{
"language": "he",
"title": "Ohr Yisrael",
"versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001844232",
"versionTitle": "Ohr Yisrael, Vilna 1900",
"status": "locked",
"license": "Public Domain",
"digitizedBySefaria": true,
"versionTitleInHebrew": "אור ישראל; ווילנא, תר\"ס",
"actualLanguage": "he",
"languageFamilyName": "hebrew",
"isBaseText": true,
"isSource": true,
"isPrimary": true,
"direction": "rtl",
"heTitle": "אור ישראל",
"categories": [
"Musar",
"Acharonim"
],
"text": {
"Introduction": [
"הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג משמנה פרקים כתב וזה לשונו, אמרו הקדמונים כי יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי, ובריאות הנפש הוא שתהיה תכונתה כו', שתעשה בה תדיר הטובות והפעולות הנאותות, וחוליה הוא שתהיה תכונתה כו', שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות כו', וכמו שהחולים הגופנים כשידעו חליים כי ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו ויזהירום כו', כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות כו'. וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש כו' עכ\"ל ע״ש. וכ\"כ הרמב״ם בפ\"כ מהי' דיעות לייחס חולי הנפש לחולי הגוף ע\"ש:",
"והנה כמו בתהלוכות שלום הגויה וענינה, חיותה ובריאותה ובנינה, כבר נודע כי בכלל משנות דור ודור, כחות האנושית הולך ורפה, עד דורינו זה אשר בעוה\"ר נתמעט הבריאות וגברה החולשה, ידועים חולי ומכאוב מכל נגע וכל מחלה, כוללים מספר רב מבני אדם. הנה כמו כן הוא בתהלוכות שלום הנפש, היא חיי הנשמה לא תעמוד על מכונה, דור אחד דור הולך ודל במצב הרוחני, בריאות הנפש הולכת וחסר, מוכים ונגועים בחולי הנפש תרב מספרם מעת לעת:",
"האומנם תחת כי בדורות החולפות, אך במשך דור שלם, מאבות לבני בנים, היה נרגש שינוי במצב התורה והיראה מול דור הקודם, עתה בדור האחרון, הנה בעוה\"ר בכל משך שנות מועטות, רוח חדשה תחלוף על פניה, ותשא בכנפיה המון תמורות וצבא חליפות אין מספר, וכבר נראה וניכר השתנות גדולה בחלישות ורפיון הנפש, בתורה ויראה ועבודת ה' ית\"ש, כי המה הולכים וחסר, עד העת הרעה הזאת, אשר תחלואי הנפש הקיפה כמעט כל בשר, ה' ירחם:",
"וכאשר נשקיף בעין הבחינה על מצב התורה והיראה בכלל, באיזה מהם שלטה מחלת הנפש ביותר להרע, עין בעין נראה כי אין ערוך לרפיון התורה, מול חלישות היראה, כי הנה עם כל התלאה אשר מצא את תורתינו הקדושה, שפלות ערכה ושממון שעריה, הנה בכ\"ז הבטחת נותן התורה ית\"ש, כי לא תשכח עדות מפי זרע יעקב היא שעמדה לנו גם היום, כי הקול קול יעקב נשמע מבתי מדרשות, ושערי ציון המצוינים בהלכה פתוחים לרוחה, וכן נמצאו ב\"ה טהורי לב, התומכים אותה במחוקק במשענותם:",
"אולם אך היראה ירדה פלאים, מגבהי מרום לסתר המדרגה, באופן נורא מאוד, באפס עצור ועזוב, באין משען ומשענה, דרכי היראה אבילות, שערי עבודת ה' שוממין, העונות רבו למעלה ראש, המדות הרעות תשלוט בכל תוקף ועוז, המה ישחיתו ויתעיבו כל חלקה טובה בנחלת ה׳. תלהט ותשרוף מוסדי היראה והעבודה, גברו בעלי לשון, יראי חטא נמאסו, סר מרע משתולל, השקר תתעטף במעיל הצדק, איש זרוע לו הארץ, והאמת נעדרת:",
"גם הנה את אשר מלפנים בישראל, היה התורה והיראה תמים יחדיו, כתאמי צביה, התלכדו ולא התפרדו, כל בעלי תורה היו משובצים גם בפניני היראה, בערך חכמתם היה גם יראתם, הנה עתה בעוה\"ר כמעט נתפרד החבילה, נתקו המוסרות, ונפסק הקשר המחבר אותם יחד, וסוף סוף באין יראה, תפוג גם תורה חלילה ה׳ ירחם:",
"האומנם בתחלואי הגוף, לעומת המחלות המתרבות, כנגדן חכמת הרפואה רחבה ונסבה למעלה ראש, חכמי הרופאים עמלים תמיד להרחיב את חוג פעולתה, להבין ולהשכיל בשרשי המחלות, ובכח החכמה הבחינה והנסיון, ימציאו מעת לעת תרופות חדשות אשר לא ידעו מלפנים, כן רבים המה השוקדים ללמוד חכמת הרפואה, כרבות המחלות כן רבו רופאים ורפואות:",
"אכן לא כאלה חלק חיי נפשות ותחלואיה, החולים מתרבים, המחלות מתגברות, החלישות מתחזקות, דרכי הרפואה ננעלו, אין רופאים ורפואות, אין צרי ומזור, אין ארוכה ותעלה:",
"לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולי ה׳ שהיה לנו, יאמרו נא יראי ה׳, כי בחמלת ה' על עמו, הנה גם בדור האחרון שלח לנו המורה לצדקה, רועה נאמן מושיע ורב, להחיות עם רב חיי הנפש, לגהות צרי ומזור לתחלואי נפשות ולהשיבם לתחיה, ה״נ כ״ק אדמו\"ר הרב הגאון הגדול רשכבה\"ג החסיד והעניו אור עולם המפורסם בקצוי ארץ מרנא ורבנא ר' ישראל מסאלאנט זצוקללה\"ה, אשר כבר מודעת ומפורסם בתבל, כל תוקף גדולתו וצדקתו חסידותו וענותנותו וקדושתו:",
"והנה יותר שהיה גאון וחסיד, עוד זכה וזיכה את הרבים, במדה נפרזה מאוד, כי הוא האיר עיני בית ישראל בתורתו ויראתו, והיה עמל ויגע כל ימיו, להקים את סוכת יראה הנופלת, ולהרים את קרנה, לחבר אותה אל התורה כמו לפנים בישראל, לרפאות תחלואי נפשות, ולהשיב את לבבם לאבינו שבשמים, במתק שפתיו השיב רבים מעון, והשביע כל נפש נענה ביראת ה׳ ית״ש:",
"הוא העמיד תלמידים הרבה, ונתן נפשו עליהם להדריך אותם, ללמדם דרך ה׳ ודעת תבונות, לנטוע ולהשריש בלבבם יראת ה׳ ומדות ישרות ורצויות, ולהורותם דרכי עבודת ה׳ ית״ש:",
"והעולה על כל, הן הן גבורותיו ונוראותיו, כי הפליא עצה הגדיל תושיה, לזכות את הרבים לדור דור, להעלות מרפא ארוכה ותעלה לתחלואי נפשות להשיבם לתחיה, בתחבולה הנפלאה של לימוד המוסר בהתפעלות, כי איזן וחיקר ולימד דעת את העם חכמה ומוסר, מזור ותרופה כוללת למחלת הנפש, ולהנצל מפח ומוקשי היצר, לקבוע עתים סדורות בכל יום, ללמוד בספרי יראה ומוסר, בלב נכון, בשפתים דולקים, בקול מעורר תוגה ועצב, והתפעלות הנפש, וכי הלימוד הזה, ישועת ומרפא בכנפיה, יראת ה' וענית צדק בעקבותיה, מלמדת לאדם חכמה ודעת, צדק משפט ומשרים. וכל מדה נכונה יקרה וחמודה:",
"והנה אדמו\"ר הגה\"ה קדוש ישראל זצוק\"ל, אשר כעמוד אש שלחו ה' לפנינו, להאיר עיני בית ישראל בתורה ויראת ה', ופתח לנו שערי אורה, על ידי דרך לימוד היראה והמוסר, מסר נפשו על זה כל ימי חייו, לקבוע דרכי הרפואה הזאת של לימוד היראה והמוסר בהתפעלות, ולשום לה מסילות בקרב ישרי לב יודעי בינה, וכן לתת לה מהלכים בקרב העם, להרחיב את המנהג בזה, אשר ישוטטו בה רבים, ותרבה הדעת ויראת ה' בקרב ישראל, והרעיש את העולם בזה כידוע ומפורסם, וחפץ ה' הצליח בידו, ומשמיא זכי ליה לזכות בזה את הרבים, ולפעול ישועות בקרב הארץ לחיי הנפש, כי ע\"י הרפואה הבדוקה הזאת של לימוד היראה והמוסר, הרבה עתקו וגם גברו חיל, ביראת ה' ומדות רצויות. ותהי להם למעיני הישועה ישועת הנפש, אם מעט ואם הרבה, איש איש לפי ערכו ותכונתו, ובכן נתרבה דעת של יראת ה' בקרב ישראל:",
"והנה גדולים צדיקים במיתתן כו', כי כמו שאין מספר לגדודיו אשר זיכה בחיים, כן גם אחרי אשר נגנז ארון הקדש, ואבד חסיד מן הארץ, לא אבדו עשתנותיו ומחשבתו הטובה אשר חשב על עמו, להטיב ולהשכיל אותם בינה ביראת ה' ית\"ש. כי כל פעולת צדיק לחיים חיי הנפש, נשאר בידינו ב\"ה לפליטה עד היום, ואם כי העפר שב אל העפר, ועיני בשר לא ישורנו, אולם רוחו עוד מתהלך בחיים, ולא כבה אור ישראל, אור תורתו ויראתו ודרך מוסרו הטוב, שואף זורח הולך ואור עוד היום, להאיר עיני תמימים ישרי לב ביראת ה' ועבודתו ית\"ש:",
"כי מגדולי תלמידיו אשר חסו בצל דליותיו, ושתו מימיו היוצאים מן הקדש, וזכו לעמוד לפניו ולקבל ממנו דרך ה', המה החזיקו בדרכו דרך הקדש, ועמלו להפיץ תורת רבם ודרך מוסרו הטוב, לזכות את הרבים, לקרב נפשות ללימוד היראה והמוסר, ולהשקותם מים חיים אשר דלו מן הקדש קדוש ישראל זצוק\"ל, מדברי חכמתו ומוסריו ביראת ה' ית\"ש, וב\"ה כי הוקבע לימוד המוסר לחק בכמה ישיבות גדולות, ובכמה קיבוצים של לומדי תורה, להפריש שעה קלה בכל יום, להגות בספרי יראה ומוסר, ללמוד ליראה את ה' הנכבד והנורא:",
"וכן נגה שביב מאור ישראל וקדושו, להאיר גם על פני המזרח, במקום הקדש ציון וירושלים, כי גם שם בקדש נמצאו איזה שרידים אשר ה' קורא, מתלמידי תלמידיו, יושבי אוהלים של תורה, מושיבי מלחמתה שערה, והנהיגו ביניהם דרך הקדש של לימוד היראה והמוסר, ועל דרכיהם נגה אורה, יגברו חיילים בתורה, ויראת ה' טהורה:",
"והנה אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל, היה נחל נובע מקור חכמה ודעת יראת ה' ומוסר השכל, לא תמלא אוזן משמוע דרכי חכמתו והשכלתו בעבודת ה' ית\"ש, ואת תוכחת מוסריו, אשר נופת תטופנה שפתותיו, צוף אמרי נועם מרפא לנפש, אולם לא זכינו שיהיה דבריו הקדושים, כתובים ממנו בעט ברזל ועופרת על פני לוח, כי הוא לא כתב מעולם על ספר, לא דרכי חכמתו ברובי תורתו, ולא את עוצם בינתו ביראת ה' ועבודתו, גם על דבר לימוד היראה והמוסר, מטרת חפץ רוחו ורעיון לבבו, לא כתב כי אם מאמר אגרת המוסר, אשר נדפס כמה פעמים, וכולו סובב הולך ע\"ד לימוד המוסר, וכן את שתי הדרשות הנדפסות ממנו בס' תבונה, אשר ישא מדברותיו גבוהות ונצורות בחכמת היראה ודרכי המדות, וזעיר שם ידבר גם ע\"ד לימוד היראה והמוסר:",
"על כן הנה בשכבר הימים ושנים, שמתי אל לבבי לחפש בחיפש מחופש, אולי אמצא מה מדבריו הקדושים ביראת ה', ובפרט בענין לימוד היראה והמוסר, יגעתי ומצאתי בעז\"ה המדה גנוזה מכתי\"ק אדמו\"ר זצוק\"ל, מכתבים בודדים, מעטי הכמות ורבי האיכות, אשר כתב לתלמידיו ומקורביו, לחזק לבבם ביראת ה', ובלימוד היראה והמוסר, גנזי מטמונים יקרים מפנינים:",
"ולזאת הנה אנכי הכותב, אשר הנני אחד מתלמידיו, וזכיתי לעמוד לפניו, ליצוק מים על ידיו, ולשמש אותו כעבד לפני הרב, וגם הוא קירב אותי מאוד, וזכיתי לשמוע דברי אלקים חיים תמיד, מפורש יוצא מפיו הקדוש והטהור, בדרכי יראת ה' ועבודתו ית\"ש, את תוכחת מוסריו בכלל, ועל דבר לימוד היראה והמוסר בפרט, את אשר בשר צדק בקהל רב, ואשר היה דורש ביחוד לפני תלמידיו, וכן את אשר יחד הדבור לפני שרידים מתלמידיו, אשר ידע אותם כי הם כלים עלולים לקבל שפעו, ונתן נפשו עליהם, לייחד עמהם הדבור, ולהדריך אותם ללמד אותם דרך ה', וכן נתתי אל לבי להתבונן על דרכי עבודתו בקדש, עם צדקתו וחסידותו ומדותיו החמודות, ואורו עיני מאור ישראל וקדושו:",
"ועל כן מצאתי לי לחובה, לגאול את נחלתו, ולקבץ את המון מכתביו הקדושים, המפורדים ומפוזרים, להיות ערוכים ושמורים, ולהפיץ איתם על פני תבל בעז\"ה, לכמה וכמה תועליות כאשר נזכיר אותם אחת לאחת:",
"א) כאשר דבריו הקדושים חביב אל בית ישראל עד לאחת, והכל מתאוים לשתות בצמא את דבריו, ואגרת המוסר ממנו נדפס כמה וכמה פעמים, לזאת ראיתי להוציא לאור בל״נ בעז״ה, גם את מכתביו הקדושים, אשר ישישו בהם כל מבקשי רצון ה' ית״ש, ויתעלסו בם כל ישרי לב:",
"ב) הן כאשר ב״ה רבים הם כהיום, המחזיקים בלימוד היראה, אשר לא ראו את האור המופלא אור ישראל וקדושו, ושומעים את דבריו ע\"ד חובת לימוד הזה, רק איש מפי איש, ע״כ המכתבים האלה יהיה לעינים, כי יפיצו אור נוגה, על פני דעתו השקפתו והחלטתו בדבר לימוד היראה והמוסר, כי החזיק את חין ערכה ופעולתה ועוצם תועלתה למעלה להפליא מאוד, כי שמש ומרפא בכנפיה, להחיש ישע ולגהות מזור לתחלואי נפשות, ובה עולם יושע, וכי יסוד התועלת הוא, אך הלימוד בהתפעלות הנפש, וכן כי חיוב לימודה הוא חיוב מוקף לכל הנפשות אחת לא נעדר, וכל איש הזוכה להעיר ולעורר, ולהדריך בני אדם ללימוד המוסר, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, להיות ממצדיקי הרבים, אשר באור החיים יאירו, וככוכבים לעולם ועד יזהירו, וכל הדברים אשר כתבתי במאמרי שערי אור ביסודי דרכי לימוד היראה והמוסר, אשר זכינו לשמוע מפה קדוש, ימצא הקורא מפוזרים בתוך מכתביו הקדושים, זעיר שם זעיר שם:",
"ג) הנה מלבד כמה ידיעות אשר נמצאו במכתביו בדרכי עבודתו ית״ש, הנה הנם חוצבים להבות אש ביראת ה' ית״ש, ומלהיבים הלבבות ללימוד היראה והמוסר, חודרים כליות ולב, גם כי עטו עט סופר מהיר, ולשונו לשון לימודים עד להפליא, וכל הקורא דבריו הק' בשום לב, יתפעל נפשו ביראת ה', ויקחהו לבבו ללימוד היראה והמוסר:",
"ד) מהמון מכתביו נלמוד ונקח מוסר, עד כמה מסר אדמו״ר זצוק״ל את נפשו לזכות את הרבים, כי גם בהיותו מרחוק, לא שכח חנות עני הנפש, ולא הסתיר את אור פניו, לא התעצל מלכתוב מכתבים, ולהריץ דבריו אל תלמידיו ואל מקורביו, לחזק לבבם ביראת ה' ית״ש, וללימוד היראה והמוסר, וכן להעיר ולעורר אותם, לזכות אחרים עמהם, לחזק ידים רפות ללימוד היראה והמוסר, וברכים כושלות לאמץ. למען ללמוד ליראה את ה' ית\"ש, ולהלוך בדרכיו כל הימים:",
"ה) הנה יש כמה סיבות הגורמות לפעמים, להסב לב איש אחורנית מהלימוד היקר הלזה של לימוד היראה והמוסר, וביותר עוד לתת דופי ומגרעת בקדשי שמים, ולהוציא עליה נם משפט מעוקל, וכמש״כ בספר דברי יהושע מאמר א' פ״ז וז״ל, הנה הדברים העוצרים בעד האדם, לבל יטעם ויראה בטוב הלימוד הזה של לימוד המוסר הם שבעה כו', והמונע השביעי הוא הקנאה, כי ימצאו רבים המפריעים לימוד זה בטענות מספיקות, למי שלא השתמש בו די הצורך והמוכרח אליו, ומכש״כ למי שלא טעם טעמו ולא ראה באורו, כי יטה לבבו לדבריהם אשר יחפאו, ובאמת כל טענותיהם, לא מבינת חכמתם יוצאים, אבל ממקור משחת הקנאה נובעים, אשר רשפיה רשפי אש, וקשה היא כשאול, והאומנם כי קנאת סופרים טובה להרבות חכמה, אבל לא להמעיטה, להשריש היראה בלבות בני אדם. אבל לא לנטשה, עכ״ל דבריו הנחמדים:",
"ולזאת הנה האיש אשר כבר טעם טעם לימוד היקר הזה, של לימוד המוסד, ישכיל ויבין מעצמו, כי היא אוצר נחמד בנוה צדק, עץ חיים מרפא לנפש, ואין בה שום נפתל ועקש, ולא ישמע לקול מלחשים, גם כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו. אולם האיש אשר הוא בעצמו מושלל מדרכי הידיעה של מהות לימוד היראה והמוסר, כי לא ניסה אותה, ולא ראה באורה, לא יכיר חין ערכה ופעולתה, ולא יבין את טיב סגולתה, וכאשר ישמע עליה דברי שטנה, מי ומי אשר יתן בה דופי, ויחפא עליה דברים, וכמתלהלה יורה זיקים, יעמוד משתאה ומחריש, ולא ידע לשפוט שפוט, הנה לאיש הזה יהיה המכתבים האלה לו לעינים, לראות את השמש המזהיר בחצי השמים, להבין ולהשכיל כי חובת לימוד המוסר בכל פרטיה, ממקום קדוש יהלוך, מאת אביר הרועים, גאון הגאונים צדיק חסיד ועניו אור עולם קדוש ישראל זצוקללה״ה:",
"חכמי הקבלה וחכמי המחקר, ידמו במשליהם את התבל בכללה, לים השואן בהמון גליו, ואת גויית האדם כאניה השטה בלב ים, וכמבואר בזוה״ק פ' ויקהל, ובפי' הגר״א זצוק״ל על ס' יונה, ולהמליץ בס' בחינת עולם, העולם ים זועף רב מצולה כו':",
"נשכיל בינה, כי כמו אשר הוכנו בתי ספר לחכמה זו, של מלאכת עבודת אניה, ללמד לרבי החובלים, דרך אניה בלב ים, להוליך אניה גדולה על פני ימים רבים, ומה גם בעת סופה וסערה, כן הנה האניה הקטנה הזאת, השטה בלב ים התבל, נדרש אליה חכמה רבה ועמוקה, לנהל אותה במישור לבל תאבד דרך, ולשמרה מכל אסון ופגע, כי הים זועף, ורוח סועה וסער מסערת היצר הולך וסועד ונושב בחזקה, גלי התאות והמדות הנשחתות, ירומו ממעל כמו נד, והאניה נדחפת בין צורי מכשול וסלעים, המה נסיונות הרבות אשר בקל תוכל האניה להתהפך על פניה ותטבע במצולה:",
"והנה כרב החובל, המנצח על מלאכת אניה גדולה, המלאה אלפי אדם, אשר תאחז דרכה בים הגדול, המלומד בחכמה זו מנעוריו, ואשר נגולו לפניו כל כוכבי השמים ומסלוליהם, יודע ומכיר ברוחות הסוערות, להוליך האניה כנגדן, וכבר הזקין עלי ארחות ימים, אשר אך הוא יוכל ליתן בים דרך, ובמים עזים נתיבה, ומה גם עת אשר סער גדול מתחולל על פני הים ותרומם גליו, והאניה תאבד דרך, תחוג ותנוע בתוך משברי ים, כי אז כל הנוסעים ישאו עיניהם, אך אל רב החובל, כי הוא יצילה משטף מים רבים, וינחם אל מחוז חפצם. אולם היתכן כי יבא איש אשר לא לומד בחכמה זו כמוהו ומה גם אם לא יוכל להחזיק כן תרנה אף בסירת דוגה קטנה, כי יבא להתחרות עם רב החובל, לפרוש נס ותורן, להניע את לב הנוסעים, לנהל האניה על פיו:",
"כי הדבר בתהלוכות האניה הקטנה הזאת, השטה בלב ים זועף. הנה אדמו\"ר הגה\"ח זצוק״ל הוא כרב החובל, המלומד ומנוסה בחכמה זו מנעוריו, לנהל את האניה בתוך משברי ים, על ידי נס ותורן של חכמת היראה והמוסר, אשר עמל ויגע בה כל ימיו, יודע ומכיר ברוחות הנושבות מסערת היצר, להוליך האניה כנגדן בלי אסון, וכבר הזקין עלי ארחות היראה והמוסר, והוא נותן לנו בים זועף דרך, להציל את האניה משטף מים רבים, לבל תצלל במצולת התאוה והמדות הרעות, כעופרת במים אדירים, על ידי לימוד היראה והמוסר. עתה מי יוכל להתחרות, עם האדם הגדול בענקים הלזה, הלא אך אליו נשא עין, לשמוע בקולו ועצתו, ולאורו נסע ונלך, ללכת אחריו אורח משרים, בדרך מוסרו הטוב, ללמוד ליראה את ה' הנכבד והנורא, ולהלוך בדרכיו לטוב לנו כל הימים:",
"והנה לאשר קבוצת המכתבים הק', הם מעטי הכמות, ואין בהם כדי ספר, אמרתי לשום עליהם נוספות רבות, אשר עד ספר ישוב. וכולם יפנו למטרה אחת, לעורר הלבבות ליראת ה', וללימוד היראה והמוסר, ואלה הם:",
"א) אל קבוצת מכתביו הק', הוספתי איזה דברים אשר שמענו מפיו הקדוש, וכן צירפתי את שני המאמרים הנדפסים ממנו בס' תבונה, וכן אגרת המוסר, למען אשר כל דבריו בכתי\"ק יהיו לאחדים, וכן שני מכתבים מרבו של אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל:",
"ב) להודיע מעט מהרבה מגדולת חכמתו ויראתו צדקתו וחסידותו של אדמו\"ר קדוש ישראל זצוק\"ל, ואת דרכו והילוכו בקדש, וכמה מדבריו הקדושים בדרכי ה' ובמדות, ובסופו יבא גם מעט ממעלת רבו הגה\"ה קדוש ה' מכובד מרנא יוסף זונדיל זצוק\"ל מסלאנט:",
"ג) מאמר ארוך על דבר לימוד היראה והמוסר, אשר ערכתי בעניי, והוא ע״ד חובת לימוד היראה בכלל, לבאר כי יסודתה בהררי קדש, בדברי חז\"ל ובדברי כמה גאונים וחסידים, ואיך נסתרה דרכה, וכן כל פעולת צדיק קדוש ישראל זצוק\"ל בדבר לימוד היראה והמוסר, צדיק מה פעל ומה חידש, וכל תהלוכותיה ופרטיה אשר קבלנו מפה קדוש, ואיך נתפרסם לימוד המוסר בעולם על שם קדוש ישראל זצוק״ל:",
"ד) מאמרים שונים ביראה ומוסר ודרכי התשובה, אשר הכינותי בעניי, ויוכלו להיות לתועלת, לפני מבקשי רצון ה' ית\"ש:",
"כל הענינים האלה, יקראו בשמות הנאותות להם, הנה כל דברי אדמו\"ר זצוק\"ל, קבוצת מכתביו ויתר דבריו הק', יקראו אור ישראל ואת הדברים מדרכו והילוכו בקדש יקראו בשם נתיבות אור:",
"ואת הדברים אשר יצאו ממני, הנה מאמרי ע״ד לימוד היראה והמוסר יקרא בשם שערי אור ואת המאמרים ביראה ומוסר אשר הכינותי, יקראו בשם כוכבי אור:",
"ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, כי אור ישראל יהיה לאור עולם, ורבים ילכו לאורו בדרך מוסרו הטוב, תרבה הדעת ויראת ה' בקרב ישראל, ואורו יהיה הולך ואור עד נכון היום, כי תמלא כל הארץ דעה, ליראה את ה' הנכבד והנורא, ונזכה לעבדו שכם אחד, עם כל ישראל ביחד, אלה דברי תלמידו הכותב יום ב' כ\"ג טבת שנת תר\"ס פה קאוונא:",
"יצחק בהרב כו' מהר\"ש בלאזער מלפנים רב בעיר המלוכה פעטערבורג."
],
"Shaarei Ohr": [
[
"על דבר לימוד היראה והמוסר",
"אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. כתב באחד ממכתביו וזה לשונו. כל הדברים שבעולם מורכבים המה ביציאותם לאור מסיבה ומסובב כו'. כל סיבה היא מסובבת מסיבה הקודמת לה כו'. סוף דבר אין מסובב בלי סיבה, להולד ממנה המסובב כו'. ואין סיבה אשר איננה נולדת מסיבה המסבבה כו' עכ\"ל הטהור:",
"והנה זה ידוע ומובן לכל חכם לב ומבין דבר. כי לפי ערך גודל יקרת כל מסובב הוא התכלית. כן לפיה ירבו או יגדלו הסיבות הפועלות המסבבות למלאות התכלית. ולזאת כאשר עבודת ד' ית\"ש. הוא התכלית הנרצה היותר יקר ונכבד. שאפשר להמצא בעולם. כי למענה הכין ה' ית\"ש כל הבריאה בכללה. ואת האדם בחיר הנבראים בפרט. על כן נשכיל בינה ונרדפה לדעת. מה הנה הסיבות הפועלות המסבבות. להולד ממנה המסובב התכלית הנשגב והיקר הלזה:",
"וכאשר נדרוש מעל ספר ד' מדברי הכתובים. והמקובל לנו מדברי חז\"ל. נמצא כי הסיבה הראשית לכל התורה והעבודה. היא יראת ה' ית\"ש. והיא הציר והמרכז. אשר עליה תסוב כל הליכות מצעדי גבר. כל מעשיו עלילותיו ותחבולותיו וכל דרכי הנהגתו עם אלקים ואדם. וזהו יסוד ושורש לכל התורה והמצוה. דוד המלך ע\"ה אמר ראשית חכמה יראת ד'. ושלמה בנו אמר בחכמתו תחלת חכמה יראת ד'. וכן חתם את ספר קהלת. סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא:",
"וחז\"ל אמרו בגמ' יומא דף ע\"ב, מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל כו'. אוי לשונאיהן של ת\"ח שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים ע\"ש. ובפ\"ג דאבות תנן. ר\"ח בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל כו'. ובברכות (דף ל\"ג) אמר ר' יוחנן משום רשב\"י אין לו להקב\"ה בבית גנזיו. אלא אוצר של יראת שמים. וביותר אמרו חז\"ל בשבת (דף ל\"א). כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים. דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות. ומפתחות החיצונית לא מסרו לו בהי עייל. ופרש\"י יראת שמים דומה כו'. כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות. ואם לאו אינו חש לתורתו ע\"ש. ומתבאר מזה כי יראת שמים היא המפתח החיצונה. לפתוח בה השער לה' שערי התורה והעבודה:",
"אכן מהו מהות של יראת שמים. אשר היא המפתח לפתוח שערי צדק. היינו הסיבה לעבודת ד' ית\"ש. לקיים את התורה והמצוה. הנה ידוע כי יש שתי בחינות ביראת ד' ית\"ש. וחכמי היראה והמוסר יכנו אותם בשם. יראת העונש ויראת הרוממות. עי' בס' חובת הלבבות פ\"ו משער אהבת ה'. וז\"ל והיראה על שני פנים כו'. אחד מהם יראת עונשו ונסיונו כו'. והשני יראה לכבודו ורוממותו ועוצם גבורתו כו' ע\"ש. וכ\"כ בס' מסילת ישרים פ' כ\"ד שכתב וז\"ל. יש יראת העונש. וזהו המין האחד. ויש יראת הרוממות. וזהו המין הב' כו'. יראת העונש כפשוטה. שהאדם ירא מעבור את פי ה'. מפני העונשים אשר לעבירות. אם לגוף ואם לנפש כו'. ויראת הרוממות הוא. שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשה מפני כבודו הגדול ית\"ש:",
"והנה בכלל יראת העונש. הוא ג\"כ יראת אבדן השכר של שכר מצוה. כי כמו שצריך לירא מפחד ענשו ית\"ש. כמו כן יחויב שיתעצם בלבו אהבת השכר האמיתי על כל חמדת תבל להיות נכסף ומשתוקק לחזות בנועם ד'. היא הטובה הצפונה לצדיקים. בעד שכר מצותם אשר עין לא ראתה. ולירא מאבדן השכר הגדול חלילה. וכן בכלל יראת הרוממות. הוא ג\"כ אהבת ה' ית\"ש. כי שניהם הם כמעט בסוג אחד. וכמבואר בסוטה (דף ל\"א). דאמר רבא להנהו תרי תלמידי דאקריון להו בחלמא כו'. תרווייכו רבנן צדיקי גמורי אתון. מר מאהבה ומר מיראה. אך בכ\"ז מעלת האהבה היא גדולה יותר מיראת הרוממות. וכמבואר שם תניא ר\"ש בן אלעזר אומר גדול העושה מאהבה. יותר מהעושה מיראה כו' ע\"ש:",
"אמנם אם כי תכלית יראת ד'. הוא בודאי מדרגה הגבוה של יראת הרוממות. אולם ידוע כי יראת ד' ראשית דעת היא יראת העונש. והחסיד הקדוש מוהר\"ח וויטאל זצוק\"ל. בהקדמה לס' הקדוש עץ חיים כתב וז\"ל. והבא לטהר ולקרב. ראשית הכל יראת ה' להשיג יראת העונש. כי יראת הרוממות שהיא יראה הפנימית. לא ישיגוה אלא מתוך גדלות החכמה עכ\"ל ע\"ש. והנה גדולה מזו כתבו חכמי היראה. כי מבלעדי יראת העונש. לא יוכל לעלות כלל במעלות מדרגה העליונה של יראת הרוממות. וכ\"כ הגאון מהרמ\"ל מלבי\"ם זצוק\"ל בפי' התורה לפ' יתרו וז\"ל. אמנם כבר בארו חכמי לב. שא\"א לבא תיכף למדרגה הגדולה הזאת. לירא יראת הרוממות. וצריך שנירא תחילה יראת העונש. וממנה נעלה אל מדרגה הרמה שהיא יראת הרוממות עכ\"ל. וכ\"כ אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל באגרת המוסר. שהאמונה המרחפת בנו שהאלקים שופט הוא לתת לאיש כפרי מעלליו. היא ראשית מצעדינו לעבודתו ית\"ש ע\"ש:",
"עילת הדבר הנה מלבד הטעם הפשוט. המבואר לכל חכם לב. שא\"א לעוף בטיסה אחת לרום המעלות. ודרך קניית הבחינה הגדולה מוכרח שתהיה בהדרגה. מתחילה לירא מפחד ענשו. ואח\"כ לירא גם מגודל רוממותו ית\"ש. עוד יש בזה יסוד אחר מדרכי היראה. כי הנה בפי' קדמון אשר סביב להרמב\"ם בה' יסודי התורה פ\"א. כתב לענין דרכי היראה. של יראת העונש ויראת הרוממות וז\"ל. ומצאנו בתורה שני כתובים. האחד מורה שהיראה מביאה לידי עשיית כל המצות שנאמר ועתה ישראל כו'. והשני מורה שלא נצטווינו בכל המצות. אלא כדי שנגיע בהן ליראה שנא' ויצוינו כו'. וההכרע ביניהם שהיראה יש לה ג' קצוות. הקצה הראשון הוא תחילתה והיא קודמת לכל המצות. שהירא מן המלך לא יעבור על דבריו. וע\"ז אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו'. וחלק השני הוא סוף היראה. והיא היראה האמיתית. לא יגיע אדם לה אלא אחר עשיית כל המצות כו'. וכשיגיע לזו המעלה יעתק ממנה למעלת האהבה. שהאהבה לעולם לא תהיה אלא לאחר היראה:",
"וביאור הענין הוא. ידוע כי חלקי העבודה שנים המה. א' חלק המעשה והוא קיום התורה והמצות בפועל בסור מרע ועשה טוב. ב' אופני העבודה בטהרת המחשבה. ויש בזה מדרגות רבות. והנה יסוד עבודת ד' לעיכובא. הוא קיום המעשה בפועל. ועל ידי קיום כל התורה והמצוה נקרא עובד ד' ית\"ש. והוא אהוב ונחמד לפני המקום. וטהרת המחשבה הוא רק לשלימות העבודה. וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים ע\"ש:",
"והנה יראת העונש יהודה בנפש החיונית או הטבעית. כי תוכן כח היראה נטוע גם בכל נפש חיה. ולזאת גם בהיות האדם הולך אחר שרירות לבו. נגוע ומוכה מעונות ופשעים. לא יבצר ממנו לירא היראה הזאת של יראת העונש. וע\"כ היראה הזאת קודמת לכל המצות. כי היא סיבה באמת לכלה פשע ולהתם חטאת. ולהיות ירא וחרד לקיים כל התורה וכל המצוה:",
"אכן המדרגה הרמה של יראת הרוממות. והוא הדעת השלימה וההכרה השכלית. לירא ולחרד מגודל רוממותו ית\"ש. הנה התאות החומריות והמדות המגונות. וגילולי העונות ופשעים. הם מסך מבדיל בינם לבין הקדש. וכל עוד אשר יעשה הרע בעיני ד'. לעבור על בריתו וממרה רצונו ית\"ש. לא יוכל להביא היראה הנדולה הזאת אל קרבו. ולא יגיע למדרגה זו בשום ענין. בלתי כאשר יתפשט מעט מגשמיותו. ויפשיט מעליו את בגדיו הצואים. מהבלי העולם והתאות הנמבזות. ויצרוף כבור סיגיו ממדות הנשחתות. ויתקדש מטומאת הגויה. לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה בפועל. אז יוכל לישא אבר. ולדאות על כנפי יראת הרוממות. להבין ולהשכיל באמיתת רוממותו ית\"ש. לירא ולחרד מפחד רוממותו והדר כבודו ולעלות לרום המעלות לאהבה אותו ולדבקה בו ית\"ש:",
"נמצא כי המדרגה הגבוהה של יראת הרוממות ואהבת ה' ית\"ש. הם מסובבים מעשיית וקיום כל התורה והמצוה. אולם קיום התורה והמצוה עצמה בפועל. הוא מסובב רק מסיבה הראשונה היא יראת העונש:",
"והנה יראת ד' ית\"ש מלבד שהיא סיבה לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה. עוד היא תכלית לעצמה. כי היא מצות עשה את ד' אלקיך תירא. וכל מוני המצות חשבוה בכלל תרי\"ג. הנה גם לענין תכלית המצוה כתב הרמב\"ם ז\"ל בספר המצות. כי המ\"ע הזאת היא יראת העונש. וע\"ש מש\"כ וז\"ל. מצוה ד' היא שציונו להאמין יראתו יתעלה. ולהפחד ממנו. ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי. אבל נירא ביראת ענשו בכל עת. וזהו אמרו את ה' אלקיך תירא עכ\"ל ע\"ש:",
"אמנם נראה כי אין כוונתו לשלול מכתוב זו המדרגה הגבוה של יראת הרוממות. כי בריש פ\"ב מה' יסודי התורה כתב. האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת כו'. ונאמר את ד' אלקיך תירא. והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים כו' מיד הוא אוהב כו'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן. מיד הוא נרתע לאחוריו ונפחד. ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה כו' ע\"ש. והנה זהו דרך של יראת הרוממות. אכן נראה כי המ\"ע הזאת של את ד' אלקיך תירא. כולל באמת כל בחינות היראה. שהדעת נותן שצריך לירא ולפחד ממנו ית\"ש. הן יראת העונש והן יראת הרוממות. וכן בכל מקום שהזכירו חז\"ל יראת שמים נכלל שניהם תחת שם זה. אך כל מקום הוא לפי ענינו:",
"ועכ\"פ מה שאמרו חז\"ל. כי יראת שמים דומה למפתחות חיצונות כנ\"ל. והיינו בתור סיבה. להיות ירא וחרד לשמור ולעשות כפרש\"י כנ\"ל. בלי ספק כי הכונה היא על יראת העונש. כי היא הסיבה ראשונה אשר תסובב ממנה קיום המעשה בפועל. לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה והמצוה. וכמש\"כ בפי' קדמון הנ\"ל. כי תחילת היראה היא יראת העונש. ומביאה לידי עשיית כל המצות. וזו היא שאמרו חז\"ל באבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת כנ\"ל:",
"וממוצא דבר נשכיל בינה. ממה שדימו חז\"ל בחכמתם. יראת שמים למפתחות. לפתוח בהן השער לה' שערי התורה והעבודה. מובן מזה כי כמו שלא יתכן לפתוח דלת סגורה על מסנר. במנעולי ברזל ונחושתים מבלי מפתח. כן הוא דבר נמנע. לפתוח השער לשמור ולעשות ולקיים. את כל דברי התורה והמצוה בשלימות. מבלי היות בידו מפתח של יראת שמים. ואף אם יש בידו תורה. לא יחוש לתורתו לקיים אותה. מבלי שיהיה עמוס מתחילה די סיפוקו ביראת ה' ית\"ש:",
"כי הנה אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. כתב באגרת המוסר פשר דבר בין השיטות. בענין מהות היצר הרע ויצר טוב מה המה. אם יצה\"ר הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים. ויצ\"ט הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב. או כי היצה\"ר הוא כח תאות האדם. המשקפת אל כל דבר הערב לשעתו. ויצ\"ט הוא כח השכל הישר הצופה ומביט להנולד כו'. והעלה בזה אשר נראה בעליל כי שתי השיטות נכונות. היצה\"ר הוא כח התאוה. וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר הטוב. הוא השכל הנכון הרואה את הנולד וצופה למרחוק. וגם יש רוח הקדושה באדם ע\"ש:",
"ובכן הנה מצד היות האדם עפר מן האדמה. לבו פונה לתאות החומריות. לאכול ולשתות ולשמוח. לחמוד הון ועושר. לאהוב כבוד ושררה. לעטות גובה וגאון לרום לבבו. להתענג על תענוגות בשרים. בכל מדה פחותה. וכל תאוה נמבזה:",
"ועם זה גם יצר לבו רק רע כל היום. הוא היצה\"ר מיסוד הרוחני. אשר החכם מכל האדם. יתאר אותו בחכמתו במחזה נורא מאוד. בתור מלך גדול. הסובב את עיר קטנה. היא הגויה עם המון כוחותיה. ויקדיש עליה מלחמה לכבוש אותה וללכדה. וכמש\"כ בס' קהלת ט'. עיר קטנה ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה. ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם כו'. ודרשו חז\"ל בנדרים דף ל\"ב. עיר קטנה זה הגוף. ואנשים בה מעט אלו אברים. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצה\"ר. ומצא בה איש מסכן חכם זה יצ\"ט:",
"מובן מאליו. כי האדם צריך להיות מוכן תמיד למערכות קרב. עם התאוה ועם יצר הרוחני. עתה במה יעצור את רוח תאותו הסוער תמיד כהמות ים לגליו. לבלוע תהום רבה. לכל חמודות התבל. ולתענוגות בני האדם. ובמה יאסור את המלחמה הכבדה לנגד היצר הרוחני. הוא המלך גדול הגבור והנערץ. הפנוי מכל טרדה. אשה ובנים אין לו. אינו דואג למצוא טרף ביתו. גם הבלי הזמן לא יטרידוהו. והוא ממלא את תעודתו וחובתו. שנברא לזה ברצון הבורא ית\"ש. בכל יתרון הכשר. בלי עצלות ורפיון ידים. והאדם החלוש כתולעת. עמוס בטרדה ועבודה רבה. המבלבל את דעתו. ומעכר את שכלו. נרדם בחיק העצלה. מוכה בעורון ובתמהון לבב. על ידי התאות הנמבזות. איך יעמוד לנגדו בקשרי המלחמה. ולא יפול שדוד לרגליו. אם לא ביראת ד' ופחד ענשו ית\"ש. אשר היא מבטח עוז ומבצר משגב. להשגב בה נגד כל אויב ומתנקם. כי היראה עוז לה בכחה. לאסור עבותות תאותו וזדון לבו. לבל תפרוץ לכלה ולהשחית. וכן להיות ימינו רוממה. להקים את שאון וסערת היצר לדממה. ולצאת כגבור מנצח מן המלחמה:",
"את כל זה יגלה לנו החכם מכה\"א בעצמו. כי אך יראת ה' הוא כחצים ביד גבור ללחום את מושל. בכתוב שם פ' י\"א. שמח בחור בילדותיך גו'. והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. ודרשו חז\"ל (בשבת דף ס\"ג). עד כאן דברי היצה\"ר. מכאן ואילך דברי היצ\"ט ע\"ש והיינו כי מה שאמר שמח בחור כו'. הן המה דברי היצה\"ר. ומה שאמר ודע כו' המה דברי היצ\"ט:",
"הנה יבאר לנו החכם מכה\"א בכאן. את תכונת המלחמה הזאת וענינה. קול שאונה וכל המונה. כי היצה\"ר יעמוד על מצור. ראש שן סלע מצודת התאוה. הנשקפה על פני כל חמודות התבל ותענוגיו. והיצ\"ט לצד אחר יפנה. ולעומתו יחנה. יתיצב על גבעת היראה. הצופה מול פני גבהי מרומים. לפחד ענשו ית\"ש. זה יפרוש מצודה ללכוד אותו בתאותיו. באמור לו שמח בחור בילדותיך. והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. שים מעדנים לנפשך. ונופת מתוק אל חכך. ואל תביט אחריך. וזה יהרוס את המצודה בכח היראה. כי יקרא אליו בשם ה' אלקי המשפט. ויאמר לו זכור את בוראך בימי בחורותיך. כי לו נקם ושלם. ויביא במשפט על כל נעלם:",
"הנה כי כן ראינו. כי אף אם יהיה האדם מלא וגדוש ביראת ה'. הנה המלחמה נכונה לפניו. כי הלא זהו תוכן המלחמה מלחמת התאוה עם היראה. ואך כי בכח היראה יוכל להתגבר לעשות חיל. ולהדוף את אויביו אחור. אכן אם לבו יהיה חלל נעור וריק מיראת ה' ופחד ענשו ית\"ש. הלא אפס כל תקוה לפניו. לעמוד במערכות קרב, מבלי קשת וחצים. באין חרב וחנית. כי אף אם היצ\"ט יריע אף יצריח ויחר גרונו מזעוק כל היום. ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. יהיה כקול קורא במדבר. ושומע לא יהיה לו. אחרי כי אין פחד אלקים לנגד עיניו. לא יירא מאימת הדין. ולא יפחד מחרדת המשפט:"
],
[
"אמנם המפתח הזה של יראת שמים ופחד ענשו ית\"ש מאין ימָצא. כי לא תתגולל אבן קדש כזאת בראש כל חוצות. לא ימצאוה כל עוברי דרך. ולא תשיג אותה יד כל אנוש על נקלה. כי היא חבואה בסתר אהלה. וסביב לה חומה בריח ודלתים. סוגרת ומסוגרת במנעולי ברזל ונחושתים. מעיני רבים נעלמה. ולא ידעו את מקומה:",
"כי הנה תהלוכות דרכי היראה הזאת. של יראת שמים ופחד ענשו ית\"ש. היא יחידה במינה. שונה ונבדלת משאר כל מיני היראה השולטת בעולם. כמו מורא בשר ודם. או משאר פגעי התבל. אשר היראה היא בטבע. ובמקום שהדעת והשכל נותן. שצריך לירא ולפחד מזה. הנה על ידי הידיעה ודרכי השכל לבד. תפול על האדם אימה ופחד. כי היראה תבא אליו בהכרח. והחושים יתפעלו מבלי רצון. בכל חדרי לבבו ירגיש חיל ורעד. ויראתו תהיה גם על פניו. ואף כי בכח האדם הוא. להתאפק ולהבליג על יראתו. ולעשות מעשה בפועל מבלי להשגיח על יראתו ופחדו. וכמו שאנו רואים בנסיון. כי לפעמים מצד ההכרח יסכן אדם את נפשו. לילך בדרכים מסוכנים וכדומה. בכל זה גם בעשותו זאת בנפשו. ירחפו כל עצמותיו מרעד ורתת. כי על עצם היראה אין אדם שליט ברוחו לכלוא אותה ממנו. ואין חכמה ועצה לנגדה. להסיחה מדעתו ולהסירה מלבבו:",
"אכן לא כאלה חלק תהלוכות דרכי היראה. של יראת שמים ופחד ענשו ית\"ש. כי היראה הזאת איננה בטבע האדם. והאמונה והידיעה ודרכי השכל. לא יובילו את היראה פנימה לחדור לתוך חדרי לבבו. ולא יפעלו על החושים מאומה. וכמו שיורונו דרכי הנסיון. כי הנה האדם בדעתו ושכלו יודע ומאמין. כי ד' ית\"ש צופה ומביט על כל מעשה בני אדם. ואין נסתר מנגד עיניו. וכן כי האלקים יביא במשפט את כל מעשיו. מספר מפקד ימי חייו. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכגמול ידיו יעשה לו. אם בחשך ילך בגיא צלמות. אשר נכונו לו שם שפטים רבים רעים ונוראים. או כי יזכה לאור באור החיים. להתענג על ה' בנעימות ועדן נצח. אולם האם יתאימו בד בבד. דרכי האמונה הזאת. עם הליכות מצעדי גבר. ודרכי הנהגתו עם אלקים ואדם:",
"וכל זה הוא מאשר כי היראה הזאת של יראת שמים. אשר מסובבת מכח האמונה ודרכי השכל. איננה בטבע האדם. ולא ירגישו אותה כחות החושים. כי על כן אין פחד אלקים לנגד עיניו. לא יירא מאימת הדין. ולא יפחד מחרדת המשפט. ואין מגור לו מסביב מפחד העונשים הרעים והנוראים. גם אימת המות לא תבעתהו. ומלהט חרבה החודרת לא יחרד. ומיראה לא יפול עליו. גם בעת עשותו איזה חטא ועון. לא יאחזהו רעד. ולא תכסהו פלצות. כי יעשה זר מעשהו ברוח נכון שקט ושאנן ומנוחת הלב באין מחריד. וכן גם אושר הרוחני נעימות ועדן נצח. לא יקח לבבו. גם בעשותו איזה מצוה לא יתפעל נפשו. ולא ישמח על שכרה כמוצא שלל רב. וכן לא יתעצב בהפקדה:",
"בלתי כאשר יתן האדם אל לבו. להיות עמל לבקש יראת ה' חכמה ומוסר. הנה עמלו ויגיעו תעמוד לו. שיוכל להשיגה ולקבוע אותה בנפשו שתהיה יראת ד' ית\"ש פרושה על פניו. ועל כל חדרי לבבו. ומפחד ענשו ית\"ש. כל עמודי גויתו יתפלצון. וכל חושיו יריחו ביראת ה' ית\"ש. וירגישו פחד ורעדה. וכן לאהוב ולחמוד את אושר הרוחני. על כל חמדת תבל. ולירא מאבדן השכר הגדול. וכמו שאמרו חז\"ל בברכות (דף ל\"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הרי כי הוא ביד האדם להשיג היראה הזאת של יראת ה' ית\"ש:",
"אולם החזון הזה תוכן רוח בני אדם בדרכי יראת ד' ית\"ש. הוא פליאה נעלמה וחידה סתומה. א'. מהו החזיון הנפלא הלזה. מדוע באמת אין יראת ה' ופחד ענשו ית\"ש. תקוע בטבע בלב האדם המאמין. מבלי שום עמל ויגיעה כלל. ככל דרכי היראה מתהלוכות התבל. אשר היראה תבא מעצמה בלב האדם בהכרח. ומדוע יגרע חלק האש הנורא. הלוהט בעמק רפאים באין מכבה. אשר תאכל מנפש עד בשר. מהאש היסודי של זה העולם. אשר היא רק חלק אחד מששים מיסוד האש הרוחני:",
"ב' אחרי אשר כלל הדברים לא נעלם מעיני האדם. כי עיני ד' ית\"ש צופים על כל דרכי איש. וכן כל עניני אחריתו. קומו למשפט לפני כסא שופט צדק. וכל משפטי ד' הנוראים. אשר הם תהום רבה. ובכ\"ז לא יפעלו על החושים. ולא ירגיש בלבבו מורא שמים ופחד ענשו. א\"כ מה תוסיף תת העמל בזה. להשיג יראת ה' ית\"ש. לא מצינו דוגמתה בתהלוכות התבל. בדרכי היראה מכל פגע רע. כי מה שישפוט השכל שיש לירא ולפחד. הנה היראה תבא מעצמה בהכרח. מבלי שום עמל כלל. ומה שלא תפעול הידיעה מדרכי השכל להפיל אימה ופחד. לא יועיל שום עמל ותחבולה כלל. וא\"כ היראה מאין תמצא. ואיככה יוכל להשיגה. גם על ידי עמל ויגיעה:",
"והכי נפלא. כי הנה תהלוכות טבעי היראה. המה שונות ומתחלפות לפי תכונות טבעי בני אדם. יש איש אשר הוא מטבע תולדתו. ירא ורך הלבב. ירא מקול עלה נדף. גם המקרים והפגעים הרחוקים מאוד. יחרידוהו וירגיזוהו ממנוחתו, ויש איש אשר הוא מטבעו אמיץ הלב ואביר רוח. לא יירא גם משאגת אריה וקול שחל. ולא יפחד. רק כאשר יבין וישכיל כי סכנה קרובה נשקפת לו. וכן יש יחוס להיראה עם דעת והשכלת האדם. כי החכם עיניו בראשו. מרחוק יברח ממצודה רעה. ויחיש עתידות למו. להחיש מפלט לו מפח יוקשים. והכסיל בחשך הולך. טח עיניו מראות ולבו מהשכיל. לא יראה ולא יתבונן ברע. עד אשר המצודה תהיה פרושה לרגליו:",
"הנה כי כן היה הדעת נותן. אשר דרכי היראה של יראת שמים ופחד ענשו ית\"ש. יהיה כפי תהלוכות האדם בדרכי יראתו מפגעי התבל. לפי תכונתו וטבעו ולפי השכלתו בחכמת העולם. ואף כי תוכן היראה של יראת שמים היא חלושה מאוד. ואין לה ערך ודמיון. עם שאר דרכי היראה מפגעי התבל. בכ\"ז היה ראוי שיהיה עכ\"פ נראה וניכר ביראת שמים. הבדל בבני אדם למיניהם. החכם הוא או סכל. ירא ורך הלבב או אביר לב. ולתמהון לבנו אנחנו רואים בנסיון. כי יראת ה' ית\"ש. אין להיחוס כלל עם דרכי היראה מתהלוכות התבל. לא תגבל עם טבעי ותכונות האדם. ולא עם תבונת לבבו והשכלת. בדרכי החכמה. וע\"כ בדרכי תהלוכות יראת שמים. אין יתרון לחכם על הכסיל. ולא לירא ורך הלבב. על אמיץ רוח וכביר לב. כי רוח אחד להם. שלום שלום ואין פחד:",
"אמנם פשר דבר לדעתי הוא. כי רוח בני האדם בדרכי יראת ה' ית\"ש. הוא באמת נעלה משכל אנושי ונשגב מכל רעיון. כי רק מיד ה' עליו השכיל. וכמו שנבאר בעז\"ה. הנה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה מה' תשובה. כתב מענין הבחירה שביד האדם. שזהו עיקר גדול. והוא עמוד התורה והמצוה. שאין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו. ולא מושכו לאחד מן הדרכים. אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. וע\"ש מש\"כ וז\"ל. אלו האל היה גוזר על האדם. להיות צדיק או רשע. או אלו היה שם דבר. שמושך את האדם מעיקר תולדתו כו'. מה מקום היה לכל התורה כולה. ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע. או משלם שכר טוב לצדיק כו' עכ\"ל ע\"ש:",
"ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד. אחרי אשר ה' ית\"ש. שם עונש לעוברי מצותיו. ושפטים נכונו לפועלי עון. אם אמנם כי על ידי זה תגדל איפת העונש. אם אינו שומע בקול ד'. ולא יחוש גם לשפטיו הנוראים. אולם מה מקום לשכר מצוה. הלא סוף סוף הוא מוכרח מכח יראת העונש. להטות עצמו לדרך טובה. ומה בכך כי האדם אין לו כופה ומושך מעיקר תולדתו. אם חרדת העונש כופהו. ומה יוכל להיות הכרח גדול יותר מזה. לילך בדרך טובים. אם ערוך מאתמול תפתה. העמיק הרחיב מדורתה. שאול מתחת תרגז לקראתו. לבלע אותו בבטנה. ומוקדי עולם יבעתוהו. אם כן איה הבחירה ? ומה מקום לגמול שכר לפועלי טוב ?",
"אולם עם דרכי הנסיון. אשר עינינו רואות בתהלוכות דרכי היראה של יראת ה' ית\"ש. תפתר הפליאה הזאת בקל. כי הלא באמת אין היראה הזאת של יראת שמים בטבע בלב האדם. והוא מושלל ממנה בתכלית. ואין מגור לו מסביב מפחד העונשים הנוראים כלל. שאול מתחת לא תרגיזהו. יום הדין והמשפט לא יבהלהו. ועמק הבכא לא יפרידהו. ומי אשר יעמול להשיג יראת ה' ית\"ש. והיראה תאלצהו לילך בדרך טובים. הנה גם היראה היא מנת חלקו ופרי עמלו. ומידו היתה זאת לו. ומגיע לו שכר בצדק ובמשפט:",
"ועם זה נמצא פשר דבר החידה הסתומה. מתהלוכות דרכי היראה. של יראת ה' ופחד ענשו ית\"ש. אשר איננה בטבע בלב האדם. כשאר מיני היראה מפגעי התבל. והאדם מושלל ממנה בתכלית ורחוקה מכליותיו. וכן מאין תמצא היראה בנפש עמלה לה לבקש אותה. אשר היא נפלאת בעינינו כנ\"ל. כי כל זה הוא באמת נעלה ונשגב משכל אנושי. כי מאת ה' היתה זאת. והכל הוא ברצונו ית\"ש:",
"ידוע כי תכלית בריאת האדם בעוה\"ז הוא. למען להטיב לו באחריתו. להנחילהו חיי עד. עדן ויקר נצח. להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו כי יבא על שכרו בעולם הגמול. בעד יגיע כפיו ופרי עמלו בתורה ומצות. וכמש\"כ בס' מסילת ישרים פ\"א ע\"ש. ולזה מסר ה' ית\"ש את הבחירה ביד האדם. שיהיה מעשיו מסורין לו לדעתו ולרצונו. באין כופה או מושכו לאחד מן הדרכים. הטובים או הרעים. למען על ידי בחירתו בדרך הטוב. יזכה לבא על שכרו:",
"אמנם כאשר ה' ית\"ש שם חוק ומשפט. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. לגמול שכר לפועלי טוב. ולהעניש גם לרשע רע כרשעתו. ולזאת אם היה יראת ה' ית\"ש ופחד ענשו תקוע בלב האדם בטבע. שוב היה טבע יראתו מכריחו לעשות הטוב והישר. לבל ישיגוהו חרון אף ה' ומשפטיו הנוראים: והיה זה גרעון בחוק הבחירה. וממילא יגרע גם שכרו. רצה הקב\"ה שהוא מקור הטוב והחסד. שתהיה הבחירה ביד האדם בתכלית השלימות. למען להרחיב גבול שכר האדם בכל האפשריות:",
"על כן הנה כמו שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. הקשר הרוחני בגשמי. בנין גוויתו וצבא כוחותיה. כן הוא מחכמת פלאי הבריאה. כי כאשר בין המון כוחות רבות כעדר הקצובות. אשר בתוך הגויה. נתן הבורא ית\"ש בקרבו כח טבע היראה. לירא ולפחד מכל דבר רע. גזרה חכמתו ית\"ש לצמצם את גבול כח היראה. ולשלול מטבע האדם מוראו ופחד ענשו. אם לגוף ואם לנפש. וכן מורא כל הדברים. אשר תוכל להיות סיבה להכריח אותו אל עבודתו ית\"ש. כמו מורא פחד המות וכדומה. למען תהי' הבחירה חפשית בידו:",
"ובהיות כן. כי כל ענין שלילת היראה יראת ה' ופחד ענשו ית\"ש מטבע האדם הוא נעלה משכל אנושי. ורק הוא ענין רוחני מגזרת עליון מחכמתו ויכולתו ית\"ש. א\"כ באמת שוב לא היה מועיל שום חכמה ועצה ותחבולה. להסב אליו יראתו ית\"ש. ולהביא אותה אל קרבו. והיה האדם נשאר נעור וריק ולבו חלל מיראת ד' ית\"ש:",
"אכן כאשר סוף סוף הנה היראה היא דבר מוכרח אצל האדם. כי יראת ה' ראשית דעת. והיא קודמת לחכמתו. כי בכחה יגבר איש. לכבוש את המלחמה הכבדה היא מלחמת היצר. ויראת שמים הוא יראת העונש. היא המפתח החיצונה. לפתוח בה השער לה'. לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה. וכמש\"כ הקדוש מהרח\"ו זצוק\"ל. כי הבא לטהר ולקרב. ראשית הכל יראת ה'. להשיג יראת העונש כנ\"ל:",
"כי על כן ראתה החכמה העליונה. למסור גם עצם היראה מפניו ית\"ש ביד האדם לבחירתו. שתהיה בדעתו וברשותו. ויהיה שליט עליה כרצונו. אם לירא מפניו ית\"ש ופחד ענשו. או לחדול. כי כמו אשר בחכמתו ויכולתו ית\"ש. מנע מטבע האדם מוראו ופחד ענשו. כן ביכולתו ית\"ש. פתח לפני האדם פתח תקוה. ושם בקרבו כח רוחני. שיוכל לשובב לו יראתו ית\"ש. אם יהיה ברצונו לבקש יראת ד'. ולהיות עמל ויגע להשיגה. ובכן הבחירה חפשית בידו. כי אם ירצה להיות רפה ידים. נרדם בירכתים. ישאר על טבעו נעור וריק מיראת ה' ית\"ש. וילך חשכים ואין נוגה בדרכי התורה והמצוה. אכן אם ירצה לבקש יראת ה' חכמה ומוסר. ולהיות עמל לחפשָה כמטמונים. אז ימצאנה. ויהיה פחד ה' ית\"ש ומשפטיו לנגד עיניו תמיד. ובצל כנפיה יחסה. לקיים כל התורה והמצוה:",
"ועכ\"פ הן אשר האדם מושלל יראת ה' מטבעו. והן אשר יש בכח האדם להשיג יראתו ית\"ש. כי תבא בנפש עמלה לה לבקש אותה. אין לזה סיבה טבעית בדרכי השכל. כ\"א הוא ענין רוחני. ומיד ה' היתה זאת. והכל ברצונו ית\"ש. הדבר הזה אשר ינוח שבט הבחירה על גורל היראה. שיהיה עצם היראה בידו. אם לירא או לחדול. הוא נעלה משכל אנושי. אך היפלא מה' דבר:",
"ומעתה מאשר עצם היראה היא מסורה לבחירת האדם. יגדל וירבה שכר האדם בשתים. א' פרי עמל היראה. כי כאשר איננה בטבע בלב האדם. וצריך להיות עמל הרבה לבקש אותה ולהשיגה. וידוע כמה תכבד העבודה הזאת. ואין קץ לכל עמלו. כמו כן אין קץ לשכרו. ב' מצד הבחירה. כי אף אם כל התורה והמצוה הוא רק פרי היראה. ומסובבים המה בהכרח מכחה. אכן הלא גם עצם היראה היא פרי בחירתו. בחירה גמורה חפשית מדעת ורצון האדם. כי באין יראה אין עליה כופה ומכריח כלל להשיגה כמובן. ומעתה גם כל התורה והמצוה אשר יעשה האדם. אף כי מסובבים המה בהכרח מכח היראה. בכ\"ז המה נחשבים על גורל הבחירה. כי המה מסובבים מסיבה הראשונה. פרי בחירתו ביראת ה' ית\"ש. אשר היא בחירה גמורה חפשית כנ\"ל. ומעתה הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו בצדק ובמשפט:",
"שוב מצאתי בס' חובת הלבבות בפ\"ה משער הבחינה שכתב וז\"ל. ואח\"כ חשוב במדת הבושת אשר יחד בה האדם. מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה כו'. ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם כו'. ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד. כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה כו'. ודעתינו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו כו' עכ\"ל. הרי כי גם בענין יראת הרוממות. והוא הבושה מפניו ית\"ש. כתב החסיד הנ\"ל כי היה ראוי שיהיה נמצא בטבע האדם הבושה מהבורא ית\"ש. כמו שיש בטבעו הבושת מבני אדם. רק הבורא ית\"ש בחכמתו מנע מטבע האדם הבושת מפניו ית\"ש. כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו. ויחלש חיוב תגמולו עליה כנ\"ל. א\"כ מכש\"כ בענין יראת העונש שהיא קרובה לחוש. שהיה ראוי שיהיה נמצא בטבע האדם יראתו ופחד ענשו ית\"ש. כמו שיש בטבעו המורא והפחד מכל דבר רע. אכן כי כן גזרה חכמתו ית\"ש. לשלול מטבע האדם מוראו ופחד ענשו. כדי שלא יהיה לו שום הכרח על עבודתו ית\"ש. ויהיה גרעון בחלק הבחירה. וממילא יגרע גם שכרו כנ\"ל:",
"וממוצא דברינו נשכיל. גם בענין יראת הרוממות. אשר ידוע כי יש בכח האדם להשיג המדרגה הזאת. לירא מגודל רוממותו ולהתבושש מפניו ית\"ש. אין לזה מבוא בדרכי השכל שיוכל להשיגה. ואף כי כתב החסיד הנ\"ל. כי חייבים אנחנו להתבושש מן הבורא ית\"ש על דרך הבחינה בהשקפתו על נגלותינו ונסתרותינו כנ\"ל. הנה מי אינו יודע. כי הקב\"ה מלא כל הארץ כבודו. ואין נסתר מנגד עיניו. ובכ\"ז האדם מושלל בתכלית מהבושה מפניו ית\"ש. וא\"כ מה תועיל הבחינה וההשכלה בזה. ומה גם כאשר כתב החסיד הנ\"ל. כי הקב\"ה בחכמתו מנע מטבע האדם הבושת מפניו ית\"ש. וא\"כ מה כח האדם להשיגה. אולם נראה כי גם זה הוא רק ענין רוחני כנ\"ל. כי כמו אשר הבורא ית\"ש בחכמתו. מנע מטבע האדם הבושת מפניו ית\"ש. כן בחכמתו שם כח ביד האדם. שיוכל להשיג יראת רוממותו והבושת מפניו ית\"ש. כאשר יהיה חפצו ורצונו לבקש אותה:"
],
[
"הוא מה שאמרו חז\"ל בגמ' (ברכות דף ל\"ג). אמר ר' חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שנאמר ועתה ישראל גו' כי אם ליראה גו' ע\"ש. ולכאורה יפלא מאוד. מה השמיענו חז\"ל בזה. הלא דבר הבחירה. הוא אחד מיסודי הדת. וזהו עיקר גדול עמוד התורה והמצוה. כי לולא הי' הבחירה ביד האדם. אין מקום לכל התורה והמצוה ולשכר ועונש. כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה מה' תשובה כנ\"ל. אולם היא הכוונה. כי כל התורה והמצוה בודאי מסורין המה ביד האדם לדעתו ובחירתו. כי כירא אלקים. כאשר איננו ירא. בכ\"ז קיום התורה והמצוה בפועל. הבחירה בידו היא. אכן ישמיענו כי גם עצם היראה של יראת שמים. היא נתונה תחת כנפי הבחירה. הגם שהוא נגד דרכי השכל כנ\"ל. כי איך תהיה היראה תחת שליטת הרצון. אכן כי כן גזרה חכמתו ית\"ש.",
"וכן יובן בזה מה שאמרו חז\"ל שם. אין לו להקב\"ה בבית גנזיו. אלא אוצר של יראת שמים. וכפי הנראה מזה. כי יראת שמים היא בחינה נעלה מאוד עולה על כל. אך במה כחה גדול ? ולפי הנ\"ל יובן היטב. כי בודאי תכלית הבחירה הוא שתהיה בחירה גמורה חפשית. בלי שום צד הכרח בעולם כלל. והנה מי שכבר רכש לו יראת שמים. הנה היראה תכריחהו לפלס מעגלותיו בדרך טובה ואורח ישרים סלולה. אולם כאשר יראת שמים איננה בטבע האדם. ורק היא מסורה תחת יד הבחירה. אם ירצה להיות עמל לבקש אותה, אם כן באין יראה מי מכריח אותו על היראה עצמה להיות עמל להשיג אותה. הוא היתרון אשר ליראת שמים על כל התורה והמצוה. כי כל התורה והמצוה על כנפי היראה תנָשָאנה. אך על איזה כנף תנשא היראה עצמה. הלא עליה אין כופה ומכריח כלל להשיגה כנ\"ל. והיא רק בחירה גמורה חפשית. התלוי' רק בדעת ורצון האדם. ולזאת גדול כחה מאוד נעלה. כי אין לו להקב\"ה בבית גנזיו. אלא אוצר של יראת שמים:",
"ועם זה נשכיל בינה. להבין דברי חכמים וחידותם. מה שאמרו חז\"ל בשבת. כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים. דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו בהי עייל. ופרש\"י כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות. ואם לאו אינו חש לתורתו. ולכאורה יפלא מאוד. לאיזה ענין הזכירו חז\"ל בהמשל גזבר. מאי ענין גזבר לנושא המשל. הלא גם כל איש בביתו ובחומותיו. אם יהיה לו רק מפתחות מחדרים הפנימים. בלי מפתחות מהחדרים החיצונים. לא יוכל לבא אל תוך הבית. והיה להם לומר בפשטות. משל לאדם שיש לו מפתחות הפנימיות. ומפתחות החיצוניות אין לו בהי עייל. ומאי ענין גזבר לכאן:",
"אולם נראה כי חז\"ל השכילו בחכמתם. להזכיר בהמשל גזבר לכונה עמוקה מאוד. לעורר את האדם על עמל היראה. כי הנה כל איש השורר בביתו ובחומותיו. אם לא יהיה לו מפתחות מהחדרים החיצונים. האם בחוץ יעמוד. והחדרים ישארו סגורים על מסגר ולא יפתחו. הלא ההכרח יאלצהו להשתדל להשיג מפתחות לפתוח הבית. או ישבר דלתות נחושה. וגם בריחי ברזל יגדע. אולם לא כן הגזבר הממונה בשל אחרים על הבית. אם לא מסרו לו מפתחות מהחדרים החיצונים. מה יכריחהו להיות עמל להשתדל להשיג מפתחות. או לגדע מסגרות. ובכן יוכל להיות כי השער יהיה סגור ולא יפתח לעולם. ולא יבא אל תוך הבית:",
"ולזאת כאשר המשילו חז\"ל בחכמתם. יראת שמים למפתחות החיצונות. לפתוח בהן שערי התורה והעבודה. ומי שאין בו יראת שמים. דומה כמי שאין לו מפתחות החיצונות לפתוח הבית. בל נאמר כי בכ\"ז בטח לא יעמוד בחוץ. וההכרח יאלצהו להיות עמל להשיג המפתח של יראת שמים. לפתוח השער לה'. כי לא כן הדבר. כי יראת שמים היא המפתח לפתוח השער. היינו הסיבה לקיים כל התורה והמצוה. ומי שכבר יש בידו המפתח הזה של יראת שמים. בו יפתח שערי התורה והעבודה. כי היא תכריחהו להיות ירא וחרד לשמור ולעשות. אולם אם אין בידו המפתח של יראת שמים. באין יראה מה יכריחהו על המפתח עצמה של יראה להשיגה ! כי היא רק בחירה חפשית התלוי' בדעתו וברצונו. ובכן אם לא יתן אל לבו לבקש אותה. יוכל להיות כי המפתח הזה של יראת שמים לא יהיה בידו עד עולם. ושערי התורה והעבודה ישארו סגורים על מסגר במנעול ברזל ולא יפתח. ולזה משלו משל לגזבר שלא מסרו לו מפתחות החיצונות. אשר אין לו שום הכרח לבקש מפתחות ולגדע מסגרות:",
"תכלית יסוד הדברים הנ\"ל. יש להעמיס בכוונת הכתוב פ' נצבים. החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים. ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד. כי הנה גדר הבחירה הוא. את אשר יבחר האדם אחד מן הדברים. על ידי הסתכלות והתבוננות. כמו מי שמונח לפניו מנות. ובודק אותם ומבחין ומתבונן בהם. ובוחר את הטוב והיפה. כל נתח טוב ושמן. ולזה דבר הבחירה נופל רק בין הדברים הדומים כמעט באיכותם. אשר יש ענין להתבונן ולהבחין בהם. למען לבחור את הטוב והיפה. אבל מי שנועל מה שיעלה בידו. או בדברים שאין צריך שום הבחנה כלל. כמו בין זהב לאבנים. או בין כוס יין הרקח. לבין סף רעל: אין זה תחת סוג בחירה כלל. וע\"כ יפלא מאי ענין בחירה בין חיים למות. גם מה צ\"ל ובחרת בחיים. מי גבר יהיה בידו החיים והמות. ולא יבחור בחיים:",
"אולם הכתוב יגלה לנו. הסוד הכמוס הזה מפלאי הבריאה בדרכי היראה. א'. כי האדם מטבעו יהיה מושלל מיראת ד' ית\"ש. ב'. כי בכ\"ז יש בכח האדם לשובב לו יראתו ית\"ש. על ידי חפצו ורצונו להיות עמל לבקש אותה. אף כי שניהם המה נגד דרכי השכל כנ\"ל. כי הנה אחרי אשר בעקב דרך התורה והמצוה כרוך החיים. ובעקב דרך בית עון כרוך המות. בל יחשב האדם כי בטח יהיה כן בטבעו לאהוב את החיים ולרדוף אחריו. ולירא מפני המות ולברוח ממנו. ע\"כ יודיע לנו הכתוב. כי לא כן הוא. כי הבורא ית\"ש בחכמתו מנע מטבע האדם. מורא ופחד ענשו. וכן מורא מכל הדברים. אשר תוכל להיות סיבה להכריחו על עבודתו ית\"ש. כמו מורא המות וכדומה. ובכן החיים והמות. המה שוים. בטבע האדם. ואם ישאהו רוח תאותו ללכת למראה עיניו. ילך גם בדרך המות. ויזניח את טוב החיים:",
"הוא מה שאמר הכתוב החיים והמות נתתי לפניך גו'. כי ידוע מה שאמרו חז\"ל. אין נתינה פחות משוה פרוטה. כי דבר שאין לה חשיבות לא יתואר בנדר נתינה. ומכש\"כ דבר שאין לזה שום שיווי כלל. ומה גם אם עוד כל איש ירא לנגוע בזה. כי היא מות ומשכלת לא יתייחס ע\"ז שם נתינה. כי מי יקבל אותה. ובאין מקבל אין נתינה. ולזה אם היה יראת ה' בטבע האדם. לירא מפחד ענשו. ולסור מני אורח המות. לא היה ענין לומר החיים והמות נתתי לפניך. כי המות לא היה בגדר נתינה כלל. כי רק את החיים יאהב האדם ויקבל. והוא דרך התורה והמצוה. ואת המות והוא דרך בית עון והתאוה יזרה כמו דוה. ובאין מקבל אין נתינה. אכן כאשר גזרה חכמתו ית\"ש לשלול מטבע האדם מוראו. אימת משפטו ופחד ענשו. ולא תבעתהו שום דבר. גם מורא המות לא יחרידהו:",
"וע\"כ יאמר הכתוב. החיים והמות נתתי לפניך גו'. כי את שניהם הנני נותן. גם המות יהיה נתינה חשובה כמו החיים. כי גם את החמדה והתאוה יאהב האדם. אף כי אחריתה דרכי מות. וצעדיה שאול יתמוכו:",
"אכן לבל יאמר האדם נואש. אם כך גזרה חכמתו ית\"ש. לשלול מטבע האדם מוראו. והחיים והמות הם שוים בעיני האדם. מי יפירנה. ואם הוא אוהב את דרך המות. איך ישנאנה:",
"ולזה אמר הכתוב ובחרת בחיים. כי אהבת החיים בידך הוא. כי הקב\"ה פתח לפני האדם פתח תקוה. להשיג יראתו ית\"ש. עם אהבת החיים ושנאת המות. בדרך משפט הבחירה. היינו כאשר ירצה לבחור בטוב. להסתכל ולהתבונן ולהבחין. בין אושר של גורל החיים. חיי עוה\"ז וחיי עד. עם עדן ויקר נצח. ובין מרירות של גורל המות עם השפטים הנוראים. אז תבין יראת ה'. ותבחור בחיים לאהבה אותה ולדבקה בה:",
"עפ\"י הדברים האלה יאירו לנו דברי חז\"ל בספרי וז\"ל. לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. שמא יאמרו ישראל. הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים. דרך החיים ודרך המות. נלך באיזו מהן שנרצה ת\"ל ובחרת בחיים עכ\"ל. המאמר הזה מפליא לב. איך יעלה על הדעת שיהיה רשות להאדם. לילך באיזה דרך שירצה. איה כל התורה והמצוה שקבלו ישראל מהר סיני. גם איך נמשך הטענה הזאת. ממה שנתן המקום לפניהם שני דרכים:",
"אולם הן הן הדברים. כי אחרי אשר דרך התורה והמצוה. היא המסילה העולה אל טוב החיים. ודרך הרע של בית עון. היא נתיבה אל מות. א\"כ היה הדעת נותן שיהיה כן בטבע האדם. לאהוב את החיים. ולירא מפני המות. ואז היה כל איש מפלס מעגלותיו בדרך התורה והמצוה נתיב החיים. אולם כאשר הקב\"ה מנע זאת מטבע האדם. כי גם דרך המות יערב ויבוסם לו. כי לכך אמר הכתוב החיים והמות נתתי לפניך. כי גם המות הוא נתינה חשובה כנ\"ל. א\"כ מה בידו לעשות. הוא המאמר. שמא יאמרו ישראל. הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזה מהן שנרצה. היינו מאחר אשר שני הדרכים הם בתור נתינה. כי גם דרך המות הוא נתינה חשובה אצל האדם. וגם זה יאהב ויקבל ברצון. א\"כ נלך באיזה מהן שנרצה. היינו כי אם ירצה האדם לילך בדרך המות. מה כחו לכבוש את רצונו. ולהטותו לדרך החיים. ע\"ז אמר ת\"ל ובחרת בחיים. היינו כי בכ\"ז אהבת החיים ושנאת המות הוא בידך. כי אם תבחור כמשפט הבחירה. להיות עמל להתבונן ולהבחין ביניהם בין דרך החיים לדרך המות. אז בין תבין מה בין גורל החיים לגורל המות ותבחור בחיים:"
],
[
"אמנם אחרי אשר יראת ה' ית\"ש ופחד ענשו. מושלל מטבע האדם. ולא תבא כי אם בנפש עמלה לה לבקש אותה כנ\"ל. עתה מה יהיה משפט העמל שיעמול האדם למצוא את המטמון היקר. ולהשיג המפתח של יראת שמים:",
"אכן כאשר נשכיל בינה בדברי חז\"ל. נמצא כי יסוד העמל בדרכי קניית היראה. הוא לבקש חכמה ומוסר. חשבון ודעת והתבוננות בכל הדברים. אשר יסתעפו מהם יראת ה' ית\"ש. כמו עונש ושכר והשגחה. ורב טובו וחסדו ית\"ש על ברואיו וכדומה. ואף כי האמונה והידיעה לבד. לא תעשה בדים. ולא תתן פריה. לעשות רושם בנפש האדם ליראה את ה'. אולם ההתבוננות בכל הדברים הנ\"ל עוז לה בכחה. לפעול גדולות ונצורות. להשפיע שפע יראת ה'. על כל כוחות נפשו. ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ויהיה פחד אלהים לנגד עיניו תמיד. וכל חושיו יריחו ביראת ה':",
"כבר שנו חז\"ל בפ\"ב דאבות. רבי אומר כו' והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. וכן שנו בריש פ\"ג שם עקביא בן מהללאל אומר. הסתכל בשלשה דברים. ואין אתה בא לידי עבירה כו'. מאין באת מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה. עתה מהו החשבון וההסתכלות הזאת. שזכרו חז\"ל כי על ידה לא יבא לידי עבירה. הלא הידיעה הזאת לא נעלם מעין כל חי. מי לא יבין שכר מצוה והפסד עבירה. ומי לא ידע כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. למלתעות רימה ותולעה. וכן כי ה' ית\"ש יביא במשפט על כל נעלם. ובכ\"ז הננו רואים כי לא יעשה רושם בנפש האדם. ליראה את ה'. להלוך בדרכיו ולהיות סר מרע. כי רעת האדם רבה עליו. ועונותיו יעברו ראשו:",
"אכן בלי ספק. כי החשבון וההסתכלות הזאת הוא ההתבוננות הרב בהעמקת השכל. בלב נכון ובציורי חושי בכל אחת מדרכי החשבון הנ\"ל כי לכל אחת ואחת יש חשבונות רבות. ועי' בשו\"ע או\"ח סי' רכ\"ט הרואה קשת אומר כו'. ואסור להסתכל בו ביותר. וע\"ש בביאורי הגר\"א וז\"ל. ביותר. טור ורד\"א דהא צריך לראות כדי לברך. ולשון הסתכלות הוא בעיון הרבה עכ\"ל ע\"ש. ולזאת גם מה שאמר התנא הסתכל בשלשה דברים כו' ההסתכלות הזאת הוא בודאי העיון הרב בהעמקת השכל וההתבוננות ביותר בהשלשה דברים הנ\"ל. וכן אין ספק בדבר. כי ההסתכלות הזאת. לא על ידי פעם אחד או פעמים. יום או יומים. יעשה רושם בנפש האדם. ליראה את ה' ושלא יבוא לידי עבירה. ובפרט מי שלבו לב האבן וקשה כצור החלמיש. אכן יום יום יסתכל בשלשה דברים הנ\"ל. כל אחד ואחד לפי מצב תכונתו ועסקו ומדותיו. כן ירבה וכן ימעט:",
"בל נתפלא ובל נשתומם על המראה. אחרי אשר תוכן הדברים. מקור הוויתו זכרון ראשיתו ואחריתו. והדין והמשפט. לא נעלם מעין האדם. ובכ\"ז לא יתפעל מזה. לא יחת ולא ירך לבבו. מה יתן ומה יוסיף ההתבוננות. אשר כמעט כלל הדברים. ידע מעצמו גם קודם לכן:",
"אולם כבר נתבאר למעלה. כי כ\"ז הוא באמת נעלה ונשגב משכל אנושי. וכמו אשר הבורא ית\"ש בחכמתו ויכולתו. שם גבול לכח היראה באדם. ומנע מטבעו את מוראו ופחד ענשו ית\"ש. כן בחכמתו ויכולתו ית\"ש. שם כח באדם שיוכל לשובב אליו יראתו ית\"ש. בכח עמלו ויגיעו. אם ירצה לבקש יראת ה' חכמה ומוסר:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל בגמ' ב\"ב דף ע\"ח. על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם. הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה ע\"ש. וכפי הנראה מזה. כי רק המושלים ביצרם. אשר כבר כבשו לפניהם את המלחמה עם יצרם למשול עליו. המה יוכלו לייעץ מישרים. לחשוב חשבונו של עולם. וכ\"כ בס' מסילת ישרים פ\"ג על המאמר הזה. וזה כי העצה האמיתית הזאת. לא יוכלו לתת אותה ולראות אמיתתה. אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו עכ\"ל ע\"ש. ובהשקפה ראשונה יפלא מאוד. איזו חכמה והשכלה יש בעצה הזאת. כי לכאורה הוא דבר פשוט המובן לכל איש. כי החשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה הוא עצה טובה ותחבולה לנגד היצה\"ר. להיות סר מרע ולעשות טוב:",
"אולם הוא הדבר. יען כי באמת אמיתת הדברים האלה. גלוי וידוע לכל איש גם קודם החשבון. בל יאמר האדם לנפשו נואש. הן אנכי יודע את כל ומאמין בכל. והנני מבין ומשכיל. לא נעלם ממני שכר מצוה והפסד עבירה. ובכ\"ז יראת ה' רחוקה מכליותי. ומה תועלת לי בחשבונות:",
"אולם המושלים ביצרם. אשר כבר למדו ידיהם לקרב. ללחום את מושל. היא מלחמת היצר. המה יודעים ע\"י דרכי הנסיון. כי לא כן הדבר. כי האמונה והידיעה לבד. בלא רצון ובלי חשבון ודעת. לא תעשה פרי מאומה. אולם כאשר ירצה האדם. לבקש חכמה ומוסר חשבון ודעת ואין חשבון בלי התבוננות. לחשוב חשבונו של עולם. משכר מצוה והפסד עבירה. בהתבוננות בכל פרטיה. בכחה יגבר איש. לכבוש את המלחמה. ולהיות מושל ביצרו. וע\"כ רק המושלים ביצרם. אשר כבר כבשו לפניהם את המלחמה. המה יוכלו לתת עצה. וללמד חכמה ודעת בואו חשבון. בואו ונחשוב חשבונו של עולם כנ\"ל:",
