{
    "title": "Siddur Rashi",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Siddur_Rashi",
    "text": {
        "": [
            [
                "תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם מישראל לברך מאה ברכות בכל יום, ובגמרא דארץ ישראל גרסינן הכי, תני אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י' י\"ב) אל תקרי מה אלא מאה, ולכך תיקן דוד מלך ישראל כשהודיע[ו]הו יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בני אדם בכל יום, ותיקן מאה ברכות, דכתיב נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על (ש\"ב כ\"ג א'). על בגימטריא מאה הוי שבכל יום ויום היו מתים מישראל מאה איש, ולא היו יודעים מפני מה, עד שבא דוד המלך ותיקן מאה ברכות. ונראה [הדבר] שנשתכחו ובאו תנאים ואמוראים ויסדום, ולברך על כל אחת ואחת בשעתה אי אפשר, מפני שהידים [עשויות] למשמש בהם, אלא כשניעור אדם ממשנתו ירחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד' י\"ב), ומתחיל ומסדרן, וכל אחד ואחד חייב בהן, ומנהג כל ישראל שבספרד הוא אספמיא כך הוא להוציא מי שאינו בקי מתחיל החזן ומברך על נטילת ידים וכל סדר הברכות, והכי סליק חשבון מאה ברכות הני הכתובים לעיל תמני סרי, ודברוך שאמר והיה העולם ודישתבח הרי עשרין קודם קרית שמע שתים לפניה ואחת לאחריה, יוצר המאורות, והבוחר בעמו ישראל באהבה, ואחת לאחריה גאל ישראל, כדתנן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה הרי תלת זמנין דתשסרי דצלותא דמנחתא הרי תמנן, ויום דיממא תמני, הא כיצד חדא דנטילת ידים, והמוציא לחם מן הארץ, וארבע דברכת המזון הזן על הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב, ותרתי דמשתיא אדחמרא בורא פרי הגפן, ועל פרי הגפן ואי דמיא שהכל ובורא נפשות, כגון אתרא דנהגי למיכל והדר משתיא הרי תרתי וארבע דקרית שמע תרתי דקמא המעריב ערבים ואוהב עמו ישראל, כדתנן בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, ותמניא דסעודתא דרמשא הרי עשרין, ותמנין ועשרין הרי מאה, בר מהמלך בכבודו תמיד דאוסיפו רבנן בתראי בתר עסיקי בשבחאי דרחמי, [ובר] ברכת המפיל חבלי שינה דקרית שמע דעל מיטתו (דכמה) [ובר מכמה] זימנין דמצטריך למיבריך לגדולים וקטנים, ובר ממאכל פירות או נמי ירקא, ובר (וכי לימא מר) ממירח כמה זימני וכי תימא בשלמא בימי חול דאיכא תלתא זימני תשסרי תשסרי ומתמלאין כולהו, בשבתא (דאיכא) [דליכא] צלותא היכי מתמלאין כולהו אי אפשר לאשלימנהו, משלם להו כדקאמר רב חייא בריה דרב אויה ביומיא דשבתא וביומיא טבא טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי מיני בשמים ומיני פירות, כגון עצי בשמים [ובורא עשבי בשמים ובורא מיני בשמים] וכל פירא ופירא כדחזי, ולכך תיקנו בשבת לומר אין כאלהינו, לפי שאין מתפללין שמונה עשרה, כי [אם] שבע, ד' פעמים אין, מי ד' פעמים, נודה ד' פעמים, אין מי נודה, הרי י\"ב פעמים אמן, ולבסוף ברוך אתה ונראה עתה כאומר י\"ב פעמים ברוך אתה אמן. והם שתים עשרה ברכות, והשבע של חובת היום הרי י\"ט:"
            ],
            [
                "ומאן דמברך שלא עשאני בור, לא עביד כהלכתא, דאע\"ג דגרסינן בפרק דהתכלת היה ר' יהודה אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום שלא עשאני גוי, ושלא עשאני אשה, [שלא עשאני בור], ובגמרא דארץ ישראל גרסינן הכי, תני שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום ברוך אתה שלא עשאני גוי, שאין הגוים כלום לפני הקב\"ה, שנאמר כל הגוים כאין נגדו (ישעי' מ' י\"ז), ברוך אתה שלא עשאני בור, שאין בור ירא חטא, ברוך אתה שלא עשאני אשה, שאינה מצווה על המצות, אפילו הכי לא חזי לברכה, חדא דשאילו קמי רב נטרונאי גאון זצ\"ל ולא שדרה, ותו מגמרא האי הא איסתלקא לה, דרב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא מברך ברוך אתה שלא עשאני בור, אמר ליה כולי האי נמי [א\"ל] אלא מאי איבריך שלא עשאני עבד היינו אשה, זיל טפי, ש\"מ דאין מברכין שלא עשאני בור:"
            ],
            [
                "דמנח תפילין אומר אקבו\"צ להניח תפילין, ועל תפילין של ראש אומר על מצות תפילין, וכי מכסי בטלית אומר להתעטף בציצית, ואומר כל הברכות כולן כתיקון חכמים עד ותלמוד תורה כנגד כולן:"
            ],
            [
                "וקורא בסדר קרבנות שחרית צו את בני ישראל וגו' (במדבר כ\"ח) כנגד תמיד של שחר על שם ונשלמה פרים שפתינו (הושע י\"ד ג'), ולערב אומר פטום הקטורת (שחרית) על שהיו מקטירין פרס שחרית ופרס בין הערבים, וסמך לדבר מצאתי בסדר רב עמרם (המדקק) [המדקדק] לומר אין כאלהינו בכל יום, (ואין) [וכן] כתוב שם, וכן בערב לאחר שיגמרו תפלת ערבית נוהגים לומר פיטום הקטורת בבקר ובערב, והשיר בבקר בלבד. ושונה באיזהו מקומן ודורש בר' ישמעאל, דאמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניה מאי דכתיב ושננתם (דברים ו' ז') [אל תקרי ושננתם] אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, ומקשינן ומי ידע איניש שנוהי כמה הוי, ומשנינן לא צריכה ליומי, ותקתני מדרש תקנו חילופי תלמוד, דקא גרס בפרק מאימתי קורין את שמע, אמר ר' יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שקורא את שמע צריך לברך, לאחר שקרא ק\"ש אין צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה, שיש בה מעין ברכת התורה, ותן בלבנו ללמוד וללמד ותלמדם חוקי חיים. אמר רב (כהנא) [הונא] למקרא צריך לברך, ולמשנה אין צריך לברך. ר' אלעזר אומר אף למשנה צריך לברך ולתלמוד אין צריך לברך. ר' יוחנן אומר אף לתלמוד צריך לברך, וקא מסהיד ר' חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי בסיפרא דבי רב, דהוא תורת כהנים, ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן."
            ],
            [
                "ואומר רבון [כל] העולמים עד ברוך שאמר, וחותם מלך מהולל בתשבחות [ומאן דקא חתים מהולל ברוב התשבחות] שבשתא בידיה, דקאמרינן בפרק מאימתי [מאימתי] מברכין על הגשמים, משיצא חתן לקראת כלה, ומאי מברך, אמר רב יהודא [אמר רב] מודים אנחנו לך [ה' אלהינו] על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ור' יוחנן מסיים הכי אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו כהמון גליו עד הן הם יודו ויברכו לשמך מלכנו ברוך אתה י\"י אל רוב ההודאות, ומקשינן רוב ההודאות ולא כל ההודאות, וקא מתרץ רבא [אימא] אל ההודאות, וכי היכי דמשמע רוב ההודאות ולא כל ההודאות, הכי נמי משמע רוב התושבחות ולא כל התושבחות, הילכך כל דמסיים רוב התושבחות, שפיר דמי לאישתוקי:"
            ],
            [
                "ואומר פסוקי דזימרא הודו לה' קראו בשמו, דרש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב\"ה ואחר כך יתפלל, לפיכך תקנו חכמים פסוקי דזימרא הודו לה', וכל המזמורים שלפניו ושלאחריו, לפי שהן [שבחו] של הקב\"ה ואחר כך עומדים להתפלל, ומיבעי ליה לאיניש לכווניה דעתיה בתהלה לדוד, דאמר ר' אלעזר בר אבינא האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ואמרינן מאי טעמיה [אילימא] משום דאתייא באל\"ף בי\"ת, נימא אשרי תמימי דרך (תהלים קי\"ט א'), דאתיא בתמניא אפי, אלא משום דכתיב ביה פותח את ידיך (שם קמ\"ה ט\"ז), ונימא הלל הגדול, דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר (שם קל\"ו כ\"ה) ומסקינן אלא משום דאית ביה תרתי, דאתיא באל\"ף בי\"ת, וכתיב ביה נמי פותח את ידיך. וכולהו פרשתא עד כל הנשמה תהלל יה הללויה, הכי איתנהו סוף פירקא הללויה וריש פירקא הללויה, והללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא אמטו להכי מוסיפים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, ולכך אומרים שני פעמים כל הנשמה תהלל יה הללויה, דאמרינן במסכת שבת אמר ר' יוסי יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום כשמסיימין ספר תהלים, שנאמר בו הללויה, ואם [אינו] כופלו שני פעמים אינו נראה כמסיים, נראה כאילו יש אחריו פסוקים הרבה, אבל עתה כשמחזר לאומרו פעם אחרת וידוע שהוא אחרון, ונראה כמסיים, ומטעם זה אנו אומרים בשבת שני פעמים פסוק אחרון שבפרשה, ולכך נוהגים לכפול י\"י ימלוך לעולם ועד בפסוקי דזימרא, לפי שבפרשת הנס ויהי באשמורת הבקר וגו' [עד ימלוך ה' לעולם ועד וגו' יש שמנה עשר אזכרות, ובכל שם ושם יש ארבעה אותיות שהם שבעים ושתים אותיות כנגד שם בן שבעים ושתים אותיות ובפסוקי דזמרה אנו מתחילין ויושע ונחסרו ארבע שמות שהם בפסוקים שלמעלה מן ויהי באשמורת הבקר וגו'] לפיכך כופלין [פעם אחרת] י\"י ימלוך, ואומרים אחריו פסוקים אחרים, שבהם ג' שמות, כדי להשלים שמות החסירים וכ[ש]אומרין ב' פעמים ה' ימלוך הרי כאן חמש, וניחא ולא תיקשי, שכן הוא אומר לעתיד לבא כל (הנשמה) [השמות] יהיו אחד, כדאמרינן במסכת ברכות ולפיכך אומר פסוקים כדי להשלים החסירים, וחמישי לא לשם חשבון בא אלא למלך על כל ארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:"
            ],
            [
                "ועומד שליח צבור לפני התיבה וחותם בשירי זמרה, ואותה ברכה לאחר ישתבח לא קבעוה אלא לאחר פסוקי דזמרא שצריך ברכה לפניהם ולאחריהם [לפניהם] ברוך שאמר ולאחריהם ישתבח וקדיש מפסיק בין ישתבח ליוצר, להודיע שעל פסוקי דזמרא קבעוה (כגון) [כמו] ברכת הלל שלאחריו:"
            ],
            [
                "ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחיל (בפרשת) [בפריסת] שמע ביוצר אור ואסור לאישתעויי בין ישתבח (לפרשה) [לפריסת] שמע ומחייבינן לאיזדהורי (לפני) [למפרס] פרשת שמע בעונתה, כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. תנא בין תכלת שבה ללבן שבה, פירוש גיזת צמר שצבעו תכלת יש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה. תניא היה ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, ר' עקיבא [אומר] בין חמור לערוד, אחרים אומרים כדי שיעמוד אדם ברחוק ארבע אמות [מחבירו] ויכירהו, ואמרינן אמר רב הונא הלכה כאחרים, ואביי קרא בתפילין כאחרים, בקרית שמע כוותיקין, דאמר ר' יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, תניא נמי הכי ר' יהודה בן תימא אומר מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, וכך מצוה מן המובחר:"
            ],
            [
                "ומאן דקרי קרית שמע בעונתה שקיל אגריה יותר מדקא עסיק באורייתא, דתנן (נמי) [גבי] מצות קרית שמע עד חצות ר' אליעזר אומר עד הנץ החמה. ר' יהושע אומר עד שלש שעות, מדקתני הקורא [מכאן ואילך] לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, מכלל בעונתה עדיפא טפי ממאי דעסיק באורייתא, ופסיק הילכתא כר' יהושע, ולא הפסיד דקתני, מאי פירושא לא הפסיד ברכות, אלא מברך לפניהם ולאחריהם, ואף על גב דשלש שעות קא קרי, לא מיבעי ליה לשנויי ביה בקרית שמע ממאי דתיקנו רבנן, והא דקאמרינן דמצי איניש למקרי קרית שמע בתר שלש שעות חס ושלום דלכתחילה לא שרי למיעבד הכי, ומאן דעבד הכי בכוונה ולא מחמת אונסא ולא מחמת עיכובא במידי דמצוה איתקרי פושע, ובמאי שרי עיכובא כגון שבתות וימים טובים ותענית צבור דמשתהו עד דמתכנפין ציבורא, אי נמי בני בי רב דיתבי וגרסי וממשיך להו גרסייהו, הני מילי דשכיחי אינון דאי לא מעכבי עד דמיכנפי (מי מנעי) [ממנעי] רבים מקרית שמע ומתפילה, ותלמידי דיתבי וגרסי דאתי בעלי בתים למישמע ולמילף מפילפוליהן, ודוותיקין מילתא דלא שכיחא היא, ולאו כולי עלמא מצי לכווני כוותיקין, אע\"ג דאמר ר' יוחנן לא שנו אלא בדורות הראשונים, כגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן זו הוא אומנתן, אבל אנו מפסיקין בין לקרית שמע [בין] לתפלה, והני מילי לתפילת המנחה, דליכא למיקם אשיעורא, אי נמי לקרית שמע דשחרית דליכא תקנת חכמים, אבל היכי דאיכא [מידי] תיקון (כגון) [כיון] דהאי שכיח (וכיון) ודוותיקין לא שכיח שפיר לאיעכובי, אבל בשאר יומי אסור למיפק באורחא מקמי קרית שמע ותפילה, דאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר רב אשי אסור לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו (תהלים פ\"ה י\"ד), וקרית שמע ותפילה (בהדי הדדי) [כהדדי] נינהו:"
            ],
            [
                "ודקאמרינן אסור לאישתעויי בין ישתבח לפריסת שמע, הני מילי דלאו צורכי צבור [נינהו אבל לצורכי ציבור] או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצבור ובעי לימפסק ליה (מן הצדקה) [צדקה] איסורא ליכא, אבל בתר דמשתעי צורכייהי קאים חזנא ומיקמי (ולימא) [דלימא] ברכו פתח בקדיש, ועונין הצבור יגדל נא כח ה' (במדבר י\"ד י\"ז), זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ\"ה ו'):"
            ],
            [
                "יתגדל לשון הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' (יחזקאל ל\"ח כ\"ג), למלחמת גוג ומגוג הוא אומר, ולכך הוא מתחיל בלשון עברי [ולא בלשון ארמי], וכן הוא משמעו יתגדל ויתקדש [שמו של] הקב\"ה לעתיד לבא, שיהיה שמו הגדול מגודל ומקודש, כדכתיב וידעו כי (שמי) [אני] ה' (יחזקאל שם), שעכשיו לא כשהוא נכתב [הוא] נקרא, כי נקרא באל\"ף דל\"ת, ונכתב בי\"ה, ולשון ארמי [הוא, וקמ\"ל הוא שאין כינויין אלא באל\"ף דל\"ת לפי שהשם המיוחד הוא בלשון ארמי], ואין אנו רשאין להזכירו ככתיבתו לכך אנו אומרים אמן יהא שמיה רבא בלשון ארמית, ולעולם [הבא] יקרא ככתיבתו, דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י\"ד ט'), והואיל ומתחיל בלשון עברי, אומר הכל בלשון עברי, עד שמגיע לשם הנכתב בלשון (עברי) [ארמי] וכשמפסיק מהשם הנכתב ארמי, חוזר לומר בלשון עברי יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה, ז' הם כנגד ז' רקיעים, ומאן דאמר ויתהלל שהוא שמיני, אומרו כנגד הרקיע שעל ראשי החיות, ואחר [כך] שבא במעשה השם, מסיים בלשון ארמי, ולכך אומרים תושבחתא ונחמתא, שכן מצינו באגדה כל [הודיות] שאמר דוד בספר תילים לא אמרן אלא ליום נחמתא, שנאמר ואלה דברי דוד האחרונים (ש\"ב כ\"ג א'), האמורים ליום אחרון, ולכך אנו אומרים בשבת על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך, וכמו כן אנו אומרים כאן לעילא מן כל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא, [כלומר אתה משובח יותר ויותר מכל התשבחות שאמרו נביאים ושאמר דוד ליום נחמה]:",
                "ד\"א [ונחמתא] כדאמרינן בברכות שמעתי בת קול שמנהמת ואומרת אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין אומות העולם, אמר לי אליהו לא שעה זו בלבד אומרים כך, אלא בכל יום ויום ג' פעמים אומרים כך, ולא עוד אלא שבכל שעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמא רבא מברך, הק' מנענע את ראשו, ואומר אשרי המלך שבניו מקלסין אותו בביתו כך, ואוי לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שהגלו מעל שלחן אביהם וזהו שאנו אומרים בקדיש תושבחתא ונחמתא, שצריך הוא תנחומין על הצער הזה שהוא מצטער לאחר ענייתן. מפי רבנו שלמה זצ\"ל, ונראה שעל שם כן עונין הציבור יגדל נא כח ה' זכור רחמיך ה' וחסדיך, כשמתחיל החזן ביתגדל, על שם מידת רחמים שהקב\"ה זוכר באותה שעה:"
            ],
            [
                "והכי אמר רב נחשון ריש מתיבתא כריעות שכורעין (בקריאה) [בקדיש], כיון שאמר יתגדל ויתקדש שמיה רבא כורע, ויתברך שמיה רבה כורע, ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא כורע, עושה שלום במרומיו כורע, ושל רשות היא, הללו ארבע כריעות כנגד ארבע שמות שיש בפסוק זה, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות (מלאכי א' י\"א):",
                "ואמן (שעונין) יהא שמיה רבא מברך שעונין ביחד, למה, כנגד גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ואין אומרים ויתקלס, לא מפני שהוא גנאי, אלא כך שמענו מרבותינו, חייב אדם להזכיר כאן שבעה דברים בשבחו של הקב\"ה, כנגד ז' רקיעים, ומי שאינו אומר ויתקלס, כיון שאומר ויתברך ואילו ששה הרי כאן שבעה והאומר ויתקלס אין טעות בידו, כיון דאפסיק באמן דיתברך צריך שיהיו שבעה, ואין טעות לא ביד זה ולא ביד זה:"
            ],
            [
                "ואומר ברכו ועוד שהוא מאריך בקולו הצבור אומר' בלחש יתברך וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים וגו', ועונין הצבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד, והוא אומר בלחש שהוא משובח ומפואר על ברכה ותהלה, והוא חוזר ופותח ביוצר אור, וחותם ביוצר המאורות ואומר אהבה רבה אהבתנו, וחותם הבוחר בעמו ישראל באהבה הרי שתים לפניה, וקורין קרית שמע בכוונה בשמיעת האזנים ובדקדוק אותיות, וקריאותיה כל אדם כדרכן דתנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר כל אדם יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך (דברים ו' ז') ובית הילל אומרים כל אדם קורין כדרכן, ומאי כדרכן כי ההיא דתנו רבנן בית הילל אומרים עומדין וקורין ויושבין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין בוהיה אם שמע תשמעו אבל בפרק ראשון מבטלין ממלאכתן וקורין, ומדקתני במתניתא בית הילל אומרים קורין כדרכן וקא מפרש בברייתא עומדין מטין יושבין עוסקין, ולא עומדין דוקא ולא מטין דוקא ולא יושבין דוקא, ולא עוסקין דוקא, כי היכי דמתרמי ליה לאיניש, אי אזיל באורחא אורחיה למיקים ולמיקרי כי קאים, אבל כי מסגי [לא], דקיימא לן [עד] על לבבך בעמידה, (אי נמי) [ואי גני אמידי] כגון אינש דאניס ולא מיגני אפרקיד, אלא כגון דמיסמך על סטר ימיניה, או על סטר שמאליה, שרי ליה למיקרי קרית שמע אבל אפרקיד אע\"ג דמצלי אסור, ודאי כי אורחא דכולי עלמא [דעיילי] לבי כנשתא דמכנפין ויתבין וקא אומרים פסוקי דזימרא כדיתבי ופתחי ביוצר [אור וחותמין ביוצר] המאורות ובהבוחר בעמו ישראל באהבה כי יתבי הן הכי נמי מיבעי למקרי קרית שמע כי יתבי, [והני] דמתחזי מחמירין אנפשייהו למימרא דמקבלינן מלכות שמים בעמידה טעות הוא בידם, והדיוטות ובורות ושטות למה להו לאישתבושי כולי האי, כבר קיימא לן הילכתא כבית הילל בכל התורה כולה, ובכמה דוכתי גרסינן (גמרא) [בגמרא] בית שמאי במקום בית הילל אינה משנה, ובכל פלוגתא דפליגי בית שמאי ובית הילל בכולי תלמודא לא מתוקמא הילכתא כבית שמאי, אלא (פשיטא) [בשית] כדאמרינן התם, ותו ארבע דתנן (בברייתא) [בבחירתא] חזרו בית הילל להודות לבית שמאי אבל בכולי תלמודא הילכתא כבית הילל, ולא סגי להו (דעבדי) [דלא עבדי] כבית הילל, אלא [אפילו] כבית שמאי לא עבדי, דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו, מכדי מאן תקינו קרית שמע ערבית ושחרית רבנן נזיל בתרייהו כי היכי דעבדי בתרתין מתיבתא ובכל אספמיא, ובכל קהילות שבארץ אשכנז כולם זכורים לאלף טובות וברכות שכולם מלאים מצות כרימון ומעשיהם מעשים נאים ומחמירים בבדיקת טרפות ובטבילת נידה, ובכל מה שראוי להחמיר אבל בקרית שמע מיושב, ואותם האנשים שאומרים כמנהג ארץ ישראל אנו עושין (אלא) [הלא] כך גרסינן בתלמוד ארץ ישראל תנא בת קול יצתה ואמרה אילו ואילו דברי אלהים חיים הם, אבל הלכה כבית הלל לעולם. ועוד באותו עניין בתלמוד ארץ ישראל עד שלא יצתה בת קול המחמיר על עצמו כחומרי אילו וכחומרי אילו, עליו הכתוב אומר [הכסיל] בחשך הולך (קהלת ב' י\"ד), כקולי אילו וכקולי אילו רשע אלא אי כדברי בית שמאי כקוליהון וכחומריהון אי כדברי בית הלל, [כקוליהון וכחומריהון], אבל משיצאת בת קול הלכה כבית הלל לעולם, וכל העובר על דברי בית הילל חייב מיתה, ובתלמוד שלנו בעניין אותה הלכה רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה, דתנן אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. והנך אינשי דקא יתבין וכדמטי זמן קרית שמע קיימי בצפרא (לא) עבדין כבית שמי (ועבדין) [ועברין] (כבית) [אדבית] הילל. (ואי קאי) [ואיכא] בידיהו תרוייהו דרב נחמן בר יצחק ודבתר בת קול וכי שרו בית הלל בעומדין ממרייהו כחסף תביר דלית ליה (מיעוטא) [ממשא], מי קתני בית הילל [אומרין קורין] בין עומדין בין יושבין בין מטין, עומדין וקורין יושבין וקורין (תתני) [קתני] והכי קאמרו עומדין לא צריכי למיתב יושבין לא מבעי למיקם, אלא כי אורחייהו, [וכיון] דאמרינן כל העובר [כו'] מאן דמשני מיתקרי עבריינא, ותו קא גרסינן בגמרא דארץ ישראל רב הונא בשם רב אידי רב יהודה בשם שמואל צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, מה אם היה יושב עומד, אלא אם היה מהלך עומד:"
            ],
            [
                "מאן דקא מסגי באורחא והגיע זמן קרית שמע יעמוד ויקרא עד [על] לבבך, שעד כאן מצות כוונה, מכאן ואילך מצות קריאה, וכדקרי איניש קרית שמע מבעי ליה לאפסוקי בין כל תיבה ותיבה, ובין אחד לברוך, וצריך להאריך באחד, דתניא סיפקוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין [לו] ימיו ושנותיו, אמר רב אחא בר יעקב ובדלי\"ת ולא בחי\"ת, דכל כמה (דלא אמר) [דאמר] אחד בלא דלי\"ת (דלא) [לא] משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו אבל בדלי\"ת יאריך עד שיעור שיעשנו בלבו יחידי בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, אמר רב (אחא) [אשי] ובלבד שלא יחטוף בחי\"ת בשביל אריכת דלי\"ת, לא ימהר (בחבריית) [בקריית] החי\"ת פן יקרא בחטף ולא פתח ואין זה [כלום], ולא יאריך יותר מדאי אלא עד דמחשב בארבע רוחות הארץ להאמינו בכל הילודים על שם כי ממזרח שמש (עד) [ועד] מבואו גדול שמי בגוים (מלאכי א' י\"א) ובארבע רוחות והתהום ליחדו בכולן, על שם ומתחת זרועות עולם (דברים ל\"ג כ\"ז), ובארבע רוחות הרקיעים, לידע להודיע שאין בכולן אלא רשות אחד, כי היכי דדרשינן התם ה' צבאות שמו (ישעי' מ\"ז ד'), אות הוא בצבא שלו, לומר הוא מלך בכולן, דרב ירמיה הוה יתיב קמיה דרב (חזקיה) [חזייה] דהוה מאריך טובא, אמר [ליה] כיון דאמליכתיה, שהארכת שיעור שתחשב בלבבך ה' אחד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה כדי להמליכו למטה ולמעלה ולארבע רוחות(יה) השמים תו לא צריכת. ארבע רוחות קיימי אלמעלה ואלמטה, ולא מבעי ליה לגמגומי במלה, דתני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שתהא לימודך תם כדי שיתן רווח בין הדבקים, עני רבא בתריה כגון על לבבך, על לבבכם בכל לבבכם בכל לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל תכלת, אתכם מארץ מצרים. אמר ר' מני לא תהא קרית שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה מאתים וארבעים ושמונה תיבות, כמנין אברים שבאדם, ומהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמר הקב\"ה אם תשמור את שלי לקרותה כתיקונה, אני אשמור את שלך. אמר ר' שמעון בר תחליפא משל לאדם שהוא בגליל ויש לו כרם ביהודה ואחד ביהודה ויש לו כרם בגליל אותו שבגליל הולך ליהודה לעדר את כרמו, וזה שביהודה הולך לגליל לעדר את כרמו, אמרו זה לזה, עד שאתה (במקומך) [במקומי] שמור את שלי בתחומך, ואני אשמור את שלך בתחומי, כך אמר דוד לפני הקב\"ה שומרני כאישון בת עין (תהלים י\"ז ח'), השיבו הקב\"ה שמור מצותי וחיה (משלי ד' ד'), כך אמר הקב\"ה לישראל שמרו מצות קרית שמע שחרית וערבית, ואני אשמור אתכם, ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך (תהלים קכ\"א ז'):"
            ],
            [
                "אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע תשמעו, אלא כדי לקבל עליו עול מלכות מצות, והיה אם שמע לויאמר, שוהיה אם שמע נוהג ביום ובלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום. ומבעי ליה לאפסוקי בין היום לעל לבבך, דאמרינן בגמרא הכא גבי כורכין את שמע היכי [עבדי] רב יהודה אמר אומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' [אחד] ולא היו מפסיקין, רבא אמר מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים [היום] בהדי על לבבך בבת אחת, דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך, הילכך נימא היום וליפסק [והדר על לבבך אשר אנכי מצוה אתכם היום וליפסיק] והדר ליקרי לאהבה:"
            ],
            [
                "אמר רב חמא בר חנינא כל הקורא קרית שמע [ומדקדק] באותיותיה (מצנין) [מצננין] לו גיהנם, שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון (תהלים ס\"ח ט\"ו) (אלא בצלמות) [אל תקרי בפרש אלא בפרש] אל תיקרי (בפרש) בצלמון אלא בצלמות:",
                "וכשהוא קורא קרית שמע אסור ברמיזה וקריצה ובהוריית אצבע, דאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע ומרמז בעיניו וקורא בשפתיו ומורה באצבעותיו, עליו הכתוב אומר לא אותי קראת יעקב (ישעי' מ\"ג כ\"ב), (דקאמר) [משום דקא] משוי ליה עראי, ותניא ודברת בם (דברים ו' ז'), עשה אותם קבע ולא תעשה אותם עראי:"
            ],
            [
                "ולישוויה איניש לקרית שמע כל זימנא דקרי ליה כפרוזדוגמא חדתא, דהיא פרוזדוגמא דקודשא בריך הוא דלא אטרח עליו, דכתיב עמי מה עשיתי [לך] ומה הלאיתיך ענה (נא) [בי] (מיכה ו' ג') אמר רב ברכיה משל למלך שמשגר פרוזדוגמא למדינה, מה הן עושין כל בני המדינה, עומדין על רגליהון ופורעין את ראשיהן וקורין אותה באימה וביראה ברתת ובזיע אבל הקב\"ה יתברך שמו ויתעלה זכרו [לעד] אמר להן הקב\"ה לישראל (והא) [הדא] קרית שמע פרוזדוגמא דידי הוא, לא הטרחתי עליהם לקרותה לא עומדין על רגליהון ולא פורעין את ראשיהם (אבל) [אלא] בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (דברים ז' ז'), ולמה שהקב\"ה אינו בא בטרחות ומאן דעביד איפכא (לאימת) [לא יאות] קא עביד, ותנא הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, הילכך מצותה של קרית שמע בישיבה:"
            ],
            [
                "תני תנא קמיה דרב יוחנן טעה בין פרק לפרק, ואינו יודע באיזה פרק טעה חוזר לפרק ראשון, באמצע הפרק חוזר לתחילת הפרק, בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם (אלא) [אבל] אם אמר למען ירבו ימיכם סירכיה נקיט:"
            ],
            [
                "וצריך להתיז בזי\"ן (שלא יהא נשמע תסכרו דמשמע כעין אסכרא), של למען תזכרו שלא יהא נשמע תשכרו דמשמע על מנת לקבל שכר ופרס. ירושלמי:"
            ],
            [
                "ואסור להפסיק בין ויאמר לאמת [ויציב], אלא כשאמר אני ה' אלוהיכם חייב לומר אמת ויציב מיד, דכתיב וה' אלהים אמת (ירמיה י' י'), ואין להוסיף [דבר] על ה' ימלוך, מפני שיש מי שטועה ואומר מה שלא תקנו חכמים כאן כגון בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם בא\"י גאל ישראל:",
                "ואין אומר דברים אחר אמת ויציב, כדי שיסמוך גאולה לתפילה, אבל (לכא) [אם בא] לומר אחר תפילתו כסדר ווידוי [של] יום הכפורים [אומר]:",
                "אסור לספר עד שיגמור ויאמר יהיו לרצון אמרי פי וגו':",
                "ומיד צריך לעמוד בתפילה, כדי שיהא עומד מתוך דברי תורה, דתנן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, ותני עלה בברכות ירושלמי ר' יוסי בר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי אמר שבע ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (תהלים קי\"ט קס\"ד):"
            ],
            [
                "ומיבעי ליה למיסמך גאולה לתפילה דא\"ר [זירא] בשם ר' אבא בר ירמיה שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לגאולה תפילה, תיכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט (ויקרא א' ד' ה'). תיכף לנטילת ידים ברכה, שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהלים קל\"ד ב'). תיכף לגאולה תפילה, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי (שם י\"ט ט\"ו), מה כתיב בתריה יענך ה' ביום צרה (שם כ' ב'), אמר רב יוסי בר אבין כל מי שתוכף לסמיכה שחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן, תיכף לנטילת ידים ברכה אין שטן מקטרג באותו סעודה, תיכף לגאולה תפלה אין השטן מקטרג כל אותו היום. אמר רב אמי כל מי שאינו תוכף גאולה לתפלה למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, ויצא המלך לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג, [ואף] חזקיה מלך יהודה הזכירה לפני הקב\"ה, דכתיב זכור [נא] את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי (מ\"ב כ' ג'), ואמרינן מאי והטוב בעיניך עשיתי, אמר רב יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפילה. העיד ר' יוסי בן אליקים משום קהילא קדישא שבירושלים כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו היום כלו:"
            ],
            [
                "ועומדין בתפילה, והמתפלל צריך שיכוין לבו, ולהתפלל בלחש שלא להשמיע קולו, דתנו רבנן המתפלל צריך שיכוין (אל) [את] לבו, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י' י\"ז), א\"ר יהודה [כך היה] מנהג של ר' עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה לפני כולן, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת [וכל כך למה] מפני השתחוואות והכריעות:"
            ],
            [
                "יכול מתפלל אדם כל היום כולו, כבר מפורש על ידי דניאל, שנאמר זימנין תלתה ביומא (הוה כריך) [הוא ברך] על ברכוהי (ומצלי ומודי) [ומצלא ומודא] קדם אלהה (דניאל ו' י\"א) יכול משבא דניאל לגולה (תתחיל) [הוחלה] ת\"ל כל קבל (דיהוה עומד) [די הוא עבד] מקדמת דנא (שם שם) יכול יתפלל לכל רוח שירצה, כבר מפורש על ידי דניאל, וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם (שם שם) יכול יהא כוללן בבת אחת, כבר מפורש על ידי דוד, ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהלים נ\"ה י\"ח), יכול ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל, כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל (תחינה) התפילה (מ\"א ח' כ\"ח), רינה זו תפילה (תחינה) [תפילה] זו בקשה. אמר רב המנונא הני הילכתא גיברואתא איכא למשמע מהני קראי דחנה, וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וגו' (ש\"א א' י\"ג) מכאן למתפלל שתהא תפלתו בלחש, ומ[מ]י למדה לעשות כן מהקב\"ה, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת (ויקרא ו' י\"ח), מפני כבוד הברייות שעולה באה בנדבה, וחטאת בא על חטא, ואם היה מקום מיוחד בעזרה לשחוט את החטאת, ידעו הכל שהחטאת היא זו, וילבינו פניו של זה, אבל כשנשחט החטאת במקום העולה, כסבורין שהיא עולה, ולא ידעו בחטאו של זה, אמרה חנה כיון שהקב\"ה חס על כבוד הברייות, אף אנו צריכין לחוש ולהתפלל שמונה עשרה בלחש, שבהם מתוודה אדם על חטאיו ולא ישמע חבירו, אבל שאר תפילות שאינן של ווידוי כגון ברכות שלפני קרית שמע ושלאחריו, אין צריך לאומרו בלחש. ויחשבה עלי לשכורה (ש\"א שם), א\"ר אלעזר מכאן לשכור שאסור להתפלל:"
            ],
            [
                "והמתפלל צריך שיכנס שיעור שתי פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל, שנאמר לשמור מזוזת פתחיי (משלי ח' ל\"ד), ומי שעומד חוץ לבית הכנסת כמי שאינו עומד בבית הכנסת, ואפילו פניו (בבית) [כלפי בית] הכנסת, ואם יש תשעה בבית הכנסת אינו נמנה עמהן, דתנן גבי עירובין בזמן שתשעה במקום אחד ואחד חוץ אותו מקום אין מצטרפין:"
            ],
            [
                "ומאן דקאים לצלויי מיבעי ליה למיקם באימתא, דאמר רב חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, [שנאמר] שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט\"ז ח'), ותנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ומתנינן מנא הני מילי, אמר ר' אלעזר דאמר קרא והיא מרת נפש (ותפלל אל) [ותתפלל על] ה' ובכה תבכה (ש\"א א' י'):"
            ],
            [
                "ומיבעי ליה לאיניש למיקבע דוכתא לצלותא, דאמר ר' חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו, ואברהם גופיה מנלן דקבע [מקום], דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וגו' (בראשית כ\"א י\"ד), ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים ק\"ו ל'). אמר רב חלבו אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר סביב רשעים יתהלכון כרום זולות לבני אדם (שם י\"ב ט'), אמר אביי לא אמרן דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, (אלא) [אבל] מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה:"
            ],
            [
                "רב אבא בריה דרב חייא בר אבא בשם ר' יוחנן אמר צריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפילה, מאי טעמא, אמר קרא בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך (שמות כ' כ\"ד) אשר תזכור אין כתיב כאן, אלא אשר אזכיר, א\"ר תנחום בר חייא צריך אדם ליחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל, מנא הני מילי, דכתיב ויהי דוד בא [עד] הראש אשר ישתחוה שם [לאלהים] (ש\"ב ט\"ו ל\"ב), ר' יוסי ור' חלבו בשם [ר'] ברכיה, ומטו בה משום ר' אבדימי דמן חיפה צריך אדם להסב פניו אל הכותל ולהתפלל, מאי טעמא דכתיב ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל (ישעי' ל\"ח ב'). אמר רב יהודא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל שנאמר ויסב חזקיה פניו אל הקיר (שם). אמר רב יצחק הרוצה שיתחכם ידרים ושיעשר יצפין, וסימנך שלחן (בדרום) [בצפון] מנורה בדרום. ר' יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג' ט\"ז):"
            ],
            [
                "ומיבעי ליה לכווני כרעיה, דאמר ר' יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכווין את רגליו זו אצל זו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א' ז') וכי מצלי יתן אנפוהי בארעא, ולביה לרקיע, דאמר ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן (פניו) [עיניו] למטה ולבו לרקיע, כדי לקיים שני מקראות הללו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים (איכה ג' מ\"א), [ואומר] אשר יאשמו ובקשו פני (הושע ה' ט\"ו):"
            ],
            [
                "לכך מפסיע לפניו שלש פסיעות קודם תפלתו, ולאחר תפלתו הולך לאחוריו ג' פסיעות, דכתיב ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א' ז'), הרי שלש רגלים, והן שלש פסיעות קודם תפילה ואחר כך ישרה, מיישרין את תפילתו, וכן הוא אומר שאו מנחה ובואו לפניו (דה\"א ט\"ז כ\"ט), כלומר כשמתפלל לא תעשו עצמיכם כאדם המביא דורון לפני המלך וכשהוא מגיע לפניו ממהר ומפסיע שלש פסיעות, ואחר כך השתחוו לה' בהדרת קודש בברכת מגן, [דכתיב] וכף רגליהם ככף רגל (יחזקאל שם), הרי שלש פסיעות לאחר תפילה:",
                "ד\"א (מלאכי) [מלכי] צבאות ידודון ידודון (תהלים ס\"ח י\"ג), ידודון בהליכה ידודון בחזירה, וכמה שלש פרסאות, כנגד מחנה ישראל, וכנגדן אנו עושין שלש פסיעות בהליכה ובחזירה:"
            ],
            [
                "ופותח בתפילה, כדאמר רב יוחנן בתחילה הוא אומר ה' שפתי תפתח (תהלים נ\"א י\"ז), ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי (שם י\"ט ט\"ו), תניא המתפלל צריך שיכווין את לבו [בכולן, ואם אינו יכול לכוון בכולן יכוין את לבו] באחת מהן, וקא בעי בגמרא אהייא, אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות:",
                "והבא להרגיל את דעתו תמיד פן ישגה בכוונתו יסביר את לבו (בפיטי) [בכנוי] תיבותיה ובפירוש מטבע שלה כל שעה שאומרה בתפילה אז יצא ידי חובתו כולה מעין פתיחה נוסדה אע\"פ שהתיבות נראים של פרקים, ועניין כולן על סוד אחד הוקבעו ועניין אחד לכולנה:"
            ],
            [
                "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כדי להזכיר שמותן של אבות, דאמר מר מניין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים [תהלים כ\"ט א']. האל הגדול על שם אברהם, שנאמר ואעשך לגוי גדול (בראשית י\"ב ב'), כלומר גוי של האל הגדול, וכיון שאמר האל הגדול סיימו מטבעו של הקב\"ה, משה אמר האל הגדול הגבור והנורא (דברים י' י\"ז), והרי גדולתו ונוראותיו אבות נודעו תחילה, דכתיב ויתהלכו מגוי אל גוי (ו)לא הניח לאיש לעושקם (דה\"א ט\"ז כ' וכ\"א). ועוד עד היום הזה הניח לבניהם שה פזורה בין אריות, אומה [יחידה] בין שבעים אומות ובגבורתו וגדולתו ונוראותיו מגין על ישראל באמיתו סוחרה וצינה, וכך חזרה עטרה למקומה, וקבעו בה אל עליון לפי שנתברך אל על ידו והוא גם נתברך לאל עליון, שנאמר ברוך אברם לאל עליון [וגו'] וברוך אל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י\"ד י\"ט וכ'), ולכך קבעו בה קונה הכל, גומל חסדים טובים דדרשינן כל אורחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו (תהלים כ\"ה י), מי נוצר בריתו, אברהם על המילה, וראשית תורה ואמצעיתה וסופה חסד, וירא אליו ה' (בראשית י\"ח א'), שביקרו ביקור חולים, ועמד עליו ובקש אברהם לעמוד, עד שאמר לו הקב\"ה שב ואל תצטער, אמר לפניו וכי בדין הוא שאהא אני יושב ואתה עומד, אמר לו אל תתמה שהרי בניך בני ארבע וחמש שנים עתידין לישב בבית הספר, ואני עומד עליהם, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ\"ב א') מיד עמד וקילס להקב\"ה, ואמר ותתן לי מגן ישעך (שם י\"ח ל\"ו) שעזרתני נגד המלכים, וימינך תסעדני (שם שם) שאחזת במילה ואני קוצץ, שנאמר וכרות עמו הברית (נחמי' ט' ח'), שאינו אומר וכרות לו, וענוותך תרביני (תהלים שם), שאני יושב ואתה עומד, הרי שגמל לו הקב\"ה חסדים טובים. ועוד אברהם לבש מידתו של הקב\"ה, ועיטרו הקב\"ה בעטרתו, ואיזה הוא זו זיקנה עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט\"ז ל\"א), וכתיב ושער ראשיה כעמר נקי (דניאל ז' ט'), וכתיב ואברהם זקן (בראשית כ\"ד א'). וזוכר חסדי אבות, לדורותם אחריהם, כדאמרינן ה' יראה (שם כ\"ב י\"ד), יהי רצון בשעה שיהיו בניו של יצחק באין לידי (עבודת מעשים) [עבירות ומעשים רעים], תהא נזכר להם אותה עקידה ותתמלא עליהם רחמים, ואומר ה' פעלך בקרב שנים חייהו ובקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג' ב'), רחם בגימטריא זה אברהם, וקבעו בה ומביא גואל לבני בניהם, לפי שאבות העולם מתפללין על הגאולה, כי הא דאליהו הוה שכיח במתיבתא [דרבי] וכו', (ואוקמינהו) [ולוקמינהו] כוליה בהדי הדדי (דחקי) [דלא לדחקו] שעתא ואתי משיחא בלא זימניה, לפי שמעשים הללו על ידי אברהם נעשו, קבעו וסדרו כאן את שבחיו וחשוב כמו שמזכיר אברהם דגמרינן שמע [אלהינו] אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען (ה') [אדני] (דניאל ט' י\"ז), למענך (ה') מיבעי ליה, אלא למען אברהם שקראך אדון, הרי כאן שרצה להזכיר אברהם ולא הזכיר שמו, אלא שבחו, דלכך סדרו כל זה, שבחו של אברהם הוא מונה והכל מעין מגן, כדאמרינן סדר היכלות הוא מונה, דיוקין הללו וכיוצא בהן שים בלבך ונמצאת שלם בכוונה תמיד:"
            ],
            [
                "וכורע תחילה וסוף, דאמר ר' חנינא סבא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך, כשהוא זוקף זוקף בשם דכתיב ה' זוקף כפופים (תהלים קמ\"ו ח'), רב ששת כי הוי כרע כרע כחיזרא, כי הוי זקיף זקיף כחיוויא, פירוש כחיזרא כשבט שביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת וכך היה כופף ראשו תחילה, דכתיב הלכוף כאגמון ראשו (ישעי' נ\"ח ה'). כחיוויא כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה תחילה ראשו וזוקף מעט מעט, כך אדם יהיה זוקף בנחת ראשו תחילה ואחר כך מנמיך ראשו שלא תראה כריעתו עליו כמשא:"
            ],
            [
                "מתפילת מוסף של יום האחרון של סוכות עד יום ראשון של פסח מזכיר [בגבורות משיב הרוח ומוריד הגשם יום ראשון של פסח הראשון מזכיר] והאחרון אינו מזכיר, ומיום ששים לתקופת תשרי עד יום ראשון של פסח, אומר שאלה בברכת השנים ואם לא עבר רובו של יום כשנפלה תקופה של תשרי אז יום תקופה מתחיל, ואיבעיא להו יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים, ואתא רב פפא ופסקה יום ששים כלאחר ששים:"
            ],
            [
                "אמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת המינין מעלין אותו, חיישינין שמא מין הוא. ואמר רב יהודא אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי כשלא התחיל אבל כשהתחיל גומרה:"
            ],
            [
                "הגיע להודאה כורע תחילה וסוף, וכשמגיע שליח צבור למודים צריכים כל הצבור לשוח עמו, דתני ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח צבור בהודאה, אמר ר' זירא בלבד במודים בזמן ששליח צבור אומר מודים אומרים העם מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית נשבחך בברכות ובהודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחונינו ותקבצינו מארבע רוחות הארץ להודות לך בחצרות קדשך לשמור חקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך:"
            ],
            [
                "אמר ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה, עולא אמר עד כדי שיראה איסר כנגד לבו, ר' חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך, אמר רבא הוא דמצער נפשיה וכייף [רישיה] ומתחזי כמאן דכרע, ולא ליעביד כזרנוקא. תניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה נקבה, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים:"
            ],
            [
                "ולא מיבעי ליה לאיניש לאוסופי על סדר תפלה, דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה [ברכות לפני ר' גמליאל] על הסדר ביבנה ואמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י\"ח ברכות על הסדר ותנן במתניתין רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י\"ח ברכות, הני תשע עשרה הוויין ברכת המינין ביבנה תקנוה, בתר ישו בן פנדירא משום מינין. ומתני' בגמרא הני תמני סרי כנגד מי [תקנוה]. אמר הלל בריה דרב שמואל בר נחמני כנגד י\"ח אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים (תהלים כ\"ט), רב יוסף אמר כנגד י\"ח אזכרות שבקרית שמע, ור' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי כנגד י\"ח חליות שבשדרה:"
            ],
            [
                "בתר דמסיים צלותיה אי בעי (ליה) למימר וידוי אי נמי מידי דבעי יש רשותא בידיה, והכי תקינו למימר בתר צלותיה, אבינו מלכנו אלהינו יחד שמך בעולמך, יחד זכרך בעולמך, יחד מלכותך בעולמך, בנה ביתך ושכלל היכלך, קרב קץ ביאת משיחך, פדה עמך, שמח עדתך, עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען היכלך, עשה למען משיח צדקך, עשה למענך ולא למענינו, אלהי עד שלא נוצרתי וכו', אלהי נצור לשוני מרע וכו' עד יהיו לרצון אמרי פי וגו' כר' יוחנן. ואף דוד אמר לאחר י\"ח ברכות מזמורים, כדאמרינן בברכות:"
            ],
            [
                "וצריך לפסוע ג' פסיעות לאחריו, ואחר כך יתן שלום, ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל, ונותן שלום לכתחילה לשמאלו שלו, שהוא ימינו של הקב\"ה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל\"ג ב') ואמרינן משמיה דרב מרדכי מקום שכלו ג' פסיעות שם צריך ליתן שלום, ואינו צריך לחזור למקום שהתפלל וליתן שלום, ואם חזר למה הוא דומה, לתלמיד הנפטר מרבו והלך לו, ולא הלך לו אלא עמד בקרוב הימנו, ודומה לכלב ששב על קיאו, ואם חזר למקום שהתפלל ראוי לו כאילו לא התפלל:",
                "וכי פסע ג' פסיעות נפיל על אנפוהי ומצלי, דאמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלי על אנפוהי מצלו אצלויי:"
            ],
            [
                "תנו רבנן מניין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים, (תהלים כ\"ט א') ומניין שאומרים גבורות, שנאמר הבו לה' כבוד ועוז (שם שם), ומניין שאומרים קדושות, שנאמר הבו לה' כבוד שמו (שם שם ב'), ומה ראו לומר בינה אחר קדושת השם, שנאמר והקדישו את קדוש יעקב וגו' (ישעי' כ\"ט כ\"ג), וכתיב וידעו (כל) תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח (ישעי' כ\"ט כ\"ד), ומה ראו לומר תשובה אחר בינה, דכתיב השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ובלבבו יבין ושב ורפא לו (ישעי' ו' י'), אי הכי לימא רפואה אחר תשובה, לא סלקא דעתך, דכתיב וישוב אל ה' וירחמהו וגו' (ישעי' נ\"ה ז'), אלא בתר תשובה סליחה היא, ומאי חזית דסמכית אהא סמוך אהא, כתיב התם קרא אחרינא הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי (תהלים ק\"ג ג'). למימר דגאולה ורפואה בתר סליחה, (אלא הכתיב) [והכתיב] ושב ורפא לו (ישעי' ו' ג'), לאו רפואה דתחלואין היא אלא דסליחה היא, ומה ראו לומר גאולה בשביעית, אמר ר' חייא בר אבא מתוך שישראל עתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית, והא אמר מר בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמות נמי אתחלתא דגאולה היא, ואתחלתא דגאולה בשביעית מיהא הויא, ומה ראו לומר רפואה בשמינית, אמר ר' אחא ואיתימא ר' לוי מתוך שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית, ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית, אמר ר' אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים. דכתיב שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשעו בל תמצא (תהלים י' ט\"ו), ודוד כי אמרה בפרשה תשיעית אמרה ומה ראו לומר קבוץ גליות אחר ברכת השנים, שנאמר ואתם (ערי) [הרי] ישראל ענפיכם (תשתו) [תתנו] ופרי[כם] תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא (יחזקאל ל\"ו ח'), כיון שנקבצו גליות נעשה דין ברשעים. דכתיב ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגייך (ואסירו) [ואסירה] כל בדיליך (ישעי' א' כ\"ה). וכתיב ואשיבה (שופטים) [שופטיך] כבראשונה (שם שם כ\"ו), וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינין, וכולל זידים עם המינין, שנאמר ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו (שם שם כ\"ח), וכיון שכלו המינין מתרוממות קרנות הצדיקים שנאמר (מפני שיבה תקום), וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים ע\"ה י\"א), וכולל גרים עם הצדיקים [שנאמר] מפני שיבה תקום (ויקרא י\"ט ל\"ב), וסמיך ליה וכי יגור אתך גר (שם שם ל\"ג), והיכן מתרוממות קרנות הצדיקים בירושלים, שנאמר שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך (תהלים קכ\"ב ו'), וכיון שבאו לירושלים בא דוד עמהם, שנאמר (ואחד) [אחר] ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם (ונהרו אל ה') [ופחדו אל ה'] ואל טובו באחרית הימים (הושע ג' ה') וכיון שבא דוד באתה תפילה, שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי (ישעי' נ\"ו ז'), וכיון שבאתה תפילה באתה עבודה, שנאמר עולותיהם וזבחיהם (יעלו) לרצון על מזבחי (שם שם), וכיון שבאתה עבודה באתה הודאה, שנאמר זבח תודה יכבדנני (תה' נ' כ\"ג), ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וגו' (ויקרא ט' כ\"ב), ולימרה מקמי עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב, ולימא בתר עבודה, הכתיב זבח תודה יכבדנני (תהלים שם), ומאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא, ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו' כ\"ו), וברכה (דוקא) [דהקב\"ה] שלום היא, [שנאמר] ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כ' י\"א) מיכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב\"ה דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו (תהלים ק\"ו כ'), למי נאה למלל גבורות ה', למי שישמיע כל תהילותיו, אבל לאחר סיום י\"ח ברכות, אם בא להרבות בתפילה קודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי הרשות בידו, ובלבד שלא יקבע ברכה לעצמו, ושנו רבותינו שואל אדם כל צרכיו בשומע תפילה, וכן בסוף כל הברכות כולן שואל מעין כל ברכה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפילתו [הרי זה מנביאי השקר] והמגה(ג) [ק] והמפהק בתפילתו הרי זה מגסי הרוח והמתעטש בתפילתו סימן רע לו, ויש אומרים הרי זה מכוער. והרק בתפילתו כאילו רק בפני המלך. המשמיע קולו בתפלתו, לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אם אינו יכול לכיון את לבו בלחש לית לן בה, והני מילי ביחיד, אבל בצבור לאו אורח ארעא. והמגהק והמפהק [ה\"מ מלמטה אבל מלמעלה לית לן בה] והמתעטש בתפילתו הרי זה סימן רע לו הני מילי מלמטה אבל מלמעלה סימן יפה לו דאמר ר' זירא הא מילתא איבעיא לי(ה) בי רב המנונא (ותהי לה בכוליה) [ותקילא לי ככולי] תלמודאי, המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. ר' זירא הוה (משטמיט) [משתמיט] מיניה דרב יהודה [דבעי למיסק לארץ ישראל דאמר רב יהודה] כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה (ישבו) יהיו עד יום פקדי אותם וגו' (ירמי' כ\"ז כ\"ב). אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא [מבית וועדא] והדר איפוק אזל ואשכח לתנא דתני קמיה דרב יהודה היה עומד בתפילה ונתעטש פוסק עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל, איכא דאמרי הכי תנא קמיה היה עומד בתפילה ובקש להתעטש מתרחיק ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח, ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים [חלולים חלולים] גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, בחיינו חרפה וכלימה ואחריתנו רימה [ותולעה] ומתחיל ממקום שפסק, אמר [ליה] אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי:"
            ],
            [
                "הרק בתפילתו הני מילי דשדי לקמיה, אבל אי מבלע במניה ליתן לן בה, דאמר רב יהודה היה עומד בתפילה ונזדמן לו רוק, מבליעו בטליתו, ואם היה טליתו נאה מבליעו באפי כסותו, ואי אינש דאנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה ומסתייה דאמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב אשי ואיזדמן ליה רוקא ופתקיה [לאחוריה], אמר ליה לא סבר לה מר מבליעו באפי כסותו, אמר לדידי אנינא דעתאי:"
            ],
            [
                "ואסיר ליה לאינש דכי מצלי בהדי צבור למקדם לצלויי לחודיה מקמי ציבורא:",
                "ואסיר ליה לאינש למיתב בד' אמות דצלותא, דכתיב אני האשה הנצבת עמך בזה להתפלל אל ה' (ש\"א א' כ'), ואמר ר' יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בד' אמות של תפילה:",
                "ואסור למיחלף קמיה מאן דקאים בצלותא, דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לעבור נגד המתפלל, מאי טעמא דמיפסקא לצלותייהו:",
                "ואסור ליה למיקם בדוכתא דמידליא לצלותא, דאמר ר' יוסי משום ר' אליעזר לעולם אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, כגון על גבי מטה, ועל [גבי] ספסל, ועל גבי כסא, אלא במקום נמוך, שנאמר ממעמקים קראתיך ה' (תהלים קל\"א):"
            ],
            [
                "וכדקאי ומצלי מיבעי ליה לכווני כרעיה, דאמר ר' יוסי משום ר' אליעזר המתפלל צריך שיכוין רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א' ז'), ואסיר ליה לבר ישראל למיטעם מקמי צלותא, דאמר ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב מאי דכתיב לא תאכלו על הדם (ויקרא י\"ט כ\"ו), לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, ואמר ר' יצחק משום ר' יוחנן [א\"ר יוסי בר חנינא] משום ר' אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל וקורא קרית שמע עליו הכתוב אומר אותי השלכת אחר גיויך (מ\"א י\"ד ט'), אל תקרי גיויך אלא גאיך [אמר הקב\"ה] לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים:"
            ],
            [
                "אמר ר' יהודה לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו, ולא אחורי רבו, ותניא ר' אלעזר חסמא אומר המתפלל כנגד רבו, או אחורי רבו, והנותן שלום לרבו, והחולק על ישיבתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל:"
            ],
            [
                "ומאן דמספקא ליה ולא ידע אי צלי אי לא צלי, אי קרא קרית שמע אי לא קרא, אי אמר אמת ויציב ואי לא אמר, אי נמי אי בריך בשעת מזונא אי לא בריך, וגבי ברכת שבעת המינין אי בריך אי לא בריך היכי נעביד, הכי גרסינן בגמרא, אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב, ר' אלעזר אמר אפילו ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא שחוזר וקורא [ק\"ש] משום כבוד מלכות שמים, אבל ספק המתפלל אינו חוזר ומתפלל, ור' יוחנן אמר אפילו ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל, ר' יוחנן לטעמיה דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, והלכתא כר' יוחנן בכולהו, אבל ודאי קרא קרית שמע ואתא ואשכח ציבורא דקא קרו קרית שמע, (ואתא אפסוקא) [אומר פסוקא] קמא לחודיה (קרי) בהדייהו ותו לא צריך, אי נמי ודאי התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל, ואם לא אל יתפלל, ואי נמי לא צלי ועל לבי כנישתא ואשכח ציבורא דמצלו, פליגו בה ר' הונא ור' יהושע בן לוי, דהכי אמרינן בגמרא, אמר ר' הונא נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל ור' (יהודה) [יהושע] בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש יתפלל, ואמרינן במאי פליגי, רב הונא סבר יחיד אומר קדוש, ור' יהושע סבר אין היחיד אומר קדוש, ומסקינן דאין היחיד אומר קדוש, ותו אמרינן דכולי עלמא מיהת מפסק לא פסק עד דעני קדוש, ואמרינן איבעיא להו מהו שיפסוק אאמן יהא שמיה רבא מברך, ואע\"ג דפסקינן דפשטינן דמפסיק הדרינן ופשטינן הילכתא דלא מפסיק אלא שתיק ולא עני בהדייהו, דאמר מר שמע ולא ענה יצא, וכד אמר ויתברך הדר לצלותיה, וכן נהגין רבנן דכי עסקין בי\"ח ברכות ושמעין קדוש או יהא שמיה רבא מברך שותקין ולא עונין, וכן אמרין חכמיא וספרייא ודרשייא ורישי עמא, שמע ולא ענה יצא, [שמע] כעונה:"
            ],
            [
                "ומאן דעייל לבי כנישתא ואשכח ציבורא דקיימי, איהו נמי ליקום, ואי ישבין, איהו נמי ליתיב, דלא ליתחזי כפורש מן הציבור:"
            ],
            [
                "והיכא דצלי איניש ואשכח צואה היכא דצלי לאו צלותא היא, ויפסיק והדר מצלי, דתנו רבנן המתפלל וראה צואה במקומו אע\"פ שחטא תפילתו תפילה, מתקיף לה רבא האי זבח רשעים תועבה (משלי כ\"א כ\"ז), אלא אמר רבא כיון דחטא אין תפילתו תפילה."
            ],
            [
                "תנו רבנן הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה, ואמר רב זביד ואיתימא רב יהודה לא שנו אלא שאין יכול לעמוד על עצמו, אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפילתו תפילה, עד כמה עד פרסה, הילכך צריך לאפנויי ואסיר לצלויי עד דמפני, ואי לא לא מיקבלא צלותיה, ותניא אידך הצריך לנקביו אל יתפלל, משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד' י\"ב), וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית [ה]אלהים (קהלת ד' י\"ז), אמר ר' יוסי ואיתימא רב חנינא בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד לפניו בתפילה:"
            ],
            [
                "ומתבעי ליה לבר ישראל לנקויי נפשיה ולדכויי נפשיה והדר צלוי, שנאמר ארחץ בנקיון (כפות) [כפי] ואסובבה את מזבחך ה' (תהלים כ\"ו ו'):"
            ],
            [
                "ומאן דקאים בבי כנישתא אחורי דשליחא דציבורא, מיחייב לכווני דעתיה, ובתר [דקא] חתים שליחא דציבורא על כל [חותם] ברכה וברכה ליהוי עונה אמן דהכי אמור רבנן מאי [דכתיב] (פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים) [אמונים נוצר ה'] (תהלים ל\"א כ\"ד) אילו שהן עונין אמן באמונה, אומר השליח [צבור] ברוך מחיה המתים, והן עונין אמן, ועדיין לא ראו תחיית המתים, ומאמינין שהקב\"ה מחייה המתים, אומר השליח [צבור] גואל ישראל, והן עונין אמן, ועדיין לא נגאלו, ואם תאמר הרי כבר נגאלו, חזרו ונשתעבדו, ומאמינים שהקב\"ה עתיד לגאלם ועונין אמן, אומר השליח [צבור] בונה ירושלים, והן עונין אמן, ועדיין היא בחורבנה, ומאמינים בהקב\"ה שהוא עתיד לבנותה, הוי אמונים נוצר ה', כלומר עונין אמן נוצר ה':"
            ],
            [
                "ותניא אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן קצרה, ולא אמן יתומה, ואל יזרוק הברכה מפיו, בן עזאי אומר העונה אמן חטופה יחטפו ימיו, קטופה יתקטפו ימיו, קצרה יתקצרו ימיו, יתומה יהיו בניו יתומים, ארוכה מאריכים [לו] ימיו ושנותיו:",
                "ואמר ר' שמעון בן לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כ\"ו ב'), אל תיקרי שומר אמונים, אלא שאומרים אמן, אמר ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו, שנאמר בפרוע פרעות בישראל [בהתנדב עם] ברכו ה' (שופטים ה' ב'). אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו יש בלבו שמץ של ע\"ז, מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות בישראל, וכתיב התם כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם (שמות ל\"ב כ\"ה), ולכך צריך לאדם לענות יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, והן הן עונין הכי אמן בכל כחן, מאי אמן, אמר ר' זירא אל מלך נאמן:"
            ],
            [
                "שאילו מקמיה רב נטרונאי גאון מקום שאין בו רגיל לירד לפני התיבה אלא אחד, ופעמים שהוא טרוד במלאכתו, ויש נערים שהגיעו לשמונה עשרה (ולשש) [ולשבע] עשרה ולא נתמלא זקנם, מהו שיעשו שליח צבור ויוציאו רבים ידי חובתן ואל יתבטלו מתפילה, והשיבן כך [ראינו] שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מינוקא, אבל במקום שהוא מבטל קדושה וברכו וימלוך, לא מיבעיא בן י\"ח ובן י\"ז, אלא אפילו בן י\"ג ויום אחד כי לא אפשר נעשה שליח ציבורא, דקאמרינן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, טעמא דלא הגיע לכלל מצות שאינו מוציא רבים ידי חובתן, אבל בן י\"ג ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי:"
            ],
            [
                "ותו ששאלתם מהו לסמוך על ר' יהושע בן לוי בשעת הדחק מצטרפין תשעה ועבד, אין הלכה כר' יהושע בן לוי ואין אנו עושין כמותו, ועוד השתא עבד [משוחרר] שמל ולא טבל אין מזמנין עליו בזימון דרבנן, דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, ואמרינן פשיטא דאין מזמנין, ופשטינן דאיצטריך מתניתן לעבד שמל ולא טבל, וקמ\"ל כי [הא] דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, (ואין יכול) לצרפו עם תשעה [בתפלה], דאמרינן מתוך תוך דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה עבד מיבעיא, ועוד שמעינן בפירוש מרבותינו שאלו שמועות של שלשה שאכלו כאחת, כגון תשעה ועבד, [תשעה] וארון, שנים ושבת, וקטן פורח וקטן היודע למי מברכין, אין הלכה ואין עושין [מעשה] כמותו:"
            ],
            [
                "ותו שאלו מקמיה דרב נטרונאי גאון זצ\"ל הנכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שמתפללין, ועדיין לא קרא פסוקי דזמרא, מהו שיעסוק עם הצבור בעסק [שמצאם כגון] שמצאם בתחילת עסק פריסת שמע, ולאחר שיסיים תפילתו יחזור ויאמר פסוקי דזמרא, והשיב כך, כשתיקנו חכמים תקנו לומר פסוקי דזמרא תחילה, ואח\"כ יתפלל. [דדרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב\"ה ואח\"כ יתפלל], ואם ראה שמתפללין ואין מעכבין כך שמענו מה\"ר גאון שמברך מלך מהולל בתושבחות, ואומר פרשה ראשונה של תילים, שהיא תהילה לדוד (תהלים קמ\"ה א'), ומדלג ואומר הללויה הללו אל בקדשו עד לשם תפארתך, וחותם בישתבח וממהר ומתפלל עם הציבור, שאין תפילתו של אדם נשמעת כמו עם הציבור, אבל פסוקי [דזמרא] בתר צלותא לא לימרינהו, שיש גנאי בדבר זה, וכשתיקנום חכמים לא תיקנום אלא קודם תפילה, אבל לאחר תפילה לא:"
            ],
            [
                "אמר ליה אליהו לרב יהודה (בריה) [אחוה] דרב סלא חסידא לא תרתח דלא תיחטי ולא תירוי דלא תיחטי. וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא, מאי הימלך בקונך וצא, אמר ר' יעקב אמר רב חסדא [כל היוצא לדרך צריך להתפלל] יהי רצון [מלפניך] ה' אלהי ואלהי אבותי שתוליכני ותסמכיני ותחזיריני לשלום, ותציליני מכף אויב ואורב בדרך ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי בא\"י שומע תפילה. ואפילו נפיק לסוגיי עד פרסה צריך [להתפלל] תפילת הדרך, אימת מצלי לה, א\"ר אחא בר יעקב משהחזיק בדרך קם ומצלי:"
            ],
            [
                "תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה, (אפילו) [אם יש] מי שיאחז חמורו ירד למטה ויתפלל, ואם לאו אל ירד למטה ויתפלל, ורבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת [עליו], אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי הלכה כרבי:"
            ],
            [
                "תנו רבנן המהלך בדרך ובאו עליו גדוד ליסטים וחיה, ולא איפשר לצלויי י\"ח ברכות, מתפלל הביננו או תפלה קצרה, איזו היא תפילה קצרה, אחרים אומרים צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גוייה וגוייה די מחסורה בא\"י שומע תפילה. אמר רב הונא הלכה כאחרים:",
                "ולא בעי למימר שלש ראשונות ושלש אחרונות, ומצלי להו מעומד, ואפילו מהלך, ומאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה, הביננו צריך לצלויי שלש ברכות לפניה ושלש לאחריה, וכדמטא לביתיה לא בעי לצלויי, ותפילת קצרה לא בעי לצלויי ג' לפניה וג' לאחריה וכד מטי לביתיה] צריך לצלויי, הביננו מעומד מצלי, תפילה קצרה אפילו מהלך:",
                "ואילו הן שבע מעין שמונה עשרה, אומר שלש ברכות ראשונות, ואחר כך אומר הביננו [ה' אלהינו] רצה בתשובתינו סלח לנו גואלינו רפא חליינו וברך שנותינו, ואמר ר' חגי אם היו [ימות] גשמים [אומר] בגשמי (נדבה) [ברכה], ואם היו טללים [אומר] בטללי ברכה, כי מפוזרים אתה מקבץ, וטועים עליך לשפוט, ועל הרשעים (תשת) [תניף] ידך, וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך, ובחידוש בית מקדשך, כי טרם נקרא אתה תענה, כאמור והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע (ישעי' ס\"ה כ\"ד), בא\"י העונה בעת צרה ושומע תפילה, ואח\"כ אומר שלש אחרונות:"
            ],
            [
                "ועל עשרה שהתפללו ושמעו כולם קדושה וברכו וכל סדר תפילה אמר רבי שיכולין להימנות למניין אחר בשביל אחד שלא התפלל, כמו שעושין לחתן, או למי שלא השכים לבית הכנסת, ואפילו אחד מאותו עשרה שהתפללו כבר יכול לחזור [ולהתפלל] ולהוציא את החייב, וסומך רבי ומראה פנים מן הציבור שמתפללין כל אחד לעצמו י\"ח ברכות, וחוזר וכופלו [השליח צבור] בשביל הקדושה, נמצא שהמתפללין נמנין למניין על הקדושה לבדה, נענה מאן (הוא דאמר עולא) [דהוא ואמר אולי] בשביל הקדושה שלא אמרו כל אחד לעצמו הן נמנין, נמצאו עדיין מחוייבין בדבר, והשיב רבי לא מצינו בכל התלמוד חיוב קדושה אלא חביבה היא לנו ואינה פחות מעשרה:"
            ],
            [
                "ולא מיבעי ליה לאינש למיבטל ולאתמנועי מקידושא דסידרא, ומן יהא שמיה רבא מברך דמילתא רבתי קמיה דקודשא בריך הוא, ומאי רבותא, דתנן רבן שמעון בן גמליאל משום ר' יהושע הסגן אומר מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה, ולא ירדה טל לברכה, ואמר רבא בכל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו, דכתיב בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר (דברים כ\"ח ס\"ז) אי (נמי) [נימא] בקר דלמחר מי ידע מאי הוי, אלא דחליף, [נימא] עלמא אמאי מקיים, אקידושא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים (איוב י' כ\"ב), מאי סדרים קידושא דסידרא:"
            ],
            [
                "ושאילו מקמי(ה) רב צמח ראש ישיבת גאון יעקב בישיבה היא פומבדיתא, מהו שיאמר קידושא דסידרא אם אינו קורא מאי טעמא, והשיב כן, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בשמעתתא דגיד הנשה, כגון שלש כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בכל יום, שיש בה דברי קדושה של הקב\"ה, ואם אינו תלמיד חכם יעסוק במקרא בפסוקים שיש בהן קדושה, כגון שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו' ב'), ומאי טעמא דתלמיד חכם שאומר וקורא כן, כלומר תפילה זו, וסדר זה נביאים הראשונים תיקנום, וזקנים הקדמונים תיקנו לומר בקהל, ויחיד לא ישיג גבול הקהל, לפי שכל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה, הילכך יאמר מקרא או תלמוד כמו שפירשנו, ונמצאת אתה [אומר] ממילא (חידוש) [ויש] חכמים שאומרים כיון שהן מקראות אומרן ומה בכך, הילכך נהגו יחיד האומר קידושא דסידרא שיהא קורא הפסוקים כדרך שהתינוקות קורין לפני רבן:"
            ],
            [
                "וששאלתם וקרא זה אל זה ואמר, ותשאני רוח, מה יש לקרות ולתרגם ומה טעם קבעום חכמים בסדר קדושה, דבר זה כך מנהג הראשונים, מקום שיש שם תלמידי חכמים כשהיו מתפללין והיו נופלים על פניהם, ומקדשין, לאחר שעונין יהא שמא רבא מברך, היו מביאין נביא וקורין בו כמה פסוקים, הן יתיר הן חסר, ומתרגמין ואחריהן קורין קדוש קדוש קדוש, ואומרים ותשאני רוח ומתרגמין כדי לסיים בשבחו של הקב\"ה, ואח\"כ מקדשין ועוסקין בתורה, ואם רצה במשנה עוסק. בתלמוד עוסק, וכל כך למה, כדי לקיים מה שאמרו חכמים לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, אבל כיון שרבתה עניות ודלות, והוצרכו חכמים למעשה ידיהם, לא היו יכולין להתעסק בתורה תמיד ולשלש בכל יום, וסמכו רבותינו על התלמוד לבדו, כמו שאמרו חכמים כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א' ז'), זה תלמוד שמקרא ומשנה ומדרש בו. ועקרו לקרות בנביא בכל יום אחר תפילה, ואע\"פ שעקרו לקרות בנביאים, שנים פסוקים הללו לא עקרו, כלומר וקרא זה אל זה ואמר, ותשאני, ועדיין הם קבועין ועומדין, ומפני מה לא עקרום, שקדוש משולש הוא ק' ק' ק' ישלשהו ג' פעמים בתפלה. גמרו את התפלה אומר החזן קדיש, ואח\"כ [נפטרים] העם [לבתיהם] לשלום:"
            ],
            [
                "וכשמבקש לאכול צריך ליטול ידיו ואח\"כ יקבע סעודתו אעפ\"י שאוכל חולין, וכל המזלזל בנטילת ידים הרי זה בר נידוי הוא, דתנן אמר ר' יהודה חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם שבישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל, אלא את מי נידו, את ר' אלעזר בן הנך שפקפק בנטילת ידים, וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנידו[יו] בית דין סוקלין את ארונו, וכל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, דאמר ר' אמי, ואמרי לה במתניתא תנא ג' דברים מביאין את האדם לידי עניות, המשתין בפני מיטתו ערום, ומי שאשתו מקללתו בפניו, והמזלזל בנטילת ידים, והמשתין בפני מיטתו ערום, הני מילי כלפי מטה, ועל גבי קרקע, אבל מהדר אפיה ממיטה ובמנא לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים לא אמרן אלא דזימנין משי, וזימנין לא משי, אבל משי ולא משי לית לן בה. ואמר ר' זריקא (ו)אמר ר' אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק [בר] אשיאן מים ראשונים מצוה, ואחרונים חובה, ואמצעיים [רשות], מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע\"ג קרקע, אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה [אחרונים] אין נוטלין אלא על גבי קרקע מפני רוח רעה שהיא שורה עליהם, ואם הביא קינסא חריות של דקל, ורחץ ידיו למעלה הימנה שפיר דמי, ואיכא בינייהו קינסא, מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפ[ע]ין את הזוהמא. ואמצעיים רשות, אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי דשרו רבנן בתר בשר גבינה משמעתיה דרב נחמן, ואע\"ג דמים אחרונים חובה אין טעונין ברכה:"
            ],
            [
                "רב אמר מצוה לשמוע דברי חכמים, ר' אלעזר בן ערך שנאמר וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים (ויקרא ט\"ו י\"א), א\"ר אלעזר בן ערך מיכאן סמכו רבותינו נטילת ידים מן התורה, אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע, דהאי קרא בנוגע בזב הוא דכתיב, אמר ליה בנוגע בזב כי שטף ידיו במים כי קא מטהר בו ביום בגדים וטבילה בעי, אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף ידיו במים טמא, ולא (משנינן) [משינן] אלא מן מנא, כדתנן בכל הכלים נוטלין לידים ואפילו בכלי גללים ובכלי אבנים בכלי אדמה, ואין נוטלין לידים (אלא לדפנות) [לא בדפנות] הכלים ולא בשולי (המחמ') [המחץ] פי' כלי חרס הנשבר ונשאר בו בית קיבול (ובין במגרפת) [ולא במגופת] החבית. ולא יתן אדם לחבירו בחפניו, מאי טעמא (אסעמטן) [אסמכינון] רבנן על מי חטאת, אי נמי על קידוש ידים ורגלים דמקדש, דקתני אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי:"
            ],
            [
                "אמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי אארעא משום זוהמא אמר לי מר משום דשריא רוח רעה עלייהו. אמר רב אשי אנא משאי מלא חפנאי ויהבו לי מלא חפנאי דטיבותא:"
            ],
            [
                "והיכא דקא מסגי על גבי הנהר וליכא מנא בהדיה למשקל מיא לממשא ידיה, לא לישקל מיא בחדא ידיה ולימשי לאידך ידיה, אלא לימשכינהו לתרוייהו בנהרא דהויא ליה הטבלה:",
                "וכדמשי ידיה מיבעי ליה לנגובי ידיה שפיר, דאמר ר' אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר (כזה) [ככה] יאכלו בני ישראל [את] לחמם [טמא] בגוים אשר (הדיחם) [אדיחם] שם (יחזקאל ד' י\"ג):"
            ],
            [
                "וכי קאמרי צריך נטילת ידים, הני מילי היכא דקא בעי למיכל לחמא, אבל היכא דקא בעי למיכל פירי משבעת המינין גפן ותאנה וכו' (דברים ח' ח'), אי נמי מחמשת המינין חיטה ושעורה וכוסמין דעבדי מעשה קדירה, אע\"ג דטעונין ברכה לאחריהן לא בעי נטילת ידים, ובתר דאכיל לא מזמינן בתלתא, דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרב אמי ודר' אסי ואייתו קמיהו כלכלה דפירי (אכול) [אכלו] ולא משו ידייהו, ולא ספו ליה, ובריכו חד חד לחודיה, ש\"מ תלת, שמע מיניה אין נטילת ידים לפירות, וש\"מ אין זימון לפירות, וש\"מ שנים שאכלו מצוה לחלק, מדלא ספו [ליה] בהדייהו:",
                "ואי מטנפן ידיה אפילו לפירות צריך למימשא ידיה משום ברכה, דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא, [והתקדשתם (ויקרא י\"א מ\"ד) אילו מים ראשונים] והייתם קדושים (שם) אילו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן, אני (ה') זו ברכה, והייתם [לי] קדושים [כי קדוש] אני ה' (ויקרא כ' כ\"ו), אמר להם הקב\"ה לישראל כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני טהור כך אתם תהיו טהורים:"
            ],
            [
                "אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל [בריה] דקא בכי, אמר ליה אמאי בכית, אמר ליה דמחיין רבה, אמר ליה אמאי מחייך, דאמר לי אמאי לא משית ידיך וספית לינוקא, ואמאי לא משית, אמר ליה הוא אכיל ואנא משינא, אמר ליה אבוה דשמואל לרביה לא מסתייך דלא גמירת, אלא מימחא נמי מחית, והילכתא אוכל מחמת מאכל בעי נטילת ידים מאכיל גופיה לא בעי נטילת ידים:"
            ],
            [
                "כל איתתא או גברא דמאכילין לינוקא [ינוקא] צריך למימשא ידיה, דזימנין דלא עיילא ליה אומצא ושדי ידיה לפומיה, ומעייל ליה, ומאן דקא מוכיל להו לא בעי נטילת ידים:"
            ],
            [
                "וכשבוצע פת או[מר] המוציא לחם מן הארץ, והיכא דאיכא קביעותא חד שרי המוציא לכולהו, וחד מברך ברכת היין לכולהו, ולא מיתבעי להו למישרא המוציא עד דמייתו להו מלח או ליפתן, ואי איכא לחמא דלא צריך ליפתן שרי לאלתר ולא צריך לעכובי עד דמייתי (או) מלח או ליפתן, דאמר רבא בר שמואל משום ר' חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיתנו מלח או ליפתן בפני כל אחד ואחד דלא לישתעי, רב(ה) [א] בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא קריבו ליה ריפתא ושרא לאלתר, אמרו ליה הדר מר משמעתיה, אמר להו לית דין צריך בשש:"
            ],
            [
                "והיכא דאיקרי ואכיל לחמא, ואישתלי ולא שרא המוציא, ובתר הכי מידכר, הדר שרי המוציא ואכיל, ודווקא דלא גמיר סעודתיה דכי הדר שרי המוציא ואכיל, דבעו מיניה מרב חסדא מי ששכח ואכיל ולא בירך מהו שיחזור ויברך, אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר, ואי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל לא ליברך, דאמר רבינא הילכך ואפילו גמיר סעודתיה, ולאו הילכתא כוותיה, דמעיקרא הוה חזי לברוכי המוציא, כיון (דגמר ואכל) [דאכל וגמר] אידחי, וכל הנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה:"
            ],
            [
                "והיכא דאכל ומספקא אי בריך אי לא בריך אי משבעת המינין אכל דמחייבינן ברכה דאורייתא, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון (דברים ח' ח'), וכתיב ואכלת ושבעת וברכת (שם י'), מספקא הדר מיבריך, ואי משאר המינין אכל דסמכא רבנן הוא מספקא לא הדר ומברך, מאי טעמא הא דאורייתא הא דרבנן:"
            ],
            [
                "והיכא דשרי המוציא ובצע, אסיר לאישתעויי עד דמיטעם מאותה פרוסה, ואי מישתעי מקמיה [ד]ליטעם אותה פרוסה, הדר מברך, ואי לא הדר ומברך ואכיל, הוה ליה המוציא שם שמים לבטלה, וקא אכיל פרוסה בלא ברכה:"
            ],
            [
                "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין למיטעם עד שיטעום הבוצע, תנא הבוצע הוא פושט ידיו תחילה ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו, הרשות בידו:",
                "רבה בר בר חנא הוה עסיק ליה לבריה בי רב (דניאל) [שמואל] בר רב קטינא קדים וקא מתני ליה לבריה אין הבוצע [רשאי] לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית:"
            ],
            [
                "והשותה מים בתוך סעודתו אפילו פעמים הרבה, צריך לברך על כל פעם ופעם, ואע\"פ שהן לפניו, שכך שנינו השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, ואמרינן למעוטי מאי, אמר רב אידי בר אבין למעוטי דחנקתיה אומצא דלא מברך, הא לאו הכי מברך הוה ליה כנמלך, ואית מרבנן דאמרי כיון דאיכא קמיה מים בסעודתא מבריך זימנא קמא ותו לא צריך לברוכי [על כל זימנא], מידי דהוה אחמרא דכי בריך זימנא קמא לא צריך למברוכי עליה זימנא אחריתי:",
                "וכשהוא שותה מברך לפניהם בא\"י אלהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו, ולאחריהם ברוך אתה ה' אלהינו מלך [העולם] בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי ברוך אתה ה' חי העולמים:"
            ],
            [
                "והיכא דחנקתיה אומצא דקאמרינן לא צריך לברוכי [שהכל], הדר שדר רב פלטוי בר אביי ריש מתיבתא, מיקמי דלישתי לא צריך לברוכי שהכל נהיה בדברו משום דאנוס הוא, בתר דלישתי מברך בורא נפשות רבות, ודקא אמרינן ברכתא קמייתא לא צריך לברוכי ולית בה משום אסור, אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, מידי דהוה (אנוס שהכל השותה) [אסם שכל השותה סם] או כל דבר לרפואה, ולא מיכוין לרפואה, דאין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וכן אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואין אתה ניזוק לעולם, ואין צריך ברכה לפניו ולאחריו, דכיון דאמור רבנן אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרא, דאי לא אכיל ולא שתי הוי סכנה הוי ליה רפואה, הילכך אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו:",
                "ולאחר סעודה חייב ליטול ידיו, ואין צריך לברך, דאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בן אשיאן מים ראשונים מצוה וטעונין ברכה, ואחרונים חובה ואין טעונין ברכה, והיכא דבריך נמצא מוציא שם שמים לבטלה:"
            ],
            [
                "אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים, ומים ראשונים בין בכלי, בין על גבי קרקע. אחרונים, אין ניטלין אלא בכלי, והנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מברך ברכת המזון, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מזומן לברכה:"
            ],
            [
                "והיכא דאכלו וגמרו סעודתייהו וסליקו תכא ומשו להו מים אחרונים אסור למיטעם מידי עד דמברכין ברכת המזון, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן וכו', כדאמרינן לעיל עד תיכף לנטילת ידים ברכה, שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהלים קל\"ד ב'):"
            ],
            [
                "ומאן דאכיל כזית מיחייב לברוכי, דאמר רב חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית [מליח] וברך עליו תחילה וסוף, אלמא כר' מאיר סבירא ליה דאמר עד כזית:"
            ],
            [
                "ולענין אצטרופי אפילו לא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, ואפילו לא שתה עמהם אלא כוס אחד של יין מצטרף, אבל לאפוקי רבים ידי חובתן לא, עד דאכל כזית דגן, ואע\"ג דאיכא עובדא דר' שמעון דשתה ואפיק הא קאמרינן דאמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא (ר') שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד, דהכי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן, ומותבינן ומשנינן ומסייעינן ומסקינן להוציא רבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן:"
            ],
            [
                "ותנן עד כמה מזמנין עד כזית, ר' יהודה אומר עד כביצה, דר' [מאיר] סבר ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית, ור' יהודה סבר ואכלת ושבעת חדא מילתא היא, ובעינן אכילה שיש בה שביעה כביצה, ואע\"ג דר' [מאיר] ור' יהודה הלכה כר' יהודה. הכא הלכה כר\"מ, דקאים ר' יוחנן כוותיה, דאמר ר' חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית מליח ובירך עליו תחילה וסוף, דדרש רב עמרם זימנין אמר ליה משמיה דר' אמי, וזימנין אמר ליה משמיה דרב יוסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבונו של עולם כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים (דברים י' י\"ז), ואתה נושא פנים דכתיב ישא ה' פניו אליך (במדבר ו' כ\"ו), אמר להם לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת [וברכת] (דברים ח' י') והן מברכין על כביצה ועל כזית:"
            ],
            [
                "ונשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ומזוזה וברכת המזון, ואי בעו לאזמוני בהדי אנשים לא מזמנין, דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, ואי בעו לאזמוני נשים עם נשים מזמנין, ואי בעו נשים ועבדים וקטנים לאזמוני לא מזמנין, משום פריצותא, דתנו רבנן נשים מזמנין לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן, נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין:"
            ],
            [
                "אמר אביי [נקיטינן] שנים שאכלו [כאחת] מצוה לחלק, תניא נמי הכי שנים שאכלו [כאחת] מצוה לחלק, [בד\"א כששניהם סופרים] אבל אם אחד מהם סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא, וכדאמרינן סופר מברך ובור יוצא, דווקא דמכוין דעתיה ההוא בור ושמע ברכה מפי חכם, ומיתבעי ליה לבור לאודועי לסופר דאיהו לא קא מברך דליכוין סופר [דעתיה] לאפוקי נפשיה ולאפוקי בור, דתנן נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע, נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע, לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, אפילו למאן דאמר מצוות אין צריכין כוונה, לצאת ולשמוע צריכות כוונה (וקתני) [דקתני] גבי קרית שמע היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא, ומותבינן תיובתא ולמאן דאמר מצוות אין צריכין כוונה, הכא קא מצריך כוונה, ואמרינן מאי כיון לבו לקרוא הא קא קרי, בקורא להגיה:"
            ],
            [
                "ושלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן בי תלתא דכרכין ריפתא בהדי הדדי מיחייבי ליברוכי ברכת המזון מנלן עד דהוי תלתא, אמר ר' יוסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרומה שמו יחדיו (תהלים ל\"ד ד'), וגמרינן מינה דבעי למיפתח (גדלו) [גדול] ברישא ומיענא אינון בתריה גדלו לה' אתי תרין ואנא (בתרייהו) [בהדייכו] הא תלתא, דכתיב אתי ונרוממה שמו יחדיו:"
            ],
            [
                "שלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק, יהודה בר (אמימר) [מרימר] ומר בר רב אשי (דרב) [ורב] אחא מדיפתי כריכו ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מאן דפליג מחבריה, אמרי תנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא גדול, אבל הכא חילוק ברכות עדיף, בריכו [כל] חד חד לחודיה, אתו לקמיה (דאמימר) [דמרימר] אמר להו ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם, וליהדר לזימון, אין זימון למפרע:"
            ],
            [
                "ואילו תלתא דאכלי בהדי הדדי וקדם חד מינייהו ובריך, דאע\"ג דתרין אינון, הואיל וקבעו בזימון מעיקרא מזמנין אינון והוא עמהם, ואינון נפקין ידי זימון וידי ברכה, ואיהו דקדים ובריך לא נפיק ידי זימון, מאי טעמא זימון והדר ברכה הוי, ברכה והדר זימון לא הוי, דאמר רבה תוספאה הני בתלת דקבעו סעודתייהו בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך אינון נפקין בזימון דיליה ומזמנין עילויה, איהו לא נפיק בזימון דילהון דאין זימון למפרע:"
            ],
            [
                "והיכא דקא בעי למיקם חד מינייהו פסקי סעודתייהו ומזמנין עליה עד הזן, וגמר איהו ברכה כוליה ונפיק וחוזרין הם ואוכלין, וגומרין סעודתן ומברכין, והא מילתא לפנים משורת הדין עבדינן ליה, אבל אי גמיר סעודתיה דתרין מנהון וצרכין למיקם, דינא הוא דקא פסיק חד לתרין, דאמר רבא הני מילתא אמר רב, ואיתמר במערבא משמיה דרב זירא אחד מפסיק לשנים, ואין שנים מפסיקין לאחד, איני, והא רב פפא איפסק להו ואחד לרבה מר בריה דרב פפא, לאחשובי הוא דבעא, ולפנים משורת הדין הוא דעבד:"
            ],
            [
                "והיכא דאכלו בתלתא ומיקמי דליברכו נפק חד מינייהו לשוק קרי ליה פלוני ופלוני ומזמנין עליו, דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו, דמדקא שרו המוציא איקבעו להו בחובה. אמר אביי הא דקאמרינן קורין לו ומזמנין עליו, והוא דקרי ליה ועני ושמעין קליה מצטרפין בהדייהו, אמר מר זוטרא לא אמרן אלא בי תלתא דלא צריכי לאפסוקי שם, אבל בי עשרה דבעי למימר (ברוך) [נברך] אלהינו, אע\"ג דקרו ליה ועני אין מזמנין עליו עד דאתי לגבייהו. מתקיף לה אביי אדרבה איפכא מסתברא והילכתא כמר זוטרא, משום ברב עם הדרת מלך:"
            ],
            [
                "ושתי חבורות דיתבי בחדא דוכתא בתרין בתי, אי חזו מקצתן להדדי מצטרפין לחדא, אי לא לא מצטרפי, ומברכי כל חבורה לחודה, ואי שמש בינייהו דמשמש הני והני מיצטרפי הדדי, ולית להו רשותא לאיפלוגי, אלא מזמנין תרוייהו כחדא, דתנן שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו מצטרפין לזימון, ואם לאו אילו ואילו מזמנין [לעצמן], ותנא ואם יש ביניהם שמש מצטרפין, והילכתא כבית שמאי, דאמרינן מותר להשתמש בשמש עם הארץ:"
            ],
            [
                "והאיך מברכין ברכת המזון, משלשה עד תשעה אומר המברך נברך שאכלנו משלו, והן עונין, ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ועונה המברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומנלן דהכי הוא, דתנן כיצד [מזמנין] בשלשה אומר נברך שאכלנו משלו ולא מישתמיט אלא בעשרה קא מישתמיט, וקתני בעשרה אומר נברך אלהינו, והכי אמרו משמיה דמר ניסים בריה דרב שמואל דכי הוו בעשרה צריך למיברך נברך אלהינו שאכלנו משלו, ולא מיבעי למימר נברך לאלהינו, מאי טעמא דכתיב שירו לה' (שמות ט\"ו כ\"א) זמרו לה' (תהלים ט' י\"ב) בלמ\"ד וגבי ברכה אשכחן דכתיב ברכו את ה' (שם קל\"ד א') ויברך דוד את ה' (דה\"א כ\"ט י') (ברכה) [ו]לא אשכחן בלמ\"ד, וכן הלכה:"
            ],
            [
                "אמר רב א(י)די בר אהבה אמרי בי רב ששה נחלקין עד עשרה, וכד מזמנין בי תלתא גדול אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ואי משני מן הדין לישנא (ד)בורים נינהו, אלא ברוך שאכלנו ולא ניחא דאפקיה לנפשיה מכלל מסובין, ואמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, ומברכותיו של אדם ניכר, אם תלמיד חכם הוא, ואם עם הארץ הוא. דתניא רבי אומר ובטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם, ואם אמר ומטובו הרי זה בור, (תני) [תניא רבי] אומר אם אמר חיינו הרי זה תלמיד חכם, ואם אמר חיים הרי זה בור, ומאן דלא גמיר ברכת המזון בלשון הקודש מברך בכל לשון ונפיק ידי חובתיה, דתנן ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קרית שמע ותפילה וברכת המזון:"
            ],
            [
                "ומאן דעייל ואשכח אינשי דכרוך ריפתא וקא מברכין, מיבעי ליה למעני בתרייהו, כדאמר רבא ומצאן כשהן מברכין מה עונה אחריהם, רב זביד אמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד, רב פפא אמר אמן, ואמרינן לא פליגי אשכחינהו דקאמרי אינהו אמ' ברוך אומר איהו אמן. ותו מפרשינן להא מילתא על אינש דמעלמא גבי דקא מברכין ברכת המזון אי בתלתא (איש) [אינון] עד פחות [חד] מעשרה, אשכחיה למאן דמברך וקאמר נברך שאכלנו כדאמרו אינהו ברוך שאכלנו משלו איבעי ליה למיעני בהדיי ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ואי עייל ואשכחינהו דקא ענו כבר לא שמע מן המברך ברוך אלהינו המבורך עונה אחריהן אמן. וכל מאן דשמע מן חבירו דקא מברך כל ברכה בין ברכת היין ופירות ובין ברכת המוציא, ובין ברכת מצוות, מיחייב הוא למימר אמן, ואע\"ג דלא אכל ולא קא עביד הך מצוה:"
            ],
            [
                "ואי גמר סעודתיה, עד שיעור כמה מעכב ומברך, כדתנן עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמיעיו, וכמה הוי [שיעור] עיכול, ר' יוחנן אמר כל זמן שאינו רעב, וריש לקיש אמר כל זמן שהוא צמא מים מתוך אותה אכילה. א\"ר אבהו ואמרו לה במתניתא תנא אכל כשהוא מהלך יושב ומברך, אכל כשהוא (יושב) עומד [יושב] ומברך, מיסב על גבי המיטה יושב ומברך, והילכתא יושב ומברך:"
            ],
            [
                "מי [שאכל] ושכח ולא בירך ונפק לאורחא או לשוקא, בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך, ובית הילל אומרים יברך במקום שנזכר, והילכתא כבית שמאי, ואפילו בית הילל לא פליגי אלא בשכח, אבל במזיד יחזור למקומו ויברך, והאי דעביד כבית שמאי בשוגג תבא עליו ברכה משום דהילכתא כבית שמאי. הני תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקא, וחד עביד במזיד כבית הילל ואכליה אריה. רבה בר בר חנה הוה אזיל בשרייתא כרך ריפתא אישתלי ולא בירך, אמר להו עכיבו לי דאינשאי יונה דדהבא, הדר לדוכתא בריך ואשכח יונה דדהבא:"
            ],
            [
                "אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תיקן להם לישראל ברכת הארץ בשעת שכיבשו לארץ, דוד ושלמה תיקן להם בונה ירושלים, דוד תיקן להם רחם על ישראל עמך ועל ירושלים, ושלמה תיקן להם על הבית הגדול והקדוש, והטוב והמטיב ביבנה תיקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא באותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן [סדר ברכת המזון כך היא] ראשונה ברכת הזן, ברכה שנייה ברכת הארץ, ברכה שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב, ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אליעזר אומר הרוצה לאומרו בנחמה אומרה, [בברכת הארץ אומרה] בברכה שתיקנו חכמים ביבנה [אומרה], ואומרין חכמים אין אומרה אלא בנחמה בלבד, והלכה כחכמים:"
            ],
            [
                "תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח' י'), זו ברכת הזן [את ה' אלהיך זו ברכת הזמון] על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, וכן הוא [אומר] ההר הטוב הזה והלבנון (שם ג' כ\"ה), אשר נתן לך (שם ח' י'), זו הטוב והמטיב, אין לי אלא לאחריו, לפניו מניין, אמרת קל וחומר כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן. רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, זו ברכת הזן, אבל ברכת הזימון לרבי נפק ליה מגדלו לה' אתי (תהלים ל\"ד ד'). על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון, אשר נתן לך זו הטוב והמטיב, אין לי אלא לאחריו, לפניו מניין, ת\"ל אשר נתן לך, משעה שנתן לך חייב אתה לברכו. והטוב והמטיב צריך למימר בה מלכינו המלך הטוב והמטיב, רב פפא אמר צריכות שתי מלכיות חוץ מדידיה:"
            ],
            [
                "ומיבעי ליה לאדכורי ברית ותורה בברכת הארץ, דתניא ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית, ר' יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה, פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות, וזו נתנה בשלש עשרה. ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחילה וסוף, והפוחת לא יפחות מאחת, וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה, וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ, ומושיע את ירושלים בבונה ירושלים [הרי זה בור, וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים] לא יצא:"
            ],
            [
                "ובשתי ברכות קמייתא לא מיבעי למיענא אמן בתר נפשיה, אבל בבונה ירושלים עני בלחישה, דתנו רבנן העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותני אידך הרי זה מגונה, לא קשיא הא בשאר ברכות, והא בבונה ירושלים. אביי עני אמן בקלא, כי היכי דידעו פועלים דהמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני לה בלחישה, כי היכי דלא ליזלזלו בה:"
            ],
            [
                "ודאי מאן דשרי המוציא, או דמברך על מצוות [כגון] לולב ושופר, או דמברך על פירות ברכה דקמי אכילה ועני אמן בתר נפשיה, קא עביד בורות, דתנו רבנן המברך על הפירות ועל המצוות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות. אקשו ליה למר רב יהודאי גאון הרי בונה ירושלים. אמר להם התם הכירא דפועלים דקא עבדינן דליקדמו למלאכתן הא תינח לאביי דעני ליה בקלא, לרב אשי דעני ליה בלחישה מאי שנא מקמי אכילה מבתר אכילה דבתר אכילה כיון דגמרא ליה עבידתיה לית לן בה, דקמי אכילה כיון (דליה) [דבריך ליה] לא מיתבעי ליה לאישתעויי עד דטעים, וכדקא עני אמן דמי כדקא מישתעי, והיינו דקתני דרך בורות, דבורין קא מישתעין והדר טעמין:"
            ],
            [
                "אמר ר' זירא אמר ר' אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף, נוטלין בשתי ידיו, ונותנו בימין ומגביהו טפח מן הקרקע, ונותן עיניו בו, ויש אומרים אף משגרו לאנשי ביתו במתנה. אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה [בלבד], הדחה ושטיפה חי ומלא, ותניא הדחה בפנים ושטיפה מבחוץ. אמר ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה (דברים ל\"ג כ\"ג), ור' יוסי בר חנינא אמר זוכה ונוטל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, עיטור רב יהודה מעטריהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה (בנטילה) [בנטלי]. אמר רב חנן ובחי, אמר רב ששת ובברכת הארץ. עיטוף, רב פפא מעטף ויתיב ומברך, רב אשי פריס סודרא על רישיה, נוטלין בשתי ידיו, אמר ר' חיננא בר פפא אמר קרא שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהלים קל\"ד ב') ונותנו לימין אמר ר' חייא בר אבא [א\"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין] אמר רב אשי הואיל וראשונים לא איפשוט להו, אנו נעביד לחומרא. מגביה מן הקרקע טפח, אמר רב (חיננא בר) אחא בר חיננא דאמר קרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קט\"ז י\"ג) אמר רב (אשיאן) [אשי אין] משיחין על כוס של ברכה."
