. ",
                "לאחד אינו קורא. בטו\"א למגילה כ\"ג ב' כ' לשון הגמ' דסוטה דל\"ח לאחד א\"ק אלא כהן ובאמת לפנינו אינו כן ונראה שט\"ס שם תיבת אלא. ",
                "ר' שמעון בן פזי. וכ\"ה ברי\"ף ורא\"ש מגילה פ\"ג ס\"ס כ\"ב. ",
                "ואמר ר' אלעזר מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס עי' בס' גינת ורדים למהר\"א הלוי חאו\"ח כלל א' סי' י\"ג שפי' שם מהר\"ם ב\"ח מ\"ש ר\"א בר\"ש לא נשאתי כפי בלא ברכה כמש\"כ מהריעב\"ץ בהקדמת סידורו ס\"ת סולם בית אל עפמש\"כ בס' הזוהר דאסור להגביה את ידיו כ\"א בתפלה או בברכה ועיי\"ש סי\"ד שהרר\"א הלוי כ' ע\"ז שסגנון התלמוד לא משמע הכי דקאי אשאר ברכות דמיד בתר הכי מפרש תלמודא ואומר מאי מברך ואמר דמברך אשר קדשנו בקדושתו עכ\"ל והסה\"ד ח\"א אלף ד' דור ב' אחר החורבן כתב ע\"ש ספר אחד לשמעון ר\"א בן שמוע אותיות שמעון ואולי היה משבטו עכ\"ל ומאחר שהיה כהן א\"א להיות כ\"א משבט לוי ואולי מצד האם היה משבט שמעון ועיין בשיורי ברכה להברכ\"י או\"ח סי' קכ\"ח ודו\"ק: ",
                "ונוסחת היראים הנדפס בא\"י [אמ\"ה] אשר קב\"ו לברך כו' וכ\"כ השאלתות סי' קכ\"ה ועיי\"ש בהע\"ש אות י\"ב ובמחזור ויטרי ד' ברלין סי' ק\"ל כתוב אשר קב\"ו ועיי\"ש שהוגה אשר קדשנו בקשא\"ו ובחינוך מ' שע\"ח אקב\"ו עיי\"ש במנחת חינוך שהגיה אשר קדשנו בקשא\"ו. והשם חדש הגיה בדברי רבינו אשר קדשנו בקשא\"ו כגי' הש\"ס והפוסקים ובאמת כ\"ה ביראים אשר לפנינו. ואולי יש בנוסחת הברכה הזאת חלוק נוסחאות. ",
                "אדכריה רב יוסף לרב עוקבא וכו' ובנדפס הגי' אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא וכו'. וכ\"ה לפנינו בסוטה וכמ\"ש בפסחים קט\"ו ב' ועיין חולין צ\"ב א'. ",
                "עד שיכלה אמן כו' לשון הגמ' לפנינו סוטה ל\"ט ב' אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דבור מפי הקורא ופירש\"י דבור כהנים ודברי רבנו לא יכלתי לכוין אם לא בט\"ס שתיבת אמן צ\"ל בסמוך ואין הצבור רשאי לענות אמן עד שתכלה כו'. ובנדפס אין הכהנים רשאים לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיכלה אמן מפי הצבור ובש\"ס איתא עד שיחזרו פניהם מן הצבור והנראה ברור שחסר בדברי היראים ואחר אצבעותיהן צ\"ל עד שיחזרו פניהם מן הצבור ואין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן כו' והמעתיק דלג מעד הראשון לעד השני והשם חדש לא הרגיש מזה. ",
                "עד שיכלה אמן מפי ש\"צ בשים שלום. אינו מובן וכי הש\"צ אומר אמן אחר ברכת עצמו ואפשר דלפי שיטת הסוברים בברכות מ\"ה ב' דבסוף ברכות הר\"ז משובח לענות אמן אחר ברכת עצמו עי' בהרא\"ש פ\"ז דברכות סי' י' וא\"כ א\"ש גירסת רבינו. אולם פי' ברכה אחרת מאי היא. ונראה דהיינו רבון העולמים עי' שו\"ע או\"ת סי' קכ\"ח סעי' י\"ח בהג\"ה ובאור הגר\"א שם ס\"ק מ' ובהעמק שאלה סי' קכ\"ה אות י' אבל בנדפס איתא אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל ש\"צ בשים שלום והרש\"ל בח\"ש שם כתב לאו דוקא אלא כלומר שראויין להתחיל שים שלום דהיינו מיד אחר אמן וכן מוכח מפרש\"י עכ\"ל ובספר שו\"ת בית אב חלק חיי אברהם ס\"ס ל\"ד כתב לתמוה על פרש\"י סוטה ל\"ט ב' שכתב וכשכלה אמן אחרון מפי צבור הם מחזירין פניהם וכופפין קשריהן אם רוצים וש\"צ מתחיל שים שלום כו' דזהו נגד מ\"ש ר\"ח בש\"ס שם אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שמתחיל ש\"צ בש\"ש כו' ופלא על מפרשי הש\"ס שלא הרגישו בזה עכ\"ל ולא ראה דברי מהרש\"ל שהרגיש בזה ופי' משום זה לאו דוקא כו'. ",
                "במדרש. שה\"ש רבה פ\"ב ותנחומא נשא ס\"ח פסיקתא דר\"כ פט\"ו. ",
                "המוסגר הגהתי. והפסוק כאשר דבר וגו' הוא בבמדבר י\"ז ה' והחשבון ל\"ו שכתב רבינו הוא משום דמדיח מן החייבי סקילה אזהרתו דכתיב ולא ישמע על פיך והוא מן הלוין י\"ב וא\"כ אין נמנים אלא לאחד ושפיר החשבון מדויק עם לא ירע לבבך בתתך לו שכתב רבינו ריש סי' רמ\"ג וחסר בפנים הספר. "
            ],
            [
                "בדבר צ\"ל בדיבור. ",
                "כדברי רבינו כ\"כ רש\"י בסנהדרין ס' ב' בגמרא סד\"ה א' העובד וז\"ל ואזהרתי' מהכא ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו' דהיינו בכדרכה עכ\"ל ור\"ל כמשכ\"ר דכ\"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אבל הרמב\"ן בפי' התורה ראה שם כ' ע\"ד רש\"י וזה איננו נכון כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה\"א א\"כ אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם כו' אבל רבותינו שלמדו מכאן לעע\"ז כדרכה שחייב עליה לעולם אפי' פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם עכ\"ל הרמב\"ן ועיין במהרש\"א סנהדרין ס' ב' בפרש\"י ד\"ה אבל המגפף כו' שכ' שם דעת הסמ\"ג דחד לא תעבדם אתי לאזהרה כדרכה ואידך לשלא כדרכה ותמה עליו דכולי שמעתין אינה מוכחת כדבריו עיי\"ש אבל לפמש\"כ הרמב\"ן בפירוש הסוגיא אין מן התימא על הסמ\"ג והפנים יפות שם פי' דהשמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך היינו לעע\"ז בדרך עבודתו ופן תדרוש הוא לאסור לעשות עבודות אלו אף לגבוה עיי\"ש ועיין סמ\"ג לאוין י\"ד שכ' ופן תדרוש וגו' לענין אחר. ",
                "לאלהים הוא מיותר וליתא בגמרא ובנדפס ואם גי' הכת\"י מדויק י\"ל דה\"ק אילו נאמר לאלהים הלמ\"ד בצירי הייתי אומר כו' ת\"ל לאלהים הלמ\"ד בקמץ והאלף בחטף סגל בזובח לע\"ז הכ\"מ ועיין בז\"ח בראשית במדרש הנעלם ד\"ה פסקא שפי' זובח לאלהים יחרם כל המקריב קרבן וזבחו לשם זה הנקרא אלהים חייב מיתה בשביל שהוא שם משותף ואין אנו יודעין אם הוא זובח למלאכים או לבני אדם או להקב\"ה וע\"כ אמרה התורה בלתי לה' לבדו כלומר שצריך שיזכיר שם הוי\"ה לבדו והוא ע\"ד שאמר ר\"ש בן עזאי מנחות ק\"י א' ועכ\"ז דברי הזוהר מופלאים שהוא נגד ניקוד התיבה ודו\"ק, ודע דמשכ\"ר בלשון הברייתא מנין לרבות המשתחוה ת\"ל לא תשתחוה לאל אחר הוא כפי' גי' הספרים שכ' רש\"י שם וכ' עליהם דשיבוש הוא דהא מיתה הכא לא כתיבא אלא דכצ\"ל מנין לרבות המשתחוה ת\"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך לי' והוצאת את האיש ההוא וגו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל כי לא תשתחוה לאל אחר: ",
                "שאינו מתכוין לעבוד כגון כו' כצ\"ל והובא בהגמי\"י פ\"ג מהל' ע\"ז ובנדפס הגי' שלא יכשל אע\"פ שאין כוונתו לעבוד חייב כגון אלו כו' על כתפיהן ומקלסין אחריהן כו' וגי' הכת\"י ומהלכין אחריהן ברורה. ",
                "ולא אשנויי סמכינן מלשון זה נראה דר\"ל דלא נקטינן לקולא כשקלא וטריא של הגמרא ויוכל להיות שחייב ויותר הול\"ל נהי דאינו חייב איסורא מיהא איכא וצל\"ע. ",
                "פי' רבותינו כו' תלכון אחרי אלהים אחרים כצ\"ל ופסוק הוא בדברים ו' י\"ד ועיין פרש\"י סנהדרין ס\"ג א' ד\"ה אבל ובמהרמ\"ל שם וט\"ס הוא מה שציינו בפרש\"י שם ירמיה כ\"ה ו' דגם רש\"י כיון ללאו שבתורה וכ\"כ הגרש\"ש. ",
                "ואני אכתבם במספר הלאוין, ליתא בנדפס ד' תיבות אלו ועיין להלן סי' שנ\"א. ",
                "למעלה סי' ק' ק\"א ק\"ב רמ\"ה. ",
                "ועצמות פגריהם כו' עד וכל משמשיהם חסר בנדפס ומשכ\"ר כאשר פירשתי ר\"ל לעיל סי' רמ\"ה. ",
                "ואני. גי' הנדפס ואיני וכצ\"ל. ",
                "אלא נראה יותר דצ\"ל אלמא ועיין סנהדרין ס\"ד א' תוד\"ה אע\"ג שכ' ליישב אותה סוגיא דלא תקשה להעובד מאהבה או מיראה דפליגי בה אביי ורבא ומהרש\"א שם כ' עדה\"ת דלענין ח\"מ קאמרי דאינו חייב אא\"כ דנתכוין גם לעובדה אבל לענין חיוב חטאת חייב אף בלא נתכוין אלא לבזויה כיון דעבודתה בכך ואני תמה עליו דא\"כ לא הועילו התוס' מידי בתירוצם דאכתי תיקשה להעובד מאהבה או מיראה דרבא אמר פטור אף מחטאת כמבואר בשבת ע\"ב ב' ועיין סנהדרין ס\"א ב' תוד\"ה רבא ויש מפרשים כו' ושבת ע\"ב ב' תוד\"ה רבא א\"נ אפי' בסתם ובע\"ז שהכל כו' והוא פי' הרא\"ם כאן כמש\"כ הת\"י בשבת שם והרא\"ם מפרש כו' ועיין בכ\"מ פ\"ג מהל' ע\"ז ה\"ו שכ' בשם הריב\"ש והוא כדברי היראים בפי' מאהבה או מיראה עיי\"ש היטב ובתורת חיים לסנהדרין דס\"ב א' עמש\"ש בגמרא הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא כו' הקשה דלשיטת הרא\"ם משכחת לה שפיר שוגג בלא מתכוין מאהבה ומיראה אפילו לרבא ובסתם ע\"ז דמודי רבא דחייב. ",
                "כ' הווי העמודים נראה דס\"ל לרבינו דאם עבר חייב מב\"ד כדעת הר\"ר דוד שכ' הר\"ן בחי' שם. ",
                "להרהר יותר כי מה שפרשתי עיקר בכ\"מ כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וכ\"כ בהגמי\"י פ\"ג מהל' ע\"ז ע\"ש רבינו ובסמ\"ג לאוין י\"ז. ",
                "ראיתי להתפא\"י בפי' למשנה פ\"א דע\"ז אות ו' שכ' על דברי חכמים לאחר אידיהן מותר וז\"ל הא אידיהן גופייהו אסור ולת\"ק שרי עכ\"ל והוא תמוה דלהדיא כ' רש\"י בד' ו' א' ד\"ה ליתני דכל הנך ג' דקתני במתני' אלפני קאי ואידיהן ממילא משתמע דכש\"כ דאסור וכ\"ה מתבאר מפרש\"י שם ז' ב' דלכ\"ע אידיהן גופייהו אסור אלא דלת\"ק אסור ג' ימים לפני אידיהן ולרבנן בתראי אינו אסור אלא ב' ימים לפני אידיהן וכן נראה מהגמרא שם ו' ב' דבנשא ונתן לפני אידיהן ר\"ל מתיר בדיעבד וביום אידיהן גופי' מודה דאסור ודברי הלח\"מ פ\"ט מהל' ע\"ז ה\"א תמוהין מאד כמש\"כ בס' כרם יהושע למס' מכות ג' א' והנראה לי לתרץ ד' הלח\"מ דגירסתו בהרמב\"ם הי' משונה ממש\"כ לפנינו דלפניו לא היה כתוב ברמב\"ם \"הר\"ז מותר בהנאה\" באותן הג\"י דלפני אידיהן וא\"כ פסק הרמב\"ם כר\"י וכפסק הר\"י שבתוס' ושתי טעיות הדפוס הוא בהלח\"מ ותחת מש\"כ דאפי' בחגיהן צ\"ל דלפני חגיהן ותחת מש\"כ אסורה ביום חגם צ\"ל כיום חגם ואתי שפיר. ",
                "מכשול אלא משום דאזיל ומודה אסור. אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד כו' כצ\"ל והמעתיק דלג מן אלא הראשון לאלא השני וחסר מה שבנתיים ודברי שמואל הוא בע\"ז י\"א ב', והנה דעת רבינו כאן דנפשטה האיבעיא דד' ו' א' אי משום הרווחה א\"ד משום ולפ\"ע למאי נ\"מ דאית לי' בהמה לדידי' וכפרש\"י ריש ע\"ז וכמש\"כ הר\"ן לדעת רב אלפס והרמב\"ם דלשאת ולתת משום דאזיל ומודה הוא ולא כר\"ת שכ' הריטב\"א בשמו דכיון דבעיין לא איפשיטא אזלינן לקולא ואינו אסור אלא כשאין לנכרי בהמה כלל וכ' בס' לחם סתרים לע\"ז ו' א' דסבר רש\"י ז\"ל דאע\"ג דלא חזינן דפשט הגמרא בהדיא מ\"מ מדחזינן בד' ו' ב' דקאמר הגמרא וצריכי דאי תני לשאת ולתת משום דמרווח והך צריכותא לישנא דגמרא הוא ש\"מ דסבר משום דאזיל ומודה הוא עכ\"ל והריטב\"א בחי' לע\"ז ב' א' כ' ע\"ד רש\"י בזה\"ל ואפשר היה לומר דמרן ז\"ל סובר דאע\"ג דהתם לא איפשיט בתר הכי איפשיטא מדרבא דאמר כולה משום דאזיל ומודה הוא ומה שמחק רש\"י ז\"ל מאי דאיכא בנסחי בגמרא וצריכא דאי תנא לשאת ולתת עמהם משום דקא מרווח להו וכתב דלא גרסינן משום דקא מרווח להו לאו משום דס\"ל דטעמא דלשאת ולתת משום לפ\"ע הוא אלא משום צריכותא דס\"ד דתלמודא לא עביד צריכותא אלא גבי לשאול וללות וליפרע דקאמר רבא דכולה משום דמודה הוא עכ\"ל הריטב\"א. ובאמת לפנינו בפרש\"י בד' ו' ב' איתא בזה\"ל משום דקא מרווח להו גרסינן ע\"כ וא\"כ רש\"י גריס הצריכותא דלשאת ולתת עמהם משום דקא מרווח להו וכדברי הל\"ס הנ\"ל ונראה דלפני הריטב\"א הי' כתוב בפרש\"י משום דקא מרווח לא גרסינן ולכן כ' מה שכתב ומדברי רבינו הרא\"ם כאן נראה כמש\"כ הריטב\"א דהאיבעיא איפשיטא מדרבא דאמר כולה משום דאזיל ומודה הוא ובאמת ראי' זו אינה מוכרחת די\"ל דרבא אלשאול מהם קאי וכן ללות מהן ולפרוע מהן וה\"ק כולה אפי' לשאול מהם וכו' משום דאזיל ומודה הוא ולא משום גזירה וכן פי' הריטב\"א בד' ו' ב' אבל ברישא דמתני' לשאת ולתת איבעיא בדוכתי' קאי. וראיתי להל\"ס בד' ו' א' על האיבעיא דגמרא משום הרווחה כו' שהקשה דתיפשוט משום הרווחה מסיפא דקתני להשאילן ולהלותן ולפורען שאינו נותן להם בהמה מאי לפני עור איכא אלא ודאי משום דאזיל ומודה ולשאת ולתת נמי הוי דומיא דסיפא וניחא ליה עפמש\"כ התוס' בד' ו' א' סה\"ע דבמקח איכא לפ\"ע שממציא לו מעות לקנות צרכי ע\"ז א\"כ איכא לספוקי נמי בלהלוותן ולפורען שממציא לו מעות ולענ\"ד אין לומר כן דאכתי יקשה דתפשוט משום הרווחה מסיפא דקתני להשאילן דהדר בעיניה ואפ\"ה אסור אולם כבר כ' הר\"ן דהך בעיא ליתא אלא בלשאת ולתת אבל בלהשאילן ולהלותם ולפורען פשיטא דמשום דאזיל ומודה עיי\"ש ועיין חינוך מ' רל\"ב ומשכ\"ש החינוך דזוזי לא חזו לתקרובת מאי אמרת דילמא זבן בהו תקרובת הו\"ל לפני דלפני ובכה\"ג לא מקפדינן כו' הנה לשון הריטב\"א ריש ע\"ז האי כלפני דלפני היא ולא מפקדינן ובס' מעין החכמה פקפק ע\"ד החינוך עיי\"ש. ",
                "קורדנייא בנדפס קיסריינא וכ\"ה לפנינו קסרינאה ועיין פרש\"י אולם בחולין נ\"ד ב' איתא דינרא קורדינאה ופרש\"י שם מהרי אררט הוא וכן פרש\"י בפסחים ז' א' בחיטי קורדניתא הצומחים בהרי אררט קשים הם מאד וכת\"א בראשית ח' ד' הרי אררט טורי קרדו ובמדרש ש\"ר פכ\"ג סי' ג' ר' נתן אומר ירדינון היה וצ\"ל קרדינון היה והגרד\"ל שם כ' דצ\"ל הרדפינון וכ\"ה במדרש תנחומא בשלח סי' כ\"ד ר' נתן אומר הרדופני מר היה ובס' לחם ושמלה לת\"א בראשית ו' י\"ד בלחם אבירים תפס להגרד\"ל מהמכילתא ולא ראה דברי התנחומא שהוא כהגרד\"ל. ",
                "איבה שרי וע\"ז סמכו כו' כצ\"ל ובנדפס חסר מש\"כ כאן שאלמלא כו' עד איבה והירא כו' ועיין בע\"ז ב' א' תוד\"ה אסור שכ' לכך נראה דשרי משום איבה כדאמר בגמרא כו' ע\"ש ועיין בריקאנטי סי' רכ\"ז ובשלטי הגבורים ריש מס' ע\"ז שתמהו ע\"ד רבינו ותירצו וכ\"ה בריטב\"א עמ\"ש בגמרא טול וזורקו לבור בפניו וז\"ל דאע\"ג דשרי משום איבה גברא רבה כי האי מבע\"ל לתקוני' ביה כל מה דאפשר ועיין בט\"ז יו\"ד סי' קמ\"ח סעי' ה'. ",
                "קטלאות בנדפס ליתא ותחת זה כתוב שם \"ולולאות\" וכ\"כ בשלטי הגבורים ריש ע\"ז בשם היראים ועיין ע\"ז י\"ט ב' תוד\"ה הגיע שכ' שם בסה\"ד ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קוטלאות ואם נאמר דגי' רש\"י הי' ג\"כ ולולאות לא הי' צריך רש\"י לפרש מאי לולאות דלישנא דקרא הוא וזיל קרי בי רב הוא. ",
                "וגירדום. במשנה איתא גרדום בלא וי\"ו בראש והוא מוכרח ליה להאיכא דאמרי שם ט\"ז ב' אמר רבא כולם להיתר כו' אימא של גרדום כו' ומלשון רבינו נראה דס\"ל כל\"ק אחד לאיסור ולכן כ' בסילקי וגרדום ומש\"כ כאן אצטבוריא הנה בלשון המשנה שלפנינו אצטדיא וכ\"ה בנדפס ומשכ\"ר מאחר שמסייע נחשב כעובד כ' הגרא\"ד שליט\"א דדעת רבינו כהרמב\"ם בפיה\"מ שכ' בסילקי וגרדינין ואצטדיא ובימה כולן תארי כסאות ואצטבאות שעושין לכבוד ע\"ז ובשבילה ודלא כפרש\"י שפי' ובכל אלה יש נזק לרבים כו' והשם חדש נתקשה בדברי היראים ובערוך ערך במה כ' אסטדיא ובימה פי' מזבח לשם ע\"ז ובערך אסטדיא כ' אין בונין עמהם בסילקי וגרדין אסטדיא ובימה פי' בית השחוקות נקראת אסטדיא ואסיר לבנות עמהם לפי שהם שו\"ד כמפורש בגמרא עכ\"ל וא\"כ לפי' הערוך מתני' מילי מילי קתני אסטדיא משום נזק לרבים ובימה הוא לשם ע\"ז. ",
                "לע\"ז פרצופות המקלחות מים בכרכין לא יניח פיו על פיהו וישתה מפני שנראה כמנשק לע\"ז וכל דדמו מן המקרא להני תולדות והייתם וגו' כ\"ה בנדפס וט\"ס יש שם וכצ\"ל וכל דדמו ורמז מן המקרא כו' ועיין בדברי המרכבת המשנה שכ' הפתחי תשובה ליו\"ד סי' ש\"א סק\"ה ובתפא\"י בחידושיו למשניות פ\"ב דשבת מ\"ה ובפי' למשניות פ\"ב דע\"ז אות מ\"ה. ",
                "המקראות הללו כ' רבינו בלשון רבים ולא הביא אח\"ז כ\"א פסוק אחד והייתם נקיים וגו' ובמשנה ב' פ\"ג דשקלים איתא ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: ואולי כצ\"ל כאן. "
            ],
            [
                "דע\"ז לאו מולך הוא צ\"ל דמולך לאו ע\"ז הוא וכ\"ה בנדפס. ",
                "דברי כו' נראה לי דתיבת דברי מיותר וצ\"ל אח\"ז ר\"א בר\"ש אומר כו' וכ\"ה בגמרא לפנינו והשם חדש דחק ליישב גי' רבינו ואינו נראה לענ\"ד ומשכ\"ר וקימ\"ל כר\"א ר\"ל כר\"א בר\"ש. ",
                "כר\"א דקם ליה רחב\"א כשיטתי' דאמר אביי ר\"א ורחב\"א אמרו דבר אחד ר' אליעזר הא דאמרן ר\"ח דתניא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וראיתי בס' כלילת המנורה מערכת האלף אות ד' שכ' ע\"ד היראים אלו בזה\"ל ודבריו תמוהין לכאורה דהא אדרבה מדכיילינהו אביי בשיטה אין הלכה כמותו ובעכצ\"ל דס\"ל להרא\"ם ז\"ל כשיטת הסוברים דאמרו דבר אחד לאו שיטה היא עכ\"ל גם הגרא\"ד שליט\"א כ' ע\"ד היראים אלו וז\"ל לכאורה עדיין הם יחידים נגד ת\"ק וגם לשון אמרו ד\"א הוא שיטה ועיין בספרי הכללים ואולי בשנים לא שייך זה דקמ\"ל אביי דהלכה כוותי' משום דרחב\"א הכי ס\"ל ורחב\"א תנא קדמון היה עכ\"ל ואני אומר דשפיר כ' רבינו עפמש\"כ בס' מה\"ר ח\"ב ערך שיטה אות ה' בשם ס' באר יעקב דבמקום דמצינו להדיא בש\"ס סברות מתנגדות לזה ואיכא להעלות על לב דלא אמרו ד\"א צריך האי מ\"ד לאשמעינן דאמרו ד\"א להוציא מסברת אותו פ' ולאו משום דלאו הלכתא כוותייהו עיי\"ש וא\"כ מכש\"כ הכא דפליג אביי עם רבא דרבא אמר מולך עראי א\"ב לא שייך כאן כלל לומר דאמרו ד\"א הוא שיטה ולאו משום דשנים הם דה\"ה יותר בכה\"ג. ",
                "אלוה ליתא בנדפס ונכון דהא כ' רבינו לעיל ולא לשם אלהות. ",
                "להעביר בנדפס העביר וכ\"ה לפנינו במשנה ולפמש\"כ רש\"י בסנהדרין ס\"ד ב' בדברי ר' ינאי בד\"ה לא תתן להעביר וסתמא דמילתא שמשין שלה קא מעבירין לה הוה א\"ש לשון רבינו במשנה שכ' ולא להעביר באש דר\"ל דהשמשין לא יעבירוהו באש אולם בספר ת\"ח תמה ע\"ד רש\"י וכ' שהאב עצמו הי' מעבירו וכ\"ה בירושלמי פ\"ז דסנהדרין ה\"י לעולם אינו מתחייב עד שימסרנו לכומרין ויטלנו ויעבירנו עיי\"ש במראה הפנים וכ\"כ הרמב\"ן בפי' התורה. ",
                "שסופו להעביר למולך בנדפס ליתא ודברי רבינו הוא כמש\"כ בספר ת\"ח דדרשת ר' ינאי הוא מדכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא כתיב לא תתן למולך אלמא שהי' נותנו תחלה לאחרים להניפו לשם ע\"ז כדי להעבירו אח\"כ ע\"י עצמו וזש\"ר על מה שאמר הכתוב להעביר למולך שסופו להעביר למולך. ",
                "יכול העביר כו' ת\"ל לא תתן יכול מסר כו' ת\"ל להעביר יכול מסר והעביר כו' ת\"ל למולך יכול העביר למולך ולא באש יהא חייב נאמר כאן כו' כצ\"ל והנה רבינו כ' כאן לשון הברייתא ומזרעך לא תתן להעביר וגו' יכול העביר כו' והוא כגי' הישנה שהיה כתוב בספרים ורש\"י מחקה וכתב ה\"ג תנ\"ה יכול העביר ולא מסר כו' ול\"ג בברייתא ברישא ומזרעך לא תתן כו' עיי\"ש ועיין בת\"כ ויקרא כ' ב' דגריס שם לפי שנאמר ומזרעך לא תתן וגו' יכול העביר ולא מסר יהא חייב ת\"ל אשר יתן מזרעו ועיי\"ש בהתו\"ה. ",
                "קדשים לפי שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בבן ובת בן בנו ובן בתו מנין ת\"ל בתתו מזרעו למולך ואקשי התם תנא פתח בכי מזרעו וסליק ומייתי בתתו מזרעו כו' אין לי אלא זרע כשר זרע פסול כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "כי דכתיב דזרע. ג' תיבות אלו ט\"ס וצ\"ל תחתם \"בתתו מזרעו\" ועיין בב\"ב קט\"ו א' תוד\"ה בן ובחי' הרשב\"א ריש קדושין כתירוץ רבינו היראים כאן. ",
                "קג\"ם דלא כרש\"י בפי' התורה ועיי\"ש ברמב\"ן שתפס על פרש\"י ועיין רמב\"ם פ\"ו מהל' ע\"ז ה\"ג וכ\"מ ולח\"מ שם ועיין בסה\"ד סדר תו\"א ערך רבא סי' ט' [בסדר הדורות החדש] שכ' ואולי מ\"ם דקג\"ם אליבא דרש\"י הוא מולך עכ\"ל ואף דבסנהדרין כ\"ז א' גבי מומר או\"נ להכעיס דפליגי אביי ורבא אמרו שם להדיא והלכתא כוותי' דאביי עיין מש\"כ לעיל סי' כ\"ו אות צ' בביאורי והפנים יפות ויקרא י\"ח כ\"א כ' לתרץ פרש\"י דס\"ל דודאי ל\"פ אביי ורבא מבציאות כיצד סדר עבודתו אע\"כ דיש מהן עושין כך ויש מהן עושין כך ול\"פ אביי ורבא אלא לענין חיוב מיתה ובמעבירו ברגל אין בו דין מיתה אלא אזהרה לבד דאיכא לאו אחר בפ' שופטים לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש עיי\"ש. ",
                "העבירו עצמו פטור. בנדפס כתוב כמו בהכת\"י שלפנינו אבל בברייתא שלפנינו איתא העביר עצמו פטור ולא העבירו ולפי פרש\"י לעיל אות ה' יש לפרש העבירו אשמשין קמהדר דהם העבירו אותו בעצמו ולא מזרעו פטור אולם להסוברים דהאב בעצמו מעביר צ\"ל העביר עצמו: "
            ],
            [
                "שניהם בכלל אל תפנו ואל תבקשו ר\"ל שניהם בכלל אל תפנו ושניהם בכלל אל תבקשו וכמו שכ' רבינו להלן והנשאל והעושה בכלל אשר תפנה ודלא כהשם חדש שכ' דכוונת רבינו דהעושה הוא בלאו דאל תפנו והנשאל הוא בלאו דאל תבקשו וכ\"כ בס' באה\"ט לס' ויקרא י\"ט ל\"א וז\"ל ולפי ענ\"ד נראה יותר דאזהרה דנשאל מאל תבקשו וגו' דבתר הכי עכ\"ל וכדבריהם הוא באבן עזרא שכ' וטעם אל תפנו ליודע האומנות וטעם אל תבקשו לשאול כשאול עכ\"ל אבל דברי רבינו היראים אינו כן אלא דשניהם בכלל אל תפנו ושניהם בכלל אל תבקשו ועיין בירושלמי דסנהדרין פ\"ז ה\"י במראה הפנים שם ד\"ה אזהרה ובס' התו\"ה להת\"כ פ' קדשים סי' צ\"ט. ",
                "הברכיים צ\"ל הפרקים כ\"ה בנדפס. ",
                "הנשאל בנדפס השואל והיינו הך דהנשאל שבמשנה פי' שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול המלך ודעת רבינו הרא\"ם דהנשאל בכרת וכ\"כ בסוף הסימן ואע\"פ שהנשאל בלאו וכרת כו' ומוכרח הדבר לפמשכ\"ר והנשאל והעושה בכלל אשר תפנה וכבר כ' התוס' בסנהדרין ס\"ה א' ד\"ה והנשאל דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א\"כ יהא בו כרת דכתיב בפ' קדשים והנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותו וס\"ל לרבינו דאה\"נ יש כרת בנשאל ומתניתין דקתני והנשאל באזהרה ה\"ה דכרת נמי איכא ולא קתני אזהרה אלא למעוטי סקילה כמש\"כ התוס' בסנהדרין נ\"ו א' ד\"ה ועל וכ\"כ בביאור ווי העמודים לפ\"ד רבינו והסמ\"ג לאוין ל\"ו כ' להקשות לפרש\"י כקושיית התוס' וז\"ל שם ושנינו בפד\"מ שבעל אוב בכרת או בסקילה והנשאל בהם באזהרה בלבד עכ\"ל ונראה שכן הי' גירסתם במשנה ולפי\"ז שפיר הקשו התוס' ג\"כ לפרש\"י אבל לפנינו במשנה לא נזכר כרת וא\"כ שפיר י\"ל כנ\"ל ולק\"מ קושיית התוס' אולם במשנה ריש כריתות חשב בל\"ו כריתות בעל אוב ולא חשיב ל\"ז כריתות והוא הנשאל בבעל אוב וכמש\"כ התוס' בזבחים מ\"ט א' ד\"ה לפי לענין מכשף עיי\"ש וצ\"ל לדעת רבינו דחד טעמא הוא עם הא דלא חשיב ידעוני במשנה דכריתות. ",
                "גם לאוב וידעוני כו' כוונת רבינו דמלבד העונש שכתוב מפורש באוב וידעוני למדנו גם כן עונש לאוב וידעוני מדכתיב מכשפה לא תחיה ואמרינן כו' אולם כ' הב\"י בטור יו\"ד סי' קע\"ט עמש\"כ הטור שם מכשף כולל כל אלו וז\"ל הב\"י לא ידענא מאי קאמר דאי אאוב וידעוני קאי חייבי סקילה נינהו מצד עצמם ומה לנו אם יהיה בכלל מכשף או לא יהיה עכ\"ל וה\"נ יש לתמוה ע\"ד רבינו מאי נ\"מ בזה שאוב וידעוני מכלל מכשפה לא תחיה, והשם חדש הגיה דצ\"ל ועונש למדנו גם למכשף מאוב וידעוני דכתיב כו'. ",
                "ואעפ\"י כו' עד ס\"ס חסר בנדפס: "
            ],
            [],
            [
                "שבת תיראו הנה לשון הנדפס קדושת השם תיראו ונראה שהוא מיוסד על לשון הכתוב סוף סדר בהר את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו וזש\"ר קדושת השם תיראו ואת שבתותי תשמרו, ויש לכוין מש\"כ היראים קדושת השם תיראו דר\"ל ליום השבת ע\"ש שהקב\"ה קדשו כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ועפ\"י מ\"ש במדרש תהלים מ' צ\"ב שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכ' בהע\"ש שאי' א' אות ט\"ו דצ\"ל במדרש שמה כפול והיינו דקרי לה שבת וקדוש ה' ושפיר כ' רבינו ג\"כ בכפל קדושת השם תיראו ואת שבתותי תשמרו וכאן בהכת\"י אשר לפנינו כתוב \"שבת\" תיראו והיינו הך שכתוב בנדפס קדושת השם תראו לפי ביאורי ולהלן סי' ת\"י כ' רבינו מורא שבת עיי\"ש בביאורי. ",
                "וביום ט\"ס וצ\"ל ויום ומש\"כ לה\"א נראה דכוונת הכתוב כמו ששבת ה\"א דהיינו ליל ז' ויום ז' דביום הששי כלה הש\"י בריאת שמים וארץ ואחרי כלות יום הששי שבת וינפש וז\"ש במכילתא יתרו פ\"ז ת\"ל ויום השביעי שבת לה\"א שאין ת\"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה דכוונת דרשתם מדכתיב שבת לה' אלהיך דהיינו יום השביעי יהי' שבת כמו ששבת ה\"א דגם הלילה שבת ודו\"ק. ",
                "מ' חסר אחת. עיין בתוי\"ט שכ' לדקדק על הא דנקט האי לישנא ולא נקט ל\"ט ותי' שם בשם בנו המשכיל מהר\"ר אברהם שאמר ליישב דתנא דידן אגב אורחיה קמ\"ל דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר כר\"ש ב\"ר יוסי בן לקוניא שבת מ\"ט ב' וכבר קדמו בזה בספר האגודה שכתב שם וז\"ל מ' חסר אחת נקט האי לישנא כו' משום דהם כנגד מלאכות הכתובים בתורה ובפסוק אחד אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו עכ\"ל והנה רבינו כתב החורש והזורע וכ\"כ להלן בפירושו החורש בראש אולם במשנתינו הזורע והחורש ובטעם משנתינו אמרו בשבת ע\"ג ב' תנא בא\"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ובס' אשי ישראל למס' שבת הקשה דא\"כ לפי הגמרא ליחייב אחרישה שנייה משום זורע אולם בהגהות מצפה איתן שבשס\"ח כ' ואפשר דבקשוי דצריך לרפויי ארעא לכ\"ע אינו רק משום חרישה אע\"ג דגורם צמיחה דמ\"מ עושה מעשה חרישה ואזלינן בתר מעשיו, ועיין בפנ\"י שבת מ\"ט ב' שכ' כדברי האגודה. ",
                "המוציא מרשות לרשות המכה בפטיש לפנינו במשנה הגי' המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות וכן בהפי' שמפרש רבינו להלן כ' כסדר שהוא לפנינו. ",
                "לשון הנדפס וראו חכמים אלו מלאכות שהן דומין כנגד עבודת המשכן ומלאכות הדומין לעבודה והיא נקראת מלאכה כו' ואמרו אלו הן כו' והוא נכון והנראה מדברי היראים שבא לתרץ קושיית הראשונים הרשב\"א והריטב\"א בשבת מ\"ט ב' למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להם חכמים המלאכות וניחא להו דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן ומר לא יליף מנינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן וכ\"כ התוס' שבת מ\"ט ב' ד\"ה כנגד לכאורה נראה כו' אולם דעת רבינו נראה דפליגי כמסקנת התוס' שם ולכן כ' רבינו בתרתי וראו חכמים אלו מלאכות שהן דומין כנגד עבודת המשכן דהיינו לר\"ח בר חמא ומלאכות הדומין לעבודה והיא נקראת מלאכה והיינו לרשב\"י בן לקוניא, ועמשכ\"ר דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו כ' השם חדש הך קרא כתיב בפ' מועדות ויותר נראה להגיה הפסוק למלאכת עבודת הקודש עכ\"ל ואינו מוכרח דהא רבינו רוצה להביא דשם מלאכה שבתורה נרדף להם עבודה והיינו להמ\"ד כנגד מלאכה מלאכת מלאכתו שבתורה ובדיוק לא הביא רבינו הפסוק למלאכת עבודת הקודש כדי שלא נטעה דגם המ\"ד כנגד מלאכה שבתורה יליף ממשכן ודו\"ק. ",
                "רבא אמר משום חורש. בנדפס רבה ועיין או\"ז הל' שבת סי' נ\"ד שכ' ובספר שלפני כתוב רבא ועיי\"ש שהביא ראי' מן הירושלמי דהיינו כרב יוסף והנחל איתן ברפ\"ח מהל' שבת כ\"כ מדנפשי' ומש\"כ כאן ומסיק אביי כו' בנדפס חסר אולם הסמ\"ג לאוין ס\"ה כתב כמשכ\"ר כאן. ",
                "ולא ישתין עליהם. בהגהות מרדכי פ\"ז דשבת הביא ד' הספר יראים וכ' שם על שם סה\"ת שהתיר להשתין עליהם ולשפוך יין שאינו מצמית אלא מייבש וכ\"כ האו\"ז הל' שבת ס\"ס נ\"ד דהרא\"ם כ' דגם להשתין מים ע\"ג עשבים אסור מפני שהוא משקה וה\"ר ברוך בסה\"ת כ' דלהשתין מים ע\"ג עשבים שרי שמי רגלים עזין ושורפין העשבים שהרי מעבירין אותם על הכתם א\"כ חזקים ועזין הם כו' והריקאנטי סי' קי\"ד הביא שם דברי הרא\"ם וכ' אח\"כ אבל דבר ששורף הזרעים כגון שתן מותר וצ\"ל שאין זה מדברי הרא\"ם אלא הריקאנטי פסק כן מדנפשי' וכדברי ר\"ב בסה\"ת ועיין נדה ס\"ב א' מ\"ר שהחמיצו ובברייתא שם ס\"ג א' כמה חימוצן ג' ימים אבל מ\"ר קודם חימוצן אינם עזים וא\"כ הוא משקה לדעת רבינו ואסור. ",
                "ובפריה בנדפס איתא ויופיה ומש\"כ בנדפס ואע\"ג דהוי פס\"ר ול\"י לא מחייב ר' מאיר בזה יפה גי' הכת\"י שלפנינו לא מחייב ר' שמעון. ",
                "בארעא צ\"ל ובארעא דסתם אדם כיוצא בזה דניחא ליה הוי איסורא כו' וכ\"ה בנדפס ועיין מג\"א סי' של\"ו סק\"ו מש\"כ על שם ס' הזכרונות והא\"ר סי' של\"ו סק\"ו כ' דהס' הזכרונות כדעת הרא\"ם ועיין שו\"ת מהר\"י מברונא סי' נ\"ב וסי' ר\"ב. ",
                "ואמר עולא בנדפס הגי' ואמרינן עלה אולם באו\"ז הל' שבת ס\"ס נ\"ה הביא לשון היראים ואמר עלה עולא אך מה שכתוב בלשון רבינו מקודם \"לפי שהוא קרוב לפס\"ר ול\"י לעשות חריץ\" ליתא שם בדברי רבינו שכ' האו\"ז שם ויבואר בסמוך. והנה בהגמי\"י ריש הל' שבת כ' שם בזה\"ל ואין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלם ובין קטנים דאפשר לטלטלם כו' ודלא כרא\"ם שפסק בגדולים שאסור ואפי' בעיליתא דשישא עכ\"ל ונראה דהגמ\"י תרי מילי קאמר מתחילה כ' דאין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלם ובין קטנים דאפשר לטלטלם ור\"ל דאפי' קטנים דאפשר לטלטלם מ\"מ מותר לגרור ודלא כר' ירמי' רבה שבת כ\"ט ב' ואח\"כ כ' עוד ודלא כרא\"ם שפסק בגדולים שאסור וטעם הרא\"ם שאסור בגדולים לפי שהוא קרוב לפס\"ר לעשות חריץ והאו\"ז שם השיג על היראים דליתא כדבריו אלא הלכה למעשה דאף גדולים מותר וזהו דעת ההגמי\"י ודלא כהב\"י או\"ח ריש סי' של\"ז שהעתיק שם לשון ההגמי\"י ודלא כהרא\"ם שפסק דבקטנים אסור כו' ופי' הב\"י דטעמא דרא\"ם משום דאפשר לטלטלם שלא בגרירה עיי\"ש ואומר אני דאף שהרוקח תלמיד רבינו הרא\"ם כ' ג\"כ בסי' נ\"ח והביאו הב\"י וז\"ל אבל גדולות מאד אסור דהוי פס\"ר ואסרינן אפי' בעיליתא דשישא עכ\"ל מ\"מ אין זה כדברי רבינו דהרי רבינו כ' מימרא דעולא בזה\"ל ל\"ש אלא קטנים אבל גדולים אסור והוא כהגי' הישנה שדחו התוס' בשבת שם ד\"ה ה\"ג והובא בכ\"מ בשם הרמ\"ך וז\"ל שם ובספרים מדוייקים נמצא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד\"ה אסור דדמי לפס\"ר ע\"כ ולכן כ' רבינו שלא לגרור כסאות גדולות בארץ לפי שהוא קרוב לפס\"ר כו' דמשמע דאפי' אינם גדולות מאד דליהוי ודאי פסר אפ\"ה אסור לפי שהוא קרוב לפס\"ר וזהו מימרא דעולא. והמג\"א ריש סי' של\"ז כ' אבל גדולים מאד אסור לגרור דהוי פס\"ר דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב\"י רוקח וכ\"מ בשם הרמ\"ך) עכ\"ל. ולענ\"ד דברי הרוקח אינם כדברי הרמ\"ך כנ\"ל אולם לפמש\"כ לעיל דבאו\"ז ליתא בלשון היראים לפי שהוא קרוב לפס\"ר כו' וא\"כ שפיר י\"ל דרבינו מיירי במטות וכסאות גדולות דודאי עושות חריץ דהוי פס\"ר וכדברי הרוקח וזש\"א עולא אבל גדולים ד\"ה אסור ור\"ל דמודה ר\"ש בפס\"ר ול\"י דאע\"ג דאינו מכוין אסור וכדאשמועינן רבא הא מילתא שבת קל\"ג א' ואביי נמי לבתר דשמעה מרבא סברא ולא קודם לכן וה\"נ אשמעינן עולא ואזדא לה קושיית התוס' שבת כ\"ט ב' לגי' זו מפ' כל שעה עיי\"ש ולפי\"ז מ\"ש עולא מחלוקת בקטנים אין כוונתו קטנים ממש אלא כל היכי דאין בהם ודאי פס\"ר לעשות חריץ קטנים קרי להו ואין חילוק לעולא בין אפשר בטלטול להיכא דאי אפשר אלא בגרירה דמדאמר אבל בגדולים דודאי עושות חריץ ד\"ה אסור ש\"מ דכל היכא דאין עושות חריץ בודאי ל\"ש כלים דאפשר בטלטול ול\"ש כלים דא\"א בכ\"ע שרי לר\"ש ודלא כר' ירמי' רבה. ולא אוכל לירד לסו\"ד האו\"ז שכ' שם ולר' ירמי' רבה דאמר דר\"ש שרי בגדולים תימא וכי אין זה פס\"ר ול\"י עכ\"ל דמאי תימא הוא זה דודאי אף בגדולים דלא אפשר לטלטלם לא הוי פס\"ר דע\"כ צ\"ל הכי לעולא לגירסא שלפנינו דבגדולים ד\"ה מותר והלא מודה ר\"ש בפס\"ר ול\"י וכי משום דלא אפשר לטלטלם שרינן איסורא לעשות חריץ ואף דבפסחים כ\"ה ב' אמרו דלא אפשר ולא מכוין לכ\"ע שרי מ\"מ כ' התוס' שם ד\"ה לא דמיירי בענין דלא הוי פס\"ר עיי\"ש ולפי\"ז דברי רבינו היראים עולים יפה ודלא כהנמי\"י שכ' ודלא כרא\"ם. והריב\"ש סי' שצ\"ד כ' דגי' נכונה היא אבל בגדולים ד\"ה אסור והיא גי' ריב\"א דבגדולים הוי פס\"ר וכ' בביאור ווי העמודים ולגי' ריב\"א והריב\"ש דגרסי ד\"ה אסור משום דהוי פס\"ר נראה דס\"ל דלעולא אסור בגדולים לכ\"ע משום דהוי פס\"ר וא\"כ ר' ירמיה דשרי בגדולים לר\"ש וכן רב יוסף דמותיב לעולא מדתניא גורר אדם מטה כו' אפשר דפליגי אי הוי פס\"ר או לא וכה\"ג כ' התוס' בס\"פ המצניע בד\"ה המכבד כו' דר\"א סבר דהוי פס\"ר ורבנן ס\"ל דלא הוי פס\"ר אבל התוס' בס\"פ תמיד נשחט כ' שזה דוחק ע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן במלחמות בס\"פ כל הכלים כו' עיי\"ש מיהו אפשר דפליגי אם באיסור דרבנן פס\"ר אסור או מותר כו' משום דבגרירה דכלים ליכא אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כו' עכ\"ל הווי העמודים. וראיתי בספר עמק הלכה חאו\"ח סי' צ\"ח שכ' ליישב קושיית התוס' יומא ל\"ד ב' ד\"ה ה\"מ. לפרש\"י מר\"י דפליג בגרירה עלי' דר\"ש אוסר אפי' בכה\"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאורייתא כשבת מ\"ו ב' וע\"ז תי' בעמק הלכה שם דלר\"י דמחייב במלאכה שאצ\"ל ודאי הוי גרירה דאורייתא ולהכי אסר אינו מתכוין ומתורץ בטוב דעת רש\"י עכ\"ל והוא תמוה דפרש\"י בשבת מ\"ו ב' דחופר דחייב ה\"מ במרה וקרדום כדרך חפירה שהוא במרה וקרדום ומש\"ה גרירה אסורה דרבנן אפי' לר\"י דמחייב במלאכה שאצ\"ל. ",
                "רבא. עיין שבת ל\"ד א' סימן בגופא זימרא כו' וא\"כ צ\"ל כאן אמר ר' אבא כו' ודלא כמו שכתוב בנדפס אמר רבא אמר רב חייא אמר רב וחסר שם רב חייא בר אשי והגרעק\"א בגלה\"ש שבת ל\"ד א' כ' והו\"מ למחשב עוד ההיא דלקמן ד\"נ ע\"ב וכ\"כ הסה\"ד ערך ר' אבא ואני מצאתי עוד פ' במה טומנין (שבת נ' ע\"ב) א\"ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב כו' ובאמת אישתמיט להו גי' הרא\"ש בשבת נ' ב' אמר ר' אבא אמר רב חייא בר אשי ותל\"מ וליתא שם אמר רב והרי\"ף שכ' אמר רב הא כתב אמר ר' אבא אמר רב חייא אמר רב וליתא שם בר אשי. ",
                "או ביומיים. הת\"ש הניח ד\"ז בצ\"ע דהא לקליטה בעינן ב' שבתות ולענ\"ד דאין הטעם משום קליטה בקרקע אלא הטעם משום דבמקום לח יצמיחו אם יניח שם איזה ימים ולכן כ' דרק על יומיים דידוע דביומיים ודאי לא יצמח וזה ברור. לשון הנ\"א הל' שבת כלל י\"א. ולא כ' רבינו הרא\"ם תולדה לזריעה כמו שכתב בסמוך בקצירה התולש מעציץ שאינו נקוב דפטור אבל אסור וה\"נ הזורע בעציץ שאינו נקוב דפטור אבל אסור נראה מזה דס\"ל כמש\"כ הנ\"א שם דהזורע בעציץ שאינו נקוב לענין שבת דחייב ולא דמי לתולש עיי\"ש. ובס' מנחת חינוך במוסך השבת אות ב' כ' דאין דברי הנ\"א מוכרחין וראיתי להמנחת חינוך שם שהביא דברי הפמ\"ג לאו\"ח בפתיחה כוללת דדעת רש\"י דזריעה צריך שיעור כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא כמתני' דשבת ק\"ג א' עיי\"ש במנחת חינוך. והנה אף דמבואר במשנה דחורש כל שהוא עכ\"ז מצינו בירושלמי פ\"ז דשבת ה\"ב שאמרו כמה יחרוש ויהא חייב ועיי\"ש בשיורי קרבן דקמיבעיא לי' כמה כל שהוא וכ\"ה באו\"ז הל' שבת סי' נ\"ה ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא פרש\"י דכריתות י\"ז א' ד\"ה אלא שכ' שם דדמי כחורש ח\"ש וזורע ח\"ש כו'. עוד ראיתי להעיר דבשו\"ת הלק\"ט ח\"א שאלה רס\"ו כ' מ\"ש דבמבשל ואופה בעינן שיאפה כשיעור בשבת והזורע משהשליכם ע\"ג קרקע חייב. תשובה מסתברא דמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדירה ולחתות בגחלים אבל בזורע הכל בידי שמים עכ\"ל והוא דלא כהגרש\"ש בשבת ע\"ג א' במשנה וגם בס' דברי מרדכי להג\"מ מרדכי פרידבורג חאו\"ח סי' ס\"א אות ל\"ב כ' דלא כהגרש\"ש וכן במנחת חינוך שם כ' דעל הזריעה שזרע חייב אף שתיכף הגביה מן הקרקע דלא כאפייה דקודם שנאפה אינו חייב דהתם האפייה הוא המלאכה וחייב בשעת אפייה אבל הכא המלאכה היא הזריעה וחייב תיכף על הזריעה עיי\"ש. ",
                "מלאכה אחת הן. דעת רבינו כהי\"מ שהביא המ\"מ פ\"ז מהל' שבת ה\"ד דפי' מלאנה אחת הן שהן תולדות. שם חדש. ",
                "שערו וכן שפמו וכן זקנו כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל וכ\"ה להלן במלאכת הגוזז. ",
                "פי' כו' כבר כ' רבינו לעיל סי' נ\"ג מחלוקת רש\"י ורבינו יעקב דרש\"י ז\"ל פי' דשל עץ בעינן נקוב ושל חרס לא בעינן וע\"ז קאמר רבינו שם דליתא כדאמרינן בשל עץ לא מהני נקוב ובשל חרס מהני נקוב וכ\"כ רבינו כאן דלרש\"י כי פטרי עציץ שאינו נקוב בשל עץ אבל בשל חרס שאינו נקוב כנקוב משוינן ליה דכעפר משוינן ליה ורבינו יעקב פי' דבשל חרס מהני ליה נקיבה ובשל עץ לא מהני ביה נקיבה וכ\"ה ביראים הנדפס וכ\"כ בהגמי\"י פ\"ח מהל' שבת וז\"ל ור\"ת אומר דבשל חרס איירי דבשל עץ אפי' נקוב כאינו נקוב ופטור ודלא כהספר בית דוד בשו\"ת סי' א' שכ' שם בזה\"ל וכן בהגמי\"י פ\"ח מהל' שבת ובספר יראים הביא ג\"כ דעת ר\"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה וכן נותנת הסברא באמת דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה עכ\"ל. ובמחכ\"ת העיד על מה שלא ראה דמבואר בדברי הגמי\"י ובספר יראים דעת ר\"ת דבשל עץ לא מהני נקיבה כדברי התוס' דמנחות פ\"ד ב' ד\"ה כאן דלא כר\"ת שבתוס' גיטין ז' ב' ד\"ה עציץ דבשל עץ לא בעי נקיבה והסברא שכ' הב\"ד דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה נלענ\"ד דלק\"מ דהא התולש מעציץ נקוב חייב ואפילו הנקב בדופנו ואין זה פשוט דיהי' נחשב כמחובר במה שהנקב בדופנו והא ראיה דר\"ש פוטר בזה ובזה א\"כ שפיר י\"ל דגם לרבנן דר\"ש לא מהני כ\"א בשל חרס ולא בשל עץ והשם חדש כ' בביאור היראים הנדפס סי' ק\"ע א\"נ נראה דרבינו מפרש פי' הסוגיא דמנחות כפי' הראב\"ד פ\"ב מהט\"א הי\"א דשל עץ. ושל חרס תרווייהו בעו נקיבה כו' עיי\"ש ולא ראה דברי היראים כת\"י סי' נ\"ג דמפורש שם דלא כהראב\"ד ועכצ\"ל במש\"כ רבינו שם בעציץ שאינו נקוב אפי' של חרס דה\"ק ל\"מ של עץ שבו אין חילוק בין נקוב לשאינו נקוב דבתרוייהו הוי מדרבנן כיון דלא מהני ביה נקיבה אלא אפי' של חרס דמהני בו נקיבה הוי מדרבנן כשאינו נקוב וכ\"כ הש\"ח שם בפי' הראשון בכוונת היראים. ",
                "דהמצניע נקבעה סוגיא דרבא דאמר רבא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ובס' בית דוד בשו\"ת סי' א' כ' דראיית רבינו לא מכרעא מידי דשפיר נוכל לומר מידי איריא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא והא דקבע שם דברי רבא היינו משום דלעיל מיני' בסוגיא איירי בניקב בכדי טהרתו לכך מייתי עלה דברי רבא עיי\"ש. ",
                "פ' כל המנחות. נראה דט\"ס וצ\"ל פ' כל קרבנות הצבור [מנחות פ\"ד ב'] כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס לענין בכורים כו' ולשון הנדפס הוא כאן בספינה של חרס כאן בשל עץ ועיי\"ש בתוס' ומשכ\"ר כאן אלמא עץ וחרס אין דינם שווה גי' הנדפס הוא כך ולענין מדרס דחרס ועץ אינן שוין וכי' השם חדש דכלי עץ מטמא מדרס אבל כ\"ח אינו מטמא מדרס דאינו ראוי למו\"מ. ",
                "פי' לצד הגוף. כפיר\"ת בתוס' שם ד\"ה והוא וה\"ר מנדה י\"ג ב' מעטרה ולמעלה אסור שפי' לצד הגוף ובפרש\"י שסייב להרי\"ף פ' שמונה שרצים כ' גם שם ב' פירושים והוא תמוה לענ\"ד. ",
                "פי' רובן רוב כו' לצד האויר כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "במקום כו' משום דמסקינן שם והאידנא דקיי\"ל כר\"ש כולהו שרי ועז\"א רבינו במקום דהוי פס\"ר ול\"י ואתי שפיר מימרא דרמי בר אבא אפי' אליבא דמסקנא כ\"כ בביאור הלכה שבס' משנה ברורה לאו\"ח סי' של\"ו ס\"ג וכ\"כ בביאור שם חדש לס' יראים הנדפס. ",
                "בנדפס כתוב אח\"ז ואמר אביי האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר הלכך כו' וכ' הרב הגאון רא\"ד שליט\"א דגי' היראים בשבת ע\"ג ב' דלא כגירסתינו שם אמר רבא האי מאן דכניף כו' חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בג\"ק ורבינו גריס בהיפוך מתחילה אמר אביי האי כו' חייב משום מעמר ורבא אמר אין עימור אלא בג\"ק ועיי\"ש בגליון מש\"כ הגרי\"פ ולגי' רבינו שבנדפס שפיר הקדים אביי לרבא ובזה יתיישב ג\"כ דברי הרמב\"ם מקושיית האו\"ז הל' שבת סי' נ\"ז עיי\"ש אבל בהכת\"י שלפנינו וכן בלשון היראים שהביא האו\"ז שם ליתא כלל האי מאן דכניף מילחא כו' והסמ\"ג לאוין ס\"ה במלאכת מעמר כ' כלשון רבינו היראים כת\"י שלפנינו עד דהוי כמעמר וכ' אח\"כ בזה\"ל מיהו בפ' המביא (דל\"ג) מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם [ל\"ג א'] מגבב עצים מן הקצר ומדליק ואמר רבא בשבת (ד' ע\"ג) האי מאן דכניף מילתא ממילחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלשו במקום גידולם עכ\"ל הסמ\"ג וכ\"כ התוס' בביצה ל\"א א' ד\"ה מן הקרפף ואפי' מן המפוזר. דלא שייך עימור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כ\"ג (דע\"ג ב') וכוונת התוס' למ\"ש רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכדברי הסמ\"ג ועיין בסמוך. ",
                "דהוי כמעמר. זה לשון הריקאנטי ס\"ס קי\"ד וכ' הרב ז\"ל שיזהר אדם שלא יאסוף פירות יחד דהוי מעמר ועיי\"ש בביאור מעשה בצלאל שעמד עמש\"כ הריקאנטי ע\"ש הרא\"ם דהוי מעמר ובאמת היראים כ' דהוי כמעמר בכף הדמיון וכ' שם דבמקום גידולם ודאי הוי מעמר גמור ושלא במקום גידולם אינו חייב משום מעמר ועיין בב\"י ס\"ס של\"ה ובסי' ש\"מ ובנשמת אדם כלל י\"ג עכ\"ל. ואני אומר דדברי הריקאנטי מתבארין יפה עפמש\"כ האו\"ז הל' שבת סי' נ\"ז בלשון היראים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או בצים יחד דהוי כמעמר עכ\"ל וכן היה נוסחת הריקאנטי בהיראים ופי' דמש\"כ היראים דהוי כמעמר בכ\"ף הדמיון קאי על האיסור לקבץ ביצים יחד משא\"כ לאסוף פירות הוי מעמר ממש ולכן כשהעתיק משמו של רבינו הרא\"ם שלא יאסוף פירות יחד (וחיסר ביצים) כתב דהוי מעמר בלא כף הדמיון וכ' באו\"ז שם ע\"ד היראים וז\"ל מדאסר לקבץ ביצים יחד ש\"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בג\"ק הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כל כה\"ג אסור לקבץ יחד משום דהוי מעמר עכ\"ל וכ\"כ בשו\"ת מהר\"ח או\"ז סי' רי\"ד על שם אביו האו\"ז שפסק כרבא שיש עימור אפי' שלא בג\"ק וכ\"כ גם בשם רא\"ם כו' עיי\"ש. ובאמת להר\"ח שם לא ניחא לי' לומר שיש עימור בביצים דאחר שנסתפק שם לומר דלא הוי עמור עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת כלשון עומר וכן משמע מלשון המיימוני עיי\"ש כתב וז\"ל וכפי זה אם קבץ פירות יחד ולא עשאו גוף אחד אין זה מעמר וא\"כ המקבץ ביצים יחד אין זה עימור ואפי' אם יש עימור שלא בג\"ק עכ\"ל וכן סיים שם בסוף הסימן ונאמנים עלי דברי רמב\"ם שאין נקרא עימור עד שיעשם גוף אחד עכ\"ל ועיין בס' נחל איתן מה שפי' בדברי הרמב\"ם וכבר קדמו בזה בס' נשמת אדם סוף כלל י\"ג מהל' שבת. ומש\"כ שם הנשמת אדם ע\"ד הכ\"מ בפ\"ח מהל' שבת ה\"ו בשם הר\"ן וז\"ל ולא זכיתי לידע המקום שכ\"כ הר\"ן עכ\"ל אשתמיטתי' לשון המג\"א סי' ש\"מ סקט\"ז שכ' שם \"כ\"מ בשם הרמ\"ך\" וא\"כ ט\"ס בכ\"מ ותחת הר\"ן צ\"ל הרמ\"ך. גם הר\"ן שברי\"ף ביצה ל\"ג ב' כ' כדברי הרשב\"א בחי' שם על שם הריב\"ם שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער כו'. וערבים עלי דברי דודים ידי\"נ הרב הגאון הגדול רא\"ד שליט\"א שכ' דנוסחא מוטעת נזדמנה להאו\"ז בדברי היראים ותחת מש\"כ ע\"ש \"או ביצים\" צ\"ל \"או עצים\" והוא דבר הלמד מענינו שזכר רבינו מקודם כינוס העצים אבל ביצים מאן דכר שמייהו ואפשר דגם להרא\"ם אין בהם משום עימור והבן. נמצא ששלשה נוסחאות בדברי היראים לפנינו כתוב \"ולקבצם\" ולפני האו\"ז הי' כתוב \"או ביצים\" ובאמת נראה שצ\"ל \"או עצים\" ודע דהכ\"מ הביא דהרמ\"ך הקשה על הר\"מ דאינו מצריך במקום גדילתו מביצה י\"ג ב' דמעמיד ערימה א\"ח בשבת ולא הקשה מסוגיא דביצה דל\"א גבי מגבב דמשם הוכיחו התוס' והר\"ן דין זה. ובס' מנחת חינוך במוסך השבת אות ד' העיר בזה וכ' שם לתרץ לפי דרכו די\"ל דבעצים לא שייך מעמר כ\"א באוכלים דוקא ע\"כ הקשה רק מסוגיא דד' י\"ג גבי העמדת ערימה עיי\"ש ואני אומר תי' אחר דלפמש\"כ הר\"ן אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין דאחרים פירשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגיבוב ביו\"ט שרי דצורך או\"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה כו' א\"כ אין ראי' לדין התוס' והר\"ן דאפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוי מעמר לצורך או\"נ ואף שבשעה\"מ פ\"ב מהל' יו\"ט הי\"ד כ' לתרץ דברי הר\"ן דע\"כ לא כ' הר\"ן בשם אחרים דגבוב ביו\"ט מותר לצורך או\"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא\"א בלא\"ה להביאן א' א' מן השדה מה שא\"כ במגבב מן החצר כו' עיי\"ש מ\"מ אין זה אלא תי' ואשנוייא לא סמכינן ושפיר הקשה הרמ\"ך מד' י\"ג ב' דמיירי לענין שבת. ",
                "כרבנן ואמר כו'. בנדפס הגי' דאמר כו' והש\"ח נתקשה שם בביאור ודברי רבינו מאי ראי' מדאמר רב יהודה א\"ש כו' דהלכה כרבנן ובאמת ט\"ס הוא תיבת דאמר וצ\"ל ואמר והוא מילתא באפי נפשי' כמבואר כאן. והאו\"ז הל' שבת סי' נ\"ח כ' ע\"ד רבינו בזה\"ל והרא\"ם כ' דהלכה כרבנן ולא נהירא לי אלא כדפרישית עכ\"ל עיי\"ש שפסק כר' יהודה ועיין בביאור הגר\"א לאו\"ח ריש סי' ש\"ך. ",
                "כגון תאנים ורמונים ובנדפס איתא כגון פרישין ורמונים והוא תמוה דמפורש בגמרא דברמונים פליגי חכמים עליה דר' יהודה כמש\"ש קמ\"ג ב' ארנב\"י מסתברא בתותים ורמונים פליגי דתניא כו' והנראה דצ\"ל כגון פרישין ועוזרדין וכי\"ב כו'. ",
                "פירורי. עיין ט\"ז שו\"ע או\"ח סי' תק\"ה סק\"ב. והנה מדברי רבינו נראה דהסכים לבה\"ג בדין חולב אבל בדין סוחט אשכול של ענבים ס\"ל כהתוס' בשבת קמ\"ד ב' סד\"ה חולב דהיינו אפי' בשבת ודלא כמש\"כ הבה\"ג סי' ט\"ז סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ביו\"ט כו' ועיין שבת קמ\"ה א' תוד\"ה ור' יוחנן ופי' ר\"ח דהלכה כר' יוחנן כו' וזהו דעת רבינו ג\"כ שכ' וקי\"ל כר' יוחנן כו' אלא שהר\"ח אוסר למימיהן אפי' לקדירה שיש בה אוכל ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור ובזה לא ס\"ל לרבינו כן דהא פסק כרב יהודה א\"ש סוחט כו'. ",
                "מחטאת וכש\"כ כו'. העיטור בס' עשרת הדברות הל' יו\"ט מחלוקת י\"ב כתב וז\"ל יראים שאמרו הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת ליכא כלל ואפי' למצוץ משקה מענבים [כצ\"ל] בפיו מותר לכתחילה שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחילה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו רבנן ואינו תולדה עכ\"ל ועיין מג\"א סי' ש\"ך סק\"ב וסק\"ד ובט\"ז שם סק\"ב ובשבה\"ל השלם סי' צ' כ' ע\"ד היראים שלפנינו בזה\"ל וכ' אחי ר' בנימין נר\"ו דאין במציצת בשר ופת ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו דרך סחיטה כלל ואפי' תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירין מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך פיו ואפי' אם יתכוין למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכ\"כ בעל הדברות ז\"ל כו' והם הם דברי המסדר ס' יראים הנדפס שכ' אחר מש\"כ היראים וכש\"כ המוצץ בפיו משקה מענבים וכי\"ב וז\"ל אמר בנימין צעיר אנן לא ס\"ל לאסור בכה\"ג כו' וראיתי בס' א\"ר סי' ש\"ך סק\"ג שכ' וז\"ל דמשמע לי בס' יראים בשם ר' בנימין דמותר בפת ובשר ואסור בענבים וצ\"ע דבב\"י בשם ש\"ל משמע דמתיר גם בענבים וצ\"ל דס\"ל לספר יראים להכריע הכי עכ\"ל ובמחכ\"ת דבריו שלא בעיון נאמרו דמש\"כ בספר יראים הנדפס \"אמר בנימין צעיר\" לאו היראים כ' זה בשם ר' בנימין צעיר כ\"א ר' בנימין הגיה ד\"ז בס' יראים וא\"כ ממ\"נ אם הרר\"ב זה הוא איש אחר ואינו הרר\"ב שכ' הש\"ל אין התחלה כלל לקושייתו וכי גברא אגברא קרמית ואם הרר\"ב צעיר הוא ניהו הרר\"ב שבשה\"ל כאשר כן הוא האמת לדעתי כמבואר בהקדמת ביאורי שבח\"א עיי\"ש א\"כ מה זה שכ' לתרץ דס\"ל לספר יראים להכריע הכי אתמהה והנראה לי לתרץ סתירת הדברים דדעת הרר\"ב להחמיר יותר במרק הנבלע בבשר או יין בלחם כמהרש\"ל בפי' לסמ\"ג ואפ\"ה גם זה התיר בהגהתו לספר יראים וא\"כ מכש\"כ למוצץ הענבים בפיו וא\"ש ועיין או\"ז הל' שבת סי' נ\"ח מש\"כ שם ע\"ד היראים אלו, ועיין בס' צמח צדק להרב הגאון רמ\"מ זצוק\"ל על ש\"ם ביצה די\"ג ב' מה שהעיר שם ע\"ד היראים. ",
                "בקופא. לפנינו בקנון וכ\"ה בנדפס. ",
                "הלכך כו' עד ויאכלם חסר בספר יראים הנדפס שדלגו מן ויאכלם הא' לויאכלם הב' ואין הבנה למש\"כ שם וגם יזהר כו' וכן בשבה\"ל השלם סי' צ\"א כתוב שם כלשון היראים הנדפס ונלקה בחסר. ",
                "עיין שבת קי\"ח ב' אר\"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ועיין מש\"כ בזה הגאון מהר\"ש והגרש\"ש ולי נראה שכיון ר\"פ למש\"כ כאן שחשדוהו למחלל שבת במה ששפו שכרא ממנא למנא והא הוה ביה דניצוצות בי ר\"פ לא חשיבי ובשו\"ת מוהר\"י מברונא סי' מ\"ד כ' להוכיח מפרש\"י דלכ\"ע אסירי דהוי בורר אלא דלר\"פ הותר ד\"ז דבודאי הי' מטיל שכר ואין כן דעת הפוסקים ועיין בס' מנחם שלמה למס' כריתות בס\"ס בליקוטים סימן ב' עוד דברים במש\"א ר\"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ועיין בתוס' שבת לאו\"ח סי' שי\"ט מה שפי' שם בגמרא דפריך דנגזור שלא יערה כלל בנחת דשמא יערה גם הניצוצות באחרונה והוי בורר ומשני כו' ולפי\"ז בשאר אדם יש להחמיר שלא לערות כלל מכלי לכלי בנחת ע\"ש והוא כדברי מהר\"י מברונא שם ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קמ\"ג לא זכר דברי מהרי\"ב עיי\"ש ועיין בביאורי להלן אות ר\"ד. ",
                "דפריס. עיין ערוך ערך פרם שכ' ויש מי שאומרים מאן דפריס כמו הלא פרוס לרעב לחמך עכ\"ל וזהו גי' רבינו כאן בהכת\"י ורש\"י כ' דפרים במ\"ם גרסינן ולא בסמ\"ך וביראים הנדפס איתא דפריר ונראה מדברי האו\"ז הל' שבת סימן ס' דלפרש\"י דפרים במ\"ם גרסינן לא מיקרי טוחן אלא דק דק ורבינו שכ' דפריס בסמך שפיר כ' ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר ובמש\"כ כאן אמר רב מנשה האי מאן דסלית כו' בנדפס איתא אמר רב אשי. ",
                "ישליך. בנדפס הגי' יפרר וכ\"ה בשבה\"ל השלם סי' צ\"ב בלשון היראים ועיי\"ש בשבה\"ל שכ' להשיג עמשכ\"ר שלא יפרר פירות כו' וז\"ל ובעל הדברות כ' דליתא אלא בסילקא ובסלתות גזרי דאורחייהו בכך עכ\"ל ופי' גזרי ביקוע כמו גזירי עצים ובסילקא הוא מ\"ש ר\"פ ובסלתות גזרי הוא מ\"ש רב מנשה ולשון העיטור ה' יו\"ט סוף מחלוקת י\"ב בסילתא דגזרי והוא הנכון. וראיתי בש\"ג פ' כלל גדול שכ' שם בזה\"ל מיהו התוס' כתבו דוקא בחתיכת ירק שייך טחינה אבל לא בחתיכת שאר אוכלין וכ\"כ סמ\"ג שמותר לפרר הלחם דלא שייך טחינה בתר טחינה ורא\"ם אוסר לפרר פירורין לחם בשבת עכ\"ל ובמחכ\"ת העיד על מה שלא ראה דגם הרא\"ם כ' כמש\"כ הסמ\"ג דלפרר לחם מותר ובס' פנים מאירות ביאור על הירושלמי הנד\"מ לאבד\"ק יאנאווא פ\"ז דשבת סי' כ\"ד הביא ד' הש\"ג בשם הרא\"ם דלא ס\"ל כהסמ\"ג דאין טחינה אחר טחינה ושרא לי' מארי' שנמשך אחריו ולא ראה בפנים היראים דגם הרא\"ם כ' כלשון הסמ\"ג גם מש\"כ בפנים מאירות שם להסביר בטעמאדאין טחינה אחר טחינה משום שהחיבור שנתחבר אח\"כ לאו חיבור הוא דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי [פסחים פ\"ה א'] עיי\"ש א\"כ יקשה לפי\"ז מהא דקי\"ל בכ\"ד דעיסה וכן ככר מטמאין ואם אין חיבורן חיבור וכמאן דמפרתי דמי אמאי מטמאין ועכצ\"ל כמש\"כ הגרש\"ש פ\"ג דאהלות מ\"ד דחיבור יפה הוי חיבור אף ביד\"א. ובפשיטות נראה דהטעם דאין טחינה אחר טחינה כמשכ\"ר בלשונו הזך לא מצינו טוחן אחר טוחן פי' דכל המלאכות ממשכן ילפינן להו ושם היתה טחינה ראשונה ולא טוחן אחר טוחן ועיין להלן במלאכת סותר מש\"ש וזה לשון הפמ\"ג או\"ח סי' שכ\"א מ\"ז סק\"י אבל הטוחן רגב עפר הוי טוחן דבמשכן סמנים נמי הכין הוא שיש מהם כאבנים באדמה כו' עכ\"ל ובס' פנים מאירות שם לא עיין בפנים הפמ\"ג שלא הי' בידו כמש\"ש ולכן תמה עליו מגמרא ערוכה דטוחן חייב אף באינו ג\"ק רק בגוף רגבי אדמה ובאמת כ' הפמ\"ג בעצמו שעפר יצא מן הכלל ועיין הגרש\"ש ביצה ז' ב' בדברי רש\"י שם ובס' מעון אריה בחי' למס' ביצה ז' ב' תמה על הגרש\"ש שם מדברי הפמ\"ג ועיין בס' מנחת חינוך קונטרס מוסך השבת אות ה'. אולם הנשמת אדם כלל י\"ז אות ג' כ' דהרשב\"א בשו\"ת חולק ע\"ד הסמ\"ג והרא\"ם וס\"ל דאף לפרר לחם אסור ודברי הנ\"א שם שכ' עדה\"ת דשבת ע\"ד ב' שכתבו דוקא סילקא היינו אפילו חתיכות גדולות עיי\"ש תמוה לענ\"ד וכבר תמה בת\"ש ע\"ד המגיה במל\"מ בפ\"א מהל' חמץ הביאו בטעם המלך שם ואין ישוב הנשמת אדם עולה כלל. וז\"ל האו\"ז הל' שבת סי' ס' ועוד ראיתי כתב בשם הר\"ר יוסף דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן משום דאין זה דרך אכילתו אבל במידי דאורחיה בהכי כמו לפרר את הפת ודומה לו מותר לכתחילה דהיינו דרך אכילתן והראשון מסתבר לי עכ\"ל וא\"כ מלשון השני בשם הר\"ר יוסף נראה דגם לפרר את הפת היה אסוראי לאו דהיינו דרך אכילתן והיינו כד' הרשב\"א בתשובה ונראה דהתוס' בשבת ע\"ד ב' ד\"ה האי שכ' דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי ר\"ל ג\"כ כדברי הר\"ר יוסף בלשון השני שכ' האו\"ז. ",
                "רבינו יוסף. הוא רבינו יוסף ב\"ר משה מטרויש והוא המכונה דון בנדיט והיה תלמידו של רשב\"ם כ\"כ בהגהות לוית חן ביאור לס' ראבי\"ה ברכות סי' ק\"ז אות מ\"ב. ",
                "תולדה כו' גי' הנדפס תולדה דרבנן נתינת מים בלא תערובת יד וכלי. והנה מש\"כ שם תולדה דרבנן קשה דבשבת י\"ט א' משמע דשריית דיו כו' בשבת חייב חטאת ומש\"ה גזרו בהו ב\"ש ע\"ש עם חשיכה עיי\"ש ובביאור שם חדש ובביאור ווי העמודים עמדו ע\"ז גם בביאור הלכה להס' משנה ברורה או\"ת ריש סי' שכ\"ד כ' דלרבי שפסק היראים כוותי' יש חיוב חטאת בזה דס\"ל נתינת מים זהו גיבולו עיי\"ש ולכן יפה גי' הכת\"י שלפנינו תולדה ותל\"מ ופי' תולדה ממש. ",
                "וסממנין וכרשינין כ\"ה במשנה ובנדפס ואם גי' הכת\"י מדוייק י\"ל דבכיון לא כ' היראים כאן בתולדה למלאכת הלש תיבת וכרשינין דבס' עמק הלכה חאו\"ח סי' ק\"ט כ' דבכרשינין משום זורע חייב וכ\"כ בס' קה\"י למס' שבת י\"ז ב' ועיין הע\"ש שאילתא פ\"ח אות י\"ג, ומשכ\"ש בס' עמק הלכה בכבוש מעל\"ע דכמבושל הוא בשבת נמי חייב משום מבשל דתולדה דמבשל הוא במחכ\"ת ז\"א דדוקא בתולדות האור חייב בשבת כמש\"כ הנוב\"י מ\"ת חאו\"ח סי' כ\"ג והפר\"ח ליו\"ד סי' ס\"ח סקי\"ח עיי\"ש. ",
                "דאסור. הרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם סי' ק\"ל כ' להשיב ע\"ז דסתמא דמתני' שבת קנ\"ה ב' כר\"י ב\"ר יהודה דתנן ונותנין מים למורסן והיכי שבקינן למתני' ועבדינן כרבי ואע\"ג דאמרינן הלכה כרבי מחבירו שאני הכא דסתם איהו גופיה כר\"י ב\"ר יהודה ובביאור ווי העמודים כ' ואפשר דס\"ל לרבינו דאין הלכה כסתם משנה שסתם רבי הפך דעתו עכ\"ל ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קט\"ו הניח ג\"כ בצ\"ע דברי היראים האלו וכמש\"כ הווי העמודים וכ\"כ האו\"ז הל' שבת סי' ס\"א דלא כדברי רבינו עיי\"ש. ",
                "גיבול כקמח מ\"מ כו' כצ\"ל [הגרא\"ד] ועיין שבת י\"ח א' תוד\"ה אבל כדברי רבינו. ",
                "ושמן וורד ט\"ס וצ\"ל ושלג וברד וכ\"ה בנדפס אלא ששם כ' אחרי שהן עצמן מים ליתנן במקום שנימוחין מותר דתניא כו' ור\"ל לסיפא דברייתא אבל נותן לתוך הקערה כו' וכאן כ' אסור פי' השלג והברד בפ\"ע ליתן במקום שנימוחין אסור ועיין מג\"א סי' ש\"ך סקי\"ד. אולם צל\"ע מאי שייטי' למלאכת הלש דאיירינן בה הכא ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דדברים אלו מקומן במלאכת הטוחן וגם האו\"ז כ' בהל' שבת ס\"ס ס' הטוחן את הברד ואת השלג לא מחייב משום טוחן לא אסור אלא א\"כ טוחנן כדי להוציא ממנו מים כו' והבן. ",
                "או לתוך הכוס בתשו' מהר\"ח או\"ז סי' פ\"ג כ' ליישב קושיית הסמ\"ג על סה\"ת שאוסר ליתן הפשטידא על התנור בימות החורף בשבת כדי שיהי' נמחה שומנו שנקרש דמ\"ש מהא דתניא אבל נותן הוא לתוך הכוס כו' וע\"ז כ' מהר\"ח שם לתרץ דשאני הכא דנותן הוא לתוך הכוס לצנן כפרש\"י וא\"כ אינו מתכוין שיהא נמס ונמחה כלומר שאינו חפץ לשתות מי השלג והברד אלא לצנן מה שבכוס ובקערה ואע\"פ שפס\"ר הוא שא\"א שלא יהא נמתה ונמס הוי פס\"ר דלא ניחא ליה במקום מצוה להתענג בשבת עכ\"ל. ותירוצו אינו עולה יפה לפמש\"כ הריטב\"א והרשב\"א והר\"ן ע\"ש התוספתא דאפילו לרסק בידים לתוך הקערה שרי דקתני בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה שרי והובא במג\"א סי' ש\"ך סקי\"ג הרי דאע\"ג דניחא ליה בריסוקן שהרי בידים ובמתכוין מרסקן אפ\"ה שרי לתוך הקערה או לתוך הכוס. ",
                "ולא ישחוק אלא מערב שחליים כו' לתוכן אמיתא ולא ישחוק אלא מערב שומין כו' כצ\"ל ועיין שם חדש שהניח בצ\"ע דברי רבינו שפסק כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ואפ\"ה התיר כאן לתת שמן וחומץ בשבת ועיין בביאור הלכה להס' משנה ברורה לאו\"ח סי' שכ\"א סט\"ו ד\"ה יכול לערבו וא\"ש. ומהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג הביא דברי הסה\"ת שכ' שנראה לו לומר שאף בשבת שרי לערב גבי חרדל ושום ולא דמי למורסן שאסור לתת בו מים בשבת דהתם דמי ללש אמנם מאחר שמצינו בירושלמי להדיא מאן דיהיב משקה חייב משום לש מוכרח לפרש הכי שנתן המשקה מבע\"י עכ\"ד ורבינו שכ' דהירושלמי חולק על תלמוד שלנו שפיר כ' להתירא אפי' בשבת לתת שמן וחומץ, ודע דמש\"כ כאן ולא ישחוק אלא מערב בנדפס הגירסא ולא יטרוף אלא מערב וכ\"ה לפנינו בגמרא וכצ\"ל. ",
                "מים בנדפס ליתא תיבת מים. ועיין או\"ז הל' שבת סי' ס\"א שכ' בשם מורו רבי יהודה ב\"ר יצחק דההוא ירושלמי דאוסר סבר כר' אלעזר דאמר בשמעתא אחד זה ואחד זה אסור בחרדל וכבר אסיקנא דלית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' והיינו כדברי רבינו הרא\"ם ודברי הירושלמי שכ' רבינו הוא בשבת פ' כלל גדול ה\"ב. ",
                "בר רב. בנדפס בר עוקבא ולפנינו בשבת ע\"ד ב' בר רב עוירא והרי\"ף כ' רב אחא בר אשי בר עוירא ואפשר דעוירא הוא שם מקום כמו שבועות כ\"ד ב' אויריא והרא\"ש כ' בר עולא. ",
                "כותנא. צ\"ל סיכתא וכ\"ה בנדפס ועיין ערוך ערך סך ב' פירושים ועיין ברי\"ף ומשכ\"ר פי' כו' הנה מפרש\"י ד\"ה דמרפי רפי נראה דהבישול הוא לעץ ומפי' רבינו מוכח דהבישול הוא למים והש\"ח העיר בזה ועיין מגדל עוז פ\"ט מהל' שבת ה\"ו שכ' מהירושלמי האי מאן דשחין חסף חייב משום מבשל ופי' שחמם כ\"ח וחייב משום מבשל מפני שמחזק את הכלי והו\"ל כמאן דשדא סיכתא לאתונא עיי\"ש ואני לא זכיתי למצוא זה בהירושלמי שלפנינו. ",
                "בחמה. ט\"ס וצ\"ל אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דאפילו דליכא אור תולדות האור כאור דמי וכ\"ה בנדפס. ",
                "שלא כו' ט\"ס יש כאן וכצ\"ל למדנו שלא כל הדברים שווין מלח לפי איכא דאמרי ובבשרא דתורא אפי' בכ\"ר לא בשלה ולפי לשון ראשון אפי' בכלי שני בשלה ותבלין בכ\"ר בשלו ולא בכלי שני למדנו לפי רכיכותן הוי בישולן הלכך יזהר כו' וכ' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ס\"ה דאעפ\"י שאין אותו הלשון דמלח אפי' בכ\"ש בשל עיקר מ\"מ נראה דשפיר אמר היראים ליזהר אפי' בכ\"ש דטעמא דאמר לעיל דמלח אינו מבשל בכ\"ש משום דמלח צריך בישול כבשרא דתורא היינו משום דמלח חזק בטבעו אינו מתבשל אפי' בכ\"ר אבל לעולם דברים אחרים כשהם קלים בטבעם מתבשלים אפי' בכ\"ש ומאחר שאין אנו יודעים וכו' ראוי להחמיר בכולם ובשו\"ת עמודי אש סי' ה' אות י' כ\"כ מדנפשי' ולא זכר דברי מהרש\"ל עיי\"ש. ",
                "איזהו בישול כו' הנה שם אמרו בדין בישול בב\"ח ורבינו השוה איסור בישול בשבת לבישול בב\"ח ובאיסור בישול בשבת מבואר במנחות דנ\"ז א' דחייב בבישול כמאכל ב\"ד א\"כ ה\"נ איכא למימר בבישול בב\"ח ורש\"י שפי' בחולין שם ד\"ה אחרים נכרים כלומר שנתבשל כל צרכו אם כוונת רש\"י כל צרכו ממש כמש\"כ הפמ\"ג בפתיחתו להלכות בב\"ח א\"כ יפלוג רבינו על פרש\"י ואם נפרש דברי רש\"י דמ\"ש שנתבשל כל צרכו היינו בישול מב\"ד הוא כדברי רבינו הרא\"ם והשם חדש בביאורו להנדפס סי' קמ\"ח העיר בכל זה. ",
                "והכא ט\"ס וצ\"ל וכו' ועיין שבת מ\"ב ב' תוד\"ה אבל שהביאו הירושלמי באורך. ",
                "לחממו. קאי על כל דבר שנתבשל שכ' רבינו מקודם ומ\"ש או ליתנו כו' קאי על או נאפה כל צורכו שכ' רבינו מקודם ואמר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, וביראים הנדפס איתא וכל דבר שמתבשל או נאפה כל צרכו אין בו משום בישול לפי שאין בישול אחר בישול והוא תמוה דהא לדעת רבינו יש בישול אחר אפייה והשם חדש כ' להגיה תחת או \"נאפה\" צ\"ל או \"נשרה\" כהרמב\"ם וכ\"כ בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קט\"ז דהאי או נאפה שבדברי היראים ט\"ס דיש בישול אחר אפייה כאחר צלי כו' אבל באמת בנדפס יש דלוג רב מן כל צורכו הא' לכל צורכו הב' כמבואר כאן בהכת\"י ועיין בסמוך. ",
                "נעשה. צ\"ל נשרה. ",
                "פי' כו' כפירוש רש\"י פסחים שם ד\"ה אבל לא במבושל ודלא כפי' התוס' שם דפסולה משום מצה עשירה עיי\"ש וע\"ד רבינו מ\"ש בברכות ל\"ח ב' ע\"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא פי' טעם מצה היינו דבעינן מיהו טעם לחם וכפי' הפנ\"י בחי' לברכות שם דלא כמש\"כ תר\"י בשם רבני צרפת ז\"ל דבעינן טעם מצה ענייה וליכא דזו מצה עשירה היא דז\"א אלא לפי' התוס' הנ\"ל דפסולה משום מצה עשירה אבל לדעת רבינו דפסולה משום דגבי מצה לחם כתיב ואינו נקרא לחם אלא אפוי ולא מבושל וא\"כ כשבישלו אחר אפייתו דהבישול מבטל האפייה הקודמת ליכא טעם מצה פי' טעם לחם אפוי וכ\"כ בס' קה\"י לפסחים מ\"א א' בדעת הרמב\"ם דמ\"ש בגמרא שאני התם דבעינן טעם מצה היינו טעם פת ולא זכר דכבר פי' כן הפנ\"י לברכות שם ולפי\"ז הסוגיא דפסחים אתיא אליבא דהלכתא דלא כמש\"כ התוס' בפסחים מ\"א א' ד\"ה עולא עיי\"ש בס' קה\"י מילתא בטעמא וכבר קדמו הב\"ח באו\"ח שי\"ח ד\"ה וכ' הרא\"ם כו' בסברא זו וז\"ל הב\"ח שם ונ\"ל ליישב דעת רא\"ם דמפרש דהא דקי\"ל שלקות מברך עליהם בפה\"א היינו משום דהבישול אינו מבטל שם ירק וטעמו אבל לגבי אפייה וצלייה כיון דאשכחן גבי מצה דבישול מבטל אפייה לר' יוסי ויליף מיניה דה\"ה דבישול מבטל לצלייה דקרבן פסח כו' ה\"ה לענין שבת בישול מבטל האפייה כו' ועיין ט\"ז לאו\"ח סי' שי\"ח סוף סק\"ו כסברת הב\"ח אלא דהב\"ח דחק במ\"ש בגמ' דבעינן טעם מצה וליכא משום דהיה סבור דטעם מצה פירושו כדבעינן טעם מרור אבל כאשר זכינו להבין מפי' הפנ\"י דטעם מצה היינו טעם לחם ופת ותו לא מידי א\"ש דברי הגמ' כמש\"כ הקה\"י. ",
                "אלא בכ\"ש כו'. הסמ\"ק סי' רפ\"א כ' דדעת הרא\"ם לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח עכ\"ל נראה שהי' לפניו נוסחת כת\"י של היראים שלפנינו דאילו ביראים הנדפס איתא שלא יתן פת אפוי בשבת אף בכלי שני וכ\"כ המרדכי בפ' כירה בשם הרא\"ם והסמ\"ג לאוין ס\"ה ע\"ש הרא\"ם והובא דעת רבינו בשו\"ע או\"ח סי' שי\"ח סעי' ה' ועיין בס' גינת ורדים למוהר\"א הלוי חאו\"ח כלל ג' סי' ג' שכ' שם מהר\"י פראגי דמש\"כ הרא\"ם אח\"ז ואם עשה כן חילל שבת וחושש אני לו מסקילה וחטאת לא קאי אלא לסיפא דמילתא דבשר או דג מבושל לא יתננו בצד האש במקום שהיס\"ב דהוי צלי בתר בישול ולטעמי' אזיל דיש בישול אחר צלי וה\"ה צלי אחר בישול אבל פת דאסר לתוך כלי שני אפשר דלית ביה אלא אזהרה בעלמא מגזירה. ובסי' ט' שם כ' מהר\"ר משה חיון לתמוה על שיטת הרא\"ם מחולין ק\"ד ב' שאמרו שם ס\"ס כ\"ש הוא ואינו מבשל דאם איתא דיש דברים קלים להתבשל בכלי שני א\"כ לוקמא בבשר גדי רך או בבשר שכבר נתבשל כמאכל ב\"ד ולא נשאר רק גמר בישול דודאי הוי כדברים הקלים דבשיל בכ\"ש והיכי קאמר בפשיטות כ\"ש א\"מ כו' ואפשר לומר דה\"ק כ\"ש א\"מ מן התורה אלא מדרבנן והו\"ל גזירה לגזירה ולפי\"ז מוכרח לומר דהרא\"ם לא אסר אלא מדרבנן ומש\"כ הרא\"ם חייב חטאת אסיפא דלישנא קאי בנותן דג או בשר מבושל אצל האש במקום שהיס\"ב ומ\"מ פשט השמועה דכ\"ש אינו מבשל כלל מדקאמר ס\"ס כ\"ש הוא וכלי שני אינו מבשל שהוא יתור לשון וסגי לי' דלימא ס\"ס כ\"ש הוא כדאמר ס\"ס צונן בצונן הוא ולא אמר דרך בישול אסרה תורה אלא סמך על המבין וא\"כ ה\"נ הול\"ל כך א\"ו דר\"ל דכ\"ש לא בשיל כלל אלו דבריו שם ומש\"כ שם הסמ\"ק מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כ\"כ שהיס\"ב ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר\"ר אליעזר ואינו נראה דלפי הראיה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כ\"א דוקא היכי שבישל לבסוף במים או ביין עכ\"ל. ותמיהני דבפנים היראים מבואר דגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיס\"ב ובדברי !הב\" או\"ח סי' שי\"ח הובא דברי הסמ\"ק מותר להניח צלי סמוך לאש כו' ולא כ' שם או בשר מבושל והוא הנכון דאף לדעת רבינו הרא\"ם אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה כדברי הטור שם ובהגמי\"י רפ\"ט מהל' שבת כ' בלשון היראים וגם דבר מבושל כגון בשר או דגים לא יתן בחום סמוך לאש שאין היס\"ב ואם עשה כו' והוא תמוה דלפנינו כ' היראים בחום גדול שהיד סולדת בו. אולם הש\"ג שבמרדכי פ' כירה העתיק דברי ההגמי\"י בזה\"ל בחום האש אפי' אין היס\"ב כי אין אנו בקיאים בשיעור סילוד מתי הוא ואם עשה כן חושש אני לו מחטאת עכ\"ל. נמצא דמדינא שפיר כ' רבינו לחייב בחום גדול שהיס\"ב אלא משום דאין אנו בקיאים בשיעור סילוד לכן יש להחמיר אפי' בחום האש שאין היס\"ב וא\"ש ובהריקאנטי סי' קט\"ז הביא דברי הרא\"ם כמש\"כ לפנינו ועיין בדרישה לאו\"ח סי' שי\"ח מש\"כ להשוות דברי הסמ\"ג והסמ\"ק בדעת רבינו עיי\"ש. ",
                "כדתנן כו' בנדפס כתוב זה למעלה אחר שאין בישול אחר בישול וע\"ז ה\"ר כדתנן פ' חבית שנשברה כו' ולפמש\"כ כאן נראה להגיה ותנן כו'. ",
                "שלא כו' ט\"ס וצ\"ל כל שבא בחמין כו' בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פי' כו' והפי' שכ' רבינו הוא בין על שורין אותו בחמין ובין על מדיחין אותו בחמין ועל שניהם הוא אומר פי' בחמין בכלי ראשון ועל מדיחין הו\"ל לרבינו לומר פי' מכלי ראשון דהדחה הוא ע\"י עירוי אלא משום שורין אותו בחמין פי' רבינו בכלי ראשון ורבינו חולק עמש\"כ התוס' בשבת ל\"ט א' ד\"ה כל וז\"ל לפר\"ת דמפרש דעירוי הוי ככ\"ר ע\"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר כו' עיי\"ש ודעת רבינו אינו כן דאף להדיח מכ\"ר שרי כמו שמפ\"ו שבהדחה בעלמא אינו מתבשל אפי' בכ\"ר ואע\"ג שכ' רבינו לעיל בדין עירוי והלכה כדברי המחמיר צ\"ל דרבינו ס\"ל דהדחה קל מעירוי דעירוי היינו שלא נפסק הקילוח, ובנדפס יש כאן דברים נוספים דאחר שכ' לשון המשנה כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת איתא שם פי' בחמין בכ\"ר שנתבשל כל צרכו. ונ\"ל דהפי' שכ' שם היראים קאי על מ\"ש במשנה כל שבא בחמין מלפני השבת וע\"ז פי' היראים דהיינו בכ\"ר שנתבשל כ\"צ וכפי' התוס' שבת ל\"ט א' ד\"ה כל שבא בחמין מלפני השבת שכ' פי' שנתבשל לגמרי כו' ודלא כהרשב\"א בחי' שם שפי' שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל ב\"ד דשוב אין בו משום בישולי נכרים והילכך שורין אותו אפי' בחמין בכ\"ר כו' והריטב\"א בחי' לשבת שם הביא פלוגתת התוס' והרשב\"א וא\"כ דעת היראים כפי' התוס'. אולם כאן חסר אותו פי' וא\"כ י\"ל דרבינו ס\"ל כהרשב\"א ובפרש\"י שבת ל\"ט א' סד\"ה כל שבא בחמין שכ' רש\"י שם שהרי נתקן כבר עכ\"ל ראיתי להב\"י באו\"ח סי' שי\"ח שהביא לשון רש\"י בהוספת עוד תיבה אחת שהרי נתקן כבר קצת עכ\"ל וכ\"כ האו\"ז הל' שבת סי' ס\"ב בלשון רש\"י והוכיח שם מלשונו דמשמע אע\"פ דלא נתבשל כ\"צ חוזרין ושורין אותו בשבת דלא כפי' התוס' עיי\"ש וברש\"י שסביב הרי\"ף בפ' כירה נמצא כדברי האו\"ז והב\"י שכ' רש\"י תיבת \"קצת\", ובמה שכתבתי ליישב דעת רבינו שכ' מדיחין בכ\"ר דהיינו בנפסק הקילוח ראיתי להפמ\"ג לאו\"ח סי' שי\"ח באשל אברהם ס\"ק ט\"ו שכ' בדעת התוס' דלא ניחא להו לומר כן מדנקיט סתמא מדיחין ומשמע דבא לשלול שורין והא מדיחין בלא נפסק נמי אסור ש\"מ בכ\"ש איירי, וי\"ל בדעת רבינו כמש\"כ הרב הגאון רא\"ם הורוויץ בהגהותיו לדה\"ת שבת ל\"ט א' ד\"ה כל דהדחה מותר בכל גווני שאין בה שיעור בישול דבעי שהיה אפי' בכ\"ר רק גזרינן להפשיר אטו לבשל ובהדחה ל\"ש כלל וזש\"ר שיש דברים שאפילו בכ\"ר לא מתבשל כ\"כ כך יש חילוק בענינים בין שריה להדחה ודו\"ק. ",
                "ודגים קטנים מלוחים, כן גי' רבינו במשנה שם וע\"ז אמר בסמוך פי' אלו ג' כו' ומשכ\"ר וכי\"ב יש שבהדחה בעלמא מתבשלין בכ\"ר כו' הנה במרדכי שבת סי' ש\"ב העתיק לדברי היראים שבהדחה בעלמא מתבשלים ותל\"מ. וא\"כ אף בכלי שני יש שמתבשלין בהדחה. וראיתי בספר עמק הלכה חאו\"ח סי' ק\"ט שכ' שם אבל שריית הערינג אסור ואפשר דאף חייב חטאת דהערינג היינו מליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן וה\"נ הערינג א\"א לאוכלו בלא שרייה והשרייה מתקנו דהא מבליע ומפליט בשעה מועטת כמש\"כ הרמ\"א ביו\"ד סי' פ\"ג ובש\"ך שם סקי\"ב וא\"כ בשבת הו\"ל כהדחת חמין דהיא גמר מלאכתן במליח הישן והוי בישול בהכי כפרש\"י עכ\"ל ומפשט לשונו נראה דאף לשרותו בצונן אסור וכ\"כ שם בראש הסימן דין שריית דבר מאכל בשבת כו' הערינג וכי\"ב בצונן. ",
                "בבת אחת כו' עיין בחיי אדם כלל כ' מהל' שבת דין ג' שכ' ונראה לי דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת כו' והוא כדברי רבינו ועיין בספר מ\"ב לאו\"ח בסי' שי\"ח שער הציון אות קי\"א שלא זכר שם דברי רבינו. ",
                "פי' מחמם כו' בנדפס חסר הפי' וכוונת רבינו בפי' לתרץ קושיית התוס' שבת מ' ב' ד\"ה מפני דהפשרה עצמה מותרת היא שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן ועז\"א רבינו פי' מחמם דהיינו הפשר במקום שהיס\"ב דאפשר למיתי לידי בישול וכמש\"כ הרשב\"א בחי' לתרץ פיר\"ת עיי\"ש והתוס' כ' ע\"ש הריב\"א שאינו משום איסור עצמו של הפשר אלא כרוחץ במים פושרין וכ\"ה ברמב\"ם פכ\"ב מהל' שבת ה\"ג. ",
                "ואחד יין. ליתא בנדפס ובגמרא לפנינו. ",
                "פי' לעוף חי וכן פרש\"י שסביב הרי\"ף פ' כלל גדול התולש את הכנף נוצה גדולה מעוף חי וכ\"כ האו\"ז הל' שבת סי' ס\"ג דין ב' התולש את כנף פי' נוצה גדולה מכנף עוף חי וכ' הגרא\"ד שליט\"א ע\"ד רבינו וז\"ל עיין תוספתא רפ\"ט דשבת וכ\"פ הרמב\"ם והביאו המג\"א סי' ש\"מ סק\"ג שהגוזז כו' בין מן החי בין מן המת כו' וא\"כ התולש כנף מן העוף דהיינו אורחי' גם במת יתחייב ונראה דס\"ל לרבינו דלא הוי תולדה רק בחי וצ\"ע ובשו\"ת זית רענן ח\"ר בראש הספר בדינים חדשים אות י\"ב מרעיש בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה ולדעת רבינו א\"ש עכ\"ל ואני אומר דכלפי מ\"ש דוקא כנף היינו אורחיה משא\"כ תולש שאר דברים כגון צמר או שער לא מחייב לכן פי' רבינו ורש\"י והאו\"ז כנף מעוף חי דאילו עוף מת גם בצמר או שער כה\"ג תולש חייב כמש\"כ הט\"ז באו\"ח ס\"ס של\"ו. והוא מהירושלמי דפ' כלל גדול והביאוהו הפוסקים הראשונים כמש\"כ בביאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח ריש סי' ש\"מ יעויי\"ש ולפי\"ז דעת רבינו כהרמב\"ם. ולענין הרעש של הז\"ר הייתי אומר דאע\"ג דתולש כנף חייב בין מחיים בין לאחר מיתה מ\"מ מבושל שאני. ",
                "גוזז הלכך אסור לתלוש נוצת עוף ביו\"ט במקום שחיטה קודם דתולש חייב משום גוזז וכל כו' כצ\"ל והאו\"ז הל' שבת סי' ס\"ג דין ב' הביא פסק הרא\"ם לאיסור וכ\"כ האו\"ז בסוף הל' שחיטה והריקאנטי סי' ק\"נ ע\"ש רבינו והר\"ר יהודה משפירא חולק ע\"ז ועיין בהרא\"ש פ\"ג דבכורות סי' ה'. ",
                "צפרניו זו בזו או בשיניו כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "ביצה באצבעות. ט\"ס הוא וצ\"ל בשר האצבעות וכ\"ה בנדפס. ",
                "אמר שמואל. לפנינו ליתא. ",
                "אמר רבה בר אבוה. בנדפס אמר ר\"נ בר אבא. ",
                "דתניא. בביצה י\"ח א' ועיי\"ש בתוד\"ה מערמת ובנשמת אדם כלל כ\"ב מהל' שבת אות א' ד'. וכתב בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קי\"ג דתיבת דתניא אינו מדוייק דמימרא דרב חייא בר אשי אמר רב היא ולא ברייתא. ובת\"י יומא ע\"ז ב' כתב על משכ\"ר בבגדי עור בזה\"ל זה אין לומר דסתם בגדים לאו עור נינהו עכ\"ל והאו\"ז הל' שבת סי' ס\"ג הביא דברי רבינו. ",
                "בין ש\"פ בין ש\"צ. דלא כמש\"כ מהר\"ם מר\"ב בס' תשב\"ץ קטן סי' ס\"ד דאם נפל צואה או שתן על בגדיו בשבת אם הם בגדי צמר יכול לקנח בסמרטוט וישפוך עליו מים אבל אם הם של פשתן כו' לשום מים על הבגדים אסור משום ליבון והטור או\"ח סי' ש\"ב הביאו והשיג עליו וכמש\"כ בהגהות תשב\"ץ שם והב\"י כתב חילוק בין ב\"צ לב\"פ לא ראיתיו והוא מבואר בס' תשב\"ץ ועיין בתשב\"ץ סי' ל\"ט שכ' ומותר לשפוך מים על בגדיו אם נפל עליהם יין שמאבד את הצבע ובאמת מבואר בתשו' מהר\"ם שאלה שי\"ד שאסור לשפוך כו' ואולי דבתשב\"ץ מיירי בבגדי צמר ושפיר מותר לדעתו ובשבה\"ל כ' אהא דאמר ר\"כ שבת קמ\"א א' טיט שע\"ג בגדו אין מכסכסו מבחוץ דבאותן ש\"פ קאי אבל ש\"צ ושל משי מותר והובא בב\"י סי' ש\"ב ועיין מג\"א שם סקט\"ז. ",
                "בכח. עיין שו\"ת הרדב\"ז ח\"א סי' רי\"ג. ",
                "מפת. בנדפס שפת ולפנינו בגמרא חפת. ",
                "שהושרו. לפנינו שנשרו וכ\"ה בנדפס ואולי לפי הא\"נ שבביצה ל\"ה ב' שפיר גרסינן שהושרו ולכן הביאו מהא דתנן איזהו לקט הנושר בשעת קצירה ועיי\"ש בתוס' ולפי גירסת רבינו א\"ש בפשיטות כנ\"ל. ",
                "אין לחוש לשרייה כצ\"ל ועיין במג\"א סי' ש\"א סקנ\"ה עמש\"ש ולא ישטחם לנגבם כו' שכ' וז\"ל משמע דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטין מותר לשוטחן דבמים מועטין כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכן משמע קצת בס' יראים עכ\"ל והא\"ר סי' ש\"א סקע\"ז כתב ע\"ד המג\"א בזה\"ל ועיינתי בספר יראים ולא משמע מידי עכ\"ל ובאמת כוונת המג\"א הוא דמדכ' היראים דין זה דבמים מועטין לשרייה אחר משנה זו דר\"א ור\"ש דלא ישטחם בחמה מפני מראית העין ולא כ' כן למעלה אחר שאמר שם דיזהר אדם שלא יקנח ידיו בבגד בעוד שהמים מרובין עליהם דשריית הבגד זהו כיבוסו וע\"ז הו\"ל לסיים שם דבמים מועטין מותרין לשרייה דתנן כו' י' בנ\"א מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם הרי דאין חשש שריית האלונטית במים. משמע דנ\"מ גם כן לענין דין שטיחה דאם נפלו מים מועטין מותר לשטחן. ולפמש\"כ התוס' בשבת קי\"א ב' ד\"ה (ע\"א) האי וז\"ל ומצא ר\"י מוגה בס' הישר דל\"א שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ\"א ליכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה כו' אין ראיה כלל ממתני' דעשרה בנ\"א מסתפגין באלונטית אחת ללמוד משם דבמים מועטין אין לחוש לשרייה אלא דרבינו היראים לא ס\"ל כספר הישר הנ\"ל ור\"ת אזיל לשיטתיה דמפרש דשרייתו זהו כיבוסו בלשלשת דוקא וכהמפרשים שכתב רבינו לעיל ורבינו הא ס\"ל לעיל דלשלשת לאו דוקא ולכן חילק בין מים מרובין למים מועטין מיהו עיין בב\"י סי' ש\"ב דלדעת הטור אין תלוי זה בזה דאע\"ג דס\"ל דבדבר שאין בו טינוף אמרינן ג\"כ שרייתו זהו כיבוסו מ\"מ לקנח ידיו במפה שרי שאינו אלא דרך ליכלוך אבל רבינו היראים לא ס\"ל כן. ",
                "דאע\"ג דקיי\"ל כר\"ש דאמר שבת קמ\"ז ב' מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו אינו אלא משום דסתמו אין מקפיד על מימיו הא לא\"ה היה אסור בטלטול גזירה שמא יסחוט. כ\"כ הגר\"א סי' ש\"א ס\"ק קי\"א ומיושב קושיית המג\"א שם סקנ\"ח ובא\"ר שם סק\"פ כ' לתרץ קושיית המג\"א וז\"ל דוקא להביא אלונטית קאמר בש\"ס דמותר כיון שאין בו אלא מעט מים אבל בשרייה אסור לטלטלן עכ\"ל ואין נראה כן מדברי רבינו דההיתר דמעט מים כ' היראים לענין דאין לחוש במים מועטין לשרייתן זהו כבוסן אבל לא לענין גזירה שמא יסחוט ואדרבה מצאנו באו\"ז סי' נ\"ט מהל' שבת שכתב שם בסוף הסימן דבאלונטית דגזרינן דלמא אתי למיסחט משום דכיון שאינו שרוי כ\"א מעט רוצה הוא לנקותו עכ\"ל והנכון כמש\"כ הגר\"א וכ\"נ מסדור דברי היראים ובס' מצמיח ישועה באור להמרדכי פ' חבית סי' תמ\"ב לא זכר ד' המג\"א ומה שדחק שם ליישב מש\"כ המרדכי \"דבר שאין מקפיד על מימיו\" הוא בחנם דפשוט דט\"ס הוא וצ\"ל דבר שאדם מקפיד כו' ופי' שמקפיד עליהם שהם בבגדים ועיין להלן סי' ת\"כ בביאורי אות ז'. ",
                "גם. בנדפס גבי וכצ\"ל [המעתיק]. ",
                "דכיבוסו כו' ט\"ס יש כאן וז\"ל הנדפס ולכסכוסי כיתניתא בשבתא כדי שיתלבן אמרינן כו' וכצ\"ל כאן. ובירושלמי פ\"ז דשבת אמרו הדא איתתא כו' דשרקא מעזלא כו' חייב משום מלבן ועיי\"ש בק\"ע ובנ\"א כלל ט' מהל' שבת אות ג'. אולם ברוקח סי' ס\"ח כ' ע\"ש הירושלמי וז\"ל הדא איתתא דשרקא מעילא חייבת משום ליבון ע\"כ וא\"כ הוא כאותה שאמרו בבבלי שבת ק\"מ א' לכסכוסי סודרא בשבת דאסור ואף בכיתניתא היכא שמכוין לליבון אסור כדברי רבינו כאן ופי' דשרקא מחלקת. ודע דבשה\"ל השלם סי' ק\"ט כ' ואלו הכובעין דקין של פשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן לפי שהן קשין אחר רחיצתן ומנהג העולם לכסכס אותן בידיו מעט ואסור לעשות כן משום שלליבונו הוא צריך עכ\"ל והמג\"א סי' ש\"ב סק\"ח כ' ומנהג העולם לכסכסן בידים. ובאמת גם זה מדברי השבה\"ל ואעפ\"כ סיים ואסור לעשות כן. ",
                "ואיתימא. בנדפס אמר רב כהנא אמר רב יהודה ולפנינו בגמרא שבת קמ\"א א' אמר\"כ ותל\"מ והרא\"ש כתב כמש\"כ כאן ואיתימא רב יהודה וכתב ע\"ז בק\"נ שם ה\"ג אר\"כ טיט ואין צורך להגיה. ",
                "מכלי אל כלי. נראה דט\"ס הוא וצ\"ל המנער טליתו בשבת חייב חטאת וכ\"ה בנדפס. ",
                "וקפיד. בנדפס דקפיד ויפה כ' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג עמש\"כ הסמ\"ג דקפיד עלייהו כמש\"כ ביראים הנדפס וז\"ל פי' שצריך להיות חדתא ואוכמא וג\"כ דקפיד עלייהו וגרסינן וקפיד עלייהו בוי\"ו וכ\"א בהדיא בגמ' קמ\"ז א' דקאמר והוא דקפיד עלייהו שאינו רוצה ללבשם עד שינערם וכן הביא האשר\"י וכל אחד משלש אלה לא יבצר עכ\"ל וחכם עדיף מנביא שכ\"ה ביראים כת\"י שלפנינו וקפיד דלא כבאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח ריש סי' ש\"ב ועיין שבת קמ\"ז א' רש\"י ד\"ה קמחללי שבתא. שכתב וגלימי אוכמא הוו. ולכאורה תמוה דהול\"ל ג\"כ דחדתי הוו ונראה דרש\"י כתב וגלימי אוכמי הוו לאפוקי דלא נימא דאוכמי הוו אי אפשר דבנדה כ' א' איתא עולא איקלע לפומבדיתא חזיה לההוא טייעא דלבוש לבושא אוכמא כו' ש\"מ דלא היה מצוי בפומבדיתא גלימי אוכמי מש\"ה פרש\"י דעכצ\"ל וגלימי אוכמי הוו ובאמת חדשים היו ודו\"ק. ",
                "ומן העפר. דעת רבינו כפרש\"י דגם המנער מן העפר חייב חטאת משום מלבן דלא כהתוס' שם וכבר הביא הב\"ח באו\"ח ריש סי' ש\"ב דבסמ\"ג כתב שר\"ח מפרש כרש\"י ומש\"ר ומן העפר פי' או מן העפר. וראיתי בס' אשי ישראל למס' שבת ד' קמ\"א א' ברש\"י ד\"ה מבפנים שכתב שם לתרץ קושיית הגרעק\"א בגלה\"ש וז\"ל ועוד משמע דהתם הוא דכל הבגד בעפר אבל בלא\"ה מותר בלא מים עכ\"ל ואין נראה כן מדברי רבינו דמשוה מן המים למן העפר בחד גוונא משמע ומן המים פשיטא דאפי' במקצת בגד חייב וא\"כ ה\"נ מן העפר ויפה כתב בס' חזות קשות ובשער הציון שבס' מ\"ב לאו\"ח סי' ש\"ב ס\"ק מ\"א ליישב דברי רש\"י דשאני טיט מן העפר. ",
                "בנדפס או הוצא וכ\"כ כל הראשונים הירושלמי והוא בפ' כלל גדול. ",
                "פי' שצובע העור בדם. בנדפס ליתא כל הפי'. אולם האו\"ז הל' שבת סי' ס\"ג אות ה' כ' לשון היראים כמו שהוא לפנינו בהכת\"י וכבר הרגיש בבאור הלכה להספר משנה ברורה לאו\"ח סי' ש\"כ סעיף י\"ט בהפי' שכתב האו\"ז וכ' בזה לדחות מש\"כ הנשמת אדם כלל כ\"ד מהל' שבת אות ג' עיי\"ש. ",
                "או אוכלים אוכלים צבועים כגון תותים או פרי כו' כצ\"ל וכ\"ה באו\"ז ע\"ש רבינו. ובנדפס כתוב משקין צבועין כמו תותים או פרי גודגדניות שקורין כו' וט\"ס שם דצ\"ל משקין צבועין כגון יין אדום או מי תותים או אוכלים אוכלים צבועים כמו תותים כו' והמדפיסים דלגו מן תותים הא' לתותים הב' וחסרו מה שנשנה בינתיים וזה דרכם כסל למו ובריקאנטי סי' קכ\"ג הביא ד' היראים בקיצור שלא כתב שם רק אם שותין כו' ולא זכר או אוכלים כו'. והרדב\"ז ח\"ד סי' אלף ר\"א כתב ע\"ד רבינו דחומרא יתירא היא. ",
                "פיו וידיו ובנדפס הגי' פניו או ידיו ובהריקאנטי כתב פיו ידיו ורגליו ועיין בשבה\"ל השלם סי' פ\"ו שהביא שם דברי היראים בזה\"ל אבל אם צובע פתו במשקה הפירות ל\"ל בה וכ\"כ הב\"י סי' ש\"כ ע\"ש השבה\"ל ודלא כהנ\"א כלל כ\"ד מהל' שבת שכתב בשב\"ל שבידינו לא נמצא כלשון הב\"י עיי\"ש. ובאמת הופיע בימינו ס' שבה\"ל השלם ומבואר שם כלשון הב\"י ובביאור ווי העמודים אות ל\"ט תפס ס' הזכרונות שלא ראה דברי היראים וכבר קדמו בזה המג\"א ס\"ס ש\"כ. ",
                "כגון כו' הלשון מגומגם ובנדפס הגי' ההיא כיון שדרכה [בכך. כצ\"ל שם] מיקריא צביעה וכ\"ה בריקאנטי כיון שדרך האשה בכך צביעה מיקרי וכ\"ה באו\"ז ע\"ש היראים. ",
                "דאורייתא כל קשר שהוא טוב בעיני הקושר שיתקיים לעולם הוי קשר. ונראה לומר שאינו קשר דאורייתא אלא כו' ראוי לקשר אחד דאמרינן בפ' כו' כצ\"ל. וכ\"ה בנדפס והמעתק דלג מן דאורייתא הא' להב'. וכתב בביאור ווי העמודים ליראים הנדפס סי' ק\"ב אות מ\"ב להוכיח מדברי רבינו דכל שהוא קשר של קיימא אפי' אין דעתו לקיימו חייב דא\"א דהכל תלוי בדעת הקושר ואם דעתו להתירו לזמן פטור כמש\"כ הט\"ז סי' שי\"ז עיי\"ש וכ\"נ דעת הב\"ח שם א\"כ מנ\"ל לרבינו להוכיח מההיא דפכ\"ג דבעינן ב' קשרים זה ע\"ג זה אימא דבקשר אחד אם דעתו לקיימו חייב וגבי התופר סגי בקשר אחד שאין דעתו לקיימו דאינו חייב משום קושר אלא משום תופר דגבי התפירה אין חילוק בין ש\"ק לאינה ש\"ק כמש\"כ הגמ\"ר פסקו רמ\"א סי' שי\"ז סעיף ג' וכ\"כ להוכיח מעירובין צ\"ז א' חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרות וקשירה אב מלאכה וא\"א יקשור ודעתו להתירו למחר א\"כ משמע דקשירה של קיימא אפי' דעתו להתירה למחר חייב עליה וכ\"כ המ\"ב לאו\"ח ריש סי' שי\"ז בביאור הלכה שלו עיי\"ש ואף לדברים אלו מ\"מ שפיר י\"ל בענין מש\"כ בתשו' חו\"י סי' קמ\"ג להקשות לפ\"ד רבינו דההיא דפכ\"ג בקשר אחד מיירי א\"כ אכתי קשה קושיית הגמרא והא לא קיימא עיי\"ש די\"ל כתי' הביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' ג' דהשתי תפירות והקשר אחד מסייע כל אחד לאידך להתקיים קצת ולאב מלאכה דתופר סגי הא דמתקיים קצת אבל לאב מלאכה דקושר בעינן שיהא לו קיום חזק ואמיץ עיי\"ש. וכתב עוד הווי העמודים על ההיא דפ' כלל גדול וז\"ל אבל הרע\"ב כתב התופר ב' תפירות והוא שקשרן כו' ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר וכ\"כ הרב המאירי שם ונראה דס\"ל דאין התופר חייב אא\"כ קשר ב' קשרים דחייב משום קושר ומשום תופר ולשון הרמב\"ם בפי' התופר ב' תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט כו'. נראה דס\"ל דפי' והוא שקשרן ולא שקשר ב' ראשי החוט זה לזה אלא שקשר כ\"א בראשו דזה אפי' בקשר אחד חשיב קשר של קיימא כמו שכ' רבינו וא\"כ התופר חייב משום קושר ומשום תופר וכן בירושלמי פ' כלל גדול ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין בקשור מכאן ומכאן כו' הרי דר\"י ור' יוסי דס\"ל בקשור מכאן ומכאן חייב נמי משום קושר והתופר ב' תפירות חייב תרתי עכ\"ל ועיין בתוי\"ט פ\"ז דשבת מ\"ב שהקשה ע\"ד הרא\"ם שכתב הב\"י ס\"ס שי\"ז דבתופר שצריך קשירה הוא קשר אחד באופן שאינו חייב על הקשירה שעמה והוא משכ\"ר כאן מהא דאמר אביי שבת ע\"ד ב' ואי חייטי' לפומיה חייב י\"ג חטאות ופרש\"י ואי חייטי' לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ולדברי הרא\"ם מאי פסקא דאי חייטי' לפומיה דליהוי גם חיוב קושר וכתב התוי\"ט שם וזו ודאי סתירה לדברי ב\"י ועיין בתשובת מהר\"ח או\"ז סי' רט\"ו. ומש\"כ התפא\"י בכלכלת שבת מלאכת התופר לתרץ קושיית התוי\"ט דהתם מיירי שקשר באמת כו' במחכ\"ת לא תי' כלום וקושיית התוי\"ט במק\"ע עמ\"ש אביי ואי חייטי' לפומיה ותו לא והול\"ל ג\"כ שקשר דהא בתפירה אינו נמשך הקשירה בהכרח לחייב גם משום קושר לפ\"ד הרא\"ם ובשו\"ת פי אריה סי' ז' סעיף א' כתב לתרץ תמיהת התוי\"ט דמ\"ש אביי ואי חייטי' לפומיה פי' דאז איכא תופר ומכה בפטיש ומש\"ה חייב י\"ג חטאות אבל בלא\"ה י\"א חטאות עם בונה עיי\"ש ואני אומר דא\"ש דברי רבינו הרא\"ם עם דברי הערוך ערך חלתא שכתב בזה\"ל ואם כפף פיה למטה ותפרה כשמותח החוט חייב משום טווה כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וכשתופרה חייב משום תופר עכ\"ל ומפרש הערוך מ\"ש בשבת ע\"ה א' המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת דר\"ל משום טווה ולא משום תופר וראה זה חדש הוא ועכ\"פ מיושב קושיית התוי\"ט לפמש\"כ הערוך ועיין תשובת ח\"ס חאו\"ח סי' א' מש\"ש. ומה שרבינו הרא\"ם הביא ראיה דבקשר אחד לא מחייב משום קושר משבת ע\"ד ב' כ' הע\"ש באו\"ח סי' שי\"ז דז\"א ראיה לדעת הרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל דבעינן דוקא מעשה אומן וקשר של קיימא א\"כ י\"ל דהתם מיירי בקשר שאינו מעשה אומן ולפיכך אינו חייב משום קושר אלא משום תופר עכ\"ל וכ\"כ הנשמת אדם כלל כ\"ח מהל' שבת אות א' שהיראים וסמ\"ג וסמ\"ק שכתבו דאם קשר ראש אחד של חוט חייב היינו דאזלי לשיטתם דסבירא להו דב' קשרים זה ע\"ג זה נקרא של קיימא ואפילו מעשה הדיוט והוכיחו זה כו' והרמב\"ם לשיטתו דס\"ל דדוקא קשר של אומן חייב כו' וכ\"כ החו\"י סי' קמ\"ג לתמוה על הכ\"מ בשם הרמ\"ך עיי\"ש במוסגר והוא דלא כמש\"כ בשו\"ת פי אריה סי' ז' סעיף א' לתרץ תמיהת הכ\"מ בשם הרמ\"ך פ\"י מהל' שבת ה\"ט ותי' דהרמב\"ם ס\"ל כמש\"כ הר\"ן בשם הרא\"ם ותמה שם על הרכ\"מ דהניח בתימא הלא לפמש\"כ בעצמו בב\"י סי' שי\"ז בשם הר\"ן והרא\"ם מיושב קושיית הרמ\"ך עכ\"ל בקיצור. ובאמת הרמב\"ם לא יסבור כדברי הרא\"ם ואין תמיהה כלל על שהכ\"מ הניח בתימא אם לא כתי' הנשמת אדם וכנ\"ל ועיין להלן סי' תכ\"ב אות כ\"ט בביאורי ובסמוך אות פ\"ג ופ\"ז. ",
                "קשר אחד אחר כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "הכל. צ\"ל חבל וכ\"ה בנדפס וכ\"ה בסמ\"ג בשם הרא\"ם במלאכת התופר ובתוס\"ח פ\"ז דשבת מ\"ב בתוי\"ט ד\"ה אבות כו' כתב אבל הר\"ן כתב בשם הרא\"ם דקשר שאחר תופר סגי בקשר אחד לכל אחד משני ראשי החוט כו' ואין הלשון מדויק מש\"כ לכל אחד משני ראשי החוט שאם עושה קשר בראש החוט מצד אחד שלא ישמט וכן בראש השני היה חייב מחמת הקשרים לדעת רבינו כמו קשר החבל אלא צ\"ל שקושר שני ראשי החוט יחד בקשר אחד כמש\"כ מהרא\"ש בביאוריו לסמ\"ג שם ובס' מ\"ב לאו\"ח סי' שי\"ז סס\"א בביאור הלכה שלו ד\"ה דינו כשני קשרים כ' דגם לענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא והוא דלא כהנשמת אדם שכ' לעיל אות פ\"א דזה שקשר ראש החוט אין כאן רק מעשה הדיוט יעויי\"ש. ",
                "גאים אינם מקפידים לעצמם להדק קשר כו' שיכולים להוציאם בעודם כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל אלא שבנדפס איתא נאים וט\"ס הוא וצ\"ל גאים כמש\"כ כאן וכ' הווי העמודים עמשכ\"ר במנעל וסנדל דרבנן וז\"ל במנעל מוקמינן לה בדרבנן אבל בסנדל מוקמינן לה בדחומרתא עיי\"ש ברש\"י ודברי רבינו על דרבנן הוא כפירש\"י ודלא כפי' ספר התרומה שפי' בדרבנן שישנים כל ימות השבוע במנעליהם עד שבת ועפי\"ז כ' רבינו וקשר רצועות המכנסיים כו' מותר לכתחילה כו' דאילו לפי' סה\"ת אסור לקושרן בשבת כמש\"כ הרא\"ש פט\"ו דשבת סי' א' והמרדכי שם וברוקח סי' ע\"ה והגרש\"ש ביומא ע\"ח ב' תמה ע\"ד סה\"ת ממ\"ש ביומא שם האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני ולק\"מ לפמש\"כ הסמ\"ג בשם ר\"י בזה\"ל ואין חולצין מנעליהם מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם עכ\"ל וא\"כ אין לחוש על המעט כ\"כ. ",
                "ברייר. בנדפס שלועזין ברקי\"ד. ",
                "דרבנן. ט\"ס וצ\"ל דאורייתא. ",
                "פי' שנתותרה כו' בנדפס הגי' פי' שנתרוחה התפירה ונתרווחו הנקבים ומבואר בדברי רבינו דלא כפי' הערוך שכתבתי לעיל אות פ\"א דחייב משום טווה וכן מבואר בירושלמי פ' כלל גדול ופ' האורג ה\"ב בשם רב המותח צדדיו בשבת חייב משום תופר והיינו הך מימרא דרב זוטרא בר טוביה אמר רב שבבבלי ודע דלפנינו בירושלמי איתא ר' בא רב ירמיה בשם רב אולם באו\"ז הל' שבת סי' ס\"ז הביא ר' בא בר ירמיה כו' והוא ר' אבא בר ירמיה ומדברי האו\"ז שם נראה ג\"כ דחד מימרא היא הירושלמי והבבלי ואילו לפי' הערוך צ\"ל דהמותח חוט של תפירה שאני מהמותח צדדיו ודברי הערוך הם מפי' ר\"ח. ",
                "הידוק הצואר רחבים כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס, ובשבה\"ל השלם סי' ק\"ח הביא בשם היראים ככתוב כאן ומשם הגהתי בפנים תיבת שלשם המוסגר כאן. ",
                "תולדה דאורייתא כו' היראים לשיטתו שכ' במלאכת הזורע תולדה דאורייתא דאמר בפ' כלל גדול כו' וכ\"כ במלאכת הקוצר תולדה דאורייתא תניא בפ' כלל גדול כו' וכן הדש תולדה דאורייתא כו' אבל להרמב\"ם שכ' בפ\"ז מהל' שבת הלכה ב' ג' ד' כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כיצד הוא עניינם כו' בודאי ס\"ל דגם מתניתין דצבי שנכנס בבית כו' והובא בהרמב\"ם פ\"י מהל' שבת הכ\"ג הוא אב מלאכה ולא תולדה שגם זה ענין צידה הוא וכל כוונתו לצוד אותו ולכן כשרצה הרמב\"ם להראות תולדה לצידה כתב בפ\"י הכ\"ב בענין אחר והוא המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכי\"ב וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפשו הר\"ז תולדות הצד וחייב ועיי\"ש במרכבת המשנה ודלא כמש\"כ בס' דברי מרדכי להג\"מ מרדכי פרידבורג סי' כ\"ב אות מ\"ה בזה\"ל אשתמיטתי' להמרכה\"מ מ\"ש בס' יראים סי' ק\"ב [בנדפס] הצד צבי תולדה דאורייתא שלא צדו במצודה אלא בישיבתו הרי דיש תולדה לצידה בלא חיפוש כלל עכ\"ל ובמחכ\"ת שלא כדין השיג עליו בזה דדברי היראים הוא שלא כדרך הרמב\"ם כלל והמרכה\"מ בשיטת הרמב\"ם קאי וכי מה ענין לו מש\"כ בספר יראים ולשיטת הרמב\"ם עכצ\"ל דאף שלא צדו במצודה אלא בישיבתו הוא אב ולא תולדה דוק בדברי הרמב\"ם פ\"ז דשבת ותמצא כדברי. ",
                "סוס שמרד כו' משמע להדיא דסוס שמרד אינו אלא תולדה דרבנן וקשה דבירושלמי פי\"ד דשבת ה\"א אמרו על המשנה דחי' ועוף שברשותו הצדן פטור וז\"ל לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינם ברשות אדם חייב אר\"י הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב וכ\"ה בהגמי\"י פ\"י מהל' שבת הכ\"ד ועיין נשמת אדם כלל ל' מהל' שבת אות ב' עיי\"ש באורך ותוכן דבריו דהיראים מיירי בבא לביתו בערב אבל הירושלמי מיירי במרד לגמרי ועיין ביאור הגר\"א לאו\"ח סי' שט\"ז סקכ\"ט מש\"ש ע\"ד המחבר ואמר אסור משום סיפא אפי' בחצר אם כו' ושם ודאי אין חיוב כיון שעכשיו א\"צ מצודה כו' ונתבארו ג\"כ דברי היראים בזה. ",
                "הא ל\"ק כו' עיין שבת ג' א' תוד\"ה בר שתי' באופן אחר. ",
                "עיין שבת ג' א' תוד\"ה הצד שהביאו דברי בה\"ג ור\"ת תי' לקושייתו ורבינו מתרץ לה באופן אחר. ",
                "ופטור עליה. בנדפס כתוב יותר וז\"ל שם והיא נקראת מלאכה שא\"צ לגופה דאמרינן בפ' שמונה שרצים [ק\"ז ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה ר\"ש היא דאמר מלאכה שא\"צ לגופה פטור עליה אלמא כו' וצ\"ל אמר רב יהודה אמר רב ר\"ש היא כו' וכ\"כ רבינו בסמוך דלית לי' ההיא דרב דבפ' שמונה שרצים כו'. ",
                "מודה ר' יהודה וכ\"כ הריקאנטי סי' קכ\"ח ע\"ש רבינו בתירוץ הבה\"ג אולם רבינו סיים כאן בסוף דברי הבה\"ג ופליג עלי' דר' יהודה בההיא וכ\"ה בנדפס עיין בסמוך אות צ\"ו וכבר עמד ע\"ז בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם דמסקנת היראים בלשון הגאון הוא סותר ריש דבריו דגם ר' יהודה מודה בזה ולכאורה הי' נראה להגיה בסמוך בדברי רבינו ופליג עליה דרב יהודה בההיא והיינו רב יהודה דאמר רב ר\"ש היא ע\"ז פליג שמואל ואמר דגם ר' יהודה מודה אולם בדברי היראים הנדפס קשה להגיה כן גם בפנים הבה\"ג פכ\"ד דשבת כ' בזה\"ל לעולם כר' יהודה ס\"ל מיהו במידי דאית ביה היזק אמר בהא ודאי לא מודינא לי' לר' יהודה וכ\"כ הרשב\"א בחי' לשבת דמ\"ב ע\"ש רב האי גאון והרב בעל הלכות ור\"ח ז\"ל דרבי יהודה אפי' במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס\"ל כוותי' במקום דאיכא היזק ומש\"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת כו'. ",
                "של עץ מכדי בתרווייהו מלאכה שא\"צ לגופה ומחייב ר' יהודה ושמואל כוותי' ס\"ל מ\"ש גחלת של עץ שאסור כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל כאן. ",
                "רבים ה\"נ בעקרב שלא ישוך שרי משום היזק רבים ופליג כו' כצ\"ל וכ\"ה בריקאנטי סי' קכ\"ח בלשון רבינו אלא דלא נזכר שם מש\"כ כאן ופליג עלי' דר' יהודה בההיא ועיי' לעיל אות צ\"ד ובנדפס איתא בגחלת של מתכת משום היזק רבים ופליג עלי' דר' יהודה במקום היזק רבים ה\"נ בעקרב כו' ולענין קושיית רבינו על בה\"ג היכי שרינן איסור וחיוב כרת וסקילה משום היזק רבים עיי\"ש בהריקאנטי בבאור מעשה בצלאל שכ' ליישב ובאמת הוא מבואר בחי' הרשב\"א שבת דמ\"ב דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל כו' עיי\"ש אבל להלן במלאכת סותר כתב היראים לשון הבה\"ג ותירץ דמשום צערא דמורסא ופחד הנחש אע\"ג דליכא סכנה התיר שמואל כו' עיין לקמן בביאורי אות קל\"ה. ",
                "טפי כו' בנדפס בפי כו' המלאכה אין זה כבוי גחלי כו' ופי' רבינו הוא כפרש\"י. ",
                "לא מקריא צידה כו' עיין במחה\"ש להמג\"א סי' שט\"ז ס\"ק י\"ב ולפי\"ז במשנה דשבת קכ\"א דא\"ר יהודה מעשה בא לפני ריב\"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת אין לומר כמש\"כ בבאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח סי' שט\"ז ס\"ז דרבי יהודה קאזיל לשיטתו דמלאכה שאצ\"ל חייב עליה עיי\"ש דהא בכה\"ג דעקרב שלא תישך גם לר' יהודה שרי לפ\"ד רבינו ודעימיה ועיין מש\"כ ע\"ז הגאון רא\"ם הורוויץ זצ\"ל בהגהותיו שבשס\"ח ד' ווילנא. ",
                "דפוטר ט\"ס וצ\"ל פוטר מיהא תני וכל פטורי כו' וכ\"ה בנדפס [הגרא\"ד]. ",
                "על בשרו. צ\"ל על בגדו וכ\"ה בנדפס משכ\"ר פי' רבותי נראה שכיון לפרש\"י שם ד\"ה הצד שכ' או מבגדיו מבחוץ ועיין בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קכ\"ח והנה במה שרוצה רבינו לומר דלישנא דפוטר לא כלל שמואל וא\"כ ר' יהושע דפוטר פי' דמותר קאמר צ\"ל דג' מחלוקת בדבר דהא בשבת ק\"ו ב' אמרו בברייתא דחכ\"א כל שאין במינו ניצוד פטור ועכצ\"ל דפטור אבל אסור כמ\"ש שמואל וא\"כ ר' יהושע דאמר כל שאין במינו ניצוד פטור ומותר הוא דעת שלישית וא\"ש בזה מ\"ש בביצה ל\"ו ב' פשיטא ומשני מ\"ד במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ\"ל אלמא דשלא במינו ניצוד אסור בברייתא שם ולפי הנ\"ל א\"ש דהברייתא אתיא כר' יהודה כמש\"ש בגמרא והיינו חכמים בר פלוגתי' דר\"מ דשבת ק\"ו ב' ולר' יהודה באמת פטור אבל אסור משא\"כ לר' יהושע פוטר ומותר אולם מאחר דחזינן לחכמים דר\"מ דס\"ל שאין במינו ניצוד פטור אבל אסור יותר הול\"ל דגם ר' יהושע ס\"ל כחכמים ולמה לן לעשות עוד מחלוקת בזה ועיין בנשמת אדם כלל ל' מהל' שבת אות ה' שהביא שם פי' אחר במ\"ש בביצה ל\"ו ב' קמ\"ל דר\"ל קמ\"ל דהוי במינו ניצוד וכ' ע\"ז הפי' ודוחק וגם המהרמ\"ש בביצה שם כ' וזה ודאי אין לומר קמ\"ל דאיקרי במינו ניצוד שאין זה קמ\"ל ועוד דא\"כ הול\"ל מ\"ד שאין במינו ניצוד הוי ושרי כו' עכ\"ל ועיין בס' עמק הלכה חאו\"ח סי' צ\"ח שכ' שם לפרש הך דביצה לשיטת הרב\"י דלא כמהרש\"א ועיין להלן במלאכת הכותב תולדה דרבנן מש\"ש בביאורי אות קי\"ח. ",
                "חייב דלא כהרמב\"ם פ\"ח מהל' שבת ה\"ט עיי\"ש בנו\"כ ועיין כתובות ה' ב' תוד\"ה דם דטעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה וזש\"ר מהירושלמי ועיין בחי' מהרד\"ם לס' המצות מ' ש\"כ. ",
                "רבא לפנינו אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה ועיין בשבת ק\"ו א' תוד\"ה חוץ ובחולין ח' א' תוד\"ה מותר כדברי רבינו כאן. ",
                "ובפסחים כ' הגרא\"ד שליט\"א דתיבה זו מיותר ואני אומר דרבינו כיון לומר דמש\"כ מתחילה בשלהי אלו דברים בפסחים אמרינן היאך יצא שוחט מכלל מקלקל כו' לאו אמתניתין דהשוחט דקדקו כן אלא אברייתא דהשוחט בשבת כו' [ורש\"י גרס השוחט חטאת בשבת כו'] וזש\"ר ובפסחים מתרצינן כו' דאמרינן בשילהי אלו דברים השוחט כו'. ",
                "פי' כו' הריקאנטי בסי' קכ\"ט הביא דברי רבינו ועיי\"ש בביאור מעשה בצלאל שהעיר על מה שמשמע דלהרא\"ם הוא דרבנן ואילו רש\"י פי' בזבחים י\"ט א' ד\"ה כאן דחבורה הוא ואיסור דאורייתא וכן נראה מדה\"ת שם ד\"ה כורך שפי' אבל לא במדינה גזירה אטו להוציא דם ש\"מ דלהוציא דם דאורייתא הוא דאי דרבנן היא גופה גזירה כו' עיי\"ש. ",
                "פי' בשבט ברזל וקורעו בנדפס ליתא והנה דעת רבינו כפרש\"י שבת קי\"ז א' דשקיל ליה בברזי לאו מלאכה הוא אלא שבות וגם רבינו קרי לי' תולדה דרבנן אבל התוס' שם פי' דשקיל ליה בברזי דליכא אפי' שבות עיי\"ש ועיין הפלאה שבערכין להגרי\"פ ערך ברז ובמחה\"ש סי' ש\"ג מג\"א ס\"ק כ\"ב כ' ע\"ש הריב\"ש אפשר דהוא מפרש דע\"י דשקיל ליה בברזי הוי מלאכה שאצ\"ל וליכא כ\"א איסור דרבנן ודומה לטילטול התיק כו'. ",
                "נראה מדברי רבינו דמליחת חלבים ג\"כ אינו אלא מדרבנן ולפי\"ז הא דאמרו בביצה י\"א ב' מה לי למישטחינהו מה לי לממלחינהו ע\"כ פירושו דאתי ג\"כ לממלחינהו וכולי האי לא שרי כיון דדי למשטחינהו ודלא כפרש\"י שם ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד כו' כן כ' בס' נשמת אדם הל' יו\"ט כלל צ\"א ובס' שמחת יו\"ט למס' ביצה שם כ' דגם מלשון רש\"י נראה דבחלבים לא שייך עיבוד שכ' רש\"י מליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד דוקא ועיי\"ש עוד מש\"כ ליישב קושיית המל\"מ פי\"א מהל' שבת ה\"ה עפ\"י ד' הר\"ן דמליחת חלבים דלאו אוכלים גמורים הם שייך בהו עיבוד מדאורייתא וכ\"כ בביאור תוס' העזרה להת\"כ ויקרא ב' י\"ג עיי\"ש באורך וכבר קדמם השעה\"מ בפ\"ג מהל' יו\"ט ה\"ד אך לא זכר שם שיטת היראים דכאן. ",
                "ודוקא מליחה אבל טיבול שרי. לשון הנדפס ודוקא מימלח ומונח אבל מימלח ומיכל שרי וכ\"ה בריקאנטי סי' צ\"ו ע\"ש רבינו הרא\"ם, ולשון היראים כת\"י שלפנינו כלשון הגמרא דשבת ק\"ח ב' דאר\"נ ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא ועיין בט\"ז או\"ח ריש סי' שכ\"א ביאור דעת הגמרא וכתב השבה\"ל השלם סי' פ\"ח וז\"ל וצנון גופי' דוקא למימלחי' הוא דאסור פי' שמא ימלך ולא יאכלנו אבל למיטבלי' כו' עכ\"ל ופי' ראה זה חדש הוא. ",
                "נראה דס\"ל לרבינו דנתינת עור לפני הדורסן הוא רק תולדה דרבנן דלא כהרמב\"ם פי\"א מהל' שבת ה\"ו ועיין מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג ובשו\"ת הראבי\"ה סי' ק\"ע בהגהות לוית חן שם אות מ\"ז כ' ליישב דל\"פ הרמב\"ם עם הרא\"ם והסמ\"ג שם דרבינו הרא\"ם והסמ\"ג בעור לחה קיימי וליכא איסור דאורייתא כלל כיון דלא חזיא לעיבוד כמבואר בסוגיא דשבת ע\"ט א' וברש\"י שם והרמב\"ם שם מיירי בעור יבישה דכבר חזיא לעיבוד ובזה פשיטא דהדריסה בה אסור מדאורייתא והיא תולדה דמעבד וחייב דלא כהמ\"מ שם עיי\"ש. ",
                "שבת נ\"ל דתיבת זו מיותרת וכן ליתא בנדפס וכפרש\"י בערב. מדינה. וכמבואר בירושלמי פט\"ז ה\"ח שמונה עשר שנין עביד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא כו'. ",
                "כמאן דשרי שם קמ\"ו ב' א\"ל ר\"ש בב\"ח לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמי' דרב מישחא שרי וכ\"פ רבינו אבל הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש פסקו כל\"ק דרב אסר ובעין משפט שם כ' באות ז' \"וסמ\"ג שם\" ואני לא מצאתי דין זה בסמ\"ג, ועיין שבת נ\"ט ב' כי\"ב ורמזו הגר\"א בביאוריו לאו\"ח סי' שי\"ד סקל\"ב, ופרש\"י בד' קמ\"ו ב' ד\"ה אסור. למרחו עכ\"ל אינו מדוקדק לענ\"ד דלאו דוקא למרחו דה\"ה לתת שמן עבה בדפני החבית סביב הנקב ג\"כ אסור לרב ואם פרש\"י מדויק יש לתרץ דברי רב יוסף שאמר משמי' דרב מישחא שרי ובאמת רב אסר די\"ל תרווייהו איתנייהו מירוח אסור ולתת בלא מירוח שרי. ",
                "והקומטו בנדפס ולפנינו בגמרא והקוטמו. ",
                "יקוב צ\"ל יתחוב ובנדפס הגי' שלא יקח אדם עלה ויתן בפי כו'. ",
                "ירמיה לפנינו יימר וברי\"ף כגי' שבכאן והרא\"ש כ' יהודה. ",
                "פי' כו' פי' רבינו הוא כפרש\"י שבת קכ\"ה ב' עמש\"ש רב אשי אפ\"ת בתלושה גזירה שמא יקטום עיי\"ש ברש\"י והא\"ר סי' שי\"ד סק\"ה כ' מדעתו לפרש שמא יקטום דהכא דר\"ל שמא יהא בשבת ארוכה ויקטום ונמצא עושה כלי וסיים כן נראה לי אלא דכל הפוסקים לא הבינו כך עכ\"ל ולפלא שלא ראה דברי היראים כאן שמעתתא דהיראים בפומי' כולי יומא מיהו אין ד' היראים כפירושו ממש דהא\"ר מפרש גזירה שמא יקטום ונמצא עושה כלי וכפרש\"י שבת קכ\"ה ב' אבל רבינו היראים מפרש דהחיוב משום מחתך דבזה אין חילוק אם מחתך ביד או בכלי שהרי אינו מקפיד אלא למדתו וא\"צ לתקון אחר שהרי משום זה קוטם העלה מפני שהוא ארוך יותר מדאי וכמש\"כ הנשמת אדם הל' שבת כלל ל\"ו המחתך עיי\"ש שהביא דברי היראים. ",
                "ומנח לפנינו ומנחי בלשון רבים ולפי גרסתינו מיושב קושיית רבינו כמש\"כ הדרישה לאו\"ח סי' שי\"ד סק\"ה בדעת הטור ואף לגרסתינו ומנח עיין בב\"י שם שכ' לפרש דלא תיקשה קושיית רבינו וז\"ל הב\"י ורב אשי שרי ולא אסר שמואל אלא כשאינו מוכן לכך מבע\"י דכיון דצריך לחזר אחריו גזרינן שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום עכ\"ל ורבינו לא ניחא ליה בהכי ובביאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח שם כתב לפ\"ד ר\"ח ומנח היינו שמונח בתוך החבית מבע\"י ובכה\"ג לרב אשי שרי אבל לרב יימר דס\"ל משום מרזב אסור למשוך היין דרך שם. ",
                "בנדפס חסר והכותב על בשרו חייב וכן ליתא בסמ\"ג וגי' הכת\"י נכונה. ",
                "נוהגין נראה דרבינו מפרש נהגין שבמשנה כמו נהג ולך [מ\"ב ד' כ\"ד] אבל הרמב\"ם מפרש נהגין נקראין מן והגית בו [יהושע א']. ",
                "פטור כו' ט\"ס יש כאן וכצ\"ל כתב אות אחת נוטריקון ר\"י בן בתירה מחייב וחכמים פוטרים ותנן המסרט על בשרו ר\"א מחייב חטאת וחכמים פוטרין ואמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת ולאו דוקא כותב אותיות אלא צובע על בשרו בדקדוק ובהקפדה מיקרי כותב ואסור מדרבנן דתנן בפ' המצניע [שבת צד ב'] הכוחלת ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמרא כוחלת משום כותבת תולדה כו' וכ\"ה ביראים הנדפס ועיין בהפלאה שבערכין להגרי\"פ ערך גדל וערך פקס ובהגהותיו לש\"ס בעין משפט שבת צ\"ה א' מה שכ' שם בכוונת הסמ\"ג וכ\"ה לדעת היראים. ומשכ\"ר על וחכמים פוטרין דפטור אבל אסור כדאמר שמואל הוא סותר למ\"ש לעיל במלאכת הצד דלישנא דפוטר לא כלל שמואל אלא פטור ופטורים עיי' בביאורי אות ק' ובספר יד מלאכי כללי הפ\"א סי' תקכ\"ה כ' לסתור ד' הגהת מרדכי ספ\"ק דעירובין שכ' שם ואע\"ג דמפיק שמואל ותני !וחכמין פוטרין את היושב בקרון מ\"מ איסורא איכא דגבי כלאים שייך נמי למימר פטור אבל אסור דלפ\"ד היראים אין דברי שמואל אמורים בלשון פוטרים ולפלא שלא העיר מדברי רבינו בעצמו שסותר דבריו להדדי וכן העיר בזה בבאור ווי העמודים. ",
                "עיין שבת קכ\"ו ב' שהוכיחו בגמרא דאין הלכה כר\"א דמעשה רב שבסוף מס' שבת דמדבריהם למדנו שפוקקין כו' ובשו\"ת מהר\"י מברונא סי' מ\"ו כ' להוכיח מזה דכל צרכי שבת חשיב מצוה דמאי פריך מהך עובדא למאן דפסק כר\"א דילמא הא דר' אליעזר מיירי בלא הלכות טומאה דלא חשיב מצוה וההיא עובדא בהלכות טומאה דוקא אלא ע\"כ צ\"ל דמדבריהם למדנו שפוקקין שלא לצורך המת ולתרומה וכה\"ג אלא לצורך השבת בעלמא דלא ליכנס בו חמה בבית שיושבים שם והיינו נמי כההיא דר' אליעזר וגם בכה\"ג חשיב מצוה עיי\"ש ותמיהני שלא זכר דה\"ת דשבת קכ\"ו ב' סד\"ה ומדבריהן שכ' לתרץ דפקק שהוא משום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למישרי משום מצוה ועיין בספר מנחם שלמה למס' כריתות בלקוטים סי' ג' ועיין בסמוך. ",
                "בר כהנא לפנינו אמר ר' אבא אמר רב כהנא ומש\"כ כאן והוא שמתוקן והוא שיש עליו תורת כלי בנדפס הגירסא והוא שמתוקן ואסיקנא והוא שיש עליו תורת כלי ונראה פשוט דמה שכתב רבינו ואסיקנא רומז לדברי ר' יוחנן שם ד' קכ\"ו ב' דאמר והוא שיש תורת כלי עליהן וכדעת הרמב\"ן במלחמות שכתב ע\"ד הרי\"ף שפסק להא דאר\"א בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן, על מנת שיש תורת כלי עליה אמרה וכר' יוחנן כמו שמפורש בהלכות והיינו מתני' דקתני בין כך ובין כך פוקקין בו כלומר בין קשור ובין שאינו קשור כלל והוא שמתוקן ויש עליו תורת כלי עיי\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' ספי\"ז דשבת וז\"ל ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפס ז\"ל כר' אבא דאמר אע\"פ שאינו קשור ואינו תלוי והוא שיש תורת כלי עליו כר' יוחנן וכ\"כ הריטב\"א בחי' שם דבפקק החלון דמסתמא נשתמש בו מבע\"י שהרי צריך הוא להיות מכוון למדתו של חלון ולכוונו בשבת אי אפשר א\"כ זהו תורת כלי שלו וכ\"כ המ\"מ פכ\"ו מהל' שבת ה\"י ודלא כמש\"כ הרא\"ש בדעת הרי\"ף וכ' בביאור תוספות בכורים להג\"מ מנחם מטשאווס לפט\"ו דתוספתא דשבת וז\"ל ובש\"ס קכ\"ו א' ה\"ק אנא דאמרי כהאי תנא דתניא קנה כו' רשבג\"א כו' ור\"ל דפקק החלון דמי להא דרשב\"ג כשיש תורת כלי עליו ולהכי לא בעי קשירה משא\"כ נגר הנגרר דבעי קשירה אפי' לר\"י עכ\"ל ואולי גם רבינו שכ' ואסיקנא כו' ר\"ל למ\"ש אנא דאמרי כהאי תנא וכנ\"ל. ",
                "אתו לקמיה דרבא אמר להו לפנינו אתא לקמיה דרב אמר ליה וכ\"ה ברי\"ף ורא\"ש פ' כל הכלים וכן נראה דר\"ה הוה תלמיד רב ובמרדכי פ' כירה סי' שי\"א הגירסא אתו לקמיה דרבינא. ",
                "אדם לפנינו ליתא וכן אינו בנדפס. ",
                "המוסגר הגהתי מהנדפס והוא מוכרח והנה רש\"י כתב כסא טרסקל כך שמו אבל רבינו כ' כסא וטרסקל וכן הערוך ערך אסלא כ' כסא בפ\"ע וטרסקל בפ\"ע עיי\"ש וכ\"כ הרמב\"ם פכ\"ב מהל' שבת הכ\"ח ומשכ\"ר ורבותינו פי' נראה שרומז לפרש\"י שבת קל\"ח א' ד\"ה אבל מטה, וסברת רבינו לפי שאינם עשויים להשתמש תחתיהם כ\"כ הרשב\"א בשם התוס' הובא בטור או\"ח סי' שט\"ו וסי' תק\"ב וז\"ל הרשב\"א בחי' לביצה דל\"ב ואמרו בתוס' דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה אבל במה שאין צריך לאויר לא עכ\"ל ופי' דאפילו בכי הא דהיינו בכה\"ג שזכר שם מקודם שעושין מחיצות ואח\"כ נותן את התקרה עיי\"ש אפ\"ה לא מיתסר אלא כשצריך לאויר של מטה ועיין בב\"ח סי' שט\"ו שחקר שם בכוונת הרשב\"א אי תרוייהו בעינן לאיסורא דהיינו מחיצות וצריך לאויר של מטה או דילמא בחדא מינייהו אסירא עיי\"ש ורבינו לא זכר אלא האי חילוקא שעשויין להשתמש תחתיהן או לא וע\"ד הרשב\"א בחי' לשבת קל\"ח במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכי\"ב ורבינו לא ס\"ל כן דעיקר עשייתה לאו להכי עבידא ומש\"ה מפרש רבינו פוריא מטות גבוהות וישנים תחתיה ותל\"מ וע\"ד רבינו שלא זכר לחלק בין יש לה מחיצות או לא לא היה היתר למ\"ש ר\"ת בתוס' שבת ד' קל\"ח להושיב הקדירה על טרפיד שקורין דרייא פו\"ס דכאן נותן האור תחתיו ולסברא דאין לו מחיצות שרי. ",
                "חייא. לפנינו חמא. ",
                "ומתבשל נראה דט\"ס יש כאן וצ\"ל והאש עושין תחתיה לצלות. קדירה מושיב ג' קדירות והרביעית מושיב על גביהן ועושין האש תחתיה ומתבשל וכ\"ה בנדפס והמעתיק דלג מתחתיה הא' להב'. ",
                "מותר לנטותו ואין בו משום אהל כ\"ה בכלבו סי' ל\"א ע\"ש רבינו ועיין ביצה ל\"ב ב' תוד\"ה מלמטה בדבר לסדר שלחן שכ' רבינו כאן. ",
                "כאשר פירשתי ובנדפס איתא כאשר פירשו רבותי לי. ",
                "אמר רב כו' נראה דצ\"ל ואמר רב כיון דתרווייהו מימרא דרב משום ר' חייא נינהו וכן הוא בעירובין ק\"ב א' אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת כילת חתנים כו' אבל בשבת קל\"ח א' לפנינו הגי' ואמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים כו' וכן הוא בשבת מ\"ה ב' וביראים הנדפס ליתא הך דא\"ר משום ר' חייא וילון כו' והכי איתא התם כדאמרינן בפ' תולין אמר רב משום ר' חייא כילת חתנים כו' וכ\"ה בריקאנטי סי' קל\"ג ע\"ש רבינו אולם הרא\"ש פ\"כ דשבת ס\"ב והאו\"ז הל' שבת סי' ע\"ח אות ו' הביאו ראי' מהך דוילון כו' וכדברי רבינו, ובהגהת מרדכי פ' כל הכלים כ' ד' הרא\"ם. ",
                "בגבהה צ\"ל בגגה. ",
                "רשות או כרמלית או רה\"י כו' גי' הכת\"י נכונה מאד ובנדפס איתא רשות הרבים או כרמלית או רה\"י כו' והוא תמוה איך יעשה ע\"י מחיצה רה\"ר ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קל\"ג כ' דט\"ס ביראים וצ\"ל מרה\"ר כרמלית כו' ולפמש\"כ בכת\"י נראה פשוט דתיבת הרבים ט\"ס וא\"ש ועיין עירובין מ\"ד א' תוד\"ה פקק ונראה לר\"ת כו' וזהו דעת רבינו. ",
                "ישבור לכתחילה כו'. בסמ\"ג לאוין ס\"ה מלאכת והסותר הביא דברי הרב רא\"ם שאם נאבדה כו' ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור וכ' אח\"ז אבל רבינו שמעון כ' וז\"ל אמר רבי כו' ועיין אגור סי' ת\"ס שכ' ובסמ\"ק כתב ובשבירת פותח של תיבה נחלקו בו ר' אליעזר מתיר ור' שמעון אוסר עכ\"ל וט\"ס ור' שמעון וצ\"ל ור' שמשון אוסר וכמש\"כ הסמ\"ג ור' אליעזר הוא הרא\"ם ובהגמי\"י רפכ\"ג מהל' שבת כתב מכאן הורה מהר\"ם שאם נאבד מפתח התיבה כו' וצ\"ל מכאן הורה מהרא\"ם כו' והוא הר\"ר אליעזר ממיץ כמבואר כאן והאו\"ז בהל' שבת סי' ע\"ת אות י\"ב כתב הלכך אומר אני דתיבה שיש עליה תורת כלי דהיינו שהיא קטנה ואינה מחזקת מ\"ס בלח כו' וסגרו בה אוכלים ונאבד המפתח מותר לשוברה בסייף או בסכין ולהוציא אוכלים לחוץ כו' עכ\"ל וחידוש בעיני שלא זכר שם שכ\"ה דעת הרא\"ם בספר יראים ושמעתתי' בפומי' כולי יומא ואולי דעתו בדעת היראים כמש\"כ בנו מהר\"ח או\"ז בשו\"ת סי' ק\"ל שכ' שם על שם רא\"ם שהתיר לשבר מנעול של תיבה בשבת כשנאבד מפתחה וצריך לאוכלין שבה עיי\"ש דמשמע מדבריו דדוקא אם שובר מנעול של תיבה או של מגדול אין בזה משום בנין וסתירה אבל לשבר התיבה עצמה אסור ושפיר חידש האו\"ז אומר אני כו' מותר לשוברה דהיינו גם התיבה עצמה אולם מדברי היראים משמע דאפי' התיבה בעצמה שהיא כלי גמורה ושלימה מותר לשוברה ולפותחה לצורך השבת וכהאו\"ז ודלא כלשון הטור והאגור ע\"ש הסמ\"ק ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו בה כו' דלדעת רבינו הרא\"ם אין חילוק בין התיבה להמנעול דבשניהם שרי ולפלא שמהר\"ח או\"ז שם לא זכר דעת אביו הר\"ר יצחק או\"ז בזה וכנ\"ל ובמרדכי פ' הבונה הביא דברי רבינו הרא\"ם ועיי\"ש בחי' אנשי שם שהביא מהאגודה שבת סי' קי\"ז שסיים על דברי רבינו ולא נהגו כן ועיין ק\"נ להרא\"ש פכ\"ב דשבת סי' ו' וביאור הגר\"א לאו\"ח סי' שי\"ד סק\"ד שהסכימו לדעת רבינו הרא\"ם שמותר לשבור התיבה. ",
                "דתנן כו' צ\"ל ותנן כו' דראי' אחרת היא. ובמשכ\"ר להביא ראי' מהא דמסיקין בכלים ואין לך סתירה גדולה מהסקה עיין באו\"ז הל' ערב שבת סי' כ\"ט שכ' שם ע\"ש מורו בן ה\"ר משה זצ\"ל וז\"ל היה מקשה איך מסיקין בכלים הא סותר כלי ואע\"ג דאין סתירה בכלים מ\"מ מדרבנן אסור כו' והשיב לו הר\"ר ברוך ב\"ר יצחק דהתם סותר לדבר המותר ביו\"ט ומניח כלי תחת הביצה אינו צורך יו\"ט עכ\"ל ועיין מג\"א סי' תק\"א סקי\"ג שהביא מס' ט\"א שכ' בשם הרא\"ם בספר יראים לדייק מדמסיקין בכלים ש\"מ דאפי' סתירה גמורה לא שייך בכלים והט\"א כ' לדחות דמיירי בכלי רפוי והמג\"א השיג על הט\"א וכ' לדחות ראיית הרא\"ם דקושיא מעיקרא ליכא דהבערה גופה אב מלאכה והותרה לצורך ה\"ה סתירה כו' עיי\"ש ולפי הנראה כיון המג\"א לתי' הרר\"ב ב\"ר יצחק שכ' האו\"ז. ובס' נחל איתן להרמב\"ם פי\"ב מהל' שבת ה\"א שם תפס להמג\"א שהקשה מדנפשי' כן ולא ראה שכבר הקדימו בהגהות וכ\"כ בפ\"ב מהל' יו\"ט הי\"ב והנה נעלם מבעל מג\"א כו' שכבר הרגיש בקושיא זו בהגמי\"י בהל' שבת בפכ\"ג כו' ולפלא בעיני שלא ראה בהמג\"א שהביא מס' ט\"א שכתב להדיא בשם הרא\"ם בספר יראים וא\"כ לאו מדנפשי' הקשה כן ומה לו להמג\"א להביא דברי ההגמי\"י שכתב דברי הרא\"ם בספר יראים אחרי שהביא דברי הט\"א ודחה תירוצו ג\"כ ועל דעת הנחל איתן שם דסתירה כזו שע\"י הבערה אינה סתירה גמורה אלא כלאחר יד דאין דרך סתירה בכך ושרי משום שמחת יו\"ט. ",
                "בהגהות מרדכי פ' הבונה כתב ע\"ש הרא\"ם כמש\"כ כאן וז\"ל העיטור הל' יו\"ט מחלוקת ח' ויראים אמרו הא דקאמר משום בונה לאפוקי דלא מחייב משום מכה בפטיש עכ\"ל. ",
                "המקלקל ע\"מ לתקן חייב ותנן דברים אלו אינם ביראים הנדפס וגם במשנה ליתא המקלקל ע\"מ לתקן חייב אלא המקלקל ע\"מ לתקן שיעורו כמתקן. ",
                "דמשום צערא דמורסא כו' כ\"ה ביראים הנדפס ובהכת\"י הי' חסר תיבת צערא והגהתיו מהנדפס, וראיתי בשאלתות פ' אמור סי' ק\"ה הע\"ש אות ה' שכ' ע\"ד הבה\"ג שכ' התוס' בשבת ד' ג' ובס\"פ כל התדיר וז\"ל ולכאורה תמוה הא אכתי תיקשי דשמואל אדשמואל מהא דמפיס מורסא שאין בו אלא צערא בעלמא כו' וגם חתנו הרב הגאון שליט\"א שם כ' לתרץ קושיית מו\"ח דאמאי לא הקשו ג\"כ ממפיס מורסא דהא מפיס מורסא נמי איתא בשבת דק\"ז דהא מני ר\"ש היא דס\"ל משאצ\"ל פטור כו' ומה שתירצו בה\"ג והערוך על צידת נחש עדיין לא יתורץ על מפיס מורסא עיי\"ש ותמיהני שלא ראו דברי היראים הנדפס שכ' ע\"ש בה\"ג ותירץ דמשום צער מורסא ופחד הנחש אע\"ג דליכא סכנה התיר שמואל אע\"ג דמחייב מלאכה שאצ\"ל מדאורייתא ולעיל במלאכת הצד תי' רבינו קושיית בה\"ג דס\"ל לשמואל דכל צידה שאינה אלא להבריח היזק ממנו לא מיקריא צידה ולא הוי מלאכה שאצ\"ל דלא כרב וצ\"ל לפ\"ד רבינו דגם במפיס מורסא פליג שמואל עלי' דרב ומפרש דלהוציא ליחה פי' שנוקב במחט ותיכף נסתם ואין בזה פתח כלל ושרי לכ\"ע כמו שמפרש בהע\"ש שם יעויי\"ש וכ\"כ רבינו בסמוך ומפיס מורסא לא הוי תיקון כלל הלכך שרי שמואל לכתחלה דאפילו איסורא דרבנן ליכא והוא מבואר כדברי הע\"ש ועיין בפנ\"י לכתובות ו' ב' בתוד\"ה ואם להוציא ממנה ליחה וכו'. ",
                "איכא כו' ט\"ס הוא וגי' הנדפס אין לתמוה ולהוי כו' הא אמרינן ביבמות פ' חרש כו' וכצ\"ל כאן. ",
                "אע\"פ תניא ר' מרינוס אומר כו' אר\"י הלכה כר' מרינוס וביבמות אמרינן דלא שרי יונק מפרק אלא ביו\"ט אלא על כרחך דגונח שרי כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין ביבמות קי\"ד א' תוד\"ה שבת ואור\"ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער וכ\"ה בספר הישר לר\"ת וכ\"כ המאור בפכ\"ב דשבת ולכאורה כיון רבינו לדברי ר\"ת והנראה בעיני יותר דמש\"כ הרמב\"ן במלחמות שם שיש בדבר חולקים שבשביל צער חולי בלא סכנה היו יונקים והגונח אע\"פ שאין בו סכנה אם לא ישתה היום מסתכן הוא לעתים רחוקים עכ\"ל. שזהו דברי רבינו הרא\"ם מיהו יש להגיה בקוצר יותר דתחת פ' אע\"פ צ\"ל פ' חרש ואחר בגונח שרי צ\"ל דאמרינן [כתובות ס' א'] תניא ר' מרינוס כו'. ",
                "יכול כ' הגרא\"ד דצ\"ל נכון כ\"ה בנדפס ועיין שבת ע\"ג ב' תוד\"ה מפרק וע\"ד רבינו דמפרק תולדה דטוחן נראה דפשיטא ליה דטחינה הוא אפי' שלא בגידולי קרקע ועיין נשמת אדם כלל י\"ז מהל' שבת אות ב' שהאריך בזה ועיין מש\"כ לעיל אות ל\"א ובשיטה מקובצת לכתובות ד\"ס א' כ' והר\"ש ב\"ר אברהם פי' דמפרק דבע\"ח הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה ועיין מש\"כ הרב הגאון אדמו\"ר בס' צמח צדק על ש\"ס שבת ע\"ג ב'. ",
                "בגרנות, צ\"ל בגרמת קרקע כו' ואע\"פ שהעברי שוה אין להקפיד בפי' חלוק כו' וכ\"כ בנדפס אלא דתיבת בגרנות גם בנדפס כ\"כ וט\"ס הוא שם ועיין סוכה י\"א ב' תוד\"ה וגידולו. ",
                "לפנינו רשב\"א אומר משום ראב\"צ חייב כו' וכ\"ה בנדפס וכ\"כ רבינו להלן במלאכת המבעיר [הגרא\"ד]. ",
                "הריקאנטי ס\"ס צ\"ח הביא פסק הרא\"ם ובנדפס ד' זאלקווא כתוב וקי\"ל כר\"י דאמר מלאכה שאצ\"ל דפליגי בה ר\"ש ור\"י כו' וכמה מן הדילוג יש שם מן מלאכה שאצ\"ל הא' עד השלישי ודע דהרמב\"ם בפ\"א מהל' שבת ה\"ז פסק ג\"כ כר' יהודה ועיי\"ש במ\"ע כטעם היראים דכאן ועיין בס' ענף יהושע למס' שבת ל\"א ב'. ",
                "בכל כלי. ט\"ס וצ\"ל מקלקל. ",
                "בן הרא\"ש כו' תיבת בן הגהתי בפנים מיראים הנדפס שכ' שם בזה\"ל. ולפי שראיתי בפירושי רבינו יצחק בן אשר זצ\"ל כו' אולם בנדפס ליתא תיבת הלוי והוא ריב\"א משפירא שכ' הסה\"ד עיין במפתחות שכ' שם ריב\"א משפירא ד\"א תתקל\"ה (מ\"כ ראשי תיבות ר' יצחק בר אשר) עכ\"ל וכן הוא באו\"ז הל' גיטין סי' תרצ\"ח וה\"ר יצחק ב\"ר אשר הלוי משפירא כתב כו' על סיום הגט השיטה האחרונה שאינה שלימה כו' ועיין שבת צ\"ד א' תוד\"ה ר\"ש ומש\"כ בסמוך. ",
                "עיין בפנ\"י לביצה דל\"ב במשנה שכ' שם לשיטת רש\"י מ\"ש שהוא כלי לאו משום בנין שעושה כלי אסרינן לה אלא משום דהוי גמר מלאכתו בכך ואסור משום מכה בפטיש כו' והוא כדברי רבינו והנה רבינו כ' ובמכבה בכוונתו לעשות פתילה כחס על הפתילה שצריך להבהבה אמרינן כו' אולם התוס' בשבת צ\"ד א' ד\"ה ר\"ש כ' וז\"ל וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר א\"צ לגופן כו' משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב וכ\"כ הגאון רע\"א בתוספותיו למשניות פ\"ב דשבת אות מ\"א דלא כפרש\"י והרע\"ב שם דבזה ג\"כ פוטר אא\"כ דמכבה בשביל לעשות פחם ודברי רבינו הוא כפרש\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ ועיין מש\"כ הרב הגאון רר\"פ שפירא בהע\"ש שאי' ק\"ה אות ה' בענין זה. ",
                "או שלא ישבר הכלי כו' כלשון רבינו כ\"כ הסמ\"ג וחידוש בעיני שלא הביא דברי היראים כדרכו ופי' שלא ישבר הכלי שאחר שיכלה השמן יתקלקל הכלי מחמת הפתילה מש\"ה נותן שם מים תחת השמן שלא ישבר הכלי וזהו נמי אינו נותנו לדעת כבוי מיקרי לדעת רבינו והסמ\"ג. ועיין מג\"א סי' רס\"ה סק\"י מש\"ש ע\"ד הרמ\"א, וראיתי באגודה ס\"פ כירה סי' ס\"ט שכ' אבל אם נותנו לדעת כבוי כגון מים שנותנין בלאנפא ולהגביה השמן שרי עכ\"ל ונראה שט\"ס שם וצ\"ל אבל אם אין נותנו לדעת כבוי כו' והוא כדברי היראים והסמ\"ג וכ\"כ המרדכי ס\"פ כירה אבל קשה לי מדוע השמיט האגודה או שלא ישבר הכלי דשרי ג\"כ ונראה שהאגודה היה מפרש דמ\"ש רבינו והסמ\"ג או שלא ישבר הכלי פי' או אפי' אם נותנו לדעת כבוי שלא ישבר הכלי מותר ומש\"ה לא רצה האגודה להקל כולי האי מש\"ה השמיט ד\"ז ועיין באו\"ז הל' ע\"ש סי' כ\"ח אודות צלוחיות של בהכ\"נ שכ' ג\"כ להתירא. ",
                "שאין ישראל נהנה מכבויו כו'. כ\"כ הריקאנטי סי' ק\"ב ע\"ש הררא\"ם ועיין מג\"א סי' ש\"ז סקכ\"ט בסופו שכתב וכ\"כ בת\"ח בשם רא\"ם ומותר לומר לנכרי כבה דליקתך והיינו מש\"כ היראים כאן ועיין בשו\"ע או\"ח סימן של\"ח ס\"ב שכתב שם הרמ\"א ואפילו לומר לנכרי לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה ועיי\"ש במג\"א סק\"ד צ\"ע כו' אולם הגרעק\"א כתב שם בס' שולחן עצי שטים כתב לתרץ דרמ\"א מיירי בכלי שיר דנכרי דהוי כאומר עשה מלאכה בשל עצמך ופי' אע\"ג דהישראל נהנה ממלאכתו שרי משום כבוד חתן וכלה והנמק\"י בב\"מ ד\"צ כתב דתניא במכילתא דבמלאכת הנכרי ליכא משום אמירה לנכרי והוא כמש\"כ הש\"מ בב\"מ שם בשם הר\"ן דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם כו' או לא יעשה הנכרי מלאכתו כלומר באמירה דידך ת\"ל ששת ימים וגו' הא לא תעשה אתה כו' אבל יעשה הנכרי מלאכתו אלמא דבמלאכת הנכרי ליכא משום אמירה לנכרי עכ\"ל ורבינו הרא\"ם לא הביא ראי' לזה מהמכילתא דלא גריס בהמכילתא כגי' הר\"ן כנראה מדברי היראים בנדפס סי' קי\"ג ולהלן סי' ש\"ד ודלא כמש\"כ בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם ואשתמיטתי' דברי הש\"מ בשם הר\"ן ועיי' להלן אות קנ\"ב. ",
                "שכירות פועלים דאורייתא כו' עיין בשו\"ת הגרעק\"א סי' י\"ז ובדברי הגאון רר\"פ שפירא בהע\"ש לשאילתא פ' במדבר בהשמטה שבראש הספר ועיין שבת קכ\"א א' תוד\"ה אין שכ' לה\"ר דאפי באיסור דרבנן אמירה לנכרי שבות משכירות פועלים ומפ' הדר כמשכ\"ר ועיין באו\"ז הל' שבת סי' פ\"ה אות כ\"ה שכ' ראי' דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסורא דרבנן מכבוי ומשכירות פועלים ומפ' הדר עיי\"ש ועיין ביצה כ\"ז ב' רש\"י ד\"ה אין פוסקין דמים ושם ל\"ז א' רש\"י ד\"ה ומשום מו\"מ ובספר אשי ישראל למס' שבת דנ\"ד ב' שכ' שם דאפי' אם נימא דעיקר יסודו הוא דרבנן מ\"מ הוא דברי קבלה דמקרא מלא הוא בנחמיה י\"ג דממכר אסור בשבת וקי\"ל [רה\"ש די\"ט] ד\"ק כד\"ת דמיא עיי\"ש וביד שאול ליו\"ד סי' רס\"ו אות ה' כתב ע\"ד רבינו דצע\"ג שיהיה אסור לשכור פועלים על יום חול מה\"ת זה א\"א כלל. ",
                "דבחול א\"ל. עיין בנימוק\"י לב\"מ ד\"צ שכ' ראי' זו שכ' רבינו ע\"ש הרנב\"ר ז\"ל וז\"ל שם מדאיצטריך התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לנכרי לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בירושלמי בריש מי שהחשיך עכ\"ל ונראה שתיבת \"בירושלמי\" שבנמק\"י ט\"ס הוא דמפורש כן בבבלי שם וגם אין לנו ירושלמי דפ' מי שהחשיך. ובס' עמק הלכה חאו\"ח סי' פ\"א כ' והר\"ן ז\"ל ה\"ר לאיסור מהך דמי שהחשיך נותן כיסו כו' ולשיטתו שפי' נותן כיסו מבע\"י אבל הרא\"ש שפי' דאפי' בשבת י\"ל דלהכי צריכינן לטעמא דאי לא שרית לי' אתי לאתויי אבל מבע\"י אפשר דבלאו ה\"ט שרי. מ\"מ אפי' למה שהסכימו לאסור מ\"מ הוקל איסורו דהא הר\"ן ז\"ל גופי' כ' בפ\"ק דשבת בהך דאין משלחין איגרות משום דמחזי כשלוחו ולא משום אמירה לנכרי דהוי שבות עכ\"ל ובמחכ\"ת פשוט בעיני דמה שהוצרך הר\"ן בא'יגרת משום דמחזי כשלוחו היינו משום שאינו אומר לו בהדיא שילך בשבת משא\"כ אם אמר לו מע\"ש עשה זה בשבת וכ\"כ הרא\"ש בפ\"א דשבת ס\"ס ל\"ו דדוקא בע\"ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות ואפילו אם אמר לו מע\"ש עשה זה בשבת עכ\"ל. וחידוש שלא הרגיש בזה בס' עמק הלכה גם מה שחקר שם העמק הלכה בענין מה איסור אמירה לנכרי וכשיטת רש\"י בב\"מ דיש שליחות לנכרי לחומרא עיי\"ש עיין בס' שו\"ת ח\"ס חאו\"ח סי' פ\"ד בזה. והנה מדברי רבינו נראה שפי' ג\"כ נותן כיסו מבע\"י ומש\"ה ה\"ר משם כהר\"ן ודלא כהאו\"ז הל' שבת סי' פ\"ה אות כ\"ה שכ' ואמירה לנכרי מע\"ש שיעשה הנכרי בשבת אינו יודע אי אסור אי לאו דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא יביא עצמו לידי שיעשה ובע\"ש לא שייך למיגזר או דילמא לא שנא כו' ובה\"ג פ\"ק דשבת כ' אמירה לנכרי שבות ואע\"ג דאמר ממעלי שבתא ובביאור ענפי יהודה לספר והזהיר פ' בשלח לא הביא דברי רבינו הרא\"ם בדין זה. ודע דהר\"ן בפ' מי שהחשיך כ' ע\"ש הרמב\"ן דמ\"ש רב אדא בר אהבה שבת קנ\"ג ב' היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא בחבילה הוא דשרי הכי אבל רץ בכיס לא דאלת\"ה ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס עיי\"ש ואומר אני דראי' זו היא אם נפרש נותן כיסו מבע\"י כפרש\"י ורבינו משא\"כ לפי' הרא\"ש שפי' דאפי' בשבת א\"כ לא מצי למיתני בכיסו האי תקנתא דרץ דמשחשיכה לא התירו רץ ועיין בפרישה לאו\"ח סי' רס\"ו ס\"ק י' ודו\"ק. ומסדור דברי רבינו נראה דמ\"ש ואפילו בחול לומר לנכרי עשה כן בשבת אסור קאי אדלעיל דאפילו באיסורא דרבנן ג\"כ הדין כן וכמש\"כ המל\"מ בפ\"ו מהל' שבת דין ט' דאפי' דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפי' קודם השבת עיי\"ש וראיתי כאן להעיר במש\"כ המג\"א סי' רמ\"ה סק\"ג ז\"ל רבינו ירוחם כו' וז\"ל רש\"י כו' ועיי\"ש בנתיב חיים ולבוש ופמ\"ג הנ\"מ שבין לשון רבינו ירוחם ללשון רש\"י ויפה תפס אותם בס' משנה ברורה בבאור הלכה שלו דהרי\"ו לא כיון לזה דכ\"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה אפי' אם כבר נטל הגוי של שבת בתחלה אך מה שפי' הוא שם הנ\"מ שביניהם דחוק בעיני והנ\"ל דהמג\"א דקדק מה שכ' בהג\"ר לשון דיעבד וחלקו סתם ע\"ז הביא לשון רבינו ירוחם שגם הוא כתב לשון דיעבד אבל בלשון רש\"י מבואר דאף לכתחילה יכולין לחלוק סתם בשוה וכן דקדק בפרישה בלשון הטור שכ' חלקו סתם וז\"ל לאו דוקא שכבר חלקו דוקא קאמר כו' וע\"ז סיים המג\"א ולהרמב\"ם תרוייהו אסירי פי' דלהרמב\"ם גם דיעבד אסור. ",
                "לכבויי ואילו בפ' כ\"כ [שבת קי\"ז ב'] אמרינן מכדי בהיתרא קטרח ניציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי הא לא קשיא כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס והמעתיק דלג מן לכבויי הח' להב' ועיין שבת מ\"ד א' תוד\"ה מתוך שהקשו כקושיית רבינו וכתבו לחלק דגבי מתו מצטער ביותר מעל ממונו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד ולא הזכירו בדבריהם ההיא דריש מי שהחשיך דאף לגבי ממונו אמרו דאי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר וי\"ל לדה\"ת דשאני ההיא דמי שהחשיך כמש\"כ הר\"ן שם בשם הרמב\"ן דאין אדם מעמיד עצמו שישליך לאיבוד מה שבידו ול\"ד לדליקה דפסידא ממילא אתיא עיי\"ש והריטב\"א בחי' לשבת דמ\"ד א' כתב שאדם מעמיד עצמו על ממונו יותר ממה שהוא מעמיד עצמו על מתו והוא להיפך מסברת התוס' ומדברי רבינו נראה כסברת התוס' ועיין בסמוך. ודע דהרא\"ש פ\"ג דשבת ס\"ס י\"ט כ' מתוך פרש\"י משמע דר\"י בן לקיש מתיר אפי' טילטול גמור וכ' שם הק\"נ אולי הי' לרבינו גי' אחרת ברש\"י כי לא נשמע שום משמעות מפרש\"י שלפנינו עכ\"ל ובמחכ\"ת לא הרגיש דט\"ס נפל בהרא\"ש וצ\"ל מתוך פי' ר\"י משמע כו' והוא הר\"י שהביאו התוס' מ\"ג ב' ד\"ה דכ\"ע וכתבו הרא\"ש לעיל בסמוך שאמר דה\"ה דהומ\"ל דכ\"ע ל\"ש טילטול וכגון דליכא ככר או תינוק ואין לו אלא מטה אחת ודטעם דר\"י בן לקיש מתוך שאדם בהול כי' וע\"כ דמטלטל לי' טילטול גמור וכ\"א בהגמי\"י פכ\"ו מהל' שבת הכ\"א וז\"ל ואפי' טלטול גמור שרי ר\"י בן לקיש וכ\"מ מתוך פי' ר\"י עכ\"ל. גם הלם ראיתי לספר שלמי שמחה שכ' ע\"ד הרא\"ש שכ' מתוך פרש\"י כו' בזה\"ל רבינו היה לו גירסא אחרת עכ\"ל וגם הוא ראה וטעה במחכ\"ת והברור כמש\"כ להגיה פי' ר\"י וכצ\"ל בדברי הר\"ן פ' כירה. ",
                "הדליקות כו' ז\"ל הנדפס שלא כל הבהלות שוות כו' ובמת מתוך צערו כו' קירוב אי לא שרית ליה וכצ\"ל ועדיין צריך להבין כוונת רבינו מאי מתרץ הך דמי שהחשיך ואפשר לומר דשאני הך דמי שהחשיך דבחול אמר ליה וכפרש\"י דנותן כיסו מבע\"י עיין לעיל אות קמ\"ת וזש\"ר והכא אמר להקל משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי והוא נמשך למש\"כ מקודם דבחול א\"ל אולם הב\"ח ריש סי' רס\"ו כתב דרש\"י והרא\"ש ל\"פ דלכתחלה כ' רש\"י דיתנו לנכרי מבע\"י אלא שאם לא נזהר עד שחשכה נותן לו אף לאחר שתחשך וכ\"כ הק\"נ וז\"ל דבמשכ\"ר לא כל הבהלות שוות בזה מתרץ להך דמי שהחשיך וכמש\"כ הר\"ן ר\"פ מי שהחשיך עיי\"ש. ",
                "לשמואל. לפנינו לאבוה דשמואל ועיין מש\"כ לעיל סי' י\"ב בענין תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא ובאו\"ז הל' ע\"ש סי\"ט כ' בשם פר\"ח וכל תיקו דאיסורא לחומרא והתם ליכא כ\"א איסורא דרבנן וצע\"ג. ",
                "עיין הגהת מרדכי פ\"ד דשבת שכ' שם כדברי היראים אלא שלא זכר שם היראים ועיין מג\"א סי' ש\"ז סקכ\"ט ובחי' רעק\"א שם אולם התוס' בב\"מ צ' א' ד\"ה חסום כ' בשם ר\"י דבאומר לנכרי אכול נבילה לא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו עיי\"ש ועיין בס' פנים מאירות בתשובה ח\"א סי' ס'. ",
                "וזו כו' פי' הך דתיקון אוכלין בדבר שאפשר לעשותו מעיו\"ט לאו שיורא הוא דלא מיתני לי' ק\"ו בשבת כו' ובנדפס כתוב או יכולה לדחות כו' ואינו מובן וכבר כ' השם חדש שם ע\"ד רבינו לא זכיתי להבינו והדברים קשים מצד עצמן כו' ולפמש\"כ כאן בהכת\"י וזו יכולה כו' הדברים ברורים, ובעיקר תמיהת רבינו לפמש\"כ הש\"מ בשם הרשב\"א בב\"מ צ' א' דאע\"ג דהתם בפ' משילין שבות דנפשי' קא מפרשא כל שבות בכלל ואפי' אמירה דנכרי כו' לק\"מ ואפשר דרבינו בתירוצו רוצה לומר דתני ושייר כל הני שבותים דקחשיב ונכללים במ\"ש ברישא דמתני' כל שחייבין עליו משום שבות וכדברי הרשב\"א וא\"ש בזה דלא תיקשה מדברי רבינו אלה להך כללא דכייל הנו\"ב מ\"ת חיו\"ד סי' ר\"ה דלא שייך תני ושייר כי אם דשייר מקצת אבל להיות פרוץ מרובה על העומד שישייר יותר ממה שחשב לא שמענו. ושם בסי' ר\"ו כ' שמצא לו חבר בדבר שגם הגרי\"פ חידש דבר זה עיי\"ש ולכאורה רבינו לא ס\"ל כדבריהם שהרי לפ\"ד רבינו צ\"ל ששיייר יותר ממה שחשב אבל לפי ביאורינו א\"ש ובס' כרם יהושע למס' מכות דכ\"ב א' כ' ע\"ש הנו\"ב דלא שייך לומר דתנא ושייר כ\"כ דברים כמו שתנא להו במתני' ובמחכת\"ה הנו\"ב לא אמר כן כ\"א שישייר יותר ממה שחשב לא שמענו אבל כיו\"ב שמענו עיין בב\"ק ט\"ו א' ת\"ש מה בין תם למועד כו' ועיין בס' אבן ציון לסדר תנאים ואמוראים סי' י\"ט אות ב' בהגה\"ה שניה. ",
                "ומשום מכבה צ\"ל ולאחריו משום מכבה ועיין שבת ק\"כ ב' תוד\"ה מנער והרא\"ש שם הביא לשון הירושלמי תני ר\"ש ב\"א קמיה דר' יוחנן בכבה אבל בסמ\"ג הגי' אמר ר\"ש ב\"א קומי ר' אסא בכבה ועיי\"ש בביאורי מהרש\"ל ובתשב\"ץ קטן סי' ה' ולא ידעתי אמאי לא כ' רבינו בנר שע\"ג טבלא הא דאמרי דבי ר' ינאי ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וכתב הא דתנן האבן שעל החבית כו' ומאי דאיתמר עלה ל\"ש אלא בשוכח כו' ונראה שנלקה כאן בחסר וצריך להגיה הא דאמרי דבי ר' ינאי כו' ורבינו מסמיך להא גם האבן שעל החבית כו' דאמרו שם ג\"כ ל\"ש אלא בשוכח כו' וכתב פירוש מניח כו' ועיין להלן אות קס\"ה. ",
                "פי' מניח על דעת להיות שם כל השבת שאינו צריך להתיר בסיסו כל השבת אבל הניח כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל וכ\"כ התוס' שבת נ\"א א' ד\"ה או בשם ר\"ת וכ\"כ הרוקח סי' קכ\"ג ועיין להלן סוף מלאכת הוצאה ומש\"ש אות רט\"ז. ",
                "פותח כדרכו ובנדפס פותח ונועל כדרכו וכ\"ה לפנינו ועיי\"ש בתוד\"ה פותח ובחי' הרשב\"א ועיין להלן אות קס\"ד. ",
                "שמואל וכ\"כ הסמ\"ג אבל לפנינו אמר רב יהודה ולהלן במלאכת המבעיר כתב רבינו אר\"י א\"ש וכ\"כ במחזור ויטרי סי' מ\"ב אמר רב יהודה אמר שמואל עיי\"ש בהגהות. ומשכ\"ר ומסקינן אפי' ברוח מצויה לייט וטעמא משום שמכבה ומבעיר הנה בגמרא אמרו דגזר אביי רות מצויה אטו רוח שאינה מצויה וכ\"כ הסמ\"ג ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצויה שמבעיר עכ\"ל ורבינו לא זכר הך גזירה. עוד הוסיף רבינו משום שמכבה ולכן כתבה רבינו בתרתי כאן במלאכת המכבה ולהלן במלאכת המבעיר ומצאתי לו חבר לרבינו דגם הרמב\"ם פ\"ה מהל' שבת הי\"ז לא זכר הך גזירה וצ\"ל דסתמא כפירושו וטעמא משום גזירה וכמש\"כ המג\"א סי' תקי\"ד סק\"י. וראיתי להפמ\"ג לאו\"ת סי' רע\"ז סק\"ו באשל אברהם שכ' שם ובר\"מ משמע דוקא כשפותח שתהא מבעיר הא סתמא מותר וצ\"ע עכ\"ל. והנה ז\"ל הרמב\"ם שם ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשביל כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואע\"פ שאין שם אלא רוח מצויה עכ\"ל והאו\"ז הל' ע\"ש סי' ל\"ה העתיק לשון הרמב\"ם כנגד. המדורה בשבת כדי כו' וכיון שכן אומר אני דמש\"כ הרמב\"ם כדי שתהא הרוח מנשבת בה ר\"ל אם הדלת קרובה אל המדורה כדי שתהא הרוח מנשבת בה לאפוקי אתא כשהדלת רחוקה מהמדורה יותר מזה השיעור כדי שתהא הרוח מנשבת בה ליכא איסורא ודברי הרמב\"ם הוא כדה\"ת שבת ק\"כ ב' ד\"ה מ\"ס שכ' שם והנ\"מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת וז\"ש הרמב\"ם כדי שתהא הרוח מנשבת בה ותל\"מ וברמב\"ם ד' ווארשא הגי' בשבת כמש\"כ האו\"ז ונכון כדברינו. ",
                "אין הבערה כו' דעת רבינו דלא כהרמב\"ם פי\"ב מהל' שבת ה\"א דהמחמם את הברזל חייב משום מבעיר ועיי\"ש בהשגת הראב\"ד ובלח\"מ. ",
                "ר' אלעאי לפנינו ר' אלעזר ובבה\"ג א\"ר זירא א\"ר אלעאי וכ\"כ הרא\"ש אולם הרי\"ף כ' א\"ר זריקא א\"ר אלעאי ובאו\"ז הל' ע\"ש סי' ח' ר' אלעאי ועיין שבת י\"ח ב' תוד\"ה גזירה. ",
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס ובהכת\"י חסר ונראה שהמעתיק דלג מדרוסאי הא' להב' בטעות ומשכ\"ר שנתבשל שליש הוא כפרש\"י דאילו להרמב\"ם פ\"ט מהל' שבת ה\"ה הוא חצי בישול עיי\"ש. והנה מדברי רבינו שכ' בפי' להשהותו והכירה חלולה וקדירה ע\"ג וגחלים למטה כו' משמע מדבריו שלהשהות ע\"ג גחלים ממש אסור וכמש\"כ הב\"י סי' רנ\"ג דכיון ששולי הקדירה נוגעים בגחלים הוי הטמנה עיי\"ש ודלא כמשמעות לשון רש\"י שכ' האו\"ז הל' ע\"ש סי' ח' שאף על הגחלים מותר לשהות הביאו המרדכי ר\"פ כירה ולכאורה נראה עוד מדברי רבינו דדוקא להשהות הקדירה בכה\"ג מע\"ש עד הלילה שרי משא\"כ להשהות הקדירה בכה\"ג עד למחר זהו הטמנה ואסור כמש\"כ רבינו בסמוך וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה ולא מיבעיא כו' ובנדפס חסר הב' תיבות נקראת הטמנה וכ\"כ שם וכל שהיית הקדירה עד למחר לא מיבעיא כו' וא\"כ לפי\"ז חולק רבינו עמש\"כ בסה\"ת סי' רל\"א וז\"ל אבל להשהות ע\"ג כירה או על פטפוט שיש אש תחתיו כיון שאין מכסה הקדירה מכל צד מסביב וקא שליט בה אוירא א\"כ סתמא לצורך הלילה הוא ואפי' לאכול למחר ניכר הדבר שאין חושש כ\"כ שתתחמם וליכא למיחש שמא יחתה וכ\"כ במרדכי לשון זה בפ' במה מדליקין ורבינו לא ס\"ל הך ואפילו כו' אלא היכא ששוהה אותו לאכול למחר אפילו ישנה כמאכל בן דרוסאי אסור ואם נאמר דרבינו דוקא נקט כמאכל ב\"ד אסור אבל מבושל כל צרכו ס\"ל ג\"כ דאפילו לאכול למחר שרי להשהותו א\"ש לפי\"ז דברי הגמרא שבת י\"ח ב' שאמרו שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדירה חייתא שרי לאנוחי ע\"ש עם חשיכה בתנורא כו' ובשיל ש\"ד בשיל ולא בשיל אסור ועיי\"ש בתוד\"ה בשיל ולא בשיל אסור שכ' צ\"ל דלא הוי כמאב\"ד דאי הוה כמאב\"ד שרי להשהותו ע\"ג כירה אע\"ג שאינה גרופה וקטומה עכ\"ל ועל דעת רבינו א\"ש כמין חומר דלעולם בשיל ולא בשיל היינו כמאב\"ד אלא שבדעתו להשהותו לצורך מחר ומש\"ה אסיר משא\"כ בבשיל ש\"ד אף לצורך מחר אולם דוחק בעיני לומר כן בדעת רבינו דלא ס\"ל כסברת סה\"ת דמ\"ש להשהותו עד הלילה דשרי ומ\"ש דבכה\"ג להשהותו לאכול למחר ניגזור שמא יחתה ויבעיר הגחלים ועוד דעיקר הטמנה כשהקדירה מכוסה חסר בדברי רבינו ולכן הנראה יותר דדעת רבינו הוא ג\"כ כסה\"ת דלהשהות ע\"ג כירה כיון שאין מכסה הקדירה אפילו משהה הקדירה עד למחר לאכול ש\"ד אפי' אינה גרופה וקטומה אם אך נתבשל כמאב\"ד ומ\"ש רבינו בפי' להשהותו משהי קדירתו ע\"ג כירה מע\"ש עד הלילה לאו דוקא וה\"ה במשהה לצורך מחר אלא אורחא דמילתא נקט דלצורך הלילה דרכו להשהות ולצורך מחר דרכו להטמין וכמש\"כ הב\"י והב\"ח ע\"ד הטוא\"ח סי' רנ\"ג וזש\"ר אבל להטמין קדירה עד למחר כו' פי' כדרך הטמנה שמכסה הקדירה מסביב ומשכ\"ר וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה רוח אחרת עמו דהנה בצ\"צ להרב הגאון אדמו\"ר על ש\"ס רפ\"ד דשבת כ' וז\"ל ואיכא לספוקי דכיון דהפוסקים נקטו טעם החומרא בהטמנה משום דהיינו לצורך מחר א\"כ כשמטמין לצורך הלילה אם אסור ג\"כ או הדין כמו בשהיה ונראה דאין לחלק דכמו גבי שהייה כ' הטעם דהוא לצורך הלילה ואעפ\"כ כ' בהדיא בסה\"ת סי' רל\"א ואפי' לאכול למחר כו' כמ\"כ י\"ל להיפך בהטמנה דהא ניכר הדבר שמקפיד פן יתקרר כו' עכ\"ל ודעת רבינו הרא\"ם י\"ל דלא כסברתו אלא כשמטמין לצורך הלילה הדין כמו בשהייה ועז\"א רבינו וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה דדוקא עד למחר נקראת הטמנה ולא כשמטמין לצורך הלילה דז\"א כ\"א כמו דין שהייה כ\"ה לפמש\"כ לפנינו בהכת\"י אבל בספר יראים הנדפס לא כ\"כ וא\"כ לפמש\"כ בנדפס שפיר י\"ל כסברת הצ\"צ בהטמנה ומש\"כ בנדפס וכל שהיית הקדירה עד למחר לא מיבעיא בכירה שאינה גו\"ק כו' פי' שהיית הקדירה בהטמנה כמו שכ' מקודם אבל להטמין הקדירה למחרתו כו'. וראיתי להב\"ח באו\"ח ס\"ס רנ\"ז שכ' דמש\"כ בעל המאור ע\"ש ר\"ח והרא\"ש והר\"ן בפ' כירה והטור בסי' רנ\"ג אבל הטמנה ע\"ג גחלים ד\"ה אסור ר\"ל כשמטמין הקדירה ומכסה אותה מסביב ועל פיה בדבר שאינו מוסיף הבל ואח\"כ מעמידה ע\"ג כירה ולמטה בתוכה מלאה גחלים כו' אסור דהו\"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל קדירה מגולה אפי' ע\"ג גחלים ממש אין בזו הטמנה ומותר לחנניה כמש\"כ המרדכי ע\"ש האו\"ז להיתר כמו שאנו עושין בע\"ש שאנו משהין הקדירה ע\"ג גחלים עד שבאין מבהכ\"נ וכו' ודלא כמש\"כ ב\"י סי' רנ\"ג דכל ששולי הקדירה נוגעים בגחלים הואי הטמנה אפילו הקדירה מגולה דליתא לפע\"ד עכ\"ל הב\"ח ובאמת לא ראה בפנים האו\"ז שכ' למעלה שאחר שכ' שם פר\"ח כמש\"כ הראשונים על שמו כ' האו\"ז שם משמע מלשונו שלהשהות ע\"ג גחלים ממש אסור ומלשון רש\"י שפי' ואנן דמשהינן ע\"ג כירה שאינה גרופה משמע שאף על הגחלים מותר לשהות וכוותי' מסתברא כו' הרי כדברי הב\"י דלדעת הר\"ח כל ששולי הקדירה נוגעין בגחלים הויא הטמנה דלא כפרש\"י ועיין בסמוך. ",
                "אבל להטמין כו' כוונת רבינו דלא כהר\"י בשם ר\"ש שפי' אין טומנין לא בגפת כו' דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדירה חייתא ובשיל שרינן בפ\"ק די\"ח ב' ודעת רבינו כר\"ת שבתוס' שבת מ\"ז ב' ד\"ה במה טומנין וכו' שיש לחלק בין השהאה להטמנה עיי\"ש וכ\"כ הרוקח סי' צ' כל הלכה דקידרא חייתא או בשיל כו' וכל פ' כירה מיירי בשהייה לערב דשרי אבל פ' במה טומנין דאסור היינו הטמנה לצורך מחר כו' ומשכ\"ר אפילו ישנה כמאב\"ד אסור לאו דוקא דה\"ה דאפי' בשיל כל צורכו אסור כמבואר במרדכי והרא\"ש ובסה\"ת וכ\"כ התוס' ר\"פ במה טומנין לר\"ת מתניתין בסתם קדירות שהם מבושלים בה\"ש והיינו מסתמא בשיל כל צורכו ובשבה\"ל השלם סי' נ\"ז כ' ע\"ש הר\"ר ישעי' כדברי הר\"י בשם הר\"ש ועיי\"ש שכ' שצריך להניח הקדירה ע\"ג פטפוט שלא תהא הקדירה ע\"ג גחלים שאם יניחנה או [כ\"ה בב\"י ס\"ס רנ\"ג בלשון השב\"ל] אם יסמכנה ע\"ג הגחלים פעמים שמוצא שם גחלים בוערות למחר ויהיה אסור להוציא את הקדירה שא\"א להוציאה שלא יניע הגחלים וילחישן וקרוב הדבר לבוא לידי חיוב חטאת ובספר יראים אוסר אפי' לומר לנכרי להוציאה בשבת מן האש עכ\"ל ולפי\"ז היה נראה שמה שמשמע מדברי רבינו שלהשהות ע\"ג גחלים ממש אסור כמש\"כ באות הקדום היינו מה\"ט דיהי' אסור אח\"כ בלילה להוציא את הקדירה ואפילו לומר לנכרי כשיטת רבינו אולם נראה דז\"א כ\"א כשמטמינה בתוך הגחלים משא\"כ כשמעמידה ע\"ג גחלים וכמבואר באו\"ז ועכצ\"ל כשיטת הב\"י דמטעם הטמנה ננעו בה כנ\"ל. ",
                "דתנן בבמה טומנין לא כסהו כו', עיין רש\"י שבת ל\"ד א' ד\"ה משחשיכה שכ' כדתנן במתני' וטומנין את החמין כו' ועיי\"ש בחי' הגרעק\"א והגרש\"ש כ' ולכאורה מהא דתנן בס\"פ במה טומנין לא כסהו מבע\"י לא יכסנו משתחשך מוכח נמי כן וכיון לדברי רבינו היראים שכ' באמת מאותה משנה שכ' הגרש\"ש, וגי' רבינו בגמרא כגי' רש\"י ודלא כהרי\"ף והרמב\"ם דגרסי להיפך בדבר המוסיף הבל אפי' מבע\"י גזירה שמא ירתיח ובדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ והלח\"מ בפ\"ד מהל' שבת ה\"ג הקשה להרי\"ף והרמב\"ם ממ\"ש שבת נ\"א א' אבל פינה ממיחם למיחם מותר השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה והלא לדבריהם אין הטעם כלל שמא ירתיח ואני אומר דמש\"ש בגמרא השתא כו' לא היה בגי' הראשונים והרי\"ף ס\"פ ב\"ט הביא דברי הברייתא אבל פינו ממיחם למיחם מותר ולא כ' שם השתא כו' והר\"ן שם כ' הטעם כמש\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהל' שבת ה\"ה שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ\"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן וז\"ל הר\"ן שם אבל רש\"י ז\"ל שהוא סבור דלהטמין את הצונן כדי שתפוג את צינתו אסור הוצרך לפרש דמאי דשרינן פינן ממיחם למיחם היינו כגון שפינן כדי לקררן וכה\"ג דוקא הוא דשרינן משום דליכא למיגזר בה דהשתא אוקורי קא מוקיר לה במתכוין אוחומי קא מוחים לה וכ\"כ הריטב\"א שם בחידושיו הנראה ברור מדבריהם דהשתא כו' אינו מד' הגמרא כלל כ\"א רש\"י פי' כן לפי שיטתו בהך דמותר להטמין את הצונן אבל הרמב\"ם פי' טעם אחר וכ\"ה דעת הרי\"ף ואזדא לה קושיית הלח\"מ ורש\"י הוא שכ' ארתוחי קא מרתח לה כפי גירסתו בבמה מדליקין ל\"ד א'. ",
                "ויש לחוש כו'. ל\"י אמאי לא כ' רבינו כן לעיל במלאכת מכבה. ",
                "מ\"מ אסור כו' באמת תמוה מאד הך דרבא שם מ\"ו ב' מדברי רב ושמואל שבירושלמי ואולי נחלקו אם הוה פס\"ר ועש\"ה ק\"כ ב' ובתוס' צ\"ה א' ד\"ה המכבד שכ' דר\"א וחכמים פליגי אם הוה פס\"ר והוא חידוש גדול ובזה היה מקום ליישב קושיית המפרשים ע\"ד הר\"מ בפהמ\"ש ס\"פ כירה שפירש איסור טילטול הנר בעת שדולק שמא תכבה והרע\"ב נמשך אחריו ועיי\"ש בתורע\"א אות ס\"ה ולא כ' כדברי המסקנא דשפיר פי' כן עפ\"ד הירושלמי דרו\"ש קללו בכה\"ג וא\"כ ס\"ל דהוה פס\"ר ולכן אסור גם לר\"ש ואינו דומה למוכרי כסות דהא בשבת אסרינן פס\"ר. [לשון הגרא\"ד שליט\"א] ואני אבא אחריו מ\"ש רב ושמואל פתרין לה בשוכח הוא כמש\"כ התוס' בשבת ק\"כ ב' סד\"ה פותח וז\"ל א\"נ בשכח דלא הוי בסיס עכ\"ל וכ\"כ השיו\"ק להק\"ע בירושלמי שם דרב ושמואל תרוויהו מוקי לה בשוכח אבל בלא\"ה אפילו דלת נעשית בסיס לדבר האסור ומ\"ש עוד בירושלמי ומקללין למאן דעביד כן פי' על הפותח ונועל כדרכו שהרי בברייתא אמרו ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר משמע דפותח ונועל כדרכו אך שלא יתכוין לכבות ולהבעיר ומש\"ה לייטי עלה רו\"ש והוא כמ\"ש בבלי שבת ק\"כ ב' בנר שאחורי הדלת שפי' ר\"י שהנר קבוע בדלת עצמה ולייט עלה רב משום שבפתיחתו ונעילתו מכבה ומבעיר וכ' המג\"א סי' רע\"ז סק\"א דדוקא כדרכו אסור אבל בנחת שרי וכ\"מ בגמרא דמ\"ו ב' עיי\"ש שכ' כדברי רבינו וא\"כ א\"ש ג\"כ משכ\"ר מ\"מ אסור כו' ואין תימה מהך דד' מ\"ו ב' דהתם בנחת כדברי המג\"א וזש\"ר הדוחף נר דלוק במזיד שבודאי אינו בנחת ובנ\"א שמניחין נ\"ח על דלתותיהם ופותחין ונועלין בשבת פי' כדרכן לאו שפיר עבדן כו' ולעיל במכבה כ' רבינו לשון הבבלי שזכרו לשון ואם כבתה כבתה וכאן במלאכת המבעיר ראה רבינו להעתיק דברי הירושלמי דפרק כירה שאמרו ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר ודא ודא אחת היא דנר שאחורי הדלת שבבבלי היינו הך המונח על הדלת שבירושלמי ובהגמי\"י פ\"ה דשבת הי\"ז כ' דברי הירושלמי כמש\"כ רבינו ומש\"ש ירושלמי דבי רב תנא כו' נראה לי דט\"ס הוא וצ\"ל ירושלמי דכירה תנא כו' ואחר שהביאו שם בהגמי\"י דברי הירושלמי כ' וצריך ליזהר שלא להניח נר חנוכה על הדלת מה\"ט והיינו כדברי רבינו הרא\"ם וכ\"כ הב\"ח באו\"ח ס\"ס תר\"פ דהך קללה דהירושלמי אינה אלא למי שפותח כדרכו עיי\"ש אלא שסיים הב\"ח דאעפ\"י דדינא הכי מ\"מ יש להחמיר וכ\"כ בהגמי\"י דמכח ההיא דירושלמי צריך ליזהר שלא להניח נר חנוכה על הדלת וה\"ט ע\"ש עכ\"ל ומלשון רבינו היראים אין נראה כדברי הב\"ח דאף לפתוח בנחת יש להחמיר שהרי כתב על אותן בנ\"א שמניחין נ\"ח על דלתותיהן כו' ועומדין בקללת רב ושמואל הרי דדינא קתני ובס' עמק הלכה חאו\"ח סי' פ\"ט כ' להשיג על המג\"א ודעתו דאסור לטלטל נר דולק קבוע בדלת ואפי' לפתוח בנחת ויש בו משום שמא יטה ופס\"ר הוא ויישב שם הך דד' מ\"ו ב' עיי\"ש וכ\"כ בנתיב חיים להק\"נ ע\"ד המג\"א ר\"ס רע\"ז דאין ראי' מד' מ\"ו ב' ועיין באו\"ז הל' ע\"ש סי' ל\"ג במה שמצא כתוב ע\"ש ר\"ת והאו\"ז השיג עליו אולם הסמ\"ג במלאכת המכבה והמבעיר כ' לשון הירושלמי דפ' כירה נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין כו' ולפי\"ז אין לפרש דברי רו\"ש דפתרין לה בששכח דלא הוי בסיס דמה ענין בסיס להתם כיון דאינה קבועה בדלת עצמה אלא ה\"פ דדוקא כשאירע כן מקילינן אבל לכתחילה אין לעשות להניח נר כנגד הדלת. ",
                "למעלה כבר פירשנוהו. כ' הגרא\"ד שליט\"א וז\"ל שם כתב דל\"ג ואם כבתה כבתה וזולת זה ל\"נ שם עכ\"ל ולפמש\"כ לעיל אות קנ\"ד להגיה שם בדברי רבינו הא דאמרי דבי ר' ינאי ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור נראה ברור שע\"ז רומז רבינו כאן וציין למעלה דמיירי בשוכח. ",
                "יפלא כו' בנדפס הגי' לא יפלה את כליו ולא יקרא כו' וכ\"ה במשנה שם ורבינו כאן בהכת\"י לא העתיק את כליו וכמש\"כ העקגר\"א בתוספותיו למשניות אות י' דבודאי גם ראשו אסור דשמא יטה עיי\"ש ובנתינה לגר על הת\"א דברים כ\"ד כ' כתב המעיין שם בש\"ס יראה כי צריך לנקד ולא יַפְלֶה את כליו בהפעיל והיא מלה עברית מן והפליתי ביום ההוא שהוא כמו והבדלתי ופי' לא יבדיל הכלים הראויין ללבוש מן שאינו ראויין והראי' מדאמר רבא שם אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו שאם נקרא ולא יְפַלֶה בפועל אין מקום למלת אפילו עכ\"ל וכ\"כ בספר עמק הלכה חאו\"ח סי' פ\"ו ששמע כן בשם גדול אחד עיי\"ש ובזה יתיישב קושיית הגרעק\"א אמאי דייק למינקט את כליו דהיינו בגדיו כו' דאתא לאשמועינן הך דרבא ג\"כ ודו\"ק. ",
                "דאמר כו' בנדפס ואמר רבא אפי' גבוה שתי קומות ואפילו גבוה שתי מרדעות ונצ\"ל ולפנינו בגמרא י\"ב ב' רבה אולם באו\"ז הל' ע\"ש סי' ל\"ב גריס רבא עיי\"ש וכ\"ה בספר הזהיר בשלח ובתוספתא פ\"א דשבת איתא כדברי רבא. ",
                "כאן בשני ענינים. לפמש\"כ הרמ\"א באו\"ח סי' רע\"ה ס\"ב ע\"ש הב\"י דבשני ספרים אפילו בענין אחד אסור לכאורה הוה מצי לתרוצי בגמרא כאן בספר אחד כאן בשני ספרים וצ\"ל דרבותא קמ\"ל דאפי' בספר אחד שאין רחוקים כ\"כ זה מזה אפ\"ה בשני ענינים לא יקראו שנים וכש\"כ בשני ספרים בענין אחד שהם רחוקים יותר וכמש\"כ בביאור הגר\"א שם סק\"ג וי\"א דבשני ספרים כ\"ש מב' ענינים עכ\"ל ור\"ל כמו שכתבנו. עוד נראה לי לפמש\"כ האו\"ז הל' ע\"ש סי' ל\"ב אם היו שנים קורין בב' ספרים ובפרשה אחת וכאו\"א נותן לב לקריאת חבירו מותר מה לי בספר אחד מה לי בשני ספרים מאחר שנותנים דעתם זה לזה עכ\"ל והב\"י שכ' דכל שקורא כ\"א בספרו אע\"פ ששניהם קורין בענין אחד דינם כקורין בב' ענינים דאסור משום דכל אחד מעיין בספרו ואין משגיח במה שחבירו עושה גם הוא יודה לדברי האו\"ז דשאני התם שכאו\"א נותן לב לקריאת חבירו ומש\"ה שרי מאחר שנותנים דעתם זה לזה משא\"כ הב\"י מיירי בענין אחד בשני ספרים שכל אחד מעיין בפ\"ע ואין נותן לבו לקריאת חבירו דומיא דב' ענינים ודלא כמש\"כ הד\"מ שם סק\"א דברי האו\"ז ע\"ד הב\"י דלענ\"ד לאו בחד גוונא מיירי וא\"כ א\"ש קושייתינו דמש\"ה לא מתרץ בגמרא כאן בספר אחד כאן בשני ספרים משום דלא פסיקא ליה דבכה\"ג שכ' האו\"ז אפי' בב' ספרים שרי. וממש\"כ הגר\"א דבשני ספרים כש\"כ מב' ענינים נראה דגם הוא מפרש ד' הב\"י כמו שפרשתי דוק וש\"י הכש\"כ שכ' הגר\"א ועיין בב\"מ כ\"ט ב' שאמרו ג\"כ כאן בענין א' כאן בב' ענינים וכ' בס' נת\"ע על ל\"ב מדות מדה י\"ז בחידושים מאופן הד' דלדעת הרמב\"ם פי\"ג מהל' גזילה ואבידה הי\"ג פי' ג\"כ כהך דשבת דבענין אחד שרי דלא אתו לשמוטי מהדדי שכל אחד יזכיר את חבירו אבל בב' ענינים אסור עיי\"ש ואין בדבריו טעם מ\"ט שלשה בענין אחד אסורים והלא מכש\"כ שיזכרו דומיא דאור הנר דביותר משנים בענין אחד כש\"כ דשרי אע\"כ דאע\"ג דיזכרו מ\"מ בשלשה בודאי יקרעו וא\"כ מ\"ט לא נאמר כמ\"כ בשנים וסוף סוף דברי הרמב\"ם בעי טעמא אולם כבר ביאר בס' תורת חיים לב\"מ שם דברי הרמב\"ם דדבריו מוכרחים מצד אחר ומה שאמר המגיה בהגהות חו\"י לאלכסי פ' אלו מציאות שם ברש\"י אות ד' דפוס זיטאמיר וז\"ל צ\"ע דילמא בג' דפין עכ\"ל לא ראה בספר תורת חיים שם. ",
                "אמר רבא ובמדורה כו' ואם אדם חשוב כו' לפנינו אמר רב הונא ובמדורה כו' אמר רבא אש אדם חשוב הוא כו' ובבה\"ג הגי' אמר ר\"ה ובמדורה אפי' עשרה בנ\"א בענין אחד אסור משום דמקרב איסורא אמר רבה ואי אדם חשוב הוא מותר דלאו דרכיה לאטויי והטעם שכ' רבינו במדורה היינו נמי מש\"כ בה\"ג דמקרב איסורא וכ\"כ הסמ\"ג אר\"ה ובאור המדורה אפי' י' בנ\"א ואפילו בענין אחד אסור לקרות שקל יותר לנענע לפידים עכ\"ל ורבינו דמסמיך ואם אדם חשוב כו' לההיא דמדורה ר\"ל דאפי' במדורה דהיד מצויה להבעיר יותר מלהטות אורי הנר דמש\"ה במדורה אפי' י' בנ\"א בענין אחד אסור לקרות משא\"כ באור הנר מ\"מ אם אדם חשוב הוא שאין רגיל לחתות האש מותר וכש\"כ לאור הנר כדמוכח מקושיית הגמרא מיתיבי לא יקרא לאור הנר שמא יטה אר\"י בן אלישע כו' והנה הרמב\"ם בפ\"ה מהל' שבת הי\"ד ט\"ו לא זכר הך דמדורה אפי' י' בנ\"א אסור ועיי\"ש בלח\"מ שעמד ע\"ז והנראה בעיני שהרמב\"ם מפרש הא דאר\"ה ובמדורה כו' פי' במדורה דאמרינן במשנה שבת כ' א' כדי שתאחוז האור ברובו ובכה\"ג שרי לעשות מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה אפי' מכל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת כשבת כ\"א א' בברייתא אבל אם לא הדליק רובה קודם חשיכה אסור להנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת ועז\"א ר\"ה ובמדורה כשלא הדליק רובה קודם חשיכה אפי' י' בנ\"א אסור ולא אמרינן בזה תרי ש\"ד שהאחד יזכיר את חבירו אלא אפי' י' בנ\"א בענין אחד אסור לקרוא וה\"ה בלא קריאה להנות ממנה דגזרינן שמא יחתה שקל יותר לנענע הלפידים ודין זה כתב הרמב\"ם בפ\"ג מהל' שבת הי\"ט ואם לא הדליק רובה אסור להנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת ע\"כ וכ' שם הכ\"מ ומ\"ש ואם לא הדליק כו' הוא מכח הברייתא דעססיות וכ\"ש זה שבכאן בעוד שיהנה יש לחוש שמא יחתה עכ\"ל ולפענ\"ד הוא דברי ר\"ה המבואר בדין מדורה גופה ומדלא חלק הרמב\"ם בדין אסור להנות בה בשבת וכ' סתמא משמע להדיא דלעולם אסור ואפי' י' בנ\"א כאחד וכדברי ר\"ה ומה שהשמיט הרמב\"ם דין דאדם חשוב מותר עיין בבר\"י שתי' בשם ס' הבתים דכיון דזימנין דמשכחת אדם חשוב דמשים עצמו על ד\"ת כהדיוט כדאשכחן בר' ישמעאל א\"כ לאו מילתא פסיקתא היא דאדם חשוב מותר ומש\"ה השמיטו וזהו מש\"כ הר\"ח בפי' הנד\"מ בש\"ס ד' ראם בווילנא דגם אדם חשוב אסור ממעשה דר' ישמעאל ור\"ל כדברי הברכ\"י הנ\"ל ולחנם תמה המגיה בפי' הר\"ח שם. ",