"והנה לאשר אין אדם שליט ברוחו. לכלוא את המון המחשבות הטורדות. המלאות בקרבו מחללו של הבלי העולם וטרדת הזמן. ולהפשיט את מחשבתו. מכל עניני הבלי הגשמים. לישב בדד ולדום. ולהעמיק את מחשבתו בהתבוננות. בדרכי החשבון מחשבונו של עולם. גם כי ליראת ד' יש חשבונות רבות. והאדם אינו יודע דרכי החשבון. מה לבקש חשבון ודעת. ובמה לחשוב ולהתבונן. על כן בהכרח הוא כי ההסתכלות וההתבוננות בדרכי החשבון הנ\"ל. יהיה לקרות ולהגות בספר. לשנן בפה ולחזור את מאמרי חז\"ל המפוזרים בש\"ס ומדרשים וזוה\"ק. המדברים בהרחבת כל הענינים ההם. מחשבונו של עולם. ומהדברים שחשב עקביא בן מהללאל. ומשאר חשבון הנפש. ואז יתחמם לבבו. ויתפעל ויתרגש נפשו. וילבש אימה ויראה. פחד ורעדה. בושה והכנעה מלפני הבורא ית\"ש. הוא מה שאמרו חז\"ל בירושלמי כל מי שלא טעם טעם אגדה. לא טעם טעם יראת חטא:",
"ולזאת החכמים גאוני הדורות החסידים. שעמדו אחרי חכמי התלמוד. הפליאו עצה להגדיל ולהאדיר חכמת היראה והמוסר. וחברו ע\"ז ספרים שלמים בחכמה זו. הם אספו וקבצו כעמיר גורנה כל הכתובים. וכל מאמרי חז\"ל המפוזרים בתלמוד ומדרשים וזוה\"ק. ודברי חכמי הקבלה. המדברים מיראת ה' בכלל. והנוגע לכל מדה ומדה בפרט. וכל עלילות מצעדי קדושי עליון. ודרכי עבודתם בקדש. וכל הנסים והנפלאות שאירעו להם. אשר ה' ית\"ש רצון יראיו יעשה. כי מהם נלמוד חכמה ומוסר. ליראה את ה' וללכת בדרכיו. וכן הוסיפו עליהן כל דרכי היראה וחשבון הנפש. אשר יסודתם בדרכי השכל:",
"וכמו ס' חובת הלבבות. ספר חסידים. ס' גורן נכון לר\"ש גביריל. ס' הישר לר\"ת. שערי תשובה וס' היראה לרבינו יונה. ס' ארחות חיים להרא\"ש. ס' אורחות צדיקים. ס' מנורת המאור. ס' מגיד משרים למרן הב\"י. ס' תומר דבורה להרמ\"ק. ס' ראשית חכמה. ס' חרדים להחסיד מוהר\"א אזכרי. ספרי מוהר\"ל מפראג. ס' שער הקדושה להחסיד הקדוש מוהר\"ח ויטאל. ס' של\"ה הקדוש. ס' אור צדיקים להחסיד מהר\"מ פאפירש. ס' יסוד יוסף להחסיד מהר\"י מדובנא. ס' מסילת ישרים. ס' נפש החיים. ס' יסוד ושורש העבודה. להחסיד מהר\"א זיסקינד מהוראדנא. ועוד שאר ספרי מוסר דומיהם:",
"כללו של דבר. כבתי מרקחת הגדולים. אשר נמצאו בהם כל מיני סמים שבעולם לתחלואי הגוף. כן המציאו לנו הגאונים החסידים המחברים ספרי יראה ומוסר. כל הסמים וכל רפואות תעלה למחלת הנפש:",
"אמנם הנה מובן מאליו. כי כמו אשר לא יוכלו להועיל כל בתי מרקחת וכל הסמים שבעולם לתחלואי הגוף. אם החולה לא ירצה לבקש מזור למחלתו. וירפה ויתעצל וימנע לקבל הסמים והרפואות. יהיה מאיזה סיבה שתהיה. כן לא יועילו כל ספרי יראה ומוסר שבעולם. לגהות מזור לתחלואי הנפש. אם האדם ימנע ללמוד ולהגות בהם:",
"והנה החסידים הקדושים מחברי ספרי יראה ומוסר. לא שמו על לב לכלול בספריהם. ע\"ד חובת הלימוד בספרי יראה ומוסר. כי הלא זהו העיקר. וללמד דעת חכמה ומוסר. על לימוד היראה והמוסר. איך כי הלימוד הזה הוא רפואה בדוקה לכל חלי וכל מדוי הנפש. וכן כי הוא חוב קדוש על כל אדם. להחזיק בלימוד המוסר ובל ירף. לקבוע עתים סדורות לזה. ללמוד בספרי מוסר ולהגות בהם:",
"יען כי פעולתם תעיד על מחשבתם. על חובת הלימוד בספרי מוסר. כי למה עמלו ויגעו לחבר ספריהם הקדושים. הלא מובן מאליו כי כל כונתם היתה. למען אשר בספריהם יהגו וילמדו. ליראה את ה' הנכבד והנורא. ללכת בדרכיו לאהבה אותו ולדבקה בו ית\"ש:",
"אך באמת אין צריך לא לראיות ולא למופתים כי דבר זה הוא מושכל ראשון. כי החכמה הזאת של לימוד המוסר. תחיה את בעליה חיי הנפש. ותוכל גם לרפא אותה ממחלתה. הלא ידוע כי האהבה היותר גדולה. שאפשר להמצא בעולם. הוא אהבת האדם את עצמו. כל עמלו שיעמול מספר מפקד ימי חייו. הוא אך לפיהו. וכל חפצו ותשוקתו. כל ימי היותו על אדמתו. הוא רק להפיק רצון גוייתו. ואין קץ לכל עמלו. כי נפשו לא תשבע מטובה. כל צער ומכאוב שישיגוהו. לא ינוח ולא ישקוט. גם כל הון ביתו יתן בעד נפשו. אך להסיר מעליו נגעו ומכאובו. וביותר ידאוג כל אדם לנפשו. להכין לפניו אחרית ותקוה. לעת זקנותו ככלות כחו. כי רפה היום לערוב. ועוד מעט יפנה השמש. להיות גם אז בטובה. ולחיות חיי מנוחה ענג ושלוה. אם כי הימים ההם. כבר אין לו חפץ בהם:",
"ואם כן היתכן. כי ידאוג האדם בעד נפשו וגוייתו. רק עד עת בא חליפתו. והוא עד רגע אחרונה של ימי חייו. ומה שיהיה עמו ברגע שלאחרי כן. לאחר פרידת הנפש מהגויה. לא יחוש כלל ויעזוב ביד המקרה. הלא כל איש משלומי אמוני ישראל. יודע ומאמין מבין ומשכיל. כי אם כי הפח נשבר. הוא לא ימלט. כי אין בין רגע אחרונה. לרגע שלאחרי כן. כי אם פשיטת הלבוש בלבד. וזה האדם בעצמו חי גם לאח\"כ. רק הוא פושט ולובש צורה אחרת. וכמש\"כ אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל באחד ממכתביו בזה\"ל. כי גוף האדם אינו רק הלבוש. וכח האדם המרגשת נועם וצער. היא חיה גם לאחר פשיטת הלבוש עכ\"ל:",
"בשגם כי ידוע. את אשר חז\"ל ברוח קדשם. נשאו חזון על סוד הנפש וענינה. דין הגוף עם הנשמה. כמשל החגר על הסומא. כי גם אחרי אשר תשבר הכד על המבוע. והעפר ישוב אל הארץ כשהיה. בכל זה הנה הנפש עם הגויה. כאשר בהיותם בחיים יחד חטאו. כן גם במותם לא יפרדו. וכמו שניהם יחד. התאוו תאוה. והתענגו בטובה. כן יחדיו למשפט יקרבו. ושניהם כאחד יקבלו גמול עונם יחד:",
"וגם זה ידוע. כי עונש שעה אחת בעולם הרוחני. הוא רע ומר יותר מכל היסורים הקשים בעוה\"ז. וכן שעה אחת קורת רוח בעולם הרוחני נעלה ונשגב מכל תענוגי וחמודות חיי העוה\"ז. וא\"כ זה האדם אשר כל ישעו וחפצו בכל ימי חייו. הוא רק לדרוש טובת עצמו. וא\"כ איך יתכן שלא ידאוג ג\"כ בעד עצמו. בעד נפשו וגוייתו. מה שיהיה עמם לאחרונה. בעת יבצר ממנו לעשות אז מאומה. כי הגויה תנוח במנוחה נכונה. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה:",
"ולזאת הלא הוא מושכל ראשון. כי כאשר ירגיל האדם את עצמו. לקבוע עתים סדורות. ללמוד בספרי יראה ומוסר. המזכירים לו חשבונות רבות. מחשבונו של עולם. המה לא יתנו דמי לו. עדי יכין מנוס ומפלט לנפשו וגוייתו. ואחרי אשר נודע. כי הלימוד בספרי יראה ומוסר. הוא רפואה בדוקה למחלת הנפש. ולזה כמו אשר לא יתכן לחולה בתחלואי הגוף. בעת אשר שערי הרפואות יהיו פתוחים לפניו חנם אין כסף. כי ירפה ויתעצל ליקח סמי תרופה. להציל נפשו מרדת שחת. כן לא יאומן למוכה ונגוע בתחלואי הנפש. כי יעזוב נפשו לשאולה. ואת גוייתו לבהלה. ולא ישתדל לבקש מזור למחלתו. בלימוד ספרי יראה ומוסר. אשר ישועה ומרפא בכנפיהן:"
],
[
"אולם הנה בדורות האחרונים. הואילו כמה גאונים וחסידים לדאוג בעד זה. ולפרסם את החוב הקדוש מלימוד ספרי יראה ומוסר בדברים ברורים. וכן כי הוא חוב על כל אדם לקבוע זמן על הלימוד הזה בכל יום:",
"הגאון החסיד מהר\"י זצוק\"ל. בעל אורים ותומים. בס' יערות הדבש ח\"א דרוש ה' כתב וז\"ל. והעיקר שילמוד כל אדם. הן ת\"ח הן ע\"ה איש ואשה דף אחד בכל יום מספרי מוסר. כל אדם לפי ענינו של\"ה או שאר ספרי מוסר. וכן מה שהוא בלשון אשכנז. כי הרבה ספרים בלשון אשכנז שיש בהם מוסר גדול למאוד. אשרי אדם ההוגה בהן. וזה יהיה לאדם ממש לחומה בצורה. שלא בקל ילכדהו זקן וכסיל כי תחבולות רב עכ\"ל. וכן כתב שם בדרוש הספד שנת תק\"ז וז\"ל. וכן מי שבשם ישראל יכונה. מחויב עליו לקרות בכל יום ערב ובקר. איזה דפין מספרי מוסר. אשר הם ת\"ל רבים בדפוס כו'. וכן חובה כאשר עשיתי זה אשתקד. ובל\"נ עוד לעשות בזמן הזה. ללמוד עם תלמידים בחורים וב\"ב. טרם פתחי ללמוד עמם שיעור גמ' או פוסק. ללמוד עמם דף אחד משל\"ה מש\"כ בתוכחת מוסר. ולא יהיו בעוה\"ר בחורים נעדרים מיראה. והולכים אחר הבל עולם כו'. והאיש אשר אלה לו לומד יום ביומו בספרים הנ\"ל. אז יבחין כמה חטא לנפש וכמה רעות שעשה. ויהיה חרד לדבר ה' בסור מרע ועשה טוב עכ\"ל. עוד שם מאן גבר בעי חיי הנפש. יתמיד יום ביומו בס' תוכחת מוסר כו'. ואם תעשו כן מובטח אני בכם. שיהיה לבבכם נפתחות על שרשי היראה. לירא את פני ד' הנורא. ולא בקל תחטאו בשאט נפש עכ\"ל:",
"הנה בס' מסילת ישרים. כתב דרכי קניית כל המדות שחשב התנא רפב\"י. הנה בכל מדה כתב בדרכי קנייתה. שהוא ההתבוננות וההסתכלות כל אחד לפי ענינה ע\"ש. והנה כבר כתבנו כי דרכי ההסתכלות וההתבוננות אצלינו הוא רק על ידי הלימוד בספרי יראה ומוסר. כי מי יוכל לכלוא את המון המחשבות הטורדות המלאות מחללו של עולם. ומי יפנה את לבו למחשבות של חשבון הנפש. אכן כתב גם בפירוש באיזה מקומות. ע\"ש בדרך קניית הזהירות פ\"ד שכתב ז\"ל. אמנם על דרך פרט המביא לזה הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם. ועומק הדין עליה. ויצא לו זה מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקדש. ומן הלימוד במאמרי החכמים ז\"ל. המעוררים על זה עכ\"ל. וע\"ש בדרכי קניית הנקיות פ' י\"ב וז\"ל. הנה האמצעי האמתי לקנות הנקיות. הוא התמדת הקריאה בדברי חכמים ז\"ל. אם בעניני ההלכות ואם בענייני המוסרים כו'. וכן בענין המדות. מוכרחת לו קריאת מאמרי המוסר לקדמונים או לאחרונים. ובהקדמת ס' מס\"י כתב. כי אין התועלת הנלקט מזה הספר. יוצא מן הקריאה בו פעם אחת. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה עכ\"ל ע\"ש:",
"וכן כתב החסיד הנ\"ל. על דבר ההתבוננות ביראה ומוסר. כי צריך שתהיה זה בכל יום לכה\"פ שעה אחת. עי' בספרו דרך עץ חיים כתב וז\"ל. הלא האדם רוב שנות ימיו. עומד לחשוב מחשבות עסקיו. עסקי חיי שעה. ולמה לא ישים אל לבבו. אפילו שעה אחת גם לזאת. לחשוב מחשבת ממש. מה הוא ולמה בא לעולם. או מה מבקש ממנו ממה\"מ הקב\"ה. ומה יהיה סוף כל ענינו. זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה. שתוכל להמציא נגד היצר והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב. שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על זה שאמרתי. ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם. מה עשה משה רבינו ע\"ה. מה עשה דוד משיח ה' כו'. ויענה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו. לעשות כן גם הוא וטוב לו עכ\"ל:",
"ובס' מעשה רב כתב בשם הגאון החסיד זצוק\"ל. ללמוד ספרי מוסר כמה פעמים בכל יום. וכן במכתב עלים לתרופה אשר כתב לביתו מדרך נסיעתו לארץ הקדושה. כתב שם וז\"ל הקדוש. ובספרים שלי יש משלי עם לשון אשכנז. למען השם שיקראו בכל יום כו'. וגם ס' קהלת יקראו לפניך. כי שם מהביל עניני עוה\"ז. ושאר ספרים כו'. וגם את חתני אני מזהיר בכ\"ז כו' ותלמוד מס' אבות ובפרט בפרקי אבות דר\"נ. ומס' דרך ארץ קדמה לתורה כו' עכ\"ל:",
"ובס' ברכי יוסף להגאון רחי\"ד אזולאי זצוק\"ל. בסי' א' כתב כי ראוי לקבוע עת ללמוד בספרי מוסר כו'. כי כל הגדול כו'. וקבלתי כי תבלין היצה\"ר הוא תוכחת מוסר מאמרי חז\"ל:",
"הגאון החסיד מוהר\"י מליסא זצוק\"ל בעל חות דעת. כתב בצוואה הקדושה שלו וז\"ל. הנני מזהיר אתכם שתקבעו שיעור בכל יום בספרי מוסר כי בעוה\"ר נעשה לבנו כלב האבן ומחמת לימוד בספרי מוסר יתרכך הלב עכ\"ל:",
"הגאון החסיד מוהר\"ח זצוק\"ל בס' נפש החיים שער ד' כתב. כי ראוי לכל אדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד. להתחשב מעט עם קונו ית\"ש. בטהרת הלב ביראת ה'. ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה כו'. וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט. טרם יכבה מלבו יראתו ית\"ש. שקבל עליו קודם התחלת הלימוד. להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה' כו'. אך לא הורשה לעסוק בהתבוננות וקניית היראה. אלא כפי אשר ישקול בשכלו לפי טבעו וענינו. שזה העת הוא צורך והכרחי לו לעסוק בקניית היראה ומוסר ע\"ש. והנה מזה יוכל כל איש לשער. כמה עת מוכרח לו. להתחשב עם קונו בטהרת הלב ביראת ה' ית\"ש:",
"הגאון החסיד מהר\"ז זצוק\"ל. בס' יסוד ושורש העבודה בשער הניצוץ כתב וז\"ל. והערה מספרי יראים ומוסר הוא ידוע ופשוט. שמהתמדת לימודו בהם. יבא בלב האדם מטע נעמני היראה מאוד ויראת ה' תוסיף כו'. ודבר זה אין צריך סעד לתומכו. כי פשוט הוא שמתוך לימוד ספרי יראים ומוסר יבא האדם אל התמדת הלימוד כו'. וז\"ל בז\"ה דאצטריך ליה לבר נש למינדע כו'. מאן אתי ולאן יהך כו'. והאיך איהו זמין למיעל בדינא קמא מלכא כו'. הרי מבואר שחיוב על האדם לחקור ולידע הדין והעונש של עולם העליון כו'. וכל זה ימצא האדם בספרי יראים ומוסר. גם מלימוד ספרי יראים. יבא האדם ג\"כ למדרגת החסידות בכל עניני עבודתו ית\"ש. וגם למדות ישרות ומנהגים ישרים שנמצא בספרי יראים. לכן חיוב גדול מאד מאד על האדם. בלימוד ספרי יראים ומוסר בכל יום בשיעור קבוע. וגם האר\"י ז\"ל מזהיר מאוד לאדם. שילמוד בכל יום ספרי יראה ומוסר. ולא יעדר אף יום אחד מלימוד זה עכ\"ל:",
"ובס' חוט המשולש. והוא תולדות הגאון החסיד מהר\"מ סופר זצוק\"ל. בעל ספר שו\"ת חתם סופר. חובר מאת נכדו הרה\"ג. כתב שם מדרך הגאון החסיד הנ\"ל בקדש. וז\"ל וראשית חכמה יראת ה' כו'. על כן למד לפניהם קודם כל שיעור בס' חובת הלבבות. כדי להלהיב לבבם ביראת ה'. וכמעט כל מוסריו והנהגותיו היה מדברי ס' הקדוש הזה. וכן חפץ שתלמידיו יעסקו בו בימי בחרותם. למען יקבעו להם דרך אחד בעבודת השי\"ת כו'. וכן אמר לתלמידיו שילמדו בס' מנורת המאור. כי שם מלוקטים היטב דברי אגדת חז\"ל כו'. ורגיל על לשונו לומר לתלמידיו. תאמינו לי שביום שאין אני לומד מס' מוסר. מרגיש אני בעצמי הצטננות ביראת ה' עכ\"ל:",
"והגאון הצדיק בעל חיי אדם בה' יוכ\"פ כתב וז\"ל. וראוי לכל אדם כו'. ופשיטא שהוא חוב גמור על כל אדם. ללמוד בכל יום בספרי היראה. אם מעט ואם הרבה. שהוא יותר חיוב מכל לימודו. ואפילו אם יתבטל על ידי זה מלימוד פ' משניות או משאר לימוד. כי מה ה' אלהיך מבקש ממך כי אם ליראה אותו. וכדאיתא במשנה אם אין יראה אין תורה כו' עכ\"ל ע\"ש:",
"והנה היטב אשר כתב הגאון הל\"ל. כי לא ירע לבב האדם בלמדו ספרי מוסר. ולמראה עינים יתבטל על ידי זה מלימוד פ' משניות. או משארי לימוד. כי בשום ענין לא יגיע שום נזק ללימוד התורה. ע\"י לימוד המוסר. כי כאשר יתעורר לבב האדם ליראה את ה'. עוד יוסיף אומץ בלימוד התורה להרבות זמן הלימוד. כי הרבה עתות פנויות ימצא האדם ללימוד התורה. ולקמץ משעות בטילה:",
"והכי נכבד הוא. אשר מצאתי בס' מגיד משרים למרן הבית יוסף בסוף פ' בהר מה שהזהיר לו המגיד וז\"ל. ותקרא מרגניתא דבי רב בכל יום כו'. וג\"כ תקרא קריאה אחת מס' חובת הלבבות להכניע היצה\"ר ולהשפילו מתוקפו כו' ע\"ש. והנה מרגניתא דבי רב. זהו אשר הביא בס' ראשית חכמה בשער היראה פ' י\"ב וז\"ל שם. עוד בעניני הפטירה והחשבון מצאתי מכת\"י מרגניתא של ר\"מ כו'. וכי מה הנאה לאדם וסופו לפרוש מעולם לעולם כו' ע\"ש. וזהו מש\"כ בס' מגיד משרים שם שאמר המגיד למרן הב\"י. וזכור מה שאמר הרב במרגניתא שלו מה הנאה לאדם כו'. וע\"ש בס' ראשית חכמה דברי המרגניתא באריכות. כי הם דברי מוסר פשוטים מעניני הפטירה והחשבון:",
"והנה כל קורא הדברים האלה. מה שהזהיר המגיד למרן הב\"י בשום לב יאחזהו רעד ורתת. אם הארז אשר בלבנון החסיד הקדוש מרן הב\"י אשר ידוע גודל חסידותו וקדושתו. ושלא פסק אף רגע אחת מלהרהר בד\"ת. כמבואר שם בס' מגיד משרים בכמה מקומות. ואת גודל מעלתו כי מלאך ה' דובר בו. ובכ\"ז ציוה לו המגיד. לקרוא בכל יום מרגניתא דבי רב. אשר הם דברי מוסר פשוטים מעניני הפטירה והחשבון. וכן לקרוא בכל יום ס' חובת הלבבות. להכניע היצה\"ר ולהשפילו מתוקפו. מה יענו איזובי קיר. מעתה היוכל שום גבר לזכות דרכו. יהיה מי שיהיה. ולפטור עצמו מלימוד המוסר בכל יום ממש:",
"והחסיד המקובל מהר\"מ פאפירש זצוק\"ל. בס' אור צדיקים כתב וז\"ל. ותקרא בכל יום קריאה אחת מס' חובת הלבבות. והמגיד אמר שטוב ללמוד בו. ונ\"ל דבזמנו לא היה הספר ראשית חכמה. והאידנא לא תזוז מיניה עכ\"ל:",
"ואדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. היה אומר כי מצינו גם לחכמי התלמוד. שהיו משתמשים בתרופה זו. לחזור את פסוקי יראה והבלי העוה\"ז. וכמבואר בסנהדרין דף ז'. רב כי הוי חזי אמבוהא אבתריה. אמר אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד. מר זוטרא חסידא כי הוי מכתפי ליה בשבתא דריגלא אמר הכי. כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור. וע\"ש בפרש\"י אם יעלה לשמים כו' כדי שלא תזוח דעתו עליו היה אומר כן ע\"ש. והנה זהו יסוד לימוד המוסר. לשנן בפה דברי הכתובים או מאמרי חז\"ל ביראה ומוסר. אכן הנה להקדושים בעלי חז\"ל היה מספיק להם. אם רק הזכירו בפיהם פעם אחד איזה פסוק. המהביל עניני טובת העוה\"ז. התפעל נפשם מיד שלא תזוח דעתם. אולם אצלינו כמה פעמים נחוץ לנו לחזור אחר פסוקים כאלה. ומאמרי חז\"ל המלהיבים לב. עד שיעשה רושם קטן בלבבינו. אף בפרט אחד של מדת הגאוה. שלא תזוח דעתינו כל כך:",
"ובספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג'. פי' מה שאמר הכתוב במשלי א' לדעת חכמה ומוסר וז\"ל. פי' כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה כענין שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם. ואחר שילמוד וידע המצות ומה הם העבירות. צריך שילמוד גנות העבירות וההפסד והאבדון הנמצא בהם להרחיק נפשו מהם. ולהוכיח עצמו בזכרון העונשים וליסר זולתו. וזאת הידיעה תקרא מוסר ולמוכיחים ינעם ללמוד לדעת זאת עכ\"ל ע\"ש:"
],
[
"הנה ערכנו פה. חבל גאונים וחסידים קדושים ומקובלים. אשר הזהירו מאוד על הלימוד בספרי יראה ומוסר. כי הוא חוב קדוש על כל אדם לקבוע עת ללמוד בכל יום ספרי יראה ומוסר. ויש אשר הגדישו את המדה. ללמוד בספרי מוסר פעמים בכל יום ערב ובקר. ובשם הגאון החסיד זצוק\"ל. כתבו ללמוד ספרי מוסר כמה פעמים בכל יום. ויש גאונים וחסידים. אשר הנהיגו את לימוד המוסר בישיבותיהם. ישיבות גדולות לאלקים. ללמוד ספרי מוסר עם בני הישיבה. ומלבד זה הנה כל הגאונים והחסידים אשר עמלו לחבר ספרי מוסר. הנה פעולתם תעיד על פני דעתם והשקפתם בדבר לימוד המוסר. כי הלא כל כונתם היתה למען אשר בספריהם יהגו וילמדו. ליראה את ה' ית\"ש לאהבה אותו ולדבקה בו:",
"וכאשר נשכיל ונתבונן בינה. כי הנה כל הגאונים והחסידים הנ\"ל. אשר הזהירו מאוד על לימוד המוסר. המה היו לפנים. והיו בדור מלא דעה את ה' בתורה ויראה. כמעט כל העם מקטנם ועד גדולם. היו משלומי אמוני ישראל. כי נאמנה את אל רוחם. המדעים היו מוזרים עוד בימים ההם. וכל השכלתם לא היה כי אם השכל וידע את ה' ית\"ש. וע\"כ התורה ועבודת ה' ית\"ש. היתה במעלה עליונה מאוד. חכמי התורה ויראי ה'. נחלו כבוד וגדולה. תפארת ותהלה. לא קנאו אז בהוללים ולא בעושי עולה. כי אם קנאו ביראת ה' כל היום. רוח העת החדשה. אשר יכנו היום בשם רוח הזמן. עוד לא נראה ולא נשמע בארץ. כ\"א רוח דעת ויראת ה'. ובכ\"ז מצאו הגאונים והחסידים ההם. את לימוד המוסר. לדבר נחוץ ומוכרח אל האדם. ליסוד חיי הנפש:",
"ומה גם אחרי אשר ברבות הימים ושינוי העתים. חדשות נהיה בארץ. והנה רוח והנה רעש. והנה רוח גדולה באה בסופה וסערה. ותגע בפינות הבית בית ה׳ ואהלי יעקב. התורה והעבודה רגזו ממקומם. יסודותיהם החלו להתמוטט. ועמודיהם התפלצון. חולל תפארתה של תורה. והורד עדי היראה. צדיק נעזב. וסר מרע משתולל. יראי ה׳ יתחבאו בנקרות הצורים. ישוחו וימעטו מיום אל יום. ומעת לעת כלבוש יחליפו ויחלופו. המון תמורות וצבא חליפות. במצב התורה ועבודת ה׳ ית״ש. ותרד מטה מטה אחורנית . וא״כ מה נורא החוב של לימוד המוסר. להעיר ולעורר יראת ה׳ בקרב האדם. ואשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו:",
"וכן מה שכתב הגאון החסיד מרנא יהונתן זצוק״ל בעל אורים ותומים. כי נהג ללמוד עם תלמידיו בחורים בני הישיבה ספרי מוסר. וכתב למען לא יהיו בעוה״ר בחורים נעדרים מיראה. והולכים אחר הבל עולם כנ״ל. הנה אמת מה נהדר ומה נכבד הדבר הזה. להדריך בני הנעורים ללימוד המוסר. למען יהיו הנטיעים מגודלים מנעוריהם ביראת ה׳ ית״ש. ואם הגאון החסיד הנ״ל אמר כן בדורו לפני מאה וחמשים שנה. עת אשר התורה והיראה עמדה במעלה רמה. וכבר הכיר לדעת את רוח בני הנעורים. כי בקל ינועו וינודו. לכל אשר יהיו רוחם ללכת. כנוע עצי יער מפני רוח. וע״כ יעץ משרים . להדריך אותם במעגלי יושר. עם לימוד המוסר. שלא יהיו בחורים נעדרים מיראה והולכים אחר הבל עולם. רק התורה והיראה יהיו אצלם תמים יחדיו. וכן הנהיג אחריו הגאון החסיד מהר״מ סופר זצוק״ל. את לימוד המוסר בישיבתו הרמתה כנ\"ל:",
"עתה מה נאמר ומה נדבר. כאשר נשקיף בעין הבחינה. מה בין רוח הדורות ההם. לרוח הדור הזה. מה גדול ומה נורא החובה לקבוע לימוד המוסר בכל הישיבות הגדולות. להשריש גזעם ביראת ה׳ ית״ש. ולכל מדה נכונה. בעוד כפתם רעננה. ויהיו כגפן פוריה . בתורה ויראת ה׳ יתברך שמו. ומדות ישרות:",
"והנה בגמ׳ ב״ב דך ח׳ דרשו חז״ל. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין כו׳ . ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. אלו מלמדי חנוקות כו׳. ופרש\"י מלמדי תינוקות מצדיקי רבים הן. שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה עכ״ל. הרי כי רש\"י ז״ל הוסיף עם הלימוד. שמחנכין אותן בדרך טובה:",
"אולם לתמהון לבב נראה את אשר לא פללנו. כי הסגולה היקרה הזאת. של לימוד בספרי יראה ומוסר. אשר הכינו לפנינו החסידים חכמי המוסר. לגהות צרי ומזור לכל חלי וכל מדוי הנפש. ויסודתה בהררי קדש בדברי חז״ל. וכן בדרכי השכל. וכמה גאונים וחסידים הזהירו למאוד על הלימוד בספרי יראה כנ״ל. הנה הלימוד היקר הזה נשכח כמת מלב. ענן סתרה וערפל חתולתה. וגורלה הוא כגורל איש מסכן וחכם. אשר בכח חכמתו הוא. למלט את העיר הקטנה מיד מלך גדול הסובב אותה ללכדה . ועליו אמר שלמה המלך ע״ה בחכמתו קהלת ע׳. ואדם לא זכר את המסכן ההוא. וכן הוא גורל הלימוד היקר של ספרי יראה ומוסר אשר ישועה ומרפא בכנפיה. ויש בכחה למלט נפש האדם מיד שאול סלה. ובכ\"ז אין איש שם על לב לזכור את הסגולה היקרה הזאת. אשר בה יוכל להיות נושע תשועת עולמים. הן בעלי עסק עמוסי הטרדה. והן היושבים לפני ה׳ באהלי תורה. לא ימושו לנפשם. להפריש שעה קלה בכל יום. ללמוד בספרי יראה ומוסר. אף כי גם הלימוד הזה של ספרי יראה. הן הן גופי תורה:",
"ובכן מחשבתם הטובה וכונתם הרצויה. של הגאונים החסידים מחברי ספרי יראה ומוסר. אשר עמלו ויגעו לזכות את הרבים. לפנות הדרך ולישר המסילה לעבודת ה׳ ית\"ש. ללמד חכמה ומוסר. עצה ותושיה. יראת ה׳ וענות צדק. וכל מדה נכונה. כמעט עלה בתוהו כי ספריהם הקדושים מונחים בקרן זוית. אין דורש ואין מבקש. כי אם שרידים אשר ד׳ קורא. ורק איזה מהן העתיקי לשפה המדוברת. והיה להמוני עם ולנשים לקרות בהן. אכן מאז פרו וישרצו וירבו ויעצמו ספרים החיצונים בשפה זו. כמעט חדלו ספרי מוסר להיות להם מהלכים גם אצל המוני עם. ובכן רבה העזובה על פני לימוד היראה. וכמעט נכחד מתחת שמי ה':",
"וכאשר נחקורה לדעת סיבת הדבר. בשל מי הרעה הזאת. הלימוד היקר הזה של ספרי מוסר. המלמד לאדם חכמה ודעת ויראת ה'. צדק ומשרים. וכל מדה יקרה וחמודה. מדוע כה נעזב ונוטש. ואין לה מהלכים בין החיים. אכן נמצא כי מלבד המונעים אשר זכר בס' דברי יהושע. העוצרים בעד האדם לבל יטעם ויראה בטוב הלימוד היקר הזה ע\"ש. אכן עוד סיבות להנה. אשר יגדרו את דרכה בגזית. לבל תעבור בה רגל איש. והמה עקרים גשמית ורוחנית:",
"סיבה הגשמית היא. כי הלא לימוד המוסר הוא בתור רפואה למחלת הנפש. ובהכרח צריך שתקדם בקרב לבב האדם. ההכרה לידע כי הנפש חולה מאוד. ואחרי כך החפץ והרצון לבקש מזור למחלתו. והוא לבקש רצון ה' להתקרב לעבודתו ית\"ש. ולזה גופה הלא נדרש חשבונות רבים מחשבון הנפש. ובאין מוסר הלא אין חשבון ודעת. ומאין יולד בקרבו ההכרה וההתעוררות הזאת לראשונה. בלא לימוד המוסר. ובאין מעיר ומעורר:",
"זאת שנית כי עצם הסגולה של לימוד המוסר. אם כי כוללת חשבונות רבים. אולם ידוע כי היסוד בה הוא חשבון הנפש מיראת העונש לחשוב חשבונו של עולם. כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ. כל עומת שבא כן ילך. כאשר יצא מבטן ערום. כן ישוב ללכת. ולזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו. וכי יפקוד אלקי המשפט על כל נעלם. וכמו ששנו חז\"ל בריש פ\"ג דאבות הסתכל בשלשה דברים כו'. הנה הלימוד וההתבוננות בענינים האלה. בהשקפה הראשונה הם דרך תוגה ועצב. וכל ישע וחפץ האדם הוא להיות בשמחה וטוב לב תמיד. להסיר דאגה מלבבו. ולהעביר יגון מבשרו ולחיות בשלוה. וע\"כ לא יחפוץ לנגוע אף בקצה לימוד המוסר. מבלי התעצב אל לבו ולמרר את רוחו:",
"אם כי האמת לא כן הוא. כי הרפואה הזאת של לימוד המוסר. היא תחילתה מר וסופה מתוק. כי כאשר ירגיל האדם את עצמו ללמוד בספרי מוסר. אז בעיניו יראה ולבבו יבין. כי לשמחה מה זה עושה. ולשוא הוא להיות עוצם עיניו מראות ברע. אשר יקרה אותו באחרית הימים. ולילך כעור באפילה. אחרי אשר אין מנוס ומפלט להנצל מזה. וכמו שאמרו חז\"ל בפ\"ד דאבות. בע\"כ אתה מת ובע\"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב\"ה. ונהפוך הוא כי ישמח בחלקו ויגיל ברעדה. אשר נפקחו עיניו לדעת טוב ורע. להיות רואה את הנולד. ולקיים את פני הרעה בכל מה שאפשר:",
"אולם סיבת הרוחנית היא פשוטה. כי זאת היא עצת היצר. הוא המלך גדול הסובב את העיר הקטנה. היא הגויה עם המון כוחותיה ובונה עליה מצודים לכבוש אותה וללכדה ומצודתו פרושה על כל החיים. ויען כי אך יראת ה' היא כחצים ביד גבור. ללחום את מושל. ולעמוד כנגדו במערכות קרב. ולימוד המוסר הוא המשפיע שפע יראת ה'. כי על כן הוא נצב בפני האדם לשען. על יד דרך לימוד היראה והמוסר למען ילך חשכים ואין נוגה. וברוב איולתו ישגה. באין חכמה ומוסר. באין חשבון ודעת. מה שהיה ומה שיהיה לאחרונה. ובכן נקל לו לצודד בני אדם במכמרתו כדגי הים. וכאסוף בצים עזובות. באין מציל ומושיע:",
"וביותר כי הנה מתהלוכות דרכי היצר ערמתו ותחבולותיו הוא. כי אף כאשר תגבר ימינו על האדם. ללכוד אותו במצודה. להתעותו מדרך הטוב. להוליכו עקלקלות בתוהו לא דרך. ולמשול עליו ממשל רב כרצונו. ואף אם כבר חלפו שנים רבות וכן נגוזו ועבר. בכ\"ז עוד ירא ומפחד תמיד. ואינו בטוח עם האדם. כי אכן רוח היא באנוש והבחירה בידו. ופן יפקח עיני שכלו. וירצה לצאת מתוך ההפכה. כי ישוב ונחם על הרעה. וימלט על נפשו. ואז יעלה כל עמלו בתהו. כי על כן יתן עליו שבעה עינים. ויפקיד עליו שומרים. לשמור מפניו את דרך עץ החיים. לשמור את עקבותיו. ולספור את צעדי רגליו. לבל יברח וימלט מידו כצפור מפח:",
"וכי נתפלא איפוא. במה כחו גדול לכלוא את רוח האדם. לשמור עליו לבל יזורר ויתנער מעפר חומריותו. להתעורר לצאת מעמק עכור אל פתח תקוה. אכן הוא מובן עם מש\"כ בס' מסילת ישרים פ\"ב וז\"ל. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצה\"ר וערמתו. להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם. עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאלולי שמים לבם כמעט קט על דרכיהם. ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם כו'. והרי זה מעין עצת פרעה הרשע. שאמר תכבד העבודה כו'. היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות. בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא עצת יצה\"ר ממש על האדם:",
"והנה החסיד זצוק\"ל סתם ולא פירש. דבר ענין הכבדת העבודה על לבות בני האדם. מהו העבודה הזאת. אולם נראה כי זהו כולל שני דברים. א' הטפול והטרדה בעסקי התבל. את ההכרחיות למצוא טרף בית. ובקשת המותרות. כי האדם שקוע בטרדה הזאת בכל לבו נפש. לאסוף ולכנוס ענין. ולהרבות מקנה וקנין. ואין קץ לכל עמלו. כי אין לחמדה הזאת מדה. ואין לתשוקה זו גבול. וכמו שאמרו חז\"ל. אין אדם מת וחצי תאותו בידו. יש לו מנה מבקש מאתים כו':",
"השנית היא טרדת האדם עם יצרו. וכמו שאמרו חז\"ל ביומא דף ל\"ה. נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי כו' ע\"ש. כי אין לך דבר שמטריד את האדם ומבלבל את דעתו כמו טרדת היצר. אשר יסיתהו לילך אחר ההבל. בדרכי לבו ובמראה עיניו. לכל אשר ישאהו רות תאותו ללכת. ומדותיו הפחותות לכלה ולהשחית ומשתי אלה טרדת עסקי התבל. וטרדת היצר. האדם מוכה בעורון ובתמהון לבב. ונתון כמו בתוך כף הקלע. ראשו עליו כגלגל ולבו סחרחר. טח עיניו מראות ולבו מלהשכיל. הוא הכבדת העבודה על לבות בני האדם שכתב החסיד הנ\"ל:",
"ועכ\"פ אחרי אשר כל עמל היצה\"ר ערמתו ותחבולותיו הוא. להפיל תרדמה על האדם. ולשמור עליו לבל יפקח את עיני שכלו. לדעת טוב ורע ולהתעורר להוציא ממסגר נפשו. כי יכביד עבודתו בתמידות על לבו. עד שלא ישאר לו ריוח להתבונן ולהסתכל על דרכיו. וכמש\"כ בס' מס\"י כנ\"ל. ולזה מובן מאליו. כי לימוד המוסר הוא כקוץ מכאיב בעיני היצה\"ר. כי על ידי זה תפרע כל עצתו וכל חכמתו תתבלע. כי הלא כל פרי לימוד המוסר הוא דרכי החשבון מחשבונו של עולם. וההתבוננות ביראת ה' ית\"ש. ומה גם אם האדם יתן אל לבו. לקבוע לו עת בכל יום. ללמוד ספרי יראה ומוסר. כי אז לשוא שקד שומר. לשמור מפניו את דרך עץ החיים. כי כאשר יתפעל נפשו ביראת ה'. ויתבונן על דרכיו. יהרס את המצודה ויגדע את המסגרות. ויהי הדרך פתוחה לפניו. לנוס ולהמלט על נפשו להנצל כצבי מיד. להתנחם על רעתו. ולשוב אל ד' ית\"ש. כי ע\"כ מובן מאיליו. כי היצה\"ר יצא נגד לימוד המוסר. בכח גדול וביד חזקה. ולא יבצר ממנו ליקח כל האמצעים. להסב לב האדם אחורנית מלימוד היראה והמוסר. אם בטענות שדופות קדים. או בשאר דרכים אשר נכונו לפניו. לחסום את דרכה. ולגדור את נתיבותיה בגזית. לבל תעבור בה רגל איש:",
"אמנם אין לך דבר שעומד בפני דרכי החכמה. האדם בחכמתו ירגיז גם את הארי מסובכו וילכדהו במצודה. גם את התנים הגדול יענהו בחכה. ומה גם לצודד לבב בשר. למשוך אותו בחבלי היראה והמוסר. לטוב לו כל הימים. ועל כן לו עמדו תומכים בימין לימוד היראה והמוסר. לתמכה ולסעדה בחכמה ועצה. לא היתה כל כך כלה ונחרצה. כי כל דבר טוב ומועיל רק בחבלי עצה ותחבולה יתמך. כאשר כן עמלו בונים תמיד. לתורה ולתעודה לתמכה ולסעדה. אולם על פני הענין הנשגב הלזה של לימוד היראה והמוסר. שכנה דומיה חרישית ושלות השקט. באפס מעיר ומעורר. אין מחזיק בידה. ואין תומך גורלה. לא בדבור ולא במעשה. אין חזון נפרץ. אין מוכיח בשער. ואין מבשר צדק בקהל רב לאמר. זה הדרך לכו בו. אכלו מפרי פי ספרי היראה והמוסר. ותאורנה עיניכם ותחי נפשיכם. למען סור משאול מטה. ולשבוע בנעימות ביקר ועדן נצח:"
],
[
"אמנם לכל זמן ועת לכל חפץ. כן בא העת להחיות הסגולה היקרה הזאת. של לימוד היראה והמוסר מערמת עפר. למען תהי למעיני הישועה. להחיות עם רב חיי הנפש. כי ע\"כ בחמלת ה' על עמו. בקע כשחר אור ישראל וקדושו רכבו ופרשו. כ\"ק אדמו\"ר הגאון הגדול החסיד האמיתי קדוש ישראל זצוקללה\"ה מעיר סאלאנט. והן בימי עלומיו יצק מים על יד איש קדוש ונורא. כ\"ק הגאון הגדול החסיד והעניו אור עולם קדוש ד' מכובד מרנא יוסף זונדיל זצוק\"ל. המפורסם בפי כל בשמו הקדוש ר' זונדיל סאלאנטער. תלמיד חביב להגאון הגדול החסיד רבן של בני הגולה מוהר\"ח זצוק\"ל מוואלאזין. ואדמו\"ר הגה\"ח קדוש ישראל זצוק\"ל. שימש את רבו בקדש. וקבל ממנו דרכי היראה והמוסר ועבודת ה' ית\"ש. ויצק מים על ידו שנים רבות. עד אשר נסע רבו הגה\"ח מרנא יוסף זונדיל הנ\"ל. לשכון כבוד בעה\"ק ירושלים תוב\"ב:",
"והנה לספר פה את כל פרשת גדולת הגה\"ח מהרי\"ז הנ\"ל זצוק\"ל. כל תוקף צדקתו וחסידותו ענותנותו וקדושתו. אשר שמעה אזנינו מפה קדוש אדמו\"ר זצוק\"ל. את אשר היה מספר תמיד גדולות ונפלאות ממעלות רבו הגה\"ח הנ\"ל. תקצר היריעה מהכיל. ואפס קצהו יראה הקורא בהקדמת אדמו\"ר זצוק\"ל לס' התבונה בשולי היריעה שם. בד\"ה ויצקתי מים ע\"י מורי הרב מ' יוסף זונדיל היושב בירושלים תוב\"ב ועד כה לא הגעתי לקרסוליו הוא היה כו'. הארכתי מעט במעלת אדם הגדול הלזה אור עולם לפי השערתי כו' עכ\"ל אדמו\"ר זצוק\"ל ע\"ש. וכן ראיתי במכתב אחד מכתי\"ק אדמו\"ר זצוק\"ל שכתב וז\"ל. כאשר שמשתי את מו\"ר הרב הג' הצדיק כו' כמו' יוסף זונדיל נ\"י הנ\"ל כמה שנים. וידעתי גודל צדקותיו למעלה למעלה להפליא ראש מצאתי כו' כי לפי השערתי לא מצאתי עובד ה' ית\"ש כמו מו\"ר הנ\"ל עכ\"ל אדמו\"ר:",
"והנה הגה\"ח מהרי\"ז הנ\"ל רבו של אדמו\"ר. היה דרכו בקדש ללמוד ספרי מוסר בכל יום בהתבוננות רב. וכן לחזור אחר פסוקי יראה ואהבה. ועל מאמרי חז\"ל המלהיבים ביראה ומוסר. ופעמים רבות היה הולך מחוץ לעיר על פני השדה. ללמוד ולחזור דברי יראה ומוסר. וכן בשבת קדש בלילות של ימות החורף. שהיה החסיד הנ\"ל מחמיר לעצמו שלא ללמוד לאור הנר והיה לומד בע\"פ. ואז היה חוזר ג\"כ דברי יראה ומוסר. לעשות הכנה על כל ימי השבוע במדות וענינים שיהיה נחוצים לו עפ\"י מצבו להתחזק ולהתאמץ בהם. וכן ראיתי במכתב אחד שכתב הגה\"ח הנ\"ל לבנו הרב שיחי' בכתי\"ק. וז\"ל הקדוש ותחזור תמיד פסוקי ההשגחה ובטחון וישועה. כמו קוה אל ה' חזקו ואמצו כו' עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי וכדומה כו'. ואז תלך לבטח ותשועת ה' כהרף עין כו' עכ\"ל. ובלי ספק כי הוא קבל דרך לימוד המוסר מרבו הגה\"ח מהר\"ח זצוק\"ל מוואלאזין:",
"אדמו\"ר הגה\"ח קדוש ישראל זצוק\"ל. בהיותו בטל ילדותו. ראשו לעב הגיע. שמש תבונתו זרחה כאור שבעתים. וכבר היה מפורסם אז לגאון אדיר תפארת ישראל. וכאשר נתקרב אל הקדש לרבו הגה\"ח מהרי\"ז הנ\"ל. והיה נכנס ויוצא אצלו תמיד כבן בית. היה מתבונן על דרכי רבו ועבודתו בקדש. וסופר צעדי רגליו. וכאשר הי' רבו הולך על פני השדה ללמוד ולחזור דברי יראה ומוסר. היה אדמו\"ר הולך אחריו בהחבא. להתבונן ולשמוע את דברי מוסרו הטוב. והגאון החסיד מהרי\"ז הנ\"ל. ראה והתבונן כי הפרח הנחמד הזה ישגה כארז בלבנון. ואור ישראל יהיה לאור עולם. ואורו יהל על כנפות הארץ. נפלאת אהבתו אליו. ופרש עליו מהוד צדקתו ודרכו בקדש. וירא ראשית לו לצוות אותו על לימוד המוסר. ואנכי שמעתי ביחוד כי פעם אחד אמר לו בזה הלשון. ישראל למוד מוסר ותהא ירא שמים. הדברים האלה ירדו לתוך חדרי לבבו כחץ מקשת. והתחיל לתמוך אשוריו במעגלות רבו החסיד. ללמוד ג\"כ בכל יום ספרי יראה ומוסר. ונפשו התפעל מאוד ביראת ה' ית\"ש. והתעורר בלבבו רוח טהרה ורגש קדש. להתרומם מעל חמודי הזמן. ולבקש רצון ה' ית\"ש. ויגבר חיילים בתורה ויראת ה' ביחד. ובגודל גאונותו העמיק והרחיב גם בחכמת היראה והמוסר. ועמל ויגע להבין ולהשכיל על כל דרכי עבודת ה' ית\"ש. ובתיקון כל המדות. וכמעק המתגבר שטף ועבר בתורה וצדקות וחסידות וענוה ויראת חטא. ובעודו צעיר לימים כבר נלוו אליו רבים. להסתופף בצל הדרכתו. ולשמוע ממנו דברי חכמתו והשכלתו ביראה ועבודת ה' ית\"ש. וכבר החל אז לזכות את הרבים. וכה היה הולך וגדול. עד כי גדל מאוד. ומשפע תורתו ויראתו השפיע על דורו. וביותר על תלמידיו הרבים. כי נתן נפשו עליהם להורם דרך ד'. ולנטוע בקרבם נטעי נעמנים יראת ה' ומדות ישרות. זכה וזיכה את הרבים. והרים קרן התורה ויראת ה' בעולם. ויהי לנס כי יצא שמו בכל אפסי ארץ. לרבן של בני הגולה גאון עולם. ולחסיד ועניו צדיק יסוד עולם."
],
[
"הנה כאשר העמיק אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. בחכמה זו של לימוד היראה והמוסר. וירא את האור כי טוב. לזכות בהן את הרבים. אז בחכמת אלקים אשר בקרבו. איזן וחיקר ותיקן את החכמה הזאת של לימוד המוסר. הכינה וגם חקרה. הטיבה ושכללה. וכן נתן אל לבו להגדילה ולהאדירה. להכין אותה ולסעדה בצדק ומשרים. לשום לה מסילות בקרב העם. ומהלכים בין החיים ואלה הדברים אשר פעל ועשה ולימד דעת. ביסודי דרכי החכמה הזאת:",
"(א) עצם חובת לימוד היראה והמוסר – כאשר ראה אדמו\"ר זצוק\"ל והשקיף בעין הבחינה. על מצב הרוחני של הדור כי ברע הוא. היראה תרד פלאים. ועבודת ה' מתמעטת. המדות מתרגשות. וע\"י צרכי החיים אשר יתרבו מעת לעת. האדם נאחז בסבך טרדות רבות. ונסיונות מתחדשות חדשים לבקרים. והמלחמה הכבדה היא מלחמת היצר הולך וקשה על האדם. ותעוז יד היצר להסב המלחמה אליו פנים ואחור. וכן ראה ויוכח. את כל הטובה הצפונה בלימוד המוסר. כי שאר רוח לה לפעול ישועות בקרב הארץ. כי ישועה ומרפא בכנפיה. להחיש ישע ולגהות צרי ומזור. לחולי ומדוי נפשות. להשיבם לתחיה. ואין איש מתחזק אתה. אין תומך גורלה. ואין מחזיק בימינה. וכמעט נשכח זכרה:",
"וע\"כ התנשא כארי וכלביא. לעשות גדולות. והרים קולו כשופר. לקרוא בראש הומיות. ולדרוש במקהלות. לפרסם חובת לימוד המוסר לרבים. כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה. להחיש מפלט מפח יוקשים של היצה\"ר. אשר על כל פינה יארב. לפרוש רשת לרגלי האדם. ללכוד אותו במצודה. אם לא בלימוד היראה והמוסר. ומה גם האיש אשר כבר נלכד בפח ונאחז במצודה. אין תקוה לפניו. להתהפך מרע לטוב בלא לימוד המוסר. וכן הודיע ופרסם. טיב לימוד המוסר ומהותה. חין ערכה וסגולתה. כי היא כטל של תחיה: אשר יש בכחה להפיח רוח חיים. בקרב עצמות יבשות מהתורה והמצוה. ולקרום עליהם עור של יראת ה' ית\"ש. וכן להפוך לב אבן ללב בשר. ותחת רוח עועים. לחדש בקרבו רוח נכון:",
"ולזאת כאשר מצודת היצר פרושה על כל החיים המדברים. ע\"כ לימוד המוסר. הוא חיוב מוקף לכל הנפשות. אחת לא נעדר. מהרב היושב כסא למשפט. עד הפועל אשר אחר הרחיים. מאיש ועד אשה. כת\"ח כעם הארץ. כבחור כזקן. כעשיר כעני. כנקלה כנכבד. כירא ה' כאשר איננו ירא. כולם מחויבים לקבוע עתים ללמוד בספרי יראה ומוסר:",
"וכה היה אדמו\"ר זצוק\"ל. הולך וקורא בקול גדול. בשם לימוד היראה והמוסר. כצופה לבית ישראל. להעיר ולעורר בני אדם ללימוד הלזה. כי ממנה תוצאות חיים. ליראת ה' ראשית חכמה. וכן לימד דעת חכמה ומוסר לתלמידיו. לא ייעף ולא יגע מעשות חיל. וכן קבץ ורבץ פעלים. לשם לימוד המוסר. להרחיב המנהג בזה אשר ישוטטו בו רבים. ותרבה הדעת ויראת ה' בקרב ישראל והרעיש את העולם בזה כידוע ומפורסם. עד אשר נתפרסם בתבל. חובת לימוד היראה והמוסר. על שם אדמו\"ר קדוש ישראל. ועבודת הקדש הלזו. לא הרף מטל ילדותו עד יומו האחרון:"
],
[
"(ב) אופני תועלת הלימוד והוא לימוד המוסר בהתפעלות – אדמו\"ר זצוק\"ל בחכמתו שינה את פני לימוד המוסר. וילבש אותה צורה אחרת. ותחת אשר מלפנים. גם מי שלמד לפעמים איזה ספרי מוסר. היה סגנון הלימוד הזה. בטעם ובנגון לימוד גמ' ופוסקים. או בעיון והבטה לבד. אולם אדמו\"ר זצוק\"ל הורה בינה ודעת. כי פרי התועלת מלימוד המוסר הוא לשני פנים. א' הוא הידיעה וההשכלה בחכמת היראה. לידע דרך ה' ית\"ש. להבין ולהשכיל בדרכי עבודתו. כי היא חכמה רבה ועמוקה. וכמש\"כ הן יראת ה' היא חכמה. ואמרו חז\"ל בשבת דף ל\"א הן אחת ע\"ש. וכמו שהאריך בזה החסיד בס' מסילת ישרים בהקדמה ע\"ש. הב' היא ההתעוררות. אשר ע\"י הלימוד בספרי מוסר. יחם לבבו ויתפעל נפשו ויכנע רוחו. ויתעורר בקרבו יראת ה' ית\"ש:",
"והנה לשלימות הידיעה. אין הבדל באיזה אופן וענין שילמוד. וגם העיון לבד טוב. אולם לתכלית קניית היראה. להתעורר ע\"י הלימוד ליראה את ה' ית\"ש. הנה בסגנון הלימוד כנ\"ל. עדיין רחקה ישועה. להביא יראת ה' אל קרבו. ולעשות רושם בלבבו. כי בידיעה לבד לא יוסר האדם. כי כלל הדברים מיראת ה' ופחד ענשו ית\"ש. לא נעלם ממנו הידיעה גם קודם הלימוד. ובכ\"ז יראת ה' רחוקה מכליותיו. וכמאמרם ז\"ל בשבת דף ל\"א. מאי דכתיב זה דרכם כסל למו יודעין כו'. שמא תאמר שכחה היא מהן כו':",
"ולזאת לתכלית קניית היראה. נחוץ שתהיה סגנון הלימוד בספרי מוסר. בהתפעלות הנפש. בלב נכון, בקול עצב. בשפתים דולקים. להרחיב את הרעיון בציורי חושי. כי כח הציור מועיל מאוד למוסר. לעורר הנפש ברגשת האברים. למשוך בקרבה דברים הנודעים מעונשי הגויה והנפש. כאשר אנחנו רואים בכח כלי שיר וקול זמרה. אשר יתפעל נפש האדם ויתעורר רוחו הן לשמחה הן לעצב. כן כאשר יקרא האדם מאמרי חז\"ל וספרי מוסר. המלהיבים הלבבות ביראת ה' ית\"ש. בקול תוגה ועצב. והתפעלות הנפש. אז יחם לבבו בקרבו. ויסתער ויתרגש נפשו. ויתפעלו כל חושיו. עד אשר הדברים יכו שורש במשכיות לבבו פנימה. להביא יראת ה' אל קרבו. ומה גם אם לפעמים תביאהו לימוד המוסר בהתפעלות אל הבכי. ועיניו ירדו פלגי מים. ויתן דמעיו כטל חרמון. אז רוח חדשה יותן בו. ותבא יראת ה' כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:",
"(ג) ועל כן טוב לחזור מאמר מיראה ומוסר כמה פעמים. וביחוד כאשר יגיע לאיזה מאמר חז\"ל. או שאר דברי מוסר. אשר ירגיש בנפשו כי יתפעל מזה. ויחדור לתוך חדרי לבבו. יחזור וישנה עליו בהתפעלות. כמה וכמה פעמים. עד אשר יהיה חרות על לוח לבבו. ולטוטפות בין עיניו. ואז גם בלכתו בחוץ. ובשכבו על משכבו. יצלל המאמר הזה לתוך אזניו כפעמון. ולא ימוש מזכרונו:",
"ואדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל בעצמו. היה לומד ספרי מוסר. בהתפעלות רב ועצום. ובקול נעים מאוד מעורר עצב. ולפעמים היה חוזר על מאמר אחד בהתפעלות. כמה וכמה פעמים. וכל השומע קולו נמס לבבו ויהי למים. וגם לעת זקנותו וזקני ת\"ח כ\"ז שמזקינים כו'. והאיש קדוש ונורא. וכמעט התפשט נפשו מגשמיותו. בכ\"ז לא חדל מללמוד ולהגות בספרי מוסר. בהתפעלות עצומה מאוד. ולפעמים היה בוכה בכי רב:",
"(ד) כאשר החסידים מחברי ספרי יראה. אספו וקבצו כל מאמרי מוסר מיראה בכלל. וכן המתייחסים לכל מדה ומדה בפרט. לזאת את המדה אשר ירגיש אדם בנפשו כי נשחתה אצלו ביותר. ישים עליה עין ולב לגהות מזורה. לחזור בהתפעלות מאמרי יראה ומוסר. השייכים למדה זו בפרט עד אשר שב ורפא לו, וכן גם במדותיו הרצויות. אם יגיע לו לפעמים איזה נסיון. אשר צריך לכבוש את יצרו. יחיש מפלט לו מסערת היצר. בלימוד המוסר המתייחס לפרט זה. עד אשר יכבוש המלחמה. אולם לימוד המוסר השייכים ליראת ה' בכלל. לחשוב חשבונו של עולם. ע\"ז צריך לחזור ולשנות עליהם תמיד:",
"(ה) לימוד המוסרי חובה על האדם. לקבוע עתים סדורות לזה. ללמוד בהתפעלות הנפש. בלי הפסק זמן גדול בין הלימודים. זאת היא כמעט סיבה טבעית. אשר לימוד המוסרי איננה פועל לפעמים פעולתה הנדרשת. מסיבת הפסקות זמן ארוך. בלי התעוררת קטנה ביניהם. כן יש גם סיבה רוחנית. היא העבירות המטמטמת לבו של אדם. והיה לאבן חלילה. רפואתה העקרית לימוד התורה וגם התפלה בהכנעה ועל ידי זה ירך לבבו. להתפעל מדברי תוכחת יראה ומוסר:",
"האדם הטרוד בעסקיו. ומחלתו רבה ועתותיו קצרה ומה גם תורתו. קבעת עתים לתורה. היא הראשונה לפניו. לזאת לכה\"פ ללמוד בשבת קדש ספרי מוסר בהתפעלות הנפש. וגם ללמוד איזה פעמים בשבוע שעה קלה ספרי מוסר. כמעט גם איזה מינוטין למען לא יתבטלו הרשימות הנולדות. מאורך הזמן מש\"ק לש\"ק:"
],
[
"(ו) יראת העונש. אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. בדרכי מוסריו. לא הלך בגדולות ונפלאות. ולא נשא מדברותיו על בחינות רמות. של דרכי יראת הרוממות ואהבת ה' ית\"ש. כי אם אחז צדיק דרכו דרך הקדש ברובי מוסריו רק מן יראת העונש. כי היא ראשית דעת. והצעד הראשון לעבודתו ית\"ש. להיות סר מרע ולעשות טוב. וכמש\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל באגרת המוסר ע\"ש. ויסודתה בהררי קדש בדברי חז\"ל. ששנו בפ\"ג דאבות. הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. ולזה לימוד המוסר מיראת העונש. יועיל יותר לנפש האדם מכל צרי גלעד:",
"וכבר כתבנו למעלה. כי אחת מן הסיבות המונעים את האדם מלימוד המוסר. וחוסמת את דרכה. יען כי היסוד בה היא יראת העונש. דרכי החשבון מענינו אחריתו. יום פקידתו. מצע רפידתו. הדין והחשבון. עמק רפאים ובטן שאול. ובהשקפה ראשונה ההתבוננות בענינים האלה הם דרך תוגה ועצב. וכל ישע וחפץ האדם הוא. להסיר דאגה מלבבו, לחיות בשלוה. ולהיות תמיד שמח וטוב לב. וע\"כ יטה את דרכו מני אורח לימוד הלזה. כי לא יחפוץ להעלות על לבבו מזכרון אחריתו כלל. לבל תבעתהו אימתה. ולא ירגיז את מנוחתו. כי יתעצב אל לבו:",
"והכי נפלא. כי הנה מלבד אשר האדם לא יתן אל לבו. להיות עמל לקנות דרכי היראה ופחד ענשו ית\"ש. הנה עוד נפלא ביותר. כי גם המון הסיבות והמקרים ר\"ל המתרגשות בעולם. המחרידות כל לב. ומרעידות כל נפש. אשר גם בלי אומר ודברים. הדעת נותן שיתפעל האדם מהם. ויתן מורך ופחד בלבבו ליראה את ה' ית\"ש. ובכ\"ז לא יעשה שום רושם בנפשו כלל. יען כי האדם בחפץ ורצון. ישתדל להשכיח מלבבו. ולהסיח דעתו מכל דבר שיוכל לעשות כוונים להעציבו:",
"וכן הננו רואים בחוש. כי אם יקרה ח\"ו איזה מקרה פתאומית ר\"ל. כדגים הנאחזים במצודה. בטבע האדם לחקור ולדרוש היטב. אם אמת נכון הדבר. ואם לא היה בזה איזה סיבה טבעית. וכאשר יתודע שום סיבה קלה אף ממציאות רחוק. שאפשר לתלות בזה ישבע רצון ויהיה לכסות עינים. כי ירגיע רוחו ותנוח דעתו בזה:",
"זאת תורת האדם וזה דרכו. אולם זהו הוללות גדולה וסכלות. וכבר נשא אדמו\"ר זצוק\"ל ע\"ז את משלו. כי זה נדמה לאיש אשר מטבעו ירא מקולות וברקים. וכאשר ישמע קול רעם נורא בגלגל ויפחד פחד. יסתיר את עצמו תחת כרים וכסתות. ויאטום את אזניו משמוע. בחשבו כי על ידי כן לא יפגעהו רעה. כן מה בצע להיות עוצם עיניו מראות. ואזניו משמוע. ולבו מהשכיל. את הרעה אשר יקרה אותו באחרית הימים מפרי מעלליו. אחרי אשר אין מפלט ומנוס להנצל מזה. גם כי הפח נשבר הוא לא ימלט. כי אנה מרוח ה' ילך. ואנה מפניו יברח. וכמאמרם ז\"ל בפ\"ד דאבות. בע\"כ אתה מת. ובע\"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה\"מ הקב\"ה:",
"אכן הנה העיקר. אשר ינער האדם את חצנו מלימוד היראה והמוסר. פן תביאהו דרך עוצב. הוא אך דמיון כוזב. וכל זה הוא מאשר לא הסכין בלימוד הזה. אולם כאשר ירגיל א\"ע ללמוד בספרי יראה ומוסר. אז ישכיל ויבין כי לא כן הדבר. ולשוא פָחד פַחד מכמה טעמים.",
"(א) כי לא לפי מושכל ראשון. אשר מיד כי יקרא האדם בספרי יראה ומוסר. יחם לבבו בקרבו. ויתפעל נפשו מיראת ה' ופחד ענשו ית\"ש. וכל עמודי גוייתו יתפלצון. כי על ידי העבירות המטמטמת לבו של אדם. הלב נעשה כאבן וקשה כצור החלמיש. עד אשר גם כי יקרא בספרי מוסר. ומאמרי חז\"ל הנוראים מיראת העונש. לא ירגיש אך מעט. ילמוד ולא יתעורר הרבה. רק ברבות הימים. ומים הרבה ישפוך על נפשו בלימוד המוסרי. אז ישאוף בקרבו רוח יראתו ית\"ש. ויכנע לבבו הערל. ונפשו תתעורר לצאת מעמק עכור. אל פתח תקוה:",
"(ב) גם כאשר לימוד המוסר יעשה רושם בנפשו. ויהיה עמוס ביראת ה' ופחד ענשו ית\"ש. גם אז לא יוסיף עצב עמה. ואדמו\"ר זצוק\"ל היה אומר על זה. כי איש חיל העובד בצבא. עמוס בעבודה רבה. וגם כאשר יחטא ואשם וישא עונו. כי גיוו יותן למכים אותו בשבט כדי רשעתו במספר. ובכ\"ז לא ראינו אותו הולך קודר בעצבות סר וזעף. כי יקום מעל הארץ. וימחה את דמעתו מעיניו. וישוב מיד אל עבודתו ואל משאו. ויצהיל את פניו. יען כי חובת העבודה המוטלת עליו תמיד משא לעיפה. לא יתנהו להסיח דעת. ולחשוב מחשבות לא לעזר ולא להועיל. רק יתחזק להטיב את פעלו. בדבר אשר זדה עליו:",
"כן הדבר בעבודתנו את ה' ית\"ש. כי כאשר ילמוד האדם ויקרא בספרי יראה ומוסר. ויתעורר לבבו ליראה את ה' ית\"ש. וישכיל ויבין את העבודה הגדולה העמוסה עליו. לקיים את כל דברי התורה והמצוה. ולהלוך בדרכיו ית\"ש. הנה היראה תגרש ממנו כל מחשבה. ותאלצהו להתגבר כארי. ולעבוד עבודת הבורא ית\"ש בלי הרף:",
"(ג) כאשר ירגיל האדם את עצמו ללמוד בספרי יראה ומוסר. ואז יפקח אח עיניו. לראות גם השכר הגדול של עושי רצונו ית\"ש. והטובה הצפונה לצדיקים. אשר לא ראתה עין כל נביא וחוזה. וע\"כ כאשר ירכש לו יראת ה' ית\"ש. ובהכרח יעשה רושם בנפשו. לשנות דרכו לטוב אם מעט ואם הרבה. ואז תהי להיפך. כי ישמח בחלקו ויגיל ברעדה. אשר נפקחו עיניו לדעת טוב ורע. ולראות את הנולד. והיראה תתן לו עוז ותעצומות. והשכר הגדול תסעדהו. והתקוה להטיב עוד את דרכו. ולמלט את נפשו מחשכת ערפל של עמקי שאול. לאור באור החיים ביקר ועדן נצח. תחליף את כחו. ורוח נכון תחדש בקרבו:",
"ובכ\"ז האיש הירא ורך הלבב. ולא ירצה לגשת בראשונה אל ספרי המוסר מיראת העונש. הנה לפניו כר נרחב משאר מוסרים ותוכחות לשלוח ידו בעץ החיים. שכר מצוה מחיי עולם. וכן המוסרים מדרכי השכל. כמו מהשגחתו ית\"ש על האדם בכל רגע שומרו וצילו. ורב טובו וחמלתו וחסדיו. והחסיד בעל חובת הלבבות. סידר על זה שני שערים. שער הבחינה ושער עבודת האלקים. וכל זה יספיק להאיר את עיני האדם. להבין ולהשכיל להתקרב לעבודתו ית\"ש:",
"(ז) אל יפול לב האדם. בלמדו מוסר ואיננו מתפעל. ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו. ידע נאמנה אם כי לא נגלה לעיני בשר הרושם. עיני השכל רואות. ברבות העתים. בריבוי הלימוד. מהתקבצות הרשימות הנעלמות. לאדם אחר יהפך. ותאותיו נאסרו לבל יפרצו הרבה. ויש אשר יבטלו. והנסיון יעיד בהשקפה קלה. על לומד המוסר אם מעט כו'. ביתר שאת יעלה על בני גילו. ברעיוניו וכל הנהגתו כל זה הוא מלשון אדמו\"ר זצוק\"ל במכתב:",
"(ח) אולם כאשר הפליג אדמו\"ר זצוק\"ל. לדבר חכמה ומוסר ביראת העונש. מענין עונש הרוחני. כי הוא נורא מאד מאד. ונעלה מעל כל ציור אנושי. וכמו אם נשקיף ע\"י כלי המחזה. המגדלת כל דבר אלף אלפים פעמים ככה. על הכוכבים אשר נראים כנקודות קטנות. ועל ידי כלי המחזה יתראה לעינינו יותר גדולים. אכן באמת אין ערוך לגודלם. כי יש כוכבים אשר המה גדולים הרבה יותר מכדור הארץ. כן הדבר בענין עצם עונש הרוחני. אשר עם כל כוחות הציור. שיצייר האדם את גודל מרירות העונש. לא יגיע עד תכליתם כפי שהם נוראים באמת:",
"וע\"כ היה אדמו\"ר זצוק\"ל אומר. כי בתור עסק. שוה וכדאי לפני האדם. לקבוע עתים כל ימיו. ללמוד שעה קלה בכל יום ספרי יראה ומוסר. כי גם הן הן גופי תורה. אף אם רק תשא פרי. כי במשך כל ימי חייו. יחדל מלעשות עון אחד. כי ימנע מלדבר לה\"ר אחת או שאר דבור מדברים האסורים. או שעה אחת ביטול תורה וכדומה. וכמש\"כ גם הגאון החסיד זצוק\"ל באגרת עלים לתרופה מהפלגת העונש. וז\"ל ועל כל דבור של הבל. צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתירים. אבל בדברים האסורים כגון לה\"ר וליצנות כו'. על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד. ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דבור אחד ע\"ש. ועכ\"פ אם יקמץ אדם אף דבור אחד. ויחסר לו שעה אחת עונש בעולם הרוחני. יהיה הצלחה גדולה שאין כמותה בעוה\"ז. ובכן הנה עסק טוב וכדאי לפני האדם. ללמוד כל ימיו שעה קלה ספרי מוסר. אף להמנע רק מעון אחת. ומה גם כי ע\"י לימוד המוסר. בלי ספק כמה לה\"ר יחדל מלדבר. כמה ליצנות כמה דברים בטילים יקמץ. כמה שעות יוסיף בלימוד התורה וכדומה:"
],
[
"(ט) בית מיוחד ללימוד המוסר – אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל דרש והתקין. כי למלאות התועלת של דרכי לימוד המוסר. נחוץ שיהיה על זה מקום מיוחד. מופרש ומובדל רק לשם לימוד הלזה. הוא לימוד המוסרי. ושמה ימצאו ספרי מוסר למרבה. ושעריו יהיו פתוחים תמיד. ולשם יתקבצו רבים וכן שלמים. וכל איש אשר ידבנו לבו ללמוד ספרי מוסר. יסור לתוך הבית הזה. וכפי מצב מחלתו בעבודתו ית\"ש. כן יתן אל לבו ללמוד ספרי יראה ומוסר בהתפעלות הנפש. איש איש כפי אשר ידע נגעו לבבו ומכאובו. ואדמו\"ר זצוק\"ל השתדל בעצמו לבנות פה בית המוסר. בעזרת נדיבי לב. והיא עומדת על תילה ב\"ה עד היום. ואדמו\"ר זצוק\"ל בעצמו היה בא תמיד לבית המוסר ללמוד ספרי מוסר. בהתפעלות רב ועצום כדרכו בקדש. פעמים היה בא בעת הרגילות לרבים להועד שמה. היינו לאחר תפילת המנחה. ופעמים היה בא ללמוד ביחידות בעת שאין שם איש:",
"והנה יש אשר יעמיקו שאלה. מה צורך בית מיוחד ללימוד המוסרי. הלא כל החפץ ללמוד ספרי מוסר. לא יבצר ממנו ללמוד בביתו או בבהמ\"ד. ולזאת הנני להשיב מענה ותשובה נכונה. להודיע גלוי לכל. מנחיצת בית מיוחד ללימוד המוסר. כי היא עצה עמוקה מלב חכם וחסיד כאדמו\"ר קדוש ישראל זצוק\"ל. כי הוא אבן פינה ויסוד מוסד להחזיק כל הבנין:",
"כאשר כל איש משכיל ביראת ה'. מחויב להודות כי לימוד המוסר. הוא דבר הכרחי אל האדם לחיי הנפש. וכאשר הזהירו ע\"ז הגאונים החסידים כנ\"ל. ובכ\"ז עינינו רואות בחוש. כי הלימוד הזה כמעט כבר עבר ובטל מן העולם. כי אין איש שם על לב לקבוע עתים ללימוד המוסרי. ולא רבים יחכמו להבין ולהשכיל. מה טיבו של לימוד הלזה. ועד כמה נחוץ הוא. וגם מי שלא למד ספרי מוסר כל ימיו לא ימצא לנפשו חסר כל מאומה. ורק אדמו\"ר זצוק\"ל הוא החזיר עטרה ליושנה. ופרסם בעולם חובת לימוד המוסרי. וא\"כ מובן הדבר מאליו. כי נדרש לזה התחכמות הרבה במועצות ודעת. למשוך לבבות ללימוד הלזה. לפנות הדרך לפני כל החפץ ללמוד ספרי יראה ומוסר ולישר המסילה להסיר ממנה כל מונע ומעכב. ולזאת הנה בית מיוחד ללימוד המוסר. היא תחבולה היותר גדולה לקרב נפשות ללימוד הלזה. והיא מסילת יושר. ונחוצה מאד מכמה טעמים:",
"א. אף האיש אשר כבר שמע וידע. ויטהו לבבו ללימוד הלזה הוא לימוד המוסרי. איפוא יתור לו מקום. וביחוד כאשר עיקר פרי התועלת. הוא ללמוד עפ\"י אופן המועיל בהתפעלות הנפש כנ\"ל. היתכן כי ישב ללמוד בביתו. נגד ב\"ב העוטרים לו מסביב. או ללמוד בבהמ\"ד. אשר הוא בלימודו בהתפעלות הנפש. יפריע את הלומדים גמ' והלכות. והמה בלימודם יפריעו אותו מלימוד המוסר. ומה גם אם לפעמים יעורר אותו לימוד המוסר אל הבכי. ועיניו יזלו פלגי מים. הלא יבוש ויעטה כלימה לעסוק בו. וכן לפעמים גם ספרי מוסר אין לו. לא כן כאשר יש על זה בית מיוחד. באין שטן ואין פגע. והכל מוכן ספרי מוסר למרבה. וכן הלימוד בהתפעלות הנפש הוא שם למנהג. שמה יוכל כל איש ללמוד ספרי מוסר בהתפעלות רב כאות נפשו. באין מונע ומעכב. וגם לעורר תאניה ואניה. כתנים ובנות – יענה. ולהוזיל דמעות באין מכלים:",
"ב. כאשר רוב בני אדם משוללים מכל וכל. מהידיעה הזאת ומדרכי הלימוד. ולא הסכינו בזה מתמול שלשום. מי יעיר ומי יעורר אותם. ומי יורה להם דרך הלימוד. הלא נדרש להרחיב המנהג בזה. ע\"י מקום מיוחד ללימוד המוסרי. אשר שמה יתאספו רבים וכן שלמים בעת מועד ללמוד ספרי מוסר. והיה כל הבא אל הבית. וישמע קול תוגה ועצב. קול הגה והי. על מאמרי חז\"ל ודברי מוסר הנוראים מיראת ה'. המחרידות כל נפש. ימס לבבו ויכנע רוחו. ויאחזהו רצון לחקות אחר מעשיהם. וללמוד גם הוא כמוהם. וכבר כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מה' דיעות וז\"ל. דרך ברייתו של אדם. להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו. לפיכך צריך אדם להתחבר כו' ולישב אצל החכמים כדי שילמוד ממעשיהם ע\"ש:",
"ג. הנה במצות לימוד התורה. אשר חובתה ידוע לכל. קבעת עתים לתורה היא תחילת דינו של אדם. ובכ\"ז כל איש יר\"א אשר קובע עתים לתורה. ישתדל לחזק את קביעותו. לבל יעבור עליה איזה מקרה ופגע. מטרדה או עצלה וכדומה. ולזה אף אם יוכל ללמוד בביתו. יבחר לו מקום בבית ה'. לילך וללמוד בבהמ\"ד. למען אשר ההרגל יהיה נעשה שלטון. ונבון עוד יקנה תחבולות לחזק את עת קביעותו. להתחבר עצמו בלימודו אל הרבים. אשר ילמדו בעת קבוע. ומה גם הלימוד הנעלב הלזה. של לימוד היראה והמוסר אשר חובתו נעלם מן העין. ובעיני רבים אך למותר יחשב. והאיש אשר ידבנו לבו לקבוע עתים ללימוד הלזה. הנה רוח קל כי יחלוף. תשא לכל הקביעות על אברותיה. ועקבותיה בל יודעו. ולזאת מאד מה נורא. ומה נחוץ הדבר. לחזקה במסמרות נטועות. ע\"י בית מיוחד ללימוד המוסר. ומועד קבוע לרבים והאיש אשר ירגיל א\"ע לילך לבית המוסר. הנה ההרגל תנהלהו. והיראה תסעדהו. להיות המועד נכון לזה לחק קבוע ולא יעבור. כיתד נאמן בל ימוט:",
"ד. הבית הזה הנושא עליו חותם תיו של בית המוסר. הוא בעצמו יפרסם חובת לימוד המוסר לרבים. בראש הומיות יקרא. וברחובות יתן קולו. ואמריו יאמר. מי האיש החפץ חיים חיי השכל. לבל יטבע במצולות התאוה. או מי האיש החולה במחלת הנפש. וחפץ לבקש מזור למחלתו. סורו לתוך אהלי. כל צרי גלעד נמצא אתי. דרשוני וחיו. גם כל העובר דרך עליו יזכור כי זה המקום נועד. לדרך חיים תוכחת מוסר. כן כאשר יהיה בית מיוחד ללימוד המוסר. מקום מועד לרבים. הנה גם אלה אשר מטעמים שונים לא ילכו לבית המוסר. הנה יהיה להם עכ\"פ למזכרת ללמוד לעצמם:"
],
[
"(י) לזכות את הרבים בלימוד המוסר – כאשר אדמו\"ר זצוק\"ל החזיק את לימוד המוסר. כי היא עץ חיים מרפא לנפש. מלמדת לאדם בינה ודעת. יראת ה' וענות צדק. עצה ותושיה. תאזרהו חיל עוז וגבורה למלחמת היצר. ואך זאת העצה היעוצה להשיב שבות יראת ה' ית\"ש. ובה עולם יושע ישועת הנפש. ועל כן חשב שכר מצוה בזה. לקרב לבבות ללימוד המוסרי. היא העולה למעלה. ואין קץ לשכרה. ולזאת היה מעיר ומעורר. את תלמידיו ומקורביו. לשום עין ולב להשכיל לזכות את הרבים. להעיר ולעורר לבבם ללימוד היראה והמוסר:",
"וכבר הפליג אדמו\"ר זצוק\"ל בסוף אגרת המוסר. בגודל יקרת הענין לזכות את הרבים בלימוד המוסר. ובשכרו הגדול. וז\"ל הק' שם. לזאת ישים האדם אל לבו. לזכות את הרבים. לעוררם להתבבוננת היראה והמוסר כו'. כן יחזיק בכל עוז בלימוד המוסרי. למען ישוטטו בו רבים ותרבה יראת ה'. וזכות הרבים תהיה תלויה בו כו'. ומה מאוד תגדל המצוה הלזו בעיני האדם. לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללימוד המוסר. להציל נפשם משאול תחתית. וכמאמר רז\"ל שבת דף קנ\"א. כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. ואין לך רחמנות גדולה. מלהזכיר ולעורר בני אדם ללימוד היראה. האדם המעורר לזה. יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה. להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצות הרבים. אשר תלוה להאדם מהדבר הנקלה הלזה. העמל מעט והשכר הרבה. באין ערך ושיעור. ולזאת ישים האדם עינו וכח שכלו. להדבר הגדול הלזה. אם בעל נפש הוא:",
"וכן במכתביו אשר היה כותב לתלמידיו ומקורביו. לחזק לבבם ביראת ה' ובלימוד המוסרי. היה מעיר ומעורר את לבבם על זה. לזכות את הרבים. לחזק לימוד המוסרי בכל תוקף ועוז. וז\"ל הטהור באחת ממכתביו. טובה תוכחת מגולה כו'. באתי להוכיח אתכם ולזרז את כבודכם הרמה. שתראו להתאמץ בכל עוז. איש לפי שכלו וענינו. לחזק לימוד המוסרי בכל תוקף ועוז כו'. אל יקל נא בעיניכם הדבר. לזכות את הרבים. לעוררם אל מלחמה החזקה היא מלחמת היצר. אשר לא תקום ולא תהיה בלי לימוד המוסרי כראוי עכ\"ל:",
"ובמכתב אחר כתב וז\"ל. ולזאת ראשית מעשינו לחזק ידים רפות. לנהלם אל בית הספר לימוד המוסרי בהשכל ודעת כו'. ובזאת רפואה קלה היא ופריה רב. מי האיש החפץ חיים. להיות ממזכי הרבים אשר ככוכבים יזהירו. וצדקתם לעולם לא תמחה. יחטוף המצוה הלזו בזמנה. כי מי יודע מה יולד יום. ואם לא עכשיו אימתי. ובזה נבנה גם אנחנו ללטוש הרעיון. לכבוש היצר ותאותיו. והבא ללמד נמצא למד עכ\"ל:",
"הנה מה גבהו דרכיו. ומה עמקו מחשבותיו. אשר חשב להטיב את עמו. להשכילם ביראת ה' ית\"ש. ומה נאמנו דבריו. הנה ידוע מה שהפליגו חז\"ל במעלת מזכה את הרבים. אולם באיזה ענין יוכל האדם להגיע למדרגה זו. כי על ידי מוסר ותוכחה הוא דבר נמנע. להוציא יקר מזולל. ומה גם להשיב רבים מעון. כי מלבד מה שצריך המוכיח לקשט עצמו תחילה. וכמו שאמרו חז\"ל ב\"ב דף ס\"א התקוששו וקשו קשוט עצמך כו'. אכן בל\"ז גם אם ירבה כחול דברים שומע לא יהיה לו. כי מי יטה אוזן לדברי תוכחת. לעזוב את דרכו. אולם להעיר ולעורר לבות בנ\"א ללימוד המוסר. הוא כר נרחב לזכות את הרבים במעט עמל. כי בקל הוא ליקח לבבות ללימוד הלזה. אשר הדעת נותן כי הוא דבר הכרחי לחיי הנפש:",
"גם הנה בתהלוכות דרכי צדקה וחסד. לחוס ולרחם על העני. הנה להעניקהו תמיד מעט מעט. על הנותן יכבד ענינו. והמקבל לא ישבע די סיפוקו. כי מי יוכל למלאות להאדם די מחסורו אשר יחסר לו. אולם המשכיל אל דל. יראה לתמוך ביד העני. אשר יוכל לעשות לעצמו איזה עסק. למען אשר מפרי פי עמלו יאכל וישבע. ולהנותן תחשב זאת לצדקה עד עולם. כן הדבר בחיי הנפש להשפיע מוסר ותוכחה תמיד. הוא דבר נמנע מצד המוכיח. ומצד המקבל תוכחה כנ\"ל. אולם המשכיל ביראת ה'. יראה להטות לבבות ללימוד היראה והמוסר. ואז יוכיחו את עצמם. ומעמל נפשם ישבעו מטוב יראת ה'. לקיים את התורה והמצוה. וגם ברכות יעטה מורה. אשר הורה להם הדרך. להיות לו חלק ונחלה בכל כשרון המעשה. ויאכל גם הוא מפרי מעלליהם:",
"אכן לקרב נפשות ללימוד המוסרי. נדרש לזה חכמה והשכלה רבה. להבינם דעת ולהשכילם בינה. לשפוט משרים. מהסגולה היקרה של לימוד המוסר. כי היא אבן חן. אוצר נחמד בנוה צדק. ואין בה שום נפתל ועקש. וכן צריך להשלים את עצמו תחילה בדרכי המדות. וביחוד במדת הסבלנות. ואז ישכיל ויצליח חפץ ה' בידו. וכן כתב אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל באחד ממכתביו וז\"ל הטהור. נושא הלזה לקרב הלבבות ללימוד המוסרי. במוסרי תוסד. ובסבלנות יחוזק. ובחכמה תציץ ציץ ותגדל פרח עכ\"ל. וכן בכמה מכתבים ילמד דעת. איך לקרב נפשות ללימוד היראה והמוסר. ולהטותם לשלימות האמיתי:",
"והנה כאשר אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. כתב באגרת המוסר בזה\"ל. ומה מאוד תגדל המצוה הלזו בעיני האדם. לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ללימוד המוסר כו'. האדם המעורר לזה. יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה. להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו כו'. וכ\"כ במכתב אחד וז\"ל. מי האיש החפץ חיים. להיות ממזכי הרבים אשר ככוכבים יזהירו. וצדקתם לעולם לא תמחה. יחטוף המצוה הלזה בזמנה כו':",
"מעתה נוכל להשכיל ולהתבונן. כמה תקיף חילא דאילנא. הוא אדמו\"ר הגה\"ח קדוש ישראל זצוק\"ל. מה גדול ומה נורא זכותו. כי מלבד גודל צדקתו וחסידותו. הנה מי זכה וזיכה את הרבים יותר ממנו. להדריך בנ\"א ללימוד המוסר. כי הלא הוא הראש. אשר מנעוריו החל לקרוא בקול גדול. בשם לימוד היראה והמוסר. כי ממנה תוצאות חיים חיי הנפש. ועד היום אנחנו לאורו אנו הולכים. וכל כשרון המעשה אשר נולד מלימוד המוסר עד היום. הנה יש לו חלק ונחלה בזה. וכן יהיה עד עולם:",
"והנה אדמו\"ר זצוק\"ל אמר פעם אחת לפני תלמידיו. על דבר לימוד המוסר אשר פרסם בעולם. כי מקום הניחו לו מן השמים להתגדר בזה. וכמבואר בדברי חז\"ל בחולין דף ו' וכתת נחש הנחשת כו' אפשר בא אסא ולא ביערו כו' אלא מקום הניחו לו כו':",
"ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים. כי המעין אשר יצא מתחת הקדש. קדוש ישראל זצוק\"ל. לא יפסק. ולא יכזבו מימיו. ויהיה לנחל שוטף יראת ה' ית\"ש. ברחובות פלגי מים:",
"תמו דברי אשר קראתיו בשם שערי אור זה השער לה' יבואו בו ישרי לב ילכו הלאה ויאירו עיניהם מאור ישראל וקדושו:",
"אלה דברי תלמידו הכותב יצחק בהרב מוהר\"ש בלאזער."