            ],
            [
                "וזה הוסד מפי רבינו [שלמה] תנוח נפשו בצרור החיים, נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל, והוא מחזיק רביעית [לוג, כדאמרינן אנפק אנבג אנטל מחזיק רביעית] של תורה, ושנו רבותינו מרביעית נוטלין הימנו לידים לאחד ואפילו לשנים ונטילה שאמרו [אינה אלא] בכלי, ואי נמי אם הטביל ידיו בנהר, או במעיין, או במקוה (שלם) [של מ' סאה] סגי. וכשישראל הולך לדרך נוטל עמו כלי קטן ליטול הימנו לידיו, או נוטל שחרית בביתו ומתנה לכל היום כולו שמא לא ימצא נהר או מעיין להטביל בו ידיו. ושאלנו לרבי הנפנה ונוטל ידיו, והוצרך לאכילה מיד, אם צריך ליטול פעם אחרת לאכילה או לא, והשיב לנו אף אני שאלתי את רבינו יעקב בר יקר ואמר לי אין צריך לחזור וליטול, וכדברי רבי נטילה עולה לכאן ולכאן, וראיה לדבר מיהא דרב, דאמר רב בפ' כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, אמר להו ר' אבינא לבני (פחתא) [פקתא] דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידייכי מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא, והילכתא כרב באיסורי. ועוד נטילת ידים פירוש רב היי בתשובותיו על שם שצריך להגביה את ידיו למעלה לאחר רחיצתן, כמו וינטלם וינשאם (ישעי' ס\"ג ט'):"
            ],
            [
                "וחייב אדם לברך על נטילת ידים על כל פעם ופעם שנוטל ידיו, דכיון דמצוה לרחוץ משום ניצוצות כדאמרינן ביומא, חייב אדם לברך, דנטילה זו לנקות את עצמו שיהא ראוי לקרות בתורה ולשאר ברכות ומצוות, דאמרינן בברכות כל הנפנה ונוטל [ידיו] ומניח תפילין וקורא קרית שמע עליו הכתוב אומר ארחץ בנקיון (כפות) [כפי] (תהלים כ\"ו ו'), אבל אברכת נקבים לאחר שבירך שחרית אינו צריך לברך כל היום כולו. כל שעה שאדם נפנה ביום צריך לברך אשר יצר אפילו לקטנים, ושאלתי את רבי אם הוא מברך עמה על נטילת ידים בכל פעם ופעם, והשיבני אם אני עוסק בתורה [לאלתר] או לילך לבית הכנסת, או להוציא בפי דבר קדושה, אז אני מברך על נטילת ידים ואשר יצר, אבל בשעה שאני יושב בטל איני חושש לברך על נטילת ידים, אלא אשר יצר לבדה, לפי צורך הנקבים. ואם בא לאכול לאלתר אינו נוטל ידיו שתי פעמים, [כשאר אנשים] אחת על הפנייה ואחת על האכילה, אלא פעם אחת על נטילת ידים ויושב ואוכל, ואם אמר אדם לחבירו אחר שבירך ברכת המוציא טול ברוך אין זה הפסק, ואין צריך לחזור ולברך, מאחר שמעין אכילה דיבר, [וכן הורה רבי] ונראין דבריו שלא הסיח דעתו מן הברכה, כדאמר רב טול ברוך אין צריך לברך ור' יוחנן אמר [אפילו אמר הביאו מלח] הביאו ליפתן אין צריך לברך, ואפילו אמר תנו מאכל לבהמתו אין זו הפסקה כלל, דחייב אדם להאכיל את בהמתו קודם שיאכל, דאמר רב ששת אם אמר גביל לתורי גביל [לתורי] אין צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, משום שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים י\"א ט\"ו), והדר ואכלת ושבעת:"
            ],
            [
                "אמר רב פפא [הלכתא] דברים הבאין מחמת סעודה בתוך הסעודה, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, כלומר דברים הרגילים לבא מחמת ליפתן ללפת בו את הפת, כגון בשר ודגים ותבשיל והביאן בתוך הסעודה לאחר שבירך על הפת, אע\"פ שלא היו [על השלחן] בשעת ברכת המוציא, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולאחריהם, דכי בריך אדעתא (לא לפניהם ולא לאחריהם) דליתו ליפתן הוא מברך והוה ליה פת עיקר ופוטר את הטפילה:",
                "שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה, כלומר דברים שאין דרכן לבא מחמת סעודה שאינו ליפתן, ואוכלין אותו לשביעה בסעודה כגון דיסא וטרגוס, ובאו בתוך הסעודה לאחר שבירך על הפת, מברך לפניהם, הואיל ולא באו לפני הפת וטפילה וליפתן ליתנהו, כדרב זירא הני בבלאי טיפשאי דאכלי נהמא בנהמא, וברכותיהן אינן שוות אפילו הכי אינו מברך לאחריהן, דהא מין מזון נינהו ומיפטרי בברכת המזון, אבל אם באו (דברים אחרים) קודם הסעודה פת פוטרתן, כדתנן בירך על הפת פוטר את הפרפרת שלפני המזון:",
                "דברים הבאים לאחר הסעודה, שרגילין לאוכלן בקינוח סעודה לפני ברכת המזון, כגון מיני פירות ומיני מגדים, טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דלא ליפתן הוא ולא זייני, ואפילו עשאן ליפתן בטלה דעתו, ולא איפטרי בפת, מיהו [אם הביאום] לפני הסעודה פת פוטרתן:"
            ],
            [
                "בא להם יין בתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו, כך מפרש טעמא בברכות, לפי שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן אחר ברכה, ואינו מתכוין לה, לפיכך אינו יוצא בברכת חבירו. וכן הלכה. מר:"
            ],
            [
                "כל הברכות צריך דעת משמיע ודעת שומע, פעם אחת באתי לצאת ידי הבדלה בהבדלת בית הכנסת, ולא נתכוונתי (בבית) [בברכת היין], אמר לי רבי הואיל ונתכוונת בברכת (היין) הבדלה דייך:"
            ],
            [
                "השותה מים בסעודה אפילו מאה פעמים מברך על כל פעם ופעם, אע\"פ שאין לו יין וקובע סעודתו על המים, לפי שהוא כנמלך על כל פעם ופעם, שאין לך אדם שותה מים כי אם פחות שיכול להעמיד עצמו ולהסיח דעתו. מר:"
            ],
            [
                "אגוז בדבש רבי מברך עליו בתוך הסעודה, ומברך עליו שהכל, לפי שנשתנה האגוז מכמות שהיה:"
            ],
            [
                "שבעת המינין המה הכתובים על שבח ארץ ישראל, חטה ושעורה גפן ותאנה ורימון זית שמן ודבש, [ודבש] היינו דבש תמרים מין אילן ומין פרי [ולא דבש דבורים]. ואילו הן חמשת המינין, [חטה] שעורה כוסמת ושיבולת שועל ושיפון, כולן מין תבואה. כל מין אילן שבשבעת המינין כגון ענבים תאנים ורימונים זיתים ותמרים מברך לפניהם בורא פרי העץ, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש כלומר אחת היא שהיא דוגמא ודומה לשלש ברכות דברכת המזון שהיא דאורייתא, כדאמרינן ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך (דברים ח' י') זו ברכת הזן, דקאי אאכלת ושבעת (דלעולם) [דלעיל], כלומר אאכילתך ואשביעך ברכיהו, על הארץ הטובה (שם), זו ברכת הארץ, אשר נתן לך (שם), זו בונה ירושלים, הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה ואינה מן המנין, והני תלתא אלחם כתיבי, דכתיב לעיל מיניה ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם (שם שם ט'), (לחם) [להכי] מברכין עליה שלש ברכות שלימות [אבל אמיני פירות] דחשיבי בשבח ארץ ישראל לא בעינן שלימות אבל (כ)מעין שלש סגיא להו:"
            ],
            [
                "וזו היא הברכה מעין שלש ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על העץ ועל פרי העץ, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפרייה ולשבוע(ה) מטובה, רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך ועל היכלך ועל מזבחך והעלינו בתוכה ושמחינו בה, כי אתה טוב ומטיב לכל, בא\"י על הארץ ועל פרי העץ, והוא מעין ברכת הזן שמברכין על אותו דבר שמילא כריסו ומשביעו, על ארץ חמדה מעין ברכת הארץ, ורחם על עירך מעין בונה ירושלים, טוב ומטיב לכל, כנגד הטוב והמטיב שתיקנוה ביבנה, בא\"י על הארץ:"
            ],
            [
                "בכל מקום צריך להזכיר שבח ברכות הארץ אחתימה בין אפירי בין אחמרא, בין אדגן חי בין אמבושל, וסוף סוף חותם על פרי העץ מעין פתיחתה, שעיקר ברכתו לכך היא באה:"
            ],
            [
                "ענבים בעינייהו כתאינים ורימונים, אבל (אישתני) [אי שתי] חמרא מגו דאישתני לעילוייא שנעשה יין לגדולה ולמלכות [אישתני] לייחודי שמא באפי נפשיה, ומברך בורא פרי הגפן, וכן בסוף בא\"י אלהינו מ\"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה, וחותם על הארץ ועל פרי הגפן בשבח הארץ וכמעין פתיחה, אבל אתפוחים ועל אגוזים וחבושים וגדגדניות וכל פירות האילן שבעולם, אין זקוק לברך ברכה אחת מעין שלש, כיון דגריעי כולי האי דלא כתיבי בשבח הארץ, אלא בתחילה מברך בא\"י אלהינו מ\"ה בורא פרי העץ, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונם, כמו על המים, ואפילו חובה לית בה, אלא ר' טרפון הוא דמברך אמיא בורא נפשות רבות וכו'. [וכן] נוהגין אכולי מיני דלא כתיבי בשבח הארץ לשבח ולהודות על הנייתן ושביעתן וכל מאן דמדכר ליה בהלכה לאו משום דקבע ליה חובה אלא לטפויי שבחא:"
            ],
            [
                "וכל שהוא מחמשת המינין חיטה ושעורה דכתיבי בקרא, וכל מינייהו כגון כוסמין ושיבולת שועל ושיפון טחנו ואפאו פת כיון דאישתני לעילוייא שנעשה לחם, אישתני לברכה מיוחדת, בתחילה המוציא לחם ולבסוף שלש שלימות, דהיינו ברכת המזון, ואי אכיל להו במעשה קדירה, כגון טרייש וקראילש, ואכיל להו בלא פת מקמי דליברך המוציא בתחילה בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דחשיבי מידי דמזון נינהו, ומיהו שלימות לא בעי ברוכי, דלאו לחם נינהו, ופותח ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה וכו'. מחיה כלומר שאדם חי בהן, כלכלה זן ומשביע את הגוף (דמינהו) [דמיני מזון הוא] הואיל ובשלן (דחתים) [וחותם] על הארץ ועל המחיה בשבח הארץ וכמעין פתיחה:"
            ],
            [
                "ואי אכיל להו בעינייהו, כגון קליות של חמשת המינין, אי נמי דכס להו מיכס כמו שהן חיין, דהשתא [לא] שייך בהו על המחיה ועל הכלכלה, דהא לא עבידי כעין מזון, פתח בהו על השדה ועל תנובת השדה וכו', דפתיחה זו לא שייכא לא בפירות האילן ולא במעשה קדירה, אלא בכוסס כיסנין בלבד, שהן תנובת השדה בעינייהו דלא אישתני מברייתם וחותם על הארץ ועל פרי הארץ ועל הפירות שצריך להיות כולל כאן כל (ה)פירות המקרא ביחד בחתימה זו, ויהא מודה ומשבח לקונו על כל שבח הארץ, אבל מעשה קדירה לא מצי חתים הכי, דהא אישתנו ונפקו מתורת פרי, וכך נהוג עלמא למיחתם אפירות האילן דשבעת המינין על הארץ ועל פרי הארץ, ואחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. ואין חותמין על הארץ ועל הפירות אלא אפירות תבואה [בעיניהו] דלא חשיבי ליחודינהו כפרי העץ, וכייל וחתים כולהו פירי בחתימתו, משום דקאמרינן בפרק כיצד מברכין, בפירי מאי חתים, ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה משום דהוה מארץ ישראל ואכיל לפירותיה [רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות דהוה מבבל ובני בבל לא אכלי פירותיה] להכי חתמי על הפירות סתם, כדמוקמן התם הא לן והא להו, וקא מפרשי עלמא אפירי מאי חתים, אפירות האדמה לחודייהו דכתיבי בקרא קא בעי כגון חיטה ושעורה, ואוקמין על הארץ ועל הפירות משום דלא חשיבי ליחודינהו לנפשינהו ולומר על הארץ ועל פרי האדמה, אבל אילנות דחשיבי מיחדינהו על פרי העץ. אבל אני קבלתי בברכות, אפירי מאי חתים אכולהו פרי דקרא קא בעי בין אפירות האילן בין אפירות האדמה, כגון חטין ושעורין בקלי וכרמל דכל כמה דלא בשלנהו איקרו פירי, מאי חתים עלייהו, כלומר (מי) [מאי] חותם מעין פתיחה, כגון על הארץ ועל פרי העץ, אתאיני ורימוני על הארץ ועל תנובת השדה, ועל החיטה ושעורה כי היכי דחתים אמעשה קדירה, ואוקימנא על הארץ ועל המחיה, דהיינו מעין פתיחה, ומוקים רב חסדא לבני בבל, כגון אנו, על הארץ ועל הפירות, ועל כולן שיהא כולל (ה)פירות המקרא בחתימה ויהא משבח על כל שבח ארצינו בר ממעשה קדירה הנעשה מזון ובעי למיחתם על המחיה, אבל אורז ודוחן אי עביד להו [מעשה] קדירה, בתחילה בורא מיני מזונות, דהא חזינן דזייני כשאר (פירות) [דייסות] אבל [לבסוף לא בעי] ברכה אחת מעין שלש, דהא לא כתיבי בקרא, ולא מין דגן נינהו ככוסמין ושיפון, וכן הכוסס את האורז, או בקליות (את האכילה) [ואכיל להו] בתחלה בורא פרי האדמה הואיל ואיתיה בעיניה, ולבסוף לא כלום, (דאי) [ואי] בעי לימא בורא נפשות רבות כמיא בעלמא הואיל ולית בה ברכה קבועה דאורייתא:"
            ],
            [
                "חלב וביצים וכל מיני בשר, חיה ועוף ודגים, אי אכיל להו בלא פת בתחלה מברך שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות, משום דלא גדולי קרקע נינהו:"
            ],
            [
                "וכל מיני קטניות, בתחילה בורא פרי האדמה, בין חיין בין מבושלין, שכן דרך אכילתן בין חי בין מבושל, ולבסוף בורא נפשות רבות, ואי אכיל להו בליפתן על הפת, פת פוטרתן (ולא בריך) [ואין צריך ברכה] לא לפניהם ולא לאחריהם. וזו היא הברכה לאחריהם, בא\"י אלהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהן נפש כל חי בא\"י אל חי העולמים:",
                "פירוש על המקרא הזה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם (דברים ח' ג') כלומר הקב\"ה ברא נפשות רבות ואנשים הרבה על כל המאכלים שברא להחיות בהן נפש כל חי שאינן חיין אם לא על המאכלים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם:"
            ],
            [
                "וכן מיני ירקות, כגון חזרת שומין כריסין ובצלים (או) [אי] מלפת בהן פיתא בולא כלום בין חיין בין מבושלין, ואי אכיל להו אפילו בלא פת, תחילה בורא פרי האדמה, ולבסוף איבעי למימר בורא נפשות רבות, אבל מעשה קדירה של מיני מזונא, כגון טריילא ורמישלש, אפילו אכיל להו בהדי פיתא בטלה דעתיה, דלאו מידי דמילפת הוא, ולאו כל כמיניה לאפקועי ברכה דלפניהם, דבכל מקום חשיבי מזון לעצמו, בין אפת בין בלא פת, ומיהו בברכה דלאחריהם על המחיה ועל הכלכלה מיפטרו להו, דכיון דאכיל בתוך הסעודה ברכת המזון קאי אבל מידי דסעודה והיא פוטרתן, והוא הדין לכל פירות האילן אי אכל להו בהדי פיתא, כגון אנו שמלפתין לחמינו באגוזים ותפוחים, בטלה דעתינו אצל כל האדם, שאין להם תורת ליפתן כל עיקר, ולא כל הימנו לפוטרן מברכה דלפניהם, דברכת המוציא לא פטרה אלא מידי דמילפת, וכל הני לא מילפתי, ואי משכחת שום איניש בעלמא דמילפת בהו, אמרינן משונה הוא ואין שומעין לו, ומיהו אם באו על השלחן קודם ברכת המוציא, לא בעי תו ברכה לפניהם לא פירות ולא מעשה קדירה, דכיון דקיימו לפניו בשעת ברכת המוציא כי מברך המוציא דעתיה אכל מה דמילפת בהדיה, דתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת, כל מעשים הבאים עם הפת קרי פרפרת, אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ומתוך משנה [זו] אמר לנו רבי כל יינו של אדם וכל משקיהו שעל השלחן יכול לאכול על ידי שריית הפת, שקורין שופש, ואין חייב לברך בורא פרי הגפן, ולא שהכל אם מים הם, דכיון ששורה בהם את הפת בחתיכות הוה ליה פת עיקר ומשקה טפל, דכבר בירך על הפת המוציא ופטר את הטפילה:"
            ],
            [
                "לעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן ושהכל עד שישתה משקה בעיניה. וכל שנותנין היין בקערה עם המלח שקורין שלשא, כדי להטביל את הבשר, אין צריך לברך על אותו יין, שהרי הבשר [עיקר] והוא טפל, ובשר כבר מיפטר בברכת המוציא דהא מידי דמילפת הוא, ואי אכיל בשר על ידי טיבול שלא על השלחן, ליברך על הבשר שהכל, ופטר טיבולו של יין מברכה דהוא טפל:"
            ],
            [
                "ויין הבא בתוך הסעודה, וכן פירות הבאות לקינוח סעודה, נראה בעיני רבי כי היכי דבעי ברכה לפניהם, צריכי נמי ברכה לאחריהם, שהרי ברכת המזון לא פטרה אלא מידי דמזונא ודליפתן, כגון תבשילים ומאכלים ומיני בשר ודגים שצריכים ללחם ללפת בהם פיתן, אבל הללו לעצמן הם באים, ודומין כמו שבאו בלא שלחן, והכי מוקמינן הילכתא בכיצד מברכין דברים הבאים לאחר סעודה, כלומר קודם ברכת המזון לקינוח הפה, כגון פירות ומגדים טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, לפניהם דלא טפילה נינהו אלא לעצמן הן באים, ואין ברכת הפת שוה לברכתן שתהא פוטרתן, ולאחריהן דלאו מיני מזון נינהו, ואינן בכלל ברכת המזון, מתוך כך אומר רבי כל המברך לאחר היין שבתוך הסעודה עד שלא יטול ידיו במים אחרונים הרי זה משובח, שהיין הבא לאחר המזון אינו פוטרו ליין הבא בתוך הסעודה, שהרי הפסק בנתיים ואסוחי דעתא הוא, כדאמרינן בערבי פסחים כיון דאמר הבו ניברך, אסור למישתי דאי לאו אסוחי דעתא ולאו נמלך הוא אמאי בריך על היין שלאחר הסעודה המזון בורא פרי הגפן ליפטר ביין של סעודה הא למדת דיין זה לא קאי כלל אדלעיל, לכך מברכין על זה לפניו ולאחריו, ואם כן יין דסעודתא במאי מיפטר לאחריו כיון דיין דברכת המזון לא פטר ליה, וברכת המזון גופיה לא קאי [אמשקה], אלא אמזונא, הרי עיניך רואות שצריך לברך איין דסעודתא לאחריו בסוף שתייותא קודם שיטול, וכבר ימים מקדם עמדנו על שלחן רבינו, וחזרנו עליו לברך לעינינו אחר אותו יין דסעודתא ונראה הלכה למעשה, ולא רצה ליטול כתר לפנינו לקבוע הלכה לדורות, אבל מרגלא בפומיה כל העושה כן ינוחו ברכות על ראשו:"
            ],
            [
                "והשותה מים בסעודה חייב לברך על פעם ופעם שהוא שותה שהכל, דכל שעתא ושעתא נמלך הוא שאין אדם שותה אלא לצמאו ועל ידי הדחק, [לפיכך] אין קבע למים לפטור כל שתייותיו [בפעם] ראשונה, אבל יין שאדם שותה לתאוותו ולהשביעהו ולהברותו אפילו בלא צמא, התם אמרו יש קבע ליין, וכיון דבריך אכסא קמא ושתה אפילו מאה כוסות בלא ברכה באותו מעמד לית לן בה. וכבר פסק רבינו משולם הגדול בתשובותיו אפילו מיא קמיה על השלחן דאיכא למימר כל שעתא דעתיה עילויה, אפילו הכי בריך אכל זימנא, דלעולם אין קבע למים, דאין אדם חוזר ושותה מים מרצונו, אלא אם הצמא דוחקו, כך ראה רבי:"
            ],
            [
                "כל שדרכו לאכול חי ואכלו מבושל, כגון פירות, מברך שהכל, דאישתני מדרכו והלכתו אישתני לברכה גרועה, וכשהוא חי ודרכו לאכל בהכי ליברך ברכה הראויה לו, או פרי העץ, או פרי האדמה, וכל שדרכו לאכל מבושל ואכלו חי מברך שהכל, דהא אכיל ליה שלא כדרכו וסגי ליה בהכי, ובמבושל מברך בורא פרי האדמה, שעיקרו לכך נברא ליאכל דרך בשול, ובגמרא דכיצד מברכין מפרשין דהיינו כרתי, כרישין פורשי בלע\"ז, שהאכלו חי בטלה דעתו, ואומר אני בצלים ולפתות נמי דרכן לאכול מבושל, והאוכלו חי משונה הוא ולימא שהכל, אבל ירקות מוכחינן בגמרא שאין דרכו בשלקות אלא חיין, כגון חזרת ועולשין אפייא צדפוייל בלע\"ז, שיחליים כרישין בלע\"ז ואי בשיל להו לא בריך ולא מידי, ודעתי מכרעת, ערמונים לא נבראו אלא לצורך בישול, המבשלן במים מברך בורא פרי העץ, והאוכלן חיין משונה הוא בעיני ומברך שהכל וקרוב אני לומר (בין) [כן] בחבושין, ותלויה זו בידי כי לא שמעתיה:"
            ],
            [
                "פעמים ראיתי את רבי שהביאו לפניו על השולחן אגוזים בדבש. שקורין יורבעס, ומברך עלייהו בורא פרי העץ, כי היה אומר אגוז עיקר ודבש טפילה, אע\"פ שמטוגנות בדבש לא נשתנה פרי מהוייתו, ואין זה בישול, ובעיני הוי דבש עיקר, אלא כדי הוא [רבי] לסמוך עליו:"
            ],
            [
                "הביאו לפניו פירות על השולחן פליגי בה ר' יהודה ורבנן, אם יש ביניהם אחד משבעת המינין, עליו הוא מברך תחילה ופוטר את השאר, כיון דכולם לפניו ברכה אחת פוטרת לכולן, וקסבר ר' יהודה חשוב עדיף, ורבנן סברי חביב עדיף מה שלב האדם אוהבו ומחבבו משאר המינין עליו הוא מברך ופוטר את השאר, והלכה כרבים:"
            ],
            [
                "ופעם אחת ראיתי את רבי שהביאו לפניו על השלחן בשר של חידוש, או בשר (א' מכוסה) [מבושם] או ביצים מטוגנות בדבש, נוטל ומברך [שהכל קודם שיבצע] ברכת המוציא, ואמר לי רק זה חביב בעיני יותר מן הפת, ונוח לי ליתן ברכתי לשבח את קוני באשר אני אהב:"
            ],
            [
                "ואילו מביאין ליה מין פרי אחר לאחר שבירך על הראשון, חוזר ומברך עליו, כיון שלא היה לפניו בשעת ברכת הראשון [ליכא] מאן דפטר ליה להאי:"
            ],
            [
                "אובלירש קנשטילש היכא דקבע סעודתיה עליה' כגון שאנו עושין בליל לברית מילה מברכין עליה' המוציא, ולאחריהם ברכת המזון, דכיון דאחשבינהו פיתא [לאקבועי] עיקר סעודתא עלייהו (כגון) [בעי] ברכה כי לחם ממש, כדאמרינן גבי טרוקנין, דר' זוטרא קבע עלייהו סעודת שלש ברכות, ואי לא קבע סעודתיה אלא לתענוג בעלמא אכיל להו מברך עלייהו בורא מיני מזונות, הואיל (המיני נמי) [מחמשת המינין נינהו], אבל לאחריהם לא מצי למימר על המחיה ועל הכלכלה, דלא מין מזון ומין מחיה נינהו, ולא סעיד ליבא, אלא על השובע אכיל להו, וסגי בבורא נפשות רבות, כמו מיא וירוקא בעלמא, מידי דהוה אכוסס את האורז, דאמרינן התם לפניו בורא פרי האדמה ולבסוף ולא כלום:"
            ],
            [
                "המוציא [יין] כדי מזיגת כוס יפה, מאי כוס יפה, כוס של ברכה, ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו כדאמרינן בברכות עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא:",
                "אמר רב נחמן כוס של ברכה צריך שיהא בו יין חי רובע של רביעית הלוג כדי שימזגנו במים שלשה חלקי מים ואחד יין כדי שיעמוד על רביעית הלוג. ויש טועים בשמועה זו, לומר רובע רביעית, רובע הלוג [כדי שימזגנו] ויעמוד על רביעית לוג, שהוא רביע הקב, וטעות הוא בידם, ורבותינו לא אמרו כן, וראייה לדבר ממסכת נזיר, עשר רביעיות הן חמש סומקאתא, כלומר ביין ובדם, חמש חיורתא שנאמרו בשאר משקין, וחשיב להאי דהוצאת שבת גבי חיווראתא דשאר משקין, ועל כורחך הני כולהו ברביעית הלוג נינהו, דקא חשיב בהדייהו רביעית יין לנזיר, דהוא חצי שיעורא של שמן התודה, כדאמרינן במנחות וחצי לוג שמן לתודה, וילפינן לה במנחות:"
            ],
            [
                "וזו סדר תפילת המנחה.",
                "וכשהגיע עת תפילת המנחה נוטל ידיו ואינו צריך לברך, ואם אין לו מים ליטול ידיו אם יודע שיש מים לפניו עד ד' מילין ימתין עד שיגיע למקום מים ויטול ידיו ויתפלל, אע\"פ שעובר זמן תפילה, אבל יותר מד' מילין יתפלל מיד ואל יבטל מן התפילה, ואע\"פ שלא נטל ידיו מפני שאנוס הוא, ואע\"פ שאמרו אמר רבינא לרבא חזי מר האי [צורבא] מרבנן דאתי ממערבא ואמר כל שאין לו מים ליטול יקנח ידיו [בעפר] בצרור [ובקסמית] ואמר ליה שפיר קאמרת, מי כתיב ארחץ [במים] בנקיון (כפיי) [כתיב] כל מידי דמנקי, ועפר וצרורות נמי מינקו. ותו אמרינן רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, הני מילי לקרית שמע, דבעי למיקרי בעידנא, אבל לתפילה דרחמי הוא כל אימת דבעי מצלי בעי להדורי אמיא, ועד כמה עד ד' מילין, והני מילי לפניו, אבל לאחריו פחות ממיל חוזר, אבל מיל אינו חוזר:"
            ],
            [
                "מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה, פלג המנחה אחת עשרה שעות חסר רביעית, תפילת המנחה עד הערב, ר' יהודה אומר עד פלג המנחה, ושל מוספין מתפלל כל היום. אמר ר' יוחנן נקרא פושע, ולית הילכתא כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת [מוספין, ולית הילכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת] המנחה. והיכא דפשע ולא צלי דמוסף עד זמן דמטא תפילת המנחה, מצלי מרישא דמנחה ובתר כן דמוסף. דתנו רבנן היו לפניו שתי תפילות אחת של מנחה ואחת של מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין, ר' יהודה אומר מתפלל של מוספין, ואחר כך של מנחה, שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת. ואמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין, מאי טעמא כיון דמטא ליה זמן תפילת המנחה כמאן דשכיחין תרוייהו דמי. שכח ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, שכח ולא [התפלל] שחרית, מתפלל במנחה שלשה, של ערבית ושל שחרית ושל מנחה, בתחילה מתפלל תפילת המנחה בעיתה ואח\"כ דמוספין. תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל (בשבת) [בליל שבת] שתים של שבת, (במנחה) [טעה ולא התפלל מנחה] בשבת, מתפלל במוצאי שבת שתים [של חול], ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה, ואם הבדיל בשנייה ולא הבדיל בראשונה, שנייה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו:"
            ],
            [
                "וזה סדר תפילת ערבית.",
                "תפילת הערב אין לה קבע, [מאי אין לה קבע], אי נימא דאזיל ומצלי כולי לילא, ליתני תפילת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע, אינה קבע, כמאן דאמר תפילת ערבית רשות והלכה כדברי האומר רשות, וכי קאמרינן תפלת ערבית רשות או חובה, הני מילי היכא דלא קא בעי לצלויי כלל, אבל אי צלי (אי) קבלה עליה כחובה, ואי טעי בה הדר ומצלי, דאי לא תימא הכי בראש חודש [דקאמרינן] טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית, אין מחזירין אותו, שאין מקדשין את החדש אלא ביום. מאי איריא ראש חדש תיפוק ליה דבימים טובים ובשבתות נמי אין מחזירין אותו, דהא תפילת ערבית רשות היא, אלא שמע מינה כי קאמרי' תפילת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא קא בעי לצלויי [אבל היכא דקבעי לצלויי] שוויה עליו כחובה, ואי טעי בשבת וביום טוב מהדרינן ליה, ועוד קאמרינן אמר ר' זעירי ידעין חברין בבלאי למאן דאמר תפילת ערבית רשות, כיון דהתיר חגורו לא מטריחנן ליה, מכלל דכל כמה דלא התיר חגורו מטריחנן ליה, והכא נמי כיון דמצלי גלי דעתיה (ולא קבע) [דלא קבעי] למיפטר נפשיה, ואי טעי הדר מצלי:"
            ],
            [
                "מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. תנו רבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם. שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אכנס לביתי, ואוכל קימעא [ואשתה קמעא], ואישן קמעא ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל, ונמצא ישן כל הלילה, אלא אדם בא מן השדה, נכנס לבית הכנסת, או לבית המדרש, ואם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קרית שמע, ואחר כך מתפלל, ואוכל פיתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:"
            ],
            [
                "אמר ר' יהושע בן לוי אע\"פ שקרא אדם קרית שמע בבית הכנסת מצוה לקרותה על מיטתו. אמר ר' יוסי מאי קרא רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם [ודומו סלה] (תהלים ד' ה'). אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אינו צריך. אמר ר' אבין אף תלמיד חכם צריך למימר האי קרא (כי) בידך אפקיד רוחי וגו' (שם ל\"א ו'). אמר ר' אלעזר כל הקורא קרית שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו, מאי משמע אמר מר זוטרא ואי תימא רב אשי מרישא דעינינא כתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם (שם קמ\"ט ה') [וכתיב בתריה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (שם ו')]. ואי אישתלי ולא קרי קרית שמע באורתא קרי עד עמודא דיממא. תנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. ואמר [רב יהודה אמר] שמואל הלכה כרבן גמליאל:"
            ],
            [
                "תניא ר' שמעון [בן יוחאי] אומר פעמים שאדם קורא קרית שמע [שתי פעמים] בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר [ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר] ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של לילה ואחת של יום. ואמר ר' חייא בר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחי. ואיכא דמתני לה אהא ר' שמעון בן יוחי אומר משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה, ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בה ידי חובתו, אחת של לילה ואחת של יום, ואע\"ג דקודם הנץ החמה יממא הוא, כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא נפיק ידי חובתו דליליא. אמר רב אחא בר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון [בן יוחאי] שאמר משום ר' עקיבא. אמר ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו:",
                "קרית שמע דערבית, והלל בלילי פסחים [ואכילת פסחים] מצוותן עד שיעלה עמוד השחר:"
            ],
            [
                "ליקוטין.",
                "פעם אחת שכח רבי ולא אכל מצת אפיקומן אחר סעודתו קודם ברכת המזון, ולאחר כך הוזכר, ולא רצה לאכול הימנו, לפי שהיה צריך לברך אחריה ולשתות מכוס של ברכה, ואי איפשר לשתות בין כוס של מזון לכוס של הלל, דאמור רבנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברכת המזון בלא יין, לפי שתיקנו [חכמים] כוס שלישי עליה, ונראה שהיא צריכה כוס, ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל (ו)לא רצה לאכול המצה ולברך ברכת המזון, מפני שהם לא תיקנו אלא ד' כוסות בלבד, אבל כוס חמישי לא התקינו, ומפני כך נמנע מלאכול מצה אחר ברכת המזון, והחזיק הטעם בדבר זה שאין צריך לחזור ולאכול מצה, לפי שסתם מצות שלנו עשויות כתיקון חכמים, ויש בהם שימור לשום מצה, ומצה שאוכל בגמר סעודתו עולה לו לשם מצה, הואיל ונעשה בהם שימור כתיקון חכמים לשם מצה, וכן נהג רבינו מנוחתו כבוד:"
            ],
            [
                "והשלש מצות מברך אחת לברכת המוציא, ואחת לאכילת מצה ולבצוע ולכורכה האחת, וכן אמר לנו ר' יעקב משום אביו הואיל ושלשתן באו לשם מצוה תיעשה מצוה בשלשתן, אבל שאר בני אדם מניחין השלישית שלימה, ולא נכון לעשות כן."
            ],
            [
                "המבשל כמה תבשילין ביום טוב ולא אכל מכולם בתוך הסעודה הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו מתחילה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ואחד אין בכך כלום ולא הוי כמכין מיום טוב לחול:"
            ],
            [
                "במס' עבודה זרה בפרק ראשון תניא משמיה דרב מאיר בשעה שהמלכים מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס:",
                "אמר רב יוסף לא ליצלי איניש במוספין בתלת שעי קמייתא ביומא קמא דרישא דשתא ביחיד, כיון דמפקיד דינא מדחי, פי' כלומר אל יתפלל אדם תפילת המוספין אם יחיד, או בבית או בשדה, ובא לתקן תפילתו, ולשאול צרכיו מאת המקום ביום ראש השנה, שהוא התחלה לכל השנה כולה, והקב\"ה דן את עולמו, את מי לחיים ואת מי למות, וקוצב את פרנסתם, לפיכך אל יכנס זה יחיד באותן שלש שעות, שהן שעת הכעס וגם שעת הדין, ושמא ראה הקב\"ה באחד מבריותיו שום דבר חטא, ונתחייבו כלייה לכעוס עליהם, וזה נכנס באותה שעה שעת הכעס, וימצא גם בו עון, אל יטה אזנו כלפי חסד, הואיל ואינה שעת רצון:",
                "אי הכי אפילו ציבור נמי, משום האי טעמא שאותן שעות אינן של רצון גם הציבור אל יתפללו, ומתרץ [דציבור] נפישי רחמי, כלומר מרובים רחמיהם, כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, ונתקבצו כולם, אין הקב\"ה מאבד את עולמו אפילו בשעת הכעס מניח להם, שנאמר הן אל כביר לא ימאס (איוב ל\"ו ה'), אבל יחיד אין לו סיוע, הואיל ואין עמו אחרים הצריכים רחמים, אי הכי [דיחיד] דצפרא נמי, כלומר אותו יחיד ואין עמו זכות אחרים שהם מרובים, אין השעה מועלת לו בכל תפילה שיש לו להתפלל באותו יום שהוא ראשון לכל השנה, בין תפילת הבקר, בין תפילת המוסף, ומתרץ [לא] כיון דאיכא ציבורא דקא מצלי לא מדחי, שאותן שלש שעות הן זמן תפילת יוצר, ושעה עוברת היא, יש ציבור שמתפללין באותה שעה בשום מקום, אי ליכא הכא, איכא בדוכתא אחריתי, ומתוך שהקב\"ה מניח שעה הכעס לרבים, יניח גם לזה, אבל תפילת המוספין אין לה קבע, יש שמקדימין ויש שמאחרין, ושמא לא יצטרף עם שום ציבור שמתפללים באותה שעה בשום מקום, או ליכא הכא בעולם, לפיכך יאחר עד שיהיה שעת רצון, ואם יזכה גם ביחיד, ויש להבין מיכאן שבשעה שהרבים מתפללים בה מועלת ליחיד אפילו אינו עמהם ביחד, לפיכך צריך כוונה:",
                "סליק סידרא כל יומא:"
            ],
            [],
            [
                "וזה סדר דראש השנה.",
                "דרשו ה' בהמצאו (ישעי' נ\"ה ו'), אילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ועושין בהן תשובה, ומתענין בהן, ומשכימין בכל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים, ומנהג לעמוד במוצאי שבת לפני ראש השנה, וכדמתחיל פותח שליח ציבור בתחילה אשרי יושבי ביתך וגו', ועונים אחריו עד תהילת ה' ידבר פי וגו', ועומד שליח ציבור לפני התיבה ואומר קדיש אם יש שם עשרה, ומתחיל ואומר פסוקים של רחמים, כמו שהן על הסדר, ואחר כך סליחות וידוי, ותפילת של חול, כל עשרת ימי תשובה מראש השנה ועד יום הכפורים אומר בסוף מגן זכרנו וכו', ובסוף מחייה המתים מי כמוך, ואומר במקום האל הקדוש המלך הקדוש, המלך המשפט, ואומר בסוף הודאה זכור רחמיך וכתוב לחיים, ובסוף שים שלום בספר חיים ברכה ושלום, ובשחרית ובמנחה לאחר שמונה עשרה אומר אבינו מלכנו וכו', ואותן ימים אינן כתענית ציבור, לפיכך אין קורין בשני ובחמישי שלהן ויחל כי אם כסדר השבת כמנהג שאר ימות השנה, ובשבת אין אומרים אבינו מלכנו, לא בערבית ולא בשחרית ולא במנחה:"
            ],
            [
                "והמלך המשפט שהוקשה בה, שהיה לנו לומר מלך המשפט, גם אני הקשיתי בה שנים רבות, ונראה לי שהגרסנים לפי מרוצתם שגורים להרגיל בגירסתן המלך המשפט וגם המלך הקדוש, אך שלא לשנות את מנהג הראשונים יש לנו לסמוך על כמה מקראות שדיברו בלשון הזה, בספר יהושע, ויהי בנסוע העם מאהליהם וגו' נושאי (ארון ברית), [הארן הברית] (יהושע ג' י\"ד) ואין לנו לומר שהארון עצמו ברית, אלא הלוחות שבו ברית, כמו שקראוהו בכמה מקומות ארון ברית, ארון העדות, ובספר מלכים ויקצץ (אחר) [המלך אחז] את המסגרות (ו)המכונות (מ\"ב ט\"ז י\"ז) ית גדנפי בסיסי אל. ובספר ירמיה וכל [ה]עמק הפגרים והדשן (ירמי' ל\"א ל\"ט) כמו עמק [ה]פגרים, ואת [ה]מזבח הנחושת אשר לפני ה' (מ\"ב ט\"ז י\"ד) (ויתן) [ואתן], את [ה]ספר המקנה (ירמי' ל\"ב י\"ב) יתן חביבי (לנו) [לבו] וימצא הרבה לעזרה. שלמה בר יצחק:"
            ],
            [
                "קידוש היום של ראש השנה כן הוא, בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, ושהחיינו, ואם חל להיות בשבת אומר שלש מקראות של ויכולו תחילה, ומברך בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, ומוסיף בו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום המנוח הזה, ואת יום הזכרון הזה, זכרון תרועה באהבה מקרא קודש וכו', וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. למוצאי שבת מברך יקנה\"ז, ובתפילה במקום ותתן לנו אומר ותודיעינו משפטי צדקיך וכו', ושל שאר [מועדים] הוא מספר והולך בסדר קדושות, כדאמרינן בעלמא סדר הבדלות הוא מונה:"
            ],
            [
                "וסדר ברכות של ראש השנה כך הוא.",
                "שליח צבור [אומר] אבות וגבורות וקדושות השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים:"
            ],
            [
                "ומניין שאומרין מלכיות וזכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם בחצוצרות וגו' (במדבר י' י') שאין ת\"ל אני ה' אלהיכם (שם שם), ומה ת\"ל אני ה' אלהיכם, זה בנה אב, כל מקום שנאמרו מלכיות יהא אזכרת השם עמהם. ר' נתן אומר ותקעתם בחצוצרות, אילו שופרות, והיו לזכרון, אילו זכרונות, אני ה' אלהיכם אילו מלכיות, ואם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו תחילה ואח\"כ בקש ממנו שיזכור לך, ובמה בשופר של חירות שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו וגו' (ישעי' כ\"ז י\"ג):"
            ],
            [
                "ואין פוחתין מעשרה מלכיות, ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות, הני עשרה מלכיות כנגד מי כנגד עשרה הילולין שאמר דוד בספר תילים, הילולין (עשרה) [טובא] הוו, [הללויה] הללו אל בקדשו וגומ' (תהלים ק\"נ א') וכתיב הללוהו בתקע שופר. (שם שם ג') ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם בראש השנה."
            ],
            [
                "מתחיל בתורה ומסיים בנביא. ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא, והתניא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה הרי זה משובח, אימא משלים, והא אם השלים קתני, הכי קאמר (משלים) מתחיל בתורה ומשלים בנביא, ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא, תניא נמי הכי ר' אליעזר בר' יוסי אומר וותיקין היו משלימין בתורה, וכן הלכה כוותיקין וכר' יוסי:"
            ],
            [
                "ומתחיל שלש מקראות מן התורה תחילה, ואומר ככתוב בתורתך, ושלש מן הנביאים באחרונה, ואומר ככתוב על יד נביאך, ושלש מן הכתובים באמצע, ואומר ככתוב בדברי קדשך, ומשלים מקרא העשירי בשל תורה, ואומר ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל:"
            ],
            [
                "תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים הרי אילו מוציאים, וטומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אף עצמו אינו מוציא. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ואת שאינו מינו, ונשים פטורות מתקיעת שופר, דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא [וכל מצות עשה שהזמן גרמא] נשים פטורות. אין מעכבין את (הנשים ואת) התינוקות מלתקוע בשופר ביום טוב ומתעסקין עד שילמדו, אמר ר' אלעזר ואפילו בשבת, [תנ\"ה ומתעסקין בתינוקת עד שילמדו ואפילו בשבת] ואם הגיע לחינוך מצות אסור:"
            ],
            [
                "המתעסק ללמוד לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא, תנא דבי (ר') שמואל כל (מלאכה) [מלאכת עבודה] לא תעשו (במדבר כ\"ט א') יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינו מלאכה:"
            ],
            [
                "אמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילה מריעין לה בסופה, מאי טעמא דלא איערבב שטן, דלאו דאיקלע ראש השנה בשבתא, אלא (דאיקלע) [דאתילד] אונסא. וכל היכא דאיקלע ראש השנה בשבתא לא תקעינן, דאמר (רבא) [רבה] הכל חייבין בתקיעת שופר [ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר] גזירה [שמא] יטלנו בידו וילך אצל הבקי, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב ודמגילה."
            ],
            [
                "אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב\"ה תקעו בשופר לפני בשל איל, כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם לפני:"
            ],
            [
                "כל השופרות כשירין, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. א\"ר יוסי לא כל השופרות נקראו קרן והכתיב והיה במשוך בקרן היובל כשמעכם [את] קול השופר וגו' (יהושע ו' ה'). ורבנן אמרו [כל השופרות] איקרו שופר ואיקרו קרן, דפרה קרן איקרו, שופר לא איקרו, שנאמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו (דברים ל\"ג י\"ז) ועוד דאין קטיגור נעשה סניגור, מעשה עגל, וכן כהן גדול לא נכנס לפניי ולפנים בבגדי זהב, משום זהב העגל, מאי משמע דהאי יובל לישנא דדיכרא הוא, אמר ר' עקיבא שכן בערביא קורין לדיכרא יובלא:"
            ],
            [
                "שופר שנסדק ודבקו פסול, דיבק שברי שופרות פסול, פי' דיבקו בדבק שקורין גלו\"ד, פסול דהוה ליה כשתי שופרות. תנו רבנן ארוך וקצרו כשר, גרדו והעמידו על גלדו כשר, ציפהו זהב במקום הנחת פה [פסול, שלא במקום הנחת פה] כשר, ציפהו זהב מבפנים פסול, ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע, אם קול הפנימי שמע יצא, אם קול החיצון שמע לא יצא, פי' דאיכא חציצה, פנימי מפסקת התקיעה לחצאין. הפכו ותקע בו לא יצא. אמר רב פפי לא תימא דהפכיה כי כיתונא, פי' כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב מאי טעמא [כדרב מתנא] דאמר רב מתנא אמר קרא והעברת שופר תרועה (ויקרא כ\"ה ט'), דרך העברתו בעינן, פי' בבהמה מחיים בעינן. דיבק שיברי [שופרות] פסול, הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, ר' נתן אומר במינו כשר, פי' אם אינו מעכב את התקיעה, שלא במינו פסול, אמר ר' יוחנן הא דאמרת במינו כשר, לא שנו אלא שנשתייר רובו [אבל לא נשתייר רובו] פסול מכלל דשלא במינו אעפ\"י שנשתייר רובו פסול. איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול, א\"ר יוחנן לא שנו אלא שלא נשתייר רובו, אבל נשתייר רובו כשר, מכלל דבמינו אעפ\"י שלא נשתייר רובו כשר, הילכך ניקב במשהו וסתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה [פסול וכי קאמרינן אם אינו מעכב את התקיעה] כשר דווקא במשהו, אבל טפי אעפ\"י שנשתייר רובו פסול, דעבדינן כתרי לישני דר' נתן לחומרא, במינו כשר והוא דנשתייר רובו, שלא במינו פסול, ואעפ\"י שנשתייר רובו:"
            ],
            [
                "נסדק לאורכו פסול, לרוחבו אם נשתייר [בו] שיעור תקיעה כשר, אם לאו פסול, וכמה שיעור תקיעה רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, פי' נסדק כולו וכן נסדק לרחבו רוחב הקיפו אם נשתייר בו [מן] מקום סדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאישתקל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו. קולו דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשירין לשופר, פי' צרור כמו צרור של מנחות לשון יבש דורש בלע\"ז:"
            ],
            [
                "שלחו ליה לאבוה דשמואל קרחו ותקע בו יצא, פשיטא כולהו נמי מיקרח קרחו להו, אמר רב אשי שקרחו בזכרותו, מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ\"ל, פי' קרחו נקבו, וקס\"ד הנחת פה קאמר שקרחו בזכרותו כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו ונקב את הזכרות:"
            ],
            [
                "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם, אם קול השופר נשמע יצא, ואם קול הברה נשמע לא יצא, אמר רב הונא לא שנו אלא (לעומדין לאותן העומדין לבור) [לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדין בבור] יצאו, פי' [לפי] שהן שומעין קול השופר לעולם:"
            ],
            [
                "אמר רבא שמע מקצת תקיעה (יצא) [בבור], ומקצת תקיעה חוץ לבור יצא, פי' היה עומד (בבור) [בשפת הבור] וחבירו תוקע בבור ויצא לחוץ בחצי תקיעה יצא, בסוף תקיעה לא יצא, ואשמועינן דבמקצת תקיעה נמי יצא:",
                "שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר [ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר] לא יצא, הכא לאו זמן חיובא הוא, לאותן שעומדין בבור קודם עמוד השחר לאו זימנא הוא כדאמרינן במסכת מגילה כל היום כשר לתקיעת שופר ויליף טעמא מיום תרועה יהיה לכם (במדבר כ\"ט א'), יום ולא לילה:",
                "אמר רבא מצות לא ליהנות ניתנו, פי' לא ניתנו לישראל להיות קייומם להם הנייה אלא לעול על צוואריהם ניתנו:"
            ],
            [
                "אמר רבא בשופר של ע\"ז [לא יתקע] ששימשו בו לע\"ז ונאסר בהנאה, כדתניא במסכת ע\"ז אבד תאבדון את כל המקומות (דברים י\"ב ב') (בכל) [בכלים] שנשתמשו לע\"ז הכתוב מדבר, ואם תקע יצא, דמצות לאו ליהנות ניתנו:"
            ],
            [
                "אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע בשופר שלו, והמודר הנאה משופר אסור:"
            ],
            [
                "שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, פי' לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעת שופר, ואין [מפקחין] עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, פי' אין חותכין אותו אם [בא] לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות, כלי שאין דרך לחתוך בו שופרות כגון מגלא, שרפ\"א בלע\"ז דתיקון כלאחר יד הוא, ואין בו אלא משום שבות, ולא בדבר שהוא משום לא תעשה, סכינא דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה, מאי טעמא יום טוב עשה ולא תעשה הוא, דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו, (במדבר כ\"ח י\"ח) וכתיב שבתון, ותקיעת שופר עשה הוא, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן, ולא אמרינן הא קא מתקן כלי:"
            ],
            [
                "תקיעות וברכות (דעלמא) אין מעכבות זו את זו, פי' תקיעות וברכות דעלמא כגון תעניות אין מעכבות זו את זו אם בירך ולא תקע, תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות זו את זו, מאי טעמא אמר רבא אמר הקב\"ה לישראל אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, [מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות] כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר, ושופרות, שתעלה תפילתכם בתרועה לפניי, תוספתא:"
            ],
            [
                "סדר תקיעות שלש [של] שלש שלש, שיעור תקיעות כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות, פי' סדר תקיעות שלש, אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות, [שלש] של שלש [שלש], תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. שיעור תקיעה וכו', והכי קאמר שיעור שלש התקיעות כשלש התרועות, שיעור התקיעה כשיעור התרועה, כשלש יבבות, כשלש קולות (בעלת) [בעלמא] כל שהוא, ולאו היינו שברים, דשברים ארוכים מיבבות:",
                "תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, פי' תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה, ומשך בשנייה תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים, שהיה צריך לעשות זו אחר זו פשוטה שלאחריה דמלכיות, ופשוטה שלפניה דזכרונות, אין בידו אלא אחת, דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן."
            ],
            [
                "תנו רבנן מניין שבשופר, ת\"ל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים (ויקרא כ\"ה ט'), אין לי אלא ביובל, בראש השנה מניין, ת\"ל בחדש השביעי, פי' דהא כתיב לן בכמה דוכתי דיום הכפורים בחדש השביעי הוא, והכא יום הכפורים כתיב, ומה ת\"ל בחדש השביעי, שיהיו כל התרועות של חדש השביעי שוות, ומניין שפשוטה [לפניה], ת\"ל והעברת שופר תרועה (ויקרא כ\"ה ט'), פי' והעברת פשוטה משמע העברת קול אחד, דהעברת ביד לא מצית אמרת דיליף העברה העברה ממשה, כתיב הכא והעברת שופר תרועה, וכתיב התם ויעבירו קול במחנה לאמר (שמות ל\"ו ו'), מה להלן בקול, אף הכא נמי בקול, ומניין שפשוטה לאחריה, ת\"ל תעבירו (שם שם), פי' ביום הכפורים תעבירו, הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבה בינתים, אין לי אלא ביובל בראש השנה מניין ת\"ל בחדש השביעי, (שם שם) שיהיו כל תרועות של חדש שביעי שוות, ומניין (שלש על שלש) [לשלש של שלש שלש], פי' מניין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימנין, למלכיות חדא, לזכרונות חדא, לשופרות חדא, ת\"ל והעברת שופר תרועה (ויקרא כ\"ה ט'). שבתון זכרון תרועה (שם כ\"ג כ\"ד), יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ\"ט א'), פי' תרועה תרועה [תרועה] תלתא זימני לכל אחת פשוטה לפניה ולאחריה, ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה פי' לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה [והאחת] ביובל, [מנין] ליתן את האמורה (ביובל) בראש השנה [ביובל וליתן האמורה ביובל בר\"ה שיהו] כאן וכאן שלש ת\"ל שביעי שביעי לגזירה שוה, פי' נאמר בראש השנה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי, הא כיצד שלש שהן תשע, שיעור תקיעה כתרועה, שיעור תרועה כשלשה שברים:"
            ],
            [
                "התקין ר' אבהו בקיסרי, תקיעה, שלשה שברים, תרועה ותקיעה, שנייה [תקיעה שלשה שברים ותקיעה, שלישית] תקיעה תרועה תקיעה, ולא ידעינן תרועה מאי ניהו, אלא מדמתרגמינן תרועה יבבא, גמרינן מאימיה דסיסרא, דכתיב בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב (שופטים ה' כ\"ח), ועדיין לא ידעינן אי גנוחי גנח, אי ילולי יליל, הילכך עבדינן הא והא, שברים ותרועה, גנוחי גנח, פי' כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהון, ילולי יליל, כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה, הילכך עבדינן הא והא שברים ותרועה דרחמנא כי אמ' תרועה באמצע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, הילכך יבבא קמא עבדינן תקיעה, ושלשה שברים דילמא גנוחי גנח הוא, ועבדינן תרועה, דילמא ילולי יליל, והדר עבדינן תקיעה [לפשוטה לאחריה והדר עבדינן קש\"ק קר\"ק] בתרייהן. ומספקא לן תוב דילמא גנוחי גנח הוא, ולית ביה ילולי, ואין לנו לעשות תרועה כלל וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, פי' לפשוטה לאחריה, הילכך עבדינן בבא תניינא תקיעה שלשה שברים ותקיעה ומספקא לן תוב דלמא ילולי יליל הוא, ולית ביה גנוחי, ואין לנו לעשות שברים, וקא מפסקי שברים בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה, הילכך עבדינן בבבא תליתאה תקיעה תרועה ותקיעה ואכתי יש לומר אם כן תקיעה שלשה שברים תרועה ותקיעה למה לי, משום דילמא גנח [ויליל הילכך עבדינן תרווייהו אי הכי] נעביד נמי איפכא, דילמא ילולי וגנח, ונעביד תקיעה ותרועה ושלשה שברים ותקיעה, הכי ליכא למימר דמסתמא דאינשי כי מיתילדא ביה מילתא ברישא גנוחי גנח, פי' גניחות (הרבה) [ארוכות] קונפלייץ בלע\"ז, והדר מיילל פי' רצייך בלע\"ז, הילכך עבדינן תלתא בבי ותו לא, וכל כך למה כדי לערבב את השטן:"
            ],
            [
                "מי שבירך ואח\"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים, פי' מי שבירך התפלל תפלת המוספין ובירך תשעה ברכות, תוקע ומריע ותוקע, בשביל מלכיות, וכן בשביל זכרונות, וכן בשביל שופרות, טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו:"
            ],
            [
                "רב פפא בר שמואל הוה מצלי ביחיד, אמר ליה לשמעיה כי נחירנא לך תקע לי, פי' נחירה נוחר בגרונו לסימן שסיימתי הברכה תקע לי, אמר ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר, פי' לא אמרו שיהא תוקע בכל ברכה אלא בחבורת ציבור, אבל יחיד מברך על כולו ואחר כך תוקע ט' תקיעות. תניא נמי הכי, כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושומען על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו, ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, (והא) [לא] צריכא דאע\"ג דהא ודאי והא ספק, פי' ודאי הוא שאם ילך למקום שמברכין ימצא שם עשרה ויתפלל שליח ציבור ויוציאם ידי חובתן, ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו והלכו לביתם:"
            ],
            [
                "אמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, מתשעה בני אדם יצא ואפילו בזה אחר זה, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו, והני מילי דשמע לה מן מאן דבר חיובא הוא, אבל ודאי שמע להו מאשה חרש שוטה וקטן דלאו בני חייובא נינהו, לא נפיק, דתנן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא (ידי חובה לאחרים) [את הרבים ידי חובתן], והיכא דשמע ממאן דנפק יצא דתניא אמר אהבה בריה דר' זירא כל הברכות אעפ\"י שיצא מוציא חוץ מברכת פירות וברכת המזון, שאם לא יצא מוציא, יצא אינו מוציא:"
            ],
            [
                "תנו רבנן רועה שהרביץ צאנו אחר בית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא, אעפ\"י שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו, וזה לא כיון לבו, את שכיון לבו יצא, ואת שלא כיון לבו לא יצא, אין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י' י\"ז), ואומר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כ\"ג כ\"ו). תניא נמי הכי היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, או קול מגילה, אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא, אעפ\"י שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו:"
            ],
            [
                "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע [נתכוון משמיע] ולא נתכוון שומע לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע:",
                "כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד חייב, רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא רבים ידי חובתן, תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו אמר להם [לדבריכם] ולמה שליח צבור יורד, אמרו לו א\"כ כדי להוציא את שאינו בקי, [אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי] כך מוציא את הבקי. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מודים חכמים לרבן גמליאל:",
                "כי אתא רבין אמר רב יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות בלבד משום דאניס:"
            ],
            [
                "והילכתא אומרים זמן בראש השנה וביום הכפורים וזמן אומרו אפילו בשוק, בראש השנה דאיכא קידושא אומר לה על כסא דקידושא, ביומא דכפורים דלא איפשר למימר על כסא אומר שליח ציבור בציבורא:"
            ],
            [
                "ומאי טעמא לא אמרינן הלל בראש השנה וביום הכפורים, אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבונו של עולם מפני מה אין אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם איפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה:",
                "עד כאן מהלכות גדולות:"
            ],
            [
                "ולומר זמן ביום טוב שיני של ראש השנה, נוהגין אנו במקומינו ובכל המקומות שעברתי בהן, ואין חלוק בין שני ימים טובים של ראש השנה לשני ימים טובים של גליות, אלא לעיניין ביצה ומחובר לאסור את זה בזה, וטעמא משום דאף בזמן בית המקדש פעמים שהיו עושין שניהן יום טוב ארוך, ואעפ\"י שלא היה שום ספק דהא יום שיני היה עיקר יום טוב היו גומרין יום ראשון בקדושה, שלא יזלזלו בה לשנה הבאה, ואההוא מנהגא סמכינן, ולא משוינן לאיסורן תורת ספק, אבל לעיניין זמן מה נפשך, אי ספיקא נינהו אמרינן זמן, ואי אמנהגא דבית דין סמכינן שהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש אומרין זמן, דהא מיום שיני היו מונין המועדים והוא עיקר ראש השנה וצריך לומר זמן ביום שיני וכן הלכה. שלמה בר יצחק:",
                "ורבותינו חולקין עליו מטעמים שמעתי מפי מורי בשני ימים טובים של גליות שהם משום ספק ושתי קדושות הן אומרים זמן בשניהם, שמא יום ראשון חול והשיני קודש, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, שהן קדושה אחת, כחד יומא אריכא דמי, ולא אמרינן זמן אלא ביום ראשון:"
            ],
            [
                "בתשובת ר' יוסף טוב עלם הגדול זצ\"ל מצאתי, שני ימים טובים של ראש השנה לאו דאורייתא נינהו, ואפילו הכי קדושה אחת נינהו, ומאי טעמא כיון דקבעום סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית שמהם תורה יוצאה לכל וקבעום קודם חורבן הבית לעצמם ולכל ישראל, הרי הן ככתובין בתורה, ונעשת קדושה אחת, והתורה אמרה לא תסור מכל הדברים וגו' (דברים כ\"ח י\"ד), ומנלן דקבעום קודם חורבן הבית, דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום כולו, פעם אחת וכו', ואם נפשך לומר הלא סנהדרין גדולים תיקנו להם שני ימים טובים של גליות, ואפילו הכי שתי קדושות הן, אותם שלא הוקבעו אלא לגולה, ומשום ספיקא [דקביעותא] דירחא, ומקרא מעיר וצווח הרימו מכשול מדרך עמי (ישעי' נ\"ז י\"ד), ובני גולה טפלין הם לארץ ישראל, ונעשת כמו שלא פשט איסורן ברוב הקהל, אבל שני ימים טובים של ראש השנה דבפני הבית [נתקנו], ופשט איסורן בכל ישראל, נעשה הדבר כמי שניתנו מהר סיני, וקדושה אחת (ושתים) [להן שהן] לא קבעום משום ספיקא, דהא אינהו בקיאי בקביעא דירחא:"
            ],
            [
                "וגם את תשובה זו השיב ר' יוסף טוב עלם זצ\"ל. בראש השנה מקום שיש שליח ציבור מתפלל יחיד תשע, ועלינו לשבח, וסדר תקיעות מפי שליח ציבור, ויוצא ידי חובתו, שכן שנינו כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, ואע\"פ שרבן גמליאל יחיד, הלכה כמותו, דאמר רב הונא אמר ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל, אבל במקום שאין שליח ציבור חייב לומר עלינו לשבח בתוך התפילה, שאפילו רבן גמליאל לא פטר אלא לעומדין בבית הכנסת ושומעין מפי שליח ציבור, ולאנוסים שאינן יכולין לבא לבית הכנסת מפני האונס, אבל שאר העם לא פטר, דאמר רב אחא אמר ר' שמעון חסידא פוטר היה רבן גמליאל עם שבשדות, לא מיבעיא הני דקיימי, ומקשינן תו מעם שאחורי (הבתים) [כהנים] שאינן בכלל הברכה, ומתרצינן אלא כי אתא רב אחא א\"ר שמעון חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא לאותן העומדין שבבית הכנסת ועם שבשדות [משום] דאניסי, אבל יחיד במקום שאין שליח ציבור חייב, והני (דפטר) [דעיר] נמי שאין באין בבית הכנסת, אעפ\"י שיש שליח ציבור חייבין, דלא פטר רבן גמליאל עם שבשדות אלא משום האונס. וכשהן מברכין תשע הברכות היכא דליכא חבר עיר, יחיד אינו תוקע על סדר הברכות אלא לאחר תפילתו תוקע קשר\"ק קש\"ק קר\"ק בזה אחר זה, דתנן מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים, ואמרינן טעמא שלא היה לו שופר מעיקרא, אבל היה לו שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו, ואמרינן תו רב פפא בר שמואל קם לצלויי אמר ליה לשמעיה חזי כי נחירנא לך תקע לי, אמר ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר, תני נמי הכי כשהוא שומע שומען על הסדר ועל סדר ברכות במה דברים אמורים בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות, ש\"מ היכא דליכא חבר עיר יחיד תוקע אותן אחר תפילה. וכן הלכה:",
                "וכשם שאין אומרים סדר עבודה ביום הכפורים אלא במוסף, כך אין אומרים סדר תקיעות של ראש השנה אלא במוסף בלבד, ומאן דצלי ביחיד באלו הימים שהיחיד גומר בהן את [ה]הלל, חייב [לברך] לגמור את ההלל ולקרותו כולו, ולחתום אחריו, ובשאר ימים שאין גומרין [בהן את ההלל], כשם שאין פותחין [כך] אין חותמין. וכן מנהג בשתי ישיבות:",
                "ומה שחקקתם לפנינו, מצינו בהלכות קטועות לא יחיד יחיד ממש, אלא אפילו ציבור נקראו יחידים, לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בבעל פה, ולא תעשו כך, שאין מנהג אלא כמו שפירשנו לכם, ואל תטעו באותן הלכות קטועות כך, כי טעות הוא. יוסף טוב עלם ב\"ר שמואל:"
            ],
            [
                "וכבר נחלקו גדולי הדור על מוספי ראש השנה, כגון ר' יצחק הלוי יש שמזקיקין לפרש מקראות של כל מוספי היום במפני חטאינו כאמור, ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו', ובחדש השביעי באחד לחדש וגו', שהרי אמר ואת מוספי יום הזכרון נעשה ונקריב לפניך, ובאותו המשמע היה ראש חדש כשמועה [ה]שנויה בעירובין שאומר זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן, ואומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזכרון הזה, ומוסב אשניהם, שכן אי איפשר לראש השנה בלא ראש חדש, (ואם) [ויום] ראש חדש זה קרוי זכרון, כדכתיב (ו)בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ\"ג כ\"ד), מה שאין כן בשאר [שתי] קדושות לפי שיש שבת בלא פסח ופסח בלא שבת, לפיכך אין בהזכרת אחד מהן משמע הזכרת חבירו, וצריך לנקוב בו בהדיא את יום המנוח הזה, ואת יום חג המצות הזה, (והכי) [והני] נמי דפטר בזכרון אחד לשניהם, מיהו כשבא לפרש מניין המוספין בראש השנה אם אינו אומר ובראשי חדשיכם, מונה מחצה ודולג מחצה, ונראה כממעט במוספין. [וכן אומרים] כל גאוני לותיר:",
                "ויש שהן מוחין לומר ובראשי חדשיכם בראש השנה דילמא נפיק [מיניה] חורבא, וליהוו מדמי ומשוויי ליה להאי ראש חדש כשאר ראשי חדשים דכולה שתא למנות את המועדות מיום שיני כדרך כל השנה שאנו מחשבין ומתקנין את המועדים מיום אחרון של ראש חדש, ועבדי ליה לראש השנה כשתי קדושות, ואומרים הם אין לנו לסמוך אלא אמסקנא דשמעתא זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן, ונשתלחו הדברים לרבינו נ\"ע, ובא והכריע כדברי האומר צריך להזכיר פסוקים של כל מוסף ומוסף ולא להקפיד שמא יאמרו אלול מעובר הוא, ויקחו מיניינם מיום שיני. והי לך תשובתו:",
                "אשר הזקיקני לתת לב על סדר מקראות מוספי יום הזכרון, אשר הנהיג רבינו לפני פטירתו להזכיר ובראשי חדשיכם, ולאחר פטירתו חלוקין על דבריו, להחזיר הדבר ליושנו, ואומרין שיש חילול ואיסור בדבר, שהשומע הזכרת ראש חדש ביום שיני יהיה סבור שאלול מעובר, ובא לקלקל את המועדות, ועוד ראיה לדבריהם מאשר פסקו רבותינו זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן, ולא שמענו את דברי החולקין, ולא להכריע באתי, כי איני כדאי ליעשות סעד לדברי הארי שן סלע וגבעות עולם, אך מעבור על משלחתו אשר הזקיקנו להודיעו מה קבלתי מרבינו יעקב זצ\"ל באותה שמועה אני משיבו כששמשתי לפניו לא שמעתי מפי קדוש באותה שמועה בסדר המקראות כלום ומהו להזכיר בראש השנה של ראש חדש, פירש לתלמידיו כגון ותתן לנו ה' אלהינו את יום הזכרון הזה ואת יום ראש חדש הזה, וכן ביעלה ויבא במוסף את מוספי יום הזכרון הזה ואת יום ראש החדש הזה נעשה ונקריב, וכן בחתימה, מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים, אבל בסדר המקראות הוא לא הזכיר, ואני לא שאלתי, כי לא ראיתי נוהגין במקומינו בשום יום טוב הזכרת מקראות של מוספין, לפי שאין שגורין בפה חוץ ממוספי שבת וראש חדש שהן תדורין ושגורין בפה, ומסיימין מפי כבודך, כדרב חננאל ורב. ומשבאתי משם ושמעתי מפי צדיק ר' מאיר בר יצחק שמסדרן, הנהגתי אני במקומי. ועתה שמעתי שהנהיג רבינו יצחק הלוי להזכיר את מוסף ראש חדש במקראותיו, ורואה אני את דבריו, ולא כחולק על רבינו יעקב שלא הנהיג כן, כי ידעתי [מידתו] בחר לו בגדולה מכולם, והנהיג עצמו כאסקופה הנדרסת, ושם עצמו שירי שיריים, ולא מלאו לבו לעטרת הראויה לו, לחדש דבר בדורו, ואם רבינו יצחק הלוי שם דברים על לבו, ופיזר בשעת המכנסין אומר אני מקום הניחו לו אבותיו [להתגדר בו], ועל שניהם אני קורא, ועמך כלם צדיקים, ואת אשר עם לבבי אני משיב, כי דבריו נכוחים למבין, ואם באנו לפרוש מהם כפורש מן החיים, ומן הטעם הזה ראו רבותינו לחלק שתי קדושות הללו משאר כל שתי קדושות שחלו ביום אחד, שהוזקקנו בשאר שתי קדושות להזכיר את שתיהן בפתיחה ובחתימה, ובזה אומר' זכרון אחד, אלא שבזה יש לומר שמשמע האחד עולה לו לכאן ולכאן, מה שאין (כאן) [כן] בשאר שתי קדושות לפי שיש שבת בלא פסח, ופסח בלא שבת, לפיכך אין במשמע הזכרת אחד מהן הזכרת חבירו, אבל יום הזכרון אינו אלא בראש חדש השביעי, ויום ראש חדש זה קרוי זכרון, כדכתיב באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ\"ג כ\"ד) לפיכך כשמזכירין יום הזכרון הרי ראש חדש במשמע, וזהו פירוש עולה לכאן ולכאן, מלשון התלמוד אנו למידין:",
                "וכשנשאלה השאילה בבית המדרש ופרשו שני צידי טעמיה לדרך זו וזו לדרך זו כדרך כל השאילות שבתלמוד, ולא תלו טעם שלא להזכיר בחששא איסור וחורבה, אלא בשלא לצורך תלאוהו, דהכי אמרינן כיון דחלוקין במוספין מדכרינן, או דילמא אומר זכרון אחד ועולה לו לכאן ולכאן, כלומר סגי בהכי, ולא קאמר או דילמא חיישינן לחורבה פלונית, ואילו היה בידו לתלות הטעם בחשש איסור, לא היה תולהו ברשות, הואיל וטעם דהזכרה עולה לו לכאן ולכאן הא תינח היכא דאיכא למימר עולה לו לכאן ולכאן, כגון בפתיחה ובחתימה, שהוא אומר את יום הזכרון הזה, שהרי ראש חדש במשמע, אבל כשבא לפרש את מיניין מוספין ומונה ומשייר, נראה כממעט את המוספין שהרי אומר את מוספי יום הזכרון נעשה ונקריב לפניך, ובאותו משמע הזה ראש חדש ומנה מחצה ודילג מחצה, טוב לו לישתוק משתיהם ולסיים מפי כבודך ואם בא להזכיר יזכיר את שניהם, ואומר אני שכך נהגו הראשונים, [להזכיר את שניהם] ודורות האחרונים קבעו המקראות במוספין ושגו במשמע זכרון אחד, ולא קבעו בו אלא מקראות של ראש השנה בלבד:",
                "שלמה בר יצחק."