                "לחתות האש וכ\"כ הריקאנטי סי' קס\"ג ע\"ש רבינו כלשון הזה ומיהו לאו דוקא במדורה אמרו כן כמש\"כ באות הקדום ובסמוך כ' רבינו בש\"צ שבאותה שעה נוהג בעצמו כאדם חשוב ואינו רגיל לחתות הרי דגם באור הנר כ' רבינו כלשון הזה מיהו בנדפס כ' בש\"צ ואינו רגיל להטות. ומה שהתיר רבינו בש\"צ הנה בהגמי\"י פ\"ה מהל' שבת אות ס' כתב אבל ביוהכ\"פ מותר לקרות ליחיד לאור הנר דכל אדם הוי אז כאדם חשוב שאין דרכו להטות מפני שהוא יום סליחה וכפרה ואימת היום עליו ולא יבוא להטות כו' וכ\"כ בשבה\"ל השלם ענין שבת סי' ס\"ד והמח\"ו בשם בעל התרומה ועיין בסמוך. ",
                "כש\"כ אימת שכינה בנדפס חסר זה ולפי הנראה שם כ' רבינו ותניא רשבג\"א כו' לדין בפ\"ע ובאמת הנכון כגי' הכת\"י שכ' רבינו ותניא כו' לראי' לדבריו בש\"צ שאימת שכינה וצבור עליו וכ\"נ מהריקאנטי שם, ורבינו פתח בתרתי שאימת שכינה וצבור עליו וסיים בחדא אימת שכינה ואין לומר דמש\"כ מקודם שכינה וצבור או או קאמר ובחדא אימתא סגי דא\"כ מ\"ש ש\"צ אפי' כל אדם נמי ביוה\"כ אימת שכינה עליו ויש לחלק ודוק. ",
                "דלא סריח כצ\"ל ומשכ\"ר ומסקינן ר\"ל להאב\"א הא והא בשמש קבוע ול\"ק הא בדמשחא הא בדנפטא ופרש\"י בדנפטא שהוא מסריח מותר כו' ובהגמי\"י פ\"ה מהל' שבת אות ע' הביא דברי רבינו הרא\"ם. ",
                "כעין שמנים כו' רבינו מפרש כפרש\"י וכשיטת בעה\"ת דמ\"ש בשבת כ' ב' מ\"ד לפתילות נמי לא חזיא כ' דה\"פ מהו דתימא שאפילו עשה מן הזפת והשעוה כמין פתילה כלומר שעשה כעין נרות של שעוה יהא אסור להדליקן קמ\"ל מכאן ואילך פסול שמנים שאינו אסור אלא כשנתן השעוה והזפת בנר כעין שמן אבל כשחיברן יחד ועשה מהן פתילה מותר שנמשך הוא יפה אחר הנר ודלא כהפי' שכ' הש\"ג והמ\"מ בפ\"ה מהל' שבת ה\"ח דה\"ק מ\"ד ליגזור כשעשה מן השעוה פתילה כעין חוט והדליק בה ליהוי אסור אע\"פ שאינו אלא במקום פתילה אטו כשעומד השעוה במקום שמן קמ\"ל דלא גזרינן ושרי ועיין בתוס' שם ד\"ה עד שיטת בני נרבונא דלפי' המ\"מ והש\"ג ל\"ק קושיית התוס' לבני נרבונא די\"ל שגם הם מפרשים כפי' המ\"מ והש\"ג ואתי שפיר ועכצ\"ל שהתוס' מפרשים דכוונת בני נרבונא לפרש פי' שלישי מ\"ד שאפי' עשה מן הזפת והשעוה כעין נר של שעוה דהיינו פתילה בתוכה שיהא ראוי להדליקה כך ואח\"כ נתנה בשמן כשר יהא אסור להדליקן קמ\"ל מכאן ואילך פסול שמנים משא\"כ בשמן כשר שרי וכן נראה שפי' כן הרמב\"ן במלחמות לשיטת הרי\"ף, ובשו\"ת משכנות יעקב סוף חאו\"ח הקשה לשיטת רבינו הרא\"ם ודעימי' משבת כ\"ו א' עמד ריב\"נ על רגליו ואמר מה יעשו כו' שאין להם כו' והלא שעוה וחלב מצוי להם שהוא מצוי לכל וחזיין לפתילה ותי' שם דריב\"נ לדברי ר\"ט קאדי אמר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ש\"מ דס\"ל דגם לפתילה לא חזיא שלזה אמר ר\"ט בלבד. ",
                "שאין כו' בנדפס בשעוה שנמשך השמן אחריה כו' בשמן שאז אין השעוה והזפת כו' ונכון ופי' השמן ר\"ל הזפת והשעוה וכי\"ב ואולי צ\"ל כאן תחת שאין תיבת שאז ותחת שאף שכ' כאן צ\"ל שאז וא\"ש ג\"כ. ",
                "עיין שבת כ' ב' תוס' ד\"ה בעמרניתא והרשב\"א בחי' שם כ' תי' התוס' וכ' עוד א\"נ י\"ל דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ ע\"י כתישה כגון פשתן אבל עמרניתא דבשוכא באפי נפשה קאי ולא מימעט מדבר היוצא מן העץ עכ\"ל והתי' השני הוא כדברי רבינו והביאו הריקאנטי סי' פ\"ט ודע דבנדפס איתא דארבתא פי' ערבה והוא דלא כהגרי\"פ שהגיה בשבת כ' ב' צ\"ל ערבתא. ",
                "עיי' רש\"י שבת כ\"ו א' שפי' יוצא מן העץ כמו קנבוס וצמר גפן וכן פי' במשנה כ\"ז ב' ולזה כיון רבינו שכ' ורבותי פירשו כו' ועיי\"ש בתוד\"ה כל דדעת ר\"י שמותר להדליק בקנבוס וצמר גפן וכ\"כ הרשב\"א בחי' בשם רבינו תם וכ\"ה דעת הרר\"ב שכ' ביראים הנדפס וז\"ל ולי בנימין צעיר נראה דאפילו קנבוס ראוי לפתילה ולא כדברי הרב זצ\"ל דקנבוס לא מיקרי עץ ואין בו אפילו אחד מסימני אילן ואפילו פשתן לא עץ ואין בו מסימני אילן כלל אבל כיון דאשכחן דאיקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ אצטריך לתנא לאשמועינן דאין עליו דין שאר יוצאי מן העץ וה\"ה נמי לצמר גפן וכבר הארכתי בזה בספר ידידות סדר שבת בפרק הדלקת הנר עכ\"ל ומש\"כ הב\"י באו\"ח סי' רס\"ד שכתוב בהגהות שהר\"ם סובר כרש\"י ר\"ל הר\"ם רבינו מאיר שכ\"כ בהגמי\"י פ\"ה מהל' שבת אות ו' ורש\"י אוסר גם בצמר גפן וגם בקנבוס כו' וכן נראה למורי רבי' כו' והוא רבינו מאיר ב\"ר ברוך ועיין א\"ר סי' רס\"ד סק\"ב משכ\"ש על הב\"י ורוצה להשוות הר\"ם עם הרא\"ם ואינו נראה. ",
                "מדברי רבינו אלה שזכר כל הענינים דמכה בפטיש ולא אשתמיט למיתני בין באוכלין נראה דס\"ל דבענינים אלו של אוכל לא שייך שם מכה בפטיש וכמש\"כ בבאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח סי' שי\"ח סעי' ד' עיי\"ש בד\"ה והדחתן וכו' ודלא כהמנחת חינוך במוסך השבת אות י\"א שכ' כדברי הלבוש דגם באוכלין שייך מכה בפטיש עיי\"ש ומשכ\"ר מכה בפטיש על שהאומן כו' בפטיש על הסדן או על הכלי בשעת גמר מלאכה תפס כפרש\"י ופר\"ח דרש\"י בשבת ע\"ג א' ד\"ה מכה בפטיש פי' שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה והריטב\"א שם וכן הר\"ן כ' ולא מחוור דהא בפ' הבונה תנן המכה בפטיש ועלה קתני סיפא רשבג\"א אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו מכה בפטיש אלא עיקרו של דברים כפיר\"ח ז\"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה כו' ורבינו כ' כדברי שניהם על הסדן כרשב\"ג או על הכלי לדברי הכל והסמ\"ג במלאכת מכה בפטיש לא כתב אלא על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי בשעת גמר מלאכה להחליקו ולתקנו כן פי' ר' יצחק עכ\"ל ודברי הסמ\"ג הוא כפר\"ח לחוד ולא כפרש\"י שכן אומן מכה בקורנס על הסדן ומש\"כ הסמ\"ג כ\"פ ר\"י נראה שכיון לדברי התוס' שבת ק\"ב ב' ד\"ה מכה בפטיש דלא כפרש\"י שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצבה ואין נראה לר\"י כו' אלא נראה לר\"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה ומהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם לא זכר דה\"ת אלו והשיא כוונת הסמ\"ג לדברי התו' שבת ע\"ה ב' ד\"ה והמסתת עיי\"ש ולא נלענ\"ד והרוקח סי' צ\"ב כ' ירושלמי כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש עכ\"ל ולכאורה גם בבבלי שבת ע\"ה ב' אמרו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אולם בירושלמי פ' כלל גדול גבי הדא איתתא כו' גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש נראה דאפי' באוכלין שייך מכה בפטיש ולזה הביא הרוקח מירושלמי ובתוס' בכורים להר\"ר מנחם מטשאווס בביאוריו לתוספתא רפי\"ב דשבת כ' עמש\"כ המ\"מ פ\"י מהל' שבת הט\"ז ופרש\"י ז\"ל כו' וז\"ל ל\"מ בפרש\"י שלפנינו, ולא ראה בשבת ע\"ג א' כנ\"ל. ",
                "מוסיא. נראה דצ\"ל מנסיא ולפנינו איתא קיסמא. ",
                "למסיר מגופה מן החבית. אין זה לשון הגמרא אלא מה בין זה למגופת חבית ופרש\"י דהוא מ\"ש רשב\"ג שבת קמ\"ו א' בברייתא מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש והתוס' בשבת דמ\"ח ב' ד\"ה וכי פי' בשם ר\"ת דהוא מ\"ש במשנה דשבת קמ\"ו א' וחכמים מתירין לנקוב מגופה של חבית והריטב\"א בפ\"ק דמכות שם כ' ע\"ש ר\"ת ז\"ל שפי' דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו ע\"י תפירת חוט או בגד באמצעיתו כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד ופתח בשבת או חוט או אותו בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי והביאו הכ\"מ בפ\"י מהל' שבת ה\"י ורמזו המג\"א שי\"ז סק\"י וכ' שם המחה\"ש ומש\"כ המג\"א לעיין בכ\"מ עיינתי שם ולא מצאתי בדבריו בעניותי רפאת תעלה לקושיית הע\"ש שהקשה !ניהי דאין כוונתו כאן ע\"מ לתפור מ\"מ יתחייב משום קורע דהא הא דבעינן קורע ע\"מ לתפור היינו משום דאי לאו הכי הו\"ל מקלקל וקי\"ל כל המקלקלין פטורין אבל במקום דהקרע בעצמו הוא תיקון ודאי דלא בעינן ע\"מ לתפור עכ\"ד ומדברי הפמ\"ג באשל אברהם סי' שי\"ז סקי\"א נראה דכוונת המג\"א דבכה\"ג שכ' הכ\"מ פ\"י מהל' שבת ה\"י מהריטב\"א בשם ר\"ת לא מחייב בכה\"ג משום קורע אף דהוי מתקן דלא הוי דומיא דמשכן שקורעין ביריעה גופא משא\"כ זה, אולם הע\"ש בעצמו שם כ' על קושיית הב\"י שכ' וא\"ת ות\"ל דליחייב משום קורע וז\"ל הע\"ש והכא היינו טעמא משום דכל מאי שהוא לתקן הבגד וצורך בעשייתו אינו בכלל קורע ודוק עכ\"ל ועיין בבאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח ס\"ס ש\"מ שכ' שם לבאר סברת רש\"י בשבת דמ\"ח דכ' דפותח בית הצואר בשבת חיובו הוא משום מכה בפטיש דמשוי ליה מנא ולמה לא כ' משום קורע ע\"מ לתקן וז\"ל ונ\"ל דסברתו הוא דלא שייך שם קורע כ\"א כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשביל איזה תיקון וכעין שהיה במשכן כו' לאפוקי בפותח בית הצואר דשבת דמשוי ליה מנא בגמר זה ע\"י הפתיחה גופא אין חל ע\"ז שם קורע כלל וחייב ע\"ז משום שם אחר דהיינו מכה בפטיש שהוא שייך בכל גמר מלאכה עכ\"ל. והנך רואה שכיון בסברתו למש\"כ הע\"ש במלות קצרות ואין זה דבר חידוש כלל שהמ\"ב כיון לדברי הע\"ש אך מש\"כ שם בביאור הלכה בזה\"ל ועיין במג\"א סי' שי\"ז סק\"י שדחה דברי העו\"ש שכ' בפותח בית הצואר דחיובו הוא משום קורע ולפי מה שבררנו הדין עם המג\"א בפותח בית הצואר אבל לא בכל עניני קורע כו' עכ\"ל ובמחכ\"ת לא ראה בפנים העו\"ש שגם הוא כתב בפותח בית הצואר דלאו משום קורע הוא אלא כמו שבירר המ\"ב בבאור הלכה כנ\"ל אלא שהעו\"ש דחה תי' הב\"י ותל\"מ. וגם דעת העו\"ש דקורע ע\"מ לתקן חייב אף שלא ע\"מ לתפור והוא ברור ועיין בהגמ\"ר שבת פ\"ד שכ' שם ופי' רא\"ם זה חיבור כו' והוא מש\"כ רבינו כאן בספר יראים והגר\"א בביאוריו לשו\"ע או\"ח סי' שי\"ז ס\"ק כ\"ג הביא דברי הגמ\"ר ולא כ' שם ופי' רא\"ם אלא ופירש הוא להיפך כו' ונראה שהרר\"ב ממגנצא פי' כן וגם בדפוסים ישנים לא כתוב במרדכי ופי' רא\"ם אלא דאם ומחמת שאינו מובן תיבת דאם הקיפוהו בב' חצאי עגולה דכוונתם שט\"ס תיבה זו ומיותר ואחרי העיון נראה לי דבאמת פי' הרר\"ב אינו כדברי הרא\"ם בספר יראים דאילו רבינו בספר יראים כ' וזה פתיחת בית הצואר אינו חיבור פי' חתיכת בגד שמסיר משם לא נתחברה בו אלא מעיקרא היה שם הלכך כו' וזהו דלא כפיר\"ת שכ' הריטב\"א הנ\"ל דמיירי שכבר נפתח בחול רק שעכשיו תפרו חתיכת בגד ע\"י הכובס וכי\"ב אלא דרבינו מפרש הא דרב בפותח פתח חדש לגמרי ושפיר כ' רבינו מש\"כ אבל דעת רבינו ברוך שבהגמ\"ר כפיר\"ת דמיירי אפילו בחלוק ישן שכבר נפתח רק דעכשיו תפרו הכובס ולכן כ' אבל פותח בית הצואר אינו חיבור שצריך לפתוח וחייב משום מכה בפטיש ולא כ' כדברי רבינו פי' חתיכת בגד כו' ויפה השמיט הגר\"א מדברי הגמ\"ר ופי' רא\"ם דז\"א כפי' הרא\"ם כ\"א במקצת דהיינו להיפך מפרש\"י שפי' זה חבור הפותח בית הצואר וזה אינו חיבור מגופת חבית אבל מש\"כ רבינו לפרש דההיא דפותח בית הצואר חתיכת בגד שמסיר משם לא נתחברה בו אלא מעיקרא היה שם, ר\"ב ממגנצא לא פי' כן, ולפרש\"י דפי' וזה אינו חיבור מגופת חבית הומ\"ל ותנן נמי הכי פ\"ג דכלים מ\"ו מגופת חבית אינה חיבור משא\"כ לפי' היראים ור\"ב אינו ענין כלל להמשנה. ",
                "דהא כו' בנדפס איתא חדא דרב גופי' כו' ואינו מובן שאין שני לו וברור שט\"ס שם וצ\"ל דהא רב גופי' כדהכא. ",
                "דכיון צ\"ל דבין. ומשכ\"ר ולא קתני המוציא מרה\"י לרה\"ר כ\"ה לשון הגמרא לפנינ, ולשון התוס' בשבת ב' ב' ד\"ה מי. ליתני המוציא לרה\"ר ונראה שכן הי' הגי' לפניהם בשבועות שם. ",
                "כדה\"ת שבת ב' א' ד\"ה פשט וד' צ\"ו ב'. ",
                "ר' יונתן כ\"ה גי' בה\"ג פ\"א דשבת ולפנינו ר' יוחנן. ",
                "ביראים הנדפס כ' המסדר הרר\"ב בזה\"ל אמר בנימן צעיר האי הקישא דהעברה העברה צריך להעביר עליו קולמס ול\"ג ליה דלא אפשר למימר דביום אסור הואי דאמרינן במכילתא בריש פ' ויקהל למה נאמר לא תבערו אש וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וגו' כשהזהיר על מלאכת המשכן לומר שאין מלאכת משכן דוחה שבת ושמה תמצאהו באר היטב וגם ר\"ח זצ\"ל העביר עליו קולמוס ואין הטעם משום הקישא דהעברה העברה אלא משום דכל מלאכות של שבת ילפינן להו ממשכן והמשכיל יבין עכ\"ל והר\"ח ז\"ל שהביא הוא בתוס' שבת צ\"ו ב' ד\"ה וממאי עיי\"ש וכוונת הרר\"ב במש\"כ והמשכיל יבין דהיינו כפמש\"כ התוס' לפרש דהא אפילו בחול קאי נפקא לי' שפיר דהוצאה מלאכה היא דהא רחמנא קריי' מלאכה כדכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וכתיב ויכלא העם מהביא אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן דריש בהדיא בירושלמי עכ\"ל ובשס\"ח ד' ווילנא בהגהות וחי' למוהרא\"ם הורוויץ כ' ע\"ד התוס' וז\"ל דודאי פשטי' דקרא הוי משמע דלא מיחה בידם שלא יקדישו עוד למשכן אלא שלא יעשו כלים ובגדים למטווה יותר מהצורך כדי שלא יפסד וממילא נמנעו להביא אחר שידעו שכבר יש כשיעזר הצריך אבל כדיליף דבשבת הויא ע\"כ דהזהירם אהוצאה דאשאר מלאכות כבר אסר להם כל דהוי במשכן עכ\"ל וזהו דעת רבינו היראים ונראה דזהו ג\"כ דברי בה\"ג בפ\"א דשבת דאף שהביא שם מקודם כדדרשת הירושלמי ריש שבת שהביאו התוס' ויכלא העם מהביא מעשות לא נאמר אלא מהביא שהיו מביאין דרך רה\"ר כו' עכ\"ז כ' אח\"כ וממאי דבשבת קאים דילמא בחול קאים ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים אלא גמר העברה העברה מיוה\"כ כו' ובס' רביד הזהב פ' ויקהל ד\"ה ויכלא העם מהביא הביא ד' בה\"ג דפ' הדר וה\"ר ראי' מזה דדעת בה\"ג כהר\"ח שבתוס' ולא השגיח בד' בה\"ג דפ\"א דשבת שמבואר גירסתו להיפך גם מה שתמה ברה\"ז שם עמש\"כ המ\"מ בפי\"ב דשבת ה\"ח דכן דעת הרשב\"א כהר\"ח והרמב\"ם ורב האי וז\"ל ואני בעניי תמה דבחידושיו כ' לקיים הגירסא עכ\"ל. לפלא בעיני שלא השגיח שאין זה מדברי הרשב\"א כ\"א הגה\"ה אחת מהר\"ר שמואל הלוי והוא הנקרא מהר\"ש חכים ובחי' שבת להרשב\"א יש קצת הגהות ממנו וגברא אגברא קרמית. ובמש\"כ הרר\"ב דלא אפשר למימר דביום אסור הואי דאמרינן במכילתא כו' יפה העיר עליו בס' רביד הזהב פ' תשא ד\"ה אך את שבתותי דמה בכך דכל מלאכת המשכן אינה דוחה שבת דמ\"מ כאן באנו ללמוד להוצאה שתאסר דלא סגי במה שהיה במשכן דמלאכה גרועה היא וכ' לתרץ דבריו וז\"ל ואולי יש קיצור בדבריו ור\"ל דאי ביום אסור מייתי בג\"ש א\"כ הך קרא דאין מלאכת המשכן דוחה שבת יתירא הוא דהשתא הוצאה דגרועה היא אינה דוחה שבת כש\"כ כל המלאכות עכ\"ל וכן פי' בבאור ווי העמודים. ",
                "אחד מכללי תני ליה כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל וכ\"כ התוס' שבת ב' ב' ד\"ה מי ע\"ש הריב\"א הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמו בקוצר ועיין בחי' הרשב\"א ריש שבת שכ' ע\"ש ר\"ת לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא וה\"א שאין לה תולדה לפיכך הוצרך לכוללה עמה. ",
                "ואצטוונית והכרמלית כ\"ה בנדפס וכ\"ה בגמרא ועיי\"ש ז' א'. ",
                "פי' ר\"ש מפרש ואינו חולק. עיין בפמ\"ג לאו\"ח אשל אברהם סי' שמ\"ה סקי\"ד שכ' ואע\"ג דר\"ש אמר הכי מפרש לת\"ק דהא מסייע לאביי ועיין בפנ\"י שם שכ' בפי' הא' דר\"ש לפרש דברי חכמים בא והובא בס' ענף יהושע לשבת שם וכבר קדמם בזה רבינו הרא\"ם בס\"י כאן ודברי רבינו שבכאן הנה הנם מש\"כ המג\"א שם ע\"ש ספר ט\"א בשם הרא\"ם ומשכ\"ר ע\"ש רבותיו שפירשו טעם אחר להוציא ים מדין רה\"י אפשר דדעתם לומר דשאני מחיצות דים שאינה עשוי' בידי אדם וע\"ד רבינו לא נראה לומר כן דהאי גם בדברי ר\"ש שאמר אם יש מקום בים עמוק י' ורוחב ד' הוי רה\"י אינם עשוים המחיצות בידי אדם. ובספר צ\"צ להגאון רמ\"מ מליובאוויטש זצ\"ל בחי' על ש\"ס שבת פי\"א משנה ד' כ' ע\"ד המג\"א סי' שמ\"ה סקי\"ד שכ' ואם יש גומא בים עמוקה י' ורחבה ד' הזורק לחוכו חייב כדאי' בגמרא ד' ק' דדבריו צע\"ג דאי' בגמרא דר\"ש מחייב אבל קי\"ל כחכמים כו' ותמיהני דלא הביא דעת המפרשים דר\"ש מפרש ואינו חולק. ",
                "דקיי\"ל כו' עד נתלש חסר בנדפס ודלגו שם מן נתלש הא' להב' וכ\"כ שם דבלא הפך לא מיקרי נתלש בלא היפך ואינו מובן כפל הדברים והברור כמש\"כ כאן בהכת\"י, ורבינו מפרש מוחלפת השיטה שאמר ר' יוחנן פי' כמש\"כ בספר תורת חיים לעירובין שם דכל אותה השיטה מוחלפת והוא דצ\"ל ר\"מ מטהר ור' יהודה מטמא ור' יוסי אומר היפך בה טמא לא היפך בה טהור ועיי\"ש במהרש\"א והמי נפתוח בס' מים טהורים פ\"ח דכלים מ\"י האריך בפי' הסוגיא דעירובין ועיין בשו\"ת דברי מרדכי (להג\"מ מרדכי פרידבורג) חאו\"ח סי' כ\"ה כו' דין ודברים בענין זה. ",
                "מה שהגהתי כ\"ה בנדפס והוא מוכרח ובנדפס כתוב עוד עמ\"ש שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה\"ר הזורק והמושיט מזו לזו פטור וז\"ל שם פי' למעלה מעשרה ודברי הכל ע\"כ ועיין שבת צ\"ו א' תוד\"ה כיצד שתי כו' ומש\"כ כאן שכן היתה עבודת הלוים בעגלות נ\"ל דצ\"ל ב' עגלות וכ\"ה במשנה לפנינו ובנדפס. ",
                "שרה\"ר מהלכת בו. לפנינו במשנה ליתא ומפרש\"י שבת ח' ב' ד\"ה אלא הילוך תרי זימני למ\"ל נראה ג\"כ שלא היה בגירסתו כגי' רבינו וגי' רבינו מחוורת ולפי גי' רבינו מ\"ש בגמרא הילוך הילוך תרי זימני הא קמ\"ל כו' היינו מדקתני וכמה רקק מים שרה\"ר מהלכת בו דיתורא הוא תיבות שרה\"ר מהלכת בו. ",
                "או. תיבה זו הגהתיה דבכת\"י כתוב ובית דירה וט\"ס הוא, ומש\"כ כאן אחר בית דירה או יותר מבית סאתיים ט\"ס יש כאן וחסר וז\"ל הנדפס או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר וכו' ואסיקנא בגמרא [כ\"ג ב'] כר' יוסי ור\"ע לקולא דלא מצרכי היקף לדירה אא\"כ יהי' יותר מבית סאתים אבל בית סאתים אפילו אריך כו' וכצ\"ל כאן. ",
                "המוסגר הגהתי כאשר הוא בנדפס והמעתיק בכת\"י דלג זה וט\"ס, וראיתי להעיר פה בדה\"ת שבת ז' א' ד\"ה אילימא שכ' שם התוס' להקשות על פרש\"י בזה\"ל וקשה לר\"י דהא רה\"י היא בין לעולא בין לרב אשי ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ואינו מובן סיום דבריהם ולא הוי צריך לאתויי מר\"ג דהא מרב גידל מייתי הגמרא להקשות אהא דאמר ואי לא לא הוי כרמלית כו' וקושיית התוס' לפרש\"י הוא ארישא דמילתא דאי איכא מחיצה עשרה דהוי כרמלית ע\"ז הקשו התוס' דהא הוי רה\"י וא\"כ מה זה שכ' התוס' ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ויפה אמר בזה אדוני אבי מו\"ר מופלג בתו\"י שליט\"א להגיה אלו התיבות \"ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל\" אחר משכ\"ש התוס' להקשות עוד דהיכי קאמר ואי לא לא הוי כרמלית והרי ים ובקעה אין להם מחיצות ושם שפיר סיימו התוס' ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ודפח\"ח. וראיתי להריטב\"א בחי' שם שהקשה על פרש\"י כקושיית התוס' וכתב שם בזה הלשון דא\"כ הו\"ל לאקשויי מדאמר ר' יוחנן לעיל דקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה כרה\"י הוי והוה קשה מר' יוחנן אדר' יוחנן עכ\"ל וקשה לי דותופסת עד עשרה אמר רב ששת ואין זה מדברי ר' יוחנן. ",
                "ארבע. בנדפס ארבעה וכ\"ה לפנינו בגמרא ועיין חי' הרשב\"א לשבת שם שהביא משם ר\"ת דעושה מקום ארבע דאמר הכא היינו מקום חקק של ד' קאמר ולעולם בדף של ארבע אמות כדי שיהיה י' טפחים לכל רוח משפת החקק ועד שפת הדף שנוכל לומר בו כוף כאותה ממש של ר' חנינא בן עקביא עירובין פ\"ו ב' עכ\"ד ולפי\"ז א\"ש לשון ארבע דהיינו דף של ארבע אמות לפיר\"ת. ",
                "בנדפס כתוב בשיבוש וקי\"ל דרב חסדא ורבה הלכה כרב חסדא וברור דט\"ס שם וצ\"ל כמש\"כ כאן. ",
                "ויש לתרץ כו' הנמ\"ר פ' הזורק הביא ד' הרא\"ם בס\"י, והתוס' בשבת ק' ב' ד\"ה עושה כתבו שני תירוצים אחרים עיי\"ש והריטב\"א בחי' לשבת שם כתב לתרץ דשאני גזוזטרא שהיא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצונו הביאו המ\"מ פט\"ו מהל' שבת דין כ' ובשו\"ע או\"ח ריש סי' שנ\"ה. ",
                "פי' כו' הנה הרשב\"א והריטב\"א שם פי' גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה כלומר שיהא למטה ממקום שקיעתה י' טפחים עיי\"ש וכ\"ה בתוס' שם ד\"ה גמירי דמש\"ה קשיא להו מעירובין מ\"ג א' שאמרו שם במהלכת ברקק פי' בפחות מי\"ט דאם היו התוס' מפרשים כפי' היראים כאן דאין ספינה מהלכת בפחות מי' שלא יהיו המים עמוקים עשרה לא הוי קשיא להו מידי מההיא דעירובין דהא ודאי שהספינה שוקעת במים וא\"כ שפיר הוי להיושבים בספינה תוך עשרה וכמשכ\"ר כאן. אך מאתר שהתוס' מפרשים כהריטב\"א והרשב\"א הוכרחו לתרץ בענין אחר דהתם מיירי בספינה קטנה [שיכולה לילך אף שאין למטה ממקום שקיעתה י\"ט] אבל הכא בספינות גדולות כו' ואין מהלכות בפחות מי' ור\"ל בפחות מי' תחת שולי הספינה לקרקע הים וכיון שכן א\"ש דלר\"ה שם מוציא הימנה זיז כ\"ש וממלא דכנגד מה שהספינה שוקעת במים גם הכלי שדולה בו נשקע במים ואפ\"ה הוי למעלה מי' והוא פשוט ואח\"כ כ' התוס' ומיהו צ\"ל כו' פי' ואף אם אנו מפרשים גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מי' דלא כמש\"כ למעלה אלא בפחות מעשרה בשיעור המים דהיינו שלא יהיו המים עמוקים עשרה ואין צורך לפי\"ז תי' התוס' להך דעירובין דלק\"מ כנ\"ל. מיהו צ\"ל דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מי' דאל\"ה היאך ממלא ועיין במג\"א סי' רמ\"ח סק\"ז שפי' כן דה\"ת דלא כהב\"ח שם שתשב דהתוס' חולקים לדינא עם הרא\"ם [ועיין במחה\"ש סי' שנ\"ג סק\"א שכ' שם ע\"ד התוס' דמוכח דס\"ל דבעי שיהי' נח במקום פטור] ומש\"כ המג\"א שם דבס' היראים משמע דשרי ביושב למעלה והיינו ממש\"כ היראים נמצא היושב בשוליים בתחומין למטה מי' מהלך יש לדחות דמש\"כ היראים היושב בשוליים כו' אתא לאפוקי היכא שבא למלאות מים לספינה שע\"ז סיים אבל משפת המים עד הקרקע כו' והיינו לענין ההיא דשבת דאיירי בה ר\"ה ור\"ח ועיין בתשו' חתם סופר ח\"ו סי' צ\"ז צ\"ח. ",
                "דלא כמש\"כ הרמב\"ם בפט\"ו מהל' שבת הי\"ט ובשו\"ע או\"ח סי' שנ\"ז ס\"ג אבל אם היו יוצאין לכרמלית מותר לשפוך ע\"פ הביב אפי' בימות החמה ולמד זה הרמב\"ם שם מדמותר לשפוך על דופני הספינה והם יורדין לים ועיי\"ש בשו\"ע סי' שנ\"ה ס\"ג דכוחו שרי בכל כרמלית ודעת רבינו אינו כן ועיין עירובין פ\"ח א' תוד\"ה הני וז\"ש הרא\"ש ספ\"ח דעירובין אסרו חכמים כחו בכרמלית עיי\"ש. ",
                "מקום שיש אצטבאות. בנדפס הגי' מקום יש באיסטוונית ואינו מובן שאינו בא אלא לפרש מהו והאיסטוונית ועז\"א פי' מקום יש באיסטוונית כו' והלא עדיין לא ידענו מהו איסטוונית אבל לפי נוסחת הכת\"י שפיר פי' רבינו והאיסטוונית דהיינו מקום שיש אצטבאות כו' ומלשון רבינו הרא\"ם נראה דר\"ל כר' יוחנן שבת ז' א' דס\"ל בין העמודים נידון ככרמלית מ\"ט אע\"ג דדרסי בה רבים כיון דלא מסתגי להו בהדיא ככרמלית דמיא וזש\"ר מקום שיש איצטבאות ולא פי' והאיסטוונית איצטבאות כפי' המ\"מ פי\"ד מהל' שבת ה\"ו עיי\"ש בלח\"מ שכ' כלומר האיסטוונית שהוא אצטבא וה\"נ הול\"ל רבינו פי' אצטבאות ומ\"ש שכ' פי' מקום שיש אצטבאות אע\"כ דר\"ל גם בין העמודים שברה\"ר שיש שם אצטבאות ומש\"ה סיים רבינו אע\"ג דדרסי רבים כו' כמ\"ש בגמ' לר' יוחנן. וראיתי בס' נחל איתן להרמב\"ם שם שכ' טעם להרמב\"ם דלא פסק כר' יוחנן וז\"ל דע\"כ מוכח דרבא ג\"כ לא ס\"ל כר' יוחנן דהא טעמא דר' יוחנן כיון דלא מסתגי בהדיא ככרמלית דמיא וה\"ט אינו לרבא דאמר שבת ח' ב' דהילוך ע\"י הדחק שמי' הילוך וא\"כ ודאי ס\"ל לרבא כרב יהודה עכ\"ל. ותמיהני עליו דבאמת כ\"ע ס\"ל דהילוך ע\"י הדחק שמי' הילוך וגם רב יוסף מודה בזה אלא דפליגי בתשמיש ע\"י הדחק אי שמיה תשמיש וא\"כ ר' יוחנן כמאן ס\"ל ועכצ\"ל דשאני בין העמודים דלא ניחא בהילוכא כלל ודמיא לקרן זוית הסמוכה לרה\"ר דלכ\"ע דמיא לכרמלית ואפי' לאביי דאמר חורי רה\"ר כרה\"ר דמיא כמש\"ש ז' ב' וכן מבואר בחי' הרשב\"א שבת ח' א' בשם הר\"ר יונה דרב יוסף דאמר וכן בגומא לאו לעמוד ט' מדמי לה אלא לרקק מים שרה\"ר מהלכת בו מדמי' לי' וכדמייתינן לה עלה במסקנא וא\"כ גם רב יוסף מודה דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך ורש\"י בשבת ח' א' כתב ה\"ג רבא אמר גומא לא מ\"ט תשמיש ע\"י הדחק לא שמיה תשמיש וכוונת רש\"י לאפוקי גירסת ס\"א רבא אמר גומא לא מאי טעמא הילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך תשמיש ע\"י הדחק ל\"ש תשמיש ואותה גירסא היתה לפני הרשב\"א ותמה עליה עד דמתרץ לה בדברי הרר\"י הנ\"ל וז\"ל הרשב\"א ובהא מיתרצא לי לישנא דהתם הלוך ע\"י הדחק הוא והיינו דאהדר לי' רבא הלוך ע\"י הדחק שמיה הלוך עכ\"ל ועיי\"ש בתוס' ח' ב' סד\"ה (ע\"א) א\"ל וכן בגומא שהגיה שם מהרש\"ל מיהו האי וכן דקיימא ביה לפ\"ז לאו דוקא עכ\"ל אבל לגי' הרשב\"א בחי' ועפמש\"כ הרר\"י האי וכן דרב יוסף לא קאי אעמוד אלא ארקק ומדוייק האי וכן. ",
                "עיין שבת ט' א' תוד\"ה גזירה. ",
                "שמתוך שצריך כו' דעת רבינו כפרש\"י שם והתוס' דלא כהרמב\"ם פט\"ו מהל' שבת ה\"ב שכ' בד\"א כשהי' שותה בכלים נאים כו'. ",
                "ברה\"ר כ\"ה גי' ר\"ח בתוס' ד\"ה לא ועיין בק\"נ להרא\"ש אות ט\"ז ועיין שו\"ע או\"ח סי' שנ\"א מג\"א סק\"ב שכ' בד\"ה מן האויר. דמקום פטור הוא ואם הוא למטה מי' הוי רה\"ר עכ\"ל ופשוט דכוונת דבריו דלקלוט מן האויר מותר אפי' הוא למטה מי' טפחים וע\"ז כ' המג\"א דאם הוא למטה מי' הוי רה\"ר והוא ג\"כ עומד ברה\"ר ומש\"ה שרי ותמיהני על החיי אדם שכ' בכלל נ\"ג מהל' שבת בנ\"א אות א' ע\"ד המג\"א דט\"ס הוא בדבריו עיי\"ש וחשד בכשרים ובמחכ\"ת לא הבין כוונת המג\"א ולכן הגיה בדבריו על חנם. ",
                "וישתמש. לפנינו בביצה שם ובשבת קמ\"א א' וקמ\"ח ב' ליתא תיבת וישתמש וא\"כ אפשר דאפילו בלא תשמיש לא ישב אדם בראש המבוי דלמא מגנדר ליה הכובע שבראש וכדומה כמש\"כ הפמ\"ג באשל אברהם סי' שס\"ה סקי\"א. אולם רבינו כ' וישתמש מבואר דבלא\"ה שרי וכ\"כ הרי\"ף בספ\"כ דשבת לא לישתמיש אינש אפומא דלחיא כו' ומש\"כ רבינו ודוקא אפומא דלחייא כו' אבל אפומא דביתא שרי הנה הרא\"ש בשבת ספ\"כ כ' יותר מדברי רבינו וז\"ל שם אבל על פתח חצר הפתוח לרה\"ר או לכרמלית נראה דמותר דמינכר מילתא ולא אתי לאתויי עכ\"ל ואילו רבינו כ' אפומא דביתא שרי, וראיתי בעין משפט שציין בשבת קמ\"א א' באות ז' מיימון פי\"ז מהל' שבת הי\"ז ובאמת לא נמצא דבר מזה בהרמב\"ם ול\"י למה השמיט באמת הרמב\"ם הך דרבא לא ליתיב אינש אפומא דלחייא כו' וברוקח סי' צ\"ט כ' כלשון רבינו הרא\"ם אבל אפומא דביתא שרי אבל לא כ' שם תיבת וישתמש ועיין בב\"י סי' ש\"א הובא בטו\"ז שם סוף ס\"ק כ\"ז דכובע שמכסה בו ראשו אע\"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בנ\"א לילך בגילוי ראש ור\"ל דבכובע שאין דרך ב\"א לילך כלל בגילוי הראש ודאי לא ישאנו בידו כלל אלא אם ישאנו הרוח ילך למקום שהוא שם ומיד ישימנו על ראשו ולא ישאנו כלל והוא דלא כמש\"כ הפמ\"ג הנ\"ל דלמא מגנדרן לי' הכובע שבראש. ",
                "עיין בתוס' שבת נ\"ז א' ד\"ה במה אשה שכ' וא\"ת מה\"ט תהא אשה אסורה לצאת בטלית כו' ולפי דברי רבינו הרא\"ם א\"ש וכ\"כ הרוקח בסי' ק' וכ' הווי העמודים דמשמע דהתוס' ס\"ל דלאתויינהו ד\"א ברה\"ר בעודם רפויים ליכא איסורא וכן דעת ראב\"ן סי' שמ\"ז. ",
                "בשבה\"ל השלם סי' ק\"ו הביא ד' היראים וטעמו בקיצור וכ\"כ הרוקח סי' ק' וכ\"כ הריקאנטי סי' צ\"א וז\"ל התיר הרא\"ם לנשים לצאת בשבת בתכשיטין כי חשובות הן ואמר בשבת דאשה חשובה לא שלפא ומחויא אליבא דכ\"ע עכ\"ל. אולם התוס' בשבת נ\"ט ב' ד\"ה מאן לא כ\"כ שכ' שם בהדיא דאפי' לרבנן דאסרי בעיר של זהב לאשה חשובה כו' וכמש\"כ הרשב\"א בחי' דכל היכא דחשוב טובא כעיר של זהב סברי רבנן דכיון דחשוב כולי האי אף אשה חשובה נמי שלפא ומחויא כו' ומזה כ' התוס' שם בשאר תכשיטין שכל הנשים רגילות בהם אסירי אפי' לאשה חשובה דאין לחלק בין הנשים וה\"ר מס\"פ כירה (שבת מ\"ו ב)' עיי\"ש. וראיתי בשס\"ח ד' ראם ווילנא בהגהות מה\"ר שכ' בדה\"ת שם וראי' לזה מאשה גזברית דלקמן ס\"ב ב' עיי\"ש ברש\"י [דלא הוי תכשיט לדידה דאין דרך נשים בכך] עכ\"ל ואין זה קושיא לדברי רבינו דהא אמר בהדיא כל מילתא דמתסרא משום שלפא ומחויא לא מתסרי אלא בשאינן חשובות אבל בחשובות שרי לדברי הכל משא\"כ בדבר דהוי משאוי לכ\"ע בודאי לא אמרינן דלאשה אחת דרגילה להניחה באצבעה ליהוי תכשיט לדידה דלא מיקרי תכשיט רק מאי דהוי תכשיט לכ\"ע והסברא פשוטה לחלק ביניהם. אבל ראיית התוס' קשה לדברי רבינו דלמ\"ל לעולא לומר מ\"ט הואיל ואיכא תורת כלי עליהם תיפוק לי' דראוין לצאת בהם נשים חשובות. ובביאור ווי העמודים כ' לתרץ לדברי רבינו דעולא לטעמי' דס\"ל שבת ס\"ב א' דנשים עם בפ\"ע הן ואסור האיש לצאת בתכשיטי אשה דלא חזו לאיש כמשכ\"ר לקמן וא\"כ הא דתניא השירים והנזמים והטבעות ה\"ה ככל הכלים הניטלין בחצר דגם האיש מותר בכל הכלים ה\"ט הואיל ואיכא תורת כלי עליהן עכ\"ל. והריטב\"א בחי' למ\"ק י\"ב ב' כ' באמת בטעמא דברייתא השירים והנו\"ט כו' בזה\"ל ואפילו לזכרים כיון שהוא ראוי לנשים עכ\"ל וקשה דהרי עולא אמר טעמא אחרינא אבל לפמש\"כ הווי העמודים דעולא לטעמי' דוקא א\"ש דברי הריטב\"א ג\"כ. והגאון רא\"ד שליט\"א כ' ויו\"נ לומר דחשובות לא יתקשטו בתכשיטין של אחרות א\"כ י\"ל דמה\"ט אין להתירם בטילטול אם ל\"ה תורת כלי עליהן ועיין במ\"ק י\"ב ב' דאדם חשוב אסור והשמיטוהו הפוסקים וצע\"ק עכ\"ל. ועיין בספר תולדות יהושע למס' אבות רפ\"ב בהגה\"ה שהביא דברי הב\"ש ושיורי כנה\"ג שכ' דאפשר דלא אמרינן אדם חשוב שאני רק בבישולי נכרים לפי שמצינו שעשו בו הרחקה יתירא משא\"כ בשאר איסורין עיי\"ש ישוב להשגת ספר יד מלאכי עליהם, וע\"ד רבינו היראים דמי הך דהכא למ\"ש שבת י\"ב ב' אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר וכמו דמחלקינן באנשים בדין קריאה בין חשוב לאינו חשוב ה\"נ מחלקינן בדין הוצאת תכשיטין בין הנשים חשובות לשאינן חשובות ולפ\"ד התוס' כ' בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קמ\"ג דאין לדמות הגזירות להדדי. מיהו אף שהתוס' כתבו דאין לחלק בין הנשים עכ\"ז כ' בד' ס\"ד ב' ד\"ה רבי וה\"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש\"ה מותרות לצאת בהן עכ\"ל וא\"כ גם רבינו הומ\"ל היתר שלו וטעמו לנשים שלנו אף אם הי' מפרש בדברי רבנן דר\"א דאסרי לכ\"ע משום לא פליג דדוקא בימיהם שהיו נשים שאינם חשובות שייך לא פלוג משא\"כ עתה דכולן חשובות ואינן מראות מותרות. ",
                "ובנזמי האוזן אע\"ג דבנזמי האוזן אף לדינא דגמרא שרי עיין שבת נ\"ט ב' רש\"י ותוס' שם אולם האו\"ז הל' שבת סי' פ\"ד אות ח' כ' לדייק מפרש\"י דכשאין אזניה מכוסות בקישוריה אסור משום דשלפה ומחויא הביאו רמ\"א בשו\"ע או\"ח סי' ש\"ג סעי ח' וא\"כ רבינו אף בכה\"ג אמר דמ\"מ אין למחות בנשים שלנו ובמח\"ו כ' נזמי האזן פרש\"י דמותרין דמהודקין היטב והוא מסה\"ת וכ\"כ הסמ\"ג ולכאורה קשה דא\"כ אף בנזמי האזן ליתסרו לצאת משום טבילה של מצוה כין דמהודקין חוצצין וע\"כ הנראה בעיני דר\"ל דמהודקין היטב בקישריה שעל אזניה וכרש\"י שלפנינו ואה\"נ רפויין היו דמשום חציצה ליכא אלא משום דילמא שלפה ומחויא הוא דחיישינן והוא דלא כהמ\"ב בביאור הלכה לאו\"ח סי' ש\"ג ס\"כ אולם ראיתי בס\"ס תוס' העזרה ביאור להת\"כ פ' ויקרא להג\"מ צ\"ה ראפאפורט בחידושים וביאורים של בנו למס' שבת שכ' דבנזמי האוזן שאין רגילות להסירן כלל לא חיישי אפילו מהודקים דהו\"ל מיעוטו שאינו מקפיד שאינו חוצץ עיי\"ש. ",
                "והאשה כו' עד ותנן ליתא בנדפס. ",
                "למטבע וה\"ה לאבן כו' פי' לאבן שלא הוקצה לכך ודמיא למטבע אבל אבן שהוקצה לכך היינו רישא דמותר לכתחילה. שם חדש. וכ\"כ האו\"ז הל' שבת סי' פ\"ד ע\"ש הירושלמי דמש\"ש תני רשבג\"א ל\"ש אלא מטבע ואבן איירי באבן שלא הקצהו לכך מערב שבת ובגמרא דידן מיירי באבן שהקצהו לכך מע\"ש ולהכי שרי עיי\"ש. ודלא כהק\"ע שכ' בפי' הירושלמי אבל אבן אפי' הקצהו לכך אסור דלאו בר טילטול לעצמו הוא וכבר השיגו בשו\"ת עמודי אש בקונטרס עמודי ירושלים. גם מקודם שם כ' הק\"ע בפי והא דקתני רישא פורפת דמשמע לכתחילה קאי על האגוז כו' והוא תמוה דהא בהדיא קתני פורפת על האבן ועל האגוז ועכצ\"ל כדברי האו\"ז וא\"ש. והרשב\"א בחי' כ' ותמיהני מ\"ש מטבע מ\"ש אבן דאף היא אינה מטלטלת כמטבע ואין לה תורת כלי ועיין בק\"נ שכ' ע\"ד הרשב\"א וז\"ל ולק\"מ דכבר כתבו הטוש\"ע סי' ש\"ג דבאבן מהני יחוד מבע\"י אבל לא במטבע ע\"ש עכ\"ל הק\"נ ולא תי' מידי דלפמש\"כ השו\"ע סי' ש\"ת סעי' כ\"ב ויש מי שאומר דלא שנא דבשניהם בעינן יחוד לעולם ועיי\"ש בביאור הגר\"א ס\"ק ס\"ד שציין הרשב\"א כו' ויחוד לעולם מהני ג\"כ במטבע כמש\"כ הגרעק\"א בחי' לאו\"ח סי' ש\"ג וא\"כ הרשב\"א שתמה הוא לשיטתו ומה זה שתי' הק\"נ לשיטת הר\"ן דלא ס\"ל כהרשב\"א ועיין בש\"ג פ' במה טומנין שכ' ומדברי סמ\"ג ומרדכי נראה דגם למטבע מהני יחוד דקיהבי טעם לאסור פרוף על המטבע משום שנראה כמערים להוציאו אבל אי לאו ה\"ט נראה דשפיר מהני למטבע יחוד עכ\"ל. ",
                "אביי בנדפס רב אשי. ",
                "דברי רבינו אלה הובא בשבה\"ל השלם סי' ק\"ז ומשכ\"ר ורש\"י הביא ראי' מכאן לאסור כו' המעיין בפרש\"י שבת נ\"ט ב' יראה שלא מכאן ה\"ר לאסור כ\"א מדברי ר' יוסי שם שאמר י\"ח כלים והתם חד חגור הוא דמנינן ואי שני חגורות שרי לכתחלה נימני התם תרי. אולם הגרש\"ש שם כ' לדחות ראיית רש\"י דהתם אינו רק הערמה בכדי להצילם מהדליקה כדמוכח לקמן ס\"ה ב' אבל היכא דמכוין באמת ללבישה אה\"נ דשריא כו' אך לפמשכ\"ר לדייק מדברי הת\"ק שאמר גבי דליקה לובש כל מה שיכול ללבוש כו' למדנו שלא במקום דליקה אסור א\"כ אין לומר כהגרש\"ש דא\"כ סברת ר' יוסי הפוכה מדברי הת\"ק דלהת\"ק במקום דליקה יותר שרי ואילו לר' יוסי במקום דליקה מיגרע גרע ושפיר כ' רבינו ורש\"י ה\"ר מכאן לאסור ודו\"ק. ",
                "ולא בשריון כצ\"ל וכן הוא בש\"א י\"ז ה'. ",
                "בר רבא בנדפס בר רב וכ\"ה לפנינו בגמרא ועיין או\"ז הל' שבת סי' פ\"ד אות י\"ב ובביאור הגר\"א סי' ש\"א אות כ'. ",
                "כגי' הס\"א שם וכ\"כ הראב\"ד בפכ\"ד מהל' שבת הי\"ב דהטעם משום הוצאה דלא כהרמב\"ם שם ועיין רש\"י ביצה ל\"ז א' שכ' והאי דל\"ג על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו\"ט עכ\"ל אבל לפי מה שכ' רבינו פי' כו' א\"כ אינו ענין כלל לאסור טלטול כלים ואוכלים. וראיתי בס' עמק הלכה חאו\"ח סי' צ\"ד שכ' שם דהתוס' בסוכה מ\"ג א' ד\"ה ויעבירנו שכ' דה\"ה דהומ\"ל ויוציאנו מרה\"י לרה\"ר לא ס\"ל דטילטול משום הוצאה דא\"כ מה יחדש רבה בגזירה דהוצאה עיי\"ש ואינו מוכרח לענ\"ד דשפיר חידש דאפי' במצוה של תורה שמיוחד לאותו יום גזרו טילטולו שמא יוציאנו ועיין ביצה י\"ב א תוד\"ה דלמא. ",
                "נכרת בנדפס איתא גם כאן מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח כו' ופי'. דברי רבינו שבכאן שמלאכתו ניכרת שאינו של שבת. ",
                "עיין ביצה ג' ב' תוד\"ה אבל שכ' ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפי' בחדרו אם ירצה דהא חזינא הכא דהואיל וצריך לגוף הכלי או למקומו כופהו על הביצה ע\"כ והאגודה שם כ' ועוד הביאו ראיה מפ' כל הכלים אייתי שוחא דליתיב עלה עכ\"ל וצריך ביאור ראיית האגודה. והנ\"ל דהראי' היא ממ\"ש שבת קכ\"ד ב' ואב\"א התם מחמה לצל הוה ועיי\"ש בפרש\"י ולכאורה קשה דאכתי מיותר תיבות \"ליתיב עלה\" שאמר רב דבמה שאמר אייתי לי' שותא לכהנא הרי פי' דבשביל כהנא יביאו השותא ותל\"מ. אולם לשיטת הראשונים א\"ש דממה שאמר לכהנא לא מוכח מידי דבשביל כהנא יביאו דאכתי י\"ל דמחמה לצל שרי אלא דכיון דנקטוה בידיהם לטלטלה מחמה לצל אע\"ג שקודם מקומו של רב כהנא הי' מקום צל עכ\"ז שרי להביאה למקום שירצו וז\"ש רב אייתו לי' שותא לכהנא פי' שיביאוה למקום זה של רב כהנא כיון דבלא\"ה טלטלוה מחמה לצל וא\"כ עדיין לא שבנו מטעותינו דמחמה לצל שרי מש\"ה הוסיף רב שפת יתר ליתיב עלה למימר דדוקא מש\"ה שרי דהוא לצורך גופה ולא משום מקומה מחמה לצל שהיתה במקום הרע לה ועיין שבת קכ\"ד א' א\"ל אביי לרבה למר אליבא דר' נחמי' הני קערות היכי מטלטלינו להו אבל לרבא לק\"מ דמטלטלינן להו לצורך מקומן וכיון שטלטלו לצורך מקומו מניחו בכ\"מ שירצה וכדברי התוס' וכ\"כ שם הריטב\"א ודע דרש\"י פי' במשנה קכ\"ד א' ה\"ג במתני' כל הכלים ניטלין לצורך כו' עכ\"ל ונראה שרצונו לשלול גי' הספרים שהיתה לפניו כל הכלים הניטלין ניטלין לצורך כו' וכמש\"ב האו\"ז הל' שבת סי' פ\"ו אות א'. ",
                "בשלהי שבת. בנדפס איתא בכולה שבת והנכון כגי' הכת\"י שלפנינו. גם חסר שם תיבות אלו \"ובמוקצה מחמת איסור כר' יהודה דאסר\". ",
                "פי' ר\"ת ז\"ל. תיבות אלו חסר בנדפס ועיין לעיל אית קנ\"ה ובחי' הרשב\"א ריש ביצה וכ\"כ הריקאנטי סי' קכ\"ו ובשבה\"ל השלם סי' ק\"כ הביא כל לשון היראים כמו שהוא בנדפס וסיים ע\"ז ור' ישעי' ז\"ל פסק כמ\"ד ל\"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי לחבית ומותר לטלטל האבן בידו עכ\"ל. ועפי\"ז תמיהני על הב\"י באו\"ח סי' ש\"ח שכ' שם בדין חריות של דקל שקצצן לשריפה כו' עיי\"ש בד\"ה אחר זמן רב שהביא שם מר' ישעי' לדינא ובאמת ר' ישעי' לשיטתי' שפסק כמ\"ד במניח נעשה כסוי לחבית שבת קכ\"ה ב' אבל אנן קי\"ל כרבה שם. ",
                "דיו\"ט. סי' ש\"ד עיי\"ש שכ' רבינו כמו כאן וברוקח סי' קל\"ט כ' כדברי היראים רבו עיי\"ש. ",
                "בנדפס ואינו לתרץ דאיסור כו' ובאמת נכרים הדברים דט\"ס הוא ונדלג בדפוס מן מתרץ עד לתרץ כמבואר כאן והוא פלא דאף שאין התיבות שוות לא הבחינו בין מתרץ או לתרץ ודלגו וסרסו ושמו יש לאין והבן בדברים. ",
                "ההיא דלא כר\"נ כו' עיין בחי' הרשב\"א ריש ביצה שהתעורר בזה ושם בהגהות אות כ\"ג ביאר כוונתו דשם לא אסיק אדעתי' טעמא דר\"נ כו' והוא כמשכ\"ר כאן אלא דרבינו הרא\"ם חידש כאן דאיסור מדבריות אינם מטעם הוצאה אלא משום גזירה משום מחוסרות צידה שלא יצודם ביו\"ט ולענין זה אין לנו להחמיר ביו\"ט מבשבת ובזה יתיישב קושיית מהר\"ם שי\"ף בביצה ג' א' דרבי יוחנן רמי דר\"י אדר\"י כו' וז\"ל המהרמ\"ש שם מאי מקשה ר' יוחנן דלמא יש חילוק בין שבת ליו\"ט דביו\"ט מודה ר' יהודה דאף לאוכלין אסור דע\"כ יש חילוק כו' עיי\"ש אבל לדברי רבינו א\"ש דדוקא במוקצה שהוא מטעם הוצאה יו\"ט חמיר משבח משא\"כ לענין משקין היוצא מן הפירות דגזרינן שמא יסחוט אין לנו להחמיר ביו\"ט יותר מבשבת והגרא\"ד שליט\"א כ' ע\"ד רבינו וז\"ל והנה צ\"ל לדעת רבינו דצידה אסור מן התורה ביו\"ט דלא הותר משום אוכל נפש עיין תוס' ביצה ג' א' סד\"ה גזירה וכ\"ג ב' ד\"ה אין ולדברי רבינו א\"ש קושיית מהרש\"א שילהי ביצה במש\"ש דלר\"נ לא פריך מידי דההיא דהכא ביו\"ט איירי ואסר רבי מוקצה כר\"י כו' ולדברי רבינו אאל\"כ דאף ר\"נ מודה בזה אך משכ\"ר להכריח כדבריו מדמייתי בשבת קנ\"ז א' ואר\"נ אנו אין לנו כו' ואיך מייתי לסייועי לענין שבת מדר\"נ כיון דר\"נ לא ס\"ל סברא זו דלר\"נ לק\"מ מהך מתני' דמגביהין כו' אההיא דאין משקין ושוחטין את המדבריות דמיתניא לענין יו\"ט דחמיר משבת אלא ע\"כ דגם ר\"נ מודה בההיא דאין משקין ושוחטין את המדבריות דאין להחמיר שם באמת זה אינו מכריח דהא ל\"צ כלל לדר\"נ דעכצ\"ל בה\"א מגביהין מעל השלחן כו' ובש\"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה דבמס' עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כמש\"כ התוס' בשבת קמ\"ג א' ד\"ה אנו והר\"ן שם עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דרבינו הרא\"ם ס\"ל כמש\"כ המהר\"ם ומהרמ\"ש בריש ביצה דהא דאר\"נ אנו אין לנו כו' ופרש\"י כך שמעתי מרבותי כו' אין ר\"ל ששמע בפירוש מרבותי שבש\"א מסלק הטבלא וכו' ובה\"א מגביהים וכו' אלא ר\"ל דשמע מרבותיו סתמא דב\"ש ס\"ל כר' יהודה וב\"ה ס\"ל כר\"ש ומסברת עצמו הואיל ואשכח גבי שבת דסתים לן תנא כר\"ש אוקי קבלתו ששמע מרבותיו שב\"ה כר\"ש היינו גבי שבת אבל גבי יו\"ט דסתם לן תנא כר\"י אוקי לב\"ה כר\"י עכ\"ל וא\"כ שפיר קשה לי' לרבינו אמאי מייתי שילהי שבת הא דאר\"נ והלא לדידי' לק\"מ ההיא דא\"מ ושוחטין את המדבריות דגבי יו\"ט מיתניא אלא עכצ\"ל דגם לר\"נ תרי סתמא דסתרי אינון ההיא דא\"מ ושוחטין את המדבריות כו' עם הך דמגביהין כו' לבית הלל ומזה שפיר הכריח רבינו סברתו ודע דמש\"כ בהגהות מצפה איתן שילהי ביצה עמש\"כ שם בפרש\"י \"ביו\"ט\" לא זכר שכ\"כ הפנ\"י שם לתרץ קושיית מהרש\"א לר\"נ עיי\"ש. ",
                "בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קכ\"ה כ' ע\"ד רבינו דמהך דכופין אותה על השרץ שפיר כ' רבינו דמקדש שאני אבל חוץ למקדש היה אסור כה\"ג דבהמ\"ק לא חשיב בית דירה לענין דלישתרי להוציא השרץ כמו גרף של רעי מהבית אלא במקדש הקלו באיסור זה דטלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל מפני כבוד המקדש אך מהך דכופין אותה על הגחלים בשבת לא הוצרך רבינו לתרץ דמקדש שאני דפשיטא דגם חוץ למקדש במקום חשש היזק דרבים כהא דמקדש שלא יכוו הכהנים רגליהם שרי איסור דרבנן דטלטול כלי לכפות על הגחלים באפשר לסלק החשש היזק בזה במכש\"כ דשרי כבוי כשאין עצה אחרת כמבואר בטוש\"ע ס\"ס של\"ד ובתוי\"ט פ\"ה דתמיד מ\"ה עיי\"ש והגאון רא\"ד שליט\"א כ' בזה\"ל הנה לפה\"מ שבת מ\"ב א' אינו היזק רבים כלל דהא שפיר יכולים הכהנים למנוע מלילך שם רגעים אחדים עד שיכבו הגחלים מאליהם ולמה נתיר להם אותו השבות אם היה אסור. ובמקדש היו משתמשין להמערכה בעצים ולא בגחלי אבן וכדתנן בתמיד פ\"א וא\"כ אינו היזק רבים כלל עכ\"ל והא דלא התירו שבות דטילטול שרץ משום דאין שבות במקדש כ' בשו\"ת פי אריה סי' ד' דשבות שאין צורך מקדש כלל לא התירו במקדש וכמש\"כ הצל\"ח בפסחים דס\"ה דדוקא שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא אבל צורך מקדש בעינן וכיון דיכול לכוף עליו פסכתר ולא יהיה בזיון מקדש לא הותר שבות דטילטול שרץ עיי\"ש. ודע דגם הראב\"ן סי' שמ\"ד פסק דקי\"ל כר' יצחק וכדעת היראים. והעיטור הל' יו\"ט מחלוקת א' הביא דברי היראים וכ' עליו ולא דייק וכמש\"כ הריקאנטי שם ע\"ד הרא\"ם וז\"ל ורב אלפס וגאונים אחרים חולקים עליו. ",
                "במלליות. ט\"ס וכצ\"ל ב' כרמליות הסמוכין כו' מטלטלין מזו לזו פי' ב' כרמליות שאינם כו' וכ\"ה בנדפס והריקאנטי סי' קל\"א הביא דברי הרא\"ם ובביאור מעשה בצלאל שם כ' שלא מצא זה ביראים וטעות הוא בידו שנמצא כאן וכן בנדפס. ",
                "כ\"כ התוס' במ\"ק ד' א' ד\"ה מה. דלא הוי אלא כל שהוא ובר\"ה ט' א' תוד\"ה ור\"ע. דסגי בתוספת משהו ועיין מש\"כ הרא\"ש פ\"ד דברכות סי' ו' הביאו הגר\"א בביאוריו לאו\"ח סי' רס\"א סק\"ח. ",
                "תיבת יותר הגהתי מהכתוב בנדפס אבל נפש היפה תבחר גי' הכת\"י חסר תיבת יותר והוא הנכון ודו\"ק. והנה שיטת רבינו היראים בהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בתחילת שקיעה כמש\"כ התוס' במנחות כ' ב' ד\"ה נפסל ואי קשיא דלשיטת רבינו ד\"ה מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי לילה מדאורייתא למ\"ל למילף מביום הקריבו את זבחו וגו' ביום שאתה זובח אתה מקריב כו' ת\"ל דביום צוותו כתיב די\"ל מיום צוותו אין ללמוד דהא יכול להלינה בראשו של מזבח כדפי' תוס' בשם רש\"י או דיש לפרש כדברי השאג\"א סי' י\"ז דאע\"ג דכבר נאמר ביום צוותו איצטריך נמי ביום זבחו דאי מיום צוותו הו\"א ה\"מ מתנה ראשונה שמכפרת ומעכבת הכפרה אבל שאר מתנות שא\"מ כפרה כזבחים ל\"ו ב' הו\"א דהוי דומיא דהקטרת אברים ופדרים שאין מעכבין כפרה וכשרים כל הלילה קמ\"ל ביום הקריבו את זבחו דדם נפסל בשקיעת החמה ואפי' שאר מתנות אסור לזרוק בלילה דכבר נפסל הדם בשקה\"ח ועיין בביאור הגר\"א או\"ח סי' רס\"א סקי\"ב שכ' כדברי רבינו דבהתחלת השקיעה בה\"ש גמור וכ\"מ שהוזכר משתשקע החמה הוא בתחלת השקיעה כו' עיי\"ש שכ' וכ\"כ בס' יראים והביאו המרדכי בספ\"ב דשבת וכ' דמשתשקע החמה דשם היינו תחלת השקיעה כו'. אולם השיג הגאון שם ג\"כ ע\"ד היראים וז\"ל ביאור הגר\"א שם \"אלא שדעתו שם שבה\"ש הוא קודם לתחלת שקיעה משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס ברקיע וכל הזמן דתלתא רביעי מיל הוא קודם לשקיעה ודבריו אינן נראין בזה לומר הכסיף התחתון והעליון הכל קודם שקיעה ואביי דהוי דאוי כו' וכן תנן וב\"ה מתירין עם השמש. ועוד נראה שם דג' כוכבים שהוא לילה הוא מהלך חמש מילין אחר השקיעה כדעת ר\"ת ע\"ש סי' ס\"א ולא נראה בזה ג\"כ דבריו דא\"כ שיעור ג' כוכבים מופלג הרבה משיעור הכסיף עליון ואנן אמרינן שם הלכה כר' יוסי להחמיר ובה\"ש שלו הוא תיכף אחר בה\"ש דר' יהודה ואפילו שיעור טבילה אין ביניהם כמ\"ש תוס' שם ואלו כאן א\"ר יוסי ככב א' יום כו' ג' לילה\" עכ\"ל רבינו הגר\"א וביאר דבריו בס' דמשק אליעזר בזה\"ל ונראה עוד מספר יראים של הרא\"ם דס\"ל דג' כוכבים דהוי לילה היינו ג\"כ שבאים בסוף השקיעה לאחר ה' מילין מתחילת השקיעה וא\"כ לפי שיטתו דג' רבעי מיל עד שהכסיף העליון הוי קודם שקיעת החמה הרי מופלג התחלת בה\"ש עד לג' כוכבים ה' מילין וג' רבעי מיל וזה אי אפשר לומר דהלא איתא שם הלכה כר' יוסי להחמיר כו' ועתה לפי דעת הרא\"ם הלא תמוה דר' יוסי סותר עצמו דכאן ס\"ל דתיכף אחר שהכסיף העליון והשוה לתחתון מתחיל בה\"ש והוי כהרף עין ותיכף הוי לילה ור' יוסי עצמו אמר שם על ברייתא דב' כוכבים בה\"ש ג' לילה א\"ר יוסי לא כוכבים גדולים כו' עכ\"ל ובאמת לפי מש\"כ רבינו ופי' ר' יוסי בר אבין עיין בסמוך אות רכ\"ד לק\"מ דר' יוסי אדר' יוסי ואפשר דכוונת הגר\"א לקושיא דרב יהודה אמר שמואל אדרב יהודה א\"ש דבשבת ל\"ד ב' אמר הכסיף התתתון ולא העליון בה\"ש ובד' ל\"ה ב' אמר כוכב אחד יום שנים בה\"ש שלשה לילה אולם תמיהני ע\"ד הגר\"א לפמש\"כ הדמשק אליעזר אנה מצא בדברי רבינו דס\"ל דג' כוכבים דהוי לילה היינו ג' כוכבים שבאים בסוף השקיעה לאחר ה' מילין מתחילת השקיעה והלא רבינו לא כתב אלא שלשה לילה אם תראה ג' ודאי התחילו הכוכבים ליכנס ולרדת ולמשול בלילה ותל\"מ. וא\"כ אינו אלא תחילת צאתם אבל עדיין לא גמרו יציאתן לצאת כל עובי הרקיע שהוא מהלך חמש מילין ואף למש\"כ המרדכי שם ובס\"י הנדפס התחילו הכוכבים כולם ליכנס כו' אינו במשמע כלל שהלכו כל עובי הרקיע ונראו החוצה שהוא לאחר ה' מילין ויפה כ' הגאון מהרי\"א אב\"ד דק\"ק טיקטין בס' סדר זמנים סוף אות כ\"ב בביאור דעת רבינו הרא\"ם בספר יראים וז\"ל ולכך נלע\"ד בביאור דבריו דהוא סובר ג\"כ דב' שקיעות הם רק על דרך אחרת והוא משמתחיל גוף השמש לשקוע ולהתעלם הוא תחלת השקיעה ובעת שנגמר כולה להתעלם מן העין הוא סוף השקיעה והשיעור שבין זה לזה הוא ג' רבעי מיל ולרב יוסף מתחיל לערך שני מינוטין אחר תחילת השקיעה הזאת שמאז כשמתחיל השמש לשקוע התחיל להאדים החמה שהוא פנים המאדימים את המזרח וסוף השקיעה עד צה\"כ גמור שהוא כשמתמלא כל הרקיע בכוכבים הוא שיעור ג' מילין ורביע לרב יהודה ולעולא ד' מילין ורביע וזמן הזה הוא לילה גמורה מדאורייתא ומ\"ש בפ' מי שהיה טמא שמחצות עד שה\"ח הוא ט\"ו מילין היינו עד התחלת השקיעה שמאז מתחיל בה\"ש. ומ\"ש הרא\"ם שמשקיעת החמה עד צה\"כ הם ה' מילין ר\"ל מתתילת השקיעה עד צה\"כ הגמור כמ\"ש. ומ\"ש הוא לילה גמורה מדאורייתא ר\"ל הזמן הנשאר עד סוף ה' מילין לעולא וה\"ה לרב יהודה הנשאר עד סוף ד' מילין. ומ\"ש הרא\"ם ז\"ל שמשמתחלת לשקוע והעם מכירין שרוצה לכנוס כו' ר\"ל שמתחיל גוף השמש להתכנס ואז מבינים העם שרוצה לשקוע. ומ\"ש שלשון משתשקע החמה משמע הקדמה ר\"ל משמתחילין לפסוק ולא קודם לזה. ומ\"ש דהוא מעט קודם השקיעה ר\"ל קודם גמר התכסות השמש כולו ושיעורו ג' רבעי מיל או תרי תילתא מיל כמ\"ש. ולפי השיטה שביארנו שהי\"ב שעות נחשבים מנה\"ח עד שקה\"ח הוא עולה לכל מיל ב' חומשי שעה לעולא וא\"כ הה' מילין הם ב' שעות שלימות והוא מעת שמתחיל בה\"ש עד סוף צה\"כ הגמור ולזה כ' הב\"ח או\"ח סי' רס\"א שראה זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכה ב' שעות קודם הלילה והוא מכוון בחשבון הנזכר דלא כמו שנדחק בזה בס' מחצית השקל שם עכ\"ל וא\"כ לפ\"ד הסדר זמנים בביאור ד' הרא\"ם דעת הרא\"ם כהראב\"ן שכ' הב\"ח שם דג' רבעי מיל בתחילת שקיעה הו\"ל בה\"ש ואח\"כ הוי לילה גמור. וראיתי בספר שנתי \"הכרם\" לשנת תרמ\"ח במאמר \"הנשף\" ע\"ד זמן בה\"ש להרב החכם ישראל טראפ צד %114& שכתב כדברי הסדר זמנים בביאור שיטת הרא\"ם \"כי דבריו כמעט כדברי הגאונים רק שלשונו הוא ע\"פ שיטת חז\"ל שהחמה והלבנה שוקעים בעובי הרקיע דרך חלונותיהם המיוחדים להם מדי יום ביומו וכל הכוכבים הנפוצים ע\"פ הרקיע יש מהם קרובים לנו ויש מהם רחוקים מאתנו ולפי זה ראוי להיות שהכוכבים היותר קרובים יתחילו לצאת מעובי הרקיע מיד אחרי שקיעת החמה והכוכבים היותר רחוקים יתאחרו לצאת כל כוכב וכוכב לפי מצבו. והנחה שנית שלפי זה אי אפשר לומר שהחמה תכנס בעובי הרקיע מיד אחרי שתשקע תחת האופק אבל הולכת וסובבת סביב עובי הארץ עד אחר איזה זמן וחכנס בעובי הרקיע כפי שיטת חז\"ל וידוע המחלוקת בין חז\"ל במדת עובי הארץ כדאיתא בפ' מי שהי' טמא ובירושלמי ריש ברכות ולדעת ר' יהודה בירושלמי שם שעובי הארץ הוא מהלך חמשים שנה. וכאשר החמה מהלכת בלילה למטה מהארץ תהיה השלמת הי\"ב שעות בתקופת ניסן ותשרי עד כדי כ\"ג מינוטין אחר שקיעת החמה תחת האופק ואפילו לר' יהודה שסובר שמהלך החמה בלילה הוא אחורי הכיפה גם כן ההכרח לומר שהיא אינה נכנסת תוך עובי הרקיע מיד אחר שקיעתה תחת האופק לכן סובר הרא\"ם שהסימן המובהק ע\"ז הוא יציאת הכוכבים שברגע שיתחילו הכוכבים לצאת מאחורי הכיפה לקצה עובי הרקיע מעבר מזה בודאי כבר התחילה החמה לשקוע בקצה עובי הרקיע התחתון מעבר מזה ואם נראו לנו ג' כוכבים בינונים אז נדע שבודאי כבר התחילו הכוכבים לצאת מעובי הרקיע ולעומתם בודאי התחילה החמה לשקוע תוך עובי הרקיע למטה והוי לילה מן התורה כו' ועפי\"ז מבואר שדעת הרא\"ם הוא כדברי כל הגאונים ודעת הרמב\"ם והגר\"א שהזמן משתשקע החמה האמור לענין תחילת בין השמשות הוא שקיעת החמה תחת האופק כו' ולפי שיטתו סוף זמן בין השמשות הוא כתרי תלתי מיל או ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה תחת האופק\" עכ\"ל. והרדב\"ז בשו\"ת ח\"ד סי' רפ\"ב כתב שם להוכיח מדברי הברייתא עצמה שבת ל\"ד ב' ספק כולו מן הלילה דלא כהרא\"ם דלהרא\"ם היכי איכא לספוקי שמא כולו הן הלילה והרי אפי' אחר שיסתלק השמש מעל הארץ אם מסתכל בכנפי העופות הפורחים באויר תראה השמש ממש בכנפיהם ואיך אפשר לומר שאז הוא ודאי לילה. עוד יש ראי' מדא\"ל ר\"ז לשמעי' שם ל\"ה ב' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן כו' ואי בתחילת השקיעה קאמר מי לא ידע בכל אלה והלא דבר הנראה לעין הוא עכ\"ל. אולם בספר סדר זמנים דין י\"ב כ' ע\"ד הרדב\"ז אלו דלפמש\"כ רבינו הגר\"א ששיעור חכמים הכל ביום בינוני ובאופק א\"י תובב\"א אין בזה שום קושיא כלל שהדבר משתנה לפי האקלימים ולפי ערך הזמן ועיין בק\"נ להרא\"ש פ\"א דתענית סי' י\"ב אות מ\"ו שהביא שם דברי הרא\"ם וראב\"ן בצירוף עיי\"ש שכ' דברי הרא\"ם שלא בדקדוק דמשכ\"ש ד' מילין הנה בדברי הרא\"ם מפורש ה' מילין ומשכ\"ש וקודם זמן זה ג' רבעי מיל הוא בה\"ש דר' יהודה, לפי ביאורינו הג' רבעי מיל בה\"ש אינם קודם זמן זה אלא מתחילת זמן זה כנ\"ל. והנה מבואר דצאת הכוכבים לילה הוא לד\"ה ומ\"ש בירושלמי ריש ברכות משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא אין ר\"ל שאותה שעה יממא הוא דהלא אותה שעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן הוא צאת הכוכבים כמש\"ש בירושלמי \"ועם כוכביא הוא\" וצאת הכוכבים הוא לילה אלא ע\"כ כוונת הירושלמי דעד אותה שעה יממא הוא ויממא לאו דוקא דהא בה\"ש הוא קודם כמש\"ש מהרא\"פ בביאור הירושלמי וכי\"ב אמרו בבבלי פסחים ב' א' והא קי\"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא [ועיין ברביד הזהב עה\"פ בבראשית ויקרא לאור יום שעמד ע\"ד הגמרא דפסחים שאמרו הא קי\"ל דעד צ\"ה יממא הוא ולא בלשון שלילה דעד צ\"ה לאו לילה הוא עיי\"ש שכ' דזהו כוונת התוס' בפסחים שם שכ' אור\"י דפשיטא לי' לגמרא דעד צה\"כ יממא כו'] וכן מש\"ש בירושלמי משעה שדרך בנ\"א נכנסין לאכול פתן בלילי שבת שעה ותרתי ליליא הוא ר\"ל נמי דעד אותה שעה שבנ\"א נכנסין לאכול פתן בלילי שבת הוי שעה ותרתי ליליא והוא פשוט בעיני ולא ידעתי מה הי' לו לבעל מאמר הנשף הנ\"ל שהביא שם בסוף מאמרו הירושלמי ריש ברכות הנ\"ל לראיה לשיטת היראים ודעימי' וז\"ל הרי מבואר [מן הירושלמי] שאחר צה\"כ מזמן אכילת תרומה עדיין יממא הוא ואיך יפרשו בעלי שיטה הזאת שזמן צאת הכוכבים הוא אחר ד' או ה' מילין אחר שקיעת החמה עכ\"ל. ובמחכ\"ת אין שום ראי' מהירושלמי שאחר צה\"כ יממא הוא אלא דקודם צה\"כ יממא הוא ותל\"מ. ולק\"מ לשיטת ר\"ת ודעימי' ועיין ברוקח סי' נ\"א והנראה מלשונו שם דאזיל בשיטת ר\"ת ולא כרבו הרא\"ם שכתב אבל בפ' ב\"מ משתשקע \"שכבר\" בעובי הרקיע ומדכ' שכבר משמע דהיינו כשיטת ר\"ת דמשתשקע הוא סוף שקיעה ואילו לדעת הרא\"ם משתשקע דבפ' ב\"מ היינו תחילת שקיעה דמשמע הקדמה. ",
                "לפנינו ר' יוסי ותו לא והיה נראה שכ\"ז מן הברייתא אולם גי' רבינו מחוורת וכ\"ה ברי\"ף ורא\"ש ובירושלמי ריש ברכות עיי\"ש וכ\"כ הסמ\"ג עשין ל\"ב. ",
                "הכסיף העליון ולא התחתון בה\"ש כו' צ\"ל בהיפך הכסיף התחתון ולא העליון בה\"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה וכ\"ה בנדפס וראיתי ברוקח סי' נ\"א שגם שם כתוב הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון בה\"ש והוא להיפך ממש\"כ לפנינו בגמרא וכן בפרש\"י נדה נ\"ג א' ד\"ה בה\"ש כתב בבמה מדליקין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון ותמה עליו בס' מנחת שמואל למס' ברכות בח\"ב משנה ברורה ד\"ב ע\"ב בפרש\"י ד\"ה והלא כהנים. דבשבת מבואר בהיפוך דהתחתון מכסיף קודם לעליון והגרש\"ש בנדה שם כ' דצ\"ל בהיפך. ובנידון מש\"כ רש\"י בנדה שם ושיעורו חצי מיל עיין בספר איי הים פסחים פ\"ט שכ' ישוב לדבריו. ודע בפרש\"י בשבת כ' הכסיף השחיר. והר\"ב מוספיא בערך כסף כ' כלומר שהלבינו כמו כסף וכן נראה מלשון הירושלמי ריש ברכות הכסיפו זהו בה\"ש השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה. וראיתי ברוקח שם שכ' וכי שלים בה\"ש דר' יהודה מערבין עירובי חצירות ולא עירובי תחומין ופוסקים הלכה כר' לענין שבת עכ\"ל. נראה מדבריו דס\"ל דטעמא דפסקינן הלכה כר' יהודה לענין שבת הוא משום ספיקא כדמוכח שם בגמרא וא\"כ לא מחמרינן רק לענין דאורייתא דספיקו לחומרא אבל לענין כל השבותין אפילו אם ס\"ל דגזרו עליהם בה\"ש הוא רק בבה\"ש דר' יוסי ומש\"ה פסק הרוקח דכי שלים בה\"ש דר' יהודה מערבין ע\"ח ועיין בבאור הלכה להמ\"ב לאו\"ח סי' רס\"א ס\"ב ד\"ה ושיעור זמן בה\"ש כו' וחידוש שלא הביא שם דברי הרוקח ובזה י\"ל מה שפרש\"י שבת ל\"ה א' ד\"ה דאוי. מביט ע\"ש לראות אם יש שם אדמומית חמה. דאע\"ג דקיי\"ל כרבה לגבי רב יוסף דכ\"ז שפני מזרח מאדימין הוה ג\"כ בה\"ש ואסור לעשות בו מלאכה בה\"ש בע\"ש וא\"כ לאיזה ענין היה מביט שם כמו שעמד בזה בספר סדר זמנים בהג\"ה אות ט\"ו. אולם לדברי הרוקח א\"ש דעדיין יכולים לעשות ע\"ח בבה\"ש דר' יהודה ואף כי שלים בה\"ש דר' יהודה דהיינו הכסיף העליון והשוה לתחתון וא\"כ לענין שאלת ערבתם ע\"ח כ\"ז שפני מזרח מאדימין אע\"ג דהוה בה\"ש הוא קודם דקודם עד הכסיף התחתון ולא העליון ודו\"ק. אולם ראה זה חדש הוא בדברי הרוקח והיותר נראה דחסר ברוקח תיבת \"אין\" וכצ\"ל וכי שלים בה\"ש דר' יהודה אין מערבין ע\"ח ולא ע\"ת. ",
                "שני כו' וכ\"ה בנדפס אבל הא רב יוסף אמר רב יהודה א\"ש משא\"כ רבה אר\"י א\"ש שלשה חלקי מיל וכצ\"ל כאן וכ\"כ רבינו בסמוך ג' חלקי מיל. ",
                "קודם כו'. תיבה זו הגהתי מיראים הנדפס עם ביאור ווי העמודים שכתוב שם בזה\"ל ולא כפי' רבינו יעקב שפי' קודם לכשתשקע כו' וחסר שם ב' תיבות דשקיעת החמה וכצ\"ל שם שפי' דשקיעת החמה קודם למשתשקע כו' וביראים הנדפס בלא ביאור כתוב ולא כפי' רבינו יעקב שפי' למשתשקע לפי פי' רבינו גרשום כו' ובהכת\"י שלפנינו אין זכר לרבינו גרשום זצ\"ל אלא לפי פירוש \"רבותי\" ותל\"מ. ובמאמר הנשף שזכרתי לעיל אות רכ\"ג כ' בזה\"ל דיעה שניה הוא דעת ר\"ת ע\"פ דרך רבינו גרשום מאור הגולה עכ\"ל. ונראה שלקח לשונו זה מהספר יראים הנדפס אבל בהכת\"י שלפנינו ליתא ומש\"כ כאן ולא משתשקע קודם לשקיעת החמה וכ\"ה בנדפס נ\"ל להגיה דצ\"ל אלא תחת תיבת ולא וז\"ל המרדכי בהגהותיו פ\"ב דשבת אבל למה שפר\"ת דשקיעת החמה קודמת למשתשקע ופירוש בה\"ש הוא קודם הראות הכוכבים החוצה לרבה כדא\"ל ולרב יוסף כדא\"ל לא נראה לרא\"ם דלשון משתשקע החמה משמע הקדמה כדאמרינן כו'. ",
                "ומי. ביראים הנדפס כתוב ומזה. ודע דהב\"ח בשו\"ת שלו הישנות כתב ק\"ל על פי' הרא\"ם שנראה שהיא תשובה נצחת שהרי בפ' מי שהיה טמא איתא אמר עולא מן המודיעים לירושלים ט\"ו מילין כו' ע\"ש ושם מבואר דמשעה שביעית שהיא התחלת זמן שחיטת הפסח ונמשך והולך עד שקיעת החמה דאז לא הוי זמן שחיטת הפסח הוי ט\"ו מילין שהוא ד' שעות ומחצה ונמצא מעלות השחר עד שקיעת החמה הוי יו\"ד שעות ומחצה ואח\"כ הוי לילה דאורייתא לפי' הרא\"ם וא\"כ קשיא זמן תמיד של ב\"ה דהוי עד י\"א שעות חסר רביע נמצא שהוא קרב לרביע שעה בלילה ממש ועוד שלפי\"ז יהיה הוא מוסיף על שיעור דרבנן שאמרו תפלת המנחה עד הערב כו' הלכך נראה ודאי דעיקר כר\"ת כו' עכ\"ל. ולק\"מ ע\"פ מש\"כ התוי\"ט בפ\"ג דפסחים והמ\"א באו\"ח סי' רס\"ז דלמ\"ד דס\"ל דחשבינן ליום מהנץ עד השקיעה הוי שיעור מיל ב' חומשי שעה עיי\"ש וזהו דעת הרא\"ם וא\"כ מהנ\"ה עד שקיעת החמה הוי י\"ב שעות ושפיר אמר ר' יהודה זמן תמיד של בין הערבים עד י\"א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה ולחנם כתב בשו\"ת עמודי אש סי' ט' אות ב' דלדינא אין להחמיר כדעת הרא\"ם והמעיין בשו\"ת ב\"ח הישנות ובחדשות (סי' נ\"א) מבואר שם דהב\"ח בעצמו לא כ\"כ לדינא ע\"כ אין לזוז מפסק השו\"ע עכ\"ל. ובאמת הב\"ח לטעמיה שהקשה על הרא\"ם תשובה נצחת אבל תשובתו לק\"מ חוזר וניעור דברי הרא\"ם. "
            ],
            [
                "למדנו כו' גי' הנדפס ומכאן אמרו אזהרה לבן סורר ומורה ואין לשאול אם למדנו אזהרה לבן סורר ומורה מכאן למה הוצרכו כו' וכתב השם חדש האי אזהרה שאמרו לא מצאתיה בשום מקום ובסנהדרין ס\"ג א' מפיק לה מלא תאכלו על הדם וכ\"כ הרמב\"ם והסמ\"ג והחינוך מ' רמ\"ח. ובביאור ווי העמודים כתב בדעת היראים דאזהרה למיתה דאכילה שניה הוא דילפינן מלא תאכלו על הדם דהכי משמע קרא לא תאכלו אכילה שתהרג עליה אבל אזהרה דאכילה ראשונה למלקות ילפינן מלא תלכו בחוקות הגוי עיי\"ש עוד כתב הש\"ח דנראה מכאן דרבינו פליג על הרמב\"ם רפי\"א מהל' ע\"ז דאמר שם דלקי על לא תלכו בחוקות הגוי ולא הוי לאו שבכללות עיי\"ש בכ\"מ ובב\"י יו\"ד סי' קע\"ח. ",
                "א\"נ י\"ל כו'. וקשה דהא גם במוש\"ר ילפינן מלקות בג\"ש זו ויסרו מיסרו ואפ\"ה אמרינן בכתובות מ\"ו א' אזהרה למוש\"ר מנלן ויש לומר דשאני בן סורר ומורה דשם הוא ג\"ש ממש בן מבן והיה אם בן הכות הרשע ושפיר י\"ל דמאותו גז\"ש ילפינן גם אזהרה כדברי רבינו משא\"כ לענין מוש\"ר דילפינן פי' ויסרו אותו ממש\"כ בבן סורר ומורה ויסרו אותו דהיינו מלקות והוא גז\"ש בת גז\"ש אין זה כ\"א לענין פי' ויסרו אבל אזהרה אין לנו משם ולכן אמרו אזהרה למוש\"ר מנלן ואיני מבין לשון הרמב\"ן בסה\"מ שורש שני בד\"ה והנה. ראינו שכתב שם וכבר הלקו בן סורר ומורה מדין ג\"ש בת ג\"ש אמרו מלקות בבן. סורר ומורה מנין כדר' אבהו כו' ולכאורה גז\"ש לחודא איכא הכא דיליף בן מבן כמש\"כ מהרמ\"ש בכתובות מ\"ו א'. ",
                "כאן ובפרה אדומה ובנגעים כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ולפנינו במשנה הגי' האמורות בפרה כו' ותיבת כאן ליתא וכן פירש\"י שם בד\"ה והאמורות בכ\"מ בתינוק ובתינוקת ובספר נפש חיה ח' אהע\"ז סי' נ\"ג כתב באמת לתמוה מדוע לא ביאר המשנה בתינוק ותינוקת ובפרט שדין זה דתינוק ותינוקת מבואר שם באותו דף במשנה בעמוד א' ואמאי לא קאמר המשנה בתחילה הביאור משיעור שני שערות אלו אך ביאר הדין דפרה ונגעים והאמורות בכ\"מ לכלול גם הדין המבואר במשנה הקודמת עיי\"ש ולא ראה גי' היראים האמורות כאן כו'. ",
                "בנדפס יש כאן דלוג רב וכתב השם חדש לא זכיתי להבין דבריו כו' צריך להגיה הרבה בלשון רבינו כו' ויפה כיון שחסר הרבה כנראה כאן וכוונת רבינו להקשות כדברי התוס' סנהדרין ס\"ח ב' ד\"ה בן וא\"ת דלמא שנה שלפני גדלות כו' וע\"ז תי' רבינו דשאני הכא מדכתיב בן לאיש ואע\"ג דכתיב לאיש בן כתב רבינו בהאי לישנא מפני שאמרו בגמ' דסנהדרין ס\"ח ב' א\"כ לימא קרא כי יהיה בן לאיש הרי דאע\"ג דהיה כתוב בן לאיש הוי שמעינן ג\"כ להא דאר\"י אמר רב ומש\"ה כתב רבינו בהאי לישנא. ",
                "ולא בן לבן. בספרי דברים פ' רי\"ח איתא כי יהיה לאיש בן ולא כשיהיה לבן בן וא\"כ תניא כוותיה דר\"ח ותיובתא לרבה דאמר קטן אינו מוליד ולא דריש לאיש בן ולא לבן בן. וי\"ל דרבה ס\"ל כאידך ברייתא דתנא דבי חזקיה שם ס\"ט א' וכמש\"כ האו\"ז ח\"א סי' קכ\"ו וז\"ל מדממעט מאיש ש\"מ דר\"ל שכל שאינו איש אפילו יותר מבן ט' שנים ויום א' אינו מוליד עכ\"ל וי\"ל עוד דרבה מפרש להספרי דה\"ק כי יהיה לאיש בן ולא כשיהיה לבן בן בתמיה ור\"ל תיבת לאיש מה מלמדינו דאין לומר למעוטי ולא לבן בן דקטן אינו מוליד וע\"ז סיימו בספרי שם בן ולא בת בן ולא איש קטן פטור כו' כלשון המשנה דסנהדרין וכדמפרש בגמ' אר\"י א\"ר בן הסמוך לגבורתו של איש ולכן כתוב לאיש. ",
                "בלא נס ושנוי. כוונת רבינו במש\"כ בלא נס ושנוי כי היכי דלא תקשה והרי בר תמני שנין ראוי לקרותו אב כדאשכחן בדורות הראשונים שהיו מולידין בני ח' שנה כדאיתא בסנהדרין ס\"ט ב' דמוכחי להו מקראי ואמאי הוי שיעור דבן סו\"מ משיביא שתי שערות ולזה כתב רבינו דהתם שאני דהיה דרך נס ושנוי ולא דבר הכתוב אלא בהוה שראוי להוליד בלא נס ושינוי כ\"כ השם חדש ועיין ס\"ט א' תוד\"ה בידוע ומהרש\"א שם. והווי העמודים כתב ע\"ד רבינו אלה וז\"ל נראה דמשמע ליה דהך דרשא אתיא אפילו למ\"ד דקטן מוליד דה\"ד דרך נס וקרא ממעט הראוי להוליד בלא נס ודלא כמהרש\"א שם שנדחק ועיי\"ש בחי' הר\"ן ז\"ל עכ\"ל. ",
                "חצי לוג יין. ראיתי במדרש אגדה שהוציא הרה\"ח מהר\"ש באבער וויען התרנ\"ד שכתב בפ' כי תצא ומאימתי הוא חייב משיאכל חצי מנה בשר וישתה לוג יין וכ\"כ שם בסמוך וכי מפני זה שאכל חצי מנה בשר ושתה לוג יין נסקל כו' ונ\"ל דט\"ס שם וצ\"ל חצי לוג יין דלמ\"ד לוג יין צ\"ל מנה בשר והיינו דברי ר' יוסי שכתב רבינו בסמוך. ואף שאין הלכה כר' יוסי הביא רבינו דבריו משום דמיניה שמעינן דפי' תרטימר חצי מנה כדאר\"ז בגמ'. ודע דבמדרש תנחומא ר\"פ תצא וספרי דברים פ' ר\"כ איתא ר' יוסי אומר וכי מפני שאכל בסו\"מ חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין כו' ונ\"ל דט\"ס ר' יוסי וצ\"ל ר' יוסי הגלילי אומר וכ\"ה בסנהדרין ע\"ב א' דאילו ר' יוסי סתמא דהוא בן חלפתא ס\"ל מנה בשר ולוג יין. ומ\"ש במדרש תנחומא שם שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהן הוא כדברי ר' אבהו סנהדרין ע' ב' דאמר אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין וכמשכ\"ר בסמוך וכ\"ה בתוספתא סנהדרין פי\"א אין נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשיעור או עד שיאכל בחברה שהיא כי\"ב ותיבת או שכתוב בתוספתא אינו מובן לי ומצאתי במ\"ב שמחק תיבת או ועיין בסמוך אות ט'. ",
                "כתב בספר רביד הזהב פ' תצא ד\"ה בקול אביו וז\"ל כתב הרוקח [סי' שי\"ג] דאבל על אביו או על אמו מותר לסעוד בחבורת מצוה. ירושלמי. ונראה דנפקא ליה מירושלמי זו דפ' בן סורר ומורה שהרי לא נעשה סורר ומורה באוכל בחבורת מצוה ולא חששו לכבוד אב כש\"כ אבילות דכבוד אחר מותו הוא נדחה מפני חבורת מצוה דהא כבוד אב בחייו כתיב אך דמרבינן גם לאחר מותו כו' עכ\"ל ותמיהני דאין ראיה כלל מהירושלמי דכוונת הירושלמי ג\"כ שמאחר ששומע בקול אביו שבשמים לא מימשך בתריה וכמש\"כ רבינו דכיון דבמצוה עסיק לא ממשך אבל לא שרשא לעשות כן לגנוב משל אביו כדי לאכול בסעודת מצוה וכוונת הרוקח להירושלמי פ\"ג דמ\"ק ה\"ח עיי\"ש בק\"ע ובהגהת סמ\"ק סי' צ\"ז ומש\"כי שם הרה\"ז בלשון הירושלמי ומכאן אמרו לוין ברבית לסעודת חבורת מצוה הנה בירושלמי ליתא תיבות ומכאן אמרו אלא א\"ר יוחנן לוין ברבית כו' ותו לא מידי. ",
                "ר' אבין בר מולדא אמר רב. בנדפס ר' חנן בר מולדא כו'. ולפנינו בגמ' ר' חנן בר מולדא אמר רב הונא ותמיהני שלא זכר רבינו אידך מימרא שאמר דאינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל. יין בזול וישתה והובא ברמב\"ם וסמ\"ג. ודע דהרמב\"ם פ\"ז מהל' ממרים ה\"ב כתב והוא שיאכל משקל חמשים דינרים מבשר זו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת ובחינוך מ' רמ\"ח כתב כדברי הרמב\"ם בזה\"ל והוא שיאכל כו' בלוגמא אחת כו'. ונראה פשוט בעיני דלוגמא פי' באכילה אחת כמו גדולה לגימה סנהדרין ק\"ג ב' ולוגמא אחת אינו בבת אחת כההיא דשתיה דאל\"כ הו\"ל להרמב\"ם לכתוב דאכילת בשר זו בבת אחת כמו שכתב גבי שתיית יין בבת אחת ומ\"ש ששינה בלשונו אלא ע\"כ דבאמת חילק הרמב\"ם ביניהם וכתב שיאכל כו' בלוגמא אחת פי' באכילה אחת כדרך סעודה משא\"כ גבי שתייה כתב וישתה כו' בבת אחת וכמו שאמרו בפסחים פ\"ו ב' השותה כוסו בבת אחת הר\"ז גרגרן ותרגום זוללה גרגרניתא וז\"ש הכ\"מ על הרמב\"ם ומשמע ליה לרבינו דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת עכ\"ל ור\"ל דרבינו יליף לה מסברא דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת ולא בבת אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת ותמיהני על המצפה שמואל בביאוריו לתוספתא פי\"א דסנהדרין שזכרתי לעיל אות ז' שכתב מקור לדברי הרמב\"ם ממש\"ש בתוספתא שיתן לתוך פיו כשיעור והיינו בבת אחת וכבר קדמו בזה הפני משה במראה הפנים לירושלמי פ\"ח דסנהדרין ה\"ב ונראה שחשבו דהרמב\"ם מצריך לאכילת בשר ג\"כ בבת אחת וע\"ז הביאו ראיה לדבריו מהתוספתא אבל מאד תמוה דלפי\"ז בעינן ג\"כ האכילה והשתייה בבת אחת כדאמרו בתוספתא שיתן לתוך פיו כשיעור והיינו אכילת בשר ושתיית יין והוא דבר שאי אפשר ופשוט דהתוספתא לא קאמר אלא שיתן לתוך פיו ואיה רמז לבבת אחת או בזאח\"ז ודברי הרמב\"ם פשוטים כנ\"ל וגם במנחת חינוך שם אות ח' כתב בזה\"ל בלוגמא אחת וחצי לוג מיין בב\"א כ\"ה לשון הר\"מ ועכ\"מ דמשמע ליה להר\"מ דצ\"ל בב\"א עכ\"ל וע\"כ דר\"ל דגם אכילת בשר הוי בב\"א דאילו לשתיית יין לחודא אמר מ\"ש דנקט בלישנא דידיה בלוגמא אחת. ובאמת ז\"א דהכ\"מ לא אמר כ\"א דמשמע ליה להר\"מ דשתיית יין צ\"ל בב\"א ותו ל\"מ ואפשר לומר דגם המנחת חינוך לא אמר אלא עמש\"כ החינוך בלוגמא אחת וחצי לוג מיין בב\"א דזהו לשון הר\"מ ותו לא ואח\"כ כתב דמנ\"ל להר\"מ ד\"ז דישתה חצי לוג מיין זה בב\"א ע\"ז כתב ועכ\"מ דמשמע ליה להר\"מ דצ\"ל בב\"א פי' השתייה של יין. וחידוש בעיני על הסמ\"ג שהשמיט מש\"כ הרמב\"ם וישתה חצי לוג יין בבת אחת וי\"ל דהסמ\"ג ס\"ל דע\"כ לא כתב הרמב\"ם דישתה בב\"א אלא בחצי לוג יין סתם דאינו נעשה זולל וסובא אלא עד שישתה כדרך הגרגרנים משא\"כ ביין האיטלקי לא בעינן בב\"א ולכן הרמב\"ם לשיטתיה שכתב חצי לוג מיין זה ולא כתב האיטלקי עיי\"ש בכ\"מ התנה בב\"א משא\"כ הסמ\"ג שכתב יין האיטלקי כפרש\"י לא כתב בב\"א ומזה ראיה למה שכתבתי דאין באכילת בשר שום חידוש בהרמב\"ם איך יהיה האכילה דאל\"כ מ\"ט לא כתב הסמ\"ג חידושא דהרמב\"ם באכילת הבשר ודו\"ק ודלא כס' סדר המצות שכתב גבי בשר בב\"א. ",
                "כתב הרמב\"ם בפי' המשנה בזה\"ל ראויה לאביו ר\"ל שתהיה דומה במראה ובקומה לפי שנאמר אביו ואמו עכ\"ל ונ\"ל דדברי הרמב\"ם מקורן ממ\"ש בספרי דברים פ' רי\"ט ותפשו בו אביו ואמו מלמד שאינו חייב עד שיהיה לו אב ואם דר\"מ ר\"י אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בסו\"מ עכ\"ל. ופי' דר' יהודה דריש אביו ואמו שיהיו שניהם שווין ור\"מ דפליג על ר' יהודה ס\"ל דאביו ואמו מלמדנו שיהיה לו אב ואם ור\"ל שיהיו שניהם רוצים ותו לא ואפילו אין אמו ראויה לאביו וז\"ש בירושלמי פ\"ח דסנהדרין ה\"ד א\"ר יוחנן ואפילו אין אמו ראויה לאביו ופי' דר' יוחנן קאי על דברי הת\"ק דר' יהודה דדריש אביו ואמו שיהיו שניהם רוצים ואפילו אין אמו ראויה לאביו ודלא כר' יהודה דאמר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סו\"מ ופי' הפני משה דחוק. ומצאתי בנועם ירושלמי שפי' דר' יוחנן את\"ק קאי עיי\"ש. והתוי\"ט העתיק לשון הרמב\"ם לפי שנאמר אביו ואמו ואמרו ע\"כ וכתב בביאורם וז\"ל נראה בעיני דלשון קצרה הוא ואסיפא דקרא דואמרו סמיך דכתיב ביה איננו שומע בקולנו וכדדרשינן בגמ' עכ\"ל ובמחכ\"ת תיבת ואמרו שכ' הרמב\"ם נמשך למטה ואמרו ומתרים בו כו' ושלא כדין חברו למעלה לתיבות אביו ואמו ומ\"ש בגמ' סנהדרין ע\"א א' מ\"ט א\"ק איננו שומע בקולנו נראה דה\"פ מ\"ט דר' יהודה שאמר הני תלתא קול מראה וקומה דברים שהם בגוף האדם עז\"א דא\"ק בקולנו וע\"ז כתוב אביו ואמו שיהיו שניהם שווין והה\"ד נמי דבעינן אביו ואמו שיהיו שניהם שווין במראה ובקומה ובזה יתיישב תמיהת הת\"ח בסנהדרין שם וז\"ל מיהו תימא דקאמר מדקול בעינן שווין מראה וקומה נמי בעינן שווין מנ\"ל למימר הכי דלמא קול דוקא בעי קרא דליהוי שווין עכ\"ל ולפי ביאורינו א\"ש דא\"כ דקול לחודא בעינן שווין אביו ואמו למ\"ל אלא ע\"כ דאביו ואמו מלמדינו שיהיו שניהם שווין ומדפרט הכתוב בקולנו ילפינן דבכל כה\"ג בעינן שיהיו שניהם שווין ומאן דפליג על ר' יהודה דריש אביו ואמו מלמד שאינו חייב עד שיהיה לו אב ואם דהיינו ששניהם רונים ומאי דפרט הכתוב בקולנו היינו לדרשא בקולנו ולא בקולו של מקום שם ע' ב'. אולם רש\"י פי' בקולנו חד קול משמע מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו\"ד וא\"כ אביו ואמו מאי מלמדנו לענין שיהיו שניהם שווין ומלשון הספרי משמע דר' יהודה יליף לה מאביו ואמו וכן יקשה לפירוש רש\"י מ\"ט דמאן דפליג על ר' יהודה ולא דריש דרשא דקולנו כמו שהעיר בספר ערוך לנר. וראיתי בס' מדרש אגדה שזכרתי לעיל אות ז' שכתב איננו שומע בקול אביו ובקול אמו אינו נעשה בן סו\"מ עד שירצו שניהם עכ\"ל. ובאמת לא מן השם הוא זה כ\"א נלמד מדכתיב ותפשו בו אביו ואמו ואם מדרש רבותינו הוא נקבל. וראיתי בספר החינוך מ' רמ\"ח שכתב מדיני המצוה כו' ומפני כל העניינים אלה הצריכים בו היו מן החכמים שאמרו כי מעולם לא נעשה דין סו\"מ עכ\"ל ונראה דר\"ל כהאב\"א דסנהדרין ע\"א א' שאמרו שם כמאן אזלא הא דתניא בסו\"מ לא היה כו' ר\"ש היא דתניא אר\"ש וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אביו ואמו מוציאין אותו לסוקלו כו' ופי' דבודאי לא יהיו שניהם רוצין בזה וכ\"כ מהרש\"א בח\"א שם דאילו בלישנא קמא שם אמרו כמאן כר' יהודה דבעינן שיהיו האב והאם שווין בקול ובמראה ובקומה והלא החינוך לא הביא כלל דברי ר' יהודה משא\"כ הך דשניהם רוצים בכך כתב לעיל מיניה. ובביאור כל הני דמתניתין גידם חרש חיגר סומא יש להסתפק אם ר\"ל גידם בשתי ידיו דוקא וכן חרש בשתי אזניו וחיגר בשתי רגליו וסומא בשתי עיניו או אפשר דה\"ה אף באחת אינו נעשה בן סו\"מ. ולכאורה היה נראה דגידם לגמרי משמע וכן כולם דאל\"כ אכתי מקיימא ביה ותפשו. והוציאו. בנינו זה. איננו שומע בקולנו. ואף דלפי המתבאר מדברי התוי\"ט סוף פיאה ותוס' רעק\"א שם אות פ\"ה דחיגר הוא ברגל אחד דוקא עיי\"ש מכ\"מ כבר כתב בחי' אנשי שם להגאון מהרש\"ק סי' ל\"ה דלשון חיגר כולל אף בשתי רגלים כלשון פסח עיי\"ש וכן בפסחים קט\"ז ב' סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בנינו זה מה להלן פרט לסומין אף כאן פרט לסומא ש\"מ דסומא בשתי עיניו קאמר דסומא כזה דוקא פטור מלומר הגדה. אולם בירושלמי פ\"ח דסנהדרין ה\"ה אמרו כשם שאתה דורש באביו ובאמו כך אתה דורש בזקני ב\"ד שנאמר ויצאו פרט לחיגרים כו' ועינינו לא ראו פרט לסומין מגיד הכתוב כשם שזקני ב\"ד שלימין בצדק כך הם צריכין להיות שלימין באיבריהן וזקני ב\"ד צריכין להיות שלימין בשתי עיניהם עיין יבמות ק\"א א' ובחי' הריטב\"א שם ומדמדמי להו אב ואם של בן סו\"מ משמע דבחדא מחתא מחתינהו ויש לדחות דכשם שאתה דורש כו' אמרו והא כדאיתא והא כדאיתא. וראיתי בקונטרס אגדות יעקב להגדה של פסח שתפס להרב חיי אדם בכלל ק\"ל אות י\"א שכתב שם דכיון דמגביה המצה ותופסו בידו שייך לומר מצה זו אף שאין רואה אותו דלא כהח\"י שכתב דסומא לא יאמר מצה זו כיון שאין רואה וז\"ל האגדות יעקב ואישתמיטתיה להרב ח\"א משנה שלימה בסנהדרין דע\"א א' בנינו זה ולא סומין הרי הגם דשם כתיב ותפשו בו אפ\"ה ממעט סומא שאינו יכול לומר בנינו זה עכ\"ל ולק\"מ דבאמת אינו ממעט סומא שאינו יכול לומר בנינו זה דגם סומא יכול לומר בנינו זה שתופסין אותו אלא דא\"כ זה למאי אתא דיתירא הוא אלא ע\"כ דזה אתי לאשמעינן דבעינן שיהיו יכולין להראות באצבע עליו ולא סומין ובפרט לפי מ\"ש שם במשנה בננו זה זהו שלקה בפניכם דמשמע שמעמידין אותו לפני ב\"ד ואומרין שזהו שלקה בפניכם א\"כ ע\"כ לא הוו סומין שראו אותו שזהו שלקה בפניהם ואי הוי כתיב בנינו הוא הוה נמי משמע הכי הוא שלקה בפניכם ומדכתיב זה ש\"מ אף למעוטי סומין נמי אתא כדאמרו בגמ' שם ועיין בתוי\"ט. ובאמת כל מאי דדרשינן מקרא ותפשו בו ולא גדמין כו' אם נעשה א' מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אחר שהביאוהו לב\"ד קודם שנגמר דינו אינו נסקל דומיא דאביו ואמו מוחלין לו שאמרו בירושלמי דר' יאשי' אתי לאשמעינן אפילו עמד בדין קודם שנגמר דינו יכולים למחול וכתב במנחת חינוך משמע דומיא דקודם הבאה לב\"ד דאם א' אינו רוצה אינו נעשה סו\"מ ה\"ה לאחר הבאה קודם גמר דין ג\"כ יכול א' למחול אע\"פ שמבואר בלשון הגמ' והר\"מ דאביו ואמו מחלו מ\"מ ל\"ד שניהם אלא אפילו אחד מהם עכ\"ל הרי דמה שלמדין מקרא דותפשו בו אביו ואמו שיהיו שניהם רוצים אינו דוקא בשעת הבאה לב\"ד אלא דה\"ה לאחר הבאה עד גמ\"ד וה\"נ כל הנך דרשות שבפסוק הוויין אף לאחר שהביאוהו לב\"ד עד גמ\"ד וא\"כ בנינו זה ולא סומין שפיר מידרש אף שכבר הביאוהו לב\"ד ואין תופסין בו כלל אפ\"ה זה למעוטי סומין אתי ואזדא לה לגמרי דברי האגדות יעקב דהדין עם הח\"א דכשתופס יכול לומר זה אפילו הוא סומא והא דדרשינן במשנה דסנהדרין זה למעוטי סומין פי' דבעינן שיהיו רואין אף אחר הבאה לב\"ד עד גמ\"ד שיהיו יכולין לומר זה. ",
                "אמר ר' אבוה. כו'. בגמ' סנהדרין ע\"א ב' כדר' אבהו דא\"ר אבהו כו' ומילתיה דר' אבהו בעלמא איתמר על ויסרו אותו האמור במוציא שם רע כמבואר בכתובות מ\"ו א' ויסרו זה מלקות מנלן א\"ר אבהו כו' וא\"כ אינו מדוייק לשון רבינו הרא\"ם שכתב א\"ר אבוהי כו' וי\"ל דגם רבינו כיון למ\"ש ר' אבוהי כתובות מ\"ו א' וסמכו לכאן והנה בירושלמי סנהדרין פ\"ח ה\"ה אר\"י מת אחד מן הראשונים אינו נסקל ולא מתניתא היא אינו נסקל עד שיהיו שם ג' הראשונים אר\"ה שלא תאמר יעשה דין שני ראשון לפום כן צריך מתניתה עכ\"ל ופי' בפני משה שם שלא תאמר יעשה דין שני כלומר גניבה שניה תעשה עכשיו לדין ראשון ואם עוד יחזור ויקלקל יהא נסקל לפום כן צריך ר' יוחנן למיתני לזה דאם מת אחד מהם בטל דינו לגמרי דהא לא הוי שמעינן ממתני' עכ\"ל. ולכאורה נפשט מזה הירושלמי ספיקו של המנחת חינוך מ' רמ\"ח אות ט\"ו שכתב שם אני מסופק אפשר דעל אכילה שניה היכי דאינו ח\"מ כו' או בזמן שגלו הסנהדרין או אפילו בזמן שהיו דנין ד\"נ מ\"מ אם לא התרו בו למיתה רק למלקות אפשר דלוקין ול\"ש לומר דהתורה חייבה דוקא באכילה הראשונה דכתיב ויסרו מה\"ת לומר כן כו' וצ\"ע עכ\"ל דלפ\"ד דלוקה על אכילה שניה היכי דא\"ח מיתה א\"כ באמת נעשה דין שני ראשון ואם עוד יחזור ויקלקל נסקל אולם לדעתי פי' הפני משה א\"נ דאיפה נכלל בלשון ר' יוחנן דאם מת אחד מהם בטל דינו לגמרי והלא לא אמר אלא אינו נסקל וכלשון המשנה ותו לא ועוד לפום כן צריך מתניתה נראה יותר שר\"ל צריך המשנה ולא צריך למיתני הך דר' יוחנן ע\"כ אני אומר דהירושלמי ה\"ק דהו\"א דפי' המשנה ואינו נסקל עד שיהיו שם ג' הראשונים ר\"ל דמתרין בו בפני שלשה בשניה כמו בראשונה דכמו לענין מלקות מתרין בו בפני ג' ואח\"כ מלקין אותו ה\"נ לענין מיתה מתרין בו בפני שלשה הראשונים ואח\"כ נסקל וה\"ה אם לא היו שם ג' הראשונים מתרין בו בפני ג' אחרים וז\"ש הירושלמי שלא תאמר יעשה דין שני ראשון לפום כן צריך מתניתה פי' עיקר המשנה לאשמעינן דין השני דהיינו סקילה יעשה כדין הראשון ותו לא קמ\"ל ר' יוחנן מת כו' וע\"ד הירושלמי דמתני' כפשוטה הוא הוא דהתראתו בעיא ג' כמש\"כ במאיר עין להספרי דברים פ' רי\"ח !ועכי\"ז מיושב מה ששאל בס' קרבן עדה והניח בצ\"ע ולא נתן טעם על השמטת הרמב\"ם הך דר' יוחנן שבירושלמי אבל לפי ביאורי א\"ש דלתלמודינו שבבבלי מתרין בו בפני ב' מבואר במשנה הך דר' יוחנן. "
            ],
            [
                "לפנינו בגמ' בדברי ר' יונתן ממאה כו' וכ\"ה בנדפס וכן לעיל סי' רל\"ז בכת\"י איתא ממאה כו' ועיין בתוס' שם ד\"ה מעשרה טעם הא דלמר חשיב עיר בק' ולמר בעשרה. ונראה שט\"ס בכאן וצ\"ל ממאה. וראיתי להגאון ר\"ר העשיל בהגהותיו לסמ\"ג עשין ט\"ו ד\"ה ואם נמצאו מן העיר רובה מכין כו' שכתב שאין קרוי עיר אא\"כ יהיה בה עשרה ועד ק' ואם יש שם עשרה או ק' אז צריך שיהא הרוב מי' או מק' וכן לר' יאשיה עכ\"ל. ונראה שט\"ס מש\"כ וכן לר' יאשיה דהא עד השתא כתב לר' יאשיה וצ\"ל וכן לר' יונתן והנה אף שכדבריו נראה מדה\"ת סנהדרין ט\"ו סע\"ב וכן נראה מדברי היראים כאן ולעיל סי' רל\"ז שכתב ע\"ד ר' יאשיה ור' יונתן פי' אלו הן בכלל עיר וקרינן להו וידיחו את יושבי עירם משמע דפלוגתת ר' יאשי' ור\"י כמה תהא מחזקת העיר שאם עבדו רובה מתוכה נעשית עיר הנידחת וקרינן להו וידיחו את יושבי עירם אכן צל\"ע שכתב דבריו על הסמ\"ג שכתב כלשון הרמב\"ם פ\"ד מהלכות ע\"ז ה\"ב וז\"ל ויהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט כו' דנראה מלשון זה שהרמב\"ם מפרש מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן בשיעור המודחין דהיינו רובה של עיר כמה יהיו. ",
                "התם. צ\"ל הכא. וכתי' רבינו כ\"כ התוס' בפסחים ס\"ו ב' ד\"ה ואין וז\"ל א\"נ טובא איש ואשה כתיבי התם ע\"כ ואף שבספרי דברים פ' קמ\"ח דרשו איש ואשה יתירים למדיחי עיר הנדחת יחיד או נשים דאין נעשית עיר הנידחת נידונים המודחים כיחידים בסקילה כמשכ\"ר בסוף הסימן עיי\"ש בהגהות וביאורים שבסוף הספרי י\"ל דכולהו ילפת דשלשה פעמים איש ואשה כתיבי התם. ",
                "ולא שלש עיר הנדחת. כ\"ה לשון המשנה בירושלמי. ובנדפס איתא ולא שלש עיר הנדחת כאחד וקשה דאם כתוב כן במשנה ע\"כ פי' כאחד דהיינו מקורבות במקום אחד אין עושין ג' והיינו כדברי ר\"ל דאמר שם ט\"ז ב' ל\"ש אלא במקום אחד אבל בב' וג\"מ עושין והאיך מתרץ לה ר' יוחנן ואין לומר דר' יוחנן מפרש כאחד פי' בזמן אחד דהיינו בב\"ד אחד הא בשנים ושלשה ב\"ד עושין כל\"ק דרב. דלפמש\"כ התוס' שם ד\"ה אחת או שתים לפרש יתור הלשון דאחת דפשיטא דעושין אחת אע\"כ דפי' אחת היינו ולא שתים וא\"כ יסתור מ\"ש אח\"כ במשנה או שתים וכתב התוס' שם אליבא דרב בל\"ב פי' אחת בב\"ד אחד [אבל שתים לא] או שתים בב' ב\"ד ולפי\"ז ולא שלש אפילו בב' וג' ב\"ד ולל\"ק דרב אחת איירי במקום אחד [אבל שתים לא] או שתים בב' מקומות ועיי\"ש במהרש\"א א\"כ ע\"כ אא\"ל דר' יוחנן ס\"ל כל\"ק דרב דאיך יפרש אחת או שתים וגם דלהדיא כתב רבינו הרא\"ם דלר' יוחנן שלש אין עושין בין בב\"ד אחד בין בג' ב\"ד בין במק\"א בין בג\"מ ועכצ\"ל דתיבת כאחד שבנדפס ט\"ס וכהכת\"י שלפנינו דליתא כן הנכון. ודע דבתוספתא פי\"ד דסנהדרין איתא רשב\"א אומר אין עושין ג' עיירות הנדחות בא\"י אבל עושין אחת או שתים רש\"א אף שתים לא יעשו אלא אחת ביהודה ואחת בגליל כו'. והנה גם שם יש לדקדק בדברי רשב\"א אחת פשיטא עכצ\"ל דאחת בב\"ד אחד או שתים בב' ב\"ד וא\"כ תניא כל\"ב דרב דשלש אפילו בב' וג' ב\"ד לעולם אין עושין וי\"ל דה\"פ התוספתא אחת פי' במקום אחד או שתים בב' מקומות ור\"ש בא לומר אף שתים לא יעשו אפילו בב\"מ אלא אחת ביהודה ואחת בגליל אבל ב' ביהודה אפילו רחוקות זו מזו לא יעשו ובהא פליגי רשב\"א ור\"ש ולפמ\"ש בגמ' תניא כוותיה דר' יוחנן הביאו התוספתא בלא מחלוקת. ",
                "עריך ושלש דאין עושין כו' לעולם אין עושין שלש משום קרחה כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "קרחה בפ\"א דסנהדרין. בנדפס איתא בזה\"ל בפרק חלק בסנהדרין ותניא כוותיה. ופשוט דט\"ס שם והיה כתוב כמו כאן בר\"ת בפ\"א דסנהדרין והוא ר\"ת בפרק א' דסנהדרין והוא שם ט\"ז ב' וסבר המדפיס שהוא ר\"ת בפרק אחרון בסנהדרין ויען שפ' חלק לפנינו בגמ' פרק אחרון דסנהדרין כתב בפשיטות בפ' חלק בסנהדרין. וכאן ליתא הב' תיבות ותניא כוותיה. ",
                "אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ומשכ\"ר בשם הספרי כ\"ה גם בסנהדרין קי\"א ב' ומה שהביא רבינו ד\"ז מהספרי ולא מש\"ס דילן הוא משום דבברייתא בגמ' איתא אנשים אין אנשים פחות משנים ד\"א אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים כו' והיה עולה על הדעת לומר דכשאמרו בש\"ס דבר אחר עוקר לשון הראשון וא\"כ לפי הד\"א אפילו ע\"י אחד נעשית עיר הנדחת עז\"א רבינו תניא בספרי כו' ושם ליתא דבר אחר וא\"כ תרתי שמעינן ממלת אנשים דהיינו דוקא אנשים ולא נשים ושיהיו שנים. ובאמת כתב בספר משנת חכמים סי' י\"ט יבין שמועה אות ב' וכלל ארוך בידינו דכ\"מ שאמרו בש\"ס ד\"א אינו עוקר לשון הראשון ועיין שם חדש. ",
                "בהתראה מפרש\"י סנהדרין קי\"א ב' ד\"ה לאמר נלכה נעבדה משמע דמפרש לה במדיחין והווי העמודים כתב ע\"ש הרב ספרי דבי רב דמש\"ה פרש\"י במדיחין משום דפשטיה דקרא מיירי בהו ועוד דאי בנידחין פשיטא דכל עבירה שחייב עליה מיתה או מלקות בעי התראה אבל מדיחין ס\"ד כיון דחידוש הוא דליכא אלא אמירה בעלמא לאחרים והם לא עבדו ולא קבלו לאלוה ואפ\"ה נסקלין אימא דלא בעו התראה קמ\"ל עיי\"ש ובחנם דחק דפשוט כיון דמסית א\"צ התראה כמש\"כ רש\"י בסנהדרין פרק ב' ד\"ה ושאר וכ\"כ החינוך במ' תס\"ב בדיני המצוה שהמסית א\"צ התראה מפני חומר ענינו שהוא ענין רע וכמו כן אמרו ז\"ל בעדים זוממין שאינם צריכין התראה לרוב רעתם עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ שילהי סנהדרין שאין בכל מחוייבין מיתות או כרת מי שא\"צ התראה אלא מסית ועדים זוממין לפי שמציאות דין מסית א\"א בו התראה כמו שנתבאר בפ\"ז וכן ע\"ז אילו התרינו בהם במה שהם מעידים היה נעדר מציאות דין זה והתורה המציאו ודן בו עכ\"ל ובהגהות רצה\"ח לסנהדרין ח' ב' עמד ע\"ד התוס' דשם שכתב והתראה נמי צריך במסית כו' אבל כבר כתב בספר משנ\"ח סי' כ\"ב דכוונת התוס' דהתראה קצת בעי דהאיך נניח אבינו שבשמים כו' לא הוי התראה גמורה וכבר כתב היראים ס\"ס רל\"ח והמדיח עיר ונביא שהדיח בכלל מסית הן וא\"כ הו\"א כמו שמסית א\"צ התראה ה\"נ מדיחי עיר הנדחת א\"צ התראה קמ\"ל שפיר לאמר בהתראה דמדיחי עה\"נ צריכין התראה. ובמש\"כ החינוך בעדים זוממין שא\"צ התראה לרוב רעתם נראה שכיון למ\"ש אביי בכתובות ל\"ג א' מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה כו' וז\"ש החינוך לרוב רעתם פי' כמו שהם רצו להרוג אדם או לחייבו מלקות בעדותן שלא היה ולא נברא ולא התרו בו התראה מעולם ומש\"כ הרמב\"ם בפיהמ\"ש בעדים זוממין אילו התרינו בהם כו' היה נעדר מציאות דין זה כו' כוונתו לדידן דפסקינן דבעינן בדין התראה שיתיר עצמו למיתה עיין סנהדרין מ\"א א' אין מציאות התראה בעדים זוממין שיתיר עצמו למיתה כדין ההתראה דא\"כ אין כאן עדות כלל כיון שמודים שמעידין שקר ומ\"ש בכתובות דאפשר התראה בתכ\"ד א\"נ דלרמוז להו רמוזי היינו אליבא דר\"י ב\"ר יהודה דס\"ל חבר א\"צ התראה ולא בעי ר' יוסי שיתיר עצמו למיתה כדה\"ת סנהדרין מ\"א א' ד\"ה באשה ועיין בתומים סי' ל\"ח ולחנם דחק בס' דבר הצבא הנד\"מ לס' הצבא של הרז\"ה מדה ד' אות ט' בדברי הרמב\"ם בפי' המשנה הנ\"ל וכתב שכיון לדברי אביי דא\"א שיהיו צריכין התראה דאינהו בעו קטיל בלא התראה כו'. ובאמת דברי הרמב\"ם פשוטים וברורים כקושיית התומים שם ובדברי הגמרא דכתובות נתרץ כתי' התומים שם עיי\"ש ולפמש\"כ הרמב\"ם בפ\"כ מהל' עדות ה\"ד דלפיכך אין עדים זוממין צריכין התראה לפי שאין בה מעשה ועיי\"ש בהשגת הראב\"ד שהקשה ממגדף דלא יהא צריך התראה ובמראה הפנים להפני משה ירושלמי פ\"ז דסנהדרין ה\"ח כתב דלדברי הרמב\"ם אפשר דאה\"נ שא\"צ התראה למגדף עיי\"ש וא\"כ שפיר אצטריך לאמר בהתראה למדיחין אע\"ג דליכא אלא דיבורא בעלמא: "
            ],
            [
                "ר' יהושע. צ\"ל ר' יהודה. ",
                "דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר כו' לפנינו במ\"ק שם דברי ר' יהודה ר' יוסי ברבי יהודה אומר כו'. וכ\"ה בת\"כ ויקרא י\"ד ח' והר\"ש בנגעים פי\"ד מ\"ב העתיק הת\"כ בזה\"ל דברי רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר כו' אר\"ח השבתי לפניו כו' ועיין חולין קמ\"א א' ותו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע כו' ובפרש\"י שם ד\"ה אסור והגאון אפ\"י בס' מי נפתוח בקדם לעין אות ח' הניח פרש\"י בצ\"ע אבל לגי' היראים א\"ש גם השאג\"א סי' ל\"ג הקשה בהך דחולין היאך אפשר לשנויי אדר' יהודה דגדול השלום ומשום דאסור בתה\"מ הא שמעינן ליה לר' יהודה בהדיא שם בפ\"ק דמ\"ק ימי ספירו ולא ימי חלוטו עיי\"ש וכתב שם המגיה בק\"א דצ\"ל רבי במקום ר' יהודה שהוא ברוב מקומות בר פלוגתיה דר' יוסי ב\"ר יהודה ועיין שו\"ת מקור ברוך סי' ד'. ",
                "רבא. לפנינו רב. והנה בתוס' פסחים ס\"ז ב' ד\"ה שכן וביומא ד\"ו ב' ד\"ה שמטמא לא הובא ראיית רבינו שמצורע מטמא משכב ומושב מהך דנדה ס\"ט ב' כ\"א הר\"ש פ\"א דכלים מ\"ג ה\"ר כדברי רבינו ובס' מים טהורים הניח ראיה זו בצ\"ע ועיין במי נפתוח פרפר ל\"ב בענין זה ושם אמנה ע\"ט פ' ותבין דעת רבינו בפי' אבן מסמא שר\"ל משכב ומושב באבן המבדלת ושפיר ה\"ר משם ",
                "המוסגר הוספתי והוא מוכרח להגיה והתוס' פסחים שם ד\"ה שכן טעון הניחו ד\"ז בתימא ובספר תוספת אהרן האריך בדה\"ת אלו ועיין בס' מים טהורים פ\"א דכלים מ\"ח חרד\"ן א'. ",
                "מטעם רבינו נראה שמפרש כוונת פרש\"י דפסחים כדה\"ת פסחים שם שהבינו בדעת רש\"י דאין מצורע עושה מו\"מ לטמא אדם ובגדים כלל אלא לטמא אוכלין ומשקין ודלא כמש\"כ מהרש\"ל פסחים שם לפרש\"י שלנו לא משמע הכי ור\"ל דמלשון רש\"י שלפנינו נראה דמשכב של מצורע הוא עכ\"פ אב הטומאה לטמא אדם או בגדים אלא שאינו מטמא אדם וזה האדם יטמא בגדים אבל זה האדם איננו מטמא רק אוכלין ומשקין ולפי פרש\"י שלפנינו לא יסתור פרש\"י דפסחים לפרש\"י דיומא ו' ב' שלא כדה\"ת יומא שם עיין כ\"ז במי נפתוח פרפר ל\"ב אות ב' ורבינו כתב להדיא בטעמו וכיון שראינו שחלק הכתוב בכ\"מ בטומאת אדם וכלים לטומאת אוכלין ומשקין י\"ל לומר כו' והמי נפתוח שם החזיק בפרש\"י שלפנינו כמש\"כ מהרש\"ל וכתב בטעם החילוק כדברי הגמ' נדה ל\"ג א' אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה דלא ליטמא אדם לטמויי בגדים אבל אדם ובגדים ליטמא ורבינו אף לפי\"מ שפירש הוא בכוונת רש\"י דלא כמהרש\"ל עכ\"ז כתב טעם החילוק בפשיטות לפי\"מ שמצינו חילוק זה בכ\"מ בין טומאת אדם וכלים לטומאת אוכלין ומשקין ולענין מה שהקשה רבינו דלבתר דממעט מהזב מטומאה חמורה א\"כ טומאה קלה נמי לא נילף דאיפרך ליה ק\"ו עי' יומא ו' ב' תוד\"ה שמטמא שתירצו בועל נדה יוכיח. ",
                "בנדפס חסר כאן וז\"ל שם אלא מדרבנן כדאמר באלו חוצצין וטעמא כו' ואין הדברים מובנים איה איפה הוא באלו חוצצין וכאן מפורש הדבר ומש\"כ לא יחפור צ\"ל בלא יחפור והוא בב\"ב ד\"כ א' והטעם שכ' רבינו כדתניא בספרי כו' הנה התוס' בב\"ב שם ד\"ה ונכרי כתב מטעם אחר עיי\"ש. וראיתי בס' דברי שאול להגאון ריש\"ן סדר מטות שכ' וצ\"ע דבנזיר דס\"א פלפל הש\"ס מנלן דנכרי לאו בר טמויי הוא ולא הביאו הך דרשא דספרי עיי\"ש שסיים ואולי י\"ל דדוקא לאחר שחדשה התורה דנכרי לא מטמא ואינו בר טהרה דרשינן אתם ושביכם כשיבואו לכלל ברית אבל בלי קרא היינו אומרים דבאמת הקרא מצריך טבילה להשבויים ג\"כ אף שלא באו לכלל ברית עכ\"ל ואני תמה דא\"כ תיבת אתם למ\"ל דזהו עיקר דרשת הספרי מדכתיב אתם ושביכם דתיבת אתם יתירא למידרש מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית דוקא ולא קודם שבאו לכלל ברית וע\"כ אומר אני דאי מהך דספרי י\"ל דלעולם נכרי יש לו טומאה אלא דאין לו טהרה בהזאה ובטבילת מקוה ושפיר פלפלו בנזיר שם מנלן דנכרי לאו בר טמויי הוא ועיין בנזיר ס\"א ב' תוד\"ה א\"ק וי\"ל דלענין דאין לו טהרה שפיר נלמד מהך דספרי ועכ\"פ דברי רבינו דיליף מהא דספרי שנכרי אין לו טומאה הוא נגד דברי הגמ' דילפי לה ממק\"א וצ\"ע. ",
                "תיבה זו שהסגרתי הוספתי אני דבלא\"ה אין מובן דברי רבינו ובנדפס כתוב בזה\"ל טיהר הכתוב גבו ואין מדרס כלי חרס טמא לענין טומאת גב בשום מקום כו' ועיין שבת פ\"ד ב' תוד\"ה מי מה שכתבו בשם ר\"י ונראה שר\"ל כפי' היראים. והגרש\"ש שם שכתב ע\"ד הגמ' ל\"י מאי אריא לאשתו נדה הול\"ל סתמא דיחדינהו לישיבה כו' לא ראה דברי רבינו שכ' באמת דלאשתו נדה לאו דוקא כו' אבל רבותא קאמר כו'. וראיתי בספר אשי ישראל למס' שבת שם שהקשה לרבא מנ\"ל דכל הכלים מטמאין מגבן דבחולין דכ\"ה יליף מדכתיב וכל כלי פתות וגו' האי הוא דכי יש צ\"פ עליו טהור וכו' הא כל הכלים בין יש עליו צ\"פ בין אין עליו צ\"פ טמא אלמא דמטמאין מגבן עיי\"ש דלמא להכי פרט צ\"פ בכ\"ח משום דבשאר כלים זימנין דלא מהני צ\"פ כגון דיחדינהו לאשתו נדה וטמאין מדרס ואינן חוצצין עכ\"ל וכ\"כ בהגהות מה\"ר לשבת שם קושיא זו ולדעתי לק\"מ דא\"כ מייתר ליה תיבת הוא בכ\"ח דבשאר כלים חזינן בהדיא דטמאין מדרס וממילא ידעינן דאין חוצצין מן הטומאה אם יחדינהו לאשתו נדה ומדכתיב הוא יתירה ילפינן דבשאר כלים אף שיש בהם צ\"פ מטמאין מגבן לעולם ועיין חולין כ\"ד ב' תוס' סד\"ה אלא ובהגהת הב\"ח שם ובד' כ\"ה א' תוד\"ה איזהו ובפרש\"י שם ד\"ה א\"ק וכל כלי פתוח דדרשת הגמ' הוי מדכתיב הוא יתירה וא\"כ אף לרבא א\"ש. ",
                "בכלי תשמיש כו' ט\"ס כאן וצ\"ל בכל תשמיש שהיה מיוחד לכלי זה וכ\"ה בנדפס. ",
                "רבינו חולק על דה\"ת ב\"ק כ\"ה ב' ד\"ה מפץ במת כו' שכתב הא דאמרינן בכ\"ד כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא עכ\"ל וע\"ד רבינו לאו מהכא נפקא כמשכ\"ר לחלק דדוקא אותו שאל לו קיבול לישיבה והיה לנו לטהרו בשרץ ובמת מטעם פשוטי כלי עץ ההוא טמא מק\"ו דפכין קטנים משא\"כ אותו שיש לו קיבול לישיבה ואינו אלא לישיבה שיחדוהו מטעם קיבולו כמו שעושין לקטנים ולחולים הרי טמא לכל הטומאות מטעם דשם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות כדפרש\"י בנדה מ\"ט א' והביאו רבינו ואף שגם רש\"י בשבת פ\"ד ב' סד\"ה מפץ כתב בזה\"ל ומהכא נפקא לן בעלמא דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ עכ\"ל אין זה כדה\"ת שכתבו בשבת שם ד\"ה מפץ. מק\"ו דהכא קיי\"ל בכ\"ד דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת וכדבריהם בב\"ק שם וכמש\"כ בנדה מ\"ט ב' ד\"ה כל דרש\"י דקדק בלשונו שבת שם וסיים ואפילו פשוטי כלי עץ ור\"ל כדברי רבינו בפי' המשנה מדקאמרה המשנה כל המטמא מדרס מטמא טמא מת דתיבת כל מלמדינו בין יש בית קיבול לישיבה בין אין בית קיבול לישיבתו כפשוטי כלי עץ והני דפשוטי כלי עץ דמטמא טמא מת לא שמעינן אלא מק\"ו דפכים קטנים וע\"ז פרש\"י דמהכא נפקא לן בעלמא דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ דאפילו פשוטי כלי עץ לא ילפינן אלא מק\"ו דהכא. ",
                "עיין שבת פ\"ד ב' תוד\"ה מפץ תי' ר\"ת וכ\"ה בב\"ק כ\"ה ב' תוד\"ה מפץ שמטמא בזב. ותי' רבינו איני מבין שאמר מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו דמנלן הא הא מפץ פשוטי כלי עץ הוא ואי דייחדו לישיבה ולמדרס שנקרא כלי א\"כ אותו שאין לו בית קיבול לישיבתו אכתי מנלן למילף מק\"ו וה' יאיר עיני. ",
                "כ\"כ התוס' בשבת ובב\"ק ע\"ש ר\"ת ועיין בביצה ל\"ב א' תוד\"ה אלפסין פי' ר\"ת וכ\"ה בדברי רבינו. ",
                "במס' כלים. ליתא כ\"א במס' עדיות פ\"ב מ\"ה. ",
                "עיין רש\"י שלהי עירובין ק\"ד ב' שכתב דכלי חרס לא חזי למדרס משום דנשבר וכ\"כ בבכורות ל\"ח א' בד\"ה אין מדרס בכלי חרס. שישבר אם אדם יושב עליו עכ\"ל והגאון רעק\"א בגלה\"ש בבכורות שם הניח ד' רש\"י בצ\"ע וכן בביאור תוס' העזרה לת\"כ פ' ויקרא דיבורא דחטאת תמה ע\"ד רש\"י דהא מדרס כלי חרס דטהור ילפינן מקרא ואי לא חזי למדרס כלל ל\"ל קרא למעוטי וגם כיון דכתיבי קראי ל\"ל להוציא טעמים מלב. ואומר אני דרש\"י כיון לתרץ שלא יקשה מההיא דחולין קכ\"ט א' כיפת שאור שייחדה לישיבה טומאתה דאורייתא כששימש מעשה עץ שימש וה\"נ הול\"ל במדרס כלי חרס וכקושיית רבינו הרא\"ם ותי' רבינו דגזה\"כ הוא כאן. אולם רש\"י פי' טעם לדבר דכלי חרס לא חזי למדרס משום דנשבר ומש\"ה הוא חלוק מהך דכיפת שאור שייחדה לישיבה ומ\"מ אי לאו דכתיב קרא דמדרס כ\"ח טהור מהך טעמא דלא חזי לחוד לא הוה מטהרינן כיון דעכ\"פ ייחדה למדרס אבל כיון דמקרא ילפינן דטהור שפיר י\"ל טעמא מ\"ש מכיפת שאור כפרש\"י ועיין בספר סד\"ט סי' קצ\"ח ועיין ב\"ב י\"ט ב' תוד\"ה ות\"ל שכתבו דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה ועפי\"ז י\"ל קושיית רבינו ודו\"ק. ",
                "אך. בנדפס אף והוא טעות דצ\"ל אך. ",
                "חייב. מדברי רבינו נראה שמפרש טמא שרץ כפרש\"י עירובין שם כלי שנטמא בשרץ וכן פי' הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהל' ביאת המקדש הט\"ז ודלא כהכ\"מ שם שכתב דלהרמב\"ם יתפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וכוונת הראב\"ד שם נראה פשוט שהשיג עמשכ\"ש הרמב\"ם ד' הת\"כ שעל כבוס בגדים אין בו כרת דלפי\"ז עכצ\"ל הא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב [דהיינו כלי שנטמא בשרץ לפ\"ד הראב\"ד] דהאי חייב חייב מלקות קאמר ולא חייב חטאת בשוגג וכרת על זדונו וא\"כ מה זה שאמר הרמב\"ם שם בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה ועכ\"ז חייב וז\"ש הראב\"ד שם ד\"ה ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים א\"א כו' ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין כו' חייב מלקות קאמר [ור\"ל ולא חייב כרת ודברי שמואל יתבטלו מהלכה אלא חייב מלקות קאמר ודברי שמואל קיימין] ומ\"ש בסוף יראה לי כו' והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ\"ל והכ\"מ שם העתיק דברי השגת הראב\"ד בשתי מחלקות וחשב שהראב\"ד כתב שתי השגות על הרמב\"ם הא' עמש\"כ הרמב\"ם שם ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים ע\"ז כתב הראב\"ד להשיג ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת כו' והב' עמש\"כ הרמב\"ם שם יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אה\"ט ע\"ז כתב הראב\"ד להשיג והלא טמא שרץ אינו אה\"ט וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו ולכן כתב הכ\"מ על ההשגה הראשונה וז\"ל ויש לתמוה עליו למה כ\"כ ע\"ד רבינו שהרי דבריו דברי ת\"כ הם וכמו שתירץ הרב ראב\"ד לעצמו כך נתרץ לרבינו עכ\"ל. ולענ\"ד אין כאן תמיהה כלל על הראב\"ד שאין בדברי הראב\"ד כ\"א השגה אחת עמש\"כ הרמב\"ם יראה לי כו' וכנ\"ל. אולם יפה כתב הכ\"מ לתרץ דברי הרמב\"ם שמפרש הא דשמואל במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת ודברי הת\"כ שעל כיבוס בגדים אין בו כרת הובאו גם בספרי ריש נשא ר' יצחק אומר כו' ועיי\"ש במאיר עין להספרי אות כ\"ז שכתב ולאפוקי מדריה\"ג עכ\"ל ואני אומר דדברי שגגה הם דמה שאמר ריה\"ג מה זכר ונקיבה מיוחדים שהם ראויים לעשות אב הטומאה וטעונה שילוח אף כל שראוי לעשות אה\"ט טעון שילוח הוא לענין אזהרה וחיוב מלקות לא לענין עונש כרת ועיין במנחת חינוך מ' שס\"ג שהאריך בדברי הרמב\"ם והראב\"ד עיי\"ש. ",
                "מדרבנן. בספר חיבת הקודש לזבחים צ\"ה ב' כתב להקשות עמש\"ש דבעי נקיבה והא כלי חרס אין טעון שילוח כקושיית רבינו וכתב אח\"כ וז\"ל. וראיתי להמפרשים בעירובין ק\"ד ב' שכתבו דמ\"מ אסור להכניס מדרבנן כלי חרס טמא לעזרה ומ\"מ אין להקשות דהא מידי דהוה דרבנן לא איכפת לן כדאמרינן בסמוך בסוגיין לענין בגד דמשייר בה כדי מעפורת לקמן ר\"ד צ\"ה דשאני התם דא\"א בענין אחר מש\"ה שרי משום מצות כיבוס עכ\"ל ולא העיר מדברי היראים כלל וגם במנחת חינוך מ' שס\"ג עמד בזה ולא זכר דברי היראים עיי\"ש. ",
                "אלא. ט\"ס וצ\"ל לא משום כו' ומש\"כ כאן \"כלומר מדכתב\" אין לו שום מובן והנראה דט\"ס וצ\"ל וכלים מרבינן דתניא כו' ובנדפס כתוב וכלים מדרבנן דתניא כו' וט\"ס תיבת מדרבנן וצ\"ל מרבינן ועיין נדה כ\"ח ב' תוד\"ה פרט שכ' דל\"ג שאין לו טהרה במקוה דבשילהי המוצא תפילין בעי למימר משום דאינו נעשה אב הטומאה וא\"צ למוחקו כו' ולדברי רבינו צריך למוחקו שכתב דלהדיא גרסינן בספרי דטעמא דריה\"ג שמוציא כ\"ח דנעשה אה\"ט בעינן וכתב הווי העמודים דלרבינו א\"ש מה שאמרו אח\"כ לימא כתנאי כו' לשנויי לשמואל דריה\"ג ס\"ל כר' יוחנן ב\"ב אבל ר' יהודה ס\"ל דפטור ושמואל ס\"ל כוותיה ודחי לא דכ\"ע חייב כו'. ונראה שזה טעם הרמב\"ם פ\"ג מהל' ביאת מקדש הט\"ז שפסק דלא כשמואל עיי\"ש בכ\"מ משום דדחיה ליה מדריה\"ג ומפרק נוטל דמוכח דמת חמור מטמא מת כמש\"כ רבינו המחבר מיהו הרמב\"ם שם השמיט דין כלי חרס וכתב סתם הזורק כלי למקדש לוקה כו' עכ\"ל הווי העמודים ואני תמה עליו דלהדיא כתב הרמב\"ם שם די\"ז שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כו' וא\"כ הרי דיצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה גם בס' שם עולם ביאור לס' ויקרא פ' אחרי עה\"פ ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו כתב תימה למה הרמב\"ם ז\"ל סתם כלים טמאים סתם ולא פרט פרט לכלי חרס שפטור לגמרי וצ\"ע ונו\"כ לא העירו מאומה עכ\"ל והוא פלא שמבואר הוא ברמב\"ם כנ\"ל שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אה\"ט וממילא פרט לכלי חרס שאינו נעשה אה\"ט וכ\"כ המנחת חינוך מ' שס\"ג על הז\"א בפי' לספרי שהקשה על הרמב\"ם שאינו מביא דין דכ\"ח א\"צ שילוח וכתב עליו המנחת חינוך דבמחכה\"ק לק\"מ דדין דכ\"ח א\"צ להביא דכתב דכל הכלים שהוא ראשון אינו מוזהר וידוע דכ\"ח הוא תמיד ראשון וא\"צ להביא זה ועיי\"ש עוד בזה ומה שהקשה שם המנחת חינוך ע\"ד הרמב\"ם כיון דמבואר דריה\"ג סובר למעוטי כ\"ח ואין חולק עליו וחזינן דלא ממעט אלא כ\"ח מכלל שכל הכלים שהם ראשונים חייב עליהם כיון שיכולים להיות אב ואי כדברי הר\"מ ימעט ראשון וממילא ידעינן דא\"ח על כ\"ח דכ\"ח אינו אב בשום פנים ע\"כ מדממעט כ\"ח מכלל דשאר כלים אפילו ראשון חייב עכ\"ד י\"ל דלפמש\"כ התוס' בפסחים י\"ז א' לענין לחם דאין נעשה אה\"ט היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלים ומשקים נעשה אה\"ט. וה\"ה לכ\"ח י\"ל דאינו אב לטמא אדם ובגדים אבל לאוכלין ומשקין הוי אה\"ט דומיא דלחם וע\"כ שפיר נקטו כ\"ח דאע\"ג דהוי אה\"ט במקצת לאו\"מ עכ\"ז אינו טעון שילוח דלא הוי אה\"ט דומיא דזכר ונקיבה ועיין מי נפתוח אמנה קמ\"ד שנסתפק בזה אם כ\"ח דומה ללחם או דלמא שנין דא מן דא ויש לפשוט מזה ספיקו. ",
                "המוסגר הוספתי מהיראים הנדפס ועיין בהגהות הגר\"א לספרי. ",
                "לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבים כו' כצ\"ל. ",
                "עיין ע\"ז בתוס' סוטה שם ובמנחות צ\"ה ב' תוד\"ה אין ובנדה כ\"ח ב' תוד\"ה פרט. ",
                "עיין להלן סי' שצ\"א בסופו שכתב רבינו ד\"ז גם בשם הספרי. ",
                "ודלא כהראב\"ד בהשגות פ\"ו מהל' בהב\"ח הי\"ד שכתב שאפילו לר' יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא לא אמר אלא לשאר א\"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם עכ\"ל ור\"ל דלמה יקדש עזרא את הבית על לעת\"ל דהא לעתיד יתבנה ע\"י הקב\"ה בקדושתו הגדולה ויתקדש קדושת עולם ואיך נאמר דקידש עזרא על לעת\"ל דלמה צריך קדושת ב\"ו הלא קדושתו יתברך למעלה מקדושתינו ועיין בספר מה\"ר ערך קדושה ראשונה קדשה לשעתה אות י\"א ביאור ד' הראב\"ד אלו. גם הפר\"ד דרך הקדש דרוש ו' כתב והנראה אצלי הוא דקדושה ב' קדשה לעתיד הוא דוקא בקדושת א\"י בכללה שנתקדשה ע\"י כיבוש ובהא קמשתעי קרא דאשר ירשו אבותיך ואשמעינן דשתי ירושות יש להם וג' אין להם אבל בקדושת מחיצות שהוא דבר התלוי במעשה או בכל אלו או באחד מכל אלו למר כדא\"ל ולמר כדא\"ל אין לחלק בין קדושה א' לב' ואם קדושה א' לא קידשה אלא לשעתה קדושה ב' נמי לא קידשה אלא לשעתה דהא ל\"ל קרא לקדושת מחיצות לחלק בין קדושה א' לשנייה ומש\"ה ר' יוחנן שרצה לחייב את המעלה בזה\"ז והוי מטעם קדושת מחיצות הוצרכו בגמ' דזבחים ק\"ז ב' לומר דטעמיה הוא משום דס\"ל דקדושה ראשונה קידשה לעתיד דאי הוה ס\"ל דלא קידשה כ\"א לשעתה גם קדושה ב' לא נתקדשה אלא לשעתה עכ\"ל ועיין מכות י\"ט א' תוד\"ה ואי סבר כו' ובזבחים ס' ב' בד\"ה מאי קסבר כו' ומגילה י' א' תוד\"ה למה ועיין להלן סי' שמ\"ה. ",
                "כתב הספר חרדים בס\"ס וז\"ל הראב\"ד ורש\"י ובעה\"ת ורבינו שמשון פסקו כר' יוחנן וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והר\"ר מתתיה והרב בעל העזר והר\"ר אליעזר טהור קודש עכ\"ל. ונראה שרבינו הוא הר\"ר אליעזר טהור קודש וכפסק רבינו כ\"כ המג\"א באו\"ח סי' תקס\"א ס\"ב עיי\"ש. ",
                "לפנינו קדומה. תיבות אלו נראות מיותרות ובנדפס ליתא. ",
                "ותימה. ט\"ס הוא ואולי צ\"ל וכי תימא והוא נמשך למש\"כ להלן בסמוך יש לשאול כי למדנו כו' ור\"ל ואם תאמר לתרץ זו הקושיא עדיין יש לשאול כו' ועיין בחגיגה ג' ב' תוד\"ה עמון פי' ר\"ת ובנדפס הגי' ותי' רבי דהר שעיר דחזקת הבתים זהו עמון ומואב שלא כבש והוזהר עליהם כו' ונראה שיש שם חסרון בדפוס דפתח בהר שעיר וסיים בעמון ומואב וכצ\"ל דהר שעיר עמון ומואב דחזקת הבתים כו' ואפשר דמש\"כ כאן ותימה צ\"ל בר\"ת ותי' מורי הרב ועיין בהקדמת ספרי זה ח\"א. ",
                "לפנינו בע\"ז שם נזכר ר' ירמיה על מעשה אחרת אבל בהך דהכא איתא ריש לקיש איקלע לבצרה כו' ועיי\"ש בתוס' שהקשו ממה שאמר רשב\"ל בעצמו במכות י\"ב א' טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה אבל לגי' רבינו לק\"מ ומה שהסגרתי בתי' רבינו כ\"כ הגרא\"ד שליט\"א בגליון הכת\"י להגיה כמש\"כ בנדפס והמעתיק דילג מן שכיבש הראשון לשכבש אחרון. והנה ע\"ד רבינו היראים יש בעבר הירדן מקומות שנתקדשו בקדושה שנייה ג\"כ ועיין בספר משכיל לאיתן במנחות דפ\"א דתרי עבר הירדן יש ובספר קרן אורה לנדרים דכ\"ב ובחידושי הרא\"ל לספר דברי שלמה להגאון רש\"ז ריבלין עיי\"ש בסוף הספר: "
            ],
            [
                "המוסגר הוספתי מהיראים הנדפס. ולכאורה דברי רבינו תמוהים דלמ\"ל להכרת דכתיב בקטורת והלא בשמן המשחה בעצמו כתיב כרת בהדיא. אולם כוונת רבינו למ\"ש בכריתות ג' א' מה קטורת לאו בפ\"ע וחייבין עליה כרת בפ\"ע אף מפטם שמן וסך נמי כיון דלאו בפ\"ע חייבין עליה בפ\"ע וזש\"ר ועוד למדנו בפ\"א דכריתות מגז\"ש שמן מקטורת כו' ור\"ל דעל כל אחד בפ\"ע חייבין כרת וחטאת ואם עשאן שניהם בהעלם אחד חייב שתים וא\"כ ציוני לד' ה' א' הוא למקום הגז\"ש אבל עיקר ד' רבינו צריך לציין לד' ג' א'. ",
                "למוכרו. בנדפס איתא למוסרו וכ\"ה בדה\"ת נזיר מ\"ז א' ד\"ה בשלמא ועיי\"ש שפי' למוסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו וכתב בספר מנחם שלמה למס' כריתות סי' ע\"ו ומשמע דהא דקתני למוסרו לצבור פטור דפטור ומותר הוא עכ\"ל וכ\"כ בס' הר המריה להרמב\"ם פ\"א מהל' כלי המקדש סק\"י דמהיכי תיתי יאסר כיון דכתיב לא תעשו לכם דוקא לכם הוא דאסור עכ\"ל אולם רש\"י בפי' החומש שמות ל' ל\"ח כתב להריח בה אבל עושה אתה במתכנתה משלך כדי למכרה לצבור ולא כתב לדרוש זה מתיבת לכם המבואר בגמ' וצ\"ע. ",
                "ממשקלם. בנדפס ומשקלם וכאן הוא הנכון וז\"ל הסמ\"ג לאוין רצ\"ב. ובמתכנתו לא תעשו כמהו בסכום סימנים שלו לפי חשבון מדת הין שמן עכ\"ל ור\"ל כדברי רבינו הרא\"ם ומ\"ש בסכום סימנים שלו היינו כל הבשמים המנויים ומ\"ש לפי חשבון היינו ומשקלם שכתב רבינו דר\"ל חשבון כל הסממנים כמו שעולים כולם יחד במשקלם וכל הבשמים המנויים ומשקלם נתן במדת הין שמן וזש\"א הסמ\"ג אחר בסכום סימנים שלו לפי חשבון \"מדת הין שמן\" דזהו כמהו הא אם פטמה לחצאין פטור שאין זה כמהו ופי' לחצאין אע\"ג שעשה לפי ערך הזה לפי מדת השמן ולפי משקל הסממנים כגון לששה לוגין שמן מחצית ממשקל העיקרין דזה הוי כמתכנתו אפ\"ה פטור דלא הוי כמהו וכן הוא משמעות הרמב\"ם פ\"א מהל' כלי המקדש ה\"ד וא\"כ מש\"כ רבינו הרא\"ם פי' לחצאין שלא נתן בו כל הבשמים המנויים ממשקלם אין ר\"ל בו להשמן שהוא י\"ב לוג דאם לא נתן בשמן זית הין כל הבשמים המנויום ממשקלם בלא\"ה פטור דל\"ה כמתכנתו אלא ר\"ל בו בהשמן שפטם לא נתן כל הבשמים המנויים ממשקלם ולפי ערך הסממנים כן היה ערך השמן מ\"מ פטור שאין זה כמוהו ודלא כהספר הר המריה שם סק\"י שהשיא כוונת הרמב\"ם לדברי רש\"י בחומש יעויי\"ש שהביא לשון רש\"י וסיים אח\"כ מבואר דאם עושה פחות או יתר רק לפי ערך הזה הוא חייב עיי\"ש ובמחכ\"ת לא כן ואדרבה גם רש\"י בפי' החומש ר\"ל כנ\"ל ומשכ\"ש רש\"י ובמתכנתו לא תעשו כמהו בסכום סמניו לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מדת הין שמן עכ\"ל אומר אני שחסר בדברי רש\"י תיבת חשבון וכצ\"ל במשקל סמנין הללו לפי חשבון מדת הין שמן והיינו כלשון הסמ\"ג וידוע דע\"פ רוב הסמ\"ג כ' כלשון רש\"י בפי' התורה וכן מבואר במחה\"ש להמג\"א סי' רט\"ז סקי\"ב כמש\"כ עיי\"ש: "
            ],
            [
                "ולמוכרה. בנדפס למוסרה ועיין סי' הקודם אות ב'. ",
                "מבואר דרבינו מפרש מ\"ש בגמ' דכריתות ו' ב' מסייע ליה לרבא כו' פי' מדבריהם דחכמים דאמרי בכ\"י מתקן במתכונתה והיה מכניס מזה סיוע לרבא דאמר קטורת שפטמה לחצאין חייב משא\"כ לרשב\"ג שאמר משום הסגן והוא תמוה לענ\"ד דבהדיא איתא אף בדברי רשב\"ג שאמר משום הסגן לפיכך יחיד שפיטם לחצאין חייב וא\"כ דברי רבא שאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב אתיא ככ\"ע וכמש\"כ בספר מנחם שלמה לכריתות סי' צ\"ז עיי\"ש ונראה דרבינו מפרש לחצאין דא\"ר בקטורת דלאו היינו כחצאין שאמר רשב\"ג דהתם פירושו לחצאין חציו של שס\"ח מנין שהיו עושין לשנה דהיינו קפ\"ד מנין ואילו לחצאין שא\"ר פי' חציו של הקטורת יום אחד דהקטרת מנה לכל יום פרס בשחרית ופרס בין הערבים וא\"כ לחצאין היינו פרס שהוא חצי מנה וזש\"א רבא שמן שפטמו לחצאין דהיינו חצאין מהשמן שעשה משה במדבר והוא ו' לוגין פטור דבעינן כמוהו דוקא אבל קטורת שפטמה לחצאין אע\"ג דחציו של הקטרת יום אחד אפ\"ה חייב מיהו דוקא פרס אבל לא פחות והשתא א\"ש מ\"ש בגמ' שם מסייע ליה לרבא דא\"ר קטורת שפטמו לחצאין חייב דכתיב כו' כל שתעשה להקטרת פעם אחת והיינו פרס והוא כחכמים דברייתא ודלא כרשב\"ג שאמר משום הסגן ולזה כיון גם רש\"י בפי' שם ו' ב' ד\"ה חצאין שכ' חצאין דרבא לאו דוקא כו' דר\"ל חצאין דרבא הוא דלא כחצאין שבברייתא דהתם חצאין דוקא דהיינו חציו של שס\"ח מנין שלשנה והכא אמר רבא כל דראוי להקטיר. אולם לפי מה שבארתי יש לפרש גם חצאין דרבא חציו של הקטרת יום א' והוא דוקא כמו חצאין שבברייתא אלא דהתם חצאין דשנה והכא חצאין דיום אלא דרש\"י שכ' חצאין דרבא לאו דוקא הוא משום דדייק ליה לשון חכמים דאמרי בכל יום מתקן במתכונתה דהיינו בפעם אחת מתקן הקטורת שלאותו יום והוא מנה וכמש\"כ רש\"י שם סד\"ה במתכונתה הלכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב ולכן כ' דלחצאין שא\"ר לאו דוקא פרס אלא כל הקטרת יום אחד ואפשר לפרש לפרש\"י דגם לחצאין שא\"ר פי' שני חציין שמקטירין בכל יום דהיינו פרס בשחרית ופרס בין הערבים ועיין במל\"מ פ\"ב מהל' כלי המקדש ה\"ח שהקשה ע\"ד רש\"י מסוגיית הגמ' דקאמר והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים משמע דנעשית פרס לבד סגי וא\"כ יחיד המפטם פרס יתחייב דהא קרינן בה והקטרת אשר תעשה ומנ\"ל לרש\"י דבעינן שיפטם מנה כדי שיתחייב. ומשכ\"ש המל\"מ בזה\"ל והרב בעל לב שמח בשורש י\"א הביא דין זה לסיוע לרבינו שמנה החביתין מצוה אחת עכ\"ל. הלשון מגומגם והול\"ל בלשון זה והרב בעל לב שמח הביא דין זה דחביתין לסיוע לרבינו שמנה הקטרת דבקר ובין הערבים למצוה אחת וז\"ל הלב שמח שם ובתמידין הדבר מבואר דלשון הכתוב הוא זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים כו' שנים ליום כו' את הכבש האחד תעשה. בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כו' הרי בפירוש עשה שני הכבשים כאחד מצוה אחת ועל שניהם כאחד אמר זה האשה כו' וחלק אותה לבקר ולערב והקטורת אף שאין זה מבואר בכתוב מ\"מ חכמים אמרו מנה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלשונם זה משמע שהמנה לכל יום היא המצוה ומתחלק לחצאין בבקר ובערב ויש לי ללמוד זה ממ\"ש במנחות נ' ב' ת\"ר אילו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר כו' ת\"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב כו' וראיתי להרב פרשת דרכים בס' דרך מצותיך בחלק ראשון שהביא שם דברי הלב שמח ותמה עליו האחד במש\"כ שהמנה בכל יום היא המצוה זה הוא טעות גמור משום דשיעור זה אינו אלא מדרבנן ומן התורה בכזית הויא הקטרה והשנית מה שסיים ויש לי ללמוד זה ממ\"ש בפ' התכלת כו' עירוב פרשיות אני רואה כאן דאותה סוגיא מיירי בחביתי כהן גדול כו' ואם הרב רוצה ללמוד מדין חביתין לדין קטרת היה לו לבאר באיזו מדה מן המדות למד זה ובלשון הכתוב עצמו יש חילוק גדול בין חביתין לקטורת דגבי חביתין כתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב ולא כתיב צווי הקרבה בכל פרט ופרט אלא כלל הכל במה שצוה זה קרבן אהרן אשר יקריבו אבל גבי קטורת כתיב ובהעלת אהרן את הנרות יקטירנה ובהיטיבו את הנרות יקטירנה הרי דבכל זמן וזמן באה המצוה של הקטרה וא\"כ למה לא ימנה לשתי מצות. ולענ\"ד ד' הלב שמח נכונים ואין כאן עירוב פרשיות ולא טעות גמור וכוונת הלב שמח הוא ללמוד מההיא דמנחות דכמו שמצינו שם דמדכתיב מחציתה בכנוי ולא מחצית ש\"מ דהמצוה היא מנחה תמיד הכתוב מקודם ואין שם אלא מצוה אחת אליבא דכ\"ע ה\"נ בקטורת שאמרו חכמים מנה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב ולא אמרו חצי מנה בבקר וחצי מנה בערב ש\"מ דס\"ל לחכמים דהמצוה היא מנה בכל יום והקטרת כל היום חד מצוה היא אלא שפירשו דאינו מקטיר בבת אחת אלא פרס בשחרית ופרס בין הערבים אבל לחשבון המצוה הוא נחשב מנה בכל יום ותו ל\"מ. ובלשון הכתוב עצמו יש רמז לזה אף שאינו מבואר בכתוב דמדכתיב שמות ל' ז' בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה בכנוי ולא כתיב יקטיר וכן שם פסוק ח' כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ולא כתיב יקטיר ש\"מ דהמצוה היא \"והקטיר עליו אהרן קטרת סמים\" הכתוב מקודם וא\"כ אין כאן אלא מצוה אחת. ואולי זהו כוונת פרש\"י בפי' החומש פסוק ח' שכתב יקטירנה בכל יום פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים דר\"ל מדכתיב יקטירנה ולא כתיב יקטיר ש\"מ דהמצוה היא בכל יום וכל היום אינו אלא אחת אלא פרס מקטיר שחרית כו' ולכן אמר יקטירנה לאותה הפרס של כל ההקטרה. ואל תטעה בלשון הלב שמח שאמר חכמים אמרו כו' מחציתה בבקר כו' שר\"ל מדאמרו מחציתה ולא מחצית וכההיא דמנחות שם דז\"א דבאמת לא נזכר לשון מחציתה גבי קטרת אלא פרס בשחרית ופרס בין הערבים דהיינו מחצית אלא כוונת הלב שמח מדאמרו מנה בכל יום מחצית בבקר כו' ולא אמרו חצי מנה בבקר כו' וכנ\"ל. ודע דלשון חכמים שכתב הלב שמח נמצא בנוסחתינו שבסדר התפלה \"מנה בכל יום פרס בשחרית ופרס בין הערבים\" ובמק\"א לא ראיתי עדיין כלשון הזה ועיין להלן סי' תנ\"ה ובביאורי שם אות א'. ",
                "דהא. הלשון מגומגם ובנדפס כתוב בזה\"ל דאסמכוה אקרא דכתיב [שה\"ש ד' י\"ג] שלחיך פרדס רמונים שלחיך בגי' הכי הוי ומדרש לא ראיתי ע\"כ: "
            ],
            [
                "פטור. בנדפס כתוב לעובדי כוכבים ולמתים חייב והוא ט\"ס וצ\"ל פטור כמבואר כאן והוא מוכרח. ",
                "עיין בתוס' סנהדרין וע\"ז שם שתי' בענין אחר. ",
                "בגמ' אמרו מתים נמי פטור דכיון דמית ליה מת מיקרי ולא אדם ורבינו כתב שאינו אלא לתענוגים וצ\"ע. ",
                "דעובדי כוכבים לא נצטוו. מכאן כתב הרב הגאון הגדול מד\"א דמחנינו מהרי\"ל זצ\"ל להשיג עמש\"כ המנחת חינוך מ' י\"ד ומ' קכ\"ז ור\"פ במדבר דעובד כוכבים חייב בגזל גבוה עיי\"ש דאם כדבריו הא העובד כוכבים מצווה מטעם גזל דהא שמן המשחה הוא קודש ואם דאינו מצווה ע\"ז הלאו דלא ייסך רק מטעם אחר הא לגבי ב\"נ אין שום נ\"מ מזה ע\"כ נראה ברור דבקדשים ליכא לאו דגזל אף לענין ב\"נ ולא אמרינן מ\"ל גזל הדיוט מ\"ל גזל גבוה עכ\"ד בגליון המנחת חינוך. ולענ\"ד משום הא לאו תברא דהא בשמן המשחה אמר ר\"י הוריות י\"א ב' ובמדרש וי\"ר פ\"י סי' ח' דשמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה נסים נעשו בו מתחילה וע\"ס דאחר כל המשיחות כולו קיים לעתיד לבוא עיי\"ש וא\"כ אם סך אחד בשמן המשחה ליכא שום גזל דלא נתמעט מאומה מאותו שמן וכולו קיים כמו שהיה אלא דאפ\"ה הזהירה תורה על בשר אדם לא ייסך. וא\"כ אינו ענין כלל לגזל גבוה ואין העובד כוכבים מצווה ע\"ז מטעם גזל הקדש דלא חיסר כלום מאותו שמן. ונראה לי עוד דלפמ\"ש בסנהדרין נ\"ז א' בפחות משו\"פ עובד כוכבים בישראל נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי ל\"ל א\"כ בגזל גבוה עובד כוכבים מהקדש בפחות משו\"פ אינו חייב דבהקדש לא שייך לומר צערא בשעתא מי ל\"ל ומ\"ש במנחת חינוך ריש ס' במדבר וב\"נ נהרג ע\"ז כמו גניבת הדיוט ואפילו בפחות משו\"פ לא קאי בפחות משו\"פ אגניבת הקדש אלא על גניבת הדיוט דסמיך ליה קאי והא ודאי דסיכת שמן המשחה לא בעינן שו\"פ אלא כל שהוא או כזית א\"כ אכתי עובדי כוכבים אינם בסך בפחות משו\"פ ושפיר אינם בבל ייסך מיהו דברי הראשונים לר\"י ב\"ר אלעאי נכונים וברורים דבשמן המשחה שעשה משה אפי' בשו\"פ ליכא גזל. וראיתי בס\"ס מקור חיים בחי' למס' כריתות ד\"ו ב' שכתב דאפשר לומר דקטן כיון דאתי לכלל שלא יסוך כשיגדיל מיקרי ישנו בבל יסוך א\"כ גם אחרים מצווין עליו שלא יסיכוהו ותמיהני מ\"ש מהך דקשירה גיטין מ\"ה ב' דחשיב שם קטן שאינו בקשירה ואינו בכתיבה דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה עיי\"ש ולא אמרינן בקטן דחשיב ישנו בקשירה דאתי לכלל קשירה כשיגדיל וא\"כ ה\"נ אינו בסך וגם אחרים אינם מצווין עליו שלא יסיכוהו ועיין יד שאול ליו\"ד סי' רפ\"א סק\"ג שנשאל בזה למה ממעט קטן מוקשרתם והרי הוי בר קשירה משיגדיל. ועי' בבינת אדם כלל א' אות א' ",
                "ייסוך. בנדפס יסיך וכ\"ה לפנינו בגמ' ז' א' ועיי\"ש ברש\"י וכ\"כ בתוס' שם הכא אינו מוסיף על התיבה אלא מסרס התיבה להטיל יו\"ד בין סמך לכף. ",
                "אף נתינה כו' עד שנאמר ראשית דגנך חסר בנדפס ד' זאלקווא והווי העמודים לא הרגיש בהט\"ס שחסר שם. ",
                "נתינה שאינה כו'. בנדפס כתוב בלשון אחר וז\"ל שם וי\"ל נתינה שהיא בתשלומין בשו\"פ שאינן נקראין תשלומין פחות משו\"פ וגבי תרומה כו' ועיין תוס' פסחים שם ובב\"מ מ\"ז א' תוד\"ה קונים ובס' התרומה ריש הל' גיטין ולעיל סי' קנ\"א בסופו. ",
                "חייב. בנדפס ליתא תיבת חייב. ובאמת אינו מובן מה ענין חייב לכאן ואדרבה צ\"ל בכל שהוא פוטר כדא\"ש חטה אחת פוטרת את הכרי. "
            ],
            [
                "המוסגר הוספתי מהנדפס וכ\"ה בת\"כ. ",
                "כ\"ה בנדפס ובהכת\"י חסר זה ועיין בסמוך שכתב רבינו מהת\"כ מנין לרבות את הדם ת\"ל או זבח והיינו ד' ר\"ע. ודע דאף שאמרו דם יחשב לרבות את הזורק מ\"מ עיקר רבויא הוא מסיפא דקרא דם שפך כפרש\"י בסנהדרין ל\"ד ב' ומתרבי מדם שפך וכ\"כ רש\"י בפי' החומש דם שפך לרבות את הזורק דמים בחוץ ור' ישמעאל לשיטתו דר' ישמעאל ס\"ל בסוף פסחים דזריקה בכלל שפיכה ור\"ע חולק עליו בזה ולא יכול לרבות זורק מן דם שפך כ\"כ התו\"ה אחרי סי' צ' ועיין בס' בית דוד בהקדמה. ",
                "על החולין פי' בשוחט חולין בפנים יכול יהא חייב כרת ת\"ל כו'. ",
                "עיין ברש\"י זבחים ק\"ח סע\"א שכתב וקס\"ד ונכרת האיש ההוא עכ\"ל מבואר דלמסקנא ההוא אחד ולא שנים ילפינן מדכתיב דם יחשב לאיש ההוא דבשחיטה כתיב משא\"כ ונכרת האיש ההוא כתיב בהעלאה ג\"כ וכ\"כ הרע\"ב בפיה\"מ שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין דכתיב דם יחשב לאיש ההוא אחד ולא שנים וא\"כ תמוה משכ\"ר ונכרת האיש ההוא אחד ולא שנים ולא כתב כפי המסקנא דם יחשב לאיש ההוא אחד ולא שנים. וכתב הריטב\"א בחי' לקדושין מ\"ג א' עמש\"ש חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין וז\"ל וכ\"ת והא למ\"ל קרא מהכא תיפוק ליה מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' ודרשינן התם אחד שעשה חויב שנים שעשאוה פטורין ואיכא למימר דאיצטריך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר לחוץ סד\"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ\"ל ההוא ולא שנים ששחטו כו' ועיין בתוס' רעק\"א למשניות זבחים פי\"ג אות ק\"א ומשכ\"ש והכי משמע לכאורה מד' הריטב\"א מדמקשה דכבר נפקא מקרא דבעשותה ולא תי' דאתיא לזה אינו יכול וזה אינו יכול עכ\"ל לאו דוקא לזה א\"י וזה א\"י דאליבא דר\"ש צ\"ל לזה יכול וזה א\"י דאמרינן שבת צ\"ב ב' דלד\"ה חייב ופי' זה שיכול כרב חסדא שם צ\"ג א' וה\"ה לכל איסורין שבתורה מיהו גבי השוחט קדשים בחוץ שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים אפי' ז\"י וזה א\"י מדכתיב קרא יתירא דההוא ובחנם התפלא עליו חכם אחד בקונטרס כנסת ח\"י אדעססא תרנ\"ו סי' קס\"ד ויתפרש מ\"ש ר\"ש בברייתא דזבחים ק\"ח ב' איש איש מה ת\"ל לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין פי' בכל ענין כמו המיעוט דההוא דשחיטה דבכל ענין אחד ולא שנים וה\"נ איש איש לרבות שנים גבי העלאה דבכל ענין חייבין ושפיר אמרו אח\"כ שיכול והלא דין הוא ומה השוחט כו' ר\"ל דהו\"א דבכל ענין פטורין כמו השוחט משא\"כ בכל התורה מדכתיב בעשותה אינו אלא בז\"י וז\"י או שניהם א\"י אבל ז\"י וזה א\"י חייב לד\"ה אפילו לר\"ש וזש\"ר בסמוך ומניין שבהעלאה חייבין ולא גמרינן משחיטה דהיינו כמ\"ש בברייתא שם שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט שחייב כו'. ",
                "דמיתרע. הלשון מגומגם והיותר נראה דצ\"ל דמיתבע פי' דמיבעיא ליה לשחיטה ובנדפס כתוב הלכך כל כמה דמקרב סוף שחיטה לא מיקרי כו' ודע דסברת רבינו מוכרחת דא\"כ לריש לקיש אין למצוא שחיטה כשירה דהא הוי נקובת הוושט מתחילת שחיטה אלא ע\"כ דכיון דדרך הכשר קעביד אין כאן מום: "
            ],
            [],
            [
                "דברי ר' מאיר. לגירסת רבינו דר\"מ צ\"ל אח\"כ ר' אלעזר אומר והוא ר' אלעזר בן שמוע והגרש\"ש כ' ג\"כ לפי גירסתינו א\"ל ר\"י ה\"נ להגיה ר' אלעזר כו' עיי\"ש ונוסחת הספרי שלפנינו במדבר פ' ס\"ט מסכים לגי' רבינו דר\"מ דאילו ר\"ע אמר שם דרך רחוקה רצה לעשות ואינו יכול ופי' ר\"ה דהוי לפנים מן המודיעין ואינו יכול מפני הנחלים והקרונות [כ\"כ במאיר עין שם וט\"ס תיבת הנחלים וצ\"ל הגמלים], ולפנינו דברי ר' עקיבא וכ\"ה בתוס' פסחים צ\"ג ב' ד\"ה רב ואף שכתבו התוס' בבכורות ל\"ד א' ד\"ה ורמינהו כו' ובספר הישר לר\"ת סי' כ\"ו דר\"ע קודם ר' אליעזר לא אשכחן בשום מקום וא\"כ קשה הרי כאן הקדים דברי ר\"ע לר' אלעזר אולם להגי' דברי ר' אלעזר א\"ש ואף לגי' ר' אליעזר י\"ל עפ\"י מש\"כ במשניות החדשים בברכות פ\"ה מ\"ב בתוס' אנשי שם בשם ש\"ל טעם על מה שמאחר שם במשנה ר' אליעזר לר\"ע אע\"ג דאיהו רביה דהוא משום דר\"ע דבריו קרובין יותר לדברי ת\"ק לאומרה אצל חונן הדעת אבל ר' אליעזר מרחיק טובא בהודאה ודלא כמו שראיתי בהגדה של פסח עם פי' דמשק אליעזר בקונטרס אגדות יעקב פ\"ג שתמה על ר\"ת מהך דברכות שם וסיים וזו פליאה נשגבה והפריז על המדה ויפה תירץ הש\"ל דלק\"מ וה\"נ אומר אני בענינינו דבפסחים דהדרך רחוקה שאמר ר\"ע קרוב יותר למה שכתוב בתורה או בדרך רחוקה כפשטא שהוא רחוק מירושלים ט\"ו מילין לכן הקדים במשנה דר\"ע ואח\"כ כ' דברי ר' אליעזר דס\"ל דלאו רחוקה ממש אלא מאיסקופת עזרה ולחוץ ומזוקק לשון רבינו במשנה: "
            ],
            [
                "שלא מל כו' בס' נחל איתן פ\"ב מהל' מילה ה\"ג כ' שאין חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר כתיב אשר לא ימול וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבוייא דהמול ימול כדאיתא ביבמות דע\"ב כו' עיי\"ש שביאר בזה דברי רב אשי שבת קל\"ג ב' גדול בהדיא כתיב ביה וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ואני אומר דהדין עם התוס' דלפי דברי הנחל איתן יקשה עמ\"ש רב אשי לעולם אומן כו' דאמאי יתחייב אומן כרת שחילל שבת ולא עשה מצוה והלא עשה מצוה שהוציא הנמול מדין כרת כשיגדיל במה שמל אותו ואין לומר דלא ניתן שבת לדחות כ\"א על מילה שלימה דהא כתיב וביום השמיני ימול ומינה ילפינן ביום אפי' בשבת ודמיא ממש לוערל זכר אשר לא ימול דבתרווייהו לא כתיב אלא חד ימול וע\"כ דדברי הנ\"א ליתא וראיתי עוד ביד אברהם ליו\"ד סי' קי\"ט ש\"ך סקי\"ב שהשיג על הדג\"מ שם שכ' יש לו זמן כל ימי חייו ממש\"כ הרמ\"א בהג\"ה ליו\"ד ריש סי' רס\"א ובכל יום עוברים בעונשים אלו ותמיהני שסותר דברי עצמו בנחל איתן פ\"א מהל' מילה ה\"ב שכ' שם דגם הראב\"ד מודה דכי מל עצמו מפטר מכרת של כל יום שהיה עליו מכבר וכדמשמע נמי מד' הכס\"מ וא\"כ א\"ש ד' הדג\"מ: "
            ],
            [
                "וי\"ו רביעי כו' מחוסר כפורים. חסר כאן מחוסר בגדים ולהלן ריש סי' רפ\"ח כתיב מחוסר בגדים ומדבר אח\"כ בדין מחוסר כפורים ונראה שהמעתיק שגג בהעתקתו ותחת שהיה לו להעתיק בסי' רפ\"ח בדין מחוסר בגדים כל הענין הכתוב בנדפס סי' ש\"מ דלג כל הסי' והעתיק תחת זה משכ\"ש בסי' שמ\"א מדין מחוסר כיפורים והוליכו שולל טעות סופר שבנדפס דפוס זאלקווא סי' ש\"מ שכ' שם תניא בפ' הנשרפים אלו הן במיתה מחוסר כפורים ששימש כו' והוא ט\"ס וצ\"ל מחוסר בגדים ששימש כו'. וגם בה\"ג ע\"פ כת\"י רומי הנדפס בברלין תרמ\"ח ע\"י גאון מוהרעה\"ה זצ\"ל צד יו\"ד חסר מחוסר בגדים ועיי\"ש אות ק\"ו השני ואיני מבין דבריו שם. ",
                "שלא ענש מיתה כו' עיין להלן סי' ש\"ל מש\"ש בביאורי ע\"ד הספרי זה. ",
                "פי' במקלל כו'. בסנהדרין פ\"ד א' איתא מ\"ד בסקילה יליף מנביא שהדיח עיי\"ש אך לגי' הספרי ר' שמעון אין לפרש פי' להלן בנביא שהדיח דהא ר\"ש ס\"ל נביא שהדיח בחנק ועיין בס' אהלי יהודה באור לספרי שם וכ' בקונטרס די השיב לסנהדרין לימוד ד' מ\"ט דמר יליף ממקלל ומר יליף מנואף וז\"ל דר\"ש דיליף ממקלל ס\"ל דאי ילפינן מנואף ובחנק א\"כ ג\"ש למאי אהני דהא בלא\"ה סתם מיתה האמורה בתורה אינו אלא חנק מש\"ה ע\"כ כי אתיא ג\"ש לחייבו בסקילה אתיא וריב\"נ ס\"ל דאי לאו ג\"ש הו\"א דלית בי' מיתת ב\"ד כלל אלא מיתה בי\"ש כר' ישמעאל לפי שלא מצינו מיתת ב\"ד בקדש ומקדש כמש\"כ הרא\"ם עכ\"ל וכדברי רבינו הרא\"ם כ\"כ הסמ\"ג לאוין ש\"ט ובביאור ווי העמודים תמה ע\"ד היראים והסמ\"ג שכ' זה יומת בי\"ש קאמר מנ\"ל שאינו חנק כו' שלא מצינו מיתת ב\"ד בקודש ומקדש הלכך נראה הדבר כו' והלא בסנהדרין שם אמרו לר' ישמעאל הוי יומת בי\"ש בגז\"ש ולא משום דסתם מיתה דקדש ומקדש בי\"ש ואני תמה כי\"ב על הש\"ח לפרש\"י פ' במדבר א' פסוק נ\"א שכ' שם רש\"י והזר הקרב יומת בי\"ש וביאר בש\"ח דרש\"י יליף לה דבי\"ש ולא חנק ככל סתם מיתה האמורה בתורה ממש\"כ אח\"ז ולא יהיה קצף וגו' דמשמע הא אם לא תעשו כמצותי שיכנסו זרים בעבודתם זו יהי' קצף כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא הקצף וגו' ושם היתה מיתה בי\"ש עיי\"ש ובאמת אמרו בברייתא דסנהדרין לר' ישמעאל דיומת בי\"ש מגז\"ש ממה שנאמר כל הקרב הקרב אל משכן ה' יומת מה להלן בי\"ש אף כאן בי\"ש "
            ],
            [
                "מקדשי כו' בנדפס ובת\"כ איתא ת\"ל אשר הם מקדישים לי וכצ\"ל: "
            ],
            [
                "לפנינו שם ר' סימאי: "
            ],
            [
                "מחוסר בגדים. בנדפס סי' ש\"מ וז\"ל שם תניא בפ' הנשרפין [סנהדרין פ\"ג א'] אלו הן במיתה מחוסר בגדים [כצ\"ל כמו שכתבתי למעלה בראש וי\"ו רביעי] ששימש [שם ע\"ב] מנלן אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן ומטו בה משמיה דר\"א ברבי שמעון וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו והיתה להם כהונתם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים וכבר פירשנו עליהם למעלה לזר ששימש אזהרה ועונש מיתה ובמה הוא חיסור בגדים כדתנן ביומא [ע\"א ב'] כהן גדול משמש בח' בגדים וכהן הדיוט בד' בכתונת ומכנסיים ומצנפת ואבנט מוסיף עליו כה\"ג חשן ואפוד ומעיל וציץ, וכאן בהכת\"י חסר כל זה כמש\"כ למעלה ועיין בסה\"מ להרמב\"ם עשה ל\"ג ומשכ\"ש הרמב\"ן להליץ בעד בה\"ג וכן הוא דעת היראים כבה\"ג ולכן לא כ' היראים מש\"כ הרמב\"ם. מ\"ע כ\"ד לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה וסמך על מש\"כ כאן שלא רחוץ ידים ורגלים עיין מש\"כ סי' שכ\"א אות א' בביאורי: ",
                "ר' חנא. לפנינו רב הונא. ",
                "בנדפס כתוב כאן תיבות אלו \"תירוץ לא שמעתי\" ועיין בסנהדרין פ\"ג ב' תוד\"ה וט\"י תירוץ לזה "
            ],
            [
                "בעבודה קאמר כו' דלא כהריצב\"א שבתוס' יומא ה' ב' בשלא רחוץ יו\"ר מחייב אאהל מועד אפי' אביאה ריקנית עיי\"ש אלא כפירש\"י בפי' התורה בבואם אל אהל מועד להקטיר ועיין ר\"ש פ\"א דכלים מ\"ט ומש\"ש הר\"ש ועוד דברייתא דסנהדרין דאלו הן שבמיתה מיתניא בתוספתא בריש כריתות וקתני הכי כו' ושלא רחוץ יו\"ר כו' ששימשו כו' לפנינו בתוספתא שם ליתא שלא רחוץ יו\"ר ואולי צ\"ל בפי\"ב דזבחים דשם בתוספתא איחא כד' הר\"ש, ומשכ\"ר מגז\"ש דחוקה חוקה היינו לת\"ק דרבי שבת\"כ שכ' רבינו בסי' הסמוך דלרבי יליף גז\"ש בבואכם עיי\"ש. ",
                "עיין זבחים י\"ח א' תוד\"ה אתיא. ",
                "בנדפס מסיים כאן ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו ומקדש עכ\"ל ונראה שט\"ס יש שם דבברייתא הכי מיתנייא בדברי ר\"י בר\"י מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש דגם ר\"י בר\"י בעי ידיו ורגליו כאחד ירחצו כמש\"ש אמרו לו הפלגתה א\"א לעשות כן, וכאן לא כ' כלום מדברי ר\"י בר\"י דבאמת הלכה כת\"ק ועיין בחת\"ס חאו\"ח סי קצ\"ד מש\"ש בזה ובס\"ס בית אב להרב דקאפוליא ס\"ס ק\"ג: "
            ],
            [
                "ימותו. תיבה זו ליתא בנדפס והנראה בעיני דט\"ס תיבת ימותו וצ\"ל ומגתו וכ\"ה בת\"כ יכול כל שהוא יכול מגתו ת\"ל כו' בן מ' יום, שיצא מכלל יין מגתו ובא לכלל יין גמור דנקרא שכר כמו גבי תמיד ברכות כ\"ז א', וכ\"ה בכריתות י\"ג ב'. ",
                "פי' בדבר כו' לפמש\"כ כאן הוא פי' על מנין אף ביציאה אולם בסמ\"ג לאוין ש' כ' הפי' על מנין לעשות המזבח כאהל מועד ת\"ל אתה ובניך ע\"ז כתוב שם פי' בדבר שאתה ובניך חלוקין משאר ישראל ובנדפס כתוב בבואכם אין לי אלא בביאה ביציאה מנין ת\"ל אתה ובניך ומנין לעשות המזבח כאהל מועד ת\"ל אתה ובניך ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת\"ל אתה ובניך פי' בדבר כו' והוא הנכון יותר דהפי' הוא על בשעת עבודה וא\"כ אין חילוק בין ביאה ליציאה בין מזבח לאהל מועד כל שבשעת עבודה חייב וע\"ז הת\"כ רמז רבינו בסי' הקודם שכ' שם בבואכם דשתויי יין בעבודה ונראה דדעת רבינו בפי' הת\"כ כהרמב\"ן בפי' התורה ובסה\"מ לאוין ע\"ג דבשעת עבודה שבת\"כ היינו אם שתה ועבד ושעת עבודה ועבודה חדא מילתא היא דלא כהרמב\"ם והראב\"ד בפי' לת\"כ פי' י\"מ דדוקא שעת עבודה דהיינו שעה הראויה לעבודה אע\"פ שלא עבד וכן דקדק הלב שמח דלהרמב\"ן הול\"ל בעבודה ומאי שעת דקאמר ורבינו לא ס\"ל דקדוק כזה "
            ],
            [
                "ביופיו. וכ\"ה בסמ\"ג אבל ט\"ס הוא וצ\"ל ביפיו וכן הוא בכתוב ודע דתיבת \"ביפיו\" בגימטריא \"בכל יום\". ",
                "כ\"ה בתענית י\"ז א' ובנדפס רנב\"י. ",
                "כוונת רבינו להקשות היאך ילפינן פרע לא ישלחו דיחזקאל דהיינו שלשים מן גדל פרע דד\"ת והא ד\"ת מד\"ק ל\"י והה\"נ ד\"ק מד\"ת ליכא למילף וע\"ז מתרץ רבינו דלאו גז\"ש ממש הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דפרע שלשים יום הוי וכדאמרינן בב\"ק ד\"ב ע\"ב כה\"ג, ועיין בתוס' תענית י\"ז א' ד\"ה לא שכ' גז\"ש דפרע למ\"ל ואין ר\"ל ג\"ש ממש אלא כוונתם דהא לשון פרע מוכיח דהיינו ל\"י ואיך אפשר לומר לא לירבו כלל ולפמש\"כ מהרש\"א בסנהדרין כ\"ב ב' אהא דמקשינן בגמרא שם עד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה דקאי ג\"כ אדלעיל דכהן אחד לל\"י דיליף לה פרע פרע מנזיר ועד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה וע\"ז משם בגמרא דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא וא\"כ גם קושיית רבינו מתורצת: "
            ],
            [
                "הנה מספר הסימנים מאלו קכ\"ז לאוין אינו אלא ק\"ז מן סימן רצ\"ב עד סימן שצ\"ח ועד בכלל אלא בסי' אחד נכלל כמה לאוין כמו בסימן ש\"ד. ש\"ז. שי\"ג. שכ\"א. שכ\"ז. שכ\"ט. של\"ג. של\"ה. של\"ז. שמ\"ב. שמ\"ה. שמ\"ו. שמ\"ז [ב' נוספים]. שע\"ג. שפ\"ב שפ\"ג. שצ\"ו. בכל אלו הסימנים נמצא י\"ח לאוין נוספים ועם הב' לאוין הכתובים כאן שאינם נמצאים בפנים הספר הרי מאה ושבעה ועשרים ולפי\"ז אתנן זונה ומחיר כלב נחשב ללאו אחד וכן כל שאר וכל דבש לא תקטירו הוא לאו אחד והנה סי' שי\"ג. של\"ג. שפ\"ב שפ\"ג. לדעת הרמב\"ם אינם אלא ד' לאוין משא\"כ לדעת רבינו כפול שמונה ועיין בהצעה בראש הספר מש\"ש ועיין להלן סימן ש\"כ בביאורי אות ה' וצ\"ע עוד בסי' שמ\"א אות א' בביאורי. ",
                "אחר זה סי' ש\"ח ולא יראו פני ריקם וסי' ש\"ט לא תוסיפון לשוב בדרך וחסר פה ב' לאוין אלו. ",
                "חסר בפנים הספר ונראה שסמך עמש\"כ בסי' מ' ועיי\"ש בביאורי תוע\"ר. ",
                "וכ' שם בפנים הספר בסי' של\"ה שלא לשמוע אל מעוננים וקוסמים. ",
                "ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה. כ\"ה בפנים הספר סי' שמ\"ז. ",
                "חסר בפנים הספר ובבה\"ג איתא ומשם הובא לכאן. ",
                "אחר זה כתוב בסי' שפ\"ט לא תזרע כרמך כלאים וחסר פה. ",
                "לא תסור מן הדברים. הנה בסי' שצ\"ח כ' רבינו בזה\"ל לא תסור מכל הדברים וכ\"ה בבה\"ג סוף מנין הלאוין שלו \"לא תסור מכל הדברים\" וא\"כ כוונת בה\"ג למש\"כ דברים כ\"ח י\"ד וכן נראה מסדור לשונו שם שמונה והולך הני דפרשה תבוא ועוד שמקודם כתב הבה\"ג במנין הלאוין לא תסור מן הדבר שבשופטים י\"ז י\"א וכ\"כ הרמב\"ן לסה\"מ שורש רביעי שהבה\"ג מנה לא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל דדברים כ\"ח י\"ד והוא בעצמו השיג עליו וכ\"כ הרמב\"ן בפי' החומש שלו תבוא שם ולא תסור מכל הדברים נמשך עם כי תשמע כו' ואיננו כדברי בעל ההלכות שמנאו במל\"ת עכ\"ל אבל רבינו היראים בסי' שצ\"ח אף שכתב לא תסור מכל הדברים עכ\"ז כתב בביאורה שם הזהיר הבורא ית' שלא לסור מדברי ב\"ד הגדול שבירושלים דכתיב בפ' שופטים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל כו' וא\"כ חשב רבינו דמש\"כ הבה\"ג לא תסור מכל הדברים כיון להך דפ' שופטים גבי זקן ממרא ומש\"ה כ' רבינו שם בסוף הסימן בזה\"ל ומן הדין לא היה לנו למנותו בחייבי לאוין ולפי\"ז צ\"ל דלא היה כתוב בבה\"ג שלפני רבינו לא תסור מן הדבר וכבר כתב בס' מעין החכמה בסדר תצוה וז\"ל אין לסמוך על המנין שנמצא בספרי ה\"ג שבידינו כי הוא כולו מוקשה ומלא טעיות ואין לסמוך אלא עמש\"כ הקדמונים בשמו עכ\"ל ולפי\"ז נראה דמשכ\"ר כאן לא תסור מן הדברים ר\"ל לא תסור מן הדבר דפ' שופטים. ",
                "בנדפס דלנו מן תמיד נשחט זה לתמיד נשחט שבסמוך להלן וחסרו מה שבנתיים ודע דבמכילתא סוף פרשה משפטים איתא לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ד\"ר ישמעאל עכ\"ל ועפי\"ז אומר אני דמש\"א בברייתא דפסחים ה' א' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעי\"ט כו' ת\"ל לא תשחט ע\"ח דם זבח לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ד\"ר ישמעאל דהך ד\"ר ישמעאל קאי אדרשא דלא תשחט ע\"ח דם זבחי דהיינו לא תשחט את הפסח כמבואר במכילתא אבל הך דרשא דברייתא שהכריחו מזה דאך ביום הראשון הוא מעי\"ט לאו ר' ישמעאל אמר לה וא\"כ אין התחלה כלל לתמיהת התוס' שם ד\"ה דברי ר' ישמעאל. ",
                "בנדפס ר' טבלא מאביי. ",
                "עיין תוס' פסחים ס\"ג ב' ד\"ה לא ומנחות ע\"ח ב' תוד\"ה לא: "
            ],
            [
                "וכו' וכ\"ה בנדפס ואינו מובן ועיין בערוך ערך אתנן שהביא שם המשנה דתמורה ונראה שהי' כתוב לפניו אחר אפילו מאה פעמים כולן אסורין איזהו מחיר כלב כו' אולם נראה יותר דט\"ס בספר היראים ותחת וכו' צ\"ל וכן. ומשכ\"ר בלשון המשנה האומר לשפחתו נראה שט\"ס וצ\"ל האומר לזונה וכ\"ה במשנה שלפנינו וזש\"ר בסמוך ומוקמינן לה בגמרא באיסור לאו כו' והוא פי' עמ\"ש במשנה האומר לזונה כו' דהיינו זונה שאסורה לו מכבר ולא באשה המותרת לו אלא שבא עליה שלא לשם אישות דנעשית זונה לר\"א ועיין בהרמב\"ם פ\"ד מהל' איסורי מזבח ה\"ח ונראה שכן הוא שיטת רבינו. ",
                "ומוקמינן כו' בנדפס חסר מן ומוקמינן דהכא למוקמינן הב' בטעות. ",
                "ובהא פליגי כו' אין זה מלשון הגמרא והרמב\"ם בפי' המשנה שם פי' דס\"ל לרבי הואיל וע\"ע הותר מכללו בשפחה כנענית לא חשיב אתנן ורבינו פי' כפרש\"י שם ועיין בהרע\"ב פי' ב' הפירושים ובתפא\"י שם הסכים יותר לפי' הרמב\"ם וכן יורה לשון התוס' ב\"ק ע' ב' סד\"ה אתנן שכ' שם ואפי' ר\"מ ל\"ק אלא משום דשפחה בעבד שריא כדמפרש התם דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ודו\"ק עיין בתוספתא פ\"ד דחמורה ובנו\"כ שם. ",
                "עיין פרש\"י שם ד\"ה ויהא. שפי' כגון במזיד ולא אתרו ביה כו' ועיי\"ש בפנ\"י שהקשה על פרש\"י מה בכך דלא אתרו ביה מ\"מ לפטור מדתנא דבי חזקיה כפרש\"י שם ד\"י א' ד\"ה משא\"כ באש וד' נ\"ג ב' ד\"ה אדם ובור פטורין וד' ס\"א ב' ד\"ה היה דאפי' לא התרו ביה שאינו נהרג הא קי\"ל דח\"מ שוגגין פטורין וניחא לי' שם דכיון דקי\"ל כופרא כפרה סד\"א דחייב אדם כופר כי היכי דתיהוי ליה כפרה עיי\"ש ועיין בתוס' ד\"ד א' ד\"ה כראי ושם כ\"ו א' תוד\"ה ויהא וע\"ד רבינו כאן אצטריך עליו למיפטריה מדיני שמים ובס' מה\"ר בקו\"א ערך קלב\"ם כ' מדנפשי' לפרש ד' הגמרא דב\"ק כ\"ו א' כפי' רבינו דמטעם קלב\"ם הוי מהני תפיסה כרבא דס\"ל גבי החוסם פרה ודש בה בב\"מ דצ\"א דחייב לצי\"ש וכ' שם רש\"י ואי תפיס לא מפקינן מיניה וא\"כ י\"ל דאצטריך עליו ולא על האדם דאף אי תפס מוציאין ממנו עיי\"ש ועיין בס' קצה\"ח סי' ת\"י סעי' ל\"ז סק\"ד שכ' ג\"כ דפטורא דעליו ולא על האדם הוא אפי' מלצי\"ש פטור עיי\"ש. ובביאור ווי העמודים הקשה לפ\"ד רבינו מנ\"ל לרבא למילף חוסם את הפרה ודש בה דמשלם לצי\"ש מאתנן נילף מכופר באדם דגלי ביה קרא דאינו חייב אפי' לצי\"ש דבממון ילפינן לקולא לנתבע וסיים ויש ליישב וע\"ד החידוד הייתי אומר דמה\"ט פרש\"י בב\"מ שם דאי תפיס לא מפקינין מיני' דבלא\"ה מנלן לחיוביה מאתנן נימא לפטורא מכופר אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ויהיה הא דאמר אי תפיס מהני במחוייבי מיתה משום דספיקא הוא וכיון דתפיס תפיס ועיין באבני שהם להטו\"א חגיגה י' א' שהעיר לפרש כן וכ' הא ליתא אולם לפ\"ד רבינו יש לפרש כן אולם לפי האמת נראה דאע\"ג דכתיב עליו למעוטי כופר דאינו חייב אפי' לצי\"ש אין זה ענין לדין דמים ועיין בא\"ז לב\"ק דמ\"ג שפסק כן להלכה ועיי\"ש בקצה\"ח ולק\"מ קושיית הווי העמודים. ",
                "עיין ב\"ק ע' ב' תוד\"ה אתנן. ",
                "ותניא. הוא בספרי דברים פ' רס\"א ופי' דברי הספרי מדכתיב דברים י\"ז א' לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום וגו' כי תועבת ה\"א הוא נלמד לתועבה האמור כאן דאינו תועבה אלא זובח לאפוקי שאם העבירו ברגלו לעזרה דאינו חייב ולא אמרינן מדכתיב לא תביא וגו' שיהא חייב על הבאתו ג\"כ ורבינו לא הביא כאן תחלת דברי הספרי שאמרו שם יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה יהיה חייב ת\"ל כי תועבת נאמר כאן תועבה כו' ואפשר דלא הי' לפני רבינו גי' הספרי כמו שהוא לפנינו ועיין בסמוך. ",
                "זובח פרט לנדר הנדור פי' דדוקא כשזובח חייב משא\"כ על הקדשו אינו חייב ואע\"ג דגבי בע\"מ חייב נמי על ההקדש שאני התם דיש לנו רבוי על המקדש בע\"מ למזבח משא\"כ הכא ועיין במנחת חינוך מ' תקע\"א שכ' ג\"כ דעל ההקדש דאתנן ומחיר אינו חייב כן נראה והוא מבואר בדברי רבינו אולם נראה דחסר בדברי רבינו ואחר תיבת זובח צ\"ל נדר פרט לדבר הנדור וכ\"ה בספרי ופי' דבר שכבר הוא מקודש אין אתנן ומחיר חל עליו וכ\"ה בתמורה ל' ע\"ב. ",
                "ועשאן כ\"ה בב\"ק אבל בתמורה הגי' ועשאתן וכ\"ה בנדפס והוא מוכרח לפי' רבינו. ",
                "לפנינו אמר רב יוסף תני גוריון דמאספורק ובנדפס תני יוסף דמאספורק ועיין ס\"ס שי\"ב. ",
                "פי' כו' בנדפס הגי' כי כו' וט\"ס וצ\"ל פי', והנה בע\"ז מ\"ו ב' בעי רמב\"ח המשתחווה לקמה חטין מהו למנחות יש שינוי כו' או אין שינוי ועיי\"ש בתוס' שהקשו אמאי לא יליף מאתנן דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן הם ולא שינוייהם ולפי פי' רבינו הרא\"ם א\"ש בפשיטות דשאני שינוי דאתנן דנשתנה קודם הביאה ולא חייל איסור אתנן עלייהו משא\"כ באיבעיא דרמב\"ח דנשתנה אח\"כ, וכן מה שתמהו התוס' שם מ\"ז א' עמש\"ש בגמרא כי עיברו ולבסוף נרבעו ד\"ה אסורין ולא מיקרי שינוי לגבי הולד משא\"כ בקמח מחטין הוי שינוי ובמרובה גבי אתנן הוי איפכא דלב\"ש מוקמי גם לרבות שינוייהם דאסירי לגבוה, והם להיתר הולד אף בנותן לה מעוברת ועיין בתוס' ב\"ק ס\"ו א' ד\"ה הם דיותר הו\"ל לב\"ש לומר גם לרבות ולדותיהם והם !למעט שינוייהם ולפי פי' רבינו א\"ש דסברת ב\"ש הוא דשינוי אין קונה א\"כ בשעת ביאה נעשו הסלת בעצמן אתנן ליאסר לגבוה משא\"כ בנותן לה בהמה מעוברת דבשעת ביאה עכ\"פ הולד בפנים ולא יצא לחוץ. וראיתי בתוספתא פ\"ד דתמורה שאמרו שם נתן לה חטים לעשות סולת ענבים לעשות יין כו' בהמה מעוברת וילדה אצלו הרי אלו אסורים אבל כו' בהמה ונתעברה אצלו וילדה ה\"א מותרין ופשוט דתיבת אצלו ט\"ס וצ\"ל אצלה וכ\"כ המנחת בכורים שם [ומש\"ש מקודם וילדה אצלו גרסינן ט\"ס בדבריו וצ\"ל וילדה אצלה גרסינן כדמוכח מהגהתו בסיפא דתוספתא] ולפי דברי התוס' דב\"ק ס\"ו א' ד\"ה הם ובתמורה ל' ב' ד\"ה דניחא עיי\"ש בהגרש\"ש עכצ\"ל דמ\"ש בתוספתא בהמה מעוברת וילדה אצלה ה\"א אסורים אין זה ענין להולד דהא אף לב\"ש הם ולא ולדותיהם ואף נתן לה כשהיא מעוברת אלא כוונת התוספתא דבהמה אסורה דמה שילדה לא הוי שינוי להבהמה משא\"כ בסיפא בהמה ונתעברה אצלה וילדה מותרת הבהמה דהוי שינוי מעליא לגבי הבהמה מה שנתעברה וילדה וא\"כ התוספתא אליבא דב\"ה מיתניא דאמר הם ולא שינוייהם ומ\"ש ברישא נתן לה חטים לעשות סולת כו' ה\"א אסורים ה\"פ שנתן לה מתחלה החטים שתעשה מהם סולת והיא עשתה הסולת וכה\"ג שפי' הרא\"ם הברייתא חטין ועשאתן סולת דהיינו שנתן לה חטים באתננה ואמר לה כשאבוא אליך יהיו לך באתננך כו' ועשאתן סולת קודם ביאה וסברי ב\"ה דשינוי קני ואין איסור אתנן על הסולת והיינו דוקא כששינתה ממה שנתן לה משא\"כ בתוספתא שנתן לה מתחלה החטים שתוכל לעשות מהם סולת א\"כ לא שינתה כלום כשעשתה סולת קודם הביאה ולכן ה\"א אסורים וסייעתא מהתוספתא לפי' הרא\"ם כ\"נ לכאורה. אולם אין סברא לומר בנתעברה הבהמה וילדה דליהוי שינוי לגוף הבהמה שנתן לה באתננה וה\"ה בנתן לה טלה באתננה ונעשה איל נראה דבשינוי כי האי דממילא לא אשתרי לגבוה ודלא כהמנחת חינוך מ' תקע\"א שכ' צ\"ע על הרמב\"ם שכ' נתן חטים ועשאתן סולת כו' זיתים כו' דהו\"ל שינוי מעשה בידים ולא כתב רבותא טפי דאפי' שינוי דממילא כגון דנתן טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור ג\"כ נפקע אתנן ומחיר מותר להקריבן עכ\"ל דבאמת נראה דאינו מועיל ועיין ע\"ז מ\"ו א' גמרא מה להצד השוה שבהן שכן לא נשתנו מברייתן וכ' שם הריטב\"א פירוש וגדול בהמה לא חשוב שינוי בענין זה ואע\"ג דחשיב שינוי לענין גזל אליבא דר\"א ב\"ק צ\"ו ב' שאני התס דאייתר קרא להכי אשר גזל כעין שגזל יחזיר עכ\"ל ועיין בס' הר המריה להרמב\"ם פ\"ד מהל' איסורי מזבח אות מ\"ח שכ' לבאר התוספתא בהא דחטין ועשאן סולת כו' דאתיא כב\"ש דס\"ל שינוי אינו כלום ובבהמה מעוברת וילדה אצלה דאסורה כ' שם לפרש דב\"ש ס\"ל כשיטת ר\"א בולד הנרבעת ואסרי בנרבעת אפילו שנרבעו ואח\"כ עיברו ומשום זוז\"ג אסור ולכן ס\"ל באתנן כה\"ג מותר אבל בעיברו קודם שנעשו אתנן ואח\"כ נעשו אתנן אה\"נ דאסור עיי\"ש וכיון שכן מלשון התוספתא שאמרו לב\"ש נתן לה חטים לעשות סולת כו' תברא לפי' רבינו הרא\"ם וצ\"ע. ודע דבמדרש אגדה עה\"ת שהוציא החכם מהרש\"ב וויען התרנ\"ד. כ' בפ' כי תצא גם שניהם לרבות חילופיהן שהוא כיוצא בהם עכ\"ל ותמיהני דחליפי אתנן מותרין לד\"ה דאף לב\"ש לא אסרי אלא שינוייהם משא\"כ חליפיהם בודאי לא תפסי דמיהם והנה מה שהקשה רבינו הרא\"ם להמפרש ועשאן סולת לאחר שחל עליהם איסור אתנן דלא יתכן טעם דשינוי קונה כו' עיין ב\"ק ס\"ה ב' תוד\"ה הא שכ' וי\"ל כו'. ",
                "עיין ב\"ק נ\"ד א' תוד\"ה חמור שכ' והא דלא קאמר נמי גם לב\"ה דבריש הגוזל קמא (בבא קמא ד' צ\"ד א') דלא חשיב אלא הנך דדמו דהוו ב\"ח עכ\"ל וכ' הגרי\"פ בס' קשות מיושב הא דנקטו תוס' מקום מאוחר מריש הגוזל קמא והו\"ל להביא מן המוקדם בפ' מרובה (בבא קמא ד' ס\"ו א'). בעי טעמא. וגם לפי תירוצם אכתי איכא לאקשויי דלא קאמר נמי אותה לתנא דבי לוי קשיא כדאי' תמורה ל\"ג א' וכן בבכורות י\"ד ב' והוה נמי בע\"ח עכ\"ל ומה עמקו לשון התוס' דנקטו מריש הגוזל קמא ולא הביאו מפ' מרובה עפ\"י דברי רבינו כאן \"דההוא סוגיא דב\"ק רבא איירי בה\" והנה בריש הגוזל קמא שפיר איירי רבא בההוא גם דלב\"ה מש\"ה קשיא לי' לרבינו וכן להתוס' ארבא גופי' דלא אמר נמי גם לב\"ה, ושפיר לא איכפת להו להתוס' מאותה דלתנא דבי לוי קשיא דלא איירי רבא בה ועיין במנחות צ\"א ב' או לבר פדא קשיא ומש\"ש הגרי\"פ בס' קשות מיושב ביאור הדברים, ובתי' רבינו הרא\"ם יתיישב הכל גם הא דלא אמר בבקר אליבא דבן בג בג קשיא עירובין כ\"ז ב' עיי\"ש בהגהות ר\"ב רנשבורג ובש\"מ לב\"מ כ\"ז א' תי' מה שלא אמר בבקר אליבא דבן ב\"ב משום דכל התיבה אינו מיותר כ\"א הבי\"ת כמש\"כ התוס' עירובין שם וכ' הגרא\"ד שליט\"א דלד' היראים צ\"ל דס\"ל לרבא כולי' נזיקין חדא מסכת היא כמ\"ד הכי בב\"ק ק\"ב א' דאל\"כ קשה דשה דאבידה בב\"מ הוא עכ\"ל ובס' יראים הנדפס איתא דההיא סוגיא דב\"ק איירי בה וחסר שם תיבת \"רבא\" כמש\"כ כאן רבא איירי בה: "
            ],
            [
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס וכ\"ה בת\"כ ובסמ\"ג לאוין פ\"ה והוא מוכרח מפי' רבינו וכ' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם שממילא היא נמי בכלל לאו זה ועוד דכתיב אח\"כ ולא תזנה הארץ תוכל למידרש שפיר עליה וא\"כ בין האב ובין היא עוברין הלאו מיד כשהכינה עצמה לכך אפילו בלא בעילה עכ\"ל וזו מחלוקת הרמב\"ן לשיטת הבה\"ג והמג\"א בדעת הרמב\"ם שורש ה' דלהרמב\"ן שם היא עצמה נלמד מן ולא תזנה הארץ וזהו דעת בה\"ג דחשיב ולא תזנה הארץ ללאו בפ\"ע אבל המג\"א שם כ' דהכל נלמד מרישא דקרא כמשמעות הת\"כ. ועיין בטור אה\"ע ריש סי' כ\"ו שכ' אם בא עליה אדם בלא קדושין לשם זנות לוקה משום לא תהי' קדשה והיא זונה האמורה בתורה ובפי' והיא זונה נדחק הב\"י שם ויפה פי' בס' דרישת ארי חלק אבן פינה לאה\"ע שם דכוונת הטור אל מה שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכדברי הרמב\"ם בפ\"ב מהל' נ\"ב דין י\"ז והוא כדברי הסמ\"ג ורבינו כאן ועפי\"ז יש לפרש מ\"ש בסנהדרין דפ\"ב א' וע\"ז ל\"ו ב' משום נשג\"ז דהיינו זונה האמורה בתורה אל תחלל א\"ב להזנותה דישראל הרגיל בכך כפרש\"י ע\"ז שם אתי למיבעל נמי ישראלית פנוי' ועבר על הלאו דאל תחלל את בתך להזנותה דבין האב ובין היא והבועל עוברין ע\"ז ועיין לעיל סי' י\"ח אות כ\"ב בביאורי. ",
                "שריא. פי' יחוד עם הפנוי' ועכ\"ז קשיא לי' לרבינו מ\"ט שריא מן התורה יחוד דפנוי' אם איתא דביאה על הפנוי' יש בה איסור לאו וע\"ז תי' רבינו כגון אקראי בעלמא כו' מעשה יחידי פי' זנות אקראי בעלמא, והמוסגר הוספתי מיראים הנדפס. ",
                "מזנים כזאת הפירות פי' כמו שהיא מזנה כמו כן הפירות יהיו מזנים דהיינו הארץ לא תעשה פירותיה, ולשון הת\"כ לפנינו מזנים הם לפירות: "
            ],
            [
                "מדברי רבינו נראה שפוסק כרבה דס\"ל ירדו יעלו מה\"ט דלשולחן מדמינן לי' אבל הרמב\"ם בפ\"ג מפסה\"מ הי\"א פסק כרבא ועיי\"ש בכ\"מ הטעם דבתרא הוא ועיין ק\"נ להרא\"ש שבת פ' שואל אות ד' שאין כלל זה מוסכם לגבי רבה ולפמ\"ש המל\"מ בפ\"א מהל' תמידין ומוספין ה\"ג דמ\"ש ר\"פ בפסחים נ\"ט א' מעלה ומלינה בראשו של מזבח אתיא כמ\"ד אם ירדו יעלו דלא כפרש\"י שם א\"ש פסק רבינו כרבה מה\"ט אבל בס' מעה\"ח סדר מצורע פי' דברי רש\"י דשפיר כ' דאתיא כמ\"ד לינה פוסלת דאם ירדו לא יעלו עיי\"ש א\"כ י\"ל דה\"ט דהרמב\"ם שפסק כרבא דאם ירדו לא יעלו. ועיין בספר בית הלוי ח\"א סי' ל\"ח אות ט' ישוב לפסק הרמב\"ם ועיין מש\"כ הרב הגאון ר' רפאל בחיבורו שאלת הכהנים תורה ד' כ\"ב ע\"ב ובס' דעת קדושים. ",
                "בהדיא. בסמ\"ג לאוין שמ\"ח ליתא תיבת בהדיא ונכון: "
            ],
            [
                "רז\"ל בפסחים נ\"ט ב' ועיי\"ש בתוס' סד\"ה ולא. "
            ],
            [
                "שלא. בנדפס אלא. ",
                "רבותי. כן פי' רש\"י בפי' התורה ראה שם אולם רש\"י פי' שם ביום הראשון הוא יום י\"ד ע\"פ וקאי על מלת תזבח אבל רבינו הרא\"ם מפרש ע\"פ הספרי דברים פ' קל\"א דיום הראשון הוא יום ט\"ו והבי\"ת של בערב הוא בי\"ת בעבור ופי' אשר תזבח בשביל ערב [דהיינו ליל] שביום הראשון: "
            ],
            [
                "עייין רש\"י שם שפי' דגרסינן להיפך ודחה גירסת רבינו הרא\"ם. ",
                "סימן קט\"ז, וביראים הנדפס איתא וכבר פירשנו בעמוד רביעי הלכה רכ\"ה וט\"ס שם וצ\"ל בעמוד שביעי הלכה רפ\"ה וכמבואר כאן אלא שחסר ביראים הנדפס בסי' רפ\"ה כל המשא ומתן של רבינו בענין זה: "
            ],
            [
                "כן אומר אביי שם ור\"פ אמר דלכ\"ע יש בו משום שבירת עצם כיון דלאורחא חזי לאכילה ועיי\"ש בגמרא תניא כארבעה מינייהו דתניא רבי אומר כו' בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם והיינו כאביי דאמר מבע\"י אתא רבי למעוטי ולכן פסק רבינו כאביי ולא כר\"פ אע\"פ שר\"פ בתראה ובביאור ווי העמודים דחק בזה ול\"י למה וא\"ש מש\"כ הכ\"מ רפ\"י מהל' ק\"פ ע\"ד הרמב\"ם שפסק כת\"ק ודקדק הווי העמודים אמאי לא קאמר שפסק הרמב\"ם כר\"פ שהוא בתרא דאמר דלכ\"ע לוקה ובס' הר המריה סי' ק\"ה אות ד' כ' באמת ע\"ד הרמב\"ם שם, כר\"פ שם פ\"ד ב' דכ\"ע ס\"ל דיש בו משום שבירת עצם ודלא כמר\"ן עכ\"ל ואני אומר דהדין עם מרן הכ\"מ ודלא כהר המריה. ",
                "כרבינא שם פ\"ד ב': "
            ],
            [
                "בראוי להאכל. דלא כמש\"כ הצל\"ח בפסחים כ\"ח א' רש\"י ד\"ה אשם תלוי ובנו\"ב מ\"ת חיו\"ד סי' נ\"ג דאף זבח פסול באזהרת נותר עיי\"ש ועיין מנחת חינוך מצוה קמ\"ב: "
            ],
            [
                "המוסגר הגהתי מעצמי דרבינו חשב כאן ג' לאוין כמו שכ' להלן ותולדות לאלו שלשה לאוין כו' ודלא כהרמב\"ם בסה\"מ מל\"ת ר' שחשב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ללאו אחד ועיין בס' מעה\"ח בפ' בא בלאו דלא יראה שכ' טעם למה לא נחשוב לאו דלי\"ר לך שאור שבמשנה תורה ללאו מיוחד עיי\"ש, ובנדפס הוא בסי' ק\"ה. ",