]
],
"": [
[
"חמשה מכתבים הראשונים. הם אשר כתב אדמו\"ר זצוק\"ל בתחילת בואו מווילנא לקאוונא בשנת תר\"ט. לתלמידיו ומקורביו בעיר ווילנא:",
"ידידיי הנאהבים אתחיל לדבר.",
"את מגמת רצוני אשר הצעתי לפניכם תמיד. ליתן לבבכם עליהם ולהתבונן בם בינה. אם אמת יהגה חיכי? כמעט רגע היה נכנס דברי באזניכם. ועוד מעט קט ואיננה. באוזן אחת באו ובאוזן אחרת הלכו – אין זאת כי אם החסרון המורגל שלא לתת לב בענינים הנוגעים ביראה ומוסר. כי אם להתנהג בהם אחר התאוה החפשית לפי נטיית הרצון כמעשה הבהמה. הלא תראו בהמנהג הידוע המשוטט על פני תבל. לתת עיון והתבוננות בכל הענינים הגשמים. הסוחר במרכולתו כמה התבוננות ישתמש טרם יבצע העסק. אם לעשות או לחדול. יחשוב בנפשו ויתייעץ עם ריעיו הנאמנים לו. יתור על הפרטים. יבקש מקום הטעות. עד יוציא הדבר לאור לפי כחו. כן בליכוד התורה הקדושה כל אחד לפי ערכו. יעיין ויתבונן בה לגלות מטמוניה. ולחדש חידושים ולפרק הויות. לא ידלג בסקירה אחת. להחליט הדבר החלט פסוקה:",
"לא כן בדרכי המוסר. אשר ההתבוננות בה החיפוש בכל דרכי ומעשה האדם. להשמר מנטית הרצון. ומהיצר המפריע ומונע כל דבר טוב ומעולה. ההכרחי ומחויב להשגת היראה. ולא תקים המוסר וההנהגה טובה בלא תחבולות גדולות. לאסור כלי המוח לזה. עד שיעשה רושם חזק בלב. לתת עוז ותעצומות לאברים החיצונים. להוציא לפועל הענין המעולה. בל יעצרוהו תאות הגופניות הפחותה. הקנאה והכבוד הבזויים. ובכל זה עצלות האדם רבה בזה. למעמסה תהי' לו אם יפנה את עצמו זמן קצר לזה. עד אשר גם לביטול הזמן יחשב לו:",
"עתה מה לעשות. המלחמה נכונה. היצר מארב. התאוה משוטטת. המדות מרגשות. כלי המלחמה אין. היעשה כלי למעשהו בלתי פועל נרצה לזה. כן אין תקוה להנצל ממוקשי מות. בלתי אם נחזיק בכלי המלחמה. עניני היראה והמוסר:",
"ולזאת אחת דברתי כה תעשו וטוב לכם – האיש המוטרד בכל אשר יפנה ירשיע. עסקיו הולכים קדורנית. כחו ושכלו נבוכים נתונים במאסרי הדאגה והבלבול. המכלה את כל כח האנושי. והי' כי יקרב אליו איש לאמר הלא חזיתי לך אור. אם תעשה את הדבר הזה לפי ההשערה הנכונה. תוכל להרויח אלף אלפים דינרי זהב. לא יטרידוך הענין הרבה מתהלוכותיך ועסקיך. ולא תצטרך לבלות זמן הרבה על זה – בודאי יתן לב נבון לזה ברוב עוז ותעצומות. כל כחות התבונה יציק עד אשר ישרש הדבר בלבבו דבר נכון ומקוים. להפריש מעט זמן לזה בהתבוננות רחבה. לבקש לו ריעים כלבבו אשר יעזרו אותו לזה. לא יחוש על מעט ביטול הכבוד והסבלנות:",
"כן אנחנו אלה היום. מעונים אנחנו בעינוי נפש. עונותינו עברו ראשנו איש איש לפי ערכו – הרחק מאוד נעמוד מהמרכז אשר לזה נברא. ומהתכלית אשר בא לעולם הגשמי הלזה להכין לו לאחריתו. ועתה ראינו אור בהיר מתנוצץ לזכות את הרבים. לחזק ידים רפות בלימוד המוסרי. לתת עצה ותחבולה לעשות מנהג נכון בזה. עד אשר ישלום הגאוה המרחפת בענין הלזו. לאמר ולהתפאר הראיתם האיש הלזה. כמה ידו תקיפה בחכמת היראה והמוסר. אשר מתוך שלא לשמה יבא לשמה. אם יצליח ד' את דרכינו. אין ערוך להנולד כמה יגדל ערכו. ובזאת נבנה גם אנחנו מה. ואם מעט ואם הרבה נאכל – :",
"לזאת תקבעו עת מועד בשבת קדש. להתאסף יחד בשעה מיוחד. להתבונן בינה איך להמשיך האיכות. גדולי העיר אשר אחריהם הרבה ירוצו ללימוד המוסרי. תדברו דברים בנחת ובישוב הדעת בלא שחוק והיתול. תעריכו מעלות האיש וחסרונו. ובמה ייסר ובמה יאסר לזה. אל תחליטו הדבר בסקירה אחת. תחלקו את העבודה לכולכם במעט זמן ובלי כובד העבודה. וקובץ על יד ירבה. אכן בדעת שקיטה בישוב נבון ונכון. איש את רעהו יחזק. ואת שטות לבבו ירפה. את עצלות הרגילו יבטל. בדרך ארץ ובנחת לשמור כל אחד כבוד חבירו. בנחת ובסבלנות. לילך אחר רבים בלא עקשות ומחלוקת. ובזה יכונן המוסר בנפשיכם על נכון כנפשיכם:"
],
[
"אחי ורעי, הן מלפנים אותה גיליתי, כי האיש המעונה והמדוכה בהבלי התבל הלזה, פרנסתו דחוקה עמלו רבה, אינו מוצא קורת רוח בכל ענייניו, כאשר יתעורר בקרבו איזה דרך נכון לפניו, אשר התקוה רבה כי מקום מוצא לפניו, להשקיט בזה מהרעיון רוח אשר עליו – בוראי לא ינוח ולא ישקוט, עד אשר יקים מזימות לבבו יתד נאמן בל ימוט – כי מי הוא פתי אשר בחשכים יהלך, ולפניו יתנוצץ אור בהיר. ולא יחיש מעשיהו להתקרב אליו:",
"כן אנחנו אלה היום, בתהלוכות עסקי נפשותינו, להכין צידה לאחריתינו, לסור משאול מטה מרעיון רוח ומבושת פנים, בעולם הנצחי לעד בל ימוט, טעונים אנחנו בתאוות המדומות, הכבוד המוציא את האדם מן העולם מלפפינו, ואחריו נלך ובעקבותיו נצא, מבלבל מוחינו ומכלה כוחינו להכין די סיפוקו, מבטל אותנו מן התורה, אשר היא חיינו ואורך ימינו בזה ובבא, עושק ממנו המצות וכל מדה יקרה, ינהלנו לעונות ופשעים אשר לשמים יגיעו, אנה ננוס לעזרה ואל מי נפנה, אם לא אל לימוד המוסרי, המייסרת האדם לזכור אחריתו, כי לא לעד יחי' בעולם השפל הלזה, רק גרים אנחנו בחיינו הלזה, לעסוק בעבודתינו המוטלת עלינו, למען ישולם שכרינו במקומינו האמיתי, עתה מה כבוד ננחל בעולם הנכרי הלזה, אשר כצל יעבור ולא ישורנו עוד –",
"הן אלה קצות דרכי הסופר, אור בהיר הוא, ואנחנו בחשכים נהלך אחרי רצונינו הגופנים השפלים והנבזים, איך לא נחיש מעשינו להתקרב אל ליסוד הלזה, לעשות לו יסודות נאמנות בל ימוט, לבל יעבור עליו מקרה רעה ח\"ו, להשבית הרעיון הנשגב הלזה, לזאת מאד נכון הדבר לחזקו במסמורים נטועים, לקבוע עתים סדורים לזה בכל בין מנחה למעריב, ואיש את רעהו יחזק ויזרז לעשות תחבולות, להיות המועד נכון לזה בל יחסר, ואם יפקד איש או אולי יהי' לשטן לזה ח\"ו, אז מהנכון לפקח על זה הדבר, לבקש עצה ותחבולה, לסבול סכלותו ולפתות לבבו בדברים רכים, כ\"א לפי דרכו ושכלו, ובזאת יוסד המוסרי ביתד נאמן:",
"להרגיל בחכמה הלזו, אשר דרכי' יפרדו לב' ראשים, הא' להלהיב הנפשות בזיכוך הרעיון, בלימודים הנשגבים הללו, ללמוד בשפתים דולקים, ברעיון נכון, בציור רחב להרחיב כל דבר, ולקרבה בדמיונות קרובים, עד אשר יתלהב הלב אם מעט אם הרבה, אשר תובל תת כחה להכין האברים, להוציא כל מעשה הטוב למענהו, אם ברצון, או בחזקה – :",
"והשני היא חכמת העולם, להיות רואה את הנולדות, לפקח מראש טרם יבואו ימי הרעה, להכין עצה ותחבולה, איך לנהל עצמו ואחרים, ולהקטין הדבר להקל הנסיון, עד אשר תגדל היראה מהתאוה, וזה כל האדם להגביר היראה ולהחליש התאוה במוסרי וחכמה, לזאת מה נהדר הוא, אם יהי' לנו נושא על מה יסוב הלימוד וההרגל במוסרי ובחכמה, נושא הלזה לקרב הלבבות ללימוד המוסרי, במוסרי יוסד, ובסבלנות יחוזק, ובחכמה יציץ ציץ ויגדל פרח: –",
"ובזאת אם נהי' לאנשי חיל, לבל נקפוץ לכעוס על ריעינו, מדוע אטום לבבו מלהבין מה טיבו של הלימוד הלזה, באמרינו הלא גם בנו הסבלות גוברות בענינים רבים, בזאת נחקה בלבינו נרגיל עצמינו במרת הסבלנות ובשפלות הרוח, שלא נגביה עצמינו על אחרים:",
"עמקות הרעיון להכין עצה ותחבולה, איך לייסרו בדברים נכוחים, לקרבו אל אבינו שבשמים, תוסיף תת כח לעצמינו, להתעורר ליסר את עצמינו בענינים רבים, לקרב נפשותינו אל עבודה אשר נבראנו לזה לטוב לנו:",
"וביותר כאשר נספר מלאכתינו לגברים, להיות כל אחד שורר בענינו המסוגל. זה ייסרהו בלשון לימודים, וזה יקרבהו בפנים המאירות, זה יחזקהו בהתלהבות לבבו הטהור, וזה יאסרהו בתחבולותיו הצודקים ובחכמה הנדרשת, מה נורא ההרגל הזה להקים כל לימוד וכל מדה נכונה לסלק נסיונות רבות המתרגשות על האדם, עניני פיקוח נפשות וכדומה, אשר בפתע פתאום ירשע האדם למכביר ובאין תקומה ח\"ו, אכן אם נרגיל עצמינו להיות ענינינו נפעלים על ידי רבים, איש כפי דרכו וענינו, מה נקל להקים כל דבר ביגיעה מועטת ובהוצאה קטנה, להחיות נפשות רבות, ולקיים עולם מלא, חכמת העולם להקל הנסיון ולהקטין הדבר, עד אשר תגבר היראה, צריכה ביאור רחב בדמיונות רבות, לא נמצא ענינם בספרי המוסר, כן איש איש בתבונתו ידלנה, אם תתנו לב נסיון לזה, בלו\"נ איה\"ש עוד נדבר מזה:"
],
[
"ידידי! הנה אנכי חשבתי למשפט, כי דברי הראשונים יספיקו למדי לעורר לבבכם אל חיזוק לימוד הלזה הוא לימוד המוסרי, אשר לא ככל הלימודים לימוד המוסרי הלזה, אין לך לימוד אשר יקיף חיובו על כל הנפשות, הנשים פטורות מתלמוד תורה, קשי יום וחסרי דעת במצוקות רעות ח\"ו יש מקום הרבה לפוטרם; איש איש לפי ענינו ישולל מחיובם, לא ראי זה כראי זה, כל אשר ירחיב לאדם, כן יגדל החיוב וכן ירבה:",
"לא כן לימוד הלזה הוא חיוב מוקף לכל הנפשות אחת לא נעדר, כי המלחמה פרושה על כל החיים המדברים, היא מלחמת היצר ותחבולותיו, תאוות האדם ועלילותיו, אשר המה ילבדוהו במכמריהם, לבל יהי' לו תקומה ח\"ו, אשר כמעט קט יפשע האדם למרבה באין מעצור לרוחו, להוציא כל מפעל רע ונתעב לעיני השמש, אוי! מה נעשה ליום פקידה, כי יפקוד ד' המשפט על כל החיים, טעימה האדם ותחבולותיו, במה נאזר עוז ותעצומות, לעמוד נגד המלחמה החזקה הלזו, אם לא בלימוד הלזה לימוד המוסרי, לזכך מעט הרעיון, להלהיב מה הלב, ולתת אחריתינו על לבינו, למען להיות לגו לאור מאיר, אשר האברים החיצונים לאורם יהלכו, ובגבורתם יעשו מלחמתם למען האמת והצדק, כי זה כל פרי מגמתינו, רק על האברים החיצונים לשומרם מכל נגע רע ומחלה, הן במדות והן בדינים, אשר לא יאוסרו כי אם בחזקה ובהרגל רב:",
"אכן מי יאסרם, מי יכבשם, מי יזרזם לכל טוב ומועיל, אם לא לימוד המוסרי, לשבר הלב ולטהרה מעט מזוהמתה, לעורר הדעת הנכון אל המלחמה הלזו, היא כבישת האברים בחזקה, להשמר מכל נגע וחלי רע, ובזאת כל אשר יצר להאדם עוד תרבה עליו המלחמה, ויוגדל החיוב בלימוד המוסרי הלזה, והן עתה הימים לא טובים, המלחמה מתגברת, כן גדלה החיוב:",
"והנה כאשר לקחה אזני, נרפים אתם נרפים בזה, לזאת אמרתי הלא חכמת המוסר, היא רק הרחבת הדברים הפשוטים והנגלים, וזאת אין טוב רק להרחיב מה הדבור בענין המכתב הראשון:",
"כאשר נשקיף על רצונינו ומאוינו, העולה על כל היא תאות החיים המדומים הלזה, הרצון הלזה תקוע בעומק לבבינו יתד נאמן, וכל אשר לנו נתן ניתן בעד נפשנו, מסופקים אנחנו לא נדע עת אחריתינו, אין לנו להשען בזה אלא על אבינו שבשמים, הרוצה לחיותינו למען נעבוד אותו באמת ובאמונה, ואם לקיבול שכרינו בעולם ההבלי הלזה, אם לא מצאנו חן בעיניו. ועתה אם נחפש מצבינו רחוקים אנחנו מאוד ממרכז החיים, עבודתינו לא לה' היא, רוב העתים בחשיכה נהלך, למלאות בטננו, לרוות תאוותינו השפלים והנבזים, ונוסף לזה בחטאים ופשעים למעלה ראש, המעט אשר נצדקנו שבורים המה כשברי נבל, בלי ראות ובלי דעת דרך הנכון והישר:",
"ולזאת אין נחת מוצא לה' ית' מחיותינו, כי הכל הולך אחר הרוב, ואם לקבל שכר מעט צדקותינו, כדי בזיון וקצף, מי יודע מעמדינו בזה, אולי עונותינו עלתה יותר מידי צדקותינו, כי חסרונותינו בתאוות המדומות אשר יחסר לנו, הוא נובע רק מרגשת חפצת רצונינו, ואם נשובה אחור על כמה מדרגות פחיתות מאתנו, מי יודע אם לא עלה הרבה יותר מדאי על כל צדקותינו, וכל חיותינו הוא רחמי שמים, ובנס אנחנו עומדים, ואולי לאו כל יומא מתרחש ניסא, ולזאת אם נעמיק בדבר הרבה בהתבוננת רב, אשר בכל רגע מאן דלא יליף קטלא חייב, ואין לך שעה שאין המות עומד ח\"ו לנגד עינינו – במה נמצא תרופה לתאותנו הלזו היא תאוות החיים, הבוערת בקרבנו כאש בוערת לעורר רחמי שמים, אם לא שנמסור עצמינו לצבור אם מעט ואם הרבה, ואל כביר לא ימאס ובצלם נחיה, ובזכותם נעמוד לאורך ימים:",
"ומה נעשה כי דלים אנחנו, מוצא לכסף אין להחזיק התורה ולומדיה – ולזאת נחפש דברים לחזק ידים רפות, לעוררם בדעת ובתבונה אל הלימוד המוסרי, המעותדה לבל מרפא לחלי הנפש, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ככל האמור בה, למען תהיה תקוה טובה לאחריתינו, כי כל אשר יחובר אל החיים יש בטחון, אם במוסרי יתלו להתהפך מרע לטוב, ולהוציא יקר מזולל, וד' הטוב יחזק לבבינו, אם נהי' ממזכי הרבים אשר אין חטא בא על ידם:",
"עתה נראה נא בעין חודרת, היה לך איש ורגלים אין לו? הישקיף איש ועינים אין לו? כן לא יכון התורה והעבודה, אל האדם הנחלה בתחלואי היצר, אם לא בלימוד המוסרי:",
"עתה נחפשה דרכינו ונחקורה, חולים אנחנו מכל צד ופינה, התאוה והכבוד יסוככונו, הגזל והעולה יסובבונו, הגאוה והכעס, הקנאה והקפדנות, הם דרכינו, הלשון ישלוט בנו באין מעצור, ומדוע לא ננוס אל בית הרופאים; אולי נמצא אתה מזור ותרופה למכתינו, כי מי פתי חסר לב אשר לא יבקש מזור למחלתו, אין זאת בי אם עצת היצר המלומד במלחמותיו, כי איש מלחמה מנעוריו הוא, לא יעצרוהו טרדי הבלי הזמן כמונו, וכל מגמותיו הוא רק להסיר מלפנינו כלי מלחמתינו, הוא לימוד המוסרי, ובזה יאסור אותנו לפניו ואין מושיע:",
"לזאת ממנו נלמוד ואח דרכיו נקח לנו למופת, להחזיק במוכר ולא נרף, לגדלו ולהאדירו להלבישו במלבושי התאוה המדומה למען ישלוט בו השלא לשמה, אשר ממנה יבא הלשמה הצרופה, וכל אשר יכבד ענינו, אות היא כי לא דבר רַק הוא לחיותינו כיום הזה, למען נלמד עצמנו לכבוש תאוותינו, ולאהבת ריעינו להטותם אל דרכי ד' ותורתו, בצדק משפט ומשרים וכל מדה יקרה, ובזה נמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואנשים:",
"אתם רעי חנוני נא בזאת, להודיעני מי ומי ההולכים לתומם, ומי המה הנרפים. ידידם דו\"ש וטובתם:"
],
[
"אתם ידידי! הנני בא למלאות הבטחתי מכבר. להרחיב הדבור בחכמת העולם מילי דעלמא הנצרכה לחכמת המוסר. ובלעדה תכבד העבודה לא נודע שחרה. כי תחלואי הנפש. התאוה והטעות המה בעוכרי'. התאוה בוערת והנטיה דולקת. לטהר את השרץ אשר טמא טמא יקרא. בעת מצוא לתת דין וחשבון על פרי מעללי איש. לשלם לאיש כדרכו. ובגמול ידיו יעשה לו. כי הגם שהתורה מסורה לבני אדם. לחתוך ענינה כפי מטרת שכל אנושי. לא נכבשה היא לעשות בה כחפצינו ע\"פ תהלוכות רצונינו. פיגול הוא לא ירצה. להשיב תשובה לשואלינו צדק ולשפטינו משרים:",
"לזאת מה גואלנו בכל דרכינו. מי יורנו דרך הישרה. התאוה והכבוד הקנאה והנצחון. פורשות כנפיהם בכל כלי מוחותינו, ובכל מוסדי שכלינו. אכן היראה על הכל שולטת. על התאוה אשר תאסריה בהיל ידה. לבל תעבור גבוליה רק להשתמש ההכרחי המותרת. ובהנטיה תזרוק חציה על פני האדם. להפחידו בכל דבריו להסתכל אנה ואנה. עד אשר ממילא יזרה את המוץ וברוח ידפנו. אולם אם אל היראה נשים פנינו להיות ליסוד מוסד ולאבן בוחן בכל מפעלינו. לא נטפל לה ד\"א. הלא מרחוק תעמוד עבודתינו. כי ראינו אם לא שמענו והנסיון יורה. כי מה מאוד תכבד על האדם שנקבע בלבבו יתד נאמן. להיות יראת ד' פרושה על עקשת ערפו הקשה. ואם יעמול בה די סיפוקו. עוד לא תשוטט ברעיונו אף אפס קצהו לעומת התאוה הגוברת ומה תוכל תת כחה לעומת הנטיה המבלבלת ורוקדת בנו. וכשחוק הוא להקים כל מזימתה:",
"לזאת כל עומת שיעמול האדם לחשים האמת לנגד עינינו. והתמימות נר לרגלינו. להעמיק בה לבלי נהיה נבוכים לחפש תמיד אחר מעשינו ופרי עשתנותינו. עד אשר גלה לפנינו מורשי לבבינו. עד אשר נבוש ונכלם להחליף שקר באמת. ולהלבישה מכסה הצדק במוסדי הפשע. להלוך כעור באפילה אשר לא ידע במה יכשל:",
"כן נכון הדבר להעמיק התבונה בתהלוכות התבל אשר במרמה יהלוכו. ופרי כל אנושי לצודד נפשות בחרמו. איש איש לפי דרכו. הכסיל בפעמוני הסכלות יתן זהב תמורתה. המתאוה למאכל ומשתה יצודד במכמרתו. ולכל אשר יחפוץ יטנו בחנפי לעגי מעוג. החפץ בכבוד המדומה. חפצו היא רשתו. והחניפה תלכדנו להעניק לכל איש מגמת חפצו. את אשר יהי' לאל ידיו לעשות. כן כל אנוש בדרכו ילכד. ואל תבונת נפשו יצפנו הרמאים. לידע ולהבין במה יאסר לפניהם למלאות די חפצם. הן אלה קצות דרכם. ומי יכלכל כל נתיבותיהם תקצר היריעה מהכיל:",
"גם זאת תכונת האדם בעסקי התבל. להתחכם להיות רואה את הנולד בכל עניניו. לראות לתקן כל דבר טרם יבא הרעה כפי אשר יהי' בכחו – עסקי התבל המה ילמדו את האדם עניניה ותהליכותיה. ואיש איש לפי טבעו המסוגלת כן תקום בידו חכמתה. והמכשלה תחת יד האדם. ואם לא יתן מקום לשטותו כן תגדל חכמתו. וההרגל והנסיון בכל דבר מושלת. ולזאת אם התמימות תהיה חזקה לבל ימוטו רגלינו. מה טוב אם נשתמש בדרכי ד' באלו הדברים. להתחכם לידע טבעי נפשינו במה נוכל להיות. נצידים להטות לבבינו אל עבודת הקדש. להקל הנסיון. והיראה תתן עוז ותעצומות. והאחד יחזק חבירו. חכמת העולם תקל המשא. והיראה תסעדנו. נירא ונפחד מכל פגע רע ועון. ולזאת מרחוק נברח ממצודת רעה:",
"קצר עיטי להכיל מחשבותי. ובזה תן לחכם ויחכם עוד. העסק בדרכי העבודה. המה ילמדו את האדם תהלוכתה. וביותר איש את רעהו ילמד – ואל התמימות ינהלנו ובמצודה יתפשנו. לא למען קנות כבוד. רק למען האמת והצדק. ואל תכונת נפשו לצפון להטות את לבבו אל היראה והתורה! והמכשלה תהי' נר מאיר לעמוד על האמת. אז יבקע כשחר צדקינו. אם נשוטה נא על פני התבל להבין פניות האדם ושקרותו. אשר ברור בעליל יעמוד לפנינו. מצורף אל התמימות הקבועה. זאת בכחה לגרש כל דבר מוזר ומחשבה בלתי נכונה עם היראה העוזרת. ולזאת טף דבר להחזיק בדרכי המוסר. ולהעמיק ולהבין איך להשתמש בחכמת העולם. לחזק המוסרי ולא להרוס ח\"ו. ובאין תחבולות אין חכמה. ובאין לימוד אין חכמה מוצאת. ולזאת הלימוד יהיה לקרב נפשות אל המוסרי. ולימד בחכמת העולם עם היראה ותוקף התמימות:"
],
[
"אנחנו ברואי ה' ית' מחכי חסדו מיחלי רחמיו, במה נזכה בעיני אדונינו. ובמה נמצא חן לפניו ית\"ש. אם לא בהתדמות מעט בדרכיו. ובמדת טובו הפרושה על כל הנבראים. מבלי סיבה קדומה לזה. רק רחמים פעוטים באין מעורר. כן אנחנו נחלץ חושים לעזרת החלשים מבלי מבקש ומבלי מעורר. אכן מה כוחנו. עזרתינו להבל דמה. הרע נפרץ. והרשעה גברה. אין מנוס ואין מפלט. אם לא במחתרת נבואה להפר עצת מרעים. ובהשכל נבצע מאווינו • לכבוש הרשע. במאסר הצדק. בכבלי המדות. ובדחיקת התאוות. זאת יסוד הדבר לבנות עליו דיק. אכן מי יכין חומר ולבנים. מי יוציא הדבר למעשהו. ישר באדם אין. גם דעת ותבונה חפרו. ובזאת נשובה לאחור. הכי אין יראים בישראל. מדוע רחקה מזור ותרופה. יראי ד' המה ילבשו עוז. לכבוש את הרשע במצודת תאוותיו. ומה יעצרם. מוכנים המה לכל חפץ לבבם להקים מזימתם. הכי הגשם ימנעם. ואם הבושת והכלימה יבלבלם. היראי ה' יקראו. אם כה דרכי התורה. הלא זה ראשית דבר ד' לבל יבוש מהמלעיגים. ולזרות הלאה חמודי תבל והבליו – ובזאת – התבונה והחוש ינגדו זה לזה:",
"ולזאת נבקש שלום ונרדפה. לדעת מקור מוצא היראה. ומאין באה. אם מההרגל היומי. אם מהלימוד בדעת ובהשכל. החוש יעיד כי דעת ותבונה אין. מנוח אין לה גם חלק אין לה ביראת ה', גם מרחוק אל תעמוד. ולזאת צדקו דברי החוש בל יכזבו. ומה יוסיף תת רעיון התבונה. אם ביסודי היראה לא שלט כחה. אכן מי לא יבין כי החוש הוא כלי מוכן לקבל כל הצורות. ובשינוי הצורה ישתנה החוש. אם בתחבולות יעשה לחבר התבונה ליראה. גם החוש ישתנה. בעין עוזר וסומך:",
"ולזאת ראשית מעשינו לחזק ידים רפות. לנהלם אל בית הספר לימוד המוסרי. בהשכל ודעת. בלב נכון. ובשפתים דולקים. ולחזור מאמרי חז\"ל המלהיבים לב האדם. איש איש די מחסורו אשר יחסר לו. והיה אם יהי' ה' עמנו לבצע מעשינו. ויכלנו עמוד. ובזאת מה נכון הדבר לכל איש אשר קרבת ה' יחפצון. להיות שוקד על הדבר. להסיר ולבטל כל מונע ומעכב בתחבולות נכונות ומועילות:",
"אחת היא המרפא כל נגע ומחלה רעה. נגעי האברים והנפשות. אשר גם בהיות ההרגל עוזר ליראה ולתורה. בלעדי לימוד המוסרי. רחקה מאוד ממטרה הנרצית. המדות מקולקלות. מלחמת היצר אשר לזה באנו לעולם מאין תמצא. רק אל הרצון יפנו כוחותינו. ומה נאמר עתה אשר ההרגל מתנגד אל היראה. אם לא נפנה אל מזור המוסרי. אין מקום לעבודת ד'. וכמעט יאוש בדבר:",
"ובזאת רפואה קלה היא ופריה רב. מי האיש החפץ חיים להיות ממזכי הרבים. אשר ככוכבים יזהירו. וצדקתם לעולם לא תמחה. לאור באור החיים. יחטוף המצוה הלזו בזמנה. כי מי יודע מה יולד יום. ואם לא עכשיו אימתי. ובזה נבנה גם אנחנו ללטוש הרעיון לכבוש היצר ותאוותיו. והבא ללמד נמצא למד. – ראשית דבר להכיר מצפון אנוש. מגמתו חפצו ורצונו מה הוא. וכמה ירחק מן מטרת האמת אשר נברא. במה יאסור תאותו. להטותו אל העבודה השלימה הלזו. יגיעת לימוד המוסרי. להיות ליסוד מוסד ללחום מלחמת חובה מלחמת היצר. אם בכפיית האברים. לעשות היפך הרצון. וגם בלטישת הרעיון. לכפות מעט הלב. אם בחזרת מאמרי חז\"ל במתון ובעיון. ואם בהעמקת השכל בהרחבת הענינים. לפי נטית הטבע והרגלו. מה שגבו הענינים האלה. אשר חיובם מצודה על כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ללחום מלחמתו. ובידו הבחירה. לכבוש המלחמה להטות אבריו אל השליטות האמיתי:"
],
[
"הרב בעל מסילת ישרים בהקדמת ספרו הנכבד, החל לאמר כי לא יכתוב רק דברים פשוטים ונודעים ע\"ש. אין מס\"י לפני כעת – כן אנכי לא אכתוב רק אשר נאמרו ונשנו רבות פעמים, כי יום הכפורים, לבד מצותו הגדולה, עשה שיש בה כרת ועוד כו', הוא תועלת גדולה להאדם להצילו מצרות רבות ונשגבות, אשר האדם בעצמו, הוא האדם אשר אין בידינו לכנותו רק – אנכי – אנכי הלזה. הוא המדבר, הוא החושב, הוא המתאוה, הוא המתעמל להשיג תאותו, הוא מתחבא בחומר הגופני אשר בהתבטל כוחותיו – היא המיתה – האנכי הלזה הוא עוד בחיותו וכוחותיו, מופשט מעולם הגשמי – הוא – התקשרות הנפש, הוא האנכי – עם החומר – הוא הגוף, בתכונה אשר האנכי הלזה מוכשר לצער ועונג, לטוב לו או לרע, לצער נורא ואיום, או לעונג נפלא אשר אין ערוך להם, גבוהים למעלה הרבה נגד הצער והעונג אשר מוכשר האנכי הלזה בעוה\"ז, בהיותו קשור עם הגוף, הצער והעונג הלזה תלוי בהתנהגות האדם – הוא האנכי בעוה\"ז בשמירתו ציווי ד' ית\"ש, בהתקיימו ציויו ית\"ש, ישיג האדם – הוא האנכי – עונג גדול – ובעברו ציוויו ית\"ש ישיג צער נורא:",
"על כל מין עבירה נבדל בתשלום גמול ענשה באיכותה מחברתה לפי משפטו ית\"ש, בכל פרט העבירה נבדלים בני אדם זה מזה, בקבלת ענשם, לפי תכונתם ומצבם בעוה\"ז, עשיר ועני, חכם וסכל, זריז ועצל בטבעו, וביוצא הרבה והרבה בחינות שונות – אותו האדם עצמו – הוא האנכי פרטי – באותו פרט חלק מן העבירה עצמה, נבדל בענשה לפי התחלפות תכונת מצבו, מעת המנוחה, לעת הטרדה, מתכונת המנוחה לתכונת הטרדה, מתכונת שקיטת הרעיון, לתבונת בלבול הרעיון, וכיוצא בחינות מתחלפות הרבה, וכל אשר תקל לפני האדם להשמר מהעבירה, הן שלא לעשות עבירה, או שלא לבטל עשית מצוה, כן תגדל ענשו למעלה, ובכל בחינה ומדרגה אשר יתחלק מכבד לקל – אשר יש כבד לקל ממנה, ויש קל לכבד ממנה, כן תתחלק העונשים, מצער גדול לצער קטן, הגדול נגד הקטן ממנו, הקטן נגד הגדול ממנו:",
"וכאשר ישקיף האדם בעין בינתו, או בדרישה מאחר המבין יותר ממנו, על פרט העבירה הנדרשת לו, עד כמה תעלה חיוב שמירתה עפ\"י התורה, אם שלא לעשות עבירה, או שלא לבטל מצוה, לפי מצב הכבידות לשמור – כי יש חילוק לדאורייתא ורבנן כו', והוא מושכל ראשון מובן מעצמו, שהעונש יהי' יותר גדול מכבידת שמירת מניעת העבירה, ואח\"כ ילך הלאה יראה גם בהשקפה ראשונה ובמרוצת הרעיון, כי יש הרבה בחינות, יותר גדולים ממצבו עד מצב החיוב לשמירה, לקל נגד כבד ממנה, ועפ\"י בחינות הללו בחינות רבות מתחלקות לחלקים ומדרגות רבות מאוד, כן יגדל ענשו למעלה למעלה, יחרד מאוד לבב האדם הנלבב גם בלי עיון והעמקת המוסרי:",
"הוא הדבר אשר בידינו להלביש במאמר הכתוב תהלים צ\"ד אשרי הגבר אשר תיסרנו וגו' ומתורתך תלמדנו, היינו כי על ידי יסורי עוה\"ז ינצל מעונשים קשים ומרים כנ\"ל, ומאין יודע להאדם – אם כי יודע הוא כי ענש יענש, אבל לכה\"פ בהשקפה כללית לידע כי עצום ונורא הוא מאוד להאדם, הוא האנכי העובר – הוא ומתורתך תלמדנו כנ\"ל בדברים קצרים מעטי הכמות, ורב האיכות, למעמיק ומעמיק בהם:",
"ובזאת עשי\"ת ימי מעשה המה, לראות להטיב דרכינו לשנה הבאה לשלום, ממאמר חז\"ל בינונים תלויין ועומדין מר\"ה עד יוהכ\"פ זכו כו' (ר\"ה דף ט\"ז), וכאשר האדם בעוה\"ז ב' בחינות לפניו, האחד אינו בידו היא תשוקת האדם להיות מלא וגדוש בצרכי העוה\"ז, והב' היא אשר בידו לפי תכונת מצבו למלאות חפצו והצטרכות עוה\"ז, וכל אשר יקטן האדם במצבו בעוה\"ז עוד יותר יתעמל להשיג חפצו, העני המחזיר על הפתחים מתעמל יותר, ואיננו כבד ומוזר לפניו טרחתו להשיג מעט כסף או אוכל מבעה\"ב, האביון יותר מבינוני, הבינוני יותר מעשיר, יען מה? יען כי לבד הכרחו עוד יותר יקבל צער ממניעת מעט האוכל כו', האביון בבחי' צערו מהנחסר לו – האביון יותר מבעה\"ב כו':",
"כן האדם בבחי' חיוב עבודתו לד' ית\"ש, ב' בחינות לפניו אשר שתיהם בידו, הא' בכל העתים כל אחד בבחירתו להיות מלא וגדוש בעבודתו ית\"ש, וגם בעשי\"ת האדם בידו להתחלף לאיש אחר, להיות צדיק לשנה הבאה לשלום. הב' היא הבחינה לפי המצב בעבודתו ית\"ש בבל העתים, ובפרט בעשי\"ת היסוד הראשי הוא. להשקיף ולהתבונן על דרכיו ולראות לשמור לכה\"פ חלק הקל ממנו לפי מצבו ויראתו, ובזה ינצל מחלק היותר חמור באותה העבירה כנ\"ל:",
"ואפתחה במשל פי, בהנוגע ללימוד המוסרי לילך לפעמים לבית המוסר, אשר הוא דבר נקל, ולימוד היראה חובה על האדם, ואולי תהי' איזה נמשל לדברים אחרים הנוגע לעבודתו ית\"ש, ההילוך לבית המוסרי דבר נקל הוא גם למוטרד בעסקיו, בפרט בשבת קדש, אכן ידוע הוא כי לימוד תורה גמ' או פוסק, הוא יותר גדול ויותר חובה בש\"ק לטרוד בעסקיו בחול, ולזאת טוב לסנף הבהמ\"ד דלמטה, או חדר הסמוך ללימוד הגמ' כנ\"ל, למען לא תהי' התנגדות לימוד המוסרי הרחוק מבהמ\"ד הרגיל לכ\"א ללימוד הגמ' כנ\"ל העקרית והמוסר טפל אליו:",
"לימוד המוסרי חובה על האדם וביותר לאדם הטרוד בעסקיו, ומחלתו גדולה בעבודתו ית\"ש, אכן לא דבר קל הוא להשתמש ברפואת לימוד המוסרי, נגד מחלה העזת הנצרכת רפואות גדולות:",
"כי אנחנו רואים בכוחות האדם הן הנוגע לשכל, כל לימוד בראשיתו הוא במצב הברור, ובכל זה הולך בכבידות, הנער המתחיל ללמוד עברית, לידע להגיד המלות בתחילה, כמה יתעמל עמו מלמדו להאיר לפניו האותיות, ואח\"כ לחבר תיבה שלימה, בכ\"ז יתנהג הנער בכבידות גדול בקראו האותיות והמלות, ואח\"כ כשיקנה ההרגל הנצרך לפי תבונתו יקרא במרוצה בלי התבוננות כלל, הוא אשר נקרא אצל חוקרי כוחות נפשות האדם, כוחות מאירים ברורים או כהים [קלארע און דונקעלע], כן גם בכוחות התפעלות הנפשי, ישנם כוחות מאירים [קלארע] וכהים [דונקעלע], הכהים המה יותר חזקים ומוציאים פעולתם בהתעוררת מעט בחוזק יד, אהבת האדם לצאצאיו כהים המה, וכמעט ברוב העתים אינם נרגשים גם להאדם עצמו, ובהתעוררת קטנה תתלהב לאש בוערת, תאות האדם המה הכהים אשר בלי התעוררת מה, כמעט אינם נרגשים, ולזאת גדול כחם למשול באדם:",
"לימוד המוסרי יסודו וראשיתו בחינת הברירות בהתפעלות הנפש, ולזאת כמעט ברוב פעמים אין בכחו לעזור נגד התאוה בחי' הכהה [דונקעלע] החזקה, אכן כמו בלימוד השכלי כל פעם לימוד הברור עושה רושם בבחי' הכהה, אשר בלא זה לא יצטרכו הלימודים להולד בחי' הכהה הגמורה לידע במרוצה כמעט בלי התבוננת. ובתנאי שלא יהי' הפסק זמן גדול בין לימודיי הברור, למען לא יתרוקן ויתבטל רושם הכהה, כי אז לימוד פעם השני יהי' הראשית, וכן עד אין סוף, כן גם בהתפעלות נפשי כל התפעלות עושה רושם מה בבחי' הכהה, וכשיתחברו התפעלות נפשית רבות בדבר אחד, בלי הפסק זמן גדול ביניהם, דהיינו ע\"י התעוררות קטנות ביניהם, כמו בלימוד השכלי על ידי תורה מעט בין הלימוד בבירור, יולדו כוחות נפשות הכהים אשר חזקים המה להוציא פעולתם:",
"כן בלימוד המוסרי, אם יתן האדם את נפשו, לפי מצב מחלתו בעבודתו ית\"ש, ללימוד מוסרי בהתפעלות הנפש, בלי הפסק זמן גדול בין הלימודים, ובהתעוררת מעט בין הלימודים, מזה יולד כוחות הכהים לעזור נגד התאוה הפרושה – והנה לא דבר קל הוא לטרור בעסקיו, ומחלתו רבה, ועתותיו קצרים, ומה גם תורתו, קבעת עתים לתורת היא הראשונה לפניו:",
"אכן לילך בשבת קדש לבית המוסר, ללמוד מוסר בהתפעלות הנפש [סניף ללימוד הגמ' העקרית הנ\"ל] וגם לרוץ איזה פעמים בשבוע על שעה קלה כמעט גם איזה מינוטין, למען לא יתבטל הרושמים הכהים מאורך הזמן מש\"ק לש\"ק, נקל מאוד לעשותה ופרי' רב להועיל לקנות בחי' כחות נגד התאוה, לכה\"פ למשול להיות סור מרע ועשה טוב בבחי' הקלות לפני האדם, אשר המה בחי' חמורות יותר ומזיקות להאדם – הוא האנכי, יותר ויותר בעולמו החי האמיתי:",
"הטוב לראות שיחי' נקל לבא בבית המוסר בכל מעל\"ע היום והלילה כאין מפריע ואין טירחה, – אשר בכל עת שיפול בלב האדם לרוץ אל בית המוסר על איזה מינוטין, לא יהי' לו שום מפריע מצד בית המוכר, זאת כמעט סיבה הטבעית, אשר לימוד המוסרי אינו פועל פעולתו הנדרשת, מסיבת הפסיקות זמן ארוך בלי התעוררת קטנה ביניהם. בן גם יש סיבות רוחניות היא העבירות, המטמטמות לבו של אדם והי' לאבן חלילה, רפואתה העקרי לימוד התורה ונם התפילה בהכנעה, תתאספו נא בעשרה תלמדו קודם מוסר או ידרוש אחד, ואח\"כ להתפלל ביחד על יצר הרוחני:",
"החוב היותר פרושה על האדם הוא לימוד תורה לשמה. או לכה\"פ בתכונת עשייתה לשמה. כמו במצוה שלא לשמה, האם מותר לעשות ולקיים בלי תכונתה כמו לשמה, כן גם בתורה, ומה שמנהגן של ישראל ללמוד שלא כדרך שלומדין לשמה, כמו העיקר לידע דיני או\"ח הנצרכים, אשר זהו החוב הראשון לנער ולאבוך, הוא כי היסוד הראשון הוא יכולת הלימוד, אשר לזה מסוגל מאוד כפי המנהג, ואין להאריך בזה כעת, רק רמזתי מעט למען לא יטעה הקורא בדברי:",
"הלימוד בתורה אשר יקרא לימוד, הוא ללמוד בחריפת הדעת [גיפטיג] כל אחד מחזיק בכל עוז סברתו. הלשמה היא שקיטת הרוח, אם כדבריו ואם כדברי חבירו להיות שוה בעיניו. והמה כמעט דברים מתנגדים זה לזה, לזאת הורונו חז\"ל איך להתנהג, כמאמרם קידושין (דף ל') אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה כו' ע\"ש, האיבה בראשונה היא בחי' הלימוד בחריפת הדעת [גיפטיג] כנ\"ל, והאהבה בסופה היא בחי' הלשמה, לבטל כל אחד דעתו לילך אחר הרוב או הגדול, או לעמוד כ\"א בדעתו כמו עשו ב\"ש כדבריהם כו' (יבמות דף י\"ד), עפ\"י הנדרים המבוארים בגמ' ופוסקים בזה. אכן בהנהגת חיבה וריעות, היא בחי' הלשמה, לקיים האמת, היא בחי' הלימוד, להגיד ולחזק כ\"א סברתו הנראה נכון בעיניו, והשלום היא בחי' הלשמה אהבו, (יבמות שם ע\"ב):",
"כן גם בכל עיון השייך לעבודתו ית\"ש, כמו במפקחים על לימוד לבני עניים תורה, העיון היא בחי' התורה, כי מה היא התורה, הלימוד לידע איך רצונו ית\"ש, כן בכל העיונים אשר המה העיון איך רצונו ית\"ש להתנהג במצוה הזאת, המה ענפים מבחי' התורה, וצריכה להיות בראשונה בחריפת הדעת, והסוף הלשמה לבטל כ\"א דעתו בשלום וריעות להתנהג אחר הרוב כנ\"ל – העיון איך להתנהג בסדרי הענינים השייכים לעבודתו ית\"ש, נקל בחי' הלשמה לשמור, וצריך האדם להרגיל את עצמו לראות שיהיה בבחי' לשמה – הנסיון יורנו כי בלימוד התורה, החסרון יותר גדול אם יחסר מה בבחי' הלימוד מן בחי' הלשמה, וצריך האדם לנטות יותר אחר בחי' הלימוד, ובשאר העיונים החסרון יותר גדול חסרון בחי' לשמה, וצריך האדם לנטות אחר בחי' לשמה – לזאת ישים האדם לבו ונפשו לראות שיהיו העיונים בעבודתו ית\"ש בבחי' לשמה, הדבר נקל לקיימה, ובחסרון בחי' לשמה, העבירה גדולה ונשאה, כי יולד חלילה להוציא משפט מעוקל בהנהגה נגד רצונו ית\"ש:",
"עבודתו ית\"ש היותר כבדה על האדם היא מו\"מ באמונה, אשר עליו שואלין להאדם – הוא האנכי – בראשונה בבואו לדון על הנהגתו (שבת דף ל\"א), הדעת נוטה כי אם יעבור האדם במין העבירה בבחי' הקלה, אשר לבד ענשה החמור יותר מעבירה בבחי' הכבידות, – ג\"כ עשיית העבירה העצמה בבחי' הכבידות, יכנס עי\"ז מה בבחי' הקלות, כי גם אילו היתה קל לפניו היה עוברה. וכן בעשיית הטוב כל מה שכבד יותר על האדם לקיימה יגדל שכרו במאמרם ז\"ל לפום צערא אגרא, ובזאת בעשותו אותה המצוה בבחי' הקלות, יכנס ג\"כ בבחי' הכבידות כי גם אם היה כבד לפניו היה מקיימה:",
"אולי לזה רמזו רז\"ל (סוכה דף נ\"ג) לעתיד לבא מביאו הקב\"ה ליצה\"ר כו' צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה כו' ע\"ש, כי הצדיק המקיים גם בבחי' הכבידות, מראים להם שגם הבחי' הקלות, בבחי' הכבידות יכנסו. והרשע העובר גם בבחי' הקלות, מראים לו שגם בחי' הכבידות בבחי' הקלות יכנסו מה – לזאת יחפש לקיים מו\"מ באמונה לכה\"פ בבחי' הקלות:",
"אכן שגגת תלמוד כו' הטוב לקבוע שיעור ללימוד חושן משפט, ויבואו בע\"ב לפעמים זה ולפעמים זה, כי כל סעיף כמעט נקל להסבירו בפ\"ע, והבע\"ב יעיינו איך יהי' הדין שייך כעת, כי העסקים נשתנו וזה כמעט התחלת ידיעת הלימוד בחו\"מ, לידע ולהבין איך הם שייכים כעת, ובזה יהי' ביד בע\"ב לדרוש ולחקור אצל תופשי התורה, איך לקיים את אשר יקרה לפניהם לכה\"פ בבחי' הקלות, איש לפי מצבו ויראתו:",
"ובזאת כפרת עונות ביוהכ\"פ התלוי בתשובה, היא עזיבת החטא תכבד מאד, אל ירף האדם לעשות הבנה ליוהכ\"פ לכה\"פ בבחי' הקלות, היינו לעסוק בעשי\"ת בעניני התשובה לכה\"פ בבחי' הקלות, לילך לבית המוסר בלילה בעת פנוי מעסקיו, ללמוד מוסר בהתפעלות הנפש כמעט בכל לילה, אשר יוָלד מזה איזה בחי' כהה [דונקעלע] לקבלת לימוד המוסר בלו\"נ לכה\"פ בש\"ק [סניף ללימוד הגמ' כנ\"ל] ולרוץ איזה פעמים בשבוע. לכה\"פ על איזה מינוטין, למען לא ישבית רושם הכהה הפסק הזמן כנ\"ל, ולהרגיל את עצמו להשקיף על דרכיו, להרגיש להבחין בין קל לכבד, אשר לכה\"פ יעזרהו המוסרי, לשמור התורה והמצוה בבחי' הקלות, ויבא לבחי' בעל תשובה ביוהכ\"פ הבעל\"ט, לכה\"פ בקבלת עזיבת החטא בבחי' הקלות, ובזה הבא לטהר יסייעהו הקב\"ה לילך מדרגא לדרגא לקיים התורה והמצוה, גם בבחי' הכבידות לטוב להאדם – הוא – האנכי – בעולמו הנצחי:"
],
[
"כל הדברים שבעולם מורכבים המה ביציאתם לאור מסיבה ומסובב, השגת התבואה מהשדה היא מסובבת, מסיבות רבות הקודמת לה זריעה חרישה כו' – קנין הכסף להאדם הוא מסובב מסיבות שונות, מסחר שכירות וכיוצא – כל סיבה היא מסובבת מסיבה הקודמת לה – הזריעה בשדה היא הסיבה הראשונה לצמיחת התבואה, והיא מסובבת מן האדם הזורע, וזריעת האדם מסובבת מסיבת חפצו, אם להשיג התבואה, או להשגת שבירות בעד זריעתו וכיוצא, סוף דבר אין מסובב בלי סיבה להולד המסובב, ואין סיבה אשר איננה נולדת מסיבה המסבבתה, עד הסיבה הראשונה סיבה עצמית היא האלקית:",
"בעניני תהלוכות האדם. לצרכי גופו ונפשו הארצי, השגת ממון, השגת כבוד וכיוצא, סיבתם הראשונה (לעיני בשר לא בשכלי כי הכל הולך מסיבה הראשונה האמיתית) הוא חפץ רצונו אשר ילך ויוָלד מעצמו, ומזאת יתגלגלו אח\"כ מסובבים אשר המה סיבות למסובבים, עד אשר יצא חפץ רצונו לאור, או ע\"י אדם אחר המעוררו אם מכפיה או ע\"י פיתוי. להעיר חפצו ורצונו, והיא הסיבה הראשונה לעיני בשר) להאדם. אשר תוָלד והסובב מאדם אחר, אשר לו יש סיבות אשר הביאו לזה, לעורר סיבה ראשונה לזולתו:",
"עתה נשוב ונראה, מה תהיה סיבה הראשונה שיתעורר האדם לפקח על מעשיו, ולהתבונן במוסר בחדש אלול, (הענין הלזה שייך גם לכל השנה מה שנוגע לעבודתו ית\"ש) הלא אין חפץ טבעי לזה כמו בעניני הארצי – רבותינו הקדמונים נ\"ע חרדו על הדבר, סמכו על פדר\"א והתקינו לתקוע שופר באלול, והיא היתה הסיבה הראשונה לעורר האדם משנתו ומחבלי טרדותיו לפקח על מעשיו, כמאמר הכתוב (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו:",
"אכן נודע כי מסובב לא יוָלד אם לא מסיבה הדומה לו, מסובב כבד לא יצא מסיבה קלה:",
"ובזאת הדבר הזה תקיעת השופר היתה סיבה הראשונה להאדם השקוע מבית ומחוץ בעבודתו ית\"ש, וסיבה קלה תעוררהו לפקח על עצמו בבחינה יותר נעלה – אבל מה נאמר ונדבר, ומה לעשות עתה אשר משוקעים אנחנו מבית וחוץ בהבלי טרדת התבל, והלב מטומטם וקשה כצור החלמיש, האם ההתעוררת הקלה לפנינו תעשה רושם באבן החזקה:",
"אכן אם לא נמשוך חבלי היצר על עצמינו, בלי דעת להפוך אור לחשך, לאמר על הקל כי כבד הוא – הדבר נראה בעליל, כי לילך לפעמים בבית המוסר באלול, הוא דבר קל מאוד, ועם גודל הטרדה יש זמן לזה בלי עמל ביום או בלילה, אשר תספיק לפנינו סיבת תקיעת השופר, ובאשר ילך האדם אל בית המוסר היא סיבה גדולה ונוראה אשר בידה להוציא מסובבים קשים וכבדים:",
"הוא מאמר חז\"ל קידושין (דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ\"ד, בהמ\"ד שונות יש לפעמים, בהמ\"ד זה עסקו בענינים השייכים למו\"מ באמונה, בהמ\"ד אחר עסקו בענינים הנוגעים באכילת בשירות וכיוצא – רפואת התורה להיצר היא כללי ופרטי, כללי תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, פרטי והיא הראשונה וכמעט העקרית היא למו\"מ באמונה התורה השייך לה, לעמל פינו תורה השייך לה, ובכל פרט אשר יפגע המנוול להאדם ילך לבהמ\"ד השייך לפרט הלזה – ולזאת נצרך ללימוד המוסרי הנדרשת מאוד באלול. אשר פריו שתים הנה:",
"האחת גופני אשר האדם הוא וב\"ב התלוים עליו בסכנה גדולה. לעת דין הגדול, היא עת תקיעת שופר בר\"ה, אשר האדם נזכר ונשפט על מעשיו. והוא בעת הלזה נדמה לכהן גדול בעת שנכנס לבית קה\"ק, כמאמר חז\"ל (ר\"ה דף כ\"ו) שופר בר\"ה כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ע\"ש:",
"ומה יחרד לב האדם האוהב את עצמו ואת ב\"ב התלוים עליו (ואם כי עיני בשר רואות אשר בני אדם יצאו לצדק בלי הבנות והתעוררות היראה והמוסר) להטיב דרכו, ולכה\"פ לשבור רוחו בשברון לבב, אשר הוא יסוד הראשי, להיות מגן על הסכנה הגדולה המרחפת, כמאמר חז\"ל ר\"ה (דף ט\"ז) כל שנה שרשה בתחילתה כו', הוא שבחן הלבב וכמאמרם ז\"ל שם (דף כ\"ו) בר\"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי ע\"ש:",
" הלא לכל עת (קהלת ג') והאדם לא ידע את עתו כו', לעת רעה כשפתאום תפול עליו (שם ט') בלי הכנה הדרושה להכין מגן וצינה, להשמר מהפח הוא יום הדין הנורא, באשר גם עיני בשר רואות כי כמעט בכל ר\"ה נדונים ר\"ל גם הבחורים למיתה ח\"ו, אשר שאר אנשים כגילם נצולו, והוא הדבר כי הקב\"ה מאריך אף עד עת הקצובה לפניו אשר לכל אדם עתו לבדו:",
"וכאשר כח הציור מועיל למוסר, עייר האדם בעצמו אילו הי' כהן גדול והי' צריך לכנס ביוהכ\"פ לבית קה\"ק, הי' חרד מאוד לנפשו בל יפגעהו רעה חלילה, כן יחזק אמונתו אמונת חכמים רבותינו חכמי התלמוד ז\"ל, אשר פסקו וחדלו שופר של פרה, משום אין קטיגור נעשה סניגור, הגם שבבהכ\"נ המקודש בבגדי זהב נכנסים, אכן שופר כיון דלזכרון אתי, והאדם נזכר ונשפט על כל מעשיו, ככהן גדול הנכנס לקה\"ק דמי, והדברים כהויתן, ומאד מאד יחרד לב האדם, המעמיק בדבר הנורא הלזה:",
"השנית היא נפשי – ידע האדם כי הקב\"ה מאריך אפו וגבי דיליה, והאדם בעצמו העושה דבר נגד דעת התורה, אשר זה נגד רצונו ית\"ש ענש יענש, כי גוף האדם אינו רק הלבוש, וכח האדם המרגשת נועם וצער, היא החיה גם אחר פשיטת הלבוש, ומסוגלת להשגת נועם וצער, ומן קיום תורה ומצות יהיה להאדם בעצמו המקיים, עונג גדול למעלה למעלה להפליא, ומעשית עבירה או ביטול תורה ומצות, יהיה להאדם בעצמו העובר, צער גדול ונורא, אשר ינחם באחריתו באין מפלט, אם לא יכין מנוס לו, בעת נשאו הלבוש היא התקשרות הנפשי עם החומרי:",
"יוהכ\"פ דבר טוב למאוד, יום סליחה וכפרה, לא היו ימים טובים לישראל ביוהכ\"פ (סוף תענית) אין לנו דבר טוב ממנו, אם היינו עושים ההכנה הראויה לתיקון דרכינו, כי יוהכ\"פ מכפר עם התשובה היא עזיבת החטא – אכן גם המעט טוב מאוד, אין ערוך לה בעניני התבל, לראות לכה\"פ שתהי' איזה קבלת על להבא ביוהכ\"פ:",
"ואין לנו מסחור הנושא פרי ריוח, כמו לעשות הכנה בלימוד המוסרי, ולהתכונן להטיב דרכיו, עד אשר יבא לאיזה קבלה להבא ביוהכ\"פ, ובכל בחינה קטנה שבקטנות, אשר יכין האדם את עצמו, להגדיל בחינת יום הכפורים שלו, אין ערוך ואין די באר הצלחת נפשו להנצל מצרות רבות ונצורות ואין לנו ריוח גדול מזה:",
"בזאת ישים האדם לבו ונפשו, להרכיב ב' הענינים, ולחברם בהתקשרות הגוף ונפש, בתחילה ישבור לבבו מאימת דין הגופני כי נורא הוא, וחייו וחיי ב\"ב וצרכיו תלוי בזה, ומזה יבא לתקן דרכיו, ויהיה להועיל ליוהכ\"פ, אכן המנוול הוא היצר השונא ואורב לאדם לטמטם לבבו, אם פגע בך משכהו לבהמ\"ד השייך לזה הוא בית המוסר, אם אבן הוא ע\"י לימוד המוסר (היא התורה לטמטום הלב) נמוח כנ\"ל:",
"בכל השנה סיבה הראשונה, היא היראה הנטוע בלב איש המאמין ויודע בכלל, כי רע ומר תהיה אחריתו, בעזבו תורת ומצות ד' ית\"ש, אכן התאוה בעוכרתו, ירגיל האדם א\"ע בלימוד פוסקים [לא לבטל שיעוריו הקבועים לו כי לא לסתור אינש בי כנישתא כו' ב\"ב דף ג'] ובהגיעו לדין השייך לו ילמוד ממקורו, ויעמיק היטב לפי כוחות תכונתו, ודבר זה עושה קנין בנפשו לשמרה, כמעט יותר מהתבוננות היראה, אכן גם מהתבוננות היראה אל יחדל, ואם אין תורה אין יראה, ואם אין יראה אין תורה (אבות):",
"ולחולי היאוש בראותו כי התאוה גדולה לפניו, ואין לך מחלה כמו היאוש – ידע האדם כי כל עבירה תתחלק לבחינות שונות, יש אשר כבד לפניו לשמור ממנה, ויש באותה עבירה עצמה, אשר יקל לפניו בעתים שונות, או במצבים שונים כמו בביטול תורה הבחינה שונה משבת לחול, מעת הטרדה לעת הפנויה, ממצב דעת הנטרדת, למצב דעת הצלולה וכיוצא – ובכל פרטי העבירות העבירה האחת, תתחלק לבחינות שונות לפי מצב האדם ותכונתו. לא כל העתים שוה, ולא כל התכונות שוות, וכל אשר יקל לפני האדם באיזה בחינה להשמר מהעבירה, תגדל ענשו למעלה למעלה, כמאמר חז\"ל מנחות (דף מ\"ג) גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת כו' ע\"ש:",
"ולזאת ירגיל האדם א\"ע לקיים מאמר הכתוב משלי אם תבקשנה ככסף וגו', להשקיף על תהלוכות צרכי הגוף וליקח ממנו משל ומליצה לנפשו, הלא בצרכי הגוף, איך יעמול האדם הקשה יום, להשיג מה לצרכי גופו אם כי מצער היא, ואיך לא יכבד לפני האדם להתעמל בעת דכאו ביסורים ר\"ל, לחפש ולראות להקל מחלתו, ומדוע לא נעשה כה לנפשינו, לראות לכה\"פ לקיים המצות הקלות לפנינו לקיימם, ולהשמר מהעבירה בבחינה הקלה, אשר תצילנו מיסורים קשים ומרים ר\"ל, ובזה אין מקום ליאוש לפני האדם, אם ישים לבו ונפשו להשגיח בהנהגת צרכי הגוף, להשתמש בה בצרכי הנפש, אכן מהתשוקה והחיפוש לקיים המצות בשלימותם, הן לימוד התורה וכיוצא, ולהשמר מהעבירות לגמרי אל יניח ידו:",
"כן גם באלול אם כי העת קצר, יראה ללמוד הספר הקצר כמו שערי תשובה לר\"י וכיוצא, המדבר במעט מכל שרשי מצות ועבירות, ובהגיעו לדבר השייך יותר לו. יראה ללמוד בהעמקה. לפי כוחות תבונתו ולפי מצב עת הקצר. ויראה לחלק לבחינות שונות כנ\"ל, ומזה התקוה לבא לאיזה בחינה בהעבירה הלזו ביום הכפורים לבעל תשובה גמור, לקבלת עזיבת החטא, בבחינה הקלה לפניו קבלה אמיתית אשר אין ערוך לגודל מעלתה לטוב לו בזה ובבא:",
"כי אנחנו רואים בחוש, מה שהוא כמעט טבעי להאדם לשומרה, יקל לפניו לקיימה גם אם תכבד לפניו, ובזה המקומות שונות, במדינתינו יקל להאדם שמירת שבת, ויעמוד כמעט בנסיונות, ובאשכנז להפיס שמירת השבת יותר כבד לשמור כמעט מכל עבודת ד' ית\"ש, ולזאת הלימוד בעידן ובהעמקה עושה רושם גדול כנפש האדם, עד אשר יהי' מוטבע בנפשו, וישמור במעט בלי שום מוסר, ויעמוד גם בנסיון, לימוד התורה בעיון ובהעמקה בדין הנצרך להאדם, הוא היסוד לשמירתה:"
],
[
"מדרש רבה ויקרא פ\"ב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אברהם יצחק ויעקב ישנים, עמרם בן קהת וכל הכשרים שהיו במצרים חדשים, חבורתו של משה וחבורתו של יהושע, וחבורתו של דוד ושל חזקיה ישנים, חבורתו של עזרא ושל הלל. ושל ר\"י בן זכאי, ושל ר' מאיר וחבריו חדשים, ועליהם הוא אומר חדשים גם ישנים. (פסחים דף קט\"ז) ר\"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא יד\"ח, ואלו הן פסח מצה ומרור, ופי' רשב\"ם שלא פי' טעמן, ובזאת במצות הללו בודאי הרשות נתונה לתור ולחנך בטעמיהן, ויש לעיין מדוע סדרן מרור אחר מצה, הלא המעשה היתה בהיפוך ולפי הטעם סיבת מחר קודם:",
"רז\"ל אמרו בקידושין (דף מ') לעולם יראה אדם עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי, ולפעמים יראה האדם בעליל שאינו כן הן לטוב כו', אכן הרמב\"ם ז\"ל כתב בה' תשובה פ\"נ, כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע כו', ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם, יש זכות שהוא נגד כמה עונות כו', ויש עון שהוא נגד כמה זכיות כו', ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דיעות, והוא היודע איך עורכין הזכיות נגד העונות עכ\"ל ע\"ש:",
"בודאי יש בדבר בחינות רבות, מה שמגדיל ערך הזכיות והעונות, ונבאר מעט בחינה א'. כי נודע כי המצות נערכות נגד צער קיומם, כמאמר רז\"ל לפום צערא אגרא, ולזאת לפעמים האדם עושה מצוה אחת בשני עתים, השוים בתמונת חומרם, ובכל זה בבחינת צער קיומם, יש ביניהם הפרש כמה אלפים בחינות, כי כל דבר תתחלק לחלקים דקים ורבים, כי בחי' הצער תתחלף לפי צורת עשייתם, למשל מי שלמד בעת אחת שעה אחת. ודעתו היתה אז צלולה ללימוד, טבעו לא היתה מתנגדת לזה, לא הרגיש צער בנפשו או לכה\"פ מעט בעת לימודו, ובעת אחרת היה הדבר בהיפוך, כנטל החול היתה על נפשו הלימוד, צערו היתה למכביר, הלא החומרי שוים לימוד שעה אחת, אכן הצורה נשתנה הרבה למעלה ראש, וכיוצא בכל הדברים, אין שעה דומה לחבירו בבחינת צורתו, ולזאת גם מעשיו גם אם יקיים באין שינוי בחומרם, בכ\"ז בבחינת צורתם ההפרש ביניהם מרחק רב:",
"וכן בענין העבירות תתחלף עונשם לפי גדר ערך צער מניעת העבירה, וכל אשר תפחת בצערה בן גם עונשה גדול במאמר רז\"ל מנחות (דף מ\"ג) תניא היה ר\"מ אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל כו' ע\"ש, ולזאת גם בענין העבירות, הגם שעל כל עבירה ענש יענש האדם, אם בזה או בבא, מ\"ם תתחלף העונש לפי צורתו. ואותה העבירה עצמה כשיעשנה האדם, בעת אשר נקל לפניו להנזר מהעבירה כן ענשה תגדל, ולפ\"ז גם בענין העבירות, יעשה האדם לפעמים עבירה אחת בב' עתים שוים בבחינת חומרם, ועכ\"ז תתחלף ענשם בכמה אלפים בחינות, לפי ערך ההתחלקות בצורת הגזירה מהעבירה איך היתה:",
"ומזה יתבונן האדם, אם יתן לבו לדבר להעמיק בה היטב – כמה גדלה איכות העונש על עבירות, אם בעשות מה שאסרה תורה, או בהמנע עשות מה שצותה התורה לעשות, כשיתבונן בתורה עפ\"י הדין המסורה לנו מהגמ' ופוסקים, עד היכן חיובה מנעת לקיימה, אם בעשות או בלי לעשות, להתנגד אל הצער אשר יולד בקיומה, ואם יעבור אז ענש יענש בודאי בעונש יותר גדול, נגד הצער שהיה לו אם היה מקיים, כי זה נדר חליפת העונש להזהיר האדם להשמר עבור זה מאת אשר נצטוה, שיחי' הרבה יותר מהצער שמירת הציווי, ואח\"כ ישקיף למטה כמה וכמה אלפים בחינות תמעט צערו בשמירת הדבר, ועל פי זה תכפל אלף אלפים פעמים ענשו:",
"דברים הללו יכו שורש בלב האדם, אם ישים לבו להעמיק בלימוד התורה איש לפי ערכו, לידע החיוב להתנגד אל הצער, ובפרט בדברים השייכים לו, כי כמעט לכל איש שייכים יותר חיובים פרטים לפי תכונתו ומצבו, יש אשר ההכרח להעמיק יותר בה' ת\"ת, ויש בה' ריבית, ויש בה' אונאה וביוצא:",
"מה מאד עתיקין הדברים הללו בעשי\"ת, למצוא דרך קצת לעזיבת החטא, אשר היא היסוד הראשי אבן הפינה, וכבד למצוא דרך בדברים הרגילים, אכן כשיתבונן האדם היטב עניניו בבל פרטיהם, בגדר הקלות והכבידות נקל לפניו לקבל על עצמו קבלה של קיימא, לשמור אותו בגדר הקלות לפניו, אשר למין בפ\"ע יחשב, ובזה ינזר כמעט מרוב עונותיו בנקל, כי העבירות באופן הקלות, המה הרבה יותר באיכותן כנ\"ל:",
"נמצא לפ\"ז בכלל נוכל לחלק המצות והעבירות, בגדר הקלות והכבידות, וביניהם פרטים רבים כנ\"ל, אשר לפעמים יטעה האדם בזה, בסברו כי הדבר אצלו בגדר הכבידות, אשר זאת טוב להאדם באופן מצוה להגדיל שכרו, ובאופן עבירת למעט ענשו, ואיננו כן כי לפעמים הדבר כבד להאדם, לא מפאת מצב טבעת לידתו, רק מפאת שהמשיך עליו היצר, ונעשה הדבר כבד לפניו, או שהמשיך היצר בדבר אחר, אשר נולדה ממנה הכבידות גם בדבר הלזו, כי הכוחות בהאדם משולבים המה ותלויים זה בזה, ואז לא יחשב להאדם במצב הכבידות רק גדר הקלות, כיון שבבחירתו המשיך עליו הרעה:",
"וכן לטוב. לפעמים יקל על האדם עשות מצוה לא בעבור טוב מזגו בזה מלידתו וכיוצא, רק במה שקנה היראה והמוסר וההרגל בדבר הלזה או בדבר משולב לזה, ואז יחשב להאדם בגדר הכבידות הגם שנקל לפניו ושכרו מרובה יותר, ולזאת איכות המצוה והעבירה, אם יכנסו בגדר הכבידות או הקלות, ואיך ומה בפרט, בל יוָדע לאיש אל נכון, וצדקו דברי הרמב\"ם שה' ית\"ש הוא יודע איך עורכין המצות והעבירות:",
"ונוכל להעמיס הדבר בדברי רז\"ל בסוכה (דף נ\"ג) לעתיד לבא מביאו הקב\"ה ליצה\"ר כו' צדיקים נדמה להם כהר, ורשעים נדמה להם כחוט השערה כו' ע\"ש, והדבר מפליא יען מה ההשתנות הלזה, אכן הוא הדבר אשר דברנו כי הרשעים שהמשיכו עליהן היצר, בודאי היה קשה להם למאד לכבוש את יצרם, וסוברים המה הגם שבודאי יענשו, אכן רק בגדר הכבידות, ובאמת הדבר אינו כן, כיון שבבחירתם המשיכו עליהן היצר, ומזה נעשה הדבר כבד לפניהם, ולזאת מראין להם שהיצה\"ר אצלם בבחינת חוט השערה, היפך דמיונם:",
"וכן צדיקים אשר מהרגילם נעשה אצלם עבודתו ית\"ש לתענוג, סבורים לקבל שכר רק בגדר הקלות, והדבר אינו כן כיון שמבחירתם ומצדם נולד, הקלות לכבידות יחשב ושכרם מרובה, לזאת מראים להם כהר:",
"ומה מאוד יחרד לב האדם, בהתבוננו היטב על מצבו ותכונתו, מי יודע כמה אלפים בחינות יחשב לו לאתר לבחינת הקלות, מפאת שהמשיך בבחירתו עליו הכבידות כנ\"ל, וענשו יותר ויותר הרבה מאת אשר ידמה, עפ\"י הדברים הללו נוכל לתת ציור להמשנה באבות, ע\"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו דין כפי מצב האדם, חשבון מה שהיה מצבו אם לא המשיך עליו היצר, והיה הדבר נקל עליו הרבה:",
"נמצא לפ\"ז מה שמגדיל בחי' המצות היינו בחינת הכבידות, ממעט בחינת העבירות, ומצוה אחת תערך נגד כמה עבירות בבחינה הלזו, לזאת במצרים שהיה בבחינת הכבידות למעלה ראש, היו במדרגה נשגבה וזכו לנסים ונפלאות, הוא מאמר הכתוב ותעל שועתם גו' מן העבודה, היינו מפני מה נתקבלה תפלתם אשר היא מדרגה נשאה, יען היתה מן העבודה, ועלו המצות באיכותן על העבירות, הגם שהיו מעטים במספר:",
"ובזאת מצה היא הגאולה המסובב, מרור השעבוד סיבה, וזאת מובן הגם שבמעשה הסיבה קודמת למסובב, אכן בסיפור הדבר הוא להיפך, בתחילה מספרין המסובב ואח\"כ סיבתה. לזאת מצה ואח\"כ מרור. והנה במצרים היו בבחינת הכבידות נגד האבות, וכן בבית שני נגד הראשון, לזאת המה בחינות חדשות בחינה נעלה, זהו חדשים גם ישנים:",
"ובזאת גם אנחנו נאמר, לימוד המוסרי קלה היא מפאת עצמה ללמוד לפעמים עת סדורה, בהתפעלות הנפש, אכן חדשה היא, לזאת תכנס בבחינת הכבידות, האחזו בה ואל תרפוה ושכרכם מרובה, תודיעוני נא אם הגיעכם דברי, ותתברכו בשנה טובה כנפשכם הטוב ונפש ידידכם דו\"ש ישראל, ער\"ה תר\"ך:"
],
[
"אמרו רז\"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שהיא תלויה בדעת ורשות האדם לקנותה, כמאמר הכתוב ועתה ישראל כו' כ\"א ליראה – היראה עוז לה בכחה לאסור עבותות התאוה, בל יפרצו פרץ לחטוא ואשם, מה נורא חיובה על בן תמותה, כי ד' יביא במשפט את כל המפעל, וסוף דבר הכל נשמע את כל מעשה האדם, אין דבר נפקד לתת דין וחשבון, ובגמול ידיו יעָשה לו בעונשים רעים ומרים, מה טוב כי יתחמם לב האדם בעודו באבו בחיים חיותו לזכור אחריתו – .",
"עתה מה היא היראה ומה קנייָתה – אחת היא, הרחבת הדברים הנודעים לכל, יראת העונש הנוגע לגוי' ונפש הגבה למעלה מכל יסודי תבל – אכן לא בידיעתם יוָסר האדם, במאמר רז\"ל בשבת (דף ל\"א) יודעין רשעים שדרכם למיתה כו' שמא תאמר שכוחה היא מהן ת\"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה ע\"ש, ורק בהרחבה בהתפעלות הנפשי תוָסד, להרחיב הרעיון בציורי חושי, לעורר הנפש ברגשת האברים, למשוך בקרבה דברים הנודעים, עונשי הגוי' והנפש אשר לא לזר יקומו, כ\"א להאדם עצמו העושה העבירה, הוא בעצמו יענש בעונש מר באין מנחם:",
"בזאת – נחזיק טובה לרבותינו עיני העדה, אשר הרחיבו דבריהם בדברי המוסר, לפתח שדמת לבב האבן, ואנן מה נעני אבתריהן, ללמוד ולהגות בהן, להוסיף לקח ותבונה, בציורי הפרטי אשר לכל אחד בבית מיוחד, באין שטן ואין פגע, לתנועת רגשת האברים הנצרכים לעיון הגדול הלזה:"
],
[
"מכתב כבודם ראיתי, ושמח לבבי בציפיתי רודפי צדק קרבת ה' יחפצון, ונפשי תלבש גילה באין תאותי חוצצת, ומה יעַור שכלי – מי יתן והיה זה לבבינו לעצמינו לשמוח ביראת ה' באין שטנת התאוה – אל יחרדו מקול המולה ואל יחתו – יחזיקו בעץ החיים הוא לימוד המוסרי, המחיה השכל לבל יטבע בכחות התאוות הרוגלת:",
"לומד המוסר חי חי יקרא, בגדרו כל חי מרגיש, לשום ללב לידע חסרונותיו להשתוקק לתיקונם – לא יפול ברשת היצר להלעיג על יראת ה', להיות לסטים לקפח נפשות מעבודתו ית\"ש, גם באין תאוה מוצאת – עין רואה את החטאת אשר לשמים יגיע, והלב חומד להחזיק במוסר למען סור משאול מטה – לעומתם ברוך יאמר לקרב נפשות ליראת ד', העמל מועט והשבר הרבה ממצדיקי הרבים אשר בכוכבים יזהירו:",
"אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואיננו מתפעל, ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו – ידע נאמנה אם כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות, ברבות העתים, בריבוי הלימוד, מהתקבצות הרשימות הנעלמות, לאדם אחר יהפך, ותאותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה, ויש אשר תבטל, והנסיון יעיד בהשקפה קלה, על לומד מוסר אם מעט כו', ביתר שאת יעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו:",
"הוא הדבר נוכל להעמיס בדברי חז\"ל, באבות דר' נתן פ\"ו וז\"ל. מה היתה תהילתו של ר' עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו עקיבא, אי אתה קורא אבנים שחקו מים, מיד היה דן ר\"ע קו\"ח בעצמו, מה רך פסל את הקשה, ד\"ת שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה כו' ע\"ש, כי ר' עקיבא בתחילת לימודו, באין רושם מוצאת אצלו, אמר נואש לנפשו, והראו לו סתירת הדבר משפיכת המים על האבן, אשר לא יראה מאומה השתנות בהאבן, ועכ\"ז המחקרים בשכלם גוזרים, כי נעשה רושם נעלם מתרגש אנושי, היא הסיבה לחקיקת האבן, מריבוי המים ברבות הימים, מהתקבצות הרשימות הבלי נרגשות:",
"בזאת – האדם אשר לא נטבע טביעה מיתית ברגשת התאות, ושכלו חי לבקש מנוח לנפשו לחיי עד, ולבו בלב האבן, מים הרבה ישפוך על נפשו, הוא לימוד המוסרי, ורשימות נעלמות בקרבו יולדו, לנהלהו לדרך החיים, הוא לימוד התורה השקולה כנגד כל העולם, ומצותיה של תורה (ירושלמי פיאה פ\"א) ומשולה למים, ומים המתוקים האלה, יחקקו את לבבו לשמרו מכל רע ולשנות דרכו לטובה:"
],
[
"כבוד ידידיי ורעיי נ\"י, איש לפי מחללו יהולל, ויקבלו ברכתם מאת ה' ית\"ש כנפשם לטוב",
"הנה טובה תוכחת מגולה, היוצא מאהבה מסותרת, באתי להוכיח אתכם, ולזרז את כבודכם הרמה, שתראו להתאמץ בכל עוז, איש לפי שכלו וענינו, לחזק לימוד המוסרי ככל תוקף ועוז, והעיקר להטות לבב גדולי העם, אשר בית ישראל יצופו עליהם וסרים למשמעתם, שהמה יתנו השתדלותם בזה, כפי אשר יהיה לאל ידם, דבר קל הוא אם תתנו לב לזה, לעשות הדבר בהשכל למען האמת, להשיג מהם מכתבים ראוים והגונים:",
"אל יקל נא בעיניכם הדבר לזכות את הרבים, לעוררם אל המלחמה החזקה, היא מלחמת היצר, אשר לא תקום ולא תהיה בלי לימוד המוסרי כראוי, וכל התורה והעבודה זולת היראה, הוא רק מצות אנשים מלומדה, אשר לזאת רוח קלה תהדפנו, כמאמר חז\"ל כל שיראת חטאו כו' חכמתו מתקיימת:",
"אי לזאת מי לא יבין ההכרח הגדול ללימוד המוסרי בעתותינו אלה, אשר הפרנסה דחוקה והעבודה מתמעטת, ומי יתמוך גורלה, מי יגדור פרצותיה, אם לא לימוד המוסרי, המטהרת כל תחלואי הנפש למעמיקים בה כראוי:",
"לזאת אשריכם, אשר באתה מצוה רבה הלזו לידכם, מתנה גדולה היא מאת ד' ית\"ש, תקבלוה כאהבה ותעשו בנפש חפיצה, בכל עוז ותעצומות, ותקבלו שכר כולם כזה ובבא כנפשותיכם וכנפש ידידכם דורש טובתכם. ישראל:"
],
[
"הנני בא למלאות דברי אשר נדברנו טרם נסיעתי, ולעורר ע\"ד חיזוק בהמ\"ד להרחיב תורה, אין על עפר משלה, אכן גם היראה ולימוד המוסר ראשיתה, כאשר האריכו רבותינו נוחי נפש זי\"ע הלא בספריהם, ובאין מקום פסו שוחריה, לזאת בהיות ימינכם פשוטה, להחזיק בעץ החיים, אבלו וחיו לעולם, להרחיב מקום לתורה ולתעודה, תני נא יד, לתמוך אחותה הצעירה הנופלת, אשר מעפר תשח אמריה לאמר, סמכוני נא סמכוני במקום צר:",
"והיה האיש רך הלבב, אשר ינוע לבבו ויסור שמה להביא מנחה טהורה, לשפוך נפשו אל ד' ית\"ש, בשבירת הלבב אשר לא יבזה, אז אשא ראש ואדע כי נשרש זרע לצדק, או אז יכנע לבבו להטיב מעט דרכיו וליישר מעלליו, הלא הצליח דרכי להוציא פרי יקר למענהו – שמעו נא לקולה וישמע אליכם ד', להצליחכם בכל אשר תפנו לטובה, ותרו נא ואל תעמדו על המקח, הקילו נא בהפרטים, כי דורשיו מועטים וחלשים, פן תדחקון וינזורו הלאה – אמצו ברכים כושלות, וחזק ידים רפות, ליראה את ד' ולהלוך בדרכיו לטוב כל הימים:",
"ידידכם המברכם לשנה טובה",
"דו\"ש בכבוד"
],
[
"מעמיל שנת תר\"ך כו'.",
"ראיתי דבריו, הרבה עשו ולא עלתה בידם, וגרמו חילול השם, ויראתי להלביש את עצמי, באיצטלא שאינה ראויה לי עכ\"ל – על סוף דבריו אתווכח, כי נפל בטעות העולם להחזיק לימוד המוסר בבית מיוחד לזה, לאיזה מדרגה או למדת חסידות, בזאת כאשר יראו אחד הולך לבית המוסר, ירמזון עליו בעיניהם, מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות ולהחזיק במדרגה, וידקדקו על הנהגתו, האיש כזה יעשה ככה:",
"לא כן אחי הדבר, אין זה מעלה ולא מדרגה רק הכרחי – לאיש החולה נגוע בעונות ופשעים, אשר מרה תהי' באחרונה, לילך שמה לשפוך נפשו בלימוד המוסר, אולי הצילהו מעט מצרתו, תכניע מה יצרו, לבל ילך שובב בדרך לבו, ובאמת אין מקום לחוש לח\"ה, אין כאן מקומו, כי גדר שמירת ח\"ה, להחזיק יותר בשמירת התורה והמצוה, לא למעטה, היא רק תאוה מה שהאדם אינו רוצה שילעגו עליו חבריו, פושטת טלפיה להלבישה במעיל הצדק:",
"מה יתן ומה יוסיף דברים, אם האדם ישכח אחריתו, לבל לחפש איזה תעלה לנפשו אם מעט כו'. בצרכי הגופני ובחליו, האדם מחפש בכל עוז, את אשר יהי' לאל ידו, לכה\"פ להקל מה עניו ומרודו ומחלתו, ומדוע לא יעשה האדם בה לנפשו – החולה לא יתבייש עשות דברים, אשר אינם לפי כבודו, ומדוע לנפשו יציץ וישגיח על דברת האדם, אשר אינם יודעים מאומה מה הוא – הוא רק טיפול האדם, בטרדת רעיונו למעלה ראש, להרבות צרכי הגופני, אשר תטמטם את לב האדם, מבלי להשגיח על תכליתו הנצחי:",
"אחת היא להאדם, בפרט להעמוס במו\"מ, לעשות חוק חזק לילך לבית המוסר, לשפוך נפשו ורוחו, וכל הרוחות שבעולם לא ינזרנו אחור מאומה מזה, אז חי יקרא, לא מת ח\"ו שאינו מרגיש מאומה, וכל אשר אל החיים יחובר יש בטחון:"
],
[
"ב\"ה, ראה – ברכה.",
"מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית\"ש, איש לפי ערכו – אכן לא לפי מושכל. הראשון, אשר להאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו ית\"ש, הלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. אשר רק התורה והמע\"ט המה התריס מהפורענות ר\"ל, ונהפוך היתה, שינוי המעשה לטובה, התראה בכפלים, בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקדש – לפי ערכו – מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה – לפי ערכו:",
"סיבת התחלפות הלזה, שונות הנה גשמיות ורוחניות, קוטב סיבת הגשמיות, הוא מההרגל השולט על כל הן לטוב כו' וכיוצא, סיבת הרוחניות פשוטת היא, כי האדם בחטאו, ממשיך עליו רוח הטומאה, המעבר רוחו ומבלבל שכלו, במאמר חז\"ל אין אדם עובר עבירה אלא א\"כ נכנסה בו רוח שטות, היינו נגד דרכי השכל:",
"ומי שעסק מעט בלימוד המוסרי, ראה בחוש כי סיבת הרוחני, עומדת לפניו לשטן לטמטם לבו, נגד תהלוכות השכל לפי יודעו אמונתו כנ\"ל, ובודאי גם דרכי התבל והיפוכה שולטת בדבר, ולזאת עתה לבד סיבת הגשמיות היא ההתדמות, אשר האדם העיקר הוא רק כקוף לעשות כמעשה אחרים במלבושים וכיוצא:",
"בזאת, כאשר ספו תמו גדולי היראים, אשר חרדתם מאימת המשפט התראה על פניהם, ועשתה רושם כלב הסרים אחריהם, אם אין שורש מאין יבואו עלין – אכן סיבת הרוחניות היא סיבה העקרית, לפי הראות – אשר חרדת האלול כמעט נכבתה ר\"ל – אכן כאשר נפשיט מעלינו לפי שעה, מלבושים הנגאלות ונלבוש מחלצות, נראה בעליל כי יש לפחד ולרתות עתה כ\"א לפי ערכו, בכפלי כפלי כפלים מאת אשר לפנים – ובכלל – מה לעשות? הפרטים רבים המה איש לפי מצבו ותכונתו:",
"אכן בכלל נודע אם כי הנסיון יורנו, להיות עובד ה' ית\"ש גם במדרגה &שאה, בלי לימוד המוסרי. אכן ההתהפכות מרע לטוב בלי מוסרי. (אם מוסר שמימי כו' המשברת לבו של אדם והופכתו לטוב אם היסוד הוא לימוד המוסרי) היא כמו בקשת הראיה בלי עין ושמיעה בלי אוזן – ולזאת כתבו הפוסקים אשר בימים הנוראים הללו – עת ההכנה לבא אל המשפט בר\"ה, וביותר ההכנה על יוהכ\"פ, אשר אין די באר העסק הגדול לפני האדם, להכין את עצמו לפני בואו:",
"כי אי אפשר לתאר את גודל ההבדל, להנצל מפורענות גדולות ר\"ל בעולם האמיתי, כאשר יגדיל אצלו בחי' יוהכ\"פ מעט גבוה יותר במדרגת התשובה, יקבע כ\"א עת ללמוד בספרי היראים:",
"אכן מה לעשות לכותל ברזל המפסיק – היא רוח הטומאה המלפפת ומעכרת רוח האדם, לבלי תעשינה ידיו תושיה, לתת פרי מלימוד המוסר, להטיב דרכי האדם לקרבו לעבודתו ית\"ש. –",
"אחת היא – אשר גם הנסיון יורנו – היא לשפוך הנפש אל ד' ית\"ש בעשרה, אל מרכז הלזה לקוב חור קטן בכותל הברזל הלזה, דבר קטן ונקלה הוא ופריו רב:",
"וכאשר אנכי כעת איש נודד ממקומו, אין בידי להשיג לזה יו\"ד, בזאת הנני להזכיר את כבודכם, ולזרזכם בעת אשר מצוי לכם ועודכם בידכם (שבת דף קנ\"א) להתאסף בעשרה כנ\"ל, ואולי אבנה גם אנכי בתפילתי ביחיד בל\"נ, אשר היא לפני הרבה נגד כו', ולא הסכנתי מעודי בזה ביחידות, אבל מה לפני לעשות כעת – ידידכם ישראל. מוצש\"ק •"
],
[
"ב\"ה. כבוד כו' יתברכו לגמר חתימה טובה.",
"אם כי למצב בריאותי דברי לעו, כאשר אמרתי לכבודם, בכל זה לשמחת לבבי, כי הגיעני מכתב כי הוסכם לבנות כו'. אשר הדבר נוגע גם לדידי, לא נגיעה גופנית רק נפשית – נתעורר בלבבי לכתוב בקצרה דבר בעתו:",
"הן יסוד ימי התשובה, קבלת עזיבת החטא, והיא הקשה מכל העבודות שביוהכ\"פ הבעל\"ט, והכבידה מכל היא עון גזל, אשר קופה מלאה עונות מי מקטרג בראש גזל, והאדם צריך לחפש לעשות תשובה לכה\"פ, בחלק היותר חמור, והוא לפי הנושא והנשוא, לפי הנושא הוא כל מה שנקל לפני האדם להשמר מעבירה הוא יותר חמור, וענשו גדול יותר, כמאמרם ז\"ל מנחות דף מ\"ג קשה עונשו של לבן, יותר מעונשו של תכלת כו' ע\"ש – לפי הנשוא קשה יותר גזל מהעני כו': –",
"ומה מאוד כבד לפני האדם למצוא דרך בזה, ואוי לאותה בושה כו' אשר בעון גדול כזה, לא יקיים האדם לכה\"פ חלק מה בקבלה גמורה על העתיד, לזאת מה טוב אשר בא לפנינו תיקון חשש גזל, אשר נקבצו בו ב' הענינים ביחד, מצד הנושא לא קשה היא כו' בנין הבית כו', ומצד הנשוא אולי ימצא גם אחד אשר יהי' ברצונו לשפוך נפשו כו', ולא יעלה בידו חלילה בשלימות אם היו כו' – אין לפטור בזה רק ב\"א לפי מצבו וענינו, ההכרח לחפש דרכים, איך לקיים קבלת עזיבת החטא, בעון גזל לכה\"פ בחלק היותר חמור לפי הנושא והנשוא כנ\"ל:",
"וכן בשארי עבירות, כמו ביטול תורה החמורה מכל. כמבואר בשערי תשובה בשם הספרי ע\"ש, אשר חלק היותר חמור בעון גדול הלזה, הוא לפי הנושא והנשוא, לפי הנושא כל מה שיותר נקל להאדם ללמוד לפי העת כמו בשבת כו', לפי המצב עת הפנויה כו' העונש יותר גדול – לפי הנשוא עונש ביטול הלימוד הנצרך להאדם למעשה, אם לידע בעצמו מזה איך לעשות, או לידע על ידי זה איך לשאול מגדול ממנו איך לעשות כו', וכן בכל התורה והמצוה זה הכלל לכל פרט ביטול התורה והמצוה, אם במעשה אם בשב ואל תעשה, יענש האדם בעברו עליהם, אכן מה שיותר נקל לפני האדם לקיים, יענש יותר ויותר:",
"והאדם צריך לחפש דרכיו לעשות קבלה חזקה, כמעט בכל פרטי עניניו, להשמר לכה\"פ את אשר נקל לפניו בכל פרטי התורה והמצוה, ובזה יש דרך אשר יקיים מצות התשובה ברוב חלקי עונותיו, כי הריבוי בהעונות אינם הולכים אחר הכמות – לפי המנין – רק לפי האיכות, (עי' רמב\"ם ה' תשובה פ\"ג) היינו מה שנקל לפני האדם לקיים, עבירה אחת חמור יותר מכמה עבירות אשר כבד לפניו, וכן באותה עבירה עצמה חלק קטן ממנה הנקל לפני האדם לקיים, יותר חמור ועונשה גדול מהרבה חלקים אשר בהעבירה אשר כבד לקיים:",
"כמו במצות לימוד התורה, נקל מאוד לאדם גם מי שהוא שכחן גדול, לחזור הרבה פעמים על לשון זארגאן (מוטטער שפראך) לאט לאט לימודו בגמ' וכיוצא, כמעט רק ידיעת השכל לבד – בלי ידיעת התנא והאמורא כנ\"ל, ולחשוב בהם בעת הילוכו בשוק במקום נקי, בעת ישבו בעגלה כו', וגם כמעט באמצע עסקו כנ\"ל, ודבר זה נקל יותר לאיש סוחר, מהאיש היושב על התורה, אשר אין עתותיו בידו לחזור הרבה לידע בע\"פ, למען לא יבטלנו הרבה מלימודו העקרית. לא כן איש הסוחר, אשר אם יחזור רק איזה פעמים על הדף בלמדו בשעה הפנויה לפניו, כמעט רוב היום לפניו לחזור כמה פעמים במחשבתו:",
"וצריך איש הטרוד להתחזק מאוד בדבר הגדול הלזה, אשר נקל היא מאוד לפי הטָעארָי (מחשבת הדעת), לראות שיהי' נקל לפניו גם הפראקטיש (המעשה), ואל יפתה בשטות יצרו כי כבידה היא! לאט לאט יראה לידע בע\"פ, תורה בלשון זארגאן שֵׁכל התורה, אשר הוא נקל מאוד גם לשבחן גדול, וביותר לאיש טרוד אשר עתותיו בידו לחזור בהם במחשבתו, גם לפי טרדתו העצומה:",
"והטוב ללמוד ע\"ז ספרי המוסר, המדברים בגודל עון ביטול תורה, לעשות חיזוק בנפשו, לבלי לילך זמן גדול בטל מהתורה, אשר היא חיי האדם – ידידם ישראל – אור ח' תשרי תרל\"ז:"
],
[
"באו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, רעיוני בלתי מסודרים, כבד לפני לתת לב להשיב בשאלה כבידה, לבער היצר אשר נוצרנו ללחום מלחמתו, אין סדר במלחמה, ואין בטחון, הרבות במוסר בעת מצוא – ימים המקודשים לה שומה מספרי הפוסקים בהיות האדם מעותד למשפט אם לחיים כו': –",
"ובמה יתרצה העבד אל אדוניו, אם לא בלב נשבר, אשר האלהים לא תבזה, הנודע ממקור שקידה הגדולה בספרי היראים, בשפיכת הנפש לד' ית\"ש – אם כה יעשה האדם וחי, גם לאחר עבור ימי המשפט, עוד רשמי המוסר ידופקו – חיוב לימודה תבער בלב נלבב, להחזיק בה באין רפיון – ידידם המברכם לשנה טובה:",
"דבר המחזיק בקרבה הרבה מיסוד האש, הגם כי האש אינו ניכר, אך ע\"י ניצוץ. אש תתלקח ותתלהב, כן הגם כי אין מצבי עתה להאריך בדברים, בכ\"ז התקוה כי בדברים קצרים, יזכירו ויתעוררו, את אשר דרשתי לפני כבודכם מכבר, אשר בטח נכנסו הדברים בעומק לבבם, לילך לבית המוסר ובפרט בעשי\"ת, ללמוד מוסר בהתפעלות הנפש, וגם התפילה אשר יותר טוב בעשרה (עי' תענית ח' כאן בצבור וכו') וההתעוררות הפנימי יתגברו על כל ההתנגדות: –"
],
[
"גדר האדם להיות תהלוכתו ועניניו אחר השכל הנכון, ובזאת נבדל מן בעלי חיים אשר תהלוכתם אחר טבעם ומזגם, וזה הוא כבישת היצר, לבלי הלוך אחר נטית הטבע אם רע ח\"ו, כי האדם בכחו בממשלת שכלו לשלוט על אבריו כרצון חכמתו, וזה הוא גבורתו, כמאמרם ז\"ל איזהו גבור הכובש את יצרו, ויש בזה ב' בחינות, הא' לעצור טבעו לבלי עשות רע, והב' להפוך טבעו לעשות הטוב, והבחינה הב' קשה מן הראשונה, כי כבד יותר לשנות את טבעו, מלעצור בעד טבעו, והאדם צריך לילך בהדרגה, בתהילה להיות סר מרע, היא הבחינה הא', ואח\"כ עשה טוב היא הבחינה הב':",
"ובזה יש לבאר המשנה באבות פ\"ב הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסידה, אשר לכאורה יפלא הלא גם על מניעת המצוה ענש יענש האדם, אם בעוה\"ז כמאמרם ז\"ל במנחות דף מ\"א בזמן דאיכא רתחא ענשינן אעשה, אם בעולם הנצחי, כמאמר הכתוב גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, וגם על מניעת הרע יש קבול שכר, במאמרם ז\"ל בקידושין דף ל\"ט, ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וא\"כ למה חלקה המשנה, לחשוב על מצוה שכרה ועל עבירה עונשה: –",
"אכן עפ\"י הנ\"ל יש לומר שהמשנה אחזה בכל אחד הבחינה הגדולה, כי נודע כי לפי גודל צער המצוה יוגדל שכרה כמאמרם ז\"ל באבות, לפום צערא אגרא, וכל אשר תקטן צער עשית המצור, יוגדל עונש ביטולה, כמאמרם ז\"ל במנחות דף מ\"ג קשה עונשה של לבן יותר מעונשה של תכלת כו', להיות צער הנחת הלבן קטנה מצער הנחת התכלת היקרה בדמים, וכן לענין העבירה, כל אשר תקטן צער מניעת עשית העבירה, כן יוגדל עונש עשיתה, וכל אשר יקשה לפני האדם לפרוש מן העבירה, כן תוגדל שכרה אם יכבוש יצרו לבל להתגאל בתאותו. –",
"והנה בסור מרע הבחינה הא', תגדל העונש בעשיתה, בערך בחינה הב' עונש מניעת עשה טוב; להיותה קלה מבחינה השניה. ובשכר הוא להיפך, שכר הבחינה הב' היא עשית הטוב, גדלה משכר בחינה הא' מניעת הרע, להיותה קשה מבחינה הא', ולזה אחזה המשנה בכל אחת, הדבר היותר גדול מהכרתה, היינו בעשיית המצוה שכרה להיותה במדרגה הגבוה, ובעשית הרע העונש היא המדרגה הגבוה, ולפ\"ז ישנו ב' מדרגות בשכר וכן בעונש:",
"ובזאת הלא נודע. כי אדם לעמל יולד, ללחום מלחמת מצוה, והחובה עליו להתיגע בעבודת ד', לא רק לשמור מה שטבעו מניחו מעצמו, ומה שהוא קצת כבידות להזניח, כי בזה האופן אין האדם עובד ה' רק הטבע עושה שלה, ויוכל להקרא חלילה פורק עול, כאשר לא יתן שום יגיעה לעבודת ד' ית\"ש, רק לשמור מה שאין עליו עול, וזאת הוא היסוד מעבודת האדם לבוראו ית\"ש, לשמור ולעשות, גם מה שאין לבו חפץ, כי אם לא ישים האדם לבו ונפשו, לעשות נגד רצון לבבו, הרי הוא עלול לכל עבירות שבתורה ר\"ל, גם אותן שאינו עובר עליהן מצד הרגילו וטבעו:",
"כי ההרגל והטבע מתחלפים מסיבות צדדית כאשר יאלצם כח אחר המנגד לזו, כדומה האיש המתמיד בלימודו מצד הרגילו וטבעו, ויש לו כח נסתר המשתוקק לכסף, והכח אינו ניכר, יען כי אין לו דרך לזה, כי מצבו ותהלוכתו אינו דרך המסחור, ולא ראה כסף מימיו, ממילא אין להכח נושא במה להאחז, כי הכחות שבאדם כל זמן שאין להם דבר חושי במה להאחז, נסתרים המה בפנימיות הנפש, בל יראו החוצה גם בל נודעו:",
"אכן כאשר יהיה איזה סיבה שיצטרך לאחוז מה במסחור לטרף ביתו וכיוצא, יוכל להתפרץ בה הלזה בקשת הכסף, עד אשר יזניח כמעט תלמודו לגמרי מחמת הכח הלזה, אשר לא הי' מאמין על עצמו בשום אופן איך יוכל להיות שיזניח כל כך לימודו, וכן בכל הכחות והענינים הטובים שבאדם, יוכלו להיות מופרים מכחות מתנגדים אשר בסיבה קטנה יתעוררו בחזקת להפר כל נתח טוב:",
"לזאת גם אם העבירות הרגילות אשר נעשים כהיתר ר\"ל. לא יעוררו את נפש האדם לעסוק בלימוד יראת שמים (לזכור אחריתו ימי החשך כי הרבה יהיו, ועל כל עבירה בפרט, ענש יענש בעונשים קשים ומרים ר\"ל כמאמרם ז\"ל, כל האומר הקב\"ה ותרן הוא יותרו חיוהי אלא מאריך אפו וגבי דיליה, ומי יודע עד כמה תגדל העונש אשר שום אחר לא יסבול רק האדם לבדו העושה העבירות) להיותם נעשים כהיתר. אין רואה ואין מרגיש האדם בהם:",
"אך זה יוכל לעורר להאדם, בהתבוננו חלופי הזמן ומקרי העתים אשר עם דבר קטן יוכל הטבע להשתנות וליפול בעבירות רמות, אשר ההרגש עדן בתקפו כי עבירות המה, ויראתם מרחפת על פניו, לזאת יקדים האדם רפואה לעצמו לעסוק בלימוד היראה והמוסר להעיר ולעורר את רוחו שיוכל לעשות נגד רצונו:"
],
[
"מה אוסיף על דברי. אשר נדברנו בהיות כת\"ר אצלי. והוא – המעשה קודם למחשבה. הלימוד קודם למעשה. קנית דרכי הלימוד. הוא הפתח להכנס בדרכי עבודתו ית\"ש. מעת חתימת התלמוד ננעלו דרכי התורה להבין ולהורות מכתבי הקדש עפ\"י המדות המסורות מסיני. ורק אל התלמוד עינינו צופיות לשאוב ממנה תורת ה' ודרכיו. וגם האדם הגדול בענקים. אין בידו רק לחפש ולגלות תעלומות סתרה. ועל התלמוד אין להוסיף ואין לגרוע מאומה: –",
"לזאת התלמוד אצלינו כמו בחינת מקרא בימי חז\"ל. ולימוד המקרא אצלינו כמו בחי' א\"ב בימי חז\"ל לבא ע\"י ללימוד התלמוד. וספרי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים. הוא כמו בחינת משנה בימי חז\"ל. אשר ביד האדם הראוי ומוכשר לכך. לחלוק ולשנות ע\"פ תנאים הרצוים להכריע אם ימצא פוסק לסמוך עליו. ואולי לאדם גדול גם לחלוק כמו רב תנא ופליג כו' – ואחר הבקיאות הנוראה בתלמוד בבלי וירושלמי כו'. והידיעה הנכונה בגדולי הפוסקים כו'. וידיעת לימוד התוס' על כולנה. אז יבא האדם ללימוד התלמוד (היא כמו בחי' התלמוד בימי חז\"ל) הוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטיו ממקומות המפוזרים ולהבין ולהורות כדת. וזה הוא בחינת תורת אמת הנקנה במקרא (היא הבקיאות בש\"ס וירושלמי כו') ובמשנה (היא הידיעה בחבורי גדולי הראשונים והאחרונים כו') וזאת היא שימוש ת\"ח. וקרא ושנה ולא שימש ת\"ח הרי זה ע\"ה: –",
"ועל כל אלה חידוד השכל. וההתבוננות דרכי המדות לידע דרכי הנטיה. למען ילך השכל ישר דרכו. ויראת ד' היא אוצרו. לקבל עול היגיעה. להעמיק בתורת ה' ית\"ש. גם בדבוק חברים ובפלפול התלמידים בשובה ונחת:",
"עתה ברוך ד' עלם רך כמי\"ב. ידע ויבין דרכו על מה הטבעו. ועל מה יסובו דלתי רעיוניו ומאוויו. יתן השי\"ת ויעלה לגפן אדרת כנפשו הטוב ונפש תדרשנו. ידידו ישראל:"
],
[
"יקרתו מן י\"א דנא נכון הגיעני היום. נמצאתי נכון לכתוב לכת\"ר לבלי לאחר מפני הכבוד. כי לא השבתי על מכתביו הקודמים. ראיתי אומץ תשוקתו להתראות אתי. והדין עמו כמאמר הכתוב בישישים חכמה: –",
"ואפרש שיחתי. החכמות והמדעים המה טעהארי (עיון). ופראקטיק (חינוך המעשה). החכמות אשר יסודתם המופת והראיות היסוד בהם העיון. אולם את אשר נופלים רק תחת ההשערה הנכונה. היסוד בהם חינוך המעשה. הטעהארי (עיון) אינה נופלת תחת השנים כי יש קנקן חדש כו'. ושכל צעיר הימים תברר יותר. מזקן חלוש הדעת והתבונה. אכן הפראקטיק (חינוך המעשה). בימים יבואו ובז קנה תתכונן. תבונה (שם חכמה) נופל על ההשערה הנבונה לזה אמר הכתוב בישישים כו': –",
"והנה לימוד התורה היסוד הוא (הטעהארי). החריפות והבקיאות והעיון הישר. לברר דבר על אופניו בדרכי ההוכחות והראיות לרגלי דרכי התורה ותהלוכותיה. כפי אשר הורונו גדולי הראשונים והאחרונים ז\"ל. אכן המוסרי ודרכי הפחת. היסוד בהם הפראקטיק – ובזאת כת\"ר שואל ממני כהוגן ואנכי נצב מנגד – מה זה ולמה?",
"אכן הוא הדבר אשר דברתי. במוסרי ודרכי המדות היסוד בהם הפראקטיק. (נסיון איש פרטי אשר הוסכן בימי חלדו. אין דרך כבושה למוסרים לפני אדם גדול כמי\"ב) וכמעט קרוב להפסד חלילה. כי כל אדם ובפרט אדם גדול הוא עולם בפני עצמו לפי כוחותיו בתת נפש שכלו כו'. תכונת מדותיו והתפעלותו כו' מצב ענינו כו':",
"והנה בדבר רפואת הגוף אשר הפריאקטיק גדלה למאוד. הנולדה מפראקטיש חכמת הטעהארי הנפלאה חכמת הרפואה הרחבה. אכן ברפואת הנפש אצלינו. אשר אין בהם פראקטיש מאיש לרעהו לידע ולהודיע. החכמה מאין תמצא להשיב לשואל על אופניו. יהי נא כת\"ר שקוט במעונו במנוחת נפשו. אנכי בדעתי להיות אי\"ה כו'. אז נתראה אי\"ה בלו\"נ לשום רעיונינו בדבר תהלוכות כת\"ר ומאוויו. על מה צפונה עיוניו בדבר תהלוכות המוסרי והמדות. לפי דרכיו ודרכי הזמן לטוב לפי השערה הנכוחה. וה' ית\"ש יהיה בעזרתינו לטוב ומטיב. ידידו דו\"ש ישראל:"
],
[
"יקרת מכתב כת\"ר מן כ\"ב שבט נכון הגיעני. אנכי נחוץ להשיב לכת\"ר. כבר כתבתי כי בדרכי תהלוכות המוסרי היסוד הפראקטיש. ואין לתת גדר נכון בזה כמו בתהלוכות המסחר. ובפרט לאדם גדול כמי\"ב. כבד הדבר למאוד (ואולי קרוב להפסד ח\"ו) לכתוב בזה את אשר ינקרו במשכיות לבב.. איש פרטי:",
"ובכלל בכחות נפש האדם. אין לדמות מילתא למילתא. יש אשר בדבר אחד נקל לפניו. ובדבר אחר כבד לפניו הרבה להשיגו. ובדבר הקשה ההכרח להתגולל בנחת. ולהשיגו ברוב זמן ועידן. עם התשוקה להשיגו במהרה. והן ב' כחות מתנגדות. אשר צריך האדם לנגוע בשניהם. כי אם יחדל התשוקה תתרפה המלאכה. ואם תחזק התשוקה ביותר להיות אץ. תשבת כמעט העבודה ולא תשא פרי חלילה. האדם הנלבב המשקיף על עצמו. יבין בכלל איך לתוך ביניהם בלי גדר מוגבל: –",
"עסק המדות מוכרח מאוד וצריך זמן ועידן לזה (למי אשר בטבעו אינו מסוגל כל כך) הפראקטיש יורנו כי במעט לימוד המדות תלוי בטילי דעלמא המתנגד לפרישות. (אולי זאת הסיבה אשר מחיפוש המדות נרפה אצלו החיוב מבלי לילך בטל כו' אשר זכר כת\"ר במכתבו):",
"ואם כי כבד לפני הדבר לכתוב לכת\"ר. כאשר הזכרתי בראשית דברי. בכ\"ז אדברה בקצרה. היסוד הלימוד וכאשר הזכרתיו בהיותו פה. לתור המרכז בקיאות הנפלאה לברר כל סברא מכל דברי חז\"ל וגדולי המחברים. עם תקיפת הדעת. וגם בזה בלי יסוד וגדר מוגבל. וגם שמירת הבריאות (בלי הפלגה רק לאכול ולישן כראוי) ונם בלי לעזוב דרכי העולם בכתיבת התשובות כנהוג. (אכן בכ\"ז עיון הדין כראוי לדרכי ד' ית\"ש):",
"גם העיון מעט במוסרי הפרישות. ועיון המדות בדרך מילי דעלמא. המתנגדים זה לזה בלי נדר מוגבל. אריכות הזמן תתן עוזה לפני כת\"ר איך להקימם – לחזות במדות בני אדם ודרכי תהלוכותיהם בעין יפה. ולתור על מדותיו בפרט. ואז באורך הזמן יראה אל מה יפנה יסוד עמלו בהנוגע למדות לפי הצטרכות התועלת לטוב ומטיב. ישים מעט עיונו כו':",
"ובכלל ישים מעט עיונו בחכמת תהלוכות עם בני אדם. במה יזכה את ארחו למען תמצא ידו להשפיע על זולתו. הסיבות המניעות אותו למדרגה זו. והמניעות המונעות אותו ממנה – ועכ\"ז היסוד הלימוד כו'. איש עול ימים המצויין בכשרוניו מבני גילו. החובה עליו להתחשב לגבר בגוברין מצד אחד. למען ימצא את לבבו להשפיע להועיל. וביותר להחזיק את עצמו מצד אחר לצעיר ימים. להתלמד להיות מוכשר לעתיד להועיל לרבים לפי העת והזמן לכן כו'. והעיקר בלי שום קפדנות. וכן למעט בדעתנות מלעמוד על דעתו. ולהרגיל את עצמו בנחת אשר הזמן תתן פריו בעז\"ה. ידידו דו\"ש ישראל:"
],