            ],
            [
                "והבא לומר אחרי [ש]שעירי המוספין באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מאן נימא לן [ש]שעיר(י) ראש חדש היה קרב היום, הרי יש לסמוך על של ראש השנה, אין הדין עמו, ראויין שעירין ליקרב היום, על טומאה שאירע לה בין זה לזה, כמו ששנינו בזבחים, ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל שעה על טומאה שאורעה בין זה לזה, אלא שחיסר הכתוב, ועוד בשעיר ראש חדש אמר הקב\"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, ובפרק החליל פרכינן גבי ארבעים ושמונה תקיעות, וליתני ראש השנה שחל להיות בשבת, דאיכא תלתא מוספי, מוסף דשבת, מוסף דראש השנה, מוסף דראש חדש, שמע מינה כולן קריבין ואין אחד מהן משוייר ומלבד עולת החדש דכתיב במוסף דראש השנה, לא למעט חטאת החדש אתא, אלא דאורחא דקרא הוא להזכיר את המרובה:",
                "כך נזרקה מפי רבי:"
            ],
            [
                "פעמים שהיה רבי מסיים מפי כבודך בלא שום פסוקים, לאפוקי נפשיה מפלוגתא ממוראי של יום, והיה פוטר את עצמו כדרב חננאל, ולא לשנות את המנהג:"
            ],
            [
                "בלותיר רובם היו אומרים והשיאנו בראש השנה וביום הכפורים, ורבינו יצחק בר' יהודה בשם רבו ר' אליעזר אמרו כל ימיו, וכך היו נוהגין במגנצא, ור' משולם בר' משה שאל את פי אריות יושבי ירושלים, והשיבו לומר והשיאנו, ומביאין ראייה לדבריהם ממסכת ברכות ירושלמי פרק הרואה. והגאון ר' יצחק הלוי ביטלו בוורמשא, מפני שאינו יכול לומר את ברכת מועדיך, דברכת מועדים לא כתיב אלא בשלש רגלים בלבד, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך וראש השנה לאו מן הזמנים, דהא לא חתמינן מקדש ישראל והזמנים:"
            ],
            [
                "מיושבים לפני רבי, ובכן תן פחדך, ובכן הוא שם שהאותיות שלו עולות למניין אני והו, [או למנין] אנא ה', ובכן תן כבוד, אני והו מפורש בספר יצירה:"
            ],
            [
                "ודברך מלכנו אמת וקיים לעד שטבעו חכמים בראש השנה, סמכו על מה ששנינו בפסיקתא בפרשת בחדש השביעי באחד לחדש, כך פתח ר' תנחומא לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך וגו' (תהלים קי\"ט פ\"ט) מהו לעולם ה' דברך נצב, אלא אמר דוד לפני הקב\"ה, רבונו של עולם אין אתה בא עלינו בדין, אלא במידת רחמים, אילולי כך לא היינו יכולין לעמוד אפילו שעה אחת, לעולם [אלהים] אינו אומר כאן, אלא ה', במה אתה דנינו, באותה המידה של רחמים בה', שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון (שמות ל\"ד ו'), ולא לנו בלבד, אלא אף לאדם הראשון יציר כפך, אילולי (ששיפעת) [ששיתפתה] מידת רחמיך בשעת שדנת אותו, לא היה עומד אפילו שעה אחת, וכן התקנת עמו כשם שדנת אותו ברחמים חיבבת אותו, כך אתה עתיד לדון את בניו לזכותם, כיצד אמר ר' חנינא כשביקש הקב\"ה לבראות וכו', עד לפיכך אמר דוד רבון העולמים אילולי שדנת את אדם הראשון ברחמים, כך התקנת עמו שאתה דן ברחמים, כך אתה דן את הדורות אחריו, זהו לעולם ה' דברך נצב לדור ודור אמונתך, מה כתיב אחריו למשפטיך עמדו היום, מכאן אתה למד שכל שלש תיבות האלה בהגדה, ודברך [הוא] במקרא לעולם דברך, אמת (תהלים קי\"ט פ\"ט) הוא אמונתך (שם שם) שבמקרא, וקיים הוא נצב, וכך אנו מודים לפני הקב\"ה רבונו של עולם דבר זה ברור לנו שתתנהג עמנו במדת רחמים כדברך שהבטחתה לאדם הראשון, שתדין דורות הבאין ברחמים אמת הוא, ולעולמי עד קיים יהי', ותביט לרחמינו ולצדקינו במשפט:"
            ],
            [
                "אבינו מלכינו רגילין ובאין לאומרו מימי ר' עקיבא, כמו ששנינו במסכת תענית פעם אחת גזרו תענית ולא נענו ירד ר' עקיבא לפני התיבה ואמר אבינו מלכינו חטאנו לפניך, אבינו מלכינו עשה עמנו למען שמך, וירדו גשמים, וכשראו שנענה בתפילה זו הוסיפו עליה מדי יום ביום וקבעום לימי התשובה:"
            ],
            [
                "היום הרת עולם לשון המקרא ורחמה הרת עולם (ירמי' כ' י\"ז), הרחם יהיה הריון לעולם אשה שהריונה שוהה בגופה עולמים והיום הזה היה הריונו של עולם, היום הרת הארץ וכל תולדותיה, שהרי בתשרי נברא העולם, כדגרסינן בראש השנה כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך כמאן כר' אליעזר [דאמר בתשרי נברא העולם], עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו קדוש, לא כל הימנו לומר משפטינו היום, הן היום לא יצא לאור, שכך הדבר תלוי בתשובה עד העשור, ואם תאמר והלא צדיקים נחתמים לאלתר לחיים, וכי תעלה על דעתך שנחזיק עצמינו צדיקים בתפילה:"
            ],
            [
                "ה' צבאות יגן עליהם, מה עיניין זה אצל שופרות, פסוק הוא לעצמו, והלך בסערות תימן (זכריה ט' י\"ד) ואחריו כתיב ה' צבאות יגן עליהם ואכלו וכבשו אבני קלע (שם שם ט\"ו), ואם כדי להוסיף ברכה לציבור אתה רודף לאמרו בתפילה, חטוף גם אותה שלאחריו, והושיעכם ה' (אלהיכם) [אלהיהם] ביום (הכסא) [ההוא] כצאן עמו (שם שם ט\"ז), אלא לא כל הימנו להוסיף במקראות חנם, מכדי חובת היום, שלשה לתורה, שלשה לכתובים באמצע, שלשה לנביאים, אבל מפני שחייב להשלים בתורה כוותיקין וכר' יוסי, הוא אומר ושם נעשה לפניך כמצווה עלינו כאמור, וביום שמחתכם ובמועדיכם, הרי הן עשרה שופרות, וכן מלכיות, וכן זכרונות, בכללן אתה מוציא שלשים כסדרן, ומטבען של חכמים:",
                "הן על כפים חקותיך אשר חכמים יגידו:"
            ],
            [
                "בראש השנה ערבית ושחרית ומנחה מתפללין כך ה' שפתי תפתח וכו', אבות, ומזכיר זכרנו וגבורות ומזכיר מי כמוך וקדושת השם, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ואז צדיקים, ואתה בחרתנו עד ותתן לנו, ובשבת מוסיף את יום המנוח הזה ואת יום הזכרון הזה וכו' עד עושה השלום, ר' עקיבא ירד לפני התיבה ואמר אבינו מלכינו וכן אנו אומרים יתגדל ויתקדש, ומוציאין שני ספרי תורות, באחת קורין חמשה מן וה' פקד את שרה עד ימים רבים, ובשנייה קורין המפטיר בסדר פנחס, ובחדש השביעי באחד לחדש, עד סוף פסקא, קדיש עד דאמירן, ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים צופים עד וירם קרן משיחו, על שם שבראש השנה נפקדה [שרה] רחל וחנה:",
                "ביום שיני מוציאין כמו כן שתי תורות, באחת קורין והאלהים נסה את אברהם, כדי שיזכור עקידתו של יצחק, וקורין אותה עד סוף הסדר, ובשנייה קורא המפטיר כמו שקרא אתמול, קדיש עד דאמירן, ומפטירין כה אמר ה' מצא חן במדבר עד הבן יקיר לי אפרים, על שם זכור אזכרנו עוד. והמפטיר בנביא חייב לברך ששה [ברכות] וברכה שישית כך היא, על התורה ועל העבודה עד מקדש ישראל ויום הזכרון, [ובשבת אומר מקדש השבת וישראל ויום הזכרון] וכשהם יושבים מיד קודם שיעמדו בתפילה וקודם שיפתחו בתהילה אוחז שליח ציבור שופר בידו, ועומד על רגליו ומברך אקב\"ו על תקיעת שופר, לשמוע בקול שופר, ושהחיינו, ותוקע קשר\"ק, קשר\"ק, קשר\"ק, קש\"ק, קש\"ק, קש\"ק, קר\"ק, קר\"ק, קר\"ק, כמו ששנינו סדר תקיעות שלש של שלש שלש, תקיעה תרועה תקיעה לכל אחת ואחת, הא כיצד שלש שהן תשע, ופירשו רבותינו שתשע תקיעות הללו מן התורה הם:"
            ],
            [
                "ואיתקן ר' אבוה בקיסרי תקיעה שלשה שברים [תרועה] ותקיעה, שנייה תקיעה שלשה שברים ותקיעה, שלישית (תרועה) [תקיעה] תרועה ותקיעה, משום דספוקי מספקא לן תרועה מאי נינהו. מתקנת ר' אבוה מצינו למימר שאין אדם יוצא ידי חובתו מן השלשה קולות, אלא אם כן עושה אותן עשר, לפיכך אנו עושין קשר\"ק קש\"ק קר\"ק, שלש פעמים לכל אחת ואחת שהם שלשים קולות, כדי לצאת ידי אותן תשע תקיעות שהן מן התורה, וכשהן יושבין מפני טורח הציבור על סדר הברכות כשהן עומדין למוסף עשר כדרך שתיקן ר' אבוה קשר\"ק תחילה ואח\"כ קש\"ק ואחר כך קר\"ק, וכל כך למה, לערבב את השטן, דאמר ר' יצחק מפני מה תוקעין ומריעין בראש השנה כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן:"
            ],
            [
                "גמר לתקוע כל השלשים קולות פותח בתהילה אשרי, יהללו את שם ה' וגו', ועומדין למוסף, ומחזירין את התורות למקומן, קדיש לפני תיבה עד דאמירן, ומתפללין בלחש, ואומרים בסוף מגן זכרינו, ובסוף אתה גבור מי כמוך ואתה קדוש, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ואז צדיקים ותוספת זו לשליח ציבור באלפא ביתא, ואז צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו, ויאתיו כל לעובדיך, ויברכו ויכרעו לפניך, ויגידו באיים צדקיך, וידרשוך עמים לא ידעוך, ויהללוך כל אפסי ארץ, ויאמרו תמיד יגדל ה', ויזבחו לך את זבחיהם, ויחפרו את עצביהם, ויטו שכם אחד לעובדיך וייראוך מבקשי פניך, ויכירו כח מלכותיך, וילמדו תועים בינה, וימללו את גבורתך, וינשאוך מתנשא לכל ראש, ויסלדו בחילה לפניך, ויעטרו לך נזר תפארה, ויפצחו הרים רינה, ויצהלו איים במלכך, ויקבלו עול מלכותך עליהם, וירוממוך בקהל עם, וישמעו רחוקים וישובו, ויתנו לך כתר מלוכה, ותמלוך אתה ה' לבדך, וכו' עד המלך הקדוש, ומפני חטאינו עד מפי כבודך כאמור. (יום שבת) [ואם חל ר\"ה בשבת אומר] וביום השבת וגו', עולת שבת בשבתו וגו', ובראשי חדשיכם וגו', ונ' ובחדש השביעי וגו', עד והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים עד אין עוד:"
            ],
            [
                "ושליח צבור אומר אלהינו ואלהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל עד מקדש השבת וישראל ויום הזכרון, ותוקע קשר\"ק, היום הרת עולם וכו' עד זוכר הברית, ותוקע קש\"ק, היום הרת עולם וכו' עד שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ותוקע קר\"ק, היום הרת עולם וכו' רצה ומודים וכו', עד עושה השלום, יתגדל, תתקבל. ולאחר התפילה מריעין בלא תקיעה ובלא שלשה שברים, וכן מנהג בשתי ישיבות:",
                "[שלמה בר יצחק]:"
            ],
            [
                "הלכות יום הכפורים:",
                "יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, מנא הני מילי אמר רב חסדא כנגד חמשה (דברים) [ענויין] ששנויים בתורה, ובעשור (במדבר כ\"ט ז'), אך בעשור (ויקרא כ\"ג כ\"ז) שבת שבתון, (שם שם ל\"ב), [שבת שבתון] (שם ט\"ז ל\"א), והיתה זאת לכם לחוקת עולם (שם שם ל\"ד), ומקשינן חמשה כתיבי, ואנן שיתא עינויי קא חשבינן, ומפרקינן שתייה בכלל אכילה הוא, ומאן דלא מיעני מיחייב כרת, דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ונכרתה וגו' (שם כ\"ג כ\"ט), וכן מאן דעביד עיבודא מיחייב כרת, דכתיב וכל הנפש [אשר תעשה] כל מלאכה בעצם היום הזה וגו' (שם כ\"ג ל'), ומאן דאכיל חייב כרת, וכמה שיעורא דכי אכיל מיחייב כרת, כדתנן האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו [חייב], ואע\"ג דשיעורא דאכילה דכתיבא [באורייתא] בכזית, הכא בכותבת, ומאי טעמא מדשני קרא בדיבוריה וכתב לא תעונה, ולא כתב לא תאכל, שניוה רבנן לשיעורא, דתניא ר' יוסי אומר כל השיעורים שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמען, ושינו חכמים בשיעורן [וראי' לדבר יום הכיפורים ששינה הכתוב במשמען ושינה הכתוב בשיעורן שינה הכתוב במשמען דכתיב לא תעונה ולא כתב ולא תאכל ושינו חכמים בשיעורן] בככותבת, וכי קא אמרינן דחייב כרת הני מילי אגופיה דיומא, אבל אתוספת דמוסיף עליה, מעידנא דמפסיק ועד דקדיש יומא לא מיחייב כרת, דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה (ויקרא כ\"ג כ\"ט), על עיצומו של יום הוא ענוש כרת, ואין ענוש כרת על תוספת עינוי, וכן בתוספת מלאכה, וכן ברחיצה, דתנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, כי אתא רב דימי אמר מטפחת [היה לו] לר' יהושע [בן לוי] ערב תשעה באב שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר פושטה ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, ערב יום הכפורים מקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו, אמר ליה ר' יעקב לרב ירמיה בר תחליפא איפכא (אמרה) [אמרת לן], ואותבינך סחיטה:"
            ],
            [
                "והיכא דקא חזי קרי ביום הכפורים טובל בו ביום ומברך ומנגיב נפשיה בידיה, דתנו רבנן הרואה קרי ביום הכפורים, יורד וטובל, ולערב ישפשף, לערב, מה דהוה הוה, אלא אימא אם מבערב ישפשף, קסבר מצוה לשפשף:",
                "ואיתתא דאית לה ינוקא שרי לה למימשא חדא ידא ולמיתן ריפתא לינוקא משום שיבתא, דתנא דבי מנשה [רשב\"ג אומר] אשה מדיחה ידה [אחת] במים ונותנת [פת] לבנה קטן, פי' שיבתא רוחא היא דשריא על ידא דאינשי בליליא, ומאן דנגע במיכלא בלא מימשא ידא, שריא ההוא רוחא על ההוא מיכלא ומיסתכנא, ומשום הכי שרי לה רבנן למימשא ומוספא לינוקא:"
            ],
            [
                "תנא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים, לא ישן אדם על גבי טינא המטפחת ביום הכפורים, אבל על טינא שאינה מטפחת מותר:",
                "ואילו תלמידא דקא בעי קבולי אנפיה רביה, או אנפיה גברא רבא, או אנפיה אבוה, ואיכא מיא באורחא, שרי ליה למיעבר במיא עד צוואריה, דתניא הרי שהיה מהלך להקביל פני אביו, או להקביל פני רבו, או פני מי שגדול ממנו, עובר במים עד צווארו ואינו חושש, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חלוקו, ודווקא עד צווארו, אבל מעבר [לשוט אסור], וכן בסיכה לא מיבעיא כל גופו [דאסור אלא אפילו אצבע קטנה אסור] לסוך, ואי אית ליה צערא שרי לי' למישף, דתניא אסור לסוך מקצת גופו [ככל גופו], ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו מותר:"
            ],
            [
                "וכן בנעילת הסנדל היכא דמפנק, אי נמי קא בעי למיעל לדוכתא דחורבא, ואפוקי ספר תורה למקריא ביום ציבורא, אי נמי למיתן ריפתא לינוקא, אי נמי אפוקי לבושא, או מה דצריך ליומא דכפורי וקא דחיל למיעל בלא מסאנא מן עקרבא, או מן ריחשא, שרי ליה למיכרך מידי על כרעיה, אי נמי מיסס גורבי ומיעל אפוקי צורכיה, דאמר שמואל כל מחמת סכנת עקרב מותר, וכן נמי לעיניין מאן דמפנק ולא יכיל לסגויי, שפיר דמי למיפק בגורבי, דהא רב יהודה נפיק בסנדלא דהוטני אביי נפיק בדהוצי, רבא בדיקולי, רבא בר רב הונא כריך סודרא על כרעיה ונפיק, אבל מסאני בין מפנק בין שלא מפנק אסיר:"
            ],
            [
                "והיכא דאיכא חולי דאי לא אכיל מסתכן, שפיר דמי לאוכיליה ביומא דכיפורא, מאי טעמא דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא כ\"ח ח') [וחי בהם] ולא שימות בהם, כי קאמ' רחמנא קיימו מצוותא כי היכי דתחיו בהו, אבל נטורי מצוותא ומסתכנא לא, וכי מוכלינן ליה, על פי בקיאין מאכילין אותו, ולא על פי עצמו, ולא מיבעיא חולה אלא אפילו עוברה ויודעים דאי לא אכלה מתעקר וולדה, ואעפ\"י דאיכא למימר ספק חי ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה, דתניא עוברה שהריחה בשר קודש, או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, [ומניחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה] אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, חוץ מע\"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אמרי דבי ר' ינאי חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה פשיטא ספק נפשות להקל, מהו דתימא [הא דקאמר חולה צריכנא בעותי הוא דקא מיבעית דסבר אי לא אכילנא מייתנא קמ\"ל] לב יודע מרת נפשו, [חולה אומר איני צריך ורופא אמר צריך שומעין לרופא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא לב יודע מרת נפשו קמ\"ל] לרופא שומעין לו, והא דקאמר חולה [לא] צריך אני תונבא הוא דקא נקט ליה ולא ידע וכן הלכה:"
            ],
            [
                "אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת, כולן פטורין, ואפילו בזה אחר זה, ואפילו קדם והבריא בראשונה, והיכא דאיכא תרי בתרי עוקצין, ותלת בעוקץ אחד, מייתינן תלת, מעוקץ אחד, ולא מייתינן תרי מתרי עוקצין דקא מפיש בבצירה:",
                "מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אליה בדבש, רב פפא אפילו קימחא דשערי בדבש:",
                "[אמר] ריש לקיש ציר שעל גבי הירק מצטרפת לשיעור ככותבת ביום הכפורים, אלמא אע\"ג דמשקה הוא כיון דמתכשר ביה אוכלא כאוכלא דמי. וכן הלכה:"
            ],
            [
                "[תנו רבנן יש שאמרו] הכל [לפי] מה שהוא אדם קומץ מנחה, וחופן קטורת, והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, ותניא נמי במתניתא אחריתא כמה ישתה אדם ויהא חייב, בית שמאי אומרים כדי רביעית, ובית הילל אומרים מלא לוגמיו, [ואמרינן מאי מלא לוגמיו] דקא אמרי בית הילל, מלא לוגמיו ממש, מתקיף לה רב (פפא) [הושעיא] ליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הילל, אמר ליה כי איתשיל גבי עוג מלך הבשן איתשיל, דהוו להו בית שמאי לחומרא אלמא מלא לוגמיו דקא אמרינן כל חד וחד בנפשיה. וכן הלכה:"
            ],
            [
                "מימר דקא אמרינן דמיחייב איניש לעינוי נפשי' בהני חמשה עינויי דאמרן אכילה ושתייה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' (ויקרא כ\"ג כ\"ט), כי מחייב כרת אהני חמשה עינויי כולהו מחייב, או דילמא אאכילה ושתייה בלבד מיחייב, מי אמרינן לא תעונה סתמא כתיב, והני חמשה מילי אשכחן דאיקרו עינוי והילכך אכולהו מיחייב, או דילמא כיון דכתיב ועיניתם את נפשותיכם (ו)כל מלאכה לא תעשו (במדבר כ\"ט ז') וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה (ויקרא כ\"ג ל') אעינוי דאית ביה (עינוי) [איבוד] נפש הוא דמיחייב כרת הוא ומאי ניהו אכילה ושתייה דאי לא אכיל ושתי מיית, אבל הנך דאי לא עביד להו ליכא (עינוי) [איבוד] נפש, אימא לא מיחייב, ת\"ש דתנו רבנן אעפ\"י שאמרו בכולן לא אמרו [אלא] בכחצי שיעור, אבל כשיעור ענוש כרת כגון האוכל והשותה והעושה מלאכה דכתיב בה כרת בפני עצמה, אוכל ושותה דכתיב כרת בעינוי דכתיב, והאבדתי את הנפש וגו' (ויקרא כ\"ג ל') אעינוי דאית בה אבוד נפש הוא דמיחייב אהנך לא. וכן הלכה:"
            ],
            [
                "מימר דקא אמרינן דמאן דאכיל ביום הכיפורים מיחייב כרת ושיעורו ככותבת, ומאן דאכיל חלב ודם ונותר ופיגול ושאר איסורים דכתיב בהו כרת שיעורן בכזית פחות מככותבת ופחות מכזית הוא דלא מיחייב איסורא אית בה או לא, ואם תימצי לומר אית ביה איסורא [מדאורייתא או מדרבנן למאי נפקא מינה להיכא דמשתבע דלא אכילנא ואכיל איסורא] בציר משיעורא דאי מדאורייתא אסור לא חיילא עליה שבועה, דהא מושבע ועומד מהר סיני, ואי [מדרבנן הוא דאסור חיילא עליה שבועה א\"נ להיכא דאכל חלב דכוי דספיקא הוא פחות מכזית דאי פחות מכזית] מדאורייתא אסור הוה ליה ספיקא דאורייתא לחומרא, ואי מדרבנן אסיר הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא מאי ת\"ש דאיתמר חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר, ר' יוחנן אמר אסור כיון דחזאי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ריש לקיש אמר מותר אכילה בעינן וליכא. ואמר רבא כל היכא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מן תלת החולץ למעוברת והפילה, והמחלק נכסיו על פיו, ומכרה הבן בחיי האב, אבל כולהו כר' יוחנן, ואמרינן נמי האי כי פלגו זיתא תרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשיעורי בתלתא פלגי זיתא, אמר ליה אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן, ועוד הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה, אלמא הילכתא כר' יוחנן דאמר אסור מן התורה. וכן הלכה:"
            ],
            [
                "אמר ר' יוחנן שיעורין [ועונשין] הלכה למשה מסיני שיעורין מיכתב כתיבי, אמר ר' יודן שיעורין של עונשין [תניא נמי הכי שיעורין של עונשין] הלכה למשה מסיני:",
                "אמר מר התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה [היכי דמי] אי דאיכא סכנה אפילו כשיעור [נמי], אלא אימא פחות מבשיעור ואפילו טובא נמי:"
            ],
            [
                "ומחייבינן למיכל ולמישתי במעלי דיומא דכיפורי, דתני חייא בר רב מדיפתי ועיניתם את נפשותיכם בתשעה (ויקרא כ\"ג ל\"ב), וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו, כאילו מתענה תשיעי ועשירי וגבי תינוק (דקיימא) קיימא לן כר' יוחנן דאמר בת שתים עשרה שנה [ויום אחד] משלימין מדאורייתא בתינוקת, בן שלש עשרה שנה [ויום אחד] משלימין מדאורייתא בתינוק:"
            ],
            [
                "ומיחייב בר ישראל לאודיי ביומא דכפורי, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא ט\"ו ל'), ואשכחן דהא כפרה וידוי דברים היא, דתניא וכפר בעדו ובעד ביתו (שם שם ו'), בהרצאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר בהרצאת דברים או אינו אלא בהרצאת דם אם נפשך לומר נאמר כאן כפרה ונאמר להלן כפרה, מה להלן בהרצאת דברים, אף כאן בהרצאת דברים, מאי אם נפשך לומר, וכי תימא ניגמר משעיר הנעשה בפנים דהרצאת דם הוא, אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו (ויקרא ט\"ו י\"א) ועדיין לא נזרק הדם [כו'], וחכמים אומרים אינו אומר אלא חטאתי עויתי ופשעתי. אמר רבה בר שמואל הלכה כחכמים:"
            ],
            [
                "ומיבעי ליה לאיניש לצלויי בערב יום הכפורים בתפילת המנחה ומימר אתה יודע רזי עולם, אחר תפילתו מן קמי דיתיב בסעודתא, דילמא מיטרדא דעתיה מחמת סעודתיה ולא לאודויי, דתנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתוודה קודם אכילה ושתייה, שמא תיטרף דעתו עליו בסעודה, ואע\"פ שהתוודה קודם אכילה ושתייה, יתודה אחר אכילה ושתייה, שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה, ואעפ\"י שהתודה ערבית יתוודה שחרית ומוסף ונעילה, והיכן אומרה אחר תפילתו, ושליח ציבור אומרה באמצע תפילה:"
            ],
            [
                "ומיתבעי לן לאפסוקי ערב יום הכפורים מדאנהר, דתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש (ויקרא כ\"ג ל\"ב) יכול בתשעה מתענין, ת\"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת\"ל (בערב) [בתשעה], הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מיכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ואין לי אלא בכניסתו דבעינן אקדומי ואפסוקי, ביציאתו מניין דמיבעי לן לאחורי עם חשיכה ת\"ל עד ערב, אין לי אלא ביום הכפורים שאר ימים טובים מניין, ת\"ל [תשבתו שבת מנין דמקדמי מעיילינן ומאחרינן מפקינן ליה ת\"ל] שבתכם, הא כיצד כל מקום שנאמר שבות מלמד שמוסיפין מחול על הקודש:"
            ],
            [
                "אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא א' ל'), חטא שאין אדם מכיר בו אלא הקב\"ה יום הכפורים מכפר:",
                "ואילו מאן דצעריה לחבריה לא מיתכפר ליה עד דמפייס ליה, דתנן עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, אמר רבי כל המקניט את חבירו אפילו בדבר צריך לפייסו, שנאמר בני אם ערבת לרעך וגו' נוקשת באמרי פיך עשה זאת איפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך, (משלי ו' א' ב' ג') אם ממון יש (לך) [לו בידך] התר לו פיסת היד, ואם לא הרבה עליו ריעים. אמר רב חסדא וצריך לפייסו בשלשה שורות של שלשה בני אדם, שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי (איוב ל\"ג כ\"ז) אמר ר' יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אינו צריך לפייסו יותר משלשה פעמים, שנאמר אנא שא נא ועתה שא נא (בראשית נ' י\"ז), ואם מת אמר רב יוסף בר ביזנא אמר ר' אבוה מוליך עשרה בני אדם ועומד על קברו, ואומר חטאתי לפלוני שחבלתי בו:"
            ],
            [
                "אמר ר' יוחנן אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה מסיני מנ\"ל אמר רב הונא קח לך סמים (שמות ל' ל\"ד) תרי, נטף ושחלת וחלבנה (שם שם), הרי חמשה, סמים [אחריני] (שם שם) חמשה, הרי עשרה, ולבונה זכה (שם שם) הרי אחד עשר, אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא כל תענית ציבור שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת [אביי אמר מהכא] ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט' ו'):"
            ],
            [
                "מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין, מקום שלא נהגו להדליק אין מדליקין, ומדליקין בבית הכנסת ובבתי מדרשות ובמבואות האפילות ועל גבי חולים. דרש רבא ועמך כולם צדיקים (ישעי' ס' כ\"א), בין שאמרו להדליק, בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא משום דבר אחד:",
                "עד כאן מהלכות גדולות:"
            ],
            [
                "ליקוטין",
                "שמעתי על הגאונים ר' יהודה בר ברוך ור' יצחק זצ\"ל שהיו מתענין ממחרת יום הכפורים, ובניהם ותלמידיהם עדיין נוהגין כן, וראייה לדבר מההוא דרבא הוה יתיב תרי יומי בתעניתא ואישתכח כוותיה, ושאין מתענין [אומרים], דרבא לא הוה אכיל אלא מערב יום הכפורים עד מוצאי יום הכפורים שיני לילה ויום. ואם אפשר לעשות כן יפה לעשות, אבל המתענין אם הם אוכלים מוצאי יום הכפורים בלילה, הלא לדבריהם יום הכפורים ואכילתו בכרת והמתענין יום שיני שומרין עצמן מכל מלאכות שיש בהן כרת:"
            ],
            [
                "שמעתי שתוקעין בארץ ישראל במוצאי יום הכפורים קשר\"ק לאחר כל התפילה כולה כשיוצאין מבית הכנסת, לפי שכבר הבדילו בתפלה, ובגולה שלנו לא נהגו אלא תקיעה אחת לזכר בעלמא, זכר ליובל, לבד שבקולונייא נוהגין גם קשר\"ק:"
            ],
            [
                "וכבר נשאל מאת גור אריה, מפני מה תוקעין במוצאי יום הכפורים קודם שיתפללו שמונה עשרה ויאמרו הבדלה בחונן הדעת, והשיב תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה היא, ואינו אסור לתקוע בשבת, אלא דלא ליתי לטלטולי ברשות הרבים כדי לילך אצל בקי ללמוד סדר תקיעות והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מלאכה גמורה היא, אבל בתקיעה אחת במוצאי יום הכפורים ליכא למיחש להכי, משום דבחדא תקיעה לא צריך למיזל א[צל] בקי. ועוד שהרי כבר תקעו בראש השנה וזכור הוא בתקיעות יפה, והשופר מראש השנה בבית הכנסת הוא עומד, ואינו צריך להביאו ממקום אחר לשם:"
            ],
            [
                "טעם בשמים במוצאי שבת משום נשמה יתירה שחסרה ויהיו למשיב נפש, וביום הכפורים ליכא יתור נשמה, לפיכך אין מברכין על הבשמים במוצאי יום הכפורים, ומפי הרב ר' יעקב בר יקר זצ\"ל נאמר לי דטעם בשמים במוצאי שבת משום דבשבת שובת אור של גיהנם ואינו מסריח, ולמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח, לכך מריח בשמים להפיג ריח רע, ובשבת שובת אור של גיהנם, אבל ביום הכפורים לא מצינו:"
            ],
            [
                "ערב יום הכפורים טובל אדם עצמו בשש שעות או בשמונה, ונכנס לבית הכנסת ומתפלל שמונה עשרה כדרכה, ומתוודה קודם סעודתו, כדתניא מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתוודה אדם קודם אכילתו שמא תיטרף דעתו עליו בסעודה ואינו יכול להתודות לפיכך מתודה קודם אכילה, ואעפ\"י שהתוודה קודם אכילה, מתוודה לאחר שיאכל וישתה, ואעפ\"י שהתוודה [ערבית מתודה] שחרית, מתוודה במוסף, מתוודה במנחה, והיכן אומרה אחר תפילתו, ושליח צבור אומרה באמצע [תפילה] מאי אמר [אמר] רב אתה יודע רזי עולם, ואע\"ג דאמוראי טובא פליגי עליה, נקטינן כרב, לפיכך צריך כל יחיד לומר במנחה אחר תפילתו וידוי זוטא, וידוי רבה, ואשמנו, ועל חטא, ושליח ציבור מתוך שאינו יכול לאומרה באמצע תפילה אינו מתוודה, אלא לאחר שמונה עשרה אומר אבינו מלכנו, שלא תיקנו [וידוי] לשליח ציבור אלא באמצע תפילה, וידוי זה אינו חובה [אלא להוציא את שאינו בקי, שלא] אמרוה [אלא] משום שמא תטרף דעתו עליו, ומשום חששא דעלמא לא חש לשאינו בקי, ודיי לו במצותו של וידוי שהוא עם חשיכה ערבית:",
                "ובסדר רב עמרם מצאתי שליח ציבור אומר הוידוי בפני הקהל כדי להוציא את הרבים ידי חובתן, ויאמר אבינו מלכנו, קדיש שלם יתגדל תתקבל, ואין נופלין על פניהם, והולכין לבתיהם, ויאכלו ענוים וישבעו, ויהללו את ה' דורשיו, ילכו ויכינו סעודה המפסיק בה, כדי לקיים ועיניתם את נפשותיכם בתשעה [לחודש] בערב (ויקרא כ\"ג ל\"ב), יאכלו מבעוד יום ובערב יתענו:"
            ],
            [
                "ואין שורין את המפה במים, ואפילו הדר מינגבא, דילמא לא שפיר נגב לה, ולאורתא אתי לידי סחיטה, ושנינו אמר זעירי בר חמא אושפיזכניה דר' יהושע בן לוי, בר אורייתא [תא] אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך, ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, וכן כי אתא רב מרי [אמר ערב] תשעה באב מביאין לו (מפה) [מטפחת] ושורה אותה במים, ועושה כמין כלים נגובים, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו, אמר ליה רב יעקב לרב ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן, ואותבינן לך סחיטה, הא למדת בתשעה באב דלא אסירה סחיטה, אי שרי לה במים, והדר מינגבה כי מקנח בה ליכא תענוג, הא ביום הכפורים אי עביד ליה הכי איכא לאותובה סחיטה כרב יעקב, אבל בנגיבה אי עיילי ביה מים על פניו ידיו ורגליו ומרטבי בה, ולמחר מצטנן בה ליכא לא סחיטא ולא תענוג, וירא שמים יוצא ידי שתיהן, נוטל ידיו כדרכו לשם ניקיון אבל לא פניו, וכך היה נוהג רבינו עליו השלום."
            ],
            [
                "ערב יום הכפורים מתפלל אדם במנחה שמונה עשרה ברכות שבכל יום ויום, ואחר עושה השלום מתחיל וידוי, אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך תפילותינו וכו' עד ומבלעדך אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה, אלהי עד שלא נוצרתי, עד צורי וגואלי והשליח ציבור אינו מתוודה אלא בתפילת לחש, ולאחר שמונה עשרה אומר אבינו מלכינו, יתגדל, ואין נופלין בתחנונים:"
            ],
            [
                "ונהגו העם ללקות, ותנן גבי [חייבי מלקיות] בית דין [כמה] מלקין אותו ארבעים חסר אחת, שנאמר כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו (דברים כ\"ה ב' ג'), מנין שהוא סוכם את ארבעים, א' כתיב ארבעים במספר, ארבעים במניינא השתא דכתיב במספר ארבעים, משמע והכהו לפניו עד אותו מניין, שאין בו לעשות אלא לגמור סכום חשבון של ארבעים. אמר רבא כמה טיפשי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבה, דהא בספר תורה כתיב ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא:",
                "ואין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, שנאמר והפילו השופט (דברים כ\"ה ב'), והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו, ורצועה של עגל בידו כפולה אחת לשתים, ושתים לארבע. אמר רב ששת [משום ר' אלעזר בן עזריה] מניין לרצועה שהיא של עגל, שנאמר ארבעים יכנו (שם כ\"ה ג'), וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו (שם שם ד'), אמר רב חסדא מניין לרצועה שהיא מוכפלת ונראית לארבע, [שנאמר והפילו], ושתי רצועות עולות ויורדות בה, פירוש שתפורה בה, [תנא] ושל חמור, אותן העולות ויורדות של חמור הן, כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעי' א' ג') אמר הקב\"ה יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו, וידה של רצועה [טפח] ורחבה [טפח], והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' (דברים כ\"ח נ\"ח), והפלא ה' וגו' (שם שם נ\"ט) פי' הא פשיטא לן דבעי קרייה, כדאמרינן בכריתות בקרת תהיה (ויקרא י\"ט כ'), תהא בקראי, בקרייה, להכי קתני והקורא, ועל שום כך עושין רצועה של מלקות רחבה טפח כפולה מעור של עגל וחמור:",
                "וערב יום הכפורים אדם [הלוקה] בה אומר וידוי וכו', והמכה קורא והוא רחום וכו', ויש במקרא הזה שלש עשרה תיבות, ואומרן שלשה פעמים, ומונה ההכאות כמניין התיבות שהן ארבעים חסר אחת:"
            ],
            [
                "ליל יום הכפורים למעריב יאמר שליח ציבור לפני התיבה כל נידרי ואיסורי וכו', וישנה וישלש עד ג' פעמים, ומברך שהחיינו, ואומר ברכו ואשר בדברו ואהבת עולם וקריאת שמע ואמת ואמונה והשכיבנו וחותם בא\"י פורס סוכת וגו', יתגדל עד דאמירן, ערבית שחרית ומנחה מתפללין מגן, ובסוף מגן אומר זכרנו לחיים, ובסוף מחיה אומר מי כמוך, ואתה קדוש, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ואז צדיקים עד המלך הקדוש, אתה בחרתנו, וידוי עד צורי וגואלי, ופוסע ג' פסיעות. ואם חל יום הכפורים להיות בשבת, לאחר סיום תפילת לחש אומר ויכולו השמים, ומגן אבות בדברו, כסדר כל שבת ושבת, וחותם מקדש השבת בלבד, ואינו צריך להזכיר של יום הכפורים, שכך אמרו חכמים אילמלא שבת אין שליח ציבור יורד לפני התיבה ערבית, ומיד יאמר פסוקים של רחמים, ולא יאמר קדיש עד אחר סליחות, ותוספת זו לשליח ציבור באלפא ביתא במקום שהיחיד אומר אתה יודע רזי עולם וכו' אומר שליח ציבור אתה מבין תעלומות לב וכו', על חטא ועל חטאים וכל הסדר:"
            ],
            [
                "שחרית עומד שליח ציבור לפני התיבה ואומר נשמת כל חי קדיש עד דאמירן, ברכו, המאיר לארץ וכו', ומתפללין בלחש, כמו שהתפללו ערבית, ושליח ציבור אומר וידוי באמצע תפילה. וכשמגיע לפני ה' תטהרו, מתחיל בסליחות, ולכשסיים סליחות ופסוקים אומר וידוי, תבא לפניך תפילתינו, אתה מבין תעלומות לב וכו' על חטא וכו', עד לעשות את כל דברי התורה הזאת, ודוד עבדך וכו', והשיאנו וקדשנו רצה ומודים. ובסדר לותיר כשמגיע כי אל מלך רחום וחנון אתה בסיום יעלה ויבא יתחיל פזמון זה לבדך נקראת רחום וחנון מרבה סליחה, ואחריו סליחות וידוי עד דברי התורה, ודוד עבדך וכו', מחול לעונותינו וכו', והשיאנו וקדשינו רצה ומודים ברכת כהנים ושים שלום, אבינו מלכנו, יתגדל תתקבל, ומוציא שתי ספרי תורות, באחת קורין ששה, בסדר אחרי מות עד כאשר ציוה ה' את משה, שהוא סדר עבודת היום, ובשנייה קורא המפטיר בסדר פנחס ובעשור לחודש השביעי, ומפטיר ואמר סלו כי כה אמר רם ונשא, שמקבל וגוזר חיים לשבים, והמפטיר בנביא לא יחתום מלך מוחל וסולח, כי מה טיבה של מחילה אצל ספר תורה ונביא, אלא ודברך מלכנו אמת וקיים כנוהג בקידוש ובכל מקום וחותם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים [ואם שבת הוא יאמר מקדש השבת וכו'], מידי דהוה אשל חנוכה במוספין דפסקינן הלכה כר' יהושע בן לוי דאמר צריך להזכיר של שבת בנעילה. כללא דמילתא בכולהו יום הוא שנתחייב בארבע תפילות, וברכה ששית כך היא אומר על התורה ועל העבודה, עד ודברך מלכנו אמת וקיים לעד ב\"א ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים:"
            ],
            [
                "ופוסקין צדקה ברבים על המתים ועל החיים, אין פוסקין צדקה למתים בכל ארץ אשכנז רק היום לבדו, ואין אומרים יקום פורקן מן שמיא אם לא חל להיות בשבת, אלא לאחר שפסקו הצדקה פותחין בתהילה אשרי, ומחזירין את התורות למקומן, ועומדין למוסף, ומתפללין מגן זכרנו מחיה מי כמוך ובכן ואז, עד המלך הקדוש אתה בחרתנו עד זכר ליציאת מצרים מפני חטאינו עד את מוסף יום הכפורים הזה ובשבת יום המנוח הזה ויום הכפורים הזה וכו', כאמור וביום השבת וגו', עולת שבת בשבתו וגו', ונאמר ובעשור לחודש השביעי וגו', ושליח ציבור כשמגיע לואז צדיקים יראו וישמחו וגו', ויאתיו כל לעבדך וגו', ובמוסף דראש השנה תמצא כל אלפא ביתא, עד המלך הקדוש, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, מחול לעוונותינו, עד לפני ה' תטהרו פזמון עד לא מכון, ואחריו עלינו לשבח היה עם פיפיות, אוחילה, והנם כתובים במוסף דראש השנה, אתן תהילה, סדר אתה כוננת, סליחות וידוי עד דברי התורה הזאת, והשיאנו עד מקדש ישראל ויום הכפורים, רצה ומודים, עד עושה השלום, יתגדל תתקבל, ואין אומרין כאן אבינו מלכנו, רק ליוצר ולמנחה כדרך שאר ימים של תשובה, ותיכף לחתימה של אחר המוסף, מיד מוציאין ספר תורה, וקורין בעריות, כדי שישמעו בה כריתות של עריות ויפרשו מהן:",
                "וקורין שלשה מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר, והשלישי מפטיר ביונה, משום תשובת אנשי נינוה, והמפטיר בנביא במנחה חייב לברך שש כמו שבירך ליוצר, ואחר כך מיד עומדין לתפילת המנחה, ואין אומרים תהילה לדוד, [וסדר קדושה ובא לציון] עכשיו עד לאחר המנחה, כדי להפסיק בינה לנעילה, שבעלילה זו אתה מתחיל בנעילה, כך נמצא בתשובות בשר על גבי גחלים, ממנהג שתי ישיבות:",
                "ואל תשיבני שבת, שהרי בשאר שבתות שאדם בא מביתו ועומד לספר תורה במנחה תיקנו לה תהילה לדוד וסדר קדושא, אבל כאן שיורד ממוסף אוחז מיד ספר תורה [ודיו] וכהפלגת מוסף מיוצר, כך הפלגת מנחה מן מוסף, אמנם בנעילה שאין בה הפסק פותחין בתהילה, ובא לציון:"
            ],
            [
                "למנחה אחד יחיד ואחד שליח צבור [מתפללים כמו ליוצר אור, ושליח ציבור] לאחר ברכת הכהנים ועושה השלום אומר אבינו מלכנו יתגדל תתקבל, יש [אומרים] שאין אומרים [ברכת כהנים] במנחה של יום הכפורים, ולא היא, דאמר רב נחמן הלכה כר' יוסי, [דאמר] בנעילה יש בה נשיאות כפים, ומנחה אין בה נשיאות כפים, כיון דבכל יומא איתא בשיכרות גזירה הא אטו מנחה דעלמא, נעילה דלא שכיחא לא גזרינן בה, והאידנא דפרסי כהנא במנחתא דיום הכפורים דתעניתא, כיון דסמיך לשקיעת החמה קא פרסי משום דאפושי ברחמי וגנזי עד דנעילה כנעילה דמיא, והכי מסקנא וכן מורין בי מדרשא, גם בתשובות הגאונים כן, ובשאלתות דרב אחא בפרשת נשא הלכה כר' יוסי והלכה כר' יוסי בנעילה סלקין במנחה לא סלקין, והאידנא דקא סלקין במנחה, כיון דמפשי ברחמי עד זמן נעילה ביומא דכיפורי, הויא לה כתפילת נעילה ולא מיחלפא:"
            ],
            [
                "תכף לחתימה שלאחר המנחה, מיד אומר אשרי, ובא לציון, וסדר קדושה, ועומדין להתפלל תפילה נעילה, ומתפללין כמו ליוצר, אבל במקום כתיבה יאמר חתימה, מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו, ואין צריך לומר חותם יצוריו, שהרי אין כתיב כאן כתיבה, אלא כמו זכרנו לחיים, לאחר עושה השלום יאמרו וידוי תבא לפניך וכו', עד הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע, ובמקום אתה יודע רזי עולם, יאמרו אתה נותן יד לפושעים וכו', עד צורי וגואלי. ושליח ציבור אומר קדושה רבה למוסף, כבודו מלא עולם לעומתם, ממקומו הוא יפן, פעמים אחד הוא אלהינו, להיות לכם, אדיר אדירנו, ימלוך, לדור ודור, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ואז, אתה בחרתנו, יעלה ויבא, מחול לעוונותינו, עד תטהרו, וידוי, ובמקום אתה יודע אומר אתה נותן יד לפושעים, עד השיבו וחיו, והשיאנו רצה ומודים וחתום, ברכת כהנים עד עושה השלום, יתגדל תתקבל, ותוקע תקיעה אחת זכר ליובל, ועונין הציבור שבע פעמים ה' הוא האלהים:",
                "החזן אומר והוא רחום ברכו, תפילת ערבית, כסדר כל השנה, ויתפללו שמונה עשרה כסידרן, אלא שמבדילין בחונן הדעת, אתה חוננתנו וכו', קדיש שלם, ומבדיל על הכוס ומברך בורא מאורי האש לאור ששבת בו, הם הנירות שדלקו כל היום, ואם מוצאי שבת הוא, יאמרו ויתן לך, והקטן יאמר קדיש, ונפטרין לבתיהם בשלום. שלמה בר יצחק:"
            ],
            [
                "סדר והלכות חג הסכות.",
                "חג הסכות ערבית ושחרית ומנחה מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם, עד האל הקדוש, אתה בחרתנו וכו', בשבת אומר שבתות למנוחה, יום המנוח הזה, ואת יום חג הסוכות הזה, יעלה ויבא, והשיאנו והנחילנו, בשבת באהבה וברצון בשמחה ובששון, מקדש ישראל, ובשבת מקדש השבת וישראל והזמנים, רצה ומודים ושים שלום. ואם חל להיות בשבת, שליח ציבור יורד בערבית, ולאחר סיום תפילת לחש אומר, ויכולו וגו', ומגן אבות, וחותם מקדש השבת, ואין צריך להזכיר של יום טוב, וכן כל המועדות שחלו להיות בשבת כך הוא סידרן שאין שליח [צבור] מזכיר של יום טוב שאילמלא שבת אין שליח ציבור יורד לפני התיבה בערבית ביום טוב, [לומר ברכת מעין שבע דהא בשבת תקנוהו חכמים] וזהו טעמו ופירושו, והולכים לבתיהם, ונכנסים לסוכה, ואוכלים ושותים בסוכה, וכך אומרים קידוש על הכוס, בורא פרי הגפן ואשר בחר בנו ואם חל להיות בשבת אומר תחילה ויכולו בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, ומוסיפין בה ותתן לנו ה' אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום המנוח הזה, ואת יום חג הסוכות הזה ושבת ומועדי קדשך לשמחה ולששון הנחלתנו, בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים, ומברכין לישב בסוכה, ושהחיינו, ובברכת המזון מזכירין יעלה ויבא בבונה ירושלים:"
            ],
            [
                "בשחרית הולכים לבית הכנסת, ומתפללים כמו שהתפללו בערבית, וכשמגיע שליח ציבור להמברך את עמו ישראל בשלום, נוטל לולב בימין ואתרוג בשמאל, ומברך על נטילת לולב, ושהחיינו ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ומנענע, והכי אמר רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה, אדם שיש לו לולב לצאת בו חייב לברך עם נטילתו, שהלכה רווחת היא בישראל כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מן הטבילה, והכי המנענע בעת נטלו מברך עליו ומנענעו ומחזירו למקומו אבל שליח ציבור אוחז בידו עד שיגמור את ההלל, ומנענעין את הלולב בהודו לה' תחילה, [וסוף] ובאנא ה' הושיעה נא, ואם שבת הוא אין נוטלין את הלולב וגומרין את ההלל כל שמונת ימי החג, והם משמונה עשר יום שגומרין בהן את ההלל, כשם שבכל יום ויום חלוק בקרבנותיו בפרי החג ואף ביום האחרון גומרין שרגל בפני עצמו הוא ושמחת תורה, וזהו ובגולה אחד ועשרים יום. יתגדל וכו', ומוציא שתי ספרי תורות, באחת קורין חמשה שור או כשב, עד וידבר משה את מועדי ה' ואם שבת הוא קורין בה שבעה, ובשנייה קורא בה מפטיר בפנחס, ובחמשה עשר יום לחדש השביעי, עד סוף פיסקא, קדיש עד דאמירן, ומפטיר בזכריה, הנה יום בא לה' על שם מגפת הסוס שתהיה בגוים בחג הסוכות, אשרי. ואם שבת יאמר יקום פורקן, אשרי, יהללו את שם ה' וגו', ומחזירין התורות למקומן, ושליח ציבור אומר לפני התיבה קדיש, עד דאמירן, ועומדין למוסף, ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם, אתה בחרתנו, עד זכר ליציאת מצרים, ומפני חטאינו, עד ובחמשה עשר יום לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים, והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה', פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים מנחתם ונסכיהם, והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום, זהו תפילת מוסף של שני ימים טובים הראשונים:"
            ],
            [
                "ובשלישי של חול המועד אומר מפי כבודך כאמור, וביום השני וגו', וביום השלישי, (וביום הרביעי וביום החמישי ובששי אומר וביום החמישי וביום הששי וביום השביעי), [ומנחתם ונסכיהם, ביום השני של חוה\"מ אומר, כאמור, וביום השלישי וגו' וביום הרביעי, וביום השלישי של חוה\"מ יאמר כאמור, וביום הרביעי וגו', וביום החמישי וגו' וביום רביעי של חוה\"מ יאמר כאמור, וביום החמישי וגו' וביום השישי. ביום חמישי לחוה\"מ הוא הושענא רבא יאמר, כאמור וביום הששי וגו' וביום השביעי וגו'] בשמיני עצרת אומר את מוסף יום השמיני חג העצרת הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך [כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך מפי כבודך] כאמור, ביום השמיני עצרת היא תפילתו שלימה מנהג אבותינו הוא, ואע\"ג דקבעינן הילכתא כרב חננאל אמר רב, דאמר כיון שאמר ככתוב בתורתך שוב אינו צריך, אלא אין אדם יכול לפטור בכך לכתחילה, ותדע לך דבשבתות וראשי חדשים דמרגלא בפומייה דכולי עלמא לפרש מקראות וביום השבת ובראשי חדשיכם, ש\"מ לא הנהיגו קדמונים כרב חננאל אלא בדיעבד, ובני אדם המונעים מלומר מקראות המוספין ברגלים בתווך במפני חטאינו מתוך שאינם רגילים ושמורים בפה כשל שבת וראש חדש, מצאו עלילה ליפטר כרב חננאל, ולא כל הימים, ואין שומעין להם ומיהו במלכיות וזכרונות ושופרות לא אמרו כרב חננאל אלא בדיעבד שכן באין:"
            ],
            [
                "[חל להיות יו\"ט של סוכות] במוצאי שבת, מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם, עד האל הקדוש, אתה בחרתנו, יעלה ויבא, והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום, ויבדיל בתפילה, ועל הכוס כך הוא מברך, בורא פרי הגפן, אשר בחר בנו, בורא מאורי האש, המבדיל בין קודש לחול בין קדושת שבת לקדושת יום [טוב] הבדלת וכו', ומברך לישב בסוכה, ושהחיינו, וסימן יקנה\"ז יין קידוש נר הבדלה זמן, אלא שאומרים תחילה סוכה ואחר כך זמן, ואם אין לו יין מבדילין על הפת, ובמקום בורא פרי הגפן מברך המוציא לחם, ואעפ\"י דאין מבדילין על הפת בשאר ימות השנה, שאין הפת עיקר, אבל בשבת ויו\"ט שיש קידוש והבדלה אם אין לו יין מבדיל על הפת ושפיר דמי. וכן אמר הטעם אדונינו מאור עינינו מר רב צדוק ריש מתיבתא זכרונו לעד, אילו עמדה הלכה כדשלח אבוה דשמואל לרבו, ילמדינו רבינו סדר הבדלות האיך, שלח ליה כך אמר ר' ישמעאל ב\"ר יוסי משום אביו, שאמר משום ר' יהושע בן חנניה נהי\"ק, נר הבדלה יין קידוש, ואמר ר' תנחום משל למלך יוצא ואפרכוס נכנס, מלוין למלך, זו שבת, ואחר כך יוצאין לקראת אפרכוס, זהו יום טוב, הוה אמרינן כיון שהבדלה קודמת, וקיימא לן שאין מבדילין על הפת, דתנן אסור להבדיל על הפת אפילו ממוצאי שבת ליום טוב, עכשיו שאמרו חכמים (הא דאיכא זמן אבל הכא עבדינן כאביי) [היכא דאיכא זמן היכי עבדינן אביי אמר יקזנ\"ה ורבא אמר] יקנה\"ז, והילכתא כרבא, כיון שאין קידוש הבדלה אומר תחילה קידוש על הפת ואחר כן הבדלה, ומברכין על הפת עם קידוש היום, הילכך יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מי שאין לו יין, [בתחילה] מברך המוציא, ואחר כך אשר בחר בנו, ואחר כך על המאור, ואחר כך המבדיל, ואחר כך שהחיינו, וביום [טוב] שאין בו זמן, הלכה כרבא דאמר יקנה\"ז:"
            ],
            [
                "ותפילת יום טוב שיני כיום טוב ראשון, נוטלין לולב ומברכין שתים וגומרין את ההלל קדיש ומוציאים שתי תורות וקורין כדאתמול ומפטירין ותשלם כל המלאכה, עד בהוציאי אותם מארץ מצרים, דמתוך שבסוכות היה יום חינוך הבית כשנגמר מפטירין בהשלמתו. עומדין למוסף, מפני חטאינו, פסוקי דמוסף כבר כתבתים כאתמול, ולא תאמר ביום השיני כלל לא בקריאת התורה ולא בתפלה במוסף כי היכי דלא ליזלזלו ביה, לפי שכבר העדתה ביה וקראת אותו מקרא קודש, ולא נאה לקרותו עוד שיני, כשקראנוהו חמשה עשר, וכיוצא בה שנינו לא לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול:"
            ],
            [
                "ערבית של מוצאי יום טוב, [מתפללים] אתה חוננתנו, כדרך שמתפללין במוצאי שבת, ומבדילין על הכוס במוצאי יום טוב, אבל לא מברכין על המאור ועל הבשמים, ואמר ר' זירא יום [טוב] שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קודש לחול, מאי טעמא סדר הבדלות הוא מונה. לשבת וסוכה גומרין את ההלל, יתגדל תתקבל, וקורין כל הציבור ספר קהלת בישיבה, ליתן חלק לשבעה וגם לשמונה, קדיש, ומוציאין ב' תורות, וקורין ראה אתה אומר (שמות ל\"ג י\"ב), בשבת שבחול המועד, בין בפסח בין בחג, מתוך שלמדנו מתוכה [הלכות] המועד, שכן שנינו במסכת חגיגה, את חג המצות תשמור (שמות כ\"ג ט\"ו), לימד כאן על חולו של מועד, [ומפטיר, יום ראשון דחוה\"מ] הוא קורא ביום השיני וביום השלישי שבכל מקום המפטיר עולה לחובת היום, הילכך ליקרי כאן בספיקא דיומא, והרי ספק שלישי הוא, וכן כל יום ויום של חולו של מועד האחרון קורא ספיקא של יום, שכן שנינו במסכת מגילה, ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת קרבנות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות של חג, והאי קורין דקתני אאחרון קאי, (הכא) [אאחרון הבא] בכל מקום קורא חובת היום, דאי אכולהו ארבעה גברי קאי, אם כן יומא קמא דחול המועד קרי ארבעה גברי. ביום השיני, וביום השלישי, וביום הרביעי, וביום החמישי, יומא תניינא, ביום השישי, וביום השביעי, ביום השמיני, אם כן בתרי יומי הוו מסקי לכולהו קרבנות החג, אלא על כרחך באחרון מיירי, המחוייב לקרוא מוספי של יום בכל מקום. ואותו האחרון קורא ביום טוב ראשון של חג בפ' קרבנות שבתורת כהנים, ובחמשה עשר יום לחדש השביעי בפנחס, ומפטיר הנה יום בא לה' (זכרי' י\"ד) והשאר כבר קראו בתחילה קודם לזה בפרשה הקבועה ליום שור או כשב, ושאר כל ימות החג הם חולו של מועד יהא קורא האחרון בזה בקרבנות החג בפרי החג המתמעטין והולכין, שעל זה מותר לספר מעשה מוסף היום העשוי באותו היום שהוא עומד בו:",
                "ותוספתא דמגילה מוכח הכי, דתניא בראשון קורין ובחמשה עשר יום, בשני ביום השיני, בשלישי ביום השלישי, ברביעי ביום הרביעי, בחמישי ביום החמישי, בשישי ביום השישי, בשביעי ביום השביעי, בשמיני ביום השמיני עצרת, אלמא לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום, ובסידרא דברייתא הכי איתא, ופירושא דמתניתא מיתוקם כוותיה, בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרויין על אדמתם שאין יום טוב אלא יום אחד, התם איפשר להיותם נקראים כל קרבנות החג כסידרן דבר יום ביומו, ואנן דאית לן תרי יומי ובעינן למקרי ובחמשה עשר יום בתרי יומי קמאי מתוך הספק, ושני אי אפשר להזכיר ביום [השני], שכבר קרא חמשה עשר יום ומקרא קדש, והאיך תעשהו חול לקרותו שיני, אנן היכי עבדינן שיהיו כל הפרשיות נקראות בחג, הואיל וקרינן חדא פרשתא תרי יומי ושני לא נזכר בהו, אמרינן במסכת סוכה, אביי אמר שני ידחה, שנדח' ביום השני של סוכות ידחה לגמרי, ולא יאמר עוד אלא בראשון בחולו של מועד אומר גם על המוסף ביום השלישי, דהא שלישי מתוך שלישי, ובשני יאמר ביום הרביעי וכן כולם, רבא אמר שביעי ידחה שלא יהא מפסיק ומדלג הקרבנות מכסידרן, הרי קורא ובחמשה עשר יום בשני ימים טובים הראשונים, ובראשון דחולו של מועד יקרא וביום השני, דראוי נמי למקרי שני מספק, ולמחר ביום השלישי, וכן כולם כסדר, נמצא שביום ערבה יארע לו ביום השישי, ושוב אינו מקום לביום השביעי, והרי כולם ימות החג, עבר זמנו ובטל קרבנו, וידחה מכל וכל, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי, דולג הקורא וחוזר על עקיבו אחור, לקרות היום מה שקראו אתמול, ולמחר מה שקרא היום, עכשיו לא שני ידחה ולא שביעי ידחה:",
                "ראשונה דחול המועד קורא בעל מוסף ביום השיני, ביום השלישי, דשיני ספק שלישי הוא, בשיני יאמר ביום השלישי ביום הרביעי וביום החמישי, שלישי רביעי ספק, בשלישי יאמר ביום הרביעי ביום החמישי ביום הששי [ברביעי יאמר ביום החמישי, וביום הששי, וביום השביעי], בחמישי הוא יום ערבה, ביום השישי וביום השביעי, הרי שביעי נקרא ביומו ביום הערבה, ולגבי שני נמי קרי דילוג, שהראוי ליאמר ביום טוב שני הוא וחוזר ואומר למחר בשלישי, ובשמיני לא יתכן לקרות ביום השביעי, מחמת ספיקו של יום, לפי שאין מקדשו וקוראו שמיני עצרת, ואל יתבהל על פיך לחללו ולזלזלו בשם שביעי. ובסדר הזה רבינו נ\"ע הנהיג את דורו, שהעמיק ממכתב ידי רבו מובהק ר' יעקב בר יקר, שפירשה במסכת מגילה, לפני המאור הגדול מתקן לכולה גולה רבינו גרשם ז\"ל, וכן פירש, בראשון דחול המועד, כהן קורא ביום השני, ולוי ביום השלישי, ישראל ביום הרביעי, והאחרון דולג וחוזר אחור, וקורא ביום השני וביום השלישי, ולא זה קא מיירי דילוג, דהא לא איירי בקריאת קמאי כלל(י) אלא מיום ליום, [בשני של חול המועד כהן קורא ביום השלישי, לוי וביום הרביעי] וישראל קורא וביום החמישי, אחרון חוזר על עקיבו וביום השלישי וביום הרביעי:",
                "[בשלישי של חול המועד כהן קורא וביום הרביעי] ולוי ביום החמישי, ישראל ביום הששי, אחרון ביום הרביעי וביום החמישי:",
                "ברביעי [של חול המועד] כהן קורא ביום החמישי, ולוי ביום השישי, וישראל ביום השביעי, אחרון ביום החמישי וביום הששי, [בחמישי של חול המועד, הוא יום הושענא רבה, כהן מתחיל מלמעלה ביום החמישי, לוי ביום הששי, ישראל ביום השביעי, האחרון ביום הששי] וביום השביעי, הוי דע בעינין שיקרא כהן ביום השישי, ולוי ביום השביעי, וישראל ביום השמיני עצרת, דשמיני יום טוב ורגל בפני עצמו הוא, ואיך אתה בא לקרותו בחול, לכך מקדים הוא לכהן ביום החמישי, כדי שלא יעבור מהם משביעי ואילך, שקרבנות החג כלין שם, ומיהו מי שרוצה לקרותו (שמיני) [ביום השמיני] בשביעי אין מזחיחין אותו, שהרי אותו ישראל שלישי לא לחובת היום בא, [דהא] בחול גמור אין פוחתין מתלתא גברי, ומאי [שינה] זה מראש חודש שהשלישי קורא בו וביום השבת, ואין אנו מקפידין אלא באחרון לבדו שהוא קורא מוסף דראש חדש ובראשי חדשיכם, ותלתא גברי דקרו בחולו של מועד אין אנו צריכין [להקפיד] במה הן קורין, שהרי שלשתן לא לשם חובת היום מעשה מוסף קורא, אלא לקרות בתורה בעלמא הן באין, וכיון שספר תורה מונח לפניהם ופתח לקרות מוסף היום קורין והולכין אף הן באותן קרבנות החג, כמו [שהיו] קורין בשאר התורה, אבל הרביעי הבא באחרונה הוא מיוחד בכל מקום לספר מעשה היום ולקרות הכי, והרי כן בפסח ימים הראשונים קורין בפרשיות הקבועין לימים, כגון משך תורא קדש בכספא, והאחרון מביא ספר תורה לעצמו לקרוא מוסף, ומתוך שהוא בא לשם היכירא ולהוכיח על קדושת היום שהרי בחול אין קורין אלא שלשה, ובמועד נוסף עליהם הרביעי, משום דאמרינן במסכת מגילה, כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, מתוך כך תיקנו הראשונים שתהא חובת היום נקראת על ידו, ואף ביום עצמו המפטיר שבא להוכיח ולגלות על קדושת היום, דהא אילו היה [חול] לא היה מפטיר, הואיל וקצת יומא בדידי' הוא בא לקרות את המוסף, מאחר שהרביעי מוכן בכל מקום לחובת היום, נכון הדבר ומקובל שיהא הוא קורא כאן בסוכות כולה ספיקי דיומא, שיהא כל הספק שיהא לנו חובת היום נקרא על ידו, שהרי לצורך כן האחרון עולה לספק מעשה היום, לפיכך צריך לקרות בכל יום אותן שתי הפרשיות שהן ספיקן של יום, ואנן לא מצינו בכל הסימנים שקבעו רבותינו בתלמוד כגון משך תורא קדש בכספא, וכולהו אינון שיהא שום פרשת מוסף מעויינת כל עיקר, אבל הראשונים הנהיגו כן לקרות בכל יום טוב ויום טוב מוסף שלו, ויחדוהו לאחרון מתוך שהוא בא להיכירא דיומא כדאמרינן כל דטפי מילתא מחבריה טפי חד גברא, ומנהג כשר הוא לאחוז בו ומחזיקין אותו:"
            ],
            [
                "[בחול המועד] שבת מפטירין ביום בוא גוג (יחזקאל ל\"ח י\"ח), שאותה המפלה היא הכתובה בהנה יום בא לה' (זכרי' י\"ד א') על החדלים מלחוג את חג הסוכות, כשם שאנו מפטירין בחול המועד של פסח העצמות היבשות, מתוך שהן היו מן היוצאים ממצרים בלא זמנם, ומוסף יוכיח ספק המכוון ליום בתוך מפני חטאינו:"
            ],
            [
                "נחזור על הראשונות, כל ימות החג מתפללין הושענות על הימים לאחר סיום תפילה זכר לניסוך המים שהיה בא כל שבעה לרצות על המים, אלא שאין מזכירין מוריד הגשם עד השמיני, מתוך שסימן קללה בחגה, כמוזג כוס לרבו, והוא שופך קיתון על פניו, לפי שכל ימי החג אינו אלא במפתה מן הצר להמון טללים ורסיסים, שכן השם לכך הכתוב כתבן. בשביעי שכלו ימי סוכה, מאמיצין לבקש כד\"ת בה' פיתיין ורייטיין, ולמחר בשמיני יום הזכרה הוא, ועליו סידרו תפילת עריבה, למלך המספיק מזונותיו לחיילותיו, וכן אמר ר' תנחומא כל שבעת ימי החג מתפללין [לטללים ויום טוב האחרון] על הגשמים, לכך נפטרין מן הסוכה כדי שיתפללו על הגשמים בלב שלם, ואף קרבנו של שמיני יחידי הוא, כלפי אומה יחידה, ילינו הלילה ויתעכבו היום להמטיר להם מים, וכן אמר ר' אלכסנדרי כל שבעת ימי החג התורה מרמזת להם לישראל שאלו מטר מאת ה', והן שלא התבוננו כבשה להם התורה עוד יום אחד לתבוע, ועל זה שתת המשורר מ\"ם יו\"ד מ\"ם שאל ללא קצרה לא הביט דמהם עצרת:"
            ],
            [
                "וכל ימות החג מקיפין את המזבח פעם אחת בלולב, בשביעי שבע פעמים, ונותנין עליה ספר תורה, לומר שם שמים אנו כותבין, שכן הכהנים היו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, ואותו יום שבע פעמים, ואומרים אני והו הושענא והושיעה נא, מדקתני פעם אחת ושבע פעמים ש\"מ דהקפה ברגל סביב המזבח הוא, ומאי מקיפין. פליגי בה אמוראי, חד אמר בערבה, לאחר זקיפת מורביות מוסבות למזבח, מקיפין בסעיפות סביב למזבח, חריות של ערבה בידיהם פעם אחת [בכל יום], ושבע לאותו יום, דהכי גמירי לה וחד אמר בלולב מקיפין, לאחר שזקפו הערבה סביבות המזבח, דאמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דאמר לפני ה' אלהיכם, כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ\"ג מ'), ואגבולין כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון (שם שם), ועבדינן שבעה זכר למקדש, ערבה דלית בה עיקר מן התורה בגבולין, דכי אתאי הילכתא למזבח לא עבדינן שבעה זכר למקדש:"
            ],
            [
                "ומברכינן אלולב כל שבעה, דאביי ורבא תרוייהו מוקמי הילכתא כרבי הלכה למעשה, תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, ואע\"ג דלולב בשאר יומי דרבנן הוא זכר למקדש רב ושמואל בחד שיטתא בלולב שמצותו כל שבעה [וגבי סוכה נמי] אע\"ג דלא פסקי לילות מימים, וכחד יומא אריכתא דמי, לא גרעה מתפילין, ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום, וערבה אינה צריכה ברכה בגבולין, מדפלוני ופלוני אייתו ערבה קמיה, שקיל חביט ולא קא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ולא יסוד נביאים, ואמנהג לא בעי לברוכי:"
            ],
            [
                "ועל היקף של כל ימות החג נשאל רבינו נ\"ע וכך השיב:",
                "על היקף שבכל ימות החג, שיש חולקים ואומרים שאם אין לולב אין היקף, ויש אומרים יש היקף אע\"ג שאין לולב מצוי, אני כבר נשאלתי זאת כמה שנים, והשבתי כדברי האומרים יש היקף, וטעיתי בה שדמיתי דכי איתותב רב יוסף ממתניתין דחיבוט ערבה אכולה מילתא איתותב, בין בהא דאמר [ערבה לאו בנטילה בין בהא דאמר] יש היקף אחת שבכל יום, ושבע של שביעי בלולב, ואמרתי אחרי שהושב רב יוסף, ושמעינן דבערבה הוה ההוא היקף, אלמא לא הוזכר לולב לעניין היקף, אלא ערבה דאמור רבנן דלא עבדינן ליה האידנא שבעה זכר למקדש, לפיכך דמיתי שהיקף שאנו מקיפין בכל [יום] לאו חובה היא עלינו הוטל, דהא לא בעינן זכר למקדש לערבה שבעה, אלא מנהגא בעלמא היא, ולולב לא מחייבו ולא פוטרו, שהרי אין זכר למקדש לולב בהיקף, אבל עתה יישר כחו של אחי שלמדין מפלפולו, ויש לומר שלא לחנם הנהיגו הראשונים [בלולב היקף], קסברי דמחוורתא היא, כי איתותב רב יוסף מהא מתניתא אהא דאמר ערבה בזקיפה ולא בנטילה אתותב, ושמעינן מינה דבנטילה, אבל מילתא אחריתא דאמר היקף דמתניתין בלולב, וכן אמר ר' אלעזר בדוכתיה קיימי, וההיקף בלולב הוה, וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש, הנהיגוהו להקיף בו כל שבעה זכר למקדש, ואם אין לולב אין היקף. וכן נראין הדברים, וחזרני בו מבראשונה:"
            ],
            [
                "גם זה עומק הילוך סוכה דרבינו שלמה.",
                "תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נכנס לישב בה אומר אקבו\"צ לישב בסוכה, היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר, כגון למיעטרה סתרקי, אומר שהחיינו, ואם לאו, משנכנס לישב בה מברך שתים, אחת אסוכה ברישא, ואחת אזמן והשתא דאמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא הילכך זמן בין דעושה סוכה לעצמו בין דעושה לולב לעצמו לא צריך למימר דסגי בדכסא:"
            ],
            [
                "תנו רבנן בסכות תשבו (ויקרא כ\"ג מ\"ב) [אין תשבו] אלא כעין תדורו, אמרה תורה צא מדירת קבע, ושב בדירת ארעי, מיכאן אמרו היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, ומצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה בסוכה, וישן בסוכה, ומטייל בסוכה, ואמר רבא מאני מיכלי לבר ממטללתא, כגון קידרי ושיפודי ומגיסי, פירוש קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן חוץ לסוכה משום מיאוס, מאני משתיא במטללתא, כגון גוסקי וכובי וכסי שרגא. פי' נר של חרס קריישול כך שמו, אמרי לה במטללתא, ואמרי לה לבר ממטללתא, ולא פליגי הא בסוכה גדולה, הא בסוכה קטנה, ואיזו היא סוכה קטנה, כדתניא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשירה, רבי אומר פסולה עד שתהא בה ארבע אמות על ארבע אמות, מאי טעמייהו דרבנן, קסברי סוכה דירת עראי בעינן, וכי מחזקת ראשו ורובו ושלחנו שהן שבעה טפחים כשירה, ורבי סבר סוכה דירת קבע בעינן אי אית בה ד' אמות על ד' אמות דיירי בה אינשי ואי לא לא דיירי בה אינשי, והילכתא כרבנן דאמרי אפילו אינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו כשירה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן שתים כהילכתן ושלישית אפילו טפח, ר' שמעון אומר שלש כהילכתן ורביעית אפילו טפח, והילכתא כרבנן ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה. אמר ר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי אותו טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן, וכל פחות משלשה כלבוד דמי, פירוש טפח שוחק, מודד בארבע אצבעות שאינן נוגעות זו בזו, דהוי טפח ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן לאחת מן הדפנות ופחות משלשה כלבוד דמי והוי כמחיצה של ארבעה טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי, רבא אמר אינה ניתרת אלא בצורת הפתח פירוש היכי דמי צורת הפתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן והכי קאמר רבא טפח דשנינן בברייתא שמתיר בדופן שלישית, אינו מתיר אלא א\"כ עשאו לאותו (דופן) טפח צורת הפתח על פני [כל] הדופן כולו, כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה של חצי טפח במקצוע שכנגדו, וקנה על גביהן (דהוי) [מזה לזה הוה] ליה כאילו כל הדופן סתום דדופן שיש לו צורת הפתח סתימא מעליא בפרק קמא דעירובין, וזהו טפח שאמרו חכמים:",
                "איכא דאמרי אמר רבא וניתרת נמי בצורת הפתח, פירוש משמע דטפח ששנינו היינו כדפריש ר' סימון לעיל [עושה] סתימה (פתח) [טפח] אצל היוצא ואתא רבא למימר דאם עשה צורת הפתח על פני כל הדופן כולו בשני קנים כל שהן וקנה על גביהן קאי ליה במקום טפח ומכשר ליה כוותיה, דאו האי או האי מכשר. איכא דאמרי אמר רבא וצריכה נמי צורת הפתח, פירוש דתרוייהו טפח בעינן, אצל היוצא וקנה בזויות (שבעה) [שכנגדו] וקנה על גביהן מטפח זה לקנה של זויות. רב אשי אשכח ליה לרב כהנא דעביד ליה טפח (שוחה) [שוחק] וקא עביד ליה נמי צורת הפתח, אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא וניתרת נמי בצורת הפתח, אמר ליה אנא כאידך לישנא סבירא לי דאמר וצריכה נמי צורת הפתח:",
                "וכן הלכה:"
            ],
            [
                "ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. תנו רבנן חמתה מחמת סכך פוסלת בה ולא מחמת דפנות ר' יאשיה אומר אף מחמת דפנות, הכא קתני ושחמתה מרובה מצילתה פסולה, [הא כי הדדי כשירה, והתם קתני ושצילתה מרובה מחמתה כשירה] הא כי הדדי פסולה, לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה והאי דקתני ושצלתה מרובה מחמתה כשירה, הא כי הדדי פסולה, מלמעלה, מאי טעמא דכל שמעילאי שיעור זוזא, מתתאי שיעור איסתרא, הילכך כי הדדי פסולה, דהוי חמתה מלמטה טפי ממאי דהויא מלמעלה, הא דקתני ושחמתה מרובה מצילתה פסולה, הא כי הדדי כשירה, מלמטה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן סוכת גוים, סוכת נשים, [סוכת בהמה], סוכת כותים, סוכה מכל מקום כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהילכתה, אמר רב חסדא והיא שעשויה לצל, פירוש סוכת גוים, שעשויה לישב בה כל ימות החמה. סוכת כל מקום, שאפילו פחותה מאילו. אמר רב חסדא הא כהילכתה דקאמר הכי קאמר והוא שמסוככת יפה דמוכחא מילתא שעשייתה הראשונה [לצל היתה ולא לצניעות] בעלמא דאע\"ג דסוכה [לשם חג לא בעינן, לשם סוכה בעינן ולצל] הוא דמיקריא סוכה שסוככת מן (החמה) [החורב]. רועים שעושים סוכה לישב בתוכה מפני השרב ושומרין צאנן, קייצים שומרי קציעות השטוחות בשדה ליבשן, בורגנין שומרי העיר וכולן ישראלין הן אבל סוכה זו לא לשם חג נעשית:"
            ],
            [
                "הידלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה פסולה, שאין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך (דברים ט\"ז י\"ג), בפסולת גורן ויקב לסיכוך הכתוב מדבר, אם היה סיכוך הרבה מהן, או שקיצצן כשירה. הרבה מהן פירוש מבטלן ברוב או שקיצצן אף לאחר שסיככה בהן ולא אמרינן תחילת עשייתה בפסולת נעשית. זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו, מנא הני מילי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך (שם שם) בפסולת דגורן ויקב דסוכה הכתוב מדבר, ורב חסדא אמר מהכא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס [ועלי תמרים] ועלי עץ עבות [לעשות סכת], ככתוב (נחמי' ח' ט\"ו):"
            ],
            [
                "חבילי קש וחבילי [עצים] וחבילי זרדין אין מסככין בהן, לא מפני שהן פסולין לסיכוך, אלא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתיפו ומעלה ומניחה על גבי סוכה לייבשה, ונמלך עליה לסיכוך, והתורה אמרה [חג הסוכות] תעשה לך (דברים ט\"ז י\"ג), ולא מן העשוי, פירוש זרדין מיני קנים הם ומורידין אותן, ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכשייבשן עומדין להיסק, אין מסככין בהן, כשהן קשורין, אבל היו מותרין כשרין לסיכוך, פעמים שאדם בא [מן השדה] כל ימות החמה, ומניחה על גבי סוכה, שיש לו כל ימות החמה למקנהו, והניח שם החבילין לייבשן ולא לסכך, וכשמגיע החג נמלך עליהן לסיכוך, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, בפסול, וזה שנסכך שם שלא לשם סכך ואפילו לצל אלא לייבש אין שם סוכה [חל] עליו, הילכך גזרו רבנן עליו שלא יסככו בחבילין, אפילו מטילן עליהם לשם סוכת החג, גזירה משום חבילין דכל השנה, דאיכא פסול דאורייתא מדקאמרינן ואם התירן כשירה, ש\"מ כל היכא דאיכא אגד אסור לסכך בו, ואגד בחד לא שמיה אגד, פירוש כל דבר יחידי שהוא מחובר יחד האוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר עמו ויאגדם יחד:"
            ],
            [
                "אמר רב יהודה הני שוושי ושווצרי מסככין בהן, פירוש ירקות הן, שווצרי ארב\"א פלקיר\"א, והוא שעליו רחבים וגדלין ביערים מסככין בהן, שאינו מאכל אדם לקבל טומאה, אמר אביי בשוושי מסככין, בשווצרי לא מסככין בהן (דשדי) (דסרי) ריחייהו שביק להו ונפיק. אמר רב חנן בר רבא [הני] היזמי והיגי מסככין בהן, פירוש מיני סנה הן, אמר אביי בהיזמי מסככין, בהיגי לא מסככין, כיון דנתרין עליה שביק לה ונפיק:"
            ],
            [
                "המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה, מלמטה למעלה [אם גבוה] עשרה טפחים כשירה, ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה (כשירה) עשרה טפחים [כך מלמעלה למטה עשרה טפחים], והלכה כרבנן, פירש המשלשל כל מלמעלה למטה קרי שילשול, מלמעלה למטה, שהתחיל לארוג המחיצה אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה, שלשה טפחים פסולה, דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת ראש דאמרינן פסולה, מלמטה למעלה, שהתחיל לארוג בערב סמוך לקרקע ומגביה והולך כיון שהגביה עשרה טפחים כשירה, ואפילו אין מגיעות לסכך, ר' יוסי אומר כשם שמלמעלה למטה [דיו באריגת] עשרה טפחים, כך מלמטה למעלה, דיו [באריגת] עשרה טפחים, ואפילו גבוה מן הארץ הרבה כשירה. [הרחיק הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה] פירוש לא בגובה קאמר אלא ברחבה, שהניח אויר בסכך אצל הדופן, והילכתא אויר פוסל בשלשה טפחים, בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה. [סכך פסול פוסל בארבעה בסוכה קטנה]:",
                "בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש בין הכותל ובין הסיכוך ד' אמות פסולה, פחות מארבע כשירה ומאי טעמא דאמרינן דופן עקומה, פי' בית שנפחת גגו באמצעו [רחוק מן הדפנות לכל צד וסיכך על הפחת באמצעו] ונמצא תקרת הבית שהיא פסולה משום [תעשה ולא מן] העשוי מפסקת בין הדפנות לסכך כשר אם יש בין הסיכוך לכותל ארבע אמות פסולה, דארבע אמות לא נאמרו למשה מסיני דופן עקומה, אבל בפחות כשירה, הלכה למשה מסיני, רואין תקרת הבית כאילו היא ראש הדופן שנעקם למעלה ואין בה סכך פסול דפוסל:"
            ],
            [
                "פירס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפירס על גבי קינוף פסולה, פירוש הנשר שלא [יהו] עלין וקיסמין נושרין לשלחן, וסדין דבר שמקבל טומאה ופסול לסכך, או שפירס על הקינוף או אפילו לא פירסו מפני הנשר אלא לגוי על מטתו, על גבי קינוף, הן ארבעת קונדיסין לארבעת רגלי המטה וגבוהין ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן, ופורס סדין עליהן, והרחיקן מן הסכך, דהשתא לא [משום] מסכך בדבר המקבל טומאה (ולא) מיפסלא דהשתא לאו לסכוכי שטחן שם, פסולה משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם:"
            ],
            [
                "מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה כתנתיה במיא אזל ואשטחיה אמטללתא אמר ליה רב אשי זיל שקילא דלא לימרו בגווה קא מסכך, והא קא חזי ליה דרטיבא, לכי יבשה, פי' איטמישא נישורא במיא, דרטיבא שהיא לחה דמוכחא מילתא דלנגבה [שטחוה] ולא לסכך, לכי יבשה קאמינא לך דתישקלה:"
            ],
            [
                "אמר אביי אויר שלשה טפחים בסוכה גדולה, ומיעטו בין בקנים [בין] בשפודין הוי מיעוט, בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט, בשפודין לא הוי מיעוט, והני מילי מן הצד, [אבל] באמצע פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר יש לבוד באמצע, וחד אמר אין לבוד באמצע, פי' הוי מיעוט וכשירה דלאו שיעור אויר יש, ולאו שיעור סכך פסול יש, בסוכה קטנה ששיעורה מצומצם, בקנים הוי מיעוט דאמרינן לבוד ואין אויר כאן, בשפודין לא הוי מיעוט, משום דשפוד גופיה סכך פסול הוא, ואע\"ג דלא מזה ולא מזה יש שיעור לפסול, מיהו [כיון] דאיכא שלשה טפחים בהדי דנפיק מהכשר סוכה, חשיבו באנפי נפשייהו ולא מיצטרפין בהדי להשלימה [וליתיה] לשיעורא דסוכה, והני מילי דאויר פחות משלשה לבוד ואינו פוסל בסוכה, מן הצד דאמרינן הרי הוא כלבוד דמי מן הדופן, באמצע אויר פחות משלשה שלא בסמוך לדופן, והילכתא אפילו בסוכה קטנה נמי ואפילו באמצע אמרינן כלבוד דמי וכשר, ומנלן דכל פחות משלשה באויר אמרינן לבוד, וכל [פחות] ארבע אמות בדופן אמרינן דופן עקומה, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני ואמרינן עלה לר' מאיר הילכתא למאי אתא לגוד ולבוד ודופן עקומה, גוד דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, לבוד הא דאמרן, [דכל פחות משלשה כלבוד דמי], דופן דאמרינן דופן עקומה הלכה למשה מסיני:"
            ],
            [
                "חצר המוקפת אכסדרא אי יש מן הכותל ולסיכוך ארבע אמות פסולה, פירוש כל חצר שבתלמוד לפני הבתים הן, והבתים פתוחין לו, וחצר זו מוקפת בתים בתוכה ופתוחין לה סביב משלש רוחות, ולפני הבתים עשו אכסדראות [סביב] לשלש רוחותיה, והאכסדרא פתוחה היא, ואין לה דופן לצד החצר, ויש עליה תיקרה, וזה סיכך על גבי כל אוירה של כל החצר שבאמצע הקיף באכסדראות ואין דופן לסוכה [זו] אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרא, ונמצאת תיקרת האכסדרא מפסקת סביב בין סכך לדפנות, [אם] יש ברוחב האכסדרא ארבע אמות פסולה, פחות מארבע אמות כשירה, דאמרינן דופן עקומה, דוגמא לדבר קלישטור\"א של מיני האומות שיש לה אויר שיש בה עשבים והיקף אכסדרא סביב לו."