                "בנדפס הגי' לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, וברי\"ף והרא\"ש הגי' והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והנראה בעיני דכוונת הגמרא לפי גי' הרי\"ף והרא\"ש והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור דברים ט\"ז ד' ולא יראה לך חמץ ור\"ל וגו' שמות י\"ג ז' ובמתכוין הקדימו לא יראה לך שאור ללא יראה לך חמץ שאין זה פסוק אחד בשום מקום וע\"כ דתרי קראי נינהו ומתחילה הביאו משאור לחודי' כמו שכתוב כאן שאור לא ימצא ואח\"כ הובא ולא יראה לך חמץ וגו דהיינו ולא יראה לך שאור דכתיבי תרווייהו חמץ ושאור וחדשים מקרוב באו שהגיהו ברי\"ף כמש\"כ בפסוק שמות י\"ג ז' ואינו כן, וז\"ש מהרמ\"ל בפסחים שם והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך כצ\"ל עכ\"ל דר\"ל דצ\"ל כגי' הרי\"ף והרא\"ש אך חסר תיבת וגו' בדברי מהר\"ם וצ\"ל בדבריו בזה\"ל והלא כבר נאמר ל\"י לך שאור ול\"י לך חמץ וגו' בכל גבולך כצ\"ל והגרש\"ש כ' על הגהת מהר\"ם נראה שיבוש כו' וכיון מדנפשי' לד' הפנ\"י שכ' על דברי מהר\"ם ולא ידעתי כוונתו בזה כו' ואני אומר דיש להגיה במהר\"ם תיבת וגו' ודבריו מאירין. ",
                "לפי מה שכתוב כאן שאור שמחמץ אחרים בכזית הלשון מגומגם דא\"כ נראה שרבינו מפרש טעמא דב\"ש והוא דחוק ועוד דמה זה שסיים חמץ אין חימוצו קשה וראוי לאכילה ולא כ' בזה שיעורא ואין זה דבר והיפוכו ואולי דר\"ל לאשמעינן טעמא דב\"ה כמו שאמרו בביצה שם לב\"ה וצריכא דיש חומר לכל אחד בשאור יש חומר שמחמץ אחרים והוה בכזית וה\"נ בחמץ יש חומר דראוי לאכילה ורבינו ה\"ק שאור שמחמץ אחרים בכזית חמץ אע\"ג דאין חימוצו קשה דהיינו שאינו מחמץ אחרים מיהו וראוי לאכילה ובנדפס הגי' שאור חימוצו קשה שמחמיצין בו דבר אחר חמץ אין חימוצו קשה דראוי לאכילה וט\"ס שם וצ\"ל וראוי לאכילה וא\"כ נראה דרבינו מילתא באפי נפשי' קאמר ועיין בסמ\"ג לאוין ע\"ז שהביא לשון התוספתא דביצה פ\"א שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסול מלאכול לכלב והרא\"ם בביאוריו לסמ\"ג כ' מתחלה דהתוספתא היא אליבא דב\"ש דמפלגי בשיעורייהו וצריך להכיר בין זה לזה ואח\"כ כ' דאתיא כב\"ה לומר שהלכותיו של זה לאו כהלכותיו של זה וכמש\"כ הראב\"ד בהשגות ריש הל' חו\"מ עיי\"ש וא\"כ יש לומר דרבינו כיון למ\"ש בהתוספתא ותיבת בכזית מיותר. ",
                "עיין להלן סי' תל\"ז בביאורי אות א'. ",
                "המוסגר הוספתי מס\"י הנדפס והוא מוכרח וכן בסמוך דלג המעתיק ממקום למקום וחיסר בינתיים. ",
                "בישאן. אולי צ\"ל אשיאן ולפנינו אר\"י בר אשי. ",
                "בהגמי\"י פ\"ב מהל' חו\"מ אות ת' הביא לשון הרא\"ם זה והובא במג\"א סי' תמ\"ב סק\"י וז\"ל הרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם ז\"ל סי' קל\"ט ולענין פחות מכזית והוא מטונף אם חייב לבער או לא כתבו בשם רא\"ם ז\"ל שא\"צ לבער כיון דאית ביה תרתי לריעותא פחות מכזית והוא קצת מטונף וכן נראה מהא דאיבעיא לן חצי זית בבית וחצי זית בעלי' כו' טעמא דחזי לאצטרופי אבל כחצי זית לחודיה לא מחייב משמע דאע\"ג דאינם דבוקים בכותלים אינו זקוק לבער משום דהוי מטונף אבל חצי זית נקי חייב לבער וכבר כתבתי ע\"ז בתשובה אחרת עכ\"ל ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' קל\"ה וכ' עליו בביאור ווי העמודים ולא ידעתי אמאי לא הוכיח כן מדברי עולא שאמר לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער מ\"ט זימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי דמשמע דאי לאו ה\"ט אינו חייב לבער עכצ\"ל משום דמטונף הוא ומשמע לי' לרבינו הרא\"ם ז\"ל דה\"נ עריבה דומיא דבית דלאו במקום העשוי לחזק הוא כמש\"כ הראב\"ד בס' ת\"ד סי' רמ\"ה וזש\"ר בסמוך אהא דאר\"נ וכגון שנמצא במקום מטונף מעט כו' עכ\"ד הווי העמודים. ",
                "וכל תיקו דאיסורא לחומרא כלשון הזה כ' ר\"ח בפי' לפסחים שם ועיין הגהמי\"י פ\"ב מהל' חו\"מ הט\"ז שכ' שם עמש\"כ הרמב\"ם בדין זה אינו חייב לבער אלא מבטל בלבו ודיו וז\"ל וכן פסק גם ר\"ח אמנם רא\"ם ושאר גאונים נחלקו עליהם בזה ופסקו דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בשל סופרים עכ\"ל והוא תמוה דהר\"ח והרא\"ם שוין בדין זה וכלשון הר\"ח כ\"ה לשון הרא\"ם ובביאור דבריהם י\"ל כמש\"כ הט\"ז באו\"ח סי' תמ\"ב סק\"ז דהיינו אם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שא\"י לבטל דחייב לבער דאז הוי ספיקא דאורייתא ועיין בהרא\"ש פ\"ב דפסחים סס\"ב שכ' ואבי העזרי כתב דאזלינן לחומרא ול\"נ עכ\"ל ואם פי' דברי הראבי\"ה כמו שכתבתי לבאר דברי הר\"ח והרא\"ם בחנם השיג עליו הרא\"ש ועכצ\"ל דבראבי\"ה מפורש דביטול לא סגי אלא דצריך לבער ועיי\"ש בק\"נ וכן נראה לשון הר\"ח והרא\"ם שלפנינו ועכ\"פ דברי ההגמי\"י שחילק לנו את השווין תמוה ועיין לעיל ס\"ס י\"ב מש\"ש בביאורי באורך ובסי' רע\"ד כתב רבינו וכל תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא וכתבתי שם בביאורי אות קנ\"א דכ\"כ בפיר\"ח שבאו\"ז עיי\"ש וא\"כ ר\"ח והרא\"ם שוין דכל תיקו דאיסורא אפילו בדרבנן לחומרא וכ\"ה דעת הראבי\"ה והוא דלא כמש\"כ בספר יראים כת\"י לעיל ס\"ס י\"ב בדעת ר\"ח אלא כמש\"כ בנדפס שם. ",
                "והצריכו חכמים לבטלה בשעת בדיקה. ר\"ל למ\"ש בגמרא שם וניבטלי' בד' וניבטליה בחמש כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטל ליה וזש\"ר דמש\"ה הצריכו חכמים לבטלה בשעת בדיקה ולא בד' או בחמש כדי שלא ישכח. ובנדפס משובש הדברים שכתוב שם הבודק צריך שיבטל פי' בשעת בדיקה כדי שלא ישכח וטעמא אמר רבא גזירה כו' ודעתו עליה לבטל בשעת בדיקה ואינו מובן משכ\"ש ודעתו כו' לבטל בשעת בדיקה ובביאור ווי העמודים כתב ודעתו עליה בשעת בדיקה כצ\"ל והנכון כמש\"כ כאן. ",
                "אם יש בדעתו לחזור. בנדפס חסר תיבות אלו ונכתב תמורתן דזקוק לבער ואינו מובן ובביאור ווי העמודים כתב שם להגיה תחת דזקוק לבער צ\"ל דדעתו לחזור ויפה כיון כמבואר כאן, ודעת רבינו כהרמב\"ם ספ\"ב מהל' חו\"מ שפי' דעתו לחזור קודם לפסח ולא כפירש\"י בימי הפסח. ",
                "פי' ר\"נ כו' עד ואמר רבא חסר בנדפס. ",
                "פי' רשב\"ג כו' הנה גם הרמב\"ם בפיה\"מ כ' אהא דרשב\"ג וז\"ל לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא עכ\"ל והתוי\"ט כ' ע\"ד הרמב\"ם האלו מכאן ראי' למש\"כ במשנה ז' פ\"ח דעירובין בענין כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו כו' דלא קי\"ל כההוא כללא דאי כללא הוא למ\"ל להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק הא אפילו יחלוק הלכה כמותו עכ\"ל אבל מה יענה לדברי רבינו הרא\"ם שכ' להדיא ס\"ס קמ\"ב וסי' רי\"ח דקי\"ל כההוא כללא דכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ואפ\"ה כ' כאן פי' רשב\"ג אלא עכצ\"ל דהאמת מפרשי דרשב\"ג אינו חולק אלא מפרש כדמוכח בפסחים ח' א' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת ה\"ה כמבוער התם שאין. הכלב כו' ותו לא מידי. ",
                "ועובר עליהן בב\"י וב\"י. באו\"ז ח\"ב סי' רנ\"ו בד\"ה תמימים שנו במשנה המהוללה כ' וז\"ל ואפי' לפיר\"ת שפי' דחמץ נוקשה ומעורב אינו בבל יראה מ\"מ מדרבנן אסור גם יש לחוש פן ילוש בהן עיסה עכ\"ל וא\"כ הוא דלא כמשכ\"ר כאן ועובר עליהן בב\"י וב\"י, והווי העמודים ה\"ר לדברי רבינו מתוספתא פ\"ג דפסחים שאמרו שם האשה שכנסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן למוצאי יו\"ט הרי אלו אסורין משמע דהוי כחמץ גמור בעין שעבר עליו הפסח ואסור וא\"כ עובר עליהם בבל יראה דאם אינו עובר מותר להשהותו עד אחר הפסח כדלקמן עכ\"ל אולם בתוספת בכורים באור לתוספתא מה\"ר מנחם מטשאווס פי' דברי התוספתא האשה שכנסה מי תשמישו של נחתום שמצנן בו ידיו. ללוש בהן למוצאי יו\"ט ה\"א אסורין דהוי כלש בפושרין עכ\"ל ואזדא לה ראיית הווי העמודים. ",
                "בצדיא. לפנינו בצריא ברי\"ש ופרש\"י בסדק וכ\"כ הר\"ח פי' צריא כגון סדק. ",
                "רבא. לפנינו אמר אביי וע\"ש ברש\"י ד\"ה ה\"ג והדר ביה אביי נראה מדברי רש\"י שלא היה בגירסת הראשונים כמש\"כ לפנינו וכמבואר בדברי רבינו הרא\"ם דאמר רבא כל אגב מיזלייהו לא מחמעי ומיושב קושיית הח\"י לאו\"ח ריש סי' תס\"ג עיי\"ש ובהגהות וביאורים לפיר\"ח פסחים מהחכם וכו' מהר\"י שטערן סג\"ל הנדפס בפאריש תרכ\"ח העיר בזה אך לא זכר דברי היראים אלא שכ\"כ על פיר\"ח ומדברי הר\"ח אין הכרע כ\"כ ובדברי היראים מבואר דאין לגרוס והדר בי' אביי. ",
                "עיין בהעיטור הל' מצה ומרור שכ' ואיכא מ\"ד כי בעינן נתבקעו בלתיתה שמועטת אבל במקום שרוי שהיה מרובה שירדו גשמים ששרו במים אע\"פ שלא נתבקעו אסורות ויהא אסור בב\"י וב\"י כי ההיא ארבא דחטי דטבעי בחישתא והמחמיר תבע\"ב עכ\"ל ור\"ל לדעת רבינו היראים כמבואר כאן ודברי היראים אלו הובא בהגמ\"י פ\"ה מהל' חו\"מ אות ו' ומש\"כ שם ואין האוכלן בכרת ט\"ס וצ\"ל ואדם האוכלן בכרת וכ\"כ הב\"י סי' תס\"ז בלשון ההגמ\"י וכ\"כ המרדכי בפ' כ\"ש סי' תקס\"ט ע\"ש הרא\"ם והפרי חדש סי' תס\"ז ס\"ב כתב דט\"ס הוא בדברי הרא\"ם ומש\"ש חוששין להם לביקוע פי' לחימוץ כמש\"כ הט\"ז סי' תס\"ז סק\"ד לא נתבקעו פי' לא נתחמצו ועיי\"ש בט\"ז סק\"ג שיטת הראשונים בזה. ובהגמ\"י שם אות ז' כ' בשם ריב\"א בזה\"ל והיינו דוקא בשעורין כדעבד מעשה התם [פסחים מ' א'] אבל חטין או שיפון או ש\"ש הנמצא בתרנגולת אפי' אם לא נתבקעו אם שהו זמן מרובה דחטין שהן קשין אפי' יושרו כל היום כולו לא יתבקעו וא\"כ לעולם לא היינו אוסרין בחטין כו' ובב\"ח או\"ח סי' תס\"ז ד\"ה כתב ה\"ר אפרים כו' הביא דברי הריב\"א בזה\"ל אבל חטין או שיפון או ש\"ש אפי' לא נתבקעו אפי' אם שהו זמן מרובה אסור וביאור לשון הב\"ח אפי' לא נתבקעו אע\"ג דשהו זמן מרובה וא\"כ רגלים לדבר שלא החמיצו מ\"מ אסור מטעם דחטין שהם קשין לעולם לא יתבקעו. ופשוט דלהריב\"א שמחלק בין חטין לשעורין לא ס\"ל כחילוק רבינו שכ' לחלק בין שרייה מועטת לשרייה מרובה וכמש\"כ הד\"מ ריש סי' תס\"ז לדברי הרא\"ה והריצב\"א דמחלקים בין חטין לשעורין וס\"ל דבחטים אסור אפי' בשרייה מועטת כו' והאגור בסי' תש\"ה הרכיב יחד שיטת הרא\"ם והריב\"א וז\"ל שם ר\"א ממיץ וריב\"א החמירו ואמרו גבי חטין אם יש שם רבוי מים אפי' לא נתבקעו אסורין דבחטין א\"צ ביקוע דאגב דשרירן אין מתבקעין עכ\"ל והוא עירבוב ב' הדיעות דלהרא\"ם אם יש שם ריבוי מים אפי' לא נתבקעו אסורים ל\"ש חטים ל\"ש שעורין משא\"כ להריב\"א יש חלוק בין חטין לשעורין ובחטין א\"צ ביקוע דאגב דשרירן אין מתבקעין והרא\"ה גם הוא ס\"ל כהריב\"א אלא שכ' טעם אחר להא דחטין א\"צ ביקוע כיון דאית בהו ציריא כמאן דנתבקעו דמי כמש\"כ הר\"ן בפ' כ\"ש בשם הרא\"ה ורבינו ירוחם נתיב ה' ח\"ה בשם השר מוקצי דאגב ציריא שלט בהו מיא ולכן כשהעתיק הב\"י דברי האגור בסי' תס\"ז לא העתיק משמו הנך תיבות \"דאגב דשרירן אין מתבקעין\" דאינן נוגעין להך דינא די\"ל דבחטין א\"צ בקוע כהרא\"ה דאגב צריא שלט בהו מיא, ובביאור יצחק ירנן להל' פסחים של הרי\"צ גיאות כ' שם בסופו וז\"ל בהעתקת ב\"י סי' תס\"ז לדברי האגור בשם רא\"ם יש קיצור שכ' דבחטים א\"צ בקוע מזה משמע שהרא\"ם כהרא\"ה סובר ומדברי הב\"י עצמו בריש סי' זה נראה היפך זה אמנם בס' האגור עצמו מתוקן הדבר שכ' שם אחר מש\"כ דבחטים א\"צ ביקוע וז\"ל דאגב דשרירן אין מתבקעין עכ\"ל ובזה עולה הכל כהוגן עכ\"ל ואיני יודע מה יושיענו זה ס\"ס בדברי האגור יש ערבוב שיטת הרא\"ם עם הריב\"א כנ\"ל. ",
                "ומותר להשהותו כו'. הנה התוס' ריש פסחים כ' דאף לפיר\"ת דליכא בל יראה מ\"מ אסור להשהותו עיין בהגהת הרר\"פ לסמ\"ק סי' ל\"ד ובהרא\"ש ר\"פ אלו עוברין ורבינו שכ' ומותר להשהותו ויליף לה מקדירות דפ' כל שעה הנה מסיק בסוף דגם קדירות כי משהינן להו צריך להטמינם במקום שלא יכשל להשתמש בהם וה\"ה נמי כששוהה התערובות שא\"ב כזית בכא\"פ ישהנו במקום שלא יכשל לבוא לאוכלו. ועיין במ\"מ פ\"ד מהל' חו\"מ ה\"ח וכפי' בדעת הרמב\"ם כ\"ה דעת רבינו אבל דעת הרמ\"ך שם אינו כן ועיי\"ש בכ\"מ שהסכים להרמ\"ך דמאחר שיש שם כזית אף שאינו בכא\"פ מ\"מ עובר בב\"י. ",
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס והוא מוכרח להגיה והוא כפיר\"ת בתוס' פסחים מ\"ב א' ד\"ה ואלו, והעיטור בהל' חמץ ח\"ד הביא דעת רבינו יעקב כמשכ\"ר פה וסיים ומסתברא ב\"י עובר דקי\"ל כב\"ה דילפי ביעור מאכילה בפ\"ק דביצה ועוד דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ והאי דקאמרינן ולישהינו עד לאחר הפסח לאו ראי' היא דל\"ד לשאר תערובות עכ\"ל ורבינו היראים כ' ג\"כ בסוף דההיא ראי' דקדירות יכול אדם לדחותה כו' מ\"מ כו' ודחה הך דקי\"ל כב\"ה כו' וההיא דאיתקש כו'. ",
                "עיין תוס' ביצה ז' ב' סד\"ה דאמר וא\"ת כו' ומדברי רבינו נראה דס\"ל דאצטריך לשיעורא. ווי העמודים. ",
                "דנפשיה. צ\"ל דנפשין וכ\"ה בנדפס. וכ\"כ התוס' בשבת כ\"ח א' סד\"ה מה כתי' רבינו ועיין לקמן ס\"ס של\"ב כי\"ב. ",
                "ומשיירין כו' אינו במשנה שם כ\"א בד' י\"ג א'. ",
                "שביעיות ואותן ב' שביעיות יחלק כו' כצ\"ל וכ\"כ המרדכי בפ\"א דפסחים ע\"ש רבינו ועיין במג\"א ר\"ס רצ\"א ובמחה\"ש שם. ",
                "ומותר כו' מכאן עס\"ס הביא בשבלי הלקט השלם סי' רי\"ג בשם היראים. ",
                "מתרומה טהורה הא דנקט תרומה טהורה יש לומר ה\"ה לחולין כו' כ\"ה בנדפס. והמרדכי ספ\"א דפסחים כ' דהתוספתא משבשתא היא מדמסיים בה תרומה טמאה וטהורה מבערה במ\"ש עכ\"ל ור\"ל דבדברי ר\"מ שבתוספתא איתא תרומה טמאה וטהורה מבערה במ\"ש והוא דבר שאינו דהא תרומה טמאה נשרפין מע\"ש כדאיתא בפסחים י\"ג א' וע\"כ הי' נראה דצ\"ל ברישא דואפה לו מצה במ\"ש ותרומה טמאה וטהורה מבערה בע\"ש אבל רבינו הרא\"ם גריס בתוספתא תרומה טהורה וטמאה ולא טמאה וטהורה ומפרש דתרומה טהורה נמשך למעלה לאופה לו מצה וטמאה מבערה במ\"ש ובתוספת בכורים להר\"ר מנחם מטשאווס העתיק לשון המרדכי תוספתא זו משבשתא היא מדמסיים בה תרומה טמאה וטהורה מבערין בשבת ופי' דהיינו מש\"כ בדברי חכמים דר\"מ בתוספתא שם ובאמת ז\"א ועיין לעיל ס\"ס צ\"א. ",
                "עד מו\"ש. קשה דהא לכ\"ע אם בטלו אסור לבערו ביו\"ט אלא כופה עליו כלי וא\"כ הכא הו\"ל לבער בשבת בזמנו לפררו או לזרותו לרוח דמותר בשבת ואי ס\"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה הו\"ל לבערו בע\"ש כמש\"כ הרז\"ה בס\"פ א\"ע עיי\"ש והיכי קתני מבערו במו\"ש ביו\"ט דאסור אפילו לטלטלו ועוד דבמתני' ס\"פ א\"ע משמע דס\"ל לר\"מ דמבערים הכל תרומה וחולין מלפני השבת אבל גירסתינו בתוספתא ואופה לו מצה בע\"ש תרומה טהורה וטמאה מבערין אותן מלפני השבת דר\"מ וחכ\"א כו'. ווי העמודים: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "בנדפס כתוב כאן יותר כלשון המכילתא. אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה העובד כוכבים מלאכתך ת\"ל ששת ימים תעשה מלאכה הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה העובד כוכבים מלאכתך ע\"כ ופי' דבריהם דלמדו מדכתיב לא יעשה ולא כתיב לא חעשו לנוכח ללמד שאף אחרים דהיינו עובדי כוכבים לא יעשו מלאכת ישראל וע\"ז הקשו דמנ\"ל הא דילמא מש\"ה כ' לשון יעשה משום לא יעשה חבירך אבל יעשה העובד כוכבים מלאכתך וע\"ז אמרו ת\"ל בפ' ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה והתם פשיטא דתעשה היינו ע\"י אחרים בין ישראל בין עובדי כוכבים ומינה דששת ימים ותו לא ש\"מ דביום השביעי דהיינו שבת לא יעשה כלל בין ע\"י חבירך בין ע\"י עובדי כוכבים. ",
                "או. נ\"ל דתיבה זו מיותר ובנדפס כתוב ברשות עובד כוכבים כגון שהראהו שהקרקע של עובד כוכבים כו' וכן העתיק בס' שו\"ת מים רבים חאו\"ח שאלה י\"ז ע\"ש היראים ואינו מובן וגי' הכת\"י כגון שדהו כו' ברורה. ",
                "כאן יש קיצור, ועיין בתוס' ע\"ז כ\"א ב' ד\"ה אריסא שכתבו בלשון הירושלמי דרשב\"א אמר בד\"א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור בד\"א בתלוש אבל במחובר אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ומהו בין כך ובין כך א\"ר אילה בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת וכ\"כ ביראים הנדפס ע\"ש הירושלמי וז\"ל מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין מחובר בין בשכיר בין בקיבולת פי' בלשון בעיא קאמר פי' רבי אילה בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת ע\"כ ומש\"כ כאן ר\"ש בן ביסנה כ\"ה בתוס' שם ובאו\"ז ח\"ב ריש הל' ע\"ש, ובנדפס איתא ר\"ש בן גמליאל ביסנא ותיבת גמליאל נראה שט\"ס הוא אבל לפנינו בירושלמי ר\"ש בר כרסנא [ובירושלמי ריש מס' שבת איתא ר\"ש כרסנה ופי' הק\"ע ר\"ש כרסנה כך שמו] ולפלא על הסה\"ד סדר תו\"א אות ש' שכ' שם בשם היוחסין ר\"ש בר ביסנא וכ' עליו הסה\"ד לא מצאתי ואולי ט\"ס כו' והחכם ר' יצחק רחלין בהכרם לשנת תרמ\"ח טרח למצוא זכרו הטוב בשקלים פ\"ד עיי\"ש ובאמת גי' היוחסין הוא כגי' התוס' והיראים והאו\"ז בירושלמי שלפנינו, ובמ\"ע להרמב\"ם פ\"ו מהל' שבת הי\"ב יש להגיה בדבריו בלשון הירושלמי עיי\"ש ועיין בהגמי\"י שם אות נ'. ",
                "בנדפס ליתא הפי' אלא כתוב שם פי' בעיר אחרת בחוץ לחחום קאמר וכפי' רבינו כאן כ\"כ הערוך ערך קבל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי' עובדי כוכבים שקבלו שדה מישראל כו' ועיין באו\"ז ח\"ב ריש הל' ע\"ש שהביא ד' הערוך ועיין בתוס' ע\"ז כ\"א ב' ד\"ה אריסא שכ' לחלק בין שדה לבית. ",
                "וטעמא כו' עד למדנו ליתא בנדפס ועיין בשו\"ע או\"ח סי' רמ\"ד סעי' ב' בהג\"ה ושם סעי' ד' ותליא בב' סברות של רבינו כאן בטעמא דמחובר דמיתסר והבן. ",
                "האש. בנדפס ליתא תיבת האש וגם משכ\"ש ולא לכבד הגוי אפי' בכליו של גוי חסר שם את הבית וכצ\"ל ולא לכבד הגוי את הבית אפי' כו' והוא דלא כרבינו ירוחם נתיב י\"ב חי\"ג שכ' וכ' רמ\"ה שהגויה המכבדת את הבית שאין למחות בידה והובא בהג\"ר או\"ח סי' של\"ז ס\"ב ומלשון הרמ\"ה שברי\"ו משמע דדוקא שאין למחות בידה וכההיא דנכרי שבא לכבות כו' אבל לומר לגויה לכבד את הבית לא ואילו הרמ\"א כתב מיהו ע\"י א\"י מותר משמע דמותר אפילו לומר לנכרי לכבד ועיי\"ש במג\"א בשם היש\"ש, ובמשכ\"ר ולא להוציא קדירות וכו' עיין בב\"י או\"ח ס\"ס רנ\"ג שכתב שם ע\"ש השב\"ל וז\"ל ובספר יראים אוסר אפילו לומר לנכרי להוציא בשבת מן האש עכ\"ל וע\"ד רבינו כאן ל\"ד לומר לנכרי להוציא דה\"ה אם יעשה הנכרי מעצמו צריך למחות בידו אלא דלפי סיום דברי רבינו א\"נ י\"ל קרא כו' אסמכתא בעלמא הוא וא\"כ אמירה לנכרי שבות בעלמא הוא ואינו אסור אלא אמירה כמש\"כ בהגמי\"י בפ\"ח מהל' שבת אות ז' והגבינות שעושין השפחות בשבת אין לאסור כו' דהתם אמירה לגוי אבל אם הגוי עושה מעצמו אין איסור כו'. ",
                "כוונת רבינו להקשות על המשנה אמאי אין צריך לומר לו אל תכבה הא כיון שעושה מלאכת ישראל שמכבה הדליקה שלו צריך למחות בידו כמ\"ש במכילתא שלא יעשה הגוי מלאכתך וכבוי אב מלאכה הוא ואסור להנות מכבוי הגוי והוא קושיית התוס' בשבת קכ\"ב א' ד\"ה ואם ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות כו' ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל כו' ועיי\"ש מה שתירצו התוס' דבכבוי אין הישראל נהנה במעשה הגוי ורבינו מתרץ לה דההוא כבוי אינה מלאכה מה\"ת שהיא מלאכה שאצ\"ל ועיין בסמוך. ",
                "לא חייב עליה ואע\"ג דפסקינן לעיל הלכה כר' יהודה במלאכה שא\"צ לגופה דאמר חייב עליה כבוי זה כו' כ\"ה בס\"י הנדפס וכצ\"ל כאן ונ\"ל דכוונת רבינו בתי' זה כתי' התוס' לעיל אות ז' דבכבוי דליקת בגדים ואוכלים אין הישראל נהנה במעשה הגוי דאינו עושה הנכרי מעשה חדש דאינו אלא מונע ההפסד והכליון ואינו אלא כמבריח ארי מהבגדים ואוכלין, דאין נראה לומר דרבינו הרא\"ם מפרש דאפילו לר' יהודה דמחייב כבוי אע\"ג דאצ\"ל היינו דוקא בכבוי אש שראוי לעשות ממנו גחלים משא\"כ בכבוי דליקת בגדים ואוכלים גם לר\"י פטור ועיין בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' ק\"י משכ\"ש ע\"ד היראים. ",
                "עיין להרמב\"ן שמות י\"ב ט\"ז שכ' שם ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה כו' כמ\"ש אמירה לנכרי שבות וזה דבר מבואר בגמרא ועיי\"ש שכ' ע\"ד המכילתא שבודאי הוא אסמכתא בעלמא כו' והוא כד' רבינו כאן א\"נ י\"ל כו' ולכן דקדק הב\"י באו\"ח ס\"ס רמ\"ד לכתוב ד' הסמ\"ג לאוין ע\"ה אף שהם דברי הרא\"ם בס\"י משום דהסמ\"ג סיים שם ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ואין זה בדברי רבינו ועיין בס' אגודת איזוב מדברי בשו\"ת או\"ח סי' י\"א ד\"ה איברא כו' שתמה על הסמ\"ג וכי ל\"ל הא דאמרינן אמירה לנכרי שבות וכ' ליישב דהסמ\"ג מיירי בפועל נכרי דהוי שלוחו מן התורה כמש\"כ המח\"א בהל' שלוחין סי' י\"א דאע\"ג דאין שליחות לנכרי אבל בפועל יש שליחות ומ\"ש דאמירה לנכרי שבות היינו בשאינו פועל ושכיר ועיין בס' שדי חמד ח' הכללים מערכת האל\"ף אות קס\"ד. ",
                "לצורכי. דאלו לצורכך גם איסור דרבנן ליכא כמש\"כ הרמב\"ן בפי' התורה הנ\"ל והובא להלכה שו\"ע או\"ח סי' ש\"ז סעי' כ\"א בהג\"ה. ",
                "מדרבנן כו' הנה הבה\"ג הל' יו\"ט סי' ט\"ז כתב ומידי דלצורך אכילה דקאמרינן דשרי למיעבד ה\"מ דברים שא\"א לעשותן מעיו\"ט כגון שחיטה ואפיה ובישול אבל דברים שאפשר לעשותן מלפני יו\"ט כגון טחינה והרקדה אסורין ביו\"ט כו' וכ\"כ השאלתות סי' נ' אלא שכ' שם ואו\"נ נמי מידי דאורחי' למיעבד ביו\"ט כגון שחיטה כו' וביאר שם בהע\"ש דר\"ל אפי' אם הי' אפשר לעשות מעי\"ט מכ\"מ כיון דאורחי' לעשות ביו\"ט סמוך לאכילה שרי עיי\"ש וא\"כ הוא דלא כבה\"ג ועכ\"פ להבה\"ג נראה דס\"ל דאו\"נ שאפשר לעשותו מעיו\"ט מן התורה אסור וכמש\"כ התוס' מגילה ז' ב' סד\"ה כאן וכדאסביר לן מהרש\"א שם דודאי מסברא נימא הכי דלא התירו או\"נ אלא בדבר המתקלקל אבל שאינו מתקלקל הרי אפשר לעשותו מאתמול ואסור ביו\"ט משא\"כ מכשירין דלא שייך ביה מקלקל ומדכתיב לכם לרבות מכשירין הו\"א דשרי בכל גווני ואפילו אפשר לעשותן מעי\"ט להכי אתא הוא למעוטי אפשר לעשותו מעי\"ט דאסור אבל רבינו כ' אסור מדרבנן נראה דס\"ל כמש\"כ התוס' ביצה ג' א' וכ\"ג ב' ר\"פ א\"צ דאין לחלק בין או\"נ שאפשר לעשותו מעי\"ט ללא אפשר אלא דוקא במכשירין יש חילוק מיהו מדרבנן יש איסור באו\"נ שאפשר לעשותם מעי\"ט והב\"ח באו\"ח סי' תצ\"ה יישב ד' רש\"י בר\"פ א\"צ דגם רש\"י ס\"ל דצידה שאפשר לצודו מעי\"ט הלכך אחמרו בהו רבנן משא\"כ בשחיטה ואפייה ובישול אף מדרבנן שרי עיי\"ש ובפנ\"י. והק\"נ להרא\"ש רפ\"ג דביצה השיג על המהרש\"א דמגילה ופי' דדוקא או\"נ דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההוא דהמצניע אסור לעשותו ביו\"ט עיי\"ש ולא השגיח בדברי הר\"ן רפ\"ג דביצה דמפרש הך דשבת קל\"ד א' א\"ל אביי לר\"י מהו לגבן א\"ל אסור כו' הכא איפשר דאינו אלא דרבנן אע\"ג דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול וע\"כ דה\"ת דמגילה לאו ככ\"ע היא דהא התוס' דתירייתא אמרו מדלוקה ע\"ז א\"כ לחנם השיג על מהרש\"א. ומה שתמה שם עדה\"ת דאימא דהברייתא דהמצניע איירי בדלא צריך ביו\"ט מה שמגבן ומחבץ עיין שבת צ\"ה א' תוד\"ה והרודה שהרגישו בזה, ועיין רמב\"ם פ\"א מהל' יו\"ט דין ה' שכ' כל מלאכה שאפשר להעשות מעי\"ט כו' אסרו חכמים לעשות אותה ביו\"ט אע\"פ שהיא לצורך אכילה ושם בדין ז' כתב כיצד אין קוצרין כו' ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביו\"ט כו' והוא כד' רבינו הרא\"ם דמדרבנן אסור טחינה והרקדה שאפשר לעשותם מעי\"ט, ולעניין קושיית הגרעק\"א בדו\"ח ריש מ' ביצה שהקשה מיבמות קי\"ד א' שאמרו שם יו\"ט דאיסור לאו ל\"ג ביה רבנן הא אפילו לאו ליכא אלא שבות י\"ל דמש\"ה אמרו איסור לאו דנ\"מ גם לענין שכ' התוס' ביבמות שם ד\"ה שבת, בצער של בהמה שמתקשה לה רוב חלב בדדיה ואין להם שום מאכל בקדירה לחלוב עליו דאז הוי איסור לאו דאינו לצורך או\"נ ואפ\"ה ל\"ג ביה רבנן ודו\"ק. ודע דאע\"ג דמשווי רבינו כאן טחינה והרקדה לשאר או\"נ מ\"מ בסמוך שכ' וכל או\"נ אע\"ג דאפשר לעשותן מעי\"ט ע\"י שינוי שרי כו' אין בכלל זה טחינה והרקדה דהני אפי' ע\"י שינוי אסור כמש\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ע\"ה שכ' שם כלשון רבינו. עיי\"ש בביאוריו. ",
                "דרב אסי. לפנינו דרב אשי וכ\"ה בנדפס, וראיתי בס' זכרון שמואל בחי' לביצה כ\"ט ב' שכ' שם עמ\"ש בגמרא שם אמר רב אשי הא דידן ברתי' דרמי בר חמא שהוא שבוש וצ\"ל ברתי' דרמי בר אבא כחולין ד' קי\"א עיי\"ש ולא זכר שכ\"כ הבה\"ג סי' ט\"ז שהעתיק שם הך דביצה כ\"ט ב' בזה\"ל אמר רב אשי הא דידן ברתי' דרמי בר אבא ורמי בר אבא הוי שכיח בי רב פפי ורב פפי מרי' דעובדא הוי וכ\"כ האו\"ז הל' יו\"ט סי' שנ\"ח ועיין ספר סדר הדורות ערך רב אשי ודעת היראים בזה כבה\"ג והשאלתות סי' נ' דאע\"ג דהלכתא ששונין מ\"מ משנינן עלוי פתורא ודלא כהק\"נ לדעת הרא\"ש והרי\"ף שפוסקים כת\"ק דאין שונין קמח ביו\"ט. ",
                "כ' הר\"ר מנחם נחום מטשאווס בביאוריו לתוספתא הנקרא תוספות בכורים בתוספתא דביצה ספ\"א וז\"ל ויש כאן מקום עיון בנזיר מ\"ח א' ועיין מ\"ל פ\"ג מהל' אבל ה\"א עכ\"ל ומהריא\"ל במיצוי המדות להמכילתא בא פ\"ט אות ג' ביאר הדברים דצ\"ע דה\"ת נזיר מ\"ח ב' ד\"ה רע\"א שכ' שם דס\"ל לר\"ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמא בבהמה משום דאע\"ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי והוא פלא דהא ר\"ע ס\"ל הכא לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע הרי דנפש בהמה איקרי נפש סתמא ותי' בזה\"ל ואפשר דמרבה הכא נפש בהמה ממלת כל עכ\"ל ואינו נראה דא\"כ ריה\"ג דאמר לכל נכש שומע אני אפילו נפש בהמה כו' לא הוי דומיא דר\"ע דריה\"ג ע\"כ לאו ממלת כל הייתי מרבה נפש בהמה דא\"כ לא לכתוב כל ולא ליבעי לכם למעוטי אלא מתיבת נפש לבד הייתי אומר אפי' נפש בהמה אי לאו דכתיב לכם למעוטי ומשמע דר\"ע נמי הכי אמר אלא דס\"ל לכם ולא לעובד כוכבים ותל\"מ ובת\"כ פ' אמור כ\"ב י\"א אמרו יכול לא תאכל [הבהמה] בכרשינין ת\"ל נפש והובא בהר\"ש פי\"א מ\"ט דתרומות עיי\"ש הרי דנפש לחודא אטי' נפש בהמה איקרי והגלה\"ש בביצה כ\"א א' בגמרתינו דהכא ציין לנזיר מ\"ח א' ולד' הר\"ש והניח בצ\"ע ור\"ל לתמוה ע\"ד התוס' דשם ע\"ב וכמהריא\"ל ולחנם דחה קושייתו בס' חזות קשות לביצה שם וראיתי בס' נחלת שמעוני שכ' רע\"א לכל נפש אפי, נפש בהמה במשמע ולכם ולא לכלם ופשוט דט\"ס תיבת לכלם וצ\"ל לכו\"ם והוא ר\"ת לכוכבים ומזלות דהיינו נכרי שאמרו בגמרא, ורש\"י בפי' החומש שמות י\"ב ט\"ז פי' לכל נפש לרבות בהמה וכ' עליו בס' פענח רזא וז\"ל וקשה הכתיב לכם ודרשינן לכם ולא לכלבים וי\"ל דכלבים אין מזונותן עליו שיכולין לחזור בכ\"מ אחר מזונותיהן. מהר\"ר יעקב עכ\"ל. ותמיהני דלפי המתבאר בביצה כ\"א ב' כלבים ובהמה הכל אחד ופרש\"י הוא כדברי ר\"ע ולק\"מ וראיתי בספר עמר נקא לרבינו עובדי' מברטנורא על פרש\"י בחומש שכ' בזה\"ל ובכאן תפש רש\"י את שיטתו כריה\"ג ואע\"ג שאין הלכה כמותו דאי לר\"ע הרי אמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים עכ\"ל והוא תמוה דאדרבה שיטת רש\"י הוא כר\"ע ודלא כריה\"ג ואולי ט\"ס בדבריו וצ\"ל ובכאן תפש רש\"י את שיטתו כר\"ע ואע\"ג שאין הלכה כמותו דאי לריה\"ג הרי אמר כו' וס\"ל להרע\"ב כדעת רבינו הרא\"ם כאן שהלכה כר\"י הגלילי וכדברי התוס' ביצה כ\"א ב' ד\"ה לכם ובהגהות פורת יוסף שבשס\"ח ד' ווילנא ראם לביצה כ\"א ב' כ' ע\"ש בה\"ג כדברי מהריא\"ל ואינו מוכרח. ",
                "תלמידי רב האי כו' וראיה להם כו' בנדפס איתא בתשובות רבינו האי גאון כו' וראי' לדבריו כו' והמרדכי פ\"ב דביצה הביא בזה\"ל וכ\"פ בס\"י בשם תלמידי רב האי גאון וראייתם כו' והוא כמש\"כ כאן ופי' וראיה להם שהם הביאו ראיה. ",
                "ותניא בש\"א כו' עד והלכה חסר בנדפס והטעם שכ' רבינו הוא כפי' הרמב\"ם בפיה\"מ שם דלב\"ה אך אשר יאכל לכל נפש כולל הנאות הגוף כולם ועיי\"ש בהרע\"ב ובתוס' רעק\"א אות ט\"ו ובט\"ז או\"ח סי' תק\"א ססק\"ב ובנשמת אדם כלל צ\"ה או\"ב ד\"ה מידי ובהע\"ש שאילתא ע\"ה אות א' ובהשמטות שם. ",
                "שאינה שוה לכל נפש. וכ\"כ התוס' בשבת ל\"ט ב' ד\"ה וב\"ה ע\"ש הריב\"א דרחיצת כל גופו אינה אלא לתענוג ואסורה משום דאינו שוה לכל נפש וכן משמע בירושלמי דה\"ט דרחיצה, והירושלמי הוא בפ\"ג דשבת סוף ה\"ג אמר להם והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וביאר העיטור הל' יו\"ט מחלוקת י\"ח כלומר רחיצה א\"צ לכל נפש והתניא רבתי סי' נ\"ה הביא ד' היראים שרחיצת כל גופו בחמין אסור לפי שאינו שוה לכל נפש וכ' אח\"כ וז\"ל ולא פירש [היראים] אם בחמין שהוחמו ביום טוב או בחמין שהוחמו מעי\"ט עכ\"ל והוא מדברי השבה\"ל כלל ח' אות ע\"ה ע\"ש שכ' דהנכון דאין לאסור אלא בחמין שהוחמו ביו\"ט כאשר כ' הגאון ז\"ל וכ\"מ מוכיחין מפרש\"י להיתר. אולם הר\"ן פ' כירה כ' דמסתברא ליה שלדברי רבותינו בעלי התוס' שאומרים דלהחם חמין ביו\"ט לרחיצת כל הגוף מדאורייתא אסור. בחמין שהוחמו מעי\"ט נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו גזירה עי\"ט אטו יו\"ט דכיון דלא גמרינן בהא מילתא קולא לית לן לאקולי ביה עכ\"ד וא\"כ ה\"נ לרבינו הרא\"ם. ונראה דמ\"ש בכתובות ז' א' אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש והוא יסוד דברי רבינו עיקר הדרשא הוא מתיבת לכל דיתורא הוא והוא דלא כמהריא\"ל שכתבתי למעלה אות י\"ג ואע\"ג דבכ\"מ כל לרבות והכא ממעטינן דבר שאינו שוה לכל נפש י\"ל מדכתיב אך דמעוטא הוא והיינו למעט דבר שאינו שוה לכל נפש ולא באתי בזה אלא לעורר המעיין. ",
                "אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות. לשון התוס' שבת ל\"ט ב' ד\"ה וב\"ה. ולשון המרדכי פי\"ב דביצה אבל ידיו ורגליו וכן זיעה שוה לכל נפש דהוא לבריאות. והנ\"א כלל צ\"ה או\"ב בסופו שכ' ומצאתי במרדכי פ\"ב דביצה דדוקא להתם כו' אבל להזיע כיון שהוא לצורך בריאות הוי שפיר שוה לכל נפש ע\"ש איני יודע מה מצא במרדכי יותר מבדה\"ת שהביאו לעיל בדבריו. וראיתי להפנ\"י לשבת שם שכ' ע\"ד התוס' מש\"כ דאינה תענוג לשון מיותר הוא דאפי' אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש אלא דלקושטא דמילתא משמע להו דאינו לתענוג עכ\"ד ונ\"מ לדינא לענין אבל דמבואר ביו\"ד ריש סי' שפ\"א דרחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין אסור דהיינו ע\"כ משום שהוא לתענוג משא\"כ זיעה דאינו לתענוג מותר באבילות וכן ראיתי בהגהות יד שאול ליו\"ד שם שכ' ולהזיע מותר באבילות כמ\"ש בתשו' באורך דלא כעצי לבונה ואכ\"מ עכ\"ל ונראה לי דה\"ט כדברי הפנ\"י בדה\"ת ותשובותיו אינם ת\"י. ",
                "קטן למולו כו'. עיין ביצה י\"ב א' תוד\"ה ה\"ג שהביאו פי' זה בשם רבינו חננאל אבל כתבו שם דלאו דוקא קטן למולו דה\"ה שלא למולו דשרי גם טיול כו' והנראה לי דגם רבינו שכ' הפי' קטן למולו כו' אין ר\"ל דדוקא כה\"ג ב\"ה מתירין אלא רבינו ה\"ק דאע\"ג דאין צריך כ\"א למצוה והוה אמינא דאין זה בכלל אוכל נפש דקרא אפ\"ה ב\"ה מתירין דהנאת נשמה שפיר הוה בכלל אשר יאכל לכל נפש דהאי יאכל פי' יהנה ולכל נפש גם נשמה בכלל וכדה\"ת כתובות ז' א' ד\"ה מתוך שכ' פי' מתוך שהותרה לצורך או\"נ הותרה נמי שלא לצורך או\"נ ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה כההיא דהוצאת קטן למולו וס\"ת לקרות בו ולולב לצאת בו כו' אך שהרא\"ם חידש שכן משמעות הפסוק דכתיב נפש וכן ראיתי בחינוך מ' רצ\"ח שכ' שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד אלא אף כ\"ד הצריך לו לאדם לבו ביום בין שהוא דבר מצוה כגון קטן למולו כו' ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום כגון רחיצת רגלים בחמין שהוחמו ביו\"ט או לעשות מדורה להשתמש בה כל דברים אלו מותרין ובכלל היתר דאו\"נ נינהו כן פי' הדבר חז\"ל עכ\"ל והמנחת חינוך שם אות ה' כ' דדבריו צע\"ג דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא ס\"ת וכדומה הוא מטעם כיון דצריך לו הוי כאו\"נ ובאמת לא ראיתי זה בשום מקום ובש\"ס מבואר בסוגיא דב\"ש דהוצאה לכ\"ע מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כו' עיי\"ש ששנה ושילש תמיהתו על החינוך ולפלא שלא ראה דברי היראים בפי' מתוך דהיינו מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב כו' וכן פי' החינוך כשיטת היראים ושפיר כתב כן פי' הדבר חז\"ל שכן הוא מבואר בש\"ס לפי פירושם ועיין בסמוך והיד שאול ליו\"ד סי' רס\"ח סק\"ו כתב דדברי רבינו תמוהים ויחיד הוא בדבר. ",
                "עיין בנשמת אדם כלל פ' שכתב וז\"ש מתוך שהותרה לצורך ר\"ל מתוך אותו פסוק שאתה מתיר לצורך מאותו פסוק גופא מוכח שמותר גם שלא לצורך אבל אין הכוונה כיון שהתירה התורה לצורך יהיה מותר גם שלא לצורך דמנ\"ל עכ\"ל וכן בס' בנין יחזקאל למס' כתובות ז' א' כ' דהא דאמרינן מתוך כו' אין זה כהלכתא בלא טעמא אלא פירושו כיון דמבואר בקרא דאו\"נ מותר אזי ממילא מותר כל הנאות כדתנן בפ\"ד דנדרים אין בין מודר הנאה למודר מאכל כו' דכל הנאות מביאין לידי מאכל כו' גם בס' קה\"י למס' ביצה כ\"א ב' כתב בד\"ה והנה. בעיקר הדין דאמרינן מתוך כו' לכאורה אינו מובן אם התורה התירה בפירוש לצורך או\"נ נימא דה\"ה שלא לצורך דמתוך שהותרה כו' ונ\"ל הטעם כו' והנה כל אחד פונה לפי דרכו ורבינו ראש וראשון בזה ליישב המתוך כו' ודבריו מאירין וכ\"ה דעת החינוך כנ\"ל. ",
                "וכל הגוף כו' אינו מובן הלשון וז\"ל הנדפס והנשמה בלא הגוף נקראת נפש כו' והוא הנכון. ",
                "ומסקינן. נראה דצ\"ל מסקינן ופי' דברי רבינו כך הוא דעולא סבר דב\"ה לית להו מתוך וכרבה ביצה י\"ב א' ולכן אמר דלד\"ה נו\"נ אין קרבין ביו\"ט ועז\"א רבינו ולא קי\"ל כוותי' דאנן ס\"ל דב\"ה אית להו מתוך וא\"כ נו\"נ קרבין ביו\"ט וכן פי' הווי העמודים ביראים הנדפס אלא שהקשה שם באות ז' דהא רשב\"א דס\"ל ביצה י\"ט א' נו\"נ קרבין ביו\"ט מודה בעולה שאינה של יו\"ט שאינה קריבה ואמאי כיון דהנאת נשמה שרי מ\"ש עולה משלמים ולק\"מ לשיטת רבינו דזש\"א אביי שבת כ\"ד ב' א\"ק עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו\"ט וא\"כ בעולה גלי קרא שאינה קריבה כשאינה של יו\"ט ולא ילפינן מיני' לשאר נו\"נ דשלשה כתובים הבכ\"א אין מלמדין כמש\"ו. ",
                "תמיהני אחרי דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה א\"כ למ\"ל לרב אשי לומר דלב\"ש אתי שפיר מתני' דאין שורפין קדשים ביו\"ט והלא עכ\"פ לב\"ה לא אתי שפיר ועכצ\"ל כאינך אמוראי ומה זה שכ' רבינו דרב אשי אמר דמתניתין דאסרה שריפת קדשים ביו\"ט ב\"ש היא דלית להו מתוך וכי אפשר דסתם לן תנא כב\"ש, ועיין בהגהות חשק שלמה שבשס\"ח ד' ווילנא לביצה י\"ב א' שהביא שם דברי היראים וסיים אמנם איני יודע היאך יתישב הסוגיא דמכלתין ביצה ח' ב' בהא דאמר סוף סוף יו\"ט עשה ול\"ת הוא והדבר צע\"ג עכ\"ל שו\"ר לענין קושייתי די\"ל דכמו דמוקי רב פפא בשבת קכ\"ד א' משנה דאין בין יו\"ט לשבת אלא או\"נ בלבד דב\"ש היא עיי\"ש ה\"נ מוקי רב אשי משנה דאין שורפין קדשים ביו\"ט כב\"ש לחוד, ובענין משכ\"ר לתרץ דרבא אדרבא שעמדו בזה התוס' בשבת כ\"ד ב' ד\"ה ולא מילה ראיתי בספר נחלי מים להגאון מהרי\"ם פאדווא ריש דרוש ט\"ו לשה\"ג תי' נחמד דשאני הבערה למ\"ד ללאו יצאתה דממילא ליכא עשה דשבתון בהבערה דהא התורה באה להורות דלא יהי' דין בהבערה אלא מה שאמור בה ושם ליכא אלא לאו משא\"כ בביצה דמיירי בחרישה גם רבא מודה דאיכא עשה ול\"ת וכ\"כ בשו\"ת עמ\"א סי' כ\"ו אות י' וכבר כתוב הוא בפיר\"ח לפסחים ה' ב' עיי\"ש בהגהות וביאורים שבס\"ס ממהר\"י שטערין. ",
                "בנדפס איתא לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין וכ\"ה לפנינו במשנה שם ובד' ל' א'. ובשבת קמ\"ח ב' הסדר לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין וכ\"ה בעירובין ק\"ד א' ומלשון רש\"י עירובין שם שמפרש לא יטפח ברישא נראה שגירסתו הי' לא יטפח ולא יספק ואפ\"ה מפרש לא יטפח ידיו על לבו והוא דלא כהב\"ח או\"ח סי' של\"ט עיי\"ש ובתוספתא שילהי שבת איתא ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ברה\"י ואצ\"ל ברה\"ר וכ' שם המפרש הר\"ר מנחם מטשאווס בפי' תוספות בכורים ברה\"י ואצ\"ל ברה\"ר נראה דקאי על הא דקתני ואין רוכבין ע\"ג בהמה כו' שמא יחתוך זמורה להנהיגה ומן הטעם הזה אפי' ברה\"י אסור ואצ\"ל ברה\"ר שיש עוד טעם לאסור משום שביתת בהמתו כו' עכ\"ל ואני אומר דפי' התוספתא דקאי על ולא שטין על פני המים שאמרו שם עז\"א ברה\"י אין שטין ואצ\"ל ברה\"ר וכמ\"ש בשבת מ' ב' דתניא לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר עיי\"ש בפרש\"י. ",
                "עיין לעיל ס\"ס רע\"ד ומש\"ש בביאורי מן אות רי\"ז והלאה. ",
                "כן פירש\"י שבת קנ\"ד ב' ד\"ה קא משתמש כו' ותנן לא רוכבין ע\"ג בהמה וה\"ה לכל תשמיש וכ\"כ התוס' בעירובין מ\"ג א' סד\"ה הלכה דאסור להשתמש בבע\"ח שמא יחתוך זמורה ועיין בחי' רעק\"א לאו\"ח סי' ש\"ה מג\"א סק\"י. ",
                "משלשה. לשון הנדפס הוא שרשין הגבוהים מן הארץ ג' טפחים כו' וכצ\"ל כאן ולפי מש\"כ כאן צריך לפרש המ\"ם של משלשה אינו מ\"ם היתרון אלא הוא לשמוש מן. ",
                "במכילתא בא פ\"ט איתא ת\"ל את חג המצות תשמור שבעת ימים מכ\"מ דברי ר' יאשיה וכ\"ה בחגיגה י\"ח א' דת\"ר את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על חוש\"מ כו' ועיי\"ש בטו\"א שפי' דהך שבעת ימים קאי ארישא דאת חג המצות תשמור דמש\"ה כ' קרא ז' ימים קודם תאכל מצות ללמד דקאי אעשיית מלאכה דתשמור שלפניו והנה בדברי רבינו כאן וכן בנדפס לא נזכר תיבות שבעת ימים ונראה דגם בלאו הך דשבעת ימים שפיר דרשינן את חג המצות תשמור דהיינו שתשמרהו שלא לעשות מלאכה וחג המצות ידעינן ממילא שהוא כל שבעה וכן נראה מפרש\"י בחגיגה שם ד\"ה את חג המצות תשמור שבעת ימים וגו' דרוש ביה את חג המצות תשמור כו' שומרהו מן המלאכה ולחנם הגיהו בדברי רש\"י תיבות שבעת ימים ובבה\"ג הל' מועד סי' כ' איתא ת\"ר את חג המצות תשמור וגו' שבעת ימים תחג וגו' לימד על חוש\"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשיה עכ\"ל ואיני מבין גי' הבה\"ג. ",
                "לפניהן ולאחריהן. לשון המכילתא שם לפניו ולאחריו ועיי\"ש בברורי המדות אות ה' א\"נ כל ימי חוש\"מ חד שמא נינהו. ",
                "מועד כו' עד אבל. חסר בנדפס בטעות והסמ\"ג לאוין ע\"ה הל' חול המועד כ' כדברי רבינו ועיי\"ש בביאורי מהרש\"ל שכתב בספרים שלנו לא נאמר רק מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן וגירסת הספר טרחא ולא טרחא הוא וכן הגירסא בר\"ן כו' עיי\"ש ובהגמי\"י רפ\"ז מהל' יו\"ט העתיק מס\"ה מועד משום טרחא הוא ומשום פסידא שרו רבנן אולם לא הביא שם הפי' שבס\"ה כשטורח נראה מבזה המועדות וכמשכ\"ר ועיין חגיגה י\"ח א' תוד\"ה חוש\"מ ובט\"ז יו\"ד ריש סי' קי\"ז. ",
                "עיין במרדכי ריש מע\"ק שכ' והרא\"ם כ' בספר יראים דחוש\"מ אסור מדאורייתא ונראה לי דר\"ל שכ' בס\"י דיעות דס\"ל דחוש\"מ אסור מדאורייתא אבל אין ר\"ל דדעת רבינו הרא\"ם בעצמו כן ובס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת חול המועד סימן טו\"ב עמד ע\"ד המרדכי וכ' שם בזה\"ל ולפי הנראה משמע ליה הכי מדמייתי בסיום מילתי' מש\"כ בחי' רבותיו דהוא מדאורייתא אבל נראה שאינו מוכרח שהחליט כן עכ\"ל. ",
                "המרדכי ספ\"ק דמ\"ק כ' ור\"א כ' בס\"י טוב הדבר שיקח מיד הנכרי הרבית של אותה שבוע ויוציא אותו הרבית לשמחת יו\"ט עכ\"ל ואינו בספר יראים ומדברי הסמ\"ג לאוין ע\"ה נראה שרבינו יצחק כ' בתשובה ואני רגיל לומר כו' [מה שכ' המרדכי ע\"ש ס\"י] וכ\"כ הרא\"ש פ\"א דמ\"ק סי' כ\"ד ומש\"כ הק\"נ שם אות כ\"ז וז\"ל ובטור סי' תקל\"ט משמע שהמה דברי מהר\"ם מר\"ב עכ\"ל ל\"י מאי קאמר דגם הטור כ' ד\"ז ע\"ש ר\"י שכתב שם מקודם וכ' ר\"י כיון כו' ועיין בתשב\"ץ קטן סי' קס\"ו ובשו\"ת הרדב\"ז ח\"א סי' רכ\"ח: "
            ],
            [
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס ועיין להלן סי\" תכ\"ז ומה שכתבתי שם בביאורי אות א' והנה החינוך מ' רצ\"ח כ' דברי הרמב\"ן דממה שאמר הכתוב ביו\"ט מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה מזה נשמע דצרכי אוכל נפש הותרו לעשות ביו\"ט וזה פי' מלאכת עבודה כלומר שאינו אוכל נפש עיי\"ש ורבינו חתר למצוא בכל יו\"ט היתר מלאכת או\"נ ועיין בספר רביד הזהב פ' בא ד\"ה אך אשר יאכל לכל נפש. ",
                "במכילתא ט\"ס וצ\"ל בספרי והוא בפ' פנחס פ' קמ\"ז. ווי העמודים. והעיטור ריש הל' יו\"ט כ' תניא במכילתא כו' וכדברי רבינו היראים וכ' שם בפתח הדביר כ\"ז לא מצאתי במכילתא כו'. וכן העיר בבנין שלמה להרב הגאון וכו' מהרש\"ך שליט\"א ח\"ב סי' ט\"ו עיי\"ש שלא זכר דברי העיטור כ\"א ד' היראים עיי\"ש שכ' ואפשר שבמכילתא לפנינו חסר בדפוס כו' וכ' שם העיטור ויוהכ\"פ אע\"פ שנקרא מקרא קודש הזהיר בו הכתוב עינוי נפש ויצא מכלל היתר עכ\"ל ורבינו בסי' הסמוך להלן כ' יותר בזה. "
            ],
            [
                "בספר אהלי יהודה באור על הספרי בפ' פנחס כתב ע\"ד רבינו אלה וז\"ל וצ\"ע דבפ\"ק דשבועות ט' ב' וי' מפורש דר\"י ור\"ש דפליגי אר\"מ נמי ילפי הך הקישא דבמועדיכם ור\"ש בן יהודה נמי אית ליה הך הקישא עיי\"ש הסוגיא ע\"כ: "
            ],
            [
                "ור\"א כו' הדברים משובשים וכצ\"ל ובפרק ר' אליעזר אומר בשבת [קל\"א ב'] אמרינן דגמר גז\"ש כו' מלאכה נמי גמרינן וכן בנדפס איתא בטעות שכתוב שם ולר\"א דאמר בשבת בפ' כ\"כ הקודש דגמר גז\"ש כו' ובאמת בפ' כ\"כ הקודש לא נמצא הלימוד דחמשה עשר כו' גם בספר לימודי ד' לימוד ל\"ד הניח בצ\"ע דברי היראים מאי שנא לר\"א דנקט והלא כ\"ע מודו בהך גז\"ש עיין סוכה כ\"ז א' אולם ע\"כ ט\"ס הוא בדברי היראים וצריך להגיה שם כמש\"כ כאן להגיה ואתי שפיר: "
            ],
            [
                "חגיגה לגבוה. צ\"ל ראיה לגבוה. ",
                "העם לומר לפנינו כסבורין אנו לומר וכ\"ה בדברי רבינו להלן סי' תכ\"ה וכ\"ה באמת בירושלמי פ\"ק דחגיגה א\"ר יוחנן מעה כסף ושתי כסף ד\"ת והבבלי ס\"ל דחזר בו רבי יוחנן ודלא כהני אמוראי שבירושלמי עיי\"ש: "
            ],
            [
                "תיבת דנחלקו הוספתי ועיין לעיל סי' מ\"ב ומש\"ש בביאורי אות ה' ולשון הסמ\"ג לאוין רכ\"ז אמנם מצינו ר' יהושע שנחלק עליו במס' ידים כו'. ",
                "לשון הנדפס מדכתיב בדרך הזה עוד שלא אסר כו' אבל משאר ארצות מותר כו' והוא הנכון דנראה סמוכין לדברי רבנו הרא\"ם ממש\"כ בכל הג' מקומות שנכפל האזהרה תיבת עוד ואיתא בת\"כ ויקרא כ\"ז כ' עה\"פ לא יגאל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה ועיין ערכין כ\"ו א' דכ\"ע דרשי הכי וכן בסנהדרין קי\"א ב' אמר ר\"ע לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים וא\"כ כאן שכתוב באזהרה לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, הכוונה ג\"כ כמו שהי' מקודם דהיינו מא\"י למצרים שהוזהרו שלא לצאת מא\"י לשבת במצרים כמו שבאו לשם בפעם הראשון אבל משאר ארצות מותר. והרב הגאון הגדול רא\"ד שליט\"א בקונטרס יגדיל תורה סי' קכ\"ג גפן אדרת אות י\"ג טייל שם ארוכות וקצרות בענין דרשת עוד וביאר שם דברי הירושלמי ספ\"י דסנהדרין שאמרו שם וכה\"א לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לישיבה אין אתה חוזר אבל חוזר אתה לסתירה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ דוכן הוא אומר חוזר עמש\"ש במשנה לא תבנה עוד דדריש בה ר\"ע [דהלכה כמותו] לכמות שהיתה אינה נבנית כו' עז\"א וכה\"א לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד דהיינו לכמות שהיו יושבין במצרים א\"א חוזר דהייינו ישיבת קבע אבל חוזר את לסחורה כו' ודלא כפי' הפני משה שם וא\"ש בזה מ\"ש רבינו וסמך לדבר שהלך דניאל מבבל לאלכסנדריא של מצרים ולכאורה קשה דלפי הירושלמי דלסחורה רשאי לחזור שם הי' מותר לדניאל לילך שם שלא בישיבת קבע ואף מא\"י למצרים אבל לפי הנ\"ל א\"ש דממילא מדרשת הירושלמי דלסחורה רשאי לחזור והיינו ע\"כ מדכתיב עוד דהיינו לכמו שהיתה שמעינן נמי דהיינו נמי דוקא מא\"י למצרים כמו שהיתה וכדברי רבינו וא\"כ נכון גי' הנדפס דלא גייז תיבת עוד דעיקר ראיית רבינו הוא מדכתיב עוד ודלא כמש\"כ בריקאנטי סי' תקע\"ג ע\"ש הרא\"ם כלשון הכת\"י שלפנינו ובס' מעה\"ח כ' דיש סעד לדברי הרא\"ם שאחד מג\"מ שנכפל האזהרה הוא מה שנאמר בקללות. שבמ\"ת והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף ויש לדייק דרק בדרך הזה היינו מא\"י למצרים נאמרה האזהרה. ועיין גיטין נ\"ז א' מכפר סכניא של מצרים דא\"ל אביי לר\"י ומאחר דהוו צדיקים כולי האי מ\"ט איענוש ול\"א משום דיתבי במצרים י\"ל משום דנקבצו ובאו לשם משאר ארצות לא מא\"י ואין איסור בכה\"ג לדעת רבינו אבל בההיא דסוכה נ\"א ב' באו לשם מא\"י בימי חוניו בן שמעון הצדיק כמ\"ש במנחות ק\"י א' וכן פי' הש\"ק בירושלמי פ\"ה דסוכה ה\"א לכן שפיר איענשו דעברו אהאי קרא דלא תוסיפון ועיין סמ\"ג ל\"ת רכ\"ז ובמרדכי ס\"פ הערל והריטב\"א בחי' ליומא דל\"ח א' שהביאו דברי היראים וראיתי בבאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם שכ' ע\"ד היראים וז\"ל צ\"ל אף דלא דייקינן הכי שלא לאסור רק דרך המדבר כדרכם בעלותם ממצרים כדכתיב בפ' בשלח לזה עכ\"פ דייקינן שלא לאסור מארץ אחרת עכ\"ל וכ\"כ בשו\"ת די השב חי\"ד סי' ט\"ו וז\"ל ונראה שאין כוונת הרא\"ם על הדרך עצמה שאסור לילך מדרך א\"י למצרים דא\"כ אינו אסור אלא מדרך המדבר ים סוף דהיינו הדרך שהלכו בו ישראל אלא הכוונה היא שלא ילך מא\"י למצרים ואפי' הולך בדרך אחר שזהו עיקר האיסור ולא בדרך הדבר תלוי עכ\"ל. והוא דלא כמש\"כ הגאון מהריש\"ן בס' דברי שאול ריש פ' מסעי וז\"ל כיון שלא אסר רק אותו הדרך שמא\"י למצרים א\"כ מסתבר שלא אסר רק באותו הדרך שנסעו ממצרים לארץ לכך נכתב בספר לדעת כל המסעות והמוצאות שהיו עפ\"י ד' ואסור להם לשוב בדרך הזה למען דעת שהי' ענין נפלא וגדול עד שאסר לשוב בדרך הזה לעולם ודוק היטב כי הוא דבר חדש עכ\"ל ובאמת אין דבריו נראין כלל והוא דבר תמוה לומר דאנשי אלכסנדריא של מצרים דאיענשו דעברו על לא תוסיפון לשוב וגו' שהלכו למצרים בדרך המסעות של בני ישראל, ואע\"ג דאסור לצאת מא\"י לכל חו\"ל מ\"מ לאו ליכא ואע\"ג דאיכא מ\"ע וירשתם אותה וישבתם בה לדעת הרמב\"ן כ\"כ בס' רביד הזהב פ' שופטים. וראיתי בקובץ תשובות הרמב\"ם ואגרותיו בראש חלק ג' אגרות הרמב\"ם שכתוב שם תולדות הרמב\"ם ובהערה אות י\"ב כ' להשיג על הרב החכם בעל שבילי עולם בפי' דברי הרמב\"ם פ\"ה מהל' מלכים ה\"ח שכ' \"ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה\" דלדעת בעל שבילי עולם הפי' אין בו מעשה ללקות עליו אבל האיסור במקומו עומד ולדעת הרב המשיג שם אם נכנס לפרקמטיא אפילו נתיישב בה אח\"כ אין בו איסור דע\"ז לא באה האזהרה וכן משמע לשון הירושלמי ונסתייע שם מדברי הרשב\"ץ ז\"ל בספרו זהר הרקיע עיי\"ש ובס' שדי חמד כללים מערכת יו\"ד כלל מ\"ו כתב בשם הרב אש דת בפ' שופטים דמי שהולך למצרים לסחורה כיון שנכנס בהיתר מותר לישב שם אחר כך והרב הגאון המחבר תמה עליו נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא עיי\"ש וכיון לדברי השבילי עולם שכ' להשיג על הרשב\"ץ עיין בדבריהם ודע דרבינו בחיי סדר שופטים כ' דעת רבינו הרא\"ם וז\"ל ויש שסוברין שמצות דורות היה אבל לא אסר הכתוב הדירה במצרים אלא לאותן שבאים לשם מא\"י וכן יורה לשון בדרך הזה שאתם הולכים שמגמת פניכם לארץ לא תשובון ממנו למצרים עכ\"ל: "
            ],
            [
                "לשון הנדפס באורך וז\"ל צוה יוצרנו שלא להניף ברזל על המזבח לפוסלו ולחותכו שלא להרים המקצר על המאריך דכתיב כו' ועיי\"ש במפתחות שכ' סימן שכ\"ו לא תבנה מזבח גזית אולם באמת רבינו בעצמו בהכת\"י חשב שני לאוין בענין זה האחד כאן לא תבנה אתהן גזית והשני בסי' שצ\"ז לא תניף ברזל ועיי\"ש שכתב צוה יוצרנו שלא להניף ברזל על המזבח לפוסלו ולחותכו דכתיב בפ' והיה כי תבא כו' לא תניף עליהם ברזל והמסדר הרר\"ב עירבב ב' הלאוין יחד וכ' שלא להניף ברזל על המזבח לפוסלו ולחותכו והוא הלאו דפ' כי תבא שלא להרים המקצר על המאריך הוא הלאו דלא תבנה אתהן גזית וכאן בהכת\"י הדברים ברורים ובמנחת חינוך מ' מ\"ם כתב לתמוה על הרמב\"ם והחינוך שנראה מדבריהם דוקא אם בנה האבן שנגע בה ברזל לוקין על הלאו דלא תבנה וגו' ותו לא ועל דעתו גם המניף ברזל על האבן של מזבח הבנוי עובר בלאו דלא תניף וגו' ולוקה ע\"ז דחוץ הלאו שלא תבנה ואפי' בבנוי מ\"מ אסור להניף ועובר בלאו דלא תניף והנה רבינו הרא\"ם וה\"ג באמת ס\"ל כן וחשבו שני לאוין בענין זה כנ\"ל וזש\"ר סוף סי' שצ\"ז ולמה שנה עליו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין פי' שהמה שני ענינים נפרדים האחד לא תבנה וגו' דאם בנה לוקה והשני לא תניף עליהם ברזל ואפי' בבנוי והמניף לוקה אפי' לא בנה כלל והנה ממשכ\"ר שלא להניף ברזל על המזבח לפוסלו ולחותכו מוכח דס\"ל דבנגיעה בעלמא לא עבר הלאו והוא דלא כדברי הרמב\"ם בה' בית הבחירה פ\"א הט\"ו ובהלכה ט\"ז ונראה דרבינו מפרש מ\"ש במשנה ד' פ\"ג דמדות לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול אין הפי' ויפסול מענין פסול וכמש\"ש מקודם במשנה נפגמה אחת מהן היא פסולה אלא פי' ויפסול מענין פסל לך ור\"ל שמא יגע ויפסול דהיינו יגוז ויחתוך מקצת האבן והוא מוכרח לדעת רבינו ומזה הוציא דינו שכ' שלא להניף ברזל על המזבח לפוסלו ולחותכו והוא כלשון המשנה שמא יגע ויפסול ור\"ל ועובר על הלאו דלא תניף וא\"ש תיבת שמא דקאמר ועיי\"ש בפי' תפא\"י אות מ\"ו שעמד על המלת שמא ולפמש\"כ בדעת רבינו שפיר קאמר שמא יפסול ויגוז דבלא\"ה לא עבר הלאו אלא דחיישינן שמא יחתוך קצת בהברזל שנגע וא\"ש לדברי רבינו מ\"ש במשנה שם שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכ\"ד דדוקא בנגיעה ובפגימה פוסל הברזל ומ\"ש לכ\"ד עיי\"ש בפי' תפא\"י ודלא כגי' הרע\"ב והפגימה כו' אולם מפני שיראתי לחדש דבר נראה לפרש דמשכ\"ר שלא להניף ברזל על המזבח לפוסלו ולחותכו ר\"ל לאפוקי דלא נימא דאיסור זה דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח משא\"כ בעודם חולין מותר לפוסלן ולחותכן בברזל וכמש\"כ התוס' בסוכה מ\"ט א' ד\"ה שכל והיינו יכולין לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין לאחר שהוקדשו וכמש\"כ המל\"מ בפ\"א מהל' בהב\"ח הט\"ו בשם הב\"ש עז\"א רבינו דאף קודם שהוקדשו בעודם חולין אסור להניף עליהם ברזל לפוסלן ולחותכן לצורך אבני מזבח שיפסלו עי\"ז למזבח וכד' המל\"מ שם דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כ\"א בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית וא\"ש ד' רבינו שם בסוף הסימן לעבור עליו בשני לאוין כפשטא בכ\"מ וכמש\"כ במנחת חינוך להוכיח מגמרא דע\"ז נ\"ב ב' דהאיסור של לאו זה אפי' נגע בהם ברזל קודם שהוקדשו ע\"ש וראיתי בסמ\"ג לאוין ר\"צ שכ' שם ההיא משנה דמדות שמא יגע בו ולא העתיק תיבת ויפסול ואם הי' גורס כן היא גירסא נכונה דלמ\"ל ויפסול דבשמא יגע בו לחוד סגי ועבר על לא תניף עליה ברזל. ",
                "שמאחר כו' הנה בחולין י\"ח א' אמרו ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופרש\"י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלימות וכ\"כ התוס' בסוכה מ\"ט א' ד\"ה שכל עיי\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהל' בהב\"ח דבסידא טפח ובאבן כל שהוא כמשכ\"ש בפ\"א הי\"ד וכ\"ה בסמ\"ג לאוין ר\"צ דבאבן שנפגם פסול כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה ובסיד שנפגם משנבנה טפח ראב\"י אומר כזית ואילו רבינו הרא\"ם מפרש בהיפך הא בסידא כדי שתחגור בה צפורן הא באבנא פליגי בה רשב\"י וראב\"י ולד' רבינו ל\"ק מה שהקשו התוס' חולין י\"ח א' ד\"ה וכמה היאך בנו המזבח דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה ורבינו כיון לתרץ זה שכ' שמאחר שלא היו רשאין להשוותו בברזל היה טח עליו בסיד כו' ומה שהקשו התוס' חולין י\"ז ב' דלימא ר\"ל ד' פגימות הן ולחשוב בהדייהו חגירת צפורן של פגימת המזבח דלדברי רבינו אין לומר כתי' התוס' דלא כתיב בהדיא פגימת הסיד ויש לומר דלדברי רבינו לא קשיא מידי דלא חשיב אלא הני דמבואר בתורה משא\"כ פגימת הסיד לא כתיב בתורה בהדיא אלא משום זא\"ו כדמפרש לה רבינו. ",
                "עיין להלן סי' תכ\"ב בביאורי אות ב': "
            ],
            [
                "ולאו דוקא עקב בצד גודל שהרי כו' כ\"ה לשון הסמ\"ג לאוין רצ\"א, ובירושלמי פ\"א דברכות ה\"א אמרו זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו כו' ח\"א כמלאכים וח\"א ככהנים כו' שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל בצד עקב משמע משם דוקא וכ\"כ התוס' ישנים יומא שם עיי\"ש שכ' אי נמי רצין עקב בצד גודל שלא להראות כחו עושה כן אלא כי כן צריך לו לילך בשעת עבודה כדפי' עכ\"ל ודבריהם אלו אינם מובנים והנראה לי דט\"ס יש שם וכצ\"ל אי נמי רצין ועולין בכבש עקב כו' ור\"ל דמתני' ה\"ק היו רצין עד לכבש והולכין בכבש כדרכן עקב בצד גודל וזה שסיימו בת\"י שלא להראות כחו עושה כן כו' פי' במ\"ש ועולין בכבש לא להראות כחן היו עולין לכבש דעולין בכבש כדרכן עקב בצד גודל אלא עיקר הקדמתן במ\"ש היו רצין דהיינו עד לכבש ולאפוקי ממ\"ש בד\"ה בזמן שהן מרובין רצין בכבש כו' והוא ברור להגיה כן בעז\"ה וראיתי בס' מצות השם ס\"פ יתרו שכתוב שם בהגה\"ה בזה\"ל ואין לפרש רצין עד הכבש ועולין כמבואר למעיין בש\"ס שם אר\"פ וכו' עכ\"ל ובאמת לא מוכח משם מידי דוק ותשכח ועיין מדרש ש\"ר פ\"ל ס\"ב ובחי' הגרש\"ש שם אות ג' שכ' על פרש\"י דסוכה \"אינו מדוקדק\" ובאמת ס\"ל כרבינו הרא\"ם. "
            ],
            [
                "ואמר רב נחמן. נראה דגי' רבינו הרא\"ם היה בעא כו' מרב נחמן וכ' הש\"ח בש\"ס לפנינו גרסינן בעא מיני' ר\"א בר אחדבוי מרב ופשיט לי' לאיסור עכ\"ל ובאמת לפנינו בהיפך רב אחדבוי בר אמי ועיי\"ש בהגהות הגרי\"פ שהגיה דצ\"ל מרבא וכ\"כ הסה\"ד ערך רב אחדבוי בר אמי שט\"ס וצ\"ל בעא מיני' כו' מרבה או רבא ועיי\"ש בשם חדש שכ' בשם הרב מטה יוסף ח\"ב סי' ו' אות ג' שכתב המבשל בחלב גדי שלא הניקה כלומר ששחטה קודם שתלד אסור עכ\"ל ופשוט בעיני דט\"ס הוא מ\"ש ששחטה דצ\"ל שסחטה כמשכ\"ש הש\"ח דפשוט דיש איזה ט\"ס בדברי המטה יוסף אך לא כתב איך להגיה. ",
                "עיין חולין קי\"ד א' תוד\"ה המבשל אבל רבינו לא ניחא לי' בתירוצם כמש\"כ ואין לתרץ כו' ועיין עירובין ס\"ב ב' תוד\"ה אפי' שכ' לדברי ה\"ג דבשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא\"ת א\"כ מאי אפילו כו' ולדה\"ת לק\"מ דכותח מדרבנן ועיין בזה בפלתי. ",
                "ואומר אני כו' הרא\"ש פ\"ח דחולין סי' נ\"א כ' ואני אומר כו' וכן האו\"ה כלל ל\"א דין י\"ב הביא זה בשם הרא\"ש שם ולפלא שבאמת רבינו הרא\"ם חידש דין זה כמבואר כאן ובנדפס ובתשו' מהר\"ח או\"ז סי' כ\"ט כתב שמעתי מר' שמואל ב\"ר אהרן בשם ספר יראים שנסיובי כו' ועיין לעיל סי' ס\"ג ועיין בשו\"ת ח\"ס סי' ע' שהביא מכנה\"ג שהגיה בהרא\"ש רא\"ם במקום רמב\"ן והוא כ' שם להגיה הראב\"ן היינו ר' אליעזר ב\"ר נתן חבירו של ר\"ת שהי' רבו של הרא\"ם ושפיר השיב עליו ר' שמחה ועיי\"ש עוד בנידון דברי הש\"ך יו\"ד סי' פ\"א סקי\"ב ועיי\"ש עוד בח\"ס חי\"ד סי ע\"ג שהאריך שם ליישב דברי רבינו ממש\"כ היש\"ש פ' כ\"ה סי' ק\"א להשיג ע\"ד רבינו וכן ממש\"כ הש\"ך יו\"ד סי' פ\"א סקי\"ב גם ממה שהשיב עליו רבינו שמחה ז\"ל שהביא הרא\"ש שם אלא שהוא בעצמו הקשה ע\"ד רבינו ובכל דבריו שם זכר הרמב\"ן ואינו אלא הרא\"ם הוא בעל דין זה לחדש איסור למי חלב לאכילה, ולענין מש\"כ הש\"ך שם סקי\"ג לדחות סברת הרא\"ם מדם האברים שלא פירש יעויי\"ש ראיתי בספר שו\"ת פי אריה סי' יו\"ד סעי' ב' שכתב בדעת הרא\"ם הא דהתירה התורה חלב אע\"ג דמעורב במימי חלב היינו מטעם ביטול ברוב ואע\"ג שמעולם היה בתערובות ג\"כ בטיל דלא כהמרדכי סוף חולין סי' תשל\"ז בשם רבינו משולם [עיין בפ\"ת ליו\"ד סי' י\"ד סק\"ג] אבל אחר שפירש באמת אסור כיון דלא הוה בכלל היתר דחלב וממילא כשפירש הו\"ל בכלל איסור דפי' מה\"ח ומדמה לה לדם בדוגמא בעלמא דכמו דדם דכל זמן שמובלע בבשר מותר ה\"נ כ\"ז שנתערבו בחלב מותר מטעם ביטול עכ\"ד שם ועיי\"ש בד\"ה אמנם י\"ל כו' שדחה זה דהא אפשר להכיר האיסור ע\"י שיעמיד החלב ויוציא המימי חלב וכיון שאפשר להוציא האיסור ממנו לא בטיל כמבואר ביו\"ד סי' צ\"ח סעי' ד' ועיין בש\"ך יו\"ד סי' ק\"ב סק\"ז והניח בצ\"ע, וראיתי בספר ערוך השלחן להגרי\"מ עפשטיין בחיו\"ד סי' פ\"א סעי' ט\"ז שכ' שם וז\"ל ועל משנה דמכשירין [פ\"ו משנה ה' שאמרה מי חלב כחלב] ק\"ל טובא דאפילו אינו כחלב אלא כמים הא עיקר הכשר במים כתיב וכי גרוע זה ממי רגלים ורוק הפה והחוטם דתנן התם דמכשירין ע\"ש וצע\"ג עכ\"ל ובאמת לק\"מ כמש\"כ חכם אחד בקונטרס יגדיל תורה קונטרס ז' סי' פ\"ב דאם הי' נחשב המי חלב לענין הכפר זרעים כמים הוה דינו שלא להכשיר כיון שיש לו שם לוי וכמו מי תותים מי רמונים והיה דינו כמי פירות אלא כיון שזהו תולדה דחלב לכן מכשיר את הזרעים וכמש\"ש במשנה והמוחל ה\"ה כשמן שאה לא הי' נחשב המוחל כשמן היה נחשב למי פירות עיין בר\"מ שם כמו כן מי חלב אי לא היה נחשב כחלב היה נחשב למי פירות לכך בחדא מחתא מחתינהו בגמרא דחולין קי\"ד א' דקאמר מסייע ליה לר\"ל דתנן מי חלב ה\"ה כחלב והמוחל ה\"ה כשמן דלכאורה מוחל מאן דכר שמי' בכאן ול\"ל להביא זאת ולפמש\"כ ניחא עכ\"ד ודפח\"ח ועפי\"ז תמיהני ג\"כ על השם חדש בכאן שכ' עמש\"כ הפר\"ח בסי' פ\"א ביו\"ד סקי\"ד להקשות ע\"ד רבינו הרא\"ם מדתנן גבי הכשר מי חלב ה\"ה כחלב ובתוספתא דשבת תניא מנין לחלב שהוא משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו והרי אין מכאן ראיה אלא שהחלב נקרא משקה אבל לומר שמי חלב ה\"ה כחלב זה מנין לנו א\"ו משמע דבלישנא דקרא מי חלב וקום הכל נכלל תחת חלב וחלב מקרי וא\"כ בעלמא מי חלב ה\"ה כחלב זולתי לענין בישול בב\"ח וכמ\"ש ה\"ר שמחה כו' וע\"ז השיב בשם חדש לתרץ ד' הרא\"ם עפ\"י מ\"ש בחולין פ\"ז ב' כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין כו' מאי קמ\"ל אי דם אכשורי מיכשר אי מיא אכשורי מיכשר ע\"כ ה\"נ איכא למימר גבי מי חלב אי חלב הוא אכשורי מכשר אי מיא הוא אכשורי מכשר וה\"ד לענין הכשר זרעים אבל לענין היתר אכילה התינח אי חלב הוא התורה התירתו אבל אי מיא הוא איכא למימר מיא עאל מיא נפוק כיון דעכירי כדאי' בפ\"ק דבכורות עכ\"ל ותמיהני עליו וכי מה ענין מי חלב למש\"ש בגמרא אי דם אכשורי מכשר אי מיא אכשורי מכשר הא התם איירי לענין דם המעורב במים לס\"ד דגמרא ושפיר הקשו ע\"ז בגמרא מכשירין נמי אי דם כו' משא\"כ מי חלב אי מיא הוא בודאי אינו מכשיר כיון שיש לו שם לוי כנ\"ל ואדרבה הא בגמרא שם רב אסי מנהרביל אומר בצללתא דדמא עז\"א ר\"י א\"ש אם יש בו מראית דם מכשיר ואי לא לא הרי דצללתא דדמא אם אין בו מראית דם אינו מכשיר ול\"א בכה\"ג אי מיא אכשורי מכשרי וה\"נ מי חלב ורבינו הרא\"ם בעצמו הביא ראיה זו דצללתא דדמא כשאין בו מראית דם למי חלב הרי דשניהם שווין ועיין שו\"ת הלק\"ט ח\"א סי' נ' שכ' דעת האוסר אין לה שחר עיי\"ש. ",
                "לשון הנדפס הוא, ואפילו מי רגלים דסוסים וגמלים דלא עכירי מיבעיא לן בבכורות כו' מיא נפוק ובמי חלב היוצא השרייה ליכא למישרי מטעם מיא עול מיא נפוק וא\"ת כו' ונראה שהמעתיק דלג מן נפוק הא' להב' וצ\"ל כמו שהוא בנדפס וכ' הש\"ח הגירסא דגריס רבינו בסוגיא דבכורות אינו כגי' שלפנינו בש\"ס דלל\"ק מ\"ר דסוסים וגמלים לא קמיבעיא ליה דשרו דמיא עול מיא נפוק וללישנא בתרא בין מ\"ר דסוסים וגמלים בין מ\"ר דחמור אסור אלא דמבעיא במ\"ר דשתו אינשי ופשיט ליה לאיסור והרא\"ש הביא ל\"ב ותרווייהו לאיסור ולכל הדברות לא נשאר בתיקו כגי' רבינו עכ\"ל ובאמת כ' רבנו לעיל ס\"ס ס\"ט בזה\"ל והכי מסקינן בבכורות דאפילו מ\"ר של סוסים וגמלים דלא עכירי בעו מרב ששת ואסר עכ\"ל וכוונתו להא\"ד שם דסוסים וגמלים לא קמבע\"ל דלא שתו אינשי כו' ודלא כמש\"כ הר\"ר ישעי' הראשון בספר המכריע סי' צ\"ב דלא שתו אינשי פי' והוו להו פירשא בעלמא וכבר הקשה הפר\"ח ביו\"ד סי' פ\"א סק\"ב על המרדכי בפ' שמונה שרצים שפי' כן עיי\"ש שסיים לדבר ברור שהעיקר כמו שהבינו התוס' שם ד\"ה רוב דגים והטור והב\"י דלל\"ב הא דלא קמבע\"ל דסוסים וגמלים משום דלאו אורחא דעלמא למשתינהו ולהכי בעו דחמור דמעלי לירקונא ושתו ליה אינשי אבל בכולהו קמבע\"ל והשתא כי פשיט להו לאיסורא כל מ\"ר אסורים ועיי\"ש בבאורי בעזה\"י. ",
                "עיין לעיל סי' ס\"ג ומש\"ש בביאורי. ",
                "לפנינו חולין ק\"ד ב' אגרא חמוה דר' אבא ש\"ח. ומש\"כ כאן והוא מתני לה צ\"ל והוא אמר לה וכ\"ה בנדפס ומשכ\"ר בלא קינוח והדחה הנה לשון הגמרא לפנינו בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה וכן מוכרח ממ\"ש בגמרא שם גבי ר' יצחק בריה דר\"מ אכל ולא משא ידיה וא\"כ נראה משכ\"ר והדחה ר\"ל הדחת הידים דהיינו נטילת ידים ולשון הדחה שכתב רבינו נראה דהיינו ממ\"ש בחולין שם ובה\"א מדיח ופי' הר\"ן דמדיח היינו נטילת ידים. ",
                "מדפרט רבינו חלב שחוטה מכלל דחלב זכר וחלב טמאה אפי' איסור דרבנן אין בהם ועיין ש\"ך יו\"ד סי' פ\"ז סקט\"ז וכ\"כ הש\"ח ובמשכ\"ר בסוף דבריו כך גזרו שלא לבשל כ' השם חדש וז\"ל וכ\"כ הפוסקים דלכתחילה אסור לבשל הכחל בסי' צ' עכ\"ל והוא מבואר בהגה\"ר שם סי' פ\"ז ס\"ו אבל חלב מתה כו' ואפי' בבישול יש לאסור לכתחילה: "
            ],
            [
                "בספר שם אפרים להגאון ראז\"מ שמות כ\"ג כ\"ד הביא מדברי הרמב\"ן בפי' על התורה דלא משמע לי' לפרש ולא תעשה כמעשיהם על איסור ניחוש לדרכי האמורי כ\"א בענין ע\"ז כרישא דקרא לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם וכן בסיפא דקרא כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם ואין דרך המקרא בכך להפסיק באמצע המאמר ולהפריד בין הדבקים עיי\"ש באורך וע\"ד רבינו הרא\"ם אינו כן אלא דשני דברים אמר הכתוב לא תשתחוה וגו' ולא תעשה כמעשיהם דהיינו עניני רפואות שהם דרכי האמורי ומפרש על ראשון ראשון כי הרס תהרסם וגו' ועל אחרון אחרון ועבדתם את ה\"א וברך וגו' והסירותי מחלה וגו' לא תהיה משכלה ועקרה וגו' ואין צורך לך לאותן מעשיהם דהיינו רפואות שלהם שהן דרכי האמורי. ",
                "עובדות צ\"ל עבירות וכ\"ה בנדפס. ",
                "ואינם כו' לשון הנדפס כי אינם מסברא כו' וז\"ל הריקאנטי סי' תקס\"ד ע\"ש הרא\"ם אין להוסיף עליהם כי אין המעשים ההם תלוים בסברא רק בקבלה אותם החוקות שהורגלו לעשות כן עכ\"ל ומש\"ש הריקאנטי וה\"ר אברהם ב\"ר אפרים כו' שייך לסי' שאחריו ס\"ס תקס\"ה ועיין לקמן סי' של\"ד. ",
                "שניהן ט\"ס וצ\"ל שהינן ובנדפס כתוב שאינו בטעות והשם חדש הגיה שם שהן, והנה כמו שכ' רבינו דעל חוקות האמוריים שהן עבירות עובר שתים לאו דעבירה ולאו דבחוקותיהם לא תלכו כמו כן י\"ל דבכל מה דחשבי חכמים דרכי האמורי ויש בהם ניחוש דעובר שתים הא' משום לא תנחשו והב' משום בחוקותיהם לא תלכו וא\"ש בזה פרש\"י דשבת ס\"ז א' במתני' ד\"ה דרכי האמורי שפרש\"י בזה\"ל ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו וכ' ע\"ז הגרש\"ש שם ניחוש הוא כו' אשיגרת לישן הוא ול\"ד דא\"כ תיפוק ליה מלא תנחשו עכ\"ל ובאמת י\"ל דרש\"י חדא ועוד קאמר ניחוש הוא ור\"ל ועובר בלא תנחשו וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו ועובר גם על זה ועיין בספר יבין שמועה להמשנ\"ח סי' מ\"ה שהעיר בזה אולם לא ניחא לי' לפרש כן בפרש\"י עיי\"ש, ובביאור ווי העמודים כתב המגיה ע\"ש הש\"ח דצ\"ל שהן עיי\"ש. ",
                "בספרי. נראה לי דט\"ס וצ\"ל בספרא והוא ד' הת\"כ שכ' רבינו מקודם דמפרשי בת\"כ על עבירות כו' ועיין רמב\"ם בסה\"מ ל\"ת שנ\"ג שכ' שם כי אלו הלאווין שהם כמעשה א\"מ וגו' לא תעשו וכמעשה ארץ כנען ל\"ת הם אזהרה מבעילת כל העריות בכלל ואח\"כ כפל האזהרה בפרט ערוה ערוה עיי\"ש וא\"כ שני הלאוין לא תעשו אינם נמנים במנין התרי\"ג כי אינם לתוספת שום ענין כלל כמש\"כ בספר שם עולם לסדר ויקרא י\"ח ג' אבל מדברי רבינו הרא\"ם נראה דגם לא תעשו הוא במנין התרי\"ג וכמש\"כ הבה\"ג במנין המצות שלו: "
            ],
            [
                "על שבעה אומות. בנדפס חסר תיבות אלו וכ' שם הש\"ח דדעת רבינו היראים דלא תכרות להם ברית הוא בכל שאר עממין כנראה מדברי רבינו והניח ד' רבינו בקושיא ובאמת לא היה לפניו הכת\"י שלפנינו דמבואר דעת רבינו כהתוס' יבמות כ\"ג א' ד\"ה ההוא ובע\"ז כ' א' ד\"ה דאמר דלא מיתסר כריתת ברית אלא עם ז' אומות ולכן הוזקק לפרש בשעה שאין מסורין בידך: "
            ],
            [
                "כל המחטיאים. כ\"כ הרמב\"ם פ\"י מהל' ע\"ז ה\"ו ועיי\"ש בכ\"מ אבל הסמ\"ג לאוין מ\"ט והראב\"ד ס\"ל שלאו זה הוא דוקא על ז' אומות ועיין בחינוך ס\"פ משפטים ובהגהת מל\"מ שם ועיין גיטין מ\"ה א' בפרש\"י ופנ\"י שם והרמב\"ן בפי' התורה דברים כ' י' פי' ג\"כ דלא ישבו בארצך וגו' בז' אומות קאי ואפי' הם אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם עיי\"ש ודלא כמש\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג וראיתי בספר משנת חכמים סי' מ\"ג ביבין שמועה שם שכ' דהרמב\"ם שפסק דלא ישבו בארצך בכל האומות לשיטתו אזיל דפסק בפי\"ב מהל' א\"ב דלא תתחתן קאי על כל האומות והיינו כר\"ש דדריש טעמא דקרא ואייתר לי' כי יסיר לרבות כל המסירין והה\"נ בהך קרא דלא ישבו בארצך לר\"ש דס\"ל דדרשינן טעמא דקרא הטעם דפן יחטיאו וגו' הוא אך למותר א\"כ דאתי קרא לרבות כל המחטיאים ואף שאינו מז' אומות. אבל לדעת רבינו הרא\"ם ז\"א דביראים סי' כ\"ז פסק דלא כר\"ש עיי\"ש בתו\"ר אות י' וכ\"כ ביראים סי' קל\"ו ר\"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא וקי\"ל כר' יהודה כו' ואפ\"ה כ' כאן כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים איברא דבסי' ש\"פ כ' היראים דקי\"ל כר' שמעון דסנהדרין כ\"א א' והוא כשיטת רבינו סי' ר\"מ דר\"ש ור' יהודה הלכה כר\"ש עיי\"ש בביאורי ולפי\"ז א\"ש פסק היראים שבסי' זה. ",
                "השם חדש במחכ\"ת נעלם ממנו גמרא זו דעירובין ס\"ב א' והלך למרחוק בע\"ז כ' ב' לא לבית דירה אמרו כו' עיין בדבריו ושגיאות מי יבין: "
            ],
            [
                "מן הבדים. לשון הנדפס הוא \"שלא להסיר את הבדים מטבעות הארון\" והוא כפשטי' דקרא דכתיב לא יסרו ממנו פי' הבדים לא יסורו מן הארון והיינו בטבעות שבארון ומה שכתוב לא יסורו ממנו דהיינו מן הארון ולא כתוב לא יסורו מהן דהיינו מן הטבעות כבר העיר בזה האלשיך עיי\"ש על דרך הדרוש ועיין בספר אור החיים עה\"ת שדקדק על הא שאה\"כ ממנו ולא הספיק לומר לא יסורו והענין מובן שממנו הוא עיין בדבריו מש\"כ לתרץ והנה לפמש\"כ כאן בהכת\"י שלפנינו נראה שמפרש לא יסורו דקאי על הטבעות שבארון שלא יסורו ממנו פי' מן הבד והיינו שלא יופסק הנחת הבדים בטבעות לעולם וזש\"ר הזהיר הכתוב שלא להסיר הטבעות הארון מן הבדים דכתיב כו' וא\"ש לפי\"ז הא דכתיב ממנו דהיינו מן הבד לאשמועינן דאפי' אחד מן הבדים שהסיר מן הטבעות לוקה וכדברי הרמב\"ם ספ\"ב מהל' כלי המקדש ובאמת בס' מעה\"ח כ' ע\"ד הרמב\"ם בזה\"ל ומפרשיו לא כתבו מאין למד כן ופשטא דקרא משמע שאם הסיר שניהם עובר בלאו ולדבריו אם הסיר שניהם אפשר שלוקה שמונים ואפשר שמצא כן בברייתא דמלאכת המשכן שהביאו התוס' בכ\"מ ואינה מצויה בידינו כו' עיי\"ש וכן ראיתי בספר לקט אליהו למנין המצות ח\"ש לאוין פ\"ו שכ' ע\"ד הרמב\"ם בזה\"ל וכעת נעלם ממני מאין הוציא רבינו דהמסיר בד אחד לוקה דלמא דוקא שתים כדכתיב לא יסורו כו' ועוד נ\"ל ראיה מסנהדרין דכ\"א בלא ירבה לו סוסים דמלך דאי לאו דכתיב קרא למען הרבות סוס דמני' ילפינן דחייב על אחת הוי אמרינן דאינו חייב אלא על הרבה סוסים א\"כ מנ\"ל לרבינו דחייב על בד אחד וצ\"ע עכ\"ל ולפמשכ\"ר וכתבתי בפירושו איך הוא מפרש בכתוב לק\"מ דמבואר הוא בתורה מדכתיב ממנו דהיינו אפילו מבד אחד. מיהו בלא\"ה אפי' לפשטי' דקרא דלא יסורו פי' הבדים ממנו פי' מן הארון אומר אני דיפה פסק הרמב\"ם שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה וראיה ממנחות צ\"ט ב' אמר ר\"ל כל המשכח דבר אחד מלמודו עובר בלאו כו' פן תשכח את הדברים רבינא אמר כו' רנב\"י אמר כו' ועיין להלן סי' שנ\"ט שבארתי דברי הגמרא לעומקן בעזה\"י עכ\"פ הרי אע\"ג דכתיב פן תשכח את הדברים בלשון רבים וכן ופן יסורו מ\"מ לא בעינן שישכח כל מה ששנה אלא המשכח דבר אחד מלמודו עובר בלאו ועיי\"ש בביאורי מש\"כ בעזה\"י ומסנהדרין דכ\"א אין ראי' להיפך דשאני התם מדכתיב רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה הוי אמינא דאינו חייב אלא על הרבה סוסים דע\"י הרבוי ישיב את העם מצרימה להכי אצטריך קרא למען הרבות סוס דאפי' אחד בטל עובר בלאו. ודע דבמש\"כ המעה\"ח שם ובלקט אליהו שם ובמדרש רבה במדבר ספ\"ה הגרד\"ל והגרש\"ש מענין נושאי הארון שהיו פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ראיתי בספר רבינו בחיי פ' תרומה כ\"ה י' שכ' שכן תמצא בפרק שתי הלחם כשנושאין ארון על כתפיהם פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ובדיו מונחים לרחבו של ארון וארבעה היו נושאין אותו שנים מצד זה ושנים מצד זה ע\"כ עכ\"ל ונראה שכן הי' בגירסת הראשונים אף שאינו לפנינו בפ' שתי הלחם: "
            ],
            [
                "ונלקי. לשון הנדפס \"ונלקי נמי\" אולם לפנינו מכות שם הגירסא וליחשוב נמי אך בפרש\"י שם ד\"ה נילקי נמי. כגון שהיו כלי מחרישה מעצי אשירה נראה כגי' רבינו הרא\"ם ופי' גי' רבינו הרא\"ם כמש\"כ הריטב\"א בחי' למכות שם וז\"ל ומזיח את החשן משכחת לה אליבא דאמרו לחשוב נמי כלאים שהוא לבוש וכגון שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום לא יזח עכ\"ל. וידוע דהחשן היה כלאים כמפורש בתורה וז\"ש אביי להקשות לחנניה שאמר במתני' אף הלובש כלאים היה לו לומר כגון שהיה לובש את החשן שהיה כלאים וחורש בו ולוקה שתים על כלאים ועל לא יזח. והוא דלא כהרדב\"ז ח\"ב בלשונות הרמב\"ם סי' צ\"ז שכתב שם דהחשן ואפוד שהיו מכ\"ח חוטין היו קשין ובקשין אין בו איסור כלאים ועיין בשו\"ת בית הלוי חלק ראשון אות ב' סימן ג' שהשיג עליו וזש\"ר כשכה\"ג לבוש בהן אסור להזיח החשן מעל האפוד לאו דוקא כה\"ג דהה\"נ כהן הדיוט הלובש חשן עובר משום ולא יזח כדברי הריטב\"א שלא זכר כה\"ג דוקא אלא רבינו נקט כה\"ג דכהן הדיוט אסור בלא\"ה ללבוש החשן משום כלאים וכן א\"ש משכ\"ר כשכה\"ג לבוש בהן [לשון רבים] דהיינו חשן ואפוד והלא מדברי הריטב\"א נראה דאף אם לובש החשן לבד בלא האופד עובר משום ולא יזח החשן מעל האפוד שכתב שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום ולא יזח דפי' דכל שעה שחורש בחשן לבד מש\"ה עובר בלא יזח. אולם י\"ל דבאמת גם רבינו מודה לזה אלא דחשן לבד בלא\"ה אסיר אפי' לכה\"ג משום איסור כלאים ועיין חולין ק\"י ע\"ב תוד\"ה טלית דברי הרא\"ם שם לכן כתב רבינו פי' כשכה\"ג לבוש בהן דהיינו בשעת עבודה שאין בו איסור כלאים אסור להזיח החשן מעל האפוד. ונראה לי דגם החינוך מ' ק' שכתב שם וז\"ל והמפרק חיבורו בשעת עבודה לוקה מלאו זה עכ\"ל דר\"ל כמשכ\"ר דשלא בשעת עבודה אסור ללבוש חשן ואפוד משום כלאים ואם כשאינו לבוש בהן הא ליכא איסורן בפירוקן כמשכ\"ר לכן דקדק החינוך וכתב בשעת עבודה דהיינו כשכה\"ג לבוש בהן וכ\"כ הסמ\"ג לאוין רצ\"ט ואה\"נ כשעבר ולבש את החשן וחרש בו שעובר משום כלאים עובר נמי משום ולא יזח החשן כדברי הריטב\"א אלא דבאיסורא לא קמיירו הסמ\"ג וחינוך. והמעה\"ח ובמנחת חינוך שם הניחו דברי החינוך בצ\"ע מההיא דמכות שם דחורש בבה\"ק ואינו בשעת עבודה ופשוט ליה לאביי דחייב בכ\"ע ולפי מה שבארתי לק\"מ. ודע דבנדפס ס\"ס שכ\"ח [והוא לפנינו בהכת\"י סי' שט\"ז] איתא בזה\"ל ובפ' אלו הן הלוקין מייתי ליה ללאו דאמר התם ונלקי נמי משום מסיר בדי ארון ואזהרתיה מהכא ולא יסורו ממנו עכ\"ל ולפנינו בהכת\"י ליתא וז\"ל המעתיק את הכת\"י שלפני בגליון סי' שט\"ז \"אמר המעתיק מכאן עד דף %185& [הוא בראש סימן שס\"ו] הדפין מקורעים למטה בכ\"י ומטולאים בקלף על האותיות והשלמתי את החסרון מספר יראים הנדפס והנוספים מדפוס שמתי בשני חצאי לבנה לסימן כי הדברים חסרים ונוספים ואינם בכתב יד פאריז. יאפ\"ז\" עכ\"ל. והנה לעיל לא הוסיף מאומה על הכת\"י ונראה שלא היה שם חסרון בכ\"י או אפשר שלא הוסיף כי אם ההכרחיות ובעיניו אינו מוכרח לה\"ר מפ' אלו הן הלוקין כי גם ביומא ע\"ב א' א\"ר אלעזר המזיח חשן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה שנאמר לא יזח ולא יסורו כי גם הלאו מעיל לא יקרע שכתב רבינו בסי' שי\"ח אין זכר במכות שם ואפ\"ה כתבו רבינו ללאו משום דביומא שם אמר רחבא אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע וכן בזבחים צ\"ה א' אמר ר\"ל מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו משום שנאמר לא יקרע ועיין בסי' הסמוך. ומ\"מ תמוה בעיני לומר דכהן הלובש חשן לבד עובר משום לא יזח ובפרט כהן הדיוט ועיין בסמוך. ",
                "לבוש בהן כו' אבל כו'. עיין ברמב\"ם פ\"ט מהל' כלי המקדש ה\"י שכתב וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה עכ\"ל. ונראה דר\"ל כמשכ\"ר לאפוקי בשאינו לבוש בהן דאז מוזחות ועומדות וא\"צ להיות מחוברים ולכן הסמ\"ג אף שדרכו להעתיק לשון הרמב\"ם לא כתב כ\"א שלא יפרק החשן בשעת עבודה עיין מש\"כ למעלה. והיינו דגם הרמב\"ם שכתב דרך קילקול ר\"ל כדברי רבינו דהיינו דרך עבודה כשהוא לבוש בהן וראיתי להמנחת חינוך מ' ק' שכתב ונראה לי מצד הסברא דחשן ואפוד שנתקלקלו ואין ראוים עוד לעבודה דנגנזים א\"ח על פירוק חיבורן כיון דא\"ר לעבודה ול\"מ ראיה לזה כו' ולפי הנראה לא ראה ד' רבינו הרא\"ם דמפורש יוצא בשאינו לבוש בהן אינו מדבר וכיון דנגנזים הרי אינו לבוש בהן ופשיטא דא\"ח על פירוק חיבורן ואם ר\"ל דאע\"ג דנגנזים מ\"מ אם לבשן הכה\"ג א\"ח על פירוק חיבורן ג\"כ פשיטא דבעמוד והוצא קאי דהא מחויב לפושטן מאיסור כלאים כיון דאין ראוים לעבוד בהם ואיך יתחייב המזיח החשן מעל האפוד. ובאמת אף שכתבתי למעלה דמלשון הריטב\"א במכות נראה דאף אם לובש החשן לבד עובר משום לא יזח וגם לא זכר הריטב\"א כה\"ג לא נהירא ד\"ז ובפשיטות נראה דדוקא כה\"ג שלבוש חשן ואפוד עובר משום לא יזח וד' יאיר עיני. ",
                "בנדפס מאחות ועומדות ואינו מובן והגי' שבכאן מוזחות ברורה: "
            ],
            [
                "מעיל האפוד כו'. הרמב\"ם פ\"ט מהל' כלי המקדש ס\"ג כתב וה\"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה וכתב שם המל\"מ וז\"ל בעל ק\"ח סי' ס\"ח ס\"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כ\"א דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא בדרך השחתה ומטי בה ממ\"ש רבינו בפ\"ח מהל' מעה\"ק דין כ' יע\"ש ולדידי ליתנהו להני מילי עכ\"ל. ועיין בד' המל\"מ ספ\"ט מהל' כלאים שכ' שם דה\"ה לכל בגדי כהונה אלא שמפני שאיסור הקריעה בבגדי כהונה ממעיל ילפינן לה כו' מש\"ה נקט מעיל ע\"כ ולענין ראיית הק\"ח ממש\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מהל' מעה\"ק דין כ' ראיתי בספר הר המוריה שם שכתב וז\"ל ובאמת אין ראיה מכאן דלחייב על המעיל אף שלא כדרך השחתה לפי שיש בו תיקון באופן אחר עכ\"ל והמנחת חינוך מ' ק\"א כתב דאף קריעה לשם מצוה הוי דרך השחחה כיון דכל עיקר הקריעה לבטלו מתורת בגד אף שהוא לצורך מצוה כיון שהיה בגד ונקרע ואינו בגד הוי דרך השחתה דעיקר טהרת הבגד הוא מטעם דנשחת ע\"כ צריך לתקנה זו להכניסו פחות מג' על ג' עכ\"ד: "
            ],
            [
                "ולא יבדיל. בנדפס כתוב ב' תיבות אלו מקודם אחר ומניחו מחובר מעט כתוב שם \"דכתיב ולא יבדיל\" והוא נכון. ומשכ\"ר בכנפיו בעודו בכנפיו פלומא בלע\"ז הוא כפרש\"י בפי' התורה ובשבת ק\"ח א' ובחולין נ\"ו ב' ודלא כפי' הרמב\"ן שפי' בכנפיו במקום כנפיו והיינו מגבו וסיום דברי רבינו כדי שיהא כו' הוא מדברי ר' יוחנן במדרש וי\"ר פ\"ג סי' ה'. ",
                "בנדפס כתוב יותר וז\"ל שם ותניא בת\"כ ושסע אותו כשר ולא פסול. אותו בשיסוע ולא עולת בהמה בשיסוע פי' ביד ולא בניתוח סכין. בכנפיו להכשיר העור כו'. ",
                "יכול אם הבדיל פסל. בתוספת העזרה ביאור להת\"כ תמה איך הוה ס\"ד למפסל אם הבדיל הא בכל דוכתא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב בקדשים. ומדברי רבינו נראה דהוה ס\"ד לדמות האי לא יבדיל למש\"כ בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל והתם אם הבדיל פסול והו\"א דה\"נ אם הבדיל פסל ת\"ל והקטיר פי' מ\"מ אפי' הבדיל. ",
                "דעת רבינו היראים דאם הבדיל בשיסוע לוקה דלא כהרמב\"ם פ\"ו מהל' מעה\"ק הכ\"ב שכתב וא\"צ להבדיל ואם הבדיל כשר כמו שכתב הרמב\"ם בשורש השמיני לסה\"מ שלו להשיג על בה\"ג ודעת הרא\"ם כבה\"ג ובהתו\"ה לת\"כ פ' ויקרא סי' צ' כתב דמדברי הת\"כ לא משמע כדברי הרמב\"ם דהא אמר אני מכשיר בהבדלה שהיא לאחר הרציה משמע שבכ\"ז עבר בלאו כהרא\"ם: "
            ],
            [
                "ת\"ל וכל דבש לא תקטירו כ\"ה בת\"כ לפנינו ופי' בתוס' העזרה שם דמלשון לא תקטירו יליף דאף לקטורת אסור. אולם לפי גי' רבינו נראה כפי' התו\"ה שם דמן וי\"ו וכל דבש יליף הך דרשא עיי\"ש. ",
                "והקטרת. במנחות ליתא והקטרת ונראה שט\"ס הוא וצ\"ל והקטירם וכ\"ה בת\"כ אלא שבת\"כ איתא והקטירם מן השאור ומן הדבש ומדברי רבינו נראה כתלמודא דידן מנחות שם דלא זכרו התנאי שיקטירם מן השאור ודבש עיי\"ש בהתו\"ה. ",
                "וכמ\"ש בזבחים ע\"ז ב' איברין באיברין בע\"מ רא\"א אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין כו' אבל לא קרב ראש אחד מהן לא יקרבו ולומר רואה אני את הבע\"מ כאילו הם עצים כמש\"כ הגרעק\"א בתוספותיו למשניות שם דדוקא בנתערבו איברי חטאת באיברי עולה כיון דשניהם מין כשר בזה ס\"ל לר\"א דרואה אני כאילו הם עצים. ",
                "לפנינו רבה אמר לא תרד ורבא אמר תרד וכ\"ה בנדפס ורבינו בפי' מיישב קושיית התוס' שם ד\"ה והדר. ובשס\"ח ווילנא ד' ראם בהגהות חשק שלמה העתיק פי' רבינו. ",
                "פה נקרע הדף בכ\"י וחסר גם בדפוס. המעתיק. ונראה בעיני להשלים החסרון דכצ\"ל ד' לאוין שאור לא תקטירו. דבש לא תקטירו. כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח. ועיין לעיל סי' ע' שהארכתי בענין ההיא דמנחות נ\"ח ב' נידון לאו שבכללות ועיין מש\"כ בראש הוי\"ו אות א': "
            ],
            [
                "בכהונה. לשון הנדפס כהניו ועבדיו ונכון. והנה הרמב\"ן לסה\"מ ל\"ת קס\"ג כתב בזה\"ל בעל ה\"ג מנה פרועי ראש ששימשו במיתה ומנה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בלאוין של מלקות ולא מנה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום והאמת מעיד על עצמו עכ\"ל ובנוסחת הבה\"ג שלפנינו מנה כולם עיין שם במנין הלאוין שבמלקות ארבעים סי' ע\"א ע\"ב וסי' פ\"ב פ\"ג ועיי\"ש בהגהות מהראש\"ט אות נ\"ב שהעיר בזה ולפלא שרבינו הרא\"ם בשיטת הבה\"ג קאי ומנה את ראשו לא יפרע ולא מנה ראשיכם אל תפרעו וגו' כמשכ\"ר בסוף הסימן דאותה מצוה לשעתה נאמרה ולא לדורות כו' ונראה שכן היה גירסת רבינו בבה\"ג ואף שכתב רבינו ראש סימן זה ראשו לא יפרע צ\"ל גם כן ובגדיו לא יפרום וכמשכ\"ר בראש הוי\"ו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. וא\"כ לדעת רבינו הכ\"ג באזהרה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום לעולם אפי' שלא בשעת עבודה דאילו בשעת עבודה הרי מנה לעיל סי' רצ\"א פרועי ראש ששימשו וכן שם סי' רפ\"ח מחוסר בגדים והיינו נמי קרועי בגדים לדעת הרמב\"ן שם וכמש\"כ הרמב\"ן שם וז\"ל וכהן גדול בא בו כתוב בפני עצמו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא והוא אזהרה בו לעולם שלא יפרע ראשו על מתו ולא יקרע עליו אע\"פ שלא יעבוד ולא יכנס במקום עכ\"ל וזהו דעת רבינו הרא\"ם ג\"כ. ובס' מעה\"ח כתב ע\"ד הרמב\"ם בסה\"מ שם שהדין אשר גזר שכ\"ג מוזהר לפרוע ולפרום על מתו אפי' שלא בשעת העבודה ושכהן הדיוט אינו מוזהר אלא משום העבודה שניהם אמתיים ומוכרחים בראיה ברורה מברייתא שלימה הובאה בש\"ס דמ\"ק דט\"ו והצרוע לרבות כה\"ג בגדיו יהיו פרומים שיהיו מקורעים וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דר\"א כו' ומדהוצרך לרבות כ\"ג מצורע שינהוג פו\"פ אף שהוא שלא בשעת העבודה שהרי אינו ראוי לעבודה מחמת צרעתו מכלל דכשאינו מצורע אסור אפי' שלא בשעת עבודה ומדדריש מיתורא לרבות כה\"ג ולא דריש ליה בכהן הדיוט שהרי גם הוא מוזהר כמאמר השם לאלעזר ולאיתמר א\"ו שכה\"ד אסור רק משום עבודה ול\"צ רבוי למצורע שאינו ראוי לעבודה וזוהי ראיה שאין עלי' תשובה לפע\"ד עכ\"ל ואני אומר אם לדין יש תשובה וז\"ל רש\"י במ\"ק די\"ד ב' ד\"ה לרבות כ\"ג שנוהג בו צרעת עכ\"ל. ולפי\"ז והצרוע שהיא תיבה מיותרת לכאורה באה לרבות לכה\"ג שנוהג בו צרעת ומינה פשטינן דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל דכ\"ג בכל השנה כרגל לכ\"ע דמי כמבואר בדברי רבא שם ופשוט דזה אין לומר והצרוע לרבות כהן הדיוט דל\"צ לרבויי לכה\"ד שהוא כשאר כל אדם ודוקא כה\"ג בעינן לרבויי ואחר תיבת והצרוע כתיב אשר בו הנגע והוא ג\"כ דברי מותר ע\"ז דרשו בת\"כ בזה\"ל לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפי' מנוגע כו' ת\"ל אשר בו הנגע אפי' כ\"ג ע\"כ ומזה ג\"כ אין ראיה מדלא אמרו בת\"כ לפי שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו כו' יכול אפי' מנוגע כו' ת\"ל אשר בו הנגע אפי' כהן דעדיפא מיניה נקט דע\"כ והצרוע לרבות כ\"ג כנ\"ל וא\"כ סיימו למידרש אשר בו הנגע ג\"כ בכ\"ג ואה\"נ דכהן הדיוט אסור בפו\"פ אפי' שלא בשעת עבודה ואין מכאן ראיה דדוקא בכ\"ג ואדרבה אומר אני דאף לכ\"ג יש לה\"ר דאת ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אינו מוזהר אלא משום העבודה דבהוריות י\"ב ב' בעא מיניה רבא מר\"נ משיח [כלומר כ\"ג] שנצטרע מהו באלמנה מידחא דחי או מיפטר פטר לא הוה בידיה וקשה לי אמאי לא הוה פשיטא ליה לרבא דכ\"ג שנצטרע אסור באלמנה מהא דתניא בת\"כ והצרוע אפי' כ\"ג לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע מה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול ת\"ל אשר בו הנגע אפי' כ\"ג ע\"כ. והרמב\"ם בסה\"מ מ' קי\"ב הביא ראיה מדברי הספרא על היות זה שכתוב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' מצות עשה וז\"ל שם [אחר שהביא דברי הספרא כנ\"ל] ומבואר הוא שכהן גדול הוא בל\"ת מלפרום או לפרוע והשורש אצלנו כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וא\"ל יבא עשה וידחה ל\"ת ומאחר שמצאנו לשונם מורה כשנצטרע כ\"ג פורע ופורם מורה שהוא מצות עשה עכ\"ל וכ\"כ בחיבורו פ\"י מהל' ט\"צ ה\"ו הרי דכ\"ג שנצטרע פורע ופורם מפני שהוא מ\"ע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע הא לאו הכי לא היה כהן גדול פורע או פורם אפי' כשנצטרע וא\"כ מוכת דכהן גדול שנצטרע אסור באלמנה דומיא דפריעה ופרימה אם לא היה מ\"ע במצורע ורבא בעצמו ידע מהך ברייתא דוהצרוע אפי' כהן גדול דהביא אותה במ\"ק י\"ד ב' לפשוט דמצורע נוהג צרעתו ברגל וא\"כ קשה מדוע לא פשיט רבא מינה לדין אלמנה ודוחק לומר דהא מקודם דשמיע ליה הך ברייתא אלא עכצ\"ל דרבא היה מפרש הברייתא דת\"כ דה\"ק אי לאו דכתיב אשר בו הנגע הו\"א דאת ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום דכ\"ג הוא לעולם אפי' מנוגע דכ\"ג שנצטרע מידחא דחי [עיין הגרש\"ש הוריות ד\"ט] ועדיין כהונתו עליו כדין כ\"ג כתב רחמנא אשר בו הנגע לאשמעינן דאפי' כ\"ג כיון שנצטרע אין בו דין כ\"ג לענין מש\"כ בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום מאחר שאינו ראוי לעבודה ומעכשיו הרי הוא כשאר כל אדם ולכן בגדיו יהיו פרומים וגו' וא\"כ אפשר דה\"ה באלמנה שרי ושכיר בעא רבא מר\"נ בהוריות שם ועיין בדברי הרמב\"ן לסה\"מ ל\"ת ע\"ג. ",
                "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכ\"מ ת\"ל ראשו לא יפרע וכו' ופרימה כל עיקר ד\"ר יהודה כצ\"ל ובנדפס ג\"כ נשתבשו הדברים ודע דכתוב שם דברי ר' שמעון ב\"ר ר' יהודא אומר ובגמרא דהוריות איתא ד\"ר יהודה ר' ישמעאל אומר כו' ובת\"כ הגי' ר' מאיר אומר כו' ועיי\"ש בהוריות שמוכרח להיות מקודם דברי ר' יהודה דלא כבנדפס. ",
                "רש\"א כו' כדרך שבנ\"א פורעין ופורמין כו' בסה\"מ להרמב\"ם ל\"ת קס\"ד הביא בזה\"ל כדרך שבנ\"א קורעין ופורמין כו' ועיין בתא\"י בפי' המשנה בחומר בקדש פ\"א אית א' שפי' דברי הספרא דהך כדרך שקורעין כו' הוא לכאורה דברי מותר אע\"כ דספרא אתי לאשמועינן דדוקא בקרע כדרך שקורעין על מת הוקש לפריעת ראש שיהיו שניהן כשרין בדיעבד אבל בבגדיו מקורעין הרבה שנתבטלו מלהיות בגדי כהונה מדאינן לכבוד ולתפארת גם בדיעבד עבודתו פסולה עכ\"ל. ומשכ\"ש בשם בנו ביאור לד' הכ\"מ פ\"א מהל' ביאת מקדש הי\"ד וז\"ל הכ\"מ ומש\"כ שעבודתו כשרה ולא חללה נתבאר בסמוך עכ\"ל דר\"ל בהלכה ט\"ו שכתב הרמב\"ם בפי' כדרך שקורעין על מת דסגי בקריעה א' אז דוקא כשר בדיעבד, לא נהירא לי כלל דא\"כ הול\"ל יתבאר בסמוך ולא נתבאר. ובעיני פשוט דכוונת הכ\"מ למש\"כ לעיל ה\"ח עיי\"ש בכ\"מ שכ' ומש\"כ ואין פ\"ר מחללים עבודה אע\"פ שהוא במיתה עבודתו כשרה מסקנא דגמרא בפ\"ב דתענית ובס\"פ כ\"ג עכ\"ל וה\"ה בקרועי בגדים דלהדדי איתקוש וכ\"כ הכ\"מ להלן פ\"ט הט\"ו עיי\"ש מיהו מה שתי' בנו פסקי הרמב\"ם דסתרי אהדדי עיין ג\"כ בס' בית הלוי ח\"א ס\"ב אות ו' שכ' ג\"כ לדבר פשוט דפירוש דברי הרמב\"ם בפ\"ח מהל' כלי המקדש הל\"ד היינו בקרועין לגמרי וז\"ש בזבחים די\"ח דהיו מקורעין פסולין והוי כמחוסר בגדים דמחלל עבודה ובהל' ביאת מקדש הנ\"ל איירי שכל הבגד שלם רק שיש בו קרע אחד במק\"א כדרך שקורע על מת ובזה ח\"מ בי\"ש ואינו מחלל עבודה דלא הוי כמחוסר בגדים לגמרי וכבר קדמם בזה הרדב\"ז בח\"ב ללשונות הרמב\"ם סי' צ\"א. אולם הרדב\"ז שם כ' דאף בבגדים מקורעין במקומות הרבה דהוי כמחוסר בגדים לענין חילול עבודה אינו מחוסר בגדים ממש לענין ח\"מ בי\"ש ולא נהירא דכיון דהוי כמחוסר בגדים לחלל עבודה פשוט דח\"מ בי\"ש כמחוסר בגדים. ובשו\"ת שו\"מ מ\"ת ח\"ג שאלה ז' לא ראה ד' הרדב\"ז גם בס' באה\"ט לס' ויקרא בתיקונים והשמטות והוספות לד' מ\"ב ב' הקשה לפסק הרמב\"ם מגמרא דזבחים ולפ\"ד הרדב\"ז א\"ש. ובביאור פורם מלמטה אליבא דרב פרש\"י למטה למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו וכן פי' הרמב\"ם בפיה\"מ פורם מלמטה הוא שיקרע כנף בגדו סמוך לרגליו. אולם ראיתי לרבינו בחיי פ' אמור כ\"א י' שפי' מלמטה כלומר תחת בגדיו לא בבגד העליון כמשפט הקריעה בכהן הדיוט ובשאר ישראל עכ\"ל. ",
                "יותר כו' וכ\"כ רש\"י בסנהדרין פ\"ג א' ד\"ה ופ\"ר ועיין במנחת חינוך מ' קמ\"ט שהניח ד' רש\"י בצ\"ע. ",
                "לשעה כו' וכ\"כ הרמב\"ן בפי' החומש סדר שמיני ובסה\"מ ל\"ת קס\"ד עיי\"ש ובס' פענח רזא פ' שמיני הביא פי' רבינו בכור שור אע\"פ שאין כהן הדיוט מוזהר על פריעה ופרימה מ\"מ ביום משיחתן שאני ונאסרו דאז היו ככ\"ג לכל דבר כו' ויפה כתב בס' מעה\"ח דיש להשיב ע\"ז שהרי לא היה להם ביום חינוכם דין כ\"ג מדהשיב אהרן למשה הן היום הקריבו שאסורים להקריב אוננים אני הקרבתי שכ\"ג מקריב אונן אלמא שלא היה להם דין כ\"ג: "
            ],
            [
                "פי' להיות גדולים מוזהרים עליהם כו'. הנה הסמ\"ג לאוין רל\"ד כ' מסקנת הגמרא דיבמות קי\"ד א' דלא ליטמו להו בידים ורבינו הרא\"ם לא פי' כן והב\"ח באו\"ח סי' שמ\"ג כ' משמע ממ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בה' טומאה הך דרשא דאמור ואמרת להזהיר גדולים עול הקטנים ולא הביאו עלי' הך אוקימתא דלא ליטמינהו בידים אלמא דס\"ל דאזהר עלייהו לאפרושינהו מטומאה עיי\"ש מילתא בטעמא. והלח\"מ בפ\"ג מהל' אבל הי\"ב פי' ג\"כ דעת הטור כהרא\"ם בפ' אמור וכמש\"כ הב\"ח וזהו דעת רבינו הרר\"א ממיץ כאן וכן הוא שיטת הנ\"י סביב הרי\"ף הל' טומאה וז\"ל הס' רביד הזהב ד\"ה ואמרת עיין רש\"י מפ' חרש ד' קי\"ד ושם דאין ב\"ד מצווין להפרישו אלא דלא למיספא בידים וכתב הרמב\"ם בפ\"ג מהל' אבל דאביו צריך לחנכו וכן דעת ר' יהונתן בהל\"ק עכ\"ל [מבואר בדבריו כמש\"כ בהע\"ש ריש סי' ק\"ג שהוא רבינו יהונתן הכהן ז\"ל ומכונה בשמו של הנ\"י בטעות עיי\"ש] ולא נהירין לי דבריו מש\"כ דדעת הל\"ק כהרמב\"ם דא\"כ לא א\"ש מש\"ש דבשאר איסורין אין האב מוזהר על הבן וראייתו מן שבת ד' קכ\"א א' דא\"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו הא לא\"ה לא אסרינן ליה מנ\"ל דילמא התם נמי לענין דאין ב\"ד מצוין להפרישו ע\"ז אר\"י בקטן העושה לדעת אביו דאז ב\"ד מצוין להפרישו הא לאו הכי אין ב\"ד מצוין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו לעולם וכדאמר לענין טומאה אע\"כ דדעת ההל\"ק כדעת רבינו הרא\"ם דאין חילוק בין ב\"ד להאב וכמש\"כ התו\"י יומא דפ\"ב ע\"ש הרא\"ם בישוב הקושיא הא דאמרינן בכל דוכתא קטן או\"נ אין ב\"ד מצווין להפרישו השתא חנוכי מחנכינן אפרושי מאיסורא מיבעיא עיי\"ש ועיין לעיל סי' נ\"א מש\"ש בביאורי ולהלן סי' שצ\"א אות א'. ",
                "מלא תרווד כו' עיין הגרש\"ש כתובות ק\"ח ב' שאמרו תיבת מלא לאתויי דאפילו נתפזר בתוך הבית הבית טמא כאהלות פ\"ג מ\"ב ולפלא בעיני על הס' מנחם שלמה למס' כריתות בלקוטים סי' ה' שכ' שם דהלל דאמר מלא הין מים שאובין שהמכוון בזה המים והכלי אליבא דכ\"ע והיינו לומר דדוקא מכלי אחד אבל מב' כלים אין מצטרפין עיי\"ש. ובמחכ\"ת הוא להיפך כמבואר בכתובות שם דכ\"ע היכא דא\"ל מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך שמן קטעין לי' קנקנים לא קטעין ליה וכמשכ\"ש הגרש\"ש. ",
                "בשר כראוי. בפנים הכת\"י כתוב שיש כראוי והמעתיק כתב שיש [עליו כזית בשר] כראוי. ונראה שהשלים החסרון [עיין לעיל סי' שי\"ז אות א'] מספר יראים הנדפס ובאמת ביראים הנדפס איתא בזה\"ל ועל אבר מן האיש שיש עליו כזית בשר עכ\"ל ולא כתוב שם תיבת כראוי ודברי רבינו שפתיו ברור מללו בפי' שיש עליו היינו על אותו האיש יש כזית בשר וממילא מובן דהאבר הפורש ממנו אין עליו כזית בשר וכן הוא האמת כדפרש\"י והתוס' בנזיר מ\"ט ב' על מה ששנינו במשנה ועל אבר מן התי שיש עליו בשר כראוי דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא ואעפ\"י שאין בו כזית בשר באותו האבר ועיין פ\"א דכלים מ\"ה. ואף שתחלת יצירתו של אדם כזית היינו דבעיקר היצירה בכלל האדם שהוא בשר גידין ועצמות יש בו כזית כמש\"כ בס' מי נפתוח פרפר ה' אבל אינו מוכרח להיות כזית בשר ושפיר כתב רבינו ועל אבר מן האיש שיש על אותו האיש כזית בשר דוקא ולכן לא כתב רבינו תיבת כראוי שאין לו מקום כלל לפי פירוש זה אבל כאן בהכת\"י שכתוב תיבת כראוי עכצ\"ל שיש עליו ר\"ל על אותו האבר וא\"כ אין צריך כזית בשר דאע\"פ שאין בו כזית ושפיר השמטתי תיבת כזית והוא כראוי. ",
                "הסבכות. לפנינו הסככות וכ\"ה באהלות פ\"ח מ\"ב אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופי' הרע\"ב לשון סוככים בכנפיהם וכ\"כ הערוך בערך סך, גם חסר בדברי רבינו ובמשנה דנזיר שם איתא הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים כו' ועיין פי\"ח דאהלות מ\"ד בתוי\"ט ד\"ה ולנזיר. וכ' בה\"ג הל' טומאה סי' כ\"ב וז\"ל ומאי היא [בית הפרס] שדה שנחרש בה קבר ועד כמה מאה אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בה\"פ. מקום הקבר טומאה דאורייתא האיך דנחרש טומאה דרבנן דילמא איכא עצם כשעורה או דילמא פתיך ביה עפר בית הקברות עכ\"ל. ובשאלתות דרא\"ג כתב ככל ד' הבה\"ג אך לא כתב שם תיבות אלו \"מקום הקבר טומאה דאורייתא\" ואולי משום דכתב קודם לזה ואסור לכהן למיעל לבית הקברות מ\"ט קבר גופיה מטמא כמת דכתיב או בעצם אדם או בקבר. אולם הבה\"ג אע\"ג שגם הוא כ' בריש הסימן כדברי רא\"ג עכ\"ז כ' בדין בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא משום דס\"ל דאף כשנחרש נשאר מקום הקבר טומאה דאוריי' ואף שהתוס' בכתובות כ\"ח ב' ד\"ה בה\"פ דרבנן כתבו נראה דאפי' במקום הקבר מקילין כמו בשאר שדה כו' וא\"כ ד' בה\"ג הוא לכאורה סתירה לדה\"ת. נ\"ל דיש להשוותם דטעם דה\"ת דכתובות דאפי' במקום הקבר מקילינן כמו בשאר שדה הוא משום מש\"כ התוס' במ\"ק ה' ב' ד\"ה מנפח דמסתמא ליכא למימר שהגיעה המחרישה עד המת ור\"ל דליכא למימר שעד המת הגיעה המחרישה ותו לא. ולפי\"ז המת שבקבר הוא במקומו בעומק תתת המחרישה ומקום הקבר יטמא באהל זאת לא אמרי' אלא בודאי הגיעה המחרישה תחת המת ונפרסו עצמותיו וכמש\"כ התוס' בסו\"ד שם ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כהשתא בזה\"ז וא\"כ בכה\"ג שכתב הרמב\"ם רפ\"י מהל' טומאת מת אפי' חרש ע\"ג הארון ואפי' היה מושקע ברובדין ובאבנים ואפי' היו ע\"ג הארון רום שתי קומות הואיל וחרש על הקבר הר\"ז עושה בה\"פ והיא תוספתא ערוכה הביאה הר\"ש רפי\"ז דאהלות אין לומר בזה האופן דאפי' מקום הקבר טהור מטומאת אהל דבמאי יפקע מקום הקבר בהחרישה שע\"ג ועפי\"ז י\"ל דבכה\"ג מיירי הבה\"ג דהיינו שחרש ע\"ג הקבר והקבר הי' מושקע ברובדין ובאבנים כו' כהתוספתא ושפיר מקום הקבר טומאה דאוריי' ורבנן גזרו טומאה בכל השדה וכן ס\"ל רא\"ג שם עיי\"ש בדבריו ומיושב תמיהת הגרד\"ט מד\"א דמחננו מינסק בס' דברי דוד בחי' למ\"ק ה' ב' ע\"ד התוס' דכחובות הנ\"ל איך נימא דגם לקולא סמכינן ע\"ז שהמחרישה סלקא לטומאה ולפי מה שבארתי טעם דבריהם אין סתירה לדבריהם מכל המשניות וברייתות דמס' אהלות שכ' הגרד\"ט שם ודו\"ק גם מש\"כ שם שהתוס' סותרים עצמם מסו\"ד למש\"כ בריש הדיבור במ\"ק שם ד\"ה מנפח וכ' שם דדה\"ת נחלקו לשני פי' מתחילת דבריהם עד תיבת ולא היו הוא כפי' הר\"ש ואח\"כ הוא כפרש\"י וכבר קדמו בזה הגרעק\"א בדו\"ח למס' מ\"ק ה' ב' והניח ד' התוס' בצ\"ע אבל לפי מה שבארתי דה\"ת דמ\"ק אין שום סתירה בדבריהם. ובהע\"ש לשאלתות שם אות י\"ג האריך בביאור מש\"כ הבה\"ג והשאילתות או דילמא פתיך ביה עפר בית הקברות עיי\"ש שהביא דברי הגר\"א בא\"ר פ\"ב דאהלות מ\"ב שכ' שם בשם התוספתא וכ' עליו בזה\"ל אבל לא ביאר רבינו הגר\"א ז\"ל פי' הסוגיא דנדה כ\"ז ב' מ\"ט דרבנן לפי שא\"א למלא תרווד ועוד עפר בה\"ק שאין בו מלא תרווד רקב וא\"כ ודאי קשה הא בתחילתו לכ\"ע דבר אחר נעשה לו גנגילין שלא לטמא במלא תרווד וכקושיית התוס' שם והר\"ש עכ\"ל ע\"ש שיישב עפמש\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ פ\"ב דאהלות מ\"ב, ותמיהני שלא זכר משנה מפורשת נזיר ס\"ה א' נוטלו ואת תפוסתו ושם בגמרא ה\"ד תפוסה כו' וכמה שיעור תפוסה פי' ראב\"צ נוטל את הקיסמין כו' והיא התוספחא שהביאה הגר\"א בא\"ר פ\"ב דאהלות ואין זה ענין למ\"ש נזיר נ\"א א' בדין רקב של מת וב' דברים רקב ותפוסה וכ\"א בנזיר נ\"א ב' תני עולא ב\"ח מת שחסר אין לו רקב ולא תפוסה ולא שכונת קברות ובדין רקב הותנו כל התנאים בנזיר נ\"א א' משא\"כ בדין תפוסה אף במת שנקבר בכסותו בארון של עץ או ע\"ג רצפה של לבנים שאין לו רקב יש לו תפוסה גם השיעורים אינם שווין דרקב שיעורו מלא תרווד משא\"כ תפוסה שיעורו מלא תרווד ועוד ופי' תבוסה כ' הרמב\"ם בפט\"ז דאהלות מ\"ג העפר אשר יתערב בו דמו ולחותו וזה העפר יקרא תבוסה להתערב חומרו שם כו' ובאהלות פ\"ב מ\"ד עפר קברות פי' הר\"ש שהוא תבוסה של מת כהך דנזיר ס\"ה, ובמ\"ב פ\"ב דאהלות שאמרו שם מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא ור\"ש מטהר כתב הגר\"א בא\"ר שם דל\"ג רקב ואנהיר לעיינין בזו ההגה\"ה דבנדה כ\"ז ב' גרסינן תניא אידך מלא תרווד רקב ועוד עפר בה\"ק כו' וכ' שם מהרש\"ל תימא לי הלא משנה היא במס' אהלות עיי\"ש עכ\"ל אבל לשיטת הגר\"א הוא ענין אחר והמשנה מיירי בדין תבוסה ובברייתא מיירי בדין רקב שנתערב ובביאור הברייתא שאמרו בגמרא נדה שם מ\"ט דרבנן א\"א כו' שפיר הקשו התוס' על פרש\"י דע\"כ בדין רקב בעינן תנאי רקב אבל בדין המשנה גם התוס' מודים דע\"כ יש תבוסה למת ושיעורו מלא תרווד ועוד ולפי\"ז מש\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מהל' ט\"מ ה\"ח או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אין הפי' כמשכ\"ש הכ\"מ שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו ז\"א דהא סוגיא ערוכה שלהי נזיר ואהלות פט\"ז והובא ברמב\"ם רפ\"ט מהל' ט\"מ שיש תבוסה למת ולא בעינן כזית נצל אלא ה\"פ א\"א אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו ובודאי שיעורו מלא תרווד ועוד לא פחות אלא אע\"ג שיכול להיות שאינו תבוסת המת אלא רקב ובעינן מלא תרווד רקב ומעורב הוא עם עפר וא\"כ לא ידעינן כמה רקב יש כאן אפ\"ה מטמא במשא ובאהל וע\"ז סיים שהרי יש במלוא חפניים ועוד מלא חפניים רקב וכ\"כ הבינת אדם להחכ\"א כלל קנ\"ז שאלה א' דמש\"כ הכ\"מ דלרמב\"ם רקב מדם טהור לגמרי ובאמת מרש\"י ותוס' והרב לא משמע הכי ודינו כרקב עכ\"ל ואני אומר דינו כתפוסה וכנ\"ל ועיין הע\"ש שם שהשיג ג\"כ על הכ\"מ. אך צ\"ע ע\"ד בה\"ג והשאלתות בטעם בה\"פ דילמא פתיך ביה עפרא דבה\"ק והלא בית הפרס מטמא במגע ובמשא ולא באהל כדין שדה שנחרש בה קבר ואילו עפר בית הקברות אינו מטמא במגע כחולין קכ\"ו ב' ועיי\"ש קכ\"ה ב'. והנראה לי דבאמת מטעם השני לחוד מטמינן בית הפרס במשא ולא במגע ומה שבה\"פ מטמא במגע אינו אלא מטעם הראשון דילמא איכא עצם כשעורה ובה\"ג והשאילתות לא באו אלא לומר דלענין טומאת משא יש להוסיף עוד טעם דילמא פתיך ביה עפר בה\"ק אבל מ\"מ בעינן גם טעם הראשון דמש\"ה מטמא במגע ובזה יתיישב מה ששנינו בפי\"ח דאהלות מ\"ד ומודים ב\"ש וב\"ה שבודקים לעושה פסח כו' ולנזיר בש\"א בודק כו' כיצד הוא בודק כו' וכ' בהע\"ש שם להקשות על בה\"ג והשאילתות מאי מהני ניפוח ובדיקה והרי אפי' לא נמצא עצם יש לחוש דילמא יש בו עפר בה\"ק ולפי הנ\"ל א\"ש דמשום עפר בה\"ק אינו מטמא במגע ואי משום היסט דהיינו משא הא בעינן שישא דוקא מלא תרווד ועוד כמו שכתבתי לעיל וא\"כ יכול להלוך שם בנחת שלא ישא ברגליו מלא תרווד שהוא מלא חפניים ועוד. והנה בנדה נ\"ו ב' שנינו ואין נאמנין [הכותים] לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על בית הפרס וע\"ז פי' שם נ\"ז א' בגמרא סככות דתנן כו' פרעות דתנן כו' בית הפרס אמר רב יהודה כו' ותנן [כצ\"ל] החורש כו' וכל עין הרואה יתפלא על סידור ד' הגמרא דמתחלה הו\"ל לפרש בה\"פ דתנן החורש כו' הר\"ז עושה בה\"פ כו' ואח\"כ הול\"ל מימרא דרב יהודה כו' מנפח כו' ואומר אני דא\"ש לפי פי' הר\"ן בשם הראב\"ד בכתובות כ\"ח א' עמש\"ש במשנה והמקום הזה בית הפרס דפי' בתוס' שם כ\"ח ב' ושהמקום הזה בית הפרס ולא יותר ובא לטהר אבל הר\"ן שם כ' דהראב\"ד ז\"ל פי' ושהמקום הזה בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנידש ונופח והוא טהור לעושה פסח כו' וכ' בספר קול הרמ\"ז למשנה דכתובות שם וז\"ל וגמרא דייקא כוותי' דאמרינן בית הפרס דרבנן דקשה וכי יש בית הפרס דאורייתא אלא ר\"ל בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופח עכ\"ל וא\"כ לפי' הראב\"ד יתפרש גם בנדה שם שהכותים אומרים על בית הפרס שנטהר דהיינו שנידש ונופח דטהור ומש\"ה שפיר הביאו בגמרא לפרש בית הפרס דמתני' דהיינו שהם מטהרים אותו המקום כדאר\"י כו' ואח\"כ אמרו בגמרא דין בית הפרס כמתני' רפי\"ז דאהלות, ועם דברי הראב\"ד א\"ש לשון הגמרא דחגיגה כ\"ה ב' ה\"נ מדמהימן אפסח מהימן נמי אתרומה וכ' שם הטו\"א נ\"ל דאשגרת לישנא דמדמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה נקט נמי הכי אע\"ג דגבי בית הפרס לא שייך נאמנות אלא כיון דמהני בדיקה לפסח מהני נמי לתרומה עכ\"ל אבל לפי דברי הראב\"ד שייך שפיר נאמנות גבי בית הפרס שאומר שנידש ונופח והוא טהור לעושה פסח מהימן נמי אתרומה, ולפ\"ד הקול הרמ\"ז הנ\"ל א\"כ מ\"ש בע\"ז י\"ג א' בבית הקברות ס\"ד טומאה דאורייתא היא אלא בית הפרס דרבנן דגם שם מיותר תיבת דרבנן וצ\"ל לפ\"ד הראב\"ד דהיינו נמי בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופח וכן פי' באמת הנ\"י להרי\"ף סוף הל' טומאה עמש\"ש הרי\"ף הברייתא דע\"ז י\"ג א' דכהן מטמא לדון ולערער עמהם בבית הפרס דרבנן ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה וז\"ל הנ\"י שם בית הפרס שנחרש בו קבר שאין טומאתו אלא מדרבנן שכיון שאחר שנחרש בו את הקבר הלכו רבים עליו ודרכוהו א\"א שלא יהיו כל אותן תתיכות של עצמות דקות שהן [בס\"א שאין] בהן אפי' עצם כשעורה נדבקים במנעלים וסנדלים מהאנשים הראשונים שהלכו בו ולא נשאר מהם כלום עכ\"ל ואף שאין פי' ממש כדברי הקול הרמ\"ז עכ\"ז לדין הברייתא שוה למש\"כ למעלה לד' הראב\"ד דמ\"ש בגמרא בבית הפרס דרבנן דבעינן ג\"כ שנידש ברגלים דאר\"י בר אמי משמי' דרב יהודה בית הפרס שנידש טהור ודעת הנ\"י כמש\"כ התוס' בבכורות כ\"ט א' ד\"ה היכי לדעת השאלתות דלכל דבר בעינן ניפוח ומ\"מ טמא חוץ מפסח דטהור משוינן ליה וה\"ה בית הפרס שנידש דטהור דמיא ממש למנפח אדם בבית הפרס ואין כן דעת כל הראשונים אלא ללמוד תורה ולישה אשה וכי\"ב מטמא גם בבית הפרס לחודיה בלא דישה ובלא ניפוח. ועפמש\"כ הנ\"י יש ליישב ד' הש\"ג ספ\"ג דפסחים שכ' טעם לד' הטור או\"ח סי' תמ\"ד דההולך לערב כדי לילך ללמוד לפני רבו חשוב דבר הרשות וז\"ל ונראה הטעם משום דה\"נ הו\"מ ללמוד מאיליו בביתו והיה מקיים המצוה ג\"כ עכ\"ל ועיין במג\"א שם סקי\"ג שהקשה על הש\"ג דהא מותר לכהן לטמאות בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד לפני רבו אע\"פ שיש לו רב בעיר דלאו מכל אדם זוכה ללמוד כדאי' פ\"ק דע\"ז וא\"כ ה\"נ דרבנן הוא עיי\"ש. וי\"ל דהש\"ג ס\"ל כפי' הנ\"י דדוקא בבית הפרס דרבנן שנידש כהן מטמא ללמוד לפני רבו אבל לא בבית הפרס שאינו נידוש ברגלים ואע\"ג דעיקר בית הפרס דרבנן וה\"ה לבדיקת חמץ דרבנן. ודע דבנדה שם נ\"ז א' הביאו בגמרא מתני' דאהלות ריש פי\"ז בזה\"ל החורש בה\"ק הר\"ז עושה בית הפרס ועד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה בית ארבעת סאין ר' יוסי אומר חמש ע\"כ ותמיהני מזה על פי' הרמב\"ם בפיה\"מ דאהלות שם שפי' דברי ר' יוסי וז\"ל ור' יוסי אומר שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שוה אבל בו מעלות ומורדות הנה הוא ישים בה\"פ בית חמש סאין עכ\"ל דלפי פי' הול\"ל בנדה שם ר' יוסי אומר חמש במורד ובמעלה דבלא\"ה העיקר שבדברי ר' יוסי חסר מן הספר או לא הי' להגמרא לסיים כלל ר' יוסי אומר חמש ואולי שגי' הרמב\"ם בנדה שם משונה ממה שלפנינו וצ\"ע בזה. וראיתי להעיר כאן מה שנראה לי לפרש בד' הגמרא תמורה י\"ב ב' ורבנן עד כמה והר\"ש פי\"ז דאהלות מ\"ב כתב ודבר תימא הוא מאי קא בעי ורבנן עד כמה. והנ\"ל דלפמש\"כ התוס' שם י\"ג א' לפרש רא\"א בה\"פ עושה בה\"פ דלעולם מה שנחרש מבית הפרס לשדה אחר שאצלו עשאוהו בה\"פ וכן אם נחרש מאותה שדה שני' לשלישית וכן מג' לד' וכן לעולם כולם עושין זא\"ז בית הפרס א\"כ י\"ל דזהו מ\"ש בגמרא \"ורבנן\" פי' מ\"ט דרבנן דלא ס\"ל הך דר\"א ומשנו \"עד כמה\" פי' דלר\"א אין לדבר סוף עד כמה יהי' בית הפרס ועל דרך שאמרו בנדה נ\"ח ב' ארשב\"ג לדברי אין קץ ולדברי חבריי אין סוף כו' ושם בגמרא ולרבנן דאמרי תולה עד כמה כו' ומ\"ש אח\"כ בתמורה שם כי אתא ר\"ד אר\"ל כו' הוא מילתא באפי נפשי' ודו\"ק. וראיתי להרמב\"ם פ\"י מהל' ט\"מ ה\"ד שכתב החורש את המת בשדה אינו עושה בית הפרס שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי עכ\"ל והוא מתוספתא הביאה הר\"ש רפי\"ז דאהלות בזה\"ל החורש מגופו של מת אינו עושה בית הפרס אין לך שעושה בה\"פ אלא חורש את הקבר בלבד ע\"כ אבל הר\"ש שם פי' התוספתא מגופו של מת בזמן שמגולה ורואה אותו דאמרינן דכיון דחזי לי' לא שקול מיני' עצמות במחרשתו עכ\"ל משמע מפי' הר\"ש שאם לקח עצמות מהמת בהמחרישה עושה בה\"פ ולא חיישינן למה שאין הדבר מצוי וא\"כ הר\"ש חולק על הרמב\"ם וס\"ל להר\"ש דאף שהדבר אינו מצוי מ\"מ גזרו ביה רבנן, גם בטעם המשנה ג' דפי\"ז דאהלות שאמרו שם החורש מלטימיא מצבירת העצמות אינו עושה בה\"פ סי' הר\"ש וז\"ל דודאי אותו המקום אינו שלו והו\"ל חורש שאינו שלו עכ\"ל וצ\"ל לדברי הר\"ש מ\"ש במשנה אח\"ז החורש את שאינו שלו הכי פירושו דב' גווני אינו שלו יש. א) מקום הקבר אינו שלו. ב) אף אם מקום הקבר שלו אלא שהשדה שחורש הקבר בתוכה אינה שלו. וא\"כ להר\"ש אינו עושה בה\"פ. אלא היכא דכולה שלו מקום הקבר וגם השדה שחרש בתוכה הקבר הוא שלו ושפיר אמרו במשנה לפי' הר\"ש החורש מלטימיא מצבירת העצמות שהוא מאופן הא' אינו עושה בה\"פ ואח\"כ אמרו החורש את שאינו שלו מאופן הב' אינו עושה בה\"פ ור\"מ דפליג בתוספתא ואמר החורש מלטימיא הר\"ז עושה בה\"פ י\"ל דמ\"מ מודה באופן הב' שהשדה שחורש הקבר בתוכה אינה שלו א\"ע בה\"פ ומש\"ה לא זכרו הר\"ש והתוספתא דר\"מ יפלוג על החורש את שאינו שלו כ\"ז הוא לפי' הר\"ש אבל הרמב\"ם ס\"ל דמלטמיא ומצבירת העצמות הוא מטעם שאינו מצוי כמש\"כ בחיבורו שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא כו' וקאי על הסעיף כולו ואח\"כ בדין ה' כתב דין החורש את הקבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בה\"פ ולהרמב\"ם לא מצינו דין החורש את שאינו שלו אלא מאופן הב' אבל מאופן הא' לא ידעתי מאי אידון בה והדבר צריך אצלי תלמוד. ותמיהני עמש\"כ הרמב\"ם שם בדין ה' חרש קבר בשדה שלו ושל חבירו כאחד שלו עושה בה\"פ ושל חבירו א\"ע בה\"פ והשמיט בדבריו מה שאמרו בתוספתא בזה הדין \"אבל עולה הוא במדת בית הפרס\" פי' האמות של שדה חבירו עולות לו מן המנין ול\"י טעם השמטה זו כל זה ראיתי בדין בה\"פ להעיר בעזה\"י. ",
                "נראה דעת רבינו כאן דעל רביעית דם אין הכהן מוזהר כ\"א על חצי לוג ומש\"ה אמר רבינו דאפי' אם נפרש פורשות מן המת שלא מגופו של מת והכהן מוזהר על הכל מ\"מ גו\"ד דמיא לר\"ד דעל שניהם אין מגלחין ואין הכהן מוזהר עליהם אולם הסמ\"ג עשין רל\"א כ' ואע\"פ שמצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה כו' וכהן מוזהר עליה כדדרשינן בפ\"ק דסנהדרין ד\"ד לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא מעל כל נפשות מת לא יבא זה אינו קשה דשם טומאה ר\"ל במס' שמחות ועל חצי לוג דם נזיר מגלח עכ\"ל וכ\"כ התוס' בברכות י\"ט ב' ד\"ה מדלגין ודעת רבינו כמש\"כ המהרש\"א ע\"ד התוס' דברכות שם וז\"ל ולא ידענא מהיכא פסיקא להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק עכ\"ל ובספר מי נפתוח בקדם לעין אות ל' תמה עליו דהא הפסוק הזה כתיב באזהרת כהן ומפקינן מיני' רביעית דם וא\"כ כהן מוזהר עליו ועיין בס' קרן אורה נזיר נ\"ו ב' שמיישב ד' המהרש\"א בדרך דחיק אולם בס' באה\"ט לסדר ויקרא ריש פ' אמור מתרץ קושיית ר\"ת שבתוס' ברכות שם וז\"ל ולפי ענ\"ד נ\"ל דודאי שיעורא דטומאת דם לגבי כהונה בחצי לוג ומדכתיב נפשות ש\"מ דהיינו אף בחצי לוג משני מתים וילפינן מינה לענין טומאה טומאה דעלמא דשיעור הדם הוי רביעית דהיינו ג\"כ אף בבאה מב' מתים עכ\"ל והוא ממש כתי' מהרש\"א אלא שקיצר בדבריו ואני אפרש בארוכה דס\"ל למהרש\"א דרביעית דם שהוא מטמא באהל במת אחד לא מפיק ר\"ע מנפשות מת לא יבא די\"ל דהתם הוא חצי לוג אלא דפשיט לי' זה בלאו האי קרא וגם התוס' בסנהדרין ד\"ד א' ד\"ה מנין צדדו לומר כן ומה שהקשו התוס' שם דאי במת א' הי' טמא ה\"ה בשני מתים אי ליכא מיעוטא כו' כבר יישב זה מהרש\"א שם בחי' הלכות עיי\"ש וגם לפי' התוס' יומא פ\"א א' ד\"ה כל צ\"ל ג\"כ שר\"ע ומחלוקתו ידעי דדם המת עכ\"פ מטמא בבואו ממת אחד גם בלאו קרא ולא כמש\"כ בסנהדרין שם ולכן שפיר הקשה מהרש\"א על ר\"ת מנ\"ל באמת דכהן מוזהר על ר\"ד דילמא דוקא על חצי לוג דם כטומאה שהנזיר מגלח עליה ור\"ע לא יליף מנפשות מת אלא שתי נפשות ושיעור אחד יהיה השיעור איזה שיהיה דהיינו בכהן ששיעור אזהרתו בחצי לוג דם אף דהוי מב' מתים ג\"כ מוזהר עליו ובעלמא דשיעור טומאה ברביעית ג\"כ זה הדין דאע\"ג דהוי מב' מתים מ\"מ הוא טמא וזש\"כ מהרש\"א דהא ע\"כ טומאה ואזהרה ב' דברים הם וא\"כ ר\"ע לא אמר אלא דרביעית דם מטמא אבל אזהרה לא אמר. ",
                "כולהו. צ\"ל בהו וכ\"ה בנדפס ועיין בנזיר נ\"ד ב' תוד\"ה ת\"ש ומזה. ואור\"ת דע\"כ לא מתוקמא מתניתין בכלי מתכות דא\"כ הנזיר מגלח דחרב ה\"ה כחלל והיינו כד' רבינו ועיין חולין ק\"ד א' תוד\"ה חלת והרמב\"ן בפי' התורה במדבר י\"ט ט\"ז כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל כו' ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורין בכל הבתים כו'. וכן נראה עוד בגמרא שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע\"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה כו' וא\"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו עכ\"ל. והרמ\"א ביו\"ד ס\"ס שס\"ט הביא דעת רבינו והחולקים עליו וסיים וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה עכ\"ל. ",
                "גולל כסוי הארון. דע דג' פי' יש לגולל הא' פי' רש\"י שפי' גולל כסוי ארון של מת דהיינו ארון המטלטל שבו נותנין המת להניחו כן בקבר. והב' פיר\"ת דגולל הוא מה שנותנין על הקבר לאחר שקברו המת בארץ לסי' מצבה כדי שיכיר כאו\"א את קבר מתו ואינו משמש לכסוי כלל. והג' פיר\"ח ז\"ל בחולין שהביא הרא\"ש פ\"ג דמ\"ק סי' ל\"ט והובא בערוך ערך גלל וז\"ל גולל כסוי הקבר דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כתלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם עכ\"ל נראה דס\"ל דהגולל שתים עושה. א) הוא לכסוי פתח הקבר ואינו טמון כולו תוך הקבר כפרש\"י רק הוא על פני השדה לכסות את החפירה. ב) הוא ג\"כ לסימן מצבה ומש\"ה מגביהין את הגולל מן הקרקע ע\"י דופקים והמי נפתוח פרפר י\"א אות ו' פי' כן דברי הר\"ש פ\"ב דאהלות מ\"ד ונראה לי שכן פי' הר\"ח. והתוס' בסוכה כ\"ג א' כתבו כפי' הערוך ומש\"ה ניחא להו שם הא דתנן באהלות דופק דופקין טהור דאלו לפרש\"י קשה להו בשבת קנ\"ב ב' וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ובזה א\"ש מה שהרא\"ש שם כ' דפיר\"ח הוא כפי' ר\"ת דאחר שהביא שם ופיר\"ת כו' כתב וכן פי' ר\"ח ז\"ל בחולין כו' והתוס' בכתובות ד\"ד ב' כתבו על פרש\"י דכעין זה פי' בערוך ובערוך הוא ממש לשון הר\"ח גם בשבת שם כתבו התוס' אחר פי' ר\"ת וז\"ל ובערוך בערך גלל פי' בענין אחר וכפי' יתכן מה שבתוספתא עכ\"ל ועיי\"ש במהרש\"א וכ\"כ האו\"ז ח\"ב סי' תכ\"ד פרש\"י כו' וכ\"כ בערוך פי' כו' ואיך א\"כ כתב הרא\"ש דפי' ר\"ח הוא כפי' ר\"ת אך לפי הנ\"ל א\"ש דכוונת הרא\"ש במ\"ק שם שפיר\"ח הוא כפיר\"ת ולא כפרש\"י שהוא כסוי ארון של מת המטלטל שנתון בעומק בקרקע והתוס' בכתובות שם כתבו דפי' הערוך הוא כעין פרש\"י דהיינו שהגולל הוא כסוי על המת ומדוייק לשון \"כעין\" לא פרש\"י ממש. וראיתי בס' אור לישרים פי' לספר הישר לר\"ת סי' ס\"ד אות א' שכתב שם להקשות על פי' ר\"ת ב' קושיות עצומות מוסיף על קושיית הראשונים האחת מהא דתניא במס' שמחות פ\"ד הי\"ב ואמרו חכמים אל יבדק מאחר שנסתם הגולל ומעתה קשה לפיר\"ת מה שייך סתימת הגולל לזה ואף אם עדיין לא העמידו מצבה לסימן האם לא שייך ניוול ולפרש\"י א\"ש עיי\"ש ובמחכ\"ת אשתמיטתיה דברי הרא\"ש פ\"ג דמ\"ק שהביא ברייתא זו וסיים עלה דמזה מוכח שסתימת הגולל היינו אחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר וא\"כ הוא דלא כפרש\"י וכבר כתב ר\"ת בס' הישר כי דרכם היה לתקן בו ביום מצבות א\"כ לפיר\"ת א\"ש ובזה א\"ש ג\"כ מ\"ש בשבת קנ\"ב ב' מ\"ד עד שיסתום הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה דהיינו לפיר\"ת שנגמר סתימת הקבר בעפר ומוכן מעתה לתת שם מצבה בו ביום כדרכם ואזדא לה קושייתו השנייה ואדרבה לפרש\"י אינו מדוייק בשבת שם מאי דכתיב על הארץ דלפרש\"י סתימת הגולל הוא כסוי ארון של מת המטלטל טרם הקברו בארץ. ",
                "דאסרי רבנן בגוסס. ולומר שהן מתירין בנוסס ז\"א אלא במה שרבי מתיר בגוסס חולק ר' יוחנן עליו וסבר אף לרבי אסור לשון מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין רל\"ד. ועיין במרדכי שילהי מס' מ\"ק שכ' שם כל דברי היראים בדין גוסס עד ואיני יודע מה ראו ואף שלא נזכר בדברי המרדכי שהעתיק זה מהס\"י כדרכו מ\"מ כל אותו הלשון שכ' היראים הוא ממש במרדכי והב\"י ביו\"ד סי' ש\"ע לא הרגיש בזה שלא היה לפניו הס' יראים ועיין בתבו\"ש סי' ל\"ג סק\"ה שכתב שם לדוגמא הך דנזיר מ\"ג דמיקרי מת לענין שאין הכהן רשאי להיות באהלו ומ\"מ אין מטמא עד שימות ממש והמי נפתוח פרפר ג' אות ג' תמה עליו דמעולם לא אמרו שם דמיקרי מת לענין שאין הכהן כו' וי\"ל דהתבו\"ש כיוון לשיטת היראים שבכאן והביאוהו הסמ\"ג והמרדכי דלר' יוחנן אף רבי שאמר במותם עד שימות ה\"ה גוסס מיקרי מת לענין שאין הכהן רשאי להיות באהלו ועיין ירושלמי פ\"ג דנזיר ה\"ה בשיו\"ק שתמה ע\"ד רבינו היראים דלפי\"ז למה אמרו בירושלמי שם ואתייא דר\"ש בר ווא כרשב\"ל הא אפי' כר' יוחנן אתיא וככ\"ע ואני אומר שרבינו מפרש בירושלמי שמעון בר ווא מידמך הוה אמר כשהיה גוסס הא נפיקא מכא והא נפיקא מכא פלוני כהן יצא מכאן שימות תיכף אבל בשעת גסיסה היו הכהנים עומדים שם מדהיה מצוה עליהן בשעת גסיסה ולפי\"ז שפיר אמרו אתיא דר\"ש בר ווא כרשב\"ל ור\"ל ואליבא דרבי דבמותם עד שימות אין גוסס לא דאילו לר' יוחנן אפי' לרבי אסור כשהוא גוסס כמו אליבא דרבנן דאין ביניהם אלא משמעות דורשין ואפשר דמש\"ה קאמר רבינו והנוהג היתר בגוסס לא הפסיד דלפירושו בירושלמי מעשה רב כרבי אליבא דרשב\"ל דאין כהן מוזהר על הגוסס והאו\"ז ח\"ב סי' תכ\"ו הביא הך דירושלמי ומעשה רב לראיה שכהן מוזהר על הגוסס ולפמש\"כ בפי' הירושלמי לדעת הרא\"ם משם ראיה להתיר ועיין ב\"מ קי\"ד ב' תוד\"ה א\"ל והש\"מ שם תי' שהיה גוסס וכן משמעות הזוהר פ' וישלח עלה קע\"ה א' עיי\"ש ומצינו שם בפסוק לשון מיתה ג\"כ הרי כדברי רבינו דאף במותם יתפרש גם על הגוסס אולם תי' הש\"מ לא א\"ש לדעת האוסרים לכהן לטמא לגוסס וי\"ל דהיינו דוקא גוסס שמעותד למות כרוב גוססין למיתה משא\"כ בהך דאליהו שבא להחיותו ודו\"ק ועיין שו\"ת נפש חיה ח' אהע\"ז סי' ג'. ",
                "מדתנן פ\"א דאהלות מ\"ו אדם כו' וכ\"ה בבה\"ג הל' טומאה וקשה לי דע\"כ ל\"ג במשנה ואפילו צלוב דא\"כ מאי מתרצינן ביבמות ק\"כ ב' אמר אביי ל\"ק הא רשב\"א הא רבנן דמה יענה לצלוב שבמשנה דאהלות דקשה ג\"כ למשנתינו דיבמות שם ובצלוב לכ\"ע אין מעידין כמבואר בברייתא ועיין הגהות יד שאול ליו\"ד סי' ש\"ע שתמה על גי' בה\"ג שהשמיט מהמשנה ואפי' גוסס ומזה עיקר הקושיא ולא הרגיש במש\"כ הבה\"ג ואפי' צלוב דקשה ג\"כ כנ\"ל אולם לפמש\"כ התוס' שם ביבמות ד\"ה למימרא דגוסס שבמשנה בגוסס שהוא מגוייד וה\"ק ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס וכן פי' הריטב\"א שם א\"כ ה\"נ י\"ל לגי' בה\"ג ואפי' צלוב דפי' ואפילו זה המגוייד צלוב וא\"ש. וראיתי בשו\"ת גינת ורדים למוהר\"א הלוי חאהע\"ז כלל ב' סי' ד' שכתב שם בזה\"ל ומגוייד זה דמתני' [דאהלות] לא הוי במקום שנעשה טריפה אלא פצוע מכות וכ\"כ הטור אה\"ע ר\"ס קנ\"ו שכתב שם וז\"ל ואש היה הזרע גוסס או פצוע מכות שאי אפשר לחיות לו כו' והנה בגוסס קיי\"ל דרוב גוססין למיתה מ\"מ עדיף טובא גוסס מטריפה דיש מיעוטא בגוססין בחיים והוי מיעוטא דשכיח משא\"כ בטריפה שא\"א לו לחיות כדאי' בריש א\"ט ואם איתא דאפי' טריפה חשיב זרע קיימא לענין יבום היה ראוי לתנא להשמיענו דין זה גם בטריפה ותנא נקיט גוסס ושבק טריפה משמע דטריפה לא חשיב חיותיה כלל עכ\"ל והובא בפ\"ת לאה\"ע סי' קנ\"ו סק\"ב עיי\"ש והוא דלא כדה\"ת יבמות שם ד\"ה למימרא שכתב להדיא דמגוייד דמתני' דאהלות פי' במקום שעושין אותו טריפה שמת לבסוף עיי\"ש ונראה דכוונת הג\"ו למש\"כ הנ\"י ביבמות שם ועיין בס' כתונת פסים משכ\"ש בשם קונטרס המהרח\"ש ז\"ל דס\"ל להנ\"י מגוייד דמתני' דאהלות במקום שאינו עושה טריפה כמתני' דיבמות עיי\"ש. ובב\"י ליו\"ד סי' ש\"ע ד\"ה ומ\"ש כתב וז\"ל ומ\"ש אבל בגוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש מדגרסינן בפ' מי שאחזו (גיטין ע' ב)' אר\"י א\"ש כו' ומ\"ש או פצוע הרבה פצעים וכו' ומ\"מ אסור לכנס לבית שיש בו גוסס בפ' ג' מינין כו' עכ\"ל ונראה לי דט\"ס בב\"י וכצ\"ל ומ\"ש אבל בגוסס או פצוע הרבה פצעים כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש מהא דפ\"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס. ומי שנשחטו בו ב' סימנים כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש מדגרסינן בפ' מי שאחזו כו'. ומ\"ש ומ\"מ אסור לכנס לבית שיש בו גוסס בפ' ג' מינין כו' וכן מבואר בכ\"מ בפ\"א מהל' ט\"מ דין ט\"ו ע\"ד הרמב\"ם שם. והבה\"ג בשו\"ע יו\"ד שם לא הרגיש בהט\"ס שבב\"י וציין באות ג' על גוסס לסי' של\"ט מהך דמס' שמחות ועל או פצוע פצעים הרבה לא ציין מאומה ובמחכ\"ת שלא כדין עשה. והנה הסמ\"ג לאוין רל\"ד כתב ועל הגוסס פסק בה\"ג והאלפסי כדתנן במשניות אדם אינו מטמא כו' והררא\"ם היה מחמיר בגוסס כו' וכ\"כ הסמ\"ק סי' פ\"ט דבה\"ג ורב אלפס פסקו שמותר ובהע\"ש שאילתא ק\"ג אות י' כתב ובאמת ברי\"ף לא נזכר מפורש דאין הכהן מוזהר על הגוסס אלא מדהביא הרי\"ף משנה זו שאינו נוגע בזה\"ז לדעת דיני טומאה אלא ע\"כ בא ללמד לאזהרת כהן עכ\"ל ובזה אומר אני ליישב מה שהרי\"ף שילהי יבמות העתיק המשנה ואפי' ראוהו מגוייד או צלוב כו' אין מעידין עד שתצא נפשו ולא כתב מאי דאיתמר עלה בגמרא דיבמות ק\"כ ב' למימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו' אמר אביי כו' רבא אמר בסכין מלובנת וד\"ה ועיין בב\"י אה\"ע סי' י\"ז מה שכתב ע\"ז ולענד\"נ עפ\"י מה שתמהו התוס' ביבמות שם ד\"ה למימרא דהא קתני בה גוסס אע\"ג דחיי כו' והנראה דהרי\"ף תירץ תמיהת התוס' כמש\"כ בתוס' ישנים שם הנד\"מ וז\"ל וי\"ל דלא דמי לגוסס כי נמי חיי אצטריך לאשמעינן דלא מטמא והגם דכהן מוזהר מליגע בו כדנפ\"ל מקרא בג' מינים להחלו משנעשה חלל אבל מגוייד אי מחייא חיי לא איצטריך לאשמעינן דלא מטמא עכ\"ל ולפי דבריהם צ\"ל דהך סוגיא דיבמות אתיא כמ\"ד כהן מוזהר על הגוסס משא\"כ למ\"ד אין כהן מוזהר על הגוסס אין כאן קושיא כלל וא\"צ כלל לתי' אביי ורבא וכיון שכן הרי\"ף לשיטתיה דס\"ל דכהן מותר בגוסס כנ\"ל שפיר השמיט כל הסוגיא דיבמות שם דקושיית הגמרא ל\"ק וכתמיהת התוס'. והנה במשכ\"ר ע\"ש בה\"ג שהתיר בגוסס כתב בהע\"ש שם שהוא להיפך ממש\"כ התוס' נזיר מ\"ג א' ד\"ה ומהכא בשם בה\"ג דכהן מוזהר על הגוסס וכבר כתבנו דכמה ה\"ג הוי עכ\"ל ואני אומר משום הא לא איריא די\"ל כמש\"כ הגרי\"פ בחי' הש\"ס שלו שבס' קשות מיושב נזיר שם דתוס' לא כתבו הכי רק דלפי נוסחת בה\"ג שגורס אביי ורבא הוה לן למיפסק דכהן מוזהר כרבא אבל גוף ההוכחה שכתב בה\"ג דכהן אינו מוזהר מכח סתמא דמתני' אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו כו' לא ניחא להו להתוס' וכמש\"כ רבינו הרא\"ם לתמוה ע\"ז אלא דבאו\"ז הנ\"ל אות ח' כ' וז\"ל וכתוב בה\"ג אלו אינש דקמיית כי אורחיה ומטא שעתא דקבעי למימת אסור לו לכהן למיקרב ביה דאיפלגו בה רבי ורבנן לרבנן אסור עכ\"ל הרי לנו דנוסחאות שונות בבה\"ג וכדברי הע\"ש. ועל מה שהתפלא רבינו הרא\"ם על בה\"ג שה\"ר מדתנן כו' דהא בנזיר דחי לה כו' המעיין בס' האשכול סוף ח\"ב יראה שבנוסחת בה\"ג לא היה החילוק כתוב בגמרא וא\"כ אין כאן פליאה ובהגהות יד שאול ליו\"ד סי' ש\"ע התפלא ג\"כ על בה\"ג ולא ראה ד' היראים שקדמו ואף לא דברי המרדכי שהוא כדברי הרא\"ם והובא בב\"י בקוצר. ומהראש\"ט בהגהות ובאורים לבה\"ג הנד\"מ ד' ווארשא השיא כוונת בה\"ג שלפנינו בראייתו מהא דתנן אדם כו' לדבר אחר שכתב שם בכוונתו כד' הגמרא טמויי לא מטמי עד דנפקא נפשי' ולענין אתחולי מיתחל משעה שהוא גוסס עכ\"ל וא\"כ ראיית בה\"ג ממתניתין הוא לאיסור דלא כמש\"כ היראים על שם בה\"ג ולענ\"ד ז\"א דלאיסור ודאי לא שמענו משם דדלמא חילול דומיא דטומאה ובגמרא לא אמרו אלא לדחות הקושיא ועוד דלאיסור א\"צ לראיה דפשיטא דמאחר דהלכה כרבא לגבי אביי והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ממילא שמעינן דהלכה כרבנן דאסור. ",
                "ועוד כו' לכאורה יפה כ' בזה בביאור ווי העמודים דל\"ק קושיא זו ע\"ד הבה\"ג דאפשר דס\"ל לבה\"ג דלאביי לכ\"ע גוסס אסור משא\"כ לרבא פליגי בהא רבי ורבנן ולכך כ' בה\"ג דהלכה כרבא דפליגי בהכי וא\"כ הלכה כרבי דסתם מתני' כוותיה. ולי דברי רבינו מוקשים עוד אם ר\"ל במש\"כ ועוד כו' להקשות עוד קושיא לבה\"ג מה זה שהפסיק בין קושיא ראשונה לשניה וכתב באמצע לכן נ\"ל איסור בגוסס כאשר פרשתי ולכן נראה לי לפרש דמשכ\"ר ועוד כו' אין זה קושיא לבה\"ג אלא רבינו ה\"ק ועוד ראיה לפסק הלכה לאסור בגוסס לבד מש\"כ למעלה וקיי\"ל כרבנן כו' שאינו חולק על רשב\"ל כו' הביא עוד ראיה ברורה ממה שגי' בה\"ג אביי ורבא וא\"כ בודאי דהלכה כרבא וכמש\"כ התוס' בנזיר שם הנ\"ל באות הקדום ומשכ\"ר אח\"כ ואחרי כן פסק כדתנן כו' וא\"י מה ראו ר\"ל כפליאתו הראשונה שכתב ונפלאתי כו' וא\"ש המשך דברי רבינו ובמרדכי סוף מ\"ק ליתא הני תיבות \"ואיני יודע מה ראו\". אולם באו\"ז הנ\"ל באות הקדום כתב דהא דקיי\"ל ביבמות ל\"ו א' הלכה כר\"י לגבי ר\"ל ה\"מ היכא דפליגי בסברא דנפשייהו אבל היכא דפליגי בסברא דרבוותא ליתא לההיא כללא וכמו כן י\"ל לענין הלכה כרבא לגבי אביי והווי העמודים ציין לד' מהרי\"ק שרש קל\"ז ענף ב'. ",
                "בת\"כ. ליתא וצ\"ל בספרי וכ\"ה במדרש רבה נשא פ\"י. ",
                "ובס' תשב\"ץ קטן סי' תקע\"ה כתב כפסק ר\"ת שאין הלכה כרשב\"י דאמר קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל כי רשב\"ג פליג עליו במשנה דאהלות [פי\"ח מ\"ט] וקיי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וכ\"ה בתשו' מהר\"ם ח\"ג סי' ש\"ל וד' ר\"ת הביאו התוס' בב\"מ קי\"ד ב' ד\"ה (ע\"א) מהו. ועיין בקובץ תשו' הרמב\"ם סי' ס\"ה מתלמידי רבינו אפרים זצ\"ל. ",
                "צ\"ל ההיא סוגיא ודאי דלא כר' ישמעאל ובנדפס איתא ההוא ודאי דלא כר' שמעון. ",
                "וליישב ראיית האוסרים ממה דאמרינן ביבמות שם ממגע ומשא לא מעטינהו קרא שכתב רבינו לעיל לא כ' כלום לתרץ ועיין מל\"מ פ\"ג מהל' אבל שכ' שם וכי יעלה על הדעת דבעל ספר יראים כו' נעלם ממנו סוגיא זו כו' והוא שלא בדקדוק דעדיפא הול\"ל דהיראים בעצמו הביא מתחילה ראיית האוסרים מההיא דיבמות אולם באמת יפה כתב בזה המל\"מ שם דודאי ס\"ל לרבינו דמיתי עובדי כוכבים מטמאין במגע ומשא כישראל וכמש\"ש ביבמות אלא שהכהנים לא הוזהרו שלא לטמא להם שהרי כמה טומאות יש דחשיבי טומאה לענין מקדש וקדשיו והכהן אינו מוזהר עליו כגון נבילה ושרץ ורבים כאלה עיי\"ש והנמוק\"י פ' המקבל הביא דברי רבינו בזה\"ל ובספר יראים כתב שאין כהן מוזהר אלא על טומאות המופרשות מן המת בלבד הלכך כיון שאין מטמא באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבילה עכ\"ל והוא מסכים מאד לפי' המל\"מ בדעת היראים ודלא כהס' מי נפתוח אמנה כ\"ה שכתב ע\"ד המל\"מ שהעמיס בדעת הס' יראים דבר דחוק ואתי מרחוק ובלתי מוסכם מכל הקדמונים וקושיות גדולות מהש\"ס יפלו עליו כו' עיי\"ש ובמחכ\"ת לא ראה בפנים הס' יראים שדברי המל\"מ נכונים וברורים ומתוקים מדבש למבין. ומש\"כ המי נפתוח ליישב בפשיטות כ\"כ הפ\"מ ח\"ר סי' נ\"ו וחזק על ידו הטעה\"מ פ\"ה מה\"א ה\"א דדעת רבינו כתירוץ הראשון ביבמות ס\"א א' דילמא איקטל חד מישראל ודלא כדברי רבינא שם. וראיתי בס' מדרש אגדה תוצאות החכם מהרש\"ב וויען התרנ\"ד בפ' מטות עה\"פ ואתם חנו מחוץ למחנה שכתב שם בזה\"ל והלא קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין ולמה היו צריכין הזאה בשלישי ובשביעי אמרו חכמינו ז\"ל מומר אחד מישראל היה שם במדין והרגוהו ישראל ואע\"פ שחטא ישראל הוא ולא נודע מי הרגו על כן היו כולם צריכין הזאה יום ג' ויום ז' מספק עכ\"ל ואני תמה דודאי הפי' בגמרא דיבמות דילמא איקטל חד מישראל כפשוטו דאחד מבני ישראל נהרג במלחמה והראיה ממה שהקשו בגמרא שם ורבנן ומשנו לא נפקד ממנו איש ורשב\"י כו' ולפי דברי המדרש אגדה ע\"ש חז\"ל לק\"מ ממה שכתוב ולא נפקד ממנו איש כמובן. ",
                "אביו של ר' צדוק כו' ושאל את אלישע כו' כ\"ה במ\"ק כ' א' אבל בנזיר מ\"ד א' גי' אחרת ועיין אורח מישור שם. ",
                "דברי רבינו כאן צריכין ביאור דמשכ\"ר ומסקינן הני מילי היכא דליכא מחיצתא כו' אין הגירסא כן לפנינו בסוטה שם אלא ה\"ג שם והני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ופרש\"י שם השתא מהדר לפרושי סייעתיה מהכא כו' מדאיצטריך למיתני העומד לתוכו טהור דאי בעלמא לא גזור למה לי לאשמעינן הכא דטהור עכ\"ל ועיין בב\"ב י\"ב א' תוד\"ה פרץ מה שהקשו על פי' הקונטרס מהך דסוטה מ\"ד א' ותי' שם בש\"מ ע\"ש הרא\"ש בתוספותיו דאיכא למימר דמת בעלמא תפיס אפי' מסיימי מחיצתא דלא חלקו חכמים במת עכ\"ל ועכי\"ז הייתי מפרש דקדוק לשון הטור יו\"ד ס\"ס שע\"א שכ' אסור לקרב תוך ד\"א של מת או תוך ד\"א של קבר בד\"א שאין הקבר מסויים במחיצות כו' דפתח בתרתי ד' אמות של מת וד' אמות של קבר ומסיים אח\"כ בחדא בד\"א שאין הקבר מסויים כו' ומ\"ש דשביק שאין המת מסויים כו' אבל לפמש\"כ הש\"מ בשם הרא\"ש בתוספותיו מדוייק הלשון דהטור כתב לחלק דוקא בקבר בין מסויים במחיצות לשאינו מסויים במחיצות משא\"כ במת בעלמא תפיס אפילו מסיימי מחיצתא כשיטת אביו הרא\"ש לפרש\"י דב\"ב וכ\"ז לפי גירסתינו משא\"כ לפי דברי רבינו הרא\"ם שכתב ומסקינן ה\"מ דליכא מחיצתא כו' מפורש יוצא דמת שתופס ד\"א הוא דוקא דליכא מחיצתא משא\"כ אי איכא מחיצתא שיש היכר לדבר מותר דילפינן מחצר הקבר. וראיתי ברבינו ירוחם !ק. סוף חלק חוה שכתב ע\"ש ר' יונתן הכהן בזה\"ל ואם יש דבר גבוה י\"ט בינו ובין המת או עמוק י' כיון שיש הכירא אין בכך כלום ודוקא מת שלא נקבר אינו תופס ד\"א כי בכיון במשהו סגי עכ\"ל ואינו מובן והברור דט\"ס יש בדבריו וכצ\"ל ודוקא מת שלא נקבר אבל נקבר אינו תופס ד\"א כי בציון במשהו סגי וכ\"כ הרא\"ש בהלק\"ט הל' טומאה סי' ח' ע\"ש הר\"ר יונתן ז\"ל. והנה הרא\"ש לא חלק על הר\"ר יהונתן אלא דגם בקבר תופס ד' אמות אם אינו מסויים במחיצות אבל במש\"כ הר\"ר יהונתן דאי איכא מחיצתא בינו ובין המת כיון דאיכא הכירא ל\"ג ביה רבנן גם הרא\"ש מודה לזה ודלא כמש\"כ הש\"מ ע\"ש הרא\"ש בתוספותיו ליישב פרש\"י. וא\"כ אין לומר בכוונת הטור כמש\"כ למעלה ודו\"ק. ובחי' הרשב\"א לברכות י\"ט ב' כ' ויש מי שפירש בשם רש\"י ז\"ל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין הכוך והשתא אין שם טומאת גולל כלל עכ\"ל ובאו\"ז ח\"ב סי' תכ\"ד כתב דבר זה ע\"ש הר\"ר יוסף זצ\"ל בשם רבינו שמואל זצ\"ל וסיים שם עוד בזה\"ל וא\"ת תיפוק ליה מטעם קבר סתום דמטמא באהל י\"ל דדין קבר פתוח יש לו עכ\"ל וכ\"כ התוס' בנזיר נ\"ג ב' ד\"ה סתום ועפי\"ז נראה לי לתרץ מש\"כ הגר\"א בביאוריו לשו\"ע יו\"ד סי' שע\"א סקט\"ו וז\"ל אבל דברי רש\"י ותוס' [בב\"ב י\"ב א' ד\"ה פרץ] צ\"ע דהא קבר סתום מטמא כל סביביו ואפ\"ה מותר לעמוד בחצר הקבר הואיל וסיימי מחיצתא כו' עכ\"ל. ובאמת יש ליישב דס\"ל דדין קבר פתוח יש לו להארונות שבתוך כוכי המערה כנ\"ל ואינו מטמא כל סביביו ומש\"ה מותר לעמוד בחצר הקבר וז\"ש רבינו ירוחם שם אסור לקרב תוך ד\"א של מת או של קבר ואם פתח הקבר למעלה ד\"ט עכ\"ל דר\"ל דדוקא קבר סתום תופס ד' אמות אבל אם פתח הקבר למעלה אינו תופס ד\"א אלא ד\"ט וכההיא דחצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהיו בה ד' טפחים לדברי ב\"ה. ותמיהני על ספר האגודה שכ' במס' סוטה סי' ל\"א ההיא דחצר הקבר וכתב שם במה דברים אמורים שפתחה למעלה אבל מן הצד ד' אמות והוא דלא כמסקנת הגמרא אלא במה דברים אמורים שפתחה מן הצד אבל למעלה ד' אמות. ומדברי רבינו היראים נראה שקודם ותנא תונא היה גי' הספרים שלפניו וה\"מ היכא דליכא מחיצתא אבל אי איכא מחיצתא מותר ותנא תונא כו'. וא\"כ ראיית הגמרא מההיא דחצר הקבר למ\"ש אי איכא מחיצתא מותר וממילא שמעינן מההיא דהיכא דליכא מחיצתא מת תופס ד' אמות ועיין ברוקח סי' שט\"ו שכתב בזה\"ל במס' סוטה מת בבית סתום אסור לכהן לקרב בתוך ד\"א מת תופס ד' לטומאה כשהוא בקבר אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת צידוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעותו עכ\"ל והביאו הש\"ך ביו\"ד סי' שע\"א סקי\"ח. והנה מש\"כ הרוקח אבל כשהוא במטה כו' לא כתב מקור לזה אלא דעת עצמו הוא. אולם לפי הלשון נראה שהוא דבר פשוט בגמרא כדין הראשון שכתב ויען שאנו רואין שינוי נוסחא בגמרא לפי דברי רבינו הייתי אומר דגי' הרוקח היה בסוטה שם וה\"מ מת בבית אבל מת בעלמא לא תפיס וז\"ש הרוקח במס' סוטה מת בבית סתום כו' אבל כשהוא במטה כו' וא\"כ לפי גירסתינו אין דין הרוקח מוכרח וכמש\"כ הדרישה. ",
                "ה\"ג כהן כו'. דברי בעל ה\"ג מפורשין במס' שמחות פ\"ד. והנה בנדפס כתיב דברי בה\"ג מקודם תיכף לדין גוסס שכתוב למעלה אחר ואיני יודע מה ראו וכאן בהכת\"י כתוב דברי בה\"ג בסוף הסימן. ונראה שהוא נמשך למשכ\"ר ותולדות לטומאת כהנים כו' והביא רבינו עוד תולדה כדברי בה\"ג וכמשכ\"ר פי' אין איסורו בו ביום אלא מדרבנן והך פי' אינו בבה\"ג אלא מדברי רבינו הוא לפרש רישא דברייתא כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום דאתיא אליבא דכ\"ע ואף לר\"ע דס\"ל להלן ובמס' שמחות שם הט\"ז נטמא בו ביום פטור מ\"מ מודה דאסיר כמש\"ש הט\"ו פי' הר\"ז לא יטמא ולא פליג ר\"ע אלא בחיובא דפטור בו ביום וזש\"ר פי' שאין איסורו בו ביום אלא מדרבנן היינו אליבא דר\"ע דלר\"ט הוי דאורייתא וכן סיפא דברייתא כאן שאמרה אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יטמא אתיא נמי ככ\"ע ואפי' לר\"ט דמחייב לקמן משום דהוי מת מצוה כמ\"ש במס' שמחות שם הלכה ל' לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה וכן פי' בנחלת יעקב שם אלא מה שפי' שם ברישא וסתמא דהכא אתיא כר\"ט לקמן בהט\"ז לא ידעתי למה לא פי' דאתיא ככ\"ע ואפי' לר\"ע דמ\"מ איסורא איכא וכמש\"כ הרא\"ש בהל' טומאת כהנים סי' ו' ודלא כדה\"ת שבועות י\"ז א' סד\"ה נזיר עיי\"ש בהגהת הגרי\"פ ועיין בסמוך. ",
                "ר\"ט ור\"ע פוטרים. ט\"ס וצ\"ל ר\"ט מחייב ור\"ע פוטר וכ\"ה בבה\"ג. ובהרוקח סי' שט\"ו איתא ר' אליעזר מחייב ור\"ע פוטר. והנה דעת רבינו הרא\"ם לפסוק הלכה כר\"ט דמחייב כמו שסיים כאן בסוף והכתוב בפנים חלוק על זה דסתם משנה דבו ביום דאורייתא כו' וכמש\"כ הרא\"ש בהלק\"ט הל' טומאה סי' ו' בשם הרמב\"ן בתה\"א עיי\"ש ודלא כר\"ת שכ' הרא\"ש שם דהלכה כר\"ע דנטמא בו ביום פטור, והפ\"ת ליו\"ד ס\"ס שע\"ב הביא מתשו' ח\"ס חיו\"ד סי' של\"ט שהביא שם דברי היראים שפסק כר\"ת ותמיהני עליו דאדרבה דעת היראים דלא כר\"ת ואולי משום דבנדפס כתוב תיבת הג\"ה קודם והכתוב בפנינו כו' וחשב הח\"ס דהוא הג\"ה מהרר\"ב המסדר אבל דעת רבינו היראים שאין כאן מחלוקת וכמש\"כ בס' באה\"ט לס' ויקרא כ\"א א' וז\"ל וי\"ל בדוחק דאף ר\"ע מודה בזה כיון דטומאה הראשונה היתה באיסור ולפענ\"ד אין לחלק כלל בזה אלא העיקר דסתמא דלא כר\"ע עכ\"ל אבל כאן בהכת\"י ליתא תיבת הג\"ה וכל זה מדברי רבינו הרא\"ם וכד' הבאה\"ט לעיקר דסתמא דלא כר\"ע והכתוב בפנים חולק ע\"ז. כהתימי לבאר דברי רבינו שבסי' זה אמרתי להעיר בענין טומאת אהל השייך לסי' זה, כתב רבינו ירוחם סוף חלק חוה וז\"ל נפל ונשברה מפרקתו ונחתך עמה רוב בשר דאע\"ג דאינו מת עדיין ומפרכס או שנקרע מגבו מטמא באהל ומעשה דעלי בלא רוב בשר הוה או זקנה שאני עכ\"ל והוא מדברי הגמרא חולין כ\"א א' אולם ע\"כ ט\"ס הוא בדברי רבינו ירוחם וכצ\"ל ומעשה דעלי רוב בשר הוה כו' ותיבת \"בלא\" צריך למוחקו ואם נאמר לקיים תיבת בלא ע\"כ ט\"ס תיבת \"או\" שאח\"כ וברור. והנה הרמב\"ם ספ\"א מהל' טומאת מת לא זכר הך חידושא דבזקן אפי' נשברה מפרקת בלא רוב בשר נמי מטמא באהל וכבר עמד בזה הגרי\"פ בס' אומר השכחה סי' מ\"ח ובהע\"ש שאילתא ק\"ג אות ח' יעויי\"ש ואני אומר דלפמ\"ש במדרש אג\"ב פמ\"א עה\"פ [ש\"א ב' כ\"ב] ועלי זקן מאד וז\"ל אתה מוצא בכל מי שכתוב זקנה אין שם מאד אלא כאן ועלי זקן מאד והוא בן תשעים ושמונה שנה היה זש\"ה כו' כך עשו בני עלי הכעיסו להקב\"ה יותר מדאי שנאמר ותהי חטאת נערים גדולה מאד אמר הקב\"ה אף עלי יזקין מאד שנאמר ועלי זקן מאד ע\"כ ועיי\"ש עוד ד\"א ועלי זקן מאד שלשה הזקינו במהרה מפני רעת בניהם כו' אף עלי הזקין מפני צרת בניו ועלי זקן מאד מפני מה ושמע את אשר יעשון בניו ע\"כ וא\"כ לפי דברי המדרש שקפצה על עלי זקנה יותר מכפי ערך שניו מש\"ה כשאמר הפסוק בטעם ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש אפשר דהיינו מטעם זקנה יתירה יותר מצ\"ח שנה שקפצה עליו זקנה יותר מדאי ואין אתנו יודע עד מה לכן שפיר השמיטו הרמב\"ם דנפל זקנה בבירא ובזה א\"ש לשון הש\"ך יו\"ד סי' ש\"ע שכ' שם ורוב בשר כו' ומשמע בש\"ס דחולין דכ\"א דבזקן אפי' בלא רוב בשר מטמא באהל וכ\"כ מהרש\"ל פ\"ק דחולין סי' מ\"ד עכ\"ל וכ' שם הגרי\"פ ולא הבינותי מ\"ש דמשמע בש\"ס וכו' הלא בפירוש נאמר ומאי משמע שכתב וגם הראיה מן מהרש\"ל למאי מתבעי עכ\"ל ולפי הנ\"ל שפיר כ' מהרש\"ל הך חידושא ומדוייק לשון הש\"ך ומשמע כו' דאינו אלא משמעות מדאמרו בגמרא זקנה שאני ולא אמרו עלי שאני ש\"מ דזקנה גרמה לזה והיינו בסתם זקנה וע\"ז הביא ראיה מן מהרש\"ל אבל אין זה ראיה ברורה והרמב\"ם לא ס\"ל ודו\"ק. והכי נמי בברזילי הגלעדי דכתיב [ש\"ב י\"ט ל\"ג] וברזילי זקן מאד בן שמונים שנה וקשה קושיית המדרש מ\"ש שכתוב כאן זקן מאד ובכל מי שכתוב זקנה אין שם מאד ונראה שמש\"ה אמר רבא שבת קנ\"ב א' ברזילי הגלעדי שטוף בזימה הוה וכל השטוף בזמה זקנה קופצת עליו ולכן כתיב ביה זקן מאד שקפצה עליו זקנה מרובה וכמש\"כ גבי עלי וכתי' המדרש אג\"ב ובזקנה מרובה כ\"ע מודו ואף רב דאמר שבת שם ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא מודי ג\"כ דבזקנה מרובה אי אפשר לטעום אלא דלא ס\"ל דזקנה קפצה עליו ולא הוה גבי ברזילי זקנה מרובה וזהו כוונת פרש\"י שבת שם ד\"ה שדעתן של זקנים משתנים. דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר עכ\"ל. דקשה לי' לרש\"י דלפי מה שאמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה א\"כ אין ללמוד מדבריו כלום ומה זה שאמרו מכאן שדעתן ש\"ז משתנות כו' ודוחק לומר דבאמת רב פליג על זה לזאת פרש\"י דבזקנה מרובה קאמר והוא אמת לד\"ה ודלא כספר איי הים שכ' ע\"ד רש\"י דשבת שם דר\"ל דלא יסתור למ\"ש לקמן ת\"ח כל זמן שמזקינים חכמה ניתוספת בהם ע\"ש דהתם לא בזקנה מרובה מיירי, דלענ\"ד כוונת פרש\"י דממקומו הוא מוכרע דבזקנה מרובה קאמר: "
            ],
            [
                "וחוקותיו. בנדפס וקורותיך ומשכ\"ר ולא תצטער על \"מתך\" יותר מדאי רבותא אשמעינן דאפי' על מתך לא תצטער יותר מדאי אבל הלאו אמור בין לקרוב ובין לרחוק. ",
                "מה ת\"ל בראשם כו' בספר דברי דוד להטו\"ז הקשה מאי פריך מה ת\"ל בראשם והא אי לא כתיב בראשם הו\"א אפי' אם יעשה קרחה בשער הגוף שבשאר מקומות יהא חייב ת\"ל בראשם דוקא ותי' דבאמת שייך בכ\"מ שער אלא שדיבר בהוה וכ\"מ בקדושין ל\"ה ב' שאמרו שם ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער ולא אמר שאינה אלא בראש עכ\"ל והגרש\"ש בקדושין שם כ' ראי' זו מדנפשיה ולא זכר דברי הטו\"ז שקדמו ולענ\"ד אין ראיה מקדושין שם כלל דלא מצינו למימר על הקרחה שאינה אלא בראש דהא איכא שער דגבות עינים דגם בהו חייב משום קרחה כדכתיב בין עיניכם ועז\"א בברייתא חייב על הראש כבין העינים דהיינו שחייב בקרחה על שיער הראש ועל שער דגבות עיניו ומש\"ה אמרו חז\"ל ומוצא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער דהיינו שער הראש ושער שבין העינים ולענין טומאת נגעים כתיב בראש או בזקן ואמרו בת\"כ שם לא בראש ולא בזקן מנין ת\"ל ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן. והק\"א שם מחק לא בראש ולא בזקן דהא כשאין לו לא בראש ולא בזקן אינו נגע כלל ועיי\"ש בהתו\"ה אבל הגרש\"ש במנחות ל\"ז ב' קיים הנוסחא הישנה ופירשה דבא לרבות כ\"מ כינוס שער ונראה דהיינו שיער דגבות עינים כפרש\"י מנחות שם ומרבה לי' ממלת או דמיותר עיי\"ש הרי דבראש לבד אינו נכלל שער שבין העינים, ורש\"י במכות ד\"כ סע\"א פי' בין העינים בראש סמוך לפדחת וכן פרש\"י בקדושין ל\"ו א' ועיין בתוי\"ט ספ\"י מנגעים ועיין מש\"כ הגרש\"ש קדושין ל\"ו א' ושם תמצא ישוב לדקדוק הטו\"ז והנה החינוך מ' תס\"ח כ' מדיני המצוה מ\"ש ז\"ל שהקורח קרחה אחת על ה' מתים לוקה חמש והקורח ה' קרחות על מת אחד לוקה חמש כשהתרו בו על כאו\"א עכ\"ל ופשוט בעיני דר\"ל שהקורח קרחה [כלשון הכתוב לא יקרחו קרחה] אחת [כמו בין ופי' בין שהוא] על ה' מתים לוקה חמש [דהיינו ודאי ה' קריחות] והקורח ה' קרחות על מת אחד [גם כן] לוקה חמש כו' והדין הראשון לאו חידוש הוא כלל אלא הדין השני הוא שחידש החינוך דה' קרחות על מת אחד לוקה חמש כמו על ה' מתים והוא כמ\"ש במכות כ' א' והביאו רבינו ת\"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה ופי' בין שהוא למתים הרבה ובין שהוא למת אחד ובס' משנת חכמים סי' נ\"ט חשב דמ\"ש החינוך תיבת \"אחת\" אחר קרחה פי' שקרח קרחה אחת וחידש החינוך גבי קרחה כמו בסי' תס\"ז לדין שריטה שכתב שם והשורט שריטה אחת על ה' מתים חייב חמש מלקיות וה\"ה לדין קרחה כ' החינוך שהקורח קרחה אחת על ה' מתים לוקה חמש ותמה עליו עיי\"ש ולי נראה שהחינוך לא אמר דבר זה מעולם ודלא כספר סדר המצות שכ' בסי' ע\"ד בזה\"ל הקורח קרחה אחת על ה' מתים חייב חמש עכ\"ל ונראה שנמשך לד' החינוך לפי פי' הפשוט ובאמת לא כן עשה אך הגר\"א בביאוריו ליו\"ד סי' ק\"פ סקי\"ג כ' דקרחה ושריטה שוין ועיין בסמוך משכ\"ש. ",
                "בנדפס ר' יוחנן אמר משום ר' שמעון ועיין בגמרא עוד דעת שלישית דחד אמר שתי שערות ורבינו לא הביאו: "
            ],
            [
                "לנפש לחייב על כל מת ומת. ואע\"ג דלעיל יליף מן לנפש לחייב על המת בלבד כבר הקשו בגמרא מכות כ' ב' דבר זה ותירצו קסבר ר' יוסי שריטה וגדידה אחת היא וכתיב התם למת. ונראה מדברי התוי\"ט פ\"ג דמכות מ\"ה ד\"ה שרט שהוא מפרש בדברי הגמרא דה\"ק קסבר שריטה וגדידה אחת וכתיב התם למת ומ\"ש דשני קרא הכא וכתב לנפש אלא משום הכי אפקי' בלשון נפש לחייבו על כל נפש ונפש אפילו לא שרט על כולם אלא שריטה אחת. והגרש\"ש במכות שם תמה על התוי\"ט עיי\"ש והנ\"ל כתבתי. אולם הריטב\"א בחי' למכות שם פי' דלא כהתוי\"ט וז\"ל וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה\"ה לשריטה ואייתר לנפש דכתיב בשריטה לחייב על כל נפש עכ\"ל ואכתוב לך שלישים פי' הק\"א שפי' דדרשת ר' יוסי היא מן למת דכתיב גבי' לא תתגדדו דמיותר דכבר כתיב לנפש גבי ושרט עיי\"ש ופי' א\"ש לדברי החינוך הנ\"ל בביאורי סי' שכ\"ג אות ב' ומבואר בביאור הגר\"א שכ\"ה בתוספתא עיי\"ש ודלא כהגרש\"ש למכות שם שדחה הק\"א בד' דחיות והעיקר דחיותיו שכ' שם מדברי הרא\"ש לא העיר מדברי הגר\"א בביאוריו שכ' דלא כהרא\"ש. אולם בהתו\"ה להת\"כ העיר מדברי החינוך שכ' שחייב בקרחה א' על ה' מתים עיין בדבריו בפ' קדשים סי' ע\"ה שכ' שם לנפש שמיותר בא ללמד שחייב על כל נפש שאם שרט על חמש מתים בחמש אצבעותיו חייב חמש עכ\"ל ותמיהני דבכה\"ג שאם שרט בחמש אצבעותיו חייב חמש גם על נפש אחד דומיא דקרחה מכות כ' ב' דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא והכי הול\"ל שאם שרט על חמש מתים שריטה אחת אף באצבע אחד חייב חמש על כל נפש ונפש ונראה דדברי בעה\"ט על התורה אטעיתי' שכ' בויקרא י\"ט כ\"ז פאת זקנך וסמיך ושרט לנפש לומר כשם שחייב על הפאה בה' פיאות כך חייב אם שרט ה' שריטות בה' אצבעות עכ\"ל אבל פשוט דכוונת בעה\"ט על מת אחד לחייב על כל שריטה ושריטה אבל דברי ר' יוסי שאמר לחייב על כל מת ומת פשוט בעיני דאפי' שריטה באצבע אחת ותו לא מידי. ולענין משכ\"ר ויש לשאול כו' עיין להגרש\"ש במכות כ' ב' שהקשה שם תרתי למ\"ל והניח בצ\"ע ולא ראה שהיא שאלת רבינו היראים אולם כל קושייתם אינו אלא לפרש\"י שפי' מ\"ש בגמרא שם ת\"ל ושרט לחייב על כל שריטה ושריטה דהוא מריבויא דוי\"ו ושרט אבל ללשון ראשון שפרש\"י שם דהומ\"ל לנפש לא תשרטו במקום ושרט לנפש לא תתנו יש לפרש דכוונת הגמרא נמי מדין גז\"ש וה\"ק ת\"ל ושרט וילפינן הך ושרט ממ\"ש גבי כהנים שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה וא\"כ אין כאן תרי רבויא וכ\"כ התו\"ה בביאור הספרא בפ' קדשים סי' ע\"ה עיי\"ש שהביא שכן פרש\"י בפי' החומש אמור כ\"א ה' ואזדא לה מש\"כ המנחת החינוך מ' תס\"ז על פרש\"י בפ' אמור דלכאורה קשה למה הניח רש\"י דרש שדרשינן בש\"ס דידן מן ושרט האמור גבי ישראל ד\"ז עיי\"ש דלפי הנ\"ל גם דרש שדרשינן בש\"ס דידן הוא ג\"כ מגז\"ש וכפי פי' הראשון שפרש\"י בגמרא דמכות שם וכ\"כ השם חדש דרבינו ס\"ל כל\"א שפרש\"י שם: "
            ],
            [
                "ומצינו גלוח בתער כו', אין זה בגמרא אלא רבינו כתבו מדעתו להסביר מ\"ט דרבנן דפליגי אדר\"א מכות כ\"א א' דגמיר ג\"כ גז\"ש דפאה פאה וקסבר מלקט וריהטני נמי גילוח עבדי עז\"א רבינו ומצינו גלוח בתער כו' ואין ללמוד מלקט ורהיטני מתער ואחר ד' היראים נמשך הסמ\"ג שכתב בלאו נ\"ח ומצינו כו' ועיי\"ש בביאורי מהרש\"ל. ",
                "רב ששת. בנדפס רב יוסף. ",
                "האחת ראשי לחיים לרוחבן לצד הראש כו' כ\"ה בנדפס ובהגמי\"י פי\"ב מהל' ע\"ז הביא דברי רבינו הרא\"ם ובביאור דברי רבינו נראה דפי' הראשון הוא פרש\"י ריש שבועות ובפי' החומש והוא הי\"מ שכתב הרא\"ש במכות שם. והפי' הב' ראשי לחיים לאורכן נראה שהוא פרש\"י שכ' הרא\"ש שם ור\"ל הריב\"ן חתנו של רש\"י שהוא פי' שילהי מכות והב\"י יו\"ד סי' קפ\"א כ' אחר פרש\"י סוף מכות וז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב מהל' ע\"ז ואחריו נמשך התוי\"ט במכות שם שכ' ע\"ד הרע\"ב שכ' לשון הפי' שילהי מכות ולשון הרמב\"ם שכדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות ושניהם לד\"א נתכוונו אבל הלח\"מ שם כתב ע\"ד הרמב\"ם שהוא פי' חדש דלא ככל המפרשים. והפי' הג' שכ' רבינו הוא פי' ר\"ח שכ' הרא\"ש שם והסמ\"ג לאוין נ\"ח ומשכ\"ר וזה אינו נראה כו' כ' האדמו\"ר זצ\"ל בס' צ\"צ בחי' למכות פ\"ג די\"ל לפי שפירשו על שפה עליונה כדברי הט\"ז ביו\"ד סי' קפ\"א סק\"ג אבל לפמשכ\"ל דקאי על שפה התחתונה א\"כ דבריו קרובים לפרש\"י במכות ועיי\"ש שהעמיק הרחיב בביאור כל השיטות כידו החזקה והאריך שם גם בדברי היראים. ",
                "סמוך לגרון. כ' האדמו\"ר בס' צ\"צ שם דמלשון זה משמע דגם תחת הסנטר יש איסור וכדעת הריטב\"א במכות ויש ראיה לדברי הטור יו\"ד סי' קפ\"א עיי\"ש בט\"ז סוף סימן וצ\"ל כמו האין לומר שכ\" הב\"י שם שמשבולת הזקן עד הגרגרת נמשכת פאה זו עיי\"ש ואין כן דעת ר\"ת וסמ\"ק עיי\"ש בד' הצ\"צ באורך. ",
                "שכהן צריך ליזהר כו' היינו משום שזה המקרא מדבר בכהן מש\"ה כתב רבינו כהן אבל אין שום חילוק בזה בין כהנים לישראלים כמש\"ל מגז\"ש וכ\"כ בהגמי\"י ע\"ש רבינו וי\"ש יצא ידי כולם להזהר כו' וכ\"ה בנדפס ודע דהרמב\"ם במנין המצות בראש ס' המדע כ' ל\"ת מ\"ג שלא להקיף פאת ראש ככומרי עע\"ז שנאמר ולא תקיפו פאת ראשיכם ל\"ת מ\"ד שלא להשחית כל הזקן כעע\"ז שנאמר ולא תשחית את פאת זקנך והראב\"ד בהשגות שם א\"א לאו למקיף ולא לניקף לאו למשחית ולא לנשחת עכ\"ל ועיי\"ש בכ\"מ ובדברי המגיה שם וכ\"כ בהגהות יד שאול ליו\"ד סי' קפ\"א שבחלום נתגלה לו כן ובספר משנ\"ח יבין שמועה סי' נ\"ג אות א' פי' כוונת הראב\"ד באופן אחר וסיים והאריכות הוא אך למותר בזה ובמחכ\"ת כולם לא עמדו על כוונת הראב\"ד שמקשה על מש\"כ הרמב\"ם בהקפה ככומרי עע\"ז וכן בהשחתה כעע\"ז וע\"ז אמר אברהם לאו למקיף ולא לניקף פי' הרי הלאו הוא גם למקיף אחרים והוא לא ניקף וכמו כן לאו למשחית ולא לנשחת פי' אם משחית פאת זקן של אחר ולא נשחת הוא עובר גם כן בלאו ומה יענה שם הרמב\"ם בטעמו אלא ע\"כ שאין הטעם כמש\"כ הרמב\"ם והטור ביו\"ד סי' קפ\"א השיג ג\"כ על הרמב\"ם ור\"ל כהשגת הראב\"ד שמטעם הרמב\"ם יש לטעות במקיף ומשחית לאחרים ולומר שאינם בלאו: "
            ],
            [
                "אל הכהנים קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו כו' כ\"ה בנדפס ועיי\"ש במפתחות שכתוב ש\"ן קדושים יהיו לאלהיהם ע\"כ ולפי הנראה מהכת\"י שבכאן עיקר כוונת רבינו בזה הסימן למנות הלאו של ולא יחללו שם אלהיהם אלא שכבר כ' רבינו בסי' רפ\"ז זה הלאו לענין אזהרה ועונש לטבו\"י ששימש וע\"ז רמז רבינו גם כאן שפי' יקדשו עצמן במעשיהם וישמרו כו' דהיינו מה שכתוב קדשים יהיו לאלהיהם ודברי רבינו הם כבה\"ג שאף שמנה באלו שבמיתה בי\"ש טבו\"י ששימש מ\"מ חשב במנין הלאוין ע\"ח לא יחללו שם אלהיהם ועיי\"ש בהערות וחי' ממהראש\"ט אות ל\"ד וזש\"ר ולמדנו גם כן כהן שחיסר קדושת עצמו עובר בלא יחללו ור\"ל דשתים זו שמענו ועיין להרמב\"ן בפי' התורה דברים י\"ד א' שכ' שם שאם היה הכהן מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת עכ\"ל והוא על דרך שאמר רבינו היראים בלאו הזה ולפי\"ז גם כהן הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה מן התורה כמש\"כ בביאור ענפי יהודה לספר והזהיר סדר במדבר בשם שו\"ת יהודה יעלה ועיי\"ש בביאור ענפי יהודה שכ' שלפמש\"כ לפרש דעת הרמב\"ן עפ\"י מה שמפרש הקרא בספר יראים מיושב תמיהת המנחת חינוך בקומץ המנחה מצוה תס\"ז שהניח ד' הרמב\"ן בצע\"ג דלא מצינו זה בגמ' וברמב\"ם ז\"ל דעבודתו מחוללת ומאי אריא דלאוין הללו דגדידה וקריחה שהוא לאו השוה בכל ישראל לשאר לאוי התורה דאינו נפסל לעבודה אם עבר הכהן ובפרט שאינו מחלל עבודה ולדעתי דברי המנחת חינוך עדיין שרירין וקיימין וצדק בתמיהתו אף לפי דברי רבינו היראים ודו\"ק. אולם במנין העשין לא זכר רבינו כאן בהכת\"י עשה דקדושים יהיו לאלהיהם אלא שבס' חרדים פ\"ז במ\"ע מה\"ת התלויות בראש הגויה סי' י\"ד כ' על הכהנים הוסיפה התורה קדושה מעל ישראל דכתיב קדשים יהיו לאלהיהם זו מ\"ע שיפרשו מנשותיהם שאסורים עליהם בלאו והם גרושה והזונה והחללה לכהן הדיוט ממנין תרי\"ג לר\"ש בן גבירול עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"ץ בזהר הרקיע מ' קכ\"ו שבכהנים איכא מ\"ע שיזהרו מטומאת מת ממה שנאמר קדושים יהיו עיי\"ש ומיוסד עפמש\"כ התוס' ב\"מ ל' א' ד\"ה הא וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דיבמות ובפ' כ\"ג לא חשיב אלמנה לכה\"ג אלא ל\"ת גרידא ואמאי והאיכא עשה דקדשים יהיו וי\"ל דלא קאי עשה דקדשים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה עכ\"ל ויען שראיתי להרב הגאון מהרד\"מ בחי' לסה\"מ להרמב\"ם שורש ד' שכ' עדה\"ת דב\"מ שהם תמוהים מאד עיי\"ש ראיתי לבארם דלענ\"ד הנה הנם פשוטים וברורים והוא דמקשים עמש\"ש בב\"מ ל' א' האי [טומאה] ל\"ת ועשה ופרש\"י לנפש לא יטמא. קדושים יהיו. ובאמת ביבמות כ' ב' מסקנת הגמרא דאלמנה מן האירוסין אין בה עשה דקדושים יהיו וגו' וכמש\"ש אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין וכן בסנהדרין י\"ט א' ועכצ\"ל דס\"ל למסקנא דמה\"ט דלא חשבינן כה\"ת כולה לעשה ול\"ת כדכתיב והתקדשתם מה\"ט לא נחשוב נמי לעשה קדושים יהיו וכמש\"כ הרמב\"ם שם בשורש הד' בנידון קדושים תהיו שנאמרה לכל ישראל שאמרו בספרא פרושים תהיו שר\"ל הבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם ועי\"ז מיוחדים הם ישראל מבין העובדי כוכבים עם המצוות שנתייחדו להם כן הכהנים קדושים ומובדלים גם מישראל עם המצות המיוחדות בהם עיי\"ש בלב שמח שכ' ע\"ד הרמב\"ם וז\"ל וכמה טובה הראיה שהביא מספרי והייתם קדושים זו קדושת מצות וברייתא זו בזה הלשון אני לא מצאתיה שם עכ\"ל. ואני מצאתיה במקומה ס\"פ שלח באותו לשון שכ' הרמב\"ם וז\"ל הספרי והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת כל המצוות ע\"כ וזהו כוונת התוס' בקושייתם וע\"ז תירצו דאין כוונת הגמרא ביבמות דאין עשה דקדושים יהיו קרוי עשה אלא ס\"פ דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה אבל עשה לההיא דכתיב באותה פרשה שפיר הוי וא\"כ אלמנה מן האירוסין לכה\"ג דלא כתיב שם לא הוי בעשה אלא בל\"ת לבד ויתפרש קושיית הגמרא דיבמות שם א\"ה כה\"ת כולו נמי עשה ול\"ת הוא דכתיב והתקדשתם דר\"ל א\"ה דממזרת ונתינה הוי בעשה נמי דכתיב והתקדשתם אע\"ג דלא סמיך והתקדשתם לממזרת ונתינה א\"כ תאמר נמי דוהתקדשתם הוי עשה לכה\"ת כולה אע\"כ צ\"ל דוהתקדשתם אינו עשה כ\"א למאי דסמיך א\"כ ממזרת ונתינה אינו בעשה וממילא דאלמנה לכה\"ג נמי אינו בעשה דקדושים יהיו לאלהיהם דלא כתוב באותה פרשה ומש\"ה הדר ביה רבא כנ\"ל. ומיושב מה שהקשה הגרש\"ש ביבמות שם עמ\"ש בגמרא אלא א\"ר גזירה אלמנה מן האירוסין כו' וז\"ל ק\"ק מדוע הדר ביה משנויא דקדושים יהיו עכ\"ל דלפי מה שבארתי דברי הגמרא לפי תי' התוס' דב\"מ לק\"מ, ומ\"ש ביבמות כ' א' ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם לפי מסקנת הגמרא שם ע\"ב יש לומר דמש\"ה קרי להו איסור קדושה דסיפא דקרא דואשה גרושה מאשה לא יקחו הוא כי קדוש הוא לאלהיו ובאלמנה לכה\"ג נמי כתיב כי אני ה' מקדשו וכמש\"כ התוי\"ט פ\"ב דיבמות מ\"ד עיי\"ש וא\"כ לתי' התוס' דב\"מ קדושים יהיו הוי עשה אמאי דכתיב בההיא פרשה וזהו דעת הרשב\"ג והרשב\"ץ. וראיתי בספר כנפי נשרים במלחמת מצוה שכ' וקצת ראיה דקדושים יהיו לא הוה מ\"ע מדדרשינן מקרא וקדשתו דמקדשין אותו בע\"כ ואם לא רצה עושין כל הכפיות לפרוש מנשים האסורות ואם נאמר דקדושים יהיו זו מ\"ע למ\"ל קרא וקדשתו לכפיה הא בכל מ\"ע כופין אותו לקיים כמו סוכה ולולב ועיין בר\"ן בכתובות פ' הכותב עכ\"ל ולאו ראי' היא לענ\"ד עיין יבמות פ\"ח ב' בגמרא שאמרו ה\"ד כו' ופרש\"י דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באסור ספק לא אצטריך קרא דודאי כפינן לי' ע\"כ וא\"כ אצטריך קרא וקדשתו לכפי' לכה\"ג שאמרו שם ביבמות עיי\"ש: "