[
"ידידי מה מאוד נפלאתי עליכם על מניעת מכתבכם אלי. ולא הודעתוני מאומה מהלימוד למעשה. אשר הטרחתי עמכם הרבה איך הוא אצליכם. ואתם ידעתם כי לבי הומה ע\"ז. לתקוע את הדבר הנצרך הלזה, הלימוד למעשה בלב יראי ד'. מכבר דרשתי מאת ידידי ר\"ג נ\"י. להודיעני מזה ולא ענני מאומה. עתה הסכלתם עשו. וכעת בקשתי שטוחה לפניכם להשיבני בפאסט החוזרת את הדבר באר היטב. אודיעכם כי לפי הנראה נצרך לידע למצות השבת אבידה איזה הי' מיורה דעה ואציג דבר אחד לדוגמא כו' כו':",
"הוא הדבר אשר דברתי עמכם. שלשמירת הדין להיות סור מרע. אשר הוא החיוב הקודם בעבודת ה'. צריך לראות לידע מאי דאפשר. ולתקן מאי דאפשר בהקדם. עד אשר לא נלכד בחבלי הנסיונות. אשר אנחנו מתפללים ע\"ז בכל יום. איך נעיז פנינו לבקש מאת ד'. ואנחנו בעצמינו לא ניגע להסיר המכשילות. המיועדים ללמוד וללמד לימוד למעשה. אשר זה הוא עיקר גדולת התלמוד ממעשה. שתלמוד מביא לידי מעשה. מהראוי היה להאריך יותר. אכן אייחל למכתבם בפאסט המוקדם. דקדקו במכתבי ותקנו השגיאות שבו ויהי' אלהים עמכם. כנפשיכם וכנפש ידידכם מצפה למכתבם. ישראל בהרב מהרז\"ו נ\"י:"
],
[
"מכתב כת\"ר מן חודש דנא הגיעני כעת. והנני נחוץ לכתוב אליו כמבוקשתו:",
"זה כל האדם להיות מושל ברוחו, להטותה לחפצו אל אשר ישאנו רוח מצבו – אם לעצב להתמרמר על עבודתו ית\"ש כי חלפה. כי במתים חפשי – אם למנוחת השקטת הנפש, על איש ישר הולך לדרכו ולבית עולמו הנצחי, אשר זה תקות כל אנוש ע\"פ האדמה, וזה פרי תכליתו ומתוקה שנת העובד כו', לולי דברי חז\"ל החזקים לאשר ולקיים את כל אשר הורונו, הי' הדעת נותן, להיות כצור נצב נגד חפץ הטבעי חיי אושר העוה\"ז מלהתאונן על פרידת אדם הנעלה, רכושו בידו – ומי יודע אחרית מלחמתו אם היה חי – אכן אחר דברי חז\"ל להלך למצוא דרך, איך להקים דאגה ויגון בלב: –",
"ולזאת לכל עת, ולכל חפץ זמן – כעת אשר המחלה הלזו נראתה בארץ ר\"ל גם בפה – זאת תורת האדם, וזה שכל הישר, לבלי לפחוד ממנה מאומה, כי מה הוא חיי האדם בכל האופנים, כי מי יודע אם יכשר דרכו, וגם לשמור ההנהגה את אשר יורונו חכמי הרופאים, אשר לאור דבריהם נלך גם עפ\"י הדת, ולהקים על חיי עוה\"ז לטוב ומטיב – והנסיון הורנו בימים חולפים אשר גברה ר\"ל המחלה למאוד, כי כל אשר נשא שכמו לסבול עול הנהגת הרופאים באכילתו כו' כחכם ולא ככסיל, לא נראה בו נגע ומחלה ר\"ל, ולזאת כאשר כל הנהנת הדת נשתנה עפ\"י הדין בעת הלזו – אין לרבות במרירות בימים הקדושים, ועת לשמור ולעבוד את ה' בחדוה והיא המעוז, כן אין לדאוג ואין להתאונן על נפש יקרה, כי נפטרה מצרתה חיי ההבל, לבוא למחוז דרכה הנכוחה תנצב\"ה – ינחם ד' ית\"ש את כבוד כו', תתברכו ברכת מז\"ט וברכה שנות חיים ושלום:"
],
[
"גם זה מצאתי בכת\"י הקדושה.",
"בגמ' שבת דף כ\"א, מאי חנוכה דתנו רבנן בכ\"ה בכסליו יומי דחנוכה כו' נעשה בו נס כו'. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה ע\"ש. ויש להבין הא דלא עשאו גם במשתה כמו בפורים, הלא גם הכא היה נס בגוף. כמאמר התפילה מסרת גבורים כו' ורבים כו'. הענין יש להסביר בהקדם מאמרם ז\"ל בגמ' מו\"ק דף כ\"ה, מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתין כשהן קטנים כו'. מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר כו'. ויש להסביר המדה כנגד מדה, בהקדם מאמר בילקוט תהלים תש\"י. כשנתן הקב\"ה תורה לישראל היה קולו הולך כו' וכל מלכי העולם כו' נתקבצו אצל בלעם א\"ל מה קול ההמון הזה ששמענו כו' א\"ל כו' אלא חמדה טובה יש לו בבית גנזיו כו' ונותנה לעמו שנאמר ד' עוז לעמו יתן. ענו כולם ואמרו ד' עוז כו' ד' יברך את עמו בשלום. להסביר הדבר נקדים מה שבפ' ראה בחג השבועות מסיים וזכרת כו' את החקים האלה, ולא בפסח וסוכות:",
"וי\"ל הענין כי נודע הפלוגתא בעירובין דף י\"ג שבין ב\"ש וב\"ה. אם נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא כו'. כי הגם שבבריאת האדם יש ריוח הרבה אם מצדיק מעשיו. אכן ההיזק מצוי למאוד כאשר עינינו רואות כי הרוב נכשלים בעבירות, ולזאת לפי שכל האדם נות לו לאדם שלא נברא כו', כן במתן תורה היה בריאה חדשה, לקיים תרי\"ג מצות אשר אין ערוך למתן שכרן. אכן לעומת זה בקבלת התורה ההיזק מצוי, להענש על תורה גדולה כזאת, לזאת העובדי כוכבים לא רצו להכנס בסכנה, ורק ישראל הלכו בתום, (עי' שבת דף פ\"ח תומת גו'), לקיים רצון השי\"ת, כמו שהיה רצונו ית\"ש בבריאת האדם שהוא נגד שכלנו כנ\"ל:",
"והנה העונשים המה בעולם הנצחי וגם בעוה\"ז, אלא שלעונשי עוה\"ז יש תקנה כמאמרם ז\"ל בפסחים ובילקוט הושע ב' תק\"כ. גדול השלום כו' אינו יכול לשלוט בהם כו'. והעיקר מה שפחדו העובדי כוכבים הוא מפורענות העוה\"ז, כי עוה\"ב אינו נכנס בלב במהרה, לזאת כאשר שמעו שקבלו ישראל את התורה, ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום, שינצלו מפורענות העוה\"ז:",
"ולזאת לפי שכל האדם. אין מקום לשמוח בשבועות על קבלת התורה, ורק הוא חוק, לכן כתיב בה ושמרת ועשית את החקים כו' משא\"כ בפסח וסוכות השכל נותן לשמוח על הנס – ובזאת מה שהאדם רוצה לחיות היא רק תאוה גופנית, כי לפי שכל האמיתי נוח לו לאדם שלא נברא, ויותר טוב למות ח\"ו למען לא יקולקל עוד בעבירות, אכן יש מקום גם בשכל לרצון החיים. לתקן העבר אשר אין זמנה רק בחיים. אכן באדם כשר שלא נכשל בעבירות, וכן בקטנים המות ח\"ו יותר טוב לפי שכל האנושי, אכן השי\"ת רוצה בחיים כמו שברא האדם, הגם כי נוח לו שלא נברא, ולזאת המצוה לבכות על אדם כשר, וזהו המדה כנגד מדה, כשלא בכה על אדם כשר, והלך אחר שכל האנושי, בניו מתים ח\"ו כשהם קטנים לטוב להם לפי שכל האנושי:",
"והנה יסורים גם לפי שכל האנושי איננה טובה, כי האדם מחויב גם ביסורין על שמירת התורה, והנסיון רבה זהו מאמרם ז\"ל ב\"ב דף ח' רעב כו' שבי כו' קשה כנ\"ל, ולזאת בפורים הנס לנפשי להמדבק שכלו בד' ית\"ש, כי רצונו בחיי האדם, או הדבק בגופני, כי תאות החיים גדלה למאוד, אבל להממוצע לא הוי נס כ\"כ, זהו שק ועפר יוצע לרבים דייקא, לא לכולם, ולזאת בפורים המצוה במגילה היא נפשי, ובמשתה היא גופני. אבל בחנוכה רק להלל, היא נפשי, כי היו כובשים אותם לעבדים כנ\"ל:"
],
[
"שני מכתבים האלו הם מרבו של אדמו\"ר זצוק\"ל. כ\"ק הגאון החסיד קדוש ה' מכובד מרנא יוסף זונדיל מסאלאנט זצוק\"ל. אשר כתב מעה\"ק ירושלים תוב\"ב. לבנו יחידו אשר נסע בשליחות מצוה של בק\"ח ופקו\"נ. בעד אחותו אשר היתה עצורה בעיר ווין:",
"ב\"ה כ\"ד כסלו תרח\"י.",
"א\"ה בני שלום, שלחתי לך מליצות כמו שבקשת, אמנם אל תבטח, זהו רק שלא יבא עזרך בנס נגלה, אמנם העיקר לבטוח בה' בכל לבבך, ואל בינתך אל תשען, ולא תעשה יתר השתדלות, שלא תחשוב כחי ועוצם ידי היה לי לישועה, כמש\"כ אל תבטחו בנדיבים כו', אשרי כו' שברו על ה', אקוה אל ה' שיזדמן לך מעות בריוח על הוצאותיכם דשם ועל הוצאות החזרה, הרבה סיבות ושלוחים למקום, הן לגלגל זכות ע\"י זכאים, כמ\"ש ב\"ב יו\"ד היה רמ\"א כו', הן על איזו אופנים, ותחזור תמיד פסוקי ההשגחה ובטחון וישועה, כמו קוה אל ה', חזקו ואמצו כו', עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי וכדומה, עזרה בצרות נמצא מאוד, ואז תלך לבטח ותשועת ה' כהרף עין:",
"כידוע שהבורא ית\"ש משגיח בכל רגע על כל אדם בפרטיות עניניו, וכמו שהאדם פונה לבו לה', כן ה' פונה להשגיח עליו כמ\"ש ה' צלך, ואם פונה יותר גם ה' משגיח עליו יותר, כמ\"ש במדרש ה' צלך מה הצל הזה כשאתה מראה אותו אצבע א' הוא מראה אותך אצבע א', ואם כל היד מראה כנגדו כל היד, כן הקב\"ה כדרך שבא האדם לראות כך בא ליראות עי' נפש החיים, וכשבא עונש על האדם אינו יודע במה לתלות תחילה, כי אמרו חז\"ל (יומא ל\"ח ב') השוכח דבר א' מתלמודו גורם גלות לבניו, ומכש\"כ מי יאמר זכיתי לבי שעונותינו רבו למעלה ראש כו', ובפרט על ביטול תורה, שאמרו בספרי כשם שת\"ת גדול כן ביטול תורה גדול מכל עונות, ואמרו גלות מכפרת עון ובפרט גלות לדפוק על פתחי נדיבים בבושה וכלימה ובזיון, ותשים על לבך כל מה שאתה סובל יותר כלימה, הוא יותר כפרת עון:",
"ע\"כ קבל עליך באהבה, ושמת בהם יותר מעל כל הון, כמ\"ש ברכות ה' יכול אפילו לא קבלם מאהבה כו', ואם קבלם מה שכרו יראה זרע יאריך ימים כו', ובפרט שאתה הולך בדרך מצוה בקור חולים וגמ\"ח שא\"א באחר, ונחשב לך כאילו אתה מקיים והגית בו, כמ\"ש במ\"ק ט' ב' ונפסק ביו\"ד רמ\"ו סעיף ח', ע\"כ אל תהיה עצב רק תהיה שמח וטוב לב, וכשתודיעני שאין אתה מיצר ודואג רק שמח, אז אשמח גם אני, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו, ולא יזנח לעולם ה', טוב ה' לקוויו, אביך זונדיל מסאלאנט:"
],
[
"ב\"ה כ\"ד ניסן.",
"א\"ה בני השמר לך פן כשתראה אריכות גלותך ובזיונותיך, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, ותתחרט בלבבך, ומכש\"כ שלא תוציא מפיך שאם הייתי יודע זאת, לא עשיתי מצוה זאת, כי אמרו רז\"ל כשאדם מתחרט על המצוה מאבד שכרו, [ירושלמי פיאה פ\"א ע\"ש] עי' קידושין מ' ע\"ב אר\"ל בתוהא על הראשונות, זאת תהיה נחמתך. (א) שאתה עוסק בבקור חולים וגמ\"ח שא\"א באחר, שע\"ז אמרו במ\"ק ט' ב' שמבטלין ת\"ת לעשות המצוה, פי' רש\"י ד\"ה חפצו ותוס' ד\"ה כאן, וא\"כ בשעה שאין לך פנאי ללמוד נחשב לך יותר מלימוד. (ב) שהרבה בני אדם הולכים בדרך למרחוק לסחורה, ואינם חוששים לטרדות הדרך וגשם ושלג וקור וחום, בשביל ספק ריוח או הפסד, ואתה שכרך בודאי קצוב מרז\"ל, כל שהקב\"ה חפץ בו כו', ואם קבלו מאהבה יראה זרע יאריך ימים ותלמודו מתקיים בידו:",
"ושמעתי מפי קדשו של אדמו\"ר רשכבה\"ג מוהר\"ח ז\"ל, אם יבוטל ח\"ו דבר א' מן הגמרא צריך ליחרב כל העולם, וכל שהגלות ובזיונות יותר, והוא מקבל באהבה ביתר שאת ובשמחה רבה, שכרו ג\"כ מרובה בהרבה זרע וביותר אריכות ימים וקיום תלמודו:",
"והנה כולם מתאוים לזכות לאלו הג' דברים, שזהו הצלחת האדם בזה ובבא, אבל לא כל אדם זוכה לזה רק אחר יגיעות הרבה בממון רב, ואת אשר יאהב ה', יוכיחנו ביסורים או בגלות או בבזיונות, וכשמקבל באהבה זוכה לזה בזמן מועט:",
"ע\"כ בכל פעם שיעלה על לבך אריכות הגלות וסבילת צער ובזיונות, תשים על לבך ששכרך הרבה מאוד. (ג) כשמקבל באהבה ושמח בזה עובד להבורא ית\"ש, כמ\"ש בשו\"ע או\"ח סי' רל\"א סעיף ג' ע\"ש, וכשתבא לאיזה מקומן תבקש שילכו עבורך ב' אנשים ויותר לא תשתדל, כמ\"ש בח\"ה מי שבוטח בה' ובזולתו אין בטחונו שלם, ונאמר גול על ה' דרכך ובטח עליו (ולא עליו ועל זולתו) והוא יעשה (לא זולתו) כמ\"ש ומושיע אין זולתי:",
"והנה האדם יוכל להכיר יותר חסדי ה', אשר עושה עמו בכל פעם, כשהוא בשפלות ממי שהוא בגדולה, כי כמה חסדים עושה ה' עמנו ועם בתי שם ועמך, בכל מדרך כף רגליך, לא כעונותינו גמל עלינו, רק בזכות אבותינו וירושלים גבר חסדיו עלינו, עד הנה עזרונו רחמיו ולא עזבונו חסדיו, כי הרבה אשר באו למדה זו שקטנם עבים ממתנינו, גדולים וטובים ממנו בכל מילי דמיטב, ולא מקבלים אותם בספ\"י כ\"כ כמו שמקבלים אותך, עד שכמה גדולים ורבנים כתבו אלי שהיה להם זכיה שראוך, ושמחתי כי מסתמא יש לך מעט ענוה ושפלות, כמ\"ש ולענוים יתן חן ולפני כבוד ענוה, ע\"כ בהעלות על לבך צערך וכלימתך ואורך גלותך תתנחם בזה ותהיה שש ושמח, קוה אל ה' ויושע לך בכל עניניכם, השלך על ה' יהבך כו', ותשועת ה' כהרף עין, כמ\"ש רוצה ה' כו' את המיחלים לחסדו, אביך זונדיל מסלאנט:"
],
[
"בגמ' ברכות דף י\"ח הביאו ברייתא וז\"ל. תניא מעשה בחסיד אחד. שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשנת בצורת. והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו כו' בואי ונשוט בעולם כו' ע\"ש. הדבר מפליא מאוד. מה לחסיד ללון בלילה בבית הקברות במקום טומאה. ועי' במהרש\"א בחי' אגדות. שהביא שכבר נתקשה בזה בס' ע\"י. וע\"ש שזה הביאו לשלול הדבר מפשטיה וכתב שבודאי הנכון כדברי הריטב\"א שדבר זה היה בחלום והאריך בזה ע\"ש:",
"אולם שמענו מפה קדוש אדמו\"ר הגה\"ת זצוק\"ל. שאמר ע\"ז ביאור אמיתי נפלא עפ\"י דרך המוסר. שהמעשה הוא כפשטיה בהקיץ. לא בחזון ולא בחלום. כי הנה הלשון והקניטתו אשתו. מורה בעליל שהחסיד הזה היה לו הרגש. ונתפעל ממה שהרגיזה אותו. והרגיש בלבבו צער וקפידא. או גם כעס ענינו. וכמבואר בשבת דף ל'. ת\"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה. אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהן אני אקניטנו כו'. הלך ועבר על פתח ביתו. אמר מי כאן הלל מי כאן הלל כו'. א\"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל כו' לא ירבו כמותך בישראל כו'. אמר לו הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד ע\"ש. הרי שהלשון יקניט הוא להביא למי שמקניטים אותו לידי קפידא וכעס. אולם לא עלתה ביד האיש להקניט את הלל. כי הלל מגודל ענותנותו לא נתפעל כלל. מכל דברי נרגן ובוז של האיש. ולא הרגיש ולא בא לידי קפידא כלל:",
"עכ\"פ בכאן שאמרו והקניטתו אשתו. מבואר בעליל שהחסיד נתפעל מדבריה ממה שהקניטה אותו. ובא לידי קפידא או גם כעס. נמצא שנכשל החסיד הזה ברפיון מדת הענוה. כי אין זה מדרכי החסידים הענוים והשפלים בדעתן. להיות מקניטים ומרגיזים אותם. כי מדרך הענוה האמיתית הוא. שלא להרגיש כלל משום דברי נרגן וקנטור. ולא ינוח שבט הקפידא בגורל הענוה בשום ענין בעולם. וכמו שסיפרו בגמ' על הלל. כי מגודל ענותנותו לא הקפיד על האיש שרצה להקניט אותו. וכן אמרו חז\"ל בסוטה דף מ' א\"ר אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא. כיון דחזינא ליה לר' אבא דמן עכו. דאמר איהו חד טעמא. ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד. אמינא לאו ענותנא אנא. הרי כי יסוד הענוה הוא. שלא להקפיד כלל על שום דבר בעולם:",
"ולזה כאשר הרגיש החסיד שנתפעל ממה שהקניטתו אשתו ובא לידי קפידא. ונכשל במדת הענוה. רצה לעשות תשובה ולהשלים נפשו במדת הענוה בתכלית. והנה ידוע כי יסוד דרכי התשובה הוא. עזיבת החטא וקבלה על להבא. אמנם אינו דומה התשובה בדרכי המדות. לשאר עבירות ומצות מעשיות. אשר בקל יוכל האדם לקבל על עצמו להיות זהיר במצוה. ולפרוש מן החטא. לא כן בדרכי המדות. אשר שרשם הוא בפנימיות הלב. ונדרש ע\"ז עמל והתבוננות רב. לעקור משורש איזה מדה שאיננה רצויה:",
"והנה בדרכי קניית הענוה. שנינו באבות פ\"ד ר' לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה. ועי' להרמב\"ם שם בפי' המשנה שכתב ז\"ל. רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאוה. בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רימה ע\"ש. הרי שדרך קניית הענוה הוא. ההתבוננת באחרית האדם. כי סופו רימה ותולעה. וכ\"כ בס' מסילת ישרים פ' כ\"ג בדרכי קניית הענוה. שהוא ההתבוננת על ענינים שונים כו'. כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו כו'. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולתו ישוב לעפר מאכל לתולעת. כש\"כ שיכנע גאונו. כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה ע\"ש:",
"ועל כן החסיד הזה שנכשל ברפיון מדת הענוה. ורצה לשוב בתשובה ולהשלים נפשו במדת הענוה בתכלית. היה עליו להתבונן בדרכי המוסר. בפחיתות ושפלות האדם. שתקות אנוש רימה כנ\"ל. והנה בעת אחר היה אפשריות להיות עמל בדרכי התבוננות הנ\"ל בהמשך זמן מה. אולם כאשר העת היה ערב ר\"ה. רצה לעשות תשובה שלימה ולמהר להשלים נפשו במדת הענוה. עוד בלילה הזה. טרם קומו לבקר משפע ביום הדין הנורא. ע\"כ ראה להשתמש באמצעים היותר חזקים. להגביר דרכי ההתבוננות משפלות ופחיתות האדם. שיעשה רושם ויפעול כל עוז על לוח לבבו:",
"וע\"כ הלך ולן בבית הקברות. בית מועד לכל חי וסוף כל האדם. אשר שם הוא מוכשר ביותר להתפעל מהר מדרכי ההתבוננות הנ\"ל. שתקות אנוש רימה ואחריתו בושה וכלימה. ולקנות מהר ענוה ושפלות הרוח בתכלית. ומעתה לא יפלא איפוא מה שהלך ולן בבה\"ק. כי כל מה שהיה נחוץ להם לעבודת ד' ית\"ש. ובפרט לדרכי התשובה. לא יבצר מהם כל עצה וכל תחבולה שבעולם:"
],
[
"בגמ' שבת דף ל\"א ז\"ל, אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה כו', צפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפ\"ה אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו. העלה לי כור חטים לעליה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין, אמר לו לאו א\"ל מוטב אם לא העליתה עכ\"ל הגמ', ופרש\"י קב חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע ע\"ש:",
"והנה לפי סגנון המשל שאמר לו מוטב אם לא העלית, נראה בהנמשל דאם אין יראת ד' אוצרו, מוטב לו שלא למד כלל, יפלא מאוד כי לא משמע כן בכל הש\"ס, ואף שאמרו חז\"ל בברכות דף י\"ז, דכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כבר פירשו שם התוס', דהיינו שאינו לומד אלא לקנטר חבריו ע\"ש, ואף גם זה הרי אמרו רק נוח לו שלא נברא ולא בא לעולם כלל, אולם מאחר שנברא אינו בן חורין להבטל משום מצוה, וחלילה לומר כי כל מי שאין בו יראת שמים, מוטב שלא ילמוד כלל:",
"הנה במצות תלמוד תורה יש בזה שני ענינים, א' לימוד התורה, ב' ידיעות התורה, מצות לימוד התורה הוא מן הכתוב והגית בו יומם ולילה, וכמש\"כ הרמב\"ם והטור ושו\"ע בריש ה' תלמוד תורה וז\"ל, כל אדם מישראל חייב בת\"ת כו' שנאמר והגית בו יומם ולילה ע\"ש, והנה למצוה זו של לימוד התורה, כל מה שלומד מקיים המ\"ע והגית בו יומם ולילה, הן מקרא או משנה גמ' הלכות ואגדות שכולן נתנו למשה מסיני, וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים שער ד' פ\"ו ע\"ש, ואף שלא יוכל לפסוק דין מתוך מקרא או משנה וכש\"כ מן אגדה, בכ\"ז יוצא ידי מצות לימוד התורה:",
"אולם הגדר השני במצות ת\"ת, הוא ידיעות התורה, והוא מה שאמרו חז\"ל בקידושין דף ל', ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד, שנאמר אמור לחכמה אחותי את, ואומר קשרם על לוח לבך כו', ואומר חציך שנונים כו', ופרש\"י יהו מחודדים בפיך, חזור עליהם ובדוק בעומקם, שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם כו', אמור לחכמה אחותי את שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך ע\"ש:",
"יסוד המצוה הזאת כולל שני פרטים, א' הידיעה לרכוש לו הבקיאות בכל חלקי התורה, שיהיה תלמודו שגור בפיו, ב' הוא היכולת, להתחכם בתורה לחדד השכל לשננו ולהישירו שיוכל לישא וליתן במלחמתה של תורה, ולעקור הרים בפלפולו, ושתי אלה כינו חז\"ל בשם סיני ועוקר הרים, וזהו נכלל גם בכתוב שהביאו חז\"ל בגמ' קידושין הנ\"ל, כתבם על לוח לבך, זהו יסוד הבקיאות, חציך שנונים, זהו הפלפול והחריפות, והנה ליסוד ידיעת התורה הוא דוקא לימוד הגמ' והפוסקים, ואינו יוצא בלימוד אחר כמובן, וגם סדר הלימוד יהיה בענין שיגיע למטרתו, כי לא כל המקומות שוות, וכבר אמרו חז\"ל בשילהי ב\"ב דף קע\"ה, אמר ר' ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות כו' ע\"ש:",
"תכלית המצוה של ידיעת התורה, הוא לידע דיני התורה ומשפטיה על בורין שיהיה לו הלכה ברורה בכ\"מ, איך לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה ועי' להרמב\"ם והטור ושו\"ע בה' ת\"ת, וז\"ל וחייב לשלש את זמון למידתו שליש בתורה שבכתב כו', ושליש יבין וישכיל כו', ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר כו' עד שידע כו', והיאך יוציא האיסור והמותר כו', וענין זה הוא הנקרא גמ' ע\"ש, והנה ככל אשר ירבה להתחכם ולהתעצם במקצועות האלו בבקיאות וחריפות, כן יבין וישכיל יותר בידיעת משפטי התורה הלכה למעשה. לחדש דינים מדעתו ולהכריע בין השטות, וסוף התכלית הוא להגיע למעלת ההוראה בבחינה נעלה, להורות הוראה לעצמו ולאחרים, וכמו שאמרו שאם ישאלך אדם כו':",
"והנה יש יראי ד' טועין וחושבין, כי עיקר נחיצת של יכולת הלימוד, הוא רק למי שרוצה להגיע להוראה להורות הוראה לרבים. אולם מי שהוא בודד במועדו, יוכל להיות עובד את ד' ית\"ש ולקיים את כל דברי התורה והמצוה, גם שלא יהיה גדול בתורה כל כך, אולם באמת הוא טעות, כי גם כל אדם לעצמו, מי שרוצה לילך בדרכי ד' ית\"ש, ולשום דרכיו עפ\"י דרך התורה, כל מה שיוסיף דעת ויתחכם יותר, כן יוכל לקיים התורה והמצוה ביתרון הכשר. גם האדם לעצמו צריך להיות בקי בכל התורה, ולהיות לו לב נבון ושכל חרוץ, למען שיוכל לשמור ולקיים את התורה, עפ\"י גדרי משפטיה, גם חלק התורה של חו\"מ ואה\"ע צריך להיות שגורים בפיו לעצמו למעשה, ואדמו\"ר זצוק\"ל הראה לנו כמה דוגמאות בזה:",
"וכאשר נשכיל בינה נמצא כי יש דברים שהותר למלאות המטרה של מצות ידיעת התורה, מה שלא היה ענין למצות לימוד התורה וכמו ביטול הזמן. כי לשם ידיעות התורה שהוא יכולת הלימוד, רשאי לבטל זמן לילך מעיר לעיר, גם להרחיק נדוד לחפש אחר רב גדול לבקש תורה מפיו, ולקבל ממנו דרכי הלימוד והעיון. וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו. שיהיה אח\"כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק העיון, אשר כל זה לא היה ענין למצות לימוד התורה בלבד כמובן:",
"וכן גם גוף הענין של הפלפול והחידוד, הוא רק לשם יכולת הלימוד של ידיעות התורה, וכבר התירו חז\"ל לומר לפעמים לפני התלמידים דבר שאינו לפי האמת, כדי לחדד את התלמידים שיתנו לב להשיב, וכמבואר בנדה דף מ\"ה ואף ר' עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים, וכל זה אינו ענין למצות לימוד התורה לבד:",
"והנה עצם מצות לימוד התורה לבד, היא כשאר כל המצות, ואין לה יחוס כלל ליראת ד', כי כל שעה וכל רגע שהוא לומד הוא מקיים מ\"ע של והגית כו', וכמי שאין יחוס לשאר מצות כמו שופר סוכה ולולב ליראת ד' ית\"ש:",
"אכן לגדר הלימוד למלאות המצוה של ידיעת התורה, והוא להבין ולהשכיל ולהשתלם בחכמת התורה, אשר היסוד בה לידע משפטי התורה להגיע למדרגת ההוראה, להורות בין דם לדם ובין דין לדין, לזה מוכרח ונחוץ דוקא שיהיה יראת ד' אוצרו, כי בלא יראת ד' תוכל להיות חכמתו לו לפוקה ולמכשול עין, הנה מה שנוגע לעצמו, כבר אמרו חז\"ל בשבת דף ל\"א כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר כו' בהי עייל עיי\"ש ופרש\"י יר\"ש דומה כו', כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו אינו חש לתורתו ע\"ש, ולפ\"ז אם אין יראת ה' אוצרו, כל מה שמרבה להתחכם לידע האסור והמותר ואינו נזהר יגדל ענשו:",
"ומה גם להורות הוראה לרבים, הנה יראת ד' מוכרח לו ביותר, למען שיעמול להשתלם כל צרכו במשפט ההוראה, אכן בלא יראת ד' יוכל להיות בכלל מה שאמרו חז\"ל בגמ' ע\"ז דף י\"ט, כי רבים חללים הפילה זהו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, וכן צריך להיות מיראי הוראה, וכמו שאמרו חז\"ל בסנהדרין דף ז', לעולם יראה דיין עצמו, כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, א\"כ הרי צריך שיהיה פחד אלקים לנגד עיניו:",
"וכן לענין מדרגת ההוראה צריך להיות מוכתר בשלימות ומעלות המדות, שיהיה מושלל מכל רצון ונגיעה עצמית, וכמש\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל בהקדמה לס' תבונה לענין בקשת האמת, וז\"ל. הטהרה – היא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית, וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות, היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפשות אשר בהאדם, כי זולת זאת נטית כוחות הנפשיות המה מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת כו' והנטיה תעקמה לצעד בדרך עקלקלות:",
"גם כי יהיה שוה בעיניו, בין אם כבר הוציא הדבר מפיו או לא הוציא, וכאשר האדם עלול לשגיאה לפעמים, לא יהיה לו שום נגיעה ורצון להתאמץ לעמוד על דעתו, ולהחזיק את דבריו, מאחר שכבר הוציא מפיו, ולא יבוש לחזור מדבריו, וכמו שמצינו אשר חז\"ל לא בושו לחזור מדבריהם, ולדרוש ברבים ברם דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי:",
"וכה אמר אדמו\"ר זצוק\"ל, מי לנו גדול ממו\"ר הגאון החסיד רשכבה\"ג מרנא צבי הירש ברודא זצוק\"ל הגאבד\"ק סאלאנט, ולפעמים היה פוסק שאלה בה' טריפות על תרנגולת, והשואל שב לביתו עם השאלה, אם אח\"כ היה נ\"ל איזה פקפוק בהוראתו, היה מצוה להביא לפניו השאלה בחזרה לעיין בה שנית:",
"אכן בלא יראת ד' ושלימות המדות. יוכל להיות נאחז בסבך כמה קלקולים ומכשולים, כי כמה נגיעות מדרכי המדות יוכלו לפעמים לשחד את שכלו ולהטותו עקלקלות, ואם לפעמים ישגה בהוראה יבוש מלחזור בו, ויתאמץ להחזיק את דבריו, ולכוף את ההר כגיגית על הוראתו, ולפעמים גם אם יוציא מפיו בלבד, יתאמץ להחזיק את דבריו. מבלי להודות על האמת:",
"וכל זה הוא עון גדול, כי הנה התורה כולה הוא של הקב\"ה, וכל העמל שיעמול האדם לפסוק איזה דין ומשפט, או להבין ולהשכיל באיזה הלכה, הוא רק לידע ולהשכיל להשיג רצון ד' ית\"ש בדרכי תורתו, כי כל התורה הוא חכמתו ורצונו ית\"ש, אולם אם איזה נגיעה תוליך אותו שולל, וירצה להתעות את שכלו להטות אותו לחפצו, לפסוק איזה דין, או לפרש איזה הלכה עפ\"י דעתו ורצונו, אף כי לבו יודע כי האמת אינו כן, הרי הוא בודה תורה חדשה משכלו, והוא הירוס יסודי הדת ר\"ל, ואין להאריך בזה כמובן. וכן בלא יראת ד' ושלימות המדות, יבוש להתישב לפעמים עם זולתו באיזה דין והוראה, ולפעמים אף עם מי שגדול ממנו, וכן יתעצל לפעמים מלהיות מתון בדין ולטרוח להעמיק עד שיהיה ברור לו הדבר:",
"כללו של דבר כי למלאות התכלית של ידיעת התורה, והוא לידע הלכה ברורה להורות לעצמו ולאחרים, ע\"ז מוכרת שיהיה יראת ד' אוצרו, ובל\"ז יוכל לבא לידי כמה קלקולים ומכשולים רבים, ולהחריב עולם מלא:",
"והנה לענין מצות לימוד התורה לקיים מ\"ע של והגית כו', התכלית הוא מיד, כי בכל שעה ורגע שהוא לומד הוא מקיים מ\"ע, אולם דרכי הלימוד לידיעת התורה. למלאות המצוה של ושננתם שיהיה ד\"ת מחודדין בפיו, והוא להשתלם בחכמת התורה, לרכוש לו ידיעות ולחדד השכל שיוכל לפלפל בחכמה ולב נבון לסברא ישרה, לא בשעה אחת יולד זה התכלית, כ\"א בהמשך הזמן בהרבה ימים ושנים, וכפי עמלו ויגיעתו כן יגיע לתכלית הנרצה, נמצא כי דרכי הלימוד והעמל לידיעת התורה הוא על להבא, והוא בדמיון כמי שמכניס תבואה לאוצר, שיהיה מונח שם זמן רב, עד עת שיתיקר התבואה וימצא פרי ריוח הרבה, כן הוא מי שעמל בידיעת התורה, לאסוף ולכנוס ענין חכמה ודעת, להכניס באוצרו תמיד, עד עת קץ שיצא התכלית:",
"וכבר נתבאר כי הרבה דברים שהותרו לשם מצוה של ידיעת התורה, מה שלא היה ענין לשם מצות לימוד התורה לבד, כמו יסוד דרכי הפלפול לחדודי, והרבה ביטול הזמן מה שיוכל להיות מכח דרכי ידיעת התורה כנ\"ל. והנה אם יראת ד' היא אוצרו. הרי הגיע לתכלית הנרצה בשלימות, וכדאי הוא לפניו כל דבר הפלפול והחידוד וביטול הזמן, ובכן יהי לבו שמח מכל עמלו לקיים מצות ושננתם, לאמר לחכמה אחותי, ולהיות הלכה כמותו, אולם אם אין יראת ד' אוצרו, אף כי הוא יודע להבין ולהורות, בכ\"ז לא הגיע לתכלית הנרצה, כי חכמתו תוכל להיות לו לפוקה ולמכשול כנ\"ל, א\"כ לא היה כדאי לפניו כל עסק הפלפול והחידוד וביטול הזמן, להיות עוקר הרים בפלפולו, והלואי היה עוסק בתורה תמיד רק לקיים המ\"ע של והגית כו':",
"הוא מה שאמרו חז\"ל בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו קבעת עתים לתורה כו', פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, ואפ\"ה אי יראת היא אוצרו אין אי לא לא משל כו', אמנם לא כיונו בזה על עצם מצות לימוד התורה של מ\"ע והגית כו', כי אין לה יחוס עם יראת ד' כמו שאין ענין לשאר מצות עם יראת ד' ית\"ש, אולם זה סובב על השאלה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, וע\"ז אומר אי יראת ד' אוצרו אין אי לא לא, כי אם אין יראת ד' אוצרו, לא הגיע להתכלית, כי חכמתו הוא לו עוד למכשול עון, א\"כ מוטב שלא פלפל כלל כנ\"ל:",
"וע\"ז מכוון מאוד המשל למי שאמר לשלוחו העלה לי כור חטים לעליה, הלך והעלה לו, א\"ל עירבת לי בהן קב חומטין, אמר לו לאו א\"ל מוטב אם לא העלית, כי הנה מה שהעלה כור חטים לעליה, הוא בע\"כ להניח באוצר על זמן רב עד שיתיקר התבואה או לשאר מטרה שיש לו, אולם אם לא עירב בהן קב חומטין ואפשר שהתבואה יתליע. אמר מוטב שלא העלית, והיה אוכל אותם או מוכר מיד משיתליע התבואה, וכן הדבר בדרכי הלימוד של ידיעת התורה, לפלפל בחכמה ולהבין דבר מתוך דבר. שהוא בדמיון להכניס לאוצר על להבא כנ\"ל, אולם אין אין יראת ד' אוצרו, וחכמתו תוכל להיות לו לפוקה ולמכשול עון, א\"כ מוטב היה שלא פלפל ולא הבין דבר מתוך דבר ולא ביטל שום זמן להכניס לאוצר כנ\"ל, רק היה עוסק בתורה תמיד בפשוטיה, לקיים המ\"ע של והגית אשר התכלית הוא מיד כנ\"ל:",
"וזהו ששואלין אותו כסדר, קבעת עתים לתורה, הוא מצות לימוד התורה, פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, הוא ידיעת התורה מהכתוב ושננתם, וע\"ז אמר ואפ\"ה אי יראת ד' אוצרו אין אי לא לא משל לאדם כו' כנ\"ל:"
],
[
"בגמ' תענית דף כ\"ה ת\"ר כו' שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה, ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה כו' וירדו גשמים. הוי מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו עכ\"ל הגמ'. ולכאורה יפלא מאוד. הלא המדה הזאת של מעביר על מדותיו בלבד, תספיק להגדיל מעלת ר' עקיבא על ר' אליעזר. כי ידוע כמה גדול כח המדה הזאת. עד שאמרו חז\"ל בגמ' ר\"ה דף י\"ז. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. שנאמר נושא עון ועובר על פשע כו' ע\"ש. ואיך אמרה הב\"ק לא מפני שזה גדול מזה:",
"ושמענו מפה קדוש אדמו\"ר קדוש ישראל זצוק\"ל שאמר לישב, כי הנה בגמ' שבת דף ל' איתא, ת\"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי כו', וע\"ש בגמ' שסיפרו כמה מעשיות מענוותנותו של הלל וקפדנותו של שמאי ע\"ש, והנה העולם חושבין כי מעלתו של הלל היתה גדולה יותר ממעלת שמאי. כידוע כמה משובח מדת הענוה. וכמה גרוע מדת הקפדנות. וכמבואר בכ\"מ בש\"ס. וע\"כ בעולם האמת בלי ספק מדרגתו של הלל גבוה יותר ממדרגתו של שמאי:",
"אכן באמת זהו טעות. כי הנה לכאורה יש להתפלא ולהשתומם על סיבת קפדנותו של שמאי. הלא ידוע כי כל בעלי חז\"ל. אף דורות האחרונים. ומה גם דורות הראשונים היו דומים למלאכי השרת ממש. וקיימו כל התורה כולה וכל המדות טובות שבעולם, ומעתה מאין נולד סיבת קפדנותו של שמאי. האם מאשר היה קפדן בטבע. אולם הכי יבצר משמאי לכבוש את מדותיו ולהטותם לחפצו להשתלם במדת הענוה:",
"אולם ביאור הענין הוא. כי זה היתה מסיבת מחלוקת שמאי והלל בדרכי עבודת ה' ית\"ש, כי כמו שנחלקו שמאי והלל בכל התורה. כן נחלקו בדרכי העבודה. אם להתנהג במדת הענוה. או לכבוד התורה צריך להתנהג במדת הקפדנות. שמאי היה סבר כי עפ\"י דרך התורה, צריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה. והלל היה ס\"ל כי לעולם צריך אדם להתנהג במדת הענוה. וכל אחד החזיק בדעתו והתנהג עפ\"י שיטתו. אמנם אם שמאי היה סבר כהלל. שעפ\"י התורה צריך אדם להתנהג במדת הענוה. גם הוא היה עניו כהלל. וכן אם הלל היה ס\"ל שעפ\"י התורה צריך להתנהג במדת הקפדנות גם הוא היה קפדן כשמאי. אך במקרה נהיתה הדבר. כי שמאי היה ס\"ל שצריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה. והלל היה סבר להתנהג במדת הענוה. וכל אתד התנהג עפ\"י שיטתו כנ\"ל:",
"והנה ביבמות דף י\"ג פליגי ב\"ש וב\"ה. אם צרת ערוה מותרת להתייבם. דב\"ש מתירין הצרות לאחים וב\"ה אוסרין. ובגמ' שם אמר שמואל כי עשו ב\"ש כדבריהם ע\"ש. והיינו שהיו נוהגין לייבם צרת ערוה. והנה אנן קי\"ל הלכה כב\"ה. ולפ\"ז לפי ההלכה מי שמייבם צרת ערוה. הוא פוגע באיסור כרת של אשת אח. ובניו הם ממזרים. והנה מובן מאליו. כי בכ\"ז ב\"ש עצמם שמשו כדבריהם וייבמו צרת ערוה. לא היה להם שום עון כלל. ולא היו נידונים כפוגעים באיסור ערוה בשוגג. כי פסק ההלכה שפסקו חז\"ל אח\"כ כב\"ה. לא היה שייך לב\"ש עצמם שאמרו הלכה כמותינו. ועפ\"י התורה היו צריכים לנהוג כסברתם. אמנם לא זו בלבד שלא היה להם שום ענין מעון שוגג. אכן הנה בלי ספק אותן שעשו כדבריהן וייבמו צרת ערוה. עוד הנה שכרם אתם, כי בעולם האמת הם מקבלים שכר בעד מצות יבום לפי דעתם. אכן אחרי אשר פסקו חז\"ל הלכה בכ\"מ כב\"ה. הנה עתה מי שמייבם צרת ערוה חייב כרת. ונדון בגיהנם ככל חייבי כריתות:",
"וכן הוא בענין המחלוקת שמאי והלל. בדרך העבודה אם להתנהג בקפדנות לכבוד התורה. או להתנהג במדת הענוה. וכ\"א נהג כפי שיטתו. הנה שמאי מקבל שכר בעד קפדנותו. כמו שהלל מקבל שכר בעד מדת ענותנותו. אחרי כי שניהם היו עושין רצונו של מקום עפ\"י התורה. נמצא כי מעלתו של הלל לא היה גדולה כלל ממעלת שמאי. ושם בעולם האמת המה תקועים זה אצל זה. ומתענגים בנועם זיו העליון כ\"א בעד הנהגתו לפי שיטתו. אכן אחרי אשר חז\"ל פסקו כהלל. ואמרו לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. ואל יהא קפדן כשמאי. הנה עתה מי שמתנהג במדת הקפדנות. עונו גדול מאוד:",
"הוא הדבר מה שיצתה ב\"ק ואמרה לא מפני שזה גדול מזה. אלא שזה מעביר על מדותיו. וזה אינו מעביר על מדותיו. אשר לכאורה יפלא מאוד. מה זה באמת כי ר' אליעזר לא היה מעביר על מדותיו. הכי יפלא ממנו להטות מדותיו לחפצו ולהיות מעביר על מדותיו. אולם לפי הנ\"ל יובן שפיר. כי הנה ידוע כי ר\"א היה שמותי היינו מתלמידי שמאי. והיה ס\"ל להלכה כשמאי שצריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה. וע\"כ לא היה מעביר על מדותיו. אולם ר' עקיבא היה מתלמידי הלל. והיה ס\"ל כהלל שצריך להתנהג במדת הענוה. וע\"כ היה מעביר על מדותיו. נמצא כי באמת לא היה ר\"ע גדול מר\"א. אחרי כי כ\"א היה מתנהג לפי שיטתו כאשר נראה לו עפ\"י התורה:",
"אמנם מה שאמרה הבת קול. כי לכך לא נענה ר\"א. ור\"ע נענה וירדו גשמים. מפני שזה מעביר על מדותיו. וזה אינו מעביר על מדותיו. הענין הוא כי הנה ידוע דרכי הנהגת הקב\"ה עם בריותיו. להתנהג עמהם מדה כנגד מדה. וכמאמרם ז\"ל שבת דף קנ\"א כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וכן כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ולזאת להתפלל על צרת הציבור. ולבקש רחמים מלפניו ית\"ש לעבור על פשעם ולענות להם בעת צרתם. מסוגל לזה מי שהוא בעצמו מעביר על מדותיו. יתקבל תפילתו לרצון מדה כנגד מדה כנ\"ל:",
"ולזאת כאשר התפללו על הגשמים. הנה ר' עקיבא שמדתו היה בדרך הלל להיות מעביר על מדותיו. ע\"כ נענה מן השמים מדה כנגד מדה. אכן ר' אליעזר שמדתו היה בדרך שמאי ולא היה מעביר על מדותיו. אם אמנם כי יקבל שכר הרבה גם על זה מה שהוא עושה רצון ה' ית\"ש לפי שיטתו. אולם כאשר סוף סוף לפי שיטתו לא היה מעביר על מדותיו. ע\"כ אין זה מדה כנגד מדה לעבור על פשעי ציבור ולכך לא נענה. וזה שאמרה הב\"ק לא מפני שזה גדול מזה. אלא שזה מעביר על מדותיו כו' לכך נענה מדה כנגד מדה כנ\"ל:"
],
[
"נעתק מהקדמה לס' תבונה ונשמט הדברים השייכים רק להדפסת הספר:",
"אבות (פ\"ב מ\"ב) וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים. לא אמרה המשנה יהי' כונתם לש\"ש. בזאת נאות לבאר כי התו' בברכות (י\"ז) הקשו על הא דאמרינן (שם) לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה מהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ויש ליישב קושיתם דהנה בכל מצוה יש גדרים מוגבלי' באופן עשיתה ע\"פ התלמוד והפוסקים ואם תצא מגדרה וגבולה איננה מצוה – לפי ערך יציאתה מגבולה – כמאמרם ז\"ל (ירושלמי הביאו הרא\"ש בפ' כל שעה) אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינה מצוה. ולפעמים לא ילכו אחוזי יד מרכז הנטי' עם גדר העשי' עד אשר תוָלד התנגדות חזקה. ואם תגבר כח הנטיה לעשות המצוה על פי' איננה מצוה. היעלה על הדעת שיקח אדם לולב נאה וגם יפה להתגדר קבל עם בחסרון הגדר לכם ? בודאי ענשו גדול כי ביטל מ\"ע. וזה מדוקדק קצת בלשון הגמרא לעושי' לא נאמר אלא לעושיהם היינו שיעשה המצוה בגדרה האמיתי. לעושים לשמה היינו שעושי' בזה האופן כמו שיעשה מי שכונתו לש\"ש אשר זאת מרכזו העקרי להשקיף היטב על גבולי גדר המצוה להלכותי'. ולא לעושים שלא לשמה היינו שיתנהג במעשה ע\"פ נטיתו – וכל אשר יוסיף האדם לנהל מעשיו ע\"פ נטיתו כן יתרחק הלאה מבחינת לשמה – אכן כאשר יעשה האדם לחוק נצב להתנהג במעשיו ע\"פ חוקים וכל הרוחות שבעולם לא יזיזנו. אם כי כונתו איננה לש\"ש כל אשר יוסיף בטיב מעשיו ויחזיק בהם כן תחלש נטיתו – בהיות לפעמים המעשה תתנגד להכונה ותתגבר עלי' – ויבוא ללשמה. וזה מדוקדק בלשון הגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: –",
"כן הדבר גם בהעמל עם הציבור. אולי לא העמיסה עלינו המשנה להיות דוקא הכונה רצוי' לש\"ש רק שהעמל יהי' על תכונת המתעמל לש\"ש בלי נטית הרצון רק כפי הנאות לציבור כדת וכהלכה: –",
"והיותר גדולה אלי היא בקשת תורת האמת – . אני בחלומי בעת עסקי לצרכי הגו'. אדברה ברעיונות מקשקשות בלי סדרים את אשר נוקרה אצלי מכבר ועל יד הבקורת החזקה אסמוך לדבר דברי בטח כי אם שגיתי הבקורת תישר דרכי = מה היא האמת ? לא על הפשטות לבדו יהי' האמת כי הפשטות אינו אלא סעיף מדרכי הראיות וע\"פ הרוב קושיות החמורות הנולדות מהרכבות הקודמות משולבות בשילוב חזק (בל ינתקו בנקלה כי אין לבקש מופת אשר הקדמותיו משולב לבל ינתקו. כמ\"ש הרמב\"ן בהקדמה לספר המלחמות) עומדים הכן ללחום נגד הפשטות ולהזיזה. כאשר אנחנו רואים בדברי התלמוד בהאקימתות. ובדברי רבותינו בעלי התוב' אשר לאורם נלך תמיד. גם לא בחידוש הקצר יתמך האמת. כי יש דבר קצר והקדמותיו משולבים בשילוב פורח באויר עד אשר גם ריח האמת אין בו. ויש מאמר ארוך והקדמותיו משולבים בשילוב נכון אזי בחדר האמת יבוא. אם כי נצרך לביקור רב ולחיפוש יתירה בהיות שליבותיו רבים. ואז לפעמים גם בהנתק אחת מהנה בספר האמת בל יכתב. גם לא ע\"י חפץ האדם לתור אחרי תורת האמת יבנה האמת להביא בחדרה את אשר יורנו שכלו. ומקרא מלא דבר הכתוב (משלי ב') אם תבקשנה ככסף (קאי על התורה כהתחלת הפסוקים בני כו' וכמבואר בילקוט במקומו) ובבקשת הכסף אין די בחפץ האדם לבד רק אם ימצא לו ההכנות השייכים לבקשתו. כן גם בבקשת התורה. וביתר שאת כי בכסף היסוד היא עזר אלקי. ובתורה היסוד הכנות האדם (אם מעצמו אם מאחרים) ואז יזהיר עליו גם נוגה עליון. כי לא בשמים היא והתורה נתונה לב\"א. אכן לא בשבי' היא אצלם להתנהג בה כחפצם רק כבעל דעת ישרה להקים הסיבות הטבעיות המבילים להמסובב. היא ידיעת האמת. ובכלל לבקשת תורת האמת ב' יסודות לה. היכולת בטבעי. והטהרה במחשבתו – היכולת – היא הבקיאות הגדולה בהקדמות והתבונה היתירה בשכל ישר וחד לבנות הרכבות חזקות כראי מוצק. ואחר העיון הרב על כל הצדדים לברר האמת. – הטהרה – היא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות היינו שיהי' השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפשות אשר בהאדם. כי זולת זאת נטית כוחות הנפשיות המה מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת. אשר גם שיקול דעת הישר בעוזרה. והנטי' תעקמה לצעד בדרך עקלקלות. מקור היכולת – את אשר נאצל מתבונת רבים גדולים חקרי לב כאשר הוסכן בימי חז\"ל והקדמונים רבותינו ז\"ל – ויסוד הטהרה – כאשר ישוו כוחות הנפשית במשקל אחד לב' הצדדים. והשכל יעמוד נצב באין מכריע. ואז ד' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים (בהכנה הנדרשת) להאיר עיניהם במאור תורתו. ואולי נוכל להעמים הדבר בדברי חז\"ל (סוטה דף כ\"ב) ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב אמר ר' יצחק אלו ששונים הלכות. כי מצות התורה היא. לשמור משפטי המלך. גם באין רואה ואין יודע כמאמרם ז\"ל דינא דמלכותא דינא. יען כל מקור האמת בידו בתכלית השלימות. היכולת והטהרה ועזר אלקי כמאמר הכתוב לב מלך ביד ד'. כן גם ביראת ד' היא התורה ע\"ד אמת (עיין בבא בתרא דף ט\"ז תפר יראה כו' ברא לו תורה כו') יסודה היכולת והטהרה ואז יסייעהו הי\"ת משמים. ועם שונים אלו ששונים הלכות בלי תלמוד אל תתערב:",
"אחת היא אשר חכמי המוסר הרחיקוה מלבוא בקהל ישראל היא הפלפול ולדעתי נהפוך הדבר. הפלפול הוא יסוד גדול וחזק לבקשת האמת וכמעט בלעדה לא תקום לב' עילות. הא'. השכל העמוק והישר אשר הוא יסוד הראשי (אחר יסוד העיקר גודל הבקיאות) למטרת האמת. החוב וההכרח להרחיבו לחדדו ולהישירו (איש לפי ערכו) אשר כמעט בלתי אפשר ע\"י בחינת האמת המוגבל מכל צד. אכן ע\"י התבוננות בפלפול התורה. וביד האדם להרחיבה כחפצו. באופן שילך ע\"ד הנאה והיפה מאירת עינים. תישר ותחדד שכל האדם ואז אם ילוה גודל הבקיאות. בידו (לפי ערכו) לחפש האמת. הב'. היא אשר חזקה עלי יד הנסיון בילדותי בהיותי אסור בלימוד המוסר ומשפטי' גמרתי בדעתי לכוף יצרי (אשר השתוקקה להראות פלפולי נגד בני גילי) לעזוב לגמרי דבר הפלפול ורק אל האמת יהי' מבטי (נער הייתי מקום האמת לא ידעתי כי רחוקה ממני כרחוק מזרת ממערב) ע\"פ ציורי אז. הפשטות. הקיצור. והחפץ לדרוש האמת. בהליכתי במצב הלזו השקפתי בעין חודרת כי התשוקה להראות כח שכלי פרצה גבול האמת ותתעה את שכלי להטות האמת אל חפצי והאמת ברצון תכונן. אז אמרתי טוב טוב לי להתיר לי באין חשש ויראה להשתמש בפלפולים (כאשר התירו חז\"ל לחידודא) למען תהיה שכלי חפשי משבית היצר. וכ\"כ גדל הרעיון הזה אצלי עד אשר רחקה נפשי להאמין (אם לא ליחידי סגולה) כי יתיצב האדם בטהרת השכל לבל יטהו אל הרצון לאמר כי זהו שכל מזוקק. בלתי אם יצא חפשי להגיד פלפולים כרצונו באין מפריע:",
"בזאת אם כי החוב פרושה ללימוד התורה גם באין דרך מוצאת לבקשת האמת וגם הרשות נתונה להורות גם בלי מדריגה הנשאה הלזו. בכ\"ז בודאי החוב מוטל על כל לומדי תורה – וגם לבע\"ב הקובעים עתים לתורה – לחפש גם אל דבר אמת כמטמונים והאמת מאין תמצא ? האם יטול נאד של קמח על כתיפו וילך אל איש האשכול אשר יקבצו בו כל המעלות הנדרשות למצוא האמת. כו':",
"עוד אחת אמרתי להעיר בדבר אמת הנוגע בתהלוכות דרכי המדות וסעיפי' אשר האמת יקר מאוד למצוא בהם להיותם מהמפורסמות נבדלות ממושכלות אשר גדרם האמיתי הוא אמת ושקר נתלים בשכל פשוט חפשי מכל כוחות הנפשי (כנ\"ל) לא כן המפורסמות בגדרם האמיתי טוב או רע. מגונה או נאה. אם כי יסודם הוא השכל החפשי בלי נטית צדדי. בכ\"ז גם כוחות הנפשי יתנו חילם. באופן שיהי' אסורים במאסר שכל החפשי לבל יפרצו גבול ערכם – בזאת – פנית הנטי'. רוח מצוי' היא להטות האמת אל חפץ נקנה לא אל חפץ טבעי הנטועה בלב כל איש ישר (בלתי נשחת במדותיו. במצבו הפשוטה בלי ענין או כח מושך או דוחה) אשר המה יסודות הראשי ועל פיהן יבנה השכל היקשיו בהרכבתו הנכוחה:",
"גם הדיבור בהם נבדל מבמושכלות אשר כמעט ריח רעיון או דיבור מליצי פוסל בהם. ובמדות נהפוך הוא כמעט בלתי אפשר להציגם ולבארם בלי רעיון בדרכי המליצה אשר יסודם להעיר כוחות נפשית הנתלים בם. וכל אשר יוסיף האדם תת כוחו (אם בידו היא) להגביה עוף מליצתו לבאר הדבר אל נכון. כן הטעות כרוך בעקבי' לבל לכסות השקר במעיל המליצה. לצאת מה טוב להציג לעיני השמש חלק הדרוש (אשר היא דבר המליצה לאינו רגיל בחכמה הלזו בגדרי') ועיני רבים ישוטטו בם בביקורת נוראה להתנוצץ במדות (כמעט יסוד הראשי לנפשי וגופני) דבר אמת למבקשי'. – :",
"והנני מוצא עוז בנפשי לבאר עוד דבר יקר (לפי השערתי) הנולדת מחיבור דברים הנפרדים בספר הלזה. ליישר המדות ולהרגילם לנער חד השכל (אשר בכלל דבר המדות נצרך להשקפה גדולה אצלו לבל יטהו גודל שכלו המדות אל רצונו) עדנו באבו טרם ינגפו רגליו בתהפוכות הזמן וטרדותיו (באיזה מצב שיהי') אשר כבד לפני האדם להתלמד ולהתרגל בהם. ורק בימי הבחרות אז ילמוד וירגיל מדותיו במדריגה נפלאה עד אשר יבוא לרגלי הזמן (לבו ודעתו בל עמו להתבונן ולהשקיף עליהם) עוד יכו שורש לשאת פרי הצלתה להתנהג במדות ישרות ונדרשות במדה נגבלה לפי תכונתו ומנינו. וכאשר הלימוד בחכמת המלחמה הוא בדיוק עצום ונורא אשר כמעט בלתי אפשר להעשות כן בעת המלחמה. כן הלימוד בחכמת מלחמת כבישת המדות להטותם ולהרגילם בדרך הנכוחה. זאת משפטם ללמוד ולהרגיל בהם בדיוק נכון. הגם שלא ילכו בשלימותם בעת עסקו בגלי ים הזמן גם כי הדרך יהי' צלחה לפניו ואיה החומר לשאת עליו לימוד והרגל המדות הישרות ? עניניו בעירוב ב\"א מעטים המה ונקלים באיכותם."
],
[
"ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה וגו' (יהושע ג'):",
"במדרש (בראשית רבה פרשה ה'). רב הונא אמר זקפן בין שני בדי הארון. א\"ר אחא בר חנינא סמכן בין שני בדי הארון. רבנן אמרי צמצמן בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע ממה שהחזיקו אתכם שני בדי הארון אתם יודעין ששכינתו של הקב\"ה ביניכם. הה\"ד (שם) ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם ע\"כ:",
"טרם נתחיל להפיח רוח פנימי בהמאמר. (גם אם לא כיונו לזה רק שהרוח אולי במישור ינשב). נביע נא במעט אומר ודברים בכלל תכונת דרכי בני האדם כי נפרדים המה: יש אשר תכונתו טובה. מדותיו בטבעו רצויות. ויש להפך. כן גם באדם פרטי לפעמים כחות נפשו בל ילכו במצעד שוה. איזה מהם יצעדו (באין מושך ומנהל) באורח נכוחה. ואיזה מהם ילכו דרך עקלקלות. יפרצו להשחית אם לא יעצרם האדם בכח תבונתו:",
"אל יאמר האדם את אשר עשה האלהים אין לשנות והוא יתברך הטביע בי כח הרע ואיך אקוה לעקרו משורש. לא כן הדבר. כחות האדם בני כבישה גם חלוף המה. כאשר עינינו רואות בטבעי בע\"ח. אשר האדם רב חילו לכובשם במאסר רצונו לבל ירעו ובל ישחיתו. גם לעשותם בני תרבות להפוך טבעם ולעקור משורש רוע תכונתם. כן האדם בעצמו יש לאל ידו לכבוש טבעו הרע לבל יצא לפעולה אדם. וגם לשנות טבעו לטוב ע\"י הלמוד וההרגל. (עיין חשבון הנפש). וכמאמר רז\"ל (אבות פ\"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי י\"ט) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. כי גדר הגבורה הוא. להתקומם על שכנגדו בחזקה ובאומץ יד לכובשו. וגדר לכידת עיר. הוא בהיות אנשי העיר סרים למשמעת לוכדם באהבה וחיבה. בל יכבד עליהם למלאות פקודתו. ובגילה ורנה ישישו להקים מזימתו. לזאת הכובש את יצרו. הוא רק גבור להתחזק להיות עוצר תאותו. זהו בחינת ארך אף. שהוא בעל אף אך עוצרו לבל יפרוץ. ומזה לאט לאט יבוא לבחינת מושל ברוחו. שיהיה רוח תאותו מסור ביד שכלו הישר לאהוב את הצדק בל יחפוץ הפכו. וזה כל האדם לשרש מלבבו כל תכונה ומדה רעה. כי כל עוד לא נקה מחלאתם. אף כי יתגבר על יצרו פעמים רבות. יפול ברשתם. (עיין שערי קדושה ח\"א ש\"ג). וזה היה מעלת אברהם אבינו ע\"ה שתיקן כל כחות נפשו הנלוים עם גופו. כמאמרם ז\"ל (מדרש רבה סדר לך לך פרשה מ\"ו) אמר הקב\"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה ובטל המום. התהלך לפני והיה תמים. ע\"ש. וכמאמרם (שם פרשה י\"א) כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למתוק כו' אפילו אדם צריך תקון . וכדאיתא בתנא דבי אליהו (פ' כ\"ה) לפיכך הייתי אומר שכל אחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. ובזה יבואר המדרש (שם) על הפסוק (הושע ט') כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. אמר ר' יודן מה התאנה הזאת אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד העבר אותה ובעל המום. כך אמר הקב\"ה לאברהם אין בך פסולת וכו'. עכ\"ל:",
"וע\"פ מאמר המדרש (שם פ' א') ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהם שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות כו'. האבות כו' עלו במחשבה להבראות. האבות מנין שנאמר (הושע ט') כענבים במדבר (סיפא דקרא כבכורה בתאנה הנ\"ל). ויש לבאר הדבר. כי נודע שבמעשה. הסבה קודמת להמסובב. והמסובב (הוא התכלית) הולך לרגלי הסבות הקודמות לו. אכן במחשבה הדבר להפך. התכלית קודם. ולפיהו (להציבו על מכונו) יסודרו הכנות הסבות למרכז המסובב. והנה בריאת התבל (הארץ וכל אשר עליה. עיין במחברים מה שדברו בזה) תכליתה אדם השלם ירא את ה' ושומר מצותיו. כמאמר רז\"ל (שבת ל\"א:) מאי כי זה כל האדם (קהלת י\"ב) אמר ר' אלעזר אמר הקב\"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה ע\"ש. ולפי מאמר התנא דבי אליהו (המובא לעיל) נראה בעליל כי מרכז הבריאה בעבור האדם המעולה. המשלים חיובו לעלות במדריגת האבות:",
"זהו מאמר המדרש האבות עלו במחשבה להבראות היינו התכלית בבריאת העולם במחשבתו י\"ת (הקודמת להסיבה היא בריאת התבל) היא מדרגת בחינת האבות:",
"וזהו מאמר המדרש הנ\"ל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. היינו שהאדם נברא לתכלית זו. וכל אדם בידו ובכחו לתקן כל כחות נפשו המשותפים עם חומרו. לבד החלק שנצטוה אברהם לכורתו:",
"אכן במצב תקון היצר. גם בחינת כבישת יצרו. בל ירפה ידו מהחזיק בה. כי אף שנעקר הרע מקרבו. עוד מעין נרפש טמון בחבו להקיר מימיו. ע\"י סבה גדולה המעוררתם להתגלות ממחבואם להתפשט לצאת החוצה להשחית. כמו האיש אשר הרגיל את עצמו במדת הסבלנות לבל יקצוף מאומה על כל אשר נעשה נגד רצונו ותועלתו. בכ\"ז איננו בטוח בדבר גדול אשר כנטל החול יכבד עליו לסובלו. אם לא יחתור בעמקי גדולת הענין להרום בנינו הטוב אשר קנה בעמלו. ואז נצרך לגבורה יתירה לכבוש תאותו אשר לא הוסכן בה. (כי כבר נעזב ונעקר מקרבו הרגל הכבישה במדה הלזו אשר קנה מלפנים בעת היותה אצלו בבחינת כבישה. יען לא השתמש בה זמן כביר מעת זכה לה בבחינת תקון). ומי יודע אם לעת כזאת יגיע למדת הגבורה. אשר בלתי ההרגל קשה לקנותה:",
"לזאת מה טוב לאדם אשר מדותיו ישרים. להעלותם במדריגה נשגבה בבחינת הכבישה. להרגיל את עצמו להפוך מדותיו בחזקה. להאיר נר לפניו לימי הרעה עת הנסיון אשר ירופפו ח\"ו עמודיו הטובים. ומה כבד להאדם להשתמש במדת הגבורה לסבול עול וצער תמידי. לזאת יחפש האדם עצה ותחבולה. איך לתקן מדות וכחות נפשו אם מעט ואם הרבה. אשר לכל הפחות השחתת מדותיו מרחוק יעמודו. ולא יצטרך למדת הגבורה כי אם לעתים רחוקות בעת הנסיון לפי מצבו וענינו ותכונת נפשו:",
"הוא מאמר רז\"ל באבות (פרק ד') ובורח מן העבירה וכו'. כי כל אדם ואדם מדותיו משתנות. וכל אחד יזהר מאד בנפשו לחתור אחר איזה מדה העלולה ביותר לקלקלו. להביאה מעט בבחינת תקון עד אשר תהיה דרכה רחוקה ממנו. יסוד בחינת התיקון הוא. בדברים שבין אדם לחבירו אשר עליהם אין יוה\"כ מכפר (יומא פ\"ה:). וכמאמר הכתוב (שמואל ב' כ\"ד) נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה:",
"וז\"ל הרמב\"ם (בשמונה פרקיו פ\"ו) אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו. אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים. הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם. ויכבוש את יצרו כו'. ויעש הטובות והוא מצטער בעשיתם ונזוק. אבל החסיד. הוא נמשך בפעולתו אחר מה שיעירוהו תאותו ותכונתו. ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם. ובהסכמה מן הפילוסופים. שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל אמרו שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים וכו'. וכבר אמר שלמה המלך ע\"ה כיוצא בזה (משלי כ\"א) נפש רשע אותה רע. ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב. והצער מי שאינו צדיק בעשיתו. זה המאמר (שם) שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און. זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי החכמים בזה הענין. נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהם הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהם ולא יצטער בהנחתן וכו'. ויותר מזה שהם ציוו להיות האדם מתאוה לעבירות. עד שהזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואע\"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם. רשב\"ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב וכו' אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים (ר\"ל מאמר חז\"ל ומאמר הפילוסופים) בתחלת המחשבה הן סותרין זה את זה. ואין הענין כן. אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות. אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן. הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות. כשפיכת דמים וגניבה וגזילה ואונאה. ולהזיק למי שלא הרע לו. ולגמול רע למטיב לו. ולבזות אב ואם. וכיוצא באלו. והם המצות שאמרו עליהם חז\"ל (יומא ס\"ז:) שאילו לא נכתבו ראויים הם ליכתב. ויקראו אותן כו' מצות השכליות. ואין ספק אשר הנפש אשר תשתוקק לדבר מהם ותכסף אליו. שהיא חסרה. ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל. ולא תצטער בהמנעה מהם. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול. הם התורות השמעיות. (ר\"ל המצות אשר שמענו על הר סיני. ולולא הקבלה אין השכל מחייבם). וזה אמת. שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו. שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן. ולא יהיה מונע מהם אלא התורה. ובחון חכמתם ע\"ה ובמה המשילו. שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג נפש. אי אפשי לגנוב. אי אפשי לכזב וכו'. אבל הביאו דברים שמעיים כולם. בשר בחלב ולבישת שעטנז וכיוצא בהם וכו'. עכ\"ל:",
"ואין דברי הרמב\"ם סותרים למה שכתבנו. שצריך האדם לתקן כל כחות נפשו. כי שני מיני תקון הם. האחד שיהיה האדם מהפך כחות נפשו ומדותיו לטוב. עד אשר כח הרע תעקר ממנו ובל יראה ובל ימצא בקרבו כלל. ולבחינה הלזו לא יספיק לגבר לתקן רצונו בכלל. לכסוף לטוב ולשנוא את הרע. רק צריך האדם לחפש דרכי התיקון לכל מדה ולכל כחות הנפש בפרט. זהו במצות השכליות אשר בין אדם לחבירו כדברי הרמב\"ם ז\"ל הנ\"ל. השני. הוא תקון רצון הכללי. לאהוב לשמור מוצא פי ה' יתברך במצות השמעיות. ולחפש להקטין כח התאוה בכל פרט. עד אשר כמעט גדר האפשי לאכול בשר בחלב. או האי אפשי לאכול בשר בחלב. לא יחולק רק בצוריי ולא בחומרי. בשכל ולא בחוש:",
"והיותר כבד בבחינת התיקון. הוא בדבר המדות. כי זה כלל גדול במדות. שרוב מדות הטובות. המה רק במה שנוגע להאדם בעצמו. אכן במה שנוגע לחבירו. הרוב להשתמש בכל עוז בהפוכה. כמו לברוח מן הכבוד היא מדה יקרה. כמאמרם ז\"ל (אבות פ\"ד) כי תאות הכבוד תוציא את האדם מן העולם. אכן במה שנוגע לחבירו. אמרו רז\"ל (שם) איזהו מכובד המכבד את הבריות. הפרישות אשר היא מעלה נשגבה לבני עליה. היא רק בבחינת האדם לעצמו. אבל במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו. החוב פרושה להשתמש היפך הפרישות. לצאת בשוקים וברחובות קריה. לחפש למלאות טובת חבירו. ומכש\"כ טובת רבים. הוא מאמר רז\"ל (מדרש רבה דברים פ' י\"א) מהו איש האלהים. אמר ר' אבין מחציו ולמטה איש. מחציו ולמעלה אלהים. כי משה רבינו. אם כי היה איש אלהים קדוש פרוש מכל מחמדי תבל. בכ\"ז חציו היה בחינת איש. במה שנוגע לישראל התלוים עליו. וכן כיוצא ברוב המדות. ובפרט בענוה הגדולה מכל המדות. החוב להשתמש בה עד קצה האחרון. כמאמרם ז\"ל (סוטה דף ה') אמר רב אחא בר יעקב. לא מינה ולא מקצתה. וכאשר ביאר הרמב\"ם ז\"ל המשנה (שם) מאד מאד הוי שפל רוח וכו'. חלילה חלילה להשתמש במדה הלזו על חבירו. להפחיתו ממעלתו ח\"ו.",
"הוא מאמר התוספתא (ברכות פ\"ד) אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה. שנאמר (שמואל א' ט' ה') פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו. שקל עבדו בו. אבל שמואל אינו כן אלא (שם י' ב') נטש אביך את דבר האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני. כי שאול על עצמו השתמש במדת הענוה להשוות העבד לו לעצמו. אבל שמואל שהיה אחר. ואין מקום לענוה כלל. איך ישקול העבד כשאול ולזאת אמר כי יסוד הדאגה \"מה אעשה לבני\". הגדול בערכו הרבה יותר מהעבד:",
"לזאת צריך האדם לעמול לעשות קניה בנפשו בכל דבר והפוכו, ולהרגיל את נפשו, אשר בעת כי ידרוש דבר הנוגע לעצמו, יתעוררו בקרבו מדות הנדרשות, וההיפך יהיה שכוח מנפשו, אבל בעת אשר ידרוש לטובת חבירו, תתעורר בקרבו המדה בהפוכה. ויסוד המדה תשכח לשעתה מנפשו:",
"אל יפול לב האדם ואל ישתומם על המראה הלזה, הלא אנחנו רואים תמיד בתכונת נפש האדם דבר והפוכו, והאדם משתמש בהם בטבעו (באין מושך ומנהל) כל דבר בענינו ובשעתו, כמו הזכרון והשכחה וכיוצא בהם. כן גם בכח האדם להרחיב כחות מדות נפשו. ולהשתמש בהם בטבעו דבר והפוכו, הוא מאמר רז\"ל (מדרש רבה בראשית פ' י\"ד) אם אני בוראו מן העליונים כו' מן התחתונים כו' אלא הריני בוראו מאלו ומאלו כי האדם נברא בתכונה הלזו, שיהיה בכחו לתקן כחות נפשו, להיות במה שנוגע לעצמו, מוכתר בכל המדות והמעלות דומה לעליונים, פרוש מכל מחמדי התבל, ובמה שנוגע לאחרים להיות דומה לתחתונים, איש מרגיש ויודע בכל מחמדי התבל, לחזק ידי רבים ולהיות דעתו מעורבת עמהם, כמאמר רז\"ל (כתובות י\"ז) לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות:",
"ובכלל להאדם בימי עלומיו, בטרם נסה לסבול עול, כבד לפניו בחינת כבישת המדות, ולעומת זה נקל לפניו לימוד תיקון המדות, כמאמרם (אבות פ\"ד) הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש, ובימי העמידה והזקנה, אשר כבד להאדם לימוד תיקון המדות, כמאמרם (שם) והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניור מחוק, וביותר לבו בל עמו מטרדות הזמן, אכן הכבישה לא תהיה עליו למעמסה כל כך, בהיותו מורגל לסבול עול לבקשת טרפו והצטרכותיו ומאוייו:",
"אי לזאת עבדותו יתברך שמו בימי הבחרות, בבחינת תיקון המדות לעבוד בחפץ ושמחה, ובימי הזקנה בבחינת כבישת המדות בלי חפץ ורצון, וכאשר יורגל האדם בימי עלומיו לתקן מדותיו, לעזר ולהועיל תהיה לו לימי הזקנה (אשר סבות מוצאות למרבה לחדש רוע מדותיו כנ\"ל), לפנות לפניו הדרך לכבישת המדות, הוא מאמר הכתוב (משלי כ\"ב) חנוך לנער על פי דרכו, (המוכשר לפניו, להסיר ממנו אולתו, כמאמר הכתוב אולת קשורה וכו', למען לא תהיה האולת למסך מבדיל, ולהביאו לבחינת תיקון המדות, ובזאת) גם כי יזקין (הגם שלא תהיה אצלו בתורת קניה כמו שהיתה בעת חנוכו, אכן לכל הפחות) לא יסור ממנה. ובקהלת (י\"ב) וזכור את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, ודרשו רז\"ל (שבת קנ\"א:) אלו ימי הזקנה ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ:",
"אולי נוכל להעמיס הדבר בדברי חז\"ל (שבת ס\"ג:) אמר רב הונא מאי דכתיב (קהלת י\"א) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עד כאן (עד ודע כי על כל אלה וגו') דברי יצר הרע, מכאן ואילך דברי יצר טוב, כי רז\"ל אמרו (ברכות כ\"ד) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע:",
"ויש לבאר הדבר, כי המחברים יכנו את השכל בשם יצר טוב, ויתר כחות נפשות האדם בשם יצר הרע (עיין חובת הלבבות שער עבודת אלהים בשו\"ת השכל עם הנפש), באור הדבר, כי השכל לכל תכלית הוא חוקר, לא ישים עין בינתו בקרוב אל מראה הדבר כי תאוה הוא לעינים, ולא אל הרגשו כי מתוק הוא לחיך, רק מרחוק הוא צופה אל תכליתו, אם ישר הוא אז מראשיתו ישפוט השכל עליו להחזיק בו, וכחות נפש האדם, זה דרכם כסל למו לחזות מקרוב, ואת אשר ינעם להחושים יקריבו אל נפשם, אף כי מרה תהיה באחרונה, וכאשר כל מעשה האדם יביא האלהים במשפט, אם טוב ואם רע, ע\"כ שופט שכל הישר לשמור כל מוצא פי ה' זהו יצר טוב, אכן כחות נפש האדם, ימשכו ברשתם את הערב לשעתו, גם להמרות נגד ה', זהו יצר הרע, וכשהאדם במצב כבישת המדות ותאוות כחות נפשו ע\"י השכל המכבישם, נקרא עובד ה' ביצר טוב הוא השכל. וכשהוא במצב תיקון המדות ותאוות כחות נפשו, עד אשר לא יחפצו רק את אשר ה' דורש מאתם, נקרא עובד ה' ביצר הרע, הם כחות הנפשיות אשר עצמותם לרוע, והאדם תקנם למתק מרירותם להפכם לטוב, זהו בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, בכבישת המדות ובתיקון המדות (כנ\"ל):",
"והאדם בבחרותו היסוד לחפש בחינת תיקון המדות, עד שיהיו כחות נפשו נמשכים רק אל הצדק והישר, ואז הוא בשמחה, כמאמר הכתוב (קהלת י\"א) שמח בחור בילדותך וגו' והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, זהו להשתמש בכחות הנפשיות אשר דרכם לחזות בקרוב, והוא מאמרם ז\"ל, עד כאן דברי יצר הרע, היינו ענין מצב האדם בעת בחרותו, לראות שיהיו מדותיו מתוקנות ופעולותיו ע\"פ כחות נפשו המכונים בשם יצר הרע, מכאן ואילך ימי העמידה, אשר אז היסוד להלוך לרוח השכל הצופה למרחוק, ולכבוש כחות נפשו, ולידע כי על כל אלה יביאנו האלהים במשפט, המה דברי יצר טוב בחינת השכל:",
"אכן בני עליה, המה אשר גם בימי העמידה והזקנה רב חילם לתקן מדותיהם ותכונת נפשותם, עד אשר תקל להם גם עול הזמני (אשר ע\"פ רוב גודל הכבידות מחסרון תיקון המדות ותכונת הנפש) לחיי הגוף וחיי הנפש, ואז אם לפעמים לעתים רחוקות יבואו להכרח בחינת כבישת היצר יכבד הדבר לפניהם, יען חלפו עדן עדנים אשר לא השתמשו בה (כנ\"ל):",
"ובזה יבואר מאמר חז\"ל (מדרש רבה בראשית פ' נ\"ט) וה' ברך את אברהם בכל וכו' בכל שהשליטו ביצרו וכו', ויאמר אברהם אל עבדו וכו' המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמותו, הדבר מפליא נאמר שהיתה לאליעזר המדרגה אשר באה לאברהם בבחינת ברכה, ולפי הנ\"ל י\"ל שמדרגת אליעזר היתה בחינת גבור כובש את יצרו, כי אמר שם במדרש להלן, ויאמר אליו העבד, הדא הוא דכתיב (הושע י\"ב) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, לעשוק אהב לעשוק אהובי של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה הנערה וכו' ואתן לו את בתי כו', כי מי שזכה למעלת תיקון היצר, אין בידו כלל עניני היצר והשחתת המדות ואינו אוהבם. אכן מי שלא בא רק לבחינת כבישת היצר, תאות יצרו בידו היא ואוהבה, אלא שכובשה:",
"גם מי שלא בא לבחינת תיקון המדות, הגם שיפלס דרכו כמאמר הכתוב (משלי ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, בכ\"ז המעות כרוך בעקביו למאד, כי תאות כחות הנפשיות מטילות ארסן בכח השכל לעוור עיני פקחים:",
"זהו מאמר המדרש, בידו מאזני מרמה, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, כי בודאי אליעזר שהיה שליט ביצרו, לא ישים פניו לדבר דבור קל טרם יתישב וישקול בדעתו אם כשר הדבר, אכן מאזנים שלו מאזני מרמה המה, יען לא היה רק שליט ביצרו, והשקר, הוא המרמה, בלי חפץ תעטרהו, והאמת עדן מרחוק תעמוד. נמצא לפי זה. הגם שבכמות היה אליעזר שליט ביצרו כמו אברהם, אכן באיכות גדלה בחינת שליטת היצר של אברהם למעלה הרבה, יען היה בבחינת תיקון היצר, והכבישה, היא השליטה, יקרה לפניו למאד למוצאה (כנ\"ל) ובאה לו בבחינת ברכה:",
"והנה שני מיני תיקון היצר המה, האחד, לתקן כחות הנפשיות אשר לא יכספו רק הטוב הנדרש ע\"פ שכל הישר (אשר לא נשחת ונאסר תחת כחות נפשו, אשר ע\"פ הרוב נטיתם לרוע), והשני, להעלותם למדרגה נשאה הגבה למעלה מאת אשר יקיף שכל האנושי. וכמעט כל יסוד מדת הענוה (הגדולה מכולן, לריב\"ל במסכת ע\"ז כ':) היא בחינה למעלה משכל האנושי. כי משה רבינו ע\"ה העיד עליו הכתוב (במדבר י\"ב) כי היה ענו מכל האדם וכו' (והוא ענוה שבין אדם לחבירו כסגנון הכתוב), והוא היה גדול ונעלה על כל בני דורו. ואמרו רז\"ל (נדה ל.) ואפילו העולם כלו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע ע\"ש, הכל דבר שאין השכל מחייבו. ומאין תולד כל אלה הלא כל כח קניית המדרגות והמעלות תלוי בשכל האדם, (יתרונו על בעלי החיים אשר אין למו להעלותם מעלה מאשר הטבעו), ואיך יעלה למעלה משכלו:",
"אכן נודע, כי שני מיני דבור ומחשבה המה, שכלי והתפעלי. בשכלי ישתוו כל בני האדם, לא כן ההתפעלי אין אדם דומה לחבירו. גם במצב ותכונה אחת יפרדו, מסיבת מזג טבעם השונה (אם מלידה והקניה מאחרים בהתערבו עמהם, או ההרגל והלימוד לישר כחות הנפש). לזאת גם באדם הפרטי מפאת השתנות מזגו, גם התפעליותו לא תשוה בכל עת. וכ\"ז הוא רק השתנות דמיונית בההתפעלות. (לא אמתית, רק בהסבה ההשתנות אמתית), ומכש\"כ כאשר המזג יהיה שוה בשני העתים, רק הענין, המעורר את ההתפעלות ישתנה, אבל השכל ישוה בכל עת, איננו תלוי במזג ולא בענין ודבר, לזאת כאשר לא ישתוו שני בני אדם בדבר שכלי, (אם שגם זאת נולד לרוב משנוי המזג וענין מעורר), נאמר שהאחד טעה, לא כן בהתפעלות, שניהם כנים ונכוחים בהתפעלות, לפי קשור המסובב בסבתו, (כי זה גדר אמיתת המסובב בהיות הולך במישור לרגלי סיבתו). כן גם באדם פרטי, אם לא ישתוה שכלו באיזה ענין בשני עתים, נאמר שבודאי בפעם אחת טעה (ע\"פ היקש הסתירה והחלוף), לא כן בהתפעלות, אין סתירה בה בבחינת עצמותה, כי שניהם אמתים, (רק בבחינת סיבתם מהמזג או שנוי בסיבת דבר המעורר):",
"לפי זה, השכל בחינה קיימת, לא תפול תחת התמורה והחלוף. וכאשר ימצא האדם מופת או ראיה (לפי דרכי החכמה למיניהם) לשנות דבר שכל, נקרא שנוי רק בדמיון ולא בשכל, כי האחד טעות ודבר בטל. לא כן ההתפעלות, היא רק בחינה לשעתה לפי ענינה:",
"אולי הוא בכלל מאמר רז\"ל (שבת י') רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם (תורה) ועוסקין בחיי שעה. כי גדר התורה הוא, בשכל המופשט מכל רצון והתפעלות הנפש. (כמבואר בהקדמה לספר התבונה אשר הוצאתי לאור בשנת תרכ\"ב), אבל התפלה, יסודה התפעלות הנפש לשעתה, כמאמר רז\"ל (תענית ב') ולעבדו בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, לזאת, התפלה, היא חיי שעה, והתורה חיי עולם בחינה נצבת:",
"הערה",
"ובכ\"ז, האדם באשר הוא אדם, אם כי בידו וכחו להפשיט שכלו מהתפעלות כחות נפשו, עד אשר יהיו כחות נפשו הוזים שוכבים (בלי התעוררות, למען לא יפרצו בכח השכלי להטותו , בכ\"ז אדם הוא, וכחות נפשו בקרבו המה, אין בידו להפרישם משכלו. לזאת איך ביד האדם לבוא אל שכל אמתי המופרש ומובדל לגמרי מכחות הנפשיות, והתורה נתונה לבני אדם לשפוט בה ע\"פ שכל אנושי, (בטהרתו האפשרית, עיין בכורות (י\"ז ב') דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למעבד ניחא ליה), וע\"פ רבוי הראיות ומשקלם יתבררו הדברים, ולאיזה צד אשר יפול ערך הראיות, אם מצד הרבוי או מצד המשקל, שם תהיה ההכרעה וכן יקום הדבר:",
"מצד רבוי הראיות שוים כל בני אדם בשכלם, אם רק לב מבין למו להבין הראיות במתכונתם. אכן מצד המשקל שונים רוח בני אדם זה מזה, הוא הוא שיקול הדעת, אשר דעתם של בני אדם נפרדת למרבה:",
"ובדבר משקל הראיות היתה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. כי כל אחד מהצדדים ידעו כל הראיות הנדרשות לדבר מחלקותם, באר היטב. ומזה נולדה ביניהם מחלוקת כללית על המחלוקת בענין משקל הראיות, אם לילך אחר הכמות או אחר האיכות. זהו מאמר רז\"ל (עירובין י\"ג:) אמר ר\"א אמר שמואל, שלש שנים נחלקו ב\"ש וב\"ה, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו וכו'. כי סברת ב\"ש היתה לילך אחר האיכות, והם היו מחדדי טפי, לפיכך אמרו שהלכה כמותן, וסברת ב\"ה היתה לילך אחר הכמות, והם היו הרוב:",
"לא למען החזיק דעתם נחלקו שלש שנים, כ\"א למען הצדק והאמת בטהרת המחשבה בלי נגיעת הדעת כלל. לא בבחינת כונת הדעת, רק בבחינת מקרה נהיתה הדבר, אשר ב\"ש סברו כי להם היתרון, וב\"ה סברו להיפך:",
"ויען שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כב\"ה, אלמא כמות עדיף, לזאת פסקו הפוסקים דמנין עדיף מחכמה (עיין בש\"ך יו\"ד סימן רמ\"ב בהנהגת הוראת איסור והיתר, ע\"ש):",
"ואולי לזה יצאה הבת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, ולא דבר חדש הודיעה הבת קול (כי גם דעה הנדחית בכלל תורה היא), כי התורה לא בשמים היא, ובודאי מסורה היתה למשה מסיני ולא שכחוה, אלא שיסוד הבת קול היתה, למען לא יפול לב העם, (בראותם כי זה שלש שנים שב\"ש מחזיקים לאמר הלכה כדבריהם כי להם היתרון, וב\"ה להיפך), פן ואולי ח\"ו נטו אשוריהם מעט מטהרת המחשבה, ובאו ח\"ו לקצת נגיעת הדעת. אשר לא בכמו אלה בחר ה' למסור תורתו, להקרא תורת ה' גם בדעה הנדחית. לזאת הודיעה הבת קול, כי מחשבותיהם רצויים, ובבחינת מקרה היה הדבר, שהחזיקה כל אחת מהחבורות בכל עוז, כי לדעתם היתרון. ולזאת גם דברי ב\"ש הנדחית דברי אלהים חיים הן, וההוגה בדבריהם הוגה בתורת ה' ית\"ש:",
"ההודעה הלזו פרטית היא, כי החבורות כונתם רצויה. אין בזה משום לא בשמים היא, אשר איננה רק בכללי, כמו חטאת שמתו בעליה וכיוצא שהוזכר בגמרא (תמורה ט\"ז) אולי הוא בכלל מאמר רז\"ל (מדרש רבה קהלת פ' א') אמרו הרי כל חכמתו של שלמה שבא לאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו, יכול אף בעמלה של תורה חזרו ואמרו לא אמר בכל עמל אלא בעמלו, בעמלו (של עצמו) אינו עמל, אבל עמל הוא בעמלה של תורה כו'. אמר ר' יודן תחת השמש אין לו, למעלה מן השמש יש לו (עיין שבת ל':), כי אמרו רז\"ל (פסחים נ':) רבא רמי, כתיב (תהלים נ\"ז) כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב (שם ק\"ח) כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה, וכדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה כו'. נמצא לפ\"ז יש לכנות העסק לשמה, למעלה מן השמש, והעסק שלא לשמה, למטה מן השמש. וכשהאדם מוצא דבר תורה אשר נתקבלה להלכה, לא שלו היא, רק התגלות דבר אשר היה נעלם עד כה, אכן אם לא נתקבלה להלכה, ובכ\"ז תורת ה' היא וההוגה בדבריו מקבל שכר, שלו היא, כי הוא בעמל הוליד דבר חדש בתורה מה שלא היתה מקודם ובתנאי שיהיה בטהרת המחשבה בלי נגיעת הדעת, אשר זהו היסוד של לשמה. זהו, מה יתרון (נצחי) בכל עמלו (שלו, הוא הדבר שלא נתקבלה להלכה), שיעמול תחת השמש (שלא לשמה), אבל למעלה מן השמש (לשמה), יתרון נצחי הוא, שהוליד דבר בתורה:",
"ואולי הוא בכלל הכתוב (קהלת א') ואין כל חדש תחת השמש (עיין פירש\"י שם). כי כל מה שממציא האדם בשכל, במה שלא נקרא תורת כו', לא חדשה בשכלי היא, רק בחושי, כי היא רק התגלות הנעלם באופן ההרכבה. כן גם בתורת ה' אשר נתקבלה להלכה היא היא התורה, והאדם הממציאה אינו אלא מגלה הדבר, ומה הוא החדש (השכלי), דבר תורה אשר לא נתקבלה להלכה, וע\"י האדם הממציאה נעשית דבר תורה, זהו אין כל חדש תחת השמש (ר\"ל שלא לשמה, כי גם בתורה אשר נתקבלה להלכה. אם שיש להיתר שאת מהדבר אשר לא נתקבלה להלכה בכ\"ז. חדש לא נקראה. וגם אשר לא נתקבלה להלכה, אם הלימוד יהיה שלא לשמה, כי אין לה בחינת תורה), אבל למעלה מן השמש (לשמה) יש ויש חדש, המה הדברים אשר לא היו בגדר התורה, וע\"י עמל האדם. אשר הולידם בטהרת מחשבתו, באו בחדרי התורה:",
"הוא מאמר הכתוב (תהלים א') בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה כו'. כי חפץ ותחבולות האדם, הוא לטהר השכל, להפשיטו מכחות הנפשיות לבוא לבחינת שכל אמתי, היא תורת ה', ועכ\"ז אדם הוא, ובתורתו (של עצמו) יהגה יומם ולילה. (ויבואר תיבת \"ובתורתו\" על אשרי האיש וכו' האמור קודם):",
"והוא מאמר רז\"ל (ברכות ה') מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב\"ה אינו כן, נתן להם תורה לבני ישראל ושמח כו', כי הנתינה היא מעין גדר המכירה, שכמעט נפרדה מבעליה, כי הקב\"ה נתן התורה לבני אדם לשפוט בה ע\"פ שכל אנושי, לא כאשר היתה באמנה אתו , (עיין דרשת הר\"ן דרוש ז' על הא דמאן נוכח רבה בר נחמני, ב\"מ דף פ\"ו):",
"ובזה יתבאר ענין בית שמאי ובית הלל, ובל נשתומם על המראה, איך נולד הדבר ומה סיבתה, מדוע תלמידי ב\"ש וב\"ה יסכימו לרוב כל חבורה לדעה אחת, ומה ענין חבורה לזה, כי סיבת מחלקותם היתה משנוי מזג כחות נפשם, אשר אין ביד האדם להפרישם משכלו (כנ\"ל), ואין לכל חוקר בתורת ה', אלא מה שעיניו רואות, לאחר היכולת, ושמירת ערכו לבל יפרץ גבולו, ובטהרת שכלו לפי כח האנושי אשר ע\"פ רוב, בני החבורה כחות נפשם יצעדו במצעד שוה, והוא מאמר רז\"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, כי אין סתירה בכחות הנפשיות (כנ\"ל), ואם כי כחות נפש האדם ישתנו בכל עת, לא יפול שנוי בדעת שכל האדם (המטהר שכלו בדרך הישר) מצד כחות נפשו, כי שינוי בכחות הנפש יבוא מפאת התעוררות ענין או רעיון מה:",
"וזאת תורת האדם וחובתו, לחתור בכל עוז להיות כחות נפשו נחים ושקטים בעת עיונו בדבר שכלי, ובמצב שקיעת הכחות כמעט שוים המה בכל עת, ובפרט לאדם השלם השומר נפשו מהתעוררות חזקות אשר ישרשו בנפשו כחות עלולים להתחלף תמיד:",
"ועפ\"ז נראה מה שאמרו (עירובין ז') כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי, כגון שדרה וגלגולת כו', אבל היכא דלא סתרי אהדדי עבדינן, ע\"ש. וכן גם בתרי קולי, היינו דוקא אם יש לצרף דעתו (אם הוא ראוי לכך) להכריע בדבר, אבל בל\"ז היא סתירה גמורה, לעשות לפעמים כב\"ש ולפעמים כב\"ה, כיון שיסוד מחלקותם נובע מסיבה אחת, כי גם מה שאמרו שם, הרוצה לעשות כדברי ב\"ש עושה כדברי ב\"ה עושה, היינו דוקא אם בידו להכריע, (כמבואר בח\"מ סימן כ\"ה סעיף ב' בהגה\"ה), ואל יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת כו' ע\"ש. מה נורא החזיון הזה למעמיק בדברי רבותינו הפוסקים ז\"ל, לחתור ולחפש סיבת מחלקותם, ואת אשר ממקור שינוי מצב כחות נפשותם יצאו, להכניסם בברית יחד בל יפרדו, לעשות כקולי דבי תרי, גם אם לא יסתרו אהדדי בעצמותם, אם לא תמצא לו הכרעה או צירוף דעות אחרות. (ע\"כ הערה):",
"השכל יגלה תעלומות חכמה סתרי צפונים, יעורר הדעת והמזמה לחקור ולשאול, ויברר דברים המסופקים. ההתפעלות, יסודתה לפתח טמטום הלב, לשפוך בה מי תבונתו, את אשר נודע להאדם, אכן בקרבו לא באה, בזאת, כאשר לימוד הישרת דרכי המדות וטהרת כתות הנפשיות, נפרדים המה מלימוד כל תורה וחכמה, יען בהם הידיעה ואדם היודעם שני דברים המה, והידיעות המה רק צפונות בקרב האדם, ובזה קנה האדם שלימותו להנהיג דרכיו ע\"פ ידיעותיו הנכוחות והישרות. לא כן בדבר הישרת דרכי המדות וטהרת כחות הנפשיות, אשר לא ע\"פ ידיעתם בלבד יחיה האדם, לנהל מעשיו במישור דרכי למודיהם, אם לא קננו הידיעות בלבבו. וקשורים וצמודים בהאדם יהיו לאחדים. זה משפט לקיחתם ע\"י תורת ההתפעלות, אשר זה דרכה וחילה להניח ברכה בקרב האדם, וגם אחר הסתלקותה, לא תעלה בתהו ותאבד, כי אם תשאיר אחריה איזה עוללות נספחים אל האדם. והיה ברבות עסק ההתפעלות, (ובפרט בסדר המוכשר לפי תכונת האדם ומצבו), כן גם העוללות יתרבו ויתחזקו להפיק מזג האדם לטוב:",
"ובזה יש לבאר הכתוב (משלי ב') בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך כו'. כי נודע שתורת ה' ית\"ש נחלקת לשני סוגים כוללים: הא', המה מצותיו חקיו ומשפטיו ית\"ש. והב', יתר התורה, אשר יסודה לדלות ממעמקי צפונים יושר דרכי המדות וטהרת כחות הנפשיות, עד אשר לא יכספו רק הטוב בעיני אלהים ואדם. זהו, אם תקח אמרי, המה סוג הב' אשר יסודם שיקנה האדם דרכי למודיהם בדרך קנין, שיהיו הוא והם דבר אחד, ומצותי תצפון אתך, המה סוג הא', אשר המה רק בדרך ידיעה להצפינם בקרבו (כנ\"ל):",
"השכל, זה כחו ומעלתו להתפשט על כל גדותיו להתהלך ברחבה, לחפש ולבקר על כל צדי צדדים. לא כן ההתפעלות, זה דרכם לקווץ כל כחות נפשו, אל הדבר אשר עליו יורה זיקי ההתפעלות, עד אשר כמעט כל יתר כחות נפשו שכוחים ונכבים לשעתו, לפי ערך חוזק ההתפעלות:",
"כן גם בפנימיות נפש האדם ומחבואיה, אשר הכחות המושרשים בה, המה הצירים החזקים אשר עליהם תסוב דלת מעשי האדם ומאוייו (כאשר בארנו לעיל), גם שמה תנוח כת ההתפעלות (אם שכמעט אינו ניכר ואינו נרגש), להגביר כח אחד, עד אשר יתר הכחות נדחים מלפניו, וכמעט נכבים המה (עד לעת מצוא, בבוא עליהם רוח התעוררות להקיצם שיתפשטו, אז יראו ונודעו). לזאת, אין להתפלא על המתגאה על בני גילו, עם גודל חסרונותיו וקטנות ערכו, איך נהיתה, כי מאהבת האדם שבחו, היא היא התפעלותו, להגביר כח שבחו, לדחות כח חסרונותיו ולכבותם כליל מהרגש נפשו. גם תאות היתרון על זולתו, מקרב אל נפשו בהתפעלותו את חסרון חבירו, ונגבר כחו להדעיך כח הרגש מעלת חבירו, וממילא ההרגש בנפשו, רק שבח עצמו וחסרון זולתו. ובזה הגאוה מלאה כל בתי נפשו בלי הרגש. כן האדם, רב חילו להגדיל התפעלות בנפשו על חסרונותיו, עד אשר ידחו מלפניהם כח שבחו ויכבו את ההרגש בנפשו, וכל אשר תוסיף ההתפעלות תת כח בחסרונותיו, כן לעומת זה שכוח ישכח ממנו הרגש מעלותיו. זאת תורת דרכי קנית הענוה וזה משפטה בכלל:",
"ובזה יתבאר מאמר רז\"ל (ברכות ל\"ב:) התשכח אשה עולה, אמר הקב\"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו רבש\"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה כו' ע\"ש. כי ידוע, שמדותיו של הקב\"ה מדה כנגד מדה, (בשכלי ולא בדמיוני, באיכות ולא בכמות), וכשהאדם אוחז דרכי הצדק לפקח ולהתעמל שישכח מעלותיו, גם הקב\"ה כביכול גומל חסדו לשכת חסרונותיו. אכן צדקת מעשיו הטובים נזכרים לפניו יתברך, מפני שהאדם זוכר פחיתותו. זהו (לפי הדרש התשכח אשה עולה, כאשר תשכח כנסת ישראל עולות אילים שהקריבה במדבר, הנובע מתגבורת ההתפעלות לזכור מעשה העגל), גם אלה תשכחנה, כביכול הקב\"ה שוכח מעשה העגל וזוכר העולות, זהו אמר הקב\"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים וכו':",