            ],
            [
                "איתמר סיכך על גבי אכסדרא שיש פצימין (או אין) [כשרה ושאין] לה פצימין אביי אמר כשירה, אמרינן פי תיקרה יורד וסותם, רבא אמר פסולה, לא אמרינן פי תיקרה יורד וסותם, והילכתא כרבא. פירוש סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין, כגון חצר המוקפת אכסדרא, כדפירישית [במתניתין] וסיכך באוירה של חצר, וסמך הסכך על גבי שפת קירוי של אכסדרא, ואין מחיצות הפנימיות מועילות לתוכה, דיש בתיקרת האכסדרא יותר מד' אמות, אבל לצד הסוכה יש לאכסדרא פצימין עומדין כמין (דפנות) [חלונות] וביניהם פחות משלשה כשירה, דאמרינן בהו לבוד:",
                "אמרינן פי תיקרה יורד וסותם, מכל צד, פי' פי תיקרה עוביין של נסרים בחודן וכן עובי ראשיהן הכלה לצד הסוכה:"
            ],
            [
                "דרש רב יהודה בר אילעאי בית שנפחת וסיכך על גביו כשירה, אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי [רבי פרש] כך אמר (ר') אבא ארבע [אמות] פסולה פחות מכאן כשירה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן בסוכות תשבו (ויקרא כ\"ג מ\"ב), [לא בסוכה שבתוך הבית, ולא בסוכה שתחת הסוכה], ולא בסוכה שתחת האילן, אדרבה בסוכות תרתי משמע, אמר רב נחמן [בר יצחק] בסכת כתיב:"
            ],
            [
                "העושה סכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, ר' אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג, וחכמים מכשירין, ר' אליעזר סבר דומיא דאהל בעינן כיון דלית ליה גג לאו אהל הוא, ורבנן סברי שיפוען של אהלים כאהל דמי, פירוש כמין צריף, כוך של ציידין שאורבין בתוכן את העופות, ועשוי ככוורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד. או שסמכה לכותל, היטה ראשי הקנים לכותל וראשו השני על הארץ. לפי שאין לה גג, שאינו ניכר מה הוא גג ומה הוא הכותל, דאהל משופע לאו אהל הוא, אלא אם כן יש בו טפח זקוף ושוה. הילכתא מאי, ת\"ש דאביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה, אמר ליה כמאן כר' אליעזר, דאמר כל היכא דלית לה גג לאו אהל היא, [א\"ל] שבקת רבנן ועבדת כר' אליעזר, אמר ליה הא ברייתא איפכא תניא, ר' אליעזר מכשיר, וחכמים פוסלין, שבקת מתניתין ועבדת כברייתא, אמר ליה מתניתין יחידאה היא, דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, ר' נתן אומר הפרוסה סביבות המטה, ויוצאין מאמצע המיטה שנים נקליטין אחד [למראשותיה] ואחד לרגליה, ונותן קלונסה מזה (ו)לזה, ופורסין סדין עליו, והוא משופע ויורד לכאן ולכאן, ולפי שאין לה גג טפח שוה לא חשיב אהל להפסיק, כמאן כר' אליעזר דאמר אהל משופע לאו אהל הוא, ברייתא איפכא תניא, מצאתי ברייתא ששנויה איפוך בשיטתן ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין, לפי שאין לה גג, יחידאה הוא, מתניתין דתני ה(י)כא ר' נתן קתני לה דהוא יחידאה, אבל חכמים שבדורו היו חולקין עליו ואומרים ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין, שמע מינה מדרב יוסף דכילת חתנים שרי למיגנא בה בסוכה דכיון דלית לה גג [לאו אהל היא ולא מחזי כסוכה שתחת סוכה וש\"מ סוכה דלית לה גג] ודעבידא כצריפה פסולה, ושמע מינה כילה דאית לה גג אסיר למיגנא בה בסוכה ואפילו למאן דאמר סוכה דירת קבע בעינן, אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע, ואע\"ג דפליג ר' יהודה ואמר לא אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע, דתנן ר' יהודה אומר נוהגין היו ישינים תחת המיטות בפני הזקינים, סתמא דמתניתין לא כר' יהודה, דתנן הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, ותרגמה שמואל במיטה שגבוה עשרה טפחים, אלמא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, ותו אסור לישן בכילת חתנים בסוכה, דרב שרא ליה לרב אחא בר יעקב למיגנא בכילת חתנים במטללתא, משום דקסבר מיצטער פטור מן הסוכה, טעמא דפטור דקא מיצטער דגני, אבל אין מיצטער אסור:"
            ],
            [
                "תנו רבנן מחצלת של חשיפה ושל גמי גדולה מסככין בה, של קטנה אין מסככין בה, [של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה] ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו אחד זה ואחד זה מסככין בה וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו, פירוש חשיפה גמי אנק, והן רכין, הילכך סתם קטנה יש בהן לשכיבה לא שנא גדולה (ולא שנא קטנה) מעשה שרשרות והוא עב ואינה חלוקה, לא שנא ארוגה שהיא חלוקה, והיינו דקתני גדולה מסככין בה, [קטנה אין מסככין בה] ואין חילוק בין (קטנה) [גדולה] לארוגה, אבל של קנים שהן קשין וכן של (קילת) [חילת] לישק\"א, והקלח שלה עב:",
                "גדולה, מעשה עבות וקליעה מסככין בה, ואפילו קטנה, דאינה לשכיבה לפי שהיא עבה ואינה חלוקה ועץ שלה קשה:",
                "ארוגה, אין מסככין בה, דסתמא לשכיבה דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה (ונאה) [ונוחה]:"
            ],
            [
                "ואסור להסתפק מעצי סוכה כל שבעה, דאמר רב ששת משום ר' עקיבא מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, ת\"ל חג הסכות שבעת ימים לה' (ויקרא כ\"ג ל\"ד), ותניא ר' יהודה בן בתירא אומר מניין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה, ת\"ל חג הסוכות שבעת ימים לד', חג לה' וסוכה לה', פירוש על החגיגה (לשם) [שלמי] חגיגה שם שמים חל עליהן לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהן בתר הכי משלחן של גבוה כעבד הנוטל פרס מרבו. [חג], חגיגה:",
                "לא מיבעיא מעצי סוכה דאסור לאיסתפוקי מינייהו, [אלא אפילו תלא בה מיגדי נגד בה מאני אדעתא לאשפורא אסיר ליה לאיסתפוקי מיניהו], דתנו רבנן סיככה כהילכתא ועיטרה (בכרמים) [בקרמין], ובסדינין המצוירין, ותלה בה אגוזים ורמונים ואפרסקין ופרכילי ענבים ועטרות של שיבולים ויינות שמנים וסלתות, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון [של חג] ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. פירוש ב(כ)[ק]רמים ציורין מעשה אורג כמו מעשה צבעונים שקורין אוכרי\"ץ. ובסדינין המצויירין שצורתן בולטות כמו מעשה רוקם או מעשה אורג [שקורין] גלינשק\"ש, יינות שמנים, נתונים בכוסות של זכוכית לנוי. הכל לפי תנאו, כגון דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות של ערב יום טוב הראשון, דלא חל קדושה עלייהו, והכי מוקי לה במסכת ביצה בהמביא:"
            ],
            [
                "עיטורי סוכה שנפלו בשבת, אסורין באכילה ואסורין לטלטלן ממקומן, נפלו ביום טוב אסורין באכילה [ומותר לטלטלן, נפלו בחולו של מועד אסורין באכילה], ומחזירן למקומן ולמה אסורין באכילה, מפני שהוקצו למצוה, אבל אם התנה עליהן בתחילה בשעה שתלאן ואמר בשעה שארצה אטול מהם הרי זה מותר:",
                "תניא בתוספתא אין נוטלין עצים מן הסוכה ואפילו ביום טוב האחרון, ואם אמר כל זמן שארצה אטול, הרי זה מותר:"
            ],
            [
                "ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קיצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד. מאי טעמיה דר' אליעזר דאמר קרא בסוכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כ\"ג מ\"ב), תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה, ורבנן כדירה [מה דירה] אי בעי אכיל, ואי בעי לא אכיל, אף סוכה [נמי] אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל, אי הכי [אפילו לילי] יום טוב הראשון [נמי] אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר חמשה עשר בחג הסוכות, ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן [לילה] יום טוב הראשון חובה מכאן ואילך רשות, [אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, והתם] מנלן, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות י\"ב י\"ח) הכתוב קבעו חובה, והילכתא כרבנן. פירוש אין לדבר קיצבה, אם רצה להתענות אין זוקקין לו. אלא אם יאכל לא יאכל אלא בסוכה, חוץ מלילי יום טוב הראשון, שאינו רשאי להתענות. מכאן ואילך רשות, דהכי ילפינן בפרק בתרא דפסחים, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי רשות, אף ששה רשות, לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות, ויצא מן הכלל ללמד שאכילת מצות האמור בו אינו חובה, אלא אם באתה לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. והתם גופיה מנלן, דלילה הראשונה מיהא חובה, שנאמר בערב תאכלו מצות (שם שם) שנה הכתוב עליו וקבעו חובה:"
            ],
            [
                "תניא ר' אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד [וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחוה\"מ]. מאי טעמא דר' אליעזר, אמר קרא חג הסכות תעשה וגו' (דברים ט\"ז י\"ג), עשה סוכה לשם סוכת חג הראויה לשבעה בעינן, [ורבנן] (האי) [ההוא] מאי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג, והלכה כרבנן. ושוין שאם נפלה במועד, שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד, פירוש אין יוצאין מסוכה לסוכה, לאכול בזו ולישן בזו, או היום בזו ולמחר בזו, ואין עושין סוכה בחולו של מועד, מי שלא ישב בסוכה יום טוב הראשון לא יעשה סוכה לשם חג של שבעת ימים, שמעינן מינה דאין עושין סוכה בחולו של מועד עד דאיכא לשבעה, ושמעינן מינה דאין יוצאין מסוכה לסוכה, דאם כן לאו סוכה לשבעה היא:"
            ],
            [
                "תניא ר' אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו ביום טוב הראשון של חג, דכתיב [חג הסכות] תעשה לך (שם שם), משלך, כן אין אדם יוצא בלולבו של חבירו, וחכמים אומרים אעפ\"י שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אבל יוצא הוא [ידי חובתו] בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כ\"ג מ\"ב) מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, והלכה כרבנן. פירוש לכם משלכם, להוציא את הגזול ואת השאול. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כתיב, דמשמע מינה סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה, ואי איפשר שיהא לכולם דלא מטי שווה פרוטה לכל חד וחד אלא ע\"י שאלה:"
            ],
            [
                "וכל אימת דעייל איניש לסוכה צריך לברוכי, אפילו עייל ונפיק עשר פעמים ביומא, צריך לברוכי לישב בסוכה, מנלן מתפילין, דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי, וחכמים אומרים אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד. איתמר אביי אמר הלכה כרבי, ורבא אמר הלכה כרבנן. אמר רב מרי בריה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עבד כשמעתיה, אלא כל אימת דמנח מברך, אמר רב זוטרא חזינא להו לרבנן דבי רב פפא דכל אימת דמשמשי בהו מברכים. והילכתא סוכה ואחר כך זמן, ואע\"פ דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הכא שאני:"
            ],
            [
                "ואסור למקבע סעודתיה לבר ממטללתא, דתנן אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ודוקא אכילת עראי, אבל אכילת קבע בסוכה, וכמה אכילת עראי כדטעים צורבא מרבנן [מידי] ועייל לכלה. פירוש בבוקר כשהולך לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה. מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבת ודלי של מים, ואמרו העלו לסוכה. תנא לא מפני שהלכה כן אלא מפני שרצו להחמיר על עצמן. וכשהביאו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו, שמע מינה פחות מכביצה לא בעי ברכה ולא בעי סוכה, הא כביצה בעי סוכה ובעי ברכה:",
                "וכל הני שבעה (נמי) [יומי] מבעי ליה לשוויה סוכה קבע, דתנו רבנן כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד יש לו כלים נאים מעלן לסוכה, ומצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום, ובלילה חייבין, הולכי דרכים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה, וביום חייבין, הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה, בין ביום בין בלילה, פירוש הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום, דכתיב בסכות תשבו שבעת ימים, כעין ישיבת ביתו, כשם שכל ימות השנה אינו נמנע מלכת בדרכים (בסעודה) [בסחורה] כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע. הולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה, אע\"פ שאינן הולכין אלא ביום, משום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן הסוכה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום, ובלילה חייבין, שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה, אמאי ליעבדו סוכה וליתבו, אמר אביי תשבו כעין תדורו, ורבא אמר פירצה קוראה לגנב. פירוש שומרי גנות ופרדסים, אין זזין משם. כעין תדורו, כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מיטתו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביא שם מפני הטורח. פירצה קוראה לגנב, משל הדיוט הוא, ואף כאן הגנב רואה אותו יושב בסוכה בלילה הוא נכנס וגונב הפירות [לרוח אחרת]:"
            ],
            [
                "חולין ותשמישיהן פטורין מן הסוכה, תנו רבנן לא חולין שיש בהם סכנה אלא חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בראשו או חש בעינו. אמר רבן שמעון בן גמליאל פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר לי ר' יוסי [בריבי] לישן חוץ לסוכה אני ומשמשי פי' יוסי בריבי, יוסי החכם וחריף שבדורו והוא רבי יוסי בן חלפתא:",
                "רב שרא ליה לרב אחא ברדלא למיגני בכילתא במטללת' משום בקי, רב שרא ליה לרב אחא בר אדא למיגני בר ממטללתא משום סירחא דגורגינא, [רבא] לטעמיה, דאמר (רב) [רבא] מצטער פטור מן הסוכה. פי' למיגנא בכילתא, אע\"ג דיש גג וגובה [עשרה] טפחים והרי הן כאילו חוץ לסוכה. משום בקי, ציצבל\"ש בלע\"ז. סירחון דגורגנא קרקע לבנה שהיו טחין בה קרקעית הסוכה. מצטער, שהסוכה מצטערתו:"
            ],
            [
                "כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות את הכלים משתסרה המקפה. תנא [משתסרח] המקפה של גריסין. פי' ממהרת להתקלקל בגשמים מעט. תנו רבנן היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, ויצא חוץ לסוכה [ואכל, אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו, היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד חוץ לסוכה] וישן, אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור ויעלה עמוד השחר. פי' לאפוקי אם הקיץ משנתו בלילה דאין מטריחין אותו, ואם עלה עמוד השחר ולא ניער אין מקיצין אותו:"
            ],
            [
                "וכי נפקי הני שבעה יומי בתר דגמר סעודתיה בסוכה מפיק להו למאניה מסוכה לביתיה, משום יקרא דיום טוב, ואי לית ליה דוכתא לאותוביה מאניה אלא בסוכה פסיל לה ברובא ויתיב בה, (דתנו רבנן) [דתנן] סוכה שבעה כיצד. גמר מלאכל לא יתיר את סוכתו אלא מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, משום כבוד יום טוב אחרון, והוינן בה, אין לו כלים, אלא במאי אישתמיש, אלא אין לו מקום להוריד כליו מהו, רב חייא בר אשי אמר פוחת לה ארבעה, ור' יהושע [בן לוי] אומר מדליק בה את הנר, ולא פליגי הא לן והא להו, לבני מערבא דלית להו ספיקא דמערב יום טוב דשלימו להו שבעה ימי סוכה לבתר דגמר סעודתיה [בסוכה] פוחת בה ארבעה, לדידן דאית לן ספיקא דשמיני, איכא לספוקי בשביעי ובעי למיכל סעודתיה בסוכה, דקיימא לן הילכתא מיתב יתבינן, ברוכי לא מברכינן דהוה ליה יומא טבא, ולא איפשר למיפחת ביה ארבעה, מדליקינן בה שרגא והתינח סוכה קטנה דמיפסלא בשרגא, סוכה גדולה במאי פסלינן לה, במאני דמכלא, דאמר רבא מאני מכלא לבר מיטללתא, מאני דמשתיא במטללתא. והילכתא כרבא (דאמר) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה:",
                "עד כאן מן ההלכות גדולות:"
            ],
            [
                "אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא מסככינן בה, ואע\"ג דאגודא אגד בידי שמים לא שמיה אגד. פי' אפקותא דדיקלא, מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בה דוקרנין הרבה סביב סביב. ואע\"ג דאגידו, שמחוברין ענפי האילן יחד ודמי לחבילין, דאמרינן אין מסככין בהן, ואע\"ג דאגיד להו איהו, הענפים מלמעלה כדי להושיבן יחד, מפני שנוקפין למעלה (ומתפלצין) [ומתפצלין] לכאן ולכאן, ואין סותמין את הנקב, אגד ב(י)חד לא שמיה אגד, כל דבר שהוא יחיד[י] מחובר (האוגדו) [ואוגדו] בפני עצמו אינו אגודה, עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד. אמר רב חסדא אמר רבה בר רב שילא הני דיקרי דקני מסככין בהן, ואע\"ג דאגידי אגד, תניא נמי הכי קנים ודוקרנין מסככין בהן, פשיטא [אימא] קנים ודוקרנין מסככין בהן, פי' (דוקרנין דיקלא) [דוקרי דקני] כגון אפקותא דדיקולא, אלא שזה של קנים, וזה של דקלים, קנים ודוקרנין, משמע תרי מילי אימא קנים של דוקרנים, שיוצאין בגזעם כמו דוקרנים הרבה. דוקרנים, כמו יחפור בדקר פלש בלע\"ז. מסככין בהן, ולא משוינן להו כחבילים:"
            ],
            [
                "אמר רב חסדא אגד בחד לא שמיה אגד, אגד שלש שמיה אגד, שנים מחלוקת ר' יוסי ורבנן, דתנן מצות אזוב שלשה קלחים, ובהן שלשה גבעולין [ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולים] שיריו שנים וגירדומא כל שהוא. פי' לא שמיה אגד, ולא לענין חבילין לסכך, (אלא) [ולא לענין] אגודת אזוב. שלשה קלחים, שלשה שרשים. ובהן שלשה גבעולין, גבעול לכל קלח, גבעול הוא הקנה האמצעי, שהזרע בתוכו כקנבוס וכפשתן. ר' יוסי אומר לקמן מפרש ר' יוסי שלשה לעכב, לרבנן שלשה למצוה. שיריו, אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשירין בשנים. גרדומין כשמזין בו פעמים רבות מתוך שגבעולין (רבים) [רבים] משתברים, וכל שהוא המשתייר באגודה כשר, ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא, שתהא שם אגודתו קיימת. לפיכך יש להזהר שלא יסכך אדם בחבילי עצים וקש, ולא בשום דבר שיהא קשור יחד, כגון קנים או ערבה, אפילו שנים, זה עם זה."
            ],
            [
                "תנו רבנן בסוכות [תשבו] (ויקרא כ\"ג מ\"ב) ולא בסוכה שתחת סוכה, ולא בסוכה שתחת אילן, ולא בסוכה שתחת הבית, אדרבה בסוכות תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק בסכת כתיב, אמר ר' ירמיה פעמים ששתיהן כשירות, ופעמים ששתיהן פסולות, ופעמים שהתחתונה כשירה והעליונה פסולה, ופעמים שהעליונה כשירה והתחתונה פסולה, שניהם כשירין היכי דמי, [כגון] שהתחתונה חמתה מרובה מצילתה, והעליונה צילתה מרובה מחמתה, וקיימא עליונה בתוך עשרים, שתיהן פסולות היכי דמי, כגון דתרויהו צילתן מרובה מחמתן, וקיימא עליונה למעלה מעשרים. התחתונה (פסולה) [כשירה] והעליונה (כשירה) [פסולה] היכי דמי כגון שהתחתונה צילתה מרובה מחמתה, והעליונה חמתה מרובה מצילתה וקיימו תרוויהו בתוך עשרים, העליונה כשירה והתחתונה פסולה היכי דמי, כגון דתרויהו צילתה מרובה מחמתן, וקיימא עליונה בתוך עשרים. פשיטא, העליונה פסולה והתחתונה כשירה, איצטריך ליה, מהו דתימא נגזור דילמא מצטרף סכך (כשר) [פסול] עם סכך (פסול) [כשר] קמ\"ל. פי' שתיהן כשירות היכי דמי, כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצילתה דסכך דילה כמאן דליתא דמי, ותרויהו מתכשרן בסכך העליונה, והוא דקיימא עליונה בתוך עשרים אמה לארץ, דהוי סכך כשר להכשיר תחתונה. שתיהן פסולות וכו', וקיימא עליונה למעלה מעשרים לגגה של תחתונה שהיא קרקעיתא של עליונה. תחתונה כשירה ועליונה פסולה וכו' דסכך של עליונה לאו סכך הוא, ולא מיפסלא תחתונה משום סוכה תחת סוכה, ועליונה פסולה, משום חמתה מרובה מצילתה, וכגון דקיימא תרויהו בתוך עשרים אמה לארץ, דאי עליונה למעלה מעשרים אף תחתונה פסולה, משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, משום דסכך למעלה מעשרים פסול הוא, אבל אי קאי בתוך עשרים ליצטרף וליצטרף ובלבד שלא יהא צילתה מרובה מחמתה, דמיפסל תחתונה ביה משום סוכה תחת סוכה:"
            ],
            [
                "מכן אנו למדין שהעושה סוכה בתוך ביתו אינו צריך לסלק מן גג אותן נסרים שקורין לטש, דהואיל שחמתן מרובה מצילתן על ידי אויר שביניהם הרי הן כמי שאינן, ולא מיפסל סכך תחתון משום סוכה [תחת סוכה], היכי דמי דתחתונה פסולה, משום סוכה תחת סוכה. וקיימא עליונה בתוך עשרים לגגה של תחתונה והיא קרקעית של עליונה. פשיטא, דאי חד מינייהו חמתה מרובה מצילתה לאו סוכה תחת סוכה היא, ומאי אשמעינן ר' ירמיה. תחתונה כשירה ועליונה פסולה איצטריכ' ליה, כדקיימא עליונה בתוך עשרים. מהו דתימא נגזור, למיפסל תחתונה משום דזימנין דקיימא עליונה בתוך עשרים ולא מסיק אדעתיה למיחש אתחתונה משום צירוף פסול עם כשר ומדחזי לעליונה חמתה מרובה מצילתה [סבר] כמאן דליתיה היא ולא פסיל לתחתונה, קמ\"ל דלא גזרינן הא אטו הא:"
            ],
            [
                "סוכה המעובה כמין בית אע\"פ שאין כוכבים נראין מתוכה כשירה, פי' המעובה שסכך שלה עב מאד. תנו רבנן אין הכוכבים נראין מתוכה כשירה, אין כוכבי חמה נראין מתוכה, ב\"ש פוסלין, ובית הילל מכשירין. פירוש כוכבי חמה, כשהחמה זורחת עליה ואין זהרורי חמה נראין מתוכה, אין זו דומה לסוכה אליבא דבית שמאי. ובית הילל מכשירין, אבל אם סיככה עבה הרבה שאין הכוכבים נראין מתוכה כשירה, וי\"א אע\"פ שבית הילל מכשירין בדיעבד, מיהו לכתחילה בעי, לפיכך יש להחמיר לעשות לכתחילה בסיכוך שיהו כוכבי חמה נראין מתוכה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אוכלין [אכילת] עראי חוץ לסוכה, [ואין ישינים שינת ארעי חוץ לסוכה] מאי טעמא, אמר רב יוסף גזירה [שמא] ירדם וכו' ורבא אמר אין קבע לשינה, וכמה שינת עראי, תני רמי בר יחזקאל כפי הילוך מאה אמה, תניא נמי הכי הישן בתפילין וכו' וכמה שינת עראי כדי הילוך מאה אמה. פי' אוכלין אכילת עראי וכו', נפקא לן מבסוכות תשבו (ויקרא כ\"ג מ\"ב) [תשבו] כעין תדורו, וכמה הוא דירתו של אדם לאכול בה אכילת קבע שלו, אבל אכילת עראי אוכל בלא דירתו, כמו אוכל בחצירו, או בשדה ואינו מבקש דירה. וסברא היא, שלא הקפיד הכתוב באכילת עראי, שתיית עראי נמי כששותה שתים או שלשה פעמים, אבל אם קובע סעודתו על היין, כגון בני אדם ששותין בחנויות כל היום אסור. שמא ירדם. שמא יחטפנו שינה וישן קבע. רבא אמר, לשמא ירדם לא חיישינן, וסוכה היינו טעמא [דאסור] שינת עראי לפי שאין דירת קבע לשינה, ואין בה חילוק בין דירת קבע לעראי לענין סוכה, שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים דאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך, הלכך זהו שינתו. הרי שמותר לאדם לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה [וכמה אכילת עראי היינו כביצה ומותר נמי לשתות] דשתייה שלנו אינה אלא עראי ומותר לאכול פירות הרבה חוץ לסוכה, דפירי לא צריכי סוכה, כדאמר רבא במסכת יומא בפרק אחרון כותבות פירי נינהו, ופירי לא צריכה סוכה. וכן הלכה:"
            ],
            [
                "אסור לישן אפילו שינת עראי חוץ לסוכה, כדאמר רבא אין קבע לשינה. ותניא היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, ואכל חוץ לסוכה. פי' שיוכל לצאת חוץ לסוכה משתסרח המקפה, שתתקלקל הסעודה, ופסקו הגשמים אחר כך כשאוכל בביתו, אין מטריחין לחזור ולילך בסוכה, אלא עומד בביתו ויגמור סעודתו. והתם נמי תניא ישב בסוכה וירדו גשמים ובא לישן בביתו, אין מטריחין אותו לקום עד שיעלה עמוד השחר ויעור משנתו, הילכך ששנאם יחד לפי ששוים בחומרתם, ואין להקל מלישון בסוכה יותר מן האכילה, הא למדת כל [הישן] חוץ לסוכה כלום, חוטא ועובר על עשה, דברים הללו דברי הכל הם ואין לשנותם:"
            ],
            [
                "קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה, מדרבנן, שמאי מחמיר, ומעשה נמי וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן. היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו, אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, וריש לקיש אמר כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. פי' שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבא אליו, אבל קורא ושותק, לאו צריך לאמו הוא:"
            ],
            [
                "נשאל מאת רבינו יצחק על קורות ורהיטין, והתיר היתר גמור, שכך נהגו העם, ואין לשנות המנהג, ואם יעלה על לב האדם לומר עדיין מן תעשה ולא מן העשוי, דיי לנו באותו תעשה שנוטל הנסרים מן הלטש. וגם סגן לוי נשאל, והשיב כמו כן, אלא שצריך לסלק הנסרים כנגד כל הסיכוך, והעיד אחד לפני גור אריה על הרב ר' אלעזר הגדול זצ\"ל שהיה עושה סוכתו בתוך הבית, ולא היה מסלק הלטש, והיה בעיניו הדבר קשה מאד, [על שנעשית בתוך הבית והיה מיצר מאד] והיתה חצירו בינו ובין שכינו, וקנאה כפלים בדמיה, ושאלו את גור אריה מפני מה היה מיצר, אמר להם מפני שהיה רוצה לקיים מצוה מן המובחר:"
            ],
            [
                "כך הורה ר' יצחק הלוי זצ\"ל שאין מונעין הנשים לברך על הלולב וסוכה, דהא דאמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות לאפוקי דאינן חייבות ואינן צריכות, אבל אם חפצות לבא עצמן במצות הרשות בידה, ואין מוחין לה, דלא גרעא ממי שאינו מצווה ועושה, ומאחר דמקיימת מצוה היא ואי אפשר לה בלא ברכה, תדע דהא דאמרינן הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה אלמא אשה עולה ומברכת, אע\"ג דפטורה מתלמוד תורה מולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים י\"א י\"ט), [בניכם] ולא בנותיכם, ש\"מ אם רצתה לקיים מצות עשה, הרשות בידה, ואין כאן משום ברכה לבטלה:"
            ],
            [
                "הלכות לולב.",
                "ואין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נותנו לו במתנה, אבל בשאול אינו יוצא בלולבו של חבירו ולא בגזול, ובשאר כל ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, מנא הני מילי, דתנו רבנן ולקחתם לכם, (ויקרא כ\"ג מ') שתהא לקיחה תמה לכל אחד ואחד, מדהוה ליה למכתב ולקחת וכתיב ולקחתם, לכם משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נותנו לו במתנה, ומעשה ברבן גמליאל (ור' עקביא) ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה [ור' עקיבא] שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו רבן גמליאל ויצא בו (ונתנו במתנה לר' טרפון נטלו ויצא בו), נתנו לר' יהושע, נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו במתנה לר' אלעזר בן עזריה [נטלו ר' אלעזר בן עזריה] ויצא בו ונתנו במתנה לר' עקיבא, נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזיר לרבן גמליאל, למה לי למימר החזירו, מילתא אגב אורחיה קמ\"ל, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כדרבא דאמר רבא הנותן (לולב) [אתרוג] לחבירו על מנת שיחזיר לו, נטלו ויצא בו והחזירו יצא, ולא החזירו לא יצא. למה לי למימר שלקחו באלף זוז, להודיע כמה מצות חביבות עליה, פי' למה לי למימר החזירו, מה אנו למדין מחזרה זו דאיצטרך תנא למתנייא במתני', הא קמ\"ל דרבן גמליאל על מנת להחזירו לו נתנו להם, ואפילו הכי הויא מתנה עד שיצא בו החזירו יצא, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, והרי החזירו, אבל לא החזירו איגלאי מילתא דמעיקרא גזול הוא בידו:"
            ],
            [
                "ש\"מ שצריך אדם לדקדק על לולב ואתרוג ביום טוב הראשון, שלא יהא גזול ולא שאול, וכל בני העיר שאין להם אלא לולב אחד ואתרוג אחד, צריך שיהא דעתם כולם ליתנו לכל אחד במתנה בשעת שמברך בו, או כולם [יפקירו] ואותו שיקחוהו לצאת בו יהא זוכה בו מן (העיקר) [ההפקר] ולאחר שבירך צריך שיהא גם הוא מפקירו, או נותנו במתנה לחבירו הרוצה לצאת בו אחריו וכן יעשו כולם, ומי שאינו מדקדק בדבר אינו יוצא ידי חובתו. ובשאר ימות החג, דליתניהו בנטילת לולב אלא מדרבנן, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, דהא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון דווקא:"
            ],
            [
                "והיכא דאיקלע יום טוב הראשון של חג בשבת, לא מפקינן ליה להושענא ולא מברכינן ביה, אע\"ג דכתיב ביום הראשון [ואמרו רבנן] ביום ואפילו בשבת, הני מילי במקדש, אבל בגבולין לא, מאי טעמא אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, והיינו [טעמא] דשופר ומגילה. פי' ללמוד ניענועו או ברכתו. ויעבירנו, אפילו בשדה ולולב בידו יש לגזור על הדבר:"
            ],
            [
                "אם חיסר אדם מד' מינין של לולב אינו יוצא ידי חובתו, דתנו רבנן ד' מינים שבלולב שנים מהן עושין פירות, ושנים מהן אין עושין פירות, העושין פירות זקוקים לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות זקוקים לשעושין פירות, דאין יוצאין ידי חובתן עד שיהיו כלם באגודה אחת, וכן הוא אומר הבונה בשמים מעל(י)ותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט' ו'). פי' עושין פירות אלו תלמידי חכמים שהם מבקשים רחמים על בעלי בתים שינצלו מן הפרעניות, כדשלחו מתם יבעון רחמי איתכלייא דליקיימי עלייא, דאי לא עלייא [לא] מתקיימת איתכלייא. ושאין עושין פירות אלו בעלי בתים שהם צריכים לעשות נחת רוח לחכמים ותלמידיהן. ותניא ארבעה מינים [שבלולב] כשם שאין פוחתין מהן, כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג לא יביא [לא] פריש, ולא רימון, ולא דבר אחר, וכולן כמושין [כשרים] יבישין פסולין, פריש קורדויי\"ן כמושין פלצדי\"ש. פשיטא מהו דתימא לייתי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמ\"ל דא\"כ נפיק מיניה חורבא דזימנין איכא למסרך:"
            ],
            [
                "וצריך למיהוי שיעור דהדס וערבה שלשה טפחים, ואי טפי מג' טפחים כשר, בציר מג' טפחים פסול, דתנו רבנן וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הילל, לעליית [יונתן] בן בתירא [ואמרו] ציצית אין לה שיעור [כיוצא בו לולב אין לו שיעור, ומקשינן אין לו שיעור] כלל, והתנן לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר, אלא אין לו שיעור למעלה דאי טפי משלשה טפחים כשר, אבל יש לו שיעור למטה דאי בציר משלשה פסול:"
            ],
            [
                "אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה [שלשה, ולולב ארבעה כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח, ור' פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב] צריך שיצא מן ההדס טפח. זהו צד העשוי כשדרה של בהמה, שהחוליות והצלעות מחוברות בה מיכן ומיכן, כמו כן הלולב גדל מחיצות ועליו עולין מיכאן, ואמצעו חלק, ועולה כמקל, ואותה שדרה האמצעית צריך שתהא יוצאה למעלה מן ההדס וערבה טפח, לבד מה שהעלין ארוכין למעלה, לאחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין מדובקין ועולין בו. והלכה כר' יוחנן מחבריו, כדאמרינן במס' ביצה בפרק ראשון:"
            ],
            [
                "אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל, מאי טעמא הני תלת מצות והכא חדא מצוה, אמר ליה רב ירמיה לר' זריקא מאי טעמא מברכין אלולב לחודיה, אמר ליה הואיל וגבוה מכולן, ולגבהיה לאתרוג טפי ולברכי עליה, אלא הואיל ובמינו גבוה מכולם. פי' אלולב לחודיה, דאנו מברכין על נטילת לולב, ולא על נטילת אתרוג. וליגבהה לאתרוג טפי, קס\"ד הואיל וגבוה מכולן דקא אמרי' היינו האי דאמרן לעיל שדרה של לולב צריך שיצא [למעלה] מן ההדס טפח. ובמינו גבוה משלשתן, לפיכך חשוב הוא ונקרא כל האגד על שמו:"
            ],
            [
                "תנו רבנן לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, ר' יהודה אומר אגוד כשר, שאינו אגוד פסול, מאי טעמא דר' יהודה, יליף לקיחה [לקיחה] מאגודת אזוב, [כתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ\"ג מ') וכתיב התם ולקחתם אגודת אזוב (שמות י\"ב כ\"ב)] מה להלן אגודה אף כאן אגודה, ורבנן לא ילפי לקיחה לקיחה, פי' לא ילפי, לא למדוה מרבותיהם, ושמא מקראות הללו לא לדרוש גזרה שוה זו נכתבו. כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאגדו, לא אגדו כשר, כמאן, אי כר' יהודה כי לא אגדו אמאי כשר, אי כרבנן מאי מצוה [קא עביד], לעולם כרבנן, ומאי מצוה משום שנאמר זה אלי ואנוהו (שמות ט\"ו ב'), פי' התנאה לפניו במצות, סוכה נאה, ציצית נאה, לולב נאה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן הותר אגודו, אוגדו כמין ירק, וליענביה מיענב, הא מני ר' יהודה היא דאמר עניבה קשירה היא, [אי] ר' יהודה אגד מעלייא בעי, האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא. פי' הותר אגודו, של לולב ביום טוב [אוגדו] בכריכה מעלייא בעלמא יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך, כמו שאוגדין אגודת ירק, ולא יקשור שני הראשין כאחד (שני) [כשאר] קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות, וזה של קיימא שאינו חושש להתירו עולמית. וקא פריך וליענביה מיענב אמאי דחקת לי' בכי האי גוונא. וליענביה מיענב דהכי מקויים טפי דאיסור מלאכה ליכא דעניבה לאו קשירה. [ר' יהודה] היא כו', במסכת שבת [קי\"ג ע\"א] דתניא חבל דלי שנפסק אינו קושרו אלא עונבו, ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבו. אי ר' יהודה, קשר מעליא (סגי) [בעי] כדתניא לעיל [שאינו] אגוד פסול דגמר מאגודת איזוב, והאי לאו אגד הוא. האי תנא סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, [בלולב] דאין צריך אגד שמעינן [מהכא דבעינן] בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד ולא אוגדן כאגודה של ירק דלאו אגודה היא, ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה (דאמרינן) [ואמרי] לולב שאינו אגוד כשר, מודו דמצוה לאוגדו כדתניא לעיל משום זה אלי ואנוהו ואוקימנן כרבנן:"
            ],
            [
                "אמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחי כל המצוות כולן אין אדם יוצא ידי חובתו בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר עצי שיטים עומדים (שמות כ\"ו ט\"ו) ש\"מ דרך גדילתן, התחתונה למטה והעליונה למעלה, שמעינן מהכא דצריך ליטול ארבעת מינין שבלולב דרך גדילתן כמו שגדילין [באילן], אותו צד שמחובר יהא למטה, ואם הפכו לא יצא, וצריך ליטול ולברך פעם שנייה, והיכא דנקיט להו במנא דרך בזיון לא נפיק, אבל בסודרא או בשושיפא דרך (הבגד) [כבוד] הוא ונפיק. וכן הלכה, בהלכות גדולות:"
            ],
            [
                "תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על [גבי] שני כבשים, ומניח ידו תחתיהם, ומניף ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, [שנאמר אשר הונף ואשר הורם (שמות כ\"ט כ\"ז)] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מוליך ומביא למי [שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי] ששמים וארץ שלו במערבא מתנו אמר ר' חמא בר עוקבא אמר ר' יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור [רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור] טללים רעים, אמר ר' יוסי בר אבין זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורעניות, דהא תנופה והרמה שירי מצוה נינהו ועוצרות רוחות רעות וטללים רעים, אמר רבה וכן לולב. [פירוש] כיצד עושה, אותם שהוא צריך להניפם יחד חיים, כדכתיב והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים (ויקרא כ\"ג כ\"ב) [הכבשים] חיים ובלחם יחד מניח את [שתי] הלחם על שני כבשים, ואע\"ג דרישיה דקרא משמע אותם על לחם ילפינן במנחות מלחם המילואים דלחם למעלה. הונף, היינו מוליך ומביא ונטלי\"ר בלע\"ז:",
                "הורם למעלה [ואין] עלייה בלא ירידה והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב, אלא במילואים, וכולהו תנופות ילפינן [מינה]:",
                "למי שארבע רוחות שלו פי' מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתן:",
                "זאת אומרת. הא דר' (יוחנן) [יוסי] דקאמר תנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים:",
                "שירי מצוה, מצוה שהיא שיריים שאינה עיקר לעכב כפרה, אעפ\"כ חשובה היא לעכב פורעניות:",
                "שהרי תנופה שירי מצוה היא, ואינה מעכבת, כדתניא בתורה כהנים ומייתינן [לה] בגמרא דיומא לתנופה לכפר עליו, וכי תנופה מכפרת, והלא אינה כפרה אלא בדם, אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, ששיירה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא (כיפר על) [עשאה מן] המובחר, וכיפר, כלומר אעפ\"כ וכיפר, שאין צריך להביא קרבן אחר:",
                "וכן לולב, מוליך ומביא מעלה ומוריד:",
                "וכן מצאתי בהלכות גדולות. תנו רבנן העושה לולב לעצמו, אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומר ברוך אקבו\"צ על נטילת לולב, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד. ור' חננאל איש רומי פירש ניענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד, ששנינו במנחות דף [ס\"א ע\"א] בעינן שתי הלחם וכבשי עצרת ואמר רבה התם וכן לולב, אלא שצריך לנענע בהולכה והובאה שלש פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד, וכן קבלנו מאבינו האב זצ\"ל והעמידנו [עיקר] דבר [מ]תלמוד ארץ ישראל:"
            ],
            [
                "לולב הגזול והיבש פסול, [נקטם ראשו נפרצו עליו פסול], נפרדו עליו כשר, ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה, פי' לולב כף של תמרי':",
                "גזול, פסול ולקחתם לכם כתיב, משלכם, והוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ואשכחן קרא דאוסר מצוה הבאה בעבירה דכתיב והבאתם גזול [ו]את הפסח ואת החולה (מלאכי א' י\"ג) גזול דומיא דפסח מה פסח שאין לו תקנה, לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית [הוא], אף גזול, ילפינן מינה דאין לו תקנה אפילו ביאוש, דשמעינן ליה למריה דמייאש מיניה דאמר ווי ליה לחסרון כיס, ואע\"ג דלענין מיקנא, אמרינן בבא קמא דקנייא ליה ביאוש והוי דידיה ואפילו הכי אקרובי למזבח לא, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה:",
                "יבש פסול, לפי שאינו הדר:",
                "נפרצו עליו, אמר רב פפא נפרצו דעבד כי חופיא, פי' נפרצו עליו, משדרה שלו, שאינן מחוברין [אלא] על ידי אגודה, כי חופיא שקורין אשקופא. שמכבדין בו את הבית, ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מן השדרה ואוגדין מהן הרבה ביחד. והאי לאו הדר הוא:",
                "נפרדו דאיפרוד איפרדי מחוברין הן מלמטה בשדרה, אלא שלמעלה ראשיהן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:",
                "נקטם ראשו פסול, אמר רב הונא בר חנינא לא שנו אלא שנקטם, אבל נסדק כשר, נסדק כשר, והתניא לולב כפוף כווץ וסדוק עקום דומה למגל פסול [חרות פסול] דומה לחרות כשר, אמר רב פפא, והוא דעביד כהימנק, פי' נסדק [נסדקו] ראשי העלין:",
                "כפוף, ראשו כפוף כאגמון (קורץ) [קווץ] שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין:",
                "עקום דומה למגל, חדא מילתא היא:",
                "חרות, קשה שנעשה חריות, שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ; דומה לחרות, התחיל להתקשות, ועדיין לא נעשה עץ:",
                "אמר רב פפא הא דקתני סדוק פסול, לא שנסדקו ראשי עלין [או] השדרה אלא דעביד כהימנק פיי\"שייר של ברזל ושל סופרים שיש לו שני ראשים, שראשו אחת מפוצל [כך גדל] הלולב כמין [שתי] שדראות (מחיצות מחיצות) [מחצית] עלין לכאן (ומחיצות) [ומחצית] עלין לכאן:",
                "ואמר רב פפא האי לולבא דסליק בחד הוצא, בעל מום [הוא] ופסול. פי' שכל עליו עולין מצד אחד, בעי רב פפא נחלקה התיומה, שנעשה כמין שניטלה פסול, פי' נחלקה התיומה שני [עלין עליונים] האמצעים ששם השדרה כולה נחלקו זה מזה, ונסדקה השדרה (עם) [עד] העלין שלמטה (מהו) [מהם] תיומות לפי שמדובקין (בתיומן) [כתאומים]. שמעינן מהכא דלולב יבש פסול, מאותן שיכולין להבין שהוא יבש ממש ממראה שלו הראשון, אבל כבוש שקורין פלייש כשר, נקטם ראשו של לולב פסול, הגבוה שבו, אם נחתך ראש שני עלין הגבוהין מכולם קורא ראשו, אבל אם נסדקו העלין כשר. נפרצו העלין, שאינן מחוברין בשדרה, אלא ע\"י ידי האגד [פסול], וכל שכן אם נשרו מכל וכל שיהא פסול, וכגון שנפרצו או נשרו הרוב, אבל המיעוט כשר, וצריך שבכל אורך הלולב לא תהא מגולה השדרה מחמת דליכא ענפים דראוי לכסות בעינן, ולצד מטה של לולב צריך ליזהר שיהיו מתחילין העלין שלא יחסר השיעור:",
                "כפוף, קווץ, עקום, דומה למגל פסול [וכן] נחלקה התיומת או ניטלה:"
            ],
            [
                "גם זה מצאתי בהלכות גדולות, והיכא דלא איתנחיה ללולב מערב יום טוב בהושענא (מנחית) [מיתנח] ליה ביום טוב, כמעשה רבה בר רב שמואל ומר שמואל."
            ],
            [
                "הדס הגזול והיבש פסול, נקטם ראשו או שנפרצו עליו, או (שיהא) [שהיו] ענביו מרובות [מעליו] פסול, אי מיעטם כשר (ואם) [ואין] ממעטין ביום טוב, משום דקא מתקן מנא ביום טוב (שיהא) [שהיה] פסול ומכשירין, פי' נפרצו, נשרו:",
                "ענביו, פירי שבו הדומה לענבים:",
                "ת\"ר יבשו (רובו עליו) [רוב עליו] ונשתיירו בו בדי עלין לחין כשר, דבציר משלשה בדי עלין לא הוי עבות ובראש הבדים, אבל באמצעיתו לאו הדר הוא:"
            ],
            [
                "תנו רבנן ענף עץ עבות (ויקרא כג מ'), עץ שהוא עבות, וענפיו חופין את רובו, הוי אומר זה הדס:",
                "תנו רבנן [קלוע כמין] קליעה, ודומה לשלשלת זה הדס:",
                "תנא [עץ] עבות כשר, ושאינו עבות פסול, היכי דמי עבות, אמר רב יהודה דקיימי תלת טרפי בחד קנא, ורב כהנא אמר [אפילו] תרי וחד, ורב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק [מפומיה] דרב כהנא, אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה, פי' [ענף] עץ עבות עץ שכלו ענף, שהעץ מחופה בעלין על ידי שהן עשויין כשלשלת כקליעה ושרשרת ושוכבין על (אביהן) [אפיהן], ומורכבין זה על זה:",
                "תלתא תלתא טרפי בחד קנא, שלשה עלין בחד קנא, ויוצאין מתוך עוקץ [אחד]. תרי וחד, שני עלין בעוקץ אחד, ועלה אחד מלמטה ארוך, ועליה רכוב על השנים:",
                "מהדר (אחד ותרי) [אתרי וחד], ואע\"ג דתלתא בחד קנא נמי כ\"ש דכשירה, הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא:",
                "אבא לההוא, תרי וחד הדס שוטה קרי ליה. והלכה כרב יהודה:"
            ],
            [
                "אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב. והאי הדס שוטה פסול להושענא, בין לחודיה בין [בהדי] הדס אחרינא, והיכי דמי הדס שוטה פרוס דרברבן (אטירפא) [טרפיה] ופתיין:"
            ],
            [
                "תניא ר' ישמעאל אומר פרי עץ הדר (ויקרא כ\"ג מ') אחד, כפות תמרים (שם) אחד, וענף עץ עבות (שם) שלשה, וערבי נחל (שם) שתים, אפילו שתים קטומין, ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר [שלשה] אפילו שלשתן קטומין. ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך ערבה אחת והדס אחד, אמר [לו] ר' אלעזר יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת, וכי נאמר וכפות הלא [לא] נאמר (וכפות) [אלא כפת] מניין (שמערבין) [שמעכבין] זה את זה, ת\"ל ולקחתם לכם (ויקרא שם שם), שתהא לקיחה תמה. ור' ישמעאל מה נפשך אי שלימין בעי, ליבעי [נמי כולהו, אי לא בעי שלימין אפילו חד נמי לא ליבעי], אבוייא אמר ר' חזר בו ר' ישמעאל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. פי' כפות תמרים אחד, משמע כפת כתיב:",
                "ענף אחד [עץ אחד] עבות [אחד] הרי שלשה. אפילו שנים קטומין אהדס קאי:",
                "יכול יאגדם כולם, ואפילו האתרוג עמהם:",
                "אמרת וכי נאמר וכפות תמרים וניהוי משמע [וי\"ו] מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר, והלא לא נאמר אלא כפת, משמע בפני עצמו הוא ולא (מן) [עם] האתרוג, וענף עץ מוסב עליהן, שנא' בהן וי\"ו, לפיכך נאגדים עם הלולב:",
                "שמעכבין זה עם זה, אם חיסר אחת מארבעתן אין כאן מצוה:",
                "תמה, שלימה דרש ולקחתם (:) [לקח תם] ור' ישמעאל [דמכשיר] שנים קטומין וחד מצריך שלם, היכן חלקן הכתוב אי בעי הדר ניבעי בכולהו, ואי לא בעי הדר ואפילו בחד לא נצריך:",
                "אמר ביריא, שם חכם:",
                "חזר בו ר' ישמעאל, מתחילת דבריו, ומכשר בחד ומיהו הדר בעי:",
                "הלכה כר' טרפון, להקל דקטום כשר. דסבר אע\"ג דקטום הדר הוא, ש\"מ נקטם ראשו של הדס כשר:"
            ],
            [
                "ערבה גזולה ויבשה [פסולה], כלולב דלכם אכולהו קאי:",
                "נקטם ראשיה נפרצו עליה והצפצפה פסולה, כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעל כשירה:",
                "פי' צפצפה מין ערבה ועלה שלה עגול:",
                "כמושה פלצר\"א:",
                "ושל בעל, שגידלה בשדה שלא על הנחל:",
                "בעל, קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי לה במטר השמים, כדאיתא במשקין בית השלחין, בעל לישנא דמייתבותא כמו כי יבע(ו)ל בחור בתולה (ישעי' ס\"ב ה') כדמתרגם ארי כמא דמתייתב עלם עם בתולתא:"
            ],
            [
                "תנו רבנן ערבי נחל (ויקרא כ\"ג מ'), הגדלים על הנחל, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל, תניא אידך אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מניין, ת\"ל ערבי נחל מכל מקום. פי' הגדילים על הנחל, נחלי מים מצוה בזו ומיהו של בעל כשרה. כתיב ערבי דמשמע לשון רבים:",
                "משוך [ולא] עגול פרט לצפצפה:",
                "ת\"ר ערבי נחל שגדילים על הנחל, פרט לצפצפה [הגדילה בין ההרים]:",
                "[ת\"ר אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה] ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך [ופיה חלק], צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. פי' קנה שלה, עץ שלה:",
                "ופיה חלק, חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות:",
                "דומה למגל, מגל קציר פגימות שלה נוטות כולן לצד אחד (עמוקות) [עקומות] כלפי בית יד שלה. שמעינן מהכא שצריך להחמיר בדבר לפסול [ל]לולב כל ערבה שאין לה שלשה סימנין הללו:"
            ],
            [
                "אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן משום נחוניא איש בקעת בית חוורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ושמעון השומעו גירסא כסדר ששומעין, וכן בכל מקום עשר נטיעות משנה היא בסדר זרעים, ואינה ענין לכאן לכן לא פרשתיה:",
                "ערבה למקדש להקיף את המזבח, דאילו ערבה שבלולב מקרא נפקא, ניסוך המים לתמיד של שחר של שבעת ימי החג, שכל קרבנות של כל ימות השנה אין נסכיהם אלא יין [חוץ מן החג בתמיד של שחר שצריך שני ניסוכין], אע\"ג דנפקא לן מונסכיהם דנאמר בשני וכו', אסמכתא בעלמא היא:"
            ],
            [
                "אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין דבר אחר נאגד עמה שאינה מצוה:",
                "וכמה שיעורה אמר רב (חנן) [נחמן] שלש בדי עלין לחין. פי' שלשה ענפים שצריך שיהא כל אחד עליו עלין לחין. וכן הלכה וכן פסק ר' חננאל איש רומי:"
            ],
            [
                "אמר אייבו הוה (קאמינא) [קאימנא קמיה] דר' אלעזר בר' צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה לקמיה, שקיל חביט חביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא, בגבולין ולא יסוד נביאים, לפיכך אינה צריכה [ברכה], ואייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, שקל חביט חביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא. הילכך ערבה צריכה חיבוט, ואינה צריכה ברכה, כדאשכחן הלכה למעשה מכל הני דלא ברכי:"
            ],
            [
                "אתרוג היבש והגזול פסול, עלתה חזזית על רובו, ניטלה פיטמתו נסדק נקלף [ניקב] וחסר כל שהוא פסול, עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר [כל שהוא] כשר. אתרוג הכושי פסול, הירוק ככרתי ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. פי' חזזית כמין אבעבועות דקות, חיינ\"א בלע\"ז:",
                "[נטלה] פיטמתו, ראש האתרוג, מפי רבי יעקב, ודוגמתו הפיטמא של רימון:",
                "ניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא היא, דאילו ניקב ולא חסר שתחב [בו] מחט והוציאה כשר, כדקתני סיפא:",
                "עוקצו, זנבו, כמו בעוקצי תאנים:",
                "הכושי [שבא] מארץ כוש ושחור הוא:",
                "כרתי' כרישין שקורין פור\"ש:"
            ],
            [
                "תנו רבנן פרי עץ הדר (ויקרא כ\"ג מ'), עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג, רבי אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה דיר זה שיש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים [כו'] אלא הכי קאמר עד שבאו קטנים עדיין גדולים קיימין. ד\"א אל תקרי הדר אלא הדר, דבר הדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא אידור, שכן קורין בלשון יווני למים אידור, ואיזהו אילן הגדל על כל מים, הוי אומר זה אתרוג. פי' פרי עץ, שהעץ כפרי בטעם שוה:",
                "הדיר, פרי עץ הדומה אילנו לדיר של צאן:",
                "אטו כולהו פירות לאו להון גדולים וקטנים, והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שוות:",
                "הכי קאמר עד שבאין קטנים, כלומר גדולים וקטנים לאו של שנה אחת קאמר, אלא גדולים של אישתקד, וקטנים של שנה [זו], לפי שאתרוג דר [וגדל] באילן שתים ושלש שנים, וכשבאין (וחובטין) [וחונטין] קטנים של עכשיו, עדיין גדולים דאישתקד קיימין בו. מה שאין כן בשאר אילנות, דאע\"ג דבשאר אילנות יש נמי בהן תמימין ובעלי מומין, אין בהן גדולים כשבאין קטנים:",
                "הדר, (וההוא) [והיא היא] דרבי, אלא במשמעותא פליגי, מר דריש [ליה] לשון דיר, ומר דריש [ליה] לשון דירה. שגדל על כל מים, כל מים צריך בין לשאובין בין לגשמים, כשאין לו מי גשמים צריך להשקותו מים שאובין:"
            ],
            [
                "עלתה חזזית על מעוטו אמר רב חסדא לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול, אמר רבא ובחוטמו אפילו כל שהוא:",
                "פי' ובחוטמו, בעובי גובהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו:",
                "אפילו כל שהוא פסול. שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבאותו עובי אדם נותן עיניו:"
            ],
            [
                "ניטלה [פיטמתו]:",
                "אמר ר' יצחק ניטלה בוכנתו. ולפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא פילו\"ר, זהו לשון מורי הזקן רבינו יעקב, אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש פיטמתו ועוקצו שניהם בזנב, עוקצו, שניטל העץ מה שהוא חוץ לגומא שבאתרוג כשר. פיטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחיסרו, לפיכך פסול, והיינו דקתני ר' יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס [ומכה] באסיתא, ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו בשום מקום פיטמא עוקץ. עד כאן פירוש רבינו יעקב, וגם רבינו חננאל פירש [וז\"ל] ונראין הדברים שהוא (ראש) [דד] החוטם, כדתנן פיטמא של רימון, אבל הא דאמר ר' יצחק הוא בוכנתא, הוא קנה העץ הנתון באתרוג, כמו בוכנתא, שם המדוך, כדגרסינן בוכנא ואסיתא, ובאתרוג העץ שהוא תלוי בו (כאילו) [באילן] הוא כמין בוכנא, ובעיקר האתרוג [חקוק] כמין אסיתא, והעץ נתון בה, וקיימא לן נעקרה הבוכנא מן האסיתא חיישינן שמא ניטל מגופו עמו, וחסר האתרוג ופסול, אבל אם הבוכנא [באתרוג] קיימת בתוך האסיתא, ונחתך העץ למעלה [ממנה] כשר, שהרי העיקר קיים, וזהו ניטל עוקצו כשר:"
            ],
            [
                "נקלף. אמר רבא האי אתרוגא דאיתגלד באהונא בכולה כשרה במקצתה פסול. פי' דאיגלד, נקלף:",
                "(באהינא) [כאהינא] תמרה אדומה, ואף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמימות כדרך כל הנקלפים בפירות:",
                "בכולה כשרה:",
                "במקצתה פסול דמנומר הוא:"
            ],
            [
                "ניקב. תני עולא בר חיננא ניקב [נקב] מפולש במשהו, שאינו מפולש בכאיסר. פי' אניקב ולא חסר קאי, דמכשר תנא דמתניתין, ואתא האי תנא (דמתניתין) [למימר] דאם מפולש שהוא מצידו לצידו, כדי שיראה נקב משני צדדין, פסול, (בין) בנקב כל שהוא, אפילו של מחט, ונקב שאינו מפולש בכאיסר, אם רחב כאיסר פסול, אע\"ג שלא חיסר כלום, כגון שתחב בו יתד עבה, ומתניתין בפחות מכאיסר, וכשאינו מפולש:",
                "וכמה שיעור איסר כדינרא מן זוזא:"
            ],
            [
                "אתרוג כושי פסול. והתניא כושי כשר, דומה לכושי פסול. אמר אביי (כדתנן) [כי תנן] נמי מתניתין דומה לכושי תנן, רבינא אמר הא לן הא להו. פי' דומה לכושי, שגדל כאן והרי הוא שחור:",
                "פסול שנדמה הוא לכושי, קוטפריי\"ש בלע\"ז, אבל כושי עצמו היינו אורחיה וכשר:",
                "[הא לן והא להו] לעולם מתניתין כושי עצמו [נמי פסול], ולא קשיא מתניתין לבני ארץ ישראל הרחוקין מארץ (ישראל) [כוש] ואינן רגילין בהן, ברייתא לבני בבל שקרובים לבני כושיים [ורגילין בהם] ומכל מקום גדל כאן ודומה לכושי (נראה) [נדמה] הוא ופסול:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק [כושי] לבן ומנומר פסול, אתרוג ככדור פסול, ויש אומרים אף התיום. אתרוג הבוסר ר' עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין, גידלו בדפוס ועשאו כמין ברייה אחרת פסול. פי' תפוח אונפילי\"א, כגון שנפלו עליו גשמים בתלוש ותפוח, סרוח נרקב. לישנא אחרינא תפוח נרקב. סרוח, ריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו:",
                "כבוש, בחומץ או בחרדל:",
                "שלוק, מבושל ביותר [באור] ברותחין, ככדור, העשוי כמין כדור עגול פלוט\"א שאינו ארוך כשאר אתרוגין:",
                "התיום שנים דבוקין ביחד:",
                "הבוסר, קטן כמין פול לבן:",
                "[גידלו בדפוס], שעושה לו דפוס כשהוא קטן, ונותנו בתוכו במחובר וגדל כמדת הדפוס, דפוס פורמ\"א, כל דבר העשוי [לעשות] למידתו דברים אחרים על גביו [כמו מנעלין] או בתוכו [וכו'] קרוי דפוס:",
                "כמין ברייה אחרת, שאינו דומה לאתרוג כלל. טעמא דכולהו הדר אמר רחמנא וליכא."
            ],
            [
                "איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב [אין] זה הדר, איני והאמר רב חנינא מטביל בה ונפיק ולר' חנינא קשיא מתניתין, בשלמא מתניתין לא קשיא ליה לרב חנינא, כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שני, אלא לרב קשיא, אמר לך רב שאני נקיבת עכברים דמאיסא, איכא דאמר אמר רב הרי זה הדר, דהא רב חנינא מטבל בה ונפיק [בה], ור' חנינא קשיא מתניתין, לא קשיא הא ביום טוב ראשון, הא ביום טוב שני. פי' והא ר' חנינא מטבל בה, אוכל מקצתו:",
                "ונפיק ויוצא בה ידי חובתו בנותר ומברך עליה, והא דנקט מטבל [שכל מאכלם ע\"י טיבול היה, כדאמר בפסחים השמש מטבל] בבני מעיים ר' יצחק מטבל בירקא ופרכינן לר' חנינא קשיא מתניתין, דקתני חסר כל שהוא פסול, ומשנינן בשלמא מתניתין לר' חנינא לא קשיא, מתניתין ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה, ובענין לקיחה תמה [דכתיב ולקחתם לקיחה תמה], וביום טוב שני נפיק ביה רב חנינא, אע\"ג דלא הוה שלם:",
                "אלא לרב, דאמר הרי אין זה הדר קשיא דרב חנינא, דהא לרב אפילו בשני לא נפיק, דהא מצוה הדורה בעינן, הואיל ומזכירין שם שמים עליו, ומשנינן אמר לך רב אפילו רב חנינא מודה בה נמי דאין זה הדר ואפילו בשני נמי לא נפיק דשאני נקיבת עכברים דמאיסא:",
                "שמעינן מהכא שאפילו חסר האתרוג מעט כשר ביום טוב שני, כדאשכחן הלכה למעשה דמטביל בה ונפיק, וכן פסק רבינו חננאל דקיימא לן כר' חנינא ונקיבת עכברים מאיסא ופסולה דאזלינן לחומרא:"
            ],
            [
                "שיעור אתרוג קטן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה [אומר] כביצה, ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת, דברי ר' יהודה [ר' יוסי] אומר אפילו אחד בשתי ידיו, בקטן הלכה כר' יהודה, ובגדול הלכה כר' יוסי:"
            ],
            [
                "וששאלתם לולב הגזול והיבש פסול, כך ראינו שהלכה כחכמים, ודאי [במקום שאיפשר להביא כשהן הדורים, אבל] במקום שאי איפשר להביא כשהן הדורין יוצאין ביבשין, ומנין שהוא כן, דתניא אמר ר' יהודה מעשה בבני ברק שהיו מורישין לבניהם ולבני בניהם ולא אמרו חכמים דבר, שלא ברצון חכמים עשו, אלא אמרו לו משם ראיה שעת הדחק שאני, וכן באתרוג בהדס ובערבה, במקום שאי איפשר להביא אותו [כשהן] הדורין יוצאין ביבשין:"
            ],
            [
                "ולולב שיש בו הדסים כהילכתן, תלתא טרפא בחד קינא, אם בא להוסיף עליו כמה הדסין ולעשותו אגודה אחת גדולה מן ההדס שאינו עבות, הרשות בידו, כיון דמצות לולב לא נתנו בו חכמים שיעור יותר משלשה עלין אפילו כחמור שבהן, עשה שלשתן כתקנן יוצא ידי חובתו, ואותן יתירין תוספת הן, ואין פוסלין את הכשרין, וכן מנהג בשתי ישיבות:"
            ],
            [
                "אני החתום נשאלתי אם אומרים זמן בנטילת לולב בשני ימים טובים [הראשונים] של חג, הואיל ויום ראשון מן התורה, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כ\"ג מ'). ויום שני ספק הוא, ודינו [דלולב] כקידוש היום בכוס שכשם שאומר זמן על הכוס בשני של חג הסכות אומר נמי [זמן] בנטילתו של לולב ביום שני [או] אין אומר זמן אלא ביום ראשון בלבד, כך מקובלני ממורי הזקן ר' יעקב בר יקר, וכן דעתי נוטה, שאין אומר זמן בנטילתו של לולב אלא ביום טוב ראשון, לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד, ולא במשנה, ולא בתוספתא, דכלל כלל אין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשייתו של לולב בחול בשעת שאוגדו ומתקנו ובסוכה נמי בשעת שעושין אותה, דתנו רבנן העושה [סוכה] לעצמו אומר שהחיינו וקיימנו וכו', נכנס לישב אומר אקבו\"ץ לישב בסוכה, וכן העושה לולב לעצמו אומר שהחיינו וכו', נטלו לצאת בו אקבו\"צ על נטילת לולב, ותני תנא גבי סוכה הרי אם היתה עשוייה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביום טוב עצמו, כגון למימך בסתרקי ולעיטרה בקרמים וסדינים המצויירין מברך מיד שהחיינו, עיקר [חיוב] הוא [בשעת] מעשה, ואם אינו יכול לחדש בה דבר מברך שתים, בכניסתו אחת אסוכה ברישא, ואחת אזמן, אבל בלולב לא מצריך בשעת נטילתו אלא אחת (בכניסתו) [בנטילתו], אלמא דכלל כלל ליכא ברכה דזמן, אלא בשעת עשייה דהיינו בחול, אבל הראשונים שנהגו [לברך שתים בנטילתו, הואיל] ואין כל אדם עושה לעצמו לולב, אלא סומכין על של ציבור לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו:",
                "וגם זו פליאה בעיני על מה סמכו, וכיון דחיוב ברכה זו אינה אלא בשעת עשייתו בחול, כיון שבירך זמן פעם אחת, למה לנו ליתן לברך ביום שני בין שיהא יום ראשון ודאי יום טוב [או] ודאי חול, מה בכך, כיון שבירך פעם אחת זמן, אמאי חוזרין ומברכין [ביום שני] הלא אין עיקר חיובא אלא בחול, וגבי נר חנוכה [נמי] אין אומרים זמן (אבל) [אלא] ביום ראשון, והכי נמי הכא, דלא דמי לקידוש היום, דזמן דכוס תלוי בקידוש היום טוב, וכיון דשתי קדושות הן מספיקא מקדשינן, ואמרינן נמי זמן, אבל ברכה [זו] הואיל ואין תלוייה אלא בעשייתה ואפילו בחול, ואפילו בסוכה נמי אין אומרים זמן להדיא בישיבתה, אלא סמכינן על אותו זמן שאומרים על הכוס, דאמר רב אשי חזינא לרב כהנא דמסדר כולהו אכסא דקדושא, ומקדש ומברך זמן, ואי חיובא היא לומר זמן בישיבת סוכה ובנטילת לולב, ליתנייה(ו) בהדיא דאומר זמן עלייהו, כדאמר גבי נר חנוכה ומקרא מגלה דהוי (כהנך) מדרבנן וכל שכן בהנך מדאורייתא. ותו מצאתי כתוב בהלכות גדולות דלא צריך לומר זמן בסוכה ולולב דסגי בדכסא. ובהלכות לולב דקמפרש מר רב יהודאי תני הכי תנו רבנן העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקיימנו וכו' נטלו לצאת בו אקבו\"צ על נטילת לולב, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד, אבל זמן לא מצריך כלל, לפיכך כיון שבירך ביום ראשון סגי בהכי, ותו לא מידי:",
                "שלמה בר שמשון:"
            ],
            [
                "לולב שלא נאגד אלא אגד [אחד] כשר, דרב יהודה קיחה קיחה מאגודת איזוב יליף, ולא מצינו שום מניין אוגדין ובחד סגי, אבל לנוי מצוה לאוגדו אפילו לרבנן [למטה] ולמעלה שלא יתפזרו ענפי הערבה לכאן ולכאן, שלמה בר יצחק:"
            ],
            [
                "ביום שביעי של ערבה מנהג הוא לומר על הכל, בהוצאת התורה לקריית היום, כמו בשבת ויום טוב, ומתפללין כמו שמתפללין בחולו של מועד, אלא שאומר למוסף קדושה רבה, כבודו מלא עולם, ממקומו [הוא יפן], אחד הוא (להיות) [אלהינו] אדיר, ימלוך, לדור ודור, מפני חטאינו, והשיאנו, רצה ומודים, ושים שלום, הושענא, ומקיף שבע פעמים ושבע פזמונים בעמידה לפני התיבה, יתגדל תתקבל, ואומר אין כאלהינו."
            ],
            [
                "ואתרוג בשביעי אסור באכילה אע\"פ שעברה מצותו דהא איתקצאי לכולהו שבעה, ואיתקצאי נמי אף לבין השמשות, [וכיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי נמי לכולה יומא דשמיני] דשמיני ספק שביעי הוא, אבל בתשיעי ספק שמיני [דברי הכל] אכול בשמחה:"
            ],
            [
                "בשמיני עצרת ליל התקדש חג, שמיני ספק שביעי הוא, ומקדש בסוכה, אומר את יום שמיני חג העצרת הזה, וצריך לומר זמן, שהרי רגל בפני עצמו הוא, דקיימא לן הילכתא יתיבי יתבינן ברוכי לא מברכינן, ואתרוג לא מתאכלא ביה, הואיל איתקצאי לשבעה אכתי לא נפיק מקדושתיה עד תשיעי ספק שמיני דבטל שם ספק שביעי לגמרי, ומיהו במקרא פרשות לא משנינן לקרות בו ביום השביעי, בהדי יום השמיני עצרת, כי היכי דלא ליזלזל ביה ואתה קוראה מקרא קודש ותחללוהו בשם שביעי, ומהאי טעמא לא קרינן ביום שני בהדי חמשה עשר ביום שני של סכות, שלא לפקפק קדושת היום מחזקתה לכאן ולכאן. ופרשת היום עשר תעשר הוא, בין שחל להיות [בשבת בין] בשאר ימים שכך שנינו בשמיני עצרת קרי מצות וחקים ובכור ומחמת מצות הענקה, דכי קאי בפסח ביום טוב [האחרון] קרי ליה תנא כל הבכור בהדיא, ש\"מ דחג דזמן אסיפה הוא, ורישא דשתא לחינוך שמיטין ויובלות, הזקיקו רבותינו להוסיף על כל הבכור [עשר תעשר] להכריז על המעשרות ולהכריז חוקי שמיטות, ולמצות הענקת העבד, ופתיחת יד לאביונים, היינו דקתני מצות וחוקים ובכור, ומחמת חידוש הפרשה וחיוב המעשר ייסדו לה בפיוטין קרובה מיוחדת, היא [איום] אמצה עשירייה, ושוררו עליה קיבוץ עשרונים ועשיריות המצויינין בתורה על פי הלכות ואגדות (ודמו) [ורמז] המיוסד בסילוק הפרשה זו [נקראת] שתי פעמים בשנה, אחת של ראה אנכי, ואחת בשמיני עצרת, וכך התחיל השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך (משמכי) [משנני] עשר פעמים, ובדורו של קלירי עמד המשורר ואחז בידו שער יסודו לפיוט:"
            ],
            [
                "גומרין הלל וקורין קהלת, אם עדן לא נקרא, ומוציאין שתי תורות וקורין חמש גברי [בפרשת] עשר תעשר, ואם שבת הוא קורין שבעה, והמפטיר קורא בפנחס, ביום שמיני [עצרת], ובנביא ויהי ככלות שלמה (כו') [וגו'] (מ\"א ח' נ\"ד) מתוך (שאומרים) [שאמור בו] ביום השמיני שלח את העם, (שם שם ס\"ו), למוסף מזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם, ואתה בחרתנו, ומפני חטאינו ופסוקי דמוסף כסודרן למעלה, והשיאנו, עבודה והודאה וברכת כהנים:"
            ],
            [
                "בשמחת תורה גומרין את ההלל, יתגדל תתקבל, וטרם יקרב להוציא את התורה ישוררו פסוקי יחד לשמחת תורה כמשוש חתן לקראת כלה, וכל העם עונים אחריו אתה הראת וכו', ופוסע הלאה מעט מעט ומשבח באלפא ביתא אלהי הרוחות כו', וכשיעלו למגדל יזמרו על הכל, פותח וקורא זאת הברכה, וקורא קטן וגדול לשם הברכות, וינדרו נדרים לכבוד התורה, לקריאת חתן [יאמר] מרשות וכו'. שמנה פסוקים אחרונים שבתורה יחיד קורא, שלא להפסיק בפטירתו של יסוד העולם, הוא נקרא חתן הגומר את המצוה, כאילו עשאה כולה, ונקראת על שמו, והוא נוטל ספר תורה בזרועו וגוללו, דין גדול שבכולם יקדש העולם בדינו בכל מקום על קריאת ספר תורה אומר קדיש, ומביאין ספר תורה שני וחוזר חלילה, חינוך התורה בהדרן עלך, פותח וקורא בראשית עם כל ימי היצירה ומנוחה, גם הוא חתן נעלה, כמחניך ונכנס לחופה, ונוטל ספר תורה בזרועו וגוללו, ואומר קדיש, ומביאין ספר תורה שלישי. וקורא המפטיר בפנחס ביום השמיני עצרת, ומפטיר בנביא ויעמוד שלמה, תפלת גמר הבנין בגמר החג, כך נהגו העם על פי הלכה, ורב יהודאי פסק בהלכות גדולות, יקרא תחלה שלשה פסוקים ביהושע, ויהי אחרי מות משה עד כאשר דברתי אל משה ואחרי כן ויעמוד שלמה, כהלכה שנויה, ועומד ופוסקין הצדקה בציבור איש איש כאשר ידבנו לבו וחוזר למקומו ופותח באשרי, ויקראו תהלה ויעמדו כולם על עמדם ויאמרו כולם במגדל אשר בגלל אבות שליח אחת, ציבור יענו שנייה לה, ומחזירין את התורה למקומו, קדיש עד דאמירן, ועומדין למוסף, אתה בחרתנו, מפני חטאינו פסוקי מוסף כמו שהן סדורין למעלה, והשיאנו עבודה והודאה וברכת כהנים:"
            ],
            [
                "הלכות חנוכה.",
                "בחנוכה מתפלל אדם שמונה עשרה ובהודאה, כשמגיע המרחם כי לא תמו חסדיך מעולם מזכיר על הנסים וכו', וצריך להזכיר ברכת על הנסים [בברכת המזון בהודאה] דר' יצחק נפחא איקלע לבי ריש גלותא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים, אמר ליה רב ששת כתפלה, מה תפלה בהודאה, אף ברכת המזון בהודאה:"
            ],
            [
                "המדליק נר חנוכה חייב לברך, והרואה נמי חייב לברך, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, רב ירמיה בר אבא דידיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך, מאי מברך, אמר רב יהודה המדליק ביום ראשון צריך לברך שלשה. בא\"י אמ\"ה אקבו\"צ להדליק נר של חנוכה, ושעשה נסים, ושהחיינו:",
                "הרואה מברך שתים, מכאן ואילך המדליק מברך שתים, והרואה מברך אחת, והיכן ציונו, רב אויא אמר מלא תסור, ורב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך ויגדך וגו':"
            ],
            [
                "מצות נר חנוכה משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק, תנו רבנן מצות נר חנוכה איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים ביום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך (פחות) [פוחת והולך], בית הלל אומרים ביום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף [והולך], טעמייהו דבית שמאי מפרי החג, וטעמייהו דבית הלל משום דמעלין בקודש ואין מורידין:"
            ],
            [
                "ונר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. בטפח הסמוך לפתח משמאל, והילכתא משמאל, כדי שתהא מזוזה בימין, ונר חנוכה בשמאל."
            ],
            [
                "כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה, ומדליקין מנר לנר, ואפילו נשים חייבות בנר חנוכה, דאמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו [הנס]. הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה [ולא] כלום. אשה ודאי מדליקה. אמר רב יהודה אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, וכן כל מלאכה משום ביזוי מצוה, וכן להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, וכן לברך על הנר עד שיאותו לאורו, שלא יהיו מצוות בזויות עליו, וכן דם חיה ועוף, במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל. אמר ר' שמעון בן יוחי אמר הקב\"ה לישראל היו מכבדין המצות כאילו כיבדתם אותי, ואילו בזיתם אותם כאילו בזיתם אותי:",
                "אמר רב ששת אכסנאי דלא נסיב [איתתא] חייב בנר חנוכה, אמר ר' זירא כי הואי בי רב הוה משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזי בתר דנסיב [איתתא] אמינא, השתא ודאי לא צריכנא דהא מדלקי עלי בגו ביתא:"
            ],
            [
                "אמר רב הונא חצר שיש לה שתי פתחים משתי רוחות, צריכה שתי נרות, אבל מרוח אחת לא צריך:",
                "היכא דבעי לאדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק נר חנוכה והדר מדליק נר של שבת דאי אדליק נר שבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה:"
            ],
            [
                "אמר רב הונא הזהיר בנר חנוכה, הוויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין:"
            ],
            [
                "וששאלתם בנר חנוכה שלא הדליק בלילה, כך דעתי נוטה, כיון דלא הדליקה שוב אינו מדליקהו, דחוי הוא, כדתניא מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואמרינן דאי לא הדליק מדליק, דמשמע מכאן ואילך לא עשה מצוה מן המובחר בין כך ובין כך צריך להדליק בלילה, ולא למחר ביום משום פרסומא ניסא הוא, ובלילה דאיכא נישפא הוי אור הנר פרסומי ניסא [אבל ביום לא] וכל שכן בשאר לילות דלא מדליק, דעבר יומו ודחוי הוא. יצחק בר יהודה נ\"ע."
            ],
            [
                "הרואה נר חנוכה מברך שתים, מצאתי כתוב בשם רבינו יצחק בר' יהודה שאמר משום רבינו יעקב שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה:",
                "ומפני מה מוסיפין נר שאינו מן המניין להדליק בו את הנרות בחנוכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא, דרב אמר אין מדליקין מנר לנר:"
            ],
            [
                "שחרית מתפללין שמונה עשרה, ומזכירין על הנסים בהודאה, גמרו בתפלה, קראו את הלל, וגומרין אותו כל שמונה ימים מיסוד חכמים לפרסומא ניסא והם מעשרים ואחד יום שהיחיד גומר בהן את ההלל שחנוכה חלוק בקרבנותיו וגומרין את ההלל (גם) [כל] שמונה ובפסח שהושוו קרבנותיו, אין גומרין אלא בעיקר הגאולה שני ימים הראשונים, דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, אילו הן שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום ראשון של פסח ויום טוב ראשון של עצרת, ובגולה אחד ועשרים יום תשעת ימי החג ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים ראשונים של פסח, ושני ימים של עצרת, והכי אמר רב [שר] שלום גאון המתפלל ביחיד באילו עשרים ואחד שהיחיד גומר בהן את ההלל, חייב לברך לגמור את ההלל, ולקרות את כולו ולחתום אחריו וכן מנהג בשתי ישיבות."