            ],
            [
                "שנאמר כ\"ה במשנה שבמשניות ובירושלמי אבל במשנה שבגמרא משום שנאמר. ובמבוא התלמוד כ' כשאומר שנאמר הוא ראי' גמורה מהפסוק וכשאומר משום שנאמר היא אסמכתא ועיין בפיה\"מ תפא\"י ספ\"ח דברכות מש\"ש בן הגאון המחבר והגרד\"ל בביאורו לפדר\"א פכ\"א אות כ\"ג בהגהות שם מבכורות ט' א' והנה לפ\"ד הרמב\"ן בסה\"מ שורש ה' שכתב שם שבפ' כהן גדול אינו אלא אסמכתא בעלמא א\"ש תיבת משום וע\"ד רבינו אינו כן אלא דדרשא גמורה היא שלא יצא אחר מתו וכן משמע בפרש\"י במשנה ריש פ' כה\"ג ולכן יפה העתיק שנאמר. ",
                "שפתי רבינו ברור מללו דדין זה איסור טומאת קרובים נוהג במשוח מלחמה כמו בכה\"ג כמפורש בברייתא דהוריות. והרמב\"ם בהל' אבל פ\"ג ה\"ו לענין איסור טומאת קרובים לא זכר משוח מלחמה כלל וכבר תמה עליו המל\"מ בפ\"ה מהל' כלי המקדש ה\"ו וראיתי בפי' שם עולם לס' ויקרא ריש פ' אמור שיישב דעת הרמב\"ם דמדחה הברייתא דהוריות מהלכה וסמך עצמו על ד' הת\"כ שאמרו עה\"פ כי נזר שמן משחת אלהיו עליו וגו' דנזר הוא מרובה בבגדים דקשה למ\"ל הך יתורא דנזר והלא כבר נאמר אע\"כ דהכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים כפשוטו ומשמעו דמדבר בכה\"ג גמור וחדא מילתא היא דלא כהברייתא דהוריות עיי\"ש ואין כדאי בדבר זה לדחות ברייתא מפורשת ואורחא דקרא הכי הוא לתת טעם למש\"כ למעלה ומש\"ה כתיב כי נזר [דהיינו ממה דסליק ומלא את ידו ללבוש את הבגדים] שמן משחת וגו' [דהיינו שכתב למעלה אשר יוצק על ראשו שמן המשחה] ועיין בסמוך: "
            ],
            [
                "תיבת לא המוסגר הוספתי מדעת עצמי והוא מוכרח וגם בנדפס חסר זאת בטעות. ודעת רבינו כבה\"ג שחשב ולא יחלל את מקדש אלהיו ללאו דלא כהרמב\"ם בסה\"מ שורש ה' ועיי\"ש בהרמב\"ן ושאר נו\"כ שם וכולם לא זכרו דברי היראים שהוא אזהרה ולאו לכה\"ג שישמור א\"ע בקדושה להזהר מכל האמור בפרשה. והנה לפ\"ד רבינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף כהן משוח מלחמה באותו הלאו ומש\"כ שמן משחת אלהיו היינו ג\"כ משוח מלחמה כמש\"כ בפסוק הקודם אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ודרשו בברייתא דהוריות דהיינו משוח מלחמה ג\"כ אולם לפי\"ז מה דדרשו בברייתא דהוריות שם עליו ולא על חבירו למעוטי משוח מלחמה היינו לפי הדרשא שכ' רבינו לכה\"ג שעובד אונן ואינו פשוטו של מקרא. והנה המעתיק כ' כאן בזה\"ל נ\"ב הכ\"י חסר לאו דלא יחלל זרעו בעמיו עכ\"ל ובאמת אף שבבה\"ג כתוב כאן זה הלאו דלא יחלל זרעו בעמיו אבל רבינו ראה שזה הלאו מקומו בעמוד הראשון עמוד עריות ורמזו שם סי' ל\"ט עיי\"ש בביאורי אות ב' ותו לא מידי: "
            ],
            [
                "ראבר\"צ. בתולין כ\"ד ב' א\"ר אלעזר ובת\"כ לפנינו ר\"א ברבי יוסי ובילקוט פ' אמור בשם ר\"א בן עזריה. ",
                "ת\"ל אשר בו מום כ\"ה בנדפס וכ\"כ שם ממעי אמו מניין ת\"ל אשר בו מום וגבי מום עובר כתוב שם ת\"ל אשר יהיה בו מום ולפנינו בת\"כ כתוב כאן ת\"ל אשר יהיה בו מום וכן גבי בע\"מ ממעי אמו. אך גבי מום עובר כתוב שם ת\"ל אשר בו מום וכאן צריך להגיה או כפי נוסחת הנדפס ת\"ל אשר בו מום או כמש\"כ לפנינו בת\"כ ת\"ל אשר יהיה בו מום ועיין בביאור התו\"ה להת\"כ וז\"ל רבינו בחיי פ' אמור ואמר אשר בו מום וחזר ואמר מום בו כי בין שנולד המום עמו בין שנפל בו המום אחר שנולד הר\"ז פסול לעבודה עכ\"ל ועיין מש\"כ הלב שמח בסה\"מ להרמב\"ם מ' ע\"א ישוב למה שמנה הרמב\"ם בע\"מ עובר שלא לעבוד ללאו בפ\"ע משום דנלמד מפסוק אחר. והנה רבינו היראים כלל מום קבוע ומום עובר בלאו אחד אבל אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש עשאן שני סימנים סי' ש\"ל ושל\"א והוא להיפוך מדעת הרמב\"ם שם ל\"ת ס\"ט. ע'. ע\"א. ",
                "אהרן מניין. ופי' אהרן הכהן גדול תחתיו מבניו כי בעבור שהתיר האנינות לכה\"ג אולי יתיר לו המום והוצרך לרבות מפי' הרמב\"ן עה\"ת. ובנדפס כתוב לפי שנאמר איש איש מזרע אהרן אין לי אלא זרעו של אהרן כו' והוא טעות דהאי קרא כתיב בפ' אחרת ויקרא כ\"ב ד' והנכון כמש\"כ כאן לפי שנאמר זרע אהרן ועיין בסי' הסמוך מש\"ש: "
            ],
            [
                "אפי' בלא עבודה. זהו כמש\"כ הרמב\"ם רפ\"ו מהל' ביאת המקדש ובסה\"מ לאוין ס\"ט דעל הכניסה בלבד הוזהרו בע\"מ בלאו זה ודלא כהרמב\"ן שם ומה שה\"ר הרמב\"ן מדברי הספרי פ' קרח שאמרו שם ומה בע\"מ שלא ענש מיתה לא ענש אלא לעבודה יש לומר דאתיא אליבא דרבי שהביא רבינו בסמוך וכ\"ה בסנהדרין פ\"ג א' שבע\"מ במיתה דיליף חילול חילול מתרומה וז\"ש בספרי והובא בדברי רבינו לעיל סי' רפ\"ה שלא ענש מיתה פי' כמ\"ש בב\"מ פ\"ח ב' ומה אדם שאינו אוכל בתלוש ופרש\"י שם כלומר דלא אשכחן קרא בהדיא וה\"נ לא כחיב בהדיא בבע\"מ מיתה לא ענש אלא לעבודה פי' דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר כן הוא כוונת המג\"א בסה\"מ שם בישוב ד' הרמב\"ם. ובזה גלותי מעליו חרפת המל\"מ סוף הל' ביאת מקדש שכ' על המג\"א איני יודע מהו סח דבפירוש אמרו דגבי בע\"מ שלא ענש בו אלא עבודה וע\"כ כוונתו היא שלא הזהיר כ\"א עבודה שהרי בבע\"מ ליכא אף בעבודה כ\"א אזהרה עכ\"ל ולפי ביאורי א\"ש אך ק\"ו פריכא הוא. ובס' שדי חמד כללים מערכת כ\"ף כלל י\"ד לא זכר ד' המל\"מ שתמה על המג\"א מדנפשי'. ודע דעמש\"כ הרמב\"ם שם רפ\"ו מהל' ביאת המקדש ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה שנאמר אשר יהי' בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה כ' הכ\"מ שם וא\"ת מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו עיי\"ש ב' תירוצים ודחוקים לענ\"ד. ובשו\"ת נחל משה להג\"מ ר\"מ קריינעש זצ\"ל סי' ב' כ' לתרץ הא דכתב הרמב\"ם מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה דהא אי לא מפי השמועה הו\"א הקרבה הוא דאסר רחמנא ולא הכנסה לחודא דהא לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב כתיבא היינו הקרבת קרבן ולא הכנסה לחודא ורק דמפי השמועה למדו דהא דכתיב לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב היינו דלא יקרב בהכנסה לחודא שמא יבוא להקריב לחם אלהיו וזה ברור עכ\"ל הנה כ' וזה ברור על דבר שאין בו ממש והפך קערה על פיה ואיפה המקום מפי השמועה שאמרו דבר זה דהא דכתיב לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב היינו דלא יקרב בהכנסה לחודא אין זה בשום מקום והרמב\"ם שאסר הכנסה אפילו בלא עבודה כתב להדיא שנאמר אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש וכדברי רבינו אבל לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב היינו לעבודה ואין כדאי לדבר בתירוצו לדחותו דאף תשב\"ר יודעין אותו. והנראה בעיני לתרץ דברי הרמב\"ם דכוונתו לדברי הת\"כ שכ' רבינו בסי' הקודם שאמרו שם יכול יהיו חייבים על כולם ת\"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינם משום עבודה וזש\"כ הרמב\"ם מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה ור\"ל דומיא דלחם שהוא משום עבודה וזה ברור ממש. וראיתי בהגהות יד איתן להרמב\"ם פ\"ט מהל' ביאת המקדש ה\"ד שכ' שם וכוונת הברייתא היא דלחם היינו הקטרת אימורין וכדאיתא בספרי פנחס לחמי אלו האימורים והקטרת אימורים הוי עבודה תמה ומיני' ממעט דאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ\"ל ואין כן משמעות הת\"כ דאחר שאמרו אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאשי אמרו אח\"כ מנין לרבות אימורי חטאת אימורי כו' ת\"ל לא יגש להקריב ורבינו לעיל העתיק ת\"ל יקרב ודו\"ק. וגם מה שכתב הנחל משה שם ליישב ד' רש\"י שלהי עירובין ק\"ה א' ד\"ה דהא אישתרי בעבודת ציבור מתמיהת הררמ\"ש עיין הגרש\"ש שם וז\"ל הנחל משה דהא הקרא קמא דאשר יהי' בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו אנן דרשינן על הכנסה לחודא בלא הקרבה כו' שמא יבוא להקריב לחם אלהיו ולא הוה הקרא מופנה לדרוש על שאר קרבנות צבור דבע\"מ אסור להקריב וזה ברור עכ\"ל וגם בזה אין טעם ולא ריח וכנ\"ל והנראה בעיני ליישב ד' רש\"י דס\"ל דחד למום קבוע וחד למום עובר אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו הוא מום קבוע מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב היינו מום עובר וא\"כ כשאמרו שאר קרבנות צבור מניין ת\"ל שוב לחם היינו מדכתיב בתריה לחם אלהיו מקדשי הקדשים וסמיך לי' אקרא קמא דנשתמע הכי כו' כפרש\"י ורבינו כ' לעיל בפי' הת\"כ ת\"ל שוב לחם אלהיו לא יגש להקריב והוא דלא כפרש\"י והבן. ואחר שבארנו דברי הרמב\"ם דמש\"כ לעבודה ר\"ל עבודה תמה וכד' הת\"כ מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה ונ\"מ לחייב שתים דבעבודה תמה חייב על הכניסה ועל העבודה ועל שאינו תמה א\"ח כ\"א על הכניסה לבד יש לומר דגם הספרי פ' קרח [דממנה משיג הרמב\"ן על הרמב\"ם דמחייב בבע\"מ אביאה ריקנית] ה\"ק ומה בע\"מ שלא ענש מיתה לא ענש אלא לעבודה היינו עבודה תמה דומיא דלחם וכמ\"ש בת\"כ ואף דחייב אביאה ריקנית נ\"מ לחייב שתים ואין משם סתירה לדברי הרמב\"ם ועיין ספר הר המריה להרמב\"ם פ\"ט מביאת מקדש אות כ\"ז שהעיר בזה עיי\"ש ודו\"ק. ",
                "ולא יחלל את מקדשי רבי אומר לפנינו בתו\"כ הגירסא כך הוא ולא יחלל את מקדשי ומנין שבעל מום במיתה ר' יהודה אומר נאמר כו': "
            ],
            [],
            [
                "אלא כלאים. אבל מב\"מ מותר להכניס ואע\"ג דאמרינן בע\"ז ד\"כ שלא יסתכל אדם כו' ולא בחמור בזמן שנזקקין זה לזה האי בעבידתי' טריד ולא מהרהר. וכ' הווי העמודים לדייק מדה\"ת ב\"מ צ\"א א' ד\"ה מין דס\"ל דהא דילפינן מן ונשמרת כו' שלא יסתכל כו' דרשא גמורה היא דאסור מדאורייתא כמש\"כ התוס' בע\"ז כ' ב' ד\"ה שלא והסמ\"ג לאוין קכ\"ו גבי שלא יהרהר אדם ביום וכו' עיי\"ש וה\"ה הך דשלא יסתכל כו' וא\"כ אי לא תרביע הכנסה למ\"ל ת\"ל מונשמרת וכו' לכך מוקי ולא תרביע באחיזה באא\"ע עכ\"ל וממשכ\"ר הרא\"ם לעיל ס\"ס מ\"ה נראה דס\"ל דלעולם הך דשלא יהרהר אדם ביום כו' הוא דאורייתא אבל הך דשלא יסתכל כו' הוא איסור דרבנן וא\"ש ממה שהעירותי עליו שם בביאורי אות כ\"ד והמעיין בלשון הסמ\"ג שם יראה דגם הוא ס\"ל כן ולענין מה שהקשו התוס' בע\"ז שם א\"כ מאי רבותי' דיחזקאל דאמרינן חולין ל\"ז ב' ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה המעיין בספר הרוקח בסוף הל' חסידות יראה שכיון לתרץ הקושיא שכ' שם בזה\"ל וכן לא הרהרתי ביום אפי' על אשתי שלא אבא לידי קרי בלילה עכ\"ל דמש\"ה הוסיף תיבות אלו אפילו על אשתי לתרץ קושיית התוס' ועיין ט\"ז יו\"ד ריש סי' רצ\"ז (השני) שכ' בשם הפרישה שבכלאים אם העלה זע\"ז בלבד או שעוררם בקול יש איסור דאורייתא וכ' הט\"ז בטעם הפרישה משום שקשה לו אי מדרבנן בלא\"ה יש איסור לראות בהמה ועוף כשנזקקין זה לזה וראיתי בס' דבר הצבא הנד\"מ סביב ס' הצבא להרז\"ה מדה ג' אות א' שכ' ורחוק שהפרישה יכוין לזה דהא סיים לבסוף דכשבעבידתי' טריד אין איסור וא\"כ כשעורר בקול נמי טרוד בעבודתו וכבר קדמו בזה בהגהות יד שאול ליו\"ד שם וז\"ל תמיהני דבש\"ס ב\"מ דצ\"א אמר אינהו בעבידתייהו טריד וליכא הרהור ומהתימא שהפרישה מזכיר דברי הש\"ס והט\"ז ראה תחלת ד' הפרישה ולא סופם עכ\"ל ולי נראה דע\"כ ל\"א בעבידתי' טריד אלא במכניס כמכ\"ב כפרש\"י בע\"ז כ' ב' ד\"ה בעבידתי' טריד. לבו על מלאכתו ושוכח בהרהור. משא\"כ בהעלם זע\"ז או שעוררם בקול דלא טריד בעבודת מעשה ממש כ\"א עומד ומשגיח עליהם ותו לא ודאי מצי להרהר ובזה א\"ש סיום ד' הט\"ז שם שכ' דלעולם מדרבנן דמפני איסור הירהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה כו' ותפס עליו היד שאול שם וז\"ל והנה באהע\"ז סי' כ\"א מבואר דיש איסור עכ\"ל וט\"ס סי' כ\"א וצ\"ל סי' כ\"ג ס\"ג ובאמת לק\"מ דמה שמבואר באהע\"ז שם דיש איסור היינו לראות כמכ\"ב משא\"כ כשהעלה או עורר בקול שאינו רואה כ\"א מה ששוכבים זע\"ז אין בזה איסור כלל רק גדר קדושה לדעת הט\"ז וראיתי בלבוש אהע\"ז סי' כ\"ג ס\"ג שכ' ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה מ\"מ מותר למרביעי בהמה להכניס אפילו כמכ\"ב מפני שהם עסוקים וטרודים במלאכתם ולא יבאו לידי הרהור עכ\"ל והנה הוסיף תיבת אפילו ע\"ד השו\"ע ונראה שמפרש בשעה שמזדקקין זכר לנקבה היינו כדרך המנאפים דבכה\"ג נמי איסורא איכא ושפיר כ' אח\"כ מ\"מ מותר למרביעי בהמה להכניס אפיל כמכ\"ב כו' אבל דעת הט\"ז אינו כן דבשעה שמזדקקין זל\"ז היינו נמי כמכ\"ב דבלא\"ה אין איסור מדינא כ\"א גדר קדושה ואין להוסיף תיבת אפילו אח\"כ וזש\"כ הט\"ז שם ראי' לדבריו בזה\"ל שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שהבהמות ועופות נזקקין זל\"ז עכ\"ל ור\"ל למש\"כ הרוקח בהל' תשובה לבעל תשובה ולא יראה בהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זל\"ז כמש\"כ בס' דבר הצבא הנ\"ל אך הניח ד' הרוקח גופא בצ\"ע מנין לו דכל אדם מותר ולא הבין דזהו ראיית הט\"ז מדאסר לבע\"ת ולכאורה הוא אסור לכל אדם מדינא אע\"כ שמה שאסור מדינא היינו לראות כמכ\"ב ומה שהזהיר הרוקח לבעל תשובה היינו לראות כדרך המנאפים שאין בזה כ\"א גדר קדושה. והנה רבינו לא כ' תולדה בזה והנראה דס\"ל כהפרישה דאיסור דאורייתא הוא העלה או עורר בקול ועיין להרמב\"ן בסה\"מ ל\"ת שנ\"ג ובשו\"ת ברית יעקב חאו\"ח סי' ג' מדין חצי שיעור. ",
                "דמינה כו' בנדפס איתא פי' דמינה כו' וכפי' רבינו כן פי' הסמ\"ג לאוין רפ\"א וגירסתם הי' בת\"כ ת\"ל את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע וגו' ולפנינו הגי' בת\"כ ת\"ל את חקותי תשמרו ותו ל\"מ ועיי\"ש בהתו\"ה ביאר דרשתם ולא העיר כלל מגי' היראים והסמ\"ג ופירושם. ",
                "בהמת אחרים פי' בהמת עובדי כוכבים דלא ילפינן גז\"ש אלא מילתא דמרבינן וכל בהמתך דהיינו חיה ועוף אבל בהמת אחרים דמתרבי כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל כאן ונראה שהמעתיק דלג מאחרים הא' להב' ונראה שרבינו היראים מפרש מ\"ש בת\"כ בהמתך על בהמת אחרים בהמת אחרים על בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין [ובד' היראים שלפנינו הוא בקוצר וצ\"ל כמו שהוא בת\"כ] פי' אחרים היינו עובדי כוכבים וכן פי' הפנים יפות פ' קדושים דמ\"ש בת\"כ בהמתך על בהמת אחרים מנין דהיינו בהמת עובדי כוכבים דה\"א דלא נצטוו ב\"נ ע\"ז מדכתיב בהמתך עיי\"ש אבל הרמב\"ם רפ\"ט מהל' כלאים ובכלבו סי' צ\"א מפרשים אחרים היינו ישראל חבירו ועיי\"ש בכ\"מ והשם חדש כ' ע\"ז וכעת לא מצאתי גילוי בפוסקים ז\"ל, ובאור החיים פ' קדושים הביא דברי הת\"כ בזה\"ל אין לי אלא בהמתו בהמת חבירו מניין ת\"ל כו' ועיי\"ש שהקשה א\"כ למה הוצרך הכתוב לומר בהמתך היה לו לומר בהמה לא תרביע כלאים ואז לא הי' צריך לרבות בהמת אחרים עיי\"ש מה שתי' ולי נראה עפמש\"כ רש\"י בב\"מ צ\"א א' בד\"ה ואפי' כו' דהתם כשאינו שלו שא\"צ לסייע אבל האי בעבידתי' טריד ולא מהרהר עכ\"ל וזש\"ה בהמתך דהיינו שלו לא תרביע כלאים דוקא אבל מין במינו מותר להכניס כרב יהודה משא\"כ כשאינו שלו אפי' בלא כלאים אסור להרביע דהיינו להכניס. ומ\"ש רבינו בשבת לא ילפינן שבת מכלאים לאסור ולהזהיר על שביתת בהמת אחרים הנה הך קרא דבהמתך כתיב בפ' יתרו ובפ' ואתחנן אצל איסור מחמר דהא כתיב שם לא תעשה כל מלאכה וגו' דעובר בלאו וכמש\"כ התוס' בשבת נ\"א ב' ד\"ה במה והרי הר\"ן כ' בפ\"א דע\"ז דבמחמר אין קפידא שיהיה הבהמה שלו ונוהג אפי' בבהמת עובד כוכבים וא\"כ באמת שבת דומיא דכלאים וצ\"ל דדעת רבינו דגם לאו דמחמר אינו נוהג רק בבהמה שלו וכפשטות לשון הגמרא דשבת קנ\"ה וע\"ז די\"ד המחמר אחר בהמתו ועיין בפמ\"ג לאו\"ח סי' רס\"ו אשל אברהם סק\"ה והנ\"א כלל נ\"ח כתב על זו הדיעה דבטלה נגד הפוסקים הראשונים המפורסמים ואפי' לסניף ולא ראה דדעת רבינו היראים הוא ובס' רביד הזהב בפ' יתרו ד\"ה ובהמתך הביא ד' הר\"ן דלשון הגמרא המחמר אחר בהמתו לאו דוקא דה\"ה אחר בהמת אחרים עכ\"ד וכ' שם אח\"ז ונראה דלשון התורה דכתיב בהמתך ללמדנו דאם יש לנכרי שותפות בה אינו בכלל זה דהנכרי לא יניח לשבות עכ\"ל. ובס' בנין שלמה להרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א סי' ט\"ז כ' פשוט דדברי הגאון בעל רה\"ז סובב לדעת הסוברים דגם לאו דמחמר אינו נוהג רק בבהמה שלו כו' וכמדומה לי שלא ראה בפנים הספר רה\"ז דאאל\"כ שלא זכר כלל דעת אחרת כ\"א ד' הר\"ן ואח\"ז כ' דבריו הנ\"ל. ובביאור ווי העמודים כתב דמדה\"ת ב\"ק נ\"ה א' סד\"ה המנהיג שכ' דילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה משמע דלא ס\"ל כדברי רבינו דהא דגים ילפינן מלמינהו ואפ\"ה ילפינן מהדדי בגז\"ש דבהמתך וכן מאי פריך שם נ\"ד ב' א\"ה אדם נמי ליתסר וכו' אימא דלא ילפינן אלא מבהמתך עכ\"ל. ולי נראה דלפמש\"כ התוס' שם סד\"ה למינהו דאי לאו גז\"ש לא הוה מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתיא גז\"ש ומפקא לקרא ממשמעותא מרבינן אפי' דגים למינהו למינהו מיבשה א\"כ בהמתך ולמינהו כחד דרשא חשיבא והא בהא תליא. גם מה שהקשה מקושיית הגמרא י\"ל כמש\"כ התוס' שם נ\"ה א' ד\"ה אתיא דבמחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת וא\"כ אדם נמי נכלל בתיבת בהמתך שהוא מחמר אחריה ושפיר פריך בגמרא דלכלאים נמי לא ימשוך האדם עם הבהמה. ודע דבמש\"כ התוס' ב\"ק נ\"ה א' ד\"ה למינהו וא\"ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דפ' ד\"מ דלא מחייבי ב\"נ לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וכן הקשו התוס' בסנהדרין ס' א' ד\"ה חקים עיי\"ש וכן מה שהקשו שם למ\"ל את חקותי ת\"ל מלמינהו כו' ראיתי בתשובות ושב הכהן סי' ל\"ו שכ' לפרש בדעת הרמב\"ם דמפרש מ\"ש בסנהדרין נ\"ו ב' מותרין ב\"נ כו' דלא כפרש\"י שמפרש סיפא דמילתא דר\"א הוא אלא סיומא דברייתא היא אליבא דרבנן ובהא פליגי רבנן ור\"א דלרבנן ז\"מ נצטוו ב\"נ ונהרגין עליהם אבל הרכבת אילן והרבעת בהמה אסורין בלבד ואין נהרגין ע\"ז ולר\"א דאמר אף על הכלאים ס\"ל דגם נהרגין על הכלאים ומש\"ה פסק הרמב\"ם בפ\"י מה' מלכים ה\"ו שב\"נ מצווים ואסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליה כו' והיינו כרבנן דר\"א ולפי\"ז לק\"מ קושיית התוס' דגם לרבנן ס\"ל האי דרשא דלמינהו ולכן ס\"ל דאסורין ובהא פליגי דר\"א אית לי\" דרשה את חקותי כו' ובהאי קרא כתיב לאו ומש\"ה ס\"ל שנהרגין עליו כשאר מצות ב\"נ אבל רבנן לא ס\"ל האי דרשה את חקותי כו' והא דאסורין הוא מדרשא דלמינהו ומש\"ה ס\"ל דאסורין ואין נהרגין וא\"כ שפיר אתיא סוגיא דפ' הפרה ודא\"ט כרבנן כיון דגם הם ס\"ל דרשה דלמינהו עכ\"ד והנה לפ\"ד בדעת הרמב\"ם נשאר תמיהת התוס' הראשונה שם תיתסר נמי כלאים מהכא דכתיב בהאי קרא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך וצ\"ל דאה\"נ לר\"א דאמר אף על הכלאים ואית לי' דרשא דאת חקותי וגו' מוזהר ב\"נ ג\"כ שלא ללבוש כלאים דכתיב בהאי קרא ומ\"ש בברייתא מותרין ב\"נ ללבוש כלאים סיומא דברייתא היא אליבא דרבנן דלא ס\"ל הך דרשא דאת חקותי כו' אבל ז\"א דמפורש בירושלמי פ\"א דכלאים ה\"ז תני בשם ר\"א מותר הוא עובד כוכבים ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים ע\"כ. ויש לתרץ קושיית התוס' הראשונה כמש\"כ הרמ\"ה בס' יד רמה לסנהדרין דקסבר ר\"א חקתי תרי משמע והאי דכתיב בסיפא דקרא ובגד כלאים שעטנז מילתא אחריתא היא ולאו בכלל חקתי דרישא הוי אלא איידי דאיירי באיסור כלאים כתב נמי כלאי בגדים בהדייהו עכ\"ל מיהו עכ\"פ הא חזינן מהירושלמי כפרש\"י דמותרין ב\"נ כו' סיפא דמילתא דר\"א הוא כמ\"ש בירושלמי תני בשם ר\"א וגם מדברי שמואל גופי' סנהדרין ס' א' נראה כפרש\"י דאם נפרש דהא דקתני מותרין כו' סיומא דברייתא היא אליבא דרבנן למאי אצטריך שמואל לאסוקי מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כו' דילמא לר\"א אה\"נ יתפרש קרא שדך לא תזרע כלאים בכלאי זרעים כפשטא ואי משום דלרבנן מותרין ב\"נ ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת האילן הא לדידהו לית להו האי דרשא דאת חקתי כו' רק מלמינהו ילפי לה וכנ\"ל ואף שבלא\"ה כ' הרמ\"ה שם דהאי הקישא בתרא דאמר שמואל מה בהמתך בין בארץ בין בחו\"ל אף שדך כו' לא אצטריך לי' הכא גבי ב\"נ אלא אגררה נסביה ואיידי דדרשי' להאי קרא דריש בי' נמי כל מאי דאית לי' למדרש. עכ\"ז דוחק לומר כדבריו גם בהקישא קמא וע\"כ כפרש\"י דמותרין ב\"נ כו' סיפא דמילתא דר\"א הוא וא\"ש. וראיתי להעיר עמש\"כ מהרש\"א בסנהדרין ד\"ס בתוד\"ה חקים ד\"ה במהרש\"א בא\"ד והא דפריך אלא מעתה ושמרתם וגו' ק\"ק ומאי קושיא כו' דלענ\"ד לק\"מ דחקתי דכתיב בכל התורה אין אנו צריכין לפרש כלל שחקקתי לך כבר אלא חקתי שחקקתי בהן את עולמי שלא ישתנו סדרי בראשית וכמו שזכר זה הרמ\"ה רק חקתי דכתיב גבי מצות פרטיות אא\"ל כן דלא ע\"ז לבד העולם עומד ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר דאי לאו למינהו הו\"א את חקתי שחקקתי לך כבר במרה ודו\"ק. עוד ראיתי בדה\"ת סנהדרין ס' א' ד\"ה חקתי שכ' וז\"ל והא קרא דאייתי בקונטרס בפ' אחרי מות גבי עריות כתיב ושפיר מ\"ל שחקקתי לך כבר דב\"נ נצטוו על העריות וכ' בס' ערוך לנר שם וז\"ל ואף דבאותה פרשה כתיבי ג\"כ עריות דח\"כ ועליהן ב\"נ אינם מוזהרין לר\"מ לעיל נ\"ז ב' והרי ע\"כ קאי חקותי אכל מה דכתיב שם כדהקשו התוס' לעיל בד\"ה חקים צ\"ל דר\"מ ל\"ל דר\"א דדריש חקתי אלא כרבנן דלא דרשי כן עכ\"ל ותמיהני דאכתי יקשה לדה\"ת מנדה הכתוב באותה פרשה דלכ\"ע ב\"נ לא נצטוו עליה ועכצ\"ל דס\"ל דחקותי לא אכל הני קראי דכתיבי שם קאי ומש\"כ התוס' בד\"ה חקים לענין שעטנז שאני התם דכתיב באותו פסוק גופי' משא\"כ גבי עריות וא\"כ מיושב קושיית הע\"ל ג\"כ: "
            ],
            [
                "בירושלמי. בנדפס חסר תיבה זו ובאמת יפה כ' כאן בירושלמי דכ\"ה בירושלמי פ\"ט דכלאים דיליף כן מקרא זה דאין נקרא צמר סתם אלא של רחלים ועיין הגרש\"ש למס' שבת כ\"ז א' תוד\"ה מנין שתמה ע\"ד התוס' שנעלם מהם הירושלמי עיי\"ש ומה יענה לד' היראים שכ' בעצמו הירושלמי ועכ\"ז כ' אח\"כ ועוד כדתניא איזוב כו' וכדה\"ת דשבת שם ועיין תוי\"ט רפ\"ט דכלאים שר\"ל דהך דירושלמי אסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא עיי\"ש ולכאורה יש תברא מדברי הירושלמי לדברי רבינו והתוס' שאמרו שם הייתי אומר אפי' פשתן של ים אפי' קנבוס ת\"ל צמר ופשתים מה צמר שאין לו שם לווי אף פשתן שאין לו שם לווי ולפ\"ד התוס' והיראים מה צריך הקישא דפשתים לצמר ת\"ל מפשתים גופייהו דלאו בשם לווי איירי כההיא דאיזוב. ",
                "לשון הנדפס שו\"ע קרמינט\"ו בלע\"ז. נו\"ז טורט\"ו בלע\"ז וז\"ל הערוך ערך שע. שוע קרמינטו. טווי פילטו. נוז טיסוטו. ובנדה ס\"א ב' תוד\"ה שוע. נוז אנטורש בלע\"ז כ\"כ התוי\"ט פ\"ט דכלאים מ\"ח. ",
                "בנדפס חסר הני תיבות \"אלמא אי אמרינן או\" ולכן הדברים שם מגומגמין. ומשכ\"ר והנהו לא נישועו ולא ניטוו צמר ופשתים יחדיו ולא כ' ג\"כ ולא נוזים יחדיו היינו משום דרבינו ס\"ל דחוטא דכיתנא פי' חוט יחידי שאינו שזור כלל וכמש\"כ הסמ\"ג לאוין רפ\"ג וכ\"כ ר\"ת בס' הישר יבמות סי' ב' וז\"ל וראי' לדבר דאמר בנדה האי מאן דאיתביד לי' כו' וכל האי חוטא דכיתנא שוע וטווי. ונוז לא כו' וקפריך אימא או שוע או טווי כו' ור\"ל כמש\"כ הרא\"ם כאן דאי אמרינן או שוע או טווי או נוז הוי חוט דכיתנא בגלימא דאורייתא וקשה לפרש\"י הרי אין כאן לא שוע ביחד ולא טווי ביחד ונוז שהוא שזור בודאי אין כאן דחוט א' ודאי דלא הוי שזור כלל ואמאי ליהוי דאורייתא אלא על כרחך כמו שפי' למעלה והוא פיר\"ת שם והובא בתוס' נדה ס\"א ב' דשוע טווי ונוז היינו דהצמר לבדו שוע טווי ונוז וכן הפשתן לבדו ואח\"כ נתחברו יחדיו בשתי תכיפות או באריג הוי כלאים דאורייתא ולפי סברת המקשה הוא או שוע ואח\"כ נתחברו או טווי ואח\"כ נתחברו או נוז ואח\"כ נתחברו הוי ג\"כ כלאים דאורייתא וממילא דגם חוטא דכיתנא בגלימא שהוא שוע או טווי בפ\"ע ואח\"כ נתחבר לגלימא הוי דאורייתא אולם רש\"י בעצמו נזהר מקושייתם ומש\"ה מפרש נוז אריג שהוא המחבר צמר ופשתים יחדיו ושפיר לפי סברת המקשה או שוע כו' או נוז הוי חוטא דכיתנא שנתחבר לגלימא אסור מדאורייתא ורבינו שכ' יש מפרשין שוע טווי ונוז שצמר ופשתים שועים וטווים ונוזים יחד פי' שזורין יחד זה פרש\"י ז\"ל עיקר כוונתו לפרש\"י שפי' שוע טווי ונוז שצמר ופשתים שועים וטווים ונוזים יחד וע\"ז כ' ולא נזהר שתשובתו בצדו לפי הפי' שפי' הרא\"ם נוז שזורין יחד כמו שהכריח להלן שצריך לפרש כן. ודלא כהשם חדש שכ' שט\"ס הניכר יש בדברי רבינו וצ\"ל פי' ארוגין יחד זה פרש\"י כו' וחלילה להגיה כן דלפי\"ז לק\"מ וכנ\"ל. ",
                "דשני פנים פי'. עיין ערוך ערך שע שכ' שם בזה\"ל טווי הוא ב' פנים או טורפין צמר ופשתים וטווין אותן או טווין צמר לבדו ופשתים לבדו וחוזרין ושוזרין ב' חוטין זה עם זה נוז גם הוא ב' פנים או באריגה או תכיפה במחט עכ\"ל וכ' בס' צ\"צ להרב הגאון אדמו\"ר רמ\"מ זצ\"ל בחי' על ש\"ס שילהי מס' כלאים וז\"ל ומהערוך ערך שע הבנתי דס\"ל דא\"צ שזור וכפרש\"י דנוז היינו אריג או שזור יחד או תוכף שתי תכיפות וס\"ל ג\"כ כפיר\"ת דאף שהם שוע כל אחד בפ\"ע וטווי כל אחד בפ\"ע ואח\"כ נוז יחד באופנים הנ\"ל היינו או ע\"י שזירה יחד או ע\"י אריגה יחד או ע\"י תוכף שתי תכיפות הוי כלאים מן התורה עכ\"ל ומדברי רבינו היראים נראה דהב' פנים של נוז שכ' בערוך אינו כמש\"כ לפנינו או באריגה או תכיפה במחט דז\"א כ\"א אופן אחד דהיינו נוז צמר ופשתים יחדיו והאופן השני של נוז הוא חוזרין ושוזרין ב' חוטין זה עם זה צמר לבד ופשתים לבד דהיינו שזור כל אחד לבדו עכ\"פ משני חוטין לפחות ולשון הערוך שלפנינו מגומגם. ומשכ\"ר וע\"ז הפי' קשיא נמי מההיא כו' עיין באו\"ז הל' כלאים סי' ש\"ז שיישב זה שפי' שאבד לו חוט של פשתן שאינו טווי כו' שכן סתם חוט יחיד על מין אחר שנתון בתוך בגד גדול של מין אחר אינו טווי כו'. ",
                "המוסגר הוספתי מדעתי וכצ\"ל בנדפס ומש\"ש בנדפס וכ\"פ בעל הערוך באחד מן הפנים שפי' בפנים תיבת בפנים מגומגם וצ\"ל ב' פנים כמש\"כ בהכת\"י שלפנינו. ",
                "בת\"כ ט\"ס וז\"ל הנדפס דתניא בספרי בפ' שלח והוא הנכון ומשכ\"ר פי' בתכלת פשיטא לן כו' הנה בארצה\"ח סי' י\"א המ\"ל סק\"ט הביא חבל מפרשים דבתכלת פשיטא לן טווי ושזור ממק\"א עיי\"ש אבל רבינו יליף לה כמש\"ש באר\"י סק\"ו לדעת הרמב\"ם דהטעם שהספרי מצריך שזורים משום דס\"ל דבעי שוע טווי ונוז ביחד כמר זוטרא ונוז היינו משזר וממילא מדשרי תורה כלאים בציצית ש\"מ דצריך שזורין דאל\"כ אין הציצית כלאים כלל מדאורייתא עיי\"ש. ",
                "שאר דברים כו' פי' כו' לפנינו בת\"כ מנין לרבות הלבדים וכבר עמדו ע\"ז כל הראשונים הא לבדים הם שוע לחוד ואם נימא כדעת הצ\"צ הנ\"ל כלאים פ\"ט מ\"ח אות א' מה שטרפן זב\"ז ועשאן לבד הו\"ל חיבור כמו ב' תכיפות וא\"כ הלבדים הם שוע ועוד חיבור כמו נוז ועכ\"פ כל הג' דברים אין בהם וגי' רבינו ופי' הביא התו\"ה קדושים סי' נ' ובאר\"י שם ועיין שו\"ת שיבת ציון סי' ל\"ט. ",
                "נ' ולמ\"ד מתחלפין. בנדפס ליתא ועיין נדה ס\"א ב' תוד\"ה שוע שכתב אנטורש הוא בלע\"ז לשון עקש ופתלתול ואנטורש הוא שזור כדכתב רבינו לעיל נוז טורש בלע\"ז ואפשר שזהו ג\"כ משכ\"ר אע\"פ שפי' נוז משזר הרי תרווייהו נפקי מינה כו' ורבינו לא כ' ומליז הוא לאביו. שבשמים עליו כלשון המשנה שלפנינו ונראה שמפרש כמש\"כ הקול הרמז בפי' המשנה מליז פי' כביכול גורם שה' יתנהג עמו בדרך נלוזה ע\"ד אם עקש תתפל. ",
                "פי' קסבר כ\"ה בנדפס והוא נכון, ופי' רבינו הוא דלא כמש\"כ ר' שמשון ב\"ר אברהם בתשובה הובא באו\"ז הל' כלאים סי' ש\"ד ובר\"ש פ\"ט דכלאים מ\"ט ובהרא\"ש בפ\"ט דנדה סי' י' כ' דכשחוגר בה קושר ב' ראשיה של צמר ושל פשתים ביחד והא דתניא נמי בתוספתא חלוק שכולו צמר גמלים כו' וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור פי' ג\"כ כשבאו החוטין של צמר ושל פשתים זא\"ז מדלא קתני וחוט א' של פשתן בצד אחר עיין בסמ\"ג. והר\"ח או\"ז בתשובה סי' ח' כ' ליישב פי' הר\"ח בתוספתא דחלוק שלא יקשה פשיטא כיון שבאו זא\"ז וז\"ל שם ושמא שחוט אחד בצד התחתון והשני בצד העליון בעובי הבגד והחוטין נוגעין זה בזה מ\"מ כשרואין חוט א' של צמר אין רואין של פשתן וכן להיפך אעפ\"כ אסור עכ\"ל עוד כ' שם לפרש מה שאוסר בחלוק חוט של צמר בצד זה ושל פשתן בצד זה היינו שאותן החוטין הם כמו אימרא שע\"י אלו החוטין מתקיים כל הבגד ועשויין לקיום הבגד והם עיקרו כו' עיי\"ש והאשכול בהל' ציצית הביא תשובה לגאון דמתני' דלא יקשור סרק של צמר ושל פשתן ורצועה ביניהם משום מראית העין אסור וכ\"כ הראב\"ן סי' קט\"ז אבל דעת רבינו היראים אינו כן אלא דמדין אסור ומטעם דחיבור ע\"י דבר אחר הוי חיבור ואע\"פ שאין החוטין נוגעים אהדדי וכמש\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' כלאים ה\"ג וה\"ט אלא דלדינא לא פסק כהרמב\"ם דרבינו ס\"ל דלית הלכתא כרחב\"ג ור' יוסי דרבנן הוא ובשל סופרים הלך אחר המיקל ועי\"ל דאפי' רחב\"ג ור' יוסי מודים בכלאים דרבנן כמו שביאר רבינו כאן והרמב\"ם לשיטתו בחיבורו דס\"ל דא\"צ שוע טווי ונוז ביחד רק באחד לבדו הוי כלאים דאורייתא ומש\"ה פסק דחיבור ע\"י דבר אחר שמיה חיבור כמש\"כ בארצה\"ח סי' ט' אר\"י שם, ובמש\"כ רבינו בלשון התוספתא רחב\"ג אומר צ\"ל אוסר תחת תיבת אומר ולשון הנדפס הוא רחב\"ג אומר לא יקשור אדם סרק כו' והוא הנכון. ",
                "לא יתכסה בצד השני כו' בספר באה\"ט ויקרא י\"ט י\"ט כתב ולפענ\"ד צ\"ע אם היינו מן התורה. והשם חדש כוי' בשם הרד\"ף דהטוש\"ע לא פסקוהו בסי' שי\"ן בהדי הנהו דאסורין מדאורייתא אלא פסקוהו בסי' ש\"א בהדי איסורי דרבנן דרבנן גזרוה שמא ימשוך עליו קצה האחרון ומש\"ה השמיטו הרמב\"ם להך דינא דתוספתא דכש\"כ הוא מההיא דעשר מצעות עיי\"ש ומדברי רבינו נראה דמן התורה הוא מדכ' אח\"כ תולדות הכלאים כו' ש\"מ דעד השתא מדאורייתא קאמר ועיין במאה\"פ לירושלמי רפ\"ט דכלאים שתירץ השמטת הרמב\"ם דין זה עיי\"ש ואני אומר דמאחר שכ' הרמב\"ם בפ\"י מהל' כלאים הי\"ב אפי' י' מצעות זו ע\"ג זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו ועיין להמפרש במס' תמיד כ\"ז ב' שכ' שמא תכרך נימא על בשרו ומתחמם ופס\"ר הוא ובגד שארוג בו כלאים מצד השני אפי' מצד האחד אסור להנות ממנו דכולו הוי כלאים עכ\"ל ור\"ל דבודאי ליכא למיחש דבאותה נימא הכרוכה על בשרו יהיה בה צמר ופשתים יחדיו אלא משום שהיא מבגד כלאים ולכן אסור וא\"כ ש\"מ הך דינא דתוספתא דאי לאו הכי ליכא למיחש שמא תכרך נימא וממילא נשמע ג\"כ דהך דינא דתוספתא איסורא דאורייתא הוא כדברי רבינו מדגזרינן להציע תחתיו שמא תכרך נימא על בשרו ומיושב מה שלא הביא הרמב\"ם התוספתא שהוא בכלל מש\"כ שמא תכרך נימא על בשרו. והנה בירושלמי רפ\"ט דכלאים יליף להך דינא דתוספתא מדכתיב לא יעלה עליך ועיי\"ש במאה\"פ מדלא כתיב לא תעלה כמו לא תלבש אלא לא יעלה ובזה יתבאר לן מ\"ש בביצה י\"ד ב' אפי' י' מצעות זו ע\"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך ועיי\"ש בהגרש\"ש ולפמש\"כ א\"ש הגירסא משום שנאמר לא יעלה עליך דמינה ילפינן בגד שיש בראשו אחד כלאים לא יתכסה בצד השני כמ\"ש בירושלמי ומש\"ה גזרינן שמא תכרך נימא על בשרו וכהמפרש לתמיד ונ\"ל דכן פרש\"י בביצה י\"ד ב' ד\"ה שמא בפי' הראשון ויש נימין גדולים וגסים כו' ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז ור\"ל ג\"כ עפ\"י התוספתא דכולו הוי כלאים ומדאורייתא אבל לפמש\"כ רש\"י שם בפי' הב' נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הוי לה הא לבישה דאית בה הנאה אין ראי' מזה לדין השנוי בתוספתא שהכלאים מונח בארץ ואינם כלל תחתיו וא\"ש בזה מה שהשו\"ע הביא התוספתא סימן ש\"א ס\"ג אע\"ג שהביא מקודם הך דשמא תכרך כו' די\"ל שהוא מפרש שמא תכרך כפי' הב' שפרש\"י אבל הרמב\"ם מפרש כפי' הא' וכהמפרש לתמיד ומש\"ה השמיטה. ",
                "אבל הביא כו' בתוספתא שלפנינו ליתא אלא אבל העושה חלוק של צמר גמלים כו' שכ' רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו כאן שבאמת אין זה תוספתא אחרת וגם רבינו ר\"ל להך דחלוק כו' ולפי שדעת היראים לחלק בין עירוב צמר בצמר ובין עירוב חוטי צמר לחוטי צמר ומטעם שכ' דחוטין חשיבי ולא בטלי לכן לא דקדק רבינו בלשון התוספתא וכתבה בלשון זה הביא חוטי צמר רחלים כו' וכ\"כ הסמ\"ג אולם הנוב\"י מ\"ת חיו\"ד סי' קפ\"ו כ' שם דלדעתו חילוק אחר הוא בתוספתא ואין בחוטין חשיבות כלל עיי\"ש. ",
                "דעת רבינו כמש\"כ התוס' בב\"ק קי\"ג א' ד\"ה ומר ודלא כמש\"כ הכ\"מ פ\"י מהל' כלאים הי\"ח לדעת הרמב\"ם דאפי' ר\"ש מודה בלבישה עיי\"ש. ",
                "ור' יהושע ור' יהודה כו' גי' זו לא מצאתיה ולפנינו ר\"ש אומר משום ר\"ע וגי' הסמ\"ג בב\"ק קי\"ג א' ר\"ש בן יהודה ובנדפס חסר כל זה. ",
                "שלא נהנה נראה דט\"ס הוא וצ\"ל אע\"פ שהוא נהנה בודאי וכ\"ה בנדפס ודברי רבינו סובבים עמ\"ש ביבמות ד\"ד ע\"ב כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה וזש\"ר הלכך לא הוי דומיא דלבישה כו' דכל לבישה איכא כוונת הנאה כו' ודעת רבינו הוא כהר\"ן פ' ג\"ה שה\"ר מהך דמוכרי כסות דלענין הנאה ודאי אע\"ג דהוי פס\"ר שריא ודלא כמש\"כ התוס' כ\"ט ב' ממס' שבת ד\"ה ובלבד דמיירי בענין דלא הוי פס\"ר: "
            ],
            [
                "והא דמדמי כו' עיין מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין נ\"ג שכ' שם לדעת הסמ\"ג דהאי פטור אבל אסור אינו דומה לשבת ממש אלא זהו דומה דפטור אינו מותר לגמרי משמע אלא אסור אבל אינו דומה איסור של שבת לאיסור של עונן דאיסור של שבת הוא איסור בעלמא אבל איסור של עונן יש בו לאו דלא תעוננו ואף יש בו מלקות למ\"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו' וכן יראה בהדיא מלשון הרמב\"ם בפיה\"מ פד\"מ וז\"ל האוחז את העינים פטור אמרו פטור הוא פטור אבל אסור כגון פטורי שבת וחייב מלקות עכ\"ל אלמא יראה בהדיא כאשר פירשתי עכ\"ל והיינו כדברי רבינו היראים ודלא כדברי התוי\"ט סנהדרין ספד\"מ שכ' בכוונת פיה\"מ להרמב\"ם וז\"ל ולאו מלקות ממש אלא כעין מלקות כלומר מכת מרדות והרי פטורי שבת כך הם כו' ולא ראה דברי היראים ודלא כהמעה\"ח סדר קדושים שכ' ופטורי אבל אסור דשבת אע\"ג שהן דאורייתא לית בהו מלקות כו' ובאמת אינם אלא דרבנן. ",
                "ור' ישמעאל אומר כו'. כ\"ה בספרי שופטים פ' קע\"א אבל בסנהדרין ס\"ה ב' ר' שמעון וכ\"ה בנדפס. ",
                "להיות רעות. כ\"ה בספרי שם אבל בגמרא דסנהדרין ס\"ה ב' איתא מהיות רעות עיי\"ש ברש\"י, ועיין ערוך ערך עקר שכתב עקורי קטניות מהיות רעות כבר פי' בערך נקר והגרי\"פ בהפלאה שבערכין ח\"ב כתב ע\"ז לפי שעה לא מצאתי עכ\"ל ובאמת צ\"ל כבר פי' בערך למד עיי\"ש שפי' דלא כפרש\"י ותיבת חטין הגהתי כמש\"ש בהגהות הגר\"א להספרי, ובנדפס משובש הדברים. ",
                "בו. ובנדפס בה, ופי' אל תתחיל בדבר זה כעת יען שחרית הוא מוצאי שבת הוא וז\"ל הספרי שם והאומר אל חתחיל בו שהרי ר\"ח הוא שהרי ע\"ש ומו\"ש היא וכ\"כ בסמ\"ג לאוין נ\"א אל תתחיל כי שחרית כו' אולם לפנינו בגמרא שם אל תתחיל בי ועיי\"ש ברש\"י ואפשר דגם בסמ\"ג נשתבש תיבת בי לתיבת כי ולשון רבינו ירוחם ני\"ז ח\"ה אל תתחילו למחר הוא ר\"ח הוא מו\"ש וכל כי\"ב עכ\"ל ועיין בסמוך. ",
                "טוב. נראה תיבה זו מיותר וכן בנדפס ליתא ואפשר שהי' כתוב מו\"ש ויום טוב הוא ואינו נקרא מנחש כו' והוא הנכון ואף שרש\"י פי' מו\"ש הוא ראשון לימי השבוע עכ\"ז י\"ל דה\"ה למוצאי יו\"ט. ",
                "על הירידה. צ\"ל עלייה וירידה וכ\"ה בנדפס, ובהגמי\"י פי\"א מהל' ע\"ז ה\"ה הביא ד' היראים וכ' עליו ואהא דאליעזר לא כתב שום תירוץ עכ\"ל ועיין בש\"ג ס\"פ ד' מיתות שכ' דטעם רבינו ליהונתן עולה תי' גם לאליעזר וכ\"כ השם חדש שהי' נותן טעם לדבר מאחר שהיא גומלת חסדים ראוי' ליכנס בביתו של אברהם וניחוש לא הוי אלא דבר בלא טעם והר\"ן בדרשותיו דרוש י\"ב ביאר ג\"כ דברי אליעזר ויהונתן שאין בהם שום נחש אבל עיון שכלי עמוק מאד ובס' לב ארי' לחולין שם כ' דמאליעזר לק\"מ דהא דניחוש אסור היינו כשסומך ע\"ע מחמת ניחושו אבל אליעזר לא סמך ע\"ע בניחושו רק הלך בדרך ה' והתפלל אליו שיעשה חסד עם אדונו אברהם ויזמין לו ב\"ז של יצחק כו' וכ\"כ הש\"ח בשם מהר\"ש אלגזי ועיין בד' הכ\"מ להרמב\"ם שם ובתוס' חולין צ\"ה ב' ד\"ה כאליעזר. ",
                "פי' לא נתן לך רשות לעשות כן כ\"ה בנדפס וכאן ליתא. ",
                "לגופו של מת ומדבר ע\"י כשוף כו' ונראה דמש\"ה פרש\"י סנהדרין ס\"ה ב' ד\"ה שתשרה כו' ומסייעו בכשפיו עכ\"ל דאף דורש אל המתים פי' שגוף המת בעודו בקברו מדבר ע\"י כשוף כמשכ\"ר ולפי\"ז אם הרעיב עצמו והלך ולן בבה\"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה ולא עשה אח\"כ הכישוף שגוף המת ידבר אליו אין זה בלאו דדורש אל המתים כיון שלא הרעיב עצמו ולן בבה\"ק כ\"א כדי שתשרה עליו רוח טומאה ולא יותר וכן הוא לדברי רבינו כאן וא\"ש בזה מ\"ש בנדה י\"ז א' אמר רשב\"י ה\"ד הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו כו' והלן בבה\"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה זימנין דמסכנין לי' ועיי\"ש בהגהות הגאון יעב\"ץ שכ' תימא דהא היינו ודורש אל המתים כדאיתא שילהי פד\"מ ופשיטא בלא\"ה נמי מתחייב בנפשו עכ\"ל וכבר קדמו בזה מהרש\"א בחדא\"ג שם עיי\"ש אבל לדעת רבינו הרא\"ם לק\"מ ובהגמי\"י פי\"א מהל' ע\"ז הי\"ג הביא דברי הרא\"ם בקיצור ומשם העתיקו הב\"י ביו\"ד סי' קע\"ט וכ' ע\"ז שחילוק זה בדין דורש לגוף המת לדורש לרוחו שמחלק הרא\"ם הוא מגומגמם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח גוף לחודיה מידי מששא אית ביה עכ\"ל ואילו ראה הב\"י בפנים ס' היראים שפי' דורש לגופו של מת ומדבר ע\"י כשוף לא היה מקשה על רבינו דדורש לרוחו אינו עושה בזה שום מעשה כשוף שידבר רק שמכין ומזמין א\"ע שישמע מה שהרוח מדבר ותו לא מידי וכההיא דברכות י\"ח ב' שתי רוחות שמספרות זו עם זו שהיו מספרות בלי שום פעולת החסיד בזה וזהו החילוק בין גופו של מת לרוחו ובריקאנטי סי' תקס\"ו הביא דברי רבינו. ",
                "שהלך ולן כו' שמע כו' בנדפס הגי' שלן בבה\"ק לשמוע רוחות כו' וכן העתיק בהנמי\"י וכוונת רבינו מדמצינו בברכות שם שעשה כן ג' פעמים אין לומר שלא הלך ללון שם אלא לברוח מקטטת אשתו ובמקרה נמשך ששמע אותן ב' רוחות שמספרות כו' כמש\"כ הב\"י עיי\"ש אלא שבמתכוין לן בבה\"ק לשמוע רוחות שמספרות כו' וממש\"כ הב\"י שם ומ\"מ בענין הדין במשביע את החולה לשוב אליו לאח\"מ להגיד לו את אשר ישאל הו\"מ לאתויי ראיה מדגרסינן בסוף מע\"ק כו' נראה דלא היה בגירסתו בהגמי\"י שם בדברי הרא\"ם וכן בפ\"ב דמע\"ק ליתחזי לי מר כו' וכ\"ה באמת ביראים וכ\"כ המעה\"ח ע\"ד הב\"י עיין בדבריו בס' שופטים שט\"ס שם שכ' ומ\"ש הב\"י שהרמב\"ם היה יכול לה\"ר כו' וצ\"ל שהרא\"ם הי' יכול לה\"ר כו': "
            ],
            [],
            [
                "וטעמא כו' הטעם אינו בתוספתא אלא רבינו מעצמו נתן טעם למ\"ש בתוספתא פ\"ג דמכות אינו חייב עד שיקיפנו בתער ע\"ז כ' רבינו משום דבחד קרא כתיב כו' מה זה בהשחתה אף זה בהשחתה וטעם זה כ' ג\"כ הריטב\"א בחי' למכות דכ\"א ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בפאת זקן קדושין ל\"ה ב' ועיי\"ש בהריטב\"א שכ' דאפשר דנפק\"ל לתוספתא האי דינא משום כיון דהקפה היא השואת הצדעין לאחורי אזנו ולפדחתו דלא חשיב הא במספרים אלא בגילוח תער ולפי טעם זה כש\"כ דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי ועיי\"ש בהריטב\"א שהסכים יותר לפי פשוטא של תוספתא שנראה טעמה כטעם שכ' רבינו, ומדברי בה\"ג הל' נזיר סי' ל\"ח נראה שמפרש טעם התוספתא כטעם האחר שכ' הריטב\"א דלא כדברי רבינו שכ' שם הא דת\"ר מכות כ' ב' שהביא רבינו לעיל בזה\"ל זה המשוה צדעיו בתער אילך ואילך כגון שגילח צדעיו בתער והשוה אותן לאחורי אזנו ולפדחתו עכ\"ל ובאמת לפנינו ליתא בתער אלא שהבה\"ג כ' בתער עפ\"י ד' התוספתא פ\"ג דמכות ועפ\"י הטעם דכיון דהקפה היא השואת הצדעין לאחורי אזנו ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגילוח תער ולכן כ' הבה\"ג זה המשוה צדעיו בתער כו' גם התוס' במס' שבועות ב' ב' ד\"ה חייב שכ' שם ליישב התוספתא דאיכא למימר מאי תער כעין תער וכנזיר נ\"ח ב' כעין תער ופרש\"י שם שגזז במספריים בסמוך לבשר כעין תער עכצ\"ל בטעם התוספתא דלא כטעם רבינו דלפמשכ\"ר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתת זקן בהיקש דבחד קרא כתיב ע\"כ פי' התוספתא דדוקא בתער חייב ולא כעין תער דומיא דהשחתת זקן ועיין נזיר מ\"א ב' תוד\"ה השתא והרא\"ש בפ\"ג דמכות כדה\"ת דשבועות שלא כדברי רבינו, והר\"ן במכות שם כ' ע\"ש הר\"ר ישעי' שאינו חייב אלא בתער דומיא דפאת זקן דילפינן פאת פאת מזקן ע\"כ ואיני יודע מקום גז\"ש זו ובקדושין ל\"ה ב' ומכות כ\"א א' איתא הגז\"ש פאת פאת לענין ישראלים וכהנים דהוי כאילו כתיב בשניהם גילוח והשחתה אבל למילף פאת הראש מפאת הזקן לא ידעתי איפה הוא ובמכות שם פריך לר\"א מה נפשך אי גמיר גז\"ש ליבעי תער ואי איתא כדברי הר\"ר ישעי' הול\"ל דגמיר גז\"ש פאת פאת זקן מראש דכתיב בראש לא תקיפו סתמא והקפה הוא השואת צדעין לאחורי אזנו ולפדחתו ואינו במספריים אלא בגילוח תער ובמלקט ורהיטני אע\"כ דלא נתקבל גז\"ש פאת פאת כ\"א לא תשחית פאת זקנך עם פאת זקנם לא יגלחו ומש\"ה מקשו שפיר לר\"א ממ\"נ כו' ונ\"ל דצ\"ל בדברי הר\"ר ישעי' דילפינן פאת פאת לזקן ור\"ל דגז\"ש פאת פאת בא ללמד לזקן דדוקא תער גילוח שיש בה השחתה והקפה דומיא דפאת זקן כמש\"כ היראים דבחד קרא כתיב וכמש\"כ הריטב\"א בחי' ריש שבועות דבשורת הדין דבתער דוקא דיליף מהשחתה דהא איתקוש בקרא ויליף נמי השחתה מהקפה לחייב כל הנשחת כמשחית דומיא דבהקפה דחייב המקיף כמוקף דכתיב בי' לא תקיפו עכ\"ל וראיתי בסמ\"ג לאוין נ\"ז שכ' שם וז\"ל עוד דורש בתוספתא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך הוקשו יחד ללמד מה בהקפה לוקה הניקף אם סייע למקיף אף בהשחתה כן ומה השחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה אף בהקפה. כן עכ\"ל. ולא ידעתי מקום התוספתא ולשון התוספתא פ\"ג דמכות הוא אינו חייב עד שיקיפנו בתער ותו ל\"מ ורבינו הרא\"ם ביאר הטעם מדעתו וכנ\"ל וה' יאיר עיני להבין ד' הראשונים. וראיתי עוד דבדברי הרמב\"ם שכ' שם הסמ\"ג מקודם לד' התוספתא יש קיצור דאחר מארבע [או מארבעים] שערות כתוב ברמב\"ם עוד בזה\"ל ומותר ללקט הפאות במספריים לא נאמר אלא השחתה בתער עכ\"ל ועל דעתי יש להגיה כן בד' הסמ\"ג וכצ\"ל שם בסמ\"ג וכ' רבינו משה שמענו וקבלנו כו' שערות ומותר ללקט כו' השחתה בתער וע\"ז אמר הסמ\"ג ואומר אני שיש להתיישב בדבר כו' [ור\"ל בדבר מש\"כ הרמב\"ם דהקפה אינו אלא בתער יש להתיישב בזה] משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף [ור\"ל דלפי דעת הרמב\"ם אין חיוב בתולש משום מקיף כ\"א בגילוח שיש בו השחתה והיינו בתער דוקא ואיך אמרו בתוספתא שם דתולש חייב במקיף] עוד דורש בתוספתא כו' ומה השחתה אינו חייב אלא בתער כו' אף בהקפה כן כו' ומפני כל זה שפיר כ' הסמ\"ג שיש להתיישב בדבר ויען שנשמט בדפוס בד' הסמ\"ג שם סיום דברי הרמב\"ם חשבו הראשונים שמש\"כ הסמ\"ג ואומר אני שיש להתיישב בדבר היינו בדבר קבלת הרמב\"ם שיעור השערות ולכן כ' הכ\"מ בפי\"ב מהל' ע\"ז ה\"ו ואיני יודע מה הוקשה לסמ\"ג כו' ועיין בב\"י סי' קפ\"א ובד\"מ שם ובביאור מהרש\"ל לסמ\"ג שם ובס' משנת חכמים ס\"ס נ\"ג ביבין שמועה ובחי' מהרד\"מ לסה\"מ ל\"ת מ\"ג שהאריכו בד' הסמ\"ג ולענ\"ד פשוט להגיה בד' הסמ\"ג וא\"ש בעזה\"י. ",
                "אבל לאו דזקן אינו אלא בגילוח כו' כצ\"ל ובנדפס איתא בזה\"ל אבל לאו דראש כל אדם דהקפה אינו אלא בגילוח כו' אולם לשון כדנפקא לן במכות שסיים רבינו נראה יותר להגיה כהגהתי והבן. ",
                "ואידך. פי' התוספתא שהביא למעלה דשמעינן מינה דהקפה אינו אלא בתער צ\"ע ושאלה. וראיתי בספר מעה\"ח שכ' וראיית התוס' בריש שבועות ד\"ה חייב [והוא ראיית היראים] צריך יישוב לדעת הרמב\"ם ולא ראיתי לאחד ממפרשים שכ' מזה עיי\"ש אולם הריטב\"א בחי' למכות דכ\"א כ' ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומש\"ה אילו לא כתיב אלא ראשו הו\"א ודאי וס\"ד דגילוח מצורע בכל דבר אבל בתר דכתב רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגילוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער עכ\"ל: "
            ],
            [],
            [
                "ויקעקע וירשום בדיו כו' כ\"ה בנדפס והנה התרגום אונקלוס פי' וכתובת קעקע ורושמין חריתין הרי דירשום פי' של תיבת ויכתוב דאחר מה שאמרו במשנה עד שיכתוב ויקעקע פי' במשנה שיכתוב במה ועז\"א וירשום בדיו כו' אולם לדברי הרמב\"ם פי\"ב מהל' ע\"ז הי\"א פי' ויקעקע היינו בדיו כו' וא\"כ יפה אמרו במשנה עד שיכתוב ויקעקע בדיו כו' וא\"צ להוסיף תיבת וירשום כמו שהוא בנדפס וז\"ל הריטב\"א בחי' למכות שם כי' קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיבה הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו כו' והיינו כפי מה שהוא בנדפס שהוסיף תיבת וירשום אחר ויקעקע להורות דבדיו כו' לא קאי על ויקעקע כ\"א על שיכתוב וכנ\"ל. ",
                "אסור. לאו דוקא דגם לר\"ש אסור לכתוב שום כתיבה בעולם כהמפרש במכות שם אלא ר\"ל דכל כתובת קעקע חייב מלקות דלא כר\"ש. והנה הרי\"ף והרא\"ש כתבו הא דר\"ש ופי' רב אחא ובר קפרא שבגמרא ועיין בס' פנים יפות שכ' דנ\"מ טובא דמדברי ב\"ק לר\"ש נשמע לרבנן דחייב אפי' ביד [וכדברי הריטב\"א שכתבתי באות א'] דאי נימא דאינו חייב אלא בשריטה בכלי כמשמעות פרש\"י במכות שם במשנה קשה הא דאר\"ש אינו חייב עד שיכתוב את השם ומפרש ב\"ק שם ע\"ז תיפוק לי' דבל\"ז חייב משום שריטה לע\"ז ודוחק לומר לעבור עליו בב' לאוין ומדר\"ש נשמע לרבנן דלא מצינו פלוגתא בהא עכ\"ד. ולי נראה דנ\"מ לענין הא דאמר רב אשי כ\"מ שיש מכה מכתו מוכיח עליו ושרי אבל אם כתב שם את השם וכדתני ב\"ק שם ע\"ז כ\"ע מודו דחייב וזהו שדקדק רבינו ירוחם ני\"ז ח\"ה וכתב נראה עיקר כי בלא מכה אפי' בלא שם ע\"ז חייב עכ\"ל משמע מזה דאילו במכה בעינן שיכתוב שם ע\"ז ושפיר כ' הרי\"ף והרא\"ש בחיבורם הך דר\"ש ופי'. ובקיצור פסקי הרא\"ש כ' ג\"כ ואינו חייב עד שיכתוב שם ע\"ז והוא תמוה שלא זכר מזה בספר הטור סי' ק\"פ לכתוב דעת אביו הרא\"ש כדרכו. ולו\"מ הייתי מגיה דברים אלו שברמזים אחר משכ\"ש מקום שיש בו מכה מותר ליתן בו אפר ואח\"ז כתב שפיר ואינו חייב עד שיכתוב שם ע\"ז וכד' הרי\"ו הנ\"ל. ובשיעור הכתיבה ראיתי בס' לחם ושמלה ביאור הת\"א שכ' בל\"א עמש\"כ התרגום ורושמין חריתין וז\"ל לשון רבים משמע שצ\"ל לכה\"פ שתי אותיות כמו שהוא לענין שבת עכ\"ל וכ\"כ בס' מעה\"ח דלא כהחינוך מ' רנ\"ג שכ' אפי' אות אחת בכ\"מ שבגופו לוקה עיי\"ש והפ\"ת ביו\"ד שם סק\"א כ' בשם תשו' מעיל צדקה שהעלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפי' באות אחת עיי\"ש ועיין בספר לקט אליהו חלק שני ל\"ת מ\"א שכ' דשאני גבי שבת דבעי דומיא דמלאכת המשכן בעי ב' אותיות שכן הי' במשכן חשוב לחבר את הקרשים אבל הכא שמנהג העובדי כוכבים שרושמים עצמן לע\"ז אף באות אחת שייך כן ולהכי חייב. ובס' יד הקטנה ח\"ב הע\"ז פ\"ו מצוה ע' אות פ\"ז כתב ונראה מלשון הרמב\"ם ומל' פרש\"י דאפי' באיזה ענין כתיבה שיהי' ואפי' שלא בתמונת אותיות ותיבות כו' עיי\"ש ופשוט בעיני דאפי' כתב בשמאל אע\"ג דלא הוי מלאכה לענין שבת מ\"מ הכא חייב דלא בעינן דרך מלאכה. ",
                "אפר מקלה ע\"ג כו' כ\"ה בנדפס ובגמרא ונראה ממשכ\"ר אפר סתמא דס\"ל כהרמ\"ה שכ' הריטב\"א ע\"ש דלאו דוקא אפר מקלה דה\"ה לעפרא דעלמא אלא דנקט אורחא דמילתא. והנה הב\"ש לאה\"ע סי' קכ\"ד סקט\"ז ס\"ל דבחקיקה לבד אסור מדרבנן עכ\"פ ובס' משנת חכמים סי' נ\"ז ביבין שמועה שם תמה ע\"ד הב\"ש דמהיכן למד כן דמדברי הפוסקים נראה דאין כאן איסור דרבנן ואף מהתוס' דגיטין כ' ב' ד\"ה בכתובת אין הכרע עכ\"פ כיון דקי\"ל דמותר ליתן אפר מקלה כרב אשי וכ\"נ דעת היראים דליכא בזה איסורא דרבנן מדלא כ' תולדה ללאו זה: "
            ],
            [
                "אמו בהמה או\"ב כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וכ' השם חדש שמעינן מדברי רבינו שדעתו שלא כדעת הרא\"ש והטור בסי' ט\"ז דבתייש הבא על הצבייה מותר לשחוט צבי' ובנה שהרי כתב רבינו בין אביו בהמה כו' עכ\"ל ואיני יודע מנ\"ל לומר הכין דמשכ\"ר בין אביו בהמה כו' ר\"ל דאסור לשחוט האב עם הבן ותל\"מ. ",
                "וכ\"ה בנדפס בין בנקבות בין בזכרים אבל לפנינו בגמרא בין בזכרים בין בנקבות ועיין פסחים פ\"ה א' תוד\"ה אחד דהיכי דאיכא פלוגתא כו' דרך להזכיר פשוט קודם כו' וא\"כ יפה גי' היראים דחנני' אומר כי היכי דאמרת נוהג בנקבות ה\"נ נוהג בזכרים ונראה ליישב גם גי' שלפנינו בגמרא דחנני' אמר דבריו ע\"ס הפסוק דכתיב אותו ואת בנו ואותו משמע זכר ובנו משמע מי שבנו כרוך אחריו דהיינו נקבה לזה אמר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ועיין מש\"כ לעיל סי' ב' אות ג'. וראיתי כאן להעיר ע\"ד הרב אלפס פ\"ז דברכות שכ' שם בזה\"ל והכין מסקנא דנברך עדיף אלא אם אומר ברכו אין תופסין אותו על כך ותנ\"ה בין שאומרים נברך בין שאומרים ברוך אין תופסין אותו על כך שמברכותיו של אדם ניכר אם ת\"ח הוא אם ע\"ה הוא עכ\"ל והוא תמוה לפמש\"כ הרי\"ף לשון הברייתא שמברכותיו וכ\"כ בד\"ס לברכות שם וז\"ל ובב\"נ הגי' שמברכותיו וכ\"ה ברי\"ף עכ\"ל א\"כ מאי נ\"ט הוא למ\"ש בברייתא מקודם בין שאומרים כו' אין תופסין אותו ע\"כ ואדרבה מאחר שמברכותיו ש\"א ניכר כו' ראוי לתפוס אותו על כך ודוחק לומר דה\"פ אין תופסין אותו על כך שמהראוי היה לו לדקדק שמברכותיו כו' ואפ\"ה ע\"ז אין תופסין גם התנ\"ה אינו אלא ראיה למ\"ש אם אומר ברכו אין תופסין אותו על כך אבל למ\"ש דנברך עדיף ע\"ז לא הביאו ראיה ועל כן אומר אני דחסר בהרי\"ף מהברייתא והנקדנין תופסין אותו על כך ועז\"א שמברכותיו ש\"א ניכר כו' והוא טעם למה תופסין אותו הנקדנין ועל כך פי' על הא מר ברכו דנברך עדיף ולפי\"ז שפיר ה\"ר הרי\"ף על כל מה שכ' למעלה דנברך עדיף ואם אומר ברכו אין תופסין אותו ע\"כ דהיינו מרישא דברייתא מבואר שאם אמר ברוך אין תופסין אותו על כך דלא כהנקדנים ועכ\"פ שמעינן דנברך עדיף דבזה ל\"פ הת\"ק והנקדנין. ובב\"ק כ\"ב א' והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין והת\"ח שם הקשה דאיפכא הל\"ל למיתני בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה דמלמעלה למטה הוי רבותא טפי דפטור עכ\"ל ולד' הסמ\"ע בחו\"מ סי' ע\"ב סק\"ח לק\"מ דהבין האחרון פשוט יותר מן הראשון ובזה יתיישב מה שהקשה הש\"מ לב\"ק שם מאי פריך הגמרא והתניא הכלב כו' פטורין נימא דברייתא דהכא מיירי בר\"ה ומש\"ה בכל גווני פטורין ובשלמא לפרש\"י דמלמטה למעלה הוי שינוי וחייב ח\"נ לק\"מ משא\"כ לפי' התוס' קשה וכן הקשה בס' בית יהודה וסיים ויש ליישב ועם ד' הסמ\"ע א\"ש דאם נאמר דמיירי בר\"ה ולמלמעלה למטה פטור מטעם דרגל לא מחייב ברה\"ר א\"כ ד\"ז הוא פשוט יותר ואפכא הו\"ל למיתנא מש\"ה משנינן בדאפיך מיפך ומאי פטורין פטור מנ\"ש וחייבין בח\"נ ושפיר הבין ה' חרון פשוט יותר שהוא פטור מנ\"ש דלאו משונה לחוד הוא אלא אפי' אנוס נמי הוי ואין להקשות לד' הסמ\"ע מהא דתניא ב\"ק כ\"א ב' אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה כו' והתם הבין הראשון פשוט יותר לחייב דשאני התם דכלפי שאמר למעלה באותה ברייתא בכלב וגדי מלמעלה למטה חייבין אמר באדם ותרנגול דכשם שלמעלה למטה חייבין ה\"נ מלמטה למעלה חייבין ועיין כתובות כ' ב' תוד\"ה אחד עה\"ג. ",
                "בנדפס כתוב עוד ותניא בההיא פרקא [פ\"ב א'] אין לי אלא אותו ואת בנו בנו ואותו מנין כשה\"א לא תשחטו הרי כאן שנים. ",
                "בשותפות. פי' שלקחו שניהם יחד בב\"א שהיה להם ידיעה זה מזה. שם חדש. ובמשנה לפנינו ליתא תיבת בשותפות ודע דבברייתא בגמרא שם תנא אש קדם השני הר\"ז זריז ונשכר וכ' הש\"ך ביו\"ד סט\"ז סקי\"ד דמ\"מ לכתחילה אין ראוי לעשות כן כשלקחו מאדם אחד משום איסור גזל והתבו\"ש סקכ\"ו כ' ע\"ד הש\"ך דלא נראה כלל לומר ששבחוהו חכמים לקראו זריז ונשכר אי אסור לעשות כן ואין זה כ\"א זריז ונפסד וכ\"כ הפמ\"ג בש\"ד ואומר אני ראי' לדברי הש\"ך מירושלמי רפ\"ג דקדושין שאמרו שם תני הר\"ז זריז ונשכר ונקנה המקח אלא שנהג מנהג רמאית הרי מבואר לשון זריז ונשכר אף שנהג מנהג רמאות שנקרא רשע דלא כהתבו\"ש. ",
                "מנסיא לפנינו זומא [הגרא\"ד]. ",
                "פי' שיודיע המוכר ללוקח אמה מכרתי לשחוט או בתה מכרתי לשחוט במקום שיש לספק ולתלות כו' והוא כדתנן במתני' המוכר צריך להודיע שמכר בתה לשחוט ותו לא ובנדפס איתא שיודיע המוכר ללוקח שלא לשחוט במקום כו' ונראה לי שלא לשחוט הוא מדברי רבינו דלהכי צריך להודיעו שלא לשחוט ומשכ\"ר ומטעם זה כו' שלא ישחוט במקום שיש לספק ולתלות שישחוט הלוקח ונראה כו' רומז למ\"ש בתוספתא הביאו רש\"י בחולין פ\"ב א' סד\"ה לענין דינא תנן הלוקח מבעה\"ב הוא קודם לבעה\"ב שע\"מ כן לקח וא\"כ בד' פרקים אלו שבמשנה לא ישחוט המוכר אמה לשחוט או בתה לשחוט במקום שיש לספק ולתלות שישחוט הלוקח ונראה הדבר שנשחט אחד מהם וא\"כ אח\"כ כשישחוט המוכר ג\"כ עובר משום אותו וא\"ב וזש\"ר ומטעם זה וסברא זאת [שבב' לוקחים] שלא ישחוט [גם הבעה\"ב המוכר בעצמו] במקום שיש לספק ולתלות שישחוט הלוקח ונראה כו' דאידי ואידי חד טעמא הוא ובנדפס איתא שלא ישחוט שיש לתלות ונראה הדבר שנשחט אחד מהן ופי' שם הש\"ח דאשמעינן רבינו דמטעם זה וסברא זאת שהודיעו המוכר שמכרה לשחוט בזה האופן הוא שלא ישחוט אבל אם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע כדתניא שם בש\"ס עכ\"ל ואין אבא מודה לו בזה. ",
                "של פסח. פרש\"י ע\"ז ה' ב' וי\"ד דניסן משום פסחים וז\"ל הכלבו סי' ק\"י וי\"ד דניסן משום חגיגת י\"ד שיהי' פסח נאכל על השובע עכ\"ל וזהו כוונת פרש\"י ז\"ל דלא כב\"ה ליו\"ד ס\"ס ט\"ז ועיין בס' נחלת עזריאל שם. ",
                "עוד גרסינן שם במשנה אר\"י אימתי בזמן שאין לו ריוח כו' ופסקוה כל הפוסקים וע\"ע להרב תבו\"ש סי' ט\"ז סקכ\"ב ולא ידעתי טעם רבינו אמאי השמיט הא דר' יהודה אם לא שנאמר שדעתו כדעת הבה\"ג שהשמיטו וכ' הרב פר\"ת בסקי\"ב דמשמע דסובר דפליג ר\"י ארבנן כו' ולרבנן לא מפליגינן ע\"ש. לשון השם חדש. ועיין לעיל סי' רס\"ח ובביאורי שם אות ד'. ",
                "והלכה כחכמים כ' השם חדש ואי לאו דמסתפינא הו\"א דצ\"ל והלכה כר\"מ דבחולין פ\"ו ב' אמרו הורה רבי כר\"מ באחרונה וכל הפוסקים רו\"א פסקו כר\"מ עכ\"ד. "
            ],
            [
                "כלל. לישנא קלילא הוא ור\"ל כל שהוא [הגרא\"ד]. ",
                "בנדפס הגי' שלא יבוא לידי חשד והוא הנכון כמ\"ש בחולין מ\"ד ב' משום חשדא כו' הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. אך מש\"ש בנדפס ולא לדבר רע אינו מובן והנכון כגי' הכת\"י שלפנינו שלא יאמרו עליו דבר רע. ",
                "רבא. לפנינו רב ומשכ\"ר כגון אנא דשקילנא כו' כ\"ה גי' הע\"י אבל בגמרא הגי' אי שקילנא כו' ודע דאביי אמר שם ל\"ש אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי ל\"ל בה ועיי\"ש בפרש\"י אבל הרי\"צ גיאות בהל' תשובה כ' אמר רב כגון כו' טבחא באתרא דתבעי כו' אבל באתרא דלא תבעי ל\"ל בה וכן הי' גי' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' יסה\"ת הי\"א עיי\"ש בכ\"מ. ",
                "עיין להלן סי' ת\"ג ובביאורי שם אות א'. ",
                "עיין להלן סי' ת\"ג בביאורי אות ה'. ודע דהת\"ח בסנהדרין פ\"ב א' עמש\"ש כ\"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב כתב וז\"ל חילול השם היינו כשעושה כן בפרהסיא לפני עשרה מישראל כי היכי דקידוש השם לא הוי בפחות מעשרה מישראל כדאמרי' בס\"פ בן סו\"מ ה\"נ חילול השם הבא עה\"כ אין הורגין אותו אא\"כ יודעין בו י' מישראל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב מהל' א\"ב עכ\"ל ונראה מדבריו דס\"ל דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ר\"ל בתוך בני ישראל הכתוב אחר ונקדשתי קאי גם על ולא תחללו כו' דהיינו ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי תרווייהו בתוך בני ישראל דהיינו בעשרה ובס' משנת חכמים סי' ב' הביא מיומא פ\"ד א' והאיכא חילול השם אף לגבי נכרים: "
            ],
            [
                "לשון בה\"ג במנין הלאוין שלו \"עורת או שבור לא תקריבו\" ורבינו כ' \"עורת או שבור וכל אשר בו מום לא תקריבו\" ונראה שכן היה גירסתו בבה\"ג ושני לאוין המה דכתיב בהם לא תקריבו. א) עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לה' [ויקרא כ\"ב כ\"ב]. ב) כל אשר בו מום לא תקריבו [שם כ\"ב כ']. וז\"ש הבה\"ג [לפי נוסחת רבינו] עורת או שבור וכל אשר בו מום לא תקריבו אולם רבינו הוסיף ע\"ד הבה\"ג בפנים הסימן לאו. ג) ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' [שם כ\"ב כ\"ב] ופי' ג' לאוין אלו. א) על השחיטה. ב) על ההקדש. ג) להקרבה. וזש\"ר בסמוך שלא להקריב. ושלא לשחוט. ואף לא להקדיש. ונמצא שתי אלו שחיטה והקדש כ' הבה\"ג במנין שלו והשלישי והוא הקרבה הוסיף רבינו וזש\"ר אח\"כ להוסיף \"ולהקריב\" מנלן כו' והרמב\"ם לאוין צ\"ג כ' שהזהירנו מזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח והוא אמרו ית' לא תקריבו לה' [שם כ\"ב כ\"ד] וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ש\"י ורבינו לא כ' \"ושלא לזרוק\" ועיין שם בסמ\"ג שכ' בזה\"ל ובתורת כהנים דורש זריקת הדם מעל המזבח ובתמורה ד\"ז מקשה לה ואומר כי על המזבח אורחיה דקרא הוא ולא בא לזריקת דמים עכ\"ל ועיי\"ש בתמורה ל\"א ר\"י בר\"י אומר כו' וא\"כ מש\"ה לא כתב כאן לאו שלא לזרוק וכ' אח\"כ ריש סי' שמ\"ב מעוך וכתות ונתוק לא תקריבו ושם כתב בפי' לזריקה אתא, והנה החינוך ס\"ס רפ\"ו כ' ע\"ד הרמב\"ם וז\"ל ועל מה שאמר הקדיש לוקה צ\"ע וכ' שם הגרי\"פ בהגהותיו בזה\"ל עיין לקמן סי' פ' ובפ\"ק דתמורה ד\"ז עכ\"ל וכ' בס\"ס סדר המצות בהגהות ותיקונים לס' החינוך שהוא טעות בדברי הגרי\"פ ותיקן \"עיין לעיל סי' רפ\"ה\" ולי נראה שצ\"ל בדברי הגרי\"פ עיין לקמן סי' שנ\"א וכוונת הגרי\"פ דקושיית החינוך להרמב\"ם תליא בהב' טעמים שכתב בסי' שנ\"א במומר. א) שגזה\"כ הוא אע\"ג שאין בו מעשה במימר אפ\"ה לקי. ב) דמימר מיקרי עביד מעשה בדיבורו. ולטעם הא' שפיר הקשה בהקדיש בעל מום מ\"ט לוקה משא\"כ לטעם הב' לק\"מ דהקדיש בעל מום שוה למימר דבדיבור עביד מעשה ועיין שו\"ת עמודי אור סי' ס\"א אות ז' שתמה ע\"ד הה\"מ והוא ממש הצ\"ע של החינוך להרמב\"ם ועיין ס' אבי הנחל דרוש ה'. וא\"כ לפי מה שבארתי דברי רבינו היראים נכללין בסי' זה ג' לאיין של הרמב\"ם ואפשר דלענין מנין תרי\"ג נחשב לאחד כדעת הרמב\"ן סוף מל\"ת שלו וז\"ל אבל נאמר כי הקדש בע\"מ למזבח ושחיטתן וזריקת דמן והקטרתם כולם מצוה אחת אע\"פ שלוקין על כל אחת לפי שהכוונה בכולם למנוע עשיית הקרבן מבעלי המומין כו' עכ\"ל ועיין מה שכתבתי לעיל ריש וי\"ו החמישי אות א'. ",
                "להוסיף ולהקריב. בנדפס ליתא אלא להקריב מנלן כו' וכבר בארתי לעיל אות א' לשון הכת\"י על נכון. ",
                "לא תקריבו מה ת\"ל אי משום בל תקדישו הרי כבר אמור למעלה אי להקרבה הרי כבר אמור למטה פי' ואשה לא תתנו הא אינו אומר לא תקריבו אלא לא תשחטו. להקדיש מנלן דכתיב בההוא עניינא כל אשר בו מום לא תקריבו ותניא בת\"כ ומייתינן לה בתמורה כל כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "כולו. כ\"ה בנדפס ומשם הגהתי המוסגר ובת\"כ איתא ובל תקטיר אח החלב. ",
                "תניא כו' כ\"ה בת\"כ והרמב\"ן בסה\"מ ל\"ת צ\"ה כתב וישנו בגמרא דתמורה ובסמ\"ג לאוין ש\"י כתב ובתמורה ת\"ר כל אשר בו מום כו' מום עובר מנין כו' וכ' שם המגיה ונשמט זה מן הדפוסים ובספר מוגה מצאתיו ע\"כ ועפי\"ז א\"ש מאי דאיתא לפנינו בתמורה ז' א' מתקיף לה ר\"ל כו' בתם שנעשה בע\"מ ועובר והבה\"ז שם פי' ועובר ר\"ל עובר על ה' לאוין ובהגהות הגר\"א כ' ועובר ל\"ג אבל לפי גי' הראשונים נראה שקודם מתקיף לה ר\"ל הי' כתוב ת\"ר כו' מום עובר מנין כו' וע\"ז קאי תיבת ועובר ועפי\"ז יהי' מדויק לשון מתקיף לה ר\"ל והגר\"א שם פי' מתקיף לה ר\"ל לשון איבעיא עכ\"ל ולפי הנ\"ל יש לפרש גם בלשון קושיא ככל מתקיף שבש\"ס והיינו דר\"ל מקשה מנ\"ל להברייתא לאתויי מדכתיב כל דהיינו מום עובר דילמא מרבה כל נולד ממעי אמו בע\"מ וכדברי הספרי שופטים פ' קמ\"ז שה\"ר להלן סי' שע\"ח וז\"ל אין לי אלא שנולד תם ונעשה בע\"מ נולד בע\"מ ממעי אמו מנין ת\"ל כל ע\"כ ולעולם מום קבוע ולא מום עובר וז\"ש ר\"ל מדלא אמרו כן שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע\"מ ועובר דאי בע\"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא ומש\"ה לא מרבינן מתיבת כל בע\"מ מעיקרא ממעי אמו אלא מום עובר ותו לא. ומש\"ש בספרי נולד בע\"מ ממעי אמו מנין ת\"ל כל ואילו מום עובר רבינן שם מדכתיב דבר רע התם לענין זביחה כדכתיב לא תזבח לה\"א וגו' אבל לענין בל תקדיש לא וכפרש\"י ומשני לי' ר\"ח בר יוסף שרוע וקלוט כתיב בפרשה ופרש\"י ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו וא\"כ הרי בבעל מום ממעי אמו מיירי הכתוב ואין צורך לרבוי כל זולת מום עובר. והנה לשון הספרי כתב הרמב\"ן שם וז\"ל ממעי אמו מנין ת\"ל כל דבר רע. מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת\"ל מום כל דבר רע, מנין לזקן ולחולה ומזוהם ת\"ל שור או שה כל דבר רע עכ\"ל ונראה מזה כי ממעי אמו מרבינן מהיתור מדכתיב כל ובעל גרב יבלת חזזית מתיבת מום וזקן חולה ומזוהם מדכתיב שור ושה וכמו שדרשו בת\"כ אמור ושור ושה לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה עיי\"ש בהתו\"ה סי' קי\"ז ולפי\"ז בודאי יש לפרש בעל גרב יבלת חזזית שבספרי היינו מום קבוע האמור בתורה והוא גרב יבש, יבלת שיש בה עצם. חזזית מצרית והוא ילפת, ושלשתן אמורים בתורה והוא מום הכתוב בפסוק לא תזבח לה\"א וגו' שאמר הספרי וז\"ש בס' לב שמח לסה\"מ שם ולפי שאין הבישן למד הגדתי היום כי הוקשה לי מאד זה שכ' הרמב\"ם וקבלו הרמב\"ן שהתבאר בספרי דקרא דלא תזבח בבע\"מ עובר הכ\"מ ואני לא מצאתי זה בספרי עכ\"ל והגאון בעל מעה\"ח בספרו תפס אותו מהמבואר בספרי מנין בעל גרב בעל יבלת ובעל חזזית ת\"ל כל דבר רע והכ\"מ כ' בפ\"א מהל' א\"מ שגרב וילפת הוא מום עובר וכ\"כ הסמ\"ג מל\"ת סי' ש\"י עכ\"ל ולא השגיח במחכ\"ת דהסמ\"ג [וכן היראים] כ' גרב וילפת מנין ת\"ל כל דבר רע וא\"כ עכצ\"ל בפי' כמו ששנינו בבכורות מ\"א א' ואלו שאין שוחטין עליהם כו' ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית והרמב\"ם בפ\"ב מהל' א\"מ ה\"ת כ' יבלת באותן שאין מקריבין את הבהמה בזה לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחר נדריך ואם הקריבן יראה לי שהורצו עיי\"ש ובדיוק כ' בספרי גרב וילפת ותל\"מ אבל גי' הרמב\"ן מבואר גרב יבלת חזזית ונפקא לי' מדכתיב מום כל דבר רע יפה הקשה הלב שמח ולא בוש בדבר. ",
                "בכל מקום. ט\"ס וצ\"ל מכל מום והוא הרבוי שבת\"כ שכ' רבינו למעלה וגם בנדפס כתוב כאשר רבינו בעל מום והוא ג\"כ ט\"ס דצ\"ל כאשר רבינו מכל מום: "
            ],
            [
                "כנ\"ל להגיה וכ\"ה בבה\"ג וכ\"כ רבינו במפתח לעיל ריש וי\"ו החמישי והוא מוכרח שזה העיקר בסימן זה. ",
                "לפנינו בת\"כ הגי' חיה ועוף מנין ת\"ל בארצכם בע\"מ מנין ת\"ל לא תעשו ופי' שם בהתו\"ה מן בארצכם למדנו לאסור ד\"ז בכל צאצאי הארץ אף חיה ועוף ומ\"ש בע\"מ פי' דהיינו מסרס אחר מסרס שאר\"י הכל מודים שהוא חייב וד\"ז למדנו מדכתיב לא תעשו על נתוק דמיותר דכש\"כ הוא מכורת אלא להביא נותק אחר כורת שחייב אבל גי' רבינו היראים בת\"כ על חיה ועוף ת\"ל לא תעשו ובבע\"מ ת\"ל בארצכם וכן הביא הגר\"א בביאוריו לאה\"ע סי' ה' סקכ\"ב וצ\"ל דמ\"ש ת\"ל לא תעשו פי' מדל\"כ לא יֵעָשו דליהוי משמע דהקפיד הכתוב על אלו הנקרבין שלא יעשו מסורסין אלא אמר לא תעשו משמע שלא הקפיד אלא על העושים ואין אנו משגיחין על הנעשים דאע\"ג שאינם ממין הראוי להקרבה כגון חיה ועוף מ\"מ לא תעשו ועדיין הייתי אומר דבע\"מ מיגרע גרע דמאחר שכבר הוא בע\"מ יהיה מותר לסרסו ת\"ל בארצכם, ובנדפס יש כאן דלוג וחסרון והנה לענין סירוס דגים בס' מנחת חינוך מ' רצ\"א נסתפק בזה ובהתו\"ה כ' לדבר פשוט שלא הוזהרו על סירוס הדגים דכתיב בארצכם והגאון יעב\"ץ בסידורו מ\"ע כ' לדבר פשוט דדגים נמי בכלל האיסור וכ\"כ הפ\"ח באה\"ע סי' ה' סק\"ח ע\"ש. ",
                "פי' כו'. לפנינו בת\"כ ובשבת ק\"י ב' הגי' ת\"ל בכם ועיי\"ש בתוד\"ה ת\"ל שפי' דמן הכנוי שבארצכם דהול\"ל ובארץ מזה דרשו כאלו כתיב גם ובכם וכ\"ה בשאלתות סי' ק\"ה ורש\"י בשבת שם פי' קרי ביה לא תיעשו וגי' רבינו ופירושו חדש הוא, ולפי פי' רבינו יש לדקדק דמש\"ש בת\"כ מנין שהנקבות בסירום ת\"ל כי משחתם בהם מום בם דהיינו שנתרבו לאיסור סירוס משום דבאותו פסוק נתרבה גם איסור סירוס לזכרים מדכתיב לכם ומש\"ש בת\"כ לא ירצו לכם מלמד שאין מרצים הוא סיום דברי ר' יהודה דאמר בהם אין נקבות בסירוס דרוצה לומר בהם אאיברים הנזכרים במעוך ונתוק וכרות שהם בגיד וביצים בהם שייך סירוס ולא באיברי נקיבה כגון נטילת האם וכדומה כמש\"כ החת\"ס בשו\"ת חחו\"מ סי' קפ\"ה, ורבינו בסמוך סוף הסימן ביאר ד' הת\"כ שאמר מנין שאף הנקיבות בסירוס כו' שנתרבו לאיסור סירוס ולמ\"ד נשים נצטוו מיירי ובסירוס ביד דלא הוי ממילא כו' ובהתו\"ה פ' אמור סי' קכ\"ג כתב מדנפשי' יותר נראה שהפלוגתא הוא לענין סירוס וי\"ל דת\"ק ריב\"ב הוא דאמר על שניהם הוא אומר פרו ורבו ולכן אוסר סירוס גם בנשים כו' ולא זכר שכן פי' היראים ושמעינן מדברי רבינו דאף בנקיבה שייך סירוס במעשה כמש\"כ הב\"ש באה\"ע סי' ה' סקי\"ד ודלא כהב\"תח שם שכ' דבאשה לא שייך סירוס במעשה אלא בשתיית כוס עקרין ומש\"כ רבינו לעיל ושלא לעשות בזכרי אדם ובהמה חיה ועוף דדוקא בזכרים ולא בנקיבות הוא משום דקי\"ל נשים לא נצטוו בפ\"ו, ודע דבס' נחל איתן בפט\"ז מהל' א\"ב הי\"ב הקשה על בעה\"מ שברמב\"ם שם והבאה\"ג באה\"ע סי' ה' ולא ראה דברי הגר\"א בביאוריו לאה\"ע שם סקכ\"ט שכ' ע\"ד הבאה\"ג דר\"ל מדמצריכינן שם סנהדרין ע\"ו ב' או לרבות את המצמצם ש\"מ הא בלא\"ה מצמצם פטור וא\"כ בסירוס דליכא רבוייא מש\"ה פטור דאע\"פ שלא היה יכול לעלות. ",
                "י\"ל כו' הקפידה תורה. פי' דאפי' לפסוק בסם אסור וזש\"ר \"יש לומר\" דאילו לסרס בידים מקרא מלא הוא בתורה ולשון הקפידה תורה שכ' רבינו הנה לפמש\"כ בסמוך ונראה הדבר שעיקור סם מדרבנן כו' אין כאן איסור תורה כלל אלא דלרבינו לא פסיקא לי' ד\"ז ולע\"ע קאי בשיטה זו דעיקור סם דבר תורה, ומהרא\"ש בביאוריו לסמ\"ג לאוין ק\"כ לא פסיקא לי' בכוס של עיקרין בזכר דבהמה אי אסור מן התורה או דרבנן וז\"ל שם משום דגזרינן זכר דבהמה אטו זכר אדם או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ\"ל. ",
                "פרק א' כו'. ט\"ס וכצ\"ל פ\"ו דאי הות מיפקדא לא הוות מיתסרא משום כו' וכ\"ה בנדפס אלא שחסר שם לפי\"ז תיבת שבוש וכדברי רבינו כאן כן פרש\"י בשבת קי\"א א' ד\"ה אלא באשה שאינה מצווה בפריה ורביה כו' ובס' מנחת חינוך מ' רצ\"א הניח דברי רש\"י בצ\"ע ופי' אלא באשה דבאשה לא שייך מצות סירוס עיי\"ש ולא ראה דברי היראים דע\"כ מש\"ש ולריב\"ב כו' מאי איכא למימר ר\"ל דהדר קושיא דלעיל ובארצכם לא תעשו ועיין בסמוך. ",
                "הרשב\"א בחי' לשבת קי\"א א' כ' בזקנה א\"נ בעקרה כלומר דליכא משום ביטול פ\"ו ומשום סירוס נמי ליכא דבאשה ליכא משום סירוס דאדם הוא דאסר רחמנא עכ\"ל והוא שיטת התוס' שם ק\"י ב' ד\"ה והתניא כו' ובאשה דלא שייך סירוס אוקי במסקנא כו' ושם קי\"א א' ד\"ה אלא דזקנה לאו סירוס הוא ושם ד\"ה בזקנה כו' דאין שייך בה סירוס אבל רבינו הרא\"ם ס\"ל דגם באשה שייך בה סירוס כמש\"כ למעלה ולכן כ' כאן דעקרה דומיא דזקנה שאין כי\"ב ראוי לבנים ופי' דבריו דסריס שנסתרס בידי אדם דלולא יד אדם שהיתה במעל הזה ראוי הוא לבנים הקפידה עליו תורה משא\"כ זקנה ועקרה שהוא בי\"ש אין כי\"ב ראוי לבנים שרי עיקור סם מיהו מסתבר לי' לרבינו דדוקא עיקור סם דהוי מדרבנן כמש\"ו ונראה הדבר כו' ולא סירוס דאורייתא דבדאורייתא אין לנו לחלק והוה כמסרס אחר מסרס וצ\"ל לדעת רבינו דמ\"ש בגמ' א\"נ בעקרה ל\"ד דה\"ה באיש עקר דמ\"ש אלא משום דבאשה קאי קאמר בעקרה אבל לדעת התוס' והרשב\"א בעקרה דוקא. ",
                "מדשרי כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ועיין במ\"מ פט\"ז מהל' א\"ב הי\"ב שכתב שם מהסוגיא דשבת דק\"י מתבאר זה דכל היכא דלא נגע באיברים ממש לא מחייב וכ' המנחת חינוך שם ואני לא זכיתי להבין דאדרבא מהסוגיא נראה דאין חילוק דאפילו בכוס של עיקרין עובר בלאו ומסתמא לוקין כי הוא בכלל הלאו כו' ובס' דרישת ארי לאה\"ע סי' ה' סק\"ג כ' לבאר דהיינו לשיטת הרמב\"ם דכתב המסרס את הנקבה פטור וכ' הרב המגיד פטור אבל אסור ע\"ש וא\"כ אי אמרת דחייב אהשקאת כוס עיקרין הוה לן לאסור בנקבה לכתחילה ובסוגיא דשבת מתבאר דאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין עכ\"ל וא\"כ נראה שמפרש דאסור היינו מדרבנן וכן כתב בשו\"ת עמודי אש סי' כ' אות ג' ע\"ש המאירי שבת ק\"י ב' שכ' וז\"ל וסירוס זה אינו אלא מד\"ס ואע\"פ שדרשו מן המקרא כו' אסמכתא בעלמא הוא עכ\"ל וז\"ל הברכ\"י לאה\"ע סי' ה' דין י\"ב המשקה כוס עיקרין וכו' איסור מדאורייתא הרמ\"ך בתשו' בית יהודה ח\"ב סי' מ\"ז ולהמחבר הוא מדרבנן עכ\"ל והגאבד\"ק טעלז מהרא\"ג שליט\"א בקונטרס באר בשדי שבס\"ס ש\"ח מערכת ח' כ' שם באות י\"א פשטות דברי הרמב\"ם והשו\"ע מורין דהוה איסור דאורייתא אלא שאין לוקין עליו כו' ועיי\"ש והנה גם דעת רבינו שהוא מדרבנן וראייתו מדשרי בזקנה ועקרה ואפי' למ\"ד נשים נצטוו על פ\"ו וכמש\"כ באות הקדום ועיין הע\"ש שאילתא ק\"ה אות ט' שלא כ\"כ. ",
                "פי' כו' עד והאי קרא חסר בנדפס והוא טעות המעתיק שדלג מן ת\"ל כי משחתם בהם מום בם קמא לבתרא וחיסר מה שביניהם. ",
                "בנדפס כתוב עוד אמרינן בפ' הפועלים [ב\"מ צ' א'] הני תורי דגנבי ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון ע\"כ: "
            ],
            [
                "לשון הנדפס ת\"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה פי' רבינו שלמה זצ\"ל שקלים כו', והרמב\"ן במל\"ת שלדעתו סי' ח' מנה לאו זה, שלא לקבל שקלים מן הנכרים ולא לצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור כגון התמיד והמוספין כו' ומקרא מחוייב הדרשא שהיה די באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו אלה וגו' ולפיכך באנו הפירוש המקובל כי לחם אלהיכם רומז לתמיד שנאמר בו את קרבני לחמי יאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם כלומר ולא תקריבו אלה כי משחתם וגו' עכ\"ל והוא דעת רבינו ג\"כ וא\"כ לבד הלאו שבפסוק זה שלא להקריב בע\"מ מיד הנכרים שחשב הרמב\"ם ל\"ת צ\"ו יש כאן עוד לאו כמש\"ו שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ועיין תוס' מנחות ע\"ג ב' ד\"ה איש ועוי\"ל כו' וכ\"כ הסמ\"ג לאוין שי\"ד ומש\"כ בנדפס מנין לרבות שאר קרבנות צבור ת\"ל לא תקריבו נ\"ל שט\"ס הוא וצ\"ל ת\"ל מכל אלה כמבואר כאן וז\"ל הסמ\"ג שם ת\"ל מכל אלה כלומר תמימין ובע\"מ שנזכרו במקרא למעלה: "
            ],
            [
                "ת\"ל בבקר. בנדפס הגי' ת\"ל תמים ואינו מובן והנכון כמש\"כ כאן ובת\"כ לפנינו הגי' ת\"ל או בצאן ועיין בק\"א שפי' דמתרי או שכתוב או לנדבה בבקר או בצאן יליף וולדות ותמורות וכגי' רבינו כ\"כ הסמ\"ג לאוין שט\"ו. ",
                "או בבקר כו' נראה דצ\"ל או לנדבה בבקר או בצאן וכצ\"ל בנדפס ומש\"ש ת\"ל נדבה כו' צ\"ל ת\"ל או לנדבה כו' וב' או דריש ולשון הסמ\"ג שם ת\"ל בבקר או בצאן, ונכון. ",
                "הא דתניא בבכורות פ' כפה\"מ, הוא תוספת דברי רבינו ולשון הת\"כ הוא מכאן אמרו בכור כו' והסמ\"ג כ' הא דתנן כו' דמתני' הוא שם ל\"ג ב' ועיין מנחות נ\"ו ב' תוד\"ה (ע\"א) ר\"ש. שדקדקו בזה ואפשר שרבינו שכ' דתניא לא נחית לדקדק בזה דס\"ל דמתני' וברייתא כולה חדא פלוגתא היא כמש\"כ הלח\"מ לדעת הרמב\"ם בפ\"ב מהל' בכורות הי\"ג שלא כדה\"ת עיי\"ש וכן נראה מפיה\"מ להרמב\"ם בבכורות שם. ",
                "כרבנן קי\"ל בנדפס כרבנן נמי קי\"ל ונראה שט\"ס תיבת נמי כמבואר כאן, וטעם רבינו עולה גם לרב יהודה א\"ש גופיה דפסק בבכורות ל\"ד א' כר\"ש דברייתא אע\"ג דשמואל ס\"ל בכתובות נ\"ז א' הלכה כר\"מ בגזירותיו והיינו מטעם שכ' רבינו דהא ר\"מ נמי להקל דריש ועיין לעיל סי' ז' בביאורי אות כ'. ",
                "ומקשינן ויהא כו', נראה דרבינו ס\"ל דלחכמים דפליגי אר\"מ מטיל מום בבע\"מ אינו אלא איסורא דרבנן כמש\"כ התוס' בבכורות ל\"ג ב' סד\"ה בע\"מ. דאע\"ג דמטיל מום בבע\"מ שרי מדאורייתא מ\"מ מדרבנן מיהא אסור כו' וכ\"כ התוס' במנחות דנ\"ו דאפי' מטיל מום במתכוין ליכא איסורא דאורייתא כדדרשינן תמים יהיה לרצון ור\"ל אלא מדרבנן אסור ומשום הקזה שרי כמש\"כ התוס' בבכורות ומש\"כ המעה\"ח דמשמעות התוס' דמנחות שם דדוקא באחזו דם שרי אפי' לכתחלה כיון שאין לו רפואה בענין אחר הא לא\"ה איסורא מיהא איכא מדאורייתא לא ידעתי מנ\"ל הא דפשוט בעיני דכוונת התוס' הא לא\"ה אסור מדרבנן וא\"כ מאי מקשה הגמרא לרבא בע\"ז י\"ג ב' וליהוי כמטיל מום בבע\"מ הא אליבא דרבנן מטיל מום בבע\"מ אינו אלא איסור מדרבנן ורבא נמי מפני שנראה כמטיל מום אמר דהיינו נמי מדרבנן ומזה הוכיח רבינו דסוגיא דשם כר\"מ דמטיל מום בבע\"מ חייב ושפיר מקשו אמאי אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום דהול\"ל מפני שמטיל מום ויהיה פירושו לר\"מ מדאורייתא ולחכמים מדרבנן וכן פרש\"י שם וזש\"ר ואע\"ג דסוגיא דתלמודא כר\"מ כו' מיהו כרבנן קי\"ל כו'. ",
                "לשון הגמרא לפנינו א\"ל דילמא את גרמת ליה, וז\"ל שו\"ת מהר\"י מברונא סי' קס\"ב ובפ' אין צדין דא\"ל דילמא את גרמת לי' כו' ואי הוי מטיל מום ממש דרבנן למה גזרו למיחש אפי' בספק גרמא דא\"ל דילמא את גרמת לי' עכ\"ל ואיני יודע מה ספק יש שם והלא רבא שואל לההוא גברא דילמא ההוא עובדא דעייל רישי' ופרטי' הוצא לשפותיה איהו גרם לי' מדעת כפרש\"י וע\"ז השיב לו לא ותו ל\"מ. ומשכ\"ש מהר\"י מברונא אההיא דכל פסוה\"מ ל\"ה א' דתנן כל שלדעתו אסור ומפרש בגמרא לאתויי גרמא וז\"ל ומ\"ש גרמא מהטלת מום ממש תרווייהו מקראי ילפינן דתניא אין לי אלא שלא יהיה מנין שלא יגרום בו מום ת\"ל וכו' אעכצ\"ל דאסמכתא בעלמא היא גזירה גרמא אטו מטיל ממש עכ\"ל. תמיהני דברור הדבר דהא דדרשי רבנן כל מום לאיסור גרמא הוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא אלא שאין לוקין ע\"ז אע\"ג דאיסור דאורייתא הוא ומש\"ה אצטריך לי' לרבויי בזה הכלל. עוי\"ל דאתיא אליבא דר\"מ דדריש כל מום למטיל מום בבע\"מ ואפ\"ה אסור גרמא לדידי' עכ\"פ מדרבנן ושפיר מרבינן לי' בזה הכלל וזהו כוונת הרמב\"ם בפיה\"מ בפ\"ה דבכורות שכ' וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה ובתוספתא ספ\"ג דבכורות אמרו העושה מום בבעל מום והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ לוקה את הארבעים ודע זה עכ\"ל. והנה פשוט דמ\"ש בתוספתא העושה מום בבע\"מ כו' לוקה כו' היינו דוקא אליבא דר\"מ ומה לו להרמב\"ם להביאו פה והרע\"ב כ' כדברי הרמב\"ם ותמה עליו התוי\"ט עיי\"ש וכבר כ' בקול הרמ\"ז לא על הרע\"ב תלונותיו כי אם על הרמב\"ם בפי' כו' אבל לפי הנ\"ל א\"ש דבמכוון כ' הרמב\"ם בפי' כשיטת ר\"מ דלפי\"ז גרמא איסור דרבנן וא\"ש ריבוי דזה הכלל כ\"ש לדעתו אסור ואפי' ע\"י סיבה כו' כמו שמפרש הרמב\"ם שם ומיהו אין זה הכרח דסתם משנה כר\"מ לפסוק כוותי' דבכ\"מ יש זה הכלל לסימנא בעלמא עיין מגילה כ\"ב ב' ולפמש\"כ המנחת חינוך מ' רפ\"ז דדעת הרמב\"ם לפסוק כר\"מ דמטיל מום בבע\"מ חייב אלא שאינו לוקה קשה לי לשון התוספתא שכ' הרמב\"ם בפיה\"מ דשלשתן לוקה את הארבעים ומש\"כ בקול הרמ\"ז שם שהרמב\"ם והרע\"ב רוצים להסביר במאי קמפלגי רבנן ור\"א ואומרים שר\"א סובר מטיל מום בבע\"מ אסור מן התורה הלכך הצורם באוזן הבכור דחשיד להטיל מום בקדשים אי שרית לי' במום אחר אתה נותן מכשול לפניו שיחזור ויתן מום ויעבור איסור תורה להטיל מום בבע\"מ עכ\"ל לא נהירא דרבנן שאמרו כשיולד לו מום אחר ישחט עליו היינו בודאי ע\"י בירור שנפל מעצמו וא\"כ מאי איכא למיחש. ",
                "הגרעק\"א בגלה\"ש ע\"ז י\"ג ב' הקשה כן מדנפשי' והניח בצע\"ג גם הגרש\"ש הקשה ד\"ז מדנפשי' ולא הביא ד' הגרעק\"א ושניהם לא הביאו דברי היראים שקדמם בזה, ועיי\"ש בהגרש\"ש שכ' ואין לומר דהתם בבכור גזר ר\"מ אטו שאר קדשים דא\"כ מנ\"ל לרחב\"א שם דרבנן פליגי עליה בהא דמטיל מום בבע\"מ דילמא גבי בכור דוקא דאינה אלא גזירה התירו משום הקזה כו' אולם היראים כאן כ' תי' הראשון מדרבנן. ואסרו בבכורות גזירה אטו שאר קדשים כו' והבית אפרים בשו\"ת חיו\"ד שאלה ע\"ה הניח בצ\"ע תי' זה כקושיית הגרש\"ש ואפשר דרבינו ס\"ל דלרחב\"א קשיא לי' ברייתא אחריתא דמרבה מכל מום שלא יגרום אמאן תרמייה אם גם חכמים דרשי כל למטיל מום בבע\"מ ולומר דתרתי ש\"מ לא ניחא לי' כדחזינן לפי האמת דמאן דדריש כל למטיל מום בבע\"מ מיקל בדין גרמא אולם לפי\"ז הו\"ל לרחב\"א למירמי הא דתניא העושה מום בבע\"מ לוקה מ' אההיא דת\"ר כל מום לרבות הגורם ולתרץ דפליגי אהדדי. ובנידון תי' הב' שכתב רבינו דבכור שאחזו דם חזי להקרבת גופו ע\"י רפואה הנה בס' באה\"ט לס' ויקרא פכ\"ב פסוק כ\"א כ' אין לומר דרבנן מתירין להקיז אף במקום שעושה בו מום אף בענין שיכול להתרפאות ע\"י הקזה במקום שאינו עושה בו מום דמדרבנן ודאי אסור להטיל מום קבוע בבע\"מ עובר כמש\"כ הרא\"ש בפ\"ה דבכורות סי' ד' אלא וודאי צ\"ל דהיינו בענין שאם לא יקיזו לו במקום שעושה בו מום ימות ואפ\"ה ר\"מ אסר במקום שעושה בו מום דקסבר כל מום לא יהיה בו אפי' בבע\"מ וא\"כ אין לומר כתי' רבינו וכ\"כ בשו\"ת בית אפרים שם. וראיתי בס' שי למורא בחי' למס' בכורות ל\"ג ב' שהביא שם הא דאמר רבא בזבחים ד\"ב עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה משום דשני בה חדא זימנא כל הני לישני בה וליזיל והאריך שם להוכיח מזה דרבא סובר דמטיל מום בבע\"מ אסור מדאורייתא ושפיר פריך בע\"ז שם לרבא לשיטתו וליהוי כמטיל מום בבע\"מ ומיושב קושיית מהריט\"א אהך דע\"ז. והנה לפ\"ד עכצ\"ל הא דאמר רבא בביצה כ\"ז ב' ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כו' דתרתי ס\"ל למידרש מכל מום מטיל מום בבע\"מ וגרמא אולם לפמש\"כ הש\"ג ס\"פ שה\"ע להסביר מ\"ט במחמץ אחר מחמץ הכל מודים שהוא חייב וכן מסרס אחר מסרס ואילו במטיל מום בבע\"מ פליגי דה\"ט דמחמץ אחר מחמץ הכ\"מ כפרש\"י מנחות נ\"ו ב שכל אחד עשה מעשה חדש כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך מש\"ה כולן חייבין וה\"נ במסרס אחר מסרס שהראשון עשה מעשה קצת באיברי הזרע והשני הוסיף מעשה חדש באותן האיברים ולכן כולם חייבים משא\"כ מטיל מום בבע\"מ דכשהבהמה בע\"מ השני שעשה בה מום אח\"כ אינו מחדש בה שום דבר שלא היה בה ג\"כ מתחילה ומעשה הראשון הי' מעשה גמור עיי\"ש וא\"כ ה\"נ בעולה ששחטה שלא לשמה דדמיא להטלת מום אסיר לכ\"ע לזרוק דמה שלא לשמה דעושה מעשה חדש דהיינו עבודת הזריקה שלא לשמה ודמיא כאפי' בחימוץ אחר לישה בחימוץ דהכ\"מ שהוא חייב ואינו דומה כלל למטיל מום בבע\"מ ובשו\"ת בית דוד סי' ז' כ' דדברי הש\"ג פ' שה\"ע צ\"ע טובא עיי\"ש, ובמשכ\"ש הש\"ג גבי דיו שנפל על השם אע\"פ שהשם מחוק ומדאורייתא שרי למוחקו מדרבנן אסור ודמיא למטיל מום בבע\"מ עיי\"ש ראיתי להפנים יפות דברים י\"ב ד' שכ' שם בביאור מ\"ש בילקוט לנותץ אבן אחד מן המזבח שהוא עובר בל\"ת דאפילו אם כבר נותץ מן המזבח ואינו ראוי לעבודה אפ\"ה מוזהר שלא לנתוץ אבן אחד לגמרי והיינו דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם בתר ואבדתם את שמם שאחז\"ל שצריך לשרש אחריה כו' ובהיפוכו הזהיר על קדושת המזבח אפי' אם כבר אינו ראוי לעבודה אסור לנתוץ ממנו עכ\"ל ולפי\"ז נראה דה\"ה למוחק אות אחת מן השם דנפק\"ל ג\"כ מלא תעשון כן לה\"א דמיא לנותץ אבן אחת מן המזבח ודלא כהש\"ג ועיין יד שאול ליו\"ד סי' רע\"ו סק\"ח כדברי הפנים יפות. ",
                "ת\"ל כל מום. הוא סיום לשון הברייתא שה\"ר לעיל. ",
                "בנדפס דקנסוה רבנן וט\"ס הוא דצ\"ל דקנסיה רבא כמש\"כ כאן ובסי' שצ\"ה כ' רבינו תולדה שלא יאמר לעובד כוכבים כו' וכאן לענין הטלת מום בבכור י\"ל דאמירה לעובד כוכבים להטיל מום הוא דאורייתא כגרמא עיין תשו' רעק\"א סי' ס\"ד ובתפארת ירושלים פ\"ה דבכורות אות י\"ח ובס' אילנא דחייא ענף ל\"ז שריג ד' וע\"ד הגרא\"ד שליט\"א בקונטרס יגדיל תורה סי' קנ\"ג איכא גם איסור דאורייתא משום לפ\"ע דאף ב\"נ מוזהר שלא להטיל מום בבכור מטעם גזל גבוה דיוצא לחולין תיכף על ידו ומ\"ל גזל להדיוט ומ\"ל גזל לשמים עיי\"ש: "
            ],
            [
                "כצ\"ל וכמ\"ש בגמרא זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה אבל בנדפס איתא זמירה בכלל בצירה זריעה בכלל קצירה ושבוש הוא והנה בדברי רבינו אין הכרח איך דעתו לפסוק הלכה אם כמ\"ד לוקין על חרישה בשביעית או כמ\"ד אין לוקין וראיתי בביאור ענפי יהודה לס' והזהיר ריש פ' בהר שכ' דלכאורה יש לפסוק כר' יוחנן דהוא החד אמר אינו לוקה כמבואר בירושלמי דכלאים פ\"ח ה\"א ושבת פ\"ז ה\"א וסנהדרין פ\"ז ה\"ה וכ\"פ הרמב\"ם פ\"א משמיטה דליכא מלקות בחרישה בשביעית וכ\"מ בספר יראים עמוד זרעים קפ\"ז ובס' כפתור ופרח פמ\"ז עכ\"ל וא\"י מאי משמעותי' דהספר יראים בזה. ",
                "לא אשכחן בהדיא דאיתמר הכי בגיטין אלא דכוונת רבינו לשיטת ר\"ת שהובא בתוס' שם ד\"ה ובזמן ונראה לר\"ת כו' וה\"ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההיא דירושלמי עכ\"ל וכ\"ה בתוס' קדושין ל\"ח ב' ד\"ה השמטת וזש\"ר לעיל ס\"ס קנ\"ח ודלא כרבי דאמר בגיטין בהשולח ששמיטת קרקעות מדרבנן מטעם שאין יובל אלא בזמן שכל יושביה עליה עכ\"ל דר\"ל לדברי רבי בגיטין לפיר\"ת וכ\"כ השם חדש וראיתי בספר שפת הים חלק שני בקונטרס זכר לשביעית אות מ\"ט שכ' טעם נכון דפסקינן כרבי לפמש\"כ היראים דהא דאמרינן דשביעית קדש היא ותופסת דמיה הוא כרבי דמקיש שמיטה ליובל וביובל כתיב קדש תהיה לכם הרי להדיא כמה סוגיות דשביעית תופסת דמיה כרבי עכ\"ל ובמחכ\"ת שגה בזה דז\"ל היראים בנדפס סימן קפ\"ו ואע\"ג דהאי קדש ביובל הוא דכתיב ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין יובל נוהג אא\"כ יהא עמו שביעית ואחרי שיובל תלוי בשביעית חשבינן לי' לקדש דכתיב גביה יובל כאילו כתוב בשביעית עכ\"ל וכ\"ה לעיל סי' קנ\"ח וכ\"כ הסמ\"ג עשין קמ\"ז ודברי רבנן הוא בת\"כ שכ' שם רבינו והסמ\"ג וז\"ל הת\"כ ויקרא כ\"ה ח' וחכ\"א שביעית נוהגת אע\"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אא\"כ יש עמו שביעית עכ\"ל וא\"כ מה ענין ד' הת\"כ למ\"ש רבי דאין שביעית נוהגת אלא בזמן שיש יובל. ",
                "עיי\"ש שכ' רבינו ולא קימ\"ל כדאמר בשילהי ערכין [ל\"ב ב'] ארנב\"י מנו יובלות לקדש שמיטין אלא כרבי קימא לן דההיא דערכין כר' יהודא ובר פלוגתי' כאשר כתבתי למעלה [סי' קנ\"ח] וז\"ל רבינו סי' קנ\"ח והא דאמרינן בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין האי תנא הוא דאמר דבין לר' יהודה בין לרבנן שביעית נוהגת אע\"פ שאין יובל דתניא בת\"כ כו' ודלא כרבי דאמר בגיטין כו' עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג עשין קמ\"ז עיין שם שסיים כך פי' רבינו יעקב ועיין ערכין ל\"ב ב' תוד\"ה מנו שכ' ועוד אור\"ת כו' אבל רבנן פליגי עליה דרבי ואמרי מנין דיש שמיטה אע\"פ שאין יובל כו' ור\"ל ג\"כ לההיא דת\"כ שכ' רבינו והסמ\"ג וגם רש\"י בעצמו הביא ד' הת\"כ שכ' בגיטין ל\"ו א' אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג ולכן סיים שם ואומר אני שהוא מחלוקת אלא שהתוס' ורבינו פי' הדברים והראו מקום ד' הת\"כ וזש\"ר כאן ורש\"י כו' פי' דההיא פליגי ואני פירשתי לפי הנראה לי כו' ור\"ל שפי' דברי רש\"י האיך פליגי ואיה המחלוקת באר היטיב. והשם חדש כאן כ' בזה\"ל על קושיא סוגיא דערכין תי' רש\"י דהוא מדרבנן ועל קושיית הת\"כ תי' דפליגי והאיך כ' רבינו קושי' על סוגיא דערכין דתי' רש\"י דפליגי ואי לאו דמסתפינא הו\"א דיש חיסור המעתיק וצ\"ל בדברי רבינו כדברי רש\"י עכ\"ל ואיני רואה כאן שום חסרון דפשוט מש\"כ רש\"י ואומר אני שהוא מחלוקת דר\"ל דהשתא ל\"צ לתי' סוגיא דערכין דמדרבנן קאמר דלעולם מדאורייתא הוא וכד' הת\"כ שכ' רש\"י דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג שפיר מנו יובלות לקדש שמיטין וכן נראה ממש\"כ התוס' בערכין שם לשון רש\"י ואין משמע כן בת\"כ ואומר אני דתנאי היא עכ\"ל רש\"י ודו\"ק. והתוס' בערכין שם כ' עוד לפרש הא דאמר בת\"כ שמיטה אע\"פ שאין יובל. ה\"ק אע\"ג שחטאו ולא נהגו יובל ובס' בית הלוי ח\"ד הנדפס שנת תרנ\"א סי' א' בהגה\"ה הניח ד' התוס' בצ\"ע מהיכי תיתי נימא דשביעית יהיה תלוי ביובל העבר דאם חטאו ולא עשו יובל שוב לא יעשו אח\"כ שביעית והרי לעולם התחלת מנין השמיטות הוא קודם יובל והגם שלא היה מקודם יובל ול\"צ קרא לזה עכ\"ל ואפשר דכוונת התוס' כמש\"כ הק\"ע בפי' הירושלמי פ\"ג דר\"ה ה\"ה אם נתנו בתחלתו בלבם להשמיט כספים בסופה הרי הוא יובל ואם לאו אינו יובל עכ\"ל וה\"נ פי' ד' התוס' דהו\"א אם בדעתם לנהוג יובל הבא כדין נוהג שביעית אבל אם חטאו במחשבתם שלא לנהוג יובל הבא אחר השמיטה אין השמיטה נוהגת וז\"ש התוס' שביעית אע\"פ שאין יובל אע\"פ שלא נהגו יובל והניחו בחטאם פי' מחשבתם להניח יובל ולא לנהוג להבא בחטא. ",
                "בערכין הוא בד' ל\"ב ב' אבל בגיטין צ\"ל שכוונת רבינו על הירושלמי דמס' גיטין דתני בהדיא הכי כדתני בערכין. שם חדש: "
            ],
            [
                "ובקטבליא. נראה שהוא כמ\"ש בשבת י\"ט ב' ומחצלות של בדדין ופרש\"י שמכסין בהן את הזיתים ובשקלים פ\"ג מ\"ד אמרו ומחפה בקטבלאות וז\"ש אבל כותש [פי' שלא בבד] ומכניס לבור ובנדפס איתא אין עושין זיתים בגת ובקטוני אבל כו' רש\"א אף טוחן הוא בבית ומכניס עכ\"ל ונראה שט\"ס שם ולפנינו בת\"כ הגי' אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש ומכניס לבדידה רש\"א אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה וכ\"ה במ\"ו פ\"ח דשביעית וז\"ל הרמב\"ם בסה\"מ מל\"ת רכ\"ג ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא עכ\"ל ונראה מדבריו דעיקר השינוי הוא אבל כותש ובזה לבד סגי והסיום ומכניס לבדידה אורתא דמילתא הוא לאחר כתישה להכניס לבדידה ופי' בודידה כ' הרמב\"ם בפיה\"מ שם וז\"ל ובודידה שם הבד והוא גת קטנה עד מאד עכ\"ל ופי' קוטב כ' הרמב\"ם שם הוא גת קטן לזיתים עכ\"ל וז\"ש רבינו בנדפס אין עושין זיתים בגת ובקטיני פי' אפי' בגת קטן עד מאד דהיינו בודידה אין עושין אבל כותש כו' והרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' שמיטה ויובל הכ\"ג כתב וז\"ל וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה עכ\"ל ופי' קטנה דהיינו קטנה מהקוטב וממילא שמעינן דהיינו בודידה שהוא בד קטן ביותר כמש\"כ הכ\"מ שם כי הקוטב אינו כ\"כ קטן כמו הבודידה ור\"ל וכיון שהרמב\"ם כתב וטוחן כו' ובקוטב וכ' אח\"כ לבד קטנה ופי' קטנה מהקודמים ממילא ידעינן שהיא קטנה ביותר ואין צריך לפרש קטנה ביותר ולשון הכ\"מ שם שאמר מקודם וז\"ל ומ\"ש וטוחן בבית הבד ומכניס לבד קטנה הוא מ\"ש בירושלמי כו' צריך תיקון וכצ\"ל שם ומ\"ש וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס כו' הוא מ\"ש בירושלמי כו' והוא ברור בפי' ד' הכ\"מ ודלא כמש\"כ בספר פאת השלחן וז\"ל ומ\"ש הכ\"מ דסיום לבד קטנה הוא הקוטב איני מבין שיחתו הא נקט ובקוטב ומכניס לבד קטנה עכ\"ל וחשד בכשירים וט\"ס שנזדקר בד' הכ\"מ הטעתו במחכ\"ת. ובמשכ\"ר לשון הת\"כ בדין תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה אלא בחרבה ולפנינו אין קוצין כו' וכ' ע\"ז הש\"ח נראה דמפרש כפיר\"ש והרע\"ב והערוך ערך מקצה שר\"ל כלי ברזל שדרך לחתוך בו התאינים ואינו מפרש כפי' הרמב\"ם בפיה\"מ ובחבורו לשוטחן לייבשם איני רואה הכרח מזה דהנה הרמב\"ם מפרש דבמלאכת תלוש מיירי ולשון קוצים כמו קציעות שמורגל בכ\"מ ועיין מעשרות פ\"ג מ\"ד מצא קציעות בדרך וס\"א קציצות וא\"כ גם לגי' רבינו יתפרש דבמלאכת תלוש מיירי כמו להרמב\"ם וק\"ל. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס ותיבת בשביעית ליתא שם אלא שהן אסורין מן התורה פי' אולם בת\"כ איתא שיהיו אסורים בשביעית ומש\"כ בנדפס וחכ\"א אין ספיחין אסורין מד\"ת ולא מד\"ס נראה שט\"ס הוא וצ\"ל אלא מד\"ס כמבואר כאן והשם חדש לא הרגיש בזה ועיין במ\"ש לעיל סי' קנ\"ח: "
            ],
            [
                "פי' כו' הוא פי' רבינו למ\"ש בת\"כ כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל דר\"ל כשם שדרשנו כו' והסמ\"ג לאוין רע\"ב סיים אח\"ז וענין בנין אב הוא ופשוט דכוונת הסמ\"ג מנ\"ל לחז\"ל דפי' לא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה האמור ביובל פי' שוה להאמור בשביעית עז\"א דענין בנין אב הוא ואופן הבנין אב כ' שם הסמ\"ג מקודם פי' שכשם שהשביעית אסורה בעבודת האדמה ובעבודת אילן כך ביובל כשם שדרשנו כו' וברור ממה שאמר הסמ\"ג מתחילה שכשם כו' ואח\"כ אמר כשם כו' דר\"ל שכשם שהשביעית כו' כך ביובל הוא אופן הבנין אב וכשם כו' הוא הנלמד מהבנין אב ומש\"כ הסמ\"ג באופן הבנין אב שכשם שהשביעית אסורה בעבודת האדמה ובעבודת אילן כך ביובל אע\"ג דלא מצינו ביובל מפורש לאיסור עבודת אילן מ\"מ כבר כ' הרמב\"ם מל\"ת רכ\"ד וז\"ל ולפיכך אמר לא תזרעו על הכלל כולל ארץ ואילן עכ\"ל ויפה כ' בזה הגאון בעל מעה\"ח דכוונת הרמב\"ם מדכתיב בשמיטה שדך לא תזרע וביובל לא אמר שדך אלא אמר לא תזרעו על הכלל דבלא תיבת שדה כולל לא תזרעו ארץ ואילן ומה שנסתבך המעה\"ח שם בדבר תלונת הפר\"ד דרך מצותיך ח\"ב על הסמ\"ג לאוין רע\"ב הנה לפי מה שבארתי כוונת הסמ\"ג לק\"מ דוק ותשכח ורבינו היראים לא כתב בפי' להת\"כ וענין בנין אב הוא ולכן לא כתב ג\"כ שכשם שהשביעית אסורה כו' כך ביובל ולא כ' אלא פי' כשם שדרשנו כו' ולחנם כ' השם חדש על דברי רבינו שיש טעות המעתיק וצ\"ל בדברי רבינו כדברי הסמ\"ג עכ\"ל: "
            ],
            [
                "לא תעשו ט\"ס וצ\"ל לא תקימו ואף שכ' רבינו להלן סי' שע\"ז לא תקים לך מצבה אין ענינם אחד דשם מיירי לגבוה וכאן מיירי לשם ע\"ז. ",
                "על מעשיה. אלילים על שם שהם חלולים כ\"ה בת\"כ לעיל ויקרא י\"ט ד'. ",
                "משום עשייה. נראה לי להגיה משעת עשייה. ",
                "בלא תקימו ר\"ל אף לגבוה וזה למד ממש\"ש דברים ט\"ז כ\"ב לא תקים לך מצבה שמיירי לגבוה כ\"כ בהתו\"ה ועיין להלן סי' שע\"ז. ",
                "המוסגר הוספתי מהיראים הנדפס. ודברי רבינו צריכין ביאור דזה ברור דעיקר הלאו ואבן משכית לא תתנו וגו' פי' להשתחות עליה אפי' לשמים וע\"ז אמרו חז\"ל השתחואה הוא פישוט יו\"ר דאילו להשתחות לע\"ז אפילו בלא פישוט יו\"ר חייב כמבואר בהוריות ד' א' ולענין עיקר הלאו להשתחוות עליה לשמים אינו עובר אלא כשהשתחוה דוקא ולא משעה שהוא נותן אבן משכית ע\"מ להשתחות וראיה ברורה לזה ממשאה\"כ ומזרעך לא תתן להעביר למולך ואמרו בסנהדרין ס\"ד ב' מסר למולך ולא העביר יכול יהא חייב ת\"ל להעביר ופרש\"י לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע לי' נתינה ע\"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודי' עכ\"ל וה\"ה נמי במקרא זה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה היינו נתינה הבאה לכלל השתחואה ואינו חייב אלא כשהשתחוה דוקא אלא לענין הנכלל במקרא הזה ג\"כ לשם ע\"ז והוא דבר הלמד מענינו כמו הלאו הראשון לא תעשו לכם אלילים והלאו השני ופסל ומצבה לא תקימו לכם שמדבר במצבה שנעשית לשם ע\"ז כמ\"ש לא תקימו אלו מרקוליס כו' עז\"א רבינו שמשעה שנותן להשתחות [ובנדפס הגי' שמשעה שנותן לבו להשתחות ואולי תיבת לבו ט\"ס וצ\"ל אבן] עובר משום נתינה וה\"ר מקדושין ועיין בהרא\"ש פ\"ק דר\"ה סי' ה' ובק\"נ שם אות כ'. והנה הרמב\"ן ריש פ' שופטים והחינוך מ' שמ\"ט כתבו הטעם באבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה אפי' לשמים מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם וכ' ע\"ז הווי העמודים וק\"ק דא\"כ היכי פריך בע\"ז מ\"ג ב' ומי חיישינן לחשדא כו' והא מדאורייתא חיישינן הכא לחשדא ומאי משני נמי רבים שאני הא בפ' הקורא עומד מוכח דאפי' רבים אסור דפריך מאי אריא רב אפי' כולהו נמי עיי\"ש עכ\"ל ולק\"מ דשאני הכא שרואין אותו משתחוה על האבנים בפישוט יו\"ר איכא חשדא משא\"כ התם דלא חזינן לי' כלל שהוא עושה מעשה עבדות להאנדרטא אלא ששוהה אותו בביתו ותו ל\"מ שפיר פרכינן ומי חיישינן לחשדא בכה\"ג. ומש\"כ שם עוד הווי העמודים לפי טעם החינוך והרמב\"ן אמאי אסור אפי' במחשבה הא ליכא חשדא עכ\"ל לפי מה שבארתי למעלה א\"ש דאף רבינו הרא\"ם לא ס\"ל לאסור במחשבה לשמים: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "רז\"ל. לשון היראים הנדפס פירשו רבותינו. וכ\"כ רש\"י בסנהדרין ס\"ג א' ועיי\"ש במהרש\"א ומהרמ\"ל ונראה לי דזהו ד' הת\"ק דר' יהודה בהת\"כ שה\"ר בסמוך אל תפנו אל האלילים אל תפנה לעובדם ור\"ל המגפף כו' והראמ\"ז נדחק בפי' הספרא. והנה בד' ר' יהודה שבת\"כ כתוב כאן אל תפנו לראותם וכ\"כ בשאדא\"ג סי' נ\"ב אבל ביראים הנדפס הגי' רי\"א אל תפנה לראותם ודאי ולפנינו בת\"כ הגירסא \"ודיו\" ועיין בהע\"ש שם בהשמטות לח\"א סי' כ' שעמד שם לפרש פי' תיבת ודאי עיי\"ש ובאמת איתא בב\"ר פצ\"ד סי' ח' אחי שהיה אחי ודאי ופי' שם מהרז\"ו ודאי כפשוטו כ\"ה לשון המדרש בכ\"מ עכ\"ל וכ\"כ במדרש רו\"ר פ\"ה בצד הקוצרים ודאי וכ' שם הע\"י מס' צוף דבש כי הדבר כשיפורש כמשמעו הוא ודאי פירושו אבל כשיוציאו אותו מחוץ לפשוטו יסבול הרבה פירושים והדבר ספק עיי\"ש ובז\"י כאן דלהת\"ק הוא חוץ מפשוטו של מקרא ורי\"א אל תפנה לראותם ודאי פי' כמשמעו וזשכ\"ר לראותם פי' להסתכל בהם ועיין כ\"מ פ\"ב מהל' ע\"ז ה\"ב שכ' שם ג\"כ פשטי' דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים ומש\"ש בשבת מאי תלמודא כבר כ' בס' משנ\"ח סי' י\"א יבין שמועה אות ג' דמיירי בכה\"ג דאין איסור דאורייתא להסתכל כגון לפרש\"י שם ואף לפי' התוס' כל היכי דלא נעבדה עדיין דראייתה אין איסור מה\"ת עז\"א משום שנאמר כו' עיי\"ש וכיון דאין נ\"מ לדינא בתיבת ודאי לכן השמיטה רא\"ג שם. ",
                "אמר המעתיק: בכת\"י פאריז בצד הגליון כתוב: \"חסר לאו דאבן משכית\" ואני המבאר תמיהני ע\"ז והלא כתבו רבינו קודם זה הלאו דאל תפנו אין זה אלא פלא. ודע דבבה\"ג נשמט זה הלאו דאל תפנו: "
            ],
            [
                "ומן הדין כו' עד דתניא חסר בנדפס וכן מש\"כ בסוף ורי\"ג כו' השמיט הרר\"ב המסדר ספר יראים הנדפס והוא תכלית קיצורו והנה בספרי קרח פ' קט\"ז אמרו אך אל כלי הקדש זה הארון וכה\"א ולא יבאו לראות כבלע את הקדש נראה מזה שפי' כבלע את הקדש על הארון כפי' הראב\"ע שהביא הרמב\"ן אולם רבינו כתב סתמא נראה שפי' כפרש\"י והת\"א, וע\"ד הרמב\"ם לאו זה אינו נכנס במנין כלל שלא היה נוהג כ\"א במדבר אבל רבינו למד מזה ליתן כבוד לכלי קדושתו כמו שהקדים בראש. ",
                "אע\"פ. נראה שהוא ט\"ס וצ\"ל אלא. והנה ע\"ד רבינו שהגונב את הקסוה אינו במיתה בי\"ש כמו שמסיים כאן בהדיא פי' ימותו בפגיעת קנאים ולא במיתה בידי שמים וכ\"כ הרמב\"ם בסה\"מ שורש ג' אבל הרמב\"ן שם כתב דיש בו ג\"כ מיתה בידי שמים: "
            ],
            [
                "ור' ישמעאל אומר כו' בנדפס הגי' ר' שמעון אומר ולפי\"ז עכצ\"ל דמטעם פס\"ר הוא דאוסר לחוף באדמה וכמ\"ש הש\"מ בנזיר שם בשם הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ הרב המאירי ז\"ל בחידושיו לביצה דל\"ה לחד פירושא ע\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר לר\"ש ואדמה לאו היינו נתר וחול והוא חמור אפי' מעפר פלפלין ואינך דאילו בנתר וחול שרי לר\"ש כמבואר בשבת ד' נ' ודלא כהרמב\"ם בפיה\"מ נזיר שם שפי' אדמה כמו הנתר כו' אולם לפנינו ר' ישמעאל וכ\"ה גי' התוס' בשבת ד\"נ ב' ד\"ה רש\"א עיי\"ש וטעמא דר' ישמעאל דס\"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואדמה הוא נתר וכי\"ב, ומש\"כ רבינו כאן מפני שהוא משיר בשיער אין זה לשון המשנה ועיי\"ש בגמרא איבע\"ל כו' וכנראה שרבינו תפס לקולא מפני שהיא משרת תנן ועיין בתוי\"ט. ",
                "נזיק נזיח פזיח ה\"א כנויין לנזירות כ\"ה במשנה נדרים י' א' וכצ\"ל כאן ובנדפס חסר זה עד ואע\"ג דאיכא כו' ואין הבנה למש\"ש. ",
                "המוסגר הוספתי מדעתי להגיה ע\"פ מ\"ש בגמרא שם וכ\"ה ברבה פ' נשא פ\"י סי' ז' נזיר להזיר לעשות כינוי נזירות כנזירות האומר הריני נזיק נזיח פזיח הר\"ז נזיר עכ\"ל ובחי' הרש\"ש כ' הריני נזיר נזיק נזיח כו' כצ\"ל ואיני מבין כוונתו למ\"ל להגיה נזיר ואדרבה כינויין לחוד חשיב ותו ל\"מ ואף שהר\"ן נדרים שם כ' דל\"ג כנויי נזירות כנזירות דממ\"נ לאו מקרא נפקי דאי לשון גוים הם ל\"צ קרא ואי לשון חכמים הם היכי נפקי מקרא עכ\"ז המאה\"פ לירושלמי ריש נדרים כ' דלמ\"ד ל\"נ הם ה\"ט דיליף מקרא והתורה רבתה בכל לשון שהוא נודר. "
            ],
            [
                "בסנהדרין. ט\"ס וצ\"ל בנזיר פ' כהן גדול [נזיר מ\"ח א'] ובנדפס חסר מן ותניא כו' עד שומע אני כו' בטעות: "
            ],
            [
                "יהיה. ט\"ס וצ\"ל הוא וכ\"ה בספרי נשא פסקא כ\"ה כ\"ז קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף. ווי העמודים. ודע דבשו\"ת שאג\"א החדשות סי' י\"ב כתב ומהתימא על הרמב\"ם שלא חשב זאת למ\"ע לא בסה\"מ ולא בהל' נזירות עכ\"ל ובאמת הרשב\"ץ ז\"ל בספרו זוהר הרקיע במ\"ע קס\"ב חשב זו העשה וכמשכ\"ר: "
            ],
            [
                "פי' כו'. מדברי רבינו כאן נראה דהנה הלוים היו חלוקים במשמרותם ואותו הלוי שמיוחד לעבודתו אם יחזור ויעבוד עבודה אחרת שאינה מיוחדת לו מקודם הרי הוא באזהרה כמו שאמר רבינו בסוף הסימן מדברי הגמ' דערכין י\"א ב' ורש\"י פי' שם לא ידענא האי אזהרה מהיכא היא ועיי\"ש בתוד\"ה מיתיבי שפי' דכתיב לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד וכתיב ככה תעשה ללוים במשמרותם וכ\"ז הוא עד חמשים שנה כשהוא במשמרתו עובר בלאו אם יעבוד עבודה שלא היתה מיוחדת לו מקודם אבל מבן חמשים שנה ששב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד חוזר הוא אח\"כ לעבודה שאינה מעבודתו שלא היתה מיוחדת לו מקודם וזהו מ\"ש בספרי לפי' רבינו ודין זה הוא נוהג לדורות שאין הלוים נפסלים בשנים אלא בקול כדברי הגמרא חולין כ\"ד א' דהיינו אם נתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו שבמקדש דהיינו לומר שירה אבל יהיה מן השוערים כדברי הרמב\"ם פ\"ג מהל' כלי המקדש ה\"ח וכ\"כ הסמ\"ג עשין ק\"ע דיכול להיות מן השוערים וזהו פי' המקרא ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד פי' אותה עבודה שהי' מוזהר עליה שלא יעבוד בהיותו קודם שנת החמשים משום שהיה מיוחד לעבודה אחרת אבל מבן חמשים שנה עובד אותה עבודה משום שעתה נתפטר מעבודתו הקודמת וא\"כ מ\"ש בספרי אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון היינו מ\"ש בפסוק ועבודה לא יעבוד לפי' רבינו, ומ\"ש בפסוק באהל מועד לשמור משמרת שפיר יכול להתפרש כפרש\"י בפ\"ה דאבות בן חמשים לעצה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב וגו' ושרת את אחיו באהל מועד שמיעצן ומלמדן לשמור משמרתם עכ\"ל ובס' נתינה לגר לת\"א במדבר ח' כ\"ו כתב ע\"ד הרע\"ב בפ\"ה דאבות שהוא כפרש\"י וז\"ל וצ\"ע דהלא הוא חוזר לנעילת שערים וכו' ול\"ק לפי ביאורינו. ",
                "הלכך כו'. חסר בנדפס והנה הסמ\"ג לאוין רצ\"ז כתב ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום והוא כדברי הרא\"ם כאן. ורש\"י בב\"מ י\"א סוף ע\"א כתב ומשורר ששיער במיתה והיינו דס\"ל כאביי דאילו למסקנא דכ\"ע אזהרה ומה שנקט כאביי נראה דדעתו כהרמב\"ם ספ\"ג מהל' כלי המקדש והרמב\"ן בפי' התורה נשא ד'. מ\"ט כתב בזה\"ל א\"ל חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עכ\"ל והנה תיבות אלו שכבר אתה מתחייב מיתה אינם בלשון הברייתא כדמוכח מהגמרא דערכין מאי לאו בהא קמיפלגי כו' אלא שהרמב\"ן כתב כאביי והכניס בלשון הברייתא שכבר אתה מתחייב מיתה ועיין סה\"מ להרמב\"ם ל\"ת ע\"ב ובחי' מהרד\"ם שם. והנה משכ\"ר הלכך במנין הלאוין איתי' ר\"ל אותו הלאו ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד דלמ\"ד משורר ששיער במיתה ה\"נ לוי אחר חמשים שנה אם עבד אותה עבודה שעבד מקודם ה\"ה במיתה מאחר שעכשיו אינה עבודתו משא\"כ למסקנא דנדחו דברי אביי ואם משורר שלח ידו בשל חבירו אינו אלא באזהרה ועובר בלאו ה\"נ לוי מבן חמשים שנה שעבד עבודתו הקודמת לא עבר אלא בלאו אולם לפי\"ז עכ\"פ ב' לאוין הם. א) ולא יעבוד עוד דהיינו מבן חמשים שנה. ב) ועבודה לא יעבוד משורר ומשוער בשל חבירו כדה\"ת שזכרתי באות הקדום ואפשר דמשכ\"ר וכ\"ה בבה\"ג \"לוי לא יעבוד עוד\" ר\"ל הלאו השני שכתוב אחריו \"ועבודה לא יעבוד\" ובמפתח שבראש וי\"ו החמישי כתב רבינו בזה\"ל \"לוי לא יעבוד\" ולא כתב תיבת עוד והרמב\"ם בסה\"מ שורש ג' שפך סוללה על הבה\"ג שאין להכניס במנין לוי לא יעבוד עוד שאינו נוהג לדורות אלא באהל מועד שבמדבר והרמב\"ן שם חיזק דעת הבה\"ג שעולה מן המנין ואם כוונת הבה\"ג כדברי רבינו ונפרש דר\"ל לאזהרה למשורר ומשוער כל אחד בשל חבירו דבודאי נוהגת לדורות כנ\"ל קם סערה לדממה: "
            ],
            [
                "במצות היוצר. דוקא שלא יערער על הכהונה או על כבוד שניתן לו לאדם במצות ה' אזהרת הפסוק אבל ההיא דסנהדרין ק\"י א' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו הוא אסמכתא כן נראה דעת רבינו הרא\"ם וכ\"כ הרמב\"ן בסה\"מ שורש ח' לדעת הבה\"ג וכ\"כ הווי העמודים. ",
                "כי' המעתיק נ\"ב: חסר לאו דלא תתורו אחרי [לבבכם ואחרי] עיניכם: "
            ],
            [
                "לדיינים כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ומשכ\"ר אח\"ז וכן צוה לכל יודעי המשפט ותלוי בידם לתקן רומז לד' ריב\"ק שהביא אח\"כ מנין לתלמיד שיושב לפני רבו כו' ועיין חי' אגדות מהרש\"א שבועות ל\"א א' שכ' שם והיינו דבפ\"ק דסנהדרין יליף ליה מלא תגורו מפני איש וגו' דהיינו מיראת עשיר עכ\"ל ולשון מיראת עשיר אינו מדוקדק דהא כתבו התוס' בסנהדרין ד\"ו ע\"ב ד\"ה לא. גבי רש ועשיר לא שייך לשון יראה שאינו ירא מפניהם אלא כלומר אל תכניס את דבריך כדי לחלוק לו כבוד עכ\"ל וכן הו\"ל למהרש\"א לומר דהיינו מכבוד עשיר ומדברי התוס' דסנהדרין שם משמע דסבירא להו דגבי רך וקשה דריש לא תגורו לשון יראה ולא לשון הכנסה אולם מדברי רבינו כאן שכ' צוה הב\"ה לדיינים שלא יכניסו דבריהם מפני איש דהיינו מש\"כ אח\"כ מהברייתא דסנהדרין משתשמע הדין ועז\"א שלא יכניסו דהיינו לא תגורו נראה דס\"ל דש\"ס דמייתי הא דאמר רב חנן לא תכניס דבריך אתרווייהו קמייתי ליה וכמש\"כ בס' ת\"ח לסנהדרין שם דמש\"ה אמרו משתשמע הדין ואתה יודע היכן הדין נוטה א\"א רשאי לומר איני נזקק לכם ולא קודם לכן משום דבכה\"ג שייך שפיר לומר לא תכניס דבריך כיון שהוא יודע הדין כבר הדבר ברור לו והוא מכניסו ואינו מוציאו אבל קודם ששמע דבריהם וכן קודם שיודע להיכן הדין נוטה לא שייך למימר לא תכניס דבריך דכיון שעדיין אינו יודע דבר אינו מכניס שום דבר ודלא כמש\"כ בהע\"ש שאילתא נ\"ח אות ט' וז\"ל וגם לנוסחת הגמ' אינו אלא פי' על דברי ריב\"ק עכ\"ל: "
            ],
            [
                "לאו הוא. כ\"ה בספר יראים הנדפס וכ' הגרא\"ד שליט\"א וז\"ל תמהני שלא הביא רבינו ממנחות צ\"ט ב' דאמר ר\"ל כל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בלאו שנאמר השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וכדר\"א אר\"א כו' רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו רנב\"י אמר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים ואולי חסר המאמר עכ\"ל וראיתי להשם חדש שכ' במנחות צ\"ט ב' רבינא אמר השמר ופן ב' לאוין נינהו רנב\"י אמר עובר בג' לאוין כו' ורבינו לא הביא אלא מימרא דר\"ל שם להודיענו דאיתי' בלאו מכ\"מ אינו לאו גמור עכ\"ל ותמיהני דודאי לאו גמור הוא לדעת רבינו ובה\"ג והסמ\"ג לאוין י\"ג והסמ\"ק סי' ט\"ו וס\"ס ק\"ה אלא שהרמב\"ם לא מנאו וכ' הרב אדמו\"ר מלאדי בשו\"ע שלו הל' ת\"ת פ\"ג בקו\"א טעם על הרמב\"ם שלא מנאו וגם בחיבורו לא הביא איסור לאו זה כלל דסמך עמ\"ש בפ\"א מהל' ת\"ת הי\"א וחייב לשלש את זמן למידתו כו' כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה כו' דממילא משמע דגם בתחילת לימודו צריך לחזור כ\"כ שלא ישכח דאל\"כ לא יועילו לו אח\"כ עתים מזומנים ולאו דהשמר ופן בשוכח מחמת שאינו חוזר למודו כראוי הוא אסמכתא כו' עיי\"ש ובזה מיושב קושיית הגרי\"פ בס' אומר השכחה על ההיא דמנחות צ\"ט ב' כל המשכח ד\"א מלימודו עובר בלאו כו' וז\"ל לא נזכר ברי\"ף ורא\"ש וטוש\"ע עכ\"ל ולפי דברי הרב א\"ש שגם הרי\"ף והרא\"ש בקדושין הביאו מ\"ש לעולם ישלש אדם שנותיו כו' לא נצרכה אלא ליומי וכ\"כ הטוש\"ע ודעתם כדעת הרמב\"ם דהלאוין אסמכתא בעלמא נינהו אבל הפרשת דרכים בס' דרך מצותיך ח\"ב כ' ואזהרה זו לא כתבה הר\"מ ונראה שדעתו הוא מפני שהוא מהצוויים הכוללים שאין ראוי למנותם וכמש\"כ בשורש הרביעי עכ\"ל וכ\"כ המג\"א במל\"ת ב' שלדעת הרמב\"ן עיי\"ש. וראיתי לבאר במאי פליגי ר\"ל ורבינא ורנב\"י מאי טעמייהו דכל חד וחד, עוד הקשה מהרש\"א בח\"א דמנחות שם דרנב\"י דחשיב ג' לאוי תרי השמר וחד פן אמאי לא חשיב נמי תרתי פן דהאי קרא פן תשכח וגו' ופן יסורו וגו', עוד קשה דביומא פ\"א א' מתקיף לה רב אושעיא נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה ומשני א\"כ נפישי להו לאוי ועיי\"ש בס' יד דוד שהביא מס' יד מלאכי סי' קצ\"ח קושיא עצומה הא רב אושעיא מקיש שפיר לר\"ל דהוא מרה דשמעתא כמשכ\"ש התוד\"ה השמר דהא ר\"ל ס\"ל במנחות צ\"ט ב' דהשמר ופן לא חשיבי אלא חדא ופליג על רבינא שאמר השמר ופן שני לאוין נינהו וכן הקשה בס' משכיל לאיתן והניח בצ\"ע. עוד יש לדקדק עמש\"ש במנחות יכול אפי' מחמת אונסו ת\"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכ\"מ ר\"ד בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת\"ל רק דלכאורה אין זה שייכות לפלוגתת האמוראים על כמה לאוין עובר המשכח לימודו ומשנה שלימה היא באבות פ\"ג מ\"ח כמשכ\"ש התוד\"ה יכול. ואומר אני ליישב כל אלו בעזה\"י עפמש\"כ הרמב\"ם בסה\"מ שורש ה' וז\"ל פעמים יבא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד וזה כאמרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולא תחטיא את הארץ אמרו ולא תחטיא את הארץ טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ וכאמרו כו' עיי\"ש והנה ר\"ל שאמר עובר בלאו הוא פן תשכח וכמשכ\"ר ופן תשכח לאו הוא והך דהשמר לך אינו בא ללאו זה אלא שלא יקלל את עצמו וכדאמרינן בשבועות ל\"ו א' וכ\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם והא דכתיב ושמור נפשך אינו בא כלל ללאו אלא להא דאמרינן באבות שם כל השוכח ד\"א ממשנתו מעה\"כ כאילו מתחייב בנפשו כו' וז\"ש ושמור נפשך וכ\"כ מהרש\"ל שם ומש\"כ ופן יסורו מלבבך אע\"ג דפן הוי ל\"ת מ\"מ בזה אינו לאו בפ\"ע אלא נמשך לדברים של מעלה השמר לך וגו' דאם לא תשמור יסורו מלבבך כ\"י חייך וכדברי הרמב\"ם בשרשיו וז\"ש בירושלמי פ\"ט דברכות אר\"ל במגילת חסידים מצאו כתוב יום תעזבני יומים אעזבך ור\"ל לשיטתו. ורבינא שאמר השמר ופן שני לאוין ס\"ל דמהשמר לך ילפינן אזהרה לתרווייהו למקלל א\"ע ושלא ישכח תלמודו והלאו השני הוא פן תשכח וגו' ומש\"כ ופן יסורו וגו' ס\"ל בזה כר\"ל דאינו לאו בפ\"ע אלא טעם להקודם. ורנב\"י שאמר עובר בג' לאוין ס\"ל בהך דהשמר לך כרבינא ופליג עלי' בהך ופן יסורו מלבבך וס\"ל דהוא אזהרה בפ\"ע כשאר לאוין שלא יסיר דברי התורה מלבו. והנה במשנה אבות שם אמרו יכול אפי' תקפה עליו משנתו [היינו מחמת אונסו דאמר רנב\"י וכמש\"כ הח\"א מהרש\"א] ת\"ל ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו ונראה מזה דופן יסורו הוא אזהרה להאדם כשאר לאיין וכרנב\"י אבל ר\"ל ורבינא ע\"כ לא ס\"ל כמתניתין דאבות אלא כר\"ד ב\"ר ינאי דיליף לה מן רק ולכן שפיר מפרשי דופן יסורו הוא טעם למ\"ש מקודם, ומיושב שפיר קושיית מהרש\"א בח\"א דהג' לאוין דרנב\"י הוא השמר ותרתי פן ולא תרתי השמר וחד פן, ואזדא לה ג\"כ קושיית היד מלאכי ומיושב מה שדקדקנו דמש\"ש בגמרא דמנחות יכול אפי' מחמת אונסו כו' ת\"ל רק שייך שפיר לפלוגתת האמוראים דרנב\"י ס\"ל כהמשנה דאבות דאמרה יכול אפי' כו' ת\"ל ופן יסורו כו' דמזה נלמד דופן יסורו הוי לאו ושפיר עובר בג' לאוין השמר ותרתי פן ור\"ל ורבינא ס\"ל כר\"ד ב\"ר ינאי דפליג על המשנה דאבות ולכן לא חשבי ופן יסורו ללאו ונתבאר היטב טעם מחלקותן ובז\"י דברי מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג דז\"ל הסמ\"ג הפורש מה\"ת כו' עובר בל\"ת שנאמר ופן יסורו וגו' ותנן באבות כל השוכח כו' ובפ' שתי הלחם אמרינן שעובר בב' לאוין שהרי כ\"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה עכ\"ל וכתב ע\"ז מהרש\"ל וז\"ל ובפ' שתי הלחם אמרינן שעובר בב' לאוין. ומלת השמר אינו בא ללאו זה אלא שלא יקלל א\"ע כו' דלשון שמור את נפשך אינו בא כלל ללאי זה רק שהוא מתחייב בנפשו וכל פן הכתוב כאן הן הב' לאוין עכ\"ל ודבריו תמוהין דהא להדיא אמרו מנחות שם רבינא אמר השמר ופן ב' לאוין נינהו וא\"כ הסמ\"ג שהביא מפ' שתי הלחם שעובר בב' לאוין היינו ע\"כ דעת רבינא והב' לאוין הם השמר ופן ולא תרתי פן ולפמש\"כ לעיל יש ליישב דבריו דע\"כ יסבור רבינא כר\"ד ב\"ר ינאי ולא כמתניתין דאבות והסמ\"ג הביא משנה דאבות ולא הביא הך דר\"ד ב\"י וזהו שקשה לי' לרש\"ל על הסמ\"ג שסותר את דבריו שהביא דעת רבינא שעובר בב' לאוין והביא מתניתין דאבות דיליף מפן יסורו דא\"ח עד שישב ויסירם מלבו ולכן כ' המהרש\"ל דהסמ\"ג תפס לפסק הלכה כרבינא דעובר בב' לאוין ולא מטעמי' דבהא דחשיב רבינא השמר ללאו נראה להסמ\"ג יותר דעת ר\"ל דהשמר אתא לאזהרה שלא יקלל א\"ע וליכא למישמע תרווייהו מינה ובהא דרבינא לא חשיב ופן יסורו ללאו וס\"ל כר\"ד ב\"י נראה להסמ\"ג לתפוס כהמשנה דאבות ולפי\"ז תרתי פן הוי ב' לאוין ובס' נחל איתן לרמב\"ם פ\"ד מהל' חומ\"ז כתב דרבינא שאמר השמר לאו דוקא נקט אלא מושמור נפשך נפיק עיי\"ש ולא זכר דברי מהרש\"ל שסותר לדבריו. ועיין מש\"כ לעיל סי' שט\"ז לה\"ר מדברי הגמרא דמנחות להרמב\"ם ספ\"ב מהל' כלי המקדש אולם לפמש\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג עמש\"כ דברי הגמרא דיומא ל\"ח ב' כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני וז\"ל מהרש\"ל שם מכאן נלמוד דדבר אחד שקול כנגד כל התורה כולה עכ\"ל א\"כ יש לסתור הראי' שלי דלא דמיא להמסיר בדי ארון ודו\"ק: "
            ],
            [
                "את ה'. בנדפס איתא את ה' אלהיך וברור שט\"ס הוא שהרי כתב שם כתוב בפ' ואתחנן ואילו את ה\"א אינו בפ' ואתחנן אלא בפ' עקב ונכון גי' הכת\"י פה, אולם הגרא\"ד שליט\"א בקונטרס יגדיל תורה קונ' י' סי' קנ\"ג גפן אדרת אות כ' כתב דלפ\"ד היראים בק\"ש א\"כ גם הך דהשמר דפ' עקב [דברים ח' י\"א] דבתר בהמ\"ז כתיב יש לדרשו בפשיטות יותר על לאו למניעת בהמ\"ז דסליק מיני' והוא מוקבל ממש למש\"כ ואכלת ושבעת וברכת את ה\"א על הארץ הטובה אשר נתן לך עז\"א השמר לך פן תשכח את ה\"א פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וע\"כ לא יברך את ה' על הטובה שנ\"ל עיי\"ש שהאריך בזה ובקובץ שמעתתי דרבנן קונטרס א' סי' מ' אות ה' העיר חכם אחד דבבהמ\"ז אא\"ל כן דהא מסיים קרא ואמרת בלבבך כחי וגו' א\"כ י\"ל דאינו אלא אם האדם מגיס דעתו ותולה בכח ידו אבל השוכח לברך בהמ\"ז ואינו תולה פרנסתו בכח ידו אינו עובר וא\"כ אף לבעל ס' יראים שחידש דבק\"ש איכא לאו מכ\"מ בבהמ\"ז ס\"ל ג\"כ דלא הוי רק מ\"ע ודלא כד\"ק של הגרא\"ד נ\"י באות כ' עכ\"ל ואני אומר דבאותו פסוק דפ' עקב כתיב השמר לך פן תשכח את ה\"א לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום הרי דמפורש בפסוק שהוא כולל כל מצוות ה\"א וא\"כ אינו ענין לבהמ\"ז דווקא אלא ליתן שמירה לכל התורה כולה משא\"כ באותו פסוק דבפ' ואתחנן דכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך וגו' ואינו מפרש על איזה ענין קאי עז\"א רבינו שהוא דבר הלמד מענינו של מעלה דהיינו קבלת עמ\"ש בק\"ש אך למ\"ד ק\"ש דרבנן עכצ\"ל שהוא ג\"כ ליתן שמירה שלא ישכח כל מצות ה'. ",
                "בכל יום. בפתיחה לדברי מרדכי ביאור לס' יאיר נתיב תמה ע\"ד רבינו מהירושלמי פ\"ק דברכות ושה\"ש רבה פ\"א שאמרו שם ר\"ט אילו לא קרא ק\"ש לא היה עובר אלא בעשה משמע דליכא אלא עשה לבד אפי' אם ק\"ש דאורייתא ולי נראה דמשכ\"ר ל\"ת למבטל ק\"ש היינו אם לא קרא כלל יום אחד ק\"ש דבלאו סתמא כתיב דדוקא בעשה פרט בשכבך ובקומך אבל אם קרא פ\"א ביום אף שלא קרא ערבית לא ביטל אלא מ\"ע אחת והגרא\"ד שליט\"א שם אות כ\"א נסתפק בזה לדעת ס' היראים דיש לאו בק\"ש על מניעתה לשיטת הרמב\"ם ז\"ל דמ\"ע דק\"ש היא לקרותה בשחר ובערב אם מניעת הלאו הוא על שמונע מלקרות שניהן או דאף אם מנע לקרות א' מהן ה\"ה עובר בלאו זה. עי\"ל דכוונת הירושלמי לא היה עובר אלא בעשה ר\"ל דליכא כרת בזה ואע\"ג דלאו נמי איכא דומה לזה כ' רבינו להלן סי' ת\"ג עיי\"ש בביאורי אות ו'. עי\"ל דמשקרא פסוק ראשון שוב אינו עובר הלאו דהשמר לך פן תשכח את ה' אבל עשה איכא לכל הפרשה ראשונה וכוונת הירושלמי לפרשה ראשונה חוץ מפס\"ר דליכא ל\"ת אלא עשה לבד ועיין לעיל סי' רנ\"ב אות ח' ולדברי רבינו דאיכא ל\"ת למבטל ק\"ש הא דנשים פטורות נהי דהוי מ\"ע שהז\"ג מ\"מ כיון דאיכא לאו לחייבו הנה לפמש\"כ הריטב\"א בחי' לקדושין ל\"ד א' לתרץ קושיית התוס' שם ד\"ה מעקה א\"ש דאין הלאו אלא קיום עשה שבו עיי\"ש והגרא\"ד שליט\"א האריך שם בפרט זה כדרכו בקודש עיי\"ש: "
            ],
            [
                "אני ובני. וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ד' והבאר אברהם בחי' לר\"ה ד' א' לא זכר גי' זו וכתב שם שכדי שיחיה הוא לא הוי צ\"ג עיי\"ש, ואע\"ג דמסיק רבינו בסוף הסימן דבמעשר שרי לנסות כההיא דתענית וא\"כ מאי מקשו מהא דתניא האומר סלע זו לצדקה כו' אהא דכתיב לא תנסו את ה' תי' מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג שם דמעשר לחוד וצדקה לחוד ועיין בשל\"ה מס' מגילה ענין צדקה ומעשר שדעתו דאסור לנסות בצדקה וביאר דברי הטוי\"ד סי' רמ\"ז דס\"ל ג\"כ הכי ודלא כמש\"כ הב\"י שם בדעת הטור ובח\"א מהרש\"א פסחים ח' א' משמע דס\"ל שמותר לנסות להש\"י בצדקה כמו במעשר אלא דע\"מ לקבל פרס גרע מנסיון ואפי' במעשר אסור ומדברי רבינו נראה דחד טעמא הוא ועיין מש\"כ הראנ\"ח פ' שופטים ד' פ\"ז ע\"ג. ",
                "בעי. צ\"ל תהי. וכוונת רבינו למש\"ש כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים עיי\"ש ברש\"י וכ\"כ התוס' פסחים ח' ב' ד\"ה שיזכה ועיין בסמוך. ",
                "כעבדים כו' שמנסה וחושב כו' כצ\"ל ורבינו מפרש דהמשנה מיירי במי שמנסה וחושב אם יקבל פרס עבור מצוה אחת ועז\"א המשנה פי' אל תהיו כו' ופי' רבינו דעבדים המשמשין את הרב שלא ע\"מ לקבל פרס היינו בנים וז\"ל הגרא\"ד שליט\"א ע\"ד רבינו כעבדים דסיפא היינו הבנים העובדים כעבדים וכלישנא דעלמא בב\"ב קכ\"ז ב' דמשמש לי' כעבדא קאמר עכ\"ל ובנדפס דלגו מן אלא היו הראשון לאלא היו השני וחסרו מה שביניהם ועיין ביו\"ד סי' ר\"כ ביאור הגר\"א סק\"כ שכתב ע\"ד התוס' דר\"ה ד\"ד א' ד\"ה בשביל ובחנם דחקו א\"ע ופי' בס' ידות נדרים יד יוסף סקי\"ז דר\"ל שאם מתנה בתנאי כפול אם לא יחיה לא יתן הר\"ז עובד ע\"מ לקבל פרס והוא דלא כרבינו: "
            ],
            [],
            [
                "ומשעה שעבר וחמד ולקח. תיבות אלו חסרות בנדפס ובאמת המה מוכרחות להכתב ולשון הנדפס בראש הסימן הזהיר הכתוב בפ' והי' עקב שלא לחמוד ולקחת נויי אליל דכתיב פסילי כו'. "
            ],
            [
                "למדנו שמשמשי ע\"ז כו' כ\"ה בנדפס, והנה נראה מדברי רבינו דס\"ל דלא תביא תועבה אל ביתך איכא ג\"כ בלא הנאה ובס' בית הלוי ח\"א סי' מ\"ז אות ד' הביא שם דברי רבינו ומש\"כ שם לדחות דהך עובר על לא תביא דקאמר היינו רק מדרבנן במחכ\"ת לא ניתן להאמר כלל דרבינו ל\"ת דאורייתא מני הכא ובסה\"מ להרמב\"ם שורש תשיעי כתבו המגלת אסתר והלב שמח והסכים על ידם המרגניתא טבא שלאו של לא תביא וגו' נאמר בהבאה בלבד אף בלא הנאה ובזה כתבו ליישב דברי הרמב\"ם מהשגת הרמב\"ן עליו ממכות כ\"ב א' ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך הרי דלוקה שתים בשם אחד מפני שהוא עובר עליו בשני לאוין עיי\"ש ולפימש\"כ בס' בית הלוי שם אות ג' בדעת הרמב\"ם תירוצם נשאר מעל ויפה השיג הרמב\"ן את הרמב\"ם דלשיטת הרמב\"ם ל\"ת דלא תביא וגו' בא לאסור בהנאה ולפלא שהבית הלוי לא הביא דבריהם ועיין מש\"כ לעיל סי' ק\"ב אות יו\"ד. ",
                "עיין מג\"א סי' רמ\"ו סק\"ח שכ' ע\"ד ההג\"א וצ\"ע דהרי אמרינן בגמרא ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה כו' ובאמת כן מקשה האו\"ז בעצמו על רבינו אפרים ועיין ישוב בספר מחנה לוי דכרשיני תרומה דרבנן שרי: "
            ],
            [
                "לשוב. תיבה זו חסר בנדפס ולכן דחק השם חדש שם בפי' דברי רבינו ואמר דכוונתו שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולת ה' ובאמת מבואר כאן פי' שמקשה ערפו שלא לשוב ליוצרו ועיין בסה\"מ להרמב\"ם שורש ד' שמשיג על בה\"ג שמנה במנין הלאוין וערפכם לא תקשו עוד שאין ראוי למנות הצוויים הכוללים התורה כולה והרמב\"ן שם הליץ בעד ה\"ג ואין פי' הרמב\"ן כפי' היראים: "
            ],
            [
                "בשו\"ת עמק הלכה חאו\"ח סי' נ\"א כתב על הספרי דלא אמרו אלא בהיכל ועזרה אם נתץ לוקה ולא בהר הבית אלא איסורא אית ביה וה\"ה לבית הכנסת לדעת המרדכי בפ' בני העיר ועיין מה שכתבתי למעלה סי' ק\"ד. ",
                "וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ו מהל' יסה\"ת ה\"ז והיד המלך שם כ' ל\"י מאין הוציאו רבינו וחפשתי עד מקום שידי מגעת ולא מצאתי כו' ונראה לי דרבינו מצא חילוק זה מרומז בספרי כו' עכ\"ל וכבר כ\"כ הרא\"ם בפי' לרש\"י בפ' ראה עיי\"ש והגר\"א בביאוריו לאו\"ח ס\"ס קנ\"ב הערה מקורו דהא בהמ\"ק גופיה סתרי' הורדוס בב\"ב ג' ב' וכן בבהכ\"נ לא לסתור אינש בהכ\"נ כו' ועיין סוטה ל\"ב סע\"א ובשו\"ת בית אפרים חלק יו\"ד ובתשובות הרי\"מ חאו\"ח ס\"ב וביד שאול ליו\"ד סימן רע\"ו ס\"ק י\"א. ",
                "את השם. לפנינו בספרי דברים פ' ס\"א הגי' אות אחת מן השם וכ\"ה במ\"ס פ\"ה ה\"ו ובסמ\"ג לאוין ג' ועיין מש\"כ לעיל סי' שמ\"ד אות ז'. ",
                "ר\"ג בנדפס ריב\"ז. ",
                "המוסגר הוספתי מהיראים הנדפס וכן מוסגר הקודם והמה מוכרחים להגיהם וכ\"ה בהגמי\"י רפ\"ו מהל' יסה\"ת ע\"ש הרא\"ם ולשון היראים הנדפס הוא כך ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדשן בכתיבתן כדתניא בפ' הבונה כו' ואין שם אלו התיבות אין בהם קדושה אלא ההגמי\"י כתב ע\"ש הרא\"ם כמש\"כ במוסגר ואפשר לפרש דהך ואם כתב כו' אדלעיל קאי ואיזהו חול ונמחק ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדשן בכתיבתן פי' שגם הם נמחקין כשמות של חול כמבואר במ\"ס פ\"ה ה\"ג בדברי רבנן דר' יהודה מוחקו וכותב את השם וכ\"ה בירושלמי שבת פי\"ב ה\"ה מיהו אף לפי מש\"כ ההגמי\"י בלשון היראים אין בהם קדושה ג\"כ ר\"ל דמותר למוחקו כדמוכח מהמשך דברי רבינו דמיירי בענין מחיקת השם דעובר בל\"ת וע\"ז כתב אם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדשן בכתיבתן אין בהם קדושה והיינו ע\"כ דמותר למוחקן וכ\"כ המח\"א בהגהות י\"ד דל\"ז ע\"ב וז\"ל אבל ראיתי בהגמי\"י שהביא משם הרא\"ם דכל שלא נתקדש השם מותר למוחקו כו' הביאו הברכ\"י יו\"ד סי' רע\"ו סי' כ\"ד דין ט' ועיי\"ש בברכ\"י שכ' בביאור דברי רבינו כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדשן בכתיבתן דר\"ל דלא נתכוון לכתוב השם כי אם נכחב בבלי דעת כההיא דנתכוין לכתוב יהודה וזהו שאמר כתב אותיות של שם ובכה\"ג דוקא כתב רבינו אין בהם קדושה ומותר למוחקו משא\"כ היכא דרוצה ומכוון לכתוב השם וכתב השם אלא שלא נתכוון לקדשו כמו שצריך לומר או לכוין בכל אזכרה שכותב שהוא לשם קדושת השם אבל כתבו בפשיטות כמו שהוא כותב בשאר תיבות שהוא יודע משמעותן וכותבן נהי דלס\"ת מיפסיל אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אם מחקיה וכדעת הפר\"ח בנימוקיו לספר המדע פ\"ו דיסודי התורה עיי\"ש ויפה כתב הברכ\"י לפמש\"כ רבינו כאן וטעמא דבכל [כצ\"ל] דבר התלוי בקדושה בעינן כוונה כדתניא בנזיר הקדש טעות בה\"א אינו הקדש ע\"כ ובנדפס ליתא הרי דרבינו מיירי להדיא בכה\"ג דהיה הקדש בטעות פי' שנמצא השם כתוב בטעות שלא כיון לכותבו וכההיא דנתכוין לכתוב יהודה משא\"כ היכא דידע שכותב שם אלא שלא כיון לקדשו אין זה שייך להקדש בטעות והבן. וכ\"כ בס' משנ\"ח סי' ג' להוכיח מהא דאמרינן בפ\"ק דערכין והביאו רבינו בסמוך נכרי שהקדיש קורה והיה שם כתוב עליה דיגוז ויגנוז דבסתמא היינו שיודע עכ\"פ שכותב אותיות השם רק שלא היה במחשבתו לשם קדושת השם אסור למוחקו ולאבדו והסמ\"ק לא קאמר דמותר למוחקו אלא היכא שנכתב שלא מדעת שאינו יודע אם כותב אותיות השם כלל והוי כמתעסק דפסול בקדשים עיי\"ש וכ\"כ הפ\"מ ח\"א שאלה מ\"ה דדוקא בכה\"ג שנתכוין לכתוב יהודה דהוי כנכתב בפי' שלא לשמו אבל בסתמא שנכתב השם נראה דבדיעבד כשר השם ואסור למוחקו וחייב מלקות עיי\"ש והוא דלא כמהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג לאוין ג' שהקשה שם עמש\"כ הסמ\"ג שם ובלבד שנתכוון לכתוב שם דכוונה בעינן כדמוכח בשבת ובסופרים דתניא הרי שהיה צריך כו' וז\"ל מהרש\"ל קשה דילמא התם דוקא שנתכון לכתוב יהודה הוא דאינו קדוש אבל סתם הוא חמור יותר וי\"ל מדאמרו שאף בהעברת קולמוס אינו מקודש א\"כ ממילא שמעינן דסתם נמי לא עדיף יותר דאל\"כ למה לא יהא מהני הכא לכתב יהודה אף בהעברת קולמוס עכ\"ל דאם כוונת הסמ\"ג כדברי רבינו היראים לק\"מ קושיית מהרש\"ל ועיין באו\"ז ח\"א הל' תפילין ס\"ס תקנ\"ו שכ' דבמ\"ס ובירושלמי איכא שלש מחלוקת בדבר דלת\"ק דר\"י מוחקו וכותב את השם ולר\"י מעביר עליו קולמס ומקדשו וחכ\"א אין השם מן המובחר הלכך מעכבו פי' קודרו לזה השם וכותב שם אחר וסיים שם בזה\"ל ומיהו אין הלכה כת\"ק דר\"י חדא שלא הוזכר בתלמוד שלנו כו' אלא הלכה כחכמים דאמרו אין השם מן המובחר כו' עיי\"ש ומדברי רבינו כאן נראה דלחכמים שאמרו אין זה שם מן המובחר ס\"ל דאין להעביר עליו קולמס ולקדשו אלא מותר למוחקו ועיין בחו\"י סי' ט\"ז ובישועות יעקב ליו\"ד סי' רע\"ו בדברי נכד המחבר אריכות דברים בדברי היראים ועיין יד שאול ליו\"ד סי' רע\"ו סק\"א. ",
                "בקשתיו ולא מצאתיו. שם חדש. ",
                "אלא. צ\"ל אלמא וכ\"ה בנדפס ודע דמדברי רבינו אין להוכיח שפסק כחכמים דר\"י שאין זה מן המובחר דאפי' לר\"י יש להוכיח דאם כתב שם שלא בכוונת קדושה אינו קדוש מדבעי העברת קולמס והשם חדש כ' עמש\"כ הב\"י יו\"ד סי' רע\"ו בבד\"ה היה לו לכתוב השם כו' עד והלכה כרבנן דאמרי אינו מקודש וכתבו רבינו ירוחם עכ\"ל וז\"ל הש\"ח ולא ידעתי אמאי לא הביאו ג\"כ משם רבינו או בשם הגמי\"י עכ\"ל ובאמת בדברי רבינו אינו מבואר דהלכה כרבנן וכנ\"ל אלא דלפמש\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג הבאתיו לעיל אות ה' ראיה דהלכה כרבנן דאל\"כ אין ראי' משם אבל לפמש\"כ שם דלא כמהרש\"ל א\"ש דלא הביא מדברי רבינו. ",
                "כגון על קלף כו'. ז\"ל הסמ\"ג לאוין ג' שאם כתב שם על יריעה בס\"ת או תפילין ואפי' בטעות שכל היריעה קדושה עכ\"ל. ולמד שם ד\"ז ממש\"כ בה\"ג כתב שם שלא במקומו פי' במקום שאינו ראוי ליכתב לא קדיש כולי' גליון דידיה כדתניא הי' כתוב על ידות הכלים כו' מכלל זה אתה למד שאם כתב שם על יריעה כו' וכתב בס' משנת חכמים סי' ג' וז\"ל ולכאורה הא דהביא הסמ\"ג בשם בה\"ג הוא מפורש בתלמוד וי\"ל דבה\"ג אתי לאשמעינן בזה טובא כו' ובה\"ג דכתב בלשונו שכתב במקום שאינו ראוי לכתוב ולא כתב במקום שא\"צ לכתוב ש\"מ דעל היריעה הוי מקום שראוי לכתוב ואף אם נכתב בטעות קדושת השם עליו לענין גליון עכ\"ל ועיי\"ש שכתב דהיינו ללשון הא' שפרש\"י בערכין ו' א' ד\"ה שם שלא במקומו אינו קדוש דכל שנכתב על היריעה קדוש אף הגליון ודוקא ידות הכלים או קורה לא קדיש כ\"א מקום השם משא\"כ בכתב על היריעה דקדיש אף הגליון ודלא כלשון הב' שפרש\"י שם בכל ענין לא קדיש הגליון כ\"א בכותב כל המקרא עם השם עכ\"ד שם ובמחכ\"ת לא עיין בפנים דברי הבה\"ג בהל' סופרים סי' ע\"ה שכתב שם בזה\"ל שם שלא במקומו לא קידש כולי' גליון דיליה כדתניא הי' כתוב על ידות הכלים כו' הר\"ז יגרור ויגנוז עכ\"ל ומש\"כ הסמ\"ג פי' במקום שאינו ראוי ליכתב הוא מדברי עצמו ולאו מלשון בה\"ג הוא וכן מה שסיים הסמ\"ג פי' יחתוך מקומו ויגנוז ג\"כ מדברי עצמו הוא ואינו בבה\"ג כמפורש לפנינו בבה\"ג וא\"כ אין לומר דהסמ\"ג למד מדברי בה\"ג שכ' במקום שא\"ר לכתוב ולא כתב במקום שא\"צ לכתוב כו' אלא פשוט דכוונת הסמ\"ג למש\"כ בה\"ג כולי' גליון דיליה דבגמרא ליתא ש\"מ דדוקא שם שלא במקומו לא קידש כולי' גליון דיליה אבל שם במקומו דהיינו על יריעה כו' שכל היריעה קדושה והוא ברור בפי' דברי הסמ\"ג ובדברי רבינו מפורש ככל דברי הסמ\"ג ולא הביא כלל מדברי בה\"ג ובנדפס כתוב תיבת \"הגה\"ה\" קודם ואם כתב שם במקומו כו' וכאן ליתא והסמ\"ג שם הביא דברי הרר\"א ממיץ ועיין בביאור מעשה בצלאל לספר הריקאנטי סי' מ\"ד מש\"ש ע\"ד רבינו שאפי' שם אחד שכתוב על הקלף אוסר כל הקלף לשורפו ועיין בהרא\"ש פ\"ג דמ\"ק סי' ס\"ד ובק\"נ שם אות קמ\"ג. ובמש\"כ המשנ\"ח הנ\"מ בין ב' הפירושים שברש\"י ערכין ו' א' הוא דלא כהש\"ג פ\"ד דשבועות שכ' שם דלל\"ר השם עצמו הוא קדוש אפי' נכתב שלא במקומו משא\"כ ללשון הב' שפרש\"י ר\"ל דלא קדיש השם כלל מאחר שנכתב שלא במקומו ואחרי ד' הש\"ג נמשך הב\"א בחי' לשבת דק\"כ ע\"ב דלפי' הב' שברש\"י שֵֹם שלא במקומו אין השם קדוש אלא שכ' שם דלא קדוש מה\"ת אלא מדרבנן וכ\"כ מהריא\"ל בעטור סופרים שלו למ\"ס פ\"ד ה\"א וז\"ל שם בל\"ק דהיכא דנכתב השם שלא במקומו אין השם קדוש ושרי למוחקו כו' דהעיקר כל\"ב דרש\"י ז\"ל דהשם עצמו קדוש אף שלא במקומו כמש\"כ רש\"י שם במקומו בעצמו עכ\"ל [ונראה דט\"ס בדבריו ותחת ל\"ק צ\"ל ל\"ב וכן להיפך] אבל המשנ\"ח השיג על הש\"ג דבאמת בשם עצמו לכולי לישנא קדוש מן התורה ואסור למוחקו בין שנכתב במקומו ובין שנכתב שלא במקומו ולא נ\"מ אלא לענין המותר ממקום השם וכ\"כ היד שאול הל' ס\"ת סי' רע\"ו סע\"ק א' ועיין בסמוך אות י\"ג. ",
                "וכתוב שם למעלה [ירמי' ל\"ו כ\"ד] ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו מכלל דהיה להם לקרוע כ\"ה בסמ\"ג שם ע\"ש רבינו הררא\"ם ועיי\"ש בביאורי מהרש\"ל שכ' דמשכ\"ר אם כ' שם בסתו\"מ אפי' בטעות אינו רשאי כו' נלמד ג\"כ מהך דמ\"ק דהא לא האמינו לירמיה שמפי הגבורה נאמרה א\"כ היה נראה בעיניהם כטעות דאין לך טעות גדול מזה ואעפ\"כ קצף ה' עליהם דהיה להם לקרוע אפי' לפי דעתם. ",
                "שדרכו כו' לשון הנדפס שאין דרכו ליכתב פי' שלא על הקלף כו' ונכון. ",
                "מקודש כו' לשון הנדפס ששם במקומו מקדש אף שלא במקומו וטעמא כו' ונכון. ",
                "ראיתי בס' הראב\"ן שכ' כל הטפל לשם מלפניו אינו נמחק שהרי קדשו השם כגון לה' כה'. מלאחריו כגון אלקינו אלקיכם נו וכם נמחק. והוא תמוה ונראה שט\"ס שם וצ\"ל בהיפך מלפניו נמחק מלאחריו אינו נמחק כמבואר ג\"כ בדברי רבינו סוף סימן ובס' יד שאול להל' ס\"ת סי' רע\"ו דין י\"ב הביא מש\"כ היראים דמ\"ש הטפל לשם מלפניו נמחק היינו בכותב שלא במקומו דוקא ותמה עליו דהא כל שהשם במקומו דמקדש אף לפניו היינו שיש עליה קדושה על כל היריעה אבל לא עדיף מקדושת ס\"ת בעצמה עיי\"ש ובאות הסמוך בארתי דברי רבינו וא\"ש. ",
                "וידותיה. בנדפס וידות הכלים ונכון. הגרא\"ד שליט\"א. ועיין בחי' הגרעק\"א ליו\"ד סי' רע\"ו ש\"ך סקי\"ג שכתב שם בזה\"ל ורא\"ם בספר יראים כתב דזהו דוקא בכתב ע\"ג כלים או ע\"ג קורה כיון דאין זה מקומו דאין דרכו לכתוב אלא על קלף מש\"ה אינו מקדש אלא מקומו אבל בכתב על הקלף אינו נמחק גם לפניו עיי\"ש והיינו כפי פי' הב' שבפרש\"י ערכין ו' א' אבל משמעות דעת כל הפוסקים כפי' א' בפרש\"י שם ואין חילוק בין קלף לקורה עכ\"ל. ולי נראה פי' דברי רבינו הררא\"ם מש\"כ התם בכותב שלא במקומו מיירי אין ר\"ל דוקא בכותב שלא במקומו מיירי אלא ה\"ק אפי' בכותב שלא במקומו מיירי א\"ש ג\"כ ומשום דהו\"א לפרש מחלוקת ת\"ק ואחרים דבהא פליגי דאחרים ס\"ל שהשם מקדש מטעם תשמישי קדושה דנגנזין ומש\"ה מלאחריו אינו נמחק ות\"ק פליג וס\"ל שהשם אינו מקדש אלא מקום השם בלבד ולפי\"ז הך דר\"ה בפ\"ב דמע\"ק והך דערכין במחלוקת שנויה עז\"א רבינו דהא דתניא בפ' שה\"ע כו' התם בכותב שלא במקומו מיירי דאע\"ג דבכותב שלא במקומו אמרינן לעיל דלא קידש אלא מקום השם בלבד אפ\"ה ס\"ל לאחרים לאחריו אינו נמחק וטעמא כדמפרש ואזיל שכבר קידשו השם וחשוב כשם עצמו ות\"ק פליג בהא דלא חשיב הנטפלין כגופו של שם והלכך נמחק לפניו ולאחריו וא\"כ התם פלוגתא אחרת היא ואפילו על הקלף שדרכו ליכתוב פליגי נמי ת\"ק ואחרים דלת\"ק מותר למחוק בין הנטפלין לפני השם בין לאחריו ולאחרים דוקא הטפל לשם מלפניו ולכן דקדק רבינו ואמר לעיל במקום שדרכו להכתב כגון על קלף אסור לשרוף ולקרוע את הגויל ולא הזכיר איסור מחיקה מן האותיות שבגויל כמו שכ' שאסור למחוק כתיבת השם וא\"כ אין נ\"מ לדינא בין ב' פירושי רש\"י לענין מחיקת הנטפלין לפני השם וה\"ה שאר אותיות ורבינו לא בא אלא לפרש הברייתא דפ' שה\"ע טעם מחלוקותם וזהו שהוסיף רבינו בדברי אחרים וחשוב כשם עצמו שאינו בברייתא דזהו עיקר החידוש. והנה רבינו לא כתב תולדה למחיקת שם אותיות הנטפלין כאחרים ש\"מ דס\"ל דאיסור מחיקת הנטפלין לאחריו הוא דאורייתא וכמש\"כ הח\"ס סי' רס\"ג דפלוגתא דרבנן ואחרים תליא בפלוגתא אי דרשינן את או לא דכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה\"א ואחרים סברי דדרשינן את וממילא הוי דאורייתא דקי\"ל כאחרים עיי\"ש ועיין בפ\"ת ליו\"ד סי' רע\"ו סקי\"ג: "
            ],
            [
                "אר\"א אמר רשב\"ל. לפנינו ליתא, ופי' רבינו הוא כלשון רש\"י בפי' התורה ורבינו אזיל לשיטת בה\"ג שחשב במנין הלאוין לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ודעת הרמב\"ם בשורש השלישי בסה\"מ שלו שאין למנות לאו זה שאינו נוהג לדורות דקיי\"ל ירושלים אין אחריה היתר הבמות ועיין בסמוך. ",
                "תיבה זו הגהתי וז\"ל הנדפס כשרים הן בבמה זה מסברתינו. פי' אל תנהגו פסול כו' והנה לפי פי' רבינו מסברתו הוא אזהרה לדורות ג\"כ שלא לשרוף ושלא לנהוג פסול בקרבנות הכשרים וא\"כ א\"ש מה שנכנס במנין התרי\"ג: "
            ],
            [
                "אע\"פ שלא שמעת בדבריו. פי' שלא עשית כאשר אמר ולשון הנדפס אע\"פ שלא תעשה כדבריו משעה [כצ\"ל] שקבלת כו' ונכון ועיין בהרמב\"ן ל\"ת כ\"ח שכתב שם והנה היא אזהרה בע\"ז עם כמה אזהרות שבאו בתורה בעניניה כמו שאמרו במ\"ב מקומות הזהירה על ע\"ז וכך ת\"א לא תקבל כו'. וא\"כ לא ימנה הלאו הזה עכ\"ל. אולם דעת רבינו כהרמב\"ם שם ואין דברי הת\"א סתירה להרמב\"ם כלל כמשכ\"ש המג\"א שלשון לא תקבל משמעו הוא קבלת הלב בהאמנה בלבד ועיי\"ש בלב שמח וגם כוונת רבינו שלא לשמוע ממנו המופת אע\"פ שלא יעשה כדבריו. וכ\"ה בבה\"ג ומש\"ש הרמב\"ן ובעל ההלכות לא כתבן אינו חוזר על לא תשמע אל דברי הנביא אלא קאי על הנאמר במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו עז\"א שבעל הלכות לא כתבן ומש\"כ הרמב\"ן במ\"ב מקומות כו' ראיתי במדרש תנחומא ויקרא סי' ב' אמר ריב\"ש אתה מוצא ארבעים ושמונה פעמים הזהיר הקב\"ה בתורה על הגרים וכנגדן הזהיר על ע\"ז כו' וכ\"כ הבעה\"ט בפרפראות שלו על התורה ריש ס' דברים ובצופה להמגיד שנת ט\"ו גליון כ\"ה בגרגיר אחד משלשה גרגרין נעלם מהכותב שם דברי המדרש: "
            ],
            [],
            [],
            [
                "מעשה. פי' ממצות עשה אבל בנדפס הגי' מצות בוראך ונכון שהוא כולל עשה ול\"ת ובזה א\"ש שלא הביא רבינו מהקודם [דברים ד' ב'] לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו דכבר כתב המעה\"ח דלכן שנה לאוין אלו בס' ראה וסמך לא תוסף לאותו תשמרו לומר ששייך גם במל\"ת דכ\"מ שנאמר השמר כו' אינו אלא ל\"ת והיינו לומר על דבר שהוא אסור מן התורה ובאמת אינו אסור מה\"ת כמש\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהל' ממרים ה\"ט. ולכן גם רבינו היראים הביא משם שכולל יותר ובשו\"ת ראשית בכורים די\"ט כתב טעם אחר על השנות הלאוין ופעם בל\"י ופעם בל\"ר עיי\"ש. ",
                "וכדרבא כו' לפנינו א\"ר זירא ועיין להלן סי' שצ\"ט בביאורי אות מ\"ד ומשכ\"ר ומייתי אחריני וחבריה בהדייהו אף שלפנינו כתוב ואנח גבייהו יפה כתב רבינו כמש\"כ בשו\"ת עמודי אור סי' א' אות ה' דע\"כ מיירי בחיברו אל הבתים ודבקו להם וכ\"ה לשון הרמב\"ם פ\"ד ה\"ג מהל' ממרים ויביא חמישית וידבק בחיצון. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס והמעתיק דלג מעליו הראשון לעליו השני כמורגל. והוא בספרי דברים פ' פ\"ב ויש לדקדק מ\"ש שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אוסיף כו' מ\"ט הוא זה שבשביל כך יהא רשאי להוסיף ונראה פי' שהוא עפ\"י מש\"כ הג\"ר באו\"ח ריש סי' קי\"ט וז\"ל וכשהוא מוסיף יתחיל בברכה ואח\"כ מוסיף אבל לא יוסיף ואח\"כ יתחיל הברכה עכ\"ל והוא מדברי הב\"י בפי' דברי הטור וז\"ל הב\"י דמילתא דפשיטא היא שצריך שיתחיל בנוסח הברכה ואח\"כ יוסיף מה שירצה ולא יתחיל בשאלתו דא\"כ הויא הברכה טפלה לשאלתו עכ\"ל וז\"ש בספרי שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך ואין אני מוסיף בתחילה אלא פתחתי לברך כמש\"כ בתורה א\"כ עכשיו אוסיף להם ברכה משלי כו' ת\"ל כו' דאפילו להוסיף אח\"כ אינו רשאי. ובגמרא ר\"ה כ\"ח ב' אמרו בזה\"ל הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף כו' ור\"ל עפמש\"כ התוס' שם בסה\"ע דכיון דעלה לדוכן פ\"א ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם כל היום. וא\"כ הו\"א דכמו שרשאי לברך את ישראל אח\"כ בזימנא אחריתא אע\"ג דחיובא ליכא ה\"נ יהא רשאי להוסיף על הברכות בשעת הדוכן אפילו בפעם הראשונה ת\"ל לא תוסף עליו דד\"ז אסור ובזה יתורץ מה שדקדק הישועות יעקב באו\"ח סי' קכ\"ח סק\"ג מאי האי דנקט שנתנה לי תורה רשות הא מחוייב הוא לברך את ישראל עיי\"ש שתי' לדעת הרר\"פ ולפי מה שבארתי לק\"מ ואדרבה בדיוק אמרו הואיל ונתנה לי תורה רשות כו' דקאי על מה שרשאי לברך ברכת כהנים כ\"פ ביום אחד לצבור ובס' חליפות שמלות על הת\"א דברים י\"ג א' פי' דברי הספרי בענין אחר עיי\"ש מש\"כ הבדל בין הספרי להגמרא דר\"ה ודבריו דחוקים. ",
                "עיין סמ\"ג לאוין שס\"ד שכתב וי\"מ שמה שאומר באותו פרק והאיכא לולב וציצית שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ודוחה שאין דבר זה בהם. לענין זקן ממרא דוקא הוא עכ\"ל. והי\"מ הוא הרא\"ם דכאן וא\"י למה לא זכרו בשמו גם התוס' בסוכה ל\"א ב' ד\"ה הואיל שכ' והא דאמר בסנהדרין למ\"ד א\"צ אגב האי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף ר\"ל ג\"כ דלגבי זקן ממרא בעינן דאם הוסיף גורע ולא יצא בגוף המצוה אבל לענין בל תוסיף אף אם יצא ידי חובת מצוה עבר על בל תוסיף וכדברי היראים ועיין בחי' הגרעק\"א לאו\"ח סי' ל\"ד ט\"ז סק\"ב ד\"ה ואיני מרגיש טעם שהביא מדה\"ת דסוכה ולא הביא גם דברי היראים והי\"מ שבסמ\"ג שכתבו כהד\"ח גם בס' קהלת יעקב להגאון ר\"י מקארלין בחי' לסוכה ל\"א ב' כ' דהתם בסנהדרין מיירי לענין זקן ממרא שאינו חייב רק בגוונא שאם הוסיף גורע משום דבעינן תורה ויורוך כו' אבל לענין איסור בל תוסיף גופא ודאי עבר בכל גוונא כל שמוסיף על המצוה ומכוין להוסיף אף דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי כמו ב' זוגי תפילין וסוכה בשמיני והניתנים במתנה אחת שנתנן במתן ד' או הוסיף ברכה בברכת כהנים כו' ותמיהני שכ\"כ מדנפשי' ולא זכר דברי הראשונים בזה. והנה לענין פרש\"י שפי' בסנהדרין אין לנו אלא תפילין ועובר בל תוסיף שהקשה רבינו ע\"ז מהספרי כ' הסמ\"ג שם וז\"ל אותה ברייתא דספרי כמ\"ד בסוכה לולב צריך אגד אבל אנו סוברים כרבנן שאומרים לולב א\"צ אגד לפיכך אין לחוש בתוספת כדמפרש במס' סנהדרין דהאי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי עכ\"ל וכ\"כ הר\"ר אליהו מזרחי פ' ראה ורמזו הגר\"א באו\"ח סי' תרנ\"א סק\"מ. והשם חדש הקשה על תי' המזרחי וז\"ל לא יכולתי ליישבו עם סוגיית הגמרא שהרי בגמרא קאמר אי צריך אגד גרוע ועומד הוא נמצא דלפי הגמרא אפי' אם צריך אגד ליכא משום בל תוסיף והאיך כ' הרר\"א מזרחי שמעינן מינה דהיכא דאגיד אית ביה משום בל תוסיף הרי דפליג הספרי עם ש\"ס דילן עכ\"ל ובמחכ\"ת לא הבין מ\"ש בגמרא גרוע ועומד הוא דבאמת ודאי דאיכא בל תוסיף אי צריך אגד אבל לענין זקן ממרא לא מחייב עד דאיכא תורה ויורוך ואם מתחילת עשיית המצוה עושה בה יתור ותוספת לא היה כאן תורה מעולם כמבואר בסמ\"ג בשם ר\"י ב\"ר שמואל בתשובה אחת אבל משום בל תוסיף ודאי עבר אפי' לפרש\"י דהא פרש\"י ד\"ה גרוע ועומד דמתחילתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה והיינו איסורא דבל תוסיף ולא נחלקו רש\"י והיראים אלא במש\"ש אי ס\"ל לולב א\"צ אגד האי לחודי' קאי והאי כו' דרש\"י פי' ואין זה גורע ולפמש\"כ רש\"י שם בד\"ה ואין. גורע דקעבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה וא\"כ הכא דאין זה גורע לא עבר בבל תוסיף ועבד מצוה משא\"כ להיראים ודעמי' האי לחודי' קאי והאי כו' פי' דלא גרע המצוה מיהו בבל תוסיף עבר אלא דאנן בעינן ואם הוסיף גורע דלא עבד מצוה ותל\"מ. גם הגאון ריש\"ן בס' דברי שאול עה\"ת סדר ואתחנן עה\"פ לא תוסיפו עליו כתב ראיתי בדעת זקנים לרבותינו בעה\"ת שכ' שאם תוסיפו תגרעו דכל המוסיף גורע שאם תעשה ה' ציצית גרעת גם ארבעה שהרי אינם כלום כו' וכן פרש\"י ה' פרשיות שבתפילין וה' מינים שבלולב אבל אם ישב ביום השמיני בסוכה לא בא השמיני לבטל השיעור ומה שעשה עשוי עכ\"ל והמעיין בסנהדרין דפ\"ח ב' ימצא דזה מיקרי גרוע ועומד ותפילין מיקרי אם הוסיף גורע ע\"ש וצע\"ג עכ\"ל הדברי שאול ואין אני רואה שום קושיא בזה דלו יהי נמי גרוע ועומד מ\"מ עובר בבל תוסיף וכנ\"ל ומש\"כ בדעת זקנים אבל אם ישב ביום השמיני בסוכה כו' עיין ר\"ה כ\"ח ב' גם הרמב\"ן בפי' התורה כ' על פרש\"י סדר ואתחנן והספרי בזה\"ל אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכוונה לוקה כו' וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה עכ\"ל: "
            ],
            [],
            [
                "פי' הוקשו כו' כ\"ה בנדפס ופרש\"י בבכורות כ\"ה א' לא תעבוד ולא תגוז וי\"ו מוסף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. ",
                "לשון הסמ\"ג לאוין שמ\"א ר' יהודה אומר בבכור שורך אי אתה כו' אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים פי' עובדי כוכבים ר' שמעון אומר בבכור שורך אי אתה עובד אבל אתה עובד בפטר חמור וכן מביאה בפ\"ק דבכורות ט' ב' עכ\"ל וכן בנדפס איתא עובד אתה בבכור אדם עובד אתה בבכור חמור ונראה שחסר שם דברי ר' שמעון וכצ\"ל בנדפס ר' שמעון אומר עובד אתה בבכור אדם עובד כו' חמור וכ\"ה בספרי אבל לפמש\"כ כאן בהכת\"י ואי אתה עובד בפטר חמור שפיר אתיא לר' יהודה: "
            ],
            [],
            [
                "הגרא\"ד שליט\"א הקשה ע\"ד רבינו משבועות כ\"א ב' והרי הקדש הא בעינן שו\"פ ואי כדברי רבינו הרא\"ם תיקשי הרי המקדיש בלשון חרם דבכל שהוא והגאון רא\"מ לפידות בקובץ יג\"ת קונטרס י' ס\"ס קמ\"ו כתב די\"ל דלא פליגי רק מה שבלשון אכילה ואפ\"ה חייב בכ\"ש דה\"נ שבועה שלא אוכל עכ\"ל: "
            ],
            [
                "עיין במאיר עין לספרי דברים פ' קמ\"ה מה שהגיה מהכת\"י וילקוט דמשמע משם כמשכ\"ר דבאשירה לע\"ז מיירי וא\"כ יאמר לא תטע לך אשירה וכל עץ אצל מזבח ה\"א וכמ\"ש במס' תמיד כ\"ח ב' ה\"ק לא תטע לך אשירה לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה\"א וא\"כ לפ\"ד רבינו יש למנות לאו דלא תטע לשני לאוין כמש\"כ המעה\"ח לפרש\"י ועיין סה\"מ להרמב\"ם ל\"ת י\"ג שכ' שם וכבר נתבארו דיני מצוה זו במס' תמיד ושם נאמר שהנטיעה אסורה במקדש עכ\"ל ודקדק עליו בס' משנ\"ח סי' ל\"ח דאגב גררא מייתי הש\"ס בתמיד שם הך ברייתא השינוי בספרי וא\"כ מה ראה הרמב\"ם להראות מקום המאמר במס' תמיד עיי\"ש מה שתי' ולי נראה דהרמב\"ם מדייק משם שהנטיעה דוקא אסורה ולא הבונה בית שאמרו בספרי ג\"כ לאיסורא והוא מבואר ממש\"ש בתמיד ה\"ק לא תטע כו' לא תטע לך כל עץ אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם כמש\"כ הרמב\"ן בפי' התורה פ' שופטים וכן מ\"ש ראב\"י מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה היינו מדרבנן ואסמכי' אקרא דלא תטע וגו'. ",
                "ר\"א. כ\"ה בספרי אבל בתמיד לפנינו ר\"א בן יעקב. ",
                "הרה\"ג וכו' מוהר\"ר יקותיאל אלי' שליט\"א זוחאוויצקי מו\"צ בקאמעראווקע פרור עירנו מינסק העיר על שאלת רבינו פה וז\"ל לא ידעתי מה קשה לו ומנ\"ל דלא הוי גם זה בכתב מיד ה' השכיל ומלשון אכסדרא פריך בגמרא דנראה שהי' של עץ ומקשי דעכ\"פ אסור בשל עץ והי' לו לעשות של בנין חומה ומשני שהיה של בנין ולא דמי להך דסוכה דשם ע\"כ אינו מן הבנין שהרי אינו עשוי אלא לפי שעה ואם היה מן הדין מיד ה' הו\"ל להיות בנין תמידי ואין לומר דכוונת רבינו דא\"כ דהיה בכתב מיד ה' לא היו מקשים בגמרא דכן אמרה תורה דיעשה של עץ דע\"כ ז\"א מגזה\"כ שיעשה מאיזה ימין דהרי באמה טרקסין שינו מספק בין בנין אבנים לפרכת וע\"כ רק על התמונה היה הקבלה איך תהיה. וגם מה שתי' היראים דהיה בתלוש לא ידעתי אם יתורץ זה בדבר שהוא קבוע לעולם שהרי בבוזקין מלח ע\"ג הכבש עירובין דק\"ד פריך אי דקמבטל לי' קמוסיף אבנין אף דפשיטא לא הוי מחובר וגם לא יהיה לעולם בכ\"ז כיון דקמבטל ליה הוי הוספה כש\"כ בדבר שהוא לעולם סו\"ד דברי רבינו אינם מובנים לי עכ\"ל. ",
                "בקבר בנין תלוש. לפי\"ז אזדא לה מש\"כ התוס' בע\"ז מ\"ח א' ד\"ה גדעו ואין לפרש משום דשמואל ל\"ל להך שינויא כו' דבפ' נגמר הדין מסיק לשמואל הב\"ע בקבר בנין וחשיב לי' תלוש כו' דשאני לפי פי' רבינו שאינו מחובר כלל לקרקע אבל בית חשיב מחובר וכר' יוחנן בירושלמי שבת רפ\"ט: "
            ],
            [
                "אשרה ואליל מנין פי' מניין שאסור כשמעמיד לגבוה כמו מצבה שאסור אף לגבוה עיין התז\"ה פ' בהר סי' ק\"ה ומש\"כ לעיל סי' שמ\"ח אות ד': "
            ],
            [],
            [
                "בס' ערוך לנר לסנהדרין כ\"א ב' במשנה העיר לר\"י דס\"ל בלא ירבה לו נשים מדכתיב טעמא דקרא כל היכי דלא שייך הטעם גם הלאו אינו וכיון דבלא ירבה לו סוסים הטעם הוא שלא ישיב העם מצרימה א\"כ כשלא יביאם למצרים יהיה מותר להרבות וכמו שאמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וא\"כ לכאורה י\"ל דפליג ר' יהודה גם אסוסים כדפליג בלא ירבה לו נשים עכ\"ל ובמחכ\"ת לא דק דלא דמי כלל דדוקא בלא ירבה לו נשים אר\"י מדכתיב טעמא דקרא ולא יסור לבבו ש\"מ דלא דברה תורה אלא בנשים פרוצות דשייך בהו שלא יסירו לבבו ולא בצנועות כאביגיל אבל בלא ירבה לו סוסים שהזהירה ע\"ז התורה מטעם ולא ישיב העם מצרימה מי יערב לבו לומר כנגד התורה אני ארבה ולא אשיב והתורה צוחה להיפך דע\"י רבוי הסוסים ישיב העם מצרימה וזש\"ר כאן יודע לבות בנ\"א כו' צוה למלך כו' ר\"ל מאחר שהש\"י יודע לב ואמר שעי\"ז ישיב העם מצרימה אין להתחכם נגדו לומר אני ארבה ולא אשיב וכ\"ע מודו בזה ואפי' לר' יהודה ודע דרבינו כתב כאן כסדר התורה לאו לא ירבה לו סוסים קודם ללאו לא ירבה לו נשים דלא ככתוב בנדפס בהיפך וכן במשנה דסנהדרין פ\"ב איתא לא ירבה לו נשים קודם וכ\"ה במ\"ר נשא פי\"ב סי\"ז ועיי\"ש במהרז\"ו. ",
                "ת\"ל סוסים ט\"ס כאן וכצ\"ל ת\"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנין וכ\"ה בנדפס ובמדרש אגדה תוצאות מהרש\"ב פ' שופטים יש ג\"כ ט\"ס כזה ומהרש\"ב לא העיר לתקן השיבוש. ",
                "בכאן כו' עד ס\"ס ליתא בנדפס. "
            ],
            [
                "וכדר\"ש קי\"ל עיין לעיל סי' שט\"ו אות א': "
            ],
            [
                "מדאגת אפסניא ר\"ל לכלול מ\"ש בגמרא ל\"צ להרווחה ויכול לדאוג לאפסניא כמה שירצה שיהי' מצוי בידו ובנדפס איתא אבל מאי דצריכות אפסניא מותר ויותר מכוון גי' הכת\"י, ובהגהות וחי' להרא\"ם הורוויץ שבשס\"ח ד' ווילנא ס\"ס זרעים כתב ע\"ד הירושלמי פאה פ\"ד ה\"ב שאמרו שם מ\"ט והנה בעניי הכינותי כו' וקימנוה במקדיש ראשון ראשון דהא דהיה צריך דוד להכי להקדיש ראשון ראשון משום דלא היה יכול להקדיש בפעם אחת כיון דאינו יכול לזכות לעצמו הון רב וע\"כ היה צריך להקדיש ראשון ראשון עכ\"ל ואין דבריו עולין לפמש\"כ הר\"ן בחי' לסנהדרין דכ\"א דמאי דאסר הכתוב על המלך שלא ירבה לו כסף וזהב היינו שלא יבקש מס גדול להתעשר אבל אם הקנו לו משמים הרבה ממון כגון שכבש מדינה ומצא אוצרות ודאי שלו הן כו' ואין שום איסור בזה עכ\"ל ועיי\"ש בירושלמי בגלה\"ש שכ' לתרץ דברי הירושלמי שלא יקשה להרא\"ם שהביא הרא\"ש בפי' לנדרים ל\"ד ב' עיי\"ש ובפי' דברי הרא\"ם שבהרא\"ש שם כ' הגרעק\"א דהיינו שמהני ההקדש מקודם שזכה על לאחר שיזכה ואינו כמקדיש דשלב\"ל אבל קודם שזכה לא חל ההקדש ובס' נפש חיה בב\"מ דמ\"ט כתב דלפמש\"כ התוס' בנדרים שם ד\"ה ואמר. בלשון זה אמר כו' מבואר דבזכה הוו הקדש למפרע עיי\"ש שהביא ד' הקצה\"ח סי' ר\"ד ועיין שו\"ת אהל משה להג\"מ משה קאצינעלינבויגין סי' נ\"ו שרוצה לומר דבככר של הפקר חל ההקדש אף עוד שלא זכה בו עיי\"ש. "
            ],
            [
                "מאני דבריה. בנדפס הגי' מאני' באפיה בריה ולפנינו בגמרא ר\"ה קרע מאני' באפיה רבה בריה וכ\"ה בסמ\"ג לאוין רכ\"ט. והנה רבינו למד מדברי הספרי שאמרו אין לי אלא גרזן מנין אף למשוך ממנה אמת המים ת\"ל לא תשחית את עצה בכל דבר דמזה למדנו שלא להשחית ולהפסיד כל דבר כדאמרינן בקדושין כו' ומשכ\"ר בלשון הספרי מניין לרבות כל דבר ר\"ל בכל דבר אולם הרמב\"ם בפ\"ו מהל' מלכים ה\"ח כ' אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה כו' ושם ה\"י כ' ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים כו' דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מ\"מ מדבריהם עכ\"ל ולפי הנראה מש\"כ הרמב\"ם בה\"ח וכל הקוצץ לוקה לאו דוקא קוצץ בגרזן דה\"ה אם משך מהם אמת המים כדי שייבשו ג\"כ לוקה מדלא כ' המושך מהם אמת המים בהלכה י' ואפ\"ה כ' הרמב\"ם בהשחית והפסיד כל דבר חוץ מאילנות לוקה מ\"מ מדבריהם. אולם בסה\"מ להרמב\"ם ל\"ת נ\"ז נראה שחולק עמש\"כ בחיבורו ודוחק לומר דמש\"ש בסה\"מ ולוקה לא קאי אדסמיך לי' כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי אלא אעיקר לאו דלא תשחית את עצה קאי ורבינו ירוחם במישרים סוף נתיב ל\"א כ' דאי אתרו ביה למלקות השופך מי בורו ואחרים צריכין להם מלקין לי' משום בל תשחית והוא כדברי רבינו. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס והוא מוכרח, ולפנינו בגמרא רבה צלחו לי' כו' וא\"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית וגי' היראים רבא וא\"ל אביי והא קעבר על בל תשחית וכ\"ה בפרש\"י שם. ",