"כן גם בכל דרכי תיקון המדות, אם ישתמש האדם בתורת לימוד ההתפעלות אשר ישאירו ברכה בקרבו (כנ\"ל), להשריש התפעלות צפונות בלבבו ויעבתו הרבה (מרבוי הלימוד והעסק בסדר נכון לפי תכונתו), עד אשר יתאחדו בהאדם ויתקעו יתד נאמן לטבע קיים ע\"י רבוי ההרגל בהתנהגותם בפועל, וכמבואר בדברי הרמב\"ם בהלכות דעות), אז אין ערוך לגדר עליתם הגבה למעלה משכל אנושי, כשאר תכונת טבעי מזגי האדם, אשר לא יקיפם השכל, ובזה רוח האדם עולה למעלה. כן תרד ח\"ו למטה, עד אשר לא תרגיש ברעתה, מרבוי התפעלות התאוה, אשר תשאיר שרשה לעוות נפש מטהרה. לזאת, כאשר יתן האדם אל לבו לחפוץ חיים (חיי השכל, כי כל חי מרגיש), זאת יעשה, ילמוד מאמרי חכמינו ז\"ל המדברים מכשרון המדות וחיי הנצחי, ויחזור עליהם כמה פעמים להתפעל בשעתם:",
"אל יפול לבו בראותו כי לא נשאר שום רושם בלבבו, וידע נאמנה, כי התפעלותו לא עלתה בתהו, רק הניחה ברכה בלתי נרגשת לחושי בשר, עד אשר ירבו, ואז יכו שרש להוציא פרי צדק, וכאשר רסיסי מים, אם ירדו טיף טיף על האבן ימים ושנים הרבה, ישחקוה, אם שבטיפה הראשונה לא היה נראה ונרגש, כן מאמרי חז\"ל על לב האבן, יהפוך בם למרבה, ויפלחו לבבו:",
"אולי הוא מאמר רז\"ל (אבות דר' נתן פ\"ו) וז\"ל. מה היתה תחילתו של ר' עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום, אמרו לו, עקיבא, אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה דן ר\"ע ק\"ו בעצמו, מה רך פסל את הקשה, ד\"ת שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה כו' ע\"ש. כי ר\"ע בראותו בתחלת למודו, שאינו מוצא הרגש בנפשו, ויכהו לבבו לאמר: לשוא יתעמל (כי אם אין יראה אין חכמה), לתהו והבל יכלה כחו ח\"ו. אכן בראותו, כי אבנים שחקו מים, אם כי לא נרגש בתחילה, אזר עוז וגבורה לחזק את נפשו, כי טוב אחרית דבר מראשיתו:",
"מה יחיל לב האדם, פלצות תאחזנו, בהתבוננו, פן ח\"ו נתקו מורשי לבבו ונתבטל הרגשי, אף גם בדבר אחד, אשר יודע למעלה, כי הוא בגדר אינו עושה תשובה כי בנפשו הוא ח\"ו, וכמאמר רז\"ל (ילקוט יחזקאל י\"ח) שאלו לנבואה חוטא מה הוא ענשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות וכו', שאלו להקב\"ה, חוטא מהו ענשו, אמר להם, יעשה תשובה ויתכפר לו כו' ע\"ש. וכאמרם ז\"ל (נדה ע':) כתוב אחד אומר (יחזקאל י\"ח), כי לא אחפוץ במות המת, וכתוב אחד אומר (שמואל א' ב'), כי חפץ ה' להמיתם, כאן בעושין תשובה כאן בשאין עושין תשובה. ובפרט טרודי הזמן עמוסי התלאה, העלולים מאד לעבירות נשאות ובל ירגישו מאומה, ובפרט בין אדם לחבירו, קנאה, שנאה, לשון הרע, הלבנת פנים ומרמת העסק על כלנה, אשר לבקש אומץ החיים, מהיאות והישר לעשות כנגדם מצות ודברים טובים אשר יכריעו במשקלם, ומה יעשה קשה יום. אחת היא מלאכה קלה, איננה דורשת דעת צלולה ולא זמן ארוך, לחזור על מוסרי החכמים כמה פעמים, עד אשר תתעורר התפעלות בנפשו לשעתה, ואם גם לא תתן פריה בראשונה להיטיב דרכי גבר, בכ\"ז בספר החיים יחשב, בהיותו חי מרגיש, ולכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון, ובכלל עושי תשובה ימנה:",
"ובזה יש לבאר הכתוב (יחזקאל ל\"ג) באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות וגו', ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות וגו', ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה. אמור אליהם חי אני וגו' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים כו', כי פורעניות באה על האדם ע\"י שתי בחינות. הא' אם נתמלאה סאתו, כמאמר רז\"ל (סוטה ט') אין הקב\"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו ע\"ש, ואז נקרא רשע (לפני המקום כמו שבאר הר\"ן בראש השנה (ט\"ז:), על הא דשלשה ספרים נפתחים כו', רשעים כו', דהיינו רשעים בדין זה, ע\"ש), הב' אם יש לו חטא, אשר הוא בדין שמים בבחינת אין עושה תשובה, בבחינת שכלי לפי הקישור המסובבים בסיבתם:",
"כי כל הדברים הנעשים תתת השמש נופלים תחת שני סוגים כוללים: הא' בחינה הטבעית, אשר היא בחינה השכלית, כל מסובב נולד מסיבתו, והסיבה מסיבה אחרת, עד בוא הדבר לבחינה. הב' והוא מסובב הבא בלתי סיבה קודמת (רק כן גזרה חכמתו יתברך, וכן גם בחינה הנסיית, אשר היא למעלה משכל אנושי):",
"כן גם הידיעות שני מינים המה. הא' ידיעה מוחלטת שאיננה נופלת תחת השנוי והתמורה. הב' ידיעה שכלית לפי קשור הדברים, מסיבה למסובב, והמסובב נעשה סיבה למסובב אחר, וכה יתגלגל הדבר עד בוא אל המסובב האחרון. הידיעה הזאת נופלת תחת התמורה, כי לפעמים תצא דבר מבלי סיבה, אף אם סיבתה מנגדתה (הנקראת בחינה נסיית). הידיעה האחת איננה בגדר אנושי, (אם לא ע\"י בחינת הנבואה). גם בידיעה השנית, קצרה יד אנוש לבוא עד תכליתה, מפאת חסרון ידיעתו. מכל עניני הסיבות הנוגעים אל הדבר המעותד לצאת לפועל, לזאת רזה בינת אנוש לבוא בידיעה שכלית לשלמותה:",
"כן בבחירת אנוש, באיזה דרך יתהלך אם ' לטוב או לרע, ישנן שתי בחינות: הא' בחירה שכלית בקשור המסובב בסיבה, לרע, לפתח התאוה כפי אשר תטהו דרכה להלאה אם ימלא חפצה, לטוב לפי תהלוכות דרכי לימוד תורת ה' וחכמת מוסרו להתנהג בדרכיו. הב' בחינה פשוטה מרע לטוב ולהיפך ח\"ו, כי בכל עת וזמן האדם עומד בבחירתו באין מונע. גם הידיעה בבחירת האדם נחלקת לשני מינים:",
"הא' ידיעה מוחלטת, אשר אין להעלות על הדעת, איך לא תהיה סתירה להבחירה, (כאשר ביאר הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות תשובה). הב' ידיעה שכלית, לפי הנהגת האדם, טבעו וענינו, לפי קשור המסובבים בסיבתם אל נכון, אשר בהידיעה הלזו מנהיג הקב\"ה את עולמו לטוב (דוקא, לא לרוע, כי אין הקב\"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה, כמבואר בירושלמי (ר\"ה פ\"א), אבל לטובה הקב\"ה נותן בהקפה, כמאמר רז\"ל (ילקוט איוב מ\"א) מי הקדימני ואשלם כו', מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית כו', ע\"ש):",
"ובזה יש לבאר הכתוב (דברים י\"א) את הברכה אשר תשמעו כו', בהקפה, למען תשמעו ותעשו הטוב בברכתי, והקללה אם לא תשמעו וגו', לא מקודם. גם יש לבאר מאמר חז\"ל (פסחים קי\"א) הודו לה' כי טוב, הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו עני בשיו כו', כי ברכת האדם בגלל שני דברים: הא', עבור הטוב שעשה והקב\"ה שלם שכרו, אשר לא נקרא (בהשקפה בלתי מדוייקת) טובת ה', רק של האדם היא, כשכיר אשר יקוה פעלו, ומה היא הטובה הפשוטה ונגלית, היא הבחינה הב', מה שנותן הקב\"ה מקודם, למען יעשה האדם הטוב בברכתו. וכאשר האדם נענש בממונו, אשר קנה בשכר עמל כשרון מעשיו, דין ומשפט נכון הוא לגבות חובתו בזה, ומה הוא החסד האמתי, שגובה חובתו של אדם בטובתו, בהממון שבא לו מאת ה' יתברך, בבחינת טובה, למען יעשה הישר והצדק, והאדם סלף דרכו, ולא נתקיימה מחשבתו יתברך כביכול, ואז בדין שיטול הקב\"ה ממונו, כי לא ע\"מ כן נתן לו הקב\"ה הממון להאדם, גם לא ינוכה להאדם מחובתו. ויש להודות לה' על החסד הלזה, אשר גם בלקחו מהאדם הממון שבא לו מטובתו יתברך, גובה חובתו בהם:",
"במה יבדלו ההקפות הראויות לתת לב\"א מאת ה' יתברך, אם לא בבחינת ידיעה שכלית, מי הוא הבטוח, אשר מהיאות למסור לו הקפה, (אם שלפעמים נשתנה הדבר כנ\"ל, כי בבחינת ידיעה מוחלטת, אין הקב\"ה מנהיג עולמו התלוי בבחירת אנוש, ודבר אין לה עם ידיעה מוחלטת):",
"ובזה צדקו דברי הירושלמי (ר\"ה פ\"א) שלשה פינקסין הם כו', של בינונים כבר ניתן להם עשרה ימי תשובה של בין ר\"ה ליוה\"כ, אם עשו תשובה נכתבין עם הצדיקים ואם לאו נכתבין עם הרשעים כו', ר' חנניא חברון דרבנן בעי, ואין הקב\"ה רואה את הנולד, ולא שמיע דאמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין הקב\"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה, (המאמר אשר הזכרנו לעיל) ע\"ש. אשר מאד הדבר מפליא לאמר, שהירושלמי ישאל בדבר ידיעה ובחירה, אשר נלאה שכל אנושי בכלל לחתור אחריו כדברי הרמב\"ם הנ\"ל. ויבארה על ענין פרטי, אכן שאלת הירושלמי היא על ידיעה השכלית אשר על פיה מנהיג הקב\"ה את עולמו:",
"כן גם ענין עושין תשובה ואינם עושין תשובה, הוא ע\"פ בחינת ידיעה שכלית, אם האדם ע\"פ ידיעה השכלית מוכשר לתשובה, אזי הקב\"ה מאריך אפו וממתין על תשובתו וחי, ואם ע\"פ ידיעה שכלית אינו מוכשר לתשובה, (אם כי מכל מקום בבחירתו לעשות תשובה), אזי ח\"ו חפץ להמיתו, אם לא יהיה להאדם זכות מכריע לחיים. ומה הוא היסוד שיהיה האדם מוכשר לתשובה, הוא ההרגש שיהיה חי מרגיש בחסרונו, ואז התקוה שיתעורר לתשובה, אבל אם אין הרגש, התשובה מאין תולד, אכן זהו דוקא כשנכבה לגמרי ההרגש מנפשו, עד אשר לא יתפעל מתוכחה והתעוררות זולתו, כי אז אינו בגדר עושה תשובה כלל, כיון שגם אחר אין בכחו לעוררו מתרדמת אולתו:",
"ובזה יש לבאר אשר נרמז בכתוב, ישוב הגמרא כאן בעושין תשובה (יחזקאל י\"ח) כי לא אחפוץ במות המת והשיבו, (היו מוכשרים לתשובה. ולמרכז הלזו) וחיו (כי אין תשובה לאחר מיתה), כאן בשאין עושין תשובה (שמואל א' ב') ולא שמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם, כיון שלא התעוררו לקול תוכחת עלי, אשר היה גדול הדור, ממילא לא היו בגדר עושין תשובה:",
"זהו באמרי לרשע כו' ולא דברת להזהיר רשע מדרכו, (ואז הוא עדן בגדר עושה תשובה, כי אולי יתעורר מתוכחה), ולא ימות, רק אם נתמלאה סאתו אשר נקרא רשע, אזי הוא רשע בעונו ימות כו', ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו, (לא נתפעל מתוכחתך, כי אם היה נתפעל ומרגיש בחסרונו היה נקרא שב מדרכו, כי מלפנים לא הרגיש ברעתו, ולזאת הוא בגדר אין עושה תשובה, אזי) הוא בעונו ימות, הגם שלא נתמלאה סאתו, ולא נקרא רשע, (כי הוא משפט כללי למי שיש בידו עון ואינו בבחינת עושה תשובה), בכ\"ז ימות מסיבת עונו, יען ע\"פ ידיעה שכלית לא יבוא לתשובה, כיון שאינו מתעורר גם מתוכחה. ומה היא רפואתו, היא, התחדשות ההרגש לעורר הדאגה והיגון ויכנס בגדר עושה תשובה ויחיה:",
"זהו, ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל (בדרך סיבה ומסובב) כן אמרתם לאמר, כי פשעינו וחטאתינו עלינו, ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה, (בזאת המה בגדר עושין תשובה כיון שהן מרגישים ודואגים, לזאת היא הסיבה להמסובב הלזה, אשר) אמור אליהם וגו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. (ואם כי עדיין הוא רק התחלת ההתעוררות לתשובה מ\"מ נקראו עושין תשובה, כיון שהמה מוכשרים בסיבת הרגשם, שיבואו לאט לאט לבחינת עושין תשובה כהוגן, זהו) שובו שובו מדרכיכם הרעים וכו':",
"היוצא מכלל דברינו, כי המדרגות בעבודתו יתברך. שלש הן במספר. הא' הוא הפתח וההתחלה, הוא ההרגש, שיהיה האדם לומד מאמרי חז\"ל ומוסרי החכמים, לחזור עליהם כמה וכמה פעמים, עד אשר יתפעל, וירגיש בנפשו חסרונו, ומזה יבוא למדרגה הב' היא כבישת היצר. והג' היא תיקון היצר, שיהיה האדם עלז ושש לעבודתו יתברך. והתבלין להיצר, לבל יהיה שטן לכל שלשת המדרגות, היא התורה, כמאמרם ז\"ל (קדושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, אשר אולי לזה נגדרה התורה בשלש בחינות: האחת, תומה (ב\"ב ז., חומה זו תורה) היינו לאדם השלם במעלתו במדרגת תיקון היצר, התורה חומה לו מסביב, להגן עליו מסיבות גדולות מחוצה, לבל ירעו ובל ישחיתו נפשו הזכה. הב' רפואה (קדושין ל', ושמתם סם תם כו', משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה ע\"ג מכתו כו', כך הקב\"ה אמר להם לישראל בראתי להם יצה\"ר ובראתי לו תורה תבלין כו' ע\"ש). היינו למי שהוא במדרגת כובש את יצרו, אשר הוא חולה אמיץ, כי תגבורת יצרו בקרבו, התורה בעזרתו לעמוד נגד יצרו. הג' חיים (ע\"ז ג', אף בני אדם כיון שפורשין מן התורה מיד מתים), היינו למי שהוא במדרגת ההרגש, התורה שומרתו לבל יאבד הרגשו, ויהיה ח\"ו כמת שאינו מרגיש:",
"הוא מאמר המדרש אשר הצגנו בפתח דברינו, כי כשהיו ישראל במדבר, אמרו חז\"ל (יומא ע\"ד.) מפני מה לא היה יורד המן פעם אמת בשנה כו', ואף כך ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא למחר אין המן יורד ונמצאו בניהם ובנותיהם מתים ברעב, ונמצאו כל ישראל מכוונים את לבם לאביהם שבשמים, ע\"ש. וכאשר כמעט כל בני אדם תלויים זה בזה, לזאת, כאשר היתה סיבה נוראה לשמירת מדרגת בעלי ההרגש, אזי גם בעלי הכבישה והתיקון עמדו במצבם בטח. אבל כשהתחילו ליכנס לארץ אשר זה יפנה לכרמו וזה לזיתו, החששא קרובה, פן ירקד ח\"ו השטן ביניהם להפריעם מעבודתו יתברך:",
"לזאת הראם הקב\"ה, כי הארון הוא המגן לכל המדרגות. רב הונא אמר זקפן בין שני בדי הארון, והארון חומה להם. הוא למדרגת תיקון היצר. אמר רב אחא בר חנינא סמכן בין שני בדי האדון. והארון תומכם לכובשי היצר לבל יפלו תחתיו. רבנן אמרי צמצמן בין שני בדי הארון. והארון הוא קיומה של מדרגת ההרגש, למען לא תאבד הרגשם, ויתבטל קיומם לעבודתו יתברך, כי אם ח\"ו אין הרגש (הפתח וההתחלה) העבודה מאין תבוא:",
"וכאשר שתי בחינות בעבודתו יתברך, הא' לעבדו בלי התבוננות שכלית, רק בתמימות, לשמור דבר ה' ולהלוך בדרכיו, כשרון המדות ואהבת חסד, וע\"פ בחינה הלזו, אין מקום לגדור מצב מדרגת האדם בעבודתו יתברך, כי ע\"י ריח קל, מהרה תעוף ח\"ו כל טוב דרכיו, כי מי יעצרם. הב' היא העקרית, בהתבוננות שכלית, לפי דרכי תהלוכות העבודה ומצב תכונת האדם, לקבוע להעבודה יתד נאמן אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו, ומי יודע אם השלים האדם דרכי שכלו בעבודתו יתברך, אשר ע\"פ ידיעה שכלית תגדר מצב ידיעתו, הלא ה' יתברך:",
"גם בהנהגת הקב\"ה את עולמו, שתי בחינות. הא' מהלך הטבעי מקישור המסובב בסיבה, אשר האדם עלול לטעות ולאמר, שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל. ואין הדבר כן, כי הקב\"ה נותן להאדם כח לעשות חיל, ומזמין לו הסיבות אשר יוציאו המסובבים לפעלם. הב' דבר הנסי, מסובב בלי סיבה, ועין בעין יראה האדם, כי יד ה' עשתה זאת. הבחינה הלזו נקראת שכינה בארץ (עיין דברי הרמב\"ם על אודות שרש שכן בספרו מורה נבוכים). וכל זה בסיבה החושית , אבל בשכלי נהפוך הדבר, עשר ידות בסיבה השכלית, לנסי מבטבעי, כי מדוע ישדד הקב\"ה הנהגתו הסדורה, אם לא תהיה סיבה גדולה שכלית, אשר בעבורה יעלה האדם הגבה למעלה מהנהגה הטבעית, אשר לפי מדתו של הקב\"ה, מדה כנגד מדה, נראה בעליל, כי יסוד הסיבה היא, בהיות האדם משלים שכלו לעבודתו יתברך, ובשכל ינהל דרכיו, כן גם הוא יתברך מתנהג עמו בבחינה אשר יסודה סיבה שכלית:",
"היא מעלת אברהם אבינו ע\"ה, אשר עבודתו לא היתה רק משכלו, (כי לא היתה לו סיבה אחרת לא מהוריו ולא ממסובביו), לזאת העלהו הקב\"ה למעלה מכיפת הרקיע (מדרש רבה בראשית מ\"ד), הכנוי לדרכי הטבעים:",
"לזאת כאשר החזיק אותם הארון בבחינות מתחלפות, נודע, כי כל אחד השלים בחינתו בגדר השכלי. ע\"כ אמר להם יהושע, ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעין ששכינתו של הקב\"ה ביניכם. להנהיג אתכם בדרך הנסית, מסובב מסיבה שכלית, בהיותכם עובדי ה' יתברך בבחינת שכלי, כנ\"ל:"
],
[
"בסנהדרין (ע\"א) בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. התמיה גדולה מאד. האם אין די בשאר חלקי התורה אף אם אלף שנים יחיה האדם. לדרוש בהם לקבל שכר:",
"בילקוט (שמיני תקכ\"א) וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן. אלא אמר להם. אתם יש בידכם בתחילה. וישחטו שעיר עזים. ויש בידכם בסוף. עשו להם וכו'. ג\"כ מופלא מאוד. הלא גם אהרן היה לו בתחילה וגם בסוף, כמאמר הכתוב (דברים ט') ובאהרן התאנף וגו':",
"בסנהדרין (כ\"ז:) והכתיב (שמות ל\"ד) פוקד עון אבות וגו' כשאוחזין מעשה אבותיהם וכו'. והדעת נותן. כי זה רק באופן אשר איכות מעשי הבנים שוים בערכם עם מעשי האבות. לא כאשר מעשי האבות היו עונות גדולים באיכות ערכם ממעשי עון הבנים. ואמרינן ביומא (ס\"ז:) את משפטי תעשו. דברים שאלמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן עבודת אלילים כו'. את חקותי תשמרו. דברים שהשטן משיב עליהם כו'. (יען אין לחיובם מבוא בשכל אנושי. רק אני ה' חקקתים כו'). והדעת נותן. כי איכות עון המשפט תעלה למעלה נגד איכות עון החוקים. ואמרינן (שם פ\"ה:) אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. נמצא לפי זה. הגם שעון עבודת אלילים הוא משפט (כמאמר הגמרא הנ\"ל). אכן מה שהזהירה התורה למות על ע\"א. היא חוקה. ואמרינן בסנהדרין (ז') וירא אהרן כו'. מה ראה אהרן. ראה חור שזבוח לפניו. אמר אי לא שמענא להו השתא עבדי לי כדעבדו בחור. ומיקיים בי (איכה ב') אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כו'. נמצא היה עון אהרן חוק. ולא היה בבחינת אוחז מעשה אבות (אשר יפקדו עליו עונותיהם). נגד וישחטו שעיר עזים כו'. שהיה עון משפט:",
"ובזה יש לבאר הכתוב (ויקרא י\"ח) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו כו'. אשר יש לשום לב על השנוי בפסוק הזה. להזהיר משפט בבחינת חיוב. וחוק בבחינת שלילה (עיין מנחות ל\"ו: השמר דעשה כו'). גם שנוי הפסוקים. בפסוק הראשון משפט בתחילה ואח\"כ חוק. ובפסוק השני (שם) ושמרתם את חקותי ואת משפטי. בתחילה חוק ואח\"כ משפט. כי הרמב\"ם כתב (הלכות תשובה פרק ג') וז\"ל. כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע. מחצה על מחצה בינוני כו'. ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות. שנאמר (מ\"א י\"ד) יען נמצא בו דבר טוב. ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות. שנאמר (קהלת ט' י\"ח). וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העונות. עכ\"ל. ואם כי בודאי ישנם סיבות רבות המגדילות ערך הזכיות והעונות. לא נחדל לבאר בזה איזו בחינה. והוא. כי רבות מחשבות בלב איש. השם לבו אל דרכיו ויודע כי בידו עון אשר חטא למרבה. (בל ינזר ממנה לפי דעתו) המדומית לבל לסלסל במאמרי רז\"ל המדברים בה. כי מוטב שיהיה שוגג. כמאמרם ז\"ל (מדרש רבה דברים פרשת תבוא) כל מי שלמד תורה ואינו מקיים אותה ענשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. ע\"ש. לא זאת דרך ה'. לעטוף הרשע במעיל הצדק. וכמאמר הכתוב (תהלים צ') תשב אנוש עד דכא. ודרשו רז\"ל. עד דכדוכה של נפש. ותאמר שובו ב\"א כו'. במה יושע האדם לסעף פארה הלזו ואיה המערצה. זאת ישיב אל לבו. לאמר: הלא כל דבר יתחלק ע\"פ הפעולה וע\"פ הפועל:",
"מצד הפעולה. יתחלק כל דבר טוב לפי התפשטות פריו. לעומתו יאמר ברוך להעושה. וכל אשר יוסיף תת כחו. (אם כי סר כח מיסדו). כן יוסיף שכרו. וכמאמרם ז\"ל (קדושין מ') הזכות יש לה קרן ויש לה פירות כו'. עבירה יש לה קרן ואין לה פירות. ואלא מה אני מקיים (משלי א') ויתכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו. עבירה שעושה פירות יש לה פירות. שאין עושה פירות אין לה פירות כו' ע\"כ. לזאת בודאי במדה טובה (המרובה ממדת פורעניות). העושה פירות יגדל פריה למעלה למעלה . וכן כל דבר רע יתחלק לפי התפשטות פריו. וכל אשר יוסיף תת כחו לגדל פרי ראש. כן יגדל גריעות ערכו ויכבד ענשו. ופעמים רבות ינצור האדם ארחו. לכבוש תאותו בלי גבורה. כאשר יראה בעליל איך מעשיו נפרצו להשחית. כזורק חץ אשר אין להשיב. אם לא נכבה מנפשו חיובה הנולדת מסלסול הרבה בדברי רז\"ל. ואיך יעשה האדם שקר בנפשו בתמורה הלזו. להיות שוגג. (אשר רק שוגג דמיוני הוא, כי שגגת התלמוד עולה זדון. כדאמרינן בבבא מציעא ל\"ג:) בבחינה הנמוכה. מלהיות מרוחק מן העבירה בבחינה הגבוהה למעלה הרבה:",
"מצד הפועל. יתחלק כל דבר טוב. באיכות עשיתו לפי צער קיומו, כמאמרם ז\"ל (אבות פ\"ה) לפום צערא אגרא. וכן כל דבר רע. יתחלק באיכות צער שמירתו. וכל אשר יוסיף צערו כן ימעט בחינתו. כדאמרינן (מנחות מ\"ג:) תניא היה ר' מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מענשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו יותר גדול. הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ע\"כ:",
"אי לזאת. זאת תורת האדם לפקח על כל דרכיו. לבל יפול ברשת היאוש. כי כל עוד אשר עיניו פקוחות להרגיש ברעתו. בלי ספק. באין תאוה מוצאת ישמור דרכו וינצל מחלק היותר גדול. ומי פתי יאהב פתיות כזו. להתברך בלבבו לאמר. הלא טוב לי לסתום עין בינתי. למען הקטין הערך בהיותי שוגג בחלק הקטן. ויעזוב שמירתה בחלק היותר גדול:",
"הן המה דברי הרמב\"ם הנ\"ל. כי אין ביד האדם לידע השתלשלות הדברים. לברר ערך המצות והעונות ע\"פ התפשטותם. וכן ערך צער קיום ושמירת התורה והמצוה. כי כחות נפש האדם, ילכו מהקודם אל המאוחר. מעמקי שרשי הלב אל התגלותם. וסיבות החיצוניות מוצאות למרבה, להרחיב ולגלות איזה כח אשר יגרע חלקו (נגד יתר הכחות) בשרשו. לזאת האדם המשקיף בעין בינתו מהמאוחר אל הקודם, ישגה הרבה בשפטו על שרשי הכחות המולידים צער ועונג. וכל עוד אשר כח נפשו מסתתר בשרשו מתחבא מבינת אנוש. כן יוסיף לירות חציו לפעולת אדם. ע\"כ אין ביד האדם למצוא אל נכון מצב וערך צער קיום ושמירת תורת ה' ית\"ש. והוא לבדו יודע ערכם על אמתותם. כמאמרם ז\"ל (אבות פ\"ד) הוא המבין:",
"ובכלל שתי מדרגות בזכיות ועונות. בחיוב ושלילה. ואת אשר יבוא במדרגה הנשאה בבחינת חיוב לקבלת השכר. כן גם לעומתו יבוא במדרגה הנמוכה בבחינת השלילה לקבלת העונש. ואת אשר יבוא במדרגה הנמוכה בבחינת חיוב לקבלת השכר. כן יבוא לעומתו במדרגה הגבוהה לקבלת העונש בבחינת שלילה. לכן עשית המשפט (בחינת חיוב). ושמירת החוק (בחינת שלילה) במיתר וקו אחד יבואו:",
"והנה המשפט. מדרגה האחת. ומדרגה השניה היא החוק. הוא מאמר הכתוב (ויקרא י\"ח) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו. כסדר המדרגות. אכן כל אחד הענינים לפי צורתם בערכם. ובההנהגה הדבר כמעט להיפך. החוקים המה השליבות לעלות בהם אל סולמי המשפטים. ובפרט בדבר המדות. משפטים המה. וכל עמל האדם לא יועיל לתקנם וליישרם בגדרם הנכוחה. אם לא ישים פניו אל שכל האנושי. לאהוב את הישרות ולשנוא את המעוקלות בטבעו (גם בלי אזהרת התורה). ע\"י התבוננות רבה בדרכי שכל אנושי כי אדם הוא:",
"היועיל לאיש עלול לרגזנות יתירה ע\"י התעוררות קטנה המעירתו. גם אם יחזור הרבה פעמים במאמר רז\"ל (נדרים כ\"ב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו כו'. עד אשר המאמר יאיר תמיד מול פניו. בכ\"ז כאשר תעלה עליו רוח הרגזנות. לבו בל עמו ונהפך אז לאיש אחר. קל מהרה יגביהו עוף ממנו כל ציוריו היפים אשר קנה בעמלו. ואין רפואה לו. בלתי אם ישים עין בינתו לחתור במעמקי שרשי לבבו. מה המה הכחות הכלליות אצלו. העלולים להתפש בהתעוררות קטנה מחוצה להם. ולשפוך עליהם מי תבונתו. לכבותם מעט שלא ילכו כל כך בחפזון עצום. עד אשר יהיה בכחו להיות איש עוצר ברוחו:",
"אכן מאין תבוא לאדם התבונה. ומה תעוררהו לכוף תאותו החפשית. להאסר תחת עמל כשרון המדות כי רב הוא. היסוד הראשי. הוא החוק. מצות תורת ה'. כי הכעס עבירה תמורה היא. וכל מיני גיהנם שולטין בהכועס. הדאגה הלזו (לפי ערכה) בכחה ללטוש שכל האדם (לפי מצבו) בהתבוננו את אשר לא ישוער בתחילתו. כאשר אנחנו רואים תמיד בעניני המסחר. אשר ע\"י הדאגה וההכרח יעלה שכל האדם לבחינה נשגבה מאת אשר ישוער. וכן כמעט בכל המדות. הפתח להכנס בהם. הוא החוק. מצות תורת ה'. כי מדה רעה עבירה נשגבה היא. כאשר חז\"ל הפליגו בענשם. ומדה טובה מצוה גדולה היא. כאשר חז\"ל האריכו במעלתם. ולזאת. לפי רב פרים יבוא להתבוננות השכלית. עד אשר יתוקנו ויבואו לבחינת משפט. גדרם האמתי. הוא מאמר הכתוב השני (ויקרא י\"ח) ושמרתם את חקותי (בראשונה. ומהם) ואת משפטי תעשו וגו':",
"וכן בדבר שמירת חקי המדינה. אם כי בסוגי המשפט יבואו. ושכל האדם שופט לשמרם בשלימות באין מגרעת. גם באין רואה. בכל זאת. גם בחינת החוק. היא מצות תורת ה'. מהכתוב והקבלה. המזהירים בכל עוז. לאשר ולקיים ככל היוצא מהממשלה יר\"ה. היא תתן חילה למכביר. לגרש כל חוחי התאוה למען יאירו עיני השכל. להיותו רואה האמת לאמתו. לאהוב את מושלי המדינה. ולמסור נפשו למלאות תפקידם:",
"עתה נשוב לראות במצות לימוד התורה מה היא. חוק או משפט. הדעת נותן כי גם לימוד תורת החוק. למשפט יחשב. כדאמרינן בגמרא (בבא קמא י\"ז) וכבוד עשו לו במותו. זה חזקיה מלך יהודה. שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא כו' אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן. והאמר מר גדול לימוד התורה שהלימוד מביא לידי מעשה כו'. וכתבו התוספות. ואומר ר\"ת דהכי פירושו. והא אמר מר שהלימוד מביא לידי מעשה. וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד. דאי לא למד איך קיים. שהלימוד מביא לידי מעשה. עכ\"ל. הרי אף שהקיום יהיה חוק. מ\"מ חיוב הלימוד. הוא משפט אשר יחייבנו שכל האנושי. דאם לא ילמוד איך יקיים:",
"אכן גם מגדר החוק. בל יצא אף לימוד תורת המשפט. כי הלימוד בעצמו מצוה היא. אף אם לא היתה מביאה לידי מעשה. כמו שמצוה לדרוש בבן סורר ומורה. (למ\"ד לא עתיד להיות). והשכל האנושי מנגדה. רק אני ה' חקקתים. וכן בכל חלקי התורה בלימודה. גם מצוה חוקית בה. אשר אין להתחלק רק במחשבה:",
"ואולי לזה רמזה המשנה (אבות פ\"ד) והלומד על מנת לעשות וכו'. ולא אמר הלומד בכדי לעשות. כי הלימוד בעצמו. טוב שיהיה במחשבה החוקית. (אף אם לא היה נצמח ממנה המעשה). כי היא בחינה נשאה מלימוד המשפטי. אכן בתנאי שתולד המעשה ממנה. ע\"כ דבר הלימוד יתנהל באופן שיתקיים התנאי. היינו להשיג בראש הבקיאות והחריפות (איש איש לפי ערכו). להיות כלי מוכשר ללמוד על פי תנאי הנדרש. הוא חפץ המעשה:",
"ובדברינו אלה. יאירו דברי רז\"ל (נדרים פ\"א) היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בם. אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה כו'. ופירשו. שלא ברכו ברכת התורה כשהן משכימין ללמוד תורה. ע\"ש. אשר כל אנוש יתפלא על התאוה הזרה הזאת. לבלתי היות עצל בלימוד התורה המתשת כחו של אדם. רק שלא לברך עליה בתחילתה. (והר\"ן כתב בשם ה\"ר יונה ז\"ל. עוסקין היו בתורה תמיד. ולא היו מברכין בתורה תחילה. כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה. שלא היו עוסקין בה לשמה. ומתוך כך היו מזלזלין בברכה. עכ\"ל. והדבר תמוה מאד. לאמר שמתוך כך יזלזלו בברכת התורה. אשר היא מדאורייתא. באין כל תאוה להפריעה):",
"ואמנם לפי מה שבארנו. י\"ל דאמרינן (מנחות מ\"ב:) כל מצוה דעשיתה גמר מצוה כגון מילה כו' צריך לברך. וכל מצוה דעשיתה לאו גמר מצוה כגון תפילין. (עשיתן לא זו היא גמר מצותן עד שיקשרם). אינו צריך לברך כו' ע\"ש. ע\"כ לפי זה על מצות לימוד תורה המשפטי. אינו צריך לברך. דעשיתה היינו הלימוד. לאו גמר מצוה היא (עד שקיים את אשר הוא לומד). כי כל ענין המצוה הוא. ללמוד בכדי לידע המעשה. ויסוד ברכת התורה. הונחה על מצות לימוד התורה בבחינת חוק. היינו שהלימוד בעצמו מצוה. אי לזאת יוכל היות. כי שלטה עליהם התאוה. שלא רצו רק ללמוד בגדר המשפט. יען השכל האנושי מחייבו. אבל ללמוד בבחינת חוק. להיות. שהשכל מנגדו והיצר משיב עליו. געלה נפשם. לזאת אף שעסקו בתורה. היתה כונתם רק בתור בחינת משפט. ולא היה גמר מצוה ולא ברכו עליה:",
"נמצא לפ\"ז. שכר לימוד התורה אינה רק בחינת משפט. המשתתף עמה גם בתור בחינת חוק. בכונתה הרצויה:",
"הוא המאמר אשר הצבנו בפתח דברינו (סנהדרין ע\"א) בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. היינו שכר על בחינת חוק לבדה. הנעלה במדרגתה (בבחינה הלזו. אם כי נגרעת בערכה. יען אינה מביאה לידי מעשה כו'. עיין קדושין מ': נענו כלם כו') משאר חלקי התורה. אשר יסודתם היא בחינת משפט:"
]
],
"Iggeret HaMusar": [
"האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו. דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, בל יחת מהעתיד הודאי, עת יפקוד ה' על כל מפעליו, ובשפטים קשים יוסר, בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאו, אחד הוא, עושה העבירה והנענש. מרה היא, בל יאמר האדם זה חלי ואשאנו:",
"פגעי התבל מצערים המה, למכביר, מול ענשי העבירות ; תגעל נפש האדם למדי, יום לשנה יחשב. אוי לדמיון, אויב הרע הלזה, מידינו הוא, בכחנו להרחיקו. בתתנו אזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת, לחשוב שכר עבירה נגד הפסדה ; ומה נעשה, הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע, אם לא נוליכנו באניה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח:",
"בכל הדברים והענינים יש כלל ופרט, (או סוגי ומיני ואישי), אם אין כלל אין פרט, כי אין בפרט אלא מה שבכלל, אכן יש כלל אף באין פרט מוצאת. אי לזאת. ראשית כל דבר הוא הכלל, וממנו הפרטים ימשכו:",
"עתה נשקיף נא בעבודתנו המחוייבת לבוראנו יתברך, הלא דבר הוא, מה הוא הכלל אשר ממנו נשאב הפרטים:",
"בלי דעת ובלי תבונה, נכיר, שהאמונה המרחפת בנו, שהאלהים שופט הוא, לתת לאיש כפרי מעללו, (אם רע ומר דרכו יוסר בעונשים רעים, אם בעולם הזה, או בעולם הבא עולם הנצחי, בל ידע אנוש ערכה, עד כמה תגדל למעלה ראש באיכות ובכמות. ואם זך ואם ישר פעלו, לעומתו ברוך יאמר, בתענוגים נשאים בעולם הזה, וביותר בעולם הבא, בעדן נפלא למעלה הרבה משכל והרגש אנושי). היא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך:",
"הוא מאמר חז\"ל (מכות כ\"ד:) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה וכו', ומאמר חז\"ל (בבא בתרא ע\"ח.) ע\"כ יאמרו המושלים בואו חשבון כו', הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה:",
"אכן למורת רוח ודאבון לב, כח הכללי הזה, רק מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמת לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אי לזאת גם הכח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האיברים לאסרם במאסר היראה. ומזה הכלל לא ימשכו הפרטים, להשמר מהעבירות המתרגשות. ונכשלים אנחנו בכל עת בעבירות רמות עד שמים יגיעו, בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, ובטול תורה על כלנה. ובכלל, בכל האיברים כמעט אין במו מתום, למתבונן היטב איש לפי ערכו, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נ\"ב), ונכשל בעבירות נשאות ורמות. אשר אם גם לחשכת לבבנו כסומים נחשבנו. אין רואה גדלם (נגד עבירות ההמון). רק אם נשקיפם ע\"י כלי המחזה (המגדלת דבר גדול למאד. הנראה לחולשת ראותנו כקטן, כמו הכוכבים אשר גדלם יותר מכדור הארץ, ונראים כנקודות קטנות, וע\"י כלי המחזה נראים יותר גדולים מעט, ובאמת אין ערוך לגדלם. כן הדבר הזה), הוא השכל הנכון, ע\"פ התורה הנאמנה, נמצא אותם חמורים הרבה באיכותם ביתר שאת ויתר עז:",
"הוא הדבר אשר נוכל להעמיס בדברי רז\"ל (יומא ט':) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו ע\"ז ג\"ע וש\"ד, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם, ר' יוחנן ור\"א דאמרי תרווייהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתנלה קצם (הענין שנתגלה עונם של הראשונים, להיותן עבירות חמורות לעין הרואה באין פנות אל הבינה, אבל עונות האחרונים בל יראו רק למתבונן היטב הדק גודל חומרם למעלה למעלה להפלא, מסתעפות לפרטי חטאים עצומים באין מעצור ר\"ל) כו', ושאלו שם אמוראי, ראשונים עדיפי או אחרונים עדיפי, והשיבו, תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. הוא הדבר אשר דברנו למעלה, כי הגדול מחבירו, (כמו בבית שני שהיו עוסקים בתורה וכו') יצרו גדול, ומכשילו בחטאים עצומים, נודעו למשכיל על דבר אמת גודל איכותם להרע:",
"עתה, בכל האופנים אשר יתיצב האדם, מה יעשה, יום המות מכל מכוסה, פתאום יבוא, והאלהים יפקוד את כל מעשה אשר עשה מספר מפקד ימי חייו, אחת מהן לא נעדרה, ומר ממות תהיה האחרית באין מנוס ומפלט להנצל. הוא מאמר הכתוב (קהלת ט' ד') כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון, כי לכלב חי (כדרשת רז\"ל) הוא טוב מן האריה המת, כדרשת רז\"ל (בילקוט במקומו), שכל זמן שאדם חי יש לו בטחון ותקוה לעשות תשובה וכיון שמת אבדה תקותו כו':",
"אי לזאת, כל עוד נשמתנו בקרבנו, נמהר נחישה לפלס דרכנו לטוב, אכן ע\"י אבן הנגף ירט הדרך לנגדנו. לא נחרד מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רז\"ל (שבת ל\"א:) שמא תאמר שכחה היא כו'. גם אם עינינו רואות מיתת בני אדם כמונו, לא תתן עוז בנפשנו לשוב בכל לב לבוראנו, אשר לסוף נבוא לפניו למשפט ויתוכח עמנו על כל רוע מפעלינו, היפך מאמר הכתוב (קהלת ז' ב') טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. אין זאת, כי אם רבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת חז\"ל (יומא ל\"ט) על הפסוק (ויקרא י\"א) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם כו'. ולכן גם עונותינו נסתרים מלפנינו, ולא נרגיש בהם במהרה, כמאמר רז\"ל (קדושין מ') כיון שעבר אדם עבירה ושנה כו' נעשית לו כהיתר, והן מסבבים אותנו ליום הדין, כמאמר רבותינו ז\"ל (ע\"ז י\"ח) עונות שאדם דש בעקביו כו' הן מסבבין כו'. עתה האם אבדה תקותנו ח\"ו, אין מזור לנו חלילה:",
"אחת היא מצאנו, חכמה ואינה מלאכה, נשיח נא מעט וירוח לנו:",
"נשימה לב להתבונן בענין העבירות, ונראה כי שתים הנה בסוגיהם: האחת, נובעת מהתאוה הנפרצה, לאהוב הערב לשעתו, לבלי השקיף הנולד, אם כי מרה תהיה באחרונה. נמצא דוגמתה מה גם בעניני העולם, האיש הסכל, ובפרט החולה לחולשת שכלו, יאהב לחטוף לאכול את הערב לחכו, וישכח כי זה יביאנו למחלה נפרצה. לכך אמרו רז\"ל (אבות) איזה חכם הרואה את הנולד, הוא מאמר רז\"ל (סוטה ג') אין אדם עובר עבירה אלא א\"כ נכנסה בו רוח שטות. וזה כל עמל האדם לעבודתו יתברך, לחשוב ולהתבונן ביראת ה' בפחד ענשו ע\"י ספרי המוסר ואגדות חז\"ל, עד אשר באזניו ישמע כמעט בעיניו יראה העונש הגדול בכמות ואיכות נצב לנגד עיניו, כמאמר רז\"ל (סנהדרין ז') לעולם יראה דיין, (להיותו עלול להכשל, וה\"ה כל אדם. להשמר מפגע רע מעבירות החמורות) כאלו כו' גיהנם פתוחה לו מתחתיו. ואם כה יעשה האדם ולבבו יבין, ושב ורפא לו:",
"אכן רבה רעת האדם בארץ, אין דורש בצדק ואין משכיל ביראת ה', לקבוע עתים סדורות בעמל היראה, לדלות מי תבונה מהאמונה הנחבאה ומסותרת במחבואי הלב, להרחיבה ולסעדה, לתת לה תוקף ועוז, לשים המשרה על שכמה, למשול על האיברים לבל יפרצו גדרה וכתורה יעשו. זהו הסוג השני. דוגמת זה הדבר לא מצאנו בעניני העולם, אין איש שצרות מרחפות ממול פניו. אשר לא יקח לו עת לחשוב מחשבות להנצל מהן. אי לזאת, גם אין התאוה סיבתה, פליאה היא העבירה הלזו, וזה שמה פלאי, לבלי שום על לב להתבונן ביראת ה' ובמוסר ענשו, עבירות כאלו לא יוכלו היות מסוג הראשון, יען אין די בהתאוה להיות סיבתן, רק הן מרוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו, וביותר בחטאי הדבור, כי מה יתרון לבעל הלשון, כמאמר רז\"ל (ערכין ט\"ו) ע\"ש:",
"בזאת מצאנו פשר דבר בין השיטות. בענין יצר הרע ויצר טוב מה המה, השיטה האחת היא השיטה הנודעת, כי יצר הרע, הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים, ויצר הטוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב. היא שיטת רוב המחברים הגדולים. והשיטה השניה היא, שיצר הרע הוא כח תאות האדם, המשקפת אל כל דבר הערב לשעתו, אותו תאספהו אל ביתה ובו תדבק לאהבה, ויצר טוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד, הוא פחד יראת ה' ית\"ש ומשפטיו הרעים למרבה. ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאוה, למען יתעדן באחרונה בעונג נפלא, אשר אין די באר יקרת תפארתה. באשר אנחנו רואים בכל עת עניני האדם מתחלפים, כל אחד נדבק יותר לעבירה אחרת, יש אשר חטאתם תגדל יותר בביטול תורה ממשא ומתן באמונה ונתינת צדקה ויש להיפך, וכן בכל העבירות אין אדם דומה לחבירו. ואילו היה היצה\"ר רק כח הטומאה המפתהו, מדוע לא תלפף את כל ב\"א בשוה (אם לא נשקיף על שרשיהם למעלה). אמנם אם נאמר כי היצה\"ר הוא כח התאוה. הדבר נכון, כי תאות האדם תלויה במזגו (לידתו והרכבתו שעתו ועניניו), ומזגי ב\"א מתחלפים, לזאת גם עונותיהם מתחלפים. אכן גם בזה לא יתכן, הלא עינינו רואות ב\"א עושים עבירות עצומות, שאין תאותם גורמת להם כ\"כ. ולפעמים התאוה מנגדתה, כמו, האדם החפץ ומשתוקק הרבה אל הכבוד המדומה, ובכבוד מצוה תגעל נפשו וכיוצא בזה, אין זאת, כ\"א רוח הטומאה המבלבלו להרע גם נגד תשוקתו ההבלית:",
"מזה נראה בעליל. כי שתי השיטות נכונות. היצה\"ר, הוא כח התאוה, וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר הטוב, הוא השכל הנכון (שלא נתקלקל ע\"י העבירות והתאוות) הרואה את הנולד, וגם יש רוח הקדושה באדם:",
"והנה בשני הצדדים, ישנו באדם גשמי ורוחני, כענין בריאת האדם עצמו גופני ונפשי. הגופני נראה לעין בשר, והנפשי נודע מפעולות ועניני הגוף. תחבולות האדם ומזימותיו להחזיק הנפש בגוף, המה רק בגוף לבדו, לתומכו באכילות טובות ובשמירות מעולות מכל נזק ופגע רע, ובזה ישמר נפשו בגופו, אין מבוא בטבעי (ע\"פ רוחניות, לפי האמת, עיקר שמירת הנפש בגוף תלוי רק בנפשו, לפי עבודתם לבוראה ית\"ש). לעשות תחבולה בנפש להחזיקה בגוף: כי אין רואה ואין מרגישה לבדה, ומה יעשה בה",
"כן בעבודת ה' ית\"ש, עיקר התחבולה להחזיק את היצ\"ט לפי שתי השיטות. היותו כח הקדושה והשכל הנכון (אשר לא נתקלקל), ולדחות את היצה\"ר הוא כח הטומאה והתאוה. תלוי בבחינה הגופנית, להאכילהו מאכלים טובים, המה התבוננות היראה והמוסר הנובעים מהתורה הטהורה:",
"הוא מאמר רז\"ל (בבא בתרא ט\"ז) בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין. אמר לפניו רבש\"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת ג\"ע בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך, ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב (איוב ט\"ז) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקב\"ה יצה\"ר ברא לו תורה תבלין כו'. בזה הורונו חז\"ל, כי תבלין של תורה, היא היראה הנובעת ממנה, כמאמר הכתוב (הנ\"ל) תפר יראה, והיא בחינה גשמית, מובנת לעיני בשר, סיבת רפואתה לחולי הנפש, אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה. אם בכלל, לידע ולהבין מהתורה, כי לכל עבירה יש עונש עצום ונורא, ולכל מצוה יש שכר נעלה מאד. אם בפרט, והוא העיקר, ללמוד תורת כל עבירה ועבירה לבדה, לגאוה תורת הגאוה, למשא ומתן באמונה חלקי התורה אשר לענינים שבין אדם לחבירו בעסקי העולם וכדומה, וכן לכל מצוה ולכל עבירה את תורתה:",
"הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמוד בעוז ועיון עמוק היטב, דיני העבירה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה. כי עינינו הרואות הרבה מהעבירות אשר האדם נמנע מהם בטבע, ולא יעבור עליהם אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר, וישנם עבירות חמורות מאלו, והאדם הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל. ד\"מ, חלק גדול מאחב\"י כמעט רובם ככלם לא יאכלו, בלי נטילת ידים חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה. ובלשון הרע החמורה, בנקל יעברו עליה גם בלי תאוה גדולה. ועתה הננו רואים כי עיקר השמירה מהעבירה היא, רק לעשות את ההרגל (השימור) טבע אצל האדם, ע\"כ אף אם יתאמץ האדם הלזה ללכת בדרכי המוסר, ליגע עצמו בהשמירה מלשון הרע עם כל חושיו ורעיוניו כיאות, בכל זאת, כל עוד שלא נתחלף טבעו והרגלו בזה שלא יהיה לו שום חפץ טבעי לספר לשון הרע, יותר יעבור בנקל על לשה\"ר מאשר יאכל בלי נטילת ידים חלילה. וכן הוא הענין בכל מיני עבירות, הכל לפי האדם והזמן והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שוים בזה, כ\"א מתחלפים בענינם, כל מחוז יש לו עבירות אחרות אשר ישמר אצלם בנקל ומרוחק מהם בטבע. וזאת הלא ידוע, כי השתנות הטבע תולד רק מלימוד והרגל רב, ולכן היסוד העקרי והעמוד הנכון, להכין את עצמו לשמירה מהעבירות ועשיית המצות, הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה זו או למצוה זו, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלימוד עושה קנין חזק בנפש, להיות העבירה מרוחקת ממנו בטבע:",
"כדומה במחוזותינו אלו, תהלה לאל איסורי נבלות וטריפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצרך שום איש לאכוף טבעו ותאותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא. הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר, להתרפות מלדרוש אצל המורה צדק, במצאו שום דבר שיש בו חשש טריפות באיברים הפנימים, עם היות לו לפעמים בענין כזה הפסד מרובה, מורא שמים עליו בטבעו והרגלו, חלילה לו מרשע, להכשיל את ישראל:",
"ואולם בעונותינו הרבים, במשא ובמתן הוא בהיפך, רוב בני אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם. טרם יתבענו חבירו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז. והלא בתורה הכל שוה, זה ל\"ת וזה ל\"ת, כפי ענין התורה ומשפטיה, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לא תאכל כל נבלה, או לא תעשוק את רעך, ולא תגזול, ודומיהם. וכמו שהוטבע בנפש הישראלי, שכל מיני טרפות שוים אצלו, וכל אשר יורה המורה כי הוא טרפה מרוחק אצלו וכתורה יעשה, כן בממון, הלא כל מה שע\"פ התורה שייך לחבירו הוי גזל ועובר בלא תגזול. ואנחנו רואים שבעוה\"ר אפילו הלומדים וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בל\"ת הלזו, אשר יוהכ\"פ וגם המיתה אינם מכפרין עליה:",
"אכן אם ישים האדם לבו ונפשו, ללמוד ההלכות השייכות לממון בעיון, גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט אם המרכז יהיה על תכונת איסור והיתר, לידע איך להשתמר מגזל, (אף אם לא יקיים בתחילה, כי התאוה רבה בזה, וגם רחוק הדבר מהרגל המדיני), מה רב כחה להשריש לאט לאט קנין רב בנפש, עד אשר יהיה שוה בעיניו שאלות או\"ה ושאלות השייכים לממון. כן אם האדם נכשל ר\"ל בעבירה אשר אין העולם רגילין בה, כמו בניאוף וכיוצא, כמאמרם ז\"ל מעוטן בעריות, ותקף עליו יצרו שנעשה לו כהיתר ר\"ל, עיקר רפואתו (לבד התבוננות היראה והמוסר מאגדות ומדרשי חז\"ל וספרי מוסר השייכים לזה), הוא לימוד ההלכות השייכים לזה בעיון, ובפרט ע\"מ לעשות, זאת תתן פריה לאט לאט, לתת עוז בנפש להשמר מעט משאול תחתית, לכה\"פ מלעשות את העבירה בבחינת להכעיס , עד אשר תוכל תת כחה, ע\"י עסק רב בהלכות השייכים להעבירות הרגילות, לקנות טבע אחר, לבל יעלה על לב לעבור עליהם גם אם יכבד הדבר:",
"והנה בתבלין התורה ליצר הרע, יש עוד בחינה רוחנית, (שהשכל וחושי האדם נלאו להכיר סיבתה), הוא מאמר חז\"ל (סוטה כ\"א) תורה בעידנא דעסיק בה מצלא כו'. ואין חילוק באיזה ד\"ת שיהיה עסקו, תצילנו מחטא, אם יעסוק בענין שור שנגח את הפרה וכיוצא, תצילנו, גם מצה\"ר וכיוצא, הגם כי אינם שייכים זה לזה, רק רוחניות התורה תשמרנו:",
"והנה אם נשקיף בעין חודרת נראה, כי תחבולותינו למרכז רפואת היצר הרע, המה רק בבחינה הגשמית, היא התבוננות היראה ולימוד ההלכות כנ\"ל. כי הרפואה השניה, היא בחינה הרוחנית, באה ממילא, וע\"כ תקרא רפואה מקריית, כי מצות לימוד התורה, היא מ\"ע בפני עצמה, תלויה בגדרה המבואר בה' ת\"ת, איך להתנהג בה נגד עניני העולם, אין נפקא מינה בהנהגתה, איך יצרו של אדם מתגבר עליו, אם מעט ואם הרבה, והאדם צריך ללמוד תמיד לקיים מצות ת\"ת כראוי, גם אם אין יצרו מתגבר עליו, (עיין דברינו במאמרנו הקודם). ואין בידו ללמוד יותר מחיובו, וכשיקיים מצות ת\"ת כראוי, ממילא נמשך רפואתה הרוחנית ליצרו, על איזה אופן שהוא:",
"אכן בחינה הגשמית, היא ההתבוננות ביראת ה' ולימוד ההלכות, היא רפואה עצמית, והאדם צריך להתנהג בה, כדרך רפואת חולי הגוף, אשר לפי ערך המחלה כן ערך הרפואה בכמות ובאיכות, כן בחולי הנפש הרפואה הלזו תתיסד לפי ערך המחלה, כל עוד אשר יצרו יתקוף עליו כן ההכרח להוסיף בהתבוננות היראה ולימוד ההלכות כנ\"ל. ואם לא ישתמש האדם ברפואה הגשמית, אזי גם הרוחנית היא לימוד התורה. לא תתן כחה כל כך ליצר הרע הרוחני, כתכונת בריאת האדם, אשר פעולת הרוחנית, היא הנפש, תלוי בבחינת הגוף, כנ\"ל:",
"והנה האויב האורב להאדם, הוא היצר הרע, הפועל בו, לשום לבו לאבן, לבל ירגיש את חטאיו העצומים, לבלי יראה חסרונו, וידיו בל תעשינה תושיה, להתבונן ביראת ה', לבקש רפאות תעלה, היא רפואה הגשמיית:",
"לזאת ישים האדם אל לבו, לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות היראה והמוסר. כי עיני האדם פקוחות על אחרים לדעת ולהכיר את חסרונותיהם, וכי נצרכים המה למוסר למרבה. כן יחזיק בכל עוז בלימוד המוסרי, למען ישוטטו בו רבים ותרבה יראת ה' וזכות הרבים תהיה תלויה בו. וממילא לאט לאט לימוד המוסר ידריכהו בנתיב הצדק, והיא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חז\"ל (יומא פ\"ז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו:",
"ומה מאד תגדל מצוה הלזו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו, להדריך בני אדם ללימוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית. וכמאמר רז\"ל (שבת קנ\"א) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר בני אדם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו, ואזניהם ישמעו, ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו על אחריתם. לשוב אל ה' יתברך, להיות סר מרע ועושה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה, יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצות הרבים, אשר תלוה להאדם מדבר הנקלה הלזה. העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא:"
],
"Netivot Ohr": [
"קצות דרכי אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל והילוכו בקדושה.",
"הנה לא אבא לספר פה מקורות ימי חיי אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. וכל העתים אשר עברו עליו. בתור כותב תולדה. כי לא מצאתי בזה חפץ. רק אתנהלה לעטי לרגל המלאכה אשר לפני. להוציא לאור בעז\"ה את קבוצת מכתביו הקדושים. ביראת ה' ולימוד המוסר. מצאתי עם לבבי להודיע מעט מהרבה. מגדולת חכמתו ויראתו צדקתו וחסידותו. ואת דרכו והילוכו בקדש. וכן כמה מדבריו הקדושים חכמה ומוסר. בדרכי ה' הישרים. למען ידעו הדורות כי ממקום קדוש יהלוך. מאת אביר הרועים גאון הגאונים צדיק חסיד ועניו קדוש ישראל זצוק\"ל. גם כי גבהו דרכיו ועמקו מחשבותיו למעלה ולהשכיל בעבודת ה' ית\"ש. על כן דרכיו ועלילותיו בקדש. יהיה לעינים לכל מבקשי רצון ה' ית\"ש. ילמדו יראי ה' דרכו וילכו באורחותיו. ויהינו כל בית ישראל אחריו ללכת אורח משרים בדרך מוסרו הטוב. ולאחוז אף בקצה סנסני דרכיו מעשיו ומדותיו:",
"כבר כתבנו למעלה. כי בהיות אדמו\"ר זצוק\"ל עוד בטל ילדותו בעיר סאלאנט. ראשו לעב הגיע רעם גבורת שכלו ועוצם חכמתו ובינתו עלה למעלה ראש נורא מאוד. וכבר נתפרסם אז לגאון אדיר תפארת ישראל. והנה בימים ההם היה עוד דרכי הלימוד והעיון בסגנון אחר מכפי שהוא כעת. כי הנהוג היה לסלסל ולפלפל רק מיניה וביה בתוס' ומהרש\"א. גם ספרי גאוני אשכנז אשר פתחו לנו שערי אורה בדרכי הלימוד לא היו אז מצוים כלל במדינתינו. וכאשר בקע כשחר אור ישראל האיר אור חדש על פני דרכי הלימוד והעיון בהלכה. כי החל להגיד חידושי תורה ופלפולים. לבלול כל הש\"ס והתוס' כמרקחה בחריפות נורא מאוד. והראה נפלאות אשר גדולי הזמן השתוממו על המראה הגדולה הזאת:",
"והנה איזה שנים היתה אשתו עוסקת במו\"מ להביא טרף לביתה. והוא ישב לבטח על התו\"ע. אח\"כ מאיזה סיבות נפסק פרנסתה. ואדמו\"ר זצוק\"ל היה עוד צעיר לימים. ואז נקרא מנכבדי ויקירי עיר ווילנא. לבא אליהם לשכון כבוד בתוכם. בתור ר\"מ בישיבה. וכאשר אכף עליו ההכרח. ועול רבנות לא אבה לקבל ע\"כ ניאות לבקשתם לקבל עליו המשרה הזאת. והגיד שם יום יום שיעורים נפלאים מאוד בחריפות עצום לתמהון לבב. ובמשך זמן לא רב העתיק מקום משכנו לפרור העיר זארעצא. אשר בבהמ\"ד שם היה כנופיא של ת\"ח גדולי ישראל. מבני העיר וממקומות אחרים. ולרגליו נתוספו עוד גדולי תורה. אשר רובם ישבו אח\"כ כסאות למשפט בקהילות ישראל ויהיו לגאוני הדור. ואדמו\"ר זצוק\"ל הרביץ שם תורה לעדרים. והיה מגיד לפניהם שיעורים מידי יום ביום. שם פתח את אוצרו. והראה את כחו וידו החזקה בכל מקצועות דרכי הלימוד והעיון. הן בפלפול וחריפות ובדרכי הפשט. והן בעמק הלכה. וכן הורה דרכי הלימוד למעשה. והראה נפלאות להוציא פנינים דינים מחודשים:",
"ומגדולי העיר וחכמיה היו באים שם לפעמים לשמוע את חכמתו הגדולה. וכולם חרדו מפחד גדולתו והדר גאונו. כן היה שמעתתי' מבדרין בפומייהו דרבנן. כי בבתי מדרשות שבעיר. היו נושאים ונותנין בחידושי תורתו אשר יום יום יביע אומר. וסיפר לי איש אמונים כי פעם אחת נקרה לעיר ווילנא הגאון הגדול מוה' דוד לוריא זצוק\"ל מביחאוו. והיה הולך לפעמים לשמוע תורתו של אדמו\"ר זצוק\"ל בשיעוריו אשר הגיד לפני הרבים. והפליג הפלגות גדולות מאוד על עומק שכלו וחריפותו של אדמו\"ר זצוק\"ל. אשר לא אובה להעלות על הנייר:",
"אמנם לספר פה מכל תוקף צדקתו וחסידותו. לא ידעתי ספורות לבא בגבורות. כי היה נורא על כל תהילות. רק אפס קצהו אערכה פה. והנה בדרך כלל אומר. כמו שהיה גאון עולם בחכמתו ותורתו. כן היה אור עולם בצדקתו וחסידותו:",
"כבר אמור עם הספר למעלה. כי בהיות אדמו\"ר זצוק\"ל עוד בטל ילדותו נתקרב אל הקדש. הוא כ\"ק רבו הגאון החסיד האמיתי קדוש ה' מכובד אור עולם מרנא יוסף זונדיל זצוק\"ל. המפורסם בפי כל בשמו הקדוש ר' זונדיל סאלאנטער. והגה\"ח הנ\"ל האציל עליו מרוחו מהוד צדקתו ודרכו בקדש. והעיר את לבבו ללימוד היראה והמוסר. וכאשר החל לתמוך אשוריו במעגלות רבו החסיד. לעסוק גם בזה. לבקש חכמה ומוסר יראת ה' וענות צדק. לקחהו לבבו והתפעל נפשו מאוד ביראת ה'. וכה היה הולך והוסיף אומץ ועוז. עד אשר רכש לו יראת שמים. בכל יתרון הכשר למעלה להפליא ראש. פחד הדין וחרדת המשפט ויראת העונש. היה לנגד עיניו תמיד. וכמש\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל באגרת המוסר. כי מה שאמרו חז\"ל בסנהדרין דף ז'. לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. לאו דוקא דיין דה\"ה כל אדם להשמר מפגע רע מעבירות חמורות. רק אמרו דיין להיות עלול להכשל. והיראה הגדולה הזאת אשר קנה לו בכח לימוד המוסר. היתה נר לרגליו. ופנתה לפניו הדרך לעבודת ה' ית\"ש. והביאתהו לידי כל המעלות והשלימות והמדות חמודות שבעולם:",
"בראשונה בימי עלומיו. כאשר נשאו לבבו לבקש רצון ה' ית\"ש. העמיק בחכמת היראה להבין ולהשכיל בדרכי עבודת ד' ית\"ש. למצוא את הדרך הנכוחה והמסילה הישרה שיבור לו בכל פרט. ראשית עבודתו בקדש היתה להיות עמל על לימוד תורה לשמה בבחינה נעלה. בחכמתו ראה ויוכח. כי בעקבות החפץ של לימוד לשמה. תוכל לצאת לפעמים משפט מעוקל. להתרפות התשוקה להיות עמל על יכולת הלימוד. לחדד השכל ולהתחכם הרבה. וגם שינוי בסדר דרכי הלימוד. לא כפי הסדר הנחוץ לכל אחד לפי ערכו להתפתחות כשרונותיו. ושניהם כאחד רפיון התשוקה ושינוי הסדר. יוכלו לסבב נזק רב להשתלמות החכמה. וע\"כ היה אדמו\"ר זצוק\"ל מרחיב הדבור בזה מאוד לגדולי תלמידיו. להזהיר לבל יעבטון אורחותם. ולהראות כי יכולת הלימוד להתחכם ביותר. לקנות לב נבון לחדד השכל ולהיישירו. ולרכוש הבקיאות בכל מקצועות התורה. נחוץ גם לכל איש לעצמו לעבודת ה' ית\"ש. וכל אשר יוסיף חכמה ודעת. כן יוכל להוסיף שלימות בדרכי עבודתו ית\"ש:",
"וכן נתן אל לבו ע\"ד דרך הפלפול והחידוד אשר כמה גאונים וחסידים מדורות הקודמים. הזהירו מאוד לנטות מדרך הזה. רק לחדש תורת אמת. ואדמו\"ר זצוק\"ל עמל ויגע בזה הרבה. לבקש מה הוא משפט תורת אמת. עד אשר הכריע בסוף להתיר להשתמש בפלפולים באין חשש. וכמש\"כ בעצמו בהקדמה לס' התבונה. וע\"ש שהאריך מתחילה בדברים מושכלים במשפטי תורת אמת. ואח\"ז כתב וז\"ל אחת היא אשר חכמי המוסר הרחיקוה מלבא בקהל ישראל היא הפלפול. ולדעתי נהפוך הדבר כו'. הב' היא אשר חזקה עלי יד הנסיון בילדותי. בהיותי אסור בלימוד המוסר ומשפטיה. גמרתי בדעתי לכוף את יצרי כו'. לעזוב לגמרי דבר הפלפול. ורק אל האמת יהיה מבטי כו'. בהליכתי במצב הלזו השקפתי בעין חודרת. כי התשוקה להראות כח שכלי פרצה גבול האמת ותתעה את שכלי להטות האמת אל חפצי. אז אמרתי טוב טוב לי להתיר לי באין חשש להשתמש בפלפולים. כאשר התירו חז\"ל לחידודא למען יהיה שכלי חפשי כו' ע\"ש:",
"כן בילדותו כאשר גבה לבו בדרכי ה'. ותוקף צדקתו כתועפת ראם, עלה בדעתו לאחוז דרך הפרישות, להיות נחבא אל הכלים בתור נסתר, לא לפרוש עצמו מדרכי העולם ומבני אדם, כי אם להסתיר חכמתו ומעשיו וכל דרכי הנהגתו מעין כל איש, שלא יכירו אותו בני אדם ולא ידעו ממהותו כלל, ולתור לו מקום לגור שמה שיוכל להגיע אל מטרתו, וכבר החל לעשות הכנה על זה, והנה כידוע ליו\"ח הנה הדרך הפרישות הנפלאה הזאת, היא קרובה מאוד לפני מבקשי רצון ה' ית\"ש, לקנות שלימות גדולה בעבודת ה' ית\"ש, ולעלות במעלות רמות ונשגבות, גם בדרכי הרוחניות, ומה גם איש כמוהו עם תוקף חכמתו וגאונותו ויראתו הגדולה:",
"אולם לאשר כי בדרך הפרישות הזאת, יבצר מהאדם לעשות חיל בעד ה' ותורתו, לשחד מכחו להועיל גם לזולתו, להוציא יקר מזולל ולזכות את הרבים, ע\"כ שם לבבו להעמיק בזה, עד אשר החליט כי לא זה הדרך חפץ ה', לאיש אשר חלק לו בחכמה, ויראת ה' מעוזו, ושאר רוח לו לפעול ישועה בעד תורת ה' ויראתו ית\"ש, לישב בטח בדד ולהשקיף רק לזכות את עצמו, ומה גם לפי מצב הדור, המשכיל ביראת ה' אל ידום בעת הזאת, וכמו בתהלוכות חפצי עוה\"ז, אשר חלילה לו להאדם להיות כל עמלו רק לפיו, כי עולם חסד יבנה, להשפיע מטובו גם לזולתו, ולהשכיל אל דל, וכמש\"כ בהקדמה לס' נפש החיים, בשם הגה\"ח מהר\"ח זצוק\"ל, שהיה דבריו תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות ע\"ש, כן גם בדרך חיי עוה\"ב אין לבקש לאסוף ולכנוס ענין כל אושר הרוחני רק לעצמו, ולומר שלום עליך נפשי, כ\"א להרבות כבוד שמים, לחוס ולרחם גם על הבריות, להטות לבבם ליראה את ה' ולהלוך בדרכיו, ואז נחם ושב ממחשבתו, והחל לקבץ פעלים לתורה וליראה, ולזכות את הרבים:",
"וכ\"כ היה חזק בדעתו זאת, עד אשר בהיות מכון שבתו בעיר ווילנא, קרה מקרה אשר הרגישו באיש אחד כי דרכו נסתרה, הוא היה עוסק במלאכת נסירת נסרים, אנשים הרגישו בו כי הוא לבוש בתפילין כל היום ושפתותיו מרחשין תמיד וכדומה, רבים התאוו תאוה להתחקות אחר צפונות האיש הלזה לידע מה טיבו, ובאו אצל אדמו\"ר זצוק\"ל, לבקש ממנו לקרוא אחר האיש הזה ולהודע ממנו תוכן ענינו, אדמו\"ר זצוק\"ל השיב להם בזה\"ל, הנה האיש אשר הוא ברום המעלה בחכמה ויראת חטא, אינני מאמין אשר לעת כזאת יסתיר את עצמו, ויהיה נחבא אל הכלים לישב בדד ולדום, מבלי לדאוג גם בעד הדור, יוכל היות אשר הוא איש ת\"ח וצדיק, עתה כאשר לא יכירו אותו בני אדם, והוא אמון מוצנע, ודבר אין לו עם איש, הנהו מאושר מאוד, כי עבודתו בסתר עליון, והנקל לו לעבוד את ה' ית\"ש, עבודה תמה לשמה ולעסוק בתורה לשמה, עתה מה לנו לחקור ולדרוש ענינו, ולפרסם מהותו לרבים, ולשלול ממנו את הסגולה היקרה הזאת של עבודה ולימוד תורה לשמה:",
"עול הרבנות לא קבל עליו מימיו מטעמים כמוסים שהיה לו, אמנם לא הורה הדרך הזה לתלמידיו, הנה בדרך כלל החזיק כי דבר ההוראה בדורינו, הוא חיי יסוד דת התורה, וכן כתב באחד ממכתביו וז\"ל, דבר העומד ברומו של עולם האמיתי, לתת לב לחזק מצב ההוראה בישראל אשר יסוד הדת נשען עליו, להורות לעם המעשה אשר יעשון, ודרך התורה אשר ילכו בה כו' עכ\"ל, וכן בפרט היה מדריך לגדולי תלמידיו, לשום לב להשתלם בלימודים בדרכי ההוראה, להיות נכונים לעת מצוא:",
"אחדים מגדולי תלמידיו, אשר היתה ברוח דמיונם. כי יהיה לאל ידם. להבליג על כל עמל ותלאה. ולהקדיש ימיהם קדש לה' מבלי לקבל עליהם עול רבנות. שאלו לו על דבריו ועצתו. הזה תהיה תורה לשמה. ללמוד לתורת הרבנות:",
"אדמו\"ר זצוק\"ל ענה להם במתק שפתיו. אין לשמה גדול מזה. הן שגיתם בדמיונכם. אל תתעו עצמיכם בשוא נתעה. כי תוכלו לעמוד בנסיון. הן כאשר ידחק לכם חלילה השעה מהצטרכות הפרנסה לב\"ב. כל עצתכם תתבלע. ואז לא די אשר ההכרח יביא אתכם לקבל עליכם עול ההוראה. הן גם אם לא תהיו עדיין שלמים ומתוקנים. למלאות כל דרכי ההוראה. לא יבצר מכם להכניס עצמכם בעול הזה של ההוראה. כי ההכרח שולט על הכל. וכאשר זה יהיה עכ\"פ. נמצא כי מטרת הלימוד אינו לשם תורת הרבנות. רק כאשר זה יהיה בהכרח כנ\"ל. בין אם יהיה מתוקן להוראה או לא. הנה הלימוד לדרכי הוראה תוכל להיות לשמה. למען אשר לעת מצוא. כי יאכף עליו ההכרח. לא יכשיל את הרבים חלילה. ויהיה בכלל מה שאמרו חז\"ל בע\"ז דף י\"ט. כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ואין לשמה גדול מזה:",
"דרך עבודתו בקדש בחלק התורה שבין אדם למקום. הן בסור מרע והן בעשה טוב. היה בזהירות ובזריזות גדולה לקיים את כל דברי התורה. היה מרגלא בפומיה הכתוב אם תבקשנה ככסף כו' אז תבין יראת ד' וגו'. והיה אומר כי הכלל הוא להיות עבודת ה' ית\"ש כפי תהלוכות עסקי תבל. והיה מראה כמה דוגמאות מדרכי העסק. להשתמש בהם לזהירות וזריזות בעבודת ה' ית\"ש. פעם אחד שלח טעלעגראף מעיר מעמיל לווילנא לחתנו הגאון זצ\"ל ביום י\"ג ניסן ע\"ד בדיקת חמץ בחדרו:",
"בקיום מ\"ע של כזית מצה לצאת בו ידי מצוה בלילה הראשונה. היה מה שנ\"ל חומרא בדבר השמירה. והיה איש אחד קוצר בידיו מעט שבלים לשם מצוה. ויבש ודש אותם ואחר הדישה היה מכניס אותם בתיבה קטנה. והיה מחזיקו בביתו בבית גנזיו. וקודם הפסח טחנו אותם ברחיים של יד ועשה מעט קמח. לצאת בו בלילה הראשונה ידי מצוה. וכמה יגיעות היה בזה. ולפעמים גם הוצאה רבה לפי ערכו. וראיתי במכתב אחד אשר כתב בהיותו מחוץ למדינה לאחד ממקורביו. ע\"ד הכנת השמורה למצת מצוה. וז\"ל הטהור. אבקש נא מכת\"ר למחול לעשות המעט שמורה על ליל פסח בעדי כו'. אל יקמץ כלל בהוצאה הנדרש על זה. כי זהו אצלי כמו אתרוג אשר אין בה קימוץ עכ\"ל. ובמכתב אחר משנה אחרת כתב בזה הלשון. אל יחוס על ההוצאה גם על איזה רו\"כ. לא גרע מצות עשה דמצה ממ\"ע דארבעה מינים עכ\"ל הטהור:",
"שמירת פיו ולשונו מדברים אסורים כמו לה\"ר כו'. היה בזהירות גדולה מאד. ואם כי היה דעתו מעורבת עם הבריות. בכ\"ז היה נזהר ג\"כ מדברים בטלים. פ\"א הוכיח לאחד ממקורביו על עניני דבור פה. אמר לו בזה\"ל על לה\"ר לא תוכל לומר אלי טול קורה כו'. וכמדומה גם על דברים בטלים. ואם אדמו\"ר זצוק\"ל בענותנותו אמר כמדומה. בלי ספק שהיה נזהר בזה מאוד:",
"פ\"א הסיח אדמו\"ר עם איש אחד ממקורביו במילי דעלמא ובפנים שוחקות. תלמיד אחד יר\"א שמע את תהלוכות הדבורים נדמה לו כשפת יתר. פ\"א דבר התלמיד עם אדמו\"ר על אודות גדר דברים בטלים. הרהיב בנפשו עוז לשאול את אדמו\"ר. על משפט הדברים אשר דבר אז עם האיש. אדמו\"ר בענותנותו לא הקפיד על שאלתו. והשיב לו זה האיש היה מר נפש מאוד. והיה גמ\"ח גדול לשמח את נפשו העגומה. ולהסיח ממנו דאגתו ועצבונו. עתה במה אוכל להרנין את לבבו. האם לטכס עמו בעניני יראה ומוסר. הלא אך במתק שפתים מעניני התבל. ומזה נוכל לשפוט. כמה היה שוקל את דבריו בפלס ומאזני יראת ה':",
"עוד זכור אזכור. כי פ\"א בטל ילדותי הלכתי עמו לשוח בשדה אחורי העיר. אנכי אשר מוראו היה עלי מאוד. ממורא רב כזה. לא דברתי עמו מעולם כעס אחד האדם. לשוחח עמו לספר לו ענינים. רק הייתי עושה אזני תמיד כאפרכסת לשמוע מתק דבריו ואמריו. אך היה לי אז איזה מטרה. ספרתי לו איזה סיפור מעניני התבל. כהתימי לדבר. שאל אותי האם היה לך איזה כונה במה שספרת לי. או בלא מתכוין. אנכי אך החילותי להגיד לו מטרתי. הפסיק אותי ולא אבה שמוע. אמר לי אינך צריך לתרץ את עצמך. מה נ\"מ אלי אנכי רוצה רק להעיר אותך על אודות דברים בטלים:",
"הנה כאשר זכינו לראות את מראות ישראל. ולהתבונן תמיד על דרכיו ועלילותיו ותנועותיו. ע\"כ לפי השערתינו לא הלך ד' אמות ברעיון בטל מתורה או יר\"ש:",
"בדרכי המדות עמל ויגע הרבה מימי עלומיו. בכח חכמת המוסר. ובכח הלימוד וההרגל. עד אשר העלם למדרגה רמה מאוד. ותיקן כל כוחותיו ומדותיו. עד אשר כבש לפניו כל המדות טובות וחמודות להיות לו כטבע קיים:",
"חמדת הממון ותאות הכבוד. אשר היא כמצודה פרושה כמעט על כל החיים. היה מושלל מהם כמעט עד קצה האחרון. כאשר עול הרבנות לא קבל עליו מימיו. ע\"כ התגלגל תמיד תחת דוחק ועוני. כל מחסור לא עצבו מימיו. מעולם לא נשמע ממנו שיהיה נשמט מפיו במרוצת דבריו. שום דבר ע\"ד מצבו הגשמי:",
"בהיות משכן כבודו בעיר ווילנא התפרנס שם מהגדת שיעורים. ואחרי אשר ע\"י סיבה הידוע ליו\"ח. עזב את העיר והעתיק את אהלו לעיר קאוונא שמו עליו נכבדי הקהילה המשרה להיות מנהל עניני העיר. וקבל פרס בעד זה. ובאמצע שנותיו עזב המשרה הזאת. ואז היה מוכרח ליהנות משל אחרים. והיתה פרנסתו מושפעת אליו ע\"י אחד מיח\"ס מגדולי תלמידיו. ועל דבר זה הצטער אותו צדיק כל ימיו. כי מלבד אשר הוא החזיק בשיטת הרמב\"ם פ\"ד דאבות. שאין לת\"ח ליהנות מכבוד תורתו. אך ביותר פחד וחרד לנפשו. פן העולם טועין בו והוא גזל בידו. וע\"ז היה נאנח ומצטער תמיד:",
"פ\"א נקרה לביתו רב אחד גדול ממתי סודו בעת האכילה. אמר לו אדמו\"ר אולי ירצה כבודו לטעום דבר מה. יוכל לטעום כי הוא מאכל כשר. הרב שאל לו לפתור את חידתו. אדמו\"ר השיב לו בצחות לשונו. אצלי יוכל להיות כי המאכל אינו כשר. כי הוא גזל בידי. אכן אנכי כבר קניתי בשינוי מעשה. ולפני כבודו הוא מאכל כשר:",
"בכל משך ימי חיי אשתו היתה פרנסת הכנסתו המצומצמת בא לידה. והוא לא ידע מאומה מכל אשר אתה וכמעט לא הביט בצורת מטבע. ולעת זקנותו כאשר מתה עליו אשתו. נמצא בעזבונה איזה סכום מעות אשר קמצה מעיסתה. ויען כי הוא היה נהנה משל אחרים. ע\"כ לא נגע מזה אף פרוטה אחת וכן לא נתן מזה מאומה גם ליו\"ח. ורק פזר אותם לצדקה:",
"אדמו\"ר זצוק\"ל לא קבל מתנה משום אדם. גם אח\"כ בהיותו מוכרח ליהנות משל אחרים. הנה מלבד פרנסתו המצומצמת אשר הגיע ע\"י אחד מיח\"ס מתלמידיו כנ\"ל. לא קבל שום מתנה. כאשר ידעתי מכמה מעשים. אשר כמה רצו לההנותו בסך מסוים ולא קבל בשום אופן. וגם אח\"כ כאשר מתה עליו אשתו ונשאר יחידי. ולו רצה לשחד מכחו ולקבל. היה יכול לחיות ולהתפרנס בכבוד. אולם הוא צמצם א\"ע במחייתו ומלבושיו בכל היכולת לקבל את הרע במיעוטו. שלא ליהנות הרבה משל אחרים:",
"ספר לי איש אמונים מעיר קעניגסבערג. כי באורף האחרון מימי חייו. בהיות אדמו\"ר זצוק\"ל בעיר ק\"ב. נקרה לשם גביר אחד מקצה ארץ אשכנז. מן היראים והחרדים לדבר ה'. ובקר את כבוד אדמו\"ר בביתו. כאשר התבונן על מעונו וסדר מחייתו בקש לההנות אותו במדה נפרזה. ואדמו\"ר לא אבה שמוע ולא קבל בשום אופן. כאשר התפלל הגביר אח\"כ בבית המדרש התבונן כי אדמו\"ר מתעטף בטלית ישן נושן מאוד. בקש מאת מכיריו ומקורביו של אדמו\"ר לדבר על לבו. כי לכה\"פ יקבל מידו מתנה קטנה שרוצה לקנות עבורו טלית של מצוה חדש מן הטוב והמובחר. האיש הנ\"ל אשר סיפר לי הדברים. הוא היה נכנס ויוצא תמיד בבית אדמו\"ר. והוא הלך בשליחות מצוה הזאת. לכלכל ולטכס עם אדמו\"ר על ככה. והרבה לדבר על לבו. כי הוא גם מצוה טלית נאה. במרוצת הדברים אמר לו האיש. גם אנכי הולך בטלית ישן. אם הזמין ה' לידי איזה ריוח. הייתי קונה לראשונה טלית נאה. אדמו\"ר השיב לו בצחות. אם ה' אנה לידי איזה ריוח ג\"כ הייתי קונה טלית נאה. סוף דבר לא קבל בשו\"א:",
"גם במותו לא קרי אנפשיה. ועזבו לאחרים חילם. כעובדא דר\"ל בגיטין דף מ\"ז. שאמרו שם. כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא. קרי אנפשיה ועזבו לאחרים חילם ע\"ש. והנה קבא דמוריקא הוא דבר מועט. וכמבואר בגיטין (דף י\"ב.) כי קבא דמוריקא הוא מתנה מועטת. אולם אדמו\"ר זצוק\"ל לא הניח לבניו אף קבא דמוריקא. אף לא שום ספר. כי לא רצה ליהנות משל אחרים לקנות ספרים. והיה משתמש בספרים שאולים. ולא נשאר ממנו מאומה. כ\"א טלית ישן נושן ותפיליו:",
"במדת הכבוד כמעט הגיע למדת ההשתוות שזכר החסיד בעל חובת הלבבות. להיות השבח והגנות שוה בעיניו. והוא אמר פעם אחד על עצמו. כי במדה זו יש לו דרך פיליסופית. להיות דרכי הכבוד נבזה בעיניו נמאס. ובכ\"ז היה בורח מן הכבוד בכל היכולת. בשנים הראשונים אשר הפרזת התוארים. לא היה נפרץ כ\"כ למרבה. היה לו למרות רוח אם השיג מכתב בתארים נעלים. והיה מסתיר אותם. ולא רצה להביט בהם. רק אח\"כ כאשר נפרץ חזון התוארים במדה מרובה. שוב לא שם לב ע\"ז:",
"בבוא אדם גדול לעיר. אשר אדמו\"ר אבה לבקרהו בבית משכנו. לא הביט על נימוס הנהוג בעולם. כי האורח יקבל מתחילה פני התושב. אך זירז עצמו מיד לסור למעון האורח לחלק לו כבוד הראוי. וכן בגלל איזה ענין הנדרש לו. לא יבצר ממנו לסור לבית כל איש:",
"אנכי ראיתי בעיני בהיות אדמו\"ר במקום אחד משך זמן. ונקרה לשם ג\"כ אדם גדול נכבד לשמו. אדמו\"ר היה צריך אליו בדבר איזה ענין מחפצי שמים. והלך לביתו איזה פעמים. הגדול הנ\"ל מלבד אשר לא קבל פני אדמו\"ר לראשונה. עוד לא נהג מדת ד\"א לשוב לבקר את אדמו\"ר במעונו. איזה נכבדי הקהילה. חרה להם מאוד בגלל הדבר הזה. כי חשבו זאת לפחיתות הכבוד. גם מה שהלך אליו אדמו\"ר לראשונה. נכבד אחד לקח דברים עם אדמו\"ר על דרכו זה. גם מה שהלך אליו לראשונה. ומה גם מדוע הלך אליו איזה פעמים. אחרי אשר לא שב לבקר אותו. אחר זה דבר אדמו\"ר עמי ביחוד אודות זה ועל רוח בני האדם. ומדי דברו נתפעל מאוד מאוד. ואמר לי בשום אופן אינו נתפס במוחי להבין מה זה ענין. מי ילך לראשונה לקבל פנים. ואם ישוב לבקר אותי או לא. בעיני הוא כצחוק הנערים וביחוד כאשר אני צריך אליו באיזה ענין. וכה הרחיב לדבר בחכמה. ובהתפעלות רב ועצום. עד אשר נשתוממתי למראה התפעלותו הגדולה:",
"במדת הענוה הנה כגדולתו כן היתה ענותנותו. וכל דרכיו ודבריו ותנועותיו ביראת ה' וענות צדק. א\"א להעלות על הכתב ולא יתואר בחרט אנוש. בבחינת עבודת ה' ית\"ש. לא היה מחשיב א\"ע למאומה. ובדרשותיו אשר דרש ביחוד לפני תלמידיו. כאשר זה היה דרכו להגיד באמצע בהתפעלות להעיר ולעורר הלבבות. הנה פלגי מים ירדו עיניו על מצבו הרוחני:",
"גם בחיצוניותו במלבושיו. לא הצטיין בהם כמנהג אנשי המעלה המצוינים בלבושיהם. כי היה הולך לבוש ככל המון בית ישראל וכאחד האדם. למען לא ימשוך עליו עין רואה. וע\"כ בהיותו בדרך או במקום שאין מכירין אותו. וכאשר הוא בעצמו לא התודע מי הוא. לא היה מכר עליו כלל כי הוא איש מאנשי המעלה. ולא הרגישו בו בני אדם. זולת את אשר לא היה יכול להסתיר את אור פניו הטהור. אשר חכמתו ויראתו האירו פניו באור פני מלך חיים:",
"לעת זקנותו היה מכנה את עצמו בשם עני זקן. והיה מליצתו על לשונו מה לעני זקן לבקש מחמודות העולם. סיפר לי איש אמונים מעיר קעניגסבערג. כי בחלותו שמה את חליו האחרון. ותקפה עליו מחלתו. ורבים מיקירי ונכבדי הקהילה באו תמיד לבקרו. התבוננו כי בחדר אשר שוכב שמה. עומד מורה שעות גדול ודופק בחזקה מאוד. נועצו יחד להסיר המורה שעות מחדר הזה. להעמידו במקום אחר. אדמו\"ר זצוק\"ל שמע את אשר הם מתלחשים יחד. התרעם עליהם אמר להם מה תבקשו. איש עני זקן חולה. מה בכך אשר דופק מורה שעות באזניו. האם תאמרו עוד לרצף את פני החוץ בתבן וקש:",
"ידוע כי מיסודי דרכי הענוה הוא. שלילת מדת הקפדנות ומעביר על מדותיו וכמו שאמרו חז\"ל בשבת דף ל\"א ת\"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. ואל יהא קפדן כשמאי ע\"ש. וכן מבואר בסוטה דף מ'. דאמר ר' אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא. כיון דחזינא ליה לר' אבא דמן עכו. דאמר איהו חד טעמא. ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד. אמינא לאו ענותנא אנא. הרי מבואר כי מיסודי דרכי הענוה הוא שלא להקפיד כלל:",
"וע\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל עם גודל ענותנותו. היה מצטיין ג\"כ במדה זו של שלילת הקפדנות ומעביר על מדותיו. למעלה להפליא מאד. כאשר ידענו מכמה מעשים נפלאים שקרה לו עם אנשים שהצירו לו. ודרכי הנהגתו עמהם. ועוד ביותר היה דרכו בקדש. אם אחד חטא כנגדו. שגמל לו איזה רעה. או ציער אותו. היה משתדל תומ\"י לחפש מקום. אולי יוכל לעשות לו איזה טובה ולגמול אתו חסד. לשלם לו טובה תחת רעה. והיה אומר שהוא מ\"ע מן התורה של הדבק במדותיו. וכמו שאמרו חז\"ל בסוטה דף י\"ד אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר כו'. אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה ע\"ש. והנה כאשר נתבונן בדרכי מדותיו ית\"ש. הנה כשאדם עובר עבירה גם בזו הרגע שממרה רצון ה' ית\"ש. הקב\"ה מטיב עמו ומשפיע לו חיים כי לולא השפעתו א\"א להתקיים אפילו רגע אחת. וכן צריך האדם להתנהג במדה זו לנגד מי שמקניטו ומיצר לו. ואדמו\"ר זצוק\"ל התנהג במדה זו למעשה ילמדו ישרים דרכו:",
"פעם אחת אמר אדמו\"ר זצוק\"ל לפני תלמידיו עצה מושכלת למדת הקפדנות. להרגיל את עצמו להיות מעביר על מדותיו. להזניח מלבבו טינא ואיבה וקפידא למי שחטא לו. ואשר הוא בעצמו השתמש בתחבולה זו בימי עלומיו:",
"הנה בש\"ס איתא בכמה מקומות אין לו עליו אלא תרעומות. כמו בב\"מ בריש פ' השוכר את האומנין והטעו זה את זה. אין להם זה על זה אלא תרעומות. וכן שם בדף ע\"ח ובדף נ\"ב ע\"ש. ולכאורה תמוה מה צריך להזכיר כלל מענין תרעומות. הו\"ל לומר רק כי אין לו עליו תביעת ממון. כי תרעומות בודאי יהיה לו מעצמו:",
"אולם ביאור הדבר הוא. כי ענין תרעומות הוא קפידא וטינא בלב, והנה עבירות שבין אדם לחבירו, אם יחטא איש לאיש, אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לרצות אותו ולפייסו, וכמבואר בגמ' יומא דף פ\"ז, וכ\"ז שלא פייסו הנה עפ\"י דין רשאי להיות לו עליו תרעומות וקפידא, רק אם חבירו פייסו לא יהא המוחל אכזרי מלמחול, וכן אם יחטא איש לחבירו בדברים שבממון ע\"י גרמא, אף כי גרמא בנזקין הוא פטור ואין לו עליו תביעת ממון, מ\"מ רשאי להיות לו עליו תרעומות, אולם שיהיה לאדם על חבירו תרעומות וקפידא על חנם הוא עון גדול מאוד. ועכ\"פ כמו שתביעת ממון הוא דין אם עפ\"י משפטי התורה חייב לשלם. כמו כן תביעת תרעומות ג\"כ הוא דין אם רשאי להיות לו עליו תרעומות עפ\"י דין. זהו מה שאמרו חז\"ל אין לו עליו אלא תרעומות. היינו כי אין לו עליו תביעת ממון אבל רשאי להיות לו עליו תרעומות. וזה שאמרו בב\"מ שם אי דאמר בעה\"ב בארבעה כו' תרעומות מאי עבידתיה ע\"ש. והיינו דבכה\"ג שאמר בעה\"ב בארבעה. אינם רשאים להיות להם תרעומות:",
"והנה כמו בתביעת ממון. אם יהיה לו לאדם חוב ממון אצל חבירו. וימחול לו החוב. הנה מחילה א\"צ קנין. ואם יתחרט אח\"כ ויתבע ממנו את חובו. הרי הוא גזל גמור מאחר שכבר מחל לו את החוב. כמו כן אם יהיה לו על חבירו תביעה מאיזה חטא שחטא חבירו כנגדו. אשר עפ\"י דין רשאי להיות לו עליו תרעומות וקפידא. אכן אם חבירו פייסו ומחל לו. הנה אם בכ\"ז יהיה לו על חבירו קפידא וטינא בלב. הוא עון פלילי. שהוא תובע מחבירו מה שכבר מחל לו:",
"ע\"כ זאת העצה היעוצה למדת הקפדנות. אם יחטא איש לאיש בדבור או במעשה. ימחול לו תיכף בפה מלא. ואם אח\"כ יהיה לו בלבו עליו. יחשוב עם נפשו שהוא עון גדול. וכמו שיתבע חוב מעות מה שכבר מחל לו אשר מובן לכל כי הוא גזל גמור. כמו כן אם יקפיד על חבירו על איזה חטא שכבר מחל לו:",
"אדמו\"ר זצוק\"ל בהדר גאונו. חפש ומצא גנזי מטמונים במדותיו של הקב\"ה. ודבק בהנה להלך אחריהם. ולדוגמא הנני לספר דבר נפלא פעם אחד נקרה לביתו רב גדול אחד ממכיריו ומיודעיו. ואחרי התרועעו יחד זמן מה. והרב הנ\"ל נטל רשות לפטור ולילך. גם אדמו\"ר זצוק\"ל הכין את עצמו לילך מביתו. הרב הנ\"ל ראה והתבונן כי אדמו\"ר נושא בידו סכום כסף. מה זה בידכם שאל לו הרב. ענהו אדמו\"ר. המעות שייכים לחכם אחד. ואני הולך למסור המעות לידו. הרב שאל לו כמתמיה מה לו למר להטריח בעצמו. הלא תוכלו לשלוח ע\"י שליח. אדמו\"ר ענהו לדעתי הנני מחויב לעשות זאת בעצמי מדין הש\"ס. הרב אשר היה גיס ביה באדמו\"ר. אמר לו בצחות אם היה ע\"ז איזה דין בש\"ס גם אנכי הייתי יודע. אדמו\"ר השיב לו בבדיחותא. אולי בש\"ס שלכם אין זה בנמצא. אבל בש\"ס שלי כתוב כן. הרב הנ\"ל הפציר בו לבאר את החדה הזאת:",
"אדמו\"ר זצוק\"ל ענהו. הנה חז\"ל ביבמות דף ע\"ח דרשו על הכתוב. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים כו': ויבקש דוד את פני ה'. ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים כו'. אל שאול שלא נספד כהלכה. ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. ופריך בגמ' קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה. וקא תבע על אשר המית הגבעונים. ומשני אין דאמר ר\"ל מאי דכתיב בקשו את ה' כו'. אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו. ופרש\"י באשר משפטו במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו ע\"ש:",
"אנחנו רואים במדותיו של הקב\"ה דבר נפלא. כי דוקא בעת שפוקד עון אדם עליו. אז מזכיר גם פועל צדקותיו. והנה ממיתת שאול שהוא תחילת מלכותו של דוד המלך ע\"ה. עד סוף ימי דוד לא תבע הקב\"ה מישראל. מה שלא נספד שאול כהלכה. רק כאשר עלה רצון מלפניו ית\"ש. לפקוד עון שאול על אשר המית את הגבעונים. הזכיר גם פועל צדקותיו. ותבע מה שלא נספד כהלכה:",
"וזה הדבר. אנכי תובע מהחכם הנ\"ל. דבר אחד מה שלדעתי אינו עושה כשורה. וכאשר מצוה להדבק במדותיו ית\"ש. לזאת כאשר אנכי תובע ממנו את עונו. עלי להזכיר גם את תורתו. ולתת לו יתרת הכבוד הזה. אף כי בעת אחר לא הייתי עושה כן. אך עתה אמצא לי לחובה לעשות זאת. כי באשר משפטו שם פעלו:",
"עתה נתבונן מה גבהו דרכיו. ומה עמקו מחשבותיו ביראת ה'. למצוא המדה החמודה הזאת במדותיו ית\"ש. ואחר זה למשול ברוחו להדבק במדה זו. ולהתנהג כן למעשה. ובמנהג העולם אנחנו רואים. כי מי שיש לו תרעומות על חבירו בעד איזה עון. אם הוא בדבר שנוגע אליו או אף שנוגע לשמים. כל תורתו וצדקותיו לא תזכרנה עוד:",
"ובדרך מליצה הנני אומר. כי יש מהפכין את המדה הזאת. היינו באשר פעלו שם משפטו. כדומה אחד יש לו תרעומות על חבירו בעד איזה חטא ועון. וכאשר יהיה נדרש לעשות לו טובה ולהזכיר שבחו. אז יפקוד עליו עונו. למנוע ממנו את הטוב מכל וכל או לקמץ בשבחו. כי באשר פעלו שם משפטו: דרכי תהלוכתו והנהגתו. בחלק התורה שבין אדם לחבירו. היה בתכלית הזהירות והזריזות למעלה להשכיל להפליא מאוד. הן בסור מרע והן בעשה טוב. כל דרכיו היה שוקל בפלס ומאזני משפט. בחלק חושן משפט. כמו בחלק או\"ח ויור\"ד. והוא הראה נפלאות כמה דוגמאות. עפ\"י משפט התורה. איך האדם נכשל בקל בעון גזל ומילי דנזיקין והדברים עתיקין:",
"הנה כאשר אדמו\"ר זצוק\"ל נתן לפעמים כתב מליצה לאיזה עני. ואח\"כ באו אנשים והלשינו עליו. כי האיש הזה אינו שוה לתת לו כתב. כי אינו נוהג כשורה ואין דרכיו מתוקנין. אשר בנוהג שבעולם במקרה כזה. תומ\"י יחפשו תחבולות להשיג את הכתב לחזרה. ואדמו\"ר לא חת ולא זע. והיה אומר הלא הכתב נתתי לו במתנה והוא שלו. עתה לשלול ממנו הכתב הוא גזל גמור:",
"פ\"א בהיותו במושב עם תלמידיו. נתגלגלו הדברים ע\"ד אנשים צדיקים. אשר דבריהם נשמעים בשמים. ונתקיים בהם ותגזור אומר ויקם לך. ואחד סיפר לפניו כי הוא יודע מאיש צדיק. כאשר לפעמים פגעו בו אנשים והצירו לו. הכם בשוט לשונו. ופגע בהם קללתו. וכל דבריו נתקיים לא נפל צרור ארצה:",
"אדמו\"ר זצוק\"ל אמר על זה בצחות לשונו: כי האיש אשר הוא במדרגה רמה כזו אשר דבריו יוכלו לעשות רושם. הלא מאוד צריך להיות נזהר. לנצור לשונו ושפתיו להוציא מפיו שום דבר רע. כי בקל יוכל להיות אדם המזיק. כי מה הבדל אם מזיק בידים או מזיק בשוט לשונו. להכות רעהו בסתר בכח גזירת עליון:",
"והנה מהדברים האלה. נוכל לעמוד ולהתבונן על תכונת רוחו של אדמו\"ר. דעתו והשקפתו בדרכי הנהגה במה שנוגע בין אדם לחבירו. הן נודע בנסיון. כי לפעמים גם מגדולי היראים נוקשו ונלכדו. כי בחרות אפם על אנשים שהצירו והרעו להם. ישלחו בהם שוט לשונם ויחפצו להעניש אותם קשה בכח גבהי מרומים: ואל יפלא הדבר בעינינו. כי כן הוא בטבע בנ\"א. וכמו בברכה יש ירא ה'. אשר בטבע הוא קמצן ומשלו יקפוץ את ידו לחוס ולרחם על דל. אולם משל שמים לא יקמץ להריק עליו ברכה עד בלי די. וכן הוא בקללה אף האיש ירא ה'. אשר גם בחרות אפו על מי שהקניטו והציר לו. לא יגע בו לרעה אף באצבע קטנה: אולם משל שמים ימטיר עליו פחים וגפרית. אולם באמת לא זה הדרך בחר ה'. כי ענוש לצדיק לא טוב. ועי' בתוס' ברכות דף ז' ד\"ה ההוא צדוקי ע\"ש:",
"ע\"כ מה נפלא ומה נהדר הוא תכונת מדותיו של אדמו\"ר זצוק\"ל אשר לפגוע באדם אף בכח גבהי מרומים. היה נחשב בעיניו בתור אדם המזיק. וע\"כ לא ראינו מאדמו\"ר זצוק\"ל מופתים כאלה. כי לשונו היה כזהב מזוקק. והיה נזהר מאוד מאוד שלא להוציא מפיו ח\"ו שום דבר רע אף על מי שפגע בו והציר לו. אך המופת הזה ראינו ממנו. כי מי שהרע לו והקניטו. היה מדתו להשתדל תיכף לחפש לשלם לו טובה תחת רעה להדבק במדותיו ית\"ש כנ\"ל:",
"כן הנוגע בבין אדם לחבירו בדרכי הטבה וגמ\"ח. היה בתכלית הזריזות והחריצות. הוא העביר לפעמים מדת חסידות בשביל דרכי גמ\"ח. בבוא לפניו איש קשה יום לשאול בעצתו. שם את לבבו להעמיק בעיון רב בדבר אשר שאל לתקנהו בעצה טובה. אנכי ראיתי בעיני כי פעם אחד בא אליו עני אחד קשה יום מחוסר פרנסה. ושפך לפניו מרי שיחו ותוגת לבבו. והגיד כי אין לו עצה אחרת. כי אם לסבב בעיירות לדרוש במקהלות. אבל גם זה יבצר ממנו. כי איננו אומן במלאכת הדרוש. ולא יוכל להשביע את השומעים רצון. ע\"כ בקש טובה וחסד מאת אדמו\"ר זצוק\"ל ללמוד אותו איזה דרשה. ואדמו\"ר זצוק\"ל לא מנע ממנו את חפצו. ונתן לו את בקשתו אשר שאל. ולמד לו איזה דרוש אף חזר עמו פעמים ושלש:",