            ],
            [
                "ומוציאין ספר תורה וקורין הנשיאים שלשה, וכך הוא הסדר, ביום ראשון כהן קורא ויהי ביום כלות משה בתחילת החינוך, לוי חצי [פרשת] נחשון, וישראל משלימו מתוך שהיום ראשון לחנוכה והוא נשיא ראשון יקראו בו רובו, בשני כהן קורא חצי נתנאל, ולוי משלימו, מתוך שהיום [יום] שני, והוא נשיא שני יקרא בו כהן לוי, וישראל הבא אחריו יקרא אליאב כולו, ולא הפסיד כאדם שקורא בתורה. בשלישי כהן קורא חצי אליאב ולוי משלימו, שהוא עיקרו של יום, וישראל אליצור כולו, ברביעי כהן ולוי באליצור שהוא רביעי, וישראל שלומיאל כולו. בחמישי כהן ולוי בשלומיאל, וישראל אליאסף כולו. בששי כהן ולוי באליאסף, וישראל באלישמע, בשביעי כהן ולוי באלישמע, וישראל בגמליאל כולו, בשמיני כהן ולוי בגמליאל וישראל עומד באבידן וקורא והולך, אחיעזר פגעיאל, אחירע כו', כולל בספר החינוך עד סוף סידרא, ומוסיף בהעלתך עד שילהי פרשתא, ומשלים אודות החינוך עד למלאות בעסק הנרות בשילהי חנוכה:"
            ],
            [
                "ומה ראו לקרות בחנוכה חנוכת המזבח, לפי שעשה משה בהר אותן מאה ועשרים יום, פעם שלישי ירד בעשרה בתשרי, ונתבשר סלחתי, ביום הכיפורים בו ביום נאמר לו ועשו לי מקדש, וידעו הכל שנתרצה להם, שמחו במלאכה ועשאוה בזריזות. אמר ר' שמואל בר נחמני לשלשה חדשים תשרי מרחשון וכסלו נגמרה מלאכת המשכן, בתנחומא, בפסיקתא במדרש ותשלם כל המלאכה מאוד עמקו מחשבותיך (תהלים צ\"ב ו') א\"ר [חנינא] בכ\"ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן, שהקימו משה וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלמים על משה, לומר על מה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו, והקב\"ה חישב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד יצחק בא' ניסן והוקם ולא למלאם אדם עוד אחר משה, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו מלאכה אלא ותשלם, אמר הקב\"ה עלי לשלם לו, והיכן שילם לו, חנוכת בית חשמונאי, וסימן הוא בידנו חנוכה [חנו] בכ\"ה בכסליו מצאו חנינה. ולמעלה במדרש שיר חנוכת הבית לדוד, שבע חנוכות הן, חנוכת ברייתו של עולם [דכתיב] ויכולו [השמים] (בראשית ב' א') אין ויכולו אלא חנוכה כמה דאתמר ותכל כל עבודת משכן (שמות ל\"ט ל\"ב) [חנוכת משה, דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים (במדבר ז' א')] חנוכת המזבח, זאת חנוכת המזבח (שם ז' פ\"ד). חנוכת בית ראשון מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א') חנוכת בית שני וחנוכת בית חומת ירושלים וזה של עכשו של בית חשמונאי. וחנוכת העולם שאף היא יש בה נרות כמא דאתמר והיה [אור] הלבנה כאור החמה וגו' (ישעי' ל' כ\"ו) ונמצאת אתה אומר הושוו כל חנוכות זו לזו, וחנוכת שלנו רמז ורושם לשל המדבר (לכל כאותה) [לכך נאותה] פרשה שלה, להיות קורין בתוכה:",
                "ומזכירין של חנוכה במוסף, בין בשבת בין בראש חודש מאי טעמא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות:"
            ],
            [
                "בשבת מוציאין שתי תורות, לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד הציבור, וקורין שבעה (פרשיות) [בפרשת] היום. ומפטיר קורא אחד מן הנשיאים, יום ראשון יקרא בנחשון, ויום שני יקרא בנתנאל, יום שלישי יקרא באליאב, וכן כולם, ומפטיר ברני ושמחי. ואם באו שתי שבתות בחנוכה, ראשונה מפטירין בנרות דזכריה, שניה בנרות שלמה. וראש חדש טבת שחל להיות בחול, מוציאין שתי תורות, וקורין שלשה בשל ראש חדש, ואחד בשל חנוכה, ואם חל ראש חודש טבת להיות בשבת, התדיר קודם, מוציאין שלש תורות, וקורין ששה בעניינו של יום, והשביעי ובראשי חדשיכם, ומפטיר קורא בחנוכה ובנבואת זכריה [רני ושמחי], והשמים כסאי בטלה, דהא לא קרי מפטיר בראש חדש דלימא הפטרה דיליה. ובמס' סופרים גרסינן שמפטירין בשל ראש חדש, אבל לא נהגו העם כן:",
                "ושמעתי שנחלקו במגנצא שני גדולי הדור ר' יצחק בר' יהודה ור' שמואל בר' דוד הלוי, ר' יצחק ציוה להפטיר ברני ושמחי, ור' שמואל העיד מפי אביו שאמר לו שמפטירין בשל ראש חדש וקיימו את עדותו, וכמדומה שחולקין כן בראש חדש אדר שחל להיות בשבת, ואנן נוהגין [להפטיר] ביהוידע."
            ],
            [
                "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת מפקי שלש תורות, קרו שיתא בעניינא דיומא, וחד קרי ובראשי חדשיכם, ומפטיר קרי בכי תשא. ומפטיר ביהוידע, וכי איקלע האי שבתא בכי תשא עצמה, קרי שיתא בכי תשא. וחד קרי בראשי חדשיכם, ומפטיר קרי הדר בכי תשא עד ועשית, לשם השקלים, דתניא חל להיות בכי תשא עצמה קורין אותה וכופלין אותה, ואם אינה ראש חדש ליפקי שתי תורות וקרו שבעה בכי תשא, עד ואתה תצוה, ומפטיר הדר לרישא, וקרו עד ועשית בתורה שנייה, לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור. בשנייה שהוא שמיני באדר, מוציאין שתי תורות, וקרי באחת עניינו של יום, והשנייה בכי תצא שלש מקראות זכור אשר עשה לך עמלק, ומפטיר בנבואת שמואל פקדתי, בשלישית שהוא חמשה עשר באדר מפסיקין. ברביעית שהיא עשרים ושנים באדר מוציאין ב' תורות, באחת קורין שבעה בעניינו של יום ובאחת קורא מפטיר פרשת פרה אדומה כולה עד תטמא עד הערב, ומעשה באחד שפסק במים חיים אל כלי, והחזירו רבינו עליו השלום, והזקיקו לחזור ולברך תחילה וסוף, ולגמור כל הפרשה כולה, ומפטיר ביחזקאל בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם:"
            ],
            [
                "וארבעה ימים הם שראש חודש אדר הסמוך לניסן בא בתוכם, עיקרו של ראש חודש, דהיינו יומא בתרא, שבו המוסף קרב והשיר מיוחד לו לחידושו של יום, ולעולם לא יבא אותו יום אלא (כך) [בד'] ימים הללו וסימנך ז' בד' ו' ויש לכל אחת מאותיות ז' ב' ד' ו' [סימן להפסקות] לזיי\"ן סימן ז' ט' ו' לבי\"ת סימן ב' ו' לדל\"ת סימן ד' ד', לו\"ו סימן ו' ב' י' ו', אבל א' ג' ה' לא [חזי] גביה כי היכי דלא ליתי סימן ב' ב' ד' ו'. חל [להיות יום שני של ר\"ח אדר] בשבת מפסיקין בחמשה עשר, חל להיות בשני מפסיקין בששי, חל להיות ברביעי מפסיקין ברביעי, חל להיות בששי מפסיקין פעמים, בשני לחדש, ובששה עשר. ז' ט' ו', חל להיות יום שני של ראש חודש אדר (להיות) בשבת, קורין בו פרשת שקלים, ובשבת הבאה פרשת זכור סמוך לפורים שיבא אחריה בערב שבת, והיינו כרב ובשבת שלאחר הפורים שהוא ט\"ו באדר מפסיקין, והיינו ז' ט' ו', שעדיין יש שתי שבתות באדר, באחת קורין בפרה אדומה, ובאחת פרשת החודש, שממחרת לאותה השבת יבא חודש ניסן ביום ראשון. ב' ו' זהו כמו ששנינו חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת הבאה שהוא ו' לחדש, היינו ב' ו', שעדיין יש פנאי לפרשת זכור שבת שנייה של אדר שהפורים לאחריה יום ראשון, ושבת שלישית שהוא סמוכה לפורים מאחריה, קורין פרשת פרה אדומה, וברביעית החדש שראש חדש אדר בד' קדמו פרשת שקלים בשבת שלפניו ומפסיקין לשבת הבאה שהוא ד' לחודש היינו ד' ד', ועדיין יש מקום לפרשת זכור שבת שנייה של אדר שהפורים באין אחריה ג' ימים ובשלישית פרה אדומה וברביעית החדש (שניהם) [שניסן] לאחריה ביום ה' [היינו ד' ד']. וב' י' ו' כשחל [יום שני של] ראש חודש אדר ביום ו' שהוא ערב שבת קורין פרשת שקלים בשבת שלפניו כרב, ומפסיקין שתי הפסקות באדר בב' י' ו', מפסיקין בשבת ראשונה שהוא ב' לחדש, שכן פרשת זכור יש לה פנאי בשבת שנייה של אדר שהפורים בא אחריה יום ה', ושוב מפסיקין שבת שלישית שלאחרי פורים שהוא י\"ו לחדש היינו ו', מפני שיש לפרה אדומה [שבת] רביעית של אדר, והחדש קורין שבת חמישית שבו ביום חל להיות ראש חדש ניסן [ומפטירין כה אמר ה' בראשון באחד לחדש והיינו ובי\"ו] והזהר בסימנין הללו שהלכות קבועות הן:"
            ],
            [
                "ויש שנותנין בפרשיות אלו, ובהפסקות שלהם סימן אחר, וכן הוא:",
                "ב\"ד כהלכה, בערב שבת ככוסות, בשבת בנתיים. [פי'] ב\"ד, שאם חל ראש חדש בשני בשבת, [או ברביעי בשבת עושין כהלכה זו, היא ששנינו חל להיות בשבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת הבאה, ובשנייה זכור ובשלישית פרה אדומה, ורביעית החדש, בחמישית חוזרין לכסדרן, לסדר (הפסוקות) [הפטרות] כר' ירמי':",
                "בערב שבת ככוסות, כשחל יום שני של ראש חדש אדר בערב שבת, מסרגין את השבתות, ומפסיקין שתי פעמים, שמקדימין בשבת שעברה, וקורין בפרשת שקלים, ומפסיקין לשבת הבאה; ובשנייה להפסקה קורין פרשת זכור:",
                "כארבע כוסות של פסח, בין ראשון לשני מפסיק ושותה כמה שירצה, ובין שני לשלישי מפסיק ואוכל ושותה כל צרכו, אבל בין שלישי לרביעי אינו רשאי להפסיק ולשתות יותר מכוסו, שכך שנינו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה, אף כאן בין שקלים לזכור מפסיק, בין זכור לפרה מפסיק, בין פרה והחדש אינו מפסיק:",
                "בשבת בנתיים, אם חל להיות ראש חדש בשבת, קורא פרשת שקלים, בשנייה זכור, ומפסיקין לשבת הבאה, ברביעית פרה אדומה, בחמישית החדש הזה, נמצאת הפסקה המוצעת בנתיים. וכך הוא סדרן של פרשיות הללו ומסורת שלהן:"
            ],
            [
                "למה קורין פרשת שקלים בראש חדש אדר, שזמן שקלים בראש חדש הוא, כמו ששנינו באחד באדר משמיעים על השקלים, ועל הכלאים, [כדי שיביאו שקליהם באחד בניסן, אמר ר' שמואל כתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן (שמות מ' י\"ז), ושנו חכמים בברייתא ביום שהוקם המשכן [בו ביום] נתרמה התרומה, שנאמר זאת עולת חדש בחדשו [לחדשי השנה] (במדבר כ\"ח י\"ד). חודש חודש להביא קרבן מתרומה חדשה, יכול בכל חדש וחדש, ת\"ל בחדשו, בחדש אחד ולא בכל חדש, יכול באיזה חדש שירצה, נאמר כאן לחדשי השנה, ונאמר להלן החדש הזה, מה להלן אין מונין אלא מניסן, אף חדש האמור כאן אין מונין אלא מניסן. ועוד פירשו במסכת סופרים ופסיקתא למה באדר גלוי וידוע לפני הקב\"ה שהיה עתיד המן לשקול על ישראל, לפיכך הקדים רפואה, שקלי ישראל לשקלי המן, ולפיכך זכר לשקלים קורין פרשת שקלים לשבת הסמוך לראש חדש אדר מלפניו. וכן פרשת פרה אדומה ופרשת החדש בשבת הסמוכות לראש חדש ניסן, פרה אדומה מפני מה, שהיא טהרתן של ישראל, פרשת החדש מפני שראש חדש ניסן ראש לכל חדשים ורגלים, ובדין היא שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה שהרי בשני בניסן עשו פרה אדומה, כמו שמצינו בסדר עולם, אלא לפי שהיא טהרתן של ישראל הקדימוהו. מצינו במגילת ירושלמי למה קורין מועדות בכל זמן וזמן מענינו של יום, שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כ\"ג מ\"ד) שאין תלמוד לומר וידבר שאנו יודעין שמשה אמר לישראל, ומה תלמוד לומר וידבר, לומר לך שמשה תיקן לישראל שיהיו דורשין בכל יום מענינו של יום כדי שישמעו העם. ושיהיו דורשין מעניינו של פרק ופרק, ואף על פי שבטלו שקלים ופרה אדומה וקרבן, הרי נאמר קחה לי עגלה משולשת וגו' (בראשית ט\"ו ט'), אמר ליה הקב\"ה לאברהם כבר תקנתי להם לישראל סדר קרבנות, כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאלו מקריבין קרבן לפני ומוחל אני עוונותיהם]. אבל בזמן הזה אין נוהגין, שכך שנינו שקלים וביכורין אין נוהגין אלא בפני הבית, דכתיב ולקחת את כסף הכיפורים (שמות ל' ט\"ז), בזמן אהל מועד נוהגין. וא\"ר אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקליו ומתכפר לו, מכלל שאין שוקלין אלא בזמן שבית המקדש קיים, ואם שקל בזמן הזה כיון שקרא עליו שם השקלים תפסו את קדושתו, ואין להם פדיון, ואינו יכול ליתנו לעניים, שכך שנינו שקלים וביכורים הרי זה קודש, ותנן הקדיש והעריך והחרים, בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. ובפורים אין קצבה, וכל מה שיבקש כל אחד ליתן יתן, מפני שהיא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עין שלו הוא נותן, וזהו שאמרו חכמים מקדימין ליום הכניסה, (קורין) [גובין] בו ביום ומחלקין מעות בו ביום, לא בשביל שקלים, אלא צדקה בעלמא, משום שנאמר מתנות לאביונים (אסתר ט' כ\"ב):",
                "ולמה קורין זכור קודם הפורים, כדי להקדים זכירה לעשייה, ותהא פרשת זכור סמוכה לפרשת שקלים ולמפלת המן, ומנין שצריכין אנו לקרותה, שכך אמרו חכמים זכור את אשר עשה וגו' (דברים כ\"ה י\"ז) יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח (שם י\"ט), הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה:",
                "ולמה קורין בשלישית פרשת פרה אדומה, שכך אמרו חכמים שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, וטמא מת לא היה עושה פסח עד שיזה ויטהר, לפיכך קורין פרה אדומה בשלישית שהיא הלכות טהרה, והזאה מטומאה לטהרה, ומתוכה ילמדו ישראל לטהר עצמם לפני הפסח, כדי שיעשו פסחיהם בטהרה:",
                "ולמה ברביעית החדש הזה, משום שעניינו של יום הוא. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר בדין הוא שתקדום פרשת החדש לפרה אדומה, שבאחד בניסן הוקם המשכן, ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת, שהיא טהרתם של ישראל, דתניא ובנבלתם לא תגעו (ויקרא י\"א ח') ברגל, שכן ישראל חייבים לטהר עצמן ברגל:"
            ],
            [
                "מעשה בא לפני רבי ששכח החזן וקרא ארבעה בפרשת החדש שבא בחנוכה, כמו שרגילין לקרות בשאר ראשי חדשים ארבעה, ואמר רבי אם לא היתה ספר תורה של חנוכה מוצא מן הארון לא היה צריך לקרות חמשה בחנוכה, דהא אמרינן הילכתא אין משגיחין בחנוכה ופורים כל עיקר, כלומר אם לא קרא כל עיקר בפרשת חנוכה ופורים אין לחוש, אבל עכשיו שהוציא שתי ספרי תורות משום פגמו של ספר תורה שני, צריך להעמיד חמישי ולקרות בפרשת חנוכה, שלא יאמרו ספר תורה שני פגום הוא, לפיכך החזירוה בלא קרייה. ואין צריך לומר שהרביעי עצמו יקרא בשל חנוכה קודם שיחתום ספר תורה ראשון בפרשת ראש חדש דהוה ליה מדלג בתורה, ואין מדלגין בשני עיניינין, אבל הרביעי מאחר שקרא בראש חדש יחתום וירד, והחמישי יעלה ויקרא בתורה שנייה, דמוטב שתבטל הא דאמרינן בחנוכה ופורים אין פוחתין ואין מוסיפין עליהן, ואל יפגום ספר תורה, ואחר שקרא בתורה, אסור לקרות בו פעם שנייה, משום ברכה לבטלה, מלבד הכהן שאחר שבירך וקרא עומד ומברך במקום לוי, דאמר מר אם אין שם לוי קורא כהן:"
            ],
            [
                "הלל ביחיד אסור לברך עליו לפניו ולאחריו בימים שאין גומרין בהן את ההלל, שאף בציבור אינו כי אם מנהג בעלמא, וציבור הוא דעבדי זכר למנהג אבותם, אבל יחידים אין זכר למנהג נוהג בהם, ואפילו עשרה שפירשו מן הצבור הרי הן כיחידים שמתפללין לעצמן אחורי בית הכנסת מאחר שלא היה באסיפת הכניסה כשנים ושלשה הן לצורך כן, [שאין זכר למנהג], אלא בכינופייא של אותה העיר כשהם באגודה שלהן ואפילו לקרותו בלא ברכה אינן צריכין:",
                "גור אריה. ומעשה בא על ידו שהלכו להתפלל בבית האבל בראש חדש, ורצו המניין לקרות הלל, והורה הלכה למעשה דאין צריכין, דעשרה שפירשו מן הצבור הרי הן כיחידים:"
            ],
            [
                "סדר פורים.",
                "בפורים מתפלל אדם שמונה עשרה, ובהודאה יזכיר על הניסים, ובברכת המזון מזכיר על הניסים בהודאה, כדאמר רב ששת כתפלה, מה תפלה בהודאה, אף ברכת המזון בהודאה. וחייב אדם לקרות את המגילה בארבעה עשר ביום ובלילה, דאמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומייה לי (תהלים כ\"ב ג'). ואמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה, דאף הם היו באותו הנס."
            ],
            [
                "והקורא את המגילה מברך מנ\"ח סימנא דרבנן, על המגילה, ושעשה ניסים, ושהחיינו ולאחר קריאתו הוא אומר האל הרב את ריבנו, עד האל המושיע, ואומר אשר הניא וכו', ועומד [החזן] ואומר ואתה קדוש וסדר קדושה כולה, יתגדל תתקבל, פיטום הקטורת וקדיש, ואם מוצאי שבת היא, לאחר סיום תפלת לחש אומר קדיש שלם, וקורא את המגילה, וכשהשלים עומד [החזן] לפני התיבה ומתחיל ויהי נועם, ואומר [ואתה] קדוש וסדר קדושה, ואינו אומר ובא לציון בלילה, שאין גאולה בלילה:"
            ],
            [
                "בשחרית מתפלל שמונה עשרה, ומזכיר על הניסים בהודאה, לאחר סיום תפלתו אומר קדיש, עד דאמירן בעלמא. ואין אומרים הלל בחוצה לארץ, ומוציאין ספר תורה בגדלו ורוממו, וקורין בו שלשה בפרשת ויבא עמלק, ואע\"ג שאין בפרשה עשרה פסוקים אלא ט' פסוקים ולא יותר, קדיש עד דאמירן, ואחריה מקרא מגילה, ומחזיר ספר תורה לתיבתו בהלל ובהודאה, ויש שמחזירין אותו למקומו לכבודו קודם ושוב חוזר וקורא מגילתו, קורא את המגילה פותח בתהלה וסדר קדושה, ובא לציון, קדיש תתקבל:"
            ],
            [
                "בפורים אין אומרים למנצח, משום דכתיב ביה יענך ה' ביום צרה (תהלים כ' ב'), וצרה בפורים לא מדכרינן לפי שנאמר ימי משתה ושמחה (אסתר ט' כ\"ב), וכן למחר אינן אומרים למנצח, ואין נופלים על פניהם בתחנונים בשניהם, משום דכתיב להיות עושים את שני הימים האלה (שם שם כ\"ז), ערים המוקפים בט\"ו וכפרים בי\"ד, ואמר מר אסורין זה בזה, ואינו אומר שיר מזמור לאסף:"
            ],
            [
                "[המבקש לצאת בדרך ורוצה לקרות את המגילה בי\"א בי\"ב בי\"ג, אם יכול ליקח עמו מגילה יעשה כל תקנה שיוכל ויקח אותה כדי שיקרא אותה בזמנה, ואם איננו יכול לקרות, יקרא אותה בי\"א או בי\"ב או בי\"ג, כמו שאמרו חכמים, דתניא חנניה אומר חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין, ומכאן אנו למדין שאע\"פ שזמן מגילה בי\"ד משום מים ומזון תיקנו להם חכמים להקדים, וכ\"ש בשאינו יכול, ואי אפשר לו שמשימין אותו כבני כפרים מקל וחומר, ויקרא מן ויהי בימי, עד לכל זרעו, מיהו אל יקרא אותה אלא בעשרה, דאמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה קורין אותה בעשרה, ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ומשום הדור מצוה והלכתא כרב אסי, ועד כאן לא פליגי אלא בזמנה, אבל שלא בזמנה הכל מודים שאין קורין אותה אלא בעשרה, והילכך אם קרא אותה בזמנה בעשרה מברך לפניה ולאחריה, ואם היו פחות מעשרה אל יברך לא לפניה ולא לאחריה, וכן מי שבא מן הדרך לאחר זמנה בין ביחיד בין בעשרה לא יקרא, ואם מבקש לקרותה שיקרא כאדם שקורא בתורה ובנביאים ובכתובים, לא יברך לא לפניה ולא לאחריה, שכך אמרו חכמים מגילה נקראת לא פחות ולא יותר:]"
            ],
            [
                "הקורא את המגילה בציבור, כורך וקורא אותה בספר תורה, ואינו פושטה כאיגרת, שבשתי ישיבות ובבית רבינו שבבבל ובכל מקומות [ארץ] ישראל קורין כספר תורה, וכן מנהג:"
            ],
            [
                "ומגילה שאינה משורטטת אין אדם יוצא בה ידי חובתו:",
                "קרא סירוגין ומתנמנם יצא, סירוסין לא יצא, ר' מונא אומר משום רב יהודה אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, והכי אמר רב נטרונאי ריש מתיבתא בהלל ובמגילה ובקריאת שמע אם פסק כדי לגמור את כולה אינו חוזר, דאמר רב יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות [ביום] יצא, אע\"פ שאמר שמואל הלכה כר' מונא שאמר משום ר' יהודה אם שהה כדי לגמור את כולה [חוזר לראש, מיהו קיי\"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הילכך בהלל ובמגילה ובק\"ש אע\"פ ששהא כדי לגמור את כולה] אינו חוזר לראש, אלא למקום שפסק משום דהלכתא כר' יוחנן:"
            ],
            [
                "והיכא דקרי ליה מסיפא לרישא, לא נפיק ידי חובתו, דתנן הקורא את המגילה למפרע לא יצא, ומתבעי ליה למקרייה כולה, דאמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכא כדברי האומר כולה:"
            ],
            [
                "והיכא דאיכא מגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, לא מיבעי ליה למקרי בה, והני מילי בציבורא. אבל ביחיד נפיק ידי חובתו, דאמר ר' אבא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא את המגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, הני מילי בציבורא, אבל ביחיד נפיק ידי חובתו:"
            ],
            [
                "והיכא דשמע ליה מחרש שוטה וקטן לא נפיק, דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן ור' יהודה מכשיר בקטן, ולית הילכתא כוותיה, כיון דלאו בני חיובא נינהו, לא מפקי אחרים ידי חובתן. ולא שנא קרי לה חד גברא, ולא שנא קרי לה כמה גברי בהדי הדדי כמאן פרשתא דמי, דתנן הקורא את המגילה עומד ויושב, קראה אחד קראוה שנים יצאו, [ומאן דקרי לה, מיבעי ליה לכווני דעתיה, ומאן דשמע ליה צריך לכווני דעתיה ואי לא לא נפיק]. ומאן דעייל לבי כנישתא ואשכח ציבורא דקרו לה חצייה לא לימא אשמע לה מהכא לסופה, והדר אשמע רישא דלא שמעית אלא לקרייה מרישא לסופה:"
            ],
            [
                "כל היום כשר לקריאת המגילה, ולקריאת הלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולתפילת מוסף, זה הכלל כל שמצוותו ביום כשר כל היום כל שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, והיכא דלא קרי ליה מפניא קרי ליה [כולי לילא, והוא דלא עלה עמוד השחר, וביממא נמי היכא דלא קרייה מצפרא קרי לה כולי יומא ושפיר דמי:",
                "וכי קרי מתבעי ליה] למיקרייה [במגילה] דכתיבא [כ]הילכתא ומסרגלא [וכתיבא] בדיותא, ודלא בדיפתרא או על מחקא, או דכתיבא בסממני [בסומקא] או ביורקא או בדהבא, עד שתהא כתובה אשורית על הספר, ובדיו, והיכא נמי דכתיבא קרא וקרי בתרגומא לא יצא [אי נמי כתיבא בתרגומא וקרי ליה בקרא לא נפיק, דהיינו על פה, ותנן קראה על פה לא יצא, והיכא דחייטא (ככצתא) [בכיתנא פסולה] דאמר ר' חלבא אמר ר' הונא בר גוריא אמר רב מגלה נקראת ספר, ונקראת איגרת, נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת איגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה, אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שיהיו משולשין. שיור התפר הלכה למשה מסיני."
            ],
            [
                "ועדיף משמע מקרא מגילה [בזמנה] ממיגרס באורייתא דאמר רב יהודה אמר שמואל כהנים בעבודתן ולויים בדוכנן וישראל במעמדם כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. [מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה]:"
            ],
            [
                "אמר רב מגילה בזמנה ביחיד, שלא בזמנה בעשרה, [ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה] הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי והילכתא כרב אסי:"
            ],
            [
                "וכשהוא קורא את פרשנדתא ואת דלפון, עשרת בני המן בן המדתא חייב לקרותם כולם בנשימה אחת ולא יפסיק בהם, דאמר ר' זירא דמן יפו עשרת בני המן [ועשרת] צריך למימרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא כולהו נפקי נשמתייהו בשעה חדא:",
                "וצריך שיהא ארוך ו' של ויזתא, דאמר ר' יונה אמר ר' זירא צריך (דמתחיה) [למימתחה] בזקיפא, מאי טעמא דכולהו בחד זקיפא איזדקיפו:"
            ],
            [
                "תני רב יוסף שמחה ומשתה ויום טוב, שמחה [שאסור בהספד, משתה שאסור בתענית], ויום טוב שאסור בעשיית מלאכה, רבה בריה דרבא אמר הספד ותענית קיבלו עליהם, מלאכה לא קיבלו עליהם, דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב (אסתר ט' י\"ט), ולבסוף כתיב ימי משתה ושמחה (שם שם כ\"ב) ואילו יום טוב לא כתיב, דיום טוב לא קיבלו עליהם, וסעודת פורים שאכלוה בלילה לא [יצא ידי חובתו] מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב:"
            ],
            [
                "ודוכתא דלא נהיגי למיעבד מלאכה בפורים, לא ניבדל בהדייהו, דרב (חייה) [חזייה] לההוא גברא דזרע כיתנא בפורים ולטייה ולא צמח כיתנא מיכדי לא קיבלו עלייהו אמאי לטייה, [משום] דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ומנלן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א' ח'):"
            ],
            [
                "וזה הוסד מפי רבינו תנוח נפשו בצרור החיים.",
                "איש יהודי וגו' ומרדכי יצא, ליהודים היתה אורה וכי מרדכי היהודי, שנהגו העם לומר בפה אחד בשעת מקרא מגילה אינו חובה ואינו מנהג אלא שמחת תינוקות, אבל מקרא שלש עשרה מידות שנהגו העם לומר בשעת קריאת התורה בתענית, מנהג כשר הוא לפי שהן דברי חנונים ורחמים והם הם שלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם (ודין) [ודרך] הוא ששליח צבור מתחיל ראש הפסוק ושותק עד שיפסוק המקרא מפי הציבור ואחד חוזר וגומר, ואינו אלא לרמז לצבור לאמרו, ולא מפני שהוא חובה להתחיל(ם) ולשתוק, וכן נהגו לומר וסלחת לעונינו ולחטאתינו וגו'."
            ],
            [
                "מעשה שהיה ואירע פורים באחד בשבת, וקדמו הציבור להתענות בחמישי לפני השבת, דהכי עמא דבר, ובאתה אשה לרכוב ולילך אחרי השלטונה, ושאלה לרבי אם אפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך, ואמר רבי אעפ\"י שאין זה תענית ציבור קבוע לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא [מנהגא] בעלמא שנהגו העם, שהרי אותן תעניות שהתענה מרדכי בשושן בפסח התענה ג' ימים, דכתיב [ויעבר מרדכי (אסתר ד' י\"ז) ואמר רב שעבר יום ראשון של פסח בתענית, ואי משום] דברי הצומות וזעקתם (אסתר ט' ל\"א) דכתב בקרא, לאו היינו קבלת צום לדורות דאם כן [וזעקתם] מה אנו זועקים, אלא הכי קאמר על דברי הצומות והזעקות וצרות שעברו עליהם בימי המן קבלו עליהם היהודים פורים לדורות זכר לסימן לניסים, מכל מקום לא התיר לאדם לעולם שיהא פורש מן הציבור, דאמרינן לא תתגודדו ולא תשימו (דברים י\"ד א') לא תעשו אגודות אגודות. ויש (מפרשים) [פרושים] אע\"פ שמתענין עם הציבור חוזרין ומתענין בששי כדי לסמוך התענית לפורים, שכך הוא דינו, הואיל ואי אפשר לו יעשה אותו מערב שבת ורבי קורא עליהם הכסיל בחושך הולך, הוא עצמו אינו מנהג שעושין זכר לדבר והוא מחמיר לעשות במקומו כאלו הוא קבוע מן התורה, כיון שהרגילו רבים [בחמישי] דיו בכך:"
            ],
            [
                "ראינו בני אדם שנוהגין בפורים לחלק מתנות לעבדים ושפחות בבתי ישראל, והיה הדבר קשה בעיני [רבי] כקוצים, לפי שנאמר ומתנות לאביונים, (אסתר ט' כ\"ב) בישראל נאמר ולא בגוים, וזה הנותן פרוטה לעבד גוזל לעניים, ומראה עצמו כאילו מקיים עכשיו מצוות מתנות לאביונים הנאמרה באביוני ישראל, לפי שמתחילה התחילו עניים המתביישים לשלוח את התינוקות שלהם ביד גוים ומניקות לחזר התינוקות על פתחיהן של ישראל נהגו לתת אף לשפחות ומניקות אף שלא לצורך תינוקות, ואין רבי נוהג [היתר] בדבר וכדברי רבי טוב הזורק צרור לים, שמראה שמתנות פורים אף לגוים עושים, וקורא רבי עליו וכסף הרביתי (לך) [לה] וזהב עשו לבעל (הושע ב' י') שהרבה הקב\"ה זהב לישראל והביאוהו לעבודת המשכן, וכשבא לידם מעשה העגל ויתפרקו כל העם את (נזמיהם) [נזמי הזהב] אשר באזניהם (שמות ל\"ב ג') משל לאדם שהיה מקבל אורחים, באו אורחי ישראל וקיבלם, באו אורחי גוים וקיבלם, איבד את הראשונה, וזהו שאמרו עליו שוטה הוא ודרכו בכך, אף זה הנותן מעותיו לגוים בפורים איבד מתנות שנתן לאביונים, שאינו מראה כעושה לשם שמים, אלא כשוטה שדרכו בכך:"
            ],
            [
                "ראש חדש ניסן הבא בשבת מפקי שלש תורות, וקרי שיתא בעניינא דיומא, וחד קרי ובראשי חדשיכם, ומפטיר בהחודש הזה, ובנביא בראשון באחד לחדש, ולא ליפטר בהשמים כסאי, אלא היכא דקרי איהו בראש חדש, לעולם קורין צו את אהרן קודם הפסח, ופרשת וידבר תחילת הספר קודם עצרת, וצומין בט' באב קודם ואתחנן, ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה, וסימניהון פקו\"ד ופס\"ח מנ\"ו ועצר\"ו צומ\"ו וצל\"ו קומ\"ו ותקע\"ו, וזהו שאמרו חכמים ר' שמעון בן אלעזר [אומר עזרא] תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מה טעם, כדי שתכלה השנה וקללותיה, שאף עצרת ראש השנה לאילן הוא, שכן שנינו בעצרת על פירות האילן, וכל סימנין הללו אין זזין ממקומן, אלא פקו\"ד ופס\"ח בלבד, שהוא נוהג בשנה פשוטה אם נמשכות הפרשיות שיהא הפסח לפני קריאת צו את אהרן קורין שני סדרים בשבת אחת, כמו ויקחו לי תרומה ואתה תצוה, או ויקהל ואלה פקודי, ופעמים ארבעתם הראשונות עם האחרונות, אבל בשנה מעוברת קורין זאת תהיה תורת המצורע קודם הפסח, וסימן סגיר ופסח:"
            ],
            [
                "והקורא קללות שבתורת כהנים אינו מפסיק בהן, שכן שנינו אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן, מה טעם לפי שאין [אומרים] ברכה על הפורעניות אלא האיך יעשה, כך אמרו חכמים כשהוא מתחיל [מתחיל] בפסוק שלפניהם, וכשמסיים [מסיים] בפסוק שלאחריהם, ואמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל [קללות] של משנה תורה פוסק, מה טעם הללו בלשון רבים אמורות, ומשה רבינו מפי הגבורה אמרן [והללו בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן], והעם לא נהגו לפסוק אפילו באותן של משנה תורה."
            ],
            [
                "ופרשת האזינו קורין [אותה] כמו שהיו קורין אותה במקדש, והאיך אנו קורין [אותה], כך אמרו חכמים במוסף של שבת מה היו אומרים, אמר רב חנן אמר רב, ה' ז' י' ו' ל' ך' סימן, וכל שבת ושבת היה אומר אחת, ואמר רב חנן בר אבא אמר רב כדרך שחולקין אותה כאן כך חולקין בבית הכנסת, וכן אמר רב פלטוי ראש הישיבה ה' ז' י' ו' ל' ך' סימן, האזינו עד זכור ימות עולם [ומן זכור] עד ירכיבהו על במותי ארץ ומן ירכיבהו עד וירא ה' וינאץ, ומן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו, ומן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי, [ומן כי אשא] עד סוף השירה, כך היא ה' ז' י' ו' ל' ך' ששה מקומות, ובבית הכנסת קורין שביעי, ויבא משה עד סוף הפרשה:"
            ],
            [
                "יש מקומות שאין נוהגין ציבור ליפול על פניהם משנכנס ניסן לפי ששנינו במגילת תענית מריש ירחא דניסן כו', ולא היא דבטלה מגילת תענית כדאמר במסכת ראש השנה:"
            ],
            [
                "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג' י\"א), כך כתוב במסכת סופרים אל תקוץ, אל תקצוץ משמע שלא תפסוק:"
            ],
            [
                "אמר רבי שבת שלפני הפסח נהגו העם לקרותו שבת הגדול, ואינן יודעים על מה, שאינו גדול יותר משאר שבתות השנה, אלא לפי שבניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמר בסדר עולם ומקחו של פסח שבעשר היה בשבת שלפני הפסח, אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח' כ\"ב), אמר להם הקב\"ה לישראל עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם, הלכו ולקחו איש את פסחיהם. להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש, כשראו מצרים היו רוצים להנקם מהם, והיו מיעיהם מרותכין ובאש נדעכין, ונידונו ביסורין ובחולאים גדולים ורעים ומרים, ולא הזיקו מאומה לישראל, ועל שם שנעשו בו ניסים לישראל באותה שבת שלפני הפסח לפיכך נקרא שבת הגדול שבת שלפני הפסח, מפי ר' אברהם נ\"ע:"
            ],
            [
                "כך שנינו במסכת סופרים באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנן לשנים עשר יום, וכל אחד ואחד עשה ביומו יום טוב, לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות המתענין בערב פסח, והצנועין בשביל המצה שיכנסו בו בתאוה:"
            ],
            [
                "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וגו', (דה\"א ט\"ז ל\"ג) אז ירננו והלא כל העולם כולו בפחד, שהקב\"ה שופט את מי לחיים ואת מי למות בראש השנה, והם ירננו, עצי פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל אחר ראש השנה מיד יעשו בהם מצוה, וסיפה דקרא מוכיח, הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו [ו]אמרו הושיענו וגו' (שם שם ל\"ד ול\"ה). סליק."
            ],
            [
                "הילכות פסח. מבוארות בבית מדרשו של רבינו שלמה.",
                "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ובככר ראשון שמוצא מברך בא\"י אלהינו מלך העולם אקבו\"צ על ביעור חמץ, ואחר כך הולך ומחפש לכאן ולכאן, סיים לבדוק ובא להצניע מזון שתי סעודות ששייר לפניו, מבטל באמירה את הסמוי מן העין, דכתיב תשביתו שאור מבתיכם (שמות י\"ב ט\"ו), ואומר כל חמירא דאיכא בביתא הדין דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל וליהוי כעפרא. ובהלכות גדולות [כתוב] בלשון הזה, כל חמירא דאיכא ברשותי ודלא ידעינא ביה ליבטל וליהוי כעפרא, וכן עיקר:"
            ],
            [
                "חמץ הנמצא אוכל ומאכיל עד למחרתו כל ארבע שעות ותולין כל חמש ובתחילת ששית מבערינו או באור או בכל דבר האבוד שלא יראה ברשותו, ואע\"פ דאיתותב ר' יהודה במאי דאמר חמץ בפסח בשריפה, אפילו הכי עבדינן כוותיה, משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא (דכריתות) [דתמורה] דתנן ואילו הן הנשרפים וכו', וקא חשב [חמץ] בפסח, דנהי ודאי בביטול בעלמא סגיא ליה, ומיהו עיקר מצותה [בשריפה] כר' יהודה. ועושה מדורה קטנה ושורפו, [אבל במדורת כירתו אם יש שם דוד או סיר או יורה אסור לשורפו] שם פן יהנה ממנו, שהרי הוא אסור בהנאה, ואם לא שורפו בדירתו, ובשעת שריפה לא יברך עליו כלום ולהוציא מאותן בני אדם שמברכין עליו בשעת שריפה, וכסבורין שזה הוא ביעור שמברכין עליו, ולא היא, אלא מה שמפנה ביתו מן החמץ קורא ביעור, כמו בערתי הקדש מן הבית (דברים כ\"ו י\"ג), ואם חל ארבעה עשר להיות בשבת, מבערין הכל מלפני השבת, ומה שמשייר יניחו בצנעה כדי לאכול למחר בשבת [עד ארבע שעות, ושיורי פתיתין שנשארו מבטל בלבו בשבת]:"
            ],
            [
                "בא לטהר כליו שוטפן ומדיחן יפה יפה ואין צריך לגוררן אלא מגעילן ברותחין ובכלי ראשון, וכל כלי מתכת כגון יורה ומחבת, וכל כלי שיש בו בית קבול, בין של ברזל בין של נחשת, יעשה להם שפה של טיט על שפתים, כדאמרינן בע\"ז, ובעוד שהן רותחין ישפוך המים וישטפם במים קרים, ואחר כך יתן הכלים שטיהרם במים וירתיחם, ובעוד שהן רותחין יטבול בהן כל כליו, כוסות וקערות סכין וקופיץ וכסוי קדירה, כל כלי עץ וכל כלי מתכות, דהילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ובלבד שיהיו משקין רותחין תחילה, ויזהר שלא יטבול הכלי פעמים, פן יחזור ויבלע גיעולו, ואם שוקטין המים מרתיחתן לא תועיל הטבילה, ויזהר שלא תנוח היורה מרתיחתה, לפי שחוזרין ונבלעין לתוכה, והקטנים אע\"פ שנגעלו בזה אחר זה כולן טהורין, לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכה בולע אלא פולט, ולאחר הגעלת קטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון שלא תצטנן אלא מתוך טהרה, וכך השיב מר הילאי ורב האי גאון. ורבי אשיאן אמר צריך לחזור ולהגעילה, ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן מרותחין שלא יצטנן ויחזור ויבלע, וידיחנה מיד בצונן, ואף הכלים קטנים צריך להדיחם בצונן כשהן מרתיחין:"
            ],
            [
                "הסכינין מגעילן ברותחין בכלי ראשון, מפני שפעמים שתוחבין בהן שום דבר מן היורה (מתחת) [רותחת] שעל גבי האור, ואינן בכלל אשר יבא באש [תעבירו באש] (במדבר ל\"א כ\"ג) ואע\"ג שתוחבין בהן בשר ונותנין כנגד האור לצלותו, מפני שאין זה דרך תשמישן ולא דבר הכתוב אלא בשפוד ובאסכלא שכל תשמישו באור עד שמתלבנין, ועכשיו אנו רגילין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון, לפי שאף הן פעמים שבולעות בכלי ראשון שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל [באילפס כדי שיתבשל] מהרה:",
                "ואבן מלח (הרתיחה) [הדחתה] מטהרתה:"
            ],
            [
                "וכלי זכוכית חדשים צריכים טבילה שהן ככלי מתכות, וכן כלי שטף חדשים שלקחן מן הגוי מטבילן במיים חיים, כדאמרינן בע\"ז אמר רב עמרם אמר ר' אבא בר אבוה אפילו כלים חדשים צריכין טבילה, דילפינן ממעשה מדין, ואותה טבילה לא משום טהרה הוא, דהא כלים [ישנים] אחר שנתלבנו טהורים הם מן האיסור וכחדשים דמיין, ואפילו הכי בעיין טבילה, כדנפקא לן מקרא ואשר לא יבא באש תעבירו במים (במדבר ל\"א כ\"ג) דהיינו גיעול, וכתיב וטהר, ונפקא לן דהיינו טבילה:"
            ],
            [
                "וכפות [של גוים] של כסף שנשתמשו בהן [חמץ] שאוכלין בהן, צריכין גיעול ברותחין וצריכין טבילה. וכוסות של כסף, כיון שאין תשמישן במידי דמירתח, סגיא להו בטבילה לחודא, והני מילי בלקוחין וכגון מעשה דמדין שהיו שלהם, אבל שאולין שהשאילן מגוי, אין צריכין טבילה:",
                "וכלים של כסף המושכנין מיד גוי אין צריכין טבילה, ואם ישראל רואה לפי דעתו שיניחם הגוי, כזבינתא דמי, וצריכין טבילה, ואם לאו הרי הן כשאולין:",
                "וכלי זכוכית הואיל (וניתנין) [ונתכין] הן צריכין טבילה:",
                "[וכלים] של חרס ושל עץ לא בעי טבילה, אבל רחיים של פלפלין שקורין מולצי\"ל צריכין טבילה דמתכת שלהם עיקר, ולא אמרו אלא בכלי מתכות וכלי סעודה וכמעשה שהיה במדין, שאותן כלים מתחילה היו של גוים, וגזירת הכתוב הוא דצריכין טבילה [בין חדשים בין ישנים, אבל אם עשאן ישראל אפילו חדשים אין צריכין טבילה], כל שכן אם היו ישנים (ולכנס) [ולבנם באור דאין צריכין טבילה] ולהוציא מאותן המצריכין טבילה לכלים לאחר גיעולם בפסח."
            ],
            [
                "והבא להטביל כלים, קודם [טבילתן יברך אקב\"ו על טבילת כלים, ויש אומרים על הטבלת כלים, דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, ואחר כך טובלים במים פעם אחת ודייו:",
                "וקונייא פלומיר\"א בלע\"ז, הואיל ומתיכין עליהם עופרת ושועין עליהם, ככלי מתכות דמי ובעו טבילה, ואעפ\"י שאין ניתכין אלא מגבם, וכי ההיא פלוגתא דקונייא דרב אחא ורבינא, במס' ע\"ז, ופסיק הילכתא דאזלינן בתר סופו, שניתך עליו מתכות ובעי טבילה, ולא הוזכר שום חילוק בין ניתך מאוירן לניתך מגבו:]"
            ],
            [
                "וקדירות של חרס שנשתמשו בהן לפני פסח, מניחן עד לאחר הפסח ושוב עושה בהן כל צורכן, ואפילו במינן, ואין צריך לשוברן, ואע\"ג דקיימא לן הילכתא כרב באיסורי בעלמא, הכא הילכתא כשמואל, דאמר לא ישברו, הואיל וכולהו תנאי קיימי כוותיה, ומפ[ס]קינן הלכתא כוותיה דאמר [רבא הלכתא] חמץ בזמנו בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו (איסורן) אחר הפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון, ושמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זבינייכו, ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון:"
            ],
            [
                "והני מאני דצביעי בצריף שלועזין אלום בין שחורין בין ירוקין בין לבנים אסורין בפסח, ואפילו חלקין, דאמר אמימר חזינא להו למאני דקוניא דמידייתא, אע\"פ דשיעי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מדי דופיו לעולם:"
            ],
            [
                "עריבה צריך לגוררה שלא ישאר כזית במקום אחד, פחות מכן בטל במיעוטו, ואינו עובר בבל יראה [ובל ימצא], כדתנן בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו:"
            ],
            [
                "ואין לשין אלא במים שלנו בלילה, מפני שבימות [הגשמים] החמה מהלכת בשיפולי של רקיע וכל העולם כולו צונן כנגד גובהו של רקיע, נמצא מעיינות הסמוכין לשפולי של רקיע רותחין וניסן לענין חמה עדיין מימות הגשמים הוא, שאין החמה הולכת בגובהו של רקיע עד לתקופת תמוז, הילכך כיון דמעיינות רותחין חשו חכמים לפי רוב עיירות, שאין להן מי נהרות אלא מי בארות, נובעין ממי מעיינות, דבשעת שאיבתן חמין הן, לפיכך ימלאם מבערב כדי שיצטננו:"
            ],
            [
                "ואין לשין בפסח שתי מידות, כדי שלא תבא [העיסה] לידי חימוץ, ואף (הן) [אין] מקטפין, והלש אותן אינו יודע למה הוא מודד, ומה לנו מידה בפסח, אלא לא פחות ולא יותר ממ\"ג ביצים וחומש ביצה כדי שלא להפקיע תורת חלה ממנה, ששיעור חלה בכך, וכן עולה חלה בגימטריא מ\"ג, אבל אם היתה יתירה ד' או ה' אין לחוש בכך, כיצד הוא עושה מכניס מ\"ג בצים בכלי מלא מים על כל גדותיו, ובמים הנשפכים חוצה זה שיעור מידת קמח לחלה, כאותה ששנינו בתוספתא דנזיר, נזיר ששותה מכל משקין האסורין לו, מתרין בו שלא ישתה ואם שתה חייב על כל אחת ואחת, וכמה שיעורו בכזית, וכולן מצטרפין לכזית, היין והחומץ כיוצא בהן, וכיצד יעשה, מביא כוס מלא יין, ומביא זית (או אגוז) [אגורי] ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב, ואם לאו פטור, וגזירת הכתוב היא דמידת העומר מחייבת בחלה שלמדנו לחם הארץ, דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' (במדבר ט\"ו י\"ט), ולמדנו מלחם שמים, דכתיב לקטו לחם משנה (שמות ט\"ז כ\"ב), מה לחם שמים עומר ליום, שעולה למ\"ג ביצים וחומש ביצה, כך לחם הארץ אינו מתחייב בחלה פחות ממ\"ג ביצים וחומש ביצה. וזהו עשירית האיפה:"
            ],
            [
                "אשה שלוותה מחברתה ככר קודם הפסח, צריכה לפורעה אחר הפסח ואין איסורא משום חמץ שעבר עליו הפסח, הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור, ויש בה משום גזל, ומשום לווה ואינו פורע, ששנינו דבי ר' ינאי (אפילו) [יזפי] פירי (מעשים) [מעניים] בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי לה בשמינית, ואמר ר' יוחנן יאות הן עבדין:"
            ],
            [
                "לפני הפסח כשטוחנין חיטה למצות, נוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחיים של גוי, להיות יושב ומשמר, דכתיב ושמרתם את המצות בעינן שימור לשם מצה, ואין ישראל צריך לעמוד אלא עד שיטחון, כפי מה שהוא צריך לשלש מצות של לילה הראשונה שהיא חובה, והן צריכות שימור לשם מצוה, אבל השאר אינן צריכות שימור:",
                "וגוי שהוא טוחן ואין ישראל עומד על גביו מותר, אפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי, דאמר מר בציקות של גוים אדם ממלא כריסו הימנו ובלבד שיאכל כזית (בשר) [מצה] באחרונה, והוא שלא הכסיפו פניו, ואינו לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח, הואיל ואחר כך מרקדין אותו בנפה, שאם יש שם חמץ נפה קולטתו:"
            ],
            [
                "פסח שחל להיות באחד בשבת, אסור לאפות מצות מערב שבת, הראשונים אומרים משום הידור מצוה הוא, אבל מצינו בו איסורא מדאורייתא, דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פ' בתרא צלי אש ומצות (שמות י\"ב ח'), ומה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך, אף מצות מצה אינה אלא משבע שעות ומחצה ואילך, ואכילת מצה נמי הוקשה לאכילת פסח, [כדרבא] דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו."
            ],
            [
                "ואסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש, ואומר הגדה והלל, שנא' בערב תאכלו מצות (שמות י\"ב י\"ח) שיהא חביב עליו. והאוכל מצה בערב פסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ולוקה, בתלמוד ירושלמי:"
            ],
            [
                "שאלו את רבי אם מותר ללוש קמח בביצים בפסח, אם יש בה משום חימוץ או לא, ולא אמר רבי בדבר לא איסור ולא היתר, איסור לא אמר שאינו יודע אם דרך ביצים להחמיץ יותר ממים, שהרי אין לישה אלא במים, ומים אין מחמיצין את העיסה כל זמן שעוסקין בה, והיתר לא אמר בה משום שהעיסה שנילושה בביצים עבה היא ונפוחה יותר [משאר] עיסה, ויש לחוש שמא יש דרך ביצים להחמיץ יותר ממים, ושמא הלש בביצים אי איפשר בלא חימוץ, ואין בידו לשמרו מידי חימוץ כמו לישת מים, דאיכא למאן דבעי לאוקומי בפסחים, אין לשין בשמן וביין ובדבש משום חימוץ, מכלל דאיכא מילתא דמחמיצא טפי ממים, ואי אפשר לשמור מחימוצו, ואפילו בעודו עסוק בה, וכמדומה אני, דמה שהעיסה נעשית עבה מן הביצים, אין זה חימוץ שאפילו עושין פת [מפרורי פת] נעשית נפוחה כמו כן:"
            ],
            [
                "חיטה שנמצאת [בתרנגולת] בפסח אין אדם שמתירה, לפי שחמץ בין במינו בין שלא במינו אסור, [ואוסר] בכל שהוא ואף רבי אומר שהיא אסורה, אבל יש להביא ראיה [להיתר] מטומאה, אם לא מפני שאין אנו יודעין אם למדים איסור מטומאה או לא, מפני ששנינו גבי טומאה, בעוף כדי שתפול לאש ותשרף, דכיון שיהא האוכל בתוך מעיו כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה לפי שבא לידי סרחון מיד אינו חשוב אוכל, וכן יש לומר שאין זה בא לידי חימוץ אלא על ידי סרחון, אי דפשיטא לן למגמר איסור מטומאה:"
            ],
            [
                "ועל התרומה אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב הפסח והיו מברכין על אחת להפריש חלה, ועל השנייה להפריש [תרומה], ובטלתיה מפני שהיא לבטלה שאין ערב פסח חמור משאר ימים טובים, ופסוקה היא בבכורות, דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה, אבל בנגיעה לא, אמר אביי הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שאינו רואה קרי. ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בראש העיסה ושדיה ליה בתנורא והדרה מפרשא ליה חלה אחריתי, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ואי משכחינן כהן קטן קחזינן בבכורות דלא מפרשינן אלא חלה אחת, ושנויה בסדר זרעים בחוצה לארץ מפרשינן שתי חלות, זהו הטעם כאשר פסקוה אמוראים בבכורות, ובמקום שאין כהן קטן ויש כהן גדול, ואין מברכין, וכן נוהגין בכל ערי לותיר, אעפ\"י שיש כהנים אין מפרישין אלא אחת ולשריפה:"
            ],
            [
                "הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך אקבו\"צ להפריש תרומה דלהפריש חלה לאו ברכה היא, חלה היא עוגה וחררה ואינה שם הפרשה כלל וחלה תרימו תרומה (במדבר ט\"ו כ') כתיב, והכי קאמר, [חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה, ומיהו תרומה נקראת] ותרומה שמה ואין לשנותה (אותו) ועושה אותו כזית שהפריש דק, ופושטו כעין חררה, מדקרי לה קרא חלה, ואחר כך משליכו לאור, (ואחר כך מפריש מן העיסה כזית) ושורפה באש, אפילו יש כהן מפני שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, ומכיון שרואה קרי אסור לאוכלה, ואחר כך אם יש שם כהן יפריש כדי מתנה הוגנת בלא ברכה, שהרי כבר נפטרה בעיסה בהרמה ראשונה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן:"
            ],
            [
                "ואם יו\"ט [של פסח הוא, ולש עיסה ביו\"ט] כיצד יעשה, שאם מפריש תרומה ומברך עליה, לשורפה אינו יכול לפי שאין שורפין קדשים ביו\"ט, וא\"ת שמעכבה עד אחר יו\"ט ואח\"כ שורפה, הרי היא באה לידי חימוץ ועובר עלה בבל יראה ובבל ימצא, אלא כיצד יעשה, יפריש אותה בלא ברכה מן העיסה ויעשה אותו כמו עוגה קטנה, ויאפה אותה עם שאר עוגות שיפריש מן העיסה ולאחר אפייה יצטרף כאחת בסל אחד, או בקערה אחת העוגה והתרומה ונראות כאילו הן מחוברות ביחד, לפי שהסל מצרפן לחלה, ואחר כך יברך עליהם להפריש תרומה, ויצניענה עד לאחר יום טוב כשהיא אפויה וישרוף אותה, ואם תאמר כשהיא בעיסה יברך עליה קודם אפייה ומפרישה ואחר כך יאפה אותה וימתין עד לאחר יום טוב וישרוף אותה, אם היה עושה כך לא היה יכול לאפותה ביום טוב לאחר שיקרא עליה שם משום דהויא מלאכה שלא לצורך הואיל ואינה נאכלת אבל קודם ברכה יכול לאפותה, לפי שעדיין היא ראויה לבעל הבית כשאר עיסה, ולא היה אפייה שלא לצורך ביו\"ט, ויש שמפרישה אותה מן העיסה ושורה במים [וסבור הוא שלא תחמיץ, וכדברי בן בתירה דאמר ר' יצחק הלכה כר' יהודה בן בתירה דאמר תטיל לה בצונן שלא תחמיץ] ואין הלכה כמותו, דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר, ובשאר ימים טובים שאינן של פסח שאין לחוש בהם משום חימוץ, אם הוא משהה אותו עד [אחר] יום טוב, יברך עליהם לאלתר ביום טוב ומפרישן ומשהא אותן עד לאחר יום טוב, ואחר כך שורפה שאם חימ(ו)צו אין בכך כלום. ואם נאפה העיסה ושכח ולא הפריש ממנה לא תרומה ולא חלה, בין ביום טוב בין בחול, יבצע מן העוגה לאחר אפייה, ויברך כאילו מפריש מן העיסה. שלמה בר יצחק:"
            ],
            [
                "אין עושין מורסן לעופות בשני ימים טובים, לא בימים הראשונים ולא באחרונים, משום דכתיב לכם לכם לכל צרכיכם ולא לצורך בהמתכם, אבל בחולו של מועד שרי, ובחולו של מועד של פסח צריך שינוי שלא יבא לידי חימוץ, הילכך צריך להכניס הסובין בתוך המים מרותחין כשהן בכלי על האור, וכל שעה יהא ממרס הסובין בתוך המים ובענין זה מותר, אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני פן יחמיץ:"
            ],
            [
                "שאלו את רבי, ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות, מהו לומר לו [ישראל] טול אתה שבוע של פסח ואני אטול אחר כך כנגדך, ולאפות בשבת, ואמר רבי, מתנה ישראל קודם לפסח ונוטל ממנו דמים מאותה שבוע, ואינו דומה לישראל וגוי שיש להם שדה בשותפות, לא יאמר טול חלקך בשבת, ואני [אטול] חלקי בחול, לפי שכל הטורח שהם טורחים בשדה לאמצע, וכשזה עודר בשבת נראה כטורח בשביל ישראל, אבל כאן כיון שנוטל דמים מתחילה מותר וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערופיא שלו בכל יום, בשבוע של פסח, אינו מקבל, אבל מקבל הוא [לאחר] הפסח מאותה שבוע עצמו:"
            ],
            [
                "בליל שני ימים טובים הראשונים של פסח אין אומרים קידוש על היין בבית הכנסת, לפי שקידוש אחד מארבע כוסות הוא, ואין שותין אותו בבית הכנסת, ואם שתה נמצא ששתה חמש כוסות, לפיכך אין מקד(י)שין, שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו בפסח מפני שאין לך אדם מישראל הפוחת מד' כוסות, ואין זה דומה לאומר הגדה של פסח שנים ושלשה בתים שהוא גומר ועושה כל הענין כסדר:"
            ],
            [
                "רבי לא מצא חסא בפסח, והביא מוריא, או עיקר של פורפין, והם שנויין בפרק ערבי פסחים, ומברכין עליהן על אכילת מרור, ומה שמברכין על שאר ירקות בורא פרי האדמה לפי שאינו יכול לטעום מן המרור בלא ברכה, וברכת המרור אין זו ברכה של ירקות, אלא [ברכת המצוה, ולפיכך אין מברך על אכילת מרור ובורא פרי האדמה אלא] על המרור בלבד, דאין עושין מצות חבילות:"
            ],
            [
                "סדר ערוך שסידר רבינו [שלמה] מנוחתו כבוד.",
                "כשחל ליל הפסח להיות בשבת, אומר ויכולו בורא פרי הגפן, ואת יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, ושהחיינו:",
                "ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ועל הירקות בורא פרי האדמה, וטובל בחרוסת ואוכל כזית ונותן לכולם, ובוצע אחת מן המצות לשתים, ונותן חציה בין שתי השלימות, וחציה תחת המפה שיאכלנה בגמר הסעודה, ומוזגין כוס שני. ואומר הא לחמא עניא, וכל האגדה, וכשהגיע לומר מצה זו שאנו אוכלים, יגביהנה מתוך הכלי, וכן המרור כשיאמר מרור זה, ואומר ההגדה עד גאל ישראל, ומברך ושותה בהסיבה שמאל. ונוטל ידיו ומברך על השלימה המוציא, ועל הפרוסה על אכילת מצה, ואוכל משתיהן יחד, ונותן לכל המסובין. ומברך על החזרת על אכילת מרור, וטובל בחרוסת, ונותן לכל אחד ואחד כזית. וחוזר ובוצע מן המצה שלישית, ואוכל ממנה ומן המרור הנטבל בחרוסת יחד, זכר למקדש כהילל, שהיה כורך מצה ומרור ופסח יחד, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט' י\"א). ואוכלין סעודתן, וכשיגמור הסעודה יאכל מן הפרוסה שהיא תחת המפה, והיא לחובת אכילת מצה באחרונה, כשם שהיו אוכלים בימי המקדש מצה החובה עם הפסח בגמר סעודה, ואחר כך נוטל ידיו למים אחרונים. ומברך ברכת המזון על כוס שלישי וחוזר ומוזג כוס רביעי מיד ואומר לא לנו ה' לא לנו עד גמר הלל, וחותם ביהללוך, וחוזר ואומר הלל הגדול. וחותם בנשמת כל חי ובישתבח, דנשמת כל חי היא ברכת השיר, ואחר כך מברך ברכת היין ושותה, ובמוצאי שבת מברך [יקנה\"ז] יין וקידוש נר והבדלה, וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך, בא\"י המבדיל בין קודש לקודש, ושהחיינו וכל הסדר כולו:"
            ],
            [
                "והבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל ובהגדה וסדר ברכת מצה ומרור, יקדש וישתה כוס ראשון ויטבול טיבול ירק ראשון, ויאמר הגדה, וישתה כוס שני ויפרוס פריסת המוציא, ועל אכילת מצה, ויאכל, ויברך על המרור ויאכל, ויכרוך כהילל ויקום ויעשה כן בכמה בתים, וכן בביתו באחרונה, ויגמור סעודתו ויברך על מזונו, וישתה כוס שלישי, ויאמר על הרביעי הלל המצרי, ויברך וישתה, ואחר כך ילך לבית שני והם יברכו על מזונם, וישתו כוסם ועל הרביעי יגמור את הלל, ויברך וישתה, שלא אסרו רבותינו לשתות אלא בין שלישי לרביעי, ופרשו הדבר בתלמוד שלא ישתכר, ולא יבין באומרו את ההלל, אבל יין ששותה בתוך המזון אמרו שאינו משתכר, ואם יש עוד בית שלישי לגמור שם את ההלל, לא ישתה בבית שני כלל, אלא יגמור להם את ההלל, והם יברכו וישתו, ומי שגמר [סעודתו] בביתו ואוכל מצה הנאכלת באחרונה לשום מצה, אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר, לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואסור לאכול, וגם לשתות הוא אסור, אחר ששתה ארבע כוסות בביתו שיגמור שוב את ההלל בבית אחר, לפי שנשתכר בכוסות שלאחר המזון, ואם צריכין לו יקדש ולא ישתה:",
                "ועל הירקות יברכו הם בורא פרי האדמה ויאכלו, וגם את ההגדה יאמר להם, והם יברכו על הכוס וישתו, וברכת המוציא ועל אכילת מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתן ויאכלו, ולא יאכל הוא וכן על המרור, שכן שנינו לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם, אבל ברכת היין של קידוש היום וברכת הלחם של מצוה התירו, לפי שאין חובה, וכל ישראל ערבים זה מזה ואי אפשר לאכילת מצה בלא המוציא, ולא קידוש היום בלא ברכת היין, וכן ברכת המרור חובה היא ומוציא אחרים אע\"פ שיצא, אבל ברכת ירקות שהיא בפני עצמה ובטיבול לעצמו אע\"פ שהוא לפטור את המרור מברכת הנהנין, שאסורין ליהנות בלא ברכה, דומה הוא [לברכת הלחם שבשאר ימות השנה שאינה חובה] ולא יברכנה להם, מאחר שאינו אוכל עמהם, ואת הלל יגמור להם אחר סעודתם, והם יברכו על כוסם ברכת המזון והלל:"
            ],
            [
                "וגם זה דרך ארוכה מבואר במדרשו וטעמיו ונסדר מפי רבינו יזכר שמו לטובה:",
                "ליל שמורים שחל להיות בשבת מוזג אדם כוס של יין ואומר עליו ויכולו, בורא פרי הגפן ואשר בחר בנו ושהחיינו, ואינו אומר שעשה נסים, מפני שעתיד לאמור בהגדה אשר גאלנו, וכוס שאמרו צריך שיחזיק רביעית הלוג, ומוזג כוס לכל אחד ואחד מבני ביתו, אחד אנשים ואחד נשים:",
                "ואם חל להיות במוצאי שבת, מברך בורא פרי הגפן, ואשר בחר בנו, בורא מאורי האש, ואינו מריח בבשמים, גזירה שמא יקטמנו, ועוד מפני איבוד נפש, ואומר המבדיל בין קודש (לחול), ושהחיינו, וסימנך י' ק' נ' ה' ז', ושותין בהסיבות שמאל דרך חירות ומברכין בא\"י אמ\"ה על הגפן ועל פרי הגפן וכו', ונוטלין ידיהם, ומברכין על נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל וזה כללו של דבר, כמו כן בכל שבתות השנה, שאינו נוטל ידיו עד שיקדש, דבעינן נטילת ידים לשם סעודה, ועכשיו נראה כנוטל ידיו לשם קידוש, ולא לשם סעודה, דהוי כנוטל ידיו לפירות, דהוי מגסי הרוח:"
            ],
            [
                "ומביאין לפניו קערה ובה שלש מצות וירקות שאינם מרים, כגון חסא כפני או איגרא חגא כרפסא אפיך או צרופיילא או כוסברתא איילנדרא או קפלוטות פורש, ושני תבשילין [אחד] זכר לחגיגה [ואחד זכר] לפסח, דג ובשר, או ביצה ובשר, אפילו ממין אחד, כגון שהאחד צלי ואחד מבושל, שהרי אמר רבינא אפילו עצם ובישולא חשובין שני תבשילין:",
                "ונוטל מן הירקות ומברך בורא פרי האדמה, וטובל בחרוסת ואוכל ומאכיל לכל בני ביתו, ולאחר הגדה אין צריך לברך, אלא טובל בחרוסת ואוכל בלא ברכה, ושני טבילות הללו זכר שישאלו מה נשתנה:"
            ],
            [
                "לאחר שיאכל מן הירקות נוטל אחת משלש מצות ובוצעה לשנים, ומניח חציה תחת המפה עד שיגמור סעודתו, ויאכלוה בסוף, זכר לפסח שכתוב בו על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט' י\"א) ולכך אינו אוכל מן המרור באחרונה, מפני כשיברך המוציא על השלימה [יהא נראה כבוצע מן הפרוסה כדרכו של עני, ולפי שברכת המוציא תדירה מברכין אותה על השלימה]. ולפיכך מניחין שלימה תחת הבצועה, לפי שמצוה לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כבשבת, ואחר כך נוטלין הקערה מלפניו כמות שהיא עם שתי המצות שלימות וחצי המצה, והירקות ושני תבשילין, ומניחין אותה בראש השלחן, כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה, ויפטרוהו מן האגדה, ואם אין תינוק שישאל, שואל הוא לעצמו, ואומר הא לחמא עניא, וכשמגיע למה נשתנה מחזירין אותה לפניו, והולך וקורא אגדה וחותם בגאל ישראל, שאין חותמין בגואל ישראל אלא בתפלה שהיא דברי בקשה ותחנונים, אבל [לא] בקריאת שמע ובהלל שאינן אלא ספירת דברים [בעלמא]. אשר נהגו העם להניף הקערה ונוטלין הימנה שני תבשילין, טועים הם בדבר, שלא אמרו חכמים אלא להגביה מצה ומרור, ולא להגביה בשני תבשילין, שהאחד מהן זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ובשעה שמגיע לסוף האגדה אומר מרור זה, מצה זו, ומגביה המצה והמרור, אבל בשעה שמזכיר את הפסח אינו מגביה שני תבשילין, שעושה עצמו כאוכל קדשים בחוץ, ולכך הוא אומר פסח שהיו אבותינו אוכלין, ואינו אומר פסח שאנו אוכלין."
            ],
            [
                "וחרוסת שאמרו, מין ירקות הכתושים יחד, ושמו חרוסת בלשון ארמי, ואמרו רבותינו שהחרוסת זה צריך שיעשנו עב ומסמיך זכר לטיט, ואף צריך לתפוח בו דברים קהוי, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שה\"ש ח' ה'). ועוד נותן בו מיני בשמים כעין תבלין זכר לתבן שבחומר. והשלש מצות שאמרו, רשאי אדם להתחיל המצוה באיזה שירצה, מפני ששלשתן שוות כאחת, שכשם שמצינו ראשון חביב אצל תרומות הקופות, כך מצינו שני אצל העלאת הנרות [שמניח המזרחי שהוא ראשון, ומדשן המערבי שהוא שני] והאחרונה אף היא ראוי להתחיל בה המצוה, משום מעלין בקודש ולא מורידין, אבל אמרו חכמים הנזהר בהם תבוא עליו ברכה, ואחרי כך בוצע את המצה ותנטל הקערה מלפניו, ומוזגין כוס שני לכל אחד ואחד מבני הבית, ופותחין באגדה וקוראין בשיר והלל שכן מצינו באבותינו במצרים שאמרו שיר והלל על אכילת פסח, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל' כ\"ט). ומצינו באגדה בא הכתוב ולימד על סנחרב, ולימד על פרעה, לומר שאמרו רבותינו שיר והלל בשעת אכילת הפסח:"
            ],
            [
                "והקוראין צריכין שיהיו שלשה, כפי מה שמצינו במדרש שוחר טוב, כדי שיאמר אדם לשנים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואומר הא לחמא עניא וכל האגדה, עד כאשר נשבע לאבותינו. ונוטלין כל אחד כוסו בידו, מפני שהן באין לפתוח בהלל ובשיר. ומצינו באגדה מפני מה אין אומרים שירה אלא על היין, שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, (שופטים ט' י\"ג) אם אנשים משמח, אלהים במה משמח, מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין. ופותחין בהלל עד גאל ישראל, ומברכין בורא פרי הגפן, ושותין, ואין מברכין לאחריו על הגפן ועל פרי הגפן, מפני שהוא יין בתוך הסעודה, שהרי כבר קידש, ויין שבתוך המזון אין מברכין לאחריו. ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, מפני שהידים עסקניות הן, ומתוך שהוא רוצה לומר הלל ואגדה מסיר דעתו מן הנטילה. ומברך המוציא על השלימה, ואינו אוכל עד שיברך על הבצוע על אכילת מצה, ומחלק משתיהן יחד, ואוכלין בהסיבה ונוטל חסא או מרור, ומברך על אכילת מרור ולא יפחות מכזית לכל אחד ואחד, שכן שנו רבותינו."
            ],
            [
                "ואלו הן ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעולשין בתמכא בחרחבינא, ומצטרפין לכזית, שהאוכל מכולן כזית מצטרפין לצאת בהם ידי חובתן, אע\"פ שאינו מין אחד (שנאמר) [של] מרורים, ויוצאין בקלח שלהן בין לחין בין יבישין אבל בעלין אין יוצאין אלא בלחין, ושורה בחרוסת זכר לתפוח ולטיט, ושוקע משום קפא ואוכל."
            ],
            [
                "ואינו צריך הסיבה באכילת מרור, אלא באכילת מצה ויין בלבד, מפני שמרור זכר לעבדות, אבל מצה ויין זכר לחירות, והסיבה היא דרך חירות, וכדין הוא שיהא מברך עכשיו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, אבל לכך מברכין על הירקות קודם, כדי שיתמהו התינוקת וישתוממו על אכילת הירקות קודם סעודה, שהרי אין רגילין לאכול ירקות עד לאחר סעודה, ומתוך כך הם שואלים מה נשתנה, ואי אפשר לברך על אכילת מרור קודם האגדה, לפי שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט' י\"א). ותיכף למצה תהא ברכת מרור, ואכילת מצה אינו אלא לאחר הגדה. ולאחר שאוכל המרור חוזר ובוצע מן המצה השלישית, כדי לקיים מצוה בשלשתן וכורכה בחזרת, ואוכל ומאכיל את כולם בלא ברכה זכר למקדש כהלל. ואחר כך יאכלו כולם כל צרכיהן. וכל אכילה שיש בה ברכה לא תהא פחותה מכזית. נפטרו מן הסעודה, כאדם הנפטר מחבירו, יאכל בגמר סעודה מצה הבצועה המונחת תחת המפה, שהיא זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ושוב אינו רשאי לומר אפיקו מיני מתיקה לקינוח סעודה, פן ישכח ויפיג טעם מצה מפיו, שכשם שאינו אומר אפיקו מיני מאכל לקינוח סעודה אחר אכילת הפסח, שלא להפקיע טעמו, כך אין מפטירין אחר המצה השמורה למצוה, שאין אומרים הביאו מיני מאכל בקינוח סעודה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה קודם הסעודה אעפ\"י שאינו לשם חובה, שאי אפשר לעכבה עד גמר סעודה, דלאחר שמילא כרסו ממנה היאך יברך עליה. ואחר כך נוטלין ידיהם בלא ברכה שאינה אלא משום סכנה, ומוזגין כוס שלישי לברכת המזון ומברך, וחוזר ומוזגין כוס רביעי ואומר עליו את ההלל, וישתה ארבעתן בהסיבה, ויברך אחריהן על הגפן ועל פרי הגפן, חוץ מן הכוס שני שאין מברך עליו על הגפן, מפני שבא בתוך הסעודה שכבר קידש."
            ],
            [
                "סדר ארבע כוסות.",
                "ארבע כוסות הללו תקנו חכמים כנגד ארבע לשונות גאולה הנאמרות בתורה, והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם, בפרשת וארא אל אברהם (שמות ו' ו' וז'). ובין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה, דחמרא מיגרר גריר ליבא ואכיל ליה מצה לתאבון, אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה, פן ישתכר ולא יגמור את ההלל, ואין לומר הלא משתכר הוא מחמת יין שבתוך הסעודה, שכך שנו רבותינו שבארץ ישראל, יין שבתוך המזון אינו משתכר, שלאחר המזון משתכר. והלל המצרי אומר על כוס רביעי, עד אמת ה' לעולם הללויה, ועונה הגדול וקורא הודו לה', וכל המקראות שלאחריו, ושאר הקרואים אחר כל מקרא ומקרא אומרים הודו וגו' וחזרו וקורין כולן כאחד, מן המיצר קראתי יה, עד זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וממקרא זה ואילך כופל כל המקראות, לפי שכל מקרא ומקרא חשוב בפני עצמו כפרשה, מפני שנאמרו מן דוד וישי ואחיו ושמואל כשמשחו את דוד למלך, ודוד אמר מקרא אחד וישי השני, אחיו השלישי] (ר') שמואל הרביעי וסימניך דיא\"ש, חזרו וקראו אדי\"ש כשד\"ך. ומקרא תשיעי ושנים עשר אמרו כולם, וכשמגיעים לאנא קורא הגדול לבדו אותן שני מקראות וכופלין, והן עונין אחריו כל קריאה וקריאה, ומשם והלאה קוראין כולם כאחד עד מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותה כוס רביעי, ואם יש שם חולה שצריך לשתות מוזגין כוס חמישי, ואומר עליו הלל הגדול, הודו לאלהי האלהים, עד על נהרות בבל, עשרים וששה כי לעולם חסדו, ושוב אומר ברכת השיר, שהוא יסוד תיקון אנשי כנסת הגדולה, נשמת כל חי וישתבח עד מלך אל חי עולמים:"
            ],
            [
                "ואילו הן פירושי אגדה והוא במכילתא.",
                "הרי אני כבן שבעים שנה, לא בן שבעים היה, אלא שקפצה עליו זקנה, שבשעה שנתמנה נשיא, כמו ששנינו במסכת ברכות אהדרו ליה תריסר חיווריתא, ואותו יום עמד בן זומא ודרש, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות, ימי חייך היה לו לכתוב, כל למה לי, לרבות יציאת מצרים בלילות, פרשת ציצית שבקריאת שמע שכתוב ביה יציאת מצרים, שלא היו נוהגין לומר בקריאת שמע של ערבית, לפי שאינה נוהגת אלא ביום, כדאמרינן במסכת ברכות פרק שני, במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת, והיינו דקאמר ר' אלעזר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, ולא אמת ואמונה, דודאי היו רגילין לקרות קריאת שמע עם ברכות שלפניה ושל אחריה, לא זכיתי, לא נצחתי חכמים שתיאמר יציאת מצרים בלילות, שאני אומר אותה בלילות, והם חולקין עלי ולא יכולתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד והם רבים, ואין דבריו של יחיד במקום רבים, עד שדרשה בן זומא, עד שבא בן זומא ודרש פסוק זה כל ימי חייך, זכיתי נצחתי, כמו זכינוהו לרבנן, מאן דזכי למלכא, לשון מצוה היא."
            ],
            [
                "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, מד' מקראות הכתובים בפרשה בד' מקומות, ובכולן אתה למד שלא דברה תורה אלא כנגד ד' בנים. חכם מה הוא אומר בסדר ואתחנן כתיב (דברים ו' כ') כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם הרי בנך חכם אמור שיודע לדבר לשאול בלשון נכונה, ואין כאן לומר הרי הוציא את עצמו מן הכלל דכתיב אתכם, דהא כתיב ה' אלהינו ומה אתכם, כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהיה הדבר עליכם. וכן החכם שואל מה העדות החוקים והמשפטים כלומר למה אנו אוכלין החגיגה קודם [לפסח הלא הפסח עיקר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח שלפיכך אנו אוכלים החגיגה קודם] והפסח באחרונה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, בגמר אכילה כשנפטרין מסעודתן אוכלין כזית מבשר פסח, כדי שיהא הטעם פסח בפיו כל שעה ואחר שיאכל מבשר הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר אין רשאין ליפטר בדבר אחר מתוך סעודתו ולומר אפיקומן, כלומר הוציאו והביאו מינין של מאכל בקינוח הסעודה, שלא להפקיע טעם פסח מפיו, לכך אנו אוכלין כזית מצה באחרונה, זכר לפסח מקדש, ובהדיא גרסינן התם כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומן, שצריך שיהא טעם המצה בפיו, כטעמו של פסח. ד\"א אפיקומן לשון יוני, כלום שום דבר, והכי גרסינן אין מפטירין, ולא גרסינן ואין מפטירין, מפי ר' קלונימוס איש רומי:"
            ],
            [
                "רשע מה הוא אומר, בבא אל פרעה (שמות י\"ב כ\"ו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, הרי כבן רשע האומר שהוא מתכוין להוציא את עצמו מן הכלל, לכם הוא העבודה ולא לו, הקהה את שיניו, כמו ושיני בנים תקהינה (ירמי' ל\"א כ\"ח), כלומר הכעיס עליו, ואמור לו כנגדך דברה תורה, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים, אני יצאתי אבל רשע כמותך לא היה יוצא ונגאל. תם מה הוא אומר שאינו לא חכם ולא רשע אלא תלמיד שאינו חכם לשאול מה העדות החוקים והמשפטים לפרש ולשאול על כל דבר ודבר אלא מה זאת. ושאינו יודע לשאול את פתח לו, פתח פיך לאלם (משלי ל\"א ח'), שנאמר והגדת לבנך (שמות י\"ג ח'), דרוש לו באגדה ופרסם לו הנס. יכול שהוא חייב לדרוש משנכנס ראש חודש ניסן, ת\"ל ביום ההוא (שם שם) יום גאולה, יכול יהא חייב לדרוש מבעוד יום ביום י\"ד הואיל ונאמר כאן היום ת\"ל בעבור זה (שם שם):"
            ],
            [
                "כנגד ד' בנים דברה תורה, באפי נפשיה קאי, ואינו סמוך למה שכתוב למעלה כנגד ארבעה בנים דברה תורה אלא שרוצה לדרוש קודם לכן ברוך שנתן תורה לישראל, ואח\"כ אמר כנגד ארבעה בנים, לפי שאינו מענינו שלמעלה הימנו."
            ],
            [
                "וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. אנוס היה יעקב אבינו שבאונס ירד לשם על פי הדיבור של הקב\"ה, שאמר לו לרדת מצרימה, על פי גזירתו ירד לשם וירד משמע בעל כרחו, מדלא כתיב ויצא. הדיבור לשון מקרא הוא, כמו והדיבר אין בהם (ירמי' ה' י\"ג), ויגר, לשון ללון ולגור בעלמא ולא קבוע ויושב. ויהי שם לגוי גדול ועצום, מלמד שהיו ישראל מצויינין שם, נאספו כולם במקום אחד בעיר אחת, שלא נתפזרו בערים, גדול ועצום כמה שנאמר כולא קרא קא דריש מן ויהי שם לגוי גדול דריש מלמד שהיו ישראל מצויינין שם, לשון ציון, זו פרישות דרך ארץ, שהפרישו[ם] מנשותיהם שלא לשמש, ואת עמלינו אלו הבנים, שהם עמל האדם ומעשה ידיו, זו הדוחק זהו תוכן לבינים, ועברתי והכיתי מיעוטי נינהו. [אמרו כשירד רבון העולמים אינו מסדר האגדה ואינו במכילתא עם כל שאר [דברי] האגדה הכתובין על המקרא ארמי אובד אבי, ואותו הק\"ו האומר הלא שריו ועבדיו היו מקיפין כדי שלא ימצא צער בגופו ואתה מלך וכו' אטו מי איכא צער קמי קודשא בריך הוא והכתוב הוד והדר וגו', לפיכך אינו עיקר ואין רבי נוהג לאמרו, ועוד דההוא [בבא] דאמרו כשירד מפסקת בסדרא של מקרא שהתחיל ובא לה לדרוש ויוציאנו ה' אלהינו ממצרים, ומפליג בינתים בדברים אחרים שאינם מן הדרשה ואחר כך חוזר לסדר ודורש הפסוק שבידו כדקתני ביד חזקה זה הדבר לפיכך רבוי דברים הוא]. ובמורא גדול במראה הגדול, וכן במורא תרגומא בחזיונא רבא, ומהו המראה הגדול זה גילוי שכינה, שנגלה ונראה להם לישראל במצרים, וכן הוא אומר במצרים לעיניך (דברים ד' ל\"ד), אלמא [מורא לשון ראייה]. במצרים נאמר אצבע, ובמכות שלקו על הים נאמר יד, שיש בה חמשה אצבעות, תן לכל אצבע ואצבע עשר מכות, הרי שלקו על הים חמשים מכות:",
                "וכשמגיע לומר מצה זו ומרור זה, מניח ידו עליהם, לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, לא את אבותינו גאל הקב\"ה בלבד, הרי אנו בעצמינו בכלל כל הנסים שעשה לאבותינו שאנחנו בעצמינו יצאנו משם, שאם לא יצאו הם, עדיין היינו במצרים:",
                "שלמה בר יצחק."
            ],
            [
                "והילכתא אסור לצייר המצה בפסח, כדי שלא יבא לידי חימוץ ואם ציירה מותר לאכול. אין אופין פת מרובה ביום טוב של פסח, ובית הילל מתירין, הואיל וכשהפת נאפת יפה מותר, כדאמרינן בביצה ממלאה אשה וכו', וכשהתנור מלא והפת מרובה קרובים זה לזה מתחממים זה מזה ונאפת יפה וטורח הצריך הוא, אבל היכא דלא צריך כלל כגון פעמים ושלשה פעמים ביום אפילו בית הלל מודים דאסור. לחם האפוי בתנור קרוי לחם ושאין אפוי בתנור וכו', ואף מן העיסה שלהם אין צריך להפריש חלה דכתיב ראשית עריסותיכם (במדבר ט\"ו כ') בעיסה העשויה ללחם, אבל זה הוי כמו עיסת כלבים, דאמרינן בעלמא דפטורה ועוד רוב פעמים אין בהם כדי שיעור חיוב חלה, מפורש בקונטרס רבינו חננאל סוגיא דשמעתא סלקא אין קרוי לחם אלא האפוי בתנור, אבל מעשה אילפס פטור מן החלה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח, ואין מברכין עליהם המוציא לחם, ותן לבך למסקנא דשמעתא דפריך לר' יוחנן מהא, וחכמים אומרים עשאו בתנור חייבין, באילפס פטורין, ומתרץ ר' יוחנן תנאי הוא ודחקוהו לא דכולי עלמא [מעשה אילפס] פטורין. ותו דסמך טעמא דר' יהודה אקרא ואמרינן בירושלמי מודה ר' יהודה באילפס על ידי משקה. למדנו דמולייתא שקורין איישל\"ש שמטגנין אותה בשמן באילפס, וחלת המסרת שעושין אותה עוגה באילפס ומטגנין אותה בשמן כעין קרשפליי\"ש, ומולייאתא של גבינה פרשר\"ש שמבשלין אותה במים וורמשייל\"ש שמבשלין בקדירה כל אלו על ידי משקה של שמן או של מים נעשים, ומודה ר' יוחנן בכל אילו שפטורין, אבל זה אינו נראה לי. סריקין שקורין אובליא\"ש אחת עבות ואחת רכות חייבות, הרתיח ולבסוף חיברו הדביק הוא זה ומודה ר' שמעון בן לקיש שחייבות הואיל ואינן נעשים על ידי משקה, אין נראה לרבי שסריקין שעושין מקמח ומים ומעשה רך דפטורין מן החלה שאין זה עיסה:"
            ],
            [
                "אסור לשרות מורסין בפסח לתרנגולת, אבל חולטין אותו על האש ברותחין כשירתיחו המים, אבל לא במים פושרין אפילו על האש כדי שלא תתחמץ. האפוי שביש(ו)לו כו' מצה משנאפת אינה באה לחימוץ אע\"פ שמבשלה:"
            ],
            [
                "דלף שנפל על הקמח על ידי טיף טיף, אפילו כל היום כולו מותר, ואם נח הדלף בינתים במקום השרייה הדלף אסור והשאר מותר, ותיקא הוא כמו שתיתא, במיא ובמילחא אסור, במשחא ומילחא שרי, משום דמי פירות אין מחמיצין, אבל מים מחמיצין, וכן מי שעורים שמרתיחין ומטילין לתוכו שעורים בין במי עיסה והיינו קמח על גבי רותחין, בין בחליטה דהיינו רותחין על גבי קמח הכל אסור בזמן הזה, כך אמר רבינו הגאון זצ\"ל. לא ליחלוט אינשי תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבא בצדיא דחבירתה, הילכך ליכא למעבד תבשיל של חיטין בימי פסח אפילו ברותחין, אבל כל מיני קטניות מותר לבשל, דלא אשכחן דמחמיצין אלא חיטה ושעורה, והא דאמרינן המקדש בחיטי קורדינייתא אין חוששין לקידושין, והא דאמרינן אין ליחלוט אינש תרתי חיטי בהדי הדדי, אמר לן רבי אע\"ג דלא נתבקעו אסורות דלא מצרכינן ביקוע אלא לשערי, (אבל דלא למינכרא ביקוע דידהו ואסורי) אבל חיטי כיון דאית בהו צידיא לא מינכרא בקיעא דידהו ואסירי, אין הלכה כר' יוסי והיכא דצמית להו נאסרין כשיעור שרגילין לתת להתבקע והא דעביד שמואל עובדא נתבקעו ממש לא סמכינן עלה, רבינו חננאל, והדר אמר רבא מותר ללתות חיטין כגון שרירין, אבל לא שעורין, כדקתני ברייתא אין לותתין את השעורין וכו'."
