Midrash Sekhel Tov
מדרש שכל טוב
Sechel Tob, Berlin 1900-1901
https://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001725650/NLI

מדרש שכל טוב

בראשית



Chapter 1



Chapter 2



Chapter 3



Chapter 4



Chapter 5



Chapter 6



Chapter 7



Chapter 8



Chapter 9



Chapter 10



Chapter 11



Chapter 12



Chapter 13



Chapter 14



Chapter 15



Verse 1



Verse 2



Verse 3



Verse 4



Verse 5



Verse 6



Verse 7



Verse 8



Verse 9



Verse 10



Verse 11



Verse 12

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. כבר פרשתיהו, אבל יש לנו להוסיף, כי ד' תרדמות הן, תרדמה לשון שינה, כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנא' כי נסך (ה' עליכם) [עליכם ה'] רוח תרדמה ויעצם את עיניכם (ישעי' כט י):
והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. ודאי הדברים כפשוטן, אלא צריכין אנו לידע עיקר ענינם, כי אחר שהראהו הקב"ה סדר הקרבנות, הראה לו ארבע מלכות, כי כשהפיל עליו אימה רמז לו על בבל ביד נבוכדנצר, דכתיב ביה וצלם אנפוהי אישתני (דניאל ג יט), מאימה:
חשיכה. רמז לו על מלכות מדי, שחשכה עיני ישראל בצום ותענית בבכי ומספד:
גדולה, רמז לו על מלכות יון, שהי' קשה ממדי, שהעמידה ס' דוכסין, ס' איפרכון, כעקרב שמשרצת ס' בהשרצה אחת:
נופלת עליו. רמז לו שנופלת על בנין מלכות אדום, כנפל הארי על הכבש, ודוגמא לדבר, ותפול שבא ותקחם (איוב א טו), והיא הפילה אלפים ורבבות מישראל, ועליו נאמר מקול (נפלה) [נפלם] רעשה הארץ (ירמיה מט כא), ויש שמחלפין:
והיה אברהם עומד ומשתומם על המחזה ואינו יודע מה הוא, מיד:

Verse 13

ויאמר לאברם. לאחר שהראהו מלכים, התחיל לרומזא בשיעבוד של מצרים שהוא גואלם, וכשם שהוא גואלם ממצרים, הוא גואלם מד' מלכיות, לכך כפל לו בידיעות, ואמר לו וגם את שהן לשונות של ריבוי, ידוע שאני מפזרן וממשכנן, תדע שאני מכנסן וגואלם:
כי גר יהיה זרעך. משתראה לך זרע חשוב תתחיל הגירות, בארץ לא להם, חוץ מארץ כנען, כשנולד יצחק היה אברהם בגרר, כדכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כא לד), והחשבון נבאר לפנינו במקומן:
ועבדום וענו אותם. ועבדום גויי הארץ, וענו אותם כימים אשר יענה אותם אם מעט אם הרבה, אבל הגירות והעינוי יהיה ארבע מאות שנה, עד שתתמלא סאתן של יושבי הארץ, שאין דיני לקפחם:

Verse 14

וגם את הגוי אשר יעבדו. זרעך אותם:
דן אנכי ר"א אומר בשם ר"י בן זימרא בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם לגאול את בניו, וכשעשו תשובה גואלם בע"ב אותיות בשמו, וכן מן הנסה אלהים עד ובמוראים גדולים ע"ב אותיות, ואם יאמר לך אדם ע"ה הן, אמור לו הוצא גוי שני שאינו מן המנין:
ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואחר כן לא נאמר, אלא ואחרי כן, הוסיף י', רמז לו על י' מכות שהביא על אותו גוי:

Verse 15

ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ואמר אברהם אף אני עמהם בשעבוד, אמר לו הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שתרח אביו בגן עדן ומצא נשמתו נוחה, כי נפטר תרח קודם אברהם מ"ה שנים:
בשלום. אע"פ שהגירות מתחלת בימיך, אין אתה משתעבד אלא שלום יהיה לך מכל עבריך מסביב:
תקבר בשיבה טובה. שהיא שוה וראויה לך:

Verse 16

ודור רביעי ישובו הנה, זה אחד מן הדברים שא"א לידע עיקרן, בלעדי מה שסומך מלפניו או מלאחריו, כי יש לומר הנה לשון רבות, כגון הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), ויש לומר הנה לשון כאן, כגון זה ישובו הנה, אומר לו משיעבודן שהגוי ההוא יעבדו ג' דורות, והרביעי ישובו הנה, לארץ כנען, כגון קהת עמרם משה היו במצרים, ובני משה גרשום ואליעזר נכנסו לארץ:
כי לא שלם עון האמורי. והוא הדין לשבעת עממין, כי עדיין לא מלאה סאתם, כי עד עכשיו היו גדורים בערוה, כי ברשעתן החטיאו והחניפו את הארץ וטמאוה עד שהקיאתן, ולא חתם הקב"ה עליהם גזר דין ליאבד, עד שמלאה סאתן, וכה"א במלאות ספקו יצר לו (איוב כ כב):

Verse 17

ויהי השמש באה. טעמו בבי"ת, ללמדך כבר נכנס בין השמשות:
ועלטה היה. עלטה לשון נקבה, היה לשון זכר, אלא רבותינו אנשי עיר הקודש, פירשו עלטה אמיטתא, והיא מראית ערפל, וערפל לשון זכר, וזה הערפל נראית לו בערב אחר בין השמשות:
והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. כלומר בין הבתרים האלה, אף על פי שהדברים כשמוען, שעבר כבוד אלהי ישראל בין הבתרים האלה כדרך כורתי ברית, אפ"ה צריכין אנו לידע מתוכה עיקר ענינה, כי אחר שהראהו כפרת קרבנות, הראה עול ד' מלכיות, עוד בערב הראהו דין גיהנם, שהיא מלהטת כתנור אש וממעננת ומחשכת רשעי עולם, שכך אמרו רבותינו שפניהם דומין כשולי קדירה, ודוגמא לדבר נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה לא ט):
ולפיד אש. הראהו תורתו התמימה, שכתוב בה מימינו אש דת למו (דברים לג ב), וכתוב בו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמות כ טו):

Verse 18

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה אברהם מתמה מהיכא לבניו להשפט ביום פקודת חטאתם, א"ל הקב"ה ברור לך מלכיות, והרי ברית נאמנת לך, ואני גואלם מכולם, זש"ה אם לא כי צורם (דברים לב ל), זה אברהם, שנאמר הביטו אל צור חצבתם (ישעיה נא א):
וה' הסגירם (דברים שם). זה גמר וזה הסכים. רוב כריתות שבמקרא שנאמר בהם כריתה, אינו אלא ע"י חלוקת דבר, כרת ה' את אברהם ברית, בין הבתרים, כשכרת ברית עם אבימלך, ע"י הצבת שבע כבשות לבד, ה' אלהים כרת עמנו ברית בחורב (דברים ה ב), ע"י דם ברית אשר חילק ושם חצין באגנות וחצין זרק על המזבח, ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה (בראשית לא מד), ע"י הגל והמצבה אשר ירה ביניהם, ובימי ירמיה כשכרתו ברית של העבדים, ע"י העגל אשר בתרו לשנים. ישמע חכם ויוסף לקח:
לאמר. להבטיח גם את שרה:
לזרעך נתתי. שגזרתי מעשה היא, ודומה לדבר כי פדה ה' את יעקב (ירמיה לא י):
את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. הוא רביעי שבנהרות, וקראו הכתוב גדול, משום שבח א"י, ולכך הוא חסר ו', שאינו גדול ממש משאר חביריו, אלא כדדרשינן:

Verse 19

את הקיני. זה שלמאי:
ואת הקניזי. ערביי:
ואת הקדמוני. טוטי, דברי ר"י, וחכמים אומרים אדום ומואב וראשית בני עמלק. ר' חלבו ור' שמעיה בר אבא בשם ר' יוחנן אמרו כך עלה בדעתו של הקב"ה להנחיל עשרת עממין לישראל, אולם כדי לנסות בם, הניח מהם קני קניזי וקדמוני, ודוגמא לדבר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג' א):

Verse 20

ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ר' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמן אומר לפי שלא הזכיר חיוי, לפיכך הביא רפאים:

Verse 21

ואת האמורי והכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי. א"ר יצחק כי אשתו של כנעני יורש בעולם בעשרה בנים, שרה הכשירה אפילו באחד, חזירתא רעיה בעשרה, ואימרתא לא בחד, כל אלה הבטיחו, ועדיין שרה אשת אברהם לא ילדה לו:
ורבותינו דרשו אחר הדברים האלה. אחר הרהורי דברים שהיה אברהם מפחד ואומר שמא באותן אוכלסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים נמצאתי נענש עליו, א"ל הקב"ה במחזה אל תירא אברהם, שכולן היו קוצים כסוחין, וכולן ראוים למשרפות סיד:
אנכי מגן לך. אני מעמיד מנינים ממך, ולא עוד אלא בשעה שבניך באין לידי עבירות אני רוצה צדיק אחד מהם שיכול לומר למדת הדין די, ומבטלו ומכפר על דורו:
שכרך הרבה מאוד. על שפניתה עולמי מאותן הקוצים:
ד"א מגן לך. [חנם] עשיתי עמך מה שעשיתי, אבל לעתיד שכרך הרבה מאוד:
ה' אלהים מה תתן לי. אברהם ודוד אמרו דבר אחד, אברהם אמר מה תתן לי, רבש"ע אם עתיד אני להעמיד בנים שיכעיסוך מוטב לי ואנכי הולך ערירי, דוד אמר חקרני (ה') [אל] ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי (תהלים קלט כג כד), אם עתיד אני להעמיד בנים שמעציבים אותך, ונחני בדרך עולם (שם). זו מיתה, דכתיב (ואנכי) [והנה אנכי] הולך [היום] בדרך כל הארץ (יהושע כג יד):
הוא דמשק. דולה ומשקה מתורתו ומיסר ומזהיר לאחרים:
ויוצא אותו החוצה. א"ל צא מאצטגנינות שלך, שאין אתה איסטרולוגנוס אלא נביא, בימי ירמיהו בקשו ישראל למדה זו, ולא הניחם הקב"ה, שנא' כה אמר ה' (צבאות) אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיה י ב). לאברהם הוצאתי ממדה זו, אלא הניחו לגזרותי, כי התשובה והתפלה והצדקה מבטלות אותן, שנאמר (ויצאו) [ויכנעו] עמי אשר נקרא שמי עליהם (דה"ב ז יד), זו תשובה. ויתפללו (שם), כמשמעו. ויבקשו פני (שם), זו צדקה, שנאמר אני (בצדקה) [בצדק] אחזה פניך (תהלים יז טו), בזכות הצדקה אחזה פניך, רב הונא בשם ר' יוסי אומר אף שינוי השם ושינוי המקום ושינוי מעשה, [שינוי] שם מאברהם ושרה, שינוי מקום, שנא' לך לך [וגו'] ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), שינוי מעשה מנינוה, שנא' וירא האלהים את מעשיהם כי שבו [מדרכם הרעה] וינחם (ה') [האלהים] על הרעה (יונה ג י):
כה יהיה זרעך. הבטיחו שלא יחסר העולם מן שלשים צדיקים גמורים בכל דור מנין יהי"ה:
קחה לי עגלה משולשת. זו בבל שמשלשת במלכים, נבוכדנצר אויל מרודך ובלשצר:
ועז משולשת. זו מדי שמעמדת ג' מלכים, כורש דריוש אחשורוש:
ואיל משולש זו יון, שכובשה ג' רוחות בעולם ורוח מזרחית לא כבשה, שנאמר ראיתי את האיל מנגח ימה צפונה ונגבה (דניאל ח ד):
ותור וגוזל, תור זו בת ישראל, שנאמר אל תתן לחית נפש תוריך (תהלים עד יט), וגוזל זו בת אדום, שהיא גוזלת את ישראל:
ויבתר אותם בתוך. כדי להתישן:
ואת הצפור לא בתר. שלא נתן קץ למלכות אדום. ר' אבא (בשם ר') [בר] כהנא בשם ר' לוי אומר הראה לו כל שמעמיד פנים בגל הגל שאתו וכל מי שאין מעמיד בגל אין הגל שאתו:
וירד העיט על הפגרים. זה מלך המשיח שעתיד להפילם פגרים פגרים:
וישב אותם אברם. בתשובתו, [כי] אז (יהפוך על) [אהפוך אל] עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג ט):
תקבר בשבה טובה. אברהם והיא שוה לו. דוד והיא שוה לו, גדעון ולא שוה לו, ויעש אותו [גדעון] לאיפוד (שופטים ח כז) לע"ז:
כי לא שלם עון האמורי. זו האמירה שאמרתי ידוע תדע (פסוק יג):
והנה תנור עשן ולפיד אש. ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אומר ד' דברים הראה לו, קרבנות, וגלות, ומתן תורה, וגיהנם, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים, בתורה וקרבנות, נצולין משתים מלכיות וגיהנם, פירשו משתים, נדונו בשתים, כשחללו הקרבנות נשתעבדו במלכיות, ואנו תורת ה' בפינו, לא יהא גיהנם שולט בנו:
תניא בש"א שלש כתות הם ליום הדין, אחת של צדיקים גמורים וכו', וקיי"ל כב"ה (דצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לאור באור החיים), רשעים גמורים כגון המינים והמושמדים והאפיקורסין, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפרשו מדרכי צבור, ופרנסים המטילים אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו והחטיאו (אחרים) [את] הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחבריו, נידונים בגיהנם לדורי דורות, ועליהם נאמר ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד), ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש"א ב ו):

Chapter 16



Verse 1

ושרי אשת אברם. אע"פ שהבטיחו הקב"ה להנחילו את כל עשרה עממין, עדיין לא ילדה לו, והקב"ה היה רוצה לנסותו לפי שהיה מתאוה לתפלתו, וכה"א כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד):
ולה שפחה. לה ולא לו, שהיתה שפחת מלוג והיה חייב במזונותיה:
מצרית. א"ר שמעון בן יוחאי בתו של פרעה היתה, וכיון שראתה מעשיה של שרה, אמרה מוטב להיות שפחת שרה, מבת פרעה, ועליה הכתוב אומר בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה י):

Verse 2

הנה נא עצרני ה' מלדת. עצרני מלקלוט זרע:
בא נא. בבקשה ממך שתבא עליה, כי אולי אזכה להבנות ממנה, וכן אמרה רחל, ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התינוק קרוי על שם הגבירה:
וישמע אברם לקול שרי. ברוח הקודש היתה מדברת, שלא יבטל מפריה ורביה. וכה"א כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

Verse 3

ותקח שרה אשת אברם את הגר המצרית. לקחתה בדברים, התחילה לפתותה אמרה אשריך שזכית לידבק בגוף הקודש הזה:
מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. מכאן שישיבת חו"ל אינה עולה מן המנין:

Verse 4

ויבא אל הגר ותהר. מיד מביאה ראשונה, אע"ג דאמר ר"י בן זכאי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה:
מפני שאין דלתות מתפתחות כל כך עד ביאה שניה ה"מ בצנועות, אבל בפרוצות אתי מביאה ראשונה, שכן אתה מוצא בבנות לוט, שנא' ותבא הבכירה (ותבא) [ותקם] הצעירה (ותהרינה) [ותהרין] (בראשית יט לג לה לו) וא"ר תנחום שלטו בעצמן והוציאו ערותן להטותן בביאה ראשונה כמביאה שניה:
ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. כיצד היו מטרונית באות לשאול בשלום שרה, והיתה שרה אומרת צאו ושאלו בשלומה של עלובה דוכמינר, וכשנכנסות אצל הגר היתה הגר אמרת שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, מראה צדקת ואינה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי, משיבה שרה ואמרת (אני) [איני] משגחת בדברים הללו, ומדיינת עליה עם אדוניה:

Verse 5

ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך. ר"י אומר כך אמרה לו חומסני בדברים שאתה שומע בזיוני ושותקת אנכי נתתי שפחתי בחיקך. שתשמש עמה, ודוגמא לדבר יבקשו (למלך) [לאדוני המלך] נערה בתולה ושכבה בחיקך (מ"א א ב):
ישפוט ה' ביני וביניך. מלא י' שנתנה שרה עין הרע בעיבורה הראשון והפילה, לכך אמר לה המלאך הנך הרה מעתה ויולדת בן של קיימא:

Verse 6

ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך. מאחר שעשינו אותה גבירתה אין לנו רשות למוכרה, שנאמר לא תתעמר בה וגו' (דברים כא יד):
עשי לה הטוב בעיניך. שאיני חושש לא בטובתה ולא ברעתה:
ותענה שרי ותברח. מתשמיש ודוגמא לדבר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), כיצד, אם תקח נשים על בנותי (שם), ותמנע את בנותי מתשמיש, אבל על דרך הפשט מדבר הדבר בשיטות ר' אבא בר כהנא דאמר מקפחת בקרדוקות על פניה, וכה"א מפני שרי גבירתי (אני) [אנכי] בורחת (פסוק ח), שהיא מקפחת את גופי, ועוד מסיפא דקדק, דכתיב ותברח מפניה:

Verse 7

וימצאה מלאך ה' על עין המים. עינו של אדם דומה למעיין, כשם שהמעיין נובע מים ואינו פוסק, כך העין נובע מים ואינו פוסק, וזכר לדבר ועיני מקור דמעה (ירמיה ח כג), ולכך העין קרוי עין, כי מה המעיין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה, כך העין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה:
בדרך שור. אונקלס תרגם חגרא בלשון בבל:

Verse 8

ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי. ידע היה המלאך, אלא לכך שאלה להשיבה בשיטתה:
ותאמר מפני שרי גברתי. כשאמר לה אברהם הנה שפחתך בידיך, לא השגיחה הגר עד שעינתה שרי, וכשהמלאך קראה שפחת שרי, היא עצמה אומרת מפני שרי גברתי. וכשאמר התעני תחת ידיה, חזרה ונשתעבדה תחת ידיה:

Verse 9



Verse 10

ויאמר לה מלאך ה'. מלאך חמישי, וקיי"ל כרב חמא בר חנינא, דאמר חמשה מלאכים נזדווגו לה, ולא כרבנן דאמרי ארבעה, שהרי ר' חייא בר אבא מפרש טעמא דר' חמא בר' חנינא, דאמר ר' חייא בר אבא בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהרי הגר ראתה חמשה מלאכים יחד ולא נתייראה מהן כ"כ, ומנוח ראה אחד ואמר מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג כב), ואם היו שני מלאכים גם אשתו אמרה כך, ואמר רב אחא צפרנם של אבות ולא כריסם של בנים, ור' יצחק אמר כתיב צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), לפי שהיתה בביתו של אברהם שהיו רגילין שם, לכך לא נתייראה מהן:

Verse 11

הנך הרה. עוד עיבור שני, שזה שבמעיך לא יהיה בן קיימא. ויולדת בן, כדדרשינן לעיל. וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' (בענייך) [אל עניך]. א"ר יצחק שלשה הן מישראל שנקראו בשמם לפני המקום קודם שנולדו, יצחק, ושלמה, ויאשיהו, ויש אומרים אף ישמעאל באומות, לפי שצריכין בני הדור לבשירת מעשיהם, וכולן נדרשין במקומם:

Verse 12

והוא יהיה פרא אדם. שהכל גדילין ביישוב, והוא גדל בפראים במדבר, שהן הארי והדוב הנמר והברדלס, וכל כיוצא בהן, ודוגמא הן פראים במדבר יצאו (לפעלם) [בפעלם] משחרי (טרף) [לטרף] וגו' (איוב כד ה), הן בני אדם שאין להם ברכות והן הארורין, או יאמר ידו בכל ויד כל אדם בו, שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות, זה פשוטו, יד כל בו, כי נבוכדנצר (וכל) [ובכל] די דארין בני אנשא (וחית) [וחיות] ברא (ועופא שמים) [ועוף שמיא] יהב בידך והשלטך (בכולהו) [בכלהון] (דניאל ב לח) לפי' נקרא כל והיתה ידו בבני ישמעאל, זש"ה לקדר (וממלכות) [ולממלכות] (קדר) חצור אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל (ירמיה מט כח), שעצרן במדבר והרגן:
ועל פני כל אחיו ישכון. בתוך בני קטורה ויעקב ועשו יבוא גבולו ממוצע. כאן כתיב ישכון שישבו בשלוה ורוח נוחה ממנו עד שיפשוט ידו בבית המקום:

Verse 13

ותקרא שם ה' הדובר אליה. ע"י מלאך:
אתה אל ראי. שראיתני בעלבון, כך כונת השם את אלהי הראיה, לפי שהטעם באל"ף והיא קמוצה בחטף יען כי שם הוא:
כי אמרה הגם הלום. אתמה כי יש דרך לראות את אלהים במדברות, זהו פשוטו, לכך משמש כי הוא שם, כלומר אלהים הראיה, וכשהטעם ברי"ש משמש לשון מראית, כדכתיב טוב רואי (ש"א טז יב), והאל"ף רפויה:
כי אמרה הגם. ה' חטופה להשתנות המלה מדרשו. הגם הלום, כלומר הגם המלכות ראיתי שתחת זרעי:
אחרי רואי. אחר שראיתי שיצאו ממני רוב עם. הלום, לשון מלכות שהוליך המלך את עמו ודינו דין, ודומה לו כי הבאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ותרגם יונתן בן עוזיאל עד מלכותא:
ראי השני, הרי"ש והאל"ף במלאפום בנתים והטעם באל"ף, להשמיע המלה כגון ראותי:

Verse 14

על כן קרא לבאר. אברהם הסכים לדבריה וקרא לבאר באר לחי רואי, גם זה ראי השלישי נקרא במלאפום והטעם באל"ף ומתג באל"ף, כלומר להקב"ה שהוא חי העולמים נגלה צערי שראה אותי בעלבון, אבל רבותינו דרשו כי על שם המלאך שקרוי חיה וכרוב, לכך קראו לחי רואי למלאך הקרוי חיה, לראות בעלבוני, ובשיטת אונקלוס דרשהו, והדברים סותרים זה את זה, כי בתחלה כתיב ותקרא שם ה' וגו' כדדרשנו:
הנה בין קדש ובין ברד. מזה סיפור הסדרה למדנו כי ברד זה שור, והתרגום מוכיח כי שניהם קורא חגרא, ואנשי עיר הקדש לשניהם קראו חלוצא:
ורבותינו דרשו ושרי אשת אברם לא ילדה לו. שאילו נשאת לאחר ג"כ לא היתה ילדה, שנא' ותהי שרה עקרה (בראשית יא ל), שנתעקרו ציריה ממקומן, ר' יודא בשם ר"ל אמר כל מי שנאמר בו עקרה הרי הדבר כמשמעו, שאין לה עיקר מיטרא, ובלשון לע"ז הרחם קרוי מיטרא, וכשהקב"ה פוקדה נעשית בריה אחרת, שנגלף בה עיקר מיטרא, וקיי"ל כר' נחמיא, דדרש לן שהקב"ה מתאווה לתפילתן:
ולה שפחה מצרית. שהיתה שפחת מלוג, שחייב במזונותיה, ומעשה ידיה לאדון, ואינו רשאי למוכרה. שאלו את ריש לקיש מהו מלוג ששנינו, אמר להן כל מה דאיתאכיל קרוי מלוג, ודומה לו מליגת השיער מראש ורגלים. ועיקר המשפט שהקרן קיימין לאשה ולבעל מלוג אוכל פירות. תניא ולד בהמת מלוג לבעל, ולד שפחת מלוג לאשה, חנניא אומר וולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג, מה ולד בהמת מלוג לבעל, אף ולד שפחת מלוג לבעל, וקיי"ל כר' חנניא ולא כרבנן, אמר רבא ומודה ר' חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים, ונוטלת הוולדות של שפחה, מפני שכח בית אביה. הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן, וכן אם הכניסה לו מלבוש לכסות הוא מתכסה בו והולך עד שתכלה. תנן האשה שנפלו לה נכסים, פי' שנפלו לה נכסים בירושה, או במתנה עד שלא תתארס, אע"פ שעכשיו היא מאורסת מוכרת ונותנת במתנה כשהיא ארוסה וקיים ולכתחלה הואיל ובזכותה נפלו קודם שנקנית לבעלה ואם נפלו לה משנתארסה לכתחילה לא תמכור כשהיא ארוסה דאימר בזכותו נפלו, ואם נפלו משנשאת, אפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, שודאי בזכותו נפלו לה, ואם נפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה בדיעבד כשהיא נשואה, א"ר גמליאל מכרה קיים, נפלו לה נכסים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, א"ר יוסי באושה התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומתרצינין התניא דתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה היינו לפירות ותקנת אושה בגופה של קרקע ולאחר מיתה וכשיוצא הנכסים מיד הלקוחות חוזרין הלקוחות וגובין מעותיהן מיד הבעל, וכן הלכתא. נפלו לה זתים וגפנים זקנים ימכור לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, כשנפלו לה בשדה אחרים, אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור, משום שבח בית אביה:
המוציא הוצאת על נכסי אשתו ואפי' דבר מרובה ואכל מהן אפי' גרוגרות אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו עליו כלום, אם גרשה או ליורש כשנתארמלה והיא שאוכלה דרך כבוד, אבל אם לא אכלם דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול:
ושומרת יבם שנפלו לה נכסים מוכרת ונותנת וקיים מתה נכסיה בחזקת יורשיה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ויורשי הבעל הן קוברין אותה מפני שהן יורשין כתובתה, ואם הביאה אשה לבעלה כלי כסף וכלי זהב ובגדים וכל מיני מטלטלין ונתארמלה או נתגרשה כל דבר שמוצאה בעין נוטלת הדבר עצמו משום בית אביה ואם רצתה נוטלת דמים ומה שכלה והולך אינה משתלמת כלום וכן מעות ודבר סחורה או שום ממון שהכניסה לו והיה הבעל נושא ונותן באותן ממון ונתארמלה או נתגרשה נוטלת הקרן והריוח לבעל או ליורשיו ואם כלה הקרן אינה משתלמת כלום, כל זה שאמרנו שאינה משתלמת כלום מה שהביאה כשלא כתב אותן הנכסין בכתובה כגון שמעריכין וכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה ממון כך וכך, אבל אם נכתב בכתובה שמם הוי צאן ברזל ומשתלמת הקרן ממקרקעי, במה דברים אמורים באשה שתבעה גט ויוצאת מתחת ידי בעלה אבל הוציאה הוא שלא לרצונה מגבין לה ב"ד כל מה שהביאה אצלו וכל מה שכתב לה בכתובתה וכן כשנתארמלה ממקרקע ומזיבורית:
(הנה גזרנו בקצת דרכי נדני הבנות על גב שפחת מלוג של גברת אמנו שרה ועתה נחזור להלכתינו על סדר חוסן) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים. מכאן שנו רבותינו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומגרשה ונוטלת כתובתה:
לשבת אברם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין, לפיכך אם חלה הוא, או שחלתה היא, או שנחבשו בבית האסירים, אינו עולה מן המנין, גירשה ראשון מותרת לינשא לשני, אף שאין לו בנים, שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, תצא ותטול כתובה, אבל לשלישי לא תנשא אלא אם יש לו בנים, ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, ואם נתעברה והפילה בתוך עשר שנים מונים לה עוד עשרה שנים משעה שהפילה כמשפט הראשון, ואם הפילה ג"פ זה אחר זה יוצאת מיד ונוטלת כתובה, ואם הוא אומר ג' פעמים הפילה והיא אומרת ב' פעמים נאמנת:

Verse 15

ותלד הגר לאברם בן. עכשיו ילדה, אבל בעיבור ראשון הפילה כדדרשנו:
ויקרא אברהם שם בנו (הנולד לו) [אשר ילדה הגר] ישמעאל. מן הראוי היה ששרה תקרא לו שם כדרך כל הגבירות שקוראים שם לבני שפחותיהן, כדמצינו ברחל שאמרה ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), והיא קראה שם לבני בלהה, וכן לאה קראה שם לבני זלפה, וכן נעמי היא ושכניה קראו שם לעובד בן כלתה, שנא' יולד בן לנעמי (רות ד יז), ולכך כפל הפסוק ותקראנה ב"פ, מלמד שעל פיה של נעמי קראו לו עובד, ושרה למה לא קראתה לו שם כדבר המלאך, מפני שהתקנאה בה על הקלתה:
ואברם בן שמונים שנה ושש שנים. גם מכאן אנו למדין שהפילה עיבור הראשון, כי כשבא אל הגר היה אברם בן פ"ה, ובביאה ראשונה נתעברה והפילה, וחזרה ונתעברה כדבר המלאך וילדה את ישמעאל לשנה האחרת סוף שנת פ"ז לאברהם:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך ליה ראיית בכורה בראשיתה, שאין פסולת אלא עוקצה, ואינה נכשרת לאכול אלא בבישולה, וצוה המלך להנטל עוקצה ולהכשר לפניו, ולמה המתין לצוותו עד צ"ט שנים לאחר שנצרר דמו כדי להפליא נסיון עמו, צא ולמד מקנמון מה קנמון זה כל מה שאתה מזבלו ומעדרו הוא מוציא פירות, אף כך אברהם פושט את קמטיו והרגיש את דמו ועורר תאוותו, לאחר זקונו ציוה לימול, כדי שיצא יצחק מטפה קדושה:

Chapter 17



Verse 1

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. מה ת"ל שנה ושנים, שעתיד לחזור לעולמו כבן תשע שנים, ולא רצה הקב"ה שיבא לק' שנה במומו:
וירא ה' אל אברם. הראהו כבודו בראיית נשמה:
ויאמר אליו אני אל שדי. שאמרתי לשמים וארץ אל תתמתחו עוד שדי לכם בכך, וכגון כן אני גוזר לערלתך די ופתח תחת השין של שדי, כאילו היא סגול כגון בשגם (בראשית ו' ג), כמו בשגם:
והיה תמים, בגופך מעתה, כי עד עכשיו היה בך מום:

Verse 2



Verse 3

ויפול אברם על פניו. לפי שלא היה מהול לא יכול לעמוד כנגד הדיבור:
וידבר אתו אלהים לאמר. כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו:

Verse 4



Verse 5

ולא יקרא עוד את שמך אברם. וכל הקוראך מעתה אברם עובר בלא תעשה:
והיה שמך אברהם. גם לעבור בעשה:
כי אב המון גוים נתתיך. כך גזרתי עליך, וגזרתי מעשה הוא:

Verse 6

והפרתי אותך במאד מאד. כדדרשינן לעיל:
ונתתיך לגוים, מופרשים מזה לזה, ו' המוסיף משמשת לשון עתיד:
ומלכים ממך יצאו. מעתה:

Verse 7

והקמתי את בריתי. שכרתי אתך בין הבתרים, אקיימנה לך ולזרעך אחריך לדורתם, שאזכרנה בכל דור ודור:

Verse 8

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. הארץ שאתה מתגורר בה עכשיו, ולא חברון ובית אל ומקומות מסעך בלבד, אלא את כל ארץ כנען, ולא לשום גירות, אלא לאחוזת עולם, על מנת שהייתי להם לאלהים מיוחד, ואם אינם מקבלים אלוהותי לא ינחלו כלל:
ורבותינו דרשו ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, למה המתין עם מצות מילה עד צ"ט שנה, שלא לנעול דלת בפני גרים. שימולו כל זמן לבא תחת כנפי השכינה:
והיה תמים. שאין בך מום אלא הערלה בלבד:
ואתנה בריתי ביני וביניך. ר' עקיבא אמר ד' ערלות הן, ערלת האוזן, דכתיב הנה ערלה אזנם (ירמיה ו י). ערלת הפה, דכתיב ואני ערל שפתים (שמות ו יב). ערלת הלב, דכתיב וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט כה), וכתיב ומל ה' אלהיך את (ערלת) לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל ו):
והיה אברהם יושב ומתמה ואמר אם אמול מן האוזן הריני בעל מום, ואם מן הפה הריני בעל מום, ואם מן הלב הריני מת, ולא היה מבין ערלת הגוף, עד שפי' לו הקב"ה, אמר ר' תנחומא מסתברא להדא קרא וערל זכר, וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם זכר אם נקבה משם ימול:
ויפל אברהם על פניו. ר' פנחס בשם ר' לוי אמר ב' פעמים נפל על פניו, וכנגדן ניטלה מילה מבניו, א' במצרים, ואחד במדבר, במצרים בא משה ומלם, שנא' ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז ו), דם מילה ודם פסח, במדבר בא יהושע ומלם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב):
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו כי לא הפסיק הענין, אלא שדבר הקודש מרויח לאברהם אולי יבין מהיכן ימול, וכיון שמרמזו ולא נרמז, שנה הדיבור ופירש לו, אמר לפניו רבש"ע אם חביבה לפניך המילה למה לא נתתה לאדה"ר, א"ל אני ואתה דיי בעולם, ואם אין מקבלה דיי עד כאן, ודיי לערלה עד כאן, והמילה תהא עגומה, אלא רצוני שתקבלי עליך, לפיכך שנה לו בדיבור:

Verse 9

ויאמר אלהים לאברהם. לא רציתי ליתנה אלא לך:
ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. לדרתם חסר ו', שרוב דורותיו ביטלו מעליהם:

Verse 10

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. אתה והגרים וילידי ביתך ומקנת כספך הנמצאים עמך ברשותך הם ולא לזרעם אלא אתה ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. המל חסר ו', לפי שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים:
כל זכר. במקום זכרות, כדי שיצא טפת זרע ממקום מילה:

Verse 11

ונמלתם את בשר ערלתכם. מי שלא מלו אותו בקטנותו ימול את עצמו, והיה לו לומר ומלתם, כדכתיב ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז), ולמה הוסיף נ', לדרוש בה שהערלה היא כנמי על הבשר, אם נטלה הרופא הרי הבשר מעלה ארוכה, ואם לא, נהפך לטרייה, כלומר ונמי לתמם, שהיא תלויה בבשר ואינו מעיקר הגוף:
והיה לאות ברית ביני וביניכם. שיכירו אתכם כל הגוים, כי אתם זרע ברך ה':

Verse 12

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. כל מי שאמו טמאה לידה, כגון בת ישראל וגיורת ושפחה משוחררת ימול לשמונה:
לדורותיכם. בכל דור ודור:
יליד בית. שלקח ישראל שפחה ע"מ להטבילה ונתעברה ברשותו וילדה:
ומקנת כסף, שלקח ישראל שפחה מעוברת ע"מ להטבילה וילדה:
מכל בן נכר, מכל עם ולשון:
אשר לא מזרעך הוא. כ"ש זרעך שהוא עיקר שנמול לשמונה:

Verse 13

המל ימול. גם זה המל חסר ו', לדרוש כן. וכל ימול אשר היו"ד בחירק המלה לשון יתפעל, כלומר קרי ביה כל מי שאינו בכלל גוי ימול, ואפי' בת ישראל ימול את אחרים, וכה"א ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה (שמות ד כה), ולהוציא את הגוי שאינו נימול שלא ימול אחרים, אמר המל ימול, והגוי אינו בכלל נמולים, וכה"א כי כל הגוים ערלים (ירמיה ט כה):
יליד ביתך. זה שלקח ישראל שאינה מעוברת ע"מ שלא להטבילה, שהרי היא גויה גמורה, ומגעה עושה יין נסך, ואם בן ברשות ישראל אינו מוהלו לשמונה, אלא לאחר שמונה, שהרי הוא גר. ומאי שנא יליד בית ומקנת כסף דקרא, אלא שאותן לידתן בקדושה, לפיכך נימול לח'. אלא לאחר זמן כגרים בעלמא:
ומקנת כסף. לאחר שמונה ימים זה שקנה שפחה מעוברת ע"מ שלא להטבילה וילדה נימול לאחר שמונה:
והיתה ברית בבשרכם. כמשפט הזה לברית עולם אשר לא תשונה:

Verse 14

וערל זכר. כדדרשינן, אפס דרך הפשט מדבר על אפנו, כי עד כאן הזהיר, ועכשיו בא לענוש כרת. וערל זכר אשר לא מלוהו אבותיו ולא מל את עצמו לכשהגדיל ונכרתה הנפש ההיא המזידה. ונכרתה ערירי מת בלא יומו, אע"פ שהאב והאדון חייבין בבן ובעבד למולו אם לא מלו הרי עובר בעשה, אבל אינו בכרת, אלא על ערלת הגוף עצמו:
את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה לאחר שנימול:
ורבותינו דרשו ובן שמונת ימים ימול לכם. ואפי' אם חל שמיני שלו בשבת דוחה את השבת, וכל שאמו טמאה לידה כגון כהנת ולויה בת ישראל והגיורת ומשוחררת ממזרת ונתינה ושתוקית ואסופית ושפחה שטבלה כולן נימולין לשמונה ומילתם דוחה שבת, ויצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות נימול לשמונה, ואפי' דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה, אבל לחלל עליהם את השבת פלוגתא דרב הונא ורב חייא בר אבא, והיכא דמשתמע קול הולד בין השמשות ולא נולד עד שחשיכה, אין מילתו דוחה את השבת, דודאי הוציא ראשו חוץ לפרגוד בין השמשות והוה ליה נולד דאי לא הוציא ראשו לא הוה מצייץ דכמה דאיתא במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, ולפיכך זמן מילתו ספק הוא, וכל מילה ספק אינו דוחה את השבת, והיכא דנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דתניא ימול בשר ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד כשהוא מהול דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא לברך ברכת המילה, והרי הוא כישראל מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קוראין לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עדה קורין בפני שנים, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו אם הוא אדמדם עד שיבלע בו דמו, ואם הוא ירוק עד שיפול בו דמו, שנאמר אשר יעשה (אותו) [אותם] האדם וחי בהם (ויקרא יח ה) ולא שימות בה, וכי מהלינן בין מילה בזמנה בין שלא בזמנה בין לגרים בין לעבדים, אין מלין אלא ביום, שנא' וביום השמיני ימול (שם יב ג). תנן קטן נימול לח' לט' לי' ולי"א ולי"ב, לא פחות ולא יותר, כיצד כדרכו נימול לשמונה, נולד בין השמשות בחול נימול לתשעה מפני הספק, נולד בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה, לפי שיום שבת ספק יום ח' או ספק יום ט' היא, ומספק לא מחללינן את השבת, לפיכך נימול לעשרה שהוא אחד בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יו"ט שני של גליות להיות באחד בשבת, נימול לאחד עשר, שאחר שנידחית מילה בזמנה, כשם שאין מחללין שבת מספק, כך אין מחללין יו"ט מספק, לכך נימול לי"א, שהוא שני בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יום ט"ו ראשון של פסח, או י"ט ראשון של שבועות, או של חג להיות באחד בשבת, נימול לשנים עשר, שהוא שלישי בשבת, שכשם שאין מחללין יו"ט הראשון משום ספק, כך אין מחללין יו"ט שני מספק:
יש להשיב כי משנתינו קודם תקנת הדחייה נשנית, ורבנן בתראי תקנו דחיות, כמו שהזכרנו בתחלת שכל טוב, ולמה תקנו לא אד"ו ראש, שאם אינו קובע יו"ט א' ר"ה לשנה הבאה, יהיה ר"ה ביום ד' שאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ועד ועד בכלל, ואם השנה מעוברת מרחשון וכסליו כסדרן, חמשה, וכשר"ה חל ביום ד', נמצא יוה"כ ביום ו', ונמצאו שבתות סמוכות זו לזו, ומת שנפטר ערב יו"כ עם חשיכה מוטל על פני האדמה עד מוצאי שבת, והרי מבאיש ומתבזה על הבריות, וכשחל ר"ה ביום ו' יו"כ ביום א', ונמצאו גם סמוכות לבזיון המת, וגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, להכי תקנו שלא יהא ר"ה באד"ו, ומשום תקנה איתיה כדאמרינן במס' ר"ה, ואל יאמר קטן האמונה הלא שמבראשית היו מקדשין על פי הראיה בכל יום לעת שהלבנה נראית ואין חידושה תיקון הדחיות, כי יש להכחיד שאלתו תחת לשונו, שנא' אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ויקרא כג לז), שקידוש מועדים תלוין, ואפי' בימי הנביאים לא הלכו אלא אחר קידוש ב"ד, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), כזה ראה וקדש, שאין הדבר תלוי בראיית לבנה, אלא בקידוש ב"ד [על פי חשבון, שיהיו ב"ד] מעיינין ואומרים מקודש מקודש החודש, וכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא (תהלים פ"א ד), תחלה, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), וכתיב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד), בחידוש קבועו בין נראה ובין לא נראה מקריבין קרבנו בזמן קבועו, אפס כי אם לא נראה בזמנו, דקיי"ל כר"א בר צדוק, ובישראל מקדשין את המועדות אפי' שוגגין אפי' טועין הרי הן קדושין וקבועין, ואין אדם יכול לומר בד"א בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים, אבל בדורות האחרונים אין יכולין לחדש תיקון, שהרי הוא אומר ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א יב ו), ומצינו שחזקיה כתת נחש הנחושת אשר עשה משה, ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו שלישית השקל על מחצית השקל אשר צוה ה' את משה, ואלמלא שקשה להאריך בדברים, יש לגדור מן התורה, ומן התלמוד, שיכולין חכמי הדורות ויודעי השם לחדש תיקון לפי הנראה להם, לפיכך תיקן ר"א הגדול וחבריו את הדחיות, ור"ג מסר סוד העיבור, כאשר קיבל מבית אבי אבא בקבלה מאנשי כנסת הגדולה תלמידי חגי זכריה ומלאכי. ומילה דוחה את השבת מק"ו מצרעת, ומה צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת, מילה דוחה אותה פי' את הצרעת, שבת נידחית מפני העבודה, אינו דין שהמילה תהא דוחה אותה, פי' את השבת, ומנלן דעבודה דוחה את השבת, דכתיב וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), ומנלן דצרעת דוחה את העבודה, שאם היה מצורע נדחה קרבן פסחו מן י"ד ניסן לי"ד אייר, ומנלן דצרעת נדחה מפני מילה, הא כתיב ביה השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח'), דכתיב ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג), אע"פ שיש שם בהרת:
כל צרכי המילה שאפשר לעשותן מערב שבת אין מחללין עליהם את השבת, וה"מ אותן דלקמיה מילה, אבל לבתר מילה מחללין מפני הסכנה, ולא מבעיא מילה דדחיא את השבת, מל ולא פרע כאילו לא מל. וחוזר על ציצין המעכבין ושאינו חוזר ונוטל על שאינו מעכבין שאם פרע ולא נטל ציצין המעכבין הוא ענוש בשוגג מפני שנראה כעושה חבורה ובר מילקא הוא, ומצוה למצוץ את הדם, ואפילו בשבת, ומאן דלא מייץ מעברינן ליה. ומאן דמרתתן ידי אינשי לא בידים נהוריה אסור למימהל שמא יעשנו שפכה, וקטן שמת קודם שנימול אין מחתכין ערלתו, שנאמר ואתה בריתי תשמור (בראשית יז ט), וכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, שנא' במתים חפשי וגו' (תהלים פח ו), ואין לומר כדי לזכותו לחיי עוה"ב אינו צריך, דה"ג בתלמוד ירושלמי במס' שבועות דפליגי התם רבנן ור"א, ואמר ר"א דאפי' נפלים של ישראל באין לחיי עוה"ב, והלכתא כר"א דהוא בתרא. ת"ר המוהל אומר בא"י אמ"ה אשר קב"ו על המילה, והאב אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים שם עונים כשם שהכנסתהו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, והמוהל פורע ומוצץ ומזלף ונותן עליו איספלנית, ויטמון הערלה בעפר, לקיים מי מנה עפר יעקב (במדבר כג י), וכן מצינו אצל אברהם שקבץ את כל הערלות אל מקום אחד, והיה נראה כעין גדיש, וקראו אותו גבעות הערלות, וכשזרחה החמה עליו היה ריחו נודף, וערב לפני הקב"ה כריח קטורת זש"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך [לי] אל הר המור ואל גבעת (הערלות) [הלבונה] (שה"ש ד ו) וכתיב (וימול) [וימל] את בני ישראל [אל גבעת] הערלות (יהושע ה ג), ונוטל כוס של ברכה ומברך בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש וגו' בא"י כורת הברית, אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, ויקרא שמו בישראל פב"פ, ישמח האב ביוצאי חלציו, פלוני זה הקטן כשם שיכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. תשתלח אסותיה דחיי ודרחמי מן קדם מרי דבשמיא לרביא הדין, דהוא צריך אסותא, כמה דאתסן מי מרה ע"י משה, וכמי יריחו ע"י אלישע, כך יתסי רביא הדין מכל מרעין בישין, בעגלא ובזמן קריב אמן, והעומדים עונים אמן. ועוד תשלח אסותיה לאימיה דרביא הדין, [דהיא צריכה אסותא, ותתסי כמא דאיתסיאו מי מרה ע"י משה וכמיא דיריחו ע"י אלישע כן תתסי בעגלא ואמרו אמן]. ושותה הכוס של ברכה, ומשגרין המותר לאם הילד, דכיון שנאמרו עליו ברכות מעלי הם לאסותא. גם מצוה למעבד מושב כבוד לאליהו מלאך הברית, כדדרשינן בברייתא דר"א:
המל את העבדים אומר נוסח הברכה כדלעיל, ומוהל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה, ונוטלו ועומד על רגליו ומברך על הכוס בפה"ג, ואח"כ בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים. ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית, לא נתקיימה שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), בא"י כורת הברית:
מי שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופין סחופין ומטורפין, ויסורין באין עליהם, אם אומר יודע אני, וע"מ כן אני בא, מקבלין אותו, ואי פריש יפרוש, מפני שהגרים קשים לישראל כספחת בבשר החי, שנאמר ונלוה (עליהם הגר) [הגר עליהם] ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), ומודיעין אותו מקצת מצות קלות, כגון לקט שכחה ופאה, משום שבן נח נהרג על שוה פרוטה שלא ניתן להשבון, ומודיעין אותו עונשין של עבירות, כגון כרת על אכילת חלב, סקילה על חילול שבת, ומודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שנא' ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה (רות א יח), קיבל דבריהן עושין ב"ד של ג', ומלין אותו בפניהם, משום דמפשט כתיב ביה, והמל אותו מכסה ערותו ומברך על המילה, ומל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה ונוטלו, ואפי' גוי שנולד כשהוא מהול, או שעלתה מכה על בשר ערלתו שנימל ע"י הרופא בעצמו צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא קיי"ל כרשב"א, דלא איפליגו ב"ש וב"ה בהא, אלא בקטן בר ישראל שנולד כשהוא מהול, דאמרי ב"ה דא"צ להטיף ממנו דם ברית משום דמסתמא גוי מולים מקרי, וקיי"ל דהמודר הנאה מן הערלים מותר בערלי ישראל, והמודר הנאה מן המולים, אסור במולי גוים, משום דשייך מילה בגוי, ולאחר שמל אותו נוטל אחד מן הב"ד את הכוס ומברך בפה"ג, וברכה שניה כדלעיל, וקורא לו שם, כדמצינו באברהם אבינו שקרא לאותן שגייר אברהם לשם חניכה, כדדרשינן וירק את חניכיו, ועד שיתרפא אין טובלין אותו, וכשמטבילין אותו צריך ב"ד של שלשה להטבילו, ואומר לו כאותן הדברים הראשונים, וגוזרין את שערו, וחותכין צפרני ידיו ורגליו, ואחר שעלה מן הטבילה ממים חיים אומר ברכת הטבילה, דהכי אמרי רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מטבילת גר בלבד, משום דאכתי גברא לא חזי הוא ואינו קדוש במצות, אבל שאר חייבי טבילות, כגון נדה ויולדת וזבין מברכין קודם טבילתן. ואין מטבילין את הגרים לא בלילה ולא בשבת, וגר שטבל לשם קרייו. או גיורת שטבלה לשם נידתה, לא עלתה להן טבילה זאת, וחוזרין וטובלין לשם יהדות. ומברכין על הטבילה, וגר וגיורת שבאו ואמרו נתגיירנו, צריכין להביא עדות שמלו וטבלו בפני שלשה:
(הנה אלה קצות משפטי המילה עם הלכותיהן ונחזור על סדר עתך) כתיב את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה, מכאן אמרו רבותינו אסור להניח ידו כנגד פניו כדי לכבוש מילתו, מפני שממשיך ערלתו ומחפה את העטרה, ומחלל בריתו של אברהם אבינו, אבל אם בא לצאת מן המרחץ והיו שם שני ב"א או בנו או חותנו ורוצה להצניע מהם לובש כעין מכנסים ומתכסה, כי הא דרבא כד הוה נחית לנהרא זקיף, וכי סליק שחי, משום שמתקשה מחמת חום המים, ולפיכך שחי, דלא לעייני ביה, וכן רבנן דבי ר"א כי נחתי זקפו, וכי סלקי שחיין. ולא ירחץ אדם עם בנו ורבו בבית המרחץ, דכתיב מקוה ישראל ה' כל עזביך יבושו (ירמיה יז יג), מה ים הזה רוחצין בו אב ובנו הרב ותלמידו ואינו בושין זה מזה, אף הקב"ה מתוודין הכל לפניו ומקבלין בתשובה ולא בושין זה מזה, ולא יודעין זה מזה, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב כה). אבל אם הרב צריך לבנו שישמשנו והרב לתלמידו מותר:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך ליה אשת החן עטרת בעלה, שלקח הקב"ה יו"ד משרי, וחלקה לשתים, ונתן חציה לשם שרה, וחציה הנשארת קירב לשם בעלה:

Verse 15

ויאמר אלהים אל אברהם. כך גזירתי שרי אינה יולדת, אבל שרה יולדת, ומעתה לא תקרא שמה שרי שרית לאומתה, אלא שרה לכל באי עולם:

Verse 16

וברכתי. המשרת שתחת התי"ו משמיע המלה לשון עתיד, ואם הי' תחת רי"ש משמיע לשון עבר, כך בישרו וברכתי אותה בגופה:
וגם נתתי. כי גזירתי מעשה היא, וכבר גזרתי להיות לך ממנה בן, שיבנה ביתיך ממנה:
וברכתיה. בהשפעת הלב:
והיתה לגוים. מופרשים זה מזה:
מלכי. לא נאמר ומלכי להוסיף על הענין, אלא מלכי, כי פירש מה שאמר והיתה לגוים, שהיתה ממנה גוים מתחלקים למלכיות, לכך נאמר מלכי עמים ממנה יהיו:

Verse 17

ויפול אברהם על פניו ויצחק. כבר דרשינין שתי פעמים שנפל:
ויצחק בתמי', ודומה לדבר ויהי כמצחק (בראשית יט יד), צחוק עשה לי (שם כא ו), כולן לשון תימה:
ויאמר בלבו. בכל מקום אתה מוצא לגבי צדיקים אל לבו, ולגבי רשעים בלבו, ומה ר"ל כאן בלבו, לפי שהי' מתמיה כעין קטנה אמנה ח"ו, ואומר הלבן מאה שנה יולד ה' פתוחה וחטופה להתמיה המלה, ודומה לו הלי"י תגמלו זאת (דברים לב ו). ושרה אומרת הבת תשעים תלד, שהאיש אינו מזקין ועד ק' שנה מוליד, ואשה מזקנת ואינה מתעברת לאחר שפסקה ממנה דם נדתה:
הבת ה' חטופה ונפתחת להתמיה המלה:

Verse 18

ויאמר אברהם אל אלהים לו ישמעאל יחיה לפניך. ר' יודן בשם ר' יהודה אומר דומין דבריו של אברהם למלך שמעלה מטנא אוהבו לזמן אמר לו המלך אנה מבקש לכפול פרנסתך מטנך, א"ל לא תמלא קדים בטנך הלואי הראשונה לא תמנע ממני:

Verse 19

ויאמר אלהים אבל. לשון אמת, ודומה לו אבל אשמים אנחנו (בראשית מב כא), כלומר באמת שרה אשתך יולדת בן של קיימא:
וקראת את שמו יצחק. על שם שצחקת על דברי, זה מן ד' שנקרא שמם טרם לידתן, רמז לו על עשר נסיונות ושתלד שרה לצ' שנה, וימול לח' ימים, ואברהם יולדהו לק' שנה:
והקימותי את בריתי. אשר כרתי אתך בין הבתרים אקימנו אותו ומילה שנתתי לך, לברית עולם לזרעו אחריו, ולא לזרע ישמעאל, לפיכך נאמר לזרעו ולא ולזרעו שלא תהא ו' מוסיף על ענין ראשון לומר לזרע ישמעאל ולזרעו, אלא לזרעו לבד:

Verse 20

ולישמעאל שמעתיך. מה שבקשת עליו:
הנה ברכתי כבר על יד המלאכים:
והפרתי אותו והרביתי אותו. מעתה במאוד יותר מלוט, מאוד יותר מנחור אחיך:
שנים עשר נשיאים. שזכותן משכמת והולכת מלפני כענן בוקר שנקראו נשיאים ורוח וגשם אין (משלי כה יד), ובדברי הפשט נשיאים ממש, אבל יעקב שבטים, דבר שיש בו ממש ונטועים ועושים פירות, ושל עשו אלופים, מסורין לטבח ביום אף ה' ככבש אלוף יובל (לטבח) [לטבוח] (ירמי' יא יט):
ונתתיו לגוי גדול. וק"ו לבן הגבירה:

Verse 21

ואת בריתי. שכרתי אתך:
אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. זמן פסח לשנה האחרת ולא סבירא לי' כמה דדרשו רבותינו בברייתא דר"א דביום הכיפורים נימול אברהם, ודרשו גזירה שוה מן בעצם היום הזה, כתיב (וימול) [וימל] את בשר (ערלתו) [ערלתם] בעצם היום הזה (בראשית יז כג), וכתיב התם כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כג כט), וקשיא להו קרא דכתיב למועד הזה בשנה האחרת, כי בפירוש קים לן שבחג נולד יצחק, והיינו למועד הזה, ועוד מעוגות מצות שאפה לשלשה המלאכים, אלא אי איכא למידרש ג"ש הכי דרשינון, כתיב הכא בעצם היום הזה וימול אברהם (בראשית י"ז כ"ו) וכתיב ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא), אלמא דבפסח נימול אברהם, וליום השלישי בקרו הקב"ה עם ג' מלאכים, וברביעי בפסח נידונו סדום ועמורה, וכן בפסח הי' דבר ה' אליו במחזה בין הבתרים, ובליל הפסח נחלק עליו הלילה, כשנלחם עם המלכים:

Verse 22

ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. שהאבות חשובין כמרכבה לפני השכינה ששרה עליהם, מכאן שנפטר מחבירו צריך ליטול ממנו רשות. ואפילו גדול מקטן, שהרי כשנפטר דבר הקדוש מאברהם אמר אפטר ממך לשלום:

Verse 23

ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו. שנולדו משפחות שטבלו:
ואת כל מקנת כספו. שנולדו משפחות שקנו אותם מעוברת או שקנה הוולדות עצמן:
כל זכר באנשי בית אברהם. ואפי' גרים ועבדים גדולים כולן לקח בדברים טובים אמר להם אשריכם שבחר הקב"ה בכם להיותכם תמימי גוף כמותי ולהיותכם קריבין תחת כנפי השכינה:
וימל. עיקר יסוד מילת וימל, לשון מיעוך, ודומה לו ימולל ויבש (תהלים צ ו), ופרח לבנון אומלל (נחום א ד), אומללה יולדת (ירמי' טו ט), וכדומה, כך מעשה המילה שממעך וממסמס הערלה מעל העטרה וקוטף ומשליכה:
וימל את בשר ערלתם. שרובם היו רווקים ולא נתמעכו ע"י אשה, לכך כתיב את בשר:
בעצם היום הזה. לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה:
כאשר דבר אתו. כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח:

Verse 24

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו. לפי שנתמעך ע"י אשה לא כתיב ביה את בשר ערלתו:

Verse 25

וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו. לפי שלא נתמעך ערלתו על ידי משכבי אשה לכך כתיב את בשר ערלתו:

Verse 26

בעצם היום הזה. קרא יתירא הוא זה בא לדרוש בו, כי בפסח נצטוו, ובו ביום נימול אברהם וישמעאל בנו:
היה לומר מל אברהם, ומה ת"ל נימול, א"ר לוי הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו:

Verse 27

וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף. כולן הרגישו ונצטערו וקבלו שכר משלם:
ורבותינו דרשו יו"ד שנטל הקב"ה משרי, זכתה להיות בראש יהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג יו):
היום א"ר ברכי' זש"ה לא מראש בסתר דברתי (ישעי' מח יו) אמר הקב"ה אילו מל אברהם בלילה היה כל דורו אומר שלא היו יודעין בו, שאילו היינו יודעין לא היו מניחין אותו לימול, לכך מל אותו בעצם היום, בעיצומו של יום, כדי שירגישו כל העולם, וראיתי בברייתא דר"א ששלח אברהם וקרא לשם בן נח שהיה כהן ותמים שנולד מהול, והודיעו מה שנצטוה, והוא עמד ומל את אברהם, שנא' נימול אברהם, ומשמע על ידי אחרים, ודומה לדבר כאשר הם נמולים (בראשית לד כב), ואברהם מל את ישמעאל ואת כל זכרי ביתו שנא' ויקח וגו' וימל את בשר ערלתם (בראשית יז כג), וכתיב נימולו [אתו] (שם שם כז), על ידו:
תני הלך ליריד של גוים ולקח מהם בתים שדות וכרמים ועבדות ושפחות, ר' אמי בשם ר"ל לא סוף עבדים הוא לוקח אלא עבדים ערלים נמי, מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ר' יודא בשם ר"ל בעא קומי ר"ל מהו ליקח מן הגוי לעבדים ערלים, אמר לו אימת תשאלני ביו"ט, או אפי' בשבת, א"ל אפי' בשבת:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמך לה פרשת גילוי שכינה, כי כשמל אברהם אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באין אצלך, ואם תאמר מעתה אין עוברי דרכים באין אצלך, הריני מתחיל ומבקרך, לפיכך נגלה עליו סמוך למילה בחום שמש צדקה ומרפא, אותה שעה פחדו בציון חטאים (ישעי' לג יד) פחדו חטאי הדור, ואחזו רעדה חניפים (שם), אמרו מי יגור לנו אש אכלה (שם), כאברהם שניצל מן האש ומדבק באש אוכלה אש, מי יגור לנו מוקדי עולם (שם), שעה אחת ודאי אין חפץ בדור זולתי בצדיק זה, הוא מרומים ישכון (שם שם יו), ראוי לעלות למעלה מכיפת הרקיע, מלך ביפיו תחזינה עיניך תראנה ארץ מרחקים (שם שם יז). רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו מקרא זה באברהם, שנגלה עליו מלכו בכבודו והראהו מתן שכרו ופרענות ארץ סדום ועמורה שנתרחקו מלפניו:

Chapter 18



Verse 1

וירא. בשביל שמל אברהם ונצטער נגלה עליו הקב"ה לבקרו:
אליו. ולא לשאר הנימולים:
ה'. במדת הרחמים ומרפא:
באילוני ממרא. במישור של ארץ ממרא. שהמרה פנים בו כדדרשינין:
והוא יושב פתח האוהל. דרך שעוברים ושבים עוברים משם:
כחום היום. בשש שעות היום זמן סעודה, כי עד ארבע שעות צל צונן ושמש חום, כמו שנאמר וחם השמש ונמס (שמות יו כא), המן מחום השמש, ובשש שעות הצל והשמש חמין לפי שאין לבריות צל תחתיו. ומחצות ואילך נקרא ערבית, שנא' כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמי' ו ד), ומפורש הדבר בפרשת החודש, לפי שהחימו פה המכה, לפיכך הי' יושב להתחמם, ביקש לעמוד מפני השכינה, א"ל הקב"ה סימן לבניך שיהיו יושבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואני ניצב עליהן, שנא' אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א):

Verse 2

וישא עיניו וירא. לאחר שנגלה עליו שכינה:
והנה שלשה אנשים. מיכאל גבריאל רפאל היו, אלא כששכינה עמהן קרא הכתוב אנשים כי תש חילם כבני אדם, וכשנסתלקה השכינה קראן מלאכים, ופעמים קראן אנשים לאחר סילוק שכינה, והמקום יאיר עיני עבדו לדורשן:
נצבים עליו. שהי' ביתו של אברהם מפולש לד' רוחות העולם לכנוס בו כל עובר ושב, וכשראה אותן שהפליגו וחולקין כבוד זה לזה, אמר ודאי אנשים הגונים, ואלי נשתלחו, כדי לקבל שכר עליהם, ודומה והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית יח ח), לקבל שכר עליהם:
וירא. מה ת"ל וירא שני פעמים, אלא וירא ששכינה ממתנת עליהם, מיד וירץ לקראתם מפתח האהל. שם התחיל לרוץ עד שהגיע אליהם, באברהם כתיב וירץ לקראתם, שנדמה כעוף הפורח, אבל בלוט לא כתיב וירץ אלא ויקם (שם יט א), כאדם שהוא יגע וקם:
וישתחוו ארצה. כדרך ענוים שמשתחוים לגדולים, שכן מצינו ביעקב, שנא' וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו (בראשית לג ג), וכן בדוד, שנאמר ודוד קם וישתחו שלש פעמים (ש"א כ יא), והרבה כמותם במקרא:

Verse 3

ויאמר אדני לשון תחינה, כל אדני האמור באברהם לשון קודש, והאמור בלוט לשון חול, והכרת אותותם כל שם שכתוב באדני והנו"ן נקמצת דע שהוא שם הנכבד, והנו"ן נפתחת לבד בלי קמץ דע שהוא חול, כלומר אדוני שלי:

Verse 4



Verse 5

ואקחה פת לחם. לא אמר ככר לחם אלא פת, חתיכה, שכן הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה:
וסעדו לבכם. מן התורה ומן הנביאים [ומן הכתובים למדנו שהלחם סועד, בתורה כתיב וסעדו לבכם, בנביאים] כתיב סעד לבך פת לחם (שופטים יט ה), בכתובים כתיב לחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד טו):
אחר תעבורו. לאחר שתסעדו תעבורו מעלי ותלכו לדרכיכם:
כי על כן עברתם (מעל עבדיכם) [על עבדכם]. כלומר בשביל שעברתם מאצלי אזדקק לכם ואקבל עליכם שכר:

Verse 6

וימהר אברהם האהלה אל שרה. שהיתה צנועה יושבת פנימה:
ויאמר מהרי. מכאן שמזרזין למזומן:
שלש (סאין) [סאים] קמת סלת. קמח סתם הוא התבואה הנטחנת ולא נתנפית, סלת לאחר שנפרשה מן הפסולת, ואין בה סובין, וכך רמז לה שתקח ג' סאין קמח, ומהן תפרוש סאה סלת:
ועשי עוגות. להאכילם לחם חמודות:
ופשוטו שאין אורחים יכולין להתעכב עד שתחמיץ הבצק, ושהיה יום הפסח, ובקבלה היה שומר כל התורה, שנא' אשר שמר אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו ה):

Verse 7

ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב:
[רך]. ולא זקן וגדול:
וטוב. שלישי לבטן:
ויתן אל הנער. זה ישמעאל:
וימהר לעשות אותו. לזרזו במצות:

Verse 8

ויקח חמאה וחלב. אחר כך ובן בקר אשר עשה אותו ישמעאל תבשילין, מכאן שמתחלה ראוי להביא מיני חלב, ואח"כ מיני בשר, סימן לדבר יצירת העובר, שנאמר הלא כחלב תתיכני, ואח"כ עור ובשר תלבישני (עצמות) [ובעצמות] וגידין תסוככני (איוב י יא):
ויתן לפניהם. בזה אחר זה, והלחם לא הוצרך לומר, והלא דברים ק"ו, ומה חמאה ובשר שלא אמר להם הביא לפניהם, פת שאמר להם על אחת כמה וכמה, שהרי הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה:
והוא עומד עליהם. עד שלא יצא ידיהן כתיב נצבים עליו, (פסוק ב), לאחר שיצא ידיהן כתיב והוא עומד עליהם, שהיו מרתתין מלפניו, וכן אתה דורש בהוציאו כל איש מעלי (בראשית מה א) שלא יכול להתוודע ברית מילתו לפני מצרים. וכן ויבאו בני אלהים להתיצב על ה' (איוב א ו) שהיה יום הדין והיו הסניגורין והקטיגורין עומדין לפניו, ועדיין לא יצאו ידיהן, ולכך כתיב ויאמר ה' אל השטן מאין תבוא (איוב א ז), וכל הענין, וכל צבא השמים (עומדין) [עומד] עליו (מ"א כב יט), שהיו מלמדין עליו קטוגורין על אחאב, ועדיין לא יצאו ידיהן, ולכך כתיב מי יפתה את אחאב (שם שם כ), ישמע חכם ויוסיף לקח:
תחת העץ. זה האשל:
ויאכלו. נראין כאוכלין וראשון ראשון מסתלק, וכל כך למה, כדי ללמוד דרך ארץ להתנהג בעיר כנמוס בני העיר, שהרי משה עלה למרום שאין שם אכילה ושתי' ועשה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתי', ואלו שבאו למקום בני אדם הראו עצמן אוכלין ושותין, ליפות כחו של אברהם, ושלא להקפיח שכר יציאותיו:

Verse 9

ויאמרו אליו. שלשתן שאלוהו, שאם היה אחד מהן שואלו עליה, הי' משים עצמו חשוד, לאחר כך בישר מיכאל לבד:
אליו. נקוד על א' י' ו', אר"ש בן אליעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה [אתה דורש את הכתב נקודה רבה על הכתב] אתה דורש הנקודה, וכאן נקוד א' י' ו', כי אברהם לאחר סעודה הי' עומד אחר המלאך, שנאמר והוא אחריו, והם שאלו עליו ועל שרה ויאמר אי"ו אי"ה איו אברהם וחזרו ואמרו לו איה שרה אשתך לפיכך נקוד על אי"ו לדרוש את הנקודה:
ויאמר הנה באהל. שכן דרך האמהות להצטנע באוהל:

Verse 10

ויאמר שוב אשוב אליך. כפל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין, אבל אלישע שהוא בן אדם ואינו יודע את עתו, לא אמר לשונמית, אלא למועד הזה כעת חי' את חובקת בן (מ"ב ד טז):
והנה בן לשרה אשתך. מכאן שבפסח נולד יצחק:
ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. ואברהם אחרי המלאך הי' מצניע את אשתו ממנו, שנדמה לו בדמות ערבי, והערבים שטופי זימה:

Verse 11

ואברהם ושרה זקנים. א"ר יוחנן הלא כבר כתיב הלבן מאה שנה וגו' (בראשית יז יז), ומה ת"ל ואברהם ושרה זקנים, אלא לפי שצריך לדרוש ששבו לנערותן, לפיכך חזר והפריש דבריו שבעת הבשורה היו זקנים, וחזרו לנערותן, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א), א"ר אסא כאן זקנה שיש בה לחלוחית, ולהלן זקנה שאין בה לחלוחית:
חדל. כלומר פסק, ודומה לו כי תחדל לנדור (דברים כג כג), וחדל לעשות הפסח (במדבר ט יג). חדלו פרזון (שופטים ה ז) שכבר פסק להיות לשרה אורח כנשים, דרכן של נשים לראות דם נדה, ודם זיבה, וכשהן מזקינות הדם נצרר, והבשר נקלש, והעור נקלט, והמקור יבש, והמעיין נסתם:

Verse 12

ותצחק שרה בקרבה. בינה לבין עצמה:
לאמר. ברוח הקודש נתפרסם שכך צחקה כמתמהת:
אחרי בלותי. אחר שבלה הבשר, ונצרר הדם, יהא דבר זה, ואעפ"כ אם היתה לי עדנה, כלומר עידן ווסת של נשים, הייתי יכולה להוליד אלא ואדני זקן, טוחן ואינו פולט, ולפיכך אי אפשר:

Verse 13

ויאמר ה'. מכאן שמלאכי השרת אינם יודעין מה שבלבו של אדם, זולתי הקב"ה לבדו, שנאמר לא יבצר ממך מזימה (איוב מב ב):

Verse 14

היפלא מה' דבר. אמר הקב"ה וכי לא אוכל להחזירכם לנערותיכם, והלא אין דבר נפלא ממני:
למועד. הל' פתוחה, כלומר לאותו מועד שאמרתי לך, שנאמר למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יז כא):
אשוב אליך. אגלה שכינתי עליך בעת הזאת ותהיו חיין וקיימין, ולשרה בן:

Verse 15

ותכחש שרה. מפני היראה:
לאמר. לאברהם:
לא צחקתי כי יראה. מפני קול רוח הקדש, כי בלשון דהא:
ויאמר. רוח הקדש:
לא כי. בלשון אלא וודאי צחקת, א"ר יודא בר סימון מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם זו הצדקת וכמה (סרסורין בדבר) [כרכורין כרכר] בשביל להשיח עמה, ואף היא ע"י עילה, ואני אומר ע"י בעלה, ויש אם למסורת, שנאמר ויאמר לו כי צחקת, לו כתיב לא קרי, וכן עם חוה ע"י אדה"ר, שנא' ויאמר ה' אלהים לאשה (בראשית ג יג), אלו נאמר אל האשה, הייתי אומר דבר עמה ממש, כדכתיב ויאמר ה' אל משה (שמות ד ד), השתא דכתיב לאשה, פירושו שאמר לאדם בשביל האשה, ומה שנאמר ותקרא שם ה' הדובר אליה (בראשית טז יג), ר"י בר נחמני אומר ע"י מלאך ומפורש בעניין, ומה שנאמר ויאמר ה' לה (בראשית כה כג), ר' לוי אומר ע"י מלאך, ר' יוסי בן זמרא אומר ע"י שם בן נח. וכן עתה דורש בחנה ודבורה וחולדה על ידי מלאך:

Verse 16

ויקומו משם האנשים. ממקום הזימון:
וישקיפו על פני סדום. כל מקום שנאמר השקפה אינו אלא ממקום גבוה למקום נמוך, וכה"א השקיפה ממעון קדשך מן השמים (דברים כו טו), וישקף אבימלך (בראשית כו ח), בעד החלון נשקפה (שופטים ה כח), ולפי שהיו בחברון שהוא מקום גבוה והיו פונים לסדום שהיא ארץ שפלה ומישור, לכך כתיב וישקיפו:
ואברהם הולך עמם לשלחם. שכן דרך גומלי חסדים להאכיל ולהשקות לעוברי דרכים, וללותם ממקום למקום, וזהו שדרשו ויטע אשל (בראשית כא לג), אכילה שתי' לויה:

Verse 17

וה' אמר המכסה אני מאברהם. המ"ם פתוחה וחטירה להתמיה המילה, זש"ה כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז), אמר הקב"ה אברהם אוהבי ירא שמים ונביא, ואין ראוי להיות מכסה ומסתיר מאברהם, אשר אני עושה בעולם, לאחר שהזכירו ברכו, שנאמר:

Verse 18

ואברהם היו יהי' וגו', מכאן שכל המזכיר את הצדיק חייב לברכו, שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י ז), וכן כשהקב"ה זוכר מעשיהן של ישראל ותורתן הוא מברכן, שנא' ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וגו' (תהלים קטו יב), ולמה הוצרך להודיע, שהרי קראו אב המון גוים (בראשית יז ה), ואין דנין את הבן אלא מודיעין את האב תחלה:
ואברהם היו יהיה. כפל הדבר, כלומר בעולם הזה ובעולם הבא:
לגוי גדול. בלי מספר:
ועצום. בתוקף הממשלה:
ונברכו בו כל גויי הארץ. כדדרשינן בענין לך לך:

Verse 19

כי ידעתיו. שלבו תמים:
למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. כשהוא בריא:
אחריו. בצוואת שכיב מרע:
ושמרו דרך ה'. ו' שבראש התיבה משמעת לשון עתיד כלומר וישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, מה אני גומל חסדים, דכתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט), אף הם יהיו גומלי חסדים, מה אני מבקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' (פסוק א'). וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד) אף הם מבקרין חולים, מה אני מלביש ערומים, דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג כא), אף הם מלבישים ערומים, מה אני עושה נפשות, שנאמר חי ה' אשר עשה [לנו] את הנפש (הזה) [הזאת] (ירמי' לח טז), אף הם עושים נפשות, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה):
ומשפט. מה אני אוהב משפט ושונא גזל אף הם כן:
למען הביא ה' על אברהם [את] אשר דיבר עליו. כלומר כל הטובות אשר אני מביא על זרעו כאילו אני מביא על עצמו, שהרי לא נאמר לו, אלא עליו, ותנא רשב"י כל מי שיש לו בן ויגע בתורה כאילו לא מת, וכתיב כי שכב דוד עם אבותיו, וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא כא), דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, ומה שנאמר מיתה באבות ובנביאים גדולים, כדי שלא יעשו אלהות:

Verse 20

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה. האתנחתא לעיל ברי"ש, ומשמע כי רבה כבר, ויגיד עליו ריעו וחטאתם כי כבדה מאוד, אבל כי רבה היא שהטעם לרע בבי"ת, משמע שגדולה היא וודאי, רק הולכת וגודלת:

Verse 21

ארדה. לשון ענוה, וזו אחד מעשר ירידות הוא שדרשו בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג' ח), שנסתלקה השכינה על מעשה הדורות עד לרקיע השביעי, כיון שעמד אברהם הורידה לרקיע ששי, ומשם הי' קול אלהים חיים נשמע לו, ולכך אמר ארדה נא, אוריד רוח קדשי לאויר שלמטה:
ואראה. אעפ"י שגלוי לפני כי כן הוא, צריך אני לעיין בדינם בפני עדים גבריאל ורפאל ואתה לוט:
הכצעקתה הבאה אלי עשו. אפסיק לומר כלה הן חייבין, ואם לא אודיע מידת הדין בעולם כי לא על חנם רחמתי עליהם:
אדעה. דומה לו ואדעה מה אעשה לך (שמות לג ה), כי יש ידיעה לשון רחמים, כדכתיב יודע ה' דרך (תמומים) [צדיקים] (תהלים א ו), יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

Verse 22



Verse 23



Verse 24

אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. לכך פתח בחמשים שהי' אברהם סבור שיגיע לכל כרך עשרה צדיקים שהם עדה ויבקשו רחמים על האחרים:
האף תספה. הגם תכלה:
ולא תשא למקום. את עונם בשביל חמשים צדיקים אשר בקרבה בקרב אחת מהן, אמר ר' יוחנן כל צדיקים שנאמרו בסדום חסירין יו"ד האחרונה הן, כלומר ואע"פ שאינם צדיקים גמורין אלא צדיק יותר משאר אנשי מקומן יגון זכותן בעדן, ואם חסירין הם, אתה צדיקו של עולם, צרף עצמך עמהם ויעלו לחמישים:

Verse 25

חללה לך. חסר יו"ד, כלומר חול הוא לך:
מעשות כדבר הזה. ואתה קדוש ומעשיך קדושים, והי' ראוי לומר בדבר הזה, ומה ת"ל כדבר, אמר ר' אבין בר כהנא כך אמר אברהם, חילול שם שמים יש בכך, ואין ראוי לעשות כדבר הזה לא הוא ולא קטן ממנו, נשבעת שאינך מביא מבול לעולם, ועכשיו אי אתה מביא מבול מים לעולם, אלא מבול של אש וגפרית, א"כ לא יתקיים שבועתך, ואם מערים על השבועה אתה חלילה לך לדבר כך:
השופט. ה' חטופה להתמיה המלה, כלומר וכי בשביל שהמלך שופט את כל הארץ ואין מי מעכב על ידו, א"כ נמצא העולם נספה בלא משפט מקומן, ועתה אם אתה חפץ בעולמיך, יש לך לוותר כמעט, כי אם יש עולם אין משפט בלא צדק, ואם יש משפט בלא צדק, אין עולם מתקיים, שכן לדין בלא משפט להמית צדיק עם רשע, א"כ הי' כצדיק כרשע, ומה הועילו צדקתן, לכך כפל לומר חלילה, ופי' לו הקב"ה להשיב ח"ו שאני מערים בשבועה, כי אם בפי' אמרתי לא יכרת כל בשר, כלומר יחד אבל רשעים מעוטים שבעולם לא דברתי ולא עלתה על לבי שלא לדינם בין באש ובין במים, אלא מה שלא השיבו, כדי ליפות כחו, ועליו הכתוב אומר אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה ח), א"ל אהבת לצדיק בריותי ויצאת לחייבין, על כן משחך אלהים [אלהיך] שמן ששון מחבריך (שם), שמן זה שם טוב, כי מנח ועדיך עשרה דורות, ולא דברתי עם אחד מהם, זולתי עמך, לכך הודה לו:

Verse 26



Verse 27

ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי. כלומר מכיון שהתחלתי לדבר אל הקב"ה אפי' אם יקטלני לא אמנע מלבקש רחמים:
ואנכי עפר ואפר. שאם הרגני נמרוד בחרב כבר נהייתי עפר, ואם שרף אותי באור כבר נהייתי אפר:

Verse 28

אולי יחסרון חמשה. כך אמר אברהם רבש"ע אולי ימצאון ארבעים וחמשה נמצאו ט' לכל כרך וכרך, א"כ צרף עצמך עמהם, ויהיו עדה להציל הנשארים עבורם, ויאמר הקב"ה לא אשחית בעבור החמשה, רק אעשה כדבריך:

Verse 29

ויוסף עוד לדבר. אולי ימצאון ארבעים. לארבע מקומות סדום ועמורה אדמה וצבוים, וצוער שישיבתה קרובה ועונותיה מועטין תכפר להם בעד רחמיך, ואמר הקב"ה לא אעשה כליה עמהם אם אמצא שם ארבעים:

Verse 30

ויאמר אל [נא] יחר לאדוני. לאדון העולמים:
ואדברה. צירי תחת הבי"ת, לפי שהתיבה עומדת על עצמה, וכשהיא נתלית בתיבה שלאחריה, הבי"ת בשב"א תחתיו, כגון ואדברה אך הפעם (פסוק לב), ודומיהם:
אולי ימצאון שם שלשים. יו"ד לסדום, ויו"ד לעמורה, ויו"ד לאדמה, ואתה מלא רחמים שבחך יפה תלה לצבוים בעד רחמיך, ואני שחילי תן לי צוער שחטאה קלין בעד בקשתי, ויאמר הקב"ה לא אעשה כלה אם אמצא ל':

Verse 31

ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה'. כמו שפירשתי:
אולי ימצאון שם עשרים. עדה לסדום, ועדה לעמורה, וכיון שהסכמת לדברי לתלות לצבוים בעד רחמיך, ולצוער בעד בקשתי, הרי אדמה נשארה יחידה, ואין להשגיח מעשה יחיד במקום רבים, כי היחיד בטל במיעוטו, ויאמר הקב"ה לא אשחית בעבור העשרים כדבריך:

Verse 32

ויאמר אל נא יחר לאדוני. לאדון העולם:
ואדברה אך הפעם. כי איני מטריח עוד בדברים:
אולי ימצאון שם עשרה. כיון שדברתי כך שאתה רחום וחנון ארך אפים ורב חסד כל כך יודע אני שאם ימצאון בדור המבול עדה אחת, שהיו עומדין ומבקשים לפניך היית נושא לכל באי עולם בעדם, אלא לא נמצא בם אחרי מות מתושלח, אלא שמונה, נח ואשתו עם ג' בניו וכלותיו, ולא יכלו להגן על דורם, אבל עכשו אולי ימצאון שם עשרה, ויש לך לתלות בכל מקום בשביל העדה האחת של צדיקים, ויש לך להצטרף עמהם, כדכתיב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א), ולשפוט את כל המקומות במשרים שבם, כי אברהם סבר שלוט ואשתו וארבע בנותיו וארבע חתניו יהיו צדיקים, ויאמר הקב"ה לא אשחית את המקום בעבור זכות העשרה, אבל גלוי וידוע לפני, כי אין שם אלא פחות משליש עדה לוט ושתי בנותיו הארוסות, והיחידים בטלים במעוטן:

Verse 33

וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. מכאן שהקב"ה מקיים הדברים ולא אברהם, שאמר הקב"ה שאין נקיים אלא ג', כדדרשינן, אז נסתלקה השכינה:
ואברהם שב למקומו. לאלני ממרא אשר בחברון, וכן דרך העולם כל זמן שהסניגור מלמד זכות, הדיין עומד ושומע דבריו ומשיב, נשתתק הסניגור הדיין עומד והולך לו:

Chapter 19



Verse 1

ויבאו שני המלאכים סדומה. גבריאל ורפאל, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת, אלא מיכאל נשתלח לבשר את יצחק, כיון שבישר נסתלק, גבריאל נשתלח להפוך סדום ובנותיה, רפאל נשתלח להציל את לוט ובנותיו, ועכשיו קורא אותן מלאכים, שנסתלקה שכינה מעליהם ולבשו מלאכות, ואם היה אומר ויבאו שני מלאכים, הייתי אומר מלאכים אחרים אלא כשהוא אומר המלאכים, מלמד שהן המלאכים שעברו על אברהם:
סדומה בערב. תימה יש בדבר כי בשני שעות על היום נפטרו מאברהם, ואיך לא באו לסדום עד הערב, והא כתיב רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א יד), א"ר לוי [כזה] שבזק גפת בכירה, שנאמר משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד), ר' חייא בר אבא אמר כרוחא לזיקא, שנאמר עושה מלאכיו רוחות (שם), רבנן אמרי כזיקא לעריצא, שנאמר רוח סערה עושה דברו (שם קמח ח), אלא מלאכי רחמים היו, כסבורין הן שמא ימצא אברהם זכות לסדום ובנותיה, לכך היו ממתינים עד הערב, כיון שראו שאין להם זכות, הלכו לעשות שליחותם, וכן דרך העולם כל זמן שהסניגור מלמד זכות אין הדין נגמר, ואין רשות לשליח ב"ד לעשות מעשה, נשתתק הסניגור נגמר הדין, ושליח ב"ד עושה שליחותו לכך כתיב ואברהם שב למקומו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, א"ר לוי אין הקב"ה דן את האומות אלא בלילה כשישנים מן העבירות, שנא' ידין לאומים במשרים (תהלים ט ט):
ולוט ישב. חסר ו', שאותו היום מינוהו (יד) ערכי הדיינין בשער סדום, אנשי עיר הקודש אמרו כי חמשה דיינים הקימו עליהם, נבל רב שקר מסטירין קלפנדר, ולוט הי' ערכי הדיינין, כשהיה אומר דבריו היו עריבין עליהם ואומרין דברי ביזיון אחד בא לגור:
וירא לוט ויקם לקראתם. כתש כח:
וישתחוו אפים ארצה. דרך ענוה מלמודו של אברהם:

Verse 2

ויאמר הנה נא. לשון בקשה:
אדני. לשון חול הוא, כלומר אדון שלי, והכרת אותותיו שהנו"ן פתוחה ואינה נקמצת, כגון אימרי בני גבורי דברי ודומיהן:
סורו נא אל בית עבדכם ולינו. אמר להם בבקשה מכם אפילו איני כדאי, עקמו עלי את הדרך, שלא תהיו נראין באין אצלי ובלבד שתבאו אל בית עבדכם:
ולינו. הלילה:
ורחצו רגליכם. אברהם הקדים רחיצה כדרך העולם לעוברי דרכים, אבל לוט הקדים לינה לרחיצה, כדי שיצאו בבקר מראה אבק ברגליהם, כדי שלא יאמרו אנשי סדום היכא לנו הלילה, אלא לומר עכשיו בבקר באו, והראי' ראו שהרי רחצו רגליהם עכשיו:
והשכמתם והלכתם לדרכיכם. לאחר רחיצה לא תתעכבו:
ויאמרו לא כי ברחוב נלין:

Verse 3

ויפצר בם מאוד. מכאן שמסרבין לקטן ולא לגדול. עיקר מלת פצר לשון דוחק, כלומר פה מיצר ודוחק, ודומה לו ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג), ותרגום יונתן בן עוזיאל דבציר:
ויסורו אליו. עקמו הדרך:
ויבאו אל ביתו. דרך עקלתון:
ויעש להם משתה. כדי להסעידן היטב:
ומצות אפה. שהי' ליל שני של פסח והי' שומר המצות מתדכות דורו:
ויאכלו. נראין כאוכלין, באברהם כתיב לושי ועשי עוגות (בראשית יח ו), שאמנו שרה טרחה ועשתה כדבריו, ובלוט כתיב ומצות אפה, שאפי' מלח לא הביאה אשתו של לוט לפניהם:
א"ר יצחק מצות גדולה עמדה על המלח, הוא אומר לה הביא לאילין אכסנאי קליל מלחה, והיא אמרה אוף דין סניתא בישתא בעי את מילפא הכא, ושמעתי מרבותי כי סימן הי' לה עם סדומית קרובותיה כששואלת מלח, היו יודעין כי בא אורח אצל בעלה, ויבאו ויקחו, ולפיכך ותהי נציב מלח:

Verse 4

טרם ישכבו. אני המחבר דקדקתי ולא מצאתי דמיון לטרם, לא במקרא ולא בדברי רבותינו, אלא בפני עצמו נדרש, במקום עד לא, כדכתיב בטרם [הרים] הטבעו (משלי ח כה), וכתיב עד לא עשה ארץ וחוצות (שם שם כו), התחילו שואלין אותו שאלות, אנשי מקום זה מה הם, השיב להם לוט בכל מקום יש רעים וטובים, אמרו לו אבל כאן רובם רעים, אז הכיר שבאו על אנשי העיר, התחיל לבקש רחמים עליהם:
ואנשי העיר. לא תאמר גרים גרורים, אלא אנשי סדום, גדולי העיר נסבו על הבית תחלה, ואח"כ מנער ועד זקן, וכל העם מקצה, ואין אחד מעכב על חבירו:

Verse 5

ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה. ואתה כיסית ממנו:
הוציאם אלינו. להפקר:
ונדעה אותם. בביאה, ודומה לדבר ואיש לא ידעה (בראשית כד טז), והאדם ידע חוה אשתו (שם ד א), אז אמרו לו המלאכים עד כאן היית מבקש עליהם רחמים והיינו מקבלים ממך, ועכשיו ומעתה אין אתה רשאי לבקש עליהם רחמים, כי מעשיהם כמעשה דור המבול, שהיו כותבין (גמומריות) [גמומסיות] לזכר ולבהמה:

Verse 6

ויצא אליהם לוט הפתחה. אלו נאמר פתחה, הייתי אומר בשביל שהוצרך למ"ד בתחלתה הוטל לה ה"א בסופה, כלומר לפתח, כשהוא אומר הפתחה ה' בתחלה וה' בסוף, הוי אומר חוץ לפתח, וכן אתה דורש ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט יח), שהי' לומר שאולה, ואני אומר לשאול, ומה ת"ל לשאולה, א"ר אבא בר זבדא לאמבטי תחתונה שבשאול:
והדלת סגר לוט אחריו. ורבותינו אמרו הדלת סגר מעצמו לאחר צאת לוט:

Verse 7

ויאמר אל נא. לשון בקשה:
אחי. קרובים אתם מצד אשתי שהבעל כאשתו, והאשה כבעל, לעדות קרובים:
אל נא אחי תרעו. לא תעשו דבר זה כי רעה גדולה היא לפני הקב"ה, שנאמר ואיך אעשה (את) הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט), וכן הזהיר הקב"ה את בני נח, שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד) ולא בזכר שאין נעשין בשר אחד, כדדרשינן לעיל:

Verse 8

הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. ואעפ"כ שהן ארוסות:
אוציאה נא. לשון בקשה אמר אוציאה נא אתהן אליכם להפקר:
ועשו להן כטוב בעיניכם. כי אפי' נכנסו לחופה ולא נבעלו הרי הן כפנויות ומותרות לביאה:
רק לאנשים האל. שנשתלחו במשלחת האל הגדול אל תעשו דבר:
כי על כן באו בצל קורתי. ולא בצל אשתי, שהיא אחותיכם, אלו דברי רבותינו, ועל פי הפשט כך הוא כי על כן באו בצל קורתי, לפיכך יש לכם לחוס על כבודי שלא אכסוף בביתי:

Verse 9

ויאמרו גש הלאה. אע"פ שנדרש בשיטת רבותינו, צריכין אנו לפושטן, שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אמרו גש הלאה אל תקרב אצלינו אין גש הלאה אלא לשון דחיפה, ודומה לדבר מהלאה לשערי ירושלים (ירמי' כב יט), וכה"א האומר (אליך קרב הלאה) [קרב אליך] אל (תיגע) [תגש] בי כי קדשתיך (ישעי' סה ה), חזרו ואמרו זה לזה האחד, האדם הזה בא יחידי לגור בארצנו, ועכשו וישפוט שפוט, כפל הדיבור, כלומר לא די שמנינו אותו ערכי הדיינין, אלא אפילו דינים שקדמונינו דנו שכל אכסנאי שבא לכאן נהי' מעוללין בו וליקח ממונו, וזה בא לעות דינם עלינו:
עתה נרע לך מהם. כי אין דינם אלא לבועלם ולשוללם לכך נבעלם ונהרגם:
ויפצרו באיש בלוט. מה ת"ל באיש, שהי' מתעלה בעיניהם על כל דיבור ודיבור ומתיראים לפניו ואינן רשאים להרע לו, והיו מצודין בפיהם ומפייסין אותו כשראו שלא שמע להם:
ויגשו לשבור (את) הדלת. לכנוס ולהוציאם:
דלת אין לו דמיון זולתי דלי"ת זו נסמכת על דבר אחד וסובבת על צרה. אף דל"ת זו נסמכת באסקופה וסובבת על צרה שנא' הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו (משלי כו יד):

Verse 10

וישלחו האנשים את ידם. משלחת זו ע"מ לחזור, שאין אדם שולח את ידו אלא להשיבו אליו, אלו נאמר את ידיהם היית אומר כל אחד שלח את ידיו כדכתיב ירחצו את ידיהם על העגלה (דברים כא ו), כל אחד רחץ שתי ידיו, ועכשו שנא' ידם, זה ידו אחת, וזה ידו אחת:
ויבאו את לוט אליהם הביתה, כלומר חדר בחדר, וזה נדרש כמו הפתחה לפתח. וכמו לשאולה:
ואת הדלת סגרו. שלא יבאו לנסות שם שמים:

Verse 11

ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים. עיקר מלת סנורים הטחה וכיסוי, ואע"פ שאין לו דמיון במקרא זולתה רעותה בדברי אלישע (מ"ב ו יח), יש לה דמיון בדברי רבותינו, דתנן בפרק במה אשה יצאה, ולא בקסדא, ואמר רב סנווארתא, וזה כובע של ברזל שהוא מוטח על הראש ומכסהו, ואמרי' אשה החוגרת בסינר דמחאתא כו' מיד עד שנראית כגבשושית בשיפולי מיעיה. ואמרי' סינר מפסיק בינו לבינה. אלו מכנסיים קטנים שמניחים בין בשרם. ותרוייהו דברי הטחה ומכסה, וכן נמי סנוורים דבר הטחה ומכסה בעיניים, כדכתיב כי טח (עיניהם מראות) [מראות עיניהם] (ישעיה מד יח), ומתרגמינן בירושלמי הכו בסנוורים [בחברבריה]:

Verse 12



Verse 13

כי משחיתים אנחנו. חסר ב' יודי"ן, כי בשביל שתלו הגדולה בעצמן, לפיכך נדחו ממחיצתן קל"ח שנה עד שעלו מבאר שבע, שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב). כי שנה אחת קודם שנולד יצחק נשתלחו לסדום, וכשהוליד יצחק את יעקב היה יצחק בן ס' שנה הרי ס"א, וכשנתברך יעקב ויצא מבאר שבע היה יעקב בן ע"ז שנה, ובאותו פרק עלו, צרף ס"א עם ע"ז הרי קל"ח. ור' לוי בשם (ר' לוי) [ר' שמואל] בר נחמני אומר על שגלו מסטירין של הקב"ה לכך נדחו, שנא' כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה. ללישנא קמא ניחא ליה רישא דקרא, ללישנא בתרא ניחא ליה סיפא:

Verse 14

ויצא לוט. כי ששמע שהאנשים אשר פתח הבית אינן יכולין להזיקו יצא:
וידבר אל חתניו. ד' בנות היו לו ב' נשואות וב' ארוסות:
לוקחי בנותיו. לקוחי בנותיו אין כתיב כאן, אלא לוקחי בנותיו, שעתידין להיות לוקחי בנותיו:
ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר, על רעת יושבי בה:
ויהי כמצחק בעיני חתניו. היה בעיני' כמשתטה, רבותינו אמרו ארדכלין וכרבלין בעיר, והעיר נהפכת:

Verse 15

וכמו השחר עלה. א"ר חנינא משעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מיל, שנא' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה (פסוק ג), ומסדום לצוער ד' מילין, א"ר יוסי אם אמר לך אדם הדא כוכבתא דצפרא איילתא דשחרא היא אל תאמין, שפעמים שהיא מקדמת ופעמים שהיא מאחרת [פעמים שהיא פוחתת], ופעמים שהיא מוספת, אלא כמין שני דוקרנא עולין ומאירין את העולם, וזהו ששנינו אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיעה זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי וכו', ואמרינן למאי הלכתא, ומהדרינן דחיישינן דלמא מיחלף, שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו התמיד והוציאו לבית השריפה. ואמרי' ומי מיחלף. והתניא רבי אומר אינו דומה תימור הלבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, ותימור של חמה מתפצל לכאן ולכאן, אף שחר מפצל לכאן ולכאן, וזה שאמרינן מאי טעמא דרבי, דכתיב למנצח על אילת השחר (תהלים כב א), מה אילת זו קרניה מפצלין, אף שחר קרניו מפצלין כו':
ויאיצו. לשון דוחק, ודומה לו אל תאיצו לנחמני (ישעיה כב ד):
קח את אשתך. בדברים:
ואת שתי בנותיך הנמצאות (לך). טהורות וכשרות:
פן תספה בעון העיר. מכאן כיון שניתן רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע:

Verse 16

ויתמהמה. תמהון אחר תמהון, אמר אריק אוצרי בזהב ובכסף ובאבנים טובות:
ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה' עליו. ע"י רפאל:
ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר. הכא קרא הכתוב למלאכים אנשים, על שם שהיו עושים מעשה אנשים, מחזיקים בידי נשים נשואות וארוסות:

Verse 17

ויהי כהוציאם אותם החוצה. שניהם הוציאו אותו ואת הנשים:
החוצה. רחוק מן העיר:
ויאמר. רפאל לבדו שבא להצילו:
המלט על נפשך. והוא הדין לנשים:
אל תבט אחריך. שלא תתעכב:
ואל תעמוד בכל הככר. כי על כולן נגזרת הגזירה:
ההרה המלט. בזכות אברהם:
פן תספה. כמו שדרשנו לעיל:

Verse 18

ויאמר לוט אליהם. חלק כבוד לשניהם ע"י רפאל, ובקש מהם:
אל נא אדוני. בקשה מכם רבות, ואע"פ שהנו"ן נקמצת לשון חול הוא, אלא דרך האתנחתא וסוף פסוק להקמיץ אותותם:

Verse 19

הנה נא מצא עבדך חן בעיניך. אע"פ שחלק כבוד לגבריאל, עיקר בקשתו לא היה אלא לרפאל, שנשתלח להצלתו, שהרי יודע היה לוט שגבריאל לא נשתלח אלא להפוך את סדום ובנותי', לכך נתחזק בבקשה כלפי רפאל לבד. ואמר הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי. שבאת להחיות את נפשי, את לרבות הנשים. ועתה אתה אומר ההרה המלט אל אברהם, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה אצלו, כי עד שאני בסדום היו מעשי הטובים רבים משל בני עירי ראה הקב"ה וריחם עלי, ועכשיו שאדור אצל אברהם יהיו מעשיו רבים ממעשי, ואיני יכול לעמוד בגורלו, ומתירא אני פן תדבקני הרעה ומתי:
וזהו ששנו רבותינו כשם שהנוה הרע בודק, כך הנוה הטוב בודק, כי סדום היתה בעומק הככר, והמלאך אומר ההרה המלט, והוא מושיבו לא אוכל מפני שהדבר קשה עליו. בקשה זו היה מבקש מגבריאל, שלא יהפוך את צוער מפני שינוי הווסת:

Verse 20

הנה, לשון ענוה:
נא, לשון בקשה:
העיר הזאת קרובה לנוס שמה. יותר מן ההר, כי אינה בריחוק אלא ד' מילין:
והיא מצער. שעוונותיה צעירים מסדום, שישיבת סדום נ"ב שנה, וישיבת צוער נ"א, כדדרשנו:
אמלטה, לשון ענוה:
נא, לשון בקשה:
שמה. כמו לשם, ולפי שהוצרך למ"ד בראש, הוטל לה ה' בסוף:
הלא מצער הוא. ונקל בעיני הקב"ה להצילה:
ותחי נפשי. בה:

Verse 21

ויאמר אליו הנה נשאתי פניך. א"ל גבריאל בשביל שחלקת לי כבוד לפיכך נשאתי פניך גם לדבר הזה, בין לחיות נפשך בה בין על העיר לבלתי הפכי את העיר צוער, אשר דברת בבקשתך:

Verse 22

מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר. של פורעניות לסדום ובנותיה:
עד בואך שמה. פן תספה גם אתה עמהן:
על כן קרא שם העיר צוער. שנאמר עליה הלא מצער הוא (פסוק כ), כי מתחלה היה שמה בלע, ואע"פ שלא נהפכה צוער באותו פעם בבקשת לוט, לאחר שעלה לוט מצוער וישב לו בהר, נבלעו דיורית של צוער במקומו, לכך נקראת בלע שנבלעו דיוריה, סדום שהיתה כמשרפות סיד, עמורה שנתעמרו יושביה ונקטפו, אדמה שנהפך כמו אדמה, צבוים שנפלו נפשות מן האש והגפרית והיו צבוים בדם. ודין אחד לארבעתן:

Verse 23

השמש יצא על הארץ. כלומר האירה על הארץ:
ולוט בא צוערה. כלומר לצוער:
השמש היה יוצא מן המזרח, ולבנה עדיין במערב, והיה יום ששה עשר בניסן, שהוא יום שני של פסח, שנאמר למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יז כא), וכתיב למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן (שם יח יד), ויצחק נולד בשנה האחרת בפסח, וביקש הקב"ה לשפוט סדום ואת בנותיה בי"ו בניסן, כצאת השמש על הארץ. קודם שקיעת הירח, ובאותו יום שהירח במלואתה ולעיניהם דנם שהן היו עובדין ומשתחוים לשמש ולירח, שלא יאמרו באי העולם קפץ עליהם פתאום ושפטן כשאין אלהיהם בעולם, שאלמלא היו בעולם היו עומדין להם בצרתן, לכך שפטן לעיני השמש והירח:
יצא. פעמים תמצא במקרא ששמש לשון זכר, כדכתיב השמש יצא, ויזרח לו השמש (בראשית לב לב), כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), ופעמים בלשון נקיבה, כגון והשמש זרחה על (הארץ) [המים] (מ"ב ג כב), ויהי השמש באה (בראשית טו יז), וכן הירח פעמים לשון זכר, שנאמר שמש (וירח) [ירח] עמד זבולו (חבקוק ג יא), וירח יקר הולך (איוב לא כו), וידום השמש וירח עמד (יהושע י יג), ופעמים לשון נקיבה, כדכתיב צר ואור חשך בעריפיה (ישעי' ה ל), אלא עיקר לשונם לשון זכר, שכך נקראו בתחילתם, את שני המאורות הגדולים (בראשית א טז):

Verse 24

וה' המטיר. ע"י בית דינו:
על סדום ועל עמורה גפרית. הגפרית מין עפר הוא, כגון המלח הנחצב וצוה הקב"ה לגבריאל ולבית דינו ולקח גפרית מן העפר והמטיר על סדום ועל עמורה, והכל ע"י רוח קדים נשא הגפרית ממקומו, מן הנחל של גפרית, כדכתיב נשמת ה' כנחל גפרית (ישעיה ל לג), וכה"א מנשמת (אלהים) [אלוה] יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד ט), וכן אתה דורש בפסוק ויט משה את ידו על הים (שמות יד כא), ויש שם אתנחתא וגבול המלים, התחיל ואמר כל זה הוא מאת ה' מן השמים היתה הגזירה, וזאת נלקחה מן הארץ, כמו הגפרית, וכך מנהג בני אדם, אם אדה רודה פת בתנור ובא בנו רעב לפניו נותן לו לחם, וכשיבא אורח הופכו בגחלים ונותנו על ראשו, אף הקב"ה כן, כשבאו בניו רעבים המטיר להם לחם מן השמים, וכשמרדו סדומיים חתה עליהם גחלים, אבל גפרית ח"ו שיאמר אדם שעלה לשמים, או שירד מן השמים, אלא אמיתת הצדק כדדרשנו, וכן אתה דורש ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), שאינה יורדת מן השמים, אלא רוח זלעפות הוא מנת כוסם, הוא בית קבולם של פחי אש וגפרית הי' נושא אותם, את האש מתופת, ואת הגפרית מנחל של גפרית אשר שם, והיא ממטרת על רשעים בגיהנם בגזירתו של הקב"ה, וכן אתה דורש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח ח), כי אינם יורדין מן השמים, אלא רוח סערה עושה דברו של הקב"ה, ומתגברת ולוקחת אותם מאוצרות אשר בתחתית הארץ, כדדרשנו בתחלת שכל טוב, וממטרת אותם בגזירתו על הארץ, וכן אמר ר' חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מן השמים, א"ר יודן מפני מה אדם מפחד מאש ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו בגופו, מפני שהיא נידונית בה לעתיד, וא"ר יודן מפני מה אדם מריח גפרית ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו, שיודעת שנידונית בה לעתיד:

Verse 25

ויהפוך את (כל) הערים האל. א"ר לוי בשם ר' שמואל בר נחמני חמשה כרכים הללו יושבות על צור אחד, לכך נאמר האל, שהיו קשות, שלח המלאך את ידו והפכן, זש"ה בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים (איוב כח ט):
ואת כל הככר. השדות והכרמים וכל הקרקע שבמישור וצמח האדמה, א"ר יהושע בן לוי ואם יקלוט אדם מטר מאוירה של סדום ויתן אל ערוגה אחרת אינה מצמחת:

Verse 26

ותבט אשתו מאחריו. מאחרי המלאך לראות מה יהא בבית אביה, ועברה על דבר המלאך, שאמר אל תבט אחריך:
ותהי נציב מלח. על שחטאת במלח, כדדרשנו:

Verse 27

וישכם אברהם בבקר. שהיה זריז ומקדים לתפלה, והוא קבע את תפלת השחר, והוא קבע מקום לתפלתו, שנא' אל המקום אשר עמד שם:

Verse 28

וישקף על פני סדום ועמורה ועל [כל] פני ארץ הככר. אין השקפה אלא ממקום גבוה למקום נמוך, כדדרשינן:
וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן. עיקר מלת קיטור, הוא העשן הפרוש על ההרים בשחר, ויש לו אוצרות בתחתיות הארץ ויוצא ומשליט בעולם, ואח"כ חזר לאחוריו, וכן העשן של כבשן ששורפין בו את האבנים לסיד קרוי קיטור. ומשמע לשון קישור, וכן קראו רבותינו לעמוד ענן עמוד קישור, שמתקשר ועולה, וכן ותקשר (בראשית לח כח), ומתרגמינן וקטרת, ובדברי רבותינו קטרא, לכך דימה הכתוב עישונה של סדום שעלה מתוך השרפה לעשן הכבשן שהוא קיטור:

Verse 29

ויהי בשחת אלהים. במדת הדין:
את ערי הככר ויזכור אלהים. מתוך הדין:
את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. בזכות ששתק לאברהם כשאמר לשרה אשתו אחותי היא, והוא ידע ושתק:
בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. וכי בכולן ישב אלא היה מלוה בהן ברבית, זו דברי רבותינו, ובדברי הפשט ישיבה ממש, ואע"פ שהיה יושב בסדום, אותו הפרק בכולן הי' נוסע וחונה, וכה"א ולוט ישב בערי הככר (בראשית יג יב), וכך דרש ר' שמואל בר נחמני:

Verse 30

ויעל לוט מצוער וישב בהר. בקצה ארץ ישראל:
ושתי בנותיו עמו כי ירא לשבת בצוער. אמר כיון שנגזרה גזירה אינה ניצולית וכן היה שנבלעו דיוריה:
וישב במערה הוא ושתי בנותיו. ביחוד ולכך נענש:

Verse 31

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. שמא נתעכב בדרך וימות:
ואיש אין בארץ לבא עלינו. בבעילה:
כדרך כל הארץ. שגזר הקב"ה לזכרים פרו ורבו ומלאו את הארץ, כסבורין היו שנתכלה העולם כבדור המבול, ולשם שמים עשו, ואע"פ שנשתיירה צוער היא עם מצער, ושמא לא יהא לנו ממנה תובעין:

Verse 32

לכה. לשון ענוה:
נשקה את אבינו יין. לפי שהיו לאמוריים יין הרבה, והיו מכניסין אותו לתוך מערות ואותו יין המוצנע שם מצאו במערה:
ונשכבה עמו. שלא ירגיש ויפרוש:
ונחיה מאבינו זרע. כמו שנתחיו מנח אחר המבול:

Verse 33

ותשקין את אביהן יין. בלא מדה:
בלילה הוא. לא נאמר ההוא. אלא הוא, כלומר כי הוא עצמו השכים להשתכר:
ותבא הבכירה ותשכב את אביה. משמשתו בערוותו והוציאה ערוותה לחוץ [ונתעברו] כמביאה שנייה כל כך שלטה בעצמה עד שהרגיש הזרע ויצא וידע בקומה מתחתיו, לכך נקוד על ובקומה, ולפי שהרגיש וידע בקומה היה לו להזהר עוד שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו, ולפי' זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים:

Verse 34

ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש. לכך נקרא אמש תחלת הלילה, שהחושך ממשמש ובא והיינו ערב:
עם אבי. והרגיש בקומי, ועתה נשקנה יין גם הלילה הזו, גם יותר ממה שהשקינוהו אתמול, ובאי שכבה עמו, כמו שעשתה היא למדה לאחותה לעשות:
ונחיה מאבינו זרע. כי לשם שמים אנו עושים:

Verse 35

ותשקין גם בלילה. יותר בלילה הזה מבלילה שעברה:
את אביהן יין. בלא מדה:
ותקם הצעירה ותשכב עמו. כשמשכב אחותה:
ולא ידע לא בשכבה ולא במקומה. בשכבה דבכירה השי"ן נפתחת וקמוצה, דמשמע בשכבה אצלו סתם, ודומה לו ויהי בשכבו (רות ג ד), שכיבה בלעדי ביאה, כי בעת שבאה לשכב אצלו לא ידע, ובעת החימום ידע ונתאווה לו יותר ממנה. בשכבה דצעירה חירק תחת השי"ן, ומשמע בשכבת זרעה, ודומה לו שכבת זרע (ויקרא טו טז), שכבת הטל (שמות טז יג), כי כשבאה אצלו ידע ונתאוה לה יותר ממנה, אלא מרוב השכרות ישן לו וכשמשמשה עמו, היה מהרהר, ומתוך הרהורו קפצה שכבת זרעו עליו, ולא הרגיש כך, כמנהג בעל קרי:
וירא אליו ה'. ללמדנו בא שנאמר אחרי ה' (אלהים) [אלהיכם] תלכו (דברים יג ה), אחרי דרכיו, שכן הוא בכבודו בא לבקר החולים עם פמליא שלו, וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד), וכתיב ופקודת כל אדם יפקד עליהם (במדבר טז כט), ומתרגמינן וסעודת כל אדם יסעד עליהם, ולפי שמל אברהם וחלה לכך בא לבקרו, לפי' אמרו רבותינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, וביקור חולים, ובקור לשון פשפוש הוא, כדכתיב לא יבקר בין לטוב לרע (ויקרא כז לג):
הוא שאדם הולך ושואל לחולה מה אתה צריך, ולהזדקק לו כפי הענין, ואם הוא בן גילו נוטל מעליו אחד מששים שבחליו, ואם בא להתפלל עליו צריך להזכיר שמו, שנאמר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), וכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא יסורין מכוערין ומעכרין אותו, שנא' נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר (תהלים לט ג), (קיח), וכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנא' וה' חפץ דכאו החלי (ישעי' נג י), ואם קבל עליו מאהבה, יראה זרע יאריך ימים, וכל יסורין שאין בהן ביטול תפלה, הן יסורין של אהבה, שנא' ברוך ה' אשר לא הסיר (חסדו ותפלתו) [תפלתי וחסדו] מאתי (תהלים סו כ), ואמר ריש לקיש נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב והבאתי אתכם במסורת הברית (יחזקאל כ לז), מה מלח ממתקת בשר הקרבנות, אף יסורין ממרקין כל גופו של אדם, לכך צריכין כל בני ברית לבקר חולי עמם, ולהזדקק להם, ולהמציא עצמם לחולים, כדי לסעדם ולסייעם בין בגופן בין בממונם בין בתפלתן:
ויאמר אדוני. תני ר' חייא למלאך הגדול שבהן וזהו מיכאל:
יוקח נא מעט מים. ר' אליעזר בשם ר' סימאי אומר אמר הקב"ה חייך שאני פורע כל זאת לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא, אתה אמרת יקח נא מעט מים, ואני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא. במדבר, עלי באר ענו לה (במדבר כא יז). ובארץ, [ארץ] נחלי מים (דברים ח' ז'). ולעתיד, יצאו מים חיים מירושלים (זכרי' יד ח):
ורחצו רגליכם. אני פורע לבניך. במדבר, וארחצך במים (יחזקאל טז ט). ובארץ, רחצו (והזכו) [הזכו] (ישעי' א טז). לעתיד, אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (שם ד ד):
והשענו תחת העץ. אני פורע לבניך. במדבר, ענן (במסך) [למסך] (תהלים קה לט). בארץ, בסוכות תשבו (ויקרא כג מב). לעתיד, וסוכה תהיה לצל (ישעי' ד ו):
ואקחה פת לחם. אני פורע לבניך. במדבר, הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). בארץ, [ארץ] חטה ושעורה (דברים ח ח). לעתיד, יהי פיסת בר [בארץ] (תהלים עב טז):
ואל הבקר רץ אברהם. אני פורע לבניך. במדבר, של מים. בארץ, ומקנה רב הי' לבני ראובן (במדבר לב א). לעתיד, יחי' איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעי' ז כא). המרחם על העני הקב"ה מרחם עליו, שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (תהלים מא ב). עני המבקש מזונות נותנין לו מיד, ואין צריך בדיקה, והמבקש כסות ולבוש בודקין אותו שמא רמאי הוא, דהכא חי נפש, והתם לאו חי נפש, וקיי"ל כר' יהודה, דתניא כוותיה הבא ואמר כסוני בודקין אותו, פרנסוני אין בודקין אותו:
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. למד אברהם אבינו מיצירת האדם, שנאמר כחלב תתיכני (איוב י י), זה תחלת שכבת זרע. וכגבינה תקפיאני (שם), זה אחר קליטה. עור ובשר תלבישני (שם שם יא), זה תחלת יצירה. ובעצמות וגידין תסוככני (שם), זה סוף יצירה. ולפי' נתן לפניהם חמאה וחלב תחלה, ואח"כ ובן הבקר, והקב"ה הסכים על ידו, ואמר לא תבשל גדי בחלב אמו (דברים יד כא), ורבותינו עשו משמרת למשמרת החוקים, דתנן ב"ש אומרים העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל, וב"ה אומרים אינו עולה ואינו נאכל, ובשלחן שאוכלין עליו אסור, אבל בשלחן שאין אוכלין עליו נותן זה בצד זה בקערותיהן, ואינו חושש, והלכתא כב"ה. ת"ר ב"ש אומרים מקנח, וב"ה אומרים מדיח, ומסיק דב"ש וב"ה בעי מקנח ומדיח, ומר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי, ולדברי הכל אם אכל מין חלב צריך קנוח הפה בפת, ובכל מילי הוי קינוח, לבר מתמרא וקמחא וירקא, ואח"כ צריך הדחה, ואח"כ אוכל בשר, מדמתרצינן דמים אמצעים בין גבינה לבשר חובה, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אפי' לבתר קנוח והדחה, אכל גבינה (אסור) [מותר] לאכול בשר, ולא מצאנו מי שמתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דהוי אכל בשר בסעודה אחרת כגון בבקר ולערב אכל גבינה, אי נמי אפכא, ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא לגבי חמרא אנא, דאבא כי הוי אכיל בשרא האידנא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי האיך שעתא, דהוי מעת לעת, ואלו אנא בהאי סעודה לא אכילנא, אבל בסעודה אחריתא אכילנא, ואי אפשר להתיר בפחות משיעור זה, והבשר של בין השיניים חייב לנוטלו כשבא לאכול גבינה, שבשר גמור הוא. אמרינן בהשוכר את הפועלים ויקח בן בקר רך וטוב, אמר רב בן בקר חד, רך וטוב תרי, הרי שלשה לשלשה אנשים, וכל חד וחד הביא לנער חד, וכל כך למה כדי להאכילם שלשה לשונות בחרדל:
ר' יהושע אומר תשע סאין קמח היו, ג' למצות, ג' ללחמניות, ג' למיני מלטוסיות, ואותו היום פרוס הפסח היה:
כתיב קמח וכתיב סלת, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין יותר מן האיש, ולכך פירש לה. ואילו לחם לא אתיא קמייהו, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר' מאיר, אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פרסה נדה:
ויאמרו אליו איו שרה אשתך. א"ר יהודה אמר רב יצחק יודעין היו מלאכי השרת ששרה באוהל היתה, אלא מאי הנה באוהל, להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. ר' יוסי בר חנינא אומר כדי שישגר לה כוס של ברכה, וס"ל כיש אומרים דברכת המזון טעונה כוס, דתניא עשרה דברים נאמרו בברכת וכו'. ויש אומרים משגרין לאשתו במתנה, ואמרינן מאי טעמא, ומתרץ כי היכי דליתבריך דביתהו, ואנן סבירא לן כרב אחא, דלא צריך:
תנא ר' יוסי למה נקוד על אליו, לימד תורה דרך ארץ, שישאל אדם בשלום אכסנאי שלו, ואקשינן והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל, ומהדר ע"י בעלה קאמר, ור' אומר בפרק עשרה יוחסין אין משתמשין בנשים לא בקטנה ולא בגדולה, שלא ירגילה אצלו, ואין שואלין בשלום אשה כלל, אפי' ע"י שליח:
והוא אחריו. זה ישמעאל:
ד"א והוא אחריו. הרגיש שבא אורח:
אחרי בלותי. אחר שכלה הבשר ורבו הקמטים:
היתה לי עדנה, תכשיטין. אמרה אשה זו כל זמן שהיא ילדה צריכה תכשיטין, זקינה אינה צריכה תכשיטין, שנאמר המלבשכם שני עם עדנים (ש"ב א כד), וכתיב ואעדך עדי (יחזקאל טז יא):
ואברהם היו יהי'. ר' תנחום בר חנילאי אומר בשרו שאין העולם חסר משלשים כמותו כמנין יהיה:
כי ידעתיו [וגו'] לעשות צדקה ומשפט. ר' עזריה בשם ר' סימון אומר בתחלה צדקה ולבסוף משפט, כיצד אברהם עשה, תחלה הי' מאכיל לכל עובר ושב לשום צדקה, לאחר האכילה אמר לו אמור ברוך אל עליון שאכלנו משלו, אם הי' אומר כך, הי' פוטרו לשלום ומלוהו, ואם לא אמר כך, אמר תן לי דמים ממה שאכלת, וזהו משפט, לכך נאמר ויטע אשל וגו' (בראשית כא לג):
זעקת סדום ועמורה כי רבה. ר' ברכי' בשם ר' יוחנן אומר נאמר כאן כי רבה, ונאמר במבול כי רבה (בראשית ו ה), ליתן את האמור במבול בסדום, ואת האמור בסדום במבול, שאלו ואלו נידונין באש ובמים:
ואם לא אדעה. ר' אבא בר כהנא אמר פתח להם פתח לתשובה. כדכתיב וידע אלהים (שמות ב כה):
הכצעקתה הבאה אלי. אמר ר' לוי אמר הקב"ה אפי' אם אני מבקש לשתוק דינה של נערה, אינה מניחני לשתוק, מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעיין, אמרה אחת לחברתה למה פניך חולנית, אמרה לה כלו מזונותינו וכבר אנו רעיבים למות, מה עשתה מלאת את הכד קמח והחליפו, נטלה זו את שביד זו, כיון שהרגישו סדומיים נטלוה ושרפוה באש. ובפ' חלק אמרינן ההיא רביתא דהוי מפקי ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מילתא שפיוה דבשא ואוקמוה על איגר שורא, אתי זבורי ואכלוה, והיינו דכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה. [ואמר ר' יהודה] על עיסקי ריבה:
ואנכי עפר ואפר. אמר הקב"ה אתה אמרת כך, חייך שאני נותן בהם כפרה לפניך, אפר חטאת, ועפר שריפת החטאת:
האף תספה. רבי ורבי יונתן אמרו בשר ודם האף כובשן, אבל הקב"ה כובש האף, שנא' נקם ה' ובעל חימה (נחום א ב), ר' יהושע אומר בשר ודם קנאה כובשו, אבל הקב"ה כובש את הקנאה, שנא' (ה') [אל] קנא ונוקם [ה'] (שם שם):
האחד בא לגור וישפוט שפוט. אמרו דין שדנו ראשונים בא זה לעוות עלינו:
ומקצת מדרש נפרש להצדיק דין בוראינו עליהם. ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע עליהם הקב"ה, גאון (שבע לחם ושלוה והשקט) [שבעת לחם ושלות השקט] הי' לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז מט), וכתיב ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש (איוב כח ה), וכתיב מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו (שם שם ו), לפי' לא הדריכוהו בני שחץ וגו' (שם שם ח), כדגרסי' בפ' חלק ארבע דינים היו בסדום, שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דיני' דמחי לי' לאיתתא דחברי' ומפלת לה אמר לי' יהבה ניהלי' דנעברה [ניהליך] דפסק לי' לאודנא דחברי', אמרו לי' יהבי' ניהלי' עד (דקדחא) [דקרחא] דפדע לי' לחברי', אמרי לי' הב לי' אגרא דשקיל לך דמא דעבר במכרא יהיב ארבע זוזי דעבר במיא יהיב תמני זוזי, זימנא חדא אתא ההוא כובס איקלע להתם, אמרו לי' הב ארבע זוזי, אמר להו אנא במים עברי, א"ל א"כ הב תמניא דעברת במיא [לא יהיב פדיוהו אתא לקמיה דדיינא א"ל הב ליה אגרא דשקיל לך דמא ותמניא זוזי דעברת במיא]:
אליעזר עבד אברהם איתרמי התם פדיוהו, אתא לקמי' דדייני אמרו ליה הב לי' אגרא דשקיל לך דמא שקל גללים פדיוהו איהו לדייני אמרו מאי האי אמר להם אגרא דנפק לי מנך הב ניהלי להאי וזוזי דידי כדקיימי קיימי הויא להו פורייתא דמגיר עלה אורחים כי מאריך גייזי כי גוץ מתחין לי':
אליעזר עבד אברהם איקלע להתם אמרו לי' קום גני אפוריא אמר להם נדרא נדרנא מן יומא דמיתת אימא לא גנינא אפורייא, ויתר דברי חטאתם ורעתם נאמרים שם:
ואת שתי בנותיך הנמצאות. ר' טוביא בר יצחק אומר שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית, וכן הוא אומר מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט כא), היכן מצאתיו בסדום:
הנה נא העיר הזאת קרובה. כל עיר שישיבתה קרובין עוונותיה צעירין, וישיבת צוער נ"א שנה, וישיבת סדום נ"ב שנה, א"ר ירמי' עיקר שלותה של סדום לא הי' אלא חמשים ושתים שנה, ומהם עשרים ושתים שנה הי' הקב"ה מרעים עליהם הרים ומביא עליהם זועות, כדי שיעשה תשובה ולא עשו, הה"ד (המרגיז) [המעתיק] הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו (איוב ט ה):
וה' המטיר על סדום. (קעב) ר' יהודה בר סימון אומר זה גבריאל שנקרא בשם רבו:
מאת ה'. מן הגבורה, אמר ר' יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שבן אדם מזכיר שמו שני פעמים בפסוק אחד, כל שכן לגבוה. בתורה דכתיב ויאמר למך לנשיו נשי למך (בראשית ד כג). בנביאים דכתיב ויאמר המלך [להם] קחו עמכם את עבדי אדוניכם, והי' יכול לומר את עבדי, בכתובים דכתיב כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך (אסתר ג יב) כ"ש לגבוה, (קעה) שנאמר ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' (בראשית יח יט), וכן ה' המטיר [וגו'] מאת ה':
וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לתפלה, וכבר פסקנו בפרשת לך לך, דהלכתא כר' יהודה בתפלת השחר עד ארבע שעות:
אל המקום אשר עמד שם. מכאן אמרו רבותינו כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו:
את פני ה'. מכאן למתפלל שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, וכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהלים טז ח), ולפי שגרמו עונינו ובטלו התמידין שמלבנין עונותינו, צריכין בני האבות להתפלל תפלות אשר תקנו לנו, להיות איש שוחר טוב וזריז לתפלה, להקדים בשבח בוראו, ולקבל עליו מלכות שמים, ולקרות קריאת שמע מעת הנץ החמה עד רביעית היום, זמן ג' שעות, ותפלתו לעמוד בה לפני מלכו, עד שליש היום, זמן ד' שעות, שכן תמיד של שחר קרב עד ד' שעות, ותפלת מנחתו לגשת בה לפני מלכו של עולם, מתשע שעה ומחצה ולמעלה, עד הערב, כדברי רבנן שמכשירין תמיד של בין הערבים להשחט בח' שעות ומחצה, ולהקרב בט' ומחצה ועד הערב, ולדברי ר' יהודה עד י"א שעות ומחצה ביום, ופסקו הגאונים דעביד כרבנן עביד, ודעביד כר' יהודה עביד, ואנן סבירא לן כרבנן וכרבי יוסי דמקשי תפלת המנחה לקטורת, שנא' תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב (תהלים קמא ב), ואבינו יצחק תקנה. שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד סג) ומדיצא לפנות ערב ש"מ דגמר תפלה עד הערב, ותפלת הערב אין לה קבע לסומכה זולתי על אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום שמקריבין כל הלילה. ואבינו יעקב תקנה. שנא' ויפגע במקום (בראשית כח יא), ונדרש במקומה הלכך עונת פגיעתה משקיעת החמה עד סוף הלילה, אבל קריאת שמע לא יעבור על סייגו המסויג עד חצות לילה, ופורץ גדר ישכנו נחש:

Chapter 20



Verse 1

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
ויסע משם אברהם. מאלוני ממרא אשר בחברון:
ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור. במקום שנגלו המלאכים להגר:
ויגר בגרר. נתר לו אוהל בגרר, לפי שחרבה סדום ובנותיה, ופסקו העוברים ושבים, אמר מה אני מפסיק צדקה מביתי, הלך ונטע לו אוהל בגרר כדי להכניס אורחין. ואנשי עיר הקודש דרשו בגרר בגרדוקי:

Verse 2

ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא. בעל כורחה, שהרי בראשונה אמר לה אמרי נא אחותי את, וכן עשתה, ולפי שנלקחה במצרים לא רצתה עכשיו לומר כן, והוא הי' על כרחך אומר כך והיא שתקה:
וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה. בתומו בחזקת פנויה:

Verse 3

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. כבר דרשו רבותינו שאין הקב"ה נגלה לגוים ולנביאי או"ה אלא בלילה. שנא' בסעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג):

Verse 4



Verse 5



Verse 6



Verse 7

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אמר אבימלך מי מפייסו להודיע שלא נגעתי בה, א"ל הקב"ה כי נביא הוא, ואני הודעתיו שלא באת על אשתו, לכך אין בלבו עליך:
ויתפלל בעדך. בשביל כך וחיה ואם אינך משיב דע כי לא תהנה רק מות תמות אתה וכל אשר לך מכאן שבן נח נהרג בלא התראה, שהיה לו ללמוד ולא למד:

Verse 8

וישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם. מה שנדבר עמו דבר הקודש ומעייניו נעצרים ממימי רגליו ומשכבת זרעו:
ויראו האנשים מאוד. יותר ממה שהיו יראים עד עכשיו, כיון שראו עשנה של סדום עולה כקיטור הכבשן נתייראו, ועכשיו אמרו שמא אותן המלאכים שהפכו לסדום נשתלחו לכאן בשביל חטא זה שחטא זה והרי כולנו מתים:

Verse 9

ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר [לו] מה עשית לנו. שרימית בנו כך:
ומה חטאתי לך. שגרמת לי דבר זה:
כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה. לפרוץ בעריות כמעשה דור המבול ואנשי סדום:
מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי. שאין אדם עשוי לומר על אשתו שהיא פנוי' ולהתירה לאחרים, שהרי אחרים לוקחין אותה והוא נענש, ושמא דימתה להענישנו בה שנהפך כסדום:

Verse 10

ויאמר אבימלך [אל אברהם] מה ראית. מכאן שראוהו עניו ושפל רוח ואינו משיב לו דחקו בשאילה, אמר מה טעם ראית שעשית את הדבר הזה, שהרי לא נאנסת, וגם אנו אין שטופין בזימה כמצרים:

Verse 11

ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, כי ראיתי שאיש נפנה לפני האשה, ואשה לפני איש, ולא מצטנעים זה מזה, לכך אמרתי אינם גדורים מן העריות, ויעלו על לבבם לקחת אשתי ממני ויהרגוני על דבר אשתי, לפיכך סמך הקב"ה לא תרצח ולא תנאף, לומר כל הבא לגלות ערות אשת איש בזרוע שהוא שופך דמים שאם ימצא לו בעלה הרי הוא מרצחו:

Verse 12

וגם אמנה. לשון אמת. ודומה לו אמונה אומן (ישעי' כה א):
אחותי [בת אבי] היא. בשיטתן השיבן, שהרי גר שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה יש לו שאר האם ולא שאר האב, כיצד נשא אחד אחותו מן האם יוציא, מן האב יקיים, אחות האב מן האם יוציא, מן האב ר"א יוציא וחכ"א יקיים. נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת, ולכתחילה לא יכנוס, מתה אשתו מותר בחמותו, וכך השיבו אברהם קורבה דאחות אית לי בה מן האב, אבל לא מן האם, שהרי היא בת הרן כדלעיל:

Verse 13

ויהי כאשר התעו. עזרא כהן צדק נביא ה' ציין עלינו טעם הפסוק להבין פשוטו, חוץ ממדרש רבותינו, מן ויהי עד אתי, הוא ענין אחד שעל תי"ו אתי מפסיק, ומן אלהים עד אבי ענין אחד, והזרקא וסגלתו מודיע, וכן יאמר לה דברים כפשוטו, וכך הפסוק מדובר על הפשיטו, ויהי כאשר התעו אותי נמרוד ועמו לכבשן האש ונצלתי, ודומה לו והנה תועה בשדה (בראשית לז טו). אלהים מבית אבי לקחני, ואומר לה כשלקחתיה ללכת עמי, זה חסדך אשר תעשה עמדי, שלא אהרוג עליך, כל המקום אשר נבוא שמה, כלומר לשם, אמר לי בפני בני המקום, אחי הוא:

Verse 14

ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם. לפי שידע כי לא נתכוין עליו לרעה להחטיאו אלא מפני דאגת נפשו:
וישב לו את שרה אשתו. טהורה לו כבתחלה:

Verse 15

ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך (כטוב) [בטוב] בעיניך שב. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז) ושהי' אבימלך חסיד שבאומות, לכך רצה להיות שכן עם הצדיק:

Verse 16

ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף. סלעים:
לאחיך. לאברהם:
הנה הוא לך כסות עינים. כי הלך למצרים וסחר בך, בא לכאן וסחר בך, ועכשיו הכסף הזה הרי הוא לך לכסות קלון שהרי נפל אור פניך, כדכתיב ואור פני לא יפולון (איוב כט כד), וכתיב למה חרה לך ולמה נפלו פניך (בראשית ד ו), כי כשאדם בא לידי בושה אין מרים פניו, ואין מביט היטב לא למביישו ולא ליודעים בושתו, ואם עושה לו קורת רוח, כגון ריצוי ותשלום, הרי מכסה קלון פניו באותו דבר, כדכתי' ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), לכך אמר הנה הוא הכסף לך כסות עינים על הלבנת פניך, ולמה לכל אשר עשיתי אתך, שלקחתיך מבעלך והבאתיך אצלי ועיניתי בך ומשמשתי ידיך:
ואת כל ונוכחת. כלומר את כל הדברים האלה שגרם לך תזכרי ותהיי ונוכחת ולא תסכים לו עוד לומר אחי הוא. ואני אומר המלה משמש לשון כי, אם אמר הכתוב ונוכחת התי"ו דגושה, הייתי אומר ותתווכחתי אמר לה, כמו ורחצת וסכת (רות ג ג), וכל דומיהן, אבל השתא שהתי"ו רפויה משמש שקיבלה תוכחתו כגון ויודע ואומר שהיא כבר:

Verse 17

ויתפלל אברהם אל האלהים. שבא עליהן בדין:
וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. א"ר יוסי בר' חנינא מתחלת הספר ועד כאן לא נאמר לשון פלול, כיון שהתפלל אברהם הותר אותו הקשר, ומה וילדו, נתרווחו:

Verse 18

כי עצר עצר ה'. קיי"ל כרבנן כי עצר עצר שתים באיש שכבת זרע וקטנים, ושלשה באשה שכבת זרע וקטנים ולידה, לכך כפל העצירה לאיש ולאשה:
בעד כל רחם לבית אבימלך. אמרי דבי ר' ינאי אפי' תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה, והכל אומרים על דבר שרה אשת אברהם:
ורבותינו דרשו ויסע משם אברהם. שלא לשמוע דבר קלקולו של לוט:
והיא בעולת בעל. א"ר אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בו, כדכתיב אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד), רבנן אמרי מרתי' דבעלה, בכל מקום האיש גוזר, אבל הכא כתיב כל אשר תאמרי אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):
ואבימלך לא קרב אליה. אפי' שום קריבה בעולם, ומה' עשה זאת שנענש על הלקיחה, כי נביא הוא, מתוך דבריו למד לומר אחותי היא, כי כשאכסנאי בא לעיר אין שואלין אותו על עסקי אשתו, אלא על עסקי אכילה ושתיה, ואתם ששאלתם אותו על אשתו, לכך דאג ואמר כך:
מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי. א"ר חלבו בכל מקום היתה הרווחה מקדמתך:
ויהי כאשר התעו. א"ר חנינא הלוי נדרש הדין קרא תלת אפין וניפוק ידוי, בשעה שבקשו א"ה להזדזוג לי להורגו עד שאני בבית אבי [נתקיים עלי הקב"ה, ובשעה] שבקשו להתעותי מדרכי, נגלה עלי הקב"ה, ואמר לי לך לך (בראשית יב א). וכשבקשו להתעותי מדרך הקב"ה העמיד לי שני גדולים מבית אבי שם ועבר, והם היו מתריסין בהם:
הנה הוא לך כסות עינים. שתעשה לך כסות שיהיו הכל מביטין בה ולא ביופייך:
כסות עינים. א"ר ברכי' שתהא מטרונא מכוסה מן העין, כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), ר"ל אמר ביקש להקנותה בפני בעלה שיאמרו בני אדם כל השנים הללו היתה אצלו ולא עשה לה דבר משונה ובא זה לילה אחד ועשה לה כל השבח הזה. בפ' החובל בחבירו אמרינן א"ר יצחק אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר הנה הוא לך כסות עינים, אמר אבימלך הואיל וכיסתה ממני ולא גלית לי שאתה אשת איש וגרמת לי כל הצער הזה יהי רצון שיהיו לך בנים כסות עינים, ונתקיים בזרעה, שנא' ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות (בראשית כז א):
ואת כל ונוכחת. אמר לה כבר תוכחה דההיא גברא גביה, מפני שמרד ביך וריחקה מאצלו באומרו אחותי היא, לפיכך המעט הזה שהיא מציאתך וראוי להיות שלו יהי' שלך, והיכן מצינו שהתורה הסכימה על דבריו, דתנן המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דנרין בשבת, כנגד שבעה מלאכות שחייבת לעשות לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקת את בנה ומצעת המטה ועושת בצמר, לפיכך פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בכל שבת, ומכריזין עלי' ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרים לה הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת, והוא דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' בתשמיש, שצערו של איש קשה משל אשה. שנא' ויהי כי הציקה לו [בדבריה] כל הימים ותאלצהו (שופטים טז טז), שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת גמר תשמיש, דכתיב ותקצר נפשו למות (שם שם), א"ר יוחנן הוא קצר נפשו למות והיא לא קצרה נפשה, שהיתה עושה צרכיה ממקום אחר, אבל אמרה מאיס עלי, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ, וכדומה להם, לא כייפינן לה, ומורדת אע"פ דתפסה מידי דכתיב לה בעלה בכתובתה, מפקינן מינה, ומהדרינן לי' לבעל, אבל מידי דאייתת מבית אביה בין תפשת ובין לא תפשת מגבינן לה מה דאיתא בעינא ודליתי' בעיני' מגבינין לה דמי, והמורד על אשתו, שמרחקה בטהרתה מתשמיש, מוסיפין ב"ד על כתובתה שלשה דינרין בשבת כנגד שלשה דברים שהוא חייב לה שאר כסות ועונה. והמורד על אשתו, וחוזר בו לרצון חכמים אין כופין אותו להוציא, אלא יקיים, ואם נתארמלה לאחר הקיום אינה גובה תוס' זו זולתי כשנתגרשה בתוך המרד, אבל המורדת על בעלה יהיב לה גט לאלתר ויהיב לה כתובתה שבעה דינרין פחות לכל שבוע משך ימי המרד, ומה שהביאה מבית אביה גובה את הכל ואין לה מזונות כל זמן שהיא במרדה ולא בלאות כשהיא יוצאת:
כי עצר עצר ה'. רבותינו אנשי עיר הקדש דרשו נאמר עצירה בפה, ועצירה בגרון, עצירה בעין, ועצירה באוזן, עצירה מלמעלה, ועצירה מלמטה, והכל אומרים על דבר שרה אשת אברהם:
אמר ר' ברכיה כל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואמרה רבש"ע אברהם יוצא בהבטחה ואני באמנה, אברהם חוץ לסירה, ואני נידונה בסירה, אמר לה הקב"ה כל מה שאני עושה בשבילך אני עושה, והכל יאמרו על דבר שרה אשת אברהם שהיא ראויה לו:
א"ר לוי כל אותו הלילה המלאך עומד (ומלגבין) [ומגלבין] בידו, אם אמרה לו שרה מחי הוי מחי, ואם אמרה לו שבוק הוי שביק, כל כך למה, שהיתה אומרת לו אשת אברהם אני, ולא הי' משלחה, וכן אתה דורש בפרעה. ר' אליעזר בן יעקב אומר שמענו בפרעה שלקה בצרעת, ואבימלך נלקה בעיצור, מניין ליתן את האמור בזה לשל זה, נאמר כאן על דבר שרה, ונאמר להלן על דבר שרי, לגזירה שוה:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמיך ליה פרשת פקדונות, א"ר אחא אמר הקב"ה בעל פקדונות אני, עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים, שהי' מחתך זמורות ומשליכן כלפי מעלה, והחזרתי לו קוצים, שנא' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (ש"א טו ב), שרה הפקידה אצלי צדקה וגמילות חסדים, ואני מחזיר לה, שנא' וה' פקד את שרה, א"ר יצחק כתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה כח), וזו נכנסה לבית פרעה ויצאתה טהורה, לבית אבימלך ויצאת טהורה, דין היא שתפקד בבן זכר, לכן נסמכו הפרשיות זו לזו:
כל מעשה אבימלך היתה בתכלית ניסן והמתין הקב"ה לפוקדה לטובה עד ר"ה כדי שלא יאמרו גרוף הי' הולד מבית אבימלך:

Chapter 21



Verse 1

וה' פקד את שרה. א"ר יהודה בר סימון אע"ג דאמר רב הונא מלאך הוא הממונה על התאוה ועל ההריון, אבל שרה לא נפקדה ע"י המלאך כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, שנא' וה' פקד את שרה. ופקידה זאת היתה בר"ה ולמחר פירסה שרה נדה, שנאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), ושהתה בנדתה ב' ימים ומינה ה' ימים על הב' הרי ז', כי כן הי' דרך הראשונים, ובליל שמיני טבלה שהיא תשיעי לראש השנה נותרו כ"ב ימים לתשרי, וכ"ט למרחשון, ול' לכסליו, וכ"ט לטבת, ול' לשבט, כ"ט לאדר, וכ"ט לאדר שני, כי אותה שנה מעוברת היתה, ובי"ד בניסן ילדה בחצי היום, זמן שחיטת הפסח, והן שבעה חדשים מנין הרב"ה ארבה עצבונך, רי"ב יום הם שבעה חדשים, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתעברה בו, ומניין שבזמן שחיטת הפסח נולד יצחק, א"ר הונא בשם חזקיה, כתיב הכא למועד אשר דבר אתו, וכתיב התם מועד צאתך (מארץ מצרים) [ממצרים], לג"ש:

Verse 2



Verse 3

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה [לו] שרה. כל כך הכתוב מחזר על הדברים כדי להעיד עליו שהוא בנו:
יצחק. יצא חוק לעולם:

Verse 4

וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. זה שממנו יצא חוק לעולם, שגזר הקב"ה ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (בראשית יז יב), וזהו ראשון לנימולים לשמונה:

Verse 5



Verse 6

ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כל צחוק שנאמר בו באברהם ושרה לשון תימה היא, כי כשאמרו לו לאדם בשורה טובה מופלאת הוא מתמיה, ובתוך התמיה מצחק בפיו, אבל אין שמחה הבאה מן הלב, שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק (בראשית יז יז), לשון תימה. צחוק עשה לי אלהים דבר של תימה עשה לי אלהים, כי בבחרותי לא נתן לי אלהים הריון, ואחרי בלותי נתן לי הריון:
כל השומע יצחק. יתמה לי איך נהיה דבר זה ללדת אשה בת תשעים, וכן ותצחק שרה (בראשית יח יב), תמה בלבה. ויש צחוק שהוא על דבר עבירה, כדכתיב בישמעאל אשר ילדה לאברהם מצחק (שם כא ט), וכתיב בעגל ויקומו לצחק (שמות לב ו), וכתיב כן איש רימה את רעהו (ויאמר הלא מצחק) [ואמר הלא משחק] אני (משלי כו יט), ויש צחוק שהוא כשחוק, כגזן ויהי כמצחק בעיני חתניו (בראשית יט יד), שהשחוק לשון בזיון ולעג הוא, וכה"א (ה') [יושב] בשמים ישחק (תהלים ב ד), שחוק לרעהו אהיה (איוב יב ד), זולת במקומות מיוחדין נמצא שחוק וצחוק לשון שמחה, כדכתיב ויצא מהם תודה וקול משחקים (ירמי' ל יט), לכך דרש ר' ברכי' צחוק עשה לי אלהים שמחה יתירה עשה לי הקב"ה, כי נתן לי הריון עם בן זכר:
כל השומע יצחק לי. שהרי עקרות הרבה נפקדו עמי, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומין נפתחו, הרבה שוטים נשתפו:

Verse 7

ותאמר מי מלל לאברהם. לשון תרגום, כלומר מי דיבר לאברהם זאת, כשילדה שרה לא היו מאמינים אלא הכל אומרים אספו להם אסופי אחד מן השוק, ואומרים עליו בנינו הוא זה, והיו השרות מבקרות אותה ומביאין גוריהן בחיקן, אמר אברהם לשרה אין זו שעת הצנע, גלי לדדיך והניקי תנוקות הללו, לפרסם מפעלות אלהינו, ולפי שהי' הדבר קשה בעיני שרה, לכך אמרה מי מלל לאברהם הניקה שרה בנים זרים:

Verse 8

ויגדל הילד ויגמל. עיקר מלת ויגמל לשון תשלום גמול, כמו (כי גמל) [כגמל] עלי נפשי (תהלים קלא ב), ודומיהן:
ויעש אברהם משתה גדול. כדי לפרסם מפעלות ה', וכל מלכי האמורי זימן לשם על המשתה, ואמר שרה אשתי עקרה היתה, וה' פתח את רחמה והולידה, והיו רואין את יצחק ומודים ומשבחים להקב"ה:

Verse 9

ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק. בתוך המשתה משבחת היתה להקב"ה, ואמרה ברוך המקום שנתן לי בן הראוי לירש את אביו, וישמעאל הי' מתמיה עליו ואמר הלא אני הוא בכורו ואטול פי שנים:

Verse 10

ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, הואיל ואמ' ליקח פי שנים לא יירש כלל:
עם בני. אפי' אינו יצחק:
עם יצחק. אפי' אינו בני, כ"ש השתא, וזהו שהבטיחו הקב"ה ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (בראשית יז כא):

Verse 11

וירע הדבר מאוד בעיני אברהם. לעשותה ולמה על אדות בנו ישמעאל שבקש עליו לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח), והקב"ה השיבו ולישמעאל שמעתיך (שם שם כ):

Verse 12

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער. שנפרש ממך לתרבות רעה:
ועל אמתך. שיצאת להפקר:
כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כי כל דבריה ברוח הקודש:
כי ביצחק. בזרעו של יצחק:
יקרא לך זרע. שהן מייחסין אחריך ואחר אלהותיך, שכך אמרתי לך ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז כא):

Verse 13

וגם את בן האמה לגוי אשימנו. מופרד מיצחק ויהי גוי גדול בפני עצמו:
כי זרעך הוא. זש"ה ועלהו לא יבול (תהלים א ג):

Verse 14

וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לקיים מה שאמר לו הקב"ה, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):
ויקח לחם וחמת מים. חמת הוא נוד שעושין מן העור, וראיה מן דברי רבותינו חמת של קנים שהבצים שלה מקבלות כו' במס' כלים פ"ד, ועוד שנינו חמת חלילין, פי' שפושטין הגדי ועושין הרועים ממנו נוד להיות מחללין בקולם בו, ותנן נמי חמת שעשאה תרמל, ותרמל שעשאה חמת, הרי למדנו שהחמת נוד של עור היא:
וביתו של אברהם אבינו וותרנין היו, ולפיכך נתן להם לחם וחמת מים, כאשר תוכל שאת מצד אחד:
שם על שכמה. שכן דרך העוברים:
ואת הילד. משכמה אחד. והיה באותו פרק בן י"ז שנה כי כשנמול היה בן י"ג שנה, ולבסוף שנה באה שהיא שנת י"ד לו, נולד יצחק, ולבסוף ב' שנים אחרות, שהיא שנת ט"ז לו נגמל יצחק, וזה הדבר בשנת י"ז לו:
אלא שרה הכניסה בו עין הרע, וחלצתה חמה, ונקלש בשרו, ושופו עצמותיו ונוטלתו על שכמה מצדה השנית:
וישלחה. ששלחה לשם גירושין, שלא תחזור עוד אל ביתו:
ותלך ותתע במדבר באר שבע. היא הלכה ותתעה במדבר. שבא שתחתי' מודיע כי היא מדברה של באר שבע, ועוד כל המדבר שהוא עומד על עצמו כגון במדבר בערבה (דברים א א), אחר המדבר (שמות ג א), ובמדבר אשר ראית (דברים א לא), וכל שכמותה כולן הבי"ת נקמצת, וכל מדבר שהוא סמוך על תיבה הבאה כמו מדבר שור (שמות טו כב), מדבר סין (שם טז א), במדבר הגדול (דברים ח טו), במדבר הזה (במדבר יד ב), מדבר סיני (שמות יט א), מדבר פארן (במדבר יג כו), וכל שכמותה, הכל פתוח לבד:

Verse 15

ויכלו המים מן החמת. שהי' קדוח וחולה כמו שדרשנו, והי' שותה בכל שעה כדרך בעלי קדוח:
ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אילן רותם היה, שכן דרך הרתמים להיות גדלין במדבר, ולמה נקראו השיחים, א"ר יוסי ששם הסיחו עמה מלאכי השרת, ודומה לו לשוח בשדה (בראשית כד סג), וכענין זה דרשינן וכל שיח השדה (שם ב ה):

Verse 16

ותלך ותשב לה מנגד. הרחק ממנו אלפים אמה, ולכך הה"א חטופה, כדי שנלמוד הרחק מרחוק בג"ש, כתיב הכא הרחק, וכתיב התם אך רחוק יהי' ביניכם ובינו כאלפים אמה (יהושע ג ד), מה התם אלפים, אף הכא אלפים, וזה כמטחוי קשת, דא"ר יצחק שני מטחוי קשת מיל, ואם הי' אומר כטחוי קשת, הייתי אומר שני טחוי קשת אחר והוא שהיא מיל אחד, כשהוא מוסיף מ' כמטחוי לדרשה, לומר לך שני ענייני טחוי, והן ד' טחוי קשת שהן ב' מילין, ועיקר יסוד המלה שמטיח החץ על יתר הקשת וזורקו, וכה"א כוננו חצים על יתר לירות (תהלים יא ב), ודומה לו טחי (טפל) [תפל] (יחזקאל יג יא), וטח את הבית (ויקרא יד מב), וכל דומיהן, ותהי המלה כמו ו' בחגוי הסלע (שה"ש ב יד), הנגדרת מן המצרי לאנה יחוגו וינועו:
כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד. זה מנגד בא להיותו מופנה לג"ש ללמוד נגד מנגד:
ותשא את קולה ותבך. א"ר ברכי' היתה מטחת דברים כלפי מעלה אמרה אתמול אמרת הרבה ארבה את זרעך (בראשית טז י), ועכשיו הוא מת בצמא וזה שאמר דוד המלך ע"ה משיח ה', נודי ספרת אתה שימה [דמעתי] בנאדך הלא בספרתך (תהלים נו ט), פי' נודי ספרת אתה וגזרת כמה ימים אתה גולה שימה דמעתי רצוי' לפניך, כדמעות בעלת נוד המים. ואם בשביל שהיתה גיורת היתה חביבה לפניך, כי גר אנכי עמך (שם לט יג), נמצא מוכח גם מכאן שהחמת נוד הוא:

Verse 17

וישמע אלהים את קול הנער. אמרו רבותינו יפה תפילת החולה וצעקתו בחוליו יותר משל כל אדם, וכה"א ויבך חזקי' בכי גדול (ישעי' לח ג):
ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים. בזכות אברהם:
ויאמר לה מה לך הגר. להטיח דברים כלפי מעלה:
אל תראי. מן הנער שהוא חולה וצמא למים:
כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם. אעפ"י שהוא עתיד לבוא ענש בדין אינו נידון אלא כאשר הוא עכשיו צדיק, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה:

Verse 18

קומי שאי את הנער והחזיקי את ידיך בו. בישר רפואתו, בתחלה שאי ולבסוף החזיקי רק ידך בו, כמנהל ביד, ודומה לו אין מנהל לה (אין להחזיק) [ואין מחזיק] בידה (ישעי' נא יח):
כי לגוי גדול אשימנו. כמו שבשרתיך כבר, ויש לומר כי הוא היה המלאך שנדבר עמה כבר בתחלה:

Verse 19

ויפקח. לשון פתיחה, ורוב תמצא סמוך לפנים, ודומה לכולן, פקח קוח (ישעיה סא א), יעור פקחים (שמות כג ח), חכמה שלכם ועיניכם פתוחין בתורה:
ויפקח אלהים את עיניה. ר' בנימין בר לוי ור' יונתן בן עמרם תרוייהו אמרין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהן:
ותרא באר מים. הוא באר לחי רואי, שהרי העלימה הקב"ה ממנה וחזר והעלה אותן, להודיע גבורותיו לעולם:
ותלך ותמלא [את] החמת מים. תחלה, שהיתה חסרת אמנה שמא יחסרו מי הבאר ויבשו, ואחר כך ותשק את הנער ממי הבאר:

Verse 20

ויהי אלהים את הנער. דרש ר"ע את לרבות חמרין וגמלין ובני ביתו וכל אשר לו לברכה:
ויגדל בנכסים:
ויהי רובה קשת. רובה גדול ומתלמד להיות קשת, כי כל בעלי קשת נקראים קשתיים, וכל בעלי קלע קלעים:

Verse 21

וישב במדבר פארן. לפי שהוא סמוך לפארן. לפי ב' פתוח לבד, וכן דרך כל המקרא:
ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים. א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקרי' קאי, לפי שהיתה שפחה מצרית ולכך נשאה לבנה מאבותיה ושמה עדישה גירשה שהיתה מרשעת ולקח גם משם אשה שהיתה טובה מן הראשונה:
ורבותינו דרשו למה נסמכה פרשת פקידת שרה לענין אבימלך, והלא רחוק ענין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת, אלא לדרוש בה גבורי כח שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם על אבימלך (בראשית כ יז), וסמוך לו וה' פקד את שרה כאשר אמר, אברהם:
ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, לאברהם בתפלתו של אבימלך:
בן לזקוניו. דומה לזיו איקונין שלו. וכן אתה דורש ביוסף:
למועד אשר דבר אתו אלהים. באותו מועד שדבר הבשורה, מה התם בחצי היום, שנא' כחום היום (בראשית יח א), אף הכא בחצי היום, כדי שישמעו הכל חבלי לידתה ויכנסו ויראו:
מי מלל. רמז לק' שנה שהוא מוליד כמנין מלל:
ויגדל הילד ויגמל. נגמל מחלבו לסוף כ"ד חדשים:
ת"ר תינוק יונק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ. ואע"ג דקיי"ל דאין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, דכתיב טמא הוא לכם (ויקרא יא ד), הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים, דהיינו אדם טמא אלא טהור אסור לינק אלא עד כ"ד חודש, וזה זמן למניקה שאם נתארמלה או נתגרשה והיא מעוברת או מניקה אסורה ליארס כל שכן לינשא עד כ"ד חודש, דת"ר מניקה שמת בעלה בתוך עשרים וארבע חודש הרו זו לא תינשא ולא תיארס עד שעברו כ"ד חודש, דברי ר' מאיר, וקיי"ל כר"מ בגזירותיו, ואע"ג דאמרינין הלכה כר' יהודה סבירא לי' דאמר שמונה עשר חודש, ואביי שרא לאריסי' לא סבירא לן הכי כדאורי לי' ר' יוסף לאביי דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארסה בו:
ות"ר לא ישא אדם מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד כ"ד חודש, ואם נשא יוציא ולא יחזירה עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אמרו יוציא בגט וכשהגיע זמנו לכנוס יכנוס ובהא לית הלכתא כר"מ בגזירותיו אלא כרבנן, הלכך אם ישראל הוא יוציא בגט ולאחר שימלאו לה כ"ד חודש לוולד יחזור ויקדש ויכנוס. (סמ"ג) אפי' כהן יוציא בגט או יפריש ממנה עד תכלית הזמן. ואם מת הולד בתוך כ"ד חודש מותרת לינשא אחר ג' חדשים ולא חישינן לעובדא דסורא דההיא איתתא שחנקה את בנה כדי להנשא דההיא שוטית הוית. ואפי' נתנה בנה לאשה אחרת להניק או גמלתהו בתוך כ"ד חודש מצאתי בתשו' הגאונים שאין קרוי מינקת חבירו אם נתנה בנה לינוק במינקת ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל בתוך ג' חדשים. וטעמא מאי אסורה לינשא תוך ימי מניקתה דלמא מעברא משני ומעכרא לה לחלבא וזה בעלה השני כיון דלא ברי' הוא לא יהיב לי' מדיליה דתהוי ממסמסת לי' בביצים וחלב וקרובים נמי לא יהבי' לי' והיא נמי מכספא למתבע מנייהו ונמצא הוולד בא לידי סכנה, וכתיב אל תשיג גבול עולם (ובשדה) [ובשדי] יתומים (משלי כג י), קרי ביה עולם וקרי ביה ובשרי, ואע"ג דפסקינן נמי מניקות כ"ד חודש כדברי ר"א, הני מילי לענין אלמנה וגרושה כדי שלא תעגן עוד, אבל ביושבת תחת בעלה קיי"ל כר' יהושע דאמר אפילו ארבע או חמש שנים ונושא חבילה על כתפו אבל פירש שלשה ימים מעת לעת לאחר כ"ד חודש וחזר וינק אפילו ר' יהושע מודה שהרי הוא כיונק שקץ, וגרסינן בירושלמי במה דברים אמורים שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין מפני הסכנה:
ויגדל הילד ויגמל. כדדרשינן:
ויעש אברהם משתה גדול. היה שם גדול העולמים ושש, והיינו דכתיב כי ישוב ה' לשוש עליך [לטוב] כאשר שש על אבותיך (דברים ל ט), במשתה יצחק:
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. דרש ר"ע אין צחוק אלא לשון ערוה, שנשא' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית לט יז), שהיה מכביש וצד נשי אנשים ומענה אותן, ר' ישמעאל אומר לשון ע"ז, כדכתיב ויקומו לצחק (שמות לב ו), שהיה בונה במות וצד חגבים ומקריב עליהן, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי אומר לשון שפיכות דמים, כדכתיב כמתלהלה יורה (החצים) [זקים חצים] ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח יט), והלכתא ככולהו תנאי:
כי ביצחק יקרא לך זרע. ר' עזריה בשם ר' הונא אומר בשם ר' יודן בר שלום זש"ה זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד) וכתיב זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיו (שם קה ה), מופת נתתי שמוצא דבר מפיו, כי כל מי שמודה בפיו בב' עולמות יקרא לך זרע, וזה שדקדק ביצחק הבי"ת יתירה לדרשה, וכל מי שאינו מודה בשני עולמות לא נקרא לך זרע:
כי שמע ה' את קול הנער באשר הוא שם. א"ר סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, מנלן דכתיב משא בערב (שער) [ביער] בערב תלינו אורחות דדנים (ישעיה כא יג), וכתיב לקראת צמא התיו מים וגו' (שם שם יד), ולא די שלא נתן להם מים, אלא האכילום מלוחים לשמונים אלף לבושי שריונים, אמר להן הקב"ה למלאכי השרת, אין דנין את האדם אלא לפי שעתו, ועכשיו צדיק הוא מדבר זה:
ויהי רובה קשת, וקשיותו עמו, רבה על כל המורים בקשת:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לו פרשת שלל האויב, שנ' ברצות ה' דרכי איש כל אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), ולמה נסמכו שהיו אומרים אילו היה אברהם צדיק לא היה טורד את בנו בעצת אשתו, כיון שראו מעשיו של ישמעאל שהיה מלסטם את הבריות, ונשא אשה מארץ מצרים, חזרו והודו למעשיו לומר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה (פסוק כב), אפי' בטרידת בנך ממך:

Verse 22



Verse 23



Verse 24



Verse 25



Verse 26



Verse 27



Verse 28

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן, צאן לא נאמר, אלא הצאן, הנזכרים למעלה:
לבדהן. שהפליגן מן הבקר:

Verse 29

ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה. ולא כבר נתתם לי עם הבקר ועכשיו מה טעם הצבת לבדנה, כמו לבדן, ודומה לו עדנה, כמו עדן, וכן דרך המקרא כל מקום שהתיבה לשון רבים, כגון ותאמרן, ותבאן, ותלדן, ותהרין, וכל דומיהם, פעמים נכתבים בנ' לבד, ופעמים בנ"ה:

Verse 30

ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי הצבה זו לעדות כי חפרתי את הבאר הזאת ושלי היא:
כל כבשות שבענין זה חסרים ו', שבעבורם נקנס זרע אברהם וחסרו שכרו, שבעבור ז' הכבשת הרגו פלשתים ז' חסידי ישראל. שמשון וחפני ופנחס ושאול ושלש בניו, והחריבו ז' משכנות אהל מועד וגלגל ונוב ושילה וגבעון ובית עולמים בראשונה ובשניה, ושהה ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים, ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר נחמני אומר אמר הקב"ה אלו תרנגולת של אחד מכם אבדה היה מחזר עליה כמה פתחים ואיזה מכם השגיח על ארוני. כל עדות המסור לזכר, הרי הכתוב קראו עד, ושמסורה לנקבה קוראה עדה, ובניין אב לכולהון עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית לא נב), ומה בין עדה שהיא לשון עדות, לעדה שהיא קיהול עשרה, עדה שהיא לשון עדות הע' ננקדת בצירי, שהיא קמוצה קטנה, כגון תהיה לי לעדה (בראשית כא ל). ועדה המצבה (שם לא נב). אבל עדה של עשרה הע' נסגלה, כגון לעדה הרעה הזאת (במדבר יד כז), בתוך העדה (שם כז ג), ועוד עדה שהיא עשרה. כשתדמימה לתיבה שלפניה, הע' נחטפת. וה' שלסוף נתמרת בתי"ו, כגון עדת ה' (שם כז יז) בעדת קרח (שם כו ט), אבל עדה שהיא לשון עדות, אין לה תמורה:

Verse 31

על כן קרא למקום ההוא באר שבע. באר שבע כבשות. ועוד כי שם נשבעו שניהם, שלא יזיקו זה לזה עד שלשה דורות:

Verse 32

ויכרתו ברית. תנאי קיים בבאר שבע:
ויקם אבימלך ופיכול שר צבאו. קומה היתה כשהשלימו עם הצדיק:
וישובו אל ארץ פלשתים. בשלום:

Verse 33



Verse 34

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. יותר ממה שעשה בחברון, כי בחברון עשה חמש ועשרים שנה, וכאן עשרים ושש שנים:
אשר גזלו עבדי אבימלך. איזהו גזילה, ר"א אומר זה שגוזל בפני עשרה בפרהסיא, כדכתיב ויגזלו כל אשר (עובר) [יעבור] עליהם בדרך (שופטים ט כה), מה דרך בפרהסיא, אף גזל בפרהסיא. רשב"י אומר מהכא, והבאתם (את הגזול) [גזול] ואת הפסח (מלאכי א יג), מה פסח שהוא בעל מום בגלוי, אף גזל בגלוי:
ר' יוסי בשם ר' אבהו אומר לפני תשעה גנב, לפני עשרה גזלן:
ר' תנחומא בשם ר' הונא אומר לעולם אינו גזלן עד שיגזול מתחת ידו, שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי (ש"ב כג כא):
בעבור תהיה לי לעדה. רבנן אמרי רועיו של אבימלך היו מדיינין עם רועי אברהם לאמר לנו המים, ונתנו סימן ביניהם, שכל מי שיעלו המים לקראת פני צאנו הרי הבאר שלו, וכיון שעלו לפני צאן אברהם, היתה הבאר שלו. א"ר יצחק בעבור היתה, אין כתיב כאן, אלא תהיה. כלומר לעתיד סימן לבניך שתעלה באר לפניהם, שנאמ' עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):
ויטע אשל. ר' יודן אומר פרדס. תיבה הפוכה אשל שאל, ומה תשאל ענבים תאנים ורימונים, מלמד שנטע בו כל מיני מאכל. ר' נחמיא אומר פונדק, שאל, מה תשאל יין בשר ובצים. ר' יודן אומר אשל זה סנהדרין, כדכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל (אשר בחברון) [ברמה] (ש"א כב ו), והכי אמרי רבנן במסכתא יומא, לא פסקת ישיבה מאבותינו מעולם, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), וכן יעקב דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים דכתיב לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר דכתיב אספו לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז):
רבנן אמרו אשל אכילה שתיה ולויה:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו נסיון עשירי, ובא מקרא זה לעשות משתה של יצחק, וטיהרת ישמעאל, ודברי אבימלך עניין אחד. ועל כולן אמר ויהי אחר הדברים האלה, ואע"פ שהזמנים מופלגין, ובכל מקום שנאמר אחר משמע לשון מיד וסמוך, אפ"ה שייך כאן אחר, לפי שהיו הרהורי דברים על משתה של יצחק, לפיכך סמוך העניין ואמר אחר הדברים האלה, כלומר האלה שכבר כתבנו ויעש אברהם משתה גדול, והנסיונות תכופין ומראין הענין סמוכין ונכתבין סמוכין, לכך כתיב אחר, לומר לך אחר סמוך הוא:

Chapter 22



Verse 1

ויהי אחר הדברים האלה. אחרי באו מארץ פלשתים לחברון, ועשה בחברון שתים עשרה שנה, ובסוף י"ב שנה והאלהים נסה את אברהם. אחרי הרהורי דברי מלאכי השרת, והאלהים הוא ובית דינו ניסה את אברהם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע אברהם זה שמח ושימח לכל, ולא הפריש לך לא פר ולא גוזל אחד, אמר להן הקב"ה אם אומר לו שיקריב את בנו אינו מעכב, לכך כתיב והאלהים שהסכים לדברי בית דינו ונסהו:
ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. כלומר הנני במה שאתה מצוה. א"ר יהושע בן קרחה בשתי מקומות דימה עצמו משה לאברהם וא"ל הקב"ה אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד (משלי כה ו), אברהם אמר בשני מקומות הנני, הנני למלכות, הנני לכהונה, וזכה לזו ולזו, ומשה כמו כן אמר בשני מקומות הנני, וא"ל הקב"ה אל תקרב הלום (שמות ג ה), ואין קריבה אלא כהונה, שנא' והזר הקרב יומת (במדבר א נא), ואין הלום אלא מלכות, שנא' כי הבאתני עד הלום (ש"ב ז יח):

Verse 2

ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת. קח. בדברים:
נא. לשון בקשה, א"ל הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה, כדי שלא יאמרו אין ממש בראשונים:
את בנך. א"ל איזה הוא, א"ל את יחידך. א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א"ל אשר אהבת, א"ל וכי תחומין במעיין, שמוליד אדם זה ממקום טוב, וזה ממקום רע, שניהם אני אוהב, א"ל את יצחק, ולמה לא פירש לו מתחלה, אלא כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על דיבור ודיבור, וכן אתה דורש באל הארץ אשר אראך (בראשית יב א) ולא פירש לו תחלה, כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה:
ולך לך. הראשונה לך לך והשניה ולך לך. הוסיף לה ו' להוסיף לה חבה:
אל ארץ המוריה. שקטורת המור שם קריבה לפניך, וכה"א אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד ו):
והעלהו שם לעולה. להעלאה ולא לזביחה:
אל אחד ההרים אשר אומר אליך. רב הונא בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר הקב"ה מתהא דבריו בעיני צדיקים כדי לחבב דבריו לפניהם, ואח"כ מגלה להם טעמו של דבר, שנאמ' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א). את הקריאה אשר (אני) [אנכי] דובר אליך (יונה ג ב). קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (יחזקאל ג כב):

Verse 3

וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו למצות בוראו:
ויחבוש את חמורו. ארשב"י אהבה מקלקלת את השורה. כי כמה עבדים היה לו לאברהם. ומאהבתו את בוראו חבש עצמו, וכן אתה דורש בבלעם שחבש בעצמו מתוך שנאתו. חבישה עיקר לשונו קשירת מרדעת כקשירת חיתול על המכה, כדכתיב לשום חתול (לחבש) [לחבשה] (יחזקאל ל כא):
ויקח את שני נעריו אתו. אליעזר וישמעאל, מכאן שאין אדם הגון ראוי לילך יחידי, וכן מצינו בשאול וילך הוא ושני אנשיו אתו לבקש האתונות:
ויבקע עצי עולה. לפיכך זכו בניו להתבקע הים לפניהם:
עצי עולה. הראויין למערכה:
ויקם וילך. ליתן לו שכר קימה והליכה:
אל המקום אשר אמר לו האלהים. באותו היום הגיעו שם והמקום נקרא צופים:

Verse 4

ביום השלישי. היה השטן מבלבלו ואינו מניחו לראות כבוד השכינה עד ג' ימים, אמר הקב"ה איני מניח הצדיק בצער יותר מג' ימים, וכן אתה מוצא בשבטים, ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו (בראשית מב יח), וכן במתן תורה ויהי ביום השלישי בהיות הבקר (שמות יט טז), וכן ונחבאתם שם (שלשה) [שלשת] ימים (יהושע ב טז), וכן באסתר ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה א), וכן ביונה ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים (יונה ב א), וכן בעולי הגולה, ונחנה שם (שלשה ימים) [ימים שלשה] (עזרא ח טו), וכן לעתיד לבא, דכתיב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו ב):
וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. שנים עשר מיל, וכן אתה דורש ויעמוד העם מרחוק (שמות כ טו), ומה ראה, אנשי עיר הקודש הביאו דרשה, ראה ענן קשור על ההר, ועמוד של אש בתוכה, והבין כי שם כבוד השכינה ממתנת לו, אמר לנעריו אליעזר וישמעאל רואים אתם כלום, אמרו לו לאו, אמר להם שבו לכם וגו', והשיב יצחק רואה אני עמוד אש וענן קשור:

Verse 5

ויאמר אברהם אל נעריו. אליעזר וישמעאל:
שבו לכם פה. ברחוק י"ב מיל נהג כבוד במקום הקודש שאין דרך כבוד לכנס אדם במקום שכינה עם בהמה טמאה:
עם החמור. עם הדומה לחמור מה חמור לא ראה ולא הבין, אף אתם כן:
ואני והנער. שהבין:
נלכה עד כה. כלומר עד כאן:
ונשתחוה. להקב"ה:
ונשובה אליכם. נפלה בשורה טובה בפיו שיהיו חוזרין מהר המוריה בשלום:

Verse 6

ויקח אברהם [את] עצי עולה. מעל החמור לקחם:
וישם על יצחק בנו. כזה שטוען צלובו על כתפו:
ויקח בידו את האש ואת המאכלת. שהיו ביד הנערים:
וילכו שניהם. הוא ויצחק, ולכך לא הוליך אחד מהנערים עמו, שלא לעכב על ידו לשחוט את יצחק:
יחדיו. בלב תמים, זה לעקוד, וזה להשתחוות, כי לא גילה לו שהוא יהיה לעולה. ולמה נקרא הסכין מאכלת, א"ר חנינא שמכשרת את הבשר ומאכלת אותו לישראל בהיתר, שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ד), וכתיב וזבחת [שלמים] ואכלת (דברים כז ז). ואני אומר סכין שמסכן את הבריות:

Verse 7

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי. כפל הכתוב בדברים אבי אבי, ויאמר ויאמר ג' פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמיו:
ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. כמתנכר מידיעה:

Verse 8

ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה. א"ל זעף לההוא גברא דיגער ביה מ"מ אלהים יראה לו השה, והוא יזמנו לפניך, ואם לאו לעולה בני, אז הבין יצחק כי הוא נבחר לעולה, ויתחזק לבו:
וילכו שניהם יחדו. זה לשחוט, וזה לישחט:

Verse 9

ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח. מזבח לא נאמר, אלא המזבח, כלומר המזבח המיוחד ששם הקריבו קין והבל, ונח ובניו, הוא אשר הקריב עליו אדם הראשון פר הודאה מקרין מפריס, כדדרשינן:
ויערוך את העצים. שעל גבי יצחק:
ויעקד. כפת את יצחק בנו בידיו וברגליו שלא יפסול את השחיטה, ופן יבעוט באביו, ויעבור על מצות כיבוד אב:
וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. של מערכה:

Verse 10

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ובכו מלאכי השרת לפניו, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז):

Verse 11

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים. כל מלאך שסמך לשם קודש האל"ף נפתחת לבד, וכל העומד על עצמו האל"ף נקמצת:
ויאמר אברהם אברהם. כל מי שנכפל שמו מפי דבר הקודש אין בדורו כמותו, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל, כולן קוראן דבר בכפול, ואין בדורן כמותן. וא"ת יצחק אמאי לא נכפל שמו, ויש להשיב כי קודם שנפטר אברהם היה יעקב ממלא את מקומו:
ויאמר הנני. תני ר"ח לשון חיבה וזירוז:

Verse 12

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. מלמד שנזלו דמעות של מלאכי השרת על הסכין. אמר לחנקו, א"ל אל תשלח ידך אל הנער, אמר אברהם אוציא ממנו טיפת דם, א"ל אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה:
כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ידעתי לכל כי ירא אלהים אתה:
ולא חשכת. כלומר לא מנעת את בנך:
את יחידך ממני. שלא תאמר כל חליים שחוץ לגוף אינם חליים, אלא מעלה אני עליך כי כשם שלא חשכת את בנך, כך לא היית חושך את יחידך, כלומר את נפשך ממני להקריב אותה לפני, זהו מדרשו.:

Verse 13

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל. שנברא ונזדמן לדבר זה מששת ימי בראשית אחר כל המעשים הי':
נאחז בסבך בקרניו. סבך הוא אילן שענפיו צפופין מאד, דומה לו ונקף סבכי היער בברזל (ישעי' י לד), בסבך עץ קרדמות (תהלים עד ה), היה השטן מעכבו, והי' נשמט מסבך זה, ונסבך בחורש אחר. וי"א טעם אחר שנאחז בסבך בקרניו, כדי שיהא נח לו לתפסו, והוא דרך הפשוט:
וילך אברהם ויקח את האיל. מן הסבך:
ויעלהו לעולה תחת בנו:

Verse 14

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. כלומר ה' יראה, כי יש לי להשיב תשובות וכו', כדמפורש בדברי רבותינו. ודרך הפשט כך הוא, לכך קרא שמו ה' יראה, על שאמר לו ליצחק ה' יראה לו השה:
אשר יאמר היום, כלומר היום שהקב"ה בוחר בזה המקום למנוחתו:
בהר ה' יראה. [על שם] יראה כל זכורך (דברים טז טז):

Verse 15



Verse 16

ויאמר בי נשבעתי נאם ה'. שכן אמר ה', יש נאום שהוא לשון עבר, כלומר אם בין שסמוך לשם קודש, כגון נאום ה', בין שסמוך לשם חול, כגון נאום בלעם (במדבר כד ג), ויש נאום שהוא מאמר ממש, והכרת אותותם, כל נאום שהוא חסר ו' הרי הוא לשון עבר, וכל שהוא מאמר ממש מלא ו', כגון נאם פשע (תהלים לו ב), כאן נשבע המלאך בעצמו ויאמר נאום ה', כך אמר ה', כדרך הנביאים שאומרים נאום ה', ומה צורך לשבועה זו, שידע שלא יניסהו עוד:
כי יען אשר עשית את הדבר הזה. ששקול כנגד הכל:
ולא חשכת את בנך את יחידך. מלעשות רצון בורא:
בקריאה ראשונה נאמר ממני, בשני' לא נאמר ממני, וזה אמיתת הדבר על דרך הפשט, כי בתחלה קראו המלאך שיסכים לדבר הקב"ה, וכן דרך העולם כשהמלך רוצה לדבר פותח עבדו, ואומר שמעו לדברי המלך, וכיון שהעם שותקים המלך מדבר, וכן המלאך קראו והשיב הנני, לאחר כך דיבר הקב"ה שנא' אל תשלח ידך, וכבר דרש ר' יהודה שהשמיע הקב"ה קולו מבין שני הכרובים ואמר אל תשלח ידך וגו', ולכך סיים ממני, ממה שציויתיך לעשות בו, אכן בקריאה השנית לא נאמר ממני, כי הם דברי המלאך במצות הבורא, ולא ראוי מלאך לומר ממני, דקם לי' בדרבה מני':

Verse 17

כי ברך אברכך. כפל הדבר ברכה לאב שלא ינסהו עוד, ברכה לבן, כמו שמפורש בפסוק:
והרבה ארבה. רבות לאב ורבות לבן:
את זרעך ככוכבי שמים וכחול אשר על שפת הים. למניין:
וירש זרעך את שער אויביו. בני כנען:

Verse 18

והתברכו בזרעך. בזכותם:
כל גויי הארץ. כדדרשינן בלך לך:
עקב. כמו בעבור:
אשר שמעת בקולי. בדבר הזה שציויתיך:
ד"א ויעקב את יצחק. א"ר חנינא ב"ר יצחק כל מה שהי' אברהם [עוקד את יצחק בנו מלמטה היה הקב"ה] כופת שרי או"ה מלמעלה, וכיון שחטאו ישראל בימי ירמיה, אמר להן הקב"ה ישרתיהו הנה כפיית, שנאמר כי עד סירים סבוכים וגו' (נחום א י):
ויקח את המאכלת. מכאן שאין שוחטין אלא בדבר המטלטל ותנן השוחט במגל יד ובקנה שחיטתו כשרה בדיעבד, ותנן היו נעוצים מתחילתן הרי אלו פסולים, תלושין ונעצנין. הרי אלו כשרים בדיעבד, א"ר יוסי בר אבא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה, אין שוחטין בה, ואין מוהלין בה, ואין חותכין בה בשר, ואין מקנחין בה את המכה, ואין מחצצים בה את השינים, מפני שרוח רעה שורה עליה:
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. כלומר רואה הוא שיש לי עליו שיחות, תחלה אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך, ועכשיו אתה אומר אל תשלח ידך, דומה שיש שינוי בדברים, וא"כ איך יקוים כי ביצחק יקרא לך זרע, א"ל הקב"ה לא אחלל את בריתי, ואמרתי את בריתי אקים את יצחק, ומוצא שפתי לא אשנה, שלא אמרתי לך ושחטהו שם, אלא והעלהו שם, עליה ממש על מנת לירד, ומכיון שהעליתו על המזבח ממעל לעצים קיימתה הדבר:
ר' יודא אומר כיון שהגיעה חרב לצוארו פרחה נשמתו בג"ע וראה נשמת שרה אמו שכבר מתה שהלך סמאל והודיעה ואמר לה עלובה בן שניתן לך לעת זקנתך כבר שחטו אביו וצווחה ויצאת נשמתה, וכיון שהשמיע הקב"ה קולו מבין הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה נשמתו לגופו והתירו אביו ועמד על רגליו ואמר בא"י מחיה המתים:
וירא והנה איל אחר. א"ר יודן אחר המעשים הללו ישראל נאחזין בע"כ ונסבכין בצרות, וסופן להגאל בשופר של איל, שנא' וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן עליהם (זכרי' ט יד טו). א"ר חנינא בר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזין בעבירות ונסבכין בצרות, ובראש השנה ניצולין בשופר של איל, נוטלין אותו ותוקעין ומערבין את השטן וניצולין מידו, שנא' עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), וכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חוק לישראל הוא וגו' (שם פא ד), וכתיב יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א). ואמר ר' אבהו מפני מה תוקעין בראש השנה בשופר של איל, כדי לזכור עקדתו של יצחק, אמר הקב"ה תקעו לפני ביום הזה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק שנעקד כאיל, ומעלה אני עליכם כאילו נעקדתם עצמיכם לפני:
תנן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו), מאי כבני מרון, כבני אימרי, כדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז לב). ר"ל אומר שלשה ספרים נפתחים בראש השנה לפני הקב"ה, אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עד, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לדין מות, בינונים תולה להם ברחמיו עד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיי עד, לא זכו נכתבין למיתה. ומלאכי דין ומלאכי רחמים באים להתיצב על ה', אלה לקטרג, ואלה להמליץ יושר, והשטן בא ועומד בתוכם להשטין בני ברית בקרב העמים, ומאהבת ה' אותנו קבע יום זה פקודה טובה ורחמים, בו פקד את אמנו שרה ורחל וחנה. בו ביום פקד את יוסף והוציאו מבית הסוהר, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (תהלים פא ו), בו ביום בטלה עבודה מאבותינו ולא נתעבדו לפרעה עד יום צאתם משם, בו ביום קבע לעמו פקודה טובה ורחמים, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (במדבר י ט):
כתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קודש (ויקרא כג כד). שבתון קדשהו בעשיית מלאכה, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קודש אלו קדושת היום, ומניין שאמרינן מלכיות, שנא' והיו לכם לזכרון לפני (ה') אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י י), זה בנה אב שכל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכיות עמהן, ולפי שהשטן בא לקטרג בדין, לכך אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, שנא' אני ה' אלהיכם (שם שם י), זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (שם שם ט), ובמה בשופר, שנא' (והעברתם) [והעברת] שופר תרועה בחדש השביעי (ויקרא כה ט). ותוקעין ומריעין כשהן יושבין תשר"ת תשר"ת תשר"ת תש"ת תש"ת תש"ת תר"ת תר"ת תר"ת, כולן סמוכין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפלת המוספין, כדתנן סדר ברכות של ר"ה אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום, ותוקע תשר"ת, ואומר זכרונות ותוקע תש"ת, ואומר שופרות ותוקע תר"ת, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, וכל כך למה תוקעין, כדי לערבב את השטן, ולעלות הקב"ה מכסא דין לכסא רחמים. אין פוחתין מעשרה פסוקים של מלכיות, כנגד יו"ד הלולים שבהללו אל בקדשו, ומן יו"ד זכרונות, כנגד יו"ד הדברות, ומן יו"ד שופרות, כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, וקיי"ל כר' יוחנן בן נורי בדיעבד דאם אמר פסוק אחד של מלכיות, ואחד של זכרונות, ואחד של שופרות יצא. ואין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורעניות של ישראל, אלא של אומות העולם מזכירין, כגון וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן (זכרי' ט יד), מלכיות כגון ה' מלך ירגזון עמים (תהלים צט א), זכרונות כגון זכור ה' לבני אדום (שם קלז ז), ולא של יחיד אפי' לטובה, כגון זכרה לי (אלהים) [אלהי] לטובה (נחמיה ה' יט), ופקדונות אבות כרבים דמי, כגון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), ומתחיל בפסוקים של תורה, ואומר בשל כתובים, ומסיים בשל נביאים, ר' יוסי אומר המשלים בשל תורה הרי זה משובח, וכך היו וותיקין עושין. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע, ובשעת הלל, כלומר ביום שאומרין בו הלל, כגון פסח ועצרת וסוכות, הראשון מקרא הלל, בתפילת יוצר, משום זריזין מקדימין למצות, וכך היו מקדימין לתקוע בשופר ביוצר בר"ה בראשונה, אלא בשעת השמד שינו הדבר ואיחרו התקיעות לעשותן במוסף. מפני מעשה שהי'. ודייקינן בשעת הלל, מכלל דבראש השנה ויו"כ ליכא הלל, שאפשר שיהא מלך יושב בדין וספרי חיים וספרי מתים לפניו פתוחים וישראל אומרים שירה:
תקיעות של ר"ה ויה"כ מעכבות זו את זו, ולא דמיין לתפלה, אלא לארבע מינים שבלולב, לפיכך אין רשאי התוקע לשוח בין ברכה לתקיעה, ולא בין תקיעה לתקיעה, עד שישלים ל' קולות מתקיעות מעומד כשהציבור יושבין, וכן על סדר ברכות אין רשאי לשוח בין סדר מלכיות לזכרונות, ולא בין זכרונות לשופרות, ולא בין מלכיות לתשר"ת, ולא בין זכרונות לתש"ת, ולא בין שופרות לתר"ת, עד שיגמור ברכות כולן הן ותקיעתן. ומי שבירך על סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות וסיים תפלתו ולאחר עושה השלום נתמנה לו שופר, שלא נמצא לו שופר מעיקרא, ועכשיו נמצא לו, אם הוא בחבר עיר, דהיינו ציבור, צריך להשמיע התקיעות על סדר הברכות, שחוזר שליח צבור ותוקע שלשים על הסדר ברכות שחוזר ופותח בתפלת מוסף, ואומר מגן ומחיה האל הקדוש, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע תשר"ת, ואומר זכרונות, ותוקע תש"ת, ואומר שופרות, ותוקע תר"ת, אבל בלחש אין צריך היחיד לחזור ולהתפלל, ואם הוא ביחיד ונתמנה לו שופר אחר תפלת מוסף, אינו צריך לחזור ולהתפלל תפלתו כדי לשמוע סדר התקיעות על סדר הברכות, אלא שומע על סדר התקיעות תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג"פ, תר"ת ג"פ. יחיד שלא תקע, חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך סדר הברכות אין חבירו מברך לו, כלומר שזה מתפלל, וזה יוצא בתפלת חבירו זולתי בתפלת שליח ציבור, דקיי"ל כר"ג דאמר שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן, וכשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי, וא"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויו"כ, ולא עוד אלא אפי' מי שאינו אנוס ואינו נמצא בעיר, כגון עם שבשדות ואינן בקיאין בסדר תפלות וברכות היה פוטרן ר"ג בתפלת שליח ציבור, אע"ג שלא שמעו הברכות, אבל הנמצא בעיר אינו יוצא ידי חובתו עד שמתפלל בעצמו סדר ברכות או שומע ומתכוין לתפלת שליח ציבור, ומה שפטר ר"ג עם שבשדות שבתוך התחום לא פטרן אלא מן הברכות שהן מדרבנן, אבל מתקיעות אינן פטורין, כי התקיעות הן מן התורה, ואם איש מישראל תוך התחום חייב לבוא לשמוע התקיעות על הסדר, ואם לא שמע עבר על מצות עשה, שנא' יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט א). אבל אם נמצא חוץ לתחום אין מחללין עליו את היו"ט, דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא חותכין אותו לתקנו בדבר שהוא משום שבות, כגון מגל וכ"ש בדבר האסור משום לא תעשה, כגון סכין, ואם רצה ליתן לתוכו מים או יין כדי לצחצחו מותר, אבל לא יתן לתוכו מי רגלים מפני הכבוד, וכן אתה מוצא בפיטום הקטורת, ואין מעכבין את התינוקת שלא הגיע לחינוך מלתקוע בשבת, כיון שאינן בני מצות לא גזרי' עלייהו שמא יטלטל ארבע אמות, וכשהגיע לחינוך מעכבין אותן בשבת, משום גזירה, שמא יוליכנו אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל ביו"ט אין מעכבין אותו, שהותרה הוצאה, בין לצורך, בין שלא לצורך ומעסקינן בתינוק שלא הגיע לחינוך אפילו בשבת. והשומע מן המתעסק לא יצא, ושליח ציבור דעתיה אכולא עלמא, ולפי' אם שמע אדם קול שופר או קריאת מגילה מפיו וכיוון לבו לשמוע יצא, אבל יחיד ויחיד לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע, דאמר לי' ר' זירא לשמעיה כי לא שכיח חבר עיר איכוון ותקע לי:
ואם חל יו"ט הראשון של ר"ה בשבת אין תוקעין, דא"ר זירא גזירה הוא דגזרו אנשי כנסת הגדולה על השופר ועל הלולב ועל המגילה שלא לנהוג בשבת שמא יוליכם אצל בקי ללמוד עניינים אי נמי ברכותיהן ויעבירם ארבע אמות בר"ה נמצא מחלל את השבת, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והא דאמר ר' יצחק כל שנה שלא תקעו בה בתחלה מריעין לה בסופה, לא אמר כשחל ר"ה בשבת, דהא גזירת הכתוב שלא יתקעו, שנא' זכרון תרועה (ויקרא כג כד), אלא כגון שנאנסו או נתרשלו מלתקוע, מאי טעמא מריעין לה משום דלא נתערבב השטן כי כששומע קול שופר אומר שמא זהו יום, שנא' בו ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעי' כז יג), לפיכך עומד ושותק ואין לו רשות לקטרג, ואם לא תקע בראש השנה הוא מקטרג ונוטל רשות ובא ומגלגל פורעניות לעולם, לפיכך צריכין גוי צדיק שומר אמונים להיות מאמינים בבוראם שהוא מוציא צדקם כאור ומשפטם כצהרים, לבוא בקיחת דברים לפניו בראש השנה, יום בו נוצר אדם הראשון, ובו ביום נידון ומצא כופר, וביום זה כל באי עולם נסקרין בסקירה ונידונין בו מה יהא עליהם עד סוף השנה, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהלים פא ד), איזהו חג שהחודש מתכסה בו שאין הירח נראה, הוי אומר זה ר"ה, וכתיב כי חק לישראל הוא (שם שם ה), שהן נכנסין תחלה לדין מקמיה דליפוש חרון אף, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), שגם כל העולם כולו נידונין בו ביום, וצריכין לומר סדר מלכיות שקבלו מלכותו עליהן, שנא' אני ה' אלהיכם (במדבר י י), ולחתום בא"י זוכר הברית, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק שנעקד כאיל בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ולתקוע תשר"ת, ולומר סדר זכרונות, ויחתום ויכתבו לחיים, שנא' ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (שם שם ט), ולתקוע תש"ת ולומר סדר שופרות, כדכתיב יום תרועה יהי' לכם (שם כט א), ולחתום בא"י שומע תרועה, פי' ששומע ומקבלה ברצון, שנא' עלה (ה') [אלהים] בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מז ו), וכשהציבור יושבין והוא מתחיל לתקוע, צריך לברך קודם תקיעה בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר, ואין רשאי לומר בקול שופר, שאין השופר מלך ורב לשמוע בקולו, כדכתיב ושמעת בקול ה' (דברים כז י), וכתיב כי אם שמוע תשמע בקולו (שמות כג כב), אלא קולו ע"י אדם אנו מצווין לשמוע, וכן אינו רשאי לברך לתקוע בשופר, שאם אינו כך או אינו תוקע נמצא מחייב את עצמו בדבריו, וצריך לברך שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), וכתיב ברוך ה' (אלהים) [אלהי] אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו וגו' (בראשית כד כז):
שופר של יום הכיפורים ביעל ופשוט, של ראש השנה של אילים, ויהיו שופרות כפופים, ואם ציפהו זהב או כסף במקום הנחת פה פסול, שמצות היום בשופר של איל, ולא במיני חצוצרות ושארי כלי שיר, וזהו קולו משתנה, וכן אם ציפהו מבפנים פסול. נסדק לאורכו ודבקו פסול, ארוך וקיצרו, או שנסדק לרחבו ונשתייר בו כדי שיאחזנה בידו ויהא נראה מכאן ומכאן כשר, ואם לא פסול. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואפי' העמידו על גלדו כשר, ואם לא פסול. גירדו בין מבפנים בין מבחוץ, ואפי' העמידו על גלדו כשר. הכניס שופר לתוך שופר אחר ותקע בו, אם קולו של פנימי שמע יצא, מפני שהוא עיקר, והחיצון טפל לו, ואם קולו של חיצון שמע לא יצא. הרחיב את הקצר, וקצר את הרחב, ותקע לא יצא, שהרי נאמר והעברת שופר תרועה (ויקרא כה ט), דרך עברתו אמר הקב"ה. דיבק שברי שופרות פסול. ניקב נקב מפולש וסתמו במינו, רב יהודאי גאון פסק דקיי"ל כתרי לישנא דר' יוחנן לחומרא, דהיכא דסתמו שלא במינו אע"ג שנשתייר רובו שלם פסול, סתמו במינו אם נשתייר רובו ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה הרי זה כשר, ואע"פ שנפחת רובו אבל שלא במינו פסול, ואע"פ שנשתייר רובו, הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. קדחו בזכרותו ותקע בו יצא, ולא תימא מין במינו חוצץ. התוקע לתוך הבור או כיוצא בו אותן העומדין בבור יצאו ידי חובתן, אבל העומדים על שפת הבור, אם שמעו ממש קול שופר יצאו, ואם קול הברתו שמעו לא יצאו, והוא שתוקע ועולה לו. שופר של עולה ושלמים לא יתקע בו לכתחלה, ואם תקע בשופר גזול יצא, וכן בשל ע"ז ושל עיר הנדחת, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. והמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו בשופר. הכל חייבין לשמוע קול שופר, שנא' יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט א), וכתיב תורה אחת יהיה לכם (שם טו כט), ישראלים גירי צדק עבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, ואפי' כהנים ולוים שאינם במצות יובל, שהרי מוכרין לעולם, וגואלין לעולם, מיהו בתקיעת דר"ה איתנייהו, דהא בשילוח עבדים מיחייב. כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררין יוצאין ומוציאין אחרים ידי חובתן, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, אנדרוגינוס מוציא את מינו לבד, מי שחציו עבד וחציו בן חורין הרי הוא כטומטום, ואפי' לעצמו אינו מוציא. והנשים אינן חייבין לא בשופר ולא בכל מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, ומי שיצא ידי חובו מוציא אחרים ידי חובתן:
נשוב לענין מדרש הפרשה. וירא והנה איל. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר לפי שהי' רואה אברהם שהאיל ניתוש מחורש זה לחורש אחר ונסבך, אמר לו הקב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות מבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, ומאדום עתידין להגאל בתקיעת שופר, שנא' ביום ההוא (נאום ה') יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו' (ישעי' כז יג):
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. גלוי לפניך שהי' לי מה להשיב, וכבשתי רחמי לעשות רצונך, כן יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך על בני ועל דורותיהם:
ד"א ה' יראה. אברהם קראו יראה, שם קראו שלם, לכך נקרא ירושלים:
וישב אברהם אל נעריו. יצחק היכן הי', מלמד ששלחו אצל שם ללמוד תורה, ועשה שם ג' שנים:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שמועה טובה, היה אברהם מהרהר ואומר אלו מת בני בהר המוריה הייתי מת בלי בנים, עכשיו שנעשה נס אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות, ומי איכפת לי ביוחסין, א"ל הקב"ה אין אתה צריך שכבר נולד זיווגו של יצחק בנך:

Verse 19



Verse 20

ויהי אחרי הדברים האלה. כל מקום שנאמר ויהי אחרי הענין מופלג, וכאן מופלג הוא עניין תחילת הלידה של מלכה ל"ז שנה, כי כשנפקדה שרה נפקדה מלכה אחותה, ולמה נסמכו עניינין מפני לידתה של רבקה בת בתואל שנולדה באותה שנה שנעקד יצחק, והיה אברהם מהרהר דברים אחר העקידה אמר בני קדש הוא כליל הוא, והיאך יצא לחוץ לארץ לישא אשה, או היאך ישא אשה מבנות כנען, ועד שהוא עומד בהר המוריה נתבשר:
הנה גם היא ילדה מלכה בנים לנחור אחיך. מה ת"ל גם היא, אלא מה שרה יהיו לה בני גבירות שמונה, ו' ללאה, ב' לרחל ובני פלגשים ארבע, ב' לבלהה, וב' לזלפה, אף מלכה בני גבירה שמונה, ובני פלגשים ארבע, כאמור בענין:

Verse 21

את עוץ בכורו. לא הוצרך הכתוב אלא לייחס את רבקה. ולמה פתח בעוץ, שהי' מתירא מן היסורין, א"ל אי אתה צריך כבר נולד איש ואיוב שמו, שנא' איש הי' בארץ עוץ איוב שמו (איוב א א). וזה מדרשו:
את בוז. זקינו של אליהו בן ברכאל:
ואת קמואל. שקם על אומתו של אל, וזה בלעם:
אבי ארם. אבי הרמאין זה לבן:

Verse 22

ואת כשד וגו'. לא שמעתי מדרש לשמותם:

Verse 23

ובתואל ילד את רבקה. קרא שמה על שם עגלה מרבק, וכן אתה דורש ברחל על שם הכבשות:
שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. מעת שנפקדה שרה היא יסכה כל זה בא להראות ולקיים מ"ש ומה' אשה משכלת (משלי יט יד):

Chapter 23



Verse 1

ויהיו חיי שרה מאה שנה. מה ראה לומר כל כך שנה שנה שנים. אלא בת מאה שנה כבת עשרים לנוי, בת עשרים שנה שוותה לבת שבע ביופי:
שני חיי שרה. שכך היתה חייה, וכולן עברו בשמחה ובששון:

Verse 2

ותמת שרה. בהיות אברהם בהר המוריה כשדר בקרית ארבע שהיא של אחימן שישי ותלמי וענק אביהן:
היא חברון. ששם נוחין האבות וחברותיהם:
בארץ כנען. המבוזה שבארץ כנען היפך הפשט:
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. כך דרך פשט המקרא, לאדם המזדמן לעשות הדבר בעצמו קוראו בא, כגון בא אלי לשכב עמי (בראשית לט יד), ויבא אברהם. מהר המוריה, באותו היום נעשה שמת שרה ונתעסק לספוד לשרה ולבכותה, כדי לקבל עליה שכר, ולמדנו שהיה יצחק בן ל"ז שנה כשנעקד על הר המוריה, וכשנפטרת ביום עקידתו היתה בת קכ"ז שנה:

Verse 3

ויקם אברהם מעל פני מתו. היה לו לומר מעל פני שרה, ומה ת"ל מתו, כלומר מותו, מלמד שהיה רואה מלאך המות עומד ומתריס כנגדו:

Verse 4

גר ותושב. אם רציתי גר, ואם לא תושב, שכבר אמר לי הקב"ה לך (ולזרעך אתננה) [אתננה ולזרעך] (בראשית יג טו). תנו לי אחוזת קבר עמכם. בגבולכם:
ואקברה מתי מלפני. זו יחידה מלפני, שאין דרך העולם להשהות את האשה:

Verse 5

ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. בלשון ענוה:

Verse 6

שמענו. רפי שעל הנו"ן משמיענו לשון רבים, ואם הנו"ן היתה דגושה אומר כלפי היחיד:
אדני. היה לו לומר אדונינו, אלא הגדול שבהן קראו אדון, וכן יתר בני עמו קראו נשיא אלהים ולא גר, כלומר מלך אתה בתוכנו, אעפ"כ לא היה מקבל:
במבחר קברינו קבר את מתך. בקברי מלכים וגדולי המלכות:
איש ממנו את קברו. אפי' הקבר המזומן לו:
לא יכלה. כלומר לא ימנע, ודומה לו לא (תכלה) [תכלא] רחמיך ממני (תהלים מ יב), ויכלא הגשם (בראשית ח ב). אפס כי יש לדרוש בלא הנכתב באל"ף הוא לשון מסגר למנוע היוצא, וכל שהוא נכתב בה"א הרי הוא לשון מניעה בדבור וגזירה:
מקבר מתיך, אפי' מתים הרבה:

Verse 7

ויקם אברהם. שהיה יושב ביניהם וקם:
וישתחו לעם הארץ. הם בני חת, לימד על שמודין על בשורה טובה:

Verse 8

וידבר אתם לאמר. לומר לעפרון:
אם יש את נפשכם. כלומר ברצון נפשכם, ודומה לדבר ונפשו אותה ויעש (איוב כג יג):
לקבור את מתי מלפני. שאין ראוי לי שתשהה:
שמעוני. במה שאני חפץ:
ופגעו לי. מלשון בקשה, ודומה לו (אל יפגעו נא בה) [ופגעו נא בה'] (ירמיה כז יח). כלומר סרסרו עצמכם בעבורי עד שתפגעו בעפרון בן צוחר, אם מתפייס מוטב, ואם לאו צלו עלי:

Verse 9

ויתן לי את מערת המכפלה. שכל מי שקבור שם בטוח ששכרו כפול ומכופל:
בכסף מלא. כלומר כל מה שהוא שוה:
יתננה לי בתוככם לאחזת קבר. ולא לבנין:

Verse 10

ועפרון יושב. חסר ו' כתיב ישב, א"ר יצחק בר אמי מינוהו שוטר עליהם וגזרו שלא יקנה אדם גדול קרקע ממי שהוא קטן ממנו:
ויען עפרון החתי את אברהם. שהיה שם לפניו:
באזני בני חת. ולא בינו לבין עצמו, אלא להשמיע לכל באי שער עירו שלא תהא מתנתא טמירתא ויערער חד עליה:
לאמר. לא היית צריך סרסר אלא פיך אל פי היה לך לומר:

Verse 11

לא אדוני. כמו שאתה אומר שאני נוטל דמים ממך, אלא שמעני וקבל ממני חנם:
השדה נתתי לך. גמרתי בלבי לך למוצא ומובא משעה שדברת לבני עמי:
והמערה אשר בו. כמו כן לא נתתיך לקברך בגמר הלב, לעיני בני עמי אני מודיע כי דברי כל פיך כמעשה, וכאילו נתתיה לך כבר, לא לאחוזת עולם אלא קבר את מתך:

Verse 12

וישתחו אברהם. עוד חזר והודה על שבישרו הוא עצמו טובה:
לפני עם הארץ. מלמד שנעלו דלתותיהן והלכו לגמול חסד לשרה:

Verse 13

וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר. שלא על ידי סרסור. אך לשון מעוט, כלומר איני מבקש ממך חנם, כי דבר גדול הוא, אלא אם היה חפץ בטובתי לו ישמעני הלואי שתשמעני:
נתתי. לשון עבר, כלומר כבר גמרתי בלבי לקנותה בדמים, ודברי מעשה הם:
כסף השדה קח ממני. שתהא נקנית לי בכסף:
ואקברה. לשון ענוה:
את מתי שמה. לשם שאיני רוצה שתהא נקברת בקרקע של אחרים, שלא תתבזה אחר זמן:

Verse 14

ויען עפרון את אברהם לאמר לו. מה ת"ל לו, אלא בשיטת דבריו השיבו:

Verse 15

אדני שמעני. בקצב הדמים:
ארץ ארבע מאות. כלומר ודאי הארץ הזו שוה ארבע מאות שקל כסף, ולחלקה בינו לבינך מה היא אינו כדי לשני בני אדם:
ואת מתך קבר. כלומר תקחנה כאילו נתת הדמים:
א"ר חנינא כל שקלים הנאמר במקרא הן סלעים, ד' דינרין בסלע, ו' מעה בדינר, כ"ד מעות בסלע, והאמור בנביאים ליטרא, והאמור בכתובים קנטרין, חוץ מכסף עפרון שהן קנטרין, זש"ה נבהל להון איש רע עין (משלי כח כב), זה עפרון:
ולא ידע כי חסר יבואנו (שם). שחסרו על כך נכסיו, והתורה חסרה ו' משמו, שהרי מתחלת הפרשה עד וישמע אברהם לעפרון הרי כלו מלא ו', ומן וישקול אברהם כל עפרון חסר ו', מכאן אמרו רבותינו שהרשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושין, שהרי עפרון אמר לתת השדה לאברהם במתנה, ואח"כ העלה אותו בדמים יקרים:

Verse 16

וישמע אברהם (לעפרון) [אל עפרון]. שלא שינה אחר דבריו לומר לו פחת לי מקצב זה:
וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר. שלא פיחת פרוטה:
ארבע מאות שקל. קנטרין של כסף:
עובר לסוחר. א"ר אבא בר אבינא פרגמטיא נפוק, שהיה שוקלה בהכרע מתקבל לכל סוחר:

Verse 17

ויקם שדה עפרון. אע"פ שאמרו רבותינו שהיתה נפולה ביד הדיוט, וקמה ביד בן אדם גדול, אבל דרך הפשוט אינו מדבר אלא על אופן קום, ודומה לדבר וקם הבית אשר בעיר (ויקרא כה ל):
אשר במכפלה אשר לפני ממרא. בא לשנות הענין כדרך הקונים צריכין לשנות הענין המקנה לומר שדה פלוני במקום פלונית במצר פלוני:
והמערה אשר בו. מכאן שצריך לפרש כל אשר בה בניינים ומעלות ומורדות מערות ונקיקים:
וכל העץ אשר בשדה. מכאן שצריך לפרש כל אשר בה בחיבור:
אשר בכל (גבול) [גבולו] סביב. מכאן שצריך לפרש מצריה:

Verse 18

לאברהם למקנה. כל מקום שנאמר קנין הרי הדבר סתם בין במתנה, בין בתמורה, בין בכסף, בין בשטר, בין בחזקה, עד שיפרוט לך במה קנה, וכל מקום שנאמר נקנה אינו אלא מקנת כסף ממש:
לאברהם למקנה. בכסף זה:
לעיני בני חת. מכאן שצריך לקנות בעדים:
בכל באי שער עירו. שכולן באים לגמול חסד לשרה, כדדרשינן לעיל:

Verse 19

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. אחר שקמה לו לאחזה:
אל מערת שדי המכפלה. שנכפל בעיני כל שוכבי' ששכרן כפול ומכופל:
על פני ממרא. כנגד אילני ממרא:
הוא חברון. המגונה שבארץ כנען, ארבע מקומות הן המגונים שבא"י ואלו הן. דנה וקרית סנה ותמנת סרק וחברון:

Verse 20

ויקם השדה. קנין בקיום:
והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר. בישר גם הוא וזרעו נקברין שם:
מאת בני חת. מה ת"ל מאת בני חת, והלא של עפרון היתה וממנה קנאה אלא הם נתעסקו לברר מקחו, ונעשים לו מליצים ועדים, לפיכך שיפך עליהם כמה דיו ושיבר כמה קולמסין לכתוב בני חת עשרה פעמים, ללמדך כל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות:
ורבותינו דרשו ויהיו חיי שרה. לפי שמסרה דין בעלה לשמים, לפיכך נענשה, שנא' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, לפיכך צריכין בני ברית קודש להתעסק במתי ישראל, להמצא לו ולספדו ולבכות עליו, שהוא כבודו של מת, ואם אינו נספד כראוי לו, סימן יפה הוא לו שנפרעין לו אחר מיתה, ובהכי סגי ליה לאיתפרועיה מיניה בדינא חטאו, אבל מי שעליו להספידו ואינו סופדו נענש עליו:
הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו (משלי יז ה'), ואם ליווהו מה שכרו, עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (שם יט יז). אבל אם אינו נספד ואינו נקבר, זה חלק אדם רשע, שנאמר לא יספדו ולא יקברו (ירמיה טז ד). והעומד על המת בשעת יציאת נשמתו של אדם חשוב חייב לקרוע. וחכם שמת כבודו בהספידו, וכל אדם חייבין לספדו כאילו הן קרובין. ושכר ההספד להרים קול:
ותניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, מפני שלא התאבלו על אדם כשר, והמתאבלין עליו מוחלין לו על עונותיו, בשכר כבוד שעשה:
תנו רבותינו בעת פטירתו של חולה מלאך המות עומד למעלה מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שרואה מזדעזע ופותח פיו וזורקו לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות:
ת"ר לעת פטירתו של חולה אומרים לו התוודה, שכן דרך המומתין, שכל המתודה על עונותיו יש לו חלק לעוה"ב, ואם אינו יודע להתוודות אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי:
ואינו נפטר עד שיראה פני שכינה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל), וכל זכיותיו ועונותיו נפטרין לפניו, ואומרים לו חתום, והוא חותם, שנאמר ביד כל אדם יחתום לדעת כל (אנוש) [אנשי] מעשיהו (איוב לז ז):
ואקברה את מתי מלפני. שכל זמן שמת מוטל לפניו עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, ואפי' במקום אחר, דת"ר מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין ומן התפלה, וקיי"ל כדתירץ רב אשי דהוא בתרא, ואפילו הוא בבית אחר מתו הוא וכמוטל לפניו דמי, דכתיב ואקברה את מתי מלפני, וההיא שעתא לאו לפניו הוות. נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, את שהמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין המטה צורך בהן חייבין, ואלו ואלו פטורין מן התפלה. והמשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור, ובשבת שאין המת מוטל עליו לקברו, בו ביום מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, וחייב בכל מצות האמורות בתורה, אבל בחול מחזיר פניו ואוכל, ואינו חייב בכל אלו. ת"ר העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם [נשמטים א' א' וקורין, אין המת מוטל לפניהם] הם יושבין וקורין, והוא יושב ודומם, הם עומדים ומתפללים, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר רבון כל העולמים הרבה חטאתי לפניך [ולא נפרעת ממני אחד מני אלף], יהי רצון שתגדור פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים. ואין אומרים לפני המת אלא דברים של מת. תנו קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרשת שמע עד שלא יגיעו לשורה יתחילו:
ת"ר העומדים בשורה, הרואה שורה פנימה, פי' שרואה פני האבל פטור, ואעפ"י שאינן קרובין, ושאינה רואה פני האבל חייבין, ואע"פ שהן קרובין וקיי"ל כת"ק ולא כר"י:
תנא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין או ספר תורה בזרועו וקורא ועובר משום לועג לרש חרף עושהו, וקיי"ל מת תופס ארבע אמות, אבל חוץ לארבע אמות שרי לאנוחי תפילין וליצלויי. פי' לועג לרש, כיון דאינהו לא מצי לעסוקי במצות, דכתיב לא המתים יהללו יה (תהלים קטו יז), חלשא דעתייהו, והמחליש דעתם כאלו חרף לעושהו. ודבר ברור הוא שהקבורה מן התורה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). נתעסק אדה"ר וחצב לו מערת המכפלה. כדרשנו לעיל, ונקבר שם הוא וחוה, ולפיכך נתעסק אברהם אבינו לקנותה לקבורה, ואע"ג דאסמכוה רבנן כי קבר תקברנו (דברים כא כג), הני מילי לזכר, אבל לאשה נפקא לן מן ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א), ועוד דביזיונא דאינשי הוא וגדול כבוד הבריות לפני המקום. דתניא קברו את המת וחזרו וכו':
נתתי כסף השדה קח ממני. תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, בכסף מנלן אמר חזקיהו דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים (ירמיה לב מד). ואימא עד דיהיב כספא לא קני עד דיהיב ליה שטרא, מי כתיב בכסף ובספר יקנו, אלא בכסף הוא דקנו ושטרא ראיה בעלמא הוא. בשטר מנלן, אי אמרת מהאי קרא הא אמרת שטרא לראיה בעלמא הוא, אלא מהכא, דכתיב ואקח את הספר המקנה (ירמיה לב יא). אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל במכר אע"פ שכתב לו שטר לא קנה עד שיתן לו דמים, מכאן שכותבין שטר על המכר, אע"פ שנתן דמים לא קנאו עד שיכתוב לו שטר, ואם פירש הקונה ואמר אי בעינא בכספא איקני דאי בעי' למיהדר בי לא מצית הדרי, ואי בעינא בשטר אקני דאי בעינא למיהדר בך הדרנא דבריו קיימין. והמוכר שדהו מפני רעתה, אם כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, שדי מכורה לך, שדי נתונה לך במתנה, הרי זו מכורה ונתונה. רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו, ולמה כתיב בלשון מכר כדי ליפות כחו. בחזקה מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם (ירמיה מ י), במה תפשתם בישיבה, דבי ר' ישמעאל תנו וירשתם אותה (דברים יא לא), בישיבה. וחזקת קרקע ג' שנים, וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ולפי שלא הגיענו למקור לא הארכנו במשפטה. וחזקת המתנה והתמורה והחלוקה ונכסי הגוי והגר אי רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ כל שהוא הוי חזקה:
השדה והמערה אשר בו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שמצר לו מצריו החיצונים, כגון שכתב לו למזרח הבקעה נהר לצפון הר למערבה יער לדרומה רשות הרבים ובההיא אתרא קוץ לשדה שדה ולבקעה בקעה לא קנה, אלא שיעור שדה אחר. שיהיו רוחותיה מכוונות כנגד מיצריו הללו, וכן אתה דן במוכר בית בבירה גדולה מפני שצריך לדקדק ולברר מקחו ולכתוב מיצריו, וצריך לכתוב לו כל שיכות הזביני שנאמר וכל העץ אשר בשדה. ותנן מכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע [ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע], פי' שפחותה מבית רובע קים לן דלא חשיבא ומדת קרקעיתה ב' אמות וכ' אצבעות, האורך והרוחב ארבע טפחים, ואצבע ושליש, כי סתם שדה ט' קבין דהיינו ע"ה אמה אורך על נ', ופחות מכאן אינו קרוי שדה, ואת (הנשמר) [השומירה] העשויה בטיט וכו' אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכה וכו', ולא חרוב המורכב, שכל זמן שאינו מורכב אינו חשוב, ומשהרכיבוהו הרי הוא חשוב, ולא סדן בשקמה, הוא ארז שנקצצה נופו התחתונה כדי שישביח ויגדל, כלל העולה המוכר בעין רעה הוא מוכר, וכל מה שלא פירש לא קנה הלוקח:
אלה הם קצות משפטיהם על סדר הישועות. ונחזור על סדר הפרשה:
ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. שלמד מדרכו של בוראו שהוא גומל חסד עם החיים ועם המתים, עם החיים, מתחלת תורתו, שנא' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג כא). עם המתים, מתכלית תורתו, שנא' ויקבור אותו (בגאי) [בגי] (דברים לד ו), לפי' למד אברהם לגמול חסד עם החיים, דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה). את המתים. מהכא דכתיב ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו ועליו הכתוב אומר רודף צדקה וחסד ימצא חיים (צדק) [צדקה] וכבוד (משלי כא כא), בשביל שרדף אברהם לעשות צדקה וחסד עם החיים והמתים, לפיכך חיה שרה, ואעפ"כ כבוד היה לה לשרה למות קודם אברהם שלא תתבזה אחריו. אברהם זכה בשרה, לפיכך זכו בניו יצחק וישמעאל אחריו, אשריהן לצדיקים שזוכין ומזכין גם לבניהם אחריהן:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה עטרת זקנים, עד שלא בא אברהם לא היתה זקנה, ולא היה ניכר בין בחור לזקן, ולא היה הזקן מתכבד על הבחור, כיון שגמל אברהם חסד עם שרה, בקש רחמים על הזקנה שיהא היכר בין זקן לבחור, אמר הקב"ה אתה תפשת אומנותי שעשית צדקה וגמילות חסדים, בוא ולבוש לבושי, שנא' שער (רישיה) [ראשה] כעמר (נקי) [נקא] (דניאל ז ט), וכתיב ואברהם זקן:

Chapter 24



Verse 1

ואברהם זקן בא בימים. לא שקפצה עליו זקנה כשמואל, אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים, והיה בן קל"ז שנה:
וה' בירך את אברהם בכל. בכל מיני ברכה הרבה, שהיו לו עבדים ונכסים, ויכול לשלוח שלוחים הרבה. ומדרשו שלא נתן לו בת כל עיקר, והשליטו ביצרו, ועשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא חיסר כלום, ולא נסהו עוד:

Verse 2

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. שכבר היה זקן ועדיין היה בביתו, אפס כי אנשי עיר הקודש דרשו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
המושל בכל אשר לו. שמינהו אפוטרופוס בנכסיו:
שים נא ידך תחת ירכי. נא לשון בקשה, ולפי שנתנה להם המילה בצער היו נשבעין בה, שעיקר שבועה בנקיטת חפץ, כגון ספר תורה ותפילין, וזה הדבר היה ג' שנים אחר פטירת שרה:

Verse 3

ואשביעך בה' אלהי השמים. עד שלא נודע יחודו לבריותיו. ואלהי הארץ. אחרי שנודע יחודו לבריותיו:
אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ואע"פ שהן צדקניות, וכ"ש על הרשעיות, יושב מלא ו', שהיה לו באותו פרק ישיב מלא שם:

Verse 4

כי אם אל ארצי. שהייתי בה תחלה:
ואל מולדתי תלך. זו שכונתי:
ולקחת אשה לבני. המיוחד, ליצחק:

Verse 5

ויאמר אליו העבד אולי. שמא לא תלך ולא תאבה האשה ללכת אחרי, לבא אצל בנך אל הארץ הזאת, ההשיב אשיב את בנך כדי לקחת אל הארץ אשר יצאת משם:

Verse 6

ויאמר אליו אברהם השמר לך. א"ר אלעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ולפי שנקרב כליל לא רצה להוציאו אל חוץ לארץ ולהורידו מקדושה, לכן הזהירו ואמר פן תשיב את בני שמה:

Verse 7

ה' אלהי השמים אשר לקחני. בדבריו:
מבית אבי ומארץ מולדתי. משכונתי ואותו שעה לא נודע יחודו לבריותיו בארץ:
ואשר דיבר לי. בהר המוריה:
ואשר נשבע לי. בין הבתרים:
לאמור. כמו שאמר לי בארץ בכניסתי שם:
הוא ישלח מלאכו לפניך. ללוותך ועוד אחרי ישלח להוציא לפניך אשה הגונה, ולקחת על ידו אשה לבני משם, ולא מנכסיא אחרת:

Verse 8

ואם לא תאבה. זה אחד מן הדברים שאין טעמן נודע, בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר תאבה כנגד זכר, כגון לא תאבה לו (דברים יג ט), ויש לומר לשון נקבה, כגון זה, עד שיפרוט העניין, כגון ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, עד שהוא הולך אצלה:
ונקנית משבועתי זאת רק את בני לא תשיב שמה. רק לשון מיעוטא, נתכווין ברוח הקודש שבנו אינו חוזר לשם, אבל בן בנו חוזר שם ע"כ:

Verse 9

וישם העבד [את] ידו תחת ירך אברהם אדוניו. לפי שלא היה מזרעו לכך לא בוש:
וישבע לו. בתפיסת מילה:
על הדבר הזה. שהשביעו וקיבל שבועתו עליו וענה אחריו אמן:

Verse 10

ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך. גמליו של אברהם היו נכרין בכל מקום שהיו יוצאין זמומין, שלא ישלחו פיהם בגזל:
וכל טוב אדוניו בידו . זו דייתיקי, להראות שהוא אפוטרופוס של אברהם, והיה הדייתיקי יוצאת על שמו, וכן אתה דורש ביוסף בבית פוטיפר, דכתיב ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד), דכתיב ויבא (הבית) [הביתה] לעשות מלאכתו (שם שם יא). ויקם וילך. מלמד שקפצה להם הדרך ובו ביום הלך אל ארם נהרים, שהיתה ממוצעת בין שני לשונות של נהר פרת אל עיר נחור, אחיו של אברהם:

Verse 11

ויברך. הכריען על ברכיהן, שכן דרך הגמלים להיות כורעין בשעת שתיה, ודומה לו ויברך על ברכיו (דה"ב ו יג):
מחוץ לעיר אל באר המים. וכן אתה מוצא ביעקב ובמשה שיצאו ממקומן והלכו אל הבאר והצליחו:
לעת ערב. של אותו היום שיצא מחברון:
לעת צאת השואבות. הנשים הממלאות מים ומוליכות לצורך סעודת ערבית ולא נודע לי דמיון לתיבת השואבות, זולת מעיקר עניינה, כגון ותשאב (בראשית כד כ), שואב מימיך (דברים כט י), ושואבי מים (יהושע ט כא), והיה לי לדמותו לשאף, כדכתיב ושאף צמים (איוב ה ה), שאפה רוח (ירמיה ב כד), וכל דומיהן, ופירושו שקולט דבר ותפסו, אלא שאין דרך לפנינו להמיר אות באות ולדרוש ולא לעקם התיבה ולדרשה, זולתי בשמות:

Verse 12

ויאמר. זו אחד מן שבעה דברים הנטעמין בשלשלת, וכולן לדורשה, וזה לפי שהרים קולו ואמר כיון שהתחלת גמור:
ה' אלהי אדוני אברהם שנתייחדת עליו מכל בריותיך:
הקרה. כלומר זמן בבקשה לפניך מה שאני מבקש, ודומה לו כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז כ), אשר קרך בדרך (דברים כה יח), את כל אשר קרהו (אסתר ד ז), וכל דומיהן:
היום. היום הזה התחלת לעשות נס שקפצה לי הדרך היום גמור הדבר:
ועשה חסד עם אדוני אברהם. שאע"פ שהוא צדיק גמור צריך הוא חסד שהוא מתגלגל ואומר הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד ז), והצליח דרכך:

Verse 13

הנה אנכי נצב על עין המים. כבר פירשתי למה נקרא על עין המים:
ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. ובנת חסר ו', שלא יצאת באותו הפרק, זולתי רבקה לבדה:

Verse 14

והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, וראויה לומר והיתה הנערה, כענין שנאמר והיתה לך לאשה (דברים כא יג), אלא כל מקום שסמוך והיה לענין נקבה אינו אלא נס, או דבר מופלא, ועליו הוא אומר, והיה בגויים (?), והיה העיר הקרובה אל החלל (דברים כא ג), ונס גדול היה שם כשנדרוש בעניינו, וכן כאן והיה הנערה שמעשה נס היה ששאל שלא כהוגן, וכשהענין משתנה, כגון כי יהיה נערה בתולה (דברים כב כג), נדרוש בענין אחר:
הנער. כולן חסר ה', שהיתה קטנה בת ג' שנים, כי בשנה שנעקד יצחק נולדה רבקה, והיה יצחק בן ל"ז שנה, ושהה ג' שנים עד שנשא את רבקה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, נמצא רבקה בנשואיה בת שלש שנים, ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים, שהרי דורות הראשונים בת שלש שנים כבת עשר של דורות הללו, ומכל מקום בת ג' ראויה לביאה, ועוד תראה כי הרן הוליד את מלכה לז' שנים, ואת שרה לח' שנים, כדדרשנו:
אשר אומר אליה הטי נא כדך (ואשת) [ואשתה]. כד היא לגין של כלי חרס, וראיה לדבר ותשבר כד על המבוע (קהלת יב ו):
(ואשת) (ואשתה). שב"א תחת הו' משמעת להבא, ואם היתה נפתחת היתה משמע לשון עבר:
ואמרה שתה. כדרך הנדיבים:
וגם גמליך אשקה אותה הוכחת. להיות עזר נכחו:
לעבדך ליצחק ובה אדע. אם היא הוגנת:
כי עשית חסד עם אדוני. שאין מזדווגין לו לאדם אלא לפי שראוי לו, שנאמ' כי לא ינוח שבט (רשע) [הרשע] על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג). ינוח. מלשון מנוח אשר ייטיב לך (רות ג א), וזהו זווגו:

Verse 15

ויהי הוא טרם כלה לדבר. שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר עבד אברהם, ומשה, ושלמה. אליעזר, דכתיב טרם כלה לדבר. משה, דכתיב ויהי ככלותו וגו' (שמות לא יח). שלמה, דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל (מ"א ח נד), ונדרוש הדבר במדרש רבותינו כי לא נראה דבר פשוט, שהרי במשה ושלמה נענו לאחר שכלו תפילתן, ואילו אליעזר בטרם כלה וצ"ע:
והנה רבקה יוצאת. חסר ו' שמעולם לא יצאה לבדה, אלא בפעם הזאת:
אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם. חזר הכתוב לייחסה:
וכדה על שכמה. אילו נאמר כד הייתי אומר כד ואפילו גדול, אלא דכתיב כדה הראוי לשכמה קטן:

Verse 16

והנערה היתה טובת מראה מאוד, בזיו איקונין של חוה, וכן דרשנו בשרה:
בתולה. שלא איבדה בתוליה אפילו בהכאת עץ, כ"ש ע"י איש:
ואיש לא ידעה. שלא תבע בה איש מעולם והרהרה והשיר בתוליה:
ותרד העינה. מעלות היו לו לאותו העין וירדה שם:
ותמלא כדה. בידה ולא בחבל:
ותעל. מלמד שהיתה זריזה במלאכתה:

Verse 17

וירץ העבד לקראתה. כשראה בה זכות שהמים עלו לקראתה ולא הצריכה למלאות בחבל:
ויאמר הגמיאני נא מעט מים מכדך. מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו ושיעורו כדי שיקלוט אדם בפיו מן הכלי בפעם אחת:

Verse 18

ותאמר שתה אדוני. נדיבה בת נדיבה מכבד הבריות והן מכובדין על הבריות, כדכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו' (תהלים מז י):
ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. בידה ולא שלקח הכד מידה.:

Verse 19

ותכל. יש דורשין לשון אות נפש. כמו (ותכל) [ויכל] דוד (ש"ב ו יח), כלו תפלת דוד (תהלים עב כ), אבל המדרש אינו מדובר על אותו הפשט אלא ותכל להשקותו הוא שאל לוגמא אחת, והיא השקה כל צורכו, ודומה לו טרם כלה לדבר (בראשית כד טו), ככלותו לדבר (שמות לא יח), ככלת שלמה (מ"א ח נד), וכל דומיהן:
ותאמר גם לגמליך אשאב. מן המעיין לצרכו:
עד אם כלו לשתות. אחדל לשאוב ואם לא כלו, לא אחדל:

Verse 20

ותמהר. כשראתו שותק:
ותער כדה. מה שנשאר בכד משתיית כל צרכו. עיקר מלת ותער לשון ריקון, ודומה לו אל תער נפשי (תהלים קמא ח), ויסוד התיבה ער, ולבי רחש להזכיר גם כערער בערבה (ירמיה יז ו), על אופן זה:
אל השוקת. כעין אגן היה שם מאבן, ובה משקין את הבהמות, וכן אתה מוצא בבנות יתרו, ותדלנה ותמלאנה את הרהטים (שמות ב טז):
ותרץ עוד אל הבאר לשאוב. חזר וקראו באר בשביל שעלו המים לקראתה, כדכתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):
ותשאב לכל (עשרה) גמליו. כדי צרכן:

Verse 21

והאיש. מעתה הכתוב קראו איש על כל דבר, לפי שהיה נוהג עצמו בפרישות ובהצנע, כדרך רבו, עד שאמר עבד אברהם אנכי (פסוק לד), ומכאן ואילך קראו עבד כבתחלה, מכאן שאין אדם נענש בכינוי שם לחבירו, אם הוא הודיע בעצמו הכינוי. משתאה לה. רבותינו פירשו לשון שהות, ולא נראה בחבורי זה להמיר המלה אות באות ולדורשו כעניין הפשט, ורחש לבי להזכיר תיבת משתאה על אופן בהלה ומחשבה שהיה ממצמין ומצמצם שתייתו מחשב ומביט לה ומתבהל, ודומה לו אשתומם (כחדא שעה) [כשעה חדא] (דניאל ד טז), ויסוד התיבה שאה לבד, והתי"ו המתכוונת הרי היא תכשיט, כגון ט' שבתיבת נצטדק, וכן ת' שבתיבת ויתהלך, ודומה לו שאו ערים (ישעיה ו' יא), ושאיה יכת שער (שם כד יב), כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון, שאין לו מעמד בלא נו"ן, ועוד שאין שאון בלי קול, שנא' קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), וכאן כתיב מחריש לדעת מחשבותיה מתוך מעשיה, אם היא מרחמת על הבריות והגונה לבן אדוניו יודע אני שהצליח ה' דרכי, ואם לא לא הצליח דרכי בקפיצת הארץ, ואינו מעשה נס, אלא מרוצה בעלמא היתה:

Verse 22

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. אז ידע שהיא הגונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות, כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):
ויקח האיש נזם זהב. הוא נזם האף:

Verse 23



Verse 24



Verse 25



Verse 26

ויקוד האיש. קידה על אפיים. (והשתחו) [וישתחו] לה'. שזימן לפניו אשה הגונה:

Verse 27



Verse 28



Verse 29

ולרבקה אח ושמו לבן. שהיה מלובן ברשע:

Verse 30



Verse 31



Verse 32



Verse 33

ויושם לפניו לאכול. וישם כתיב, מלמד שנתנו לפניו סם המות, ועד שמדברין בא מלאך והפך הקערה לפני בתואל ואכל ומת בלילה ההוא. תדע שהרי בפסוק דלקמן כתיב ויאמר אחיה ואמה (פסוק נה), ובתואל היכן היה, אלא כדדרשנו, שמת באותו סם המות:

Verse 34

וה'. הוא ובית דינו:
ברך את אברם בכל. בני ארצו נתברכו בשבילו:
ויגדל. בעושר:
ויתן לו צאן ובקר וגו'. אינו נהנה מן הגזל, אלא מתת אלהים היא לו:

Verse 35



Verse 36

ותלד שרה אשת אדני בן לאדוני. הודיעם שהוא יחידי לירושה:
אחרי זקנתה. הודיעם נפלאות ה':
ויתן לו את כל אשר לו. הוציא דייתיקי מכיסו להראות שאין ישמעאל יורש עם יצחק:

Verse 37

וישבעני אדוני לאמר. ברוח הקודש:
לא תקח אשה לבני מבנות (הכנעניים) [הכנעני]. ענר אשכול וממרא:
אשר אנכי יושב בארצו:

Verse 38

אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי. הודיעם שהוא מחבבן:
ולקחת אשה לבני. הודיעם שמינהו שליח:

Verse 39

ואומר אל אדוני אולי. שמא לא תלך האשה אחרי אלא עד שילך בנך אצלה:

Verse 40

ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו. הודיעם שבטחונו בהקב"ה:
ישלח מלאכו אתך והצליח דרכיך. הודיעם שמלאכי השרת מלווין אותו ואינו דואג:
ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי. שאינו ראוי להזדווג עם שאר משפחות:

Verse 41

אז תנקה מאלתי. אלה לשון שבועה, ודומה לו ושמעה קול אלה (ויקרא ה א):
כי תבוא אל משפחתי. ואם לא יתנו לך. אחר שתבקשנו מאתם:
והיית נקי מאלתי. כאילו נתנה לך:

Verse 42



Verse 43

הנה אנכי נצב על עין המים וממתין:
והיה העלמה. כלומר הנערה. ודומה לו הנה העלמה הרה (ישעיה ז יד), ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה):

Verse 44

ואמרה. ו' שבראש התיבה משמעת להבא:
גם אתה שתה. גם לרבות האנשים שעמו.:

Verse 45

אני טרם אכלה לדבר. נענתי במענה פי:
אל לבי. שלא הוצאתי הדיבור מפי אלא רחשתי בלבי. כל מי שנאמר בו אל לבו, הוא צדיק, וכל מי שנאמר בו בלבו, הוא רשע, בר מן חד, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה (בראשית יז יז), ובאמת דרשנוהו למה שינה:
והנה רבקה יוצאת. מזומנת לצאת באותו שעה:
וכדה. קטן מעין גופה על שכמה:
ואמר אליה השקיני נא. השקני משמע כדי צרכי ושינה בדברים:

Verse 46

ותמהר [ותורד] כדה מעליה. לאחזתו בידה:
ותאמר שתה. כל צרכך:
וגם גמליך אשקה. כדדרשנו:

Verse 47

ואשאל אותה. זהו כלל במקרה כל תיבה שהוא פועל או מפעל או סיפור ותחלתה וא"ו, ויש פתח תחת הו', הרי היא לשעבר, ואם שבא תחתיה, הרי היא להבא, כגון ואמרה אליו אחי ובית אבי (בראשית מו לא), ואכלה מצידי (שם כז יט), ואבאה אליה (שם כט כא), ואגידה לכם (שם מט א), ודומיהן. ולשעבר, ואמר ה' אלהי (שם כד מב), ואכל מכל (שם כז לג), ואבא היום (פסוק מב), ואהיה מתהלך (ש"ב ז ו), וכל דומיהן. אבל כל תיבה שהוא דיבור ממש יוצא מתנאי זה, כי כל מקום הו' נפתחת בין לשעבר בין להבא, כגון שמעה ואדברה (תהלים נ ז), ואדברה אליך (דברים ה לא), וכל דומיהן, והכרת אותותם, כי דיבור שהוא להבא הוטל לו ה' בסופה:
ואשאל אותה. להתבשר בפיה לאמר בת מי את, שדאגתי שמא אינה הוגנת:
ותאמר בת בתואל. ומיד:
ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה:

Verse 48

ואקוד ואשתחוה [לה'] ואברך [את ה'] אלהי אדוני אברהם. לימדם שצריך לברך שם הנכבד על בשורה טובה:
אשר הנחני בדרך אמת. התחיל ראש אמנה:
לקחת את בת אחי אדוני לבנו. כמו שציוה עלי:

Verse 49

ועתה כלומר ועתה שאתם מכירין שמאת הגבורה היא:
אם ישכם עושים חסד. שלא להטריחו לכאן:
ואמת את אדוני. שתעשו כמו שציוה עלי שימצאו דבריו אמיתים כאילו הוא אצליכם:
הגידו לי. ואם לא ואפנה על ימין. וזהו מדרשו ואקח לו את בת ישמעאל:
או על שמאל. או מבנות לוט. שאמר לו אברהם אם השמאל ואימינה (בראשית יג ט). כדדרשנו:

Verse 50

ויען לבן ובתואל. אביו שעדיין היה חי:
ויאמרו (אם) מה' יצא הדבר. הזה, כי שמענו בהר המוריה נתבשר דבר זה, ועוד שאנו שומעין מפיך שקפצה הארץ לפניך:
לא נוכל דבר אליך רע או טוב אלא כמו שנגזר מאת הקב"ה:
דבר. כמו לדבר:

Verse 51

הנה רבקה לפניך. אין אנו מעכבין אותה:
קח ולך. כל סוף ענין ולך הו' נפתחת, כגון קח ולך (בראשית יב יט), נהג ולך (מ"ב ד כד), וכל שכמותו, וכל תחלת הענין שבא תחת הו', כגון ולך לך (בראשית כב ב), ולך (ואשלחך) [אשלחך] (ש"א טז א):
ותהי. לשון נקבה ולהבא שהיא נשרקת והתי"ו נרפית, ואם הו' נפתחת והתי"ו נדגשת, הרי הוא לשעבר, כגון ותהי ראשית ממלכתו (בראשית י י), ותהי שרה עקרה (שם יא ל), ודומיהן:
ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'. אליו בהר המוריה. מכאן אמרו רבותינו מה' אשה לאיש:

Verse 52

ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה'. [הודה] על בשורה טובה:

Verse 53

ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים. לאחר שנתרצו ליתנה לו לאשה:
ויתן לרבקה. לשם קידושין:
ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. ר"ג אומר נתן להם מיני מגדים קליות של תבואה ואגוזים, שהקליות היו חביבות מן הכל בעיניהם, והביאן עמו מארץ ישראל. לימדך שאין אדם יוצא לדרך אלא אם כן אסטרכא עמו מסתכף:

Verse 54

ויאכלו וישתו הוא ואנשים אשר עמו. מעבדי אדוניו:
וילינו ויקומו בבקר ויאמר שלחני לאדוני. זש"ה כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו (משלי כה יג):

Verse 55

ויאמר אחיה ואמה. ובתואל מת, כי היה בדעתו לעכב וניגף בלילה ההוא, כדדרשינן מוישם לפניו (פסוק לג):
תשב הנערה אתנו. ותתאבל על אביה ותשהה אצלינו כי קטנה היא:
ימים. זו שנה תמימה. שנאמר מימים ימימה (שמות יג י), אלו י"ב חודש שנותנין לבתולה משתבעה הבעל, וא"ר קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב:
או עשור. י' חדשים:
אחר תלך. עמך:

Verse 56

ויאמר אליהם אל תאחרו אותי. עליו הכתוב אומר וציר אמונים מרפא (משלי יג יז):
וה' הצליח דרכי. אין לכם לעכב גזירתו:
שלחני ואלכה. לשון ענוה:
לאדוני. אקדם את עצמי ואשמחנו:

Verse 57

ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את היתומה אלא על פיה:

Verse 58

ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה. ה' של התלכי פתוחה ונחטפת להתמיה המלה. רב נחמן בר יצחק אמר מרמזין היו לה שלא תלך עמו עד שיבא יצחק אצלה:
ותאמר אלך. אפילו על כרחכם:

Verse 59

וישלחו. הל' דגושה שהיא שילוח על מנת שלא לחזור:
את רבקה אחותם. אחותו היה לו לומר, אלא מלמד שבאו כל קרוביה ובני העיר לגמול לה חסד ולשלחה:
ואת מנקתה. זו דבורה:
ואת עבד אברהם ואת אנשיו. כולם ליוום:

Verse 60

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה. כלומר תהיה, וכן בלשון זכר, הוה גביר (בראשית כז כט), הוה ארץ (איוב לז ו), היה אתה לעם (שמות יח יט), כולן לשון קל, וכאילו התי"ו בתחילת תיבתם, והה"א נחטפת. אמרו לה שמענו שהקב"ה אמר לאברהם, והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד), ועכשיו יהי רצון שאת תהיה עיקר הברכה, וממך יהיו אלפי רבבה ששכינה שורה בקרבם. ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו דוויין ושפופין היו, ולא היו מברכין אלא בפה, שהרי אמרו לה את היי לאלפי רבבה, ואפ"ה לא נפקדה עד עשרים שנה משניסת ונתפלל עליה יצחק ונפקדה, ולכך כתיב ויעתר לו ה' (בראשית כה כא), לו ולא לקרוביה, שלא יאמרו האומות תפלתינו עשתה פירות, ועמדו ממנה אלפי רבבה, שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו):
ויירש זרעך את שער (אויביו) [שונאיו]. בני כנען:

Verse 61

ותקם רבקה ונערותיה. לא נאמרה קימה אלא בלשון יחידה, כנגד רבקה שקימה היתה לה, שיצאת מבית הפסול, ונזדוודגה לצדיק:
ותרכבנה על הגמלים. כלומר הגמלים שלקח עמו, שכן דרך הגמלין גדילין במזרח:
ותלכנה אחרי האיש. א"ר מכאן שאסור לאיש להלוך אחרי האשה. ותרכבנה ותלכנה, וכל דומיהן, הו' והת' שבראש התיבה משמיע המלה לשעבר אם הו' נפתחת וגם הת' נדגשת, אבל אם שבא תחת הוי"ו והתי"ו נרפית התיבה נשמעת להבא, כגון ותשמענה הגבעות (מיכה ו א), (ותשאנו) [ותשנה] עלינו (ירמיה ט יז), (ותרדנו) [ותרדנה] עינינו (שם):
ויקח העבד את רבקה. בדברים, אמר לה אשריך שזכית להזדווג בצדיק שבחר בו הקב"ה להיות קודש כליל, ובירכו שבו ובזרעו יתברכו כל גויי הארץ:
וילך. הל' נפתחת, כי סוף ענין הוא, ואם צירי תחתיו, היא תחלת ענין:

Verse 62

ויצחק בא מבוא. כלומר בא מלהביא את הגר שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים אתה רואה בעלבוני, והלך יצחק והביאה לאביו לישאנה. וא"ת והלא עדיין היה נפרד מאצל אביו ויושב עם עבר ת"ל והוא יושב בארץ הנגב, כבר שמשו ג' שנים ובא בפרק זה ויושב אצל אביו בחברון, כדכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב ט), כנגד בית הבחירה:

Verse 63

ויצא יצחק. מחברון:
לשוח בשדה לפנות ערב. להתפלל לפני בוראו שהיה מוראו תמיד על פניו שלא ינסהו, לפיכך הוסיף על מעשה אביו, שאביו היה מתפלל בבקר לבד, וזה הוסיף וקבע תפלת המנחה, כדדרשינן, ועיקר מלת שיח אינה אלא תפלה, שנאמר אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמב ג), וכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (שם קב א):
לפנות ערב. בעונת המנחה, כדדרשינן בתפלת השחר של אברהם:
וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. הכיר שהם גמליו:

Verse 64

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל. הרכינה עצמה מעל הגמל, ודומה לו כי יפול (ולא) [לא] יוטל (תהלים לז כד).:

Verse 65

ותאמר אל העבד מי האיש הלזה. ראתהו הדר כלוז, ודומה לו דבר אל הנער (הלזה) [הלז] (זכריה ב ח), וכן הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז יט) שהראה עצמו הדור לפניהם בכתונת פסים, וכן הארץ הלזו (יחזקאל לו לה) שהיתה הדורה ומעוטרת באילנות ועכשיו היא נשמה. רבנן אמרי הלזה כאלון זה:
ההולך בשדה לקראתינו ויאמר העבד הוא אדוני. שתינשאי לו:
ותקח הצעיף ותתכס. עצמה בו. צעיף לא מצאתי לו דמיון במקרא, זולתי [ותכס בצעיף (בראשית לח יד) וכן], ותסר צעיפה (שם שם יט), ויש לו לדורשו המוצע על פניה, ועיקר המלה היא רדיד, כי ותקח הצעיף, מתרגמינן בירושלמי ונסיב רדידא, ובלשון רבותינו נקרא הצעיף כבינתא, וכן יונתן בן עוזיאל תרגם והרדידים (ישעיה ג כג), וכבינתא, והוא בגד דק מאוד שמשימות הנשים על הראש, וכן גרסינן בשבת גבי רחילים, מאי כבינות שמכבנין אותו למילת, והוא צמר דק, פי' שמכבנים אותו לטלאים לעשותו נקי למילות, וכן צמר צחר (יחזקאל כז יח), מתרגמינן צמר נקי כבונא, ואונקלוס תרגם עיפא, שמרוב דחיקתו הוא נכפל שלא יראה שער ראשה, שכן מתרגם על וכפלת (שמות כו ט), ותעיף:

Verse 66

ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. כפשוטו, רבנן אמרי דברי שבח גילה, איך קפצה הארץ לפניו, א"ר אליעזר כללותיו של תורה מרובין מפרטותיה, שאילו בא לכתוב כל הדברים, היה כותב ב' וג' דפין:

Verse 67

ויביאה האהלה שרה. כלומר כל מה שפסק באהל של שרה אחר מיתת שרה, כדאמרינן בגמרא, חזר בביאת רבקה כמות שהי' בחייה של שרה, ולכך:
ויאהבה (יצחק וינחם) [וינחם יצחק] אחרי אמו. כיון שחזרו כל הברכות שהיו אצל אמו:
ד"א והנערה טובת מראה מאד בתולה. אר"ל בנות הגוים משמרות עצמן ממקום אחר אבל זו בתולה ממקום בתולין:
ואיש לא ידעה. ממקום אחר:
תנן הגדול שבא על הקטנה, והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים, דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה, ר' אבהו בשם ר"א אומר טעמא דר"מ ואיש לא ידעה, הא אם נבעלה מעץ בתולה נקראת, טעמייהו דרבנן בתולה היא הא אם נבעלה מעץ בעולה היא נקראת:
והלכות בתולים בפרשה ושם לה עלילות דברים (דברים כב יד) יזכינו הקב"ה לדורשן:
ויקח האיש נזם זהב וגו'. נתן לה לשום מתנה, ומתנות הללו בלשון רבותינו סבלונות, דאיכא אתרא דמסבלי והדר מקדשי, והני סבלונות לא הדרי בין שמתה היא אחר שנתקדשה, בין מת הוא, בין שחזר, בין שחזרה בה, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי משפטן. תנן השולח סבלונות לבית חמיו שילח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן, שאפילו שוה פרוטה בלבד ומתה היא או חזרה בה, אין נגבין, שעל דעת סעודה שולח, ואגב שאכל שם סעודת חתן בדינר מחל לו הכל, אבל לא אכל ושתה שם שוה דינר לא חשיב ונגבין הכל. סבלונות מרובין, כגון כלי כסף וכלי זהב ובגדים יקרים שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין, בין שמתה היא, בין שמת הוא, בין שחזרה היא, בין שחזר הוא, אבל סבלונות מועטין אינן נגבין, וכן מאכלות ששילח לבית חמיו אינן חוזרין כשמתה או כשמת הוא או שחזר בו הוא. אבל חזרה היא אפילו אגודת ירק מחזרת ושמין לו הדמים בזול:
ומוהר הן תכשיטין שנותן לאחר קידושין, עלייהו אמר רב פפא הלכתא בין מתה היא בין מת הוא בין חזר הוא בין חזרה היא מוהרי הדרי, קידושין לא הדרי, דאי הדרי קדושין אתי למיטעי לזמר שמותר באחותה משום הכי אמרי דקידושין לא הדרי:
תנן האשה נקנית בשלשה דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף [ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר] ב"ה אומרים בפרוטה או בשוה פרוטה, וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, הוא של כסף דמיו ח' פרוטות נחושת. ת"ר כיצד בכסף, נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, נתן הוא ואמרה היא הריני מקודשת לך הוי קידושין מדרבנן, נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת, נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת, אבל אמר הילך דבר זה במתנה, וחזרה ואמרה הרי הוא שלך ואקדש ליך בו חיישינן ליה מדרבנן וצריכה גט, וכן אם אמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן הסלע, בין שאמרה ובין ששתקה מקודשת, אבל לאחר מתן סלע אם אמרה הין מקודשת, אבל אם שתקה אינה מקודשת, ואם אמר כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי, ובשעת מתן סלע אמרה הן מקודשת, שתקה אינה מקודשת, לאחר מתן סלע אפילו אמרה הין אינה מקודשת. קידשה בגזל דידיה בחמס דידיה בגניבה דידיה, או שחטף סלע מידה וקידשה אם שידכה מקודם לכן מקודשת, והגזל ישלם לאשה, ואם לא שידכה אינה מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה דבר לשם קידושין ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, וקיימא לן כוותיה, והוא שעסקו בענין קידושין ולא פסקו עד שעת המתן וכן בגט. ואם אמר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך כך וכך ממון, הרי זו מקודשת, והוא יתן, וקיי"ל כרב הונא דקאי ר' יוחנן כוותיה. ואם היה פקדונו אצלה ואמר לה התקדשי לי בפקדוני שאצלך, אם נגנב או אבד ונשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, וקיי"ל כר' אליעזר. אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי במנה והניח לה משכון על אותו המנה אינה מקודשת, וקיי"ל כוותיה. והמקדש במלוה שיש עלה משכון מקודשת, פי' שהלוה לה מעות תחילה והניחה משכון עליהם ועכשיו מחל לה המלוה ומסר לה המשכון לשם קידושין, דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה מעות הראשונים לא לקידושין ניתנו, וקיי"ל כוותיה. אבל במלוה עצמה שכבר הלוה אותה ויצאו המעות או שום דבר ועתה אומר לה מה שאתה חייבת לי יהא מחול ליך והתקדשי לי בו אינה מקודשת, דהא מעות אין כאן ומשכון אין כאן:
ת"ר בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאינה שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי הרי זו מקודשת, והיא שלא בגרה וקיבלו:
בביאה כיצד כגון שאמר לה מכור לי בתך לביאה שתהא מקודשת בגמר ביאה זו, ואפילו בת שלשה שנים ויום אחד מקודשת, אבל בפחות מכאן בנותן אצבע בעין ואינה ביאה. והוא שיש עדים שמסר לו האב ושנתייחד עמה ושהוציא האב את בתוליה לפניהם. וכשם שקידושין זו ע"י האב, כך כל ענייני קידושין ע"י האב, עד סוף שתים עשרה שנה, ומתחלת י"ג ולמעלה שנעשה בוגרות ואין לאביה רשות בה רק היא מקבלת קידושיה בין ע"י עצמה בין ע"י שליח. היו ע"י שליח צריכין להיות בפני שני עדים כשרים ורחוקים, שיכירו האיש והאשה, ויראו מה שהוא נותן לה, וישמעו מה שהוא אומר לה, וכיצד קבלת החפץ:
ואם הטמינם אחרי גדר, אע"פ ששמעו דבריו, כיון שלא ראו מתת החפץ וקבלתו אינה מקודשת, וכן אתה אומר במקדש בלילה, אם לאור הנר והלבנה והאבוקה היה, וראו ושמעו הדבר מקודשת. והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו זה וזו מודין. וכן המקדש בשני פסולים. או בשני קרובין או עד אחד כשר ואחד פסול דאורייתא אינה מקודשת, אבל עד אחד כשר ואחד פסול דרבנן חיישינן לה וצריכה גט. ת"ר האיש מקדש בו ובשלוחו, אלא מצוה בו יותר מבשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמרה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:
אמר רב שליח נעשה עד לקידושין, והלכתא כוותיה דהא ר' נחמן קאי כוותיה. דאמר רבא א"ר נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו, בין בקידושין בין בגיטין בין בממון. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, פי' מאחת עשרה שנה ומחצה עד סוף שתים עשרה שנה, כל שכן כשהיא קטנה משנולדה עד שהיא בת י"א שנה ומחצה, בו ובשלוחו:
תנן התם נערה המאורסה בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה, ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות בגוף אחד, אלא אביה מקבל את גיטה, ולא היא, וקיי"ל כר' יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין דמכנסת עצמה בקבלת גיטה לרשות האב, אמרינן אביה נמי ניחא ליה שתקבלנו, משום הכי הוי גיטא, אבל בקידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, דברי הכל אביה ולא היא:
יתומה שהשיאה אמה או אחיה כשהיא קטנה בדעתה ויודעת לשמור קידושיה, יכולה למאן, וכשגדלה והגיעה לבוגרת אמר' אי אפשי בקידושין שקידשני אמי או אחי הרי זה מיאון. השיאוה שלא לדעתה ואינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן. הגדילה ונתקדשה לאחר קידושיה הן הן מיאונה, וקיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס, וכרב יהודה בן בתירה, והיא מותרת לכל קרוביו אלא שפסולה מן הכהונה:
קידושי טעות, כגון דאמר לה התקדשי לי בכוס זה של יין, ונמצאת של דבש, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, קיי"ל כתנא קמא בין לשבח בין לגריעותא בין שהטעתו היא אינה מקודשת, ואע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש בו לו דברים שבלב אינו כלום:
האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, דדוקא קאמר מקום פלוני שאין לי שם אויבים, אבל אם אמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת, שמראה מקום הוא לו ולאו דוקא קאמר ליה משום איבה:
קטן שקידש אינן קידושין:
קיבל קידושי בתו קטנה מקודשת ובאותו קידושין מקבלת את גיטה אבל קידשה ביהדותו של אב לגרשה בשמדו לא פשיטא לי:
קטנה שקידשה אמה ואחיה ונמצא שאביה קיים אפילו מיאון אינה צריכה ושריא לעלמא:
המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים, ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, דמצי אמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעי מדבריהם מספיקא, כיון דלא פירש דלמא דעתיה נמי אדרונא. וכן נמי במומין:
המקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה בפחות משוה פרוטה, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח ולא היה יודע שאין קידושיה קידושין:
וכן קטן שקידש בפרוטה אם שלח סבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת:
א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, פי' אם שידך לאשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות, כיון דאורחייהו לקדש ברישא חיישינן שמא שלח הני לשום קידושין, מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לסבלונות:
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני אלא שהלך ברמאות וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום, ובא אחר וקדשה בתוך למ"ד, מקודשת לשני, לא קדשה אחר בתוך ל' רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו הני זוזי ולא לפקדון דמי ולא למלוה דמי, אלא בתורת קדושין יהבינהו להו. לא קדשה אחר וחזרה בה, ר' יוסי אומר חוזרת, והלכתא כוותיה. וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמה לשל שליח קידושיה קידושין לא קידשה עצמה וחזרה בה, ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור, וקיי"ל כוותיה. המקדש אשה ע"מ כך וכך, נתקיים התנאי הרי זו מקודשת, לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. ע"מ שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום לא מחה האב מקודשת, מחה האב אינה מקודשת. מת האב בתוך למ"ד יום מקודשת, דאמרינן תו מאן ימחה. מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב שיאמר איני רוצה שלא תצטרך לחליצה או ליבום:
האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, בין לכנוס בין ליתן גט, אבל באו שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה צריכה גט משניהם, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. אמרה נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, נותן גט ואינו נאמן לכנוס, דלא מירתת דידע שתהא מחפה לקחתו ותיבוש לומר אין זה שקידש אותי. האומר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשתני כלל, הוא אסור בקרובותיה, משום דשוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, והיא מותרת בקרוביו משום דאמרי איהו שקורי קמשקר. וכן האומר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה ומותר בקרובות בתה, והבת מותרת בקרוביו, משום דאמרה אמי לאו כל הימנה לאוסרני. וכן האומר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי, הוא אסור בקרובת הבת שהוא אסרן עליו ובבת שהיא אסרה עליה:
המקדש את האשה סתם ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי זו כהנת, עשירה והיא עניה, עניה והיא עשירה, הרי היא מקודשת מפני שלא הטעתו, אלא דברים שבלב היו, ואין בהם כלום:
הרי זו מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר שיחלוץ יבמיך, לאחר שתמות אחותך, אינה מקודשת, משום שאין הדברים מסורין בידו באותה שעה לפיכך לא קנאה אפילו להתגייר הוא לא בידיה דבעי ב"ד של שלשה, דהא משפט כתיב ביה, ומי יימר דמזדקקי ליה ביה תלתא. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי, לא אמר ולא כלום. א"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת ועוברה ניכר דבריו קיימין, ודברי הכל:
הממנה שליח נאמן ואומר לו צא וקדש לי אשה בכל מקום שאתה מוצא והלך ונאנס, ולא יכול להחזיר שליחותו, אם קידש אם לא קידש, או היכן קידש ואימתי קידש, ומת אותו שליח או נשבה למרחוק, יש לומר חזקה שליח נאמן עושה שליחותו, והרי זה נאסר בכל הנשים שבעולם, שבכל אחת ואחת יש לומר שמא אחותה קידש לו שלוחו או אמה או בתה, והרי זו נאסרת עליו, ואע"פ שהנשים אשר בסתם זה מותרות לכל אדם בלעדיו, הוא ודאי אסור בהן שחזקה שליח נאמן עושה שליחותו. ומודה רב נחמן באשה שאין לה לא אם ולא בת ולא אחות ולא שאר קרובות שהיא נאסרת לאיש בעבורו שהוא מותר לקחתה, וכן אם היו לו קרובות הללו ובעת שהלך שלוחו לקדש לו אשה היו אלו הקרובות נשואות או ארוסות ונמצא כי אחר לכת השליח נתארמלו או נתגרשו הרי זו מותרת לו. כי אם זו קידש שלוחו מוטב כי הקרה ה' לפניו אותה, ועל קרובותיה אין לחוש שהרי הן נשי אחרים ולא היה יכול השליח לקדשן, וצריך הדבר להיות מעומד על בוריו בדקדוק ע"פ עדים, אבל גבי גט אע"ג דהדר אמר נתתי לה לא אמרינן חזקה שליח שעושה שליחותו, ופיו שאומר נתתי לה הרי הוא כשני עדים ופטורה, אלא אסורה עד שתתגרש בעדים, דאתמר בעל אומר לגירושין, ושליח אומר לגירושין, ואשה אומרת נתנו לי ואבד ממני ר' יוחנן אמר אין דבר שבערוה פחות משנים, והלכתא כוותיה לחומרא, דהיינו קידושין אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו, אבל להקל להתיר אשת איש לעלמא לא:
ונערה המאורסה דפסקינן דהלכתא דברי הכל אביה ולא היא, הני בדלא שדך לאביה, אבל שדך ליה מעיקרא ואירצי ליה ובתר הכי קדשה שלא מדעתו רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה גט וצריכה מיאון, ולא קי"ל כותייהו, אלא כרבינא דהוא בתרא, דאמר דשייך לא ניחא ליה דלפקעה עצמה מרשותיה דהא זיכה ליה רחמנא בכסף קידושין, הלכך לא אירצי דלתקדשי בלא דעתיה, וכיון דלא ניחא ליה בהני קידושין אינה מקודשת:
וצריכין בני ברית קודש כשבאין לישא אשה לבדוק תחלה במשפחתה ובקרובותיה ולקדש בפני שני עדים כשרים, ואח"כ נוטל כוס של יין ומברך בפה"ג, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, שמח תשמח, שהוא ברכה להזוג, וכל מה שיכולין לברך ולשמח החתן והכלה עושין, שכל המברכו ומשמחו זוכה לחמשה קולות. וז' ברכות הללו, כנגד ז' ברכות שבירך הקב"ה את אדם וחוה, שנאמר ויברך אותם אלהים (בראשית א כב). ראשונה ברכת היין המשמח אלהים ואנשים, והיא קודמת לכל קידוש והבדלה, ואחריה שהכל ברא לכבודו, ואע"פ שאינו מן הענין והסדר אלא מאשר יצר ואילך שמתחיל בדבר שניהם, אלא על שברא הקב"ה כל בריות העולם וכולם לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג ז). וכתיב כל פעל ה' למענהו (משלי טז ד). ואחריו יוצר האדם, כי אחר יצירת כל בריות יצר את אדם הראשון, כי ביום הששי בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישי הוצבר עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית נפח בו רוח חיים ועמד על רגליו, לפיכך מברך יוצר האדם על יצירת אדם לבדו, ומתחיל בסדר הזוג ומברך אשר יצר את האדם בצלמו, שבשעה ששית הפיל עליו תרדמה, שהרי כבר בראו צלם ודמות ותבנית ועכשיו התקין לו ממנו, כלומר מצלעו בניין עדי עד, כדכתיב ויבן ה' את הצלע (בראשית ב כב), ומסיים יוצר האדם, כי שניהם להדדי נקראו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם (שם ה ב):
ברכת אירוסין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, בתורה שבכתב, דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא (תקריבו) [תקרבו] לגלות (ערותה) [ערוה] (ויקרא יח ו), ואסר לנו, בתורה שבעל פה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך (דברים יז יא). אסר לנו ארוסות עצמינו שלא להתייחד עמה עד שיכניסנה לחופה ויתן לה כתובה, ויברך שבע ברכות, ואז תבעל לו בטוהר ובנקיון, ואם נתייחד עמה קודם לכן נמצא מרבה ספק ממזרות בישראל. דתנן ראוה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, אמרה להן מאיש פלוני וכהן הוא ר"א (ורבנן) [ור' גמליאל] אומרים נאמנת, ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. ואמרינן ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אומרת מניה, והוא אמר אין מנאי, ומשום דקא מודים אסיק ר' יוסף הלכתא כר"א וכר"ג דאמרי נאמנת ואת לא תעביד עובדא להשיאה ליוחסין, ואי נשאית לה מפקינן לה מניה, אבל היכא דלא מודי ודאי רוב פסולין אצלה, ובתר רובא אזלינן ומאינש דעלמא היא מעברא והולד ממזר. והתיר לנו את הנשואות, פי' נשואות שלנו ע"י חופה הבאה מחמת קידושין, וחותם בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. אלמא דבלא חופה וקידושין אין הורתו של ישראל בקדושה, אלא כבא אל אשה זונה:
ושבע ברכות של חופה מברכין אותה ז' ימי המשתה בדאיכא פנים חדשות, ואי ליכא פנים חדשות אינה מברך, אלא ברכה שביעית ותו לא:
ובמכתב שטר כתובה יש שינוי מנהג בישראל על מכתב התוספת והנדוניא ולא פסיקא מילתא אפילו מדרבנן אלא כפי מנהג העיר, זולתי מאתים זוז לבתולה, שהן כ"ה סלעים דנפקא לן מן מוהר הבתולות, ולאלמנה מנה מדרבנן כשמה דהיינו אל מנה:
ואגב שהזקקתי לכל כך כתבתי טופס השטר דצריך למקני לך קנין כתובה באנפי עשרה כי היכי דלישתעביד באחריותה, וצריך לשרטיה בשרטוטין, וה"ה לכל שטרי ב"ד, ולא יהא בה תיבה שאינה גמורה, ואם נחסר בה תיבה צריך לכותבה בין חטי ולמכתב בשיטה אחרונה דביני חטי קיימא, וכן אם אירע בה שום שיבוש ומחקה צריך לקיימו בשיטה אחרונה, אם יש לה אב כותב ודין נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה, ואם לא כותב דהנעלת ליה סתם, ואם היא בחזקת בתולה כותב פלונית בתולתא, ואם היתה כבר אלמנה כותב פלונית בת פלוני סתם, וכן אם היא בחזקת בתולה כותב ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן מוהר בתוליכי דחזי לכי מדאוריתא, ואם היא אלמנה כותב זוזי מאה סתם, והנדוניא והתוספות כותב כמנהג וחותם החתן ואחריו שנים או שלשה עדים כשרים במעשיהם ורחוקים מקרובות, וצריכים בני ברית קודש ללמוד מצור חצבתם להדבק בטובים שבעולם, שנאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני משם (בראשית כד ד). וכל הנושא אשה לשם שמים דרכיו מוצלחים. ויש לו חלק לעולם הבא, והנושא אשה שאינה הוגנת לשום ממון, עליו הכתוב אומר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה (יאכלו) [יאכלם] חדש את חלקיהם (הושע ה ז), חדש נכנס וחדש יצא, וממון כלה, והנושא לשום יופי הויין לו עזי פנים, והנושא בת עם הארץ, נמשל כענבי הגפן שמשתרגות בסנה דבר כיעור ואינו מתקבל, והוויין לו בנים קשים ומורדים בישראל, ובתו ככלב, ועליו הכתוב אומר כל שוכב עם בהמה מות יומת (שמות כב יח), והנותן בתו לע"ה כאילו כופתה ונותנה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל, אף ע"ה דורס ובועל ואינו מתבייש, ואיזהו ע"ה כל שאין יודע גבורותיו של הקב"ה, ואינו יודע תפלה וברכות שאפילו נראה שהוא חסיד, ארור הוא לאלהי ישראל, שאינו יודע שבחו של הקב"ה, אע"פ שנראה חסיד עיקרו רשע, שכך אמרו רבותינו אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד. ולפיכך ימכור אדם מה שיש לו וישא בת ת"ח, שאם מת או גולה, בניו ת"ח, וישיא בתו לת"ח, משל לענבי גפן בענבי גפן דבר נאה ומתקבל:
ירויחו דורשי הענין וישכילו. וסמוך לה פרשה תלמוד דרך ארץ, שישא אדם אשה לבנו גדול, ואח"כ ישא לעצמו, שנא' ויביאה יצחק האהלה וגו', וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה וגו':

Chapter 25



Verse 1

ויוסף אברהם. עיקר תוספות זו כאדם שעסוק בדבר ופוסק ומוסיף עוד לעשות בו, כענין שנא' ויוסף ה' דבר אלי עוד (ישעי' ח ה) וכתיב מה יוסיף ה' דבר עמי (במדבר כב יט):
ויקח אשה. ולא לשון פילגש:
ושמה קטורה. לשון קישור ולשון תרגום היא, כדכתיב ותקשר (בראשית לח כח), ותרגם וקטרת, דאע"ג דכתיב בה ותלך ותתע במדבר (בראשית כא יד), תאמר שנחשד עליה בריה, ת"ל ושמה קטורה, קשורה כאדם שחותם גנזיו ומצאו בחותמו, ודומה לדבר גן נעול מעין חתום (שה"ש ד יב):

Verse 2

ותלד לו. ריש לקיש אמר תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, קין עיקר ושת לשון תוספות, ונתמלא העולם משת, ישמעאל עיקר ובני קטורה ע"י שהן לשון תוספות נתרבו, יוסף עיקר של רחל והוליד שנים, ובנימין שהוא לשון תוספת העמיד עשרה, שנא' ובני בנימין בלע וגו' (בראשית מו כא), ער עיקר, ושלה שהוא לשון תוספת מעמיד שני בתי דינין. עיקר שנות איוב ק"י שנה, ונוספו לו ק"מ שנה, עיקר מלכות חזקיהו י"ד שנה, ונוספו לו ט"ו שנה, ודומה לדבר ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מד ל):
את זמרן. שמזמר (בתוף) לע"ז:
ואת יקשן. שמקיש בתוף לע"ז. ומדרש השאר לא שמעתי:

Verse 3

אשורים ולטושים ולאומים. א"ר שמואל ב"ר נחמני תגרין לופרין וראשי אומין כולהון:

Verse 4



Verse 5

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. זו מערת המכפלה והדייתקי:

Verse 6

ולבני הפלגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פילגש אחת. היא קטורה היא הגר כדדרשנו:
נתן אברהם מתנות. שמסר להם שם טומאה, היינו איצטגנינות שהיה יודע:
וישלחם מעל יצחק בנו. שלא יערערו עליו עוד, ובכך נצח גביהה בן פסיסא את בני ישמעאל ובני קטורה, כשבאו לדון עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון, על עסקי ארץ כנען, שאומרים יש להם חלק בו שהיו דנין מתורת משה, שנא' ישמעאל בן אברהם (בראשית כה יב), וכתיב יצחק בן אברהם (שם שם יט), בהגר וקטורה כתיב אשה, ובשרה כתיב אשה, לכך ראויין להיות שווים בירושה, והשיב להן מתורת משה, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו, אב שחילק נכסיו לבניו וישלחם זה מעל זה, כלום יש להם טענה זה על זה, ויצאו בבושת פנים:
בעודנו חי אל ארץ (קדמה) [קדם]. אמר להם כל מה שאתם יכולין ללכת לפאת מזרח הזריחו שלא תכוו בגחלתו של יצחק:

Verse 7

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. כדכתיב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד). (מאה) [מאת] שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ראה את יעקב בן ט"ו שנה:

Verse 8

ויגוע. א"ר יהודה בר אלעאי חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים בעשרה בעשרים יום, לומר שהחולי ממרק:
וימת אברהם בשיבה טובה. טובה. כמו שהבטיחו בין הבתרים:
זקן ושבע. מלמד שהקב"ה מראה להן להצדיקים שכרן לפני מיתתן ונפשם שבעין וישונן להם, כמו שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי (איוב ג יג):
(ויאסוף) [ויאסף] אל עמיו. מלמד שעשה תרח אביו תשובה ונפשו בג"ע, וכבר דרשינן ג' אנשים שנאמר בהן שיבה טובה:

Verse 9

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. כאן בן האמה חלק כבוד לבן הגבירה:
אל מערת המכפלה. שהיתה כפולה בדמים כשתי שדות אחרות:

Verse 10

השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו. קבר כתיב חסר ו', ללמדך שכל מי שגמל חסד בקבורת שרה, זכה לגמול חסד בקבורת אברהם:
א"ר שמואל בר נחמני שם ועבר היו מהלכין לפני מטתן, וכבר דרשנו כמה נכנסו משנותיו של שם בשנותיו של יצחק, וראו איזה מקום מופנה לאברהם, וקברו את שרה בדייטרין שלו:

Verse 11

ויהי אחרי מות אברהם. א"ר יודן כל מקום שנאמר ויהי אחרי מות, אילולי שהעמיד הקב"ה אחרים תחתיהם חזר העולם לאחוריו:
ויהי אחרי מות אברהם. סתמו פלשתים בארות של אברהם:
ויברך אלהים את יצחק בנו. העמיד תחתיו ושב ויחפור אותו. ויהי אחרי מות משה (יהושע א א), פסק המן והבאר וענני כבוד, העמיד הקב"ה את יהושע, וכבש לו לישראל את הארץ. ויהי אחרי מות יהושע (שופטים א א), נתגרה בהן יתירת הארץ, העמיד הקב"ה יהודה תחתיו וכבשן. שנא' ויאמר ה' יהודה יעלה (שם שם ב), תחילה. ויהי אחרי מות שאול (ש"ב א א) היו פלשתים נלחמים בישראל, העמיד הקב"ה תחתיו את דוד וכבשן:
ויברך אלהים את יצחק בנו. אמר אברהם אני בשר ודם עובר, אם אני מברך את יצחק הרי אני מגרה בו את ישמעאל ובני קטורה, אלא אני הולך לבית עולמי, ומה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה, לכך נגלה דבר קדשו על יצחק ובירכו, והעמידו על כוונת אביו:
וישב יצחק עם באר. סמוך ישובו לבאר שנגלה דבריו של חי העולמים על הגר, ואמרה אתה רואי בעלבון:

Verse 12

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם. לא שפסל את הראשונים בני קטורה, אלא לייחסם אחר מות אברהם, מפני כבודו של אברהם, להודיע שקיים הקב"ה מה שאמר לאברהם, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו' (בראשית יז כ), מכיון שבירך את יצחק הפריד הפסולת ממנו, לומר שאינן בכלל אחד, לכך חזר הכתוב לומר:
אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם. שאין בן האמה בכלל בן הגבירה:

Verse 13

ואלה שמות בני ישמעאל בשמותם. ולא שיקרא בהם שם האבות אברהם ויצחק אלא לתולדתם נתייחסו, אחר מולדת אמם:
בכור. חסר ו' כתיב, שלא יירש בכורה. ולא שמעתי מדרש שמותם:

Verse 14



Verse 15



Verse 16

אלה הם בני ישמעאל, הפסולין להתיחס אחר זקינם:
ואלה שמותם [בחצריהם ובטירותם]. אחר חצריהן ועל שם טירותם. חצרים אלו כפרים ותרגם פצחיהון כלומר פתוחין בלי חומה, כמו יפצחו הרים רינה (ישעיה מט יג), טירות אלו בתי טייטראות, וית כל בית סגדתהון, וכאן תרגם כרכיהון, כדי ללמוד זה מזה כי לא היו מניחין בתי ע"ז שלהן זולתי בכרכין:
שנים עשר נשיאים. כמו שאמר הקב"ה לאברהם:
לאמתם. חסר ו' כתיב, שכולם יהיו לאומה אחת:

Verse 17

ואלה שני חיי ישמעאל (מאה) [מאת] שנה ושלושים שנה ושבע שנים ויגוע. בחולי מעיים, כדי למרק עונותיו, כי עשה תשובה ונתייסר בחולי מעיים:
וימת ויאסף אל עמיו. שחלקו בג"ע, ולמה נמנין שנותיו, לפי שבא מקדקדו של מדבר לגמול חסד לאברהם. א"ר לוי בר חמא מה ראה הכתוב לייחס שנותיו של ישמעאל, כדי לייחס שנותיו של יצחק, בן כמה שנים היה כשבירך את יעקב ובן כמה שנים היה יעקב כשנתברך מפורש במגילה, באותה שעה שנתברך יעקב מת ישמעאל, שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל [בן אברהם] אחות נביות (בראשית כח ז ט), מלמד שקידשה ישמעאל לעשו, ומת באותו הפרק, והשיאה נביות אחיה, וישמעאל קדם ליצחק י"ד שנה, הוציא י"ד מן קל"ז, פשו להו קכ"ג, הרי שיצחק היה בן קכ"ג כשבירך את יעקב, ויצחק היה בן ס' כשהוליד את יעקב, נמצא יעקב היה בן ס"ג כשנתברך, והלך יעקב אצל עבר, ולמד תורה ממנו י"ד שנה עד שלא הלך לחרן, הרי בעמדו על הבאר בן ע"ז שנה היה, וי"ד שנים עבד בשתי נשיו, עד שלא נולד יוסף, ויוסף בן ל' שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השבע, ושנתיים של רעב, הרי ק"ל ליעקב בעמדו לפני פרעה, וכה"א ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה (בראשית מז ט), הא למדת כל אלו י"ד שנה אצל עבר היה:

Verse 18

וישכנו כלומר בני ישמעאל:
מחוילה. שכתוב בה ארץ החוילה אשר שם הזהב (שם ב יא):
עד שור. היא קדש:
אשר על פני מצרים. גבול כנגד גבול:
באכה אשורה. מצד השלישי:
על (כל פני) [פני כל] אחיו נפל. באחוזתו בין בני קטורה לבני יצחק. הכא אמר נפל, ולהלן הוא אומר ישכון (בראשית טז יב), אלא בכל ימים שהיה אברהם קיים אמר ישכון, לאחר שנפטר אברהם נפל ישמעאל, ויש אומרים עד שלא פשט ידו בבית המקדש ישכון, כיון שפשט ידו בבה"מ נפל, ועליו הכתוב אומר על כן לא השכילו וכל (מרשתה נפרצה) [מרעיתם נפוצה] (ירמיה י כא):
שלמה פרשת לחיי שרה וירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת עטרת הזקן ותפארת הבנים. עטרתו של אברהם שניצל מכבשן האש, אלא בשביל יעקב ובניו שעתידין לצאת ממנו, שנא' כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו' (ישעיה כט כב). יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד). אמר הקב"ה בת עמי דמיתיך ליונה המתחופפת בכנפיה וניצולת, כך אתה מחופפת במצותי וניצלת ומסתתרת בחגוי ובמדרגה בשביל שאני מכסך, וכל כך למה, מפני שאני מתאוה שתשחרי פני בצר ליך, כי קולך ערב לפני בשיחות תפילתך, ומראך נאוה לפני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וזה דרכך מנעוריך ואהבת כלולותיך, כי לאמותיך עקרתי ארבעתן שהייתי מתאוה לשיחתם ולתפלת בעליהן ונעתרו לי ופקדתי אותם:

Verse 19

ואלה תולדות יצחק. אע"פ שתולדות ישמעאל ובני קטורה פסולין, אעפ"כ לא כתב אלה, אלה ואלה, להוסיף על צדקותיו של אברהם:
אברהם הוליד את יצחק. מה תלמוד לומר אלא שלא נקרא אברהם עד שנתבשר שיוליד את יצחק:

Verse 20

ויהי יצחק בן ארבעים שנה. ג' שנה אחר שנעקד:
בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי. רמאי הוא בעל רמאות ומרמות:
מפדן ארם. ממש:
(אחיות) [אחות] לבן הארמי. כאביו:
לו לאשה. כלומר ראויה היא לו לאשה, שגודלה בין רמאין הללו, והיתה תמימת דרך:

Verse 21

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. עתירה לשון בקשה, ודומה לו העתירו (שמות ח ד), העתרתם (יחזקאל לה יג), אבל אין להם דמיון במקרא שילמדו ממנו. זולתי מן והעתרתם עלי דבריכם (שם), ועיקר תיבותיו לשון היפוך המדה, ודומה להן בדברי רבותינו עתר דפומבדיתא, ועל זה אמרו רבותינו למה נמשלו דברי תורה לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וכן יש לפתור והעתרתם עלי דבריכם (שם) כלומר והפכתם עלי דבריכם, וכן כתוב אחד אומר והפכתם [את] דברי אלהים חיים (ירמיה כג לו). וכן פשוטו של פסוק ויעתר יצחק, התפלל יצחק והיפך מדה בלבו של הקב"ה:
לנכח אשתו. שהיא שטוחה בתחינה, והוא שטוח נוכחה, ואומר רבש"ע יודע אני שגזירתתך קיימת, ואתה אמרת לאברהם אבי, כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ועכשיו כל בנים שאתה עתיד ליתן לי תן לי מצדקת זו:
כי עקרה היא. שנעקר עיקר מיטרא שלה:
ויעתר לו ה'. היפך הקב"ה מדתו בזכותו שכבר נעקד באהבתו לה', לכך שמח לעשות רצונו, ולכך שהתה עמו עשרים שנה, כדי שלא יאמרו אחיה וקרוביה ברכת תפלתם עשאה פירות:
ותהר רבקה אשתו. גזר הקב"ה ונגלף לה עיקר מיטרא לקבל הוולד הריון:

Verse 22

ויתרוצצו. היו מתחתכין ודוחקין זה את זה כשתי גבורים, שזה רץ להרוג את זה, וזה להרוג את זה, ודומה לדבר ותרץ את גלגלתו (שופטים ט נג):
בקרבה. במעיה, יש קרב שהיא כרס ממש, כדכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב (ויקרא ג ג), ויש שהיא מעים, כדכתיב ותצחק שרה בקרבה, ודומה לו ותורתך בתוך מעי (תהלים מ ט), ויש שהיא תוך סתם, כדכתיב בקרב העם הזה (במדבר יד יד), וכל דומיהן:
ותאמר אם כן. ר' חגי משום ר' יצחק אמר מלמד שהיתה רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים [ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה] ואומרת לאו, והיא צועקת ואומרת א"כ ששאר נשים לא הגיע להן כך:
למה זה אנכי. בצער הזה:
ותלך. לבית מדרשו של עבר:
לדרוש את ה'. לבקש רחמים על העובר, ואע"פ שאברהם קיים, הלכה אצל זקנים ללמדך שכל המקבל פני זקן שבדור, כאילו מקבל פני שכינה:

Verse 23

ויאמר ה' לה. לא שנזדקק דבר קדשו ממש להשיח עם אשה מעולם זולתי עם שרה כדדרשי', אלא ע"י שם בן נח כהן צדק שחי אח"כ נ"א שנה, כי כל ימי חיי שם היו ת"ר שנה פחות שתי שנים, ועכשיו נמצא שהוא בן תקמ"ז שנה:
שני גוים בבטנך. גיים כתיב, זה מתגבר בעולמו, וזה במלכותו, זה מלביש כלאים, וזה מלביש ציצית, זה עורך מערכות מלחמה, וזה סומך זקנים וסנהדרין:
ושני לאומים ממעיך. מתוך מעיך יהיו נפרדין, זה מהול, וזה מושך ערלה:
ולאם מלאם. מכאן עד סוף הפסוק אינו אלא דברים תלוין בסתם, שלא פירש מי יאמץ מזה, וכן ורב יעבוד צעיר, או ולרב יעבוד, אלא משמע האומץ והשיעבוד לזה ולזה, כל זמן שיעקב אמיץ עשו משועבד, שנאמר (ותהי) [ויהי כל] אדום עבדים לדוד (ש"ב ח יד), וכתיב עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז), וכיון שפשע יעקב בבוראו עשו אמיץ, ויעקב משועבד, שנאמר היו צריה לראש (איכה א ה), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), וכתיב ועבדת את אויביך (דברים כח מח), וכן יצחק לעשו אמר ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' (בראשית כז מ):

Verse 24

וימלאו ימיה ללדת. לסוף מאתים ושבעים יום:
והנה תומים בבטנה. חסר א' כתיב, שלא היה מהם אלא תם אחד, אבל בתמר (שם לח כז) תאומים מלא כתיב, ששניהם היו תמימי דרך:

Verse 25

ויצא הראשון אדמוני. שהיה עיקר יצירתו מטיפת אודם של אמו, ולפיכך היה אדום, ולפיכך יצא תחלה:
כלו כאדרת שער. שלא היה בו מקום חלק אלא כאיצטלית הזו שעושין מן הצמר ומניחין במחצית קצוות הצמר לחוץ בשביל הגשמים שלא יטשטשו את בעליהן עוברי דרכים:
ויקראו (את) שמו עשו. כאיש גדול ובעל שער. ויש אומרים עושה שוא, הוא שוא, ואלוהותו שוא, וזה מדרש:

Verse 26

ואחרי כן יצא אחיו. שעתיד לתפוש אחריו ממשלת עולם:
וידו אוחזת בעקב. ברגל של עשו:
ויקרא שמו. קראהו הקב"ה יעקב:
א"ר יצחק אמר הקב"ה אתן קריתם לחזירתכון שם, אף אני קורא לבני בכורי שם, שנאמר כה אמר ה' בני בכורי ישראל (שמות ד כב), ועיקר הפשט לכך נקרא יעקב על שיצא נאחז בעקב אחיו, אבל רבותינו אמרו שהקב"ה קראו יעקב שתופס מלכות בעקב, ומתברך בלשון עקב, כדכתיב והיה עקב תשמעון (דברים ז יב):
ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. ורבקה בת כ"ג שנה, ואברהם בן ק"ס, וראה את יעקב בן ט"ו שנה יושב באהלי תורה, ואם יאמר אדם למה לא היה אברהם מבקש רחמים על רבקה, יש להשיב כי רצה הקב"ה לחבב את יצחק בימי אביו ולהעמידו על מכונת אביו שיאמרו הכל ממלא מקום אבותיו הוא, ומה שכתב לפני זה ויגוע וימת אברהם (בראשית כה ח), וכתיב ויהי אחרי מות אברהם (שם שם יא), לא שיש מוקדם ומאוחר בתורה, רק כך דרכה של תורה, שפותח איש איש בפני עצמו ומסיימו:

Verse 27

ויגדלו הנערים, עד שהיו בן י"ג שנים לא היו מעשיהן ניכרין, כיון שהוגדלו מעשיהן ניכרין, א"ר פנחס בר לוי כהדס ועצבונית, פי' קמשין, שגדלין זה על גבי זה, כיון שהגדילו, זה נותן ריחו, וזה נותן ריחו, כך אלו כל י"ג שנים היו שניהן הולכין ללמוד מצות ושניהם חוזרין בספר, מכאן אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון צריך אדם לטפל בבנו י"ג שנים, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונש בני:
ויהי עשו איש יודע ציד. מתרבותו של נמרוד, שהיה צד את הבריות בפיו כדרשנו. ועיקר הפשט ציד ציד ממש, ודומה לו לצוד ציד (בראשית כז ה), אשר יצוד ציד חיה (ויקרא יז יג). ולבי רחש להדבירו על אופן צידה, כדבר צידה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צידה לדרך (בראשית מב כה) כולן לשון מזון, אבל צידה שהוא לשון פועל כגון לצוד [ציד], יצוד ציד, הוא לשון מארב, כגון ואשר לא צדה (שמות כא יג), ודומיהן:

Verse 28

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ולפי שהיה יצחק בן זקונים היה מעונג ומפונק והיה אוהב מיני מעדנים והיה עשו צד חיות ועופות ומבשל ומאכילו היפה ומביא יין מובחר ומשקהו:
ורבקה אוהבת את יעקב. לא נאמר אהבה אלא אוהבת, כל זמן ששומעת דבריו הנעימים ורואת דרכיו התמימות מוספת לו אהבה על אהבה:

Verse 29

ויזד יעקב נזיד. לפי שכבר סיים סדרו של עולם לא הזכירו עוד, אלא כאן היה זמן פטירתו כשהיו הנערים בני ט"ו שנים אז נפטר אברהם, ויעקב שהיה גומל חסד הלך לנחם את אביו במיני תבשילין:
ויזד יעקב נזיד. חבירו מוכיח עליו שתבשיל של עדשים היה, יסוד מלת זה הוא זד לבד, ולא מצאתי לו דמיון אלא עניינו מפרשו לשון תבשיל:
ויבא עשו מן השדה. שבא על נערה המאורסה, ורמז לדבר ואם בשדה ימצא האיש את (נערה) [הנערה] המאורסה (דברים כב כה):
והוא עיף. שהרג את הנפש, וכה"א כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא):

Verse 30

ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא. עיקר מלת לעט סבירא לי כדכתב רב חסדא הוא שמאכיל אדם את הנער או את החולה או לשום בריה ביד להיותו אוכל מחמת מאכיל, ואין לו דמיון במקרא זולתי בדברי רבותינו, דאמרי' במסכת שבת איזו הוא המראה ואיזה הוא הלעטה, אמר רב חסדא המראה הוא בכלי, והלעטה ביד, פי' המראה פיטום שור ומריא, ואנשי עיר הקודש פירשו הלעיטני נא, שפער פיו כגמל, ואמר אני אפתח את פי, ואתה הלעיטני ביד. ותנן אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו מאכלות הרבה כדי שילך ימים הרבה בלא מאכל:
נא. לשון בקשה:
מן האדום האדום הזה. כפל הדיבור שראה המאכל מבושל היטב והמרק מאודם מחמת העדשים האדומים, לכך ביקש לו מן העדשים ומן המרק שבו:
כי עיף אנכי. כלומר כדי שירחם עליו:
על כן. בשביל טיפול דבריו שהיה כופל לנזיד ב' פעמים, לכך קרא יעקב את שמו אדום:

Verse 31

ויאמר יעקב מכרה. לשון ענוה:
כיום. כלומר כאותו יום שאתה עתיד לירש את בכורתך, מכור אותו לי מעכשיו, כי כבר הבטיח הקב"ה את אברהם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו' (בראשית טו יח), והיה עשו ראוי ליטול פי שנים:

Verse 32

ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות. כשראה שנפטר הצדיק זקינו, אמר באותו זקן נגעה הדין, א"כ לא מתן שכר ולא תחית המתים ועכשיו אני עיף וקרוב למות, ולפי פשוטה הולך בכל יום לצוד חיות בשדה ומסכן עצמו למיתה ואיך אדע שאירש את אבי, אבל אתה יושב בבית המדרש בהשקט, יש לבטוח שתחיה ותירש:
ולמה זה לי בכורה. מה צריך לי להאמין דבר זה שאהא נוחל בארץ חלק בכורה:

Verse 33

ויאמר יעקב השבעה לי כיום. א"ל אע"פ שאין אתה מאמין בכך השבעה לי באותו היום שתהא ראוי לנחול שלא תערער עלי, וישבע לו שלא יבקש חלק בארץ כלל אפילו כפשוט:
וימכור את בכורתו ליעקב. בדמי המאכל והמשתה, וכן הוא אומר וילך (מאיליו) [אל ארץ] מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו). שנשבע לו על כל חלקו:

Verse 34

ויעקב נתן לעשו. בדמי הבכורה:
לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת. כל צרכו:
ויקם וילך. ולא נשתהה אצל אביו לנחמו:
ויבז עשו. לשון בזיון, ודומה לו ויבז בעיניו (אסתר ג ו), בוז יבוזו לו (שה"ש ח ז), לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו ל). והכניס עמו כת של פזרנים אמר נאכל ונשתה ונלעג עליו ואמסור לו דבר בטל מה שלא בא לידי, ולא עתיד לבוא לידי לעולם:
ורבותינו דרשו ואלה תולדות יצחק. למה הוצרך לומר בן אברהם, אלא לומר לך כל תולדותיו של אברהם האחרות אין בהם חפץ, זולתי תולדותיו של יצחק בן אברהם:
אברהם הוליד את יצחק. שהיו דומין זה לזה וכן במעשיו הטובים, והיו הכל אומרים ודאי אברהם הוליד את יצחק:
ויעתר יצחק. כמו ויחתר יצחק, מלשון מחתרת, כאדם שחותר בקיר לפתוח לו פתח:
לה'. לשם הנכבד שקרא אביו, שנאמר ויקרא [שם] אברם בשם ה' (בראשית יג ד), ולהר המוריה הלכו למקום שנעקד שם. ויעתר כלומר ויחתר, כמו שיצחק מחתר פתח רחמים, כך הקב"ה שמח לעשות רצון צדיק לפתוח לו פתח רחמים:
ויתרצצו הבנים. אמר ריש לקיש זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר צוויו של זה, וממעי אמן זרתו מתוחה כנגדו:
ד"א ויתרוצצו הבנים בקרבה. כשהיא עוברת על בתי ע"ז היה מפרכס עשו לצאת, ועליו נאמר זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב (תהלים נח ד), וכשהיתה עוברת למקום קדושה, כגון בית המדרש היה יעקב מפרכס לצאת, ונדרש ויתרוצצו לשון מרוצה:
ותלך לדרוש את ה'. להביא קרבן:
ויאמר ה' לה. על ידי מלאך:
שני גויים. גיים כתיב, יו"ד באל"ף מתחלף, שלמה ביעקב אנדריינוס בעשו:
ורב יעבוד צעיר. כלומר והרבה יעבוד צעיר כמו ורב (יהיו) [שיהיו] ימי (חייו) [שניו] (קהלת ו ג). יעבד חסר ו' זכה צעיר ייעבד, לא זכה יעבוד:
ויצא הראשון. למה יצא ראשון כדי שתצא סריותו עמו, כעבד שנכנס תחלה ומשטף את המרחץ, ואח"כ נכנס רבו ורוחץ:
אדמני. א"ר אבא בר כהנא שהוא שופך דמים, כשראה שמואל הנביא את דוד והוא אדמוני (ש"א טז יב), נתיירא ואמר אף זה שופך דמים, משיבו רוח הקדש ואומר עם יפה עינים (שם), עשו מדעת עצמו עושה, אבל זה מדעת סנהדרין, שנאמר עיניך בריכות בחשבון (שה"ש ז ה), יבא אדמוני ויפרע מאדמוני, זש"ה ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף (תהלים ס ב), אלו שהכה יואב, וכתיב עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז):
כלו כאדרת שער. חסר ו', כלומר כולו כאדרת שער, הה"ד באדין דקו (כחדא) [כחדה] פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא (והוא כמו עור) [והוו כעור] מן אידרי קיט (דניאל ב לה), א"ר חנינא בר יצחק מי גרם להם להיות כעור מן אידרי קיט, על שפשטו ידיהם באדירים:
ויקראו שמו עשו. משמש לשון עשב, הוא מלא שער, כשדה מלא עשב:
איש יודע ציד. ר' אבהו אמר ציידני סיידני, צד בבית צד בשדה, בבית האיך מתקנין מילחא, בשדה האיך מתקנין תיבנא, ר' חייא בר אבא אמר איש שדה שהפקיר עצמו כשדה, אמרו ישראל רבש"ע לא דיינו שנשתעבדנו לכל האומות אלא אף לזה שנבעל כנשים, אמר להן הקב"ה אף אני בו בלשון אפרע ממנו, שנאמר והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה (ירמיה מט כב):
ויעקב איש תם. בדרכיו:
יושב אהלים. אמר הקב"ה אתה פתחת באהלים, חייך כי בזכותך אשיב שבות בניך, שנאמר הנני שב (את) שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם (ירמיה ל יח). י' ע' ק' ב' יו"ד על שם כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב), אחד מן עשרה, ע' על שם בשבעים נפש (דברים י' כב), ק' על שם ק"ג ברכות שקיבל מאביו בק"ג אותיות, מן ויתן לך עד ברוך, ק' כנגד ק' של יעקב, ג' כנגד אמן שענו לו מן השמים. ב' שנתברך מן ב' אחיות:
ויזד יעקב נזיד. אותו היום הלך אברהם לבית עולמו, והלך יעקב לבשל עדשים לניחומים, אמרו רבותינו מפני מה מנחמים בביצים, שכשם שאין פה לביצה שהיא עגולה, כך אסור בבית האבל להרבות דברים, ואמרינן אגרא דבי טמיא שתיקותא, שנאמר וידום אהרן (ויקרא י ג), וכתיב ישב בדד וידום (איכה ג כח). ד"א לפי שהביצה עגולה ומתגלגל, כך המיתה גלגול לעולם, דור הולך ודור בא ומתחלה היו מנחמין בעדשים שאין להם פה, כמו שיש לבטנים ולפולים, ועוד שהוא עגול:
ויבא עשו מן השדה והוא עיף. רבנן אמרי משום ר' סימון את מוצא אברהם שחי קע"ה שנה, ויצחק ק"פ שנה, אלא אותן ה' שנים שמנע הקב"ה מחיי אברהם, מפני שבא עשו על נערה המאורסה, דכתיב כי בשדה מצאה (איש) וגו' (דברים כב כז), וכתיב הכא ויבא עשו מן השדה. והרג את האדם, כתיב הכא והוא עיף, וכתיב התם עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא). אמר הקב"ה אני אמרתי לאברהם תקבר בשיבה טובה (בראשית טו טו), ואין זו שיבה טובה, שיהא בן בנו עובד ע"ז, ומגלה עריות, ושופך דמים, מוטב לו שיפטר מן העולם, הה"ד כי טבו חסדך מחיים (תהלים סג ד), וכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז א):
מן האדום האדום הזה. ר' יוחנן אמר מיניה מן פטרוניא. ר"ל אמר מיניה ומן דכוותיה, הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, דכתיב [ארצה] שעיר שדה אדום (בראשית לב ד), מגן גבוריו מאודם, לבושו מאודם, שנאמר אנשי חיל מתולעים (נחום ב ד). בעולם הזה פורע מהם דוד שהוא אדום כדלעיל, ולעתיד יפרע ממנו הקב"ה, דכתיב דודי צח ואדום (שה"ש ה א). בלבוש אדום, דכתיב מדוע אדום ללבושיך (ישעיה סג ב):
מכרה כיום. בפרהסיא כיום שהוא גלוי:
ד"א א"ל הב לי יום חד מדידך, א"ר אחא כל מי שיודע לחשוב [כמה שנים ישב אבינו יעקב בשלוה ימצא] יום אחד ישב אביר יעקב בשלוה שלא היה בצל עשו:
ד"א כיום, מה יום הולך ואינו חוזר, אף מכירתך קיימת ואינה חוזרת לך:
מה ראה יעקב ליתן נפשו על הבכורה. דתנן עד שלא הוקם המשכן היו מותרין בבמות והעבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות וניתנה העבודה לכהנים, אמר יעקב חס ושלום שיהא רשע זה עומד ומקריב, זה"ש אם (לדם) [לא דם] שנאת (יחזקאל לה ו) זה דם קרבנות, ודם ירדפוך (שם), זו שפיכות דמים. ר' חמא בר חנינא אמר זה דם ברית מילה, שכפר בה, ומנע מזרעו, ומשך ערלתו:
ולמה זה לי בכורה. רשב"ל אמר התחיל מחרף ומגדף, למה לי אין כתיב כאן, אלא למה זה לי, כפר בעיקר אמר שאין לו חלק בהקב"ה, דכתיב ביה זה אלי ואנוהו (שמות טו ב). בכורה. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, ולא היה מאמין במה שהבטיח הקב"ה את אברהם ליתן לזרעו את הארץ. ראיתי בפי' ר' טוביה ב"ר אליעזר ז"ל מן האדום האדום, כי גם זהב שהוא אדום שאל לו על דמי הבכורה יחד עם התבשיל האדום, ולכך כופלן הכתוב, כי בתבשיל לבדו לא היה מוכרה. ומה דכתיב ויאכל וישת, אחר שנתן לו הזהב בדמי הבכורה, עוד הוסיף והאכילו והשקהו, כדי שימכור לו בעין יפה:
ויבז עשו. שהיה מלעיג על הבכורה, אמר דבר שאין אני עתיד לירש אני מוכרה לזה בממון:
ויקם וילך. יצא מידי עולמו מה שביזה את הבכורה, א"ר לוי מתחיית המתים, אמר לית אלא עולם הדין ולית עולם אחר, אין עונש ואין שכר, פה דוברי שקר יסכר:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לפרשת בוז פרשת חרפה, שנאמר בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי יח ג), בבא רשע זה עשו הרשע, שנאמר ויבא עשו מן השדה, בא גם בוז, שבא לבזות את דבר בוראו ותחיית המתים והעולם הבא, ועם קלון חרפה שבעבור להודיע קלון חטאו, הביא הקב"ה חרפה במקומו, ואין חרפה אלא רעב, שנא' למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל לו ל):

Chapter 26



Verse 1

ויהי רעב בארץ. זה אחד מעשרה רעבון שבא לעולם, וכבר דרשנום:
מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. ומה ת"ל, אלא כשנפטר אברהם בא רעב לעולם, אותו שהיה בימי אברהם לא היה אלא לנסותו, וזה רעב לא בא על נסיון, אלא להודיע כי צדיק נפטר מן העולם, ועשו יצא מתרבותו:
וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים נררה. כמו לגרר, ולפי שהוצרך לתיבה למ"ד בראש התיבה הוטל לה ה"א בסופה:

Verse 2

וירא אליו ה'. קודם שהגיע לגרר:
אל תרד מצרימה. שאתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם תצא חוץ לארץ תפסל:
שכון בארץ. שכן כתיב חסר ו', כלומר שכן שכינתי בארץ:

Verse 3

גור. לאחר שהגיע שם א"ל גור בארץ הזאת:
ואהיה עמך. דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע:
ואברכך. ואכבדך:
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. דרשו רבותינו האל קשות האלה יותר, וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז' גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ (תהלים עב ח):
והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. בהר המוריה:

Verse 4

והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. אע"פ שהן תמימים:
והתברכו בזרעך. כמו שדרשנו באברהם:

Verse 5

עקב. בשביל, ודומה לו עקב תשמעון (דברים ז יב), ומלת עקב מתפרד לחמשה ראשים, עקב לשון עקבי רגל, כמו בעקב עשו (בראשית כה כו). עקב לשון רמאות, כמו ויעקבני (שם כז לו). עקב לשון עיקום הלב, כמו חילוף עקב אשר שמע. עקב לשון מניעה, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד). עקב הוא לשון סוף הענין, והכרת אותותם ע"י הטעם והנקודות, והוא מפורש במקום אחר, כידוע לאותן הבקיאין בחכמת הדקדוק:

Verse 6

וישב יצחק בגרר. מקום שדר בו אביו, רבותינו אמרו גררה זו גרדיקי:

Verse 7

וישאלו אנשי המקום לאשתו. לא ששאלו אותה, אלא לו שאלו על עסקי אשתו, ודומה לדבר אל הנער הזה התפללתי (ש"א א כז):
ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אשתי. וכן אמר בדעתו:
פן יהרגני אנשי המקום על רבקה. שאינם גדורין מן הערוה ועוד:
כי טובת מראה היא. כמו שאמר אברהם כך אמר יצחק, אלא מפני המעשה שאירע לאבימלך על שרה לא לקח את רבקה:

Verse 8

ויהי כי ארכו לו שם הימים. שעשה שם ימים הרבה, ודומה לדבר אורך ימים עולם ועד (תהלים כא ה), אורך ימים אשביעהו (שם צא טז):
וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. אין השקפה אלא מלמעלה למטה, וכבר דרשנו בוישקף על פני סדום (בראשית יט כח):
וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא"כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר הלילה אמר הורה גבר (איוב ג ג), שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה', וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח, וכל כך למה, אמרו רבותינו שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הלכך במקום אופל מותר:

Verse 9

ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך. לשון מיעוט, כלומר מיעטת עצמך מדוברי אמת:
הנה. כלומר הנה נמצא מתוך מעשיך שאשתך היא:
ואיך אמרת אחותי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה. כלומר בשבילה, כמו שאמר אביו:

Verse 10

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו. להחטיאנו:
כמעט שכב אחד העם את אשתך. כלומר המיוחד שבעם, והוא המלך, אמר ברמז על עצמו. כל אחד שהאל"ף פתוחה הרי הוא נתלה על תיבה הבאה סמוכה לו, וכל שהאל"ף בסגו"ל הרי הוא עומד על עצמו:
והבאת עלינו אשם. שהאשם בא על המעילות ועל השוגג, והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות ונמצא שוגג עליה, כי בחזקת פנויה הי' ששידך עליה:

Verse 11

ויצו אבימלך את כל העם לאמר. זה לזה משמו:
הנוגע באיש (ההוא) [הזה]. להרע, ודומה לו אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):
ובאשתו. לשום ביאה, ודומה לו לא ינקה [כל] הנוגע בה (משלי ו כט), א"ר אבהו כל הנוגע אפי' צרור אל יזרוק אדם בהן:
מות יומת. בשום מיתה:

Verse 12

ויזרע יצחק בארץ ההיא. אע"פ שהיתה ארץ קשה:
וימצא בשנה ההיא. אע"פ שהיתה שנה רעה:
מאה שערים. מאה כורין, לשון שיעור. ודומה לו בדברי רבותינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, מלמד שאמד אותן ועשאת במאה, והלא אין ברכה שורה על דבר שהוא במדה ובמשקל ובמניין, ומפני מה אמדוהו, אלא בשביל המעשרות, שכן מצינו באברהם ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ), וביעקב עשר אעשרנו לך (שם כח כב) וכאן מצינו ביצחק ויברכהו אלהים, תיכף למעשרות, וכה"א ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג י), ואלו היה הארץ רפה והשנה טובה על אחת כמה וכמה:

Verse 13

ויגדל האיש. בעושר ובנכסים:
וילך הלוך וגדל. בכל יום:
עד כי גדל מאד. במטלטלין יותר מאבימלך, א"ר יצחק עד שהיו הכל אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, שלש לשונות גדל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם:

Verse 14

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. אלו עבדים ושפחות, ועבדה חסר ו', דניאל חיטייא אמר אם אין אדם נעשה כעבד לעבדו אינו קונה אותו, לכך חסר ו':
ויקנאו אותו פלשתים. היינו דתנן הקנאה והתאוה מוציאין את האדם מן העולם:

Verse 15

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמו פלשתים. מקום מוצא מימיהם:
וימלאום עפר. עד שלא פורצים ונובעים:

Verse 16

ויאמר אבימלך אל יצחק לך ממנו כי עצמת ממנו מאד. אפי' ממני, אפס רבותינו דרשו ממנו כמו משלנו, א"ל כל העצימות שעצמת. משלנו הוא, לשעבר הות לך חדא קווקין, וכדין אית ליך קווקין סגין, ואין הדבר מדובר על אופן הפשט, כי לא תמצא במקרא ממנו דמסתבר מדבר שלנו, זולתי בלשון יחיד משלו, או כמו מאותו הדבר ממש, דכתיב כי ממנו נקח (שמות י כו), לקטן ממנו, ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י ד), או בלשון רבים, כמו מעצמינו, וכגון זה כי עצמת ממנו, וכגון איש ממנו (בראשית כג ו), כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא), לא נפקד ממנו איש (שם לא מט):

Verse 17

וילך משם יצחק. הרחיק עצמו מן המחלוקת, ולא שנסתלק לגמרי מגבול גרר בשביל מה שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת (פסוק ג), אלא ויחן בנחל גרר וישב שם. מפני רוב מקניהו נתיישב על המים:

Verse 18

וישב יצחק ויחפור את בארות המים. מיעוט בארות שתים, ולכך חסר ו':
אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמו פלשתים. כדלעיל:
ויקרא להן. יצחק:
שמות כשמות אשר קרא להן אביו. שלא לסתור את דבריו, ולהודיע כי משל אביו היה:

Verse 19

ויחפרו. מלת חפר אחד מן הדברים שאין יכולת לדעת טעמו, בלעדי תיבה הסמוכה לה, כי יש לומר חפר לשון כניעת חרפה, כגון וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), כי לא תחפירי (שם נד ד), וכל דומיהן, ויש לומר לשון מרגלים, כגון לחפור את הארץ (יהושע ב ב), וכגון לחפור פארות ולעטלפים (ישעיה ב כ), ומתרגם לטעייתא, היא ע"ז של אשירה המחפית עובדיה, וכגון ותחפרו מהגנות (שם א כט), ויש לומר לשון כרייה וחפירה בקרקע, כגון באר חפרוה שרים (במדבר כא יח), וכגון זה ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ה' בארות חפרו חוץ מאותן של אביו, כנגד ה' ספרי תורה הקרואה מים חיים, הראשון זה, שנאמר וימצאו שם באר מים חיים, כלומר נובעין שאין פוסקין:

Verse 20

ויריבו רעי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. אע"פ שטרחתם וחפרתם, מ"מ המים מן הנחל שלנו נוגרין ולאחר שנצח:
ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ובמדרש רבותינו כנגד ס' בראשית שבו מגיד שעסק הקב"ה וברא את עולמו:

Verse 21

ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. משטינין אותי כלפי המלכות. ובמדרש רבותינו כנגד ס' שמות דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א יד):

Verse 22

ויעתק כלומר ויסתלק, ודומה לו המעתיק הרים (איוב ט ה):
ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו'. והרבה בשמועו, ובמדרש רבותינו כנגד ס' ויקרא שהוא ממולא ומרובה הלכות ותורות:

Verse 23

ויעל משם באר שבע. במדרש רבותינו כנגד ס' וידבר שהוא משלים שבעה ספרי תורה, כדברי בר קפרא דעביד מן רישיה דספרא דוידבר עד ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, מן ויהי בנסוע עד רבבות אלפי ישראל ספר בפני עצמו, מן ויהי העם כמתאוננים עד סופא ספר בפני עצמו:

Verse 24

וירא אליו ה' בלילה ההוא. שהוא מקום המזומן לחזיון:
ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא. מפני שאמרתי לך שתגור בארץ הזאת, ואתה עלית לכאן בלי דברי, כי מסכים אני על ידך:
כי אתך אני. לסייעך מן האומות שהתחילו לקנאות בך:
וברכתיך. בעושר ובנכסים:
והרבתי את זרעך בעבור אברהם אביך שהוצאתיו מבית אביו ולא הרהר אחר מדותי:

Verse 25

ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. שקראו לשם הקב"ה:
ויט שם אהלו. ממש, זה אם למקרא, ונדרש אם למסורה, אהלה שקבע אוהל לרבקה:
ויכרו שם עבדי יצחק באר. במדרש רבותינו כנגד אלה הדברים, כשם שהבאר תיכף למזבח, כך ספר זה תיכף לביאת הארץ:

Verse 26

ואבימלך הלך אליו מגרר. ששם היה בית מלכו:
ואחזת מרעהו. כלומר משרתו, ודומה לו (ויתנו לרעהו) [למרעהו] אשר רעה לו (שופטים יד כ) (ואתנה לזרעך) שלשים מרעים (שם שם יא):
ופיכול שר צבאו. שלשתן הלכו אצלו:
פיכול. פה שכל צבאותיו נושקין כלי זיין על פיו:
זש"ה ואיבי חיים (עצמת) [עצמו] (תהלים לח כ). כל אלו היו בימי אברהם ועכשיו הן מקנאים בבנו, אברהם נפטר והן חיים ועומדין:

Verse 27

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי. מלת מדוע לא מצאתי לה דמיון, וי"ל מאיזה דעה לשון תימה:
ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הלמ"ד דגושה, כלומר וטרדתם אותי על מנת שלא לחזור, לא החניפם בדברים, אלא נתווכח עמהם, כמו שעשה אביו שהוויכוח מביא לידי אהבה:

Verse 28

ויאמרו (ראה) [ראו] ראינו. כפל הראייה, כלומר ראינו מעשה אביך ומעשיך, ונדרש למסורת ה' כתיב, כלומר ראה הקב"ה אתך צדיק לפניו והיה עמך ואנו כשראינו כך:
ונאמר תהי נא אלה בינותינו. השבועה שהייתה בינותיך בין אביו ובנינו תהי עכשיו בינותינו ביניני וביניך:
ונכרתה ברית עמך. ברית חדשה:

Verse 29

אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. דכתיב כל הנוגע באיש הזה וגו' (פסוק יא):
וכאשר עשינו עמך רק טוב . רק לשון מיעוט מלמד שלא עשו עמו טובה שלימה:
ונשלחך בשלום. שאמרנו לך מעמנו (פסוק טז), ולא שהזקקנו לך:
אתה עתה ברוך ה'. כי מוצלח אתה בכל מקום בין עמנו ובין זולתינו ואין לך לחוש אם נתפרדת מאתנו:

Verse 30

ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. זש"ה דוד משיח ה', ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי באמת אל תאמר אשלמה רע:

Verse 31

וישכימו בבקר וישבע איש לאחיו. אחוה זו אינו לא לשום קריבות, ולא אחים בתורה ובמצות, אלא אחות ברית שלום, וחידוש השבועה שהיה לאברהם עם אבימלך:
וישלחם יצחק. שילוח ע"מ שלא לחזור:
וילכו מאתו בשלום. דרך העולם כשנפטר אדם מחבירו לא יאמר לך בשלום אלא לך לשלום, כמו שאמר יתרו למשה, אלא הם אמרו לו ונשלחך בשלום (פסוק כט), ענה הוא גם לכסילים כאולתם, וילכו מאתם בשלום:

Verse 32

ויהי ביום ההוא. יום ששלחם:
ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו. הוא הבאר הכתוב לעיל, דכתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל (גרר) וימצאו שם באר מים חיים (פסוק יט), וכאן בא לומר כי מצאנו מים, ולא שייך מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מכאן שהוזקק הסדרן לומר, וישב יצחק ויחפור את בארות המים (פסוק יח), סיים סדר הבארות כולן, ואח"כ מתחיל ומפרש דברי אבימלך ופירש לך הזמן כי ביום אחר ששלחם בו ביום היתה בשורת הבאר הראשון:

Verse 33

ויקרא אותו שבעה. על שם השבועה כי נשבעו שניהם. רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה (ויקרא ה א), ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו, ולמה נקרא שבועה, כי היא מצוה שביעית שציוה הקב"ה לאדם, שש מצות עשה, והשביעית לא תעשה, בראשונה ציוהו על פריה ורביה למלאות את הארץ, בשניה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית ציוהו לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעית ציוהו שיעבוד בגן, בחמישית ציוהו שישמרנה, בשישית שיאכל מכל עץ הגן, בשביעית השביעו שלא לאכול מעץ הדעת, ולכך שבעת ה' (שמות כב י), חסר ו', וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה ואע"פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מכל מקום כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה, והוא שעונה אמן, והדבר מפורש במס' שבועות ובמסכת סוטה:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת חזיר משוקץ, ואע"פ שרחוק הענין זה, אפ"ה סמכו הענין למעשה אביו, דתני ר' חלקיה בשם ר' סימון מכל הנביאים שעמדו לא פירסמו את החזיר אלא משה ואסף, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה (דברים יד ח) והוא משונה מכל חיות, והוא מלכות הרשעה, ולמה נמשלה לחזיר, לומר לך מה חזיר כשהוא רובץ מפשיט את טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה גוזלת וחומסת ומראית עצמה כגומלת חסד, ועליה הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), ועשו עשה מעשה אביו, כדי להראות עצמו חסיד כמו אביו, שכל הימים היה צד נשי כל האנשים ומענה אותם בסתר, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר ראו מה אבי נשא בן ארבעים שנה, אף אני נושא בן ארבעים שנה, לכך הסמיך הענין:

Verse 34

ויהי עשו בן ארבעים שנה. ויצחק היה בן ק':
ויקח אשה את יהודית. היא אהליבמה, אלא הוא כינה לה שם שבח:
בת בארי. הוא צבעון:
החתי. וקרי ליה חיוי, שהוא ב' משפחות הוא היה ממזר שבא על אמו והוליד את ענה כנדרש במקומו. הכינה הקב"ה מחיק שמא, שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א ג), לישא את מחיקת שם. שהרי כתיב בחיוי וחתי, כי החרם תחרימם (דברים כ יז), וכדר' סימון דאמר ר' סימון אפי' ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן, שנא' אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח ז):
ואת בשמת. היא עדה:
בת אילון החתי. אלא שכינה הוא שם לשבח:

Verse 35

ותהיין מורת רוח. כלומר ממרות רוח, ודומה לו סורר ומורה (דברים כא יח), מרו ועצבו (ישעיה סג י), ימרה את פיך (יהושע א יח), אל תמר בו (שמות כג כא), וכל דומיהן, והכל לפי הענין:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת כהיית מאור, ואע"פ שנשואות מורת רחוק מקבלת ברכות בזמן כ"ב שנה סמכו לענין, ללמדך שהכעס מכהה את המאור, וכה"א ותכה מכעס עיני (איוב יז ז):

Chapter 27



Verse 1

ויהי כי זקן יצחק. בן קכ"ג שנה:
(ותכהינה) [ותכהין] עיניו מראות. שחשך מאורו, ודומה לו והנה כהה הנגע (ויקרא יג ו), כל כך למה, כדי שיקבל יעקב את הברכות ולא יכירהו, ולפיכך גלגל הקב"ה כמה דברים על יצחק להכהות עיניו, כנדרש במדרש רבותינו:
מראות. כלומר שלא יוכל לראות:
ויקרא את עשו בנו הגדול. שיצא ראשונה לכך קראו גדול, אבל הקב"ה קראו קטן, שנא' קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):
ויאמר אליו בני. כמחניף לרשע:
ויאמר אליו הנני. לעובדך ולכבדך, וכן דרכן של ראשונים להשיב, ודבר זה היה ערב פסח, כמו שנדרש במדרש רבותינו:

Verse 2

ויאמר הנה נא זקנתי, א"ר יהושע בן קרחה הגיע לפרק אבותיו קודם לחמש שנים, ידאג מן המיתה, שכן יצחק היה קכ"ג שנה, ואמר אם לשנותיו של אבי אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי נ"ב שנה, אבל אם לשנות אמי אני מגיע, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, שלא גילהו הקב"ה לבן אדם, שנא' כי [גם] לא ידע האדם את (קצו) [עתו] (קהלת ט יב):

Verse 3

ועתה שא נא. כלומר טול, כדומה לו וישא משאות (בראשית מג לד) בתחלה אמר לו דרך כלל, ואח"כ פרטו לו מהו:
כליך תליך וקשתך. תליך, זו הסייף שהיא חגורה ומצומדת ותלויה על הירך:
וקשתך, כמשמעו:
וצא השדה וצודה לי צדה. ולמה לא ציוהו לקח מן הבקר או מן הצאן, כדי להטריחו לקבל שכר על פסיעותיו אילו יהיה לו לכפרת עון:
צידה. אם למקרא, היא ציד ממש, כדכתיב ציד חיה או עוף (ויקרא יז יג), ואם למסורה, צידה לשון מזון, ודומה לו צדה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צדה לדרך (בראשית מב כה), והכל נדרש באיש יודע ציד (שם כה כז):

Verse 4

ועשה לי מטעמים. אלו מיני תבשילין שיש בהן תבלין ומיני טעימה, כגון שמן ומלוח ופלפלין או כרכום או כמון:
כאשר אהבתי. לשעבר הייתי נהנה מן הראייה, כי הייתי רואה דבר נאה, דא"ר אליעזר בשם ר' יוסי ג' דברים נאמרו בנאה, טוב למאכל, שנאמר כי טוב העץ למאכל (בראשית ג ו), ויפה לעינים, שנא' כי תאוה היא לעינים (שם), ומוסיף חכמה, שנאמר ונחמד העץ להשכיל (שם), וכולן ע"י ראייה, שנא' ותרא האשה כי טוב (שם), ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם, כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב יא):
והביאה לי. דבר הראוי לי, לא מן הגזל, ולא מן החמס:
ואכלה. לשון ענוה:
והביאה. לשון ענוה כמחניף לרשע:
בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. כמשמעו:

Verse 5

ורבקה שומעת. שומעת לא נאמר אלא שמעת, מכאן שהנשים צייתניות הן:
בדבר יצחק אל עשו בנו. לפי שהוא אוהבו קוראו בנו:
וילך עשו השדה. כלומר לשדה, ולפי שלא יכול להוסיף ה' בסוף הטיל לה בראש:
לצוד ציד, אם מוצא טוב ואם לאו:
להביא. מן הגזל ומן החמס:

Verse 6

ורבקה אמרה אל יעקב בנה. לפי ששומע לדבריה קראה בנה:
לאמר. ברוח הקדש:
הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך:

Verse 7

הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה. מלא ה', על שם עוה"ז שנברא בה' שיתברך בזה ולא בבא:
לפני ה'. ששכינה עמו מסכמת שאם לא הזכירה לו שם המיוחד היה אומר לה וכי מפני שיברכני מפי עצמו אני מתעהו ח"ו הברכות לא יועילוני ונמצא חוטא, לכך שינתה בדבר ואמרה כך שמעתי מאביך שאמר לברך את עשו לפני ה' דהיינו מפי ה':

Verse 8

ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. כמשמעו:

Verse 9

לך נא אל הצאן. של אביך:
וקח לי משם. משלי:
שני גדיי עזים טובים. א"ר חלבו שכך כתב לה יצחק בכתובתה שתהא מעלה לה שני גדיים בכל יום:
טבים. חסר ו', כל מקום שאתה מוצא טבים חסר ו', אינו אלא בינונים:
ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. כמשמעו:

Verse 10

והבאת לאביך ואכל. כמו ויאכל, ו' שבראש התיבה משמשת להבא:
בעבור תברכך לפני מותו. בשכר אותה הנאה:

Verse 11

ויאמר יעקב אל רבקה אמו. שהיתה עליו מוראה, לכך נאמר אמו:
הן עשו אחי. אע"פ שהוא אחי אינו דומה לי שהוא איש שעיר כשעיר:
ואנכי איש חלק. שאין שער בעורי רק הראש והזקן ובית השחי:

Verse 12

אולי ימשני. השי"ן הנדגשת משמעת המלה לשון מישוש, כאילו יש בה שני שיני"ן, כגון וימשש לבן (בראשית לא לד), ממשש בצהרים (דברים כח כט), וכל דומיהן, ואם היתה נרפית היתה משמעת לשון הסרה, כגון לא ימיש עמוד (שמות יג כב), וימש חושך (שם י כא), לא ימיש מתוך האהל (שם לג יא), וכך אמר שמא ימששני אבי בצואר או בפנים או בידים וימצאני חלק:
והייתי בעיניו כמתעתע. שאני אומר לו שאני עשו והוא ימששני וימצא חלק הרי נמצאתי כמתעהו בדרך:
והבאתי עלי קללה. שהרי הוא מקללני על שאני מתעהו, וכה"א ארור משגה עור (דברים כז יח):
ולא ברכה. אפי' ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי בסוף לא יתן לי:

Verse 13

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. אמרה לו כך דרכו של עולם כשאדם חוטא [אמו נתקללה], רמז לדבר ובן כסיל תוגת אמו (משלי י א), שהרי אדם הראשון חטא והארץ נתקללה, ואני עלי להכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע, אם בא לקלל לא יקלל אלא אותי:
אך שמע בקלי ולך קח לי. משלי מכתובתי:

Verse 14

וילך. אנוס כפוף ובוכה ומתפלל שלא יבוש, ורוח הקודש אומר, לא עתה יבוש יעקב וגו' (ישעיה כט כב):
ויקח. הגדיים:
ויבא לאמו. כדבריה:
ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו:

Verse 15

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל, חסר ו', שהן קוראין אותו גדול, והקב"ה קראו קטן ובזוי, כדלעיל:
החמודות. לשון נקיבה, כדכתיב וחמש חליפות שמלות (בראשית מה כב), והוא מתכסה (בשמלה) [בשלמה] חדשה (מ"א יא כט), שהיו חדשים, שמלות נאים ונחמדות, ושמלה לשון נקבה, ורבותינו אמרו כמו לחם חמודות (דניאל י ג), ולחם לשון זכר, וכן בגדים לשון זכר, וכתיב בגדי עשו החמודות, אלא זהו חמודות, זהו חמודים, כגון דברים דברות, אמרים אמרות, והיו בגדיו של אדם הראשון, ובאו ליד נמרוד וחמדן עשו ולקחן:
אשר אתה בבית. והלא שתי נשים היו לו לעשו, והיה לו להניח בגדיו אצלן, אלא אלו הבגדים היו בבית אביו שהיה משמש בהן לאביו, ובגדיו שהיה יוצא בהן לא היה משמש בהן את אביו:
ותלבש את יעקב בנה הקטן. היא קראתו קטן, אבל הקב"ה קראו גדול, שנאמר ומי גוי גדול (דברים ד ז), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

Verse 16

ואת עורת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו, א"ר יוחנן שני זרועי יעקב היו כשני עמודים של שיש, ואתה אומר הלבישה, אלא חותכתן וחייטן על ידיו, וכן על מקום חלק שבצווארו, ולכך נקראת שדה הלבן חלק השדה, שהוא חלק מאילנות, והיה מעשה נסים שאלמלא כך לא היו העורות לחצי הידים כ"ש לידים ולחלקת הצוואר:

Verse 17

ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. כי ליותהו עד הפתח, מכאן ואילך נתנה הכל בידו והיא שימרה ועמדה לפני הפתח ואמרה מכאן ואילך יעמוד לך בוראך:

Verse 18

ויבא אל אביו ויאמר אבי. לשון צניעות קראו תחילה. ואח"כ דיבר עמו כדרך התורה, שנאמר ויקרא אל משה, ואח"כ וידבר אליו ה' (ויקרא א א):
ויאמר. יצחק. הנני מי אתה בני. לא הקפיד הכתוב בין הנני רפה, להנני דגש, ולא בין הנני להבא:

Verse 19

ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך. ראיתי בפי' ר' טוביה עשו הפסיק הענין, וכן אמר יעקב לאביו אנכי הוא המדבר, אבל עשו הוא בכורך, ולא נראו לי הדברים כפתור ופרח, כי יש להם סתירה בכמה מקראות שהן דומין בטעם ובנקודין, ואין לדרוש כך, כי איך יכול לומר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), אנכי הוא הוא המדבר, אבל ה' אלהיך, ונשמע הדבר כשתי רשויות חלילה, וכן אנכי רות אמתיך (רות ג ט), איך יכשר לומר אנכי השוכבת מרגלותיך, אבל רות היא אמתיך, ונשמע הדבר כשתי נשים, ועוד אם הודיעו שאיננו עשו האיך השיבו ויאמר אני. אבל אם יש לדון את אבינו יעקב לזכות כך יש לדונו, כי ודאי אמר שהוא עשו, ומבוראו למד לשנות מפני דרכי שלום, כמו שמצינו בשרה שאמרה ואדוני זקן (בראשית יח יב), ודבר הקודש אמר, ואני זקנתי (שם יג), וזה אבינו נתכוין לשם שמים לקנות הברכות ולהאכיל אביו במצות אמו:
קום נא שבה. לשון בקשה, כלומר שב בהסיבה, כל ישיבה שאין לה הסיבה, עמידה [שיש בה הסיבה] נוחה הימנה:
ואכלה מצידי בעבר תברכני נפשך. ואכלה הראשון לשון בקשה ולהבא והיא כמו ואכול. ואכלה שני, כמו ואוכלה ואוכל, והכרת אותותם כי האל"ף חטופה והטעם בה', והשני מלאפו"ם בין א' לבין כ' וא' נחרטת תחתיה:
תברכני. בשביל שהוא מתחלל כנגד לשון אשה הכ"ף פתוחה והנו"ן דגושה, ודומה לו תכבדני חית השדה (ישעיה מג כ), ואם כנגד זכר, היה הנו"ן של תברכני ושל תכבדני ננקדת בציר"י תחתיהן, הנו"ן רפיות:

Verse 20

ויאמר יצחק אל בנו. סתם:
מה זה מהרת למצוא. הציד בני, דרכן של ציידין לשטוח חרמים ומצודות ולארוב ולמצוא במתינות ואתה מהרת כלוקח אדם מעדרו:
ויאמר כי הקרה ה' אלהיך. בזכותך הציד לפני ולהביאו לעשות רצונך, ואם לקרבנך המציא איל, למאכלך לא כ"ש:

Verse 21

ויאמר יצחק אל יעקב. עכשיו קראו הכתוב יעקב, כי כששמע שמזכיר שם הנכבד והנורא, מה שאין דרכו של עשו להזכיר שם שמים, לכך אמר שמא יעקב הוא זה, לכך נאמר:
גשה נא. בבקשה אל יקשה בעיניך שאני חושדך:
ואמשך בני. גם זו השי"ן נדגשת ונשמע כאילו יש שני שיני"ן כמו ואמששך:
האתה. ה"א חטורה לשון תימה, האתה זה בני עשו אם לא, א"ר אושיעיה אותו שעה התחיל יעקב נשפך מים על ברכיו, והיה לבו רפי כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד מימינו, ואחד משמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו שלא יפול, זש"ה אל תירא כי (אתך) [עמך] אני (ואל) [אל] תשתע כי אני אלהיך (ישעיה מא י), אל תשוע מלגשת:

Verse 22

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו. גם זאת השי"ן נדגשת:
ויאמר הקול קול יעקב. וודאי הקול שלך קולו של יעקב הוא, כי אפילו סומא ואפילו שאר אדם באישון לילה מכיר את חבירו ואת מכירו לשמע קולו, כך יצחק היה מכיר את קולו של יעקב שאינו דומה לקולו של עשו, ועוד שהוא מזכיר שם הנכבד והנורא:
והידים. ודאי שעירותיהן דומות לידי עשו:

Verse 23

ולא הכירו. כלומר מפני שיש ממדתו של יעקב ומשל עשו, לכך לא הכירו ודאי:
כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו:

Verse 24

ויאמר אתה זה בני עשו. עוד שינה לשאלו, כלומר אם יעקב הוא זה ובמרמה הוא בא הרי הוא תמים לב שמא שיקר לו בתחלה ועתה חזר בו ואינו משקר ומודה על האמת אבל יעקב יוחזק כפרו ובדאו וחזר ואמר לקנות שלום ביני לבין אביו לכך שינה בדבריו:

Verse 25

ויאמר הגישה [לי] ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי. בשכר שאתה מהנה אותי:
ויגש לו ויאכל. הלחם והתבשיל:
ויבא לו יין. מאת אמו ששימרה לו לפני הפתח:
וישת. כוס אחד:

Verse 26

ויאמר [אליו] יצחק [אביו] גשה נא. לשון ענוה ובקשה:
ושקה לי בני. והיא נשיקה תיכף לגדולה, וכן אתה [מוצא] בשמואל כשמשח את שאול, דכתיב וישקהו (ש"א י א), וכתיב (ויאמר ראה. משחך ה' למלך על ישראל) [ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד (שם שם)]:

Verse 27

ויגש וישק לו וירח את ריח (הבגדים) [בגדיו]. א"ר [יוחנן] אין לך ריח קשה מן השטף של עזים, ויאמר וירח את ריח בגדיו, אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו הפיח הקב"ה עליו ריח גן עדן כדי לחבבו על אביו, לכך הריח מהנה נפשו:
ויברכהו. כלומר ויהללוהו, וכן אתה דורש מברך רעהו בקול גדול (משלי כז יד):
ויאמר ראה. כלפי הקב"ה אפילו גלוי וידוע הוא לפניך שיעקב הוא זה, איני נענש כלפי עשו מפני שאיני מבין, ועוד שריח בני כריח השדה. זהו גן עדן, שכן בלשון רבותינו שדה האילן ושדה הלבן:
אשר ברכו ה'. ששם הברכה האמורה לצדיקים משתלמת, ושם עץ החיים ורוחניות הטובים להרגיע ולדשן ולנהל על מי מנוחות כל רגעי ארץ ומצוקיה. ויש לי לפשטו כך, ראה ריח בני, עשו ודאי הוא זה כי ריחו כריח השדה, כי כן הוא איש שדה, ועכשיו אני מבין בדעתי כי ברכו ה' לתת לו פי שנים בארץ כנען. ומעתה צריך הוא לברכת טל. פתח ואמר:

Verse 28

ויתן לך. אם היה תחלת הענין היה לו לומר יתן, אלא מפני שהוא סמוך לברכות הראשונים, שנאמר ויברכהו, שדימהו לגן עדן שבירכו ה', לכך התחיל לומר ויתן, ו' מוסיף על ענין ראשון, שבתחלה בירכו בריח, ועכשיו הוא מברכו במאכל שני לו:
מטל השמים. ולא שתהא הארץ מליחה:
ומשמני הארץ. ולא שאמר קצת בעינן מצאנך ומגרנך אלא כך אמר עיקר ריח ארצך לא יהא מימי אוקינוס אלא מאוצר הטוב של ברכה, כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קלג ג):
ומשמני. דושנה של ארץ. כמו כן תהנה בזרעך ובנטיעתך לא שילקו אחרי עלותם, אלא יהיו לרוב דגן ותירוש, והוא הדין לשאר פירות, ומפני מה פרט לאלו, מפני שהם עיקר, תלה כולן באלו, למה נקרא דגן שמדגין את הגוף, תירוש שכך גזר הקב"ה שתהא ראש לכל הבשמים, והכי אמרינן בנזיקין בב"ב כדברי ר' בנאה בריש כל מרעין אנא דם בריש כל' אסוון אנא חמר באתר דלית חמר תמן מתבעי סממנין:

Verse 29

יעבדוך עמים. אלו משפחות שאר בני נח, שעליו הוא אומר בהנחל עליון גוים [וגו'] יצב גבולות עמים (דברים לב ח), כלל עמים:
וישתחוו לך לאמים. בני ישמעאל ובני קטורה:
הוי גביר לאחיך. אלו אלופי עשו שהבנים במקום אביהם היו עומדים:
גביר. מלשון גבר גבור, ופי' משמעתו לשון גבורה. וסימן לדבר כי יהודה (גבור באחים ונגיד) [גבר באחיו ולנגיד] ממנו (דה"א ה ב):
וישתחוו לך בני אמך. מדברי רבותינו אנשי עיר הקודש אנו למדין שלא בא אלא לדרוש לומר לך יצחק שלא היה לו אשה אחרת אלא אשה אחת, כתיב ביה בני אמך, שאין לך להוציא מן הכלל אורריך ארור יהיו ומברכך ברוך יהיו, א"ר יצחק בר אבא הרשעים שתחילתן שלוים וסופם יסורין פותחין בברוך ומסיימין בארור, כגון בלעם, והצדיקים שתחילתן יסורים וסופן שלום פותחין בארור ומסיימין בברוך, כגון יצחק, י"ב ויאמר כתיב בפ' זו, כנגד י"ב שבטים:

Verse 30

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך. לשון מיעוט:
יצוא יצא. כפל היציאות שנראה כיוצא ועדיין לא יצא מן הבית אלא מאת פניו של יצחק אביו יצא שהיו הדלתות של יצחק מקופלות לאחריהן, וכשראה יעקב את עשו עמד לו אחורי הדלת, וכיון שנכנס עשו, מיד קפץ יעקב וברח לו אצל בן נח ואצל עבר, ונשתהה שם י"ד שנה עד ששלחה רבקה וקראתו והביאתו אצל יצחק, וקיים לו הברכות וציוהו ללכת לחרן אצל לבן:
ועשו אחיו בא מצידו. מזויין, מלמד שהיה מצייד וקושר, והמלאך מתירן כדי ליתן שהות ליעקב עד שיקבל הברכות:

Verse 31

ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר (קום) [לאביו יקם] אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך. כמשמעו, אלא שאמרו רבותינו אמר רוח הקודש ליעקב אתה אמרת קום נא שבה (פסוק יט), בלשון ענוה ובקשה, חייך בו בלשון אני עומד לבניך, שנא' קומה ה' (לשפוט) [ויפצו] אויביך וגו' (במדבר י לה). ועשו שאמר יקום, בו בלשון אני פורע לבניו, שנ' יקום אלהים (ויפיצו) [יפוצו] אויביו (תהלים סח ב):

Verse 32

ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני [בנך] בכרך עשו. כמשמעו:

Verse 33

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. אלמלא לא נאמר עד הייתי אומר יותר מדאי וממה שחרד ונתיירא על גבי המזבח, וכשהוא אומר עד, כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח:
ויאמר מי איפוא. כלומר מי עכשיו:
הוא הצד ציד ויבא לי. כל איפוא הנכתב בסופו באל"ף משמש כמו עכשיו, כגון איפוא [זאת עשו] (בראשית מג יא), איפוא בני והנצל (משלי ו ג), ואיה [אפו] תקותי (איוב יז טו), מי יתן [אפו] ויכתבון מלי (שם יט כג), ואם לא [אפו] מי יכזיבני (שם כד כה), וכל דומיהן, וכל איפוה שנכתב סופו בה"א, משמש כמו אנה, כגון איפה האנשים אשר הרגתם בתבור (שופטים ח יח), ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז), איפה לקטת היום (רות ב יט), וכל דוגמיהן, וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה, אי הבל אחיך (בראשית ד ט), אי אלהימו (דברים לב לז), אי חנית המלך (ש"א כו טז), אי זה הדרך (מ"א יג יב), וכל דומיהן. פה כמו כאן, ודומה מי לך פה (בראשית יט יב), וכל דומיהן, ולא שחרד לדעת מי הוא כי קודם שיצא מפיו הכיר בו, שנאמר הקול קול יעקב (שם כז ב), אלא חרד איך הסכים להקב"ה לעשות את הצעיר גביר, ואת הפשוט בכור, מה שרימה בני יעקב אותי אין לתמוה, כי כהו עיני, אבל הקב"ה שהכל גלוי לפניו איך הסכים על ידי, אלא שמע מיניה כי עתיד הוא בעצמו לברכו, לכך נאמר גם ברוך יהיה:
ואוכל מכל. מה שברא הקב"ה בעולמו שראוי לאכילה טעם יצחק. וכן אתה דורש כאן דברי ר' יהודה ור' נחמיה דאמרי אף מכל טוב המתוקן לצדיקים לעתיד לבא טעם:
בטרם תבא ואברכהו. כי מן השמים היה עיכובך:
ואברכהו על כרחי, א"ר יצחק בא לקללו, אמר דבר הקדש הזהר שאם תקללו לעצמך אתה מקלל, שכך אמרת אורריך ארור (פסוק כט), ואם תברכהו לעצמך אתה מברך, שכך אמרת ומברכך ברוך (שם), לפיכך חתם ברכותיו וקיימם, ואמר גם ברוך יהיה, א"ר אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אילולי שלא רימה יעקב את אביו לא נטל את הברכות, ת"ל גם ברוך יהיה הוזהר מפי הקב"ה לברכו וחתם ברכותיו מרצונו:

Verse 34

כשמע עשו [את] דברי אביו. שאלו ואמר לו עיקר הדבר מה האכילך, א"ל טועם הייתי טעם פת, טעם דגים, טעם בשר, וכל מיני מטעמים, א"ר ברכיה כיון שהזכיר אביו בשר, מיד:
ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד. היה צועק על הבכורה וקרוב להיות על הברכה אמר ומה בשביל קערה אחת של עדשים שהאכילני נטל ממני את הבכורה, עכשיו שהאכילך בשר ודגים חגבין וכל מיני מטעמים על אחת כמה וכמה:
ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. כלומר גם לעצמי:

Verse 35

ויאמר בא אחיך במרמה. כלומר בחכמה, ואע"ג שאנו מתרגמינן כך מפני כבוד אבינו יעקב, מ"מ לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים, וגם הוא עצמו מדבר מרמאות הצדיקים כנגד הרשעים המרמין אותם כשנדרוש בויגד יעקב לרחל:
ויקח (ברכותיך) [ברכתיך]. ברכות כבוד הראוי לך, שהיתה מזומנת בפי לברכך:

Verse 36

ויאמר הכי. ג' הכי במקרא, ואין אחד נדרש כחבירו, הכי אחי אתה (בראשית כט טו), כלומר כיון שאחי אתה, הכי אמרתי הבו לי (איוב ו כב), לשון כן בדברי רבותינו, וכאן לשון תימה הכי קרא שמו יעקב, ששמו מוכיח כי עקבן הוא:
ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי. כיון ששמע יצחק על הבכורה שמח שהיה מתפחד ואמר שלא עשיתי כהוגן שעשיתי בכור למי שאינו בכור, כי עד עכשיו לא שמע על עסק הבכורה שמכר לו, וכיון ששמע אמר כהוגן ברכתי:
ויאמר. לכך התחיל בויאמר כי היה שם הפסק:
הלא אצלת לי ברכה. עיקר המלה לשון רבוי, ודומה ואצלתי מן הרוח (במדבר יא יז), ויאצל מן הרוח (שם שם כה), א"ל דרך הקב"ה לרבות מדברו אחד דברים הרבה ואתה אפשר שאין לך ריבוי דברים לתת לי ברכה אחת מן הניצולות:

Verse 37

ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך. א"ר ברכיה גביר ברכה שביעית היא, שנאמר הוי גביר לאחיך (בראשית כז כט), אלא א"ל ברכה הראויה לך נתתי לו:
ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. זו ברכה חמישית שנאמר יעבדוך עמים (שם), ולמה אמרו תחלה, אלא כך אמר לו מלך עשיתיו עליך וברכותיך שלו הן עבדים וכל דיליה למאריה:
(ולך) [ולכה] איפוא. כלומר עכשיו כמו שדרשנו:
מה אעשה בני. אין הדברים חוזרין לאחור, אפי' בזמן שישראל בגלות ברכות הללו מתקיימות בהן, שהאומות חורשין וזורעין וקוצרין נוטעים גנות ופרדסים, וישראל אוכלים ושותין ומבהיקים בתורה:

Verse 38

ויאמר עשו אל אביו הברכה. ה' פתוחה וחטורה להתמיה המלה:
הברכה אחת היא לך אבי. וכי בענין אחר נטית לברך:
ברכני גם אני אבי. יודע אני שהברכה ליעקב אלא ברך אף אותי:
וישא עשו (את) קולו ויבך. שתי טיפות דמעות הוריד מעיניו וירש מהם מלכות וסייף, מיד נתמלא עליו יצחק רחמים, אמר רבש"ע יוחן (ישעיה כו י), אמר הקב"ה רשע (שם) הוא, אמר יצחק בתימה בל למד צדק (שם), והלא הוא למד לעשות לי צדקה לכבדני, א"ל הקב"ה בארץ נכוחות יעול (שם), עתיד הוא לפשוט ידו בבית המקדש, אמר יצחק א"כ השפע לו טובה בעוה"ז, ובל יראה גאות ה' (שם), לעולם הבא:

Verse 39

ויען יצחק אביו. לדבריו של עשו:
ויאמר אליו. אחר דברי רוח הקודש:
הנה משמני הארץ יהיה מושביך. ומשמני של יעקב, ו' מ' הן תכשיט התיבה, וכמו שדרשנו שם, והחוטר שתחת המ' מודיע כי הוא נשמע כך ששם נאמר מטל ומשמני, אבל משמני של עשו המ' מיסודות התיבה, כמו משמן בשרם ירזה (ישעיה יז ד), ובמשמני מדינה (דניאל יא כד), כלומר בכח שכל כך דחקתני לברכך שמנה של ארץ שם יהיה מושבך, היא איטליא שהיא ארץ שמינה ובעלת פירות. ומטל השמים מעל. שלא תדור בארץ ציה ומלח, אלא בארץ שהיא שותה ממה שיורד לה מן השמים, טל של ברכה, כגון בית גברין:

Verse 40

ועל חרבך תחיה. לא בזכות תורה ומצות אתה מתפרנס, אלא בלסטיות:
ואת אחיך תעבד. חסר ו' אם זכה תעבוד, ואם לא זכה תעבד:
והיה כאשר תריד. כלומר תרד, תגיל תדין תעיף תכין, וכל שכמותן, א"ל אתה יש לך ירידים, והוא יש לו ירידים, אתה יש לך נימוסית, והוא יש לו נימוסית, א"ר יוסי בן חלפתא כך אמר לו אם ראית יעקב אחיך פורק עולו של תורה גזור עליו שמדות להתכיפו לאבות:
ופרקת עולו מעל צוארך. ואתה שולט עליו ולדברי ר' יוסי מסתבר תריד כמו תוריד, הה"ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו (ישעיה סג טז), ויצחק היכן הוא, אלא מי שאמר לעשו גזור שמדות על יעקב שלא תעבוד אותו, ופרקת לשון שברון ודומה לו פרקו (שמות לב ב), מפרק הרים (מ"א יט יא), התפרקו (שמות לב כד), (והתפרקו) [ויתפרקו] (שם שם ג), וכל דומיהן:

Verse 41

וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו. עיקר מלת שטם לשון שמירת דבר איבה, כדכתיב ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא), וכן תרגם אונקלוס וישטום עשו ונטר עשו דבבו, ודומה לו ישטמנו יוסף (שם נ טו), והרבה כמותו, וכולן לשון נטירת איבה ותחרות, וגם יש להביא ראיה מהא דאמרינן סיטומתא לא קניא, פי' חותם שחותמין בו העסק אם נותנין אותו ערבון אינו קונה, והחותם הוא דבר הנעשה לשמירה ולזכרון, וכה"א שמני כחותם על לבך כחותם על (זרועותיך) [זרועך] כי עזה כמות אהבה (שה"ש ח ו), שלא תשתכח וכן הפסוק מדובר העלה עשו קנאה ואיבה על לבו ועל זרועותיו כחותם שחותמין בו שלא ישתכח שביעת העין ממנו, כך קבע האיבה בלבו עליו ועל זרועיו, כדי להרגו על הברכה אשר ברכו אביו, ועוד יש לדמותו לסנטר, דא"ר אליעזר בר' יוסי עד כדון קריין סנטרוי (דחמי) [דרומי], ותנן רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר, ואמרינן מאי סנטר, ומותבינן הכי תרגימו [בר] מחוונייתא, פי' עבד בקי בהסגרת העיר ותשמישיה וכל מוצאה ומובאה. ותניא ישראל שנעשה לגוי אפוטרופוס או סנטר, ועוד תניא הביילין והחופרין והסנטר והאונקלמוס, באין ונוטלין מן האמצע, ועכשיו כשאני מדמה שוטם לסנטר, כדאמרי רבנן שונא נוקם ונוטר, נמצא שהיה מספר בדעתו כבר מחוונייתא, שמספר ענין כל בני העיר למושל:
ויאמר עשו בלבו. הרשעים ברשות לבם, כדכתיב אמר נבל בלבו (תהלים יד א), וכבר דרשנום:
יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. שאם אני הורגו עכשיו הריני מכריע את אבי, וגורם קללה לעצמי, אלא הריני ממתין עד שימות אבי, בתוך כך ימותו שם ועבר ולא יבואו עלי בדין. לומר למה הרגת את אחיך, ואלך ואתחתן לישמעאל, והוא בא ומתעורר על הבכורה עם שלו שנתנה אברהם ליצחק ושלחו מעליו, ועכשיו הרי היא ביד יעקב, ולכך בא והורגו ואני עומד עליו כגואל הדם, ואהרוג את ישמעאל, ואירש את שניהם, זש"ה יען אמרך את שני הגוים ואת שני (המשפחות) [הארצות] לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה (יחזקאל לה י), כדכתיב אני ה' חוקר לב (ירמיה יז י):

Verse 42

ויוגד לרבקה. ע"י מלאך, דא"ר חגי אמנו רבקה נביאה היתה:
את דברי עשו בנה הגדול. חסר ו', כענין שדרשנו בו:
ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן. כבר דרשינן, ומהיכן קראה ממדרשו של עבר שברח שם זה י"ד שנה:
ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. אמר בעיניו להורגך ולהנחם ממך כמת, וכבר הוא שותה עליך כוס תנחומין:

Verse 43

ועתה בני שמע בקולי וקום. קימה יהיה לך:
ברח לך אל לבן אחי. כל הצדיקים נתנו פנאי לשעה, ויברח יעקב (הושע יב יג), ויברח משה (שמות ב טו), ויברח דוד (ש"א כ א), יעקב לימד לבריחת ובו לבסוף כתיב ויברח הוא וכל אשר לו (בראשית לא כא), מכאן שכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו:
חרנה. לחרן לפי שהוצרך ה' הרי הוא כמו ל' בראשה:

Verse 44

וישבת עמו ימים אחדים. א"ר חנינא בן פזי נאמר כאן ימים אחדים, ונאמר להלן ויהיו בעיניו כימים אחדים (בראשית כט כ), מה להלן ז' שנים, אף כאן ז' שנים, ולפי פשוטו ימי שנה אחת:
עד אשר תשוב. הענין מודיע כי תשוב זה לשון נקבה שהוא סמוך לו חמת אחיך וחמה היא לשון נקבה:

Verse 45

עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו. רבקה בצדקתה דברה כך עד אשר תשוב חמת אחיך, על הברכה, עד שוב אף אחיך, על הבכורה, אבל עשו לא עשה כך, אלא ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא):
ושלחתי. את דבורה מניקתי:
ולקחתיך משם. מחרן:
למה אשכל גם שניכם יום אחד. שאתה נהרג והוא נטרד, אלא כשמועו כן היה שהרגו חושים בן דן יום שנקבר יעקב, כמו שנדרש במס' סוטה:

Verse 46

ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי. כמו ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויקץ מואב (במדבר כב ג), א"ר חונא התחילה גורפת מחוטמה ומשלכת:
מפני בנות חת. נשי עשו:
אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה. אהליבמה ועדה:
מבנות הארץ. מבנות ענר אשכול וממרא:
למה לי חיים. הרני מקופחת מזו ומזו:

Chapter 28



Verse 1

ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. א"ר אבהו לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו היכן נתאוששו בידו כאן ויברך אותו כדאמר ר' אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו:
ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. ואפי' מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות:

Verse 2

קום. קימה הוא לך להפרד מרשע זה:
לך פדנה. כמו לפדן:
(ביתו) [ביתה]. כמו בית בתואל אבי אמך:
וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. כמו שהתחתן אבא למשפחת אבא:

Verse 3

ואל שדי. שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך:
יברך אותך בנכסים:
[ויפרך] וירבך. בבנים:
והיית לקהל עמים. ג' עמים בקהל אחד, כהנים לוים וישראלים:

Verse 4

ויתן לך. הראשון כבר דרשנוהו למה התחיל ויתן, אבל זה ויתן לך אינו נדרש כך שבא להוסיף על ענין ראשון, שכבר נאמר יברך אותך, ועכשיו מתנבא:
את ברכת אברהם. זו נחלת הארץ:
לך (ולזרעתך) [ולזרעך] אתך. בחייך ונחלו זרעך וכן היה שקנה את שכם ולקחה מיד האמורי:
לרשתך את ארץ מגוריך. שאת מתגורר בה עכשיו ויתנהו לך ירושת עולם:
אשר נתן אלהים לאברהם. בברית כרותה ודברו מעשה הוא:

Verse 5

וישלח יצחק את יעקב. בברכות מקוימות:
וילך פדנה ארם (אל בתואל הארמי ואל לבן בנו) [אל לבן בן בתואל הארמי]. מגיד עליו שהוא רמאי:
אחי רבקה אם יעקב ועשו. בא ליחסו על הרן שלא יאמר אדם לבן אחר היה:

Verse 6

וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב. אמר דומה הוא יעקב אחי כבן מלך שהוא (חותם) [חותר] לאביו ליטרא זהב, אמר לו אבא ולמה במטמוניות, בא וטול בפרהסיא, כך זה עד כדין דמיתי שלא ברכו אבא מדעתו, ועכשיו הוסיף לו ברכות כהנה, גילה דעתו שנגמר בלבו לברכו בראשון:
ושלח אותו פדנה ארם. אפילו על מנת שלא לחזור מוטב לו שיקח אשה, משיחזור ויתחתן בבנות כנען, שכן הדברים מוכיחים בברכו אותו:
ויצו עליו לאמר. כמו כן לזרעו העומדים אחריו:
לא תקח אשה מבנות כנען:

Verse 7

וישמע יעקב. כלומר ראה עשו שציוהו אביו ליעקב וששמע יעקב אל אביו ואל אמו ושהלך לו לפדנה ארם. על עשו נאמר רשע יראה וכעס וגו' (תהלים קיב י), ועל יעקב נאמר שומע לעצה חכם (משלי יב טו):

Verse 8

וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. שהגלה את יעקב לארץ אחרת כדי שלא יתחתן לכנען:

Verse 9

וילך עשו אל ישמעאל. א"ר יהושע בן לוי נתן דעת להתגייר:
ויקח את מחלת. זו בשמת, ולמה קוראה מחלת, שמחל לו הקב"ה. בשמת שנתבסמה דעתו עליה:
בת ישמעאל בן אברהם. שנתייחס אחר אברהם, לומר שעשה תשובה בימי אברהם כמו שדרשנו:
אחות נביות. שקידש ישמעאל לעשו ומת ישמעאל עכשו כשיצא יעקב מבאר שבע ובאותו פרק הלך עשו אצל נביות אחיה והשיאה לו:
על נשיו. שלא הוציא את הראשונות אלא כוב על כוב תוספת על בית מלא:
לו לאשה. מין במינו שראוי לרשע להתחתן ברשע, ולהצדיק עם הצדיקים, וזכר לדבר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג):
בימי ר' חייא בא זרזיר בארץ ישראל שאלו אותו תלמידים ר' טמא הוא או טהור, אמר להם שאוהו על הגג ואתם מבחינים על הגג, בא עורב המצרי ושכן עליו, אמר להו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא מפני שהוא מינו, וכתיב ואת כל עורב למינו (דברים יד יד):
ורבותינו דרשו לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנא' ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק, [שנאמר ויהי כי זקן יצחק (שם כז א)], וכן יעקב, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים, שנא' לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר, שנאמר ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד):
ולמה כהו עיני יצחק, א"ר יהודה בר סימון אברהם תבע את הזקנה והותחלה ממנו, יצחק תבע את היסורין, אמר רבש"ע אם אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, א"ל הקב"ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר ויהי כי זקן יצחק וגו'. יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבש"ע אדם מת בלא חולי ואינו מישב בין בניו, ומתוך שהוא חולה ב' או ג' ימים מיישב בין בניו, א"ל הקב"ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר הנה אביך חולה:
ותכהינה עיניו מראות. א"ר אליעזר בן עזריה מראות ברעתו של אותו רשע אמר הקב"ה יהא צדיק זה יוצא לשוק והבריות יאמרו זה אביו של אותו רשע, הריני מכהה עיניו ויושב, זש"ה בקום רשעים (יתר) [יסתר] אדם ובאבדם ירבו צדיקים (משלי כח כח). מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק, תלמיד רשע מאחיה השלוני, שהעמיד את ירבעם, ולכך כהו עיניו, שנא' (ואחיה) [ואחיהו] לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מ"א יד ד):
ד"א מראות, מי גרם לו, קללה שקילל אבימלך, שנא' הנה [הוא] לך כסות עינים (בראשית כ טז), כמו שדרשנו:
ד"א מראות, מכח הראייה בשעה שנעקד על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז), ונזלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיה רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ועוד שהציץ ותלה עיניו וראה שכינה, אמר הקב"ה אם אני הורגו מכריע את אברהם אוהבי, אלא הריני גוזר שיכהו עיניו לעת זקנה:
ד"א כשהיה הולך כנגד בתי ע"ז של עשו ראה מקטיר לע"ז ונשא לו פנים ולא דנו למיתה, ויצא עשנה של קטורת תועבה לעיניו וכהה מאורו:
ויקרא את עשו בנו הגדול. ערב פסח היה א"ל בני הלילה הזה הקב"ה דן את העולם על תבואות שבשדות, ואוצרות טללי ברכה מתפתחין, והוא מועד שמור לנסים לדורות וטוב הוא לקבל ברכה:
בנו הגדול. אם בעיניכם גדול, בעיני הוא קטן, שנא' הנה קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), ואם גדול הוא, לקבל תורא טבחא, זש"ה כי זבח לו בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיה לד ו):
ויאמר אליו הנני. עליו הכתוב אומר גם כי יחנן קולו אל תאמין [בו] כי שבע תועבות בלבו (משלי כו כה), חזקיה תרגמינא אמר על שבע תועבות בלבו אתה מוצא תועבה אחת בתורה, היא הכשפניות, וכתיב בה עשר תועבות, שנא' ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' (דברים יח י), וכתיב וחובר חבר ושואל אוב [וידעוני] ודורש אל המתים (שם שם יא), וכאן שכתוב שבע תועבות, עשר על כל אחת הרי ע':
לא ידעתי יום מותי. תני ז' דברים מכוסים מבני אדם, עת המיתה, שנא' [כי גם] לא ידע האדם את עתו וגו' (קהלת ט יב), ומה שבלב חבירו, שנאמ' כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ואיזה דרך הרוח לגוף, הוולד במעי אמו, [שנאמ'] כאשר אינך יודע (איזה) [מה] דרך הרוח (בעצמים) [כעצמים] בבטן המלאה (קהלת יא ה), ובמה אתה משתכר, [שנאמר] (זו) [זה] מתת אלהים היא (שם ה יח), ומתי שיכלה מלכות הרשעה, שנ' יום נקם בלבי (ישעיה סג ד), ומתי גאולה באה שנ' בעתה אחישנה (שם ס כב):
ועתה שא נא כליך. כלומר נשא נא כליך לא תאכילני מן הגזל:
ד"א שא נא כליך, מלשון (חרב שנונה) [וחרב וחץ שנון] (משלי כה יח), חיצי גבור שנונים (תהלים קכ ד), ואני המחבר אומר השאה ממש, לשון השחזה, כדאמרי' אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן, אבל משיאין אותו על גבי חברתה, א"ל בבקשה ממך השחז כליך ואל תאכילני נבילות:
וצודה לי צידה. רבותינו דרשו אם למסרת, ה"א יתירה, רמז לו בה' על ה' הלכות שחיטה, שלא יתמהמה בין תחילת שחיטה לסופה, כדי שחיטת בריה אחרת כיוצא בה, ושלא יכרות הסימנים בבת אחת בסכין קטן בלא הולכה והובאה כחיה הדורסת, ושלא יחליד המאכלת בין עור לבשר או בין בשר לסימנין, או בין סימן לסימן כחולדה המסתתר בעקרי הבתים, ושלא ישחוט משיפוי כובע ולמעלה כלפי הראש, ושלא יעקר הסימנים ביד או בדחיפת רגל הבהמה בקיר, וכאן זכרתים, והקב"ה יזכני לכבדו כהמה לדורשו במקומו ורמוזות בפסוק וזבחת כאשר צויתיך:
ד"א שא נא כליך. רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות בבל להוציא כלי בית אלהים לבית אוצר אלהיו, [שנאמר ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו (דניאל א ב)]:
תליך. רמז לו שיגדל כבודו במלכות מדי ופרס ועתיד לתלותו, שנאמר ויתלו את המן (אסתר ז י):
וקשתך. רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות יון, שנאמר קשת גבורים חתים (ש"א ב ד) וכתיב כי דרכתי לי יהודה קשתי מלאתי אפרים עוררתי בניך ציון על בניך יון (ושמתים) [ושמתיך] כחרב גבור (זכריה ט יג):
וצא השדה. רמז לו שעתיד להיות מלכות רביעית שלו, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב ד):
וצודה לי צידה. בנים המתייחסים אתה עתיד לצודם אבל לבסוף אתה מצוד אמן בימינו:
לך נא אל הצאן. א"ר לוי לך וקדם את האומה [שמשולה לצאן], כענין שנאמר (ואתה) [ואתן] צאני (וצאן) [צאן] מרעיתי (יחזקאל לד לא):
וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. ר' ברכיה בשם ר' אליעזר טובים לך וטובים לבניך, טובים לך שתקבל הברכות על ידיהן, וטובים לבניך שעל ידיהן מתכפר להן ביום הכפורים:
איש שעיר. איש שידן, כדכתיב ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא):
ואנכי איש חלק. כדכתיב כי חלק ה' עמו (דברים לב ט):
כמתעתע. כמת תועה ועובד ע"ז, כדכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י טו):
אנכי עשו בכורך. עשו הפסיק הענין. ד"א אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב):
מה זה מהרת למצוא בני. מה זה קראתה לאביך למצוא הברכות י"ב שנה לשנותיו, אביך נתברך בן ע"ה שנה, שנא' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא). אברהם היה בן קע"ה שנה, טול ק' עד שלא נולד יצחק נותרו ליצחק ע"ה שנה בעת מות אברהם, ובאותו הפרק יצחק. ויעקב נתברך בן ס"ג שנה, כדדרשינן באלה שני חיי ישמעאל (בראשית כה יז):
ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. אמר ריש לקיש אם לזיווגו כך המציא, דכתיב וישא עיניו והנה גמלים באים (בראשית כד סג), למאכל לא כ"ש:
א"ר אחא כעורבא דמייתי נורא לקינה, כך כשהזכיר יעקב את השם אמר יעקב הוא זה, שהרי עשו אינו מזכיר את השם, לכך אמר גשה ואמשך בני:
הקול קול יעקב. אין יעקב שליט אלא בקול, ואין עשו שליט אלא בידים. ר' פנחס אמר קולו של יעקב מכניס, והידים ידי עשו מבדרי ליה. א"ר ברכיה כשיעקב מכריז בקולו, הידים ידי עשו שולטות, וכשמצפצף בקולו ידי עשו רפות. ר' יהודה בר אלעאי בשם ר' היה דורש קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו הידים ידי עשו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו:
ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות. כמשמעו:
גשה נא ושקה לי בני. אתה נושקני בקבורה ואין עשו ישקני בקבורה:
וירח את ריח בגדיו. אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כגון יוסי בן מסית ויקים איש צרורות, וכן הוא אומר כפלח הרמון רקתך (שה"ש ד ג), אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון:
ויתן לך. לא אמר יתן אלא ויתן, כלומר יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך, ר' אחא אומר ויתן לך אלהים יתן לך אלהותך, שתגזור אומר ויקם לך:
מטל השמים. זה המן:
ומשמני הארץ. זה הבאר שהיתה מעלת להם דגים שמנים ביותר:
ורוב דגן. אלו אבטיחים המסעדים ללב:
ותירוש. אלו הבתולות, שמשמחות בעליהן בחופתן כיין המשמח לבב אנוש, וכן הוא אומר ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט יז):
דבר אחר מטל השמים. זה ציון, שנא' כטל חרמון שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג):
ומשמני הארץ. אלו הקרבנות:
ורוב דגן. אלו הביכורים:
ותירוש. אלו הנסכים:
ד"א מטל השמים. זו מקרא:
ומשמני הארץ. זו משנה:
ורוב דגן. זה תלמוד:
ותירוש. זהו אגדה:
אך יצא יצא. בב' קפיצות:
ויעש גם הוא מטעמים. זה שאמר הכתוב שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך (משלי ל כה), סממית היא מלכות הרשעה, שכך רמוזות בדברי אגדה ד' מלכיות. א"ר חמא בן חנינא באיזה כח סממית זו מתפשת ממשלה ושולטת בהיכלי מלך, בזכות אותן הידים שנתעסקו לעשות מטעמים לזקן:
ויחרד יצחק ויאמר מי איפוא. אמר מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין הקב"ה שיטול אחיך הברכות, א"ר יוחנן מי שיש לו שני בנים, אחד נכנס לשרתו, ואחד יוצא לשירותו איך הוא חרד לכך אלא בשעה שנכנס עשו נכנס הגיהנם עמו. ר' נתן בשם רב אחא אמר התחילו כותלי הבית להיות מרתתין, הוא שיצחק אמר מי איפוא. א"ר יהושע בן לוי כל אותו היום היה עשו צד צביים וכופתן, ומלאך בא ומתירן, עופות וקושרן, ומלאך בא ומפרידן, כדי שלא ימהר וימצא את יעקב עומד לפני אביו, ועליו הכתוב אומר לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב כז), לא יאחר הק' ולא יאריך רוחו לא לרמאי ולא לצידו:
ויצעק צעקה גדולה ומרה. א"ר חנינא כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרון מעיו, אלא מאריך חימה. זעקה אחת זעק לאביו, היכן נפרע בשושן דכתיב במרדכי (ויצעק צעקה) [ויזעק זעקה] גדולה ומרה (אסתר ד א):
בא אחיך במרמה. ר' יוחנן אמר בחכמת תורתו:
ויאמר הכי קרא שמו יעקב. רשב"ל אומר התחיל מחכך בגרונו ואמר את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח את ברכתי:
ולך איפוא. ברם לך פיתא:
ועל חרבך תחיה. א"ר לוי על חרבך ואתחי:
ויוגד לרבקה. א"ר חגי אמהות נביאות היתה בהם, ורבקה מן האמהות היא. ר' ברכיה בשם ר' יצחק אפילו הדיוט אינו חורש תילים, ואומר אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):
מתנחם לך להרגך. כמת שהוא תולה עליך. ויש אומרים מתנחם מתיעץ בלבו להורגך:
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת. א"ר אליעזר אילו הוציא את הראשונות יפה עשה אלא כוב על כוב, כלומר על חטאתו הוסיף פשע. דרש ר' יודן בשם ר' אייבו בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), ממרד שמרדו עשו וישמעאל באת להן תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י), ושם נתגדל והצליח ששמע לאביו ולאמו, עליו הכתוב אומר אורח חיים למעלה למשכיל:
(משלי טו כד):
שלמה פרשת ואלה תולדות יצחק, ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לליקוחי הרשע זיווגי הצדיק זה שלש וזה ארבע, ללמדך שאין זיווגו של אדם אלא מאת הקב"ה, ושלש שעות בכל יום הקב"ה עוסק ומזווג זוגות, יש נושא במקומו, כגון אברהם לשרה, ויש שהאשה הולכת אל האיש, כגון רבקה ליצחק, ויש שהאיש הולך אצל האשה, כגון יעקב לנשיו, שנא' אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (שם לג א), אמר דוד משיח ה' במה ראוי לצדיקים לרנן ולהתפאר בבוראו, שהרי לא שם חוקות שמים וארץ אלמלא בריתות אשר עמהם, והוא משנה תפקידם, להודיע אהבתו בעבדיו, פעמים מדמים שמש וירח לעיני כל פעמים משקיע השמש לפני תקופתה, כדכתיב וילן שם כי בא השמש (בראשית כח יא), פעמים לפני עתו מוצאו, כדכתיב ויזרח לו השמש (שם לב לב), לפיכך נאה להם להשתבח בתפילתם:

Verse 10

ויצא יעקב. ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון אומר הצדיק בעיר הוא זיווה הוא שבחה הוא הדרה, פונה משם, פינה זיווה, פינה הדרה, שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ואע"פ שנשאר יצחק אינו דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותן של שני צדיקים, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע. ר' יודן אמר מבארות של שבועה, שלא יעמוד אבימלך ויאמר שבעה לי כדרך שנשבע לי זקינך, ונמצאתי משהה שמחת בני שבעה דורות:
וילך חרנה. כמו לחרן, דא"ר נחמיא כל תיבה שצריכה ל' בתחלתה הטיל לה ה' בסופה, וכבר דרשנום:

Verse 11

ויפגע במקום. הוקרה באותו מקום ששם שכינה שורה:
וילן שם. אותו הלילה, כי לא יכול להלוך:
כי בא השמש. מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעה, וכבר דרשנום:
בא השמש. יצא על הארץ, כי פעמים המאורות נקראים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה:
ויקח מאבני המקום. שתים [עשר] מהם לקח:
וישם מראשותיו. שהרי יצא בבריחה שלא היו עמו כר וכסת. כל דבר שמניח אדם תחת ראשו לשכב עליו קורא הכתוב מראשותיו, כלומר מתחת הראש:
וישכב במקום ההוא. שכיבה נעימה, דא"ר יוסי בן זימרא עשאן לאותן האבנים כמרזב ושם אותן תחת ראשו שהיה ירא מן החיות, ור' ברכיה אמר מי שנגלה עליו הקב"ה אפשר שהיה ירא מן החיות, דכתיב [כי] הנה ה' יוצא ממקומו וירד (דרך) [ודרך] על במתי ארץ, ונמסו הרים תחתיו (והגבעות תמוגגנה), [והעמקים יתבקעו] (מיכה א ג ד), וכיצד רשות לחיות לבא ולהזיק במקום שכינה, אלא אותן האבנים שם תחת ראשו ונעשו תחתיו אחת כר ואחת כסת, ומנעימות שכיבתו עליהן, שהרי י"ד שנה שהיה משמש בבית עבר לא שכב אלא מתנמנם כסוס:

Verse 12

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. כל החלומות הכתובין במקרא פתרונם בצדם, ולפי דברי ההדיוט זמן הראשון חלומו של יוסף, ופתרונו כדברי אחיו, המלוך תמלוך (בראשית לז ח). זמן שני חלומות של שר המשקים ושר האופים, ופתרונם כאשר אמר להם יוסף, שכל החלומות הולכים אחר הפה, כמו שדרשינן בסדר בראשית, זמן שלישי חלום פרעה ופתרונו כדברי יוסף, זמן רביעי צליל שעורים מתהפך במחנה מדין (שופטים ז יג), ופתרונו חרב גדעון, זמן חמישי חלום נבוכדנצר, ופתרונו ארבע מלכיות, זמן ששי חלום דניאל, ופתרונו כדברי המלאך, וכל חלום הנראה בדבר ה', בין לנביאי אומות העולם, כגון אבימלך, ולבן, ובלעם, ואליפז התמני וחבריו, ואליהו בן ברכאל, ובין לנביאי ישראל, כדכתיב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), כולם אין צריכין פותר זולתי מה שמפרש לו דבר הקודש, ואע"פ שנאמר לו במשה (במראה) [ומראה] ולא בחידות (שם שם ח), מכלל דלשאר נביאים מדבר בחידות, מ"מ מודיע הקב"ה להם העניין כדי שיזהירו את בני הדור, אז יגלה אוזן ה' ומוסרם יחתום, אבל חלום זה של יעקב אע"פ שנדרש כפשוטו פתרוהו רבותינו במדרשם פסוק הראשון מקצר וסותם לומר כי עשה יעקב בציווי אביו ואמו ויצא מבאר שבע שלא להתגרה עם עשו והלך לחרן לישא שם אשה להתרחק מבנות כנען, ומפסוק השני ואילך מתחיל וסודר מה שאירע לו קודם שהלך לחרן:
ויחלום. נראית לו שכינת הקב"ה בחזון לילה:
והנה סולם. כלומר דמות סולם של אש:
מוצב ארצה. במקום בית המקדש:
וראשו מגיע השמימה. שפועו מגיע השמימה כנגד בית המקדש:
והנה מלאכי אלהים עולים. אלו גבריאל ורפאל שנדחו ממקומן קל"ח שנה, מיום שאמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה (בראשית יט יג), שגלו סודו של הקב"ה, עד שהגיע יעקב לכאן, והיה מלוין אותו מבית אביו לכאן, ועכשיו נתנה להם רשות לעלות למחיצתן:
ויורדים בו. אלו מלאכים אחרים שירדו ללותו חוצה לארץ:

Verse 13

והנה ה' נצב עליו. על אותו סולם נראה כבודו:
ויאמר אני ה'. אמר לו בזה השם נגלתי להם:
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לימד שבני בנים הרי הן כבנים:
הארץ אשר אתה שוכב עליה. אע"פ שאינה אלא כדי ארבע אמות, הרי כל הארץ סדן אחד כסדן של שקמה, ובאלו ד' אמות אתה קונה את כל הארץ בחזקה דכתיב לך אתננה ולזרעך (בראשית כח יג), מכאן אמרו רבותינו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, מאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא פי' שורש וגוף חדא הוא:

Verse 14

והיה זרעך כעפר הארץ. ואם תאמר מה אני צריך לכולהו, לכך נאמר והיה זרעך כעפר הארץ, מה עפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכין אלא בתורה, שנמשלת למים שנא' הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א). ומה עפר הארץ מכלה מיני מתכות והוא קיים, אף בניך מכלין את המלכיות והן קיימין, ומה עפר הוא יסוד העולם, אף בניך הן יסוד העולם, ומה עפר הארץ עשוי דייש לכל ומצמחת, אף בניך עשויין דייש למלכיות ומצמיחין זש"ה אשר אמרו לנפשיך שחי ונעבורה ותשימי (בארץ) [כארץ] גיווך וכחוץ לעוברים (שם נא כג), והקב"ה מצמיחן ומחליץ עצמותיהן, דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וגו' (ישעיה סא יא):
ופרצת. לשון ממשלה, ודומה לו עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ואני אומר עיקר המלה לשון פרצה ממש, כמלך הפורץ לעשות לו דרך ואין מוחה בידו:
ופרצת ימה. א"ר (אבהו) [אבא] בר כהנא אתה שוער (שלים) [של ים], כלומר שיהא שליט במחוזות ובנסים, ודומה לו עלה הפורץ כו' (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), מה פרצת עליך פרץ (בראשית לח כט), וכל דומיהן נדרשת כך, וזו הבשורה אינה אלא לעתיד, דא"ר יוסי בר חנינא אף חלוקת יחזקאל נראה לו, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח [למערב], בא ישעי' ופירש כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעי' נד ג), זש"ה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (שם נח יד), שנאמר לו ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה:
ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. כענין שדרשנוה באברהם:

Verse 15

והנה אנכי עמך. שיהיו שלוחי מלווין אותך שהשליח הרי הוא כשלוחו:
ושמרתיך בכל אשר תלך. ולא תירא מעשו, כמו שאמר לבניו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג כ):
והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך. שיהא דברי עמך:
עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. להשיבך כאן, וכן קיים לו, וכיון שחזר וחנה לפני שכם לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נלקחה דינה לשכם בן חמור, כיון שנסעו משם נדבר עמו פעמיים, כיון שנתיישב בארץ מגורי אביו לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נמכר יוסף ולא נדבר הקב"ה י"ב שנה:

Verse 16

ויקץ יעקב משנתו. אז ידע שנדבר עמו הקב"ה:
ויאמר אכן. כל מקום שנאמר אכן הרי הוא לשון בירור, כמו כן ונכון, כלומר אך כן כך אמר ברור ונכון שיש ה' במקום הזה, מלמד שהשכינה שרויה בכל מקום בין בנוי בין חרב, ושכינה חנויה כאן:
ואנכי לא ידעתי. והייתי חפץ לעבור לולא כי בא השמש ואיחרתי. ואם ידעתי לא נהגתי בו קלות ראש לשכוב עליו:

Verse 17

ויירא ויאמר. לאחר שהעלה הדבר ללבו שהשכינה שורה שם נתיירא, שהרי ראה שיפועו של סולם כנגדו, לכך אמר:
מה נורא המקום הזה. כלו' מה ירא לי המקום הזה:
אין זה. סולם כשאר סולמות שהן חול שאין דרך העולם להיות סולם בין השמים ובין הארץ:
כי אם בית אלהים. מקום שהשכינה שורה בו:
וזה שער השמים. שעתיד להפתח לצדיקים, שנאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח כ):

Verse 18

וישכם יעקב בבקר. כל מי שנאמר בו וישכם בבקר, הרי הוא שדרכו להקדים בבקר:
ויקח את האבן אשר שם מראשותיו בתחלה הוא אומר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (פסוק יא). ומיעוט אבנים שנים, ועכשיו הוא לשון יחידי. אלא אמרו רבנן אבני כתיב, ומיעוט אבני שתים, אמר יעקב, זקני אברהם יצאו ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה. יצחק אבי יצא ממנו עשו ואלופיו, ואני אם מתאחות שתי אבנים הללו זו לזו אדע שאין פסולת בזרעי, וכיון שהשכים בבקר וראה שנתאחזו שתיהן זה לזה, שמח וידע שאין פסולת יוצא ממנו:
וישם אותה מצבה. קידשה זכר לסולם שראה:
ויצוק שמן על ראשה. כמפי הפך, לימד שעתידין בני בניו להמשח לכהונה ולמלכות:

Verse 19

ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. על שם בית אלהים ששרתה שם שכינה:
ואולם. לשון בירור זו דברי, ונראה לי כי אולם במקום אלא הוא עומד, כלומר אלא:
לוז. שם המקום:
לראשונה. קודם חזון זה, ומה שכתוב באברהם בין בית אל ובין העי (בראשית יג ג), הרי הוא מגיד מראשית אחרית, כמו את כל שדה העמלקי (בראשית יד ז), וכמה כמוהם במקרא, ולמה הזכיר הכתוב שם העיר, ללמדך שמשם לקח השמן שיצק על ראש האבן, ולא מקום ששכב שם יעקב בתוך העיר, אלא סמוך הוא לעיר בתוך מגרשה, ולמה נקרא שמה לוז, א"ר אבא בר כהנא שכל מי שנכנס שם הטריף מצות ומעשים טובים כלוז, רבנן אמרי מה לוז אין לה פה, כך אין אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. א"ר סימון אילן לוז היה עומד על פתחה של עיר, והיה הלוז חלול ועומד על המערה, והיו נכנסין דרך הלוז למערה, ודרך המערה לעיר, זש"ה ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראינו נא את מבוא העיר (שופטים א כד):
לראשונה. חסר ו', כי יושביה היו חסרין שאין להם מוצא ומובא כשאר ערים:

Verse 20

וידר יעקב נדר. עיקר מלת נדר לשון גלגול, כדכתיב ויגל את האבן (בראשית כט י), ומתרגמינן ונדר ית אבנא. וגללו (שם שם ג), ונדרו. זה שמגלגל עליו איסור על דבר המותר לו, יעקב אבינו פתח תחלה בנדרים, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהא תולה הנדר אלא ביעקב:
לאמר. לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם, וסתמו של נדר הוא על דבר שצריך לו לאדם ואמר אם אזכה לכך וכך, אעשה כך וכך, שכך אמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי, שיתקיימו התנאים שהבטיחני על הפרנסה, שנאמר כי לא אעזבך (שם), ודומה לו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז כה):

Verse 21

ושבתי בשלום אל בית אבי. כמו שהבטיחני והשבותיך אל האדמה הזאת (פסוק טו):
והיה ה' לי לאלהים. כמו שאמר שהוא אלהי אברהם ואלהי יצחק:

Verse 22

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. שתהא שכינה שורה עלי שם בחזירתי:
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אבן לשון נקבה, יהיה לשון זכר, אלא כך אמר יהי רצון לפניו שתהא בית אלהים:
עשר אעשרנו. כפל הדיבור, כלומר עשר הנכסין אעשרנו, אפי' הבנים, והיה מובטח שיעמיד י"ב שבטים, לפיכך נדר לעשרן, וכן עשה והפריש את לוי, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), והרי י"ד שבטים אז הפריש ד' בכורות לד' אמהות, שהבכור קדוש מרחם, ואין קודש פודה קודש, נותרו עשרה, והפריש מהן את לוי לשרת את ה':

Chapter 29



Verse 1

וישא יעקב (את) רגליו. בקלילות, כיון שנתבשר בשורה טובה ניתן בו כח וקלילות, וכן הוא אומר ושמועה טובה תדשן עצם (משלי טו ל), וכתיב וקווי ה' יחליפו כח (ישעי' מ לא). סעד ועמד והלך, ומשל הוא לבני אדם כריסא טעין רגליו:
וילך ארצה. כמו לארץ:
בני קדם. מקום מולדתו של אברהם לארץ ארם, וכן הוא אומר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג ז):

Verse 2

וירא והנה באר בשדה. סמוך לחרן:
והנה שם שלשה עדרי צאן. משל אנשי העיר:
רובצים עליה. על אותה הבאר, כי כבר רעו עד הצהרים, ועכשיו נאספים שם לשתות:
כי מן הבאר [ההוא] ישקו העדרים. של כל בני העיר, ואין להם מעיין ונחל ולא באר אחרת. והאבן גדולה על פי הבאר. כדי שלא יפול שם אדם או בהמה:

Verse 3

ונאספו. לאחר שאספו:
שמה. כמו לשם:
העדרים. של בני העיר:
וגללו. הרועים:
את האבן. לא שמסלקין אותו לגמרי, אלא גוללין אותה על צדה:
מעל פי הבאר. ודומה לו וגולל אבן אליו (ישוב) [תשוב] (משלי כו כז), גולו (אבן) [אבנים] גדולות (יהושע י יח), וכל דומיהן:
והשקו הצאן. ששואבים את המים ומערים לשקתות הם המורביות כעין אגנות של אבן:
והשיבו את האבן. אחר כך:
על פי הבאר. למקומו:

Verse 4

ויאמר להם יעקב. לאותן רועי שלשת העדרים:
אחי. לשון ענוה:
מאין אתם. יש מאין שהוא כמו מאנה, כמו זה מאין אתם, מאין גחזי (מ"ב ה כה). מאין תבא (איוב א ז), ויש מאין שהוא אין, כגון הן אתם מאין (ופעולתכם מאפס) [ופעלכם מאפע] (ישעיה מא כד). ויש אין שהוא לשון מיעוט, כי אין (כי) פקד אפו (איוב לה טו). ויש שהוא כמו לאו, כגון ואם אין מתה אנכי (בראשית ל א), ואם אין מחני (שמות לב לב). היש פה איש ואמרת אין (שופטים ד' כ). כולם מתפרשים על פי הענין, איש על דגלו באותותם:
ויאמרו מחרן אנחנו. כשמועו:

Verse 5



Verse 6

ויאמר [להם] השלום לו. ולביתו, השלום לו עמכם:
ויאמרו שלום. יש לו, ושלום לו עמנו, ואם אתה רוצה לשאול על עניינו:
הנה רחל בתו באה עם הצאן. מכאן שהשיחה בנשים. כל באה שבמקרא וטעמו באל"ף כולן נדרשין לשון עתיד, או לשום דבר שעדיין לא הגיע ולשון נקבה, כלומר משמשת ובאה. וכן כל שמספר מלכים ויחזקאל שטעמם באל"ף נדרשין כך, ואילו כגון ורחל בתו באה, באה מגלעד (בראשית לז כה), ויתרם מפורשים במסורה, וכל שטעמם בבי"ת כגון והשמועה באה (אל) [עד] יואב (מ"א ב כח), באה הצפירה (יחזקאל ז ז), כולן לשון עבר:

Verse 7

ויאמר הן עוד היום גדול. ואם שלכם אתם רועים עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא:
השקו הצאן ולכו רעו. מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון שצריך למחות ולמנוע:

Verse 8

ויאמרו לא נוכל. להשקות:
עד אשר יאספו כל העדרים. של עיר:
וגללו את האבן מעל פי הבאר. כי האבן כבדה וגדולה מאוד וכולן צריכין לגללו:
והשקינו הצאן. בבת אחת כי צריכים כולם יחד להשיב את האבן למקומה, כי אין היחידים יכולין לה:

Verse 9

עודנו. כשהנו"ן דגושה לשון יחיד, ושהנו"ן רפויה לשון רבים, ועיקר מלת עודנו כמו עד שהוא מדבר:
עמם. עם הרועים:
ורחל באה, לשון עבר, לפי שהטעם בבי"ת:
עם הצאן אשר לאביה. כלומר צאן מועטת שנותרו לאביה:
כי רועה היא. באותו הפעם לפי שהצאן מועטות ולא היה זולתם שבעים, וכה"א כי מעט אשר היה לך לפני (בראשית ל ל), ולפי שהיתה ילדה ואינה ראויה להנשא, לפיכך שלחה עם הצאן:

Verse 10

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו. שהראוהו לו שאמר לו אביו, וקח לך משם אשה מבנות לבן (בראשית כח ב):
ואת צאן לבן אחי אמו. מיד חס על ממונו של לבן קרובו:
ויגש יעקב. אל הבאר:
ויגל את האבן. באחד מזרועותיו להודיע כח גבורתו:
מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. כי השקם, לא שהיה שואב כדרך אותם רועי העיר, אלא עלו מימי הבאר לפניו, והיתה הבאר נובעת, ומלאה על כל גדותיה ומימיה נפוצים לכאן ולכאן:
ויגל. שנים הם במקרא בב' לשונות ואין להם היכר שינוי נקודה וטעם, זולתי הענין מודיע, כי ויגל את האבן לשון גילגול, ויגל כבודי (תהלים טז ט), לשון גילה ושמחה ממש, ארשב"ג בוא וראה כמה יש בין שכינות לשכינות, ולהלן הוא אומר ויבואו הרועים ויגרשום (שמות ב יז), אע"פ שהן שבע שהי' בהן פסולת, אבל רחל שהיא יחידה לא נגע בה בריה משום שהיתה צדקת, זש"ה חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (תהלים לד ח). א"ר יצחק גלגל יעקב את האבן בנחת כאדם מעביר פקק מעל פי צלוחית:

Verse 11

וישק. אומר אני כי עיקר המלה שק לבד ומדביר אני את הנשיקה קרוב אל אופן תשוקה. (ועלי) [ואל אישך] תשוקתך (בראשית ג טז), ואע"פ שדרשנו בסדר בראשית בענין אחר. כל נשיקה היא לתפלות חוץ מן ג' ואלו הן של גדולה, ושל פרקים, ושל פרישות, לגדולה דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו (שמות ד כז), לפרקים ויקח שמואל את פך (שמן) [השמן] ויצק על ראשו וישקהו (ש"א י א). לפרישות ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), ר' תנחומא מוסיף אף של קריבות, שנא' וישק יעקב לרחל, שהיא בת דודו:
וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה בני אדם שם מתלחשים זה עם זה ואומרים בא זה לחדש עלינו את הערוה, שמשעה שלקה העולם גדרו עצמן מן הערוה, ואנשי מזרח גדורים מן הכל, שהרי ריבה אחת מהלכת עם כמה רועים ולא נגעו בה, ולכך בכה על שחשדוהו חנם על הנשיקה:

Verse 12

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. כי אמר לה שרצונו לדור עמו, אמרה ליה רמאי הוא ואי אתה יכול לדור עמו, אמר לה אם לרמאות אחיו אני בהיתר, כדכתיב עם עקש תתפתל (תהלים יח כז), ואם לתמימות בן רבקה אני, דכתיב עם נבר תתברר (שם):
ותרץ ותגד לאביה. מלמד שאין לה אם, שהרי ברבקה כתיב לבית אמה (בראשית כד כח):

Verse 13

ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו. היאך גילגל האבן הגדולה, והאיך עלו המים לפניו:
וירץ לקראתו. אמר אליעזר פסול הבית הביא עשרה גמלים טעונין כלי כסף וכלי זהב ובגדים, וזה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה, כיון שראהו ואין עמו כלום:
ויחבק לו. אמר שמא זהובים קשורין במתניו מישמש ולא מצא:
וינשק לו. אמר שמא מרגליות בפיו משמש ולא מצא:
ויביאהו אל ביתו. לשואלו, אמר לו יעקב מה אתה סובר שאני טוען ממון איני טוען אלא דברים, שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. מה שאירע לו:

Verse 14

ויאמר לו לבן אך. לשון מיעוט, כלומר סבור הייתי לעשותך מלך עלי ועכשיו שאין עמך כלום:
עצמי ובשרי אתה, כמותי אתה:
וישב עמו חדש ימים. א"ר אמי מכאן שצריך אדם לטפל בקרובו חדש ימים:

Verse 15

ויאמר לבן ליעקב הכי. כלומר מכיון שאחי אתה ראוי לך לעבדני חנם ו' שבראש התיבה ועבדתני משמעת המלה להבא, ולא חנם ממש אלא אם אדם נשכר בעשרה עובדני בחמשה, א"ל איני צריך ממון, א"ל א"כ:
הגידה לי מה משכורתך. שכר הוא שפוסק עמו ג' או ד', או כך ממון ליום, או כך לשבוע או לשנה, אבל משכורת הוא כעין הענקה מנכסין:

Verse 16

וללבן שתי בנות. כלומר בנויות זו כזו כשתי זויות מחוטבות, זו העמידה אלופים וכן זו, מזו עמדו הורגי אריות [ומזו עמדו הורגי אריות. מזו עמדו] מכבשי הארצות ומזו עמדו מכבשי הארצות, קרבן בנה של זו ושל זו דוחין את השבת, מלחמות בנה של זו ושל זו דוחין את השבת. לזו, פי' ללאה, שתי לילות ניתנו, ליל פרעה וליל סנחריב, וזו לרחל שתי לילות לילו של גדעון ולילו של מרדכי:
שם הגדולה לאה. גדולה בלידתה וגדולה במתנתה, במתנת כהונה ומלכות לעולם:
ושם הקטנה רחל. קטנה בלידתה וקטנה במתנתה, מלכות יוסף לשעה, ומלכות שאול לשעה, ולמה נקראת לאה על שנילאת בבכי ובתחנונים שלא תנשא לעשו, ולמה נקראת רחל, על שם רחילי הצאן כי רועה היא:

Verse 17

ועיני לאה רכות. מבכיה ולכך לא דיבר יעקב בה, ושכך היו התנאים לאה לעשו ורחל ליעקב, והיו הכל מזילין לעשו ומשבחין ליעקב, והיא שומעת דומעת ובוכה, ואמרה רבש"ע אל אפול בחלקו של רשע, א"ר חוניא גדולה היא התפלה שמבטלת את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה:
ורחל היתה יפת תואר. בקומה:
ויפת מראה. בדמות, ועיקר סמניה לא היו אלא אנוי:

Verse 18

ויאהב יעקב את רחל. שמשעה שראה אותה על הבאר נקשרת נפשה בנפשו:
ויאמר אעבדך שבע שנים. כנגד ימי השבוע:
ברחל בתך הקטנה. א"ל בשביל שאני יודע שאנשי מקומך רמאים הם, לכך אני מפרש עיסקי עמך בפירוש, ברחל ולא בלאה, בתך ולא שתביא אחרת מן השוק ותקראה רחל, הקטנה שלא תחליף שמה של זו לזו, ואעפ"כ לא הועיל שאפי' את נותן לרשע במסר של חרשים ומנסרו, אין את מועיל ממנו כלום:

Verse 19

ויאמר לבן טוב תתי . כלומר שאהא נותן לך שאתה קרוב, שכן עשה אבא שנתן בתו לאביך, והרן את בתו לזקנך:
מתתי אותה לאיש אחר. שאין כמותך:
שבה. לשון ענוה היא:
עמדי. ועודני:

Verse 20

ויעבד יעקב ברחל. בשביל רחל:
שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים. כלומר כשני ימים, ודומה לדבר וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך (יחזקאל לז יז), אלא שנכתב גזירה שוה, כדדרשינן, שהן ז' שנים, אך דרך הפשט מודיע מה שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים (בראשית כז מד), הן שנה אחת, וכן כאן כתיב ויהיו בעיניו ז' שנים הללו כשנה אחת, שאמרה לו אמו, כל כך באהבתו אותה שחיבתה קשורה בנפשו:

Verse 21

ויאמר יעקב אל לבן הבה (לי) את אשתי כי מלאו ימי. היה לו לומר כי מלאו הימים, כמו שכתוב בדוד מלאו הימים (ש"א יח כו), מה ת"ל ימי, אלא כך א"ל, הקב"ה הבטיחני שאעמיד י"ב שבטים והריני היום מלא ימים בן פ"ד שנה, ס"ג כשקיבל הברכות, י"ד שנה שהיה בבית עבר, וז' של עבודה, הרי פ"ד, ואם איני מעמידם עכשיו אימתי אעמידם, לכך החציף ואמר ואבואה אליה, למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים, שהרי עשו נשא בן מ' שנה, ומשהה לצדיקים, וכן דרשנו בדורות הראשונות:
ואבואה אליה. מלא ו', שהוא עתיד להעמיד ממנה ו' שבטים:

Verse 22

ויאסוף לבן את כל אנשי (העיר) [המקום]. כדי לרמאות ביעקב ולרמות בהן:
ויעש משתה. משלהם, ולכך נקרא לבן הארמי, שאפילו באנשי מקומו היה מרמה, אמר להם, יודעין אנחנו שאנו דחוקין למים, ומיום שבא צדיק זה נתברכו המים ונתרווחנו בהן, אם רצונכם נשמחה במשתה ונרמה בו את לאה, ומאהבתו את רחל הוא שוהה אצלינו עוד ז' שנה, אמרו מה שטוב בעיניך עשה, אמר להן תנו משכנות שלא תפרסמו הדבר, נתנו משכנות, הלך ולקח בהן בשר ולחם ויין והאכילם משלהם, והיו מקלסין לפניו הילייה הילייה, כלומר היא לאה, אפס כי לא מכיר ומבין:

Verse 23

ויהי בערב ויקח את לאה בתו. לקחה בדברים מאת אחותה שמסרה לה כל הסימנים שמסר לה יעקב:
ויבא אותה אליו. מלמד שכיבו הנרות, אמר למה אתם מכבין הנרות, א"ל וכי מבזין אנו נשותינו לשמש לאור הנר, ועוד שכל המשמש לאור הנר הוויין לו בנים נכפין, הכניסום בחדר אפל, שאל לה הסימנין, והגידה לו ויבא אליה:

Verse 24

ויתן לבן [לה] את זלפה (שפחתה) [שפחתו]. בתו מפילגשו:
ללאה בתו שפחה. שתהא עומדת לפניה ומשרתת אותה:

Verse 25

ויהי בבקר והנה היא לאה. כל מקום שאתה מוצא והנה אינו אלא בלשון ענין הפוך, כענין והנה חלום (בראשית מא ז), וכל כיוצא בו, וכן כאן כל הלילה קראה רחל והיא עונה, בבוקר צפה בה, והנה היא לאה, אמר לה רמאית בת רמאי, למה עשית כך, אמרה לו ולא כך עשית לאביך, שהיה קורא עשו וענית:
ויאמר אל לבן הלא ברחל. בשביל רחל:
עבדתי עמך ולמה רמיתני. לחלפה לי, ובשביל שרחל בצניעותה מסרה סמניה מיעקב לאחותה שלא תתבייש, זכתה ויצאו ממנה בנים צנועים אנשי סוד, יוסף היה יכול להודיע מכירתו במצרים בכתב או בעל פה, ולא עשה שלא יקלל את אחיו, וכן אתה מוצא בשאול, שנא' ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז), וכן באסתר, שנא' אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):

Verse 26

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. שגנאי הוא בדבר, מכאן שאין משנין מנהג המקום במקום שאין חילול השם, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, והמלאכים באו לבית אברהם ולוט והראו עצמן כאוכלין ושותין:

Verse 27

מלא שבע. חסר ו' שלא היו שלימין אלא ברמיות, שבוע בכל מקום לשון זכר, שנאמר שבעה שבועות (דברים טז ט):
ונתנה לך. כלומר ותהא נתינה לך:
גם את זאת. מיד, גם לרבות שפחתה עמה. (בעבור) [בעבורה] אשר תעבוד [עמדי] עוד שבע שנים אחרות. ואיני רוצה ממך אלא תנאי בעלמא:

Verse 28

ויעש יעקב כן. לא רצה לשנות מנהג המקום:
וימלא שבוע זאת. כלומר ז' ימי המשתה של לאה. א"ר יעקב [בר אחא] מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, שמחת חובה בשמחת חובה, ולפיכך אין נושאין נשים במועד, לפי שאין מערבין שמחת נשואין בשמחת מועד החג, כדכתיב ושמחת בחגך (דברים טז יד), ולא באשתך:
ויתן לו [את] רחל בתו [לו] לאשה. שלא תאמר נשואין הללו הן בעבירה, אלא אשה בהיתר ובכושר, שעדיין לא נצטוו על שתי אחיות, ומשנתנה תורה נתחדשה הלכה:

Verse 29

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו. בתו מפילגשו:
לה לשפחה. לשפחת מלוג. וכבר פרשנו הדבר בפרשת חיי שרה:

Verse 30

ויבא גם אל רחל. גם לרבות שהיה מרבה זקוקו עמה יותר מלאה:
ויאהב גם את רחל מלאה. שמתחלה היה אוהב את לאה משבא אליה וכשמצאה ברמיות וקראה רמאית בת רמאי, והיא לא שתקה אלא התריסה כנגדו, ואמרה גם אתה רמאי כמוני, שהרי אביך היה קוראך עשו ואתה עונה, לכך לא אהבה כל כך:
ויעבוד עמו עוד. אחר נישואי רחל שבע שנים אחרות:

Verse 31

וירא ה' כי שנואה לאה. כלפי רחל:
ויפתח את רחמה. שאף היא היתה עקרה וגזר הקב"ה ונגלף בה עיקר מיטריא, זש"ה בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג), שנתעצבה לאה בדברים נתיירתה בבנים, וכתיב שומע אל אביונים ה' ואת (אסוריו) [אסיריו] לא בזה (תהלים סט לד), והיה לו לומר בסוף בלשון ראשון, אלא בתחלה אל אביונים, ולבסוף שינה ואמר אסיריו, אלא כי שומע אל אביונים ה', אלו ישראל, דא"ר יוחנן כל מקום שנאמר סתם דל עני ואביון, בישראל הכתוב מדבר, ואת אסיריו לא בזה, אלו העקרות, שהן אסורות לפני הקב"ה בתוך בתיהן, וכיון שהן נפקדות בבנים הרי הן ניתרות ונפתחות מבית מסגר, ודומה לו (אסוריו) [אסיריו] לא פתח ביתה (ישעיה יד יז):
ורחל עקרה. כי דיי ללאה בכיותה ודמעתה עד כאן שאלמלא לא נפקדה גירשה, ומעתה הקב"ה מתאוה לשיחתה של רחל, לכך עיקרה, כמו שדרשנו בתחלת תולדות:

Verse 32

ותהר לאה ותלד בן. לסוף שבע שנים הראשונות נתן לבן את לאה ליעקב, ואחר ז' ימי המשתה נתן לו גם את רחל, בשנה הראשונה של אחר המשתה ילדה לאה את ראובן, בשניה למשתה נתעברה עם שמעון, וכשנתעברה בשמעון ותקנא רחל בה, ומוסרה בלהה ליעקב לאשה, ונתעברה גם בלהה בשנה השניה למשתה, ובאותו שנת ב' נולד שמעון ללאה, ודן לבלהה, שנת ג' ילדה לאה את לוי, ובלהה את נפתלי, שנת ד' ילדה לאה את יהודה, ותעמוד מלדת, כשעמדה מלדת נתנה את זלפה ליעקב לאשה ונתעברה, שנת ה' ילדה זלפה את גד, ונתעברה גם לאה עוד באותה שנת ה', וילדה את יששכר, שנת ו' ילדה לאה את זבולן, וזלפה את אשר בשנת ז' למשתה ילדה רחל את יוסף, ולאה את דינה, נמצאו י"א שבטים ודינה, שנולדו בז' שנים:
ותקרא שמו ראובן. א"ר יוסי בר חנינא ארבע מדות נאמרו בשמות, יש ששמותן נאין ומעשיהן כעורין, כגון ישמעאל שמו שומע ואינו שומע, עשו שמו עושה ואינו עושה, שמותיהן כעורין ומעשיהן נאים, כגון בני הגולה, בני בקבק, בני חקופה, בני (סרסור) [חרחור] (עזרא ב נא), ועלו ובנו בית המקדש. שמותיהן כעורין ומעשיהן כעורין, כגון י' מרגלים סתור בר סתור. שמותיהן נאין ומעשיהן נאין, כגון י"ב שבטים:
ראובן. ראו בן בין הבנים:
כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. שעד עתה היה אומר לגרשני אלמלא שפקדני הבורא בבני זה:

Verse 33

ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. שהייתי אמורה לשונא:
ויתן לי גם את זה. א"ר [יוסי] ב"ר חנינא מת"ל גם את זה, אלא כך אמרה ברוח הקודש עתיד זה להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו, גם את זה העמיד מבן שאני מעמדת אחריו, זה פנחס הבא מלוי:
ותקרא (את) שמו שמעון. שומע בקול אביו שבשמים:

Verse 34

ותהר עוד ותלד בן ותאמר [עתה] הפעם. כלומר הפעם הזאת, וכן אתה דורש היום אתם יוצאים (שמות יג ד). היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז), וכל דומיהן שיוצאין לבדין, ונדרשין כאילו סמוכין להן את השנה הזאת:
ילוה אישי אלי. לשון טיפול ותוספת, ודמיון לדבר, וילוו עליך וישרתוך (במדבר יח ב), ונלוה הגר (עלה) [עליהם] (ישעיה יד א), ועל כל הנלוים (על ה') [עליהם] (אסתר ט כז):
כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי. ר' יודן אומר זה עתיד ללות הבנים לאביהם שבשמים, ומי קראו לוי, יעקב אבינו ברוח הקודש, שכולן את מוצא ותקרא, קראה, חוץ מלוי ובנימין:

Verse 35

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'. יודעת היתה לאה אמנו ברוח הקודש שיעקב עתיד לישא את ארבעתן ושיעמיד מהן י"ב שבטים, והיתה סבורה שיהיו ג' בנים לכל אחת, וכשילדה את יהודה אמרה זה הוסיף לי הקב"ה על חלקי והתחילה להודות דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא בא אדם שנתן הודאה לפניו, עד שבאתה לאה ואמרה הפעם אודה את ה', וכדרך שהודית היא, כך הודו בניה, וכמפורש במדרש רבותינו:
על כן קראה שמו יהודה. כל מקום שנאמר על כן מרובה באוכלוסין:
ותעמוד מלדת. יש עמידה שהוא לשון הצבה ממש, כגון (הארץ) [המקום] אשר אתה עומד (עליה) [עליו] (שמות ג ה), ועמד פתח האוהל (שם לג ט), ויעמוד מאחריהם (שם יד יט), וכל דומיהן, ויש שהוא לשון שתיקה, כגון כי עמדו לא ענו עוד (איוב לב טו). (ובפתחו) [וכפתחו] עמדו כל העם (נחמיה ח ה), וכל דומיהן, ויש שהוא לשון מניעה, כגון זה ותעמד מלדת, והוא מדובר על אופן עכבה, כמו לא תוסיפון לעמוד (שמות ט כח), ואנכי עמדתי בהר (דברים י י), ואתה פה עמוד עמדי (שם ה כח), והעניין מודיע טעמו:

Chapter 30



Verse 1

וירא והנה באר בשדה, הראה לו הקב"ה ברוח הקודש מה שעתיד לנוסס לבניו:
באר. זו באר שניתן להם במדבר:
ג' עדרי צאן. זה משה ואהרן ומרים מנהיגי העדרים:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שכל אחד מושך [מים] לשבטו ולמשפחתו:
והאבן גדולה. כמלא פי כברה קטנה היה בה, אלא שגדולה במעשיה וניסיה:
ונאספו שמה כל העדרים. בשעת החנייה:
וגללו והשקו. שמשם כל אחד מושך לדגלו ולמשפחו:
והשיבו את האבן. בשעת המסעות:

Verse 2

וירא והנה באר בשדה. זו ציון:
ג' עדרי צאן. אלו ג' רגלים:
כי מן הבאר ההוא ישקו. זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:
[והאבן גדולה. זו שמחת בית השואבה]:
ונאספו שמה כל העדרים. שבאו מלבוא חמת עד נחל מצרים:
וגללו והשקו:
זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:
והשיבו את האבן. לרגל רביעי:

Verse 3

וירא והנה באר בשדה. זו ציון:
ג' עדרי צאן. אלו ג' בתי דינין שהיו שם, אחד בפתח הר הבית, אחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו שומעין את הדין:
והאבן גדולה, זו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:
ונאספו שמה כל העדרים. אלו שאר כל בתי דיינין שבארץ ישראל:
וגללו והשקו. שמשם שומעין את דבר הנפלא מהם:
והשיבו את האבן. שנושאין ונותנין בדבר עד שמעמידין אותו על בריו:

Verse 4

וירא והנה באר. זו ציון:
שלשה עדרי צאן. אלו ג' מלכיות הראשונות:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שהן העשירו את ההקדשות הצפונות בלשכות:
והאבן גדולה. זו זכות אבות:
ונאספו שמה כל העדרים. זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:
וגללו את האבן. שבזזו וגזלו כל ההקדשות הצפונות בלשכות:
והשיבו את האבן. לעתיד לבא זכות אבות עומדת:

Verse 5

וירא והנה באר בשדה. זו סנהדרין:
ג' עדרי צאן. אלו ג' שורות של עשרים ושלשה שהיו יושבין לפניהם:
כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו פוסקין את ההלכה:
והאבן גדולה. זו מופלא שבבית דין:
ונאספו שמה כל העדרים. אלו תלמידים שבארץ ישראל:
וגללו והשקו. שמשם יוצאה תורה לכל ישראל. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שהיו נושאים ונותנים בדבר ז' שבתות, עד שמעמידין אותו על פירקו:

Verse 6

וירא והנה באר בשדה. זו בית הכנסת:
ג' עדרי צאן. אלו קרויין שמשם שומעין ספר קריאת התורה:
והאבן גדולה. זה יצר הרע:
ונאספו שמה כל העדרים. זו הציבור:
וגללו את האבן. שמסלקין יצר הרע בכח תפלתם:
והשקו הצאן. שמשם משמיעים תורה לרבים:
והשיבו את האבן. שכיון שהן יוצאין יצר הרע חוזר למקומו:

Verse 7

וירא והנה באר בשדה. זה סיני:
ג' עדרי צאן. אלו כהנים לויים וישראלים:
כי מן הבאר ההוא ישקו. שמשם שומעין עשרת הדברות:
והאבן גדולה. זו גילוי שכינה:
ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן. ר' שמעון אומר אלו היו ישראל חסרים איש אחד לא היו כדאי לקבל את התורה:
והשיבו את האבן. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יט):
וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, שכך היא אמרה ללאה, לכן ישכב עמך (פסוק טו), עמך לעולם ולא עמי:
ועיני לאה רכות. שהיתה בוכה ודומעת עד שנישרו ריסי עיניה ומתפללת שלא תנשא לעשו:
ויאמר נקבה שכרך. שכרך אתה ממני שלא עסקת בפריה ורביה לשם שמים, אלא שבדעתך למכור בנותיך לאישות, שכך דרכן של רשעים, וכן הוא אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא ז), שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב, זה שלא עסק בפריה ורביה לשם שמים סופו יעני ומוכר את בתו:
וירא ה' כי שנואה לאה. שעשתה מעשי השנואים שהיתה אמורה לשונא, ורחל עקרה. אמר רב (אבהו) [אבא] בר כהנא רוב מסובין של לאה היו, לפיכך עושה רחל עיקר, כי היא היתה עיקר הבית, א"ר שמואל בר נחמני לפי שהדברים אמורים ברחל לכך נקראו על שמה, שנאמר ורחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), ולא לשמה אלא לשם בנה, שנאמר אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו), ולא לשם בנה כל כך, אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה לא יט):
הפעם אודה את ה'. ר' ברכיה בשם ר' לוי לכהן שירד לגורן ובא אחד ונתן לו כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ובא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, כך האמהות היו סבורות כל חדא להעמיד שלשה בנים, כיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה אודה את ה'. הה"ד וקח מאתם מטה מטה (במדבר יז יז), ר' לוי אומר עלו מהן שני שבטים, שבט כהונה ושבט מלכות, מה שכתוב בזה כתוב בזה, משיחה בזה ובזה, ברית מלח בזה ובזה, פעם בזה ובזה, נזר, קריבה, שלשלת יוחסין, וציץ, בזה ובזה, א"ר לוי לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו ז), רגימר דידיה. לאה תפשה פלך הודאה, ועמדו מבניה בעלי הודאה, יהודה הודה במעשה תמר, דוד אמר הודו לה' כי טוב (תהלים קו א), דניאל אמר [אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה] (דניאל ב כג). רחל תפשה פלך שתיקה, ועמדו מבניה בעלי מסטורין, וסימן לדבר בנימין ישפה יש פה שיודה במכירתו של יוסף אחיו ושותק. שאול, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז). אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):
ותעמוד מלדת. א"ר אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה, בניה:
נפתולי אלהים נפתלתי. נופיתי פתיתי. תליתי אחותי עלי. א"ר יוחנן נינפי היה לי לעשות לפני אחותי, שהרי בעלי לא בא אלא בשבילי, ואני מסרתי לאחותי סימנין שמסר לי בעלי כדי שלא לביישה. בלהה זלפה על מעשי הגבירות הן קרואות, בלהה על שם הבלהות, ודומה לו לעת ערב והנה בלהה (ישעיה יז יד), כי היתה מצטערת ומתבהלת על עקירות גבירתה, זלפה שגם היא עיניה מזלפות דמעות, על שהיתה גבירתה אמורה לעשו:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשה שכר שביעה, זש"ה שביעים בלחם [נשכרו] (ש"א ב ה), לאה שהיתה שביעה בד' בנים נשכרה עוד וילדה את יששכר וזבולון, ורעבים חדלו (שם), ורחל שהיתה חדלה ורעבה לבניה מלהוליד עד שלאה היתה עיקרה מן הבית ילדה שבעה, ו' בנים א' נקבה:
[ורבת בנים אומללה] (שם) ורבת בני רחל שהייתה ראויה להעמיד רובן של בנים, אומללה:

Verse 8

ותאמר רחל נפתולי. יסוד המלה לשון נפתל ועקש (משלי ח ח), וכן אמר בדברו של הקב"ה באתי לידי נפתל ועיקש שמנעני מלהוליד לפי פשוטו וכענין שנאמר מי יוכל לתקן את אשר עותו (קהלת ז יג). נפתול כענין שנאמר פתיתני ה' ואפת (ירמיה כ ז). כי נפתלתי עם אחותי. כי בשעה שבאו להכניסי לבעלי פתל את דעתי וכאילו פיתלו דעת העליונה:
גם יכולתי. לומר תן דעתך שהן מרמין בך ולא היה פורש ממני אלא אמרתי אם איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי ולכך נעקרתי:
ותקרא שמו נפתלי. נפת לי דברי תורה, שנאמר בהן ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט יא), יהא נאמרים בחלקו של זה:

Verse 9

ותרא לאה כי עמדה מלדת. וכן הוא אומר הנותן אמרי שפר (בראשית מט כא) כיון שנשתנה ווסתה ידעה שפסקה מלדת:
ותקח את זלפה שפחתה. לקחה בדברים, כמו שדרשנו בהגר:
ותתן אותה ליעקב לאשה. שיחררה ונתנה לו דרך אישות:

Verse 10

ותלד זלפה שפחת לאה. בכולן כתיב ותהר, וכאן כתיב ותלד, אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה, ופתאום שמעו שילדה:
ליעקב בן. מתייחס אחריו:

Verse 11

ותאמר לאה בא גד. יש אם למסורה שנכתב בלשון אחד ותיבה אחת, כלומר בגד בי בעלי שנאני, אבל אני לא בגדתי בו, אלא מסרתי לו שפחתי לאשה, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא), ויש דורשין לשון גדוד, ודומה לו גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), כלומר בא מי שמגדד נביאי הבעל ונביאי האשרה, וכדברי ר' (נבוריי) [נהוראי], דאמר אליהו מבני גד היה, דכתיב אליהו התשבי (מתוך) [מתושבי] גלעד (מ"א יז א), וכתיב ויהי להם (גבול) [הגבול] יעזר (יהושע יג כה), וכתיב [ובני] גד לנגדם (ישכון) [ישבו] בארץ הבשן עד סלכה (דה"א ה יא), וכתיב (וישכון) [וישבו] בגלעד בבשן ובבנותיה וגו' (שם שם טז), אפס כי מיירי בחלוקה, דא"ר [אליעזר] אליהו מבני בנימין [דכתיב ויערשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם] (שם ח כז), וכל אלה בני בנימין הם, כמפורש בדברי הימים, פעם אחת נחלקו רבותינו אלו אומרים משל גד, ואלו אומרין משל בנימין, בא [אליהו] ועמד לפניהם, אמר [רבותינו] אתם חולקים עלי, אני מבני בניו של רחל. ועוד מצינו חלוקה, דאשכחי' רבה בר אבהו לאליהו דקאי בבית הקברות, וא"ל לאו כהן הוא מר, ומאי טעמא קאי בבית הקברות, א"ל אין, כהן אנא, ומיהו קברי גוים אינם מטמאין. ואני אומר בא מי שמתגודד לפני אחיו, דכתיב והוא יגד עקב (בראשית מט יט), כי יסוד המלה של גדוד גוד אחת, וכן בימי דוד כתיב ומן הגדי נבדלו אל דוד [למצד] מדברה גבורי חיל אנשי צבא (דה"א יב ט), וכתיב אלה בני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף (שם שם טו):

Verse 12

ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב. מתייחס אחריו:

Verse 13

ותאמר לאה באשרי. באישור גדול הוא לי שיש לי בנים ומסרתי שפחתי לאישי, לפיכך יאשרוני כל בנות צדקניות:
ותקרא את שמו אשר. מאושר, דאמר ר' לוי [לא לן] אשר באכסנאי מימיו, ירש אשר (גגי) [גבהי] פלטוראת מה שלא ירש יהודה (ארצו) [ארצות], וזש"ה ובני בריעה [חבר] ומלכיאל הוא אבי ברזית (דה"א ז לא). א"ר לוי שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים ולמלכים שנמשחים בשמן זית הוא שמן הקודש:
ורבותינו דרשו ויצא יעקב מבאר שבע. א"ר אושיעיא בשעה שבקש יעקב לצאת לחרן לחוץ לארץ, [אמר] אבא מבאר שבע הורשה, אף אני הריני הולך לבאר שבע, ואם נותן לי רשות הריני הולך ויוצא, ואם לאו איני יוצא:
וילך חרנה. ר' ברכיה בשם ר' יצחק דברה תורה בלשון בני אדם כאומר פלוני הולך למקום פלוני ועדיין הוא בביתו, ורבותינו אמרו בן יומו הלך ואמר בלבו מקום שהתפללו בו אבותי עברתי עליו ולא התפללתי, חזר ללוז שהוא בית אל, ששם בנה אברהם מזבח וקרא בשם ה', מיד פגע במקום, כי אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל [תתפלל] בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז), וכתיב אם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות (שם כז יח), מכאן שאבינו יעקב תקן תפלת ערב, ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר תפלת ערבית רשות, פשט דבר זה בכל ישראל להיות חובה עליהם, ואפי' רב דאמר הלכתא כדברי מי שאמר רשות אמר שכח ולא הזכיר ר"ח ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום, ש"מ דאי טעי בתפלת ערבית זולתי ר"ח, כגון בשבת ויו"ט מחזירין אותו, כמו בתפלת שחרית ומנחה, ואפי' ר' יהושע דאמר רשות לא אמר אלא שמנה עשרה, אבל קריאת שמע וברכותיה הוי דאוריתא חובה, דכתיב בשכבך ובקומך (דברים ו ז):
א"ר חונה בש"ר אמי למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראו מקום, לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שנאמר הנה מקום אתי (שמות לג כא), וכתיב ויפגע במקום, שפגע בשכינה:
א"ר יצחק כתיב מעונה אלהי קדם (דברים לג כז), ואין אנו יודעין אם הקב"ה מעון עולמו, ואם העולם מעונו, כשהוא אומר [אדני] מעון אתה הייתה לנו (תהלים צ א), הוי אומר הקב"ה מעון עולמו, ואין העולם מעונו:
וילן שם כי בא השמש. ביקש לחזור אחר שהתפלל, אמר הקב"ה צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה, עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר ויזרח לו השמש, ונרמז לו ברוח הקודש לומר שאתה סימן לבניך, כשם שאתה ביציאתך השקעתי לך חמה קודם זמנה, ובחזירתך החזרתיה קודם זמנה, כך בניך ביציאתם לגולה השקעתי להם חמה קודם זמנה, ולעתיד אני החזרתיה קודם זמנה:
ויקח מאבני המקום. רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, ר' יודן אמר י"ב אבנים היו לידע אם יצאו ממנו י"ב שבטים, ר' נחמיא אומר ג' אבנים היו לידע אם יתייחד שמו עליו, כמו שנתייחד על אברהם ויצחק:
ויחלום והנה סולם. ר' יהושע בן לוי אמר אותו הלילה הראה לו הקב"ה את כל האותות, והראה לו ארבע מלכיות, הראהו שר מלכות בבל עולה ע' עוקין ויורד, שר מלכות מדי עולה נ"ב עוקין ויורד, שר מלכות יון ק"ב עוקין ויורד שר מלכות אדום עולה עולה ומתגאה, לומר אעלה על במתי עב (ישעיה יד יד), אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ה' (עובדיה א ד):
אמרתי אני אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, מה שהיו ביד רבותינו הקדושים הראשונים בקבלה, הסמיכו הדברים על דברי תורה, איש איש לפי קבלתו, ולא שמדרשים סותרים זה את זה, אלא כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:
תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון:
ויחלום והנה סולם. [זה הכבש:
מוצב ארצה.] זה כבנין המזבח שעתידין בניו לעשות, מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא), וראשו מגיע השמימה. זה ריח קרבנות שעולה עד לשמים, שנא' ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט):
והנה מלאכי אלהים. אלו כהנים גדולים:
עולים ויורדים בו. כשם שעולין בכבש כך יורדין בכבש:
והנה ה' נצב עליו. ראה בחזון שהקב"ה עומד שם לגזור חורבן על ירושלים, שנאמר ראיתי את ה' ניצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א):
רבנן פתרי לי' בסיני:
ויחלום והנה סולם. זה סיני שנתלש ממקומו כסולם:
מוצב ארצה. ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז):
וראשו מגיע השמימה. וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא):
והנה מלאכי אלהים. זה משה ואהרן:
עולים ויורדים. כדכתיב עלה אל ה' (שמות יט ג), וכתיב וירד משה מן ההר (שם שם יד):
ר' חייא רבה ורב ינאי, חד אמר עולים ויורדים בו בסולם וניחא ליה, וחד אמר עולים ויורדים בו ביעקב, שהיו מלאכי השרת מעלים בו ויורדים בו, אופזין בו, קופזין בו, סוטנים בו, זש"ה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים חיה רביעית שבכסא הכבוד ששמה כמוהו, דהיינו ישראל, ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן, ולכך היה סוטנים בו:
והנה ה' נצב עליו. שכינת כבודו נצבת על יעקב שהצדיקים שכינת בוראם נצבת עליהם, כדכתיב ויעל מעליו אלהים (בראשית לה יג), וכתיב הנה ה' נצב עליו, מכאן אמר ריש לקיש האבות הן המרכבה, אבל הרשעים בחזיונם שהן ניצבין על גבי אלהיהן, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור (שם מא א), וכיון שנתייחדה השכינה על יעקב ברחו המלאכים מעליו, שנאמר וה' נצב עליו:
[אני] ה' אלהי אברהם אביך. ר' חנניא בשם ר' פנחס אומר י"ח פעמים הוא מזכיר האבות, וכנגדם קבעו בתפלה י"ח ברכות:
הארץ אשר אתה שוכב עליה. ריש לקיש אמר משום בר קפרא קיפלה כפנקס ושמה תחת מראשותיו, כאיניש דאמר לחבריה מה דתחות רישיך דיליך הוא, ר' חונא בשם ר' אליעזר אמר ובלבד שתקבר בה:
ויקרא ויאמר מה נורא המקום הזה. א"ר יהודה הסולם היה עומד בבית המקדש ושיפועו [מגיע] עד בית אל, ארשב"י אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה י"ח מילין, מנין וז"ה. מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, הרי בנוי, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו):
אין זה. הרי חרב, שנאמר על זה [היה] דוה לבנו (איכה ה יז):
כי אם בית אלהים. זה בנוי:
וזה שער השמים. הרי משוכלל לעתיד לבא. שנאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (תהלים קמז יג):
וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן. מצא אותן נעשות אבן אחת:
וישם אותה מצבה. בתוך המקום:
[ויצוק שמן על ראשה.] הלך ללוז ולקח משם שמן ויצק על ראש האבן. וראיתי בברייתא של ר"א בן הורקנוס, שירד לו שמן מן השמים ויצק עליו, זש"ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך (שה"ש א ג). צוה הקב"ה ונתגלגלה האבן מאותו המקום שהוא סמוך עד הר המוריה והיתה עליו גזירתו ונשתקעה עד עמקי תהומות, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה, ולפי' נקראת אבן שתיה, ששם הוא טבור כל הארץ, ועליו היכל ה' עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:
וידר יעקב נדר. זש"ה אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קלב ב), תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. ארבע הן שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו והשכירו, יעקב נדר והפסיד את דינה, לפי שהוציא את הנדר לשם שמים לבטלה, שהרי הבטיח כבר הקב"ה על כל התנאים הללו ולא היה צריך לנדור. יפתח נדר והפסיד את בתו ואת איבריו, לפי שנדר שלא כהוגן, כמו שדרשנו בפסוק והיה הנערה אשר אומר אליה הטי (בראשית כד יד), ישראל בימי הכנעני מלך ערד נדרו ונשכרו, וכן חנה נדרה ונשכרה, הואיל שנדרו כהוגן ונדרו לצורך, ומערכת הנדר והנדבה יזכני הקב"ה לכבודו כהנה לדורשו במקומו:
אם יהיה אלהים עמדי. שלא תסתלק שכינה ממני. ושמרני הקב"ה מע"ז ומג"ע ומשפיכות דמים ומלשון הרע, שנא' בדרך הזה, וארבעתן קרויין דרך, ע"ז דכתיב ואמרו חי [אלהיך] דן וחי דרך באר שבע (עמוס ח יד), גילוי עריות דכתיב דרך אשה מנאפת (משלי ל כ), שפיכות דמים דכתיב אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם (שם א טז), לשון הרע דכתיב וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו' (ירמיה ט ב):
ונתן לי לחם לאכול. זו תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה):
ובגד ללבוש. זו טלית, וכשיזכו בני לתורה יזכו למינוי להשיא בנותיהם לכהונה, ובניהם זוכין ללחם הפנים במקדש, וכן לבגדי כהונה, ובגבולין חלה וראשית הגז:
והיה ה' לי לאלהים. רבי יהושע דסכנין [בשם ר' לוי] אמר נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולת הבנים, א"ל אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים, חייך הרבה טובות ונחמות אני נותן לבניך בלשון זה, כדכתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), וכל שכמותן:
וירא והנה באר בשדה. אע"פ שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, דרשו רבותינו ענין זה לז' מדרשות, כדי לסמוך קבלתן על דברי תורה:

Verse 14

[וילך] ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים. זה מעשה היה בשנת ה' לכינוס לאה בשעה שניתן זלפה ליעקב, ובאותו הפרק היה ראובן בן ד' שנה:
וימצא. בהפקר, שהרי היה בימי קציר חטים, זמן שכל מיני אפורה ובכורין נמצאים בשדה ובכרמים ולא הביא אלא ממין המופקר, להודיע כמה הן גדורין מן גזל של ארץ כ"ש משאר גזל:
דודאים בשדה. ר' חייא בר אבא אמר יבריחין, והן פירות הארץ כעין ראשי לפתות, וכה"א הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד), אפס כי מצאנו דודאים שהן כעין (כלים) [סלים], כדכתיב שני דודאי תאנים (ירמיה כד א), והן מיני פירות דמתרגמינן דודאים. וכתיב [כפיו] מדוד תעבורנה (תהלים פא ז), זה שיעבוד מצרים, דכתיב ביה בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז ג), וכן הדוד אחד תאנים טובות (ירמיה כד ב), והענין מודיע שאותן דודאים (כלי) [סלים] הם, והללו פירות:
ויבא אותם אל לאה אמו. להודיע כמה היה כבוד אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאן לאמו:
ותאמר רחל אל לאה תנה נא לי. לשון בקשה:
מדודאי בנך. שזכה מן ההפקר, ולמה נקרא דודאים שמרגילים דודים בריחן, שריחן מביא את התאוה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע:

Verse 15

ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. מ"מ בעלי היה תחלה, ואת נכנסת ונעשית לי צרה, ונראה הדבר מעט בעיניה, אם היה המ' דגושה וה' פתוחה היתה התיבה נשמעת לשון פועל נקבה ממש, ועכשיו שהיא רפויה וה' פתוחה משמע פועל סתם, בין זכר ובין נקבה, ודומה לדבר ולקחת אותנו לעבדים (בראשית מג יח), ולקחת בגדים (מ"ב ה כו) ולקחת רצון (מלאכי ב יג), ארבעתן נדרשות כמו וילקח. ויש מדייקין ונוקדים ח' בו וזה כשבא ולקחתם והתי"ו רפויה:
ולקחת גם [את] דודאי בני. מעט בעיניך:
ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה. כלומר הלילה הזה, וכן אתה דורש היום, כגון היום אתם [יוצאים] (שמות יג ד), וכן השנה, כגון השנה אתה מת (ירמיה כח טז), תני רשב"י לפי שזלזלה בצדיק לכך לא נכנסה עמו לקבורה, שאמרה לכן ישכב עמך, וכן היא שוכבת עמו בקבורה, א"ר שמואל בר נחמני לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים וקבורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה קבורה:

Verse 16

ויבא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג):
ותצא לאה לקראתו. כשמעה קול נהק חמור הבינה שבעלה בא, זה שאנו דורשין יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), חמור גרם לו, מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו:
ותאמר אלי תבא, א"ר אמי צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך כתוב הפסוק הזה בתורה להיות לה לשבח. מכאן אמרו כל מי שאשתו תובעתו לדבר מצוה מעמיד בן ת"ח וכו':
כי שכר שכרתיך, כפל הדיבור, כלומר לשתי ביאות, כדי שאלד בן זכר, ואין בו משום ואץ ברגלים חוטא (משלי יט ב):
א"ר לוי בא וראה כמה הי' סרסרתן של דודאים שעל ידיהם עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון, יששכר עוסק בתורה, וזבולון מפרש בימים, ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל, זש"ה הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד):
וישכב עמה בלילה הוא. מלמד שנסתייעה מן השמים וקבלה הריון מיד, לכך נאמר הוא:

Verse 17

וישמע אלהים אל לאה. זה שדרשינן שלא כיוונה אלא להעמיד שבטים ונסתעייה מן השמים:
ותהר. מיד:
ותלד [ליעקב] בן חמישי. חמישי הוא ליעקב מלאה, אבל תשיעי הוא לשבטים, והוא הקריב שני למלך בנשיאים, דכתיב ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז יח). ולמה מפני שהיה בן תורה, שנאמר מבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב לג), מהו לעתים לעבורא. (ראשי) [ראשיהם] מאתים וכל אחיהם על פיהם (שם), אחיהם ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימין הלכה על פיהם, והוא משיבן הלכה למשה מסיני, וכל השבח הזה ליששכר מזבולון שהי' עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל ליששכר, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט יג), וכתיב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), בשכר זה הקדים מחוקק זבולון ליששכר לברכה:

Verse 18

ותאמר לאה נתן אלהים (את) שכרי. לא רצתה לתלות הדבר בדבר קל בדודאים שנתנה לרחל, אלא:
אשר נתתי שפחתי לאישי. והעמדת ממנה ב' שבטים:
ותקרא שמו יששכר. כלומר יש לי שכר על מה שעשיתי, ובו בלשון הבטיח הקב"ה לבעלי תורה, שנאמר כי יש שכר לפעולתך נאום ה' (ירמי' לא טו). (קיט) ולמה שי"ן השנייה נכתבת ואינה נקראת, כי הי' שם שני ענייני שכר, שכר נתינת זלפה ליעקב, ושכר נתינת דודאים לרחל, והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון, להכי אין אנו קורין רק לשי"ן הראשון, והשניה נכתבת לדרוש בה אם למסורה שכר דודאים, וכענין שדרשנו:

Verse 19

ותהר עוד [לאה] ותלד בן ששי ליעקב. מלאה ומתייחס אחריו:

Verse 20

ותאמר לאה זבדני אלהים [אותי] זבד טוב . ראיתי רוב המפורשים שפירשו מלת זבד בלשון חלק, ובשיטת אונקלוס פירשו, אפס כי ר' טובי' דימהו ללשון זבל, ונראה לי לומר כלשון רבותינו, כלומר זבדני אלהים עשאני הקב"ה אותי ליעקב חלק טוב:
הפעם הזה, כלומר מעתה:
יזבלני אישי ויעמדני, ודומה לדבר בית זבול לך (מ"א ח יג), מזבול קדשך (ישעי' סג טו) וכל דומיהן, כזבול מעמיד את האשה בבית בניה, כך יזקיקני בעלי לעמוד בבית זבולון כדי שתגלגל עם בני:
כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון:

Verse 21

ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה, א"ר חנינא בן פזי רחל אמנו נביאה היתה, אמרה עוד בן אחד הוא עתיד להעמיד, יהי רצון שיהא ממני. ואמר רב חנינא בן פזי נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והיתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף:
ותקרא את שמה דינה א"ר אבהו שדנה לאה דין בעצמה אמרה לפניו רבש"ע י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה ממני, וארבע משתי שפחות, אם זה עובר שלי זכר לא תהא רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפך זכר לנקבה, ודבר זה הי' בתוך ארבעים יום הראשונים, דמהנה רחמי וכגון שהזריעו שניהם בבת אחת, והכי פסקינן בברכות פ' הרואה:
ורבותינו דרשו וילך ראובן בימי קציר חיטים. זש"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור (ממנו) [ממנה] שנאמר יותן [את] הארץ הזאת לעבדיך (במדבר לב ה):
ויבא יעקב מן השדה בערב. מכאן שנו רבותינו השוכר פועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. ואמרי' פשיטא, ומתרץ לא צריכא דטפי להן אאגרייהו, מהו דתימא אמר להן מאי דאטפאי לכו אאגרייכון אדעתא דקדמיתו ומחשכיתו בהדאי טפי קמ"ל דאמרי לי' האי דאטפת לן אדעתא דעבידנא ליך עבידתא שפירתא:
אמר ריש לקיש פועל בכניסתו אוכל משלו, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים קד כב) וביציאתו אוכל משל בעל הבית שנא' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג), ופירשו אנשי עיר הקודש בתלמודא, א"ר מני כגון מקום שאין בו מנהג אלא דין תורה זהו תנאי בית דין, אבל אם נהגו בענין אחר יעשו כמנהגם, ובלבד שלא יפסיד הפועל, וא"ר אמי בשם ריש לקיש הטריחו על בעל הבית שאם היתה ערב שבת שתהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל אחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דגה ומדליק לו את הנר:
ותאמר אלי תבא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל אשה שתובעת לבעלה לדבר מצוה לסוף הוויין לו בנים שאפי' בדורו של משה לא הי' כמותן, דאילו התם כתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים (דברים א יג) וכתיב ואקח את ראשי שבטכם (אנשי חכמה) [אנשים חכמים] וידועים (שם שם טו) ואילו נבונים לא אשכח, וגבי לאה דאמרה אלי תבא כתיב בה, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דה"א י"ב לג), ואע"ג דדרשינן והוא ימשול בך (בראשית ג יו), מלמד שהאיש תובע בפה, והאשה בלב, וזו מידה יפה בנשים שאינן תובעת בפה אסיקנא דמרצא ארצוי קמי':
הפעם יזבלני. לשון זבל כלומר מה שדה זו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות, כך בעלי כיון שנזקק לי ילדתי לו בנים:
ואחר ילדה בת. תנן הצועק לשעבר הרי היא תפלת שוא, כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, אלמא לא מהני רחמים, ואקשינן והא כתיב ואחר ילדה בת ומסקנת דכולא הלכתא אין למידין ממעשה נסים, ואיבעית אימא התם בתוך ארבעים יום הוה, דתניא עד שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה עד ארבעים יבקש שיהא זכר, אלמא דמהני רחמים, ואקשינן והאמר ר' יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב ב), איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ואסיקנא כשהזריעו שניהם בבת אחת, והא דתנן במתניתין, אסיקי דבי ר' ינאי ביושבת על המשבר, דכתיב הנה כחומר ביד היוצר (ירמיה יח ו), אלמא דאפילו על המשבר יכול להשתנות, איכא למימר דאין למידין ממעשה נסים:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה ללידת דינה פקידת רחל, כי בשנת שבע לכינוס לאה ורחל, היא שנת י"ד לעבודה, נפקדת רחל לטובה לפני הקב"ה, דא"ר אליעזר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומייתי להו בגזירה שוה, ובפסח נולד יוסף, ובפסח יצא מבית האסורים, ודינה נולדה לסוף אותה שנה, ואע"פ שלידת יוסף היתה קודם לידת דינה, סמך הכתוב ענין זה לזה, שהרי התחיל בבני לאה וסיים ענין של כולם, ואחר מתחיל ומספר מעשה רחל, וזה דרך המקרא, והפריש הכתוב מעשה דודאים מפקידת רחל, שלא יאמרו בני אדם על ידי דודאים נתרווחה, אלא ע"י זכות הרבה, זכות יעקב, וזכות עצמה, וזכות לאה, וזכות האימהות, ותפילותיהן, ומעשה דודאים היתה בסיון של שנת ה' לכנוסן של לאה ורחל. ופקידת רחל היתה ט"ז חדשים אחר כך:

Verse 22

ויזכור אלהים את רחל. זכר לה זכות ששתקה בשעה שהכניסו את לאה ליעקב, ולמה כתיב אלהים לשון דין, א"ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים, שנא' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו), וכתיב ברשעים וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה וגו' (בראשית ו ה ו ז), וכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר (שם יב יג), ואשריהן לצדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, שבכל מקום שנאמר אלהים לשון דין, שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), עד האלהים יבא דבר שניהם (שם שם ח), ופללו אלהים (ש"א ב כה). ובמעשה הצדיקים כתיב ויזכור אלהים את נח (בראשית ח א), וישמע אלהים את נאקתם ויזכור [אלהים] את בריתו (שמות ב כד), וכתיב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב), כבר נסתלקתי ממדת הדין למדת רחמים, ישמע חכם ויוסיף לקח:
וישמע אליו אלהים והדין נותן שישמע הקב"ה לתפילתה, שהרי הכניסה צרתה לביתה. ויפתח את רחמה. [שלשה מפתחות ביד הקב"ה] מפתח של קברות שנאמר וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לז יג), מפתח של גשמים שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (מן) [את] השמים לתת מטר (דברים כח יב). [מפתח של רחם, שנאמר ויפתח את רחמה] וי"א אף מפתח של פרנסה, שנאמר פותח את ידך ומשביע וגו' (תהלים קמה טז):
ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי. עד כאן הייתי כסויית כלימה וחרפה, ועכשו אסף הקב"ה את חרפתי מעלי, כאדם שלבוש בגד צואה, ובא אוהבו ואוספו ומגלהו מעליו, ודומה לדבר היום גליתי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה ט):

Verse 23



Verse 24

ותקרא את שמו יוסף לאמר. ברוח הקדש, מלמד שהיו האימהות נביאות, לא נאמר יוסף ה' לי בנים אחרים, אלא בן אחר, יודעת היתה שי"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב ולא יותר, וכבר נולדו ששה ללאה, וד' לשפחות, ויוסף לה, הרי י"א, אמרה יהי רצון בן אחד הנותר להשלים י"ב, יוסף הקב"ה לי על זה שיהא ממני:

Verse 25

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד [נולד] שטנו של עשו:
ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה. לשון ענוה דבר לו:
אל מקומי. למקום שאני ראוי לדור שם:
ולארצי. שהבטיחני הקב"ה לתתה לי אחוזת עולם. א"ר פנחס בשם ר' נחמיא מסורת בידינו שאין בני עשו נופלים אלא ביד בני בניה של רחל, שנאמר אם לא (יסחבו) [יסחבום] צעירי הצאן (ירמי' מט כ), שצעירים הם לשבטים, וכתיב בית יעקב (לאש) [אש] ובית יוסף להבה (עובדי' א יח), לכך אמר לו מיד שלחני:

Verse 26

תנה. לשון ענוה:
את נשי. את בלהה וזלפה שנתנו לו לנשים:
ואת ילדי. אלו הבנים כולן:
אשר עבדתי אותך בהן. אלו רחל ולאה:
ואלכה. לשון ענוה:
כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. כשם ששבע שנים הראשונים קודם שהיו בנותיך ברשותי עבדתיך באמונה, כן בשבע האחרונות לאחר שנמסרו בנותיך לרשותי:

Verse 27

ויאמר אליו לבן אם נא. לשון בקשה:
מצאתי חן בעיניך. תודיע שאתה אוהבני:
נחשתי ויברכני ה' בגללך. נחש היה בידי, ניסיתי ובחנתי שברכני ה' בשבילך, שמתחלה לא היה לו בן זכר, שנאמר ורחל באה עם הצאן (בראשית כט ט), אלמלא היה לו בן זכר לא הי', מעמיד בתו להיות רועה ומשבאת אצלי היו לי בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן (בראשית לא א), זה שאמרו רבותינו תיכף לצדיקים ברכה, וזה שדרשנו ונברכו בך כל גויי הארץ:

Verse 28

ויאמר נקבה. לשון ענוה, ועיקר המלה לשון פירוש, ודומה לו ונוקב שם ה' (ויקרא כד יו) אשר נקבו בשמות (במדבר א יז), ויקב בן האשה (ויקרא כד יא), וכל דומיהם, כך אמר פרש שכרך עלי:
ואתנה. לשון ענוה, שהי' יכול לומר נקוב ואתן, וכל דומיהן נדרש לשון ענוה:

Verse 29

ויאמר אליו אתה ידעת את אשר (עבדתי) [עבדתיך]. בלי עצלות:
ואת אשר היה מקנך אתי. מועטים מתחלה ונתרבו:

Verse 30

כי מעט אשר היה לך לפני. ר' יהודה ב"ר סימון בשם חזקי' אמר מעט שבעים, נאמר כאן מעט, ונאמר להלן ויגר שם במתי מעט (דברים כו ה), מה להלן בשבעים, אף כאן שבעים:
ויפרוץ. לשון ריבוי, ודומה לו ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י):
ויברך ה' אותך לרגלי. בשביל רגלי שנכנסו לביתך, שכל מקום שהצדיקים הולכים הברכה הולכת עמהם, ירד יצחק לגרר, וכתיב וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו יב), וירד יוסף למצרים, וכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (בראשית לט ה). ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. מקנה וקנין לצורך ביתי, שהרי ראובן מבקש בית, שמעון מבקש בית.:

Verse 31

ויאמר מה אתן לך. בשכרך ותעמוד עמי. ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה. כלום ממון ונכסים אחרים, אלא. אם תעשה לי הדבר הזה. מה שאני מתנה עמך עכשיו:
אשובה. מדרכי שאני מבקש ללכת:
ארעה צאנך אשמור. אותו, כי יש רועה ואינו שומר ויש שומר ואינו רועה, אבל אני ארעה ואשמור.:

Verse 32

אעבור בכל צאנך היום. כלומר היום הזה יהי' חסדך זו ולא עוד:
הסר משם. עכשיו:
כל שה נקוד. שהוא מלא נקודות נקודות מלא מגוון אחד, ורחש לבי לומר כי על שם זה נקרא מישע מלך מואב נוקד, [דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד] (מ"ב ג ד) דמתרגמינין מרי גיתין, וכן עמוס שנאמר אשר הי' בנוקדים (עמוס א א), ומתרגימנין רב מרי גיתין, כי במקומות הרבה רוב הצאן נקודים:
וטלוא. הוא צאן שכולו גוון אחד ובמקום אחד או ב' או ג' כתם מגוון אחר, ונראה כבגד ישן ונקרע וטיפלו לו חתיכות חדש, ונראה הטלאים מרחוק ודומה לו נעלות בלות ומטולאות (יהושע ט ה), וכן בדברי רבותינו קורא טלאי:
וכל שה חום בכשבים. חום הוא השחור שלקה, ודומה לדבר חם הוא אבי כנען (בראשית ט יח), שהוא מפוחם בעורו, כל הנמצאות עכשיו כך הסירם ויהיו ביד בניך כי כולם שלך ומכאן ואילך וטלוא ונקוד הנולדות בעיזים וה"ה לחום הנולד בכשבים והיה שכרי. ולמה הסירם מתוך הצאן שלא יחשדהו לבן לומר שעירב יעקב הנקודות והטלואות והשחורות של לבן הנמצאות בשעת התנאי עם אותן הנולדות אחר כך שהן של יעקב. נקוד מתרגימינן גמור, ודומה לו ונמר חברבורותיו (ירמי' יג כג), שכן עורו מלא כלו נקודות. טלוא מתרגמינן רקוע מלשון רקועי פחים (במדבר יז ג), והן חתיכות טסין. חום מתרגמינין שחום, וכן הקודרים מני קרח (איוב ו טז), מתרגמינן דשחימן מן צינתא:

Verse 33

וענתה בי צדקתי. שאני עושה עמך בתמימות תהא מעידת עלי:
ביום מחר כלומר לאחר זמן כי תבא לראות צאני היולדות מעתה עקודים נקודים וטלואים ושחורין שאני נוטלן על שכרי ויהיו לפניך ותראה כל אשר איננו נקוד וטלוא בעיזים וחום בכשבים אמור כי גנוב הוא אתי שגנבתיהו מעמך:

Verse 34

ויאמר לבן הן. יש מפרשים כמו כן, ואמרו כי מכאן אמרו רבותינו הין במקום כן:
לו יהי כדבריך. כלומר הלואי יהי כדבריך, ודומה לדבר לו ישמעאל (בראשית יז יח), לו מתנו (במדבר יד ב), לו גוענו (שם כ ג), לו חכמו (דברים לב כט), ולו הואלנו (יהושע ז ז), וכל דומיהן, ויש לו שהוא אלמלא, כגון לו החייתם (שופטים ח יט), ולו אנכי שוקל על כפי (ש"ב יח יב), והענין מודיע כסבור היה לבן שיהיו הילודים בענין זה, לפיכך נתרצה לו במהרה:

Verse 35

ויסר ביום ההוא [את] התיישים. הם השעירים, ולמה נקראו תיישים, שמתישין כחות של בהמות דקות, וגם נקרא עז, וכך אמרו רבותינו במסכת יו"ט שלשה עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, במתניתא תני אף עז בבהמה דקה, וי"א אף צלף באילנות:
העקודים והטלואים. העקודים בכלל נקודים הם, לפיכך מזכיר פעמים את אלו, ועקר מלת עקודים שבארבע רגליהם לבנים כמו עקידת רגל ויד, ולהכי מתרגמינין רגולייא:
ואת כל העזים הנקודות והטלואות כל אשר לבן בו. שהיו בו נקודת שיער לבן:
וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו. של לבן הארמי, הוא עצמו הסירם אותו היום ביד ינוס וימדם בניו:

Verse 36

וישם דרך שלשה ימים בינו ובין יעקב. כלומר בין צאן זה שלו שביד יעקב, ובין צאנו של יעקב, כדי שלא יתערבו אלו הנקודים והטלואים שלו, עם הילודים לאחר כך שהתנה יעקב:
ויעקב רעה את צאן לבן. חסר ו' כתיב מהן רעות, מהן עקרות, ומהן חולות, כל טלאים עקודים נקודים וברודים עטפים קשרים דיעקב, חסירים ו', לפי שהיתה לידתם לא כדרך כל הארץ, אלא מעשה נסים מופלאים:

Verse 37

ויקח לו יעקב מקל לבנה. לבנה הוא אילן ואין לו שם אחר במקרא ובלשון הקודש, ומתרגמינן חוטרא דלבן, ודומה לו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה וגו' (הושע ד יג), ותרגם יונתן בן עוזיאל תחות בלוט ולבן ובוטמה ארי מעפאי טולה. והיה לקח יעקב בד כעין מקל של אילן לבנה כשהוא לח ולא יבש, כדי שיחשוף היטב, ולמה לבנה על שם האבן אשר שם מראשותיו, שהיתה לבנונית, ומקל של אילן לוז, על שם העיר לוז, שנראתה עליו שכינה בחלום, שנאמר אל שדי נראה [אלי] בלוז (בראשית מח ג), וכתיב ואולם לוז שם העיר בראשונה (שם כח יט). ומקל של ערמון, על שם ערמומיות של לבן הארמי שהיה מחליף את משכורתו:
ויפצל. לשון קילוף והפשט, ואין לו דמיון במקרא, זולתי פצלות פיצל האמור בענין, ובדברי רבותינו תרי מפצלי לתלת, בשחיטת חולין:
פצלות לבנות. היו נוטל הקליפות מעל המקלות וחוטבן כאן וכאן במקומות הרבה ונשארין במקום הפיצול לבנים, כן דרך האילנות שקליפתה כעין ירוקה והעץ לבן כשהוא לח, והיו המקלות נראין מנוקדים וטלואים מחשוף הלבן אשר על המקלות כמו שדרה, ודומה לדבר חשוף (חשפתם) [חשפה] והשליך (והלבינו) [הלבינו] שריגיה (יואל א ז), חשפתי את עשו (ירמי' מט י), ויחשוף יערות (תהלים כט ט), חשפי שובל (ישעי' מז ב), כולן מדוברין על אופן גילוי:

Verse 38

ויצג את המקלות אשר פיצל, ודומה לו הצג על הארץ (דברים כח נו), לשון העמדה:
ברהטים. במרביות של מים, ולמה נקראו רהטים, שמרהיטין את המשקים, כגון אותן שבארצנו, כעין גת שדורכין שם הענבים, ומשם יורד היין לבור וכן הזיתים:
בשקתות המים. ששם משקים את הבהמות, ודומה לו ותער כדה אל השוקת (בראשית כד כ) והיא כעין אגנות של אבן:
אשר (תבאנה) [תבאן] הצאן:
הנקבות:
לשתות לנוכח הצאן. הזכרים:
ויחמנה בבאן לשתות. וראתה המקלות ונרתעת לאחריה והזכר רובעה לפני המקל ויולדת כיוצא בו:

Verse 39

ויחמו הצאן. כל חמימות שבענין הן לשון תשמיש, דברה תורה לשון נקיה:
אל המקלות. לפני המקלות:
(ותלדנה) [ותלדן] הצאן עקודים נקודים וטלואים. כעין הפצלות המקלות שלפניהם, לכך אמרו רבותינו שאם טבלה אשה ועלתה ופגעה בכלב לא תשמש את ביתה עד שתחזור ותטבול, שלא תעמיד בן שפניו דומין לכלב, וכן אם פגעה בחמור שלבו טפש כחמור, וכן אם פגעה בעם הארץ, אבל אם פגעה בסוס תעלה ותשמש, וכן היה ר' יוחנן עושה, עומד ועולה בשערי טבילה, שהיה יפה תואר וחכם, כדי שיסתכלו בו בנות ישראל כשעולות מן הטבילה, ותלדנה בנים נאים וחכמים כמוהו. ולא שהיה הדבר מסור ליעקב ומערים כגנב, אלא ע"י מלאך היה, וכן הדברים נוכחים בסוף הענין, ויאמר אלי מלאך האלהים וגו' (בראשית לא יא). וכתיב שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים וגו' (שם שם יב), וכן מה שאמרו רבותינו בטובלת הכל מעשה שמים, שכן דרך האות שבא ע"י מעשה. השחין בא במצרים, ע"י הפיח שזרק משה, וכן הדם והכנים ובקיעת הים ע"י מטה, וכיוצא בו, אלישע קצב עץ וזרק במים ויצף הברזל, מי מרה נמתקו ע"י עץ, מי יריחו ע"י מלח, סיר אלישע ע"י קמח, ללמדך גבורות ה' שניסיו משונים זה מזה. ואם היה הדבר מסור ביד אדם, היה מוליד כרצונו, והוליד את בהמתו בכל גוון שירצה, אלא הכל בגזירת היוצר ובשעת רצונו:

Verse 40

והכשבים הפריד יעקב. לאחר שהתחילו ללדת עקודים וטלואים ושחורים היה מפריד אלו האלנות הלבנות:
ויתן פני הצאן אל עקד. רבותינו אנשי עיר הקודש מתרגמינון ויהיב בריש ענא משכוכית כל דבר גלוי חיוור, והוא שאמרו רבותינו משכוכית דאזלא בריש ענא, הזכרים של צאן הנולדים עקודים הי' נותנן לפני הבהמות, ומהם היו נרבעות כדי שתלדנה עקודות כמותן, וכן היה נותן לפני הבהמות כל חום זכר שנולדו בצאן של לבן, אלא הוא היה נותן לפני הנקיבות כל חום זכר שנולדו בצאנו של לבן לאחר שרבו אלו העקודים והטלואים:
וישת לו עדרים לבדו, וקנה לו עבדים והיו רועין אותו:
ולא שתם על צאן לבן. אלא הוא הי' רועה צאן לבן לבדו, וישת לשון השמה, ודומה להם למען שיתי אותותי (שמות י א), שיתי כליל (ישעי' טז ג), כי שת לי אלהים זרע (בראשית ד כה), וכל דומיהן. עכשיו בא לשנות ולומר מה שאמר למעלה מן המקלות, כי צריך לחדש דברים כי מן הבכירות עושה כך ולא מן הלקישות:

Verse 41

והיה בכל יחם הצאן. בכל זמן שהיו עיבורן של צאן:
המקושרות. וזה עדר מתעברות הבכירות כעיקר משנתינו המיוסדות על המקרא, זה דכתיב לבשו כרים הצאן והעמקים יעטפו בר (תהלים סה יד), ואימתי עמקים יעטפו בר באדר מתעברות באדר, ויולדות באב, בר"ה שלהם למעשר אלול, ואותן המבכרות המתעברות הן הן הנקראות מקשרות, וכדברי רבותינו חרפתי', שיש להן כח להתקשר בחורף עם זכריהן ולרוץ אל שקתות המים, לפיכך שם יעקב את המקלות המפוצלות לעיני הצאן המקושרות ההם ברהטים ליחמנה במקלות, כדי שתהיינה נרבעות כנגד המקלות להוליד וולדות מטולאות כמו המקלות. זה ליחמנה נשמע כאילו הוא לשון יחידי והוא לשון רבותינו עיני תראנה בה:

Verse 42

ובהעטיף הצאן. כשהיו מתאחרות הצאן החלושות מן החורף ובאות בניסן ומתעברות הן האפלות היולדות באלול לא ישים יעקב את המקלות לפניהם בעת ייחומם, שלא היה רוצה לקחת את הכל מיד לבן, והיה לשון יחיד, כלומר והיה הענין כך העטופים ללבן וקשורים ליעקב החלושות מן החורף הן הן נקראים העטופים, כלומר שמעטיף ראשו בין ברכיו, ודומה לו העטופים ברעב (איכה ב יט), תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב א) וכל דומיהן, ובדברי רבותינו אפלתא, וגם בלשון תורה כמו כן, דכתיב כי אפילות הנה (שמות ט לב), אופל ועיטוף עניין אחד להם:

Verse 43

ויפרוץ האיש. לשון תוקף, ודומה לו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח יד), מה פרצת עליך פרץ (שם לח כט), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), (על) [עלה] הפורץ (מיכה ב יג), וכל דומיהן, ר' סימון בשם ר' שמעון בר כהנא אמר נפרצה לו פירצה מעין עולם הבא:
מאוד. יותר מאביו:
מאוד. יותר מלבן:
ויהי לו צאן רבות. ר' אבא בר כהנא אמר מאה ושנים ריבוא ושבעת אלפים ומאתים:
ושפחת. חסר ו', שהיו מועטות שלא רצה להרבותן מפני הזמה:
ועבדים. הרבה לרעות את צאנו:
וגמלים וחמורים. בכלל רבות:

Chapter 31



Verse 1

וישמע את דברי בני לבן. היינו דאמר חזקיה עד שלא ירד יעקב לשם לא נפקד לבן בבן זכר, דכתיב כי רעה היא (בראשית כט ט), וכבר דרשנו:
לאמר. שהיו אומרים מפי אביהם:
לקח יעקב. בחכמה:
את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. כלומר קנה לו, כבד שניים במקרא, ושניהם נדרשו לשון עושר, ושניהם חסר ו', כדי להודיע כי אינם כשאר כבוד, כגון שבח ותהלה ותשורה, כדכתיב כבד את אביך (שמות כ יב), כבד את ה' מהונך (משלי ג ט), ישימו לה' כבוד (ישעי' מב יב), וכל דומיהן, אלא כגון כסף וזהב לבד, וא"ר לוי אין כבוד אלא כסף וזהב לבד, שנאמר בזו כסף בזו זהב ואין קצה (לתבונת) [לתכונה] כבוד מכל כלי חמדה (נחום ב י) לפיכך נכתבו חסר ו':

Verse 2

וירא יעקב את פני לבן. אמר בר סירא לב אדם ישנה פניו בין טוב לרע, כך הביט יעקב בפני לבן והיו רעים וזועפים:
והנה איננו עמו. מיד הכיר בו כי איננו מסביר לו פנים כתמול שלשום:

Verse 3

[ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך] א"ל יעקב הרי חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן, שוב לך כמו שהבטיחך, שנאמר והשבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כח טו):
ורבותינו דרשו ויזכור אלהים את רחל. זש"ה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג), מהו לבית ישראל ישראל סבא שרחל היתה עיקר ביתו שבכל השבטים כתיב, בני לאה בכור יעקב ובני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, ובה כתיב ובני רחל אשת יעקב:
ותאמר אסף אלהים חרפתי. א"ר לוי עד שלא תלד האשה הסירחון נתלה בה, ומשתלד הסירחון נתלה בבנה, מאן אכיל הדא מקמתא בריך מאן תבר הדא מקמתא בריך:
אסף אלהים את חרפתי דברה ברוח הקדש מה שעתיד להיות לבניה בימי פילגש בגבעה שהחרימו לאמר ארור נותן אשה לבנימין (שופטים כא יח), ונאספה חרפתם, דכתיב (חונונו) [חנונו] אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה (שם שם כב), ועוד בימי ירבעם, דכתיב ולא עצר כח ירבעם (לפני אביו) [עוד בימי אביהו] ויגפהו ה' וימות (דה"ב יג כ), א"ר שמואל בר נחמני לא ירבעם ניגף אלא אביה ניגף, כדדרשי' בגמרא באריכות:
וענתה בי צדקתי ביום מחר. אמר ר' יהודה אמרה רוח הקודש אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), מחר בתך יוצאת ומתענה, ואתה אומר וענתה בי צדקתי ביום מחר:
ויאמר לבן הן. א"ר חייא כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע מהן ללאו, רבנן אמרי מאה פעמים, שנאמר והחליף את משכורתי עשרת מונים (פסוק ז), כלומר עשרה מניינים ואין מנין פחות מעשרה:
ויחמנה בבוא לשתות. א"ר יהושע נעשה (חומם) [המים] זרע בתוך מעיהן ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה בטחון חניות ארץ החיים, זש"ה זעקתי אליך ה' אמרתי [אתה] מחסי חלקי בארץ החיים (תהלים קמב ו), והיא ארץ ישראל שמתיה חיים תחלה לימות המשיח, א"ל הקב"ה אתה אמרת חלקי בארץ החיים, שוב אל ארץ אבותיך:
ויאמר ה' אל יעקב. בלשון רחמים היה הדיבור עמו דין הוא שנכסים של חוצה לארץ אינם בכלל ברכה אלא שאני מרחם עליהם:
שוב אל ארץ אבותיך. שאביך מצפה לך אמך מצפה לך:
ולמולדתך. שאפי' כל בית שכונתך מצפים לך:
ואהיה עמך. ותהיה שכינתי מסייעת לך שלא יזיקוך עשו ובני כנען:

Verse 4

וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה. בכל מקום היה מודיע חיבתו לרחל יותר מלאה, וכן את מוצא באלקנה, שנא' ולחנה יתן מנה אחת אפים כי. את חנה אהב (ש"א א ה):
השדה אל צאנו. זה שאמר ריש לקיש בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאינן נושכין ואוכלין, אלא חותכין ואוכלין, ואין נושקין בפה אלא ביד, ואין יועצין אלא בשדה. ותניא א"ר עקיבא בשלשה דברים אוהב אני את המדיים כשחותכין בשר אין חותכין אלא על גבי השלחן, ואין נושקין אלא על גבי פיסת היד, ואין יועצין אלא בשדה, לכך כתיב השדה אל צאנו:

Verse 5

ויאמר להן רואה [אנכי] את פני אביכן. לפי שמדבר כנגד נקיבות לכך כתיב כן:
כי איננו אלי. כלומר ברוע פניו אני מכיר שאין דעתו קרובה אלי:
כתמול שלשום. כי הוא מקנא אותי:
ואלהי אבי היה עמדי. וסמכני והצליחני:

Verse 6

ואתנה. לשון רבות, ודומה לו ואתנה צאני (יחזקאל לד יז):
ידעתן. שהייתן מכירות בתמימות ששמעתן כי אני פועל נאמן, ועכשיו שראיתן לא תהא שמיעה גדולה מן הראיה:

Verse 7

ואביכן התל בי. התול זה התולה דברי אמת לשקר, כדי לשחק באנוש, כמו ויהתל בהם אליהו (מלכים א' יח כז), שהיה משחק בנביאי הבעל ומתלוצץ לע"ז, ודומה לו אל יוסף פרעה התל (שמות ח כה), חזו מהתלות (ישעיה ל י), אם לא התולים עמדי (איוב יז ב), וכל דומיהן:
והחליף את משכורתו עשרת מונים. ק' פעמים כדברי רבותינו:
ולא נתנו אלהים. כלומר לא נתנו הקב"ה מושל עלי כדי שיוכל להרע עמדי בשכרי:

Verse 8

[אם] כה יאמר נקודים יהיה שכרך. צופה היה הקב"ה מה עתיד אביכן לאמר והיה צר הוולדות כיוצא בה:
וילדו כל הצאן נקודים ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים. וה"ה לשחורין ולטולאין, דתניא ר' ברכיה בשם ר' לוי אם כה אמר אין כתיב כאן, אלא אם כה יאמר, צפה הקב"ה מה עתיד לבן לעשות ליעקב, והיה צר צורה כיוצא בה:

Verse 9

ויצל אלהים את מקנה אביכם. כזה שמצילין מן הניצולות, כך היו ענני כבוד טוענין בתוך צאנו של לבן ובאין ונותנין לתוך צאנו של יעקב, א"ר חונא דבית חורין מלאכי השרת היו:

Verse 10

ויהי בעת יחם הצאן. כל כך היה מספר הענין להם כדי שלא יחשדוהו כגנב, מכאן שאדם חייב לצאת מידי הבריות, ואפי' מיד אשתו ובניו, ואע"פ שכפופין לו, כדי שלא יתגנה עליהם:
ואשא עיני [וארא] בחלום והנה העתודים העולים על הצאן. הנקבות לרבען היו:
עקודים נקודים וברודים. כלומר היו בהן כתמי לבן כפיתי ברד, ברדים לבנים בבטניהם, טולאים לבנים במתניהם, א"ר חונא דבית חורין עולין מאליהם, והוא שאמרינן שהיו ענני כבוד טוענים העתודים והאילים העקודים והנקודים והטלואים של לבן אותן שנאמר בהן הסר משם כל שה נקוד וטלוא, והיו עולים בגזירת הקב"ה מתוך עדרי בני לבן ורובעים את הצאן שאצל יעקב, כדי להוליד כיוצא בהן, וסוף הענין מוכיח לראשו שלא במרמה פיצל יעקב את המקלות ונתן פני הצאן אל עקד, אלא על פי מלאך שרצה הקב"ה להציל את מקנהו של רשע מידו שהיה עומד לאבד והצילו ונותנו ליעקב עבדו שלא להקפיח שכרו:

Verse 11

ויאמר [אלי מלאך האלהים] בחלום יעקב. ר' אליעזר בן יעקב אומר לו ולדורותיו, שאין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב:
[ואומר] הנני. הודיען שכן דרך הנביא להשיב לגבורה וכן קטן לגדול, כלומר הנני עומד בציוויך:

Verse 12

ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן. כלומר העולים מאליהם מעדרי לבן ובאין על הצאן שלך והם עקודים נקודים וברודים:
כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ר' אבהו ור' יודן שעתיד לעשות ראיתי מתחלה וסיעתי להיות הוולדות כמו שהוא מתנה עמך. ללמדך שלא מפני המקלות היו נולדין כך אלא בגזירת עירין פתגמין:

Verse 13

אנכי האל בית אל. עוד הודיען ששכינה נדברה עמו אחרי דברי המלאך, שהרי כבר דרשנו שכך דרך המלך כשרוצה לדבר עם עבדיו מקדים אחד ממשרתיו ומדבר, כדי להסותם אל המלך, כך דיבר תחילה המלאך על עסקי הצאן, אח"כ דבר הקב"ה ממש:
אנכי האל בית אל אשר [משחת] שם מצבה. לשמי:
ואשר נדרת לי שם נדר. שנאמר עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב):
עתה קום צא מן הארץ הזאת. קימה היא שתצא מחוצה לארץ:
ושוב אל ארץ מולדתך. שאתה עתיד ליורשה:

Verse 14

ותען רחל ולאה. כשם שבקריאה רחל תחילה, כך בענייה רחל תחלה, ולמה כתיב ותען לשון יחידה, א"ר יוסי ראית מימיך אדם קורא לשמעון, וראובן עונה אותו, אלא לרחל קרא ורחל ענתה אותו, אלא שלאה הודית לדברי רחל, שנאמר ותאמרנה לו העוד לנו. ה' פתוחה ונחטרת לשון תימה, כלומר וכי יש לנו עוד חלק ונחלה בבית אבינו, שנעמוד כאן ונצפה לירש מנכסיו:

Verse 15

הלוא. י"ג מליאי ו' במקרא וכולן לדרשה, וזה לשון שבועת תימה, כלומר הלא כי נכריות נחשבנו לו כי מכרנו לו בדמי עבודת י"ד שנה ולא כמשיא בתו לאיש ונותן לה משלו, ולא כאביו שהשיא את רבקה לאביך ושלחה, אלא זה נתעמר בנו ויאכל שכר טרחך י"ד שנה:
גם אכל את כספנו. שאם הוא בא וראה בבתינו כלי נאה הרי הוא לקחה, כסף או כתם טוב שאנחנו מסגלות מגיזי כבשינו ומחריצי חלבן הרי בא ולוקח:

Verse 16

כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו. לפי שהיו צדקניות האמינו והודו שגזירת הקב"ה היה ולא מרמה והוא שעושרו של רשע עומד הוא ליאבד ופעמים שהקב"ה מצילו מידו ונותנו לצדיק, כדכתיב אם יצבור [כעפר] כסף וכחמר יכין מלבוש, יכין וצדיק ילבש (איוב כז טז יז):
לנו הוא ולבנינו. ראויין אנו ליורשו יותר מבניו שהן עובדי ע"ז:
ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה. הכירו באותו צדיק ששכינה עמו בכל מקום:

Verse 17

ויקם יעקב. נתקיים בעצתו:
וישא [את] בניו. תחלה, ואח"כ נשיו על הגמלים, זש"ה לב חכם לימינו (קהלת י ב), אבל עשו ויקח את נשיו (בראשית לו ו), תחלה לזנות, ואח"כ את בניו, ועליו אמר הכתוב לב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):

Verse 18

וינהג את כל מקנהו. זה הצאן שלו:
ואת כל רכושו אשר רכש. אלו כל מהלכי רגל, ודומה לו רכבי הרכש (אסתר ח י), וכבר דרשנו:
קנינו. זה שאר מטלטלין:
אשר רכש. חוזר ועונה על כל מהלכי רגל לומר שלא ניהג פרסה משל לבן בגזל ובמרמה אלא הכל משכר עמלו שעמל:
בפדן ארם. אותו מקום קרוב לחרן, והוא ממוצע בין ארם נהרים לארם דמשק, שני ארמים סמוכין זה לזה, ולכך קרוי פדן, כי צמד מתרגמינן פדן, לבא אל יצחק אביו ארצה כנען. לימד שחזרתו לשם שמים לעמוד לשרת לאביו, כמו שאמר לו דבר הקודש שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא ג), שאביך ואמך ממתינין לך:

Verse 19

ולבן הלך לגזוז את צאנו. שהסיר מתחלה, דכתיב הסר משם כל שה נקוד וגו' (בראשית ל לב):
את. לרבות של לבן שהיה יעקב רועה אותן וכבר שלם הצאן, כל מקום שנאמר גזיזה עשתה רושם, באבשלום נהרג אמנון והוא נטרד, בנבל ניגף, ביהודה בא על כלתו, בלבן ותגנב רחל ונענשה מיתה על קללות הצדיק, והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים, אמרה היאך אני הולכת ומנחת לזקן זה בקלקולו:
ותגנוב רחל. שהסתירה עצמה לקחת:
את התרפים אשר לאביה. חבר חברים בהם ומשתחוה להם שהן ע"ז, כענין שנאמר ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג), ושם גנאי הוא, והוא לשון תלמוד מקום התורפה, הוא מקום לכלוך, כדאיתא בפסחים עומדת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ועיקרן מיני קסמניות שמשיחין את האדם בשמן עד שבלה בתוכן ואוחז בשער קדקדו ומושכן ונשמטת מן הראש ושורה עליו רוח הטומאה ומדבר עמו, והוא אחד מן חוברי חבר:

Verse 20

ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. שהצניע דברו ממנו כדי שלא יעלה ללבן שהוא הולך, וסוף הפסוק מפרש, על בלי הגיד לו כי בורח הוא:

Verse 21

ויברח הוא וכל אשר לו. כל הצדיקים שברחו הצליחו, שנתנו מקום לשעה, ולא עמדו לפני השעה:
וכל אשר לו. שלא השאיר משלו אחריו כלום:
ויקם. קימה היתה לו:
ויעבר את הנהר. זה פרת שהוא בין ארם ובין ארץ ישראל:
וישם את פניו הר הגלעד. כלומר כיוון פניו ללכת להר הגלעד, ודומה לדבר בן אדם שים פניך אל ירושלים (יחזקאל כא ז), וכתיב אנה פניך מועדות (שם שם כא), כלומר מועדות ללכת:

Verse 22

ויגד ללבן. חסר ו', שהיה דבר רכילות:
ביום השלישי כי ברח יעקב. כי היה דרך ג' ימים בינו ובין יעקב, והלך השליח באותו היום שנסע יעקב להגיד ללבן, והגיע אצל לבן לסוף ג' ימים, ומצאו עם קרוביו מקובצין ועומדין על הגזיזה, כי כן דרך הראשונים לעשות:

Verse 23

ויקח את אחיו עמו. הם קרוביו שמקובצים עמו על המשתה:
וירדוף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אותו בהר הגלעד. ביום הרביעי לבריחת יעקב הוא יום עצמו שהתחיל לבן לרדפו:
וידבק אותו. כלומר קפץ עליו והשיגו, ודומה לו פן תדבקני הרעה ומתי (בראשית יט יט), וכן קפץ הדרך לפרעה וחילו, וכל כך למה כי הגיע יום הנס ואין ראוי להתאחר שמגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חובה:

Verse 24

ויבא אלהים אל לבן הארמי. שמץ דבר נהיה לו בפנים מחשיכות, כדכתיב בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה וגו' (איוב ד יג), וכתיב ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו (שם שם יב), ופרשה זו מועדת איך נגלה הקב"ה לנביאי או"ה, וכבר פרשנו הדבר, מה בין נביאי ישראל לנביאי או"ה:
בחלם הלילה. חסר ו' שחזיונו חסרה, אבל מה שכתיב בישראל שנאמר ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), מלא ו' שחזיונו שלימה:
ויאמר לו השמר לך פן תדבר. כלומר שלא תדבר:
עם יעקב מטוב ועד רע. שאפילו דברים שאתה אומרם לטובתו הוא יחשבם לרעה, לפי שטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וזה רשע לא שמר דבר יוצרו:

Verse 25

וישג לבן את יעקב. כדכתיב וידבק אותו (בראשית לא כג), ועכשיו שינה בדברים כדי לחדש בם דברים הכתובים בפרשה, ולהודיע כי אחרי החלום השיגו:
ויעקב תקע את אהלו. כלומר תקע ודעץ כפס יתידות אהלו בהר, ודומה ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), ומתרגמינן וכפסת, ויונתן בן עוזיאל תרגם ודעצת, ובלשון רבותינו דומה לדבר נפל מן הגג ונתקע:
ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד. כמו כן נדרש אלא שביעקב כתיב אהל, שהיה עמו מחנה רב, ובלבן לא כתיב אהל, שהיה הוא ואחיו לבד:

Verse 26

ויאמר לבן ליעקב מה עשית. כלומר מה טעם עשית כך, התחיל לערער ולהרהר אחר דבריו:
ותגנוב את לבבי. שהסתרת את דבריך ממני שלא הייתי יכול להעלות על לבי שאתה נפרד ממני והולך:
ותנהג את בנותי כשביות חרב. שנהגו בשבי בלי רצון קרוביהן:

Verse 27

למה נחבאת. לשון הסתרה, ודומה (ויחבא) [ויתחבא] האדם (בראשית ג ח), ואחבא (שם שם י), חבי כמעט רגע (ישעיה כו כ), וכל דומיהן, וכך אמר ליה למה נחבאת במסתרים כדי לברוח, ותגנוב אותי גנבתני מן העולם כאילו אין לבנותי אב:
ולא הגדת לי. כלומר שאם לא עשית כך:
ואשלחך בשמחה ובשירים ובתוף ובכנור. ד' מיני שמחה, כנגד ד' חופות שעשה לד' נשים:

Verse 28

ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, לשון זה נשיקה של פרישות, כגון ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), וכבר דרשנו לג' הנשיקות:
לבני. אלו השבטים, כדכתיב הבנים בני (בראשית לא מג):
ולבנותי. כמשמעו. עתה הסכלת עשה. כל שכל שהוא בשי"ן לשון חכמה, ושהוא בסמ"ך לשון שטות, וכן אמר לו את הסכלת כל מה שעשית מעודך היה בשכל טוב ודעת, אבל עתה לסכלות ולשטות עשית:
עשה. ה' כתיב, וקורין ו', והן ד' במקרא שנכתבין בה"א, ונקראין בוא"ו, עתה הסכלת עשה, [למען] עשה כיום הזה (בראשית נ כ), עשה שטים (תהלים קא ג), עשה [צדקה] ומשפט (משלי כא ג), וכולן נדרשין, לומר לך שאין אותן דברים נעשין אלא ע"י שרגיל בהם ולבן בסכלות שהוא רגיל בו הקדים ואמר ליעקב:

Verse 29

יש לאל ידי. אל לשון תוקף, וננקדת בצירי, ודומה לו אילי מואב (שמות טו טו), ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), כרים ואילים (דברים לב יד), התועבות האל (ויקרא יח כז), כולן מדוברין על אופן תוקף, כלומר יש לתוקף ידי לעשות עמכם רע שהרי הייתי בא בחיל כבד וכלי זיין עליכם אם רציתי:
ואלהי אביכם. צירף הנשים והבנים אל זכות של אברהם ובצל ייחוד אלהי אברהם:
אמש אמר אלי. בלילה שעבר, ועיקר המלה לשון מישוש, ודומה לדבר ימששו חושך ולא אור (איוב יב כה), כאשר ימשש העור באפלה (דברים כח כט). ימששו בצהרים (איוב ה יד), לומר לדורות בלי להרע זרעך, שנאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו (תהלים קה טו), וכתיב לא הניח [לאיש] לעשקם (דה"א טז כא):
השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. גירע ד"ה קונה, שנאמר לו פן וזה אמר מדבר, כלומר השמר לך ממעשה אבל תהא מדבר עמו כרצונך בין טוב ובין רע, ודומה לו וישמע הקול מדבר אליו, וכן ט' במקרא:

Verse 30

ועתה הלוך הלכת. כפל הדברים, כלומר בין כהוגן בין שלא כהוגן:
כי נכסף נכספת. כפל הדברים כלומר נכסף לארץ מולדתך נכספת לבית אביך, ועיקר המלה לשון חימוד, ודומה לדבר נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד ג), ועל כן נקרא כסף שהוא נחמד בעיני אדם יותר מזהב, כי הוא עובר לכל סוחר ובכל מקום, דכתיב והכסף יענה את הכל (קהלת י יט):
למה גנבת. כלומר מאחר שהלכת מאצלי על שחמדת ללכת אל בית אביך למה גנבת את התרפים שהוא אלהות, אמרו השבטים בשנו בך אבי אמותינו, שבעת זקנותך אתה אומר שהתרפים הם אלהיך ונגנבו ממך:

Verse 31

ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. והוא ששנו רבותינו שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר וכו', ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וכו'. וכך השיב יעקב ללבן אמרת מתחלה מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי, ויעקב השיב בתחלה כי אמרתי פן תגזול וגו' מה שקראו בלשון גנאי שאמר עתה הסכלת, ודבר עתק יש לאל ידי לעשות עמך רעה, לא רצה לענות כסיל כאולתו, כי לא היה לבן חכם בעיניו בדבר זה, שהרי ע"כ הודה לו שהקב"ה מנעו לעשות עמהן רעה, ועל מה שאמר לו באחרונה למה גנבת את אלהי השיבו לו באחרונה:

Verse 32

עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. שהרי אסור לנו מאבותינו להשהות ע"ז אצלינו:
נגד אחינו. אלו קרוביו בני משפחתו וקרובי אשתו שבאו עם לבן:
הכר לך. תן סימנין מובהקין, ודומה לו הכר נא הכתונת בנך (בראשית לז לב) הכר נא למי החותמת (שם לח כה), ויכרה ויאמר כתנת בני (שם לז לג), ויכר יהודה (שם לח כו), הכרת פניהם (ישעיה ג ט), ויכר יוסף (בראשית מב ח), וכל דומיהן, כולן מדוברים על טביעת העין בסימנים מובהקים, וכה"א עד דרוש אחיך אותו (דברים כב ב), דרשהו אם הוא רמאי אם לאו ושאלהו על סימנין מובהקין:
מה עמדי. ואפי' בדברים המותרים בהנייה והן שלך:
וקח לך. ואהא מתבייש:
ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם. לשם שמים שלא יעמוד אביה בקלקולו, לפי' החרים ואמר לא יחיה, ואעפ"כ פגעה בו קללתו, וזה שאמרו רבותינו קללת חכם אפי' על חנם היא באה, דכתיב לא יחיה, וכתיב ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה (בראשית לה יט), וכתיב מתה עלי רחל (שם מח ז), על הגרמת קללתו:

Verse 33

ויבא לבן באהל יעקב. שהיה מיוחד לו לתפלה:
ובאהל לאה. שהיה בצד שמאל לאוהל יעקב:
ובאהל שתי האמהות. שסמוכין לאהל לאה:
ולא מצא. כלום משלו:
ויצא מאהל לאה. עד חזר ופשפש שהיה יודע בה שהיא ממשמשת ולא מצא שם כלום:
ויבא באהל רחל. שהוא בצד ימין של אהל יעקב ושם נתעכב כי ראה רחל יושבת על הכר וחשדה עליה:

Verse 34

ורחל לקחה את התרפים. ממקום שהיו שם מוצנעים:
ותשמם. חסר י', לפי שנחסרו חייה על הגרמת התרפים:
בכר הגמל. היא מרדעת כעין כר שעושין לסוס ולפרד ולגמל ולחמור שיגן על גבן מפני האוכף, ומכאן אמרו רבותינו כרים וכסתות:
ותשב עליהן כדי שלא יבין:
וימשש וגו' ולא מצא. בדק היטב ולא מצא כלום משלו:

Verse 35

ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לוא אוכל לקום מפניך. לוא מלא ו', אמרה מחוייבת הייתי לקום ולהדר פניך, אלא בשביל שאתה בא לבקש ע"ז לא אוכל לקום מפניך, וכיוצא בו אם לוא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה א), אע"פ שהגיד לאחרים ולא יגיד למשביעו ונשא עונו:
כי דרך נשים לי. כי כיזבה לו מפני דרכי שלום, ויש לומר באותו הפרק נתעברה וילדה לז' חדשים:
ויחפש. בדק היטב, ודומה לו איך נחפשו עשו (עובדיה א' ו') אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), שאור הנר יפה לבדיקה:
ולא מצא את התרפים. א"ר יוחנן תרפים לא מצא קיתונות מצא, נעשו תרפים קיתונות:

Verse 36

ויחר ליעקב וירב בלבן. ר' חנינא בר יצחק אמר קפדותן של אבות, ולא ענוותנותן של בנים, שהרי כתיב ויחר ליעקב וירב בלבן, ולא היה שם לא מכות ולא פצעים, אלא דבר פיוסים, דכתיב מה פשעי וגו'. וענותנותן של בנים, דכתיב בדוד ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן [מה עשיתי מה עוני] ומה חטאתי לפני אביך (ש"א כ א), ומזכיר שפיכות דמים בפיוסיו, דכתיב כי מבקש את נפשי (שם):
ויען יעקב ויאמר ללבן. הגיד כעסו ואמר דברי פיוסין:
מה פשעי [מה] חטאתי כי דלקת אחרי. כלומר רצת מהר אחרי כאש דלקת המקפצת והולכת, ודומה לדבר בגאות רשע ידלק עני (תהלים י ב):

Verse 37

כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך וגו' כלומר מה מצאת משלך אצלי:
שים כה. לפני קרובינו ואהיה בוש:
נגד אחי ואחיך. אלו בני משפחתם שבאו עם לבן:
ויוכיחו בין שנינו. אם אני חייב לו כלום, או אם רדפני חנם. א"ר סימון כך אמר לו חתן שהוא דר בבית חמיו, אי אפשר שלא יהנה מביתו, אפילו כלי אחד, אבל אתה בדקת ולא מצאת אצלי אפי' מחט ואפי' צינורא:

Verse 38

זה עשרים שנה אנכי עמך. בשעבודך:
רחלך ועזיך לא שכלו. שנשתלחה בהם ברכה לרגלי:
ואילי צאנך לא אכלתי. שאר הרועים אוכלים האילים ואומרים הזאבים אכלוהו, כדאיתא במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה, והזכרים יוצאין לבובין, ובגמרא מפרשי רבותינו טעמא דמתניתין מאי לבובים, ומסקנא משום דמסני בריש עדרא (ומפקי) [וזקפי] חוטמייהו ואזלי (בו) [כי] דיבי משום הכי נפלי דובי עלייהו:

Verse 39

טרפה לא הבאתי אליך. שבזכותי לא היתה חיה רעה שולטת בהן לטרפן, ואע"פ שדרך הרועים כשמביאין גוף הטרפה לבעליהם אינם משלמין, מ"מ אני לא הבאתי אליך כדי לפטור את עצמי כי לא היתה שם:
אנכי אחטנה. כלומר אנכי אהא חוטא עליה והיתה נטרפת או אוכלת:
מידי תבקשנה. שאשלמנה לך, ודומה לדבר קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז):
גנבתי יום גנבתי לילה. ואם נגנבת בין ביום בין בלילה הגנבה באחריותי היא לשלם, שהרי (נושא) [שומר] שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה ופטור ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה, אבל אני היה עלי לשלם את הכל:

Verse 40

הייתי ביום. בזמן של קיץ:
אכלני חורב. כלומר החום של שמש, ודומה לו חרבו המים (בראשית ח יג), כחורב [בציון] (ישעיה כה ה), וכן תרגם אונקלוס חורב שרבא, ודומה לו שרב ושמש (ישעיה מט י):
וקרח בלילה. בזמן החורף, קרח הוא הכפור, וכן התרגום מוכיח וקרח מתרגמינן וגלידא, דק ככפור (שמות טז יד), מתרגמינן דעדק כגליד, ודומה לדבר משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמוד (תהלים קמז יז):
ותדד שנתי מעיני. ודומה לו נדדה שנת המלך (אסתר ו א), שבעת שאדם מעלה חשבונות ללבו בלילה הרי שנתו נדדת, וכן יעקב היה אומר שמא למחר חיה רעה שולטת בצאן ותטרף מהן ואת חייב, לכך ותדד שנתי:

Verse 41

זה לי עשרים שנה. ארבע עשרה שנים עבדתי בשתי בנותיך, ושש שנים בשכר עקודים נקודים וטלאים ושחורים:
ותחלוף את משכרתי עשרת מונים. כשפרשתי. ותחלף חסר ו', שחסר מחשבתו רצה לחלוף ולא החליף, כל כך היה מרצה דבריו לפני קרובו של לבן כדי לזכות עצמו בעיני הבריות:

Verse 42

לולי. א"ר יהושע בן לוי כל מקום שנא' לולי בא בזכות אבות, חוץ מכי לולי התמהמנו (בראשית מג י), שבא על קדושת השם:
לולי. כלומר אם לא אלהי אבי שהוא אלהי אברהם. שאברהם הודיע אלהותו בעולם:
ופחד יצחק. שפחד על גבי מזבח ה' ופרחה נשמתו והחזירה הקב"ה בטללי תחייה. אותו סיוע היה לי וזכותם שעמדה לי:
כי עתה ריקם שלחתני. מנשי ומצאני:
את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים. והיתה חביבה עליו מלאכתי על שהיתה באמונה:
ויוכח אמש. כמו שאמרנו ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו' (בראשית לא כט):

Verse 43

ויען לבן ויאמר אל יעקב. התחיל מוצא את עצמו מן החשד שלא היה בלבו להרע להם. אפס כי דברי מרמה בפיו:
הבנות. שאתה נשואי ארבעתן בנותי, והבנים שיש לך מהם בני הם חשובים, והצאן משל צאני היו, וכל אשר רואה לפניך משלי הוא נסגל, ולבנות הללו מה רעה אעשה להם היום או לבניהם אשר ילדו לך, ובלעדי תוכחת הקב"ה לא היה בלבי להזיקם:

Verse 44

ועתה לכה [נכרתה] ברית אני ואתה והיה לעד. אות דבר הברית:
ביני ובינך. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז):

Verse 45

ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. האבן היתה גדולה וארוכה והיתה מוטה, וכיון שהעמידה היתה נראית כהר רם, דא"ר יוחנן בשן זו טבריה היתה, לכך כתיב וירימה:

Verse 46

ויאמר יעקב לאחיו. אח אחד היה לו ולוואי שקברו, אלא אלו השבטים שהיה קוראן אחיו בלשון חבה. וא"ר חונא גיבורים וצדיקים כיוצא בו היו:
לקטו אבנים. כלומר אבנים קטנות המתלקטות ביד, כדי שלא להטריחו ביותר:
ויקחו אבנים. אבני מסע גדולה ביותר:
ויעשו גל. מהם:
ויאכלו שם. יעקב ובניו לבדם:
על הגל. כדי להודיע כי המקום ההוא בחזקתו הוא, לפיכך בנו שם מחיצה גדולה ואכלו עליו. כי שם משלים הגבול בין ארם לכנען:

Verse 47

ויקרא לו לבן. בלשונו:
יגר שהדותא. א"ר נחמיא אל יהי לשון סורסא זה קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד, בתורה כתיב יגר שהדותא, בנביאים כתיב [כדנה] תאמרון [להום] וגו' (ירמיה י יא), ובכתובים כתיב וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד):
ויעקב קרא לו גלעד. אע"פ שכתיב תיבה אחת, נדרש לשתי תיבות, גל עד, גל יגר שהדותא עדות:

Verse 48

ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום. הזה שעשו השבטים מן האבנים שלקחו:
על כן קרא יעקב שמו גלעד. על שעשאהו לבן עד ביניהם:

Verse 49

והמצפה. זו האבן שלקח יעקב לכרות עליה כה:
אשר אמר יצף ה' ביני ובינך. ענין זה מודיע שלבן הרימה מצבה והיא קרוי מצבה אשר לבן יצף ה', וזו היא מצפה גלעד האמור בנביאים, ודומה לדבר צופה נתתיך (יחזקאל ג יז), [צפה] דרך (נחום ב ב), שדה צופים (במדבר כג יד), צופה (מהר) אפרים (הושע ט ח):
יצף לשון הבטת ראייה:
כי נסתר איש מרעהו. א"ר אבהו כי יסתר אין כתיב כאן, אלא כי נסתר, עד כאן היינו רואים זה את זה, מעתה אין אנו רואין זה את זה:

Verse 50

אם תענה את בנותי. אלו רחל ולאה הגבירות:
ואם תקח נשים. להכניסן להיות צרות, כדכתיב וכעסתה צרתה (ש"א א ו):
על בנותי. אלו האמהות בלהה וזלפה, דא"ר ארבעתן בנותיו היו, רחל ולאה מגבירות, ובלהה וזלפה מפלגש:
אין איש עמנו. שיבא וימחה בידך, אלא:
ראה אלהים [עד] ביני וביניך. ושם הקודש שנדבר עמו בחלום היה מזכיר להדיא בהעדאה:

Verse 51

ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה. שעשיתם:
והנה המצבה. שהרימותי בידי:
ואשר יריתי ביני ובינך. א"ר יצחק כזה שמורה את החנית, וזה שכבר דרשינן שרוב בריתות אינן נכרתין אלא ע"י דבר מופלג, כמו ברית של בין הבתרים, וברית זה שע"י הגל ומצבה, וברית חורב ע"י החציית הדם, וברית התורה שעל שתי הלוחות, וברית יהוידע ע"י החציית הדם, וברית ירמיה ע"י בתרי העגל:
יריתי. תרגם (עקולס) [אונקלוס] דאקימת, להודיע כי לבן הרימה, אפס כי עיקר המלה כדברי ר' יוחנן לשון יריית פינתה, וכל דומיהן, ודומה לו או ירה יירה (שמות יט יג), ירה בים (שם טו ד), ויאמר [אלישע] ירה [ויור] (מ"ב יג יז), או מי ירה אבן פנתה (איוב לח ו), וכל דומיהן:

Verse 52

עד הגל הזה. ד' פעמים קרא עליו עדות, כנגד ד' בנותיו נשי יעקב, שלא ינבל לאחת, א' יגר שהדותא, ב' הגל הזה עד ביני ובינך היום, ג' ראה אלהים עד, ד' עד הגל הזה ועדה המצבה. מחצה פתח ומחצה קמץ, בעבור להבחין בין עדה שהיא לשון עדות, ובין עדה שהיא עשרה, וכן עתה דורש בעבור תהיה לי לעדה (בראשית כא ל):
אם אני לא אעבור עליך. כלומר מכאן ואילך שהוא גבולך:
את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי. מכאן והלאה למקום תחומי שלפיכך הצבנו כאן:
את הגל הזה ואת המצבה הזאת. שהיא ממוצעת בין הגבולות:
לרעה. לרעה אין לנו רשות לעבור, אבל אנו עוברין לפרקמטיא:

Verse 53

אלהי אברהם. קודש:
ואלהי נחור. חול, כך שיתף אותו רשע שם שמים לע"ז להיותם שופטים ביניהם:
אלהי אביהם. משמע קודש ומשמע חול, כל כך היה דוחקו בדברים עד שנשבע לו:
וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. במלך מלכי המלכים הקב"ה שמפחדו פרחה נשמת אביו יצחק על גבי המזבח וחזרה לו בטלליו, ולכך שינה לו לשון השבועה שלא יראה עליו כמודה בע"ז, ושלא להזכיר מכל מה שאמר לבן, שלא לשתף שם הקודש עם שם החול, וכן בתחלה אמר לו אלהי אבי אברהם ולא אלהי אביו של אברהם ופחד יצחק כך פירש לו שלא יראה עליו כמודה באלהי אבותיו אשר בעבר הנהר:

Verse 54

ויזבח יעקב זבח בהר. שחט מצאנו ומבקרו כדי להסעידם:
ויקרא לאחיו. אלו לבן וקרוביו שהן בני משפחתו ומשפחת נשיו:
לאכול לחם. כך דרכן של צדיקים שאומרים מעט ועושין הרבה:
ויאכלו לחם. כלומר סעדו, ודומה לדבר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ועוד כל מיני מזון קרוי לחם:
[וילינו] בהר. שלא פטרם עד הבקר:

Chapter 32



Verse 1

וישכם לבן בבקר וינשק לבניו. אלו בני בנותיו ולבנותיו ארבעתן, זו היא נשיקה של פרישה:
ויברך [אתהם] א"ר ראובן השכים הוא וקרוביו דוואיין וסחופין ולא היה מברכם אלא בפה ולא בלב שלם:
וילך וישב לבן למקומו. לדוויו, מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מדקדקין בו כל הלילה:

Verse 2

ויעקב הלך לדרכו. בארץ כנען:
ויפגעו בו. לשון פגישה, ודומה לו ויפגע במקום (בראשית כח יא), פגעת [את] שש (ישעיה סד ד):
מלאכי אלהים. אלו המלאכים שהניח בבית אל, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב), ועכשו פגעו בו ובאו לקראתו ללותו בשלום:

Verse 3

ויאמר יעקב כאשר ראם. כלומר כאשר ראה אותם:
מחנה אלהים זה. נאמר כאן מחנה אלהים, ונאמר בדברי הימים כשבאו להמליך את דוד, [למחנה] גדול כמחנה אלהים (דה"א יב כג), יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים, כנגד אותם היו אלו:
ויקרא שם המקום ההוא מחנים. על שפגעו בו פעמיים מחנה אלהים ללותו בשלום:
ורבותינו דרשו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך (בראשית לא ג). דוד שהיה מפרנס כל ישראל צריך הכתוב לומר ואהיה עמך בכל אשר הלכת (ש"ב ז ט), אבל יעקב שהיה מפרנס את ביתו לבד לא כתיב ביה אלא ואהיה עמך לבד:
עשרת מונים. א"ר חייא בר אבא כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע הן ללאו:
ותען רחל ולאה. א"ר יהודה על שדברה לפני אחותה, לפיכך מתה תחילה:
עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. והיה הדבר כשגגה היוצא מפי השליט:
טרפה לא הבאתי לך. זו היא שבורה חיה:
אנכי אחטנה. אנכי הייתי חוטא על החיה שגזר הקב"ה על הארי להיות אוכל שמונה שיין בכל יום מצאנו של לבן, וא"ת אילו היה רועה אחר היה מציל יחידי מיד הארי, ת"ל כי כה אמר ה' [אלי] כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם [לא יחת] ומהמונם לא [יענה] (ישעיה לא ד):
תנן זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס, ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס, יש לו שני כלבים אינו אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס, אימתי בזמן שבאו מאליהן, אבל הוליכן [למקום] גדודי חיות ולסטים אינו אונס, עלה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור [עליהן], כגון שהוא אומר ותפל שבא ותקחם (איוב א טו). ותניא עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (בראשית לא מ). ותניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף או ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב, ואם לאו פטור, ואע"ג דעאל בעידנא דעיילי אינשא חייב, דמ"מ היה תחילתו פשיעה וסופה באונס חייב, מפני שהיה יכול להציל אילו היה שם. ושומר חנם צריך לקדם ברועים ובמקלות בחנם שלא ישכור מצילין משלו. ושומר שכר חייב לשכור מצילין משלו עד כדי דמיהן ובעל הבית נותן דמים דמהני ליה רועה לבעל הבית לכשרותן ועילויין של בהמתיו שמא כשיקנה אחרות תחתיהן לא יהיה כמותן ועוד שאינו מטריחו לכך, ולא סבירא לן כרבא בהני שמעתתא, אלא ההיא דשריקא ונפל למאי חייב בה. ואי על למתא בעידנא דעיילי אינשי אי נמי גנא פורתא פשיעה הוי וחייב לשלם, דא"ל להכי יהבא לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא. והלכתא כל מי שיכול לצעוק ולקבץ מצילין בין שומר שכר בין שומר חנם בחנם ולא עשה פושע הוא וחייב לשלם ולסטין מזויין ורועה מזויין אסיקנא דאונס הוא משום דלסטים מסרי נפשייהו ורועה לא מסר נפשיה:
גנבתי יום וגנבתי לילה. קריה ליה גנבא ביממא ובלילא:
ותדד שנתי מעיני. ומה היה אומר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, מה טעם דכתיב בהן [לולי] ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים קכד א), ישראל סבא:
את עניי ואת יגיעי כפי ראה אלהים. א"ר נחמיא חביבה היא המלאכה יותר מזכות אבות, שזכות אבות הצילה מממון, שנא' לולא אלהי אבי כי אתה ריקם שלחתני, וזכות מלאכה הציל את נפשי. שנאמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, כדכתיב השמר לך מדבר עם יעקב וגו':
אם אני לא אעבור עליך את הגל הזה. בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים [ולארם צובה] פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטלאות שלהן, רב לכם סב את ההר הזה וגו', ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו' (דברים ב ג - ד), שלח יואב והודיע לדוד בא דוד לסנהדרין העביר העטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו ולימד שאדום פרצו את הגדר תחלה, דכתיב וקסמים בידם (במדבר כב ז) [כמה איגרת כתב], איגרת אחת לבלעם ואיגרת אחת לאדומיים, שהרי בלעם מלך עליהם, דכתיב ומלוך בלעם, וגם בלעם פרץ את הגדר והלך לקלל את ישראל, לפיכך מותר להתגרות בם מלחמה, זש"ה בהצותו את ארם נהרים וגו' (תהלים ס ב):
ויפגעו בו מלאכי אלהים. ר' הונא בשם ר' אייבו אמר ששים רבוא מלאכים היו מלווין לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ, שנאמר מחנה אלהים זה (בראשית לב ג), ואין השכינה שורה בפחות מששים ריבוא, ורבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, וכן נדרש בפסוק ובנחה יאמר שובה ה' רבבות [אלפי] ישראל (במדבר י לו):
ויקרא שם המקום ההוא מחניים. א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, וכבר דרשנו כשבא יעקב לחרן היה בן ע"ז שנה, ויצחק בן קל"ז שנה, ולסוף י"ד שנות עבודת יעקב בנשיו נולד יוסף, ואח"כ עבד שש שנים בצאן, הרי ך' נמצא יעקב בן צ"ז שנים בצאתו מחרן, וב' שנים עשה בדרך, ובשנת צ"ט ליעקב שב אל ארץ אביו, ובאותו הפרק היה יצחק בן קנ"ט שנה, ועשה עמו אחרי כן כ"א שנה, לפי ששנות יצחק ק"פ שנה, נמצא כשמת יצחק היה יעקב בן ק"כ שנה, כי יו"ד שנה מת יצחק קודם שירד יעקב למצרים לגור שם, נמצא שמת יצחק בשנת י"ב למכירת יוסף, נמצא יעקב כשיצא מארץ טמאה וחזר לארץ החיים עומד על פרקו של זקינו כשאמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, ועמד ושימש את אביו כ"א שנה, והצליח דרכו והשכיל:
שלמה פרשת ויצא יעקב:
ירויחו דורשיה וישכילו:
וסמוך לפגיעת המלאכים מינוי משלחתם, וזהו שדרש ר' יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו:
ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), זה אבינו יעקב שנקרא איש תם, שהקב"ה רצה להצליח דרכיו, לפיכך השלים אתו את לבן הארמי שרדף אחריו להזיקו וחזר בפחי נפש ואת עשו שטמו ומתנחם להרגו התיש כנגדו, אלא שדומה יעקב עצמו למעיין חתום המתרפש ולמקור נעול שהוא מושחת, ולא היה צריך להכניע עצמו לפני הרשע שהרי עשו היה הולך לדרכו, ויעקב נתעבר על ריב לא לו, והחזיק באזני כלב, ושלח לו מנחה וקרא עצמו עבדו, וגרם לבניו לעשות כן, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:

Verse 4

וישלח יעקב מלאכים לפניו. א"ר יצחק בר נחמן בא וראה כמה הצדיקים מתייראין מן החטא, אחר כל ההבטחות שהבטיח הקב"ה את יעקב היה מתירא אמר זה לי עשרים שנה ושתי שנים שלא שמשתי את אבא, שמא יגרום החטא ויעמוד לעשו שעמד לפניו ושרתו, לפיכך שלח מלאכים לפניו לפייסו:
מלאכים. אלו שלוחי בשר ודם שלח מעבדיו הפקחים שבהם:
לפניו. קודם שיגיע אצלו כדי שיפייסוהו:
אל עשו אחיו. כדי שיתפייס לו כאח:
ארצה שעיר. שכבר נלחם הוא ובניו עם החרי יושבי הר שעיר והורישו וישבו תחתם, לכך נפלה אימת עשו על יעקב:
שדה אדום. כל נחלת גוי שהיא מרווחת ומקשטת. הכתוב קראה שדה פלוני, שדה אדום שדה ארם, שדה מואב, שדה פלשתים:

Verse 5

ויצו אותם לאמר. לומר לדורות שלא יתקשו כנגד הגל, שכל המתקשה כנגד הגל, הגל שוטפו, וכל הנכנע מלפני הגל, הגל עובר עליו, והוא ניצול, שנאמר [כל] משבריך וגליך עלי עברו (תהלים מב ח):
כה תאמרון. ט' מלאין, וכולן משלחת צדיק לרשע או רשע לצדיק:
לאדני לעשו. שמנה אדני כתובים בפרשה, ולפיכך מלכו שמנה מלכים באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל:
כה אמר עבדך יעקב. אע"פ שקניתי ממנו הבכורה ואע"פ ששמני אבי גביר איני קורא עצמי כך, אלא עבד כנגדו:
עם לבן גרתי. בגירות אכסנאי:
ואחר עד עתה. כדי להשתכר בעמלי שלא לשוב בידים ריקנות:

Verse 6

ויהי לי. במשכורתי, ולא בשביל ברכות שברכני אבי, ולא כמו שברכני טל ומשמני ודגן ותירוש, אלא:
שור וחמור צאן ועבד ושפחה. דבר בלשון בני אדם המצניע נכסיו מפני הרשות, ועוד שהבריות אומרים חמרתא גמלתא, כלומר קוראין הרבה בלשון מועט:
ואשלחה להגיד לאדוני. שלא נהנתי ממה שברכני אבא:
למצא חן בעיניך. שלא תשטימני עוד על הברכה:

Verse 7

וישובו המלאכים אל יעקב לאמר. לומר לו שיזדרז למלחמה:
באנו אל אחיך אל עשו. אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו צייד ורצחן:
וגם הולך לקראתך. מת"ל וגם, מלמד שהיה הולך לדרכו וכיון שבישרוהו הלך כנגדו:
וארבע מאות איש עמו. (כז) כל אחד עשוי על ארבע מאות איש, א"ר לוי אמר אי יכילנא ליה מוטב ואם לאו אני אומר לו הביא מכם ומתוך כך אני קם עליו והורגו:

Verse 8

ויירא יעקב. שמא יגרום החטא, ואע"פ שהבטיחו הקב"ה ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו:
ויצר לו. לשון צרה, ודומה לו, ויצר לאמנון (ש"ב יג ב), [וכהצר] לו (דה"ב לג יב), צר לי עליך אחי (ש"ב א כו), וכל דומיהן, א"ר יהודה ב"ר עלאי ולא היא יראה, ולא היא צרה, אלא וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל שמא הוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא מכבד את אביו, ושמא יבא עלי בכיבוד אב ואם, ונוסף לזה שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), שמא מת אותו הזקן:
ויחץ. לשון חלוקה, ודומה לדבר, וחצו את כספו (שמות כא לה), וכל דומיהן:
את העם אשר אתו. אלו העבדים והשפחות:
ואת הצאן ואת הבקר והגמלים. כמשמעו:
לשני מחנות. מחצה למחנה אחד לכתובת לאה ומחצה למחנה שנייה לכתובת רחל:

Verse 9

אם יבא עשו אל המחנה. שחיציתי לכתובת האחת רחל או לאה:
והכהו. כלומר והכה את היקום אשר במחנה:
והיה המחנה הנשאר לפליטה. לכתובת שנייה:

Verse 10

ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהן והעושה כמעשיהם שמם מתקיימת עליהם. ר' הונא בשם ר' אחא אמר מי היה קרוב (לחזקיה) [לדוד לא אחז] כה אמר [ה'] אלהי דוד אביך (מ"ב כ ה). והכתוב מניח את אחז ואמר לחזקיה, לפי שבחר בדרכיו ועושה כמעשיו, אבל הפורש מדרכי אבותיו וממעשיהם, אין שמם מתקיים עליו:
האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך. ועל הבטחתו נשענתי לברוח לפני לבן:

Verse 11

קטנתי מכל החסדים. כלומר החסדים והאמת שגמלתני להשיב לי כפעלי הרי הן גדולין ומרובין ואני קטן ואיני כדאי להשתלם חסד כל כך:
אשר עשית את עבדך. יותר מזכותי:
כי במקלי. ממש:
עברתי את הירדן הזה. שלא הוצאתי כלום מבאר שבע:
ועתה הייתי. מרובה בנכסים ועבדים ושפחות עד שחלקתי לשני מחנות גדולים:

Verse 12

הצילני נא מיד אחי. מיד ולדורות:
כי ירא אנכי אותו פן. כיון שהוא אכזרי פן יבא עלי מכבוד אביו וישיבת ארץ ישראל:
והכני אם על בנים. כלומר אותי ואת נשי ואת בני ואתה מרחם את בריותיך, עתידים בני להזהר על לא תקח האם על הבנים (דברים כב ו), ועל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח):

Verse 13

ואתה אמרת. לי בבית אל:
היטיב איטיב עמך. כפל הדבור, היטיב בזכות עצמך, אטיב בזכות אבותיך:
ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב. והלא לא אמר ליה הקב"ה בבית אל אלא כעפר הארץ (בראשית יג טז), אלא תלה ברכתו על ברכת אביו וזקנו, שאמר לו הקב"ה בהר המוריה, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (שם כב יז), אמר יודע אני שזרעו של אברהם על שחוטאים לפניך אתה מביא פורעניות, אבל אתה ברכתם כחול, מה חול זה אדם עושה גומא מבערב ודורס לתוכו, ולמחר משכים והוא נתמלא ושוה, אף זרעו של אברהם אם תבא עליהם פורעניות על חטאם, אתה ממלא חסרונם ברחמים, למען לא יחסרו מכמות שהיו, ועכשו אם עשו בא והורגני ואת בני, נמצאת הבטחה בטילה, ונמצא שם שמים מתחלל:

Verse 14

וילן שם בלילה ההוא. יש לומר שנתחייב יעקב אבינו אותו היום על שנתיירא כחושד בהבטחת יוצרו, אלא כיון שעבר בלילה ההוא אותו היום בטל וגם דינו בטל, היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא. ויקח מן הבא בידו. לא כסף ולא זהב, אלא מן הבא בידו בשכרו מלבן:
מנחה לעשו אחיו. עיקר מלת מנחה לשון מנוחה, שמניח כעס וחרון אף מעל שולחה:
לעשו אחיו. שינהג עצמו באחוה עמו:

Verse 15

עזים מאתים. כל הפסוק הזה סופן תיבות מ"ם, מלמד שכולן היו בעלי מומין, שלא יקריב מהן עשו לע"ז:
עזים מאתים. א"ר אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה, עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, וכן רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, לפי שאינן בני עבודה נוטל זכר אחד עשרה נקבות, ולפי פשוטו בניהן ממש:

Verse 16

גמלים מניקות. ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל אומר לפי שהגמל צנוע בתשמישו, פי' שאינו משמש לפני בני אדם, לא פירסמו הכתוב, אלא הן ובניהן ובוניהן הזכרים שלהם בין הכל שלשים:
פרות ארבעים. שיש בהן כח צריכות פרים עשרה ד' לאחד:
אתונות עשרים. שהן צריכות עיירים עשרה. לפי שעבודתן כבידה צריכין שיהיו איש ואשתו, ושם הבנים והגמלים באמצע, כלומר הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה גדולה ודן אותי, ואני נידון לפניך, ותתמלא עלי רחמים. כל אתונות שבמקרא מלאין ו', חוץ מן אתונות שנתן פרעה לאברהם, לפי שהיו עקרות שהיו המצריות חותכות האם שלהם שלא תלדנה, וכן אתונות ששלח יעקב לעשו של לבן הארמי, גם הוא ברמיות, חתך האם שלהם שלא תלדנה ולא יהנה יעקב ושלחם לעשו, כבר דרשנו למה נקראו עזים ותיישים:
רחל. רוח חיל שאין בריה מתחללת מפני חיה רעה כרחל:
אילים. על שם איל ותוקף, כמו אילי מואב (שמות טו טו), אילי הארץ (מ"ב כד טו, יחזקאל יז יג), וכן כתיב ואילי צאנך (בראשית לא לח), שמתרגמינן בקרניהן כגבורי חיל:
גמלים. שנגמלים גמול הצנוע מכל חיה ובהמה:
פרות ופרים. שעבודת הקרקע פרה ורבה על רב כחן, שנא' [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):
אתונות. על שם איתן שלו, הוא האבוס, וזכר לדבר וחמור אבוס בעליו (ישעיה א ג):
עיירות. אלו נקראין נערי בני אתונות:

Verse 17

ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. עדר כל בהמה לפני עצמה, זש"ה כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), הפריש העדרים זה מזה להראות הרבה, כדי למלאות עינו של אותו רשע ויתפייס לו:
ויאמר אל עבדיו. מנהיגי העדרים:
עברו לפני וריוח תשימו בין עדר ובין עדר. רמז לבניו שלא ישתרגו עליהם המלכיות:
ריוח. לשון הפרשה זה מזה, ודומה לו, עליות [מרוחים] (ירמיה כב יד), ודרך הפשט כך הוא, לפיכך נתן ריוח ביניהם ולא הכניסן בערבוביא, כדי להתמיהו על הדורון:

Verse 18

ויצו את הראשון לאמר. לאמור לדורות, לימדך תורה דרך ארץ שאם יפגע אדם בדרך ושואלו מי את יהודי, ומה אומנותך, ולאן אתה הולך לסחור, יאמר לו יש לנו שיירה באה אחרינו, ולפי שהיה יעקב בקי בדרך ארץ הזהיר כך:
כי יפגשך עשו אחי. כלומר אם אתם פוגעים את אחרים לא תחושו להבין:
ושאלך לאמר. אף לדורות בענין זה:
למי אתה. כלומר שלוחו של מי אתה:
ואנה תלך. עם מקנה זה, ולמי נשלחין אלה הבהמות שלפניך:

Verse 19

ואמרת לעבדך ליעקב. אמר לו בפירוש מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. שאיני נוהג בפניו כגביר, אלא כעבד לפני אדונו:
והנה גם הוא אחרינו. בא לפייסך:
שלוחה. מלא ו', רמז לדורות שיהיו משלחין דורונות לבני עשו:

Verse 20

ויצו גם את השני. מנהיג את הכבשים:
גם את השלישי. מנהיג את הגמלים:
גם את כל ההולכים אחרי העדרים. עדר הבקר והחמורים:
לאמר. לומר לדורות, רמז למנהיגי הדורות בארבע מלכיות:
כדבר הזה תדברון אל עשו. מלא ו', כלומר בפה מלא:
במוצאכם אותו. אבל לאנשיו שעמו אל תחושו להם:

Verse 21

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. בא לפייסך:
כי אמר אכפרה פניו. נזעמים עליו והוא מרצהו בפיוס הרי הוא מכסה זעם פניו, וכן הוא אומר על כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), וכל כפרות עון מדוברות על אופניהם, דכתיב ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א ד), וכתיב [כסית כל חטאתם] (תהלים פה ג):
במנחה ההולכת לפני. קודם שאגיע אליו:
ואחרי כן אראה פניו. בפיוס:
אולי ישא פני. בעבור המנחה:
ב' פעמים כתיב פניו בעניין, א' לפייס על הבכורה, ואחד על הברכה. ב' פעמים פני, אחת עתה, ואחת לבני בגליות. וכן ד' עדרים כתיב בעניין, כנגד ד' מלכיות, שארבעתן תמצא שהיה אדום שותף לאובדן של ישראל, וע"כ אמר משיח צדקנו, זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), במלכות בבל, וכתיב ואל תרא ביום אחיך ביום [נכרו] (עובדיה א יב). רמז באותו ענין ד' מלכיות שנשתתף בו אדום:

Verse 22

ותעבור המנחה על פניו, והוא. אף הוא היה בצער:
לן בלילה ההוא במחנה. צועק ומתפלל לבוראו:

Verse 23

ויקם בלילה הוא. כלומר כל מקום שצריך לומר ההוא, ואמר הוא, אינו אלא לדרשה, וזה למה, מלמד שדבר הקודש הוא היה עמו אותו הלילה לעזרתו:
ויקח את שתי נשיו. אלו רחל ולאה:
ואת שתי שפחותיו. זלפה ובלהה שפחותות לו מן הגבירות:
ואת אחד עשר ילדיו. שבנימין לא נולד עתה, ואת דינה בתו נתן בתיבה ונעל בפניה, אמר יעקב רשע זה עינו רמה היא שמא יתלה עינו בה ויקחה ממני, א"ל הקב"ה מנעת מאחיך שהוא מהול, הרי היא נמסרת לשכם, שהוא ערל, לא רצית להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור:
ויעבור את מעבר יבוק. לבדו עבר את מעבר הנחל, לבחון את הנחל כמה הם עמוקים, ולמה קראה יבוק, ששם נאבק עמו מלאך:
כל אחד שהוא ניתלה על תיבה הבאה הרי כולן נפתחין, כגון אחד עשר ילדיו, אחד העם (בראשית כו י), וכל שהוא עומד על עצמו, מחצה סגול ומחצה קמץ, כגון ה' אחד (דברים ו ד), איש אחד (בראשית מב יא), יום אחד (שם כז מה):

Verse 24

ויקחם. לאחר שבדק המים שיוכל לעוברם חזר ויקחם על הגמלים:
ויעבירם. תחלה לנשים שלא להפרד מהם בעוברם בנחל מפני הכבוד ולאחר כך לילדים:
ויעברם. חסר יו"ד, שמעבירם בקלילות כדבר קל:
ויעבר את אשר לו. המקנה והרכוש והמטלטלין, ור' הונא בשם ר' אידי אמר עשה עצמו כגשר, נשא מעבר זה של נחל, ונתן לעבר זה:

Verse 25

ויותר יעקב לבדו. לאחר שהעביר כל אשר לו חקר לראות שמא שכח כלום. לימדך תורה דרך ארץ שיחפוש אדם מקום שחנה שם קודם שיסע משם:
ויאבק איש עמו. זה שר של אדום שנידבק להלחם אתו, וכה"א כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (שם לג י), וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), ודומה לו בדברי רבותינו בפרק ארבע מיתות, אמר רב יהודה אמר רבא יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש [ולא עבדו ע"ז] אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ואותבינן כזכר בניהם מזבחותם וגו' (ירמיה יז ב), אלמא דחביבא היא בעיניהם, ומתרצינן בתר דאביקו ביה:
ובפרק ראשון דע"ז תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור, ואמרינן סתמא דקאמר חיטי חיוורתא וכו', ומסקינן כי היכי דאביק ביה איהו הכא נמי אביקי ביה אחרינא. ורבותינו דימו ויאבק לאבק ועפר, כיון שבא המלאך להזיקו תלה יעקב עינו לשמים, ראה המלאך שכינה עומדת לעזרת יעקב, מיד הרפיש עצמו לפניו, אמר ר' ברכיה אין אנו יודעין מי ניצח, אם המלאך אם יעקב, מדכתיב ויאבק איש עמו, הוי אומר איש אשר עמו נתמלא אבק, וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), בכה המלאך ונתחנן לו ליעקב, הוי אומר יעקב ניצח:
עד עלות השחר. זמן שבני אלהים מצויין לקלס, שנאמר [ברן] יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז):

Verse 26

וירא. כל מקום שנאמר וירא יתיר א', על שם ראייה יתירה, ראיית הלב וראיית העין:
כי לא יכול לו. לנוצחו, א"ר חנינא ב"ר יצחק אמר לו דבר הקודש למלאך הרי חמשה קמיעין תלויין ביעקב, זכות עצמו, וזכות אביו, וזכות זקינו, [וזכות זקינתו], וזכות אמו, מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד כנגד זכותו, כיון ששמע כך פירש מלהלחם עמו:
ויגע בכף ירכו. הוא ראש העצם שבירך נגע בו כדי לשומטו:
ותקע כף ירך יעקב. (נח) ר' ברכיה ור' אליעזר בשם ר' יוסי סדקיה כדג, ר' נחמיא ב"ר יעקב אומר שפירש הכף ממקומה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו ח), והכרת אותותם שהתי"ו שלהם ננקדת בצירי או בסגול והטעם בק':
בהאבקו עמו. זה מוכיח על מה שדרשנו תחלה ויאבק לשון דיבוק וסידור מלחמה שלפיכך נקעה הכף. ר' חמא ב"ר חנינא כל אותו הלילה היו שניהן שגושין זה לזה, זה כנגד זה תריסו של זה כנגד תריסו של זה, כיון שעלה השחר הניחו ויאמר שלחני:

Verse 27

ויאמר שלחני. כיון שנשתדלתי עמך אין לי רשות ללכת אלא אם כן פוטרני:
כי עלה השחר. כבר פירשנו עליית השחר, א"ל יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה ירא מן השחר שלא יראוך בני אדם, א"ל לא אלא שהגיע זמן קלוסי לקלס, א"ל יקלסו חבירך, א"ל איני יכול שלמחר אם אני בא לקלס יאמרו לי כשם שלא קילסת אתמול, כך לא תקלס עכשיו. א"ל סיימת ולא אשלחך כי אם ברכתני, שאותן המלאכים שבאו אצל זקיני לא פירשו ממנו כי אם בברכה. א"ל הם נשתלחו לכך, אבל אני לא נשתלחתי לכך:

Verse 28

ויאמר [אליו] מה שמך ויאמר יעקב. א"ר הונא כך אמר מלאכי השרת ע"י שגילו מסטירין של יעקב נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, ואני אם אשמע לך אדחה גם אני ממחיצתי, אלא אגלה ברכה שעתיד הקב"ה לברכך, ואם אומר לי למה גלית לו, אני אומר לפניו רבש"ע בניך גוזרין גזירה ואי אתה מבטלן, ואני איך הייתי יכול לבטלן, אמר לו הקב"ה עתיד להגלות עליך בבית אל, ולהחליף את שמך ואני עומד שם, זש"ה בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה), עמך אין כתיב כאן, אלא עמנו, לכך שאלו מה שמך ויאמר יעקב:

Verse 29

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך. משעה שהקב"ה נגלה עליך:
כי אם ישראל. ולא שיעקר שם יעקב כלל, כמו שנעקר שם אברם מפני אברהם, אלא ישראל עיקר, ויעקב טפילה. ר' זכריה אמר מכל מקום יעקב שמך, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ויעקב מוסיף עליו:
כי שרית. נשתוררה ונתגברה, בדמיון בי שרים ישורו (משלי ח טז). שרתי במדינות (איכה א א):
עם אלהים. עם המלאך, הוא עצמו, דכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה):
ועם אנשים. אלו עשו ולבן, שהם אנשים גדולים שבדור:
ותוכל. כשם שנתגששתה עמי ונצחת, כך תנצח ויכולת לעשו שלקחת הבכורה והברכה ממנו, ואת לבן שנצלתו ממקנו ובאתה:

Verse 30

וישאל יעקב. למלאך:
ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי. איני יודע לאיזה שם אני מתחלף. שמי של היום אינו כשמי למחר, וכן לעניין מנוח הוא אומר, למה זה תשאל לשמי והוא [פלאי] (שופטים יג יח), מכוסה ממני חילופו, דכתיב כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח). ר' אמי בשם ר' יוסי בן דוסא אומר כתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם (ישעיה מ כו), וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו (איוב כה ג), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מלמד שאין שם שינוי. א"ר חלבו בכל יום ויום הקב"ה בורא כת מלאכים חדשים, והן אומרים שירה חדשה שאין כת של מעלה מקלסת ושונה, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג כג), חוץ ממיכאל וגבריאל שרי מעלה שאינם מתחדשים, אלא עומדים בכבודם מששת ימי בראשית, ואין שמותן מתחלפין לעולם, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף (דניאל ט כא), וכתיב [ואין] אחד מתחזק [עמי על אלה] כי אם מיכאל [שרכם] (שם י כא). וכיון שמקלסין הולכין לנהר דינור, מקום בריאתם שהוא מושך כנהר מים, שנאמר נהר [די נור נגד ונפק] מן [קדמוהי] אלף [אלפים] ישמשוניה [וריבו רבון קדמוהי] יקומון (שם ז י), ועיקר נהר דינור אש אוכלת וגידלן מזיעות חיות הקודש שמזיעות מטעינת כסא הכבוד, ומאימת מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמגתאה עליהם בשחקים:
ויברך אותו שם. שמעתי שיעקב בירך למלאך שם:

Verse 31

ויקרא יעקב שם המקום פניאל. פני המלאך:
כי ראיתי אלהים. מלאכים, וכן התרגום מוכיח [שתרגם] מלאכי דה', ודומה לדבר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ראיתי מלאכו של עשו שנתאבק עמי פנים אל פנים, ונתגששתי עמו ותנצל נפשי, כדאי הייתי לחוב בעצמי אלא שהצילני הקב"ה ברחמיו:

Verse 32

ויזרח לו השמש. א"ר ברכיה לו לרפואה ולכל העולם לאורה, ואמיתת הדבר אותן שתי שעות שהשקיע לו הקב"ה ביציאתו מבית אביו ואמו החזירתו לו בחזירתו לבית אביו, לכך כתיב ויזרח לו, זרחה לה ב' שעות בעבורו קודם זמנה:
כאשר עבר [את] פנואל. כלומר פנו אל, הם מלאכי השרת שהלכו למחיצתן:
והוא צולע על יריכו. ממה שנגע בו:
צולע. לשון צלע ממש, שיריכו מתקפל בשר שלמעלה הימנה, וצלע התחתונה משתרבבת על הירך:

Verse 33

על כן לא יאכלו בני ישראל. זהו סיפורו של משה רבינו ע"ה, שכתב איסור גיד הנשה במקום סיפור המעשה, ולא שנו בסיני, לפי שאין בני נח מוזהרין עליו שלא פשט איסורו אלא בישראל, שהן נהגו בו איסור, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, כגון שבת מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופריה ורביה ושבועת שוא ודינין, לזה ולזה נאמרו, פירוש שגם בני נח מוזהרין עליה, ואליבא דר' יודא, וכן פסק ר' טוביה בחיבורו:
ומהו על כן. זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר [יצאתם] ממצרים וגו' ולא יאכל חמץ (שמות יג ג), וכתיב זבח פסח הוא לה' (שם יב כז), ולמה על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם שם). בסכת תשבו (ויקרא כג מב), למה כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם שם מג). ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):
את גיד הנשה. למה נקרא גיד שמתגודד אגודיות, וחוזר ומתפשט לקנוקנות הרבה:
הנשה. א"ר חנינא שנשה את מקומו ועלה, זה שדרש ר' נחמיה ב"ר יצחק שפירש הכף ממקומו. ועיקר מלת הנשה, לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא נא), נשיתי טובה (איכה ג יז), ובלשון תרגום לא תשכח (דברים כה יט), לא תתנשי, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נישת ונחלש כח יעקב, לפיכך קראו נשה, ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נא ל), שהנשים כחן תש. ולבי רחש להדביר ונשתו מים [מהים] (ישעיה יט ה), על אופן זה, כלומר ונחלשו מים מן הים, שלא יביעו צינורא, וכן לשונם בצמא נשתה (שם מא יז), מרוב הצמא לשונם נחלשת ודוממת:
אשר על כף הירך. בשל ימין ובשל שמאל, שהמלאך נגע בשתיהן, ובשתיהן נאסרו, דהא קיי"ל כרבנן ולא כרב יהודה, וכן הדעת מכרעת שבשתיהן פשט איסורו:
עד היום הזה. לדורות עולם, ולמה:
כי נגע בכף ירך יעקב. הימיני והשמאלי:
בגיד הנשה. וניצל, זה שכבר דרשנו, כי, שבאמצע הפסוק אינו אלא לפרש מה טעם, כגון זה, וכגון לא יהיה לך אלהים (שמות כ ב), מה טעם כי אנכי ה' אלהיך (שם שם ה), וכל שכמותן במקרא:

Chapter 33



Verse 1

וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא. מזויין:
[ועמו ארבע] מאות איש. וכל אחד עשוי על ת' איש:
ויחץ. לשון חילוק, ודומה לו ויחץ את העם (בראשית לב ח), וחצו את כספו (שמות כא לה), יחצון (שם), וחצית (במדבר לא כז), וכל דומיהן. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. א"ר סימון כך אמר להם יש בי כח לסדר תפלה. ר' לוי אמר יש בי כח לערוך מלחמה, כיון שהגיע אליו אמר כל אחד זכותו תעמוד לו:

Verse 2

וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה. אמר חס ושלום אם בא לדבר נקימה, מוטב שיפגע באלו, משיפגע בגבירות:
ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. למדנו שהאחרון אחרון חביב עליו ביותר:

Verse 3

והוא עבר לפניהם. בשם אש להבה, זהו מדרש, ודרך הפשט כך הוא, והוא עבר לפניהם, כדכתיב כרחם אב על בנים (תהלים קג יג), כרחמן שבאבות. ר' לוי אמר זה יעקב, שנאמר והוא עבר לפניהם, אמר מוטב שיפגעו בי ולא בהם:
וישתחוו ארצה שבע פעמים. נגד הקב"ה היה משתחוה שיטה לב עשו עליו לטובה, דא"ר חנינא בר יצחק לא זז משם, משתטח והולך, עד שהכניס מדת הדין למדת הרחמים:
עד גשתו עד אחיו. דימה עשו שהוא משתחוה לו, לפיכך נתגלגלו רחמיו, זש"ה כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז):

Verse 4

וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו. צוארו כתיב, שלא הטה אלא מצד אחד, אבל גבי נשיקות חיבה שלימה כתיב ויפול על צוארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צואריו (בראשית מה יד), מלא יו"ד, וכן וירא אליו ויפול על צואריו (שם מו כט), דיעקב ויוסף מלא ו':
ו' י' ש' ק' ה' ו'. א"ר שמעון ב"ר אלעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב, ואם הנקודה רבה על הכתב, שהוא בין אותן תיבות שאינן נכתבות אלא נקראות, ובמקומן חלק ונקודות שם נגד אותיות הכתיבה, אתה דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה על הנקודה, ולא הנקודה רבה על הכתב, שהתיבה ו' אותיות ועליהן ו' נקודות, מלמד שלא נשקו בכל לבו. א"ר ינאי א"כ למה נקוד עליהם, אלא מלמד שלא נשקו אלא רצה לנשכו, כחמור שנושך ומשבר את העצם:
ויבכו. זה בכה על צער צוארו שנתקשה כברזל לפי שעה, וזה בכה על צער שניו ששלח הקב"ה מכה בלחייו לפי שעה, והיו שיניו מתמזמזין כשעוה, זה שאמר הכתוב כי הכית את כל אויבי לחי [שני] רשעים שברת (תהלים ג ח). ורבותינו דרשו שרבבת, מלמד שיצאו שיניו לכאן ולכאן ששים אמה. ומעמיקי לשון הפשט דרשו וישקהו ויבכו, אע"פ שהיו שוטמים, נתגלגלו רחמים זה על זה, מפני שהיו בשר אחד:

Verse 5

וישא [את] עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך. כל הנשים שפחות הן או נשיך, והילדים בניך הן או עבדים, זה התחכם עליו ולא השיבו על הנשים, אלא:
ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדיך. מה ראה יעקב להכנס בלשון חנינה, אלא שנסתכל ברוח הקודש וראה שבניו עתידין להתברך בששים אותיות, שהן חמש עשרה תיבות, שבע מכאן ושבע מכאן, ויחנך באמצע. א"ר בנימין בר לוי שמענו חנינה בי"א שבטים, ובבנימין לא שמענו, בא יוסף ואמר לו אלהים יחנך בני (בראשית מג כט):

Verse 6

ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין. להקב"ה שלא יתגרה בהן אותו רשע:

Verse 7

ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו. להקב"ה כמו שדרשנו:
ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו. בשפחות ובלאה הקדים האמהות לילדים, וכאן הקדים יוסף לרחל, אמר יעקב רשע זה עינו רעה, שלא יביט ברחל שהיא יפת תואר ויגזלנה, לפיכך נתן את יוסף לפני אמו, וכסה אותה בקומתו, שלא יסתכל בה. זש"ה בן פורת יוסף בן פורת עלי עין (בראשית מט כב), לכסות עלי עין של אותו הרשע:

Verse 8

ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כלומר מה צורך לך ששלחת לפניך:
המחנה. הן העדרים ומנהיגים שנראו לו בלילה כמחנה גדול:
הזה. מלמד שלא קיבלן עשו וחזרו והמתינו עד שהגיע יעקב אצל עשו, לכך נאמר הזה:
ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. שלחתיו:

Verse 9

ויאמר עשו יש לי רב אחי. מכאן ראה שלא חסרתי כלום על הברכה אשר נטלת ממני, מעתה איני שוטמך, אלא מחבבך כאח. יהי לך אשר לך. מזה שקנית בעמלך איני נוטל ממך, א"ר אבהו לפי שהיו הבכורה והברכות מפוקפקות בידו, בא עשו וקיימן בידו, ואמר:

Verse 10

יהי לך אשר לך, כלומר מה שנאמר לך, ויתן לך האלהים (בראשית כז כח):
ויאמר יעקב אל נא. בבקשה ממך אל תסרב בי:
אם נא מצאתי חן בעיניך. וחדלה שטמתך מעלי:
ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך. כלומר כי על אשר ראיתי פניך:
כראות. חסר ו', שלא ראהו מרצונו:
פני אלהים ותרצני. כאדם החוטא מביא קרבן להתכפר, כך שלחתי לך מנחה להסביר פניך:

Verse 11

קח נא. לשון בקשה:
את ברכתי. כלומר זה הוא לך תחת הברכה שלקחתי ממך:
אשר הבאת לך. לא נאמר הבאתי, אלא הבאת, חסר י', כך אמר לו כמה צער ויגיעה היה לי עד שהגיע לידי, אבל אתה מאיליה הבאת לך:
כי חנני אלהים וכי יש לי כל ויפצר בו ויקח. נראה מחזר פניו וידו פשוטה הפציר בו, כדדרשינן בפרשת לוט:

Verse 12

ויאמר נסעה. מכאן:
ונלכה. לשעיר:
ואלכה לנגדך. אע"פ שאני מזויין, ואתה יש לך מקנה והולך במתינות, הרי אני הולך במתינות כמותך, ואיני עובר לפניך:

Verse 13

ויאמר אליו אדני יודע. בראיית עין:
כי הילדים רכים. קטנים בשנים ומפונקים הם:
והצאן והבקר עלות עלי. עלות הן מניקות שצריכות שאטפל להן, כענין שנ' ובחיקו [ישא] עלות ינהל (ישעיה מ יא), ושתי פרות עלות (ש"א ו ז), מלשון עולל ויונק (איכה ב יא), ועל שם עולליהם קראן עלות:
ודפקום יום אחד. כלומר אם יתכתשון בהן אוכלסך יום אחד, כדי ללכת מהר ימותו כל הצאן, שהן כבר חלושות מן טרחות הדרך:
ודפקום. ודומה לו מתדפקים על הדלת (שופטים יט כב), קול דודי דופק (שה"ש ה ב):

Verse 14

יעבר נא. בבקשה:
אדוני לפני עבדו. שכן דרך ללכת לפני רועי הצאן:
ואני אתנהלה לאטי. אנהיג עצמי ואת רכושי, ודומה לו, עלות ינהל (ישעיה מ יא), [על] מי מנוחות ינהלני (תהלים כג ב) וינהלם בלחם (בראשית מז יז):
לרגל המלאכה אשר לפני. זו נהילות המניקות והטלאים לשאת ולקבץ בזרוע:
ולרגל הילדים. כמו שרגלי אלה ואלה יכולין להלוך, כך אני מתנהל, ודומה לדבר כדברי רבותינו במס' שבת, הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, כלומר למקום שרגלי הבעלים יכולין להלך על ידי עירוב לשם, בהמה וכלים שלו מותרין להוליכן לשם:
עד אשר אבא אל אדני שעירה. כלומר לשעיר, ושם אהיה עמך, א"ר אבהו חזרנו בכל התורה ולא מצאנו שהלך יעקב מימיו אצל עשו לשעיר, אפשר יעקב אמתי והיה מרמה בו, אלא אימת בא אצלו לעתיד הוא בא, שנא' [ועלו] מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א כא), וזה מדרש, אלא כך דרש הפשט שמפני דרכי שלום הפליגו בדברים, והיינו דאמרי רבנן נרשאה נשקיך מני ככיך נהר פקודאה [לווייך מגלימא שפירא דחזי עלך פומבודיתאה] לווייך אנשי אושפיזך:

Verse 15

ויאמר עשו אציגה נא עמך. לשון ענוה, ולשון בקשה, כלומר אניח מהם שיעמדו מתון ללוותך:
ודומה לו רק צאנכם ובקרכם יוצג (שמות י כד) ויצג את המקלות (בראשית ל לח), וכל דומיהן:
מן העם אשר אתי. ללותך:
ויאמר למה זה. אתם מציגים אתי איני צריך לכך, ואיני מבקש ממך אלא:
אמצא חן בעיני אדוני:

Verse 16

וישב ביום ההוא. שהלך מהלך כמה ימים מבית אל לשעיר, וקפצה לו הדרך, כדי שלא ישוב לבו לחזור להרע ליעקב:
לדרכו. לאותו דרך שהלך לפניו קודם משלחת מלאכי יעקב:
שעירה. כמו לשעיר. ואותן ת' אנשים שהלכו לקראת יעקב, כל אחד בפני עצמו אמר נלך שלא תכווה בגחלתו של יעקב, ופרע להן הקב"ה גמול לדורותם, שנא' ולא נמלט מהם [איש] כי אם ארבע מאות איש (ש"א ל יז):

Verse 17

ויעקב נסע סכותה, כמו לסוכות, כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה' בסופה, כגון מצרימה, שעירה, סדומה, גושנה, סכותה, וכל דומיהן, וכבר דרשנו:
ויבן לו בית. לחורף לששה חדשים, וכבר שהה ששה חדשים הרי י"ב חודש:
ולמקנהו עשה סוכות. באלו חדשי החורף שבנה לו בית:
על כן קרא שם המקום סוכות. שחזר ועשה לו סוכות לששה חדשי הקיץ האחר, מכאן א"ר ברכיה ושמונה עשר חדש עשה יעקב בבית אל:
ורבותינו דרשו וישלח יעקב מלאכים. א"ר חמא ב"ר חנינא הגר שפחת שרה נזדווגו לה ד' מלאכים, זה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה:
לפניו. לזה שהוא עתיד ליטול המלכות לפניו תחלה:
אל עשו אחיו. אפי' הוא אחיו אין שני זרזרין ישינים על דף אחד:
שדה אדום. הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים, שנא' אנשי חיל מתולעים (נחום ב ד), ויפרע ממנו אדום בלבוש אדום:
עם לבן גרתי. שהוא אבי הרמאין נתתי נזיפתי ולאותו האיש על אחת כמה וכמה:
כה אמר עבדך יעקב. עתיד עובדיה להתנבאות על עשו בלשון זה, כה אמר ה' אלהים לאדום שמועה שמענו (עובדיה א א), ומאי שנא עובדיה לאדום, לפי שאמר יעקב כה אמר עבדך יעקב, יבא עובד יה ויפרע מעשו, וזה היא סברא, אלא אמר ר' יצחק אמר הקב"ה יבא עובדיה שדר בין שני רשעים גמורים אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, ויפרע מן עשו שדר בין שני צדיקים גמורים, ולא למד ממעשיהם, אמר אפרים מקשאה תלמיד דר' מאיר משום ר' מאיר עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה ניזיל בתר נרגא:
עם לבן גרתי. אמר יעקב בבית לבן השלמתי תרי"ג מצות, שהרי כבר הייתי מקיים את כולם וחוץ מפריה ורביה, ובבית לבן השלמתי, שנאמר ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב יג), שמר הצאן:
ואחר עד עתה. עד שנולד יוסף שטנו של עשו, שנא' [והיה בית יעקב אש] ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א יח):
ויהי לי שור וחמור. ר' יהודה אומר משור אחד יצאו שוורים הרבה, וכן כולן. רבנן דרשו, שור זה משיח בן יוסף, שנ' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז). וחמור הוא מלך המשיח, דכתיב עני ורוכב על [חמור] (זכריה ט ט), ויש אומרים זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), צאן אלו עשרת השבטים, שנא' [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), ועבד ושפחה אלו יראי שמים, שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם [כעיני] שפחה וגו' (תהלים קכג ב):
ויירא יעקב. אמר אם אהרוג אותו, אני מכריע את אבא ואם יהרגני יתחלל בי שם שמים, יעקב בחיר האבות, דכתיב ביה, כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה ד) הובטח ונתירא, ומשה בחיר הנביאים [שנא' לולי משה בחירו] (תהלים קו כג), הובטח שנ' כי אהיה עמך (שמות ג יב), ונתיירא דכתיב ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (במדבר כא לד), מכלל שנתיירא, וכן אתה מוצא בבנייהו, דכתיב ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן [כן יאמר] ה' אלהי אדוני המלך וגו' (מ"א א לו), והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו' (דה"א כב ט), אלא אמר בניהו הרבה קטיגורין עמדו לך מכאן עד גיחון מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. לבסוף החסדים, וכן דורש ורב חסד ואמת (שמות לד ו), ולך ה' [חסד] כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב יג). במס' ר"ה מלמד שכל מי שהניסים מתרבים עמו, מנכין לו מזכיותיו:
כי במקלי עברתי את הירדן הזה. א"ר לוי מקום הוא שנקרא כבחלה נכנס יעקב אבינו לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב"ה חתירה ממקום אחר, שנ' כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך (ישעיה מג ב):
הצילני נא מיד אחי. שהוא בא עלי מכחו של עשו. זש"ה מסתכל [הוית] בקרניא [ואלו] קרן אחרי [זעירה סלקת] ביניהון (דניאל ז ח), זו מלכות בן נצר, ותלת מן [קרניא קדמיתא] איתעקרו מן [קדמיה] (שם), אלו שלש מלכיות הראשונות, [ואלו עינין כעיני אנשא] בקרנא דא (שם), זו מלכות הרשעה שהיא מכנסת עין הרע בממונן של ישראל:
ויצו את הראשון לאמר. דור שבגלות בית ראשון:
גם את השני. זה דור מלכות מדי ופרס:
גם את השלישי. דור מלכות יון:
גם את כל ההולכים אחרי העדרים. זה דורות שבגלות אדום, שהשביחה מן כל גליות:
כדבר הזה תדברון אל עשו. בדברי ענוה ולא בקשיות עורף, שהרי מלכותו מושכת עד ביאת מלך המשיח:
במוצאכם אותו. א"ר פנחס אותו בגדולתו, וכה"א וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב ד), אם בזמן שמתירא מכם ונשמרתם, כ"ש כשאתם משועבדים תחתם, לכך נאמר אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהלים לט ב):
ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. זכותו באה אחרינו, וכן לדורות הבאים, שנא' יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב סלה (תהלים כ ב):
ד' פעמים עדר כתיב בפסוק, כנגד ד' מלכיות גליות, וכה"א כי נשבה עדר ה' (ירמיה יג יז):
ויותר יעקב לבדו. ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר כתיב אין כאל ישורון (דברים לג כו), ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב ביה, ונשגב ה' לבדו (ישעיה ב יא), אף יעקב כתיב ביה לבדו:
ויאבק איש עמו. רבנן אמרי כרועה נדמה לו לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים, א"ל העבר את שלי, ואני מעביר את שלך, העביר מלאך את של יעקב כהרף עין, והיה יעקב מעביר וחוזר ומשכח, מעביר וחוזר ומשכח, נטל אצבעו ונותנו בארץ, והתחילה תוספת אש, א"ל יעקב מזה אתה מיראני משלי היא, שנאמר והיה בית יעקב אש (עובדיה א יח). ר' נחמיה ב"ר חנינא אמר שרו של עשו שמתגשש עם ישראל:
עד עלות השחר. עד שיאור שחר של ישראל:
וירא כי לא יכול לו. שאין יכול להוציאו מיחודו של הקב"ה:
ויגע בכף ירכו. אלו בני ברית היוצאים מירכי יעקב, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא ימולו את בניהם:
ותקע כף ירך יעקב. זחח לבם של מקצת בני דור השמד יוצאי ירך יעקב וניטמאו:
בהאבקו עמו. ובהבריחו אותם וניטמאו ברפש אבק פיגול. זה דרשו רבותינו בפרק גיד הנשה א"ר יהושע בן לוי בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף יריכו, ורבנן אמרי מאחוריה אתא ונשייה בתרווייהו, ומאי בהאבקו עמו מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו, וכתיב התם וענן אבק [רגליו] (נחום א ג):
ויותר יעקב לבדו. א"ר אליעזר שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שממונן חביב עליהן יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל:
עד עלות השחר. מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה:
כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. רמז לו שעתידין שני שרים לצאת ממנו, ראש הגולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, מכאן שרמז לו הגליות. כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד:
ועם אנשים ותוכל. שאתה יפה מכל אנשים שבדורך. ותוכל. שגם במעשים טובים אתה גדול מהם:
ויברך אותו שם. שיזכו בניו לעבוד לבוראם בירושלים, שנא' שם [יעבדוני] כל בית ישראל [כלה] בארץ שם ארצם וגו' (יחזקאל כ מ), שם אצמיח קרן לדוד (תהלים קלב יז), וכתיב ושם העיר מיום ה' שמה (יחזקאל מח לה):
ויזרח לו השמש. ר' חונא בשם ר' אחא אמר השמש היתה מרפאה ליעקב, ומלהטת לעשו ולאלופיו. גם בניך לעתיד השמש מרפאן, שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא [בכנפיה] (מלאכי ג כ), ומלהטת לאו"ה, שנאמר והיה קול זדים [וכל עשה רשעה] קש ולהט אותו היום הבא אמר ה' צבאות (שם ג יט):
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוץ לארץ, פי' מפני שאינה מצוה שהיא תלויה בארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, פירוש במוקדשין הנאכלין ללקות עליו, ושאינן נאכלין להעלות בחיבור, בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ומאי דכתיב אשר על כף הירך, היינו דפשיט איסוריה בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, זהו דאמר רב אשי לשמנו. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגולה כבהמה וחיה, אבל אי איכא עוף דאית ליה כף ירך עגולה, אי נמי לבהמה וחיה כף ירך דלא עגול סלקא לו שמעתתא בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואסור בתרווייהו באותו עוף ובאותו בהמה וחיה, משום דסתם אמר רחמנא אשר על כף הירך, לא שנא בהמה וחיה, לא שנא עוף והוא דאית ליה כף עגולה. ונוהג בשליל, הוא העובר שבמעי בהמה וחיה, ודומה לו שלל של בצים, ובלשון תורה דומה לו ובשליתה היוצאת (דברים כח נז). וחלבו של גיד לא אסרה תורה וישראל נהגו בו איסור, ושמוהו כגיד לכל דבריו, ומדרבנן אסור, דתנן שמנו של גיד לא אסרה תורה, וקיי"ל כעולא דאמר עץ הוא ותורה חייבה עליו ולא על קנוקנות שבו, פי' שהן קרימיות וגידין דקין הדומין לקנוקנות הגפן שפושטין לכאן ולכאן, ומסתברא כעולא, דאמר חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת כחלב, אלא חלב אמר רחמנא ולא חוטין, הכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, פי' גיד דהוא חשוב כעץ, כלומר כסדן של אילן אוסרתו תורה וקנוקנותיו שהן חשובות כקנוקנות העץ לא, ואע"ג דלא חייבה תורה בשמנו ובקנוקנות, צריכין בני ברית קודש לעשות משמרת למשמרת בוראם דתנן הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו, ואמרינן בר פולי הוי קאי קמיה דשמואל הוי קא מנקר איטמא חזייה דהוה גיים בגיד הנשה כלומר מניח שמנו וקנוקנות וחותכן ולא היה מדקדק ומחטט אחריו ליטול את כולן. בדרב אסי בלובן כוליא דהוה גיים ליה אמר ליה שמואל חותכין טפי, כלומר חטט אחריו הרבה, אי לאו דחזיתך הוי ספי לן איסורא אירתת בר פולי נעל סכיניה מידיו א"ל [לא תירתת] דאורי לך כר' יהודה אורי לך דאמר לקיים מצות נטילה, ולא קיימא לן כר' יהודה, אלא כי הא דשמואל. אמר רב ששת מאי דשקיל בר פולי מן הגיד הוא דאסר ר"מ מה"ת דהוא תנא במתניתא ומאי דשייר שייר מה דאסר ר"מ מדרבנן, דתנן גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהיא וחותך שמנו מעיקרו, דברי ר"מ, ר' יהודא אומר גומעו עם השופי והכא לא קיי"ל כר"י אלא כר"מ דאסרי לעיל. חלבו דגיד הנשה אומר דמותר מדאורייתא, מודה שמואל דאסור מדרבנן, וקיי"ל כשמואל דקיימי רבנן כוותיה דתנן האוכל גיד הנשה כזית סופג את הארבעים, אוכלו ואין בו כזית חייב, מאי טעמא דרבנן, דבריה היא והתורה חייבת עליו בכל שהוא, ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזית, מ"ט אכילה כתיב ביה, על כן לא יאכלו, ואין אכילה פחות מכזית, ואמרינן ר' יהושע אומר הירך דכתיב בכוליה ירך אסור, ורבנן האי דכתיב הירך דפשיט בכוליה ירך דידיה איסור לאפוקי חיצון הסמוך לבשר דאין איסורו אלא מדרבנן, וזה שכתבנו לעיל. תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה, אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, וכתיב הכא דברי שמואל כדי לבטלם דהא מקשינן עליה והא אמר רב הונא גדי שצלוהו בחלבו אסור לאוכלו אפי' (מריש אוניה) [מראש אזנו] ופריקנא שאני חלב דמפעפע, פי' בהתחממו נובע ומתבלע באבריו שלו, ומדמקשינין מדברי רב הונא על שמואל ופריק להו ולא דחי לה שמעינין מיניה דהלכתא כרב הונא, ותוב מדאמרינן בחוטי אסירי משום תרבא דלית להו תקנתא עד דשליף להו שמעינן מיניה דהלכתא כוותיה דרב הונא ולא כשמואל, והא נמי דרבה בר בר חנא דאמר משום דר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. נדחו דבריו. דאמר רבין בר אדא כולכית באילפס הוה, פי' [דג] טמא שנתערבה חתיכה ממנו בקדרה הוה ולא גדי בחלבו, ואתא ושייליה לר' יוחנן ואמר לטעום קפילא גוי, ולדבריהם הא דרב הונא לא נדחית וסוגיין כוותיה ואסור לאכול אפי' מריש אזנו בין שנתבשל בו בין שנצלה בו גיד בין שנתבשל בו חלב בין שנצלה בו, ואפי' שנשתייר בו כזית, וכן אם נשתיירו מאותן קרימיות או מאותן גידין שאסורין משום חלב או משום דם או משומן של גיד הנשה או מקנוקנותיו ונתבשל או נצלה באחד מכל האסורים הללו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שהרי מתחמם הדבר האסור ונבלע בכל האברים, אבל ירך שנמלח וגיד הנשה לתוכו נוטל ממנו גיד הנשה וחלבו וקנוקנותיו כראוי והבשר מותר, ולית הלכתא כרבינא דאסור מדשמואל דאמר מלוח הרי היא כרותח דהא לא אמר שמואל כרותח דמבושל בלי טעמא דאסור אלא כרותח לצלי דליטעמיה שרי, אלא קיי"ל כרב אחא דשרי. א"ר אמנון כשמשערינן משערין בקדירה בחתיכות ובקופות וברוטב, פי' הרוטב זה תבלין כגון מורק והקופות זה חלא דקריש ומאי דבלעה קדירה. א"ר יוחנן כל [איסורין] שבתורה רואין אותו כאילו הן בצל וקפליט שיערו חכמים ואין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפליט, פי' רישא דכרתי. אמר ר' נחמיא גיד הנשה עולת להיתר בששים, ואין גיד מן המנין, כחל היכא דלא קרעה ובשלה בהדיה בשר משערינן ליה בששים, וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ביצה שנמצאת בה אפרוח ונתבשלה שלימה עם בצים אחרות שלימות בששים, ואין ביצה מן המנין. אמר ר' אמרי רבנן תלתא שיעורי באיסורין טעמא וקליפה וששים, הא כיצד מין במינו דליכא למיקם אטעמא משערינן ליה בששים והוא דליכא קליפה והוא עצמו אסור והתבשיל מותר כגון שמנונית של בשר אי נמי חתיכת נבילה בחתיכת בשר כיוצא בהן, מין בשאינו מינו ואסורא כגון בחלב טעים ליה קפילא ארמאי וסמכינן עליו דלא מפסיד אנפשיה דאמר דלא פקיעה, מין ושאינו מינו דהיתר כגון תרומה שנתערבה בחולין וקדירה שבישל בה תרומה ואח"כ בישל בה חולין ליטעמיה כהן ואם אינו מכיר את דבר האיסור בטל בששים, וכל איסורין שבתורה בששים, חוץ מאותן דברים ששנינו ואלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו', כגון תרומה שהיא באחד ומאה, וכגון דברים שדרכן למנות, וכגון שאר פירות ערלה וכלאי הכרם שמקדשין ועלייתן במאתים, כגון תבלין וכמו ששיערו לפי טעמו, וכגון דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל משום דלבתר הכי שרי, וכגון כל הטומאות ובגיד הנשה שנתבשל עם שאר גידין המותרים ואינו מכירו כולן אסורין דלכל חד וחד אמרינן שמא זהו גיד הנשה, ואם תאמר ליבטל בששים בריה היא ושאני בריה, כלומר הגיד כמין בריה היא שאינה בטילה ברוב, וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות כשרות בזמן שמכירו בששים דהיינו בנותן טעם, כולן אסורות ואם תאמר ליבטל בששים, שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים לפיכך לא בטלה, דקיימא לן כל דבר חשוב לא בטיל. ונוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה שהרי בסיני נאמר כשנאסרו בהמות וחיות טמאות, אלא שנכתב במקומו כדי לידע מאיזה טעם נאסר, וזה שכתבנו בענין הפרשה דגיד הנשה נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני, ואליבא דר' יהודה היא, דתנן נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר' יהודה אומר אף בטמאה, הן אלה קצות דיני גיד הנשה, נשוב למדרש הפרשה:
והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים. אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו את נתון לפנים משבעה קנקולין ויושב ודן ואני נדון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים:
ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כל אותו [הלילה] נעשו מלאכי השרת כתות כתות והן מגיעות לנדודיו של עשו, והי מחנה של עשו שואלין של מי אתם, והם אומרים משל עשו, אמר ילכו להם, כת אחרת שואלין אותן של מי אתם והם אומרים משל בנו של יצחק, אמר ילכו להם, כת שלישית שואלין אותם משל מי אתם והן אומרים משל אחיו של יעקב, אמר הניחו כי משלנו הם, בבקר אמר מי לך כל המחנה הזה:
כראות פני אלהים. דומה לאדם שיושב וסועד והיה שם שונאו ובדעתו להרגו אמר הסועד סעודה זו כסעודה שהסעדני המלך אצלו, אמר השונא הואיל וזה קרוב למלכות לא אשלח בו יד, כך אמר יעקב כראות פני אלהים, הודיעו שהמלאך נתאבק עמו ויוכל לו:
ויפצר בו ויקח. חד מן דרונא אמר ליה לר' אושיעיא כל אותו הדורון שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין מלכי אומות העולם להחזירן למלך המשיח, שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב י), יביאו לא נאמר, אלא ישיבו, א"ל מלה טבא אמרת ומשמך אמינא לה בציבורא:
ויאמר נסעה נא ונלכה. אמר עשו ליעקב נחלק עולם הזה ועולם הבא:
ואלכה לנגדך. שנהיה אני ואתה שווין בהן, א"ל יעקב אדוני יודע כי הילדים רכים, כלומר רבונו של עולם יודע שהילדים היינו מנהיגי הדורות של בני רכים הם, כגון דוד ושלמה, כל שכן שאר פרנסים:
והצאן והבקר עלות עלי. אלו ישראל, כדכתיב [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), הלואי שיהיו מדברים בזכותי:
ודפקום יום אחד. כגון בימי המן ובימי אנדרינוס קיסר, ואלולי רחמי הקב"ה ומתו כל הצאן:
יעבור נא אדוני לפני עבדו. איני משתתף עמך בעולמך, אלא אתה תירש העולם הזה תחלה, ואני אירש עולם הבא לבד, אמר עשו ואי אתה ירא מדוכסי ומאיפרכסי, א"ל יעקב:
ואני אתנהלה לאטי. להוני להוני אני מהלך, בנחת, בפנים כרוכות אני מהלך לפני המלכים לסבול עולם:
עד אשר אבא אל אדני שעירה. לעתיד [לבא]. כדכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א כא), וכתיב והיה אדום ירשה והיה (אדום) ירשה [שעיר] אויביו (במדבר כד יח):
ויאמר עשו אציגה נא עמך. ביקש ללותו ולא קיבל:
ויעקב נסע סכותה. ר' פנחס בשם ר' סימון כל ימים שעשה יעקב בבית אל, לא נמנע מלנסך. א"ר יוחנן כל מי שיודע לחשוב כמה ניסוכים ניסך יעקב בבית אל יודע לחשוב מי טבריא:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שלום והצלה, זש"ה רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהלים לד כ), רבות רעות אלו שטמת ומרמת לבן ודליקתו ופגישת עשו ואלופיו, שנתגששו ביעקב שהיה צדיק, שנאמר ביה וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), ומכולם יצילנו ה', דכתיב ויבא יעקב שלם:

Verse 18

ויבא יעקב שלם. משום שכבר נאמר והוא צולע על ירכו (שם לב לב), הוצרך לומר שלם, ובא שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בבניו, שכבר נאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו (שם שם ט), הוצרך לכתוב שלם, שלא ניזק אחד מהם. שלם בממונו, שכבר נאמר מנחה לעשו אחיו (שם שם יד), ושילם לו הקב"ה הכל, וכשבא לשכם לא נמצא חסר כלום:
עיר שכם. כך שמה שכם על שם בנו שכם, ודומה לדבר ויקרא שם העיר [כשם] בנו חנוך (שם ד יז), וכתיב ויקראו ללשם דן [כשם] דן אביהם (יהושע יט מז), ולמה נקראת שכם, שהוא מקום שיושבין מזומנים לפורעניות, שם עינו את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד, שם נמצאו רצחנים, דכתיב דרך ירצחו שכמה (הושע ו ט):
אשר בארץ כנען. לימד שהכנעניים שטופי זימה, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר [לפניכם] (ויקרא יח כז):
בבואו מפדן ארם. כלומר מתוך הרשעים יצא ולמקום רשעים נכנס:
ויחן את פני העיר. קבע חנייתו חוץ לעיר נגד פני השער, התחיל מעמיד איטליסין, פי' שווקים, ומוכר בזול, ללמדך שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנייה ממנו:

Verse 19

ויקן את חלקת השדה. שדה לבן היתה שאין בה אילנות, ודומה לדבר ועל חלקת צואריו (בראשית כז טז), שאין בה שיער, ואנכי איש חלק (שם שם יא):
אשר נטה שם אהלו. שנאמר ויחן את פני העיר, חוץ לעיר:
מיד בני חמור אבי שכם. זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין לערער על ישראל לומר שהן גזולין מידם. מערת המכפלה, דכתיב לאברהם למקנה (שם כג יח), וכתיב ויקן את חלקת השדה (שם לג יט). ומקום בית המקדש, דכתיב ביה ויתן דוד [לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות] (דה"א כא כה):
במאה קשיטה. במאה כבשות בכורות, וכן תרגם אונקלוס במאה חורפן, שכן בחיגרא דערבאי קורין לכבשה קשיטתא. ואנשי עיר הקודש תירגמו במאה מרגליין, וכן אמר ר' יהושע דסכנין אלו חליות שדרכן להנתן בנזמים. ויתר רבותינו אמרו במאה מעה, שכן בכרכי הים קורין למעה קשיטה, ומה לשון קשיטה, כלומר קציצה שהמעות קצוצות ועגולות הן כדינר:
ולמה קנאה מבני חמור, והלא חמור אביהן היה עדיין בחייו, אלא חמור קל דעת היה, ולבו טפש כחמור, כי כשמו כן הוא, ושכם בנו בקי וחריף, ושמהו אפוטרופוס על ביתו, וכה"א והוא נכבד מכל בית אביו (בראשית לד יט), וכיון שהוזקק ליעקב לקנות משכם, קנה גם מאחי שכם:

Verse 20

ויצב שם מזבח. ויבן לא נאמר, אלא ויצב, שהבניין הוא באבנים וחומר או סיד, והצבה בלי בנין וחומר, ודומה לו והנה סולם מוצב ארצה (שם כח יב), הציבי לך ציונים (ירמיה לא כ), ויצב יעקב מצבה על קבורתה (בראשית לה כ), שהקים יעקב האבנים ועשאם מזבח:
ויקרא לו אל אלהי ישראל. זה ויקרא אינו קריאת השם, אלא לשון תפלה, כדכתיב קולי אל ה' אקרא (תהלים ג ה), קראתי שמך ה' (איכה ג נה), וכמה כמותם במקרא:
בנה מזבח לשם הקב"ה, וקרא לו בלשון זה אל, לפי שנתברך באל, כדכתיב ואל שדי יברך אותך (בראשית כח ג):
אלהי ישראל. לפי שהמלאך קראו ישראל אמר עד כאן לא הייתי רשאי לקרות אלהותו של הקב"ה על שמי, שהרי נאמר לי בבית אל, אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (שם כח יג) ואני נדרתי ואמרתי, והיה ה' לי לאלהים (שם שם כא), שיהא מיחד שמו עלי, לכך נאמר אלהי ישראל:
ורבותינו דרשו ויבא יעקב שלם. שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח תלמודו, שנאמר כי נשני אלהים את כל עמלי וגו' (שם מא נא):
ויחן את פני העיר. חנן את פינות העיר, התחיל שולח דורונות, פינות העם אלו שרי העיר, שלם לא נאמר על שם העיר, שאין עיר שנקרא שלם, אלא ירושלים, דכתיב ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים עו ג), אבל שלם על יעקב נאמר, שבא לשכם תמים בלי מום, תמים מתרגמינן שלים, שלא היה צולע אלא בשעת מעשה, ואות היה לבניו על דור השמד, כדדרשנו. ויקרא לו אל אלהי ישראל, הזכיר עליו ישועת אלהים, לפי שהקב"ה מצרף את יראיו ונתייאש כמעט וקיטרג השטן, ותצא דינה אמר רשב"ל אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע אתה הוא אל בעולמך, ואני קרוי אל בתחתונים, א"ל הקב"ה אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואתה נוטל שררה לעצמך, חייך למחר יוצאת בתך ומתענה, וכך היה, ולכך נסמכו שתי הפרשיות זו לזו:

Chapter 34



Verse 1

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
ותצא דינא בת לאה. למה פתח הכתוב ותצא, מלמד שחסרונה נתלה באמה, שכשם שיצאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה [שנאמר ותצא לאה לקראתו] ותאמר אלי תבא (בראשית ל טז), כך יצאת בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה:
בת לאה. בת תרבותה, זש"ה [הנה] כל המושל עליך ימשול [לאמור] כאמה בתה (יחזקאל טז מד):
אשר ילדה ליעקב. זו בלבד נולדה בת ליעקב:
לראות בבנות הארץ, שהיו משחקות במחול לפני העמים הלכה זו להראות העמים את יופיה שיראו שאין בהם כמותה:

Verse 2

וירא אותה שכם בן חמור. לא נצנעה ממנו:
החוי נשיא הארץ. מלמד שכל פירצה שאינה מן הגדולים אינו פירצה, שמשעה שיצאה מן התיבה גדרו גדר על העבירות. ולא היו פרוצין אפי' בפנויות ויפות תואר, וכה"א באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובכנעניים הוא אומר והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), שעדיין מתבקשת להן זכות שגדורים מן הערוה, וכתיב כי לא שלם עון האמרי עד הנה (שם טו טז), שעדיין גדורין מן הערוה, וכיון שנתפרצה לו ויצאתה לפניו מקושטת כזונה וראה שאין יפת תואר בארץ כמותה, נתפתה לבו אחר ראות עיניו, וכן הקב"ה מזהיר לישראל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט):
ויקח אותה. אע"פ שלא נצנעה ממנו באונם לקחה, כעוף החוטף ודורס פתאום:
וישכב אותה. כדרכה:
ויענה. שלא כדרכה. כל שכיבת ביאה שבמקרא, אפילו תחילתה באונס וסופה ברצון, אבל עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה, וכן הוא אומר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), על דבר אשר עינה (דברים כב כד), אל תענני (ש"ב יג יב), ואע"פ שהפועל נפרד מחבירו, יש להדבירו מקצת לשונו על אופן יתר העינויין, דכתיב ויענך וירעיבך (דברים ח ג), וכתיב עינה בדרך כחי (תהלים קב כד):

Verse 3

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. שנקשרה חיבתה בנפשו:
ויאהב את הנערה. כדי לקחתה לו לאשה:
וידבר על לב הנערה. מה דיבר על לבה, אמר אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים. מפרשתו של אותו רשע אנו למדין שחמש לשונות של חיבה הן, ותדבק נפשו, ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה, חשקה נפשו, כי חפץ בבת יעקב, אמר ריש לקיש בשלשה לשונות הללו חיבב הקב"ה את ישראל. בדביקה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד ד). בחשיקה, דכתיב רק [באבותיך] חשק ה' (שם י טו). בחפיצה, שנאמר כי חפץ ה' בך (ישעיה סב ד):
ר' יוסי מוסיף אף אהבה ודיבור, אהבה דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב), בדבור דכתיב דברו על לב ירושלים (ישעי' מ ב). כל נערה שבמקרא הכתובים חסירים ה', בידוע שלא הגיעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה', בידוע שמלאו לה ימי נעוריה, והיא בכלל בוגרות:

Verse 4

ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור. מהו לאמור, מלמד שהכיר באביו שהוא קל דעת ולא סמך עליו אלא גם שלח לאמר ליעקב ע"י שלוחים אחרים:
קח לי. בפיוסים מקרוביה:
את הילדה. לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה', שאינה מגעת עדיין לימי נערות, שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ"א ליעקב, ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז' שנים, וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש, שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ"ט ליעקב, וסוף שנה זו הגיע יעקב לקרית ארבע אל יצחק אביו:
לאשה. לימד שנתחרט על מה שפרץ גדר ובא אליה בזנות ומעתה אינו רוצה לבוא עליה אלא דרך אישות:

Verse 5

ויעקב שמע. שהכל מרננין על שכם שפרץ גדירן של ראשונים:
כי טמא את דינה בתו. לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה, וכה"א וישפכו (את) תזנותם עליה (יחזקאל כג ח), וכתיב ויבואו [אליה] בני [בבל למשכב דודים] ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע [נפשה] מהם (שם שם יז), אבל בת ישראל שנקנית לבר ישראל הרי היא קדושה, שהארוסה קורין אותה מקודשת, וכשהיא נמסרה לו לחופה, הרי היא מכובדת על הכל, וזכר לדבר כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה), וכיון שנבעלת לו בטהרה ובמצוה היא מדבקת עמו, ולשון בעולה שהיא בעילויא, וכן אמרו רבותינו שהאיש תוהא אשתו עולה עמו בחיים ובמות ואינה יורדת:
ובניו היו את מקנהו בשדה. בא ללמד כיון שגדלו בניו נהגו כבוד באביהן והם היו רועין את הצאן והוא יושב בישיבה:
והחריש יעקב עד בואם. חסר ו', שתיקה גמורה, כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי יא יב):

Verse 6



Verse 7

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם. זה אחד מחמש המקראות שאין להם הכרע, דתנן חמש מקראות הן שאין להם הכרע, ואלו הן:
שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, ור' תנחומא מוסיף עוד א' כשמעם, באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים, וכן נפרשין כולן. ויתעצבו לשון צער, ודומה לו [בעצב] תלדי בנים (בראשית ג טז), ויתעצב אל לבו (שם ו ו), נעצב המלך (ש"ב יט ג), כי ילדתי בעצב (דה"א ד ט), וכל דומיהן:
ויחר להם מאד. יותר ממה שחרה ליעקב על דברי לבן, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן (בראשית לא לו), וכאן חרה להם יותר, כל כך למה, לפי שנבלה עשו בישראל, שהכל מנבלין את פיהם ומדברים גנות עליהם:
בישראל. אלו הבנים:
לשכב את בת [יעקב]. מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין:
וכן לא יעשה. אפי' בשאר בנות הדיוטות שהיו גדורין מן הערוה ואסורין ביפת תואר, עד שבא רשע זה ופרץ הגדר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח):

Verse 8

וידבר חמור אתם. פה אל פה:
לאמר. ע"י שלוחים:
שכם בני חשקה נפשו. לשון חיבה, ודומה לו חשק ה' לאהבה [אותם] (דברים י טו), אלו דברי רבותינו, ולבי רחש להדביר מלת חשק על אופן חיבור וכיבוש, כגון שני דברים מתאחין בחיבור זה עם זה, ודומה לו מחושקים כסף (שמות כז יז), וכן חשקה נפשי לשון איחוי וחיבור וכיבוש יצר הרע, וכל דומיהן נדרשין כך:
בבתכם. מלמד שפייס גם לאה, ומפני דרך הכבוד לא הזכירה הכתוב אלא ברמז:
תנו נא אותה. נא לשון בקשה:
לו לאשה. שהרי תמה על מה שעשה:

Verse 9

והתחתנו אותנו. לא נאמר אתנו, אלא אותנו, כלומר עשו אותנו חתנים לכם מצד:
בנותיכם תתנו לנו. א"ר אליעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של גוי תחלה, אלא א"כ הגוי נותן אצבעו לתוך פיו של ישראל, וכן הקב"ה מזהיר לא תתחתן בם (דברים ז ג), כיצד בתך לא תתן לבנו (שם), כדי שלא תבא לקחת בתו לבניך, וכתיב ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם (עזרא ט יב), כדי שלא תקחו בנותיהם לבניכם, וכן כאן:
בנותיכם תתנו לנו. תחלה, ואח"כ ואת בנותינו תקחו לכם:

Verse 10

ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם. לפי שידעו שהארץ חביבה עליהם לכן היו מרצין אותם בה:
שבו וסחרוה. לפי שראו כעת שעשו שם שווקים והיו מוכרין בזול, אמרו מעתה אינכם זקוקין למכור בזול, ולא לשלוח דורונות לראשי העיר, אלא סחרו זמרת הארץ בשווה, ודומה לדבר עובר לסוחר (בראשית כג טז), סחרך ועזבונך, [וסוחרי] תרשיש (יחזקאל לח יג), וכל דומיהן, וקרוב בעיני לומר, שבו וסחרוה, הקיפהו באהליכם, ודומה לו סחרו אל ארץ [ולא] ידעו (ירמיה יד יח), וסופו מוכיח:
והאחזו בה, וכה"א סובו ציון והקיפוה (תהלים מח יג):

Verse 11

ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה. החציף פניו לדבר הוא עצמו עמהם:
אמצא חן בעיניכם. שתמחלו לי מה שעשיתי ואם עונש ממון אני מתחייב:
ואשר תאמרו עלי אתן. על שאנסתיה:

Verse 12

הרבו עלי מאד. יותר ממה שהייתי צריך תחלה:
מוהר. זו נדן, פי' נדוניא, כדכתיב כמוהר הבתולות (שמות כב טז):
ומתן. זו תוספת נדוניא:
ואתנה. לשון ענוה:
כאשר תאמרו [אלי]. ולא על פי מוכיחים אחרים:
ותנו לי את הנערה. מרצונכם דרך כבוד והיתר לאשה:

Verse 13

ויענו בני יעקב. זה שמעון ולוי, אלא כאן סתמו, ובא כתוב אחר ופירשו, ולמה קפצו לדבר לפני אביהן. שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר:
במרמה. זש"ה בסדם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), וכתיב ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (בראשית לד ל), וכל כך למה:
אשר טמא את דינה אחותם. כדדרשנו:

Verse 14

ויאמר אליהם לא נוכל לעשות (את) הדבר הזה. להתרצות בממון:
לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולא מל:
כי חרפה הוא לנו. א"ר יונתן היכן מצינו שנקרא ערלה חרפה, מהכא, דכתיב כי חרפה הוא לנו, הוא כתיב היא קרי, אמרו לו הערלה חרפה היא ומאוסה, והברית הוא לנו מאבותינו:

Verse 15

אך בזאת נאות לכם. לשון תאוה ורצון, ודומה לו, לא תתאוה (דברים ה יח), ויאותו הכהנים (מ"ב יב ט), נפשי אויתיך בלילה (ישעיה כו ט), אוה למושב לו (תהלים קלב יג), ויתאו המלך [יפיך] (שם מה יב), וכל דומיהן, ואונקלוס תרגם נטפס, כלומר נתפייס, אע"פ שאתם בני כנען:
אם תהיו כמונו. בגופכם:
להמול לכם כל זכר. לשם שמים ולא לשם חיתונים, מילת קדושה, ולא מילת טומאה, כשם שקבלה אברהם אבינו בקדושה:

Verse 16

ונתנו. היה לו לומר ונתננו, אלא הדגש שבנו"ן פוטר התיבה מנו"ן השנייה וכיוצא בו, ולנו בגבעה (שופטים יט יג), הלמ"ד פתוחה לבד והנו"ן דגושה, כיוצא בו, נתנו יד (איכה ה ו), התי"ו פתוחה והנו"ן דגושה, והרבה כמותם במקרא, שהתיבה צריכה ב' אותיות בתווך, כגון אלו, והדגש אשר באחת מהן פוטרת את האות האחרת חברתה, בין בלשון יחיד, בין בלשון רבים:
ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו. כדרך ששאלו תחלה, כך השיבו להם:
וישבנו אתכם. שאמרו ואתנו תשבו (פסוק י):
והיינו לעם אחד. כלומר אם באמת ובתמים אתם נמולים תכשרו להיות עמנו עם אחד. זה שפסקו רבותינו גוי שקידש את בת ישראל וכן עבד הוולד כשר, שכל מי שהקדושין תופסין בהן הוולד כמוהו, וכן נאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב), וכל מי שאין קדושין תופסין בה הוולד כמוה, כגון בר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה, וגוי ועבד הבא על בת ישראל, שאין קידושין תופסין בהן, ולפיכך הוולד כאמו:

Verse 17

ואם לא תשמעו אלינו להמול, עשו עצמן כמתנכרין על אודות הנבלה:
ולקחנו את בתנו והלכנו. בחזקה מכאן לארצנו. בתנו חסר יו"ד, כלומר אע"פ שנפגמה וחסרה מכתובתה, אין אנו חוששין:

Verse 18

וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור. כשם שלא היה דעת באב להכיר מרמתם שהוא קל דעת, כך לא היה דעת בשכם בנו להכיר:

Verse 19

ולא אחר הנער. הבעירו יצרו ותוקפו כדי לעשות הדבר מהר שאמרו לו למול ולמה כי חפץ בבת יעקב להזדווג לו ולא לשם שמים:
והוא נכבד מכל בית אביו. זה שדרשנו בויקן את חלקת השדה (בראשית לג יט):

Verse 20

ויבא חמור ושכם בנו. בעצה אחת ובכיוון דעת אחת באו, אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם. הן עצמן:
לאמר. ע"י קרוביהן, רוב פסוקים במקרא מודיעים כי היו לראשונים שער אחד מיוחד לעיר להתקבץ שם, ושם ישיבת גדולי העיר וזקניה למשפט ולדברים גדולים, שנא' בצאתי שער עלי קרת (איוב כט ז), וכן בני חת, שנא' לכל באי שער (עירם) [עירו] (בראשית כג י), וכן הוא אומר כל יוצאי שער (עירם) [עירו] (פסוק כד) ובישראל הוא אומר אל זקני העיר השערה (דברים כב טו):

Verse 21

האנשים (ההם) [האלה] שלמים הם אתנו. שלמים ברצון ובלב שלם, ושלמים בנכסים שנוכל ליהנות מהם:
וישבו בארץ ויסחרו אותה. שהרי ידענו בהן שהן מוכרין בזול:
והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. ידים לשון מקומות מצויינים ודומה לדבר ויד תהיה לך (דברים כג יג), כל יד נחל יבק (שם ב לז), והנה מציב לו יד (ש"א טו יב):
את בנותם נקח לנו לנשים בכל מקום מקדים בנות ישראל לגויות, כמו שדרשנו, ואחר כך ואת בנותינו נתן להם:

Verse 22

אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד. ולהזדווג:
בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים כמשמעו:

Verse 23

מקניהם. אלו הבקר וצאן:
וקנינם. השדה שקנו והמטלטלים והעבדים:
וכל בהמתם. אלו הגמלים והחמורים ושאר בהמות:
הלא לנו הם אך נאותה להם. בערמה שנמול עד שיאותו לנו:
וישבו אתנו. ואחר כך נתעולל עליהם ונבוז מעליהם את הכל, מכאן שלא נמולו לשם שמים, אלא נתנו עיניהם בממונו של יעקב, ולא הרויחו, ומה שבידם נטלו מידם:

Verse 24

וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי (השער) [שער]. כשהתיר להם לגזול ממונו של יעקב, שהרי הגזל נאסר לבני נח:
וימולו כל זכר. לשום גזל:
כל יוצאי שער עירו. כל הענין מדבר בעניין זה:
יוצאי שער עירו, מלמד שהיו כולם בעלי שדות וכרמים, והיו כל יום ויום יוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב, ולערב כשבאין לכנוס הכניסם בשער אחד ואמר שבו והמולו וכן עשו, והיו בהם אחד טוען חבילתו על כתיפו אומרים לו שב ונמול אותך, אמר להן ולמה, א"ל עבור שיקח שכם את בת יעקב א"ל שכם בועל ומבגאי מוהל בתמיה:

Verse 25

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, מצער המילה, מכאן שנו רבותינו מרחיצין את המילה ביום השלישי שלה שחל להיות בשבת מפני שיום שלישי קשה למכה:
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהן בני יעקב, אלא בני יעקב לא נטלו עצה זה מזה:
אחי דינה. והלא אחות כל השבטים היתה, אלא אלו שמסרו נפשם עליה נקראו על שמה, וכן אתה דורש ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), שמסר נפשו עליה שנאמר אל [נא] תשת עלינו חטאת (במדבר יב יא), לכך נקראת על שמו:
איש חרבו. זה בנין אב לכל איש שבמקרא, דא"ר שמעון בן אליעזר כל מי שנאמר בו איש אינו פחות משלש עשרה שנה, שהרי לוי בן י"ג שנה ויום אחד, וזה מדוייק מן המניין, שהרי בסוף שבעת שנת העבודה אסף לבן את כל אנשי מקומו ועשה משתה, ולערב שהיא שנה שמינית הכניס את לאה לחופה, והרתה בליל יום ט"ו לכניסתה, ח' ימים אחר חופת רחל, ולסוף ז' חדשים ילדה את ראובן, וטבלה בליל ט"ו ונזקקה לערב לבעלה והרתה, ראתה שהחלב נעכר ונתנה את בנה למניקה, וילדה את לוי לסוף ז' חדשים, נמצא נולד לוי במחצית חדש י"א, שנה השנית לכניסתה, ועוד עבד יעקב את לבן ה' שנים ברחל, הרי ללוי השלים שבע ושש שנים בצאנו, הרי ללוי י"א שנה וא' חדש ומחצה, וי"ח חדשים עשה יעקב בסוכות הרי י"ב שנים וז' חדשים ומחצה, ועכשיו טול י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים מכל שנה, שיתירה שנות החמה על שנת הלבנה, שלא היו מונין ללבנה אלא לחמה, עד שאמר הקב"ה למשה החודש הזה לכם (שמות יב ב), ויבא לכל העודף לי"ב שנים ח' חדשים ומחצה קל"ז ימים קרוב לשש שעות פחות, קח מהם קל"ג ימים על חדשי לבנה ומחצה, הרי י"ג שנות הלבנה פשוטות ללידת לוי נותרו ד' ימים להשלמת י"ח חדשים שעשה בסוכות, קח אחד מהן להשלים י"ג שנים ויום אחד, ובאותו היום באו על שכם והרגו כל זכר, וליום השני באו על החללים, ובשלישי נאמר בו קום עלה בית אל (בראשית לה א), ועשה שם ששה חדשים אחרים, כי כ"ב שנה לא ראה יעקב פני אביו, וכן יוסף כ"ב שנה לא ראה את פני יעקב אביו, ולכך נאמר איש חרבו, שהקטן שבשניהם הי' בן י"ג שנה ויום אחד, וזה בניין אב לכולן, ושמעון גדול מלוי ד' חדשים ומחצה:
ויבאו על העיר בטח שהיה להם שלום עמם, כדכתיב שלמים הם אתנו (בראשית לד כא), ודומה לו, ויבטחו בו בעלי שכם (שופטים ט כו):
ויהרגו כל זכר כי הזכרים קלקלו:

Verse 26

ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. שלא תאמר שניצולו בשביל שנתחתנו אתנו בהן, לכך פירשה:
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. ר' יהודה אומר גוררין בה ויצאו. א"ר חמא הנבעלת לגוי קשה לפרוש, היתה אומרת אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה, זש"ה ושאול בן הכנענית (בראשית מו י), שנבעלת לחוי שהוא בן כנען. ורבותינו אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען:

Verse 27

בני יעקב. שאר השבטים:
באו על החללים. לפשוט את חללי העיר ומתוך כך עמדו:
ויבוזו העיר. וכל כך למה:
אשר טימאו אחותם. מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה:

Verse 28

את צאנם ואת בקרם ואת (חמורם) [חמוריהם] כמשמעו:
ואת אשר בעיר. שאר המטלטלין הכל לקחו:

Verse 29

ואת כל חילם. אלו העבדים והשפחות:
ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם. כמשמעו:
שבו. הטעם בב' שהוא לשון שביה:
ויבזו. שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין:
(וכל) [ואת כל] אשר בבית. אלו אלהי נכר ותשמישן:

Verse 30

ויאמר יעקב אל שמעון (ולוי) [ואל לוי] עכרתם אותי. עיקר מלת עכר כעין בלבול דבר המסכסך את השלום ומחזיר את הקטטה, ודומה לדבר, מה עכרתנו יעכרך (יהושע ז כה), עוכר ישראל (מ"א יח יז), עכר אבי את הארץ (ש"א יד כט), וכל דומיהן:
ורבותינו דרשו ודימוהו ללשון דילוח מים צלולים ומרפס ברגל, אמר יעקב מצוללת היתה חבית שלי ועכרתם אותי, ודומה לו בדבריהם, מים עכורים:
להבאישני. לשון סריחה, כשם שאדם מדמה שהאוכל מתובל ומנוסף ריח נעים ונמצא מבואש, כך אדם שדומה לו שחבירו נאמן ונמצא שבגד בו, ודומה לדבר, אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה כא), וגם נבאש ישראל בפלשתים (ש"א יג ד), וכל שכמותן מדוברין על באוש ריח, כדכתיב ותבאש הארץ (שמות ח ד), ויבאש היאור (שמות ז כא) ועלה באשו (יואל ב כ). (ותעל הבאוש) [ואעלה באש] (עמוס ד י) וכל דומיהן:
להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי. מסורת בידם שעתידין ליפול בידי, אלא שהקב"ה אמר עד אשר תפרה ונחלת (שמות כג ל), בשישים ריבוא:
ואני מתי מספר. עדיין, ואיני יכול כנגדם:
מתי כלומר אנשים ודומה לו [את כל עיר מתים] והאנשים והטף (דברים ב לד), מעיר מתים ינאקו (איוב כד יב), מתי אהלי (שם לא לא), אשר דרכו מתי און (שם כב טו), וכל דומיהן. ולמה נקראו הגברים מתים, שהן שלמים בגוף, ודומה אין בו מתום (ישעי' א ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל לית בהן דשלים:
מספר. כלומר כעשרה אנשים:
ונאספו. כלומר אם נאספים עלי:
והכוני ונשמדתי, מן העולם:
אני וביתי שאין פליט נשאר שכולנו קבוצים כאן, ונמצא שם שמים מחולל בנו:

Verse 31

ויאמרו הכזונה יעשה. לשון תימה, כמו הכמכת מכהו (ישעי' כז ז). האם יחרוש, וכל דומיהן, אמר הכל יודעין שאנס את אחותינו ואם הנחנוהו חי, הרי נתרצית לו כזונה, ומעתה יהיו הכל נוהגין בנו כבני אדם של הפקר, וזו היא תשובה נצחת:
ורבותינו דרשו לפי שאמר יעקב אבינו וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), לכך הכריזו עליו מן השמים, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר ותצא דינה:
רב הונא אמר למס מרעהו חסד (איוב ו יד), זה יעקב שמנע את בתו מעשו אחיו, לפיכך יראת [שדי] יעזוב (שם שם), שאם השיאה לו היה חוזר למיטב:
ויאמר [אליהם] לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה. מכאן אמרו רבותינו גוי ועבד שקידש בת ישראל ולקחוה, לא תפסי בה קידושין, ואינה צריכה הימנו גט, עבד מפני שהוא כבהמה טמאה, דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), כלומר עם הדומה לחמור, גוי דתניא ר' חנינא [אומר] בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, וגבי ישראל אקיש הוויית להדדי כל היכא דקני בכסף ובשטר קני [נמי] בביאה וכל היכא דלא קני בכסף ובשטר, לא קני בביאה, והיכא דאיתעברא וילדה לא שדינן ליה בתריה דהכא אמר רחמנא למשפחותם לבית אבותם, בדתפסי בה קידושין, אבל היכא דלא תפסי קידושין לא קרינן בה וילדו לו. ובת ישראל דאולידא מגוי לא הוי גוי מעבד לא הוי עבד, וכשר הוא לבא בקהל, דלא הוי ממזר, מאי טעמא כיון דלא שדינן לי' בתר אביו לא מהני פסולתא דאבוה כלל, ואם תמצא לומר הני מילי בפנויה מאי טעמא כיון דאתגייר גוי או משתחרר עבד חזיא ליה ומשום הכי לא הוה ממזר לאפוקי אשת איש שכיון דבהדה לא תפסי קידושין אי מגייר או משתחרר אבל באחרת תפסי בה קידושין לאפוקי שהוא גוי או עבד דלא תפסי קידושין כלל, לא בה ולא באחרת, ולית בה חיים ולא אזיל זרעין בתרי' לא הוי ממזר, וקיי"ל כר' שאין לו קידושין לא בה ולא באחרת כמותה, ואיזה גוי ועבד הבא על בת ישראל, ואמר רב אשי איקלע ר' יוסי בר זבידא לאתרין, ואכשר בין בפנוי' בין באשת איש רב אשי אכשרי לרב מרי בר רחל ואוקמי ופירסיה דשוקא דבבל, ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהי' אלא מקרב אחיך, האי כיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, אמר לי' רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודרש הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, והלכתא גוי ועבד שקידשו בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הוולד כשר:
ובר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה זנות הוא ולא תפסי בה קידושין, ואי מגייר גויה או משתחררת שפחה לא צריכא גיטא מיני' [גויה מנלן] דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו' (דברים כא יג), מכלל דמעיקרא לית הוייה בגויה. שפחה [מנלן] דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, והיכא דמיעברא וילדה [מישראל] בתר דידה שדינן לוולד דגויה הוי גוי דשפחה הוי עבד, דתנן כל מי שאין בה קידושין לא עליו ולא על אחרים הוולד כמוה, ואיזה זה וולד שפחה ונכרית, שפחה מנלן דהוית כעבד, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כא ד), דנכרית מנלן דהוה גוי, דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' (דברים כא טו), כל היכא דקרינן בי' כי תהיין קרינן ביה וילדו לו, וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו וגו', לית בה הוויה כדדרשנו:
ויענו בני יעקב [וגו'] במרמה. כשם שלקח יעקב את הברכה במרמה, בחכמה ושמא תאמר חנם, ת"ל אשר טימא את דינה אחותם כדין וכשורה עשו:
האנשים האלה שלמים הם אתנו. יש מפרשים כמו ויבא יעקב שלם (בראשית לג יח), ואומרים כי הוא שם מקום, וכן שלמים מאנשי מקומנו והוא דבר של תהו ופירוש של בהו, ולא כתבתי אלא לבטלו:
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנן ר"א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת א"ר יעקב בר אחא כל שעה היו ר' יונתן ור' יוחנן מפקדא לחייתא ואמרין לה כל שיקועין דאתון עבדין בחול עבידי בשבתא בשלישי למילה שחל להיות בשבת, שמואל אמר מפני סכנה נעשה חמין בשבת. תנינא מריחו אדם אלונטה, פי' לבונה, ומניחה על גבי כריסו בשבת, אבל עריבה מלאה מים חמין לא יטול ויניח על גבי כריסו. א"ר יהושע בן לוי לית כאן איסור אלא מותר. כי אתא רבין אמר רב כהון ואמרי לה ר' יוחנן אמר הלכה כר' אליעזר בן עזריה דאמר סכנה היא לתינוק ומחממין לו חמין בשלישי למילה שחל להיות בשבת, ולא כרבנן בין להרחצת מילה, בין להרחצת כל גופו, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין שהוחמו בחול. ויתר צרכי מילה יזכני בוראי במקומו לכבדו כהנה:
ויבאו על העיר בטח. שמואל שאל ללוי בן סיסי מהו בטח, א"ל בטוח על כחו של זקן, שלא היה יעקב רוצה שיעשו בניו כך, אלא כיון שעשו אותו מעשה, אמר מה אני מניח את בניי ליפול בידי אומות העולם, נטל חרבו וקשתו עמד על פתח העיר, אמר אם יבאו אומות העולם להזדווג לבניי, אני נלחם עמהם, שכן אמר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח כב) מכאן למדנו שנטלה יעקב בחרבו ובקשתו:

Chapter 35



Verse 1

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה לבקרת פנקס תשלום הנדר, א"ר ינאי אם איחר אדם נדרו נתבקרה פינקסו, יעקב על שאיחר נדרו שנה ומחצה, לפיכך נתבקר פנקסו ונצטער במעשה דינה ולפיכך הקב"ה מזהירו קום עלה בית אל קימה היא לך, עלייה היא לך, שתשלם נדרך ולא תיענש עליו עוד:
בית אל. למקום שאמרת יהיה בית אלהים:
ושב שם. אין ישיבה אלא איחור, ששהה שם ששה חדשים מקריב עולות ומשלם פרים ומנסך נסכים:
ועשה שם מזבח (לה') [לאל] הנראה אליך (בבורחך) [בברחך] מפני עשו אחיו. הודיעו שאלהים מיוחדת ואין זולתו, ולמה הזכיר את עשו, לומר לך מה עשו נודר ואינו מקיים, אף אתה נדרת ולא קיימת:

Verse 2

ויאמר יעקב אל ביתו. זו נשיו:
ואת כל אשר עמו. אלו בניו ועבדיו:
הסרו, חסר י' לימד שלא היו שאר נשיו חשודות בכך, זולתי רחל על תרפי לבן:
את אלהי הנכר אשר בתוככם. שלקחו משכם, שנא' ואת כל אשר בבית (בראשית לד כט) זו ע"ז:
בתככם. חסר ו', לימד על הבנים שלא היו חשודין בכך זולתי העבדים:
והטהרו. לימד שיש טהרה בע"ז בלא אפר הפרה. לפי שע"ז מטמאה כנדה, שנא' תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב), הכנס אל תאמר לו, דכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתיך (דברים ז כו):
והחליפו שמלותיכם. א"ר יוחנן כל כסות תשמישי ע"ז בכלל ע"ז הן:

Verse 3

ונקומה ונעלה בית אל. ביתו של אל:
ואעשה שם מזבח (לה') [לאל] העונה אותי ביום צרתי. כלל כל הצרות צרות שטמת עשו ודליקת לבן ומוראת עשו:
ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. לימדם שבסיועת הקב"ה נתברך והצליח וניצול:

Verse 4

ויתנו (ליעקב) [אל יעקב] את כל אלהי הנכר אשר בידם. של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל:
ואת הנזמים אשר באזניהם. שהי' בהן צורת ע"ז, מכאן שנו רבותינו המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח, לפי שהן אסורין בהנאה שנאמר כי חרם הוא (דברים ז כו):
ויטמון אותם יעקב. שלא יכשלו בהן אחרים:
תחת האלה. אילן היא ממיני ארזים:
אשר עם שכם. כלומר שזו האלה בתוך מגרשה של עיר שכם:

Verse 5

ויסעו. משם:
ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. כלומר על יושבי הערים:
ולא רדפו אחרי בני יעקב. א"ר אליעזר בקשו לרדוף ולא הניחן הקב"ה. והיכן נתכנסו בחצור, זש"ה רק כל הערים העומדות על תלם לא שרפם ישראל (כי אם) [זולתי את] חצור לבדה שרף יהושע (יהושע יא יג), מת"ל שרף יהושע, ומה ת"ל על תלם, א"ר אליעזר חצור היתה עומדת במסרת שריפה, רמזה הקב"ה למשה, ומשה ליהושע, ושער הערים עומדות במסרת של קיימא. זש"ה והבוטח בה' חסד יסובבנהו (תהלים לב י), אמרו האומות מה שניים מהם הרגו עיר שלמה, כולם על אחת כמה וכמה:

Verse 6

ויבא יעקב לוזה. ללוז ולפי שהוצרך למ"ד בראשה הטיל לה ה' בסופה. וכבר דרשנו למה נקראת לוז:
היא בית אל. שכך קרא יעקב שמה. הוא וכל העם אשר עמו. מה הוא שלם אף הן שלמים, לימד על השיירות שעוברות ממקום למקום שבאו עמו שלמים בזכותו.:

Verse 7

ויבן שם מזבח. יסוד המזבח בנה בשאר אבנים וטפלם בחומר. ועליהם חידש אשר שם מצבה, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים (בראשית כח כב), ואימתי היה בית אלהים בבואו מפדן ארם, שנאמר ויקרא למקום אל בית אל, כלומר כאן נגלה אל בית אל:
כי שם נגלו אליו האלהים. אלו מלאכי השרת, שנ' והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (שם שם יב), שהרי דיין בן אדם קרוי אלהים, שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), וכן צדיקי ישראל קרויין אלהים, שנ' אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ועל דעת רבותינו שם נגלו אליו האלהים, זה הקב"ה שהוא יחיד ומיוחד ואין זולתו, ולמה הוציא הדיבור לשון רבים, ישתבח שמו הוא וסנקלוטין שלו, וא"ר יוחנן מקום שפקרו המינין תשובתן בצדן, וזה אחד מהן, שנא' כי שם נגלו אליו האלהים, ותשובתו בצדו לה' העונה בברחו מפני אחיו, כאן לא הוצרך לפרש את עשו ובתחלת הענין פירש לדרשה כדדרשנו:

Verse 8

ותמת דבורה מינקת רבקה. ומהיכן נמצאת דבורה עם יעקב, והכתיב כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית לב יא), אלא מלמד ששלחתה רבקה להביא את יעקב, כדכתיב ושלחתי ולקחתיך משם (שם כז מה), ואירעה אסון בדרך ומתה בבית אל, ובא הכתוב ופירש מי היתה דבורה, שעד עכשיו לא נודע לנו שמה, אלא סתם כתיב וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה (שם כד נט):
ותקבר מתחת לבית אל. במקום הקדוש, מלמד שזכותה גרמה לה להקבר שם תחת האלון:
ויקרא שמו אלון בכות. ממש אלון של בכייה, אלון הוא אילן ממיני ארזים, כדכתיב כאלה וכאלון (ישעיה ו יג), וכתיב תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב [צלה] (הושע ד יג), ונפלא בעיני איך תרגם אונקלוס מישרת, כי יונתן בן עוזיאל תרגם בכל מקום אלון, בלוט, דהיינו אילן, וזה אמר בשיפולי מישרא, והדביר האלון בכות, המודגש בל' והנפתח באל"ף על אופן אלון מורה, שננקדת האל"ף בצירי והלמ"ד נירפית, ואמרתי אני בלבי קבלה היא בידו כך. ורבותינו פירשו ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה. לפי שהיה מתיירא מיושבי הארץ לכך אמר ליה קום עלה:
כי שם נגלו אליו. כדדרשנו:
ותמת שם דבורה מינקת רבקה ותקבר. מכאן שנו רבותינו אין מניחין את המטה ברחוב במועד מפני שמרגילין את ההספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד, שנא' ותמת דבורה ותקבר, וכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א), סמוך למיתה קבורה:
ויקרא שמו אלון בכות. אחר בכות דא"ר שמואל בן נחמן שכן בלשון יון קורין לאחר אלון, ובלשון לע"ז אליין, שעד שהיה בוכה על דבורה, באתה לו שמועת אמו:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לאבל ברכת אבלים:

Verse 9

וירא אלהים אל יעקב עוד. כלומר לאחר שנגלה לו ואמר קום עלה בית אל:
בבואו מפדן ארם. מת"ל אלא לומר לך בבואו לבית חמיו טיענו ברכות, שנא' ואל שדי יברך אותך (בראשית כח ג) ובחזירתו טיענו ברכות:
ויברך אותו. א"ר אחא ברכת אבלים בירכו:

Verse 10

ויאמר לו אלהים שמך יעקב. לפי שאמר לו המלאך, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (יהיה שמך) (שם לב כט), יכול הקוראו יעקב עובר בלאו ת"ל שמך יעקב, ועוד חזר הקב"ה בלכתו למצרים וקראו יעקב, ולכך משה רבינו ע"ה קראו יעקב, שנא' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ט כז):
לא יקרא [שמך עוד] יעקב וגו'. זה ששנו רבותינו אין קיום השטר אלא בחותמיו, לפי שאמר לו המלאך שנאבק עמו עתיד הקב"ה להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עומד שם, שנא' בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה), לפיכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לא יקרא עוד שמך יעקב, כדי לקיים דברי המלאך, וזש"ה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה מד כו), ואעפ"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שנא' אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ואלהי יעקב (שמות ג ו), מכאן סמכו כל הנביאים לקרותו פעם יעקב ופעם ישראל:

Verse 11

ויאמר לו אלהים אני אל שדי. שאמרתי לשמים וארץ די, ודי לעולם אלהותי:
פרה ורבה. בא להחזיק טובה על שנתעסק בפריה ורביה ובשרו גוים שזרעו פרה ורבה:
גוי. זה שבט בנימין:
וקהל גוים. שהרי כל שבט ושבט נקרא קהל, כדברי ר' יהודה דאמר במס' הוריות, והקריבו הקהל פר בן בקר (ויקרא ד יד), לחייב על כל הקהל, ולהביא פר הוראה:
ומלכים מחלציך יצאו. זה שאול ואיש בושת שעתידין לצאת מבנימין, שעדיין לא נולד, ומדרש זה דרש אבנר והמליך את איש בושת, שאפשר לאבנר שהיה צדיק והיה חולק על מלכות בית דוד, אלא מכאן דרש והמליכו, ומה ראו לרחק ולקרב שבט בנימין במעשה פילגש בגבעה, אלא מקרא קראו ורחקו, רחקו, מדכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), קירבו, מדכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך (שם לה יא), כלומר י"ג שבטים צריכין להיות ליעקב, גוי חד, קהל עשרה, גוים תרי, הרי י"ג:

Verse 12

ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה. שייחדה עשו מפניך:
ולזרעך אחריך אתן את הארץ. שלש נתינות כתובות כאן, כנגד שלש ארצות יהודה, ועבר הירדן, והגליל:

Verse 13

ויעל מעליו האלהים. א"ר שמעון בן לקיש האבות הן המרכבה, שנ' ויעל מעליו אלהים, והנה ה' נצב עליו (שם כח יג), אשריהן לצדיקים ששכינה למעלה מן ראשיהן, זהו שדרשנו בתחלת שכל טוב, על דבר הקודש הנגלה לנביאי ישראל כשהוא לאוט במראות הכבוד, כענין שנאמר לשכון כבוד בארצנו (תהלים פה י), מכאן אמרו רבותינו אסור לאדם להלך בקומה זקופה ששכינה למעלה מראשו, ואסור להלך ארבע אמות בראש פרוע, שנ' מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג'):
במקום אשר דבר אתו. שלמעלה מזה הענין כתיב כי שם נגלו אליו האלהים (פסוק ז), וסמוך לו וירא אלהים אל יעקב עוד (פסוק ט):

Verse 14

ויצב יעקב מצבה. הקים אבן אחת:
במקום אשר דבר אתו מצבת אבן. אבן אחת היא האבן אשר שם מראשותיו:
ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן. שמן זית כמפי הנוד:

Verse 15

ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו [שם] אלהים בית אל. ללמדך שהוא המקום הראשון אשר פגע וראה בחלום את הסולם, והיא האבן אשר שם מראשותיו, והוא המקום אשר נאמר לו קום עלה בית אל (פסוק א), שהיה שם העיר בראשונה לוז, לכך נאמר ג' פעמים בענין זה, אשר דבר אתו, כנגד ג' פעמים שדיבר עמו באותו מקום:

Verse 16

ויסעו מבית אל. לפי שכבר היו בניו חשובין, לכך נאמר ויסעו לשון רבים:
ויהי עוד כברת ארץ. כברת לשון ריבוי, ודומה לו וילך מאתו כברת ארץ (מ"ב ה יט), הן אל כביר [ולא] ימאס (איוב לו ה), וכי כביר מצאה ידי (שם לא כה), ירע כבירים [לא] חקר (שם לד כד), וכל דומיהן, כלומר עדיין היה רוב הארץ להלוך כדי לבוא אפרתה, כמו לאפרת:
ותלד רחל ותקש בלדתה. מלמד שאין אשה נבדקת ליענש אלא בשעת הלידה, לפיכך קשתה בשעת לידתה, לקיים קללת הצדיק שאמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב):

Verse 17

ויהי בהקשותה בלדתה. על המשבר:
ותאמר לה המילדת. למה נקראת מילדת, שמסייעת ללידה:
אל תיראי. כך ממסמסין נפשה של חיה ומדברין על לבה, וכן אתה מוצא שאמרו לאשת פנחס בן עלי, אל תיראי כי בן ילדת (ש"א ד כ), וכן אמרה לרחל:
כי גם זה לך בן. כלומר שמע הקב"ה בקשתך שאמרת, יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד):

Verse 18

ויהי בצאת נפשה כי מתה, הפסוק נדרש מוקדם ומאוחר, כלומר ויהי כי מתה כשהגיעה למות, ודומה לו והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז כא), לשון פועל, דתרווייהו טעמם לעיל במ', אבל כל שהטעם לרע בת', היינו שכבר מתה, והיינו מפעל:
ותקרא שמו בן אוני. בן צערי, ודומה לו מה יתאונן (איכה ג לט), לא אכלתי באוני (דברים כו יד), כלומר שמצטערת עליו ומתה:
ואביו קרא לו בנימין. בלשון הקודש, בן שמחזיק בימיני לנהלי, בן ימין שנוטה לימין ולא לשמאל, ולמדרש זה נכתב מלא ב' יודי"ן, והן י"ז במקרא:

Verse 19

ותמת רחל ותקבר בדרך [אפרתה]. מה ראה יעקב לקברה בדרך, היה יכול להוליכה סמוך לעיר, אלא צפה ברוה"ק שהגליות עתידות לעבור משם, לכך קברה בדרך שתהא נשמתה מבקשת רחמים עליהם, זש"ה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד). וכתיב כה אמר ה' [מנעי קולך] מבכי וגו' (שם שם טו), וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' (שם שם טז):
היא בית לחם. זה בנין אב לכל המקרא שבית לחם יהודה היא אפרת, וכן הוא אומר ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות וגו' (מיכה ה א):

Verse 20

ויצב יעקב מצבה על קבורתה. מלמד שכל אחד מן השבטים שמו עליה אבן אחד, והם י"א:
היא מצבת קבורת רחל. מהו מצבת, לשון כיפה, ודומה לדבר שש עגלות צב (במדבר ז ג):
עד היום. בכל מקום שנאמר עד היום, הרי הוא סימן זכר לדורות:

Verse 21

ויסע ישראל. אע"פ שאמר לו המלאך לא [יעקב] יאמר עוד שמך (יעקב) כי אם ישראל (בראשית לב כט), לא נמנע הכתוב לקוראו יעקב, ולא קראו ישראל עד שנגלה עליו הקב"ה וקראו ישראל, ואחר כך קראו יעקב, לפיכך קראו הכתוב פעמים יעקב, ופעמים ישראל. ויש מפרשים ויסע [ישראל] על האב ועל הבנים הוא אומר, קראו עם אחד ומיוחד:
ויט אהלה. ה' כתיב, לפי שנותרה לאה לבדה גבירה לפיכך נטה אהלה תחלה. ודומה לו גש הלאה (שם יט ט), זרה הלאה (במדבר יז ב), כולם מדוברים על אופן ריחוק לעבר האחר, וכן בדברי רבותינו קורין לזה האיך ולכשכנגדו הלא:
למגדל עדר. כך נקרא שמו ברוח הקודש שמשם עתיד הקב"ה לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו. יש לומר עדר לשון עזר, ודומה לו, ולעדור בלא לב ולב בדברי הימים (א' יב לג), ויש לומר עדר ממש, ויש לומר לשון חסרון, ודומה לו איש לא נעדר (ישעיה מ כו), לפיכך סנפתים שלשתן במדרשו, וכן הוא אומר [ואתה] מגדל עדר עופל בת ציון עדיך [תאתה ובאה] הממשלה הראשונה (מיכה ד ח). זו זכות יעקב אבינו:

Verse 22

ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן. הלך וראה מצעתה של בלהה מתוקן ובעלה רוצה להזדקק לה:
וישכב את בלהה. חלילה לנו ממנו לדרוש הדבר כקריאתה, כי לא נכתב וישכב, אלא להזהיר אדם מן העבירה, ולהרחיק מן הכיעור, ומן הדומה לו, וכן דרשו רבותינו מנוקה היה אותו הצדיק מאותו העון שאי אפשר שבניו עומדין בהר עבל, ואומר ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כז כ), והוא אומר וישכב את בלהה, אלא מלמד שתבע עלבון אמו, [אמר] אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחתה תהא צרה לאמי, עמד ובלבל מצעותיה, זש"ה כי עלית משכבי אביך (בראשית מט ד), והעלה עליו הכתוב כאילו שכבה:
פילגש אביו. מהו פילגש פילוג שימוש:
וישמע ישראל. שמע מה שעשה ראובן כבש כעסו ולא קיללו, לא לו ולא לזרעו, כמו שעשה נח, ללמד שיש יתרון לחכם מן הכסיל:
ויהיו בני יעקב שנים עשר. הפסוק הוא מופלג לשנים וריוח בתוך, ללמדך שאפי' בשעת קלקולו אין מיחסין תחלה אלא לראובן, שהרי הזכיר חטאו, וסמוך לו ויהיו בני יעקב שנים עשר, שכולם כשרים, א"ר סימון קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומן, (מט) שנא' [ובני] ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף בן ישראל], ולא להתיחס לבכורה (דה"א ה א). ר' לוי ור' סימון חד אמר לא להתיחס ראובן, וחד אמר לא להתייחס יוסף, וקיימא לן כמאן דאמר לא להתייחס יוסף לבכור, לומר בכורות ממון ניטלה הימנו להתכפר לו בכך, וזו היא שכם, ולא בכורת יוחסין:

Verse 23

בני לאה בכור יעקב ראובן. א"ר אחא ראובן בכור לעיבור, בכור ללידה, בכור ליוחסין, בכור לנחלה, בכור לעבודה, פי' באבני זכרון, דכתיב כתולדותם (שמות כח י), בכור לבשורה, בכור לתשובה, ר' עזריה אומר אף בכור לנבואה באותו הפרק, זש"ה תחלת דבר ה' בהושע (הושע א ב):

Verse 24

בני רחל. לפי שהיתה גבירה קדמה לשפחות וסמכה ללאה:
יוסף ובנימין. זה כזה, לכך נאמר ולא להתיחס לבכורה (דה"א ה א), ולהקרא יוסף הבכור:

Verse 25

ובני בלהה שפחת רחל. לפי שקדמה בבנים לזלפה קדמה לייחוס:

Verse 26

ובני זלפה שפחת לאה, כשם שנתנה באחרונה כך נתייחסה באחרונה:
אלה. פסל עשו:
אשר יולד לו בפדן ארם. מכאן שרובו ככולו, שהרי בנימין לא נולד אלא בדרך, ולכך חסר ו' ילד, שייחד כולן כילד אחד:

Verse 27

ויבא יעקב אל יצחק אביו. בן צ"א שנה היה יעקב כשנולד לו יוסף, ועוד עבד שש שנים בצאן, ושנתיים עשה בדרך, נמצא יעקב בן צ"ט בבואו ליצחק אביו, ויצחק היה בן קנ"ט שנה, ויוסף בן ח' שנה, ואח"כ חיה יצחק כ"א שנה, וכשנמכר יוסף היה יוסף בן י"ז, ויעקב אביו בן ק"ח שנה, ויצחק זקנו בן קס"ח שנה, זש"ה ויבך אותו אביו (בראשית לז לה), זה יצחק, ואחר מכירת יוסף חיה יצחק י"ב שנה, שכל ימי יצחק ק"פ שנה, נמצא שנפטר יצחק שנה אחת קודם שיצא יוסף מבית האסורים, שנא' ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו):
ממרא. הוא כינוי שם העיר על שם ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר:
קרית [הארבע]. של ענק ושלשה בניו:
הוא חברון, ו' כתיב על שם המקום:
אשר גר שם אברהם ויצחק. גר לשון יחיד, כלומר וכן ליצחק, זש"ה כי גר אנכי עמך תושב [ככל אבותי] (תהלים לט יג):

Verse 28

ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים שנה. לא שנפטר בפרק אלא שנה אחת קודם שירד יעקב ובניו למצרים, ולמה נכתב כאן, שכך דרך המקרא לפסוק ענין כל הגדולים איש איש בפני עצמו, ומפני שצריך לספר בעניין יעקב, לכך פסק עניין יצחק:

Verse 29

ויגוע יצחק. כל האבות נאמר בהן גויעה, שמתו בחולי מעיים:
וימת ויאסף אל עמיו. מלמד שהנשים עם בפני עצמם הם, לכך כתיב עמיו, לשון רבים, הן אברהם וכל החסידים ראשי הדורות ונשמותיהן:
זקן ושבע ימים. ה' שנים יותר מאביו:
ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. חלק כבוד יעקב לעשו כדי להפיס דעתו:
ורבותינו דרשו וירא אלהים אל יעקב עוד. א"ר יוסי ב"ר חנינא עוד כבראשונה, ומה ראשונה ע"י מלאך, אף אחרונה על ידי מלאך, א"ר יודן עוד, עוד פעם אחרת אני מדבר עמך:
גוי וקהל גוים. מה קהל עמים מקריבין באיסור במה, אף בניך מקריבין באיסור במה:
ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ. א"ר אליעזר בן יעקב בשעה שהארץ חלולה ככברה והבר מצוי בתוכה. רבנן אמרי כבר הבר מצוי ועונת הגשמים עברה ועדיין השרב לא בא:
ותקש בלדתה. שלש נשים נתקשו בשעת לידתן ומתו, רחל כמפורש בענין, אשת פנחס כמפורש בענין, מיכל בת שאול, כדכתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו כג), הא לאחר מותה היה לה וולד, זש"ה [הששי] יתרעם לעגלה אשתו (דה"א ג ג), ולמה נקראת עגלה, א"ר יהושע שגעת כעגלה ומתה, מלמד שאין האשה נבדקת אלא בשעת הלידה, והיינו דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר, ואע"פ שלא נענשה רחל בכל אלה, מ"מ לפי שאמר יעקב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב), נענשה בכך ולא ניגבה דינה אלא בשעת הלידה, והיינו דאמרי איינשי נפל תורא חדדי לסכינא, ושאר בני אדם אין דינם נגבה אלא בשעת סכנה ובמקום סכנה, כגון גשר וקיר נטוי וספינה ודומיהן:
כי גם זה לך בן. א"ר אבהו בן קוריא תאומה יתירה נולדה עם בנימין. וכן דרש ר' יהושע אין לך כל שבט ושבט שלא נולד תאומה עמו:
ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו. שלשה מתין כשהן משיחין אלו הן:
חיה הדרוקן, וחולי מעיים:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לבר תבן, ולמה סמכן, כדי לבוררו מתוכו להתעסק בבר עד שיוכשר ללחם הפנים:

Chapter 36



Verse 1

ואלה תולדות עשו. לא פסל את הראשונים שהן כשרין מהן, אלא להוסיף עליהן, ולמה יחסן כדי לגלות פגם פסולתן:
הוא אדום, ותבשילו אדום, כדדרשנו כבר:

Verse 2

עשו לקח את נשיו מבנות כנען. המרוחק, שנאמר ויאמר ארור כנען (בראשית ט כה):
את עדה בת אלון החתי. עדה על שם עדה אשת למך, וכבר דרשנו שמה:
ואת אהליבמה. שהיתה עושה אוהלה במה טלואה ומזנה שמה:
בת ענה בת צבעון [החוי]. למה דקדק כל כך, מלמד שניטפל עם הממזרים, שהרי צבעון בא על אמו והוליד את ענה, שנאמר ואלה בני צבעון איה וענה (בראשית לו כד), זש"ה כי אני חשפתי את עשו (ירמיה מט י), ר' סימון אומר קלפתי בצליו, כל כך למה, גליתי את מסתריו (שם שם), בשביל לגלות ממזרין שבו, ונחבה לא יוכל אע"פ שהוא נזכר בין בני יעקב לא יוכל להחביא פסלותו, שודד זרעו ואחיו ושכניו משלשלת היוחסין, ואיננו מתיחס עם בני יעקב, וכמה ממזרים העמיד, רב אמר שלשה, ר' לוי אמר ארבעה, א"ר בנימין הדין קרח דהכא ממזר הוא:
עדה בת אלון. היא בשמת בת אלון, שמתעדן כבושם:
אהליבמה, היא יהודית שמתייחדת במה טלואה:
ענה. הוא בארי, פי' ר' טוביה כי עין ובאר דבר אחד הוא:

Verse 3

ואת בשמת בת ישמעאל. היא מחלת:
אחות נביות. וכבר דרשנו:

Verse 4

ותלד עדה לעשו את אליפז. שניבא בימי איוב ריעו:
ובשמת ילדה את רעואל. לא זו בשמת בת אלון, אלא בשמת בת ישמעאל:

Verse 5

ואהליבמה. זו בשמת בת אלון:
ילדה את יעוש. יבנה כעש ביתו:
ואת יעלם. שהעלים עינו מדרכי יוצרו:
ואת קרח. שהקריח והפריע עצמו מעול יוצרו, ולא זה קרח בן אליפז ששמו תמנע כשנדרוש לפנינו באלופים:
אלה בני עשו. חמשה:
אשר ילדו לו בארץ כנען. קודם שחזר יעקב אחיו מפדן ארם:

Verse 6

ויקח עשו את נשיו. לזימה, ואח"כ את בניו ואת בנותיו, לימד שהיו לו בנות ולא הוצרך להזכירן:
ואת כל נפשות ביתו. אלו בני בניו:
ואת מקנהו ואת כל בהמתו. כמשמעו:
ואת כל קנינו. אלו המטלטלין:
אשר רכש בארץ כנען. אלו עבדים ושפחות, וביעקב כתיב ויקם יעקב וישא את בניו (בראשית לא יז), תחלה, ואח"כ כתיב את נשיו, אבל בעשו כתיב להפך וזש"ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):
וילך אל ארץ. תרגם יונתן בן עוזיאל איטלטלי לארעא, ולא פירש כאן שם הארץ. ר' אליעזר אומר מפני שטר חוב, שהרי מכר בכורתו וחלקו בארץ שבא עניין של מטה ופירוש הר שעיר:
מפני יעקב אחיו. ר' יהושע בן לוי אומר מפני הבושה, שראה את יעקב אחיו מעוטר בבנים הגונים ובנות הגונות וכל טוב. אבל דרך הפשט מדבר הדברים על אופניהם, כי פסוק הסמוך לו מודיע למה הלך:

Verse 7

כי היה רכושם רב. עבדיו ומקנהו. משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם. שאי אפשר לכנעני יושב הארץ להדחות מפני אלו שהן גרים ולאלה צר המקום להם:
מפני מקניהם. כי רב הוא:

Verse 8

וישב עשו בהר שעיר. זש"ה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד):
עשו הוא אדום. זה שכתב על כן קרא שמו אדום, ופירשו להיות בניין אב לכל מקום שנאמר אדום הוא עשו:

Verse 9

ואלה תולדות. לא פסל אלה אלא להוסיף י"ב אלופים בני בניו של עשו:
אבי אדום. שכולם נקראים על שמו, ולא כבני יעקב שהן כהנים לוים וישראלים:
בהר שעיר. שעיקר ישובם שם:

Verse 10

אלה שמות בני עשו אליפז בן עדה אשת עשו. זה מחלת בת ישמעאל:

Verse 11

ויהיו בני אליפז. שבעה, תימן ואומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק. וכה"א בדברי הימים (דה"א א לו), ואע"פ שהפסיק בתורה בין קנז לבין תמנע, ונשמע כי תמנע היתה פילגש לאליפז, לא סבירא לן הכי בתמנע שאמורה כאן, שהרי בדברי הימים מפרש כי תמנע זה זכר היה, ובנו של אליפז היה, ולפיכך עשו לנו מלכי צדק ציון, כי טעם לגרמיה מפסיק לתת כח לדרשי התורה לדרוש כי תמנע וקנז אחיו בני אליפז היו:

Verse 12

ותמנע היתה פילגש. כך הוא אומר תדע לך שהרי היתה פילגש אחות לאליפז בן עשו ולא שנאמר שמה כאן אלא היא היתה תמנע אחות לוטן. ומפני קרח בן אליפז ששמו תמנע שרינה לייחסו בקרב אחיו, לפיכך לא הזכיר שמה כאן, להודיע בין תמנע שהוא זכר לתמנע שהיא נקבה, וממדרש רבותינו אנו יודעין שתמנע אחות לוטן היא היתה פילגש לאליפז. דתני ר' שמעון בן יוחאי מה לי לדרוש ותמנע היתה פילגש לאליפז, אלא להודיע שבחו של אברהם, כמה מלכות ושלטונות היו רוצות להדבק בו, לוטן זה היה אחד מהשלטונים, דכתיב אלוף לוטן אלוף שובל (פסוק כט), וכתיב ואחות לוטן תמנע (פסוק כב), והיא היתה פילגש לאליפז אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו פילגש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם עשו הרשע שלא היתה בידו מצוה אלא כיבוד אב, רוצין הכל להדבק בו, יעקב שקיים כל התורה כולה על אחת כמה וכמה:
ותלד לאליפז את עמלק. שבא ללוק דם עם ה':
אלה בני עדה אשת עשו. שמנה בנה ובני בנה:

Verse 13

ואלה בני רעואל. שמשתף ריע לאל:
נחת וזרח שמה ומזה. נחת לרוח בוראו, וזריחת אורה לישראל, כשיעשה הקב"ה שמה בהם, ויז נצחם על בגדיו:
אלה היו. כהווה אחת, כדדרשינן ארבעתן:

Verse 14

ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו ותלד לעשו את יעוש. כבר דרשתיו:
ואת יעלם ואת קרח. כבר דרשתים:

Verse 15

אלה אלופי בני עשו. פסל שאר בני משפחות אמותם:
בני אליפז בכור עשו. שבעה:
אלוף תימן. על שם מקומן בדרום:
אלוף אומר. מורה וסורר:
אלוף צפו אלוף קנז. קנאזי זנאי, על שם הקנזי בני כנען:

Verse 16

אלוף קרח. זה תמנע, שבתחלת הפסוק שלמעלה שמופסק בטעם לגרמיה, כשדרשינן כי דבר המקרא הרי היא מתמנע ממקומו, לכך הזכיר את קרח במקום תמנע:
אלוף געתם. עת גע יום פקודת עונו מיד תם עונך בת ציון:
אלוף עמלק. כבר דרשינן:
אלה אלופי אליפז בארץ אדום. אבל קרח האחר בנו של אהליבמה נולד בארץ כנען:
אלה בני עדה. שמונה:

Verse 17

ואלה בני רעואל בן עשו אלוף נחת אלוף זרח [אלוף שמה אלוף מזה] אלה אלופי רעואל בארץ אדום אלה בני בשמת אשת עשו:

Verse 18

אלוף יעוש אלוף יעלם אלוף קרח. זה קרח אין לו שם אחר:
אלה אלופי אהליבמה בת ענה אשת עשו:

Verse 19

אלה בני עשו. לפסול שאר בני משפחות אחותם:
ואלה אלופיהם. הוסיף בני בנים:
הוא אדום הוא ברשעו מתחלת ועד סופו, ומה שכתוב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (פסוק ו), לא לשום דבר, אלא לעניין שדרשנו בו בפסוק:

Verse 20

אלה בני שעיר. פסל שאר בני כנען:
החרי. משוחררין, שכן בדברי רבותינו קורין למשוחרר חיור, והן נקראין תרפולי, שהן בני חורין ולא חורי ממש, אלא כשקילל נח את כנען ואמר לו, עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), אז היה משתעבד כנען הוא ובניו עד עת נפלגה הארץ, וכאשר בללה שפת כל הארץ ברחו להם אלה הכתוב בענין זה ותפשו להם את הר שעיר ויחזקוהו ובנוהו. וישב דוד במצודה (ש"ב ה ט), מתרגמינן וישב דוד בחקרא, פקד מצודה עליזה לבעבור לא יכבישם אדם עוד לעבדים, בא עשו ובניו ויירשום וישבו תחתם אז נפוצו ונתפזרו בתוך אחיהם כנען:
יושבי הארץ. כלומר מיושבי הארץ, שהיו יודעים איזה קרקע טובה לחטים ואיזה לשעורים ואיזה לכוסמין ואיזה לדקלין ולגפנים:
לוטן. שלטון, ודומה לו הלוט הלוט (ישעיה כה ז), וכבר דרשתיו בלוט בן הרן (בראשית יא לא) מכח התרגום ונהפך להיות לוט מרור:
ושובל. שנחשף ממקומו גולה, כענין חשפי שובל גלי שוק (ישעיה מז ב), שמדוברים הדברים על אופן גולה:
וצבעון. שדומה לעיט צבוע, ועיקר שם צבעון היא כעין בגד לבן שמתמלא צבעי כתמין, כך נתפס עונו שבא על אמו והוליד את ענה:
וענה, שענה עדות שקר במעשה בראשית שהביא כלאים לעולם:

Verse 21

ודישון, מלא יו"ד נקרא ונכתב, שהיה מדשן בניו ובנותיו להעבירן למולך ולא עגלים לע"ז לתקרובת ע"ז:
ואצר. שהיה אוצר ממון גזל וחמס:
ודישן. חסר ו', נקרא ונכתב, שאינו מדשן זרעו להעביר למולך אלא עגלים לע"ז:
אלה אלופי החורי בני שעיר. כענין בני ציון הם בני שעיר:
בארץ אדום. כי הר שעיר ממוצע בתוך אדום:

Verse 22

ויהיו בני לוטן חרי. על שם חרי אף:
והימם. ו' כתיב על שם מהומה:
ואחות לוטן. שנתייתמה וגדלה אצל לוטן אחיה:
תמנע. שמנעה עצמה מבני משפחתה:
ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו ל), זו מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש אגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש, וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל יד), יצתה בת קול ואמרה לו, רשע באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי וגו' (תהלים נ כ כא), ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' (ישעיה ה יח), תמנע בת מלכים היתה בעית לאגיורי באתה אצל האבות ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב להיות שפחה לפסולין של אומה זו, מלהיות גברת לאומה אחרת, נפק מנה עמלק דצערינהו לישראל, דלא מבעיה להו לאברהם יצחק ויעקב לרחקונה:

Verse 23

ואלה בני שובל עלון. מלשון על בני עולה:
ומנחת. שהי' מנחתו מנחת לפני ע"ז:
ועיבל. על שם עיבל שהיו עובדים אותו על ההרים הרמים והגבעות, וכתיב ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג):
שפו. מתחלף בדברי שפי שהיה חיגר ברגלו, וכן דרשו רבותינו בבלעם דכתיב ביה וילך שפי (במדבר כג ג):
ואונם. מלשון וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם (תהלים צד כג):

Verse 24

ואלה בני צבעון. צבעון הוא צבוע ובנו איה עוף טמא, כדכתיב הראה ואת האיה (דברים יד יג). ו' של ואיה יתירה היא, ואינה נדרשת להוסיף על הענין, כי לא הוזכר הכתוב בן לצבעון לפני איה, ובדברי הימים (דה"א א מ) כתיב איה בלא ו' ויש מרבותינו אומרים כי ו' של איה מיסוד השם היא כמו ופסי, (במדבר יג יד), ואינה טפילה כשאר ווי"ן, שהן בראשית שמות, כמו ו' ודישן ואצר, וכל שמות שאחרי ריעיהן, אלא מעיקר השם היא, כי לא הזכיר לצבעון בן לפני זה. ואני אומר א"כ היא היתה ראויה הו' להיות נפתחת כוי"ו של ופסי והאל"ף רפויה, אבל השבא שתחתיה היא מטפלת. וענה הוא ענה הנזכר למעלה בפסוק אלה בני שעיר החורי (פסוק כ), הן בן אשתו של שעיר אמו של צבעון הוא בנו של צבעון ממש, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ואקשינין דילמא תרי ענה הוו, ומתרץ רב פפא אנא אימר מילתא דלא אמרה שבור מלכא ומנו רבה, אמר קרא הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא, פי' הוא הנזכר בפסוק אלה בני שעיר החורי כדדרשנו, וזה ענה היה אביה של אהליבמה ואשת עשו היתה, שנאמר ואהליבמה בת ענה בת צבעון, וצבעון אבי אביה הוא, וקראה הכתוב בת צבעון, לפי שהיה שטוף בזימה, וכשם שבא על אמו, כך בא על כלתו ולא נתברר לפני הדור אם היא בת הבעל או בת הבועל, ומה שרוב מקומה כתיב בת ענה, לפי שרוב בעילות אחר הבעל:
אשר מצא את הימים. אלו בריות רעות של כלאים שאימתן מוטלת על הבריות, ומה עשה ענה, בשביל שהיה ממזר הביא ממזרות לעולם, והביא סוסיא וזיווג לה חמור ויצאה ממנה פרידה, אמר הקב"ה אני לא בראתי בריה של היזק ואתה הבאת לעולם, חייך אף אני בורא בריה של היזק, הביא בגזירתו חכינה ונזדווג לה חרדון, ויצא ממנה חברבר, מעולם לא אמר אדם שנשכו חברבר וחי, ושבעטתו פרדה לבנה וחי, לקץ ימים ברעותו את החמורים לצבעון אביו, מצא בריות רעות הללו ונכנסה אימתן בלבו וקראן יימים, לשון אימה, ודומה לו איום ונורא הוא (חבקוק א ז):
ויש מפרשים מצא הימים. כלומר הביא את האומים, מצא לשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), יימים כמו ושני לאומים ממעיך וגו' (בראשית כה כג), ואין הדברים נראין כפתור ופרח. תני האש והכלאים לא נבראו בששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה להבראם, כלאים אימת נבראו, בימי ענה, כדדרשינן, א"ר יונתן כל שאזניה דקות וקטנות, אמה סוסה ואביה חמור. האש, ר' לוי אומר שלשים וששה שעות שמשה אורה בלי הפסק, י"ב של ערב שבת, וי"ב של לילי שבת, וי"ב של יום שבת, וכיון ששקעה החמה בלילי שבת בראשית, בקשה האורה להיגנז, וחלק הקב"ה כבוד לשבת, שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), במה ברכו באורה. המתינה האורה והיתה משמשת והולכת, התחילו הכל מקלסין להקב"ה, זש"ה תחת כל השמים (ישרוהו) [ישרהו] ואורו על כנפות הארץ (איוב לז ג), וכיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון ואמר זהו שנאמר לי ואתה תשופנו עקב (בראשית ג טו), שבא להזדווג, שנאמר ואומר אך חשך ישופני (תהלים קלט יא), מה עשה לו הקב"ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור, פתח וברך, ברוך בורא מאורי האש, וזש"ה ולילה אור בעדני (שם שם), אתיא כדשמואל דאמר מברכין על האור במוצאי שבת שהיא תחלת ברייתא, רב הונא אמר [בשם ר' יוחנן] אף ביום הכיפורים מברכין עליו, ובאור ששבת כל אותו היום:

Verse 25

ואלה בני ענה דשן. חסר יו"ד, וחסר ו' כתיב, לפי שחסרה גדולתו:
ואהליבמה בת ענה. לפי שנזדווגה לעשו נתייחסה עם האלופים:

Verse 26

ואלה בני דישן. פעם קוראו דישון במלאפום ופעמים קוראו דישן השי"ן נפתחת. ועוד יש דישן אחר שאינה משתנה שנאמר ודישון ואצר ודישן (פסוק כא), והכרת אותותם דישן שהוא משתנה כתיב ביה ואלה, ושאינו משתנה כתיב ביה אלה:
ואלה בני דישן חמדן ואשבן. שחמדתן נתנה לשבאין:
ויתרן וכרן. ויתר אחיו נזכרו ביד בני עשו:

Verse 27

(ואלה) [אלה] בני אצר בלהן. מלשון בלהות היית ואינך (יחזקאל כח יט):
(וזעוה) [וזעון] מלשון והיית לזעוה (דברים כח כה):
ועקן מלשון שמת מועקה במתנינו (תהלים סו יא):

Verse 28

אלה בני דישן. שאין שמו משתנה:
עוץ. נעשק. שהרי בירושלמי עושק מתרגמינן עוצייא:
וארן. שחזר לשעבודו לתת מס וארנונה שהרי אלו כולן בני אלופין הן יחד בימי עשו ובניו, ונצחום בני עשו והגלום, כדרשינן מן המקרא:

Verse 29

אלה אלופי החרי. פסל את בנים מאלופיהם שהרי גלו:
אלוף לוטן אלוף שובל אלוף צבעון אלוף ענה. וזה עיקר המדרש למעלה כי בחיי אביו בא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ומקצת בני הדור אמרו כי ענה בן שעיר הבעל הוא וחכם אחד אומר כי ענה בן צבעון הבועל הוא, וכן יסוד ההלכה שפסקו רבותינו, וכן דרשנו באהליבמה בת ענה בת צבעון:

Verse 30

אלוף דישן. שקראו הכתוב דישן על שם אחיו הקטן דישן בן חמישי של שעיר דישן בן שביעי של שעיר, ולמה קורא לדישון דישן, מלמד שמת אחיו הקטן לפניו והן קוראין אותו על שמו:
אלה אלופי החרי. שבעה:
לאלופיהם. כלומר לממשלתן, כמו למלכותן לשולטנותם לאומתם. בארץ שעיר. שם היו אלופיהן לא במקומות אחרים לא בתחלה ולא בסוף:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת משוטי אלוני בשן וקרשי איי כתים. דא"ר יצחק למה נמשלו אומות העולם לספינה, מה ספינה זו עושין לה תורן ממקום אחר, והוגנים ממקום אחר, ונס ממקום אחר, כך אומות העולם שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר וכן כולם, אבל בישראל כתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד), כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו, ממנו שריו:

Verse 31

ואלה המלכים. הוסיף על האלופים שהמלכים הם באים ממקומות הרבה ומולכין באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל משפרצו בני אדם עד שמלך שאול בן קיש בישראל, וכתבם הסדרן יחדו כדי לסיים ענין התבן והקש לסלקם מעל הבר, שנאמר מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח). וכשמסלק את הקש הרי הרוח מפזרו ובאו הכל ומנשקין את הבר, שנאמר תזרם ורוח (תנשאם) [תשאם] (ישעיה מא טז), והבר מתנשק להיכשר ללחם הפנים, זה ישראל, שמתייחס אח"כ למלכי כהנים וגוי קדוש, שנאמר ואתה תגל בה' בקדוש ישראל תתהלל (שם שם), ואע"פ שהקש והתבן נזרין הרי הן עומדין ליגבב לשריפת האש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א יח):

Verse 32

וימלך באדום בלע. זה בלעם הקוסם שרצה לבלע נחלת ה' בני בנותיו, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כו ה):
בן בעור. בן שנבער אביו מנביאות:
ושם עירו דנהבה. כשירד למצרים להיות יועץ לפרעה הוא יועצהו לומר לעצמו הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י):

Verse 33

וימת בלע וימלוך תחתיו יובב. אויבו של מקום:
בן זרח. שהזריח אורה של מלכות הרשעה שכתבה שהיתה מלכות עקורה מאדום ובא זה ומלך עליהן ופרנסו מבצרה שעתיד להיבצר דכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות (עובדיה א ה), והקב"ה בוצרן לגת ודורכן, שנאמר פורה דרכתי לבדי (ישעיה סג ג), וכתיב ובגדיך כדורך בגת (שם שם ב), א"ר אבהו כך אמר הקב"ה כבר היתה מלכות עקורה מאדום ובאתה בצרה וסיפקה לה מלכים מעתה אין לי עסק אלא עם בצרה, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד ו), ואח"כ וטבח גדול בארץ אדום (שם):

Verse 34

וימת יובב וימלוך תחתיו (חשים) [חשם], גם זה חש שם לכבוד מלכות הרשעה אחרי מות יובב בא מבצרה ממקומו של יובב שהרי אינו אומר מארץ תימן סתם, אלא מארץ התימני, מארץ של יובב שהיה מעיר תימן בצרה, ודומה לו אליפז התימני:

Verse 35

וימת חשם וימלוך תחתיו הדד. שהשחית ערי מדין ועונה עליהם הידד:
בן בדד. שהושיב בני העיר בדד:
המכה את מדין בשדה מואב. וכי מה ענין מדין אצל מואב, אלא בימי עמלק היתה מלחמה זו נזדווגו יחד מדין ומואב, שנא' ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד), גירה להם הקב"ה את הדד מלך אדום בא מדין לעזור את מואב והכם הדד בגבול מואב:
ושם עירו עוית. שהיו מעוותין שם את המשפט:

Verse 36

וימת הדד וימלוך תחתיו שמלה ממשרקה. זה היה מארץ הצמרי מארץ כנען שהיו משרקין את הצמר ועושין שמלות, דאמר ר' יהודה למה נקרא שמלות צמרי, שעושין בצמר:

Verse 37

וימת שמלה וימלוך תחתיו שאול. שהשאיל עצמו לעבירה, וכן אתה דורש בשאול בן הכנענית:
מרחובות הנהר. מקום היה על יד נהר פרת וקראו כך:

Verse 38

וימת שאול וימלוך תחתיו בעל חנן. שהיה עושה חינות לבעלים:
בן עכבר. בר שקיפח שוקי אביו ועיכבו כביר זמן מרובה:

Verse 39

וימת בעל חנן בן עכבור וימלוך תחתיו הדר. נצטער המחבר שלא שמע על רשע זה מדרש של גנות שראוי להתלוצץ בע"כ ובעבודה, אלא זה הדר הדור היה במקומו יותר משאר בני אדם ובנה לו עיר נאה ושמה פעו. מלשון פועה הופיע:
ושם אשתו מטבאל. א"ר סימון שהיו מטיבין אותה אל בעלה:
בת מטרד. בת שנטרדה מבעלה:
בת מי זהב. בת צורף היתה שמתיך את הזהב לתוך הכור במים, זה דרך הפשט בשיטת התרגום, אבל רבותינו חלקו על מקרא זה, ר' לוי ור' סימון אמרו מטיבין אלהותן שהיו יושבי' מטיבין את עצמן לעבוד ע"ז. בת מטרד, שהיתה [מעמדת] טוריות לע"ז, וי"א שנטרד מן העולם מהר. ור' סימון אומר מהטבאל מטיבי נשים היו משהיו מטיבין אותה לבעלה טורדין אותה ממנו. בת מי זהב, סררין הוון מה דעתרן אמרון מהן דהבא מהן כספא:

Verse 40

ואלה שמות אלופי עשו. מוסיף על האלופים הראשונים שהיו ג' בני עשו, וי"א בני בנים בדור אחד הרי י"ד, ואלו היה בזה אחר זה:
למשפחותם. שנפוצו למשפחותם:
למקומותם. לאחר שחלקו להם הארץ וישבו איש במקומו:
בשמותם. שמקצתן קרויין בשם אלופים. הראשונים ורובם בשמות אחרים:
אלוף תמנע. זה מוכיח על תמנע בן אליפז כשנדרש וזה נקרא בשמו:
אלוף עלוה. מלשון מלחמה על בני עלוה:
אלוף יתת. לא שמעתי עליו מדרש:

Verse 41

אלוף אהליבמה. על שם ממזר בת ענה:
אלוף אלה. אלה יהיה כאלה נובלת עליה:
אלוף פינן. על שם פונין הוא צלמונה מקום ציה וצלמות, וכן אתה דורש ומתרגם ויסעו מפונין:

Verse 42

אלוף קנז. על שם קנז בן אליפז:
אלוף תימן. על שם תימן בן אליפז:
אלוף מבצר. על שם עירו מבצר:

Verse 43

אלוף מגדיאל. יום שמלך ליטצום נראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל ועוד מלך אחר מתבקש לאדום:
אלוף עירם. שעתיד להערים תשבחות למלך המשיח:
אלה אלופי אדום. מלכים בלי כתר, כדכתיב ומלך אין באדום נציב מלך (מ"א כב מח), נציב מתרגמינן אילהון איסטרטגי מלכא:
למושבותם בארץ אחוזתם. אחר שהיה להם ישוב ואחוזה מלמד שהאלופים הללו עמדו אחר שמנה מלכים הנזכרים למעלה:
הוא עשו. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו:
אבי אדום. תבשילו אדום, מלכו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, מגן גבוריו אדום, ובגדיהם אדומים, והקב"ה הנקרא צח ואדום, יפרע ממנו בלבוש אדום, ויז דם על בגד אדום, ע"י אדום, ויקוים בימי, אני עבדו, מה שכתוב, והקימותי לדוד צמח צדיק (ומלוך) [ומלך] מלך והשכיל (ירמיה כג ה):
שלמה פרשת וישלח. וסמוך לה פרשת ישיבת יעקב בארץ והיתה ראויה לכתוב תיכף לפרשת ויקח עשו את נשיו וגו' (פסוק ו'), במקרא הנדרש עליהם, שנא' נסו ואין רודף [רשע] (משלי כח א), רשע זה עשו, שנא' ביה וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו), (וצדיק) [וצדיקים] ככפיר יבטח (משלי שם), זה יעקב, דכתיב ביה וישב יעקב בארץ מגורי אביו (פסוק א') אלא סילק הכתוב את הקש ואת התבן תחלה, ואח"כ סיגל את הבר, שנאמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה ד):
שבתי (וראיתי) [וראה] תחת השמש כי לא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), זה יעקב שברח בקלות מפני לבן, ואעפ"כ לא נהנה ממרוצתו שהרי דלקו לבן וגרם לו לקלל את רחל ומתה עליו, ולא לגבורים המלחמה (שם שם), אע"פ שנאבק עם המלאך כגבור נמצא כדקר צולע. וגם לא לחכמים לחם (שם שם), אע"פ שיעקב חכם ונביא שנודע לו על הרעב בחלום, חסר לחמו והוריד בניו לשבור בר במצרים, (ולא) [וגם לא] לנבונים עושר (שם שם). אלו בני יעקב שהיו נבונים ועשירים, שנא' כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו (בראשית לא טז), ואעפ"כ ירדו מנכסיהון על שמכרו את יוסף שכן אתה מוצא ביהודה, שנא' וירד יהודה (שם לח א), מלמד שירד מנכסיו. וגם לא ליודעים חן (קהלת ט יא), זה יוסף שהיה יודע לכוון ברוח הקודש, ולא היה לו חן אצל אחיו. כי עת ופגע (אחד) יקרה את כולם (שם), שהשטן מצוי לקטרג את הצדיקים, שנ' אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג (איוב ט כג), אמר רב אחא בשעה שהצדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה, השטן מקטרג ואומר לא די מה שמתוקן להן לעתיד, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה שכן יעקב שבקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף:

Chapter 37



Verse 1

וישב יעקב. מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה ישיבתו חשובה עד שבא לארץ ישראל, שנאמר קום עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א), וכשבא לחברון נתיישב שם ישיבה קבועה:
בארץ מגורי אביו כנען. זש"ה בענין אברהם גר ותושב אנכי עמכם (שם כג ד) ובענין יצחק גור בארץ הזאת (שם כו ג), שעדיין לא נכבשה הארץ לפניהם אלא הכנעניים וחוצבים בורות, שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא):

Verse 2

אלה תולדות יעקב יוסף. פסל את השאר לומר לך התולדות לא באו אלא בזכות יוסף, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, והתולדות הללו לא היו ממתינים אלא עד שנולד יוסף, שנא' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז). יעקב הוליד ויוסף כלכל, לפיכך נקראו על שמו, הניח מעשה כולם ועסוק במעשה יוסף, כדי להתחיל ולסדר ירידת מצרים שנגזרה לזרע אברהם בין הבתרים:
יוסף בן שבע עשרה שנה היה. באותו הפרק תחלת ירידתו למצרים ט' שנים אחר שבא יעקב אל יצחק אביו בחברון:
רועה את אחיו. כלומר עם אחיו:
בצאן. הצאן לא נאמר אלא בצאן, שהיה נאמן לאביו ושומר בצאן מה יעשו אחיו בהם שלא ישחיתם:
והוא נער. מתגעגע כנער ועושה מעשה נערות, מתקן שערו, מתלה בעקיבו, ולא שהוא חושד בכל אחיו, אלא:
את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. עמם היה מתגרה כסבור שבני פילגשים הם:
ויבא יוסף את דבתם. עיקר מלת דבה לשון סתר, ודומה לדבר, דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י):
רעה. לשון הרע דרכו ליאמר בסתר, במרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ (במדבר יג לב), שהוציאו מלבם, וביוסף כתיב ויבא, כי מה שהיה מדבר עליהם לא היה אלא לפני אביהם בלבד, ואעפ"כ נענש:
איזה דבה הביא ר' מאיר אומר כך אמר חשודין בניך על אבר מן החי, אמר הקב"ה חייך אפי' בשעת הקלקלה הן שוחטין, שנ' וישחטו שעיר עזים (בראשית לז לא). ר' שמעון אומר כך אמר תולין בניך עיניהן בבנות הארץ, אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב, שנא' ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט ז). ר' יודא אומר כך אמר מזלזלין בניך בבני השפחות וקורין להם עבדים, א"ל הקב"ה חייך שאתה נמכר לעבד. ר' יודא ב"ר סימון אומר על שלשתן הוא אומר פלס ומאזני (משקל) [משפט] לה' (משלי טז יא):

Verse 3

וישראל. פעמים קראו הכתוב יעקב, ופעמים ישראל, כדדרשינן:
אהב את יוסף מכל בניו. ולמה:
כי בן זקונים הוא לו. ר' יודא אומר שהי' זיו דיוקנו דומה לו. ור' נחמיה אומר שהיה זריז וחכם כמותו, שכל הלכות שמסרו לו שם ועבר מסרן ליוסף:
ועשה לו כתונת פסים. שהיתה [מגעת עד פס ידו], ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו. ודומה לדבר פס (ידיו) [ידא] דדניאל (דניאל ה ה), אר"ל צריך אדם שלא לשנות בנו בין בניו שבשביל שני סלעים מילת, פי' שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה, והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו:

Verse 4

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו. ואפילו מראובן ושמעון ויהודה:
וישנאו אותו. בלב גם בני הגבירות:
ולא יכלו דברו לשלום. לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר ולהזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה, דא"ר אחא בר זעירא מגנותן של שבטים אתה למד שבחן, שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב (ש"ב יג כב), שהיה הדבר טמון בלבו אבל כאן לא יכלו דברו לשלום מה שבלבם היה בפיהם, מכאן שנו רבותינו הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, לכך לשלם חסר ו', [שהיה בדעתם לשלם לו רעה שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ כ)], כל שנאה כתיב בשי"ן שהיא משנה את הלב ממדה למדה:

Verse 5

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו. כמו לשנוא, והוא דבור קל:

Verse 6

ויאמר אליהם. לאחר שנאמר ויגד לאחיו, מה ת"ל ויאמר אליהם, אלא אע"פ שהיה יודע שמוסיפין שנאה לא היה נמנע מלשנות ומלספר להם חלומו. אליהם מלא י', מלמד שהיה רואה בשעה שהן כולן מקובצים ומספר להם:
שמעו נא. לשון בקשה, מלמד שהיה אומר להן ולא היו מקשיבין, והוא מפייסן שישמעו חלומותיו:

Verse 7

והנה אנחנו מאלמים אלומים. אלו אגודות של שבלים, וכן תרגום אונקלוס מאסרין אסרין, ואנשי עיר הקודש מתרגמין מפרכין פרוכין, וכן דרשנו תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא יט), יתפרכו, ודומה להן בדברי רבותינו התיה והחלתית והאלום, תייה קורא בלע"ז דירא, והוא מין עץ, חלתית בלע"ז לזרו פולאנטו. אלום ויש שונין והאלים, הוא בושם דם ונכתש עם המלח לתבלין, ולדבריהם עיקר מלת אלימה שבתחלה קוצרין המלח ועושין אותו כרי וערימה מסויימת וכשעושה את הקמה אלומות הוא שמחלקין אותה לחלקים דקים, בדבר שהיה שלם ועכשיו נפרד:
והנה קמה אלומתי. מתוך חברותיה:
וגם נצבה. על עצמה השבלין דרך גדולין:
והנה תסובנה אלומותיכם. שהיו באות ומקיפות לשלי:
(ותשתחוינה) [ותשתחוין] לאלומתי. מה ראה שר החלום להראות לו החלום אלומות, אלא מלמד כשם שראה פרעה חלום של רעב, כך ראו יעקב ויוסף, אלא יעקב שמר בלבו, ויוסף סופרו, וזה שדרשינן וגם לא לחכמים לחם (קהלת ט יא). בתחלת הפרשה. אמר להם כינסו פירות מפני הרעב העתיד לבא, וגם אני כונס פירות בפני עצמו, שלכם ושלי עומדין, ואתם צריכים לשלי אפס כי לא נודע להם ולו הדבר בפירוש, כי היה חלום הדיוט ולא בחזיון נבואה, וזה שדרשינן בויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). ה' פעמים כתיב והנה בענין, כנגד ה' פעמים שנשתחוו לו:

Verse 8

ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו. לשון תימה:
(ואם) אם משל תמשול בנו. לשון תימה, א"ר סימון לפי שענו אותו בשתי לשונות כפולות, לפיכך עמדו ממנו שני זוגי מושלים, יהושע וגדעון מושלים, ירבעם ויהוא מלכים, מכאן אמרו רבותינו כל החלומות הולכין אחר הפה, וכן הוא אומר ויהי כאשר פתר לנו כן היה (בראשית מא יג), ולא שכך היה פתרונו אלא חלום הראשון פתר על הפירות כדדרשינן, והשני בישר על הממשלה:

Verse 9

ויחלום עוד חלום אחר. מהו אחר דבר אחר זו על הממשלה:
ויספר אותו לאחיו. מכאן אמרו חלמא דלא משתעי, כאיגרתא דלא מיקרי:
והנה השמש. כנגד יעקב אביו, שכך אמרו רבותינו וילן שם כי בא השמש (שם כח יא), ר' פנחס בשם ר' חביב אמר שמע יעקב כל מלאכי השרת אומרים בא השמש בא השמש, ובשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וגו', אמר יעקב מי גילה לזה ששמי שמש, לכך פתר לו הבוא נבוא אני:
והירח. כנגד בלהה אומנתו, כשם שהירח פעמים חסירה ופעמים נדחית כך האשה פעמים מלאה עצמה בבטנה, פעמים פשוטה, פעמים נדחית בדווה וליבונה:
ואחד עשר כוכבים. כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות:
משתחוים לי. כך ראה שמשתחוים י"א מזלות למזלו שהוא י"ב:

Verse 10

ויספר אל אביו ואל אחיו. בא הפסוק הזה לומר כי תחלה סיפר לאביו ואח"כ לאחיו:
ויגער בו אביו. הגערה נחלקה לשני ענינים, האחת שגוער אדם בקטנו ובבנו ובתלמידו, והוא נזיפות של תוכחת מגולה, כגון ויגער בו אביו, טוב לשמוע גערת חכם (קהלת ז ה), למה לא גערת בירמיהו (ירמיה כט כז), וכל דומיהן. השני, גערת מאמר השמר, כמו (גערת) [גער] חית קנה (תהלים סח לא), גערת גוים אבדת רשע (שם ט ו), מגערת פניך יאבדו (שם פ יז), וכל דומיהן:
ויאמרו לו מה החלום הזה אשר חלמת. מכלל שעל הראשון לא גער בו, שהיה בשורת אצירת הפירות:
הבוא נבוא. ה' חטופה להתמיה המלה:
אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. א"ר חמא בר חנינא אם כך אמר היה סבור יעקב שתחיית המתים יגיע בימיו, שנאמר אני ואמך, ניחא אני אלא אמך רחל כבר מתה ואתה אומר והירח, ולא היה אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו:

Verse 11

ויקנאו בו אחיו. כל קנאה הסמוכה ללמ"ד לשון חיבה, כגון אשר קינא לאלהיו (במדבר כה יג), קנא קנאתי לה' צבאות (מ"א יט י), וכל דומיהן, ואם יאמר לך אדם, ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו טז), יש להשיב כי גם אותה קנאה של חיבה שהיו מחבבין את הכהונה, שנא' ובקשתם גם כהונה (במדבר טז י), וכל קנאה הסמוכה לבי"ת הרי היא לשון תחרות כגון כי קנאתי בהוללים (תהלים עג ג), אל תקנא בעושי עולה (שם לז א), ויקנאו בו אחיו, וכל דומיהן:
ואביו שמר את הדבר. א"ר לוי היה יעקב רואה את הדברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתבקרה פנקסו מה אני יכול לעשות, נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום, א"ר חייא ראה רוח הקודש אומרת ליעקב, שמור את הדבר, עתידין הדברים להיות:

Verse 12

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם. את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו לרעות אלא את עצמן בגדיים וטלאים שבצאן אביהם, שהרי כמה עבדים רועים היו ליעקב ולא היה להם ללכת לרעות, וזה שדרשינן רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב):
בשכם. כבר דרשנו שמו:

Verse 13

ויאמר ישראל אל יוסף. שנשאר בבית אצלו ועוסק בתורה עמו, ואותו שעה היו עוסקין בענין עגלה ערופה, וכן אנו עתידין לדרוש בוירא את העגלות אשר שלח יוסף (בראשית מה כז):
הלוא. מלא ו', כבר דרשנו:
הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. ר' תנחומא אומר נהג בו כבוד כראוי במורא האב על הבן, א"ר חמא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומתחתך עליו, אמר בני היית יודע שאחיך שונאין אותך ואמרת הנני, ולא עכבת ללכת אצלם. כל לכה שהיא לשון הליכה, כתיב בה', כגון [לכה] ואשלחך, לכה נא אקחך (במדבר כג כז), וכל דומיהן, והיה לו לומר לך, אלא לפי שהן לשון ענוה נכתבין מלאין ה', וכל שהוא במקום אליך חסירין ה', כגון לך לך (בראשית יב א), לך ה' הצדקה (דניאל ט ז), וכל דומיהן חוץ מארבעתן שהן מלאין ה', ולכה איפוא מה אעשה בני (בראשית כז לז), ולכה אין בשורה (ש"ב יח כב), זכיני בוראי להגיע למקומו לכבדו כהנה:

Verse 14

ויאמר לו. בתחלה אמר לו לכה לשון ענוה, אמר שמא לא ילך אצלם שהרי שונאין אותו, כיון שקיבל עליו לילך, א"ל בציווי לך נא, לשון בקשה פייסו לומר שתהא רואה שלום אחיך האיך שרויין:
ואת שלום הצאן. שמא ניזוקו. כל מלה שהיא חטופה פ"ה הפועל, כגון שלום דיבר, הרי היא ניתלית על חברתה, ואם היתה נפתחת ונקמצת, כגון שלום רב (תהלים קיט קסה), את בריתי שלום (במדבר כה יב), וכל דומיהן, הלא דבר הוא:
והשיבני דבר. הרי עומדת על עצמה, ועוד יש ללשונות הללו דרכים מוחלקין ואין להאריך בהם:
וישלחהו מעמק חברון. ליווהו על מנת לחזור:
ויבא שכמה. מקום מזומן לפורענות, וזכר לדבר, דרך ירחצו שכמה (הושע ו ט):

Verse 15

וימצאהו איש. זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי (בחזיון תחילה) [בחזון בתחלה] מועף ביעף (דניאל ט כא):
והנה תועה בשדה. יוסף היה תועה בשדה שאינו יודע לכוין הדרך, ודומה לדבר תעיתי כשה אובד (תהלים קיט קעו), או חמורו תועה (שמות כג ד):
וישאלהו האיש לאמר. לו בקול גדול שיכול לשמוע מה תבקש:

Verse 16

ויאמר את אחי אנכי מבקש. כדי לראותם:
הגידה. לשון ענוה:
נא. לשון בקשה:
לי. בפירוש:
איפה הם רועים. כבר דרשנו איפא באל"ף, ואיפה בה"א, מה ביניהם:

Verse 17

ויאמר האיש נסעו מזה, כלומר שמעתי בני אדם אומרים, ושמא הם אחיך שאתה אומר:
נלכה דותינה. כמו לדותן:
וילך יוסף אחר אחיו. מהו אחר אחיו, וכי היה רואה אותן שילך אחריהם, אלא שהלך בשביל אחר חיקור שרשי רגליהם, ודומה לדבר, ותשמור כל (אורחותי) [ארחותי] על שרשי רגלי תתחקה (איוב יג כז):
וימצאם בדותן:

Verse 18

ויראו אותו מרחוק. חסר ו', והן שבעה חסר ו' במקרא, וכולם למדרש, וזה היה ברחוק מלא עיניהם:
ובטרם יקרב אליהם. בתוך ד' אמות:
ויתנכלו אותו להמיתו. אין בכל המקרא אלא במקום ערמות מות, וכה"א (להורגו) [להרגו] בערמה (שמות כא יד), תרגום אונקלוס למיקם בנכילה. והיה לו לומר ויתנכלו בו, כענין שנ' והפך לבם לשנוא (אותו) [עמו] להתנכל בעבדיו (תהלים קה כה), או לומר ויתנכלו לו, כלומר הערימו להמיתו אותו, כענין שנאמר בנכליהם אשר נכלו (להם) [לכם], ומה ת"ל אותו, מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים, אלא להמיתו אותו על יד כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים:

Verse 19

ויאמרו איש אל אחיו. שמעון אומר ללוי תחילה שהיו אחים כלי חמס, וכולם הסכימו להם, לכך כתיב ויאמרו:
הנה בעל החלומות בא. ודומה לו מי בעל דברים (שמות כד יד):
הלזה בא. כלומר מתהדר לפנינו כלוז ומראה גדולה לפנינו, ודומה לו מי האיש הלזה (בראשית כד סה), ודרשינן כבר הדור ונאה כלוז, וכן אתה דורש רץ דבר אל הנער הלז (זכריה ב ח):

Verse 20

ועתה לכו ונהרגהו. בידים:
ונשליכהו באחד הבורות. מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם:
ואמרנו. לאבינו:
חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו. והאיך הן מתקיים, אמר הקב"ה אתם אומרים נראה, ואני אומר אראה, עכשיו נראה דבר מי יקום, מני או מכם:

Verse 21

וישמע ראובן. שהיה עוסק בשקו ותעניתו על מעשה בלהה בא וכלל עצמו עמהם עבור להצילו:
ויאמר לא נכנו נפש. כלומר הכאה של מיתה, ומה ראה ראובן להקדים בהצלתו, א"ר נחמיא כך אמר בכור אני ואין הסירחון תלוי אלא בי. ורבנן אמרי כך אמר הוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים (בראשית לז ט), דין עלי הוא להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך:

Verse 22

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. אפילו בלעדי, שכבר אמר הקב"ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), ואם רוצים אתם לסלקו מאתכם השליכו אותו אל הבור הזה, ואם תאמרו הרי בני אדם באים ומעלים אותו, הרי הוא במדבר מקום שאין בני אדם מצויין לעבור שם, ולמה עצם כל כך:
למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. אולי יסבור לו פנים, אמר הקב"ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, שנאמר את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד מג):

Verse 23

ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים. כלומר כתנתו המיוחד לו, ואת כתונת הפסים אשר עשה לו אביו, זה פרגוד מצוייר של מילת:
אשר עליו. לרבות בגד אחר פשוט שלובשין בדרכים שלבש על הכתונת ביציאתו לדרך:

Verse 24

ויקחהו. חסר ו':
וישלכו חסר י', מלמד ששמעון לבדו לקחו והוא השליכו, וגם נדרש אם למקרא, שלקחו והשליכו בעצתם. והשליח הזה הוא כשולחיו, ואע"ג דאמרו רבנן אין שליח לדבר עבירה, הני מילי לדיני אדם, אבל בדיני שמים איכא, והיכן פרע לשמעון במצרים, דכתיב ויקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם (בראשית מב כד), לכך אמר יעקב ארור אפם כי עז (שם מט ז), ולכך לא בירכו מחוקק עם אחיו, אלא רמזו בברכת יהודה שהציל את יוסף, כענין שנאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז):
הבורה. כלומר לאותו הבור שאמר ראובן:
והבור רק. יכול היה לומר והוא ריק, מה תלמוד לומר והבור, מלמד ששני בורות היו, אחד מלא צרורות, והשני מלא נחשים ועקרבים, וכן דרך המקרא, שנאמר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח טו):

Verse 25

וישבו לאכול לחם. א"ר אחא בר זעירא אכילת עבירתן של שבטים רווחה היא לעולם, שאע"פ שאכלו על דם של יוסף, שדומה כאילו הרגוהו, נתיישבו להאכיל לחם לעוברים ושבים:
וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים. עיקר מלת ארחת שיירא המהלכת בדרכים ממקום למקום, ודומה לדבר, דלתי לארח אפתח (איוב לא לב), ארח ברגליו לא יבא (ישעיה מא ג), לארח הבא (ש"ב יב ד), שכן דרך מתרגם ארח, לכך קורין לעובר דרך ארח:
באה מגלעד. שמשם לקחו סחורתם זו:
וגמליהם נושאים נכאת. זו שעוה:
וצרי. זה שרף של עצי הקטף, והוא מובחר שבבשמים למרפא ולמיני אירס, וכה"א הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם (ירמיה ח כב):
ולוט. זו מסטיני הנעשים בול כבול מלח, א"ר כהנא והלא אין דרכן של ערביים לטעון אלא עורות ועיטרן שריחו רע, אלא זימן להם הקב"ה סחורה זו בשביל צדיק זה שקים מליאי בשמים שתהא הרוח מנשבת בהם ולא ינזק מריחן של ערביים:
הולכים להוריד מצרימה. סחורה זו ששם היא משובחת, וכה"א קחו (לכם) מזמרת הארץ בכליכם וגו' (בראשית מג יא), בכל מקום נאמר ירידה למצרים, ועליה ממצרים, שהיא ארץ שפלה, ועליה לארץ ישראל, וירידה מארץ ישראל, שהיא ארץ הרים ובקעות:

Verse 26

ויאמר יהודה אל אחיו. בג' מקומות דיבר יהודה לפני אחיו ועשאוהו מלך עליהם, [ויאמר יהודה אל אחיו] ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם (שם מד יד), ויגש אליו יהודה ויאמר (שם שם יח), היינו דכתיב כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):
מה בצע כי נהרוג את אחינו. כלומר מה ממון אנו מרויחין בכך, שאנו עוברים על מה שהזהיר הקב"ה שופך דם האדם (בראשית ט ו), ואם בשביל חלומותיו שלא ימשול בנו, הרי כבר נאמר באדם דמו ישפך (שם ט ו), ואם תאמרו וכסינו את דמו, הרי כבר נאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (שם ד י):

Verse 27

לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר נלך ונתפוש דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל, אף זה שחטא והוציא דבה רעה לפני אבינו נמכרנו לעבד ונתהנה מדמיו:
וידנו. חסר י', דמשמע יד אחד ממנו אל תהי בו בלשון יחידה:
כי אחינו בשרנו. כלומר שאר בשרינו בני אב אחד, שעל כך נקנסו קין וזרעו למחות מן העולם:
וישמעו אחיו. כלומר קבלו ממנו, אבל מראובן לא קבלו, לכך החזיק לו אביו טובה, שנאמר מטרף בני עלית (שם מט ט):