                "ר\"ה. וכ\"כ הסמ\"ג שם ובנדפס איתא רב יהודה ולפנינו הגי' ר' אבא ונראה מדברי רבינו והסמ\"ג דאע\"ג שאמרו בשבת שם ראב\"י תבר מאני תבירי לאו דוקא תבירי דה\"ה שלימים שרי אם עושה בשביל להטיל אימה וכ\"כ הגרי\"פ בחי' הש\"ס הנספח לספרו קשות מיושב קדושין ל\"ב ומהרצה\"ח בברכות ל\"א א' עיי\"ש אבל הסמ\"ק סי' קע\"ה כ' דדוקא מאני חבירי וכ\"כ החינוך מ' תקכ\"ט עיי\"ש ומהרש\"א בח\"א שבת שם כ' ג\"כ והנהו רבנן דקעבדי בחמתם למירמי אימתא אאינשי ביתייהו היינו נמי בדבר דלא שייך בל תשחית וזהו דעת הרב מלאדי זצ\"ל בשו\"ע שלו חח\"מ בהל' שמירת גו\"נ ובל תשחית סעי' י\"ד שכ' שם דאפי' כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה עב\"ב שאינן נוהגין כשורה אסור ובקיצור שו\"ע סי' ק\"צ בסוף הסימן בהג\"ה הניח דבריו בצע\"ט דהא בשבת ק\"ה ב' איתא דאי עביד למירמי אימתא אאינשי ביתי' שרי ולק\"מ דדעת הרב כהחינוך והסמ\"ק ומהרש\"א דדוקא במאני תבירי ותו ל\"מ, ומש\"כ כאן פי' מישדי אימתא מותר לשון הנדפס הוא כך פי' למישדי אימתא אאינשי ביתי' ויזהר כו' והוא נכון ועיין בכנסת ח\"י סי' קי\"א קונטרס ו'. ",
                "עיין בבה\"ג במנין לאוין שלו רי\"ח רי\"ט ומש\"ש בהגהות מהראש\"ט אות צ\"ה ע\"ד הרמב\"ן שהביא בתוספותיו עשה ו' מספרי ואותו לא תכרות ל\"ת וז\"ל ובשלנו לא מצאתי עכ\"ל עיי\"ש בספרי שהביא המאיר עין מכת\"י ופז\"ו כד' הרמב\"ן ובמכות כ\"ב א' הקוצץ אילנות טובות ואזהרתי' מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות ודע דהתשב\"ץ קטן סי' שס\"ט כ' לקוץ אילן המזיק לבית מותר כו' ועיין שאי' יעבץ סי' ע\"ו שלדעתו מותר משום ל\"ת קאמר ואפ\"ה אית ביה משום סכנה עיי\"ש ועיי\"ש בס\"ס התשב\"ץ סי' תקמ\"ה שכ' שם ג\"כ וששאלת אם מותר להושיב תרנגולת על הביצים, פליאה בעיני למה לא אי משום צעב\"ח הא תנן בפ' מקום שנהגו מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד בניסן עכ\"ל ועפ\"ה עיין בס\"ח צוואת רי\"ח לא יושיב אדם תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים ואין סתירה מדברי התשב\"ץ דמדינא קאמר דמותר ואפ\"ה אית בי' משום סכנה וכדברי השאי' יעבץ: "
            ],
            [
                "כלשון רבינו כ\"כ הסמ\"ג לאוין קס\"ו ועיי\"ש שאינו נחשב אלא בלאו אחד וכ\"כ הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת ש\"ט אחר שהביא שם גמרא דמכות כ\"ב א' וז\"ל הנה כבר התבאר שהוא לאו אחד ושהוא במלקות ור\"ל במש\"כ כבר התבאר שהוא לאו אחד היינו כמש\"כ המאה\"פ פ\"ט דסוטה ה\"ה דהן במקרא אחד והוי לאו שבכללות לדעת הרמב\"ם ז\"ל ולא כן עשה מהראש\"ט בהגהותיו למנין בה\"ג שחלקן לשני לאוין ר\"כ. רכ\"א. ואינו מוכרח. "
            ],
            [
                "כל הלילה עד הבקר. עיין הגרש\"ש סנהדרין מ\"ו ב' שלא ראה דברי רבינו היראים ותשו' הרדב\"ז ח\"א סי' שי\"א. ועיין בס' רביד הזהב פ' תצא ד\"ה ביום ההוא שכ' דמדדרשינן בפסחים נ\"ט ב' עד בקר הוא דלא ילין כו' ש\"מ דאל\"כ בקר אף מקצת לילה נמי עובר ולא ראה דהיראים כ' להיפך דילמד סתום מן המפורש ובס' שו\"ת עמודי אש סי' י\"ט אות ה' לא זכר דברי הרביד הזהב ובס' שדי חמד בקונטרס דברי חכמים סי' ל\"ה תפס על העמודי אש בדברים אחרים עיי\"ש: "
            ],
            [
                "ד\"א. פי' הדבר אחר שבסוף הפסוק והוא ולא ילבש גבר שמלת אשה הכוונה שלא יתקן כו' ובנדפס כתוב תחת ד\"א תיבת. \"דיו\" ואינו מובן והנראה שט\"ס שם וצ\"ל \"ודאי\" ופי' כמש\"כ לעיל סי' שנ\"א אות א' עיי\"ש. ",
                "כפשוטו. וכ\"כ התוס' בנזיר נ\"ט א' ד\"ה לא יהיה כו' שלא ילבש איש שמלת אשה כפשטי' דקרא כו' אבל הסמ\"ג לאוין ס' כתב ע\"ד הת\"ק דראב\"י שהוא כפשוטו של מקרא ועיין בבינת אדם סוף כלל צ' ישוב נכון ע\"ז ועיי\"ש דדעתו שלא כדברי הב\"ח אלא אפי' להציל מגשמים אסור כמו שהוכיח שם מכלי זיין במלחמה כשריון וכי\"ב שאינו אלא להציל ממכת חרב ואפ\"ה אסור וכדברי הב\"א כ\"כ בס' יד הקטנה ח\"ב הל' ע\"ז פ\"ו מנחת עני אות פ\"ב ולפי\"ז אין צורך למש\"כ בס' לחם ושמלה על התרגום אונקלוס עמ\"ש בכלי זיין למלחמה נראה כי אורחא דמילתא קתני אבל ה\"ה שלא לצאת למלחמה כגון להלביש כלי זיין עם מלבושיה בלא עת מלחמה ג\"כ אסור עכ\"ד דלפמש\"כ הב\"א רבותא נקט למלחמה דאפילו למלחמה שאינו לנוי וקישוט אלא להנצל ממכת חרב ג\"כ אסור ועיין ש\"ך יו\"ד סי' קפ\"ב סק\"ז. ",
                "המוסגר הוספתי מדברי היראים הנדפס והמעתיק דלג מראב\"י הא' להב'. ומשכ\"ר ר\"י ס\"ל כראב\"י אין זה לשון הגמרא בפי' אלא רבינו מפרש מש\"ש נזיר נ\"ט א' ות\"ק כו' לכדתניא כו' ר\"ל כת\"ק דראב\"י ומינה דר' יוחנן כראב\"י וכן פי' הסמ\"ג לאוין ס' אבל הרמב\"ם מפרש ות\"ק כו' לכדתניא כו' ר\"ל אף כראב\"י דלא אסרו אלא בתיקונים הנראין משא\"כ בבה\"ש ובה\"ע ומש\"ה פסק בפי\"ב מהל' ע\"ז ה\"ט דהעברת שער אינה מד\"ת אלא מד\"ס אף שפסק שם ה\"י כראב\"י וכ\"ד המחבר ביו\"ד סי' קפ\"ב עיי\"ש בביאור הגר\"א סק\"ו. ",
                "דעת רבינו כר\"ת שבתוס' יבמות מ\"ח א' דרב שרי אף בשער בה\"ש ובה\"ע במספריים כעין תער ועיין בהרא\"ש פי\"ב דיבמות סי' ח' וכ\"כ הריקאנטי סי' תקפ\"ה התיר ר\"ת והרא\"ם להעביר שיער בית השחי כו' במספריים כעין תער כו' אבל התוס' והרמב\"ם והטוש\"ע לא ס\"ל כן ועיין נזיר נ\"ט א' תוד\"ה בעי מני' רב ועיין בצ\"צ להגאון רמ\"מ זצ\"ל שילהי מכות שלמד מזה ק\"ו בגילוח הזקן דבתער חייב מדאורייתא שי\"ל דגם במספריים אע\"ג דאינו לוקה איסורא מיהו איכא דלא כהמחבר באיסור גילוח הפאות יו\"ד סי' קפ\"א סעי' י' שנמשך אחר המפרש למכות כ\"א א' ד\"ה מספריים מנ\"ל עיי\"ש. ",
                "לשחוק כו' בנדפס כתוב במשתאות של חתן וכלה וגם בענינים הרבה אבל בהכת\"י שלפנינו ליתא ועיין בב\"ח יו\"ד ס\"ס קפ\"ב שכ' ע\"ש הר\"ר יהודה מינץ ז\"ל בתשובה שאמר דכיון שאינו עושה כן אלא משום שמחת פורים אין בו איסור כו' וכ' ע\"ז הב\"ח שם דדבריו בזה דחויים המה ממ\"ש הררא\"ם להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מן הצער א\"א בענין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש עכ\"ל וכן בברכ\"י הביא דברי הב\"ח שדחה דברי מהר\"י מינץ ממש\"כ הרא\"ם בספר יראים באמת לפי נוסחת הכת\"י שלפנינו אין תפיסה כלל על תשו' הר\"י מינץ דבשמחה של מצוה כמו שמחת פורים ושמחת חתן וכלה לא אמר הרא\"ם: "
            ],
            [],
            [
                "ואינו עובר כו' דברים אלו אינם במשנה ורבינו כתבם עפ\"י סוגיית הגמרא ק\"מ ב' למיפשט בעיא דר\"ז דאמר אביי הא טהור וטהור חייב ואף שבגמרא דחו זה דילמא בקורא רבינו השמיטו וכמש\"כ הגר\"א ביו\"ד סי' רצ\"ב סקי\"ג, וש\"מ דדעת היראים בעוף טהור רובץ על ביצי עוף טהור עובר על לא תקח אף באינם מינן ולאו דוקא בקורא דאלת\"ה לא הו\"ל לרבינו לסיים ואינו עובר כו' דממילא ידעינן דבמינו ודאי דעובר בלא תקח, ודע דבנדפס כתוב רובץ מנלן דטהור בעינן כו' וגי' נכונה היא דכלפי מ\"ש אח\"כ אפרוחים או ביצים מנלן דטהורים בעינן כו' שפיר כ' מקודם רובץ מנלן דטהור בעינן דלא כהשם חדש שהגיה שם למחוק תיבת רובץ מדברי היראים אולם בהכת\"י שלפנינו כתוב כמש\"כ הש\"ח. ",
                "למ\"ל לך. פי' דברי רבינו דואת הבנים תקח כולן במשמע טהורות וטמאות [מלבד הני דאסורין בהנאה דלא שייך בהו קיחה כיון דאסורין בהנאה] וא\"כ לך למ\"ל אע\"כ למעוטי כלביך אתא משא\"כ גבי תרומה כיון דנטמאת ואסרה הכתוב אתא לך לאשמועינן התירא דבשעת ביעורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ועיין סוכה ל\"ה א' תוד\"ה לפי והש\"ח דחק לפרש דברי רבינו ומה שכתבתי נ\"ל פשוט וברור, ובס' אהלי יהודה לספרי פ' תצא תי' שאלת היראים דש\"ה בתרומה דתרומותי שתים במשמע ואי אסור להסיקה לטמאה מה זו נתינה והוא דחוק לפמש\"כ התוס' בשבת שם ד\"ה אחת דתרומותי שתים במשמע מתפרש ג\"כ תלויות וטהורות עיי\"ש ועיין בתפארת ישראל חולין פ\"י אות ו' שהקשה דילמא היינו בהופרשה ואח\"כ נטמאה דסד\"א שלא יהנה בה להכי אצטריך מלת לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך אבל מנלן שיהא חייב להפריש כשהטבל טמא דמ\"ש מבהמה טריפה דפטור ממתנות, אולם שאני מתנות דלא טבלי להבהמה כתרומה להגורן וא\"כ מה\"ת להפקיע מחזקת טבל כשהטבל טמאה ועיין מגילה כ\"ח א' ובטו\"א שם דודאי לכ\"ע מתנות אין טובלין ואפי' לר\"א דיליף נתינה נתינה מתרומה עיי\"ש. ",
                "וכל היכא דמחייב לשלח קאי בלא תקח. מבואר בדברי רבינו דלא כמש\"כ בשו\"ת מקור ברוך ס\"ס ד' בשילחה וחזרה דליכא אלא עשה דשלח תשלח עיי\"ש ומינה נשמע ג\"כ דלא כמש\"כ הח\"צ בתשו' סי' פ\"ג על מתניתין דחולין קמ\"א א' אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלא תשלח את האם דבזה לא הוי כ\"א עשה דשלח תשלח אבל הל\"ת דלא תקח לא עבר מאחר שאינו נוטל את הבנים כפשטי' דקרא לא תקח האם על הבנים דהא רבינו כללא כייל כל היכא דמחייב לשלח קאי בלא תקח ועיין בס' לב אריה ובמנחת חינוך מ' תקמ\"ה שהשיגו על הח\"צ דלדבריו לימרו בגמרא קמ\"א א' דתשלח אתי להיכא דנוטל את האם לדבר מצוה ומניח את הבנים דאין בזה אלא עשה בלבד והו\"א דעשה דטהרת מצורע דוחה לה משום דגדול השלום ולמ\"ל להגמרא לדחוקי ולאוקמה כגון שעבר ונטלה וכגון שנטלה ע\"מ לשלח אע\"כ דס\"ל כיון דרבי רחמנא דהנוטל האם לבד חייב נתרבו גם לל\"ת דאהדריה לאיסורא קמא. ואני אומר לתרץ קושייתם דהנה בשו\"ת חו\"י סי' ס\"ז הקשה עמ\"ש במשנה לא יטול אדם אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע למה התירה התורה לבטל מצות טהרת מצורע בשביל מצוה דשילוח האם הלא יכול הוא להרוג ולחנוק את הבנים תחת אמן או לעשות אותן טריפה דפטור מלשלח האם ונמצא שאפשר לקיים המצוה ההיא ושלא לעבור על זו והניח בקושיא. ונ\"ל לתרץ קושיית החו\"י דתשלח אתי להיכא דצריך שתי צפרים לטהרת מצורע ולא מצא אא\"כ יטול אם על הבנים לצורך השחוטה והמשולחת והבנים היינו אפרוחים ולא היה שם אלא אפרוח אחד דחייב ג\"כ בשילוח והשתא לא אפשר למיטרפי' להאפרוח דיפסול לטהרת מצורע וא\"א לקיים העשה אם לא בדחיית עשה דשילוח הקן וכגון דנטלה ע\"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וסד\"א דדחו קמ\"ל תשלח יתירא דלא דחי ומה מאד מדויק לשון המשנה לגי' הרי\"ף והיראים הנדפס וכ\"ה ברמב\"ם בפי\"ג מהל' שחיטה שכ' אפי' לטהר בהן את המצורע ופי' בהן דהיינו באם ובבנים מטהר את המצורע ואע\"ג דאמרינן בת\"כ שתי צפרים שיהיו שוות והרי האם והאפרוח בודאי אינם שווין ל\"ל בה שאינו אלא למצוה לכתחילה והכא אין לך בדיעבד יותר מזה שאין לו אחרות ופשוט בעיני דהיכי שאין לו אחרות ודאי הוה דחי אי לאו תשלח ודלא כמש\"כ בס' בכורי אביב פ' תצא בינה במקרא דאפי' עשה לל\"ת לא דחי רק כשהעשה הוא כמצותו ולא כה\"ג דלכתחילה פסול והיכי ס\"ד דידחה עשה דשלום בית לעשה דשילוח הקן באופן שאינו מועיל לכתחילה וקרא למ\"ל ואין דבריו נראין לי ומהשתא א\"ש דברי הח\"צ דאין לומר דאצטריך תשלח להיכא דנוטל את האם לדבר מצוה ומניח את הבנים דאין בזה אלא עשה בלבד דא\"כ יכול הוא להטריף הבנים שמניח ויהיה פטור משילוח האם כקושיית החו\"י אע\"כ שצריך שניהם וא\"כ הוי עשה ול\"ת ושפיר הוכרחו לתרץ כגון שנטלה ע\"מ לשלח. ומה שהקשה שם עוד החו\"י וז\"ל אם נטל הבנים מתחת האם אינו עובר רק דאינו רשאי כרב יהודה א\"ר חולין קמ\"א ב' ממשמעות שלח את האם מעיקרא והדר ואת הבנים תקח לך מעתה אם עבר ולקח הבנים תחלה ונשאר האם לבדה תו אם אח\"כ אינו משלח האם רק לוקחה אינו עובר שהרי אינה עוד על הבנים וא\"כ קשה אם נצרך לאם לדבר מצוה ליולדת או לטהרת מצורע יכול לעשות בכה\"ג ולמה תנן לא יטול כו' ואין לומר דלא יטול אם על בנים תנן ואה\"נ רשאי לעשות בגוונא דכתיבנא דפשיטא הוא למה יעבור אם אפשר לו לקיים מצוה אחרת ולא יעבור על זו ושם אצטריך קרא שלח תשלח לזה יע\"ש בסוגיא דהוצרך לאוקמא ריבוייא דקרא בעבר ושקלה א\"נ דנטלה ע\"מ לשלחה משמע דזולת זה לא מצינו נטילת האם רק בהעברת עשה ול\"ת ולפמש\"כ קשה בהיפוך למה תתיר התורה לבטל מצוה דטהרת מצורע בשביל מצוה דשילוח האם שאפשר לקיים המצוה ההיא ושלא לעבור על זו עכ\"ל. ובאמת לענין דינא השתא דכתב רחמנא תשלח יתירא ואוקימנא כשנטל האם ע\"מ לשלח וליכא אלא עשה וגדול השלום ומדינא הול\"ל דלידחי ואתא תשלח למימר דאפ\"ה לא דחי ובעי שילוח וא\"כ ה\"נ דאסור ליטול הבנים תחלה כדי שישאר האם לטהרת מצורע אלא ישלח האם תחלה וכ\"כ המנחת חינוך שם לענין אם רוצה ליקח הבנים לדבר מצוה עיי\"ש. אלא הא קשה למה נדחקו בגמרא אהא דאצטריך תשלח יתירא ומוקמינן בשנויא דחיקי ולומר דגדול השלום טפי הול\"ל דתשלח אתי להך דינא דס\"ד שיטול הבנים תחלה דלא עבר אלא בלאו הבא מכלל עשה כרב יהודא ועשה דטהרת מצורע דחי לה כתב רחמנא תשלח דאסור לעשות כן אלא משלח האם תחלה והדר ואת הבנים תקח לך. ונראה לדעתי פשוט דלק\"מ דלפי מאי דמסיק החו\"י שם בתשו' שאם יקרא קן צפור לפני איש בשדה מחוייב ליזקק לה לשלח את האם וה\"ר מהברייתא דחולין קל\"ט ב' יכול יחזור כו' ואס\"ד דליכא עלי' חיובא מהיכי תיתי לן למימר שיחזור בהרים שהרי אפי' במאורע יכול להניח ולילך לו וכ\"ה דעת הגרד\"ל בהגהותיו למדרש ד\"ר פ\"ו סוף סי' ג' עיי\"ש וא\"כ כשנוטל מתחלה הבנים דבזה מיפטר משילוח שתים הוא עושה. א) שמבטל מ\"ע דשילוח שאפי' יניחנה וילך לו עובר על עשה זו. והב' שנוטל הבנים קודם דהוי לאו הבא מכלל עשה ופשיטא דלא אתי חד עשה דולקח ודחי תרווייהו וקרא למ\"ל ועיין בשו\"ת מור ואהלות סי\"ט וס\"כ מש\"ש ע\"ד החו\"י והקשה שם ב' קושיות בגמרא דחולין קל\"ט ב' שאמרו שם לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כו' ולענ\"ד פרש\"י בברייתא דלעיל קשה דלמה האריכו בברייתא לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך דלא הול\"ל אלא לפי שנאמר שלח תשלח ותו לא ומפרש\"י שאומר ה\"ג לפי שנאמר שלח תשלח נראה שכיון למחוק המותר ודוחק להגיה הספרים ועוד קשה דאחר שאמרו ת\"ל כי יקרא במאורע לפניך הו\"ל ליישב כפל הלשון דשלח תשלח שרצו ללמוד הימנו מקודם יכול כו' לפי פרש\"י וע\"כ אומר אני דה\"פ לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ור\"ל וגו' למען ייטב לך והארכת ימים [וכי\"ב כ' התוס' בכתובות כ\"ט א' סד\"ה אלו ובע\"ז ל\"ד ב' תוד\"ה שחבירו] יכול יחזור בהרים וגבעות פי' מאחר דבזה המצוה תלוי הטבה ואריכות ת\"ל כי יקרא ונראה שכן מפרשים התוס' דפסחים כ\"א א' ד\"ה ואי לפמש\"כ הגאון מק\"ח בריש סי' תל\"א בביאור דבריהם עיי\"ש שכ' אם היה תשביתו דקרא שריפה דוקא היה הבדיקה חיוב כדי לקיים המ\"ע שמחוייב לחזור אחר קיום מ\"ע כדאמרינן בחולין קל\"ט ב' יכול כו' ת\"ל כי יקרא כו' מוכח דבסתם מ\"ע מחוייב לחזור אחריהם כדי לקיימה עכ\"ל ובשו\"ת מו\"א שם כ' דדבריו תמוהים עד מאד עיי\"ש אבל לפי מש\"כ לפרש דלא כפרש\"י א\"ש דבמשנה שילהי חולין אמרו ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק\"ו על מ\"ח שבתורה וא\"כ לפי\"ז באמת על כל מ\"ע שבתורה יחזור כו' ושאני בשילוח הקן דכתיב כי יקרא במאורע לפניך. ובמשכ\"ש המו\"א ע\"ד הספרי דברים פ' רכ\"ז שאמרו שם לא תקח האם עה\"ב מכלל שנאמר ולקח למטהר וגו' יכול יקחנה לטהר בה את המצורע ת\"ל לא תקח וז\"ל שם והנה באמת מדוע לא יליף הגמרא מן לא תקח כו' עיי\"ש גם הזרע אברהם בפי' לספרי כתב לא ידעתי היכא משמע לי' מלא תקח דלא יקחנה אפי' לטהר את המצורע ובגמרא נפק\"ל מדכתיב תשלח מ\"מ עכ\"ל הז\"א ועיי\"ש בהגהות וביאורים שבסוף הספרי ע\"ש' הראב\"ד שפי' הספרי דהול\"ל לא תקחנה על הבנים והאם יתירא והוא ע\"ד שכ' התוס' חולין ע\"ח ב' ד\"ה מה ועדיין אינו מובן איך נלמד מתיבת האם אפי' לטהר בה את המצורע וכקושיית הז\"א ע\"כ נלע\"ד כוונת הספרי בפשיטות דה\"ק אי לאו דכתיב לא תקח שהוא ל\"ת הו\"א דעשה דולקח למטהר דוחה עשה דשלח תשלח דגדול השלום אבל השתא דכתיב לא תקח הו\"ל עשה ול\"ת ובהא לא אמרינן גדול השלום דעשה ידחה ל\"ת ועשה כמש\"כ מהרש\"א בב\"מ ל' ב' בתוד\"ה הא עיי\"ש וזש\"ש בספרי אח\"כ לא תקח האם זו מל\"ת ותשלח יתירא אתא להיכא שנטלה ע\"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וכמבואר בסוגיא דחולין שם ואזדא לה דברי המו\"א שם ע\"ד הספרי. ",
                "אמר רב יהודה. בנדפס אמר רב הונא. ודע דבחולין קמ\"א ב' אמרו ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפשה נגדיה רב יהודה א\"ל זיל רבי לה גדפי' ושלחה כו' כרבנן ומ\"מ מדרבנן. ועיין מל\"מ בפ\"ג מהל' עבדים הי\"ד שהקשה אמאי נגדיה רב יהודה מ\"מ מדרבנן הא לעיל ק\"י ב' איתא אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר או\"א כפתוהו א\"ל שבקוהו דתניא כל מ\"ע שמ\"ש בצדה אין ב\"ד שלמטה מוזהרין עליה וה\"נ בשילוח הקן מתן שכרה בצדה למען ייטב לך והארכת ימים ואע\"ג דהכא איכא נמי לאו בהדי עשה מ\"מ יקשה לר\"ת שם וכן בתוס' ב\"ב ח' ב' ד\"ה אכפיי' דבצדקה נמי אין כופין אע\"ג דאיכא לאווי וכ\"כ הרמב\"ן בתשו' לענין השבת העבוט שאין ב\"ד כופין עליה משום דהוי מ\"ע שמ\"ש בצדה ואף דהוי שם לאו הניתק לעשה עכ\"ז לא כפינן ע\"ז וא\"כ מ\"ש הכא והניח בצ\"ע, וראיתי להגאון רצה\"ח בהגהותיו לש\"ס ובס' לב אריה ששניהם לד\"א נתכוונו לתרץ קושיית המל\"מ עפמש\"כ רש\"י חולין ק\"י ב' בטעם הדבר שאין ב\"ד כופין במ\"ע שמ\"ש בצדה וז\"ל לכך פי' מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול זה השכר וא\"כ לא שייך זה אלא בשאר מ\"ע משא\"כ בשילוח הקן דבעי מתן שכרה בצדה לגופה שהיא מצוה קלה כאיסר ומנ\"ל דאיכא שכר גבה מש\"ה ליכא למילף מדכתיב מ\"ש בצדה לומר שאין ב\"ד מוזהרין עליה דמנ\"ל. ותי' לענ\"ד צע\"ט דבספרי דברים פ' רצ\"ה אמרו אבן שלמה וצדק יהיה לך וגו' למען יאריכו ימיך וגו' זו אחד מכל מצות שבתורה שמתן שכרה בצדה והרי דברים ק\"ו ומה גרוגרת שאין אחד ממאה באים באיסר האיטלקי נאמר בה אריכות ימים שאר מצות שיש בה חסרון כיס עאכו\"כ עכ\"ל. וא\"כ גם המתן שכר דשילוח הקן לגופה לא אצטריך דאתיא ממדות שאין א' מק' באיסר האיטלקי ונימא דאתיא מ\"ש בצדה לומר שאין ב\"ד כופין עליה כבשאר מ\"ע. והנראה ליישב דבריהם עפמ\"ש במשנה ריש מס' פאה א\"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז כו' וגמ\"ח כו' ועיי\"ש בפיה\"מ להרמב\"ם שכ' וכל המצות שבין אדם לחברו נכנסות בגמלות חסדים עיי\"ש וא\"כ אבן שלמה וצדק וגו' אדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז ולפי המבואר בקדושין מ' א' שילוח הקן אין אדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז הרי דחלוק שילוח הקן ממדות וא\"כ אי לאו דכתיב מתן שכר בשילוח הקן לגופי' לא הוי ילפינן ליה מק\"ו ממדות והק\"ו דספרי היינו לכל המצות דומיא דמדות שבין אדם לחברו משא\"כ בשילוח הקן ושפיר כתבו לתרץ קושיית המל\"מ. אולם ראיתי בספורנו דברים כ\"ב ז' שכ' הנה בענין שילוח הקן יש איזה גמ\"ח להמין שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם אמר שאפי' בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעוה\"ז והקרן קיימת לעוה\"ב עכ\"ל ולכאורה דבריו סותרין לסוגיא דקדושין מ' א' דשילוח הקן טוב לשמים הוא ואין כאן טוב לבריות ולא כתיב ביה כי פרי מעלליהם יאכלו והלכך לא תנייה גבי אוכל פירותיהם בעוה\"ז כדאמר רבא רבי אידי אסברא לי' כו' ויש ליישב עפ\"י מה שהקשה הרי\"ף לע\"י בקדושין שם דהלשון שאמר רבא רבי אידי אסברא לי אינו נכון דהא זהו מילתא אחריתי ממה דשני ר\"נ תנא ושייר דהא לר\"נ שילוח הקן יש לה פירות ולסברת רב אידי אין לה פירות והול\"ל אלא אמר רבא רבי אידי ה\"ק כו' ותי' שם בדוחק ולפ\"ד הספורנו י\"ל דלסברת רבי אידי דאכילת פירות בעוה\"ז תליא בטוב לשמים ולבריות וא\"כ שפיר יש לומר דשילוח הקן נמי טוב לשמים ולבריות הוא שמרחם על האם שרובצת לשלחה וכדאמרו בשבת קנ\"א ב' כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו כו' וחזינן בב\"מ פ\"ה א' ביסורי דרבי דע\"י מעשה באו הואיל ולא קמרחם אההוא עגלה דהוו קממטו לה לשחיטה ליתו עלי' יסורין וע\"י מעשה הלכו הואיל ומרחם אבני כרכושתא נרחם עלי' הרי דבכלל מרחם על הבריות היינו נמי מרחם על כל בע\"ח ואפי' אינו אדם מדבר וכדא\"ר יצחק במ\"ר אמור פכ\"ז סס\"א משפט אדם ומשפט בהמה שוין משפט אדם וביום השמיני ימול בשר ערלתו משפט בהמה ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ועיי\"ש ביפ\"ת ולפי\"ז ה\"ה נמי בטוב לשמים ולבריות בע\"ח אף שאינו אדם מדבר יש לו פירות ושפיר יש לה פירות לשילוח הקן והא דלא תנא לה במתניתין בהדי הנך ד' דברים היינו משום שנכללת בהם ותנא ושייר וכוונת המשנה אלו דברים וכי\"ב שטוב לשמים ולבריות אדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז כו' ושפיר תירוץ ר\"נ קאי. ובס' בית דוד דרוש ח' כתב אהא דאמר רבי בתמיד כ\"ח א' איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכ\"ז שתוכחות בעולם נ\"ר בא לעולם טובה וברכה באין לעולם כו' וז\"ל הרי למדנו מדבריהם דגם מצות התוכחה היא מדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לעוה\"ב ובתחילת ההשקפה הוא סותר למתניתין דלא תנא ליה בהנך דאדם אוכל פירותיהם כו' עכ\"ל ולדעתי לק\"מ דמאחר שהתוכחה הוא טוב לשמים ולבריות שפיר נכללת בהנך דמתניתין כהרמב\"ם בפיה\"מ לאו דוקא הנך ד' כנ\"ל ואע\"ג דבברכות ל\"ג ב' חד אמר האומר על קן צפור יגיעו רחמיך דתנן משתקין אותו הוא משום שעושה מדותיו של הקב\"ה רחמים ואינן אלא גזירות נראה מזה דס\"ל דטעם שילוח הקן לא מצד רחמנות העוף הוא וכדאמרו בת\"ז תקונא שתיתאה עיי\"ש אבל במדרש תצא פ\"ו סס\"א אמרו וכשם שנתן הקב\"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות מנין שנאמר כי יקרא ק\"צ לפניך והוא דעת המ\"ד בברכות שם מפני שמטיל קנאה במ\"ב וכמש\"כ מהרש\"א שם בח\"א דלדידיה י\"ל דמצוה זו מצד הרחמים היא כמו צדקה וכמה מצות אלא כיון שמזכיר כן בתפילה הרי הוא מטיל קנאה כו' דלא כהטו\"א במגילה כ\"ה א' שכ' דאין לפרש דלמ\"ד משום קנאה ס\"ל דטעם קן צפור באמת משום רחמים כו' וע\"ד מהרש\"א אינו כן וא\"כ למ\"ד דשילוח הקן הוא משום רחמים והוי טוב לבריות דבכלל בריות הוי כל בע\"ח ואדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז כמצות אבן שלימה וצדק וכי\"ב שאדם עושה לחבירו וא\"כ אין סברא לחלק ביניהם ומיותר מתן שכר בשילוח הקן וע\"כ שאין ב\"ד כופין עליה ואמאי נגדיה רב יהודה לההוא גברא. ובס' לימודי ה' לימוד ע\"ז כ' לתרץ דהא דננדיה רב יהודה מ\"מ לאו על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה דבאמת אין ב\"ד כופין לקיים מ\"ע שמתן שכרה בצדה אלא אשעבר דתפשה ועבריה ללאו ומאי דא\"ל זיל רבי לה כו' לזרוזי הוא דקא\"ל ואינו מדין כפיה עכ\"ד אולם רש\"י פי' שם בד\"ה מ\"מ בזה\"ל ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו משמע שמפרש דנגדיה על להבא ומש\"ה אין שיעור לדבר אלא עד שיקבל עליו כמש\"כ בס' נחל איתן הל' חו\"מ פ\"ו הי\"ב לפרש כן בדברי רש\"י ודוחק לומר דרש\"י ס\"ל כר\"י בתוס' ב\"ב שם דבצדקה דאיכא לאו כופין ועיין שעה\"מ בפי\"ב מהל' אשות הי\"ד שכ' לתרץ קושיית המל\"מ וז\"ל דע\"כ לא כ' התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והלכך אמרינן כיון שהיא מ\"ע שמש\"ב אין ב\"ד מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום ועשה משא\"כ בשילוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטל בידים כדאיתא במכות והלכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום ועשה הלאו שאין ב\"ד מוזהרין עליו להלקותו עכ\"ל. ונראה שתיבת שאין ט\"ס וצ\"ל שאז ועיין בס' עמק יהושע סי' ט\"ז ונראה שכיון לד' השעה\"מ וכן מש\"כ בס' נחל יצחק ח\"א הל' עדות סי' ל\"ד עיי\"ש תי' לקושיית המל\"מ הוא כדברי השעה\"מ ממש אלא שהקשה שם ע\"ז בס' נחל יצחק מיומא דפ\"ה דתשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת שניתק לעשה ועל מה תשובה תולה ויוה\"כ מכפרת על כריתות ועל ל\"ת גמור אלמא דלאו הניתק לעשה דינו כמו עשה דאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ושם דל\"ו מבואר דמתודה על עולה עון לקט שכחה ופאה משום דהוי לאו הניתק לעשה ומשכחת ביה מלקות בביטלו ולא קיימו כמבואר במכות דט\"ז גבי פאה שם ואפ\"ה היכא דלא נתחייב מלקות שם עולה מכפרת עליה כמו על כל חייבי עשה אלמא דדין לאו הניתק לעשה כמו עשה גמור גבי תשובה וגבי עולה היכא דלא נתחייב מלקות עדיין וא\"כ ה\"ה לענין שלא יפסל לעדות ועבר על לאו הניתק לעשה דינו כמו בעבר על עשה וה\"נ לענין מתן שכרה בצדה דינה כמו בעשה שאין ב\"ד כופין עליה. וראיתי בתי' מהרא\"ל מפלאצק ליו\"ד הל' רבית סי' קס\"א סק\"ג שהעיר ג\"כ בזה ויישב דהתם איירי בקיים העשה כגון שגזל והחזיר או הותיר ושרף דאע\"ג דקיימינן לעשה צריך כפרה כדאמרינן אע\"ג דגזילה ישיב רשע מיקרי אבל בלא קיים העשה הוה כמו שאר חייבי ל\"ת דהא בביטלו או לא קיימו חייב מלקות. ודע דבמדרש ש\"ר סוף פכ\"ה אמרו בעת שאדם שומר את השבת גוזר גזירה והקב\"ה מקיימה כו' ולא עוד אלא כ\"מ שאתה אוכל בעוה\"ז אינו אלא מן הפירות אבל הקרן קיימת לך לעוה\"ב כו' וכ' שם היפ\"ת והא דלא מני בברייתא דפאה בהדי דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לעוה\"ב י\"ל דתני ושייר עכ\"ל ולשון בברייתא אינו מדוייק לכאורה דהול\"ל במשנה דפאה ובאמת המעיין בקדושין מ' א' יראה לעינים דתני ושייר אא\"ל כדא\"ל רבא לר\"נ תני תנא אלו דברים ואת אמרת תנא ושייר ואני אומר דא\"ש ע\"פ הגירסא בגמרא דקדושין שם במשנה דפאה אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהם כו' והרי\"ף בע\"י עמד על לשון זה ולפי המדרש א\"ש דבאמת בשמירת שבת ג\"כ אדם אוכל פירותיה בעוה\"ז והקרן קיימת לעוה\"ב אלא שעיקרה היא בשוא\"ת לבלי לעשות בה שום מלאכה משא\"כ אלו דברים שאדם עושה אותן בקום ועשה ואוכל כו'. ובמדרש תנחומא יתרו סי' י\"ד אמרו ילמדנו רבינו כמה דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה\"ז ושכרן לעוה\"ב כך שנו רבותינו א\"ד שאדם כו' אלו הן כאו\"א וגמ\"ח והבאת שלום בין אדם לחברו ות\"ת כנגד כלם ופשוט בעיני דר\"ל למשנה דריש פאה ואינו ענין כלל למה שאנו אומרים אחר בה\"ת דהך ברייתא היא עיין תוס' ברכות י\"א ב' ד\"ה שכבר ומהרש\"א שם והע\"י שם בפי' למדרש תנחומא כתב וגמ\"ח כו' והבאת שלום כצ\"ל לפי דעתי שמקצר כאן ולא חש להביא כולו עכ\"ל ולא ידעתי למ\"ל להגיה תיבת וכו' אחרי שמפורש במשנה כד' המדרש תנחומא: "
            ],
            [
                "כל שני מינין לבד אדם. שפתי רבינו ברור מללו דלא כהרמב\"ם פ\"ט מהל' כלאים ה\"ז וח' ובפיה\"מ פ\"ח דכלאים מ\"ב שאין חייבין מלקות על לא תחרוש בשור וחמור יחדו אלא על שני מינין אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור אבל אם שניהם טמאים או שניהם טהורין אין שם איסור מן התורה אלא מד\"ס וע\"ד רבינו הרא\"ם כל שני מינין לבד אדם אפי' שניהם טמאים או שניהם טהורים חייב מלקות וכן כתב הרא\"ש בהלק\"ט הל' כלאים סי' ה' דאין דברי הרמב\"ם נראין דמתניתין כוללת יחד טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טהורה עם טמאה טמאה עם טהורה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלמא שכולן שוין באיסורן טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה כמו טמאה עם טהורה, והסמ\"ג לאוין רפ\"ב כ' דברי הרמב\"ם וכ' אח\"כ ויש לה\"ר לדבריו מדתניא בתוספתא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגים זא\"ז. עשה כן ר\"מ מחייב וחכמים פוטרין פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא ד\"ה הוא עכ\"ל ור\"ל כמש\"כ הרדב\"ז בחי' לרמב\"ם פ\"ט מהל' כלאים ה\"ח וז\"ל והלא הקשירה הוי חיבור לד\"ה ואמאי פטרי לי' רבנן א\"ו משום דהוי שני מינין טמאין ולא חייבה תורה אלא דומיא דשור וחמור והסמ\"ג הביא דברי תוספתא זו ראי' לדברי רבינו הרמב\"ם והגרי\"פ בתוס' רל\"צ ה\"ר לדעת הרמב\"ם מהתוספתא פ\"ד דכלאים דחכמים פוטרים בב' מינים הואיל ששניהם שווין לענין שהם טמאים והוא ממש ראיית הסמ\"ג וכמש\"כ הרדב\"ז ועיין ביש\"ש פ' הפרה סי' מ\"ו אולם לפ\"ד רבינו היראים כאן רבנן דפטרי ה\"ט שאין כאן כ\"א שקושרין יחד סוס ופרד והוא מנהיג בלא מלאכה ואין כאן חיוב מה\"ת אבל אם היו מנהיגין שום דבר כשהם קשורין לד\"ה חייב ואע\"ג ששניהן טמאים דלא כהרמב\"ם וכבר תמה הווי העמודים על הסמ\"ג שה\"ר מהתוספתא לדעת הרמב\"ם דבעי אחד טמא ואחד טהור ולא זכר דברי רבינו הרא\"ם. עוד כ' הסמ\"ג אח\"ז וז\"ל ועוד שנינו בכלאים בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה טהורה עם טהורה טמאה עם טמאה אסורין לחרוש למשוך ולנהוג עכ\"ל והרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם ז\"ל סי' פ\"ה כתב בזה\"ל והסמ\"ג כ' דיש לה\"ר לדברי הרמב\"ם מהתוספתא וממתני' דכלאים עכ\"ל וכ\"ה לשון הב\"י לטוי\"ד סי' רצ\"ז וביאור הראי' מהמשנה לדעת הרמב\"ם פי' הקול הרמ\"ז במשנה דכלאים שם דהוא מדהפך הסדר המחוייב להסדר דהיינו להשנות בתחילה השווין זע\"ז וכמו שהתחיל בהמה עם בהמה וחיה עם חיה וכו' והיא ראיה מוכחת דבהמה עם בהמה וכו' עד וטהורה עם טמאה הוא איסור דאורייתא אבל משם ואילך דהיינו ב' בבי בתראי אין בהם אלא איסור דרבנן ובהכי דייקא עכ\"ל והברכ\"י ליו\"ד סי' רצ\"ז הביא ד' הרמ\"ז עיי\"ש ודוחק הוא לפרש במשנה אחת דב' בבי בתראי אין בהם אלא איסור דרבנן וסכינא חריפא הוא דקמפסקא למתני'. והנראה בעיני לפרש [כפי גי' הסמ\"ג במשנה וכמש\"כ הרמ\"ז] דכולהו מדאורייתא קאמר וסייעתא להרמב\"ם עפמש\"כ השעה\"מ בפ\"ט מהל' כלאים ה\"ה דבהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מה\"ת אף להרמב\"ם וז\"ש במשנה בהמה עם בהמה כו' עד טמאה עם טהורה ואח\"כ אמרו טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה וקאי עמ\"ש מקודם בהמה עם בהמה וחיה עם חיה דכששניהן בהמה או חיה בעינן אחד טמא ואחד טהור ואח\"כ אמרו טהורה עם טהורה טמאה עם טמאה וקאי עמ\"ש בהמה עם חיה וחיה עם בהמה דבהן לא בעינן אחד טמא ואחד טהור דאפי' שניהם טהורין או טמאין חייב מה\"ת כמש\"כ השעה\"מ לדעת הרמב\"ם ובהכי דייקא לשון המשנה כסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אולם לפי גירסתינו במשנה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אין לפרש כן ומש\"ה כ' הרא\"ש הנ\"ל דאין דברי הרמב\"ם נראין דמתניתין כוללת יחד כו' ועיין בחי' מהרד\"ם לסה\"מ ל\"ת רי\"ח שכתב שמקושיא זו נשמר הרמב\"ם בפיה\"מ שלו כו' וכבר קדמו בזה בשו\"ת הרדב\"ז ללשונות הרמב\"ם ז\"ל סי' פ\"ה עיי\"ש שהרמב\"ם דקדק לפרש סדר המשנה עד טמאה עם טהורה ולא עד בכלל איירי בהרבעה ומן טמאה עם טהורה ואילך איירי לענין כלאים דחרישה ומשם אמינא תברא למה שחידש השעה\"מ בדעת הרמב\"ם דלפ\"ד הול\"ל במתני' בהמה עם חיה וחיה עם בהמה אצל טמאה עם טהורה דגם בהם יש תוספת על איסור הרבעה שהם אסורין לחרוש כו' ולהדיא פי' הרמב\"ם בפיה\"מ שם וז\"ל כשאמר כלאי בהמה אינן אסורין אלא מלהרביע אמר שאינו זה אלא לבהמה עם בהמה או חיה עם חיה ושאר מה שיסדר אבל בהמה טמאה עם טהורה כו' יש בה תוספת על איסור ההרבעה כו' וברור דמש\"כ הרמב\"ם בפי' ושאר מה שיסדר דהיינו בהמה עם חיה כו' הרי להדיא דלא כהשעה\"מ. ",
                "והיושב קרון. כ\"ה בספרי אבל בנדפס כתוב והמושך כו' ר\"מ פוטר במושך ואינו נראה וכדברי הכת\"י שלפנינו כ\"ה בב\"מ ח' ב' ומשכ\"ר ולא קי\"ל כוותי' כ\"כ הרמב\"ם פ\"ט מהל' כלאים ה\"ט ועיי\"ש ברמב\"ם שכ' ואפי' מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין ואע\"ג שפסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' שבת הט\"ו כר' יהודה ור' שמעון דפוטרים בזה יכול וזה יכול צ\"ל כמש\"כ המק\"ח בביאוריו לאו\"ח סי' רס\"ו דלא ילפינן לאו מקרבן דבכל עבירות שנים שעשאוהו חייבין עיי\"ש ועיין בפנ\"י שבת ד' צ\"ג והוא דלא כמש\"כ בס' הנד\"מ פ\"מ לירושלמי להגאבד\"ק יאנאווא במס' כלאים פ\"ח ה\"ב דמש\"ה אפיך שמואל ותני וחכמים פוטרין את היושב בקרון ור\"מ מחייב משום דס\"ל לר\"מ שבת צ\"ב ב' זה יכול וזה יכול חייב עיי\"ש שפי' פי' חדש אשר לא שערוהו הראשונים ובמח\"כ ז\"א ויטול את חידושו. ועיין בטור יו\"ד סי' רצ\"ז שכ' דמסקנת הרא\"ש ז\"ל כדברי ר\"א שכ' שהוא לוקה ותמה ב\"י שם שאינו יודע מסקנתו והק\"נ בעירובין פ\"ד סי' ג' כתב על הב\"י שנעלם ממנו ד' הרא\"ש בעירובין שם עיי\"ש ואני אומר דדברי הרא\"ש דשם לא מכרעא מידי למחלוקת הר\"י והר\"א עיין בב\"י יו\"ד שם ובב\"ח טעם מחלקותן דמש\"כ הרא\"ש בעירובין שם דהיושב בקרון דמי כאילו רוכב על הבהמה אין זה אלא לענין איסור שבת דרוכב בודאי אסור משא\"כ לענין כלאים עדיין מחלוקת ברוכב גופה אי לקי או לא ואי משום שהרא\"ש הביא לשון המשנה היושב בקרון סופג את הארבעים לאו מידי הוא דהיינו רישא דמתני' ועכ\"פ מינה נשמע דהיושב בקרון כאילו רוכב על הבהמה והב\"ח שם כ' ע\"ד הטור וז\"ל ולפי שהרא\"ש הביא דעת הרי\"ף באחרונה כתב רבינו שכך היא מסקנתו ותימא דבחו\"מ סי' קצ\"ז כתב רבינו בהיפך כו' ויש ליישב דודאי לענין ממון ס\"ל להרא\"ש דדינא הכי הוא דלא קנה אבל לענין כלאים דאיסורא הוא חשש לחומרא והיתה מסקנתו כהרי\"ף דפסק דלוקה עכ\"ל ובזה יש ליישב גם ד' התוי\"ט בפ\"א דב\"מ מ\"ב שהאריך שם להוכיח דדעת הרמב\"ם דרוכב לא קני וכדעת הב\"י שהבין ג\"כ בדברי הרמב\"ם דברוכב בעי מנהיג ברגליו דוקא והיינו כשמואל ובס' משנת חכמים תמה עליהם דהרי להדיא פסק הרמב\"ם בפיה\"מ פ\"ח דכלאים ובחיבורו דלא כר\"מ ועם ד' הב\"ח א\"ש דדעת הרמב\"ם כדעת הרא\"ש ודו\"ק. ",
                "לשון המשנה שלפנינו לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך כו' ובנדפס חסר עיקר המשנה. ",
                "אע\"פ שאין כאן מלאכה. עיין שבת נ\"ד א' תוד\"ה והתנן כו' א\"נ י\"ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים וזהו דעת רבינו כ\"כ השם חדש ועיין בט\"ז יו\"ד סי' רצ\"ז סק\"ה שפי' שם מש\"כ המחבר סעי' י\"א או הנהיגם כאחד פי' שעושין שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד עיי\"ש ושם בבית מאיר כ' ע\"ד הט\"ז בזה\"ל עיי\"ש בפיה\"מ להרמב\"ם פ\"ח מ\"ב מבואר להדיא דלא כוותי' כי ז\"ל ולמשוך בהם העגלה או האבן או כדומה לו ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ר\"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה עכ\"ל וכן אני אומר ע\"ד רבינו היראים דלא ס\"ל מש\"כ התוס' בשבת שם והרא\"ש שם דמה שנושאין את החבל חשיב כמו משיכה וראיתו שם ממ\"ש בירושלמי פ\"ח דכלאים רב אמר מפני שנושאין את החבל שבנתיים ורבינו פסק כר' יוחנן בירושלמי שם כמש\"כ הד\"ח בהל' כלאים דמשמע דלר\"י חבל לאו משוי הוא ולא קאסר אלא בקשורין יחד בקרון משום דזה נושא עצלותו כו' ומה שהקשו שם בתוס' דא\"כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסוה\"מ דחשיב כשני מינים כו' ולפמשכ\"ר דלחכמים דר\"מ אינו אלא מדרבנן בודאי לק\"מ דבשור פסוה\"מ דאי אפשר שלא יוליכו אותו ממקום למקום לא אסרו ביה רבנן ואף לר\"מ דמחייב י\"ל כמש\"כ האו\"ז הל' כלאים סי' רצ\"א דלהשקותה לצורכה מותר עיי\"ש וא\"כ דעת רבינו כרבינו אפרים שכ' האו\"ז שם ועיין בסמוך אות ו'. ",
                "עיין מש\"כ לעיל אות א'. ",
                "ור\"י מתיר. בירושלמי פ\"ח דכלאים הגי' ר\"מ מתיר וכ\"כ הרא\"ש הל' כלאים סי' ז' ובפ\"ה דמס' שבת וט\"ס שם בהרא\"ש ותיבת במסייעו נמשך למטה וכצ\"ל ובמסייעו אם היה בין במעלה בין בירידה הכ\"מ שאסור ועיי\"ש בק\"נ שכ' ה\"ג כו' ולא כיון יפה, וראיתי להרדב\"ז (מכ\"י) הנדפס בהרמב\"ם ד' ווארשא פ\"ט מהל' כלאים ה\"ז שכ' שם עמש\"כ הרמב\"ם אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג דר\"ל כגון שלוקח חבל הפרה וחבל החמור בידו ומושך או מנהיג אותם יחדיו כו' וכ\"כ רבינו אפרים שהרוכב בסוס לצוד ומושך בחבל הכלבים אצל הסוס שהוא לוקה משום מנהיג בכלאים דבהנהגה לבד שמנהיגם זע\"ז לוקה אפי' אם אינם קשורים ע\"כ וזה דעת רבינו עכ\"ל ולא נהירא דדעת הרמב\"ם דלא כרבינו אפרים ועיין בס' חרדים פ\"ה מל\"ת התלוים בידים כל היום שכ' שם דיש ארבע דיעות בדין זה. א) דעת הרמב\"ם פ\"ט מהל' כלאים וכ\"כ הטור בשמו כשהמלאכה אחת בשני מינין יחדיו הוא האסורה אף בלי קשירה כגון שור וחמור שהולכים זה אצל זה ודף מונח עליהם המנהיגן אפי' בקול או המושכן לוקה. ב) דעת רבינו יונה בשערי תשובה שער הג' סי' צ\"א כיון דמנהיגן קשורין בעול או בחבל אפי' בלי מלאכה חייב. ג) דעת הרא\"ש וראבי\"ה לקולא דתרתי בעינן עושה בהן מלאכה אחת כשהם קשורים יחד. ד) הר\"ר אפרים תלמידו של רב אלפס לחומרא דבהנהגה אפי' בלי מלאכה ובלי קשירה אסר רחמנא דלא בעינן אפי' חדא עכ\"ד והוא דלא כהכ\"מ פ\"ט מהל' כלאים ה\"ז שכ' לתמוה על הטור בדעת הרמב\"ם דהא לא קרינן בהו יחדיו דלפמש\"כ החרדים פי' יחדיו שעושין מלאכה אחת וכמש\"כ הרדב\"ז שם הניח עליהם דף או עול בלא קשירה ומש\"כ החרדים דלהרמב\"ם אם לא עשה ע\"י שניהם מלאכה אחת אלא שהיו קשורין זה בזה ומשכן או הנהיגן אין כאן איסור כלל דלא כרבינו יונה עיין מש\"כ לעיל אות ד' דברי הט\"ז ופיה\"מ להרמב\"ם ועכ\"פ דעת הרמב\"ם הוא דלא כרבינו אפרים ולפמש\"כ האו\"ז הנ\"ל באות ד' גם רבינו אפרים לא אסר אלא כגון שהכלב קשור באוכף והכלב רץ אצל הסוס וכן אם קשר הנץ באוכף והעוף פורח אצל הסוס והוא דלא כהס' חרדים וצ\"ע. ",
                "כדאיתא התם לא שמעתי תירוץ כ\"ה בנדפס וע\"ד הפשוט הייתי אומר דלק\"מ ומחלוקת קדומה היא עיין בתוספתא פ\"ו דב\"ק וז\"ל אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה חיה ועוף להרבעה וכלאים ר\"ע אומר כל אחד ואחד יתרבה במקומו ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות כו' עיי\"ש ודברי ר\"י משום ר' ישמעאל הוא מ\"ש בבבלי ב\"ק נ\"ד ב' אבל לדעת ר\"ע כאו\"א יתרבה במקומו והיינו הך דספרי אלא שהפני משה במראה הפנים שלו לירושלמי ספ\"ה דב\"ק השיא דברי ר\"ע דתוספתא לצד אחר עיין בדבריו. שו\"ר ביפ\"ע לב\"ק נ\"ד ב' שכתב כמו שכתבתי והנאני. ",
                "מחק\"ם. כ' הש\"ח סי' חק\"ם היינו. חליצה. החולץ למעוברת כו'. קנה. המחלק נכסיו ר\"ל אמר לא קנה כו'. מכר. הכותב נכסיו כו' מכר הבן כו' ועיין מש\"כ לעיל סי' ל\"ו אות ז' ובסי' קי\"ח אות נ'. ",
                "ביבמות. צ\"ל במכות [ט\"ז א'] ועיין שבועות ג' ב' תוד\"ה התראת ובב\"מ צ' ב' תוד\"ה ר\"ל והנה התוס' שם לא הקשו אלא דר\"ל אדר\"ל ומדברי רבינו היראים נראה דקשה לו נמי דר\"י אדר\"י דהכא בהנהיגה בקול ס\"ל דחייב והתם ס\"ל דלאו שא\"ב מעשה אין לוקין עליו וזה תימא דהכא טעמא דלוקה משום דעקימת שפתיו הוי מעשה כמבואר שם. ווי העמודים. ונראה דדה\"ת דעירובין צ\"ו א' ד\"ה השמר שכ' ואפילו ר' יוחנן דאמר כו' השמר דעשה נמי לאו הוא כו' מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה כו' בשיטת רבינו היראים קאי דר' יוחנן אליבא דר' יהודה אמר לאו שאב\"מ אין לוקין עליו דבלא\"ה דבריהם תמוהים דהא בלא הניחן ביום הוי לאו שא\"ב מעשה ור\"י בעצמו ס\"ל דלאו שאב\"מ אין לוקין עליו וא\"כ בלא דבריהם דלענין הנחת יום השמר דעשה עשה הוא אינו לוקה מטעם לאו שא\"ב מעשה ועיין ס' לקט אליהו לאוין רי\"ט דברים בגו בענין לאו שא\"ב מעשה ודה\"ת דעירובין: "
            ],
            [
                "הענבים. בנדפס כתוב העצים ויפה הגיה שם הש\"ח שצ\"ל הענבים ופי' דכוונת רבינו לאפוקי כרם זית וכד' הגמרא דברכות ל\"ה א' כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי. ",
                "כלאים כלאים לוקה כצ\"ל ובנדפס כתוב אח\"ז ואמרינן הא מני ר' יאשיה היא דאמר דאיכא תרי גווני כלאים ע\"כ ותמה הש\"ח דאדרבה אמרו בגמ' שם לעולם רבנן ומילתא אגב אורחא קמ\"ל דאיכא ב' גווני כלאים ולאפוקי מדר' יאשיה כו' אולם לפי הכת\"י כאן שפיר כ' רבינו למדנו דאיכא תרי גווני כלאים כר' יאשיה ועז\"א הברייתא לאפוקי מדר' יאשיה. ודע דבס' בית יהודה למהריב\"ן הניח בצ\"ע פרש\"י שם ד\"ה לעולם רבנן כו' דמנ\"ל לרש\"י לפרש כן דילמא ה\"ק לעולם בבת אחת ורבנן ובאמת אינו חייב אלא אחת ואי קשיא פשיטא ומאי כלאים כלאים דקאמר הא קמ\"ל דאיכא ב' גווני כלאים ולאפוקי מדר' יאשיה ובאמת אינו חייב אלא אחת. ול\"נ דרש\"י הוכיח פי' מלשון הגמרא ומילתא אגב אורחא קמ\"ל דקשה והלא זהו עיקר חידוש הברייתא דבלא\"ה פשיטא ומאי מילתא אגב אורחא דקאמר מש\"ה פרש\"י לעולם רבנן ובב' התראות דהשתא אשמעינן בברייתא עיקרא דמילתא דעל ב' התראות חייב ב' מלקיות ואע\"ג דמתניתין היא נזיר שהי' שותה כו' מ\"מ בכ\"מ שונה בברייתא מה ששנינו במשנה אלא דהוה קשיא לן למה לא שנה בברייתא באותו ענין ששנה במשנה כמש\"כ התוס' ע\"ז שפיר משני דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל כו' ומה שאמרו בגמרא בלשון זה מילתא אגב אורחא קמ\"ל י\"ל דהכי משמע להו לשון הברייתא דתנא כלאים כלאים ב' זימני. ",
                "כלאים. כרמך וכלאים לבד כרמך לא תזרע חרצן היינו כרמך וכלאים לבד היינו חטה ושעורה כ\"ה בנדפס ועיין חולין פ\"ב ב' תוד\"ה ולאפוקי והמרדכי ספ\"ק דקדושין הביא דברי רבינו הרא\"ם בס\"י עיי\"ש. ",
                "הלמ\"מ. עיין שו\"ת חו\"י סי' קצ\"ב ומשכ\"ר ושמעתי כו' כן פרש\"י מנחות ט\"ו ב' בל\"א. ",
                "והענף. נראה דצ\"ל והענב וכלשון רש\"י שם ובנדפס כתוב בזה\"ל שהפרי בראש השבולת והענף כעין אשכול בראש הגפן וכ\"כ רבינו לעיל סי' ע\"ו שהאוכל תלוי בראשם כאשכול בכרם ועפי\"ז נראה להגיה תיבת בראש שצ\"ל כראש ותו ל\"מ והריא\"ז ספ\"ק דקדושין כ' ויש מגדולי החכמים שאומרים שה' מיני תבואה אינם אסורין עם החרצן משום כה\"כ אלא מד\"ס ואפי' בארץ וקנבוס ולוף אסורין עם החרצן מה\"ת כמו מה' מיני תבואה עכ\"ל ופי' כמו מה' מיני תבואה כמו ב' מינים מה' מיני תבואה זע\"ז שאסור מן התורה משום כלאי זרעים והש\"ח כ' ע\"ד הריא\"ז ולא זכיתי להבין סוף דבריו שכ' כמו מה' מיני תבואה כיון שכבר כ' שה' מיני תבואה אינן אסורין מה\"ת עכ\"ל ולפמש\"כ א\"ש. אולם דעת רבינו דלא כגדולי החכמים וכ\"כ לעיל סי' ע\"ו והנה רבינו לא זכר דין ירק משמע דס\"ל דבירק ב' מינין עם חרצן אינו אסור מן התורה וכן נראה מהטעם שכ' רבינו ודלא כהרמב\"ם פ\"ה מהל' כלאים ה\"ב ועיי\"ש בכ\"מ שהתוס' במנחות ט\"ו ב' והר\"ן בפ' ראשית הגז חולקים על הרמב\"ם בירק. ",
                "אלא בחובת הזורע. הסמ\"ג לאוין ר\"פ הביא דברי רבינו וכ\"כ המרדכי ספ\"א דקדושין בזה\"ל כ' רא\"ם בספר יראים וכן לראב\"ן נראה כו' ודברי הראב\"ן הוא בספרו סי' נ\"ג והמצפה איתן בהגהותיו למנחות ט\"ו ב' לא הביא שם ד' הסמ\"ג והמרדכי וכן דעת הרמב\"ם כהספר יראים כמש\"כ הכ\"מ ספ\"ח מהל' כלאים דלא כהרא\"ש בהל' כלאים סי' ד'. ",
                "רבא. לפנינו שם אמר אביי ובפסחים כ\"ה א' אמר רבא ולשון הנדפס הוא כדאמרינן בפ' כל הבשר כו'. ",
                "בעשייתם ובאיסור גידולם. פי' בעשייתם היינו איסור זריעה שלא לזרוע כלאי הכרם בחו\"ל ובאיסור גידולם היינו אחר שגדלו אסורין באכילה ובהנאה וכמשכ\"ר לעיל סי' ע\"ו ותולדות כלאי הכרם כו' דכלאים בחו\"ל גזרו רבנן כו' והתם באיסור אכילה והנאה קאי וכן פי' הש\"ח. ",
                "אלא באכילה. בנדפס אפילו באכילה וכצ\"ל כאן כמבואר בחולין קט\"ו א' שרמז רבינו ובמשנה רפ\"ח דכלאים. ",
                "מדאורייתא כו' עד כדתנן ליתא בנדפס ולכן פי' שם הש\"ח ומה שהוצרכנו תוספת מאתים וכו' פי' מה שהוצרכנו תוספת מאתים הוי נמי תולדות כלאי הכרם דאיסורו מדרבנן ומייתי רבינו ראיה מדתנן פ\"ז דכלאים ואם אירעו אונס מותר ומדשרי במקום אונס ש\"מ דמדרבנן הוא איסור תוספת מאתים אלא דמה שסיים רבינו ובלא תוספת מאתים לכל הפחות ע\"ז כ' הש\"ח שם כעת לא מצאתי מי שפי' כן ומסתמיות הר\"מ והפוסקים שכ' מותר בסתם כלשון המשנה משמע מותר לגמרי אפי' הוסיף במאתים מטעם שאינו מקדש אלא לרצונו ועוד לא זכיתי להבין דברי רבינו דאם הוא דוקא בלא תוספת מאתים הוא דמותר מאי אריא אם אירעו אונס אפי' בלא אירעו אונס נמי אם לא הוסיף במאתים מותר כו' ודברי רבינו צל\"י עכ\"ל אולם כאן בהכת\"י שפתי רבינו ברור מללו ומה שהוצרכנו תוספת מאתים מדאורייתא אבל מדרבנן מתסרי בלא תוספת מאת ים וע\"ז הביא ראיה מהמשנה דכלאים אם ארעו אונס מותר וכיון דמשתרי במקום אונס שמעינן דמדרבנן קאמר ובלא תוספת מאתים לכה\"פ ובאמת לפמש\"כ התוס' בב\"ק ק' ב' ד\"ה נתיאש אינו ראיה כלל דאע\"פ שהוסיף מאתים מותר וטעמא יש לומר משום דכתיב לא תזרע כרמך משמע זריעה דניחא ליה עיי\"ש וכ\"כ התוס' ביבמות פ\"ג ב' ד\"ה אין וכן בפ\"ה דכלאים מ\"ז הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר והיינו נמי כהך מתני' שכ' רבינו דאם אירעו אונס מותר ולדעת רבינו בכולם צ\"ל שאין איסורן כ\"א מדרבנן להכי שרי ועיין מנחת חינוך מ' תקמ\"ט שכ' בזה\"ל והנה אף דמבואר בש\"ס דילפינן מקרא המלאה וכו' דזרוע ובא כו' הוסיף מאתים ל\"ד דשיעור זה של מאתים הוא רק דרבנן ואסמכוה אקרא והרהמ\"ח שכ' מפי הקבלה שהוא במאתים ל\"ד דהוא אסמכתא עיין ברמב\"ם פט\"ו מהל' מ\"א וז\"פ עכ\"ל ובאמת אינו פשוט ולדעת רבינו היראים כאן הוא דאורייתא ואע\"ג דמבואר נדרים נ\"ח א' וכ\"ד שאין לו מתירין כו' וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור וזהו דעת הרמב\"ם רפט\"ו מהל' מ\"א וגם רבינו הרא\"ם ע\"כ הכי ס\"ל מ\"מ י\"ל דשאני הך דהוסיף בה מאתים דהנה רש\"י פי' בפסחים כ\"ה א' ד\"ה כמעביר עציץ נקוב בכרם כו' לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים כו' וכן פרש\"י בחולין קט\"ז א' שהוא מטעם ביטול אחד במאתים וא\"כ לפרש\"י כיון דכל עיקר דין ביטול כלאי הכרם בא' ומאתים דרבנן בודאי גם הוסיף בה מאתים דרבנן הוא דאסור ואם יש בה לבטל בא' ומאתים אף מדרבנן שרי אבל הגאון מהר\"ש לאנדא בשו\"ת נו\"ב מ\"ת חיו\"ד סי' נ\"ה פי' דלא כפרש\"י אלא דלא הוסיף בה מאתים מותר היינו מטעם דכל דבר מועט שהוא חלק פחות ממאתים לא נחשב גידול כלל ואינו בכלל מלאה עד שגדול יותר מחלק מאתים ולא מתורת ביטול שיהיו מאתים של גדולי היתר מבטלין גידולי האיסור אייתינן עלה עיי\"ש וא\"כ לפי' זה שפיר י\"ל כמשכ\"ר דמדאורייתא והיינו מפי הקבלה ממש הוי בכלל מלאה הוסיף מאתים אבל דבר מועט שהוא חלק פחות ממאתים לא נחשב גידול כלל אבל מדרבנן גם בפחות הוי גידול ומיתסר ודברי רבינו הרא\"ם מוכרחין לפי מה שפי' בתוס' ישנים נדרים נ\"ח א' שאר\"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט וז\"ל הת\"י פי' הרר\"א [והוא הרר\"א ממיץ] כגון פירות ששית שנכנסו בשביעית וגדלו משהו וצריכין ביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלי לעיקר דהיתר אבל לאכילה כגון לאחר ביעור בפירות שביעית שנתערבו בפירות דהיתר אינו אוסר במשהו אלא בנ\"ט כשאר איסורין עכ\"ל והקשו שם בתוס' מהך דהמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור לא הוסיף מאתים מותר אלמא דגדולי איסור אינם אוסרין במשהו אבל באמת רבינו לשיטתו בס' יראים כאן דהוסיף מאתים אסור מן התורה אבל מדרבנן מתסרי בלא תוספת מאתים ודמיא ממש לשביעית שאמר ר\"ש. ",
                "שצלצלה לפנינו שעילעלה וכ\"ה בנדפס. ",
                "מתורת כרם. בנדפס איתא וכמה ירחיב הכרם ויצא חרבנו מותרת כרם ומותר לזרוע כו' ועיין שם חדש שכ' שם להגיה וכמה יחריב הכרם כו' והוא ברור להגיה כמבואר כאן אך משכ\"ש הש\"ח עוד עמש\"כ רבינו ויהיה חורבנו מותרת כרם ומותר לזרוע כו' אמאי קרי לי' מותר כרם שהרי במותר חרבן הכרם אסור לזרוע לכתחילה כדתנן בפ\"ז מ\"ג כו' אינו מדוייק ופשוט דט\"ס בנדפס וצ\"ל כמש\"כ כאן ויצא חרבנו מתורת כרם כו'. ",
                "כדי יניקת הזרע. פי' ג' טפחים כמשכ\"ר לעיל ס\"ס ע\"ו, והנה רבינו לא הביא כאן מה ששנו במשנה רפ\"ו דכלאים להרחיק מגפן יחידית כדי עבודת הגפן שהוא לת\"ק ששה טפחים לכל רוח ולר\"ע שלשה ובספ\"ג שם אמרו של גפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים והיינו כת\"ק דר\"ע וי\"ל משום דבירושלמי ספ\"ד דכלאים והביאו הר\"ש שם פ\"ב מ\"י אמר ר' ישמעאל אין עבודה לגפן יחידית וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל וא\"כ בחו\"ל אין דין עבודה לגפן יחידית מש\"ה אמר רבינו מה דתנן רפ\"ז דכלאים המבריך כו' דכ\"ע מודו בה ובזה יש לסתור מש\"כ בהגהות פורת יוסף בשס\"ח ד' ווילנא לב\"ב י\"ז ב' עמש\"כ בהג\"א פ\"ב דב\"ב סי' ד' בגפן יחידי די לו בג' טפחים שלא יתערבו למעלה וכן בתוס' שם י\"ט א' ד\"ה המבריך וד' ל\"ז ב' ד\"ה אינו וד' פ\"ב ב' ד\"ה וזורע וכ\"ז הוא נגד ההלכה דבעינן ששה טפחים כת\"ק דר\"ע וכ' ע\"ז בפורת יוסף שם ליישב דכוונתם בחו\"ל וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל ור\"ע ס\"ל ג' טפחים עכ\"ל ולפי הנ\"ל ז\"א דא\"כ הו\"ל לפסוק בחו\"ל כר' ישמעאל דמיקל טפי דאין עבודה כלל לגפן יחידית וע\"כ דבא\"י קיימי וס\"ל דהלכה כר\"ע כמש\"כ הגרש\"ש בב\"ב פ\"ב ב' עיי\"ש והש\"ת באמת תמה על היראים דמיירי בגפן יחידית שכל הגפן נראית ואינה טמונה בארץ כלל היאך סגי לי' בג\"ט מאחר דבעי ששה טפחים כדין עבודת גפן יחידית כהירושלמי רפ\"ז דכלאים המבריך וכו' אבל אם היה הראשון נראית נותן ו' טפחים כו' וכן תמה על ר\"ת בס' הישר בד\"ז ח' שכ\"כ והנ\"ל כתבתי. ",
                "בחטה כו' דברי רבינו צע\"ג במה שמחלק בין חטה לשאר זרעים והלא בב\"ב י\"ט א' פריך הגמרא למימרא דזרעים לצדדין קא משתרשי והא תנן כו' ולא אמרו לתרץ דזורע את הצדדין מיירי בחטה דוקא ומתני' דלא יחפור מיירי בשארי זרעים אע\"כ דסתמא קתני בכולהו זרעים ול\"ש חטה משארי זרעים ועיין קדושין כ\"ו א' תוד\"ה קרקע ותימא דהא חטה נמי יונקת ג' טפחים כדמוכח בשמעתא דערוגה בפ' ר\"ע וי\"ל כו' וכ\"כ שם הריטב\"א בחי' שלא כדברי רבינו שתי' תמיהתם במה שמחלק בין חטה לשארי זרעים: "
            ],
            [
                "בספרי צ\"ל בספרא והוא בת\"כ פ' קדושים ופי' משכ\"ר ת\"ל לא תזרע כלאים היינו מדלא כתיב לא תזרע שדך כלאים ועיין התו\"ה שם סי' מ\"ח. ועיין שבת פ\"ד ב' בפרש\"י במשנה ד\"ה ואחת באמצע. ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן כו' וכש\"כ כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה ועיי\"ש בתוד\"ה ארבע וראיתי בחי' הרדב\"ז מכ\"י להרמב\"ם ספ\"ד מהל' כלאים שכ' על פרש\"י וז\"ל והא דקאמר כלאי זרעים דרבנן היינו המקיים כלאי זרעים ולפיכך אין הזרעים נאסרין כמו כלאי הכרם דאי לזרוע כלאי זרעים מדאורייתא הוא דכתיב שדך לא תזרע כלאים עכ\"ל נראה מדבריו דלפרש\"י מקיים כלאי הכרם דאורייתא הוא אף לרבנן דר\"ע דאילו לר\"ע מקיים כלאי זרעים לוקה והוא על דרך מש\"א בירושלמי רפ\"ח דכלאים הביאו הר\"ש שם עמש\"ש במשנה כלאי הכרם אסורין מלזרוע ולקיים וכן בכלאי זרעים. מה כר\"ע דרע\"א המקיים עובר בלא תעשה ומשני אמר ר' יוסי ד\"ה הוא הכל מודים באיסור שהוא אסור וע\"ד הרדב\"ז לפרש\"י דשבת כלאי הכרם אסור מה\"ת לקיים וכלאי זרעים איסורא דרבנן אולם הטו\"א למגילה י\"ג ב' כ' דע\"כ לגמרא דידן ליתא אלא לרבנן ליכא איסורא כלל במקיים ואפילו במקיים ע\"י מעשה אינו לוקה וה\"ר לזה מע\"ז דס\"ד עיי\"ש ועיי\"ש עוד ראי' דלרבנן דפליגי אר\"ע לית להו כלל איסור של תורה במקיים כלאים אפילו ע\"י מעשה לגמרא דידן ודלא כהירושלמי מסוטה דמ\"ג עיי\"ש ועיין בספרי תצא פ' ר\"ל שאמרו שם שכל המקיים כלאים בכרם עובר בב' לאוין ונראה שהוא אליבא דר\"ע לחוד ודלא כרבנן. ",
                "שאע\"פ כו' וכ\"כ הסמ\"ג לאוין רע\"ט ואף שהתוס' שם ד\"ה ההוא כתבו כפרש\"י דאין לפרש כלאי זרעים כו' מ\"מ כפשוטו נמי הוא דאיירי אף במיעוט כלאי זרעים כמש\"כ מהרש\"ל שם בתוד\"ה לא וזהו דעת רבינו והסמ\"ג. ",
                "כל כך. נ\"ל דצ\"ל כמו כן. ומדלא כ' רבינו ד\"ז לתולדה נראה דס\"ל דביותר מא' בכ\"ד ג\"כ אסור מה\"ת וכמש\"כ הרמב\"ם רפ\"ב מהל' כלאים דאם לא מיעט וזרע לוקה והגר\"א ביו\"ד סי' רצ\"ו סקי\"ד הניח בצ\"ע דהא בירושלמי רפ\"ב דכלאים אמרו הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין וכן הקשה בתשו' רעק\"א סי' רי\"ח ויפה ביאר בזה בס' באה\"ט לסדר ויקרא י\"ט י\"ט דכוונת הירושלמי לומר דהאיסור שמן התורה אינו אלא משום מראית העין וכמו שפרש\"י שבת פ\"ד ב' דגבי כלאים היכירא הוא דבעינן דלא ליהוי ערבוב כו' ומש\"ה מותר להרבות ואינו דומה לשאר איסורי תורה ועיין שו\"ת עמודי אש סי' י\"ג אות ג' שכ' כדברי הבאה\"ט על שם ספר בני חייא בלשונות הר\"מ: "
            ],
            [
                "מאי דאצטריכא ליה למהר\"א ממיץ לאוקומה לשיטתי' למ\"ד אין מצווין דגדול מותר להכניס הקטן הרב אזיל לטעמיה דסבר דלמ\"ד אין ב\"ד מצווין אפי' אביו נמי אינו מצווה לאפרושי מאיסורא כמש\"כ התו\"י בשמו שלהי יומא והרב תה\"ד סי' צ\"ד. ומיהו גם למאן דסבר דאין ב\"ד מצויין להפרישו אבל אביו מצווה נראה דהיינו מדרבנן והכא למיסבר קראי קאי ודוק. לשון הברכ\"י לאו\"ח ס\"ס תנ\"ז. ועיין לעיל סי' שכ\"ב אות א'. ",
                "דברי קדשו צריכין לי תלמוד דאיברא בן יום א' מטמא בזיבה אבל בקרי מעטיה קרא דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ודרשינן בספרא ובנדה ל\"ב ב' דלא מטמא אלא בן ט' שנים ויום א' אבל בציר מהכי לא מטמא. ומ\"ש דבעל קרי איתקש לזב בראיה ראשונה. גבי קטן ראיה ראשונה דזיבה בעיא דר\"ל היא נדה ל\"ד ב' ראייה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע ופשיט רבא דמטמא במגע מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מה גדול ראייה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראייה ראשונה נמי מטמאה כו' וכל זה הוא בראייה ראשונה דזוב אבל בש\"ז של קטן אינה טמאה וכדנקט ר\"ל בבעיא הנזכר שם והאי כיון דש\"ז שלו לא מטמאה ראייה ראשונה נמי לא תטמא כו' ואף לשיטת החולקים על הרב שבות יעקב ח\"א א\"ח סי' כ\"ב דסברי דקטן הרואה טמא אלא דלא מטמא ש\"ז בנגיעה אבל הוא טמא לאו מטעמא דבעל קרי אתקש לזב אלא דכי מעטיה קרא לקטן היינו למגע דוקא אבל גופו טמא עכ\"ל הברכ\"י לאו\"ח סי' תנ\"ז ועיין בס' מי נפתוח אמנה ל\"ז ושם פרפר י\"ט אות א' כתב להשיג על הרביד הזהב פ' מצורע פסוק ואיש כי תצא ממנו ש\"ז שהביא שם דברי הראב\"ן סי' נ\"ד דקטן בן יום אחד מטמא בקרי ובזיבה וביאר דבריו ע\"פ הסוגיא דנדה ל\"ד ב' מבעיא דר\"ל ופשיטותו אין לנו לחלק בין קרי לזב עיי\"ש דדברים בלתי נכונים המה ויפה כ' על הרביד הזהב כמש\"כ הברכ\"י דאדרבה מנדה ל\"ד ב' מוכח להיפך דלא אמרו אלא דראיה ראשונה של זיבה מטמא במגע לא ש\"ז דקרויו אינו טמא וד' הראב\"ן תמוהים כאשר תמה הא\"ר ונראה שיש ט\"ס בדבריו ופשטא דספרי איש פרט לקטן היינו פחות מבן ט' שנים דלא מטמא בקרי וכן ראיתי לרבינו הלל בפירושו לספרי כ\"י שכתב פרט לקטן דלא מטמא בקרי כ\"כ הברכ\"י שם. ",
                "מן המחנות. בנדפס איתא לפנים מן החומה ובספרי לפנינו הגי' לפנים מן המחנה וכאן כ' רבינו לשון הספרי לפנים מן המחנות לשון רבים ועיין זבחים ל\"ב ב' ובתוס' שם ד\"ה ור' יוחנן: "
            ],
            [
                "ראיית העריות. ר\"ל ראיית העריות מסלקות את השכינה ועיי\"ש בספרי פ' רנ\"ד שאמרו שם מעשה שגלו בה כנענים ומסלק בה שכינה דמשמע דמעשה העריות מסלק השכינה ועיין סוטה ג' ב' דאר\"ח בתחלה קודם שחטאו ישראל [בעריות] היתה שכינה שורה עכאו\"א כו' כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך משמע נמי דמעשה העריות בפועל מסלק את השכינה ועיין מל\"ת לדעת הרמב\"ן מצוה י\"א שהשיא דעת בעל ההלכות שמנה ולא יראה בך ערות דבר לענין אחר דהיינו דוקא במחנה אולם הסמ\"ק סי' פ\"ד כתב כדברי רבינו. ",
                "המוסגר הגהתי מהנדפס ומש\"כ ואמר מר בגמרא א\"ר יהודה ובי\"ס אמר רבא. ",
                "רבא. בנדפס ליתא תיבת רבא ובבה\"ג פ\"ג דברכות הגי' רבה ונראה לי דמשכ\"ר אחר מימרא זו כתב בה\"ג \"הוא מראה מקום לדברי רבא שהביא שאינו בגמרא לפנינו אלא שכ\"כ בה\"ג והראי' מהפסוק והיו עיני ולבי שם וגו' נראה שהוא\" ע\"ד יראה יראה חגיגה ד' ב' עיי\"ש. ",
                "תיבת מלמעלה הוספתי עפ\"י הנדפס והשם חדש כתב ע\"ד רבינו הרבה טרחתי למצוא חבר לסברת רבינו או אם הזכירוהו בשום פוסק ולא מצאתי והסברא מצד עצמה קשה להבינה איך הוא כשהחגור על המלבוש עושהו המלבוש הכל אחד דאם החגור הוא רפוי פשיטא דלא הוי הפסק ואם הוא מהודק אמאי אינו הפסק עכ\"ד ובהגהות ר\"י בכרך שבשס\"ח ד' ראם ווילנא ברכות כ\"ד ב' הביא ד' היראים ותמה ג\"כ על הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא הביאו דבריו בזה ועכ\"פ היה להפוסקים להביא דבריו ולסתור וציין שם לד' התבו\"ש סי' א' סק\"ע שנראה משם דלא כרבינו היראים והניח בצע\"ג אולם לשון הכת\"י משונה מלשון הנדפס דבנדפס כתוב וכי מהניא כו' או חגור כגון שהוא חגור על בשרו למטה ממלבושיו אבל אם הוא חגור מלמעלה ממלבושיו אין זה הפסק כו' וא\"כ מבואר בדברי היראים חילוק בין החגור למטה ממלבושיו או אם החגור מלמעלה ממלבושיו אבל לפי לשון הכת\"י וכי מהניא כו' חגור למטה על בשרו למטה מלבו אבל חגור ממלבושיו אין זה הפסק כו' וא\"כ כוונת רבינו לאפוקי חגור ממלבושיו שהוא לובש ממעל ללבו דהיינו על כתפיו למעלה ועז\"א רבינו שאין זה הפסק כו' וכל מה שתחת המלבוש אינו מפסיק חגור שעל המלבוש דהיינו החגור שחוגר בגדיו מלמעלה לכתפיו סביב צוארו ולעולם אם הוא חגור בחגורה למעלה לבגדיו למטה מלבו ומהודק שפיר דמי שאין לבו רואה ערותו והבן. ",
                "עיין לעיל סי' מ' או\"ב בביאורי מש\"ש. ",
                "פי' קול של שיר. ר\"ל אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר וכ\"כ תר\"י ע\"ש רב האי גאון ועיין קדושין ע' א' ובמקנה שם. ",
                "מללמוד. בהגהות חדשות לסמ\"ק סימן פ\"ג אות כ\"ד כ' דכן לק\"ש אע\"פ שיש לחלק בין ד\"ת לק\"ש עיי\"ש ועיין ריקאנטי סי' כ\"ו ובביאור מעשה בצלאל שם שכ\"כ מדנפשי'. ",
                "בביאור ווי העמודים הקשה מנ\"ל לרבינו שהוא נגד הכלל דילמא הא דפסיק גמרא והלכתא נוגע אסור רואה מותר היינו משום דנקטינן כר\"ח בריה דר\"א דמתני נוגע ד\"ה אסור וברואה פליגי אביי ורבא והלכתא כרבא וי\"ל מדלא אמרו בגמרא בקיצור והלכתא כר\"ח בריה דר\"א ואמרו באורך יותר והלכתא נוגע אסור רואה מותר ש\"מ דלכ\"ע פסקינן הכי. ",
                "לשון הנדפס ולבו רואה את הערוה לק\"ש מותר אבל כו' וכ' השם חדש אע\"ג דכבר כ' רבינו ד\"ז לעיל מ\"מ שנאו כאן משום דבעי לאשמעינן דבמים צלולים כו' אף לק\"ש אסור עכ\"ל ואני אומר דכתבו רבינו כאן בתולדות לומר דלבו רואה את הערוה לתפלה שאסור אינו אלא מדרבנן ובס' מה\"ר ערך לבו רואה את הערוה אות ח' כתב לבו רואה אינו אסור כ\"א מדרבנן ומלבוש משמע דהוא דאורייתא עכ\"ל ודעת רבינו ג\"כ שאינו אלא מדרבנן וכ\"כ הפמ\"ג במ\"ז לאו\"ח ריש סי' ע\"ד דלבו רואה את הערוה דרבנן עיי\"ש. ורבינו ס\"ל כרבינו שמעי' תלמידו של רש\"י שפסק כת\"ק די\"א ברכות כ\"ה ב' דלבו רואה מותר עיי\"ש בתוד\"ה והרי אלא דלתפלה אסור וכמש\"כ הב\"ח באו\"ח סי' צ\"ב אליבא דמחזור ויטרי יראיתי בס' שונה הלכות על הבה\"ג פ\"ג דברכות שהשיג על הב\"ח דאין אנו צריכין לומר דמחזור ויטרי מחלק בין ק\"ש לתפלה עיי\"ש ובמחכ\"ת בחנם השיג על הב\"ח ולא עיין כ\"א בדה\"ת שבת ד\"י א' ד\"ה טריחותא אבל שם הוא בקצור ובאו\"ז ח\"א סי' קכ\"ח הובא באורך יותר וז\"ל ראיתי פ\"א את רבי שהיה מתפלל בלא חגור ותמהתי ואמרתי מה זה שהוא מתפלל והוא לא חגור מתנים הא אמרינן במס' ברכות שאסור לאדם להתפלל בלא חגור חלצים וטעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואמר כו' וכ' שם האו\"ז והכותב הוא הר\"ר שמעי' ורבו היינו רבינו שלמה זצ\"ל וא\"כ שכיר קשה להב\"ח מה שתמה הר\"ר שמעי' על רש\"י זצ\"ל הא איהו פסק דלבו רואה את הערוה מותר ולכן חילק ואמר דלק\"ש ושאר ברכות מותר ולתפלה אסור והק\"נ פ\"א דשבת סי\"ט אות ל\"ד כתב דאביי ס\"ל לבו רואה אסור ולרבא מותר והוא תמוה דלהדיא כ' התוס' בברכות כ\"ה ב' ד\"ה והרי והרא\"ש דל\"פ הני אמוראי אלא בעקבו אבל לבו ד\"ה אסור ולפמש\"כ הגר\"א באו\"ח ריש סי' ע\"ד לפרש\"י דעקבו חמיר מלבו יש ראיה דלרבא לבו רואה מותר מכש\"כ דעקבו אבל אין ראיה דלאביי לבו רואה אסור די\"ל עקבו דוקא דחמיר. ",
                "בצלולין לא דחזי ליביה הערוה כו' כ\"ה בנדפס ומש\"כ כאן \"ולתפלה אפילו עכורים לא\" ליתא שם, והנה השם חדש והווי העמודים נתקשו בדברי רבינו שאמר והא דתנן יתכסה במים ויקרא כו' הא מתני' ודאי מיירי בק\"ש דקתני אם יכול לעלות ולקרות עד שלא תנץ החמה ואמרינן עלה ברכות כ\"ה ב' לימא תנן סתמא כר\"א כו' אפי' תימא כר' יהושע דילמא כוותיקין עיי\"ש וא\"כ רבינו הא ס\"ל לבו רואה את הערוה לק\"ש מותר ומאי מקשה רבינו. והנ\"ל דרבינו שפיר אמר לפמש\"כ הגר\"א באו\"ח סי' ע\"ד סק\"ד ובס' אלפי מנשה ובהגהות מה\"ר ספ\"ג דברכות דהא דפריך גמרא על מתניתין והרי לבו רואה אדלעיל מיני'. קאי דמשני כר\"י וכוותיקין כדי לסמוך גאל\"ת ויתפלל ג\"כ בתוך המים וע\"ז פריך והרי לבו כו' דהא אמרינן לעיל כ\"ה א' ולתפלה עד שיכסה את לבו ולפי\"ז שפיר אמר רבינו והא דתנן יתכסה במים ויקרא ור\"ל וגם מתפלל שם כדאמרו בגמרא ה\"מ במים עכורים אבל בצלולים לא דהא לבו רואה את הערוה פי' ולתפלה אסור לבו רואה מיהו לענין ק\"ש אף בצלולים מותר דלבו רואה מותר לק\"ש ואח\"כ חידש רבינו עוד ואם הם כ\"כ צלולים שדרך המים נראית ערותו מבחוץ אפי' לק\"ש אסור ופשוט סברת רבינו דבענין כזה הוי המים כמאן דליתנהו ונמצא דהוא עומד ערום ובזה כ\"ע מודו שאסור ואפי' מאן דשרי לבו רואה את הערוה ולפלא על השם חדש שכ' ע\"ד רבינו האחרונים לא ידעתי טעם רבינו אמאי אסור מאחר דהוא ס\"ל לבו רואה את הערוה מותר לק\"ש ומי שהוא בתוך הטבילה והמים צלולין כ\"כ יהיה אסור לק\"ש דל מים מהכא ויהיה מותר כמו שהוא עומד בבית ערום ולבו רואה את הערוה דמותר לק\"ש לדעת רבינו עיי\"ש שיישב בדוחק ולא ידעתי מאי קשה לי' ובמחכ\"ת השווה דין דעומד ערום ללבו רואה את הערוה ובאמת שני דברים הם ועיין יו\"ד סי' ר' בש\"ך וט\"ז שם סק\"ג שהאריכו להשיג על הדרישה ולפענ\"ד מבואר בדברי רבינו כמש\"כ הדרישה ולשון המשנה יתכסה במים ויקרא משמע שהוא מכוסה מעין אדם ואם הם צלולים כ\"כ שדרך המים נראית ערותו מבחוץ אינו מכוסה מבני אדם כמ\"ש בב\"ק צ\"ח א' הא מנח קמך אי בעית שקליה וה\"מ בצלולין דקא חזו ליה אע\"כ דמיירי שאין המים צלולים כ\"כ ולכן לק\"ש שפיר דמי אלא דלתפלה אסור ושפיר פריך בגמרא בברכות כ\"ה ב' והרי לבו רואה ועכ\"פ לתפלה אסור והוא מתפלל בתוך המים ג\"כ כנ\"ל עד דמשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו פי' דהיינו עכורים לגמרי דבכה\"ג אפי' לתפלה מותר דכמכוסה דמי ומה מאד מדוייק לפ\"ד רבינו לשון הגמרא במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו ובס' דקדוקי סופרים בהגהות עמד על אריכות לשון התרצן דלא הול\"ל אלא במים עכורים שנו ותו ל\"מ ובספר מילי דברכות עמד ג\"כ עמ\"ש במים עכורים שנו ולא אמר הבמ\"ע במים עכורים וכדרך הש\"ס בכ\"ד אבל לפ\"ד רבינו היראים א\"ש דע\"כ אף לדעת המקשן מתני' איירי שאין המים כ\"כ צלולין ומתכסה בהן דאל\"כ אף לק\"ש אסור דדמיא לעומד ערום ולא מהני מה שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ ואינו רואה את הערוה אלא דלא אסיק אדעתי' שיהיו המים עכורים לגמרי עד דמשני במים עכורים שנו דדמי כארעא סמיכתא שלא יראה לבו ערותו דשרי אף לתפלה ואף שבחולין מ\"א ב' א\"ר בעכורין שנו ולא אמרו הבמ\"ע בעכורין י\"ל דאשגרת לישנא דגמרא דהכא הוא, ולפ\"ד רבינו צ\"ל מה שאמרו בברייתא דברכות כ\"ה ב' מים צלולין ישב בהם עד צוארו וקורא לא מיירי בצלולין לגמרי שדרך המים נראית ערותו מבחוץ וכיון שאין נראית ערותו מבחוץ דרך המים מותר לק\"ש ואי משום לבו רואה את הערוה עז\"א בגמרא קסבר לבו רואה מותר ויש אומרים שבברייתא ס\"ל לבו רואה אסור ולכן עוכרן ברגלו, וראיתי ביפ\"ע לברכות שם שפי' ומה דשרי לת\"ק דאידך ברייתא ביושב עד צוארו הוא משום דביושב מתכסה בין רגליו ואין עיניו רואים עכ\"ל ותמהני והלא משנה ערוכה פ\"ב דחלה מ\"ג האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה כו' אבל לא האיש ודוחק לומר דפליגי בזה תנאי ולפמש\"כ לבאר דברי היראים הנדפס עכורים שכ' רבינו היינו עכורים שאמרו בגמרא בפי' המשנה דדמו כארעא סמיכתא ועכורים אלו אף לתפלה מהני' ומה שכ' אח\"כ אבל בצלולים לא, פי' צלולים שאינם עכורים כ\"כ אבל אינם צלולין לגמרי והוא דומיא דצלולין שבברייתא בגמרא כנ\"ל ואח\"כ כ' דין צלולים לגמרי שדרך המים נראית ערותו מבחוץ אבל גי' הכת\"י שלפנינו צריך לפרש דמשכ\"ר עכורים אין ר\"ל עכורים דדמו כארעא סמיכתא אלא פי' עכורים שמתכסה בהמים כסברת המקשה וע\"ז סיים ולתפלה אפילו עכורים לא כו' ומש\"כ ואם הם כ\"כ צלולים שדרך כו' הוא פי' לצלולין שאמר מקודם: "
            ],
            [
                "ומה נדר כו' זה אינו בגמרא אלא בספרי דברים פ' רס\"ד ועיי\"ש שאמרו נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה נדר האמור להלן כו' וכן בחי' הריטב\"א לר\"ה כתוב בד\"ה נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו כו', וז\"ש רש\"י בר\"ה ה' ב' נאמר להלן נדר ואם נדר או נדבה וגו' עכ\"ל נראה מפי' דבפנים הגמרא לא היה כתוב ונאמר להלן נדר ואם נדר או נדבה אלא ונאמר להלן נדר ותו לא וע\"ז פרש\"י להלן נדר ואם נדר או נדבה ובאמת בהגהות ובאורים שבסוף הספרי פי' ונאמר להלן נדר. לפלא נדר או בנדבה [במדבר ט\"ו ג'] ורבינו כתב כפרש\"י ונאמר להלן נדר ואם נדר או נדבה וכ\"כ הסמ\"ג לאוין של\"א ובטו\"א לר\"ה שם כתב ואם נדר או נדבה דויקרא ז' ט\"ז מופנה הוא דהו\"מ למיכתב ואם לא על תודה יביאנו דהוי דבר וחילופו מרישא דקרא שם פסוק י\"ב אם על תודה יקריבנו כו' א\"ו מש\"ה שינה קרא בסיפא למיכתב ואם נדר או נדבה לאגמורי גז\"ש להאי קרא דכי תדור נדר דמה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו ואילולי דבריהם הייתי מפרש מ\"ש בספרי ונאמר להלן נדר פי' במקרא הסמוך כאשר נדרת לה\"א נדבה. ",
                "ל\"י אמאי שייר והחרמים שבספרי וגמרא ובסמ\"ג איתא ואולי רבינו מפרש והחרמים דהיינו חרמי בד\"ה והוי בכלל ההקדשות ולכן לא דקדק להביאו. ",
                "לשון הסמ\"ג בכור ומעשר ופסח וכ\"ה בנדפס אלא שחסר בנדפס צדקות ועיין ר\"ה ה' ב' תוד\"ה ומעשרות בסופו ובנדפס חסר תיבת מעמך בשבוש וכצ\"ל שם מעמך זה לקט כו'. ",
                "ופאה וכמה כו' בנדפס דלגו מן ופאה זה לופאה שבסמוך וחסרו מה שבנתיים והמוסגר שבכאן הוספתי מהנדפס וגם שם חסר דברי ראב\"י ור\"א בר\"ש. ",
                "הרמב\"ם בפי\"ד ממעשה הקרבנות הי\"ג פסק כת\"ק דברייתא דבג' רגלים עובר בבל תאחר וז\"ל הסמ\"ג שם ולכאורה משנת ראב\"י עיקר שהוא קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בפ' החולץ אמנם אומר רבא כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר בכל יום עכ\"ל וא\"כ גם דעת הסמ\"ג כהרמב\"ם ולפלא על הגאון הרר\"א לנדא בהגהות למס' ר\"ה ד\"ו ב' שכ' שם בזה\"ל גם הסמ\"ג לאוין של\"א אף דפסק כראב\"י דבב' רגלים עובר בבל תאחר ומשום דמשנתו קב ונקי מ\"מ לענין דבכל יום ויום פוסק כרבא דהוא בתרא וכגי' דהכא עכ\"ל ואולי ט\"ס נזדקר בדבריו מיהו הרא\"ם כאן פוסק כראב\"י ומה שהביא הסמ\"ג ראיה מלשון רבא שאמר שלש רגלים הנה רבינו בסמוך כתב בלשון רבא זמני רגלים וא\"כ אין ראיה מרבא דלא כראב\"י ומ\"ש בגמ' ו' א' עד דעברי עלי' ג' רגלים כקרבנות י\"ל דלאו בדיוק נקטו הכי. ",
                "מיני' רגלים. בנדפס הגי' דמפקינן מצוה והוא שבוש וצ\"ל דמפקינן מיני' רגלים, ודברי רבינו הוא דברי הגמ' שאמרה קמ\"ל התם הוא דתלנהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא וזש\"ר וטעמא דרבא כו' ומה שאמרו בגמרא דהא שכיחי עניים לפי הנראה מהאו\"ז הל' צדקה סי' ה' י\"ס דל\"ג לי' ומש\"ה לא נזכר בדברי רבינו ולענין מה ששנינו בברייתא דזמני רגלים צדקות עיין בר\"ה ד' א' תוד\"ה צדקות וחי' הרשב\"א והר\"ן ומדברי רבינו נראה כהר\"ן שכ' וכן לצדקה למאחרה בצרות העין ולא כתב בגווני דלא קיימי עניים כברייתא ש\"מ דליכא שום אופן בצדקה לעבור בג' רגלים והק\"נ להרא\"ש בריש ר\"ה הגיה ע\"ד אבל בדליכא עניים אז לא מחייב לאהדורי אבתרייהו אלא עד ג' רגלים ע\"כ והוא שיטת התוס' ונראה דס\"ל כמש\"כ הפנ\"י בר\"ה שם דשיטת הרי\"ף כהתוס' מדהביא ההיא דלרגלים נ\"מ לנודר ומייתי נמי פלוגתא דר\"ש ורבנן אע\"פ שאין דרכו להביא דברים הבלתי נוהגים בזמנינו אע\"כ דנ\"מ לענין צדקה דניסן ר\"ה לרגלים לענין בל תאחר דצדקה וכמש\"כ התוס' ולכן גם הק\"נ כ' ע\"ד הרא\"ש שהוא כלשון הרי\"ף שיטת התוס' ובהגהות חשק שלמה לר\"ה שם כ\"כ מדנפשי' בשיטת הרי\"ף ולא זכר דברי הפנ\"י. והנה הפנ\"י שם האריך לתמוה על הרשב\"א שהביא הר\"ן גם הטו\"א כ' לדחות ד' הרשב\"א ולענ\"ד בחנם תפסו עליו וז\"ל הטו\"א והר\"ן בשם הרשב\"א פי' דהא דצדקות עובר לאלתר היינו בעשה ויפה דחו התוס' לסברא זו עכ\"ל ואני אומר דיפה כ' הרשב\"א בחי' לתרץ דחוי התוס' כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בג' רגלים בבל תאחר או ברגל אחד לא דק למימר ברגל אחד כו' עיי\"ש באורך. עוד כ' הטו\"א ועוד אני אומר מדמסדר תלמודא לקמן ד\"ו א' בתחלה הא מימרא דרבא דצדקות מחוייב עליהם לאלתר ובתר הכי לאידך מימרא דרבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה לא משמע הכי עכ\"ל ולק\"מ דז\"ל הרשב\"א אלא מסתברא לי דלעולם ג' רגלים דבל תאחר גזה\"כ הוא ועד שעברו עליו אינו עובר ואפי' קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא. ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך וכדדרשינן מוצא שפתיך זו מ\"ע והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך כו' עכ\"ל ופשוט דמ\"ש רבא אח\"כ כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה היינו ובאת שמה והבאתם כפרש\"י וא\"כ אין ענין זה לזה בדין קדימה ואיחור סידור מימרא דרבא ואדרבה סמוך להברייתא דמוצא שפתיך זו מ\"ע סדרו דברי רבא דבצדקה מיחייב עלה דהך עשה לאלתר. ומש\"כ הפנ\"י להקשות על שיטת הרשב\"א דמאי מקשה איהו על שיטת התוס' ליפלוג נמי בקרבנות ונימא דהיכי דקיימי בבהמ\"ק כהנים שיעבור לאלתר בבל תאחר ליקשי איהו לנפשי' לחיוב עשה לאלתר בקרבנות היכי דקיימי כהנים בבהמ\"ק כו' עיי\"ש איני מבין קושיא זו דבשלמא לענין לאלתר ניחא ליה להרשב\"א חילוק הגמרא דצדקה שאני מקרבנות מטעם דהא קיימי עניים יותר מכהנים בבהמ\"ק ואפשר שעז\"א בסוף דהא שכיחי עניים ליש ספרים דגרסי משא\"כ לענין ג' רגלים דבל תאחר האריך הרשב\"א להוכית שאין סברא כלל בזה כ\"א גזה\"כ וא\"כ ל\"ש צדקה ל\"ש קרבנות, והנראה בעיני שהפנ\"י והטו\"א לא ראו ד' הרשב\"א בפנים כ\"א בדברי הר\"ן שהביאו. ",
                "זמני רגלים. לפנינו ג' רגלים וכ\"ה בנדפס ועיין לעיל אות ה'. ",
                "טוב אשר לא תדור וגו' כ\"ה בנדפס וכאן ליתא תיבת וגו' והנראה לי דנ\"מ לב' הפירושין שכ' התוס' חולין ב' א' ד\"ה טוב. דלפי' רש\"י דלעיל מיני' כתיב את אשר תדור שלם ואפ\"ה טוב אשר לא תדור א\"צ לתיבת וגומר משא\"כ לפיר\"ת דכולה מילתא דריש מהאי קרא דהו\"ל למיכתב טוב אשר לא תדור משתדור ואנא ידענא דמשתדור ולא תשלם קאמר אלא לה\"ק ולא תשלם כו' א\"כ צ\"ל וגומר. ",
                "ובשעת צרה מותר לידור. כ\"כ התוס' בחולין ב' ב' סד\"ה אבל והובא דברי רבינו בריקאנטי סי' תקע\"א ודלא כמש\"כ האגודה פ' ד' נדרים עמש\"ש הנודר אע\"פ שמקיימו נקרא רשע וז\"ל יש מפרשים אפי' בנודר בעת צרה דהא על כל נדרים מייתי לה עכ\"ל וכבר תמהו עליו דהא אמרינן מצוה לידור בעת צרה דכתיב וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות ועיין בברכ\"י ליו\"ד סי' ר\"ג שכ' ובאמת שלא נחה דעתי כו'. בתירוצי האחרונים כו' ונראה דדעת היש מפרשים כמש\"כ הרשב\"א בחי' לנדרים ד' ט' עמש\"ש כנדרי כשרים לא אמר כלום כלומר ואפי' בנזיר לא נדר כו' ובהכי מיתרצא לן הא דאמרינן שנודרים על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר וידר יעקב נדר לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה למקום עכ\"ל הרשב\"א וחידוש על הברכ\"י שלא הביאו ומש\"ש הברכ\"י על המדרש דנענש יעקב אבינו ע\"ה על הנדר כדכתיב מתה עלי רחל וז\"ל דההיא על שאיחר נדרו עכ\"ל עיין בס' קה\"י בר\"ה ד\"ו שהניח בצ\"ע דברי המדרש שנענש יעקב במיתת רחל משום עון בל תאחר שאיחר נדרו ממש\"ש בר\"ה בך חטא ולא באשתך חטא אולם הפר\"ד דרוש ג' כתב ישוב לזה דרבנן דאמרי במדרש פ' בחקותי ריש פ' ל\"ז דמה שהגיע ליעקב מהעונש שאיחר את נדרו היינו מיתת רחל ס\"ל כר\"א דזבחים כ\"ט א' דלית לי' מיעוטא דאותו לומר דאין מאחר נדרו בלא ירצה ולדידי' אצטריך מיעוטא דבך חטא לומר ולא בקרבנך חטא שאם עבר זמנו לא נפסל הקרבן ולית לי' מיעוטא למעט מיתת אשתו משום עון דבל תאחר עיי\"ש ואזדא לה תמיהת המנחת חינוך בקומץ מנחה מ' תקע\"ה על הס' חרידים עיי\"ש ומדברי רבינו היראים שהביא כאן בלא תאחר לשלמו דברי הגמרא דשבת בעון נדרים אשתו של אדם מתה כו' נראה ג\"כ כהס' חרידים. ",
                "דתניא. כ\"ה במדרש ב\"ר פ' ע' סי' א': "
            ],
            [
                "נגעו. לאו דוקא נגעו דה\"ה נגע חברו לא יטהר אדם אלא ע\"פ כהך כדמוכח בשבת קל\"ג א' ועייו במל\"מ רפ\"י מהל' ט\"צ וי\"ל דבדיוק נקט רבינו האי לישנא דבקוצץ בהרתו גם הנקצץ עובר בהלאו ודו\"ק: "
            ],
            [
                "פי' כו' כדה\"ת שם ד\"ה גידולי. ",
                "כ' השם חדש מבואר בהדיא בדברי רבינו דהגם דלא קאמר הש\"ס בהדיא תיקו אפילו הכי כיון דלא איפשיט הוי כאילו עלתה בתיקו ועיין מש\"כ לעיל סי' ט' אות ט' ובסי' ש\"א אות ח': "
            ],
            [
                "בטמא כו' עד בטמא בין כו' חסר בנדפס ודלגו מן בטמא הא' להב' והנה השם חדש כתב שדברי רבינו הם כדברי רש\"י פ' כי תבא לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא כו' והיכן הוזהר על כך לא תוכל לאכול כו' וכתב הר\"א מזרחי שדקדק רש\"י לומר מכאן שאסור לאונן אבל אזהרתו הוא ממקום אחר כו' יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ג לאוין רנ\"ט דמדפריך ביבמות היכן הוזהר וכו' משמע שלא בערתי אינו לאו כו' ועיין בס' פר\"ד דרך מצותיך ח\"ב שהאריך בד' הסמ\"ג יע\"ש עכ\"ד השם חדש אולם לא היה לפניו הכת\"י שלפנינו שמבואר כדברי הבה\"ג שאזהרתי' הוא מהך קרא דלא בערתי ממנו בטמא אע\"ג דלא נאמר בלשון צווי לאו ומההיא דיבמות כבר כתוב בדברי רבינו לעיל ס\"ס פ\"ז ועיין מש\"כ שם. ",
                "בנדפס ולא נתתיו לאחרים והגיה שם השם חדש דצ\"ל לאוננים אחרים. ",
                "ר' יעקב אומר. צ\"ל ר' עקיבא וכ\"ה בנדפס וכ\"כ הרמב\"ן בפי' התורה דברים כ\"ו י\"ד דברי הספרי בזה\"ל א\"ל ר\"ע אם למת אסור אף לחי אסור ומה ת\"ל לא נתתי ממנו שלא החלפתיו אפי' בדבר טהור ופי' ר\"ע דורש ולא נתתי ממנו שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו ריש מס' מע\"ש אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו ויהיה למת על דעתו מחובר למעלה לא אכלתי ממנו באוני למת שאין אנינות אלא למת עכ\"ל ועיין בסמוך. ",
                "אפי' בדבר טהור. לשון הנדפס אפי' בדבר טמא ופי' השם חדש שר\"ל לא החלפתיו אפי' בבהמה טמאה לטעון עליה פירות מע\"ש להעלותם לירושלים דסד\"א דצורך מ\"ש הוא ויוכל ליקח בהמה טמאה מפירות מ\"ש קמ\"ל דאסור וכדתנן ספ\"ק דמע\"ש אין לוקחים כו' ובהמה טמאה מדמי מ\"ש וסתמא קתני דמשמע אפי' לטעון עליה פירות מ\"ש עכ\"ל וי\"ל עוד בפי' כפי' הפנים יפות אפי' כשנטמא המע\"ש שמחללין אותו אפי' בירושלים לא חללתיו אלא לצורך חי אבל ליקח ארון ותכריכין למת לא שהוא בזיון לפירות מע\"ש וכמו שמצינו גבי פסוה\"מ אף שנפדו ויצאו לחולין אסרה תורה בהם לבזותם עכ\"ד ויהיה למת לפי\"ז מחובר עם ולא נתתי ממנו ודלא כהרמב\"ן דלעיל: "
            ],
            [
                "עיין לעיל סי' ש\"י אות א' מש\"ש ע\"ד רבינו אלה. ",
                "ולמה כו' ליתא בנדפס ועיין לעיל שם מש\"כ בזה: "
            ],
            [
                "ותניא. בספרי דברים פ' קנ\"ד. ועיין בירושלמי פ\"א דהוריות אולם החינוך מ' תצ\"ו כתב כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד כו' נעשה כטעותם כו' וצ\"ע מהירושלמי ועיין בס' דברי שאול עה\"ת פ' שופטים להגאון ריש\"ן שיישב הדברים. ",
                "המוסגר הגהתי מהנדפס ופי' מופלא שבב\"ד חכם הראוי להוראה כמשכ\"ר שם ונראה דרבינו אתא לאפוקי תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הוראה דלא כב\"ד הגדול שאינו עובר על לא תסור אבל מי שעושה מעשה בעצמו דלא כב\"ד הגדול בודאי עובר על לא תסור יהיה מי שיהיה וכמש\"כ החינוך מ' תצ\"ו דמצוה זו נוהגת בכ\"מ ובכ\"ז בזכרים ונקבות לענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורינו וכ\"כ הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת שי\"ב ובפ\"ח מהל' ממרים ואף שמדברי רבינו שכ' ומן הדין לא היה לנו למנותו בחייבי לאוין נראה לכאורה דאינו מפרש כן י\"ל דאפ\"ה כיון שעיקר הלאו בא לאזהרת מיתת ב\"ד על מופלא שבב\"ד בהמראתו לב\"ד הגדול מש\"ה לא היה לנו למנותו בח\"ל ובנדפס ליתא ומן הדין כו' והוא קיצור שקיצר הרר\"ב המסדר. ודע דהרא\"ם בביאוריו לסמ\"ג הל' מגילה כתב דלאו דלא תסור אינו אלא במי שממרה בדבריהם ובהוראתם ואינו כפוף להו כמו הצדוקין והבייתוסין ודומיהן לא במי שהוא כפוף למצותן ועובר בהן כו' עכ\"ל ובחי' מהרד\"מ לסה\"מ שורש ראשון כ\"כ מדנפשי' ולא זכר דברי הרר\"א מזרחי: "
            ],
            [
                "המוסגר הוספתי מדעתי עפמשכ\"ר סימן תי\"ח \"שבות שמונה ימים\" ועיי\"ש משכ\"ר בביאור הדברים שבות שמונה ימים דהוא ח' ימי הסוכות במצות שבות וכ\"כ רבינו שם סי' תי\"ז קדש שמונה ימים דהיינו בסוכות שמונה ימים מקודשים עם חולו של מועד עיי\"ש והוא דלא כמש\"כ בה\"ג ע\"פ כת\"י רומי הנד\"מ בברלין תרמ\"ח בזה\"ל ושמונה ימים קודש ואלו הן שמנה ימים. שבת. וראשון ושביעי של פסח. ועצרת. ויום הזכרון. ויום הכפרים. וראשון ושמיני של חג הסוכות. עכ\"ל: ",
                "לרדוף צדק. לעשות צדקה. לגמול חסד. שלשה אלו ל\"נ בפנים הספר ומדברי בה\"ג הובאו לכאן ולשון הכת\"י רומי של בה\"ג \"לעשות צדקה בהצנע\": ",
                "מבואר עפמ\"ש ברכות ו' א' על זה הפסוק ר\"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש ש\"ח. ",
                "מכילתא ס\"פ בא. והנה בשל יד הלשון שוה בכל הד' מקומות אלא שבשל ראש משונה פ' קדש לי שכתוב בה ולזכרון מאינך ג' פרשיות שכתוב בהן ולטוטפת ועכ\"ז היינו, הך ולזה כיון רש\"י במנחות כ\"ח א' ד\"ה ד\"פ שכ' דבכולהו כתיב ולטוטפות או ולזכרון בין עיניך ומיושב משכ\"ש הגרש\"ש ע\"ד רש\"י וז\"ל ל\"י מדוע מביא דוקא מתפש\"ר ולא מש\"י המוקדמין במקרא כו' עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בסדר תקון תפילין כמש\"כ הדרישה סי' ל\"ו ",
                "ר' נתן אומר כו' בס' משנת אברהם שער הימין סט\"ז או\"ב כתב דר' נתן אמורא ולא תנא וטעה בזה דר' נתן תנא הוא וחברו של ר\"מ היה. ",
                "ידך זו שמאל כ\"ה בנדפס וכ' שם הש\"ח לדקדק שלא כ' רבינו כמש\"כ לפנינו ידכה בה\"י זו שמאל עיין בדבריו אולם לפנינו כאן בהכת\"י כתוב כהוגן גם בהברייתא שבסמוך שכ\"ר אין לו זרוע כו' בנדפס הגי' אין לו אלא זרוע והמג\"א סי' כ\"ז סק\"ג הביא גי' היראים שכ\"כ במרדכי ישן כתוב בקלף ומש\"כ המג\"א שם בדעת האו\"ז דגירסתו היתה ג\"כ אין לו אלא זרוע פטור מן התפילין יפה השיגו בזה בשו\"ת עמודי אש ס\"ו אות ג' דליתא כמבואר לפנינו בפנים האו\"ז ובנידון קושיית המג\"א שם על רב אשי דמשני דר\"י החורם יליף להנחה בשמאל מידכה בה\"י כתיב יד כהה מהא דמבואר בספרי דברים ס\"פ ל\"ה ר' יוסי אומר מצינו שאף ימין קרויה יד כו' א\"כ מה ת\"ל ידכה להביא הגידם שיהא נותן בימין הרי דלא כרב אשי ודחק לתרץ דטעמא דנפשי' אמר רב אשי לענ\"ד לק\"מ אם נפרש דמה שאמרו בספרי א\"כ מת\"ל ידכה שהוא חוזר לדברי הת\"ק ור' נתן שאמרו שם מקודם דהת\"ק יליף שם דהנחה בשמאל מן ידך שאין יד האמורה בכ\"מ אלא שמאל ור' נתן יליף מן וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין כו' וע\"ז שאלו לדבריהם א\"כ מה ת\"ל ידכה בה\"י ומשנו להביא הגידם שיהא ניתן בימין והוא ברור. ודעת רבינו בגידם דפליגי אחרים ות\"ק דלא כמש\"כ התוס' שם דמר אמר חדא ומא\"ח ול\"פ ולכן כ' רבינו והלכה כרבנן וכ\"כ הש\"ח ופי' כרבנן היינו ת\"ק דאחרים דסתם להו בלשון רבים כמש\"כ האו\"ז הל' תפילין סי' תקע\"ז דלא כמש\"כ בשו\"ת מנחה בלולה ד' ע\"ג דכוונת היראים על אחרים עיי\"ש שכ' והתימא על היראים דפוסק כאחרים כו'. ",
                "זה קבורת פי' קיבורת גובה שבזרוע עשוי כעין קיבורת למוש\"ל בלע\"ז כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ובנדפס ליתא הבלע\"ז. ",
                "ז\"ל הבה\"ג סי' כ\"ח ר' יצחק אמר ושמתם את דברי אלה שתהא שומה כנגד הלב וקשרתם שתהא קשורה כנגד הלב והיא נוסחא ישרה אבל לפנינו במנחות ל\"ז ב' על לבבכם וקשרתם שתהא שימה כנגד הלב ועיין הע\"ש שאילתא מ\"ה או\"ב שהביא שם גי' הרי\"ף רי\"א הה\"א על לבבכם וקשרתם שתהא קשירה נגד הלב ולא זכר שם גי' בה\"ג ובבעל העיטור הל' תפילין ח\"ה הביא גי' הרי\"ף ועיי\"ש בביאור אות י\"ב שהגיה בדבריו והוא בחנם ובספרי פ' ואתחנן ובתנחומא סדר בא איתא ר' יצחק אומר כו' והיו הדברים האלה על לבבך דבר שכנגד לבך ואיזה זה גובה שביד ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם והשו\"ע או\"ח סי' כ\"ז ס\"א ולפלא על המאיר לארץ להארצה\"ח שם סק\"ו שלא העיר שהיא נוסחת הספרי והתנחומא עיי\"ש מש\"כ בזה ורבינו לא כ' תיבת וקשרתם משום דמפרש להלן ומ\"ש במנחות ל\"ה ב' קשר ש\"ת צריך שתהא למעלה כו' וצריך שיהא כלפי פנים כו' בתפלה ש\"ר ודלא כרב עמרם שמפרש הכל בתפש\"י ור\"ל למעלה בגובה הזרוע ולפנים נגד הלב עיי\"ש במ\"ל סק\"ה וכ\"כ האו\"ז סי' תקע\"ו בשם רב האי גאון זצ\"ל דצריך שיהיה כלפי פנים קאי אתפש\"י דצריך שיהא כלפי פנים כנגד הלב ובס' והזהיר סדר בא כתב כלשון התנחומא והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אמרו צריכה שתהא שימה כנגד הלב ועיי\"ש בביאור ענפי יהודה והרב הגאון רא\"ד שליט\"א העיר ע\"ד התנחומא שמסיים שתהא שומה כנגד הלב שימה מאן דכר שמיה בפסוק והיו והול\"ל הויה כננד הלב וע\"כ ט\"ס הוא מה שהובא שם פסוק והיו אלא מפרשה שניה דריש וראשונה הוא כפשוטו שהדברים יהיו חקוקים על לבינו ורק מדשינה הלשון וכ' ושמתם דרשינן לדרשא זו עכ\"ל. ",
                "שנים ט\"ס וצ\"ל ד'. וכל דברי רבינו כאן הוא כדברי ר\"ת שבתוס' מנחות ל\"ז א' ד\"ה קיבורת. ",
                "המוסגר הוספתי וכ\"ה בנדפס ומוכרח. ",
                "בנדפס אביי והפי' שכ\"ר הוא ליישב פשטי' דקרא דכתיב בין עיניך וכמש\"כ הרמב\"ם פ\"ד מהל' תפילין ה\"א וצריך לכוין אותם באמצע כדי שיהיו בין העינים ועיין קדושין ל\"ו א' תוד\"ה תפילין. ",
                "לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ד' כצ\"ל ובנדפס כתוב לטטפת לטוטפות וט\"ס שם שחסר עוד אחת וכצ\"ל לטטפת לטטפת לטוטפות וכמו שהגהתי כאן ולהלן כתב רבינו וה\"ג כו' ושייך לגמרא זו עיי\"ש בביאורי אות ל\"ה. ",
                "מתוך דברי המחבר משמע דהא דקאמר צריך שיגיע חריץ למקום התפר קאי אחריץ שבין בית לבית וכן פרש\"י ורמב\"ם. ובעל העיטור כ' וז\"ל (אחר שמביא פי' דלעיל) ולא נהירא לן דמ\"ט אפסקי בשי\"ן של תפילין במימריה גבי תיתורא הו\"ל למימר ואי נמי לעיל בנותן חוט או משיחה ביניהם ומסתברא לן דהא דאביי קאי אשי\"ן שבתפלין צריך שיהא מגיע למקום התפר שיהא חריץ השי\"ן גדולה עד למטה וכן המנהג ע\"כ. עיין בגמ' שאביי פוסק דבריו ואומר שי\"ן של תפילין הלמ\"מ והדר אמר צריך שיגיע החריץ למקום התפר ועל כן תקשה שפיר אי קאי בחריץ שבין בית לבית למה הפסיק בדבריו ע\"כ מצאתי כתוב בשולי גליון הכת\"י באותיות מרגליות ואינני יודע מי רשם ההגהה הזאת בצד הגליון. יאפ\"ז. ",
                "כר\"ד. באו\"ז סי' תקס\"ג כ' בשם הר\"ר שמחה דלכתחילה עבדינן כאביי ובדיעבד לא פסלינן כר\"ד מנהרדעא וז\"ל המרדכי בהלק\"ט כ' הר\"ר אלחנן דהלכה כר\"ד להקל ולפ\"ה משמע כן לעיל מן הברייתא דקתני אם אין חריצן ניכר פסולה הא ניכר כשירה והיינו כר\"ד לפ\"ה ואביי נמי לא אמר אלא לחומרא בעלמא אבל פסולה ליכא כמדומה לי ומכ\"מ ראוי להחמיר משום דאביי היה ראש ישיבה וגדול ממנו עכ\"ל והקשה הש\"ח ואיך כ' המרדכי דהברייתא כר\"ד הא בברייתא קתני אם אין חריצן ניכר פסולה דהיינו אפי' בדיעבד ומינה הא ניכר כשירה בדיעבד דוקא ולא מצינן למימר הא ניכר כשירה אפי' לכתחילה דהוי מן הקצה אל הקצה ור\"ד אמר אין צריך משמע אפי' לכתחילה א\"צ ולא תי' מידי ולי נראה דאין כאן קושיא דלכאורה דברי המרדכי קשין מראשן לסופן דמתחילה פסק כר\"ד להקל וראיה לדבריו מברייתא ואח\"כ אמר ומכ\"מ ראוי להחמיר כו' אע\"כ דהכי פירושו מתחלה סבר המרדכי דאביי מחמיר אפי' בדיעבד שיגיע חריץ למקום התפר ומש\"ה אמר הרר\"א דהלכה כר\"ד להקל דכשירה בדיעבד ולא כאביי והוכיח כן מהברייתא הא ניכר ש\"ד והיינו כר\"ד אך לפי\"ז יקשה לאביי מן הברייתא מש\"ה חידש המרדכי דאביי נמי לא אמר אלא לחומרא בעלמא וא\"ש הברייתא גם לאביי ובענין זה דלכתחילה ראוי להחמיר כאביי דגדול מר\"ד וא\"כ אזדא לה קושיית הש\"ח. והנה להמרדכי מספקא ליה כמש\"כ כמדומה לי והיינו די\"ל דאביי מחמיר אפי' בדיעבד ואי קשיא מהברייתא י\"ל דאביי ס\"ל דאם אין חריץ מגיע למקום התפר קרי לה בברייתא אין חריצן ניכר ופסולה וכ\"נ דעת הר\"ר שמחה שבאו\"ז שכתב ובדיעבד לא פסלינן כרב דימי מנהרדעא משמע דלאביי בדיעבד נמי פסול ולרבינו אין נ\"מ בזה שכ' וקי\"ל כר\"ד ומלשון ר\"ד משמע דאפי' לכתחילה א\"צ כמש\"כ הש\"ת ועיין בס' כלילת המנורה מערכת הצד\"י אות ב'. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס והוא מוכרח ומשכ\"ר בין ש\"ר בין ש\"י אתא לאפוקי דאין פי' כמו שי\"ן של תפילין דבסמוך דבש\"ר לחוד מיירי כהתוס' דלא כהעיטור דבש\"י נמי איכא שי\"ן אבל תיתורא הוא בין ש\"ר בין ש\"י והערוך ערך תתר פי' אהא דאר\"ח א\"ר תיתורא דתפילין הלמ\"מ וז\"ל לאחר שהניח ד' פרשיות בד' בתים כדי שלא יפלו לחוץ עושה תפירה אחת מלמטה על פני כל הבתים כעין גשר עכ\"ל ומשמעות הערוך דבש\"ר קאמר ושפיר אמר רבינו לפרש בין ש\"ר בין ש\"י דלא כמשמעות הערוך ולפמש\"כ האו\"ז סי'י תקס\"א ע\"ש הררי\"ח שפי' תיתורא רצועה העליונה של תפלה של זרוע והביאו האגור סי' ס' א\"ש ג\"כ משכ\"ר לאפוקי מפי' זה אלא בין ש\"ר בין ש\"י קאמר ופי' עור שהבתים כו'. ובמשכ\"ר בין ש\"ר בין ש\"י א\"ש בזה מ\"ש אביי וצריך שיגיע חריץ כו' אחר מ\"ש שי\"ן של תפילין ולא אמר לה אחר מעברתא דתפילין לפי' רבינו שפי' דצריך שיגיע חריץ כו' לא קאי אשי\"ן כ\"א אחריץ שבין בית לבית כפרש\"י וכן דקדק ע\"ז בעל העיטור כמש\"כ לעיל אות י\"א וכ\"כ הרא\"ש בהלק\"ט סי' ת' לגי' ס\"א שכ' המעי\"ט שם אלא משום דתיתורא הוא בין ש\"ר ובין ש\"י וה\"ה מעברתא שאמר אביי וא\"כ אין לסמוך לזה וצריך שיגיע חריץ כו' דלא מיירי בש\"י כ\"א בש\"ר ואמר מקודם שי\"ן ש\"ת משום דתרווייהו בש\"ר לחוד מיירי כ\"כ בהגהות וחי' מלאכת יו\"ט למס' מנחות ל\"ה א'. ",
                "כלשון רבנו כ\"כ הנמ\"י וכבר פי' הב\"י באו\"ח סי' ל\"ב דברי הנמ\"י דימין ושמאל דקורא קאמר וכן יתפרש דברי רבינו. ",
                "שבת ס\"ב א' ועיי\"ש בתוד\"ה שי\"ן ובאו\"ז סי' תקס\"ו והב\"ח באו\"ח ריש סי' קנ\"ד תי' פירש\"י וז\"ל שם ובפ\"ב דשבת דפריך משי\"ן ה\"ה דפריך מדלי\"ת ויו\"ד וכפרש\"י שם להדיא אלא דאביי נקט שי\"ן דהיא אות ראשונה משם שדי עכ\"ל ובמחכ\"ת לא תי' מידי דמש\"כ התוס' מגילה כ\"ו ב' ד\"ה תשמישי וה\"נ משמע פ\"ב דשבת דפריך והאמר אביי שי\"ן ש\"ת הלמ\"מ ולא פריך כך מן הדלי\"ת ויו\"ד ר\"ל אמאי לא פריך גמ' אהא דמשני שם במסקנא אלא לרצועותיהן מן הדלי\"ת ויו\"ד כדפריך שם אהך שינויא דאלא לעורן מהא דאמר אביי שי\"ן של תפילין הלמ\"מ וכ\"ה בתוס' בכ\"ד בהדיא וא\"כ אין התחלה לתי' הב\"ח מיהו המרדכי בהלק\"ט מיישב פרש\"י דלא תיקשי מפ\"ב דשבת עיי\"ש בשם הר\"ר אלחנן וכ\"כ הריטב\"א והרשב\"א בחי' לשבת דכ\"ח וא\"ש ג\"כ לרבינו הרא\"ם. ",
                "פי' היתר כו' כפיר\"ת בתוס' מנחות ל\"ה ב' דלא כרש\"י והרמב\"ם שפי' להחמיר ועיין או\"ז סי' תקס\"ז וז\"ל הסמ\"ג עשין כ\"ב וכ' הרר\"ב בספרו אם נפסקה הרצועה ופחותה מכשיעור אין לה תקנה לא לקושרה ולא לתופרה אבל לפי מה שקבלתי מותר וכן משמע בדברי הרר\"א ממיץ עכ\"ל וכן העתיק המרדכי בהלק\"ט לשון הסמ\"ג וכ' השם חדש ול\"י אמאי קאמר בלשון משמע כיון דמבואר בדברי רבינו היתר נהגו בו ולק\"מ דהרא\"ם כ' להתיר אי הוי תפירה לגו כו' וא\"כ י\"ל הא לאו הכי אין תקנה לתופרה לכן כ' וכן משמע בדברי הררא\"ם דנראה לו דמשכ\"ר אי הוי תפירה לגו לאו בדוקא הוא אלא רבותא קאמר דאפי' רצועה שמקיף הזרוע לקשור וכן הראש שרי לתופרו ולעייל לתוך המעברתא שאינו נראה ובאמת לשון הכת\"י כאן משונה מבנדפס דשם כתוב פי' היתר נהגו בו ואח\"כ כתב תפירה לגו פי' כו' וכ\"כ ההגמי\"י ע\"ש הרא\"ם ושפיר מפרש הסמ\"ג דהיתר נהגו בו בכל גווני אף אי לא עייל תפירה לגו אבל כאן בהכת\"י הנוסחא היתר נהגו בו אי הוי תפירה כו' משמע דבכה\"ג נהגו היתר ותל\"מ ומה שפי' רבינו תפירה לגו לתוך המעברתא עיין תה\"ד סי' מ\"ז שכ' לפרש פרש\"י דר\"ל תפירה לגו שיתפור מלגו ולא מלבר והריקאנטי סי' ד' כתב רצועות תפילין שנפסקה מותר לתופרה בגידין וכ\"מ בדברי רא\"ם כו' עכ\"ל והנה בדברי רבינו ל\"נ כ\"א היתר תפירה אבל בגידין לא ראינו כאן וי\"ל כמש\"כ המג\"א ס\"ס ל\"ג עמש\"ש המחבר אם נפסקה הרצועה יש מתירין לתפור מצד פנים וז\"ל מדסתם הרב\"י כאן ש\"מ דעתו כא\"ח דאפי' בחוטין שרי עכ\"ל. ",
                "רב אשי בנדפס רב שימי. ",
                "קבלה. כ\"ה במדרש תנחומא פ' בא ועיין מנחות ל\"ה ב' תוד\"ה וכמה. ",
                "פי' רבינו כלשון אחר שפרש\"י דקאי אנוי הרצועה ופי' רבינו מקום השיער שהוא חלק שם הוא נוי הרצועה ויתראה לחוץ לא צד שכלפי הבשר. ",
                "שתהא תפירתן מרובעת. בנדפס ליתא ועיין מגילה כ\"ד ב' פרש\"י ותוס' שם ונראה שפי' הראשון שכ\"ר הוא כפרש\"י והפ\"א הוא פיר\"ת וז\"ש רבינו בפי' הא' לגי' הנדפס פי' בתפירתן ישמור שלא יכווץ העור כו' אבל לפמש\"כ כאן שתהא תפירתן מרובעת א\"כ מה זה שכ' רבינו אח\"כ פ\"א כו' שיהיו מרובעות בתפירתן שתהא תפירתן מרובעת כו' והלא גם מקודם כ\"כ רבינו. ",
                "ומוקמינן התם כו' עד הלכך חסר בנדפס ורבינו כ' כפיר\"ת בתוס' שם ד\"ה אע\"פ ועיין להלן סי' ת\"א אות ל\"ד. ",
                "כי\"ב כ' התוס' קדושין ט' א' ד\"ה והלכתא. והרא\"ש פ\"ג דברכות ס\"ס ל\"ג לא זכר מה שפסקו להדיא בסנהדרין הלכה כרבא וראיתי בבה\"ג ס\"ס כ\"ד שכ' דרש מרימר הלכתא כוותי' דרבא וכ\"ה בבה\"ג הנד\"מ עפ\"י כת\"י רומי ברלין תרמ\"ת צד רכ\"ח והנראה בעיני שיש שם דלוג וכצ\"ל דרש מרימר הלכתא כוותי' דאביי ורבנן אמרי הלכתא כוותי' דרבא. ",
                "ברי\"ף איתא כגי' רבינו אמר רב יעקב אמר רב יהודה וכ\"ה באו\"ז סי' תקע\"ו ועיי\"ש סי' תקע\"ה אמר רב יהודה אמר רב יעקב וביראים הנדפס הגי' אמר רב יהודה אמר שמואל ולפנינו בגמרא א\"ר יהודה ותל\"מ. ",
                "פי' יסוב כו' הוא כפי' רבינו אליקים באו\"ז סי' תקע\"ה והב\"י בסי' כ\"ז בשם האגור דלא כפרש\"י ועיי\"ש בב\"ח שכ' ע\"ז הפירוש שהוא תמוה וז\"ל העיטור בפי' הג' שיהא הקשר נוטה כלפי צד ימין יותר מצד שמאל עכ\"ל. ",
                "כזה. הציור חסר וכן בסמוך והמוסגר הוספתי מהנדפס להבין היטב פי' דברי רבינו וכדברי רבינו כ\"כ ר\"י הראשון בהל' מזוזה שלו בזה\"ל רבינו גרשום ורובי המפרשים פירשו שיהי' ראשיהן עשויין כג' זויות כדי שיראו כאות ז' מג' צדיהן וזה נ\"ל נכון שמדבר על גוף האותיות עכ\"ל וזהו דעת הרא\"ה וזש\"ר שיהא לכל ראש האות ג' פינין פי' ג' זויות והסמ\"ק שכ' ויש שסומכין על קרנות האותיות כו' כיון. למש\"כ היראים ועיין בס' גליא מסכת שו\"ת אה\"ע סי' ז' ביאור עמשכ\"ר ג' פינים ולא חשיב ד' פינים לכל אות עיי\"ש ודע דמשכ\"ש הגליא מסכת לדבר ברור בדעת האו\"ז שהוא כמו דעת הריב\"א המובא במרדכי ריש גיטין שמצריך בגט אפי' שעטנ\"ז בתגין שלהם ולפיכך צריך נמי לפי\"ז קוצו השמאלי של יו\"ד דחד דינא להם וראיה ברורה לזה דע\"כ סובר או\"ז כריב\"א כו' עיי\"ש באורך דאין זה אמת והמעיין בפנים האו\"ז הל' גיטין ס\"ס תשט\"ו יראה לעינים שחלק שם על הריב\"א וכ' מסתברא שלא להצריך זיון לאותיות של גט ואפי\"ה דעת האו\"ז שם לפסול קיצו של יו\"ד שפיר\"ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה אפי' בגט וא\"כ נסתרו דברי הגליא מסכת שם. ",
                "דייקני דבי רב, כ\"ה בגמרא לפנינו וגי' הנדפס ואמר רבא חזינא להו לספרי דווקני ותל\"מ. ",
                "של אחד. ממשכ\"ר לשון אחד היה נראה דס\"ל כהר\"ר שמחה שהי' רוצה לומר דבפ' הקומץ לא בא לפרש אלא גגו של ח' דאחד עיין או\"ז סי' תקנ\"ב ויש לדחות עפמש\"כ הח\"א מהרש\"א בחטרי זה שהוא חי ברומו של העוה\"ז ועל כוונה זו אמרו דיש לכוין בחי\"ת דאחד שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ כו' ומש\"ה גם רבינו תפס תיבת אחד. ומשכ\"ר יי\"מ כו' מקל כו' כן פרש\"י ובאו\"ז סי' תקמ\"ט כ' דבערוך פי' ג\"כ כפרש\"י ובהגמ\"יי פ\"א מהל' תפילין הי\"ט כתב דבערוך משמע כפיר\"ת עיי\"ש. ",
                "קלקול האות. כתב השם חדש סברת רבינו הזכירה בב\"י ונראה דבפניהם היה כתוב יותר באורך ממש\"כ בספר שלפנינו וכן המג\"א בסי' ל\"ו הביא לשון רבינו יותר באורך עכ\"ל ובמחכ\"ת שגג בזה שמש\"כ הב\"י בסי' ל\"ו עכ\"ל ר\"ל לשון הר\"י אסכנדרי שכתב שם למעלה וז\"ל הר\"י אסכנדרי וכן המג\"א העתיק לשון הב\"י ותו ל\"מ וגם לפניהם לא היה בספר רבינו יותר ממש\"כ כאן והוא ברור וראיתי בספר ברוך שאמר שכתב שם בענין אות זיין בהג\"ה וז\"ל לשון רבי' שמחה בזיי\"ן יש לה ב' תגין אחד כלפי וא\"ו ואחד כלפי ח' וכ\"א בספר יראים וז\"ל וי\"ש יעשה שניהם ואין בתוספת הזה קילקול האות עכ\"ל האשירי עכ\"ל ובאמת רבינו היראים לא כתב דבריו בענין הזיי\"ן אלא בצורת החי\"ת וע\"ז כתב וי\"ש יעשה שניהם היינו כפירש\"י וכפיר\"ת. ",
                "וטעמא כו' נראה מדברי רבינו שבא ליתן טעם לתליית כרעי' דה' וא\"כ מה שסיים רבינו והוא פתוח שכל הרוצה לצאת יצא אינו אלא מה שפתוח למטה שכל הרוצה לצאת למטה לגיהנם יוצא וחסר בדברי רבינו העיקר מ\"ש בגמרא דמנחות כ\"ט ב' ומ\"ט תליא כרעי' דאי הדר בתשובה מעיילי ליה והיינו הפתח קטן שלמעלה שאם רוצה להינצל מלירד למטה ידחק עצמו ליכנס בפתח תשובה העולה לשמים וכמש\"כ הסמ\"ג עשין כ\"ה והנראה בעיני דגי' רבינו הי' בגמרא דמנחות ומ\"ט תליא כרעי' כדר\"ל כו' וכוונתם למ\"ש ר\"ל בא לטמא פותחין לו והיינו מלבד הפתח שפתוח מתחתיו עוד פותחין לו וז\"ש הוא יליץ ובשבת ק\"ד ח' לענין תליית כרעי' דק' שפיר גרסינן דאי הדר בתשובה לעייל כדר\"ל כו' וכוונתם שם למ\"ש ר\"ל בא לטהר מסייעין אותו וז\"ש יתן חן ומש\"ה בשבת סיימו בדברי ר\"ל בא לטהר מסייעין אותו שזהו העיקר שם משא\"כ במנחות שם סיימו בדברי ר\"ל בא לטמא פותחין לו כי שם זה העיקר ולפי מה שכתוב לפנינו דמ\"ט תליא כרעי' דה' דאי הדר בתשובה מעיילי לי' מה שכפול הדבר בתליית כרעי' דק' יעויין בספר נחלי מים סוף דרוש ה' לשבת שובה דבר נחמד בזה. ",
                "תגין כו' בנדפס איתא דקדוקין. ומהנדפס הוספתי תיבת לי במוסגר וז\"ל ההגמ\"י פ\"א מהל' תפילין ורא\"ם כ' בענין אחר ענין התנין ואין לי להאריך עיין בספרו סי' שצ\"ד עכ\"ל ולפנינו הוא כאן סי' שצ\"ט. ",
                "כזה. חסר הציור וכן בסמוך ועיין אגור סי' פ\"ה שהביא שם דברי רבינו והחולקים עליו וע\"פ הקבלה כדברי הרא\"ם ולאו דוקא אותיות אלו שכ' רבינו כאן וז\"ל ס' ב\"ש כתב רא\"ם כל אותיות הכפופות צריכין להיות עגולות למטה שאם תפשטינה יהיו פשוטות. ",
                "עמוקה ט\"ס וצ\"ל עקומה וכן בסמוך וכ\"ה ב' בסרוך שאמר בהג\"ה וז\"ל וכ\"כ הרר\"א ממיץ בכת\"י וז\"ל וגופו של אלף תהא עקומה מעט לצד ימין ולא פשוטה כו' מכלל שיש לעקמה קצת לצד ימין עכ\"ל והמוסגר הוספתי מיראים הנדפס שלפי הנראה המעתיק דלג מן לצד שמאל הא' להב'. ",
                "וכ\"כ התוס' שם בשם ר\"ת. ",
                "שירי מצוה הן וכשירין. עיין ט\"ז או\"ח סי' ל\"ב סק\"י הביא בשם הב\"ח לחלק בין אפסיק כרעי' דוא\"ו דמועיל לן קריאתו של תינוק משום שנעשה מתחילה בהכשר אבל אם מתחילתו נעשה שיש להסתפק בו אינו מועיל קריאת התינוק והט\"ז חולק עליו דמנ\"ל דבר זה עי\"ש אמנם לפמשכ\"ר א\"ש שעיקר הכשירן משום שירי מצוה וינוקא הוא רק לחומרא בעלמא וא\"כ אם נעשית כך מעיקרו פסולין ועיין בביאורי הגאון ר' מרדכי בנעט שמסתפק אם קריאת התינוק הוא לחומרא או לקולא עיי\"ש ולפ\"ד רבינו הוא רק לחומרא ועיקר ההיתר משום שירי מצוה היינו גרדומי מצוה כ\"כ הגליא מסכת שו\"ת אהע\"ז סס\"ז וכ\"כ הוויי העמודים אלא שמש\"כ עוד הווי העמודים לדייק מדכ' רבינו ונקרעו או נמחקו אלמא אפי' נקרעו שיש חלק גם למטה מהני תינוק ודלא כמש\"כ הט\"ז שם לא ידעתי מאי פסקא דנקרעו פי' שיש חלק גם למטה דהא יש לפרש נקרעו לגמרי משם ולהלן אבל רש\"י שפי' וי\"ו דויהרג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו\"ד וכ' הב\"י סי' ל\"ב דמשמע מפי' דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ\"ה כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי לי' ויהרג ע\"כ דלא ס\"ל כסברת הרא\"ם דהכשר דתינוק הוא רק אם נכתבו כדין ואח\"כ נתקלקלו ומשום שירי מצוה וכ' השם חדש דמש\"כ הב\"י להקשות היכי מכשרינן בהפסיק אות בנקב והרי אמרו בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה ותי' דאין פסול אלא בנדבקה באות אחרת אבל בלא\"ה לא. עוד תי' דהא דמכשרינן באיפסק בניקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב שאז היה גויל מקיפה מד' רוחותיה, דב' תירוצי הב\"י הוא פלוגתא בין סברת רש\"י לסברת רבינו דרש\"י ס\"ל ע\"כ כתי' הא' ורבינו ס\"ל כתי' הב' וקצת תימא על הב\"י שלא הזכיר סברת רבינו דס\"ל בהדיא כתי' הב' עכ\"ד ועיין באבן העוזר לאו\"ח סי' ל\"ב בשו\"ת שם שתי' לקושיית הב\"י עפ\"י שיטת הירושלמי והעלה כן להלכה להחמיר בשל תורה דאות שנדבק בתחילת הכתיבה אין לה תקנה לגרור הדיבוק כדי שיהא גויל מקיפו דהו\"ל חק תוכות אלא צריך לגרור כל האות. ועובדא הוי בעירנו בס\"ת שנמצא בה שם הקודש אלקיך נגוע גג הה\"א ללמ\"ד ויש שהיו רוצין לומר לגרור הדיבוק שרי דלמאי ניחוש לה אי משום דברי הנוב\"י שהביא הפ\"ת ביו\"ד סי' רע\"ו סקי\"ח דבנעשה אח\"כ לא שרי דשמא הלכה דאינו פסול ואסור למחוק אפי' מקצת אות עיי\"ש ז\"א דהא הגרעק\"א בגליון השו\"ע או\"ח סי' ל\"ב סט\"ז כתב אף בנדבקה אח\"כ יש לגררה דמיקרי ע\"מ לתקן לצאת בזה מספיקא וע\"כ הוא חולק על הנוב\"י ויש לסמוך עליו וכבר הורה זקן בשו\"ת משיב דבר להגאון נצי\"ב הנד\"מ סי' ע\"ח לגרור הדיבוק אולם רבינו הגדול הרב הגאון מוהר\"ר ירוחם יהודה ליב מד\"א דפ\"ק מינסק היה מורה ובא לגנוז כל היריעה ואמרתי לפרש טעמו עפ\"י ד' האהע\"ז הנ\"ל דאותיות הנדבקות בתחילת הכתיבה אין להם תקנה בגרירה דהוי חק תוכות וא\"כ שמא היה הדיבוק בתחילת הכתיבה וע\"כ צריך לגרור כל הה\"א וא\"כ דמיא ממש לדינו של הרמ\"א ביו\"ד סי' רע\"ו סעי' י\"א בה\"א של שם שכרעה נוגעת בגגה ונוגעת רק מעט דיש לספק בדבר אם מותר ועיין בשו\"ת פני יהושע סי' א' שכ' שם לבאר דאינו סותר ד' הרמ\"א למש\"כ המחבר שם נדבקה אות לחברתה באותיות השם יש לו לגררו דה\"ט דבדברי המחבר אינו נוגע בגוף האות כ\"א בהדיבוק מש\"ה אין שם איסור מחיקה כלל משא\"כ במש\"כ הרמ\"א דיש לו למחוק בגוף האות הוי ספיקא דאורייתא עיי\"ש וא\"כ לדברי האהע\"ז דגם בדיבוק יש לגרור גוף האות אין היתר בדבר וכאשר אמרתי לפניו הדברים אמר כך הן הדברים באמת. והנה רבינו הרא\"ם פי' גם הא דניקב ירכו של ה\"א אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר דבהכי קרי ליה ינוקא דלא חכים ולא טיפש כדמעיקרא והוא דלא כמש\"כ בס' משנה ברורה בביאור הלכה לשו\"ע או\"ח סי' ל\"ב סעי' ט\"ו בטעם דאם נשתייר כמלא אות קטנה כשר וז\"ל נראה פשוט דקים להו לחז\"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן א\"צ לה\"ר מהתינוק דהתינוק אינו מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחילה אות ארוך עכ\"ל דלדברי רבינו נראה שאם היו מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש ואינו יכול לקרותו דפסול אלא שא\"צ להראותו לתינוק דמסתמא קרי לי' כדמעיקרא אולם ד' רבינו אינם מוסכמים להלכה שכ' הרמ\"א באו\"ח סי' ל\"ב סט\"ז עמש\"כ המחבר נפסק אחת מהאותיות וז\"ל הפשוטות כו' ולפ\"ד רבינו גם באינם פשוטות כה\"א תליא נמי אם תינוק כו' אלא דבשיעור אות קטנה מן הסתם קרי לי' ינוקא כדמעיקרא. ",
                "וה\"ג כו' לשון הנדפס וה\"ג לטוטפות לטטפת וכן מצא ר' בספרים ישנים לאת על ידך חסר בלא ו' ושאר דברים יכתוב כאשר מצא בספר מדוייק וצריך ליתן כו' וכ' שם הש\"ח דברי רבינו לא יכולתי להולמם אהיכא קאי כו' ולי ברור שכיון רבינו למש\"כ התוס' סנהדרין ד\"ד ב' ד\"ה לטטפת ע\"ש ר\"ת וז\"ל שם וה\"ג לטטפת לטטפת ולטוטפת כו' וא\"כ חסר בנדפס לטטפת השלישי גם משכ\"ש לטוטפות הראשון מלא וי\"ו בין פ\"א לתי\"ו ע\"כ הוא ט\"ס דכבר כתבו התוס' שם דלא כתיב ו' בין פ\"א לתי\"ו בכולהו וכפי הנראה וכן מנא ר' שכתב רבינו הרא\"ם כיון לרבו ר\"ת ולכן נראה להגיה שם ולטוטפת בראשון והוא הכתוב בתורה בראשונה בפ' והיה כי יביאך וכן נראה ברור להניה כאן ובספרים שלפנינו בפ' והיה אם שמע לטוטפת וכן כל לאות שבפרשה מלא וכבר כ' בס' ברוך שאמר בזה\"ל אמנה רא\"ם והחסיד והרוקח ז\"ל כתבו קצת מלאים וחסרים בסיגנון אחר אבל אין אנו נוהגיה אלא כדברי הרמב\"ם בחסירות ויתרות עכ\"ל ובס' אור תורה למהר\"ם די לונזאנו פ עקב כתב בזה\"ל ובנש' יראים כת\"י מצאתי ה\"ג לטטפת לטטפת לטוטפות וגם זה שבוש עכ\"ל ובהכת\"י שלפנינו אינו כן ",
                "ורוב התיבה כו' לשון הגמרא הוא נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף וג' חוץ לדף אלא שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף ורבינו שינה במתכוין דדעתו אפי' בתיבה בת ג' אותיות צ\"ל רוב התיבה דהוא ב' אותיות בתוך הדף כמשמעות הרמב\"ם ודלא כהרא\"ש בהל' ס\"ת סס\"ט עיין ביאור הגר\"א או\"ח סי' ל\"ב סקע\"ח ובמה שהרמב\"ם מתיר אף חציה בתוך הדף רבינו לא ס\"ל כן אלא דוקא רוב התיבה בתוך הדף ומינה בתיבה בת ז' או ט' אותיות כשרוב התיבה בתוך הדף ש\"ד ואע\"ג דג' אותיות הם חוץ לדף וכהרמב\"ם דלא כהרא\"ש שם. ורבינו חיסר מהברייתא בין שיטה לשיטה כמלוא שיטה. וכ' השם חדש נראה מזה דדעתו כהמג\"א סי' ל\"ב סקמ\"ד דא\"צ להניח אלא בס\"ת וכן נהגו רוב הסופרים שאין מדקדקין בזה וראיתי בס' ברוך שאמר שכ' בהג\"ה בזה\"ל לשון ספר יראים ויהיו רוב התיבות תוך הסירגל דהל\"מ לסרגל מד' רוחות אין כותבין ג' אותיות חוץ לשיטה משמע שאינו פסול אם כתוב אות אחת או ב' חוץ לשיטה עכ\"ל ותמיהני דליתא כלל בס' יראים אין כותבין ג' אותיות חוץ לשיטה אלא ורוב התיבה בתוך הדף פי' תוך הסירגל ותל\"מ. ",
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס והוא מוכרח להגיה וכשמועת רבינו מרבינו יעקב ז\"ל והוא ר\"ת כ\"כ רי\"ד בס' המכריע סי' פ\"ה וז\"ל ושמעתי אומרים משם רבינו תם ז\"ל דס\"ת נמי לא בעי שירטוט כתפילין אבל מיהו צריך לסרגל מד' רוחות ולא יותר בין בס\"ת בין בתפילין אבל לשרטט בין השיטין א\"צ חוץ ממזוזה כו' והנה במגילה י\"ח ב' אמרו תפילין א\"צ שרטוט וכ' התוס' שם פיר\"ת דכן הלכה וכ\"כ בשבה\"ל השלם סוף ענין תפילין משה רבינו יעקב זצ\"ל דתפילין הלמ\"מ דא\"צ שרטוט ואם שרטטן פסולין ועיין סוטה י\"ז ב תוד\"ה כתבה אבל ר\"ת פירש כו' ובמהרש\"א שם וצ\"ע ועיין לעיל סי' רס\"ח ומש\"כ שם אות י'. ",
                "בנדפס הסדר מתחילה פ' והיה אם שמע ואח\"כ פ' שמע והוא כשיטת רבינו להלן בסדר הנחתן בבתים אבל כאן הוא כסדר כתיבתן בתורה שמע מתחילה בסדר ואתחנן ואח\"כ והיה אם שמע בסדר עקב וצריך לכותבן בסדר הזה כהג\"ר באו\"ח ריש סי' ל\"ב עיי\"ש. ",
                "כ' המעתיק וז\"ל כל הדף הזה נמחק ומטושטש בכ\"י עכ\"ל ונראה לי דכצ\"ל כאן בביתך מסיים נשבע ה' וחצי השורה היא לאבתיכם עד על הארץ. ובהגמי\"י ספ\"ב מהל' תפילין הביא כל לשון רבינו וכ\"ה בס' ברוך שאמר ע\"ש הרא\"ם וז\"ל פ' שלישית ה' וחצי ואלו הן והיה א' ואספת ב' וחרה ג' את ד' בביתך ה' לאבותיכם ו' עכ\"ל ובנדפס כתוב פי' חצי מסיים באמצע השורה. ",
                "שש שורות כו' בס' ברוך שאמר כ' ע\"ש הרא\"ם וז\"ל ובתפילין ש\"י כתב [הרא\"ם] שיש להיות ד' שורות עיין שם עכ\"ל והוא ט\"ס וצ\"ל ו' שורות וכ\"ה בהגמי\"י שמשם לקח הב\"ש דברי רבינו ויש כאן ט\"ס בדברי רבינו וכצ\"ל ראשונה וידבר מסיים ארץ זבת שני' מסיים החקה הזאת. שלישית למועדה מסיים ה'. כל רביעית כו' ובנדפס זבת שנייה מסיים החקה. הזאת שלישית מסיים למועדה. מימים רביעית מסיים ובלכתך בדרך כו' ואינו מובן הדברים וברור שיש שם ט\"ס וצ\"ל הזאת למועדה שלישית מסיים ה'. כל רביעית כו' ככתוב כאן לפנינו ונראה מדברי רבינו דאע\"ג דס\"ל כר\"ת הויות להדדי כדאמר בסמוך אינו אלא בש\"ר ולא בש\"י דהא הכא מפרש סדור שמע קודם לוהיה אם שמע וכהסמ\"ק סי' קנ\"ג שאמר דבתפש\"י לא נחלקי עיין בב\"י סי' ל\"ד ומדברי רבינו נראה דאפי' לכתחילה לא בעינן הויות להדדי בש\"י ורי\"ד הזקן בס' המכריע סי' פ\"ו הביא מש\"כ רא\"ם בספר יראים שתפש\"י כותב כל ד' פרשיות בשש שורות זו למטה מזו והשיג עליו מהא דתניא במנחות ל\"ד ב' דמכשר תפש\"ר לעשותן ש\"י ש\"מ סדר אחד יש לשתיהן עיי\"ש ובאו\"ז הל' תפילין סי' תק\"ע שכ' בשם רבינו יהודה החסיד תפש\"י אל יכתוב בעמוד אחד הכל כו' ר\"ל לאפוקי מדעת רבינו הרא\"ם. ",
                "ר' חלבו. בנדפס ר' אבהו. ",
                "יביאך מימין כו' בנדפס כתב בזה\"ל יביאך שמע והיה אם שמע. קדש והיה כי יביאך מימין כו' וגירסא זו לא מצאתיה בשום מקום וכאן הוא כגי' הש\"ס שלפנינו ומשכ\"ש בנדפס והמורה פי' נותן קדש מימין המניח כו' הוא ט\"ס וצ\"ל קדש משמאל המניח כמבואר כאן וכ\"כ שם הש\"ח להגיה וכן מבואר בס' המכריע סי' פ\"ו שהעתיק שם לשון היראים ככתוב כאן אלא שהש\"ח דחק שם בתיבת והמורה פי' מי הוא המורה אם רבינו יעקב והוא ר\"ת שבתוס' מנחית ל\"ד ב' א\"כ קשה מאד מה זה שכ' רבינו אח\"כ וכן שמעתי מרבינו יעקב ז\"ל אבל כאשר זכינו לאור הכת\"י שכתוב תחת תיבות \"והמורה פי'\" תיבת וה\"פ א\"ש דברי רבינו בלי שום גמגום וברור שהיה כתוב בר\"ת וה\"פ ור\"ל והכי פירושו ושבשו בנדפס והדפיסו והמורה פי' ועיין שו\"ת מנחם עזריה סי' ק\"ז ומש\"כ כאן שקבלה היתה בידו מרב האי כו' לשון הנדפס הוא שקבלה היתה ביד רבינו האי כו'. ",
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס. ",
                "לברייתא כצ\"ל בנדפס כתוב בזה\"ל אר\"ח א\"ר החליף פרשיותיה פסולה ומותר בין גוויתא לגוויתא אבל בין גויתא לברייתא בכל ענין פסולה וכתב הש\"ח דברי רבינו שכתב ומותר בין גוייתא לגוייתא לא יכולתי ליישבה דאין לומר דרבינו פוסק כאביי שהרי בתחלת ההלכה גבי הזמנה מילתא כתב וקי\"ל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע\"ל קג\"ם עכ\"ל ולא ראה בתשו' מנחם עזריה שאלה ק\"ז שכתב ע\"ד רבינו שפוסק כאביי מטעם דר\"ז בסנהדרין פ\"ט א' כוותיה ס\"ל דסגי ליה באויר כל דהוא ולא שאני ליה בין אויר דימין לאויר דשמאל עיי\"ש וכ\"כ הווי העמודים ולפלא שלא העיר מגי' היראים בנדפס סי' ל\"ב וכאן סי' שע\"א שהביא שם הך דסנהדרין בזה\"ל וכדרבא דאמר רבא בית החיצון כו' וא\"כ אין מקום לדברי הרמ\"ע דהא רבא פליג הכא עלי' דאביי ובספר מעה\"ת האריך לתרץ דברי רבינו ולדעתי הי' נראה דגי' רבינו לא הי' בדברי רבא וגוייתא לגוייתא וכן ליתא במרדכי וא\"כ למסקנת הגמרא אלא ל\"ש היינו בין גוייתא לברייתא וברייתא לברייתא בכל ענין פסולה ודלא כאביי שאמר וברייתא לברייתא ל\"ל בה אבל גוייתא לגוייתא אף לרבא מותר וטעם שאמר רבא הך דבעי למיחזי אוירא דימין קחזיא אוירא דשמאל כו' לא שייך לבין גוייתא לגוייתא והמעי\"ט בהל' תפילין סי' ו' נותן טעם ג\"כ לגוייתא לגוייתא ורבינו לא ס\"ל הכי כ\"ז הוא לנוסחת הנדפס אבל לפמש\"כ כאן באמת פסק רבינו בכל ענין פסולה. ",
                "לשון הנדפס פי' נכרכות שירי הפרשיות תוך שיער כו' והש\"ח שם דחק בפי' שירי מה הוא וגי' הכת\"י ברורה. ",
                "שום שיעור. הלשון מגומגם ויותר נראה דצ\"ל לשון שיער. ",
                "מפי רש\"י. בנדפס הגי' מפי רבי והוא ר\"ת וכמש\"כ התוס' במנחות ל\"ג ח' ד\"ה הא ע\"ש ר\"ת שמניח מושכב ולא מעומד הפרשיות של תפילין ועיין להלן סי' ת' בביאורי אות כ\"ח. ",
                "צ\"ל בשר. וכ\"ה בדברי רבינו בסמוך והיינו דתניא קלף במקום בשר כו' ובנדפס כתוב כאן קלף במקום שיער ודוכסוסטוס במקום בשר והנראה דט\"ס שם וצ\"ל להיפך קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער ועיין שבת ע\"ט ב' תוד\"ה קלף ובערוך ערך דוכסוסטוס כתב ע\"ש רב האי כדברי רבינו ודלא כס' משנת אברהם סי' ח' סק\"ב שכ' שם דבערוך בשם רב האי כתב דלצד הבשר שהוא עב הוא קלף ואותו צד דק שהוא לצד השיער קורא דוכסוסטוס גם החתם סופר חאו\"ח תשו' ג' כתב ואמנם דעת רבינו האי בערוך ערך דוכסוסטוס דהעבה הדבוק לבשר נקרא קלף וכותבין במקום הדבוק לבשר ממש עכ\"ל ולפלא בעיני דהמעיין בערוך שם יראה דדברי רבינו היראים בשם רב האי נאמנים מאוד ועיין מנחות ל\"א ב' רש\"י ד\"ה דוכסוסטוס ובשס\"ח ד' ווילנא ראם בהגהות הגר\"ש שמעלקע שם והנראה יותר להגיה תחת \"שלא\" דצ\"ל \"שלו\" כמש\"כ בס' מלאכת שמים כלל ב' בינה ד' וראיתי כאן להביא דבר נחמד ששמעתי מפי הרה\"ג וכו' מוהר\"ר עקיבא ראפכארט שליט\"א בדברי הרמב\"ן במלחמת ה' פ\"א דסוכה בד\"ה וב\"ה לית להו הא דרב יהודה וכו' שכ' שם הרמב\"ן וזהו שהנהיגו הגאונים לעשותו בעבור מצוה עכ\"ל ובאמת ט\"ס שם וצ\"ל לעשותו בעור מצה וכלשון הרמב\"ם בפ\"ג מהל' תפילין הט\"ו ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה ופי' שם הכ\"מ עור מצה פי' דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ ודפח\"ח. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס וכ\"כ במרדכי הלק\"ט סי' תתקנ\"ט עיי\"ש שכ' האי ותניא בשבת כו' עד כר' אחאי הכתוב כאן אבל בנדפס חסר והנה משכ\"ר דרב קאי כוותי' אין זה אלא לחד שינויא שם משא\"כ לשינויא קמא וגם מסקנא דגמרא דרב לענין מזוזה אמר דכשירה אקלף אבל תפילין אדוכסוסטוס לא אמר ועיין ביאור הגר\"א יו\"ד סי' רע\"א סקי\"ב. ",
                "ובכל דבר. לפנינו ליתא ועיי\"ש בתוד\"ה מגילה ובמנחות ל\"א ב' ד\"ה עשאה וכ\"כ בשו\"ת מנחה בלולה דף ע\"ו ע\"ג וז\"ל ותמיהני על היראים דהביא הברייתא דהוא בשבת קט\"ו ב' ולא מיתניא שם ובכל דבר ומשמעות עיקר ההוכחה דשם דאין מצילין הוא מברייתא דאין בין דקתני מגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו מדנקט במגילה בדיו ש\"מ דשאר ספרים א\"צ דיו דוקא ואלו היה מתניא שם ובכל דבר אמאי אמר דרב הונא דאין מצילין א\"ו דהוכחת הגמרא דשם מדנקט בדיו ש\"מ דשאר ספרים לא בעי דיו דוקא ובזה פליגי ר\"ה עם רב המנונא דלר\"ה לא הוי דיוק דהא הכא קתני נמי במגילה על הספר ולא הוי דיוק דשאר ספרים לא בעי ספר אלא אגב ריהטא נקט במגילה כו' עכ\"ל ונראה דיש ט\"ס בדבריו מש\"כ עיקר ההוכחה דשם דאין מצילין הוא מברייתא כו' וצ\"ל עיקר ההוכחה דשם דמצילין הוא מברייתא כו' גם מש\"כ אח\"כ אמאי אמר דרב הונא דאין מצילין ט\"ס וצ\"ל אמאי אמר רבה בר ר\"ה דאין מצילין וכצ\"ל אח\"כ ובזה פליגי רבה בר ר\"ה עם רב המנונא דלרבה בר רב הונא לא הוי דיוק כו'. ",
                "מפי רבי. גי' הנדפס ושמעתי מפרש דלא כו' אבל בס' המכריע לרי\"ד סי' פ\"ד כתב לשון היראים כמו שכתוב כאן ומש\"כ כאן עיבוד שלנו שהוא חזק עיבודו צ\"ל שהוא בסיד וחזק עיבודו וכ\"ה בנדפס וכ\"כ התוס' במגילה י\"ט א' ד\"ה דיפתרא ע\"ש ר\"ת שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים כו' ועיין נו\"ב חיו\"ד מ\"ת סי' קע\"ה שכ' שם מדה\"ת דמגילה כי פעולת הסיד הוא רק שלא נקרא דיפתרא כי בלא סיד ובלא עפצים קרוי דיפתרא וא\"כ בלא סיד אף שקרוי דיפתרא מ\"מ מעובד הוא עיי\"ש אולם מדברי היראים נראה דעיבוד שלנו אינו מליח וקמיח א\"כ בסיד נעשה הכל כ\"כ בגדולי הקדש לס' דעת קדושים הל' ס\"ת יו\"ד סי' רע\"א ועיין אי\"ז ח\"א ס\"ס תקל\"ה שכ' שם מתחילה בשם ר\"ת דתיקון שלנו עדיף מעיפוץ שלהם והגיהו שם תיבת מעיפוץ וכתבו כעיפוץ ובאמת אין להגיה וכלשון הזה כ' גם המרדכי בהלק\"ט סי' תתקנ\"ט ד\"ה הגה\"ה ע\"ש ר\"ת וז\"ל שם ועדיף יותר מעיבוד עפצים מדמשמע הכא עכ\"ל ור\"ל דעדיף יותר דבדעפיצן בג' אל יתפור אבל בדלא עפיצן דהיינו עיבוד שלנו אף בג' יתפור וכפרש\"י אבל רבינו הרא\"ם כ' ע\"ש ר\"ת דעיבוד שלנו מיקרי ספר בלא עיפוץ ולא כ' דעדיף יותר דאיהו כתב הא דאמרינן בג' אל יתפור בדלא עפיצן אבל בדעפיצן יתפור וכפי' הנמ\"י שפי' להיפך מפרש\"י ועיין בעיטור חלק ב' מהל' תפילין שני הפירושים ועיין חתם סופר ח\"ו סי' ס\"ח ד\"ה ומ\"ש מעלתו שחשב השואל [ששאלו אי ס\"ד שהקלפים שלנו מועיל כמו עפיצן הא דלא מתירין אלא בשני שיטין מאי ניהו] לטועה וז\"ל דהרי ר\"ת בעל שיטה זו דעיבוד שלנו מועיל כמו עיפוץ איהו מפרש כפרש\"י דהא דעפיצן פסול ודלא עפיצן כשר כמבואר במרדכי כו' ובמחכ\"ת מה יענה לדברי רבינו שפי' כהנמ\"י ועכ\"ז תפס שיטת ר\"ת דעיבוד שלנו מועיל כמו עיפוץ מיהו מדברי הב\"ח שהעתיק שם יתורץ שפיר קושיית השואל ובהגהות מרדכי למס' גיטין הביא תשו' השר משאנץ שמשון ב\"ר אברהם שכ' שם דהא לא יתפור מיירי בדעפיצן אבל לא עפיצן כי הני ספרי דידן אפי' בשלש יתפור וכיון דשרינן בג' ה\"ה בד' וה' ואפי' טובא ל\"ש כו' עכ\"ל. ",
                "עיין במרדכי בהלק\"ט הל' ס\"ת ס\"ס תתקנ\"ט שכ' דברים אלו בלשון ועוד מצאתי שפי' ר\"ת כו' בפ' הבונה כו' ובנדפס כתוב ותדע דבפ\"ק דר\"ה כו' וט\"ס הוא גם במחזור ויטרי סי' תקי\"ז הלי' ספר תורה מרבינו יעקב ב\"ר מאיר כ' שם להכשיר דיפתרא בס\"ת וז\"ל מדתני פסולי טובא ותנא בהו בהדיא הרי אלו יגנזו או אין קורין בו או פסול אבל בדיפתרא לא משתמיט לא במס' סופרים ולא בתלמוד דליתני פסולה והלכה דעל הקלף איכא למימר דקלף מיקרי כו' עכ\"ל והוא ממש כלשון המרדכי שם ע\"ש ר\"ת מדכייל ותני בפ' הבונה כל הפסולים והך לא קתני ואף במס' סופרים ולא לישתמיט דליאשמעינן בשום דוכתא דפסול עכ\"ל ועפי\"ז יש ליישב מש\"כ בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' מ\"ב ע\"ד ר\"ת אלו וז\"ל ולא זכיתי להבין דא\"כ כתבה על הנייר ועל המטלית וכן שארי פסולין דחשב הרמב\"ם פ\"י מהל' ס\"ת כו' דלא נחשב הרבה מהם בפ' הבונה האם נכשירם ומ\"ש דיפתרא דדייק עלה יותר משאר פסולי וצ\"ע עכ\"ל וכ\"כ בשו\"ת מנחה בלולה ד' ע\"ו ע\"ד בזה\"ל גם ראיה השניה שהביא היראים דחשב בפ' הקומץ בס\"ת פסולי טובא וקתני יגנזו ולא חשב בהדייהו דיפתרא גם זה אינו ראיה דהא לא חשב שם נייר ומטלית ג\"כ בהדי הנך פסולין א\"ו דלא חשיב רק מה שהוא בענין הכתיבה לא בעורותיהן עכ\"ל אבל לפי לשון ר\"ת לק\"מ דדייקא על דיפתרא שלא נזכר בשום דוכתא דפסול ואף לא במ\"ס וראיתי בשו\"ת מנחה בלולה שם שכ' לדייק מדברי רבינו דר\"ת אוסר לכתחילה אף אם נעשה עם סיד כעיבוד שלנו ולא שרי אלא בדיעבד עיי\"ש שהביא דברי היראים שלפנינו עד אלמא על דיפתרא לא בעי גניזה וכ אח\"כ בזה\"ל משמע דמכשיר בדיעבד דוקא וקאי אמאי דכתוב לעיל בשם י\"מ דלא מצריך עיפוץ אלא לעיבוד שלהם שהיה במליח וקמיח אבל בעיבוד שלנו שהוא בסיד וחזק עיבודו לא מצרכינן עפוץ ומיקרי ספר אף בלא עפיץ ואהא קאי ותדע שכתב ומסתמא ר\"ת רבו כן סובר ג\"כ עכ\"ל ותמיהני שעירבב הדברים דהא ודאי משכ\"ר ועוד יש להכשיר דיפתרא כו' היינו בלאו הך מש\"כ לעיל בעיבוד שלנו כו' לא מצרכינן עפוץ אלא אע\"ג דעיבוד שלנו כעיבוד שלהם וא\"כ לא עפיצן אפ\"ה כשר דיפתרא דהיינו לא עפיצן דקי\"ל כר' אחאי דמכשיר אם שינה וה\"נ דיפתרא וע\"ז לבד הביא ראיתו ותדע דבפ' הבונה כו' ותל\"מ והנה במ\"ס פ\"ג ה\"ו אמרו בד\"א בדיפתרא אבל בגוילין תורה בפ\"ע ונביאים בפ\"ע ופי' שם הנחלת יעקב דוקא בדיפתרא מותר לדבק חנ\"ך כאחד דלא שייך הטעם שיאמרו הכל הוא תורה לפי שאין כותבין ס\"ת על הדיפתרא אבל בגויל דמותר לכתוב עליו ס\"ת וא\"כ איכא למיחש שיאמרו כולו ס\"ת הוא אפי' ר\"י מודה דאסור לכתוב תנ\"ך כאחת ותמיהני דלפי\"ז הרי נזכר במ\"ס דפסול דיפתרא לס\"ת ואיך כ' ר\"ת לא במס' סופרים כו' ונראה דגי' ר\"ת במ\"ס שם בד\"א בקלף אבל בגוילין כו' וז\"ש במ\"ס שם פ\"ג ה\"ו \"נ\"א בקלף\" והוא הגה\"ה על תיבת בדיפתרא דנ\"א בקלף וכמש\"כ בביאור מקרא סופרים למהריא\"ל שם בד\"א בקלף דהוי עור דק אין גנאי כשהם כולם ביחד אבל בגויל שהוא עור עב אינו מן הנוי כשהן כולם מדובקים יחד עכ\"ל והיפ\"ע בהגהותיו לב\"ב ד' י\"ג ב' הביא ד' המ\"ם וכ' על המקרא סופרים בגירסתו ופירושו שהוא משגה במח\"כ ואני אומר שהוא גירסת ר\"ת כנ\"ל ולאו משגה הוא ואדרבה הוא מוכרח לפיר\"ת ויפה כיון. ",
                "ר' אליעזר. צ\"ל ר' אלעזר ולפנינו ר' אמי ובאו\"ז סי' תקמ\"ב איתא ר' יוסי ומש\"כ מהר\"ם בנדה שם לתמוה דאדרבה דמדבעי כו' בלחה או ביבשתא ש\"מ דלחה נמי מיקרי דיו אין שום תמיהה דאף דלחה נמי מיקרי דיו אבל לעולם באיזה דיו שיוכל עכ\"פ להתיבש ולא בדיו שלעולם היא לחה. ",
                "עיין פיה\"מ להרמב\"ם שבת שם שכ' שורין דיו ענינו שלא ישרו עירוב סממני הדיו וכ\"כ הרע\"ב וא\"כ אין מזה ראיה כ\"כ ועיין בפיה\"מ תפארת ישראל פ\"א דשבת מ\"ה אות מ\"ט בד\"ה אב\"י והוא כדברי היראים והמרדכי פ\"ב דגיטין כ' בזה\"ל ואמרינן מאן תנא דאמר נתינת מים בדיו זו היא שרייתו משמע שקודם נתינת מים קרוי דיו. ",
                "עיין בהגמ\"י פ\"א מהל' תפילין אות ג' והנה מ\"כ לרבינו שמחה דדיו עפצים נמי איקרי דיו כו' גם המרדכי פ\"ב דגיטין כ' אבל ראב\"ן פליג כו' ועזכ\"ר משם אין ראיה כלל כו' וה\"פ דירושלמי דיו שלא עירב כו' כצ\"ל. ",
                "דמסקינן כר' יהודה כו' בהגמ\"י פ\"א דתפילין אות ס' הביא דעת רבינו בזה\"ל והרא\"ם פסק כר' יהודה ושאין לתלותו עכ\"ל אולם משכ\"ר דמסקינן כר' יהודה כ' השם חדש לא ידעתי פי' שהרי בם איפלגו אמוראי בפסק הלכה אבל כוונת רבינו כמש\"כ התוס' במנחות ל' ב' ד\"ה רבי אי גרסינן במילתי' דר' יוסי אף תולין את השם משמע כש\"כ גורר א\"כ בין לרב חננאל בין לרבב\"ח אית להו לדר' יהודה דהא גורר עדיף מתולין ותולין עדיף ממוחק אלא בהא פליגי דלרב חננאל דוקא תולין אבל לא מלחוק ולרבב\"ח מוחק וכש\"כ תולין וכש\"כ גורר וזש\"ר דמסקינן כר' יהודה דלכולהו אמוראי דפליגי בפסק הלכה כר' יהודה ודאי קי\"ל וכ\"כ הווי העמוידים. ויש לדקדק עמשכ\"ר ואם דלג את השם לא יכתבנו בין השורות משום דאין תולין את השם תיפוק לי' דבלא\"ה א\"א לתלות בתפילין דאיירינן הכא דשלא כסדרן פסול כדאיתא במכילתא ס\"פ בא ובווי העמודים סי' י\"ח אות ב' כתב מזה דדעת רבינו הוא דכתבן שלא כסדרן לא אתמר אלא בסדר הפרשיות ולא בתיבות ובאותיות עיי\"ש. ",
                "כ\"ה במ\"ס פ\"ה ה\"ו אך משכ\"ר ואל יניח השם כו' אינו שם והוא מדברי ר\"ת רבו כמבואר בהגמי\"י פ\"ז מהל' ס\"ת אות ג' ועיין ט\"ז יו\"ד סי' רע\"ו סק\"ה. ",
                "בראשו או בזרועו כו' מבואר דעת רבינו כמש\"כ הרא\"ש בתשובה דחציצה אסור בין בש\"י בין בש\"ר וכ\"פ המחבר בשו\"ע או\"ח סי' כ\"ז סעי' ד' ועיי\"ש בארצה\"ח המ\"ל ס\"ק ט\"ז וכ\"ו שהביא דעת היראים ובבאור נחל אשכול לס' האשכול הל' תפילין צד צ\"ב האריך בדין חציצה בתפילין ש\"ר וש\"י ולא הביא דעת רבינו וראיית רבינו הוא מנתנן בבית יד אונקלי שלו הר\"ז דרך החיצונים ומפרש לה משום חציצה כפי' הטו\"א שם דלא כפרש\"י ואע\"ג דמשם אין ראיה לש\"ר ס\"ל לרבינו דממילא שמעינן דה\"ה לש\"ר כדילפינן ש\"ר מש\"י במנחות ל\"ז ב' לענין שיהיה בגובה שבראש כן נליף לענין חציצה וציפן זהב שהביא רבינו לאו לענין חציצה הוא דציפן זהב פסולות הווין כדמפורש בסנהדרין מ\"ח ב' וע\"כ מטעם אחר נגעו בה אלא שהביא המשנה כצורתה והש\"ח הלך בזה בדרך אחרת וגם הניח בקושיא דברי רבינו ולפי מה שבארתי לק\"מ ועיין בס' בית הלוי ח\"א סי' ג' אות ג'. ",
                "המוסגר הוספתי מיראים הנדפס וכנראה שהמעתיק דלג מאות הראשון לאות השני והנה רבינו בפי' ארווח לן לתרץ מה שהקשה תלמיד רבינו הרוקח הל' שבת סי' ל' לדרשא מי שצריכין אות יצאו שוי\"ט כו' דמה\"ט נמי לא יהא חייב בחול לנושאן שהרי יש אות ממילה דכתיב ונמלתם את ערלת בשרכם והי' לאות ברית ותי' הרוקח שם דבעינן אות מיצ\"מ ושבת ותפילין אות מיצ\"מ הוי והאבודרהם תי' דע\"פ שנים עדים יקום דבר וכ\"כ הסמ\"ג עשין ג' אבל רבינו מתרץ לה בפי' שצריכן אות להודיע כי הוא יהודי ויראו עובד ה' וכ\"ז ממילה אין ראיה שירא ועובד ה' כי מה יעשה הבן אם אביו מלו לשמונה ימים אבל שבת ויו\"ט נודע בהן וניכר יהודי ועבד ה' מתוך שהוא שומרם ומקדשם וכן בתפילין במה שמניחן כפרש\"י ברכות ל' ב' אנא תפילין מנחנא והם עדות שממשלת קוני ומִשְׂרָתוֹ עלי. ",
                "א\"ר אלעא כ\"ה בנדפס ובגמרא לפנינו וי\"ל דמש\"כ כאן ב\"ר הוא ר\"ת בשם ר' והיינו הך וד' המוסגר הוספתי מהנדפס. ",
                "ר' אילעאי. לפנינו ר' אלעזר וכ\"ה בנדפס. ",
                "כגי' רבינו כ\"כ הרא\"ש בסי' י\"ד אבל לפנינו בגמרא רב חייא בריה דר\"ה. ",
                "עיין תוס' ברכות ס' ב' ד\"ה אשר קדשנו כדברי רבינו. ",
                "רבינו גריס רבא וגריס רב המנונא וגי' הרי\"ף בר המנונא ועיין תוס' מנחות שם ד\"ה אמר. ",
                "בפרשה. כ\"ה בנדפס ולכאורה נראה שכצ\"ל כאן אולם יותר נראה שצ\"ל בפרשיות וכמו שאבאר דהנה בווי העמודים דקדק ע\"ד רבינו מהא דבגמרא מנחות ל\"ו א' משמע דוקא הך דמניח כו' ילפינן מסדר הכתוב אבל כשהוא חולץ כו' ילפינן מוהיו דמשמע שנים כפרש\"י שם ואיך א\"כ פי' רבינו דברי רבא שכך הם סדרם בפרשה ומצאתי בס' רביד הזהב פ' ואתחנן ד\" העל ידך שכ' שם וז\"ל ובספרי מייתי לה בספר יראים סט\"ז מדכתיב ש\"י ברישא ואח\"כ ש\"ר שכך סדר הנחה אבל סוגיית הגמרא משמע מדכתיב ולטוטפות בין עיניך כ\"ז שבין עיניך יהיה שתים עכ\"ל וכן בשו\"ת מנחה בלולה למהר\"ש מסלאנים ד' נ\"ג א' העיר ע\"ד רבינו היראים בזה\"ל ומשמע דלא גרס בגמרא בשלמא כו' דמביא ברייתא כשהוא מניחם כו' וכשהוא חולץ וכו' מ\"ט דכתיב והיו לטטפות בין עיניך כ\"ז שבין עיניך יהיו שתים פי' שכך הוא סדרם כו' והכי מפרשינן בספרי דטעם מש\"ה הוא וא\"כ אינו מפרש כפי' רש\"י מחמת והיו לשון רבים אלא כיון דכתיב וקשרתם ברישא והדר ולטוטפת משמע מזה דכ\"ז שבין עיניך יהיו שתים בין בהנחה ובין בחליצה עכ\"ל אולם הגאון בארצה\"ח סי' כ\"ח המ\"ל סק\"ז הביא ד. היראים בזה\"ל ובס' יראים מפרש משום דכתיב תמיד ש\"י קודם ש\"ר עיי\"ש עכ\"ל וע\"פ ד' הארצה\"ח דברי רבינו היראים נכונים וברורים דגריס בגמרא כגי' השאלתות סי' מ\"ה בשלמא כשהוא מניח כו' דכתיב והיה לך לאות על ידך והדר ולזכרון בין עיניך אלא כשחולץ כו' עיי\"ש בש\"ש אות נ\"א והשתא אתי שפיר פי' רבינו בדברי רבא דר\"ה אסבריה לי' מדכתיב בכ\"מ ש\"י קודם לש\"ר ש\"מ דדוקא הוא גם לענין חליצתן דכ\"ז שבין עיניך יהיו שתים ושפיר כ' רבינו כאן שכך סדרם בפרשיות [לשון רבים] פי' שבכל הפרשיות מסודר ש\"י קודם לש\"ר. ודע דהמעי\"ט כ' בהל' תפילין סי' ט\"ו דלמסקנת הגמרא כ\"ז שבין עיניך יהיו שתים אף להא דמניח ש\"י תחלה שמעינן מהכא וכן פי' הנ\"י ובזה יישב שם דה\"ת דערכין ג' ב' ד\"ה ש\"י עיי\"ש ולפלא על הגרש\"ש ערכין שם שהגיה בדה\"ת ולא ראה ד' המעי\"ט שפי' דה\"ת כהויתן גם מש\"ש הגרש\"ש להגיה בדה\"ת ואע\"ג דאמר בעלמא והיו לטוטפות כו' כצ\"ל במחכ\"ת אין מן הצורך לשבש גי' הספרים ודה\"ת שכ' ולטוטפת בין עיניך כ\"ז שבין עיניך יהיו שתים ר\"ל לשון ולטוטפת משמע שנים וכמש\"כ התוס' בזבחים ל\"ז ב' ד\"ה לטוטפות ע\"ש ר\"ת וז\"ל ס' התרומה סי' רי\"א תחלה יניח תפש\"י ואח\"כ ש\"ר דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך לשון טוטפות משמע שנים ודריש בפ' הקומץ כשיהיו בין עיניך יהיו שנים ב' תפילין עליך א\"כ של יד תחלה כו' עכ\"ל ועיי\"ש במעי\"ט אות קטן ח' שהביא שם דברי רמ\"י ז\"ל בסי' כ\"ח וד' רמ\"י ז\"ל המה דברי סה\"ת אולם התוס' בערכין כ' עדיפא מסה\"ת שכתבו ולטוטפות והוא פסוק סוף בא ועפ\"י שיטת ר\"ת הנ\"ל וחלילה להגיה בדה\"ת דערכין שמפרשים דלא כפרש\"י דיליף מן תיבת והיו דמשמע שנים. ",
                "רבא בר יוסף. בנדפס איתא ואמר רב חסדא וכ\"ה לפנינו בגמרא וגי' הרא\"ש סי' י\"ד אמר רבה בר רב שילא אר\"ח ושיטת רבינו בפי' כפיר\"ת בתוס' שם והרי\"ד בס' המכריע סי' פ\"ז הביא ד' היראים להכריע כן להלכה דלא כרב אלפס. ",
                "תיבת קשירה הוספתי מהנדפס ושם כ' שמהדקן ומיישבן כו' וכוונת רבינו בפי' כמש\"כ התוס' שם ד\"ה משעת דלא כרבינו אליהו. ",
                "אמר רבה בר רב הונא כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "עיין יומא ח' א' תוס' ד\"ה ומה. תימא לי ליפרך כו' ורבינו מיישב כאן בפי' שאיסור היסח הדעת הוא שלא יפלו וירמסס ברגליו ועיין שאג\"א סי' ל\"ט מה נקרא היסח הדעת ובס' קדושת יו\"ט סוגיות סי' ל\"ג ושיטת רבינו ראה זה חדש הוא וכן מה שהקשו בתו\"י יומא שם למ\"ל טעמא דלא ישן בהם שמא יפיח בהם ת\"ל משום היסח הדעת עיי\"ש לפי שיטת רבינו א\"ש דנ\"מ לתפלה של יד שקשור היטב ואין חשש שמא יפול אלא משום שמא יפיח בהם ולפי\"ז מ\"ש בסוכה כ\"ו א' הא דמחי ברישיה ישן בהם שינת עראי אבל לא שינת קבע דה\"ט דבשינת עראי לא חיישינן לנפילה כשהם בראש דמ\"מ מיהדק יותר מאילו נקט להו בידיו אבל שינת קבע בש\"ר אה\"נ דהוי היסח הדעת וחיישינן שמא יפלו ובש\"י שקשורים היטב חיישינן להפחה עכ\"פ ועיין בב\"י או\"ח ס\"ס רנ\"ב שכ' דגם באוחזן בידו אסורים בהיסח הדעת והט\"ז שם תמה עליו דהא ילפינן מציץ ואינו אלא כשהוא בראש אולם לפי סברת הרא\"ם כאן א\"ש שיטת הב\"י ועיין בס' אשי ישראל למס' שבת י\"ב א' ועיין בב\"ח או\"ח שם ששפך סוללה על הב\"י על מה שפי' הגמרא דשבת י\"ב א' דהיינו ביוצא בהם כי נקיט להו בידי' עיי\"ש אבל לפ\"ד רבינו דההיסח הדעת שהזהירו היינו להזהר בהם שלא יסיח דעתו מהם שלא יפלו וירמסס ברגליו וא\"כ בש\"י שקשור ומהודק יפה בזרועו אין כאן חשש ובגמרא אמרו סתמא יוצא אדם בתפילין ע\"ש עם חשיכה אע\"כ כדברי הב\"י מפרש לה רבינו דהיינו שאוחז התפלין בידו ועיין לעיל סי' רס\"ט. ",
                "בנדפס כתוב כאן הגה\"ה מפי החבר ר' אליהו כהן נ\"ע. ",
                "עיין בתוס' שם ובתשו' הרדב\"ז סי' תקכ\"ט והגרש\"ש ביומא שם כ' ע\"פ ר\"ת ונ\"ל דלפ\"ז יתפרש כאן מלת עבורי לישנא דאקדומי כבפסחים ז' ב' ולא ראה שכ\"כ היראים ועיין הריטב\"א ביומא שם ולשון דתניא שכתוב כאן אינו מדויק ובנדפס כתוב והיינו דאמרינן ביומא כו' ונכון דרבא אמר שם ד\"ז ועיין הגהות הגרי\"ב הנד\"מ במנחות ל\"ה ב' וצע\"ק והערוך ערך עבר הב' כ' ג\"כ כפיר\"ת ומשמע שם דמפרש מלת עבורי כפשטא להעביר אותם מן העין להניחם בכיס של תפילין דבעבר הד' שם זכר עובר לישנא דאקדומיה. ",
                "בכל המצות עושין כן כו' דלא כר\"ת בתוס' שם דעל תפילין לבד הוו מברכי אלא כמש\"כ בחי' הרמב\"ן ור\"ן נדה דנ\"א דלבני מערבא אין הטעם משום מניעת איסור או קיום עשה רק מפאת דנגמר המצוה ובכל מצוה הנגמר מברכין רק אי לילה ז\"ת עדיין לא נגמר המצוה עיי\"ש וכ\"כ המרדכי ספ\"ו דברכות ע\"ש הראבי\"ה שקיבל מאביו דאכל מצות מברכין לאחר שגמר המצוה לבני מערבא בציצית לשמור ציצית וכי\"ב אבל לשמור חקיו לא היו מברכין אלא אתפילין וז\"ש בירושלמי פ' בתרא דברכות אחר כשהוא חולצן אומר ברוך אק\"ב לשמור חוקיו ואתיא כמ\"ד בחוקות תפילין הכתוב מדבר ברם כמ\"ד בחוקת הפסח הכמ\"ד לא בדא פי' לא בדא אין נוסח הברכה לשמור חקיו אלא לשמור תפילין וכי\"ב ועיין בב\"י או\"ח סי' מ\"ז שכ' שם דגם בני מערבא לא היו מברכין אחר ת\"ת כיון דכתיב בה והגית בו יומם ולילה לא שייך ברכה לאחריה ושאני תפילין דלילה לאו זמן תפילין אבל רבינו הרא\"ם כאן כתב ומה\"ט דלא עבדינן כוותייהו בשאר מצות כגון כו' תלמוד תורה ש\"מ דס\"ל דלבני מערבא גם לאחר ת\"ת היו מברכין ברכה לאחר לימוד וכהרשב\"א בתשו' שהביא הב\"י שם דמש\"ה אין מברכין על ת\"ת לאחריה מפני שהוא מצוה ואין מברכין על המצוות לאחריהם ומצאתי כמו כן שרבינו הרא\"ם לא ס\"ל סברת התוס' ברכות י\"א ב' ד\"ה שכבר. וי\"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו כו' [שהוא כסברת הב\"י] דבס' התשב\"ץ למהר\"ם מר\"ב סי' קצ\"ג כ' ע\"ש הררא\"מ שהיה נוהג לברך על כל פעם ופעם שהתחיל ללמוד כיון דהוי היסח הדעת דומיא דסח בין תפלה לתפלה עכ\"ל אבל האגור בסי' א' כתב ע\"ש הר\"ר אביגדור כהן צדק כיון שבירך בה\"ת קודם התפילה א\"צ לברך כל היום ותשו' הרר\"א כהן צדק היא לפנינו בשבה\"ל השלם סי' ה' וז\"ל שם אבל בה\"ת פוטרת אף לימוד המופלג לאחר שעה דכתיב והגית בו יומם ולילה כו' ולא דמי לתפילין וציצית וסוכה כו' ושינה ביום נמי כיון דאסור לישן יותר משינת הסוס לא חשיבא קבע כולי האי להיות הפסק דיום סתמיה לאו לשינה קאי דלא איברא לילה אלא לשינתא כדאי' בפ' הדר כו' עכ\"ל ומשמע מלשון זה דאפי' ישן שינת קבע ביום ל\"ח קבע כיון דאסור לישן כ\"ה וסתמי' לאו לשינה קאי ולכן סיים האגור שם ומורי אבי הרר\"י לנדא הנהיג שלא לברך ביום אפי' אחר שינת קבע ביום וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות במקום שיש מחלוקת הר\"ז לא הפסיד ולפלא על הב\"י סי' מ\"ז שתמה על האגור וכ' ואנן לא אשכחן מאן דפליג בהא ובאמת ד' האגור ברורין הם עפ\"י מה שהביא תשו' הר\"ר אביגדור כהן צדק שם כנ\"ל אך משכ\"ש בתשב\"ץ סי' קצ\"ב כשהוא ישן ביום ולומד אח\"כ אין מברך כלל עכצ\"ל דישן שינת ארעאי קאמר דמבואר בתשו' מהר\"ם שאלה מ\"ג שכ' שם אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך עכ\"ל ועיין בס' תוספת אהרן בהקדמה בנידון ד' המרדכי ע\"ש הראבי\"ה. ",
                "עיין בתוס' שם ד\"ה קרקפתא ע\"ש ר\"ת ובשבת דמ\"ט א' תוד\"ה כאלישע אומר ר\"ת כו' והברכ\"י או\"ח סי' ל\"ז הביא דברי רבינו היראים וסיים וידוע דמהר\"א ממיץ תלמיד ר\"ת ומסתמא בשיטת רבו אמרה עכ\"ל. ",
                "דע דבגמרא מנחות מ\"ד א' א\"ר חסדא ל\"ש אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת אמרו לו אמרת אמר להו לא אלא מאן דל\"ל תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעביד ומעיקרא מאי סבר גזרה שמא יפשע ע\"כ וכ' הכ\"מ בפ\"ד מהל' תפילין ה\"ד וז\"ל ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע\"פ שבפי' המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת ט\"ס הוא ובנסחא הערבית ליתי' עכ\"ל וכ\"כ בב\"י או\"ח סי' כ\"ו וז\"ל ודבר פשוט הוא דנקטינן כסברא בתרא דרב חסדא דבין יש לו שתיהם בין אין לו אלא אחת מהם אינם מעכבות זו את זו ואע\"פ שבפי' המשנה להרמב\"ם כתוב כל\"ק דר\"ח דדווקא כששתיהן בידו הוא דאין מעכבות זו את זו אבל אם אין בידו אלא אחת מעכבות תלמיד טועה כ\"כ מבחוץ וטעו הסיפרים וכתבוהו בפנים דבנוסחת הערבי ליתא וכ\"נ ממ\"ש בחיבורו סתם תפש\"ר א\"מ ש\"י וש\"י אינה מעכבת ש\"ר ולא חילק בין יש לו לאין לו וכ\"נ שהוא דעת כל הפוסקים וכ\"כ הרא\"ש בהדיא כו' ומ\"מ נראה שאם לא הניח אלא אחת מהם אע\"פ ששתיהן בידו ולא היה לי שום אונס יצא ידי אותה מצוה שקיים עכ\"ל הב\"י ועיין בס' מעין החכמה שכ' ליישב ד' הרמב\"ם בפיה\"מ והרב דקאפוליא בספרו בית אב סי' כ\"ד כתב ע\"ד המעה\"א שהעמים בדברי הרמב\"ם כוונה שאין לשונו סובל אותה והוא כ' לפרש דברי הרמב\"ם באופן אחר והגיה בדברי הגמרא דמנחות מ\"ד א' והנ\"ל ליישב ד' הרמב\"ם בפיה\"מ בדרך פשוט ונכון מאד דהנה בפי' מ\"ש לו לר\"ח אמרת והוא השיב להם לא אלא מאן דל\"ל כו' פי' האו\"ז ח\"א סי' תקע\"ח שא\"ל אמרת דבר זה דכי אין לו מעכבות ור\"ח השיב להם לא אלא מאן דל\"ל כו' פי' דהדר ביה משום האי טעמא דאי אמרינן אבל אין לו מעכבות דאין יכול להניח כלל איכא למימר מאן דל\"ל תרי מצוה חדא מצוה נמי לא ליעביד בתמיה אלא אפי' אין לו אין מעכבין והוא ע\"ד פרש\"י אולם ע\"ש הר\"ר שמחה כ' האו\"ז שם וז\"ל ומורי הר\"ר שמחה כתב וכשיש לו שתיהן חייב בשתיהן ומעכבות זו את זו דתניא בתוספתא דמנחות פ\"ו תפילין ש\"י וש\"ר מעכבין זה את זה ואם אין לו אלא אחת מהן הר\"ז יניח ור\"ח החליף השיטה והכי הול\"ל ל\"ש אלא שאין לו אבל יש לו מעכבות עכ\"ל הר\"ר שמחה ונראה מדברי הר\"ר שמחה שמפרש מה שא\"ל לר\"ח אמרת פי' אמרת דכשיש לו שתיהן מיירי מתניתין דאינם מעכבות והלא תוספתא ערוכה תפילין ש\"י וש\"ר מעכבין זה את זה כשיש לו והשיב להם ר\"ח לא אלא מאן דל\"ל כו' פי' דהדר ביה ממה שאמר מעיקרא ל\"ש אלא שיש לו כו' וז\"ש לא פי' לא כמו שאמרתי מעיקרא אלא כן אני אומר עתה מאן דל\"ל תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד פי' דמתניתין מיירי כשאין לו אבל יש לו מעכבות ומעתה אומר אני דהרמב\"ם בפיה\"מ מפרש משא\"ל לר\"ח אמרת כפי' הר\"ר שמחה אלא מה שהשיב להם ר\"ח לא אלא מאן דל\"ל כו' בזה מפרש הרמב\"ם בפי' אחר דלא כפי' הר\"ר שמחה שהשיב להם ר\"ח להחליף דבריו אלא שרב חסדא מתרץ דבריו הקודמים וז\"ש ר\"ח לא פי' לאו בכל גווני אמרתי ל\"ש אלא שיש לו כו' אלא מאן דל\"ל תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעביד פי' משנתינו שאמרה תפש\"י אינה מעכבת ש\"ר וש\"ר אינה מעכבת ש\"י מיירי באופן שהוא אנוס לקיים שניהם דאע\"ג שיש לו ש\"י וש\"ר מ\"מ היכא דאיכא שום אונס שלא יוכל לעשות שתיהן דסד\"א שלא יניח זה בל\"ז עז\"א המשנה דאינו כן אלא יעשה המצוה אחת שיכול לעשות ויצא ידי אותה מצוה שקיים והתוספתא שאמרה תפש\"י וש\"ר מעכבין זא\"ז כשיש לו שתיהן מיירי ששתיהן בידו ולא היה לו שום אונס דבכה\"ג דאית לי' תרי מצוה שהחיוב עליו לעשות שתיהן חד מצוה נמי לא ליעביד כדי שיעשה שתיהן דדוקא מאן דל\"ל תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעביד בתמיה משא\"כ מאן דאית לי' תרי מצוה. ולפי' הרמב\"ם בתי' ר\"ח מדויק יותר לשון הגמרא ממה שהוא לפי' הר\"ר שמחה דלהר\"ר שמחה הול\"ל רב חסדא לא אלא ל\"ש שאין לו ותו ל\"מ ומ\"ש שאמר לא אלא מאן דל\"ל תרי מצוה כו' משא\"כ לפי' הרמב\"ם בפיה\"מ א\"ש דר\"ח השיב לפרש דבריו דמה שאמר ל\"ש אלא שיש לו פירוש דר\"ל מאן דל\"ל תרי מצוה כו' דהיינו שיש לו שתיהן אבל אין יכלת בידו לעשות שתיהן עתה מחמת שום אונס וסבה ונמצא לפי' הרמב\"ם לפי המסקנא שהשיב ר\"ח מפרש רב חסדא המשנה כאם אין לו אלא אחת מהן דתוספתא דהיינו שיש לו אלא שאין מזומנים לפניו להניחן וא\"כ לפי פי' זה מה שאמר רב חסדא מקודם אבל אין לו מעכבת דהיינו שמתחלה לא קנה אלא אתת מהם מעכבת נשאר קיים דלמאי נימא דלא כסברתו בזה וז\"ש בגמרא ומעיקרא מאי סבר יתפרש לפי' הרמב\"ם \"ומעיקרא\" דהיינו כשאין לו מתחילה אלא אחת מהן שאמר ר\"ח אבל אין לו מעכבת מאי סברתו בזה ועז\"א גזירה שמא יפשע וא\"כ שפיר פסק הרמב\"ם בפיה\"מ אם אין אצלו אלא ש\"ר או ש\"י אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת שמא יטעה ויסמוך על האחד תמיד ולפי\"ז מה שכ' הב\"י דנראה לו אם כבר הניח האחת אפי' היה לו שתיהן ואינו אנוס כלל יצא מיהא בהאחת שהנית כבר עכ\"ל והדרישה בסי' כ\"ו כתב ע\"ד הב\"י בזה\"ל ואינו מוכרח עכ\"ל הנה לפי מה שבארנו כוונת פיה\"מ להרמב\"ם שיפרש בדברי רב חסדא אדרבה מוכח דלא כהב\"י דאם היה לו שתיהן ואינו אנוס כלל ע\"ז אמרו בתוספתא תפש\"י וש\"ר מעכבין זא\"ז דמאן דאית לי' תרי מצוה מחויב לעשות שתיהן דוקא ומשנתינו שאמרה תפש\"י אינה מעכבת ש\"ר וש\"ר א\"מ ש\"י אמר ר\"ח דה\"ט מאן דל\"ל תרי מצוה חד מצוה נמי לא ליעבד בתמיה ופי' דל\"ל תרי מצוה היינו שהוא אנוס ואינו יכול לקיים שתיהן. ובס' ארצה\"ח סי' כ\"ו המאיר לארץ סק\"ג כתב בזה\"ל הב\"י הביא בשם הגהת סמ\"ק שכתב א תנהו מעכבים. נראה שפי' כן מ\"ש בתוספתא דמנחות פ\"ו תפילין ש\"י וש\"ר מעכבית זא\"ז אם אין לו אלא אחת מניח. שר\"ל מעכבות ביש לו שתיהן עכ\"ל ותורת אמת בפיהו שכן פי' הר\"ר שמחה שהביא האו\"ז שם הנ\"ל. והנה האו\"ז שם כ' ע\"ד הרר\"ש ולא מסתבר לי מדלא אייתי לה להתוספתא בגמרא דידן ולא פריך מינה לרב חסדא אלא נראה בעיני כדפרישית דבין י\"ל שתים ובין א\"ל אלא אחת מהם בין כך ובין כך אינם מעכבות עכ\"ל ונראה דס\"ל. דהתוספתא משבשתא היא אולם בארצה\"ח סי' כ\"ו אר\"י סק\"א כתב ע\"ש הרד\"א בסדר הלכות המוציא ופירושה שמפרש שהתוספתא מיירי במניח שתיהם שמעכבות זא\"ז לענין קדימה שאם הקדים ש\"ר צריך לסלקו ויניח ש\"י קודם ודוגמתו מצינו בריש פ' התכלת כו' ודקדק הארצה\"ח שם כן מדברי הרמב\"ם בפי' המשנה רפ\"י דעירובין וז\"ל הארצה\"ח שם וראיתי בס' מעשה רוקח שכ' שיש נוסחא בדברי הרמב\"ם מניח של ראש בראשו וש\"י בידו והוא כי אחר שס\"ל דשבת לז\"ת יהפך סדר הנחתן ולא יניחם כמצותן ש\"י תחילה הרי שבדקדוק כ' רבינו הגדול כן ומבואר שבמה שמניח ש\"ר תחילה לא עשה כמצותו עכ\"ד הארצה\"ח והנה לפי מה שבארנו דברי הרמב\"ם בפיה\"מ ר\"פ התכלת אין הכרח לדין זה מהתוספתא שאם הקדים ש\"ר לשל יד דמעכב וא\"ש מש\"כ הב\"י ובכ\"מ דבנוסחת הערבי ליתא וא\"כ יתפרש מ\"ש לר\"ת אמרת כפי' האו\"ז והתוספתא דתפילין ש\"י וש\"ר מעכבין זא\"ז לענין קדימה כפי' הרד\"א וז\"ש בס' מעשה רוקח שיש נוסחא בדברי הרמב\"ם מניח ש\"ר בראשו וש\"י בידו הרי דאין כל הנוסחאות כן והוא. תלוי באידך הנוסחא בפי' הרמב\"ם בר\"פ התכלת וכשזה נופל זה קם. ודו\"ק. ובשו\"ת מנחה בלולה להג\"מ ר\"ש מסלנימא ד' נ\"ד א' כ' לדקדק על מה שהשיב להם ר\"ח לא כו' הא עכ\"פ מפורש בגמרא אמר רב חסדא וכשאמרו לו אמרת א\"ל לא וקשה וכי ח\"ו שקר כתוב בגמרא אמר רב חסדא ובאמת לא אמר עיי\"ש מש\"כ לחדש דבאמת לאו בפירוש אר\"ח ל\"ש אלא שיש לו כו' אלא מכללא איתמר ממ\"ש ר\"ח מנחות ל\"ו א' סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ומסתמא מחמת היסח הדעת ואמאי יאסור היסח הדעת דהא לכאורה מוכח ממתניתין דשתי מצות נינהו דהא תנן תפש\"י א\"מ ש\"ר א\"ו מסתמא ר\"ח סובר דמתניתין לקדם איירי כמו שתי' רב יהודה א\"ר שם ל\"ח א' יאפילו תימא רבי ל\"נ אלא לקדם וא\"כ סיפא דומיא דרישא ואיירי ג\"כ לקדם ועז\"א בגמרא בשם ר\"ח ל\"ש אלא שיש לו והקדמה אינה מעכבת אבל אין לו מעכבת דחדא מצוה היא אליביה דר\"ח דמש\"ה אמר סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך וע\"ז שאלו מאתו אם באמת הוא סובר כמו שהם הבינו וא\"ל לא אלא מאן דל\"ל כו' ומתני' כפשטא ולא איירי בלקדם כלל והא דאמר סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ה\"ט דכיון דסח עשאו כשתי מצות ומברך על כל חדא כמו שמפרש רבינו אפרים המובא במרדכי סוף מס' מגילה עכ\"ד ואין דבריו נראין כלל דהאיך אפשר לפרש מתני' לקדם דהתינח תפילין של יד אינה מעכבת של ראש מצינן לפרש לקדם שאם הקדים תפילין ש\"ר יניח אח\"כ ש\"י ותפש\"י אינה מעכבת ש\"ר דנימא ל\"י במה שהניח ש\"ר תחילה אבל וש\"ר אינה מעכבת ש\"י מאי לקדם איכא ועוד דלפ\"ד מה זה שסיימו בגמרא ומעיקרא מאי סבר גזירה שמא יפשע מאי מעיקרא שייך לומר בזה הא מ\"ש אר\"ח ל\"ש כו' הוא איתמר מכללא דסח בין תפלה לתפלה ולא אמר ד\"ז מעולם והפי' הפשוט בגמרא א\"ל אמרת פי' אם תשאר קים בדבריך שאמרת או לא א\"ל לא פי' והדרי בי וכפי' האו\"ז ולפי מה שבארתי לפ\"ד הרמב\"ם בפיה\"מ בודאי א\"ש דבאמת גם דברי ר\"ח הקודמים יתיישבו ומ\"ש שיש לו ר\"ל אלא שאין מזומנים לפניו ומ\"ש אבל אין לו היינו שלא קנה כ\"א אחת וז\"ל האגודה פ' התכלת תפש\"י א\"מ ש\"ר וכן איפכא ומסיק בין אין לו בין יש לו ואינו יכול להניחו א\"מ עכ\"ל משמע די\"ל ויכול להניחן מעכבת. ",
                "רחב\"א. לפנינו ליתא ונוסחת הבה\"ג אמר רבב\"ח אר\"י הרוצה כו' וכ' בס' דקדוקי סופרים לברכות שם בהגהות אות פ' שכ\"ה באו\"ז הל' תפילין סי' תקל\"א ושגה בזה ששם לא כתוב מימרא זו כלל כ\"א מימרא אחריתא. ",
                "ומה\"ט כ' הב\"י באו\"ח ריש סי' כ\"ה וז\"ל כ' הגהמי\"י בפ\"ד בשם העיטור כך ראינו שהגאונים וכל ראשי הישיבות שאין חולצין עד כימי השמים על הארץ דערבית עכ\"ל הובא במג\"א סי' ל' סק\"ב. דרישא דקרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכל המניח תפילין מאריך ימים ולכן בכל סידורי תפלה כתוב למען ירבו וגו' בפסקא בפ\"ע כאילו סיום הפרשה הוא בתיבת ובשעריך ובאמת הפסוק למען ירבו הוא בכלל הפרשה והסתומה היא אחר אותו פסוק ונשאלתי ע\"ז מאאמ\"ו שליט\"א וע\"ד הוא מטעם שאמרו בברכות ט\"ז א' בלמען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואתי ואני אומר שהוא להפסיק מקום חליצת התפילין בק\"ש של ערבית בזה הפסוק ואריכת ימים למניח ונשתרבב גם בק\"ש של שחרית: "
            ],
            [
                "בזה המקרא פתח רבינו לענין מזוזה כמ\"ש במנחות ל\"ג ב'. ש\"ת. ומש\"כ כאן צוה שתתן עול מצוות על מזוזות ביתך כו' הנה בנדפס כתוב מלכותו ומצוותיו ונראה שהוא מדוייק לענין הב' פרשיות, דפ' שמע הוא קבלת עול מלכות שמים ופ' והי' אם שמע הוא קבלת עול מצוות כברכות י\"ג א' במשנה. ",
                "עיין לעיל סי' שצ\"ט אות ל\"ז. ",
                "מס\"ת. לפנינו בגמרא איתא מספר ועיי\"ש ברש\"י ותוס' אבל בחי' מנחות המיוחס להרשב\"א כתב דבכל הספרים גרסינן מס\"ת ובס\"ת כתיב כתיבה כתבו לכם את השירה הזאת ונראה דדעת רבינו דס\"ת בעי שרטוט ועיין לעיל סי' רס\"ח. ",
                "דלא כהרמב\"ם פ\"א מהל' תפילין הי\"א שכ' דמזוזה א\"צ העבדה לשמה ועיין בקובץ תשובות הרמב\"ם סי' כ\"ה ובשירי קרבן יומא פ\"ג ה\"ו ועיין מנחות מ\"ב ב' תוד\"ה תפילין ובהגמי\"י להרמב\"ם שם כ' להקשות ע\"ד רבינו הרא\"ם דא\"כ גם גט ליבעי עיבוד לשמה ועיין מנחות ל\"ב ב' תוד\"ה כתבה שכ' וצ\"ע אמאי לא ילפינן לי' גט כתיבה כתיבה כו' ובס' נחל איתן להרמב\"ם שם דחה ג\"כ דברי רבינו וז\"ל דשאני התם [לענין דקדוק חסר ויתיר] דזה מוכח מכתיבה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע\"פ וכה\"ג אין דנין בג\"ש כמו שמוכח ממש\"כ רש\"י בשבת קל\"ב א' עכ\"ל ואני אומר דרבינו ס\"ל כמש\"כ הרמב\"ן במלחמות פ\"א דסוכה דהא דס\"ת הקלפים בעי עיבוד לשמה הוא מדכתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם עיי\"ש וא\"כ לאו מתורה שבע\"פ הוא ושפיר יליף כתיבה כתיבה מס\"ת ובלא\"ה עיין בפסחים פ\"א ב' שמבואר דילפינן גז\"ש מהלכה ועיי\"ש בצל\"ח. ",
                "ומסייעו בעבודה. כ\"כ בהגמי\"י פ\"א מהל' תפילין והרא\"ש בהל' ס\"ת סי' ג' בשם הרר\"ב ועיין ש\"ך יו\"ד סי' רע\"א סק\"ה ובביאור הגר\"א או\"ח סי' י\"א סק\"ח. ",
                "ל\"י למה כתוב ד\"ז כאן והלא בסמוך כתוב בדברי רבינו אר\"י א\"ש כתבה על שני דפין פסולה וטעמא כו' וא\"כ אך למותר הוא כאן ובנדפס יותר קשה כי כאן כתוב בנדפס אמר ר\"י א\"ש כתבה כו' ובהך דבסמוך כתוב בנדפס אמר ר' חלבו כתבה על שני דפין כו' ולפנינו בגמ' ליתא ר' חלבו עיין מנחות ל\"ג א'. ",
                "ובלבד שלא יעשנה כקובה ובלבד שלא יעשנה כזנב כ\"ה בגמרא ובנדפס ועיי\"ש בפרש\"י ובשמ\"ק שנדמ\"ח פירושו. ",
                "כשרה. ועיין רמב\"ם פ\"ה מהל' מזוזה ה\"ה מנהג הסופרים. ",
                "וטעמא כו'. כ\"כ רבינו מדנפשי' אבל הרמב\"ן בחי' לגיטין ד\"כ כ' בשם התוס' דהוא מגז\"ש דכתיבה כתיבה דבעינן ספר אחד ולא ב' וג' ספרים ובהע\"ש סוף פ' ויקהל אות כ\"ט ביאר דבריו דאע\"ג דבס\"ת כשר הרבה דפין היינו משום דס' גדול כזה דרכו להיות על הרבה דפין וכולן ספר אחד משא\"כ ס' קטן כמזוזה אין דרכו לכתוב על ב' דפין ומש\"ה אי כ' נראה כשני ספרים וכן בפ' סוטה כדאיתא בסוטה די\"ח. וכ' הש\"ח דמשכ\"ר יש לשאול כו' אינו אלא לפרש\"י דב' דפין בעור אחד קאמר דלפי' התוס' דשני דפין בשני חתיכות קאמר לק\"מ כמבואר בתוד\"ה כתבה וגם מטעם רבינו דכתיבה א' א\"ר ולא ב' כתיבות לפי\"ז אפי' בעור אחד הו\"ל ב' כתיבות ונ\"ל לתרץ שאלת רבינו עפמש\"כ כאו\"ז ת\"א סי' תקל\"ט וז\"ל דגבי גט ה\"ט דכשר בשני דפין משום דעדים חתומים וחתימתם מחברת לשני עמודים יחדיו להכי חשיב ס' אחד אבל גבי מגילת סוטה שני דפין בעור אחד חשיבי שני ספרים עכ\"ל ובשו\"ת מנחה בלולה למהר\"ש מסלאנים ד' ע\"ב א' כ' לתרץ שאלת היראים וז\"ל דגט אע\"פ דנקרא ספר מ\"מ התם מקלינן דהא באמת לא אשכחן בגט דבעי שרטוט וגם להקפיד בחסירות ויתירות כמש\"כ התוס' במנחות ל\"ב ב' ד\"ה כתבה. מחמת דבאמת בגט אינה מצוה כדה\"ת מנחות ל\"ד א' ד\"ה נאמר ולהכי אין מקפידין בשני דפין אף בעור אחד אבל לא במזוזה דשירטוט ג\"כ וחסירות ויתירות גמרינן בג\"ש אליבא דשמואל ולהכי אמר שמואל בשני דפין אף בעור אחד דפסולה ובפרט שהיראים גופא כתב הא דגמר שמואל במזוזה כתיבה כתיבה היינו מכתיבה דס\"ת ולא מגט וא\"כ אין קושיא כלל עכ\"ל ובאמת רבינו לא מקשה מ\"ש דמזוזה כתבה על שני דפין פסולה ואילו בגט כשר על ב' דפין דא\"כ למ\"ל לרבינו להביא דבגיטין פ\"ב אמרינן לענין גט ספר אחד א\"ר ולא שנים ושלשה ספרים אלא דרבינו הקשה על הטעם דמזוזה שכתבה על שני דפין פסולה דכתיבה אחת א\"ר ולא שתי כתיבות דא\"כ ה\"נ בגט דכתיב וכתב לה ספר כריתות כתיבה אחת אמרה תורה ולא שתי כתיבות ויופסל נמי בכתב הגט על שני דפין ואילו בגיטין פ\"ב אמרינן דשני ספרים פסולין בגט מדכתיב ספר משא\"כ שני דפין כשר דספר אחד הוא ולא מיפסיל מטעם שתי כתיבות כדדרשינן במזוזה ויש להטעים יותר דלכאורה קשה מנלן דוכתבתם הוא כתיבה אחת ולא שתי כתיבות אלא צ\"ל וכתבתם על מזוזות משמע כתיבה שראויה למזוזה אחת ולא שתי כתיבות שראוים לחלק לשתים כפרש\"י בד\"ה ראויה וע\"ז מקשה רבינו ה\"נ נימא וכתב לה ספר כתיבה אחת דהיינו שראויה לספר אחד ולא ב' כתיבות בב' דפין שראויה לחלק לב' ספרים וא\"כ אין התחלה לתי' המנחה בלולה על שאלת רבינו. ",
                "אלא תוספת שמירה. וז\"ל ספר הפרדס הגדול לרש\"י ז\"ל סי' רפ\"ה, ובסוף הארץ ד' סימנים וצריכה ז' מלאכים בסוף שורות הדברים מיכאל וסימן ובסוף שורות ובשכבך גבריאל וסימן זה. ובסוף מצוה עזריאל וסימן. ובסוף עשב צדקיאל וב' סימניו ובסוף ואבדתם שרפיאל ובסוף אתם רפאל ובסוף ובשעריך ענאל וסימן. ובמזוזה שכ' ר' יהודה חסיד היה כתוב ג' פעמים יה ובסוף [נראה שצ\"ל בסוף] שיטה ראשונה ובסוף שיטה והיה אם שמע ד' פעמים יה. ובסוף שיטות בכל יורה סימן כזה ובסוף שיטה והשתחויתם ב' פעמים יה יה עכ\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ה מהל' תומ\"ז ה\"ד אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות ה\"ה בכלל מי שאין להם חלק לעוה\"ב שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב\"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היא קמיע של הניית עצמן כו' וכ\"כ שם בהגמי\"י שלא לכתוב במזוזה לא חותם ולא מלאך רק שתי הפרשיות כאשר הם כתובות לא להוסיף אפי' אות אחת ודלא כרא\"ם אשר כ' צורת המזוזה וחותמות ושניות מלאכים כו' עיי\"ש ומש\"כ רש\"י בסנהדרין כ\"א ב' ד\"ה ליבונאה. אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות עכ\"ל רש\"י וע\"כ כיון על הוספה שבמזוזה מכ\"מ י\"ל שהי' נהוג על אחורי המזוזה ובחי' הר\"ן שם כ' על גג המזוזה אבל לא על סדר כתיבת הפרשה כ\"כ בהע\"ש סי' קמ\"ה או\"ד ובנדפס כתוב אחר תוספת שמירה בזה\"ל וכותב על הארץ בסוף שיטה או בראשה וצורת המזוזה וחותמיה וראשיה שורות תמצא בפוסקים עכ\"ל והשם חדש שם כ' תיבות הללו מן וכותב כו' עד בראשה מקומן לעיל אחר ואי זה שיעשה כשירה ובאמת לא ראה גי' הכת\"י שלפנינו שכתב רבינו וזו צורת המזוזה כו' עד וכותב על הארץ בסוף שיטה או בתחלת שיטה כו' והמסדר הרר\"ב קיצר כל צורת המזוזה וחותמיה עד וכותב כו' וא\"כ אין כאן חילוף אלא דלוג ובשלשלת הקבלה כתב על רבינו הרא\"ם שהיה חכם גדול גם בחכמת הקבלה וכאן ראינו ראי' לדבריו וכ\"כ רבינו לעיל סי' שצ\"ט עיי\"ש אות ל\"א בביאורי. ",
                "ר' מאיר היה כותבה על דוכסוסטוס כו' כ\"ה לפנינו בגמרא ועיי\"ש בתוס' וגי' הנדפס א\"ר אלעזר מאיר היה כותבה כו'. ",
                "נראה מדברי רבינו שהידור הוא להיות ריוח יותר ממלא אטבא דספרי ועיין בהרא\"ש הל' מזוזה סי' ד' שכ' אבל בסופה א\"צ ריוח וכ\"כ הרמ\"א ביו\"ד סי' רפ\"ח סעי' א' ובסופה א\"צ להניח כלל. טור. ופי' שם הש\"ך דשום גליון א\"צ להניח אבל מכ\"מ צריך להניח מעט כדי שיהיו האותיות שבסוף השיטות מוקפות גויל עכ\"ד אולם ראה זה מצאתי בס' האגודה במנחות שם וז\"ל וכיון דכריך מאחד כלפי שמע צריך בתחילתו לגול היקף ובצד אחר כמלא אטבא דהיינו כדי אחיזה עכ\"ל. ",
                "וחצרות מסידור לשון רבינו שכ' וחצרות אחר מדינות נראה לי שמפרש חצרות מלה\"כ (בראשית כ\"ה ט\"ז). בחצריהם. והיינו כרכים שאין להם חומה והוא מגביל למדינות שפי' כרכים המוקפים חומה כמש\"כ הגרש\"ש יומא שם ובשאלתות דרא\"ג סי' קמ\"ה כגי' רבינו. ",