            ],
            [
                "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל האש לא יתן לתוכן תבלין דכלי ראשון מבשל, מהא רישא יש לדקדק שאם שפך מרותחין האילפס על התבלין דשרי, דחשיב ליה כלי שני בנפילתו מכלי ראשון על התבלין, ומיכן אני מתיר בדיעבד במליגת העוף היכא דשפך מים רותחין על העוף המונח בכלי שני שעל גבי הקרקע, משום דלא תיקשי דיוקא דסיפא לדיוקא דרישא, דקתני סיפא אבל נותן הוא לתוך הקערה ריקנית את התבלין, או לתוך התמחוי, ואחר כך ישפוך עליהם רותחין, וכ\"ש ישפוך הרותחין בקערה שמותר לתת לתוכה תבלין, ומיהו בכל הענין מותר, ר' יהודה אומר לכל הוא נותן, בפ' כירה דארישא קאי ולקולא, דקתני התם בהדיא ר' יהודא אומר לכל אילפסין הוא נותן ולכל הקדירות הרותחות חוץ מדבר שיש בו ציר, וסבירא ליה דכלי ראשון שהעבירו מן האור מרותח אינו מבשל, רבינו שמואל."
            ],
            [
                "רב פפי שרי בי ריש גלותא למימח [קדירה] בחסיסי, חסיסי פי' בערוך קמח של עדשים, ואינו מין דגן ואינן מחמיצין והאי דאיקפד רבא משום פריצתא דעבד דלא ליתו למיעבד הכי בקימחא דאבישנא דחיטי, ותניא לעיל אין מזלזלין את הקדירות, ואמר מר זוטרא נמי לעיל לא נימח אינש קידרא בקידרא דאבישונא וכו', ודקתני במתנית' אין שורין את המורסן אבל חולטין דוקא מורסין דעיילי ביה מיא, אבל קימחא דלא עיילי בה שפיר אסור ולשון הערוך עיקר, דלא ליפלג מדמר זוטרא דאסר לעיל, רבינו שמואל:",
                "וגם זה פסק רבינו שמואל בפ' כל שעה גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דאיכא דאמר דעיקר היא דהא ללשון ראשון מקשינן לקמן אליבא דרבא דאינו עיקר, והכי הילכתא איפשר לילך בדרך אחר דלא קא מכוין ליהנות שרי, דהא מוקמינן הילכתא כר' שמעון במסכת שבת וכגון דאיכא איסורא וודאי, דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישא ואל ימות לא איפשר ולא קא מכוין כל שכן דשרי ובכל שאר ענינים אסור ליהנות מדבר איסור:"
            ],
            [
                "פס'. שתק ר' יהודה, דאע\"ג דשתק קיימא לן כוותיה, דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דאי לאו הילכתא כוותיה מאי אתא לאשמעינן תלמודא דאמר סתם לן מר כר' יהודה, אלא ודאי הלכה כר' יהודה. והילכתא אנן האידנא משעת בדיקה מבטלינן בפה משום דאמר הבודק צריך שיבטל בפה ומברכין על ביעור חמץ ואכלינן כל ד' שעות ולא יותר, דהא לעיל פסקינן הילכתא ובשש שרפינן כר' יהודה ואע\"ג דהך שריפה אינה אלא מדרבנן ומדאורייתא בביטול פה סגי להו, מיהו כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ועוד בעינן למיעבד מצוה מן המובחר, ומדאורייתא כשאין ביטול בפה הרי ביעורו בשריפה כר' יהודה דקיימא לן כוותיה אע\"ג דאשתיק דהא אמרינן לקמן בפ' כל שעה גבי ר' יהושע דאישתק לר' אליעזר בבריית' ואיהדר ליה במתנית', הכא נמי איהדר ליה ר' יהודה במכילתא אחריתי והכי אית לן למימר מדסתם לן תנא למימר כוותיה והלכה כסתם משנה אמר רבא הילכתא וכו' מכאן יש להוכיח שכל איסורין שבתורה במינו במשהו, דאע\"ג דקיימא לן הלכה כר' יוחנן גבי רב ושמואל, והכא חזינא דלית הילכתא כוותיה, והכא אמר ר' יוחנן בהדיא דבחמץ אפילו מין במינו מותר בששים, ורבא קבע הילכתא כרב ודלא כר' יוחנן ולכל שאר איסורין הכי נמי ואותו משהו אם טעם לפגם הוא אף מין במינו מותר כגון קדירה שאינה בת יומא וכן הוכיח רבינו שמואל בתוספת במסכת ע\"ז שלא בזמנו ושלא במינו כולן שווין שמותר, וכן פסק רבינו שלמה מ\"כ דכל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, דלא שני ליה בין חמץ לשאר איסורין, אלא בהא מילתא דגזרינן שלא במינו אטו במינו, ודקיימא לן דכל איסורין שבתורה בששים לרבי יוחנן שלא במינו הוא בשחיטת חולין בפ' גיד הנשה אמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים וכו', ומפרש התם דבין במינו ובין שלא במינו הוא היכא דליכא למיקם אטעמא וליכא קפילא בששים לר' יוחנן הוא דלא שני ליה בין במינו לשלא במינו, אבל אנן סבירא לן כדפסק רבא הכא כרב דאמר במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם דלא פליגי הכא רב ושמואל אלא דמר גזר בחמץ בפסח שלא במינו אטו מינו ומר לא גזר אבל בהך תרוויהו מודים (דבעינן) [דבמינו] במשהו. יצחק:",
                "הני מילי דאיתיה בעיניה לחמץ שעבר עליו הפסח אבל על ידי תערובות אפילו במינו לא קניס ולא אסר ליה אבל לכתחילה אסור להשהות כדתנן באלו עוברין בפסח וכו' ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר ואמרי על עירובו בולא כלום, איסורא מיהא איכא.",
                "ואני יצחק חפשתי בפרק אלו עוברין ולא מצאתי דאמרי רבנן דאיסורא איכא אלא על עירובו בולא כלום אמרי. ונראה לי דאפילו איסורא ליכא הואיל דקיימא לן כר' שמעון דלאחר הפסח מותר ולא קניס אלא במינו, ועוד דקאמר תלמודא בהדיא לידרוש להו אי לאו משום דאתרא דרב הוה ואי אסורא איכא במידי אחרינא היכי מצי למידרש, אלא ודאי גלי לן בקדירות והוא הדין למיני אחרינא דליכא איסורא בעין. וגם מדברי רבי' שלמה יש ראיה קצת דקאמר בקדירות תרי טעמי, חד טעמא מיהא איכא משום דקיימא לן כר' שמעון דתערובתו לאחר זמנו מותר, ומותר לכתחילה משמע, והילכתא קדירות בפסח לא ישברו, כדפסק רבא לעיל, דעל ידי תערובתו לא גזר.",
                "מצאתי הג' רבינו חננאל ההוא תנורא דטחוה בשמן, אסר רבה בר אהילאי למיפא בההוא תנורא, אע\"פ דמסיק ליה, דילמא אתי למיכל בההיא פת חלב, אבל אם טחו הפת עצמו, דבהא לא טעי אינשי למיכליה בכותח, וכן נמי אם נתנו על גבי הפת חתיכות שמינות ומשוקעות קצת בתוכו בדרך שרגילין לעשות וודאי מותר, דכל מילתא דמיכבד כדאמרי' לקמן כמלא עינא דתורא שרי ללוש בחלב, והא דתניא אין לשין אותה עיסה בחלב כו', משום דלא מינכרא מילתא. יצחק:",
                "והילכתא אידי וכו' כלומר דהדר מעיילי לברזלייהו נמי ברותחין לאחר שליבנו באור לפי שאדם חס על סכינו ואינו רוצה ללבנו באור כל כך עד שתשיר קליפתו ועוד דסמוך לקתא משתחב ללבנו באור ומגעילו ברותחין כדי שלא יתקלקל קתו לכך חוזר ומגעילו ברותחין [ותרתי בעי ללבנו באור ומגעילו ברותחין] לפי שהסכין פעמים שמחתך בו בשר כשהוא באש או מהפך על הגחלים כדי לבשל מכל צדדיה ובולע מחמת האור והגעלה מיהא [מהני] להשתמש בו בדבר שלא על ידי האור אפילו לא ליבנו כגון להשתמש בו חמץ והכי מוכח בע\"ז דמה שבולע מחמת האור ומגעילו ואינו מלבנו יזהר שלא להשתמש בו על ידי האור כדתניא בתוספתא דע\"ז דצריך ליבון באור דתניא הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. הרי דצריך ליבון באור ובזאת יזהרו מי שאינן מלבנין שלא ישתמשו בהן באור:",
                "מפי הרב הגדול רבינו חננאל נזרק, וכן הורה ודרש לרבים רבינו יצחק הלוי ללבנו באור היטב ולהסיר הברזל מקתו וקתייהו בטינא כל זה הענין, ולדידן נראה כלשון הקונטרס והילכתא דאמר לחלוק אדלעיל אתא ותלמודא הוא דקאמר ליה והא דתניא הסכינין מלבנן באור מוקי ומפרש בירושלמי בסכינין ארוכין שצולין בהן בשר שעיקר תשמישו באור, וראיה לדבר דדומיא דשפוד קתני, ולפי דברי תלמוד ירושלמי בכל סכינין אפילו דגוי אין צריך ליבון כי אם באותן ארוכין, דאפילו בתלמוד שלנו מצינו חילוק בין כלי שנבלע בו איסור לכלי שנבלע בו חמץ, כדאמרינן בשילהי ע\"ז, התם איסור בלע, הכי היתרא בלע, ואי נמי מקשית סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט מצית למימר כי התם דליתא לאיסורא בעין, ורב אשי דקאמר התם הכי. מגעילן ברותחין ובכלי ראשון אבל קערה גדולה שאין נותנין אותה לתוך אילפס רותח (ו)אין צריך להגעיל אלא ברותחין ובכלי שני מגעיל. מפי' רבינו שמואל. מפליטת הכלי שנותנין ברותחין מפליט(ת) האיסור, אבל אם משליך רותחין על כלים חליטה מקרי, וקערות נמי מגעילין ברותחין, שפעמים בולעת מכלי ראשון, שהרי מכסין בהן את התבשיל באילפס כדי שיתבשל מהרה, והמגעיל אין צריך ליתן מים תחילה בגדול להגעיל ויתן מים שניים, אלא בלא שום הגעלת הגדול יגעיל לתוכו כלים קטנים, ויזהר שלא תנוח היורה הגדולה לפי שחוזרין ונבלעין לתוכה, והקטנים אע\"פ שנגעלו זה אחר זה כולן טהורין, לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכו בולע אלא פולט, ולאחר הגעלת קטנים רב האי ורב הילאי ורבינו שלמה אומרים אין צריך לחזור ולהגעיל, ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן רותחין שלא יצטננו בתוכה סמוך להשלכה ותחזור ותבלע, וצריך להיות שם כלי גדול של צונן כשמוציא כלים מן הרתיחה, וידיחו לתוכה. ואני שמעתי משום רבינו שמואל שאין צריך לזרוק מים קרים להדיח אחר הגעלה, שהרי כשהיא רותחת היא פולטת גיעולה בתוך החמץ ואפילו חזרה ובלעה מימיה ואין כאן איסור, שהרי חמץ אין בהם משום גיעול, דתניא במס' ע\"ז ונותן טעם לפגם הוא. דשיעי ולא בלעי ואפילו בכלי חרס."
            ],
            [
                "וזה אשר פסק הרב ר' יעקב ב\"ר מאיר זצ\"ל אמר רבא אמור רבנן בששים, ומפרש רבא בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי (מדקאמר בין) [מין] בשאינו מינו וליכא קפילא בששים. מדקאמר רבא (בין במינו) מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים, שמע מינה הילכתא היא דאי אמרת הכי אורחיה דרבא למיכלל מילי (ושינוה) [ושיטה] איתמר כמו חמש מידות בכלי חרש, וגם שלש מידות בקטן, אע\"ג דאיכא בהנהו דלאו הילכתא לפי פירוש שפרשוה בגיטין, הכא וודאי הילכתא היא (דהא) דהוה ליה למימר מין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים, אלא מדקאמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא שמע מינה רבא כר' יוחנן [וריש לקיש סבירא ליה, וק\"ל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ושמעינן ליה לר' יוחנן] דאמר כל איסורי שבתורה מין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך [אע\"ג דלא אמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך] ותרומה מכל מקום שמעינן ליה לר' יוחנן דבתרומה נמי מין במינו אית ליה דאמר ר' יוחנן שתי כוסות [אחת] של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואחר כך עירבן [סליק את מינו] וכו', מכלל דבתרומה נמי כמו טבל ואינו בטל במינו, וחד טעמא ואמרינן כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא דחיטה אחת פוטרת את הכרי בשילהי ע\"ז, ודרבא עדיפא מדר' יוחנן, ואילו ר' יוחנן חמץ בפסח כשאר איסורין חשיב ליה בפרק כל שעה ורבא פוסק בחמץ בפסח כרב במשהו ולא מטעמיה דרב אלא מטעמא דנפשיה משום חומרא דחמץ בפסח דהא דפסק תלמודא דמילתיה דרב דבחמץ בפסח שלא במינו אטו במינו גזר מתוך דוחק קושיא הוצרך לתרץ כך דגירסא הכי איתא גבי מילתיה דרב חמץ בפסח שלא במינו [במשהו, והאמר רב(א) כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ומשני רב גזר בפסח שלא במינו] אטו במינו (גזר), ומתוך כך פירש גם דברי שמואל ור' יוחנן, וכך הגירסא בספרים קדמונים, אלא שרבינו שלמה הגיה רב לטעמיה, ואינו כן ואפילו לפי גרסתו אתיא שמעתא שפיר, ור' יהושע בן לוי דהילכתא כוותיה (ד)אפילו גבי ר' יוחנן כדסמיך פר\"ח וגם בהלכות פסוקות פוסק הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום לגבי חבירו פוסק כל איסורין שבתורה בששים וסתם התלמוד יליף לה מזרוע בשילה דהוי מין במינו ועלה קיימי אביי ורבא דהא היתר הבא מכלל איסור וכו', ומדכייל ר' יהושע בן לוי ולא קמיפלגי כרב דאמר כל איסורי שבתורה במינן וכו', שמע מינה ר' יהושע בן לוי בין במינו בין שלא במינו [קאי דאפילו ר' יוחנן דפי' בין במינו ובין בשאינו מינו] בנותן טעם משום דקאי אדרב, וגם להוציא מן הכלל טבל ויין נסך, וראייה לדבריו היא דאיפלגי אביי ורבא דמר אמר בתר שמא אזלינן, [ומר אמר בתר טעמא אזלינן] גבי חמירא דחיטי וחמירי דשערי, וגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא, ולא איפלגי במילי אחריני משום דאלו (שני) דברים בלבד הוי להו מין במינו במשהו, דהיינו טבל או יין נסך או תרומה דבהא אפילו ר' יוחנן מודה דרבא בפירוש סבירא ליה כר' יוחנן, אלא שמוסיף חמץ בפסח כדפרישת לעיל, ואם תאמר לדברי רבא כי תניא [חוץ מטבל ויין נסך מ\"ט] לא תנא חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח [תריץ משום דלא מיתני ליה דחמץ בפסח] אפילו שלא במינו במשהו מה שאין כן בטבל ויין נסך, ועוד ראייה לדבריי מדברי ר' אליעזר בן יעקב, דאמר בפירקא דעריבתא בשחיטת קדשים גבי חרסן של זב וזבה, דמין במינו בטל, וקיימא לן משנת דר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כו' סתם תלמודא קאי כוותיה, ובשילהי מסכת ביצה אמר ר' אושעי' גבי ר' אבא דאמר מי שנתערבו לו קב חיטין כו' שפיר עביד ואחר כך מאי שנא חיטין משעורין דלא אמרינן מין בשאינו מינו בטל חיטין בחיטין נהי נמי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן בטל מכלל דהכי הילכתא ולהכי אחיכו עליה דאע\"ג דר' יהודה איירי הא מכלל דרישא רבנן מכל מקום רבנן בההיא משנה לא אסרי מין במינו דבמנחות בהקומץ זוטא כדמפרש ר' יוחנן טעמא דר' יהודה דאין דם מבטל דם מפני שהוא מין במינו, ומותיב עלה ממתניתין דזו בלילתה עבה, וזו בלילתה רכה, והן בליעות זו מזו, ור' יהודה קאמר לה, ומשני רבא קסבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר אבל לא סבר לה רבא כוותיה אלא גבי טבל ויין נסך ותרומה, כדפרישת וכו' סתם התלמוד אחר ר' יוחנן הולך דפסק הכי בשילהי ע\"ז דאביי ורבא דקיימ' כוותיה. וכן הלכה, וכן היו נוהגין חכמי נרבונא. ועוד יש מהם שאין שומעין לפסק רבינו שלמה שפוסק במשהו, והלכות גדולות של אספמיא פוסק חתיכה בחתיכות בנותן טעם בזמן שמכירה, ומילתא דרבנן דאמור רבנן בששים מייתי ליה לפסק הלכה ולא מישתמיט לכולהו לפסוק מין במינו במשהו, רק בחמץ בפסח לבדו, ואפילו שלא במינו בזמנו וטבל ויין נסך ותרומה, וכן הלכה. ועל טבל קשה לי ההיא דאמרינן בנדרים בהנודר מן הירק כל שיש לו מתירין כגון הטבל כו' לא נתנו בו חכמים שיעור, ותו אמרינן גבי מעשר שני בבבא מציעא דאינו בטל ברוב הואיל ויש לו מתירין, טבל נמי אמאי בטל אפילו שלא במינו, ונראה לי כי היכי דמוקמת בבבא מציעא במעשר שני שאינו שוה פרוטה בטל ברוב, וכגון דלית ליה מעות הראשונות טבל הכי נמי כגון דלית ליה טבל בר חיובא דליפרשיה מהאי ובהדיא פוסק בהלכות גדולות בהילכות חמץ בפסח מין במינו בששים לבד מחמץ פסח במין שלא במינו וטבל ויין נסך במינו.",
                "ובשאלתות דר' אחאי בפרשת צו את אהרן פוסק בכל איסורין שבתורה אפילו בחמץ בפסח, בר מטבל ויין נסך, ובתשובות הגאונים בתשובות דרב יהודאי גאון כתוב כן תוב שאילו מקמיה איסורין במינו מהו, והשיב בששים, מדאמרינן גבי חמץ במשהו, שמע מינה בשאר איסורין בששים.",
                "ורבינו שלמה במסכת ע\"ז פסק בכולה מסכתא מין במינו בששים בשמעתא דבתר שמא אזלינן ופסק דאין הלכה כן, אלא כל איסורין שבתורה אפילו במינו בששים לפי שהוא סבור אכולהו מילי קאי, ולא היא, אלא כמו שפירשתי למעלה, וגם בשילהי ע\"ז פסק כמו כן, ואשר הוזקקתי לכל אלו ראיות לפי שפירשתי לפי דעתי ופסקתי לפי הנראה וחברו עלי [חבירי] כתרנגולין של בית בוקיא, ואחר כך חיפשתי ובקשתי אלה ומצאתי ולא על פיהם דנתי בתחילה, כי הדבר פשוט למבינים ותו בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחברייא דאפילו חמץ בפסח נראה לי בששים כר' יוחנן ועיקר דשמעתא גירסא ופי' הכי אמר רב."
            ],
            [
                "אחד בניסן הוא פסח, הוא שבעה עשר בתמוז, הוא תשעה באב וסימנך השביעני במרורים הרווני לענה (איכה ג' ט\"ו):",
                "בשבעה עשר בתמוז מתפללין סליחות, בעניין חמשה דברים שאירעו לאבותינו בי\"ז בתמוז, נשתברו הלוחות, (ניטל) [ובוטל] התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל, וקדמונים פייטו בעניינם:"
            ],
            [
                "שבת שלאחר י\"ז בתמוז מפטירין דברי ירמיהו, ומצמצמין, גורעין ומוסיפין, ומתקנין הפרשיות, כדי שתהא נקראת פרשת תחילת הספר שהוא אלה הדברים לשבת שלפני תשעה באב, כדי שיקראו בתורה איכה אשא לבדי, ומפטירין בחזון ישעיהו איכה היתה לזונה, ובשבת של אחר תשעה באב קורין ואתחנן כאותו סימן צומו וצלו:"
            ],
            [
                "ואלו הן סימני הפטורות משבעה עשר בתמוז עד סוף האזינו, ד' ש' ח' נ' ו' ע' א' ר' ק' ש' ד' ש'. דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו, נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שובה ישראל, דרשו ה', שוש אשיש בה'. בשבת שלפני ראש השנה מפטירין שובה ישראל, ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירין דרשו ה' בהמצאו, ואם יש שבת בין יום הכפורים לסוכות מפטירין להאזינו שוש אשיש, ויש שמפטירין וידבר דוד לה', עד מגדול ישועות מלכו, ואין מדלגין ממנה כלום, וכן נוהגין במגנצא, שירה לשירה, וכשמפטירין שובה ישראל [אומר] כולה עד ופושעים יכשלו בם, ומתחילין ביואל, ומפטירין עד סוף הספר ולא יבושו עמי לעולם, וכשמפטירין עניה סוערה ולפי שאין בה אלא שנים עשר פסוקים מתחילין אחרים דרשו ה' בהמצאו שבאותו הענין, [ומסיימים] ההפטרה במקרא זה ושם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ובמקומות אחרים מפטירין לפני ראש השנה שוש אשיש בפ' אתם נצבים, וכשמפטירין אותה מפטירין שובה ישראל ותקעו שופר בציון וה' נתן קולו לפני חילו וכו', ובין ראש השנה ליום הכפורים ובשבת של אחר יום הכפורים מפטירין וידבר דוד, ולכך עושין מן הפטרות סימן לפי שאין משנין אותן מסדרן וכמו שאנו אומרים אותן בשנה זו, כך אומרים אותן בשנה אחרת. שלש הפטרות הראשונות שהן דברי תוכחות, אומרים אותן משבעה עשר בתמוז עד ט' באב, שיש ביניהם שלש שבתות בכל שנה ושנה, והאחרונות שכולם נחמה, אומרים אותן מט' באב עד יום הכפורים, כך דרך מנחמין לנחם מעט מעט, והאומר לנחרב נחמה יותר מדאי (כגון) [דומה כמו שאומר] למחזר על הפתחים למחר תהיה מלך, אינו מאמין שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' (שמות ו' ט') לפיכך תחילה נחמו, ותאמר ציון, כלומר אע\"פ שנחרבת אל תאמרי נעזבתי, ואחר כך עניה סוערה, לפיכך הקדימהו לאנכי אנכי הוא מנחמכם, מאחר שנחמה בחסדיו הרבים שוב אינו קורא לה לא נוחמה, ועד עכשיו ניחמו הנביאים, מכאן ואילך ניחמה הקב\"ה בעצמו, ואחר שקיבלה תנחומין פוסק לה כמה טובות וגדולה, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש:"
            ],
            [
                "וכך נמצא בתלמוד ירושלמי אמר מר הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז עד ט' באב מנהגא היא, ורוב הגאונים שבלותיר נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משנכנס אב עד ט' באב, וערב ט' באב פת במלח ומים, ויש שמקדימין משבעה עשר בתמוז לנהוג כן, והגאון ר' יצחק בר יהודה היה אוכל ערב ט' באב ביצה אחת בלבד עניין אבלות, וסמך לנוהגים כך שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין קודם ט' באב:"
            ],
            [
                "בתשעה באב כך הוא הסדר. ערב תשעה באב במנחה מקדימין לבית הכנסת, ומתפללין תפילת המנחה, ואין נופלין על פניהם, ויוצאין מבית הכנסת ואוכלין ושותין מבעוד יום וסעודה המפסיק בה ערב ט' באב לא ישב על השלחן, אלא על גבי קרקע כאבל, לא יאכל אלא פת במלח ומים במשורה, ויש פרושין אוכלין ביצה אחת לבדה מין מאכל שאין לה פה, כגון ר' יצחק בר יהודה שאכל ביצה בערב ט' באב, והיה סומך על ר' יהודה בר עילאי דאמרו עליו שהיה יושב בין תנור לכירים, ואוכל ביצה אחת ושותה קיתון של מים ומפסיק. ולערב שורה מפה במים ומנגבה למחר מקנח בה ידיו לנקיון ומעבירה על פניו לנהורא, ולא מושיט אצבעו במים משום תענוג, כי אתא רב מרי אמר רב ערב ט' באב מביאין לו לר' יהושע בן לוי מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים, ולמחר מקנח בה ידיו פניו ורגליו, אבל יום הכפורים דאסור לו סחיטה אין שורין כלל, ומוטב להושיט אצבעו במים לשם ניקיון ובהכי לא הוי תענוג, תני זעירי בר חמא ערב יום הכפורים היו מביאין לו מטפחת נגובה ומקנח בה פניו ידיו ורגליו שהיו שרויין במים של רחיצה, למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, סחיטה ליכא, [דנגובה הוייא, תענוג ליכא] משום מיעוט מים דשריא ידיו דעיילי לגווה כי מעבירה על גבי עיניו למחר הא קא מנגבי, ליכא אלא רטיבה בעלמא:",
                "לאחר תפלת ערבית קורא שליח צבור איכה וקינות לעגמת נפש ציבור, ואי קרו כולהו לא הוי עיגום, ואינו אלא כקורא בתורה הוי, וחוזר על זכור ה' מה היה לנו כל פסוק לעצמו כמתאונן מוסיף אוי אוי, והציבור עונין אחריו אחר כל פסוק ופסוק זכור ה' מה היה לנו [ומפסוק] ואתה ה' לעולם תשב עד סוף הספר אומר שליח ציבור והציבור כולם כאחד, ואינו מוסיף אוי מפסוק זה ואילך, ושוב אומר קינות לשברון לב ועגמת נפש, ואחרי כן יעמוד לסדר קדושה להיפטר מתוכה ומתחיל ואתה קדוש, ואינו אומר ואני זאת בריתי, שנראה כמקיים ברית על הקינה, ועוד לא ימושו מפיך לא שייך למימר בו ביום, לפי שהכל בטלים בו, ובאבל (צריך) [שרי] למימר, אם גם אבל אסור בתורה, המנחמין מישריא שרו, ואומר קדיש, ואינו משלימו והולכין לבתיהן ולא נותנין שלום זה לזה אלא כנזופים וכאבלים פונה איש איש לו בלא דבר:"
            ],
            [
                "למחר גוללין ספר תורה במקומו, שלא למעט בכבודו, וקורין כי תוליד בנים כהן ולוי, וישראל שהוא שלישי מפטיר אסף אסיפם, וישיב ספר תורה למקומו ויגמור תהלה, ולמנצח, ובא לציון, [ואומרים] ואתה קדוש וסדר קדושה וקדיש שלם, וברינוס אין אומרין למנצח ולא תתקבל, ויושב לקינות לעגמת נפש הציבור וזכרון אבל, שוב עוסקין הכל באיוב ובדברים הרעים שבירמיהו, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים מלימודם, ולא ילך אדם ויטייל בשוק כיוצא לשוט, הרי תורה בטלה, מתוך שנקראת משמחי לב, ומי יקל ראשו ליהנות בטיולים, אלא לעיין במילי דעיגומא דברי כבושין ומורך לבב לשדל להכנע מתוכם:"
            ],
            [
                "למנחה קורין ויחל, ומפטיר דרשו, כשאר תעניות, ומתפללין נחם בבונה ירושלים, וערבית ושחרית מתפלל השליח [ציבור] ענינו בין גואל לרופא והיחיד בשומע תפלה, ויש שפורשים מבשר ויין גם בלילה הזה לאחר התענית, משום אנינות הלב ותוקפו של צום, ועוד דאמר ר' יוחנן בן זכאי אי הואי התם הוה קבענא ליה בעשירי, דעיקר שריפה בדידיה הוה, שכן לערב הציתו בו את האש ושרף לילו של עשירי ויומו, אמרו לו אתחולי פורענותא מיהא בתשעה הוה:"
            ],
            [
                "ובשבת שחל ט' באב בתוכה אסור לספר ולכבס, בין מלפניו בין מלאחריו ואפילו לכבס ולהניח, אלא בחמישי לאחריו התירו מפני כבוד השבת, אמר שמואל [אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד], אפילו עוברתא ומניקה מחייבינן למיתב בתעניתא בט' באב כדרך שמתענין ומשלימות ביום הכפורים ובין השמשות [אסור] וכן אמרו משום ר' יוחנן:"
            ],
            [
                "תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובאגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל [לקרות ושונה במקום שאינו רגיל] לשנות, ותינוקות של בית רבן אינן בטילין, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אף אינו קורא ושונה במקום שאינו רגיל לקרות ולשנות, אבל קורא הוא באיוב, ובקינות, [ובדברים הרעים שבירמיה] ותינוקות של בית רבן בטילין, משום פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים י\"ט ט'):"
            ],
            [
                "ותנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענו:",
                "רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה [לעולם] ר\"ע אומר כל העושה מלאכה בט' באב כעושה ביום הכיפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בט' באב אין רואה בשמחתה של ירושלים, שנאמר שמחו את ירושלים וגו' (ישעי' ס\"ו י') וכל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי (עונם) [עונותם] על עצמותם (יחזקאל ל\"ב כ\"ז) ולא מבעיא ט' באב גופיה דאסור, אלא מריש ירחא נמי לא מתבעי ליה לשנויי בבדיחותא, דתנן משנכנס אב ממעטין בשמחה:"
            ],
            [
                "שבת שחל [תשעה באב] להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותר מפני כבוד השבת תניא ט' באב שחל להיות בשבת [וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת] אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שלחנו [אפילו] כסעודת שלמה המלך בשעתה:",
                "ט' באב שחל להיות בערב שבת, מביאין לו (בשר) כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, דברי ר' יהודה שאמר משום ר' עקיבא, אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר' עקיבא וחל ט' באב להיות ערב שבת הביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, לא מפני שתאב אלא להורות בה הלכה לתלמידים, ור' יוסי אומר מתענה ומשלים, ואמר עולא הלכה כר' יוסי, ומסקנא דשמעתא דמתענה ומשלים. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים וכן הלכה:"
            ],
            [
                "וכן אמר רב נטרונאי [גאון בר' הילאי ראש ישיבה] תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת [להבדיל] אי אפשר שכשעשו חכמים תקנה כדרב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת, ואומר הבדלה על הכוס, היינו דווקא דאין לו יין במוצאי שבת, אבל במקום שמצוי שם יין אין עושין כך, וליפטר מן הבדלה כל עיקר אי איפשר, שהרי לא טעם כלום משנכנס חול, הילכך אין תקנה אלא להבדיל במוצאי ט' באב, וכן אנו נוהגין, וכן ראינו רבותי שעושין אבל לא על (ידי) האור:"
            ],
            [
                "תשעה באב שחל להיות (בשבת) במוצאי שבת מברך רבי על האש, אע\"פ שאין מבדילין עד לאחר התענית למוצאי יום ראשון, דלמוצאי שבת אין מבדילין, שהרי כבר שהחשיך חל התענית, ואינו יכול להבדיל, לפי שאינו רשאי לטעום, ואין מבדילין אלא על הכוס, ואם תאמר אם כן למה הוא מותר במלאכה, כגון הבערה ובישול דמותרין בט' באב, כגון שהבדיל בתפלה ובניו ובני ביתו:"
            ],
            [
                "במגנצא אומר ענינו בט' באב בשחרית ומנחה, חל להיות במוצאי שבת אין אומר ויהי נועם אלא מתחיל ואתה קדוש, ואף אין אומר ויתן לך ואומר קדיש שלם, ואין אומר פיטום הקטורת, שחרית ומנחה מתפלל השליח [ציבור] ענינו בין גואל לרופא, ויחיד בשומע תפלה."
            ],
            [
                "ט' באב שחל להיות בשני ובחמישי מפסיקין הפרשה וקורין בכי תוליד, עד סוף הפרשה, והשלישי מפטיר באסף אסיפם, וגולל ספר תורה, ואומר אשרי יושבי ביתך ולמנצח, ובא לציון, ואתה קדוש וכו', למנחה קורין שלשה בויחל משה, ושלישי מפטיר דרשו ה' בהמצאו, ומחזיר ספר תורה, קדיש עד דאמירן, ומתפללין ענינו, ובין יחיד ובין שליח אומרים נחם ה' אלהינו בבונה ירושלים קודם חתימת הברכה, ובסדר רב עמרם מצאתי בט' באב שחרית ומנחה אומרים נחם ה' אלהינו את אבילי ציון:"
            ],
            [
                "כשנכנס אדם לבית הכנסת, קודם שיאמר פסוקי דזמרה מתחיל פסוקים הללו, ואומר ואני ברוב חסדך אבוא ביתך וגו' (תהלים ה' ח'), ואני תפילתי לך ה' עת רצון וגו' (שם ס\"ט י\"ד), מה טובו אהליך יעקב וגו' (במדבר כ\"ד ה'), ה' אהבתי מעון ביתך וגו' (תהלים כ\"ו ח'), ושמחתי באומרים לי בית ה' נלך (שם קכ\"ב א'), שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (שם קי\"ט קס\"ב), אמרי האזינה ה' בינה הגיגי, הקשיבה לקול שועי מלכי [ואלהי] כי אליך אתפלל (שם ה' ב' וג'), שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה וגו' (שם ל\"ט י\"ג), ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (שם ה' ד'), וכשיוצא מבית הכנסת אומר ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך (שם ה' ט'), ואומר סדר ברכות על נטילת ידים תחילה, ואחריה כל הסדר עד מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ, ואם שבת הוא ידלג מזמור לתודה, ומתחיל למנצח מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל, וראיתי כתוב מפני מה אין אומרים מזמור לתודה בשבת. לפי שעל קרבן תודה היו אומרים אותו הלוים במקדש, ועל ידי זה תיקנו משה רבינו, דהוא ממזמורים הנאמרים על ידי משה, דכל מזמורים שבספר תהלים הכתובים אחר תפילה למשה איש האלהים ולא נזכר בהם שדוד אמרן תדע דמשה אמרן, ואף מזמור זה על קרבן תודה תיקנו, ונראה הדבר שעל כן לא הרבה בו יותר מד' פסוקים, כנגד ארבע מיני לחמי תודה, ואם תאמר חמשה הן, פסוק ראשון אינו אלא דברי סופר, ומעבדו את ה' (ביראה) [בשמחה] מתחיל המזמור, והואיל על קרבן תודה ניתקן, וקרבן תודה אינו דוחה שבת, מדלגין אותו בשבת, דלא לימא קרבן תודה דוחה שבת, ומסיים פסוקי דזמרה על הסדר, ומתחיל ישתבח שמך לעד מלכנו, וחותם חי העולמים, ואחריו ברכות של קרית שמע, שתים לפניה, ואחת אחריה, עד גאל ישראל, וסומך גאולה לתפלה, שכל הסומך גאולה לתפילה מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד שאינו ניזוק כל אותו היום, ויכוין לבו בתפילה לאביו שבשמים, ויתפלל שמונה עשרה ברכות על הסדר, עד המברך את עמו ישראל בשלום, ואם רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו יאמר, ולבסוף תחנוניו יאמר יהיו לרצון אמרי פי, ופוסע שלש פסיעות לאחריו, ולסוף פסיעותיו יאמר עושה שלום וכו', ונותן שלום לשמאלו תחילה, ואחר כך לימינו, ואמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דעבדי הנך פסיעות בכריעה אחת:"
            ],
            [
                "ובשני וחמישי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין, מרבין בתפלה ובתחנונים, ולאחר סיום שליח ציבור שמונה עשרה אומרים והוא רחום וכו', ונופלים על פניהם, ואומרים תחנונים. ואחר כך מתחיל שליח צבור ואומר ה' אלהי ישראל שוב וגו', עד ואנחנו לא נדע, ואומר קדיש עד דאמירן, ואומר אל ארך אפים וגו', והציבור עונין אחריו, ופותח התיבה ונוטל ספר תורה ואומר גדלו לה' אתי וגו', ובו ששה תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי ארון לכל ששה וששה צעדים קרבן והצבור עונין אחריו שני מקראות הללו רוממו ה' אלהינו וגו' ומגלה ספר תורה, ואומר תגלה ותראה מלכותו עד יעמוד כהן, ועונין אחריו הציבור ברוך שנתן תורה כו' מ' תיבות כנגד מ' יום שניתנה תורה למשה רבינו, ועולה כהן וקורא אחריו לוי, ואחריו ישראל, ואלו דברים אמרו משום דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי, ואחריו ישראל, ואם אין שם כהן קורא הגדול שבציבור במקומו, והקורא בתורה פותח תחילה בספר תורה ורואה את הפסוק, ואחר כך מברך, והקורא לא יפחות מג' פסוקים, ולא יפחות מג' אנשים, ואין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים וגם אין משיירין בפחות מג' פסוקים, ואין פוחתין מעשר פסוקים בבית הכנסת [כנגד עשרה בטלנים של בית הכנסת] לבד מפוריא דקרינן תשעה פסוקים:"
            ],
            [
                "ובמקום שפוסק בשבת שחרית משם מתחיל במנחה ובשני וחמישי ובשבת הבאה, והקורא צריך שיגלול ספר תורה לאחר שקרא בו ואוחזו ביד ומברך ברכה אחרונה ואמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדברי הלכה, שנאמר (ובפתחו) [וכפתחו] עמדו כל העם (נחמי' ח' ה') ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו (ו)לא ענו עוד (איוב ל\"ב ט\"ז) ר' זירא אמר ר' חסדא מהכא ואזני [כל] העם אל ספר התורה (נחמיה ח' ג'). אמר רב הונא בר רב יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' יוסי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו (ישעי' א' כ\"ח), זה שמניח ספר תורה ויוצא, ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא, בעי רב פפא בין פיסקא לפיסקא מאי, תיקו, רב ששת מהדר אפי' וגריס, אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו, אמר ר' שפטי' אמר ר' יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ומקשינן ערום ס\"ד, אלא אימא ערום מאותה מצוה:",
                "אמר רבי ינאי בריה דרבי ינאי סבא משמיה דרבי ינאי רבא מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה, ועומד החזן ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר יהללו את שם ה', ועונין אחריו הודו על ארץ ושמים וגו' ולעניין לומר קדיש, יש שהחזיקו אחר קריאת התורה לאלתר קודם התגלל, ויש שהחזיקו לאחר שמחזירין למקומה ומסתברא לאחר קריאת התורה שיש טעם לקדיש ואחר כך לפתוח באשרי, ואומר אשרי וסדר קדושה וכו' ואומר יתגדל תתקבל וכו' ועונין כל הציבור יחד מזמור לאסף וגו', ועומד הנער לומר קדיש, ומדלג תתקבל ואומר יהא שלמא רבא, וכל זמן שהציבור אומרים פסוקים או משנה צריכין לומר קדיש אחריהם, ולפיכך אומרים קדיש אחר פסוקי דזמרה, ואחר סדר קדושה, ואחר תפילה, ואף לאחר משנה, כמו במה מדליקין, ואין כאלהינו, ופטום הקטורת, וכן בשבת לאחר שקראו בתורה אומר החזן קדיש, וכן לאחר שמפטירין בנביא, וכשאומרים תהלה חוזר ואומר קדיש לפני תיבה אבל לא בשבת במנחה. ובשני וחמישי שאין החזן צריך לומר קדיש כיון שקראו בתורה עד שיעמוד לפני התיבה, וכן בראשי חדשים ובחולי מועדות ובפורים אבל עתה נהגו לומר קדיש ולאחר כל התפילה אומר בלחש עלינו לשבח וכו', ועל כן נקוה לך וכו' ושוהין שעה אחת אחר התפילה, ונפטרין לבתיהם לשלום:"
            ],
            [
                "דיני סעודה.",
                "וכשאדם בא לסעוד, נוטל ידיו תחילה ואח\"כ מברך על נטילת ידים, ובוצע פיתו בשתי ידיו, ומברך המוציא לחם מן הארץ, עשר תיבות הללו כנגד עשר מצוות התלויות בתבואה, לא תחרוש, זריעת כלאים, לקט, שכחה, ופאה, חלה, תרומה, מעשר ראשון, ושני, ועני, וכנגד עשר תיבות שבמקרא זה מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ (תהלים ק\"ד י\"ד):"
            ],
            [
                "שנים שאכלו על שלחן אחד, המברך על הלחם צריך ליטול רשות מהם על כל הסעודה, אף על היין הוא אומר [ברשות רבותיי, והן עונין ברשות שמים, בא להם יין בתוך המזון אינו צריך ליטול רשות משעה שבירך על הלחם, אבל צריך לומר סברי מרנן, כלומר גם אתם תכוונו ותסכמו לברכה זו] וכך השיב ר' יוסף הגדול ואם תאמר קידוש והבדלה וברכת המזון למה אומרים סברי מרנן, והרי בית הבליעה פנוי שלא לחלוק בברכת היין, זה הכלל אין מרשין על היין ואין מסבירין על הפת, מה טעם לחם שהוא רשות שאם רוצה שלא לאכול לחם אף בשבת הרשות בידו, לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם, אבל קידוש והבדלה וברכת המזון שהיא טעונה כוס מצוה, אין צריך ליטול רשות, אלא יאמר סברי רבנן, כלומר תנו דעתכם על הברכה לצאת בה ידי חובתכם, והם עונין לחיים, וכן יין שבתוך הסעודה אין ליטול רשות, שהרי מכיון שיש בין כולם לאכול ודאי אי אפשר בלא שתייה, לפיכך יש לומר סברי מרנן, או סברי מוריי ואין לומר סברי מרניי, שאין זה תיבה:"
            ],
            [
                "ולאחר גמר סעודתו נוטל ידיו מפני מלח סדומית שמסמא את העינים, ואינו מברך ומוזג כוס יפה, הוא כוס של ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו בעיטור ועיטוף בהדחה ושטיפה חי ומלא:"
            ],
            [
                "אמר רב נחמן כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע של רביעית הלוג, כלומר יין חי של רובע, כדי שימזגנו שלשה חלקי מים ואחד יין, ויעמוד על רביעית הלוג:",
                "משלשה ועד עשרה המברך ברכת המזון מתחיל נברך, ואינו מזכיר שם, מעשרה ואילך אומר נברך אלהינו, ואומר ברכת המזון ומברך ברכת היין ושותין וחוזרין ומברכין ברכה אחת מעין שלש:"
            ],
            [
                "הגיע שעת המנחה כשנכנס לבית הכנסת אומר פסוקי של מעלה, ואני ברוב חסדך, וצריך להשהות שעה אחת קודם תפילתו, ומקראי נפקא לן במסכת ברכות, ועומדין ומתפללין, וכששליח ציבור מסדר ברכות במנחה אינו אומר ברכת כהנים, שכך שנינו שיכור לא ישא כפיו, ובשעת מנחה שכיח שיכרות, ונופלין בתחנונים ואנחנו לא נדע ואומר קדיש כו':"
            ],
            [
                "[למעריב] תקנו לומר והוא רחום יכפר עון, לפי שאין במעריב קרבן לכפר עון, אבל ביוצר ומנחה שיש [הקרבת] תמידין שמכפרין אין צריך לאמרו מפי ר' אליעזר הגדול דאמר שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין ושלקה אומר שליח ציבור והוא רחום, והם המלקים, אומרים ג' פעמים והוא רחום, והם ארבעים חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים, ועוד שכל היום אדם חוטא, ולערב צריך לומר והוא רחום יכפר עון:"
            ],
            [
                "והקורא את שמע אומר שתים לפניה ושתים לאחריה, תניא מאימתי מתחילין לקרות קרית שמע של ערבית משעת שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וסימן לדבר צאת הכוכבים, ותניא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, ואם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי, לפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרק ראשון שאדם קורא על מיטתו יצא, וכמה כוכבים יצאו ויהיו לילה, תניא ר' נתן אומר כוכב אחד יום, שנים בין השמשות שלשה [לילה], אמר ר' יוסי לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה אלא בינונים:"
            ],
            [
                "לכך אומר בלילה אמת ואמונה לפי שכתוב להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות (תהלים צ\"ב ג') ואיזו אמונה יש כאן, לפי שאין לך [אדם] שאין נפשו כאבה עליו בלילה, מרוב עמל וטורח שטרח ביום, וכשעולה לרקיע הנשמה בלילה, אין הנשמה רוצה לשוב עוד בקרבו. אמר לה הקב\"ה שובי למקומך בתוך האדם, והיא אומרת איני רוצה לוותר אמונתי כנגדו, שהוא האמין בי והפקיד אותך בידי, שנאמר (כי) בידך אפקיד רוחי (תהלים ל\"א ו'), ועושה הק' אמונה, ומחזיקה אצלו, ובבקר עושה לו נס ומחדש את כחו ואינו חלש מכל מה שטרח אתמול, ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג' כ\"ג):"
            ],
            [
                "ולפי ששנינו תפלת ערבית רשות, לכך הוסיפו ראשי ישיבות שבבבל ברכה זו המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו, להודיע שתפלת ערבית רשות, ואין צריך לסמוך גאולה לתפלה וקבעו שם שבח זה, ברוך ה' לעולם אמן ואמן וגו', וחתימתו שיש בהן י\"ח אזכרות שבשמונה עשרה, לכך תיקנו אנשי בבל את אלה ושלחום לאנשי יבנה ונתיישרו בעיניהם, וכנגדן קבעו נשיאי ישראל י\"ח שבחות שבישתבח שיר ושבחה והלל וזמרה וכו', ומתפללין תפלת ערבית ואחר כך אומר החזן קדיש כוליה, ופיטום הקטורת, ועומד הנער ואומר קדיש, ואינו אומר תתקבל:"
            ],
            [
                "וכשיכנס אדם על מיטתו לישן צריך לקרות קריאת שמע, דאמר ר' יהושע בן לוי אע\"פ שקרא אדם ק\"ש בבית הכנסת צריך לקרותו על מיטתו, אמר רב יוסי מאי קראה, דאמר קרא רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה (תהלים ד' ה'), ותלמידי חכמים כיון שכל היום עוסקים בתורה ומשכימין ומעריבין אין צריכין לומר קריאת שמע, אבל אומר פסוק זה כי בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה אל אמת (תהלים ל\"א ו'). אמר ר' יצחק כל הקורא ק\"ש על מיטתו מזיקין בדילין הימנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה' ז') ואין רשף אלא מזיקין, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף (דברים ל\"ב כ\"ד) ואין עוף אלא תורה, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כ\"ג ה'). וקורין פרשה מן שמע עד והיה אם שמוע, ומברך בא\"י אמ\"ה המפיל חבלי שינה על עיני, והמשקיע שנת תרדמה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתשכיבני לשלום ותעמידני לשלום ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לדבר מצוה ושמרני מבוא לידי עבירה ועון ולא לידי חטא ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון, והצילני מחלום רע ומהרהורים רעים ואל יבהלוני חלומות והרהורים רעים ותהא מיטתי שלימה לפניך, והאר עיני פן אישן המות בא\"י המאיר לעולם כולו בכבודו. ברוך ה' ביום, ברוך ה' בלילה, ברוך ה' בשכבינו ברוך ה' בקומינו, ויאמר ה' אל השטן וגו' ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, בידך אפקיד רוחי פדית [אותי] ה' אל אמת אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש יברכך ה' וישמרך עד וישם לך שלום ר' יהושע בן לוי היה אומר יושב בסתר עליון וגני, תנו רבנן שיר של פגעים יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי, ואומר ה' מה רבו צרי רבים קמו עלי עד לה' הישועה. ואמרינן ר' יהושע בן לוי הוה מסדר להו להנך קראי וגני ואקשינן היכי עביד הכי והא אמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה, להגן שאני, ואמרינן באגדה שיר של פגעים היה משה אומר בשעה שעלה לרקיע, ויש אומרים מזמור זה ופסוקים הללו קודם שיאמר המפיל חבלי שינה, והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, הנה מטתו שלשלמה, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו', ואומר המפיל חבלי וכו' ומקראות הללו אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני ג' פעמים בידך אפקיד רוחי, בשלום יחדיו אשכבה ואישן וגו', מימיני מיכאל משמאלי גבריאל, מאחורי אוריאל, מלפני רפאל ושכינת אל על ראשי וסנוי וסנסוני וסמנגלף ג' פעמים להימן בני הימן בקיהו מתניהו עוזיאל שבואל [וירימות] חנניה חנני אליאתה גדלתי ורוממתי עזר ישבקשה מלותי הותיר מחזיאות כל אלה בנים להימן [חוזה] המלך בדברי האלהים להרים קרן ויתן האלהים [להימן] בנים ארבעה עשר ובנות שלש (דה\"א כ\"ה ד' ה'). לישועתך קויתי ה', עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני, כי בשמחה תצאו וגו', [ואמר] ביום ההוא הנה אלהינו [וגו'] זה ה' קוינו לו וגו', שלש הפיכות שלש פדיות ושלש שלומות:"
            ],
            [
                "ברכנו בברכה [המשולשת בתורה] בגזרת אם [בבהמה] הטמאה (ויקרא כ\"ז כ\"ז) בלחם הקלוקל (במדבר כ\"א ה') במקום הזה שמייחד הדיבור בשתי תיבות וכן לשער הצהוב (ויקרא י\"ג ל\"ו) ריש שין למה פותח כדי לייחדו בשתים בשיעור ובצהוב וישם לך שלום ושים שלום ואין אומר ושמו את שמי על בני ישראל דמשמע כשאתם משימים את שמי על בני ישראל שכהן עולה לדוכן אז אני אברכם, הא אין שם כהן לא אברכם, והרי אנו מבקשים ברכנו בברכה זו אע\"פ שאין שם כהן [במקום שיש כהן] לדוכן לא נאמר ברכנו אלא לאחר הטוב לך להודות השליח ציבור קורא כהן והכהן עומד ומתחיל יברכך עד וישם לך שלום, ומיד מתחיל החזן שים שלום, הא למדת אין לו מקום לפסוק זה ושמו את שמי שאין זה מן הברכה אלא ציווי בעלמא בעניינו של פסוק ראשון כה תברכו את בני ישראל, כך עניינו של פסוק אחרון, והאומרו בתפילה לא חש לקמחו, הרי אתה רואה בעיניך ברכת שים שלום על וישם לך שלום יסדוה לומר אתה אמרת וישם לך שלום יסדוה כדברך הרי הלשון נופל על הלשון, והמפסיק לומר ושמו את שמי על בני ישראל אינו מדקדק בלשונו:"
            ],
            [
                "מה שאין שליח צבור מקדש לאחר קריית ספר תורה במנחה כדרך שהוא מקדש ביוצר, זהו סברו של דבר, אם יאמר קדיש על המגדל במה יתחיל להתפלל בלחש אם הקדיש כבר, אלא בעלילה זו שמאחר הקדיש עד שאומר לפני התיבה פתחו הציבור צקון לחשם אבל ביוצר שזקוק לומר אשרי יושבי ביתך, מתוך שהוא צריך לשהות ולעמוד במוסף, דיושבי משמע לשון שהייה ועכבה, דאמר מר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, שנאמר אשרי יושבי והדר יהללוך (תהלים פ\"ד ה') לכן הוא מקדש לספר תורה [וכשיורד למטה חוזר ומקדש] על מקראות הללו שאמרנו, ועל קדיש זה עומדין לתפילתן, אבל בקרייה במנחה אין צריך לומר אשרי, שאין שם שהייה לתוספת תפילה, לכך הוא מעכב הקדיש של קרייה עד שירד למטה ויקדיש לפני התיבה, ועל ידי כן עומדין הצבור להתפלל, יושבי לשון שהייה, כמו שבו לכם פה עם החמור (בראשית כ\"ב ה'), וישבו שרי מואב (במדבר כ\"ב ח') ומתרגמינו ואוריכו, וכן ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהוא ממתין לתהילות ישראל, ומצאתי סייג לדברי בבראשית רבה בפרשה וירא אליו, אלהים נצב בעדת אל (תהלים פ\"ב א') ר' חנינא בשם ר' יצחק אומר עומד אין כתיב כאן, אלא נצב, מהו נצב איטימוס, כמה דאת אמרת ונצבת על הצור (שמות ל\"ג כ\"א) ר' שמואל בר חייא בשם ר' חנינא אומר על כל שבח ושבח שמשבחין ישראל להקב\"ה משרה שכינתו עליהם מה טעם ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (תהלים כ\"ב ד'), ועוד מצינו שם הייתי ביום אכלני חורב (בראשית ל\"א מ') ומה היה אומר ר' יהושע בן לוי [אמר ט\"ו] שיר המעלות שבספר תהלים, שנ' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל [ישראל] סבא (והיה) [והוא] הקב\"ה יושב ומצפה לתהילותיו של ישראל אבינו, וזהו טעמו של דבר שאומר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל בתוך הקרובה לאחר מגן ומחיה, ועומד ומכריז מנהג צורינו כשמתחיל השבח בפזמונים וספירת מעשים ואף בסדר קדושה שהיא תוספת שבח, לאחר שיסיים חובת הברכות של קרית שמע של תפילה אומרין שם ואתה קדוש, ומעידים על יוצרם שהוא מתעכב ומאריך שכינתו בבית הכנסת על תהילות ישראל ומקשיב לנדברי אל:"
            ],
            [
                "ונראה (לומר) [לרבי] סדר הקדושה עצמה בשעת השמד תקנוה, שגזרו שלא לעשות קדושה בשמונה עשרה, ולאחר שהלכו האורבים משם היו אומרים מקראות הללו של קדושה, לייחד את השם, ואף קדושה רבה של מוסף שבת ויום טוב מפורש בסדר רב עמרם לכך קבעו בה שמע ישראל שגזרו שלא לקבל מלכות שמים, וידעו המינין זמן קריאת שמע שגזרו שלא לקבל מלכות שמים עד שלש שעות, ואורבים שם בכל תפלת יוצר, אבל תפילת מוספין כל היום, לאחר שנפטרו האורבים היו כוללין בתוך הקדושה של מוסף פסוק של קריאת שמע, שאין חובה אלא בו, כדאמרינן במסכת ברכות הלכה כר' מאיר, ואמר מר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זהו קרית שמע של ר' יהודה הנשיא, ואומר אף פסוק האחרון להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם כדי לייחדו כל החטיבה:"
            ],
            [
                "פיטום הקטורת כיצד כו', ברייתא היא בכריתות בפרק [קמא] הקטורת הצרי והצפורן וכו', עד שאין מכניסין מי רגלים מפני הכבוד, ועוד ברייתא שנוייה שם תנו רבנן הקטורת היתה נעשה שלש מאות וששים ושמונה מנה, שלש מאות וששים וחמשה כמניין ימות החמה כו', אלא המסדר שתיקן לאומרו בכל ערב פסקו ושנו בעניין זה. פיטום הקטורת כיצד שלש מאות וששים וחמשה מנה כמניין ימות החמה, ושלשה שהיה מוסיף ביום הכפורים, ומחזירין למכתשת ונוטלין הימנו מלא חפניו, כדי לקיים בו דקה מן הדקה. אלו הן הסמנין צרי צפורן לבונה חלבנה משקל שבעים שבעים מנה, מור וכרכום שיבולת נרד וקציעה משקל ששה עשר על ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, וקילופה שלשה, קנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, מלח סדומית רובע הקב, מעלה עשן כל שהוא, ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא, יין קפריסין מביא יין ישן, בורית כרשינה למה היא באה, ששפין בה את הצפורן, כדי שתהא נאה, ויין קפריסין למה היא באה ששורין בה את הצרי כדי שתהא עזה, והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד:",
                "וכשהוא שוחק אומר היטב הדק היטב לפי שהקול יפה לבשמים, פיטמה לחצאין כשירה לשליש ולרביע לא שמענו, ר' יהודה אומר אם כמדתה כשירה, חסר בה מכל (מקום) סימן וסימן, או שלא נתן לתוכה מעלה עשן כל שהוא, או שחיסר מכל סממניה חייב מיתה, אמר ר' זעירא משום הכנסה יתירה:",
                "תני בר קפרא אחת לששים או אחת לשבעים שנה היתה בה חצאין של שירים:",
                "תני בר קפרא אילו היה נותן בה כיתות של דבש לא היה אדם יכול לעמוד בה לפני ריחו, אלא שאמרה תורה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב' י\"א):",
                "פירוש פיטום הקטורת, כתישות סממנין ותיקון הקטורת קרי פיטום, ואינו אלא לשון דישון וראוי, כמו שור של פטם, וכלשון מסיקה בזתים, בצירה בענבים, גדירה בתאנים, כן לשון פיטום הקטורת. שלש מאות [וששים] ושמונה מנים היו עושין ביחד בכל השנה, ולא היו מפטימין למחצה ולשליש כדלקמן פיטמה לחצאין כשירה, לשליש ולרביעי לא שמעתי אם היא כשירה אם לאו, לפיכך היו עושין כולן ביחד:",
                "ומנה של קודש היה כפול, שהיה פי שנים בשלנו, והמנה שלנו היה מנה של צורי והוא מאה זהובים שקורין קונשנטינין, שכל זהב שוקל שני פשיטים ומחצה למשקל הברזל, נמצא שהמנה שוקל עשרים וחמשה דינרים למשקל הברזל, וזהו ליטרא פילפלין שלנו:",
                "כמנין ימות החמה שבכל יום ויום היו מקטירין מנה אחת פרס שחרית ופרס ערבית, נמצא שלש מאות וששים וחמשה מנים כמניין שס\"ה ימים, ושלשה מנים יתירין שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים לבד החצי מנה של שחרית וחצי מנה של ערבית כדרך שאר ימים, וביום הכפורים כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטורת סמים דקה (ויקרא ט\"ז י\"ב), ואותם ג' מנים של קטורת אע\"פ שנכתשו עם שאר ביחד ערב יום הכפורים, היה מחזירה למכתשת שעשה בצלאל וכותש(ה) אותה יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, דתניא מה ת\"ל דקה, והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, ומה ת\"ל דקה, שתהא דקה מן הדקה, כלומר שתהא דקה ביותר, שצריך להיות דקה מחברתה, ולאחר כתישה היה כהן גדול נוטל מלא חפניו, מאותן שלשה מנים, ומעלה ומקטיר ומאותן שלשה מנים נשאר לפי שאין לך מלא חפניים מחזיקין אפילו חצי מנה של קודש שהוא מנה שלנו שמנה של קודש כפול היה, ולפי שאין מדה לחפניים אלא כל כהן גדול לפי מה שהוא, יש חפנים גדולים ויש חפנים קטנים, לפיכך הוצרכו להוסיף על שלש מאות וששים וחמשה מנים שלשה מנים, לצורך כן ששיערו חכמים אין לך חופנים גדולים שבעולם מחזיקים יותר משלשה מנים ומה שהיו עושין ממותר שלשה מנים, מפריש ממנה שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין שנוטלין שכרן מתרומת הלישכה, ונותנין אותה למחזיקין בדק הבית בשכרן, ונוטלין אותה מתרומה חדשה הבאה בניסן, דכתיב זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כ\"ח י\"ד) אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, במסכת ראש השנה, בכל שנה ושנה בניסן היו מפטמין את הקטורת מתרומה חדשה שלש מאות וששים וחמשה מנין, (ומן) [וכן] מותר המנין שנשאר בכל שנה מן חפינתו של כהן גדול. והאי דנסיב תנא מניין ימות החמה, לפי שכלל בחשבונו ימי חדשי העיבור ואדהכי פסיקא ליה למיתני שלש מאות וששים וחמשה מנין שבכל יום כמניין ימות החמה:",
                "ואילו הן סממנים של פיטום צרי וצפורן וכו', שאחד עשר סמנין נאמרו לו למשה מסיני, מאי קראה, קח לך סמים סמים תרי, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה וסמים אחריני כי הני הרי עשרה, ולבונה זכה הא חד סרי. צרי הוא נטף, וכן תרגם אנקלוס נטופא, ומידי דמינטף, שהצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, ושרף אותה ליחלוחית המטפטפת באילן שקורין גומא בלע\"ז:",
                "שחלת מתרגמ' טופרא, והיינו צפורן, שפניו חלקות כציפורן של ידים:",
                "לבונה, כמשמעו:",
                "חלבנה, יש אומרים זהו שקורין גלמא, ואע\"פ שריחה רע מנאה הכתוב עם שאר סמנים שבקטורת וכן אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטורת:",
                "מור כמשמעו, מרא בלע\"ז:",
                "כרכום, קרן ועכרן:",
                "שבלת נרד סם אחד הן ודומה לבית יד של שיבולת, ובלע\"ז קורין זה אשפיק:",
                "קציעה קידה, ודומה לפיגם שקורין מדאה דאמרינן אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבינה מפני שהוא ירק באילן, שדרך הוא, להרכיבו, לפי שדומין זה לזה:",
                "קילופה כן שמו:",
                "קינמון תשעה, סך כל המניין שבאחד עשר סממנין הללו, עד כאן עולה חשבון לשלש מאות וששים ושמונה. לא שמעתי מה טעם היה נותן מהללו שבעים, ומהללו ששה עשר, אלא נראה הדבר, שלפי חיזוקו וקשיותו של כל סם וסם הוא מיקל במשקלו, ומן הסם הקל שאינו חזק נותן יותר:",
                "בורית כרשינא, עשב ששמו כך, ומלבנין בו בגדים וקורין לו איצאה וגוונא, העשב עצמו הוא בורית כרשינא:",
                "מלח סדומית גסה, ועל כל קרבן תקריב מלח, ואין בידי טעם ברובע רביעית הקב:",
                "מעלה עשן, עשב, ועל שמה היא נקראת מעלה עשן ועולה (במשקל) [כמקל] אינו מפצל לכאן ולכאן ומן הפסוק נפיק לן מעלה עשן בסדר יומא, בין יום הכפורים בין שאר ימות השנה:",
                "כיפת הירדן וורד, על שגדל על שפת הירדן נקרא כיפת הירדן, ויש לו ריח טוב:",
                "ששפין בו שמשפשפין את הצפורן שהיא שחורה כדי שלא תשחיר שאר סממנין ומלבונה כבורית:",
                "יין קפריסין, מאותו מקום שהוא חזק, ולכך מביאין סאין תלתא וחצי סאה וקבין תלתא, שכך שיעורו לשריית שבעים מנה של צורי. שתהא עזה, שיהא ריחה חזק ל\"א גרסינן מפני שהוא [עז], אותו יין הבא מקפרס עז הוא, ונותן ריח בצורי. מי רגלים עזין הן, והן יפין לה לצורי, אלא לפיכך לא הוו שורין אותן בהן, לפי שהיה נעשה בעזרה, ואי אפשר להכניסו בעזרה מפני הכבוד, ואם לא מפני כבוד עזרה היו שורין אותו בהן שהרי חלבנה שריחה רע והיא מנויה בתורה. ויש אומרים מעיין הוא ששמו מי רגלים, ועז הוא וריחו רע, לא מפי ר' היטב הדק הדק היטב. התדקדק יפה לסמנין היה אומר שיתדקדקו יפה, ולפיכך היה אומר כך לפי שהקול יפה לבשמים ולסמנין, ותיבות הללו היטב היטב הדק הדק כשאדם אומרן מוציא את הקול מפיו בא מן הגרגרת וכשם שהקול יפה לבשמים כך רע הוא ליין דאמרינן במנחות יצא הגיד הקיש בקנה, כשהגיזבר הולך ליקח יין לנסכים יצא הגיד הקילוח של השמרים מן החמת הקיש הגיזבר בקנה בידו להראות סימן לסתום פי החבית שלא יצאו השמרים ולא היה רוצה לומר בפה שהקול רע ליין:",
                "פיטמה לחצאין, שלא עשה אלא מאה ושמונים וארבעה מנין ביחד חצאין שלש מאות וששים ושמונה לשליש לא שמענו מרבינו אם אדם רשאי לעשותה לשליש ואם בת הרצאה היא אם כמדתה אם נותן מכל סימן וסימן שליש המשקל שלו המפורש למעלה כשירה להרצאה אפילו לשליש, חיסר בה מכל סימן סימן מאותן אחד עשר סממנים שאמרנו למעלה שלא נתן בה כל אחד משקלו המפורש למעלה, או שלא נתן לתוכה מעלה עשן, אע\"פ שאינו מעיקר סממני הקטורת אלא להעלות עשן בעלמא, אחת מכל סממניה, ואפילו יין אפילו בורית חייב מיתה אם הכניסה להיכל דביאה ריקנית היא, שאותה הקטרת אינה כלום, והויא לה הכנסה יתירה וביאה שלא לצורך חייב מיתה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש (ויקרא ט\"ז ב'), זה היכל, מבית לפרוכת (שם) זה לפני ולפנים, ולא ימות (שם) הא אם יבא שלא לצורך ימות:",
                "אחת לששים או לשבעים שנה גרסינן היתה באה הקטורת חצאין של שירים חצאין, משמע הרבה חצאין ואסמנין קאי, כלומר חצי כל סימן וסימן נשאר בה לסוף שנה, שרבו מן השיריים של שלשה מנין שמשתייר בכל שנה ושנה מחפינתו של כהן גדול דאפילו ישמעאל בן קמחית שהיה גדול שבכלם לא היה חופן אלא ארבעה קבין כדמפורש ביומא, ורבו אותם שיריים כל כך כשמגיע לסוף ששים או לסוף שבעים שנה לא היו צריכים לפטם אותה שנה, אלא (שמונים שנה וארבעים) מאה ושמונים וארבעה מפני שהן חצאין של שלש מאות וששים ושמונה ולא השוו את המידה לומר אחת לשבעים שנה היתה בו חצאין וכו'. שמידת חפינה אינה שווה שיש (בהן) [כהן] שחפינתו מרובה ויש (בהן) [כהן] שחפינתו מועטת, כדתנן יש שאמרו הכל לפי שהוא, מלא קמצו מנחה, מלא חופניו קטורת, משום הכי קתני אחת לששים או לשבעים, פעמים לששים, פעמים לשבעים, הכל לפי כהנים ששמשו, ואותן שיורים הנותרים מן החפינה בכל שנה לא היו מפטימין אותן עד שיגיע לסוף ששים שיצטרפו כל השיורין של כל שנה ושנה ויעלו לחצאין שהרי בכל שנה ושנה היו מחללין אותה שיור של אותה שנה על מעות האומנין וחוזרין ולוקחין מתרומה חדשה ומערבין אותו המותר עם השלש מאות וששים ושמונה מנים של שנה הבאה, וכן היו עושין בכל שנה עד שמגיע לששים ונמצא שנשתייר מן השלש מאות וששים [ושמונה] מנין של שנת ששים כל חצאין ולא היו צריכין לפטם בשנת ששים ואחת, אלא מאה ושמונים וארבע, והני ששים ושבעים לאו דמתרמי שיהא בה חצי ממש לא פחות ולא יותר, דאי הוה נמי קמייתא ארבעה וחמש מנין יתר על חצאין היו מפטמין כל המחצה של שלש מאות וששים ושמונה בשנה הבאה דבציר מהכי לא מפטמינן כדקתני לעיל לשליש ולרביע לא שמענו אי איפשר על שבעים שנה שלא יהא שם יותר ממאה ושמונים וארבעה, וכל זמן שלא נשתייר מן הישנה עד שמגיע לחצאין היו מפטימין אותה שלימה:",
                "כיתות לשון חתיכה, כלומר מעט, ואל תתמה אי נקיט לשון גבי דבש, דתאינים ורימונים ותמרים כמו שהן קרי להו דבש, וכן כל מיני מתיקה קרי לה דבש:",
                "מפני ריחו שיהא נודף ריח טוב יותר:"
            ],
            [
                "בפסח בערבית בשחרית ומנחה מתפלל אדם אבות וגבורות וקדושת השם ואומר אתה בחרתנו, יעלה ויבא, והשיאנו, עד מקדש ישראל והזמנים, ואם חל בשבת מזכיר של שבת ואומר ותתן לנו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה וחותם בשל שבת בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים, וכן בברכת המזון מזכיר של יום טוב בבונה ירושלים, רצה ומודים ושים שלום ושלש פסיעות, ולאחר תפילת לחש אומר שליח ציבור קדיש שלם, ואין אומרים במה מדליקין כל עיקר. נמנעו לקדש [על היין] בבתי כנסיות שלא להוסיף על ד' כוסות שאין לך עני שבישראל שאין לו כוס בביתו וכשחל בשבת לאחר סיום תפילת לחש אומר שליח צבור ויכולו, ומגן אבות בדברו, וחותם מקדש השבת, ואין צריך להזכיר בשל יום טוב דאמר רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה [ערבית] אינו צריך להזכיר של יום, שאילמלא שבת אין שליח ציבור יורד לפני התיבה ערבית, ביום טוב ופסח ושאר ימים טובים שחלו להיות במוצאי שבת מתפללין בלחש ותודיענו, דאמר רב יוסף אנו תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך. וכן הוא מתפלל אתה בחרתנו עד ושמך הגדול עלינו קראת ותודיענו משפטי צדקך וכו', ואחר כך ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה וכו', רצה ומודים, ואין אומרים ויתן לך:"
            ],
            [
                "בא לביתו טרם יסעד מקדש על היין, ועושה סדרו כתיקון רבותינו ולמען אשר לא ישנה בסדרו יגרוס לו מסורת זה הטעם ר' יוסף הגדול, גפן קדוש, זמן, נטילה, ירקות, אדמה, וטבל, וכסא, בצע, עניא, כסא, ונשתנה, נטילה, שלימה, מוציא, ופרוס, אכיל מצה, אכיל עמה וחסא ומרור, טבל ברך וסעד, בצוע מפטיר ונוטל, שלישי למזון, רביעי להלל. כדמיקלע יום טוב באפוקי שבתא איתקרי הכי גפן קדוש נר הבדלה זמן נטילה ירקות אדמה וכו':",
                "חל להיות בשבת אומר ויכולו, בורא גפן הגפן, ואשר בחר בנו את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים:",
                "חל להיות במוצאי שבת מברך י' ק' נ' ה' ז', ואומר הגדה עד גאל ישראל, ומסדר כל הסדר כסדר אוכל ומברך ברכת מזונו, ואומר הלל על כוס רביעי, ואחר כך הלל המצרי ואחר הלל המצרי הלל הגדול הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו, ואומר נשמת עד מלך אל חי עולמים, ובשחרית מתפלל כמו בערבית, ומברכין לגמור את הלל, יתגדל:"
            ],
            [
                "ובמוסף מוציאין שתי תורות, באחת מהן בפרשת משכו, עד מארץ מצרים על צבאותם, וקורין חמשה, ואין פוחתין מהן, אבל מוסיפין ובשנייה קורא מפטיר, בפרשת פנחס בחדש הראשון עד סוף הפרשה, והשליח [ציבור] אומר קדיש דאמירן, ומפטיר ביהושע ויאמר יהושע עד ויהי שמעו בכל הארץ, אשרי עד דאמירן ועומדין למוסף, ומפסיקין האזכרה, העובר לפני התיבה אינו מזכיר, ומבקשים על הטל בתחיית המתים משיב הרוח ומוריד הטל:"
            ],
            [
                "ולאחר תפילת ערבית מברכין בא\"י אמ\"ה על ספירת העומר היום יום אחד, יהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו שתבנה בית המקדש במהרה בימינו, וכן בכל לילה ולילה עד שבועות ומצוה למימני יומי, מצוה למימני שבועי ובעמידה, לפי שכל מעשה העומר ישנו בעמידה, ועוד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים ט\"ז ט') אל תקרי בקמה אלא בקומה:"
            ],
            [
                "ליום שני מוציאין כמו כן שני תורות, וקורין שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, ובשנייה מפטיר קורא כדאתמול, ומפטיר בנביא במלכים וישלח המלך עד ואחריו לא קם כמוהו. אשרי, קדיש עד דאמירן. ועומדין לתפילת מוסף ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם אתה בחרתנו ומפני חטאינו וכו', רצה ומודים ושים שלום, והשליח ציבור אומר קדיש כולו, אין כאלהינו, זהו תפילת מוסף משני ימים טובים הראשונים, ומשעברו אין מברכין לגמור את ההלל, אלא לקרוא את ההלל, לפי שאין חלוקין בקרבנותיהן, ואל יאמר במפני חטאינו ובחמשה עשר יום, וביום הראשון אלא כמו שכתבת עלינו בתורתך עד והקרבתם אשה עולה, וכן האחרון לא יקרא בתורה ובחדש הראשון כבשני ימים טובים הראשונים, אלא בוהקרבתם יתחיל ויגמור הפרשה, וביום השביעי בכלל, להעיר על כל החג הבא לפניו ועוד שאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים, אבל האיך קורא ובחדש הראשון ובחמשה עשר יום והם כבר הלכו להם, אמנם ביום הראשון קורין את ארבעה עשר, להגיד הילכות החודש הראשון וכל חוקות הפסח:"
            ],
            [
                "וביום השלישי של פסח שהוא חולו של מועד קורין קדש לי כל בכור עד ויהי בשלח פרעה, ביום הרביעי קורין אם כסף תלוה את עמי עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ביום החמישי קורין פסל לך עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ביום הששי קורין במדבר סיני בשנה השנית עד לגר ולאזרח הארץ, באילו ד' ימים של חולו של מועד מוציאין ב' תורות, וקורין באחת שלשה מעניינו של יום, שאמרתי בסימן שסדרו רבותינו משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא, ומפטיר קורא בפנחס מוהקרבתם, עד וביום הבכורים, מתוך שהוא בא להכיר היום, כדאמרינן כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה חד גברא, לפיכך הנהיגו לייחד לקרוא בפרשת מוסף:"
            ],
            [
                "וששאלתם אם שכחו וקראו ד' בעניינו של יום ולא קראו קרבן מוסף כך נראה בעיני שיחזור שליח ציבור ויקרא בפרשה והקרבתם, דהך רביעי כמאן דליתיה דמי, ואי איפשר שלא יקראו בקרבנות דחובה היא, לפיכך יחזור שליח ציבור ויפתח ספר תורה ויקרא לכל מי שירצה או לרביעי או לאחר, ואין לתופשו לכך, ובמסכת סופרים יש מעין דבר זה, כל ימות הפסח האחרון קורא והקרבתם, וקורין נמי ביום השביעי דחדא פרשתא הוא, ואין לשנות כלל. שלמה בר שמשון:"
            ],
            [
                "ומחזירין התורה למקומה, ואומר השליח ציבור לפני התיבה אשרי ובא לציון, וסדר קדושה כמנהג חול גמור, קדיש עד דאמירן, ועומדין למוסף ומתפללין מגן ומחיה, ואתה קדוש, ואתה בחרתנו ומפני חטאינו עד מפי כבודך כאמור והקרבתם עד כהלכתן, מלך רחמן כו' עד מברך את עמו ישראל בשלום, יתגדל כו', ומגילת שיר השירים אומרים בשבת שחל להיות בחול המועד וקורין מן ראה עד לא תבשל גדי בחלב אמו, ומפטיר קורא והקרבתם, עד סוף הפרשה, ומפטיר ביחזקאל היתה עלי יד ה', עד סוף הפרשה, ואין בה מעניין הפסח כל עיקר. ונראה לרבי שצריך להתחיל למעלה כה אמר ה' עוד זאת אדרש וגו' כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה וכו', כדמתרגמינן כעמא (דמוכן) [דמדכן] ואתא לירושלים בזמן מועדי פיסחא. ויש מקומות שנוהגין כן:"
            ],
            [
                "למוסף מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם, ואתה בחרתנו עד ותתן לנו ה' אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, ומפני חטאינו עד ומוספין כהילכתן, את מוספי יום המנוח הזה ויום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך עד מפי כבודך כאמור, וביום השבת כו' זה קרבן שבת וקרבן היום כאמור, והקרבתם אשה עולה לה' וכו' עד והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת ומועדי קדשיך וחותם בא\"י מקדש השבת וישראל והזמנים, רצה ומודים ושים שלום, יתגדל:"
            ],
            [
                "בשביעי של פסח בליל יום טוב מקדשין על היין, ואין צריך לומר זמן, ומתפללין כמו בימים טובים ככל ארבעה תפילות, אלא שבתפלת מוסף מוסיף על הפסוקים וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו', ומוציאין שתי תורות וקורין באחת ויהי בשלח עד כי אני ה' רופאך, ומפטיר קורא מן והקרבתם עד סוף פיסקא, ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד סוף השירה. ביום השמיני קורין כל הבכור עד סוף סידרא, ואם חל בשבת מתחיל עשר תעשר, ומפטיר בישעיה הנה עוד היום בנוב לעמוד עד צהלי ורוני יושבת ציון וכו', כך הוא סדר הפטורות והפרשיות. וזהו סימנים משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא, ואעפ\"י דסימנים הכי הוא, מכל מקום קורין פסל לך בשבת של חול המועד ומתחילין בראה אתה אומר אלי, כדי שיקראו בה שבעה כדרב חנין בר אבין שבת שחל להיות בחול המועד, בין בניסן בין בתשרי, קרינן ראה אתה, ופסח שחל להיות בחמישי קורין בפרשת משכו, ולמחר שור או כשב או עז, יום ג' שהוא שבת של חול המועד קורין ראה אתה דהיינו פסל לך, יום ד' קורין קדש לי, דהא חוזרין לכסדרן, ומהו הסדר, לקרות בפרשה קדש לי אחר שור או כשב, וכן היינו עושין אם לא שתפסיק שבת של חול המועד, ועכשיו שהפסיק קורין אותה מיד אחר השבת, וכן הלכה:",
                "בשביעי של פסח קורין ויהי בשלח, ומפטיר וידבר דוד, וקטן מתרגם כל פסוק ופסוק, שהיום עברו ישראל, ומתרגם כל הפרשה לפרסם הנס:"
            ],
            [
                "ואילו פרשיות של ראש השנה. יום ראשון קורין בפ' וירא אליו וה' פקד את שרה, ומפטיר בפנחס בחדש השביעי באחד לחדש עד סוף פיסקא, ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים, יום שני קורין והאלהים נסה עד סוף סידרא ומפטיר קורא בנביא ירמיה מצא חן במדבר עד רחם ארחמנו נאום ה':"
            ],
            [
                "ביומא דכיפורא שחרית מן ויהי אחרי מות עד והיתה זאת לכם, ומפטיר בפנחס ובעשור עד סוף פיסקא, ומפטירין בנביא בישעיה סולו סולו עד כי פי ה' דבר, ובמנחה קורין באחרי מות כמעשה ארץ מצרים עד סוף סידרא, ומפטיר ביונה:"
            ],
            [
                "בחג הסוכות יום ראשון קורין שור או כשב או עז ומפטיר קורא בפנחס ובחמשה עשר יום עד סוף פיסקא, ומפטירין בנביא הנה יום בא, בזכריה, עד ולא יהיה כנעני עוד. יום שני קורין כדאתמול, והמפטיר קורא כדאתמול, ובנביא במלכים, ותשלם כל המלאכה עד ויעמוד. יום שלישי כהן קורא ביום השני, ולוי ביום השלישי, ישראל ביום הרביעי, רביעי קורא ביום השני וביום השלישי, יום ד' כהן קורא ביום השלישי וכו', יום ה' כהן ביום החמישי, יום ז' כהן ביום הששי, לוי ביום השביעי, ישראל ביום החמישי, רביעי ביום הששי וביום השביעי, ויש שמתחילין ביום השביעי כהן ביום החמישי, לוי ביום הששי, ישראל ביום השביעי, ורביעי בששי ובשביעי. וכן נהוג עלמא:"
            ],
            [
                "יום שמיני בין בשבת בין בשאר ימים קורין עשר תעשר עד סוף סידרא, ומפטיר ביום השמיני עצרת תהיה לכם עד סוף סידרא, ובנביא במלכים ויהי ככלות שלמה עד ביום השביעי שלח את העם:",
                "יום שמחת תורה וזאת הברכה וכו', ובראשית עד אלה תולדות השמים, ומפטיר קורא כדאתמול, ובנביא במלכים ויעמוד שלמה עד ויהי ככלות שלמה, ויש שמפטירין ביהושע אחרי מות משה עד חזק ואמץ דלא כהילכתא:"
            ],
            [
                "בשמיני אין לקרות ספיקו של שביעי שכבר עשיתו קודש, (וכן) [וכד] מיקלע שבתא בחולו דמועדא בסוכות קרינן ראה אתה, ומפטיר בענינא דיומא במה דרביעי קרא שתי פרשיות, ובנביא ביחזקאל (ל\"ח י\"ח) ביום בא גוג על אדמת ישראל עד לא ישאו (שם ל\"ט י')."