"כן לא התעצל לילך בעצמו לבית אחד ממכיריו. בגלל איזה טובה וחסד לזולתו. ואף הגשם והשלג לא מנע אותו ולא עמד לו לשטן על דרכו. וזהו כמש\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל בס' תבונה. כי במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו. החוב פרושה להשתמש היפך הפרישות לצאת בשוקים וברחובות קריה לחפש למלאות טובת חבירו. ומכש\"כ טובת רבים כו' ע\"ש:",
"היה נרעד ונפחד מאוד מפני איש מר ומצוק. וכן מפני עני המחדר על הפתחים. באשר הוא נכה רוח וה' את דכא:",
"ידוע כי מדרכי הטבה וגמ\"ח הוא. לקבל כל אדם בספ\"י ומה גם לאיש קשה יום ולהיות דבורו בנחת. וכמו שמבואר בס' ראשית חכמה שער היראה פ' י\"ב מדברי רז\"ל וז\"ל. אמר ר' יוסי כו' בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המ' כו' אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמ\"ח והמלכת לקונך שחרית וערבית. והמלכת את חברך בנחת רוח כו' ע\"ש. והנה העבודה הזאת להמליך את חבירו בנחת רוח. ולהראות לו פנים מאירות. תכבד ביותר אם האדם הוא שרוי ח\"ו בדאגה ופחד ופניו זועפות ולבו בל עמו. ואמר אדמו\"ר זצוק\"ל. כי לפעמים גם על ידי דאגות ופחד הרוחני. תצא משפט מעוקל בדרכי המדות. כמו בימים הנוראים האיש אשר הוא עמוס ביראת ה'. ומלא פחד וחרדת הדין יסובב מזה גירעון בדרכי ההנהגה עם חבירו. אשר צריך להמליך אותו בנחת רוח. ולפעמים הנה אז יותר נקל להכשל לכעוס וכדומה. אף כי באמת הנה בעת הזאת הלא צריך להיישיר דרכיו ביותר בדרכי המדות. להשביע לחבירו רצון. הסיבה הוא מאשר האדם אינו מורגל לתת לב בענינים הנוגעים ליראה ומוסר. כ\"א ילך במהלך הרגילו כפי נטיית טבעו:",
"וסיפר לנו אדמו\"ר זצוק\"ל. כי עוד בטל ילדותו. כאשר לימוד המוסר לקח לבבו. ועשה עליו רושם להתבונן בדרכי יראת ה'. הנה פעם אקת בערב יוהכ\"פ. בהיותו הולך לבהמ\"ד להתפלל תפילת מעריב. והנה לקראתו איש אחד מגדול היראים. פחד וחרדת הדין היה נראה וניכר על פניו. ודמעתו על לחיו. אדמו\"ר שאל אותו להגיד לו איזה דבר הנחוץ לו. והאיש הירא מגודל עצבונו וחרדתו לא ענה אותו מאומה. אדמו\"ר זצוק\"ל אמר בזה\"ל. כאשר עברתי מעל פני האיש חשבתי בלבבי. מה הנני חייב ואשם כי אתה הנך יר\"א. ותפחד ותרעד מיום הדין. מה זה נוגע אלי. הלא אתה מחויב להשיב אותי על שאלתי בנחת רוח. כי זהו מדרכי הטבה וגמ\"ח:",
"דרכי תהלוכתו עם בניו ויו\"ח היה נפלא מאוד. הנה טבע אהבת אבות ליו\"ח. אשר רבים חללים הפילה. כי האהבה הזאת תעור עיני פקחים ותסלף את דרכם. כי האהבה שחדתם להוציא משפט מעוקל. הנה אדמו\"ר זצוק\"ל כבש לפניו את הטבע עד שלא היה לו שום הבדל בין יו\"ח לאחרים. הן בגשמיות הן ברוחניות. מלבד מה שמחויב עפ\"י דין. והדברים עתיקין:",
"אחד מבניו אשר היה סוחר נכבד. כמעט מעולם לא שאל אותו על תהלוכות עסקו. ומה הוא גורל מצבו. אך כאשר היה בא לבקרים אצל אביו אדמו\"ר זצוק\"ל לפקוד את שלומו. היה שואל לו רק אם הוא קובע עתים לתורה:",
"גם הנה אחד מבניו. אשר פעם לא ראה את פניו כמה שנים. וכאשר בא אליו לא נתפעל מאומה. ונתן לו שלום בתכונה כאשר היה רואה אותו זה מזמן קרוב:",
"כאשר אחד מיו\"ח היה נלחץ בין המצרים. לא שחד מכחו בעדו. כאשר לא שחד מכחו בעד עצמו:",
"והיותר נפלא אם כי לעצמו היה מושלל מכל חמודות התבל. מהתאוה והחמדה והכבוד ועוד כו'. בכ\"ז מה שנוגע לזולתו. היה יודע ומרגיש בכל תשוקת האדם חפצו ומאוויו מעניני התבל ומלואה. כי מה שכתב אדמו\"ר זצוק\"ל בס' תבונה בזה\"ל. והיותר כבד בבחי' התיקון. הוא בדבר המידות כי זה כלל גדול במדות. שרוב מדות הטובות. המה רק במה שנוגע להאדם בעצמו. אבל במה שנוגע לחבירו. החוב להשתמש בכל עוז בהפוכה. כמו לברוח מן הכבוד היא מדה יקרה כו'. אכן במה שנוגע לחבירו. אמרו רז\"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות. הפרישות אשר היא מעלה נשגבה לבני עליה. היא רק בבחינת האדם לעצמו. אבל במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו. החוב פרושה להשתמש היפך הפרישות. לצאת בשוקים וברחובות קריה. לחפש למלאות טובת חבירו. ומכש\"כ טובת רבים כו'. לזאת צריך האדם לעמול לעשות קניה בנפשו בכל דבר והפוכו כו' ע\"ש:",
"כמה נעימים דבריו הק'. וכמה הוא נאה דורש. וכן היה נאה מקיים. וע\"כ בדרכי המדות. התהפך כחומר חותם. בין מה שהיה נוגע לעצמו. לבין מה שנוגע לחבירו. הוא בעצמו היה מושלל ממדת הכבוד עד קצה האחרון כנ\"ל. ובכ\"ז היה נזהר מאוד לכבד את הבריות בנימוסי הכבוד הנהוג. בעברו דרך איזה עיר. היה הולך לבקר את רב העיר במעונו לחלק לו כבוד. וכבר אמור למעלה כי לא היה מתעצל לילך לבית אחד ממכיריו. בגלל איזה טובה וחסד לזולתו כנ\"ל:",
"הנה הבטחון היא מדה יקרה וחשובה מאוד. וכבר אמרו חז\"ל בסוטה דף מ\"ח. ר\"א הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו. ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה ע\"ש. אמנם זהו בודאי רק מה שנוגע להאדם בעצמו. אכן במה שנוגע לחבירו. חלילה להשתמש נגדו במדה זו. כי על חבירו החובה עליו לדאוג עבורו. מה שיאכל למחר. וגם לימים רבים. וכן בהנוגע לדבר ה' לתורה או ליראה. צריך לעשות כל ההשתדלות. ואין להשתמש במדת הבטחון:",
"אנכי יודע דבר נפלא. מענין אחד אשר אדמו\"ר זצוק\"ל ראה ויוכח. כי לאחר שנים רבים מאוד. תוכל לצאת משפט מעוקל. להסב רפיון באיזה דבר ה'. והחל תיכף לדאוג ע\"ז. וכה עמל ויגע בזה הענין. כל משך השנים הרבות. ואין קץ לכל עמלו. והכל בהסתר לא ידעו מזה כ\"א יח\"ס. והעליון היודע כל תעלומה. והמשלם שכר טוב ליראיו. לפניו נגלו כל עמלו ויגיעו:",
"שבילו היה כהולך במים רבים. ועקבותיו לא נודעו. כי היה אמון מוצנע אמון מכוסה. הוא הסתיר בכל היכולת את גדולת תורתו וצדקותיו. ואם אמנם כי רוחב שכלו ועומק חריפותו. לא היה יכול להסתיר. בעת אשר היה נדרש לו לתועלת הרבים. וביחוד בעת אשר הרביץ תורה לעדרים והגיד שיעורים. אולם כאשר התרועע יחד עם גדולי תורה. היה נחבא אל הכלים. והסתיר את חכמתו בכל האפשריות. וע\"כ גם מהות בקיאותו לא היה אפשר לידע על נכון. בדברו לפעמים בד\"ת. והזכיר איזה דבר מדברי איזה תוס'. שמענו ממנו כי כמעט היה אומר תמיד. במקרה ראיתי מקרוב את דברי התוס':",
"רק את זה שמעתי באזני. כי פ\"א הייתי מתארח עמו במקום אחד בש\"ק. וזה היה בחורף בימי חדש טבת. אדמו\"ר זצוק\"ל היה ישן בחדרו. ואנכי בחדר הסמוך. עפ\"י סיבה כבה הנר בחדרו. ורק אור הגאז האיר מבחוץ מבעד החלון. אדמו\"ר ניער בחצי הלילה. וישב על הכסא אצל החלון. והתחיל ללמוד בע\"פ, בגמ' ב\"ב דף ע\"ט בסוגי' דמועלין בהן ובמה שבתוכן כו', ולמד כסדר את דברי הגמ' וחזר על דברי התוס', וכה היה יושב על מקום אחד, ושונה בקול ערב ונעים מאוד, כמעט עד אור הבקר:",
"לפי הנראה ידע הרבה גם בנסתרות, כי היה אצלו גם ספרי קבלה, ולפעמים היה מחפש בנרות להשיג איזה ספר מספרי קבלה, אולם כדרכו בקדש לא דבר מאומה בזה עם שום אדם, וע\"כ עקבותיו לא נודעו לנו בזה:",
"פעם אחד נקרה למחנו, רב גדול אחד מגדולי גאוני הדור, עם ספר חדש אשר הדפיס והם לא הכירו זה את זה, אדמו\"ר זצוק\"ל הלך לראשונה לבקר את כבוד הגאון הנ\"ל במעונו לפקוד את שלומו, הגאון הנ\"ל הגיש לאדמו\"ר את ספרו ובקש ממנו לעיין בו, אדמו\"ר השיב לו, ימחול מר כי התפיסה שלי איננה קלה וכבד לפני לעיין בספר, התשובה הזאת לא הפיקה רצון אצל הגאון הנ\"ל, אכן אחר התמהמה הגאון הנ\"ל איזה שבועות ובמשך הזמן התרועעו יחד איזה פעמים, ועלה ביד הגאון הנ\"ל להכיר מעט את אדמו\"ר, תכונת רוחו ודרכו בקדש:",
"ויהי קודם נסיעת הגאון הנ\"ל, ובאו רבים מנכבדי העיר לקבל ממנו ברכת הפרידה, אמר הגאון הנ\"ל לפניהם על אדמו\"ר בזה\"ל, על הגאון אור ישראל הנני אומר כדברי המדרש על שאול המלך ע\"ה, כי הקב\"ה אמר למלאכי השרת ראו בריה שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם כו', כן אנכי אומר ראו בריה שברא הקב\"ה בעולמו. הנה הכל משתדלים ועמלים להודיע בעולם את טבעם וגדולתם. ועוד הם דואגים ויראים פן חלילה יחסר להעולם עוד איזה ידיעה ממהות ערכם, והגאון אור ישראל, הוא עמל בחריצות נפלא, להסתיר מבנ\"א את גדולתו וכוחותיו הנפלאים:",
"אדמו\"ר זצוק\"ל היה נאנח ומצטער מאוד על פרצת הדור, על קרן התורה והיראה כי ירדו פלאים, פעם אחד ביום שמחת תורה, התבוננו עליו כי נפלו אור פניו, שאלו אותו על ככה, הלא היום הוא ש\"ת, וצריך לשמוח בשמחת התורה, ענה להם במתק שפתיו, הנה אם יהיה לאיש איזה שמחה וצער ביחד משני ענינים נפרדים, הלא בהכרח הוא כי השמחה אשר תרנין לבבו מפרט אחד. תפיג מעט את דאגתו וצערו מפרט השני, אכן כאשר יהיה השמחה והצער מענין אחד כדומה אחד יש לו בן יחיד, נעלה מאוד בכל המעלות החמודות, אשר נפש אביו קשורה בנפשו וישמח בו מאוד, וכאשר יקר מקרה כי זה הבן הנחמד יהיה חולה מסוכן ר\"ל, היתכן כי שמחתו בבנו תפיג את דאגתו ועצבונו ממחלתו, הלא עוד נהפוך הוא, כי כל עת אשר יעלה בלבבו זכרון בנו האהוב ומעלותיו החמודות, עוד נכפל צערו ויגונו:",
"כן הדבר היום יש לנו לשמוח בתורתינו הקדושה, אולם לעומת זה תתעורר רגשי צער, כי בעוה\"ר התורה היא גוסס ר\"ל, הוגיה ומקיימה ישוחו וימעטו מיום אל יום, ולזה כל אשר יגביר האדם שמחת לבבו בתורתינו הקדושה. ככה יתעורר בקרבו ביותר, רגשי צער ויגון ממצבה הנורא כי תרד פלאים אחורנית. אכן בכ\"ז הרבה לדבר צוף אמרי נועם, איך כי עם כ\"ז יש מקום לשמחה:",
"עליו נתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' כו' ויראו ממך, דמותו ותארו וזיו קלסתר פניו היה נורא מאוד, עם אשר ה' ית\"ש חלק לו מתנת החן והיופי, כי היה יפה תואר מאוד, עם זה חכמתו ויראתו האירה את פניו הטהור, באור פני מלך חיים, וביחוד בעת אשר העמיק מחשבתו באיזה ענין, אם בתורה או ביראת ה', כמעט התפשט נפשו מגשמיותו, והיה פניו הטהור בוער כלבת אש, ואז היה תוארו כמלאך ה' נורא מאוד עד אשר חרדו מגשת אליו, ומי שלא ראה בעיניו, א\"א להיות לו ציור בזה, כי רוח אלקי היה שפוך על פניו, וכצאת השמש בגבורה. הוא לא הניח מעולם לצייר אומן, לצייר על פני הגליון את צלם דמות תבניתו, כי לא אבה זה בשום ענין:",
"והנה יותר שהיה גאון וחסיד, עוד זכה וזיכה את הרבים במדה נפרזה מאוד, אם בדרך כלל הוא הרים קרן התורה ויראת ה' בעולם, וביחוד במחוזתינו. ואם בדרך פרע בכל מקום אשר היה שם משכן קדושתו, פעל פעולה עזה על מכיריו ומקורביו, וכל אחד ואחד לפי ערכו קבל תועלת רוחני אם מעט ואם הרבה, אם בדרשותיו אשר מטל ילדותו היה דורש ברבים תמיד, ודבריו היו חוצבים להבות אש ביראת ה', ונופת תטופנה שפתותיו, צוף אמרי נועם מרפא לנפש, ומפיו הפיק מרגליות, ואם את אשר נתקיים עליו וראו כל עמי הארץ כו', כי מי אשר התבונן על דרכיו ועלילותיו ומדותיו, התפעל נפשו מאוד, ועשה רושם על לבבו ליראה את ה' ית\"ש:",
"סיפר לי איש אמונים. כי בהיותו בעיר אחת התרועע במקרה עם איש אחד גביר נכבד מפורסם ליר\"א זקן ונשוא פנים. ונתגלגלו הדברים על אודות אדמו\"ר זצוק\"ל. אחז האיש בזקנו. ואמר לו תאמינו לי. כי כל מה שנמצא בקרבי מעט יראת ה' ית\"ש. הוא מידי קדוש ישראל זצוק\"ל אשר בימי עלומי זכיתי להיות ממקורביו:",
"ביחוד השפיע מרוחו על תלמידיו. אשר הסתופפו בצילו. וחסו בצל דליותיו. כי מעל ילדותו בעודו צעיר לימים. כבר נלוו אליו רבים מגדולי תורה. להסתופף בצל הדרכתו. ולשמוע ממנו דברי חכמתו והשכלתו ביראת ה' ועבודתו ית\"ש. ומגדולי תלמידיו אשר ידע כי הם כלים עלולים ומוכשרים לקבל שפעו, נתן נפשו עליהם ביותר. לייחד עמהם הדבור. וללמדם דרך ה' ומדות רצויות. ולהורם דעת תבונות בתורה ויראת ה' טהורה:",
"הנה מלבד אשר היה דורש ברבים במקהלות עם. היה דורש גם ביחוד לפני תלמידיו. יסוד דרושיו. לא היה לפרש פסוקים ולישב מדרשים. כ\"א דברים אשר הרה והגה מלבו. חקירות עמוקות בדרכי עבודת ה' ית\"ש. ובשכר ועונש ודרכי המדות. וכאשר היה דורש כמה שעות. לפעמים הלביש איזה רעיון. במליצת הכתוב או איזה מאמר רז\"ל. כח שפתיו היה נורא מאוד. כמעט בכל דרושיו לא זז מפיו שכר ועונש. וע\"כ החיה נפשות רבות חיי הנפש:",
"והנני להזכיר בזה מסדר דרושיו לפני תלמידיו. הנה כאשר זכינו לעמוד לפניו בפה ק\"ק. היה זמן רב אשר אדמו\"ר זצוק\"ל. היה עצור בכל ימי השבוע בפרישות והתבודדות. בעיר אלעקסאט הסמוכה לפה. מעבר לנהר נימען. ורק בכל ש\"ק היה בא לביתו פה העיר. ואז מתלמידיו המקורבים אליו ביותר. הי' הולכים פ\"א בכל שבוע אליו. אל מקום התבודדותו. עדה שלימה של עשרה. ואחרי אשר התפללנו מנחה. התעטף אדמו\"ר זצוק\"ל בטלית. והתחיל לדרוש לפנינו ביראת ה' ית\"ש כדרכו בקדש. ולפעמים היה דורש כמה שעות. ובאמצע הדרשה החל להגיד דברי כבושין התעוררות מעניני רוחנים. בהתפעלות עצומה עד אשר נמס לבבינו. והוא היה בוכה הרבה מאוד. והיה מעיר ומעורר אותנו להכין א\"ע לבקש רחמים מלפניו ית\"ש. על עניני הרוחנים. וע\"כ באמצע ההתעוררת היה אומר מתחילה איזה פסוק משבחו של מקום. ואח\"כ איזה פסוקי דרחמי. כמו השיבנו ה' כו' לב טהור כו'. ואנחנו עמו להתפלל ביחד בצבור על יצה\"ר הרוחני. להסיר לב האבן מבשרינו ולטהר לבבינו לעבדו באמת:",
"ואדמו\"ר זצוק\"ל היה מחזיק את התפילה הזאת. לענין נעלה מאוד ברוחניות. ויסודו היה עפ\"י דברי חז\"ל בר\"ה דף י\"ח וביבמות דף מ\"ט. דרמי שם קראי כתיב מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו. וכתיב דרשו ה' בהמצאו. ומשני כאן ביחיד כאן בצבור. ויחיד אימת אמר רבה ב\"א אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ ע\"ש. ומבואר מזה כי כח תפילת הצבור בכל השנה הוא בערך הזמן של עשי\"ת. אשר הנביא אמר דרשו ה' בהמצאו כו'. וע\"כ כאשר עדה שלימה של עשרה יראי ה'. יכוונו דעתם להתפלל ביחד על יצה\"ר הרוחני. הוא ענין נעלה מאוד. ותוכל לפעול הרבה:",
"וכן פ\"א בהיות אדמו\"ר זצוק\"ל בימים הנוראים מחוץ למדינה. הנה במכתב אשר כתב לתלמידיו ומקורביו. להעיר לבבם על ההכנה. לעמוד במשפט ביום הדין לפני כסא שופט צדק. כתב באמצע המכתב וז\"ל הק'. אכן מה לעשות לכותל ברזל המפסיק – היא רוח הטומאה המלפפת ומעכרת רוח האדם כו' – אחת היא – אשר גם הנסיון יורינו – היא לשפוך הנפש אל ה' ית\"ש בעשרה. אל מרכז הלזה. לקוב חור קטן בכותל הברזל הלזה. דבר קטן ונקלה הוא ופריו רב. וכאשר אנכי כעת איש נודד ממקומו. אין בידי להשיג לזה יו\"ד. בזאת הנני להזכיר את כבודכם. ולזרזכם בעת אשר מצוי לכם ועודכם בידכם (שבת דף קנ\"א) להתאסף בעשרה כנ\"ל כו' עכ\"ל:",
"והעולה על כל הוא מה שזכה וזיכה את הרבים בלימוד היראה והמוסר. כי הנה אם כי כמה גאונים וחסידים חברו ספרי יראה ומוסר. למען ללמוד ולהגות בהם ליראה את ה'. וכן כמה גאונים וחסידים הזהירו על הלימוד בספרי יראה ומוסר. בכ\"ז לא היה להלימוד הזה מהלכים בין החיים. וכמעט נשכח זכרו, עד אשר בקע כשחר אור ישראל וקדושו זצוק\"ל. הוא החזיר העטרה ליושנה. ופרסם בעולם את חובת לימוד היראה והמוסר. ומשמיא זכו ליה. לזכות בזה את הרבים. ולפעול ישועות בקרב הארץ לחיי הנפש. וכמבואר באורך בהקדמה. וכן במאמרי ע\"ד לימוד היראה והמוסר:",
"והנה אדמו\"ר זצוק\"ל את אשר חשב כי הוא רצון ה' ית\"ש. לא מנע אותו שום דבר. ולא עמד לו לשטן על דרכו. ומה גם לזכות את הרבים. ידוע כי לעת זקנותו כתת את רגליו לעיר פאריז. לתקן שם איזה דבר אשר חשב כי זה יהיה זכות הרבים. והתגלגל שם תחת דוחק גדול במצור ובמצוק. יען כי לא קבל שם מתנה משום אדם. רק אשר נשלח לו ממדינתינו פרנסתו המצומצת. וליוקר הדירות שם ושאר צרכי החיים. היה דר בחדר אחד צר אשר לא יאומן כי הוא בכח אנושי להיות שם. וכן היה חסר לו לשאר צרכי החיים. וכ\"ז סבל מפני רצון ה' ית\"ש:",
"שמעתי מפיו הקדוש כי סיפר לי כי בהיותו בפאריז. פעם אחד החליק את רגליו ונפל מהמדרגות כמדומה משני מכפלות. וכאשר הרימו אותו מעל הארץ. כמעט לא היה בו רוח. וה' ית\"ש עשה עמו נס ולאחר ימים שב לאיתנו. כאשר סיפר לי המעשה. אמר לי בזה\"ל. אנכי לא נפל לבי בקרבי ולא פחדתי פחד. כי כאשר ישיבתי בפאריז אין לי שום נגיעה עצמית כ\"א רצון ה' ית\"ש. לא יוכל פאריז להזיקני:",
"הן אלה קצות דרכיו בקדש. כי מי יוכל לספר הודו. וכל פעולת צדיק בעודו. ילמדו יראי ה' דרכו וילכו באורחותיו. ולאחוז בקצה סנסני מעשיו ומדותיו. הכ\"ד תלמידו הנרעש ונפחד מזכרון שמו הקדוש.",
"יצחק בהרב מהר\"ש בלאזער:",
"וזה אשר כתב לי ידידי ורעי הרב כו' כו' מהו' נפתלי אמשטרדם נ\"י מפה יליד סאלאנט. אחד מגדולי תלמידיו של אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. על דבר רבו של אדמו\"ר הגאון החסיד קדוש ה' מכובד מרנא יוסף זונדיל מסאלאנט זצוק\"ל. וז\"ל הרה\"ג הנ\"ל. הנה מש\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל בהקדמת ס' תבונה בשולי היריעה. ויצקתי מים ע\"י מורי הרב מ' יוסף זונדיל היושב בירושלים תוב\"ב. ועד כה לא הגעתי לקרסוליו כו' עד למען ישמעו הבע\"ב וילכו באורחותיו. הנה פה על הגליון קיצר אדמו\"ר הסיפור מן מורו הרב החסיד מוהרי\"ז זצוק\"ל. וכמש\"כ שם הארכתי מעט במעלת האדם הגדול הלזה כו'. ואף כי במילין קצרים כלול הרבה מעלותיו וצדקותיו זהו בכלל. אך בפרטות היה אדמו\"ר מאריך בסיפורי מעשי האיש הזה. ממעשיו וצדקותיו וחסידותו עד להפליא. כי מעשי צדקותיו היה נפלאים מבהיל כל שומעיו:",
"מקומו ודירתו היה בעירנו סאלאנט. פעם אחת מצאו אותו בלילה שעושה בידיו מרצפת אבנים ברחוב אחד מלוכלך בטיט ורפש לכבוד אמו שהיתה מהלכת ועוברת שם תמיד לבית המדרש. כן פעם אחת מצאו אותו עומד אצל הדלת קטן שבחצר שלו. ובידו פטיש ומסמורים ומכה בפטיש במסמורים בזריזות. ונודע אח\"כ טעם העסק. מפני שנתקלקל המנעל והיה נסגר מאליו. עד שהעניים המחזירים על הפתחים. לא יוכלו לפתוח הדלת. והוא נגד הגמ' בב\"ב דף ז' למימרא דבית שער מעליותא היא וכו'. הא דאית ליה פותחת כו':",
"כן ספרו ממנו הרבה מילי דחסידותא כיוצא באלו עד להפליא. וכמו גודל גבורות צדקותיו ופרישותו והאהבה והיראה שהיה בוער בקרבו בפנימיות. כן היה גודל עמלו להיות הצנע לכת לבל יכירו בו מאומה בחיצוניות. עד כי אנשי העולם שלא היו מכירין אותו. למראה עיניהם שפטו אותו לאיש פשוט:",
"כי לא היה נהנה מן התורה. לקבל מן העולם כנהוג. רק נתפרנס מיגיע כפיו. וחי בדחקות. ולא היה לו פרנסה קבועה. רק פעם החזיק תלמיד. ופעם התעסק באיזה מסחור. לעיר מעמל בפרייסין הסמוכה. ובאמצע היה נוסע ללמוד בפרישות על משך שנה. פעם אחד נסע ללמוד בפרישות בעיר מיר. ולמד שם תורה שנה תמימה. ולמד תורה מתוך הדחק בהוצאה ב' זהובים לכל שבוע:",
"כן סיפרו מגודל ענותנותו עד שהיה מפליא ומבהיל כל שומעיו. כאשר נסע בחזרה מעיר מיר לשוב לביתו ולעירו סאלאנט, נזדמן לו לנסוע יחד בעגלה עם אנשים סוחרים שנסעו לעיר מעמעל לרגלי מסחרם, אשר לא ידעו ולא הכירו אותו, ולמראה עיניהם החזיקו אותו לאיש פשוט עני הדיוט. האנשים הסוחרים לא היו מאנשי היראה, וכל הדרך לעגו עליו והרבו עליו דברי שחוק ולצון, ויהי בדרך במלון. החסיד הנ\"ל שכב לישן על איזה ספסל כדרך העניים הפחותים, הסוחרים הנ\"ל כטוב לבם התלחשו יחד, הנה העני הפחות הזה ישן, נגיע נר דלוק אל זקנו לשרוף מעט שער זקנו וכן עשו, וכאשר הרגיש החסיד הזה בתוך שנתו, פתאום שמעו קול דבור יוצא מפיו לאמר \"עוד מעט\" כי נתעורר בקרבו השמחה מן הבזיון הגדול הזה שמקבל מהם, כמעט קט חרדו ונבהלו, אכן בכ\"ז לא שמו אל לבם וכל הדרך שחקו ולעגו ממנו באין מעצור לרוחם. האנשים הסוחרים באו לעיר מעמעל ונתישבו שם לרגלי מסחרם:",
"והחסיד מהרי\"ז הנ\"ל שב לעירו, והתחיל אז לעסוק באיזה מסחור, ובהמשך הימים נקרה ג\"כ לעיר מעמעל, פעם אחד פגעו האנשים הסוחרים בשוק את החסיד הנ\"ל, והנה הוא מדבר וממתיק סוד עם איש אחד גדול ונכבד מאוד, ויתמהו האנשים איש אל רעהו. וכאשר חקרו אחריו נודע להם כי זהו הגאון החסיד מהרי\"ז קדוש ד' מכובד, ובאו ונשתטחו לפניו ובקשו ממנו שימחול להם על אשר עשו לו בדרך נסיעתו עמהם, ונעתר להם ומחל להם אך בתנאי שיקבלו על עצמם, שלא ללעוג ולהתלוצץ משום אדם כל ימי חייהם, וכן היה נוהג תמיד לברוח מן הכבוד עד קצה האחרון ויש עוד סיפורים ממדת הענוה שלו תקצר הגליון מהכיל:",
"כן עמל ויגע במדת הבטחון, וספרו ממנו מעשים נוראים ונפלאים ממדת בטחון שהיה משתמש בו והשיג דברים אף למעלה מן הטבע שהיה מבהיל כל שומעיו, כאלה וכאלה ספרו ממנו גדולות ונפלאות תוקף זהירותו ועוצם חסידותו, וכן אדמו\"ר זצוק\"ל היה מספר ממנו גם פרטי מעשיו. איך היה בדקדוק עצום ובהשקפה גדולה ודברי חסידות אשר אין עולה על לב בני אדם, דרך משל פעם אחד היה מדבר עם אנשים בימי חנוכה, ובתוך הדברים הזכירו בסיפורם דבר אחד של צער, ואמר להם הס ! כי אין להזכיר דבר של צער בימים אלו, כיון שחז\"ל אסרו ימי חנוכה בהספד. וכן בכל דבר ודבר וכמש\"כ בס' מסילת ישרים שזהו עיקר החסידות שתארוהו חז\"ל עושה נחת רוח ליוצרו להבין דבר מדבר לעשות רצון קונו:",
"פעם אחד הלך לו במקום גינות ושדות של ישראל. ובעברו לפני השדות והגינות התבוננו בו שהניח אצבעו על חוטמו ודחק אותו הרבה. ותמהו על זה. אח\"כ נודע להם טעם הדבר. מפני שדרכו היה בכל לימוד לחפש ידיעת המעשה וכמ\"ש בתבונה שם בהקדמה. והנה חז\"ל אמרו בריש ב\"ב אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה. ופרש\"י אסור כו' שלא יזיקנו בעין רעה ע\"ש. ויען כי לפעמים אי אפשר להזהר מבלי להסתכל כרגע. והנה בברכות דף נ\"ה אמרו שם האי מאן דעייל למתא כו' ואי דחיל מעינא בישא דיליה. ליחזי אטרפא דנחירא דשמאליה ע\"ש. לכך עשה עכ\"פ תקנה זו:",
"גם מזה לא הניח ידו לקיים עשה לך רב וקנה לך חבר. כידוע היה תלמיד מובהק של הגאון הגדול החסיד רשכבה\"ג מוהר\"ח זצוק\"ל מואלאזין והיה נוסע אליו תמיד וקבל ממנו דרכו בקדש. ואחרי שנסתלק הגה\"ח מוהר\"ח זצוק\"ל לגנזי מרומים ונשמע אז מגודל חסידותו של הגאון הג' רשכבה\"ג מוהר\"ע איגר זצוק\"ל. כתת החסיד מהרי\"ז את רגליו לעיר פוזנא. להתכונן על דרכי צדקתו וחסידותו של הגה\"ח הנ\"ל וישב שם זמן מה:",
"הנה הארכתי בסיפור החסיד מפני שני דברים. האחד אשר כתב בתבונה שם. למען ישמעו העולם מעשי האיש הזה אשר היה בדורינו וילכו באורחותיו. והשני למען ידעו העולם את מעלת לימוד המוסרי. וכל תוקף גבורתה מה היא עושה. כי הנה דבר ברור הוא. שכל תוקף צדקתו וחסידותו של האיש הרם הזה. היה רק לימוד המוסרי שהיה משתמש ועמל בחכמה מלימוד הזה. לחזור כמה וכמה פעמים. איזה פסוק או איזה מאמר של אגדת חז\"ל בהתבוננות רב כאשר סיפר אדמו\"ר זצוק\"ל ממנו:",
"אנכי הכותב זוכר אני בימי בחרותי בעיר סאלאנט. אחרי נסיעת החסיד מוהרי\"ז הנ\"ל לעיר הקדש. וראיתי בעיני כמה ניירות מכת\"י הטהור. אשר שם יסופר השאלות ששאל מרבו הגאון החסיד מוהר\"ח זצוק\"ל מוואלאזין. גם סיפורי מעשים נפלאים מן רבו הגה\"ח הנ\"ל. וראיתי שם אשר שאל מרבו הגה\"ח הנ\"ל בעת פרידתו מוואלאזין. איזה ספרי מוסר טוב לעסוק. וכשיב לו בזה\"ל \"כל ספרי מוסר טוב ללמוד. אך ספר מסילת ישרים הוא יהיה מנהלך\":",
"עתה נחזור לכ\"ק אדמו\"ר זצוק\"ל. הנה כאשר היה בימי חלדו בתוקף גדולתו וגאונותו. התחיל ליצוק מים ע\"י רבו החסיד ר\"ז זצוק\"ל. ורק ממנו קבל את החכמה והלימוד הגדול הלזה הוא לימוד המוסרי. ללמוד ולחזור הרבה מאמרי חז\"ל וספרי מוסר בהתבוננות רב. והיה משמש אותו וקבל אותו עליו לרב מובהק. והיה אומר כי הקים אותו על רגליו בעבודת ה' ודרך הקדש. וכאשר נסע רבו החסיד לעה\"ק. נסע אדמו\"ר ללותו ג' פרסאות כדין לויה לרבו מובהק:",
"והנה אדמו\"ר זצוק\"ל סיפר לנו כי כאשר שמע את הקול יוצא מרבו ציווי לימוד המוסרי. הנה כאש בוער ירדה תוך חדרי לבו. והחל לעסוק גם בלימוד הזה. ועלינו להתבונן מה פרי עשה לימוד המוסרי באיש החסיד אדמו\"ר ז\"ל. אשר היה לאור עולם שמו יצא במדינות. כולנו בעינינו ראינו את תוקף גבורת צדקתו וחסידותו. טוהר לבו וקדושתו. הן במעשיו הנוראים אשר לא הסיח דעתו מן עבודת ה' אף בעת דבורו עם הבריות. הן במדותיו הטובות כמעט למעלה מן הטבע. כמו שנאת הבצע והכבוד וכן במדת החסד והטבת הבריות. וכן בכל המדות הטובות ענוה סבלנות וכיוצא בהם. וכל צדקותיו ומעשי תקפו במעשים ובמדות הסיבה לזה היה רק לימוד המוסרי הלזה. ומזה יתבוננו הדור בינה להדבק בחכמה הזו של לימוד המוסר עכ\"ל הרב מהו' נפתלי אמשטרדם נ\"י:",
"והנה על דבר מה שכתב הרב מוהר\"נ הנ\"ל. כי החסיד רבו של אדמו\"ר לא היה ניכר עליו בחיצוניותו כי הוא מאנשי המעלה. הנה בילדותי שמעתי מפי הרב המפורסם בעולם מוה' גרשון אמשטרדם זצ\"ל מווילנא. כי הוא לא הכיר את החסיד הנ\"ל. אך פעם אחת נקרה החסיד הנ\"ל לעיר ווילנא. והביא מכתב מאחד מסאלאנט להרב מוהר\"ג הנ\"ל. החסיד הנ\"ל נכנס לבית הרב מוהר\"ג הנ\"ל. ועמד אצל הפתח והושיט לו המכתב. הרב מוהר\"ג הנ\"ל חשב אותו לאיש פשוט. כמו אחד מהעגלונים וכדומה. ורצה לההנותו בעד טרחתו. קרא אותו החדרה. והושיט לו כוס של יי\"ש ובקש אותו לשתות. מובן מאליו כי החסיד לא סירב בדבר. כי כל מה שאומר לך בעה\"ב עשה ושתה מעט יי\"ש. אח\"כ אמר לו הרב מוהר\"ג הלא אתם הנכם מעיר סאלאנט. מה שלום החסיד ר' זונדיל. וענה אותו מה שענה. אח\"כ התחיל הרב מוהר\"ג הנ\"ל להרחיב עמו הדבור אודות החסיד הנ\"ל. והתחיל לגמגם בתשובתו למעט את מעלתו. מתוך הדברים עלה בלבבו. אולי זהו החסיד. כאשר למשמע אוזן שמע. כי אין ניכר עליו כלל. אמר לו הרב מוהר\"ג. תגידו לי האמת מה שמכם. אמר לי שמי זונדא. אמר לו הרב מוהר\"ג. ה' רצון יראיו יעשה. אשר לא יהיה ניכר עליכם כלל:"
],
"Kokhavei Ohr": [
[
"",
"הן יראת ה' היא חכמה (איוב כ\"ח)",
"ברכות דף כ\"ח. ת\"ר כשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל כו' מפני מה אתה בוכה. אמר להם אלו לפני מלך בו\"ד היו מוליכין אותי כו' שאם כועס עלי כו' אעפ\"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממה\"מ הקב\"ה שאם כועס עלי כו'. ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים. אחת של גן עדן ואחת של גיהנם. ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה ע\"ש. והנה מה שאמר ולא עוד כו' הוא משולל הבנה. כי מה לו להזכיר מדרך גן עדן:",
"הן מנויה וגמורה בסוד כל ישרי לב. למשפט אמת וקיים. כי פועל אדם ישולם לו. להעניש קשה לעושי עול. ולתת גמול לפועלי טוב. גם כל הממשלות יש להם חוקים ומשפטים סדרי עונשים. נגד כל פורע חוק ומוסר. וכן חלקי גמול בעד כל מפעל טוב וישר. אמנם הנה מובן מאליו. כי שכר ועונש במעשה אחת. היינו כי יקבל שכר בעשותו הדבר. וכן עונש אם ימנע מלעשות. כמעט הוא דבר נמנע כי ענין שכר יתייחס רק בעד עשותו איזה מפעל שאין חובה עליו. ומשפט עונש הוא בעד אשר ימנע למלאות חובתו. כי ע\"כ אין תקות גמול למי אשר ימלא תעודת חובתו. או ימנע מלעשות עול. ואין עונש למי אשר ימנע מלעשות מפעל טוב:",
"אכן לא כן משפטי ה' הישרים עם בריותיו. אשר כל דרכיו משפט עונש או שכר. כי אלקים שופט הוא לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. לעוברי רצונו ית\"ש נכונו להם שפטים רבים רעים ונוראים. ולעושי רצונו ית\"ש מעותד להם שכר גדול מאוד:",
"ולזאת הנה יש הבדל. בין מי שצריך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך בו\"ד. אם עבד את עבודתו באמונה. ובין מה שעתיד כל אדם ליתן דין וחשבון על מעשיו. לפני ממה\"מ הקב\"ה. כי המשפט לפני מלך בו\"ד. הנה הזכות או החובה תגבל רק עם דרכי העונש. כי אם יזכה במשפטו יהיה נקי מעונש. ואם יתחייב בדין ענש יענש. אולם לא אבד שום שכר. כי גם אם יצדק בהשפטו. אין לו תקות קבלת שכר. זולת שלילת העונש. אולם לא כן משפט האדם הדין והחשבון על מעשיו. אשר עתיד ליתן לפני ממה\"מ הקב\"ה. כי הבדל בין הזכות והחובה. הוא בין עונש איום ונורא. לבין שכר גדול מאוד. כי אם יזכה בדין. יתענג בנועם ה' עם נפשות הצדיקים בגן עדן. ואם יתחייב בדין יוליכוהו עם פועלי עון לגיהנם. נמצא כי מלבד העונש המר. הלא אבד גם השכר הגדול. אשר היה מוכן לפניו אם היה זוכה בדין:",
"הוא מה שאמר ריב\"ז. ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע כו'. היינו כי מי שמוליכים אותו לפני מלך בו\"ד. לתת דין וחשבון על מעשיו. יש לפניו רק דרך אחד. או עונש או שלילת העונש. אבל לא שום תקות קבלת שכר. אולם כשמוליכים אותו לפני ממה\"מ הקב\"ה. הלא יש לפניו שני דרכים. אחת של גן עדן ואחת של גיהנם. ואם יתחייב בדין ויוליכוהו לגיהנם. הלא לא יתענג אז בנועם ה' בגן עדן. נמצא כי ענשו הוא בכפלים:",
"ומה שאמר ריב\"ז. ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי. הנה יעורר בזה עוד מוסר נפלא. כי הנה לכאורה יפלא. מדוע חרד ריב\"ז את כל החרדה הזאת. כי הלא אף אם יש בידו איזה חטא ועון. הנה שערי תשובה לא ננעלו. ולא יבצר ממנו לעשות תשובה ונסלח לו. אולם הנה ידוע כי כל הקדושים חז\"ל. קיימו כל התורה כולה. ולא בא לידם שום חטא ועון מעולם. וכמה הפליגו חז\"ל ב\"ב דף קל\"ד. במעלתו של ריב\"ז שלא הניח מקרא משנה כו' ע\"ש. ובאמת לא הרגיש בנפשו שום חטא ועון כלל:",
"אולם את אשר סמר מפחד בשרו הוא רק מפני עומק הדין. וכמאמרם ז\"ל בפסחים דף נ\"ד שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן עומק הדין כו'. ופרש\"י בל\"א עומק הדין העתיד. והיינו כי תקצר שכל ובינת האדם להקיף את אמיתת בירור הדין והחשבון לו מכל מעשיו. כי עומק בירור הדין והחשבון רק לאלקים הוא. וכמו שאמרו חז\"ל באבות הוא המבין כו'. זהו מה שחרד ריב\"ז את כל החרדה והוא מפחד עומק הדין. כי אף אם הוא צדיק בעיניו. ואינו מרגיש בנפשו שום חטא ועון. אולם מי בא בסוד ה' וחקר אלקי ימצא. את החשבונות הרבים אשר יבקש מהאדם:",
"זהו מה שאמר ריב\"ז ולא עוד כו' ואיני יודע באיזו מוליכים אותי. היינו כי אם האדם בעצמו היה יודע ומבין לחשוב חשבונו ודינו. אנה יהיה פניו מועדות. ואנה יוליכוהו. אם במסילה העולה לגן בעדן מקדם. או הדרך המוביל דומה לעמקי שאול. לא היה דואג כ\"כ. כי אם זך וישר פעלו ישמח בחלקו. ואם יודע כי העוה מה את דרכו. ישוב אל ה' וירחמהו. וישען ברחמיו כי ירבה לסלוח. אולם כאשר לא לאדם דרכו לחשוב חשבונו ודינו. וע\"כ אינו יודע באיזו מוליכים אותו. כי באמת יתכן שיוליכוהו לגן עדן. אחרי כי אינו יודע בנפשו משום חטא ועון כלל. אך הנה לפי עומק הדין והחשבון של מעלה הוא אפשריות. כי לא יצא ידי חובת עבודתו ית\"ש. ויוליכוהו בדרך גיהנם א\"כ הרי יפלא ממנו גם לעשות תשובה:",
"והנה מסיפור המעשה הזאת. יש ללמוד מוסר השכל בענין יראת העונש ושכר. כמה היו הקדושים ההם יראים וחרדים מעונש הרוחני של גיהנם. וכמה היו חסים על אבדן השכר. כי עם כל החרדה שחרד ריב\"ז. רחוק מן הדעת שהיה ירא פן יהיה נדון ח\"ו בגיהנם י\"ב חודש כמשפט הרשעים. אכן נראה כי היה ירא וחרד מלהיות נדון שמה אף שעה קלה. וכמבואר בב\"מ דף פ\"ה. ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא כו'. יתיב מאה אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם כו' ע\"ש. הנה הלשון דלא נשלוט כו'. נראה בעליל שהוא רק שליטה כ\"ש כי רצה שלא ישלוט ביה נורא דגיהנם כלל. וכן ריב\"ז היה ירא שלא יראה פני גיהנם אף שעה קלה. וע\"ז חרד חרדה גדולה ובכה. ואף כי כ\"ז לא היה אצלו רק ספק. וכמו שאמר על עצמו. ואיני יודע באיזו מוליכים אותי:",
"וכבר נתבאר כי מה שהזכיר ריב\"ז. מענין הדרך של גן עדן. היינו כאשר יש לפניו שני דרכים. או לגן עדן או לגיהנם. ואם יוליכוהו בדרך גיהנם. הנה מלבד העונש הלא אבד גם השכר. כי לא יתענג אז בנועם ה' בגן עדן כנ\"ל. נמצא כי היה חרד גם על אבדן השכר של שעה קלה. אשר אם יהיה בגיהנם. לא יתענג בנועם עדן יקר של גן עדן:",
"יסוד הדבר הוא. כי העונש ושכר הרוחני. שניהם גדולים ונוראים מאוד. מענין העונש הרוחני כתב הרמב\"ן ז\"ל בס' תוה\"א בשער הגמול. וז\"ל וכללו של דבר מבואר הוא מדברי חכמים כו'. שגיהנם הוא מקום דין המשפט לענוש בו החטאים בנפשותם. ביסורין וצער שאין להם דמיון בעוה\"ז. לפי שיסורי העוה\"ז הוא בגוף שפל גס בריה ועב ההרגש והעונש הצער ההוא בנפש הזכה והדקה כו'. כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאוד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות ברייתה כו' עכ\"ל ע\"ש. וכן מענין השכר הרוחני. שנו חז\"ל באבות פ\"ד. יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה\"ב מכל חיי העוה\"ז. ולזאת גם עונש שעה אחת הוא נורא מאד. וכן אבדן שכר שעה אחת הוא הפסד גדול מאד:",
"והנה עם כל חולשת הרגשת האדם בעונש הרוחני. עוד יותר תקטן הרגשתו בשכר הרוחני. כי האדם יש לו ציור בעונש יותר מבשכר. יען כי העונש היא קרובה לחוש. וכאשר אנחנו מאמינים בקבלת חז\"ל. כי העונש הוא מוקדי אש מתלקחת. בזה יש ציור לנפש האדם. מיסוד האש הגשמי. מהו אש לוהט אשר תאכל מנפש עד בשר לא כן בשכר הרוחני של עוה\"ב. והוא להתענג בנועם ה' וליהנות מזיו שכינתו. אין לנפש האדם שום ציור בזה. יען כי אין מעין דוגמתה בתענוגי העוה\"ז. ולזה היה האדם בוחר לנפשו. לוותר הרבה מחלקו לעוה\"ב משכר מצותיו. שיהיה לנכיון על עונש מעט עונות בעוה\"ב. להנצל ממוקדי אש מתלקחת:",
"אכן באמת שכר מצוה. היא העולה למעלה יותר על עונש עבירה. כי מדה טובה מרובה. וכאשר יהיה איזה מצוה ועבירה שוים באיכותם. כאשר ה' ית\"ש יודע איך לערוך אותם זה כנגד זה. וכמש\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מה' תשובה. ואם במאזנים ישאו יחד השכר של מצוה והעונש של עבירה. הנה השכר יהיה עולה במשקל הרבה יותר מהעונש:",
"ולמען דעת מושג וציור מגודל השכר הרוחני בערך העונש. נוכל לתת ע\"ז מופת נאמן. הנה ידוע כי אין ערך ודמיון. לשלילת עונג מול סבילת צער. וכל אדם יוותר שלילת הרבה עונג. נגד סבילת צער קטן. וע\"כ העונג אשר יכפר על סבילת צער. היינו שיהיה שוה לפני האדם. לסבול איזה צער ומכאוב למען להתענג אח\"כ בתענוגות בני האדם. בהכרח יהיה העונג גדול מאד. ולזאת בעניני העוה\"ז. טובתה ורעתה פגעיה ומכאוביה תענוגיה ומחמדיה. אין במציאות הטובה לכפר בעד הרעה. כי בעד יסורים קשים ומרים ומכאובים גדולים. לא יקח איש כל כופר. וכל תענוגי וחמודות התבל בוז יבוזו לו:",
"והנה בחגיגה דף ט\"ו ספרו חז\"ל מאחר שיצא לתרבות רעה. כי נח נפשיה דאחר. אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לידייניה משום דעסק באורייתא. ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא. אמר ר' מאיר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות ואעלה עשן מקבריה. כי נח נפשיה דר' מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר. אמר ר' יוחנן גבורתא למיקלא רביה כו'. אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מנאי. מתי אמות ואכבה עשן מקבריה. כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק קוטרא מקבריה דאחר:",
"וכאשר נבא לחשבון נמצא כי מן יום פטירת ר' מאיר עד זמן פטירת ר' יוחנן. היה בערך מאה וארבעים או מאה וחמשים שנה. כי ר\"מ הוה קשיש טובא מרבינו הקדוש. כי ר\"מ היה מתלמידי ר\"ע כמבואר ביבמות דף ס\"ב. וביום שמת ר\"ע נולד רבי. וכמבואר בקידושין דף ע\"ב ב' וכן רבינו הקדוש האריך ימים הרבה בהפלגה עד מאה שנים. נמצא כי בזמן פטירת רבי בודאי כבר עברו הרבה עשיריות שנים מזמן פטירת ר\"מ. והנה ר' יוחנן האריך ימים אחר פטירת רבינו הקדוש יותר מתשעים שנה. כי לאחר פטירת רבי ישב ר' אפס בראש שני שנים ומחצה ואחריו ר' חנינא בן חמא עשר שנים ואח\"כ ישב ר' יוחנן בראש שמנים שנה. וכמבואר כ\"ז בסדר קבלת הראב\"ד ובס' יוחסין ע\"ש. וכל הזמן הרב מן יום פטירת ר' מאיר. כד סליק קוטרא מקבריה דאחר. עד עת פטירת ר' יוחנן. שהוא בערך מאה וחמשים שנה. לא פסק קוטרא מקבריה דאחר. והיה נדון באש של גיהנם. עד אשר הצילו ר\"י בזכותו:",
"נמצא כי היה כדאי לפני אחר. להיות נצרף באש מתלקחת של גיהנם כצרוף הכסף. משך מאה וחמשים שנה בערך. אך ורק כדי לזכות אח\"כ להתענג בנועם הטובה של חיי עוה\"ב. ואם לא הצילו ר' יוחנן בזכותו. מי יודע עד כמה היה נדון עוד. וגם כל זה היה אך טובה וחסד מאת הבורא ית\"ש בזכות ר' מאיר. אשר בקש רחמים. כי מידן לידייניה ולעלמא דאתי ליתי:",
"ומזה נוכל להבין ולהשכיל. מהו העידון הגדול של חיי עוה\"ב משכר תורה ומצות. אשר למענה כדאי ושוה לפני האדם. לישא ולסבול יסורים קשים ומרים בעמקי שאול. להיות נצרף בלהט האש הנורא משך שנים רבות מאד כנ\"ל. אך ורק למען לזכות אח\"כ. להתענג בנעימות יקר ועדן נצח של חיי העוה\"ב: ",
"והנה במס' תמיד פ\"ד. אמרו עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב כו'. אמר להם אידין מתקרי חכים. אמרו ליה איזה חכם הרואה את הנולד כו'. ופי' המפרש הרואה את הנולד. המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן עכ\"ל. והנה מה שאמרו איזה חכם הרואה את הנולד. הוא כולל כל הדברים והענינים שבעולם. אכן מובן מאליו. כי אף אם האדם יהיה רואה את הנולד בכל דרכיו ועניניו. אך אם לא יפקח עין. לראות את הנולד. מה שיהיה עמו באחרית הימים. לדאוג למלט נפשו מיד שאול. ולנחול חיי עד ועדן יקר נצח. לא נוכל לכנותו בשם חכם. רק כסיל ובער:",
"וידוע כי יסוד יראת ה'. נמשך רק מכח ראיית הנולד. וכמו שאמרו חז\"ל בפ\"ב דאבות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. וכן אמרו שם בריש פ\"ג הסתכל בשלשה דברים. ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. והנה אחרי ההנחה מה שאמרו זקני הנגב. איזה חכם הרואה את הנולד. נמצא כי תכלית החכמה הוא רק יראת ה'. כי מי שהוא ירא ה' וסר מרע. הוא החכם הרואה את הנולד. וכן אמר שלמה המלך ע\"ה בחכמתו. חכם ירא וסר מרע. משלי י\"ד. והוא מה שכתוב הן יראת ה' היא חכמה. כי אין חכם כירא את ה':"
],
[
"והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל י\"ב)",
"הנה אם אמנם כי שכר המצות. הם עולים למעלה ראש בעולם הרוחני. כי יפה שם שעה אחת של קורת רוח מכל חיי העוה\"ז. אכן מה טוב היה אם כל אדם היה בטוח עכ\"פ. כי שכר מצותיו אם מעט ואם הרבה. יהיה שמורים בעדו לקבל אותה בעולם הגמול. ולזאת גם כי אין צדיק בארץ כו'. בכ\"ז היה כל איש מלא תקוה. כי אחרי אשר יקבל כל משפטו בעד צרור עונותיו. סוף סוף יבא על שכרו בעולם הגמול. בעד פרי מעלליו לנחול שכר מצותיו. אכן באמת הנה כמו שצריך לירא מפחד העונש על עונותיו. למלט נפשו מיד שאול. כן יש לו לדאוג בעד שכר מצותיו אשר לא יחסר לו בעולם הגמול. כי לפעמים יקבל האדם את עולמו בעוה\"ז:",
"ועל דבר זה חרדו גם אבות העולם. הנה בשבת דף ל\"ב אמרו חז\"ל לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה כו' ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. אמר ר\"ח מאי קרא קטונתי מכל החסדים כו' ופרש\"י קטונתי כו' הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית כו' ע\"ש. ובמד\"ר פ' לך לך דרשו על הכתוב אל תירא אברם כו' ז\"ל לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר. ירדתי לכבשן האש ונצלתי. ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי. תאמר שנתקבלתי שכרי בעוה\"ז. ואין לי כלום לעתיד לבא. אמר לו הקב\"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך. וכל מה שעשיתי עמך בעוה\"ז חנם עשיתי עמך. אבל שכרך מתוקן לעתיד לבא עכ\"ל המד\"ר ע\"ש:",
"ויש להשתומם ולהפליא ממה שאמר אברהם אבינו ע\"ה. ירדתי לכבשן האש ונצלתי. הלא הוא ירד לכבשן האש. להיות נשרף על קדושת שמו ית\"ש. וכאשר הקב\"ה עשה עמו נס והצילו. הנה לפי מושכל ראשון. הנס הזה לא יגרע גם השכר שמסר נפשו על קדושת השם. ומה גם שכר מצות אחרות. ונהפוך הוא כי מה שעשה הקב\"ה עמו נס גדול שהצילו מכבשן האש. עוד יהיה לאות ומופת מה גדול כחו. וכמה הוא אהוב וחביב לפני המקום. וא\"כ כמה שכרו גדול ומתוקן לעתיד לבא. והרי לעינינו כי אברהם אבינו ע\"ה היה מפחד. שמא קבל בנס זה גם שכר מצותיו. ועם מה שהצילו ממלחמת המלכים היה מתפחד. שמא קבל כל שכרו ואין לו כלום לעתיד לבא:",
"וכן יש להתבונן מתשובתו של הקב\"ה. כי אמר לו רק כל מה שעשיתי עמך בעוה\"ז חנם עשיתי עמך. אולם מי שאינו זוכה לחסד חנם. הנה גם באופן כזה מי שרוצה למסור נפשו על קדושת שמו ית'. והקב\"ה יעשה לו נס ויצילו באיזה אופן שיהיה. ינכו לו מזכיותיו:",
"והנה גם חז\"ל חרדו על הדבר מענין קבול עולמו בעוה\"ז. הנה בסנהדרין דף ק\"א אמר רבה בב\"ח כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו כו' התחילו הן בוכין ור' עקיבא משחק. אמרו לו למה אתה משחק כו' אמר להן לכך אני משחק. כ\"ז שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה כו'. אמרתי שמא ח\"ו קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח. אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה. אמר לו למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ כו'. ופרש\"י קבל ר' עולמו כל שכרו ע\"ש:",
"מהסיפור הנפלא הלזה. יש להבין ולהשכיל כי הדברים המה כפשטן. כי גם הגדול שבגדולים אינו בטוח לפעמים. אם לא יקבל את עולמו שכר מצותיו בעוה\"ז. כי הנה אם ר\"א הגדול בעצמו היה אומר על נפשו כן. שהוא ירא פן קבל את עולמו. היה אפשר לחשוב. כי זהו דרך הפלגה מרוב חסידות וענוה. אולם הלא הדברים האלה אמר ר' עקיבא על ר' אליעזר הגדול. כי הוא היה מצטער פן ח\"ו קבל ר\"א את עולמו. מעתה נגלה ומבואר כי הדברים הם כהוויתן:",
"וכי נתפלא איפוא. היעלה על הדעת כי ר\"א הגדול הרב הדומה למלאך ה'. וכאחד מצבא מרום במרום. יקבל את עולמו בעוה\"ז. זו תורה וזו שכרה ומה גם אברהם אבינו ע\"ה. שהיה מתפחד שמא קבל שכרו בעוה\"ז. אולם הענין הוא כי לפעמים חטא אחד גורם כ\"ז. להענישו לשלם לו שכר מצותיו בעוה\"ז ומכש\"כ לפי עומק הדין והחשבון של מעלה. אשר מכוסה זאת מבנ\"א. והוא מהנסתרות לה' אלקינו:",
"זהו מה שאמר ר' אליעזר עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה, ולכאורה איך נמשך זה לתשובת ר\"ע. אולם הוא הדבר, כי זה גופה לקבל עולמו בעוה\"ז איזה חטא גורם. ולכך אמר כלום חיסרתי מן התורה כולה, וא\"ל ר\"ע לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ כו':",
"ועם זה נשכיל בינה בדברי המד\"ר פ' חיי שרה, ז\"ל כד דמך ר' אבהו אחזו ליה תלת עשרי נהרי אפרסמון, אמר להון אילין דמאן אמרו לו דידך אמר אילין דאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ד' עכ\"ל המד\"ר. ולכאורה יפלא מאוד מה עלה על דעת ר' אבהו, כי יגע לריק וכי כלה כחו לתוהו והבל. הלא אמרו חז\"ל נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתיך. אולם זה הדבר, כי הנה כל חמודות וטובות העוה\"ז. המה הבל וריק תהו ובהו, ע\"כ מי שיקבל עולמו שכר תורתו ומצותיו בעוה\"ז נמצא כי כל עמלו ויגיעו, היה לקבל שכר נקלה של תוהו והבל:",
"והנה כפי הנראה השפיע הקב\"ה לר' אבהו גם מטוב העוה\"ז. כי היה נשוא פנים ונכבד בעיני הקיסר, וכמבואר בחגיגה דף י\"ד ע\"ש, והיה לו כבוד גדול בבית המלך, וכמבואר בכתובות דף י\"ז, ר' אבהו כי הוה אתא ממתיבתא לבי קיסר, נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרי ליה הכי, רבה דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא כו' ע\"ש, ולזה היה ר' אבהו חרד לנפשו תמיד, פן ינכו לו מזכיותיו עם הבל וריק של כבוד המדומה וכיוצא, וכד דמך ר\"א ואחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר כל אילין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי כו', והיינו שהיה חושב כי קבל שכר עמלו ויגיעו ' עם הבל וריק של חמודות העוה\"ז:",
"אחד הדברים האלה מה מאוד יחרד לבב האדם, כאשר יתבונן על מצבו, כי כ\"א לפי ערכו עונותיו רבו למעלה ראש, ומי יודע עד כמה ישא ויסבול בעולם האמת, בעד צרור עונותיו, הנה גם אח\"כ כאשר יהיה נצרף כצרוף הכסף, ויתמרקו כל עונותיו, ויגיע הזמן לקבל שכר מצותיו, הנה מלבד אשר כבגד עדים כל צדקותיו, מעטים בכמות דלים ורזים באיכות, כי שלימות המצוה הוא על שני בחינות, א'. כשרון המעשה, שיהא כל מצוה עפ\"י חוקי התורה וגדרי משפטיה, ב'. טהרת המחשבה שיהיה בכונה רצויה לשם ה' בלבד, ומי יוכל לומר כי את הכל כתורה עשיתי, ואת לבי זכיתי, ואחר כ\"ז מי יודע כמה ניכו לו מזכיותיו הדלים בעוה\"ז, אם מעט ואם הרבה, או שמא קבל ח\"ו כל עולמו, דבר שאבות העולם חרדו עליו כנ\"ל, כי כל איש הוא עמוס תמיד עם חסדי הבורא ית\"ש וטובותיו, אשר רואה אותם עין בעין, ומה גם הנסים הנסתרים, כמש\"כ לעושה נפלאות גדולות לבדו:",
"אחת היא מצאנו, מצוה אחת נעלה ונשגבה בערכה, אשר מלבד שכרה הגדול מאוד, עוד יהיה האדם בטוח עמה, כי צדקתו תעמוד לעד, לקבל את שכרה בעולם הגמול הוא עוה\"ב, ולא ינכו את שכרה בעולם הזה, המצוה הזאת הוא להיות ממצדיקי הרבים היינו לזכות את הרבים, כאשר נמצא חשבון צדק בעז\"ה:",
"הנה בגמ' יומא דף פ\"ו מבואר ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש, עבר אדם על עשה ושב כו', עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויוהכ\"פ מכפר, עבר על כריתות ומיתות ב\"ד ועשה תשובה, תשובה ויוהכ\"פ תולין ויסורין ממרקין כו', אבל מי שיש חלול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות, ולא ביוהכ\"פ לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כו' ע\"ש, ולכאורה יפלא מדוע אין כח ביסורין למרק, הלא גם מה שאמרו מיתה ממרקת, היינו בודאי יסורי מיתה ר\"ל, וא\"כ מדוע לא ימרקו יסורים בחייו:",
"אמנם הנה יסוד הדבר, כי לפעמים יקבל האדם את עולמו שכר מצותיו בעוה\"ז, וכן כי יסורים ממרקין עונותיו של אדם, וכן מבואר בקידושין דף מ' אמר ר\"א בר\"צ למה צדיקים נמשלים בעוה\"ז כו', כך הקב\"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה\"ז כדי שיירשו העוה\"ב כו', ולמה רשעים דומים בעוה\"ז כו', כך הקב\"ה משפיע להן טובה לרשעים בעוה\"ז כדי לטורדן כו', ולכאורה יפלא אחרי כי השכר והעונש אשר יגיע לאדם בעוה\"ב מפרי מעלליו, שניהם המה למעלה להפליא נורא מאוד, השכר הוא עונג נפלא אשר יפה שעה אחת של קורת רוח מכל חיי העוה\"ז, וכן רע ומר עונש שטה אחת מכל יסורים הקשים בעוה\"ז, מעתה יפלא איך אפשריות לשלם שכר מצוה בעוה\"ז, בערך שכרם הרב בעולם הרוחני, או למרק עונות בעוה\"ז ע\"י יסורים, בערך העונש הגדול בעולם הרוחני:",
"אכן כי כן גזרה חכמתו ית\"ש, וכך היא המדה, כי הגמול האמיתי הוא רק בעולם הרוחני, ושם הוא השכר הגדול לעושי רצונו ית\"ש, והשפטים הנוראים לפועלי עון, אולם אם הקב\"ה משלם להאדם את גמולו השכר או העונש בעוה\"ז, תקטן איפת העונש והשכר בכמה אלפים ורבבות מדרגות, והוא חלק קטן מאוד נגד השכר והעונש בעולם הרוחני, ולזה יש במציאות למרק עונות ביסורי עוה\"ז, אם כי בעולם הרוחני אין ערוך לגודל עונשם, וכן לנכות שכר מצות בטובות עוה\"ז, אם כי לעוה\"ב אין ערוך לגודל שכרם, הוא הרעה הגדולה לאדם אם יקבל שכר מצותיו בעוה\"ז בטובות נקלים ושפלים, והטובה הגדולה למרק עונותיו ביסורי עוה\"ז:",
"והנה בודאי יש על זה חשבון צדק, כמות החלק של העונש והשכר כשהוא בעוה\"ז, נגד העונש והשכר כאשר הם בעוה\"ב, נמצא כי כמו העונש על עון בעוה\"ב הוא לפי איכות העון. וכל מה שהעון גדול ביותר כן יגדל העונש, כמו כן אם יתמרק העון בעוה\"ז ע\"י יסורים, הוא ג\"כ לפי ערך העון, וכמה שיגדל העון ותרב העונש לעוה\"ב, כן לעומתו למרק העון בעוה\"ז, ג\"כ ישא ויסבול יסורי עוה\"ז ביותר, כי לפי ערך העונש בעוה\"ב, כן יהיה כמות החלק בעוה\"ז, כן ירבה וכן ימעט, וכן הוא בענין שכר המצות, כי לפי איכות המצוה וגודל שכרה בעוה\"ב כן גם אם יקבל שכרה בעוה\"ז, הוא לפי ערך שכרה בעוה\"ב:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל, אבל מי שיש חלול השם בידו, אין כח בתשובה לתלות כו', ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, כי הנה חלול השם הוא עון גדול מאוד יותר מכל העונות, וכמו שמבואר בגמ' יומא הנ\"ל, וע\"כ העונש של עון חלול השם כשהוא לעוה\"ב, הוא איום ונורא מאוד, עולה למעלה על כל עונשי העבירות, ולזאת למרק עון זה של חלול השם בעוה\"ז ע\"י יסורין הוא דבר נמנע, כי לפי ערך כמות החלק בעוה\"ז מהעונש הגדול לעוה\"ב, אין במציאות יסורים כאלה בעוה\"ז, שיהיה בכחם למרק העון, כי כל היסורין אשר הושם בחיק הטבע שיוכל אדם לסבול וישאר בחיים, אינם עולים בערך לכמות החלק הנדרש עפ\"י חשבון, מהעונש הגדול כשהוא לעוה\"ב, וע\"כ לעון חלול השם רק מיתה ממרקת, כי יסורי מיתה ר\"ל, והוא פרידת הנפש מהגויה, הוא נורא מאוד, מהותה נעלמה מעין כל חי, אין דוגמת יסורין כאלה כשהאדם בחיים, וע\"כ רק יסורי מיתה ר\"ל ממרקת עון חלול השם, כי איכותה תעלה לחשבון בערך העונש לעוה\"ב:",
"והנה בגמ' יומא שם אמרו היכי דמי חלול השם, אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר, ופרש\"י וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר עלי שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל, ר' יוחנן אמר כגון אנא דסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ופרש\"י כנון אנא כו' ואין הכל יודעין שנחלשתי מגירסתי ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה עכ\"ל ע\"ש, נמצא דגדר חלול השם הוא, מי שבסיבתו למדין הימנו לזלזל באיזה מצוה, וממילא מובן דכש\"כ אם אחד יעשה מעשה בפועל, להסב לבות אנשים אחורנית, לזלזל באחת ממצות ה', ומעשיו או דבריו יעשו פרי הרי זה חלול השם ביותר:",
"ומאחר שגדר חלול השם הוא, מי שיסובב על ידו שלמדין הימנו לזלזל באיזה מצוה, הנה מובן מאליו כי לעומת זה מי שהוא סיבה שלמדין הימנו להוקיר ולחבב איזה מצוה ביותר זהו קידוש השם, ומכש\"כ מי שהוא עמל במעשה לזכות את הרבים, למשוך את לבבם לעבודת ה' ית\"ש, לשמור ולקיים את התורה והמצוה בסור מרע ועשה טוב, כי זהו קידוש השם גמור, היפוך העון של חליל השם, ועי' בס' שערי תשובה לר\"י בענין העון של חלול השם, וז\"ל וגם לחלי הזה אעפ\"י שאין לו מרפא. אם יעזרהו השי\"ת לקדש תורתו נגד בני אדם כו', וסר עונו ברוב גודל כשרון המעשה, שהוא ההיפוך מן המעשה אשר נואל ואשר חטא בו עכ\"ל ע\"ש:",
"והנה כשם שעון חלול השם, הוא גדול מכל העונות, כן לעומת זה המצוה של קידוש השם כנ\"ל, הוא גדול מכל המצות, וכן כשם שהעונש על עון חלול השם עולה למעלה על כל עונשי העבירות, כן שכר המצוה של קידוש השם עולה למעלה על כל שכר המצות. והנה כבר נתבאר למעלה, כי השכר של מצוה עולה בערך יותר מעונש עבירה, אם במאזנים ישאו יחד, כי מדה טובה מרובה, נמצא כי השכר של קידוש השם, עולה בערך יותר מהעונש של עון חלול השם, ומעתה אחרי אשר אמרו חז\"ל, כי עון חלול השם אין כח ביסורין למרק וכמו שנתבאר, כי לפי גודל העון אין במציאות יסורים כאלה בעוה\"ז שיהיה בכחם למרק העון, כי כל יסורי עוה\"ז לא יעלה לכמות החלק, בערך העונש הגדול מעון הזה לעוה\"ב, א\"כ מכש\"כ כי שכר מצוה של קידוש השם כנ\"ל, אין במציאות בכל טובות וחמודות של הבלי העוה\"ז, לנכות לו השכר, כי כל טוב העוה\"ז לא יספיק שיעלה לכמות החלק, בערך השכר הגדול של מצוה זו כשיהיה לעוה\"ב:",
"הוא מה שאמר הכתוב, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אשר לכאורה אינו מובן מהו הלשון לעולם ועד, אם לומר שהשכר הוא נצחי, הלא שכר כל המצות המה נצחי, אכן הוא הדבר, כי עם שכר של כל המצות, אין האדם בטוח בהם, כי ישאר לו לעולם ועד, היינו כי יהיה שמור לו השכר לעוה\"ב, כי אולי יקבל שכרם בעוה\"ז בהבלי טובות זמניות, אכן לא כן השכר של מצדיקי הרבים, בהכרח יהיה שמור לו לעוה\"ב, אשר שם הוא לעולם ועד, כי כשם שעון חלול השם אין כח ביסורי עוה\"ז למרק העון כנ\"ל, כמו כן המצוה של מצדיקי הרבים שהוא קידוש השם, אין כח בטובות העוה\"ז לנכות את השכר, ובהכרח יהיה שמור בעדו השכר לעוה\"ב, וזהו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:"
],
[
"ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה (יחזקאל ל\"ג) ופרש\"י כן אמרתם לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה",
"הנה אם אמנם כי אין לתמוה על רוח הדור ההוא, אשר הרבו לפשוע בה' ולעשות הרע בעיניו, וה' ית\"ש שלח להם את עבדיו הנביאים יום יום השכם והערב, ולא אבו שמוע לשוב אל ה' ית\"ש, יען כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והיצה\"ר לפתח חטאת רובץ, אכן על זה ישתומם כל לב, אחרי אשר כפי המבואר כבר נחמו על הרעה, ויט לבבם לשוב אל ה' ית\"ש, רק חסרון האמונה בתשובה, עמד בפניהם לשטן ולא רצו לשוב אל ה' ית\"ש, כי היו סבורין שלא תועיל להם תשובה, ויפלא מאוד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, להיות מלעיבים במלאכי האלקים ומתעתעים בנביאיו, אשר כל הנביאים מראש נבאו בשם ה' על התשובה, כי אם ישובו בני ישראל מדרכם הרעה, יהיה נסלח לכל חטאותם ועונותיהם לא תזכרנה עוד:",
"וכאשר נשכיל בינה, נשוב נתפלא עוד יותר, כאשר נתבונן על רוח הדורות ההבדל שבינם לבינינו, הלא נודע כי האמונה בכלל רפויה היא בידינו, ומה גם בדברים הנוגעים להאדם בעניני הגשמים, כמו ההשגחה והבטחון, ומה שאמרו חז\"ל ב\"ב דף י' כי מזונותיו וחסרנותיו של אדם קצובין מראש השנה, וכן במה שאמרו ז\"ל אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, ועוד מאמרים הדומים לאלו הנה האמונה בזה דלה וחלושה אצלינו:",
"מה מאוד נפלא כי בכ\"ז במה שנוגע לדרכי התשובה, האמונה הזאת חזקה מאוד בלב האדם, מאמין באמונה שלימה, כי הקב\"ה מוחל וסולח לשבי פשע, אף גם במה שאמרו חז\"ל בקידושין דף מ' אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו כו' וכן במה שאמרו ז\"ל תשב אנוש עד דכא עד דכדוכא של נפש, ועוד יאמין האדם יותר על המדה מכפי שהוא באמת, מאמין כי גם בתשובה קלה כי ישוב אל ה' ויתודה על עונו, יהיה נסלח לכל חטאותיו, ומה גם ביום הכפורים, כי יענה בצום נפשו ויתודה על עונו והוא עצור כל היום בבית ה' בתפילה ובתחנונים, הוא מאמין באמונה שלימה, כי ה' ית\"ש יכפר עליו לטהר אותו מכל חטאותיו וכל פשעיו ימחה כעב וכענן:",
"מה נורא ההתחלפות הלזה, הדור ההוא אשר הגיע למדרגה להיות נחם על הרעה, והיו מלאים רצון לשוב אל ה' ית\"ש, היה להם חסרון אמונה כי התשובה תועיל להם, ולכך לא רצו לעשות תשובה, ואנחנו דלי וחלושי האמונה, ובאין נחם על דרכו, ובכ\"ז האמונה בדרכי התשובה חזקה מאוד, גם כי בקל תועיל התשובה לסלוח לכל חטאת האדם, האם יש עתה במציאות, מי שיעלה על לבו לשוב אל ה' ית\"ש ויהיה לו לשטן, כי יפג לבו מלהאמין בתשובה:",
"הנה בפסחים דף קי\"ח, אמר רב הונא ישראל באותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי, מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמרו ישראל באותה שעה, ואמרו כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולין מצד אחר, אמר לו הקב\"ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה כו' ובאו ישראל וראו אותן שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים עכ\"ל הגמ' ע\"ש, והנה רב הונא לא בא לשלול מישראל שבאותו הדור, כי היו נעדרי האמונה מכל וכל, רק כי היו מקטני אמנה, שלא היה להם האמונה בשלימות, וצריך ביאור מהו גדר של קטני אמנה, גם מדוע המרו ישראל על הים, לאמר כי מצרים עולין מצד אחר:",
"אכן נראה כי תכלית האמונה בשלימות, הוא להאמין בה' גם בדברים שהם נגד דרכי השכל, וזאת תורת גדולי אמנה כי יאמינו בה' ובנביאיו, גם מה שהוא נעלה ונשגב משכל אנושי, אולם גדר קטני אמנה הוא, כי לא יאמינו רק מה שהאמונה מתאים עם דרכי השכל, אולם אם האמונה תתנגד לדרכי שכל אנושי, רפה אמונתם להאמין בזה, וזהו כמו שכתוב בס' מלכים ז', ויהי כאשר דבר איש האלקים אל המלך לאמר, סאתים שעורים בשקל כו' יהיה כעת מחר בשער שמרון, ויען השליש ויאמר והנה ה' עושה ארבות בשמים היהיה כדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויהי לו כן כו', כי קצר שכלו להבין איך יהיה כדבר הזה:",
"והנה מה שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד אחד, כך מצרים עולין מצד אחר, לא רפה אמונתם ביכולת ה' ית\"ש, כי אין זה נגד דרכי השכל, הם האמינו כי הקב\"ה כל אשר יחפוץ יעשה, ואין מידו מציל, אולם ידוע כי בני ישראל במצרים היו במדרגה נמוכה מאוד, וכמאמרם ז\"ל הללו עובדי ע\"ז והללו עובדי ע\"ז, וע\"כ היה אצלם נגד דרכי השכל, כי הקב\"ה יאבד בגללם אומה שלימה, להכחידם מתחת שמי ה', ולהטביע את כולם בים, ולזאת אף כי אמר להם מרע\"ה, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, בכ\"ז היה האמונה בזה רופפת בידם, יען היו מקטני אמנה להאמין אמונת אומן במה שהוא נגד דרכי שכלם, וזוהי הסיבה שאמרו כשם שאנו עולים כו':",
"הוא מש\"כ בתורה ויושע ה' כו' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, לא נתבאר מהו ענין האמונה שהאמינו בה' ובמשה עבדו, גם במה נתחזקה אצלם האמונה עתה על הים, יותר מכל האותות והמופתים אשר עשה ה' לעיניהם במצרים, אולם הוא הדבר כי באמת היו ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה, היינו כי רפה אמונתם להאמין מה שהוא נגד שכלם, והנה האותות והמופתים אשר עשה ה' במצרים, הנה יכולת ה' אין זה נגד דרכי השכל, אך כאשר באו אל הים, ואמר להם מרע\"ה כי אשר ראיתם את מצרים היום כו', זה היה נגד דרכי שכלם כי הקב\"ה יטביע את כולם במצולות ים, ולזאת אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כו', אולם אח\"כ כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים, וכי לא נפל דבר מכל אשר דבר מרע\"ה, אז נפקחו עיניהם להבין ולהשכיל, כי לא לאדם לבא בסוד ה', ולא לשכל אנושי לעלות מרומים למצוא חקר אלקי ואז נקבע בלבבם האמונה בתכלית, להאמין בה' ובמשה עבדו, אף מה שיהיה נעלה ונשגב משכל אנושי, וז\"ש וירא ישראל כו' ויאמינו כו', כי מתחילה היו מקטני אמנה ואמרו כשם שאנו עולים כו', אך כאשר ראו את מצרים מת על שפת הים, אז האמינו בה' ובמשה עבדו:",
"והנה יסוד התשובה, כי הקב\"ה מקבל שבים ומוחל וסולח לעונם הוא נגד דרכי השכל, אף למחול ולסלוח על עון אחד, ומה גם מה שאמרו חז\"ל בקידושין אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו כנ\"ל, הוא מוזר מאוד מדרכי השכל כמובן:",
"אמנם מרחק התשובה מדרכי השכל, תלוי כפי איכות ההכרה וההבחנה שיהיה לו לאדם במשקל כבד עון, כמה רבה האשמה של החטא, להיות ממרה את רצון ה' ית\"ש, כי מי אשר לא ירגיש ויבחין, ולא יחשוב את עצם חטא ועון לאשמה גדולה כ\"כ, לא יהיה אצלו יסוד התשובה נגד דרכי השכל, כי כאשר עצם החטא לא נחשב בעיניו לאשמה גדולה, והקב\"ה הוא רחום וחנון, מדוע לא ימחול ויסלח לשבי פשע וחטאה:",
"אולם ככל אשר ירבה האדם להכיר ולהבחין את משקל כבד עון. ולהבין ולהשכיל את גודל הרעה והאשמה הרבה של חטא ועון. להיות את רצון ה' ית\"ש ממה\"מ הקב\"ה. כן יהיה אליו יסוד התשובה ביותר נגד דרכי השכל:",
"אמיתת ההכרה של ערך האשמה של חטא ועון. לא ישיג האדם כ\"א מתוך ידיעת רוממותו וכבודו הנדול ית\"ש. והוא כמש\"כ בס' מסילת ישרים בביאור יראת חטא. בענין יראת חטא מדרכי יראת הרוממות. והוא שהאדם ירחק מן החטאים. ולא יעשה מפני כבודו הגדול ית\"ש כי איך יקל או איך יערב לבו של בו\"ד שפל ונמאס. לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. והנה זאת היראה איננה כ\"כ קלה להשיג אותה כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו ית\"ש ועל פחיתותו של האדם עכ\"ל:",
"וע\"כ כאשר יגיע האדם למעלה זו של ידיעת רוממותו ית\"ש. אז ישכיל ויבין את הרעה הגדולה והאשמה הרבה של חטא ועון. כי בו\"ד שפל ונמאס יערב לבו להמרות רצון ה' ית\"ש ממה\"מ הקב\"ה. וכאשר יכיר היטב אשמת החטא. אז יהיה יסוד התשובה מוזר לו מאוד מדרכי השכל כנ\"ל. אכן בכ\"ז אם הוא מגדולי אמנה. ולבו שלם באמונה בתכלית להאמין אמונת אומן אף מה שהוא נגד דרכי השכל. הנה צדיק באמונתו יחיה. אשר הבטיחנו הקב\"ה ע\"י עבדיו הנביאים. כי אם יעזוב רשע דרכו ישוב אל ה' וירחמהו וירבה לסלוח, אמנם אם בדרכי האמונה יהיה מקטני אמנה. כי ירפה אמונתו במה שיהיה נגד דרכי השכל. יוכל היות כי באמת יפג לבו מלהאמין ביסוד התשובה. כי הקב\"ה מוחל וסולח לשבים. וכן מי שלא יכיר ויבחין האשמה של חטא ועון. הנה גם אם הוא מקטני אמנה יאמין ביסוד התשובה. אחרי כי אין אצלו נגד דרכי השכל:",
"ובזאת נמצא פשר דבר. את אשר הדור ההוא של יחזקאל הנביא. אמרו כי פשעינו וחטאינו עלינו ובם אנחנו נמקים כו'. אשר לכאורה יפלא מדוע היה להם חסרון אמונה בתשובה. והיו סבורין שלא יועיל להם תשובה כנ\"ל. גם מהו דבר ההתחלפות בינם לבינינו. מדוע אנחנו שלמים באמונה זו של תשובה בתכלית. אכן הוא הדבר. כי הנה הדור ההוא חיו עוד בזמן הבית. עיניהם ראו את הקדש ואת המקדש. ואת כבוד ה' השוכן בתוך הבית. וע\"כ היה להם השגה בגודל רוממותו והדר כבודו ית\"ש. ולאות על גודל השגתם מרוממותו ית\"ש הוא ממה שאמרו ז\"ל בתנא דבי אליהו. כי יחזקאל הנביא אמר לזקני ישראל עשו תשובה אמרו לו בושים אנחנו כו' ע\"ש. הנה מה נורא ההרגש הזה להתבייש מפניו ית\"ש. מפני גודל חטאם. לשוב אליו ית\"ש ולבקש ממנו מחילה וסליחה. והנה הבושה הזאת הוא בחינה גדולה מדרכי יראת הרוממות כידוע:",
"ועכ\"פ כאשר היה להם ההרגש מגודל רוממותו ית\"ש. אם כי בכ\"ז לא עצרו כח לעמוד נגד היצה\"ר. אכן הכירו היטב את גודל האשמה של חטא ועון כי נורא הוא. וכאשר היה להם הכרה באשמת החטא. ע\"כ היה להם ענין התשובה מוזר מדרכי השכל. והנוגע לדרכי אמונה היו מקטני אמנה. כי רפה אמונתם להאמין מה שהוא נגד דרכי השכל. וע\"כ לא האמינו ג\"כ כי התשובה תועיל להם לסלוח לכל פשעיהם ואם ישובו מדרכם חיו יחיו:",
"אכן לא כן אצלינו. אשר בעוה\"ר אנחנו נעדרים מהרגשי יראת העונש. אשר נוגע לכל איש לנפשו ובשרו. והיא קרובה לחוש. ומה גם יראת רוממותו ית\"ש. חסר לנו ההרגש מכל וכל. וע\"כ אין אנו מכירים כלל. את ערך האשמה של חטא ועון. כמה הוא גדול ונורא ועצם החטא הוא קל בעינינו מאוד. ולזאת ענין התשובה איננה אצלינו נגד דרכי השכל כלל. ולא יפלא בעינינו מאומה. וע\"כ גם מקטני אמנה אשר רפה אמונתם להאמין מה שהוא נעלה ונשגב משכלם. בכ\"ז הם מאמינים באמונה שלימה בדרכי התשובה כי הקב\"ה מוחל וסולח לשבי פשע. באשר לא יפלא זה בעיני שכלם כלל:",
"אמנם אם כי רחוקים אנחנו מהרגש יראת רוממותו ית\"ש. להבחין מזה את גודל האשמה של חטא ועון. אכן נוכל למצוא חשבון צדק בעז\"ה. מעונשי העבירות ותוכחת עלי עון. כי מזה נוכל להכיר מהו האשמה של חטא ועון להמרות רצון ממה\"מ הקב\"ה. כי הנה חז\"ל אמרו בעירובין דף י\"ט. אמר ריב\"ל מאי דכתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב\"ה. עמק שמעמיקין להן גיהנם. הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין, גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין עליהם את הדין. ואומרים לפניו רבונו של עולם. יפה דנת יפה זכית יפה חייבת. יפה תקנת גיהנם לרשעים כו' ע\"ש. ולכאורה יפלא מאוד. מאי רבותא היא אם הרשעים בעולם האמת. באין יצה\"ר שולט. מצדיקין עליהם את הדין. ויתנו צדקות ה':",
"הכתוב אומר בפ' האזינו. הצור תמים פעלו. כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול. ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד לייחס להקב\"ה תואר של שלילת חסרון. כי הלא העולה הוא חסרון. התואר של שלילת עולה הוא רק תפארת לבו\"ד. וכמש\"כ שארית ישראל לא יעשו עולה כו'. אולם ה' ית\"ש מקור השלימות. איך נייחס אליו תואר של שלילת עולה. האם השופט כל הארץ יעשה עולה:",
"הן מנויה וגמורה בסוד כל יושבי תבל. למשפט אמת וקים. להעניש לכל עושי עול רע כרשעתם. כל הממשלות יש להם חוקים ומשפטים מגבילים. חלקי עונשים נגד כל פורע חוק ומוסר. אמנם אם כי יסוד העונש הוא דבר מוסכם בתבל. אכן איכות או כמות העונש לכל חטא ופשע. הוא רק דבר הסכמי והשערת הדעת. באשר אין משקל לרוח העון או העונש. לשקול בפלס את איכות העונש נגד רוח העון. ולזאת איכות העונש הוא רק ענין הסכמי. וע\"כ אין משפטי העונשים שוים אצל כל הממשלות. כי כל ממשלה תשים חוקי ומשפטי עונשים לכל חטא ועון. כטוב וכישר בעיניה לפי השערת דעתם. ולפעמים יהיה עונש עלי עון בדבר מושל שלטון כפי רצונו אז. להעניש קשה או רק עונש קל:",
"ועכ\"פ אחרי אשר אין קו ומשקולת. לשקול העון עם העונש. שיהיו מכוונים יחד. ולזאת איפוא הלא הוא נמנעות בחיק שכל אנושי. לכוין להגביל בצמצום את איכות העונש שיהיה מול ערך העון. ולזאת בדרכי תהלוכות המשפט. תוכל להיות לפעמים איזה עול ומשפט מעוקל באיכות העונש. כאשר אין במציאות בכח שכל אנושי. לערוך איכות העונש מול העון שיהיו מכוונים יחד. כדומה אחד נענש ביד פשעו איזה עונש על משך זמן מוגבל. האם יש על זה פלס ומשקל על זמן העונש. או האם יש בכח שכל אנושי. להגביל זמן העונש בצמצום לפי ערך העון. לא יום אחד פחות או יותר. וא\"כ בהכרח יוכל להיות איזה עול במשפט. אולם מה כח אנוש בו\"ד וכאשר הוא בהכרח להעניש לפושעים. הנה אין לשופט אלא מה שעיני שכלו רואות:",
"עתה נפן מזה להתבונן על משפטי ה' ית\"ש. אשר נותן לרשע רע כרשעתו. ומה גם בעולם הגמול. אשר נכונו שם שפטים רבים רעים ונוראים לפועלי עון, לצרוף אותם באש מתלקחת כצרוף הכסף. האם ג\"כ נשאול איה פלס ומשקל לשקול איכות העונש עם רוח העון. האם ג\"כ נאמר חלילה כי העונש הוא רק דרך השערה והסכמי. או כאשר יהיה רצון מלפניו ית\"ש. לכל חוטא ופושע כמה להענישו. וא\"כ ג\"כ הרי יוכל להיות עול בחיק המשפט כנ\"ל. חלילה לשופט כל הארץ מזה. אולם את אשר הוא נמנעות אצל בו\"ד. היפלא מה' דבר. לעשות משקל לרוח העון והעונש. בלי תפונה כי יש ע\"ז פלס ומאזני משפט ביד ה' לתת את העון בכף אחת. וכנגדה העונש בכף שניה. ובמאזנים ישאו יחד. להיות איכות העונש מכוון במשקל נגד איכות העון עד כחוט השערה:",
"וכבר כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מה' תשובה וז\"ל. כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע כו'. ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות אלא לפי גודלם. יש זכות שהוא נגד כמה עונות כו'. ויש עון שהוא נגד כמה זכיות כו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. והוא היודע איך עורכין הזכיות כנגד העונות עכ\"ל ע\"ש. עתה האם יש בכח שכל אנושי להיות לו איזה ציור ממהות המשקל של איכות הזכיות והעונות. עד שיהיה זכות אחת עולה במשקל נגד סכום של כמה עונות. וכן עון אחד נגד כמה זכיות. אכן הקב\"ה הוא כל יכול. וממנו לא יפלא כל דבר. כן השקול הזה של איכות העונש כנגד העון. הוא בדעתו של אל דעות. והוא היודע איך עורכין במשקל העונש נגד העון. ושיהיה כף המשקל שוה זה כנגד זה:",
"הוא מה שכתוב בתורה הצור תמים פעלו. כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. אין הכונה לייחס לו תואר כי הקב\"ה השופט כל הארץ לא יעשה עול. הלא גם שארית ישראל לא יעשו עולה. ומה גם ממה\"מ הקב\"ה. אכן הכונה היא. יען כי בדרכי תהלוכות המשפט אצל בו\"ד. כאשר אין במציאות פלס ומשקל כזה לשקול העונש נגד החטא. וע\"כ אף כי השופטים למשפט ישורו. בכ\"ז בהכרח יוכל להיות עול במשפט כנ\"ל. וע\"כ אמר הכתוב כי הצור הוא אל אמונה ואין עול. יען כי הוא כל יכול ובידו פלס ומאזני משפט. לשקול העון עם העונש. והוא היודע לערוך את איכות העונש נגד ערך העון. ושיהיה כף המאזנים שקולים זה כנגד זה עד כחוט השערה:",
"ועם זה נשכיל בינה להבין מה שאמרו חז\"ל. גם ברכות יעטה מורה. שמצדיקין עליהם את הדין ואומרים לפניו רבש\"ע יפה דנת כו' כנ\"ל. והיינו כי בזה העולם. אין האדם מכיר ערך גודל האשמה של חטא ועון. וע\"כ אם האדם היה רואה בעיניו. את השפטים הנוראים בעמק הבכא. ואת האש הגדול והנורא הלוהט שם בעמקי שאול. אשר תאכל מנפש ועד בשר בעד כל חטא ועון. לא היה מקיף בשכלו. כי יש ע\"ז פלס ומשקל. והעונש הנורא הוא מכוון נגד אשמת החטא. אך היה חושב כי העונש הוא דבר הסכמי. וכי כך הוא רצון ה' ית\"ש. להעניש בעד כל חטא ועון עונש גדול ונורא מאוד. ואולי העונש הוא שבע על חטאתו:",
"אכן שם בעולם האמת. הרשעים יודעים ומכירים. את ערך האשמה של חטא ועון. להמרות את רצון ממה\"מ הקב\"ה. כמה היא רבה ונורא מאוד. שם בעולם האמת יודעים ומבינים כי העונש המר אינו דבר הסכמי מרצון ה' ית\"ש. להעניש אותם קשה שבע על חטאותם. אך יש פלס ומאזני משפט ביד ה' ית\"ש. ובמאזנים ישאו יחד העון והעונש. והעונש הגדול והנורא הוא מכוון במשקל נגד אשמת החטא עד כחוט השערה. וזהו מה שאומרים רבש\"ע יפה דנת כו' יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים:",
"וממוצא דבר נשכיל. כי ממשפטי העונשים ותוכחת עלי עון בעולם הרוחני. נוכל להבין ולהכיר ערך האשמה של חטא ועון. כי כאשר הצור הוא אל אמונה ואין עול. והעונש נערך במשקל בצמצום נגד העון כנ\"ל. וכאשר אנחנו מאמינים בקבלת חז\"ל. כי העונש בעולם הרוחני עלי עון הוא נורא מאוד. אין ערוך אליו בכל יסורי תבל. וכמש\"כ הרמב\"ן ז\"ל בשער הגמול. מזה נוכל להבין ערך אשמת חטא ועון כמה היא רבה. אשר מגיע לו לאדם בעד חטא ועון. עונש גדול ונורא מאוד. מה נורא הרעיון הזה למעמיק בה:",
"והנה בגמ' נזיר דף כ\"ג. ת\"ר אישה הפרס כו'. וכשהיה מגיע ר\"ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה כו' כיוצא בדבר אתה אומר. ולא ידע ואשם ונשא עונו. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כו' אמר קרא ונשא עונו. מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר חזיר עאכו\"כ. והנה זהו תוכחת מוסר. לידע ולהכיר ערך האשמה של עון מזיד. מחטאי שגגה אם כי לא ידע ואשם ונשא עונו:",
"ולהרחיב הדבר נשכיל ונתבונן בדברי הרמב\"ן ז\"ל בפי' התורה פ' ויקרא. מש\"כ שם בטעם הקרבנות וז\"ל. בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה. צוה השם ית' כי כאשר יחטא ויביא קרבן. יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה. ויתודה בפיו כנגד הדבור. וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה. והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו. ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפש. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה. כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו. וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו. לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו. ונפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד אבריו כו' ע\"ש:",
"מה נורא הדבר. כי גם כאשר נפש אחת תחטא בשגגה בבלי דעת. היה ראוי לעונש שישפך דמו וישרף גופו. אך כי מחסד הבורא עליו כי בעשותו תשובה יביא תמורתו קרבן. שיהיה דמו תחת דמו ונפש תחת נפש ונסלח לו. אכן בלא תשובה נשאר עליו העונש הנ\"ל. ואם ככה הוא העונש הראוי לחטא שוגג. שישפך דמו וישרף גופו. א\"כ מה נורא העונש הראוי לעון מזיד. שחוטא בדעת וברצון. כי בודאי אין ערך ודמיון משקל החטא של שוגג. לעומת ערך האשמה של עון מזיד:",
"והנה מאשר יחסר לו להאדם ההכרה מערך האשמה וגודל העונש גם משל עון מזיד. ומה גם חטאי שגגה. ע\"כ מה שהאדם נכשל בבלי דעת. כמעט לא נחשב בעיני האדם למאומה. ליתן אל לבו לדאוג ע\"ז. מה נפלא הדבר. כאשר נתבונן על רוח הדור בימי חז\"ל. אף משל המון בית ישראל. כמה היה ערך חומר העון בעיניהם אף של חטאי שגגה:",
"כי הנה בחולין דף מ\"א במשנה שם. השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת כו' שחיטתו כשירה. ואמר בגמ' השוחט לשם חטאת א\"ר יוחנן לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת. אבל מחויב חטאת כו'. ופרש\"י לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת. דלא אמרי אינשי השתא מפריש לה דהא חטאת לאו בנדר ובנדבה אתי. והא לא חשו רבנן דילמא מאן דחזי סבר מחויב חטאת הוא. דההוא קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ\"ל:",
"ומבואר מזה שהיה להם לחז\"ל לחזקה פשוטה. דכל מי שנכשל גם בעון שוגג הוא דואג להשיג כפרה על חטאו. וע\"כ אינו מחפה על העבירה ורוצה שידעו רבים מזה למען שיתבייש ויתכפר לו. עתה נתבונן מה נורא ההבדל שבינם לבינינו. א'. בזמנם גם המון בית ישראל. אף מי שנכשל בעון שוגג היה דואג לנפשו להשיג כפרה:",
"ב'. כי מי שנכשל בעון שוגג. היה בוש ונכלם אם ידעו אנשים מזה. וכ\"כ היה מכשול עון שוגג לכלימה וחרפה גדולה. עד אשר מי שחטא בשוגג ונודעה חטאתו. היה החוטא מתבייש כ\"כ. עד אשר חשב לו את הבושה והחרפה לכפרת עון:",
"עתה נתבונן על ערך עון שוגג אצלינו. א'. מי שנכשל בעון שוגג מי ישים לב לבקש להשיג כפרה. הלואי היה האדם מתעורר לבקש כפרה על הזדונות. ב'. מי יתבייש מפני עון שוגג. אם אחד יהיה נכשל בשגגה באחת ממלאכת שבת כמו באיסור בורר וכדומה. האם יבוש מלספר זאת לזולתו. הן בוש לא יבוש והכלם לא ידע. יען כי עון שוגג לא נחשב כלל לכלימה וחרפה. ולא יופחת אדם ממעלתו מאומה בשביל שנכשל בחטא שוגג:"
],
[
"בגמ' ר\"ה דף ט\"ז במשנה שם. בארבעה פרקים העולם נדון כו' בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. שנאמר היוצר יחד לבם כו'. ובגמ' שם דף י\"ח אמר מאי כבני מרון. הכא תרגימו כבני אימרנא. ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון. רב יהודא אמר שמואל כחיילות של בית דוד עכ\"ל הגמ'. ופרש\"י כבני אימרנא. ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאים זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד. כמעלות בית מרון. הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך. כחיילות של בית דוד. וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה עכ\"ל רש\"י:",
"והנה מפרש\"י נראה. כי לכל האמוראים שמפרשים בגמ' מאי כבני מרון. הנה כוונת התנא בזה עם נושא המשל. הוא רק לומר כי כל באי עולם אינם עוברים לפני המקום ב\"ה הכל ביחד. כי אם בזה אחר זה כבני מרון. אם כבני אימרנא. אם כמעלות בית מרון. או כחיילות של בית דוד:",
"ולכאורה יפלא מאוד. מה צריך התנא להסביר במשל דבר פשוט כזה. מה שכל באי עולם עוברין לפניו ית\"ש זה אחר זה. שהוא משל כבני מרון. שעוברין זה אחר זה. מי לא יבין את זאת. מהו זה אחר זה. והו\"ל לתנא לומר בפשיטות בר\"ה כל באי עולם עוברין לפניו זה אחר זה. גם הנה התנא אחז במשלו מקום שהם מוכרחים לילך זה אחר זה. אם כבני אימרנא שהפתח קטן ואין יכולין לצאת כאחד. או כמעלת בית מרון. שהדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה:",
"אמנם הנה יסוד הדבר. אשר כל באי עולם עוברין לפני המקום ב\"ה. זה אחר זה כבני מרון. יש להבין ולהשכיל טעם הדבר. מהו תכלית הכוונה בזה ולאיזה מטרה הוא. היפלא מה' דבר להעביר לפניו את כל באי עולם ביחד:",
"אכן נראה כי יש בזה כוונה עמוקה מאוד. וכ\"ז הוא מחכמתו ית\"ש. ורחמיו וחסדיו הגדולים. עם אשר ימצאו חן בעיניו. לפנות לפניהם הדרך לשום להם אחרית ותקוה טובה ביום הדין הנורא. כי יסוד הדין והמשפט. אם לשבט ואם לחסד. תלוי הרבה בסדר הזה. במה שעוברין לפניו ית\"ש זה אחר זה וכמו שיתבאר לפנינו בס\"ד:",
"כי הנה בגמ' ר\"ה דף ח' אמר רב חסדא. מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין. שנאמר לעשות משפט עבדו כו' מ\"ט כו' ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף. ופרש\"י דליפוש חרון אף בשביל עונות ציבור. והנה אם אמנם כי גם בטרם נכנס הצבור לפני המקום ב\"ה לדון. הכל גלוי וידוע לפניו ית\"ש. כל מחשבות אדם ותחבולותיו. ועלילות מצעדי גבר. והוא יודע מעשה כולם:",
"אכן יען כי ה' ית\"ש יסד בחכמה. כל סדר הדין והמשפט כעין מלכותא דארעא. לקבוע יום מיוחד אשר בו ישב לכסא משפט לדון עמים. וכל מעשה איש אשר נכתב בספר לזכרון יובא לפניו. וכבר יסד הפייטן את סדר יום הדין בונתנה תוקף כו'. וכותב וחותם וסופר ומונה. ותפתח את ספר הזכרונות ומאליו יקרא כו'. וכן יש כמה קטיגורים וסניגורים. ואף כי המקום ב\"ה יודע כל תעלומה. ואין נסתר מנגד עיניו. הוא המבין הוא העד והוא הדיין. אכן כל זה הוא בכונה ידועה מלפניו ית\"ש. שיתנהג סדר הדין והמשפט כעין מלכותא דארעא:",
"ולזאת הנה בטרם נכנס הצבור לפניו ית\"ש לדין. אם כי הוא יודע מעשה כולם. בכ\"ז אין ידיעתו ית\"ש המקפת את כל המעשים עושה רושם. ועדיין אין חרון אף שולט. עד אשר ישב לכסא משפט. ומבין לכל מעשיהם בדין. אז יעלה חלילה חרון אף ה' בשביל עון הציבור:",
"ובכן בראש השנה יום הדין הנורא. אשר הוא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. כי זכר כל היצור. וזכרון כל המעשים לפניו ית\"ש בא. והוא דורש מעשה כולם. וע\"כ אם כל באי עולם היו עוברין לפניו הכל ביחד. והיוצר יחד לבם מבין אל כל מעשיהם. ואם רבו עונות הכלל למעלה ראש וכבדה חטאתם. אז יעשן אף ה' בשביל עונות הכלל. והן לפני זעמו מי יעמוד. ומחרון אפו מי יקום. והיה כצדיק כרשע נאחזים חלילה בסבך חמת ה'. אשר יעלה לאין מרפא חלילה:",