                "או נעשה משל הקדש. פי' אע\"ג דיש בה בית דירה פטור מן המזוזה אולם ע\"ז לא הביא רבינו ראי' ונראה דיליף לה מן והלשכות שהי' להם בית דירה ולא היה להם מזוזה כמ\"ש ביומא י' א' ודלא כמש\"כ הגראמ\"ה הורוויץ בהגהותיו ליומא י\"א ב' עמש\"ש בגמרא יצאו אלו שהן קודש וז\"ל ר\"ל אם אין בהם בית דירה אין בהם משום בית האוצרות שהן תשמיש קודש אבל בדירת אדם לא שייך הך פטורא רק משום דירה בע\"כ למ\"ד הכי עכ\"ל וע\"ד רבינו הרא\"ם כאן אינו כן אלא דגם בדירת אדם אם נעשה משל הקדש פטור ועיין הגרש\"ש יומא י' ב' ואני כתבתי לדעת רבינו. והמאירי ביומא פ\"א כ' ואי קשיא לך לשכת פרהדרין גופה לא לחייב במזוזה מדאמרינן לקמן מה בית שהוא חול וכו' יצאו הר הבית והלשכות והעזרות שהן קודש ואין טעונין מזוזה תרצו בה דפתוחה בחול היתה ותנן כל הלשכות שהם בנויות בקודש ופתוחות בחול תוכן חול עכ\"ל. וראיתי כאן להעיר עמש\"כ ביו\"ד סי' רפ\"ו סעי' י\"א הבית שבספינה פטור מן המזוזה וכ' בס' נחל איתן להרמב\"ם פ\"ו מהל' מזוזה ה\"ט מקור לזה מהירושלמי שילהי מגילה תפילין ומזוזה מי קודם כו' רה\"א תפילין קודמת כו' מ\"ט דר\"ה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדבריות ואם איתא דבית שבספינה חייבת במזוזה הרי מזוזה ג\"כ נוהגת במפרשי ימים אלא ש\"מ דבית שבספינה פטור מן המזוזה וכ\"כ בס' נת\"ע על ל\"ב מדות מדה י\"ב בחי' ובשו\"ת מו\"א אוהל ברכות והודאות אות א' ובמחכ\"ת לא מכרעא מידי ד' הירושלמי ראי' לדין בית שבספינה דכוונת הירושלמי בטעמא דר\"ה הוא דתפילין הוא חוב המוטל על גופו ש\"א ואי אפשר להפטר ממנה משא\"כ מזוזה אפשר שהוא בים או הולך במדבר שאין שם בית ואין עליו חיוב מזוזה כלל אבל לענין אם יש בית בספינה אם נקראת בית לעשות לה מזוזה או לא זו לא שמענו מדברי הירושלמי. כלל וכלל ובס' מחנה חיים סי' ט\"ו כ' ע\"ד הירושלמי שנקטו שמזוזה אינה נוהגת במפרשי ים ולא נקטו שאינה נוהגת בכל בתים השאולים והשכורים ושותפות נכרים אלא פשיטא דכולם חייבים מדאורייתא כדעת ראשונים שהבאתי עכ\"ל ואיני מכיר ראיה זו דהא שפיר אמרו בירושלמי עדיפא יותר דאפילו בלא בית כלל מ\"מ תפילין נוהגת שחובת הגוף היא ואין להפטר ממנה בשום אופן משא\"כ במזוזה ומש\"ה תפילין קודמת. ",
                "ורב יוסף חד כו' כצ\"ל וכ\"ה ברי\"ף והרא\"ש ולפנינו בגמרא הגי' אבא יוסי אבל בעירובין י\"א א' איתא ורב יוסף וגי' הנדפס מאי פיתחי שימאי דלית להו תקרה למעלה מן הפתח פי' כותל שאינו נדבק הדלת אלא למזוזות ולמעלה פתוח ואמרי לה דל\"ל שיקפי פי' מקום חיתוך כו' וכ' הווי העמודים דכוונת רבינו בפי' דאין לו תקרה היינו המשקוף העליון וכפרש\"י בלשון הראשון תקרה אסקופא עליונה ולי נראה דאין זה כוונת רבינו אלא שלעולם יש להפתח אסקופא עליונה אלא שלמעלה מן האסקופא אין כותל אולם מפרש\"י בעירובין י\"א א' ד\"ה תקרה נראה כפי' הווי העמודים והפי' שכ' רבינו כאן הוא כפרש\"י בלשון הראשון וכ\"כ התוס' שם ויש לכוין פי' רבינו שיעלה נמי על מ\"ד דל\"ל תקרה כמש\"כ התוס' פי' מקום שהדלת שוקף שם מלמעלה אינו שוה כו' וא\"כ תקרה הוא אסקופא עליונה ושקפי מזוזות כפרש\"י. ",
                "בהגמי\"י פ\"ו מהל' תומ\"ז כ' ע\"ז דדעת הסמ\"ג עשין כ\"ג אינו כן שכ' שם פתחים שוממין פטורין מן המזוזה שאין להם משקוף או תקרה וכ\"ה דעת הרמב\"ם ועיין הע\"ש שאילתא קמ\"ה אות ט'. ",
                "פפי. לפנינו רב פפא וכ\"ה בנדפס. ",
                "רבינו לא כ' כאן הלכה כדברי מי ודעת הרמב\"ם דהלכה כחכמים אבל הרא\"ש פסק בהל' מזוזה סי' י\"ד כר\"מ והש\"ך בר\"ס רפ\"ז כתב דיקבענה בלא ברכה משום ספיקא דדינא או כר\"מ או כרבנן וכ\"כ הח\"א כלל ט\"ו אות ז' \"ואם מצד ימין י\"א דחייב ולכן יקבענה בלא ברכה\". ",
                "פי' כו' הפירוש שכתב רבינו הוא מה שאמרו בגמרא ל\"ג ב' ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחיקה כו' והש\"ך בנקה\"כ יו\"ד סי' רפ\"ט הביא דעת הרא\"ם להלכה עיי\"ש שהביא לשון היראים כמו שהוא לפנינו אמר רב חסדא מצוה להניחה בתחלת כו' ובאמת לפנינו ל\"נ בגמרא אמר רב חסדא כו' אלא אמר ר\"ז אמר ר\"מ א\"ש שכ' רבינו בסמוך ובסמוך כ' רבינו ואמר ר\"ח מצוה להניח בטפח הסמוך לרה\"ר כו' וממ\"ש ואמר ר\"ח נראה כמשכ\"ר כאן אמר ר\"ח מצוה להניח בתחילת שליש העליון ומש\"ה כתוב באידך מימרא ואר\"ח אבל לפנינו הגי' אמר רבא מצוה להניח בטפח הסמוך לרה\"ר ובבה\"ג איתא אמר רבה ומש\"כ כאן רבינו בסמוך ועוד דקיימא שמואל כותיה בנדפס הגי' דקיימי שמואל ורב חסדא כוותיה והוא מתאים לגי' רבינו אמר רב חסדא. ",
                "יותר ל\"נ כו'. נראה פשוט דכוונת רבינו עד טפח ולא עד בכלל נקרא מזוזה. יותר מזה והיינו טפח ל\"נ מזוזה וכ\"כ רבינו בסוף הסימן וגם כי מושכב שמא יעמיק במזוזה טפח ומיפסל עכ\"ל הרי דטפח פסולה וכלשון הגמרא העמיק לה טפח פסולה אבל בנדפס הגי' יותר מטפח נקראת חומה ויצא משם מזוזה וא\"כ דעת רבינו כבה\"ג סי' כ\"ו שכ' בזה\"ל חקק בכותל והרחיק טפח ונתנה הר\"ז כשרה יתר מכאן פסולה ובשו\"ת עמודי אש סט\"ז אות מ\"ט הניח דבריהם בצ\"ע דהא בגמרא מבואר דטפח פסולה ובירושלמי ספ\"ד דמגילה שמואל אמר נתנה לפנים מטפח פסולה ופי' הק\"ע בפי' הב' שהעמיק חור בכותל כו' וכ\"כ האשכול הל' מזוזה ולענ\"ד הי' נראה שט\"ס בבה\"ג וצ\"ל חקק בכותל והרחיק עד טפח כו' והוא כדברי היראים דכאן פי' עד טפח כו' וכ' בס' דעת קדושים להל' מזוזה סי' רפ\"ט במקדש מעט סקכ\"ח דלפי הטעם שכ' רבינו היראים ה\"ה כשקובעה על הסף משוך טפח מחודו אל פנימית הבית והיינו טפח רחוק מחלל הפתח פסול אף שגוף הסף שקבועה עליו רחב יותר פסול ואע\"ג דכשקבעה בעץ המזוזה כשר דיעבד גם שלא בחלל הפתח אך לא בכותל חוץ למזוזת השער כמש\"כ בגדולי הקדש שם סק\"ד וכ\"כ החיי אדם כלל ט\"ו דין כ\"א עיי\"ש בנ\"א. ",
                "א\"ר דרך ביאתך כו' כ' השם חדש תירוץ רבא דמתרץ להברייתא דרך ביאתך בימין היא ברייתא דספרי פ' ואתחנן ביתך על ביאתך של ימין בכניסה וצ\"ל דרבא לא ידע הך מתניתא דספרי דא\"כ לא הוה אמר לה מדנפשיה ובמחכ\"ת ז\"א דבספרי י\"ל דהיינו בימין היד וא\"כ אכתי יש להקשות מנ\"ל דבעי מימין היד אימא ביתך ביאתך ומשמאל היד וכקושיית הגמרא מאי תלמודא ועז\"א רבא דרך ביאתך בימין הלוכו דהיינו רגלים שבא בהם לבית וכי עקר אינש כרעא דימינא עקר ברישא וא\"כ בעי דוקא בימין הרגל ועיין ש\"ש לשאלתות אות ק\"מ ורב שמואל ב\"א אמר מדכתיב מימין בבוא איש בית ה' ילפינן דכל דבר הנתון דרך ביאה צריך ליתן בימין. ",
                "פי' כו' עיין במ\"ע פ\"ו מהל' תומ\"ז שכ' וז\"ל דהא בעינן וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך אלמא מזוזה ושער תחילה ואח\"כ וכתבתם עכ\"ל ועיין הלק\"ט להרא\"ש הל' מזוזה סי' י\"א במש\"ש משום תעשה ולא מן העשוי שכ' המעי\"ט ע\"ש הלבוש סי' רפ\"ט בזה\"ל כלומר שזה דומה לתעשה ולא מן העשוי שנאמר גבי סוכה דהכא נמי כתיב וכתבתם על מזוזות ביתך דמשמע שתקבעם על המזוזות כשהוא שקוע בבנין של ביתך ולא שתקבעם במזוזה ואח\"כ תשקע המזוזות לבנין ביתך כו' והן הן ד' היראים כאן בפי' ודלא כפרש\"י בד' ל\"ג א' שפי' דמזוזה גמרינן מציצית דכתיב בה תעשה והגרי\"פ בחי' הש\"ס שבספרו קשות מיושב כ' מצוה להסביר באיזה ענין ילפינן להקיש מזוזה לציצית כו' ומצוה ליישב ועיין הע\"ש שאי' קמ\"ה אות ח' מש\"ש והנחל אשכול ח\"ב צד צ\"ד בתשובה ב' האריך בדברי רש\"י ליישב קושיית הגרי\"פ ולא הביא ד' רבינו דיליף לה מגופיה דקרא ולפ\"ד רבינו הרא\"ם לא שייך בתפילין לומר וקשרתם לאות על ידך ולא שכבר קשור ומונח דהא וקשרתם דתפילין היינו הידוק בזרוע כדלעיל סי' שצ\"ט וא\"כ אם פתח התפילין לבדוק הפרשיות ותופרן אח\"כ מחדש רשאי ליתן הרצועה תוך המעברתא בעוד הקשר הישן קשור ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי עיי\"ש בנחל אשכול והרביד הזהב בפ' ואתחנן הביא ד' היראים כאן בפי' וכ' עליו בזה\"ל ואין ספק שכיון היראים לסוגיא דקדושין כ\"ב ב' מה מזוזה מעומד כו' דלא מיקרי מזוזה כ\"א מעומד עיי\"ש. ",
                "שיכול והלא דין הוא [כו'] כ\"נ דצ\"ל וכוונת רבינו למ\"ש בספרי וכתבתם שומע אני ע\"ג אבנים הרי אתה דן נאמר כאן כתב ונאמר להלן כתב מה להלן ע\"ג אבנים אף כאן ע\"ג אבנים ורבינו קיצר הדברים וכ' תיבת כו' לרמז על הדין וע\"ז סיים נאמר כו' ובסמוך כ' רבינו ואע\"ג דאיכא למילף כתיבה כתיבה מאבנים כו' והיינו הך שכ' מתחלה שיכול והלא דין הוא כו' ועיין חולין כ\"ב א' תוד\"ה שיכול. ",
                "דכתיב כו' כפרש\"י שם ל\"ב ב' ד\"ה כתיבה א\"נ כו' ועיין ברש\"י ל\"ד א' ד\"ה להלן כתיבה שפי' וכתב לה ספר ועיי\"ש בתוד\"ה נאמר. ",
                "רבא. לפנינו רב אשי. ",
                "פי'. דלא כפרש\"י ותוס' אלא כפר\"ת מגילה כ\"ד ב' ד\"ה סכנה. ש\"ח. ",
                "צד. בנדפס ציר וכצ\"ל בסמוך ומש\"כ כאן רב אדא אמר בנדפס אמר רב יהודה ועיין בש\"ס בגליון. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס שנראה כי המעתיק דלג כ\"ז ועיי\"ש בתוד\"ה הא פי' ר\"ת ובס' הישר לר\"ת סי\" ת\"כ וזהו \"רבי\" שכ' הרא\"ם ועיין לעיל סי' שצ\"ט אות מ\"ז בביאורי. ",
                "דמסקינן כו' עד וכל מצוה חסר בנדפס שדלגו המדפיסים מא\"צ לברך הא' לא\"צ לברך הב' ועפי\"ז מש\"כ השם חדש עמשכ\"ר א\"צ לברך דהול\"ל אין לברך דאיסורא איכא כו' לק\"מ דרבינו כ' כלשון הגמרא מנחות שם שאמרו ג\"כ א\"צ לברך ותל\"מ. וכ' עוד הש\"ח דלדברי רבינו דפוסל מילה בנכרי לא משכחת לה מצוה שעשייתה גמר מצוה וגמר מלאכה וכשירה ע\"י נכרי אלא מצות מעקה. ושינה רבינו מלשון הגמרא שאמרו בישראל צריך לברך דמשמע בזמן שעושהו הישראל צריך לברך וכ' רבינו ישראל צריך [ובהכת\"י שלפניני חסר תיבת ישראל] דמשמע בזמן שעושהו הנכרי ע\"י ציווי ישראל צריך לברך ישראל וכמש\"כ המח\"א בה' שלוחין סי' י\"א דמי שמתקן מעקה ע\"י אומן נכרי שמברך הישראל עכ\"ד הש\"ח בנדפס סי' זה ובסי' קנ\"ז עיי\"ש ועיין בהגהות יד שאול יו\"ד סי' ק\"כ ט\"ז סקי\"ז מה שתי' שם על קושיית הזהב מזוקק ובחי' בית מאיר שם. ",
                "לאלתר משום ישוב א\"י. נראה מדברי רבינו דשוכר חייב מדאורייתא מדלא כ' שוכר בתולדה וכ\"ד החינוך מ' תכ\"ג והנשמת אדם כלל ט\"ו או\"ב כתב שכ\"ה דעת רש\"י בפסחים ד\"ד ובב\"מ ק\"א ב' וזש\"ר דאמר ר\"מ מזוזה כו' דבא ליתן טעם על מה ששוכר חייב במזוזה ולא פטרינן לי' מדכתיב ביתך ונימא ולא של אחרים עז\"א רבינו דאמר ר\"מ כו' וטעמא דכתיב ביתך ודרשינן ביאתך אלמא ביוצא ובא הקפיד הכתוב ור\"ל אבל לא קפדינן שיהא הבית שלו ודלא כדה\"ת ע\"ז כ\"א א' סד\"ה הא שכ' ואע\"ג דדרשינן ביתך ביאתך להניחה בימין דרך ביאה מ\"מ תרי ביתך כתיבי אבל רבינו לא ס\"ל הכי. ובטעם דהשוכר בית בחו\"ל פטור מן המזוזה כל ל\"י כ' התוס' במנחות שם דלאו בית דירה דידי' הוא כדאמרינן בב\"ב ח' א' כל שנשתהא שם ל' יום נחשב מיושבי העיר אבל פחות לא והיינו עכ\"פ לפ\"מ שרצו לומר דשוכר חייב מדאורייתא כמש\"כ הפ\"ת בנ\"צ יו\"ד ס\"ס רפ\"ו עיי\"ש דלפי\"ז אם שכר על יותר מל' חייב מיד אולם רש\"י פי' טעם שפטור כל ל\"י שמא יחזור בו וכ' הגרא\"ד שליט\"א ע\"ד רש\"י נראה כוונתו שיחזור בו מלדור שם אבל לא לענין התשלומין קאמר דודאי כשכבר שכר כדין השכירות אי אפשר לו לחזור וא\"כ אין נ\"מ לטעם רש\"י דאף כששכרה על יותר מל\"י מ\"מ פטור כל ל' יום אולם בס' יד הקטנה הל' מזוזה במנחת עני אות כ\"ה כתב דאף לפרש\"י אם שכרה באופן שלא יכול לחזור בו דחייב תיכף משעה ראשונה עיי\"ש וע\"ד הגרא\"ד שליט\"א נראה יותר דצ\"ל בדברי רבינו אמר רב משרשיא כו' [ולא דאמר] והוא ענין בפ\"ע. עוד כתב די\"ל לדעת הרמב\"ן ז\"ל דמצות ישיבה בא\"י היא עשה גמורה א\"כ חשוב שוכר בא\"י יותר מבחו\"ל וי\"ל דבחו\"ל שוכר חייב מדרבנן ובא\"י חייב מן התורה דרחמנא אחשביה לדירתו עכ\"ד ועיין לעיל סי' מ' אות ב' בביאורי מה שרמזתי בקוצר ובש\"מ לב\"מ ק\"א ב' כ' טעמא דמזוזה חובת הדר היא וז\"ל לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית כדאמרינן בהגדה שלא כמדת הקב\"ה מדת ב\"ו כו' [ע\"ז י\"א א'] אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אא\"כ דר בה כו' עיי\"ש ורש\"י בפסחים ד\"ד א' פי' תרווייהו לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך כו' ורבינו לא כ' שמשמרתו: "
            ],
            [
                "בירושלמי ס\"פ הרואה איתא ר\"מ אומר אין לך אדם מישראל שאין המצות מקיפות אותו תפילין בראשו תפילין בזרועו ומזוזה בפתחו מילה בבשרו ד' ציצית בטליתו מקיפין אותו הוא שדוד אומר שבע ביום הללתיך וגו' וכה\"א חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. ומדהביא קרא דשבע ביום וגו' ש\"מ דכוונת הירושלמי לחשוב שבע מצות וקשה דתמניא הוויין ובביאורי מהרש\"ה לתניא רבתי ענין א' אות ט\"ז כתב דבירושלמי חשיב לתפש\"י וש\"ר בחדא ואינו נראה לי דכלפי לייא תפש\"י וש\"ר דאין מעכבין זא\"ז חד חשיב להו וד' ציצית דמעכבין זא\"ז חשיב להו בארבע ואומר אני דהירושלמי חשיב ציצית בתרתי תכלת ולבן דאין מעכבין זא\"ז ודומיא דהכי תפש\"י וש\"ר הרי ד' ומילה בתרתי דהיינו מילה ופריעה ומזוזה הרי שבע ובמדרש תנתומא סדר ראה סי' י\"ג דרשו עה\"פ כי כל ביתה לבוש שנים. שנים שְֹנַיִם מילה פריעה. ציצית. תפילין. הענק תעניק. נתן תתן כו' וע\"כ דר\"ל דבמילה יש שנים דהיינו מילה ופריעה וכן בציצית שנים דהיינו תכלת ולבן וכן בתפילין שנים ש\"י וש\"ר וכו' ובס\"ת להגאון ריעב\"ץ כתב בברכת להכניסו שתמהו רבים היכן מצינו שתי ברכות על מצוה אחת וכתב שם נראה ברור משום ששתי מצות הן מילה ופריעה לפיכך תקנו לכל אחד ברכה בפ\"ע כו' עיי\"ש והוא מתאים לפירושי בד' הירושלמי. וע\"ד הגרא\"ד שליט\"א דמילות מילה שבבשרו שבירושלמי הוא ט\"ס וכ\"כ בספר ניר ע\"ד הירושלמי וז\"ל לכאורה מילה מיותרת דיש כאן שבע לבד מילה כו'. ועוד דהיינו דאמר כיון שהביט במילה שלו התחיל לקלס להקב\"ה למנצח על השמינית דר\"ל שהיא מצוה שמינית כו' עכ\"ל מיהו האבודרהם כ' ע\"ש הר\"ר משה כהן שפי' מילה מצוה שמינית אחר ז\"מ שנצטוו בני נח וכן פי' בעל ס' חרדים שם. ",
                "יונתן ב\"ב. כ\"ה בספרי אבל בגמרא יוחנן ב\"ב. ",
                "כפיר\"ת בתוס' שם ד\"ה בש\"א דלא כפירש\"י והוא כלשון אחר שפרש\"י בבכורות ל\"ט ב'. ",
                "החוטין שלא ידבקו כו' דלא כהעיטור שפי' להפריד תכלת לצד אחד ולבן לצד אחד וא\"כ לדעת רבינו הוא לעיכובא דלא כמג\"א סי' ח' סק\"י שכתב דברי העיטור ע\"ד השו\"ע וכ\"כ הגרד\"ל במנחות ד' מ\"ב א'. ",
                "הענף. צ\"ל הכנף. ובתוס' מנחות ל\"ט ב' ד\"ה או הביאו דברי הספרי ובהל' ציצית של רבינו שלמה זצ\"ל שבשה\"ל השלם פי' מ\"ש בספרי שומע אני יעשה כולה ציצית בזה\"ל כלומר שימלא כל הטלית כולה ציציות הרבה מלא כל ארבע שפתיה ת\"ל גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך דהיינו אחד לכל קרן מדלא אמר על סביבותיה עכ\"ל ותמיהני על פי' זה דגם בפ' שלח כתוב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם והוה לן למידק מדלא כתיב ועשו להם ציצית על סביבות בגדיהם ש\"מ שא\"צ למלאות הבגד בקצהו לארכו ולרחבו מתחילתו ועד סופו בציצית הרבה ולמה הביאו בספרי אותו פסוק דגדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו'. ועוד קשה דבספרי איתא ת\"ל גדילים תעשה לך ותו ל\"מ ולא סיימו על ארבע כנפות כסותך שהוא העיקר לפרש\"י וע\"כ הנראה פשוט בביאור הספרי שומע אני יעשה כולה ציצית דה\"פ יכול שכל החוטין התלוי על כנפי בגדיהם יהיו מפוזרין מראש ועד סוף עד שלא יהיה בו גדיל כלל ת\"ל גדילים תעשה לך הרי שצריך שיהיה גדיל אי גדילים כו' ת\"ל ציצית הא כיצד כו' ובדה\"ת דמנחות ל\"ט ב' ד\"ה או הביאו ד' הספרי בקיצור וצריך להגיה בדה\"ת כך ובספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה ציצית ת\"ל גדילים תעשה לך שומע אני יעשה כולה גדילים ת\"ל ציצית כו' ועיין ס' הפרדס סי' ל\"ו. ",
                "פי' ולאו דוקא בזמן דאיכא תכלת אמרינן הכי ועיין רמב\"ם פ\"א מהלכות ציצית דין ט' ובכ\"מ שם. ווי העמודים. ",
                "ר' חייא. לפנינו בגמרא רבי אומר. ",
                "ז' חוליות כן פרש\"י וי\"מ ז' כריכות כ\"כ התוס' שם וי\"מ לא יפחות מז' כריכות בין כל קשר וקשר ורבינו שכתב פי' בין קשר לקשר יעשה כך אחר מש\"כ והראשון נראה ר\"ל כמש\"כ רבא ל\"ת ב' צריך לקשור על כל חוליא וחוליא נמצא דהחיליות בין כל קשר וקשר והריקאנטי סי' ב' הביא פי' רבינו. ",
                "ז' רקיעין. בחגיגה י\"ב ב' א\"ר יהודה שני רקיעין הם ועיי\"ש בטו\"א שהקשה עליו מהך ברייתא דמפורש דז' רקיעין הם ולא ראה בספר האשכול שעדיין לא נתפשט בימיו שכ' בהל' ציצית ודאמר הכא ז' רקיעין ובחגיגה אמר ב' רקיעים הם שנאמר השמים ושמי השמים ל\"ק התם אב' רקיעים גדולים קאי וה' אחרים קטנים מהם עכ\"ל וצ\"ל לפ\"ד האשכול דר\"ל דפליג אר\"י ואמר שבעה רקיעים הם ה\"ק דה' האחרים גדולים ג\"כ כהב' ובהא קמיפלגי וה\"נ רבנן דאמרי במדרש שוח\"ט מ' קי\"ד שלשה רקיעים הם בזה פליגי אבל לד\"ה ז' רקיעים יש. ",
                "פי' כו' כ' הגרד\"ל בהגהותיו למס' מנחות בזה\"ל מפי' הרא\"ם בספר יראים משמע שמפרש ל' נוטפת הוא לשון טפי פי' שיהא יותר על הקרן היינו שירחיק מקרן וכדס\"ל לר' יעקב כמלא קשר אגודל והיינו דאפסקינהו הש\"ס בין דר\"פ לדר\"י ובאמת שלשון רש\"י ג\"כ נוטה קצת לזה וכ\"מ בהגמי\"י אבל הנ\"י פי' אליבא דרש\"י נוטפת לשון הטפה במשקין והיינו שיהא הציצית מטיפין על הקרן מצד הבגד ולא שיהא תלוי למטה אף שהנקב הוא למעלה מקשר אגודל מ\"מ אם התחיל לעשות גדיל רחוק משפת הכנף אזי נוח לכפל לירד למטה ולא יהיה נוטפת על הקרן ואסור וכ\"כ בהגמ\"י בשם הרא\"ם ודלא כהרא\"ם שלפנינו וכ\"כ בשם רבו הר\"מ דרוטנבורג כו' עכ\"ל ובאמת מש\"כ בהגמ\"י בשם הרא\"ם כ\"כ הרא\"ם להלן וא\"כ הרי דברי הרא\"ם סותרים זא\"ז להגרד\"ל ועיין הע\"ש סי' קכ\"ז אות ח' שכ' שם לבאר דברי היראים דס\"ל כמש\"כ רא\"ג שם והא דפסול למעלה מג' אצבעות לא משום שנקרא בגד כהסמ\"ג שהרי למטה מג' ג\"כ הוא בגד ולא כנף אלא הטעם דעד ג' אצבעות מיקרי על הכנף אבל יותר מג' אצבעות שהוא שיעור חשוב מיקרי מעל דמעל וכענין דאי' ביבמות דק\"ג א' עיי\"ש ועיי' להלן אות י\"ד. ",
                "באצבעיים. כ\"כ בשאלתות כת\"י סי' קכ\"ז ועיי\"ש בהע\"ש אות ז' שכ' ואינו מובן כלל ונראה דט\"ס הוא כו' ואני אומר דפי' הוא לקשר גודל כמה הוא עז\"א באצבעיים כמש\"כ הש\"ך ביו\"ד סי' מ\"ו סקי\"ג ובהל' ציצית של רש\"י ז\"ל מלא קשר אגודל ושיעורו כשתי אצבעות. ",
                "לפנינו רב סמא וכ\"ה בנדפס רב סמא חזייה כו' ונראה שכצ\"ל כאן צריכא דרב פפא. רב סמא חזיא כו'. ",
                "וטעמא כו' בנדפס כתוב כדאמרינן בפ\"ק דמנחות והוא ט\"ס וכמש\"כ כאן הוא הנכון והנה רבינו מפרש ופתילהו מתוכו היינו שצריך לפותלו כעין פתילה שהיא כפולה כפי' התוס' מנחות ל\"ח א' סד\"ה התכלת וכתב הש\"ח ול\"י אמאי השמיט רבינו הא דאמרינן מנחות מ\"ב א' מר בריה דרבינא עביד כדידן והוא מאי דקי\"ל למנהג. ",
                "פי' עיין מש\"כ לעיל אות י' ובארצה\"ח אר\"י סי' י\"א ס\"ק י\"ג ובהגהות מצפה איתן למס' מנחות מ\"ב א'. ",
                "ב' קשרים זה ע\"ז כו' נראה דרבינו ס\"ל כדעת הטור בשם הרא\"ש. שהביא ברמ\"א יו\"ד סי' ש' ס\"ב דלא הוי כלאים אלא בב' תכיפות וקשר ב' ראשי החוט וא\"כ בתכיפה אחת לא מהני קשר והיינו קשר אחד אבל בב' קשרים אפי' תכיפה אחת הוי חיבור וכ\"כ שם הפרישה סק\"י ועיין בפתחי תשובה וז\"ש רבא ש\"מ קש\"ע דאורייתא ר\"ל דאורייתא שיעשה באותו קשר ב' קשרים זע\"ז וכמש\"כ בחי' המיוחסות להרשב\"א מנחות שם ד\"ה א\"נ כו' וזהו דעת רבינו אבל הט\"ז ביו\"ד שם סק\"ד לא נחית לדעת רבינו ומפרש קש\"ע דאורייתא בקשר אחד ואפ\"ה ניחא לי' בציצית שאין שם רק דיבוק החוטין להבגד ולא במהרה ינתק משא\"כ בכלאים שמחבר ב' דברים כאחד ומצאתי כסברת הט\"ז באו\"ז הל' שבת סי' ס\"ז בשם הראבי\"ה עיי\"ש היטב ודלא כהתפאר\"י בפי' למשנה סוף כלאים אות ס' שכתב ע\"ש הט\"ז בזה\"ל דהתם [גבי ציצית] מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק עכ\"ל ובאמת לפנינו בט\"ז טעם אחר גם משכ\"ש דבל\"ז ל\"ק דהא דהתירה התורה כלאים בציצית משום החוטין דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן וקשרן יחד בב' קשרים דודאי הוי חיבור עכ\"ל אינו מדוייק דאי בב' קשרים בלא\"ה לק\"מ קושיית הט\"ז כמש\"כ לדעת רבינו הרא\"ם ועיין להלן סי' תכ\"ב בביאורי אות כ\"ט ומה שציינתי שם. ",
                "והיינו דכתיב כו' כפרש\"י מנחות מ\"ג ב' ד\"ה שקולה ועיין פי' התורה להרמב\"ן ובדברי התוס' מנחות ל\"ט א' ד\"ה לא והרא\"ש בהלק\"ט הל' ציצית סי' ט\"ו כתב בתנחומא קאמר דבחד כתיב לציצת הלמ\"ד משלמת חסרון שלשה היודין עכ\"ל ובתנחומא שלפנינו פ' קרח סי' י\"ב לא נמצא כדברי הרא\"ש ובמדרש אגדה פ' שלח תוצאות מהרש\"ב כתב ואם נפשך לומר הרי כתיב לציצית והיא יותר ל' לא אין הדבר כן כי הל' הוא לשימוש והשם היא ציצית עכ\"ל והוא להיפך מן המדרש תנחומא שכ' הרא\"ש ובמגילה ט\"ו ב' ורוב בגי' רי\"ד הוו וצ\"ע דהא שפיר י\"ל כתי' המדרש אגדה כי הוי\"ו של ורוב הוא לשימוש של חיבור ואינו נחשב וצ\"ל דהאמת אמר רנב\"י ורב כתיב ולאו משום הקושיא, ודע דלשון הנדפס שצריכין ד' הקשרים להיותם שני קשרים זע\"ז כו' וכצ\"ל גם כאן והריקאנטי סי' ג' הביא ד' רבינו. ",
                "חילזון. כ' רבינו בחיי פ' תרומה כ\"ה ג' וז\"ל ולא מצינו משי בנדבת המשכן לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכענין שאמרו בתחש [שבת כ\"ח א'] וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם עכ\"ל ועפי\"ז כ' הרביד הזהב שם וז\"ל ולסברתו חלזון דג טהור היה עכ\"ל ועיין ערוך ערך חלזון שנראה מדבריו דב' מיני חלזון יש שהביא שם מה שתרגם הירושלמי דברים כ\"ח מ\"ב יירש הצלצל !חלזינא בהדי ההיא דסנהדרין צ\"א א' ואח\"כ כתב בערך בפ\"ע חלזון שצובעין מדמו תכלת עיי\"ש דלא כפרש\"י סנהדרין שם שכ' אההיא שמדמו צובעין תכלת, והך חלזון שצובעין. מדמו תכלת נקרא חלזון אדומי (פורפור שנעקע) והתפארת ישראל בקופת הרוכלין שלו כללי דבגדי קדש שבראש ס' מועד לא הרגיש להוכיח מדברי הערוך דשני מיני חלזון הם גם לא כ' שם כדברי הרה\"ז הנ\"ל אלא שחילק שם בין חזותא לש\"ד עיי\"ש וכ' השם חדש ורבינו לא זכר וסמנין שבמנחות מ\"ב ב' ועיי\"ש בתוס' שכ' בשם פרש\"י וסמנין לשרות בהם כו' וא\"כ דבר פשוט הוא ולא הוצרך להזכירו עכ\"ד. ",
                "שהרי כו' כפרש\"י שם וכדתנן ברפ\"ט דכלאים אין הכהנים לובשין לשמש בבהמ\"ק אלא צמר ופשתים. ",
                "ר' ינאי אומר. בנדפס ר' מאיר וכ\"ה לפנינו בגמרא אבל במדרש במ\"ר נשא פי\"ד סי' ג' אמר חזקיה וכ\"ה במדרש שוח\"ט מ' כ\"ד ובמזמור צ' איתא ר' חזקיה אמר ואית דאמר משום ר\"מ כו' ועיין בס' רוח חיים אבות רפ\"ג שביאר ד' גמרא זו על נכון עיי\"ש שביאר כי בציצית נרמז דברי עקביא בן מהללאל הסתכל בג\"ד וא\"א בא לידי עבירה ודפח\"ח וא\"ש בזה במנחות מ\"ד א' באו ד' ציצית וטפחו על פניו כו' ועיין בס' מנחת כהן שם. ",
                "ביום הרביעי. ט\"ס יש כאן וכצ\"ל שלא היו משמשין מטותיהן אלא מיום הרביעי כו' וכ\"ה בנדה ל\"ח ב' והתוס' בכתובות מ' א' ד\"ה כגון כתבו כדברי רבינו דאין זה חשוב אפשר עיי\"ש ועיין מנחות מ' א' תוד\"ה כיון ונראה מדברי רבינו דס\"ל כתי' הא' של התוס' ולא כהא\"נ שכתבו שם מדאורייתא שרייה ורבנן הוא דגזור כו' ועיין הגרש\"ש מנחות מ' ב' עמש\"ש בגמרא הכא דעשה בעלמא לא כש\"כ שכתב בזה\"ל לכאורה לאו דשעטנז נמי איכא כיון דאפשר לקיים שניהם ויהיה ראיה להא\"נ מדאורייתא כו' עכ\"ל ול\"נ דאין זה ראיה די\"ל מ\"ש בגמרא עשה בעלמא ר\"ל ולא כרת או מיתת ב\"ד ולאו למעוטי לאוי הוא דאתא ועיין להלן סי' ת\"ג אות ו'. ",
                "פי' כו' רבינו מפרש סדין בציצית כפי' הראב\"ד פ\"ד דעדיות מ\"י דב\"ש פוטרין אותו סדין מן התכלת וכפרש\"י בתשובה אחת שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב ודלא כפיר\"ת שכ' התוס' בשבת כ\"ה ב' ד\"ה סדין דב\"ש פטרי אפי' ממינו עיי\"ש ומש\"ה מפרש רבינו בסמוך להא דשרא ר\"ז לסדיני' שהתיר והסיר התכלת מסדינו ור\"ל אבל בציצית של מין הטלית ודאי בעינן וזש\"ר בסמוך וי\"ש יצא ידי כולם ויעשה טלית מצמר או מפשתים עכ\"ל הרי דסדין שהוא מפשתים חייב בציצית ממינו דלא כר\"ת ודעימי' שאוסרים טלית של פשתים בציצית של פשתים עיין בפסקי ריקאנטי סי' א' ובהגהות תשב\"ץ קטן סי' רס\"ה כתב כדברי ר\"ת עיי\"ש. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס והוא מוכרח ונראה שכן היה גירסת רבינו בגמרא שרא ר\"ז לסדיניה וטעמא מאי אר\"ז כו' ודלא כפרש\"י שרא ר\"ז לסדיני' משום שמא יקרע כו' וכ' אח\"כ ה\"ג ר\"ז אמר כו' ועיי\"ש בתוס' ויש כאן ט\"ס וצ\"ל פי' שמא כו'. ",
                "כפרש\"י. כוונת רבינו לפרש\"י שבת כ\"ה ב' ד\"ה ואינהו ובד' כ\"ז ב' ד\"ה לכסות לילה ובזבחים י\"ח ב' ד\"ה פרט לכסות לילה ורבינו ס\"ל כהרמב\"ם פ\"ג מהל' ציצית ה\"ז ובהגמי\"י שם עכצ\"ל שיש ט\"ס בדבריו ודלא כהווי העמודים שכ' בזה\"ל ומ\"ש הגמי\"י וכן רא\"ם כו' קאי אדלעיל דס\"ל כהרמב\"ם עכ\"ל ולא השגיח במש\"כ הגמי\"י שם אחר זה וכן פי' ריצב\"א ודעת הריצב\"א הוא כרש\"י כמבואר בסמ\"ג עשין כ\"ו ועכצ\"ל וכ\"פ ריצב\"א קודם וכן רא\"ם וא\"ש כפי' הווי העמודים דדעת הריצב\"א כרש\"י ודעת הרא\"ם כהרמב\"ם והב\"י באו\"ח סי' י\"ח העתיק ההגמי\"י בנוסחא מוטעת וכבר תפס עליו בשו\"ת משכנות יעקב סי' כ\"ב עיי\"ש ועיין שעה\"מ להרמב\"ם שה ועיין חולין ק\"י ב' תוד\"ה טלית שכתב ע\"ש ר\"ת לא כמו שפי' בקונטרס [ר\"ל במנחות מ' ב'] שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסית המיוחד ללילה כו' ורא\"ם הקשה לו דאמר בריש ערכין כו' שלא בעידן עבודה לא אישתרי ולא אמרינן דאישתרו בכל ענין עכ\"ל וא\"כ רבינו הרא\"ם לשיטתו אמר הכא דכלאים בציצית נמי לא אישתרי בכל ענין דאף כסות יום פי' שמיוחד ליום אם נתכסה בה בלילה שאינו זמן ציצית נמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה וכפי' רבינו הרא\"ם שפי' גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בלילה דלא כר\"ת כן פי' הראב\"ד בפ\"ד דעדיות מ\"י עיי\"ש הביאו בשו\"ת בית הלוי ח\"א סי' א' אות ג' עיי\"ש ועיין מנחות מ' ב' תוד\"ה משום ושם ד\"ה תכלת ובס' עמק הלכה חאו\"ח סי' ו', והב\"ח באו\"ח סי' י\"ח כתב ויש נוסחאות אחרות בלשון הגמי\"י כתובים בטעות עכ\"ל. ",
                "הרי כסות סומא אמור. בשער החדש ביאור להעיטור הל' ציצית שער ב' ח\"א אות ק\"פ כתב למ\"ד סומא פטור מכל המצות צ\"ל דהא דכסות סומא חייב בציצית היינו אם לובשו גברא פיקח וא\"כ הא דמרבינן כסות סומא מאשר תכסה בה היינו אם לובשו גברא דיש לו עינים ורואה היטב עכ\"ל אבל המקנה בחי' לקדושין ל\"ד א' תוד\"ה ותפילין כ' וז\"ל לר' יהודה דס\"ל דסומא פטור מכל המצות וקי\"ל דטלית שאולה פטור מן הציצית וא\"א לרבות כסות סומא לא בסומא עצמו ולא בשואל ממנו ע\"כ ס\"ל דאשר תכסה בה לרבות כסות לילה עכ\"ל והנ\"ל לפמש\"כ הבאה\"ט באו\"ח ס\"ס י\"ד כסות השותפין עם הנכרי אינו חייב בציצית י\"ל דבכה\"ג רבי רחמנא כסות סומא כשהוא שותף בבגד עם פיקח דהפיקח חייב בציצית כשלובשה ולא הוי דומיא דנכרי אבל בס' ארצה\"ח שם אר\"י סק\"ד העלה דשותפות א\"י וישראל ג\"כ חייב בציצית עיי\"ש ובס' ראש המזבח למס' זבחים י\"ח ב' כתב דנ\"מ היכא דהסומא מכרה או נתנה לאחר וקודם שמכר הבגד תלה בה ציצית דאי נימא דהכסות עצמה פטורה פסולין הציצית משום תעשה ולא מן העשוי ולזה מרבה מאשר תכסה בה שהבגד בר חיובא הוא כיון שישנו בראיה אצל אחרים נמצאו בשעה שתלה הציצית נעשו בכשרות עכ\"ל ודע דבהלק\"ט למהר\"י חאגיז ח\"א שאלה רי\"ז כתב סומא פטור מכל המצוות דכתיב ולמדתם ועשיתם. ואפשר דדרש הכי כל שישנו בלמידה ישנו בעשייה וכל שאינו כו' וסומא אינו בלמידה דדברים שבכתב א\"א רשאי לאומרן ע\"פ עכ\"ל והוא על דרך שאמר ר\"פ לר' יוסי יבמות ק\"ט ב' ולר' יהודה אמר הדרשא להיפך אבל לא ידעתי אנה מצא דילפינן מהך דרשא לסומא לר' יהודה והא בב\"ק פ\"ז א' למדו ממק\"א וכבר כ' התוס' בב\"ק ג' ב' ד\"ה כדמתרגם דסומא מותר ללמוד ע\"פ עיי\"ש א\"כ הרי ישנו בלמידה ועוד הרי נשים דודאי אינן בלמידה כמבואר קדושין כ\"ט ב' ולא פטר להו ר' יהודה מכל מצות שבתורה מיהו י\"ל דשאני נשים דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל מצות שבתורה כב\"ק ט\"ו א'. ",
                "לשון הרי\"ף גרים ועבדים משוחררין ועיין בברכ\"י או\"ח סימן תר\"ם שפי' משום דכתיב בני ישראל והיה ס\"ד למעוטי גרים ומש\"ה תני דגרים חייבין דלא כהמעי\"ט ריש הל' ציצית שהקשה על גירסת גרים פשיטא עיי\"ש ואומר אני דגם ברבינו ירוחם נתיב כ\"ז סוף ח\"א שכ' עבדים חייבין בציצית פשוט פ' התכלת וכ' הארצה\"ח סי' י\"ז המ\"ל סק\"ה שהוא ט\"ס פשוט בעיני שצ\"ל ברי\"ו עבדים משוחררים חייבין בציצית וכגי' הרי\"ף וז\"ש פשוט פ' התכלת, וברבינו לא כ' גרים גם לא כתב עבדים משוחררין וא\"כ ר\"ל עבדים שאינם משוחררין ושווין לנשים ולר\"ש פטור דומיא דנשים ולכן השמיטו הרוקח סי' שס\"א וכתב שם כהנים לוים וישראלים וגרים ותל\"מ ועיין לעיל סי' רס\"ט אות ט\"ז. ",
                "דתניא. כ' השם חדש סברת אמוראי היא מנחות ל\"ט ב' ול\"ג דתניא ועיי\"ש ל\"ח א' תוד\"ה התכלת ובע\"ב תוד\"ה אלא. ",
                "ד' צ\"ל ג' כמש\"כ. התוס' מנחות ל\"ח ב' ד\"ה אלא ע\"ש ר\"ת והסמ\"ג עשין כ\"ו בשם רבינו יצחק וכן הביא הגמי\"י ספ\"א מהל' ציצית דעת ספר יראים. ",
                "ור\"א. ט\"ס וצ\"ל ורבא וכ\"ה בנדפס וכ' השם חדש דלכאורה דברי רבינו מוקשין דמתחילה פסק כר\"נ ואח\"כ מטיל ספק בדבר אולם כד מעיינת בהגמי\"י פ\"ג מהל' ציצית תראה דמשכ\"ר קי\"ל כר\"נ הוא מרבינו שמחה ואח\"כ כ' סברתו דספק בידו וכמש\"כ התוס' ל\"ט ב' סד\"ה ור\"נ דר\"ת ורש\"י פסקו כרבא משום דהוי בתראה. ",
                "וקי\"ל כר\"ש כו'. כפסק הב\"י באו\"ח ס\"י ולא כהרמ\"א שפסק כרבנן אלא שלא ביאר רבינו דעתו אי ס\"ל בהא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפיה הכפולים אבל בד\"כ הפשוטים חייב להטיל וכפי' הב\"י שם או ס\"ל כהרמ\"א בד\"מ דלשון פוטר שאר\"ש לגמרי משמע. והנה הטור כתב שם ומלשון א\"א הרא\"ש נראה שחייבת אע\"פ שלא תפרה כלל עכ\"ל והב\"י טרח למצוא מקום מאין לקח הטור דעת אביו הרא\"ש דהלכה כרבנן וכ' שהוא מדכתבו הרי\"ף והרא\"ש ברייתא דטלית כפולה ולא פסקו הלכה כדברי מי נראה מזה שסמכו על הסתם דמשמע דהלכה כת\"ק וקשה לי דלפ\"ז הו\"ל להטור לצרף גם דעת הרי\"ף לדעת אביו הרא\"ש וכי\"ב כתב הב\"י בעצמו לתמוה על הטור ביו\"ד סי' קמ\"ב ד\"ה והרמ\"ה [מיהו הש\"ך שם סק\"י כתב דלק\"מ דכן דרך הטור] ועוד יפה כתב הב\"י לדחות די\"ל דגם הרא\"ש והרי\"ף ס\"ל דהלכה כר\"ש וסמכו עצמם עמש\"כ אח\"ז עובדא דרבה בר רב הונא דמשמע מינה דהלכה כר\"ש וכדברי רבינו שפסק כר\"ש מהך עובדא. ולי נראה דכוונת הטור הוא למש\"כ הרא\"ש בהל' ציצית סי' ה' מימרא דרב משרשיא מנחות ל\"ז ב' וכפי' השני שפרש\"י שם ל\"ת א' וכפי מש\"כ הדרישה סק\"א דבספרים אחרים הרא\"ש כתב \"ותפסן\" ולא ותפרן ור\"ל שתפס אותן וקשרן דהיינו כרש\"י ודלא כמש\"כ הב\"ח להגיה בדברי הרא\"ש ומזה למד הטור דדעת הרא\"ש דלא כר\"ש דלר\"ש לא הול\"ל בפסקיו הך דרב משרשיא דמהך דטלית כפולה שמעינן לה דכל היכא דלא תפר לא מיחשב הכפילות למידי וה\"ה בהך דרב משרשיא דגדולה י\"ל דאפילו תפרן לא מהני לפוטרן מציצית ודו\"ק. והאגור סי' י\"א שינה בלשונו שכ' שם והרא\"ש כתב שא\"צ לתפור הכפילה ובאמת לשון הטור מדוייק שאין זה מפורש בהרא\"ש אלא מלשון הרא\"ש נראה שא\"צ לתפור ותל\"מ. והנה הא דאר\"ד במנחות ל\"ז ב' האי מאן דחייטי' לגלימא ל\"ע ולא כלום השמיטוהו הרי\"ף והרמב\"ם מהלכה והב\"ח באו\"ת שם הקשה למ\"ל להרא\"ש להשמיט מימרא דר\"ד דאמר האי מאן דחייטי' לגלימיה ולא ראה שגם הרי\"ף והרמב\"ם לא הביאוהו ובס' מ\"ב סי' יו\"ד ס\"ו בביאור הלכה שם כ' ליישב שלא השמיט הרמב\"ם הא דר\"ד עיי\"ש ואינו אלא לדעת האגור שכ' לדעת הרמב\"ם שצרייך לתפור כולו מכל הרוחות ואני אומר דהם מפרשים מילתי' דר\"ד לא כפרש\"י בב' הפירושים אלא בפי' אחר והוא דר\"ד ס\"ל כר\"ש דפוטר טלית כפולה מציצית ולפי הרמ\"א לגמרי פוטר אלא בכפלה ותפרה חייבת אף לר\"ש וז\"ש ר\"ד האי מאן דחייטי' לגלימיה ל\"ע ול\"כ לפוטרה מציצית דבתפרה לכ\"ע חייבת דאם איתא דלא מבע\"ל לפסוק ולשדיי' אע\"כ דניחא לי' בכפילא דמחממת יותר ומש\"ה חייבת והא דלא הקשו בגמרא לפי\"ז אהך דר\"ד תפרה פשיטא כדלקמן מ\"א א' היינו משום דר\"ד הלכה אתי לאשמעינן דדוקא חייטי' אבל אי לא חייטיה פטור משא\"כ בברייתא ולפי\"ז היינו הך דת\"ר בברייתא ור\"ד ברייתא לא שמיעא ליה ולכן השמיטוהו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש מאחר שהביאו ברייתא דטלית כפולה אמנם ז\"א אלא לפי' הרמ\"א במילתי' דר\"ש אבל לפי' הב\"י דאפילו בלא תפירה מחייב ר\"ש להטיל בד' כנפות הפשוטים שבה לא שייך לומר האי מאן דחייטי' כו' לא עבד ולא כלום כיון דבין כך ובין כך חייבת בציצית אלא דבלא תפרה חייב להטיל בד' כנפות הפשוטים ובתפרה חייב להטיל בכפולים וזהו שרש\"י לא פי' כן דאיהו ס\"ל כפי' הב\"י אך התוס' בד' ל\"ז ב' ד\"ה האי השיגו על פרש\"י וז\"ל פ\"ב בל\"ר כו' אפ\"ה לא עבד כלום דכמאן דשרייה דמי [כצ\"ל וכ\"ה להדיא בפרש\"י ובד\"ה שבתוס' אין צ\"ל דכמאן דשריא דמי וכן בגמרא ליתא וכ\"כ מהרש\"א] ולא היה לו לפרש כן כו' ולפום רהיטא כוונת התוס' להקשות לפרש\"י כקושיית רש\"י בעצמו בד' ל\"ח א' ובד' מ\"א א' וכ\"כ המחה\"ש להמג\"א סי' יו\"ד סק\"ד דלא היה לפני התוס' כן בגי' רש\"י והוא דחוק ועוד אינו מדוקדק הלשון ולא היה לו לפרש כן וגם חסר בדבריהם הפי' האחר שע\"כ צריך לפרש והנלע\"ד דכוונת התוס' לפרש הך דר\"ד דר\"ל שחייב להטיל ציצית במקום הכפל וכדאמרינן בפ' התכלת ושווין שאם כו' וז\"ש התוס' ולא היה לו לפרש כן דלקמן כו' ור\"ל דא\"ש בזה גם כאן ויען שהתוס' הבינו מפרש\"י דמש\"ה לא פי' כן דאיהו מפרש בר\"ש כהב\"י וכנ\"ל לכן סיימו התוס' בדבריהם ולא אמרינן כמאן דשרייה דמי ויועילה ציצית שבקרנותיה ור\"ל דעכצ\"ל כן לדעת רש\"י והתוס' לא ס\"ל הכי אלא כהרמ\"א ולכן שפיר פירשו מילתי' דר\"ד כדלקמן בפ' התכלת ובארצה\"ח שם המ\"ל סק\"כ כתב דמדה\"ת דכאן מוכח כהב\"י בביאור ד' ר\"ש וכ\"כ האשל אברהם סק\"ז ולפי פירושי נראה להיפך דהתוס' ס\"ל כפי' הרמ\"א אלא דרש\"י ס\"ל כהב\"י ולפ\"ז אזדא לה משמעות המג\"א שם סק\"ד ובארצה\"ח שם כתב ג\"כ לא זכיתי להבין משמעותו אלא שהוא פי' דה\"ת כפשוטן ולפי\"ז יפה ביאר המחה\"ש שם משמעותו אך לפי ביאורי בדה\"ת לא משמע מידי, והנה רבינו לא כתב מ\"ש בגמרא בדין ט\"כ שבברייתא תפרה פשיטא ל\"צ דנקטה בסיכי וצ\"ל כמש\"כ הב\"י להרי\"ף והרא\"ש דמעובדא דרבה בר ר\"ה משמע דלא קפדינן אלא דלא ליפשוט וליקום חוטא להדי רישא וכי נקטה בסיכי כיון דלא מיפשטא פשיטא דמטילין בה ציצית כשהיא כפולה. ",
                "רב שישא כו' לא עבד ולא כלום כ\"ה בנדפס וכ\"ה לפנינו בגמרא ועיין בארצה\"ח ס\"י המ\"ל סק\"ה שכ' דראיית הרא\"ם תמוה דהא אח\"כ אמר שם האי מאן דציירי' לגלימיה לא עביד ולא כלום ופי' שלא הועיל ועיי\"ש שהאריך לבאר דברי רבינו ולפמש\"כ בשו\"ת הרי\"מ חאו\"ח סי' א' כוונת רבינו דלפרש\"י קשה מאי קמ\"ל כיון דהיא בעלת ה' ודאי חייבת לדידהו כאילו מתחלה היה ה' ולרא\"ם מיירי במרושלין שאינו ראוי ופטור דקי\"ל זבחים די\"ח בלא סילקן דפטור עיי\"ש ובצריה במה שחתך באלכסון שיהיה ראוי מ\"מ פטור דשויה בעלת ה' וס\"ד דעומד לשוי' בעלת ד' כמו חייטיה קמ\"ל דפטור וכש\"כ אם נעשית מתחלה בעלת ה' שהבגד כך הוא עכ\"ל ולפי הגירסא שבכאן שכ\"ר לא עבר ולא כלום נראה ראיית רבינו פשוט אולם ראה זה חדש הוא ומסתפינא לחדש ד\"ז כי אולי ט\"ס הוא בכת\"י תיבת עבר ונקל להתחלף ד' בר' והרוקח בסי' שס\"א כ' קבלתי מרבי רא\"ם לא קי\"ל כברייתא דמחייב בעלת חמש אלא כברייתא בפ\"ב דזבחים ד' כנפות ולא בעלת חמש ולא בעלת ג' והכי משמע בשילהי הקומץ גבי דבצריה לגלימא עכ\"ל ולא כ' אופן הראיה, וראיתי באגודה ס\"פ הקומץ רבה שכ' ד' הגמרא שם בזה\"ל האי מאן דבצריה לגלימיה לא עבד ולא כלום האי מאן דצרי' לגלימיה כמאן דשרי דמי האי מאן דחייטי' לגלימיה לא עבד ולא כלום עכ\"ל נראה מזה דלא גריס בגמרא גבי האי מאן דצרייה לגלימיה תיבות לא עבד ולא כלום. ",
                "רמ\"א לא יתפור כו' כ\"ה לפנינו בגמרא ולפלא שביראים הנדפס הגי' כאן בהיפך רמ\"א יתפור וחכ\"א לא יתפור כגי' הרי\"ף ונמ\"י ועיין בהגרש\"ש מנחות מ\"א א', והמצפה איתן בהגהותיו שם שבשס\"ח לא ראה דברי ההגמי\"י וכ' כן מדנפשיה ועיין שו\"ת הרדב\"ז סי' של\"ב, והסמ\"ק סי' ל\"א פסק תוך ג' לא יתפור והמרדכי בהלק\"ט כ' ואני הדיוט נפלאתי על סמ\"ק כו' ולפי גי' היראים הנדפס לק\"מ. ",
                "וטעמא כו' כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מהל' ציצית דין י\"ג וכ\"כ העיטור והנמ\"י אבל רש\"י והרא\"ש פי' משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה ועיין מג\"א סי' ט\"ו סק\"ג. ",
                "תחלה. פי' תחלה קודם שיקשרם כמבואר סוכה י\"א א' שפוסק ואח\"כ קושר ומש\"א בברייתא שם ע\"ב תלאן ואח\"כ פסק ראשי החוטין שלהם פסולה היינו תלאן וקשרן וכ\"כ הק\"נ שם וכ\"כ בהע\"ש סי' קכ\"ז סקי\"ב בביאור ד' בה\"ג שכ' תלה ואח\"כ פסק פסול דפי' תלאן נגמר מעשה התלוי ודלא כהארצה\"ח סי' י\"א המ\"ל ס\"ק ע\"ב וכ\"כ בשו\"ת בית א\"ב חאו\"ח סי' ו' אות א' עיי\"ש ומשכ\"ש באות ג' וראיתי בתשובה לגדול אחד הוא בשו\"ת עמק הלכה חאו\"ח סי' ד' עיי\"ש שהשיג על המשכנ\"י חאו\"ח סי' ט\"ו שכ' דדעת הרבה מן הראשונים לפסול בתחיבה לחוד משום תולמ\"ה בפסול אלא דבתחיבה לחוד אין להחמיר ועיין ס' רביד הזהב פ' שלח ד\"ה ועשו להם. ",
                "עיין מנחות מ\"ב ב' תוד\"ה עד ולעיל סי' שצ\"ט אות כ\"א ובדברי המאור והרמב\"ן פ\"א דסוכה וביד שאול ליו\"ד סי' רע\"א סק\"ב. ",
                "כ\"כ בה\"ג סי' כ\"ז והביאוהו התוס' ביבמות צ' ב' סד\"ה כולהו ובהע\"ש סי' קכ\"ו אות ז' האריך בדברי בה\"ג. וראיתי בספר הרוקח שכ' כדברי רבינו וז\"ל בסי' שס\"א ומברכינן להתעטף בציצית ש\"מ חובת גברא הוא ובתלייה לא עביד גמר מצוה ולא מברכינן לעשות ציצית כדמשמע בפ' תכלת עכ\"ל ואפ\"ה כ' שם אח\"כ דברים סותרים לזה וז\"ל ומדלא דייקינן להתעטף בציצית ש\"מ חובת גברא הוא כדמשמע בפ' במה מדליקין דכ\"ג מדמברכינן להדליק ש\"מ הדלקה עושה מצוה ולא דייקא גבי ציצית הכי ש\"מ מצוה דעיטוף לעולם חייב עכ\"ל ועיין שאלתות דרא\"ג ס\"ס צ\"ד שפסק להטיל ציצית בטליתות של מתים הביאו הרוקח סי' שס\"א ועיי\"ש ברוקח שכ' וכן פסקו רבינו יהודה בן קלונימוס משפירא ורבי רא\"ם וסיים שם הרוקח דהיינו כשמואל דאמר בפ' התכלת ההיא שעתא ודאי רמינן לה מטילין לה ציצית שחובת טלית היא ולאו חובת גברא עיי\"ש וכן בהל' לולב סי' ר\"כ כתב הרוקח ויש פוסק כשמואל כלי קופסא חייבין בציצית דחובת טלית היא וצריך לברך כדאמר בירושלמי פ' הרואה העושה ציצית לעצמו אומר אקב\"ו לעשות ציצית והנה דעת הרא\"ם כאן שהוא חובת גברא ולא חובת טלית ואפ\"ה ס\"ל להטיל ציצית בבגד מתים ועיין בתשב\"ץ קטן סי' תמ\"א. ",
                "מצות. גי' הנדפס ציצית ועיין בדברי רבינו להלן סי' תכ\"ב בדין לולב. ",
                "דכתיב כו' דלא כהעיטור בהל' תפילין ח\"ז שמפרש קטן היודע להתעטף דהאי קטן גדול בן י\"ג שנה הוא ולא מחייב בציצית אא\"כ יודע להתעטף וכיון שיודע מדאורייתא מחייב הביאו הב\"י באו\"ח ס\"ס ל\"ז וע\"ד רבינו שהוא מטעם חינוך ועז\"א דכתיב חנוך ונו' ולעיל סי' שצ\"ט לא זכר רבינו מ\"ש בברייתא שם קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכדעת הרמ\"א ס\"ס ל\"ז ועיין שו\"ע או\"ח ס\"ס י\"ז ובמג\"א שם וראיתי בס' עמק הלכה ס\"ז שכ' הך דס\"פ לולב הגזול בזה\"ל קטן היודע להתעטף אביו חייב לקנות לו ציצית והכריח שם דע\"כ הפירוש כהמרדכי דחייב לקנות לו בגד בת ד' כנפות דאל\"כ הול\"ל קטן היודע כו' אביו חייב לחנכו שלא ילבש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית א\"ו כמש\"כ המרדכי וא\"כ ראי' גדולה היא דכש\"כ שמחוייב לקנות לעצמו טלית עכ\"ד ובאמת ל\"נ בס\"פ לולב הגזול כגירסתו כ\"א כמשכ\"ר כאן קטן היודע להתעטף חייב בציצית וא\"כ י\"ל דאה\"נ פירושו חייב בציצית שלא ילבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית ותל\"מ. ",
                "כולם חייבין כו' כ\"ה לפנינו ובזה יישב הגאון מהרי\"ד זצ\"ל בס' בית הלוי פ' ויגש הצ\"ע של הגלה\"ש שבת כ' ע\"ב דבברייתא אין לומר פרושי קמפרש דאין כל פחות מג' כמש\"כ היעיר אזן מערכת כ' והגרש\"ש בב\"ר פ' ע\"ה אות ה' ובהתו\"ה סדר ויקרא סי' קצ\"ו ועיין יבמות ה' א' תוד\"ה לרבנן שהעתיקו ג\"כ כולן חייבין כו' אבל בדברי רבינו כאן וכן בנדפס ליתא תיבת כולם ואפשר דלא דקדק רבינו כ\"כ בזה להעתיקו מלשון הברייתא. ",
                "ומסקינן כו' מבואר מדברי רבינו דלא כמש\"כ בהע\"ש סי' קכ\"ז אות ט\"ו בל\"ס דלא מעיקר הגמרא הוא אלא מפסקי רי\"ג הוא עיי\"ש ועיין בהקדמת ידי משה למדרש בר\"ר שכ' ומבואר בתוספת פ' התכלת שאם אמרינן שארבע ציצית הם ד' מצות א\"כ בגד בת ה' כנפים חייב בציצית אף שהם ה' כנפים מה שאין כן אם כל הד' ציצית הם חדא מצוה אז דוקא בת ד' כנפים חייב ולא כשהיא בת ה' עכ\"ל ובאמת אין זה בתוס' אלא כ\"ה בהגמי\"י פ\"ג מהל' ציצית ע\"ש רבינו שמחה ובשו\"ת בשמים ראש סי' ש\"ע דלא כרש\"י מנחות ל\"ז ב' ועיין פנים יפות ויקרא ב' י\"ד ושו\"ת שיבת ציון סי' ל\"ד בנידון דברי יתר הדברים שכתוב בהקדמה שם: "
            ],
            [
                "דכתיב כו' כתב השם חדש נראה דהקדים רבינו האי קרא משום דמיניה ילפינן לקמן דאפי' בשבת מהלינן ולי נראה דמש\"ה הקדים רבינו האי קרא משום דמיני' ילפינן טעם המצוה לח' ולא לז' כדאיתא בנדה ל\"א ב' שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וז\"ש וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני [שאז היא טהורה] ימול וגו' ואח\"כ הוסיף רבינו להביא וכתיב וימל אברהם וגו' כדי שלא נאמר עכשיו שלא שייך טעם הגמרא דביום השמיני ללידה עדיין היא טמאה אינו נימול לשמונה עז\"א וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וגו' ובדורות הראשונים אין אמו טמאה לידה ואפ\"ה מילה לשמונה וכדא\"ל אביי לרבה שבת קל\"ה א' דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לח' וה\"ה בזה\"ז וז\"ש במדרש תנחומא ריש תצוה ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול. כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה מ\"ט כשם שנימול יצחק אבינו ע\"כ וביאור דבריהם קטן בזה\"ז שעדיין אמו טמאה לידה ואין כאן טעם הגמרא דנדה שם לכמה נימול ע\"ז השיבו דאעפ\"כ נימול לשמונה מ\"ט כשם שנימול יצחק אבינו וכנ\"ל עיין פרפראות לחכמה שבס' נחלת עזריאל. ",
                "עיין קדושין כ\"ט א' תוד\"ה אותו ובאו\"ז ח\"ב הל' מילה סי' צ\"ו ובהריטב\"א ותוס' רי\"ד ועיין בטו\"א חגיגה ט\"ז ב' ומגילה כ' ב' מה שכ' לתרץ וכתירוצו כתב הרוקח הל' לולב סי' ר\"כ עיי\"ש. ",
                "ר' יונתן אומר. לא כגירסא שלפנינו ר' נתן והגרש\"ש שם כתב להגיה ר' יונתן והוא מבואר כאן ועיין במדרש בר\"ר פמ\"ו סי' ה'. ",
                "קיצור יש כאן בדברי רבינו כי במשנה לא נאמר רוב גובהה של עטרה אלא רוב העטרה אך בגמרא שם א\"ר אבינא אמר ר' ירמיה בר אבא א\"ר בשר החופה את רוב גובהה של עטרה וכן הוא בנדפס לשון המשנה את רוב העטרה וכ' אח\"כ אמר רבינא אמר רב ירמיה ב\"א בשר החופה את רוב העטרה רוב גובהה של עטרה ועיין ירושלמי פ\"ח דיבמות ה\"א ר' יוסי בן יוסי אמר בחופה רוב גגה של עטרה ופי' הפני משה במקום גובהה ביותר ומיקל מדר' אבינא. ",
                "ויש לשאול ע\"ז הפי' דאמרינן כו' וסיים רבינו ותי' ל\"ש ועיין יבמות ע\"א ב' תוד\"ה לא. שתי' דאע\"ג דלא נצטווה מ\"מ קיים מצות פריעה דאפילו עירוב תבשילין קיים ומש\"כ התוס' שם פרע מילתו ר\"ל מה שמל פרע ואין כוונתם מילת עצמו של אברהם דאדרבה את עצמו לא פרע כמבואר בהמדרש בר\"ר שהביאו התוס' לראיה דאברהם פרע כמש\"כ הגרד\"ל בביאור לפדר\"א פכ\"ט בהגהות אות ח' עיי\"ש דלא כהגרי\"פ ורבינו לא ניחא ליה בתי' התוס' די\"ל כמש\"כ הפנים יפות בפ' לך במה שהקשו המפרשים כיון שקיים א\"א כה\"ת כולה א\"כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטווה ותי' הפנים יפות שם דבאיסור חובל נאסר גם בני נח וא\"כ לא היה רשאי בשביל חומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטווה לדחות איסור חובל עיי\"ש וכ\"כ בחי' סוף מס' קדושין וא\"כ אין לומר שאברהם פרע מעצמו לדחות איסור חובל שע\"י הפריעה יוצא דם הרבה יותר מע\"י המילה עצמה אע\"כ שנצטווה גם על הפריעה ועיין בס' לימודי ה' לימוד ק\"ה שכ' שם ע\"ד רבינו שעמד ע\"ד הבה\"ג דלכאורה קשה מ\"ש שלא עמד ע\"ד הגמרא דיבמות שם דאמר רב לא ניתנה פריעת מילה לא\"א וקשה ע\"ז מדברי המדרש בר\"ר ותירץ דודאי גירסת בה\"ג כל\"א שכ' רש\"י שם והתוס' ע\"ש ר\"ח ולפי\"ז כ' התוס' וגרסינן ודילמא לאקושי כו' ולא משני מידי אהך קושיא וא\"כ י\"ל דבאמת אידחי לה הך מימרא דרב אך הבה\"ג שהביא להך מימרא וגם לאקושי כו' ויליף לאקושי מדאסמיך פריעה למילה להדדי ע\"ז הקשה רבינו. והנה דעת הריטב\"א והרשב\"א בחי' ליבמות ע\"א ב' כי משה נצטווה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמר הדבר ע\"י יהושע ועיין תוס' יבמות שם סד\"ה לא ובזה יתבאר מ\"ש בפסיקתא ובמדרש קה\"ר עה\"פ תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לז' [שמשה היה דור שביעי לאברהם] וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לח' [שיהושע היה דור ח' ] שר\"ל למצות מילה ופריעה זה דור שמל משה הוא מילה וגם לשמונה זה דור שמל יהושע היינו פריעה ועיין בשו\"ת מחנה חיים ס\"ס ק\"א פי' חדש בגמרא דיבמות עיי\"ש ועיין להלן אות כ\"א. ",
                "הלשון מגומגם וזה לשון הנדפס וקטעה ואמר יהבית מיכסא כו' והריקאנטי סי' תקצ\"ח הקשה ע\"ד רבינו דחשיב קטיעה ב\"ש גר גמור הא קי\"ל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול וליכא למימר דטבל קודם דטבילה באחרונה היא כדמוכח בפ' החולץ ובהגהות פורת יוסף בע\"ז שם כתב ואע\"פ שצריך טבילה אפשר לומר דטבל ג\"כ עכ\"ל ובשו\"ת שארית יעקב הנד\"מ סי' י\"ח לא ראה ד' הריקאנטי ועי' בהגהות יד שאול ליו\"ד סי' רס\"ד סק\"א ע\"ד מילה בנכרי שהעיר הפורת יוסף ולהלן אות ט\"ז. ",
                "שכבר. תיבה זו ליתא בנדפס ואולי צ\"ל שסבר. ודע דהיש\"ש פ\"ח דיבמות סי' ג' חולק ע\"ד רבינו וס\"ל שאפי' גדול שמל א\"ע צריך פריעה ובס' כורת הברית סי' רס\"ד סקי\"ז כתב דלא כהרא\"ם עיי\"ש מיהו אף לרבינו דוקא גדול שנשא אשה דנתמעך ע\"י תשמיש וצל\"ע שיעורא בכמה ודלא כמש\"כ בשו\"ת מחנה חיים ס\"ס ק\"ג עיי\"ש שהביא מספר אות ברית סי' רס\"ד סק\"י שהביא בשם רא\"ם ובשם ריקאנטי הובאו בשיורי כנה\"ג הא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל דוקא בקטן אבל לא בגדול וכ' ע\"ז המחנה חיים שם וז\"ל אני לא זכיתי להיות ספר הנ\"ל במחיצתי לראות אותיות מחכימות ולפמש\"כ נכון שאצל גדול הלך חיוב כרת בחיתוך ערלה לבד אבל בקטן שיקיים האב או הב\"ד מ\"ע אז מל ולא פרע כאילו לא מל ודוק והמחבר הנ\"ל הקשה עליהם ממדרש שאברהם פרע לישמעאל ולפמש\"כ לק\"מ דאם ניתן פריעה גם לאברהם כדעת המדרש אז בודאי יש מ\"ע אפילו לפרוע דכתיב המול ימול שני פעמים אבל דוקא למצוה אבל בכרת דכתיב רק וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו אז דוקא בערלה לבד יש כרת וק\"ל עכ\"ל ובאמת מבואר ביראים ובריקאנטי דחיליה דהרא\"ם הוא מהמדרש שאברהם פרע לישמעאל משום שלא נתמעך בתשמיש משא\"כ א\"א בעצמו לא פרע מילתו שנתמעך עור הפריעה ע\"י תשמיש וזהו החילוק בין גדול לקטן וא\"כ אין התחלה לקושיית המחבר ספר אות ברית על הרא\"ם מהמדרש וגם אין לומר כסברת המחנה חיים בפי' דברי הרא\"ם לחלק בין גדול לקטן דהיינו חיוב כרת או עשה כנראה להמעיין בפנים דברי רבינו. ",
                "בפי המכה וכל. הלשון מגומגם וז\"ל הנדפס פי' כמה דאפשר כו' וכן פירש\"י לועס בשיניו כמה דאפשר לשנויי משנינן וכ\"כ התוס' שם ע\"ב ד\"ה לועס בשיניו דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ\"מ כמה דאפשר לשנויי משנינן ועיין ביאור הגר\"א יו\"ד סי' רס\"ו סק\"י וא\"כ נראה דתיבות בפי המכה וכל ט\"ס וכצ\"ל פי' דכמה דאפשר כו' והמג\"א סי' שכ\"א ס\"ק י\"ב כתב דבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ\"מ ד' קל\"ג ברש\"י ופי' שם המחה\"ש דהיינו מדפי' רש\"י כמה דאפשר לשנויי משנין משמע דס\"ל דגם ע\"י לעיסה יש בו משום טוחן אלא שהוא ע\"י שינוי דאל\"כ למה הוצרך לומר הטעם משום כמה דאפשר לשנויי וא\"כ י\"ל דכצ\"ל בדברי רבינו ונותן בפה על המכה דכל דאפשר כו' ובאמת הטעם דלועס בשיניו דלא כפרש\"י אלא משום דאין כאן טוחן ויותר נראה להשוותו להנדפס. ",
                "המעכבין את המילה כ\"ה בגמרא בכל הברייתא ורבינו חיסר כאן תיבות את המלה ונראה דדעתו כמש\"כ האו\"ז הל' מילה סי' צ\"ז אות ה' וכשם שהציצין מעכבין את המילה כך מעכבין את הפריעה לפי דברי ר\"ת כו' עיין יבמות ע\"א ב' חוד\"ה סוף אבל בנדפס דקדק וכ' פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר כו' ומלשון הש\"ע יו\"ד סי' רס\"ד ס\"ה משמע ג\"כ דציצין המעכבין הוא במילה דוקא כמש\"כ בספר תוספת אהרן שבת קל\"ז ב' ובנחל אשכול לס' האשכול הל' מילה צד קכ\"א עיי\"ש. והנה מסדור לשון רבינו נראה שמפרש הך ברייתא דהמל כ\"ז כו' לענין שבת מיתנייא אבל בחול חוזר על הכל והכ\"מ בפ\"ב מהל' מילה כ' להרמב\"ם מיירי הברייתא בין בחול ובין בשבת ועיין ש\"א סי' נ' ונ\"א. וע\"ד שה\"ר הנחל איתן על הרמב\"ם פ\"ב מהל' מילה ה\"ד דגם בחול ליכא חיובא לחזור ע\"צ שאינן מעכבין מיבמות מ\"ז ב' נשתיירו בו ציצין המעכבין כו' משמע הא נשתיירו בו ציצין שאינם מעכבין אינו חוזר כשפירש והתם ודאי בחול איירי ולענין חיוב לחזור או לא שאין מילתו דוחה שבת כלל עיין בביאור שער החדש לס' העיטור הל' מילה ח\"ב אות מ' שכתב כי אין זה ראיה להרמב\"ם דהתם ה\"ק אם היו ציצין המעכבין את המילה אין ממתינין לו עד שיתרפא ולטבול אותו ושוב לתקן המילה כדי לטובלו אחר המילה ראשונה כיון שהוא כאילו לא מל אבל אם היו ציצין שאין מעכבין שוב א\"צ לתקן המילה קודם הטבילה ויכול להמתין עד שיתרפא מהמילה ראשונה ולטובלו ונעשה בזה גר ושוב מתקנין את המילה לאחר הטבילה דאם יתקנו את המילה מקודם יש לחוש שמא ישהה מלהתרפא ולא יהיה יכול לטבול ואשהויי מצוה לא משהינן כדאי' התם עכ\"ל ועיין בס' מבשרי אחזה סי' מ\"ג וכבר קדמו בס' בית הלוי ח\"ב סי' מ\"ז שכ' שם לדחות ראיית הנחל איתן להרמב\"ם מההיא דיבמות עיי\"ש דברים נכונים ובשו\"ת שארית יעקב הנד\"מ חיו\"ד סי' כ\"ב לא ראה כל האחרונים שקדמוהו. ",
                "בנדפס אמר ר\"י אמר שמואל ובסמ\"ג עשין כ\"ח הגי' אמר רבא הלכה כר\"ע. ",
                "כ\"כ התוס' יומא פ\"ד ב' ד\"ה אלא והנה רבינו כתב בדברי הברייתא דיומא ואפי' ספק דוחה את השבת וכן הוא מבואר בפנים התוספתא שבת פט\"ז וז\"ל התוספתא שם ואין אומרים המתינו לו שמא יחיה אלא ספיקו דוחה שבת עכ\"ל וזהו שאמרו בגמרא דיומא שם בלשון הברייתא ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו מיד מפני שספק נפשות דוחה את השבת ודלא כהמאירי ליומא שם שכ' הגירסא דברייתא אין אומרים המתינו לו עד שיבריא וכ' בפירושו אין אומרים להמתין בדברים אלו עד שיבריא ר\"ל אלא אם כן הבריא ונתברר שאינו צריך עכ\"ל המאירי ועיין להרי\"ף פ' י\"ד דשבת שכ' ג\"כ הגירסא עד שיבריא ופי' שם הר\"ן וז\"ל ואין אומרים נמתין לו שלא לחום לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים ודאי שאם נחום לו חמין יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו לא נחלל עליו את השבת קמ\"ל דלא אמרינן הכי והיינו נמי דקתני וספיקו דוחה את השבת עכ\"ל ויש לכלול גם פי' הר\"ן במשכ\"ר ואפילו ספק דוחה את השבת דר\"ל ואפי' ספק אם יתרפא החולה בהחמין שיחמו לו מ\"מ דוחה את השבת וכ\"כ המאירי בפ' ח' שרצים כד' הר\"ן עיי\"ש. ",
                "ע\"י עובד כוכבים. כמש\"כ הרמ\"א באו\"ח סי' שכ\"ח סעי' י\"ב ע\"ש האו\"ז ועיי\"ש בט\"ז סק\"ה ובאו\"ז הל' ע\"ש סי' ל\"ח בשם תוספת ריב\"א וכתב בביאור ווי העמודים דדעת רבינו כהרמב\"ם רפ\"ב מהל' שבת דדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות עיי\"ש בכ\"מ דלמ\"ד הותרה שבת אצל חולה אפי' יש שהות וליכא ספק נפשות בהמתנת עובד כוכבים עושין ע\"י ישראל כחול עיי\"ש ובס' תוספת בכורים באור לתוספתא פט\"ז דשבת כתב ודברי הרמב\"ם פ\"ב מהל' שבת צריך ישוב פעם אומר עושין לו כל צרכיו בשבת ופעם אומר עושין כל צרכי רפואה בשבת עכ\"ל והנ\"א כלל ס\"ט הל' שבת אות ג' כתב בתשובה ע\"ד הרמב\"ם בפ\"ב מהל' שבת סה\"ב שכתב כללו ש\"ד כו' שזהו כסברת הר\"מ שכ' הרא\"ש בפ\"ח דיומא ה\"ד ואע\"ג דהרמב\"ם סובר דשבת דחויה אצל פ\"נ אפ\"ה פסק הרי הוא כחול ולא כרשב\"א בתשובה שהביא הב\"י דתלי זה בזה והמג\"א סי' שכ\"ח סק\"ט שכ' משום שהותרה לא דק כו' עכ\"ל ומשכ\"ש הנ\"א עמש\"כ המג\"א שם ומשמע ברא\"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו וז\"ל ובאמת ל\"מ שום דבר ברא\"ש אלא דנראה לי כו' עכ\"ל הנ\"א במחכ\"ת לא דק דכוונת המג\"א למש\"כ שם הרא\"ש בשם הר\"מ לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה דמשמע מזה דה\"נ בשבת בחולה שיש בו סכנה נחלל שבת לשחוט ולא נאכילהו נבילה דרבנן לומר לנכרי לנחור עוף וכ\"כ הגמ\"ר בשבת פכ\"א ע\"ש מהר\"ם עיי\"ש והווי העמודים הוכיח מההגמ\"ר דשבת הותרה לחולה שי\"ב סכנה ודעת הנ\"א אינו כן ועיין בתשב\"ץ ח\"ג סי' ל\"ז שצידד לומר דפק\"נ הותרה לשבת ועיין פסחים מ\"ו ב' תוס' ד\"ה רבה בסופו וא\"ת כו' הואיל וראוי לחולה שי\"ב סכנה והיינו למ\"ד דשבת הותרה אצל פ\"נ אבל לפ\"מ דקי\"ל דשבת דחויה היא אצל פ\"נ לק\"מ דהא גם לחולה לא הותרה כלל כ\"כ בזר זהב לאו\"ה סי' נ\"ט דין ח' עיי\"ש. ",
                "נמי. בנדפס ליתא תיבת נמי וכ' השם חדש לא יכולתי להלום דברי רבינו שכ' והיינו דתנן כו' דמשמע דפי' דברייתא דקתני ולא ספק דוחה שבת היינו כדתנן נולד בה\"ש ואילו בגמרא קל\"ה א' מפרש ספק היינו ספק בן ז' ספק בן ח' עיי\"ש אבל לפי מש\"כ כאן פי' דברי רבינו דקטן שנולד בה\"ש דמיא נמי לס' בן ז' ס' בן ח' דח\"ט לשניהם דמנא תיתי לאחולי שבת מספק וכמש\"ו רבינו אלא למעוטי אנדרוגינוס איצטריך קרא וכדה\"ת שבת קל\"ה א' ד\"ה ולא אולם לפמש\"כ רבינו בסמוך דברי ר\"א בר אהבה דמולין אותו ממ\"נ כו' א\"כ ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו אפי' בשבת וכמש\"כ בתשב\"ץ קטן סי' שצ\"ה ועיין ש\"ך יו\"ד סי' רס\"ו סקט\"ו לתרץ דברי הרי\"ף שהביא הך ברייתא דס' בן ז' אין מחללין עליו אה\"ש לענין שאר חילולין עיי\"ש וא\"כ י\"ל דגם כוונת היראים לענין שאר חילולים אבל מילה עצמה מלין אותו ממ\"נ ועיין בתוס' רעק\"א פי\"ט דשבת אות ק\"ס ובס' קובץ להרמב\"ם פ\"ב מהל' מילה ה\"ח. ",
                "המוסגר הוספתי וכ\"ה בנדפס אולה במשנה הוא בה\"ש של ע\"ש א\"כ ביו\"ט ודאי שלא בזמנה היא דבי\"ט הוי ספק ט' ס' י' אבל נולד במו\"ש בה\"ש וחל יו\"ט במו\"ש דהוי יו\"ט ספק ח' ס' ט' אפשר דספק מילה שלא בזמנה דוחה יו\"ט אלא דמסתבר דיו\"ט כשבת אבל כדתנן שכ' רבינו אינו מדויק שאינו מבואר במשנה ואם נימא דגירסת רבינו במשנה הוא קטן נימול לעשרה כיצד נולד בה\"ש וחל יו\"ט כו' נימול לעשרה הוה א\"ש דפי' בה\"ש של מו\"ש אבל לא נמצא גירסא זו וגם מדברי רבינו דלעיל לא משמע גירסא זו. ",
                "לא קי\"ל כוותיה אלא לענין זה כו'. יחיד הוא רבינו בפסק זה ולא מצאתי לו חבר שהרי הרי\"ף כתב מרחיצין ולא הזכיר זילוף וכ\"ד כל הפוסקים שכתבו מרחיצין ולא כתבו מזלפין. שם חדש. ואני אובין ואדון לפניך דעת רבינו. ז\"ל האו\"ז ח\"ב סי' ק\"ו אות ד' ובפ' ר\"ע [פ\"ו א'] סתם לן תנא כר\"א בן עזריה ואע\"ג דקי\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם הכא לאו מחלוקת הוא דאין בין חכמים לר\"א ב\"ע אלא שינוי רחיצה דלרבנן בעי לשנויי ולראב\"ע מרחיץ כדרכו עכ\"ל ופי' דברי האו\"ז משום דס\"ל בפי' מ\"ש סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ר\"ל שהלכה כדעת החולק וכמו שצדד התוי\"ט בפ\"ו דנזיר מ\"ט לומר כן דהכוונה שהלכה הוכרעה כחולק על הסתם ודלא כהרשב\"א בתשובה שהביא הד\"ח רפ\"ח דחולין וכן הוא מסקנת התוי\"ט רפ\"י דכלים שפירושו כלומר שאין זה בכלל הלכה כסתם מדלא אמרו דהלכה כמחלוקת אלא אין הלכה כסתם אמרו עיי\"ש דלפ\"ד הרשב\"א אין התחלה כלל לקושיית האו\"ז ואע\"ג דקיי\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם דמה בכך וכי משום זה אי אפשר לפסוק הלכה כהסתם אע\"כ דהאו\"ז ס\"ל כנ\"ל ומש\"ה קשה לי' להאו\"ז היאך פסקינן הלכה כר\"א ב\"ע שהוא כהסתם נגד הכלל וע\"ז תי' הא\"ז הכא לאו מחלוקת הוא כו' וע\"ד רבינו הוא מרחיצין דשבת פ\"ו א' הוא כדרך רחיצה דהיינו כראב\"ע והוה סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אלא כרבנן דהיינו זילוף לחודא ועיין בדברי השעה\"מ הל' מע\"ש פ\"ג בענין סתם ואח\"כ מחלוקת. ",
                "לשון הנדפס הוא כך ורי\"א המול ימול המל ימול ונראה שהמל ימול הוא מדברי רבינו לפרש דברי ר' יוחנן שאמר מילה בנכרי פסולה ממה שנאמר המול ימול לשון כפול וע\"ד שפי' הר\"ח שם המהול ימול לאפוקי נכרי דלאו מהול הוא וכן פרש\"י שם קרי ביה המל ימול מי שהוא מהול ימול אחרים ומדברי הריטב\"א בחי' לע\"ז שם נראה שמש\"כ רש\"י קרי ביה המל ימול אין זה מפרש\"י אלא ה\"ג בלשון הגמרא ופרש\"י כלומר מי שהוא מהול ימול אחרים והשיג שם על פרש\"י דהמל לא משמע אלא המוהל אלא כך פירושו המוהל יהא הוא מהול וכן יש לפרש בדברי היראים הנדפס ורי\"א המול ימול המל ימול כ\"ז הוא מדברי הגמרא ופירושו כפי' הריטב\"א המל לאחרים ימול יהא הוא מהול ודלא כפי' הר\"ח. וגי' הריטב\"א בגמרא קרי ביה המול ימול ונראה פירושו קרי ביה ימול היו\"ד בקמץ והמ\"ם בחולם והוא יוצא לאחרים והיינו בודאי מי שהוא מהול ימול לאחרים וכפי' הר\"ח. ודע דכתב הריטב\"א שם וא\"ת והיכי פליג ר' יוחנן אברייתא דלעיל דמייתי לה בהדיא מואתה את בריתי תשמור וי\"ל דהני בגירסא דההיא ברייתא פליגי ולר' יוחנן ההוא תנא מהמול ימול מייתי לה עכ\"ל וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ב מהל' מילה אלא שכתב שם דלר' יוחנן הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וע\"ז כתב הל\"ס לע\"ז והוא דוחק גדול דבהדיא תניא דמפיק לה ר\"י הנשיא מואתה את בריתי אבל לפי' הריטב\"א לק\"מ ודו\"ק ודע עוד דהרמב\"ן כ' בפ' לך בסופו שאברהם אבינו מל תחלה כל אנשי ביתו וישמעאל בנו ואח\"כ מל את עצמו עיין בדבריו ובס' מעשי ה' חלק עליו ואמר שמל עצמו קודם משום המל ימול והחת\"ס בתשובה חיו\"ד כתב כדעת הרמב\"ן ואי משום המל ימול ניחא ליה כיון שהי' בדעת אברהם למול גם את עצמו אח\"כ וכן עשה בסוף שפיר מיקרי המל גם בתחילה כשמל אותם והוא סמוכין למש\"כ הפורת יוסף בהגהותיו לע\"ז ד\"י ב' בענין קטיעה ב\"ש שמל א\"ע דהא מילה בנכרי פסולה [עיין לעיל אות ו'] ותי' כיון שבזה המעשה בעצמו נתגייר ש\"ד והבן ועיין שאלתות דרא\"ג סי' ל\"ז שכתב שם ועובד כוכבים פסול למימהל בר ישראל דכתיב המול ימול קרינן ביה המול ימול עכ\"ל והוגה שם מן הצד המל כצ\"ל וכ\"פ רש\"י ד\"ה המול עכ\"ל ובאמת אין מן הצורך להגיה והוא כגי' הריטב\"א בגמרא קרי ביה המול ימול ודלא כגי' רש\"י. ועיין שאילתא י' הע\"ש אות ב' שדקדק עמש\"כ בה\"ג ורי\"ף אסור למימהל ושינו ממה שאמרו בגמרא פסיל וכן הוא בדברי רבינו כאן ונכרי אסור למימהל כו' וביראים הנדפס איתא ונכרי אפילו למימהל כו' ואינו מובן והשם חדש שם הגיה פסול תחת אפילו. ",
                "בכתובות פ\"א. ט\"ס וצ\"ל בביצה פ\"א [ד' א'] ועיין ע\"ז כ\"ז א' תוד\"ה אשה ובהנמי\"י הביא פסק רבינו וכן הריקאנטי סי' תקצ\"ד הביא דברי רבינו ובס' כורת הברית ליו\"ד הל' מילה סי' רס\"ד סק\"ב הביא בשם ילקוט ראובני פ' לך שמביא בשם ספר תמונה דהפלוגתא הוא רבה ור' יוחנן ור' יוחנן הפוסל ולא זכר דברי ההגמי\"י רפ\"ב מהל' מילה שכתב שם בזה\"ל ויש ס\"ה כתוב בו שבוש דר' יוחנן פוסל וליתא כדאיתא התם עכ\"ל. ",
                "עיי\"ש בתוד\"ה לא ובאו\"ז הל' מילה סי' צ\"ט. ",
                "וכמה בעל בשר א\"ש כו' רבינו מפרש דמ\"ש במשנה מתקנו מפני מראית העין זהו מ\"ש שמואל אם כשמתקשה אינו נראה מהול צריך למולו והיינו מ\"ש רש\"י במשנה מתקנו משפע באיזמל וכן פי' הב\"ח בתשובה סי' ק\"כ אבל הרמב\"ם פ\"ב מהל' מילה דין ה' מפרש שהמשנה מיירי בענין דאמר שמואל ורשב\"ג שא\"צ למולו לכל מר כדאית ליה אעפ\"כ אומר דמתקנו מפני מראית העין ואחריו נמשך השו\"ע יו\"ד סי' רס\"ד סעי' ו' עיי\"ש בש\"ך סקי\"א וט\"ז סק\"ט ולפי פירוש הרמב\"ם דין המשנה בודאי אינו שייך כ\"א לדין מילה ולא לענין אחר אבל לפי' היראים גם לדין תרומה ופסח שאסור לערל שייך דין דמשנתנו כמבואר בדברי רבינו לעיל ס\"ס נ\"ז לענין ערל בפסח. תולדות הערל כו' בעל בשר שאינו נראה מהול כדתנן בשבת פר\"א ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וכ\"כ שם ס\"ס נ\"ח לענין ערל בתרומה תולדות הערל כאשר פרשתי למעלה בערל בפסח ותמיהני על הרב הגאון אדמו\"ר בס' צמח צדק על ש\"ס משניות שבת פי\"ט מ\"ב סי' ב' שכתב שם דברי היראים דס\"ל דדין המשנה מיירי באינו נראה מהול וכ\"כ פי' זה בתה\"ד ס\"ס רס\"ד רק שדחאו בחנם וסיים שם ומעתה משמע דאפילו אינו נראה מהול אוכל בתרומה אפי' מדרבנן וא\"כ קשה הא דמשוך אינו אוכל בתרמה כו' איך לא ראה דברי היראים שבנדפס ס\"ס קע\"ו שהביא דין המשנה דשבת ואם היה בעל בשר כו' גם לענין תרומה ועיין לעיל ס\"ס נ\"ז מש\"כ בביאורי. ",
                "על ביעור כ\"ע ל\"פ כו'. וכן בהגמי\"י רפ\"ג מהל' מילה הביא דברי הרא\"ם בזה\"ל וכתב אפי' אבי הבן שמל אמר למול יצא דבעל כ\"ע ל\"פ דלהבא משמע עכ\"ל אבל נראה שהוא ט\"ס וצ\"ל דבלבער כ\"ע ל\"פ דלהבא משמע וכ\"ה בנדפס ועיין בס' ארצה\"ח סי' ח' אר\"י סק\"ז שהביא שם פי' הכ\"מ פי\"א מהל' ברכות וכתב עליו אמנם באמת פי' הכ\"מ דחוק מאוד כו' אפכא הול\"ל תחלה רב פפא אמר על ביעור ורב פפי אומר לבער ויהיה פירושו אף לבער עכ\"ל ובאמת האגודה פ\"ק דפסחים כתב בזה\"ל מאי מברך רב פפא אמר על ביעור חמץ רב פפי אמר לבער חמץ עכ\"ל וכן בעיטור הל' ביעור חמץ כתב בזה\"ל מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור רב פפא משמיה דרבא אמר לבער עכ\"ל הנה בגירסתו הוחלף דברי רב פפי לרב פפא אבל עכ\"פ מקודם נזכר על ביעור והדר לבער וכן הרי\"ף והרא\"ש כתבו כמש\"כ האגודה על ביעור חמץ כו' לבער חמץ הרי שגירסת הראשונים באמת להיפך ממש\"כ לפנינו בגמרא ולק\"מ על הכ\"מ וראיתי באו\"ז ח\"א סי' קל\"ט שגם הוא כתב שם כדברי העיטור רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ ורב פפא אמר לבער חמץ. ",
                "עיין הגמי\"י רפ\"ג מהל מילה שהביא שם דברי רבינו ולמד מדברי רבינו שאין שם ברכה זו כשאין שם אבי הבן וכדברי הרמב\"ם שם \"אם אין שם אביו אין מברכין אחרים ברכה זו ויש מי שהורה שיברכו אותה ב\"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן\" ועיין הגהות תשב\"ץ קטן סי' תמ\"ט שכ' מברך האב להכניסו אחר ברכת המילה לפי שאין בידו לקיים המצוה בשל אדם אחר וט\"ס בשל וצ\"ל כשמל אדם אחר וכ\"ה בכלבו סי' קכ\"ד ע\"ש הרר\"פ ובנדפס כתוב כאן ואני בנימן קבלתי לברך בין מילה לפריעה כדי לקיים דברי שניהם דכיון שלא פרע אין גמר המצוה עדיין עובר לעשייתן קרינא ביה מפי רבי מאיר יצ\"ו עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש פי\"ט דשבת ס\"ס י' ועיין מש\"כ לעיל סי' ת\"א אות א'. וכתב בספר כורת הברית ליו\"ד הל' מילה סי' רס\"ה סק\"ה עמש\"כ הריעב\"ץ בפותח כיון לכן נתקנה ברכה מיוחדת למילה לבדה שהיא בריתו של א\"א וז\"ל לא זכיתי להבין כו' דנהפוך הוא לאשמעינן דנתנה פריעה לא\"א וכן משמע בפירוש מהב\"ח ע\"ש עכ\"ל ועיין לעיל בביאורי אות ה' והנה התוס' בשבת קל\"ז ב' ד\"ה אבי כתבו שראיית ר\"ת לברך אבי הבן להכניסו אחר המילה מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ע\"כ ולכן רבינו היראם שהסכים לפרש\"י שאומר קודם המילה כתב בסמוך לתרץ מסירתו לבעל ברית זו היא הכנסתו במילה ורבינו לא ס\"ל מש\"כ המרדכי פ\"א דפסחים דמברכין אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והוי ברכה לבטלה וכ\"כ בס\"ס הכלבו דא\"כ על המילה היכי מברך עובר לעשייתה ובבגדי ישע להשל\"ה כתב ב' תירוצים לחלק בין ברכת מילה לברכת להכניסו עיי\"ש ועיין שו\"ת הרי\"ף סי' רצ\"ג ומש\"ש המגיה וראיתי להשם חדש כאן שחקר אם מצוה על העומדים שם לומר כשם שהכנסתו כו' או הוא רשות ועיין סוטה מ' א' העם מה הם אומרים כו' וכתב המעי\"ט בפ\"ג דברכות סי\"ח אות ע' דמשמע שמנהג העם הוא ולא חיוב מדברי חכמים וכ\"כ הצל\"ח לברכות כ\"א ב' תוד\"ה עד מדנפשיה וזהו כוונת הגרעק\"א בתשובה סי' נ\"ח שכ' והך מילתא להניח ידו על המזוזה אין לו מקור בש\"ס רק בשו\"ע יו\"ד סימן רפ\"ה בהג\"ה בשם מהרי\"ל וכוונתו ככוונת התוס' בברכות שם דאין לו מקור בש\"ס שצריך לעשות כן דמ\"ש בע\"ז י\"א א' חזא מזוזתא דמנח אפיתחא אנח ידיה עלה מעצמו היה עושה כן ולחנם תפסו עליו חכמי לב ה\"ה מהרי\"צ מעקלענבורג בסדורו עיון תפלה מ\"ת בברכת מזוזה ובס' אשי ישראל למס' שבת י\"ד א' והר\"ר מ\"ש בצופה להמגיד שנה ח' גליון מ\"ו הערה י' ואמרו כולם שנעלם מהגרעק\"א ד' הגמרא דע\"ז שם ואנכי לא כן עמדי וא\"כ בנידון דידן נמי העומדים שם אומרים משמע שמעצמן נהגו כן ולא חיוב מדברי חכמים ולא דמי לההיא דיבמות ק\"ו ב' שהביא השם חדש דהתם מקרא דרשינן ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ועיין ש\"ך יו\"ד סי' רס\"ה סק\"ג בנידון הִכְנַסתו. ",
                "חק. כ\"ה לפנינו בגמרא אבל בנדפס וחוק וכ\"ה בירושלמי פ\"ט דברכות. ",
                "חי חלקינו צורינו צוה כ\"ה בנדפס וכ\"ה בירושלמי שם ולפנינו בגמרא חי חלקינו צוה ועיי\"ש בירושלמי דליתא למען בריתו אשר שם בבשרינו. ",
                "בחי' הרשב\"א שבת שם כתב וא\"ת מנ\"ל באברהם שנתקדש מן הבטן י\"ל דדילמא קים להו דילפינן לה בג\"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן כתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך עכ\"ל ורבינו כתב כאן קידש מבטן כל הצדיקים כו' אולם התוס' במנחות ד' נ\"ג ב' כתבו שפי' במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה כו' א\"כ מבואר במדרש הגז\"ש שכתב הרשב\"א ול\"ז למצוא המדרש כעת. ",
                "בנדפס כתב המסדר וז\"ל ולי בנימן צעיר נראה לפרש ידיד זה יעקב שנתקדש מבטן אמו כדאיתא בב\"ר ויתרוצצו הבנים בקרבה לשון ריצה היתה עוברת במדרשו של שם ועבר ויעקב היה מפרכס לצאת היתה עוברת בבית ע\"ז עשו מפרכס לצאת. וחוק בשאירו שם שנולד מהול דאמרינן בב\"ר פ' פ\"ג ושני לאמים ממעיך יפרדו אמר רבי ברכיה מיכן שנולד מהול. וצאצאיו חתם באות ברית קודש מה שאין כן בבני אברהם ויצחק שהרי כפרו במילה בני עשו וישמעאל ע\"כ והנה מש\"כ פ' פ\"ג ט\"ס וצ\"ל פ' ס\"ג ועיקר פירושו עיין או\"ז סי' ק\"ז ובערוך ערך ידיד בשם רב שרירא. ובהגהות יד שאול ליו\"ד ריש סי' רס\"ה כתב עיין תשובת הגאונים הנד\"מ בברלין סי' פ\"ט שפי' ידיד מבטן זה יעקב כו' ולא העיר מהנ\"ל. ",
                "עיין בב\"י יו\"ד סי' רס\"ה שכ' ע\"ש המרדכי סוף יומא דמה שהורגלו לברך על הכוס הוא מטעם שאין אומרים שירה אלא על היין ודוחק. שם חדש. ועיין בס\"ס כורת הברית בקונטרס דברי שלום אות כ\"ה שכתב שם ג\"כ שהוא רק סמך בעלמא להמנהג דשאר שירה לכ\"ע בלא יין עיי\"ש אולם רבינו כתב שהוא מתוך חביבות המצוה והוא כמ\"ש בשבת ק\"ל א' כל מצוה שקיבלוה בשמחה כגון מילה, והרמב\"ם בתשובה בספר קובץ תשובות הרמב\"ם סי' ע\"א שכתב שם תשובה אין הברכה צריכה כוס ע\"כ ר\"ל בימי התענית ובאופן השאלה אם אירע מילה ביו\"כ או ת\"ב אבל בשאר הימים מודה לדברי רבינו וסיום ד' הרמב\"ם שם ולכן אין מביאין כוס כלל כו' ר\"ל אפי' שלא לברך בפה\"ג רק לברך כורת הברית כלשון השאלה שם א\"צ. ועיין יד שאול יו\"ד סי' רס\"ה אות ד'. ",
                "בנדפס כתוב כאן ולי בנימן צעיר נראה דאין אנו חוששין משום ערוה בכך כי היכי דלא חיישינן בצואתו כדאמרינן בסוכה [מ\"ב ב'] קטן האוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות דעד שאינו אוכל כזית דגן לא איקרי צואה ה\"נ לא מיקרי ערוה שהרי הבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינו נהרג עליה ואפילו היא בתו או אחותו או אחת מכל העריות שבתורה [נדה מ\"ד ב'] א\"כ י\"ל כיון דנפקא לה מתורת ערוה בהאי נפקא נמי בהאי גוונא ועוד דאמרינן בברכות לענין קריאת המיטה [כ\"ד א'] אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר לקרוא ק\"ש דאין בהם משום ערוה וספק בידי עד יבא מורה צדק עכ\"ל וכ\"כ העיטור הל' מילה ריש ח\"ד ויען ששם כתוב בקצרה ובשיבוש ראיתי להעתיק לשונו כפי מה שכתב התניא רבתי סי' צ\"ד ע\"ש וז\"ל כתב בעל עשרת הדברות ז\"ל כו' קטן לא בריר מילתא שפיר דאיכא דמדמי ליה לצואה דלא מפרשינן מינה עד שיאכל כזית דגן ולא צריך למכסייה ואיכא מ\"ד דלא דמי לצואה וצריך למכסייה ומסתברא דלא הוי ערוה עד שיהא ראוי לביאה כדגרסינן בק\"ש היה ישן במטה ובניו וב\"ב בצדו לא יקרא ק\"ש אא\"כ טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו וב\"ב קטנים מותר עכ\"ל ועיין שו\"ע או\"ח סי' ע\"ה ביאור הגר\"א סק\"י. והטור יו\"ד סי' רס\"ה שכתב וי\"א שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה כוונתו לשיטת רבינו הרא\"ם כאן ודלא כהב\"י שם שכ' דהי\"א היא דברי רבינו יונה בס\"פ מי שמתו ועפי\"ז כ' במכשירי מילה ליישב לשון הטור אחרי דגם רבינו יונה מודה בזה כמש\"כ הב\"י א\"כ מנו י\"א ע\"ש והובא הס' מכשירי מילה בדברי ספר כורת הברית ליו\"ד סי' רס\"ה ס\"ק נ\"ג ואין התחלה כלל לקושייתו וכבר כתב בס' ברכ\"י ליו\"ד סי' קע\"ט דין י\"ד שכפי הנראה לא היה להב\"י ס' יראים כי אם כת\"י כי הנדפס נדפס שנת שכ\"ו אחר שכבר נתפשט הב\"י בעולם ונדפס כמה פעמים. ",
                "המברך אומר כו' הוא כגי' היש ספרים שכתבו הרשב\"א והריטב\"א בחידושם שכתוב בהן המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים וכ\"כ הרב בעל ההלכות ז\"ל דתרתי תקינו חחילה וסוף כשאר המלות עיי\"ש ספי\"ט דשבת וכ\"ה לפנינו בגמרא אבל התוס' בפסחים ז' ב' ד\"ה לא סגיא כתבו המל גרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל ועיי\"ש במהרש\"א שכ' עדה\"ת דכ\"ה בהדיא בברייתא בס\"פ ר\"א דמילה במל את הגרים דמברך למול כו' עיי\"ש ונראה שכיון לגי' הרי\"ף שם וכ\"ה בספרים מדוייקים המל את הגרים אומר אקב\"ו למול הגרים ולהטיף כו' בא\"י כורת הברית ולאחר המילה אינו מברך כלום ועיין בכ\"מ פ\"ג מהל' מילה ה\"ה שהניח בצ\"ע לשון הרי\"ף שם שמסיים ובתר דמהיל ליברך למול כו' ובאמת הוא לשון הבה\"ג דף כ\"ד ג' (ד' ווארשא) ד\"ה פסק ובה\"ג לשיטתו דמברך שתים וכ\"כ בהגהות יד שאול ליו\"ד סי' רס\"ח ס\"ה אך לא ראה שהוא שאלת הכ\"מ. ",
                "המוסגר הוספתי מהנדפס. ומשכ\"ר בני א\"י מוהלין במים האשכול בהל' מילה כתב אנשי מזרח מוהלין על המים כו' ועיי\"ש בנחל אשכול שכ' וז\"ל בני בבל נותנין הערלה במים ובני א\"י בעפר עיין אבודרהם ושערי צדק ובהגמי\"י מוחלפת השיטה עכ\"ל וכ\"כ הגרד\"ל בביאור פדר\"א פכ\"ט בהגהות אות י' דט\"ס הוא מש\"כ בהגמי\"י דבני בבל נוהגין בעפר כמבואר בכל המקומות שהביא שם בני מזרח במים ובני מערב בעפר ובני מערב הן בא\"י עיי\"ש. ",
                "כוונת רבינו בפי דלא נימא הפי' מוהלין במים היינו למצוץ דמי המילה ולשפוך הדם על המים אבל הערלה משליכין בעפר מש\"ה פי' רבינו משליכין הערלה במים ומינה דבבני בבל שמוהלין בעפר פי' ע\"כ נותנין הערלה בעפר וכלשון הפדר\"א פכ\"ט מכאן אמרו חכמים מכסין את ערלת הדם בעפר הארץ עכ\"ל ולשון ערלת הדם הוא מגומנם ונראה דצ\"ל שם את הערלה והדם בעפר כו' ודלא כמש\"כ הנו\"ב מ\"ת חיו\"ד סי' קס\"ב וז\"ל שבדברי הגאון [רב יהודאי שהביא הטור יו\"ד סי' רס\"ה] לא נזכר ליתן הערלה בעפר רק למול על העפר והיינו הדם יזוב על העפר וזה שנהגו לתת הערלה בעפר אינו מדברי הגאון כו' עכ\"ל ולשון העיטור הוא במתא מחסיא מנהג למהול במים כו' ונופל דם המילה על המים כו' ועיי\"ש בהעיטור שהביא לשון הפדר\"א מכסין את הערלה בעפר ולא זכר שם הדם והוא נכון בפדר\"א ערלת האדם ודע דחסר בעיטור תיבות דכתיב וארחצך במים לראיה לבני מזרח שמוהלין על המים עיי\"ש. ",
                "ופי' ממ\"ש אין מים בו סומכין שלא לימול על המים רק להשליך לעפר כמו לבור כרוי בעפר לשון הגרד\"ל בביאורו לפדר\"א פכ\"ט אות נ\"ב. וראיתי להעיר כאן עמש\"כ בספר פענח רזא שמות כ\"ד ו' עה\"פ וישם באגנות וז\"ל פרש\"י להזות עליהן שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים וקשה דבחולין ויבמות אמרו אבותינו מלו ולא טבלו וי\"ל דהתם אבותינו אברהם יצחק ויעקב קאמר, מהר\"ר יעקב עכ\"ל. ותמהני דביבמות מ\"ו ב' נראה להדיא דאבותינו היינו בימי משה כשיצאו ממצרים וקבלו התורה ודברי רש\"י הם דברי ר' יהושע דאמר התם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ור' אליעזר היא דאמר התם דאבותינו מלו ולא טבלו ול\"ל דאין הזאה בלא טבילה עיי\"ש בתוד\"ה ור' יהושע: "
            ],
            [
                "שלא יפקיר אדם במעשיו או בדבריו באתת כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל והנה כבר כתב רבינו לעיל סי' ש\"מ וצוה הבורא שיהרג אדם ולא יחלל ש\"ש כדתניא בת\"כ ממשמע שנאמר לא תחללו כו' נאמר ונקדשתי מסור עצמך וקדש שמי כו' וא\"כ למה חזר ושנאו כאן אלא ע\"כ דדעת רבינו כהרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת ס\"ג שכ' שם כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האנס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין חמורות כו' הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בט' ממ\"ע ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה וכ\"ה בס' היד ה' יסה\"ת פ\"ה וכמש\"כ בס' משנת חכמים סי' ב' אות א' צפנת פענח לפ\"ד הרמב\"ם אם לא קידש השם במקום שמחוייב לקדש שמו יתברך הוי ג\"כ בכלל חילול השם דכתיב ולא תחללו וגו' ונקדשתי וגו' ומדסמכו ענין לו ש\"מ דאם לא קידש הוי מחלל השם ודלא כהסמ\"ג לאוין ב' שלא פי' באזהרה דולא תחללו במי שמחוייב למסור עצמו דמלבד דבטל מ\"ע עבר על לא תעשה וכבר תמה המל\"מ בס' דרך מצותיך חלק שני על הסמ\"ג. והגאון בעל מעה\"ח כתב בספרו ליישב תמיהת המל\"מ על הסמ\"ג מלשון הת\"כ שאמר ממשמע שנאמר ולא תחללו וכו' ומה ת\"ל ונקדשתי מסור עצמך וכו' משמע מזה דמ\"ע היא לקדש אבל מי שעובר ולא קידש אינו עובר בל\"ת ואין כן דעת ההגהות חדשות לסמ\"ק סי' פ\"ה אות א' שכ' שם בזה\"ל ומלשון הת\"כ דקתני שם ממשמע שנאמר ולא תחללו כו' ומה ת\"ל ונקדשתי מסור עצמך על קדוש שמי משמע דהעשה והלאו מישך שייכי בהדדי כדעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל וא\"כ שפיר כתב רבינו לעיל סי' ש\"מ בלאו דולא תחללו הך דת\"כ למימרא דאם עבר ולא נהרג מחלל השם ועבר בלאו דולא תחללו וכאן חזר ושנה הך דת\"כ לאשמעינן המ\"ע דונקדשתי שמחוייב למסור עצמו להריגה ומקיים מ\"ע וכהרמב\"ם ודלא כמש\"כ בהע\"ש שאי' מ\"ב אות ב' שצירף שם הספר יראים עם הסמ\"ג וכ' על שניהם ומפרשים דמלא תחללו הכוונה שאסור לחלל ש\"ש כדאי' ביומא פ' יוהכ\"פ ובכ\"מ אבל לא ידענו דין דקידוש השם למסור א\"ע להריגה ת\"ל ונקדשתי ולזה הפי' מי שאינו מקדש השם במ\"נ אינו עובר אלא על מ\"ע דונקדשתי ולא על ל\"ת דול\"ת עכ\"ל ובמחכ\"ת אינו כן דהיראים כ' דברי הת\"כ בנדפס סי' ה' במ\"ע דונקדשתי ובס\"ס ו' בלאו דולא תחללו וע\"כ דס\"ל כהרמב\"ם דלא כהסמ\"ג וכ\"כ השאלתות שם אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור מ\"ט כיון דגזירה למעיקרא למילתא הוי קידוש השם וקרינן בי' ולא תחללו את שם קדשי וכ\"כ אח\"ז בפרהסיא אית ביה קידוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי הרי מבואר דגם עובר בלאו אם לא נהרג בשעת הגזירה או בפרהסיא וצ\"ל מש\"כ השאלתות ולא תחללו את שם קדשי לאו דוקא הל\"ת לחוד דבודאי עבר ג\"כ על המ\"ע דונקדשתי אם לא נהרג ואם נהרג ולא עבר קיים מ\"ע אלא רישא דקרא נקט ור\"ל וגו' ונקדשתי. ודקדק רבינו לומר במעשיו או בדבריו לאפוקי דאם מבטלין ממנו מ\"ע יעבור ואל יהרג וכמש\"כ הרמ\"א ביו\"ד סי' קנ\"ז סעי' א' דלא עביד ולא מידי מעשה בידים כי אם שב ואל תעשה. ",
                "ולהכעיס לפניו. כוונת רבינו לאפוקי היכא דהגזורה היא להנאת עצמן דאז לאו שעת הגזירה מיקרי וכמש\"כ הש\"מ לכתובות ד\"ג. אבל כאן שכל עיקר לא גזרו אלא להנאת עצמן אינו שעת השמד כו' יעויי\"ש. וזהו שכ' הנמ\"י פ' בן סורר ומורה הא דלא מקשה הא אסתר שעת גזירה הואי משום דלא מקרי גזירה אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו עכ\"ל ור\"ל דכשהגזירה הוא להנאת עצמן ממילא אינה מיוחדת לישראל דוקא ולכן כתב רבינו פירש שעת השמד שמכוונים עובדי כוכבים להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו. מיהו היכא דלא היתה הגזירה להנאת עצמן רק להעביר על דת והאנס מכוין להנאת עצמו בזה לא דבר רבינו ואפשר לומר כיון דשעת השמד הוא איכא חילול השם והג\"א בפ\"ק דכתובות הניח הדבר בצ\"ע וביחוד בדברי רבינו הרא\"ם שלא הביא גם בפרהסיא דברי רבא שאמר סנהדרין ע\"ד ב' הנאת עצמן שאני וגם הסמ\"ג עשין ה' כ' החילוק שבין צינעה לפרהסיא ובפרהסיא אינו מחלק בין מתכוין להעבירו למתכוין להנאתו והמעה\"ח עמד ע\"ד הסמ\"ג בזה עיי\"ש ולענ\"ד נראה לפרש ד' הסמ\"ג שלא כתב כדברי רבינו פי' שעת השמד שמכוונים כו' אלא כתב בזה\"ל ומסקינן שם שבשעת השמד שמכוונים כו' דה\"ק דהיכא דאיכא תרווייהו א) בשעת השמד. ב) שמכוונים העובדי כוכבים להעביר ישראל על דת אפילו מצוה קלה כו' וא\"כ מש\"ש הסמ\"ג אח\"כ ושלא בשעת השמד נמי לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא כו' היינו נמי בכה\"ג שמכוונים העובדי כוכבים להעביר כו' כמש\"כ לעיל ולא מיעט אלא שעת השמד וא\"כ שפיר פסק הסמ\"ג כרבא בפרהסיא דהנאת עצמן שאני וראיתי בפלפולא חריפתא להרא\"ש סנהדרין שם עמש\"ש דברי רבא הנאת עצמן שאני שכתב בזה\"ל ובטוי\"ד סי' קנ\"ז לא פסק כן ונראה לפי דסוגיית רבינו בפ' הבע\"י וברפ\"ק דכתובות מוכחן דס\"ל דלא כרבא עכ\"ל ודבריו תמוהין דבהדיא פסק הטור שם כרבא גם מש\"כ דסוגיית רבינו מוכחן דס\"ל דלא כרבא לא ידעתי היכן הוא וידי\"נ הרב הג' מא\"ר שליט\"א בעל ספר נר למאור כתב לי וז\"ל דברי הפ\"ח שהביא נראין תמוהין ולפי הנראה שסבר דלרבא מותר הנאת עצמן אף בג\"ע כמו באסתר וע\"כ כתב שלא פסק כן הטור כמבואר בטור שם דבג\"ע וע\"ז וש\"ד אף בהנאת עצמן יהרג וכ\"מ מדברי הרא\"ש פ\"ק דכתובות ופ' הבע\"י אבל באמת הקדים הרא\"ש לבאר דבאסתר ג\"ע ליכא דלענין זה מהני לכ\"ע טעמא דקרקע עולם היתה ולא פריך רק מפרהסיא ורק בזה מהני הטעם דלהנאת עצמן שרי עכ\"ל. ",
                "שהונהג לתרבות ולקידוש השם. כ\"ה בנדפס וכתב הגרא\"ד שליט\"א לשון לתרבות א\"י לתרגמו גם המשך מלות ולקה\"ש שאחריו. לפה\"נ ט\"ס יש בזה עכ\"ל וע\"פ דרכו היה נ\"ל להגיה שהונהג לחרבות. וכמש\"כ הערוך ערך ערקא פי' ישראל קושרין שחורה משום דמאבלי אירושלים כו' והיינו לחרבות ירושלים והוסיף רבינו עוד ולקה\"ש ור\"ל או לקה\"ש וכמש\"כ רא\"ג בשאילתות שאי' מ\"ב או כמש\"כ הרי\"ף בפ' בסו\"מ ישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי וכה\"ג מיקרי קידוש השם כההיא דברכות כ' א' שאמרו שם קמאי הוו קמסרי נפשייהו אקדושת השם כי הא דר\"א בר אהבה כו' ע\"ש. ",
                "אחוה דרבי אחאי. לפנינו ר' ינאי אחוה דרבי חייא. ובברכות כ\"א ב' רבנאי אחוה דרבי חייא ובמגילה כ\"ג ב' דתני ר' חייא וגי' הנדפס ותני ר' חייא רבנאי והוא מסכים לגירסתינו דמגילה דר' חייא דודו של רב נקרא ר\"ח ברבי או ר\"ח רבה עיין סה\"ד ורבנאי הוא ג\"כ לשון חשיבות כמו ברבי או רבה. ",
                "בתוך ב\"י. וכ\"ה בדברי רבנו לעיל ס\"ס ש\"מ ת\"ל בתוך בנ\"י וכ\"ה לפנינו בדברי הת\"כ אבל בס' יראים הנדפס בסי' ה' ובסי' ו' הגי' בלשון הת\"כ ת\"ל בני ישראל במרובין וא\"כ אין לומר דכוונת הת\"כ להגז\"ש דתני ר\"ח אתיא תוך תוך דא\"כ לא הוו גייזי תיבת בתוך שהוא עיקר הגז\"ש ויפה הערני בזה הרהג\"א וכו' מא\"ר שליט\"א בעל ס' נר למאור דיש לפרש דברי הת\"כ לפי גי' היראים הנדפס ע\"פ דברי הירושלמי פ\"ז דברכות ה\"ג ובר\"ר פצ\"א נאמר כאן בני ישראל ונאמר להלן בני ישראל [ויבאו בנ\"י לשבור] מה להלן יו\"ד כו', וראיתי בס' תל פיות מאמר על הגז\"ש ווילנא תר\"ט צד ל' שכ' שם על הגז\"ש דברכות כ\"א ב' דבמדרש וירושלמי מקשי על גז\"ש זו אי מתוך אפי' עד כמה וטעות הוא בידו דלאו על גז\"ש זו מקשו שם אלא על הגז\"ש תוך מתוך הבאים ושפיר אמרו ע\"ז סגי אינון דהבאים טובא הוו עד דמשני אלא נאמר כאן בני ישראל כו' ודע דבס' מנחת חינוך מ' רצ\"ה מסתפק אם הנאנס עצמו מצטרף לעשרה וכן בפ\"ת ליו\"ד סי' ב' סק\"ו הניח ד\"ז בספק לענין יהרג ואל יעבור והגרד\"ל בשיר רבה פ\"ז פסוק ח' אות ו' כ' והמקדש עצמו אינו מן המנין והגאון יעב\"ץ בסידור תפלה שלו אבן בחן פנה א' אות כ\"ז כ' לדבר פשוט שהנאנס מצטרף לעשרה. ",
                "כי אם עשה. בנדפס איתא ומצוה זאת אע\"פ שאין בה בעשרה אם עשה שקולה כו' וכ' שם השם חדש נראה דדבינו אזיל בשיטת הרא\"ש והתוס' בע\"ז כ\"ז ב' סד\"ה יכול דאם רצה להחמיר ע\"ע רשאי ודלא כהרמב\"ם בפ\"ה מהל' יסה\"ת דהוי מתחייב בנפשו והביא רבינו ראי' לדבריו מדתניא ברישא דברייתא דת\"כ מסור עצמך עליה משמע דמצוה איכא אלא דכשיש עשרה מישראל חייב למסור עצמו וכשאין בה י' חיובא ליכא מצוה איכא וכן נראה מדברי הווי העמודים שמפרש כן דברי היראים. ומי יגלה עפר מעיניהם ויראו נוסחת הכת\"י שאין בה כי אם עשה ונראה דבנדפס נשתבש תיבת \"כי\" לתיבת \"בי\" והמדפיסים שלא ידעו ביאור תיבת בי הוסיפו קו אחר בי כזה בי' דהיינו בעשרה אבל באמת ט\"ס הוא וצ\"ל בנדפס כמו שהוא בכת\"י וא\"כ רבינו היראים לא מיירי כי אם באופן שמחוייב למסור נפשו ע\"ז אמר שקולה היא לפני המקום ומכרעת ור\"ל כדאמרינן בקדושין ד\"מ א' בחילול השם שאם היתה שקולה מכרעת ה\"נ בקידוש השם מכרעת לכ\"ז ותל\"מ ואם הוא בענין שאינו מחוייב למסור נפשו ומסר נפשו אי עביד מצוה או הר\"ז מתחייב בנפשו בזה לא גילה רבינו דעתו כלל כמאן ס\"ל. ומשכ\"ר ומצוה זאת אע\"פ שאין בה כי אם עשה ולכאורה הא אית בה לא תעשה נמי דולא תחללו את שם קדשי כמש\"ל אות א'. אולם באמת לק\"מ דרבינו ה\"ק אע\"פ שאין במצוה זו כרת או מיתה ביד\"ש או מיתת ב\"ד כ\"א עשה ולאו דוקא עשה אלא עשה ול\"ת וכי\"ב אמרו בירושלמי פ\"ק דברכות ובשיר רבה פ\"א ר\"ט אילו לא קרא ק\"ש לא הי' עובר אלא בעשה ואילו לדעת רבינו לעיל סי' ש\"ס עובר בל\"ת נמי אילו לא קרא ק\"ש דכתיב השמר לך פן תשכח את ה' וכ' שם רבינו פי' שלא ישכח אדם מלקבל עליו עול מ\"ש ויקרא ק\"ש בכל יום ובפתיחה לדברי מרדכי ביאור לס' יאיר נתיב תמה באמת ע\"ד רבינו היראים שם מההיא דירושלמי שם ולדעתי לק\"מ דכוונת הירושלמי והמדרש לא הי' עובר אלא בעשה דאין בזה כרת או מיתה כ\"א עשה וה\"ה דל\"ת נמי איכא וכדברי רבינו כאן בהכת\"י ובזה אתי שפיר מ\"ש במנחות ד\"מ א' אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה\"כ דכרת סמכינן אדיסקי הכא דעשה בעלמא לא כש\"כ וכ' שם הגרש\"ש לכאורה לאו דשעטנז נמי איכא כיון דאפשר לקיים שניהם כו' עיי\"ש ולפי הנ\"ל אתי שפיר דעשה בעלמא ר\"ל ולא כרת ולאו למעוטי לאוי הוא דאתא ועייו לעיל סי' ת\"א אות כ'. ",
                "מסור עצמך על קידוש שמי. בנדפס איתא מסור עצמך עליה על המצוה ועל קידוש השם ואינו מובן וגי' הכת\"י נכון ועיין בריקאנטי סי' ע' שכ' המקדשים את השם חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא כיון דהוא מ\"ע דאורייתא דכתיב ונקדשתי בתוך בנ\"י עכ\"ל ולפמש\"כ הרוקח סי' שס\"ו כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו א\"צ לברך שהברכה וצונו ולא עובדי כוכבים א\"כ תליא אי ב\"נ מצוה על קידוש השם ולהמפרשים בסנהדרין ס\"פ בן סורר ומורה דלא איפשיטא בעיין א\"כ מספיקא אין לברך אפי' בישראל אולם הרמב\"ם ס\"ל בפשיטות דב\"נ אינו מצוה על ק\"ה: "
            ],
            [
                "ולאהבו נ\"ל דהוא מנוקד ולאַהֵבו והוא מ\"ש בסמוך ד\"א ואהבת את ה\"א האהיבהו על הבריות כאברהם אביך כו' ובנדפס איתא כאן ולהאהיבו על הבריות ומ\"ש ביומא פ\"ו א' שיהא ש\"ש מתאהב על ידך כו' הוא ג\"כ על דרך שאמרו בספרי האהיבהו על הבריות וכמש\"כ שם בס' איי הים עיי\"ש. ",
                "ומוככל. כמ\"ש בסוטה ל\"א ח' שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור. ומשום זה שמעלת האהבה יתירה על מעלת היראה הגיה הגר\"א בשבת כ\"ג ב' דדחיל רבנן הוו לי' חתנוותא רבנן דמוקיר רבנן הוא גופי' צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוה כו' ובזה אתי שפיר דמשום דרחים רבנן הוו לי' בנין רבנן שהוא יותר ממאן דדחיל רבנן דלא הוו לי' כ\"א חתנוותא רבנן אולם הרר\"פ בהגהותיו לסמ\"ק סוף סי' ד' כ' ע\"ש הר\"ר יצחק מקורביל שאהבת חכמים נזכרת במקרא בלא חכמה כו' דכתיב ואהבת לרעך כמוך אבל ביראה אין אדם מוזהר כ\"א לירא מת\"ת וא\"כ שכר אהבתם אינה גדולה משכר יראתם עכ\"ל ועיין חי' אגדות מהרש\"א שבת שם. ",
                "וביצר רע. עיין בתוי\"ט פ\"ט דברכות מ\"ה ובתוס' דל\"צ שם וז\"ל הסמ\"ק סי' ג' פי' שישנה אדם יצרו הרע המבקש תאותו לעזוב הכל למען תאות עשות מצות הבורא ויש לו לשמוח בעשיית מצות קונו כאילו אכל ושתה ומילא כריסו מכל טובות והנאות שבעולם עכ\"ל ומשכ\"ר ד\"א שלא יהא לבך חולק עליך לפנינו בספרי הגירסא חלוק על כמקום ויש לפרש גם גי' רבינו שמ\"ש עליך הוא דרך כינוי כלפי מעלה ור\"ל ג\"כ חולק על המקום. ",
                "בכל לבבך וכ\"ה בנדפס וט\"ס הוא דצ\"ל בכל נפשך ובתוספתא פ\"ו דברכות איתא בן עזאי אומר תן נפשך על מצותיו: "
            ],
            [
                "דכתיב את ה\"א תירא. המהרש\"א בח\"א נדרים ז' ב' פי' אופן הלימוד מאת ה\"א תירא למוציא ש\"ש לבטלה משום דסמיך אסיפא דקרא ובשמו תשבע ר\"ל מקום חיוב שבועה אבל בלא\"ה תירא את ה' מלהזכיר שמו ובסוף דבריו שם השיג על הרמב\"ם בסוף הל' שבועות שכ' אזהרה למוציא ש\"ש לבטלה שנאמר ליראה את השם הנכבד והנורא וגו' דבסוגיא דתמורה לא קאי הכי במסקנא אלא דאזהרתיה מאת ה\"א תירא והוא סותר למש\"כ הוא בעצמו בחידושי הלכות לר\"ה ל\"ג א' בתוד\"ה הא והברכ\"י לחו\"מ סי' ל\"ד אות ט\"ז העיר בזה ובס' בנין שלמה להרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א סי' כ' כתב להגיה בדברי הרמב\"ם סוף הל' שבועות עיי\"ש ובנשמת אדם כלל ה' אות א' כ' ליישב דברי הרמב\"ם ובהע\"ש שאי' נ\"ג או\"ב כ' מש\"כ הרמב\"ם ליראה את השם הנכבד והנורא לישנא דקרא נקט לרמז שאינו מוזהר בעשה אלא שמות המיוחדין היינו ז' שמות שאין נמחקין לאפוקי כינויין או לשון לעז שדומה לכינויין כו' אבל הכוונה על קרא דאת ה\"א תירא כמבואר בס' המצות וכ\"כ הגר\"א שם בלשון לעז ליכא איסורא דלא כחיי אדם עכ\"ל וראיית הח\"א שם מדברי רבינו ירוחם סוף נתיב י\"ד ודלא כמש\"כ בס' נר למאור סי' ל\"ח ע\"ד ר' ירוחם שלא הזכירו דבריו בזה ואשתמיטתי' דברי החיי אדם שם ומה שכ' שם הח\"א ע\"ד הש\"ך ביו\"ד סי' קע\"ט סקי\"א דבלשון חול מותר למוחקו דהיינו לענין מחיקה דוקא פשוט דר\"ל לחלק שהשמות שהנכרים קורים בהם להקב\"ה ה\"ה בכלל הכנויים דמותר למחקן חוץ מז' שמות כמבואר בי\"ד סי' רע\"ו ס\"ט מה שאין כן מקלל עצמו וחבירו דגם בכנויין חייב ולפלא בעיני שבחכ\"א כלל פ\"ט אות ט' הניח ד\"ז בתימא ועיין מש\"כ לעיל סי' קפ\"ט והרב הגאון רא\"ד שליט\"א כ' ע\"ד רבינו דתמוה מאד שעזב רבינו ז\"ל עיקר מצות יראת ה' שנמנה בכלל כל המ\"ע וחשב רק הדרש היוצא ממנו שלא להזכיר ש\"ש לבטלה ואף שחז\"ל דרשו כן אבל מ\"מ מדוע לא כ' עיקר מצות היראה ואחרי שפלפל בזה בדברי רבינו סיים וברור בעיני שטעות המעתיקים נזדקרה בכאן וצ\"ל בראשונה מ\"ע לירוא מהשי\"ת ולכלול ג\"כ בזה שלא להזכיר שמו הקדוש לבטלה עוד כ' ולו\"מ ה\"א שבראשית דברי רבינו צ\"ל ג\"כ פסוק וזרחה לכם יראי שמי וגו' [מלאכי ג' כ'] וכפי הנדרש בנדרים ח' ב' אלו ב\"א שיראים להוציא ש\"ש לבטלה ומותאם עם הפסוק אז נדברו וגו' שהובא בספר יראים הנדפס עכ\"ד אולם כאן בהכת\"י אין זכר להפסוק אז נדברו יראי ה' וגו' ונראה לי שהוא מהמסדר והמקצר ס' יראים שבראש הספר יראים שמיוסד על התרי\"ג מצות כ' בראש סי' א' לזה הפסוק אז נדברו וגו' ליראי ה' לחשבי שמו ועפמש\"כ בספר חסידים סי' תתקנ\"ט ליראי ה' ולחושבי שמו בגי' תרי\"ג מצות ודברי המפרש להס\"ח שם שכ' ומלת ליראי ולחושבי מלא בגי' תרי\"א עם שני מלות ליראי ולחושבי הם תרי\"ג כו' ומשום דכמנין תורה שהן תרי\"א צוה לנו משה ואנכי ולא יהיה לך מפי גבורה שמענו ע\"כ נרמזו תרי\"א לחוד והשנים לחוד עכ\"ל תמוה מאד דבאמת מלת ליראי ולחושבי מלא בגי' תרי\"ג וא\"צ לצירוף שני מלות כלל והנראה דר\"ל דתיבת ה' המפסיק בין שני התיבות הוא לרמז דבלאו ב' מצות כמנין ב' תיבות בכולל שהוא כמנין תורה צוה לנו משה ושתים מפי גבורה שמענו ואין לשונו מכוון בזה. ",
                "מערער. נראה דצ\"ל מתעורר וכמש\"כ החינוך מ' תל\"ב וז\"ל ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב\"ה משגיח בכל מעשי בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה והעובר ע\"ז ולא שת לבו בכך באותו שעות בטל עשה זו שזו היא שעת קיום עשה זו בכיון עכ\"ל ורבינו כתב שיהא אדם מתעורר בהגיעו לדבר מצוה ר\"ל בין דבר שמצוה עליו בל\"ת ובין דבר שמצוה עליו בקום ועשה בכל עניין חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו היראה שלא ישוב אחור מלקיים המצוה ועז\"א בקדושין ל\"ט ב' ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והיינו טעמא משום שמקיים בזה שלא עבר עבירה מ\"ע דאת ה\"א תירא וכמשכ\"ר שבכל שעה ורגע שהוא זוכר את המצוה וחרד לבו עליהם קיים את ה\"א תירא וע\"ז הוא נוטל שכר מצוה ומיושב בזה קושיית הח\"א מהרש\"א שם למאי דס\"ד השתא תיקשי לי' הא דאמרינן סור מרע א\"ת אתגרה בשינה ת\"ל ועשה טוב דלפי מה שבארתי אינו אלא כשהוא ניעור אבל לא כשהוא ישן ובגמרא דקדושין שם מקשו ע\"ז מהא דתנן שם כעושה מצוה אחת מטיבין לו עשה אין לא עשה לא דדוקא כשעושה מצוה דמקיים תרתי. א) מ\"ע של המצוה. ב) מ\"א דאת ה\"א תירא אין אבל כשלא עבר עבירה אינו מקיים כ\"א אחת לא דמיא כעושה מצוה עד דמשני התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה ועיין בספר העקרים מאמר ג' פכ\"ז מש\"ש ובמדרש שוח\"ט מ' א' עה\"פ אשר לא הלך בעצת רשעים ר' זעירא אמר והוא שבאת לידו וניצל ממנה שנאמר כו' ותבין עפ\"ד העקרים המשך דברי המדרש שם. ",
                "זוכר כו' לקיים כו' פי' זוכר כדי לקיים את ה\"א תירא ובנדפם איתא שבכל שעה ורגע שהוא זוכר את המצות וחרד לבו עליהם קיים את ה\"א תירא: "
            ],
            [
                "ויעמלו בה כ' הגרא\"ד שליט\"א גי' הנדפס ויעבדו בה והוא משובח כלשון הכתוב ולעבדו ואף שמצאנו בלשון חז\"ל שיהיו עמלים בתורה בתו\"כ ר\"פ בחוקותי ועיין ע\"ז ה' א' מ\"מ דבר האמור כאן היא עבודה ותפלה עבודה בלב, ועבודת בהמ\"ק היא במעשה וגם בלב ועבודת התלמוד היא ג\"כ בדיבור ובלב כמש\"כ שימו לבבכם עיין ספרי ס\"פ האזינו ועמג\"א סי' נ' דכשאינו מבין אינו לימוד והך דע\"ז י\"ט א' ליגרס אע\"ג דלא ידע מאי קאמר ענין אחר הוא עכ\"ל. ",
                "המוסגר היא כנוסחת הנדפס ג\"כ והגהתי בפנים כמש\"כ השם חדש להגיה שם וכ\"ה בספרי. ",
                "ת\"ל בכל לבבכם הא דלא משני הכי לעיל כשאומר ולעבדו זה תלמוד ופריך או אינו אלא עבודה ממש והול\"ל ת\"ל בכל לבבכם כו' כדהכא הנה לפמש\"כ באות א' ע\"ש הגרא\"ד מיושב זה. ואומר אני עוד דכשאומר ולעבדו זו תפלה יתפרש בכל לבבכם שהלב בעצמה נקרבת לפני המקום כשמתפלל לפניו כמש\"א סנהדרין מ\"ג ב' שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה וגו' לא תבזה ולכאורה אין מרומז שם תפלה כלל אע\"כ דהיינו משום דבתפלה מקריב האדם לבו להקב\"ה עז\"נ לב נשבר וגו' לא תבזה דאין לפרש כן בעבודה ממש היינו קרבנות דשם הלב אינה קריבה אלא הבהמה נקרבת מש\"ה לעיל שאמרו ולעבדו זה תלמוד ע\"כ יתפרש בכל לבבכם דהיינו בכוונת הלב שפיר הקשו א\"א אלא עבודה ממש דגם בקרבנות בעינן כוונת הלב כראב\"י שכ' רבינו בסמוך ובזה מיושב מה שדקדק בס' אפ\"י דרוש ד' אות ז' עמ\"ש בריש תענית איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה דהול\"ל איזהו עבודה שהיא בכוונת הלב עיי\"ש ולפי הנ\"ל לק\"מ דבדיוק אמרו שהיא בלב פי' שהלב בעצמה נקרבת לפני הש\"י משא\"כ כוונת הלב שייך גם בקרבנות לא בתפלה לבד, וז\"ש במדרש וי\"ר פ\"ז אר\"א בר יודן כל מה שפסל הקב\"ה בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה דהכוונה לחלק בין קרבן בהמה לקרבן הלב דכשהבהמה נקרבת פסל בה מומין, ובאדם כשהוא נקרב לפניו בתפלתו דהיינו לבו של אדם לא פסלי בה מומין ור' אלכסנדרי הוסיף בה דברים דכלי תשמישו של הקב\"ה הוי בכלים שבורים כמו הלב וממילא כדין הנקרב כן דין המקריב דהיינו כהן המקדיש בהמה דפסיל בה מומין כמו כן המקריב אותה כל מום לא יהיה בו וש\"ץ המתפלל שמקריב לבו לקרבן שבה הכשיר מומין דהיינו לב שבור ה\"ה המקריב אותה כשר אפי' נפלו זרועותיו כמש\"כ היש\"ש פ\"ק דחולין סי' מ\"ח שהביא שם מתשובת מהר\"ם עיי\"ש ואדרבה מצוה מן המובחר כר' אלכסנדרי במדרש ודלא כהווי העמודים שבס\"ס השל\"ה עמוד התורה פ\"ז שכ' שם לתמוה על המדרש וגם על היש\"ש עיי\"ש ולפי ביאורינו לק\"מ ועיין מנ\"א סי' נ\"ג סק\"ח בשם הזוהר שחולק על המדרש. ",
                "זו תפלה דכתיב כו' כמ\"ש בברכות ל\"א א', וראיתי להעיר פה במ\"ש בברכות ו' ב' ואר\"ח א\"ר הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה כו' ר' יוחנן אמר אף בת\"ע שנאמר תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב רנב\"י אמר אף בתפלת שחרית שנאמר ה' בקר תשמע קולי וגו' וראוי להבין מה זה שהזהיר ר\"ה על תפילת המנחה ולא על תפלת שחרית וערבית ומ\"ט דר' יוחנן שהוסיף ת\"ע ולא שחרית ובס' עמודי שש להגאון בעל כלי יקר הקשה ג\"כ על מאמר זה עיי\"ש בפ\"ז שכ' וז\"ל מאמר זה מחוסר ביאור כי ידוע בסדר ג' מדרגות אלו הם מנחה שחרית ערבית כי תפלת המנחה גדולה מכולם שהרי אלי' לא נענה אלא בתפה\"מ ואח\"כ שחרית תפלת חובה ואח\"כ ערבית רשות ולפי\"ז הי' לו לסדר דברי רנב\"י אחר דברי ר' חלבו ודברי ר' יוחנן אחר דברי רנב\"י ואז הי' כל דבריהם בדרך לא זא\"ז שרנב\"י מוסיף אף שחרית יזהר בה לעולם ור' יוחנן מוסיף על רנב\"י לא זו שחרית שהיא חובה אלא אפי' ערבית יזהר בה לעולם עכ\"ד והנה הוא ביאר שם ששלשה אמוראים אלו מדברים מתפלת המנחה וכל אחד מוסיף זמן לתפה\"מ ר' חלבו אר\"ה לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שלא יבטלה מחמת שום עסק אפי' גדול ור' יוחנן מוסיף עוד זמן אחר לתפה\"מ ואמר אף בת\"ע כו' ר\"ל אם שכח או נאנס ולא התפלל מנחה מ\"מ אף בזמן ת\"ע יש לה תשלומין וכדאמר ר' יוחנן גופא ברכות כ\"ו א' טעה ולא התפלל מנחה מתפלל בערבית שתים ורנב\"י הוסיף לומר אף בשחרית יש תשלומין אף אם עברו ב' תפלות ועבר גם יומו מ\"מ יש תשלומין למנחה שנאמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה וקשה בקר בקר למ\"ל וא\"ל שמדבר בשכח ערבית שמתפלל בשחרית שתים דס\"ל ת\"ע רשות ואינו צריך לתשלומין אלא ודאי שמדבר בשכח מנחה שמתפלל בשחרית שתים א' לשחרית ועליה אמר ה' בקר תשמע קולי והב' למנחה של אתמול ועז\"א בקר אערך לך ואצפה ע\"כ תוכן ביאורו שם. והן אמת דבדבריו אלו ארווח לן לתרץ מה דקשה לכאורה דבמדרש תנחומא פ' אחרי ס\"ס ט' אמר שם רשב\"נ אין מוקטר אלא תפלת המנחה שנאמר תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב ואומר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו ע\"כ וא\"כ נראה להדיא דהך קרא תכון תפלתי קטרת לפניך וגו' על תפלת המנחה קאי ואילו ר' יוחנן בברכות ו' ב' דריש לי' על ת\"ע כנ\"ל אך לפמש\"כ העמודי שש א\"ש דאף ר' יוחנן דריש לי' על תפלת המנחה ג\"כ אבל באמת לדעתי דבריו תמוהין מש\"כ דאם ת\"ע רשות א\"צ לתשלומין והוא נגד ההלכה דהא קי\"ל ת\"ע רשות ואפ\"ה קי\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים עיין בתוס' ברכות כ\"ו א' ד\"ה טעה ובהרא\"ש שם וביומא פ\"ז ב' תוד\"ה והאמר וא\"כ נסתר מש\"כ ואין לומר שמדבר בשכח ערבית כו' גם עיקר ביאורו אינו לשיטת הרשב\"ם והרמב\"ם שכ' הטור או\"ח סי' ק\"ח וכן פסק השו\"ע שם סעי' ד' ואף לא לשיטת בה\"ג שכ' הטור שם דהבה\"ג לא כ' אלא בטעה ולא התפלל ערבית וגם שחרית יתפלל במנחה שלש כמש\"כ שם הטור ר\"ל כ\"ז שלא עבר היום יש תשלומין לתפילותיו אבל לא בטעה ולא התפלל מנחה וגם ערבית דאינו מתפלל בשחרית שלש עיי\"ש בב\"ח, גם מש\"כ בקושייתו כי תפה\"מ גדולה מכולם וראי' מאליהו אינו לפמש\"כ הלחם שמים תענית פ\"ב מ\"ד דמנחה שוה לשארי תפלות ופי' אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ולא בשארי שעות היום ותל\"מ. וע\"כ הנראה לי בביאור הגמרא דברכות ו' ב' עפ\"י מ\"ש בשבת י' א' דבמנחה לא שכיחא שכרות ובערבית שכיחא שכרות ובתוס' שם ד\"ה התם הקשו מהא דאמרינן בתענית כ\"ו ב' דגם במנחה שכיחא שכרות והעלו בתירוצם דבאמת גם במנחה שכיחא שכרות לגבי שחרית ומוסף אך לגבי ערבית שכרות דמנחה לאו כלום הוא דיותר שכיח שכרות בערבית מבמנחה ועיין בתוס' תענית שם ולכן אר\"ח אר\"ה לעולם יהא אדם זהיר בתפה\"מ דבמנחה שכיחא שכרות ואתי למישכח תפה\"מ ע\"כ הזהיר עליה משא\"כ בשחרית ל\"צ להזהיר דבשחרית לא שכיחא שכרות, ובערבית אע\"ג דשכיחא שכרות יותר מבמנחה מ\"מ לא הזהיר עליה דס\"ל ת\"ע רשות ואזיל לשיטתו בתענית י\"א ב' דאר\"ז אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית כו' למחר מתפלל תפילת תענית והקשו המפרשים אמאי נקט לענין תפילת תענית למחר הלא בערבית בליל כניסת תענית נמי מתפלל תפילת תענית ויישב שם בס' גבו\"א להש\"א דמש\"ה נקט למחר דס\"ל כמ\"ד ת\"ע רשות מש\"ה לא פסיקא לי' למיחשב תפילת תענית דערבית עיי\"ש וה\"נ ההיא דברכות ואע\"ג דבחנם אין לו לבטלה אלא בשביל שום צורך מ\"מ לא ראה להזהיר אלא בדבר שהוא חובה דשם צריך הזהרה יותר ור' יוחנן הוא שהוסיף אף בת\"ע ולשיטת רב עמרם שבתוס' ברכות ד\"ד ע\"ב דר' יוחנן ס\"ל כמ\"ד ת\"ע חובה א\"ש דר' יוחנן לשיטתו ג\"כ ואף לפי מה שהעלו התוס' ושארי ראשונים דר' יוחנן ס\"ל ג\"כ כרב דאמר ת\"ע רשות עיין צמח צדק לאדמו\"ר רמ\"מ פ\"א דברכות סי' ג' עכ\"ז הוסיף ר' יוחנן להזהיר אף בת\"ע דרשות ומ\"מ בשחרית לא ראה אף ר' יוחנן להזהיר דשם ל\"ש שכרות כלל ורנב\"י הוא שהוסיף להזהיר אף בתפילת שחרית דהיינו שיהא זריז להשכים אותה בבקר בבקר ולא יאחר זמנה שנאמר כו'. ובנידון סתירת דברי רשב\"ג שבמדרש לההיא דר' יוחנן יעויין בד' כ\"ו ב' תוס' ד\"ה עד בהגרש\"ש שם ובפנ\"י שכ' ליישב וראיתי בס' לחם שמים בפ\"א דברכות מ\"א סד\"ה א\"כ שכ' וז\"ל עיין מדרש פ' ויצא איתא שם אמר ר' תנחומא אף תפלת הערב יש לה קבע כמדומני שבמת\"כ לא כיון יפה בפירוש לפי שיראה לי פי' קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה ור\"ת ס\"ל שאף ת\"ע יש לה קבע כמו איברים ופדרים עכ\"ל ובמחכ\"ת אשתמיטתיה שכדברי המת\"כ מפורש בירושלמי ר\"פ ת\"ה שאמרו שם תפלת הערב לא מצאו במה לתלותה כו' אר\"ת עוד היא כו' כנגד עיכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע\"ג המזבח כל הלילה ע\"כ והוא ברור, וראיתי בשו\"ת בית אב הנד\"מ חאו\"ח סי' מ\"ו אות ו' שכתב ולדינא האידנא לכאורה ליכא נפקותא בהך פלוגתא אי ת\"ע רשות או חובה דהא מסקנת הרי\"ף שם בפ' ת\"ה דהאידנא נהוג עלמא לשויא כחובה והיינו כחוב גמור ואפי' אי לא צלי בהאי לילא וגם לא צלי מעולם עוד מ\"מ הוי כמו למ\"ד ת\"ע חובה וכמש\"כ הרי\"ף בפ\"ק דשבת כו' ועיי\"ש באות ח' שתמה על השו\"ע או\"ח ס\"ס רס\"ח שפסק דבברכת מעין שבע יצא ת\"ע משום דת\"ע רשות ומנ\"ל להב\"י זה הא י\"ל דלדידן דס\"ל האידנא שויוהו כחובה ליתא להני קולי עיי\"ש ואני אומר ערבים עלי דברי הצ\"צ הנ\"ל סי' ה' שכ' ומ\"מ י\"ל דגם לרי\"ף ורמב\"ם רק נהוג עלמא לשוויה כחובה אבל לא נעשית חובה ממש דהא איתא בב\"י ס\"ס רל\"ז דלכך אין ש\"ץ מחזיר ת\"ע לפי שאינה חובה כו' וכש\"כ לפי' הרמב\"ן שהביא הר\"ן ספ\"ק דר\"ה דפי' רצו אין מתענין כו' א\"כ כ\"ש ת\"ע אע\"ג דשוינהו עלי' חובה לא דמי לחובה ממש עכ\"ל וראיתי בס' נחלי מים דרוש כ\"א לשה\"ג שכ' בד' התוס' דברכות כ\"ו א' ד\"ה טעה שכ' התוס' שם דלאחר ב' תפלות לא מצינו שתקנו. חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח דכוונתם כיון ששכח שתי פעמים להתפלל הרי חזינן דלא חרד על דברי חכמים והוי כמזיד כמו מעשה דההוא סמיא דביצה ט\"ז ב' וזהו שדקדקו התוס' בדבריהם ואפי' תפלה אחת אם בטל במזיד כו' דר\"ל וא\"כ ה\"ה היכא ששכח שתי תפילות הוי כביטל במזיד עיי\"ש ודבריו נאמנו מאד שכ\"כ בשבה\"ל השלם סי' נ\"ג דהו\"ל כפשיעות והוא מבואר כדבריו. ",
                "המזבח. כ' הש\"ח דצ\"ל הזבח, עוד כ' דדרשת ראב\"י אסמכתא בעלמא היא דאזהרה לכהניה שלא יפסלו הקרבן נפק\"ל בזבחים כ\"ט ב' מקרא דהמקריב אותו לא יחשב אבל בס' אהלי יהודה ביאור להספרי כ' שם ואע\"ג דבספרי פ' שופטים גבי לא תזבח וגו' כל דבר רע נפק\"ל מהתם אזהרה למפגל [הביאו רבינו לעיל סי' שע\"ח] י\"ל דהכא אצטריך לעבור גם בעשה עכ\"ל: "
            ],
            [
                "והדבק בחכמים ותלמידיהם. כ\"ה לשון הספרי דברים פמ\"ט והכוונה בזה למ\"ש בכתובות קי\"א ב' המשיא בתו לת\"ח והעושה פרקמטיא לת\"ח והמהנה ת\"ח מנכסיו ומ\"ש בכתובות שם כי\"ב אתה אומר לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו ומקרא זה הוא בס\"פ נצבים נראה דט\"ס הוא אלקיך בל\"י וצ\"ל אלקיכם בל\"ר ור\"ל למ\"ש הפסוק בפ' עקב דברים י\"א כ\"ב כדרשת הספרי וכי\"ב בנדרים ס\"ב א' שאמרו תניא לאהבה את ה\"א לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא כו' אלא למוד מאהבה כו' בספרי שם נדרש כן עה\"פ לאהבה את ה\"א וגו' דדברים י\"א כ\"ב שהוא קודם ואותה דרשה הוא עמ\"ש הכתוב לאהבה את ה\"א ור\"ל דקודם לזה אמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' ואח\"ז אמר לאהבה את ה\"א ור\"ל דכשתשמרון מצות ה' לא יהא כוונתכם לשום פניה אחרת כ\"א בשביל אהבת ה' ולא יותר ולכן לא קבעו דרשה זו שלא יאמר אדם הריני אלמד תורה בשביל שאקרא חכם כו' עה\"פ ואהבת את ה\"א המוקדם בתורה לזה הפסוק דלאהבה את ה\"א וגו'. והסמ\"ג עשין ח' כתב מ\"ע להדבק בחכמים כדי ללמד מעשיהם שנאמר ובו תדבקון, ואמרינן בפ' אחרון דכתובות כו' הדבק בחכמים ובתלמידים בין בזיווג בין במשא ומתן ובכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו עכ\"ל וכ' שם מהרא\"ש בביאוריו וז\"ל שנאמר ובו תדבקון כו' ומסיים בפסוק שנאמר ולדבקה בו לא קשה שהאחד בא למ\"ע ללמוד ממעשיהם והשני בא שמצוה להתחבר אליהם בכל עניני חיבור עכ\"ל ורבינו היראים כתב כאן מ\"ע שידבק האדם בדרכי המקום והביא מההיא דסוטה וא\"כ מ\"ש אח\"כ והדבק בחכמים היינו ללמוד ממעשיהם וכמש\"כ הסמ\"ג ובתלמידיהם ר\"ל כההיא דכתובות קי\"א ב' ולעומתם הביא רבינו מקודם שלשה פסוקים דדיבוק ועפי\"ז מדוקדק יותר גי' הנדפס ובתלמידיהם ודלא כמש\"כ כאן ותלמידיהם ודו\"ק ורבינו אחז דרכו כפרש\"י בפי' התורה דברים י\"ג ה' שפי' ובו תדבקון הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב\"ה עכ\"ל ומשכ\"ר ואע\"פ שבכל מצוה ומצוה נאמר עשה במקומה כתב הרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א בגליון היראים הנדפס שלו וז\"ל לכאורה אינו מובן דהיכן הוזכר בתורה מצות ביקור חולים למ\"ע עכ\"ל ולפמש\"כ לבאר דברי רבינו לק\"מ דרבינו כ\"כ כלפי מש\"כ מקודם והדבק בחכמים ור\"ל כדברי הסמ\"ג כדי ללמד ממעשיהם ועז\"א היראים ואע\"פ שבכל מצוה ומצוה נאמר עשה במקומה וא\"כ מעשיהם של החכמים ע\"כ המה מ\"ע ובלא\"ה מצווין אנו לעשותם עז\"א רבינו הוסיף לך הכתוב כו': "
            ],
            [
                "והלכת. ט\"ס וצ\"ל ללכת. וז\"ל הבה\"ג וללכת בדרכיו להלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים בקור חולים כו' והרמב\"ן בסה\"מ שורש הראשון כ' דכל מש\"כ הבה\"ג מצוה אחת הן וקאי כולהו אדקמיה שכ' ללכת בדרכיו וביארה כפי' הגמרא להלביש ערומים כו' שזהו ההליכה בדרכיו, ומדברי רבינו היראים נראה שמנה ללכת בדרכיו למ\"ע בפ\"ע ללכת בדרכי המצות באותן שאינו בהם רע לבריות כ\"א לשמים ואינם תלויות בדיבור ככל העמוד הזה שעומד רבינו בו, ומה שחשבו בגמרא דסוטה להלביש ערומים לקבור מתים חשבן רבינו בסי' קנ\"ג קנ\"ד בעמוד הרביעי באיסורי ממון שאדם לוקח מחבירו או מעכב במקום שחייבתו תורה ליתן. ולנחם אבלים ולבקר חולים חשבן רבינו בסי' רי\"ט ר\"ך בעמוד חמישי באיסורים שאדם עושה בהן רע לשמים ולבריות ואינו גוזל וצהנה ממון, ומשכ\"ר ובסוטה דרשינן מיני' להיות רחום לבקר חולים כו' כ' השם חדש ק\"ק דשם בסוטה לא דרשו מה הוא רחום אלא בספרי סוף פ' עקב דרשו כן ואני אומר דכוונת רבינו להיות רחום לבקר חולים כו' לחד מילתא וכאילו אומר שיהא האדם רחמן בכל מה שחושב והולך לבקר חולים לנחם אבלים להלביש ערומים, וביראים הנדפס כ\"כ ללכת בדרכי ה' בסי' ד' וללבוש ערום וקבר מת בקר חולה ונחם אבל בסי' נ' ודלא כהרמב\"ן לדעת בה\"ג: "
            ],
            [
                "או בבהכ\"נ או לבהמ\"ד. הנה הפמ\"ג במ\"ז לאו\"ח סי' קנ\"ג כ' כי קדושת בהכ\"נ ומדרש מדרבנן הוא ולא מן התורה עיין ר\"ן למגילה כ\"ו ב' גבי מתנה במאי תפקע סיים קדושת ביהכ\"נ מדבריהם הוא משמע לא מה\"ת עכ\"ל ובריש סי' קנ\"א כ' ודע דמורא מקדש מ\"ע הוא עיין ר\"מ פ\"ז מהל' בית הבחירה אבל מורא בהכ\"נ דרבנן הוא ואהי להם למקדש מעט ומיהו משום נדר י\"ל דבר תורה הוי אא\"כ התנו דאז ליכא משום נדר ואפ\"ה בישובן לא מהני תנאי מדרבנן עכ\"ל ועפי\"ז כ' בא\"א סי' קנ\"ב סק\"ו ואני מסופק אם ניתץ אבן מביה\"כ או בהמ\"ד דרך נתיצה והשחתה אם לוקה דומיא דמקדש דלא תעשון כן לה\"א ל\"ד מקדש ונ\"מ דמפסל לעדות וצ\"ע עכ\"ל וכן כ' הרשב\"א בחי' למגילה כ\"ו ב' ע\"ש הרמב\"ן דבהכ\"נ עשו אותו כתשמישי מצוה שנזרקין לאחר מצותן עיי\"ש כדברי הר\"ן שם וכ\"כ האו\"ז ח\"ב סי' שפ\"ו דבהכ\"נ אין בו משום תשמישי קדושה כ\"א ארון הקודש תשמיש קדושה הוא וע\"ד רבינו הרא\"ם אינו כן שהשוה כאן בהכ\"נ ובהמ\"ד למקדש שינהג בהם מורא וכיבוד וכן לעיל סי' ק\"ד בדין הקדש כ' וכשם שאסור להנות מן ההקדש כך אסור להנות מן בתי כנסיות. ובתי מדרשות שנתייחדו לתפלה לדרשה שגם זה הקדש וכ' שם הברייתא תשמישי קדושה נגנזין כו' מבואר דדעת רבינו דבהכ\"נ ובהמ\"ד תשמיש קדושה הוא ולא תשמיש מצוה והאשכול ח\"א סי' כ\"ד כ' ויש מי שאומר שאסור לנתוץ ולהרוס דבר בבהכ\"נ מה שאינו לצורך בנין כיון דהשוו חכמים קדושתו למקדש ע\"כ ולרבינו הרא\"ם אצ\"ל דהשוו חכמים כיון דמן התורה הוא כך והנחל אשכול שם כ' ע\"ד היראים הנדפס סי' שכ\"ד שלא מצא לו חבר דבהכ\"נ קדושתו מן התורה יהא עיי\"ש מיהו אף לדעת רבינו אין קדושתן שוה כמש\"כ ופירשו חכמים כל אחד לפי סברתו לפי חומר קדושתו הרי דאין חומר קדושתן שוה ולפי\"ז אין לתפוס על שיטת רבינו הרא\"ם מהא דתניא בתוספתא דמגילה אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון וא\"כ מ\"ש בהכ\"נ דחלופא וזבינא שרי שהקשה הרמב\"ן הביאו הר\"ן שם דבאמת לאו לכל דבר שוה בהכ\"נ ובהמ\"ד להר הבית הלשכות והעזרות אע\"ג דכולן קדשי מדאורייתא ובתשו' ר\"ב סי' ו' כתב דקדושת בהכ\"נ דאורייתא ולקושיית הרמב\"ן איך מותר למכור וזט\"ה במא\"ה אפי' למשתי ביה שכרא ש\"ד כתב דהא לא אריא שהרי אפי' במקדש בעצמו אמרינן תמידין שלא הוצרכו לצבור יכולין לשנות דלב ב\"ד מתנה עליהם ובשו\"ת ב\"א להרב דקאפוליא חאו\"ח סי' כ\"ג או\"ד שדא ביה נרגא ע\"ש. ",
                "תיראו ותניא ביבמות פ\"ק [ו' ב'] ומקדשי תיראו לא כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ודע דבנדפס כתב דכתיב בפ' קדשים וכ\"ה בת\"כ שם אך כאן בהכת\"י כתב דכתיב בפ' בהר סיני וכ\"כ הסמ\"ג עשין קס\"ד כתוב בסוף פרשת בהר את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ותניא ביבמות כו' ונ\"ל דה\"ט דנקטו מן המאוחר ולא ממה דכתיב בפ' קדשים דבסוף פ' בהר סיני לעיל מהך קרא דאת שבתותי תשמרו וגו' כתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה ודרשינן מגילה כ\"ב ב' עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בהמ\"ק ולכן שפיר דרשו על מש\"כ אח\"כ ומקדשי תיראו לא ממקדש אתה ירא להשתחות לו אלא ממי שהזהיר על המקדש פי' מן הקב\"ה. ",
                "מקדש מקדשי מקדשיכם בנדפס ליתא אולם בת\"כ איתא. ",
                "אחרון. בנדפס בפ' בני העיר [מגילה כ\"ט א'] וכן בנדפס סי' שפ\"ו כ' במגילה פ' בני העיר ובהכת\"י לעיל סי' ק\"ד איתא במגילה פ' אחרון ועיין תוי\"ט רפ\"ג דמגילה שיש נוסחאות דפ' בני העיר הוא פ\"ג דמגילה, ולשון הפסוק כצ\"ל ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם. ",
                "שמואל בר רב יצחק וכ\"ה במנוה\"מ סי' קט\"ז ובנדפס א\"ר יצחק וכ\"ה לפנינו. ",
                "בריה דרחב\"א בנדפס אמר רחב\"א. ",
                "ובזמן שהשכינה שורה כצ\"ל פרש\"י שבהמ\"ק קיים וכ' הגרש\"ש דהיינו דוקא בבית ראשון דביומא ספ\"ק אמרינן דשכינה לא שרתה בבית שני אולם בס' אפ\"י דרוש כ\"א אות ו' כתב לחלק בין גלוי שכינה להשראת שכינה והשראת שכינה היתה גם בבית שני עיי\"ש. ",
                "ואין הלכה כר\"ע אלא כר' יהודה קיימל\"ן כו' הסמ\"ג עשין קס\"ד כ' וקי\"ל כר\"ע וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ז מהל' בהב\"ח וכ\"כ הרשב\"א בחי' ר\"ע אוסר בכ\"מ וקי\"ל כוותי' וכדפסק רבה עכ\"ל ועיין בב\"י או\"ח סי' ג'. והנה הטו\"א במגילה כ\"ח א' כתב דלר' יהודה דאמר בזמן שבהמ\"ק קיים אסור בזמן שאין בהמ\"ק קיים מותר ע\"כ דס\"ל קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא דאי קידשה לע\"ל אין לחלק בין בזמן שבהמ\"ק קיים לאינו קיים עיי\"ש שכתב דהנפנה ביהודה דמדרבנן בעלמא הוא אפי' בזה\"ב ס\"ל דלא גזרו בחורבנה הואיל וקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא עיי\"ש ועדיין. קשה דמה יענה על ר' יוחנן שאומר דאינו אסור רק בזמן שהשכינה שורה ואילו בזבחים ק\"ז ב' אמר ר' יוחנן המעלה בזה\"ז חייב דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע\"ל ועיין בארצה\"ח סי' ג' אר\"י סק\"ד ומש\"כ לעיל סי' רע\"ז. ",
                "כוותיה וגם רב נמי קאי כוותיה ואע\"ג דאמרינן התם רבא שדא לבני מזרח ומערב פי' לפנות עליהם ואמרינן דכר\"ע ס\"ל שאוסר בכ\"מ לא קי\"ל כוותיה דהא כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל והמעתיק טעה בין כוותיה הא' לכוותו הג' וגי' היראים רבא וכ\"ה בכת\"י פ' כמש\"כ בהגהות ד\"ס לברכות שם. ",
                "ראש כדתניא הנפנה כו' פי' לצד בבל ומן הצופים כו' כ\"ה בנדפס ובס' ארצה\"ח סי' ג' אר\"י סק\"ג הביא דברי רבינו הרא\"ם בספר יראים מצוה שכ\"ד וז\"ל יפנה צפון ודרום ולא מזרח ומערב פי' לצד בבל (ט\"ס וצ\"ל היכל) עכ\"ל ובס' הר המריה פ\"ז מהל' בהב\"ח אות ט\"ו הביא ג\"כ ד' היראים סי' שכ\"ד בזה\"ל כדתניא הנפנה לא יפנה צו\"ד אלא מזרח ומערב פי' לצד בבל וכ' ע\"ז אולי צ\"ל להיפך וכ' שם עוד ע\"ד היראים וז\"ל הבין דהקלות ראש היינו הא דנפנים ומדברי כל הראשונים מבואר דאינו כן ויחידאה הוא עכ\"ל. ",
                "ולא במנעלו ולא בתרמילו כ\"ה ביראים הנדפס ובת\"כ פ' קדושים ודע דבמשנה ובת\"כ שם כתוב ובפונדתו ופי' כמו והפונדא רפכ\"ט דכלים עיי\"ש בהרע\"ב ב' פירושים ובס' תשב\"ץ קטן למהר\"ם מר\"ב כ' בסי' ר\"ב ומוחה לילך בסכין ארוך לבית הכנסת לפי שהתפילה מארכת ימיו וזה מקצר ימיו, וכן מוחה לילך עס כיסו לבית הכנסת כדאיתא בברכות פ' הרואה לא יכנס אדם להר הבית באפונדתו כו' עכ\"ל וא\"כ דעת מהר\"ם בר\"ב דאפונדתו אסור בבית הכנסת כמו להרה\"ב ולא כן דעת הרמב\"ם בפי\"א מהל' תפלה ה\"י והש\"ע או\"ח סי' קנ\"א סעי' ו' שכ' דמותר לכנס בבהכ\"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו ועפי\"ז יש להבין ד' המג\"א שם סק\"ח שכ' עמש\"כ היש נוחלין שלא ליכנס בו בכיס מגולה בזה\"ל אבל בב\"י בשם א\"ח כתוב דשרי וכן נראה דלא גרע מאפונדתו עכ\"ל והלא דברי הי\"נ שם הוא משם התשב\"ץ והגהות הרר\"פ שם שכ' מיהו אין לחוש כ\"א בגלוי ולדעת התשב\"ץ באמת גם אפונדתו אסור כמו להר הבית וא\"כ מה זה שכ' המג\"א להכריע כהאו\"ח ודלא כהי\"נ דלא גרע מאפונדתו אנה מצא דגרע אה\"נ דשניהם שווין לאיסורא בבית הכנסת למהר\"ם. והנ\"ל לפרש בדברי המג\"א דהנה נוסחת האו\"ח בשם הר\"מ שכ' הב\"י הוא בזה\"ל והגיה עליו הרר\"פ מיהו אין לחוש כ\"א בגילוי הראש ע\"כ וכ\"כ הכלבו בסי' י\"א וז\"ל והר\"ף כ' שיש למחות שלא לכנס בבהכ\"נ בגולוי ראש עכ\"ל ולפי\"ז חולק הרר\"פ על התשב\"ץ אבל נוסחא שלפנינו בהגהות הרר\"פ על התשב\"ץ שם מיהו אין לחוש כ\"א בגילוי וכן העתיק הכלבו בסי' י\"ז ולפי\"ז הוא מפרש דברי התשב\"ץ דמה שהי' מוחה לילך עם כיסו לבית הכנסת היינו בכיס מגולה ואפשר דקאי. גם אסכין ארוך שאסר מהר\"ם וכמש\"כ בהגהות י\"נ שם וז\"ל כתב בהגהת תשב\"ץ אם הוא מכוסה מותר עכ\"ל וקאי שם עמש\"ש אל תכנסו בסכין לבהכ\"נ ועתה מבואר כוונת מג\"א שכ' אבל בב\"י בשם או\"ח כתוב דשרי דר\"ל דלפי מה שהעתיק נוסחת הרר\"פ א\"כ אין לחוש כ\"א בגילוי הראש ותל\"מ וע\"ז כ' המג\"א וכן נראה ור\"ל דלא כגי' הי\"נ בהגהות הרר\"פ דלפי גי' הי\"נ להרר\"פ להגיה דאין לחוש כ\"א בכיס מגולה פשיטא היאך הו\"א לאסור אפי' בכיס מכוסה דלא גרע מאפונדתו ואפונדתו הוא בגילוי כפרש\"י שבת דק\"כ א' וא\"כ על חנם הגיה הרר\"פ אלא ע\"כ כהב\"י בשם או\"ח דהרר\"פ בא לחלוק דאין איסור כלל בכיס מגולה וה\"ה אפונדתו לבית הכנסת כ\"א להר הבית זהו כוונת המג\"א. והנה רבינו לא כתב תולדה בזה ועיין בפי' משנה אחרונה למשניות כלים פ\"א מ\"ח שכתב דהא דאין נכנסין להר הבית במנעלו ופונדתו י\"ל שאינו אלא מדרבנן עיי\"ש. ",
                "רב. לפנינו ס\"ב א' אמר רבא. ",
                "משום שנאמר לפנינו ליתא משום ועיין במבוא התלמוד כשאומר שנאמר היא ראי' גמורה מהפסוק וכשאומר משום שנאמר היא אסמכתא ועיין בפי' המשניות להתפא\"י ספ\"ח דברכות מש\"כ שם בנו של המחבר והגרד\"ל בפדר\"א פכ\"א בהגהות אות ו' כ' דמוכח מבכורות ט' א' דלשון משום אינו דרשא פשוטה מקרא המפורש במקומו אבל מ\"מ דאורייתא היא וה\"נ י\"ל דעיקר הלימוד הוא ממ\"ש ביבמות ו' ב' בזמן שאין בהמ\"ק קיים מניין ת\"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם ולדין בהכ\"נ ובהמ\"ד הוא אסמכתא בעלמא ועיין לעיל אות ח' מש\"ש ועיין סי' שכ\"ז. ",
                "אין אוכלין בהן כו' בנדפס הגי' ואין אוכלין בהן וכן לעיל סי' ק\"ד איתא בכת\"י אין אוכלין בהן ובנדפס שם סי' שפ\"ו הגי' ואין אוכלין ורש\"י במגילה שם כ' אין אוכלין בהן כו' ולא גרסינן ואין אוכלין בהן דכולהו פירושא דקלות ראש הן לשון קלות שמקילין אותה והרמב\"ם פי\"א מהל' תפלה ה\"ו כתב אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה ואין אוכלין בהן כו' וכ\"כ הטוש\"ע או\"ח ריש סי' קנ\"א והוא דלא כגי' רש\"י ולא ידעתי מה הי' לו לב\"ת שכ' ע\"ד הטור שם בזה\"ל ורצה לומר כל אלו אף אכילה ושתיה בכלל ק\"ר הוא וכן פרש\"י עכ\"ל הב\"ח ומי הכניסו לתגר זה ואיך לא הרגיש דתליא בחילוף הגרסאות. ונראה דגי' היראים הנדפס עיקר דאח\"כ כ' רבינו ומפרשין קלות ראש חשבונות של רשות דממשכ\"ר ומפרשין נראה דהוא פירוש למ\"ש בברייתא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש דהיינו חשבונות של רשות ומדה\"ת דמגילה כ\"ח ב' ד\"ה ואעפ\"כ נראה דחשבונות לא הוי ק\"ר כ\"כ כמו אכילה ושתייה עיי\"ש וא\"כ לפ\"ד רבינו דפי' ק\"ר דברייתא הוי חשבונות של רשות הוי זו ואצ\"ל זו שמתחילה אמרו אין נוהגין בהן ק\"ר ואח\"כ אמרו אין אוכלין בהן ואין שותין בהן כו' וי\"ל דפי' חשבונות שכ' רבינו הוי חשבונות של רבים דאוושא מילתא טובא והוי גנאי ביותר מאכילה ושתיה כמש\"כ הרא\"ש שם וא\"כ הוי לא זו אף זו וה\"נ לפי' הרמב\"ם הנ\"ל ובנדפס חסר ומפרשין ק\"ר חשבונות של רשות וגם יש שם ט\"ס. ",
                "מפני הגשמים. כ' הברכי יוסף לאו\"ח סי' קנ\"א וההיא דתענית די\"ט א' גבי חוני המעגל שנכנסו להר הבית מפני הגשמים שאני ועיין בבתי כהונה ח\"א בסי' טו\"ב דף ע\"ד עכ\"ל ועיין בטו\"א למגילה שנתקשה בזה וסיים ושם אפרש ולא זכינו לראות דבריו בזה בס' גבו\"א לתענית: "
            ],
            [
                "דכתיב כו' צ\"ע להבין ד\"ק דהא ביבמות ד\"ו תניא נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש מה שמירה בשבת לא מן השבת אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על השבת אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש א\"מ כו' ופרש\"י לא משבת אתה מתיירא דהא ל\"כ בי' מורא ואיך דרש רבינו היקש למורא שבת ותו דא\"כ למה ל\"א הגמרא כפשוטו דמייתר קרא למדרש בי' היקשא למורא שבת ולא הי' צריך לדרשא דשם מה שבת שמירה לעולם אף מורא מקדש לעולם עכ\"ל הגרא\"ד שליט\"א אולם בסמ\"ק סי' ו' ראיתי שהביא ד' הגמרא דיבמות ד\"ו בזה\"ל נאמרה שמירה ומורא בשבת ונאמרה שמירה ומורא במקדש מה שבת לא משבת אתה ירא [דלא כתיב ביה מורא אלא אני ה'] אלא ממי שהזהיר על השבת אף מקדש כו' וא\"כ ברור שגם לפני רבינו היתה גירסת הגמרא כן ומפרש דה\"ק נאמרה שמירה ומורא בשבת ונאמרה שמירה ומורא במקדש דר\"ל ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה דהיינו שמירה האמורה בשבת נאמרה גם במקדש ומורא האמורה במקדש נאמרה גם בשבת ומה שאמרו אח\"כ מה מורא האמורה בשבת לא משבת אתה ירא היינו דלא כפרש\"י דלא כתיב בי' מורא אלא דפשיטא לן הכי דמעיד על המקום שברא העולם וכמש\"כ התוס' יבמות ו' ב' ד\"ה יכול גבי אביו לא הוצרך לומר כן כו' וה\"נ גבי שבת פשיטא לן יותר מאביו והשם חדש מצא סמוכין לדברי רבינו מירושלמי רפ\"ד דדמאי מפני שאימת שבת עליו וכ\"כ בבעל הטורים ריש ס' בראשית דבראשית אותיות ירא שבת אולם בבה\"ג לא נמצא מורא שבת וחידוש הוא והלא כל דברי רבינו מיוסדים על מנין המצות לבה\"ג וכאן הוסיף על דבריו ולא דבר מאומה מהבה\"ג ואולי בנוסחת רבינו הי' כתוב גם בבה\"ג מורא שבת ועיין לעיל ריש סי' רע\"ד בביאורי שם. ",
                "ומהו מורא שבת כו' לפה\"נ כולל מצות יראה לשמור כל אביזרייהו דשבת הן במ\"ע והן בל\"ת ואולי כשיחסר אחד עובר גם על מצות היראה הזאת, ומסופקני אם גם בחול חייבין להיות חרד על כיבוד השבת וכיו\"ב ואולי הוקש לשמירת המקדש שבכל עת היא והא כדיני' והא כדיני' ונפקא מינה לנשים שיתחייבו דאינו עוד מ\"ע שהז\"ג [לשון הגרא\"ד שליט\"א]: "
            ],
            [
                "צוה לתת שמירת שבת על לבו כו' זהו כשיטת בה\"ג שכ' במנין העשין שלו [מ\"ו] שימור שבת ופי' רבינו דהיינו שמירה בלב וכמ\"ש בת\"כ ריש פ' בחקותי זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע\"כ ונראה לי דפי' שמירה בלב הוא כי השבת ניתן לנו להיות מופת על חידוש העולם שזו היא עיקר האמונה ועז\"א הכתוב ושמרתם את השבת שמור את יום השבת בשמירה ובמחשבת הלב באמונתם זאת וסיים רבינו ואעפ\"י שפירשנו שמירת לב למדנו גם מזה המקרא שצוה יוצרינו שישמור מלעשות מלאכה בשבת דאי לא הא לא קיימא הא ומש\"ה אמרו בברכות כ' ב' דגם נשים איתנהו בשמירה דכתיב שמור את יום השבת לקדשו דהיינו שישמרו מלעשות מלאכה בשבת. "
            ],
            [
                "עונג שבת כ' הרמב\"ם רפ\"ל מהל' שבת ד\"ד נאמרו בשבת שנים מה\"ת ושנים מד\"ס והן מפורשין ע\"י הנביאים, שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע\"י הנביאים כיבוד ועונג ורבינו חולק על הרמב\"ם ואזיל בשיטת ה\"ג דחשיב במנין העשין [מ\"ח] עונג שבת ודלא כהשם חדש דאזיל כאן בתר איפכא כ' דרבינו כהרמב\"ם ס\"ל ובאמת פליגי וביבמות צ\"ג א' פרש\"י ד\"ה כה\"י. הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל וכ' שם בס' זכר יהוסף לא ידעתי מניין דעונג שבת מה\"ת דהא וקראת לשבת ענג לא הוי כ\"א עשה מדברי קבלה ועיין חתם סופר בחאו\"ח סי' ר\"ח כו' ולא העיר מדברי בה\"ג והיראים דס\"ל דהוי מן התורה, ומשכ\"ר גמרא גמירא לה עד דאתא ישעי' ואסמכי' אקרא ולא מייתי קרא דד\"ת אכלוהו היום כי שבת היום די\"ל דמשם למדנו שלא להתענות ומייתי מדברי קבלה דחייב להתענג וכ\"כ בספר רביד הזהב פ' בשלח עה\"פ אכלוהו היום שהביא שם דברי היראים ועל מצות עונג כ' הרמב\"ם שהוא מד\"ס אבל לענין איסור תענית גם הרמב\"ם ס\"ל דאסור מדאורייתא להתענות בשבת עיין ברמב\"ם פ\"ג דנדרים ה\"ט ובחנם כ' בס' שונה הלכות לבה\"ג ענין שבועה להקשות להרמב\"ם דידי' אדידיה ותי' בדוחק עיי\"ש ועיין בב\"י יו\"ד סי' רל\"ט ד\"ה וגם הרשב\"א כ' בתשובה סי' תרי\"ד כו' ועיין מג\"א סי' רפ\"ח סק\"ז שכ' שם ג\"כ דהא איסור דאורייתא הוא להתענות בשבת כמש\"כ הרב\"י בשם הרשב\"א וכ' שם הפמ\"ג מש\"כ דתענית בשבת איסור ד\"ת יש לומר מאכלוהו היום לא מדברי קבלה ודלא כמש\"כ בס' חזות קשות למס' מ\"ק די\"ד ב' וז\"ל דהא מה\"ת לא מצינו דאסור להתענות בשבת וקרא דוקראת לשבת עונג אינו מדברי תורה רק דברי קבלה והא ראי' דמותר להתענות ת\"ח בשבת עכ\"ל ובאמת תענית וענג ב' דברים הם ואיסור תענית בשבת הוא מה\"ת ועונג בשבת הוא דרבנן להרמב\"ם והריטב\"א במ\"ק שם והא דמתענין ת\"ח בשבת כ' הרביד הזהב שם דמשום פקוח נפש נגעו בה ומוטב שיחלל שבת א' כו' וז\"ל המרדכי פ\"ק דשבת עמש\"ש יפה תענית לחלום כו' ובו ביום אפי' בשבת. כלומר מוטב שיתענה ואז לא יהא לבו דואג על החלום ויש לו יותר עונג בתעניתו מבאכילתו ובברכות מסיק ליתיב תעניתא לתעניתא יען כי התענה בשבת ור\"מ פי' אין להתענות אלא על חלום שראה תלת זימני עכ\"ל ובאגודה פ\"ק דשבת כ' פי' רא\"ם דוקא בחלום שלשה פעמים ומש\"כ המרדכי ובברכות מסיק כו' ר\"ל לברכות ל\"א ב' אבל בשו\"ת מהר\"י ברונא סי' ס\"ג כתב שאין ליתיב תענית לתעניתו בת\"ח וכ\"כ הראב\"ד בסדר ברכות שלו כו' והך דברכות ל\"א ב' מפרש בר\"ה שחל להיות בשבת מיירי דבר\"ה קורעין לו גז\"ד על שחטא ושב ולפי שגורם לו ע\"י החטא שהוצרך להתענות לכך חוזרים ונפרעים ממנו וצריך ליתיב תענית לתעניתו אבל ע\"י חלום מה יש לו לעשות ואינו מבטל עונג שהתענית עונג שלו הוא כו' וצ\"ל דלא הי' בגרסתם בתענית די\"ב ב' מאי תקנתי' ליתיב תעניתא לתעניתא וכן מוכח מהריטב\"א בחי' למס' תענית שם עיי\"ש מיהו מש\"כ האגור סי' ת\"א ע\"ש המרדכי פ\"ק דשבת דהרב ר\"א ממיץ פסק דאסור להתענות עד שש שעות בשבת פשוט דלכ\"ע אינו אלא מדרבנן כ\"כ המ\"ב בביאור הלכה שלו או\"ח ריש סי' רפ\"ח ואנכי לא ראיתי במרדכי שיכתוב ד\"ז בשם הרא\"ם דמש\"כ המרדכי שם גם הררא\"ם פסק כן אדלעיל מיני' קאי ולא אדבתריה עיי\"ש, ורבינו הרא\"ם דחשיב כאן מצות עונג שבת במנין המצות אזיל לטעמי' דלהלן בסי' תכ\"ט מנה מצות נר שבת יען אמרו נביאים וכבדתו מעשות דרכיך ונר הוא מכבוד שבת ועד דלא אתא ישעי' גמרא גמירא לי' ואסמכוה אקרא כדהכא ובשבת כ\"ה ב' תוד\"ה חובה והרא\"ש שם כתבו דהדלקת נר בשבת אית בי' מצוה דעונג שבת ולכן צריך לברך עלה וכן הרמב\"ם רפ\"ה מהל' שבת כ' ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת ומה שלא זכר הרמב\"ם בפ\"ל שמאריך שם בפרטי כבוד ועונג מדין הדלקת נר שהוא מכלל העונג הוא משום שכבר כ' אודות זה בפ\"ה ואף שבפ\"ל ה\"ה כ' נר דלוק אינו אלא אגב רהיטא שכל זה מתוקן מבע\"י דהדלקת הנר בודאי הוא מבע\"י דבלא\"ה אסור וז\"ש דבעת הדלקת הנר יהי' שולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת שכל אלו פי' שמכין מבע\"י לכבוד שבת הן. אולם הפמ\"ג לאו\"ח במ\"ז סי' רס\"ד סק\"א כ' בזה\"ל לפמש\"כ הצמח צדק בסימן כ\"ח דכבוד שבת ד\"ת הוא וכן עונג כו' והדלקת הנר מכלל הכבוד והעונג הוא כמש\"כ הרמב\"ם ז\"ל ש\"ה ופ\"ל מהל' שבת הביאו התו\"ש ברס\"ג א' וא\"כ י\"ל כו' עכ\"ל הפמ\"ג ועיין להלן סי' תכ\"ט אות ב' בביאורי. וראיתי להביא כאן בענין מ\"ש במעשרות פ\"ד מ\"ב כלכלת שבת ב\"ש פוטרין וב\"ה מחייבין וכתב לי ע\"ז הרה\"ג ר' מאיר צוקערמאן שליט\"א מפ\"ק מינסק דאפשר לומר שהולכין לשיטתן בביצה ט\"ז א' אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה ולכן גבי כלכלה כאשר הכינה לשבת אם ימצא אחרת נאה הימנה יאכל הראשונה בחול מש\"ה פוטר הכלכלה שהכין לשבת ממעשר כי אולי ימצא אחרת נאה הימנה ותשאר על חול, ובה\"א ברוך ה' יום יום וכאשר הכין הכלכלה לשבת נשארה ולא החליפה על אחרת ע\"כ קבעה למעשר עכ\"ל ובזה יש ליישב קושיית הצל\"ח לביצה דל\"ה א' על הך משנה דכלכלת שבת ופירוש הרע\"ב כלכלה מלאה פירות שיחדה לשבת דלפי סוגיא דביצה שם דאמירה מזה הוא אוכל או מכאן ועד כאן לכל מר כדאית ליה אפי' בחול נמי קובע למעשר א\"כ מאי אריא שבת אפי' חול נמי כשיחדה לאכילה הוקבע למעשר ולפי הנ\"ל אפשר ליישב דדוקא כלכלת שבת ב\"ש פוטרין שאם ימצא אחרת נאה הימנה אזדא לה יחוד שלה משא\"כ כלכלת חול לכ\"ע חייבת במעשר דכיון שיחדה לאכילה הו\"ל קבע ובעדיות פ\"ד מ\"י קתני הך דכלכלת שבת בתר סדין בציצית ב\"ש פוטרין וב\"ה מחייבין וכמו דבסדין בציצית דוקא ב\"ש פוטרין דבשאר בגדים גם ב\"ש מחייבין ה\"נ כלכלת שבת דוקא ב\"ש פוטרין דאילו כלכלת חול גם ב\"ש מחייבין. ",
                "גדולים וראשי שומים כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ודקדקו לומר ראשי שומים משום דבביצה כ\"ה כ' אמרו לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו וכ' הפרישה לאו\"ח סי' ק\"ע סק\"ח דראשו של שום הוא המשובח שבו והוא הלבן ומה שלמטה הימנו הוא הירק הוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחלה יהי' כרעבתן וזהו בחול אבל בשבת יתחיל לאכול השום מראשו ולא מיחזי כרעבתנותא כיון דמשום כבוד השבת הוא עושה כן כמ\"ש בברכות ל\"ט ב' כ\"כ המג\"א סי' ק\"ע סקי\"ד ע\"ש האגודה. ונוסחת הבה\"ג פט\"ו מהל' שבת וראשי לפתות ושומים וברי\"ף ואגודה פ' כ\"כ הגי' ודגים קטנים וא\"י מאי מעליותא בדגים קטנים שאין עולין על שולחן מלכים [כע\"ז ל\"ח א'] ואולי ט\"ס הוא וצ\"ל גדולים מיהו בברכות נ\"ז ב' אמרו שדגים קטנים מפרין ומברין כל גופו של אדם וז\"ל הגרא\"ד שליט\"א עיין רמב\"ם ספ\"ק משבת וכ\"כ בשו\"ע סי' ר\"פ תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא ולפה\"נ לזה כיוונו חז\"ל בראשי שומין כבב\"ק פ\"ב א' וגם בדגים כן ועיין ברכות נ\"ז ב' אלא ששם כ' דגים קטנים ותרדין יפה לבני מעים כבעירובין כ\"ט א' ואולי גם לזה הוא טוב אך בגיטין ע' ל\"נ מזה עכ\"ל ועיין במטה משה סי' ח\"ד מש\"ש ביאור לדגים גדולים ובראשי שומין. ",
                "לענג א\"ע בהנאת הגוף לא ביאר רבינו מה היא. ולפה\"נ נמסר הדבר לכל אדם ממה שיתענג זהו מצותו ועיין בטוש\"ע ריש סי' ש\"א בחורים המתענגים בקפיצתם כו' והנה לפי\"ז י\"ל דעת רש\"י מקושיית התוס' שבת קי\"ג ב' דאה\"נ למי שעונג לו לשוח אפשר דגם מצוה לו וכ\"ש שאין איסור ומה בין זל\"ז וכמדומני שהגריעב\"ץ צוח ככרוכיא ע\"ז ויש לעיין בנשים ועיי\"ש בתוס' מדברי הירושלמי שא\"ל רשב\"י לאמו [הגרא\"ד שליט\"א]: "
            ],
            [
                "בפ' בראשית ופ' נח ותנן כו' כ\"ה בסמ\"ג עשין מ\"ט והנה רבינו כאן הביא ב' פסוקים א) דבראשית א' כ\"ח. ב) שם ט' ז' דפ' נח אולם יש עוד ב' פסוקים בפ' נח. א) ח' י\"ז ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. ב) שם ט' א' פרו ורבו ומלאו את הארץ וז\"ש בד' מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה. ודע דהתוס' בחגיגה ב' ב' ד\"ה לא כתבו ועוד פרו ורבו אכולהו ב\"נ כתיב ואף לכנען עכ\"ל וכ' שם מהרש\"א והוא דבר תמוה דהא אמרינן פ\"ו לישראל נאמרה ולא לב\"נ וצ\"ע עכ\"ל וכ\"כ הטו\"א באבני מילואים עדה\"ת כתמיהת מהרש\"א והגרש\"ש בחגיגה שם כ' בזה\"ל עיין רש\"א שהניח דבריהם בצ\"ע ובמל\"מ פ\"י מהל' מלכים יישב דבריהם בטו\"א עיי\"ש ועל הטו\"א בא\"מ יש להפליא שגם הוא ירד לדעת המל\"מ בישוב הירושלמי ועל התוס' כתב שנעלם מהם גמרא דסנהדרין כתמיהת הרש\"א עכ\"ל הגרש\"ש אולם לא ראה דברי הקצה\"ח בס' אבני מלואים לאהע\"ז ס\"א סק\"ב שדחה דברי המל\"מ בשתי ידים ומ\"מ מש\"כ הטו\"א בפי' הירושלמי כהמל\"מ הוא נכון. ובמש\"כ המל\"מ והטו\"א בא\"מ ובגבו\"א תענית י\"א א' דהא דאמרינן בסנהדרין נאמר לב\"נ ולא נאמר בסיני לישראל נאמרה ולא לב\"נ היינו מסיני ואילך אבל עד סיני נצטוו אפי' ב\"נ עליו ומוכרח הוא בפרש\"י סנהדרין שם יתיישב בזה דברי רא\"ג שאילתא קס\"ה שהאריכו שם הש\"ש ובהע\"ש ולפי דעתי פשוט דרא\"ג ה\"ק לא מיבעי דעכשיו לאחר סיני ישראל הוזהרו בפ\"ו אלא אפי' קודם סיני בשעה שהיו ב\"נ הוזהרו בה מדכתיב ואתם פרו ורבו וממילא לא נפקי ישראל לאחר סיני מאותה אזהרה כמבואר בגמרא ובס' מים עמוקים כ' ע\"ד מהרש\"א בזה\"ל ולק\"מ דגרסינן ביבמות ס\"ב א' היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פ\"ו כו' דמעיקרא נמי בני פ\"ו נינהו ופרש\"י דכתיב ויאמר להם פרו ורבו ותוס' הקשו שם וא\"ת דבד\"מ משמע דב\"נ לא מיפקדי אפ\"ו וי\"ל דהכא לאו בני חיוב אפ\"ו קאמר אלא כלומר שבניהם נקראים על שמם כו' אלמא נכרים אף דלאו בני חיוב נינהו שייך בהו לשון פ\"ו ומקרא דפרו ורבו כפרש\"י והשתא כ' תוס' שפיר דהא האי קרא אכולהו ב\"נ כתיב אף לכנען עכ\"ל ולא ידעתי מה הועיל בתירוצו דהא כוונת התוס' הוא להוכיח דעבד חייב בפ\"ו א\"כ מה זו הוכחה מדשייך לשון פ\"ו אכולהו ב\"נ אף לכנען הא מידי דהוה אנכרי דודאי שייך גבי' לשון פ\"ו וכמו שהביא בעצמו מיבמות ואפ\"ה אמרינן פ\"ו לישראל נאמרה ולא לב\"נ וקושיית מהרש\"א במק\"ע ובס' דברי שלמה למס' חגיגה שם כ' דדברי מהרש\"א תמוהים דשאני עבדים שחייבים במצות כאשה וא\"כ אע\"פ שניטלה מב\"נ מעבדים לא ניטלה ואע\"פ שנשים פטורות שאין דרכם לכבש בעבדים לא שייך עכ\"ל. ",
                "זכר ונקבה. טעמייהו דב\"ה אמרו בגמרא דילפינן מברייתו של עולם ובס' פורת יוסף מערכה ט\"ו אות י\"ד כתב דא\"כ ע\"כ ס\"ל לב\"ה דדנין אפשר משאי אפשר וא\"כ ישאר לדידי' קושיית הגמרא תמורה י\"ח ב' למ\"ל קרא אם כשב הוא מקריב למעוטי ולד מעשר ניליף עברה עברה מבכור כיון דס\"ל דנין אפשר משא\"א ועכצ\"ל לב\"ה דהך הוא אתא למעוטי תמורת הפסח שנמצא קודם שחיטה דאינו קרב כמו שאמרו בפסחים דצ\"ו עכ\"ל ובמחכ\"ת לא עיין בפרש\"י שם צ\"ז א' ד\"ה ת\"ל הוא שפי' פסח הוא וכ\"כ רש\"י בזבחים ל\"ז ב' והתוס' שם ז' ב' ד\"ה אלא ואין זה ענין לההיא דאם כשב הוא מקריב דתמורה וכ\"כ הגרש\"ש בחי' לס' נת\"ע להשיג על הב\"א עיי\"ש והוא דאם כשב יפה נדרש בת\"כ למעוטי דאין הצבור נודבין שלמים וז\"ל הוא היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה ולפי\"ז אזדא לה כל דברי המערכה שבכורת יוסף שם ועיין מהרש\"א שכ' דהכא אפי' ר\"ע דס\"ל אין דנין אפשר משא\"א מודה דדנין דמסתברא כיון דמצות פו\"ר הוא לקיום העולם צריך נקבה וזכר כמו תחלת ברייתו עכ\"ל ובס' כלילת המנורה מערכת האלף אות ה' כ' ונראה ברור דזהו דעת הרמב\"ם דס\"ל באמת בכל דוכתי דאין דנין רק דפו\"ר שאני כסברת מהרש\"א עכ\"ל ולעיל סי' קנ\"א כתבתי ג\"כ בדעת הרמב\"ם דפסק כמ\"ד דאין דנין אפשר משאי אפשר עיי\"ש אות ד'. ",
                "הנה רבינו לא כ' תולדה לפריה ורביה ובאמת יש לומר. תולדה. ולערב אל תנח ידיך דדרשינן במס' יבמות שם דאעפ\"י שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו ויוליד וכ' רב אלפס דמדרבנן קאמר אע\"פ דמדאורייתא נפטר בבן ובת הביאו הסמ\"ג עשין מ\"ט ולכאורה ראי' מזה דדעת רבינו כמש\"כ הב\"ח ביו\"ד ס\"ס רכ\"ח דאף שקיים מצות פו\"ר מצוה מן התורה לישא אשה משום בבקר זרע זרעיך ולערב אל תנח ידיך עיי\"ש שכ\"כ לפ\"ד האו\"ז שהביא שם ועיין לעיל סי' שמ\"ב שהביא שם רבינו ד\"ז ובספר שדי חמד קונטרס הכללים ח\"ב מערכת ואו כלל י\"ד האריך לתמוה על הב\"ח עיי\"ש דברים נמרצים כדרכו בקודש: "
            ],
            [
                "הא למדת כו' שמקיימים את המצות בכל עת כ\"ה בנדפס וז\"ל הגרא\"ד שליט\"א מתבאר עפמש\"א בברכות כ\"ד ב' ת\"ח אסור לו לעמוד במבואות המטונפות לפי שא\"א לו בלא הרהור תורה וא\"כ בכל רגע מקיים מצוה ויש להוסיף עם דברי רבינו הגר\"א בשנ\"א ריש פאה דה\"ט דת\"ת כנגד כולם משום שבכל תיבה ותיבה שלומד בה הוא מצוה בפ\"ע ולדברי רבינו הרא\"ם מתקיימת גם מ\"ע דושמתם לבד מצות הלימוד בכל תיבה אך אם ילמוד בלא מחשבת הלב רק אמירה בעלמא ודאי אינו מקיים מצוה זו דושמתם ועיין מג\"א סי' נ' דכשאינו מבין ל\"ה לימוד כלל מ' שגם מצות ת\"ת אינו מקיים וצע\"ק ועיין בברכות י\"ג ב' שנדרש לרי\"צ מושמתם על התפילין וצ\"ל שהיא דרשא בעלמא מדאסמכי' לשם ואין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ\"ל ועמש\"ל סי' שצ\"ט. ",
                "הצד השוה שבהן שהם מצות הגוף שאינן תלויות בארץ ונוהגות בארץ וחו\"ל כך כל מצות הגוף נוהגות בארץ ובחו\"ל כ\"ה בספרי שם אולם הריטב\"א בחי' לקדושין דל\"ז א' הביא דברי הירושלמי בזה\"ל כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אתם הא למדת לת\"ת ותפילין שנוהגין בין בארץ ובין בחו\"ל עכ\"ל ומדהביאו הפסוק ולמדתם אתם ש\"מ דמשם למדנו לת\"ת ולא מן ושמתם את דברי אלה על לבבכם כמ\"ש הספרי והוא מחלוקת הרמב\"ם ובה\"ג דהבה\"ג מנה במנין. המצות ושמתם את דברי ורבינו אזיל בשיטתי' והרמב\"ם לא ס\"ל כן: "
            ],
            [
                "וכתיב. בנדפס דכתיב ולי היה נראה להגיה בהכת\"י צוה הקב\"ה לישראל שיעשו את הפסח שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו' וכתיב וכו' והרמב\"ם והחינוך מנו גם מצוה לשחוט הפסח השני וכן הבה\"ג כ' פרשת פסח שני ונראה דגם רבינו כיון להב' מ\"ע ולכן הביא פסוק דפרשה בהעלותך מיהו לא ביאר רבינו בדבריו מעשיית פסח שני וראיתי בס' מעה\"ח שכ' צריך טעם לפ\"ד למה יש למנות שחיטת הפסח ואכילתו לשני מצות אחר שאנו מצווים על אכילתו א\"א לכזית בשר בלא שחיטה ומ\"ש מחטאת ואשם ושלמים שלא נחשבו השחיטה והאכילה לשני מצות ובס' סדר המצות סי' ת\"ד כ' ליישב עיי\"ש ולפי דעתי פשוט הדבר משום דזמנו של זה אינו זמנו של זה דזמן שחיטת הפסח ביום י\"ד ולא בלילה אבל זמן אכילתו בלילה דוקא ולא ביום י\"ד משא\"כ בחטאת ואשם ושלמים ביום זבחם יאכל ג\"כ ובס' סדר המצות שם כ' להקשות שכשם שבכל הקרבנות נחשב כל מין לב' מ\"ע א' על האיש שנתחייב באותו קרבן שהמ\"ע הוא שיביא הקרבן שחייב בה והמ\"ע השנייה לעשות מלאכתה המוטלת על הכהן כן בקרבן פסח למה לא ימנה ב' מ\"ע א' על המחוייב בה שכל או\"א מחוייב להקריב ק\"פ וכן מ\"ע אחת על מלאכת הק\"פ עיי\"ש ועיין בדברי רבינו סי' רפ\"ג שחשב שם הכרת שלא עשה פסח וכאן חשב מ\"ע לעשות הפסח והוא באמת כדברי הספר סדר המצות אולם דעת רבינו כ' במנין עשיית כל הקרבנות משונה מדעת הרמב\"ם: "
            ],
            [
                "באיסור חמץ ומלאכה וכל האמור בהם כו'. הנה הבה\"ג כתב במנין העשין שלו סי' פ' לשמרו שבעת ימים וכ' שם בהגהת מהראש\"ט אולי כוונתו להשמר מחימוץ שנאמר ושמרתם את המצות כו' עיי\"ש ולא ראה ד' היראים שכ' בכוונתו שישמרו ישראל כל חוק ז' ימי פסח באיסור חמץ ומלאכה וכל האמור בהם דכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה וע\"כ דברי רבינו כר\"ע עירובין צ\"ו א' שאמר לא נאמר חקה זו אלא לענין פסח בלבד ובספר לימודי ה' לימוד נ\"ג הניח בצ\"ע דברי היראים דאפי' ר\"ע לא אמר דהוי עשה אלא גבי פסח דעשה הוא אבל גבי חמץ ואיסור מלאכה ודאי לאו הוא כמבואר עירובין שם ועוד מנ\"ל לפרושי אאיסור מלאכה וחמץ והלא מסוגיין לא משמע דקאי אלא אפסח עיי\"ש. ולו\"מ הייתי אומר דט\"ס ביראים מש\"כ ושמרת את החקה וגו' וצ\"ל ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם [שמות י\"ב י\"ז] ופי' היום זה אינו על יום הראשון לבד אלא כמ\"ש בפסוק שלאחריו בראשון בארבעה עשר יום וגו' עד יום האחד ועשרים לחדש בערב ולזה כיון הבה\"ג שכ' לשמרו ז' ימים וביאר רבינו באיסור חמץ ומלאכה וכל האמור בהם וכמש\"כ הבה\"ג בסי' י\"א פסוק זה לענין שמרהו מלפניו מאור ארבעה עשר ובס' מצמיח ישועה ביאור למרדכי ריש פסחים דחק בכוונת בה\"ג דנוסחא מוטעת נזדמנה לו והוא שמרהו מלפני מאור ארבעה עשר ולכן פי' שם שמרהו קודם אור י\"ד וכהראב\"ד שהבדיקה קודם הלילה עיי\"ש ובחנם דחק דפשוט שצ\"ל שמרהו מלפניו מאור ארבעה עשר ופי' מלפניו מלפני הפסח והוא מאור ארבעה עשר ותל\"מ: "
            ],
            [
                "ושביעי של פסח כך מצוה לקדש עצרת ויום הזכרון ויום הכפורים וראשון ושמיני של חג כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ובשבה\"ל השלם סי' ר\"כ ע\"ש היראים והנה רבינו כ' בסוף הסימן נמצאו בסוכות שמונת ימים מקודשים עם חולו של מועד ולכאורה נראה דחשבון קדש שמונת ימים שכ' רבינו מראש היינו בחג הסוכות וכן משכ\"ר בריש וי\"ו הששי בחייבי עשה שמונים שקודם סי' שצ\"ט קדש שמונה ימים ר\"ל נמי שמונה ימים של חג הסוכות עם חולו של מועד ומש\"ש אח\"ז ראשון ושביעי של פסח עצרת ויום הזכרון ויום הכפורים הוא נוסף על חשבון שמונה ימים שכ' קודם אולם הבה\"ג בראש ספרו במצות קום עשה כ' בזה\"ל קדוש שמונה ימים. שבות ח' ימים. ראשון ושביעי של פסח ועצרת ויום זכרון ויום כפורים וראשון ושמיני של חג הסוכות עכ\"ל ולפי\"ז ע\"כ פירוש קדוש שמונה ימים היינו הז' ימים שחשב אח\"כ וחולו של מועד הוא השמיני וכן הוא נמי פירוש דברי רבינו היראים ונפלאתי על מהראש\"ט בהגהותיו לבה\"ג שחשב שמש\"כ הבה\"ג קדוש שמונה ימים וכן שבות ח' ימים הוא עם יום השבת ולא זכר דברי רבינו היראים שהשמיני הוא חוש\"מ ואע\"ג דנסתפק רבינו בחוש\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן מ\"מ. אינו חושש רבינו היראים למנות גם דרבנן שיש להם אסמכתא בתורה כמש\"כ במק\"א: "
            ],
            [
                "שבות שמונה ימים. עיין מה שכתבתי בסי' הקודם וה\"ה לזה. ועיין מש\"כ לעיל ריש וי\"ו הששי: ",
                "וכן בפסח כתיב ביום הא' מקרא קדש וביום הז' מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם וקודש מעשיית מלאכה קאמר וכ\"כ הב\"י באו\"ח סי' תפ\"ז בתי' הב' דקודש ממלאכה קאמר וקשה דבת\"כ תניא במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כמשכ\"ר למעלה. ווי העמודים. ובס' שם עולם לויקרא כ\"ג ז' כתב ואע\"פ שאמרו. במה מקדשו במאכל כו' למד הרמב\"ם ז\"ל שאינו ר\"ל במאכל וכו' בלבד אלא אדרבה לדעתם עיקר מקרא קודש מ\"ע על שביתת מלאכה וא\"צ לפרש זה כי זה מוכרח ולא סגי בלא\"ה כו' לכן לא חששו לפרש כ\"א מה שהוסיפו כו' עיי\"ש והרשב\"ץ בס' זוהר הרקיע במ\"ע פ\"ט כ' וז\"ל ובשלשה ימים האלו (פי' שבועות ויום א' וז' של פסח) לא נכתב בהם שבתון אבל נלמדים הם משאר יו\"ט שנכתב בהם שבתון מהקישא דר' יונה (שבועות ד' י') אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים זה לזה: ",
                "פי' שבות ממלאכה. בשבת קי\"ד ב' בפרש\"י סוף העמוד כ' שבתון דיוה\"כ לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכבות מלהתענות מדסמכינן לועיניתם כו' ועיין בת\"כ פרשה אחרי סי' ע\"ג סייעתא לדברי רבינו הרא\"ם דשבתון הוא לענין מלאכה: "
            ],
            [
                "כר' אבהו ר\"ה ט\"ז א' והובא בדברי רבינו להלן שניתן טעם על מצות התורה שצותה לתקוע בשל איל כדי לזכור כו': ",
                "מפי' ט\"ס וצ\"ל מפי וכ\"ה בנדפס ומגילה ג' א': ",
                "והתרועה קינה של יללה כ\"ה בנדפס ד' זאלקאווא וכצ\"ל גם צ\"ל ומטעם ספק זה אמרינן כו': ",
                "דאית ט\"ס וצ\"ל דאתקין דאימור אימיה כו' וכ\"ה בנדפס: ",
                "נזדמנה בנדפס נתמנה ובתוס' ר\"ה ל\"ג ב' ד\"ה שיעור תמצא שניהם: ",
                "נחירנא. פי' נחירנא נוחר בגרונו לסימן שסיימתי הברכה ובנדפס ד' זאלקווא הגי' כי נחיתנא תקע ופי' נחיתנא בכ\"מ הוא יורד לפני התיבה ויש גורסין נהירנא וכ\"ה לפנינו בגמרא: ",
                "פי' בחבר בתפילה בעשרה בנדפס ליתא זה הפי' ובמחזור ויטרי בתשובת רבינו עזריאל ב\"ר נתן ז\"ל כ' כי כל המפרש חבר עיר חבורת עיר כלומר צבור אינו אלא שוגה חדא דהו\"ל לא אמרו אלא בצבור למה עיקם לומר חבר עיר ועוד לא מצינו חבר עיר שהוא צבור ועוד אם כדברי הפותרים חבר עיר צבור צריך לנו לפרש ר\"פ בר שמואל הוה מצלי ביחיד שהי' מתפלל בר\"ה בלא מנין נמצאת ממעט כבוד הזקן שהי' רגיל להתפלל תמיד בימי רחמים שלא במנין כו' ועל כרחך הכי משמע בצבור הי' מתפלל ולא הי' נסמך על ש\"צ שיוציאנו י\"ח והי' מתפלל לעצמו תמיד. וא\"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר חבר עיר ממש הוא גדול וחשוב שבעיר היורד לפני התיבה להוציאם ידי חובתם כו' עיי\"ש אולם הערוך ערך חבר פי' בפי' אחר חבר עיר צבור מקום שמחברין בני העיר להתפלל בו ועיין ר\"ן בפ' בני העיר שפירש חבר עיר חכם המתעסק בצרכי צבור האי הוא פירושא דחבר עיר הכא אע\"ג דבפ' בתרא דר\"ה חבר עיר היינו צבור. והוא כפי' רבינו היראים כאן. והגרי\"פ בס' יש סדר למשנה בברכות ס\"פ תפילת השחר כ' לדקדק על הר\"ן מה שהביא ממרחק לחמו מפ' בתרא דר\"ה ולא הביא ממשנה דברכות שם ואיני רואה שום קושיא בזה דמ\"ש במשנה דברכות ראבע\"א אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר פי' היינו הש\"צ והוא הנקרא חבר עיר והוא דומה לחבר עיר דמגילה דהיינו גדול העיר וה\"נ גדול הצבור משא\"כ חבר עיר דבפ' בתרא דר\"ה דהיינו צבור דלגמרי ענין אחר הוא וע\"ז אמר רבינו עזריאל ב\"ר נתן הנ\"ל דלא מצינו חבר עיר שהוא צבור ובזה נתבטלו דברי הס' קה\"י למס' ר\"ה ל\"ד ב' שכ' דחבר עיר לא מיקרי אלא הש\"ץ המתפלל בעשרה אבל לא הצבור המתפללין בלחש וראי' ברורה מסוגיא דברכות סו\"פ תפלת השחר עיי\"ש ועיין מש\"כ הב\"ח באו\"ח סי' תקצ\"ב דמדינא יכולין לתקוע על סדר ברכות כיון שיש כאן חבר עיר פי' חבורת צבור שמתפללין יחד אף אם לא הי' שם ש\"צ דלא הזכר ש\"צ אלא חבר עיר תדע דכן הוא שהרי הערוך [הובא בתוס' ר\"ה ל\"ג ב'] הביא הני דמחמירין ותוקעין ל' בעמידה ול' בלחש כו' אלמא דאין איסור לתקוע על סדר ברכות בשעה שהצבור מתפללין בלחש וה\"ט מאחר דאיכא הכא חבורת צבור עכ\"ל והיינו כפי' היראים ודעמי': ",
                "לכתחילה. והסמ\"ג עשין מ\"ב כ' דר' אבהו עצמו שהנהיג לעשות קש\"ק אחר קשר\"ק זהו מפני שסובר הפסקה מעכבת ואין הלכה כמותו עכ\"ל ורבינו לא ניחא לי' בזה דר' אבהו גופי' דחיש להפסקה אינו אלא בשהה כדי לגמור את כולה ובהפסקת תרועה או ג' שברים אין שהות כדי לגמור ט' תקיעות ולכן כ' דהנ\"מ בדיעבד אבל לכתחילה צריך שלא יהא בו הפסקה כל עיקר ועיי\"ש. בביאור מהר\"א מזרחי שעמד ע\"ד הסמ\"ג: ",
                "קשה היה לו לשנות כו' כצ\"ל וכ\"כ בשב\"ל השלם סי' ש\"א ולולא שלא רצה לשנות את המנהג כ\"א בדבר מועט היה מצריך בכל פעם קשר\"ק קש\"ק קר\"ק עכ\"ל והנה ר\"ת בתשובתו לר\"ש ב\"ר נתנאל המובא במחזור ויטרי סי' שי\"ז כ' בזה\"ל וכיון דבישיבה עבדינן תקנתא דר' אבהו בעמידה לא חיישינן משום אפסוקי פורתא שלא להפסיק בסדר ברכות יותר מדאי על תקיעות שאינו כדאי עכ\"ל ומשם נראה דמשכ\"ר ובדין היה כו' והמשנהו לא הפסיד אך הרויח לעשות מצוה כהלכתה אין זה לשון רבינו יעקב זצ\"ל אלא רבינו הרא\"ם כ' כן [ובנדפס איתא אבל קשה היה לנו לשנות ותל\"מ ומן המנהג בשינוי כו' עד כהלכתה חסר] אבל רבינו יעקב לא הנהיג כן במתכוין שלא להפסיק בסדר ברכות יותר מדאי: ",
                "יזהר כו'. וכ\"כ העיטור הל' שופר בסדר תקיעות עיי\"ש בביאור פתח הדביר אות כ\"ו דלא כהט\"ז או\"ח סי' תקצ\"ו עיי\"ש ובס' עמק הלכה חאו\"ח סי' קנ\"ב הביאו בס' שו\"ת בית אב סי' פ\"ג אות ז': ",
                "הפיתוס בערוך הוא בערך פטס בטי\"ת ובנדפס הפיטם במ\"ם וכ\"ה לפנינו: ",
                "משמיע לפי דרכו. כ\"ה בגמרא לפנינו אבל באו\"ז סי' רס\"א הגי' כשמכ\"ר כאן. וט\"ס שם באו\"ז וכצ\"ל שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לעצמו לפי דרכו ובנדפס כתב לשון הברייתא התוקע תוקע לפי דרכו והשומע שומע לפי דרכו יצא. וע\"ד רבינו דר\"ז פליג אדרבא וכמש\"כ האו\"ז שם בפי' ר\"י ב\"ר אשר אולם לענין ההלכה דלא כמש\"כ האו\"ז שם דהלכה היא דלא בעי כוונה לא שומע ולא משמיע וז\"ל שם רבה ואביי ורבא כולהו ס\"ל דלצאת לא בעי כוונה והוה ר\"ז חד לגבייהו ולית הלכתא כותי' ופ\"ק דשחיטת חולין נמי סתם לן תנא כר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה ונדה שנאנסה וטבלה אמר רב טהורה לביתה והלכתא כרב עכ\"ל ודעת רבינו דהלכה כר\"ז ובההיא דפליגי רב ור\"י בטבילה שלא בכוונה ופליגי תנאי בשחיטה ס\"ל כמש\"כ הרמב\"ן בחי' לחולין ל\"א ב' דשאני התם במצות הללו שהם מותרין ויש בהם הכשר לד\"א טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצם דבר שבחובה אבל בשאר מצות של חובה אי בעי כוונה לצאת ולעבור לא מיירי כלל אלא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בפסחים ובר\"ה ולא שייכי בהנך דשמעתין כלל כו' תדע דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה לרב ואילו מתעסק בתקיעה לד\"ה לא יצא כיון דלא מכוין לתקיעה כלל כו' עכ\"ל הרמב\"ן שם ועיין בשו\"ע או\"ח סי' ס' סעי' ד' ובביאור הגר\"א שם וראיתי בס' תוס' ירושלים שתמה לפ\"ד הסוברים דא\"צ כוונה דקי\"ל כרב בנדה שנאנסה וטבלה דטהורה לביתה דלפ\"ז קשה הא קי\"ל חולין שם גבי טבילה דאפילו למ\"ד דצריך כוונה אי דחפה חברתה וטבלה כוונת חברתה כוונה מעליא היא ואפי' בתרומה דצ\"כ לכ\"ע נמי אכלה ואילו לענין מצה מבואר בר\"ה פ\"ח בכפוהו ואכיל מצה לא נקרא כוונה עכ\"ל ויש ליישב זה עפמש\"כ בס' יום תרועה בר\"ה שם דבדוקא נקטו בגמרא כפאוהו פרסיים דכשכפאוהו יהודים פשיטא דיצא אפי' תימא דמצ\"כ דהו\"ל כאילו הוא כיון לצאת ועיין כתובות דפ\"ו רק בפרסיים מספקא אם בני עשויי נינהו ושלחו לאבוה דשמואל דאף כפאוהו פרסיים יצא דבני עשויי נינהו ורבא שאמר ז\"א התוקע כו' לא נקטינן כוותי' דלאו מטעמי' הוא ובזה יישב דברי הרמב\"ם פ\"ו מהל' חו\"מ ה\"ג מתמיהת הה\"מ פ\"ב מהל' שופר עיין בדבריו. ",
                "בנדפס איתא בזה\"ל תוקעין בשופר של איל דילפינן העברה העברה מיוה\"כ של יובל כדתניא לעיל דתניא אר\"ע והנה משכ\"ר דילפינן העברה העברה אינו מדוייק דהגז\"ש העברה העברה הוא בברייתא דר\"ה ל\"ד א' שהביא רבינו לעיל דאינו אלא בקול ותל\"מ. אבל לענין דבר\"ה בעינן שופר ילפינן בגז\"ש דשביעי שביעי מיוה\"כ של יובל דכתיב ביה והעברת שופר תרועה מה להלן בשופר אף כאן בשופר. והנה רבינו הוסיף עוד לומר בשופר של איל דוקא מהא דאר\"ע כשהלכתי לערביא היו קוראין לדיכרא יובלא ור\"ל כפרש\"י ויקרא כ\"ה י' יובל שמה על שם תקיעת שופר כ\"כ הראב\"ע שם בזה\"ל וחז\"ל אמרו שפירוש יובל כבש והראיה שופרות היובלים ונקראה השנה בשם השופר עכ\"ל אולם הרמב\"ן שם כ' בזה\"ל וכל זה איננו נכון בעיני כי פי' שופרות היובלים קרני האילים כו' והשופר ביום הכפורים אינו מיוחד להיותו מהאיל אבל כל השופרות כשרין בו ועל דעת משנתינו וכל התנאים מצותו בשל יעלים א\"כ למה תקרא השנה שנת האיל עכ\"ל ורבינו הרא\"ם בשיטת ר' לוי קאי דס\"ל מצות תקיעה של ר\"ה ושל יוה\"כ בכפופים ודלא כר' יהודה ביוה\"כ של יובל והוא דלא כמש\"כ בביאור פתח הדביר לס' העיטור ריש הל' שופר אות ח' עיי\"ש: ",
                "אביי אמר כו' בנדפס חסר כ\"ז וז\"ל שם סניגור ומשום שהוא קרן כו' וכ' בהגהות חדשות לסמ\"ק סי' צ\"ב אות כ\"ה דעת הרמב\"ם ז\"ל שהוא פוסל כל השופרות חוץ משל כבש וסובר דפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא במן התורה ובדיעבד ופוסק ר' לוי בראש השנה כר' יהודה דבדיעבד הכל פסול וכן אתיא מילתא דר' אבהו כפשטא שנותן טעם על מצות התורה שצותה לתקוע בשל איל וכדמסיק אמר הקב\"ה תקעו לפני בשופר של איל כו' דודאי הוא מן התורה ואין בזה לכתחילה אלא עיכוב ופיסול גמור ולדעת הרמב\"ם הסכימו הסמ\"ג וספר היראים וכמו שמביא בהלהת מיימוני עכ\"ל ודלא כהתוס' ר\"ה כ\"ו ב' ד\"ה של. ודע דהתוס' שם כ\"ו א' ד\"ה חוטא כ' וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו והוא דלא כפרש\"י שם ד\"ה כיון שפי' שופר נמי כו' ולית בי'. משום חוטא בל יתנאה כו' ונ\"מ למודר הנאה משופר אם מותר לתקוע הוא בעצמו עיין או\"ח סי' תקפ\"ו ט\"ז סק\"ד דלרש\"י מותר אף הוא בעצמו לתקוע בו משא\"כ להתוס' דוקא אדם אחר תוקע בו וזה יי\"ח ומה שהקשה הטו\"א ע\"ד התוס' עיין הגרש\"ש שתי' בטוב טעם. ",