            ],
            [
                "ביומא קדמאה דחנוכה בנשיא ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, עד קרבן נחשון, ביום ב' כהן ולוי ביום השני, וישראל ביום השלישי כולו, וכן כל שבעת ימי חנוכה, יום ח' ביום השמיני וגו' ויתחיל בהעלתך עד כן עשה את המנורה. וכד מיקלע ראש חדש טבת בשבת דחנוכה שבת קודמת דתדירא ואחריה ראש חדש ומפטיר בחנוכה רני ושמחי עד תשואות חן חן לה, ובשבת שנייה מפטיר במלכים (ז' מ') ויעש חירם עד היא ציון (שם ח' א'), ואי איקלע ראש חדש טבת בחול אין משגיחין בחנוכה [וקורין] תלתא בראש חדש וחד בחנוכה:"
            ],
            [
                "אדר הסמוך לניסן אינו חל אלא בז' ב' ד' ו', וסימן להפסקות שאין קורין פרשה ז' ט' ו' ב' ו' ד' ד' ו' ב' י' ו', פירוש אם חל אדר בז' לט\"ו מפסיקין, ואם בב' בו\"ו מפסיקין, ואם בד' לד' מפסיקין, ואם בו' יש בו שתי הפסקות אחת בב' בו, ואחת בי\"ו. דאי חל אדר בא' ג' ה' אתי ניסן בב' ד' ו'. חל בשבת קורין בעניין היום ששה, וחד בראש חדש, ומפטיר בכי תשא עד לנפשותיכם. ובשבת הבאה פרשת זכור לפורים שיבא אחריה בערב שבת ובשבת (אחרת) ממחרת הפורים שהוא ט\"ו באדר מפסיקין וסימנך ז' ט' ו' שעדיין נשתארו שתי שבתות באדר באחת קורא פרה אדומה ובאחת החודש הזה שממחרת אותה שבת ראש חדש ניסן בא ביום ראשון, חל ראש חודש אדר בשני בשבת קורא פרשת שקלים בשבת שלפניו ומפסיקין בשבת שלאחריו שהוא בו' לחדש, וסימן ב' ו', שעדיין יש פנאי לפרשת זכור בשבת שנייה של אדר שהפורים אחריה ביום ראשון, ובשבת שלישית פרה אדומה, וברביעי' החדש, שראש חדש ניסן אחריה ביום ג'. חל ראש חדש אדר להיות ברביעי, קורין פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין בשבת הבאה לאחריו, שהוא ד' לחדש, וסימנך ד' ד', שעדיין יש מקום לפרשת זכור שבת שנייה של אדר שהפורים באים אחריה יום ג' ובשבת שלישית פרה אדומה וברביעי' החדש שראש חדש ניסן חל להיות אחריה ביום ה', חל ראש חדש אדר להיות בששי בשבת קורין פרשת שקלים בשבת שלפניו ותמצא שתי הפסקות מפסיקין שבת ראשונה שלאחריו שהוא ב' לחדש שיש פנוי לפרשת זכור (וסימנך וב' י' ו') בשבת שנייה של אדר שהפורים באים אחריה ביום ה', שוב מפסיקין בי\"ו לחדש אדר שהוא שבת שלישית של אדר אחר הפורים, מפני שיש פנאי לפרשת פרה שבת רביעית של אדר והחדש קורין שבת חמישית שבו חל ראש חדש ניסן, וסימנך וב' י' ו'. שבת שלפני ראש [חדש] אדר הסמוך לניסן מפטיר קורא פרשת שקלים כי תשא עד לנפשותיכם, ומפטיר בנביא במלכים בן שבע שנים עד לכהנים יהיו, ואפילו בו ביום פרשת כי תשא חוזר למפטיר וכופלה. ואם חל אדר בשבת קראו שיתא בעניינא דיומא, וחד בראש חדש ומפטיר בשקלים. שבת שלפני הפורים מפטיר קורא זכור עד סוף סידרא בכי תצא, ובנביא בשמואל פקדתי עד וישסף שמואל:"
            ],
            [
                "בפוריא קורין ויבא עמלק עד סוף סידרא. שבת שלפני שבת שקורין בה החדש מפטיר קורא פרה אדומה עד ויבאו בני ישראל כל העדה, ובנביא ביחזקאל בית ישראל יושבים על אדמתם עד כצאן קדשים. שבת שלפני ראש חדש ניסן, או אפילו חל ראש חדש ניסן בשבת, מפטיר קורא בבא אל פרעה החדש הזה עד כל מחמצת לא תאכלו, ובנביא ביחזקאל בראשון באחד לחדש עד יעשו את הכבש. כשחל ניסן בשבת תחילה קורין ו' בעניין השבת, וחד בראש חדש, ומפטיר בהחדש הזה. בראש חדש קורין בפנחס, כהן וידבר עד ואמרת, לוי חוזר ומכפל ואמרת, את הכבש, ועשירית, ישראל מעולת התמיד עד עולת שבת, רביעי ובראשי חדשיכם עד סוף פיסקא, וכשחל ראש חדש בחנוכה, כהן עד עולת תמיד, לוי מעולת תמיד עד ובראשי חדשיכם, ישראל ובראשי חדשיכם, רביעי בחנוכה:",
                "בשבתא קרי ז' [בשחרית וג'] במנחה, וביומא דכיפורא ו' בשחרית [וג'] במנחה, בימים טובים [ה'], בראש חדש ובחולו של מועד ד', בחנוכה ג', בתענית ג', בפורים ג', בשבת ובכפור (ז') וביום טוב אי בעי למקרי טפי קרי. פקוד ופסח מנו ועצרו צומו וצלו קומו ותקעו."
            ],
            [
                "ראש חדש אדר הסמוך לניסן הוא ערב פסח, והפסח הוא ערב עצרת, ועצרת הוא ערב ראש השנה, וסימנך לא ב' ד' ו' פסח, ולא ג' ה' ז' עצרת, ולא א' ד' ו' ראש השנה וסוכות, ולא א' ג' ו' יום הכפורים. חד בניסן בו פסח, בו שבעה עשר בתמוז, בו תשעה באב, תרי בניסן שבועות וחנוכה בזמן שמרחשון חסר, אבל בזמן שהוא מלא חנוכה בשלשה בניסן, שהוא יום אחר שבועות, תלתא בניסן ראש השנה וסוכות, ארבעה בניסן לא כלום, חמשה בניסן יום הכפורים, סליקו פרשיות:"
            ],
            [
                "א\"ת ב\"ש ג\"ר ד\"ק ה\"ץ ו\"פ.",
                "א' ת' ראשון של פסח תשעה באב, ב' ש' בשני בו שבועות, ג' ר' בשלישי בו ראש השנה, ד' ק' ברביעי בו קריאת התורה, כלומר שמחת תורה, ה' צ' בחמישי בו צום כיפור, ו' פ' וי\"ו פורים:"
            ],
            [
                "וזהו עשיית ציצית.",
                "ציצית תרי\"ג מצוות תלויות בו כי ת\"ר חשבון האותיות שש מאות, וי\"ג ח' חוטין וה' קשרים, ב' קשרים למעלה וג' למטה הרי י\"ג, וצריך טוויה לשמה, וכשאתה תולה ציצית בטלית צריך להשים ארבע בתוך שלש בארבע כנפות של טלית, ושיעור אורך הח' חוטין כשיעור זרת ולאסור ב' פעמים למעלה ולשלש שליש הזרת, ולאסור ג' פעמים, והנותר שני שלישי זרת להיות ענף, ולאחר שתולה אין פוסק מראשי חוטין שלהן, שכך אמרו חכמים תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן פסול, וכן צריך לעשות יטול הציצית וימדוד במידה כשיעור זרת בינוני, ושליש אצבע אגודל ומעייפו לשנים ומותח כ' זרתות בחוט ארוך ומעייפו לב' וג' ודי, ואחד מאילו ד' חוטין, צריך להניחו אורך כדי לשלשל בו ומיד פוסק ראשי החוטין ומניחן במקומן ומעייפן ומטיתין לח' חוטין אוסר שנים ומשלשל שליש הציצית ואוסר שלשה ושני שליש ענף. וכן סידורן:"
            ],
            [
                "וזהו סדר מזוזה. רישי שיטי, שמע, ה', הדברים, לבניך, ובשכבך, בין, והיה, מצוה, בכל, יורה, עשב, פן, והשתחויתם, השמים, ואבדתם, ושמתם, אותם, [אותם], בדרך, ובשעריך, אשר, על הארץ. וצריך למישבק בריש שיטא שיעור תיבה קטנה לוהיה [אם שמוע] כי היכי דמיתחזי כוותא, וכי מעייל בה בגובתא כווא בוהיה כי היכי דליהווי כווא להדי כווא, ומדקדק בחסירות ויתירות וזייני, וסימן דחסירות ויתרות יוד קוף אך דך טטפת שמע מלקוש תירש בו טוב בבתיך קו זו זו כת', ושבעה אתי במזוזה דשבעה תני שעטנ\"ז ג\"ץ בר מן אילין יפתה ובקומך וקשרתם ואספת לטטפת, וכן כל אות שאינה מקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה, וצריכה שיעור הנחה מלמעלה ומלמטה כשיעור שתי שורות, פירוש מימין ומשמאל כשיעור שלש אותיות טוט, ומניחה בחללה של פתח כי הזמנה מימין ובשפת החיצון, ומברך ב' א' י' אל' מלך העולם א' ק' ב' ו' צ' לקבוע מזוזה, ומזוזה שיש בה מחק או תוספת או (קריעת) [גריעת] האות אינו יוצא בה ידי חובתו, ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי [בשבת] בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותה השעות מצליחין, ומניחה בחללה של פתח מימין בשליש העליון ובטפח החיצון, (ומיהו) [ומהו] שליש העליון אם יש בגובהה של טפח שלש אמות מניחה בתחילת אמה שלישית סמוך לאמה שניה, (מהן) [מהו] בטפח החיצון, אם יש בגובהו של כותל ד' (אמות) [טפחים] מניחה בסוף טפח החיצון סמוך לטפח ב', וצריכה להיכתב בכ\"ב שורות. וצריכה מלאכים בסוף שורות הדברים מיכאל, ובסוף שורות ובשכבך גבריאל, ובסוף מצוה [עזריאל], כשהוא מכניסה גוללה כקנה מראשה לסופה, ואינה נכתבת אלא בגויל מעובד או בעור צבי ואיל, וצריכה עיבוד לשמה ואין חוששין משום נבלות וטרפות:"
            ],
            [
                "מצאתי במסכת סופרים כך היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן [אחד עשר] שנה עד עצם היום, בן שתים [עשרה] להשלים, ואחר כך היה מובילו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים, וכל מי שהיה גדול ממנו בעיר היה עומד ממקומו, והיה הולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים ולבן שלם לשמים, ולא היו מביאין בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות לזרזן במצוות:"
            ],
            [
                "גם זה מצאתי במסכת סופרים ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה פתח ואמר אתם נצבים היום כולכם וגו' טפכם נשיכם וגרך למה לי אלא אנשים לשמוע, נשים לקבל שכר פסיעות, טף למה בא, כדי ליתן שכר טוב למביאיהם, ומכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבא לבית הכנסת כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר טוב:"
            ],
            [
                "וזהו מבראשית רבא כתיב כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדיך [תהלים פ\"ו י'], הנוד הזה אם יש בו נקב כחדידה של מחט, כל רוחו יוצא ממנו, והקב\"ה ברא באדם [מחילים מחילים] נקבים נקבים הרבה ורוחו משתמרת בתוכו הוי ועושה גדולות, ועל כן קבעו רבותינו באשר יצר רופא כל בשר ומפליא לעשות על שם עושה נפלאות:"
            ],
            [
                "הילכות העומר.",
                "העומר שהיו ישראל עושין, היה שיעורו ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, כמשקל אילו בצים כך משקל העומר, ומשיעור כזה אשה חייבת להפריש חלה. קודם הפסח היו חוקרין בארץ ישראל על העומר, באיזה מקום ימצא תחילה, והיו קוצרים בערב הפסח, וממחרת הפסח היו מקריבין אותו לפני הארון מבחוץ, ונוטלו הכהן ומרימו ומוליכו ומביאו והיה טוחנו ועושה ממנו לחם לכהן גדול ואוכלו, ואחרי כן היו החטים החדשין מותרין לקצור ולאכול לכל ישראל, והעומר הזה מן חלק אחד של שדה היו מביאין אותו, אבל בכורים של פירות כל זמן שהיו רואין אותו אחד ואחד מישראל בגנו ובכרמו הענבה והתאינה או כל מיני פירות המבכרת תחילה היה קושר בה סימן בכל אחת ואחת, עד שיהיו מתבשלות אילו שהיה בהם סימן ואחר כך ממלא הטנא ומביאו לכהן ומקריבו לפני הארון מבחוץ, ומרימו ומורידו ומוליכו ומביאו ואוכלו עם כל אנשי ביתו ומותרין כל אחד ואחד בפירותיו:"
            ],
            [
                "הילכות עירובין.",
                "כתיב ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת וגו' (שמות ט\"ז כ\"ט), מלמד שבכל יום ויום המן היה יורד להם לישראל פרודות [פרודות], ובערב שבת היה יורד להם זוגות זוגות:",
                "שבו איש תחתיו (שם שם) אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שם שם) אילו אלפים אמה של תחום השבת. אלו ד' אמות שאמרו כיצד הילכתן, שנו חכמים מי שהוציאו גוים או רוח רעה חוץ לתחום שבת נתנה לו תורה שביתת ד' אמות, שבו איש תחתיו, וכמה תחתיו, ארבע אמות, שלש אמות שלו ואותה אחד כדי פישוט ידיו ורגליו, ומכאן שתחום שבת אלפים אמה:"
            ],
            [
                "איסי בן עקיבא אומר מקום מקום, נאמר מקום כאן, ונאמר מקום כאן, נאמר מקום כאן, כגון אל יצא איש ממקומו (שמות ט\"ז כ\"ט), ונאמר מקום כאן, במגרשי הערים ערי הלוים ושמתי לך מקום (שם כ\"א י\"ג), מה מקום האמור למעלה אלפים אמה, אף מקום האמור כאן אלפים אמה, ומה נאמר בתחום ערי הלוים ומדותם מחוץ לעיר וגו' (במדבר ל\"ה ה'), ר' עקיבא אומר אי איפשר לומר אלפים באמה, שכבר נאמר אלף אמה, ולמה נאמר אלפים באמה, אלא אלף אמה מגרש ואלפים תחום שבת. עד אלפים אמה מותר לילך בשבת חוץ לעיר, יותר מכאן אסור, ומי שהוא הולך יותר מאלפים אמה חוץ לתחום מלקין אותו, דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, ומי שהיה יושב בעיר אחת בערב שבת והיה רוצה למחר בשבת לילך יותר מאלפים אמה לדבר מצוה, או לילך לשמוע מדרש של תורה, או להקביל פני רבו, או לילך לחבורת מצוה, או לילך לבית האבל, או לבית המשתה בעיר אחרת והילוכו יותר מאלפים אמה כיצד יעשה, ילך בערב שבת ויטול עמו מזון שתי סעודות, וכמה הוא שיעורו (כעשר) [שמונה עשרה] גרוגרות בינוניות, אפילו עירב ביין או בחומץ עירובו עירוב, ונוטל את העירוב ומניחו בסוף שני אלפים אמה, ואומר זה עירובי שאבוא מחר לכאן ושביתתי כאן, למחר מותר לו לילך חוץ לעירובו שני אלפים אמה שקנה לו שביתתו במקום עירובו, ואם יש בין העיירות שלשת אלפים אמה, מניח עירובו בסוף שתי אלפיים וקונה לו שביתה במקום עירובו וחוצה לו אלפיים אמה, ומותר לו לילך בין מלפניו בין מלאחריו מליאות ארבע אמות, והוא שעירובו קיים, והוא שהניחו במקום שיכול לאכלו, ואם נפלה עליו מפולת או שאבד מבעוד יום אין כאן עירוב, משחשכה הרי זה עירוב:"
            ],
            [
                "וכן בעירובי חצירות ובשיתופי מבואות אם קדש עליהם היום ואחר כך נשרפו או שאבדו עירובו עירוב, ומותרין לטלטל ולהלך, ובתים שהן יוצאין חוץ לעיר מותרין לטלטל בכל העיר כולה, והוא שעירבו מן העיר בין בעירו בין בפת בין בשיתופי תחומין:"
            ],
            [
                "ומי ששבת בעיר בין גדולה בין קטנה, מהלך את חוצה לה אלפים אמה, וכן מי שהוא משלח את עירובו למקום אחר רחוק, הותר לו לילך עד עירובו וחוצה לו אלפים אמה, ובלבד שלא יניח עירובו בסוף אלפים אמה של עיר:"
            ],
            [
                "וכן מי ששבת במקום אחד ואינו יודע אם קרוב לעיר, ודעתו על שביתתו, ולמחר ראה שהיא עיר, הרי הוא כבני העיר, וכל מקום ששנינו בעירובין הלכה כאותו ר' זירא בשם ר' יונתן, ובתענית ציבור נהגו הלכה כר' מאיר:"
            ],
            [
                "ואם עירב לבני עירו מעצמו בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין צריך לזכותו על ידי אחר, ואלפים אמה שאמרו חוץ לעיר וחוץ לעיבורה, איזה עיבורה בית חיצון, וכמה היא עיבורה של העיר שבעים אמה ושיריים, כמה ששנינו וכן שלשה כמשולשין אם יש [בין] שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש, עשה אמצעי [את] שלשתן להיות אחד, והוא שהיה לכל אחד ואחד שבעים אמה ושיריים, כמה ששנינו, ומניין עיבורי העיר כעיר, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה' י\"ג), וכי ביריחו היה, והכתיב ויריחו סוגרת ומסגרת (שם ו' א'). אלא מלמד שבעיבורה של עיר היה עומד, ועיבורה של עיר כעיר, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה בלא עירוב תחומין, דאמר ליה רב חסדא (למר) [למרי] בריה דרב הונה בריה דר' ירמיה [בר אבא] אמרי אתיתון למיצלייא מבי כנישתא לבי כנישתא לבי דניאל תלתי פרסי [אמאי] אתון סמכין על בורגנין, (הכי) [הא] אמר אבא דאבוה בשם רב [אין בורגנין בבבל נפיק ואחוי ליה הני מתוותא דמבלען] שבעים אמה ושיריים. ומדידת אלפים אמה שאמרו בקדירת הרים ובבליעת גיאיות וגדרות, אע\"פ שהן מתבלעין במדידה, רואין אותן כאילו הן מישור. ואסור לטלטל בהן בשבת לכל דבר הרי הן כרשות הרבים, ואין מטלטלין ד' אמות ברשות הרבים, שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' (שמות ל\"ו ו') מעשות לא נאמר אלא מהביא, מיכן שאין מביאין דרך רשות הרבים, שדרך המלך אין רשות לאדם לטלטל בו ארבע אמות בלא עירוב, אפילו בין ממבוי למבוי בין מן מבוי לחצר בין מן חצר למבוי בין מן בית לבית בין מן חצר לחצר אפילו במבוי אסור לטלטל ארבע, אלא אם כן עירבו, שנאמר לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמי' י\"ז כ\"ב), וצריכה העיר לעשות לה עירוב בחבלים או בצורת הפתח, ומבוי שרחב ד' אמות דיו (לחי) [בלחי], וצורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, קורה שעל המבוי הרי הוא כחבל לחי פצימה, ואם יש לעיר חומה מוקפת לה, או מקיפין לה נהרות נהרותא, או בנויה על תל גבוה עשרה טפחים הרי זה עירובה, ואינה צריכה חבלים אלא מערבין בפנים בפת, ומטלטלין בכולם בזמן שכולם ישראלים, ואם יש גוים אסור, ואם קנו רשותם מותר, וכיצד מערבין בפת, גובין אצל בית ובית ככר אחד מכל אנשי העיר ונותנין לאותו בית העירוב בבית שיש בו ארבע אמות להניח בו את העירוב, כדתניא בית שאין בו ד' על ד' אמות פטור מן המעקה ומן המזוזה, ואין עושין עיבור לעיר ואין נותנין לו ארבע אמות לפנים פתחו, ואינו טובל למעשרות, ואין מערבין בו, ואין משתתפין, ואין מניחין בו עירוב, ואין צמות ביובל, ואינו מטמא בנגעים ואין הבעלים חוזרין עליו ממערכי המלחמה, למה שאינו ראוי לדירה [וכל מי שאינו ראוי לדירה] אין מערבין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו את העירוב, ולא את השיתוף, ועוד אם יש בה גוים צריכים לקנות רשות מן הגוים שיש בה, בשביל שתהיה כולה ברשות ישראל, ואחר כך מערבין ומותרין לטלטל בכולה, ששנו חכמים אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי, עד שישכיר, ואם שבת ישראל בפונדקי של גוי, או בחצירו של גוי בערב שבת, צריך לשכור רשותו של גוי בפרוטה, או במעט פילפל, ומותר לו לצאת ולבא ולטלטל בלא עירוב, ואם החצר ברשות שני גוים או יותר, קנה מהן מכולן מותר לטלטל, גם לצאת מלפנים מכל צד, ואם שכח ולא קנה מן הגוי אסור לטלטל, אבל לצאת יוצא אלפים אמה, אפילו בשבת עצמו קונה רשות מן הגוי בפילפל או במאכל או מן דבר אחר, חוץ מן הכספים והפרוטות שאסור ליתן לגוי בשבת, אפילו שאמר הגוי רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך, לא קנה רשות עד שישכור ממנו, דתני' משומד המשמר שבתו בשוק [הרי הוא כישראל ומבטל רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק] הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו מבטל רשותו לישראל עד שישכור מן הגוי, ושכירות מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, וכן שלח ר' יצחק בר' יעקב בר גיורי בשם ר' יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן הגוי ואפילו בפחות משוה פרוטה, [וא\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן] בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון, ואם לא מכר הגוי רשותו, ילך אחד מבני המבוי וישאל מן הגוי מקום אחד או זוית אחד, ונעשה כאילו הוא שמשו, או כאילו הוא שכירו ולקיטו ויבאו בני המבוי וישכרו רשותו מאותו ומותרין לטלטל, דאמר רב יהודה בשם שמואל אפילו שכירו אפילו לקיטו נותן עירובו על ידו, ריש לקיש ותלמידי דר' חנינא אתו בפונדק אחד, שלא היו בו בעלים, והיה שם שכירו, אמרו מהו לשכור ממנו בשבת, אמר להם נשכור, וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל אותן, ושאילו לר' אפס דרומה, אמר להם יפה עשיתם ששכרתם, ר' חמא בר ר' יוסף ור' חייא בר' אבא ור' יוסף אתו בפונדוק אחד, שלא היו בעליו שם, ובאו בעליו בשבת, אמרו מהו לשכור ממנו בשבת, מה אנו אומרים שוכר כמערב הוא, מה מערב מבעוד יום הוי עירוב, משחשיכה אינו עירוב, אף השוכר, או דילמא השוכר אפילו בשבת מותר לשכור, אמר להם ר' חמא בר' יוסף נשכור, ור' אסי אמר לא נשכור, אמר ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור, באו ושאלו את ר' יוחנן אמר להם יפה עשיתם ששכרתם:"
            ],
            [
                "וחצר של איש אחד ויש בה בתים הרבה, ויש לו בנים ובני בנים שרויין באותן הבתים, וכולן אוכלין פיתן כל אחד משלחנו של בעל הבית, מותר לטלטל בכל אותן [הבתים] מאיש לחבירו בלא עירוב, אבל אם הם מתפרדין איש איש על עצמו ושלחנו, ואפילו פחות מד' אמות מבית לבית אסור לטלטל בלא עירוב, ובעירוב מותרין, ואם היו חצירות פתוחות זו לזו במבוי שאינו מפולש סתום מצד אחד ופתוח מצד אחד, צריכין לפתח המבוי לחי או קורה כשהוא עשר אמות וקומת הלחי י' טפחים, ואם הוא רחב מעשר אמות צריך צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם ומותר בעירוב:"
            ],
            [
                "עירוב בין חצירות למבוי משתתפין כולן ומותרין לטלטל בכל המבוי, ואם היה מפולש והדרך ברשות הרבים מפסקת מן המבואות, יעשה צורת הפתח משני צדדיה בקנים או בחבלים, ומותרין כל בני מבואות שבתוך אותן הפתחים של קנים לטלטל איש בחבירו בעירוב, וכן כל המדינה כולה ימעט בקנים או בחבלים, ועושה כמין צורת הפתח, ומותרין בעירוב כגון דקאמר[ינן] רבא היה מערב אכולא מתא בעירוב אחד:",
                "ואם יש בין בית לבית חלון שהוא גבוה יותר מי' טפחים, מותרין לטלטל, ואין צריכין עירוב, פחות מעשרה צריכין עירוב:"
            ],
            [
                "איזהו עירוב ואיזהו שיתוף, תני מערבין לחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין, ומשתתפין במבוי ביין, ואם רצו להשתתף בפת משתתפין, ומערבין כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, ויאמרו אבותינו לא עירבו, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מערבין ומשתתפין, [אמר] רב יהודה אמר [רב] הלכה כר' מאיר, [ורב הונא אמר] מנהג אבותינו כר' מאיר, ור' יוחנן אמר נהגו העם כולם כר' מאיר, ורב שמואל אמר בית שמניחין בו את העירוב אין גובין בו את הפת, ואמר רב יהודה בשם ר' (חברת) [חבית] של שיתוף מבואות צריכה שתהא גבוהה מן הקרקע טפח, ואם חלקו עירובן בשתי מקומות אינו עירוב, דאמר רב יהודה בשם (ר') [שמואל] החולק את עירובו ונותנו בשני כלים אינו עירוב, ולמה עירוב שמו שמעורב ולא חלוק, ולא אמרו אלא בשני בתים, אבל בשני כלים בבית אחד מותר, ועירובו עירוב, ובזמן שאחד מערב לכל בני המבוי או לכל בני החצר או משלו נוטל פת ומערב על ידי כולן צריך לזכות על ידי בנו גדול, או על ידי בתו בוגרת, או על ידי אחר [וא\"ל] הא לך זכה בזה העירוב לכל בני המבוי, או לכל בני העיר, או לכל בני החצר, ואין צריך להודיעו:"
            ],
            [
                "מי שהוא יושב בספינה אינו צריך לשכור רשות מבעל ספינה, שכיון ששכר ממנו מבעוד יום לרכוב עליה אינו צריך לשכור רשות, ומי שהוא בשיירה מערב שבת מקדים וקונה לו שביתה במקום, ואע\"פ שלא באו גמלים אלא בשבת מותר:",
                "ומי שהוא בשיירה והלך הגוי למלאות מים בשבת לצורך עצמו אפילו מחוץ לתחום, מותר לשתות ממנו ישראל, שלא מילאו הגוי אלא לצורך עצמו וחביריו, כמו ששנינו מילא הגוי להשקות את בהמתו מים משקה אחריו ישראל:"
            ],
            [
                "ואסור לישראל ליטול אבנים מרשות הרבים לבית הכסא לקנח בהם, ואם היה במקום כרמלית מטלטל בארבע אמות:"
            ],
            [
                "תניא גוים שצרו על העיירות של ישראל בשבת ליטול מהם תבן או מאכל אין יוצאין עליהם [ב]כלי זיין, אלא א\"כ באו על עיסקי נפשות, באו לעיירות הסמוכות לספר אפילו לא באו ליטול מהם אלא תבן או עצים, יוצאין עליהם בזיין, ומחזירין את הזיין למקומו:"
            ],
            [
                "וזה משפט העירוב ועשייתו. אם רוצה [לעשות עירוב] בערב פסח לכל השנה, יטול החכם מכל בית מלא יד קמח, וילוש ויאפה עוגה [אחת] או שתים עוגות, ויעשה אותן קשות ביותר שלא ירקבו, ושיהיו שמורות, שכל זמן שהעוגות קיימות ושמורות מותר לטלטל, ואם נאבד או נרקב או נשרף אסור לטלטל, עד שיעשה עירוב אחר בערב שבת, ואם מערב מקמח שלו על כולם צריך להודיעם, ועירוב שלו קיים, וכשמניח עירוב בתיבה או במקום משומר אומר ב' א' י' א' מ' ה' א' ק' ב' ו' צ' על מצות עירוב, בזה עירוב יהא מותר לנו ולכל הדרים בחצירות אילו להוציא ולהכניס מבית זה לבית זה, ומחצר זה לחצר זה, בכל שבתות של כל השנה, וכן לשיתופי מבוי, ויניח העירוב בבית שבחצר שיהא ד' על ד' אמות:"
            ],
            [
                "סדר שבתות כך הוא.",
                "תנו רבנן לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי ר' יהודה, ר' יוסי [אומר אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו ר' יוסי] לא קאמר אלא דאתחיל, אבל לאתחולי לכתחילה לא, והמדליק נר לשבת צריך לברך, ב' א' י' א' מ' ה' א' ק' ב' ו' צ' להדליק נר של שבת, ומה טעם כיון דחובה היא שכך אמרו המדליק נר של שבת חובה היא, ואסמכוה רבנן אקרא וידעת כי שלום אהלך (איוב ה' כ\"ד), הילכך חייב אדם לברך, ואם תאמר היכן מצינו דחייב מדרב אויא דאמר מלא תסור (דברים י\"ז י\"א), ורב נחמן בר יצחק אמר משאל אביך ויגדך (שם ל\"ב ז'):"
            ],
            [
                "ובלילי שבתות מקדימין ומתפללין, שכך אמרו עיולי יומא כמה דאיפשר מקדימין ליה, אפוקי יומא כמה דאיפשר מאחרינין ליה, כי היכי דלא ליהוי כי (טובא) [טינא], דאמר ר' יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה ובמוצאי שבת בציפורי, וכן עושין וכן מנהג:",
                "ומתפללין תפלת המנחה שמונה עשרה כמו בחול, יתגדל תתקבל ברכו:"
            ],
            [
                "בשבתות וימים טובים אין אומרים למעריב והוא רחום ואין אומרים ברוך ה' לעולם, ואין אומרים יראו עינינו, ושאילו מקמי רב נטרונאי גאון בלילי שבתות בברכות אחרונות שבקריאת שמע אם אומרים ברוך ה' לעולם כשאר ימות החול, או אומרים ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, ושדר להו הכי, הברכה זו [אינה] מדברי חכמים כל עיקר, שהרי ברכה חמישית היא, שכך שנינו בערב שבת מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, כמו המעריב ערבים ואוהב עמו ישראל לפניה, גאל ישראל ושומר עמו ישראל לאחריה, ותו לא, וכיון דהילכתא כמאן דאמר תפלת ערבית רשות, אתו בתראי ותקינו בתר שומר עמו ישראל למימר פסוקי דאית ביה שבחות ושמירות, וכיון דאמרי פסוקים תקינו רבנן בתרייהו ברכה זו בחול אבל שבת שכיחי מזיקין [משום דצריכי] למיעל לבתיהון מקמי דליחשך, מפני סכנת שעירים, אי נמי מקמי איעקורי שרגא, לכך סילקוה והעמידוה אדתנן בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, וכן מנהג בישיבה שלנו, ובבית רבנו שבבבל, והכי אמר מר רב שלום גאון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים במעריב אומר שומר עמו ישראל לעד, בישיבה ובבית רבינו אין מנהג אלא [תחת שומר עמו ישראל] חותמין פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. נהגו העם לומר פורס סוכת שלום במקום שאומרים בחול שומר עמו ישראל לעד:"
            ],
            [
                "מצאתי כתוב משל [לשני] בני אדם שהיו להם שני עבדים האחד משמר עדרו ויושב לו מנגד, והאחד בנה לו דיר ונעל בפני עדרו כראוי, זה שלא נעל לפניהם בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס, אבל זה שסיכך ובנה דירו אינו מתיירא [לא מפני הזאב ולא מפני הארי], כך בחול לפי שאין ישראל עסוקין במצוות, ונזהרין שלא להדליק, הבטיחן הקב\"ה שאין להם לירא מפני המזיקין, שמסככת עליהם מצות שבת, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת [וגו'] ברית עולם (שמות ל\"א ט\"ז), ברית כרותה להם שלא יזוקו שאני משמרם וזאת היא אות שביני וביניכם, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שם שם ט\"ז י\"ז):"
            ],
            [
                "אתה קדשת, רצה במנוחתנו, חמדת ימים אותו קראת, היכן נקראת שבת חמדת ימים שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב' ב'). ואין ויכל אלא לשון חימוד, וגם הוא אומר נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פ\"ד ג'), ויש אומרים לא נקרא חמדת הימים, כלומר נחמד הוא לישראל מכל הימים, אותו קראת זכר למעשה בראשית, אותו קראת קודש, שנאמר ויקדש אותו, (בראשית ב' ג'). והוא זכר למעשה בראשית שעשה בששת ימי המעשה, לכך קידש הקב\"ה את יום השביעי, ויש אומרים לא מצינו מקום שנקראת שבת חמדה, אלא ר' מאיר שליח ציבור ההגון היה מתקן הדבר כן, ובשביעי רצית בו וקדשתו, חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית, לעשותו חמדה וסגולה לימים קדשתו ורצית בו וזכר למעשה בראשית קראתו, כדכתיב על כן ברך ה' וגו' (שמות כ' י\"א), ויברך, ויקדש, כי בו שבת (בראשית ב' ג'), הרי הוא זכרון שביתת בראשית, לכך אומר בכל ברכה וברכה זכר ליציאת מצרים:",
                "משל לעבד הנתפס ונידון ביסורין ואמר לו שלטון אם אוציאך לחירות אתה שומע ומאזין לקולי לכל אשר אצוך, אמר לו הן, והוציאו משם, ובכל מקום מזכיר לו כדי שיעשה חפצו, כך הקב\"ה גאל את ישראל ממצרים, ועל רוב המצוות אומר להם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (ויקרא י\"ט ל\"ו; כ\"ה ל\"ח; כ\"ו י\"ג; במדבר ט\"ו מ\"א), לכך אנו מזכירין ברוב תפלות אשר הוציאנו ממצרים לקיים מצותיו:"
            ],
            [
                "ואם טעה בשבת ופתח באתה חונן, גומר אותה ברכה, וחוזר ואומר של שבת, דאמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן דטעה בתפילת חול בשבת [מהו לגומרה] ואמר לן גומר אותה ברכה וחוזר לתפילת שבת:"
            ],
            [
                "ואם טעה יחיד ולא הזכיר של שבת בערבית, מחזירין אותו, ואע\"ג דאמרינן טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו, דקיימא לן תפלת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא קא בעי לצלויי דלא מטרחינן ליה אבל טרח וצלי ולא אידכר, שוויה עליה כחובה, ומהדרינן ליה למיהדר ולצלויי, ועוד אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון שהתיר חגורה לא מטרחינן ליה, מכלל דכמה דלא התיר חגורו מטרחינן ליה, והכא נמי דצלי ולא אידכר מטרחינן ליה והדר מצלי:"
            ],
            [
                "לאחד תפלת לחש החזן פותח ואומר ויכולו, אע\"פ שאינו צריך שכבר נפטר בויכולו שאמר בלחש, אלא מפני יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומר ויכולו בתפילת לחש, שהרי אומר בלחש אתה בחרתנו והוצרך לומר ויכולו בקול רם, לכך תקנוהו לאמרו בכל שבת לאחר תפילת לחש שלא לחלוק בין שאר שבתות לשבת שחל בו יום טוב, ואומר ברכה אחת מעין שבע ברכות, הוא מגן אבות בדברו וכו', והכי אמר רב משה גאון ז\"ל יחיד שטעה בלילי שבתות ולא התפלל אתה קדשת, כיון ששמע משליח ציבור מגן אבות בדברו, שהיא ברכה אחת מעין שבע ברכות מתחילה ועד סוף יצא ידי חובתו, והכי אמר רב נטרונאי גאון ז\"ל, היכא דלא התפלל שבע ברכות ושמע משליח ציבור מגן אבות בדברו מרישא ועד סיפא נפיק:"
            ],
            [
                "ומקדשין על היין כדי להוציא אורחין ידי חובתן שאוכלין בבית הכנסת, והכי אמר רב נטרונאי גאון זצ\"ל ריש מתיבתא מקדשין ומבדילין, [בבתי כנסיות אעפ\"י שאין אורחין אוכלין שם ולא מבעיא הבדלה דודאי מבדילין] וכיון דאבדיל שליח ציבור יצאו כולן ידי חובתן בהבדלת שליחא דציבורא, אלא אפילו קידוש דהלכה רווחת היא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אעפ\"כ יקדשו על היין בבתי כנסיות, מה טעם מפני שהטעמת קידוש של שבת רפואה היא, וזה שטעם כל הציבור כוליה לאו חובה היא לטעום, אלא שחובה הוא לשמוע לקידוש בלבד, וכיון ששמע ציבור קידוש יצא ידי חובתו ואין צריך לטעום וזה שמקדש ומטעים לציבור משום רפואה מקדש ונותן להם כדי ליתן ממנו על עיניהם, כדאמרינן פסיעה גסה נוטלת (מאור עיניהם) אחד מחמש מאות [מאור] עיניו של אדם, ובמאי הדרא בקידושא דבי שימשי, הילכך זימנין דאיכא מן הציבור דלית ליה יין ומקדש אריפתא ותקנו חכמים לקדש על היין בבית הכנסת משום רפואה:"
            ],
            [
                "ולאחר שמקדשין בבית הכנסת אומר פרק אחד ממסכת שבת, וזה הוא פרק במה מדליקין, ואומר קדיש, והאי קדישא דתיקנו רבנן משום סכנת דבי שימשי דשכיחי מזיקין, דילמא איכא אינש דעייל ולא מצלי, ועד דמצלי נפיק ציבורא ופייש הוא ומסתכן, ותיקנו רבנן דמאחרי ציבורא אחר תפילה כי היכי דגמר צלותיה ונפיק בהדי ציבורא:"
            ],
            [
                "ומיבעיא ליה לאינש למיקם בבי כנישתא עד דמקדש שליחא דציבורא אכסא דחמרא דקדושא עד דאמר מקדש השבת לא יתיב דמעיל לברוכי והולכין לבתיהם לשלום:"
            ],
            [
                "ומקדשין על היין בלילי שבתות, דתנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ' ח') זכרהו על היין, אין לי אלא ביום בלילה מניין, ת\"ל את יום מהדר אלילא, כתיב זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו על היין, מכאן סמכו חכמים קידוש היום מן התורה אין לי אלא בשבת, חג המצות מניין ת\"ל למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים ט\"ז ג'), חג השבעות מניין ת\"ל וזכרת כי עבד היית במצרים (שם שם י\"ב), [חג הסוכות מניין ת\"ל וזכרת כי עבד היית במצרים], ומניין דאסוכות קאי מדעילויה דקרא, כתיב הענק תעניק לו (שם ט\"ו י\"ד). וסמיך ליה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים (שם ט\"ז י\"ג), ואע\"ג דמזכיר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון, מאי טעם זכור וזכרת תרי קראי כתיבי ואתי יום טוב ויליף משבת, מה שבת בתפלה ועל הכוס, אף יום טוב בתפלה ועל הכוס:"
            ],
            [
                "אמר ר' שמעון מניין שאין אומרים שירה אלא על היין, שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים (שופטים ט' י\"ג), אם אנשים משמח, אלהים במה משמח, מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, וטועם ממנו כדי רביעית, ואם קידש ולא טעם ממנו כדי רביעית לא יצא ידי חובתו, דאמרינן המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא, דהיינו רביעית יין:"
            ],
            [
                "ואם אין לו יין מקדש על הפת, ובמקום בורא פרי הגפן אומר המוציא לחם מן הארץ:",
                "תנו רבנן אין מקדשין אלא על היין, ואין מברכין אלא על היין. [קס\"ד בורא פרי הגפן, אטו אמיא ושיכרא מי לא מברכינן שהכל, אמר אביי הכי קאמר אין אומר הבא כוס לברך אלא על היין, ולא אמרו אלא דלא קבע אשיכרא, אבל אי קבע אשיכרא היינו משתייא, ומאן דקדיש ומקמי דליטעם אישתעי, הדר מברך בורא פרי הגפן וטעים, והיכא דיהבינן ליה לברוכי ואשתלי ולא טעים, ושקלוה ליה אחריני ושתיוה מייתו ליה כסא אחרינא ומבריך בורא פרי הגפן וטעים, כדאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא. והכי אמר רב עמרם גאון כוס של קידוש כל שלא בירך עליו ברכת המזון חייב לברך עליו ברכה אחת מעין שלש, שהוא על הגפן ועל פרי הגפן. וה\"מ היכא דלית ליה כוס של ברכת המזון אבל אם יש שם כוס של ברכת המזון לא צריך לברוכי אחר כוס של קידוש, ואי קשיא א\"כ למה מברך על הכוס של ברכת המזון בורא פרי הגפן, משום דאפסקיה בברכת המזון, והיכא נמי דלא הוה ליה לבד מההוא כוס של קידוש ואקרי ובריך ברכת המזון נפיק בברכת המזון, ולא יכיל לברוכי על הגפן בתר ברכת המזון לא שנא קידוש מקמי פתורא ולא שנא לאחר פתורא, כיון ששתה רביעית כבר נתחייב לברכה ראשונה ואחרונה מפני רביעית ששתה, ואם תאמר קידש ולא שתה רביעית, א\"כ לא יצא ידי חובתו והילכך טעון ברכה לאחריו:"
            ],
            [
                "ואסור לו לאדם לטעום כלום עד שיקדש, ואם שכח וטעם אפילו הכי מקדש, דאמר רבא הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל, ואם בא לידי אונס מחמת שינה או מחמת שכרות או מכל דבר אונס ולא קידש בליל שבת מקדש למחר, ואפילו כל היום כולו, דאמרי בני ר' חייא מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו:"
            ],
            [
                "וכד מקדש צריך לקדושי במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' וגו' (ישעי' נ\"ח י\"ג) במקום שקראת שם תהא עונג, מכאן שאין קידוש אלא במקום סעודה. והיכא דקדיש ליה באושפיזיה, ואיתרמו ליה אינשי בדוכתא אחריני דלא גמורי קידוש, גמיר לקדושי והדר מקדש להו, דאמר רב אשי כי הוינו בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש ליה. דלהוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי:"
            ],
            [
                "ונשים ועבדים אע\"ג דקידוש היום זימנא קביעא ליה וקיימא לן דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, גבי קידוש היום מיהא חייבין, דאמר ר' אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, ומפרש [רבא] טעמא דכתיב זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים ועבדים הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה:",
                "ואמר רב זוטרא בר טוביה אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי שריחו רע דלאו אורח ארעא, ולאפוקי נמי מגולה דילמא נפיל ביה מידי, ואע\"ג דאעבריה במסננת ולא אשכח ביה מידי, אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך קרינא ביה, אבל יין מגיתו שפיר דמי לקדושי עליה, דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הכוס ואומר עליה קידוש היום וכן הלכה:"
            ],
            [
                "ולאחר שבירך על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, אבל נטל ידיו קודם שיקדש לא עשה ולא כלום, דאמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש, מ\"ט יין אין צריך נטילת ידים ובשלא נגע בשום טינוף ולא נכנס לבית הכסא, ומשום דקאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ופת הוא דטעון נטילת ידים, וכיון שנטל ידיו עקר דעתו מן היין ושם לבו אל הפת, הילכך לא יקדש:"
            ],
            [
                "וחייב לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר לקטו לחם משנה (שמות ט\"ז כ\"ב), ואמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא, דנקיט תרתי דכתיב לקטו לחם משנה, ובצע חדא דאי אמרת לבצע תרתי מחזי כרעבתנותא:"
            ],
            [
                "ושאלו מקמי רב נטרונאי גאון, ביום טוב צריכין לבצוע על שתי ככרות או לא, והשיב הכין, הוו יודעין שצריכין אנו לבצוע על שתי ככרות ביו\"ט כדרך שצריכין לבצוע עליהם בשבת, מ\"ט מפני שבשבת עצמה לא נתחייבו לבצוע על שתי ככרות, אלא משום שלא ירד מן בשבת והוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה, ואמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, וביו\"ט נמי כיון שלא ירד בו מן חייבים אנו לבצוע על שתי ככרות, ומניין שלא ירד מן בימים טובים, שכן שנו חכמים ששת ימים תלקטוהו (שמות ט\"ז כ\"ו), ר' יהושע אומר למדנו שלא ירד מן בשבת, ביום טוב מניין ת\"ל שבת לא יהיה בו (שם שם):"
            ],
            [
                "סדר שחרית של שבת:",
                "ובשחרית של שבת מסדרין ציבור הפרשה מעניינו של יום, שנים מקרא ואחד תרגום, דאמר ר' הונא בר יהודה א\"ר מנחם א\"ר אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור משלימין לו ימיו ושנותיו:"
            ],
            [
                "והולכין לבית הכנסת ומסדרין כל הברכות כמנהג יום יום, ומוסיף אחר פסוקים של צו את בני ישראל, וביום השבת עד עולת תמיד, ושונין באיזהו מקומן, ודורשין ברבי ישמעאל, ואומרין רבון העולמים וחותמין במהולל בתשבחות, ופותחין במזמורים כתקון חכמים כסדר יום יום, ומדלגין מזמור לתודה, שאין תודה קריבה בשבת, ומוסיפין השמים מספרים כבוד אל, לדוד בשנותו, תפלה למשה, יושב בסתר עליון, הללויה כי טוב, הלל הגדול, הודו לה' בכינור, מזמור שיר ליום השבת:"
            ],
            [
                "והכי אמר רב שלום גאון ספר תורה בין שמוציאין אותו בשבת בין בחול בין כשמחזירין אותו למקומו, עומדין לפניו לאלתר, ויושבין לאלתר, ואין צריכין לעמוד עד שעונין יהא שמיה רבה מברך, ולא עד שעונין ברכו, ואין מנהג כך, ולא ראינו זו, שמא יש מי שנוהג כך לומר ממה שכתוב וכפתחו עמדו כל העם (נחמי' ח' ה'), וזאת לא, דאותה עמידה שתיקה היא, דאמר רב הונא בר חנא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה, [שנאמר] והוחלתי כי לא ידברו (עוד) כי עמדו לא ענו עוד (איוב ל\"ב ט\"ז), אבל לעמוד לפני ספר תורה לא כתיבא בתורה, אלא מפני שיבה תקום (ויקרא י\"ט ל\"ב), ואתאי ספר תורה מק\"ו דתלמידי חכמים, דקאמרינן איבעיא להו מה לעמוד בפני ספר תורה, ר' חלקיה ור' אלעזר ור' סימון אמרו מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ\"ש, וכיון דמק\"ו קאתיא, משווינן לה כחכם לא יותר:"
            ],
            [
                "וקורין בתורה שלשה בשני ובחמישי ובשבת במנחה, ואמרינן הני שלשה כנגד מי, אמר רב אסי כנגד כהנים לויים וישראלים, ותני רב שמואל מבירתא דשיחורי, אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת, וידבר עולה מן המניין, ואחרון קורא ארבעה, ואמרינן הני עשרה פסוקים כנגד מי, אמר ר' יהושע בן לוי כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת, רב אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה מסיני, ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח, דתנן שלש קופות של שלש סאין תורמין את הלישכה, והיה כותב בהן אל\"ף בי\"ת גימ\"ל, ותניא אמר ר' יוסף למה כתוב עליהם א' ב' ג', לידע איזה מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה בראשון שמצוה בראשון, ואמצעי שקרא ארבעה משובח, דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח' ב') מלמד שהיה מסדיר פניהם כלפי מערב. א\"ר נתן מכאן שאמצעי שקרא ארבעה משובח, [ואחרון שקרא ארבעה משובח] משום מעלין בקדש ולא מורידין, ואע\"ג דקתני רב שימי אחרון קורא ארבעה, כדרבא עבדינן, ותו אמרינן עובדא דרב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, קם קרא בסיפרא ראשון ארבעה, ושבחיה רב פפא, ותקינו רבנן דכולהו דקרו מברכי לפניה ולאחריה, גזירה משום נכנסין ומשום יוצאין:"
            ],
            [
                "ותנן נמי בראש חודש ובחולו של מועד קורא ארבעה, תענית ציבור וט' באב קורין תלת, מדתניא זה הכלל כל (שאין) [שיש] בו בטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור וט' באב קורין תלתא, חנוכה ופורים נמי קורין תלתא, וכן אילו יומי שני וחמישי [ו]בשבת במנחה, חנוכה ופורים ותענית ציבור קורין שלשה, ואין פוחתין מהם, ואין מוסיפין עליהם, ואין מפטירין בנביא חוץ מט' באב, באיזה נביא, אסף אסיפם. בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, ואין פוחתין מהם, ואין מוסיפין עליהם. ותנן נמי ביום טוב [חמשה], וביום הכפורים [ששה], ובשבת [שבעה], אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהם, ומפטירין בנביא, ואין המפטיר בנביא עולה מן המניין. חמשה וששה ושבעה מאי טעמא כדעולא, דאמר עולא מפני מה אמרו המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד הוא למניין נמי [לא] סליק:",
                "נקוט האי כללא בידך שמצאתי במקום אחר, בשבת קורין שבעה, ביום הכפורים ששה, בפסח ובעצרת ובראש השנה ובסוכות ובשמיני עצרת קורא חמשה, ובכולן אומר בהן קדיש עד דאמירן, ואחרי כן קורא המפטיר, בראש חודש ובחולו של מועד קורין ארבעה, בתענית צבור שחרית ובט' באב, בשני וחמישי, בחנוכה ובפורים קורין שלשה ובכולן החזן אומר קדיש קודם שיכרוך ספר תורה, במנחה של ט' באב [ובמנחה של תענית ציבור] ובמנחה של יום הכפורים בכולן השלישי הוא מפטיר, ובמקום שפוסק בשבת שם מתחיל במנחה ובשני וחמישי ובשבת הבאה, ומפסיקין לראשי חדשים ולחנוכה, כגון ראש חדש שחל בשני ובחמישי, ובחנוכה דהיא תמני יומי, שני וחמישי דבגויהון מפסיקין, ולא קרו בעניינא בפרשה דהאי שבתא, כדעבדינן בשני [וחמישי] דכולה שתא, ולתעניתא נמי מפסיקין, וליום הכפורים שחל להיות בין בשני בין בחמישי בין בשבת [מפסיקין] ולא קרו בעניינא דהאי שבתא, אבל במנחה ביום טוב שחל להיות בשבת, וכן בשני וחמישי שמראש השנה עד החג אין קורין אלא בסדר פרשיות, ובמנחה של יום טוב [של חג הסוכות] שחל להיות בשבת [קורין וזאת הברכה] וכל השנה כולה קמי פיסחא, וקמי חגא דשבועות, וקמי ריש שתא [קרינן] בסדר פרשיות:"
            ],
            [
                "וכי קרינן בסיפרא דאורייתא, כהן קרי קמא ובתריה לוי, ובתריה ישראל, דתנן אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום, [כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום] ואמרינן מנא הני מילי אמר רב מתנא דאמר קרא ויכתוב משה את תורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' (דברים ל\"א ט') כהן ברישא, והדר לוי, ר' יצחק נפחא אמר מהכא [ונגשו הכהנים בני לוי (שם כ\"א ה') כו' אלא כהן ברישא והדר לוי. רב אשי אמר מהכא] ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים (דה\"א כ\"ג י\"ג). ר' חייא [בר אבא] אמר מהכא וקדשתו (ויקרא כ\"א ח') לכל דבר שבקדושה, ותני דבי ר' ישמעאל וקדשתו [לכל דבר שבקדושה] לפתוח ראשון, וליטול מנה יפה ראשון ומקשי ליה אביי והדר מתרץ ליה ובכל מקום מתוקמא כהן ראשון, ואחריו לוי:"
            ],
            [
                "ושאילו מקמי רב נטרונאי גאון כהן עם הארץ וישראל תלמיד חכם, איזה מהן קודם לקרות בתורה תחילה, ושדר הכי כהן עם הארץ קודם מפני דרכי שלום. וגרסינן בגמרא אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה, דלא קרו לוי כלל, ואמר אביי אם אין שם לוי כהן קורא, ומקשי איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון, לוי אחר לוי לא יקרא מפני פגם שניהם ומשנינן כי קאמר באותו כהן שנקרא ראשון שיעמוד במקומו ויקרא במקום לוי. שלחו ליה בני גלילאה לר' חלבו אחריהן מי קורין לא הוה בידיה, אזל שייליה לר' יצחק נפחא בבי מדרשא, אמר ליה אחריהן תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור, ואחריהן תלמידי חכמים הראויין למנותן על הציבור, ואחריהן בני תלמידי חכמים שאבותיהן פרנסים על הציבור, ואחריהם ראשי כנסיות ושאר כל העם מפני כבוד הציבור:"
            ],
            [
                "והכי אמר רב נטרונאי גאון דוכתא דמצלי ביה עשרה ולית להון שבעה גוברין דידעין למקרי בספר תורה, קרי כל גברא תרי זימני ושפיר דמי, הדא דלא ליבטל מנהג ישראל, ולא ליבטל ברכות, ועוד לאשמעינן הנך דלא גמירי, לית בה משום [מוציא] שם שמים לבטלה:"
            ],
            [
                "אמר רב חנן בר אבא מניין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו (תהלים ל\"ד ד'). ובתורה אחד קורא ואחד מתרגם, והקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, ועוד כיון שבירך אסור לו להפסיק בדברים אחרים ואפילו בתרגום מפני שהוא דרך חול עד שחותם, אבל החזן מותר לסייע את המתורגמן [ואת הקורא בין בקול גדול ובין בקול נמוך] ואין בכך כלום, ואין מתרגמין מפני שהוא מקרא אחרים וכל המניין לומר ששניהם מתרגמין הם ואם שנים מתרגמין אין בכך כלום, ואי משום דשמעי גברי ונשי לא ליפרש להון ויוצאין ידי חובתן בלא פירוש:"
            ],
            [
                "וכך אמר רב נטרונאי גאון זצ\"ל [אלו שאין מתרגמין, ואומרים אנו אין צריכין לתרגם תרגום דרבנן אלא בלשון שלנו בלשון שהצבור מתרגמין, אין יוצאין ידי חובתן, מ\"ט דהדין תרגום על קראי אסמכוהו רבנן, דאמר רב אידי בר אבין א\"ר חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא (נחמי' ח' ח'). ויקראו בספר זה מקרא. מפורש זה תרגום, ושום שכל אלו הפסוקין, וכיון דכן הוא לא אפשר] דלא מתרגמינן בהדא דרבנן, ודקדקו חכמים בתרגום, דאמר ר' שמעון בן פזי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, מאי טעמא, דכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י\"ט י\"ט), שאין ת\"ל בקול, בקולו של משה, ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, ואם אין המתרגם יכול להגביה קולו, ימעט הקורא את קולו ויקרא, הא למדת שמצוה מן התורה לתרגם, אפילו מי שמתחיל בתרגום ועדיין הקורא לא סיים מקרא כולו אינו רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא שישמע העם קול המתרגם, דאמר ר' זירא [אמר רב חסדא] אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, [ואין הקורא רשאי] להתחיל עד שיכלה תרגום מן המתורגמן, וכן במשנה שנינו קטן קורא בתורה ומתרגם, הילכך חייבין לתרגם וילמדו ויתרגמו ויוצאין ידי חובתן. ואם יש מקום שרוצים לפרש להם, יעמוד אחר חוץ ממתרגם ויפרש להם כרצונם:"
            ],
            [
                "והקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, כנגד תורה נביאים וכתובים, ולא יקרא למתורגמן יותר מן פסוק אחד, ובנביא שלשה, ואם היו שלשתן שלש פרשיות קורין אחד אחד, כי כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, כי כה אמר ה' (צבאות) [אלהים] מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם וגו', ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' (ישעי' נ\"ב ג' ד' ה'), היינו טעמא דאמרינן בכולה תלמודא בנביא מדלגין, ואין מדלגין בתורה, לפי ששנינו במגילה הקורא בתורה לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלשה, ואם היה הקורא מדלג ומהפך בענין אחר, מתוך שאינו קורא אלא לתרגמו אין פנאי לשום אדם להבין ולהרגיש באותו עניין אחר לתרגם בו, אבל בנביא אע\"ג שאינו באותו עניין אחר שמפטיר מדלג, מתוך שהוא קורא שלשה בבת אחת, פנאי גדול יש לזה המתרגם להבין וליתן לב לאותו עניין, בכדי שיפסוק ויסיים זה תרגום של אותו פסוק שבידו בעוד שיקרא לו הללו ג' פסוקים יכול להתבונן:"
            ],
            [
                "[רב שר שלום ריש מתיבתא דמתא מחסיא שדר הכי:",
                "לומר בתפילה של שחרית בשבתות וימים טובים ויום הכפורים פעמים באהבה שמע אומרים, ואין מנהג בישיבה ובבבל כולה, אלא בתפילת מוסף בלבד, וביום הכפורים אף בנעילה, מפני כשנגזרה גזירה על שונאיהם של ישראל שלא לקרות קרית שמע כל עיקר, היה אומר אותו שליח ציבור בהבלעה ובעמידה ככל תפילת שחרית, בין בחול בין בשבת, כיון שכלתה הגזירה, והיו קורין את שמע כתקנה ומתפללין ביקשו לסלקה לגמרי שהרי חזרה קריאת שמע למקומה, אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה למוסף, כדי שיתפרסם הנס לדורות, לפיכך במוספין הוא דאמרינן, ובתפילת השחר אין אומרין שהרי קורין קרית שמע כתיקנה:"
            ],
            [
                "תכנת שבת, לכך מיוסד באל\"ף בי\"ת זו תשר\"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה בזכות שבת, כדכתיב לסריסים אשר ישמרו שבתותי [וגו' ונתתי להם בביתי יד ושם וגו' כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי וגו'] (ישעי' נ\"ו ד' ה' ו'), וכתיב והביאותים אל הר קדשי (שם שם ז'), וכתיב בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל' ט\"ו). וכיצד נשמעת על הגאולה, תשר\"ק, ביום ההוא ישרק ה' (ישעי' ז' י\"ח). [צפע\"ס] ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד' י\"ח). נמל\"ך והיה ה' למלך על כל הארץ (זכרי' י\"ד ט'). יטח\"ז יטו שכם אחד לעובדו ויחזוהו ויאמרו הנה אלהינו זה. והדגב\"א יביאו לויתן ויכרו עליו חבירים]:"
            ],
            [
                "ואחרי מודים כשמסיים שליח ציבור הטוב [שמך ו] לך [נאה] להודות, כהנים נושאים את כפיהם ובמועדים ובחולו של מועד ובראשי חדשים בשחרית ובמוסף, ובחול בשחרית, ובמנחה של תענית ציבור, מפני שמתפללין אותה תמיד סמוך לשקיעת החמה, וכשם שיש נשיאת כפים בנעילה של יום הכפורים, כך יש נשיאת כפים במנחה של תענית ציבור, אבל במנחה של יום הכפורים אין בה נשיאת כפים, מפני שאין מתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה, אלא קודם לשקיעת החמה, ולפי שבשאר ימים וכן במנחת יום הכפורים אין בה משום נשיאות כפים דגזרינן מנחת יום הכפורים. אע\"פ שאין בה שיכרות, [משום שאר מנחות שיש בהן שכרות] אבל בנעילה שאינה אלא פעם אחת בשנה, לא ליגזור אותה משום שאר מנחות, לפי שאין מתפללין אותה בעת תפילת המנחה קודם שקיעת החמה, אלא סמוך לשקיעת החמה, דקים לן הלכה כר' יוסי, דאמר נעילה יש בה נשיאת כפים, מנחה אין בה נשיאת כפים, ומנחה של תענית ציבור הואיל ומתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה כתפלת נעילה מדמינין לה, דלית בה שיכרות ויש בה נשיאות כפים, [הכי נמי מנחת תענית ציבור דלית בה שיכרות יש בה נשיאת כפים] כמו בתפילת נעילה:"
            ],
            [
                "וכי האי שושילתא שפירתא נהגינן ועבדינן. כהנים נושאין כפיהם בשחרית ובמוסף ובמנחה של תענית ציבור, חוץ ממנחה של יום הכפורים, שתחת מנחה נושאין את כפיהם בנעילה. וכהן שיש בו מומין בפניו ידיו ורגליו לא ישא את כפיו, וכן שיכור לא ישא כפיו. א\"ר אלעזר כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו (ישעי' א' ט\"ו), ושנו רבותינו אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן, וזהו היא מתשע תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי, אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים, [לאחד אינו קורא כהנים], שנאמר אמור להם (במדבר ו' כ\"ג), לשנים ולא לאחד:",
                "וכן הלכה:"
            ],
            [
                "וחייבין כהנים לעלות לדוכן בזמן שהשליח ציבור מתחיל ברצה. מאי מברך, אמר ר' זירא אמר רב חסדא ב' א' י' א' מ' ה' אשר קדשנו בקדושתו של אהרן [וצונו] לברך את עמו ישראל באהבה. וכשהוא עוקר את רגליו ומחזיר פניו כנגד הציבור לברך אותן מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהא הברכה הזאת שציוית לברך עמך ישראל באהבה כפרה וסליחה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וכשהוא מתחיל לברך את הציבור כורעין הציבור על ברכיהם, ומבליעין מקראות בקולן כשהוא אומר יברכך, הם אומרים יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ. ה', ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. וישמרך, שמרני אל כי חסיתי בך ואומר אמן. יאר, אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. ה', ה' ה' אל רחום וחנון. פניו, פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. אליך, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. ויחנך, הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו אמן. ישא, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישענו. ה', ה' חנינו לך קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה. פניו, ה' אל תסתר פניך ממני כי עני ואביון אני. אליך, אליך ה' נפשי אשא. וישם, שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. לך, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת [והנצח] וההוד וגו'. שלום, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, אמן:"
            ],
            [
                "וכד מהדר אפיה מציבורא מאי [אמר], אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא [ודרש רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה מה שהבטחתנו] השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וגו' (דברים כ\"ו ט\"ו) ואחר כך מתחיל שליח ציבור ואומר שים שלום. אמר רב חסדא אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא, ואין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים, [ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור] ואין הכהנים רשאין לחזור פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור בשים שלום. ואמר ר' זירא אין הכהנים רשאין לעקור את רגליהם עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, ואין הכהנים רשאין לישא את כפיהם אלא כנגד כתפיהן:"
            ],
            [
                "ומאן דחזי חלמא ולא ידע [מאי הוה], ניקום קדם כהנים ונימא הכי, רבון העולמים אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי לעצמי, בין שחלמו (לי) [עלי] חבירי, אם טוב הם חזקם ואמצם כחלומות של יוסף, ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכחזקיהו מחליו, וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לטובה, כך תהפוך כל חלומותי לטובה ותרצני, ומיכוין דעתיה בהדי כהנים כי היכי דעני ציבורא אמן, ואי לא לימא הכי אדיר במרום אל שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום יהי רצון שתשים עלינו ברכה ושלום לטובה:"
            ],
            [
                "לכך אנו אומרים אין כאלהינו אין כאדונינו ד' פעמים. מי ד' פעמים, נודה ד' פעמים, שהן י\"ב פעמים כנגד י\"ח ברכות שבכל יום, ועוד ברכת המינין שתיקנוה ביבנה הרי תשע עשרה, ובשבת אינן אלא שבע ברכות בלבד, נמצא י\"ב ברכות חסרין וכנגדן תיקנו י\"ב פעמים אין כאלהינו מי כאלהינו נודה לאלהינו הרי (אין) י\"ב פעמים כנגד החסרים."
            ],
            [
                "ומה שאומרים בני אדם אחר תפילת מוסף בשבת ליום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים, טועין הן בדבר אלא זה עיקר הלשון ליום שכולו שבת שהוא מנוחה לחי העולמים, וזהו יום שביעי שהוא מנוחה לחי עולמים, ועליו אמר דוד מזמור שיר ליום השבת, ולכך אומרים אותו בשבת על הקב\"ה עתיד לשבות באותו עולם כבשבת:"
            ],
            [
                "לכך אנו אומרים ואני תפילתי לך ה' עת רצון (תהלים ס\"ט י\"ד) קודם תפילת המנחה, דכתיב למעלה הימנו ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר (שם שם י\"ג), כך אמר דוד לפני הקב\"ה, רבונו של עולם אומות העולם ביום שמחתם וביום אידם הם שותים ומשתכרין ומרננים בבית משתאותיהם כל היום, ואין מזכירין שמך, אבל אני לא כן משהגדלת השמחה לישראל ובא יום מנוחה ושמחתי, לאחר שאני שבע ומעונג ומפונק אינני שוכחך, וכשמגיע זמן תפלה אני פוסק מבית משתיי ותענוגיי, וקופץ לתפילתי לעת רצון ושעה קבועה, ונותן הודאה על חלקי, לכך נהגו העם לומר כך במנחה בשבת. ומה נשתנה מנחת שבת ממנחת יום טוב לומר פסוק זה, מפני שתיקן עזרא שיהיו קורין בתורה במנחה בשבת מפני יושבי קרנות, לכך אנו מודים על חלקנו, שלא שמנו כמשפחות האדמה לשבת בקרנות, אלא לעת רצון ותפילה אנו תדירים להתפלל, אבל ביום טוב לא תיקן עזרא כן:"
            ],
            [
                "נמצא בספר יצירה למה נברא מעשה בראשית בששה ימים, ולא נברא בפחות או ביותר, מכאן אתה למד אלהותו של הקב\"ה, שהן שלשה כיתות המעידים על הקב\"ה ועל ישראל ועל השבת, כשאתה מחלק ששת ימי בראשית לשלשה [חלקים] נמצא לכל אחת מהן כת הראוי להעיד שני ימים, [והקב\"ה וישראל ושבת חוזרין ומעידין זה לזה], והקב\"ה וישראל מעידין על השבת שבחר בו מכל הימים, שנאמר כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם (שמות ל\"א י\"ג), וישראל ושבת מעידין על הקב\"ה שהוא אחד, שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י\"ד ט') וכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו' ד), וכמו כן הקב\"ה ושבת מעידין על ישראל שהם גוי אחד בארץ דכתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דהי\"א י\"ז כ\"א), ואף חכמים הראשונים קבעו שלשתן בתפילת המנחה שסמכו על מדרש זה, אתה אחד ושמך אחד, וליחוד הוא אחד שאין המינין מחלקין, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ תפארת גדולה ועטרת ישועה, מנוחה וקדושה לעמך נתת, את השבת שקראת אחת, ואמרו רבותינו כל שומר שבת כראוי מקרב את הישועה, שנאמר בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל' ט\"ו), שובה ונחת זו שבת, וכן הוא אומר וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות (שם ל\"ב י\"ח), ודורש מקרא זה במדרש תילים מי שישמרו משמרת שבת יזכו לישב בנוה שלום ובמשכנות מבטחים. ואף בבראשית רבה כי בו שבת מכל מלאכתו (בראשית ב' ג'), (אם תאמר) [אתמהא] לא כך אמר ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב\"ה [את עולמו] ואת אמרת מכל מלאכתו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, ומה נברא בו שאנן ובטח שלוה והשקט, וכמדומה אני שאף המדרש כשהוא מוציא זה הלשון סומך על המקרא וישב בנוה שלום לפי שבמקרא נדרש על שמירת שבת, ולפי ששתי מקראות הללו נדרשין על שמירת שבת קבעו חכמים לשון המקראות בתפילת מנחה בשבת שמתפללין תפארת גדולה ועטרת ישועה [על לשון] בשובה ונחת תושעון, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח [על לשון] וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות השקט ובטח, ולפי שהאבות שמרו שמירת שבת, שכך הוא אומר [עקב אשר שמע אברהם בקולי] וישמור משמרתי (בראשית כ\"ו ה'), שאפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, ואומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' (שם י\"ח י\"ט), את בניו זה יצחק, ואת ביתו זה יעקב, וכולן שמחו בשמירת שבת, אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, למה נאמר באברהם גילה, ורנה ביצחק. גילה באברהם, שמצינו באגדה רננו צדיקים בד' (תהלים ל\"ג), בזמן שהצדיקים רואים את הקב\"ה מיד הם אומרים שירה, שכן מצינו כשנעקד יצחק וראה את השמים פתוחין, מיד אמר שירה. יעקב ובניו ינוחו בו, שמצינו בבראשית רבה ויחן את פני העיר, שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא את אמרת ששמר יעקב אבינו את השבת:"
            ],
            [
                "למדונו רבותינו למה מתפללין בחול שמונה עשרה ברכות, ובשבת שאנו בטלים אין אנו מתפללין אלא שבע, ולמה אין מתפללין י\"ח בשבת. אמר רב הונא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת. אמר הקב\"ה [שבת] זו מנוחה היא לישראל, שנאמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל (מ\"א ח' נ\"ו), למה לפי שבחר בשבת תחילה, שנאמר וינח ביום השביעי (שמות כ' י\"א), ובתפילה שאנו מתפללין בחול יש דברים בחול שצריך אדם להזכיר, ובשבת אין צריך להזכיר, אם היה חול אומר חונן הדעת, היה בעל תשובה אומר הרוצה בתשובה, אם היה בשבי אומר גואל ישראל, אם היה חולה אומר רופא חולי, אומר הקב\"ה למנוחה ניתנה לישראל השבת, ואם יתפלל אדם י\"ח ברכות נזכר הוא מעשיו ומיצר, נמצא שם שמים מתחלל, לפיכך תיקנו רבותינו תפילה בשבת שאין בה צער של כל דבר, (ומכאן) [ומניין] סמכו שיהיו מתפללין שבע ברכות מן המזמור של שבת שכתוב בו שבע (אמירות) [אזכרות], טוב להודות לה' (תהלים צ\"ב ב'), כי שמחתני ה' בפעליך (שם שם ה'), מה גדלו מעשיך ה' (שם שם ו'), ואתה מרום לעולם ה' (שם שם ט'), כי הנה אויביך ה' (שם שם י'), שתולים בבית ה' (שם שם י\"ד), להגיד כי ישר ה' (שם שם ט\"ז), הרי שבע אזכרות כנגד ז' תפילות:",
                "ד\"א [כנגד] ז' קולות שאמר דוד [קול ה'] על המים (תהלים כ\"ט ג'), קול ה' בכח (שם שם ד'), קול ה' בהדר (שם שם), קול ה' שובר ארזים (שם שם ה'), קול ה' חוצב להבות אש (שם שם ז'), קול ה' יחיל מדבר (שם שם ח'), קול ה' יחולל אילות (שם שם ט'), (ה' למבול ישב) (שם שם י'):",
                "ד\"א כנגד ז' קולות שבתורה, ויהי קולות וברקים (שמות י\"ט ט\"ז), וקול שופר (שם שם), ויהי קול השופר (שם שם י\"ט), והאלהים יעננו בקול (שם שם), וכל העם רואים את הקולות (שם כ' י\"ח), ואת קול השופר (שם שם), [ויען כל העם] קול אחד ויאמרו (שם כ\"ד ג'), וכן אמר דוד שבע ביום הללתיך (תהלים קי\"ט קס\"ד), אבל בחול מתפללין שמונה עשרה, כנגד שמונה עשרה ציווים שציוה הקב\"ה למשה במשכן, כאשר ציוה ה' את משה:"
            ],
            [
                "וצדקתך שאומרים במנחה בשבת לשם צידוק הדין של משה, משום כבודו של משה שנפטר באותה שעה בשבת, והכי אמר רב שר שלום גאון בשבת במנחה מותר להתעסק בתלמוד תורה, ולא עוד אלא שמנהג בבית רבנו שבבבל שאחר תפלת המנחה בשבת שונין אבות וקניין תורה, ועוד רגילין ישראל שמתפללין המנחה בשבת מקדימים אותה, ותפלת ערבית מאחרין אותה, כדאמרינן עיולי יומא מקדימין למצוות, אפוקי יומא מאחרין דלא ליהוי עלן כמשוי, בין תפילה לתפילה ישב בדד וידום, מכל מקום להתעסק בתורה טפי עדיף, ומה שאין עוסקין, לא מפני שאסור, אלא לכבוד משה רבינו שנפטר באותה שעה, שאמרו חכמים נשיא שמת מדרשות מתבטלין:"
            ],
            [
                "וזהו סדר מוצאי שבתות",
                "במוצאי שבתות עומד שליח ציבור ופותח והוא רחום יכפר עון, והציבור אחריו, ומוסיפין ה' הושיעה וגו', והוא חוזר ברוך ה' המבורך, ומיבעי ליה אינש לאגודי בברוך ה' המבורך במוצאי שבתות דמיתצלי מן הזיקא דההוא שבתא, ומסדר קריאת שמע בשתים לפניה ושתים לאחריה ופסוקי דשבחיה דהקב\"ה, ועל שימור וברכה לאחריהם:"
            ],
            [
                "וצריך להזכיר הבדלה בחונן הדעת, שכך שנינו מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין גשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת, מה טעם מפני שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה, אחר מוצאי שבת לחול, וכן מוצאי יו\"ט [לחול וכן מוצאי יו\"ט] לחולו של מועד בכולן אומר אתה חוננתנו בחונן הדעת, ואומר הבדלה על הכוס, אלא שבמוצאי שבת מברכין על המאור, דתניא אומר הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים, ובמוצאי שבתות ליום טוב ובמוצאי יום טוב לחול המועד [אבל במוצאי יו\"ט לשבת לא מבדילין]:"
            ],
            [
                "ואם טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת, אם יש לו יין להבדיל עליו אינו חוזר, דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס, ואם אין לו יין חוזר ומתפלל. בעי מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מאי, אמר להם חוזר לראש, אמר ליה רבינא לרבא הילכתא מאי, אמר ליה כי קידושא, מאי קידושא בתפילה ועל הכוס, אף הבדלה נמי בתפילה ועל הכוס:"
            ],
            [
                "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות, בתחילה קבעוה בתפילה, והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, והמבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפילה, וכן אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס, והמבדיל בזו ובזו הברכות יחולו על ראשו:"
            ],
            [
                "ומסדר כל התפלה כסדר, ולאחר שמסיים הציבור תפילתן מקדש שליח צבור עד דאמירן, ופותח ויהי נועם, ומתחילין הציבור אחריו ויהי נועם עד סוף המזמור, וכן המנהג לאחר שמסיים הציבור אורך ימים אשביעהו, חוזר ושונה שליח צבור אותו הפסוק אורך ימים וגו', ואומר ואתה קדוש וגו', וקרא זה אל זה, ואומר כולה סידרא, עד עושה השלום, וזה שנהגו לומר ויהי נועם וקידושא בנעימה ובאריכות טעם באפוקא שבתא כדי שישתהו בסידרן, כדי להאריך מנוח רשעים מלחזר לגיהנם [כדאמרינן במו\"ש צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות חזרו לגיהנם]. שכבר השלימו ישראל סדריהן, ולכן ישראל מזכירין ויהי נועם בסדר מוצאי שבת:"
            ],
            [
                "והכי שדר רב שלום גאון אין אומרים ויהי נועם אלא במוצאי שבתות בלבד, אבל לא במוצאי ימים טובים, ולא במוצאי שבתות ליום טוב, כיון דבעי למימר ומעשה ידינו, ומעשה ידינו ביום טוב ליכא, אמטו להכי אין אומרים אותו, וקידושא דסדרא הכי נמי לא אמרינן, כללא דמילתא כל היכי דלא אמרינן ויהי נועם לא אמרינן קידושא דסדרא, ובמוצאי יום הכפורים שחל להיות באמצע שבת לא אמרינן ויהי נועם. וכי אמרינן ויהי נועם במוצאי שבת לחול היכא דאיכא שיתא יומא דחולא, אבל איכא בי מצעי יו\"ט או יומא דכפורי אפילו חל יומא טבא ערב שבת דאיכא לקמן חמשה יומא דחולא לא אמרינן ויהי נועם בההוא דאפוקי שבתא, מאי טעמא כיון דאמ' ומעשה תרי זימני, בעינן לקמן שיתא יומי כולהו דחולא:"
            ],
            [
                "ומביאין לו כוס ואבוקה של אור בידו, ומברכינן יבנ\"ה, יין, בשמים, נר, הבדלה, וקודם שיטעום אומר אשביעת [עלך פותה] שר של שכחה שתסיר לב טיפש ממני ותפל יתיה על טורייא (דמייא) [רמייא] בשם שמהתא קדישתא, בשם ארמס ארמימס אנסיפיול ופתחיאל, ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו' ח'), ויהי דוד (בכל) [לכל] דרכיו משכיל וה' עמו (ש\"א י\"ח י\"ד), ואומר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וגו' (תהלים קכ\"א א' וב'), ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם (שם שם ה' ו' ז' ח'). בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א' א'). ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה (תהלים מ\"ו ח'). אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את הימים האלה הבאים לקראתינו לשלום, חשוכים מכל חטא ועון, ומנוקים ומוצלים מכל דבר רע, ומדובקים ללמוד תורתך, וחנונים מאתך דעה בינה והשכל ותשמיענו בהם ששון ושמחה, ולא תעלה קנאתנו על לב אדם, ולא קנאת אדם תעלה על לבנו, וכל היועץ עלינו עצה טובה קיימו וקיים עצתו, כאמור וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל\"ג י\"ט), וכל היועץ עלינו עצה רע בטלו ובטל עצתו, כאמור ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים (תהלים ל\"ג כ'), רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (משלי י\"ט כ\"א), עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תהלים ל\"ג י\"א) עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעי' ח' י'), כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה (שם י\"ד כ\"ז), ברוך מיפר עצת רעות מעלינו ומעל כל עמו ישראל ויקיים עלינו עצתו ועצת הצדיקים לטובה, ולא יעזבנו ה' אלהינו ולא יטשנו ולא יכלימנו ולא יחפירנו לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, ועם הצדיקים שנפטרו בשלום, שלום שלום יהי עלינו, הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה [ה'] ויהי לי לישועה וגו' (ישעי' י\"ב ב'), ושותה מלא לוגמיו, ומטעים את בני ביתו:"
            ],
            [
                "ומה טעם מברכין על הבשמים במוצאי שבת, מפני שניטלה הנשמה יתירה שבאדם ותהנה הנותרת מן הבשמים ותתרווה ותתחזק בצירוף הברכות:"
            ],
            [
                "והכי אמר רב נטרונאי גאון, במוצאי שבת בבורא מאורי האש כך עושין בשתי ישיבות שמסתכלין בכפות ידיהם, וכן ראינו רבותינו שהיו עושין, ואומרים נסתכל בידינו כדי שנהנה מן האור, ששנינו בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס שאומר מצוה להסתכל בציפורניו, ומשום הכי פשטינן ידים להבדלה למיחזי אי איכא נהורא מברך, ואי ליכא נהורא לא מברך, ואי חזי בחבריה או במידי אחרינא שפיר דמי. מדאורייתא מנלן דמבדילין על נהורא, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א' ד'), והדר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (שם שם):"
            ],
            [
                "אור של כבשן לא מברכינן עליה דלא לנהורא עביד, ואור של תנור ואור של כירה בתחילה מברכין עליו, ובסוף אין מברכין עליו. ואור של בית (הכסא) [הכנסת] היכא דאיכא אדם חשוב דמדליקין משום לינה, אע\"ג דלא צריך לנהורא לא מברכין עליה, היכא דליכא אדם חשוב לנהורא קא מדליק ומברכין עליה. אמר רב יהודה אמר רב, אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצוות, ואע\"פ שכת' בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס ר' מונא אמר כיצד אדם (מסתכל) [מבדיל] בכוס של יין, מקריב ידו לאור [האש] ואומר בורא מאורי האש. [ואם היה בדרך פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש ומסתכל בצפרניו ואומר בורא מאורי האש] רואה שמים בעבים ואינו רואה את הכוכבים, תולה אבן מן הארץ, ואומר המבדיל בין קודש לחול, ואעפ\"כ לא סבירא לן דמבדיל אלא על היין, ואפילו בפת אין מבדילין, דהכי אמר רב עמרם ריש מתיבתא אין מבדילין על הפת כל עיקר, ומה טעם שאין הבדלה דומה לקידוש, שקידוש אי איפשר שלא לסעוד דקא אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, וכיון ששלחן קבוע וסעודתו קבועה ושלחנו קבועה ופת מתוקנת לפניו שנוטל פת ומבדיל עליה, הילכך אין מבדילין על הפת. וכן מנהג בשתי ישיבות:"
            ],
            [
                "ר' יצחק אומר כל שאינו מבדיל במוצאי שבת על היין, או אינו שומע מן המבדילין אינו רואה סימן ברכה לעולם, וכל מי שמבדיל על היין במוצאי שבת (ושומע) [או שומע] מן המבדילין הקב\"ה קורא אותו קדוש, ועושה אותו מסגולתו, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י\"ט ו'), וכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים (שם שם ה'), ואמר ר' יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אילו הן, הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות, והוא דשייר מקידושא להבדלה, אמר רב חסדא הילכך מאן דאית ליה חד כסא ולית בה שיעור קידושא והבדלה שביק ליה להבדלה, וקידוש היום מקדש אריפתא, דלא יכיל לאבדולי אריפתא, וכי תקנו רבנן הבדלה על חמרא תיקנו:"
            ],
            [
                "והיכא דלא שכיח חמרא ואיכא בתוך התחום [דוכתא דשכיח בה חמרא] וביממא דשבתא [הוא] דיכיל למיזל [ובלילה לא יכיל למיזל, ליזל] ביממא ומבדיל אע\"ג דלא נפקא [שבתא], אי נמי יתיב וקא שתי ופשיטא ליה מילתא דלאורתא לית ליה חמרא דמבדיל קא בעי מיקם מן פניא דשבתא ואע\"ג דאיכא עידנא טובא. והיכא דלא שכיח חמרא כלל ושיכרא היא חמר מדינה יבדיל אשיכרא:"
            ],
            [
                "אמר רב תחליפא בר אמי אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס ואסור ליה למיעבד עבידתא עד לאורתא, וכד חזי נורא לאורתא מברך בורא מאורי האש, ואסור לו לאדם לטעום קודם שיבדיל, ואם שכח וטעם מבדיל [דאמר רבא הלכתא טעם מבדיל, ואם לא הבדיל במו\"ש מבדיל] למחר ויום שני ויום שלישי כל היום, והוא שלא טעם, דאמרי בני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, עד כמה, [א\"ר זירא] עד יום רביעי בשבת, כי הא דיתיב ר' זירא קמיה דרבא, ואמרי לה קמיה דרב יוחנן, ויתיב וקאמר לגבי גיטין חד יומא, ותרתי ותלת בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי [יומא] קמי שבתא, אלמא עד יום רביעי, דאמר ר' זירא עד ולא עד בכלל, והני מילי אתויי כסא דחמרא וברוכי בורא פרי הגפן והמבדיל, אבל לא על האור דקיימא לן אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות ובמוצאי יום הכפורים, משום דהוה אסור להשתמש בנורא, אבל בימים טובים דשרי ביה לאישתמיש בנורא לא צרכינן לברוכי עליה בהבדלה דימים טובים:"
            ],
            [
                "והכי שדר רב נטרונאי גאון יום הכפורים אע\"פ שחל להיות בחול מברכין על האור, מפני שאסור להשתמש בה ביום הכפורים, ולית הילכתא כר' יהודה אמר שמואל דאמר אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא, אלא כי הא דאמר ר' זירא בר אבא, ואיכא דמתני לה ר' בנימן בר' יפת אמר ר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים. וכן עמא דבר. מיהו משונה הוא יום הכפורים משבת דבמוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, ובמוצאי יום הכפורים אין מברכין אלא על אור ששבת. מאי שבת, ששבת ממלאכת עבודה, וכדתניא עששית דולקת והולכת בשבת ובמוצאי שבת מברכין עליה, ותו קא מתניתין תני חדא אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליה, ותניא אידך אין מברכין עליה, ומשנינין לא קשיא כאן במוצאי שבת, כאן במוצאי יום הכפורים אין מברכין עליה, ובאור היוצא מן העצים ומן האבנים הוא דלא מברכין, אבל באור ששבת מברכין. ובגמרא דארץ ישראל מתני, אמר ר' לוי במוצאי שבת זימן הקב\"ה לאדם הראשון שני רעפין והקישן [זה לזה] ויצא האור, ובירך עליהם בורא מאורי האש. שמואל אמר [לפיכך] מברכין עליה במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתו, ורב הונא בשם רבא ור' אבוה בשם ר' יוחנן אמר אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליה, מפני שכבר שבתה האור כל היום כולו, ולעולם כדאמרינן על אור ששבת, אבל לא על היוצא מן העצים ומן האבנים:"
            ],
            [
                "ומי שצריך לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם שיתפלל, צריך לברך המבדיל בין קודש לחול, ואחר כך עושה מלאכה, דאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר בר' ינאי אסור לעשות חפציו לאדם קודם שיבדיל, וכי מבדיל מזכיר אזכרות השם ומלכות, במה דברים אמורים קודם שיתפלל, אבל לאחר שהתפלל כיון שהבדיל בתפילה אינו צריך לברך קודם מלאכה, ואע\"פ שלא הבדיל על הכוס:"
            ],
            [
                "טעם בשמים במוצאי שבת, משום דכל יום השבת שובת אור של גיהנם ולא הסריח כלום, ולאלתר כשיצא חוזר ומסריח, לכך מריח בבשמים. כך אמר ר' שלמה גאון בשם ר' יעקב בר יקר:"
            ],
            [
                "ועל הנר שמדליקין בבית הכנסת במוצאי שבת נראה למורי שאין מברכין, וצריך להביא נר אחר לברך עליו, מפני שאותו נר עשוי לכבוד, ונר העשוי לכבוד אין מברכין, ומוקמינן לה בברכות בדאיכא אדם חשוב, ומיהו היכא דלא מדלקיה אלא משום אימתא דגנבי ולא משום כבוד מברך עליה, ופעמים שאומר מורי כגון אנו אין מדליקין לכבוד אלא להאיר, שאילו היה לנו אור הלבנה נכנס בבית הכנסת דיינו. והנוהג להביא נר אחר לשם אורה ומברך עליה, מנהג יפה הוא, וישר כחו:"
            ],
            [
                "למוצאי שבת שליח ציבור יורד לפני התיבה ופותח והוא רחום יכפר עון וגו', ואומר ברכו ופורס את שמע בשתים לפניה ושתים לאחריה כמנהג, ואומר קדיש הבדלה בחונן הדעת, ולאחר שיגמר שמונה עשרה אומר שליח ציבור קדיש עד דאמירן, ופותח ויהי נועם עד אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי, וכן מנהג שחוזר ושונה השליח ציבור אותו הפסוק והציבור אחריו אומר ואתה קדוש וכל סדר קדושה כל עיקר עד עושה שלום במרומיו, ומביאין לו כוס יין ומבדיל, ואם חל יו\"ט בשבוע הבאה אין אומר ויהי נועם וסדר קדושה כל עיקר, אלא לאחר סיום תפילה לחש אומר קדיש עם תתקבל ומבדיל וטועם מלא לוגמיו, כשבא לשתות ברבים מיסב את פניו, ואומר ויתן לך וכו' ועומד הנער שלא הגיע לחינוך ואומר קדיש עם יהא שלמא רבא, ואינו אומר תתקבל. בעל הבית קודם שיבדיל אומר מקראות הללו הנה אל ישועתי וגו' ושאבתם מים בששון וגו' ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' בשמחה נועדנו בבית זה, קול ששון ושמחה וברכה טובה והצלחה מרובה, וישועה קרובה ואהבה וחיבה עלינו, בבית זה יהא אדיר בעזרנו, סימן טוב בביתנו, ויברכנו יוצרנו, יוצר כל, ברוך כל, סימן טוב יהי לנו בכל, אנא שוכן שמים ברכנו בטוב כפלים, ונייחד[ך] בכל יום פעמים שמחנו אדון מעוזנו שמחנו בטובך הדריכנו טוב ומטיב אתה, גן עדן נטעת, לעם אשר בחרת, שמחנו אלהי מעוזנו, שמחנו ובטובך הדריכנו, ומבדיל. ולאחר ששתה מטיל מים רבים בכוס של הבדלה [ושותה], ומה שנשאר מן המים נוטל ידיו [ו]פניו (ורגליו), כדי לחבב את המצוות, לפי ששיירי מצוה מעכבין את הפורענות. ומה שאומרים זמירות במוצאי שבת מנהג יפה וכשר הוא דומה לבני מדינה המלוים להוצאת המלך בקולות וכנורות ונבלים כך ישראל מלוים ליציאת שבת המלכה בשמחה ובשירים. כך נזרקה מפי ר' יוסף טוב עלם:"
            ],
            [
                "ראש חדש שחל להיות בשבת אין מזכיר של שבת ביעלה ויבא, לפי שיעלה ויבא אינו בא אלא מפני ראש חדש בלבד, ותפלת שבת כבר נאמרה בישמח משה, ודמי להא דאמר רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור העובר לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, וכי תקנו רבנן מגן אבות בדברו, לא תקנו אלא בשבת, מפני שבליל שבת ניתן רשות לשדים לשלוט ולהזיק, וחשו חכמים ליחיד הבא מן השדה ולא התפלל עם הציבור שלא יתפלל בבית הכנסת יחידי ויסתכן, כמפורש התם, והתקינו שיהא החזן מתפלל תפילה זו בין כך ובין כך עד שיתפלל היחיד ולא ישאר יחידי."