"וע\"כ היתה מחכמתו ית\"ש. ורחמיו המרובין וחסדיו הגדולים. להעביר לפניו את כל באי עולם. אחד אחד זה אחר זה. ובכן כאשר ידיעתו ית\"ש את כל מעשה בני אדם. לא תפעול חרון אף טרם יעברו לפניו לדין כנ\"ל. ועל כן חרון אפו ית\"ש מעונות הכלל של כל באי עולם. לא תוכל לכלול ולהקיף את כולם. כי מי ומי אשר יעברו לפניו ית\"ש לראשונה. עד אחרון שיעבור לאחרונה. הנה כל מי אשר יעבור לפניו ית\"ש ראשון ראשון הוא מאושר. כי דרכו צלחה ביותר ממי שיעבור אחריו. כי כל אחד יוכל לסבול מחרון אפו ית\"ש. רק מעונות של כל אלה שכבר קדמו לעבור לפניו. אבל לא מהרעות והחטאים של העוברים אחריו כנ\"ל:",
"והנה לאשר גם חטא אחד יש בכחו לעשות רושם. וכמש\"כ חוטא אחד יאבד טובה הרבה. ומה גם כל החטאים של איש אחד. וע\"כ כל אחד מבאי עולם אשר יעבור לפניו ית\"ש ביום הדין. הנה נופל הוא מאת שכבר קדם לעבור לפניו. וכן מאושר הוא ממי שיעבור אחריו. כי כל אחד עונותיו נתוספו למה שעברו לפניו. ותוכל לעשות איזה רושם לספות חרון אף להעובר אחריו כנ\"ל:",
"אמנם אחרי אשר בסדר ההעברה לפניו ית\"ש. תלוי הרבה מיסוד הדין והמשפט. אם לשבט ואם לחסד כנ\"ל. כי דרך כל העוברים לפניו ית\"ש לראשונה צלחה. כי יסתרו ביותר מחרון אף ה'. עתה כיצד הוא סדר מסלול מהלכם של כל באי עולם לפניו ית\"ש. מי יזכה לעבור ראשון ראשון. ומי ילך אחרון אחרון. כי הלא נוכח ה' דרכם:",
"אכן זהו באמת. מה שאמרה המשנה בר\"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון כו'. אין הכוונה להסביר במשל. מה שעוברים זה אחר זה. כי הוא כבני מרון שהולכים זה אחר זה. כי זהו דבר פשוט. ואין צריך על זה משל ומליצה. אולם הכוונה הוא על סדר מהלכם של כל באי עולם לפניו ית\"ש זה אחר זה. מי יקדים לעבור לפניו ית\"ש ראשון ראשון. ומי יאחר. וע\"ז אמרה המשנה כי סדר מהלכם של כל באי עולם זה אחד זה. הוא כמשל בני מרון כשהולכים זה אחר זה:",
"והנה אם אמנם כי בדרך כלל הוא מובן מאליו. כי מי שהוא טוב לפני האלקים. ומוצא חן בעיניו ית\"ש. אותו מעביר ראשון ראשון. לגונן עליו מחרון אפו. למען להיות לו תקוה טובה לחיים. אולם בדרך פרט. מי המה אשר ימצאו חן בעיניו ית\"ש לזכות איתם בדין. אכן הנה כאשר נשימה לב להתבונן ביסוד הזוכים במשפט. נמצא כי הם על שלשה בחינות. א'. הם שזוכים מצד שורת הדין. ב'. שזוכין מצד הרחמים מפני איזה זכות. ג'. הם אשר סיבתם נעלמה. רק כי כן הוא רצון ה' ית\"ש. לרחם עליהם אעפ\"י שאינם כדאים:",
"הנה בגמ' ר\"ה דף ט\"ז א\"ר כרוספדאי אמר ר' יוחנן. שלשה ספרים נפתחין בר\"ה כו' צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדין מר\"ה עד יוהכ\"פ זכו נכתבין לחיים כו'. וכתב הר\"ן מדקאמר בינונים משמע דצדיקים דקאמר היינו שזכיותם מרובין מעונותיהם. ורשעים דקאמר היינו שעונותיהם מרובין מזכיותיהן. וא\"כ קשיא טובא דהא כמה צדיקים כו' נכתבים למיתה. וכמה רשעים כו' נכתבין לחיים. אלא עיקרן של דברים כמו שכתב ר\"י הזקן מטראני ז\"ל. דצדיקים ורשעים בדין קאמר. שאותן בני אדם שזוכין בדין מחמת איזה זכות. מקרי הכא צדיקים גמורים. שצדיקים גמורים הן בדין זה. ואעפ\"י שעונותיהם מרובין מזכיותיהם. וכן נמי צדיקים שזכיותיהם מרובין מעונותיהם. כיון שהם מתחייבין בדין ואפילו מפני עבירה קלה שעשו. לגבי דין זה רשעים מקרי כו'. ובינונים היינו אותן בני אדם שמשפט שלהן מעוין ושקול מר\"ה שהן תלוים ועומדין. עד שהן מכריעין עצמם לזכות כו':",
"אמנם אם כי לפעמים גם צדיקים גמורים. הן מתחייבין בדין מפני איזה עבירה קלה וכן רשעים גמורים זוכין בדין בשביל איזה זכות. אכן זהו רק בתור יוצא מן הכלל. יש צדיק אובד בצדקו מפני איזה עבירה קלה. ויש רשע מאריך ברעתו מפני איזה זכות. אולם בדרך כלל יש לנו להאמין. כי יסוד הדין והמשפט בראש השנה. הוא בודאי עפ\"י רוב המעשה. וכמבואר בגמ' קדושין (דף מ') ר\"א בר\"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו. והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו'. ופרש\"י לפי כו' יראה אדם עצמו כאילו שקול כו' עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק כו' ע\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מה' תשובה וז\"ל. כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע כו'. וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו. כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כאו\"א מבאי העולם עם זכיותיו ביו\"ט של ר\"ה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע כו' והבינונים תולין אותן עד יוהכ\"פ כו' וע\"ש בכס\"מ:",
"ועכ\"פ הנה יסוד הדין בדרך כלל. הוא עפ\"י שירול העונות עם הזכיות. אם הוא צדיק לפני המקום או רשע. כי מי שזכיותיו יתירות על עונותיו. והרי הוא צדיק במעשיו הוא זוכה בדין. ומי שעונותיו מרובין על זכיותיו. הוא רשע במעשיו ומתחייב בדין. והנה כל הכתובים מלאים מזה. כי הצדיק בצדקתו אשר עשה חיה יחיה. והרשע בעונו ימות ובשוב רשע מדרכיו וחיה. אכן יש יוצא מן הכלל כי לפעמים גם צדיק אובד בצדקו ומתחייב בדין מפני איזה עבירה קלה. ויש רשע זוכה בדין בשביל איזה זכות וכמש\"כ הר\"ן:",
"נמצא כי הזוכים בדין הם על שתי בחינות. א' מי שזכיותיו מרובין מעונותיו. אשר הוא נחשב צדיק לפני המקום. ומה גם צדיק גמור בלא חטא ועון כלל זוכה מצד שורת הדין. כי בצדקתו אשר עשה יחי', ב'. מי שעונותיו מרובין על זכיותיו אשר הוא רשע לפני המקום. או גם רשע גמור. ובכ\"ז זוכה בדין מצד הרחמים בשביל איזה זכות:",
"והנה החלוקה הראשונה המה הצדיקים והחסידים. וכאשר הקב\"ה שומר את כל אוהביו. ועינו אל יראיו להציל ממות נפשם. ולזאת ביום הדין הנורא אשר כל באי עולם יעברו לפניו ית\"ש זה אחר זה. הנה את הצדיקים והחסידים יקריב אליו. להעביר אותם לפניו לראשונה. למען לגונן אותם מחרון אפו ית\"ש. וכל מי שהוא צדיק יותר במעשיו. אותו מעביר לפניו ראשון ראשון:",
"זהו מה שפירשו חז\"ל בכוונת המשנה כבני מרון. כי הוא כבני אימרנא. וכפרש\"י ככבשים שמונין אותן לעשרן. ויוצאים זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד. כי הנה ידוע מטבע הבהמות כאשר הם סגורים בדיר. ואך כאשר נפתח לפניהם הפתח הם ממהרים לצאת החוצה. ואם הפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד. הם דוחקים זה את זה להתקרב עצמם אצל הפתח לצאת החוצה. אולם סוף סוף מי יצא לראשונה אכן הנה מובן מאליו. כי הכבשים הבריאים והחזקים בכחם וגבורתם יעשו חיל. יפנו על ימין ועל שמאל ויתאמצו לצאת לראשונה. והכבשים החלושים באין אונים ישארו לאחרונה:",
"וכן הוא ביום הדין. אשר כל באי עולם יעברו לפניו ית\"ש זה אחר זה. וכל אחד היה רוצה להקדים לעבור תחילה. הוא כמשל הזה. כי הנה הצדיקים והחסידים המה הגבורים אשר מעולם. וכמאמרם ז\"ל בברכות (דף י\"ז). שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. כל העולם כולו נזונין בצדקה. והם נזונין בזרוע כו' ופרש\"י בזכות שבידן. והחוטאים והפושעים המה החלשים. וכמו שפרש\"י בסוף פ' תצא. כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן. וכן הוא ביום הדין. הנה הצדיקים והחסידים באים בזרוע בכח מעשיהם. וכמש\"כ התוס' שם. כי זהו שיסד הפייטן בפיוט זכרונות ליום ב' דר\"ה המתחיל אפחד. והם בזרוע עדיך באו. ולזאת הנה הצדיקים והחסידים. אשר להם זרוע עם גבורה בכח מעשיהם הטובים יתאמצו לעבור לראשונה. וכל אחד ואחד לפי כח מעשיו יעבור ראשון ראשון. והחלושים חסרי כח מחמת חטאם. יעברו אחרון אחרון. זהו נושא המשל של בני מרון כבני אימרנא:",
"החלוקה השנית הוא. אותן בני אדם שעונותיהם מרובין מזכיותיהן. ורק שזוכין ברחמים מצד איזה זכות. והנה אם כי קצרה יד שכל אנושי למצוא חקר אלקי. להבין ולהשכיל מהות הזכות שתוכל לעמוד לו ביום הדין. להטות דינו כלפי חסד לתחיה. אמנם כאשר סוף סוף האדם זוכה במדת הרחמים. הדעת נותן כי היסוד הוא שיהיה האדם שוה וכדאי לרחם עליו. והוא לפי הכנתו ודאגתו ופחדו מיום הדין. כן יתעורר עליו מדת הרחמים לחומלה:",
"ובזאת ראשית דבר הוא ההכנה. כי יקדים עצמו לעשות הכנה בעוד מועד. וכמו שהוא בנוהג שבעולם. כי מי שהוא נאחז בסבך איזה משפט אף משל עניני ממון. ומה גם של דיני נפשות. הנה לפי יראתו ופחדו. כן מימים רבים קודם יתחיל לדאוג להחיש מפלט לו מפח יוקשים. כי יצדק בהשפטו. ומה גם משפט האדם ביום הדין הנורא. לפני כסא שופט צדק. והראשונים סמכו על פרקי דר\"א והתקינו לתקוע בשופר מיום ר\"ח אלול. וכן יש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר\"ח אלול. וכמש\"כ כ\"ז הטור או\"ח סי' תקפ\"א ע\"ש. לזאת מה מאוד נחוץ לפני האדם להקדים א\"ע מר\"ח אלול. כשמוע קול השופר לעשות איזה הכנה. וכאשר בעוה\"ר הלב מטומטם ונעשה כאבן וקשה כצור החלמיש. ע\"כ ישתדל לקבוע עתים לקרות ולהגות בספרי יראה ומוסר בהתפעלות הנפש. למען ירך לבבו וישבור רוחו מאימת יום הדין. וכ\"א לפי ערכו ישתדל בכשרון המעשה ולשנות דרכי הנהגתו לטוב. וכן בקשת רחמים בתפילה ותחנונים:",
"ההכנה הזאת מה שהאדם מקדים את עצמו. לדאוג ימים רבים לפני בוא יום הדין. כי ירך לבבו ויכנע רוחו. ולהכניס בקרבו פחד וחרדת הדין. ולעשות איזה רושם בנפשו. להתעסק בכשרון המעשה. ובקשת רחמים. אף אם לא יספיק להכריע כף הזכיות על העונות. ולזכות מצד שורת הדין. בכ\"ז יש בכחה לעורר רחמים ממקור הרחמים. ולהטות דינו כלפי חסד לתחיה. משא\"כ אם האדם בעצמו ישכח רישו. ויסיח דעתו בכל החדש. והוא בעצמו לא יחוש ולא ידאג כלל מפני יום הדין. אשר הוא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש הלא אין מקום חלילה לרחמים:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל עוד בפי' כבני מרון. כי ר\"ל אמר כמעלת בית מרון. כי הנה במנהג העולם. במקום אשר יתאספו המון אדם רב. וכולם אל ראש אחד יפנו להשיג מטרתם. כמו בחצר בית הנתיבות אשר יבואו המון אדם רב לבקש פתקי מסע. וכל אחד רוצה למהר להשיג חפצו בתחילה. הנה הושם לחק ומנהג קבוע. כי כל מי אשר יקדים לבא הוא ישיג מטרתו תחילה. וע\"כ למען לשמור את הסדר. יעמדו כל הבאים בשורה אחת זה אחר זה. למען אשר כל המקדים לבא. יהיה קרוב יותר למקום המרכז. להשיג מטרת חפצו תחילה:",
"וכן הוא ביום הדין הנורא. אשר כל באי עולם יעברו לפניו ית\"ש זה אחר זה. וכל מי שזוכה לעבור ראשון ראשון הוא גבר מוצלח כנ\"ל. והנה כאשר לא הכל יבואו ביחד בעת אחד. להתיצב לדין לפני כסא שופט צדק. כי יש מקדימין לבא. ואך כאשר ישמעו קול השופר בר\"ח אלול. הם דואגים ומכינים עצמם לעמוד לפני כסא דין. וכה עוסקים בהכנה הזאת כל ימי החדש. ויש אשר יאחרו ללכת. יעברו ימים מימי החדש. ולא ישימו על לב כלל. עד אשר יאתיו ויקרבו הימים של ימי הדין. ויש אשר יפגרו עוד עד יום האחרון קודם יום הדין אז ישימו על לב:",
"ולזאת אף אם המקדים והמאחר. ביחוס מצבם יהיו מעשיהם שקולים. בכ\"ז בעת יעברו כל באי עולם לפניו ית\"ש זה אחר זה. הנה הדעת נותן. כי אותן שהן מקדימים לבא. וכבר הכינו עצמם מימים רבים. וממתינים ומצפים להיות מוכנים להתיצב בדין. המה יעברו לפניו ית\"ש לראשונה. כי מדת הרחמים יפנה לפניהם הדרך לעבור לראשונה. ומה גם כי כאשר סדר הדין והמשפט הוא כעין מלכותא דארעא. וכבר הוא חק ומנהג קבוע בעולם. כי מי אשר יקדים לבא. ישיג מטרת חפצו תחילה. וע\"כ כל אחד לפי ערך קדימות זמן הכנתו. לעמוד לפני כסא דין. יעבור לפניו ית\"ש ראשון ראשון:",
"זהו מה שפירשו חז\"ל. כי כבני מרון הוא כמעלות בית מרון. שהדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה. שהעמק עמוק משני צידי הדרך. ובע\"כ הם מוכרחים לילך זה אחר זה. עתה הנה בדרך כזה. מי ילך לפנים ומי לאחור. אכן הנה מובן מאליו. כי כל המקדים לבא ילך ראשון ראשון. והמאחרים לבא בהכרח ילכו אחריהם כפי זמן התאחרם מלבא. וכן הוא בסדר ההעברה לפניו ית\"ש ביום הדין. הנה כסדר הזה יעברו לפניו כל באי עולם זה אחר זה. כי כל המקדים לבא כנ\"ל יעבור לראשונה. וכפי קדימת זמן ההכנה לעמוד לפני כסא דין. כן יעברו ג\"כ ראשון ראשון. זהו נושא המשל של בני מרון כמעלות בית מרון:",
"החלוקה השלישית. הם אותן שזוכין ברחמים. מבלי זכות ידוע. רק כי כן הוא רצון מלפניו ית\"ש. לרחם עליהם אעפ\"י שאינם כדאים. כי הנה בברכות (דף ז'. אמר ר\"י שלשה דברים בקש משה מלפני הקב\"ה ונתן לו כו'. בקש להודיעו דרכיו של הקב\"ה ונתן לו כו'. ופליגי דר\"מ דאמר ר\"מ שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו. שנאמר וחנותי את אשר אחון אעפ\"י שאינו הגון. ורחמתי את אשר ארחם אעפ\"י שאינו הגון. ופרש\"י להודיעו דרכיו מנהג מדת משפטיו. את אשר אחון. אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואעפ\"י שאינו כדאי ע\"ש. והנה מה שאמר וחנותי כו' אעפ\"י שאינו הגון. היינו בע\"כ מבלי שום זכות. דאי מצד איזה זכות אין זה חדש. אכן כי יש במדת משפטיו ית\"ש. גם הנהגה נסתרת ונעלמת. אשר לא גילה זה גם לאדון כל הנביאים. כי לפעמים יכמרו רחמיו לשעה. אף על מי שאינו הגון ואינו כדאי:",
"נמצא כי כן הוא ג\"כ ביום הדין. יש שזוכין ברחמים מאשר כי כן הוא רצון מלפניו ית\"ש לחון עליהם ולרחם אעפ\"י שאינם כדאים. ולזאת כאשר כל באי עולם יעברו לפניו ית\"ש זה אחר זה. הנה גם החלוקה הזאת. אותן שהוא ברצונו ית\"ש לרחם עליהם אעפ\"י שאינם כדאים. המה יעברו לפניו ית\"ש לראשונה:",
"זהו מה שפירשו חז\"ל עוד בכוונת המשנה כבני מרון. כחיילות של בית דוד. וכדפרש\"י כי כך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה. והנה סדר מהלכם אז היה בלי ספק על פי השר המפקד את צבא המלחמה. אכן הוא רק כאשר עלה אז ברצונו כן היה. וצוה מי להקדים ומי לאחר. וכן הוא בסדר ההעברה לפניו ית\"ש ביום הדין זה אחר זה. יש חלוקה אחת אשר הוא בלי טעם וסדר ידוע. רק כפי אשר יהיה רצון מלפניו ית\"ש. לחון ולרחם אף על מי שאינו הגון ואינו כדאי. כן יעביר אותם לפניו לראשונה. וזהו נושא המשל של בני מרון. כחיילות של בית דוד:",
"והנוגע יותר למעשה. הוא החלוקה האמצעית. מה שאמרו חז\"ל כי כבני מרון הוא כמעלות בית מרון. וכמו שנתבאר כי כל מי שמקדים עצמו לבא ליום הדין. להכין א\"ע לקראת הדין והמשפט. כן יעבור לפניו ית\"ש ביוה\"ד ראשון ראשון:",
"יסוד ההכנה הוא להעיר ולעורר בלבבו פחד וחרדת הדין והמשפט. כי הפחד והחרדה הזאת. אינו נכנס בלב האדם במהרה כ\"א בעמל ויגיעה. וכמו שכתבנו במאמר שערי אור סי' ב'. כי תהלוכות דרכי היראה של יראת ד' ופחד ענשו. היא שונה ונבדלת משאר מיני יראה של דרכי הטבעים. אשר האדם ירגיש אותה בחושיו מבלי שום עמל ויגיעה ע\"ש. והנה העולה על כל היא תאות החיים. והנוגע לדרכי הטבעים. אף על ספק רחוק של סכנת חייו. כל אשר לו יתן בעד נפשו. אכן לא כן בדרכי הרוחניים. הנה האדם הוא מאמין כי ר\"ה הוא יום הדין. אשר בריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. ובכ\"ז לא ירגישו חושיו יראת הסכנה הזאת:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל. בע\"ז (דף י\"ט). מכריז ר' אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי. כנוף ואתו כל עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי. אמר להו מי האיש החפץ חיים כו' נצור לשונך מרע כו'. סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה כו'. וכה\"ג איתא במד\"ר פ' מצורע. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה כו'. וע\"ש שהראה ג\"כ הפסוק הזה מי האיש החפץ חיים כו' נצור לשונך מרע כו':",
"ולכאורה יפלא מאוד. לאיזה מטרה הכריז ר' אלכסנדרי מאן בעי חיי או הרוכל שהיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיים. ואח\"כ אמרו להם כתוב מפורש בתהלים מי האיש החפץ חיים כו'. מי לא ידע הכתוב הזה. איזה מוסר היה להשומעים את דבריו. גם כאשר אתו כ\"ע לגביה ואמרו הב לן חיי. ואמר להם הכתוב מי האיש החפץ חיים שהוא ידוע לכל. ולכאורה לרבים היה כעין מילתא דבדיחותא:",
"אמנם מה שעשו היתה עצה עמוקה. להבינם דעת ומוסר השכל. הנה הכתוב אמר מי האיש החפץ חיים כו'. ולכאורה כאשר תאות החיים גדולה מאוד. מדוע לא יקיים אדם כל דברי הכתוב. למען למצוא חיים וטוב. אמנם היה אפשר להתנצל. כי אם האדם היה רואה כן בחוש. כי מי ששומר לשונו מרע כו' יחיה ויאריך ימים. והרשע לא יאריך ימים כצל. היה כל אדם מקיים דברי הכתוב למען תאות החיים. אכן כאשר אין כלל. כי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. ע\"כ ירפו ידי האדם מלעסוק בסגולה הזאת. אולם באמת אין זה טענה. כי עכ\"פ זה בודאי כי דברי הכתוב הוא אמת. אך יש סיבות יוצא מן הכלל. ועכ\"פ הוא דבר קרוב מאוד. כי החיים הוא ביד לשון. והתורה עץ חיים כפשוטו. והנה ברפואות של דרכי הטבעים. לא ימנע האדם מלעשות לנפשו. אף הדברים שהם ספק רחוק. וגם מה שהוא נגד דרכי השכל:",
"זהו מה שהראה ר' אלכסנדרי לההמון מוסר השכל. כי כאשר הכריז מאן בעי חיי. כנוף כ\"ע לגביה ואמרי הב לן חיי. ובלי ספק היו חושבים כי יש בידו איזה דבר טבע. אשר טועמיה חיים זכו ואורך ימים. והנה זהו הוללות גדולה וסכלות. האם יש במציאות הטבע איזה דבר הנותנת חיים. זולת עץ החיים אשר בגן עדן מקדם. וכן הרוכל אשר הכריז מאן בעי למזבן סם חיים. האם יש סם חיים בעולם. אכן כאשר תאות החיים גדלה מאוד ע\"כ יאמין האדם אף בשוא נתעה. וכאשר הכריז ר' אלכסנדרי מאן בעי חיי. אף כי הוא כשתוק. האם יש ביד האדם לתת חיים. בכ\"ז אתו כולי עלמא ואמרי הב לן חיי. ע\"ז אמר להם מי האיש החפץ חיים כו'. היינו כאשר תשגו בדמיונכם כי יש אצלי איזה דבר טבעי. תאמינו בשוא נתעה ותאמרו הב לן חיי. הא לכם חיים מדרכי הרוחנים. מי האיש החפץ חיים כו'. אשר הוא דבר קרוב מאוד. ומדוע תמאנו לקבל הסגולה הזאת לתאות החיים. וכן הרוכל כאשר באו לקנותו ממנו סם חיים. אשר הוא כצחוק כנ\"ל. אמר להם מי האיש החפץ חיים כו' כנ\"ל:",
"אמנם אם כי יראת ה' ופחד ענשו. לא ירגישו חושי האדם בנקל. בכ\"ז ע\"י עמל ויגיעה יש בכח האדם להשיג היראה הזאת ולקבוע אותה בנפשו. כשאר דרכי היראה הטבעית. וכמו שנתבאר במאמרי שם ע\"ש. ולזאת גם פחד וחרדת יום הדין של ר\"ה. הנה כאשר יתן האדם אל לבו להיות עמל לבקש אותה. עמלו ויגיעו תעמוד לו להשיג אותה. והחרדה הזאת. רב כחה וחילה להתקרב לעבודתו ית\"ש. ולשנות מעשיו לטובה והיסוד הוא לימוד המוסר בהתפעלות ובציורי חושי. כי כח הציור מועיל מאוד למוסר:"
],
[
"דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיוהו קרוב כו' (ישעיה נ\"ה):",
"הרמב\"ם ז\"ל כתב בריש פ\"ג מה' תשובה וז\"ל. כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע. מחצה למחצה בינוני כו' אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך כו' וכשם ששוקלין כו' כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביו\"ט של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינונים תולין אותו עד יוהכ\"פ. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו כו' עכ\"ל ע\"ש:",
"והנה דבריו הם מדברי הגמ' בר\"ה (דף ט\"ז). שאמרו שם שלשה ספרים נפתחין בר\"ה כו'. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים נכתבין כו'. בינונים תלוים ועומדין מר\"ה עד יוהכ\"פ. זכו נכתבין לחיים לא זכו כו' ע\"ש. והנה הר\"ן ז\"ל כתב מדקאמר בינונים משמע דצדיקים דקאמר היינו שזכיותם מרובין מעונותיהם. ורשעים דקאמר היינו שעונותיהם מרובין מזכיותיהן. וא\"ה קשיא טובא דהא כמה צדיקים כו' נכתבין למיתה וכמה רשעים כו' נכתבין לחיים אלא עיקרן של דברים כו'. דצדיקים ורשעים בדין קאמר כו' ע\"ש:",
"אולם מדברי הרמב\"ם מבואר. שמפרש דברי הגמ' כפשטיה. כי צדיקים היינו שזכיותם מרובין מעונותיהם. ורשעים דקאמר היינו שעונותיהם מרובין מזכיותיהן. ובינונים הם שמעשיהם שקולין מחצה למחצה. וכמו שכתב אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו כו' וכן מש\"כ כך בכל שנה ושנה שוקלין כו' מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע כו' והבינונים כו'. בע\"כ דצדיק ורשע ובינוני. היינו כמש\"כ מתחילה דזהו מי שזכיותיו יתירות על עונותיו. או עונותיו יתירות על זכיותיו. או מחצה למחצה. וזהו מה ששוקלין כו'. וכן מבואר מדברי הראב\"ד בהשגות והכס\"מ שם שהבינו כן בכוונת הרמב\"ם ע\"ש:",
"אמנם מש\"כ הרמב\"ם והבינונים תולין אותו עד יוהכ\"פ. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו כו'. הנה מש\"כ אם עשה תשובה כו' לפי מושכל ראשון יפלא מאוד. דהרי בינוני הוא מי שמעשיו שקולין מחצה זכיות ומחצה עונות. נמצא כי אין חסר לו רק מצוה אחת להכריע כף הזכיות על העונות. וא\"כ אף אם לא יעשה תשובה כלל. יוכל לזכות בדין בקל. כי ע\"י מצוה אחת שיעשה להכריע כף הזכיות הרי הוא נמצא צדיק ונחתם לחיים. וכן מבואר בגמ' קידושין (דף מ'). ת\"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות כו'. וע\"ש בפרש\"י ד\"ה לפי כו'. יראה אדם עצמו כאילו שקול כו'. עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק כו'. הרי כי הבינוני במצוה אחת שיעשה. מכריע כף הזכיות ונמצא צדיק כנ\"ל:",
"והנה בדברי הגמ' מבואר בינונים תלוים ועומדין מר\"ה עד יוהכ\"פ זכו נכתבין. לחיים כו'. אפשר לפרש באמת דמה שאמרו ז\"ל זכו כו'. היינו רק ע\"י מצוה אחת שיעשה להכריע כף הזכיות שיהיה נמצא צדיק כנ\"ל. אכן הרמב\"ם שכתב אם עשה תשובה נחתם לחיים כנ\"ל לכאורה יפלא מאוד. דגם בלא עשה תשובה יוכל לזכות בדין ע\"י מצוה אחת שיוסיף עד יוהכ\"פ להכריע כף הזכיות. נמצא צדיק ונחתם לחיים, וכמו מי שזכיותיו יתירות על עונותיו בר\"ה. גם בלא עשה תשובה הוא צדיק ונחתם לחיים:",
"הנה ידוע כי מלבד הדין והחשבון של אדם על עונותיו ופשעיו. הנה נוסף על חטאיו. הנהו נתבע בגלל מניעת התשובה אשר לא יתן אל לבו לשוב אל ד' ית\"ש מכל חטאותיו אשר חטא. וכמש\"כ בריש ס' שערי תשובה לרבינו יונה וז\"ל. ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאוד ענשו בכל יום. כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו. ויש לו מנוס לנוס שמה. והמנוס הוא התשובה. והוא עומד במרדו והנו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפכה. ולא יגור מפני האף והחמה ע\"כ רעתו רבה עכ\"ל:",
"וכ\"כ בס' ראשית חכמה בפ\"א משער התשובה וז\"ל. וכיון שמעלת התשובה גדולה כ\"כ לכפר על כל מה שעשה האדם כו'. אין מן הראוי שיתרשל האדם מלשוב בתשובה. כי ימינו פשוטה לקבל שבים והפתח פתוח לעולם. ומי שאינו שב עונשו גדול בעוה\"ב. והמשילו חז\"ל במדרש קהלת על פסוק ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. משל נאה לענין התשובה. אמרו משל לכת לסטים שמרדה במלך תפשם וכבשם בבית האסורים. מה עשו חתרו אחת ויצאו להם. היה שם אחד שלא ברח לשחרית מצאו המלך. אמר לו שוטה החתירה לפניך ולא היית בורח. כך אמר הקב\"ה לרשעים. תשובה לפניכם ואין אתם חוזרים. הה\"ד ומנוס אבד מנהם כו' עכ\"ל ס' ראשית חכמה:",
"ויש להתבונן עוד בעונש המתאחר לשוב בתשובה. ממה שאמרו חז\"ל ביבמות (דף מ\"ח) מפני מה כו' אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה. אמר ר' אבהו מאי קרא ישלם ה' פעלך כו' אשר באת לחסות. ופרש\"י אשר באת שמיהרת ולא איחרת. ומזה יש ללמוד כמה צריך האדם למהר לשוב בתשובה לפניו ית\"ש. כי הנה ב\"נ אין עליו חוב מיוחד להכניס א\"ע תחת חיוב של עול תורה ומצות. ובכ\"ז אמרינן מפני מה כו' מפני ששהו כו'. ומה גם ישראל שכבר קבלו עליהם התורה והמצוה. הנה מי שסר מאחרי תורת ה' ומצותיו. ונתרחק מלפניו ית\"ש. מה מאוד יכבד ענשו אם יתאחר מלשוב אל ה'. ושוהה להכנס תחת כנפי השכינה ולהתקרב אליו ית\"ש:",
"אכן אם כי החובה פרושה תמיד על האדם לחזור בתשובה. והחוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו. יכבד עליו מאוד ענשו בכל יום. וכמש\"כ בס' שע\"ת לר\"י וכנ\"ל. אמנם עוד יותר יגדל החוב לשוב לפניו ית\"ש. בהימים שבין ר\"ה ליוהכ\"פ. ומה גם ביוהכ\"פ עצמו. כי יש הבדל גדול בין חובת התשובה שעל האדם בכל ימי השנה. בין החוב שעל האדם לשוב בהימים האלו ומה גם ביוהכ\"פ. מכמה טעמים כאשר יתבאר:",
"א) אם כי חובת התשובה היא מובן בשכל. וכמבואר במדרש כך אמר הקב\"ה לרשעים תשובה לפניכם ואין אתם חוזרים. אולם בכ\"ז הנה בשאר ימי השנה לא בא מצות עשה ביחוד על התשובה. אכן ביום הכפורים הוא מצות עשה מן התורה לשוב בתשובה. וכמש\"כ בס' שערי תשובה לר\"י שער השני הדרך הה'. וז\"ל ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ע\"כ הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתינו. והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו עכ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מה' תשובה וז\"ל. יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים. והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים עכ\"ל. והנה ידוע כי כל המצות אינם על משקל אחד. והנה מובן מאליו כי המ\"ע הזאת של תשובה עולה באיכותה למעלה ראש. וכן תגדל עון ביטולה. ועכ\"פ נשמע מזה כי מי שלא שב בתשובה גם ביוהכ\"פ. ענשו כפול ומכופל. כי ביטל גם מ\"ע הגדולה של לפני ה' תטהרו:",
"ב) ידוע כי שכר המצות נערכות לפי צער קיומם. וכמאמרם ז\"ל באבות פ\"ה לפום צערא אגרא. וכן עונש של ביטול המצות תתחשב ג\"כ לפי כובד העבודה של קיום המצוה. כי כל מה שנקל יותר לקיים כן תגדל עון ביטולה. וכמבואר בגמ' מנחות (דף מ\"ג) תניא היה ר' מאיר אומר קשה עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בו\"ד כו' ע\"ש. והיינו משום שמצות לבן נקל יותר לקיים משל תכלת לכך עונשה גדול. והנה בעונש החוטא המתאחר לשוב מחטאתו. אשר חז\"ל במד\"ר משלו משל. לכת לסטים שמרדה במלך תפשם וכבשם בבית האסורים מה עשו חתרו כו'. אמר לו שוטה החתירה לפניך ולא היית בורח. כך אמר הקב\"ה לרשעים תשובה לפניכם ואין אתם חוזרים כנ\"ל. הנה מובן מאליו. כי זה תלוי ג\"כ לפי כובד העבודה של דרכי התשובה. עדי יגיע תשובתו לרצון לפניו ית\"ש:",
"והנה בגמ' ר\"ה (דף י\"ח וביבמות דף מ\"ט). רמי קראי אהדדי. כתיב מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו. וכתב דרשו ה' בהמצאו. ופרש\"י משמע פעמים שאינו מצוי עכ\"ל. ומשני הא ביחיד הא בציבור. ופריך ביחיד אימת. אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוהכ\"פ. ופרש\"י ויחיד אימת מצוי לו דכתיב בהמצאו. עכ\"ל. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ב מה' תשובה וז\"ל. אעפ\"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם. בעשרה הימים שבין ר\"ה ויוהכ\"פ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד. שנאמר דרשו ה' בהמצאו עכ\"ל:",
"הרי מבואר כי שעה המוכשרת לפני האדם לשוב בתשובה. הם הימים שבין ר\"ה ליוהכ\"פ. באשר הקב\"ה הוא מצוי אז וקרוב. וע\"כ אז נקל יותר לפני האדם דרכי התשובה. כי התשובה והצעקה אז יפה ביותר ומתקבלת היא מיד. וכמו שאמר הנביא דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. מה שאין כן בכל השנה. כי אז תכבד על האדם העבודה של דרכי התשובה. עד אשר תתקבל תשובתו לרצון לפני כסא כבודו ית\"ש. יען כי בכל השנה אין הקב\"ה מצוי וקרוב אצל האדם. וצריך להיות עמל ביותר בדרכי התשובה. ולזאת מי שלא שב בתשובה בימים אלו. אשר הקב\"ה הוא מצוי וקרוב והתשובה מתקבלת מיד. ומה גם ביוהכ\"פ אשר הוא זמן תשובה לכל. וקץ מחילה וסליחה לישראל. יגדל עונו וכבדה חטאתו ביותר:",
"ג) נשכיל בינה ונתבונן עוד. את גודל חובת התשובה בימים אלו שבין ר\"ה ליוהכ\"פ. לשוב לפני ה' ית\"ש להתחרט על עונותיו. ולבקש מלפניו ית\"ש מחילה וסליחה. כי הנה בגמ' יומא (דף פ\"ז) איתא. ר' זירא כי הוה ליה מילתא בהדי אינש. הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה. כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה. רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא. לא אתא לקמיה במעלי יומא דכפורי. אמר איהו איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא. אמר ליה להיכא קא אזיל מר. אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר אזיל אבא למיקטל נפשא. אזיל וקם עילוי' הוה יתיב וקא פלי רישא דלי עיניה וחזייה. אמר ליה אבא את זיל לית לי מילתא בהדך. בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה עכ\"ל הגמ'. ופרש\"י ממציא נפשיה לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו. חליף ותני. עובר ושונה. ומשלש פעמים רבות. בהדי טבחא. הטבח חטא לו. קאזיל אבא רב. למיקטל נפשא. עכשיו הוא מענישו למות. תבר רישא. משבר עצמות ראש של בהמה. בקועיה בגרגרתו עכ\"ל:",
"ויש להבין מאין נובע המקור והשורש. לדרכי החסידות הזאת מה שעשו רב ור' זירא. כי לפי הדין מי שהקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לילך ולפייסו. ואם אינו מתפייס בראשונה. יחזור וילך פעם שניה ושלישית. אמנם המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול. וכמבואר בשו\"ע או\"ח סי' תר\"ו ע\"ש. אכן מה שעשו רב ור' זירא. כי אם מי שחטאו להם לא באו אצלם לפייס אותם ולבקש מהם מחילה. היו הם ממציאים את עצמם ומתקרבים להחוטאים שחטאו כנגדם. למען כי כאשר יהיו קרובים אל מקום החוטא. אולי כאשר החוטא יראה אותם ולא יצטרך לטרוח. אפשר יתן החוטא אל לבו לבקש מהם מחילה. מה גדול ומה נורא דרכי החסידות הזאת. ואיה המקור והשורש לזה. ומה גם מה שהלך רב אצל הטבח. לכאורה הוא גם זלזול בכבוד תורתו של רב:",
"אכן נראה כי יסוד דרכי החסידות הזאת. הוא מדרכי מדותיו של הקב\"ה. כי כן הוא ית\"ש מתנהג בחסידות הזאת עם ישראל וכאשר מצות עשה להדבק במדותיו ית\"ש. ע\"כ התנהגו גם רב ור' זירא בדרכי המדה הזאת:",
"הנה כבר הבאתי למעלה דברי הרמב\"ם ז\"ל מה שכתב בפ\"ב מה' תשובה בזה\"ל. אעפ\"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם. בעשרה הימים שבין ר\"ה ליוה\"כ היא יפה ביותר. ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו עכ\"ל. ויש להבין אחרי אשר התשובה והצעקה יפה לעולם. כי שערי התשובה לא ננעלו. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה. מהו באמת טעם הדבר אשר בימים האלו הקב\"ה הוא מצוי וקרוב יותר מבכל השנה. ואם הוא למען להקל על האדם בימים האלו דרכי התשובה. כי בהיותו ית\"ש מצוי וקרוב. התשובה והצעקה יפה ביותר ומתקבלת היא מיד. אולם יפלא כי מה בכך אם החוטא שסר מאחרי תורת ה' ומצותיו והמרה רצונו ית\"ש. יטריח ויהיה עמל ביותר עם דרכי התשובה. עד שיתקבל תשובתו לפניו ית\"ש:",
"אמנם נראה ביסוד הדבר כי זהו ממדת רחמיו וחסידותו ית\"ש והוא הדבר. בהיות כי כאשר הקב\"ה אינו מצוי. אז תכבד העבודה של דרכי התשובה לפני האדם. עד אשר תתקבל תשובתו לרצון לפני כסא כבודו ית\"ש. ויען כי הוא ית\"ש ידע יצרינו רק רע כל היום. ועם זה עצלות האדם אשר רבה עליו. וע\"כ פן לא ירצה החוטא להטריח הרבה עד למרחוק. ולהיות עמל בדרכי התשובה. ובכן יסוג אחור וימנע מלעשות תשובה. לשוב לפניו ית\"ש ולבקש מחילה וסליחה. וכאשר הקב\"ה חס על נפש החוטא. לבל יאבד ברעתו. ולזאת בימים האלו מר\"ה עד יוהכ\"פ. שהוא קודם היום שהתשובה הוא הכרחי להאדם. שהוא זמן תשובה לכל וקץ מחילה וסליחה לישראל. הקב\"ה מתנהג בחסידות והוא ממציא להיות מצוי וקרוב אצל האדם. ובכן בהמצאו ובהיותו קרוב. והתשובה מתקבלת מיד. בודאי יתן החוטא אל לבו. לשוב בתשובה שלימה לפניו ית\"ש. ולבקש מחילה וסליחה על עונותיו:",
"נמצא כי דרכי החסידות של רב ור' זירא. שהמציאו את עצמם למי שחטאו להם והתקרבו אליו. למען פן בהיותם קרובים אל מקום החוטא. ישים החוטא אל לבו לבקש מהם מחילה וסליחה. הוא מדתו של הקב\"ה ממש. כי כן הוא ית\"ש מתנהג בדרכי החסידות הזאת עם החוטא. כי כאשר האדם חוטא לפניו ית\"ש אשר גם בהיותו ית\"ש. אינו מצוי וקרוב. הלא החובה על האדם לעמול הרבה עם דרכי התשובה. עדי יתקבל תשובתו לפניו ית\"ש גם בהיותו רחוק. אכן באשר פן לא ירצה החוטא להטריח הרבה וימנע מלשוב כנ\"ל. ע\"כ הקב\"ה ממציא אל החוטא להיות מצוי וקרוב אל האדם. למען בהמצאו ובהיותו קרוב יתן החוטא אל לבו לשוב בתשובה. ולבקש מלפניו ית\"ש מחילה וסליחה. וע\"כ גם רב ור' זירא המציאו את עצמם למי שחטאו להם. להדבק במדותיו ית\"ש:",
"ומזה נשכיל בינה חכמה ומוסר. על חובת התשובה בימים האלו ומה גם ביוהכ\"פ עצמו. כאשר נתבונן על אחרית דבר הטבח מה עלתה לו. כי נענש בעונש קשה מאוד. כי הנה אם לא היה רב הולך אצל הטבח. אף אם הטבח היה מונע את עצמו מלילך אצל רב לפייסו ולבקש ממנו מחילה. או אף אם היה במקרה פוגע את רב ולא בקש ממנו מחילה. בכ\"ז בודאי לא היה נענש הטבח בעונש קשה כזה. אכן מדת חסידותו וענותנותו של רב לילך ולהמציא א\"ע אצל הטבח. היא שפגעה בו בהטבח. וכמו שאמר ר\"ה אזיל אבא למיקטל נפשא. כי הנה עפ\"י דרכי השכל כראות הטבח לפניו כזה רב. היה לו להתפעל מזה וליפול לפני רגליו של רב ולבקש ממנו מחילה. אכן כאשר הטבח הקשה את ערפו ועמד במרדו. ולא בקש ממנו מחילה. על כן נענש הטבח קשה דאישתמוט גרמא ומחיה בקועיה וקיטלה:",
"וכ\"כ בחי' מהרש\"א שהטבח נענש שהוא חטא נגד רב והיה לו לפייסיה לרב. אכן מש\"כ שם עוד. גם שזלזל ברב לקראו בשמו אבא. אינו נכון. דהא ר\"ה אמר אזיל אבא למיקטל נפשא. ומהיכן היה יודע ר\"ה שהטבח עוד יקרא לרב בשמו. ועוד דהנה בתוס' ישנים כתבו דאבא היה דרך כבוד. כמו אבי אבי רכב ישראל. דאל\"כ היאך ר\"ה תלמידו היה קורא לרבו בשמו ע\"ש. וע\"כ העיקר הוא כי מה שנענש הטבח הוא בשביל שרב הלך אליו. ובכ\"ז הקשה את רוחו ועמד במרדו ולא פייסיה לרב. וזה שאמר ר\"ה אזיל אבא למיקטל נפשא כי היה חושב לדבר קרוב. שהטבח יעמוד במרדו ולא יבקש מחילה מרב:",
"ומעתה אחרי אשר כבר נתבאר. כי דרכי החסידות של רב ור\"ז. שהמציאו א\"ע אל מי שחטא להם והתקרבו אליו. זהו מדתו של הקב\"ה ממש. כי כן הוא ית\"ש. מתנהג במדה זו בימי התשובה. להיות מצוי וקרוב אצל האדם. למען בהמצאו ובהיותו קרוב. יתן האדם אל לבו לשוב לפניו ית\"ש. להתחרט על עונותיו ולבקש מחילה וסליחה כנ\"ל:",
"נמצא כי אם בכ\"ז יקשה האדם את לבו. ויאמץ את רוחו וימנע מלשוב אליו ית\"ש. גם ביוהכ\"פ שהוא קץ מחילה וסליחה לישראל. הרי הוא עושה חלילה כמעשה הטבח לנגד רב. והרי הוא כמשיב ח\"ו דבר לפני הקב\"ה אשר הוא מצוי וקרוב אליו. כמו שאמר הטבח לרב זיל לית לי מילתא בהדך. ואם כ\"כ גדלה חטאתו של הטבח נגד רב. ומה גם אם בשר ודם יעשה כזאת נגד ממה\"מ הקב\"ה. מה כבדה חטאתו. ומה רבה אשמתו. וכמה יגדל ענשו ח\"ו. מה נורא הרעיון הזה למעמיק בה:",
"הוא מה שאמר הנביא. דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו כו' וישוב אל ה' כו'. ואמרו חז\"ל אלו הימים שבין ר\"ה ליוהכ\"פ. אין הכונה להורות כי בימים האלו אשר הקב\"ה מצוי וקרוב. והם מוכשרים ביותר לתשובה וצעקה. וע\"כ טוב ויפה אז לדרוש ה' ולעזוב רשע דרכו. אולם הכונה הוא כי בהימים האלה בהמצאו ובהיותו קרוב. אז יגדל החוב על האדם. לדרוש ה' ולעזוב רשע דרכו. כי מדת רחמיו וחסידותו של הקב\"ה. אשר בימים האלה הוא מצוי וקרוב אל האדם. למען בהיותו קרוב יתן אל לבו לשוב אליו ית\"ש. תוכל להתהפך על האדם לפוקה ולמכשול עון גדול. אם האדם ימנע בכ\"ז מלשוב בתשובה. וכמעשה הטבק עם רב כנ\"ל. וזה שאמר דרשו ה' בהמצאו כו'. כי החובה עליכם לדרוש ה' בהמצאו ובהיותו קרוב כנ\"ל:",
"וממוצא דבר נשכיל להבין דברי הרמב\"ם ז\"ל. מש\"כ והבינונים תולין אותו עד יוהכ\"פ. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו כו' כנ\"ל. אשר זה הלשון אם עשה תשובה כו'. לכאורה יפלא מאוד. דהרי בינוני הוא שמעשיו שקולין. וא\"כ גם בלא עשה תשובה יוכל לזכות בדין. אם רק יוסיף מצוה אחת להכריע כף הזכיות. הוא נמצא צדיק ונחתם לחיים. וכמו מי שנמצא צדיק בר\"ה שזכיותיו יתירות על עונותיו גם בלא עשה תשובה על עונותיו נחתם לחיים:",
"אכן לפי הנ\"ל יובן דבריו שפיר. כי ההבדל שבין הצדיק להבינוני. הוא זמן הדין והמשפט. כי הצדיק זוכה בדין ביום ר\"ה. והבינוני תלוי ועומד וגמר דינו הוא ביוהכ\"פ. כי יסוד ר\"ה הוא רק יום הדין והמשפט. אולם הנה בר\"ה עדיין אין על האדם חובת התשובה יותר מבכל השנה. ואף כי כבר התקדש היום. והקב\"ה הוא מצוי וקרוב כנ\"ל. אולם הלא עוד יש שהות לפניו לשוב בתשובה עד יוה\"כ. וע\"כ מי שנמצא צדיק בר\"ה. שזכיותיו יתירות על עונותיו. זוכה בדין ונחתם לחיים. ואף אם לא שב אח\"כ בתשובה גם ביוה\"כ. אולם כבר זכה בדין:",
"אולם מי שהוא בינוני בר\"ה שמעשיו שקולין. ולא יוכל אז לזכות בדין. והוא תלוי ועומד וגמר דינו הוא ביוה\"כ. ואז כבר הגיע חובת התשובה במצות עשה של לפני ה' תטהרו. נמצא כי מי שלא שב בתשובה גם ביום הזה והוא יוהכ\"פ. אשר הוא זמן תשובה לכל וקץ מחילה וסליחה לישראל. והקב\"ה הוא מצוי וקרוב כנ\"ל. הנה מניעת התשובה בלבד ביום הקדוש הזה. הוא עון גדול ונורא מאוד נוסף על כל חטאיו. וכבר כתב הרמב\"ם בפ\"ג מה' תשובה. כי שקול הזכיות נגד העונות אינם לפי מנין אלא לפי גודלם כו'. יש עון שהוא כנגד כמה זכיות. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה:",
"ולזאת הנה הבינוני שגמר דינו הוא ביוה\"כ. אם לא יעשה תשובה. לא תועיל לו מה שיוסיף מצוה אחת להכריע כף הזכיות. כי לעומת זה הנה העון הגדול של מניעת התשובה ביום הזה. הוא מכריע את כף העונות. ומי יודע עד כמה תכבד משקלו. נגד כמה וכמה מצות באין מספר. הוא מש\"כ הרמב\"ם והבינונים תולין אותו עד יוהכ\"פ. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו כו'. כי מאחר שגמר דינו הוא ביוה\"כ. אין חכמה ואין עצה לזכות בדין ע\"י הוספת איזה מצוה או מצות. כי ביום הזה אחת היא התשובה. אם עשה תשובה נחתם לחיים כנ\"ל:",
"והנה הר\"ן כתב דמה שאמרו חז\"ל צדיקים ורשעים ובינונים. צדיקים ורשעים בדין קאמר. שאותן בנ\"א שזוכין בדין מחמת איזה זכות מקרי הכא צדיקים גמורים. שצדיקים גמורים הן בדין זה. ואעפ\"י שעונותיהם מרובין מזכיותיהן. וכן נמי צדיקים כו' כיון שהן מתחייבין בדין ואפילו מפני עבירה קלה שעשו. לגבי דין זה רשעים מקרי. ובינוני היינו בנ\"א שמשפט שלהן מעוין ושקול מר\"ה. שהן תלוין ועומדין עד שהן מכריעין עצמם לזכות או לחובה מר\"ה עד יוה\"כ עכ\"ל. והנה מש\"כ עד שהן מכריעין עצמם לזכות כו'. היינו ג\"כ מחמת איזה זכות שיתוסף לו מר\"ה עד יוה\"כ. כי כמו אשר הרשע יוכל לזכות בדין ביום ר\"ה בשביל איזה זכות. כמו כן הבינוני שמשפט שלו מעוין ושקול מר\"ה והוא תלוי ועומד עד יוה\"כ, יוכל לזכות בדין מר\"ה עד יוה\"כ בשביל איזה זכות:",
"אכן לפי הנ\"ל נראה כי יש הבדל גדול ביניהם. כי מהות הזכות שיספיק לאדם לזכות בדין ביום ר\"ה. יוכל היות כי זכות כזה לא תספיק לו לבינוני לזכות בדין ביוה\"כ. כי הנה בר\"ה עדיין לא חל על האדם חובת התשובה יותר מבכל השנה. אולם מי שהוא ביום ר\"ה בינוני בדין שמשפט שלו שקול והוא תלוי ועומד עד יוה\"כ ואז כבר חל עליו חובת התשובה. ואם ימנע מלשוב בתשובה גם ביום הזה. הנה גם מניעת התשובה יהיה נוסף על חטאיו. ואם כי בכ\"ז יש אפשרית לזכות בדין בשביל איזה זכות. אכן מי יודע מהות הזכות שנדרש אז:",
"אחד הדברים והאמת האלה. יש להתבונן על שני דברים. א'. כמה נחוץ להאדם להקדים א\"ע לדאוג לנפשו בעוד מועד בימי אלול קודם ר\"ה. להתעסק בכשרון המעשה להטיב דרכיו ומעלליו. ולהיות עמוס בתורה ומצות. למען פן יוכל לזכות בדין עוד ביום ר\"ה כנ\"ל:",
"ב'. כאשר לא לאדם דרכו לידע משפטו ודינו. ואולי הוא מהבינונים ולא נגמר דינו בר\"ה. והוא תלוי ועומד עד יוהכ\"פ. וע\"כ צריך להתעסק בדרכי התשובה בכל היכולת. כי מה נורא הדבר מה שכתב הרמב\"ם. והבינונים תולין אותו עד יוה\"כ אם עשה תשובה נחתם לחיים. הרי כי אף מי שנמצא צדיק בר\"ה. דהיינו שזכיותיו יתירות מעט על עונותיו. גם בלא עשה תשובה זוכה בדין ונחתם לחיים. בכ\"ז גבי בינוני לא תלה הדבר באם נמצא צדיק עד יוה\"כ. היינו שיוסיף איזה מצוה להכריע כף הזכיות. רק כתב אם עשה תשובה נחתם לחיים וכנ\"ל. יען כי הבינוני גמר דינו הוא ביוה\"כ. שהוא זמן תשובה לכל וקץ מחילה וסליחה לישראל. והקב\"ה הוא מצוי וקרוב. ואם ימנע גם אז מלעשות תשובה. הרי הוא עושה כמעשה הטבח עם רב כנ\"ל. וע\"כ קשה למלאות החסרון של מניעת התשובה עם הוספות מצות. ואין עצה כ\"א לעשות תשובה כנ\"ל:"
],
[
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא כו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. נצבים:",
"הרמב\"ן ז\"ל בפי' על התורה כתב. כי המצוה הזאת היא התשובה הנזכרת שם בפ'. והשבות אל לבבך. ושבת עד ה' אלקיך. כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך. אבל קרוב אליך מאוד לעשותו בכל עת ובכל שעה. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו. שיתודו את עונם ועון אבותם בפיהם. וישובו בלבבם אל ה'. ויקבלו עליהם התורה לדורות עכ\"ל ע\"ש. ובס' ראשית חכמה פ\"א משער התשובה. הביא דברי הרמב\"ן הנ\"ל. כי המצוה הזאת היא התשובה וכתב ז\"ל. ולדעתי ישוב הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. היינו בפיך וידוי דברים שצריך להתודות. ובלבבך קבלת התשובה בלבו ועזיבת החטא כו' ע\"ש:",
"והנה ידוע כי מקרי התשובה המה. עזיבת החטא והקבלה על להבא. וכן החרטה על העבר. ועפ\"י זה צריך לומר. כי החרטה נכלל בכלל הוידוי במש\"כ בפריך. כי כל המתודה בודאי הוא מתחרט. ועזיבת החטא נכלל במש\"כ ובלבבך דהיינו הקבלה בלב. אולם בכ\"ז צריך טעם מה זה שפרט הכתוב הוידוי והקבלה בלב. ולא העיקר דהיינו החרטה. וכן לא העיקר של עזיבת החטא:",
"גם הנה מפשטות הכתוב. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. נראה כי התשובה הוא דבר קל מאוד. יען כי הוא רק בפיך ובלבבך. אולם הלא ידוע כמה תכבד העבודה הזאת של דרכי התשובה. כי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. ולהתנחם על מה שחטא. ומה גם מי אשר הרבה לפשוע. כמה קשה הוא לכבוש את יצרו. ולעזוב את דרכו הרע:",
"אכן נראה כי הכתוב. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ידבר באמת רק מחלקי התשובה של ענין הוידוי והקבלה בלב. ולא יכלול כלל כל ענין עיקר עזיבת החטא והחרטה. וכן כי התשובה היא באמת הוא דבר קל מאוד:",
"הנה יסוד התשובה. אשר אמרו חז\"ל בפסחים (דף נ\"ד). כי זהו משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם. יסודה היא להיות מחילה לחוטאים וסליחה לפושעים. וזהו יסוד תועלת התשובה. וכמש\"כ בריש ס' שערי תשובה לר\"י וז\"ל. מן הטובות אשר הטיב הש\"י עם ברואיו. כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם. ולנוס מפח פשעיהם לחשוך נפשם מני שחת. ולהשיב מעליהם אפו ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו לרוב טובו וישרו. כי הוא ידע יצרם. שנאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו. לא סגר בעדם דלתי תשובה שנאמר כו' ע\"ש:",
"אמת כי הטובה והחסד של מדת התשובה למחול ולסלוח לשבי פשע עולה על כל. כי לולא מדת התשובה. הנה כל מי שחטא היה עונו נכתם עד עולם. וחטאתו לא תמחה. והנה כאשר ידוע. כי העונש על חטא הוא איום ונורא מאוד. וכמש\"כ הרמב\"ן ז\"ל בשער הגמול ע\"ש. ולזאת כאשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. היה כל אדם נכון לפי שאול ופחת. ומה גם מי אשר הרבה לפשוע ולמרוד. וכבר הזקין עלי ארחות חטא ופשע. היה מוכרח לישא ולסבול שפטים רעים ונוראים מאוד. להיות נצרף כצרוף הכסף במוקדי שאול. עתה ע\"י מדת התשובה הנה ביד כל אחד. להתנער מכל עונותיו:",
"אמנם מה הקב\"ה דורש מהאדם. במחיר הטובה הגדולה של מחילת העון. ומה היא התשובה. אשר בגללה ימחול וירבה לסלוח. הנה נתבונן בדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מה' תשובה. אשר כל דבריו בתשובה הם דברי הלכה וז\"ל שם. ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. שנאמר יעזוב רשע דרכו כו'. וכן יתנחם על שעבר. שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר כו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו:",
"והנה הרמב\"ם חושב בכאן ארבעה דברים. א' עזיבת החטא. ב' ויגמור בלבבו שלא יעשהו עוד. ג' וכן יתנחם על שעבר. ד' וצריך להתודות בשפתיו כו':",
"ובאמת הם שנים שהן ארבע. כי אל עזיבת החטא יתייחס ג\"כ הקבלה על להבא. שיגמור בלבבו שלא יעשהו עוד. כי גם אם יעזוב החוטא חטאו. ולא יוסיף עוד לחטוא. הנה כל זמן שלא יקבל עליו בלבבו גם על להבא שלא ישוב לזה החטא. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. אין זה תשובה. ולא יהיה נמחל לו עונו. אף אם לא ישוב עוד לזה החטא:",
"וכן אל עיקר החרטה. יתייחס ג\"כ הוידוי. כי עם עיקר החרטה צריך ג\"כ וידוי דברים. להתודות בשפתיו. והנה אף כי בוידוי כולל עוד דברים. וכמש\"כ הרמב\"ם בריש ה' תשובה. בכ\"ז הוידוי יתייחס אל החרטה. כי הנה חז\"ל אמרו ביומא (דף פ\"ז). כי אבל אנחנו חטאנו הוא עיקר הוידוי ע\"ש. וכ\"כ בס' שע\"ת לר\"י. מש\"כ מודה ועוזב ירוחם. כי החרטה והוידוי בכלל ומודה. כי המתודה מתחרט ע\"ש:",
"והנה שני עקרי התשובה. היינו החרטה ומה גם עזיבה החטא. אין זה דבר קל. כי תכבד העבודה. לכבוש את יצרו. לעזוב דרכו הרע. ולשמור את כל התורה והמצוה. אכן השני פרטים המתייחסים אליהם. היינו וידוי דברים. והקבלה על להבא שלא לחטוא עוד. הם דברים קלים. כי אחרי אשר עוזב את חטאו. ומתחרט על עונו. שוב נקל לפניו. הקבלה על להבא. ולהתודות בשפתיו כמובן:",
"אמנם כאשר נשכיל ונתבונן בינה. נמצא כי לעולם התשובה הוא דבר קל מאוד. כי גם שני עקרי התשובה של עזיבת החטא והחרטה. לא נחשב כלל לדבר כבד בדרכי התשובה. יען כי אין לייחס אותם כלל על חשבון התשובה. אשר יסודה היא המחילה לחטאים ולפשעים. כי עזיבת החטא אין זה ענין אשר נמשך מכח מדת התשובה אשר ברא הקב\"ה בעולמו. לקבל שבים ולמחול ולסלוח לשבי פשע. כי גם אם לא היה מדת התשובה בעולם כלל. והקב\"ה לא היה מוחל וסולח לשבים. ג\"כ היה החוטא מוכרח להנזר מחטאיו. ולשמור ולקיים את כל התורה והמצוה:",
"אמת הדבר כי הנביא אמר. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. וישוב אל ה' וירחמהו. ואל אלקינו כי ירבה לסלוח. אמנם האם על כן יעזוב רשע דרכו. רק בשביל שהוא מרבה לסלוח. הכי אם לא היה הקב\"ה מוחל וסולח. לא היה לו לרשע לעזוב את דרכו ? האם היה לו רשות להרשע. לספות חטא על פשע ולילך בשרירות לבו עד עולם. הלא ידוע כי על כל חטא ועון יענש האדם. בעונש רע ומר מאוד. נעלה על כל יסורי תבל. ואף אם כימי העץ יהיה ימיו. וגם אם אלף שנים יחיה האדם ובכולם יחטא. הנה האלקים יביא במשפט מספר מפקד כל מעשיו. אחת לא נעדר. ולא יוותר הקב\"ה אפילו חטא קל שלא יענש עליו. נמצא כי גם אם לא היה מדת התשובה בעולם כלל. להיות מחילה לחטאים. ג\"כ היה החוטא מוכרח לעזוב את דרכו. לבל יאבד ברעתו. וכי בשביל שלא היה תקנה על העבר. יעזוב נפשו לשאולה גם בעד העתיד. אכן כי אם החוטא הוא מוכרח לעזוב את דרכו כנ\"ל. בכ\"ז הקב\"ה ברחמיו עם עזיבת החטא. הוא מקבל שבים ומרבה לסלוח לעונות ולחטאים. שכבר עוו חטאו ופשעו. ועכ\"פ לא נוכל לייחס לתשובה כי היא כבידה בשביל עזיבת החטא. אחרי כי עזיבת החטא הוא דבר מוכרח לאדם לעולם. גם בלתי יסוד התשובה:",
"וכן הוא יסוד החרטה. אין זה ענין אשר הוא בא מכח התשובה. כי הנה החרטה הוא מדרכי השכל. נמשך מכח התבוננות. וכמש\"כ בס' שערי תשובה לר\"י וז\"ל. העיקר הראשון החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה'. וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העון כו'. ויאמר בלבו מה עשיתי כו'. ולא יגורתי מתוכחת עלי עון ומן השפטים הרעים כו'. ע\"ש. עתה הכי אם לא היה מדת התשובה בעולם למחול ולסלוח לשבי פשע. לא היה החשבון הזה לנגד עיני האדם. להתחרט על מעשיו הרעים. ולומר בלבו מה עשיתי. איך לא יגורתי מתוכחת עלי עון. ומן השפטים הרעים. ואולי עוד ביתר שאת היה מתחרט על עונותיו. אם היה חושב כי הוא מעוות שלא יוכל לתקון. והנהו נואש גם מתקוה להנצל ממוקדי שאול. ומה גם אחרי אשר עזיבת החטא הוא מוכרח אל האדם כנ\"ל. ממילא כאשר היה עוזב את חטאו. להיות סר מרע ולעשות טוב. בודאי היה מתחרט על העבר:",
"אכן הדברים הבאים רק מכח התשובה. הן המה שני פרטי התשובה. המתיחסים אל החרטה ועזיבת החטא. היינו הקבלה על להבא. והוידוי בשפתיו. כי הן המה דברים נוספים לבעל תשובה. במצות המקום רק מכח יסוד התשובה:",
"הקבלה בלב על להבא. הנה עצם עזיבת החטא. גם אם לא היה מדת התשובה של מחילת העון כלל. ג\"כ היה החוטא מוכרח לעזוב את חטאו כנ\"ל. אולם לא היה לו ענין לקבל שום קבלה על להבא. כ\"א להיות נזהר בכל עת מכל חטא ועון. אכן עם מדת התשובה אשר הכין הקב\"ה בעד החוטא. למחול ולסלוח לשבי פשע. הנה מתנאי התשובה הוא. כי לא די מה שיעזוב החוטא דרכו ויחדל מלחטוא עוד. אכן הוא מחויב לקבל בלבבו גם על להבא. ולגמור בלבבו שלא יעשהו עוד. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם:",
"וכן החרטה. הנה עצם החרטה. גם אם לא היה מדת התשובה של מחילת העון כלל. ג\"כ היה מתחרט על מעשיו הרעים. כי רע ומר עזבו את ה' כנ\"ל. אכן לא היה מתודה על עונותיו. אולם עם מדת התשובה למחול ולסלוח לשבי פשע. ציוה הקב\"ה על החוטא כאשר ישוב מחטאו. להתודות גם בשפתיו והוא מצות עשה. וכמש\"כ הרמב\"ם בפ\"א מה' תשובה וז\"ל. כל מצות שבתורה בין עשה בין ל\"ת. אם עבר אדם על אחת מהן כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות כו' שנאמר איש או אשה כי יעשו כו' והתודו את חטאתם אשר עשו. זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה כו' עכ\"ל ע\"ש:",
"ומכל הנ\"ל נמצא כי עצם התשובה הוא דבר קל מאור. כי הנה שני עקרי התשובה של עזיבת החטא והחרטה. אם אמנם כי הוא דבר קשה. לכבוש את יצרו ולעזוב את דרכו. אולם הלא זה אינו ענין דוקא מכח יסוד התשובה. אחרי כי גם אם לא היה מדת התשובה בעולם כלל. למחול ולסלוח לשבי פשע. ג\"כ היה עזיבת החטא דבר מוכרח אל האדם. לבל יאבד ברעתו. וא\"כ לא יתכן לומר כי התשובה הוא דבר כבד בגלל עזיבת החטא. וכן החרטה אין לה יחוס עם יסוד התשובה של מחילת העון. כי גם זולת התשובה היה מתחרט על עונותיו. אחרי יבין לבבו כי יש עונש נקם ושלם על העון. ועוד ביותר היה מתחרט. אם עוד היה נואש מתקוה להנצל מעונש:",
"אכן שני פרטי התשובה. המתייחסים לחרטה ועזיבת החטא. היינו וידוי דברים. וכן הקבלה בלב שלא יחטא עוד. אשר הם באים בציווי המקום רק מכח יסוד התשובה כנ\"ל. אולם הנה הנם קלים באמת. כי אחרי אשר החוטא הוא מוכרח לעזוב את חטאו עכ\"פ כנ\"ל. וכן להתחרט על עונו. שוב הוא דבר נקל לפניו. לקבל עליו על להבא. לגמור בלבו שלא יעשהו עוד. וכן להתודות גם בשפתיו:",
"הוא מה שאמר הכתוב. כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת היא ממך. ולא רחוקה היא כו'. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ולפי הנ\"ל יתבאר. כי בפיך הוא רק וידוי דברים. וכן בלבבך הוא רק הקבלה בלב. והיינו כי הכתוב מדבר מיסוד התשובה של מחילת העון. והנה עזיבת החטא והחרטה. אין זה ענין אשר הוא רק מכח התשובה. כי גם בלא מדת התשובה לקבל שבים. ולמחול ולסלוח על פשעם. ג\"כ היה עזיבת החטא דבר מוכרח אל האדם. וכן החרטה כנ\"ל:",
"אכן את אשר הקב\"ה דורש מהחוטא וציוה עליו. רק בגלל מדת התשובה. והיינו וידוי דברים והקבלה בלב. הוא באמת דבר קל מאוד כנ\"ל. וזה שאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד. כי מה שאתה צריך לעשות אך מכח התשובה למטרת מחילת העון. הוא קרוב אליך מאוד. ונקל לפניך לעשותו. כי הוא רק בפיך ובלבבך לעשותו. היינו רק וידוי דברים. והקבלה על להבא כנ\"ל:",
"וממוצא דברינו יש להשכיל להתעורר לשוב אל ה' ית\"ש. כאשר יתבונן האדם בשכר ועונש כי הוא נורא מאוד. קצרה יד שכל אנושי להגיע עד תכליתם. יתברר ויתאמת אצלו העיקר הזה. כי עזיבת החטא אין לה דבר עם יסוד התשובה של מחילת העון. כי בין אם הקב\"ה ימחול וירבה לסלוח. ובין אם לא ימחול ויסלח ח\"ו. אחת היא להחוטא. לעזוב את דרכו. ולחזור ולשמור את כל התורה והמצוה. כי אף אם לא יהיה לו תקנה על העבר. בכ\"ז הוא מוכרח עכ\"פ להציל את העתיד. לבל יאבד ויתמוגג ברעתו:",
"אולם את אשר סוף סוף עם עזיבת החטא. יוכל להשיג גם מחילה וסליחה לחטאיו. להתנער מכל עונותיו. ולמחות אותם כעב וכענן. זהו מציאה אשר ימצא אוצר עם שלל רב. אחרי כי אין הקב\"ה דורש מהחוטא בעד מחילת העון שום דבר נוסף. כי אם לעזוב דרכו. ולשמור זאת התורה והמצוה. אשר היה מוכרח לשמור אותה ולעשותה. גם אם לא היה הקב\"ה מוחל וסולח. ומחילת העון הוא רק חסד חנם:",
"והנה הרמב\"ם בריש פ\"ד מה' תשובה כתב וז\"ל. ארבע ועשרים דברים מעכבין את התשובה. ארבע מהן עון גדול והעושה אחת מהן. אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשוכה לפי גודל חטאו. ואלו הן המחטיא את הרבים כו'. והמטה את חבירו מדרך טובה לרעה כו'. הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו כו'. והאומר אחטא ואשוב כו'. וע\"ש שחשב שם כל הכ\"ד דברים. ולכולם נתן טעמים של סיבה טבעית מלבד ארבעה דברים הראשונים. היא סיבה רוחנית שמעכבין את התשובה. כי אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. וכן מבואר בספ\"ב דיומא. כי האומר אחטא ואשוב והמחטיא את הרבים. אין מספיקין בידו לעשות תשובה:",
"ושם בסוף הפ' כתב הרמב\"ם וז\"ל. כל אלו הדברים וכיוצא בהן. אעפ\"י שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה. אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעוה\"ב עכ\"ל. והנה פשטות הדברים מה שאמרו חז\"ל. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. נראה לכאורה כי מן השמים גורמין לו עיכובים ומניעות. שלא יעשה תשובה. ולפ\"ז צריך להבין מה זה שכתב הרמב\"ם. כי ארבע מהן אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה. ובכ\"ז כתב כי אין מונעין אותה כו':",
"אכן נראה כי מה שכתב אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה. יש לזה פנים אחר. כי הנה חז\"ל אמרו (במנחות כ\"ט). מפני מה נברא העוה\"ז בה\"י מפני שדומה לאכסדרה. שכל הרוצה לצאת יוצא. ומ\"ט תליא כרעיה. דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך. לא מסתייעא מילתא. כדר\"ל דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. בא לטהר מסייעין אותו כו' ע\"ש. ופרש\"י לא מסתייעא מילתא. דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצה\"ר הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה. מסייעין אותו. אלמא בעי סיוע עכ\"ל:",
"עכ\"פ הרי מבואר דכל הבא לטהר ולעשות תשובה. מסייעין אותו מן השמים על התשובה. והנה לשון סיפוק הוא עזר וסיוע על איזה דבר. וכמבואר בכ\"מ בש\"ס. נמצא כי כל מי שבא לשוב אל ה' ית\"ש. מספיקין בידו לעשות תשובה. היינו שיש לו עזר וסיוע מן השמים על התשובה. וכן מבואר באבות פ\"ד. הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד כו'. והיינו בע\"כ עזר וסיוע מן השמים שיוכל ללמוד וללמד. עכ\"פ הנה בכל העונות אם עושה תשובה. מספיקין בידו מן השמים לעשות תשובה כנ\"ל:",
"אמנם העושה אחת מן הארבעה דברים הנ\"ל. אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה. והיינו כי אין נותנין לו סיפוק עזר וסיוע מן השמים לעשות תשובה. וע\"כ אף אם בא לטהר ולעשות תשובה. מאחר שאין מסייעין אותו מן השמים. ע\"כ רחוק הוא מן התשובה. וכמו שפרש\"י דהבא לטהר בעי סיוע מפני היצה\"ר כנ\"ל:",
"אכן אף בכל הארבעה דברים הנ\"ל. אשר הוא עון גדול. וכל העושה אחת מהן. אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה. וכמש\"כ הרמב\"ם כנ\"ל. והיינו כי אין מספיקין לו עזר וסיוע מן השמים על התשובה כנ\"ל. בכ\"ז בל יאמר האדם לנפשו נואש מן התשובה. אמנם כי כבד הדבר לעשות תשובה בלי סיוע מן השמים מפני היצה\"ר. אכן הקב\"ה נתן כח ועוז ביד האדם. כאשר ירצה להתאזר עוז ותעצומות. ולהיות נאזר בגבורה. אז יוכל להתגבר על יצרו. ולעשות תשובה אף בלי סיוע ועזר מן השמים כלל:",
"זהו מש\"כ הרמב\"ם. כל אלו הדברים וכיוצא בהן. אעפ\"י שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה כו'. אף כי יש בהדברים הנ\"ל אשר אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה. אמנם זהו רק אשר אין מספיקין לו עזר וסיוע מן השמים לעשות תשובה. ואינם כשאר העונות אשר אמרו חז\"ל הבא לטהר לעשות תשובה מסייעין לו. אולם אעפ\"י שאין מספיקין לו עזר וסיוע מן השמים. בכ\"ז אין מונעין אותה. היינו כי מן השמים לא יעשו לו עכובים וחתחתים בדרכי התשובה. למנוע אותו בחזקה שלא יוכל לעשות תשובה חלילה. כי אם רק שלא יספיקו לו עזר וסיוע על התשובה. ובכן היכולת בידו. כי אם ירצה ללבוש רוח עוז וגבורה. הנה רב כחו וחילו לעשות חיל. להתגבר על יצרו ועל תאות לבו. ולעשות תשובה אף בלי שום עזר וסיוע מן השמים כלל כנ\"ל:",
"הדברים האלה נראה מוכרחין בדברי חז\"ל. כי הנה בסנהדרין דף ק\"ז אמרו שם. וילך אלישע דמשק להיכא אזל א\"ר יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר. אמר לו חזור בך. אמר לו כך מקובלני ממך. החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ע\"ש. ולכאורה יפלא. הנה הנביא אמר לו חזור בך. וגחזי השיב אין מספיקין כו'. אולם הוא הדבר. כי מה שאמרו אין מספיקין כו'. היינו רק שאין מספיקין לו עזר וסיוע מן השמים. אולם בכ\"ז אין מונעין אותה. ואם ירצה לחגור את כחו יוכל לעשות תשובה אף בלי עזר וסיוע. ועל כן אמר לו אלישע הנביא חזור בך. אכן גחזי השיב לו כך מקובלני ממך. החוטא כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה. והיינו מאחר שהקב\"ה אינו רוצה לסייע לו על התשובה. לכן יסוג אחור ואינו רוצה לשוב:",
"זהו מה שסיפרו חז\"ל בחגיגה דף ט\"ו. כי יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר כו' נפק אחר לתרבות רעה כו'. שאל אחר את ר\"מ לאחר שיצא לת\"ר. מאי דכתיב כו' א\"ל אף אתה חזור בך. אמר כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. ת\"ר מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת. והיה ר\"מ מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. א\"ל מאיר חזור לאחריך כו'. א\"ל אף אתה חזור בך. א\"ל ולא כבר אמרתי לך. כבר שמעתי מאחורי הפרגוד. שובו בנים שובבים חוץ מאחר ע\"ש:",
"והנה כפי הנראה היה יכולת ביד אחר לשוב בתשובה. כי אף שאמר לו ר\"מ לאחר חזור בך. והשיב לו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. בכ\"ז א\"ל ר\"מ לאחר פעם שנית. אף אתה חזור בך. וע\"ש בתוס' שהביאו ירושלמי כי לסוף חלה אחר. אזיל ר\"מ גביה לבקרתיה. א\"ל חזור בך כו' בכה אלישע ונפטר. א\"ר מאיר דומה דמתוך תשובה נפטר ע\"ש. ולפ\"ז צריך להבין ביאור דברי הבת קול. שאמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר:",
"אכן לפי הנ\"ל יובן שפיר. כי הנה מלבד הטובה והחסד. שהקב\"ה ברא מדת התשובה. לקבל את החוטא בתשובה ומרבה לסלוח. עוד יגדל חסדו ית\"ש. אשר הוא רוצה כי החוטא ישוב בתשובה לפניו. כי בנוהג שבעולם אם יחטא איש לאיש או אפילו בן לאביו חטא גדול. אף כי כאשר יבא החוטא לפייס אותו ולבקש ממנו מחילה ימחול לו. בכ\"ז לפעמים ירצה בלבו יותר שלא יבא החוטא לבקש ממנו מחילה כלל. אכן הקב\"ה חפץ שהרשע ישוב לפניו בתשובה. וכמו שאנו אומרים בתפילת נעילה. ורוצה אתה בתשובת רשעים כו'. וכן אנו אומרים בכל יום בתפילה. ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה:",
"וביותר הפליא חסדו. כי הוא יבקש מהחוטא שיעשה תשובה. וכמש\"כ ואשלח אליהם את עבדי הנביאים השכם והערב כו'. וכן כל הנביאים היו באים אל ישראל בשם ה' כי ישובו מדרכם. וכמש\"כ שובו בנים שובבים. והנה כבר כתבנו שיש שני בחינות בדרכי התשובה. א' מי שהוא בכלל הבא לטהר עוד מסייעין אותו. ב' שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. היינו שאין מספיקין לו עזר וסיוע מן השמים לעשות תשובה. רק בכ\"ז אין מונעין אותה. והנה לזה יש לומר כי מה שהקב\"ה עוד מבקש מהחוטא שיעשה תשובה. וכמש\"כ שובו בנים שובבים. הוא רק למי שהוא בכלל הבא לטהר מסייעין לו. אולם מי שהוא במדרגה שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. רק שאין מונעין ממנו תשובה כנ\"ל. אותו אין הקב\"ה מבקש ממנו שיעשה תשובה. ולא יסייע אותו. רק אם בא לשוב מעצמו אין מונעין ממנו התשובה. נמצא כי מה שאמר הכתוב שובו בנים שובבים. שהקב\"ה מבקש לשוב אליו. היינו רק לאותם שהם במדרגה של הבא לטהר מסייעין אותו כנ\"ל. אולם לא לאותה שהם בכלל אין מספיקין בידו לעשות תשובה:",
"והנה אחר הגיע למדרגה. שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. לא יסייעו אותו מן השמים על התשובה. זהו מה שאמרה הבת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר. היינו כי הקב\"ה מבקש מכל בנים שובבים שישובו אליו. חוץ מאחר. כי ממנו אין הקב\"ה מבקש שישוב אליו כנ\"ל. אמנם לאחר. חרה לו הדבר הזה. מה שהקב\"ה הבדילו לרעה מכל החוטאים. וע\"כ אף שהיה ביכולתו לשוב. כי הרי אין מונעין ממנו התשובה. בכ\"ז לא רצה לשוב לפניו ית\"ש. מאחר שהוא מובדל מכלל הפושעים. ואין הקב\"ה מבקש ממנו לעשות תשובה. וע\"כ אמר לו ר\"מ לאחר כמה פעמים חזור בך. אמנם אחר היה באחת. כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. וע\"כ אינו רוצה לשוב לפניו ית\"ש כנ\"ל:",
"אמנם יש חטאים יותר גדולים מאלו שחשב הרמב\"ם. כי אין הקב\"ה מספיק בידו לעשות תשובה. ובכ\"ז אין מונעין אותה. אלא כי גם מונעין ממנו התשובה. כי הנה הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ו מה' תשובה וז\"ל. ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים. עד שיתן הדין לפני דיין האמת. שיהא הפרעון מזה החוטא. על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו. שמונעין ממנו התשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו. כדי שימות ויאבד בחטאו כו'. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו כו'. עד כלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע. עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא כו' עכ\"ל ע\"ש:",
"נמצא מכל הנ\"ל. כי יש שלשה מדרגות בדרכי התשובה. האחת. מי שהוא בכלל הבא לטהר מסייעין אותו. כי אם ירצה לעשות תשובה עוד ישיג עזר וסיוע מן השמים. ב' המה אשר אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. והיינו כי אין מספיקין בידו עזר וסיוע מן השמים. אכן בכ\"ז אין מונעין ממנו התשובה. וע\"כ כאשר יהיה נאזר בגבורה. יש ביכולתו לשוב בתשובה גם בלי עזר וסיוע מן השמים. ג'. הוא כי יתחייב בעונותיו. למנוע ממנו התשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו. כדי שימות ויאבד בחטאו כנ\"ל:",
"ומזה נשכיל בינה חכמה ומוסר השכל. כי הנה העונש היותר גדול ונורא אשר באפשרי להעניש את החוטא. הוא כאשר יתחייב ח\"ו בעונותיו כי מן השמים נלחמו בו. למנוע ממנו התשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו. והנה זה מובן מאליו. כי אין הבדל אצל החוטא. בין אם יגיע ח\"ו למדרגה זו. אשר מן השמים מענישין אותו על חטאיו בעונש גדול. למנוע ממנו התשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו. בין אם הוא עוד במדרגה של הבא לטהר מסייעין אותו. כי אם ירצה לשוב בתשובה. עוד ישיג עזר וסיוע מן השמים. אך הוא בעצמו מתעצל וטומן יד ואינו רוצה לשוב בתשובה. אחרי כי סוף סוף הוא נשאר בלא תשובה. כי אחת היא. בין אם מה שאינו עושה תשובה. הוא דרך עונש מן השמים. ובין אם מדעתו ורצונו הוא מונע א\"ע מלשוב בתשובה:",
"נמצא כי כאשר ימנע האדם מלשוב בתשובה. הנה הוא מדעתו ומרצונו מביא על עצמו העונש היותר גדול. אשר הקב\"ה מעניש את החוטאים היותר גדולים למנוע מהן התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו. והנה הוא מעניש את עצמו בעונש הקשה הלזה. והנה אף אם יש ביד האדם חטאים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אכן אחרי אשר בכ\"ז אין מונעין ממנו התשובה. ע\"כ אם אינו שב בתשובה. לוקח לו בידיו עונש גדול כנ\"ל. ומה גם אם הוא עוד במדרגה של הבא לטהר מסייעין אותו. ואינו רוצה לשוב בתשובה. הנה הוא בעצמו מעניש את נפשו בעונש היותר קשה שאפשר להיות. אשר הקב\"ה מעניש את החוטאים שמונעין ממנו התשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו. מה נורא הרעיון הזה למעמיק בה:",
"והנה הרמב\"ם כתב ואפשר שיחטא אדם חטא גדול. או חטאים רבים. עד שיתן הדין לפני דיין האמת כו' שמונעין ממנו התשובה כו'. הרי כי לפעמים האיכות גורם. שיחטא חטא גדול. וכמש\"כ וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ולפעמים הכמות גורם. כי יחטא חטאים רבים. והחטאים ירבו בכמותם. וכמו שאמרו חז\"ל בשבת דף י' לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה. שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין. שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. מאי קרובה כו' אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. הרי כי כמות העבירות אשר ירבו בכמותם גורם הרבה:",
"מה נורא הדבר למתבונן שם. מה שאמרו חז\"ל כי סדום קדמה לצוער רק שנה אחת. כי ישיבת סדום היה נ\"ב שנה. ושל צוער נ\"א שנה ע\"ש. והנה בודאי כי חטאת צוער כבדה מאוד באיכותם. כמו חטאת סדום ועמורה. אכן חטאת סדום ועמורה רבו בכמותם שנה אחת יותר מצוער. על כן הפך ה' את הערים האלה גפרית ומלח. וצוער היה עונותיה מוצערין רק שנה אחת. נשארת לפליטה:",
"והנה כל אדם עלול להיות נכשל בעונות גדולות באיכותם. וכן רבה מאוד בכמות. וכמותם ירבו מיום אל יום. וכמש\"כ אדמו\"ר זצוק\"ל באגרת המוסר וז\"ל. נכשלים אנחנו בכל עת בעבירות רמות עד שמים יגיעו. בחטאי הלשון באין מעצור לרוחינו. ובעסקי משא ומתן למכביר. ובטול תורה על כולנה. ובכלל. בכל האברים כמעט אין במו מתום. למתבונן היטב איש לפי ערכו כו' עכ\"ל ע\"ש. נמצא כי האדם עם כמות עונותיו. יוכל להגיע ח\"ו למדרגה התחתונה. שיתן הדין לפני דיין האמת. למנוע ממנו התשובה:",
"ולזאת איפוא. מה מאוד נחוץ לפני האדם. למהר לעשות תשובה. בטרם עונותיו יעברו ראשו. בעוד הוא במדרגה בכלל הבא לטהר מסייעין אותו. כי אז נקל לפניו מאוד לעשות תשובה. כי ה' ית\"ש ישלח לו עזרו מקדש. וממרום יסעדהו:"
],
[
"הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מה' תשובה כתב וזה לשונו. ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר. שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר כו' עכ\"ל ע\"ש. ולפי מושכל ראשון אין סדר דבריו מדוקדקין. שהרי הוא חושב בכאן שני עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא. וכן החרטה על העבר. והנה מה שכתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זהו שייך ליסוד הקבלה כמובן. ולפ\"ז למה הכניס החרטה באמצע. בין מש\"כ ויגמור בלבו כו'. לבין מש\"כ ויעיד עליו יודע תעלומות כו'. ולפי הענין היה לו לכתוב. ומה היא התשובה כו'. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וכן יתנחם על שעבר כו':",
"הנה שני יסודי עקרי התשובה. והם הקבלה על להבא והחרטה על העבר. לפי השקפה ראשונה הדעת נותן. כי רוח אחד להם ויתאימו יחד בד בבד. כי מי שמקבל עליו לעזוב דרכו הרע על להבא. בטח הוא מתחרט על העבר. וכן להיפך כמובן. וע\"כ ראוי להיות כי כפי ערך תוקף ההסכמה והקבלה בלב על להבא. לבל יוסיף לעשות עוד הרע בעיני ה'. כן יהיה עזוז ואומץ החרטה על העבר. על מה שחטא נגד ה' ית\"ש. וביותר הדעת נותן כי יש יתרון לחרטה על הקבלה. כי יהיה נקל יותר להתחרט על העבר על מה שחטא. מלקבל עליו על להבא שלא יוסיף לחטוא עוד. כי הקבלה על העתיד תגבל עם מלחמה חזקה נגד היצר. לא כן החטאים שכבר חלפו ואינם. וכבר פסק מהם כח התאוה. בקל יניעהו לבבו להתחרט עליהם. הוא מה שאמרו חז\"ל רשעים מלאים חרטות. כי לאחר עשותם המזימתה. יתנחמו על מעשיהם. ובכן הדעת נותן כי מי שמקבל עליו להטיב את פעלו לעתיד. בודאי עוד יותר הוא מתחרט על העבר:",
"ולתמהון לבב. הנה הנסיון יורנו ההיפך. כי החרטה על העבר כבד הרבה יותר לפני האדם. מהקבלה על להבא. וכמה יראי אלקים מבקשי רצון ה' ית\"ש. אשר בימים הנוראים יתנו אל לבם. להטיב את מעשיהם. ומקבלים על עצמם להנזר מכמה עבירות אשר נכשלים בהם. וכן להיות זריזים בקיום המצות אשר נרפים מהם נרפים. ובכ\"ז יודעים בנפשם כי לא ירגישו בערך זה חרטה על העבר. או כי לא ירגישו חרטה כלל. כי החרטה בהכרח תפעול על החושים. וכמו שהוא בתהלוכות דרכי התבל. כי מי שהוא מתחרט על איזה דבר שעשה בבלי דעת. וסבב לו בעצמו רעה רבה. הנה אחרי נחם על מעשיהו. תהיה החרטה ניכרת בו בפניו וכל תנועותיו. כי לא יוכל להסיח מלבו דאגתו ועצבונו. ויהיה כאיש נדהם. גם בשכבו על משכבו לא יוכל לישן. ככה עוד ביותר ראוי להיות החרטה על עון. והנה האדם יודע בנפשו. כי לא ירגיש דאגה ויגון בלבבו על החטאים שעברו ולא ידריכוהו מנוחה. אף כי יקבל עליו על להבא לשמור ולעשות:",
"אדמו\"ר הגה\"ח קדוש ישראל זצוק\"ל. כתב באחד ממכתביו וז\"ל. מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית\"ש. איש לפי ערכו. אכן לא לפי מושכל הראשון. אשר להאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו ית\"ש. תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. ונהפוך היתה שינוי המעשה לטובה. התראה בכפלים בהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקדש – לפי ערכו – מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה – לפי ערכו – עכ\"ל הטהור:",
"כבר כתבנו כי בעוה\"ר יחסר לנו ההכרה. מהאשמה של עון כמה היא רבה. והחטא כמה כבדה. להמרות רצון ממה\"מ הקב\"ה. כי עצם האשמה של חטא ועון הוא קל מאוד בעיני האדם. וכבר נתבאר למעלה כי זהו מאשר יחסר לנו ההכרה של רוממותו ית\"ש וכבודו הגדול. ולעומת זה שפלות ופחיתות האדם. וכן נעדרים אנחנו גם מיראת העונש כנ\"ל:",
"אמנם סיבה העקרית לקלות העון בעיני האדם. הוא מה שאמרו חז\"ל בקידושין דף כ' ובערכין דף ל' אמר ריב\"ח בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו כו'. לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו כו'. לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו כו'. מאי שנא התם דקאמר לא הרגיש ומ\"ש הכא דקאמר לא באת לידו. כדרב הונא דאמר ר\"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו ס\"ד. אלא אימא נעשית לו כהיתר עכ\"ל הגמ'. ופרש\"י בקידושין שם לא הרגיש. לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו. גבי לא הרגיש גרסינן לסוף שמוכר. וגבי לא באת לידו בכולהו גרסינן בתוספתא עד שמוכר. והכי משמע לא תבא בידו הרהור תשובה עד שבא לכלל אלו. מ\"ש דקתני לא הרגיש דמשמע אם לא הרגיש סופו לבא לכך. ובכולהו תנא לא באת לידו עד שמוכר דפשיטא ליה לתנא דדרכו בכך דלא תבא לידו שישוב בתשובה עד שיקבל עוד פורענות כו' עכ\"ל ע\"ש. ובערכין שם פרש\"י נעשית לו כהיתר. דומה בעיניו כהיתר הלכך ברישא דלא עבר עדיין אלא פעם אחת. תני לא הרגיש דמשמע שהיה יודע ונותן אל לבו שהיה עובר. אבל לא נרתע מן העבירה ועשאה. ובפעם שניה תני לא באת לידי. שאפילו על לבו אינה עולה שתהא עבירה עכ\"ל ע\"ש:",
"מה נורא הדבר הזה. כי היה להם לחז\"ל לחזקה פשוטה. כי מי שעושה עבירה אחת שני פעמים. תעשה רושם בנפשו שדומה בעיניו כהיתר ואינה עולה על לבו שתהא עבירה. ובכן יהיה דרכו בכך. ולא תבא לידו שישוב בתשובה וכפרש\"י כנ\"ל. וביותר כי גם הפורענות שיבא עליו זה אחר זה לא תביא אותו לידי הרהור תשובה. יען כי העבירה נעשית לו כהיתר:",
"והנה אם כי אמרו חז\"ל. כי גם אם רק עבר עבירה ושנה בה פעם אחת נעשית לו כהיתר. בכ\"ז בודאי אין לומר שההבדל הוא רק בין פעם ראשונה לשניה. כי רק פעם השנית פועל על נפשו להיות העבירה נעשית לו כהיתר. אולם שוב אין הבדל בין פעם שניה לשלישית. או גם כשכופל אותה כמה פעמים. לא תוסיף רושם בנפשו יותר לקלות העון. כי אין הדעת נותן כן. אכן בלי ספק כי כמו אשר יש הבדל בין פעם ראשונה לשניה. כמו כן ככל אשר יוסיף לשנות על העון ולכפול אותה כמה פעמים. כן תוסיף לעשות רושם בנפשו לקלות העון. ולהיות העבירה נעשית בעיניו יותר כהיתר. כי אין לקלות העון מדה וגבול. זאת היא סיבה העקרית לקלות העון בעיני האדם. יען כי הנה העונות אשר האדם נכשל בהם. כופל אותם פעמים רבות אין מספר. נעשית לו יותר כהיתר. עד אשר לא ירגיש בהם כלל:",
"הוא הדבר המבואר בדברי חז\"ל. כי מי שנושא ונותן בפירות שביעית. הקב\"ה מביא עליו פורענות. ואם לא שם לבו לחזור בו מהעבירה מביא עליו עוד פורענות יותר קשה. וכן כמה וכמה פורענות. וכל אחת יותר קשה משלפניה ע\"ש בפרש\"י. והיינו כי אם אשר בעיני האדם אם עבר עבירה ושנה בה. קל בעיניו יותר כי נעשה לו כהיתר. אולם לעומת זה בדיני שמים הוא להיפך. כי בזה גופה שנעשית לו כהיתר תכבד חטאתו ועונשו יותר גדול. וכמש\"כ בס' שערי תשובה לר\"י סי' ה' וז\"ל. השנית כי השונה בחטאו תשובתו קשה כי נעשה לו החטא כהיתר. ובזה כבדה מאוד חטאתו. כמו שנאמר הנה דברתי ותעשי הרעות ותוכל. ביאור ותוכל. כי הרעות נעשית לך כהיתר וכדבר שהוא ביכלתך וברשותך מלשון לא תוכל לאכול בשעריך שתרגומו לית לך רשו ע\"ש. ולפי הנ\"ל כי כל אשר יוסיף לשנות על העון. כן תוסיף לעשות רושם בנפשו להיות העבירה נעשית בעיניו יותר כהיתר. נמצא כי כל מה שיוסיף לכפול את העון. כן נעשה העבירה חמורה ביותר. ומעת לעת תכבד חטאתו. ולזאת כשהוא נושא ונותן בפירות שביעית. והחטא הולך וכבד. כן הקב\"ה מביא עליו פורענות מעת לעת וכל אחת קשה משלפניה:",
"ובזה נשכיל בינה להבין מה שאמרו חז\"ל בעירובין דף י\"ט. אמר ריב\"ל מאי דכתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו כו' עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב\"ה. עמק שמעמיקין להן גיהנם. הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין ע\"ש. ולכאורה יפלא מאוד. כי מה שאמר עמק שמעמיקין להן גיהנם זה היה ענין לומר רק על פרט עבירה חמורה שעונשה גדול. כי בעבורה מעמיקין לו גיהנם. כי כל מה שהשאול עמוקה היא רע ומר ביותר. ובעד שאר עבירות דינם בגיהנם שאינה עמוקה כ\"כ. אולם מאחר שאמר כי בני אדם שעוברין על רצונו של הקב\"ה מעמיקין להן גיהנם. א\"כ מי הם בגיהנם שאינה עמוק. גם הלשון שמעמיקין להם גיהנם הוא מושלל הבנה:",
"אכן לפי הנ\"ל יובן שפיר. כי הנה העונות שהאדם עושה. הנה כל פעם ופעם שכופל אותם. תכבד חטאתו ותרב אשמתו מהעון שלפניה. וממילא כל פעם ופעם שכופל העון. כמו אשר תכבד החטא כן יגדל העונש. וכן הוא עד אין קץ. כי כל עון עונשה גדול משלפניה כנ\"ל. והנה בני אדם שעוברין על רצונו של הקב\"ה. הוא שאינם חוטאים בדרך מקרה. כי אם שעוברין על רצונו של הקב\"ה תמיד. נמצא כי הם כופלים את העונות תמיד. והחטא הולך וכבד. והעונש הולך וגדול כנ\"ל. וזה שאמר עמק שמעמיקין להן גיהנם. היינו כי מעמיקין להם גיהנם תמיד. כי כאשר כל פעם ופעם שכופל העון עונשה גדול משלפניה. כן בעד כל פעם שיוסיף לכפול העון מוסיפין להעמיק להם גיהנם. וכן הוא מפעם הראשון שעובר העבירה עד פעם האחרון. מעמיקין להן הגיהנם עמוק עמוק יותר:",
"וזה שאמרו ג\"כ. הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין. והיינו כי המעין בתחילת נביעתו הוא קטן. ואח\"כ הולך ומתרחב וממלא על כל גדותיו. וע\"כ כאשר מעמיקין להן גיהנם תמיד. והעונש הולך וחזק. ולזאת כאשר הם בוכין ומורידין דמעות. הנה כפי אשר מעמיקין להן גיהנם תמיד. להעניש אותם בעונשים יותר קשים ומרים. כן יוסיפו לבכות ולהוריד דמעות ביותר. וכמו אשר אין ערך ודמיון בין תחילת נביעת המעין לבין אשר הולך ושוטף אחר כך. כן אין ערך ודמיון להעונש של העבירה בפעם ראשונה. מול העונשים אשר ירבו ויגדלו מעת לעת בעד כפילת העונות. וכן יוסיפו תמיד לבכות ולהוריד דמעות כמעין. עד אשר אין קץ לבכיה:",
"הוא פשר דבר החידה אשר אנחנו רואים. כי האיש אשר בכל השנה יאחז דרכו בקדש. תלבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין. מהאיש אשר ילך בכל השנה חשכים ואין נוגה. אשר זה נגד דרכי השכל. וכמש\"כ אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל וכנ\"ל. אכן הכל הוא מיסוד הזה ממה שאמרו חז\"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ומה גם ע\"י כפילות העבירות פעמים רבות. עוד דומה בעיניו יותר כהיתר כנ\"ל. וע\"כ האיש אשר הוא תועה מדרך השכל תמיד. ושונה באולתו פעמים רבות. לא ירך לבבו ולא יחת מאימת הדין והמשפט. יען כי כל העונות נעשו לו כהיתר. וע\"כ למה יפחד פחד:",