                "לאחר שסתמו. כמסקנת התוס' ר\"ה כ\"ז ב' ד\"ה ניקב ומה שהקשו התוס' שם כיון דכל הקולות כשרין בשופר מה לי מעכב מה לי אינו מעכב הנה כבר כ' הרמב\"ן במלחמות וז\"ל דמאי מעכב את התקיעה דקתני במתני' שהנקב מעכב את התקיעה עכשיו לאחר סתימה כלומר שלא סתמו יפה יפה אלא עדיין קולו פגום מחמת הנקב שמקצת הקול יוצא דרך שם ולפיכך אע\"פ שסתמו במינו פסולה שאותסתימה מצטרפת לפסול ולא להכשיר דלעמוד וליטול משם קאי מאחר שאינה מהודקת יפה ועדיין מעכב את התקיעה ואם הדקו יפה עד שאין קולו משונה ורעועה מחמת הנקב כשר שאותה סתימה בטלה היא בשופר עכ\"ל ומעיקרא חשבו התוס' דמ\"ש במשנה אם מעכב את התקיעה פסול דהפסול הוא מחמת שמעכב את התקיעה ואינו קול שופר כדין ושפיר הקשו ע\"ז מהא דכל הקולות כשרין בשופר וכתבו לפרש דאיירי קודם סתימה כו' ולפי\"ז עכצ\"ל דמ\"ש במשנה פסול אינו משום שמעכב את התקיעה דמאי דהוה הוה אלא דכיון שמקודם היה מעכב את התקיעה א\"כ הסתימה גורמת הפסול ולפי\"ז שפיר סיימו התוס' לפרש דכיון דהסתימה גורמת הפסול א\"כ אם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ועיין בהפנ\"י שלא ביאר כ\"ז. וכ' ביראים הנדפס ורבינו יצחק זצ\"ל פי' אש היה מעכב את התקיעה קודם שסתמו וראייתו מירושלמי דהתם עכ\"ל ובכת\"י שלפנינו ליתא והנראה מזה שאינו מדברי היראים כ\"א דברי המסדר הר\"ר בנימין ורבינו יצחק זה הוא רבינו יצחק בן אבא מרי בעל העיטור כמש\"כ השבה\"ל השלם סי' רצ\"ג בשם בעל הדברות ז\"ל שמסתייע מן הירושלמי שפי' מעכב את התקיעה קודם שנסתם והראי' מהירושלמי שכ' העיטור הוא הירושלמי שהביאו התוס' ג\"כ אך לפי מה שביאר הרמב\"ן במלחמות שם אין סתירה מהירושלמי לפי משנתינו דבודאי אם מעכב את התקיעה דמתני' פירושו לאחר הסתימה ומה שפירשו בירושלמי אם היה מעכב דפי' קודם הסתימה אינו אלא לפרש אם מעכב את התקיעה שבברייתא דפליגי בה רבנן ור' נתן דלרבנן אם היה מעכב את התקיעה תחילה קודם סתימה ואח\"כ סתמו בין במינו בין שלא במינו לעולם פסול אע\"פ שעכשיו אינו מעכב ולדברי ר' נתן במינו כשר עיי\"ש ברמב\"ן וא\"כ ר' נתן פליג לקולא ודלא כהק\"נ בפ\"ג דר\"ה סס\"ה עמש\"ש הרא\"ש וראיתי גדולים שפי' דר\"נ אואם לאו כשר קאי ולחומרא ופוסל שלא במינו אפי' אינו מעכב את התקיעה כ' הק\"נ הגדולים המה רש\"י ורמב\"ן במלחמות ובמחכ\"ת ליתא דדעת הרמב\"ן במלחמות דר\"נ פליג להקל ועיין בפנ\"י שם שלא זכר דבר הרמב\"ן במלחמות וכתב מעצמו לפרש כן דברי רש\"י ומסקנת התוס' וכבר העיר בהגהות לוית חן לשו\"ת הראבי\"ה סי' קע\"ב אות ס\"א ע\"ד הפנ\"י והק\"נ כנ\"ל. ובזה יתבאר ד' בה\"ג סי' י\"ז דל\"ח ע\"ד (ד' ווארשא) שכ' וז\"ל הילכך נקב במשהו וסתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול וכי קאמרינן אם אין מעכב את התקיעה כשר במשהו אבל טפי אע\"ג דנשתייר רובו פסול דעבדינן כתרי לישני דר' יוחנן לחומרא במינו כשר והוא שנשתייר רובו שלא במינו פסול ואע\"ג דנשתייר רובו עכ\"ל דלכאורה תמוה מאי חילוק יש בין משהו לטפי ואנה מצא חילוק זה ועם דברי הרמב\"ן א\"ש דבנקב משהו אינו מעכב את התקיעה קודם שנסתם ועז\"א במשנה ובברייתא הראשונה שהביא הבה\"ג שם מקודם ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פי' לאחר שסתמו פסול וא\"ל כשר וז\"ש הבה\"ג הילכך [לפי דין המשנה וברייתא הראשונה] נקב במשהו וסתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה [לאחר שסתמו] פסול [ואם אינו מעכב את התקיעה כשר] וכי קאמרינן אם אין מעכב את התקיעה כשר במשהו אבל טפי [דמעכב את התקיעה תחילה קודם שנסתם] אע\"ג דנשתייר רובו פסול דר\"ל שזהו מחלוקת ר\"נ ות\"ק שבברייתא ופסק כר' נתן במינו כשר שלא במינו פסול וכל\"ק דר' יוחנן לחומרא ומש\"כ הבה\"ג דעבדינן כתרי לישני דר\"י יפה כ' רבינו כאן בלשון הבה\"ג דקי\"ל בתרי לישנא דר\"י כו' בבי\"ת וכמש\"כ מהרש\"ל בביאוריו לסמ\"ג עשין מ\"ב וז\"ל והיינו דקאמר בתרי לישני בבי\"ת כלומר כאחת בתרי לישני הללו עכ\"ל ודלא כהיראים הנדפס שכתב דקי\"ל כתרי בכף והר\"א מזרחי בביאוריו לסמ\"ג שם הלך למרחוק בביאור ד' הבה\"ג עיי\"ש והנה רבינו שהעתיק דברי בה\"ג עכצ\"ל דמש\"כ ע\"ש בה\"ג דהיכא דמעכב תקיעה וסתמו שלא במינו כו' ר\"ל דמעכב תקיעה קודם שנסתם וכמש\"כ הבה\"ג אבל טפי כו' דכוונתו ג\"כ דניקב שיעור דמעכב התקיעה קודם שנסתם וכן ביאר הר\"א מזרחי לשון הסמ\"ג שם שכ' כדברי רבינו היראים ואע\"ג דעכשיו שסתמו אינו מעכב את התקיעה מ\"מ כיון שמתחילה קודם שסתמו היה מעכב את התקיעה וסתמו שלא במינו פסול משא\"כ בסתמו במינו ומה שאמר רבינו היראים עיכוב התקיעה פי' משונה משום שלא נסתם הוא כי' למעכב את התקיעה שזכר רבינו בלשון הבה\"ג דבוודאי העתיק רבינו לשון הבה\"ג והיה כתוב כן לפניו בבה\"ג אבל טפי דמעכב התקיעה כו' ועז\"כ רבינו לפרש דר\"ל משונה משום שלא נסתם ויש לפרש עוד דרבינו כתב לפרש אם מעכב את התקיעה דמתני' שכתב מקודם פי' מעכב את התקיעה לאחר שסתמו וכי היכי דלא נימא דפי'. מעכב את התקיעה היינו דאינו תוקע בו עתה כדין ע\"כ כתב רבינו עיכוב התקיעה פי' משום שלא נסתם ר\"ל משונה התקיעה עתה ממה שהי' כשלא נסתם עדיין אעפ\"י שתוקעין כו' אבל תיבת \"משום\" מדוייק יותר לפי' הראשון ואפשר לומר אף לפי' הב' משום שלא נסתם כראוי ולעמוד וליטול משם קאי וכפמש\"כ הרמב\"ן לעיל ועיין ברד\"ך בית י\"ג שהאריך בדברי הסמ\"ג והסמ\"ק והר\"י ברצלוני ולכאורה קשה ע\"ד הרמב\"ן דבירושלמי קתני במילתי' דרבנן שבברייתא ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול וא\"ל כשר ור' חייא בא לפרש הברייתא ואמר דהכי קתני אם הי' מעכב את התקיעה מתחילה קודם סתימה פסול וא\"ל כשר הרי דיש עכ\"פ במציאות ניקב ואינו מעכב את התקיעה עדיין דאל\"ה לא שייך תיבת אם כו' ואם לאו כו' וא\"כ למה אמרו שם בירושלמי דמתני' דקתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול וא\"ל כשר ר\"נ היא ולא רבנן דילמא כרבנן נמי אתיא וניקב פי' שלא היה מעכב את התקיעה עדיין קודם סתימה ומש\"ה אם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו פסול וא\"ל כשר וצ\"ל דס\"ל להירושלמי דאם הנקב קודם הסתימה אינו מעכב את התקיעה אי אפשר דלאחר שסתמו יהי' הסתימה מעכב את התקיעה וכמש\"כ הרמב\"ן שהנקב מעכב את התקיעה עכשיו לאחר סתימה כלומר שלא סתמו יפה יפה אלא עדיין קולו פגום מחמת הנקב שמקצת הקול יוצא דרך שם עכ\"ל וכיון שהנקב מתחילה שהי' גדול משל עכשיו לא היה מעכב את התקיעה היאך אפשר שאחר סתימתו אלא שלא נסתם יפה יפה יהיה מעכב את התקיעה וא\"כ עכצ\"ל שניקב שבמשנה ודאי הי' מעכב את התקיעה קודם שנסתם וא\"כ לרבנן דר\"נ לא א\"ש מ\"ש במשנה וא\"ל כשר וע\"כ כר\"נ וסתמו במינו אבל לפמש\"כ התוס' בד' כ\"ז ב' ד\"ה ניקב וז\"ל אם נפרשה דאיירי לאחר סתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כו' א\"כ לפי\"ז שפיר יתכן אע\"ג שהנקב קודם סתימה אינו מעכב את התקיעה מ\"מ לאחר הסתימה יהי' מעכב את התקיעה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב כו' לפי\"ז אתיא משנתינו ניקב וסתמו אפי' לרבנן דר' נתן וכגון שניקב משהו שאינו מעכב את התקיעה וזהו דעת הבה\"ג שבארתי לעיל אולם בסמ\"ג שם נראה שאינו מפרש בהירושלמי כמש\"כ הרמב\"ן אלא כהר\"ר יצחק שביראים הנדפס שהירושלמי מפרש אם מעכב את התקיעה שבמשנה דהיינו מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב ועכ\"ז הביא אח\"כ דברי הבה\"ג כמש\"כ רבינו ולכן כ' המהרש\"ל שם להגיה בדברי הסמ\"ג ובביאור ווי העמודים הגיה בדברי הסמ\"ג באופן אחר דלא כמהרש\"ל אבל בדברי היראים אין להגיה כלום ובשו\"ת בית אב להרב דקאפוליא חאו\"ח סי' פ\"ג האריך בסוגיא זו וכבר קדמו בכמה דברים הגאון ר' מאיר יונה זצ\"ל בביאורו לס' העיטור ריש הל' שופר פתח הדביר אות ל' ועיין בס' עמק הלכה חאו\"ח סי' קנ\"ט ביישוב קושיית הגלה\"ש: ",
                "כדינו. ובנדפס כדרכו מש\"כ כאן תניא בנדפס תנן ובאמת הוא ברייתא. והמוסגר הוא הגהת הגרא\"ד שליט\"א: ",
                "על תקיעת שופר כו'. בשבה\"ל השלם סי' רפ\"ט כ' ומברך בא\"י אמ\"ה אקב\"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו ויראים כתב על תקיעת שופר כו' וכ\"כ האגור סי' תתקי\"ט דעת היראים לברך על תקיעת שופר והשם חדש לא ראה כ\"ז ובס' הישר לר\"ת סי' רנ\"ט מבואר דעת ר\"ת שיש לברך על תקיעת שופר וזהו דעת היראים ובש\"ש לשאילתות פ' ברכה אות קנ\"ג תמה על הב\"ח או\"ח ריש סי' תקפ\"ה שכ' שם דלא כהסמ\"ג שפסק כר\"ת לברך לתקוע בשופר כו' דבאמת דעת הסמ\"ג עשין מ\"ב שצריך לברך בעל ולא בלמ\"ד וכהר\"ת שכ' הרא\"ש פ\"ד דר\"ה סוף סי' י' וכ\"כ מהר\"ם אלשקר בתשו' סי' ט' בכוונת הסמ\"ג והשיג שם על הרר\"א מזרחי בחי' לסמ\"ג שהוציא דברי הסמ\"ג מפשטן עיי\"ש: ",
                "שרינן להו דתנן בפ' בתרא דר\"ה [ל\"ב ב'] אין מעכבין הנשים ותינוקות מלתקוע ומתעסקין בתינוקות עד שילמדו כ\"ה בנדפס וכצ\"ל כאן וזש\"ר ואר\"א אפילו בשבת דעל המשנה אמר ר\"א כן כדאי' בר\"ה ל\"ג א' וכ' בביאור ווי העמודים עמשכ\"ר דתנן כו' הנשים וז\"ל מתני' לא תני נשים אלא אין מעכבין התינוקות כו' ודייק בגמרא הא נשים מעכבין כר' יהודה כו'. אלא כיון דקי\"ל כר' יוסי כמ\"ש רבינו נקט נמי נשים עכ\"ל. והנה נראה דדעת רבינו הוא כמש\"כ בהגהות חדשות לסמ\"ק ס\"ס צ\"ב עמש\"ש. הסמ\"ק וקטנים שהגיעו לחינוך אין מעכבין כלומר אין מוחין בידם אך מכ\"מ אין מתעסקין לכתחילה וז\"ל שם ונראה דגירסת רבינו היא בגמרא ר\"ה ל\"ג א' שהקושיא מרישא לסיפא היא ממתעסקין על ואין מעכבין ולא מיו\"ט לשבת דמקשה הש\"ס דמרישא משמע דמתעסקין אפי' לכתחילה לומר להם תקעו ומשתדל עמהם ל\"ש ביו\"ט ול\"ש בשבת ובסיפא קתני אין מעכבין את התינוקת מלתקוע בשבת ואצ\"ל ביו\"ט ומשמע דאין מעכבין דוקא אבל אין מתעסקין לכתחילה ל\"ש בשבת ול\"ש ביו\"טו וכדקתני בברייתא בשבת ואצ\"ל ביו\"ט ומשמע דחד דינא איתא לתרווייהו ומשני הש\"ס כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך פי' הא דאין מעכבין מיירי בקטן שהגיע לחינוך וכמו דמייתינן בריש ערכין הא דאין מעכבין בקטן שהגיע לחינוך וכמו שפירש ר\"י דבקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין כו' אבל אין מתעסקין עמו לכתחילה ואפי' ביו\"ט שחל בחול כו' וכאן בקטן שלא הגיע לחינוך דכיון שלא הגיע לחינוך עדיין מתעסקין אפי' לכתחילה וכדי שיתלמד דאיכא מצוה שרי אפי' לכתחילה כו' וכן משמע בסמ\"ג דלפירוש הרר\"א ממיץ הדין שוה בין בשבת ובין ביו\"ט אלא שרא\"ם מפרש איפכא וכמו רש\"י והרי\"ף דהגיע לחינוך קיל טפי ומתעסקין עמו אפי' בשבת כדי לחנכו ורבינו מפרש כמו התוספות ומשום ההיא דערכין דמיתוקמי הא דאין מעכבין בהגיע לחינוך עכ\"ל ומש\"כ אלא שרא\"ם מפרש איפכא כו' כ\"ה לפמש\"כ הסמ\"ג וז\"ל אומר הרר\"א ממיץ דדוקא קטנים שהגיעו לחינוך אין מעכבין מלתקוע ומסקינן התם דמתעסקין בהם עד שילמדו ואפילו בשבת אבל לא הגיעו לחינוך אין מתעסקין בהם כו' עכ\"ד אבל לפמש\"כ בס' יראים לפנינו בהכת\"י ובנדפס אינו כן ובהגמי\"י פ\"ב מהל' שופר אות ג' כ' ע\"ד הרמב\"ם בזה\"ל כן גרסינן בספרים ישנים וכן בה\"ג וכן פי' רא\"ם כו' אבל רש\"י כ' להיפך כו' ועיי\"ש בהגמי\"י אות א' שהביא שם יתר דברי רבינו דלא כהראבי\"ה, והשו\"ע או\"ח סי' תקפ\"ט ס\"ו פסק כהראבי\"ה: ",
                "דא\"א לאדם חטא משום נ\"ר דנשים ותינוקות. אע\"ג דלא פשעו ועיין תוס'. שבת ד\"ד א' סד\"ה וכי. שאני הכא דליכא מצוה וזכות לאשה גופא אלא שכר כמי שאינו מצווה ועושה דעלמא עיין בס' לימודי ה' לימוד ב'. ועם דברי התוס' אמרתי ליישב פסק הרמ\"א יו\"ד סי' רכ\"ח סעי' ט\"ו שאמר ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה ועיי\"ש בש\"ך סקכ\"ח שהעיר מתשו' הראשונים שחולקים ע\"ז ולענ\"ד יסוד הראשונים שסוברים דאין נזקקין לו מבואר בתשו' המיוחסות להרמב\"ן סי' רנ\"ב דהוא מטעם דא\"א לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה שלא אמרו בעירובין ניחא לי' לחבר כו' אלא לאיסור שבא לע\"ה ע\"י החבר כו' שא\"ל שילקוט סל התאנים והוא כתירוץ הראשון שבתוס' שבת שם אבל לפמש\"ש התוס' ועי\"ל כו' מבואר דאפי' במקום שאין האיסור על ידו מ\"מ היכא דלא פשע אמרינן ג\"כ מוטב שיעשה הוא איסור קל ואל יעשה חבירו איסור חמור ומה\"ט אמרו בחצי' שפחה וחצי' ב\"ח שנהגו בה מנהג הפקר וככו את רבה ועשאה ב\"ח משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומה לאונסין וא\"כ ה\"ה במי שהוא רגיל לשחק בקוביא דרגילתו מביאתו בודאי לעבור על השבועה דמי לאנוס. ולכאורה יש לדחות דל\"ד שחוק דקוביא למש\"כ התוס' דהתם אותם בנ\"א שהחצי שפחה כו' מחזרת אחריהם וממציאה עצמה להם לזנות דומים שפיר לאנוסים משא\"כ שחוק דאף שרגילתו מכריחו לעבור על השבועה מ\"מ פשע דלא הי' לו להרגיל עצמו לזה. אולם יש להוכיח מדה\"ת דשבת שם דגם בכה\"ג מיקרי שפיר אנוס וז\"ל התוס' שם וא\"ש הא דאמרי' בריש ת\"נ דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו עכ\"ל ולכאורה הוא תמוה דאכתי מי ניחא דהתם נמי מיירי במח\"כ ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד כפרש\"י שם והיינו נמי פשע דפשע לאו דוקא במזיד דדומיא דמדביק פת בתנור דקרי לי' התוס' פשע אע\"ג דמיירי בשוגג הרי להדיא דגם בשוגג דהיינו שכח מיקרי פשע דר\"ל שלא היה אנוס בדבר וא\"כ אכתי מי ניחא התם אמאי עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למח\"כ כפרתו והגרש\"ש בחגיגה ד\"ב נתקשה בזה ולי נראה דא\"ש דל\"ד הך דמח\"כ להדביק פת בתנור דשם אומרים לכהנים חטא בעשה דהשלמה כדי שיזכה המח\"כ במ\"ע דאכילת פסחו דאל\"כ לא יוכל לקיים המ\"ע והוא אנוס בדבר המ\"ע משא\"כ בהדביק כו' א\"א לאחרים חטא לרדות כדי שיזכה חבירו שלא לעבור בעבירה דאפייה שאינו אנוס בהעבירה כ\"א שוגג דמי הכריחו להדביק ואף דבפסח ג\"כ אינו אנוס במ\"ע דפסח דמי הכריחו לשכוח מלהביא כפרתו קודם התמיד ז\"א דעכ\"פ עתה דשכח להביא כפרתו הוא אנוס במ\"ע דפסח ולזה אומרים לכהנים לחטוא כדי לזכות בהמצוה דאכילת פסח והוא חילוק נכון בסברא. הרי חזינן מדה\"ת דלא אזלינן בתר מעיקרא כ\"א במה דמזכינן לי' עתה אם הוא אנוס בדבר או לא וא\"כ ה\"נ במי שנשבע שלא לשחק בקוביא עתה לפי הרגלו הוא אנוס בדבר השבועה לעבור ואומרים להמתירים לחטוא להתיר נדרו כדי שלא יעבור על השבועה שהוא אנוס בה לעבור ולא איכפת לן כלל במה שהאונס בא ע\"י פשיעתו דומיא דאכילת פסח ודו\"ק. וראיתי להשער המשפט לחו\"מ ע\"ג ס\"ק ח' שכ' שם עמש\"כ הש\"ך שם להשיג ע\"ד הסמ\"ע בסק\"כ בדין הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת דאם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון ודעת הסמ\"ע שם דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג\"כ מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וז\"ל הש\"ך שם ס\"ק כ\"ב ולמקוה נמי ל\"ד דהתם צרכי רבים הוא ושמא יצטרך טבילה לזה המודד עצמו משא\"כ הכא וע\"ז כ' השער המשפט שם ליישב דברי הסמ\"ע דהכא גבי שביעה שאם יעבור חבירו על השבועה כל העולם נענשים אף שאין בידם למחות מטעם ערבות כשבועות ל\"ט ב' א\"כ הוי כאילו הוא עושה האיסור בעצמו ולכך אמרינן מוטב שיעשה הוא איסור קל בכדי שלא יעבור חבירו על השבועה שהוא איסורא רבה ומה\"ט כ' התוס' בשבת ד\"ד ובעירובין דל\"ב היכא שהאיסור בא על ידו אמרינן מוטב דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד חברי' איסורא רבה ע\"ש דה\"ט כיון שהאיסור יהא נעשה על ידו א\"כ הוי כמו יש בידו למחות ולא מיחה דחל עליו חיוב הערבות והוי כאילו עושה האיסור בעצמו לכך מוטב שיעשה איסורא זוטא אלו דבריו שם. וק\"ל ע\"ד דא\"כ מאי קשיא להו להתוס' שבת ד' א' ד\"ה וכי מחציה שפחה וחציה ב\"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה דהא בשבועות ל\"ט א' תוד\"ה שנאמר כו' כל עבירות שבתורה לאו דוקא כו' וא\"כ עריות דמיא לשבועה דאפי' לא בא האיסור על ידו שאין בידם למחות נענשים מטעם ערבות ובכה\"ג הוי כאילו הוא עושה האיסור בעצמו ושפיר אמרינן מוטב שיעשה הוא איסור קל בכדי שלא יפרצו בעריות ואין לומר דקושיית התוס' להועי\"ל דדוקא היכא דפשע כו' ולהאי תירוצא ל\"ל מש\"כ בראשית דבריהם חילוק בין היכא דעל ידו נעשה האיסור או לא ז\"א. דכבר הוכיח הגרעק\"א בדו\"ח שם דע\"כ דקיימי ג\"כ בתירוצם הראשון כיון דנעשה האיסור על ידו דחבר עליו לתקן עיי\"ש: "
            ],
            [
                "רנב\"י. כ\"ה בהרא\"ש אבל בגמרא לפנינו רב יצחק: ",
                "רחיצה צונן. בנדפס הגי' שאפי' ברחיצה מצינו איסורא כו' וגי' הכת' ברורה ועיין בשבה\"ל השלם סי' שי\"ג שכתב בשם היראים כל מה שכתוב כאן מן ודוקא רוב גופו כו' עד קלורין שבעולם. ",
                "משום רוח רעה. הוא כשיטת ר\"ת שבתוס' יומא ע\"ז ב' ד\"ה משום ועיין ביאור הגר\"א או\"ח סי' תרי\"ג סק\"ו ובנ\"א כלל קמ\"ד. ",
                "במיעוט. בנדפס מיעוט. ",
                "ידה אחת במים כצ\"ל. ",
                "פנים בבקר הוי צורך הנאה ורפואה דאמר שמואל כו'. הנה רש\"י פי' בשבת שם. טיפת צונן לתת בעיניו משמע מפרש\"י דרחיצת עינים הוא רפואה לעינים ומדבקי רבינו נראה דרחיצת כל הפנים הוי קילורין לעינים דומיא דרחיצת יו\"ר בחמין ערבית שפרש\"י שם נמי מאירה העינים והשל\"ה בבגדי ישע למרדכי סוף יומא כ' לדעת המרדכי שם דמ\"ש ביומא ע\"ח א' בריב\"ל למחר מעבירה ע\"ג עיניו דדוקא עיניו שהוא קצת רפואה כדאי' בשבת ק\"ח ב' ובאמת רבינו כאן כ' מעבירה על פניו דרבינו לשיטתו דמשוה פניו לעיניו מיהו דברי רבינו אינם כדברי הבגדי ישע להמרדכי שם דכתב כלים נגובים הוי יותר מטופח ע\"מ להטפיח עיי\"ש ואילו רבינו כ' להדיא בסמוך פי' שלא נשאר בו טופח להטפיח וכ\"כ הסמ\"ג. ודעת רבינו היראים דלא כהרר\"מ מר\"ב שכ' בתשב\"ץ קטן סי' קל\"ו מותר לו לאדם לרחוץ עיניו ביוה\"כ מפני שהיא רפואה לעינים כדאיתא במס' שבת כו' מותר ביוה\"כ כדאיתא במס' יומא ע\"ז ב' היו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ע\"כ וכ\"כ הב\"י באו\"ח סי' תרי\"ג בשם סמ\"ק אומר הר\"מ שמותר לאדם לרחץ עיניו במים ביה\"כ מפני שהיא רפואה לעינים כו' אבל לרחוץ פניו ופיו ושיניו אסור פניו משום תענוג כו' ורבינו ס\"ל כמש\"כ הרר\"פ בהגהות שם ומיהו טוב שלא לרחוץ עיניו ביוה\"כ דלא הוי רפואה גמורה ע\"כ וזש\"ר דהוי צורך הנאה ורפואה. ",
                "דלא ליתי לידי סחיטה. הוא נ\"ט עמ\"ש ועושה אותה כמין כלים נגובין ועז\"א דלא ליתי לידי סחיטה והוא מדברי הגמרא שם דא\"ל ר\"י לר\"י בר תחליפא איפכא אמרת לן ואותבינך סחיטה ופרש\"י שם בערב יוה\"כ לא אמרת עושה אותן כמין כלים נגובים ואותבינך סחיטה ואח\"ז כ' רבינו על השיעור שנתן עד שלא נשאר בו טופח להטפיח דמשום דלא ליתי לידי סחיטה אף ע\"ג דיש בו טופח להטפיח אך אם אין בו מים מרובין לא גזרינן ועיין מש\"כ לעיל סי' רע\"ד במלאכת המלבן תולדה דרבנן אות ס\"ט ומש\"ה כ' רבינו דאי הוי טופח להטפיח הוי אסור כו' ופי' משום רחיצה ועיין מי\"א סי' תרי\"ג סקי\"א. ",
                "מדרבנן. בתוס' יומא ע\"ז א' ד\"ה דתנן כ' ע\"ש ר\"ת דכל ענויים דיוה\"כ ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכמא בעלמא לבר מאכילה ושתיה וכ\"כ בתוס' ישנים למס' נדרים פ' ב' ד\"ה ורמינהו בודאי לא הוי ענוי מן התורה וקרא דעינוי הוה אסמכתא בעלמא כו' וכ\"כ הרא\"ש בפי' לנדרים פ\"א ב' ד\"ה תה\"מ לרבנן אע\"ג דגבי יוה\"כ מקרי תה\"מ ענוי נפש כו' ומדרבנן היא דאסור מידי דהוה אנעילת הסנדל עכ\"ל ועיין הע\"ש ריש שאילתא קס\"ז שהעמיק הרחיב בבאור שיטת הראשונים בזה הביא שם דברי היראים. ",
                "בשאלה ואמרינן דעבד רב אחא עובדא בשאלה כר' נתן כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ודעת רבינו דהלכה כר' נתן ועיין נדרים פ\"ט ב' בפי' הרא\"ש במשנה שכ' גירסת הר\"ר אליעזר הר\"ז לא יפר וא\"כ סתם במתניתין כר' נתן מיהו ר\"ה אמר בנדרים פ\"ב א' כולי פירקין ר' יוסי היא והר\"ן בנדרים ד' צ' א' הביא דהלכה כרבנן דר' נתן עיי\"ש ועיין בסמוך: ",
                "וה\"פ כו' עיין בהר\"ן נדרים פ' א' ד\"ה ור\"י כו' שכ' וכיון שכן מאי קא מקשה בריש סוגיין למ\"ל הפרה לא תרחץ ולא ליתסר פירות עולם עלה דהא לרבנן מיפר אע\"פ שלא חל הנדר עכ\"ל משמע דמפרש כדברי רבינו הרא\"ם דקושיית הגמרא הוא דלא מצי מיפר כיון שלא חל עדיין הנדר ובס' שלמי נדרים שם הקשה אמאי לא פי' כפשוטו כפי הוראת הלשון דלמ\"ל הפרה אמאי צריכה כלל להפרה כיון דל\"ל צער ממניעת רחיצה עיי\"ש ובדברי רבינו כאן מבואר ההכרח לזה הפירוש כי היכי דלא נידוק מכאן דחסרון רחיצה לא הוי בכלל לענות נפש ובהע\"ש סי' קס\"ז אות א' כתב ע\"ד רבינו ועדיין לא יישב הא דר' יוסי אמר אין אלו נדרי עינוי נפש והאיך אפשר דפליגי ת\"ק ור' יוסי גם ביוה\"כ ולי נראה דרבינו יפרש כשיטת התוי\"ט בנדרים פי\"א סמ\"ב שביאר שם דעת הרמב\"ם דכי תנן אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אדסמיך לי' קאי והיינו קישוט אבל לא ארחיצה וכמש\"כ הב\"י יו\"ד סי' רל\"ד עיי\"ש בתוי\"ט באורך ועיין בס' ידות נדרים סי' רל\"ד יד שאול סקמ\"ד שתמה על רבינו ועל רבותיו שהביא הרי בכל הסוגיא מסיק שם דרחיצה יש בו ענוי נפש עיי\"ש שהניח בצ\"ע. ",
                "ברהיטני. וכ\"כ בה\"ג סי' י\"ג סנדלא רהיטני ולפנינו בגמרא בדהיטני בדלית וכ\"נ מהערוך ערך הטני ובמחזור ויטרי סי' שמ\"ה הגי' בסנדל דחייטני ומשכ\"ר רב בדיקולי לפנינו בגמרא רבא ובנדפס רבה וכ\"ה בבה\"ג שם. ",
                "מנפשות דמייתרי כו' עיין בתוס' ישנים יומא דע\"ד ב' ד\"ה מרבה שכ' בענין אחר ומשכ\"ר כאן טבלים כו' נ\"ל דצריך להוסיף קדשים וכ\"ה בגמרא ובת\"כ. ",
                "בתורה. בנדפס ליתא תיבת בתורה ובאמת גם בדברי חז\"ל לא נתפרש שיעור התוספת וכמש\"כ הרא\"ש בפ\"ד דברכות סי' ו' לענין תוס' שבת ויוה\"כ וי\"ט דקי\"ל שהוא מן התורה פ\"ק דר\"ה ד\"ט א\"צ כ\"כ שיעור גדול לתוספת מיהו נראה שצריך שיעור מדאמרינן בביצה ל' א' כו' ולא נתברר יפה מה שיעור יש לאותו תוספת וכ\"ה בתוס' ביצה שם ד\"ה דהא ובחי' הרשב\"א שם. ",
                "ה' מילין ואני פירשתי כו' כ\"ה בנדפס וחסר שם כל הכתוב כאן בנתיים. ",
                "משערים כצ\"ל ובנדפס איתא בזה\"ל והארכתי שם בפירוש והקדמת כניסת שבת ויום הכפורים בארצות החיים עכ\"ל וחסר שם כל מה שבנתיים ואין הבנה לאותן הדברים שבנדפס ובשכבר הימים אמרתי להגיה שם תחת בארצות החיים דצ\"ל בעזרת השם שהי' כתוב בר\"ת בע\"ה ונשתבש לר\"ת בא\"ה ונתפשט בארצות החיים אך לפמש\"כ כאן נראה שבנדפס נלקה בחסר. "
            ],
            [
                "אמר רבא א\"ק כו'. טעם זה אמר רבה אבל רבא אמר טעמא אחרינא וכ' השם חדש דחסר בדברי רבינו מימרא דרבא דאמר למעלה מכ' אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע ועז\"א רבינו ואע\"ג דאיכא אמוראי דפליגי עליה דרבא כרבא קי\"ל דהוא בתראה. ",
                "שמיה בית קיבול. עיי\"ש בתוד\"ה מהו ובשבת י\"ז א' תוד\"ה ועל וחי' הרשב\"א שם ובשו\"ת נו\"ב חיו\"ד סי' צ\"ו ובמ\"ת סי' ק\"ט. ",
                "רבינו יעקב ז\"ל. עיי\"ש כ\"ב ב' תוד\"ה כאן. ",
                "והעומד כו' עד בהרחקתו חסר בנדפס כי דלגו מן בהרחקתו הא' לתיבת בהרחקתו הב' וחסרו שבנתיים ובאמת בזה מתרץ רבינו דברי ר\"ת דהעיטור כ' ע\"ד ר\"ת ולא מסתברא שהממשות כמו כן מתמעט מרחוק משל אדם עומד בראש ההר דומה לו כצפור וכ\"כ הריטב\"א בחי' ע\"ד ר\"ת אינו נכון כלל שהרי כשם שמתמעט האויר ע\"י הרחקה כך מתמעט הסכך כו' וע\"ז כ' רבינו הרא\"ם והעומד מתוך שיש בו ממשות אינו מתמעט בעיני הרואה בהרחקתו כמו הפרוץ כו' וכ\"כ הר\"ן בסוכה שם ועיין ב\"ב קס\"ז א' תוד\"ה ומשוי שכ' ור\"ת הי' גריס בסוכה זוזא מלעיל כו' ור\"ל לא כזוזא בכ\"ף הדמייון. ",
                "בהמוכר פירות. ט\"ס וצ\"ל בית כור [ק\"ה ב']. ",
                "מזוזא זה אין לומר כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ועיין בהרא\"ש פ\"ב דסוכה ס\"ג שכ' אפשר דאיסתרא מטבע של נחושת ורחב יותר מזוזא וכ\"מ כתוב בשם הר\"ר ישעיה ז\"ל עכ\"ל. ",
                "דתרי גווני זוזא הוו כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וז\"ל הריטב\"א בחי' לסוכה כ\"ב א' דאיסתרא הוא סלע בלשון משנה כמ\"ש בבכורות מ\"ט ב' גבי ה' סלעים של פדה\"ב ה' איסתרין לפדיון הבן וכשם שהסלע גדול מן הזוז שהסלע ד' זוזי כך האיסתרא גדול מן הזוז כשהם שניהם ממטבע אחת הן מטבע צורי הן מטבע מדינה ועז\"א כאן כזווא מלעיל כאיסתרא מלרע אבל ודאי זוז צורי יש בו סלעי מדינה שתים כי הסלע של מדינה אחד משמונה בסלע צורי נמצא חצי זוז צורי סלע מדינה שהיא איסתרא וזהו שאמרו שם דקרו אינשי לפלגא זוז צורי איסתרא של מדינה וזה פשוט מאד עכ\"ד וזהו ג\"כ כוונת רבינו הרא\"ם שכ' דתרי גווני זוזי הוו והיינו זוז צורי וזוז מדינה וכ\"כ התוס' מנחות ק\"ז א' ד\"ה ודילמא ובפ' הישן אמר כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וקים לן איסתרא פלגא דזוזא אלא ההוא זוזא הוא זוזי פשיטי דארבע מינייהו קיימי באיסתרא עכ\"ל ובזה יתיישב ג\"כ קושיית התוס' ע\"ז י\"א ב' ד\"ה מתקל עיי\"ש אולם דהתוס' דמנחות אם כוונתם לתי' הריטב\"א קשה לי דמאי דוחקייהו לפרש ההוא זוזא הוא זוזי פשיטי דילמא היינו זוזא צורי ואיסתרא ג\"כ סלע צורי ושפיר גדול האיסתרא מן הזוזא וכן צל\"ע לשון הרמב\"ן במלחמות לסוכה שם שכ' ולפום הכי אמרינן כזוזא דמדינה מלעיל כאיסתרא דצורי דהוא סלע צורי מלרע עכ\"ל ואמאי לא מפרש שניהם במטבע אחת וכמו שכ' הריטב\"א הנ\"ל. ",
                "לסכך. בנדפס על הסכך ובאמת העיטור בהל' סוכה חלק הד' כ' אהא דמרמין עבדיה דרב אשי וז\"ל מהא שמעינן אם פירס תחתיו מפני טינוף העלין פסולה מפני מראית העין עכ\"ל ולפי\"ז שפיר יש לקיים גי' הכת\"י לסכך דאפילו תחתיו אסור אולם ז\"א דהא רבינו כ' בסמוך פי' ר\"ת דס\"ל פורש מפני טינוף נשירת עליו דכשרה מיהו י\"ל דהיינו דוקא בענין שהוא ניכר לכל שמכוין כדי להגן וכמש\"כ השו\"ע ס\"ס תרכ\"ט דליכא משום מראית העין דכשר מדינא אבל משום מראית העין אין חילוק בין על הסכך לתחת הסכך. ",
                "איטמישא. כצ\"ל ועיין ערוך ערך טמש וראיתי בס' עמק הלכה חאו\"ח סי' קמ\"ו שכ' האסורין לכבס במועד אם נשרו כליהם במים מהו לשוטחן בחמה בחוש\"מ נ\"ל דשרי מהא דסוכה י' ב' מנימין כו' וביו\"ט בלא\"ה היה אסור לשוטחן בחמה לכ\"ע ע\"כ בחוש\"מ ש\"מ דבחוש\"מ לא גזרו עכ\"ל ואם לדין יש תשובה די\"ל דעיו\"ט היה וא\"ל רב אשי דלכי יבשה ויהיה מונח על הסכך ביו\"ט יאמרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה ובשס\"ח ד' ווילנא בהגהות דברי נחמיה כ' להוכיח מכאן דבכה\"ג אין בו משום הוקצה למצותו ולפמש\"כ דבעי\"ט היה אין ראיה מכאן ודו\"ק ועיין בשו\"ת בית אב חאו\"ח סי' צ\"ה או\"ב אולם בשו\"ת פי אריה סי' ג' סעי' ב' כ' דע\"כ לא מערב יו\"ט היה ע\"ש. ",
                "אר\"ה טפח בנדפס אמר רב נחמן ובס' העיטור איתא אמר רבא טפח וכ' בביאור ווי העמודים לא מצאתי חבר לרבינו שפסק כמ\"ד טפח עכ\"ל. ",
                "פי' כו' עיי\"ש בתוד\"ה פירס. ",
                "ללא מן העשוי כצ\"ל ובנדפס למן העשוי. ",
                "הלכתא כוותי' דרב. העיטור כ' ומאן דפסק הלכה כרב והלכה כר\"מ משום דהלכה כר\"מ בגזירותיו ליכא עכ\"ל והוא שיטת רבינו הרא\"ם וכ\"כ הרא\"ש פ\"א ס\"ס כ\"ח דהראב\"ד ז\"ל פסק כר\"מ בגזירותיו וכרב ועיי\"ש בק\"נ שהביא דכן פסק בספר יראים להרא\"ם. ",
                "ואם כו' צ\"ל או שקצצן וכ\"ה בלשון המשנה. ",
                "דקי\"ל כרב. כ' התניא רבתי סי' פ\"ב וז\"ל וסכך פסול בין באמצע בין מן הצד פוסל בארבע אמות כן פסק בעל עשרת הדברות ובעל ה\"ג ז\"ל והכי איתא בירושלמי כו' עכ\"ל ובאמת לא כן דעת בעל עשרת הדברות שהוא העיטור שכ' בהדיא מיהו פלוגתא דרבוותא היא ולחומרא ובסוכה גדולה בד\"ט סכך פסול באמצע או בד\"א מן הצד פסולה פחות מכאן כשרה כו' והובא בהרא\"ש פ\"א דסוכה סי' ל\"ב אולם דעת הרא\"ם כה\"ג כמבואר כאן שו\"ר להגאון רמ\"י זצ\"ל בלוח הטעות והשמטות שבס\"ס העיטור חלק ראשון שהניח בצ\"ע דברי התניא רבתי דלא מייתי סוף דברי העיטור דהחמיר. ",
                "שיכול לסככה מעובה כרצונו כו'. כ' בתניא רבתי וז\"ל כ' בעל עשרת הדברות מסתברא לכתחילה צריך שיהיו נראין כוכבי חמה מתוכה אבל דיעבד כשרה אבל בשם בעל היראים ז\"ל ובשם רבינו אפרים ז\"ל מצאתי שאפילו לכתחילה כשרה והוא לשון שבה\"ל השלם סי' ש\"ל שכתב שם ונראה בעוני דהלכה כב\"ה ואפי' לכתחילה וכ\"פ בעל היראים ורבינו אפרים ז\"ל דבית הלל אפילו לכתחילה מכשירין וכתב הווי העמודים מ\"ש שכ\"פ רבינו בעל היראים לא נתבאר בדברי רבינו כן אלא דפסק כבית הלל ואפשר דהיינו דוקא בדיעבד וכ\"ה דעת הרמב\"ם והסמ\"ג כו' עכ\"ל ול\"י מה הוא שח שהרי שפתי רבינו ברור מללו למדנו שיכול לסככה מעובה כרצונו וא\"כ מפורש יוצא מפי רבינו דאכי' לכתחילה מותר אין כוכבי חמה נראין מתוכה ומה שהתנה רבינו אך שתראה סוכה הוא לאפוקי אבל בנסרין כו' ואינה נראית סוכה פסולה שכ' אח\"ז ותו לא מידי, ומה שכ' העיטור ומסתברא דלכתחילה צריך אבל בדיעבד כשר כדתנן המעובה כמין בית כשרה ר\"ל לאפוקי מדעת רבינו הרא\"ם ורבינו אפרים דאפי' לכתחילה א\"צ כוכבי חמה נראין מתוכה ועז\"א העיטור ומסתברא דלכתחילה צריך וה\"ר מהמשנה דקתני כשרה לשון בדיעבד ואע\"ג דכבר אמרו זה בהירושלמי שהביא העיטור שם והגאון רמ\"י ז\"ל שם בביאורו הניח זה בצ\"ע אולם כוונת העיטור לבאר דברי הירושלמי דפ\"ב דסוכה ה\"ג שאמרו הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראין בתוכה מאין הוכיחו זה ופי' העיטור דהיינו מהמשנה דתנן המעובה כמין בית כשרה דהיינו בדיעבד דוקא ודלא כהב\"ח או\"ח סי' תרל\"א שכ' לפרש בדברי הרא\"ש שמה שאמרו בירושלמי הדא אמרה וכו' פי' הרא\"ש דהוכחה זו אינה אלא מדקתני בברייתא ב\"ה מכשירין דמשמע דיעבד דומיא דב\"ש פוסלין אפי' דיעבד דאילו אמתני' דקתני אע\"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה ליכא הוכחה דדילמא אף לכתחילה א\"צ שיהיו נראין ומאי כשרה כלומר הכשרה כך היא אף לכתחילה אבל מדקתני בברייתא ב\"ה מכשירין איכא הוכחה כדפירשתי עכ\"ל ודבריו תמוהין דהמעיין בפנים הירושלמי יראה שלא זכרו שם כלל הברייתא מחלוקת דב\"ש וב\"ה והיאך אפשר לפרש הדא אמרה כו' מדקתני בברייתא ב\"ה מכשירין אתמהה. גם מש\"כ הב\"ח שמן המשנה אין הוכחה די\"ל כשרה כלומר הכשרה כך היא אף לכתחילה אבל מדקתני בברייתא ב\"ה מכשירין איכא הוכחה דמשמע דיעבד דומיא דב\"ש פוסלין אפי' דיעבד תמיהני דאדרבה אמרו בשבת ס\"ב א' דתניא ר\"א פוטר כו' אע\"ג דמותר לכתחילה אלא כי קאי אדר\"מ דאמר חייב שייך למיתני ר\"א פוטר ואע\"פ שהוא מתיר לכתחילה וכן בחולין ט\"ו ב' אמרו ור' חייא מכשיר אע\"ג דגם לכתחילה ס\"ל לר\"ח דשוחטין במחובר אלא דכלפי רבי שפוסל אפי' דיעבד שפיר אמר ור\"ח מכשיר וה\"נ בברייתא דסוכה י\"ל דב\"ה אפי' לכתחלה מתירין אלא דלפי שאמרו ב\"ש פוסלין אמרו דב\"ה מכשירין, ונ\"ל עוד להוכיח ממשכ\"ר שיכול לסככה מעובה כרצונו דהיינו אפי' שאין גשמים יורדין לתוכה ש\"ד וכ\"כ מהר\"ח או\"ז בתשו' סי' קצ\"ד דאין לדרוש דוקא שלא תציל מן הגשמים דלא כהאו\"ז הל' סוכה סי' רפ\"ה ע\"ש ר\"ת הביאו הגמי\"י פ\"ה מהל' סוכה ה\"ט והטוא\"ח סי' תרל\"א והא דגשמים סי' קללה בחג כ' הבאה\"ט לס' ויקרא דהיינו משום דמ\"מ סתם סוכה הגשמים יורדין לתוכה כיון שאין עליה מעזיבה. ",
                "אלא מדרבנן והא כו'. עיין בפנ\"י שבת פ\"ד א' תוד\"ה מפיץ שכ' ליישב פרש\"י דמיירי במפץ של עץ ממה שהקשו עליו בתוס' שם וז\"ל דמטה אינה בכלל שאר פשוטי כלי עץ כיון דמשמשת אדם ותשמישי אדם כמש\"כ הרמב\"ם ז\"ל להדיא ברפ\"ד מהל' כלים שהרי מניח המצעות על המטה כו' וא\"כ שפיר יש לחלק בין מטה גמורה שהיא תשמיש חשוב. ובין מפץ גרידא כנ\"ל לפי שיטת רש\"י עכ\"ל וחכם עדיף מנביא שכיון מדעתו לדעת רבינו היראים כאן שכ\"כ ודלא כהס' מי נפתוח פרפר ל\"ד אות ח' בהגה\"ה שכ' אין מקום לדברי הפנ\"י כו' ולא ראה דברי היראים שכ' כדבריו. והנה דעת רבינו דמפץ של שיפה וגמי אפי' מיוחדים לישיבה טהורים בזב דומיא דכלי אבנים וכלי גללים ועיין בת\"כ פ' מצורע ט\"ו ד' שאמרו שם להוציא כסא של גללים ושל אדמה ושל אבנים דטהורים בזב דכתיב הכלי המיוחד לאפוקי הני שאינם כלי לענין טומאה עיי\"ש בביאור התו\"ה ורבינו ה\"ר ממשנה דנדה נ\"ט ב' ומ\"ש בסוכה ד\"כ א' מחצלת של שיפה ושל גמי קטנה אין מסככין בה היינו משום דמק\"ט מדרבנן והמרדכי ספ\"ק דסוכה הביא ד' היראים ועיין בשו\"ת עמודי אש סי' ו' אות ט' שכ' דט\"ס יש במרדכי שם ותיבת \"משום\" נמחק וגם תיבת \"ר\"ת\" וד' המרדכי שם אסיפא דברייתא קאי דקתני קטנה אין מסככין בה ועז\"א פי' רבינו אליעזר בספר יראים כו' ויפה כתב ואני אומר דתחת משכ\"ש במרדכי רבינו תם פירש צ\"ל רבינו שלמה פי' והוא כפרש\"י כנ\"ל אולם התוס' בסוכה ה' א' ד\"ה מסגרתו והרשב\"א בחי' שם י\"ב ב' אע\"ג דס\"ל ג\"כ שאין מסככין בדבר שאמק\"ט אלא מדרבנן עיין בדבריהם עכ\"ז לא זכרו ראיית רבינו הרא\"ם מההיא דמחצלת של שיפה ושל גמי קטנה דאין מסככין בה ופשוט דסבירא להו דאף של שיפה ושל גמי מ\"מ קטנה דעשאה לשכיבה ראויה לקבל מדרס מן התורה וממילא טמא ג\"כ במת ושרץ מכללא דכל המטמא מדרס טמא במת וכמש\"כ התוס' בשבת ע\"ו א' סד\"ה ואר\"ש דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק\"ו דפכים קטנים כדאמרינן בפ' ר\"ע ועכצ\"ל דכוונתם במפץ של שיפה ושל גמי דאילו מפץ של עץ שנינו בכלים פכ\"ד מ\"י של צבעים טמא טמא מת אע\"ג דאינם טמאים בזב שאינם מיוחדים לישיבה וכ\"כ הר\"ש בכלים שם ועיי\"ש תוס' רעק\"א וכ\"כ התוס' בשבת פ\"ד א' ד\"ה מפץ ואור\"ת דהכא במפץ של שיפה ושל גמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבד מטומאת מדרס כדפי' לעיל בפ' במה אשה ע\"כ ועיי\"ש במהרש\"א ומהר\"ם ולי נראה דצ\"ל בפרק כ\"ג והוא בד' ע\"ו א' הנ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ברפכ\"ג מהל' כלים המפץ הוא המחצלת שאורגין אותה מן החבלים ומן הסוף [היינו של שיפה] ומן הגומא וכי\"ב כו' מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו כו' עכ\"ל ולפי הנראה מדברי רבינו הרא\"ם דכל חיליה שאין מסככין בדבר המק\"ט מדרבנן הוא מדתניא מחצלת של שיפה ושל גמי קטנה אין מסככין בה ואם הו\"א דשל שפה ושל גמי מק\"ט מדאורייתא שפיר הוה הדין דמסככין בדבר המק\"ט מדרבנן ואולי לזה כיון הב\"ח באו\"ח סי' תרכ\"ט שכ' שם בזה\"ל ונ\"ל דלמאי דכתב המרדכי בשם הרא\"ם וכ\"כ בתה\"ד אפי' אותן פשוטי כלי עץ דמק\"ט מדרבנן נמי מסככין בה דאינו אסור לסכך כ\"א בדבר המק\"ט מדאורייתא עכ\"ל והובא בפמ\"ג שם משבצות זהב סק\"ו ור\"ל דלפמש\"כ המרדכי בשם הרא\"ם דאין לו ראי' אחרת כ\"א הך דמחצלת ואם נפרש לדחות זו הראיה אזי גם הרא\"ם יודה דדבר שאמק\"ט אלא מדרבנן מסככין בה משא\"כ להתוס' והרשב\"א הנ\"ל ובשו\"ת עמודי אש שם התפלא ע\"ד הב\"ח והפמ\"ג הנ\"ל דאדרבה המרדכי בשם הרא\"ם כ' שאין מסככין בדבר המק\"ט מדרבנן והנ\"ל כתבתי. וע\"ד רבינו דפשוטי כלי עץ המשמשים אדם ומשמשי אדם מק\"ט מן התורה וכמו שהוזכרה סברא זו בחי' הרשב\"א פ' המוכר את הבית הביאו המשל\"מ רפ\"ב מהל' כלים. ",
                "פי' כו' דברי רבינו צל\"ע דלכאורה נראה פי' דברי ר' נחמיה שכ\"ד שאמק\"ט אינו מקבל כתמים לאו בטומאת מדרס קאי דאפי' אינו מקבל טומאת מדרס מאחר שמקבל שאר טומאות מקבל כתמים וכמ\"ש בנדה ס' ב' מטהר הי' ר' נחמיה אפי' באחורי כ\"ח פשיטא מ\"ד ליגזור גבו אטו תוכו קמ\"ל ואם הא דר\"נ שאינו מקבל טומאת מדרס קאמר אפי' תוכו נמי אינו מקבל טומאת מדרס כ\"א טומאת מגע אע\"כ דר\"נ בכל קבלת טומאה קאי ועיי\"ש בתוס' דד' נ\"ח א' ד\"ה כרבי נחמיה דאפי' אם אינו מקבל כ\"א טומאת נגעים ג\"כ מקבל כתמים וע\"כ דר' נחמיה שאינו מק\"ט כלל קאמר. ",
                "דפכים קטנים וק\"ו לא הוי אלא להוריד חומר טומאה ולא להקל לטהרת טבילה כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וע\"ד רבינו צריך לפרש מ\"ש בב\"ק כ\"ה ב' וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' דלדין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אה\"ט ואף דאין לו טהרה במקוה כיון דאיכא במינו דיש לו טהרה במקוה וכמש\"כ הגרש\"ש בפסחים י\"ז א' עיי\"ש. ",
                "ורש\"י בנדפס ור\"ת וכצ\"ל. ",
                "אשר החיינו. כ\"כ השאלתות סי' קע\"א ועיי\"ש בהע\"ש אות ד' אולם בנדפס שהחיינו כגירסתינו. ",
                "אכסא דקידושא כ\"ה בנדפס וכ\"ה בגמרא לפנינו. ודע דבנדפס כתוב לישב בסוכה ושהחיינו אמר רב אשי כו' ונראה לכאורה דדעת רבינו דאעפ\"י שבירך שהחיינו בשעת עשייה עכ\"ז כשנכנס לישב בה מברך שנית שהחיינו משום יו\"ט כמו שמברכין איו\"ט דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ולא כן דעת התוס' סוכה מ\"ו א' ד\"ה נכנס והרא\"ש שם. בביאור שם חדש כ' דתיבת ושהחיינו נמשך למטה דאמר רב אשי דמסדר להו אכסא דקידושא והיינו לישב בסוכה ושהחיינו שמשעת עשייה היתה ראויה לברך אולם פה בהכת\"י חסר תיבת ושהחיינו ונכון. ",
                "למיכל. במחזור ויטרי ברלין צד %414& ריש סי' ש\"ס בהלכות סוכה קצובות לרב יהודאי גאון כ' וכשיכנס בה בכל סעודה וסעודה צריך לברך לישב בסוכה עכ\"ל והוא דלא כמש\"כ שם צד %406& ע\"ש הלכות גדולות דכל אימת דעייל אינש לסוכה צריך לברוכי ואפי' עייל ונפיק עשרה זימני ביומא צריך לברוכי לישב בסוכה ורבינו שכ' דעייל אינש למיכל הוא כדעת רב יהודאי גאון וכמש\"כ התוס' ברכות י\"א ב' ד\"ה שכבר והסמ\"ג עשין מ\"ג ע\"ש רבינו תם שברכת לישב בסוכה שבסעודה פוטרת כל טיול ושינה שמסעודה לסעודה ותמיהני על ההגמי\"י פ\"ו מהל' סוכה אות ק' שכ' שם עמש\"כ הרמב\"ם ואפי' בעשרה זימני ביומא וז\"ל וכ\"כ בה\"ג וכן ספר יראים וראיה מתפילין דרבנן דבי ר\"א כו' ודלא כר\"ת שאמר שברכה שבסעודה פוטרת כל טיול ולימוד ושינה שמסעודה לסעודה עכ\"ל דבאמת רבינו היראים שינה מלשון ה\"ג וכ' למיכל דהיינו כדעת רבינו תם ורב יהודאי גאון. ",
                "מאיר. נראה דט\"ס הוא וכן בנדפס ליתא. ",
                "אלמא דהלכה כרבי. אין כוונת רבינו לרבנן דבי ר\"א לחוד דמקודם לזה אמרו בגמרא שם דכולהו אמוראי עבדי כרבי, והתוס' שם ד\"ה דכל נסתפקו ברבנן דבי ר\"א מאי מברכי אם מברכין לשמור חוקיו כו' או להניח כו' וכ' ומיסתבר דמברכין לשמור חוקיו כו' ולרבינו פשיטא לי' דמברכי להניח אלא שפי' כשנסתלקו כו' וכמש\"כ בס' היראה לרבינו יונה בשם מורו הר\"ר שמואל ב\"ר שניאור דאצ\"ל משום משמוש אלא כשהם נעקרים ממקומן והוא מחזירן למקומן ול\"ד נקט רבינו בשל ראש דה\"ה בתפש\"י ועיין ברוקח סי' שס\"ג. ובנדפס סי' ט\"ז נמצא הגה\"ה מפי החבר ר' אליהו כהן נ\"ע ורמז שם לדברי היראים שבדין זה במצות סוכה. ",
                "בן אלעזר. נראה דט\"ס הוא וכן ליתא בנדפס וסתם ר\"ש הוא דהוי ר\"ש בן יוחאי. ",
                "ואע\"ג כו' בנדפס חסר. ",
                "דפסיל מהאי טעמא דחייש למיתה דסתם לן תנא דלא כותיה בגיטין כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס וכוונת רבינו דלאביי דאמר טעמא דר\"מ דפסיל דופן לסוכה מן בהמה דחיישינן שמא תמות ואביי לא ס\"ל חילוק דרבא גיטין כ\"ח ב' בין שמא מת לשמא ימות א\"כ סתם משנה דגיטין שם דלא כר\"מ ומש\"ה לא ס\"ל כאביי כי היכי דתיתי סתם משנה כר\"מ וקי\"ל בטעמא דר\"מ כראב\"י משום דהוי מחיצה שעומדת ברוח א\"כ לאו היינו גזירה כו' וקי\"ל ר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ",
                "אלמא כעין דירה בעינן. המרדכי ריש סוכה כתב ע\"ש הראבי\"ה היכא דאיכא ג' מחיצות או ד' א\"צ צורת הפתח ולא נהגו אלא לנוי בעלמא כדאמרינן [שבת קל\"ג ב'] עשה סוכה נאה עכ\"ל הביאו הרמ\"א באו\"ח סי' תר\"ל ס\"ב אבל הרא\"ם כאן מטי לה מהא דתניא תשבו כעין תדורו והחכ\"צ בתשו' סי' צ\"ד כ' דתשבו כעין תדורו לאו על אופן הסוכה באיזה ענין תהא עשויה אלא על אופן הישיבה באיזהו ענין תהא עז\"א דתהא כעין דירה כו' עיי\"ש שהשיג מזה עמש\"כ הרמ\"א באו\"ח סי' תר\"מ סעי' ד' בשם המרדכי והוא מדברי רבינו היראים להלן שכ' דהא כעין תדורו בעינן והאי לא הוי כעין תדורו כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתייה ושינה בלא צער עכ\"ל ומזה הלשון הוכיח בשו\"ת מים רבים סוף חאו\"ח דשפתי רבינו ברור מללו דכל שאינה ראויה היא לבדה לכל מילי לא הוי כעין דירה וכיון שכן אף בב' סוכות אמרינן אם בכל חדא וחדא אינו יכול לעשות בה כל צרכיו זיל הכא לא הוי כעין דירה וזיל הכא לא הוי כעין דירה ואמטו להכי לא נפיק י\"ח לא בזו ולא בזו וסיים שם בשו\"ת מים רבים דהכי נקטינן להלכה ואין לנו לזוז מזה הפסק של רבינו היראים דרבים המסכימים בהוראה זו וד' החכ\"צ יחידאה הוא ולא צייתינן ליה עכ\"ד שם ובהגהות מעשה רוקח לאו\"ח שם דחה ג\"כ ד' החכ\"צ גם בס' בית הלוי ח\"ג סי' נ\"ג אות ב' הכריח דצריך שיהיה ראוי לכל התשמישין כהמרדכי בשם הרא\"ם דלא כהחכ\"צ עיי\"ש ורואה אני דרבינו היראים ס\"ל כאן דתשבו כעין תדורו גם על אופן הסוכה קאי באיזה ענין תהא עשויה ומזה למד דמצוה שיעשה לה צורת הפתח ואזיל לשיטתי' שכ' להלן. אולם אחר העיון נראה דרבינו דקדק בלשונו וכ' ומצוה שיעשה לה צורת הפתח כו' הרי דאינו אלא מצוה בעלמא ולא עיכובא ואם נימא דרבינו ס\"ל דתשבו כעין תדורו פירושו ג\"כ על אופן הסוכה באיזה ענין תהא עשויה אמאי לא הוי עיכובא ג\"כ לענין צה\"פ והא ודאי מוכח בסוכה ז' א' דצה\"פ אינו עיכובא עיי\"ש אע\"כ דדברי רבינו שבכאן אינו אלא על דרך אסמכתא בעלמא לייפות הסוכה כעין דירתו ומצוה בעלמא ותו לא מידי ועיין ר\"ה כ\"ח ב' תוס' ד\"ה ומנא שכ' ג\"כ דכש\"כ כשעושה ד' מחיצות טפי עדיף דהוי תשבו כעין תדורו. וכדברי רבינו ודו\"ק. ",
                "והלכה כחכמים דלא כרב עמרם ור\"ח וראבי\"ה והעיטור שפסקו כר' יוסי עיין בהרא\"ש. ",
                "לשלוחי מצוה. כ\"ה בברכות י\"א א' שאמרו שם וב\"ש. ההוא מבע\"ל פרט לשלוחי מצוה אבל בסוכה שם הגי' פרט לעוסק במצוה. ",
                "הנשים בסוכה מפרש אמאי כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס [הגרא\"ד]. ",
                "פי' במגרס. כפרש\"י ותוס' דלא כהרי\"צ גיאות שפי' להיפך ושונין בסוכה לעיוני. ",
                "מפרשים כו' עיי\"ש בתוד\"ה מנא ובס' תמים דעים סי' קפ\"ב בשם ס' הישר לר\"ת והוא בסי' ש\"י. ",
                "וטעמא דכעין דירה בעינן כו' כ\"כ התוס' שם ד\"ה הולכי וז\"ל הרוקח סי' רי\"ט בסכת תשבו שראוי לישיבה פרט אם מצטער מחמת סוכה כו'. ",
                "ואם בנדפס אם. ורבינו לא כ' באותו אופן המצטער שאמרו בסוכה כ\"ו א' משום בקי, משום סירחא דגרגישתא די\"ל דלפי דעתם התירו זה ובס' עמק הלכה סי' ל' כ' דצ\"ע על הפוסקים בסי' תרל\"ט ותר\"מ סעי' ד' שסתמו דהוי מצטער לכ\"ע ולשון הגמרא לא משמע כן עכ\"ל. ",
                "עיין מש\"כ למעלה אות כ\"ט בדברי רבינו אלה ובשבלי הלקט הובא דברי רבינו. ",
                "לאו אשתיה קאי כו' ויש לדקדק דיותר הול\"ל במשנה תיבת עראי אחר תיבת אוכלים והכי הול\"ל אוכלים עראי ושותים חוץ לסוכה והר\"ן כ' וז\"ל ודקאמר שותין עראי ה\"ק דאם שותה פעם אחת עם אכילת עראי אינה נחשבת קבע והכי משמע מדלא בעינן בגמרא כמה שתיית עראי כו' עכ\"ל ולפי' הר\"ן הוא\"ו של ושותין אינו וא\"ו המחלק כמו או שותין כ\"א וי\"ו החיבור וכן יש לפרש לפ\"ד רבינו. ובמחזור ויטרי סי' שנ\"ט כ' שתיית עראי נמי כששותה שתים או ג' פעמים אבל אם קובע סעודתו על היין כגון בני אדם ששותין בחנויות כל היום אסור עכ\"ל וכ\"כ העטרת זקנים באו\"ח סי' תרל\"ט אות ג' וז\"ל ויין. היינו כששותה שתייה לצמאו אבל אם רוצה לשתות הרבה ודאי הוי קביעות וצריך סוכה (לחם רב) עכ\"ל לפי\"ז שפיר יש לפרש תיבת עראי שבמשנה גם על ושותין למימרא דדוקא בכה\"ג שותין כל המשקים אפי' יין ודעת רבינו נראה דס\"ל כדעת הרא\"ש שאין קביעות על היין מטעם שאמרו בברכות ל\"ה ב' לא קבעי אינשי סעודתייהו על היין ואי קבע אדם סעודתיה עליה בטלה דעתו אצל כל אדם וכמש\"כ הגר\"א ז\"ל בביאוריו שם סקי\"ב וזשכ\"ר דכל שתיה עראי הוא ואמרינן נמי כו' פירי לא בעי סוכה ובחדא מחתא מחתינהו ליין ופירי ודלא כהאו\"ז בהל' סוכה סוף סי' ש\"א שכ' וקי\"ל כרבא דפירי ל\"צ סוכה ומותר לאוכלם חוץ לסוכה אפי' אכילת קבע כו' מיהו שתיית קבע של יין ודבש ושכר כו' אין לי לברר אם מותר חוץ לסוכה אם לאו כו' והובא בהג\"א. ובס' קה\"י בחי' לסוכה דכ\"ו הקשה על תי' דרבא יומא שם דתירוץ זה לא א\"ש אליבא דר\"ג בברכות ל\"ז א' דס\"ל כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות ועיי\"ש בתוד\"ה נתן וע\"כ סובר דיש קביעות לכל ז' המינים ולדידי' ודאי אסור בפירות מז' המינים אכילת קבע חוץ לסוכה וא\"כ הא דתנן דר\"ג אכל ב' כותבת ותני עלה דלא בעי סוכה רק מחומרא בעלמא ע\"כ היינו משום דהוי אכילת עראי ופחות מכביצה וכמו שתירצו ר' ירמיה ור\"פ שם ולא מטעם פירי כדרבא עכ\"ד. וז\"ל הטעם המלך לשעה\"מ פ\"ז מהל' סוכה ה\"ז ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לר\"ג לא יהי' חייב בסוכה אף אי פרי לא בעי סוכה ז' המינין לדידיה שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי\"ש עכ\"ל והיינו קושיית הקה\"י הנ\"ל ולפמש\"כ הפנ\"י בברכות דמ\"ד א' במשנה ביין ודאי לא אמר ר\"ג דבעינן ג' ברכות ממש דהא בקרא ואכלת ושבעת כתיב ודאי אכילה ממש קאמר עיי\"ש אולם מדה\"ת דברכות ל\"ז א' ד\"ה נתן שכ' וא\"ת לר\"ג דאמר ג' ברכות שלימות וס\"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס\"ל דברכה טעונה כוס א\"כ יזמנו וא\"כ יזמנו לעולם כו' לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא\"כ אין לדבר סוף כו' מוכח בהדיא דלא ס\"ל כסברת הפנ\"י וחידוש על הפנ\"י שלא זכר דה\"ת גם הווי העמודים לס' יראים סי' כ\"ד עמש\"כ היראים שם והלכה כרבנן כתב באות ג' דלר\"ג דבכל ז' המינים צריך ג' ברכות ליכא לדידי' ברכה אחת מעין ג' ולא זכר דה\"ת דברכות שם שכ' בהדיא דאף לר\"ג יש ברכה אחת מעין שלש. ",
                "רב אסי. לפנינו רב אשי ועיי\"ש בהגרי\"פ ובחי' הריטב\"א לסוכה כ' אמר רבא גזירה שמא ירדם א\"ל אביי אלא הא דתניא כו' ונראה שהוא ט\"ס וצ\"ל אמר רבה גזירה שמא ירדם דרבא אמר לפי שאין קבע לשינה ובנדפס אמר אביי גזירה שמא ירדם ולפי\"ז צ\"ל דגריס אח\"כ א\"ל רבא אלא הא דתניא כו' ובמחזור ויטרי הגי' אמר רב יוסף גזירה שמא ירדם. ",
                "ר\"ש בן יוחאי. לפנינו ר\"ש בן יהוצדק. ",
                "ושומרי גנות ופרדסים. נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל \"ושומרי העיר\" ואחר משכ\"ר ביום ובלילה פטורים בין ביום ובין בלילה שם צ\"ל ושומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה וטעמא כו' ובנדפס כתוב הולכי דרכים ושומרי גנות ופרדסים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה וטעמא כו' וגם שם הוא ט\"ס ובתוספתא פ\"ב דסוכה איתא שומרי גנות ופרדסים פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום. ",
                "שבעת ימים כצ\"ל וכ\"ה בנדפס והוא פסוק בדברים ט\"ז י\"ג ומה שאמר בסמוך בדברי ריב\"ב שנאמר חג הסוכות לה' ובנדפס איתא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים לה' ע\"כ פירושו מדכתיב שם פסוק ט\"ו שבעת ימים תחוג לה' הרי חג לה' וכתיב חג הסוכות איתקש סוכה לחג וז\"ש מה חג לה' אף סוכה לה' וכן הבין הטו\"ז באו\"ח ריש סי' תרל\"ח אולם בגמרא לפנינו הגי' דאמר ר\"ש משום ר\"ע מנין כו' ת\"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' והוא פסוק בויקרא כ\"ג ל\"ד כמו שהעיר הנתיב חיים להק\"נ שם ע\"ד הטו\"ז ולפנינו בבה\"ג הל' סוכה ריש פ' הישן כתוב בדברי ר\"ע כמשכ\"ר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אבל בדברי ריב\"ב כתוב ת\"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' ועיין סוכה י\"א ב' כי אתא ר\"ד אר\"י א\"ק חג הסוכות תעשה לך מקיש סוכה לחגיגה כו' ועיי\"ש בתוד\"ה מקיש ולפי גירסת רבינו תרווייהו אחד קרא קיימי דלא כהתוס'. והנה דעת רבינו היראים לפרש הא דרב ששת משום ר\"ע וריב\"ב בין בסכך ובין בדפנות וכהרמב\"ם פ\"ו מהל' סוכה הט\"ו שהביא הרא\"ש פ\"א דסוכה הי\"ג וכמש\"כ השבה\"ל השלם סי' של\"ט והתניא רבתי סי' פ\"ב וז\"ל ואסור ליקח מהם אפי' עץ אחד בין מן הסכך בין מן הדפנות כך מצאתי בשם בעל היראים ז\"ל עכ\"ל ולכן הוכרח רבינו לתרץ התוספתא דפ\"ג דביצה בעצים הסמוכין לדפנות דוקא א\"נ באיסורייתא דלא חשיבי בהדי סוכה, משא\"כ להמפרשים להא דרב ששת וריב\"ב דוקא בעצי הסכך אבל בדופן מהני ביה תנאה מוקמי לה להתוספתא בדפנות עצמן דמותר ליטול אם התנה עליהן עיי\"ש בדבריהם. והרשב\"א בחי' לביצה ל' ב' כתב ושמעינן מיני' [דהתוספתא] תרתי חדא דאפילו בעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דהא לא תני בה נויין ולא מן הסמוך לה ואפ\"ה קתני מותר ושמעינן מיני' נמי דלכשארצה אטול הרי הוא כאילו אומר איני בודל מהם כל בין השמשות עכ\"ל והוא כשיטת הרמב\"ן במלחמות בדעת הרי\"ף יעויי\"ש שהביא ג\"כ הך תוספתא וכ' עלה וז\"ל והכא לא תניא סוכה דעלמא וע\"כ אסוכה דחג קאי דקתני דמהני בה תנאה כו' והרב ר' יצחק בן גיאות תפש עליה מן הסוגיא הזו וכבר הצלנו הדעת הזה עכ\"ל ומהר\"ם ומהרש\"א בביצה שם הביאו כי' הרמב\"ן בסוגיא, ורבינו הרא\"ם אינו מפרש כהרמב\"ן אלא כפרש\"י שם דאביי ורבא לא אתו אלא לחלק בין נויי סוכה לעצי סוכה ובעצי סוכה לא מהני שום תנאי שהרי על כרחו יבדל מהם בה\"ש משום דסתר אהלא וא\"כ חלה קדושה עלייהו והוקצו לכל שבעה ולכן אף דלא תני בתוספתא מן הסמוך לה מוקי לה בסמוך לה משא\"כ בברייתא שבגמרא ע\"כ בסוכה עצמה דפליגי ר\"י ור\"ש ע\"ז מסיים ושווין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה כו' להכי מוקי ר\"מ בריה דרבא משמיה דשמואל סיפא אתאן לסוכה דעלמא. והר\"ן בביצה שם כ' במתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דפעם אחת בטלן לגבי סוכה הו\"ל כסוכה ולא מהני בהו תנאה עכ\"ל והוא דלא כמשמעות התוספתא דביצה וכבר העיר ע\"ז בביאור תוספת בכורים שם להר\"ר מנחם מטשאווס אלא שלא זכר דברי הרשב\"א בחי' לביצה כנ\"ל. ",
                "ולמה אסורים באכילה מפני שהוקצו למצוה כצ\"ל וכ\"ה בבה\"ג בהל' סוכה פ' הישן ורבינו כ' במסכת יו\"ט ולפנינו ליתא שם ובנדפס יש כאן קיצור שכ' עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורים באכילה מפני שהוקצה למצוה וכ\"כ בשבה\"ל השלם סי' ש\"מ ובשבה\"ל הקצר הגי' נפלו ביו\"ט מותר לטלטלן. נפלו בחול המועד מחזירן למקומן כו' והמרדכי פ\"ק דסוכה כ' בזה\"ל בה\"ג פסק עיטורי סוכה שנפלו בשבת או ביו\"ט אסור באכילה ואסור לטלטלן ממקומן נפלו בחול מותר לטלטלן ואסורים באכילה מפני שהוקצו למצוה עכ\"ל והסמ\"ג עשין מ\"ג כ' ע\"ש בה\"ג כנוסחת השבה\"ל הקצר נפלו ביו\"ט אסורין באכילה ומותרין לטלטל ממקומן נפלו בחול אסורין באכילה ומחזירן למקומן ולמה כו' ועיין טור וב\"י סי' תרל\"ח וט\"ז שם סק\"ד ובתפארת שמואל להרא\"ש סוכה פ\"א סי' י\"ז ושעה\"מ הל' סוכה ספ\"ז. ",
                "מיתב. צ\"ל מותרת ולא יתבינן כו' וכ\"ה בנדפס [הגרא\"ד]. ",
                "אלא. בנדפס ליתא תיבת אלא וא\"כ פירושו שמראה שישיבתו עתה אינו משום מצוה אבל לפי נוסחת הכת\"י שלפנינו פירושו שמראה שישיבתו עד עכשיו לא היה אלא משום מצוה ונ\"מ לענין מש\"כ הראב\"ד פ\"ו מהל' סוכה הי\"א אם צריך לסעוד בסוכה בשאר הימים א\"צ לפרוץ בה אלא יום ח' שלא יטעה אדם בה שהוא עושה לשם סוכה והד\"מ באו\"ח ריש סי' תרס\"ו כ' ד\"ז ע\"ש המ\"מ וכ\"ה ברמ\"א שם והיינו לפי נוסחת היראים הנדפס אבל לפי נוסחת היראים כת\"י בשאר הימים נמי וכמש\"כ בספר מעשה רב מנהגי הגר\"א סי' קפ\"ה וז\"ל והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה י\"ח בפסח וכ\"ז להכירא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו עכ\"ל ובמהרי\"ל סוף הל' פסח כ' במוצאי פסח בלילה לא הי' שום חמץ בבית מהר\"ש ולא חשו ואכלו מצה עכ\"ל והוא דלא כמנהג הגר\"א: "
            ],
            [
                "תמה. שם מ\"א ב' ליתא תיבת תמה מיהו בד' ל\"ד ב' אמרו ומניין שמעכבין זא\"ז ת\"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה ועיי\"ש בפרש\"י דדריש ולקחתם תם ועיי\"ש כ\"ט ב' תוד\"ה בעינן ולפמש\"כ הגאון מהרצה\"ח בהגהותיו לסוכה מ\"א ב' יתפרש גי' רבינו כמין חומר שיהא לקיחה תמה לכאו\"א ולא בסודר וכדאמר רבה שם ל\"ז א' לא לינקיט אינש הושענא בסודרא דבעינא לקיחה תמה וליכא עיי\"ש. ",
                "ואנוהו וליכא כן פרש\"י במשנה שם והגמרא סד\"ה בשלמא יבש אבל בתוס' שם ד\"ה לולב השיגו על פרש\"י ובס' חיי אדם כלל ס\"ח סי' ה' כ' דדעת רש\"י ר\"פ לולב הגזול דהוי דאורייתא וא\"כ גם דעת רבינו היראים כן ועיין לעיל ס\"ס ש\"י שכ' שם רבינו ג\"כ דטיחת המזבח בסיד היה להשוותו יפה משום שנאמר זא\"ו התנאה לפניו במצות משמע דהוא דאורייתא ועיין בס' שדי חמד כללים מערכת זיין כלל י\"ב שהאריך בפרט זה ובביאור דברי הב\"י או\"ח סי' תרנ\"ו ואני מוסיף על דברו שם דבס' משנת חכמים סי' ג' יבין שמועה סק\"ד כ' שם ע\"ש הב\"י באו\"ח סי' תרנ\"ו דהא דס\"ל להרא\"ש בב\"ק ט' ב' להקל בספיקא משום דגוף מצות הידור הוא מדרבנן לכן נקטינן להקל וכ' שם כמש\"כ הגאון מהריא\"ס בעין יצחק חאו\"ח סי' ד' ובאמת לא העתיק לשון הב\"י כהוגן כמש\"כ בש\"ח שם ודו\"ק. ",
                "דבמקום כו' עד כשר חסר בנדפס ובשבלי הלקט השלם סי' ש\"ן הביא ד' היראים וכ' עליו בזה\"ל ונראין דבריו כגון שבטלה הנכרי עכ\"ל ועיין סוכה ל\"א ב' תוד\"ה באשירה, ודע דבעירובין פ' ב' תוד\"ה אבל כתבו ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשירה אפי' ביו\"ט שני דמשמע דכמאן דליתי' דמי דגבי לולב של מצוה החמירו עכ\"ל ועיי\"ש במהרש\"א שפי' לקושיית התוס' דהוא אליבא דרב חייא בר אשי דאמר עושין לחי אשירה וכ' שם התוס' דה\"ט כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו וע\"ז כ' התוס' ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשירה כו' ותמיהני על פירושו דלא דמי כלל לולב ללחי דבלחי שפיר י\"ל כסברת המ\"מ פי\"ז מהל' שבת הי\"ב שיש נקודות וקוים ושטחיים כו' ולפיכך כל מה שיצטרך לרחקיו שיעור כקורה ושופר וכי\"ב אין עושין אותו מאשירה לפי שהוא כמכותת וחסרת השיעור וכל מה שא\"צ לרחקיו שיעור אלא לארכו בלבד הרי הוא כקוים ומותר בכל דבר עכ\"ל משא\"כ לולב אף שאין לעביו שיעור מ\"מ אין לחושבו לקוים דבעינן שדרה ועלים דבלא\"ה פסול ומקרי שטחים ואני אומר דכוונת התוס' להקשות לרשב\"ל דאמר עושין קורה אשירה דאע\"ג דקורה בעי שיעורא ואשירה בעי שריפה עכ\"ז ס\"ל דכשר ול\"א כתותי מ\"ש וע\"ז שפיר כ' להקשות מ\"ש מלולב של אשירה דפסלינן ותירצו דגבי לולב של מצוה החמירו ור\"ל דשאני קורת המבוי שאינה מצוה כ\"כ כמצות לולב כ\"א הכשר ותיקון המבוי לטלטל בו. ובחי' הגרעק\"א לאו\"ח סי' שס\"ג סט\"ז כ' עמש\"ש המחבר קורה זה שאמרנו צריכה שיעור ולפיכך אם עשאה מעצי אשירה פסולה דכיון דלשריפה קיימי כמ\"ש וז\"ל ואם קורה רחב ד' תליא בב' תירוצים דתוס' עירובין פ' ב' בטעמא דלחי כשר בעצי אשירה כו' לתי' הר\"ר אברהם דלחי אם מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהיו ניטלות ברוח בקורה רחב ד' מהני בעצי אשירה דאף דהוי ככתותי הוי כמדבק הכתיתין ועושה מהן קורה ד' עכ\"ל ולענ\"ד אינו כן דגם להר\"ר אברהם לא נחשב הלחי של עצי אשירה לדבר שלם מחובר גוף אחד מאחר דכתותי מכתת שיעוריה אלא דלא איכפת לן אם לא מיקרי מחובר כאחד וא\"י לעמוד בעצמו כ\"א מפוזר ומפורד ודבוק בכותל ג\"כ שרי ובלבד שלא יהיו ניטלות ברוח וא\"כ בקורה דבעינן רוחב ד' דהיינו גוש אחד שלם רחבו ד' גם להר\"ר אברהם לא מהני בעצי אשירה דכמ\"ש ובעינן שיהי' השיעור מחובר ביחד בשלימות ולא מפורד כשופר ולולב ושאני לחי שאף מפורד כשר לא שייך לומר כתותי מכתת שיעוריה, ועיין תפארת ישראל למשניות ספ\"א דפסחים בחידושים שהביא שם תי' השעה\"מ פ\"ד ה\"ב מגירושין דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותו בשריפה אמרינן כתותי כפגול ונותר וע\"ז ולא בערלה וכלה\"כ ותרומה דאע\"ג דהוי מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה ותמה על זה התפא\"י שם א\"כ מאי מקשה הש\"ס יבמות ק\"ג ב' ואי ס\"ד כדמכתת דמי והא בעינן והבא אל הבית וליכא ומאי מקשה בנעל כ' ושרף משא\"כ בבית עכ\"ל ולענ\"ד לק\"מ דכיון דפרשה התורה בהדיא בבית דבעי נתיצה לא גרע מסנדל דפרשה התורה בשריפה דבזה לא מחלק השעה\"מ בין שריפה לנתיצה רק היכא דמפורש אופן ביטולו בתורה להדיא בזה אמרינן כתותי מ\"ש אבל היכא דאינו מפורש בתורה אופן ביטולו אע\"ג דנחשב במשנה סוף תמורה מהנשרפין לא אמרינן כתותי מ\"ש ותו לא מידי ומש\"ש התפא\"י לדחות תירוץ הגרעק\"א לקושיית השעה\"מ ובאמת מבואר כדבריהם בפנים השעה\"מ שם וז\"ל ובשלמא לחד תי' שכ' התוס' בפ' במה מדליקין דכ\"ה ד\"ה כך שכ' דהא דת\"ט בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהוי מדאורייתא משום דאקרו קודש קשה עכ\"ל. ",
                "כפות צ\"ל כפוף ובנדפס איתא כפות כפוף. ",
                "הוצין צ\"ל קוצין וכ\"ה בנדפס ושם הגירסא קווץ בקוף וגי' הכת\"י שלפנינו כווץ בכ\"ף ועיין בחי' ריטב\"א שיש גורסים כווץ והוא קמטים ועיין ברי\"ף שגורס תרווייהו כווץ וקווץ אבל ממה שפי' רבינו כפרש\"י כמין קוצים נ' שצ\"ל קווץ. ",
                "אמר רבא בנדפס אמר רב פפא ושם איתא בחד הוצא וכצ\"ל וט\"ס מש\"כ כאן בהדי הוצא ופי' רבינו כפרש\"י. ",
                "כך פי' רבותי ושמעתי כו' עיין בשו\"ת תה\"ד סי' צ\"ו שהביא שם ב' פירושים מפרש\"י וז\"ל שם דיש לנהוג כפי' אחר דרש\"י כמש\"כ בסמ\"ק דעלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עליו נחלקה לשנים זהו נחלקו התיומת ולא נקרא נחלקה אא\"כ נחלקה עד למטה מן העלין ובאו\"ז הוסיף להקל דבעי נחלקה השדראות ג\"כ עד העלין שלמטה הימנו והיינו נחלקה התיומת לפרש\"י עכ\"ל ועיין ביאור הגר\"א או\"ח סי' תרמ\"ה סקי\"א ומתבאר מזה דמש\"כ רבינו כ\"פ רבותי הוא פרש\"י ודלא כמש\"כ הק\"נ להרא\"ש פ\"ג דסוכה סי' ו' לפרש כוונת פרש\"י שכ' ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם וז\"ל ר\"ל שנסדקו העלין היוצאין מן השדרה ונחלקו עד תחילת עץ השדרה עכ\"ל דז\"א אלא לפי' רבינו הרא\"ם שכ' ושמעתי אפי' כו' משא\"כ לפרש\"י ר\"ל דהשדרה ג\"כ נחלקה עד למטה מן העלין ובביאור מח\"ו ברלין צד %425& כ' ג\"כ במוסגר שם בזה\"ל ולא כפי' הק\"נ עכ\"ל ובהגמי\"י פ\"ח מהל' לולב ה\"ד כ' וז\"ל ורא\"ם דידיה אמר מפי השמועה כדברי הגאון ורבינו המחבר עכ\"ל נראה שהוא מפרש דרבינו הרא\"ם אתא לפלוגי עמש\"כ מתחלה בפי' רבותיו שני עלים עליונים אמצעיים ששה השדרה כלה עז\"א רבינו ושמעתי אפילו נחלקו העלין בלא השדרה ור\"ל כל העלין אפילו אינם אמצעיים במקום ששם השדרה כלה נחלקה קרי ביה ומפרש כן דברי בה\"ג והיינו כמש\"כ הרמב\"ם ולי צ\"ע מנ\"ל הא שכן כוונת רבינו היראים ולענ\"ד פשוט כנ\"ל. ",
                "הרדופני. בנדפס הירדוף ועיין סוכה ל\"ב ב' תוד\"ה האמת שהשיגו אפרש\"י דמשמע מתוך פי' דהירדוף היינו הרדופני ואי אפשר לומר כן כו' עיי\"ש. ",
                "אמר שמואל. לפנינו ליתא ובאו\"ז הל' סוכה סי' ש\"ז הגי' אמר רב יהודה אמר רב ובזה נתבטלו דברי הגרש\"ש בחידושיו למדרש ב\"ר פס\"ח אות ט' שכ' שם דרב יהודה דהכא לשיטתי' במנחות מ\"א ב' דאמר ג' דהיינו כב\"ה וכפי' ר\"ת שם בתוד\"ה ב\"ש הא' דמגדיל נפקא להו לב\"ה דעבות מתורגם עובד גדילו והא דאמרינן במנחות ל\"ט ב' גדיל שנים כו' היינו כב\"ש דברייתא שם כו' עיי\"ש בדבריו אבל לגי' האו\"ז אין לומר כן דהא בד' ל\"ט ב' במנחות אמרו ורב סבר כו' גדיל שנים כו' ואילו הכא אמר ר\"י אמר רב עבות שלשה ועיין הע\"ש שאילתא קכ\"ז אות ה' בפי' גדיל שנים דאמר רב דהיינו כשיעשה שנים ויכפלם אז הוי גדיל וא\"כ אין כאן סתירה למ\"ש רב עבות שלשה ובס' חליפות שמלות על ת\"א שמות כ\"ח י\"ד כ' דמש\"כ המתרגם מעשה עבות עובד גדילו לשון גדילו הוא שם הכולל ע\"מ כסו ע\"כ לא תרגם גדילן בל\"ר או גדיל בל\"י כי מלת עבות בזה הוא רק מוסב על לשון מעשה ולא על מספר החוטין כו' עיי\"ש שהשיג על הגרש\"ש הנ\"ל מזה ובאמת לחנם השיג על הגרש\"ש שבנה יסודו עדה\"ת הנ\"ל דמגדיל נפק\"ל לב\"ה דהוי ג' דעבות מתורגם עובד גדילו והול\"ל שם וזה שלא כדה\"ת ותל\"מ. ",
                "ותנן. בנדפס ותניא. ",
                "רבינו הקדוש בנדפס רבינו הגדול וכ\"ה לפנינו וכי\"ב אות י\"ט בביאורי. ",
                "פרש\"י סוכה ל\"ג א' ד\"ה עבר ולקטן ואין ממעטין ביו\"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ולדברי רש\"י אלו כיון השעה\"מ בפ\"ח מהל' לולב ה\"ה עיי\"ש ובשו\"ת הרג\"ת בספר אילנא דחייא ענף ל\"ג שריג א' לא זכר דברי רש\"י אלו ע\"כ כ' על השעה\"מ מש\"ש ושגה בזה גם בביאור יצחק ירנן למהרי\"צ גיאות הל' לולב אות קט\"ו לא זכר דברי רש\"י אלו והביא שם מתוס' שבת ק\"ג א' סד\"ה לא דלא אסור אלא מדרבנן. ",
                "רב אשי כו' בנדפס רב אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חוורתן. ",
                "פי' כו' עד חניא איזו חסר בנדפס ועיין בהרא\"ש שכ' ונראה לי לפרש דערבי נחל הגדילות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל דהיינו ערבה שרובה גדילה על הנחל למעוטי צפצפה הגדילה בהרים כו' והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל הן כו' עיי\"ש ולכאורה רבינו לא ס\"ל כהרא\"ש שהרי כ' בברייתא זו ופי' ואפילו גדילה בין ההרים כשירה כאשר רבינו למעלה ולהרא\"ש א\"צ השתא הרבוי דלמעלה לגדילה בין ההרים דתיפוק לי' משום דדרכה של ערבה זו לגדל על הנחל וי\"ל דגם כוונת רבינו כהרא\"ש וזש\"ר דפי' דרכן לגדל על הנחל בעינן ור\"ל כהרא\"ש ולפי\"ז ואפי' גדילה בין ההרים כשירה כיון שדרך ערבה זו לגדל על הנחל כאשר רבינו למעלה כן נאמר עתה בלי שום רבוי ודוק. ",
                "תניא, בנדפס תנן. ודע דבס' נחלת שמעוני כ' ר' טרפון אומר אפי' לולב והדס וערבה קטומים עכ\"ל ובמחכ\"ת טעה בזה דפי' שלשתן דר\"ט ג' בדי הדס. ",
                "ר\"ל דהא מקשינן בפסחים ע\"ז ב' דפסולה דיעבד משמע ועז\"א רבינו כי ראיה גדולה היא ור\"ל כמש\"כ מהרש\"א שם ע\"ח א' בפרש\"י ד\"ה ביחיד ועיין במרדכי ר\"פ לולב הגזול ובבגדי ישע שם ובט\"ז או\"ח ריש סי' תרמ\"ו ובמג\"א סי' תרמ\"ה סק\"ו והישועות יעקב באו\"ח סי' תרמ\"ה הקשה ע\"ד רבינו דא\"כ איך מבע\"ל להש\"ס סוכה דל\"ג בנקטם ראשו מעי\"ט ועלתה בו תמרה דאיך שייך דחוי בדבר שאינו פסול כ\"א לכתחילה ותו דהא אם נזדמן אדם אחר שאין לו הדס הוא רשאי לצאת בו אף לכתחילה ובשו\"ת עמודי אש סי' ב' אות ו' כ' שם לתרץ דעת היראים וה\"ר לדברי רבינו מזבחים ע\"ג ב' ופרש\"י שם סד\"ה אי מקריב לא מרצה שמבואר משם דאף דאסור להקריב רק לכתחילה עכ\"ז הו\"ל דחוי וא\"כ גם בנידון דידן כיון דלכתחילה הוא פסול שפיר קאמר הש\"ס דהוי דחוי ועיי\"ש עוד. ומ\"ש בפסחים ע\"ח ב' רב מתני' קשיתי' אמאי תנן אין זורק את הדם ליתני פסול אלא ש\"מ אין זורק לכתחילה אבל דיעבד ש\"ד לדעת הרא\"ם ה\"ק דאי הוה תני פסול אע\"ג דשייך לאוקמי' בדיעבד כשר וכר' נתן מ\"מ כיון דמשתמע נמי האי לישנא דפסול בדיעבד פשיטא ודאי דלא הוה מוקמינן לי' אלא כרבנן דפסולה בדיעבד קתני אבל השתא דשני בלישני' ותני אין זורק על כרחך משמע דלכתחילה קתני וכר' נתן כ\"כ בס' אהל ישרים ריש מערכת אות פ'. והעיטור בהל' לולב בדיבור השלישי עץ עבות כ' פי' רבינו בזה\"ל ואיכא דאמרי למצוה הלכה כר' ישמעאל ופסולה דקתני במתניתין לכתחילה הא דעבד ש\"ד כו' ולא דייק לן דאם איתא כולן פסולין דמתני' כוותיה עכ\"ל. ",
                "פי' כו' עד אתרוג חסר בנדפס ופירוש רבינו תמוה דהא רב יהודה א\"ש פליג עם ר' פרנך אמר ר' יוחנן כמפורש בגמרא דלר\"י א\"ש לולב ארבעה בהדי עלין משא\"כ לר\"פ אמר ר' יוחנן שדרו של לולב ארבעה לבד מעלין ואיך פי' רבינו מימרא דרב יהודה א\"ש כדר\"פ אמר ר' יוחנן גם לפמש\"כ בנדפס יקשה טובא אמאי הביא רבינו דברי רב יהודה א\"ש דלית הלכתא כוותי' אלא כדר' יוחנן כמשכ\"ר לעיל בדין לולב והנראה ברור בעיני דט\"ס בנדפס ובהכת\"י מש\"כ אמר רב יהודה אמר שמואל וצריך למוחקם ורבינו לא הביא אלא הברייתא דתוספתא פ\"ב דסוכה שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ד' טפחים וכ' רבינו בפי' הברייתא כדברי ר' פרנך א\"ר יוחנן ותל\"מ. ",
                "אלא הידור, ט\"ס הוא וצ\"ל אלא הדור וכו' ובנדפס איתא רבי אומר אל תקרא הדר אלא הדר באילנו משנה לשנה וט\"ס שם וצ\"ל רבנן אמרי כמבואר כאן בהכת\"י רבנן אמרי א\"ת הדר אלא הדר [כצ\"ל] דבר הדר כו' וגי' שלפנינו בגמרא ר' אבהו אמר א\"ת הדר אלא הדר כו' וכבר כ' הפנ\"י בחי' לסוכה ל'יא ב' תוד\"ה דבר דטעות נפל בגמרא שלנו אלא שלא ראה גי' היראים דגריס רבנן במקום ר' אבהו ועיין מדרש וי\"ר פ\"ל סי' ח' ועיין מש\"כ הגרד\"ל בביאור הפדר\"א בהשמטות ותיקונים במבוא בזכרון התנאים שבסוף הספר וגם. לפניו לא הי' גי' היראים כת\"י שלפנינו רבנן אמרי ובנדפס חסר דברי רבי ודברי בן עזאי. ",
                "הקדוש בנדפס הגדול וכ\"ה לפנינו וכי\"ב לעיל אות י\"א בביאורי. ",
                "או בג\"מ, הכ\"מ בפ\"ח מהל' לולב ה\"ז הקשה השתא בב' פסיל בג' מיבעיא וכן הקשה התוי\"ט ועיין ט\"ז או\"ח סי' תרמ\"ח סקי\"ד ותי' הק\"נ דאיכא לשנויי הכא כי האי לישנא דמשני בריש מפנין ד' וה' כדאמרי אינשי וה\"ה אפי' טובא וכ\"כ התוס' בריש סוכה באריכות ד\"ה עד עכ\"ל הוא תמוה וכבר תפס עליו בס' כרם חמד דאשתמיט להק\"נ דה\"ת דיומא כ\"ג א' ד\"ה שתים ויותר מזה ממקום שהביא הק\"נ תירוצו משם נראה דאין לתרץ כן דדוקא היכא דקתני בלשון לא זו אף זו שפיר י\"ל דמש\"ה תנא המספר המועט קודם לאשמעינן דה\"ה אפי' טובא משא\"כ היכא דקתני בלשון זו ואצ\"ל זו ודאי יש להקשות למ\"ל למיתנא המספר המרובה שאחריו כמבואר כ\"ז בתוס' ריש סוכה שהביא הק\"נ גם הגאון יעב\"ץ בס' לחם שמים סוכה פ\"ג מ\"ו כ' ובאמת בתוס' ריש מכלתין ד\"ב ב'ד\"ה עד משמע דבזו ואצ\"ל זו נמי אמרינן כדאמרי אינשי עכ\"ל וכ\"כ שם בצדו דלפ\"ד התוס' ל\"ק כלל קושיית התוי\"ט ושגה בזה במחכ\"ת ואין שום משמעות משם ונהפוך הדברים והוא פלא. ואני אומר לתרץ קושיית הכ\"מ עפמש\"כ הכפות תמרים לחלק בין הך דאתרוג דחשיב מנומר כשיש חזזית בב' וג' מקומות ולענין ס\"ת פסקינן ביו\"ד סי' רע\"ט ס\"ד דס\"ת שיש בה ג' טעיות בכל דף ודף לא חשיב מנומר אלא בד' טעיות ויגנז דה\"ט דבס\"ת שהוא שיעור גדול דוקא בד' הוי מנומר משא\"כ אתרוג שהוא כביצה ויותר כיון דשיעורו מועט אפי' בב' וג' מקומות חשיב מנומר עכ\"ד נמצא דלפי\"ז באתרוג שאין שיעור לגדלו למעלה ואפי' אחד בשתי ידיו נמי כשר לא שוה שיעורו למנומר דלפעמים כשהוא גדול יותר לא חשיב מנומר בב' מקומות אלא בג' מיהו בג' מקומות ודאי הוי מנומר בכל ענין דאתרוג כדף של ס\"ת לא אשכחן. ועיין חולין נ\"ג א' שאמרו שם אבל תרתי ותלת חיישינן והקשה שם הגרש\"ש דהשתא תרתי חיישינן תלת מיבעיא ונ\"ל משום דמסיים והוא דקיימי בדרא דסיחופי' פי' אבל שלא בדרא דסיחופי' לא חיישינן מש\"ה אמר ותלת לאשמעינן דאפי' בשלשה לא חיישינן היכא דלא קיימי בדרא דסיחופי', ובזה א\"ש גם בגיטין י\"ט ב' שאמרו שם אבל ב' וג' מדהא. הואי הא נמי הואי וגיטא אימור עכברי שקלוה וקשה נמי השתא ב' ג' מיבעיא כקושיית הגמרא כתובות צ\"ו א' וב\"ק קי\"ח ב' אלא דלהכי נקט שלשה לרבותא דאפ\"ה אמרינן גיטא \"אימור\" עכברי שקלוה והוי ספק מגורשת ולא ודאי מגורשת. ",
                "מנומר. לפנינו בגמרא כמנומר בכ\"ף הדמיון ועיין בחי' הרשב\"א. ",
                "מקום פטמא עוקץ כצ\"ל וכ\"ה בפרש\"י ומן ויש לתמוה כו' הוא דברי רבינו הרא\"ם ועיין מ\"מ פ\"ח מהל' לולב ה\"ז שתי' זה דה\"א דדוקא חסר מגוף האתרוג ממש פסיל אבל כשניטל העץ הזה אע\"פ שנשאר מקומו גומא כשר קמ\"ל דפסול. ",
                "ואינו יודע מנין לו כו' הסמ\"ג עשין מ\"ד כ' והרר\"א פי' דאיש בו חסרון קאי עכ\"ל וכ\"כ המרדכי פ\"ג דסוכה ככל הכתוב כאן. ",
                "כדור. לפנינו ככדור ועיין חולין ס\"ד א' תוד\"ה כודרת והנה רבינו הביא לשון הברייתא וי\"א אף התיום ולכאורה נראה דרבינו ס\"ל לפסול התיום וכ\"כ בפתח הדביר ביאור להעיטור שכ' העיטור ג\"כ לשון הברייתא וי\"א אף התיום וע\"ז כ' בביאור פתח הדביר שם וז\"ל בטור סי' תרמ\"ח הובא ב' דיעות בזה דהרמב\"ם מכשיר וסמ\"ג פוסל ומשמע מרבינו שהוא פוסל וכ\"כ הגאון מהרש\"ה בביאורו למחז\"ו סי' ש\"ע אות ט' בדעת המחז\"ו מדהביא המחבר דין התיום ש\"מ דס\"ל להלכה דתיום פסול כהי\"א עיי\"ש שהביא גם היראים ויש לדחות לדעתי דלא הביא אלא לשון הברייתא בשלימות וכיון שכתוב וי\"א כו' דמשמע דת\"ק פליג על זה ממילא דהלכה כת\"ק וכמש\"כ הרשב\"א להרמב\"ם. ",
                "ופסול. רבינו היראים מפרש דומה לכושי כפרש\"י ולא כפי' הרי\"ף והרמב\"ם שפירשו דומה לכושי היינו שחור ביותר כאדם כושי ולא הביא רבינו אלא כדברי אביי סוכה ל\"ו א' דאמר כי תנן נמי מתניתין דומה לכושי תנן ותל\"מ ואחריו נמשך הרע\"ב בפיה\"מ פ\"ג דסוכה מ\"ו שפי' שם כאביי וכפרש\"י וכ\"ה בירושלמי פ\"ג דסוכה ה\"ו אתרוג הכושי פסול הבא מן הכושי כשר והיינו כאביי בש\"ס דילן וכפרש\"י כמש\"כ בפתח הדביר לס' העיטור וצ\"ע אמאי לא הביא גם דברי רבא שהביאוהו כל הראשונים. ",
                "מטבל בה ונפיק ביה. עיין סוכה מ\"ו ב' תוד\"ה אתרוג ורבינו דקדק בלשונו מטבל בה (לשון נקיבה) ונפיק ביה (לשון זכר) דכבר כ' הר\"ן וכ\"ה בחי' הריטב\"א דדוקא שהי' רובו קיים דאל\"ה אין שמו עליו ופסול ביום שני וכ' הב\"ח או\"ח סי' תרמ\"ט דאף התוס' דסוכה שם ס\"ל דדוקא בשרובו קיים עיי\"ש ולכן כ' רבינו מטבל בה דהיינו חתיכה מהאתרוג בלשון נקיבה ונפיק ביה היינו ברובו הנשאר דשמו עליו ונקרא בלשון זכר במתני' דוק ותשכח. ",
                "רבינו פסק כלישנא קמא דאמר רב אין זה הדר ומקשו עלי' מהא דר' חנינא מטבל בה ונפיק ביה דכשר בשאר יומי ומשני אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי וכ\"כ הבה\"ג וכ\"כ רב נטרונאי גאון הביאם הטור סי' תרמ\"ט וכ\"כ המרדכי פ' לולב הגזול ע\"ש הראבי\"ה דאתרוג שנקבוהו עכברים דמאיס פסול אפי' ביום השני אבל חסר בעלמא ביום ראשון פסיל בשני כשר ודר' חנינא ביו\"ט שני הביאו בדרכי משה סי' תרמ\"ט סק\"ה ומבואר באו\"ז ח\"ב ס\"ס ש\"ט דלרב לל\"ק משמע דא\"א לברך עליו אפי' ביו\"ט שני בשום ענין אפי' יחתוך במקום שאכלו עכברים לא יברך כו' ואע\"פ שי\"ל דרב לא איירי אלא בשלא חתך הפסול ממנו אין נראה בעיני עכ\"ל האו\"ז שם בשם הראבי\"ה ובהג\"א פ\"ג דסוכה ס\"ס כ\"ג הובא דברי הראבי\"ה שבאו\"ז שם אבל לא נסתיים שם סוף דברי הראבי\"ה שכ' וראיה דלרב משמע כו' כמבואר בפנים האו\"ז שם וגם הט\"ז סי' תרמ\"ט סק\"ח כ' דלישנא קמא ס\"ל דאף אחר החתך יהיה פסול כיון דבא מחמת מיאוס ולישנא בתרא ס\"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמרינן לאסור עוד דהוה הדר ויוצא בו משום חסר כדר' חנינא עיי\"ש ובזה אני מבין דברי העיטור שכ' אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר וכשר דהא ר' חנינא כו' עכ\"ל ונראה שכן היה גירסת העיטור בלישנא בתרא א\"ד א\"ר אין זה הדר וכשר ופי' אין זה הדר לצאת בו י\"ח כמו שהוא קודם שנחתך ממנו אכילת העכברים וכשר אחר שיחתוך מקום אכילת העכברים ואף שהוא חסר דהא ר' חנינא כו' ודלא כמש\"כ בביאור פתח הדביר שם להגיה בדברי העיטור כגירסתינו וחלילה להגיה ספרי הראשונים והמעיין בפרש\"י סוכה ל\"ו ב' שכ' ה\"ג וא\"ד אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק עכ\"ל נראה מזה שהי' לפניו גי' אחרת דמש\"ה כ' רש\"י ה\"ג כו' וברור בעיני שהי' לפני רש\"י גי' העיטור ולא היה נראה בעיניו אותה גירסא מטעם מה ולכן הגיה רש\"י וממש\"כ בגמרא לפנינו בתר האיכא דאמרי ולרבי חנינא קשיא מתניתין נראה מזה כגי' העיטור דאילו לגירסת רש\"י בהאיכא דאמרי רב ורבי חנינא שווין ומ\"ש שאמרו ולר\"ח קשיא מתניתין ובאמת כ' האו\"ז שם דצ\"ל ואלא קשיא מתניתין לתרווייהו וה\"ג בפיר\"ח וכ\"ז אינו אלא לגי' רש\"י בהא\"ד משא\"כ לגי' העיטור דרב אמר אין זה הדר פי' כמו שהוא וזהו עיקר מימרא דרב אלא שהוסיף וכשר אחר החיתוך כדר\"ח שפיר אמרו בגמרא ולר\"ח קשיא מתני' ותל\"מ ורש\"י שלא ניחא לי' בגי' העיטור י\"ל דה\"ט משום דק\"ל דא\"כ גם לל\"ק נפרש מ\"ש רב אין זה הדר דהיינו כמו שהוא בלא חתך ולא קשיא מר' חנינא ואין לומר דזהו באמת תי' הגמרא לעיל שאני עכברים דמאיסי פי' ואין זה הדר כמו שהוא בלא חתך דא\"כ אין כאן ב' לשונות דלהנך תרי לישני כמו שהוא אין זה הדר ולאחר חתך מקום אכילת עכברים כשר וס\"ל לרש\"י כהראבי\"ה שכ' שאין נראה בעיניו דרב לא איירי אלא בשלא חתך הפסול ממנו. ואם כנים דברינו כגירסת העיטור שפיר יהי' מוכרח לגירסתו דלישנא קמא והאיכא דאמרי ל\"פ לענין דינא כיון דאין זה הדר נוכל לפרשו דהיינו כמו שהוא כדפרשינן להא\"ד א\"כ באמת יתפרש כן לל\"ק וא\"כ גם מדברי רבינו היראים אין הוכחה כוונתו במ\"ש אמר רב אין זה הדר דאפשר הי' גירסתו בהא\"ד כגי' העיטור ואין זה הדר היינו כמו שהוא. ",
                "שתים בידו אחת דברי ר' יהודה בנדפס איתא אח\"ז פי' רבינו חננאל ז\"ל שנים לולב ואתרוג ע\"כ ובהכתי ל\"יתא מבואר בחי' הרשב\"א דלפיר\"ח העיקר כגי' הישנה במשניות שניהם בידו אחת דהיינו הלולב והאתרוג אולם רש\"י בסוכה ל\"א ב' כ' שנים בידו אחת גרסינן ב' אתרוגים בידו אחת שבמקום האחד יאחז הלולב כשיהפכנה וז\"ל העיטור ובגדול כדי שיאחז ב' בידו אחת רי\"א אפי' א' בשתי ידיו והלכה כר\"י ופרש\"י ורבוותא שיחזיק הלולב והאתרוג בידו אחת י\"מ ב' אתרוגים בידו אחת עכ\"ל וא\"כ לפמש\"כ העיטור פרש\"י הוא כפיר\"ח לא כהי\"מ וצע\"ק. ",
                "שני קשרים כו'. המרדכי פ\"ג דסוכה סי' תשמ\"ח הביא דברי הרא\"ם גם במח\"ו סי' שס\"ה שהעתיק שם פרש\"י דסוכה ל\"ג ב' ד\"ה הותר כ' בזה\"ל ולא יקשור ב' קשרים בשני הראשים כאחד כו' ובפרש\"י ליתא ב' קשרים ועם ד' הרא\"ם אתי שפיר ועיין לעיל סי' רע\"ד במלאכת הקושר בביאורי אות פ\"א ובסי' ת\"א מש\"כ שם בביאור אות ט\"ו. ",
                "דרך גדילתם. כ\"ה בסוכה מ\"ה ב' ופרש\"י שם ד\"ה כל המצות כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה עכ\"ל והאו\"ז סי' שט\"ו כ' שם דברי הגמרא מעורב עם פרש\"י כדרכו בכ\"מ וכ' גם אתרוג נראה משם דנשמט מפרש\"י שלפנינו תיבת אתרוג עי\"ל דרש\"י שפרט הני טעמא רבה איכא בהו משא\"כ אתרוג אין בו שום חידוש דפשיטא דבעי דרך גדילתו דמש\"כ רש\"י כגון קרשי המשכן לאפוקי הבריחים שבתוך הקרשים דלא היו דרך גדילתם ולזה כתב ולולב והדס וערבה לאפוקי האגד שלהם דלא הוי כדרך גדילתו כמש\"כ בתוס' שם ל\"א ב' ד\"ה הואיל ולא כן כ' בס' בנין שלמה להרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א בסי' מ\"ח ד\"ה ודע עיי\"ש גם מה שחקר שם לדעת אם תופס האתרוג או הלולב לרחבו אם מיקרי דרך גדילתו או לא לא ראה דברי הספר רביד הזהב פ' תרומה ד\"ה עצי שטים עומדים שהביא בשם הרוקח הל' לולב סי' ר\"ך שכ' בזה\"ל וכשנוטל האתרוג זנבו מן הצד או למעלה ויברך הברכה כו' ואחר שיברך יהפך הלולב והאתרוג דרך גדילתו כו' שמבואר בדבריו להדיא דאתרוג לרחבו לא הוי דרך גדילתו וה\"ה ללולב דמ\"ש והשיג שם עמש\"כ בחי' מהרל\"ח סי' תר\"ל עיי\"ש וכ\"כ המט\"מ לדברי הרוקח ומה שעמד שם עמש\"כ רש\"י סוכה מ\"ב א' במ\"ש אביי כשהפכו וז\"ל כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה כו' ולא פירש כשהפכו לאתרוג לדעתי פשוט משום דבמשנה קתני ושכח והוציא את הלולב לרה\"ר כו' ולכן פרש\"י הפיכת הלולב כלשון המשנה שאמר ר' יוסי וה\"ה לאתרוג כמפורש בירושלמי פ\"ה דברכות ר\"ח בשם ר' ירמיה ארבע מינים שבלולב ניטלין דרך גידוליהם. ",
                "רבא לפנינו רבה. ",
                "לר' זירא לפנינו לר' זריקא עיין בהגהות הש\"ס להר\"ר שמואל שמעלקא טויבש זצ\"ל מה שפירש בכוונת הש\"ס וכבר קדמו בזה מהרי\"ל בהל' לולב. ",
                "ולהתפאר במצוה. כונת רבינו כמש\"כ האבודרהם והטעם שאנו מנענעין הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגים עלינו כדאמרינן בירושלמי דפסיקתא [וכ\"ה במדרש וי\"ר פ\"ל ס\"ב] כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון כו' וזהו מ\"ש בסוכה ל\"ח א' ראב\"י ממטי לי' ומייתי לי' אמר דין גירא בעיניה דסטנא ומש\"ש אח\"ז ולאו מילתא היא פרש\"י אין נכון לומר כן ש\"מ אבל בלא אמירה ודאי כן הוא הדבר וכמש\"כ האבודרהם שם בשם בעל המנהגות שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים ולגעור בשטן לפיכך צריך לנענעו על תפלת אנא ה' הושיעה נא כלומר הושיענו מאלו הנזקין ואמרו במדרש תהלים סוף מ' י\"ג אמרתי לכם שתטלו לפני לולב ותהללו אותי בו כי כבר הקדמתי לכם ההרים רקדו כאילים ואני פורע לכם לעתיד לבא ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה ועז\"א רבינו ולהתפאר במצוה ור\"ל לטרוף הלולב ולכסכסו בעצמו ע\"ד התפארות שעי\"ז הוא גירא בעיניה דשיטנא וכמו ההרים שרקדו כאילים ועיין בהרא\"ש מש\"כ ע\"ש הראבי\"ה שה\"ר מן הירושלמי ונראה שהוא בירושלמי דפסיקתא שכ' האבודרהם ובנדפס איתא לנענע לולב בשעת לולב ולהתפאר במצוה ופי' בשעת לולב נראה דכולל ג\"כ בשעת ברכה אולם כאן כתוב לנענע לולב בשעת ההלל ועיי\"ש בהרא\"ש. ",
                "דברי ב\"ה ובש\"א כו' כצ\"ל ומשכ\"ר פי' ואף באנא ה' הצליחה נא הנה במשנה שלפנינו מפורש ובש\"א אף באנא ה' הצליחה נא וא\"כ אין צורך לפי' רבינו והב\"י באו\"ח סי' תרנ\"א הביא לשון המשנה בזה\"ל בהודו כו' וסוף אף באנא ה' הושיעה נא כדברי ב\"ה בש\"א אף באנא ה' הצליחה נא וכיון דבשניהם כתיב אף א\"כ י\"ל דמש\"א ב\"ש אף באנא ה' הצליחה נא פי' כמו בהודו תחילה וסוף כמו כן באנא ה' הצליחה נא ושפיר הוצרך רבינו להוסיף פי' דב\"ש לאוסופי אדב\"ה קאתי ומשכ\"ר פי' הודו ראשון והודו אחרון עיין רש\"י ותוס'. ",
                "כדברי רבינו כאן כ\"כ הסמ\"ג עשין מ\"ד וז\"ל והא דלא משני כגון שמתכוין שלא לצאת בו משום דלא הוה מיקרי טרוד בדבר מצוה עכ\"ל ולאו דוקא נקטו שמתכוין שלא לצאת בו דאפי' בסתם שלא נתכוין לצאת לא יצא ולא מיקרי טרוד במצוה. והנה התוס' בסוכה מ\"ב א' ד\"ה אמר כתבו להוכיח מכאן דס\"ל מצות א\"צ כוונה דהא קאי אמוציא לרה\"ר והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד וכ\"כ הרא\"ש שם סי' ל\"ג בזה\"ל משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כוונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציאו לרה\"ר לפי שהי' טרוד לילך אצל בקי ללמוד עכ\"ל וא\"כ תי' היראים והסמ\"ג שכ' דמיירי במתכוין לצאת דעכצ\"ל כן לפי דבריהם צריך ביאור דאיך אפשר לומר כן והנראה לי בביאור דבריהם עפמש\"כ הפנ\"י בדה\"ת דסוכה שם דאפילו למ\"ד מצ\"כ היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא\"כ בהך דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לבהכ\"נ לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהיה סבור שמותר לצאת בו דרך ר\"ה אבל מ\"מ עיקר הולכת הלולב הי' לשם מצוה ואילו הי' נזכר מאיסור שבת הי' דעתו לצאת בו לאלתר וא\"כ כשהוליכו אח\"כ ד' אמות ברה\"ר הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד עכ\"ל וזהו כוונת רבינו והסמ\"ג דאין לומר בשאינו מתכוין כלל לצאת דא\"כ לא מיקרי טרוד לדבר מצוה ועכצ\"ל שמתכוין לצאת בו ג\"כ ואילו הי' נזכר מאיסור שבת הי' דעתו לצאת בו לאלתר ואף עתה עיקר הולכת הלולב לשם מצוה הוא וא\"ש אף אם מצ\"כ ונראה דגם הרע\"ב בפי' המשנה פ\"ג דסוכה משנה י\"ד שכ' שם הנך תי' דאביי ורבא אע\"ג שפסק ברפ\"ב דברכות כמ\"ד מצ\"כ וכן עולה פירושו במשנה ז' פ\"ג דר\"ה היינו משום דאזיל בשיטת היראים והסמ\"ג דכאן ואזדא לה הצ\"ע שכ' התוי\"ט בסוכה שם וכן כיון הווי העמודים לזה. ",
                "וקיימנו והגיענו לזמן כו' כ\"ה בגמרא. ",
                "בנדפס איתא הדס של מצוה מותר להריח בו דכיון דלאו לאכילה עביד מאכילה איתקצי כו' ואינו מובן וע\"כ ט\"ס שם כמשכ\"ש השם חדש וכאן הוא כהוגן ודע דלפנינו בגמרא הגי' רבה. ",
                "אינו, ט\"ס וצ\"ל אנן והמרדכי פ' לולב הגזול כ' ע\"ש היראים אנן בלולב והדס מברכינן כו' והאגור סי' א\"ט הביא דברי השבה\"ל שכ' בשם הרא\"ם בעל היראים אנן בלולב הדס וערבה מברכינן כו' וכן ביראים הנדפס איתא מכשירין אנו יבשים כו' וקאי עמש\"ש מקודם בלולב הדס וערבה וא\"כ מש\"כ האגור סי' תתקצ\"ה בדברי היראים אבל לא לשאר מינין ע\"כ פי' דשאר מינים לא יטול אף בשעת הדחק כ\"א יבשים שבמין זה שכשר ליטול אבל לא מין אחר אבל יבשים כשר בכל הג' מינין ומדכ' האגור שם ע\"ז וכ\"כ הרמב\"ם מבואר שמפרש מש\"כ הרמב\"ם רפ\"ח מהל' לולב ובשעת הדחק כו' לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין דר\"ל שאר המינין שפסולין ללולב אין ניטלין אף בשעת הדחק ושפיר היראים והרמב\"ם בחדא שיטתא קיימי אבל כולם פירשו דמש\"כ הרמב\"ם אבל לא שאר המינין פי' דביתר המינין והם הדס וערבה לא מכשרינן יבשים עיין שו\"ע ס\"ס תרמ\"ט וא\"כ היראים חולק על הרמב\"ם וז\"ל השבה\"ל השלם סי' שמ\"ט וכ' בעל היראים זצ\"ל אע\"פ שפסלנו יבשים בלולב הדס וערבה מכשירים אנו יבשים בלולב והדס ומברכינן בהם איבשים כו' וכ\"כ בעל הדברות ז\"ל כו' ש\"מ דד\"ה דארבעת מינין הללו כולן יבשים מותרין בשעת הדחק וכ\"כ רבינו ישעי' ז\"ל עכ\"ל ובשו\"ת עמודי אש סי' ו' אות ט' דקדק מלשון הרא\"ם שבספר יראים הנדפס דאתרוג פסול יבשים שכ' שם בזה\"ל ומדשביק אתרוג ולא כ' אתרוג הדס וערבה מכשירים אנו יבשים משמע דבאתרוג פסול יבשים עכ\"ל העמודי אש אבל בס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת ד' מינים סי' א' אות ט\"ז כתב דלא מכרעא מידי דמאי דשבק אתרוג כבר ביאר המ\"ב שהביא המג\"א סי' תרמ\"ט סקכ\"ו דמשום דבעי למימר בשעת הדחק כשרים וגבי אתרוג לא משכחת שעת הדחק שנמצא בכל שנה חדשים להכי לא נקט אתרוג בהדייהו אבל אה\"נ דאי איתרמי שעת הדחק באתרוג נמי הדין כמו בלולב הדס וערבה ויפה כתב וכן נראה מלשון השבה\"ל הנ\"ל שכ' דארבעת מינים הללו כולם יבשים מותרים בשעת הדחק ולא זכר דלהיראים שהביא מקודם אינו אלא בג' מינים לא באתרוג אלא ע\"כ דגם להיראים שוה אתרוג לאינך ג' מינים. ",
                "לא מיקרי לכם. הסבר דברי רבינו כ' בספר מחנה חיים ח\"ב על או\"ח סי' ל\"ג אות ט' ע\"ש אחיו. וז\"ל דאם גזל מכנעני והכנעני מייאש בכ\"ז מותר הכנעני לתפוס בחזרה ולא עובר על גזל שיהי' חייב מיתה שאזהרתו הוא. מיתתו דשלו תפס וזהו כוונת ספר יראים הגם דאם נתייאש הכנעני מותר הגזל לא מיקרי לכם דהא העובד כוכבים יוכל לתפוס בחזרה ולכם לא הוה רק שכל מי שיקח אותו יהיה גנב או גזלן וכאן אותו עובד כוכבים יוכל לתפוס ולא הוה גנב וגזלן עליו עכ\"ל וע\"ז כ' שם אחיו המחבר ספר מחנה חיים בזה\"ל גוף הפי' על ספר יראים נכון בעיני עכ\"ל והמג\"א סי' תרל\"ז סק\"ג הביא דברי היראים עיי\"ש והגרעק\"א בחי' שם כ' דגם הרמב\"ן במלחמות הכי ס\"ל שכ' עמש\"כ המאור להוכיח דאין הלכה כרשב\"י דפסל גזול ביו\"ט שני משום דהו\"ל מהב\"ע דבמאי דקאמר רב הונא להני אוונכרי ושקלינן וטרינן למימר וליקני' בשינוי מעשה וליקני' בשינוי השם ואע\"ג דמצוה הבאה בעבירה היא וע\"ז כ' הרמב\"ן שם יש להשיב דארעתא דעובדי כוכבים גזלי ולא של ישראל דלא שכיחי ומשום לכם איתמר דלמיקנא מינייהו בעי יאוש ושינוי רשות ומיהו מצוה הבאה בעבירה ליכא עכ\"ל הרמב\"ן וא\"כ גם רבינו היראים דפסק לעיל דגזול אסור אפי' בשאר יומי משום מצוה הבאה בעבירה כי היכי דלא תקשה ליה קושיית המאור כתב לתרץ כתי' הרמב\"ן דארעתא דעובדי כוכבים גזלי וכו' ואפ\"ה בעי יאוש ושינוי רשות למיקנא מינייהו והיינו ע\"כ משום לכם דכל כמה דלא נפקי מרשות עובד כוכבים לא מיקרי לכם אולם יקשה לדברי רבינו מהא דאר\"ה בב\"ק קי\"ג ב' שגזל עובד כוכבים אסור ואילו רבינו כ' על דברי ר\"ה וש\"מ מהכא וכו' אולם החתם סופר ח\"ו בחי' לפ' לולב הגזול (סוכה ל' א)' ביאר דברי היראים בזה הדרך והוא דאסור לגזול עובד כוכבים כמ\"ש כל הפוסקים אך אם עבר וגזל איסורא דעביד עביד ושוב אם יכול להפקיעו הו\"ל הפקעת הלואתו ומותר אך יוצא בדיינים אם יש לעובד כוכבים עדים וראיה ומש\"ה כ' ביראים סי' רנ\"ה [בנדפס] דבעמיתו לא קאי אלא תגנבו דאפי' בשל עובד כוכבים אסור לגנוב אך אם כבר אתי לידיה אפי' באיסור שוב לא היה צריך להחזיר בזה\"ב וז\"ש דהגוזז עצמו לא יצא י\"ח אע\"ג דעבירה ליכא כיון שכבר גזל מ\"מ אינו שלו אבל השני מותר שקנאו בשינוי רשות ולהרא\"ם גזלי ארעתא דעובדי כוכבים נינהו ולא דישראל ובזה י\"ל עובדא דכל אמוראי ודרב אשי דפרדיסי בב\"ק קי\"ג ב' די\"ל דלקחו באמת ע\"מ לשלם אם יתבענו העובד כוכבים וליכא איסור גזילה כמו שאמר רב אשי לכותי נכרי שקול דמי ושוב כיון שלקח בהיתר אם יכול להפקיע בכל ענין שרי עיי\"ש באורך ובאבני מלואים לאהע\"ז סי' כ\"ח ססק\"ג כ' שם. מיהו מש\"כ המג\"א גבי אתרוג דלא נפיק בגזל עובד כוכבים אפי' למ\"ד וכו' דלא חשיב לכם. נראה לענ\"ד דשפיר נפיק ביה לפמש\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מלולב דיוצא באתרוג של מע\"ש ואע\"ג דפוסק מע\"ש ממון גבוה ה\"ט דס\"ל כמ\"ד בסוכה דל\"ה דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה וה\"נ היתר אכילה אית ביה עיי\"ש בכ\"מ בשם מהר\"י קורקוס וא\"כ באתרוג למ\"ד גזילו היה מותר בזה\"ב דיש לו בו היתר אכילה והנאה נראה דלא גרע ממע\"ש עיי\"ש ועיין בשו\"ת אבני מלואים סי' ט' בהגה\"ה שם ועיין עוד בסמוך. ",
                "גזלי ארעתא נינהו. בנדפס גזלי ארעתא דישראל נינהו וכ\"ה בפרש\"י דסוכה שם וכבר בארתי באות הסמוך דלדעת רבינו הרא\"ם גזלי ארעתא דעובדי כוכבים נינהו לא דישראל ומדוקדק גי' הכת\"י שחסר תיבת דישראל ועיין בפנ\"י שהביא דברי תשובת הרשב\"א סי' תתנ\"ב שמפרש להדיא דהאי אוונכרי דשמעתין היינו משום חשש גזל נכרים זה מזה הובא במג\"א סי' תרל\"ז סק\"ג ובס' חקר הלכה אות מ' בענין מה\"ב כ' לבאר ד' היראים הנדפס דכוונתו דצריך ליזהר שלא לגזול מעובד כוכבים ר\"ל מעובד כוכבים שתלשן משדהו דאף מה דגזל הישראל מהעובד כוכבים שרי לאחר יאוש מ\"מ ל\"ה לכם משום דסתם עובדי כוכבים גזלי ארעתא דישראל א\"כ אם לא קנאן מהנכרי אף דהוי יאוש ביד הנכרי מ\"מ כיון דלא הוי יאוש וש\"ר ל\"ה לכם וכשנטלה מיד הגזלן בע\"כ ל\"ה ש\"ר כמבואר בתשו' הרשב\"א סי' תתקס\"ח והובאו דבריו להלכה בדברי הרמ\"א חו\"מ ר\"ס שס\"א לכן מביא הך דאוונכרי ורק דלא נימא דשם פסול משום מה\"ב כמו שפרש\"י שם בלשון הב' ולכן האריך להוכיח דלא הוי מה\"ב דהא לאחר קנין לא פסול ליה משום מה\"ב וע\"כ דבכה\"ג דנצמח מגזל ישראל אף שנתייאש והו\"ל של נכרי מ\"מ לא הוה לכם כיון דאין ש\"ר וזה כוונתו במש\"כ דכ\"מ דלא נפק מרשות עובד כוכבים ל\"מ לכם ר\"ל שלא נתן העובד כוכבים רשות להוציאו שימכרנו או שיתננו במתנה אבל לענין סוכה בר\"ה שהחשש הוא משום חלק העובד כוכבים לבדו ואי גזל עובד כוכבים היה מותר בזה\"ב הוי בכלל לכם ג\"כ דלא כהבנת המג\"א וכל האחרונים הנמשכים אחריו בזה וכבר כ' בישועות יעקב דמדה\"ת סוכה ט' א' ד\"ה ההוא שהקשו ל\"ל לך תיפוק לי' משום מה\"ב נראה דלא כהס' יראים ולפמש\"כ גם ס' היראים לא חידש זה הדין עכ\"ל אולם בספר עמק הלכה סוף חאו\"ת כ' דלפי פרש\"י דגזלי ארעתא דישראל נינהו נראה להתיר בערבה עפמ\"ש בב\"ק פ\"א א' בעשרה תנאים דהתנה יהושע שיהיו מלקטים עצים בכ\"מ בהיזמי והיגי מחוברים לחים והנך תנאים אמרו שם ע\"ב אפי' בחו\"ל ולו יהא דעכשיו ביד הישראל מותר ליקח בלא דעתו ובשלמא אוונכרי עומד להריח ואית ביה פירות משא\"כ ערבה עכ\"ל שם ואילו רבינו כ' שלא יגזול אלו ד' מינין דמשמע דה\"ה ערבה וכ\"כ הרוקח תלמיד רבינו הרא\"ם סי' ר\"כ ואין לחתוך לולב וערבה או הושענא מן הקרקע כו' ועכצ\"ל דלא כפרש\"י דגזלי ארעתא דישראל נינהו אלא דגזל נכרי אע\"ג דשרי לאחר יאוש מ\"מ לא הוי לכם וכמו שכ' הסבר לזה באות הקדום. ",
                "וקסבר כו' כפרש\"י שם בלשון ראשון דלא כהאי נמי שם. ",
                "אינש הושענא לינוקא כצ\"ל. ",
                "הארון או דבר אחר. הרוקח סי' רכ\"א והאו\"ז סי' שט\"ו הביאו שבירושלמי פ' לולב וערבה כ' שבזה\"ז שאין מזבח חזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וס\"ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח ובירושלמי שלפנינו ל\"נ והגר\"א בביאוריו לאו\"ח ריש סי' תר\"ס כ' שכ\"ה באגדה והביאו בילקוט תילים ס\"ס תש\"ג ע\"ש. אבל צ\"ע שם שאמר סדר ההקפה כל ישראל גדולים כו' ואין ההקפה בבהמ\"ק אלא בכהנים דאין זר נכנס בין אולם למזבח וכמ\"ש בהדיא בפ\"ד דסוכה עכ\"ל הגר\"א ולא הי' לפניו האו\"ז הגדול שלפנינו שם הקשה קושייתו וניחא לי' עיי\"ש ועיין בתניא רבתי סי' פ\"ו שהביא שם ד' היראים ועיי\"ש בביאורי מהרש\"ה ובמח\"ו סי' שפ\"א כ' וכל ימות החג מקיפין את הבירה הוא הדוכן פעם אחת בלולב ואתרוג ובשביעי ז' פעמים ונותנין עליה ס\"ת שכן כהנים מקיפין את המזבח כו'. ",
                "והוא. לפנינו והו ועיין בתוי\"ט. ",
                "הוא פי' מנהג נביאים הוא שלא לברך כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס והמרדכי פ\"ב דשבת כ' ג\"כ ע\"ש ר\"ת כמשכ\"ר וז\"ל שם ר\"ת פי' דקסבר מנהג נביאים הוא שלא לברך כלומר הנביאים הנהיגו שלא לברך ומיהו אמנהגא מברכינן דהא יו\"ט שני ש\"ג מנהגא הוא דבקאינן בקביעא דירחא ואפ\"ה מברכינן כמה ברכות ביו\"ט שני עכ\"ל וכ\"כ הסמ\"ג עשין מ\"ד וז\"ל ואומר רבינו יעקב דגבי ערבה המנהג היה שלא לברך עכ\"ל והתוס' בסוכה מ\"ד ב' ובברכות י\"ד א' כ' ע\"ש ר\"ת לדחות הך דערבה דאינו אלא טילטולא בעלמא ואטילטול ודאי לא מברכינן ונראה שר\"ת כ' שניהם יעויין במח\"ו סי' רכ\"ו ובספר הישר לר\"ת סי' תמ\"א תשובת ר\"ת בארוכה וביראים הנדפס ליתא תיבות אלו כך פי' רבינו יעקב זצ\"ל וכתוב תחתיהם בזה\"ל \"כן נראה לי פירושו\" וכ\"כ השבה\"ל סי' שס\"ט פי' זה ע\"ש היראים מיהו אף לפרש\"י דמפרש דמטעם דלא הוי אלא מנהג היה מונע רב מלברך מ\"מ מודה דע\"כ ביו\"ט שני ש\"ג מברכינן כמה ברכות דשאני התם דפשט חומרייהו בכל ישראל משום דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא אי גזרו שמדא וכל עיקרן אטו דאורייתא הלכך אפילו שניהם כאילו הן מן התורה לכל דבר משא\"כ הלל דר\"ח דלא דאורייתא הויא דומיא דערבה דהוא מנהג נביאים דליכא למיחש כלל לאיסורא דאורייתא הלכך כל עיקרא דתקנתא מנהגא דרבנן הוא א\"כ לא מברכין עליה מן הדין כמש\"כ המחזור ויטרי ס\"ס ר\"ל וז\"ש הרב הגאון ר' יוסף פיימר זצ\"ל בתשובתו הנדפסה בשו\"ת הרג\"ת ח\"ב ענף ל\"ט קונטרס כבוד יו\"ט שני ש\"ג בזה\"ל ועוד אם רק מנהגא הוא למה קבעו בו כמה ברכות ותפלות והרי הרבה הפליגו הפוסקים במחלקותיהם לענין הלל דר\"ת אם מברכין עליו מפני שהוא רק מנהגא בעלמא כו' ש\"מ דתקנת חכמים הוא ולא מנהגא בעלמא עכ\"ל ור\"ל לשיטת רש\"י זצ\"ל וכנ\"ל. ",
                "ולפי כו' בנדפס כתוב בזה\"ל הלכך אסור להנות מן הערבה לאחר נטילתה כל אותו היום. ומנהג טוב כו' עכ\"ל ועפ\"י דברי הנדפס כתב המג\"א בסי' תרס\"ד סעי' ט' עמש\"ש המחבר דברי הגמי\"י בפ\"ז מהל' לולב בשם הרא\"ם בזה\"ל והוא עצמו כ' בספר יראים סתם אסור ליהנות ממנה כל היום ולא הזכיר דמהני תנאי כו' עכ\"ל המג\"א ומי יגלה עפר מעיני המג\"א ויראה ספר יראים כת\"י שלפנינו שנאמנים דברי ההגמי\"י בשם הרא\"ם ובנדפס חסר כ\"ז והשבה\"ל הביא דברי היראים ופסק כמותו שלא לאוסרה בהנאה לעולם כ\"א אותו היום. ",
                "רבא צ\"ל רבה, ועיין בתוס' חדשים רפ\"ד דסוכה שהקשה לטעמא דרבה דמשמע שישכח שהוא שבת וא\"כ פטור כדאיתא בפ' דלעיל מי\"ד ולמה יגזרו חכמים בשביל זה לבטל מ\"ע של שופר ולולב עכ\"ל ובס' מעה\"ח תירץ דאיכא למיגזר שיוציאנו דרך גדילתו דכיון שאינו בקי בדיני נטילת לולב גם בדין. זה אינו בקי ואז חייב חטאת שהרי כבר יצא בו ועדיין יש לדקדק לפי תירוצו בשופר ומגילה עיי\"ש בתוס\"ח אולם הסמ\"ג עשין מ\"ד כ' וגזירה דרבה כך היא שמא יעבירנו ד\"א לרה\"ר לאחר שיצא בו עכ\"ל וכ\"כ לענין שופר עשין מ\"ב והמעה\"ח לא הביאו גם בחי' מהרד\"ם לסה\"מ של הרמב\"ם ל\"ת שכ\"א דחק בזה ולא הביא ד' הסמ\"ג ובנידון קושיא העצומה שכ' מהרד\"ם שם והיא קושיית הגרעק\"א בדו\"ח שערי התי' לא ננעלו עיין בס' אשי ישראל למס' שבת ג' א' תוד\"ה מ\"ט שכ' ישוב לזה ועיין בס' בנין שלמה להגאון מהרש\"ך נ\"י בתיקונים והוספות סי' כ\"ח ובהגרש\"ש סוכה מ\"ב א' ובס' דברי מרדכי להג\"מ ר' מרדכי פרידבורג חאו\"ח סי' נ\"ט אות ח' כו' ושם בסי' ס\"ב כ' בדעת הסמ\"ג דס\"ל דבטעה בדבר מצוה לא עבר איסור תורה עיי\"ש הכרח לזה, וראיתי בס' עמק הלכה סוף חאו\"ח שכ' בדין ברכה על קריאת המגילות נ\"ל דלא יברך עליהם דאם בברכה א\"כ אסור לקרותה בשבת כדאי' ה\"ט במגילה משום גזירה דרבה א\"ו דאינו אלא מנהגא ולא חיישינן לברך אמנהגא בעלמא כו' עכ\"ל ועיין בס' מעשה רב מנהגי הגר\"א ז\"ל סי' קע\"ה שהקשה חכם להגר\"א כקושיית העמק הלכה והשיב הגר\"א עיי\"ש בהגהות ועיין בתוס' חדשים פ\"א דמגילה מ\"ב בתוי\"ט ד\"ה חל להיות כו' כדברי הגר\"א: "
            ],
            [
                "והא דלא סגי לרבינו מטעם דהלכה כר\"ע מחבירו משום דאיכא מ\"ד כתובות פ\"ד ב' מטין איתמר ואי עביד כאידך לא מהדרינן עובדא ומש\"ה. אמר דהו\"ל ר' ישמעאל יחיד במקום רבים ומהדרינן עובדא והרי\"ף כ' באמת דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותי' ועיין לעיל סי' ק' אות ב'. ",
                "פ\"א. ט\"ס וצ\"ל פרק אלו נערות. ובנדפס הגירסא בפ' האשה שנתארמלה וגם שם ט\"ס, והא דהביא רבינו ד\"ז מהירושלמי ואע\"ג דהכי איתא בבבלי ב\"ק ע\"ד ב' ופרש\"י שם והי' שמת לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה נ\"ל משום די\"ל דאע\"ג דרשאי היה לשחררו מ\"מ היה שמח שאירע בידו כך ש\"מ דמן השמים הוא שישחררנו דעבד כשר היה ודלא כפרש\"י מש\"ה ה\"ר מהירושלמי שם שאמרו שם בפי' דקסבר אסור לשחרר ודע דגם ר' יוחנן ס\"ל חובה בב\"ב קל\"ז א' וממ\"ש בפסחים קי\"ג א' בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה לכאורה משמע נמי דס\"ל המשחרר עבדו עובר בעשה אלא משום דבתך בגרה קמ\"ל דשחרר עבדך ותן לה דדבר מצוה שאני ויש לדחות דאע\"ג דאינו אלא רשות מ\"מ יותר טוב לישא מיוחס מלהשיאה לעבד משוחרר קמ\"ל דאפ\"ה מאחר שבתך בגרה אל תאחר להשיאה אפי' לעבד משוחרר ואאמ\"ו הרב המופלג בתוי\"ח שליט\"א הערני שבס' מרגליות התורה להג\"מ צבי הירש תלמיד הגר\"א בשער אומר השכחה כ' במס' ברכות מ\"ז ב' בזה\"ל אך מה שקשה לי טובא בכאן דאיתא בריש מס' סוטה לעולם בהם תעבודו רי\"א רשות רע\"א חובה וא\"כ מאי פריך בכאן והאר\"י המשחרר עבדו עובר בעשה דלמא ר\"א סובר כר' ישמעאל ויש לקושיא זו תירוץ דרך פילפול ואכ\"מ וצ\"ע עכ\"ל והוא פלא דהיא קושיית הגמרא גיטין ל\"ח ב' ודילמא ר\"א ס\"ל כמ\"ד רשות ומשני שם לא ס\"ד דתניא בהדיא ר\"א אומר חובה ולגודל הפליאה נ\"ל בנו ותלמידו דכוונת קושייתו הוא דילמא ר\"א סובר כר' ישמעאל ואי משום דתניא בהדיא רא\"א אומר חובה א\"כ הכי הול\"ל בברכות שם והיכי עביד הכי והתניא לעולם בהם תעבוד רא\"א חובה ומאי פריך בכאן והאר\"י כו' דיש לדחות קושיא זו ולא פריך עדיפא מדר\"א אדר\"א ולא זכינו לראות תירוצו ע\"ד הפילפול. ",
                "רבא לפנינו רבה ובאו\"ז ח\"ב סי' תכ\"ז כ' דאמר רבא וכ\"כ הרב אלפס בפ' כל כתבי. ",
                "השוכר את הפועלים, ט\"ס וצ\"ל איזהו נשך [ע\"ג ב']. ",
                "עבודה וביטול מצוה, פי' שע\"י עבודה שאנו עובדין בו יתבטל ע\"ז ממצוה ובנדפס הגי' עבירה וביטול מצוה והנה התוס' בסוטה ג' ב' ד\"ה כתיב כ' דהך דאיזהו נשך אסמכתא בעלמא הוא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן ולפ\"ד רבינו נראה דס\"ל שהוא דאורייתא דמזה ילפינן גם לעבד כנעני שאמר לעולם בהם תעבודו שאינו במקום מצוה אלא דיש לומר לפ\"ד רבינו דלר\"ע דס\"ל לעולם בהם תעבודו חובה א\"כ גם בשאינו נוהג כשורה חובה וזהו חידושא דקרא ובאחיכם משא\"כ לר' ישמעאל דאמר רשות ל\"צ קרא ובאחיכם לרשות דסברא הוא ומש\"ה אמרו בסוטה שם לר' ישמעאל איידי ומיושב קושיית התוס' דסוטה שם ועם דברי רבינו אלה יתישב קושיית התוס' דברכות מ\"ז ב' ד\"ה מצוה לה\"ג דפי' דמי שמת לו מת ביו\"ט האחרון דאבילות נוהג כו' דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו ועיין בהרא\"ש פ\"ג דמ\"ק סי' ג' אבל לד' רבינו ניחא דעשה דלעולם בהם תעבודו שאני דליכא אלא במקום שאין ביטול מצוה אבל במקום מצוה אתה רשאי לשחרר וכ\"כ בביאור ווי העמודים אלא לדברי רבינו יקשה מאי פריך בברכות שם מה\"ב היא הא בכה\"ג ליכא עבירה כלל וכקושיית המג\"א סי' צ' סק\"ל לדברי הר\"ן עיי\"ש ובביאור פתח הדביר לס' העיטור הל' ביעור חמץ בדיקת בתים אות ע\"ג כ' דהר\"ן סמך עצמו אסוגיא דגיטין ל\"ח ב' דשם לא נזכר כלל מהך דמה\"ב ומצוה דרבים שאני וא\"כ י\"ל באמת דהסוגיות פליגי אהדדי בהך דהכא וגם הבה\"ג סמך עצמו אסוגיא דגיטין עיי\"ש והנה לפמש\"כ לדעת רבינו הך ברייתא דב\"מ ע\"ג ב' ראית שאינו נוהג כשורה מניין שאתה רשאי להשתעבד בו ת\"ל כו' אתיא לר\"ע ופי' רשאי חובה כערכין כ\"ת ב' אע\"פ שאינו רשאי ועיי\"ש בתוד\"ה אומדין ולא כן כ' בעין אליהו לעין יעקב ב\"מ ע\"ג ב' עיי\"ש. "
            ],
            [
                "ביראים הנדפס כתוב כאן אח\"ז, ריה\"ג אומר והעברת מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר פי' דילפינן העברה העברה מבכור רעק\"א עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר רבי אומר אלה המצות מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר וכ\"ה בת\"כ וכ\"כ הסמ\"ג עשין רי\"ב אלא שחסר שם דברי הת\"ק שכ' שם ותניא בת\"כ מניין למעשר בהמה בעמוד ועשר ריה\"ג אומר כו' והוא ט\"ס וכצ\"ל שם מניין למע\"ב בעמוד ועשר ת\"ל יהיה קדש מלמד שמע\"ב בעמוד ועשר ריה\"ג אומר כו' והנה ר\"ע דדריש עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר קאי דריש נמי בספרי מעשרותיכם בשתי מעשרות הכ\"מ אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן כמו שהביא רבינו בסמוך דברי הספרי והובא בבכורות נ\"ג א' ואצטריך תרווייהו דאילו ממש\"כ והבאתם שמה כו' מעשרותיכם ובשתי מעשרות הכ\"מ אין ללמוד מזה שמ\"ע לעשר מעשר בהמה להכי אצטריך עשר תעשר למ\"ע ואי משום עשר תעשר עדיין אין אנו יודעים מה לעשות מזה המעשר בהמה ואולי כמו המעשר דגן ליתנו ללוים ולכהנים מש\"ה כתיב מעשרותיכם וכתיב בתריה ואכלתם שם וכמש\"כ רבינו בסמוך ועיין בטו\"א לר\"ה ד' ח' ע\"א ולפמש\"כ א\"ש ובספרי דברים פ' ק\"ה איתא ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש מניין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר ת\"ל עשר תעשר. ",
                "שנה שנה. בספרי הנדפס עם הגהות הגר\"א ז\"ל ליתא ב' תיבות אלו וגי' הילקוט ת\"ל שנה שנה ולו\"מ הו\"א דלפי מש\"כ המדקדקים באותיות שהם ממוצא אחד שמתחלפות זה בזה וא\"כ שנה הוא כמו צנה תהלים ח' ח'. ",
                "ר\"א ור\"ש כו' הנה רבינו לא הכריע כאן הלכה כדברי מי אולם הסמ\"ג כ' בזה\"ל ואיזהו ר\"ה שלהן כדתנן סתם משנה בר\"ה באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה עכ\"ל נראה דפסק דאחד באלול ר\"ה למעשר בהמה והרמב\"ם בפ\"ז מהל' בכורות ה\"ו פסק כר\"א ור\"ש דאחד בתשרי ר\"ה למעשר בהמה. ",
                "לפטור זה את זה. בעניי איני מבין דברי רבינו אלה דהא אדרבה הצירוף עושה החיוב להכניסן לדיר ולהתעשר שאם היו רחוקות יותר מט\"ז מיל בגוונא שאין מצטרפין שאין בהם עשרה פטורות לגמרי ואינן צריכות להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים להצטרף לגורן אחר ומה זה שכתב רבינו לפטור זא\"ז ואולי דרבינו ה\"ק שאם מצטרפות ונכנסין לדיר להתעשר העשירי פוטר את התשעה היוצאין מפתח הדיר לפניו משא\"כ בכה\"ג שאין מצטרפות אין האחד פוטרן אלא כאו\"א פטור מעצמו שאין בהם עשרה וזש\"ר וכמה יהיו קרובין זה לזה ויצטרפו לפטור זה את זה דוקא ולא שיהיו פטורין מחמת עצמן כדתנן כו'. ",
                "פי' כו' פרש\"י בלשון הראשון רגל בהמה רועה. שהבהמה מתרחקת והולכת כשהיא רועה ולפי\"ז הפירוש תיבת רועה העי\"ן מנוקד בקמץ דתיבת רועה הוא על הבהמה שהיא רועה ובל\"א פרש\"י כפי מה שהבהמות רחוקות זו מזו ויכולות להשתמר ברועה אחד ולפי\"ז תיבת רועה העי\"ן מנוקד בסגול וכאילו אמר כמלא רגל רועה הבהמה ופי' רבינו הוא פי' שלישי דרגל בהמה פי' רגל הבהמה ורועה הוא רועה הבהמה וז\"ש כמו שהרועה מניח רגל בהמותיו לרוץ ולרעות ודו\"ק וכ\"כ הסמ\"ג כלשון רבינו. ",
                "יהיה קדש א\"ל כו' ת\"ל העשירי עיין בכורות נ\"ט א' שהביאו הברייתא בזה\"ל א\"ל אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מניין ת\"ל עשירי קדש מ\"מ ובהתו\"ה בחקותי סי' קט\"ז פי' ממה שלא אמר העשירי יקדש משמע שיהיה קדש מעצמו אפי' לא קרא שמו וא\"כ מש\"כ רבינו פה ת\"ל העשירי אינו מדוייק וצ\"ל כמש\"כ בגמרא ת\"ל העשירי קדש או כלשון הת\"כ ת\"ל העשירי יהיה קדש ועיין בכורות ס' רע\"ב בפרש\"י שכ' וכל מעשר בקר וצאן משמע בין שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב בפיה\"מ פ\"ט דבכורות מ\"ח ד\"ה שלשתן מקודשים דכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי ואחד עשר ואילו רבינו כ' בסמוך ת\"ל העשירי יהיה קדש וכ\"ה בת\"כ. ",
                "ונראה בנדפס ליתא תיבת ונראה וכתוב תח\"ז תיבת וכו' ונכון. ",
                "דלא. צ\"ל לא וכ\"ה בנדפס. ",
                "פי' כו' ורש\"י שם ד\"ה משום תקלה סיים בה נמי \"או שוחטו בלא מום\" והרביד הזהב פ' בחקותי ד\"ה וכל מעשר בקר וגו' כ' ע\"ד רש\"י נראה דהוסיף טעם זה בשביל עז דאינו בגיזה ועבודה עכ\"ל. ",
                "שאם כו' לשון הנדפס שאפילו הפרישן כו'. ",
                "רשב\"א אומר כו' צ\"ל ר\"א ור\"ש אומרים וכ\"ה בפ\"ג דשקלים מ\"א. "
            ],
            [
                "שאינו שומע וא\"מ. תמוה דאע\"ג דבחגיגה ב' ב' אמרו קתני חרש דומיא דשוטה וקטן כו' וקמל\"ן כדתנן כו' שאינו שומע ואינו מדבר הא כו' אבל במסקנא אמר רבינא וא\"ת רבא ח\"מ והכי קתני כו' חוץ מחרש המדבר. ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה ועיי\"ש ג' א' לענין ראי'. גמר ראי' ראי' מהקהל וא\"כ חרש דומיא דשוטה וקטן אינו אלא לענין שמחה ומה זה שכ' רבינו לדין ראי' פי' חרש שאינו שומע ואינו מדבר והרי הוא כשוטה ובפסקי תוס' ריש חגיגה איתא ג\"כ בזה\"ל חרש אינו מדבר ואינו שומע פטור מן הראיה עכ\"ל מיהו בדה\"ת י\"ל דהוי\"ו של ואינו הוא וי\"ו המחלק כמו או ור\"ל חרש שאינו מדבר או אינו שומע פטור מן הראייה אבל רבינו שכ' והרי הוא כשוטה צע\"ג. ",
                "מהם. ותניא בחגיגה פ\"א [ד' א'] זכור כו' כצ\"ל. ",
                "וטעמא צ\"ל וטומטום וכ\"ה בנדפס. ",
                "מדהביא רבינו דברי האחרים משמע דפסק כמותם ועיין רמב\"ם פ\"ב דחגיגה ה\"ב וכ\"מ שם בשם הרי\"ק. ",
                "דכתיב. תיבה זו ליתא בנדפס ומשכ\"ר ע\"ש הספרי כ\"ה בחגיגה ד' א' ועיין במכילתא ס\"פ משפטים שכ' שם באיפת צדק להגר\"א ז\"ל כל להוציא הקטנים ובברורי המדות שם אות ק' הקשה ע\"ז ולו\"מ הו\"א דט\"ס הוא בא\"צ וכצ\"ל כל להביא הקטנים וכדדרשת הספרי. ",
                "הבית דברי ב\"ש ובה\"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר כו' כצ\"ל. ",
                "נהגו כו' וכ\"כ רבינו לעיל ס\"ס ש\"ח ועיין במח\"ו סי' שפ\"ד שכ' ובכל הרגלים אתה מוצא פיסוק צדקה ביום קרות איש כמתנת ידו עכ\"ל ורבינו נתן טעם לדבר שהוא תשלומי הראיה. "
            ],
            [],
            [
                "שכ\"מ שיש חגיגה יש שמחה, עיין בשבה\"ל השלם סי' רס\"ב שכ' שם דברי היראים, והטו\"א בחגיגה ו' ב' הביא ד' היראים והקשה עליהם עיי\"ש והגרש\"ש שם בק\"א הקשה עמשכ\"ר ועי\"ל כו' דא\"כ מאי פריך בחגיגה ח' ב' ור\"א האי בחגך מאי עביד לי' ולא מוקי להא דכ\"מ שיש חגיגה יש שמחה לחייב פסח בשמחה וכן הקשה בבאור ווי העמודים אולם רבינו היראים כ' לעיל סי' רכ\"ז וז\"ל שמחה בחג המצות וראש השנה לא כתיב מנלן מהיקש דר' יונה בשבועות פ\"א [י' א'] אלה תעשו לד' במועדיכם א\"ר יונה הוקשו כל המועדות זה לזה כו' וא\"כ אין לומר דבחגך מיותר להך דרשא דכ\"מ שיש חגיגה יש שמחה דא\"כ הו\"ל לומר גם להיפך וכ\"מ שאין חגיגה אין שמחה דהיינו ראש השנה שאין חגיגה באה בו אין מצות שמחה בו אע\"כ דבחגך מיותר הוא לדרשא אחרינא וא\"כ אין למעט ר\"ה משמחה ולענין פסח לחיובא גילוי מילתא בעלמא הוא. עוד כ' היראים שם תניא בספרי וזכרת כי עבד היית זה הכלל שהכל נוהגים בעצרת פסח וחג עכ\"ל ובנדפס סי' קכ\"ז ליתא והתוס' בחגיגה ח' א' סד\"ה ושמחת הביאו דברי הספרי דמעצרת הוא דדרשינן לה דכתיב וזכרת כי עבד היית במצרים לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג כו' ונראה לי דמש\"כ התוס' שם מקודם ופסח ילפינן מניה בהיקש דר\"ל ג\"כ למש\"כ בסוף מדברי הספרי פ' ראה והטו\"א בחגיגה ו' ב' כ' דהתוס' כוונו להאי היקש דפי' הרא\"ם כאן ובשס\"ח ד' ווילנא בחי' והגהות הגרי\"ב למס' פסחים ד' פ' כ' פי' ההיקש שכ' התוס' בזה\"ל דאמר בחגיגה י\"ז מקיש חג השבועות לחג המצות לענין תשלומין ע\"ש ואין היקש למחצה ילפינן חג המצות מחג השבועות לענין שמחה עכ\"ל ועיי\"ש באורך ורבינו לעיל סי' ש\"ה כ' לענין מלאכת אוכל נפש שלא מצינו שהתירה בו התורה בעצרת יש לנו ללמוד שכל מלאכות שהותרו בחג המצות הותרו בחג השבועות ובחג הסוכות שהרי מצינו שהוקשו זה לזה כדאמרינן בחגיגה י\"ז א' אמר ר\"א אמר ר' אושעיא כו' אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ולענין איסורי מלאכות והתירן בהיקש זה עכ\"ל והרוקח ס\"ס ש\"א כ' שמחה בחג המצות דילפינן ט\"ו ט\"ו מחג הסוכות. ",
                "שנאמר כו' י\"ל דר\"ל דברים ט\"ז י\"א הנאמר בחג השבועות ולפנינו בגמרא שם שנאמר ושמחת בחגך והוא הנאמר שם ט\"ז י\"ד בחג הסוכות וקשה למה לא הביאו מן המוקדם ובסמוך כ' רבינו ג\"כ וכשם שחייב כו' חייב לשמח את בניו ובני ביתו דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' ועיין פסחים שם תוד\"ה שנאמר וכ\"ה בנדפס סי' קכ\"ו שנאמר ושמחת אתה וביתך ובספרי דברים פ' ס\"ד אמרו עה\"פ דברים י\"ב ז' ושמחתם וגו' אתם ובתיכם זו אשתו והיינו בשעת הרגל כמש\"כ הפנים יפות שם פסוק י\"ב ומשכ\"ר את בניו ואת בני ביתו וכ\"ה לפנינו ולעיל סי' רכ\"ז כ' רבינו בניו ובנותיו ועיין ברכות כ\"ד א' תוד\"ה והתניא ובהגהות מצפה איתן שם שהעיר ע\"ד התוס' מסוגיא דהכא. ",
                "להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "מבואר מדברי רבינו דלא כמש\"כ התוס' במ\"ק י\"ד ב' ד\"ה עשה דשמחת הרגל בזה\"ז דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא אלא דדעת רבינו כמש\"כ הש\"א בסי' ס\"ה להוכיח דיוצא ידי חובת ושמחת בחגך מן התורה. בכל מיני שמחה וא\"כ אף בזה\"ז דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו\"ט מה\"ת ולכן לא כ' רבינו תולדה למצות שמחה בזמן שאין בהמ\"ק קיים דהכל דאורייתא. וראיתי בס' נחל איתן על הרמב\"ם פ\"ו מהל' יו\"ט הי\"ז שה\"ר לדעת התוס' דמ\"ק דעיקר שמחת הרגל מה\"ת רק בשלמים אבל בש\"ד ואפי' שמחה דאכילה ושתייה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים דס\"ח ב' וברפ\"ב דביצה רא\"א אין לו לאדם ביו\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו כו' ומסוגיא זו מוכח דמה\"ת ליכא באכילה ושתיה ביו\"ט משום מצות שמחה ולא מיבעיא לר\"א דסבר רשות ואי בעי לא אכל כלל דלדידי' ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזה\"ב אלא אף לר\"י דסבר לא סגיא דלא אכל היינו מקרא דלכם [ואפי' בשבת דלא כתיב שמחה מ\"מ בעינן לכם לכ\"ע] וש\"מ דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה עכ\"ל ובאמת לפמש\"כ רבינו היראים כאן ראייתו לאו מידי היא שהרי רבינו אומר כאן שענין השמחה היא שכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל ובנדפס הוסיף ובטיול וכ\"כ השבה\"ל השלם סי' רס\"ב ע\"ש היראים וא\"כ האדם שבוחר בנפשו להיות יושב ושונה ובזה מוצא לנפשו שמחה וקורת רוח בודאי מקיים בזה מצות שמחה ושמחת בחגך אליבא דכ\"ע ואפי' לר' יהושע וכמו שחלוק ענין השמחה לפי ערך בני האדם דהיינו הקטנים דקליות ואגוזים ממשיכין דעתן ולבן של תינוקות אחריהם שהם משמחין התינוקות נותן להם קליות ואגוזים כמש\"כ מהרש\"ל בשם התוספתא הביאו הב\"ח באו\"ח סי' תקכ\"ט והנשים נותן להם בגדים ותכשיטין והאנשים בבשר ויין ועז\"א רבינו שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו דר\"ל לפי ערך בני אדם כמו כן יש חילוק בענין השמחה באיזה דבר ששמח בו האדם יותר חייב לעשות לשמוח בזה ברגל ועז\"א רבינו וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח כו' דר\"ל לפי ערך הדברים וא\"כ ברור הדבר דאי לאו דכתיב לכם גם לר' יהושע הי' יכלת ביד האדם לבחור לנפשו להיות שמח דבר תורה ממה שהוא יושב ושונה כל היום ובזה מקיים בנפשו ושמחת בחגך אלא מדכ' רחמנא לכם דהיינו עונג קאמרי ר\"א ור\"י להיות אוכל ושותה ואזדא לה ראיית הנ\"א וכפי הנראה נמשך הנ\"א אחר מש\"כ הרא\"ש פ\"ז דברכות סכ\"ג נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם כו' חובה היא משום שמחת יו\"ט ע\"כ וכ' שם המעי\"ט והא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר כלומר דבבשר הוי שמחה אבל ודאי דפת בעי בהדי' כו' דעיקר שמחה בבשר אבל עם הפת עכ\"ל אבל בס' עמק הלכה השיג על המעי\"ט שמפרש דאכילה ביו\"ט תליא במאי דאמר רחמנא ושמחת דהא לילי יו\"ט הראשון דליתי' בכלל שמחה כפסחים ע\"א א' ומחוייב לאכול בו כפסחים צ\"ט ב' ועוד דהא חוה\"מ שמחה נוהגת בו ואפ\"ה פסק הרמב\"ם דאם טעה בבהמ\"ז ולא הזכיר יעלה ויבוא אין מחזירין דאין חייב לאכול בו פת אלא ודאי דלא תלי כלל בשמחה ומש\"כ הרא\"ש דחייב אדם לאכול פת ביו\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם ר\"ל דבעי לכם דהיינו עונג כדאיתא בפסחים ס\"ח ב' הכ\"מ בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג ומ\"ש בברכות שבת ויו\"ט לא סגי דלא אכל התם בבהמ\"ז מיירי שכבר אכל ומסתמא הי' צריך לאכול והיתה האכילה עליו חוב ממילא ההזכרה חוב עיי\"ש עוד הביא ראי' הנחל איתן שם לדה\"ת דמ\"ק מדתניא במ\"ק ז' ב' גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שא\"א רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו ז\"י המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבה רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה כו' וא\"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אצ\"ל דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמש\"כ התוס' במ\"ק דבזה\"ז הוי שמחת הרגל מדרבנן א\"ש לשון וכן ברגל לומר דאף בזה\"ז נותנין עכ\"ל ואני אומר דגם ראי' זו אינה מכרעת מכמה טעמים חדא י\"ל דהוי\"ו של וכן הוא במקום שי\"ן וכאילו אמר שכן ברגל כו' וטעמא קא יהבו לחתן שנולד לו נגע דנותנין לו ז' ימי המשתה שכן ברגל לכל אדם נותנין לו כל ימות הרגל וחתן בז\"י המשתה הויין לו כרגל. עי\"ל כמש\"כ המל\"מ בפ\"ז מהל' יו\"ט דין ט\"ז על ההיא דתנן בפ\"ג דנגעים מ\"ב חתן שנראה בו נגע נותנין לו ז\"י המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל דהא דתנן וכן ברגל כו' מיירי דוקא בתחלה קודם שנזקק לטומאה אין רואין שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל אבל משנזקק לטומאה שכבר הוא טמא אף אם חל שביעי שלו או יום י\"ג ברגל רואין אותוו בחול המועד דלא מיירי אלא בתחילה שהרי כתב חתן שנראה בו נגע דהיינו בתחילה קודם שנזקק לטומאה וע\"ז כ' וכן ברגל דהיינו ג\"כ בתחילה וכחכמים דמתני' דמ\"ק ז' א' דאינהו סברי דליכא צער אלא בתחילה דוקא קודם שנזקק אבל משנזקק דכבר הוא טמא רואין וכש\"כ במוחלט דרואין אולי יטהרנו וצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא סבירא להו כלל עיי\"ש באורך בזה וא\"כ שפיר אמרו וכן ברגל דומיא דחתן שנולד לו נגע בתחילה דוקא. ועי\"ל דנקטו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל לאשמעינן דמצורע נוהג צרעתו ברגל ואפי' רגל קדים דמה\"ט אין רואין נגעו במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל ונ\"מ דאם עבר ובא להכהן והראה לו את נגעו ואמר לו טמא אתה שהוא נוהג צרעתו ואפי' ברגל ואע\"ג דרגל קדים יש לדון בדבר דהנה ראיתי במנחת חינוך מ' קס\"ט שכ' בזה\"ל ולשון הרמב\"ם בכמה דינים כ' אין רואים את הנגעים ובכמה דינים כ' לשון פסול אפשר דכל הני דאין רואין הוא דוקא לכתחילה אבל אם בדיעבד ראה וטימא או טיהר מעשיו קיימין ואפשר אף בדיעבד אינו כלום וצ\"ע כעת ונ\"ל כיון דהוא מקרא דאין רואין רק ביום ושאר דינים הכל ילפינן מקרא וכאן לא הוי כמו קדשים שבעינן שנה עליו הכתוב ע\"כ אף בדיעבד אינו מועיל עכ\"ל וא\"כ ה\"נ דילפינן מקרא דוביום הראות בו דיש יום שאי אתה רואה דהיינו חתן ורגל א\"כ אף בדיעבד שראהו הכהן וטימא או טיהר אינו כלום. אולם במ\"ק ד' ז' ב' איתא הך ברייתא דת\"כ וביום הראות בו כו' מכאן אמרו חתן כו' וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופינו את הבית אם ממתינין להו לדבר רשות כש\"כ לדבר מצוה ואמרינן שם מ\"ב אמר אביי משמעות דורשין א\"ב ורבא אמר דבר הרשות א\"ב ואם נימא דלר' יהודה דיליף לה מקרא דוביום דיש יום שא\"א רואה בו הוא לעיכובא דאף בדיעבד אינו מועיל א\"כ איך אמר רבי דא\"צ הרי הוא אומר כו' אם ממתינן לו לדבר הרשות כש\"כ לדבר מצוה והא צריך וצריך דאי מהתם אינו אלא לכתחילה אבל אם בא הכהן וראה את הבית וטמא בטרם פינו את הבית יטמא כל אשר בבית משא\"כ הכא ילפינן לה מקרא דאף בדיעבד אינו כלום אע\"כ דגם לר' יהודה הוא לכתחילה דוקא אבל אם בדיעבד ראה וטימא או טיהר מעשיו קיימין ושפיר א\"ל רבי א\"צ כו' דמהתם שמעינן לה הך דינא. וראיתי להפנים יפות בפ' תזריע עה\"פ וביום הראות בו בשר חי יטמא שכ' שם ע\"ד הת\"כ וביום מלמד שנותנין לו ב' ימים ב' ימים לביתו ב' ימים לכסותו דברי ר' יהודה וז\"ל ונראה דקאי על חג השבועות וקמ\"ל דאף יום שאחר חג השבועות הוא יום הטבוח ותו דשלמי שמחה הנשחטים בחג מצות אכילתן לשני ימים כדאיתא בפסחים דנ\"ט דאכילת שלמים היא מ\"ע לבעלים וקי\"ל דאסור למעט באכילת קדשים לכך נותנין לו ב' ימים עכ\"ל וצ\"ל דדבריו אזלא אליבא דאמר עולא אר\"א פסחים ע' ב' שלמים ששחטן מעי\"ט אינו יוצא בהן משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בשעת שמחה משא\"כ לרבין אר\"א עיי\"ש וא\"כ לדברי הפנים יפות א\"ש מ\"ש וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל דהיינו לפי ערך שלמי שמחה הנשחטין ברגל ואע\"ג דמצות שמחה ליכא בההוא יומא וזה אינו דאורייתא ושפיר הוה דומיא דחתן מיהו דברי הפנים יפות לא נהירין לי כלל. ",
                "לילי שאר כו' צ\"ל שאר לילי כמו שהוא בנדפס וכ\"ה בשבה\"ל השלם סי' רס\"ב בשם היראים והנה רש\"י כ' בסוכה שם ושאר הלילות ל\"צ ריבויי דימים אפי' לילות במשמע כדרבינן גבי סוכה שם מ\"ג א' ודעת רבינו היראים אינו כן אלא כמש\"כ התוס' בפסחים ע\"א א' ד\"ה לרבות בשם הריב\"א דה\"ה לילות אחרות איצטריך רבוי כו' וכ\"כ השם חדש והנה ע\"ד רבינו דמ\"ע בפ\"ע הוא לשמח לוי גר יתום ואלמנה בשלש רגלים וכדעת בה\"ג עיין לעיל סי' רכ\"ז ודלא כהרמב\"ם ודעמי' שלא חשבו ד\"ז למ\"ע בפ\"ע ועפי\"ז יש להבין מנין לנו במצות שמחה ליו\"ט האחרון של חג דיש לשמח לוי גר יתום ואלמנה בשלמא להרמב\"ם ודעמי' י\"ל דכיון דמרבינן יו\"ט האחרו לשמחה ממילא בכלל שמחת הרגל הוא להיות משמח ארבעה אלו ג\"כ דכמו שהוא שמח ברגל כמו כן משמח לוי גר יתום ואלמנה משא\"כ לרבינו הרא\"ם דלא תלי זה בזה דהא חשיב להו למצוה בפ\"ע קשה כנ\"ל וי\"ל אף לדעת רבינו כיון דכתיב והיית אך שמח ילפינן שמחה דשמיני עצרת משמחה דג' רגלים במה מצינו מה התם מצוה לשמח לוי גר יתום ואלמנה אף שמ\"ע כן ומהראש\"ט בהערות וחידושים לסדר מנין המצות לבה\"ג כ' לחדש בדברי ה\"ג שם אות ג' כי הוא יחשוב ראי' חגיגה ושמחה ושמחת לוי גר יתום ואלמנה בשלשת רגלים בשלש שלש מצות דהיינו כל רגל בפ\"ע וא\"כ אלו הד' עשין יחשבו לי\"ב והוא דלא כמש\"כ בהצעה סי' רכ\"ז [ד' עשין] דע\"ד מהראש\"ט שמחת לוי גר יתום ואלמנה עשה א' ואף דשמחה בחג המצות לא כתיבה בהדיא עיין לעיל אות א' לא חש לזה מהראש\"ט אך קשה לי דא\"כ הי' ראוי למנות מצות שמחה ביו\"ט האחרון של חג למצוה מיוחדת דאיכא ריבוייא בפ\"ע דבקרא כתיב ושמחתם שבעת ימים וכ' רחמנא והיית אך שמח לרבות יו\"ט האחרון. והגאון בעל מעה\"ח בסדר משפטים כ' בזה לדעת הרמב\"ם אפשר ליישב עפמש\"כ בעיקר השני שאין למנות כל מה שלמדים באחד מי\"ג מדות או מרבויי דקרא ואפי' מה שבא למשה בקבלה מסיני ולשמוח בש\"ע אין מקרא מפורש רק ריבוי והיית אך שמח ואף לדעת הרמב\"ן שם כ' דלדידן דקי\"ל כרבין ואין שמיני חלוק לשמחה משאר רגלים דנהגא ג\"כ ביום ובלילה לכן אין לחושבו למ\"ע בפ\"ע עיי\"ש וכ\"ז אי חשבינן לשלש רגלים למצוה אחת אבל לפמש\"כ מהראש\"ט לחשוב לדעת בה\"ג ג' רגלים כל רגל ורגל למצוה בפ\"ע א\"כ הו\"ל לחשוב שמחת שמ\"ע למ\"ע בפ\"ע: "
            ],
            [
                "באש גדעה ופסלה והחליף ונטל כו' כצ\"ל ע\"פ הגהות הגר\"א ז\"ל שם בספרי והנה לפמש\"כ הספרי משאה\"כ ופסילי אלהיהם היינו מה שגדעו ופיסלו לשם ע\"ז והחליף וע\"ז אמרה תורה תגדעון ובע\"ז נ\"ב א' למדו מדכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה אלוה דע\"ז של נכרי אסורה מיד ולכאורה ה\"נ דכתיב ופסילי אלהיהם נימא משגדעו ופיסלו לשם ע\"ז נעשה אלוה ואע\"ג דלא נעבדה עדיין נאסר החליפין של אח\"כ ולא כן כ' התוס' בע\"ז מ\"ח א' ד\"ה גדעו דאפי' למ\"ד ע\"ז של נכרי אסורה מיד היינו בדבר תלוש דכתיב פסילי אלהיהם כיון שפסלו נעשה לו אלוה אבל זה שהוא מחובר ואין דעתו שיהי' ע\"ז רק מה שיחליף אין לאוסרו בלא השתחואה עכ\"ל וקשה דהא גבי מחובר נמי כתיב פסילי אלהיהם כהספרי דהכא ויש לומר דשאני הכא דאא\"ל פסילי אלהיהם משפסלו נעשה אלוה ותגדעון דהא אין עיקרו נאסר וע\"כ מה שאמר הכתוב תגדעון היינו אח\"כ כשיחליף וא\"כ מסתברא דהיינו ג\"כ כשיתקיים מחשבתו שחשב לעבוד בגידולין שיגדלו מעתם וכן עשה שהשתחוה ע\"ז אמר הכתוב תגדעון משא\"כ בדבר תלוש דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש דר\"ל משפסלו נעשה אלוה ותשרפון באש. ומש\"כ כאן בלשון הספרי לא החליף אלא העמיד תחתיה ע\"ז כו'. משמע דאגדעה ופסלה קאי דכשהחליף נוטל מה שהחליף ואם לא החליף אלא העמיד תחתיה ע\"ז מצוה לסולקה ומותר שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וא\"ש דמשמעות הספרי דכ\"ז שלא נטלה אסורה מן התורה דדריש לי' מקרא ואילו התוס' בע\"ז מ\"ז ב' ד\"ה ה\"ג כ' כל זמן שלא נטלה איסורא דרבנן איכא עיי\"ש וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ח מהל' ע\"ז ה\"ד דשאני הכא דגדעו ופיסלו לשם ע\"ז ומש\"ה כי העמיד תחתיה ע\"ז אח\"כ כ\"ז שלא נטלה אסורה מן התורה ועיין בספר תורת חיים למס' ע\"ז דמ\"ח שהביא שם דברי הספרי [וט\"ס יש שם בהעתקת הספרי] ופי' דברי הספרי דהא דקתני העמיד תחתיה ע\"ז כשנטעה תחילה להעמיד ע\"ז תחתיה איירי ולכך כל זמן שהוא שם אסורה דהו\"ל משמשי ע\"ז דאסורה מדאורייתא אבל אם העמיד תחתיה ע\"ז וחזר הנכרי ונטלה משם ואין דעתו להחזירה נמצא שנתבטלה ע\"ז וקי\"ל ע\"ז שנתבטלה נתבטלה משמשיה עיי\"ש ולפ\"ד לא גרסינן בספרי הנך ג' תיבות לא החליף אלא וכן מחקם הגר\"א שם אבל בדברי רבינו שכ' בלשון הספרי מנוה לסולקה דמשמעותו שמצוה על הישראל לסולקה משם אין לומר כדברי הת\"ח דהא ביטול הישראל לא מהני כמש\"ש אם לא דנימא דצ\"ל מְצַוֶה וכע\"ז מ\"ג א' בעובדא דר\"א הקפר דהיינו שמצוה לנכרי לסולקה משם לגמרי ודו\"ק. ",
                "שלא ט\"ס וצ\"ל אלא ומשכ\"ר יכול לשבח פי' לא לשבח ולא לגנאי כוונתו לבאר דברי הברייתא דע\"ז מ\"ו א' שאמרו יכול לשבח דבאמת כוונת הברייתא יכול עד כאן לא אמרינן דמכנין אלא כשהיה שם ע\"ז נקרא לשבח וכנה לה שם להסיר השם של שבח ותו לא וזהו כוונתם ג\"כ במ\"ש אח\"כ יכול לא לשבח ולא לגנאי דר\"ל יכול בהשם שנותנין לה עתה הוא לא לשבח ולא לגנאי ת\"ל כו' ומה שאמרו בגמרא לשבח ס\"ד אלא יכול כו' אינו מגיה הברייתא כמש\"כ התוס' בב\"ק מ\"ט ב' ובכ\"ד אלא שפי' בגמרא כוונת הברייתא היאך יתפרש יכול לשבח והוא מבואר בדברי רבינו שכ' יכול לשבח פי' לא לשבח ולא לגנאי ובנדפס יש ט\"ס וחסר תיבת אלא קודם לכנות לה שם וכן חסר תיבת אלא אחר לשבת ס\"ד. ",
                "פסוק זה הוא בדברים ז' כ\"ה, ויש לדקדק למה לא הביא רבינו מן הקודם שם ז' ה' ופסיליהם תשרפון באש וי\"ל דהתם מיירי לשרוף את המחוברת דמינה מיירי לעיל מיני' ואשיריהם תגדעון ועז\"א דפסילי האשירה תשרפון באש מש\"ה מייתי רבינו קרא אחרינא ועיין ע\"ז מ\"ה ב' רש\"י ד\"ה שריפה בעי שכ' כדברי רבינו ועוד כתיב אחרינא פסילי אלהיהם תשרפון. ודע דרבינו כ' לגדע ולשרוף ע\"ז התלושה וכן לגדע ולשרש ע\"ז מחוברת אולם לשון הבה\"ג בס' מנין המצות לשרוף ולגדע ע\"ז ומהראש\"ט בהעתקתו חלקם לב' עשין וכ' בסי' קכ\"ה לשרוף צורות אלילים ובסי' קכ\"ו לגדע אשרות אלילים עכ\"ל וכאילו לשרוף הוא בע\"ז התלושה ולגדע הוא בע\"ז המחוברת ודברי רבינו היראים אינו כן אלא דלגדע ולשרוף הוא בתלושה וה\"ה דשניהם במחוברת וידוע דרבינו אמנין בה\"ג קאי ועיין בהצעה: "
            ],
            [
                "למצוה בנדפס הגי' למנות, והנה משכ\"ר בראש \"נר שבת ונר חנוכה\" הוא לשון הבה\"ג במנין העשין שלו וע\"ז ביאר רבינו דעת הגאון דלא מנה אלא נר שבת ואגב שיטפא כלל עמה נר חנוכה והוא דלא כהרמב\"ם בסה\"מ ששפך סוללה על הבה\"ג שמנה נר חנוכה במנין התרי\"ג וכמה דיו נשתפכו בזה לתרץ דעת הבה\"ג ורבינו ריפה אותו על נקלה. ",
                "לכבוד שבת ואסמכוה אקרא כו', עיין באו\"ז הל' ע\"ש סי' י\"א שהביא שם פר\"ח עמ\"ש בגמרא ל\"ד א' מה\"מ דפר\"ח מנלן דצריך הדלקת נר בשבת שנאמר וידעת כו' וא\"כ רבינו הביא פי' הגמרא על המשנה שהוא ראשית המקור למצות הדלקת נר בשבת ולא הביא הך דשבת כ\"ה ב' שאמרו שם מפסוק ותזנח משלום נפשי אמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת ובתדא\"ז פט\"ז ותזנח משלום נפשי ראב\"י אומר זו הדלקת הנר בשבת. ועיין פרש\"י שבת כ\"ה ב' ד\"ה הדלקת נר בשבת שפי' ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ועיי\"ש בהגהת הב\"ח גי' ס\"א וכ\"ה באו\"ז שם בשם פרש\"י שהולך ונכשל ואוכל באפילה ולכאורה לפי זה אם היתה מודלקת ועומדת הרי יש כאן שלום ביתו וא\"צ לכבות ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת וכדעת רבינו משולם שבמרדכי ותוס' שבת כ\"ה ב' ד\"ה חובה אולם לפמש\"כ רבינו דהוא מדכתיב וכבדתו דלהדליק נר בשבת הוא לכבוד שבת נראה דס\"ל כרבו ר\"ת בתוס' שם שאם הי' הנר מודלק ועומד צריך לכבות ולחזור ולהדליק שיהא ניכר שעושה לכבוד שבת ונ\"ל דזהו כוונת רא\"ג ריש שאי' ס\"ג וקכ\"ב שאמר דמחייבין דבית ישראל לאדלוקי שרגא ליקרא דשבתא דר\"ל למש\"כ וכבדתו והוא כבוד ויקרא ועיין לעיל סי' תי\"ב אות א' מש\"ש. והרב הגאון רא\"ד שליט\"א כ' ע\"ד רבינו, ק\"ל דבשבת קי\"ג א' דרשינן וכבדתו שלא יהא מלבושך ש\"ש כמלבושך של חול ושם קי\"ט א' נחלקו רב ושמואל בפי' וכבדתו אם להקדים או לאחר ולפה\"נ דשניהם שווין בזה וכדאמר שם ר\"פ לבני ר\"פ בר אבא וכ\"ה בשו\"ע או\"ח סי' רפ\"ח ס\"ז שלפי העונג לו כן יעשה ומ\"ט ל\"א כפשיטו גם לענין הדלקת הנר עכ\"ל ואיני רואה בזה שום קושיא דהדלקת הנר היא משנה מפורשת דהתנן על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר וע\"ד רבינו הוא מן וכבדתו וא\"כ אין מן הצורך לאמוראי בגמרא לדרוש ע\"ז פסוק וכבדתו שאין בדרשתם שום חידוש דין משא\"כ במלבושים או בזמן האכילה שפיר חידשו ד\"ז דגם דברים אלו בכלל כיבוד שבת ובאמת כיבוד זה דהדלקת הנר לכבוד שבת נעלה יותר מכל יתר הכיבודים עד שנכנס במנין המצות לדעת רבינו ובה\"ג וכן הוא מפורש במדרש תנחומא פ' נח סי' א' על שלשה כו' ושלשתן מן התורה נדה דכתיב כו' חלה כו' הדלקת הנר דכתיב וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת אולם רבינו מייתי לה מסיפא דקרא דוקראת לשבת עונג דכתיב וכבדתו וע\"ד הרמז \"וכבדתו\" בגימטריא \"להדליק בו נר\" עם הכולל. ",
                "הדליקו את הנר. בירושלמי ע\"ז המשנה אמרו תני רשבג\"א הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעמי הארץ כו' לא צריכא דלא הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן הדליקו ארחב\"א מתוך שאתה מחמיר עליו בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בחמורה. ע\"כ ופי' הק\"ע בזה\"ל ה\"ג לא צורכה דלא הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן אר\"ח כו' וה\"פ לא צ\"ל אלא הדליקו תחילה שהוא איסור דאורייתא אם יעשה כן בשבת ואח\"כ עישרתן ועירבתן שהם איסור דרבנן עכ\"ל ועפי\"ז תמה בספר אשי ישראל למס' שבת דל\"ה ב' על שיטת הבה\"ג בהל' חנוכה סי' ט' דס\"ל דהדלקת הנר הוי כקבלת שבת א\"כ בלא\"ה מוכרח להקדים אף דרבנן קודם הדלקה וחידוש בעיניו על הפוסקים שהשיגו על בה\"ג מדוע לא זכרו הירושלמי ולענ\"ד פי' הק\"ע לא נהירא חדא שהגיה בדברי הירושלמי ועוד מאי שייטא ברייתא דרשב\"ג מקודם ע\"כ הנראה לפרש דכוונת הירושלמי להקשות על משנתינו למ\"ל להזהיר בתוך ביתו ע\"ש עם חשיכה על הג' דברים מ\"ש מהך דתני רשב\"ג הלכות הקדש וחטאות והכשרות דהן הן גופי הלכות ונמסרו לעמי הארץ וע\"ז תירצו ל\"צ דלא הדליקו את הנר פי' דעכצ\"ל הדליקו את הנר כשרואה עם חשיכה שאינם מדליקין את הנר ואז זמן ההדלקה וע\"כ צריך להזהירם ע\"ז ואח\"כ אמרו בירושלמי עישרתם ועירבתם הדליקו ר\"ל הא במשנה תני הנך שלשה ובשלמא בהדליקו שפיר מצית למימר כדקאמרת אבל עישרתם ועירבתם קשה מ\"ש מהא דתני רשב\"ג ולמה צריך לשואלן עלייהו ועז\"א ר\"ח בר אבא מתוך שאתה מחמיר עליו בקלה אף הוא מחמיר ע\"ע בחמורה ולפי פי' זה לק\"ט על הבה\"ג מן הירושלמי ושפיר לא זכרוהו הפוסקים. "
            ],
            [
                "בפ' משפטים צ\"ל בפ' ואלה הדברים וכ\"ה בנדפס ועיין מש\"כ בהקדמתי לעמוד הראשון הוא עמוד עריות ע\"ד רבינו אלה שהוא דלא כמש\"כ מהראש\"ט בהגהותיו לבה\"ג במנין המצות עשין קמ\"ג שכ' שם הבה\"ג צדוק הדין וע\"ז כ' שם מהראש\"ט אות ל\"ז וז\"ל סמ\"ג מנאה בעשין י\"ז ופירשה להצדיק דינו של השי\"ת מפסוק וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר וגו' עכ\"ל דלדברי רבינו היראים ביאור צדוק הדין שכ' הבה\"ג פי' שיעשה הדיין צדקה בדין והוא מדכתיב ושפטתם צדק ובסנהדרין ז' ב' אר\"ל ושפטתם צדק צדק את הדין ואח\"כ חתכהו ועיי\"ש בח\"א שפי' דמתחלת הדין קאמר צדק את הדין לעשות פשרה ואח\"כ בסוף הדין חתכהו כדאמר לעיל דמשתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה א\"א רשאי לומר להן צאו ובצעו וע\"ד רבינו י\"ל שזהו כוונת ר\"ל צדק את הדין שיעשה הדיין צדקה בדין כיצד כו' כדמפרש רבינו ואח\"כ דהיינו אחרי כלות הזמן חתכהו פי' שיראה הדיין שיתקיים הדין אולם לפי גירסת הע\"י צדק את הדין בלבך ואח\"כ חתכהו וכ\"ה ברמב\"ם פכ\"א מהל' סנהדרין ה\"ט אי אפשר לומר כן וגם לא כפי' הח\"א ועיין הגרש\"ש מש\"כ בזה. ",
                "אדם. ט\"ס וצ\"ל הדיין: "
            ],
            [
                "אלא היה תמים. דעת רבינו כבה\"ג במנין המצות עשין קמ\"ד להיות תמים וכ\"כ הרמב\"ן מצוה ח' ועיי\"ש שכ' והמצוה הזאת נצטווה א\"א כאשר בא לכרות לו ברית לתת לו זרע אמר התהלך לפני והיה תמים כו' ולדבריו יקשה מה שראיתי מקשים דא\"כ הרי נאמרה לב\"נ ונשנית בסיני והיה ראוי שלד\"ה יהיה ב\"נ מוזהר עיין סנהדרין נ\"ו ב' אבל לפמ\"ש בנדרים ל\"א ב' ול\"ב א' ולא נקרא תמים אלא ע\"ש מילה שנאמר התהלך לפני והיה תמים א\"כ לא נאמרה מצוה זו לב\"נ וזהו דעת רבינו ולפמש\"ש ל\"ב א' אמר ר' הושעיא כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכתיב והיית לאב המון גוים נראה דלפי\"ז נדרש והיה תמים כמו שכ' הרמב\"ן וצ\"ל לפי\"ז במקרא שלפנינו תמים תהיה עם ה\"א יפרש ר' הושעיא כמש\"כ רבינו ותניא כו' והוא מהספרי תמים פי' כשאתה תם תהיה עם ה\"א פי' חלקך עם ה\"א וז\"ל המדרש שוח\"ט ריש מ' קי\"ט הקב\"ה לא ביקש מאברהם אלא שיהי' תמים שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכן אמר משה לישראל תמים תהיה וגו' ונראה משם כד' הרמב\"ן: "
            ],
            [
                "הארון. בנדפס ד' זאלקווא הגירסא היתד ולפי\"ז משכ\"ש אח\"כ וצוה הקב\"ה שינהגו בו קדושה וטהרה ט\"ס הוא וכצ\"ל שינהגו בקדושה וטהרה והרמב\"ם ספ\"ו מהל' מלכים כ' ובין שיש עמהם ארון ובין שאין עמהם ארון כך הם עושין תמיד שנאמר והיה מחניך קדוש ורבינו סיים וכ' כי ה\"א מתהלך בקרב מחניך זה מחנה ארון ונראה שלקח זה ממה ששנינו בסוטה מ\"ב א' עה\"פ כי ה\"א ההולך עמכם להלחם לכם [דברים כ' ד'] זה מחנה הארון אבל ל\"מ לרבותינו שידרשו כן ע\"ז הפסוק שלפנינו ובסוטה ג' ב' אר\"ח בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר כי ה\"א מתהלך בקרב מחניך. והנה הרמב\"ם חשב ב' מ\"ע והיינו ויד תהיה לך להכין בשעת מלחמה דרך מחוץ למחנה שיצאו העם לעשות שם צרכיהם ומ\"ע השנייה ויתד תהיה לך כו' כמש\"כ בסה\"מ עשין קצ\"ב קצ\"ג וכ\"כ החינוך מ' תקס\"ו תקס\"ז אולם הסמ\"ג עשין קי\"ט חשב שניהם למ\"ע אחת וכ\"ה דעת רבינו וה\"ג והר\"ש בן גבירול באזהרותיו והקליר במוסף יום א' דשבועות ועיין בארצה\"ח אר\"י סוף סי' ב', והנה החינוך שם כ' דמצוה זו נוהגת בזה\"ב בזכרים כי הם הנלחמים ולא הנקבות וכ' עליו במנחת חינוך שם וז\"ל באמת במלחמת מצוה ג\"כ נוהג העשין הללו ובמלחמת מצוה הכל יוצאים אפי' כלה א\"כ נוהג בנשים ג\"כ עכ\"ל ולפמש\"כ הגרש\"ש סוטה מ\"ד ב' עמש\"ש וכלה מחופתה דאינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה ותו לא א\"כ א\"ש דברי החינוך דהרי הכתוב אומר ויתד תהיה לך על אזניך ואמרו בספרי הביאו רבינו כאן אין אזניך אלא מקום זיינך דהיינו כלי מלחמה ואשה לאו בת מלחמה היא כמו שאמרו במדרש משלי פל\"א עה\"פ ידיה שלחה בכישור וגו' זו יעל שלא הרגה בכלי זיין אלא ביתד בכח ידיה ומפני מה לא הרגה בכלי זיין לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה ופי' שם המפרש ז\"א דמשום לא יהיה כלי גבר על אשה לא נמצא בביתה כלי זיין והוא דלא כמש\"כ בס' תו\"א שבחי הגר\"ז פי\"א בביאור התרגום יונתן שופטים ה' כ\"ז שהתרגום מבאר למה לקחה יתד ולא לקחה חרב מפני שלא רצתה לעבור על הלאו לא יהיה כלי גבר וגו' עיי\"ש ועיין בקונטרס דבר מצוה מ\"ע קפ\"ז. ח'. ט' מש\"כ שם הגאון רמ\"י זצ\"ל בפי' וכלה מחופתה: "
            ],
            [
                "לשמוע דכתיב כו' רבינו אזיל בשיטת הבה\"ג שחלק מצות הקהל לשנים דבפרשיות כ' פרשת הקהל ובסדר מנין המצות עשין קס\"ב כתב מצות הקהל וכ\"כ רבינו לעיל סי' רס\"ו קריאת המלך ובסי' זה שיבואו כולם לשמוע ודלא כהרמב\"ם והחינוך והסמ\"ג שחשבוה לאחת, וראיתי בקונטרס זכר למקדש פ\"א אות ב' שכ' ובלי ספק כופין את כל אחד מישראל שאינו רוצה לבוא כמו על כל מ\"ע כתובות פ\"ו א' עכ\"ל ואני מסתפק בזה דע\"כ לא מצינו שם דכופין כ\"א על מ\"ע דעשויתה גמר מצוה כפריעת בע\"ח וישיבת סוכה ונטילת לולב ועשה סוכה שאמרו שם פי' עשה סוכה ושב שם דאילו לעשות סוכה בלא ישיבה מאי אהני לן עשייתה וכ\"כ לולב ואינו עושה שאמרו שם ע\"כ דר\"ל שכופין אותו לנטילת לולב וכי\"ב בכל המ\"ע שתלויין קיומם במעשה משא\"כ הכא דאף שילך למקום הקריאה אם לא ישמע למשמע אזניו עדיין לא קיים המ\"ע דהעשה הוא שיבואו כולן לשמוע ובכה\"ג אפשר דגם על התחלת ההליכה אין כופין דבההליכה אינו מקיים המצוה כלום עד שישמע ועל השמועה א\"א לכוף כמובן ועיין בסמוך. ",
                "אנשים באים לשמוע כו' לפנינו אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע וכן הוא בנדפס אבל במס' סופרים פי\"ח ה\"ו אמרו אנשים באים לשמוע נשים כדי לקבל שכר פסיעות ועיי\"ש בביאור מקרא סופרים למהריא\"ל שכ' לחלק ההיא דהתם ממצות הקהל אולם במחזור ויטרי הובא המס' סופרים בזה\"ל אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע כדי לקבל שכר פסיעות טף כו' ובקונטרס זכר למקדש פ\"א אות ה' כ' על הך דמס' סופרים נוסחא שלפנינו בזה\"ל נוסחא זו אינה נובנת לי כל עיקר עכ\"ל והנראה לי בפירושה דבאמת נשים באות לשמוע אולם גם טפם מביאין עמהם ובכלל והטף הוה ג\"כ קטני קטנים כמש\"כ בס' אור החיים פרשת וילך פסוק י\"ג ובודאי כרוכים המה לאמותיהם ומחמתם הנשים המטפלות בהטף שלהן אינן יכולות לשמוע קריאת המלך וא\"כ אותן הנשים נכללות במ\"ש במשנה י\"ד פ\"ה דאבות, ד' מדות בהולכי בהמ\"ד, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו דהיינו שכר פסיעות כסוטה כ\"ב א' ושפיר אמרו במ\"ס נשים כדי לקבל שכר פסיעות דבודאי המה אנוסים שאינן יכולות לשמוע הקריאה אלא כדי לקבל שכר פסיעות ולפמש\"כ במחז\"ו יותר נכון דתרתי איתנהו בנשים יש נשים שאינן מטפלות בהטף שלהם ועליהם השכר של שמיעתן וע\"ז אמרו נשים באות לשמוע ויש נשים שמטפלות בהטף שלהן ואינן יכולות לשמוע ועליהן אמרו כדי. לקבל שכר פסיעות כדין הולך לבהמ\"ד ואינו עושה דהיינו שאינו שומע דשכר הליכה בידו. והנה בס' יראים הנדפס העתיק טף למה באים להכפיל שכר מביאיהם ופי' להכפיל נראה לפרש עפ\"י מ\"ש בברכות ו' ב' אמר אביי אגרא דכלה דוחקא וא\"כ ע\"י הטף נעשה דוחק גדול ומקבלים מביאיהם שכר כפול הא' עבור הבאתם את הטף והב' דעי\"ז הדוחק נתרבה ונתרבה שכר עצמם כדין אגרא דכלה דוחקא וראיתי מזה בהגהות שס\"ח ד' ווילנא למ\"ס להגאון ר' גדליהו ליפשיץ ע\"ש מחו' ר' וואלף איגר עיי\"ש ועפי\"ז יש לפרש כדי לקבל שכר פסיעות דמ\"ס על אנשים ונשים עפ\"י מ\"ש בברכות שם אר\"ז אגרא דפרקא רהטא עיי\"ש בפרש\"י ותבין: "
            ],
            [
                "כי קדוש אני זה שמן. לפמשכ\"ר כאן נראה דנקטו בברייתא אותו פסוק דויקרא י\"א מ\"ד ומ\"ש אני ה\"א זו ברכה עכצ\"ל דהוא רישא דקרא דכתיב שם אני ה\"א וביראים הנדפס איתא כי קדוש זה שמן הטוב ועיין במעי\"ט ס\"פ אלו דברים. ",
                "רבינו לא הביא כאן ראיה מחולין ק\"ו א' דמשם ראי' ברורה שמים ראשונים דרבנן ועיי\"ש ק\"ה א' תוד\"ה מים וכדברי רבינו כ\"כ בבדק הבית שבתהה\"א ריש בית הששי ועיי\"ש במשמרת הבית ונראה מדברי רבינו שמפרש זו ברכה דר\"ל בהמ\"ז שמברכים אחר האכילה דלא כתהר\"י שפי' זו ברכה כלומר זו שמברכים על מים ראשונים דלתהר\"י הו\"ל לרבינו להוכיח דע\"כ אסמכתא היא דברכה אמים הראשונים מן התורה לא אשכחן. ",
                "סדומית וברייתא זו תשובתו כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ובשבה\"ל השלם סי' קמ\"ט הביא ד' היראים ועיי\"ש שכ' לחלק הא דקאמר חובה ואין טעונין ברכה היינו לשאר מסובין כו' ומה שמשמע התם שטעונין ברכה היינו למברך עצמו לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה ועיין הע\"ש שאי' נ\"ד אות י\"א, ובשו\"ת הראבי\"ה סי' קנ\"א כ' ושמעתי מרבותי שצריך לברך על מים אחרונים כו' ונראה שכיון להרר\"א ממיץ שהי' רבו שכ' שם כלשון היראים ממש עיי\"ש שהשיג ע\"ז וז\"ל ואין נ\"ל הלוי דאי מגזה\"כ דאסמכתא א\"כ אשמן נמי יברך אלא בין על שמן שאינו כ\"א להעביר הזוהמא ובין על מים אחרונים שהם משום סכנה לא יברך וקרא אסמכתא בעלמא הוא עכ\"ל והרב הגאון רא\"ד שליט\"א כ' ק\"ל לדעת רבינו מחולין פ\"ז א' שאמרו כוס של ברכה שוה מ' זהובים ואס\"ד שצריך לברך על מים אחרונים ולפמש\"כ השבה\"ל דהמברך לבד הוא שחייב במים אחרונים א\"כ הו\"ל חמשים זהובים ומצאתי בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' פ\"ה שהעיר ג\"כ בזה עיי\"ש ועיין הע\"ש שאילתא קמ\"ו אות א', וראיתי לרבינו ירוחם נט\"ז ח\"ו שכ' וז\"ל וי\"א שאין לברך עליהם כלל הילכך לא יטול ולא יברך כלל וכן עיקר עכ\"ל ונ\"ל דט\"ס שם וכצ\"ל הלכך יטול כו'. ועיין בזוה\"ק פ' תרומה קנ\"ד ב' שכ' שם חובה אינון ובאתר דחובה שריין ואיהו חיובא על בר נש למיהב לי' חולקא דא ועל דא לא אצטריך לברכא כלל דהא ברכה לאו איהי בההוא סטרא עכ\"ל והוא דלא כדעת רבינו היראים: "
            ],
            [
                "על המלך מוטלת. לא כן כ' התינוך סוף פ' כי תצא שכ' שם גם על כל יחיד מישראל מוטל החיוב להרגם ולאבדם. מן העולם והסמ\"ג ל\"ת רכ\"ו סובר כדעת היראים שהמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל ולכן כ' שם מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ כו' ור\"ל דבזה\"ז אינה נוהגת מצוה זו שאין לנו מלך ישראל שיהיה מצווה בזה ודלא כהגאון בס' מעה\"ח שכ' בטעם הסמ\"ג ומצוה זו אינה מוטלת עלינו אלא בהיותינו שרויים על אדמתינו בהשקט ובטח ואין מחריד מפחד אויב עכ\"ל דבאמת טעמו של הסמ\"ג הוא כמש\"כ היראים ונעלם מבעל מעין החכמה דברי היראים: "
            ],
            [
                "בשו\"ת הראבי\"ה סי' קנ\"ד כ' שיש לתמוה למה לא יברך בשריפתן כיון שמצוה מן התורה לשורפו ולא דמי לשא\"ד שמעבירין מן העולם רק משום תקלה ומיהו לא מצינו ברכה עליו עכ\"ל וכבר תירצו ע\"ז הראשונים עיין תשו' הר\"ר יוסף בן פלאט שבאבודרהם שכ' שם וכן שריפת נותר מצוה הבאה בעבירה היא לא תותירו והנותר ממנו אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה עכ\"ל וראיתי בס' מנחת חינוך ריש מצוה קמ\"ג שכ' דמצוה זו נוהגת בכל אדם ומוטל על כל ישראל ומי שרואה נותר מצוה עליו לשורפו כמו חמץ דמבואר בש\"ס [ב\"ק צ\"ח ב'] דכל בנ\"י מצווים עליו לבערו כנ\"ב עכ\"ל אולם בתפארת ירושלים למס' תמורה פ\"ז אות י\"ז כ' וז\"ל רק גבי חמץ איתא דהכל מצווים לבערו והוא משום דלא ניתי לבל יראה עכ\"ל וא\"כ גבי נותר על הבעלים עיקר המצוה. והנה רבינו כאן לא הביא כ\"א מצות שריפת נותר באש ולפלא שלא כ' מצות שריפת בשר קודש שנטמא כדכתיב בפ' צו [ז' י\"ט] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ולגופי' אצטריך כדאיתא בפסחים פ\"ב ב' דסד\"א דלא ליבעי שריפה ותסגי ליה בקבורה עיי\"ש והרמב\"ם עשין צ' מנאו וכן החינוך מ' קמ\"ו והסמ\"ג עשין ר\"ז ר\"ח עיי\"ש. עוד קשה לי עמשכ\"ר וכולם אינן נשרפין אלא בקדש כדתניא כו' מאי וכולם הלא לא אמר רבינו כי אם דבר אחד שריפת נותר אלא דנותר הוא בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ועכ\"פ שם נותר אחד הוא ולא שייך ע\"ז תיבת וכולם וגם הך דר\"ש לא על שריפת נותר בלבד אמר והנראה לי מזה דבאמת חסרון הניכר יש בדברי רבינו היראים ואחר מש\"כ וכתיב בצו את אהרן גבי שלמים והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף צ\"ל \"וכן בשר קודש שנטמא דכתיב שם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ותניא בת\"כ אין לי אלא נותר מניין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא חוץ לקלעים ולהלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו והניתנים למטה שנתנם למעלה כו' ת\"ל לא יאכל כי קדש הוא כל שהוא קדש טעון שריפה\" וכולם אינם נשרפים אלא בקדש כדתניא כו' והשתא אתי שפיר וכ\"כ הסמ\"ג עיי\"ש שכ' הסמ\"ג בלשון הת\"כ והלן והיוצא ושנטמא ושנשחט כו' ולפנינו ליתא ושנטמא דמפורש בפסוק ובפסחים פ\"ב א' אמרו בשלמא נטמא גלי רחמנא בקדשים קלים כ\"ש בקדשי קדשים ס\"א וה\"ה בקדשי קדשים עיי\"ש בתוד\"ה בשלמא בסה\"ע. ",
                "ואין לי כו' עד ששריפתן בקדש חסר בנדפס, והנה לשון הברייתא שלפנינו בפסחים שם ת\"ל וכל בקדש באש תשרף ועיי\"ש במהרש\"ל וכ\"ה לשון הת\"כ ויקרא ו' כ\"ג אבל גי' רבינו היראים ת\"ל בקדש באש תשרף ונראה מזה כמש\"כ הקרבן אהרן להת\"כ שם בפי' הב' דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא\"כ הבית מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו\"ל כאילו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלומר כל מה שהוא קודש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ\"ל והשעה\"מ בפי\"ט מהל' פסוה\"מ ה\"א ייחס גם להרמב\"ם כפי' הב' שכ' הק\"א עיי\"ש. ",
                "היכן בקדש כו' מדברי רבינו נראה דס\"ל כפרש\"י פסחים מ\"ט א' במשנה ד\"ה וא\"ל חוזר ושורפו כו' ודלא כתוס' שם ד\"ה ושורפו דמה\"ת יכול לשורפה בכ\"מ שירצה ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו קדשי קדשים שהרי הרב אומר כאן וקבעו להן חכמים היכן בקודש דתנן בפסחים כו' נטמא שלם כו' שורפין אותו לפני הבירה כו' דבפסח קאי שהוא קדשים קלים ועז\"א חכמים דלפני הבירה היינו בקדש שאמר הכתוב, ולשון הנדפס משונה דאחר שהביא שם דברי ריב\"ח כדי לביישן אמר בזה\"ל תקנו לשרוף בקדש שנראה מזה הלשון דתקנת חכמים הוא לשרוף בקדש אבל כאן בהכת\"י איתא בזה\"ל כדי לביישן פי' תקנו לשרוף בקדש במקום גלוי כדי לביישן ותקנת חכמים הוא על מקום גלוי וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהל' ק\"פ ה\"ג נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה בפני הכל כדי לביישן עד שיזהרו בו. ובפני הכל שכ' הרמב\"ם היינו במקום גלוי שכ' היראים. ",
                "כל המקדש כולו קרוי בירה. לשון הירושלמי פ\"ז דפסחים ה\"ח ר\"ל אמר כל הר הבית קרוי בירה ובזבחים ק\"ד ב' ר\"ל אמר כל הבית כולו קרוי בירה וכן העתיקו התוס' פסחים מ\"ט א' ד\"ה לפני, ודע דתיבת אל שכ' רבינו כאן ט\"ס וכצ\"ל שנאמר הבירה אשר הכינותי ויש לדקדק על שלא הביאו מהמוקדם דה\"א כ\"ט א' כי לא לאדם הבירה כי לה' אלהים: "
            ],
            [
                "ואינו בכלל לך, עיין בתוס' פסחים ד' ב' ד\"ה מדאורייתא שכ' ואור\"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני ג' מדאורייתא א\"צ עכ\"ל וז\"ל הגמי\"י רפ\"ב מהל' חמץ ופי' ר\"ת דביטול מועיל מדקאמר שלך א\"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע\"ג דאמרינן בנדרים דאין הפקר פחות מג' ההוא מדרבנן כריב\"ל דפליג אדר' יוחנן בסוף אין בין המודר ואמר דבר תורה דאפי' באחד הוי הפקר וטעמא דאמר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה וב' מעידים והא מילתא לא שייכא הכא בחמץ ורא\"ם פי' כר\"ת עכ\"ל והסמ\"ג עשין ל\"ט הביא דברי רבינו יצחק שבתוס' ומהרש\"ל שם בביאוריו כ' וז\"ל ואור\"י דבטול כו' פי' דין ביטול לא ילפינן מתשביתו ואינו קשה לר\"ע כלל אלא מסברא ילפינן ואינו קשה א\"כ למאי הצריכה תורה ביעור בביטול בעלמא לסגי די\"ל היכא דאיתא בעין אינו יוצא מצות ביעור בביטול אע\"פ שמיד אחר ביטול יצא ידי עונש בל יראה ובל ימצא מ\"מ עשה של תשביתו לא קיים כן נראה לפסק הלכה עכ\"ל ובביאור בגדי ישע להמרדכי פ\"א דפסחים אות ח' הביא ד' מהרש\"ל עיי\"ש בדבריו. והנה מדברי רבינו היראים נראה דס\"ל דכשמבטלו ומפקירו דאינו תו בכלל לך קיים גם מ\"ע של תשביתו שהרי הרב אומר כאן דכיון דהפקירו קיים ביעור דילפינן כו' ור\"ל דילפינן שאור דהשבתה משאור דראיה בגז\"ש והו\"ל כאילו כתיב לך גבי השבתה כמש\"כ הש\"א ס\"ס ע\"ח והנו\"ב מ\"ק חאו\"ח סי' כ' ודברי רבינו הוא תנא דמסייע לדבריהם ופי' רבינו דמאחר דבאותו פסוק של ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם נפק\"ל מגז\"ש דדוקא שאור שלך א\"כ ה\"ק רחמנא תשביתו שאור דהיינו באופן שלא יהיה שאור בעולם אם הוא שלך וה\"נ תשביתו שאור שלא יהיה שלך אע\"ג דעדיין הוא שאור כמו שהיה אלא דמפקיעו מרשותו ומבטלו ומפקירו דאינו בכלל לך. דאין לומר דכוונת רבינו דכיון דהפקירו לא עבר במ\"ע דתשביתו דאינו בכלל לך אבל מ\"מ אין בו קיום מ\"ע דתשביתו כיון שכבר ביטלו לא קאי עליה בעשה של תשביתו וכדברי המק\"ח להל' פסח ריש סי' תל\"א ז\"א דהא רבינו חשיב כאן המ\"ע של תשביתו שאור מבתיכם ועז\"א צוה הב\"ה לבער חמץ בי\"ד בניסן כו' ועז\"א אח\"כ וביעור היינו שמבטלו ומפקירו ומוציאו מרשותו כו' וסיים אח\"כ דכיון דהפקירו קיים ביעור וע\"כ דר\"ל ביעור דאמר רחמנא תשביתו שאור מבתיכם וע\"כ דעת רבינו דלא כפרש\"י דיליף לי' מדכתיב תשביתו דהיינו ביטול בלב דא\"כ לא הו\"ל לסיים דכיון דהפקירו כו' עד ואינו בכלל לך אלא ע\"כ כמו שכתבתי דס\"ל לרבינו דתשביתו פי' שנים במשמע או להשבית השאור מן העולם או לעשות פעולה שלא יהיה שלך ובנדפס חסר כל מה שכ' רבינו כאן וביעור היינו כו' כל הענין. ומה שהקשו התוס' דפסחים ד\"ד ב' לפרש\"י וז\"ל ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול עכ\"ל כבר יישב פרש\"י באו\"ז הל' פסחים סי' רנ\"ו בפי' הפייט לשה\"ג להר\"ר שמואל מפלייש זצ\"ל וז\"ל ומורי רבינו הקדוש זצ\"ל מיישב פי' רבינו דתשביתו משמע ב' לשונות, משמע כשיגיע \"אך\" שזהו חצי היום תשביתו תבערו ומשמע כשיגיע שעה א\"ך יהא מושבת כו' עכ\"ל ובס' פני משה למס' פסחים ד\"ד ב' כ' דכוונת רש\"י דלישנא דתשביתו הוא בכ\"ד שיכול להשבית או בביעור או בביטול ובזה מדויק לשון רש\"י היטב מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו (פי' וע\"כ נפק\"ל דיכול להשבית או בביעור או בביטול) וע\"ז מבאר רש\"י יותר דהשבתה דלב הוי השבתה פי' דע\"כ נוכל לומר דג\"ז נכלל בהאי דקאמר רחמנא תשביתו ודלא כהתוס' שהעתיקו לשון רש\"י בלישנא אחרינא אלמא השבתה בלב היא וע\"כ שפיר הקשו הרי השבתה הוא הבערה עכ\"ד וזהו דעת רבינו אלא שהוסיף לפרש דענין הביטול הוא שאינו בכלל לך ומאחר דמהגז\"ש דשאור שאור כתיב בשאור דהשבתה לך ושפיר כשמבטלו שאינו מיקרי שלך מקיים מצות ביעור דתשביתו וכנ\"ל ועיין בסמוך. ",
                "וכריב\"ל קי\"ל בכ\"מ. עיין ע\"ז ל\"ה א' תוד\"ה חדא שכ' וכן בסדר תו\"א פסק הלכה כריב\"ל בכ\"מ. והיינו כדברי רבינו. וס\"ל לרבינו דבאחד דקאמר ריב\"ל לאו דוקא ואגב דקאמר ר' יוחנן בשנים לא הוי הפקר אמר איהו אפילו באחד ולעולם ה\"ה אפי' בינו לבין עצמו ולכן אמר בתחילה ואע\"פ דאפקרי' בינו לנפשיה הוי הפקר כו' כריב\"ל וכהי\"א שכ' הרמ\"א בחו\"מ סי' רע\"ג סעי' ז', מיהו עדיין אינו מספיק דאכתי קשה לר' יוחנן דהא ודאי משמע דכ\"ע מודו בהא דאמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בברייתא דפסחים ז' א' הי' יושב לפני רבו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ותנן בפ' א\"ע מ\"ט א' ההולך לשחוט את פסחו כו' וא\"ל יבטל בלבו ולר' יוחנן הא בעי תלתא ובאו\"ז ח\"ב סי' רמ\"ד העיר מזה והעיקר לתרץ כמש\"כ הר\"ן ריש פסחים דחמץ שאני לפי שאינו ברשותו ש\"א אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש\"ה בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי ליה זכותי' בגווי' כלל סגי ליה וא\"ש גם לר' יוחנן, וה\"ה לריב\"ל במאי דמהני ביטול בלב דאע\"ג דהפקר אפי' בינו לבין עצמו סגי מ\"מ בעינן שיפרש בשפתיו שמפקיר ולא סגי במה שמפקיר במחשבת לבו דדברים שבלב אינן דברים אלא דחמץ שאני דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו משום דהוו דברים שבלב דמוכחי לכל אדם והוויין דברים כמש\"כ הרא\"ש נדרים כ\"א א'. וראיתי בספר בית אב שו\"ת חאו\"ח סו\"ס ס\"ח שכ' להוכיח דביטול אינו מטעם הפקר כלל כשיטת התוס' מהירושלמי פ\"ב דפסחים ה\"ב המובא בביאור הגר\"א ז\"ל לאו\"ח סי' תל\"ג סקט\"ו שאמרו שם לך א\"א רואה ורואה את בפלטייא בשהפקירו קודם לביעורו דאי כשיטת התוס' גם ברשותו אינו עובר מדאורייתא ומ\"ש בפלטייא דוקא ובמחכ\"ת שגה בזה הוא סבור מ\"ש בירושלמי רואה את בפלטייא פי' שהפקירו מקודם ואח\"כ הוציאו והניחו לר\"ה ובאמת לא כן מ\"ש בירושלמי בשהפקירו קודם לביעורו ר\"ל דבזה שהניחו ברה\"ר הוי הפקר בע\"כ אפי' לא ביטלו ולא הפקירו מקודם אלא מאחר שהוא מונח ברה\"ר שהוא מקום הפקר ממש קודם זמן ביעור חמץ אינו חייב לבערו בזמן ביעורו ואפי' לאחר הפסח מותר כמשכ\"ש הגר\"א ולעולם אם ביטלו והפקירו אפי' יהא מונח ברשותו אינו עובר מדאורייתא בבל יראה דאינו בכלל לך וכמש\"כ התוס' ורבינו זולת אם יהיה במקום סגור ואינו נותן המפתח להוציא לחוץ אזי אין ממש בביטולו לדעת ההע\"ש שאילתא ע\"ד אות ז' [ודברי הב\"א הוא בחי' מהרד\"ם לסה\"מ מ' קנ\"ו] ועיין בשו\"ת עמק יהושע סי' ה' שהביא שם ד' הירושלמי לסתור דעת הסוברים דבחמץ שלו מהני שיעשה תקנה להוציא החמץ מתוך ביתו אחר ביעורו עיי\"ש. וכ' רבינו אח\"ז תולדה לביעור חמץ דתנן ושורפין בתחלת שש מבואר מזה דהאב הוא מסיף שש דהיינו תחלת שבע ובנדפס סי' ק\"ו כתוב אבל תחלת שש ולמעלה אסור מן התורה וע\"כ ט\"ס הוא וכצ\"ל אבל תחלת שבע ולמעלה כו' וכ\"כ שם השם חדש וכן מש\"כ שם מקודם ובי\"ד בניסן מתחלת חמש ועד סוף שש שורפין את החמץ ט\"ס וצ\"ל מתחלת שש וע\"ס שש כו' ומש\"כ רבינו כאן בראש הסימן עמ\"ש בגמרא דכ\"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וז\"ל פי' להשהותו בנדפס ליתא ובאמת רבינו דבר גדול השמיענו בפירושו לאפוקי ממש\"כ הרמב\"ם בסה\"מ ל\"ת קצ\"ט וז\"ל ושם נאמר דכ\"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא עכ\"ל דנראה מדברי הרמב\"ם שמפרש דכוונת הגמרא דאורייתא שאסור לאכילה ובאמת לא כן כמש\"כ שם הרמב\"ן והמג\"א שתמוה לפרש כן אע\"כ דכוונת הגמרא דאורייתא שאסור להשהותו וחייב לבערו מן התורה וכ\"כ העיטור בביאור ד' הגמרא דלא קמיבעיא לן לענין אכילה שהיא פלוגתת ר\"י ור\"ש אלא לענין השבתה הוא דקמבע\"ל וע\"ז דקדק רבינו ופי' להשהותו ועיין במנוה\"מ סי' רל\"ג שכ' שתקנו לנו נביאים וחכמים סייגים וגדרים כו' כגון איסור חמץ משעה ו' והברור דכוונתו דמה\"ת יבער אחר שעה ו' והוא תחלת ז' וחכמים הוסיפו שעה א' ואמרו לשרוף מתחילת ו' ודלא כהמפרש נפש יהודא שם. ",
                "ומצריכינן בטול בשעת בדיקה כו' הנה בנדפס סי' ק\"ה כ' בזה\"ל אמר ר\"י א\"ר הבודק צריך שיבטל פי' בשעת בדיקה כדי שלא ישכח וטעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה לבטל בשעת בדיקה עכ\"ל ואין הבנה לדבריו שם וביאור ווי העמודים כ' וז\"ל ודעתו עליה בשעת בדיקה כצ\"ל וז\"ל הכלבו והטעם שמא ימצא גלוסקא יפה שהיה דעתו עליה בשעת הבדיקה והצניעה לעצמו שלא יקחוה בני הבית ובשעת הביעור שכחה ונמצא שעבר עליה כו' ע\"ש עכ\"ל ולפי מש\"כ כאן רבינו ויתן דעתו עליה נראה דלא כהכלבו. ",