            ],
            [
                "ונמצא בתשובות הגאונים סייע למורי צדק. ראש חדש וחולו של מועד שחלו להיות בשבת ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע של שבת, ואומר יעלה ויבא בעבודה, ושבת אומר [ברכה] רביעית [בפני עצמה], וכיון שאומרה רביעית בפני עצמה לא הוצרך להזכירה שוב בעבודה, ועוד שלא מצינו [אזכרת] שבת או יום הכפורים או יום טוב בעבודה כל עיקר, ועוד אי ס\"ד איפשר להזכיר של שבת בעבודה אם כן כל שבת ושבת של שאר ימות השנה יזכיר של שבת בעבודה [אלא של שבת ויו\"ט וכיפור בעבודה] אינה כל עיקר בלא ראשי חדשים ובלא בחולו של מועד ובלא בימים טובים, ובערבית ובשחרית ובמנחה אומר יעלה ויבא. וכן מנהג בשתי ישיבות:"
            ],
            [
                "ויום טוב שחל להיות בשבת בברכת המזון צריך להזכיר רצה והחליצנו ויעלה ויבא כל אחת ואחת לעצמה, רצה תחילה, ואחר כך יעלה ויבא, מפני שתדיר ואינו תדיר תדיר קודם, וכן בראש חדש וחולו של מועד שחלו להיות בשבת אומר תחילה רצה, ואחר כך יעלה ויבא. וכן הלכה בשתי ישיבות:"
            ],
            [
                "תניא קטן קורא בתורה ובמתרגם, ומפטיר בנביא ומתרגם, אבל אין פורס על שמע עד שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ויביא שתי שערות, ואין מוציא את הרבים ידי חובתו לא לפרוס על שמע, ולא לברך ברכת המזון, ולא לקרות את המגילה, ולא לתקוע שופר בעשרה, ולא לקדש לבני ביתו בלילי שבתות ובלילי ימים טובים, ולומר הגדה בלילי פסח, ולהדליק נר של חנוכה, עד שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, וכן חרש וכן שוטה, זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:"
            ],
            [
                "בראש חודש ערבית שחרית ומנחה אומר בעבודה יעלה ויבא, ובברכת המזון בהודאה, דתני רבי אושעיא ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש ובחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לאו מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון, אמר רבי תנחום אמר רבי יוסי טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה. [בשים שלום חוזר לעבודה] ואם סיים חוזר לראש. אמר רב פפא [בריה דרב אחא בר אדא] האי דאמרת אם סיים חוזר לראש, לא שנו אלא שעקר את רגליו, אבל אם לא עקר את רגליו חוזר לעבודה, אמר ליה מנא לך האי מילתא, [א\"ל] מאבא מרי שמיע לי, ואבא מרי מרב. ואמר רב ענן טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו, מפני שיכול לומר בשחרית, בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר במנחה, ועלה אמר רבי יוסי בציבור שנו משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר:"
            ],
            [
                "ונהגו העם לברך בראש חודש לקרוא את ההלל, אבל רבינו תהא נשמתו בצרור החיים אינו מברך עליו. והי לך תשובתו:",
                "ששאלתם יחיד שקרא את ההלל בימים שאינם מי\"ח ימים של תורה, אם חובה על הציבור לברך יברך גם היחיד, אבל אני איני מברך עליו לא עם הציבור ולא ביחיד, שאינו אלא מנהג, ואין מנהג צריך ברכה, כדאמרינן בערבה שקיל חביט חביט ולא בריך קא סבר מנהג נביאים הוא, לפיכך אני אין מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו, אבל אני מברך עליו ברוך אתה ה' מלך העולם המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות:"
            ],
            [
                "הלכות סדר תעניות:",
                "אילו ימים שמתענין בהם מן התורה, ומי שמתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב. באחד בניסן מתו בו בני אהרן, בעשרה בו מתה מרים הנביאה ונסתלקה הבאר, בששה ועשרים בו מת יהושע בן נון. בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית, בעשרים ושמונה בו מת שמואל הנביא וספדו עליו כל ישראל. בעשרים ושלשה בסיון בטלו הקרבנות מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט, בעשרים וחמשה בו נהרג ר' שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע, ור' חנינה סגן הכהנים. [בעשרים ושבעה בו נשרף ר' חנניא בן תרדיון וספר תורה עמו] בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. [באחד באב מת אהרן הכהן]. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. בשמונה [עשר] בו כבה נר מערבי בימי אחז. בשבעה באלול מתו מוציאי דבת הארץ במגפה. בשלשה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם. [בחמישי בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש ר' עקיבא בבית האסורין ומת]. בשבעה בו נגזר על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר. בעשרה בו מתו עושי העגל. בששה במרחשון עורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו. בשמונה בכסליו שרף יהויקים את המגילה אשר כתב ברוך מפי ירמיהו הנביא. בשמונה בטבת נכתבה התורה בלשון יוונית בימי תלמי המלך, והחשך בא לעולם שלשה ימים. [בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא]. בעשרה בטבת סמך מלך בבל על ירושלים. בחמשה בשבט מתו הצדיקים שהיו בימי יהושע בן נון. (בעשרה) [בעשרים] ושלשה בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על [דבר] פלגש בגבעה ועל צלם מיכה. בשבעה באדר מת משה רבינו. בתשעה בו גזרו תענית על שנחלקו בית שמאי ובית הלל זה על זה. אילו תעניות שקיבלו ישראל על עצמן מן התורה, ועוד גזרו אבותינו שיהיו מתענין בשני וחמישי מפני שלשה דברים, על חורבן הבית ועל התורה שנשרפת, ועל חרפת השם ולעתיד לבא הקב\"ה מהפכן לששון, שנאמר והפכתי אבלם לששון וגו' (ירמי' ל\"א י\"ב):"
            ],
            [
                "אמר ר' זעירא אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אוכל ושותה כל הלילה למחר מתפלל תפילת תענית. ר' עקיבה איקלע לגינזק בעו מניה מתענין לשעות או אין מתענין לשעות קנקנים של גוים אסורים או מותרין. במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים, לא הוה בידיה, אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הילכתא מתענין לשעות, וקנקנים של גוים לאחר שנים עשר [חדש] מותרין, ובמה שימש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק לבן, רב כהנא אמר בחלוק לבן שאין בו אימרא:"
            ],
            [
                "תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, ר' אליעזר אמר עד קרות הגבר. אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן, אבל ישן אינו אוכל, איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, התם שלא סילק. איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל, איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, התם במתנמנם, היכי דמי מנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר:"
            ],
            [
                "אמר רב יהודה [אמר רב] לוה אדם תעניתו ופורע, כי אמריתיה קמיה דשמואל, אמר לי פשיטא, לא יהא אלא נודר נדר מי לא משלם ואזיל. רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי אמרו ליה ליטעם מר מידי אמר להם בתעניתא יתיבנא, אמרו ליה ליזוף מר וליפרע, לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה [אמר רב] לוה אדם תעניתו ופורע, אמר להם תענית חלום הוא, דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת, רב חסדא אמר ובו ביום, ואמר רב יוסף ואפילו בשבת. בעי מניה אשיאן תנא דבי רב אמי מר' אמי מי ששרוי בתעניתו מהו שיטעום, אכילה ושתיה קיבל עליה והא לא אכיל או דילמא הנאה קביל עליה, והא קא מתהני, אמר ליה טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה צריכה ברכה, שרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. ועד כמה, רב אמי ורב אסי אמרו עד כדי רביעיתא. אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפלה של תענית, והיכן אומרה, בין גואל לרופא, מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו, אלא אמר רב יצחק בשומע תפילה, ואי אשתלי ולא אדכיר אומרה קמי יהיו לרצון אמרי פי, ומי שיושב בתענית בשבת או ביום טוב שאין בו שומע תפילה, אומרה ביהיו לרצון אמרי פי. וציבור שמתענה, ושליח ציבור לא מתענה, (יורדין) [יורידו] לפניהם מי שמתענה, ויאמר ענינו, אבל מי שלא מתענה אי אפשר לומר ענינו. ויחיד שקיבל עליו תענית צריך שיקבלו מבעוד יום, ולימא בתפלת המנחה אהא בתענית למחר. רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ומקריב לפניך חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעטו חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיחשב לפניך חלבי ודמי שנתמעטו ממני כקרבן מונח על גבי המזבח ותרצני:"
            ],
            [
                "והכי אמר רבינו נתן שאין מנהג אצלנו לומר שלש עשרה מדות בתפילתו לבדו אלא בציבור, ואין רשות ליחיד לאמרו בתפילה לבדו אלא בציבור, ולואי כשהציבור מתפללין ביום תענית ועושין צדקה ומבקשין רחמים ומכונין לבם לאביהם שבשמים הקב\"ה מרחם עליהם ואין מואס תפילתן של רבים ועונה להם, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס (איוב ל\"ו ה'), וכרת הקב\"ה ברית עם משה ועם אבותינו שאין תפילתן חוזרת ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית (שמות ל\"ד י'), לפיכך אין אומרין אותו אלא בציבור. אמר ר' אלעזר גדולה תענית מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אדם שיש לו עבירה בידו ואינו רוצה לחזור בה ומתוודה, למה הוא דומה למי שתופס שרץ בידו ואפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מיד עלתה לו טבילה, שנאמר ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ\"ח י\"ג), ואומר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים (איכה ג' מ\"א). אמר מר זוטרא בריה דרב טוביה אמר רב מאי דכתיב היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה י\"ב ח') זה שליח ציבור שאינו הגון היורד לפני התיבה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה, ירד אחריו ר' עקיבה ואמר [אבינו מלכנו חטאנו לפניך], אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו רחם עלינו, ונענה. כסבורין העם לומר שזה גדול מזה [יצאה בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה], אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו:"
            ],
            [
                "וכשמעבירין לפני התיבה מעבירין אדם הגון [הראוי] להתפלל ולהתענות, כדתנן גבי תענית, עמדו בתפילה מעבירין לפני התיבה [זקן] ורגיל, ומי (שאין) [שיש] לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה:",
                "תנו רבנן אפילו שיש שם זקן וחכם, אין מורידין לפני התיבה אלא רגיל, (ואין לו) [ר' יהודה אומר מיטפל ואין לו ויש לו] יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ובהגדות, ובקי בכל הברכות כולן, ואמרינן מטופל ואין לו, היינו ביתו ריקם, ומשני אמר רב חסדא שביתו ריקם מן העבירות, ותו אמרינן ופרקו נאה, אמר אביי שלא יצא עליו שם רע בילדותו, שנאמר היתה לי נחלתי כאריה ביער [נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה] (ירמי' י\"ב ח') ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר ר' (אחא) [חמא] אמר ר' אלעזר זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון:"
            ],
            [
                "ושאילו מקמי מתיבתא שליח ציבור שיודעין עליו דברים רעים מהו להוציאו ולהכניס אחר תחתיו, ואותיבו הכי, דבר זה צריך שאלה בודאי הדין נותן להוציאו ולהכניס אחר תחתיו מי שמרוצה לאביהם שבשמים, דהוא צריך צדיק וישר ונקי מכל דופי, ואם אינו כן כבר אמרו היתה לי נחלתי כאריה ביער (ירמי' י\"ב ח'), זה שליח ציבור היורד לפני התיבה שאינו הגון, סתמיו, אפילו בחול, ואפילו בלא יום תענית, וכל שכן בראש השנה וביום הכפורים וביום תענית שצריך להרבות ברחמים וצריך להיות בהן כמו ששנינו ר' יהודה אמר מטפל ואין לו [כו'] עד שלא יצא עליו שם רע בילדותו, השתא כל כך אנו צריכים אפילו בילדותו, מרננים עליו כל שכן מסלקין אותו:",
                "ובשביל שליח ציבור סומא שדרו סומא כשר הוא ואין מסלקין אותו בזמן שמעשיו מתוקנין. ולומר סליחות כך ראוי כשמגיע שליח ציבור לחנון המרבה לסלוח אינו חותם, אלא מתחיל בסליחות, [ובהתחלת סליחות] הרבה מנהגות, יש שמתחילין כי על רחמיך הרבים, ויש שמתחילין בפסוקי ריצוי וסליחה, ויש שמתחילין לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, ויש שמתחילין שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו:"
            ],
            [
                "תענית של צום הרביעי שבעה עשר בתמוז, צום החמישי תשעה באב, צום השביעי שלשה בתשרי, צום העשירי עשרה בטבת, וכל התעניות אין קורין בהן אלא בויחל משה, בין בשחרית בין במנחה:",
                "וכך מנהג בשתי ישיבות:",
                "וכל תענית שגוזרין ציבור, בין בשני, בין בחמישי בין באחד בשבת, [בין] בשלישי וברביעי קורין ויחל משה בין בשחרית בין במנחה, ובכולן יש נשיאת כפים [במנחה חוץ מיו\"כ שתחת מנחה נושאין כפיהם] בנעילה:",
                "וכן מנהג בשתי ישיבות:"
            ],
            [
                "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמר רב חסדא בו ביום, ורב יוסף אמר אפילו בשבת:",
                "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב פדת אמר ר' יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה עליו יטיבנו בפני שלשה בני אדם ויאמר חלמא טבא חזאי, והן עונין טבא הוא, טבא ליהוי רחמנא וכו', ואומר שלש הפיכות ושלש פדיות ושלש שלומות:"
            ],
            [
                "הילכות אבל.",
                "אבל מן כד עייל יומא שביעאה אפילו כל דהו מותר [ברחיצה] ובכל מילי דהוה נהיגא (בימי) [קמי] אבלו, דקיימא לן מקצת היום ככולו. ואי שכיב שכבא מקמי רגל חד יומא או תרין יומין, אפילו שיתא יומי, ואע\"ג דלפניא דחי לה רגל לאבילות מיניה לא אמרינן מקצת היום ככולו אלא כולא יומא דמעלי נהיג ביה אבילות עד דעייל רגל, אבל שביעי ודאי אמרינן מקצת היום ככולו:"
            ],
            [
                "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. מי שמת לו מת ביום שבת לא יתאבל עד יום ראשון, ולא יקרע את בגדיו בו ביום עד למחרתו, ואם היה יום שמועה בשבת שמת לו מת, לא יתאבל עד יום ראשון, ולא יחשוב שבעת ימי אבלו אלא מיום ראשון, ואם מת לו מת שני ימים קודם השבת, או אפילו יום אחד, שבת עולה לו משבעת ימי אבלו, ואינה מפסקת, מאי טעמא עונג כתיב בה:"
            ],
            [
                "רגלים מפסיקין ואינן עולין מאי טעמא שמחה כתיב בהו. היכי דמי אין עולין, כגון שקברו ברגל, אבל קברו לפני הרגל, אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת, בטלה הימנו גזרת שבעה, ורגל גופי' דהוו [להו] ארבסר, והא דקאמרת קברו ברגל אינה עולה, הני מילי לענין שבעה, אבל לענין שלשים עולה:",
                "ואם קברו שמונה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שלשים. בפיסחא ועצרת ובראש השנה ויום הכפורים וסוכות אם ימות אדם קודם אילו הרגלים אפילו יום אחד או שנים ויבא הרגל עליו פוסק, ואינו נוהג שבעת ימי אבלו יותר, ונתבטלה הימנו גזירת שבעה, ולאחר המועד מונה שלשים יום (עד) [עם] ימי המועד, דקיימא לן הלכה כרבן גמליאל, דתנן ר' גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה. ואמר רב גידל בר מנשה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל:"
            ],
            [
                "השלים שבעה קודם הרגל, נתבטל הימנו גזירת שלשים, ומותר לכבס ולרחוץ ולעשות כל צרכו, ואע\"ג דליכא אבילות בשבת וביום טוב, אבל דברים שבצנעה נוהג, כמו תשמיש המיטה, ורחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין:"
            ],
            [
                "ישראל שקבר ביום טוב ראשון מלקינן ליה, ומותר ללוות את המת ביום טוב ראשון בתוך התחום. ועבדים דישראל אסור להם למיקבר [מיתא] ביום טוב ראשון, [דאמר רבא מת ביום טוב ראשון מתעסקים בו עממים ביום טוב שני] מתעסקים בו ישראל ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, מה שאין כן בביצה ומאי עממים גוים, אבל עבדים לענין מלאכה דשבת ויום טוב איתקש למריה דאסור למיעבד, דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך (דברים ה' י\"ד), כל מלאכה דאסור למריה למיעבד, אסירי לדידהו למיעבד, ואי קברי מחינן להו:"
            ],
            [
                "אם שמע שמת אביו או אמו או אחד מקרוביו בתוך שלשים יום נוהג שבעת ימי אבילות וגזירת שלשים יום ואם לאחר שלשים יום באה השמועה אינו נוהג אלא יום אחד, ומקצת היום ככולו:"
            ],
            [
                "תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם, הוסיפו אחיו ואחותו [הבתולה] מאמו, ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, ומתאבל אדם עם אשתו ואשה עם בעלה ועם אביו ועם אמו ועם אחותו בפניהם, אבל בחוץ אינו מתאבל:"
            ],
            [
                "תנו רבנן חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תיטרף דעתו, ואין מקרעין לו, ומשתקין את הנשים מלפניו, ומקרעין לקטנים מפני עגמת נפש, וקורע על חמיו ועל חמותו מפני אשתו. אמר רפרם בר פפא אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו שמא ירגילם לידי שחוק. ונמצא מתגנה על הבריות:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אבל שבעת ימים חייב בכפיית המיטה (וכפיית) [וכסיית] הראש, ואין מברין אותו, אלא על מיטות (זקופות) [כפויות]:"
            ],
            [
                "תנו רבנן ההולך לבית אבל אם לבו גס בו יברוהו על (ה)מיטה כפויה, ואם לאו יברוהו על מיטה זקופה. רבא איתיליד ליה מילתא, על לגביה אבא בר מרת דהוה אבא בר (משמיה) [מניומי], רבא זקיף, (רבה) [אבא] בר מניומי (לא זקיף) [כפה], אמר כמה לית ביה דעתא בהאי מדרבנן:"
            ],
            [
                "תנו רבנן ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקים ימעט, ואם לאו יגלגל עמהם:"
            ],
            [
                "תנו רבנן מאימתי כופין את המיטות, משיצא מפתח ביתו, דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר משיסתום הגולל. מעשה כשמת ר' גמליאל הזקן כשיצא מפתח ביתו, אמר להם ר' אליעזר כפו מיטתכם, וכשנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מיטתכם, אמרו לו כבר כפינו על פי הזקן:"
            ],
            [
                "תנו רבנן מאימתי זוקפין את המיטה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אמר ר' אבא בר רב הונא אעפ\"כ אינו יושב עליה עד שתחשך, למוצאי שבת אע\"פ שאינו נוהג אלא יום אחד חוזר וכופה אותה:"
            ],
            [
                "תנו רבנן הכופה [את מטתו] לא מיטתו בלבד הוא כופה אלא כל המיטות שיש לו בתוך ביתו, ואפילו עשר מיטות בעשרה מקומות כופה את כולן ואפילו [חמשה] אחין שמת אחד מהן כולן כופין מיטותיהן, ואם היתה מיטה מיוחדת לכלים אין צריך לכפותה, אלא זוקפה. רבן שמעון בן גמליאל אומר דרגש מתיר את הקרביטין והוא נופל מאליו. אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן גמליאל, מאי דרגש, אמר שמואל ערסא (דגואי) [דגדא]:"
            ],
            [
                "תנו רבנן ישן על גבי מיטה, על גבי כסא, על גבי (עריצי) [אודיני] וגדולה מכולן על גבי קרקע לא יצא, אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המיטה:"
            ],
            [
                "ועל המתים שאמרנו חייב לקרוע, וכל קריעה מעומד, שנאמר ויקם איוב ויקרע את מעילו, (איוב א' כ') ואם עמד בשעת יציאת נשמה על כל מתי ישראל חייב לקרוע טפח, ועל כל מתים מדחה מיטתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מיטתו הרי זה משובח:",
                "[על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ, על אביו ואמו חולץ. על כל המתים כולן רצה ממעט [בעסקו], רצה אינו ממעט [על אביו ואמו ממעט. על כל המתים כולן רצה מספר לאחר שלשים יום, רצה אינו מספר] על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. אמר רבה בר רב הונא ולשמחה מריעות מותר [ליכנס] לאלתר, והתניא לשמחה ולמריעות שלשים יום, לא קשיא הא (כשר שופא) [בארישותא], הא (בפנרימא) [בפורענותא]. על כל המתים כולן קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. אמר רבה בר אבהו מאי קרא דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם (ש\"ב א' י\"א), ואין אחיזה פחותה מטפח. על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה בגדים ועשרה חלוקין קורע העליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן ואפירקוסתו [אינה מעכבת], אחד האיש ואחד האשה. רבי שמעון [בן אלעזר] אומר אשה קורעת תחתון ומחזרתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. על כל המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה, רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו, אינו אלא קרע של תיפלה. א\"ר אבהו מאי טעמא ד\"ר יהודה דכתיב ויחזק (דוד) בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מ\"ב ב' י\"ב) ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהם שנים, אלא שנראה כשנים. על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים, ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. כי אתא רבין א\"ר יוחנן על כל המתים כולן [רצה קורע ביד רצה קורע בכלי, על אביו ועל אמו קורע ביד. א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן על כל המתים כולן] קורע מבפנים, על אביו ועל אמו קורע מבחוץ."
            ],
            [
                "תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל, ובטל מלפסק סדריו. אב בית דין שמת בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני הכנסת באים לבית הכנסת ומשנין את מקומן. היו יושבין בצפון יושבין בדרום. בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטילין, ימי אבילות שלשים יום, שבעה מהם אסורים במלאכה ובסיכה וברחיצה ובנעילת הסנדל ותשמיש המיטה ובהעברת תער, לאחר שבעה אסור בכל אילו, אך עושה מלאכתו ומשמש מיטתו ונועל מנעלו, לאחר שלשים יום הרי הוא ככל אדם. ואשה במיתת אביה אסורה בתשמיש המיטה עם בעלה בשבעה ימי אבלה, ואח\"כ מותרת לבעלה. ובשבת וברגל אינה נוהגת בהם אבילות, אלא לובשת צניף נקי בראשה ובגד נקי:"
            ],
            [
                "אלו דברים שאבל אסור בהן, במלאכה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, ולקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרשות בהלכות והגדות, ואם היו רבים צריכים לו מותר. מעשה ומת בנו של ר' יוסי הגלילי בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו, ומתה בתו של רבי בבית שערים, ודרש כל היום כולו:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, מיכאן ואילך שואל ומשיב:",
                "אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו. ההוא [שכבא] דהוה בשיבבותיה דרב יהודה דבר עשרה בהדיה ואזיל ויתיב בדוכתיה, אתחזי ליה בחילמיה ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת דעתי:"
            ],
            [
                "אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. אבל דלא קרע ולא שקל מן מזייה חייב מיתה. אמר רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו. מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר או עושה מחיצה ואוכל. המוליך עצמות של מת, לא יתנם על גבי החמור וירכוב עליהן, ואם מפני פחד מותר:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אבל שבת ראשונה אל יצא מפתח ביתו, שנייה יוצא מפתח ביתו, ואינו יושב במקומו, שבת שלישית יושב במקומו, [ואינו נותן שלום לכל אדם, ואם אחרים נותנים לו שלום מחזיר להם בשפה רפה ובכובד ראש] רביעית הרי הוא ככל אדם. ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור, שלישי מותר, אין לו בנים נושא אשה לאלתר [משום ביטול פו\"ר, הניחה לו בנים קטנים נושא לאלתר] מפני פרנ[ס]תן:"
            ],
            [
                "תנו רבנן תכפוהו אביליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס בגדיו במים. א\"ר חסדא בתער ולא במספרים, במים ולא בנתר ולא בחול:"
            ],
            [
                "תנו רבנן אסור לעשות סעודת אירוסין ונישואין כל שלשים יום, אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפוייה ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ואחר כך קובר את מתו ונוהג שבעת ימי משתה, ואח\"כ נוהג שבעה ימי אבלות, ובאותם הימים הוא ישן בין האנשים, ואשתו ישנה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה [אבל אמו של חתן ואביה של כלה לא:]"
            ],
            [
                "תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין את לחייו, ואין פוקקין את נקביו, ואין נותנין כלי מתכות ודבר המיקר על טבורו [עד שעה שימות, שנאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף (קהלת י\"ב ו'), ואין סכין ואין מדיחין אותו] אין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות, ואין מאמצין את עיניו, והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה הוא הוא דומה לנר המטפטף כיון שנגע בו אדם מיד נכבה. איתתא דמית גברא אסור לאינש אחרינא לשדורי לה כסא דברכתא דאבילות, מ\"ט משום גברא נוכראה [אסיר ליה לשדורי כסא לאיתתא דלאו דיליה, אבל ודאי אית תמן אבוה או בנה או אחוה שפיר דמי לשדורי לה אינהו כסא דאבילותא:]"
            ],
            [
                "כל הפורשין מן הציבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין לבנים, ובאין ואוכלין ושותין ושמחים, מפני שאבדו שונאי של מקום ואין מתאבלין עליהם [ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא (תהלים קל\"ט כ\"א):"
            ],
            [
                "אמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. ת\"ר אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב\"ה אין אתם מרחמים עליו יותר ממני:"
            ],
            [
                "א\"ר יהושע בן לוי שלשה דברים סח לי מלאך המות, כשתכנס אצל החולה לבקרו אל תשב לו למראשותיו ולא למרגלותיו, מפני שאני מיכן ומיכן ומעיינו, אלא התעטף ושב לפניו כתלמיד לפני רבו. וכשהנשים חוזרות מאחורי מיטתו של מת לא תעמוד לפניהם, מפני שאני מרקד בפניהם וסייפי שלופה ומרפרף ביניהם, ויש לי רשות לחבל. וכיצד הוא מת, שלש טיפות נוטפות מן החרב, באחת מת, באחת פניו מוריקות, באחת מסריח, וזו משמונה דברים שצריך אדם לרחוץ ידיו] מי שיוצא מן בית המרחץ ואינו רוחץ ידיו, ומי שנוגע ברגליו, ומי שנוטל ציפרניו, ומי שנועל מנעליו או חולצם ומי שנוגע במת, ומי שמפלה את כליו, ומי שנוגע באמתו ואינו רוחץ ידיו, אם תלמיד חכם תלמודו משתכח ממנו, אם בור הוא יצא מדעתו קודם מיתתו:"
            ],
            [
                "א\"ר יוחנן הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט\"ו ט\"ו), והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום (ש\"ב ט\"ו ט') והלך ונתלה, יתרו אמר למשה לך לשלום (שמות ד' י\"ח) והלך והצליח:"
            ],
            [
                "מי שמת לו מת ולא נודע לו, ונודע לבני עירו מותרים היודעים לזמנו לסעודת מצוה שאבלו מן התורה אינו חל עליו עד שעת אנינות לב, שהרי שבעה ושלשים אינו מונה אלא מששמע, מ\"ר:"
            ],
            [
                "עטיפת ראש לאבל כל שבעה יומם ולילה, אבל הרבה יש שאין נוהגים מפני שהאומות העולם משחקים עליהם [ומתוך כך הם באים לידי שחוק ומתגנין בשחקם על הבריות כדאמרינן אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות. לא אמרו כבוד אשתו בחמיו ובחמותו אלא שבעה ימים בלבד, ובפניה, אבל שלא בפניה לא, וכ\"ש כניסתם לבית השמחה שנים עשר חודש, שכך שנינו כופה מיטתו ונוהג עמה אבילות, אין כאן אלא כפיית המטה בלבד:"
            ],
            [
                "וכששאלתם אם [אבילים] מן המניין הוא לא פרש שאלתו, אכן ידע אם לעניין עשרה לקדושה ולתפילה ולברכת המזון הוא שואל, מן המניין הוא ששנינו בכתובות חתנים ואבילים מן המניין, ואוקימנא כי תניא האי לברכת המזון, וברכת רחבה אין לנו עכשיו, רב(ה) אמר ודאי אבילים אינם מן המניין, דהא רב ור' יוחנן דאמרי תרוויהו ברכת אבילים בעשרה, ואין אבילים מן המנין], ומסקנא דשמעתא דמילתיה דר' יוחנן (בחובה) [ברחבה] קאמר לה. שלמה בר יצחק:"
            ],
            [
                "עניני איסור והיתר.",
                "כל הטרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וזו אחת מהם, שמוטת ירך בבהמה טריפה. שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בעוף טרפה, שמוטת גף בעוף (כשרה) תיבדק בריאה. וגם נשאל מרבנו שלמה על כנף עוף שנשבר, ואמר בכנף לא מטרפא, אבל חתכיה[ו] מן הפרק והשלך, וכן אם נשבר למעלה לצד הגוף חיישינן לריאה וצריך לבודקה בנפיחה. נחתך הבשר במקום צומת הגידין יבדוק במקום צומת הגידין. [בבהמה יש שלש גידין] אם נשתייר מכל אחד ואחד (בעובי שלשה) [בעובי שליש] כשרה, בעוף יש שלש עשרה, אם נפסק אחד מהם טרפה. נשבר העצם ברכובה העליונה ויוצא לחוץ אם רוב בשר קיים, בהמה מותרת והאבר אסור, ואם אין רוב בשר (חופה) קיים זה וזה אסור, למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר. ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת, במקום בשר צומת הגידין. ועוד הורו רבותינו הגאונים ז\"ל בהמה שנשברו רגליה ונשבר העצם מן הארכובה ולמטה והעור בין קיים ובין אינו קיים כשרה, ולמעלה אם העור קיים כשרה ואם לאו טרפה, וכן הורה רבנו חננאל בר חושיאל:"
            ],
            [
                "שלשה פרקים ברגל העוף. פרק התחתון הוא ארכובה שעליו כעין קשקשים [אם נחתך בחציו או ברובו כשר העוף, אלא שפרק השבירה עצמו אסור משום אבר מן החי, אבל] אם נחתך בראש הפרק עצמו מקום שנדבקים שם צומת הגידין פרק ראשון לשני טרפה, שבאותו הראשון נצמתו הגידין. ופרק [השני שם צומת הגידין] מחציו ולמטה כיון שנשבר העצם אע\"ג שיוצא לחוץ צריך לבדוק צומת הגידין, ולכך אם נשבר העצם ובשר ועור חופין את רובו האבר והעוף כשרה, ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר כולו אסור והעוף מותר, ופרק שלישי אותו הרחב הדבק לגוף אם נשבר אותו העצם ואין עור ובשר חופין אותו אסור האבר וגם העוף, ואם עור ובשר חופין את רובו מותר גם העוף גם האבר. וכיצד בודקין (את) [אם] עור ובשר חופין את רובו לא שיפתח וירחיב את המכה אלא ימתח האבר כמות שהיה ומקריב השברים זה לזה כמות שהיו שלמים ואז יעיין בעור ובשר אם חופין רובו או מיעוטו:",
                "ועוד מצא רבי בתוספתא תניא נשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר מקיפין אותו פסול כיצד הוא עושה, נוטלו ומשליכו ושאר מותר:"
            ],
            [
                "ירך שנתבשל בו גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסורה, ואם נתבשל אותו ירך עם בשר אחר אם אותו ירך נותן טעם באותו בשר שנתבשל אסור דירך עצמו נעשה חתיכה אסירא, ולא שנו אלא שנתבשל אבל צלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד:"
            ],
            [
                "טיפת חלב על חתיכת בשר בקדירה ואין בחתיכה ששים לבטל הטיפה וצריך לשעורי בס' באותה חתיכה מאי תקנתיה לנעוריה יפה דפליט האיסור ונפיק ההיא חתיכה מידי נבילה ולשער הטיפה:"
            ],
            [
                "ראיתי באחד שאכל כחל לפני סעודת חלב ואסור לאכול חלב באותה סעודה אם לא קינח שיניו או שהה כדי שתסתלק בשר שמן שיניו ומסעודה לסעודה אין שיעור אפילו לאכול מיד בסעודה אחרת חלב ואם לא [חטט] בשר הנכנס בתוך שיניו:"
            ],
            [
                "ראיתי בבית רבי לב שנתבשל בקדירה בגופו של אפרוח נסרך בו כברייתו והתירו רבי בששים באפרוח ולא אכל ממנו שהיה נפשו קצה עליו. אם היה נסרך באבר לבדו שהאבר נסרך משאר הגוף שאין באבר ששים האבר עצמו נעשה נבילה ואסור כל החתיכות כולן, אבל אם נמצא הלב בקדירה שאינו נסרך כלל המרק ובשר מצטרפין לבטלו בששים. [אמר ר' יוחנן כשהן משערין הפרוד בששים] משערין אותו שיהא אחד מששים ברוטב ובקיפה ובחתיכה ובקדירה:",
                "קיפה דק דק של בשר המתאספין בשולי קדירה (אי' אי') [איכא דאמרי] בקדירה עצמה דאומרין משליכין החרסין מן החתיכות בדלי מים במה יצאו מן המים לחוץ על יד אם מוציאין ששים מכמות שהאיסור מוציא בטל האיסור ואם לאו אסור. ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה אם ראינו כשנפל שם קודם שנתמעך [שנתמעט] ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות [שנפל] שם דאין בהיתר ששים בו אומדין כמה בלעה קדירה מן (ההיא) [ההיתר] לפי ש[כש]נפל שם תחילה היה שם היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכיון דאיפליגו בהא רבנן דאורייתא היא, אבל יש לומר דלא משערינן בקדירה עצמה אלא במאי דבלעה קדירה והני מילי היכא דמשערינן האיסור כמו שנפל שם תחילה דהתם ודאי משערינן בהיתר דבלעה קדירה אבל אם באנו לשער האיסור כמו שהוא בא עכשיו לפנינו מצומק בבישול אז אין משערין במאי דבלעה קדירה דאטו דהיתרא בלעה ודאיסורא לא בלעה שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות (שהוא) [שהיה] וכי לא משערינן בקדירה עצמה הני מילי להקל כגון שהוא היתר אבל אם הוא של איסור כגון קדירה [חולבת] שבישלו בשר או כף חולבת שביחשו בה מאכל בשר אזלינן לחומרא וחשבינן כל הקדירה חתיכות איסור ואם על כולן היתר רבה בששים מותר ואם לאו אסור. וכן ראה רבי מעשה לפני רבו בכף:"
            ],
            [
                "פירוש של ר' יהודה בר נתן. על כבד דבוק שנתבשל עם חתיכות ואין בחתיכה ששים לבטל את עצמו אסר כל החתיכות כולן אפילו הן אלף מפני שהן מינה, חתיכות מין בשר וכן שאר חתיכות, ואע\"ג שהאיסור מחמת דם בא הרי נעשתה נבילה. ואם אינו דבוק וחתיכות הרבה עמו (ו)לא אסר אלא כפי טעמו מפני שהכבד אוסרת ואינה נאסרת שאינה עשויה לפלוט ואינה חוזרת ובולעת [ונאסרת] בנותן טעם, ואם היה שם בתחילת(ו) בישולו ועד שליקתו ששים לבטל עצמו (ו)אין לחוש לא לפליטתו ולא לבליעתו והוא עצמו מותר, הילכך כבד נפרד מבושל או שלוק עם חתיכות ויש ששים הכל מותר. ותמיה אני הואיל והכבד עצמו היתר היה לנו לשער במאי דנפיק מיניה, דכי אמרינן בדידיה משערינן כשהחתיכה איסור, ואף לי נדמה כן אלא שאיני רוצה להתיר אי לאו דאיכא ששים בדידיה. ומעשה בא לפני רבי בכבד שאינו דבוק ואסר ואע\"ג שיהא שם ששים, במינו לא בטיל, וכשנזכר אותה ששנינו הכבד אוסרת ואינו נאסרת אמר לי ככל הדברים שפירשתי, וכי משערינן קדירה ואילפס גופה משערינן וכן רבי נוהג:"
            ],
            [
                "ועוד סידרא של כבד. אם נקרע מן התרנגולת לגמרי ואחר כך נתבשל בין בצלי בין בקדירה עם התבשיל ושאר הבשר משערינן בששים בין הבשר ושאר כל התבשיל, הבשר לאו מין כבד, הכבד דם גמור הוא, אלא שהתורה התירה כנגד הדם ונשאר התרנגולת הדם המרק והירקות ומין בשאינו מינו הוא ומשערינן ליה בששים כשאר איסורין שבתורה בנותן טעם והיינו נמי בששים רק אם חתכו התרנגולת ונשאר הכבד ונמצא תלוי בהרקה או בקיסקולת של תרנגולת כל אותה חתיכה שהכבד בה נידונית ככבד שכולה כחתיכה של איסור וכי משערינן בדידה משערינן ואינה ככבד דאילו לאו מין בשר הוא, וכשהוא בפני עצמו נחשוב בשר התרנגולת ובמרק ובקיפה, דכולהו לאו מין כבד אבל עכשיו דמשערינן בכולה חתיכה בשר התרנגולת מזו חתיכה היא ומסלקינן בשר התרנגולת כאילו אינו, ואם נשאר במרק ותבשיל כדי ששים הכל מותר, חוץ מן החתיכה שהכבד תלוי בה ואם לאו אסור, דבין רב ובין רבא כר' יהודה סבירא להו דאליבא דר' יהודה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן ותרוייהו סבירא להו אליבא דרב יהודה כל שהוא מין ומין ודבר אחר עמו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וכן מפורש בהקומץ רבה, ורב חסדא ורבי חנינא דר' חייא כולהו אליבא דר' יהודה אי לאו שמעתתא כוותיה סבירא ליה, ובשאר דבר איסור שנפל להיתר אין לדמות לזה, אפילו בשר בבשר מין ושאינו מינו הוא, דהאי היתר והאי איסור, כן מפורש במנחות, וכן הלכה:",
                "וכן הכשירו."
            ],
            [
                "וכבד שנמצא בבישול והוא ניטל ממקומו, אם בבישול ההוא ששים כשיעורא דכבד, מותר אותו תבשיל והכבד אסור, אין בבישול ששים כשיעור הכבד, התבשיל אסור והכבד מותר, אבל אם עדיין אינו ניטל ממקומו שהוא עדיין בעוף כמו שהוא בעודנו [חי], אז תהא כל התבשיל כולו אסור, ואם אין בתבשיל ההוא ששים כשיעור העוף ההוא שנתבשל בהאי תבשיל, נחשב העוף כמו שהוא כבד עצמו, כל העוף כולו אסור בשביל שלא נעקר כבד מאותו עוף. ואם אבר מן העוף נחתך עם הכבד והכבד תלוי בו ונתבשל בתוך תבשיל, נחשב האבר ההוא כאילו היה כבד כולו ויחשוב בששים. שאם יש ששים כשיעור אבר ההוא מן הכבד שהכבד תלוי בו אז יהא הוא ותבשיל כולו אסור ואפילו הוא האבר שבו תלוי (הככר) [הכבד] אבל הכבד לבד מותר, וכן לבהמה וכן לחיה וכן לעוף:"
            ],
            [
                "וששאלתם מהו לבשל הכבד לבדה בקדירה חדשה, מצינו בהלכה דרב יהודאי [גאון בין לבדו בין בהדי בישרא אסור, הגאון] מופלא ומובהק בדורו [הוא], דאע\"ג דיש לנו לישא וליתן בדבר, אין בנו כח להתיר מה שהוא אסר:"
            ],
            [
                "וששאלתם תרנגולת שנתבשלה ונמצא בה כבד שלה פחות מכזית, זורק את הכבד והתרנגולת מותרת, מה טעם מפני שהכבד הוא עצמו אותו דם שפולט מן הכבד, בודאי דם שפלט ממנו לא היה יותר מששים בתרנגולת. ושיעורו של דם בכזית ותרנגולת מותרת:"
            ],
            [
                "סגן לויה השיב בתשובותיו לר' שלמה בר' יהודה על בשר בחלב שהוא נוהג במשהו, ור' מאיר בר' שמואל העיד שכך אמר לו ר' יצחק הלוי. לא מתוך ההלכה נהגתי כך. שהרי בכל מקום לא מצינו בשר בחלב במשהו. אבל רבו ר' אלעזר לא למד מסכת ע\"ז. ומשום דלא איפשיט ליה החמיר עליו במשהו ומשום כבוד רבו נוהג במשהו. שאלו את הרב ר' שלמה בר שמשון על בשר בחלב ואמר שיעורו בששים. והעיד מעשה בא לפני ר' יעקב בר יקר על כף חולבת שהגיסו בה קדירה מלאה בשר ושיער בששים לפי שנכנס בקדירה ולא לפי כולה. והרב ר' יצחק בר' יהודה הורה בששים ולא היה מחמיר בדבר, לבד הגאון ר' יצחק הלוי מפני כבוד רבו, וכל גאוני לותיר הורו לנהוג בששים. ולפני רבי הובאה כף אחת שבה ממרסים תבשילי בשר, ואירע שמרסו ממנה קדירה חלובה, ושאלו את פי רבי מהו, התחיל רבי לחקור ולשאול (ולהביא) [למביא] הכף, מתי היתה הכף בתבשיל של בשר, וענה המביא דכף כבר עברו ג' ימים והתיר רבי את הקדירה, ואף כי היתה בה שיעור ששים בצמצום. ואני שאלתי את פי רבי, מדוע היה חוקר כל כך מאחר שיש ששים, ואמר ידעתי אני שנותן טעם לפגם מותר לגמרי, מאחר ששהתה הכף לילה אחד מיכאן ואילך פגומה הכף ומותר ואפילו אין בו ששים, ויש שחולקין עלי בזה מהא דאמרינן בפסחים."
            ],
            [
                "הלב בין צלי בין מבושל בין תלוש בין מחובר (בבשר) כשר העוף, לפי כשהוא מתחמם מצמית ועוצר את הדם שבתוכו ואינו פולט. ותו אמרינין לא קרעו [קורעו] אחר בישולו. והכבד אם הוא מחובר ומפורק העוף לאיברים או בצלי או מבושל צריך לשער כנגד הכבד והאבר שנדבק בו, ואם אינו מפורק ומחובר לאיברים והוא צלי או מבושל ונמצא כבד דבוק בו (ו)נעשה כל העוף חתיכה אחד וצריך בס' לשער כיוצא בו, ואם תלוש משערין כנגד הכבד לבדו אבל כשהוא דבוק ובצלי ואין בעוף ס' מקלף ומחתך מגבו של עוף מבחוץ ובכנפים וברגלים ואוכל ומשליך את שאר הגוף ההוא."
            ],
            [
                "כבד וראש שנתבשלו יחד בפרור כולן אסורין, מפני שהכבד פולט הדם ונבלע הדם בבשר ואע\"ג דתניא הכבד אוסרת ואינו נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת, לא רצה ר' לסמוך עליה, שלא הוברר אם כן הלכה, לפיכך אוסר את הכבד ההוא."
            ],
            [
                "ראש ורגלים של כבש שנתבשלו בפרור ונמלח הראש והרגלים לא נמלחו, וקדירה מלאה בשר היתה מבושלת אצלה על הכירה, והיתה שפחה ממרסת בכף בפרור ובקדירה, ושאלו את רבי ואמר שאף הקדירה אסורה. שהרי דם האיברים בבשר הרגלים, מידי דהוה אבשר בעלמא שהוא נקורה, ובשיעור ששים אי איפשר לשער, מאחר שדם האיברים בלוע בבשר רגלים, הוו להו רגלים כבשר, וחד חתיכה דאיסורא, הילכך הכל אסור כדתניא הרוצה לאכול בשר קודם שתצא נפשה חותך כזית ממקום שחיטה ומדיחו יפה יפה ומולחו ואחר כך מביאו וממתין עד שתצא נפשה, אלמא מולחה ומדיחה ודם הנבלע בכף אי איפשר לשער בקדירה בששים אין מספר דפעמים שנטלה השפחה הכף ונותנת בפרור ובקדירה לילה שלא נתנה בפרור אבל תולה אותה להחמיר. ואמר רבי איני מאמין לשפחה אלא כל זמן שלא ראיתם ממש מגיסה בכף בפרור אין לנו להחזיק איסור בקדירה והתיר רבי את הקדירה."
            ],
            [
                "ההיא קדירה שבישלו בה בשר והחמו בה חמין פעם אחרת ובשעת שפיתתה על הכירה שגגו ונתנו בה כף חולבת, חזרו ומלגו תרנגולת בחמין, ובא מעשה לפני רבי ואמר שהקדירה והכף ישברו ותרנגולת תיאכל מפני שמלגו בכלי שני וכלי שני אינו מבשל."
            ],
            [
                "פעם אחת מצא רבי בקערה שלפניו עצם קטן אחד על הירך אצל הרגל התלוי שאותו בשר שקורין רט\"ה וזרקה לכלב מפני שהגידין צומתין בו אבל שאר הבשר שנתבשל עמו התיר רבי לפי שאין בגידין בנותן טעם."
            ],
            [
                "ההוא בר אווזא דאתא לקמיה בסעודתא דלא אימלח אפילו לצלי, ולא אכל רבי מיניה מאי טעמא דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שמולחו יפה יפה וידיחנו יפה יפה, ואע\"פ דלצלי איפשר בלא מליחה, [נהי דלא בעי מליחה] כל כך כמליחה לקדירה, מליחה לצלי מיהא בעי, דאמרינן מולחין (ב)בשר לצלי אבל לא לקדירה, כלומר אבל אינו צריך למלוח כל כך כלקדירה דאיירי בצלי, ואע\"ג שלא אכל ממנו רבי, הניח לתינוקות לאכול בו דאמרינן קטן אוכל נבילות אין אנו מצווין להפרישו, וכל שכן הכא דאינו איסור גמור כנבילות."
            ],
            [
                "הנהו תרי יוני דאיתנייהו בבית רבי, הדיחום ומלחום בכלי מנוקב, ולאחר ששהו שיעור מליחה הניחו בכלי אחד שאינו מנוקב ונתמצו שם מן מי מליחתן, כסבורין הם לומר מלוח הרי הוא כרותח, ואמר רבי הואיל ושהו בכלי מנוקב תחילה מותר, שהרי אילו נתנו לתוך הקדירה עצמה ונתבשלו מותרין, הכא נמי לא שנא וציר שלה הנופל באחרונה אינו אלא מי מלח ואין כאן שום דם, ואי לא נשתהו בכלי מנוקב וחזר ונתן לתוך הציר חותכין וזורקין והנשאר מותר."
            ],
            [
                "בשר שנתבשל בקדירה, דרך הוא שנותנין עליה מלח מפני הטעם, ובשבת אינו נוהג למולחו אלא למה שהוא אוכל בשבת, אבל למלוח ולהצניע [אסור] דמליחה אב מלאכה הוא כדתנן הצד את הצבי והמולחו חייב, אע\"ג שיכול לומר אמלח חתיכה זו ואכלנה עכשיו וחוזר ונמלך ואינו אוכלה כדרבא דהוה מערים ביום טוב ומלח גרמא גרמא, אעפ\"כ אינו רוצה לעשות כן במבושל, והואיל ואין הבשר מבושל נפסל בלא מלח. ובשר חי למלחו בשבת אי איפשר, דלא שייך הוא לאיערומא, דהא לא ניתן ליאכל וליבשל בשבת."
            ],
            [
                "חלב ובשר שני שמות הן משערינן בששים. ושומן הלב ושל בין דקין ההוא לא מקרי בשר אלא חלב מיקרי, כדאמרינן חלב העשוי ככובע הוא, וכיון שנפל בו חלב (ב)משהו מחלב של איסור נאסר, ושל צלעות ושל חזה ושל אליה ההוא בשר שמן נקרא, ומין בשר הוא ולא מין חלב, ואם נתבשל עם חלב של איסור בנותן טעם ואם עם בשר איסורו במשהו. איזהו חלב איסור, חלב הכליות וחלב הכרס וחלב שעל גבי הדקין אבל שומן הירך מין בשר הוא. וחתיכה שאסרוה לאו מינה היא, ובנותן טעם הולכין אחר האוסר ואחר הנאסר להחמיר, כגון בשר שנאסרה בחלב של איסור אוסרת חלב של היתר במשהו והולכין אחר האוסר ואוסרת נמי בשר היתר במשהו דהולכין אחר (האוסר) [הנאסר] כדאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (ובצורכי) [ובצירופי] איסור נר' לבר' מאיר בגזירת ומצטרפין כגון חלב בחלב בקדירה ואין באחד מהן כדי ליתן טעם ומצטרפין ואוסרין והכא חידוש הוא:"
            ],
            [
                "וכן הלכה בכל איסורין דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והוא שבשעה שנפל האיסור מצא את מינו כדאמרינן לא שנא אלא שנפל קיתון של מים תחילה. וכן הלכה כרב ושמואל דכל איסורי שלא במינו בנותן טעם ורבא הוה מבתראי וקם בשיטתיה דאמר רבא בפרק כל שעה הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שאינו מינו במשהו, דכל איסורין שבתורה במינו במשהו, ושלא במינו נמי במשהו דגזרינן שלא במינו אטו מינו בחמץ."
            ],
            [
                "כן הורה ר' בחמץ דנותן טעם לפגם מותר, כר' שמעון דמפיק טעמא מקרא דנבילה, ורבא [ד]הוה מבתראי קם בשיטתיה דפסק הילכתא דנותן טעם [לפגם] מותר, במסכת ע\"ז פסיק ליה, ויש ראיות כמה וכמה, דבפרק אין מעמידין אמרינן למאי נחוש להאי, משום נותן טעם, נותן טעם לפגם הוא, מכלל דפשיטא ליה דנותן טעם לפגם מותר, היכא דידעינין בודאי דאין לחוש בקדירה בת יומא, נותן טעם לפגם הוא, כי האי דאמרינן בפרק אין מעמידין אייבו קא מנכית ואכיל פת של גוים אבי מיצרי דמתא, ואמרינן לא תשתעון בהדי אייבו דקא אכיל נהמא דאפיי, וטעמא משום חתנות הוא ולא משום גיעול, ושמעינן מהכא דפת אפילו קדירה בת יומא נותנת טעם לפגם הוא, וגם רבי אינו פורש מלאכול פיתם משום גיעולים, דודאי נותן טעם לפגם הוא ודומה לו מאיסות בפת."
            ],
            [
                "ההוא קדירה בת יומא שאכלו בה חלב ופעם אחת שכחו ונתנו בה בשר חם והשליכוה(ו) לקרן זוית והיו גוים אוכלין בה חלביהם, שכחו בה קיבה כשירה והתיר רבי את החלב לפי שנשתמש בה(ם) בצונן. ומעשה בקטן אחד ששתה חלב בספל אחד, ונשתייר ציחצוחי חלב בו בספל והשליכו לתוך קיתון של מים, והיה סיר מלא בשר שופת ורותח על הכירה, ונתנו ממים שבקיתון לתוך הקדירה, ושיער רבי בששים. איסור הנופל בקדירה צריך שיהא ששים ברוטב וקיפה ובחתיכה ובקדירה."
            ],
            [
                "חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אע\"פ שאין עמו בהמה טמאה אסור שלא תצא לידי חורבה ממנו ופורץ [גדר וכו']."
            ],
            [
                "רבי אוסר לאכול חלב אחר תבשיל של דגים בלא קינוח משום הא דאמר ר' יוחנן אסור לאכול חלב אחר התבשיל ולא אחר תבשיל של בשר [אלא] אפילו אחר תבשיל של דגים משום שמנונית שבפרור ושבקערה."
            ],
            [
                "המולח בשר לקדירה צריך להשהוייה כדי צלייה ובעי הנחה על גבי כלי מנוקב. מלוח הרי הוא כרותח היינו מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו, כך שמעתי."
            ],
            [
                "הלב שאחוז בעור שנתבשל עם העוף זורק הלב והעוף מותר."
            ],
            [
                "הילכתא כוותיה דר' יוחנן דביצה אסורה (לעניין מליחה) ולעניין דג מלוח לא חזינן כל כי האי גוונא, דהלכה כר' דאמר לא אמר אביי אלא לעניין ביצה, ועל כך סומכין כל גדולי הדור ואוכלין מלוחי גוים כדחזקיה ונתנו אל יסוד בסתם דגים מלוחים, מפני שדגים מלוחים טמאים [אין] עולין ונמלחין עמהם ומלוח הרי הוא כרותח, ולכך אותו דג שקורין הריג\"ש נהגו העם בהם היתר מפני שאין טמאים עולין עמהם, ולבדן הם נמלחים:"
            ],
            [
                "וחלב הנמלח בבשר (אם) משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם חתיכה אחת, כדקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל טעם היוצא מן החלב, בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו, (ש)הכל אסור מפני שכולו נבילה, וכשמתערב חלב זה עם (זה) חלב הגבינה הוה ליה מין במינו, חלב נבילה בחלב היתר, וכבר פסקו חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, ולא אמרינן בה נותן טעם הוא מפני שאף טעם חלב שבו שהיה מתחילה נעשה כולו נבילה, וכן הלכה כרב. וגם פסקינן בפסחים הלכה מין במינו בכל שהוא ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו חלב אחר."
            ],
            [
                "ההיא תרנגולת שנמצא בה מחט באותו בשר שעל קרקבנה שהיא עד כמו אגור, והוא נקוב משני צדדים, ונתערבה אותה [תרנגולת] בתרנגולת אחרות, והביאו לפני רבי אותו קורקבן עם הבשר שעליו ולא רצה רבי לומר לא איסור ולא היתר. היתר מפני שחשש שמא הבשר מן הקורקבן הוא ויש עליו דין קורקבן דתנן ניקב הקורקבן טריפה, ואיסור מפני שמא מן הזפק הוא וכשר דאם ניקב הזפק כשר באותו חוט בשר מחובר הזפק וקורקבן יחד, שבראשה אחד הזפק ובראשה אחד קורקבן, הילכך לא אמר לא איסור ולא היתר, ועמדו כלם בספק."
            ],
            [
                "ועל המליגה היאך אנו שופכין הקילוח של רותחין על העוף בכלי שני נהי דאין כלי שני מבשל שהרי דופניו קרים הם מכל מקום הניצוק של רתיחה ששופכין בשטיפה על העוף מבשל בשרו ודמו עמו. והשיבני רבי אין מרתיחין אותו כל כך אלא פושרין. ואמרתי הרי מי שלפניו עופות הרבה למלוג מרתיחין ביותר כדי למולגן באחד והדבר נראה שהרי העור נכווץ ונפשט מעל הבשר מכח קילוח הרתיחה שנופל עליו ואם כן נתתה דבריך לשיעורין. ואני מצאתי בסדר בשר על גבי גחלים שצריך ליתן תחילה החמין בכלי שני ואחר כך נותנים לתוכו העוף למולגו. ורבי אמר לי הן ודאי כמה ימים נהגתי בזה איסור גמור אבל לאחר (כן) זמן מצאתי וראיתי בתורת כהנים בפרשת צו את אהרן שאין עירוי מבשל בכלי שני אלא הכלי בולע מחמת העירוי דקתני התם אהאי קרא וכלי חרס וכו' אין לי אלא שבישל בו, כלומר אין לי שיהא טעון שבירה אלא אם כן בישל בו עירה לתוכו רותח מניין, דהוי על ידי עירוי רותח כעל ידי בישול, תלמוד לומר אשר [תבושל] בו ישבר, ואפילו על ידי עירוי נמי טעון שבירה, אין לי אלא כלי חרס, שעירה לתוכה רותח שיהא טעון שבירה, כלי נחושת שעירה לתוכו רותח מניין, שיהא טעון מריקה ושטיפה, ת\"ל אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת, ליתן את האמור בכלי חרש לכלי נחושת, ומיכן אנו למדין שעל ידי העירוי הכלי בולע, לפיכך הן טעונין מריקה ושטיפה משום דבלע, אבל מבשל אינו מ\"מ, דאילו העירוי מבשל מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא דעל ידי עירוי טעון שבירה כעל ידי בישול, אלא שמע מינה מים הרותחין הנשפכין על התרנגולת אין מבשלין (ואין) [את] העוף לאוסרו אלא אם העוף נמלג בלא שטיפת צואר, (הכלי) העוף בולע את הדם על ידי עירוי הרותחין, ומכל מקום אני מחמיר בזה אבל אין איסור בכך, והמחמיר תבא עליו ברכה."
            ],
            [
                "פעם אחת סיפר יהודי אחד לר' שמטבריא מנהג ששמונה חוטין שבציצית אינם שזורים שנים יחד אלא [כמו] שהם טווים מטילין אותו בכנפי טלית, ונראה בעיניהם שאם ישזור שנים יחד נמצא שמרבה בחוטין, אבל בכל מלכות לותיר מיהא שוזרין אותו כדי שיהיו קיימין מלינתק. ומצא רבי ראייה בספרי שצריך לשזור אותו, דהכי דריש בספרי בפרשה שלח לך פתיל תכלת שצריך שיהא טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מניין כו', דמדכתב דאינו נקרא פתיל אלא עד שיהא שזור דלשון פתיל היינו כא' כתוב פתלתול שהוא טווי ושזור."
            ],
            [
                "זה תיקון נקיות בשר.",
                "חלב ודם וגידין שכתוב בהן כרת, דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' (ויקרא י\"ז י\"ד) מיכן אתה למד שהדם מובלע בבשר, ואסור לאכול בשר עד שידיחנו במים וימלחנו במלח יפה יפה, ויניחנו על כלי מנוקב עד שיפלוט כדי שילך הדם, ואחר כך ינער המלח וידיח במים ג' פעמים, דאמר ר' חייא אין הבשר מוציא דמו אלא אם כן ידיחנו במים יפה וימלחנו יפה יפה. ואמר רב הונא מולחו והופכו. ואסור לבשל את הכבד לא לבדו ולא עם בשר אלא לצלות אותה לבדה באש, ואסור למיתליה למעלה מן הבשר אלא למטה מן הבשר. ואסור לבשל את החלב שהוא עם בני מעיים שבני מעיים מקיפין אותו, ואסור לבשל את החלב שבראש ואסור לקולפו אלא יצלה אותו על האש. ואסור לבשל את התרנגולת עד שימלחנה. ואסור עד שיוציא כל המוח שבראש מפני הדם, וצריך שיקח כל החלב למעלה שבכליות ושל למטה מן הכליות וכל הלב שיש על העופות שתחת הכליות ישליכנה ולא ישאר כשעורה אחת של חלב דאסור אפילו כשעורה אחת וחייב כרת. צריך שיטול גיד הנשה כולו ויחתוך מן הירך כולה ולא ישאר מגיד הנשה כחוט השערה, וישבור העצמות שבירך שיש בהם שורש גיד הנשה, וישליך אותו לחוץ, ויטול השמנונית שבירך. ויטול החלב והקרום שעל גבי טחול וישלוף הוורידין שבתוך הטחול מן החלב. ויטול הקרום שעל גבי הכליות והחוטין שבתוך הכליות. ויטול הקרום שעל גבי הכסלים וחוטין שבתוך הכסלים שהן (ב') ה' חוטין, ג' בכסל הימין שכל אחד ואחד נחלק לב' חוטין, וב' חוטין שבכסל שמאל שכל אחד נחלק לג' חוטין, שהן כולן שנים עשר חוטין. ויבדוק אחריהם וישרש אותן עד שיטול את כולן ולא יניח מהן אפילו כחוט השערה, ואם הניח חייב. וחייב ליטול החלב שעל גבי הקיבה ושעל גבי המסס ובית הכוסות ושעל הכרס כולה, ויטול החלב שעל הקפה בדקין, ויטול החוטין שתחת הידים כולן והחוטין שיש בראש תחת הלשון, ויטול החוטין שבצואר שהן אסורין משום דם שבתוכו, ואל יניח חוט אחד בכל הבהמה. שיש בהן אסורין משום דם ויש בהן משום חלב, וכל האוכל שיעור גרגיר חטה אחת מן החלב או מן הדם חייב כרת, משום כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג' י\"ז) ולא פירש איזה חלב אסור לאכול, ואם אתה אומר כל החלב שבתוך הבהמה אסור נמצא אתה אוסר כל הבהמה כולה, אלא חכמים פירשו איזה חלב אסור ואיזה חלב מותר בתורה שבעל פה, שהחכמים הוגים בה יומם ולילה. אסור לבשל כחל בקדירה מפני שיש בה חלב אלא צולה אותה באש. והאוכל בשר אסור לאכול חלב באותה סעודה. וחוטין שבעוקץ שבזנב אסור משום חלב, וצריך לכל אדם שיהא זריז ליטלו ולנקר כל הזנב לפי שהן נמשכין באורך כל הזנב, ושאינו מנקרו ואוכלו עובר משום חלב. סליק נקיות בשר דרבינו שלמה."
            ],
            [
                "אמר שמואל חמשה דברים אסרו חכמים סכין קערה ככר ומיצוי ודגים ועופות. סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח לפי שהיא פולטת דם, קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שהיא פולטת דם, ככר שנחתך עליה בשר אסורה באכילה, במה דברים אמורים בזמן שנראת כדם אבל אם נראית כמים אדומים מותר באכילה, מיצוי סלת שהניח הבשר עליו אסור באכילה, במה דברים אמורים שלא המתין לה עד שיפסקו המים האדומים אבל אם המתינו לה מותרת באכילה, דגים ועופות שנמלחו זה עם זה אסורים באכילה במה דברים אמורים שהעופות למעלה ודגים למטה אבל אם היו דגים למעלה ועופות למטה מותרות, אמר רבא בשר שחוטה ובשר טריפה שנמלחו ביחד זה עם זה אסור באכילה במה דברים אמורים בזמן שהשחוטה מלמטה ובשר טריפה מלמעלה אבל טריפה מלמטה ושחוטה מלמעלה מותר באכילה. ואמר רבא גוי שהביא בשר טריפה בשפוד אחד וישראל הביא בשר כשר בשפוד אחד והניחו שפודיהן בתנור אחד אסור באכילה מפני שמפעפע טמא ובלע טהור. דג טמא ודג טהור שנמלחו זה עם זה אסורין באכילה כיצד דג טמא מליח ודג טהור תפל אסור מפני שפולט טמא ובולע טהור אכל דג טהור מלוח ודג טמא תפל מותר:"
            ],
            [
                "ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית את האדם והאי נוגח ורובע ונרבע דקתני על פי עד אחד או על פי הבעלים ומודה בקנס פטור, והילכתא להדיוט שרי ולגבוה אסור אבל על פי עדים בר סקילה היא ולהדיוט נמי אסור:"
            ],
            [
                "עירובי תבשיל.",
                "פסח ושאר יום טוב שחל להיות בחמישי בשבת, מניח אדם עירובי תבשילין מערב יו\"ט, שאין אופין ומבשלין מיו\"ט לשבת אלא אם כן עירב בפת ותבשיל, וכן הוא עושה, לוקח פת ומניח על גביו בשר או ביצה או דג כשהן מבושלין ומזכה להו (ו)לכל ישראל בני העיר על ידי אחר, כגון על ידי בנו ובתו הגדולים או על ידי אשתו, ולוקח מידן ומברך, בא\"י אמ\"ה אקבו\"צ על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרא לנו לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולתקוני כל צרכין מיומא טבא לשבתא לנו ולכל בני ישראל הדרים בעיר הזאת. ומיחד לו מקום. פעם אחת הניחו עירוב תבשילין ערב יום טוב, ולמחר ביום ראשון מצאו הפת לבדו הנשאר, והבשר שעמו נאכל והרצו הדברים לפני רבי על שלחנו, ואמר רבי אילו לא בא הדבר לפנינו עד למחר לא היה תקנה בדבר, אבל עכשיו יש תקנה דאמר רב מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה, ולוקח בשר מן הקערה שלפניו ואחת מן הככרות ואומר, אם היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב, ואם היום קודש ולמחר חול אין צריכין לכך ואין בדברי כלום:"
            ],
            [
                "פרשיות של ימים טובים והפטרותיהן.",
                "ביומא קמא דפיסחא קרינן בפרשת בא אל פרעה ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו עד מארץ מצרים על צבאותם, ומפטיר קרי בפרשת פנחס בחדש הראשון בארבעה עשר ומפטיר ביהושע ויאמר יהושע אל (כל) העם התקדשו עד ויהי שמעו בכל הארץ. יום ב' באמור אל הכהנים שור או (שה) [כשב] עד וידבר משה את מועדי ה', ומפטיר קורא כדאתמול, ובנביא במלכים מן וישלח המלך עד ואחריו לא קם כמוהו, יום ג' בבא אל פרעה קדש לי כל בכור עד סוף כל פיסקא, יום ד' באלה המשפטים אם כסף תלוה את עמי עד בחלב אמו, [יום ה' בכי תשא פסל לך עד לא תבשל גדי] יום (ד') [ו'] בבהעלותך וידבר ד' אל משה במדבר סיני עד לגר ולאזרח הארץ, ובהדין ד' יומי דחולי מועדא קרו תלתא בעניינא של יום וחד בפינחס מן והקרבתם דפסח עד ונסכו סוף פיסקא. יום ז' ויהי בשלח פרעה עד כי אני ה' רופאך, ומפטיר בפינחס מן והקרבתם דפסח עד סוף פיסקא, ובנביא בשמואל וידבר דוד עד סוף פיסקא שירה, עם עקש תתפל זה פרעה. יום ח' בראה אנכי כל הבכור עד סוף סידרא, ואם שבת הוא מתחיל בעשר תעשר ומפטיר והקרבתם עד סוף פיסקא, ובנביא בישעיה עוד היום בנוב לעמוד עד קדוש ישראל. כד איקלע שבתא בחולא דמועדא בפסח קורין בכי תשא ראה אתה אומר אלי עד לא תבשל גדי ומפטיר והקרבתם ובנביא ביחזקאל היתה עלי יד ה' עד ונתתי רוחי, וסימן משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. פרשיות של ימים טובים והפטרות סדורין למעלה בסדר הילכות פסח:"
            ],
            [
                "הלכות יום טוב.",
                "[שני ימים טובים של גליות אחד מחובר (ואחד) שנתלש בו ביום טוב ראשון [כגון ענבים שבצרן, ואחד עופות ודגים שניצודו ביום טוב ראשון] מותרין בשני ממה נפשך, הואיל ושתי קדושות הן, אי יום טוב ראשון קודש ושני חול, מותרין למוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו, ואי יום טוב ראשון חול ושני קודש (ד)כל שכן דמותרין, דחול מכין ליום טוב, וכן רבי נהג, ומביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בפ\"ק דביצה איתמר שני ימים טובים של גליות, רב אמר נולדה בזה מותרת בזה, ואמרינן [הלכתא כוותיה דרב בין לקולא ובין לחומרא ועוד אמרינן גבי שני ימים טובים של גליות] שאירע יום שני בערב שבת ולא הניח העירוב מבחול, מניח אדם עירובו מיום טוב לחבירו ומתנה, אם היום חול ולמחר קודש יהא עירוב, ואם היום קודש ומחר חול אין בדברי כלום ואין צריך לעירוב, דחול מכין לשבת, אלמא דשתי קדושות הן ואחד מהן חול. ועוד דגרסינן בעירובין ההוא בר טביא דאתיא בי ריש גלותא דאתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני, רב נחמן ורב חסדא אכלו, ורב ששת לא אכיל, מאן דאכיל משום דשתי קדושות הן, ומאן דלא אכיל משום דתני איסי בן יהודה וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה דקא אמרינן קדושה אחת הן ומסקינן ומודה רבי יוסי בשני ימים טובים של גליות [דשתי קדושות הן דאפילו למאן דאמר] וכן היה ר' יוסי אוסר בשתי ימים טובים של גליות אנן מיהא קיימי לן דשתי קדושות הן, ושמע מינה מחובר שנתלש ביום טוב ראשון מותר ביום טוב שני ממה נפשך, ואל תשיבני בכדי שיעשו דהכי משמע ולערב אסורין בכדי שיעשו אם ניצודו ביום טוב ראשון למוצאי יום טוב האחרון אסורין בכדי שיעשו, שיום ראשון קודש הוא, ובעינן שלא יהא מהני מיום טוב לחול, ואם ניצודו ביום טוב שני לערב יום טוב שני אסורין בכדי שיעשו דאימר קודש הוא]."
            ],
            [
                "על החנוני ששאלת, דע כי אמיתים דברים ואין לך קל שבקלים שאינו בקי בהילכות מחובר ונולד, כי כבר פסק רב פפא גוי שהביא דורון לישראל וכו' ומהכא אתה למד שאפילו מן הגוי מותר לקבל. ועוד מההוא ליפתא דאתא למחוזא נפק רבא חזא דהואי כמוש, אמר הא ודאי מאתמול עקירה, ואי משום חוץ לתחום, אדעתא דגוים אתא, ושרא רבא למיזבן מיניה, והרי לך שלקחו אותו מן הגוים, ובלבד שלא יהא מאותו המין במחובר או שיהא ניכר כי מאתמול נתלש. ומה שהביא ראיה מר' יצחק בר יקר, אני הייתי שם, ולא מפני זאת חברו עליו, אלא מחרוזות דגים היתה, שראה אותה בבתי גוים מערב יום טוב ולמחר הכירה בטביעת עין והביאה, ועל זאת הגיד לרבותינו שיש שם בני אדם שאינן מהוגנין ויקילו בדבר ויביאו הניצודין ביום טוב ויאמרו מאתמול ניצודו אבל בדבר שאינו במינו במחובר אין לחוש."
            ],
            [
                "וששאלתם ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות לו בנין כולו, והתחילו לבנות קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור, מהו שיגמרו במועד לפי שאינם רוצים ליבטל ואם לא יהיו מניחין לגמור שוב לא יהיו גומרין וכבר הוא אבוד ונגנב. כך דעתי נוטה שאסור להם לגמור במועד, דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום, דהיינו גוי שקיבל מלאכה מישראל קודם יום טוב בתוך התחום אסור, דאזיל בני אותה העיר וחזו דעביד גוי עבידתיה ביומא טבא ונפיק מיניה חורבא, דלא ידעו דקיבלה גוי מישראל קודם יום טוב, ומשמע דכי אסר שמואל כגון במלאכה שהיא ידועה שהיא של ישראל ורגילין לבא שם. ואמר רב פפא אי איכא מתא דישראל דדרין לשם ומיקרבי להתם אסור דחזו ליה בני ההוא מתא, ומסקינן הכי דבחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלו מדוכתא לדוכתא אפילו חוץ לתחום אסור. ואמר[ינן] מר זוטרא בריה דרב נתן בנו ליה אפדנא במועד מקבלי קיבולת חוץ לתחום, איקלעו רבא ורב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עיילו לגויה, דקסברי אפילו חוץ לתחום אסור דרגילי למיזל להתם."
            ],
            [
                "וששאלתם מהו לשכור גוים לכתחילה במועד להוליך קורות עצי בניין ממקום למקום כדי שלא יאבדו, מותר לעשות כך, ובלבד שאם יכול לעשות בצינעה עושה, ואם אינו יכול לעשות בצינעה יעשה כמו שיכול, דתנן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד. ואמרי' רב יוסף הוו ליה הנך כשורי עיילינהו ביומא פני כל. יצחק בר' יהודה."
            ],
            [
                "וששאלתם מהו לאגוד ולזפות חביות בחולו של מועד לכתחילה, כמו כן אנו נוהגין במקומנו, לפי שסמכו על דבר האבד ומותר ובלבד שלא יכין במועד. ולתקן פרסות הסוסים בנגרי ברזל דכי שמין לו בחולו של מועד יש לומר כדבר דאבד דמי ושרי על ידי אומן גוי לצורך המועד, כל הני מותר במקום שנהגו, אבל ליתן כלים לכובס גוי וליתן כלים לגוי אומן לתופרן מתחילה קיבולת הוה ואסירי."
            ],
            [
                "וששאלתם מהו להתחיל בקיבולת ענבים בדריסתן לגת בחולו של מועד כדבר האבד דמי ומותר מהא דרב הונא חצדו ליה חצדא בחולו של מועד ומסק' דהא דתניא במחובר אפילו כולו אבוד אסור יחידאה היא, ועוד דרב (הונא) חצדו ליה חצדא ואיקפד שמואל, דחצדא דחיטי היא ולא פסיד, אבל עינבי ודאי פסיד משום דמכחש כחשי כי שביק להו. ועוד כשמתחילין לבצור בכרמים ונותנים רשות ליכנס בהם, כל מי שאינו בוצר כרמו הוה ודאי דבר האבד ומותר לבצור ולדרוס בגת:"
            ],
            [
                "וששאלתם מהו לילך אצל גוי המביא ביום טוב עשבים וליטול ממנו אגודות עשב לבהמה או תבן או עומרים ואומר מה שאתה נוטל נשאר מהם כיוצא בהם אני אתן לך את השאר, דבר זה אפילו מישראל אסור, לפי שהוא אזכרת סכום המקח. ותנן הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרה ביצים, עשרה אגוזים שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו, ר' שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, והני מילי בחנוני ישראל [אבל] חנוני גוי שרגיל לילך אצלו גזירה שמא יביא בשב' מחוץ לתחום ואסור לטלטלו, וגבי בהמתו תניא גוי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל והאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים [בשבת] דמשמע במחוברין לפי שהן מוכנין למאכל בהמה, אבל לא על גבי מוקצה לפי שתלושין ומונחין מוקצין הן, וגוי שליקט עשבים מוקצין הן אצל ישראל, ומתרצינן דקאים עליה באפיה ואזלא ואכלה אבל להאכיל בידים אסור, וכיון דדבר מוקצה אסור ליתן לבהמתו הילכך הבא בשביל ישראל מחוץ לתחום אסור ליתן לפני בהמתו. יצחק בר יהודה."
            ],
            [
                "יתד של שפוד שתוחבין בו ירכי העוף והוא ארוך יותר מדאי ואסור לחתכו בסכין ולא לשרוף ראשו באור כדי שיתקצר משום תיקון כלי, ואין זה דומה לתוחב באור לפי (ש)שתי נירות, דהתם נראה כמדליק כדרכו שצריך שתי נירות."
            ],
            [
                "ושומין ביום טוב כותתין כדרכן, אבל פלפלין טוחנן קודם יום טוב או טוחנן בקערה או בכל דבר, אבל לא ברחיים שלהם כדאמרינן בביצה, ורחיים שלהם קרי מולצין שלנו, תדע מדגרסינן התם (מ)טמאה משום שלשה כלים, הברזל שבתוכו הוא נקוב נקבין דקין אבל הוא בעצמו טמא משום כלי כברה והעליון משום כלי מתכות והתחתון משום כלי בית קיבול."
            ],
            [
                "מותר לחוף ולסרוק בחולו של מועד, שאף בשבת ויום טוב נחלקו בו, שהרי היאך נאסר את הדבר, משום תלישת שער, השתא גילוח במועד מותר לבא מן השבייה, ועל כל אדם לא נאסר אלא כדי שלא יכנסו לרגל (שלהם משולין) [כשהם מנוולין] לחוף ולסרוק אסור."
            ],
            [
                "הילכות פסח.",
                "ואילו אסורין בפסח מורייס הלחם ואפילו לאחר הפסח אסור. חומץ שמחמיצין אותו בשעורין ושכר שעושין אותו בלחם קלוי אסור וגם לאחר הפסח, וכן חטין שעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מין חטין הן, כל אילו אם נפלו עליהם מים או שבאו בספינה ונשרו במים או ששרו בגורן מן הגשמים אסורין בפסח ולאחר הפסח אסורין אפילו לקנות מהם כלום, אלא או לזרותם או להשליכם במים, אפילו טחנן כדי להניחם אחר הפסח אסור. אבל הדוחן וכל מיני קיטניות מותרין אפילו שהן במים בין בפסח בין לאחר הפסח אבל חמשת המינין אסור והן חייבין בחלה. אורז מותר ואינו חייב בחלה, אבל הקדירות שנשתמש בהם כל השנה כולה מיני חטין וקמח רוחץ אותן יפה ושומרן ולאחר הפסח מותרין. ובורמי דגללי משפשפן וכלי ברזל מרתיחין במים על גבי האש אחת מתוך חברתה והגדולה יעשה לה שפה מן הטיט סביבות פיה שתים אצבעות ומרתיחה מליאה מים והיא מותרת. וכל כלי עץ כגון קערות וכפות ירתיח במים ביורה ושופך עליהם וירחיצם והן מותרין. [והסכינים ירתיחם בתוך היורה והן מותרין] וכל כלי עץ המשמש בהם עיסה כל השנה ושוהה העיסה באותו כלי עד חומצתו אסור לשמש בהן בפסח בין ברחיצה בין ברתיחה אסורין, אבל כלי עץ שלא החמיץ את העיסה אלא לש בין בצונן בין בעירוי מותרין בפסח ברחיצה ובגרירה. והנפה והכברה מותרין ברחיצה."
            ],
            [
                "ועיסה של פסח צריך ללושה בזריזות שלא תבא לידי חימוץ ואחר לישתו רוחצין את ידיהם והכלים וישליך המים במקום גבוה שלא יעמדו שלא יבואו לידי חימוץ. והמצות צריכין לאופן יפה ואם תמצא עוגה אחת בתוכן ואינה אפויה דמושכין ממנה חוטין תשרף מיד. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול המצה שהיא קשה שורה במים או ביין או במרק בכל עניין שירצה בלתי שתהא העוגה אפויה יפה."
            ],
            [
                "ומותר לאפות מצה על גבי קרקע ועל גבי כלי חרס ובתוך הפורני רק שתהא בזריזות ויהא האופה זריז וזהיר ומהיר בבישול אפוייתה וכשיתחמם כלי חרס מבפנים מותר ומבחוץ אסור לחממו. ואין עושין פת מיום טוב לחבירו ולא כל מיני בישול אלא אם כן יאכל ממנו ואם נשתייר ממנו מותר."
            ],
            [
                "ואסור לשחוט בהמה מסוכנת ביום טוב אבל שאינה מסוכנת מותר לשחוט ולפשוט כל צרכו. ואסור כל בישול עיסה ותבואה מכל חמשת המינין משום חימוץ אבל בשאר ימים טובים מותר לעשות כל מיני עיסה. וכל מיני קטנית מותר לבשל בפסח ובכל ימים טובים:"
            ]
        ]
    },
    "versions": [
        [
            "Buber Edition, Berlin, 1912",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990017640040205171/NLI"
        ]
    ],
    "heTitle": "סידור רש\"י",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Rishonim"
    ],
    "schema": {
        "heTitle": "סידור רש\"י",
        "enTitle": "Siddur Rashi",
        "key": "Siddur Rashi",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "",
                "enTitle": ""
            }
        ]
    }
}