"ועם זה נשכיל. להבין דבר ההבדל ביסודי התשובה. והיינו בין הקבלה על להבא. לבין החרטה על העבר. אשר הנסיון יורנו כי הקבלה נקל יותר מהחרטה. וכי גם אם יתן האדם אל לבו. ויקבל עליו להעיב את פעלו על להבא. בכ\"ז עדיין רחוק הוא מן החרטה. להרגיש בלבו חרטה גמורה על העבר. אשר לפי מושכל ראשון הוא נגד דרכי השכל כנ\"ל. אכן הוא הדבר. כי כאשר כל איש לפי ערכו. הנה העונות אשר נכשל בהם. כבר עבר ושנה עליהם פעמים רבות. ועשה רושם על לבבו להיות נעשה לו כהיתר. הנה מובן מאליו. כי לא בקל יהיה נעקר משורש גזעם. מה שכבר נשרש בלבבו ע\"י כפילות פעמים רבות. להיות נעשה לו כהיתר. להיות נהפך להיות איסור. וע\"כ גם כי יקבל עליו להנזר מעון מכאן ולהבא. הנה עם זה לא נעקר הרושם שנעשה בלבבו. ע\"י השנות על העבירות פעמים רבות. להיות דומה בעיניו כהיתר. ואף כי מקבל עליו להיות זהיר מהם על להבא. הוא רק כמי שרוצה לפרוש מאיזה דבר המותר. וע\"כ החרטה מאין תמצא. אחרי אשר העונות עדיין הם בעיניו כהיתר:",
"וכדומה מי שמקבל עליו להתנהג באיזה מדת חסידות. אשר לא היה זהיר בזה עד כה. הנה אם כי הוא מקבל עליו להיות זהיר בזה על להבא. בכ\"ז האם יתכן לו חרטה גמורה על העבר. אחרי אשר באמת הוא היתר גמור. רק שעתה רוצה להיות נזהר בזה. הנה כמו כן העונות אשר נעשה בעיני האדם כהיתר. בגלל אשר עבר ושנה עליהם פעמים רבות. הנה הם אצלו רק על משקל מדת חסידות. וע\"כ כל עוד אשר שולט עליהם רוח ההיתר. לא יתכן לו החרטה והדאגה על העבר. ואם כי הוא מקבל עליו על להבא לפרוש מהם. הוא כמי שמקבל עליו להנזר מדבר המותר:",
"אכן החרטה הגמורה לא תבא להאדם בנקל. כי אם אחרי יעזוב את דרכו. ברבות הימים ויחלופו עתים. שיהיה בזהירות נוראה מאוד. שלא יבא לידי החטאים שכבר נלכד בהם. ויעמול הרבה ביראה חכמה ומוסר. יראת העונש ויראת הרוממות. וכן שארי חשבונות מחשבון הנפש. להשיב אליו שבות חומר העון. הנה לאט לאט תפשוט את צורת ההיתר מעליה. וכאשר חומר העון תשיב אל קדמת נעוריה. שתהיה אליו על משקל פעם ראשונה כמי שלא חטא מעולם. אז תחל לפעם בקרבו רוח החרטה בכל תוקף ועוז. על אשר נואל ואשר חטא. וככל אשר יוסיף דעת. להבין ולהשכיל גודל האשמה של חטא ועון. וכמה רבה הרעה להמרות רצון ממה\"מ הקב\"ה. כן יוסיף מכאוב של החרטה והדאגה:",
"ומעתה יתבאר דברי הרמב\"ם הנ\"ל. כי הנה מש\"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. לכאורה יפלא מאוד. כי הנה משמעות דבריו הוא. כי אם ישוב בשום פעם לזה החטא אין זה תשובה. וזה תימה כי לפי המקובל הנה מי שעושה תשובה גמורה. כל עונותיו נמחלין לו. ואם אח\"כ ישוב לחטוא הוא כמי שחוטא מחדש. והראשונות שכבר נמחלו לו לא תזכרנה עוד. וא\"כ מה שהקב\"ה יודע עתידות שישוב בשום פעם לזה החטא לא ירע ולא ישחית בקדש את התשובה הגמורה:",
"אכן נראה עפ\"י מש\"כ אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל בס' תבונה. כי הידיעות של העתיד שני מינים המה. הא' ידיעה מוחלטת שאיננה נופלת תחת השינוי והתמורה. וזה איננה בגדר אנושי. הב' ידיעה שכלית לפי קישור הדברים מסיבה לסיבה וממסובב למסובב. וכה יתגלגל הדבר עד בא אל המסובב האחרון. גם בידיעה הזאת קצרה יד אנוש לבא עד תכליתה. מפאת חסרון ידיעתו מכל עניני הסיבות הנוגעים אל הדבר המעותד לצאת לפועל. כן בבחירת אנוש. הידיעה בבחירת האדם נחלקת לשני מינים. הא' ידיעה מוחלטת אשר אין להעלות על הדעת איך לא תהיה סתירה אל הבחירה כו'. הב' ידיעה שכלית. לפי הנהגת האדם טבעו וענינו. לפי קישור הדברים בסיבתם אל נכון. אשר בהידיעה הלזו מנהיג הקב\"ה את עולמו לטוב כו' עכ\"ל הטהור ע\"ש:",
"ועפ\"י דברי אדמו\"ר זצוק\"ל הנ\"ל. נוכל לומר כי גם בבחינת עושה תשובה. בהידיעה אם ישוב האדם לזה החטא. או כי לא ישוב לזה החטא לעולם. גם הידיעה הזאת נחלקת לשני מינים כנ\"ל. הא' הוא ידיעה שכלית. כי הנה יסוד התשובה הוא. לעזוב את דרכו. ושלא יוסיף עוד לעשות הרע בעיניו ית\"ש. וע\"ז צריך קבלה שיגמור בלבו שלא ישוב לחטוא עוד. והנה עפ\"י ערך תוקף התשובה בכל פרטיה. יש להבין ולהשכיל. אם מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד הוא דבר חזק וקיים. או כי התשובה איננה גמורה כ\"כ והוא עלול לשוב לזה החטא. והנה גם בהידיעה הזאת קצרה יד אנוש לבא עד תכליתה. כי ערך התשובה תלוי לפי רוח האדם. תכונתו ומדותיו טבעו ומזגו. ולפי כוחותיו יוָדע את ערך התשובה אם תספיק עפ\"י דרכי השכל שלא יהיה עלול לשוב לזה החטא. והנה האדם אינו יודע את עצמו. כמו הצור שברא אותו מאין. והוא בוחן לבבות. הוא יודע ידיעה שכלית. לפי ערך תשובתו וטפ\"י כוחותיו. אם עפ\"י תשובתו הוא עלול לשוב לזה החטא. או שלא ישוב לזה החטא לעולם:",
"הב' היא ידיעה מוחלטת. בלי קשור סיבה במסובב. כי גם אם עפ\"י ידיעה שכלית. מערך תוקף התשובה. אינו עלול לחטוא עוד. בכ\"ז הלא הבחירה ביד האדם. ויוכל היות שיהיה שב על קיאו. וגם זה יודע הקב\"ה. אם כי זה תלוי בבחירת האדם:",
"ועם זה יובן דברי הרמב\"ם ז\"ל. כי מש\"כ ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. הכונה הוא רק עפ\"י ידיעה שכלית. והיינו שיהיה תוקף התשובה כ\"כ מה שיגמור בלבו שלא יחטא. עד כי יעיד עליו יודע תעלומות הבוחן לבבות. כי לפי ערך התשובה עפ\"י דרכי השכל לא ישוב לזה החטא לעולם. ואם התשובה גמורה כ\"כ עד שיעיד עליו היודע תעלומות כנ\"ל. אף אם הקב\"ה יודע בידיעה החלטית מה שעתיד להיות. כי סוף סוף ישוב להיות חוטא. בכ\"ז לא ירע בקדש. ולא ישחית את תשובתו הקדומה:",
"ומעתה גם סדר דברי הרמב\"ם מדוקדקין. כי הנה הידיעה במהות תוקף התשובה. לדון עפ\"י דרכי השכל. אם מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד יהיה דבר המתקיים או לא. הנה מהקבלה לבד אין לשפוט מאומה. כי בקל יתעורר האדם להטיב את דרכו. ולזאת אף אם יקבל עליו בלב תמים ונפש חפיצה להנזר מכל חטא ועון. בכ\"ז כל זמן שלא ירגיש בלבבו חרטה גמורה על העבר. לאות הוא כי עוד אינו מכיר ערך אשמת החטא כמה היא רבה. ועוד היא דומה בעיניו כהיתר. ובכן יוכל להיות כי הקבלה לא יהיה דבר המתקיים. כי מהר יהיה נפתה ליצרו. וישוב על קיאו. יען כי עצם העון הוא קל בעיניו. ואינו נרתע ונפחד מעבירה:",
"אמנם תוקף התשובה להכיר את דרכו על העתיד. לא יושג כי אם ממהות ערך החרטה. כי כאשר יגיע למדרגה להכיר את ערך אשמת החטא כי רע ומר עזבו את ה'. ואת כל הרעה אשר גמל לנפשו. ויתחרט חרטה גמורה על מעשיו הרעים. וישתונן כליותיו. ויאנח במרירות לב. וכמש\"כ בס' שערי תשובה לר\"י בעיקר החרטה. הנה לפי ערך גודל המרירות ועוצם הדאגה והיגון. וכמה הוא נרתע ונפחד עתה מחטא ועון. יש לשפוט על תוקף התשובה והקבלה מה שגומר בלבו שלא יחטא עוד. אם יהיה דבר המתקיים:",
"הוא מש\"כ הרמב\"ם ז\"ל ומה היא התשובה. הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו. ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד כו'. וכן יתנחם על שעבר כו'. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם כו'. אף כי מש\"כ ויעיד עליו יודע תעלומות כו'. זהו ענין לחלק הקבלה. למש\"כ ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. בכ\"ז כתב מתחילה וכן יתנחם על שעבר. אכן הוא הדבר. כי עם הקבלה בלבד שיגמור בלבו שלא יחטא עוד. אף כי יקבל עליו באמת ובלב שלם. כל עוד שלא ירגיש בלבבו חרטה גמורה על העבר. הוא נמנע שיעיד עליו יודע תעלומות. שלא ישוב לזה החטא לעולם כנ\"ל. אכן רק אחר שיתנחם על שעבר חרטה גמורה. אז יוכל להגיע למדרגה. אשר היודע תעלומות ובוחן לבבות. ויודע ומכיר את מרירות לבו ויגונו ועצבון רוחו. ואת ערך העבירה בעיניו כמה הוא נרתע ונפחד ממנה. יעיד עליו עפ\"י ידיעה שכלית שלא ישוב לזה החטא לעולם:"
],
[
"במ\"ד פ' פקודי. מעשה בר' שמעון בן חלפתא. שבא ערב שבת. ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלקים. וניתן לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו מהיכן אלו. אמר לה ממה שפרנס הקב\"ה. אמרה אם אין אתה אומר לי מהיכן הן. איני טועמת כלום. התחיל מספר לה. אמר לה כך נתפללתי לפני האלקים וניתן לי מן השמים. אמרה לו איני טועמת כלום. עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת. אמר לה למה. אמרה לו אתה רוצה שיהא שלחנך חסר ושלחן חבירך מלא. והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי. אמר לה לך אמור לה. אם שלחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה. אמרה לו לך עמי למי שלמדך תורה. אמרה לו רבי. וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא. לא כל צדיק וצדיק הוה לו עולם בעצמו. שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו כו'. עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו. כיון ששמע כן הלך והחזיר עכ\"ל המד\"ר:",
"הנה התשובה שהשיבה אשת ר\"ש בן חלפתא לרבינו הקדוש. היא חידה סתומה ופליאה נעלמה. במה נצחה אותו. ומה זו תשובה שהשיבה לו לרבי. וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא. הכי תהיה צריכה שם בעולם האמת. לחזור על פתחי הצדיקים והחסידים. לחפש את רבי לדרוש ממנו לקיים את הבטחתו ולא תמצאהו. או כי לא תוכל לראות את פניו. ואם רבינו הקדוש אמר. אם שלחנך חסר אני אמלאנו משלי. האם אמר ולא יעשה. דבר ולא יקיים חלילה ?",
"שנינו באבות פ\"ה. בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. הנה בתהלוכות דרכי התבל בענין שכר פעולת שכיר. הנה בעד עצם העמל והיגיעה של העבודה לא יתחשב שכר הרבה. גם כל העובדים עבודה קשה בחומר ובלבנים וחוצבי אבנים. אשר יעמלו בזעת אפים בכ\"ז שכרם מצער מאוד ליום תמים. ומה גם סבילת צער של העבודה. לא נחשב כלל ביחוס השכר. אין הבדל בין אם העושה במלאכה. הוא איש כביר כח אשר העבודה נקל לפניו. או אם הוא איש חלש באין אונים. אשר תכבד עליו העבודה. אם הוא בריא אולם או בעל יסורים. בכ\"ז אין יתרון לזה על זה והנה שכרם כאחד:",
"אכן לא כן דרכי ה' ית\"ש ומשפטיו עם בריותיו. אשר משלם שכר טוב לעושי רצונו ית\"ש חלף עבודתם. הנה מלבד השכר בעד עצמית המצוה. אשר שומע בקול ה'. עוד יש לזה יסוד חשבון שכר. בעד צער העבודה של קיום התורה והמצוה. ולפום צערא אגרא. אם צער של כובד העבודה מעמל הגוף והנפש בעבודתו ית\"ש. וכן אינו דומה מי שמקיים את התורה מתוך הריוח. או מתוך הדחק. אם הוא בריא אולם או בעל יסורים. או צער העבודה של כפיית היצר. אינו דומה מי שעושה מצוה שאין בה כפיית היצר. או אם צריך להתגבר על תאותו ולכוף את יצרו. ולפי ערך העמל והצער שסובל בעבודתו ית\"ש. כן ירבה וכן יגדל השכר למעלה באין קץ. כי לפום צערא אגרא. וכבר הפליגו חז\"ל באבות דר' נתן ביתרון העבודה כשהיא בצער על העבודה בריוח. וז\"ל שם אם למדת תורה בשעת הריוח. אל תשוב לך בשעת הדחק. לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער. ממאה דברים בריוח ע\"ש. וכ\"כ בס' חסידים מצוה שצריך לכפות את היצר. גדול ממאה מצות שאין צריך לכפות את היצר: ",
"הוא מה שאמרו חז\"ל ב\"ב דף ע\"ח. מאי דכתיב ע\"כ יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם. הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. ולכאורה יפלא מה השמיענו המושלים בזה. מי לא ידע שכר מצוה והפסד עבירה. כי הקב\"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו ית\"ש. ושפטים נכונו לפועלי עון. אולם הוא הדבר. כי הנה נקל לפני איש לילך באורח ישרים סלולה. אם לא תכבד העבודה עליו. אולם כאשר יפגע על דרכו איזה כובד בעבודתו ית\"ש. או איזה נסיון שצריך לכבוש את יצרו. אז תרפנה ידיו. ע\"כ כאשר יקרה לפני האדם נסיון באיזה מצוה. אם בגופו או בממונו. זאת ישיב אל לבו. כי הלא מרבית השכר הוא רק בגלל כובד העבודה והצער של קיום מצוה. והוא על אחת מאה כנ\"ל. ואם יעמוד בנסיון ויכבוש את יצרו. הלא בעד הצער הזה יהיה שכרו הרבה מאוד מקיום מצוה אחת. יותר ממה שיקיים מאה מצות אחרות שלא בצער וכפיית היצר: ",
"זהו אשר יאמרו המושלים ביצרם. בואו ונחשוב חשבונו של עולם. הפסד מצוה כנגד שכרה. יודיענו כי מלבד השכר של עצמית המצוה. עוד חשבון שכר בעד צער של קיום המצוה. כי לפום צערא אגרא. וזהו הפסד מצוה כנגד שכרה. היינו חשבון הפסד מצוה כנגד השכר של ההפסד. כי רק ע\"י ההפסד והצער שסובל בקיום מצוה יגדל שכרו למעלה ראש: ",
"וכן מה שיאמרו המושלים ביצרס. שכר עבירה כנגד הפסדה. אשר לפי מושכל ראשון יפלא. כי אין בזה חדשות. מי לא ידע כי שפעים נכונו לפועלי עון. יתבאר ג\"כ על דרך זה. כי הנה אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל. כתב באחד ממכתביו. כי כמו אשר המצות נערכות נגד צער קיומם כמאמר רז\"ל לפום צערא אגרא. כן בענין העבירות תתחלף עונשם לפי גדר ערך צער של מניעת העבירה ^ וכל אשר תפחת בצערה כן גם עונשה גדול. כמאמר רז\"ל מנחות דף מ\"ג. תניא היה ר' מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל כו' עכ\"ל אדמו\"ר. וכ\"כ בקצרה גם בתבונה ע\"ש. והנה לפי הנחה זו אשר העונש של עבירה נערך לפי גדר הצער של מניעת העבירה. א\"כ יפלא מאוד הרי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. כמבואר במכות דף כ\"ג. והצער של מניעת העבירות הללו גדול מאוד. כי התאוה רבה ויצרם תוקפם. וא\"כ תתהפך כחומר חותם כי עבירות החמורות כגזל ועריות יקטן עונשם: ",
"אמנם נראה כי לעומת זה יש ע\"ז חשבון אחר. כי הנה כמו אשר במצוה לפום צערא אגרא. כי מלבד השכר של עצמית המצוה. עוד יש חשבון שכר בעד הצער שסובל ממה שמקיים רצונו ית\"ש. כמו כן בענין עבירה מלבד העונש בעד עצמית העבירה. אשר אינו שומע בקול ה'. עוד יש חשבון עונש בעד ההנאה שמתענג נפשו ממה שממרה רצון ה' ית\"ש. וכמו במצוה לפום צערא אגרא. כן בעבירה לפום ההנאה עונש. כי הנה בביאור הגר\"א זצוק\"ל לס' משלי. כתב כי כל ההנאות שאדם נהנה בעוה\"ז. יתהפכו לו בקבר למרה. והקרומין המתאוים נענשים בחיבוט הקבר. ושם נדון כל אברואברשנהנהבעוה\"ז שלא במצוה. ושורפין אותו כארס של נחש. אבל הצדיק המתכוין בהנאתו רק לשם שמים אדרבה נחשב לו ההנאה למצוה ואכילתו כקרבן ע\"ש: ",
"ועכ\"פ הרי מבואר כי גם בעד כל ההנאות \" שאדם נהנה בעוה\"ז. אף מדבר הרשות רק שלא במצוה העונש גדול מאוד. וכל אבר ואבר שנהנה שורפין אותו כארס של נחש. ומזה נוכל לעשות חשבון לדון ולשפוט. את גודל העונש בעד ההנאה שנהנה בעוה\"ז מן דבר עבירה. שהוא נהנה ומתענג ממה שממרה את רצון ה' ית\"ש. כי אין ערוך להעונש בעד ההנאה של עבירה. מה נורא הרעיון הזה למתבונן בה. כי עת יתקפהו יצרו לדבר עבירה. אף לדבר איזה מדברים האסורים. ליתן אל לבו כי מלבד העונש של עצמית העון. הנה גם בעד ההנאה ישלם שבעתים:",
"ומעתה שוב לא יפלא. כי הנה גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. אם כי בעד עצמית העבירה מה שעובר רצון ה' ית\"ש היה העונש נגרע מערכו. בשביל הצער של מניעת העבירה. אולם לעומת זה מאחר אשר ההנאה רבה בהם. הנה ההנאה והתענוג של העבירה שהוא נהנה מזה שממרה רצון ה' ית\"ש. הנה חשבון ההנאה מגדיל העונש למעלה ראש:",
"הוא מה שאומרים המושלים ביצרם. בואו חשבון כו' שכר עבירה כנגד הפסדה. הנה ישמיענו בזה כי מלבד העונש בעד עצמית העבירה. עוד יש חשבון עונש בעד השכר של עשיית העבירה היינו ההנאה שנהנה מן העבירה. וזהו שכר עבירה כנגד הפסדה. היינו חשבון שכר עבירה כנגד ההפסד בעד השכר. כי בעד השכר וההנאה שיש לו מהעבירה. יגדל ענשו למעלה ראש:",
"והנה אם כי הצער של קיום מצוה. מגדיל השכר למעלה ראש. כי לפום צערא אגרא. ומי שלפי מצבו יש לו נסיונות בעבודתו ית\"ש. וזוכה לעמוד בנסיון. ולהתגבר על כל התלאות והמפריעים מה טוב חלקו. כי שכרו יהיה הרבה מאוד. אולם בעקב הנסיונות כרוכה גם סכנה רבה. פן יבולע לו בגללם. כי יהיה רפה כח לעמוד כנגדם. ויטה מני דרך הטוב והישר. כי על כן אנחנו מתפללים בכל יום אל תביאנו לידי נסיון:",
"אמנם אחת היא מצאנו. בחינת צער בעבודתו ית\"ש. אשר יגדיל ויאדיר שכר המצות למעלה. ובכ\"ז יהיה האדם בטוח עמה. כי הצער הזה לא ירע ולא ישחית בקדש. לא תהיה לו לנסיון. ולא תעמוד לו לשטן להטותו עקלקלות:",
"הנה בקידושין דף ל\"א הביא הגמ' מעשה מה שעשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון. פ\"א בקשו ממנו אבנים לאפוד. והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב\"ה שכרו כו'. ואמר ר' חנינא מה מי שאינו מצוה ועושה כך מצוה ועושה עאכו\"כ. דאמר ר' חנינא גדול מצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן. דהא לא מיפקידנא וקא עבידנא. השתא דשמעיתא להא דאמר ר' חנינא כו':",
"ובטעם הדבר דגדול מצוה ועושה. כתבו התוס' בקידושין שם ד\"ה גדול המצוה ועושה וז\"ל. נראה דהיינו טעמא דמי שמצוה ועושה עדיף. לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור. ממי שאינו מצוה שיש לו פת בסלו שאם ירצה ינוח עכ\"ל התוס':",
"עכ\"פ הרי נגלה ומבואר כי הדאגה והצער של קיום המצות. מה שהאדם ירא דואג ומצטער פן יעבור. זה הצער גופה מגדיל שכר המצות. כשאר מיני צער שיהיה לו לאדם בעבודתו ית\"ש. כי לכך אמרו גדול מצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. והנה גם זה נכלל בכלל מה שאמרו חז\"ל לפום צערא אגרא. כי הנה זה מובן מאליו. כי גם במצוה ועושה לא הכל שוים בהדאגה והצער של קיום המצות. כי זה תגבל עם יראת האדם את ה' ית\"ש. ולפי איכות יראתו כן תהיה הדאגה והצער של קיום המצות. וכל מה שיהיה יותר ירא אלקים. כן תרב ביותר דאגתו וצערו פן יעבור ולא יקיים אחת מהנה ממצות ה' ית\"ש. או שלא יעשה המצוה כתיקונה. ולפי ערך יראתו דאגתו וצערו. לקיים רצון ה' ית\"ש. כן ירום ונשא שכר מצותיו למעלה ראש. כי לפום צערא אגרא:",
"וכן אם נשוב על כמה מדרגות לאחור. אם האדם יהיה מושלל חלילה מיראת ה' ית\"ש. הנה גם המצות שיעשה אותם. יוכל להיות קבול שכרם רק בגדר אינו מצוה ועושה. אחרי כי כל היתרון שיש למצוה ועושה על שאינו מצוה ועושה. הוא רק מפני הדאגה והצער שדואג ומצטער יותר פן יעבור. אולם מי שאין יראת ה' בקרב לבבו. ואינו דואג ומצטער על קיום המצות פן יעבור. נמצא כי גם המצות שיקיים אותם. יהיה מהות שכרם רק בגדר אינו מצוה ועושה. כי מה בכך שהוא מצוה. אם אינו דואג ומצטער על ציווי של של מקום:",
"ובזה יובן מה שאמרו חז\"ל בריש פ\"ק דע\"ז. דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים. מה ראה ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. ופריך איתגורי איתגור, ומשני לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצוה ועושה. אלא כמי שאינו מצוה ועושה. דאמר ר' חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ולכאורה יפלא אחרי כי מה שלא קיימו ז' מצות בודאי יענשו על זה. מדוע יענשו עוד בכפלים כי יקופח גם שכרם. שלא יקבלו שכר על המצות שיקיימו. רק כמי שאינו מצוה ועושה:",
"אולם לפי הנ\"ל יובן היטב. אחרי כי כל היתרון השכר של מצוה ועושה. הוא רק מפני הדאגה והצער. שדואג ומצטער יותר פן יעבור כנ\"ל. וע\"כ כאשר ראה הקב\"ה כי נתן לבני נח רק ז' מצות וקבלו עליהן ולא קיימום. הרי כי אין חפצים כלל לישא עול של מלכות שמים. ואין להם דאגה וצער כלל לקיים ציווי של מקום. ולזאת גם אם יקיימו איזה מצוה. לא יקבלו שכר רק כמי שאינו מצוה ועושה כנ\"ל:",
"ועם זה נשכיל בינה להבין מה שאמרו חז\"ל. בב\"מ דף פ\"ו אמר ר\"י אמר רב. כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו. עשה הקב\"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה כו'. ואל הבקר רץ אברהם. ורוח נסע מאת ה'. ויקח חמאה וחלב. הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כו', ואברהם הולך עמם לשלחם. וה' הולך לפניהם יומם. יוקח נא מעט מים. והכית בציר ויצאו ממנו מים ושתה העם:",
"מה מאוד יש להתפלא ולהשתומם. על הפלגת השכר הגדול והנורא הלזה. בגלל מצוה אחת פשוטה של הכנסת אורחים. וכל הנסים והנפלאות שעשה הקב\"ה לאבותינו במדבר. הוריד להם את המן. הגיז להם את השלו. הכה להם את הצור. הלך לפניהם יומם בעמוד ענן. הכל הוא בכח שכר מצוה הזאת שעשה אברהם אבינו ע\"ה. מה נורא השכר הזה. האם כל איש שיעשה כן פ\"א יהיה שכרו גדול כ\"כ:",
"אכן לפי הנ\"ל כי הדאגה והצער של קיום המצות. מגדיל שכר המצות. כי לכך גדול המצוה ועושה וכמש\"כ התוס' וכנ\"ל. והנה הדאגה והצער הזאת נמשך רק מכח יראת ה'. ולפי איכות יראתו כן יהיה דאגתו וצערו פן יעבור. וידוע כי ליראת ה' ית\"ש. אין לה לא מדה ולא גבול לא קץ ולא תכלית. והנה גם בדור האמוראים. מצינו לחז\"ל בנדה דף י\"ג שאמרו שם על רב יהודה אימתא דמריה עליה. דקרי שמואל עליה אין זה ילוד אשה. והיינו כי מפני היראה והאימה הגדולה שהיה לו לרב יהודה מרוממותו ית\"ש. המליץ שמואל עליו שאין זה ילוד אשה. כ\"א אחד ממלאכי מרום. אשר בהיותם רק צורות נפרדות בלתי גולם וגויה. נקל להם להשיג ולהשכיל מרוממות קדושתו ית\"ש. וע\"כ הם יראים וחרדים תכלית היראה:",
"ומזה נוכל לשער את מהות היראה שהיה לאבות הקדושים. כאשר נעלה מדור האמוראים על כמה מדרגות לפנים. מה בינם לבין דורות הראשונים ומהם מדרגה אחר מדרגה עד הנביאים. ועד אבות העולם ע\"ה. עתה מה נורא היתה יראתם כשרפים ואופנים וחיות הקדש. ואמרו ז\"ל בתנא דבי אליהו. אל תירא אברם. אין אומרים אל תירא. אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו:",
"ומעתה לא יפלא איפוא. אם כל כך גדלה שכר מצותם של האבות הקדושים. אשר משכר מצוה אחת שעשה אברהם אבינו ע\"ה. השפיע הקב\"ה שפע טובה ישועה וברכה לבניו אחריו במדה גדושה. כי לפי עוצם יראתו של אברהם אבינו ע\"ה. אשר אין בכח שכל אנושי להיות לה ציור ממהותה. כאשר לא יצויר בשכל ממהות האימה והיראה. שיש לאופנים וחיות הקדש. ולפי יראתו כן תרב דאגתו וצערו בקיום המצות. וע\"כ גדלה גם שכר מצותיו למעלה באין קץ. כי לפום צערא אגרא:",
"וממוצא דבר נשכיל. כמה רב טוב צפון באוצר של יראת שמים. אם האדם יהיה עמוס ביראת ה' ית\"ש. כי מלבד אשר היראה היא סיבה לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה והמצוה. עוד הנה המצוה שיעשה בכח יראת ה' ית\"ש. אשר הוא ירא וחרד לקיים אותה יגדל שכרה למעלה. כי הדאגה והצער שיש לו פן יעבור. הוא כשאר מיני צער שיש לו לאדם בעבודתו ית\"ש. אשר לפום צערא אגרא כנ\"ל. והנה כל איש לפי ערכו. לא כל המצות יהיה אצלו במשקל אחד. יש מצות אשר הם חמורות בעיניו. ולא יעבור עליהם בשום ענין בעולם. ויש אשר יהיה קלות אצלו. מובן מאליו כי כל מצוה אשר הוא ירא וחרד עליה ביותר פן יעבור ולא יקיים אותה יגדל שכרו למעלה כנ\"ל:",
"אחת היא אשר ראוי לשום עליה לב. והוא מצות לימוד התורה אשר שכרה גדול מכל המצות. אולם דבר אחד יוכל להיות לה לשטן להקטין שכר המצוה הגדולה הזאת. כי אם שאמרו חז\"ל בספרי. כשם ששכר ת\"ת גדול מכל המצות כן עון ביטולה גדול מכל העבירות. בכ\"ז יורנו הנסיון. כי ביטול מצוה זו של תלמוד תורה. נקל בעיני האדם יותר מביטול שאר מצות. כי אם במקרה יתבטל האדם מאיזה מצוה. כמו מתפילה ותפילין וכדומה. ידאג ויצטער ע\"ז ביותר. ואם יתבטל איזה זמן ממצות לימוד התורה. אף בלי שום סיבה. לא יחוש ולא ידאג כלל. כ\"א שרידים אשר ה' קורא. להם יהיה המצוה הזאת ככל המצות. הסיבה לזה הוא יען כי מצות ת\"ת ניתן רשות לבטלה להכרח פרנסה. או למצוה שא\"א לעשות ע\"י אחרים. ועכ\"פ המצוה הזאת היא אצל כמה בנ\"א כמעט בגדר אינו מצוה ועושה. כי יש לו פת בסלו שאם ירצה ילמוד ואם ירצה ינוח. וכמש\"כ התוס' בקידושין הנ\"ל. וע\"כ יהיה נגרע גם משכרה הגדול כנ\"ל. ע\"כ מה נורא הדבר להיות עמל. להעלות מצוה הזאת של ת\"ת לכה\"פ במדרגה אחת עם כל המצות ועון ביטולה יהיה חמור כביטול שאר מצות. והעצה היעוצה לזה הוא. ללמוד ספרי מוסר המרחיבים דבריהם בחומר העון של ביטול תורה. וכן ללמוד ה' ת\"ת בעיון למעשה. וכמש\"כ אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל באגרת המוסר ע\"ש:",
"עתה נשוב לדברי המד\"ר הנצב בפתח דברינו. ומתחילה נאמר כי מה שמיאנה אשת ר\"ש בן חלפתא לקבל את האבן טובה שניתן לבעלה מן השמים. והאיצה בבעלה להשיב את האבן טובה בחזרה לשמים. למען שלא יהיה שלחנו חסר. אין הטעם רק משום שמא ינכו לו מזכיותיו בעבור הנס שנעשה לו. אולם כנראה היה ר\"ש בן חלפתא עני ביותר. והיה לומד תורה מתוך הדחק. וידוע גודל השכר של ת\"ת מתוך הדחק. וכמו שאמרו ז\"ל באבות דר\"נ אם למדת תורה בשעת הריוח. אל תשוב לך בשעת הדחק. לפי שטוב לו לאדם. דבר אחד בצער ממאה דברים בריוח. והנה כאשר ניתן לו מן השמים אבן טובה אשר יוכל להתפרנס מזה. הלא מעתה שוב ילמוד תורה מתוך הריוח. על זה חסה עינה של החסידה על אבדן השכר הגדול של לימוד תורה מתוך הדחק. וע\"כ חרדה את כל החרדה הגדולה הזאת. ומיהרה לבעלה להשיב את האבן טובה בחזרה לשמים. ותבחר לנפשה להתגלגל תחת עוני ודוחק. למען אשר בעלה ילמוד דוקא תורה מתוך הדחק:",
"והנה מה שאמרה אשת ר\"ש בן חלפתא לרבי. וכי רואה אדם לחבירו לעוה\"ב. לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר כו'. אשר לכאורה הוא מושלל הבנה. אכן נראה כי התענוג והעידון הרוחני של עוה\"ב. אין זה מין תענוג אחד רוחני בעד כל המצות. אמנם כמו בתענוגי הגשמים בעוה\"ז. יש הרבה מינים ממינים שונים. כמו כן בעוה\"ב בתענוגי הרוחנים. ובעד כל מצוה ומצוה נכונה לה מין תענוג עדן רוחני נבדל מזולתה. וכן גם מצוה אשר תתחלף שכרה לפי צער קיומה. וכמאמרם ז\"ל לפום צערא אגרא. כן לפיה תהיה שונה מין התענוג והעדן הרוחני. ובעולמו של כל צדיק תקוע כמה מיני תענוגים ועידונים רוחנים שונים. לפי מספר ומפקד המצות שעשה בחייו. ולפי מהותם וערכם והתחלפות צער קיומם. והצדיק מתענג בעולמו בעידונים רוחנים שונים לפי מספר מצותיו. ומכל אחת יפה שעה אחת קורת רוח מכל חיי העוה\"ז:",
"זהו מה שאמרה אשת ר\"ש בן חלפתא. כי לכל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר כו'. היינו כאשר לכל מצוה נועד לה תענוג ועדן רוחני נבדל מזולתה. והצדיק מתענג בתענוגים ועידונים רוחנים שונים מכל מצוה ומצוה. והנה ידוע ומובן אשר לא ימלט. כי לא יהיה לכל צדיק איזה מעלה אשר אין לזולתו. אף לצדיק שגדול ממנו. אם מצוה אחת גדולה בערכה מצד עצמותה. או מסיבת צער קיומה. אשר אין זה גם לגדולים וטובים ממנו. ע\"כ בהכרח מיוחד לכל צדיק עולם בפני עצמו. כי לא יוכל לכנוס לתוך עולמו של צדיק אחר אף שקטן ממנו. למען לא יטעם טעם עונג ועדן רוחני מן איזה מצוה שיש לחבירו. ואין כיוצא בזה בידו. וזהו ג\"כ המליצה שאמרה וכי רואה אדם לחבירו לעוה\"ב. היינו כי לכל צדיק וצדיק יש לו עולם בעצמו. ואין רשות לכל צדיק לכנוס לתוך עולמו של חבירו כנ\"ל:",
"והנה בדרך כלל היה בלי ספק מעלתו של רבינו הקדוש. גדולה ממעלת ר\"ש בן חלפתא. אך מצוה אחת גדולה בערכה היה לו לר\"ש בן חלפתא מה שלא היה לו לרבינו הקדוש. והוא לימוד תורה מתוך הדחק. כי ר\"ש בן חלפתא היה עני גדול. עד שלא היה לו מאין להתפרנס בש\"ק. ורבינו הקדוש היה עשיר גדול וכמו שאמרו חז\"ל בב\"מ דף פ\"ה. אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא. ולא היה לו לרבינו הקדוש דאגת הפרנסה. ולא לימוד תורה מתוך הדחק. והנה כבר נתבאר כי מה שמיאנה אשת ר\"ש בן חלפתא. לקבל את האבן טובה שניתן לבעלה מן השמים שיוכל להתפרנס מזה. יען כי חסה עינה של החסידה. על השכר הגדול של לימוד תורה מתוך הדחק. ורצתה להתגלגל תחת עוני ודוחק. ולזאת כאשר אמר רבינו הקדוש לר\"ש בן חלפתא. לך אמור לה אם שלחנך חסר אני אמלאנו משלי. יש מקום לשאול. אחרי כי לכל מצוה יש שכר ענג ועדן מיוחד נבדל מזולתה. וכן לפי התחלפות צער קיומם. מעתה איך יוכל רבינו הקדוש למלאות משלו. שכר של תלמוד תורה מתוך הדחק. אחרי כי זה המין של מצוה זו היינו לימוד תורה מתוך הדחק אין לו בעצמו. כי הוא עשיר גדול כנ\"ל:",
"זהו מה שהשיבה אשת ר\"ש בן חלפתא לרבינו הקדוש. פיה פתחה בחכמה. ואמרה לו רבי וכי רואה אדם לחבירו לעוה\"ב. לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר כו'. היינו מדוע יש לכל צדיק עולם בעצמו. יען כי שכר המצות הוא בעד כל מצוה תענוג ועדן מיוחד. וכן לכל מצוה לפי ערך צער קיומה. ולכן לא יוכל כל צדיק לכנוס לתוך עולמו של חבירו לראות את פניו. ומעתה אחרי אשר רבינו הקדוש הוא עשיר גדול. ולומד תורה מתוך הריוח. איך יוכל למלאות משלו. השכר המיוחד ללימוד תורה מתוך הדחק כנ\"ל:"
],
[
"בגמ' סוכה דף נ\"א אמר ר\"ש בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב\"ה שעוזר לו אינו יכול לו. שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. ולכאורה יפלא מאוד כי לאיזה תכלית ברא הקב\"ה את האדם על זה האופן. אשר לא יהיה הכח בידו לנצח את יצרו הרע. בלתי עזר מעם ה'. ומדוע נתן הקב\"ה כח ועוז כזה להיצה\"ר. עד כי לא יוכל האדם לבדו לנצחו כי אם בעזר הקב\"ה. מה הוא פרי התועלת מזה. וכבר תמה ע\"ז אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל במאמר עץ פרי:",
"כתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' ודרשו חז\"ל בר\"פ הרואה. בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כו' ע\"ש. ויש לבאר הנה ידוע כי עמודי עבודת ה' ית\"ש. אשר כל התורה והמצוה נשען עליהם שתים הנה היראה והאהבה. ושניהם הם מצות עשה וכמש\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מה' יסודי התורה וז\"ל האל הנכבד והנורא הזה. מצוה לאהבו וליראה אותו. שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ונאמר את ה' אלקיך תירא:",
"והנה כמו שיש ביראת ה' שני בחינות. אשר חכמי היראה יכנו אותם בשם. יראת העונש ויראת הרוממות. וכמש\"כ בס' חוה\"ל פ\"ו משער אהבת ה' וז\"ל שם. והיראה על שני פנים. אחד מהם יראת עונשו כו'. והשני יראה לכבודו ורוממותו ועוצם גבורתו כו'. וכ\"כ בס' מסילת ישרים פ' כ\"ד וז\"ל. יש יראת העונש כו' ויש יראת הרוממות כו'. יראת העונש כפשוטה. שאדם ירא מעבור את פי ה' אלהיו. מפני העונשים אשר לעבירות אם לגוף ואם לנפש. ויראת הרוממות הוא שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשה מפני כבודו הגדול ית\"ש:",
"וכמו כן יש שתי בחינות באהבת ה' ית\"ש. אשר נוכל לכנותם ג\"כ בשם. אהבת הטוב ואהבת הרוממות. אהבת הטוב הוא. לאהוב את הבורא ית\"ש בשביל הטובות והחסדים שהוא עושה תמיד עם האדם. ואהבת הרוממות היא. לאהוב את ה' ית\"ש מפני גודל כבודו ורוממותו ית\"ש. וכמש\"כ בס' חוה\"ל בפ\"ב משער אהבת ה' וז\"ל. אבל על כמה פנים תהיה האהבה באלקים ית\"ש אומר כו'. כי אהבת העבד באדוניו תהיה לאחד משלשה פנים כו' ועל ההקשה הזאת תהיה האהבה ממנו באלהים. לרוב חסדו עלינו והתמדת טובתו לנו. ותדבק נפשינו באהבתו לתקות גמולו כו'. ויש שתהיה אהבתינו בו לעצמו ולכבודו לגדלו ולרוממו. וזאת היא האהבה הזכה באלהים יתברך שמו:",
"והנה כמו שיראת העונש הוא מפני העונשים אשר לעבירות אם לגוף ואם לנפש כנ\"ל. כמו כן האהבה להבורא ית\"ש בגלל טובתו וחסדיו כולל הטובות הגשמים אשר עם הגוף בעוה\"ז. והטוב והחסד עם הנפש בעולם הגמול. והוא השכר הנדול הצפון לעושי רצונו ית\"ש לעוה\"ב. וזהו מש\"כ בס' חוה\"ל. האהבה ממנו באלקים לרוב חסדו עלינו כנ\"ל. המה הטובות הגשמים עם הגוף. ומש\"כ ותדבק נפשינו באהבתו לתקות גמולו כו'. הוא הטוב עם הנפש אשר הקב\"ה משלם שכר טוב ליראיו:",
"אולם הבדל יש כי יראת העונש האדם יתפעל יותר מהעונש הרוחני אשר לנפש. באשר הוא מאמין כי שפטים נכונו שם לפועלי עון באין מנוס ומפלט. אולם מעונשי העבירות אשר לגוף לא יתפעל כ\"כ. יען כי הנהגת הקב\"ה עם בריותיו בעוה\"ז. נסתרה דרכו מעין כל איש כי לפעמים נראה כי רשעים ושלוי עולם ישגו חיל. ונפש צדיקים תתמוגג ברעה. רשע מאריך ברעתו וצדיק אובד בצדקו. וכבר התאונן ע\"ז ירמיה הנביא ואמר מדוע דרך רשעים צלחה. אולם בדרכי אהבה להבורא ית\"ש בגלל רב טובו וחסדו. האדם ירגיש ביותר בטובות הגשמים שהיא קרובה לחוש. כי במעט התבוננות הנה כל אדם לפי מצבו יכיר וידע כי הוא עמוס בטובות הבורא וחסדיו בכל עת ובכל שעה מעת גיחו מרחם:",
"בל יאמר האדם הן כל טובות העוה\"ז המה הבל הבלים. וכל החמודות והשעשועים המה נקלים ושפלים. גם מי אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד גם זה הבל ורעות רוח. עתה האם יאות אהבה כזו למלך הכבוד. בעד טובותיו וחסדיו בעניני הגשמים אשר אין ממש בעצמותם יסודם כוזב תהו ובהו. הלא הוא כמו נער קטן אשר מכיר טובה למי שנותן לו דבר קל לשחוק בו. ויאהבהו בגלל זה. האם יתפעל האדם מאהבה כזו. כן מה בצע למלך הכבוד באהבה כזה:",
"אכן לא כן הדבר. כי זהו רצונו ית\"ש אשר האדם ירבה להכיר ולהתבונן תמיד על רב טובו וחסדיו. להודות לו ולאהבה אותו. ועי' בס' שערי תשובה לר\"י שער השלישי סי' י\"ז וז\"ל, ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר וזכרת את כל הדרך כו', ודוד אמר ויתבוננו חסדי ה' ונאמר כי חסדך לנגד עיני כו' עכ\"ל:",
"הוא מה שדרשו חז\"ל ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, הכוונה הוא לשני מיני אהבה הנ\"ל, היינו אהבת הטוב, וזהו האהבה להקב\"ה בגלל רב טובו וחסדיו עם האדם, ואהבת הרוממות, והוא האהבה אליו ית\"ש. מפני כבודו הגדול ורוממותו ית\"ש, כי אהבת הרוממות הוא בכח היצר טוב. כי לא תוָלד אלא מתוך ידיעה והשכלה, להבין ולהשכיל בגודל רוממותו ית\"ש. וכמש\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מה' יסודי התורה וז\"ל, והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו כו' מיד הוא אוהב ומשבח כו' ע\"ש, וכ\"ז הוא בכח היצ\"ט ודרכי השכל. וזהו אהבה ביצ\"ט, אולם האהבה בעד גודל חסדיו והתמדת טובותיו בעניני הגשמים, הנה גם בכח היצה\"ר והתאוה, צריך לאהוב להקב\"ה שמשפיע לו מטובותיו וחסדיו ומשביע לו רצונו. וביותר כי כל מה שיצר לב האדם פונה יותר לאהוב ולחמוד מטובות וחמודות העוה\"ז, הלא כן יוסיף אהבה להקב\"ה, בעד שמשפיע לו מטוב העוה\"ז, ומשביע לו רצונו. ועל כן האהבה הזאת בעד השפעת הטובה מעניני הגשמים. תכונה בשם אהבה ביצה\"ר. וזהו שאמרו חז\"ל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' בשני יצריך ביצ\"ט וביצה\"ר. היינו שצריך לאהוב להקב\"ה בשתי בחינות אהבה. כי מלבד אהבת הרוממות שהוא ביצ\"ט כנ\"ל עוד יהיה האהבה אליו ית\"ש ביצה\"ר. היינו בגלל רב טובו וחסדו בעניני הגשמים שהוא ביצה\"ר כנ\"ל:",
"וכן הוא בענין השבח והברכה והתפילה. בעד כל עניני הגשמים מצרכי האדם בעוה\"ז. כי רצונו ית\"ש הוא אשר האדם ירבה להכיר ולהתבונן רב טובו וחסדו. ויודה לו תמיד על חסדיו. וכן בפרט בכל מה שיהנה בעוה\"ז יברך אותו. וכמו שאמרו חז\"ל ר\"פ כיצד מברכין אסור לו לאדם שיהנה מן העוה\"ז בלא ברכה ואסמכוה אקרא ע\"ש. ואף כי כל הנאת עוה\"ז בעצמותם הבל ורעות רוח. אכן זהו רצונו ית\"ש. וכן הוא מרצונו ית\"ש. שהאדם יתפלל אליו תמיד ויבקש רחמים מלפניו על צרכיו. להשלים לו כל חפצו. ולמלאות משאלות לבבו. יקרא וה' יענה:",
"זהו מה שאמרו במדרש איכה. טוב ה' לקויו. יכול לכל ת\"ל לנפש תדרשנו. הנה ידוע כי מיסודי דרכי עבודת ה' ית\"ש. הוא הבטחון באלקים ית\"ש וכמה כתובים רבו ע\"ז. לבל יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. כי אם יהיה ה' מבטחו. וברוך הגבר אשר יבטח בה'. והנה בנוהג שבעולם. אם נדיב אחד מבטיח לעני לתת לו די סיפוקו. והוא ממלא הבטחתו ונותן לו תמיד די מחסורו אשר יחסר לו. היתכן כי בכל יום ויום יחלה העני פני הנדיב. כי לא יעזוב את חסדו ממנו. ולא יגרע לחם חקו. כי אין זה מהנימוס. ודרך ארץ כמובן. ולזה הייתי אומר כי כמו כן כאשר הקב\"ה מצוה להאדם לשום מבטחו בו ית\"ש. ומשביע תמיד לכל חי רצון. מה צריך עוד בקשת רחמים מלפניו ית\"ש תמיד:",
"אכן לא כן הדבר כי הבטחון לבד אינו מספיק ורצונו ית\"ש הוא. אשר עם הבטחון יתפלל האדם ויבקש רחמים מלפניו ית\"ש תמיד על צרכיו. ואז יהיו עיניו נשואות אל ה' ית\"ש. כי יפיק רצון מאתו. למלאות משאלות לבבו לטובה. וכאשר כן קבעו לנו האבות הקדושים להתפלל ג' פעמים בכל יום. זהו מה שאמרו חז\"ל במדרש. טוב ה' לקויו. יכול לכל היינו גם למי שאינו מתפלל אליו כלל. כי אין צריך רק לקוות אל ה' ולבטוח בו ית\"ש. ת\"ל לנפש תדרשנו. היינו כי עם הבטחון צריך ג\"כ לדרוש ולהתפלל לפניו תמיד. וכאשר ידרשנו ימצא לו:",
"תכלית רצון ה' ית\"ש בכל הנ\"ל נראה כי הכל הוא לטובת האדם. כי הקב\"ה הוא מרומם על כל ברכה ותהילה. ואין צריך לקילוסו של האדם ולא לתפילה. כי הכל לפניו גלוי, אכן ידוע כי תכלית בריאת האדם בעוה\"ז. הוא רק למען להטיב לו באחריתו. להנחילהו חיי עד ועדן נצח. כי יבא על שכרו בעולם הגמול. בעד פרי יגיע כפיו ועמלו בתורה ומצות וכמש\"כ בס' מסילת ישרים פ\"א ע\"ש. ונראה כי לכך בא המצוה השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. וכתב בס' שע\"ת לר\"י וז\"ל. הוזהרנו בזה לזכור את הש\"י בכל עת עכ\"ל. והיינו כי כאשר יהיה זכרון ה' ית\"ש בקרב לבבו תמיד. ילך בדרכי ה' הישרים לשמור את כל התורה והמצוה. וכמש\"כ בשו\"ע או\"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים כו' ע\"ש:",
"אמנם כאשר הנפש כלואה במאסר החומר. ויצר לב האדם רע מנעוריו. ולבבו פונה לתאות החומרית. ולכן האדם עלול לשכוח בה' ית\"ש ולסור מדרך התורה והמצוה. על כן היתה מחכמתו ית\"ש. לפנות דרך להאדם לזכור בו ית\"ש תמיד ע\"י עניני הגשמים מצרכי האדם. וציוה כי האדם יתפלל אליו תמיד ויבקש רחמים מלפניו ית\"ש על צרכיו. וכן לזכור תמיר את חסדיו והתמדת טובותיו. ולהודות לו על חסדו. ועל כל מה שיהנה בעוה\"ז יברך אותו:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל ביומא דף פ\"ו. שאלו תלמידיו את ר\"ש בן יוחי. מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. ופסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה. ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום. והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים. והיה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר. ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולן מכוונים את לבן לאביהם שבשמים. ולכאורה יפלא כי הנה דור המדבר אשר עין בעין ראו את כבוד ה' הגדול והנורא. ואין ספק כי עבודתם היתה במדרגה הרמה של יראת הרוממות. מה היה צריך עוד לייראם ולבהלם עם יראה הנמוכה של יראת העונש. מחרפת רעב וכפן:",
"אכן זה הדבר. כי אין הכונה לייראם ביראת העונש של חוסר מזון. להכריח אותם על עבודתו ית\"ש. אכן הנה כל אדם לפי מדרגתו ביראה צריך שתהיה יראת ה' על פניו תמיד. שלא לשכוח בה' ית\"ש אף כרגע. וכמש\"כ השמר לך פן תשכח כו'. אכן כאשר האדם הוא עלול לשכחה. ולזאת הנה עניני הגשמים אשר הכל בידי שמים. והוא צריך תמיד לחסדי ה' ית\"ש. וציונו להתפלל אליו ולבקש רחמים מלפניו. זהו סיבה שלא ישכח בה'. ואז תהיה עבודתו אליו ית\"ש. כפי מצב מדרגתו ביראתו ית\"ש. זהו מה שאמרו ז\"ל אף ישראל כו' והיה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר כו' נמצאו כולן מכוונים את לבן לאביהם שבשמים. היינו כי היראה הזאת שמא לא ירד מן למחר. הביא אותם רק לזכור את ה' ית\"ש. כי היו מכוונים את לבם אליו יום יום. להתפלל אליו ולבקש רחמים מלפניו. ולהודות לו תמיד על חסדיו. וממילא היתה עבודתם לפי מדרגתם הגבוה של יראת הרוממות ואהבת ה' ית\"ש כנ\"ל:",
"ומעתה נשכיל בינה להבין מה שאמרו חז\"ל. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ואלמלא הקב\"ה עוזרו אין יכול לו. אשר לכאורה יפלא להבין הטעם מדוע עשה ה' ככה. לתת כח ועוז להיצה\"ר יותר מכפי כח האדם. עד אשר לא יוכל לנצחו בלתי הקב\"ה עוזרו. אכן זה הדבר. כי הנה עניני הגשמים מצרכי האדם אשר הכל הוא בידי שמים. והאדם צריך תמיד לחסדי ה' וטובתו. ולבקש רחמים מלפניו תמיד, זהו סיבה אשר יהיה זכרון ה' ית\"ש בקרב לבבו תמיד. לילך בדרכיו ולשמור את התורה והמצוה. אכן מעניני הרוחנים של עבודתו ית\"ש. לא היה לפניו סיבה כזו. יען כי בזה אין שום יחוס להאדם עם גבהי מרומים. אחרי אשר הבחירה הוא ביד האדם:",
"וע\"כ ראתה חכמתו ית\"ש. לאסור ידי האדם. אשר גם בהנוגע לעבודתו לא יוכל לזוז בלתי עזרתו ית\"ש. וע\"כ נתן כח ועוז ביד היצה\"ר אשר יתגבר על האדם ושלא יוכל האדם לנצחו בלתי ה' עוזר לו. ואחרי אשר הוא צריך לעזרתו ית\"ש, הוא מוכרח להתפלל אליו ולבקש רחמים מלפניו תמיד. שלא יעזבנו ביד יצרו. וכמה תפילות התפלל דוד המלך ע\"ה על עניני הנפש. וכן אנו מתפללים בכל יום. ואל תשלט בנו יצה\"ר. ואף כי הבחירה הוא ביד האדם. אכן הכל הוא מיסוד הזה. ממה שאמרו חז\"ל ואלמלא הקב\"ה עוזרו אין יכול לו. ובכ\"ז אין זה סותר להבחירה. כי כאשר יעשה האדם את שלו כל מה שבכחו לכבוש את יצרו. אף כי יצרו יתגבר עליו. הנה ה' עוזרו ולא יעזבנו ביד יצרו:",
"ועכ\"פ אחרי אשר האדם הנהו מוכרח לעזרתו ית\"ש בכל פינות שהוא פונה. וצריך להתפלל תמיד להקב\"ה ולבקש רחמים מלפניו. על צרכיו הגשמים והרוחנים שלא יעזבנו ביד יצרו. מעתה הנה שניהם כאחד יהיה סיבה. אשר עיני האדם יהיו נשואות תמיד להקב\"ה. ושלא לשכוח בו ית\"ש אף כרגע:"
],
[
"גמ' קידושין דף פ\"א. פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשען. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה. אידמי ליה כעניא. אתא קרא אבבא. אפיקו ליה ריפתא. אמר ליה יומא כי האידנא. כולי עלמא גואי ואנא אבראי. עייליה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי. אתיוהו איתבוהו אתכא. הוי יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה. והוה קעביד מילי דמאיס. אמר ליה תיב שפיר. אמר ליה הבו לי כסא. יהבו ליה כסא. אכמר שדא ביה כיחו. נחרו בי' שקא ומית. שמעי דהוי קאמרי פלימו קטיל גברא פלימו קטל גברא. ערך וטשא נפשיה בבית הכסא. אזיל בתריה נפל קמיה. כי חזייה דהוי מצטער גלי ליה נפשיה. א\"ל מ\"ט אמרת הכי. ואלא היכי אימא. א\"ל לימא מר רחמנא נגער ביה בשטן עכ\"ל הגמ:",
"ופרש\"י תיב שפיר. שב כהוגן שלא תמאיסנו. שדא ביה כיחו. השליך בתוכו את כיחו ליחה היוצאת מן הריאה. נחרו ביה גערו ביה שקא הוא החזיק את עצמו כמת. שמעו דקאמרי כו' השמיע לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ אומרים פלימו קטל גברא. ערק פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להורגו. טשא נחבא בבית הכסא חוץ לעיר. חזייה שטן לפלימו דמצטער. מאי טעמא אמרת הכי. למה הורגלת לקללני. אלא היכי נימא. לדחותך מעלי שלא תחטאני עכ\"ל. ונראה מפירש\"י שמה שהיה פלימו רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן הוא קללה שקלל פלימו את השטן למען לדחותו מעליו שלא יחטיאו:",
"הנה כל הסיפור הזה הוא חזון נפלא. פליאה נעלמה וחידה סתומה. א'. מאי ענין לפלימו לתת אלות על ראש השטן יום יום. האם זהו דרך לכבוש את המלחמה. של מלחמת היצר. ב'. השטן אשר הוא ממלאכי רוח. חגר חימה וכעס. ירד מטה והתעטף בלבוש גולם וגויה. להתהלך בחוץ כאחד האדם. להפליא פליאות ולעשות נוראות לקחת נקם מפלימו. להפחידו בעלילות רצח וסכנת מות. האם השטן הוא נוקם ובעל חימה. הלא המדה הזאת הוא רק בכח החומר אשר בעפר יסודו. ג'. גם יתר הדברים שעשה. כי הוה קעביד מילי דמאיס ואחרי אשר אמרו ליה תיב שפיר. הוסיף לבקש כוס יין ושדא ביה כיחו. הלא אין בזה נקמה כלל. ומה ששקא ומית והשמיע קול פלימו קטיל גברא היה יכול לעשות בלא זה. וכפי הנראה הם רק דברי שחוק ומהתלות. האם השטן הוא לץ אשר לצון חמד לו לשחוק ולהתל בפלימו. ד'. מדוע כיון את השעה לעשות מעשיהו בערב יוהכ\"פ. ולא באיזה חג ומועד. ה'. מה זה שאמר פלימו אח\"כ לשטן ואלא היכי אימא. האם אין דרך אחר כ\"א לקלל חלקו בארץ. גם שאר דקדוקים שאין להאריך:",
"ונראה ליישר המסילה בזה הסיפור. ומתחילה נבאר כי מה שהיה רגיל פלימו למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן. אין זה דרך קללה. אכן הנה ידוע. כי החכם מכה\"א יתאר בחכמתו. את היצה\"ר ביחוסו עם כוחות הגויה. בתור מלחמת אויבים. כמש\"כ בקהלת ט' עיר קטנה ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה כו' ודרשו חז\"ל בנדרים דף ל\"ב. עיר קטנה זה הגוף. ואנשים בה מעט אלו אברים. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יצה\"ר כו' ע\"ש. וכן אמרו חז\"ל בברכות דף ו' לעולם ירגיז אדם יצ\"ט על יצה\"ר. ופרש\"י יעשה מלחמה עם היצה\"ר. והחסיד בעל חוה\"ל כתב בפ\"ה משער יחוד המעשה. אמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים כו'. א\"ל שבתם מן המלחמה הקטנה התעתדו למלחמה הגדולה היא מלחמת היצר וחייליו ע\"ש. והנה היצה\"ר הוא שונא להאדם תכלית שנאה. וכמו שאמרו חז\"ל בסוכה דף נ\"ג שבעה שמות יש לו ליצה\"ר כו'. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך כו'. ובס' חוה\"ל שם כתב וז\"ל. בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך כו' והוא מורה אותך בחציו הממיתים לשרשך מארץ חיים כו' ע\"ש:",
"והנה ידוע מכוחות הגויה. כמה גדול כח הנקמה והנצחון בקרב האדם. לנקום נקם מאת שונאו המבקש נפשו ולנצח אותו. ומה גם עת יתראה פנים עם אויבו בשדה המערכה במערכות קרב. כי אז יתעורר בקרבו כח הנקמה והנצחון. וילבשהו רוח גבורה. ויתאזר בעוז ותעצומות למסור גם למות נפשו. ובזה יתגבר לפעמים גם על אויבו החזק ממנו:",
"ולזאת יפלא מאוד. אחרי אשר היצה\"ר הוא שונא להאדם תכלית שנאה. ויחרש עליו רק רע כל היום. ללכוד אותו במצודה. ולשרשו מארץ חיים. ואם כי עיני בשר לא ישורנו עיני השכל רואות. וא\"כ יפלא מה זה יתהלך עם היצה\"ר בשלום ובמישור. מדוע לא ימצא בקרב האדם רוח החפץ לנצחון ונקמה. לכבוש את יצרו ולנצח את המלחמה כמשפט לכל אויב ושונא. אמנם אין להתפלא על רוח בני האדם. כי רחוקים אנחנו מהרגשי עניני הרוחנים והמלחמה הזאת לא יצטייר בלבבינו ציור אמיתי. כי גם חסר לנו ההרגש משכר ועונש הרוחני:",
"אכן פלימו היה לנגד עיניו. ציור המלחמה הזאת עם היצה\"ר. כמלחמת אויבים ממש. והיה מתחזק במלחמתו נגד היצה\"ר בכח הנקמה והנצחון. הוא מה שהיה רגיל לומר בכל יום. גירא בעיניה דשטן. היינו כי היה מתפאר לנגדו כי יתגבר עליו ויורה אליו חצים. ובזה היה נאזר בגבורה לכבוש את יצרו ולנצח את המלחמה:",
"אמנם אם כי הרעיון הזה בעצמו הוא טוב. להיות לו להאדם רוח החפץ לנצחון ונקמה נגד היצה\"ר. אולם מה שהיה פלימו מתפאר לנגד היצר. כי יתגבר עליו ויורה אליו חצים. ובפיו מלא לאמר כל יום גירא בעיניה דשטן. זה אינו לפי מה שאמרו חז\"ל בסוכה (דף נ\"ב). יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו כו' ואלמלא הקב\"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר כו'. הרי כי באמת רב כחו וחילו של היצה\"ר מכח האדם. ולא יוכל להתפאר נגד היצר כי חזק הוא ממנו. כי ימינו לא תושיע לו. ואך בכח ימין ה' ועזרתו ית\"ש יעשה חיל לכבוש את המלחמה. וכבר כתבנו כי כל זה הוא בכונה מחכמתו ית\"ש. לתת כח ועוז כזה להיצה\"ר. אשר האדם לא יוכל לנצח אותו בלתי עזרתו ית\"ש. כי זה הוא סיבה אשר האדם יכוון את לבו לאביו שבשמים. ויהיה עיניו נשואות אליו תמיד. כי לא יעזבנו ביד יצרו. אכן פלימו היה סבור באמת. כי כאשר מסר הקב\"ה את הבחירה ביד האדם. הנה בכחו ועוצם ידו לבד יוכל להתגבר על יצרו ולכבוש אותו:",
"והנה חז\"ל אמרו במד\"ר פ' נ\"ד. ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצה\"ר ע\"ש. ונראה כי אין הכונה כי היצה\"ר ישלים עם האדם. וירף ידו ממנו מלהתגרות בו. אכן הכונה הוא כי הנה היצה\"ר הוא שונא להאדם תכלית שנאה. וירצה להפילו למשואות ולשרשו מארץ חיים. אכן ברצות ה' דרכי איש. גם היצה\"ר ישלים עמו. ויהיה לו לאוהב. וישמח להיות מנוצח מן האדם. והנה גם פלימו הגיע למדרגה זו. כי רצה ה' את דרכיו. והיצה\"ר השלים עמו ונעשה אוהבו:",
"ועל כן כאשר ראה השטן כי פלימו נתעה בזה. לחשוב כי ימינו לבד נאדר בכח לעשות חיל. להתגבר על יצרו ולדכא אותו תחתיו מבלי עזרתו ית\"ש. ע\"כ ערך לפניו את כל המערכה הזאת. תכלית הדבר לדעתינו הוא. להביא את פלימו לידי נסיון גדול בדרכי המדות. וללכוד אותו בפח מדת הקפדנות. כאשר יתבאר לפנינו בס\"ד. ולהראות לו בחוש כי לא בכחו יגבר איש נגד היצה\"ר. כי רב כחו מכח האדם. ובידו לפרוש רשת לרגלי יראי ה' וכל חסידיו. ע\"י נסיונות גדולות וללכוד אותם במצודה. ואם ה' לא ישמור עיר הקטנה מיד מלך גדול הסובב אותה זה יצה\"ר לשוא שקד שומר לשמור א\"ע מידו. ורק ה' ית\"ש הוא ישמור את רגלי חסידיו מלכד. ולא יעזבם ביד יצרם. וכמאמרם ז\"ל יצרו של אדם כו' ואלמלא הקב\"ה עוזרו אין יכול לו:",
"אמנם אריכות המחזה הזאת. הנה כאשר השטן הוא היצה\"ר השלים עם פלימו ונעשה אוהבו. על כן עם זה רצה להראות לו מדרכי תהלוכתו עם האדם. וכל מה שעשה בזה לא היה שום דבר לבטלה. כי בכל המחזה הזאת צפונה בתוכה חידות ומשלים. מדרכי תהלוכות היצה\"ר עם האדם. וכאשר יתוודע לפלימו מי הוא האיש הלזה. אשר התחפש ובא בתור עני. ישכיל ויבין את כל המחזה על מה ירזמון מליהם. עתה הנני להסיר את המסך הנסוכה על פני המחזה הזאת. ולגלות פני הלוט. את תכלית הכונה. ואת תורף החידות והמשלים ופתרונם. והנני לבא על סדר הסיפור. ולבאר בעז\"ה אחת לאחת:",
"(א) יומא חד מעלי יומא דכפורי הוה אדמי ליה כעניא כו' – הנה לפי מה שיתבאר לפנינו. כי השטן הביא לפלימו לידי נסיון בדרכי המדות. והכשילו במדת הקפדנות. ולזאת כיון השטן את השעה בערב יוהכ\"פ. כי הנה ידוע כי בעשרת ימי תשובה. צריך האדם להיישיר דרכיו ולשפר מעשיו ביותר. ואף מדת חסידות שאינו רגיל להיות נזהר בכל השנה. בכ\"ז צריך להיות זהיר בעשי\"ת. וכמבואר בירושלמי פ\"ק דשבת. ר' חייא רבה מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול. ואי לא אכול ז' ימים בשתא. הביאו הרא\"ש סוף ר\"ה וכתב בשם ראבי\"ה שאלו ז' ימים הן שבין ר\"ה ליוהכ\"פ. וכתב הרא\"ש דע\"כ נהגו באשכנז שאף אותן שאין נזהרין מפת עובד כוכבים כל השנה בעשי\"ת נזהרין ע\"ש. ועכ\"פ כמו כן בדרכי המדות בודאי צריך להיות בימים האלו על משקל החסידות ביותר. ומה גם בערב יום הקדוש הזה. ולזאת הראה לו השטן. כי גם ביום הזה. רב כחו וחילו להביא את האדם לידי נסיון. וללכוד אותו במצודה:",
"(ב) אדמי ליה כעניא אתא קרא אבבא כו' הנה חכמי היראה כתבו לפרש הכתוב בפ' בראשית. ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. כי הודיע ה' ית\"ש לקין כח היצה\"ר. כי גדר גדר בעדו שלא יבא אל הבית לפתות את האדם לעבירה. רק על פתח הבית יעמוד כעני על הפתח. וכמאמרם ז\"ל בסוכה דף נ\"ב. מתחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח. ולבסוף קראו איש וע\"ש בפרש\"י. וזהו לפתח חטאת רובץ. וכאשר האדם ישמע בקולו מעט לפתוח לו הפתח אז יתחזק היצה\"ר עליו להיות לו אכסנאי בביתו. וזה שהראה לו השטן לפלימו במשל וחידה. כי אדמי ליה כעניא. ומתחילה עמד אחורי הפתח ואתא קרא אבבא לפתוח לו הפתח כמובן:",
"(ג) אפיקו ליה ריפתא. אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי. עיילה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי. אתיוהו אותבוהו אתכא – הנה הגאון החסיד זצוק\"ל בפי' משלי כתב. כי אין דרך היצה\"ר מתחילה להפציר לעבירה אלא מתחיל להראות לאדם אהבה. וכשרואה שאינו מתגבר עליו. אז מתחיל למשכו ברשתו. ומסיתו לעשות מצות שיש בהן הנאת הגוף. כגון אכילה ושמחה של מצוה. וכאשר הוא רגיל בתענוגי מצוה אז מתחיל להמשיכו אחר תאות עוה\"ז כו'. והנה יצה\"ר הוא התאוה. וזהו שרמז לו מדרכי תהלוכתו עם האדם. כי היצה\"ר הוא התאוה בתחילה קרא אבבא ובקש רק ריפתא. היינו כי התאוה מבקשת מתחילה מאת האדם רחמים. שלא להזניח את עוה\"ז מכל וכל. וכאשר פתח לפניו הפתח וקריבו ליה ריפתא. א\"ל יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי. היינו כי בערב יוהכ\"פ מצוה לאכול ולהרבות בסעודה וכמבואר בגמ' ופוסקים. ועי' תוס' כתובות דף ה' ד\"ה אלא שהיו רגילים להרבות בעופות ובדגים. וזהו שא\"ל השטן יומא כי האידנא כו'. היינו כי ביום זה הלא מצוה להרבות בסעודה. ורוצה לאכול עם המסובין סעודה קבועה לכבוד היום. וזהו שרמז לו במשל וחידה. כי היצה\"ר היא התאוה בתחילה בקשה רק ריפתא. ואח\"כ התחילה למשוך ברשתה למצוה שיש בה הנאת הגוף:",
"(ד) הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה – הנה בביאורי הגר\"א לאגדת ברכות (דף ס\"א). כתב למה שאמרו שם יצר הרע דומה לזבוב כו' שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. כי הנה הזבוב אינו עומד אלא ע\"ג מקום רע. וכן יצה\"ר אינו שורה אלא במקום פגום. וזה שרמז לו במשל כי כאשר התעטף בלבוש גולם וגויה. מלא נפשיה שיחני וכיבי כי אינו שורה אלא במקום פגום כנ\"ל:",
"(ה) הוה קעביד מילי דמאיס. א\"ל תיב שפיר. א\"ל הבו לי כסא יהבו ליה כסא. אכמר שדא ביה כיחו – הנה מה שאמרו חז\"ל יצה\"ר דומה לזבוב שנא' זבובי מות כו'. נראה לפרש המליצה בזה. כי הנה כל החיות והעופות המה יראים מהאדם וכמש\"כ ומוראכם וחתכם כו'. ולזאת אפשר לגרש אותם ולהבריחם ולא במהרה ישובו על עקבם. מלבד זבובים אינם יראים מהאדם. וכאשר יעופו על פניו ויגרש אותם. הנה כרגע ישובו על עקב בשתם לשכון על פניו. ואין חכמה ועצה לנגדם כי אם להניף עליהם מניפה תמיד. זהו מה שאמרו חז\"ל יצה\"ר דומה לזבוב שנאמר זבובי מות כו'. כי היצה\"ר הוא כמו הזבוב שאינו ירא מהאדם. ואף אם האדם יגער בו ויבריחו. כמעט רגע ישוב אליו. ואין חכמה ועצה כ\"א שלא להסיח דעת ממנו ולהבריח אותו תמיד. ואפשר שזהו מה שאמרו חז\"ל ברכות דף י'. הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא מנא ידעה רב ושמואל חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו וחד אמר כו'. והיינו כי יצה\"ר דומה לזבוב. והנביא הקדוש שלא היה להיצה\"ר עליו שליטה. ע\"כ לא נראה זבוב עובר על שולחנו. ועי' בברכות דף ס\"א אמר רב יצה\"ר דומה לזבוב כו'. ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה וזהו מה שאמרו שם חד אמר כו' והבן:",
"וזה הוא שהראה השטן לפלימו במשל וחידה. כי הוא דומה לזבוב. וקשה לגרש אותו. כי כאשר הוה קעביד מילי דמאיס וא\"ל תיב שפיר. והוא לא חת ולא זע. וכרגע בקש כוס ואכמר שדא ביה כיחו:",
"(ו) נחרו ביה – הנה כפי שטחיות הלשון מבואר. כי מתחילה א\"ל בנחת ובלשון רכה תיב שפיר. וכפרש\"י שב כהוגן שלא תמאיסנו ואח\"כ כאשר יהבו ליה כסא ואכמר שדא ביה כיחו. נחרו בו ופרש\"י גערו בו ונראה כי זהו גערה בקול. והיינו מה שאמרו שקא ומית ופרש\"י. שקא הוא החזיק את עצמו כמת. והיינו כי עשה את עצמו כאילו נחרד ונתבהל מקול הגערה. ועל ידי כן יצא רוחו פתאום. ונראה כי זה היתה יסוד מטרת השטן. להרגיז את פלימו ולהכעיסו. ולהביא אותו לידי קפידא עד שגערו ביה בקול. והנה אמת כי הביא את פלימו לידי נסיון גדול: איש עני מיסב על השלחן ממאס את המאכלים בפני המסובין. וכאשר הפצירו בו שלא יעשה כן. בקש כוס ואכמר שדא ביה כיחו לתוך הכוס. ושב שנית אל קיאו. עד אשר קצה נפש המסובין:",
"אכן הנה ידוע כי מדרך הענוה האמיתית שלא להקפיד כלל וכלל על שום דבר בעולם. וכמו שסיפרו חז\"ל בשבת (דף ל') מענותנותיה של הלל כי איש אחד רצה להקניטו. ועשה מעשים אשר לא יעשה. ולא עלתה בידו בשום אופן להקניט את הלל ולהביא אותו לידי קפידא. ועכ\"פ לפי דרך הענוה האמיתית. לא היה ענין לחול שום קפידא. ולגעור על העני ומה גם בערב יוהכ\"פ אשר אז צריך להיות דרכי המדות על משקל החסידות ביותר כנ\"ל. וזה היה תכלית מטרת השטן במחזה הזאת. להראות לו את עוצם כחו וחילו. להביא אותו לידי נסיון גדול. ולהכשילו במדת הקפדנות. למען לא יתפאר עליו לומר גירא בעיניה דשטן וכנ\"ל. כי להחסידים הקדושים ההם הדומים למלאכי השרת. הנה רפיון מעט באיזה מדה הוא מכשול גדול מאוד:",
"(ז) שקא ומית – ופרש\"י הוא החזיק עצמו כמת. הנה בזה הראה לו גם את כח האדם. אשר לפעמים רב כחו וחילו מול היצה\"ר. כי הנה בקללה שקילל הקב\"ה את הנחש. אמר לו ואיבה אשית כו' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. ויש לבאר כי הנה עם כל תוקפו וגבורתו של היצה\"ר. ועם חולשת כח האדם. בכ\"ז יש פרט אחד. אשר רב כחו וחילו של האדם מכח היצר: כי הנה היצה\"ר לא יוכל לפסוע פסיעה גסה לעלות על ראש האדם. היינו כי אין בכחו לבא אל איש משלומי אמוני ישראל שומר תורה ומצוה. להסית אותו לעזוב ארחות יושר בפעם אחת. ולעשות כל תועבה ומה גם לעבוד עבודת כוכבים. כי אם יעשה זר מעשהו בהדרגה. לאט לאט יתעה אותו מדרך הטוב. עד כי יטהו עקלקלות בתוהו לא דרך. וכמו שאמרו חז\"ל בשבת דף ק\"ה שכך אומנתו של יצה\"ר. היום אומר לו עשה כך. ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד ע\"ש. וכן אמרו ז\"ל בסוכה דף נ\"א בתחילה התעם ולבסוף בקרבם ע\"ש:",
"אכן לא כן האדם. גם אם כבר נלכד בפח ונאחז במצודת היצה\"ר. וירד למדרגה התחתונה לסור מאחרי כל התורה והמצוה. בכ\"ז הנה בכחו להתאזר עוז ותעצומות. לכבוש את יצרו ולהתגבר עליו בפעם אחד. לשוב אל ה' ית\"ש ולעשות תשובה שלימה. וכמו שסיפרו חז\"ל בע\"ז דף י\"ז על ר\"א בן דורדיא. שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים כו' נטל כיס דינרין כו'. אמרה לו כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה. כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאתה בת קול ואמרה ר\"א בן דורדיא מזומן לחיי העוה\"ב. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים. ויש קונה עולמו בשעה אחת ע\"ש. ועוד יש כמה סיפורי מעשיות כאלה:",
"הוא מה שאמר הכתוב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. כי הנה ידוע כי נחש הקדמוני הוא השטן הוא היצה\"ר. וזה שאמר הוא ישופך ראש. היינו כי האדם בפעם אחת יעלה עליך לנשך אותך בראש. ולשוב אל ה' ית\"ש. ואתה תשופנו עקב. היינו אתה תהיה מוכרח בתחילה רק לנשך אותו עקב. וכמו שאמרו ז\"ל מה אומנתו של יצה\"ר היום אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודת כוכבים כנ\"ל:",
"זהו שהראה לו השטן לפלימו במחזה. כי כאשר גערו בי' החזיק עצמו כמת. היינו כי יש בכח האדם להתאזר עוז ברגע אחד לגעור ביצה\"ר ולדכא אותו תחת רגליו. עד אשר יפול לפניו שדוד כמת. וכבר בארנו למעלה. כי מה שהשטן אידמי ליה כעניא וקרא אבבא. ואח\"כ אמר יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי. ואח\"כ אמר כולי עלמא אתכא כו'. כי רמז לו בזה מדרכו עם האדם לאט לאט וכמו שאמרו חז\"ל בסוכה דף נ\"ב מתחילה קראו הלך. ולבסוף קראו אורח כו'. ע\"כ הראה לו אח\"ז במשל וחידה את כח האדם להתגבר על יצרו בפ\"א. ולהפיל אותו שדוד לרגליו:",
"(ח) ערק טשא נפשיה בבית הכסא אזיל בתריה נפל קמיה – הורה לו בזה דעת בענין מלחמת היצר. ולהשכילהו בינה כי אף אם האדם יעלה במעלות להיות גבור כובש את יצרו ולהכניע אותו תחתיו. עד אשר יהיה נדמה לו כי כבר הרגו. בכ\"ז בל ישמח צדיק כי חזה נקם. ובל יאמר בלבו הן נצחתיו. כי השטן לא ירף מהאדם. כי כרגע יחיה אחרי נפלו. וינסה לחדש עליו את פני המלחמה. וכמש\"כ החסיד בעל חוה\"ל בפ\"ה משער יחוד המעשה וז\"ל. ומן התימה אחי כי כל אויב שיש לך כשתנצח אותו פעם ושתים ירף ממך. ולא יעלה על לבו להלחם בך כו'. אבל היצר אין מספיק לו ממך נצוח פעם ומאה פעמים כו' וכמו שאמרו רז\"ל אל תאמין בעצמך. וזה שהראה לו השטן לפלימו במשל וחידה כי גם כי שקא ומית כרגע עמד על רגליו ואזיל בתריה דפלימו:",
"(ט) טשא נפשיה בבית הכסא – הראה לו בזה את רב כחו וחילו. כי מלבד אשר בקרב האדם ישים ארבו. להסיתו ולהתעותו מדרך הטוב. עוד יש בידו להציר ולהציק לאדם במצבו הגשמי. ולהפריע אותו מעבודתו ית\"ש. להדריכהו מנוחה ולבלבל דעתו ומחשבתו. כי הנה זה היום ערב יוכ\"פ אשר האדם צריך להיות במנוחה ולהכין עצמו לקראת יום הקדוש לשוב אל ה' ית\"ש. הביא עליו פחד עלילות רצח וסכנת מות עד כי הוכרח לברוח מחוץ לעיר. ולשום עמדתו בבית הכסא. מקום אשר אף ההרהור בד\"ת אסור שם:",
"(י) כי חזייה דהוי מצטער גלי ליה נפשיה אמר ליה מ\"ט אמרת הכי – היינו כי השטן א\"ל מ\"ט אמרת גירא בעיניה דשטן. ותחשוב כי בכחך ועוצם ידך תוכל להתגבר על יצרך ותתפאר עלי כי אתה מורה קשת וחצים:",
"(יא) ואלא היכי אימא – היינו כי פלימו אמר להשטן. אחרי כי רב כחך וחילך מכח האדם. ותוכל להתגבר עליו עד כי לא יוכל לנצחך. א\"כ היכי אימא. היינו איזה עצה ותחבולה יש לנגדך לכבוש אותך:",
"(יב) א\"ל לימא מר רחמנא נגער ביה בשטן – בכאן גילה לו הסוד. כי באמת ימין האדם לא תושיע לו נגד היצר. ורק לד' הישועה ובכח ימין ה' ועזרתו יעשה חיל לכבוש את יצרו. וכמו שאמרו חז\"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב\"ה עוזרו אין יכול לו. ע\"כ לא יתפאר לנגד היצר. כ\"א יתפלל תמיד ויבקש רחמים מאת ה' ית\"ש. לשלוח לו עזרו מקדש. ולא יעזבנו ביד יצרו. וה' ית\"ש ישמור את רגלי חסידיו מלכד. כי עינו אל יראיו למייחלים לחסדו:"
],
[
"אדם ובהמה תושיע ה', אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה. (חולין דף ה'):",
"שנינו באבות פ\"ו. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם עתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה\"ז וטוב לך לעוה\"ב. והנה הכונה מה שאמרו ז\"ל וחיי צער תחיה. לכאורה הוא מושלל הבנה. מה הוא חיי צער. כי מי שאוכל פת במלח ושותה מים במשורה. וישן על הארץ. האם אין זה חיי צער:",
"בגמ' יומא (דף ע\"ו) שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי. מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה. אמר להם אמשול לכם משל. למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. ופסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה. ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום. והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים. והיה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר. ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולם מכוונים את לבן לאביהם שבשמים:",
"ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד. כי הנה במנחות (דף ק\"ג) דרשו חז\"ל את הכתוב בפ' תוכחה. והיה חייך תלואים לך מנגד. זה הלוקח תבואה משנה לשנה. ופחדת לילה ויומם. זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת. ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר. ופרש\"י הלוקח תבואה משנה לשנה שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיה לו מעות לשנה הבאה עכ\"ל. ועי' פרש\"י שם. ונראה כי כל המאוחר בפסוק הוא קללה יותר. כי והיה חייך תלואים לך מנגד. זה הלוקח תבואה משנה לשנה שדואג לשנה הבאה. ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לע\"ש. ואינו יודע אם יהיה לו מעות גם לע\"ש הבא. ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר. שאינו לוקח תבואה כלל ואינו יודע אם יהיה לו מעות גם על יום מחר לקנות פת. או שמא לא יאפה הפלטר. ועכ\"פ נשמע מכל זה שמי שאינו יודע אם יהיה לו מעות גם על יום מחר לקנות אוכל. היא קללה גדולה שאין כמותה. כי לא יאמין בחייו. ולפ\"ז יפלא מאוד. כי בדור המדבר שירד להם מן בכל יום. ומי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצא כי מה שירד להם מן בכל יום. הרי זה קללת אלקים מתוכחה האם חלילה נתן הקב\"ה לדור המדבר את הקללה מתוכחה:",
"אכן נראה ביאור הענין. כי הנה בסוטה (דף מ\"ח) מייתי ברייתא. תניא ר' אליעזר הגדול אומר. כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר. אינו אלא מקטני אמנה. הרי כי מי שהוא באמת מגדולי אמנה. אינו דואג כלל מה יאכל למחר. כי הוא מאמין בה' וישים מבטחו בו ית\"ש. כי הוא נותן לחם לכל בשר. ומי שהוא דואג ואומר מה אוכל למחר עון הוא בידו. כי הוא מקטני אמנה. ולזאת מי שהוא שלם באמונה בתכלית. גם אם יעמס לו ה' פרנסתו רק יום יום. ואינו יודע אם יהיה למחר מה לאכול. בכ\"ז אין זה אצלו בגדר קללה כלל. אחרי אשר אינו דואג מאומה ובוטח בה' כי לא יחסר לו מזון. ואין מחסור ליראיו. ונהפוך הוא כי הקללה הזאת תהפך לו לברכה. להיות לו מזה פרי תועלת לנפשו. כי זה שאינו יודע אם יהיה לו מה לאכול למחר. זהו סיבה שצריך עכ\"פ לשעבד את לבו לאביו שבשמים:",
"אולם מי שהוא מקטני אמנה. ודואג באמת גם על יום מחר מה יאכל. אם יהיה אופן פרנסתו לבקש יום יום להשתכר לחם חקו. ובכל יום אינו יודע אם יהיה לו מה לאכול למחר. ומה גם אם יש לו בנים. ולמחר עולליו ישאלו לחם. ואינו יודע אם יהיה לו לחם לפי הטף. ולא יוכל להסיר דאגה מלבבו. אצלו הוא באמת קללת אלקים מתוכחה. כי חייו תלואים לו מנגד ולא יאמין בחייו. גם לא ישא מזה פרי תועלת לנפשו לכוון את לבו לאביו שבשמים אחרי כי הוא מקטני אמנה. וביותר כי הדאגה מעכר את רוחו ומבלבל את דעתו. והוא מוכה בתמהון לבב:",
"ובזאת נשכיל ונמצא פשר דבר. כי הנה הקללות שבפ' תוכחה. הוא אם לא ישמעו בני ישראל בקול ה'. לשמור ולעשות את כל מצותיו ויסורו מאחריו. הנה להם גם בלוקח תבואה מן השוק שאינו יודע אם יהיה לו מעות לקנות. ומה גם הסומך על הפלטר. הנה תחשב זאת להם לקללה. כי חייהם יהיה תלואים להם מנגד ולא יאמינו בחייהם. אולם דור המדבר היו במדרגה גדולה מאוד כידוע. ועל הים סוף נקבע בלבבם האמונה בתכלית. כמש\"כ וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ולזאת גם כי לא הוריד להם הקב\"ה מן פעם אחת בשנה. כי אם ירד להם מן בכל יום. והיו דואגים שמא לא ירד מן למחר. בכ\"ז לא היתה זאת להם בגדר קללה ח\"ו. כי אם לברכה. כי הדאגה הזאת היה להם רק פרי תועלת לנפשם. כי כולם היו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים. ושוב לא היו דואגים כלל ליום מחר. כי האמינו בה' ובמשה עבדו:",
"עפ\"י הנ\"ל יש לפרש מה שאמרו חז\"ל, לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן. היינו כי שתהיה התורה בבחינה עליונה. נחוץ שתלוה אליה גם יראת ה' ית\"ש. וכמאמרם ז\"ל בפ\"ג בפ\"ג דאבות. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. והנה בדור המדבר אשר ישראל נתפרנסו ממן. והקב\"ה הוריד להם את המן רק יום יום לחם חקם. וזאת היתה סיבה אשר כל ישראל היו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים כנ\"ל. וממילא היה גם יראתם בבחינה נעלה מאוד והיה אצלם התורה והיראה משולבות יחד כתאמי צביה. אולם כימים ההם עוד לא היה להם לישראל. כי כאשר נכנסו ישראל לארץ ועסקו בישוב דרך ארץ. ובימי האסיף אספו את תבואתם. ומלאו אסמיהם בר. והקב\"ה שלח להם את ברכתו. עד אשר ישן מפני חדש הוציאו. ע\"כ מעניני פרנסתם שוב לא היה להם עוד סיבה לכוין את לבם לאביהם שבשמים. כי עוד לא היה להם דאגת מחר גם לא לימים רבים. ובסור הסיבה בטל המסובב. וזהו מה שאמרו חז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן כמובן:",
"והנה סדר התייחסות התורה עם דרך ארץ. אם אמנם כי נתונה רשות לאדם. לעסוק בדרך ארץ במלאכה או במסחור לצורך פרנסתו. אולם כבר אמרו חז\"ל באבות פ\"ד. ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. וכן אמרו שם פ\"א שמאי אומר עשה תורתך קבע. והעיקר הוא כי אם ירצה האדם ליכנס ולאסוף ענין. להכין לפניו לימים רבים. ומה גם להניח יתרו לעולליו. על ידי זה יצטרך להרבות בעסק או במלאכה. ולמעט בלימוד התורה. אולם דרך בחינה העליונה הוא. לעסוק בדרך ארץ במלאכה וכדומה בכל יום. להשתכר רק כדי פרנסתו של אותו יום בלבד. וכמבואר בשו\"ע יור\"ד ה' ת\"ת סי' רמ\"ו בהגה וז\"ל. ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל. ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ע\"ש. ונראה שזהו ממה שסיפרו חז\"ל ביומא (דף ל\"ה) על הלל הזקן. שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בהמ\"ד. וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ואף כי אם יתנהג האדם באופן כזה. יהיה לו דאגת יום מחר אם יהיה לו מה לאכול. אכן אם הוא מגדולי אמנה. עוד יהיה לו פרי תועלת לנפשו. לכוין את לבו לאביו שבשמים ושוב לא ידאג כלל. וכמו שהיה הענין באוכלי מן וכנ\"ל. אך אם עדיין לא הגיע למדרגה זו. להיות שלם באמונה ובטחון בתכלית. כי הוא דבר קשה מאוד. וכמבואר במשנה סוטה (דף מ\"ח). משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה מישראל. ואמר ר' יצחק אלו בני אדם שהם מאמינין בהקב\"ה דתניא ר\"א הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו כו' ע\"ש. ועכ\"פ אף אם לא הגיע למדרגה זו. ולא יוכל להסיח דאגת יום מחר מכל וכל. בכ\"ז יתנהג כנ\"ל. ויחזק אמונתו בכל האפשריות ויסבול מעט צער:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל באבות. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. והנה חיי צער הוא מי שאינו יודע אם יהיה למחר מה לאכול. כי היא קללת אלקים בפ' תוכחה. והכתוב הפליג זה בלשון נורא. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך וכמו שדרשו חז\"ל במנחות כנ\"ל. וזה שהורו לנו חז\"ל. כי דרכה של תורה להיות לו לאדם מדת ההסתפקות כי יספיק את עצמו עם פת חריבה במלח ומשורה מים. אכן גם זה המעט של פת במלח ומים במשורה. חיי צער יחיה. והיינו שלא ירצה להכין לפניו פת במלח ומים במשורה לימים הרבה. אף לא על יום מחר. רק חיי צער יחיה. כי יום יום יעשה מלאכה רק כדי חייו. להשתכר על פת במלח ומשורה מים של אותו יום בלבד. ושאר היום והלילה יעסוק בתורה:",
"וכמו שנהג הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בהמ\"ד. וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. והרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה פ\"ד דאבות כתב כי הלל הזקן היה חוטב עצים. והנה אדמו\"ר הגה\"ח זצוק\"ל היה אומר. כי יש להבין כי חצי טרפעיק הוא דבר מועט מאוד. כי הלא היה נותן חצי טרפעיק לשומר בהמ\"ד. ובודאי גם אחרים היו נותנים כזה לשומר בהמ\"ד. ואם חצי טרפעיק היה איזה דבר חשוב. היה השומר בהמ\"ד מתעשר. ועכ\"פ עם דבר מועט כזה של חצי טרפעיק. היה מספיק א\"ע לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וגם זה המעט לא הכין לפניו על יום מחר. כי יום יום היה חוטב עצים ומשתכר כדי טרפעיק. שיהיה חציו לפרנסתו של אותו יום. וכך היא דרכה של תורה:",
"והנה בברכות (דף ל\"ה) אמר רבה בב\"ח אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה ב\"ר אלעאי. בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי. זו וזו לא נתקיימה בידן עכ\"ל הגמ' ע\"ש. ויתבאר לנכון דהנה ידוע כי כל עניני האדם. בין צרכי הגוף כמו פרנסה וכדומה. ובין צרכי הנפש תורה ויראה. אף אם האדם יעסוק בהנה בידים חרוצות ונפש עמלה לה. בכ\"ז לא תקום ולא תהיה בלתי עזר ה' ית\"ש. עניני הגשמים ידוע כי הכל בידי שמים. ואף כי התורה התירה לעסוק בדרך ארץ. וכמו שאמרו ז\"ל שם בברכות ואספת דגנך כו' הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ע\"ש. אכן עם זה צריך עזרתו ית\"ש שתהיה ברכת ה' בבית ובשדה וכמו שכתוב בפ' בחוקתי. וכן בעניני הנפש אמרו חז\"ל בסוכה (דף נ\"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו כו' ואלמלא הקב\"ה עוזרו אין יכול לו כו':",
"אכן ההבדל הוא. כי בעניני הגשמים העיקר הוא ידי שמים. ואך ימין ה' עושה חיל. והאדם צריך רק לעסוק באיזה סיבה שיהיה מקום לחול ברכת ה'. וכאשר אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ע\"כ כל מה שהאדם יקטין את הסיבה. וישליך יהבו על ה'. וימעט בעסק כדי לעסוק בתורה. כן יהיה השגחתו ית\"ש עליו ביותר לברך את מעשה ידיו. אולם בעניני הרוחנים בתורה ויראה. הוא להיפך כי העיקר הוא עמל האדם וכאשר האדם יעשה את שלו כל מה שהוא אפשרי בכח אנושי למסור נפשו על התורה והיראה. אז גם ה' יתן את רוחו עליו. וישלח לו עזרו מקדש:",
"זהו מה שאמרו חז\"ל דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. זו וזו נתקיימה בידם. והיינו כי התורה נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה קבע. ומלאכתו נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה רק עראי. וע\"כ היה ברכת ה' חופף על מעשה ידיהם. ודורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן. היינו כי התורה לא נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה רק עראי. ומלאכתן לא נתקיימה בידן בשביל שעשו אותה קבע. וסמכו על כחם ועוצם ידם. ולא בטחו בה' הנותן כח לעשות חיל:",
"הוא ג\"כ מה שאמרו ז\"ל באבות. כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים כו' וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעוה\"ז וטוב לך לעוה\"ב. והיינו אם יתנהג בדרכה של תורה. לעשות תורתו קבע. כי יספיק א\"ע עם פת במלח ומים במשורה. להיות עמל בתורה. ומלאכתו יעשה עראי. כי חיי צער יחיה. שגם זה המעט לא ירצה להכין לפניו מה לאכול למחר. כ\"א פרנסתו של אותו יום לבד. וכמו שהיה עושה הלל הזקן וכנ\"ל. ואז זה וזה יתקיים בידו. וע\"כ יהיה אשריו בעוה\"ז. כי יברך ה' את לחמו ואת מימיו. שלא יחסר לו מזון לעולם. וטוב לו לעוה\"ב. כי גם התורה יתקיים בידו:",
"עפ\"י הנ\"ל יתבאר המאמר הנצב בראש דברינו. מה שאמרו ז\"ל אדם ובהמה תושיע ה'. אלו בני אדם שערומים. בדעת ומשימים עצמם כבהמה. כי הנה בפ\"ד דתמיד אמרו חז\"ל איזה חכם הרואה את הנולד ע\"ש. והנה מובן מאליו כי יסוד החכמה לראות הנולד הוא בעניני הנפש. להתבונן מה שיהיה עמו באחרית הימים ולדור דורים. להיות ירא וסר מרע. למען למלט נפשו מיד שאול. ולנחול חיי עד ועדן נצח. אולם בעניני הגשמים. הנה זאת תורת האדם. שלא לדאוג כלל אף על יום מחר כידוע. והנה גם הבהמה לא תדע רק מרגע ההוה. עת תרעב לאכול תשא את קולה. אכן לא תדע מאומה מדאגת מחר. ולפעמים גם הנותר משבעה תהפוך הקערה על פיה וע\"כ האדם אשר יתנהג ככה. לדאוג רק בעד רגע ההוה לשבוע לחם. ולא יחוש כלל על העתיד מה יאכל למחר. הנה לפי ראות עיני בשר הוא נמשל כבהמה. לא לפי עיני השכל כי באמת אמרו חז\"ל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר ה\"ז מקטני אמנה:",
"הוא מה שאמרו חז\"ל אדם ובהמה תושיע ה'. אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. היינו כי בדעת האמת הם ערומים חכמים לראות את הנולד. ולדאוג בעד נפשם גם לדור דורים. לחיות חיי עולם. ומשימים עצמם כבהמה. היינו בעד עניני עצמם מצרכי הגוף. משימים עצמם כבהמה. שלא לדאוג כלל על העתיד אף לא על יום מחר. תושיע ה'. היינו כי ע\"כ ישועת ה' תהיה להם על שניהם. על עניני הנפש תושע להם ימין ד'. בשביל שהם דואגים לנפשם. ועל עניני הגשמים מצרכי הגוף. ישיגו ישועה וברכת ה'. בשביל שהם משימים עצמם כבהמה. שאינם דואגים על העתיד. כי ישימו מבטחם בה' ומייחלים לחסדו:",
"עם דרכה של תורה פת במלח כו'. העיקר הוא ההסתפקות שישמח בחלקו. זהו מה שאמרו חז\"ל בתענית (דף כ\"ד) בכל יום ויום ב\"ק יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני. וחנינא בני די לו בקב חרובין מע\"ש לע\"ש. לא אמר וחנינא בני יש לו קב חרובין כו'. כי אם די לו בקב חרובין. כי העיקר הוא מה שדי לו. כי אין מחסור ליראיו והבן:",
"והנה בברכות (דף ל\"ד). מעשה בר\"ח בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר\"י בן זכאי. וחלה בנו של ריב\"ז. אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' ובקש עליו רחמים וחיה. אמר ריב\"ז אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו כו' לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך. אמר לה לאו. אלא הוא דומה כעבד לפני המלך. ואני דומה כשר לפני המלך ע\"ש. והוא מושלל הבנה מה בין עבד לשר:",
"אכן נראה כי יש עבד לפני המלך ושר לפני המלך. אשר שניהם עובדים באמונה. ומוסרים את נפשם על אהבת המלך. ובכ\"ז אם יהיה להם איזה בקשה אצל המלך. לפעמים העבד יפיק יותר בקשתו מהשר. כי ההבדל ביניהם הוא. כי השר עם כל תוקף אהבתו את המלך ומוסר נפשו עבורו. אמנם הוא נהנה ג\"כ מן המלך. כי השר הוא מקבל פרס גדול מאת המלך כידוע. וחי כאחד הפרתמים. אולם העבד איש חיל פשוט אינו מקבל שום פרס. ורק על הלחם לבדו וחיה. ואם בכ\"ז הוא מוסר נפשו על אהבת המלך. ע\"כ אם יהיה לו איזה בקשה. ימהר המלך לתת לו את שאלתו ובקשתו. כי מה יש לו מן המלך בעד אמונתו ועבודתו אליו במס\"נ. לא כן השר אשר יש לו פרס גדול כנ\"ל הנה גם אם לא ימלא המלך בקשתו. אין לו להתאונן כלל כמובן. זהו מה שאמר ריב\"ז הוא דומה כעבד לפני המלך כו'. כי ההבדל ביניהם הוא. כי ריב\"ז השפיעו הקב\"ה גם מטוב עוה\"ז. וכן נראה כי היה נשיא בישראל ואמרו ז\"ל גדלהו משל אחיו. אכן רחב\"ד החסיר ה' ית\"ש אותו מכל טוב. כי לא היה לו גם לחם לאכול רק קב חרובין מע\"ש לע\"ש. וע\"כ כאשר יבקש רחמים מלפניו ית\"ש. ימלא את בקשתו. כי מה יש לו זולת זה מלפניו. לא כן ריב\"ז כי הוא כשר לפני המלך כנ\"ל והבן:"
]
]
},
"schema": {
"heTitle": "אור ישראל",
"enTitle": "Ohr Yisrael",
"key": "Ohr Yisrael",
"nodes": [
{
"heTitle": "הקדמה",
"enTitle": "Introduction"
},
{
"heTitle": "שערי אור",
"enTitle": "Shaarei Ohr"
},
{
"heTitle": "",
"enTitle": ""
},
{
"heTitle": "אגרת המוסר",
"enTitle": "Iggeret HaMusar"
},
{
"heTitle": "נתיבות אור",
"enTitle": "Netivot Ohr"
},
{
"heTitle": "כוכבי אור",
"enTitle": "Kokhavei Ohr"
}
]
}
}