                "וכי מתחיל לבדוק מברך כו' דקדק רבינו לומר דלא כרש\"י בהלכות פסח שלו שהביא במחזור ויטרי ובשה\"ל סי' ר\"ו שכ' בזה\"ל ובככר ראשון שמוצא מברך כו' על ביעור חמץ ואח\"כ הולך ומחפש לכאן ולכאן עכ\"ל ודעת רבינו אינו כן ומש\"ה כ' כאן וכי מתחיל לבדוק מברך ומש\"ה לא קבע רב יהודה בפסחים ז' א' שאמר הבודק צריך שיברך דבריו אמתני' אור לי\"ד בודקין וצריך לברך אלא ש\"מ דאתא לאשמעינן הבודק כלומר תיכף בהתחלת בדיקה צריך שיברך ועיין בהגהות מצפה איתן בשס\"ח ד' ווילנא: "
            ],
            [
                "עיין בתנחומא סדר בראשית סי' י'. בשעה שהרג קין את הבל הי' מושלך ולא היה יודע קין מה לעשות זימן לו הקב\"ה שני עופות. טהורים והרג אחד מהם את חבירו וחפר בידו וקברו וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן ע\"כ ועל שמכסין דם חיה עדיין קשה אולם בב\"ר פכ\"ב סי' ח' אמרו ומי קברו אר\"א בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו ונתן להם הקב\"ה שכרן ב' ברכות שמברכין עליהם א' לשחיטה וא' לכסוי הדם ובס\"ח סי' שע\"ב כ' טעם אחר על כסוי דם חיה ועוף ועיי\"ש במפרש שכ' דבשלמא בהמה שוחטין אותה לאכלה שהרי גם היא היתה אוכלת משלו שהיא מגדלת על אבוסו אבל חיה ועוף אין מזונותן עליך ואין לו שייכות עמהם לאכלה ע\"כ יחשוב בלבו זה שלא חטא נשחט כו' ואדם שהוא מלא עונות איך ינצל כו' כמש\"כ הס\"ח שם ועפי\"ז א\"ש מה שדברה תורה אשר יצוד ציד חיה או עוף שהאדם לא טרח בהם לגדלם ולהאכילם ולהשקותם ומשום זה ושפך את דמו וכסהו בעפר ומ\"מ מרבינן גם ניצודים ועומדין ככל טעמי התורה שאינן כי אם על הרוב. ובס' פענח רזא סדר חיי שרה כ' ויש אומרים כי חיה אחת שמרה בתולי רבקה שנשרו מתוכה בנפילתה מעל הגמל ולכך זכו החיות לכסוי הדם ועיין עוד בס' מגיד משרים להב\"י פרשה צו ובמדרש אגדה תוצאות מהרש\"ב וויען התרנ\"ד פ' אחרי מות י\"ז ג'. ",
                "ציד מכל מקום כצ\"ל. שם חדש: ",
                "בנדפס חסר דברי ר' יהודה ודחק השם חדש עמ\"ש רבינו ולא קי\"ל כר\"י וז\"ל הגם דרבינו לא הזכיר דברי ר' יהודה מ\"מ מדהביא רישא דמתני' ידעינן פלוגתא דר' יהודה ובכת\"י שלפנינו מפורש דברי ר' יהודה ובגמרא אמרו אר\"ח מודה ר\"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת וכ' הרמב\"ם בפיה\"מ וז\"ל ה\"מ שא\"מ אלא ברכה אחת על דם החיה והעוף עכ\"ל ונראה מלשונו זה שאינו מפרש דברי ר\"ח כפרש\"י לענין ברכה על השחיטה א\"צ לברך לאחר כסוי אלא כמש\"כ האו\"ז ריש הל' כסוי הדם בשם הראבי\"ה דדעתו דעל כל שחיטה ושחיטה יחזור ויברך אפי' לא סח מטעם דגופין מוחלקין הם והא דאר\"ח מודה ר\"י דוקא בברכת כסוי הדם קאמר מפני שבגומא אחת מוטלת הכל והוי כגוף אחד אבל בשחיטה אפי' רבנן מודו וכ\"כ הבכ\"ש להתבו\"ש חולין פ\"ו ב' עיי\"ש וכ\"כ הכנה\"ג יו\"ד סי' י\"ט בהגהת ב\"י סק\"ד דקאי על ברכת כסוי לדעת הראבי\"ה ולחנם כ' בהגהות והערות לתשו' מהר\"ח או\"ז מהרה\"ג ממ\"י בסי' א' ע\"ד הכנה\"ג שדבריו צ\"ע דבכסוי נמי איכא ב' גופים עכ\"ל ולא דק דשאני כסוי מפני שבגומא אחת מוטלת הכל והוי כגוף אחד והובאו מקצת דברי הראבי\"ה במרדכי ר\"פ כסוי הדם. וז\"ל האו\"ז שם ותפילין נמי הוה מצוה אחת אע\"ג דאין תפש\"י מעכבת של הראש הלכך לא סח מברך אחת לפרש\"י שפי' אחת על שתיהן ודמי לכסוי עכ\"ל ונראה דר\"ל דמשום דב' התפילין מוטלין בגוף אחד של האדם אין סברא דמש\"ה נפטרין ש\"י וש\"ר בברכה אחת להניח אלו היו ש\"י וש\"ר ב' מצות אלא דמשום דש\"י וש\"ר הוי מצוה אחת הלכך לא סח מברך אחת על שתיהן ודמי לכסוי שבגומא אחת מוטלת הכל והוי כגוף אחד וברכה אתת לכל הכסויין וז\"ש המרדכי שם ותפילין נמי הוי מצוה אחת ואפ\"ה מברך בין תפילין לתפילין אם סח ור\"ל דדוקא אם סח מברך בין תפילין לתפילין אבל אם לא סח נפטרו שניהם בברכה אחת ודמיא לכסוי ועיין בשלטי הגבורים ר\"פ כסוי הדם שכ' שם ע\"ד המרדכי וז\"ל ומש\"כ ראי' מתפילין צ\"ע דאם כן לפי סברא זו היה צריך לעולם לברך על כ\"א מתפילין אפי' אם לא סח משום חשש שמא ידבר בינתים וצ\"ע ולשונו מגומגם דהא הראבי\"ה הוא שכ' ותפילין נמי כו' ואיהו לא ס\"ל הטעם שמא ישכח וידבר בינתים ולהראבי\"ה צ\"ל הא דאם סח מברך שתים היינו משום שעשאן שתי מצות וכמש\"כ רבינו אפרים במרדכי שילהי מס' מגילה לא סח מצוה אחת סח שתי מצות עיי\"ש. והנה לפרש\"י בדברי רב חסדא כ' הר\"ן נראה מדבריו דברכת כסוי צריך לחזור ולברך בכסוי שני דאע\"ג שאין הכסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה התם ה\"ט שהכסוי מצרכי שחיטה הוא וברכה דידיה הו\"ל כטול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק ושחיטה אריכתא היא אבל שחיטה שנייה אינו צורך הכסוי הראשון ומפסקא בין כסוי א' לכסוי ב' עכ\"ל ולפי\"ז אם בין שחיטה לשחיטה כיסה שחיטה אחרת שמכבר או ראה דם שחיטת איש אחר שלא כסה השוחט דהחיוב על הרואה לכסות הוי הפסק בין שחיטה לשחיטה וצריך לחזור ולברך דאין שייך לומר שהכסוי מצרכי שחיטה הוא כו' ושחיטה אריכתא היא כ\"א בכיסוי אותו דבר ששוחט עתה בברכה להוציא אחרת ולא בכסוי שחיטה אחרת אבל באו\"ז שם כתב טעם אחר לפרש\"י לחלק בין ברכת שחיטה לברכת כסוי וז\"ל דבשלמא על השחיטה אינו חוזר ומברך כששוחט את העוף משום דבשעה שבירך על החיה כבר היה העוף בעין ובירך על שניהם אבל הכא כשבירך על מצות כסוי דחיה אכתי אין דם עוף בעולם שיפטר בזו הברכה עכ\"ל ונראה לפי טעם זה אם שחט ב' חיות בב' מקומות ואח\"כ בא לכסות דמן ובירך על כיסוי דם האחת וכיון לפטור הב' בברכה זו ובתוך כך שחט איזה דבר לא הוי הפסק אף לדעת רש\"י בין ב' הכסויין כיון דכבר ישנו דם הב' בעין לכסות ודמיא לשחיטה ושחיטה משא\"כ לפמש\"כ הר\"ן לפרש\"י גם בכה\"ג הוי השחיטה הפסק בין הכסויין מיהו קי\"ל להלכה כדעת ר\"ת ז\"ל דכיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא אף השחיטה אינה מפסקת. ",
                "והשוחט לרפואה ליתא בת\"כ לפנינו כ\"א בתוספתא פ' כסוי הדם ועיין בי\"ד סי' כ\"ח באה\"ט סקי\"ט שכ' השוחט לאכילת כלבים או לאכילת נכרים חייב בכסוי. כנה\"ג בשם ש\"ג עכ\"ל ולא כ' גם השוחט לרפואה, ודע דמשכ\"ר אח\"ז השוחט את הטריפה השוחט לע\"ז השוחט ונמצאת טריפה הנה בנדפס הגירסא השוחט את הטריפה השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע\"ז והשם חדש שם כ' רבינו שכ' תרוייהו השוחט את הטריפה השוחט ונמצא טריפה לא ידעתי אי הוה גריס הכי או פירושא הוא דמאי דתנן ונמצא טריפה פטור כש\"כ שוחט את הטריפה דפטור ונקט לה למילתיה כדרך לא זא\"ז ל\"מ השוחט את הטריפה ממש דפטור אלא אפי' השוחט ונמצא טריפה פטור עכ\"ל ולפי גירסת הכת\"י שלפנינו עכצ\"ל דגריס תרווייהו. ",
                "ר' מאיר מחייב כצ\"ל. ",
                "עיין חולין פ\"ה א' תוד\"ה ור\"ש שהביאו קושיית רבינו על שמו ותי' התוס' בזה\"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל והכא לא כתיב כל, אשר יאכל משמע המותר לישראל לאכול עכ\"ל וכן תי' התוס' במנחות ק\"א ב' ד\"ה אוכל ונראה דגם התוס' בבכורות ט' ב' ד\"ה מכל שכ' שם בזה\"ל י\"ל התם חיה או עוף כתיב משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאין נאכלין לישראל ואע\"ג שיכול להאכילן לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל [כתיב] משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים עכ\"ל כוונתם ג\"כ כתי' במנחות ובחולין וז\"ש התם חיה או עוף כתיב [ור\"ל ולא כתיב מכל חיה ועוף] משמע דאתא למעוטי [אשר יאכל] מינים טמאים כו' אבל הכא מכל האוכל כתיב [כצ\"ל ובטעות הוגה תיבת כתיב אחר אשר יאכל דבאמת צ\"ל תיבת כתיב אחר מכל האוכל דוק ותשכח] אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים וכ\"כ השם חדש בביאור דה\"ת דבכורות אלא שלא כ' להגיה תיבת כתיב כמו שבארתי גם מש\"כ שם הש\"ח שזהו כוונת מהרש\"א בחי' הלכות עדה\"ת דבכורות שם שכ' בזה\"ל ובד\"ה מכל האוכל כו' י\"ל התם חיה או עוף כו' עכ\"ל כצ\"ל וז\"ל הש\"ח ולא הוסיף מהרש\"א אלא תיבת כו' דהיינו לגמור הפסוק דכתיב בתריה אשר יאכל עכ\"ל אין אבא מודה לו בזה דאם כדבריו הו\"ל למהרש\"א להגיה תיבת וגו' לא וכו' גם אין דרך מהרש\"א לסתום כ\"כ ופשוט דהי' כתוב בתוס' חיה ועוף וכ' המהרש\"א להגיה חיה או עוף ותל\"מ ודלא כמש\"כ בס' שי למורא למס' בכורות לפרש דה\"ת בא\"א וז\"ל מאחר דעוף כתיב ועוף משמע בין טמאים בין טהורים כמבואר בחולין קל\"ט ב' וא\"כ אשר יאכל למאי אתא אם לרבות אוכל שיכול להאכיל לאחרים זאת נדע מן עוף דכתיב בקרא ע\"כ אשר יאכל למעט אתא דדוקא טהורים עכ\"ל והוא תמוה דאף דעוף משמע בין טהור בין טמא מ\"מ אתי אשר יאכל למעט איסורי הנאה דפטור מכסוי וכמש\"כ הגרעק\"א בתוספותיו למשניות פ\"ו דחולין אות ל' לתמוה על התוס' רי\"ד בקדושין דנ\"ו ב' וכבר קדמו בזה השעה\"מ בפ\"ה מהל' מ\"א וז\"ל שם דאי לא הוה כתיב אשר יאכל הוה מרבינן ג\"כ חיה ועוף הנסקלים וצפורי עיר הנדחת דאע\"ג דאיסורי הנאה הם טעונים כסוי להכי כתיב אשר יאכל למעוטי אסורים בהנאה עכ\"ל השעה\"מ ובזה אזדא לה מה שדחק בתפארת ירושלים שם לתרץ תמיהת הגרעק\"א ובמחכ\"ת מה יענה לצפורי מצורע דאסור בהנאה ודוק וכבר קדמם בזה האו\"ז ח\"א סי' שפ\"ח שכ' שם וז\"ל הקשה רא\"ם זצ\"ל הואיל דכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל מעתה חיה ועוף טמאים ליבעי כסוי דיאכל יהנה משמע כדפי' ר\"ח [ט\"ס וצ\"ל ר\"א והוא ר\"ת ר' אבוהי דפסחים והיא קושיית רבינו השנייה שכ' כאן וגם יש לשאול כו'] דיאכל דעשה נמי יהנה משמע כמו יאכל דלאו כמו ערלים לא יאכל והכי מוכח פ\"ק דכתובות גבי מוגמר דאך אשר יאכל לכל נפש דהיינו יהנה והא ליכא למימר דא\"כ לישתוק מלא יאכל דאצטריך למעוטי איסורי הנאה עכ\"ל והעיטור כ' כתי' התוס'. ובהתו\"ה ביאור הת\"כ להגאון מלבי\"ם ז\"ל אחרי סי' קט\"ו כ' עמ\"ש בגמ' ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וז\"ל ר\"ל אחר שלא אמר בלשון עוף טהור רק בלשון אשר יאכל מקפיד שיהי' בר אכילה ובזה מיושב קושיית התוס' בכורות ט' ב' ד\"ה מכל ומנחות ד' ק\"א ב' בשם הרא\"ם והוא בספר יראים מצוה קל\"ט עיי\"ש עכ\"ל ואיני מבין דבריו דעדיין קושיית התוס' במק\"ע מאן לימא לן דמדלא אמר בלשון עוף טהור רק אשר יאכל מקפיד שיהי' בר אכילה ולמעוטי טריפה ושוחט לע\"ז כו' דילמא אתי אשר יאכל לרבות כל שיש בהם היתר הנאה בעי כיסוי ולמעוטי איסור הנאה וכדדריש ר\"ש בקרא מכל האוכל אשר יאכל דהיינו היתר הנאה ותל\"מ ועיין בס' לימודי ה' לימוד כ\"ז ולימוד ע'. ",
                "אני כו' עד ועיקר חסר בנדפס וגם התירוצים חסרים בנדפס ועיין לעיל סי' ק\"ג תירוצי רבינו ומש\"ש בעזה\"י אות ג'. ",
                "ולא הקפיד. הלשון. מגומגם ונ\"ל שצ\"ל ולא יקפיד וכ\"ה גי' הספרים בת\"כ [עיין התו\"ה אחרי סי' קי\"ז] ולא יקפיד שאחר יכסה ונראה פירושו שלא יקפיד על כבודו שלא יכסה בעצמו כי אם איש אחר יכסה וזהו דעת רבינו בפי' הת\"כ ולכן מיגז גייז הני תיבות שאחר יכסה הכתוב בת\"כ דסתמא כפירושו אבל השם חדש כתב בגי' שלפנינו גרסינן ולא יקפיד אם אחר יכסנו, וגי' התו\"ה שם ולא יפקיד שאחר יכסה וכ\"כ השם חדש בשם הכנה\"ג סי' כ\"ח בהגהת הטור אות כ\"ג בגי' הת\"כ ולא יפקיד שלא יעשה שליח כו' יע\"ש ולי הי' נראה לומר דעיקר הגי' ולא יפקיר שאחר יכסה ופי' השוחט לא יניח הדם הפקר שאחר יכסה וסייעתא מזה להתבו\"ש סי' כ\"ח סקי\"ד דדרך כיבוד רשאי השוחט לכבד איש אחר לכסות ונוסחת היראים ולא הקפיד יש ליישב ג\"כ אך למחוק הוא\"ו שבראש וכ\"ה ביראים הנדפס לא הקפיד לכסות מניין שאף אחרים כו' אבל לשון הת\"כ אינו כן. ",
                "דאימתי לפרש. עיין לעיל סי' רס\"ח. ",
                "טמאה הוסיף רבינו תיבת טמאה לפרש החיה שבמשנה וכן פי' הרמב\"ם בפיה\"מ ויש לפרש החיה פי' מעוף חי והוא ע\"ד פרש\"י בדם היקז. ",
                "עיין פסחים ל' א' תוד\"ה אמר וזבחים ע\"ט ב' תוד\"ה ר\"א וחולין צ\"ז א' תוד\"ה אמר באורך פיר\"ת ורבינו לשיטתו דס\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפילו בברייתא עיין לעיל סי' כ\"ו ובביאורי אות רל\"א דלא כהעיטור סוף חלק ה' דהל' שחיטה שכ' שם ומסתברא לן דלא אמרינן קב ונקי אלא במשנה אבל בברייתא לא. ",
                "רבנן ט\"ס וצ\"ל רבינו וכ\"כ ר\"ת בס' הישר סי' שצ\"ב ועיין זבחים ע\"ג א' תוד\"ה ר' יהודה אומר ובמנחות כ\"ב ב' תוס' ד\"ה ור\"י סבר והריקאנטי סי' ר\"ט כ' פסק ר\"ת והר\"א ממיץ דמין במינו בטיל כו' עיי\"ש שהביא כל דברי רבינו עד מפרשי לה רבנן בטבל ותרומה ופי' שם בביאור מעשה בצלאל דמ\"ש הריקאנטי מפרשי לה רבנן ר\"ל ר\"ת והרא\"ם אולם לשון הרא\"ם כאן שאמר רבנן עכצ\"ל \"רבינו\" ור\"ל לר\"ת. ובע\"ז דס\"ו א' רש\"י ד\"ה חמירא דחיטי וחמירא דשערי כ' חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה וכ' שם הריטב\"א דפרש\"י לא נהירא דתרומה באחד ומאה היא אפי' מין במינו כדאיתא בכ\"ד אלא הכא בחמירא של טבל כו' ולפי משכ\"ר ור\"ת יש ליישב פרש\"י ואפשר שלזה כיון רש\"י במש\"כ שם וכל מב\"מ במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי אלא אפי' מין במינו בנ\"ט חוץ מטבל ויי\"נ ועיי\"ש במהרש\"א שכ' לא ידענא היכא כו' די\"ל דכוונת רש\"י לאוקמיה הך פלוגתא דאביי ורבא אליבא דכ\"ע ואף לר\"י ור\"ל דד' ע\"ג ב' דס\"ל כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנ\"ט והיינו כמשכ\"ר כאן דפלוגתת אביי ורבא הוא בטבל [וה\"ה תרומה דחד טעמא הוא] ויי\"נ דאף ר\"י ור\"ל מודו בהו דבמינם במשהו ומש\"ה פרש\"י וכל מב\"מ במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי ור\"ל למ\"ש ר\"י ור\"ל דאפי' מין במינו בנ\"ט ודוחק לאוקמיה הך סוגיא דלא כוותייהו לכן צ\"ל דמיירי הכא בהנך גווני דטבל ותרומה ויי\"נ. ",
                "ההוא יבש ביבש קאמר א\"נ כו' עיין בשיטה מקובצת לנדרים נ\"ז ב' עמש\"ש בצל של תרומה שנטעו ורבו גדוליו על עיקרו מותר שכתב בזה\"ל ורבו גדוליו על עקרו במאה שבכך תרומה בטלה ובתרומת מעשר דכאיסורו כך עלייתו שממאה מוציאין חד לתרומת מעשר אבל בת\"ג דחטה אחת פוטרת את הכרי איסורה במשהו מידי דהוה אטבל דא\"ר יוחנן בע\"ז ע\"ג ב' כהתירו כך איסורו וחטה אחת פוטרת את הכרי ותרומה גדולה נמי ל\"ש כו' עכ\"ל ובס' שלמי נדרים לנדרים שם הביא ד' הש\"מ וכ' עליו וז\"ל לפלא מאד בעיני שהוא נגד משנה ערוכה וברייתא דהא מבואר להדיא במס' ערלה רפ\"ב התרומה ותרו\"מ של דמאי כו' עולין בא' ומאה והתרומה הוא של ודאי כמש\"כ הר\"ש שם כו' וכן לקמן בסוגיא זו דף הסמוך תנינן וכ\"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותרו\"מ כו' נתנו בהם חכמים שיעור ועיין בר\"ן שם ולא אישתמיט בשום דוכתא לחלק בין ת\"ג לתרו\"מ ובכ\"ד דאמרינן תרומה עולה בק\"א סתם תרומה תנינן וזה דבר חדש לחלק ובקשתי לו רב וחבר ולא מצאתי וצע\"ג עכ\"ל ובמחכ\"ת בקש ולא מצא ובאמת מצאנוה בס' יראים להרא\"ם כמש\"כ רבינו כאן וכאשר כתוב גם בספר יראים הנדפס כבר אי נמי יכולין אנו לומר ההיא בתרו\"מ והכא בת\"ג כו' ואשר הקשה מהברייתא דנדרים נ\"ח א' לכאורה לק\"מ דהא ברישא דברייתא שם אמר ר' שמעון כ\"ד שי\"ל מתירין כגון טבל כו' וא\"כ לא ס\"ל אותה ברייתא הטעם בטבל משום דכהתירו כך איסורו ולכן שאני תרומה מטבל ושפיר דמיא תרומה גדולה ותרו\"מ להדדי משא\"כ דברי רבינו והש\"מ להטעם שאמרו בע\"ז ע\"ג ב' דכהתירו כך איסורו על הברייתא דמייתי סייעתא לר\"י ור\"ל דתניא טבל במשהו דלא חשבה הברייתא רק טבל ולא נקטה כדנקיט ר\"ש בברייתא דנדרים דנ\"ח א' בהא דדשיל\"מ לא בטיל כגון טבל ומע\"ש והקדש וחדש וע\"כ דהברייתא סוברת דדשיל\"מ בטיל והא דטבל לא בטיל הוא משום דכהתירו כו' וא\"כ תרומה דמיא לטבל מה\"ט ושאני תרו\"מ מת\"ג. ונראה דרבינו הרא\"ם ה\"ק דיבש ביבש בת\"ג ולח בלח בחרו\"מ עולה בא' ומאה והאי נמי שכ' רבינו לא לחלוק על התירוץ הא' ההוא יבש ביבש קאמר בא אלא להוסיף עליו דאפי' לח בלח בתרו\"מ עולה בא' ומאה ובזה מיישב שיטת ר\"ת שכ' ובכ\"ד דתרומה עולה בא' ומאה בדבר יבש והר\"ר יום טוב מפלנצי הקשה לר\"ת יעויין בזבחים ע\"ג א' תוד\"ה ר\"י ומנחות כ\"ב ב' תוד\"ה ור\"י ממה שמצינו דאפי' לח עולה באחד ומאה וחזר בו ר\"ת דודאי אין חילוק בין לח ליבש עיי\"ש וע\"ד רבינו דהחילוק בין לח ליבש קיים אלא שמוסיף בלח דתרו\"מ דוקא עולה בא' ומאה וא\"ש דהני מקומות שכ' הר\"ר יו\"ט מצינו לאוקמה בתרומת מעשר וא\"כ מהמשנה רפ\"ב דערלה שהביא השלמי נדרים לק\"מ לרבינו הרא\"ם דאתיא ביבש ביבש, ומה שסיים רבינו אבל לא מצאתי חילוק לענין איסור בין ת\"ג לתרו\"מ כ' השם חדש פי' דאע\"ג דיש חילוק לענין ביטול דת\"ג הוי ברוב ותרו\"מ הוי בק\"א מ\"מ לענין איסור אכילת תרומה אין חילוק בין ת\"ג לתרו\"מ עכ\"ל וט\"ס הוא בדבריו וכצ\"ל דיש חילוק לענין ביטול דת\"ג הוי במשהו ותרו\"מ הוי בק\"א מ\"מ כו'. ",
                "בו בנדפס ליתא תיבה זו וכן לפנינו בגמרא ומצמיח ותל\"מ ונראה לי להגיה כאן תיבת שמגדל קודם תיבת בו וכצ\"ל ומצמיח. שמגדל בו צמחים של משנתינו כו' וכדברי רבינו כ\"כ העיטור בסו' הל' שחיטה וז\"ל ומגדל צמחים פי' בגמרא דהיינו שזורעין בו ומצמיח אבל בקרקע שאינה עושה פירות כגון מדבר אע\"פ שמגדל צמחים אין מכסין בו כדמוכח במתניתא היה מהלך במדבר ואין לו עפר כו' עכ\"ל ועיין בחולין פ\"ח ב' תוד\"ה אלא, והרא\"ש ס\"פ כסוי הדם כ' אהא דדרש ר\"נ בר ר\"ח אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח וז\"ל לאפוקי עפר המדבר אע\"ג דעפר שמו והוא כשאר כל עפר הואיל ואין מצמיח מה שזורעין בו גרע טפי מכל הני דקתני לעיל שמגדלין צמחים ואין שמן עפר עכ\"ל ופי' דברי הרא\"ש הוא כמש\"כ תלמידו רבינו ירוחם נט\"ו אות ה' ח\"ד וז\"ל ובענין דבר שמכסין בו יש ג' חילוקים האחד דבר שאינו עפר ומגדל צמחים כלומר מאחר שהצמיחו כבר הוא מגדלן אע\"פ שאינו מצמיח מעיקרו שאם היו זורעין בו לא הי' צומח כיון שיש לו כ\"כ עלוי שאע\"פ שאינו עפר הוא מגדלן בעלמא אם הצמיחו כבר מכסין בו וקרוי מין עפר והם כל אותן הדברים שמניתי למעלה [שבמשנה] וכמו\"כ שחיקת אבנים וחרסית [תיבת שחיקת קאי גם אחרסית דחרסית כבר זכר למעלה] ונעורת פשתן דקה ונסורת של חרשים כו'. הב' כל דבר שהוא עפר ממש אם יהיה גרוע כ\"כ שלא יהיה מצמיח מעיקרו אפי' יגדל צמחים כגון ארץ מלחה כיון שהוא עפר והוא גרוע כ\"כ אין מכסין בו וכן גפרית ומלת. הג' כל דבר שקראו הכתוב עפר אפי' אין מגדל צמחים מכסין בו כיון שהכתוב קראו עפר והחשיבו כגון שחיקת דינרי זהב וכגון אפר כך פשוט שם עכ\"ל ולפי דברי רבינו ירוחם ר\"נ בר ר\"ח אינו מפרש דברי רשב\"ג ומגדל צמחים שאמר רשב\"ג לאו היינו הך שזורעין בו ומצמיח דאמר ר\"נ בר ר\"ח דלא כהיראים וה\"ט דעפר המדבר דמאחר שהוא עפר ממש והוא גרוע כ\"כ שדבר שזורעין בו אינו מצמיח אין מכסין בו אע\"פ שהוא מגדל צמחים דדוקא בדבר שאינו עפר הוא עילוי מגדל צמחים ונקרא בזה מין עפר משא\"כ בעפר ממש וזהו ג\"כ כוונת הרא\"ש דלעיל כ' כל אותן המגדל צמחים קרי מין עפר והיינו אותן שבדברי ת\"ק במשנה וכן בברייתא אותן שמכסין בהם ולא בעינן בהם שזורעין בו ומצמיח והוא חילוק הא' שברבינו ירוחם, ודברי ר\"נ ב\"ר חסדא מפרש דהיינו בעפר ממש דשם בעינן שזורעין בו ומצמיח לאפוקי עפר המדבר והוא חילוק הב' שברבינו ירוחם, איברא דבטור יו\"ד סי' כ\"ח אא\"ל כרבינו ירוחם ג' חילוקים דהטור לא זכר אופן דמגדל צמחים כ\"א הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים ואם אינם מצמיחים אם נקראים עפר מכסין בהם ועז\"א הטור לפיכך מכסין בזבל הדק כו' וא\"כ להטור צ\"ל דר\"נ בר\"ח מפרש דברי רשב\"ג במשנה וכמש\"כ הרא\"ם כאן וכ\"כ הב'י בטור שם אך תמיהני על הב\"י שלא הרגיש שם דלרבינו ירוחם ר\"נ בר ר\"ח אינו מפרש דברי רשב\"ג ודברי הרא\"ש מתפרשין יותר כשיטת תלמידו רבינו ירוחם ועיין בשלה\"ג פ' כסוי הדם שכ' לפיכך אין מכסין בעפר המדבר שאעפ\"י שקרוי עפר בלשון בני אדם אינו נקרא עפר במקרא עיי\"ש שכ' כן בביאור דברי הרא\"ש ובאמת עם דברי רבינו ירוחם מתבארין היטב דברי הרא\"ש והחינוך מ' קפ\"ז כ' וכל עפר בעולם דק בכדי שאין היוצר צריך לכותשו ראוי לכסות וכן מה שנקרא עפר אע\"פ שאינו עפר ממש מכסין בו עכ\"ל ואין שום רמז בדבריו לענין כל אותן הדברים שבמשנה ובברייתא ולא כ' אלא מה שנקרא עפר דהיינו חלק ג' שכ' רבינו ירוחם ולא דבר כלל מאותן ב' חלקים האחרים וצ\"ע. ",
                "הלכה איתא. עיין לעיל ס\"ס קמ\"ב וסי' רי\"ח ובס' שדי חמד כללים מערכת כ\"ף כלל ק\"ל העמיק הרחיב בזה הכלל כדרכו בקודש וראיתי להעיר במשכ\"ש ס\"ק א' וז\"ל והרב מעשה רוקח האריך בענין זה והביא מש\"כ התוי\"ט דהרמב\"ם. ל\"ל האי כללא ושכן כתב הרב מוהראנ\"ח בפ' מצורע וסיים ובאמת כן הוא ג\"כ בתוס' ע\"ז דל\"ב דאיכא אמוראי דל\"ל האי כללא עיי\"ש ולא היה צריך להביא מדברי התוס' שהרי תלמוד ערוך הוא דאיכא אמוראי דל\"ל האי כללא בהמדיר דע\"ז ובהמפקיד ל\"ת ב' אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ורבא משמיה דר\"נ ל\"ל האי כללא עיי\"ש וגמרא גמור עכ\"ל השדי חמד שם ובמחכ\"ת לחנם כ' ע\"ד המעשה רוקח ולא היה צריך להביא מדברי התוס' כו' ובאמת צריך וצריך וז\"ל הרב מוהראנ\"ח בפ' מצורע כפי מה שפשפשתי מצאתי כי הכלל הזה הנאמר שכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו אינו מוסכם לפסק הלכה דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ובכמה מקומות מצאנו שהוצרך הגמרא לומר הלכה כרשב\"ג וזה לאות שאין הכלל הזה מוסכם עכ\"ל ויפה כ' הרב מעשה רוקח עמש\"כ מהראנ\"ח ובכ\"מ מצאנו שהוצרך הגמרא לומר הלכה כרשב\"ג וזה לאות כו' שכ\"כ התוס' בע\"ז ל\"ב ב' ד\"ה הלכה עיי\"ש ואילו דברי התלמוד ערוך שכ' השדי חמד כ' הראנ\"ח בעצמו דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וברור שהשדי חמד לא ראה בפנים מהראנ\"ח ע\"כ כ' מה שכתב ועיין ביאור הגר\"א ז\"ל לחו\"מ סי' תכ\"ג סק\"ג ליקוט שני. עוד כ' בשדי חמד שם ס\"ק כ\"ג וז\"ל ומדברי הרא\"ש למדנו דסובר דגם על רשב\"ג החולק עם ר' אליעזר נאמר הכלל וכ\"כ הק\"נ על דברי הרא\"ש פ' אעפ\"י ס\"ס כ\"ז וז\"ל ועוד נשמע מן דא דהך כללא דכייל הלכה כרשב\"ג קאי בין ארשב\"ג שהיה בימי ר' אליעזר ובין רשב\"ג אביו של רבי דלא כהתוס' בשמעתין כתובות ס\"א ב' ד\"ה הלכה שמחלקין בזה עכ\"ל הק\"נ וכ\"ד רבני צרפת שהביאו תר\"י הביא דבריהם באס\"ז שם ד\"ה א\"ב וכ\"כ הרב מקנה אברהם שם דכן דעת הכ\"מ בפ\"ז דערכין הי\"ז דגם לגבי רשב\"ג החולק עם ר' אליעזר איתיה להאי כללא עכ\"ל ואין דבריו מוכרחין כלל וגם אין דברי הק\"נ נראין והרא\"ש ס\"ל ג\"כ דכללא דהלכה כרשב\"ג במשנה קאי על רשב\"ג אביו של רבי ותו לא אלא שהרא\"ש מפרש דהך רשב\"ג השנוי במשנה דפ' אע\"פ הוא אביו של רב' וכ\"כ הסה\"ד ערך רשב\"ג הזקן וז\"ל אבל הרא\"ש סי' כ\"ז כתב כו' א\"כ רשב\"ג זה הוא אביו של רבי בן ר\"ג דיבנה עכ\"ל הסה\"ד וראיתי להרב הגאון ר' בצלאל הכהן זצ\"ל בקונטרס הוראת היתר שלו שכ' ע\"ד הנר תמיד שכ' עמ\"ש הרמב\"ם בפיה\"מ דכריתות ד' ח' דהלכה כרשב\"ג דה\"ט משום דקי\"ל הלכה כרשב\"ג במשנתינו עיי\"ש וז\"ל הגר\"ב נעלם ממנו אז דרשב\"ג שנכנס ולימד כו' הרי היה אז בזה\"ב וא\"כ ע\"כ דלאו היינו רשב\"ג דבכל הש\"ס דקי\"ל כוותיה במשנה שהוא אביו דרבינו הקדוש כנודע ורשב\"ג דכריתות היה אביו דר\"ג דיבנה עכ\"ל והנה דעת הנר תמיד כהק\"נ ודעת הגר\"ב כמו שכתבתי דלא כהק\"נ ואין כאן העלם דבר, ומ\"ש במשנה דערכין כ\"ג א' כי\"ב ארשב\"ג אף הערב לאשה בכתובתה כו' נראה פשוט דהוא רשב\"ג אביו של רבי המוזכר בכל הש\"ס במשנה וא\"כ גם ד' המקנה אברהם בשם הכ\"מ ליתא והנה השם חדש כ' עמשכ\"ר וקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו הלכה מכלל דפליגי וא\"כ ס\"ל לרבינו כמש\"כ הר\"ן בשם שאלתות דרא\"ג דרשב\"ג שבמשנה פליג על הת\"ק וכ\"כ היש\"ש פ\"ו דחולין סי' ט\"ז והנ\"ל די\"ל דגם רבינו מפרש כהתוס' והרא\"ש דרשב\"ג שבמשנה אינו חולק על הת\"ק ולא בא רבינו להוציא אלא ממ\"ש ר\"י בסוטה ט\"ז א' התורה אמרה בעפר והלכה בכ\"ד ולר\"י באמת מכסין אפי' במידי דלא איקרי עפר עיין בתבו\"ש סי' כ\"ח אות ב' ומש\"ה כ' רבינו דקי\"ל כרשב\"ג שבמשנה. ",
                "אוכלין וטלית אינו כו' כאפר עצים אפי' הכי כו' כצ\"ל וכן הגיה השם חדש בנדפס ודברי רבינו מתאימין עם דברי ר\"ת חולין פ\"ח ב' תוד\"ה מצינו דאמר שם דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחין ולא דמי לאפר אוכלין וטלית דלא מגדל צמחין ועין ס' הישר לר\"ת סי' שע\"ו ושע\"ז. ",
                "ז\"ל הרי\"ף בפ' כיסוי הדם גרסינן בפ' השוחט אחד בעוף אר\"ז אמר רב השוחט כו' ועפר תיחוח למעלה וביו\"ט בפ\"ק נמי איתא עכ\"ל וכ' ע\"ז המעי\"ט להרא\"ש פ' כסוי הדם סי' י' אות ו' ואני תמיהא למ\"ל לאהדורי אמקימות הרחוקים והוא קרוב אלינו בריש פרקין עכ\"ל ולי נראה דבדיוק הביא הרי\"ף הני ב' מקומות דמשם מוכח דהלכה כר\"ז א\"ר וכמש\"כ האו\"ז הל' כסוי הדם סי' שצ\"ג מדפריך מינה בפ' השוחט ושני לה דמזמין לה לעפרא דכולי' פקתא ש\"מ דהכי הלכתא וכמו כן מדאמרו פ\"ק די\"ט רבה ור\"י תרווייהו אית להו להא דאר\"ז א\"ר ש\"מ דהלכתא כוותיה אבל מהא דבעי גמרא ר\"פ כסוי הדם לאוקמא מתני' כטעמא דר\"ז לא נראה להרי\"ף להוכיח דהלכה כך והוא ברור ומלשון הרשב\"א בתה\"א נראה לי לומר דכוונת הרי\"ף דמילתא דר\"ז א\"ר הוי לעיכובא ואם אין לו עפר למטה ולמעלה לכסות לא ישחוט דז\"ל הרשב\"א בתה\"א בית א' שער ה' מי שאין לו עפר לכסות בו אסור לשחוט דתנן כו' וגרסינן בפ' השוחט כו' והא בעי לכסויי לדמי' כו' וה\"נ משמע בפ\"ק דיו\"ט בפלוגתא דב\"ש וב\"ה עכ\"ל ודו\"ק. ",
                "שינעירנו כ' הגרא\"ד שליט\"א צ\"ל שינענענו כבנדפס. וכ' השם חדש שכוונת רבינו היא כיון דשניהם שווין עפר מלמטה ועפר מלמעלה כשם דעפר מלמעלה צריך שיתננו בידו כך עפר מלמטה צריך שינענענו בידו ויזמיננו ודוחק וצ\"ע עכ\"ל השם חדש ואני אומר דדברי רבינו ברורים לפמש\"כ התו\"ה פ' אחרי סי' ק\"כ בביאור דרשת חז\"ל שצריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה מדלא כתיב וכסהו עפר רק וכסהו בעפר וז\"ל ר\"ל כי מצאנו בלא ב' השימוש ויכס שק (יונה ג׳:ח׳) ויתכסו שקים (שם) ומצאנו בב' מתכסים בשקים (מלכים ב י״ט:ב׳) ודעת חז\"ל דשימוש הב' מורה שמתכסה סביב כמו בהמון גליו נכסתה (ירמיהו נ״א:מ״ב) וכסו בה את ארון העדות (במדבר ד׳:ה׳) ויכסהו בבגדים (מלכים א א׳:א׳) פי' סביב סביב ולכן במ\"ש וכסהו בעפר הוציאו שיהי' עפר למעלה ולמטה עכ\"ל והוא על דרך פרש\"י חולין ל\"א א' בעפר משמע כולו טמון בעפר וכיון דעל שניהם הוא אומר וכסהו שפיר כתב רבינו שעפר למטה ועפר למעלה מוכסהו בעפר נפקי וא\"כ שניהם שוין כו' וכמש\"כ התבו\"ש סי' כ\"ח ס\"ק י\"ג דכל שהוא לא עביד מידי אע\"ג דשוחט ע\"ג העפר תחוח אין זה מיקרי מכסה דשוחט הוא ולא קעביד מידי לענין כסוי דלמטה כו' אולם לפי פי' האחר שכ' בהתו\"ה שם וז\"ל וגם י\"ל שפירשו שמלת בעפר מוסב גם על פעל ושפך. ושפך את דמו בעפר וכסהו בעפר (וזה לא היה צודק אם היה כתוב עפר. וכן פי' הרלב\"ג) וכן מורה דעת בעל הטעמים שנקד האתנח על מלת עוף והיה יותר ראוי על מלת דמו שהוא התנאי וע\"כ שמ\"ש ושפך מוסב למטה ומחובר אל מלת בעפר עכ\"ל ולפי\"ז שפיר י\"ל שהעפר שלמטה א\"צ שיתן השוחט אלא שצריך שהשוחט ישפוך את דמו בעפר תיחוח ותל\"מ רק על עפר שלמעלה אמרה תורה וכסהו וזהו דעת האו\"ז ח\"א סי' שצ\"ג דפשיטא דשוחט לתוך עפר תיחוח אע\"פ שלא הזמינו לצורך כסוי עכ\"ל האו\"ז וכ\"כ הרא\"ש ס\"פ כסוי הדם וז\"ל נתינת הדם על עפר תיחוח חשיב נתינת עפר למטה ולא בעינן שיתן העפר תיתוח ביד אלא מצא עפר תיחוח ושחט עליו דיו הוא בכך כו' עכ\"ל וכ\"כ היש\"ש חולין פ\"ו סי' י\"ח דא\"צ הזמנה כלל וסותר דבריו למש\"כ שם פ\"ב דחולין ס\"ס י\"א עיי\"ש וראיתי להשם חדש שהביא מהכנה\"ג בהגה\"ט אות י\"ז שכ' וכן משמע בת\"ה להרשב\"א [כדעת בעל העיטור שהוא כסברת רש\"י ] וכ' עליו השם חדש ולפק\"ד לא ידעתי מהיכן משמע כן מדברי הרשב\"א בת\"ה כו' ואני אומר דכוונת הכנה\"ג למש\"כ הרשב\"א בת\"ה כו' דצריך לגרר בדם הניתז וכ\"כ הגאון ר' מאיר יונה זצ\"ל בשער החדש ביאור להעיטור סוף הל' שחיטה אות פ\"ו וז\"ל ונלענ\"ד דהך מחלוקת הוא ג\"כ בדם הניתז דלרבינו [העיטור] וודאי ס\"ל דצריך לגרר בדם הניתז אבל להרא\"ש ודעימי' א\"צ לגרור בדם הניתז עכ\"ל ולענין מה שהקשו השם חדש והגאון רמ\"י שם ממש\"כ הרשב\"א בחי' לחולין דל\"א להשיג על פרש\"י שם וז\"ל ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי א\"צ זימון בפה עכ\"ל וא\"כ לפמש\"כ הכנה\"ג ע\"ש הרשב\"א יקשה דברי הרשב\"א אהדדי נלענ\"ד דדעת הרשב\"א כרבינו הרא\"ם דמחמיר יותר מפרש\"י ובעי שינענענו ויזמיננו בידים לא בפה וזהו כוונת הרשב\"א בחי' לחולין דעפר כסוי א\"צ זימון בפה אלא בידים דוקא והבן ודעת רבינו הרא\"ם לא הובא בשו\"ע יו\"ד סי' כ\"ח סעי' ה'. ",
                "הלכך צריך לכותשו ולתוחחו יפה יפה, משמע מדברי רבינו דפסק דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי אסור לכסות ואפ\"ה לא הביא אלא ל\"ק ה\"ד חול הדק כו' ש\"מ דמפרש כפי' הרי\"ף שכ' הרא\"ש שם דלא כפרש\"י וכ\"כ השם חדש ועיין לעיל ס\"ס נ\"ז מש\"ש בביאורי. ",
                "במתונתא פי' כו' וכ\"כ העיטור ואין מכסין בכ\"ד שיש בו לחלוח מים כגון מתינתא כדאיתא פ' אלו עוברין אכתישה לא לחייב הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומסקנא בטינא טינא בר זריעה היא במתינתא ש\"מ אין מכסין במתינתא עכ\"ל העיטור והד\"ח להרא\"ש ס\"פ כסוי הדם אות מ' כ' וז\"ל וכ' בעל העיטור שכמו כן אין מכסין בכ\"ד שיש בו לחלוחית מים כמו מתינתא וכ' ב\"י דבסמ\"ג יליף ליה מדאמרינן בס\"פ אלו עוברין דמתונתא לאו בר זריעה הוא כו' ודבריו שלא בדקדוק דבאמת העיטור בעצמו יליף ליה מפ' אלו עוברין, ובסמ\"ג עשין ס\"ד כ' אחר הך דאלו עוברין וטעמא דכתיב מי מנה עפר יעקב כו' עד שאינו נמנה הוא הנקרא עפר ורבינו הרא\"ם כ' הך טעמא לדין חול הדק וסמוך לו הביא דינא דעפר לח הנלקט יחד אין מכסין בו לאודועי לן דהאי טעמא שייך לתרווייהו וכ\"כ השם חדש ויש לכוין הך פסוק דמי מנה עפר יעקב שכ' רבינו גם לענין כסוי דר\"ל אין חשבון במצות שהן מקיימין אפי' בעפר שהוא דבר שפל ובזוי ולא היו כדאי לעשות בהם רצונו של מקום אלא לפי שהשפיל אברהם את עצמו כ\"כ ואמר אנכי עפר ואפר זכו בניו לעשות בהן מצות ה' אע\"ג דדבר שפל הוא כמש\"כ התורת חיים כן בביאור ד' הגמרא דחולין פ\"ח ב' והגאון רמ\"י בביאור העיטור סוף חלק ו' מהלכות שחיטה כ\"כ מדנפשי' וכבר קדמו בזה התו\"ח אלא דבגמרא שם לא חשיב עפר כסוי הדם וה\"נ במדרש רבה ותנחומא סדר בלק עה\"פ מי מנה עפר יעקב לא חשבו כסוי הדם בעפר מהך טעמא שבגמרא וראיתי בפי' רבינו חננאל למס' פסחים מ\"ז ב' שכ' במתונא פי' קרקע שיש בו לחלוחית ואינו ראוי לכסות בו ויש מי שאומר טיט יבש עכ\"ל ולא אוכל לכוין דברי היש מי שאומר טיט יבש הא מעיקרא הוה מוקמינן בטינא וע\"ז הי' קשה לן וטינא בר זריעה היא וא\"כ מאי אהני לן אם נתרץ בטיט יבש ועוד איה איפא הוא לשון במתונתא רומז לפי' טיט יבש וה' יאיר עיני להבין ד' הראשונים: "
            ],
            [
                "אם מצוה שלא לאחר נחלקו רז\"ל כו' מלשון רבינו כאן נראה דאע\"ג דס\"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה מ\"מ חשיב לה רבינו במנין התרי\"ג טבילה בזמנה והיא כדעת הבה\"ג שכ' במנין המצוות עשין שלו טבילה בזמנה ופי' רבינו היראים דהמצות עשה שיטבילו ביום בא זמן טבילתם שלא יקדימו זמן טבילתם ודלא כהתוס' ביומא ח' א' ד\"ה דכ\"ע שכ' על מה שכ' רבינו אליהו הזקן ז\"ל באזהרות שלו טבילה בזמנה יסד דלא כהלכתא וביראים הנדפס הלשון משונה וז\"ל שם ולאחר זמן טבילתן מצוה שלא לאחר ונחלקו בזה רבותינו דתניא כו' והנראה מלשון זה דבאמת רבינו בא לומר דהמצוה טבילה בזמנה הוא שלא להקדים ושלא לאחר מיהו כ\"ז אינו אלא לדעת הסוברים טבילה בזמנה מצוה משא\"כ למאי דקי\"ל כרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה אין לחשוב במנין המצות טבילה בזמנה ובאמת לשון רבינו שבכאן הוא נכון וברור דעל כל האופנים נחשב טבילה בזמנה שלא יקדימו זמן טבילתם ובענין לאחר זמן טבילתם אם מצוה שלא לאחר בזה נחלקו רז\"ל והנה הרמב\"ם בס' המצות עשין ק\"ט כ' להיות הטהרה מכל הטמאות בטבילה במי מקוה שנאמר ורחץ במים את כל בשרו כו' וכ' שם שאין הכוונה במאמר הטבילה מ\"ע שיהא חייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מעקה ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת כי מי שירצה לטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר ופי' דבריו בס' מעין החכמה דדעת הרמב\"ם הוא לפסוק כר\"י ב\"ר יהודה דדיה לטבילה שתהא באחרונה וס\"ל דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה דלכ\"ע טבילה בזמנה לאו מצוה לכן קאמר שהטבילה בעצמה איננה חיוב כעשיית מעקה או ציצית רק כשירצה לעלות מטומאתו מצוה לטבול במי מקוה עכ\"ד וא\"כ רבינו היראים דפסק ג\"כ כרבנן דטבילה בזמנה לאו מצוה לא הי' לו לחשוב טבילה בזמנה כ\"א דין טבילה כהרמב\"ם ובאמת להלן סי' תמ\"ב כ' היראים טמאים לטהרם בהזיות וטבילה וא\"כ מש\"כ וטבילה היינו דינו של הרמב\"ם עשין ק\"ט ומה זה שכ' כאן טבילה בזמנה אולם רבינו לשיטתו שכ' לעיל סי' צ\"ג שלא לאכול פסח בי\"ד דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"ה דעת הרמב\"ן בסה\"מ להרמב\"ם שכ' הרמב\"ן שם במנין המצות עשה ששכח הרמב\"ם לפי דעת הרמב\"ן מצוה י\"ב, שנצטוינו בכבש הנשחט ביום ארבעה עשר בערב שהוא יאכל בלילה לא ביום משעת שחיטתו כו' שהוא עובר בעשה כלומר בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה עכ\"ל וז\"ש היראים כאן במנין המצות עשה טבילה בזמנה שלא יקדימו זמן טבילתם דכתיב ורחץ במים וטהר בערב והוא פסוק פ' חקת במדבר י\"ט י\"ט וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב וכ' רבינו בסמוך דברי הספרי אם קדמה טבילה להזאה לא יצא דכתיב וחטאו ביום השביעי ואח\"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב וקודם לכן לא והרמב\"ם לשיטתו שלא מנה עשין כאלו במנין המצות שלו ומעתה אומר אני בטעם הרמב\"ן ז\"ל בסוף ההשגות שכ' שסלק ממנין המצות להרמב\"ם י\"ד מצות מן צ\"ה עד ק\"ח ונמצא שהמצוה ק\"ט שכ' הרמב\"ם גם הרמב\"ן מנאה והמעה\"ח כ' נראה דעת הרמב\"ן כדעת ר\"ח דטבילה בזמנה מצוה וכת\"ק דר\"י ב\"ר יהודה דס\"ל כן בנדה שם ואז ניחא שלא סלק מצוה זו ממנין המצות עכ\"ל המעה\"ח ועל דעתי אינו כן דגם הרמב\"ן סובר דטבילה בזמנה לאו מצוה כדעת רבינו וכר\"ת ואפ\"ה חשיב טבילה בזמנה שלא יקדים ולאו הבא מכלל עשה עשה כשיטתו הנ\"ל וכדעת רבינו היראים כאן. ",
                "וקי\"ל כרבנן. כר\"ת בתוס' יומא ח' א' ד\"ה דכ\"ע שלא כדברי ר\"ח ועיין טור יו\"ד ריש סי' קצ\"ז ובהגמי\"י להרמב\"ם פ\"ד מהל' א\"ב ה\"ח מצויין אות ד' כ' בזה\"ל בירושלמי גר' עלה הדא אמרה שאסור לשהות בטומאה כו' והוא ט\"ס וצ\"ל הציון אות ד' בהרמב\"ם שם הלכה ט' ובתשב\"ץ תלמיד מהר\"ם סי' תע\"ו הביא ד' הירושלמי ושם סי' ת\"פ הביא דעת ר\"ת שפסק דטבילה בזמנה אינה מצוה ומזה ראיה למש\"כ הב\"ח ביו\"ד שם דאף ר\"ת מודה לדברי הירושלמי כי שמא יבוא הבעל פתאום ויסבור שטבלה והוא לא ידע ואשם, ומש\"כ רבינו כאן קסבר ר\"י בר\"י לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה וכ\"כ התוס' יומא שם ונדה ל' א' ד\"ה וש\"מ הנה בנדפס כ' בזה\"ל קסבר ר\"י בר\"י לא נחלקו ב\"ש וב\"ה אלא בהקדמה ואיני מבין אותן הדברים ועיין ספר סה\"ד ערך רבא בענין טבילה בזמנה מצוה אף שאין בעלה בעיר משום טהרות עיי\"ש. ",
                "דתניא כו' כ\"ה בספרי במדבר פ' קכ\"ט והביאו הכ\"מ בפי\"א מהל' פרה אדומה ה\"ב עיי\"ש, ונראה בביאור ד' הספרי דאין לומר דוחטאו ביום השביעי אתא לאשמעינן דהזאה בזמנה מצוה דא\"כ ליהדר נמי הזאה דג' כדהדר הזאה דשביעי וכמש\"כ התוס' ביומא ח' א' ד\"ה מקשינן אלא ע\"כ דוחטאו הוא הפסק מאמר לאשמעינן דוחטאו מכ\"מ דהזאה בזמנה לאו מצוה ואח\"כ אמר הכתוב ביום השביעי פי' אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו והיתה ההזאה השנייה ביום השביעי אזי תיכף לההזאה וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב וכדמסיים הספרי שם שאם קדמה טבילה להזאה לא יצא, והנה דברי רבינו כאן שאמר בטעמא דמ\"ד טבילה בזמנה לאו מצוה הוא משום דגמרינן לה מהזאה וכדברי הספרי וחטאו מכ\"מ וכשם שנתרבה האיחור בהזאה כך נתרבה בטבילה לא אתיא אליבא דכ\"ע דביומא ח' א' אמרו על הך פלוגתא דר\"מ ור' יוסי בברייתא שם דכ\"ע להני תנאי אמרינן טבילה בזמנה מצוה והכא בהא קמיפלגי ר\"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה ור' יוסי סבר לא מקשינן הזאה לטבילה וא\"כ ס\"ל לר' יוסי הזאה בזמנה לאו מצוה וטבילה בזמנה מצוה ור\"מ ס\"ל כשם שטבילה בזמנה מצוה כך הזאה בזמנה מצוה ועיי\"ש בתוד\"ה מקשינן אמאי פשוט להו טפי דטבילה בזמנה מצוה מהזאה ורבינו כ' דבריו אליבא דמ\"ד טבילה בזמנה לאו מצוה דכש\"כ בהזאה וטבילה מקשינן להזאה ואליבא דהך סוגיא דמגילה כ' א' דמקשינן טבילה להזייה וראיתי בהגהות הגר\"א ז\"ל להספרי שם שכ' להגיה וכבס בגדיו ורחץ במים אין לי אלא ז' שמיני תשיעי מנין עכ\"ל ואיני מבין דברי הגהתו מ\"ש שהעמיד רבוייא לטבילה ולא להזאה ונראה שרוצה להעמיד דברי המשנה דשילהי מס' פרה שאמרו שם אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום שזהו כוונת הספרי ועפ\"י פי' הגר\"א במשנה שם דר\"ל טובל בליל שמיני אחר הזאתו ומזה ביום שלפניו שהוא יום שביעי ודו\"ק. ",
                "דכתיב כו' אין זה מלשון הגמרא כ\"א מדברי רבינו הוא ע\"פ פרש\"י ועיי\"ש בתוס' וביבמות מ\"ו ב' תוד\"ה דאין ובתשובת רבינו שמשון ב\"ר אברהם שהביא הכ\"מ בפי\"א מהל' פרה ה\"ב שפי' באופן אחר: "
            ],
            [
                "דע דהרמב\"ם בספר המצות כ' בענין זה ג' מ\"ע וז\"ל במנין המצות שבראש ס' היד פ\"ג. להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה. פ\"ד. להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. פ\"ה. להטפל בהבאת הקרבנות מחו\"ל לבית הבחירה שנאמר רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו\"ל ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם בסה\"מ עשין פ\"ה שצוונו להביא כל מה שאנחנו חייבים חטאת ועולה ואשם ושלמים אל בית הבחירה ואע\"פ שהם בחו\"ל כו' והוא אמרו רק קדשיך אשר יהיו וגו' ולשון ספרי קדשיך אינו מדבר אלא בקדשי חו\"ל תשא ובאת מלמד שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה עכ\"ל והרמב\"ן שם השיג עליו וכ' בזה\"ל ולשון ספרי כך הוא רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת במה הכתוב מדבר אי בקדשי הארץ הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי חו\"ל ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת להטפל בהבאתן ולהקריבן בבית הבחירה עכ\"ל והלב שמח שם כ' ע\"ד הרמב\"ן לתמוה דאיכפל וטרח להעתיק כל לשון הספרי וכבר הביאו הרמב\"ם ז\"ל בעצמו מה שהיה צריך לו. עוד הקשה עמש\"כ הרמב\"ן ואתה למד מזה כו' דמשמע שר\"ל שמזה הלשון דספרי יש הוכחה שהכל מצוה אחת דלא כהרמב\"ם ובאמת אין מזה הלשון הוכחה כלל לא למצוה אחת ולא לב' מצות ואני אומר דדברי הרמב\"ן נכונים מאד ומתוקים מדבש אמרי פיו וכוונת דבריו כך הוא דלכאורה הדין עם הרמב\"ם דקדשי חו\"ל. יש לעשותן מצוה אחרת לעצמה נבדלת מאותה ששמנוה בקדשי א\"י וכמש\"כ הלב שמח בעצמו בסוף דבריו שם \"דלפום קושטא איכא לאפלוגי בינייהו טובא דקדשי הארץ קרובים לבית הבחירה ושבחו\"ל רחוקים וטרחא יתירא אית בהו והיינו דקאמר בהו קרא תשא ובאת מאי דלא קאמר לעיל בקדשים דמוקמינן להו בקדשי א\"י משום שאלו שבחו\"ל צריכין הבאה וטיפול ונשיאות יותר מקדשי א\"י ואל זה כיון הרמב\"ם שהביא דרשא דספרי תשא ובאת מלמד שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה כלומר שחיוב אחר הוא זה ויש בו די לעשותו מצוה. אחרת כו' ולכך אין להשוותן ולהכניסם כולן במצוה אחת\" עכ\"ל וע\"ז בא הרמב\"ן בהשגתו דאינו כן וטרח והעתיק לשון הספרי שאמרו שם תשא ובאת במה הכתוב מדבר אי בקדשי הארץ הרי כבר אמור דמשמע מזה דאי לאו שבא כבר אמור בפסוק שפיר הוה מפרשינן הכתוב תשא ובאת בקדשי א\"י וא\"כ אין בלשון תשא ובאת די לחלק קדשי חו\"ל מקדשי א\"י דעל שניהם שייך לומר תשא ובאת בין קרוב בין רחוק ושפיר סיים הר\"ן ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת להטפל בהבאתן ולהקריבם בבית הבחירה כלומר ואין הכרח כלל מלשון הכתוב והספרי לעשותו מצוה אחרת והוא ברור בכוונת הרמב\"ן. עוד כ' שם הרמב\"ן וז\"ל והנה הרב תופס לעצמו המדרש הזה השנוי בספרי והראוי יותר שנתפוס הדבר שבגמרא תמורה י\"ז ב' קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות כו' והמדרשות שבגמרא הם הראוים לכותבם בפסק הלכה ולתפסם עיקר עכ\"ל וכ' שם המג\"א בזה\"ל ומה שאמר [הרמב\"ן] עוד כי ממדרש הגמרא נראה שלא בא על קרבן חו\"ל נראה לי כי מה שדרשו בו בגמרא אינו סותר כלל למה שדרשו בו בספרי כו' וכ\"כ הלב שמח להשיג ע\"ד הרמב\"ן שסותר ד' הספרי מדברי הגמרא עיי\"ש ובמחכ\"ת חשדו להרמב\"ן בדבר שאין בו דהרמב\"ן לא בא לומר על הרמב\"ם אלא דלא הו\"ל להעתיק בספרו כאן קדשי חו\"ל יותר מתמורות או ולדות שבגמרא דאין להניח מה שהוא בגמרתינו ולהעתיק מהספרי ואף ששניהם אמת לדינא כמו שעשה רש\"י בפי' התורה שהעתיק שניהם וכן הסמ\"ג עשין קפ\"ח קפ\"ט והרמב\"ם לשיטתו מהספרי לא הביא תמורה או ולדות שאין די בהם למנותם מצוה אחרת כ\"א קדשי חו\"ל שהם רחוקים ויש בהם טיפול ונשיאה אבל הרמב\"ן לשיטתו שקדשי חו\"ל וקדשי א\"י שניהם שווין בפי' הכתוב תשא ובאת וא\"כ שוה קדשי חו\"ל לתמורה או וולדות: "
            ],
            [
                "חטא לכפר בתחנונים וקרבן. מכאן נראה בעליל כמש\"כ מהראש\"ט בהקדמתו למנין המצות של בה\"ג בהערות וחידושים אות ג' דלא כמש\"כ מראש להגיה בדברי בה\"ג, ודע דנכלל בזה הסימן מה שכתב הרמב\"ם עשין ע' אשם תלוי אף שלא זכרו רבינו. ",
                "ובכריתות פ\"א. לא מצאתי שם ונראה דצ\"ל וביבמות פ\"א וז\"ל הסמ\"ג עשין רי\"ג וגרסינן במס' הוריות ובפ' כלל גדול מתני ליה רבי לר' יהושע בריה תורה אאת וכו' וט\"ס הוא וצ\"ל מתני' ליה ריב\"ל לבריה כמשכ\"ר. ",
                "דילפינן מכפרת יוה\"כ כו' וכ\"כ רבינו בסוף הסימן ואלו הכפרות הלמדות זאת מזאת אינן גז\"ש אלא מה מצינו שי\"ל מאחר שנאמר בכולן כפרה שיהיו שוות וכן בחטאות ואשמות שכתוב בהן וכפר כו' וצ\"ל לפי דעת רבינו גבי פר כהן משיח שטעון וידוי דברים כמ\"ש בת\"כ ויקרא ד' ד' שאינו טעון שני וודוים משמע אבל וידוי אחת טעון ואע\"ג דלא כתיב גביה וכפר וע\"כ דדעת רבינו כמש\"כ מהרי\"א בפיה\"ת ויקרא ד' כ' דמה שאמר שם הכתוב וכפר עליהם הכהן ונסלח להם ר\"ל לכהן משיח ולקהל אשר בשתי הפרשיות שיכפר ויסלח לכל אחד מהם בקרבנו וז\"ש ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו הרי שהזכיר ב' הפרים פר כהן משיח ופר הצבור ועל שניהם אמר וכפר עליהם הכהן ונסלח להם עיי\"ש וא\"כ גם בכהן המשיח כתיב וכפר אבל תמיהני דלפי דעת רבינו דילפינן מכפרת יוהכ\"פ במה מצינו שיהיו שוות א\"כ יהיו כולן טעונין אנא ה' כמו ביוה\"כ ולהדיא אמרו בת\"כ שם גבי פר כהן משיח שאינו טעון אנא עיי\"ש ובאמת לאו מכפרת יוהכ\"פ ילפינן לה אלא ממ\"ש בת\"כ ויקרא ה' ה' מנין שהוא טעון וידוי ת\"ל והתודה ובספרי זוטא הובא בילקוט פ' נשא רמז תש\"א אמרו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש דכתיב ביה והתודה ומניין אף מיתות וכריתות אמרת חטאתם חטאתם כו' והרמב\"ם רפ\"א מהל' תשובה כ' וידוי זה מ\"ע כיצד מתוודין אומר אנא השם חטאתי כו' וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמבאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להם בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה כו' ועיין בסה\"מ להרמב\"ם עשין ע\"ג מש\"ש. ומדברי רבינו שכ' וכן בחטאות ואשמות שכתוב בהן וכפר כו' יש לנו ללמוד שדעתו כמש\"כ הרמב\"ם ספ\"ג מהל' מעה\"ק שאינו מתודה על השלמים דהא לא מצינו בשלמים שכתוב בהם לשון כפרה ומה שפרש\"י בתענית כ\"ג א' ד\"ה פר הודאה להתודות עליו ועשה לו סמיכה והביאו שלמים פי' שם בגבו\"א ובהגהות מצפה איתן שכוונתו לא !לוידיי אלא לדברי שבח והודיה וכמש\"כ הרמב\"ם שם והרה\"ג דובער באמפי ז\"ל דעירנו כ' בהכרם לשנת תרמ\"ח צד קנ\"ו, מקרא מפורש להרמב\"ם בדה\"י ב' (ל' כ\"ב) מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' וגו' ועפי\"ז גם לשון רש\"י דתענית הוא כלשון הכתוב בדה\"י שם. ",
                "להלן כפרה ועתה אעלה אל ה אולי אכפרה בעד חטאתכם כ\"ה בנדפס ולפי\"ז הוא סותר מש\"כ היראים לעיל סי' רס\"ג ובנדפס סי' קכ\"א מה להלן בעגלה ערופה ועיי\"ש: "
            ],
            [
                "הנה להלן סימן תנ\"ט כ' רבינו הזאות וחשיב שם במנין הזאות וטמא מת בשלישי וברביעי מאפר חטאת ומים חיים כדכתיב כו' וכ' בס' מעין החכמה וז\"ל מצות מי נדה שכ' הרמב\"ם בסי ק\"ח לא ראה הרמב\"ן להעלותם במנין המצות כי מה שמטמאים את הטהור הוא כשאר מינים המטמאים וענין מי חטאת נראה דס\"ל להרמב\"ן שנכלל בענין טהרת מי מקוה שמטהרת טמאים שחשב הרמב\"ם בסי' ק\"ט עכ\"ל ועפי\"ז י\"ל שגם רבינו ס\"ל כהרמב\"ן ומש\"ה כללן כאחת הזיות וטבילה וכ\"כ הבה\"ג ואע\"פ שחשב רבינו הזיית מי חטאת בכלל ההזאות ודו\"ק: "
            ],
            [
                "קרבן לראוי, דע דמהראש\"ט בסידורי מנין המצות לבה\"ג סי' קע\"ה כ' טמאים לטהר בהזאה וטבילה וקרבן כראוי עכ\"ל ובאמת מדברי רבינו כאן נראה דקרבן לראיי הוא מ\"ע בפ\"ע ונכלל בזה מצוה ע\"ד ע\"ה ע\"ו ע\"ז שכ' הרמב\"ם בסה\"מ חלק העשין ושלא כדין כ' מהראש\"ט שם בסוף הערות וחידושים ואלו העשין שהשמיט הגאון ממה שמנאם הרמב\"ם ז\"ל כו' עשה ע\"ד ע\"ה ע\"ו ע\"ז כו' ואלו כלולין כולן במספר הגאון בפרשיות עכ\"ל ובאמת לא כן דהגאון כתבם כהרמב\"ם ונכללו במש\"כ וקרבן לראוי וכדברי היראים. ",
                "דכתיב [ויקרא י\"ג ל\"ח] ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות בהרות, ויליף רבינו מזה להשלשה מיני נגעים שבמקום בשר והם עוד הבשר שחין ומכוה דאיש ואשה שווין דמדכתיב כאן או אשה וגו' טהור הוא ש\"מ דבשאר נגעים התם אף אשה כדין האיש דאלת\"ה מיותר כאן או אשה דבלא\"ה אין בה דין ננעים, ומ\"ש בגמרא ערכין ג' א' לענין נגעים איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר והצרוע הרי כאן שנים הוא לענין הד' נגעים שבמקום שער והם קרחת וגבחת נתקי הראש ונתקי הזקן ועיין בתוס' דערכין ג' א' ד\"ה והצרוע שכ' ויש להקשות אמאי לא נפקי לן אשה מאדם דמשמע אשה ומשמע קטן דכתיב ונפש אדם וכיון דשקולין הם ויבואו שניהם והנה לפמש\"כ בדעת רבינו אצטריך והצרוע לרבות אשה לדין הנגעים שבמקום שער דאילו אדם בנגעי בשר קאי אולם לפי\"ז ה\"נ לדין קטן דרבינן לענין נגעים איצטריך תרי ריבוייא הא' לענין נגעים שבמקום בשר והב' לענין נגעים שבמקום שער ומלשון הגמרא דעירובין שם לא משמע כן וצ\"ע עוד קשה לי למה לא הביא רבינו דברי הת\"כ ויקרא י\"ד י\"א שאמרו שם ת\"ל המטהר בין איש בין אשה בין קטן הרי דכולן שווין לדין הקרבנות דמיירי בזה רבינו כאן, והגאון בעל האור החיים כ' עה\"פ אדם כי יהיה וגו' וז\"ל ורז\"ל אמרו כי טעם אומרו אדם לומר אפי' תינוק גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתיב ויקרא שמם אדם עכ\"ל ולא זכר דה\"ת דערכין שם: "
            ],
            [
                "שלא יתגאה, צ\"ל שלא יתנאה וכ\"ה בנדפס ופי' בשל אחרים היינו בקנוייה ובשל אבותיו היינו בירושה ותרווייהו תנינהו בסנהדרין שם ובלקיחה יש ב' אופנים אופן אחד שלוקח ממי שכותב ס\"ת ע\"מ למוכרה בשוק כדרך התגרים, אופן ב' שלוקח ס\"ת מבעה\"ב שכתב ס\"ת לעצמו, ועיין בחינוך מ' תרי\"ג משרשי המצוה שכ' שם !בזה\"ל ונצטוינו להשתדל בזה כלאחד ואחד מבני ישראל ואעפ\"י שהניחו לו אבותיו למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כאו\"א מבני ישראל פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ\"ל וזה שייך בירושה וגם בקנייה מאופן הב' שלוקח ס\"ת מבעה\"ב שכתבה מתחילה לעצמו ולא פלוג בזה בין מכרה הבעה\"ב לאלתר או ששהתה בידו ימים רבים כמובן משא\"כ בלוקח ס\"ת ממי שכותבה ע\"מ למוכרה כאופן הא' שפיר דמי דהא כל עיקר הכתיבה בשביל הלוקחים ואם לא ימצא לוקחים לא יהיו כותבים המוכרים ועפי\"ז אומר אני על מש\"כ הרמ\"א ביו\"ד סי' ע\"ר סס\"א אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה וכ' שם הט\"ז ססק\"א שהוא נגד דברי רש\"י מנחות ל' א' שכ' בד\"ה כחוטף מצוה ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי. ולענ\"ד נראה דאין ביניהם מחלוקת לדינא דרש\"י מפרש הלוקח ס\"ת מן השוק היינו שלוקח ס\"ת ממי שכותבה ע\"מ למכור בשוק כאופן הא'. אבל הרמ\"א נמשך אחר דברי התוס' שם ד\"ה אם והמרדכי בהלק\"ט ע\"ש הר\"ר יהודה מפלזא דמוכח מדבריהם שהם מפרשים הלוקח ס\"ת מן השוק באופן הב' שלוקחה מבעה\"ב שעשאה לעצמו ושהה אצלו ולכן הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה דמאי נ\"מ אם היתה ביד חבירו או אם היא עתה בידו ואדרבה חיסר חבירו מאותה מצוה אם לח כשהגיה בה אות אחת שעתה לא חיסר חבירו מצוה כמבואר בדבריהם, ומעתה אומר אני דמש\"כ הרמב\"ם רפ\"ז מהל' ס\"ת ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו דהיינו מ\"ש בגמרא דמנחות ל' א הלוקת ס\"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק וכפרש\"י דהיינו מאופן הראשון שלוקחה ממי שכותבה ע\"מ כן למוכרה אח\"כ דדמיא ממש כמו שהמוכר כתב הס\"ת בשבילו דהא מתחילה כתבה המוכר ע\"ד שיקנה אותה אחד ממנו אם זה או אחר ועיין בס' אהל משה להגאון ר' אלעזר משה זצ\"ל אבדק\"ק פינסק למס' מנחות ל' א' שפי' הלוקח ס\"ת מן השוק כאופן הזה דוקא וז\"ש הרמב\"ם בסה\"מ שלו מצות עשה י\"ח ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו עכ\"ל הרי דשניהם שקולים קנייה או ישכור מי יכתבהו לו והיינו על כרחך קנייה מאופן הראשון כפרש\"י וכנ\"ל ובס' תולדות יצחק סי' כ\"ו אות ב' ג' כ' דדעת הרמב\"ם כהרמ\"א דבלקיחה אינו מקיים מצות כתיבת ס\"ת דלא כפרש\"י ומש\"ה לא העתיק כלל הא דלוקח ס\"ת כחוטף מצוה וכ\"כ בס' בית הלוי ח\"א סי' ו' אות ב' וא\"כ יצטרכו לומר דהוא סותר למש\"כ בספר המצות וגם אין מקור לדברי הרמב\"ם בס' היד שכ' ואם א\"י לכתוב אחרים כותבין לו ולענ\"ד נראה כמו שכתבתי. ומשכ\"ש הבית הלוי בדעת הרי\"ף שבהל' ס\"ת לא הביא כלל למימרא דרבה סנהדרין כ\"א ב' דאע\"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכותבו משלו ש\"מ דס\"ל דאין הלכה כן הנה ראיתי בס' רביד הזהב פ' וילך שכתב אמנם לכי תידיק לא היה צריך הרי\"ף לכתוב הא דרבה דגדולה מזה כתב הא דאמרינן פ' הקומץ ד\"ל הקונה ס\"ת כחוטף מצוה מן השוק וא\"כ מספיק להרי\"ף מ\"ש זה והך דרבה אתיא ליה בק\"ו שהדי אפילו טרח והוציא ממון ואפ\"ה א\"י בזה כש\"כ ירושה דממילא אתי ולא הוציא ממון ולא טרח לכותבו פשיטא וה\"ט נמי שהמרדכי והאגודה השמיטו דרבה עכ\"ל הרה\"ז ולדבריו צ\"ל דדעת הרי\"ף בפי' כחוטף מצוה מן השוק כפי' הרמ\"א דא\"י בזה מצות כתיבת ס\"ת ולפי מה שכתבתי דהיינו בלקיחה באופן הב' שלוקחה מבעל הבית שכתבה לעצמו ושפיר כתב הרה\"ז דנלמד מזה דכש\"כ בירושה שאינו יוצא משא\"כ לפרש\"י בפי' הגמרא כחוטף מצוה מן השוק ומצוה עביד אין ללמוד מזה לדין ירושה ודו\"ק וי\"ל דמש\"ה הכריח הרמ\"א לנטות פי' הגמרא מפרש\"י דכן נראה שמפרש הרב אלפס כמש\"כ הרה\"ז וכנ\"ל והנה רבינו לא כתב כאן כ\"א דין המלך לכתוב ספר תורה לשמו אבל דין דכתיבת ספר תורה לכל איש ישראל לא זכר רבינו וכן הבה\"ג לא זכר עשה דכתיבת ס\"ת לכל יחיד וכתב מהראש\"ט בסוף הערות וחידושים שלו לבה\"ג דכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש שלא הביאו הא דרבה עכ\"ל ואיני יודע מאי קאמר וכי משום שהשמיטו הא דרבה ויוצא בשל אבותיו אין לחשוב המ\"ע של כתיבת ס\"ת והא מ\"מ עשה הוא אלא שאם היתה לו משל אבותיו יוצא בזה ותל\"מ, ובס' סדר המצות סי' פ\"ב ראיתי שכ' ואם אינו יכול לכתוב בעצמו יכתוב לו ע\"י אחר או יקנה ס\"ת והר\"ז כאילו קיבלה מסיני עכ\"ל והוא תמוה דבקנה לא הוי כאילו. קיבלה מסיני ונראה שט\"ס הוא וצ\"ל ד\"ז והר\"ז כאילו קיבלה מסיני אחר משכ\"ש ואע\"פ שהניחו לו אבותיו ס\"ת מצוה שיכתוב לעצמו ג\"כ ס\"ת עיי\"ש. ",
                "למקום להשתין מים. בנדפס ליתא תיבת למקום ודברי רבינו נובעין מהתוספתא פ\"ד דסנהדרין שאמרו שם ולא לבית המים ופי' רבינו היראים שהוא מקום שמיוחד להשתין מים ועיין ס' מעשה רב הנד\"מ ובאמרי שמואל שם סי' צ\"ט שחקר שם לענין בית המים לדין מזוזה אולם מדברי היראים כאן שמפרש בית המים שבתוספתא דסנהדרין שהוא מקום המיוחד להשתין מים וכייל ליה עם בית המרחץ ש\"מ שדין אחד להם ופטור ממזוזה ובירושלמי פ\"ב דברכות איתא ר\"ז בשם ר' אבא בר ירמיה לא יכנס אדם לבית המים וספריו ותפילין בידו ופי' שם מהרא\"פ לבית המים לקטנים להשתין ודו\"ק ועיין בריקאנטי סי' כ\"ד שכ' ומי שלבוש תפילין מותר לעבור במבואות המטונפות אם אינו רוצה לעשות צרכיו ובשו\"ת בית אב הנד\"מ חאו\"ח סי' כ\"ו הביא ראי' עצומה לפסק הריקאנטי מהא דאיתא בסנהדרין כ\"א ב' לענין מלך ואינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו והקשה בתשו' בשמים ראש סי' כ\"א למ\"ל קרא לזה הא אף לגבי ציץ ודאין בו אלא אזכרה אחת אמרו יומא ז' ב' בפשיטות אילימא על מצחו תמיד מי לא בעי מיעל לביהכ\"ס הרי דאסור בלי שום ראיה מקרא וכן אסרו הליכה לבהכ\"ס בתפילין בלי שום ראיה וכש\"כ בס\"ת שיש בהם כמה אזכרות אולם לפסק הריקאנטי א\"ש דאצטריך קרא בס\"ת אם רצונו לעבור בבהכ\"ס שלא לצורך נקביו דבתפילין שרי וכן י\"ל גם בציץ דשרי ואצטריך קרא בכה\"ג בס\"ת דמלך דאין חובה להיות נכנס עמו לבהכ\"ס ולבית המרחץ משום דלא הוי מקום הראוי לקריאה ורשאי לחלצה ואיכא מזה ראיה עצומה לפסק הריקאנטי עכ\"ד הבית אב. ובאמת עצם עיניו מראות בס' יראים שפי' אין נכנס בה אין חייב להכניס אפילו יכסנה בעור שאין איסור בהכנסה אלא משום שמקום הראוי לקרות בעינן וא\"כ אין ראי' כלל לפסק הריקאנטי גם הגאון מהרצה\"ח שבת ס\"א א' שכ' שם בישוב קושיית הבשמים ראש לא זכר פי' היראים ודע דבספר משנה ברורה ביאור הלכה או\"ח סימן מ\"ג סעי' ה' הביא דברי האו\"ז סי' תקפ\"ו שכ' דמותר לעבור בבהכ\"ס לפי דרכו שלא לצורך נקביו ותפילין בראשו וכ' עליו שם ומשמע מלשונו שהוא מחלק בין אם הוא עובר או שהוא קובע עצמו להיות שם עכ\"ל וכן י\"ל בדברי הריקאנטי הנ\"ל והוא דלא כמש\"כ הבית אב שם כי דברי הריקאנטי הללו הי' בהעלם עין מהאחרונים שפלפלו בדין זה די\"ל שהם חקרו בענין שהוא קובע עצמו להיות שם וא\"כ אין מדברי הריקאנטי שום ראיה לזה ועיין בסמוך אות ו'. ",
                "אפילו יכסנה בעור וכ\"ה בנדפס ובפי' רבינו מיושב מה שדקדק בספר ערוך לנר לסנהדרין שם עמ\"ש בגמרא וקרא בו מקום הראוי לקרות וז\"ל יש לדקדק מה פשיט ליה טפי שאסור לקרות בבהכ\"ס ממה שאסור להכניס ס\"ת לשם הא גם ביזוי מצוה דאורייתא הוא מושפך וכסה כו' אולם לפמשכ\"ר פי' אינו חייב להכניסה כו' א\"ש, ומשכ\"ר אפי' יכניסנה בעור שאין איסור בהכניסה חולק הוא על דברי הרמב\"ם פ\"י מהל' ס\"ת ה\"ו והשו\"ע יו\"ד סי' רפ\"ב סעי' ד' דאסור לאדם להכניס ס\"ת לבית הכסא או לבית המרחץ אע\"פ שכרוך במטפחת ונתנן בתיק שלו ועיי\"ש בביאור הגר\"א ז\"ל סקכ\"ב דאף כלי בתוך כלי אסור וחמירא מתה\"מ עיין הע\"ש שאילתא מ\"ה אות י\"ב אבל לפמש\"כ המג\"א סי' מ\"ג סקי\"ד משמע שמפרש בהרמב\"ם כרוך במטפחת ונתנן בתיק שלו דהיינו כליין ואז אסור אבל כלי בתוך כלי שרי גם בס\"ת א\"ש דיש להשוות דעת הרא\"ם להרמב\"ם והשו\"ע וכוונת רבינו בענין שאין איסור בהכניסה דהיינו כלי בתוך כלי וראיתי בשו\"ת בית אב חאו\"ח סי' כ\"ז אות ד' שכ' ע\"ד הגר\"א יו\"ד שם בזה\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דמדברי הרמב\"ם בפ\"י מהל' ס\"ת ה\"ז נראה דמפרש הסוגיא לענין תשמיש ככל הפוסקים עכ\"ל ולדעתי דברי הגר\"א מובנים בפשיטות שמפרש דריב\"ל שאמר בברכות כ\"ו א' ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה עשרה דמשמע דאתא למעוטי דכלי בתוך כלי לא, לאו משום שימוש קאמר להרמב\"ם דהא ס\"ל דמה שאמרו בברייתא ברכות כ\"ה ב' או שיניחם כלי בתוך כלי קאי גם אס\"ת שאמרו ברישא דברייתא שם אלא משום זהירות בכבודה שלא להחזיר אחוריה אליה ולפשוט רגל כו' שכ' בסעי' א' כו' אא\"כ גבוה ממנו י' טפחים דפי' שיעשה מחיצה בגובה יוד והוא מהרמב\"ם פ\"י מהל' ס\"ת ה\"י נמצא דתשמיש המטה לחוד שלא יגלה ערותו כנגד הס\"ת ולא יפשוט רגליו כנגד הס\"ת מותר בבית שיש בו ס\"ת אם יניחנה בכלי בתוך כלי כמו שאמרו בברייתא אך אם עושה לו מחיצה עשרה אז אין חשש כלל אף אם מגלה ערותו כנגד הס\"ת או פושט רגליו כנגד הס\"ת מאחר דמחיצה גבוה עשרה מפסקת ביניהם והיינו דריב\"ל זהו לפ\"ד הגר\"א וא\"כ מה זה שכ' הספר בית אב קושיא על שיטת הגר\"א ממש\"כ הרמב\"ם היתר תשמיש אם עשה לו מחיצה גבוה י\"ט אלמא לא והלא בכלל מאתים מנה ואדרבה אומר אני דמש\"כ שם הבית אב אות ג' דהנחת כלי בתוך כלי משמע דסגי בס\"ת להרמב\"ם אפי' היכא דאיכא בית אחר דבריו אינם מובנים כלל דהא להדיא כ' הרמב\"ם בפ\"י מהל' ס\"ת ה\"ז אבל אם יש לו בית אחר אסור לשמש עד שיוציאנו עכ\"ל ומדלא סיים או עד שיניחנו בכלי בתוך כלי ש\"מ דדוקא עד שיוציאנו ותל\"מ גם מש\"כ בספר מנחת שמואל למס' ברכות כ\"ו א' ע\"ד הגר\"א וז\"ל ולכאורה נראה דלשמש מיטתו איסור יותר דבכללה גם הא דלא יגלה כו' ולא יפשוט כו' וצ\"ע לפע\"ד עכ\"ל ולפי מה שבארתי לעיל דברי הגר\"א אין כאן מקום עיון כלל אם אמת הדבר דבכלל תשמיש גם הא דלא יגלה כו' ולא יפשוט כו' אבל צריך להיות הדבר שלא כנגד הס\"ת אע\"פ שהיא כלי בתוך כלי משא\"כ במחיצה עשרה ש\"ד אפילו כנגדה אחורי המחיצה וברור. וראיתי להעיר כאן עמש\"כ בביאור הגר\"א יו\"ד סי' רפ\"ב סקי\"ב וז\"ל דאי על הס\"ת הול\"ל בלשון נקבה עליה כו' פשוט דר\"ל שאם כוונת הרמב\"ם לפסוק שגם על הס\"ת מותר לרכוב מפני פחד גנבים כדברי הלח\"מ פי\"ד מהל' אבל הי\"ד הול\"ל בלשון נקבה עליה להורות לן הך דינא כמש\"ש בהל' אבל עליהם דהיינו על העצמות ומדלא אמר הרמב\"ם אלא עליו דמתפרש על החמור ש\"מ דס\"ל כהרי\"ף וכ\"כ בספר דברי דוד להגרד\"ט זצ\"ל למס' ברכות ד' י\"ח עיי\"ש ולחנם כתוב שם בהערה על הגליון מבן המחבר \"לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כו' וצ\"ע\" ואני זכיתי בה בעזה\"י והוא ברור. ",
                "ולא על המגילה. לפנינו ספרי דברים ס\"פ ק\"ס אלא על המגילה וכלשון המשנה סוטה י\"ז ב' ועיין להלן סי' ת\"ס ובביאורי שם אות י\"ב. ",
                "נכנס והיא עמו. במשנה ובספרי כתוב עוד יושב בדין והיא עמו ורבינו השמיטה ובעי טעמא וי\"ל דלפמש\"כ התוי\"ט דמיירי במלכי ב\"ד או במלכי ישראל קודם התקנה דאל\"כ שנינו בסנהדרין י\"ח א' המלך לא דן ולא דנין אותו ודעת רבינו כהירושמי לסנהדרין פ\"ב ה\"ג דאפילו מלכי ב\"ד אין דן ודנין אותו דלא כהבבלי כמש\"ש במראה הפנים ועכצ\"ל דמתני' קודם התקנה אבל לאחר התקנה לא שייך דין זה ולכן השמיטה רבינו ומינה נשמע דרבינו לא ס\"ל מש\"כ התוס' סנהדרין י\"ח ב' ד\"ה והא דהא דאין מלך דן ה\"מ לבדו אבל עם אחרים שפיר מצי דן דאין הדין נגמר על פיו לבד דא\"כ שפיר משכחת לה בדיני ממונות ושיושב עם אחרים לפמש\"כ לעיל סי' קפ\"ד דלדעת רבינו לא תענה על רב בדיני נפשות קאי ולא בד\"מ יעויין בס' כרם יהושע לסנהדרין כ\"א ב' ועיין בערוך ערך מלך שחשב שם שלשים מעלות של מלך וע\"כ בהדי הך דיושב בדין והיא עמו. ",
                "כל ימי חייו הלילות. כ\"ה בספרי ומש\"כ הרמב\"ם פ\"ז מהל' ס\"ת ה\"ג והסמ\"ג עשין כ\"ה לא יסור ממנו אלא בלילה פי' בלילה עת השינה ומש\"ש הרמב\"ם או לישן על מטתו ר\"ל אפילו ביום מיהו קשה הני תרתי למ\"ל ובשו\"ת ברית יעקב חי\"ד סי ס\"ו האריך בדעת הרמב\"ם לומר דלא ס\"ל כהספרי ובפי' החומש העמק דבר להגאון בעל הע\"ש דברים י\"ז י\"ט גילה פנים בפי' דלא כהספרי והוא כהרמב\"ם ובמדרש שוח\"ט מ' קי\"ט אות מ' אמרו אני הולך. למרחץ והיא עמי אני ישן והיא עמי כשם שציויתני והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו עכ\"ל והנה במ\"ש אני הולך למרחץ והיא עמי פשוט הדבר דר\"ל בהליכתו למרחץ נשא הס\"ת עמו וכשנכנס בבית המרחץ בבית החיצון הניח הס\"ת שם עיין שבת י' א' אך מ\"ש אני ישן והיא עמי הוא סתירה למ\"ש הרמב\"ם דבעת השינה לא היתה עמו ובשערי תשובה לאו\"ח סי' כ\"א סק\"ג כתב ע\"ש הקונטרס מספד רב שאין ראי' מדוד לפי שמלך היה והיה קשור לו ס\"ת בזרועו רק שאינה נכנסת עמו לבית המרחץ עכ\"ל ואתי שפיר דבריו עפ\"י המדרש שוח\"ט וכמו שבארתי אבל לד' הרמב\"ם אאל\"כ דגם בעת השינה לא הי' הס\"ת עמו ואין ת\"י אותו הקונטרס לעיין בפנים דבריו שם. ",
                "שהתורה. ביראים הנדפס הגי' שהמורא ועיין בפנים הספרי דברים פ' קס\"א ובהגהות הגר\"א ז\"ל שם ובמאור עין ולפי גירסת רבינו הדברים מבוארין דמדכתיב לשמור אחר ליראה ובקדושין ל\"ז א' אמרו תשמרון זו משנה וז\"ש שהתורה (או שהמורא) מביא לידי משנה, ומשנה מביאה לידי תלמוד מדכתיב אחר לשמור ואת החוקים האלה ואמרו בקדושין שם החקים אלו המדרשות והוא התלמוד, ותלמוד מביא לידי מעשה הוא מסיפא דקרא דכתיב לעשותם אולם בכריתות י\"ג ב' אמרו את כל החוקים אלו מדרשות ואין זה תלמוד כמבואר שם ביד משה זה גמרא וכן בברכות י\"א ב' ועיי\"ש בדקדוקי סופרים בהגהות שכ' דלהרא\"ה בפי' להלכות הרי\"ף צ\"ל דמדרש ותלמוד חדא היא: "
            ],
            [
                "העדה. בנדפס הגי' ת\"ל עדה וכ\"ה בת\"כ ור\"ל דכתיב עדת ישראל. ",
                "שאינו ראוי לבנים עיין לח\"מ להרמב\"ם רפי\"ג מהל' שגגות. ",
                "ת\"ל ואם כל עדת ישראל. בהת\"כ שלפנינו הגי' ת\"ל עדת ישראל ישגו עד שיורו כולם וע\"ש בפי' התו\"ה שכ' שהספרא לא דייק מן מלת כל דהא אמר ת\"ל עדת ישראל ישגו וכ' שם בכוונת הספרא ממ\"ש ישגו בל\"ר מבואר שישגה כל אחד מהם משא\"כ אם היה אומר תשגה הי' ר\"ל ששגתה העדה בכללה שבזה רובה ככולה עיי\"ש והנה בדברי רבינו בהכת\"י עדיין י\"ל כפי' התו\"ה דכוונת התו\"כ מתיבת ישגו ל\"ר ולא כתיב תשגה בל\"י אולם ביראים הנדפס תיבת ישגו ליתא כלל והכי איתא שם ת\"ל ואם כל עדת ישראל, ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אין חייבין כו' ועכצ\"ל דכוונת הספרא מדכתב כל וכמש\"כ בביאור עזרת כהנים ותוספת העזרה שם אולם מדברי העזרת כהנים שם בביאור דרשת הספרא דבסמוך אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה נראה דיליף לה מדכתיב ישגו ונעלם דהיינו שב\"ד גרמו לשגגת מעשה על ידי העלם דבר וא\"כ הוא דלא כיראים הנדפס שחסר שם תיבת ישגו כנ\"ל וכן בהכת\"י נקדתי אחר תיבת ישגו עפ\"י היראים הנדפס ודו\"ק. ",
                "דאינה הוראה. עיין לעיל ס\"ס ר\"מ מש\"ש בביאורי בעז\"ה ודע דלשון רבינו במצוה זו להביא פר הבא על כל המצוות הוא לשון הבה\"ג במנין המצוות שלו ורבינו פי' דבריו דהיינו מה שהב\"ד מקריבין פר אם טעו בהוראה והוא הוא מש\"כ הרמב\"ם מ\"ע ס\"ח ואף שכ' הבה\"ג אח\"כ פרשת העלם דבר אין כוונת הבה\"ג לחשוב הפרשיות במנין המצות כן נראה ברור לדברי רבינו הרא\"ם ודלא כמהראש\"ט שחשב בפי' הבה\"ג להביא פר הבא על כל המצות דהיינו פר כהן משיח שחטא עיין בהערות וחידושים שלו אות כ\"ז ובשיטתו הלך שהפרשיות שכ' הבה\"ג נכנסין במנין המצות וא\"כ פרשת העלם דבר הוא מ\"ע ס\"ח שכ' הרמב\"ם ועיין מגילה ט' ב' לשון פר הבא על כל המצות שפי' התוס' שם דהיינו פר כהן משיח שחטא ועיי\"ש בטו\"א ובמל\"מ בפ\"ה מל' מעה\"ק הט\"ו: "
            ],
            [
                "וכתיב כו' מה שהביא רבינו הך קרא אפשר שהוא אליבא דרב אשי דאמר יומא ד\"נ א' מסתברא כמ\"ד דם איקרי פר דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר אטו בקרני' מעייל ליה אלא בדמו וקרי ליה פר וא\"כ רבינו שחשב במנין העשין פר יום הכפורים כלשון בה\"ג ולא כ' פר ואיל ע\"כ דר\"ל למשאה\"כ בזאת יבא אהרן אל הקדש דהיינו כניסת פנים בפר כו' כדאמר רב אשי בדמו של פר ושפיר הביא הכתוב ושחט את פר החטאת אשר לו דהיינו דמו של פר וא\"כ אין שייך כלל האיל לכניסת פנים אולם הרמב\"ם במנין המצות עשין מ\"ט כ' באמת שציונו לעשות עבודת היום כלומר כלל כל הקרבנות והוידוין המתוקנים ביום צום כפור כו' ורבינו כ' בסי' רס\"ג וידוי יום הכפורים והבה\"ג כ' מעשה יום הכפורים ומהראש\"ט כ' עמש\"כ בבה\"ג פרשת יוה\"כ ציון מ\"ט למנין המצות של הרמב\"ם וא\"כ עבודת היום שכ' הרמב\"ם כ' הבה\"ג בפרשת יוה\"כ וצריך להבין לפי\"ז מה שציין מהראש\"ט בסי' קפ\"ב למניין המצות של בה\"ג מעשה יום הכפורים מהו אם לא דנימא דזהו וידוי יום הכפורים שכ' היראים ובאמת ביראים לא מצאתי מעשה יום הכפורים שכ' הבה\"ג, ולפמש\"כ מהראש\"ט סי' קע\"ט פר יום הכפורים משלו ונראה שכן היה כתוב לפניו בבה\"ג יש לומר דמש\"ה כתב רבינו וכתיב ושחט כו' להראות מקום דמיני' ילפינן שהוא משלו דוקא דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו והוא פעם שלישי אשר לו עיכובא עיין שבועות י\"ד א' והוא בת\"כ ועיין במל\"מ רפ\"א מהל' עבודת יוה\"כ בענין אילו של כהן גדול אם הביא משל ציבור אולם לפי\"ז לא הו\"ל לרבינו למיגז תיבת משלו אצל פר יום הכפורים ואפשר עוד דרבינו כיון במה שהביא הפסוק ושחט את פר החטאת לאשמעינן דעבודת היום מוטלות על הכה\"ג וזהו מש\"כ הבה\"ג מעשה יום הכפורים ור\"ל דהכה\"נ צריך לעבוד ביום הכפורים עבודת היום. ",
                "האמור כאן פי' דכתיב [ויקרא ט\"ז ה'] ומאת עדת בנ\"י יקח וגו' ואיל אחד לעולה ועז\"א רבי שזה האיל האמור כאן הוא עצמו איל המוספין דכתיב בפ' פנחס ולא היו שני אילים וראב\"ש ס\"ל שהיו שני אילים וצריך להגיה בדברי רבינו קודם ותניא אותו פסוק ומאת עדת בנ\"י וגו' שע\"ז קאי ותניא ולא על ואיל לעולה שמביא הכה\"ג עם פר שלו: "
            ],
            [
                "שמתחנך כהן לעבודה. בנדפס הגי' כהן הדיוט לעבודה ולדעתי גי' הכת\"י עדיף יותר דמ\"ש כהן הדיוט הא ביום שמתחנך כה\"ג לעבודה מייתי נמי עשירית האיפה לחינוכו כדאמר רב חסדא מנחות ע\"ח א', ולשון הבה\"ג במנין המצוות שלו ועשירית האיפה חביתי כהנים ומהראש\"ט בסידורו החדש חלקן לשנים וכ' בסי' ק\"פ עשירית האיפה לחינוך ובסי' קפ\"א חביתין והרמב\"ם עשין מ' לא מנה אלא חביתין של כה\"ג בכל יום תמיד ועיין בס' סדר המצות שע\"ט מש\"כ ליישב מה שהניח המעה\"ח בצ\"ע על הרמב\"ם בזה. ",
                "כהן גדול בריבוי כו' כצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "ת\"ל ובניו אשר יקריבו לפנינו בגמ' שם הגי' ת\"ל אשר יקריבו ועיין בביאור התו\"ה לתו\"כ פ' צו סי' ל\"ט שביאר דרשא זו דהיינו מדכתיב יקריבו בלשון רבים וא\"כ תיבת ובניו שכתוב בת\"כ אך למותר הוא וגי' הגמרא ת\"ל אשר יקריבו הוא נכון ולפי גי' רבינו והת\"כ נראה שהוא כפרש\"י קדושין נ\"ז א' אשר רבויא הוא וז\"ש ובניו אשר יקריבו לרבות אהרן מביא לעצמו ובניו מביאין לעצמן והסמ\"ג עשין קפ\"ו כ' בזה\"ל ת\"ל ובניו אשר יקריבו סמך קרבן אצל אהרן וסמך קרבן אצל בניו ללמדך שאהרן כו'. ",
                "בעצמו בנדפס הגי' משלו וכ\"ה בת\"כ ובנדפס חסר תיבת פי' שכתוב כאן וט\"ס הוא שם. ",
                "ביום ביום ולא בלילה ליתא בת\"כ. ",
                "אין מושחין ב' כה\"ג. בנדפס הגי' אין שני כה\"ג כאחת והוא כמ\"ש במדרש במ\"ר פי\"ח סי' ח' ותנחומא שם ואנו אין לנו אלא כה\"ג אחד ועיין ירושלמי פ\"א דיומא ה\"א וק\"ע ושיו\"ק שם ומש\"כ השיו\"ק וכן משמע ברמב\"ם פ\"ד מהל' ביאת המקדש ט\"ס הוא וצ\"ל פ\"ד מהל' כלי המקדש, ולשון התוס' דע\"ז ל\"ד א' ד\"ה במה שכ' משה רבינו ע\"ה כה\"ג היה ונשתמש בכהונה גדולה מ' שנה צ\"ע כמש\"כ הגרי\"פ בחי' הש\"ס שלו שבס' קשות מיושב וכדברי התוס' דע\"ז כ\"ה במדרש ש\"ר פל\"ז ס\"א ומדרש וי\"ר פי\"א ס\"ו ונעלם זה מהגרי\"פ שם. ",
                "ביום צ\"ל מיום [הגרא\"ד]. ",
                "ז' רבעים ועוד. כ\"ה בנדפס ות\"כ וכצ\"ל. ",
                "בשבת תמיד אף בטומאה כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ופי' תמיד אף בשבת שלא יופסק יום אחד בינתיים ומ\"ש אביי מנחות ד\"נ ע\"ב א\"ק סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין הוא לענין דאפייתו דוחה שבת דלא כק\"א כ\"כ בהתו\"ה פ' צו סי' מ\"ג והיפ\"ע במנחות שם הניח ד\"ז בתימא מה דאביי נקט לה משמיה ולא משמה דהברייתא ולא ראה במי שקדמו ומ\"ש כאן בהת\"כ מנחה הרי היא ככל המנחות ללבונה עיין במנחות ק\"ח א' דתניא כי חטאת היא אר\"י היא קרויה חטאת ואין אחרת קרויה חטאת לימד על עשירית האיפה של כה\"ג שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה ע\"כ ובת\"כ ויקרא ו' ז' אמרו עה\"פ תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שוהיו טעונות שמן ולבונה וכתב בביאור תוספת העזרה על הת\"כ שלפנינו דדריש מנחה הרי היא ככל המנחות ללבונה דסמיך נמי אדרשא דזאת תורת המנחה והגאון מהרש\"ך שליט\"א בהגהותיו חשק שלמה למנחות נ\"ב א' בגמרא לא העיר כלום מדברי הת\"כ כ\"א ממ\"ש במנחות ק\"ח א' ול\"י למה. ",
                "מחצית בבקר ומחצית בערב יכול כו' בערב ת\"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב משלם מביא מחציתה בבקר ומחציתה בערב כיצד כו' כצ\"ל וכ\"ה בת\"כ ועיין לעיל סי' רע\"ט מה שכתבתי שם. ",
                "נאה. צ\"ל נא ועיין במנחות נ' ב' רבי אומר תאפה נאה ר' יוסי אומר תאפה רכה ועיין בת\"כ. ",
                "ממלא מקומו עיין ספרי דברים פ' קס\"ב ולשון המדרש וי\"ר פ\"כ סי' י\"א ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו ובהגמי\"י וכ\"מ פ\"א מהל' מלכים ה\"ז כ' ד\"ז ע\"ש הפסיקתא ועיין ט\"ז או\"ח סי' קנ\"ג סקי\"א: "
            ],
            [
                "המנחות הנעשות בכלי שיצוק שמן בכלי קודם נתינת הסלת ואחר נתינת הסלת דתנן כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "אינה טעונה נתינה כצ\"ל ובנדפס הגירסא ומאפה תנור אינה טעונה יציקה וכן פרש\"י במנחות ע\"ד ב' במשנה שאינה טעונה יציקה אבל אידך ב' מתנות צריכא וכ\"כ התוס' שם ע\"ה א' ד\"ה מה להלן דממעטינן מאפה מיציקה ותו לא עיי\"ש אבל המל\"מ בפי\"ג ממעה\"ק ה\"ה כ' להוכיח מדברי הרמב\"ם שם ה\"ח דגם מתן שמן בכלי קודם עשייתן ליתא במאפה תנור עיי\"ש באורך שהכריח כן מסוגיית הגמרא. ",
                "תעשה מלמד שטעונה מתן שמן בכלי פי' כו' כצ\"ל: "
            ],
            [
                "פי' כו' בגמרא אמרו אי אפשר דקאמרי ליה רבנן לרבי מאי היא אמר ר\"ש בר\"י רביעית שמן היא היאך מתחלקת לכמה חלות ע\"כ וא\"כ לכאורה דברי רבינו תמוהים שפי' אי אפשר שהרי לא היה פותתן ובאמת הק\"א בביאורו להת\"כ נתקשה בדברי הגמרא דלמה להו ה\"ט דשמן מועט תיפוק ליה דלחמי תודה לא היה בהן פתיחה ועיין בביאור תוס' העזרה והתו\"ה שכתבו ליישב זה דכוונת הגמרא אי אפשר דאמרי לי' רבנן לרבי מאי היא אימא דבוללן חלות בעודם עיסה קודם אפייתן דהיינו אחר לישה ועריכה שכבר נעשו חלות יחזור ויגבל כל חלה וחלה בשמן כפי המגיע לה דהאי בלילה מעליא היא ומקיים שפיר חלות בלולות ועז\"א ר\"ש בר\"י רביעית שמן היא כו' היינו שקשה לחלק רביעית לארבעים חלקים וא\"כ א\"ש ג\"כ ד' היראים ועיין גי' רש\"י ע\"א כו' ובתוד\"ה שפיר ודו\"ק. ",
                "ופותתה ט\"ס וצ\"ל ונותנה ועז\"א רבינו פי' כו'. ",
                "ולבונה ט\"ס וצ\"ל ובוללה ולשה ואופה ופותתה ונותן עליה שמן וקומץ ובמנחות כו' ומה שבנתיים ט\"ס ולפי הנראה עירבוב דברי רבי' יש כאן. ",
                "ענין ראשון וילמד כו' כצ\"ל ועיין מנחות ע\"ה א' תוד\"ה מה שכ' ומיהו צריך לדקדק דבמנחת סלת ובמנחת העמר מנלן בלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן דלא כתיב בהו [כן הגיה המל\"מ בפי\"ג מהל' מעה\"ק ה\"ה שכצ\"ל בדברי התוס'] ועיי\"ש מה שתרצו אולם רבינו תי' ע\"ז שלמדות זו מזו מוי\"ו מוסיף על ענין ראשון כו' ולענין שאלת רבינו דא\"כ למ\"ל הגז\"ש דקרבנך קרבנך י\"ל כמש\"כ התוס' שם לסברת תירוצם עיי\"ש ועיין להלן סי' תנ\"ה. ",
                "עד שישנה עליו הכתוב וטעמא כו'. עיין סנהדרין ד' א' תוד\"ה כל כו' ותימא למ\"ל קרא דמהי תיתי דמעכבי כו' ולדברי רבינו ניחא דהא דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב לא ילפינן אלא מחטאת וא\"כ לב\"ש נמי אצטריך קרא דכיון דלא ילפינן אלא מחטאת ס\"ד דה\"נ ב' מתנות מעכבין. כ\"כ בביאור ווי העמודים ועיין מנחות י\"ח ב' תוד\"ה ואמר וקדושין כ\"ה א' ד\"ה כל והריטב\"א שם. ",
                "אינו כתוב בתורה בלול כו' כצ\"ל ובנדפס חסר תיבת ד\"א ותחת זה כתוב שם דאמרינן וכאילו הוא תי' אחד עם מש\"כ מקודם וגי' הכת\"י ברורה יותר לענ\"ד. ",
                "מדרבנן היא. לפי\"ז מש\"כ רבינו מראש הסימן צוה היוצר לבלול המנחות בשמן אינו לפי הד\"א שמפיק מדלא כתיב בתורה בלול אלא בלולה ש\"מ דמצות בלילה מדרבנן היא ולפי הד\"א דמצות בלילה מדרבנן היא אין להקשות דא\"כ היאך אנו חושבין במנין התרי\"ג מצות הבלילות דמ\"מ כיון שיש לה בית אב בתורה נכנסת במנין לדעת רבינו היראים לשיטת בה\"ג ויותר נראה דמשכ\"ר מצות בלילה מדרבנן היא היינו הבלילה בפועל אבל מתן שמן לשם בלילה בודאי הוי דאורייתא וזש\"ר צוה היוצר לבלול המנחות בשמן אתיא אליבא דמסקנא ג\"כ ור\"ל שיתן שמן במנחה לשם בלילה וכ\"כ בס' באה\"ט לסדר ויקרא פרשה ב' פסוק א' וז\"ל הבלילה אינה מעכבת רק שתהא ראויה לבלילה (מנחות ק\"ו ב') ששים נבללין יותר אין נבללין מיהו מתן שמן לשם בלילה נראה דמעכב דבלא\"ה הו\"ל אינה ראויה לבלילה עכ\"ל ועיין להלן ס\"ס תנ\"ד בביאורי מש\"ש: "
            ],
            [],
            [
                "את כל קרבנות בת\"כ ובגמרא דמנחות שם הגי' את הלבונה ומשכ\"ש אחר את הלבונה ת\"ל על כל קרבנך תקריב מלח כ' בביאור תוס' העזרה להת\"כ שם דל\"ג ליה הכא עד לבסוף עיי\"ש בעזרת כהנים אות ט\"ו ובנדפס ד' זאלקווא נלקה כאן בחסר. ",
                "פי' מעט כו' כפי'. רבינו כ\"כ הערוך ערך בן הב' וז\"ל יכול יתן בו טעם תבונה כלומר כל דהוא מלח עד כדי להבין שיש בו טעם מלח וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קל\"ז ע\"ש ר\"ת וז\"ל ומפרש ר\"ת מעט מלח רק להסיר טעם התפל כבינה המיישרת את האדם שנכנסה מעט מעט בגוף ת\"ל תמלח שצריך מליחה מרובה וכ\"כ האו\"ז ח\"א הל' בשר בחלב סי' תס\"ט וז\"ל ואמרינן מאי תביננו אמר רב אשי ה\"ק יכול יתן בו טעם כבינה ומפרש ר\"ת שימלחם מעט לאיברים כדי שיהיו האברים נאכלין מחמת מולחן כמו שהבינה מיישבת את האדם לדרכי חיים ת\"ל תמלח שימלחם יפה יפה והיינו דאין נאכלין מחמת מולחן כו' וכ\"כ הרא\"ש פ\"ח דחולין סי' ל\"ג במלח יכול תביננו פי' מעט להסיר טעם הטפל כבינה המיישרת את האדם ת\"ל במלח תמלח הרבה הרבה שיהא רוב המלח מקלקל הטעם כו' וכ\"כ המרדכי פ' כל הבשר סי' תשי\"ט ע\"ש ר\"ת ודלא כהר\"ר יצחק ב\"ר אברהם שכ' הסמ\"ג שם שפי' הך דמנחות יכול יתן טעם כבינה שנותנת טעם גדול באדם ת\"ל תמלח שדי במליחה מועטת כדמסיק מביא את האבר ונותן עליו מלח וכו' וגרסינן וכן לצלי די במליחה זו אבל לקדירה אין די במליחה זו כו' וגי' רבינו הרא\"ם ואמר אביי וכן לקדירה עיין לעיל סי' מ\"ח ומש\"כ רבינו פי' רבא בהקומץ רבה יכול כו' יותר הול\"ל פי' רב אשי דרב אשי הוא דקאמר יכול כו' ואולי דלפני רבינו לא הי' כתוב אמר רב אשי. ",
                "תמלח יכול כו' ת\"ל במלח בנדפס כתוב להיפך וז\"ל שם יכול במי מלח ת\"ל תמלח אולם כפי מש\"כ רבינו כאן כ\"כ בת\"כ ובגמרא לפנינו. ",
                "סקנדרית, בת\"כ שלפנינו הגירסא סלקונדרית ועיין בע\"ז ל\"ט ב' מאי מלח סלקונדרית אר\"י א\"ש מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה פרש\"י סלקונדרי רומי נחתומין שברומי ובר\"ן החשובין שברומי ובערוך ערך סלקנדית כ' שכל סלוקתי רומי אוכלין בה בפי' רבינו גרשום כתיב כל שלקי רומי פי' כל מה ששולקין ברומי אוכלין באותו מלח, ובגמרא הגי' אסתרוקנית. ומ\"ש רבינו ת\"ל תקריב ריבה נראה דמלת תקריב יתירא קדריש כמש\"כ הק\"א וכן משמע מלשון הגמרא דמנחות כ\"א א' שאמרו שם ת\"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מ\"מ ופרש\"י מכל שהוא. בין סדומית בין איסתרוקנית. מ\"מ ואפי' מחו\"ל עכ\"ל אבל בתוספתא פ\"ט דמנחות הגי' ת\"ל מלח מלח ריבה וכן בת\"כ איתא ת\"ל תקריב מלח ריבה וכן בסוף הפרשה אמרו בת\"כ שם תקריב אף בשבת תקריב אף בטומאה תקריב מלח כל שהוא תקריב מלח מכ\"מ ע\"כ הנראה משם דאף בשבת וטומאה ילפינן ממלת תקריב וכל שהוא ומ\"מ ילפינן ממלת מלח וכ\"כ בביאור תוס' העזרה שם ובדברי רבינו נשמט תקריב כל שהוא תקריב מ\"מ הכתוב בת\"כ והנה לפרש\"י דכל שהוא היינו בין סדומית בין איסתרוקנית א\"כ הביא רבינו ד\"ז אלא שחסר בדברי רבינו תקריב מ\"מ ולפי' הרמב\"ם שכ' הכ\"מ בפ\"ה מהל' איסורי מזבח הי\"א שמפרש כל שהוא דהיינו שאם מלח כל שהוא כשר ולפי\"ז צ\"ל דתקריב מ\"מ היינו בין סדומית בין איסתרוקנית א\"כ הביא רבינו תקריב מ\"מ אלא שחסר בדברי רבינו תקריב כל שהוא. ודע דהכ\"מ שם כ' וז\"ל ובת\"כ ובתוספתא דמנחות ספ\"ט משמע כפי' רבינו עכ\"ל וכ' ע\"ז הגאון רמ\"י זצ\"ל בספרו הר המריה בזה\"ל עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ולא ידעתי מה יש שם יותר ממאי דאיתא בש\"ס עכ\"ל ולדעתי פשוט דכוונת הכ\"מ דממה שאמרו בת\"כ ובתוספתא בלשון ת\"ל תקריב מלח ריבה וזה הלשון דומה למ\"ש תקריב מ\"מ דמ\"מ היינו ריבה והיינו כפי' הרמב\"ם דכל שהוא פי' אם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר וממילא דתקריב מ\"מ היינו אפי' מלח איסתרוקנית משא\"כ לפרש\"י דכל שהוא היינו בין מלח סדומית בין מלח אסתרוקנית לא א\"ש מאי דקרי ליה מעיקרא בת\"כ תקריב ריבה ואח\"כ בלשון כל שהוא וק\"ל. ",
                "דלא שנה עליו הכתוב לעכב. דעת רבינו בפי' המשנה כרב יוסף אליבא דרב מנחות כ' א' דלא מלח כלל כשר וכ\"כ הסמ\"ג לאוין ש\"ך אבל בעשין קע\"ט כ' הסמ\"ג אמנם בברייתא תנא דמליחה מעכבת ומשמע שהאמוראין סוברין שהברייתא עיקר כו' והרב הגאון מהרש\"ך שליט\"א בהגהותיו חשק שלמה למס' מנחות י\"ח א' כ' ע\"ד הסמ\"ג לאוין ש\"ך לתמוה דהא לקמן ד\"כ מסקינן דגם רב מודה דמליחה מעכב משום כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי וצ\"ע עכ\"ל ולא זכר שר התורה דברי הסמ\"ג עשין קע\"ט שכ' בעצמו כן גם מש\"כ שם ע\"ד החת\"ס ח\"ו סי' כ' שדחק שם ליישב דברי הרמב\"ן בפיה\"ת בהא דכתב שם דאם מלת זר כשר ע\"ש וז\"ל ותמיהני דהלא גם הרמב\"ם בפיה\"מ כ' כן כו' יעויין בספר שם עולם ביאור ס' ויקרא שכ' שם דברים נכוחים וז\"ל ואע\"פ שהרמב\"ם ז\"ל בפיה\"מ שם מפרש מתניתין בלא מלח כהן אלא זר מ\"מ זהו דוקא בדיעבד כגון שעבר הזר ומלחו למטה כמו שביאר הלח\"מ (שם הי\"ב) אבל לד' הרמב\"ן ז\"ל שמאמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח יחזור אל מביא המנחה א\"כ תמלח הוא צווי נוכח הזר, והתורה תצוה שיהיה זר קרב לגבי מזבח וימלח בראשו של מזבח וזהו וכי תעלה על דעתך ועיי\"ש בשם עולם שכ' ליישב ד' הרמב\"ן דס\"ל שמליחת המנחה בראשו של מזבח אינו מן התורה כ\"א מדבריהם והרמב\"ן ז\"ל בא לפרש פסוק בתורה ומה\"ת לדעתו המליחה אינה בראשו של מזבח דוקא לכן בצדק מפרש צווי תמלח יחזור אל מביא המנחה כי המליחה כשירה לכתחילה בזר לפי דין התורה. ומש\"כ עוד שם בחשק שלמה ע\"ד הרמב\"ם שחילק בין קומץ המנחה לשאר הקרבנות דהדבר פשוט דטעמו משום דמצות מליחה אינו אלא באימורין ואם לא מלח לא גרע מאם לא הקטיר האימורין כלל דג\"כ כשר הקרבן דהקטרת אימורין אינו מעכב וא\"כ לדבריו המלח בקרבן מעכב כמו במנחה לענין דאם אין מלח לא יקטיר אף שיפסלו בלינה אבל דעת הכ\"מ והלח\"מ אינו כן אלא בקרבן המלח אינו מעכב כמו בקומץ המנחה ואם אין מלח כלל אפ\"ה יקטיר האימורין ודו\"ק: "
            ],
            [
                "אחד נשים ואחד אנשים לפנינו הגירסא בהיפך אחד אנשים ואחד נשים וכ\"כ בפרש\"י שם ס\"א א' במשנה אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים וקצ\"ע דשם בע\"ב כ' רש\"י בד\"ה מאי קאמר רישא קתני אחד נשים ואחד אנשים והוא כגי' רבינו הרא\"ם ועיין פסחים פ\"ה א' תוד\"ה אחד וזבחים צ\"ב ב' תוד\"ה א\"ה ומש\"כ התוס' דפסחים שם דהיכא דאיכא פלוגתא דרך להזכיר הפשוט קודם ור\"ל אם דעת החולק נזכרה מקודם וכהגרש\"ש בפסחים ק\"ח ב' תוד\"ה אחד אינו אלא כשאמרו בלשון אחד כו' ואחד כו' משא\"כ בלא\"ה דבשבת נ\"ז ב' תני בברייתא חוטי צמר חוצצין וחוטי שער אין חוצצין רי\"א של צמר ושל שער אין חוצצין ולפי דה\"ת הו\"ל לר\"י החולק על הת\"ק שקודם לדבריו להזכיר הפשוט קודם דהיינו חוטי שער שאין חוצצין אף לת\"ק אע\"כ כנ\"ל. ",
                "והניף. בנדפס ליתא תיבת והניף וכן בת\"כ ליתא ועיי\"ש בפי' התו\"ה דביאור דרשתם הוא מדמיותר והקריב אותו לאשם אלא ע\"כ ללמד שיצא גם אם הניף אותו בפ\"ע אולם בגמרא איתא כמשכ\"ר כאן ועיי\"ש בפרש\"י שכ' ת\"ל והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף. דמשמע והניף אלוג לחודיה קאי עכ\"ל רש\"י ונראה שכן הי' גי' רש\"י בגמרא ואת לוג השמן והניף ומש\"כ רש\"י דמשמע והניף אלוג לחודי' קאי י\"ל דהיינו מדלא כתיב ולוג השמן וכתיב ואת לוג השמן וע\"ד שאמרו במגילה ב' ב' אתא את ופסיק עיי\"ש ועיין שמות ל' י\"ט פרש\"י ד\"ה את ידיהם ואת רגליהם ובס\"ס שו\"ת בית אב הנד\"מ ובספר חיבת הקודש למס' זבחים י\"ט ב'. ",
                "פי' כו' דעת רבינו כדעת התוס' במנחות ס\"א ב' ד\"ה כהן ובסוכה דמ\"ז ב' ובקדושין דל\"ו ב' לתי' הב' שהכהן מניח ידיו אצל יד בעלים דלא כפרש\"י עיין לעיל ס\"ס רס\"ה ובהתו\"ה פ' צו סי' קמ\"ה יישב פרש\"י עיי\"ש ובנדפס חסר פי' תחת יד בעלים. ",
                "להניף וגו' יותר נראה דצ\"ל וגו' להניף ודע דרש\"י פי' במנחות ס\"א א' במשנה ד\"ה ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק בזה\"ל כתיב בהו שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה וגו' (ויקרא י' ט\"ו) ורבינו הביא מן המוקדם ומשכ\"ר בחזה ושוק שלהם דכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה ר\"ל מדכתיב חזה התנופה וכן שוק התרומה ש\"מ דחזה ושוק בעינן הנפה והרמה ודו\"ק. ",
                "ומניף פי' תחת יד בעלים סמוך להם כ\"ה בנדפס ועיי' לעיל אות ג'. ",
                "ומניפה. פי' מניף אותה וגי' הב\"ח ומניף והוא ללא צורך. "
            ],
            [
                "חוטא ט\"ס וצ\"ל סוטה ופי' ר\"ש מוסיף דגם הני תרתי מנחת העומר ומנחת סוטה בעי הגשה אבל מנחת כהן משיח ומנחת כהנים אין בהם הגשה כו'. ",
                "סובר כו' תיוהא חזינא הכא כד מעיינת בההיא ברייתא שהביא רבינו דהנה ת\"ק אמר מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ור\"א שם פליג על הת\"ק ואמר מגישה לדרומה של קרן ולא בעי כנגד חודה ואמר רב אשי בסוטה י\"ד ב' קסבר האי תנא כוליה מזבח בצפון קאי ופרש\"י האי תנא ר' אלעזר ואילו לרבנן דר\"א המזבח ממוצע באמצע העזרה ואילו רבינו הכא לא זכר דברי ר\"א כלל החולק על הת\"ק וכתב סובר כולי מזבח בצפון קאי כאילו הת\"ק ס\"ל כן ולפי הנראה צריך להגיה כאן בדברי רבינו דברי ר' אלעזר שבברייתא שעז\"א רבינו סובר כו' ודע דבנדפס כתוב והיינו קיימת לפני ה' כו' וט\"ס הוא וצ\"ל ודיו תחת והיינו. ",
                "דארון ליתא בנדפס וכן בגמרא ורבינו הוא שפי' בסמוך כן מהאי גיסא דארון. ",
                "סוכה. אינו מובן ובנדפס הגי' מזבח והוא הנכון. ",
                "ועיין יומא מ\"ה ב' תוד\"ה הוה. וראיתי כאן להעיר במש\"כ התוי\"ט פ\"ב דמגילה מ\"ה וז\"ל וכמו סמיכה ושחיטה דא\"צ כהן ה\"נ תנופה והגשה הלכך תני להו בהדייהו והתפרת ישראל בפיה\"מ שם אות מ\"א תפס עליו מגמרא ערוכה סוטה י\"ד ב' דהגשה צריך כהן ובאמת כבר קדמו בזה הגרעק\"א בגלה\"ש שם כ' ב' תוד\"ה לקמיצה עיי\"ש ויפה תי' ע\"ז בס' חזות קשות ובהגהות מצפה איתן ובס' שם עולם ביאור לס' ויקרא ב' ח' דכוונת התוס' במגילה לענין שאין כהן מעכב קאמרי עיין בדבריהם וזהו כוונת התוי\"ט ג\"כ וא\"ש, וראיתי בס' הר המריה להרמב\"ם פי\"א מהל' פסה\"מ אות י\"ג שכ' ליישב מה שהעירו התוס' דמנחות ט' א' ד\"ה מקמיצה כו' די\"ל לפי שתנופה והגשה לא מעכב א\"נ דמועיל אח\"כ ע\"י כהן לכן לא קחשיב עכ\"ל ובאמת לפמש\"כ בשם עולם שם התוס' בעצמם תי' כן שם שכ' הכא בד' עבודות שבמנחה איירי כו' דר\"ל דבד' עבודות מצות כהונה מעכבא אפי' בדיעבד משא\"כ הגשה דמקודם ועיין בתוס' העזרה פ' ויקרא דיבורא דנדבה סוף פרשה ח' שהעיר שם ע\"ד הרמב\"ם בפי\"א מהל' פסהמ\"ק ה\"ז שכ' שם בלשון דיעבד שאם יצק או בלל או פתת או מלח זר כשרות ויציקה ובלילה ופתיתה ודאי דאפי' לכתחילה כשרות בזר עיי\"ש ובס' שם עולם שם לא הביאו ובהגהות וחידושים למס' מנחות ב' א' להרב הגאון מהרי\"ט ליפמאן דקאפולע בשס\"ח ד' ווילנא ראם הניח בצ\"ע דה\"ת דמגילה כהגרעק\"א ובאמת לא קשיא כנ\"ל: "
            ],
            [
                "עשר מנחות. כוונת רבינו למ\"ש ר\"פ שם כל היכא דתנן עשר תנן וכלשון הב' שפרש\"י במנחות נ\"ט א' וכמש\"כ המל\"מ בפי\"ג מהל' מעשה הקרבנות ה\"י הפירוש הנכון בדברי רב פפא הוא הפירוש השני שכ' רש\"י עיי\"ש. ",
                "בימין. בגמרא שם ד\"ו ב' הביאו הברייתא דת\"כ דבן בתירא יליף לה מדכתי' וקמץ משם ממקום שקמץ כבר וראיתי בתוס' העזרה להת\"כ שם שהקשה לבן בתירה מנ\"ל דאין קמיצה טעונה מזבח עיי\"ש תירוצו. והנראה לי דיליף לה מדלא כתבה התורה הגשה אחר והביאה אל בני אהרן הכהנים כדכתיב להלן במנחת מרחשת והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח והרים הכהן וגו' ש\"מ דמש\"ה לא כתבה התורה כאן דין דהגשה כדי ללמד לנו דקמיצת הכהן יכול להיות ג\"כ ממקום שהזר עומד שם להביא המנחה אל בני אהרן הכהנים וזש\"ה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ וגו' דהיינו ממקום שרגלי הזר עומדות ומדכתיב \"משם\" יליף בן בתירה ממקום שקמץ כבר. ",
                "או גרגיר מלח. עיין בגמרא י\"א א' דעביד צריכותא לכל הני ואמרו שם ואי תנא מלח דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא ותמיהני על הגאון הרר\"פ הלוי בס' פנים יפות שכ' בויקרא ב' ב' דמלת ניתן בו קודם הקמיצה דהיינו בשעת גיבול כדתנן אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח פסול משמע דמלח דק הנימוס בשעת גיבול אף דעכ\"פ אין הקומץ בשלימות מ\"מ מצותה בכך לכך הוצרך לכתוב במנחה בפי' עכ\"ל ולפלא שמפורש במנחות כ' א' ובת\"כ שאין מנחה כולה טעונה מלח והובא בדברי רבינו לעיל סי' תנ\"א ומ\"ש במשנה ועלה בידו גרגיר מלח ר\"ל שגרגיר מלח נפל במנחה ע\"פ מקרה דומיא דצרור וכי\"ב כ' בס' שם עולם להשיג על מהרי\"א ז\"ל בפ' צו (ו' ח') שה\"ר ממשנתינו שהמלח היה ניתן במנחה קודם קמיצה עיי\"ש. ",
                "בראשי אצבעותיו. עיין מנחות י\"א א' ויומא מ\"ז ב' דבעי ר\"פ קמץ בראשי אצבעותיו מאי ואין זה בראשי אצבעותיו דמתניתין כמ\"ש התוס' יומא שם והחינוך מ' קט\"ז כ' וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו ובודאי אין כוונתו להנך ב' גווני אלא ר\"ל שהקמיצה תהיה באצבעותיו ממש ולא בכלי כמדת קומץ, והק\"א להת\"כ עמש\"ש הא כיצד חופה את פס ידו כ' שנותן גב ידו למעלה ופס ידו למטה על הסולת ונועץ אצבעותיו וסדן ידו בסולת ומביאה על פס ידו כו' וכ' עליו בביאור תוס' העזרה דדבריו תמוהין דזהו בעיא דלא איפשיטא בפ\"ק דמנחות קמץ בראשי אצבעותיו מהו ופרש\"י ז\"ל שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח עכ\"ל ולענ\"ד נראה דמה שפרש\"י באיבעיא דר\"פ היינו כשאינו מכניס אלא ראשי אצבעותיו בקמח ותו לא וסדן ידו למעלה מן הקמח אבל היכא שמכניס כל פס ידו לתוך הקמח וקומץ כמש\"כ הק\"א שפיר דמי ודו\"ק. ",
                "ג' אצבעותיו, לפנינו במשנה הגי' פושט את אצבעותיו כו' וא\"כ י\"ל שפושט ד' אצבעותיו ועיין בהתו\"ה ויקרא ב' ב' אות ק\"ה ובס' שם עולם השיג עליו. ",
                "לפנינו במשנה ריבה שמנה חסר שמנה חיסר לבונתה פסולה ובנדפס כתוב ריבה שמנה וחסר שמנה ריבה לבונה וחסר לבונה פסולה ועיין בגמרא עמוד ב' שאמרו ה\"א יתיר כשירה ש\"מ דבמתניתין לא תני בהדיא ריבה לבונה ובס' מנחת כהן במנחות י\"א ב' הקשה לפי' הרמב\"ם פי\"א מהל' פסהמ\"ק דין ט' הול\"ל ריבה לבונה כמו ריבה שמנה כיון דסוג אחד לשניהם עיי\"ש וז\"ש בספר הר המריה להרמב\"ם שם אות י\"ט וכן יש להקשות מהמשנה והבן עכ\"ל ור\"ל כקושיית המ\"כ. ",
                "כשה\"א ומן השמן וגו' פסוק זה הוא בויקרא י\"ד כ\"ו גבי מצורע עני ובגמרא הביאו כשה\"א ולקח הכהן מלוג השמן וגו' והוא שם פסוק ט\"ו גבי מצורע עשיר ואין נ\"מ בזה כדמסיק ד' שמאלית כתיבי אולם טפי הו\"ל לרבינו להביא פסוק כ\"ז והזה הכהן וגו' אשר על כפו השמאלית והוא השמאלית הד' דאי לאו שמאלית הד' הו\"א מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית כמש\"ש בגמרא אדרבה כו'. ",
                "ד' שמאלית כתיבי תרי כו' כצ\"ל ולפי הנראה מדברי רבינו לימוד זה דר' זירא נשאר קיים וקשה לי דהא במסקנא במנחות י' א' נדחה אלא דילפינן יד יד ממצורע עיי\"ש ועיין תשובת הרדב\"ז סי' תשי\"ב. ",
                "ת\"ל מסלתה אי מסלתה כו' לפנינו כת\"כ הגי' ת\"ל מסולת אי מסולת כו' ופי' הגי' שכ' רבינו הוא כמש\"כ לפנינו דמש\"כ מקודם ת\"ל מסלתה היינו מדכתיב המ\"ם בראש ומ\"ש אח\"כ ת\"ל מסלתה הוא מדכתיב בה\"א בסוף ומשכ\"ר כאן ומשמנה תהא כולה שמן וכ\"ה בת\"כ הנה בנדפס ליתא וז\"ל הנדפס ת\"ל מסלתה צריכה שתהא כולה סולת ועוד כתיב משמנה צריכה שתהא כולה בלולה בשמן הבא עם המנחה עכ\"ל וז\"ל הח\"כ ומשמנה שתהיה כולה שמן מסלתה ומשמנה שתהיה הסולת בלולה בשמן ע\"כ וא\"כ דברי הת\"כ מובאים בספר יראים למחצה בנדפס איתא סוף דברי הת\"כ ובהכת\"י שלפנינו איתא ראש דברי הת\"כ ובביאור דברי היראים הנדפס שתהא כולה בלולה בשמן הבא עם המנחה נראה לי דכולה ר\"ל כל הקומץ דאילו בלילת המנחה עצמה כבר כ' רבינו למעלה סי' תמ\"ט דבלילה אינו מעכב אלא שתהא ראויה לבלול עיי\"ש אולם בלילת הקומץ בשמן נראה שמעכב כמ\"ש בסוטה ד' י\"ד ב' בברייתא וקומץ ממקום שנתרבה שמנה ופרש\"י ממקום שהיא נבללת יפה בשמן ואמרו שם בגמרא מנלן דכתיב מסלתה ומשמנה כו' ומבואר בתוספתא פ\"ה דמנחות דאם שינה פסול עיי\"ש וזש\"ר שתהא כולה פי' כל הקומץ בלולה בשמן הבא עם המנחה והוא לעכובא והוא מ\"ש בת\"כ ומסלתה ומשמנה שתהא הסולת בלולה בשמן. וכ' בביאור תוספת העזרה אין לפרש דהא קמ\"ל דמנחת סולת טעונה בלילה דהא בלא קרא נמי כיון דכתיב בלולה במנחת מאפה ובמחבת ה\"ה לכולהו כו' ע\"כ נלע\"ד כמו שפרשתי בפי' דהא אתי לאשמעינן שאין מתנדבין סולת בלא שמן אלא שניהם יחד וכה\"ג אמרינן במנחות כ\"ז א' הסלת והשמן מעכבים זא\"ז כו' ובריש פ\"ב דסוטה דריש מסלתה ומשמנה שקומץ ממקום שנתרבה שמנה אבל בברייתא דהכא לא משמע לישנא דהא אתי לאשמעינן עכ\"ל וע\"ד רבינו אינו כן אלא דברייתא דת\"כ אתי לאשמעינן ההיא דסוטה שתהא הסולת בלולה בשמן במקום שקומץ והוא לעיכובא אע\"ג דבלילת כל העשרון סולת אינו לעיכובא ועיין ויקרא ו' ח' בפרש\"י ד\"ה מסולת המנחה ומשמנה ובפנים יפות שם ודע דבה\"ג ריש סי' ע\"א הגי' וקומץ ממקום שנתערבה שמנה: "
            ],
            [
                "ולעבדו. בנדפס ליתא ולעבדו אבל באמת גי' הכת\"י נכונה עפ\"י לשון הכתוב (ישעי' מ\"ג כ\"ג) לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה וזש\"ר יתברך שם יוצרנו לא הרבה להלאות את עמו והוא כמשה\"כ לא הוגעתיך בלבונה, ולעבדו פי' להכביד עליו בעבודה קשה והוצאה מרובה, וזשה\"כ לא העבדתיך במנחה, וצוה להקטיר קומצי מנחות כו' פי' דבר מועט וכמ\"ש בפסיקתא רבתי פכ\"ט לא הוגעתיך בלבונה לא אמרתי לכם שתהיו מביאים קנטירים של לבונה אלא קומץ כו' לא קנית לי בכסף קנה לא אמרתי לכם שתהיו מביאים קנטרים של קטורת אלא פרס שחרית. ופרס ערבית ע\"כ וכן אמרו במדרש שוח\"ט מ' צ\"א א\"ל הקב\"ה חייך לא כמו שאתה סבור אני מבקש מהם אלא את הכבש אחד תעשה בבקר וכ\"ה במדרש אגדה תוצאות מהרש\"ב וויען תרנ\"ד פ' כי תשא ומהרש\"ב הוסיף שם דברים כמו שהוא בפסיקתא שם פט\"ז אלא ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' וגו' ולא שנים בבת אחת אלא אחד בשחרית ואחד בין הערבים ובאמת מזה הלשון שבפסיקתא כ' הקנאת סופרים לסה\"מ להרמב\"ם סוף שרש ט' להביא ראי' דהקרבת ב' תמידין בכל יום למצות עשה אחת תחשב כהרמב\"ם מ\"ע ל\"ט עיי\"ש וא\"כ אין להגיה ביתר המקומות כלשון הפסיקתא דהא לענין קטרת לא אמרו כן אף בלשון הפסיקתא עצמה כנ\"ל וכן אמרו במדרש אגדה שם פ' בהר (כ\"ה ו') ראה כשנותן הקב\"ה לישראל נותן דבר בלי קצבה וכששואל מהם אינו שואל כ\"א מעט מן המעט כו' ומן הצאן לא שאל כ\"א הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועיין מש\"כ לעיל סי' רע\"ט. ",
                "ומיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר כו', הנה הפנים יפות בפ' ויקרא א' ז' כ' וז\"ל והא דכתיב אח\"כ [שם פסוק ט'] והקטיר הכהן את הכל המזבחהנ ראה דהיינו שהיה צריך להפך בצינורא עד שנשרפו כל האברים לדשן כמש\"כ הרמב\"ן שם עכ\"ל וז\"ל הרמב\"ן שם סוף פסוק ו' והכוונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש והקטיר. ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת עכ\"ל והי' מפרש הפנים יפות שכוונת הרמב\"ן שהוא מצווה בקום ועשה שיעלה הקיטור והיינו היפוך בצינורא כי היפך בצינורא מסבב העלאת הקיטור כמשמעות לשון והקטיר אולם בספר שם עולם סדר ויקרא שם ד\"ה והקטיר כ' ע\"ד הרמב\"ן בזה\"ל לא יניחם משמע שאינו מצווה כ\"א שלא יניחם וילך אבל אינו מצווה לעשות שום מעשה כו' מזה ראי' לדברי המל\"מ פ\"ו מהלי תו\"מ ה\"א שכ' דאין שום חיוב להפך בצינורא כדי לקרב העבודה כו' שלא מצאתי בשום מקום חיוב לזה כו' עכ\"ל וכן הוא מתבאר מדברי רבינו היראים כאן שכ' ומצות הקטרה שנותן על האש ועל המזבח ומיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר כו'. והנה במנחות כ\"ו ב' ס\"ל לר' יוחנן משתצית בו האור ברובו של קומץ מתיר שיריים באכילה וטעמא דאמר קרא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן אין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו ופרש\"י ובקומץ נמי כתיב והקטיר הלכך בעינן קיטור וא\"כ רבינו שאמר ומיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר ומייתי להדין קרא והנה עלה קיטור וגו' לכאורה נראה דהיינו נמי משתצית בו האור ברובו אז קיים מצות והקטיר. אולם לשון ומיד שאמר רבינו אינו מדוקדק לפי\"ז וי\"ל שאמר ומיד כו' פי' אפי' לא הפך בצינורא וכנ\"ל ועיי\"ש בגמרא דמנחות כ\"ו ב' כאן לקלוט כאן להתיר וא\"כ אפשר דלענין מצות והקטיר קיים משמשלה בו האור דומיא דלקלוט. וצל\"ע וראיתי ביפ\"ע למנחות שם שכ' דבירושלמי יומא פ\"ב ה\"א ס\"ל לר' חנינא דאפילו הפריחתו הרוח ניתרים השירים ומשמע דלא בעי ג\"כ משלה בו האור רק שנתנו ע\"ג האישים עכ\"ל וז\"ל הירושלמי שם דא\"ר חנינה קומץ שנתנו ע\"ג האישים והפריחתו הרוח בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה ואיני מבין תיבות אלו בפריחה האחרונה והלא בנתינת ע\"ג האישים נתכפרו הבעלים לר\"ח והי' נראה בעיני דצ\"ל בפרידה הא' נתכפרו הבעלים כו' ופי' בפרידה הא' היינו בפרידה הראשונה שמשלה האור במקצתו נתכפרו הבעלים והוא ממש כמו שאמר ר' חנינא בבבלי מנחות כ\"ו ב' משמשלה בו האור ופרש\"י במקצתה, ונשתבש בפרידה הא' לפריחה האחרונה. ומ\"ש בתוספתא דזבחים פ\"ט הקומץ שנתנו ע\"ג האישים שיריו מותרין אימורין שנתנן ע\"ג האישים הבשר מותר אין זה ענין לפלוגתת ר\"ח ור\"י דמנחות דהתוספתא ה\"ק כ\"ז שלא נתן הקומץ ע\"ג האישים וכן האימורין ע\"ג האישים לא מיתאכלי שירי מנחות והבשר וז\"ש הקומץ שנתנו ע\"ג האישים דוקא שיריו מותרין אימורין שנתנן ע\"ג האישים דוקא הבשר מותר מיהו כשנתנן ע\"ג האישים עדיין צריך להמתין לאכול השירים לכל מר כדאית ליה דהיינו ר\"ח ור\"י וכמ\"ש בסוטה ט\"ו א' עמ\"ש בברייתא ונותנו ע\"ג האישים קרב הקומץ שירי' נאכלין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עיי\"ש בפרש\"י, ועיין בפני משה שפי' בפריחה האחרונה דר\"ל כדרך הפריחה שהוא מעט מעט וא\"כ בסוף הפריחה כבר נתכפרו הבעלים עיי\"ש א\"כ גם לפי פירושו אין הכרת למש\"כ היפ\"ע ודו\"ק. והנה הרמב\"ם במנין המצות שלו מצוה כ\"ח כתב להקטיר הקטרת פעמים ביום שנאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים וע\"ד רבינו נכלל זה במש\"כ הקטרות דהיינו ג\"כ הקטרת קטורת ואף שלא זכר רבינו כאן בפירושו קטרת הסמים ל\"ל בה: "
            ],
            [
                "ובחולין כו' כתב בספר קנאת סופרים לסה\"מ להרמב\"ם שורש ראשון וז\"ל בה\"ג לא מנה מצות שחיטה למצוה בפ\"ע בחולין לפי שהיא מצוה אחת עם שחיטת מוקדשין וכבר מנאה גבי מוקדשין בהדי שאר עבודות שמנאן למצות חלוקות דהיינו יציקות בלילות כו' שחיטות ומדאחשבה למצוה בקדשים לא שייך תו למימני שחיטת חולין מצוה בפ\"ע שהרי היא נעשית סניף לשחיטת קדשים דמינה ילפינן לה בהיקש כדאיתא בספרי כאשר צויתך מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה וכולה חדא מצוה היא שנוהגת בחולין ומוקדשין כו' עכ\"ל וזהו דעת רבינו הרא\"ם כאן. ",
                "בב' פרקים הראשונים. עיין חולין ט' א' תוד\"ה כולהו דלבה\"ג עיקור תנינא בפ' כסוי הדם ועיין בדברי רבינו להלן בדין עיקור. ",
                "הסכין ועף כ\"ה בנדפס, ובאו\"ז סי' שע\"ז הגירסא או עף וכן נראה מהכת\"י שלפנינו שחיסר תיבת ועף. ",
                "שחיטה אחרת. לפנינו במשנה ליתא תיבת אחרת אלא דבגמרא אמרו מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת ופרש\"י ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא ואם איתא דאיתא במשנה כדי שחיטה אחרת מאי חידושא דרב והשם חדש כ' שגי' רבינו במשנה כך היתה כדי שחיטה אחרת וכ\"ה בבה\"ג וערוך ערך גרם ולפי\"ז צ\"ל דחידושא דרב הוא שהוסיף תיבת בהמה דליתא במשנה אף לגי' רבינו אולם לפי\"ז יקשה בבה\"ג שכ' השם חדש והלא הבה\"ג כ' כדי שחיטת בהמה אחרת ועכצ\"ל דבה\"ג כ' לפי מה שפירשו בגמרא ותל\"מ א\"כ י\"ל דגם גי' היראים במשנה היתה כמו שהוא לפנינו אלא שכ' בלשון המשנה לפי אוקימתת רב בגמרא ועיין בסמוך בדין דרסה שכ' שם רבינו ג\"כ מקודם בהמשנה כפי' הגמרא וכנ\"ל בהערוך. ",
                "מה שהה. צ\"ל אם שהה. ",
                "כדי בקור. בנדפס איתא מאי כדי שחיטה אחרת אמרי במערבא כו' ולפי\"ז נראה דתיבת בקור שכתוב כאן הוא ט\"ס ומיותר וי\"ל דזש\"ר ואמרינן בגמרא מאי כדי בקור ר\"ל למש\"ש בגמרא ע\"ד ר\"ש אם שהה כדי בקור מאי כדי בקור ולא כתב רבינו הפי' שאמרו בגמרא כיון דקי\"ל כרבנן ואח\"ז כתב רבינו מילתא באפי נפשי' שחיטה אחרת במערבא כו'. ",
                "דר' יוסי בר' חנינא כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "לגבי דריב\"ח לא. בספר יד מלאכי כללי הרי\"ש סי' תק\"ע כ' ע\"ז שהוא פלא עיי\"ש והשם חדש כ' ליישב דברי רבינו דתרי ריב\"ח הוו ועיין ספר סה\"ד ערך ריב\"ח אות ב' ולי נראה דכוונת רבינו לומר דדברי רב ושמואל ור' יוחנן אינם אמורים רק בשיעור שחיטה ובזה אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל פליג עלי' ואמר אפי' בהמה לעוף וכן כי אתא רבין א\"ר יוחנן אפי' בהמה לעוף פי' בשיעור שחיטה ותל\"מ אבל ריב\"ח בא להוסיף דבעינן גם הגבהה והרבצה ומפרש דמשערין כל חד בהגבהה והרבצה דידי' וזש\"ר מתחילה ופסק רי\"ג הכי הלכתא כריב\"ח ואע\"ג דאמר ר' יוחנן אפי' בהמה לעוף פי' וא\"כ נראה דליתא לדריב\"ח ע\"ז אמר רבינו לא קיי\"ל כוותי' פי' כר' יוחנן אלא לגבי רב ושמואל ר\"ל לענין הא דמיירי רו\"ש דהיינו בשיעור שחיטה ובזה שפיר פסקינן כר' יוחנן דשיעור שחיטת בהמה לעוף אבל לגבי ריב\"ח דמיירי בענין הגבהה והרבצה לא פי' בהא לא אמר ר' יוחנן מידי דרו\"ש ור\"י נמי לא פליגי עלי' דלהגבהה והרבצה משערין לכל חד בדידי' וזהו באמת דעת הבה\"ג דבד' קכ\"ה ע\"ד כ' דברי ריב\"ח ובד' קכ\"ז א' פסק והלכה כר' יוחנן עיי\"ש בהגהות ובאורים למהראש\"ט וזהו ג\"כ דברי היראים. ",
                "כרב צ\"ל דרב וכ\"ה ברש\"י שם וגי' הנדפס רב והלשון מגומגם בנדפס וצריך תיקון וכאן הוא כהוגן ועד לחומרא הוא לשון רש\"י והלכך כו' הוא דברי רבינו. הרא\"ם. ",
                "בריה דרב יהושע. לפנינו בריה דרב נתן ובסמ\"ג עשין ס\"ג כ' בעי רב פפא. ",
                "במיעוט אחרון בין דושט בין דקנה כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס ופי' רבינו יעקב עיין חולין ל' ב' תוד\"ה החליד. ",
                "רוב שני סימנים טריפה כצ\"ל ובנדפס ליתא תיבת שני וכ' השם חדש בביאור משכ\"ר וברוב קנה בסוף שחיטה אע\"ג דשחט רוב סימנים טריפה וז\"ל הדר לפרושי מילתא קמייתא דלעיל דקאמר מיעוט סימנים בבהמה כגון רוב קנה קאמר הכא דלא תיקשי הרי שחט רוב הסימן והרי איתכשר לזה אמר רבינו אע\"ג דשחט רוב סימן טריפה כיון דמיירי בבהמה דהא רוב כאו\"א בעינן בבהמה הלכך מיטרפא ביה בשהייה עכ\"ל וא\"כ לפי' השם חדש משכ\"ר וברוב קנה בסוף שחיטה ר\"ל ששחט רוב קנה וקודם ששחט מיעוט בתרא של הקנה דהיינו סוף שחיטת הקנה שהה ותמיהני דלפי\"ז אינו מדוייק משכ\"ר אע\"ג דשחט רוב סימנים והלא לא שחט אלא רוב סימן אחד ובפרט לגי' הכת\"י שלפנינו רוב שני סימנים א\"א לפרש כן ואני אומר לפרש משכ\"ר וברוב קנה בסוף שחיטה פי' אחר ששחט מיעוט הקנה. שהה והי' בסוף שחיטה שמתחילה שחט הוושט והיינו בבהמה ועז\"א רבינו אע\"ג דשחט רוב שני סימנים טריפה דהא רוב כאו\"א בעינן וכמש\"כ התוס' חולין כ\"ז א' ד\"ה חצי על אחד וחצי בבהמה אע\"ג דהוי טפי מרוב השנים בין הכל שחיטה פסולה וא\"כ אין זה פי' למילתא קמייתא דמתחילה כ' ששהה אחר שחיטת רוב הקנה דהיינו מיעוט סימנים שצריך לשחוט בבהמה ואח\"כ הוסיף לומר ששהה אחר שחיטת הוושט ומיעוט הקנה דהוי ג\"כ מיעוט סימנים דהא רוב כאו\"א בעינן ומשכ\"ר הלכך מצטרפא ביה בשהייה ט\"ס וצ\"ל הלכך מטרפא ביה בשהייה וכ\"ה בנדפס. ",
                "דמייתי כ' הגרא\"ד שליט\"א דט\"ס וצ\"ל מדלא מייתי תלמודא כו' ובנדפס הגי' דלא סמכינן אההיא מתניתא אלא אמתניתא דמייתי ראי' תלמודא מינה דקתני כו'. ",
                "וראי' אני מביא כו' מלשון זה נראה דרבינו הוא שהביא הראי' מהתוספתא דלא כפרש\"י והמעיין בתוס' והרא\"ש ובס' הישר לר\"ת יראה שר\"ת בעצמו הקשה לפרש\"י מהתוספתא וכ' בשם חדש דהי' נראה לו להגיה בדברי רבינו שכצ\"ל ומביא ראי' רבינו יעקב דמכשר כו'. ומשכ\"ר בלשון התוספתא אחרים אמרו רוב אחד כו' לפנינו ליתא הב' תיבות אחרים אמרו וכן בנדפס איתא אחד או רוב אחד כו' ונראה שהי' כתוב בדברי רבינו בר\"ת א\"א ור\"ל אחד או וטעו המעתיקים ופשטו הר\"ת אחרים אמרו ובאמת אינו. והנה לפי לשון התוספתא שהביא רבינו כאן י\"ל דאין מינה ראי' דלא כפרש\"י דיש לפרשה דלא מיירי כלל ששהה אחר שחיטת הרוב ואח\"כ גמר המיעוט אלא ה\"ק אע\"פ ששהה זמן מרובה פי' שנמשכה השחיטה משך זמן מרובה שחיטתו כשרה והוא כמש\"א רבא חולין ל\"ב א' והובא בדברי רבינו מקודם השוחט בסכין רעה אפי' כה\"י כולו כשרה ובדלא שהה אולם להרא\"ש שהביא לשון התוספתא שחט רוב גרגרת בעוף עכצ\"ל דהתוספתא מיירי ששהה זמן מרובה ואח\"כ גמר כל הב' סימנים או רובן כי היכי דלא תיקשי לראב\"א חולין כ\"ח א' דאמר אחד בעוף וושט ולא קנה וכן התוספת והר\"ן כתבו להדיא בלשון התוספתא אע\"פ ששהה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשירה. ",
                "מיעוט ראשון ואחרון בנדפס חסר תיבת ואחרון והגיהו השם חדש שם ויפה כיון שכ\"ה בכת\"י לפנינו ומשכ\"ר מיעוט ראשון פי' השם חדש דאתא לאפוקי ממש\"כ הב\"י יו\"ד סי' כ\"ד משחיטות אשכנזיות דאפי' למ\"ד דשהי' כשירה במיעוט קמא דקנה אפ\"ה דרסה אסור לזה כ' רבינו וכאשר הכשרנו בשהיה מיעוט ראשון כו' כך הוא כשר בדרסה. ",
                "צמר מסובך או תחת מטלית כו' ולפנינו בגמרא הגי' להיפך תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו וגי' רבינו מחוורת דצמר מסובך דמיא יותר לגוף הבהמה כעור לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע ואח\"ז מספקי להו גם תחת מטלית אף שאינו מגוף הבהמה כלל וכ\"ה ברא\"ש פ\"ב דחולין סי' ה' ועיי\"ש במעי\"ט. ",
                "נבילה. נראה לי דר\"ל ספק נבילה אולם השם חדש כ' פי' דברי רבינו דהוא ודאי נבילה וכדעת הבה\"ג שכ' חלדה ה\"ד כגון דקשחיט טבחא ועיל רישא דסכינא בין משכא דחיותא לסימני או בין סימנא לסימנא כו' ודקדק הר\"ב פר\"ת בסי' כ\"ד סק\"י שסובר דתחת העור מיקרי חלדה ודאי כו' ומש\"ה לא הביא רבינו דאבע\"ל אלא תחת צמר ומטלית דהנהו הוא דקיימי בתיק\"ו ולחומרא אבל בהא שתחת העור לא נכנס בגדר הספק אלא פשיט לי' לאיסורא עכ\"ד והסמ\"ג עשין ס\"ג כ' אמנם אם שחט באמצע הסכין אין נראה שיהא קפידא אם ראש הסכין מכוסה מן העור מאחר שהסכין מקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה והרר\"א ממיץ הי' מחמיר בענין זה עכ\"ל והתבו\"ש בסי' כ\"ד סקט\"ו חשב שהרא\"ם החמיר לכתחילה להרחקה בעלמא וז\"א דמבואר הוא כאן בדברי רבינו הרא\"ם שאעפ\"י שהסכין מגולה כנגד הסימנים נבילה אלא דאנן לא חיישינן לדברי הרא\"ם כ\"א לכתחילה עיין שו\"ע יו\"ד סי' כ\"ד סעי' ט' ובפמ\"ג שם. והרוקח סי' ש\"פ כתב כדברי הסמ\"ג ולא זכר שם שרבו הרא\"ם הי' מחמיר בענין זה וחידוש הוא בעיני. ",
                "אנטיגנוס דתניא העיד ר\"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת כו' כצ\"ל ופי' רבינו דכוונת ר\"ח על מוגרמת דתנן ובנדפס הגי' דתנן במתני' ועיין בהגרש\"ש חולין י\"ט א' עמ\"ש בגמרא והלכתא כרחב\"א כו' ובשו\"ת הרדב\"ז ח\"א סי' רנ\"ג. ",
                "כיון. בנדפס כגון. וכוונת רבינו להגרים שליש אמצעי ששם מיפק חיותא דבהמה והיינו שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש. ",
                "בשחיטה. צ\"ל דשחיטה ובנדפס איתא בשחיטה וחיותא בהגרמה וצ\"ל שם בשחיטה דחיותא בהגרמה והאי נמי הוא הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ובשניהם פסק רבינו דטריפה כמש\"ו דקימ\"ל כר\"ה ורב יהודה לחומרא דתרווייהו והשם חדש פי' דברי רבינו באופן אחר. ",
                "הלכך. צ\"ל הלכתא. ",
                "שמעלה הסכין כו', הנה רש\"י בחולין ט' א' פי' לשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה והכלבו בהל' שחיטה פ\"ג כ' שם פי' רבינו ועוד פי' ענין הטיה כפרש\"י בחולין ועיין פרש\"י במלכים שם שפי' גרם אורליו בלע\"ז לשון פגם. והגרמה שבהלכות שחיטה מן הלשון הזה הוא ששוחט והולך ויורד ונראה כמין גבשושית למעלה עכ\"ל. ",
                "בר יהודה. בנדפס ליתא ולפנינו בחולין שם ר' חייא בר יוסף. ",
                "נבלה קודם שחיטה. כ' השם חדש לדקדק עמשכ\"ר קודם שחיטה ונעשית נבילה קודם שחיטה תרי זימני קודם שחיטה למ\"ל ודחק בישוב הדברים ולדעתי פשוט דמשכ\"ר ונעשית נבילה קודם שחיטה דר\"ל דנעשית נבילה מחיים ללקות עליה משום נבילה וכמש\"כ רש\"י בב\"ק ע\"ח ב' ד\"ה המעכב בשחיטה וז\"ל דבר שאם ניטל הימנה נעשית בו נבילה מחיים כגון וושט או קנה או הירך וחלל שלה עכ\"ל ומש\"ש רש\"י אח\"ז או כבד כו' נמשך למטה למה שסיים שם דלא מתיר לה שחיטה דהיינו דבר שעושה אותה טריפה ותל\"מ ורש\"י כ' בדרך לא זו אף זו דשני האופנים אלו הוי בכלל דבר המעכב בשחיטה ובס' מנחת חנוך בראש הספר בהשמטות למצוה ע\"ג כ' לתמוה ע\"ד רש\"י דהא ניטל הכבד והמעיים ל\"ה נבילה כלל רק טריפה לחוד ואיך כ' רש\"י דהוי נבילה אפיי' מחיים ובמחכ\"ת טעות הוא בידו דהפי' הפשוט בפרש\"י כנ\"ל ומש\"ש עוד דגם גבי וושט אין זה פשוט דהוה נבילה מחיים ועיין ש\"ך יו\"ד סי' ל\"ג וצ\"ע עכ\"ל הנה בהגהות יד שאול ביו\"ד שם כ' לחלק בין ניטל הוושט לניקב הוושט וזהו לדעתי כוונת רש\"י בבכורות ג' א' ד\"ה נבילה שפרש\"י שם כגון שיש חלק לנכרי בוושט או בגרגרת שלו דר\"ל שחלק הנכרי הוי הוושט או הגרגרת וניטל הוושט או הגרגרת הוי נבילה מחיים ואזדא לה מש\"כ בספר שי למורא למס' בכורות ע\"ד רש\"י שם להוכיח דס\"ל לרש\"י דנקובת הוושט הוי נבילה דז\"א דרש\"י לא כתב אלא בניטל ותו לא. ",
                "ברבי. ט\"ס הוא וצ\"ל ברם כו' אותו האיש כו' ושחיטה כשירה אי אפשר כו' וגי' רבינו בדברי ר' יוחנן שם יביא בהמה אחרת ויקיף ועיי\"ש בתוד\"ה יביא והרא\"ש פ\"ב סי' י'. ",
                "גמירי לה. בנדפס הגי' הלכה גמירי לה ופי' שם השם. חדש דמש\"ה הוסיף רבינו לומר הלכה כו' שדעתו הוא כדעת רש\"י דפי' גמרא הוא הלמ\"מ וא\"כ הכא בחולין דקאמר החמשה דברים גמרא ביאר רבינו ואמר הלכה גמירי לה דהוא הלכה למשה מסיני כפרש\"י ועפי\"ז בארתי בב\"מ ע\"א א' שאמרו שם בגמרא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני דהב' תיבות אלו דמיקני קני הם מיותרות לגמרי דאין בזה שום חידוש כלל כ\"א מה שאמרו דלא מיקני לא קני דהיינו גר שאינו נקנה בע\"ע גם הוא אינו קונה ע\"ע ותל\"מ עוד קשה מה שחידש רנב\"י דגר אינו קונה בע\"ע ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי דמנ\"ל הא דאם גר אינו קונה בע\"ע לא ייקנה כלל ואם הדין הוא דקונה יהי' קונה לגמרי ובאמת הש\"מ הביא בשם הריטב\"א שזהו שאמר רבי ג\"צ האמור לענין מכירה א\"י מה הוא פי' שאינו יודע הסבר לסברת רנב\"י שאמר אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי עיי\"ש וכקושיין והנ\"ל עפ\"י מה שפרש\"י יומא ל\"ב א' גמירי הלמ\"מ ועיי\"ש בתוס' וכן בב\"ק ג' ב' בחנ\"צ דהלכתא גמירי לה פרש\"י למשה מסיני ובחולין כ\"ז א' כנ\"ל ועיין קדמת העמק ריש השאלתות אות ב' מש\"כ בזה וה\"נ מה שאמרו בב\"מ שם גמירי פי' הלכה למשה מסיני וכל ההלכה הוא על הגר דמיקני [פי' כשהגר נקנה בע\"ע מעצמו ומדעתו דאז לא קפדינן אף שאינו שב אל משפחתו כמו שכתבתי בתועפות ראם סי' ל\"ד אות ח'] קני [פי' קונה ג\"כ בע\"ע מעצמו ומדעתו דהיינו בחייו של גר הקונה] דלא מיקני [פי' בע\"כ כשב\"ד מוכרין אותו שאז הדין שאינו נקנה בע\"ע] לא קני [פי' בבן של גר שקנה ע\"ע שגם שם הוא שלא מדעתו שהבן לא קנהו כ\"א מה שיירש מאביו הגר שאחרים משעבדים לו בע\"כ לא קני ואין הע\"ע עובד את הבן] ורבי חשב ההלכתא גמירי לה דמיקני קני דלא מיקני לא קני כפשוטה מש\"ה אמר א\"י מה הוא ורנב\"י מתרץ לה כנ\"ל וכ\"ז הוא בגר אבל אשה שהיא נקנית בע\"כ דנמכרת ע\"י אביה היתה קונה הע\"ע אלא דלאו אורח ארעא ועיין מל\"מ פ\"א מהל' עבדים. אולם כאן בהכת\"י לא כ' רבינו תיבת \"הלכה\". ",
                "דבדק בנדפס דשחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה מסקינן אם שיבר כו' וכצ\"ל. ",
                "בגמרא דייקינן הא דמין לע\"ז תנינא להא דת\"ר שחיטת מין לע\"ז כו' והגרד\"ט בחי' לחולין שבס' מילי דברכות בד' ד' כ' דהברייתא מיירי בעע\"ז דוקא ולכך אסרינן שחיטתו אף בהנאה אבל מומר להכעיס לדבר אחד אפי' למ\"ד דמין הוי היינו לענין מורידין ולהשבת אבידה דמיירי התם בהכי אבל מ\"מ אין נכלל בהך ברייתא דתני שחיטת מין לע\"ז דאיך שייך לומר דלהכעיס לד\"א ולע\"ז לא חזינן כלל דפקר דיהי' שחיטתו אסורה בהנאה ויהיה חמיר טפי מנכרי גמור דשחיטתו אינה רק נבילה ולא איסורי הנאה כו' וכ\"כ הסברא ברורה בעיני עד שאני תמה על ביאורי הגר\"א ליו\"ד סי' ב' סעי' ה' דתלי זה בזה דלמ\"ד מין הוי א\"כ נכלל בברייתא דשחיטת מין לע\"ז דלע\"ד ליכא למימר הכי כו' עכ\"ל ותמיהני על תמיהתו שלא שת לבו לדה\"ת ע\"ז כ\"ו ב' סד\"ה וחד והרי\"ף והרא\"ש שם והטור יו\"ד סי' קנ\"ח דלענין מורידין והשבת אבידה דמיירי התם בהכי אין חילוק כלל אי אמרינן מומר להכעיס לד\"א מין הוי או מומר הוי דאף למ\"ד מומר הוי מורידין ואין משיבין אבידתו וכ\"כ הגר\"א בביאוריו לחו\"מ סי' רס\"ו וא\"כ למ\"ד שהוא מין היינו לשארי דברים דלא איירי התם בהכי וה\"ה לענין שחיטת מין דהוי לע\"ז וכ\"ה ברש\"י הוריות י\"א א' ד\"ה הר\"ז מין ומורידין אותו לבור ושחיטתו לע\"ז והפמ\"ג לאו\"ח בריש פתיחה כוללת שלו חלק הד' אות ב' כ' ע\"ד רש\"י וז\"ל ובשו\"ע י\"ד סי' ב' ה\"ה כנכרי משמע דמותר בהנאה וצ\"ע וי\"ל דתליא בפלוגתא אי סתם מחשבת נכרי לע\"ז עכ\"ל וע\"ד רבינו הגר\"א דבאמת למ\"ד מין הוי נכלל בהך ברייתא, ומלשון הגמרא דע\"ז שם נראה כהגר\"א שאמרו וח\"א אפי' להכעיס נמי מומר הוי אלא איזהו מין זה העע\"ז משמע להדיא דלמ\"ד להכעיס מין הוא הרי הוא באופן אחד עם אותו מין דלמ\"ד להכעיס מומר הוי וכי היכי דעע\"ז אסרינן שחיטתו אף בהנאה ה\"ה או\"נ להכעיס למ\"ד שהוא מין שחיטתו לע\"ז, דומה לזה כ' התר\"י פ\"ו דברכות ע\"ד רש\"י שם מ\"א ב' ד\"ה פת הבאה בכסנין וז\"ל דכיון דהוצרך לברך אחריו בנ\"ר האיך אמר ואין טעון ברכה לאחריו שהרי טעון הוא הברכה הראויה לו כו' וכיון שמברך עליו לאחריו הברכה הראויה לו הרי טעון הוא ברכה לאחריו כשאר כל הדברים עכ\"ל דכוונת דבריו דעכצ\"ל דאינו טעון ברכה לאחריו דפת הבאה בכסנין דמיא לאינו טעון ברכה לאחריו דאמרי ר\"ה ור\"נ דכן הוא משמעות הגמרא דרב ששת פליג על ר\"ה ור\"נ דס\"ל בתאנים וענבים בתוך הסעודה דאינו טעון ברכה לאחריו ועז\"א רב ששת דתאנים וענבים בתוך הסעודה טעון ברכה לאחריו ואין לך דבר שאין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד משמע להדיא דכי היכי דתאנים וענבים שבתוך הסעודה דאמרו ר\"ה ור\"נ דאין טעון ברכה לאחריו היינו דלא טעון ברכה כלל ואפי' בנ\"ר ה\"נ פת הבאה בכסנין דאמר רב ששת דאינו טעון ברכה לאחריו דכלל לא ודלא כמש\"ש בחי' אנשי שם ע\"ד התר\"י וז\"ל לא ידעתי מאי קושיא היא זו לא יהא הלשון הזה כולל יותר ממה שאמרו גבי אורז ולבסוף ולא כלום ובאמת מברך בנ\"ר כו' דלפי מה שבארתי שפיר הקשו הת\"רי. ",
                "וטעמא כדתנן כו' כ\"כ רא\"ג שאילתא קכ\"ד ועיי\"ש בהע\"ש אות ד' והפר\"ח ליו\"ד סי' ב' סס\"ק א' כתב ולי נראה דמהא דדרשינן בפ' השוחט גבי נפלה סכין ושחטה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת כו' מההיא דרשא גופא ממעט שחיטת נכרי כו' והיינו כדברי רבינו והשאלתות וכבר העיר בזה השם חדש. ",
                "כוונתי תיבה זו ט\"ס ובנדפס איתא כוונת גברא וכ' שם השם חדש דט\"ס וצ\"ל כח גברא וכאן שכתוב תיבת כח הוא כהוגן אבל מה שניתוסף תיבת כוונת הוא שיבוש. ",
                "ותנן שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה ומסקינן [כ\"ח ב'] אחד בעוף או כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל. ",
                "ועוד א\"א לצמצם. נראה דרבינו ס\"ל דגם בידי אדם א\"א לצמצם דלא כמש\"כ התוס' חולין כ\"ח ב' ד\"ה לפי ועיין בשו\"ת עמודי אש סי' ב' אות י' באורך ובירושלמי רפ\"ק דעירובין אמר רב שחיטה מחצה למחצה כשרה ולמה אמר פסולה מפני מראית העין ובאו\"ז סי' ש\"ע הביא הירושלמי באורך. ",
                "או נר כ\"כ הראב\"ן סי' רי\"א ובשבה\"ל השלם הל' שחיטה דין א' וכ\"כ הרדב\"ז בשו\"ת ב' אלפים קכ\"ט ל\"ד אבוקה גדולה אלא ה\"ה נר המאיר וכ\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ עכ\"ל ועיין בפמ\"ג סי' י\"א ש\"ד אות ב' מה שפי' בדברי הרמב\"ם פ\"א מהל' שחיטה דין כ\"ח והוא דלא כמש\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ שלא זכר שם אבוקה אלא אור הנר והתבו\"ש שם סק\"ו הסכים להפר\"ח דבנר אחד אין ראוי לכתחילה לשחוט לאורו וממה שאמרו בפסחים ח' א' ואבוקה לא והא\"ר כו' ולא אמרו והתניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה ואוקימנא בשאבוקה כנגדו נ\"ל ראי' משם לדעת היראים ודעימי' ודו\"ק. ",
                "דהא חכמים נמי כו' עיין תבו\"ש סי' א' אות י\"א שכ' שם להסביר ראיית רבינו, והאו\"ז סוף הל' שחיטה כ' ופי' רבינו יצחק זצ\"ל דכל אותן המצויין לבוא צריך שידע או אם חכם הוא שאם יבוא דבר שינוי לידו שילך אצל בקי דיו עכ\"ל. ",
                "בקיאין הן דאר\"נ [י\"ב א'] האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דאע\"ג כו' כצ\"ל, ונראה מדברי רבינו דדוקא דאזל לעלמא דלא אפשר לבודקו אבל אם הוא לפנינו דאפשר לבודקו לא סמכינן ארובא וכמו שדקדק הר\"ן מדברי הרי\"ף בפ\"ק דחולין עיי\"ש. ",
                "ושחט ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומדאתי רב נחמן לטעמא דאינש אחרינא שמע ואזיל ושחיט למדנו כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל והמעתיק דלג מן ושחט הא' לושחיט הב' וחיסר מה שבנתיים וראיית רבינו הוא מדאר\"נ שחיטה א\"נ אינש אחרינא שמע ושחט כו' דלשון שמע מיותר דלא הול\"ל אלא שחיטה א\"נ אינש אחרינא שחיט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן משא\"כ בתרומה אי נימא אחר תרומה הו\"ל תרם שלא מדעת דאין תרומתו תרומה ותל\"מ וכ\"כ באמת רא\"ג שאילתא קכ\"ד ומזה למד רבינו הרא\"ם דאם לא שמע ואזיל ושחיט דהו\"ל שלא ברשות בעלים בההוא ל\"א רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ודלא כהתוס' חולין י\"ב א' ד\"ה הרי שאבדו לו גדייו דה\"ה נגנבו כו' ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו' ודעת רבינו כהרמב\"ם פ\"ד מהל' שחיטה ה\"ח שכ' אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר שרוב כו' דמשמע להדיא מדבריו דבנגנבו ס\"ל דאסורה מדהשמיט לדברי התוספתא ולא כתב רבותא יותר ולדברי רבינו הרא\"ם נראה שכיון האו\"ז הל' שחיטה סי' שס\"ז שכ' שם ויש שרצו לומר דהא דסמכינן ארוב מומחין היינו באבדו דוקא אבל נגנבו שכבר באת ליד רשע אמרינן איהו לא גמיר ושחיט ואסור ותשובה לדבריהם דתניא בתוספתא פ\"ב דמכלתין נגנבה תרנגולתו כו' ועיין בס' בית הלוי ח\"ב סי' א' שהאריך להסביר דברי היראים והרמב\"ם ובשו\"ת מחנה חיים ח\"ג סי' ס\"ד אות ג'. מש\"כ כאן ותניא הרי שאבדו לו גדייו כו' בנדפס הגי' ותניא נמי הרי כו' נראה מלשונו שם שכ\"ז נמשך למש\"כ מקודם דאי ליכא למיתלי דשחט שלא בגזל בההוא ל\"א דרוב מא\"ש מומחין הן אבל לפמש\"כ כאן ותניא הרי כו' י\"ל דמילתא באפי נפשי' הוא וכלשון העיטור שלפנינו שכ' בהל' שחיטה בזה\"ל ורבינו יעקב דאמר אבדו דוקא דמאן דשחטו סבר ייאוש בעלים היא אבל מצאו אימר דבעה\"ב היא ואזרקיה לא דייק לן כו' ונראה דמשכ\"ר דוקא אבדו תנן שהשוחט חשב יאוש בעלים הוה בהן הוא מלשון רבינו יעקב כמש\"כ העיטור על שמו אלא מה שסיים העיטור אבל מצאו אימר דבעה\"ב היא ואזרקיה אין זה מדברי רבינו יעקב אבל רבינו היראים אינו מדייק כן אלא אבדו דוקא כו' אבל לא נשחטו בביתו ועיין מש\"כ הגאון ר' מאיר יונה בלוח הטעות והשמטות שבס\"ס העיטור חלק ראשון אות כ' ובבכור שור בחי' לחולין די\"ב ובשו\"מ מהד\"ת סי' מ\"ח. ",
                "ומדבריות. ליתא בנדפס וגם במשנה שלפנינו ליתא אולם בתשו' גאונים קדמונים לריט\"ע ד' ברלין תר\"ח כתוב שם בסי' י' לשון המשנה ולא לתוך מדברות וכמשכ\"ר הרא\"ם כאן וראה זה חדש הוא וכבר כתב הט\"ז יו\"ד סי' ד' סק\"ד ודבר פשוט שאין איסור אלא בשוחט לשם הר אבל בשוחט בהר מותר עכ\"ל וא\"כ הה\"נ דוקא השוחט לשם מדבריות אמרו חולין ל\"ט ב' דשחיטתו פסולה אבל בשוחט במדבר שפיר דמי וצע\"ג גי' רבינו ותשו' הגאונים. ",
                "מיהו כו' בנדפס נלקה בחסר והמרדכי ספ\"ב דחולין כתב ע\"ש רבינו כמש\"כ כאן ודלא כהראב\"ן סי' רכ\"ד שכ' דאין שוחטין לתוך הכלים כלל. וכ' השם חדש מדכ' רבינו מיהו אם שחט שחיטתו כשרה תיכף אחר רישא דמתני' קודם דינא דאין שוחטין לתוך הגומא משמע דס\"ל בשוחט לתוך הגומא אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקוהו כהרמב\"ם. ",
                "וכה\"ג כו' ט\"ס יש כאן וז\"ל רש\"י שם והראשון נראה בעיני דכה\"ג לא מיקרי תפיסת יד עכ\"ל וכצ\"ל כאן ומשכ\"ר ע\"ש רב יהודאי כי היכי דתפיש לי' אינש בד' אצבעי וסיים רבינו וכן פרש\"י בשם רבינו יעקב בר יקר רבו כ' ע\"ז השם חדש דבבה\"ג שלפנינו בדקכ\"ז גרסינן בתרתי אצבעי וכ\"כ הש\"ח בשם שיטה כ\"י לחולין שכ' שם ולר\"ת נראה כלישנא בתרא שבפרש\"י וה\"פ בה\"ג ויש לסמוך ע\"ד כו' עכ\"ל אולם לא ראה השם חדש ספר או\"ז הגדול הנדפס בימינו וז\"ל בהל' שחיטה סי' שע\"ד וראיתי כתוב בה\"ג וטבחא דשחיט חיותא לימשח ארבע אצבעי מתותי טבעת הגדולה ולשחוט ע\"כ ה\"ג והיינו שכ' רש\"י בשם הזקן עכ\"ל האו\"ז והוא כדברי היראים וכ\"ה בבה\"ג שלפנינו ד' ווארשא תרל\"ה בד' קכ\"ו א' ודלא כמש\"כ בהגהות וביאורים שבסוף ספר הבה\"ג שם דלא נוכל לפרש דבריו אושט מדברי בה\"ג בד' קכ\"ז א' דבאמת כ' האו\"ז שם ובה\"ג אחרים ראיתי כתוב כדי תפיסה היינו כי היכי דתפיס לי' אונש בתרתי אצבעי עכ\"ל ה\"ג עכ\"ל האו\"ז וא\"כ הרי לנו דב' נוסחאות. הם בבה\"ג ותל\"מ. עוד כ' הש\"ח עמשכ\"ר וראי' לד' אצבעות דאמרינן בא\"ט כו' בזה\"ל ורבינו גריס בגמרא כדי תפיסת יד ולהכי מייתי לה לראייה לדברי בה\"ג ולפרש\"י בשם רבו כו' אמנה התוס' בדמ\"ד א' בד\"ה כדי כו' לא גרסי תפיסת יד אלא תפיסה סתם עכ\"ל ואין זה לפי גירסת הכת\"י שלפנינו שכ' רבינו בההיא דד' נ' ב' כדי תפישה ואפ\"ה מייתי מיני' ראי' לפרש\"י בשם רבו ולא ס\"ל חילוק התוספת. ",
                "בטרא כ\"ה גי' הערוך ולפנינו בטדא ודע דבנדפס איתא פי' ד' אצבעות ובשור הגדול ויש פי' רבינו שלמה זצ\"ל שראיתי שכ' אצבע בתורא פי' אפי' בשור הגדול כו'. ",
                "ובשאר בהמות ועופות כו' הנה התוס' בחולין מ\"ד א' ד\"ה כדי כ' תימא דבעוף מאי ופי' ריב\"ם ד' אצבעות בראמים גדולים מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול עכ\"ל וכ\"כ הרוקח בסי' ש\"פ עיי\"ש ודברי היראים האלו הביאם הגרד\"ל בהגהותיו שם והשם חדש כ' ע\"ד היראים שיחיד הוא בסברא זו ואני מצאתי לו חבר בשבה\"ל השלם הל' שחיטה סי' ז' שכ' בזה\"ל צריך להניח לצד הראש כג' וד' אצבעות כו' ואם הוא עוף קטן שכל צוארו אינו ב' אצבעות ראוי לשחיטה מצד הראש מתורבץ הוושט ולמטה עד מקום ששיער הוושט תורבץ הוושט הוא פחות מגרגר שעורים וגדול מגרגר חטים ובלע\"ז נקרא אינגלוטידורי ואינו מקום שחיטה עכ\"ל והוא כד' רבינו הרא\"ם אלא שהשבה\"ל כ' כן בעוף ורבינו כ' ובשאר בהמות ועופות ותל\"מ. ",
                "פפא. לפנינו פפי. ",
                "פי'. צ\"ל פסק וכ\"כ הסמ\"ג ופסק רי\"ג בה\"ג שאדם המשתכר לא ישחוט כו' ובנדפס איתא כתב רי\"ג כו' והמרדכי ריש חולין כ' בשם רבינו ברוך מהלכות שחיטה שהביא אלדד הדני ואם שכור פגול ומסדור הלשון שם נראה שהוא מחשש הברכה אולם לדעת בה\"ג הוא משום דרסה. "
            ],
            [
                "צו את אהרן. ט\"ס והוא בויקרא ה' ח'. ",
                "אותו הכהן המזבחה הרי הקטרת הגוף אמור כצ\"ל. ",
                "דתניא זבחים כ\"ד ב' ועיי\"ש בתוד\"ה והרי גי' רבינו תם והוא גי' רבינו כאן. ",
                "דתנן צ\"ל ותנן וכ\"ה בנדפס. ",
                "ודין הוא כו' בזבחים ס\"ה א' ליתא הך ודין הוא כו' אלא בת\"כ איתא ועיי\"ש בעזרת כהנים להג\"מ צבי הירש ראפאפורט שכ' דלא גרסינן לי' וכ\"כ בהתו\"ה להגאון מלבי\"ם דיש למחקה מן הספרים שזה לענין הזיה. "
            ],
            [
                "מכ\"מ נ\"ל דט\"ס הוא וצריך למוחקם ונשתבש ממש\"כ בסמוך מכל מקום מצינו כלי בקבלה בזבחי שלמי צבור כו' והנה בת\"כ פ' צו פי\"ח יליף שם מעולה לענין מזרק ולא לענין. סכין ודלא כמסקנת ש\"ס דידן בזבחים שם ובמנחות שם. ובס' הר המריה להרמב\"ם פ\"ד מהל' מעה\"ק דין ז' עמד בזה ועיין ביפ\"ע למס' זבחים צ\"ז ב' שכ' דתליא בפלונתא דר' אליעזר וריב\"ח שבמדרש בראשית רבה פכ\"ב סי' ה' דהכא בזבחים קאי בסברא שהיו שלמים ע\"כ גם משלמים ידעינן זאת ובת\"כ קאי אליבא דמ\"ד לא הקריבו שלמים ב\"נ ומאי דכתיב זבחים שלמים פי' שלמים בעורן בלי הפשט וניתוח וקאי על העולות שהזכיר תחלה שהקריבום שלימים בעורן ועיין בחגיגה ו' ב' תוד\"ה ר\"ע שכ' ומאן דלא דריש האי מוקי לה דעולה טעונה כלי וכן פרש\"י בנימוקי חומש עכ\"ל התוס' ובאמת כ\"ה בהת\"כ פ' צו הנ\"ל. ",
                "יש לשאול כו' עיין זבחים צ\"ז ב' תוד\"ה והתם שאלת רבינו ותירוצו וז\"ש התוס' בחולין. ט\"ז א' סד\"ה מניין ואע\"ג דהכא דחי ר' חייא דזריזותיה דאברהם קמ\"ל התם לא שייך למימר הכי עכ\"ל ור\"ל כמש\"כ בזבחים שם דלענין מה שהביא דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר שייך למימר דכתיב קרא לאשמעי' זריזותיה אבל לענין מאכולת שהזכיר למ\"ל למיכתב אי לאו לאשמעינן דעולה טעונה כלי. ",
                "י\"ל כו' בנדפס הגי' ויש לומר בהי' תלינן בזריזות שהזריזות אינו גורם קידוש ואינו מובן וכפי מש\"כ כאן נראה שיש חיסור לשון בנדפס וכצ\"ל וי\"ל בהאי דהבאת תלוש הוא דתלינן בזריזות אבל הבאת סכין לא תלינן כו' והוא כתי' התוס' דזבחים ומש\"כ כאן וי\"ל בהני תיבת בהני לכאורה מיותר ואולי דרצונו לומר דבהך קושיא י\"ל דתלינן כו' אלא דועוד יש לשאול כמ\"ש בסמוך ועיין במדרש בר\"ר פנ\"ו סי' ו' שאמר ר\"ח אין מן ההגדה אמר לך חזר הוא ביה ואין מן אולפן אמר לך לית הוא חזר ביה כו' ועיי\"ש בנזה\"ק שפי' אין מן אולפן כו' דהא מילתא בלא\"ה גמרא גמירי לה אלא דאסמכוה אקרא עיי\"ש וכ\"ה בדברי רבינו דאסמכתא בעלמא יליף אלא שביאר דברי הגמרא שלנו דר\"ח קאמר דאפי' אסמכתא ליתא. "
            ],
            [
                "כחטאת. בנדפס ליתא ונכון. ",
                "על קיר כו' עד מגופו חסר בנדפס שדלגו מן החטאת הא' להב' בטעות. ",
                "על קיר היסוד. בגמ' ליתא ובפי' עזרת כהנים להת\"כ כתב ג\"כ לא על קיר היסוד ל\"ג דקיר היסוד ליכא למעוטי מקיר המזבח דיסוד נמי בכלל מזבח הוא עיי\"ש כנראה שחסר כאן לא על קיר הכבש שכתוב בגמרא ובת\"כ ובנדפס. ",
                "מה\"מ כו' עד לדמים התחתונים חסר בנדפס ונראה שדלג מן התחתונים הא' להב' בטעות. ",
                "השמאלית וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה כו' כצ\"ל. ",
                "אצבעו ונאמר להלן אצבעו מה אצבעו האמורה כאן המיומנת שבימין אף אצבעו האמורה להלן המיומנת שבימין שבע כו' כצ\"ל ובנדפס איתא מה להלן כו' אף כאן כו' וט\"ס הוא וצ\"ל בהיפך מה כאן כו' אף להלן כו'. ",
                "בכלי. תיבת בכלי אינו מדוקדק כאן כלל וכצ\"ל טבילת אצבעו בשמן שבכפו ועיין בכ\"מ בפ\"ד מהל' מת\"כ ה\"ב שכ' בזה\"ל ומ\"ש על כל הזיה טבילת אצבע בשמן. בת\"כ עכ\"ל וק\"ק דגם זה הוא במשנה י' פי\"ד דנגעים על כל הזיה טבילה. ",
                "הבית שבע פעמים ותניא בספרא והזה אל הבית על שקופו כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ועיין להלן ס\"ס תס\"ג. ",
                "באצבעו. בנדפס דלגו מן באצבעו הקודם לבאצבעו זה וחסר מה שבנתיים ובהכת\"י איתא ופר ושעיר של יוה\"כ יזה כו' ואני תקנתי בפנים במוסגר הכל אל נכון. ",
                "הנה במשנה שם אמרו נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו כו' ופרש\"י נטל דם הפר תחילה והניח דם השעיר. מסקנא דמילתי' דר' יהודה היא דאמר לא היה שם אלא כן אחד וצריך ליטול דם הפר תחילה. וכ' ע\"ז בס' קה\"י בזה\"ל ק\"ק אף לרבנן דס\"ל דב' כנים היו שם אפ\"ה למה לא יטול דם הפר קודם שיניח דם השעיר כמו דאשכחן גבי פסח [פסחים ס\"ד ב'] נוטל את המלא ומחזיר את הריקן דאין מעבירין על המצות עכ\"ל ובאמת לא על פרש\"י תלונתו כי דברי רש\"י נובעין מן הגמרא יומא נ\"ו ב' והמג\"א סי' קמ\"ז סקי\"א העיר כבר מהך דפסחים עיי\"ש ואשתמיט כ\"ז מהגאון בעל קה\"י. ואומר אני לבאר מש\"כ האו\"ז הל' שבת סי' מ\"ח, לפי מנהגינו שאנו מוציאין שני הס\"ת ביחד ויושב בחור אחד על קטדרא ותופס אותה בחיקו וש\"צ קורא באחרת וכשיגמור ש\"צ הקריאה שבזו ס\"ת תחילה יש לו לקבל אותה ס\"ת שרוצה עתה לקרות בו ואח\"כ יתן לבחור ס\"ת שכבר קרא בו כדתנן ביומא נ\"ג ב' רי\"א לא הי' שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעיר כו' ה\"נ תחילה מקבל ס\"ת שרוצה לקרות בה ואח\"כ נותן לו ס\"ת שכבר קרא בו עכ\"ל דכוונת האו\"ז לאפוקי שלא יתנו הס\"ת שכבר קראו בו להבחור שאוחז בידו הס\"ת האחרת ויהי' שעה מועטת ב' הס\"ת בידו ואח\"כ יקחו מאתו הס\"ת השני' שצריכין לקרות בה אלא מתחילה יקחו ממנו ס\"ת שבידו ואח\"כ יתנו לו ס\"ת שכבר קראו בו דהיינו ג\"כ דומיא דכן אחד לר' יהודה וה\"נ אי אפשר ליתן בידו ב' ס\"ת וכמש\"כ מקודם האו\"ז בשם הירושלמי שלא יוציא החזן בפעם אחת ב' ס\"ת ועיין בס' הנד\"מ פנים מאירות לירושלמי יומא פ\"ז סי' קכ\"א ודבריו שם נכונים דלא כהמג\"א, והנ\"א להח\"א כלל ס\"ח או\"ב כ' ע\"ד המג\"א שפי' להרמב\"ם מש\"ש בסוטה כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים פי' בכהן אחד שרי אבל בב' כהנים אסור וז\"ל ולהמג\"א לפירושו ברמב\"ם יהיה אסור לשני בנ\"א לעשות מצוה אחת ולהניח תפילין בבת אחת עכ\"ל ולענ\"ד אין זה השגה כלל דהא דב' כהנים אסור מטעם חבילות חבילות היינו דוקא במצוה המסורה לב\"ד לעשותה כהשקיית סוטה ועריפת עגלה ורציעת העבד וכי\"ב משא\"כ מצות הנתת תפילין או ציצית וכדומה שאינה שייכות כלל לב\"ד דכאו\"א בעצמו חייב בה אם עושין אותה ב' בני אדם כאחת ל\"ל בה והא דאין מטהרין ב' מצורעין כאחת בב' כהנים להמג\"א בפי' לרמב\"ם היינו כיון דטהרתם תלויה במקום אחד דהיינו בעזרה מיקרי שפיר חבילות חבילות. ומשכ\"ש הנ\"א בביאור תמיהת התוס' סוטה ח' א' ד\"ה כאן שמקשים התוס' דמרש\"י משמע דוקא ב\"ד א' ואדון א' אבל ב\"ד א' וב' בני אדם מותר וא\"כ ה\"נ כהן א' וב' מצורעין וכ\"כ הגרש\"ש סוטה שם בישוב הצ\"ע של מהרש\"א וז\"ל לי דבריהם מכוונים דהרי צריך האדון להביא את העבד לפני ב\"ד קודם הרציעה ומשמע מפרש\"י דשני אדונים יכולין להביא את עבדיהם לפני ב\"ד אחד וע\"ז תמהו שפיר מב' מצורעין עכ\"ל. לדעתי לא חידשו מאומה דכבר כ' כן מהרש\"ל שם ועכ\"ז תמה מהרש\"א כדין דלא דמי ב\"ד לכהן המטהר ב' מצורעין דבכהן המטהר עושה מצותו חבילות חבילות שמטהר ב' מצורעים כאחת ואפי' שיטהרם זאח\"ז אך להעמיד שתיהן בעזרה כאחת ג\"כ אסור לשיטת התוס' שם ד\"ה אין משא\"כ כשמביאין ב' אדונים את עבדיהם לפני ב\"ד אחד אין הב\"ד עושין מאומה בזה כ\"א מקום הבאתם צריך להיות לפני ב\"ד דומיא דהשקאת סוטה לפני ה' וטהרת מצורע בשער ניקנור וא\"כ כמו בהשקאת סוטה וטהרת מצורעין כשב' בני אדם מעמידין אותם ל\"ל בה אפי' כאחת ה\"נ בהבאת ב' אדונים את עבדיהם לפני ב\"ד א' ש\"ד וז\"ש מהרש\"א קושייתם אינה מבוררת לן כו' והניח בצ\"ע. ולי הי' נראה לפרש תמיהת. התוס' בהיפך ממהרש\"ל והנ\"א והגרש\"ש והוא דהתוס' חשבו דמש\"כ רש\"י בב\"ד א' ובאדון אחד הוי\"ו הוא וי\"ו המחלק ור\"ל בב\"ד אחד או באדון אחד וא\"כ בב\"ד אחד אפי' בשני אדונים הוי חבילות חבילות לפרש\"י וע\"ז שפיר תמהו התוס' מ\"ש מטהרת ב' מצורעין ע\"י ב' כהנים דשרי אבל באמת כוונת רש\"י ובאדון אחד דוקא משא\"כ ב\"ד אחד וב' אדונים מותר ואין כאן תמיהת התוס' ועיין מש\"כ היד שאול ליו\"ד סי' רס\"ה או\"ז. ",
                "מצות איזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולין ושיריו שנים כו' כצ\"ל ועיין במחזור ויטרי ברלין צד %409& בהגהות. מהרש\"ה שם אות ט' שהניח בצ\"ע פרש\"י דשבת ק\"ט ב' ד\"ה ובהן וכבר קדמו בזה הגרי\"פ במסורת הש\"ס במשנה דמס' פרה שם בהרא\"ש עי\"ש ובהגרש\"ש למס' שבת שם כ' ליישב וכ\"כ בס' זכרון שמואל חידושי הש\"ס למס' שבת שם עיי\"ש ואני שמעתי לפרש משכ\"ש רש\"י ג' הוא ר\"ת גבעול. ור\"ל בכל קלח גבעול: ואח\"כ מפרש גבעולין קנים דקים כו' ונדפס כעת בס' קהלת יצחק עה\"ת פ' חקת בשם הגאון מו\"ה יעקב באריט ז\"ל מווילנא. ",
                "בחוט וכוש. בערך ספק הג' כתב איכא דאמרי קושרו בחוט או בכוש עד שמגיע למי נדה שבצלוחית. ראיתי במכ\"ע המגיד שנת ט\"ו נומער %1& שכ' חכם אחד א' ה' ווייס דהא\"ד מפרש מספקו קושרו משא\"כ לפי' הראשון מספקו פי' מאריכו כדי סיפוקו ואני אומר לא כן דממש\"כ הערוך בא\"ד קושרו אין ראיה כלל דהא בפי' הראשון כ' ג\"כ פי' האזוב הקצר קושרו כו' וא\"כ מאי בינייהו אולם באמת הנ\"מ בין ב' הלשונות בזה דלהפי' הראשון מפרש הוי\"ו של ובכוש וי\"ו החיבור דפי' קושרו עם חוט בכוש וכ\"כ הרמב\"ם בפיה\"מ יקשרהו בחוט בקצה הכוש משא\"כ להא\"ד הוי\"ו של ובכוש הוא וי\"ו המחלק כמו או וכמש\"כ הרא\"ש בפיה\"מ שם והוא ברור. "
            ],
            [
                "כ' בשו\"ת עמודי אש סי' כ' ריש אות כ\"ט יש להעיר ע\"ד הס\"י שהעתיק המשנה כצורתה ונראה מזה דגם באל תדברי אסורה והא ליתא דחסורי מחסרא וכמו שאוקים לה בש\"ס סוטה ה' ב' עכ\"ל: ",
                "המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא קסבר תנא דידן אסור לקנאות כ\"ה בריש סוטה ועיין בתוי\"ט שעמד על הרע\"ב והרמב\"ם שפסקו כר\"ע וקנא את אשתו חובה דלא כמתניתין והגרש\"ש סוטה ג' א' כ' משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ\"ד רוח טהרה כו' רשות וחובה לעייולי כו' משמע דפשיט מתרווייהו ולהכריע להלכה עכ\"ל וכ\"כ בס' אהלי יהודה ביאור על הספרי עיי\"ש והוא כמעט מבואר בס' האגודה ריש סוטה שכ' שם בזה\"ל ומסתברא רוח טהרה דתניא וקנא את אשתו רעק\"א חובה לקנאות ולא כתנא דמתניתין דאמר אסור לקנאות עכ\"ל וזהו כוונת האו\"ז הל' אבילות סי' תכ\"ז שכ' שם דהלכה כר\"ע כדמסיק התם רב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ\"ד רוח טהרה דרע\"א חובה ותו דאתיא דר\"ע כראב\"י דמשנתו קב ונקי עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהין מאין הרגלים דהלכה כר\"ע ולא כר' ישמעאל מדמסיק התם כמ\"ד רוח טהרה והא רב אשי דאמר רוח טהרה גם אליבא דר' ישמעאל דאמר רשות אמר הכי כמש\"ש בגמרא א\"א אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעיולי לאינש רוח טומאה בנפשי' עיי\"ש בפרש\"י. גם ראיית האו\"ז השני' דאתיא דר\"ע כראב\"י כו' תמוה אנה מצא דראב\"י ס\"ל חובה כר\"ע והלא בסוטה ג' א' אמרו מ\"ט דר' ישמעאל ס\"ל כי האי תנא דתניא ראב\"י אומר כו' אולם באמת כוונת האו\"ז לאפוקי דלא נימא כסתם משנה דאסור לקנאות ודלא כר\"י ור\"ע ע\"ז הביא ראי' מדברי רב אשי וכמש\"כ האגודה הנ\"ל וא\"ש ג\"כ הראיה מדברי ראב\"י דע\"כ לא ס\"ל כסתם משנה דאסור לקנאות וכיון דמפקינן מסתם משנה ממילא דהלכה כר\"ע דאמר חובה. ",
                "ע\"א כו' בנדפס יש כאן דלוג רב בטעות. ",
                "דקי\"ל כר\"י בר\"י כו' לשון הגמרא דילמא קיי\"ל כר\"י בר\"י ומיסתתרא וליכא כו' ולשון הבה\"ג סי' ל\"ב ומסתתרא ואתו עידי סתירה וליכא כו' וכן נראה מהאו\"ז ה' יבום וקדושין סי' תרט\"ז דין א' ב' שאם תסתר בפני שנים אין לה תקנה בזה\"ז ואסורה עליו עולמית עיי\"ש וכמש\"כ בספר נחל איתן להרמב\"ם פכ\"ד מהל' אישות דבגמרא לא משמע אלא דהקנוי הוא בינו לבינה אבל הסתירה אפשר דצריך עדים אבל לא אשכחן תנא דליסגי תרווייהו בלא עדים עכ\"ל ועיין הע\"ש שאי' ק\"כ אות ב' ובס' בית הלוי ח\"ב סי' מ\"א ועיין לעיל סי' מ\"ה ובביאורי אות כ\"א והסמ\"ק סי' קפ\"ט הוסיף ולא יוכל לגרשה מפני תקנת ר\"ג ויהיה עיגון עמה ועיי\"ש בהגהות חדשות. ",
                "הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים כו' כ\"ה במשנה. ובנדפס חסר כל הנך ולא כ' שם אלא הרבה שכנים כו' ובספרי נשא פ' י\"ב ליתא הרבה שכנים כו' ובאמת אמרו חז\"ל אבות פ\"א משנה ז' הרחק משכן רע ועי\"ש בתוי\"ט אמאי קאמר הרחק שהוא מההפעיל ולא אמר התרחק שהוא מבנין התפעל ואני אומר שצריך להיות ניקוד תיבת הרחק שבמשנה הה\"א בצירי והרי\"ש בקמץ והחי\"ת בצירי הֵרָחַק וא\"ש. ",
                "ויוצאה. בנדפס ד' זאלקווא איתא ותנא בלא גט והוא פלא דפשיטא דצריכה גט ובנדפס ד' ווילנא איתא ויוצאה בלא כתובה והנכון כגי' הכת\"י שהוא כלשון המשנה ותל\"מ. ",
                "חצי לוג מים כו' כצ\"ל ושבנתיים ט\"ס היא. ",
                "מנלן דכתיב כו' כ\"ה בספרי וכמש\"כ רש\"י במשנה: ",
                "ותנן אין זה במשנה כ\"א בברייתא ובנדפס הגי' ותניא ובגמרא אמר ר' יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר כו' וחכ\"א כו' [הגרא\"ד]. ",
                "חדשה. עיין במדרש רבה ויקרא פכ\"ז ס\"ג שאמרו שם מפני מה אין הסוטה שותה בכוס של חברתה שלא יאמרו בכוס זה שתת פלונית ומתה על שם ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון והגרש\"ש בהוספות חידושיו שם כ' ע\"ד המדרש בזה\"ל דין זה לא מצאתי לא בבבלי ולא בירושלמי עכ\"ל והוא תמוה לדעתי דמאחר דבעינן חדשה א\"כ נכלל בזה מה שאמרו במדרש ואין ד' המדרש דין חדש כ\"א טעם למה שאנו צריכין חרם חדשה וז\"ש במדרש תנחומא אמור סי' ח' מפני מה אמרו אין הסוטה שותה בכוס של חברתה כו' ור\"ל בתיבת אמרו למאי דאמרינן בסוטה ט\"ו ב' דבעינן כלי חדשה ונראה שבמדרש וי\"ר נמחק תיבת אמרו מהגרש\"ש ואינו נכון. ",
                "באי זה כו' במשנה מאיזה מקום הוא כותב וכצ\"ל [הגרא\"ד]. ",
                "אלא בספר. לפנינו במשנה אלא על המגילה ורבינו לשיטתו שהביא לעיל סימן תמ\"ד דברי הספרי דברים ס\"פ ק\"ס בזה\"ל על ספר ולא על הלוח ולא על הנייר ולא על המגילה ופי' מגילה נקראת בלא שרטוט עכ\"ל אבל בספרי שלפנינו שם איתא אלא על המגילה. ודע דבמשנה איתא ולא על הדפתרא ועיין בערוך ערך נייר שכתב על הנייר ועל הדפתרא פי' הוא חיפה והוא מחקה ועיין בהר\"ש פכ\"ז דכלים מ\"ה דדווקא היכא ששנוי נייר אצל דיפתרא פירש כן דנייר הוא חיפה משום דחיפה ודיפתרא רגיל להזכיר זה אצל זה בכ\"מ וא\"כ ה\"נ דכתיב נייר ודיפתרא יפרש הערוך נייר חיפה ובשו\"ת ברית יעקב חיו\"ד סימן ס\"א לא הבין כן ומש\"ה הניח פי' הערוך בצע\"ג ועל דעתי דלק\"מ ועיין ספר המכריע סי' פ\"ד ודו\"ק. ",
                "א\"ק המרים שמרים כבר. נראה לי דדרשת אבוה דשמואל היא מדכתיב שם ה' כ\"ג ומחה אל מי המרים וכ\"ה במ\"ר נשא פ\"ט סי' כ' אל מי המרים אמר אבוה דשמואל כו' ופי' מדכתיב המרים למדנו שיהיו המים מרים קודם שימחה המגילה לתוכה והיינו ע\"כ שיתן דבר מר לתוך המים וכפרש\"י סוטה שם שמרים כבר קודם מחיקה ועל מש\"כ שם פי\"ח וביד הכהן יהיו מי המרים דרשו ע\"ז במדרש שם סט\"ז ובספרי פ' י\"א מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן דאין לדריש שם המרים שמרים כבר דמשמע קודם שיהיו ביד הכהן דזה אי אפשר מי ימרר אותן המים טרם שיהיו ביד הכהן ורש\"י בפי' החומש פי\"ח פי' לפי פשוטו ש\"מ המרים ע\"ש סופן שהם מרים לה ועכ\"ז יפה דרשו חז\"ל עה\"פ כ\"ג המרים שיתן דבר מר דאם ע\"ש סופן הוא מיותר דכבר כתוב המרים בפי\"ח ותרתי למ\"ל ודלא כהט\"ז בספרו דברי דוד על התורה שם פי\"ח שתמה על פרש\"י שפי' נגד הגמרא עיי\"ש. ופה ראיתי להעיר עמש\"כ בהמליץ שנת תרנ\"ט נומער] "
            ],
            [
                "ובו במשנה מ\"ו א' איתא ככה ובנדפס איתא תיבת כן: "
            ],
            [
                "הקב\"ה לכהן בהטהר כו' אליו הנטהר שיעשה כו' כ\"ה בנדפס וכצ\"ל ועיין סי' תס\"ג בביאורי אות א'. ",
                "דע דאר\"פ ערכין כ\"א א' אההיא דתנן התם חייבי עולות ממשכנין אותם פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם ומסקנא דר\"פ אמר בעולת מצורע דתניא !בנו של ריב\"ב אומר כשם שחטאתו ואשמו עכבתו כך עולתו עכבתו, וכוונת דברי ר\"פ הוא דאע\"ג דמתניתין סתמא מיתניא חייבי !מיתות ממשכנין אותם האי כללא ליתא לכ\"ע דלר' ישמעאל אין ממשכנין בעולת מצורע כן פי' הכ\"מ ספי\"ד מהל' מעה\"ק ונראה לענ\"ד !דר\"י בנו של ריב\"ב ה\"ה נמי דס\"ל בעולת יולדת כשם שחטאתה עכבתה כך עולתה עכבתה דמ\"ש וכן נראה מסוגיא דנזיר י\"ח ב' דלר' ישמעאל אצטריך ההוא אע\"פ שלא הביא עולתו ועיין בתוס' שם ד\"ה ורבנן ש\"מ דבעלמא דליכא מיעוטא ס\"ל לר' ישמעאל דעולה מעכב כמו חטאת ובזה א\"ש דברי רב פפא הקודמין שאמר שם חייבי עולות אין ממשכנין אותם בעולת יולדת דגם רב פפא כיון מתחילה לתנא דר' ישמעאל דלדידי' עולת יולדת מעכבתה מלאכול בקדשים אלא שתפסי עליו בגמרא מ\"ש עולת יולדת דנקט אי משום דאקדמי' קרא עולה מקמי חטאת והאמר רבא כו' עד דמשני אלא בעולת מצורע פי' אף בעולת מצורע מתוקמה וכר' ישמעאל בנו של ריב\"ב ומעיקרא הוה ס\"ד דמקשן דר\"פ דוקא בעולת יולדת מוקים לה ומש\"ה קשיא לי' אבל למסקנא דתניא ר' ישמעאל כו' שרירין וקיימין גם דברי ר\"פ הקודמין בעולת יולדת אליביה וכן נראה מפרש\"י שם שפי' בעולת יולדת. דלא משתריא בקדשים עד דמתיא לה. וכ\"כ בד\"ה !מוי ניהו דאקדמי' קרא כלומר מ\"ט אמרת דעולתה מעכבתה משום דאקדמי' קרא כו' דמש\"ה פרש\"י כן דלפי פירושי ר\"פ ע\"כ אמר !דעית יולדת מעכבתה מלאכול בקדשים עד דמתיא לה כמסקנת הגמרא אלא דהמקשן לא ידע טעמי' דר\"פ מ\"ט אמר דעולתה מעכבתה והי' סבור משום דאקדמי' קרא ע\"ז פריך והא\"ר למקראה הקדימה הכתוב ותל\"מ עד דמשני דאליבא דתניא ר\"י כו' כך עולתו מעכבתו וחד דינא לעולת מצורע וה\"ה לעולת יולדת אבל התוס' בזבחים צ'א' ד\"ה למקראה הביאו לשון הגמרא דערכין בנוסחא אחרת וז\"ל שם דאמרינן בערכין כו' ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם ופריך מאי ניהו אי נימא עולת יולדת פירוש דא\"צ למשכנה משום דאי אפשר לה להביא חטאת עד שתביא עולתה והא\"ר כו' עכ\"ל ולפי גרסתם לא אמר ר\"פ אלא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם ותל\"מ וחידש ר\"פ דמתני' דקתני חייבי עולות ממשכנים אותם לאו בכל חייבי עולות מיירי דיש חייבי עולות דאין ממשכנין אותם והגמרא חתר למצוא לאיזה עולות כיון רב פפא דאין ממשכנין והס\"ד הי' לעולת יולדת ולא ניחא להו להתוס' לפרש כפרש\"י דההו\"א היתה לעולת יולדת שיעכבוה לאכול בקדשים דמהיכי תיתי לומר כן לכן פרשו דהס\"ד היתה דעולת יולדת א\"צ למשכנה משום דא\"א לה להביא חטאת עד שתביא עולתה מתחילה דאקדמי' קרא ועיין ס' מנחת חינוך מ' קס\"ח ולפי\"ז למסקנא דמוקמינן לר\"פ בעולת מצורע דתניא ר' ישמעאל כו' ולא מוקמינן לעולת יולדת ואליבא דר' ישמעאל צ\"ל דס\"ל דר' ישמעאל דוקא בעולת מצורע אמר דעולתו עכבתו דכתיב זאת תהי' תורת המצורע [כמנחות י\"ט א'] משא\"כ בעולת יולדת גם לר' ישמעאל אינה מעכבת. והר\"ש בפ\"א דמס' טהרות מ\"ג כ' לדקדק אההיא ברייתא דעירובין ל\"ב א' האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב מ\"ש דנקט לערב ותי' שם כמש\"כ התוס' בזבחים צ\"ח ב' ד\"ה טבול יום משום דלא ידעה באיזה שעה ביום יקרב קרבנה ומטעם זה לא תוכל לאכול כל היום וכי תימא. משעה שמתחילין להקריב את כתמיד של בין הערבים תהא טובלת ואוכלת ז\"א דאפי' לאחר התמיד מותר להקריב חטאת העוף [כפסחים נ\"ט א'] ומיהו קשה והאיכא עולה ותי' שם הר\"ש ע\"ז וז\"ל וי\"ל דמתוך טורדם ועיסוקם של כהנים שמא ישכחו עד לאחר התמיד ומעלים ומלינים בראשו של מזבח עכ\"ל והוא כתי' רב פפא בפסחים נ\"ט א' אפ\"ת בחטאת בהמה מעלה. ומלינה בראשו של מזבח וכ\"ה בתוס' זבחים שם. עוד כ' הר\"ש לתרץ תי' אחר וז\"ל או שמא עולה אינה מעכבת אלא במצורע דוקא דכתיב ביה עכובא עכ\"ל הר! לנו דהר\"ש מסתפק בזה ולא ברירא לי' הדבר וכ' בלשון שמא דלר' ישמעאל בנו של ריב\"ב. דאמר עולת מצורע מעכבת אינו אלא במצורע דוקא ולא בעולת יולדת. ומדברי מהרש\"א פסחים נ\"ט א' בפרש\"י ד\"ה ומח\"כ משמע דס\"ל דלר' ישמעאל בנו של ריב\"ב עולת יולדת ג\"כ מעכבא אלא דפסיקא לי' ביולדת דלא מעכבא בשקרבה עולתה קודם והשיג עליו הגרש\"ש שם ולפמש\"כ מקודם שיטת פרש\"י הו! כמש\"כ מהרש\"א ויען כי במהרש\"א הוגה תיבת קודם ונראה שלא הי' כתוב בפנים נראה לי דיש להגיה מש\"כ המהרש\"א דלא מעכב! בשקרבה עולתה דצ\"ל דלא מעכבא בשלא קרבה עולתה ותל\"מ וכהגרש\"ש ובס' מעין החכמה סדר מצורע תי' לקושיית מהרש\"א ולעיל נ! רצ\"ה העירותי דאין דבריו עולין לפסק רבינו היראים שם. ",
                "הנה הרמב\"ם בפי' המשנה רפי\"ד דנגעים כ' והיותו כלי חרש קבלה עכ! והוא ט\"ס וצ\"ל חדש דכלי חרש מבואר בפסוק וכן מש\"כ שם הרמב\"ם \"וכן דם צפור שחוטה וקבלה\" ט\"ס הוא וכצ\"ל \"וכן חפר וקובו! בפניו קבלה\" וכן מבואר בס' היד רפי\"א מהל' טומאת צרעת. ",
                "בראש. צ\"ל וראש וכ\"ה בדברי רבינו לעיל סי' תנ\"ט. ",
                "א! למדבר וכ\"ה בחינוך מ' קע\"ג אבל ט\"ס הוא וצ\"ל ולא למדבר וכ\"ה לפנינו במשנה ב' פי\"ד דנגעים ובקדושין נ\"ז ב' וז\"ל הסמ\"ג עשין רל\"ו ! למדבר אלא אחר הזאה חוזר לעיר ועומד בעיר זורקו חוץ לחומה שנאמר כו' עכ\"ל והמל\"מ רפי\"א מהל' טומאת צרעת האריך בפי' משנה "
            ],
            [
                "שיאמר טהור הוא. בנדפס ליתא וז\"ל הנדפס בראות הכהן שהבית טהור יעשה מה דכתיב בפרשה זאת תהיה כו' והרמב\"ם ב! והל' טו\"צ ה\"ג כ' ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט אפי' אחר כמה שנים הר\"ז בטומאתו עד שיאמר לו כהן טהור !אתה והוא מתוספתא פ\"ק דנגעים וא\"כ יפה כ' רבינו הרא\"ם גם בדין בית המנוגע בראות הכהן שהבית טהור שיאמר טהור הוא ויליף לה מדכתיב בפ' מצורע [י\"ד מ\"ח] וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע ופי' דר\"ל שיאמר טהור הוא ולא ידעתי אמאי לא כ' רבינו ד\"ז בריש סי' תס\"ב בטהרת מצורע. ",
                "ושל מצורע, אע\"ג דבמצורע מפורש בפסוק טהורות עכ\"ז כתב רבינו על בית המנוגע ומצורע דצריכות שיהיו טהורות מדאר\"י צפור טהור משמע והא דכתיב טהורות למעוטי טריפות למ\"ד טריפה חיה או לאידך דרשות המבואר בחולין ק\"מ א'. ",
                "ואזוב. בנדפס ליתא וכן במשנה שלפנינו ל\"נ ואזוב ובנדה כ\"ו א' תני ר\"ח איזוב טפח ועיין תוי\"ט פי\"א דפרה מ\"ט שכ' שם אבל נראה יותר מדסתם ולא פירש דתרווייהו בכלל וכלומר כל איזוב שיעורו טפח ועיי\"ש עוד שעמד על הרמב\"ם דבראש פי\"א מהל' טומאת צרעת כ' ואיזוב כו' אין פחות מטפח ולא כ' כן במוקדם בפי\"א מהל' פרה אדומה והגרעק\"א שם אות ט\"ז כ' נפלאתי על תוי\"ט אשר כל רז לא אניס לי' והרי הרמב\"ם כ\"כ לענין איזוב דטהרת ט\"מ פ\"ג ה\"ב מהל' פרה ואיזוב אין פחות מטפח עכ\"ל ואיני בין דבריו דשם לא כ' הרמב\"ם כלל מענין איזוב דטהרת ט\"מ כ\"א לענין איזוב שמשליכין לתוך שריפת הפרה ואין ראי' מזה לשארי קומות כדחזינן בעץ ארז שלא כ' שם הרמב\"ם שיעור ארכו אמה ועיין בתוי\"ט פ\"ג דפרה מ\"י. וראיתי כאן להעיר ביומא מ\"א ב' דאר\"ח אמר רב עץ ארז ושני תולעת שקלטן שלהבת כשרה כו' כאן בקולחת כו' והגרי\"פ בס' אומר השכחה אות צ\"ה תמה שלא נמצא מכל זה !דון בהרמב\"ם עיי\"ש ואומר אני דלפמש\"כ התוס' ביומא מ\"ב א' ד\"ה כי עיי\"ש שנראה מדבריהם דגרסי אר\"ח א\"ר יונתן עץ ארז כו' כש\"כ שם הגרש\"ש בביאור דבריהם דלא כמהרש\"א וא\"כ רבא דאמר כובד תנאי היא פליג אדאביי דאמר ל\"ק כאן בקולחת כאן בנכפפת !ד\"ל לרבא דר' יונתן ס\"ל כרבי דלא בעי כובד ומש\"ה אמר שקלטן שלהבת כשרה וברייתא שאמרה נתהבהב הלשון מביא לשון אחר !ומדש אתיא כר\"א בר\"ש דבעי כובד שיפלו לתוך שריפת הפרה ומש\"ה אם קלטן שלהבת פסולה ל\"ש קולחת או נכפפת וכ\"כ המאירי !ליוא שם וז\"ל ויש מכשירין אפילו הושלכה תוך השריפה שלא בגופה ומ\"מ למדת שכל שקלט שלהבת אגודה זו ונתהבהב שני התולעת שבא !קום שתפול לאור צריך להביא לשון אחר ולקדשו ולא סוף דבר כששלהבת נכפפת כו' אלא אפי' היתה קולחת כו' אינו כלום או כלך לדרך !זו ! סוף דבר בקולחת כו' אלא אפי' נכפפת כו' אינו כלום עכ\"ל והיינו שפסק כרבא דאמר תנאי היא ודלא כאביי ומעתה דעת הרמב\"ם כרב ופסק דבעי כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה ומש\"ה השמיט הך דקלטן שלהבת כשרה דבין קולחת ובין נככפת פסולה דלא כאביי. ",
                "כהן במעשה הצפרים והזאה למדנו מתחילת כו' כצ\"ל וכ\"ה בנדפס. ",
                "או. נראה דט\"ס הוא וצ\"ל על כולו פי' בכ\"מ כו' וכ\"ה בנדפס וכ\"ה לעיל סי' תנ\"ט בביאור היש אומרים על כולו פי' בכל מקום שיזה על הבית כשר: "
            ],
            [
                "ת\"ל מהחל חרמש בקמה. עיין לעיל סי' רס\"א שכ\"ה גי' רבינו ושם פירשה. ",
                "רכ\"ח מצות שהעושה אותן פי' המקיימם אינו עשה רע לבריות ולא לשמים אבל העובר עליהן הוא רע לשמים ולא לבריות כמשכ\"ר בריש העמוד הז' ופרטי החשבון נראה שהוא כמשכ\"ר בריש סי' שצ\"ט חייבי עשה שמונים דהיינו סי' תי\"ז קדש שמונת ימים נחשבין לח' מ\"ע דכתיב בכאו\"א מקרא קדש וכן סי' תי\"ח שבות שמונה ימים נחשב כמו כן לח' מ\"ע דכתיב שבתון וכמש\"כ מהראש\"ט בהגהותיו לבה\"ג סדר מנין המצות. ויותר נראה להגיה כאן תחת ולא לשמים דצ\"ל אלא לשמים ופי' שהעושה אותן כפשטיה וכן נראה ממה שסיים ואשרי השומרם ומקיימם כו': "
            ]
        ]
    },
    "versions": [
        [
            "Sefer Yereim HaShalem, Vilna, 1892-1901",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001196456"
        ]
    ],
    "heTitle": "תועפות ראם",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Commentary"
    ],
    "schema": {
        "heTitle": "תועפות ראם",
        "enTitle": "Toafot Re'em",
        "key": "Toafot Re'em",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "הקדמת המבאר",
                "enTitle": "Introduction"
            },
            {
                "heTitle": "הערות על הקדמת המחבר",
                "enTitle": "Comments on Author's Introduction"
            },
            {
                "heTitle": "",
                "enTitle": ""
            }
        ]
    }
}