Verse 28

ויעברו. כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שהגיעו הישמעאלים, ומאי משמע דהאי ויעברו לישנא דאקדומי הוא, דכתיב וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי (ש"ב יח כג), ואיבעית אימא מהכא, ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב יג), ולפי שאלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבא לפני הישמעאלים מכרוהו להם והם עצמם המדינים כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כיון שהעלוהו נתחרטו עליו, אז הגיעו ארחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף במה שנתנו בו, כי זה בעשרים כסף, משמע למדינים, ומשמע לישמעאלים, דא"ר יודן אנאת ארבע נכתבו עליו אחיו לסוחרים, סוחרים לישמעאלים, ישמעאלים למדינים, מדינים לפוטיפר, ר' הונא אמר חמש, שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (פסוק לו), לדימוסיא של מדינים, ובא פוטיפר ולקחו מן דימוסיא של מדינים, ואין לומר מדינים הם הן מדנים שכבר נאמר את מדן ואת מדין. עשרים כסף. הם חמש סלעים, כי סלע ד' דינרין, וזה כסף דינר של כסף הוא, אמר הקב"ה אתם מכרתם בכורה של רחל בחמש סלעים, לפיכך צריכים אתם לפדות פטר רחם שנולד להם בה' סלעים:

Verse 29

וישב ראובן אל הבור. כדי להעלותו בחבל שהביא בידו, כי לא נמצא שם בעת מכירתו. דא"ר אליעזר עסוק היה בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, וכיון שנפנה הלך והציץ בבור:
והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. לרצות את אביו, אמר לו הקב"ה מאדם הראשון עד כאן לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, וזה הושע בן בארי, שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד ב):

Verse 30

וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו. הישוב לאביו. ואני אנה אני בא, ואיך אראה פני אבי והסירחון נתלה בי:

Verse 31

ויקחו את כתונת יוסף. אותו של פסים ושני הבגדים כבשו:
וישחטו שעיר עזים. ואע"פ שצריכין לדם ולא לבשר, לא נהגו בו מנהג הפקר ושחטוהו, זה שדרשינן בויבא יוסף את דבתם (בראשית לז ב):
ויטבלו את הכתונת. כלומר הכתונת המיוחדת:
בדם. בדמו של שעיר. ולמה בדם של שעיר, שדומה לדמו של אדם, ולפיכך בכל מקום השעיר לחטאת, יבא דמו ויכפר על דם הדומה לו, וכתיב כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג):

Verse 32

וישלחו את כתונת הפסים. כשהיא מגולגלת בדם שעיר:
ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו. וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו. הן עצמן, אלא וישלחו ע"י בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום, אלא זאת מצאנו, בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת, ה' פתוחה וחטורה והוא לשון שמא, שמא כתונת בנך היא אם לא, עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו. א"ר יוחנן אמר הקב"ה חייך בו בלשון אני גובה ממך, שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית לח כה), וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו:

Verse 33

ויכרה חסר יו"ד שלא היה מכירה במראיתה שהן סימנין מובהקין שכבר היתה לבנה שהיא מצהיר צהיר רך ונקי מילת ועכשיו היא מגועלת בדם ואין לו בה סימנים מובהקין אלא טביעת העין במדותיו:
ויאמר כתונת בני (הוא) חיה רעה אכלתהו. זש"ה למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ כז), כך אמר יעקב עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן לבן לא היתה חיה רעה מתגרה בהם, ועכשיו נשתלחו בבן זקוני:
טרף טרף יוסף. כפל הדבור כלומר דרכו של טריפה להציל הרועה ממנו כרעים או אוזן, וזה נטרף על הכל, אבל שניהם חסרים ו', שלא כיוון את דבריו באמת, שנסתרה ממנו רוח הקודש:

Verse 34

ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו. ר' פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן כפר עליהן במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם ויעמוס וגו' (בראשית מד יג). א"ר אייבו לפי שתפש יעקב השק, לפיכך אינו זז מבניו לדורות, שכן כתיב באחאב וישם שק על בשרו (מ"א כא כז), במרדכי וילבש שק (אסתר ד א), וכן רבים:
ויתאבל על בנו ימים רבים. אלו עשרים ושתים שנה:

Verse 35

ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלו כלותיו, וא"ר נחמיה כנעניות היו מעיר שכם לקחו, שכן אדם קורא לחתנו בנו, ולכלתו בתו:
לנחמו. להשקותו כוס של תנחומין להברותו, כדרך שעשה יעקב ביצחק בנזיד:
וימאן להתנחם. מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החי, שהרי ביהודה כתיב, וינחם יהודה (בראשית לח יב), וכתיב אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו [בכו] להולך כי לא ישוב עוד וגו' (ירמיה כב י):
ויאמר כי ארד אל בני. כלומר בשביל בני, ודומה לו אל אודות הרעה בתמר ואמנון (ש"ב יג טז), כלומר לא בפעם זו לבד אני מסרב להתנחם אלא אפי' כשארד שאולה ארד אבל:
אבל שאולה. כלומר לשאול, כסבור שקצף הקב"ה עליו שחסרו מן י"ב שבטים:
ויבך אותו אביו. של יעקב שחיה י"ב שנה אחרי מכירת יוסף, דא"ר לוי יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי, ולמה לא גילה גם ליעקב, שאמר בדעתו, הקב"ה לא גילה לו, והיאך אני מגלה לו:

Verse 36

והמדנים. שקנאו מן הישמעאלים:
מכרו אותו אל מצרים. אל דימוסיא של מדינים, ודימוסיא של מדינים מכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, כשנדרוש לפנינו:
ורבותינו דרשו וישב יעקב בארץ מגורי אביו. אין ישיבת מנוח לצדיק בעולם הזה, שכן את מוצא באבות העולם כולם:
בארץ מגורי אביו. באברהם כתיב ואת הנפש אשר עשה בחרן (בראשית יב ה), וכבר דרשנו אלו העבדים שגיירו, שנאמר הסירו את אלהי הנכר (בראשית לה ב), ביצחק כתיב לא מצאנו, בא פסוק זה ולימד שגם יצחק מגייר גרים, שנאמר בארץ מגורי אביו, אל תקרא מגורי אלא מגויירי אביו:
בארץ כנען. תנן הכל מעלין את נשותיהן לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין, אחד נשים, ואחד עבדים, כיצד נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות קפוטקיא כדברי רשב"ג:
ת"ר הוא אומר לעלות [והיא אומרת שלא לעלות], כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו, ואם לאו יוצאי אויתן כתובה, היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת, תצא בלא כתובה, הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת. יוציא ויתן כתובה, א"ר אבי מקולי כתובה שנו כאן, וקסבר רשב"ג כתובה דאוריתא:
ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי' בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, אפי' בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שקיבל עליו מלכות שמים, שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ולזרעך אחריך) (ויקרא כה לח), וכל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה, וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים (ש"א כו יט). א"ר אליעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר העם היושב בה נשא עון (ישעיה לג כד):
אלה תולדות יעקב יוסף. היה צריך לומר אלה תולדות יעקב ראובן, אלא שענינו של יוסף דומין לשל יעקב, לכך סמכן, מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול, מה יעקב היתה אמו עקרה, אף יוסף היתה אמו עקרה, זו קשתה אמו בלדתה, אף זה קשתה אמו בלדתו, אמו של זה ילדה שנים, אף אמו של זה ילדה שנים, מה יעקב שנאוהו אחיו, אף יוסף שנואוהו אחיו, יעקב נתברך בעושר, אף יוסף נתברך בעושר, יעקב יצא לחוץ לארץ, אף יוסף יצא חוץ לארץ, יעקב נשא אשה בחוץ לארץ, וכן יוסף, יעקב ליווהו מלאכים, וכן יוסף, יעקב נתגדל ע"י חלום, וכן יוסף, יעקב נתברך בית לבן בגללו, וכן יוסף בית אדוניו, יעקב ירד למצרים, וכן יוסף, וזה כלה הרעב, וכן זה, יעקב משביע וכן יוסף משביע, יעקב מצוה על הפקודה, וכן יוסף על עצמותיו, יעקב נחנט, וכן יוסף, יעקב מת במצרים, וכן יוסף, יעקב נאמר בו גנבתי יום וגנבתי לילה (בראשית לא לט), וכן יוסף נאמר בו כי גנב גנבתי וגו' (שם מ טו), יעקב נפרד מאביו כ"ב שנה, וכן יוסף:
והוא נער. שהיה ננער על מעשה בני בלהה ועל בני זלפה לאמר עשו כך וכך ולא על כולם, ודומה לדבר ויען הנער [הנצב] על הקוצרים (רות ב ו):
ועשה לו כתונת פסים. שהפיסו עליה מי מהם יוליכנה אל אביהם, ועלת ליהודה. פסים ד' אותיות על שם אדוניו שנתעמרו בו פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים:
ריש לקיש בשם ר' אליעזר בן עזריה אומר מאי דכתיב לכו [וראו] מפעלות אלהים וגו' הפך ים ליבשה וגו' (תהלים סו ה ו), ולמה וישנאו בשביל שיקרע הים לפניהם, זש"ה ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וגו' (שם עז יז), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם עז טז), מלמד שלא נקרע הים אלא בזכות יוסף:
ויאמר אליהם שמעו נא החלום. אמר להם בלשון הזה יהיה נביאכם מוכיח אתכם, שנא' שמעו נא [את] אשר ה' אומר קום ריב את ההרים וגו' (מיכה ו א):
והנה אנחנו מאלמים אלומים. אני רואה שאתם עתידין לעשות אילמין לפני עגלי ירבעם ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד). ר' אחא אמר כך אמר יוסף עתידין לעשות אילמין להעלים עלי דברים לפני אבא וגם אני מעלים כמו כן:
והנה השמש והירח. כמשמעו:
ואחד עשר כוכבים. אלו י"א מטות ישראל חוץ מלוי שנבדל:
משתחוים לי. נגד יהושע בן נון, ועל כן סמך יהושע ואמר שמש בגבעון דום (ולבנה) [וירח] בעמק אילון (יהושע י יב), אמר עבדי דמרי לאו זבונתייכו בספרא דאבא, דכתיב משתחוים לי. א"ר ינאי ג' מלאכים נזדווגו לו, שנאמר וימצאהו איש (פסוק טו), וישאלהו האיש (שם), ויאמר האיש נסעו מזה (פסוק יז):
הנה בעל החלומות. רבנן אמרי אתי טעין חילמא, ר' לוי אמר אמרו זה שעתיד להשיאנו לבעלים:
והבור רק. א"ר אחא נתרוקן בורו של יעקב ואין בו דברי תורה הנמשלת למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א), כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו וגו' (דברים כד ז), והם מוכרים את אחיהם:
ויעברו אנשים מדינים וגו'. אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד מכם נותן בקע לגלגולת:
וישב ראובן אל הבור. ר' יהושע אמר טרחת הבית מושלכת עליו, וכיון שנפנה הלך והציץ אל הבור, ר' יהודה אומר כל אחד היה משרת את אבא יום אחד, ואות יום היה יומו של ראובן, ואין הדברים נראין:
כתונת בני חיה רעה אכלתהו. תרגמו אנשי עיר הקודש לא חייתא בישתא אכלתיה אלא חמי אנא (דחיתא) [דאיתתא] בישתא קיימא לקובליה, ובשיטת רב הונא דאמר נצנצה בו רוח הקודש ואמר חיה רעה זו אשת פוטיפרע, ויש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו', אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו:
ויקרע יעקב שמלותיו. ר' פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו [שמלותם] (בראשית מד יג), יוסף גרם להם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו וקרע, שנא' ויקרע יהושע שמלותיו (יהושע ז ו), בנימין גרם קריעה לשבטים, עמד בן בנו וקרע, שנא' ויקרע מרדכי את בגדיו (אסתר ד א), מנשה גרם קריעה לשבטים, לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בעבר הירדן, וחציה בארץ כנען:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
וסמוך לה ירידת גור אריה, ולא היה ראוי לסמוך אלא ויוסף הורד מצרימה, אלא כדי לסמוך ירידה לירידה, ר' יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא להכר נא, ר' שמעון ב"ר נחמיא אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפרע, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, דא"ר יהושע בן לוי ראתה באסטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בן ממנו, הה"ד החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך (ישעיה מז יג), א"ר אבא מאשר [ולא כל אשר. ודכוותה ולא יתבששו והנחש היה ערום] (בראשית ב כה, וג א), לא היה ראוי לסמוך אלא ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, א"ר יהושע בן קרחה להודיע מאיזה חטא קפץ עליהם שלא נצטנעו מן הנחש, ועל שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם, א"ר יעקב דכפר חנן שלא להפסיק בפרשת נחש, ורבנן אמרי כדי לסרג על הספר, כמו שאמר ברוח הקודש:

Chapter 38



Verse 1

ויהי בעת ההיא. שיעץ יהודה את אחיו למכור את יוסף:
וירד יהודה מאת אחיו. כיון שראו אביהן עוסק בשקו ותעניתו אמרו ליהודה מלך הייתה עלינו, ואמרת לנו למכרו, ושמענו לך, ואם היית אומר פטרוהו לשלום, היינו שומעין לך כמו כן, ועד עכשו היה אבינו מזוקק לנו להשיאנו נשים, ועכשו שעסוק בשקו ובתעניתו אינו דין להזדקק לנו כל כך, אמר להן באו נפזור עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסין השטר מצוי להיגבות, וכן הוא אומר בגביע אלהים מצא את עון עבדיך (בראשית מד טז), לפי שהיו מכונסין, אמרו לו ולא אתה הראש שלנו רד ופרנס את עצמך, מיד וירד יהודה מאת אחיו, ולמה פתח בלשון ירידה, שהיתה ירידה לו שקבר אשתו ובניו, ולפי שפתח בדברי הצלת אחיו ויאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ולא סיים אלא במכירה, דת"ר כל המתחיל במצוה ואינו גומרה סוף בא למדה זו:
ויט. נטה בגדולתו והלך להגורר:
עד איש עדלמי. והוא היה דיינו מתחלה שהכבר השיאו את בת שוע:
ושמו חירה. רבנן אמרו הוא חירם, ולא סבירא לן כוותייהו, אלא כר' יהודה דאמר חירם אחר היה, ואמו מישראל היתה, שנמנית אחר אמונתה ונבעלה לגוי וילדה לו את חירם, שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי (מ"א ז יג יד). ועל דעתיה דר' [יהודה בר] סימון חי חירם קרוב לת"ק שנה:

Verse 2

וירא שם יהודה. קודם מכירת יוסף במקומו של חירם והוא השיאהו לו, והיינו דאמרי אינשי בר אתרא בוצינא דאתרא:
בת איש כנעני. תגר, ודומה לו, אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי הארץ (ישעיה כג ח), כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב ח), יחצוהו בין כנענים (איוב מ ל), וכל דומיהן, ויש לומר כנענית ממש, שהרי עדולמי בתוך כנען הוא:
ויקחה. דרך אישות ויבא אליה. ואילו לקיחת בת שוע היה קודם מכירת יוסף אלא סידר הכתוב בפרשה מסויימת שלא להפסיק בין לקוחיה ולידתה. שהרי ער ואונן נולדו קודם מכירת יוסף, ושלח נולד באותה שעה שהיה עסוקין במכירת יוסף, ונכתב הענין מסויים אחרי מכירת יוסף, להודיע כי לכך קבר אשתו ובניו:
ושמו שוע. משם הצדיק, ויש לומר שלכך נקרא שמו שוע, שהיה מגדולי הארץ, ודומה ללשון ולא ניכר שוע לפני דל (איוב לד יט):
ויקחה. בדברים לגיירה אמר אשריך שאת מתחבר לזרע אברהם ויצחק ויעקב ונכנסת תחת כנפי השכינה, שמעה לו ונתגיירה:
ויבא אליה לשם אישות:

Verse 3

ותהר ותלד בן ויקרא [את] שמו ער. שהוער מן העולם, זה שכבר דרשינן שהראשונים משתמשין ברוח הקודש, לכך מכנין שם לבניהן על שם מעשה שעתיד להיות, ומתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין, ומגידים מראשית אחרית, וזש"ה אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרא שמות, אלא שמות, שמו של אדם הוא על מעשיו, אבל אנו מוציאין שם בנינו על שם אבותינו הראשונים:

Verse 4

ותהר עוד ותלד בן ותקרא [את] שמו אונן. גם היא כיוונה ברוח הקודש, לאחר שנשתרשה ביראת שמים וקראה שמו אונן שהביא אנינה לעולם:

Verse 5

ותוסף עוד. מה ת"ל ותוסף, שהרי ער ואונן נולדו קודם שנמכר יוסף, כי כשלקח יהודה את בת שוע, היה יוסף בן ט"ו שנה, ובאותו שנה נולד ער, ובשנה האחרת נולד אונן ופסקה, ואחר כך נמכר יוסף, בשנת י"ז לו, וירד יהודה ונפרש מאחיו לפרנס את עצמו ואת ביתו, ונזקק בעיר אכזיב לאשתו, והרתה אח"כ בשלה, לכך שינה כתוב בלשון ואמר ותוסף עוד ותלד בן:
ותקרא את שמו שלה. לפי ששגג יהודה במכירת יוסף נקרא זה שלה, לשון תרגום, שגגה מתרגם שלה, ולבי רחש להדבירו על אופן שנאמר והיה בכזיב בלדתה אותו, כזיב ושלה עניין חד הם, שכן כתיב באלישע לא תשלה אותי (מ"ב ד כח), וכתיב אל תכזב בשפחתך (שם שם טז), וזכר לדבר בתי אכזיב לאכזב (מיכה א יד):
והיה בכזיב. יהודה היה בעיר אכזיב:
בלדתו אותו. אמו לשלה:

Verse 6

ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. שתימרה מעשיה כקטורת, שלא רצתה לצאת מבית חמיה:

Verse 7

ויהי ער בכור יהודה רע. כמשמעו:
בעיני ה', ולא בעיני אדם, שלא היה אדם יודע רשעו אלא הקב"ה, והוא עושה כמעשה אונן והקב"ה פרסמו בגנות:
וימיתהו ה'. שהרי דינו בדיני שמים:

Verse 8

ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה. שהרי בביאה אתה קונה אותה לך:
והקם זרע לאחיך. כלומר על אחיך, למדנו שהיו נוהגין במצות יבום קודם מתן תורה ממצות הדעת, מכאן תשובה למינים האומרים שאין יבום תלוי אלא בנחלה, שהרי עדיין לא היתה נחלה בישראל, שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו (בראשית לז א), ואמר ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ותשובה לאומרים כי ישבו אחים יחדיו (דברים כה ה), קרובים ולא אחים ממש, שהרי ער ואונן אחים ממש היו בני אב אחד ואם אחת, ולמדנו יבום מיבום, מה כאן אחיה ממש אף להלן אחיה ממש:

Verse 9

וידע אונן. על פי אביו:
כי לא לו יהיה הזרע. שלא יקראו הבנים שיעמיד על שמו שכן אמר לו אביו:
והיה אם בא. באקראי בעלמא לא שנוהג בה חיבה אלא לפרקים כשמתאוה ובא אל אשת אחיו:
ושחת ארצה. כמו לארץ, היה חורש בגנות ומערה לאשפות, ופי' דש מבפנים וזורה מבחוץ שכבת זרעו שלא תתעבר:
לבלתי נתן זרע לאחיו. שיקרא לשם אחיו:

Verse 10

וירע בעיני ה' אשר עשה. שהיה משחית את זרעו, והקב"ה צוה לאדם ולחוה פרו ורבו (בראשית א כח), וכתיב לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה יח), וזה ממית את הוולדות שראויות לצאת ממנו, לפיכך:
וימת גם אותו. מה ת"ל גם אותו, שדינו כדין אחיו, מה אחיו מיתתו בידי שמים, ומה זה משחית זרעו בשביל שלא תתעבר ותכחש יופיה, והעלה עליהם הקב"ה כאילו הרגו הוולדות וזרעותיהן, וכן אתה דורש קול דמי אחיך (בראשית ד י), לא דמו בלבד, אלא דמו ודם זרעותיו, וכן אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו (מ"ב ט כו):

Verse 11

ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. נהגי מנהג אלמנות ושמרי את יבמיך שלא תנשאי לאחר עד יגדל שלה בני, שיהא בן י"ג שנה ויום אחד, שהיה באותו הפרק בן י"ב שנה:
כי אמר. כלומר כי אמר אבל לא על מנת להשיאה לשלה שמא המקור גורם ואם יבא עליה פן ימות עליה גם הוא כאחיו, דחיוה מביתו:
ותלך תמר ותשב בית אביה. שומרת יבם:

Verse 12

וירבו הימים. י"ב חודש, ומה ת"ל וירבו שמלאו ימים של שלה י"ג שנה ועוד:
ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה. על ידי אחיו שבאו לנחמו:
ויעל על גוזזי צאנו. סגולה של עצמו, שהרי כבר נאמר וירד יהודה מאת אחיו (פסוק א). כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם, וכבר דרשנו:
הוא וחירה רעהו העדלמי. שאין דרכו של אדם חשוב להלוך בדרכים יחידי:
תמנתה. כמו לתמנת:

Verse 13

ויגד לתמר. חסר ו', שהוא לשון רכילות:
לאמר. מגיד אחר מגיד, הנה חמיך. מה ראה הכתוב לשנות בפרשה זו מלשון מקרא ללשון משנה, שהרי בכל המקרא קורא אדם לאבי אשתו חתן, וכן אשה לאבי בעלה חותן, וכאן שינה לומר חמיך, אלא חמיך דחמי ליך שכן דבר הראוי קוראו חמי בירושלמי:
עולה תמנתה לגוז צאנו. א"ר סימון תמנת אחת היתה, ולמה נאמר ביהודה עלייה, ובשמשון ירידה, דכתיב וירד שמשון תמנתה (שופטים יד א), אלא שהיתה נבנית באמצע ההר, ההולך לתמנת ממקום שהיה הולך יהודה היה עולה, שמשון היה יורד שהרי תמנת גבוה מאותו המקום. ר' אבין בר נגרא אמר. יהודה שנתעלה בה, נאמר בו עלייה, שמשון שנכשל בה בעבירה, נאמר בו ירידה:

Verse 14

ותסר בגדי אלמנותה מעליה. בגדי אלמנותה היו בגדים שחורים:
ותתעלף. הראה עצמה חלושה וכך דרך הצנועות:
ותשב בפתח עינים. זהו אם הדרך, וזו היא פרישת דרכים בלשון רבותינו, פתח עינים עוברי דרכים פותחים עיניהם אנה יהיו פניהם מועדות לצפון או לדרום למזרח או למערב:
אם הדרך. כמו שהאם יולדת, כך זו מולדת דעה לתועים בדרך. פרשת דרכים. שמתפרשת לדרכים הרבה, פתח עינים מכוונת מצד זה של דרך תמנתה ובאותו הצד ישבה לה שלא יהא חמיה יכול לעבור שלא יראה, וכל כך למה, לשם שמים, כדי שלא תצא מבית אבות ריקנית ולהעמיד משם בן:

Verse 15

ויראה יהודה. עומדת על הדרך:
ויחשבה לזונה, שכן דרך הזונות לעמוד בדרך, שנא' פעם בחוץ פעם ברחובות (משלי ז יב), אז לא השגיח בה:
כי כסתה. כלומר שנסתכל בה כשכסתה פניה:
מיד ויט אליה. והרבה כי נדרשים במקרא אמר אלו היתה זונה לא היתה מכסית פניה:

Verse 16

ויט אליה. מה ראה לומר ויט אליה, היה יכול לומר ויבא אליה, א"ר יוחנן מלמד שבקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, א"ל להיכן אתה הולך ומהיכן מלכים ומהיכן גואלים עומדים, ונטה אליה אל הדרך בעל כרחו:
ויאמר הבה נא. אלא בבקשה ממך הבה לי עצה אם אבוא אליך, א"ל טהורה אני ופנויה אני:
כי לא ידע כי כלתו היא. שאם היה יודע לא היה שואלה לכך כיון שראתהו מהפס, מיד ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי, כיון שאני מפקרת לך את עצמי הריני רוצה להשתכר:

Verse 17

ויאמר אנכי אשלח (לך) גדי עזים מן הצאן. למה נזדמן בפיו גדי עזים ולא דבר אחר יש דורשין לשבח, יעקב נתברך בגדי עזים, ויהודה העמיד מלכים וגואלים בגדי עזים שנדר, ויש דורשין מדה כנגד מדה:
ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. כלומר עד שאתה שולח לי את הגדי. עיקר מלת ערבון, לשון ערבות, שהוא ערב בין הסוחרים לקיים הסחורה, ודומה לו אנכי אערבנו (בראשית מג ט), בני אם ערבת לרעך (משלי ו א), ועתה [התערב] נא (מ"ב יח כג), עורב ערובה (משלי יז יח), וכל דומיהן, מדוברים על אופן משכון ולשון משכון הוא שמושך את האדם לאותו דבר, וסימן לדבר משכני (שה"ש א ד) כל זמן שמשכני בידיך, אחריך נרוצה (שם):

Verse 18

ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך. זה חותם שהיה חותם בו את הצאן:
[פתילך. שהיה קושר בה את הצאן]. ומטך אשר בידך. שהיה אוחז בו את הצאן, שכך עושין הרועים קושרים חבל בראש המטה, והוא ענוב, ומכניסו בראש הכבש, והוא מושך, והעניבה מתקשרת והצאן נאחז, אלו דברי רבותינו מקצתן. ויש דורשין חותמך ופתילך, שמכניסין רצועה או פתיל עב בפה כיס של מעות, וחותמין בחותם וחותם קשור בפתילים, והפתילים במטה קטן, וכאשר הכיס קשור נשארו החותמות והפתילים והמטה ביד החותם ויש לה שלשלת ליעיד':
ויבא אליה. למקום צנעה לשם פריה:
ותהר לו. מיד מביאה ראשונה, ואע"פ שאמרו רבותינו אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, תמר באצבע מיעכה, והכל לשם שמים, כדי להעמיד בנים מן האבות אברהם יצחק ויעקב, וכיוצא בעיבור זה דרשינן בהגר ובנות לוט:
ותהר לו. כלומר ממנו:

Verse 19

ותקם. ממשכבה:
ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה. שלא יקפצו עליה בני אדם בדרך:

Verse 20

וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הערבון [מיד האשה] ולא מצאה. כי לא היתה ישיבתה לשם, רק הולכת למקומה:
ולא מצאה. כי איננו מכירה בסימנים שמתחלה היתה מכוסה בצעיף, ועכשיו היתה מלובשת בגדי אלמנותה בגדים שחורים:

Verse 21

וישאל את אנשי מקומה. של אותו מקום שישבה שם בפתח עינים:
לאמר. לומר לזה ולזה:
איה הקדשה היא בעינים. כלומר שהיא בעינים, במקום שכל בני אדם מסתכלין בו:
על הדרך. כמשמעו:
ויאמרו לא היתה בזה. במקום הזה קדשה:

Verse 22

וישב אל יהודה. והגדי בידו:
ויאמר לא מצאתיה. בטביעת עין:
וגם אנשי המקום אמרו. ומעידים:
לא היתה בזה קדשה. מעולם לא היתה בזה קדשה, שאנו גדורין מן העריות ומן הזימה. קדשה זו זונה מופקרת, וכן הזהיר הכתוב, לא תהיה קדשה [מבנות] ישראל (דברים כג יח), ולא בשיטת אונקלוס, אלא בשיטת רבותינו נזכה לדורשו במקומו, ומתוך שנשגלת לכל עובר אינה מבחנת ממי נתעברה ואין הולד יודע אחר מי להתייחס, ודומה לדבר פן תקדש המלאה והזרע (דברים כב ט), שמתוך שנזרע כלאים אינו ראוי לביכורים, והוא כתוקד אש. וכן הדין של זו הביאה לתוך אש, שנאמר הוציאוה ותשרף:

Verse 23

ויאמר יהודה תקח לה. התי"ו של תקח לה נחרטת להשמיע המלה לשון נקבה, שכך אמר לו מעתה אל תשנה לבקשה אלא תהא לוקחת לעצמה הערבון, שאם תבקשה עוד, דואג אני פן נהיה לבוז, ואם תאמר אין בהם אמונה, שהרי שלחתי את הגדי הזה בידך, ואתה לא מצאתיה, מה אוכל לעשות בכך נפטרתי באמונתי:

Verse 24

ויהי כמשלש חדשים. כלומר כמו שלש חדשים, ודומה לו כמבנה עיר (יחזקאל מ ב), כלומר בוני עיר. סומכוס אומר משום ר' מאיר מניין שאין העובר ניכר עד שלשה חדשים, שנא' ויהי כמשלש חדשים, ר' הונא בשם ר' יוסי לא שלשה חדשים שלמין, אלא רובו של ראשון, ואמצע כולו, ורובו של שלישי, ומאי כמשלש, כמו שלשה, ולא שלשה שלמין:
ויגד. חסר ו', שנאמר לו דרך רכילות:
ליהודה לאמר. מגיד אחר מגיד:
זנתה תמר כלתך, וגם [הנה] הרה לזנונים. שהיא עצמה מטפחת על כריסה, ואומרת מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת:
ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. והלא אין מיתתן של בני נח בשריפה כלל, אלא אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר בשם ר' מאיר תמר בתו של מלכי צדק היתה, ומתורת הדעת דנה יהודה בשריפה, דכתיב ובת כהן (ויקרא כא ט), כלומר כל מי שאביו כהן, כי תחל לזנות [וגו'] באש תשרף (שם):

Verse 25

היא. אמר ר' חונא הוא כתיב, שהוא והיא צריכין לצאת לדון:
היא מוצאת. א"ר יודן מלמד שנתעלמו הערבונות ממנה ובקשה מלפני הקב"ה והמציאו לה, ודומה לדבר או מצא אבדה (ויקרא ה כב), מוצת כתיב מוצאת קרינן כשהיא באה לישרף, ודומה לדבר ויצת אש בציון (איכה ד יא):
והיא שלחה אל חמיה. כלומר דחמי לה, וכן אתה דורש בנעמי חמותה, דחמי עמה למידר:
לאמר. לומר לדיינים שאינה חייבת מיתה. אמרה מימי לא גמר אדם אחר ביאתו בי, ואם תאמרו שנכנסתי לחופה עם בניו, הרי לבני נח בעולת בעל יש נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ובניו של זה הי' מערים זרעם לאשפות ועוברים על גזירתו של הקב"ה, אלא:
לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. עד כאן דברי שליחות, מכאן ואילך באתה ודברה בעצמה:
ותאמר הכר נא. בקש לכפור אמרה לו בבקשה הכר נא את בוראך, ודע והגד למי החותמת והפתילים והמטה האלה:

Verse 26

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. כלומר צדקה נפשה יותר ממני, שהרי לדבריה בחזקת היתר נבעלת ולשם שמים, ואני בשוגג בדבר איסור באתי עליה בחזקת זנות, וכל כך לא עשתה אלא:
כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כלומר כי על אשר לא נתתיה לשלה בני אחר גדלו:
ולא יסף עוד לדעתה, בביאה זו עדות הכתוב בדבר הקודש:

Verse 27

ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה. כאן תאומים כולו מלא, לפי ששניהם צדיקים, וברבקה חסר, שאחד היה צדיק, ואחד רשע:

Verse 28

ויהי בלדתה ויתן יד. הילד הוציא את ידו:
ותקח המילדת ותקשור על ידו שני, כלומר חוט הצבוע בתולעת השני:
לאמר. מהו לאמר לאלתר:
זה יצא ראשונה כלומר בראשונה. דא"ר אבא בשם ר' חסדא. שלשה נאמנין לאלתר החיה על הוולד כזה, שיירה על השבויה, והמטהרת חברותיה, אמר רבא המטהרת חברותיה ובלבד מעת לעת:

Verse 29

ויהי כמשיב ידו, הוולד לרחם:
והנה יצא אחיו. בלי סיועת המילדת:
ותאמר. המילדת:
מה פרצת עליך פרץ. לשון פירצה, ודומה לו ופורץ גדר (קהלת י ה), [פרץ] גדרו (ישעי' ה ה), ויפרוץ בחומות ירושלים (מ"ב יד יג), וכל דומיהן, כלומר אחיך היה מבקש לצאת ואתה דחקת ופרצת הרחם:
עליך. כלומר בשבילך:
[ויקרא] שמו פרץ. רב על כל הפורצים. ממך יעמוד הפורץ באחיו העולה לפניהם זה מלך המשיח:

Verse 30

ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני. חוט של זהורית שקשרה לו:
ויקרא. יהודה:
שמו זרח. כלומר זה זרח תחלה שהוציא ידו בראשונה. ארבע ידים כתובין בזרח, כנגד עכן בן בנו, שפשט יד בארבע חרמים. חרם עמלק וחרם הכנעני, שנאמר והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), וחרם סיחון ועוג אלא שלא נענשין על הנסתרות, עד שהיו במדבר לאחר שעברו את הירדן עבר על חרם יריחו ונענש, היינו דכתיב [וכזאת] וכזאת עשיתי (יהושע ז כ), אלו דברי ר' יודן, ור' חונא אמר כנגד ד' דברים שלקח מחרם יריחו, שנאמר [ואראה] בשלל אחת וגו' (שם שם כא):
ורבותינו דרשו ויהי בעת ההיא. באותו הפרק שכבר נמכר יוסף:
ויט. נטה דעתו אצל חירם:
ויאמר יהודה [לאונן] בא אל אשת אחיך ויבם אותה. יהודה התחיל במצות יבום תחילה, תני כל דבר שהיה בכלל היתר, כגון יבמה ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון, [ת"ל] יבמה יבא עליו מצוה. ר' יוסי בן חלפתא אומר חמש בעילות בעלתי ושניתי, דרך השדים בעלתי פי' מצניע ושותק כמי שכפאו שד, ונטעתי מיבמתי חמשה ארזים בישראל, ואלו הן:
ר' ישמעאל בר' יוסי, ור' אליעזר בר' יוסי, ור' מנחם בר יוסי דהיינו וורדימוס, ואמאי קרי לי' וורדימוס שפניו דומה לוורד, ור' חלפתא בר' יוסי, ור' אבדימי בר' יוסי, ומשפטי היבום יזכנו בוראי לדורשן בפרשתן, אבל משפטי שומרת יבם אינם רמוזים בתורה זולתי כאן. ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. מכאן אומרים שומרת יבם שנישאת בלא חליצה תצא מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית, נתקדשה ולא נישאת אם היה יבמה ישראל נותן השני גט ומותרת ליבם, אבל למקדש אסורה, ואם היה יבמה כהן נותן המקדש גט וליבם אסורה משום גרושה, נישאת והיו לה בנים משני אם הוא ישראל חולץ להיבם, וישבת תחת בעלה, ואפוקי לא מפקינין מיני' שלא להוציא לעז על בניה ואם היה בעל כהן ויש לה בנים ממנו אפילו חליצה אינה צריכה שלא להוציא לעז עליו מעתה. מתו הבנים חזרה לאיסורה הראשון תצא מבעל [בגט] ומיבם בחליצה, וקיי"ל יבמה תפשי בה קידושין ולא הוי הוולד ממזר, דכי אמר רחמנא לא תהי' אשת המת החוצה (דברים כה ה), ללאו הוא דאתא ולא למיפסל זרעיה דפסקי ליה מהא דתניא אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, ואמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם אלמא כאשת איש דמיא לגבי עלמא ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה ואי ס"ד שריא ליבם, והתנן זה הכלל כל שתיבעל לאחרים ולא תהא אסורה לו היה מתנה עמה ואמרו במערבא לית הלכתא כר' המנונא אלא שרי' ליבם אלמא כפנויה דמיא ותפשי בה קידושין (וודאי) [ואי אזלא] לעלמא אין הוולד ממזר, ומתניתין דתנן זה הכלל כל שתיבעל וכו' ר' עקיבה היא. ואנן סבירא לן כרבנן, דתניא זו דברי ר' עקיבה אבל חכמים אומרים אין הוולד ממזר ביבמה, ותניא אחריתי ושוין על הנדה ועל הסוטה, פי' אשתו נדה ועל אשתו שקינא לה ועל שומרת יבם שאין הוולד ממזר. ושומרת יבם שזינתה מותרת לבעלה, ואע"ג דבעל כהן, ולא תימא כאשת איש דמיא, ואסורה אלא פנויה היא ושריא ליבם. ואמרינן לית הלכתא כר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. שומרת יבם שלשה חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה, מכאן ואילך לא משל בעל ולא משל יבם. עמד היבם בדין וברח ניזונית משל יבם, נפלה לפני יבם קטן מיבם וודאי לא אכלה ומשל בעלה נמי לא אכלה, דמן שמיא הוא דקנסוה, ואפי' פירות אין לה, דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו' ולא מצינו מזונות ליבמה כלל אלא שנכסי בעלה כולן בחזקתן שהן אחראין לכתובתה, ואם מכר בהן היבם או היורשים אחראין אין מכירתן מכירה, ונכסים הנכנסין ויוצאים עמה הרי הן בחזקתה, מתה הרי הן בחזקת האם וכתובתה בחזקת יורשי הבעל, ואם היא צריכה מזונות וביקשה מכתובתה נותנין לה מקצת ע"י שליח עד שיגדול היבם ואם יבם יחזור הממון לידו חולץ יוסף לה עליו תשלום כתובה, ואם רוצה להשביעה משביע אפי' על פילכה ועל עיסתה, ואע"פ שהיבם הוא בן י"ג שנה ויום אחד אסור לו לקדשה וליבמה עד משלם שלשה חדשים. שאם תמצא מעוברת נמצא בא על אשת אחיו שלא לבנות ביתו, ומנלן דכי מלו תלתא ירחי מנכרא מלתא, דכתיב ויהי כמשלש חדשים (פסוק כד). הן אלה קצות דרכי שומרת יבם מכח מקרא בפרשת יהודה ותמר, ויתר משפטי במס' חמש עשרה על סדר חוסן:
ותכס בצעיף ותתעלף. שתי נשי נתכסו בצעיף ושתיהם ילדו תאומים רבקה ותמר. ותשב בפתח עינים. א"ר אמי חזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים, אלא מלמד שתלתה עיניה לפתח שכל העינים תולות שם, וזה פתח הרחמים, אמרה יהי רצון שלא אצא מבית זה ריקנית, מכאן שנו רבותינו כל מעשיך יהיו לשם שמים, שהרי זמרי זנה באחת מחייבי לאוין, והפיל כ"ד אלף מישראל, תמר זינתה באיסור מיתות בית דין, והעמידה כמה מלכים ונביאים מישראל. ד"א בפתח עינים, מלמד שפתחה לו עינים ואמרה לו טהורה אני ופנויה אני, וראיתי שחלק ר' טובי' על דברי ר' אמי ואמר, פתח עינים שם מקום הוא, כדכתיב ביהושע תפוח והעינים (יהושע טו לד), ולא מסתבר:
ויש אומרים בפתח עינים. עיני בני אדם:
ויראה יהודה ויחשבה לזונה, מכאן אמר ר' חייא בר זעירא צריך אדם לרגל את עצמו להיות מכיר אחות אשתו וקרובותיו וקרובותיה האסורות לו, שלא יכשל באחת מהן, שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה בבית חמיה ולא היה יהודה מכירה:
אם תתן ערבון עד [שלחך]. ערב קונה ומקנה פעמים כולו ופעמים כנגדו, וכל החוזר בו לקבל מי שפרע שהמטלטלין קונין את המטבע כיון שמשך מטלטלין יקנה מטבע בכל מקום שהוא וכל המטלטלין קונין זה את זה, אבל מטבע אינו קונה את המטלטלין. משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, אבל מי שפרע מדור המבול שמלאו הארץ חמס, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אמר רבא ומי לייטינן לי' והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. איתמר ערבון רבא אמר כנגדו הוא קונה שאם הסחורה שוה ב' דינרין ונתן לו דינר אחד בתורת ערבון קנה מחצה הסחורה לקבל החוזר בו מי שפרע וה"ה בפחות או ביותר, ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה לקבולי מי שפרע שאינו קונה מן הסחורה כלל וערבון חוזר לבדו לבעליו והחוזר בו בא לב"ד ומקבל עליו קללת מי שפרע. ואותבינן לר' יוחנן מהא דתניא הנותן ערבון לחבירו על הבית או על השדה וא"ל אם אני חוזר בך הרי ערבוני מחול לך, והלה אומר אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי, ור' יוסי לטעמי' דאמר אסמכתא קניא, ר' יהודה אומר דין שיקנה כנגד ערבונו, אמר רשב"ג במה דברים אמורים דדין בזמן שאמר ערבוני יקון, כלומר יקנה אולי דעתי' דבההוא ערבון ניחא לי' דליקני' טפי לא, אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש זוז קנה הקרקע כולה, ופורע לו את השאר לאחר כמה ימים מאי לאו הוא הדין למטלטלין, דבסתמא קנה כולהון, דאי יהיב ערבון סתם ולא אמר ערבוני יקנה קנה הכל ומשלם לו הדמים אפי' לאחר זמן, וקשיא לר' יוחנן ודחינן לא לעולם מטלטלי בסתמא לא קני כלל ואקשינן מאי שנא ושני קרקע דקני לי' בכספא לגמרי, כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף וכו', כי יהיב נמי מקצת דמים סתם דלא אמר ערבוני יקון קונה כנגד כולן, אבל מטלטלין דכסף דבכספים לא מקני לגמרי, דתנן ושאין לה אחריות אין ניקנין אלא במשיכה אע"ג דיהיב לי' כולי' זוזי לא קני אלא לקבולי עליה מי שפרע, והלכך מקרקע שנתן ערבון היינו מקצת פירעון בסתם קנה הכל לגמרי ומשלים לו את הדמים אפי' לאחר זמן, אבל אמר ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו, ומטלטלין נמי נתן ערבון בהם סתם קנה הכל לקבולי, ועל החוזר בו קללת מי שפרע, אבל לא הסחורה, וכן נמי כנגדו כשאמר ערבוני יקון קנה כנגדו לקבל על החוזר בו קללת מי שפרע אבל לא הסחורה כלום, והני מילי דאמר כנגדו הוא קונה לקללת מי שפרע במידי דמופלג, דגרסינן בירושלמי מודה ר' חייא בר' יוסף לר' יוחנן דאמר כנגד כולן הוא זוכה במקח שאין דרכן לקנות לחצאין, כגון טלית, אבל במקח שדרכן לקנות חצאין כגון פירות, סבר לה כרב וזה וזה למי שפרע. ר' יעקב בר אידי ור' אבהו בשם ר' יוסי טבעת אין בה משום ערבון אפי' לקבולי' עלי' מי שפרע ואינו אלא דברים בעלמא, והנושא והנותן אינו קונה אלא לקבולי' עליה החוזר בו קללת מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, והלכתא ערבון ומעות קאי באבל ואם שמע לדברי חכמים וקיים תנאו פטור מאבל דברים לא קאי באבל ויש בהם משום מחוסרי אמנה, והני מילי בתנאים שיכול לקיימם כגון מתנה מועטת ופירות דלא אייקר, אבל מתנה מרובה קיי"ל כר' יוחנן דיכול לחזור בו משום דלא סמכא דעתיה, וכן נמי פירות דאייקר כההיא כיתנא דרב כהנא דובר אמת בלבבו הוה ויהביה לי זוזי אכיתנא ואייקר, אתי לקמיה דרב א"ל במאי דנטלית מנייהו זיל הב להו ואידך הוו להו דברים בעלמא ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. הן אלה קצות דרכי הערבון על סמך הערבון יהודה ותמר, ויתר דבריו על פרק הזהב ומשכורת האומנין בשנים אוחזין בשמלה, על סדר ישועות:
ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך, א"ר אמי נצנצה בה רוח הקודש, חותם זו מלכות, וכה"א מלך יהודה חותם על יד ימיני (ירמיה כב כד). ופתילך זהו סנהדרין המתעטפין בציצית, דכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (במדבר טו לח). ומטך זה מלך המשיח, דכתיב מטה עוזך ישלח ה' מציון וגו' (תהלים קי ב). נרמז להם שעתידין לצאת ממנה וממנו מלכים וחכמים וגואלים:
[ותקם] ותלך. (צג) קימה היה לה שעיברה במלכים ובנביאים:
ויכר יהודה. אמר ר' [יוחנן] אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא. ר' אליעזר אומר בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש, בב"ד של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם, דכתיב צדקה ממני, ואמר ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק רוח הקודש אמר ממני יצאו הדברים. בבית דינו של שמואל הרמתי, דכתיב עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד (ש"א יב ה). בבית דינו של שלמה, דכתיב תנו לה את [הילוד] החי והמת לא תמיתוהו היא אמו (מ"א ג כז), וא"ר ירמיה בשם ר' שמואל ב"ר יצחק רוח הקודש אמרה מנא ידע שלמה דלמא הא איתתא אערומי קא מערמא. דשמואל נמי ויאמר עד, ויאמרו מבעיא ליה למימר ובת דינו של שם נמי כי היכי דאזיל איהו אזיל נמי אחריני, אלא בת קול יצאה ואמרה ממני יצאו כבושין. (א"ר) [אמר רבא] ממאי דלמא יהודה כיון דחשיב יומי וירחי ואיתרמי ליה דחזינן מחזקי דלא חזינן לא מחזקי, דשמואל נמי דכולהו ישראל קרי להו בלשון יחיד, דכתיב ישראל נושע בה' (ישעיה מה יז), שלמה נמי סברה היא מדהא מרחמי והא לא מרחמי אלא גמרא:
באותו שעה גזרו בית דינו של שם שלא תתייחד אשה עם מי שאינו ירא שמים, שנ' ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ואמרינן התם דגזרו בית דינו של שם בגוי הבא על בת ישראל משום דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על הגויה לא גזרו משום דלא ממשך בתרה, אלא הלכה למשה מסיני היא, דכתיב וירא פנחס בן אלעזר (במדבר כה ז), ואמר מר הבא על הארמית קנאין פוגעין בו, והני מילי בצנעה וכמעשה שהיה, אבל בצנעה דגויה ולמחדא ליה גזרו עליו בית דינו של חשמונאי, דכי אתא רבין אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נדה ומשום שפחה משום גויה ומשום זונה, וסימנך נשג"ז, ובאקראי בעלמא אפילו ביחוד בת ישראל פנויה גזרו בבית דינו של דוד, דאמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על היחוד בפנויה בת ישראל, ותלמידי הלל ושמאי גזרו על יחוד דגויה פנויה ואפילו באקראי בעלמא, אבל יחוד דאשת איש ושאר עריות מדאורייתא נפקא לן מכי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג ז), לכן צריכין בני ברית קודש להזהר להתרחק מן העבירה ומן הדומה לה ומדבר המביאו לכך, שלא ימציא אדם עצמו למקום סתר שלא יתיחד עם אשה זולתי עם אשת חיקו פן יסיתנו יצר הרע ויבאיש ריקוח שמנו ולא יכול לכבשו, שכן דרך צפוני המסית להמריא עבד על מלכו, כי יודע האדם כי עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, והוא רואה כל סתר וכשנזקק אדם לעבירה ויכול הצניע עצמו מבני האדם אינו חושש מפני מלכו, שנ' ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים (איוב כד טו). וכן מצינו בשני גדולי שבטי ישורון, כי לא יכלו לעמוד ביצרם בשעת היחוד, דכתיב ביהודה ויט אליה [אל] הדרך, כיון שנצנע מעוברי דרכים מיד אמר הבה נא אבוא אליך (בראשית לח ו), וביוסף כתיב ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא), אימתי בשעה שאין איש מאנשי הבית שם בבית, ומאי מלאכה, אמר מר מלאכתו ודאי, ותניא שניהם לדבר עבירה נתכוונו, אלא שסייעו אביר יעקב, שנאמר ותשב באיתן קשתו וגו' (שם מט כד):
ויהי כמשיב ידו. ארבע ידים כתובים בענין, ר' חונא [אמר] כנגד ד' דברים שעתיד עכן ליטול מן החרם שנאמר אדרת שנער וגו' (יהושע ז כא). ומאי אדרת שנער, ר' חנניא בר יצחק אומר פורפירא בבלאה, ומאי עבדא בכל הדא, אלא כל מלך שלא היה לו שלטון בארץ ישראל לא היה מלכותו כלום, ומלך בבל (הוא) אנטוקס שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לזה מכתבות וזה משלח לזה דורונות:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לירידת גור אריה ירידת שור, כלומר יהודה שיעץ את אחיו למכור יוסף, לכן גרם ומתו בניו, ויוסף שהורד מצרימה היה ה' עמו והצליח שהרי זה נענש ע"י זה וזה נענש ע"י זה. זש"ה בחבלי אדם אמשכם וגו' (הושע יא ד), בחבלי אדם אמשכם זה יוסף, דכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית לז כח), בעבותות אהבה (הושע שם), דכתיב וישראל אהב את יוסף (בראשית לז ג). ואהי להם כמרימי עול (הושע שם), זו אשת פוטיפרע, שבקשה להרים ולפרוק עול שמים מעל יוסף. כל כך למה, בשביל דבר דבה שהוציא על אחיו, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית שם ב). ואט אליו אוכיל (הושע שם), ואעפ"כ הטה הקב"ה אליו חסד והשליטו על הארץ כדי לכלכל האב והבנים שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ (בראשית מב ו):

Chapter 39



Verse 1

ויוסף הורד. ו' מוסיף על ענין ראשון, לפי שפסק בענין ירידת יוסף, וסיפר בירידת יהודה, ועכשיו חוזר למקום שפסק, לפיכך התחיל ויוסף, ודומה לדבר את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו (שם א א ב):
ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר. הוא פוטיפרע, פוטיפר שהיה מפטם עגלים לע"ז, פוטיפרע שהיה פורע עצמו לע"ז, ולא קנאו אלא לתשמישו, ובא מלאך ופרעו:
סריס פרעה. לא שהיה סריס בבצים מתחלה, שהרי אסנת אשת יוסף בתו היתה, אלא כיון שקנה יוסף לדבר עבירה, מיד בא מלאך וסירסו ופרעו:
שר הטבחים. שר של הורגים:
איש מצרי. איש ערום. שהמצריים גנבים, והגנבים ערומים הם, ומה היתה ערמומיתו אמר בכל מקום גרמני, פי' הלבן, מוכר את הכושי, וכאן כושיים מוכרים את גרמני, אין זה עבד אלא הביאו לי ערב, שנאמ' מיד הישמעאלים, אין מיד אלא לשון ערבות, שנאמ' אנכי אערבנו מידי תבקשנו (שם מג ט):
אשר הורידהו שמה. אלו אותן שקנאו מן הסוחרים ומכרוהו למדנים הן הן שנתערבו בו:

Verse 2

ויהי ה' את יוסף. סילק הקב"ה שכינתו מאת אחיו שהן גדולים וברשות אביהם, והשרה שכינתו אצל זה שהוא קטן, וברשות עצמו:
ויהי איש מצליח. ר' ברכיה אמר גבר קפז, כענין שנא' וצלחו (את) הירדן לפני המלך (ש"ב יט יח), ר' חונא אמר לשון הצלחה ממש, שהיתה לחישתו מצלחת, שהיה מלחיש ונכנס, מלחיש ויוצא, ולבסוף שכח, שנאמר נשני אלהים (מכל) [את כל] עמלי (בראשית מא נא), כשהיה רבו אומר לו מזוג רותחין נעשין רותחין, פושרין נעשין פושרין, ואפי' חמין לתוך צונן נעשו:
ויהי בבית אדוניו המצרי. כיון שראה שעסקיו מצליחין לא מכרו אלא היה בביתו:

Verse 3

וירא אדוניו. על רוב עבודה הכתוב קוראו אדוניו בלשון כבוד:
כי ה' אתו. כסבור היה פוטיפר כי יוסף אמגוש הוא, עד שראה שכינה שוכנת למעלה הימנו:
וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. ולא כמעשה חרשיו:

Verse 4

וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו. שמינהו למזוג לו הכוס:
ויפקדהו על ביתו, מינהו על האוצרות:
וכל יש לו. כלומר כל הנמצא לו ובאותו שעה, וכל הבא בידו הכל נתן בידו. ויש אומרים אלו מפתחות של גנזיו:

Verse 5

ויהי מאז. מאותו זמן שהפקיד אותו בביתו וכל אשר לו. ריבה מטלטלין ועבודת מקרקעי:
ויברך ה' את בית המצרי. מקום שהצדיקים הולכים הברכה הולכת עמהם, וכן אתה מוצא ודורש ביצחק אצל אבימלך, וביעקב אצל לבן:
ויהי ברכת ה'. פתח ויהי לשון זכר וסיים ברכת ה', שהברכה לשון נקבה, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), אלא חזר הדבור ליוסף, כלומר ויהי יוסף ברכת ה' הוא היה הברכה בכל אשר לו לפוטיפר:
בבית ובשדה. לאחר ששהא אצלו בבית ששה חדשים הוציאו למלאכתו השדה ושהה שם ששה חדשים חדשי החמה, וכמו כן נתברכו, שהרי י"ב חודש עשה שם:

Verse 6

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף. מלאכת הבית והשדה:
ולא ידע אתו מאומה. שלא היה חושדו ולא היה בודקו בשום דבר:
כי אם הלחם אשר הוא אוכל. יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו' כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן:
ויהי יוסף יפי תואר. מה ת"ל אלא ללמדך אע"פ שנתבייש מפני שהוא נמכר לעבד לא קיבצו פניו כרום זלות:
יפה תואר. הוא הקומה:
ויפה מראה. זו צורת הפנים, א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה קאי, שכך כתיב באמו, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (בראשית כט יז), זש"ה לא יגרע מצדיק [עיניו] (איוב לו ז):
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. סמוך לסיפור היופי שיסוי הומיה וסוררת דומה לגבור שהוא עומד בשוק ממשמש בעיניו מתקן בשערו מתלה בעקיבו ואומר כמה אני נאה ויאה, כמה אני גבור, אמרו לו מלאכיו המלוין לו ואם גבור אתה הרי הדוב קופץ לפניך, צא נא עתה והלחם בו:

Verse 7

ויהי אחר הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, הרהר יוסף ואמר אבא נתנסה. וזקיני נתנסה, ואני איני מתנסה, א"ל דבר הקודש הריני מנסה אותך יותר מהן מיד נתגרית גבירתו ביפיו:
ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. שראתהו יפה תואר ויפה מראה:
ותאמר שכבה עמי. א"ר שמואל בר נחמני ארורין הן הרשעים שכל דבריהם נבלה, ולהלן כתיב ופרשת כנפיך על [אמתך] (רות ג ט) לשון נקי, אבל זו כבהמה שכבה עמי:

Verse 8

וימאן. טעמו בשלשלת, מיאון אחר מיאון, וכן אתה דורש ויתמהמה (בראשית יט טז). ר' יודא בן אבין אמר מכאן שממאנין בדבר עבירה, ואין ממאנין בדבר מצוה:
ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני. כל מקום שאתה מוצא הן, הרי היא במקום הנה, כמו הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), הן לה' אלהיך (דברים י יד), וכל דומיהן, התחיל ואמר הן אדני מנני בביתו:
לא ידע אתי מה בבית. שלא בודקני על שום דבר:
וכל אשר יש לו נתן בידי. כשמועו:

Verse 9

איננו גדול בבית. כלומר אין הוא גדול בבית הזה יותר ממני:
ולא חשך ממני מאומה. לא בגנזיו ולא בעבודת קרקעותיו:
כי אם אותך. ולמה:
באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. לקחת גם אותך מתחת ידו, ולשלם לו תחת טובה רעה, ולא עוד אלא הריני מוסיף על חטאת פשע:
וחטאתי לאלהים. ו' שבראש התיבה משמשת לשון עתיד, כלומר והריני חוטא לפני הקב"ה ומתחייב בנפשי, שנאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל (בראשית כ ג), אמרה לו אהרוג אותך, אמר לה לא די שאמנה עם כת נואפים, כ"ש שאמנה עם כת רוצחנין, א"ר אבין הכניסתו לחדרי חדרים עד שהעמידתו לפני מטתה, והיתה לה ע"ז חקוקה ע"ג מטתה, נטלה סדין וכסתה פניה אמרה יכול אני לכסות פניה ומי יודיע, אמר לה פני ע"ז זו יכולה את לכסות פניה, אבל פני צור עולמים אי אתה יכול לכסות, שנאמר עיני ה' המה (משוטטות) [משוטטים] בכל הארץ (זכריה ד י), לכך כתיב וחטאתי לאלהים:

Verse 10

ויהי כדברה אל יוסף יום יום. כלומר בכל יום ויום:
ולא שמע אליה. לשמש עמה, ואפי' לשכב אצלה שכיבה בלא תשמיש, ואפי' להיות ביחוד בלא שכיבה:

Verse 11

ויהי כהיום הזה. ר' יהודה אומר גידול נילוס היה, והלכו הכל לראות, והוא לא הלך, שכן דרך המצריים כשנהר נילוס גדול והולך על גדותיו ומשקה את כל הארץ, הולך המלך ושרים לשמוח בנהר, והוא יום איד שלהם:
ויבא הביתה. כלומר לחדר הפנימי:
לעשות מלאכתו. לחשוב חשבונות של רבו. שכך היתה מלאכתו שהוא אפוטרופס של בית, אונות ושטרות יוצאות על שמו, ומלוה ונותן לסוחרים, וכותב בפנקסאות ונקראת מלאכה, ואסורה היא לבני ברית בשבת ויו"ט לחשב חשבונות שאינם של דבר מצוה, ועוד כי עיקרה מלאכה היא, שהרי בשעת מתן מעות רושם, ובשעת פרעון מוחק:
ואין איש מאנשי הבית שם בבית. לימד על הייחוד שאסור לאדם להמציא עצמו לכך, שהרי בכל יום בשביל אנשי הבית הנמצאים לא הציקה כל כך להחזיק בו זולתי היום נתייחד עמה:

Verse 12

ותתפשהו בבגדו. מלמד שהיה בגדו העליון פתוח מלפניו שהיה לבוש, כמו הרכבים, כמו שאמור על כתונת הפסים, והיא תופשתו מאחוריו והוא התיר הלולאות מן הקרסים:
לאמר. בעזות מצחה:
שכבה עמי. בלי בושה:
ויעזב בגדו בידה וינס. ברח מן העבירה:
ויצא החוצה. מת"ל החוצה מלא ב' ההי"ן, מלמד שיצא חוץ לשכונה, והלך לרחוב העיר, ומעין זה אתה דורש לשאולה, הביתה, האהלה, וכל דומיהן, בין לפנים בין לחוץ:

Verse 13

ויהי כראותה כי עזב בגדו (אצלה) [בידה] וינס החוצה. אז הוסיפה חימה על חימתה:

Verse 14

ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר. מה לאמר, שנתנה אותה בפה כי לא ראו הטילו לובן של ביצה תרנגולת על הדרגש, ואמרה ראו שכבת זרעו מכח תאותו לבוא עלי, כך עשה לי אדוניכם:
הביא לנו איש עברי. שאינו אוכל עמנו לחם:
לצחק בנו. ולהלעיג עלינו, ועכשו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. כדי שתבואו ותצילוני מידו:

Verse 15

ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא. לבני הבית שיבואו ויסייעוני מידו:
ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה:

Verse 16

ותנח בגדו אצלה. נו"ן דגושה, שהוא לשון הנחת חפץ, א"ר אייבו הניח בגדו אצלה ומחבקתו ומגפפתו ומנשקתו מפני תאותה, זהו שדרשו רבותינו שלא יסתכל אדם בבגדי צבעונין של אשה במתכוין, ואפי' שטוחין על גבי יתידות:
עד בא אדוניו אל ביתו. א"ר אייבו בעת התשמיש הגידה לו:

Verse 17

ותדבר אליו כדברים האלה. לא כשאמרה לאנשי ביתה כך אמרה לבעלה:
לאמר. שגם הנה בני הבית אומרין לו כך:
בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו. ומניתו אפוטרופס על עצמך, ועל עצמי, ועל כל בני ביתי, מתוך כך גבה לבו:
לצחק בי. לשאלי לדבר עבירה, ולא שאמרה לו לשכב ממש, כמו שאמרה לאנשי ביתה, וכה"א ותדבר אליו כדברים, ולא הדברים כולו:

Verse 18

ויהי כהרימי קולי ואקרא. לאנשי הבית שיצילוני מידו:
ויעזוב בגדו אצלי. שהפשיט מעליו בעת שקפץ לבוא עלי לצחק בי:
וינס החוצה:

Verse 19

ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו אשר דברה אליו. בפיה:
לאמר. גם על פי בני הבית:
כדברים האלה. שאתה שומע כך עשה לי עבדיך, הראתו לובן של ביצה שהוטלה על הדרגש:
ויחר אפו. עליה חרה אפו שהרגילה רבים לספרם בקלונה ובקלון עצמו:

Verse 20

ויקח אדוני יוסף אותו. בדברים, הביא כומרים ובדקו הדבר, אמרו שימו גחלת של אש על לובן זה אם מפעפע ונימוח, בידוע שהוא שכבת זרע והוא חייב מיתה, ואם היא נצלה בידוע שהוא לובן של ביצה ופטור, בדקו אותו ומצאו שהיא לובן ביצה ופטרוהו. אמר לו אדוניו יודע אני בך שאין הדבר ממך, אלא לוקחך אני מביתי, שלא ליערב פסולת בבני:
ויתנהו אל בית הסוהר. למה סהר, שהוא מנקף סביב כסהרון אשר עונק את צואר הגמל, ודומה לדבר שררך אגן הסהר (שה"ש ז ג):
מקום אשר אסורי המלך אסורים. אותן שעומדין למיתה, ועדיין לא נגמר דינם:
ויהי שם בבית הסהר. עומד כפוי מותר ולא כפות:

Verse 21

ויהי ה' את יוסף. עוד היתה כבוד שכינה ניגלת עליו בבית הסהר:
ויט אליו. היה הכבוד נוטה אליו לעשות עמו חסד:
ויתן חנו. כל החן שהיה בו בתחלה נותנו בעיני שר בית הסהר הוא פוטיפר שהוא ממונה על ההורגים והוא ממונה על האסורין. ר' הונא בשם ר' אחא אומר שימושו היה ערב לרבו, והיה יוצא ומדיח הכוסות ועורך השלחנות ומציע המטות והיא אומרת לו בדבר זה עשקתיך, חייך שאני עושקתך בדברים אחרים, והוא אומר לה הקב"ה עושה משפט לעשוקים (תהלים קמו ז), חותכת אני אנונה שלך, והוא אומר לה נותן הקב"ה לחם לרעבים (שם שם ז), מכלתך אני, אמר לה ה' מתיר אסורים (שם), מסמא אני את עיניך, אמר לה ה' פוקח עורים (שם), כופפת אני את קומתך, אמר לה ה' זוקף כפופים (שם), עד היכן ר' חנינא בשם ר' אחא עד שנתנה שרתוע, פי' שפוד של ברזל, תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפ"כ לא הי' מביט בה, זש"ה עינו בכבל (רגלו) [רגליו] ברזל באה (על) נפשו (תהלים קה יח). הכל נאמר על מרשעת הזו:

Verse 22

ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסהר. אם ו' כתיב ויו"ד קרי, או יו"ד כתיב ו' קרי, ענין אחד להם, אפס כי כל מקום שתמצא אסור ביו"ד, אינו כפות בדבר, זולתי סגור במסגר, וכן הוא אומר (ואספה) [ואספו] אספה אסיר [על בור וסגרו על מסגר] (ישעי' כד כב), וכל דומיהן אבל אסור בוי"ו, הוא הדבר, כמו אסור ברהטים (שה"ש ז ו), אסורים ידיה (קהלת ז כו), וכל דומיהן ומכאן סמכו רבותינו לומר בדבר שאינו רשאי אדם לעשותו שהוא אסור, מפני שהוא כפות בדברי מצות לא תעשה ולא תסיר:
את כל אשר עושים שם. אכילה או שתי' כפיתה או התירה יסורין או ניפוש הוא הי' עושה בדברו נעשה ונקרא הדבר על שמו:

Verse 23

אין שר בית הסוהר. כל שר שנתלה על תיבה הסמוכה לפניו הרי השי"ן פתוחה לבד, כגון שר בית הסהר, שר צבא ה' (יהושע ה יד), וכל דומיהן, וכל שר העומד על עצמו כגון אליך השר (מ"ב ט ה), וכל דומיהן, הרי השי"ן קמוצה:
רואה את כל מאומה בידו. כלומר שום דבר רע או סרחון:
באשר ה' אתו. המשמרו מכל רע. וכל זה בשעת הצרה, מניין שבשעת הרוחה כך, ת"ל ואשר הוא עושה ה' מצליח:
ורבותינו דרשו ויהי אחר הדברים, הירהורי דברים שם היו, ומי הרהר, יוסף הרהר, אמר כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה מנה יפה ונותנו לי, והיו אחי מכניסין בי עין הרע, ועכשו שאני כאן מודה אני שאני ברוחה, אמר לו הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב:
ותשא אשת אדוניו את עיניה. אין ותשא אלא לשון אוסטרולוגין, ודומה לו, ופן תשא עיניך השמימה (דברים ד יט), ראב"י אמר כך הי' ווסתן של אומות העולם. כיון שהיה אחד מהם לוקח עבד הי' הולך לו אצל אוסטרולוגיס ואמר לו הנה טב נחש טב:
וימאן. אמר לה לימד הוא הקב"ה להיות בוחר מאוהבי בית אבא לעולה, בחר את אברהם למילה, ואת יצחק לעולה, ואם יבחר בי לעולה, ועכשיו אני שומע לך, הריני נפסל מקרבן, לימד הוא הקב"ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה ואם יגלה עלי בחזון הלילה, הרי הוא בא ומצאני טמא:
הן אדוני. אמר לה מתיירא אני (מן האדם) אדם הראשון עבר על מצוה קלה ונטרד מגן עדן, זו היא עבירה חמורה על אחת כמה וכמה:
ד"א הן אדוני, מתיירא אני מאבי מורי שבארץ כנען, ראובן בלבל מצעו ניטלית בכורתו, ואני אם אשמע לך אדחה מברכתו:
ד"א הן אדני, אמר לה אין אתה מבקשת אלא תשמיש וכי בשביל שאני יפה יותר מאדוני מה את נהנית בכך, חלב עז שחורה, וחלב עז לבנה טעם אחד להם, ולא היא דכתיב טוב מראה [עינים] מהלוך נפש (קהלת ו ט):
ד"א הן אדוני, מתיירא אני מאדוני, כלומר מה' אחד, אמרה לו ואיננו, אמר לה גדול ה' ומהולל מאוד (תהלים קמה):
וחטאתי לאלהים. נשבע שלא ליגע בה, אמר אלהים יודע שלא אעשה דבר זה:
ויהי כדברה אל יוסף יום יום. [בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה נסן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום]. ובמרדכי כתיב ויהי באמרם אליו יום יום (אסתר ג ד), וגדולתן שוה, דכתיב ביוסף ויסר [פרעה] את טבעתו מעל ידו (בראשית מא מב), ובמרדכי כתיב ויסר המלך את טבעתו (אסתר ג י), ביוסף כתיב וילבש אותו בגדי שש (בראשית שם), ובמרדכי כתיב (ותנתן) [ונתון] הלבוש והסוס (אסתר ו ט), ביוסף כתיב ויקרא לפניו אברך (בראשית מא מג), במרדכי כתיב ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש (אסתר ו יא):
ולא שמע אליה לשכב אצלה. בעולם הזה, שלא להיות עמה לעולם הבא בגיהנם. מטרונה שאלה את ר' יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן י"ח שנה עומד על פירקו ולא חטא, הוציא לפניה ספר בראשית, התחיל קורא מעשה ראובן ובלהה, ומעשה יהודה ותמר, ואמר לה ומה אלו שהן גדולים ובראשות אביהן לא כיסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו איך היה התורה מכסה:
ויבא הביתה לעשות מלאכתו. א"ר שמואל בר נחמני לעשות מלאכתו ודאי, אלא מאי ואין איש, בדק עצמו ולא מצא עצמו איש. דאמר ר' שמואל בר נחמני נמתחה קשתו ושבה לקדמותה, שנא' ותשב באיתן קשתו (בראשית מט כד). ר' יצחק אמר נתפזר זרעו ויצא דרך ציפרניו, שנאמר ויפוזו זרועי ידיו (שם) אל תקרי ויפוזו זרועי אלא ויפוצו זרעו ידיו. ר' חונא בשם ר' מתניי אומר איקונין של אביו ראה בחלום וצנן דמו, אמר עתידין אחיך להיות חקוקין על אבני זכרון, רצונך שלא תמנה עמהם:
ותשב באיתן קשתו. מלמד ששבה לאיתנה, כל כך למה, מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל (שם), משם זכה להימנות רעה ולהתחתם באבני האפוד עם שאר שבטי ישראל. א"ר יוחנן תקפו של יוסף ענותונותו של בועז, תוקפו של בועז ענותונותו של פלטי בן ליש. תוקפו של יוסף, דכתיב ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו, תנא ושניהם נתכוונו לדבר עבירה. ענותונותו של בועז, דכתיב ויחרד האיש וילפת (רות ג ח), א"ר יהודה שנעשה בשרו כראשי לפתות. תוקפו של בועז ענותונותו של פלטי בן ליש דא"ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא פלטיאל שפלטו אל מעבירה שנעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול, אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זו:
ויעזוב בגדו (בידו) [בידה] וינס ויצא החוצה. ניצל בזכות אברהם, דכתיב ביה באברהם, ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה):
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לעינוי כבל רגלי צדקה פרשת גדולות עלילות הצלתו, דא"ר יהודה מאי דכתיב לכו (חזו) [וראו] מפעלות אלהים נורא (עלילות) [עלילה] על בני אדם (תהלים סו ה), מקציף אדוניהם על עבדיהם ליתן גדולה לצדיק, למה ויקצוף פרעה על שני סריסיו, כדי להוציא יוסף מבית הסהר ליתן לו גדולה, כיוצא בו קצף בגתן ותרש (אסתר ב כא), כדי ליתן גדולה למרדכי, ר' אביתר אומר סמך חטאו לוחטאתי לאלהים. מה וחטאתי לאלהים בתשמיש, אף חטאו משקה מלך מצרים והאופה בתשמיש, מלמד שבקשו להזדווג לבתו של מלך:
ר' חמא בשם ר' חנינא אומר ראויין דברים הללו לסמוך, זש"ה מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט ט), לפי שכתוב למעלה מן הענין ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר, מה לאמר שנתנה אותו בפי כל, לכך סמך חטאן של אלו, אמר הקב"ה מוטב שיפנו אלה באלה, ואל יפנו בצדיק זה:

Chapter 40



Verse 1

ויהי אחרי הדברים האלה. רב הונא בשם ר' יוסי בר זירא אמר כל מקום שנאמר אחר, הרי הדבר מופלג, וכל מקום שנא' אחרי, הרי הדבר סמוך אחר הרהורי דברים שהיתה מדת הרחמים מהרהרת להפליא נס לצדיק:
חטאו משקה מלך מצרים. המוסך ממש ולא שר המוסכים:
והאופה. ממש ולא שר האופים, שהוא המלצר, למי חטאו, לאדוניהם ומה ת"ל למלך מצרים, שלא נהגו בו משפט המלך, שהמשקה נמצא זבוב בתוך פושרין שלו, פי' בתוך הכוס ששותה בו המלך, והאופה נמצא צרור בתוך גלוסקין שלו פי' פת בג המלך:

Verse 2

ויקצוף פרעה אל שני סריסיו. אלו שני משרתיו, ולא בשביל שהן סריסי אדם:
על שר המשקים. שלא הזהיר למשקה שתחת ידו שישמרו בשירות המלך, וכן על שר האופים שלא הזהיר לאופה שחחת ידו להשמר בעבודת המלך:

Verse 3

ויתן אותם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר. עינה אותם כדי לייסרם ביסורים ולבסוף להמיתם:
מקום אשר יוסף אסור שם. שכל זה לא היה אלא בשביל יוסף:

Verse 4

ויפקד. הוא עצמו שר הטבחים מינה את יוסף אתם שהוא אדם הגון:
וישרת אותם. לפי שהיו חשובין ונכבדים הנהיג בהן דרך כבוד:
ויהיו ימים. י"ב חודש:
במשמר. בבית כלא:

Verse 5

ויחלמו חלום שניהם איש חלומו. כל אחד מעין פקודתו מהרהורי לבן שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנאמר (מנא) [אנת] מלכא רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב כט):
בלילה אחד איש כפתרון חלומו. ר' חייא בר אבא אמר כל אחד ראה חלומו ופתרון חלום חבירו:
המשקה והאופה. לא המשקה ממש, ולא האופה ממש, אלא השרים:
אשר למלך מצרים. ולא סריסים אחרים אלא:
אשר אסורים בבית הסהר. ולכך קוראם משקה ואופה שנתפסו על ידם:

Verse 6

ויבא אליהם יוסף בבקר. כמנהגו לתת מים לרחיצה:
וירא אותם והנם זועפים. שהיו פניהם מכורכמות, תרגם אונקלוס נסיסין, שנס ליחם ואור פניהם, וכן מתרגם ויתעצבו (בראשית לד ז), ואתנסיסו, שבזמן שאדם עצב וזעוף פניו מוריקות, וכן אתה דורש רוח ה' נססה בו (ישעי' נט יט), לשון מנוסה, כלומר זעף ויעף, ועיקר מילת זעף לשון נזיפה, וכה"א זעף ה' אשא (מיכה ז ט), וכשבן אדם נזוף מרבו הרי אור פניו נס ונופל, כדכתיב ואור פני לא יפילון (איוב כט כד) וכתיב ולמה נפלו פניך (בראשית ד ו):

Verse 7

וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר. לא כפותים אלא נסגרים בבית אדוניו:
לאמר. כדרך החכם השואל לאשר עמו, וכן אתה מוצא ביונדב בן שמעי' לאמנון. וכן (בארתחסשתא) [בארתחשסתא] לנחמיא בן חכליא:
מדוע פניכם רעים היום. כלומר שתואר פניכם רע ומוריק היום הזה יותר ממה שאתם נוהגים להיות מיום שנתתם במשמר:

Verse 8

ויאמרו אליו חלום חלמנו, כלומר כל אחד חלומו:
ופותר אין אותו. שאין אחד ממנו יודע לפתור לא שלו ולא של חברו:
ויאמר אליהם [יוסף] הלא לאלהים (פתרונו) [פתרונים] הוא נותן דעת לבני אדם לפתור חלומות והם הולכים אחר הפה, לכך ספרו נא לי:

Verse 9

ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף. סיפר לו שחלומו לא בא אלא ע"י הרהורי פקודתו:
ויאמר לו בחלומי. שהייתי מהרהר על משכבי ושנתי, ונראה לי מעין מלאכתי:
והנה גפן לפני. לפי שעה:

Verse 10

ובגפן ב' פתוחה, כלומר ובגפן ההיא שלש שריגים לא שהיא עדיין גדולה ואדרת, אלא יש בה בה ג' שריגים:
שריגים. הן כעין חוטין שנמשכים מן הגפן ומתאחין בקנים ובכלונסות, ודומה לו ישתרגו [עלו] על צוארי (איכה א יד), הלבינו שריגיה (יואל א ז), והיא אותה הגפן הקטנה כשהתחילה לפרוח, מיד עלתה נצה ונגמר לה שני אשכולות ואשכלותיה נהיו בה ענבים:

Verse 11

וכוס פרעה בידי. כשהייתי רגיל:
ואקח את הענבים ואשחט אותם. לשון עיצור, ודומה לו בדברי רבותינו, אין שוחטין פירות להוציא מהן משקין, והרבה כמותם, וזו עצירה ביד:
אל כוס פרעה. לתוך כוס פרעה:
ואתן. ו' פתוחה לשון עבר:
ואתן [את] הכוס על כף פרעה. כמנהגו:

Verse 12

ויאמר לו יוסף זה פתרונו. ועליו הכתוב אומר תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט ט), מפני שזה פתח לו פתח, וכך היו מעשיו להיות שר המשקה גם היה יודע כי ביום השלישי עתיד להיות יום משתה יום גנוסיא של מלכים, לפיכך כיוון ברוח הקודש לפתור לו מעין דברי החלום, זש"ה (יאה) [יהב] חכמתא (לחכימא) [לחכימין] (דניאל ב כא):
שלשת השריגים שלשת ימים (הן) [הם]. שהגפן נתלית ונאחזת בהן שלשה ימים מבשרין שהחלום נתלה להם:

Verse 13

בעוד. שלא ימתין אלא שלשה ימים ועוד בכלל, זהו בעוד:
ישא פרעה את ראשך. כך דרכן של מלכים כשדנין את האדם משפט מות, באין ודנין אותו בפניו, כיוצא בו דינו לזכות הרי מעליהו על גבי בימה, כדי שידעו הכל שיצא דינו לאור, תמצא זה בגדולי מלכות, וכן אתה מוצא ביהויכין מלך יהודה נשא אויל מרודך [וגו'] את ראש יהויכין (מ"ב כה כז):
ויש מרבותינו אומרים כל מקום שנאמר נשיאות ראש, אינו אלא גדולה, כלומר תלוי ראש, כמו כבודי ומרים ראשי (תהלים ג ד), שא את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א ב), כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל יב), וכל דומיהן, וכן נשא אויל מרודך (מ"ב כה כז), וכן ישא פרעה את ראשך, יעשה לך תלוי ראש, שידעו הכל שלא חטאת לו:
והשיבך. ו' פתוחה ליסד המלה בלשון ישוב וקיבוע:
על כנך. על בסיס שלך, כלומר יושיב אותך על מקום מכונתך ככיור המתישב על כנו, אבל והשיבך ה' (מצרימה) [מצרים] (דברים כח סח), לשון השבה וחזרה, והכרת אותותם, והשיבך על כנך ו' פתוחה, והשיבך ה' [מצרים] צירי תחת ו':
ונתת כוס פרעה בידו. ולא יחשדך עוד:
כמשפט הראשון. קודם שנתמנו משקים אחרים תחת ידך:
אשר היית משקהו. בעצמו:

Verse 14

כי אם זכרתני אתך. משמש לשון עבר, כאדם שאומר לחבירו אם עשיתי כך לזמן פלוני הרי גמול חסד, כך אמר לו כי אם זכרתני אתך בעת שמחתך:
כאשר [ייטב] לך. פתרוני זה:
ועשית נא עמדי חסד, לספוק לי מזונות בעודני כאן. והזכרתני על ידי גלגול אל פרעה, ואם תזכרני, אז תוכל להוציאני בקש מאליו:
מן הבית הזה. של אסור עוני וברזל:

Verse 15

כי גנב. חסר ו' שלא היתה גניבה ממש, אלא שנתכסה מאת אביו:
גנבתי. חסר ו', שלא נגנב ממש מבית אדוניו אלא לוקח משם כך הוא כי גנב גנבתי ב' פעמים כלומר מיד אל יד:
מארץ [העברים]. אלו אברהם יצחק ויעקב שהם בני עבר ולשונם לשון עברי:
וגם פה לא עשיתי מאומה. רע:
כי שמו אותי בבור. בחנם שאם נמצא בי דבר עבירה הריני נתחייב מיתה, וכשנודע לחכמים כי לא נמצא בי דבר הרע ההוא פטרוהו אותי, ועכשיו נמצא שחייבוני עינוי כבל על לא דבר:

Verse 16

וירא שר האופים כי טוב פתר . כי נזכר מה שראה חלומו ופתרון חלום חבירו כדדרשינן:
ויאמר אל יוסף. אף אני הייתי מהרהר כמו כן, ומתוך הרהורי מעשי ישנתי וראיתי בחלומי והנה שלשה סלי חורי. סלים של חריות:
על ראשי. כאן פתח לו פתח שגדולתו ניטלה הימנו, שאין דרך השרים לשאת הסלים על ראשם זולתי הנחתום:
חרי. למפרע יחר ודומה לו בדבר רבותינו יחור של תאנה, והם סלים של נצרים, ויש מפרשים סלים של חרראות:

Verse 17

ובסל העליון מכל מאכל פרעה. ולא הכל בכלל אלא מעשה אופה בלבד, כגון עוגת רצפת וגלוסקאות וככרות עגולות, ואין לומר כי מכל מאכל ריבה כל מיני אוכל, שאין לומדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ, אמרתי אני בלבי אין אפיה כתובה במקרא אלא בפת, ואין צלייה אלא בשאר מיני אוכלין, כגון בשר דגים וביצה על גבי גחלה, ואין בשול פירות המחוברות לקרקע אלא על ידי שמש:
והעוף אוכל אותם. את מיני האוכל:
מן הסל מעל ראשי. פתח לו פתח בדברו שהספיקלטור בא ומתיז ראשו ושירותו בטילה הימנה:

Verse 18

ויען יוסף. כאן הוסיף ענייה, כלומר ויען יוסף את הכסיל באוולתו ויאמר מעין חלום זה פתרונו של שלשת הסלים שעל ראשך זה על זה שלשת ימים הן מבשרים שהחלום נתלה להם:

Verse 19

בעוד שלשת ימים. ועוד בכלל:
ישא פרעה את ראשך. בסייף ע"י ספיקלטור. מאכל שבסל העליון תמור הראש שהוא עליון לגוף:
ותלה אותך על עץ. שאר הגוף, כמו שראית סלי הנצרים ניתלין זה על זה:
ואכל העוף את בשרך מעליך. כמו שראית העוף אוכל את מיני המאכל:

Verse 20

ויהי ביום השלישי. לחלומו:
יום הולדת [את] פרעה. יש לי לומר יום זה תכלית שנתן ביום שנולד, ודומה לו ביום הולדת (אותם) [אותך] (יחזקאל טז ד), ונראה לי הולדת מהולדת, ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד ושמחים בו ועושין בו משתה. אפס כי אנשי עיר הקודש אמרו כי הוא יום גנוסיא של מלכים, שמביאין ספר יחוסי המלכים וקוראין לפני פרעה, ודומה לו, ויתילדו על משפחותם (במדבר א יח):
ויעש משתה לכל עבדיו. כי כך מנהגו:
וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. הוציאם מבית הכלא והעמיד רגליהם על הבימה:
בתוך עבדיו. המסובים במשתה. ובאו והעידו עליהם ודנום. ויש מפרשים מנאן, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל יב), שא את ראש [מלקוח] (במדבר לא כו), וכשיטת התרגום:
וישב את שר המשקים על משקהו. כמו שדרשנו:

Verse 21

ויתן. הוא בעצמו על כף פרעה:
הכוס. מלמד שהמשקה שתחתיו שנאמר בו חטאו משקה מלך מצרים והאופה שתחתיו של שר האופים לא המתין לדנם אלא מיד נהרגו ואלה שריהם נחשבו:

Verse 22

ואת שר האופים תלה. עיקר מלת תלייה זקיפה היא, ופעמים תמצא לה דומה בלשון אחת כגון תל עולם (דברים יג יז), אלף המגן תלוי עליו (שה"ש ד ד), ותלו עליו כל כבוד בית אביו (ישעיה כב כד), וכל דומיהם:
כאשר פתר להם יוסף. לזה מה שפתר לו ולזה מה שפתר לו, וכך דנו הדיינים זבוב הנמצא בפיילין של משקה אנוס היה זה עליו ואין לו משפט מות, כי לא בידו היה, אבל הצרורות הנמצא בגלוסקין של אופה פושע הוא זה, שנתייאש בעבודת המלך ובמוראו. ובן מות הוא:

Verse 23

ולא זכר שר המשקים את יוסף. ושמא תאמר מרצונו, ת"ל וישכחהו בעל כורחו, שבכל יום ויום היה מתנה תנאים לזוכרו לפני פרעה ומלאך בא והופכו, קושר קשרים להשיבו, ומלאך בא ומתירן, אמר הקב"ה אם שוכחתו אני לא שכחתיו, שנ' עד עת בא דברו וגו' שלח מלך ויתירהו וגו' שמו אדון לביתו וגו' (תהלים קה יט כ כא):
ורבותינו דרשו והנה גפן לפני. תלה הגדולה בבעלים, תניא ר' אליעזר אומר וכו', אמר ליה ר' יהושע וכי מראין לו לאדם מה שהיה, והלא לא מראין לו אלא מה שעתיד להיות, אלא גפן זה תורה, שלשה שריגים אלו משה אהרן ומרים, והיא כפורחת עלתה נצה זו סנהדרין, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו הצדיקים שבכל דור ודור, א"ר גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי שהיה ר' אליעזר המודעי אומר גפן זו ירושלים, שלשה שריגים זו מקדש ומלך וכהן גדול, והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרחי כהונה, הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו נסכים. ר' יהושע בן לוי אומר גפן זו תורה, שלשה שריגים זו באר ועמוד ענן ומן, והיא כפורחת עלתה נצה אלו הבכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים. ר' ירמיה בר [אבא] אמר גפן אלו ישראל, וכן הוא אומר גפן ממצרים תסיע תגרש גוים (ותטעם) [ותטעה] (תהלים פ ט), שלשת שריגים אלו שלשה רגלים שישראל עולין בכל שנה, והיא כפורחת הגיע זמנן [של ישראל] לפרות ולרבות, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז), עלתה נצה [הגיע זמנן של ישראל ליגאל כו', הבשילו אשכלותיה ענבים], הגיע זמנן של מצרים לשתות כוס התרעלה, והיינו דאמר רבא שלשה כוסות האמורים בפסוק למה, אחד ששתה בימי משה, ואחד בימי פרעה נכה, ואחד שעתידה לשתות עם חברותיה. אמר ריש לקיש אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים (קנוקות) [קנוקנות] שבה אלו ריקנים שבישראל, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עם הארצים, והיינו דשלחו מתם יבעון רחמי אתכלייא על עלייא דאילמא עלייא לא מתקיימת אתכלייא. ר' בניי' אמר ד' כוסות הן כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, וכנגדן תקנו ד' כוסות בליל פסחים, ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה לאומות העולם, שנא' קח את כוס (מיין החמר) [היין החמה] וגו' (ירמיה כה טו), כוס זהב (בכל יד) [בבל ביד ה'] וגו' (שם נא ז). ורוח זלעפות מנת כוסם (תהלים יא ו), וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות ישע לעתיד לבא, שנא' מנת חלקי וכוסי (שם טז ה). דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (שם כג ה), כוס ישועות אשא (שם קטז יג), שתי ישועות אחד לימות המשיח ואחד בימי גוג ומגוג. א"ל יוסף אתה בשרתני בשורה טובה, אף אני מבשרך בשורה טובה, בעוד שלשה ימים ישא פרעה:
אף אני בחלומי. א"ר חנניא בר חמא ארבע פתחו באף ואבדו באף, נחש אמר אף כי אמר אלהים (בראשית ג א), שר האופים אמר אף אני בחלומי, עדת קרח אמרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש (במדבר טז יד), המן אמר אף לא הביאה אסתר וגו' (אסתר ה יב):
והנה שלשה סלי חרי. אלו שלשה מלכיות הראשונות בבל ומדי ויון:
ובסל העליון. מכל מאכלים, זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טרוניא מכל אומות העולם:
והעוף אוכל אותם. משאכל את העליון אכל את התחתונים, א"ל יוסף אתה בשרתני בשורה רעה, אף אני מבשרך בשורה רעה, בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך וגו', ולפי שאמר שתי זכירות לשר המשקים לפיכך נתוספו לו שתי שנים להיות אסור, זש"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג):
ירויחו דורשיה וישכילו:
וסמוך לשכחת רהבי סטי כזב פקודת בטחון הבורא שכתוב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים (ודוברי) [ושטי] כזב (תהלים מ ה) וכתיב קץ שם לחשך (איוב כח ג), קץ שם הקב"ה ליוסף כמה שנים יהיה בבית הכלא, לא יגרע מצדיק (עינו) [עיניו] ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו (איוב לו ז) אע"פ שתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים לא גרע הקב"ה רחמים ממנו אלא שם עיניו עליו לטובה, וישלח המלך ויתירהו והרכיבו בכסא מרכבת משנהו ויושיבו לאחיו ולאחיו בארץ גושן ויגבהו ויאחזו בה:

Chapter 41



Verse 1

ויהי מקץ שנתים ימים. לסוף שתי שנים לישיבת שר המשקים על כנו, ולמה נתאחר ב' שנים כנגד ב' זכירות שאמר לשר המשקים. שנא' כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה (בראשית מ יד), לכך נקנס להתאחר ב' שנים, וכן הוא אומר עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו (תהלים קה יט). מאחר שנאמר שנתים מה ת"ל ימים, שלא תאמר שנתים שתי שנוים הם קיץ וחורף, אלא שנים ממש, וכן אתה דורש ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם (ישעיה ז ח), והם תקופות ששים וחמש שנה, כלומר ששים וחמש שנוים, לכך נאמר שנתים ימים שתי שנים מלאים ימים:
ופרעה חולם. היה לו לומר ופרעה חלם, אלא היה חולם כל הלילה, חולם ומקיץ, ועוד חולם ומקיץ:
והנה עומד על היאור. עומד על אלוהו ומתוך שהיה מהרהר על משכבו ואומר לי יאורי (יחזקאל כט ג), שהוא אלוהי, ואני עשיתיני (שם), ולא בגזירת היוצר, לכך נראה לו בחלום מעין הרהוריו, ראה שאלהיו נכבש תחתיו, שהצדיקים מקיימין השכינה עליהן, שנא' והנה ה' נצב עליו (בראשית כח יג), וכתיב ויעל מעליו אלהים (שם לה יג), אבל הרשעים הראשונים עומדים על אלהיהם, ומניין שהיאור הוא אלהיו, שנא' הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור (שמות ז טו), שהיה בכל בוקר משמש למימי היאור, וגם מכאן אמרו רבותינו שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנא' אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב כט), תדע דלא חזי איניש פילא דעייל בקופא דמחטא, שהוא דבר שאי אפשר, ואינו מהרהר עליו, לפיכך אין רואהו בחלום:

Verse 2

והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה. כלומר נאות לראייה:
ובריאות בשר. שמינות, ודומה לו עגלון איש בריא (שופטים ג יז):
ותרענה באחו. אחו הוא מקום גידול גומא, וכן אנשי עיר הקודש מתרגימו (מעין) [רעין] בגו גומייא, וגם נקרא ערק, ודומה לדבר ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא), ומתרגמין ישגא ערקא בלי מיא, וגם דומה לו, כי הוא בין אחים יפריא (הושע יג טו):

Verse 3

והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות (המראה) [מראה] מפני כחשות:
ודקות בשר. שהן רזות:
ותעמודנה. אלו הרעות:
אצל הפרות. הטובות:
על שפת היאור. ואין ביניהן הפסק:

Verse 4

ותאכלנה הפרות. כן נראה לו שפתחו פיהן ובלעו את הבריאות:
רעות המראה ודקות הבשר. שעלו לבסוף:
את שבע הפרות יפות המראה והבריאות. שעלו בתחלה:
ויקץ פרעה. זה סיפור הסדרן:

Verse 5

ויישן ויחלום שנית. שנית כדומה לחלום ראשון:
והנה שבע שבלים. שבולים קרוב להשמע לאוזן שהוא לשון זכר, אלא ודאי שבולי לשון נקבה הן, ולאחד קורין שבול, ודומה לדבר נשים ולאחד קורין אשה, וכן שנים ולאחד קורין שנה, וכן ערים, וכל שכמותן, לשון נקבה:
עולות בקנה אחד. כסדרן של אלו שעולין בו שבעה בדין:
בריאות. כלומר עבות:
וטובות. מלאי גרגרים:

Verse 6

והנה שבע שבלים דקות. קלושות גרגרתה ודקים מתקשקשות בקליפתן, וכן התרגום אומר שקיפן קידום, כמו ושקפינן לידוהי, ולכך נקרא שמו משקוף, שהדלת חובטו תמיד:
ושדופות קדים. שלקו במכת שדפון מרוח קדים שהוא קשה מכל הרוחות שהוא חם וחזק, שנא' (רוח) [ברוח] קדים עזה (שמות יד כא), רוח קדים חרישית (יונה ד ח), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח), ואמר רבא בשעה שהיא מנשבת משתקת כל רוחות שבעולם. ואמר רב אשה מפלת בו כו', ואפילו מרגליות שבים מרקבת בו. ור' יוחנן אמר אפי' שכבת זרע שבמעי אשה תוך ג' ימים מסרחת בו, א"ר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר יבא קדים רוח ה' (ממדי שלה) [ממדבר עולה] ויבוש (מקורה) [מקורו] (הושע יג טו), זו מקורה של אשה, ויחרב מעיינו (שם), זו שכבת זרע, הוא ישסה [אוצר] כל כלי חמדה (שם), זו מרגליות שבים:

Verse 7

ותבלענה השבלים הדקות. לא בליעה ממש, אלא שנראית הדקות מכסות את הבריאות, ודומה לדבר, כבלע את הקודש (במדבר ד כ), הוא מכסין כלי הקודש בבגדי שרד:

Verse 8

ויהי בבקר ותפעם רוחו. היתה רוחו מקשקשת בנדנה, כפעמון המתקשקש בתוך הרימון, ודומה לדבר נפעמתי (תהלים עז ה), לפעמו (שופטים יג כה), וגם הרגל נקרא פעם, כדכתיב פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח), מדובר על אופן זה על תיכוי קשקש הליכתו. א"ר יהודה כאן פתרוני הוא שנעלם ממנו לבד, אבל החלום זכור היה, ולפיכך אין לו אלא הפעמה אחת בתי"ו אחת, אבל בנבוכדנאצר החלום והפתרון נעלמו ממנו, לפיכך היו לו שתי הפעמות בשתי תווי"ן. א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד בא בקרוב, שכן חלום פרעה סמוך לבוקר היה, ולפיכך בא לבקרו, ושהוא מבערב הוא מתאחר, אפי' עד כ"ב שנה, כחלומו של יוסף:
וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים. אלו בעלי פה שפותחים פיהם לפני הכל לכל דבר מועצת ודעת:
ואת כל חכמיה. כלומר חכמי העיר:
ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה. פתח ואמר חלומו לשון יחיד, ומסיים ואומר אותם לשון רבים, ועוד אותם מלא ו', א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי פותרין היו לו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, ז' פרות הרעות ז' בנות אתה קובר, שבע שבלים הטובות ז' איפרכיות אתה כובש, שבע השבלים הדקות ז' איפרכיות מורדות בך, זש"ה בקש לץ חכמה (לו) ואין (משלי יד ו), אלו חרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל (שם), זה יוסף:

Verse 9

וידבר שר המשקים, כל תחלת ענין הרי הוא בדבור, וכל שענייתו למעלה, הרי היא במאמר:
את פרעה לאמר. ע"י שליח:
את חטאי. שהיו הכל מרננים עלי, ואמרו חטא משקה מלך מצרים:
אני מזכיר היום. מה אירעני על כך:

Verse 10

פרעה קצף על עבדיו. לא נאמר המלך קצף, אלא פרעה קצף, מלמד ששם פרעה הוא גדולתו. לכך הנביא הוא מבזה שמו וקורא פרעה חפרע (ירמיה מד ל):
ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים אותי. ב' פעמים, אותי עיקר והוא טפל לי:

Verse 11

ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא. שכבר נגזר עלינו דיננו:
איש כפתרון חלומו חלמנו. כל אחד חלם חלומו ופתרון חבירו:

Verse 12

ושם אתנו. בבית הסהר:
נער (עבד) עברי. א"ר שמואל בר נחמני ארורים הם הרשעים שאינן עושין טובה שלימה, נער שוטה, עברי שונא:
עבד לשר הטבחים. שכן כתיב בסיקרוקין של פרעה שאין עבד מולך, ואין לובש כלי זיין:
ונספר לו ויפתר לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר. מעין דברי חלומות פתר:

Verse 13

ויהי כאשר פתר לנו כן היה אתי השיב על כני. בשררה:
ואותו תלה. מכאן אמרו רבותינו כל החלומות הולכין אחר הפה, ובלבד שיהא פותרין מעין החלום, ובמס' ברכות פרק הרואה גרסינן, אמרו עליו על בר הדיא מפשר חילמי וכו', ובברייתא דבראשית רבה תנא הוה עובדא בההיא איתתא דאזלית לגבי ר' אליעזר אמרה ליה ההיא איתתא (חניכה) [תניתה] דביתא פקע, ופתר לה לטיבוי, אמר לה בר דכר את מתעברת, וכן הוי, מי גרם לזה, פתרונו גרם, זימנא חדא חמית הכין תוב אזלת לבי מדרשא ולא אשכחה לר' אליעזר אלא לתלמידיה, אמרה לו חזיתי תניתה דביתא פקעה, אמרו לה ההיא איתתא קבר לבעלה, כיון דאתא ר' אליעזר שמע קול צוחה, אמר הוא כדין תנין ליה עובדא, אמר ווי לכו דהמיתו לבעלה, דכתיב כאשר פתר לנו כן היה, מלמד שכל החלומות הולכים אחר הפה, א"ר יוחנן כל החלומות הולכין אחר הפה חוץ מן היין, יש שותהו וטוב לו, ויש שותהו ורע לו, שאם ת"ח שותהו טוב לו, כדכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו (יין) [ביין] מסכתי (משלי ט ה), וכתיב וחכך כיין הטוב וגו' (שה"ש ז י), ואם עם הארץ שותהו רע לו, כדכתיב למי אוי למי אבוי [וגו'] למאחרים על היין (משלי כג כט ל), וכתיב אל תרא יין כי יתאדם (שם שם לא):

Verse 14

וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח. מי גלחו שר המשקים גילחו, א"ל פרעה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, וכן אתה אומר בהמן ומרדכי:
ויחלף שמלותיו. כדי לחלוק כבוד למלכות, שלא יבא לפניו מזוהם:
ויבא אל פרעה. לחדר הפנימי:

Verse 15

ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו. כהוגן שיהיו דבריהם נכנסין לאזני. ואני שמעתי עליך לאמר. בני אדם:
תשמע חלום. שאתה רוצה לשמוע חלום כדי:
לפתור אותו:

Verse 16

ויען יוסף את פרעה לאמר. דרך בקשה, מכאן שנו רבותינו הוי מתפלל בשלומו של מלכות:
בלעדי אלהים יענה. תלה הגדולה בבעליה, וכן אמר בלעדי חוץ ממני יש בידו של הקב"ה לענותו לפרעה פתרון חלומו בשלום, כל מקום שתמצא בלעדי שמפיק יו"ד, הרי הדבר כנגד אומר, כגון בלעדי רק אשר (יאכלו) [אכלו] הנערים (בראשית יד כד), היש (אלהים) [אלוה] מבלעדי (ישעיה מד ח), וכל דומיהן, אבל אם אינו מפיק יו"ד, כגון בלעדי [אחזה] אתה (אדוני) [הורני] (איוב לד לב), הוא חוץ סתם כמו לבד, בשביל שראה פרעה שמיעט יוסף את עצמו, אז הכיר בו שהוא נבון דעת:

Verse 17

וידבר פרעה אל יוסף בחלומי. ראיתי בראיית הרוח:
הנני עומד על שפת היאור. לא אמר על היאור כשראה, אלא על שפת, כדי להבן ממנו שאינו אלוהו, כשדרשנו:

Verse 18

והנה מן היאור עולות שבע פרות. מה הוצרך הכתוב לשנות ולשלש דברי החלום, אלא לדרוש בהם דברי כח, כי מ"ב שנים נגזרו על מצרים להיות השובע בזו אחר זו, ואחר כך להיתכף מ"ב שנות רעב, כדי שלא לעגן את יעקב עוד על יוסף, מיהר הקב"ה להביא את הרעב ז' שנה. ול"ה הנותרות החזירה ירידת יעקב ובניו מצרימה, מפני שלא לכלות יעקב ובניו ואת ביתו ברעב, ביטל הקב"ה משנות הרעב ל"ה והעמידן על ז', וכשברך יעקב את פרעה שיעלה נילוס ביטל מן השבע חמש, והעמיד על שנתים שכבר עברו, שנאמ' כי זה שנתים הרעב וגו' (בראשית מה ו). ואימתן חזרו אלו שנות הרעב בימי יחזקאל, שנאמר ונתתי את מצרים שממה וגו', (תהינה) [תהיין] שממה ארבעים שנה וגו' (יחזקאל כט יב), שכן פרעה רואה ז' פרות טובות, וז' שבלים טובות, ומספר ליוסף, ז' פרות טובות, וז' שבלים טובות, הרי מ"ב וכן לרעות:
בריאות בשר. ומתוך בריאתן נראין יפות תואר:
ותרענה באחו. כשדרשנו:

Verse 19

והנה שבע פרות אחרות. עד שהראשונות רועות באפר הרי האחרות עולות אצלם:
דלות. כחושות במראיהן:
ורעות תואר מאד. יותר מכל מה שראיתי הראשונות משובחות:
(ודקות) [ורקות]. כלומר מעוטות בבשר שהיו רזות:
לא ראיתי כהנה. בודאי בכל ארץ מצרים:
לרע. אבל כמותן של טובות ראיתי בודאי:

Verse 20

ותאכלנה הפרות הרקות והרעות. כשדרשנו:
את שבע הפרות הראשונות (והבריאות) [הבריאות]:

Verse 21

ותבאנה אל קרבנה. שלימות נבלעו בגופן:
ולא נודע כי באו אל קרבנה. שלא נראו כריסן עבה כדרך בהמה שבעה:
ומראיהן רע. שלא עלה בשרם ולא נמשך צפד עורם אלא, כאשר בתחלה:
ואיקץ. משנתי:

Verse 22

וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. כי הקש דומה הוא לקנה מלאות גרגרין:
וטובות. מבושלים גרגריה:

Verse 23

והנה שבע שבלים צנומות. לא מצאתי למלה זו דמיון במקרא, זולתי בדברי רבותינו פת צנומה בקערה, כלומר פת פרורה ופתותה כעין צנון דקות, (מב) אבל רבותינו פירשו פת יבשה וקשה, ודומה לו צונמא, הוא אבן קשה, וכן צנומות מרוח הקדים יבשו ונתקשו ונהיו דקות, שכן דרך דבר רטוב כשמתייבש נעשה דק וקלוש:
(ושדופות) [שדופות] קדים. עיקר מלות שדופות לשון הדיפה, שמתוך כובד רוח הקדים מתהדפות זו לזו והוא כעין ספיקות כפיים, ואין לה דמיון במקרא זולתי בדברי רבותינו שאינו משדפו, כלומר אינו שודפו לדבר אחר אפס כי התרגום מדביר השידפון והנידוף וסיפוק כפיים על אופן אחד, שהרי שדופות קדים מתרגמינן קל טרפא דשקיף, ויספוק את כפיו (במדבר כד י), מתרגמינן ושקפינן לידוהי, אלמא תלתייהו ענין חד הוא:
צומחות (אחריהן) [אחריהם]. לא תמצא כמות מלה זו במקרא שהיא לשון רבותינו ומ"ם סתומה בסופה זולתי כאן, ויש לומר כי אחרי הצנם ואחרי הקדים צומחים ונהיו עומדות על קינתן:

Verse 24

(ותבלענה) [ותבלען] השבלים הדקות. לשון כיסוי:
את שבע השבלים הטובות ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי. דבר הנשמע לאוזן בשביל שהיו בעלי פה ופותחין פיהם לפני הכל, לכך נקראו חרטומי, ודומה לדבר בדברי רבותינו החרטות והצפורן, וחרטומים כנגד זרועיו, חתומה דסנדלא, פיו של עוף ושל כלי נקרא חרטות בלשון רבותינו:

Verse 25

ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא. חלום של השבלים פירושו של פרות הוא:
את אשר האלהים עושה. לעתיד:
הגיד לפרעה. מתחלה כדי להזהיר. בשני דברים האיר הקב"ה את עיני יוסף להבין את החלום הזה, כי בהיותו אצל אביו נראה לו בחלום האלומות בשורת אוצרת הפירות מפני הרעב, כשדרשנו, ועתה מדברי החלום פרעה הבין פתרונו, כשנדרוש לפנינו:

Verse 26

שבע פרות הטובות שבע שנים הנה. שבע זימני חריש בשבע השנים מכשרות כי בעת שזמן החריש יפה שהקרקע נרטבת הרי היא נחרשת בבקרים היטב והיא תחלת עיקר השובע, דכתיב (ורוב) [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):
ושבע השבלים הטובות. שבע זמנין הצלחת קציר בשבע שנים הנה מכשרות:
חלום אחד הוא. כי החריש הכשירו של קציר הוא:

Verse 27

ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן. שבע זימנין חריש רע בשבע שנים הנה מכשרות שיהא הנילוס יבש והקרקע קשה ואינה נוחה ליחרש בבקרים והיא תחלת הרעב:
ושבע השבלים (הדקות) [הרקות] שדופות הקדים. יהיו שבע זימנין קציר רע בשבע שנים ויהיו זמנים הללו שבע שני רעב, וכן הוא אומר אשר אין חריש וקציר (בראשית מה ו):

Verse 28

הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה. קודם הפתרון:
(את) אשר אלהים עושה. לעתיד:
הראה את פרעה. תחלה בחלום:

Verse 29

הנה. בקרב זמן:
שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים. כנגד ז' פרות הבריאות וז' שבלים המלאות שבישרוך ז' זימני חריש וקציר יפה:

Verse 30

וקמו. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד:
ונשכח כל השבע. שבע שני השובע שהיו בארץ מצרים מכובד הרעב:
וכלה הרעב את הארץ, שיהיו יושביה מזי רעב ומושלכין בחוצות:

Verse 31

ולא יודע השבע. שהיה בארץ שפירותיה של שנות השבע יכלו ויאספו:
מפני הרעב ההוא. הבא אחריהם תיכף:
כי כבד הוא מאוד ובתחלתו יכלו פירות הישנות:

Verse 32

ועל השנות החלום אל פרעה. שהרי מן הפרות לבד או מן השבלים לבד יש ללמוד כל הענין אלא שנעשה בשני פנים:
פעמים. זהו שדרשנו ופרעה חולם שחלם ומקיץ חולם ומקיץ, כל כך למה לידע:
כי נכון הדבר. מאלהים יצא, מכאן אמרו רבותינו כל חלום שנשנה ונפתר מזומן הוא:
וממהר האלהים לעשותו. ואינו שוהה זמנו לבא:

Verse 33

ועתה ירא פרעה. כמו יראה, ודומה לו, ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא), אל ירא בפלגות (איוב כ יז), וכן הרבה:
איש נבון. זה המבין דבר מתוך דבר שיודע מה שקיבל מרבו, וכן אתת דורש אנשים חכמים ונבונים (דברים א יג), שהנבון גדול מן החכם:
וישיתהו. ישים אותו פקיד, על ארץ מצרים, ודומה לו כי שת לי אלהים (בראשית ד כה), שיתי אותותי (שמות י א), וכל דומיהן, לשון השמה:

Verse 34

יעשה פרעה. מה שאני מיעצהו:
ויפקד פקידים. אלו הגיזברין ממונין על אוצרות פירות של ארץ וחמש את ארץ מצרים. יקח אחד מן החמשה בפירות, ודומה לו, לחמש (בראשית מז כו), ויגיד עליו ריעו ונתתם חמישית לפרעה (שם שם כד), כי בשביל שנתן להם החומש של שבע השבע שאצר, לפיכך צוה לתת לו חומש בתבואות כל השנים:

Verse 35

ויקבצו. פקידים הללו את כל אוכל חמשה שנים הטובות הבאות מקרוב תכופות האלה אשר אמרתי לך:
ויצברו. לשון אוסף, ודומה לו, ויצברו אותו חמרים חמרים (שמות ח י), שני צבורים, וכן לעדה הנאספת קורין ציבור:
בר. אלו הגרגרים שנבררו מן הקש ומן התבן, ודומה לו, נשקו בר פן יאנף (תהלים ב יב), כיון שהגורן נזרה קש נפוץ והתבן נסתלק ובאין הכל ומנשקין את הבר, וכתיב מה לתבן את הבר (ירמיה כג כח):
תחת יד פרעה. תחת רשותו:
אוכל בערים ושמרו. זו הכנסת תבואה בקשה שהיא נשמרת כך אמר לו באוצר המלך יהיו ובאוצרות שבערים תהא התבואה בקשה שיהא הבר נשמר והקש לבהמה:

Verse 36

והיה האוכל לפקדון לארץ. כלומר מופקד לפרנסת יושבי הארץ:
לשבע שני הרעב אשר (תהיינה) [תהיין] בארץ מצרים. שאין חריש וקציר:
ולא תכרת הארץ. כלומר שלא יכרתו יושביה ברעב כשאין מוצאין שבר:

Verse 37

וייטב הדבר בעיני פרעה. שנזכר מיד פתרון החלום כי כמו שפתר לו כן היה רואה גם הוא אלא ששכחו ועכשיו נזכר:
ובעיני כל עבדיו. על שנתן עצה להחיות יושבי הארץ, זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), שאפילו שר הטבחים והחרטומים הודו לדבריו:

Verse 38

ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא. ה' פתוחה וחטופה להתמיה המלה, וכך אמר להם אפילו אם היינו הולכים מסוף העולם ועד סופו לא נמצא:
אשר רוח אלהים בו. שמכווין ברוח הקדש ואומר באמת מה שלא ראה ולא שמע, זש"ה פלגי מים לב מלך ביד ה' (אל) [על] כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

Verse 39

ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע (ה') [אלהים] אותך את כל זאת. הפתרון והעצה:
אין נבון וחכם כמוך. לשיתו על ארץ מצרים כשיעצתה אלא אתה תהיה וגו':

Verse 40

אתה תהיה על ביתי. ממונה ואפוטרופוס:
ועל פיך ישק כל עמי. על דברי פיך יתפרנס כל עמי, ודומה לו וישק יעקב לרחל (בראשית כט יא). ויגש וישק לו (שם כז כז), ובן משק ביתי (שם טו ב), נמצא לפעמים לשון פרנס וממונה, ופעמים לשון נשיקה ממש, וכל דומיהן, אמר לו הכל יהיו משתחוין לך ונושקין על פיך כמו לאלוה, אלא שלא קיבל עליו:
רק הכסא אגדל ממך. כלומר גדולתי תהא למעלה מגדולתך:

Verse 41

ויאמר פרעה אל יוסף ראה. הזהר בגדולתך שהרי גזרתי ונתתי אותך על כל ארץ מצרים למושל:

Verse 42

ויסר פרעה את טבעתו. המיוחדת לחותמו:
מעל ידו ויתן [אותה] על יד יוסף. כך דרך המלכים לעשות כשממנין את המשנה, וכן אתה מוצא באחשורוש המן ומרדכי. וילבש אותו בגדי שש. כלי פשתן המגוהצים בדים דקים:
וישם רביד [הזהב] על צוארו. ר' יוסף אמר הפה שלא נשק בעבירה [ועל פיך ישק כל עמי. צואר שלא דבק בעבירה] ויתן רביד [הזהב] על צוארו, יד שלא משמש בעבירה ויתן אותה על יד יוסף, גוף שלא דבק בעבירה וילבש אותו בגדי שש, רגלים שלא פסעו לעבירה יפסעו בקרונין, פי' במרכבת המשנה, מחשבה שלא הרהרה לעבירה תקרא לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים:

Verse 43



Verse 44

ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה. אמר רב אחא מן אני של בשר ודם, אתה למד אני של הקב"ה, ומה פרעה שאמר ליוסף אני פרעה, זכה לכל הברכה הזאת, לכשיבא אני של הקב"ה, דכתיב אני עשיתי [ואני] אשא ואני אסבול ואמלט (ישעיה מו ד), וכתיב ראו עתה כי אני אני הוא וגו' (דברים לב לט), על אחת כמה וכמה שיהו כל באי עולם מודין לו:
(ומבלעדיך) [ובלעדיך]. כלומר בלתי גזירתך:
לא ירים איש את ידו. לחגור כלי זיין לרכוב במרכבת הרכש בכל ארץ מצרים:

Verse 45

ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. א"ר יוחנן צפונות מופיע ונוחות לו לאומרן, ר' יודן אומר צפונות מופיע ונוח רוח הבריות בהן. כי פע לבדו יסוד מלת פענח, כי תמצא הופיע תופע פועה, וגם נח לבדו יסוד מלת הנחה, כי תמצא הנחה נחת וינח, ולכך הדבירו ר' יוחנן ור' יודן תיבת פענח לשני אופנים:
ויתן לו את אסנת. כך כינויה על שם שפי', כלומר לאמה תהא זאת לך תחתי':
בת פוטיפרע כהן און. כך דרשנו כהן הגדול שלטונים, ודומה לו, כהן מדין (שמות ג א), ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):
לאשה. דרך היתר:
ויצא יוסף מלפני פרעה. ברשות:
על ארץ מצרים. כדי ליכנס לממשלה, ודומה לדבר, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה (בראשית יג יז):
[מג)] וירכב. מפני השכחה כתבתי במדרש מוקדם ומאוחר:
וירכב אותו במרכבת המשנה. כי יש למלכים סוס ומרכבת שרוכבין עליהן ביום שניתן כתר מלכות בראשיהם. ועוד יש להם מרכבת וסוס משנים, ועוד יש שלישים שאינם מקפידין עליהם לרכוב, והסגנים והשרים והמשנים אין רוכבין בהם, אלא משנה המלך ביום מולכו, ואין רוכב אדם עליו זולתי המלך לבדו. וכן שנינו במשנה פרק כהן גדול אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משמשין בשרביטו וכו':
ויקראו לפניו אברך. כלומר רבו של מלך שכן לרב קורין אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל (מ"ב ב יב), וכתיב אבי יושב אהל (בראשית ד כ), אבי כל תופש כנור (שם שם כא) וכל דומיהן. רך. בלשון רומי מלך ריכו, וכן שלחו להורדוס אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבנה, ואם סתרת ובנית עבדא בישא בתר דעבדין מתמלכין, אם זיינך עלך ספרך כאן לא רכא ולא בר רכא, הורדוס קלנית מתעביד, ובעינא מאי משמע דהאי רכא לישנא דמלכותא היא, דכתיב ואני היום רך ומשוח מלך (ש"ב ג לט), ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך ונתן אותו על [כל] ארץ מצרים. למושל:
נשוב לאשורי הפרשה:

Verse 46

ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים. ויצא יוסף מלפני פרעה. ברשות:
ויעבר בכל ארץ מצרים. להכנס בחזקת הממשלה, כשדרשנו:

Verse 47

ותעש הארץ. כלומר יושבי הארץ עשו:
בשבע שני השבע, כמו שגזר יוסף לחמש את הארץ:
לקמצים. תחלה היו מודדין להוציא החומש באיפות ואח"כ בהינין וברביעית ובתומן ובעשירית האפה וההין, ולבסוף מודדין בקומץ מכל ה' קמצים נוטל קומץ אחד, ודומה לדבר וקמץ משם מלא קומצו (ויקרא ב ב):

Verse 48

ויקבוץ את כל אוכל. אוכל התבואה בקשה הבר למאכל אדם והקש והתבן לבהמות. שבע שנים אשר היו בארץ מצרים. מצליחות בפירות:
ויתן אוכל. התבואה בקשה:
אכל שדה העיר אשר סביבותיה. של עיר:
נתן בתוכה. של עיר. ר' יהודה אומר נתן של תחום גושן בגושן, ושל תחום נוף בנוף, ושל תחום תחפנחס בתחפנחס, מפני שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה, ולמה גנז האוכל, לפי שהברכה מצויה באוצרות:

Verse 49

ויצבור יוסף בר. באוצרות המלך הדגן לבדו:
כחול הים הרבה מאד. יותר מכל מה שמשערים:
עד כי חדל. יוסף לספור את המידות:
כי אין מספר. שאין אדם יכול לעמוד על מספרם:

Verse 50

וליוסף יולד שני בנים. היה לו לומר ילדו, אלא יולד לשון יחיד, כששניהם בעלי מדה אחת שוין בנוי ובגבורה:
בטרם תבא שנת הרעב. מכאן אמרו רבותינו אסור לו לאדם לשמש מטתו בשנת רעבון:
אשר ילדה לו אסנת וגו':

Verse 51

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה. כלומר משכח, כי אמר כיון שנולד לי זה:
נשני אלהים את כל עמלי. הצרות שבאו עלי בשעה שנפרדתי מאבי:
ואת כל בית אבי. גם כל אשר הצירוני אנשים של בית אבי:

Verse 52

ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי. במקום שעינו בכבל רגלי:

Verse 53

ותכלנה. נגמרו שבע שני השובע, ודומה לו ויכלו השמים (בראשית ב א), ותכל כל (עבודתם) [עבודת] (שמות לט לב), ויכל משה (שם לד לג), וכל דומיהן:
אשר היו. השבע:
בארץ מצרים, כי שבע לשון נקבה, וכן שני לשון נקבה, היה לשון זכר ויחיד ואינו נתאמץ על אופן הפשט, אלא כך הדברים, ותכלנה שבע, לשון השבע אשר היה, ושובע לשון זכר ויחיד כמו היה:
אשר היו בארץ מצרים ולא בשאר מלכיות, כיון ששמעו דברי החלום ושהם גונזין הפירות אז היו למידין ועושין כמו כן:

Verse 54

ותחלינה. התחילו לבא, ודומה לו החל רש (דברים ב כד), ויחל (לבנותו) [לבנות] (דה"ב ג ב), היום החילותי לשאל לו באלהים (ש"א כב טו), וכל דומיהן, לשון התחלה:
שבע שני הרעב לבא. תכופות:
כאשר אמר יוסף ויהי רעב בכל (הארץ) [הארצות]. שלא אצרו פירות:
ובכל ארץ מצרים היה לחם. שהרי אצרו:

Verse 55

ותרעב כל ארץ מצרים. שהיו יושבין על השלחנות בקשו פת קיבר ולא מצאו, לפי שהרעב מתמד את התאוה לאכול, אדם שהוא נהוג לאכול ליטרא אחת אוכל ג' ליטרות:
ויצעק העם אל פרעה ללחם. בשביל לחם:
ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. אמר ר' אבא בר כהנא כפתן לימול, (עב) א"ר שמואל בר נחמיני חייתנו אין כתיב כאן, אלא החייתנו, נתת לנו חיים בעולם הזה ובעולם הבא:

Verse 56

והרעב היה על (פני כל) [כל פני] הארץ. ולמעלה הוא אומר ויהי רעב בכל הארצות, אלא הארצות שהן ארץ אחת, כלומר מלכות אחת, ואלו אפריקי ערביה ופליסני, וכולן תחת מצרים:
ויפתח יוסף [את] כל אשר בהם. כלומר כל האוצרות אשר בהם אוכל:
וישבור למצרים. היה מוכר להם במדות קטנות וקטועות, כגון תומן ועשירית שהן שברי ההין, ולא בהין שלם, לכך:
ויחזק הרעב בארץ מצרים. שאין להם ראות עינים בהשבע אוכל כדי להשביע עיניהם במראיתם:

Verse 57

וכל הארץ. אותן ג' ארצות שכתבנו:
לשבור. אוכל באו אל יוסף, לסבור אסימון ולעשות מטבע ולקנות אוכל:
כי חזק הרעב בכל הארץ. שאין מוצאין לקנות במקום אחר:

Chapter 42



Verse 1

וירא יעקב כי יש שבר. כל מקום שתמצא שבר שהוא קניית תבואה, אינו אלא בזמן רעבון, ולמה נקרא שבר, שהוא שברון ממש, כדכתיב שבר על שבר נקרא (ירמיה ד כ), וכשהשערים בזול והאיפות שלימות הרי יש לבני אדם חיים ממש, ולכך נקרא שבר, ששבר גאון בעלי בתים שקונין בשבר איפה ולא באיפה שלימה:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ראה עוברין ושבין מביאין בר ממצרים:
ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כל מקום שהוא עניין שאדם מראה עצמו לאחרים הרי הוא בלשון זה, שכך אמר להן יעקב למה תראו עצמכם שביעים בפני הכנעניים, ודומה לדבר, (לא) [לכה] נתראה פנים (מ"ב יד ח), ויתראו פנים (שם שם יא), וכל דומיהן:

Verse 2

ויאמר הנה שמעתי. מעוברי דרכים:
כי יש שבר במצרים רדו שמה. בכל מקום נאמר ירידה למצרים מארץ ישראל, ועלייה ממצרים לארץ ישראל, שא"י ארץ הרים, ומצרים ארץ מישור:
ושברו לנו. בר:
ונחיה ולא נמות. ברעב:

Verse 3

וירדו אחי יוסף עשרה. אותן שהיו במכירתו:
לשבור בר (במצרים) [ממצרים]. א"ר בנימין בר לוי ממשמע שנאמר אחי יוסף, איני יודע שהם עשרה, אלא עשרה חלקים ואחד לשבור בר:

Verse 4

ואת בנימין אחי יוסף. א' של אחי חטופה, מפני שהתיבה ניתלית על חברתה, וכל שעומד על עצמו, כגון אחי הוא (בראשית כ ה), הרי האל"ף נקמצת:
לא שלח יעקב את אחיו. עם אחיו:
כי אמר פן יקראנו אסון. שמא יארע בו שונא הוא שטן המצוי לקטרג בשעת הסכנה. והוא מלאך המות, ומניין שנקרא שונא, שנאמ' אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כה כא), משכהו לבית המדרש וכו', וכבר דרשנו בכי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא), והוא שתרגם אונקלוס דלמא יארעיניה מותא, זה מלאך המות, שאם על מיתה ממש הוא אומר, היה לו לומר פן תקראנה אסון, לשון נקבה כי מיתה לשון נקבה:

Verse 5

ויבאו בני ישראל לשבור. מכאן סמכו רבותינו לומר כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, כתיב הכא בני ישראל, וכתיב התם ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), א"ל ר' יוסי בר אבא אם בתוך הבאים אפי' עד כמה אלא בני עדיף למילף לשבור בתוך הבאים בתוך שבניהם בני כנען, לפיכך באין כולן לשבור:

Verse 6

ויוסף הוא השליט על הארץ. מה ת"ל ויוסף הוא השליט, והלא כבר נאמר ראה (נתתיך) [נתתי אותך] על [כל] ארץ מצרים (בראשית מא מא), אלא אותו היום הוסיף על שלטונותו ידע שאחיו באין לשבור בר, גזר שלש גזירות בעיר, שלא יכנוס לה עבד, ושלא יכנוס אדם בשני חמורים, ושלא יכנוס שום אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, והיה מנשה מקבל הפיתקין:
הוא המשביר לכל עם הארץ. באותו היום ולא היה ממנה איש אחר על המוכרין. אלא הוא עצמו היה עומד עליהם כדי שלא יוכלו אחיו לבוא לשבור בר ולא יראו אותם:
ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ראוי לומר בני ישראל מה ראה לשנות ולומר אחי יוסף שנזכר אהבתו אמרו נכנס בעיר ונראה אם רואין אנו אותו נושא סבל ונוכל לפדותו בממון מוטב, ואם לאו נראה מה נעשה:

Verse 7

וירא יוסף את אחיו ויכרם. ממש:
ויתנכר עליהם. נעשה להם כנכרי שאין מכיר, ודומה לו למה (אתה) [זה את] מתנכרה (מ"א יד ו), נטל הגביע והי' מקשקש בו, ואמר להם כך אומר הגביע:
וידבר אתם קשות. כמפורש בענין:
ויאמר אליהם מאין באתם. מאיזה מלכות נשלחתם כאן, ולמה באתם, ויאמרו מארץ כנען. באנו:
לשבור אוכל. ולא על ענין אחר:

Verse 8

ויכר יוסף את אחיו. מכיון שנאמר וירא יוסף את אחיו ויכירם, לא הוצרך לשנות ולומר ויכר יוסף אלא לחדש דבר שהם לא הכירוהו:
ר' לוי אמר בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו שריחם עליהם וכשנפל הוא בידם הם לא הכירוהו ולא ריחמו עליו, ודומה לדבר (אין מכיר לי) [ואין לי מכיר] (תהלים קמב ה) אבד מנוס ממני. ורבנן אמרי הכרה ממש היא, הוא הניחם בחתימת זקן, לכך ויכר יוסף את אחיו, והוא הלך בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן, לפיכך והם לא הכירוהו:

Verse 9

ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. כיון שהשתחוו לו זכר מה שחלם עליהם, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי (בראשית לז ז), ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (שם שם ט'):
ויאמר (להם) [אליהם] מרגלים אתם. התחיל מקשקש בגביע הכסף, ואמר כך אומר לי הגביע:
לראות את ערות הארץ באתם. שהרי נכנסתם בשוק של זונות לראות ערותן, אמרו ליה לא אלא אבידה נאבדה לנו ואנו מבקרין אחריה, ונראה לי שהוא מדרש, ועיקר הפשט כך הוא מרגלים אתם שנשתלחו ממלכי כנען לראות את ערות הארץ, פרצותיו של עיר מהיכן יכלו השודדים לכנס, לכך באתם, ודומה לדבר ערות (היסוד) [יסוד] עד צואר (חבקוק ג יג), ערו ערו עד היסוד (תהלים קלז ז), ערער תתערער (ירמי' נא נח), וכל דומיהן:

Verse 10

ויאמרו אליו לא אדוני, כמו שאתה אומר אלא:
ועבדיך באו לשבור אוכל. לא אמרו לשבור בר שהוא דגן ברור שראוי לעשירים, אלא מיעטו עצמם ויאמרו לשבור אוכל, כלומר כגון קטניות, או שום אוכל הראוי לעניים:

Verse 11

כולנו בני איש אחד נחנו. לשון ענוה, ולמה שינו בלשון ואמרו כנים אנחנו, כך אמרו רבותינו אנשי עיר הקודש מלמד שנצנצה בהם רוח הקודש אמרו כולנו אנו ואתה בני איש אחד, ולפי שלא היו יודעים מה הם אומרים, לפיכך אמרו בלשון ענוה, אבל כשאמרו כנים אנחנו, אמרו בלשון חוזק כנים בעלי נכונה, כי תמצא כן במקום נכון. כתיב ותאמר כן באו אלי האנשים (יהושע ב ד):
לא היו עבדיך מרגלים. כדדרשנו:

Verse 12

ויאמר אלהם לא. כמו שאמרתם אלא:
[כי] ערות הארץ באתם לראות. מה הוצרך לשנות בדברים. אלא להיות מופנה לדרשה, מלמד שהביא מנשה הפיתקין וקרא לפניהם, ראובן בן יעקב בן יצחק, שמעון בן יעקב בן יצחק, וכן כולן, אמר להן וכי מאחר שכולכם אחים אתם למה לא נכנסתם בשער אחד, אלא כל אחד בשער בפני עצמו, אמרו לו כך ציוונו אבא מפני העין, אמר להם כך אמר לי הגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם במרמה, ואת אחד מכם מכרתם לערביים מפני קנאתכם בו, מיד נזדעזעו:

Verse 13

ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו. ודאי:
בני איש אחד. כמו שכתוב בפתקין שבידך:
בארץ כנען. אנחנו יושבין ברשותן:
והנה הקטן את אבינו היום. כלומר עדיין הוא חי שבח לבורא כל:
והאחד איננו. נדד והלך לו ואין אנו יודעין אנה הלך:

Verse 14

ויאמר אליהם יוסף הוא. כלומר הוא הדבר:
אשר דברתי אליכם. שמכרתם לערביים:
לאמר מרגלים אתם. שהחרבתם כבר כרך גדול:

Verse 15

בזאת תבחנו. אם כנים אתם או מרגלים:
חי פרעה. כשהי' רוצה לישבע לשקר הי' נשבע חי פרעה. א"ר יהושע בן לוי דומין דבריו של יוסף לרועה שאבד לו גדי, מצאתו אשה אלמנה שחטתו והפשיטתו ונתנתו במיטה וכיסתו, נכנס הרועה אצלה לבקשו, אמרה יהי רצון שאוכל בשרו של בני זה המושכב על מטתו זו אם ראיתיהו, דומה הרועה שבנה הוא והאמין לדבריה והלך לו:
אם תצאו מזה. כלומר מזה הבית:
כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה. כאן הנה אחת מן התיבות שאין טעמן נודע בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש הנה שהוא כאן, כגון הקטן הנה, עד הנה דברי ירמי' (ירמי' נא סד), וכל דומיהן, ויש הנה שהוא לשון נקבה, כדכתיב הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), (לאחת להנה) [מאחת מהנה] (ויקרא ד ב), עד שיפרוט לך העניין, כגון שני, יש שני כמו שנים, כדכתיב שני אנשים עברים (שמות ב יג), שני בניך (בראשית מח ה), וכל דומיהן, ויש שני שהוא לשון שנה, וכל תיבות הללו אין להם הכרת אות ולא בניקוד, זולת מתוך הענין נודע טעמם ומתוך תיבות הסמוכות לצור'. ישמע חכם ויוסיף לקח:

Verse 16

שלחו מכם אחד. את מי שאתם רוצים:
ויקח את אחיכם, ויביאהו אצלי:
ואתם האסרו. עד בואם:
ויבחנו דבריכם האמת אתכם. ה' פתוחה וחטורה היא לשון ספק קרוב למתמיה, כלומר אם אמת אתכם שיש לכם אח עדיין אצל אביכן יודיעני אם כנים אתם לו:
ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם:

Verse 17

ויאסף אותם אל משמר. לא שאסרם בכבל אלא הפקיד עליהם שומר ונתנם במסגר:
שלשת ימים. מכאן שאין הקב"ה מניח לצדיק בצרה יותר מג' ימים:

Verse 18

ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי. שלא רצה להתאכזר עליהם כל כך להניחם ג' ימים שלמים במסגר:
זאת עשו וחיו. כלומר ותחיו, ודומה לו עבדו את מלך בבל וחיו (ירמי' כז יז):
את אלהים אני ירא. דואגני מן החטא, כל בני ביתכם מצפים עליכם להביא להם מה יאכלו, ואם תשהו כאן שמא ימותו ברעב:

Verse 19

אם כנים. בעלי נכונה:
אחיכם אחד יאסר, בכבל בבית משמרת שכולכם קשה הי' עלי לאסור בכבל אלא זה יחידי יאסר שם שלא יברח ואתם לכו והביאו לבני ביתכם שבר רעבון שבאתם לשבור על רעבון בתיכם קודם שימותו ברעב:

Verse 20

ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם. לפני ולא תמותו על ידי:
ויעשו כן. כלומר הסכימו לדבריו לעשות כן:

Verse 21

ויאמרו איש אל אחיו. שמעון אומר ללוי. לפיכך נמחל לו מה שאמר תחלה, דכתיב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו'. ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ), ועכשיו קורא עצמו כמודה ועוזב ומצדיק עליו את הדין:
אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' בהתחננו אלינו. שלא נמסור אותו בידי אכזרים, ולא שמענו לתחינתו. א"ר אבא בר כהנא לשון דרומאי הוא, אבל ברור אשר ראינו צרות נפשו, ר' לוי בשם ר' יוחנן אמר אפשר יוסף בן י"ז שנה ורואה שאחיו מכרו בשוק ושותק, אלא מלמד שהי' מתחבט לפני כל אחד ואחד כדי שירחמו עליו ולא ריחמו:
(לכן) [על כן] באה (עלינו) [אלינו] (את) הצרה הזאת. מלמד שביקש להן עון אחר ולא נמצא בהם זולתי זה, וזה גזירת המקום היה לטובה להחיות עם רב (בראשית נ כ).:

Verse 22

ויען ראובן אתם לאמר. מלמד שעד עכשיו לא מצא פתח להשיבן ולהוכיחן:
הלא אמרתי אליכם. אל תשפכו דם (בראשית לז כב):
לאמר. עוד בלשון אחר ויד אל תשלחו בו (שם), וזהו אל תחטאו בילד:
ולא שמעתם. לדברי אלא מכרתם אותו ללסטים ולא שמענו לתחינותיו ושמא הרגוהו:
וגם דמו הנה נדרש. עכשיו מידינו, כדכתיב מיד איש (את) אחיו אדרוש [את] נפש האדם (שם ט ה) וגם לרבות דמו של זקן, שהרי כמה שנים נתמעט במאכל ובמשתה:

Verse 23

והם לא ידעו כי שומע יוסף. כלומר שמבין יוסף במה שהם אומרים בלשון הקודש. ודומה לדבר גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט) ושמעת מה (שידברו) [ידברו] (שופטים ז יא), ולא תשמע מה ידבר (ירמי' ה טו), וכל דומיהן:
כי המליץ בינותם, ודומה לו תהי נא אלה בינותינו (בראשית כו כח), וזה המליץ מנשה הי' שמפרש מה שאמר יוסף בלשון עברי, נראה כמפרש ליוסף, ומליץ הוא מפרש, ודומה לדבר להבין משל ומליצה (משלי א ו), משל ופירושו, מלאך מליץ אחד מני אלף (איוב לג כג), המפרש דברי זכיותינו, שנאמר להגיד לאדם ישרו (שם):

Verse 24

ויסב מעליהם. מלהטריחן בדברים:
ויבך. כיון שראה שהן מתחרטין על מה שמכרוהו גם הוא נתגלגלו רחמיו עליהם:
וישב אליהם. רחמנות:
אעפ"כ וידבר אליהם. כדברים הראשונים, כי כל מקום שתמצא וידבר אינו אלא תחלת הענין, וכל שעניינו למעלה הרי הוא במאמר, ומה דיבר אליהם שמעון זה רגיל למרוד שחגר חרבו תחלה להרוג את כל אנשי שכם, מיד:
ויקח מאתם את שמעון. לא בשביל דבר זה אלא הוא השליכו לבור. ויאסור אותו. להתכפר על חטאו:
לעיניהם. א"ר חגי בשם ר' יצחק לעיניהם אסרו וכיון שיצא הוציאו והי' מאכילו ומשקהו ומרחיצו, שלא יענש על ידו, דכתיב ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי נאמר אל תאמר אשלמה רע (משלי כ כב):

Verse 25

ויצו יוסף. את עבדיו:
וימלאו את כליהם. אלו דסקיות שהם כשני שקים והוא אמתחת:
בר. דגן ברור:
ולהשיב כספיהם. שנתנו לפני הבר:
איש אל שקו. כלומר כל כסף איש לתוך שקו של כסף, שהוא כעין כיס ואותו השק בתוך האמתחת של בר בלי דעתם, ולתת חנם צידה לדרך להם, נראה כמפיס דעתם:
ויעש להם כן. זה אמר כנגד מנשה שהשיב להם הכסף:

Verse 26

וישאו את שברם על חמוריהם. ואפי' חמורו של שמעון היו טעון:
וילכו משם. מצטערין ודוויין:

Verse 27

ויפתח האחד את שקו. ג' שקים היו לכל אחד. האחד הוא הגדול שבו הבר, והיא הדיסקיא והיא האמתחת, והשני הוא קטן ממנו על המשאוי ובתוכו מספוא לפני החמור, והשלישי קטן כעין כיס ובתוכו כסף:
ויפתח האחד. זה לוי שנשאר יחידי משמעון אחיו, שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי (בראשית לד כה), וכתיב שמעון ולוי אחים (שם מט ה), אחים הם בעצה בכל מקום:
לתת מספוא לחמורו במלון. שלנו בו בלילה, ואגב שנפתח שק המספוא נפתחה האמתחת:
וירא את כספו. שהי' לו בשקו טביעת עין, לכך הכיר שהוא כספו:
והנה הוא בפי אמתחתו, פעמים שתמצא במקרא פי שנתלה על תיבה הבאה, כגון כי פי ה' דיבר (ישעי' א כ), כלומר פיו של הקב"ה, פי הבאר (בראשית כט ב), בפי אמתחתו, פי צדיק (משלי י יא), פי כסיל (שם יח ז), פי האתון (במדבר כב כח), וכל דומיהן, ופעמים שהיא עומדת על עצמה, כגון כי פי הוא צוה (ישעי' לד טז), ויגע על פי (ירמי' א ט), כי פי המדבר אליכם (בראשית מב יב), וכל דומיהן, ואין להם היכר זולתי הענין מודיע טעמן:

Verse 28

ויאמר אל אחיו הושב כספי. אצלי:
וגם הנה באמתחתי ויצא לבם. בשביל שמנהיגי הגוף למחשבה ולדבור ולמעשה רובם בלב, ולפיכך קורא הלב על שם מדותיו וקוראו רוחש על שם מחשבת דבר טוב חורש על מחשבת און, קראו גנוב על שאינו מכיר דעת חבירו, מצפון על שם יראת שמים שבו מוצפן, וכמה כינוין יש לו במקרא, וכאן קראו יצא, על שיצא המדע ממנו, כי בעת שנתנו שק הכספים ביד מנשה, הי' להם להחזיק בשקים ולפרוע לו דמי הבר, וכשמילא את כליהם היה להם לעיין כדרך הקונים, שמא חיטים נותן בכליהם, שמא זונין. שמא מרגליות, שמא גוש עפר, או צרורות והם לא עיינו, ולא שמו אל לבם:
ויחרדו איש אל אחיו לאמר. לאמר טיפול דברים שאינן הגונין כלפי מעלה:
מה זאת עשה אלהים לנו. לשוב הכסף אלינו לעולל עלינו, זש"ה אולת אדם תסלף דרכו וגו' (משלי יט ג):

Verse 29

ויבואו אל יעקב אביהם ארצה כנען ויגידו [לו] את כל הקורות אותם. התלאות אשר קראום ודומה לו וקרהו אסון (בראשית מד כט), אשר קרך (דברים כח יח), אבל רבותינו אמרו שהיו הדברים כבדים עליהם כקורות:
לאמר. שאמרו לו תחלה על שאספם אל משמר, ועל שאסר את שמעון:

Verse 30

דיבר האיש. מכאן דרשו רבותינו שהדיבור לשון קשה:
אדני הארץ. כל לשון אדנות הנתלה על אחרים, כגון אדני יוסף (בראשית לט כ), אדני הארץ, וירא אדוניו (שם לט ג), ה' לקח את אדניך (מ"ב ב ג), וכל דומיהן, שהן לגבי הדיוט מלואי יו"ד על רוב מצות שירותו על עבדיו, וכל שהוא כלפי גבוה, כגון ואדוני האדונים (דברים י יז) מלואי ו' על רוב גדולתו על רוב בריותיו, וכן אלוהי אלהים, על רוב משפטיו ומדותיו ופורעניות מורדיו:
אתנו קשות. תוכחות קשות:
ויתן אותנו מבוזין לפני הכל:
כמרגלים את הארץ:

Verse 31

ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים. ובכך דימינו להנצל מידו ולא יכולנו שהרי הוציא עלינו פיתקין וחזרנו והודינו לו:

Verse 32

שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו. אצלנו:
והקטן היום את אבינו בארץ כנען. וכשחשבנו לצאת ידינו בהודאתנו זו אז נסרך לה:

Verse 33

ויאמר (לנו) [אלינו] האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד. המיוחד למרדין:
הניחו אתי במשמר ואת רעבון. מה שקניתם להיות רוויי' לרעבון בתיכם:
קחו ולכו:

Verse 34

והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם. אלא כנים אתם:
את אחיכם. שאתם מניחין:
אתן לכם ואת הארץ תסחרו. כשאר סוחרי העיר, מיכן שיש רשות לגיבורי כח לדרוש ולהוסיף על דברי הגדת העניין בכל מקום לפי כחן, כי דרך הסדרן לקצר הענין ובא במקום אחד ושונה ומוסיף ומחדש, שהרי למעלה לא תמצא שיוסף אמר ואת הארץ תסחרו, ועכשיו בא וחידשו כאן:

Verse 35

ויהי הם מריקים שקיהם. מן הבר:
והנה איש צרור כספו. בשקו כמו ששמוהו כל אחד ביד מנשה כן מצאו כל אחד צרור בשקו בכיס שלו:
וירא את צרורות כספיהם. כל צרורות שהוא פועל, כגון צרורות כספיהם, הרי המלה כולה ננקדת במלאפום, וכל שהוא פעל כגון (תהיין) [ותהיינה] צרורות עד יום מותן (ש"ב כ ג), הרי המלה ננקדת תחת הרי"ש ראשונה שור"ק ואחריתה במלאפום, וכל שהוא מופעל ובלשון יחיד הרי הוא נקוד בשורק, והצ' פתוחה, כגון צרר עון אפרים (הושע יג יב), וכל שהוא פועל כגון צרור הכסף (משלי ז כ), הרי הצדי"ק שבא תחתי' ולמעלה התיבה נקודה מלאפום, ועוד (צרור) [כצרור] אבן (שם כו ח), נקוד כמו כן, דכתיב עד אשר לא נמצא שם גם צרור (ש"ב יז יג), וכן בדברי רבותינו כדאמרינן צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וכן בלשון רבותינו אמרינן כגון צרורות, וכל שבלשונך אין הכיר אות ונקודה בין צרור כסף, לצרור אבן, וכן בלשון רבותינו, זולתי הענין מודיע:
המה ואביהם וייראו. מלמד שחשדן אביהם:

Verse 36

ויאמר אליהם יעקב אביהם אתי שכלתם. שהרי הבטחני הקב"ה שאעמוד י"ב שבטים וכן הי', וכיון שחסרו הרי דומה כשכול על הכל:
יוסף איננו. שהרי שלחתיו אצליכם ואמרתם טרף טרף:
ושמעון איננו. שהרי עמכם הי' ואמרתם אדני הארץ אסרו:
עלי היו כולנה. כל הצרות שלהם ואתם אינכם חוששין, שאין צרות הבן אלא על האב, ודומה לדבר מתה עלי רחל (בראשית מח ז), שאין האשה מתה אלא לבעלה:

Verse 37

ויאמר ראובן אל אביו לאמר. לומר דברי שטות, וכן הי' רבי אומר הרי זה בכור שוטה יכול אביו לומר לו בנייך ולא בניו אתמהא ומה יועיל לי אלא הריני מפסיד:
את שני בני תמית. בקללתך:
אם לא אביאנו אליך תנה. לשון ענוה תנה אותו בערבנות על ידי:
ואני אשיבנו (לך) [אליך]. העיד מכלל דבריו כי אדני הארץ איש נאמן בדברו הוא:

Verse 38

ויאמר לא ירד בני זה עמכם כי אחיו מת. כדבריכם:
והוא לבדו נשאר. מאמו:
וקרהו אסון. כלומר אם יקראהו אסון ע"י צינים ופחים בדרך אשר תלכו בה. ויש להקשות הא בבית לא אתמהא, אלא אמר ר' אליעזר בן יעקב אסון זה שטן שאינו מקטרג אלא בשעת הסכנה:
והורדתם. בהגרמתכם:
את שיבתי ביגון שאולה. כבר דרשנו יגון הוא שברון לב, כמו נוגות (איכה א ד), תוגה (משלי יד יג), וכולן לשון שברון, שכן נוגי ממועד (צפני' ג יח), מתרגמי' תברא על תברא:

Chapter 43



Verse 1

והרעב כבד בארץ. מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחזק הרעב בכל הארץ (בראשית מא נו), אלא לדרוש בו גיבורי כח שכשאמר יעקב לא ירד בני עמכם, אמר יהודה לאחיו המתינו לו לזקן עד שתכלה פת מן הבית, כיון שכלה לא מצאו לקנות, שהרי הרעב כבד בארץ:

Verse 2

ויהי כאשר כלו לאכול [את] השבר אשר הביאו ממצרים ויאמר אליהם אביהם שבו שברו לנו מעט אוכל. שמא על דבר מועט לא ירגיש אדוני הארץ:

Verse 3

ויאמר אליו יהודה לאמר. מה לאמר לומר לו הוא אמר לנו דברים של אמת ואנו האיך הולכים ומשיבין אותו דבר של בטילה:
העד העיד. כפל הדיבור, כלומר העד כשאסף כלנו אל משמר, העיד כשהוציא אותנו ואסר שמעון:
בנו האיש לאמר. ע"י מליץ:
לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. שכן אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו (בראשית מב כ):

Verse 4

אם ישך משלח את אחינו אתנו. הי' לו לומר שולח, הלמ"ד רפוי' שליחות על מנת לחזור, ומה ת"ל משלח הלמ"ד דגושה, שהי' שליחות על דעת שלא לחזור דרשו אנשי עיר הקודש שכך אמרו לו מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולנו בודאי:
נרדה ונשברה. לשון ענוה:
לך אוכל כלומר כל בני הבית נתלין בך ונקראין על שמך:

Verse 5

ואם אינך משלח לא נרד כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. כמשמעו:

Verse 6

ויאמר ישראל למה הרעותם לי. כאן אמר דבר הקודש אני עסוק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי:
להגיד לאיש העוד לכם אח. הוא שהנביא אומר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו' (ישעי' מ כז):

Verse 7

ויאמרו שאול שאל האיש. כפל הדיבור אמר רב אבא בר כהנא שאפילו בני עריסתינו גילה לנו. שאל האיש לנו ולמולדתינו לאמר לנו ע"י קשקש גביע הכסף:
העוד אביכם חי היש לכם אח ונגד לו על פי הדברים האלה. שוודאי אבינו חי ויש לנו אח. הידוע נדע. באותו הפעם כי יאמר הורידו את אחיכם:

Verse 8

ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער. לשון ענוה:
הנער אתי, לפי שהוא קטן מכולם קוראו נער וילד:
ונקומה ונלכה. הכל בלשון ענוה:
ונחיה ולא נמות. ברעב:
גם אנחנו גם אתה גם טפינו שהרי אם בנימין בא עמנו ספק נתפס ספק אינו נתפס ואם אינו הולך עמנו הרי וודאי כלנו מתים ברעב, הנח מיתת הודאי ותפוס מיתת הספק:

Verse 9

אנכי אערבנו. אהא ערב עליו:
מידי תבקשנו. בחזירתינו:
אם לא הביאותיו. והצגתיו לפניך. חי וקיים, בטח לו ברחמי הקב"ה והאמין באדני הארץ שהוא נאמן בדבריו:
וחטאתי (לפניך) [לך]. אהא לפניך כחוטא מרוחק משלומך ומברכתך כל הימים ואפילו לעולם הבא שכולו יום:

Verse 10

כי לולא. כבר דרשנו לולא שהוא באל"ף הרי הוא בלשון אלמלא:
התמהמנו. לשון עיכוב ושהות, ודומה לו ויתמהמה (בראשית יט טז), וכל דומיהן:
כי עתה שבנו. כבר:
זה פעמים. ממצרים לכאן:

Verse 11

ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא. כבר דרשנו איפה בה"א ואיפא באל"ף, בפסוק ויחרד יצחק חרדה (בראשית כז לג):
אם כן איפוא. כלומר אם כן הוא זה הדבר שאתם אומרים להשיבו:
זאת עשו קחו מזמרת הארץ. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אומר דברים שהם מזמרין בעולם, דברים שבני העיר משבחין אותם:
בכליכם. בבזיכין נאין:
והורידו לאיש. אדוני הארץ:
מנחה. זו דורון:
מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא:
ומעט דבש. של דבורים, שגם הוא מובחר לבלילות סמנין:
נכאת. זו שעוה:
ולוט זה זיעה של עץ שקורין בלע"ז שטינק"ו ונראה כקטורת ועשוי הוא בולים כבולים של מלח, והוא עצמו קרוי מסטיני וטוב הוא למרפא ולהעמיד את השיניים. (בוטנים) [בטנים]. זו זיעה של עצי בטנים ובלע"ז קורין העץ לרז"ו והשרף קורין טרגט"ו:
ושקדים. זה שומן של לוזים, שמוציאין מהם שמן ומובחר הוא למרפא:

Verse 12

וכסף משנה קחו בידכם. ר' יצחק אומר שמא הוקר השער ומה שקניתם בתחלה בסלע שמא עמד על שני סלעים, יש משנה שהוא כפול כגון זה כסף משנה, ודומה לדבר לקטו לחם משנה (שמות טז כב), משנה (אגיד) [אשיב] לך (זכרי' ט יב), ומשנה שברון שברם (ירמי' יז יח), ויש שהוא שני לגדול הימנו, כגון משנה (תורה) [התורה] (דברים יז יח), שנשנית בערבות מואב, במרכבת המשנה (בראשית מא מג), משנה למלך (אסתר י ג), אהי' לך למשנה (ש"א כג יז), וכל דומיהן:
ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם. לתתו לאיש:
אולי משגה הוא. שמא בשוגג הי' רצה להניחו בגנזיו והניחן באמתחותיכם:

Verse 13

ואת אחיכם קחו. אע"פ שנתערב יהודה בו חילק כבוד לכולם כדי שיסייעוהו כולם:
וקומו. קימה תהא לכם שתחזרו כולכם לשלום:
שובו אל האיש. כך אמר להם הרי כסף והרי דורון והרי אחיכם ומה אתם צריכין עוד, אמרו לו תפלתך תהא עלינו, אמר להם אם לתפלתי אתם צריכים:

Verse 14

ואל שדי. שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די:
יתן לכם רחמים לפני האיש (וישלח) [ושלח] לכם. שלוח גמורה:
את אחיכם. זה שמעון:
אחר. זה יוסף:
ואת בנימין. כמשמעו:
ואני כאשר שכלתי. אם לא זכיתי לראות כך מה אוכל לעשות, כאשר שכלתי מיוסף, כך שכלתי משמעון משעה שחזרתם:

Verse 15

ויקחו האנשים את המנחה הזאת ומשנה כסף לקחו בידם. שמא הוקר השער כ"ש כסף המושב:
ויקומו וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף. כפופין כעבד לפני רבו. ויש דורשין לשם גדולה, ויעמדו לפני יוסף בעינים גבוהות, זש"ה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח טז):

Verse 16

וירא יוסף אותם [אתם] את בנימין ויאמר לאשר על ביתו. זה מנשה:
הבא את האנשים הביתה. לפלטרין שלי:
וטבח טבח. פרע להם בית השחיטה:
והכן. לצורך שבת, מלמד שהיה ערב שבת, מכאן שהיו האבות והשבטים שומרין מצות שבת עד שלא ניתנה:
כי אתי יאכלו האנשים. כלומר האנשים האלה:
בצהרים. בששה שעות על היום:

Verse 17

ויעש האיש כאשר אמר יוסף. לטבוח ולהכין:
ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף. לבית יוסף:

Verse 18

וייראו האנשים. מלא ב' יודי"ן. שהיא לשון יראה, ודומה לו, ויירא ויצר (בראשית לב ח), וייראו האנשים יראה גדולה את ה' (יונה א טז), והכרת אותותם, כי וייראו שהוא לשון יראה מלא ב' יודי"ן, או יו"ד אחת והיא נחטרת ומושכת קריאתה, וכל שהיא לשון ראייה אינה אלא ביו"ד אחת, ואינה נחטרת, ונבלעת קריאתה, וכן ויירא שהוא לשון יראה מלא יו"ד הטעם ברי"ש, וכל שהוא לשון ראייה אינה אלא ביו"ד אחת והטעם ביו"ד ונפתחת:
ויראו האנשים כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה. כלומר השב מעצמו שמא נפל לתוך הבר וכשמילא את האמתחת לא הבין בו:
אנחנו מובאים לכך:
להתגולל עלינו. בגלגול דברי עקיפין:
ומעין זה יש לשון גלגול שבועה, ויסוד המלה גלגול ממש, אפס כי בלשון רבותינו קרוי גלגול, ובלשון מקרה קרוי גלל ודומה לו וגללו את האבן (בראשית כט ג), ולהתנפל עלינו. כלומר להפיל עצמו עלינו. ודומה לו ואתנפל לפני ה' (דברים ט יח), לשון נפילה ממש, ויש מפרשים לשון פלילים, כלומר ולהדין עלינו:
ולקחת אותנו. כלומר וליקח אותנו לעבדים:
ואת חמורינו. להיות שלו:

Verse 19

ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף. כשדרשנו זה מנשה:
ויגשו. לשון דחיפה, ודומה לו גש הלאה (בראשית יט ט), מלמד שהוא דחפן לפנים והן דוחפין לחוץ, וכה"א וידברו אליו פתח הבית. שהרי הובאו לתוך הבית, ועכשיו מצאן לפני הפתח מפני יראתם אותו:

Verse 20

ויאמרו בי אדוני. יהודה אמר בהסכמת כולם:
בי אדוני. בי הסרחון נתלה. וכן נדרש בכל מקום שנאמר בי אדוני כלפי הדיוט, או כלפי גבוה, ובניין אב שלהן (בי אני העון אדוני) [בי אני אדוני העון] (ש"א כה כד), ומעין דיבור זה אומר לכהן גדול הרי אני כפרתך, והוא אומר תתברכו מן השמים, וכן אומר אדם על אביו או על רבו מובהק אחרי פטירתן, הריני כפרת משכבן, אפם כי כל המתרגמים תרגמו בי אדוני בבעו ריבוני. וכן כלפי גבוה בבעו ה':
ירד ירדנו. כפל הדיבור ירד מופנה לדרשה לומר ירידה היתה לנו שהרי בארצנו היינו מפרנסין לאחרים, ועכשיו אנו צריכין לפרנסתך:
ירדנו. כי מכל מקום ירידה היא מארץ ישראל למצרים, כשדרשנו בתחלה:
לשבר אוכל. כמשמעו:

Verse 21

ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחתינו. כאן שינה הדבר וקצרם, כי במלון לא פתח אלא לוי את אמתחתו, וכשבאו אצל אביהם פתחו כולם, ותימה יש בדבר איך לוי פותח לתת מאכל לבהמתו והשאר לא פתחו, אלא מלמד שלהשאר היו שקים קטנים במספוא על המשאוי כשדרשנו, ולוי אקראי בעלמא הושם אותו שק של מספוא בפי האמתחת:
והנה כסף איש בפי אמתחתו. כספו של כל אחד:
כספנו במשקלו. ששקלנו:
ונשב אותו בידנו. שלא תאמרו גנוב הוא בידנו:

Verse 22

וכסף אחר הורדנו בידנו לשבור אוכל. לא הודיעוהו על כסף משנה פן יסתרך בדבריהם:
לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. מאחר שנתנוהו בידך לא שמנו דעתנו עליו:

Verse 23

ויאמר שלום לכם אל תיראו. שאין אנו מערערין עליכם בכך:
אלהיכם. בזכות שאתם יריאיו:
ואלהי אביכם. בשביל שהוא ירא אותו:
נתן לכם מטמון שמא משאר בני כנען שבאו לשבור נפל מהם לתוך הבר בעוד אצלי וכשבאתי למדוד לכם נטמן בבר ולא ידעתי אבל כספכם בא אלי, ודעתי היה עליו:
ויוצא אליהם את שמעון. שלא השההו עד בוא יוסף:

Verse 24

ויבא האיש [את] האנשים ביתה יוסף. זה בא להוכיח על שלמדנו מדרשה שהיו דוחפין אותו לחוץ, שהרי כבר כתיב ויבא [האיש] את האנשים (בית) [ביתה] יוסף (פסוק יז), ומה הוצרך לשנות, אלא כמו שדרשנו, כי מפני יראה שיראו שלא יתגולל עליהם ויאסרם דחפו ויצאו, וכשהסביר להם פנים אז הכניסם עוד אל הבית ונכנסו ברצון:
ויתן מים וירחצו רגליהם. כמנהג האבות:
ויתן מספוא לחמוריהם. חנם:

Verse 25

ויכינו את המנחה. בבזיכין נאים, כל מין ומין בבזך שלו:
עד בוא יוסף. מלא ו', כלומר הוא ומשרתו עמו מפלטין של פרעה:
בצהרים. שהיה טרוד על השוברים ולא היה יכול לאכול בד' שעות:
כי שמעו כי שם יאכלו לחם. הבינו כשאמר הבא את האנשים הבית.:

Verse 26

ויבא יוסף הביתה. לפלטין שלו:
ויביאו לו את המנחה אשר בידם. מוכנת:
הביתה. בתוך הבית שאין דרך העולם להקריב דורון בחוץ:
וישתחוו לו ארצה. הרי ב' פעמים. כנגד ב' חלומות:

Verse 27

וישאל להם לשלום. לשלום עצמן:
ויאמר השלום אביכן. זה יעקב:
הזקן אשר אמרתם. זה יצחק זקינם:
העודנו חי. מפני שהניחו בחיים כשנפרד מאביו, לפיכך שואל עליו ומה שכתיב אשר אמרתם, כמגנב דברים מהם לשם שמים, כדי לידע אם זקינו חי אם לאו שהרי בזה הפרק היה יוסף בן ל"ב שנה, ויצחק נפטר בשנת כ"ט ליוסף, י"ב שנים אחר מכירתו, והיו מספרין בשבחו לפני יוסף, ומתוך כך אמר עכשיו אשר אמרתם:

Verse 28

ויאמרו. לו אחיו:
שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. אבל הזקן נפטר זה ג' שנים. א"ר חייא רבה לההוא בבלאה שואלין על החיים לשלום ולא על המתים, אלא יוסף לפי שהניחו בחיים, לפיכך שאל בשלומו, ולפי שקראו לאביו עבדו בפניו ושותק ואינה מוחה, לפיכך נקטעו חייו:
ויקדו וישתחוו. הקידה היא כפיפת קדקוד:
וישתחוו. הרי פעם שלישית, כנגד מלך תמלוך:

Verse 29

וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו. שדומה לאמו, ומה הוצרך לומר וירא את בנימין והלא כבר נאמר וירא יוסף (אותם) [אתם] (ואת) [את] בנימין (פסוק טז), אלא שינה בדברים כדי לחדש בהם דבר, שהראה עצמו כמתנכר עליו:
ויאמר הזה. לשון תימה:
אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אלהים יחנך בני. אמר ר' בנימין בר לוי לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים, שנאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדיך (בראשית לג ה), ובבנימין לא שמענו, כאן שמענו, אלהים יחנך בני, כי לא היית בכלל חנינה שאמר אביך:

Verse 30

וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. עיקר מלת כמר לשון גלגול, ודומה לו (נכמרו יחד) [יחד נכמרו] ניחומי (הושע יא ח), כלומר כל עסקי נחמות שלי נתגלגלו זו על זו לחול עליכם, וחבירו מוכיח נהפך עלי לבי (שם), וכן נכמרו רחמיו כל מדות רחמים שיש בו נתגוללו על אחיו, ודומה לדבר עורנו כתנור נכמרו (איכה ה י), כלומר נצפדו עורם ויקמטו יחד כתנור זו שאבניו כמורות זו על זו בנופלו, ודומה לו בדברי רבותינו בשלו כימרו, כלומר אחר שבישלו כל צורכה ושהת נתכווצה ויבשה, ואע"פ שיש לשון כמר הרבה בתלמוד שמתפרש בענין אחר, כגון מיכמר בישרא, וכגון הא דאמרינן על העביט של ענבים והוא מחוסר מיכמר ואובילי לבי מעצרתא, קיימא לן דרבנן הוציאו לשונות התלמוד לטעמים הרבה, וגם במקרא כן, ומי שאין לו עדים הרבה, יביא שנים או שלשה וקמו דבריו:
ויבקש לבכות ויבא החדרה. כלומר לחדר המטות ומעין זה אתה דורש הביתה, לשאולה, השדה:
ויבך שמה. שלא ירגישו אחיו, מלמד שהבכיה מכבת גחלי הלב:

Verse 31

וירחץ פניו. שהיו מדומעות:
ויצא. אליהם:
ויתאפק. נתחסן עצמו שלא לבכות, ודומה לו, ויתאפק המן (אסתר ה י), נתחסן בעצמו שלא להראות חמתו מיד, וכן אתה אומר המון מעיך ורחמיך (אלינו) [אלי] התאפקו (ישעי' סג טו), ועל אופן זה מדובר גאוה אפיקי מגינים (איוב מא ז). ולבי רחש לומר שם טעם וירחץ פניו ויצא ויתאפק, שלא ניגב פניו בשמלה, ושוב לא רחץ ידיו, אלא החזיק עצמו נטול לידים, ובאותה רחיצה אמר שימו לחם, ודומה לו בדברי רבותינו עוף ובשר נאכל באפיקורין, ויש גורסים באפיקילין, ופירש במטלית בלא קינוח הפה, ובלא נטילת ידים:

Verse 32

וישימו לו לבדו. בקערה כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי:
ולהם לבדם. מפני שהם יהודים:
ולמצרים האוכלים אתו. שהן משרתיו:
לבדם כי לא יוכלון [המצרים] לאכול (עם) [את] [העברים] לחם. כלומר עם העבריים לאכול מקערה אחת:
כי תועבה היא למצרים. לאכול עם העברים שהעברים אוכלין בשר כבשים, ומצריים משתחווים לכבשים ודומה לדבר כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו לד) וכה"א כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו (שמות ח כב):

Verse 33

וישבו לפניו הבכור כבכורתו. כלומר כמשפט בכורתו, שדרך הבכור להיות מיסב בראש:
והצעיר כצעירתו. כמשפט צעירתו, שמידתו צעירה להסב באחרונה, נטל הגביע ועשה עצמו מקוסם, לא היה מכה בגביע, אלא כמנחש וקוסם בדברים, ראובן בכור יסב שני ליהודה, מפני שיהודה גבר לאחיו, והוא יסב בראש, ואחר ראובן שמעון, וכן כולם, דרך מולדתם, אני אין לי אם, ולזה הנער אין לו אם, כי בלדתה אותו מתה, יבא ויסב אצלי, לפיכך ויתמהו האנשים איש אל רעהו:

Verse 34

וישא משאות מאת פניו אליהם. משאת אלו מנות, ודומה לו יתר שאת (בראשית מט ג), אם נשאת נשא לנו (ש"ב יט מג), תרגם יונתן בן עוזיאל אם מתנן יהב לנא:
מאת פניו. מאת השלחן שלפניו:
אליהם. שנתנם אליהם:
ותרב משאת בנימין ממשאות כולם. כלומר מאחד מכולם:
חמש ידות. חמש חלקים שהרי לכל אחד נישאת מנה אחת מלפניו. ולבנימין נישאו ה' מנות, מנה אחת עם אחיו, ומנה אחת נתן לו יוסף עוד, ומנה אחת אסנת, ומנה אחת מנשה, ומנה אחת אפרים. ועל שני דברים נקראו מנות ידות, על שהן מתן יד, ועל שם ידיית גורל עליהם, כדכתיב ידו גורל (יואל ד ג), ידו הדה (ישעי' יא ח), וכה"א ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות וגו' (בראשית מז כד), וכל דומיהן:
וישתו וישכרו עמו. א"ר לוי כל עשרים ושתים שנה שלא ראה אותם, לא טעם יין, אף הם לא טעמו יין, עד שראו אותו, שנאמר וישתו וישכרו עמו, עמו שתו, בלעדיו לא שתו:

Chapter 44



Verse 1

ויצו את אשר על ביתו לאמר. לומר בלשון מצרי:
מלא את אמתחת האנשים. האנשים הללו:
אוכל. משמע אפי' קטניות, אלא כך דרכן של צדיקים לומר מעט ועושים הרבה:
כאשר יוכלון שאת. על חמוריהם:
ושים כסף איש. כלומר כסף כל אחד:
בפי אמתחתו:

Verse 2

ואת גביעי. לפי שהי' לו גביעי כסף וגביעי זהב, לפיכך חזר ופירש גביעי גביע הכסף, אותו שהוא מנחש בו:
תשים בפי אמתחת הקטן. כלומר קטן שבהם:
ואת כסף שברו. כמובן:
ויעש כדבר יוסף. אמתחותיהם למלאות ואשר דבר על הכסף ועל הגביע:

Verse 3

הבקר אור. כלומר האיר המזרח:
והאנשים שלחו המה וחמוריהם. מלמד שלא פטרם עד אור הבקר, מכאן אמרו רבותינו לעולם יצא אדם בכי טוב, ויכנס בכי טוב פי' יצא לדרך לאחר שהאיר היום, ויכנס לעיר עד שלא ישקיע האור, שנאמר וירא את האור כי טוב (בראשית א ד).:

Verse 4

הם יצאו את העיר. כלומר מן העיר, ודומה לו, כצאתי את העיר (שמות ט כט):
לא הרחיקו. ללכת שאם הרחיקו אין יכולין כל בני העיר להחזירן:
ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים. בעוד שאימת העיר עליהם:
והשגתם. שאם מרחיקין אין יכולין כל בריה להשיגם:
ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה. אמור להם דברי תוכחה שמשבר לבם ויותש כחם, אדוני זימן אתכם למשתה, והאכיל והשקה אתכם חנם, ואתם גנבתם כלי המשתה:

Verse 5

הלא זה אשר ישתה אדוני בו. כאן הדברים מקצר אלא סוף הדברים מודיעין לחפש:
והוא נחש ינחש בו. כפל הדיבור, כלומר כשם שניחש בו והודיע אתכם כל ענייניכם, כך ניחש במחזה כוכבים באיצטרולוגין שלו לידע מי גנב את הגביע ואין יכולין לכחש:
הרעותם אשר עשיתם. שדור המבול לקו על החמס שבידם, ואחרי כן גדרו עצמן גדולי הדורות על הגזל ועל החמס, ואתם שאמרתם שאתם בני גדולי הדור הרי פרצתם הגדר:

Verse 6

וישיגם וידבר אליהם (כדברים) [את הדברים] האלה. כשמועו:

Verse 7

ויאמרו אליו למה ידבר אדוני כדברים האלה. לא נאמר הדברים, אלא כדברים, כלומר אין ראוי לכל דבר לא הם ולא כמדומה להם, וכן אתה דורש חלילה לך מעשות כדבר הזה (בראשית יח כה), לא הוא ולא כדומה לו:
חלילה. חולין הוא לעבדיך מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כדומה לו:

Verse 8

הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו. שהרי העדת בעצמך כי מטמון הוא שנתן לנו הקב"ה, וכספנו בא אליך ובא לידינו דרך היתר, ואעפ"כ:
השיבונו אליך מארץ כנען. כאלו היא מלוה אצלנו, קל וחומר לדבר האסור:
ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב:

Verse 9

אשר ימצא אתו. הגביע שאמרת:
מעבדך ומת. שכן הדין שהרי בן נח נהרג על שוה פרוטה:
וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים. שהרי כלנו בסירוח על ידיו:

Verse 10

ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. כן הוא המנהג שעשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אחת, הרי כולם בסירוח, אבל אני עושה לפנים משורת הדין האיש אשר נמצא הגביע בידו איני ממיתו. אלא יהיה לי עבד:
ואתם. והנותרים בכם שלא פשע בדבר:
תהיו נקיים. מכל דבר ומכל עונש:

Verse 11

וימהרו. זריזים בני זריזים, דכתיב וימהר אברהם האהלה (בראשית יח ו), קנאים בני קנאים, אביהם קינא על גניבת התרפים, דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (שם לא לב), ואלה אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, שקינאו על הגניבה:
ויורידו איש את אמתחתו ארצה. מעל החמור לארץ:
ויפתחו איש (את) אמתחתו. מפני שלא פשעו בדבר, לכך משתדלין לצאת מידו:

Verse 12

ויחפש. חיפש השקים והריק את הבר:
בגדול החל. באמתחת ראובן החל לחפש, כמו שהסיבו לפני יוסף:
ובקטן כלה. לחפש כדי שלא יאמרו יודע היה היכן הגביע מונח:
וימצא הגביע באמתחת בנימין. כיון שנמצא הגביע באמתחתו התחילו לקנטרו אמרו הוא גנב בר גנבתא, כך ביישה אמך את אבינו בתרפים, אמר להם יש כאן אחים מוכרין את אחיהם, יש כאן שעיר עזים:

Verse 13

ויקרעו שמלותם. מרוב הבושה:
ויעמוס. לשון הטענה, ודומה לו יום יום יעמס לנו (תהלים סח כ), ועומסים על החמורים (נחמיה יג טו), (אך) [אבן] מעמסה (זכריה יב ג), וכל דומיהן:
איש על חמורו. מלמד שהכעס והפחד מכפילין את הכח לפי שעה, שהרי משוי החמור היא משוי שני בני אדם נוטלו כל אחד בידו ומשליכו על החמור:
וישבו העירה. מלמד שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר של עשרה בני אדם:

Verse 14

ויבא יהודה. שהוא הגביר:
ואחיו. אחריו:
(בית) [ביתה] יוסף והוא עודנו שם. שהיה עומד וממתינם:
ויפלו לפניו ארצה. הרי פעם רביעית כנגד ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית לז ט):

Verse 15

ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם. מה ת"ל הזה, אלא כך אמר להם המעשה הזה קשה עלי יותר משאתם הייתם לוקחים ממני דבר גדול מזה, כי הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני. כפל הדבר וכבר דרשנו:

Verse 16

ויאמר יהודה. זה אחד משלשה מקומות שדיבר יהודה בראש ומינוהו עליהם לראש:
מה נאמר לאדוני. על כסף הראשון:
ומה נדבר. לאדוני על הגביע שחטאנו בהם, גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא חטאנו בהם:
ומה נצטדק. שלא חטאנו בהם:
האלהים מצא [את] עון עבדיך. מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו. נצטדק, כלומר נצדק עצמינו, כי בלי ט' יש לומר נצדק בדין מתוך מעשינו, אבל נצטדק אפי' שלא כדין משמע, וכן ת' המוטפלת בתוך התיבה נדרשת מעין זה המדרש, כגון ויתהלך, תשתכרין, יתברך, ויתגדל, וכל דומיהם:
הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. גם גם לרבות שיקח החמורים והבר, אמרי הא שלם דכולה נטשי, ורוח הקדש אומרת שלום רב לאוהבי תורתך וגו' (תהלים קיט קסה):

Verse 17

ויאמר חלילה לי. חולין הוא לי:
מעשות זאת. ליענש מי שלא פשע בי עם מי שפשע בי:
האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. לבדו:
ואתם. שלא פשעתם:
עלו לשלום אל אביכם. אפילו בלא עונש ממון:
ורבותנו דרשו ויהי מקץ שנתים ימים. זש"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג). כל עצב שנתעצב יוסף מאדונתו היה לו יתרון ממנה, שלקח את אסנת בתה לאשה. ודבר שפתים אך למחסור, על שדיברו שפתיו לשר המשקים שתי זכירות נחסרו ישועתו שנתים ימים:
ותרענה באחו. כשהשנים יפות נעשים הבריות ריעים ואחים אלו לאלו, וכן הוא אומר ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיה ל כג), וכתיב ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה (תהלים עב ג), בשביל שנושאין הרים יש שלום לעם, וכן גבעות בצדקה, שהקב"ה עושה עמהם ומשימין פירות הרבה מרבית שלום לעם:
דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן. כשהשנים רעות גופן של בריות מעלין חטטין:
ותפעם רוחו. רבנן אמרי כאן ליתן גדולה לאחד כתיב ותפעם, בחלומו של נבוכדנצר ליתן גדולה לארבעה כתיב ותתפעם (דניאל ב א), וקל וחומר ומה רשעים שאינם יראים מלפני הקב"ה דואגים מחזיון חלומותם, בני ברית אשר פחד אלהים נגד עיניהם על אחת כמה וכמה, וכתיב והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג יד). ואלו מאן דחזי בחילמא דמשמתין ליה, צריך למיטרח עד פרסה ומכניף ביה עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה, ואי ליכא ביה עשרה, אפילו בי תלתא, מאי טעמא רחמי הוא דקא בעי עליה, ואפילו חזיין ליה אשה או עבד או קטן ואי ידע מאן שמתי' ליזל לגביה ולישרי ליה, ואפילו אי חזי דשרו ליה צריך הפרה, דאמר רב אשי מאי דכתיב הנביא אשר אתו (החלום) [חלום] (ידבר) [יספר] חלום ואשר דברי אתו ידבר [דברי] אמת, מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח), כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, כן אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. דלמא מאי דחזא דברים בטלים הוא דחזא. ואפילו יחיד מומחה שרי לשמתא. א"ר חסדא חילמא דלא מיפשר כאיגרתא דלא מקרי. א"ר פדת א"ר יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ייטיבנו בפני שלשה, א"ר ברכיה לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנין מנלן מיוסף:
א"ר לוי חלום טוב אע"פ שכולו אין מתקיים, מקצתו מתקיים, דכתיב הבוא נבוא אני ואמך ואחיך, וההוא יומא אמו לא הוית, ואע"פ דבעי למבעי רחמי מעשה לא עבדינן על דברי חלומות כגון אפוקי ממונא בדינא וכיוצא בו, דתניא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם, או של מעשר שני הם, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:
ועל פיך ישק כל עמי. שלא יהא אדם נוטל פרוקופי חוץ ממך:
רק הכסא אגדל ממך. א"ר שמעון בן לקיש שני דברים נתן לנו משה בתורה ואנו למדין אותם מפרשתו של רשע זה, דכתיב (והייתם) [והיית] רק למעלה (דברים כח יג), יכול כמוני, ת"ל רק, גדולתי למעלה מגדולתכם, ונלמד אותה מכאן, דכתיב אתה תהיה על ביתי, יכול כמוני, ת"ל רק הכסא, גדולתי למעלה מגדולתך. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו (ויקרא יט ב), יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני ה' (שם), קדושתי למעלה מקדושתכם, ונלמוד אותו מכאן, דכתיב ראה נתתיך על כל ארץ מצרים, יכול כמוני, ת"ל אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך:
צפנת פענח. רבנן אמרו צופה פודה נביא תומך, פותר ערום נביא חוזה:
ותכלינה שבע שני השבע. יצאו מכוללת ככלה נאה:
ותחלינה שבע שני הרעב. נכנסו חליונות עד שישבו על השלחן ביקשו אפי' פת קיבר ולא מצאו, אמרו לא כך אמר יוסף:
וירא כי יש שבר. קרי ביה סבר, זש"ה האומר לחרס (לא) [ולא] יזרח (איוב ט ז), זה יעקב. ובעד כוכבים יחתם (שם), אלו יו"ד שבטים שרואין את יוסף ואינן מכירין אותו:
כי יש שבר. זה הרעב, כי יש סבר זה השובע, כי יש סבר ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג ויד). כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם):
למה תתראו. אל תצאו ובידכם פרוסה מפני התרעומת, ואל תכנסו כולכם בפתח אחד מפני עין רעה:
רדו שמה ושברו לנו משם. בישרן שירידה היא להם שעתידין להשתעבד שם מאתים ועשר שנים מנין רד"ו ואמר שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (שם טו יג), לא היו על השבטים לירד למצרים זולתי זרעם, ומי גרם להם לירד הם עצמן, שנאה ששנאו את יוסף אחיהם, בשביל כן נתגלגל הדבר וירדו למצרים:
ותנא רבא לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז), יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא יסטמנו, ת"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר, לימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא אע"ג דלא עביד מדעם. ועונשה דשנאת חנם שקולה כנגד שלשה עבירות, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, שהרי שילה לא חרבה אלא בשביל גילוי עריות ובזיון קדשים, גילוי עריות דכתיב אשר ישכבון את הנשים (ש"א ב כב), ובזיון קדשים דכתיב בטרם (יקטורין) [יקטרון] את החלב וגו' (שם ב טו), ומקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' עבירות, ע"ז דכתיב כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח כ), גילוי עריות דכתיב יען כי גבהו בנות ציון (מאוד) (שם ג טז), שפיכות דמים דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ"ב כא טז), מקדש שני שהיו עסוקין בתורה ובמצות לא חרב אלא מפני שנאת חנם שהי' ביניהם, ודאסיר למשנייא היכא דקא נהיג כשורה, אבל לא נהיג כשורה למשנייא ולמלטיה שרי, ולמעביד ביה מעשה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. והיכא דידע ביה איהו לחודא דלא נהיג כשורה מהייב לאוכוחי, ואי לא קביל עלייהו שרי למשנייא, וכן נמי אי אמר ליה עד אחד דקים ליה בגויה סמוך עליו וסניא ליה דכמו דידע איהו דמי ממעשה דבת ר' חסדא דסמיך עליה רבא בעלה כדאמרה ליה ההיא איתתא חשודה אשבועת שוא, ואפיק שבועתא אשכנגדה, אמר כיון דקים ליה בגויה דלא משקרא כמאן דסמיכנא אנפשאי דמיא. ובעינן על פי עד אחד דלא קים ליה בגויה שרי למסנייא ומדמינן ליה לשבועה, דתניא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו), לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, הכא נמי בעד אחד סגיא:
ות"ר כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), שונא ישראל ולא שונא גוי, ואי דכי נהיג כשורה לא שרי למסנייא, דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז), ואי דאית ביה שני עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדי ביה שנאה מבעיא אלא לאו כהאי גוונא, או דילמא שנאה נמי כעון וחטאת דמי ובעינן שני עדים ושני ליה רב אשי לרב אחי בריה דרבא דאפילו תלמיד לא מהימן על רביה כבי תרי לא לימא ליה לרביה עביד כן וכן דשם רע הוא דמפיק עלויה, ושמעינן מינה דעל עד אחד לא סמכינן למימר דשנאה כעון וחטאת דמיא ואמר רחמנא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו), וכשם שנענשו אחי יוסף על שנאתם אותו, כך נענש יוסף על שהביא דבתם רעה, לכך אסור לבני ברית לספר לשון הרע על חבירו, דתנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות גדולות, ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. ע"ז איקרי גדולה, דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא), ג"ע דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט), שפיכות דמים דכתיב גדול עוני מנשוא (שם ד יג). אבל לשון הרע (כתיב) [איקרי] גדולות דכתיב לשון מדברת גדולות (תהלים יב ד), ואי אמרת גדולות תרתי משמע, לא מצי מפקת חדא מנייהו. והכא נמי אסור לקבולי לה', דכתיב לא תשא שמע שוא (שמות כג א), קרי ביה לא תשיא, והנ"מ דאסור לקבולי למעבד ביה מעשה, אבל מבעיא ליה למיחש ליה ולמיטר נפשיה, דהכי כתיב את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו (ירמיה מא ט), וכי גדליהו הרגן והלא ישמעאל בן נתניא הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אלמא כי אמרין ליה מהדר בתרך למקטלך ולצערך מחייב למיחש ולמיטר נפשיה. ולא מבעיא מלתא דשקרא דאסור לאשתועי אלא אפילו מלתא בעלמא דאיתיה דלא בכלל דלא תעמוד על דם רעיך הוא אסור למימר. ר' מוסיא בשם ר' מוסיא רבא מניין לאומר דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור, שנאמר לכן אמור לבני ישראל (שמות ו ו), אמר רבא בריה דרב הונא כל מלתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא דהוי ליה כפרהסיא ומצי אזיל למימר למריה:
ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים. מכאן אמרו חכמים כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, כדדרשינן בסדר הפרשה, וט' וארון לתפלה, ושנים ושבת לזימון, ושני תלמידי חכמים. והילכתא חידודיהו וקטן פורח. לצרפו לזימון שלשה או לעשרה. ולית הלכתא ככולהו שמעתתא אלא כי הא דר' נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ופי' רב אחא דמן שבחא והוא שנכנס בי"ג שנה. והני מילי לזימון אבל לתפלה ולשאר מצות ולהוציא רבים ידי חובתן עד שישלים י"ג שנה ויום אחד, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), וכתיב ויבואו בני לשבור בתוך הבאים, מה התם עשרה וכולהון גדולים. אף הכא עשרה וכולהון גדולים, ואסיקנא הילכתא לגבי ברכת המזון אם אכל עמהן אפילו גרוגרות אחת, או כיוצא בה, או אפי' טבל עמהן בציר מצטרף עמהן בין לשלשה בין לעשרה. אבל להוציא את הרבים ידי חובתם, אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן:
ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים וגו'. אמר להן והיכן הוא, אמרו ליה זבנינן ליה, אמר בכמה, אמרו ליה בה' סלעין, אמר להו ואי אמרית לכון הבו לי חמש סילעין ואנא יהיבנא לכון אתון עבדין, אמרו ליה אין, אמר להו ואי לית אנא יהיבנא לכון אפילו בכמה מה אתון עבדון, אמרו ליה במנת כן נחתינן אי למקטול אי למקטל, אמר להו הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם:
ויאמר לא ירד בני עמכם. ר' חנינא בשם ר' נהוראי אמר כשהיה אומר אדם דבר הגון לפני ר' טרפון היה אומר כפתור ופרח, כלומר דבור דבר זה על אפניו ככפתור עם הפרח שלו, וכשהיה אומר דבר של הבטלה, היה אומר, לא ירד בני עמכם, כלומר לא תצטרף בינתי עמכם:
אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מכאן אמר רב הונא שערב משתעבד לבעל חוב, ואלו מאן דאוזיף לחבריה על ידי ערבא לא מבעיא ליה למתבע לערבא ברישא אלא תבע ליה ליזופא ברישא, דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה, אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב תחלה שלא יתבע את הערב תחלה, תניא נמי הכי המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע את הערב תחלה, ואם אמר בשעת מתן מעות על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע את הערב תחלה, ומה טעם משתעבד ערב, אמר רב אשי בההיא הנאה דקא סמוך אדבוריה וקא מוזיף ליה גמר ומשעבד נפשיה, שהרי ראובן אמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, אפ"ה לא האמין ליה אבוה וקא חזי ביה דאי מעכב ביה יוסף בבנימין, הוה מסר נפשיה עליו ולא הימניה אלא ליהודה, ובההיא הנאה דקא האמין ליה שעבד נפשיה בנידוי כל הימים:
ואע"ג דלביתא דיזופא אסור ליה למוזפנא למיעל ולמשקל משכונא, דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד י), לביתו אי אתה נכנס לעבוט, אבל אתה נכנס לביתו של ערב, דכתיב לקח בגדו כי ערב זר (משלי כ טז), ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס על שכר חמור, ועל שכר כתף, ועל שכר פונדק, ועל שכר דיוקנאות, יכול אפילו זקפן עליו במלוה, ת"ל משאת מאומה, וערב דבשעת מתן מעות הוא דלא בעי קנין כדפרישית טעמא, אבל היכא דאוזפי ולבסוף קא תבעי ואמר ליה הב לי ערבא ואתי האי ויהיב ליה ערבא צריך קנין דלישתעבד, דכיון דלאו אהימנותיה סמוך הוי ליה אסמכתא בעלמא אי קני מיניה משתעבד אי לא לא, ותנן ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, אמר רב יהודה אמר שמואל תנוק שקנו מידו לא משתעבד תנוק הוא דקא אניס ליה מלוה ואתא האי והוה ליה ערב ואמר הנח אותו ואני אתן פטור שלא על אמונתו הלוהו. ומשום הכי בעיא קנין, אבל ערב בעלמא היכא דתבע כי דרכא לא בעי קנין. ורב נחמן אמר אחד זה ואחד זה צריכין קנין, והלכתא כרב נחמן וכר' ישמעאל. והיכא דתבעיה ליזופא ולא קא פרע ליה, ואית ליה נכסי למפרע אפילו הכי דינא היא דתבע ליה לקבלן דמצי מוזפנא למימר ליה לקבלן אי לא מניכסך לא בעיתך קבלן, דאמר רבה בב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסין ללוה, אבל יש נכסין ללוה לא יפרע מן הערב, ומוקמינן לה למתניתין דפליג ר' שמעון בן גמליאל אפי' במקום קבלן ערבותא דניכסי עדיפא, ורבנן סברי קבלנות עדיפא וקיימא לן כרבנן, אבל ערב דכולי עלמא ערבותא דניכסי עדיפא דמצי אמר ליה ערב האי דעבדי לך ערבותא דאי משתדפין נכסי הוא אבל כי איתנין נכסי נכסוהי דבר נש אינון מערבין ביה וערבותא דנכסי עדיפא מערבותא דילי והיכא דאמר ליה נמי ממי שארצה אטול כי קבלן דמי. והיכי דמי ערב והיכי דמי קבלן, אמר רב הונא הלויהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן:
והלכתא ערב דבשעת מתן מעות לא בעי קנין ובאמירתו הוא משתעבד, שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ובאמירתו לא משתעבד. ערב בבית דין אפילו שלא בשעת מתן מעות לא בעי קנין ומשתעבד דבההיא הנאה דקא מהימניה ליה בי דינא גמר ומשעבד נפשיה. ואע"ג דרב חסדא מייתי לשיעבוד ערבות מבני אם ערבת לריעך וגו' (משלי ו א), ואמר דיהודה לגבי אבוה קבלן הוי, אנן סבירא לן כרב הונא, חדא דהא בלשון ערבות משתעי קרא, ועוד דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, וכל מה דמצי למסמך אדברי תורה טפי עדיף. ודאתן על קנין מיהת כל קנין דמקני אינש לחבריה בכל מידי בעי למהוי בלא אסמכתא ודלא אניס ובלא מודעא ואי איכא למיחש משום מודעא צרוך לבטולה למודעא בקנין ברישא. ולא מתפסינין לקנין לא במטבע ולא בפירות ולא בגרעיניהן ולא במרוקא ולא באיסורי הנאה ולא בכליו של מקנה דקיימא לן כרב דאמר בכליו של קונה דכתיב וזאת לפנים בישראל (רות ד ז), מאי לפנים מימות משה. על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו (שם), הגואל שלף כליו ונותן למקנה, מנלן דמימות משה קאמר דכתיב על הגאולה, וכתיב בתורה או דודו או בן דודו יגאלנו (ויקרא כה מט):
אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. מהו וחטאתי שאהא משלומך רחוק כנזוף, מכאן אמר רב הונא נידוהו על תנאי אי נמי נידה עצמו על תנאי צריך הפרה, שכן מצינו ביהודה שנידה עצמו על תנאי ולא שרא לנפשיה איענש ליה, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין עד שבא משה וביקש עליהן רחמים, דכתיב וזאת ליהודה וגו' (דברים לג ז). ומאן דמחייב שמתא ומשמתין ליה בי דינא, מחייב למנהג נזיפותא בנפשיה כאבל, דתנן מעטפין וכו', למימר דמחייב בעיטוף כאבל ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה, אמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, אמר רב גידל אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו חייב לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו הוא בנידוי ואין עניות מצויה אלא מקום שמזכירין שם שמים לבטלה:
ואל שדי יתן לכם רחמים. ר' יהושע בן לוי פתר ליה להאי קרא בגליות, ואל שדי שדי לעולם אלהותו יאמר לייסוריכם די. יתן לכם רחמים. כדכתיב ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם (תהלים קו מו):
לפני האיש. זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה, שתמצאו חן בעיניו:
(וישלח) [ושלח] לכם את אחיכם אחר. אלו עשרת שבטים:
ואת בנימין. אלו שבט יהודה ובנימין:
ואני כאשר שכלתי. בחורבן ראשון:
שכלתי. בחורבן אחרון, כאשר שכלתי בחורבן אחר לא אשכל עוד:
הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו. תני ר' ישמעאל זה אחד מעשרה קל וחומר האמורין בתורה:
ויאמר יהודה מה נאמר לאדני. למלך מלכי המלכים הקב"ה במעשה תמר:
ומה נדבר. במעשה בלהה:
ומה נצטדק. בדינה. ד"א מה נאמר לאדוני. בארץ כנען ביוסף:
ומה נדבר. בשמעון:
ומה נצטדק. בבנימין. ראיתי דרשת ר' טוביה בלקחו הטוב, מה נצטדק מלשון ערמומיות, כלומר מה נוכל להערים מעתה שהרי אלהים מצא את עון עבדיך, ודימוהו להא דאמרינין בב"ק בנזיקין לענין בהמה שקשרה בחמה וברחה, כל טצדקי דיכולה למיעבד עבדא, כלומר כל ערמומיות שיכולה לעשות עושה, ואע"פ שדבר חכמה הוא, אין הדבר נראה לי כפתור ופרח, שאין זה הדרך לפני להתמיר ולחלף ולעקם התורה כדי לדורשה, זולתי במדרש תיבות שאין להקפיד בכך, כגון שמות, וכאן מתחלפות התיבות, שהרי נצטדק הצדי"ק קודם לטי"ת, אבל טצדקי הט' קודם לצ':
האלהים מצא את עון עבדיך. אמר ר' לוי כזה שממצה את יין החביות ומעמידה על שמריה:
מצא. מלשון (נמצא) [ונמצה] דמו (ויקרא א טו). ובדברי רבותינו דם התמצית, מיצוי המדות, וכל דומיהן:
ויאמר חלילה לי מעשות זאת. מלך שכמותי לעשות שלא כדין:
ואתם עלו לשלום. עלייה תהא לכם, ורוח הקודש מבשרתן, אחד באחד יגשו (וריב) [ורוח] לא יבא ביניהם (איוב מא ח), שלום רב לאוהבי תורתיך (תהלים קיט קסה), ועליו הכתוב אומר [החכמה] תעוז לחכם מעשרה (שליטין) [שליטים] אשר היו בעיר (קהלת ז יט), וכתיב מקור חיים שכל בעליו (משלי טז כב):
שלמה פרשת מקץ:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לתפוחי זהב משכיות כסף (משלי כה יא), תירגום עקילס חיזורין דדהב בגו דסקרין דכסף, דבר דבור על אופניו (שם). מה האופן הזה מראה פנים לכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראין פנים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף, דכתיב ויגש אליו, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, שנאמר ויגש יואב והעם אשר (אתו) [עמו] למלחמה (ש"ב י יג). ר' נחמיא אומר הגשה לפיוס, שנ' ויגשו בני יהודה אל יהושע (יהושע יד ו) לפייסו. רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו). לכך נסמכה הגשת יהודה למאמרו שלמעלה:
כתיב מים עמוקים [עצה] בלב איש [ואיש] תבונות ידלנו (משלי כ ה). דומין דברי יוסף לתשובותיו של יהודה לבאר עמוקה מלאה צונן ומימיה יפין ולא היה בריה יכולה לשתות הימנה, ובא אחד וקשר חבל בחבל, נימא בנימא, ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולין ממנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר דבור על אופניו, עד שעמד על לבו של יוסף:

Verse 18

ויגש אליו. בתחלה היה עומד רחוק הימנו כשאמר מה נאמר לאדני, וכשראה שעומד עליו בדין ואמר חלילה לי מעשות זאת אלא האיש אשר נמצא הגביע לבדו הוא יהיה לי עבד, אמר מעתה אין לי אלא לפייסו שיעשה לפנים משורת הדין, לכך ניגש לפייסו, וכן דרך כל מבקשי רחמים לפני השליט לגשת אליו:
ויאמר בי אדני. ואע"פ שהמתרגמין הוציאו הדבר לשון בקשה, אינו אלא כמו שדרשנו בפרשת מקץ, וכן אנו דורשין כאן, בי הדבר תלוי, שהרי אני ערבתי אותו מאת אבי:
ידבר נא. בבקשה. עבדך דבר באזני אדני. שיכנסו דברי באזנך:
ואל יחר אפך בעבדיך. שאני נידון עמך, שאין דרך ירא שמים לעשות כך, שנאמר אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי (איוב לא יג):
כי כמוך כפרעה, שאת אב ומושל בכל הארץ כמותו, ולכך אני ירא שמא יחר אפך בי, אמר רב ירמיה ב"ר שמעיה היה נותן עששית של ברזל לתוך פיו, ומוציאה כאבק:
כי כמוך כפרעה. מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אתה גוזר ולא מקיימו:

Verse 19

אדני שאל את עבדיו לאמר. בלשון קשה:
היש לכם אב או אח. תדע שבעלילה באת עלינו, שהרי כמה מדינות באו לכאן לשבור אוכל, כלום שאלת אותם ליוחסין כמו ששאלת אותנו, שמא בתך אנו מבקשין, אף על פי כן לא כחדנו ממך דבר:

Verse 20

ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כלומר אחרון הוא וקטן שבאחים:
ואחיו מת. אפשר אדם כיהודה אומר דבר שאינו ברור לו, אלא כיון שהרחיק נדוד ואיננו, הרי הוא חשוב כמו מת, ודומה לדבר נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג):
ויותר הוא לבדו לאמו. לא שאמו היא בחיים אלא אין מאמו בן אחר זולתו, ודומה לדבר אחת היא לאמה (שה"ש ו ט):
ואביו אהבו. שזוכר בו מעשה אמו:

Verse 21

ותאמר יש ותאמר שהוא לשון זכר, כמו זה, ויש שהיא לשון נקבה, כמו ותאמר שרה צחוק עשה לי (בראשית כא ו), ואין להם היכר זולתי הענין מודיע:
ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. אינך רוצה לעכבו כאן אלא להביט בו:

Verse 22

ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזוב את אביו. שיש לו געגועין בו:
לעזוב. כלומר אם עזב את אביו ומת, כי לא ניסה בטרחות דרכים:

Verse 23

ותאמר אל עבדיך. בלשון התראה:
אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני. תוסיפון בנו"ן לרבות אפילו אחד מכם:

Verse 24

ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני. כשמועו:
את לרבות אסירות שמעון, ועל הקשות שדבר אתם, וכבר דרשנו עלייה הנאמרת ממצרים לארץ ישראל, וירידה מא"י למצרים, מפני שא"י גבוה, ומצרים שפלה:

Verse 25

ויאמר (אבי) [אבינו] שובו שברו לנו מעט אוכל. כלומר תדע לך שלא ירדנו בתחלה כאן אלא מרוב דוחק:

Verse 26

ונאמר לא נוכל לרדת. שם לפי שהאיש שליט על הארץ, אבל אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו. כלומר ונרד ו' שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וכן כל תיבה שכמותה:
כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו. כלומר אם אין אחינו הקטן אתנו:

Verse 27

ויאמר עבדך אבי אלינו. לפי שהיה שומע שהיה קורין לאביו עבדו ואינו מוחה, לפיכך מת קודם לאחיו, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו):
אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. אמו של זה:

Verse 28

ויצא האחד מאתי. מיוחד שבשנים. ואומר אך טרף טרף. אך לשון מיעוט, כלומר שנסתרה דרכי, ואין רוח הקודש עמי, ואיני יודע הבירור, אלא שלא ראיתיו עד הנה. עד עכשיו:

Verse 29

ולקחתם גם את זה מעם פני. גם לרבות, את לרבות, אמר לו כך אמר לנו יעקב אבינו כשהיה בנימין אצלי היתה מתיישבת דעתי על אמו ועל אחיו, ועכשו דומה עלי כאילו שלשתם לקחתם מעם פני בבת אחת, ולמה אבינו דומה לנר שיש לה ג' פיות, כיון שכבתה אחת מהן, כבתה כל הנר:
וקרהו אסון. לשון ארעין ומקרה, ודומה לו אשר קרך בדרך (דברים כה יח), כי הקרה ה' אלהיך (בראשית כז כ), וכל דומיהן. אסון כשדרשנו, אמר יעקב אבינו אוי לי שמא נגזרה גזירה על רחל שתכלה היא וזרעה בדרך, היא מתה בדרך, יוסף מת בדרך, ועכשיו אם זה יוצא לדרך מיד ימות:
והורדתם. על כך:
את שיבתי ברעה שאולה. שאף אני מת מיד באנחה:
שאולה. כל זמן שהיו לי י"ב שבטים שהבטיחני המקום יודע אני שחלקי שלם ומשולם ומקויים לעולם הבא, אבל עכשיו שחסרו מתיירא אני שמא חלילה ארד שאולה, אמר לו יוסף מפני מה אתה יהודה דברן כל כך וכל אחיך שותקין, וכי אתה הוא יותר מאחיך, אמר יהודה אעפ"כ כולן חוץ לזיקה הן עומדין, אבל אני מעיי קומטין עלי כחבל, בשביל צרתן של אבא שמתקשות עלי:

Verse 30

ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו. כשיראה אביו כך, מיד ונפשו קשורה בנפשו, כשתי תרנגולים שקשורים זה בזה כיון ששומט השועל אחד מהם הרי חבירו אחריו נמשך, כך כשיראה הנער נפרד ממנו, הרי נשמתו יוצאת מן הגוף והולכת:

Verse 31

והיה כראותו כי אין הנער. עולה עמנו:
ומת. באנחה:
והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה. אמר לו יוסף אם כן מה לך יותר בו מכל אחיך, אמר לו שאני ערב בו:

Verse 32

כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר. לומר בשבועה אחר שאני בן הגדול שבבניו, ואמר לי אם ערב אתה אתן עמכם, ונעשיתי ערב. אמר יוסף אם ערב אתה אני נותן לך כדי ערבותך ופרע לאביך והסתלק, א"ל יהודה אני ערבתי לא בכסף ולא בזהב אלא בנידוי ואמרתי לו:
אם לא אביאנו אליך. כלומר אם לא אביאנו אל אבי כדרך שאני מביאו אליך:
וחטאתי לאבי כל הימים. היה לו לומר וחטאתי לך, או לומר וחטאתי לאבי אם לא אביאנו עמי, אלא נצנצה ביהודה רוח הקודש, וכך אמר אם לא אביאנו לפני אבי אליך, כלומר אצלך יבא אבא ויראהו:

Verse 33

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני שהרי אינך מבקש אותו אלא לשרתך, ועכשיו לגדולה אני גדול ממנו, לגבורה אני גבור ממנו, מוטב לך שאהא עבד תחתיו:
והנער יעל עם אחיו. ואל אראה בצער של אבא:

Verse 34

כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי. כלומר שמא אראה הרעה אשר ימצא את אבי ח"ו שמא יאבד עצמו מדעת על צערו, ונמצא שאנו מונעין ממנו שלא לכבדו, ולא לסופדו, ולא לחלוץ, ולא לקרוע עליו, לכך הוא אומר שאולה, שכל המאבד עצמו לדעת יורד לגיהנם, כל כך היה סודר את דבריו, כדי להודיע אהבתו שעל בנימין ויראתו את השבועה אשר נשבע לאביו, וחיבת אבא על בניו מרחל, דא"ר חייא רבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, לא היו בהן אלא פיוס, פיוס ליוסף לומר היאך נותן אבא נפשו על בניו של רחל, פיוס לאחיו, לומר היאך נותן אני נפשי על אחי, פיוס לבנימין, לומר ראה כשם שאני נותן נפשי על אחיך כך אני נותן נפשי עליך:

Chapter 45



Verse 1

ולא יכול יוסף להתאפק. להתחזק ולעמוד מכיון שהזכיר צערו של אבא. א"ר חמא בר חנינא לא עשה יוסף כשורה שהקניט את אחיו כל כך, שאלו בעט בו אחד מהן מיד היה מת, והיה לו להתיירא ממעשה עיר שכם, ר' שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה שציערם, להיות כפרה להם על שציערוהו, ולא היה לו להתיירא, שיודע היה שאחיו צדיקים אמר ח"ו שאחי חשודין על שפיכות דמים ועל אנשי שכם כדין באו עליהם:
ויקרא. לבנו, מקרא זה מסורס, הוציאו כל איש מצרי מעלי, שלא יסתכלו במילתו:
ולא עמד איש. כלומר שם נכרי:
בהתוודע יוסף אל אחיו:
זו ידיעת דברים, ודומה לו הודיעני נא את דרכיך (שמות לג יג), הודיעני ה' קצי (תהלים לט ה), וכל דומיהן, אמר להם האחד אחיכם מת הוא ודאי אמרו לו אין אנו יודעין מה היה לו, אמר להם מפני מה אתם מספרים שקר לפני, והלא אני לקחתיו מאתכם בעשרים כסף, אקרא אותו ויבא לפניכם, התחיל קורא יוסף בן יעקב יוסף בן יעקב בא לפני אחיך שהשליכוך לבור ואח"כ מכרוך לעבד, והיו מסתכלין בארבע פינות הבית, ולבשו גבורה וחימה, כדי להוציאו בחזקה, אמר להם מה אתם מסתכלין, מיד פייסם מתוך בכיה:

Verse 2

ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים. אנשי העיר:
וישמע בית פרעה. השרים המשרתים את פני המלך:

Verse 3

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי. בתחלה שאל שלום אביו:
ולא יכלו לענות אותו. אפילו על שלום אביו, למה:
כי נבהלו מפניו. א"ר אליעזר בן עזריה אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, בתוכחותיו של הקב"ה מלך מלכי המלכים שהוא עד ודיין ובעל דין, ויושב על כסא רם ונשא בדין, ודן את כל אדם לפי מעשיו על אחת כמה וכמה שאין בריה יכולה לעמוד לפניו, שנא' אם תוכיח ה' מי יעמוד, וכתיב כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמג ב):
מאי כי נבהלו מפניו. אלא מפני שכבר אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו (בראשית לז כ), ורוח הקודש אומר נראה מחשבות מי יעמדו, וכן הוא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה ח), ואומר לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט), וכיון שראו שקמו חלומותיו לטובה, נבהלו מפניו:

Verse 4

ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו. הראה להם חתימת מילתו:
ויאמר אני יוסף אחיכם. אמר להם דרך אחוה אנהוג בכם:
אשר מכרתם אותי מצרימה. אע"פ שמכרתם אותי מצרימה:

Verse 5

ועתה אל תעצבו. אל תביאו עצבון בלבבכם על שנמצאתם חטאים עלי:
ואל יחר בעיניכם. שאני מלך בשביל שמכרתם אותי הנה:
כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. אמר להם גזירתו של הקב"ה הוא עלינו לרדת מצרימה בשלשלאות של ברזל, שנא' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), אלא שהקדים הקב"ה רפואה למכתינו, ושלחני על ידי גלגול לפניכם, כלומר קודם מכם, ודומה לו ויעבר מלכם לפניהם (מיכה ב יג), לפנים הארץ יסדת (תהלים קב כו), לפני בא יום ה' (יואל ג ד), וכל דומיהן, כי פעמים יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי יד יב), וזו הדרך היתה למחיה להחיות ולכלכל את כל בית אבי, כענין שנא' בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג):

Verse 6

כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. מגיד שעד שנה שנייה לא ירדו שבטים למצרים, לפי שהיה להם לחם, והוא שיעקב אומר לבניו למה תתראו (בראשית מב א), למה מראים עצמיכם שביעים לפני בני ישמעאל ובני קטורה:
ועוד חמש שנים. יהיה רעב הודיעם סוד הרעב שנתגלה לו:
אשר אין חריש וקציר. אם אין חריש קציר מהיכן, אלא אמר להם אפילו ספיחים לא יעלו:

Verse 7

וישלחני אלהים לפניכם. ודומה לדבר ויעבר מלכם לפניהם (מיכה ב יג), ולא להנאתי בלבד שלחני, אלא:
לשום לכם שארית בארץ, שלא תורשו ברעב:
ולהחיות לכם לפליטה גדולה. שאין זכותי גדול מזכותכם, והיינו דדרשינן לעיל, עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא זכותו גרמה לו, וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (הושע יא ד):

Verse 8

ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי (אלהים) [האלהים] זש"ה לב אדם יחשב דרכו וה' יכון צעדו (משלי טז ט). אמר להם יוסף שלש הגרמות גרמו לי לבא למצרים, כתונת פסים, וחלום של אלומות, וחלום של שמש והירח, ולפיכך אמר להם ג' שליחות, כי למחיה שלחני אלהים (פסוק ו), ולא אתם שלחתם אותי (פסוק ח), וישלחני אלהים (פסוק ז), ושלשתן הלמ"ד נירפית, שעתידין עצמותיו לחזור ולהקבר בשכם, מקום שנשתלח משם:
כי האלהים. הוכיחם על חלומות שחלמו להם, כלומר לא מלבי בדיתים, אלא מדבר הקודש נהיו, והיינו דאמרי רבנן, לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה, שהרי יוסף בן י"ז שנה כשראה החלומות, ועד שהיה בן ל"ט שנה לא באו אחיו להשתחוות לו:
וישימני לאב לפרעה. פטרון בסיליום:
ולאדון לכל ביתו שכל בני ביתו קורין אותי ריבון:
ומושל בכל ארץ מצרים. שאני גוזר והן עושין:

Verse 9

מהרו ועלו אל אבי. שלא ידאג עליכם לא על שמעון ובנימין:
ואמרתם אליו כה אמר. לשון נבואה:
בנך יוסף. שהיה חביב לך מכל בניך:
שמני אלהים לאדון לכל מצרים. ואפי' על בית המלך:
רדה. לשון ענוה:
רדה אלי אל תעמוד. כלומר אל תעמוד השעה. מכיון שהשעה הוצלחה לך בוא:

Verse 10

וישבת בארץ גושן. ואיני מושיבך בעיר הממלכה מפני טורח מלכות, וכן מצינו שאמר דוד לאכיש למה ישב עבדך בעיר הממלכה עמך (ש"א כז ה):
והיית קרוב אלי. שאוכל לההנותך:
אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך:

Verse 11

וכלכלתי אותך שם. וכן לבני ביתיך:
כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה [וביתך] וכל אשר לך. לא אמר פן תמות, אלא פן תורש, לשון קשות ועוני, מלמד שהיו עשירים:

Verse 12

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין. אחי חביבי מן האב ומן האם:
כי פי המדבר אליכם. כפי כן לבי, כשם שאין בלבי על בנימין אחי שלא במכירתי היה, כך אין בלבי דבר תרעומת עליכם:

Verse 13

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, ואת כל אשר ראיתם. כללותיה דתורה מרובות מפרטותיה, לכך נאמר את כל ואת כל:
ומהרתם. שלא תעכבו השעה:
והורדתם את אבי הנה. כבר דרשנו כי יש הנה שהוא לשון רבות, כגון הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), ויש הנה שהוא כמו כאן, כגון זה והורדתם את אבי הנה, עד הנה דברי ירמיהו (ירמיה נא סד):

Verse 14

ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. זו בכיה של רחמנות, כגון וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו (על) [אל] אחיו ויבקש לבכות (בראשית מג ל):
על צוארי בנימין אחיו. משני צדדי הצואר, כדתנן השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה, וכל הצואר כשר לשחיטה, והצואר היינו כנגד העורף ויש לו ב' צדדין, אחד מימין, ואחד משמאל, ושיעור מקום הצואר מחוט אחד למטה מטבעת הגדולה ולמטה משיפוי הכובע ועד כנפי הריאה, דהיינו עד ראשי כתפיים, לכך נאמר על צוארי, דהוו להו ב' צדדים של צואר, ודרא דטבעת הוויין ביני ביני מלפנים, והעורף כנגדן של טבעת מאחור, כדכתיב ממול ערפו (ויקרא ה ח), כדמפורש בעולת העוף:
ובנימין בכה על צואריו. חסר יו"ד לדרשה כדלקמן:

Verse 15

וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. כדי לפייסם שראה אותן מתביישין הימננו ולא היו מתפייסין בדברי ניחומין עד שבכה עליהם:
ואחרי כן דברו אחיו אתו. בנשיאות ראש, אבל לכתחלה לא, ולהכי נקרא צדיק מכל אחיו, שנא' על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב ו):

Verse 16

והקול נשמע בית פרעה לאמר. לומר למלך:
באו אחי יוסף וייטב בעיני פרעה. שהיו סבור שאינו מיוחס, כיון שידע שבאו לו אחים הגונים ושמע שמע אביו שמאברהם בא, שנא' לו נשיא אלהים אתה בתוכנו (בראשית כג ו), וכבר נודע לו לפרעה גדולתו של אברהם אבינו, מיד וייטב בעיני פרעה, שהעמיד פרנס הגון על ביתו ועל עמו:
ובעיני עבדיו. שלא מלך עליהם אלא בן גדולים ולא עבד:

Verse 17

ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם. כלומר טענו את בעירכם בר. בעיר לשון מצרי הוא:
ולכו. מכאן:
[באו] ארצה כנען. שתהא הליכתכם מכאן וביאתכם לשם בזו אחר זו שלא תתעכבו:

Verse 18

וקחו את אביכם. שתתייחסו בו בזקן:
ואת בתיכם. שתתיישבו כאן עם נשיכם:
ובואו אלי. ודורו אצלי:
ואתנה לכם. לשון ענוה:
את טוב ארץ מצרים . מקום מובחר לישיבתכם אני נותן לכם מתנה:
ואכלו את חלב הארץ. אבזבז לכם מזונות המובחרין שבארץ, וכן עשיתי לזקניכם, שנא' ולאברהם הטיב בעבורה (שם יב טז):

Verse 19

ואתה צויתה זאת עשו. חזר על מאמר ראשון, כלומר ואתה יוסף כבר צויתה מפי, אמור אל אחיך זאת עשו טענו (פסוק יז), ומה שאמרתי שתאמר להם וקחו את אביכם ואת בתיכם, הוסיף ואמר להם קחו לכם מרשות המלך:
עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם. וכל כך למה, שלא היה רשות להוציא עגלה ממצרים אלא על פי פרעה, וכן אמרו רבותינו שאין פרה וחזירה יוצאה ממצרים שלא נחתכו האם שלה שלא תלד:

Verse 20

ועינכם. כלומר ועיניכם אל תחוס. ודומה לדבר ותחס עיני עליהם משחתם (יחזקאל כ יז), ואשימה עיני (בראשית מד כא), ולהכי אמרו עין יפה עין רעה:
ועינכם אל תחוס. מכאן שהטלטול קשה על האדם ביותר, והיינו דאמרי אינשי מבית לבית חלוק ממקום למקום נפש:
כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא . בשורה נפלה בפיו, שעתידין בני בניהם לקחת את הכל, שנ' וישאילום וינצלו את מצרים (שמות יב לו):

Verse 21

ויעשו כן בני ישראל. בזכות ישראל אביהן:
ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. כדדרשינן לעיל:
ויתן להם צדה לדרך. צדה לשון מזון, וכבר דרשינן ליה בפרשת עשו הרשע:

Verse 22

לכלם נתן לאיש. כלומר לכל אחד:
חליפות שמלות. אלו אפיקרסיות ואורסקין, היינו חלוק שעל הבשר ומכנסים שדרכן של בני אדם להחליף, ודומה לדבר הוא שמלתו לעורו (שמות כב כו), זו חלוק הטפל לעורו, ולהכי חלפת שמלת כתבן חסירין, והיינו ערך בגדים (שופטים יז י), האמור בנער הלוי, ותרגם יונתן בן עוזיאל לבושין:
ולבנימין נתן שלש מאות כסף. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב לפי שצפה ברוח הקודש שעתיד לצאת מבנימין מרדכי שעולה מניינו רע"ד, הוסיף שמו עליו, הרי רע"ה, הוסיף עליהן אותיות אבותיו, בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני (אסתר ב ה), שהן ק"ה, הרי שלש מאות. חמש חליפות שמלות כנגד ה' בגדי מלכות שלבש מרדכי, שנא' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכל"ת וחו"ר ועטר"ת זהב גדולה ותכרי"ך בוץ וארגמ"ן, (שם ח טו), ודברי מדרש הן, אלא דרך הפשט כך הוא, שלש מאות כסף בשביל עשרת בניו שקראם על שם חיבתו, שלשים לכל אחד מהם, וחמש חליפות שמלות שכך היה בדעתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש, שנא' וחמש את ארץ מצרים (בראשית מא לד), ונתתם חמישית לפרעה (שם מז כד), וכן המנות שנשאו לבנימין מאת פניו חמש ידות היתה מרובה:

Verse 23

ולאביו שלח כזאת. כזאת שנתן לבנימין, ולא ככל זאת, מלמד ששלח לאביו חמש חליפות שמלות, אבל כסף לא שלח לו:
עשרה חמורים. של עשרת השבטים, חוץ מבנימין, מכאן למדנו שלא חזר בנימין אל יעקב אביו לארץ כנען עם אחיו, אלא נשאר עם יוסף במצרים, שאלמלא כן היה נותן ביד בנימין משא חמור ומשא אתון:
נושאים מטוב מצרים. זהו יין מובחר שבמצרים, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, וחכך כיין הטוב (שה"ש ז י), כי טובים דודיך מיין (שם א ב):
ועשר אתונות נושאות בר. תבואה:
ולחם. כשמועו:
ומזון. כל מיני מאכל שמלפתין בו את הפת נקרא מזון:
לאביו לדרך. כלומר צדה לדרך, והוה לו לשלוח חמש אתונות טעונות כמנהגו לעשות מעשיו בחימוש, אלא שלח חמש לכבוד אביו, וחמש לכבוד בלהה אומנתו, שהרי שאר הגבירות מתו, שנא' מתה עלי רחל (בראשית מח ז), וכתיב שמה קברתי את לאה (שם מט לא), וכן אתה דורש בפסוק ויצוו אל יוסף (שם נ טז), ציוו לבלהה אומנותו לאמר ליוסף:

Verse 24

וישלח את אחיו וילכו. אע"פ שדרשנו שכל שילוח הלמ"ד נדגשת, הרי הוא ע"מ שלא לחזור, והכא הלמ"ד נרפית, הרי היא לשון שליחות, עוד יש שלוחין במקרא שהלמ"ד נדגשת, והן לשון לוויה, כגון ואברם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז), וישלחו אותו ואת אשתו (שם יב כ), וישלחם יצחק (שם כו לא), וישלח את אחיו (שם מה כד), וישלח משה את חותנו (שמות יח כז), כולן מדוברים על אופן לוויה:
ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. אל תביאו אליכם דברי מחלוקת בדרך, שמא ירגזו עליכם עוברי דרך:

Verse 25

ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען. שהיא גבוהה, לכך נאמר ויעלו ממצרים:
אל יעקב אביהם. לבשרו תיכף לביאתם:

Verse 26

ויגדו לו. חסר יו"ד, לפי שהן בעצמם לא הגידו לו:
לאמר. לומר ע"י סרח בת אשר:
עוד יוסף חי וכי הוא. מה ת"ל וכי הוא, היה לו לומר הוא מושל בכל ארץ, אלא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, לכך הוריד את בנימין אצלו, ונתעכבו אחיו על ידו:
ויפג לבו. דרכו של לב כששומע בשורה והוא חושש לה אינו נח אלא עולה ומקפץ בתוך נדנו אצל הכליות כדי להתיעץ בו, אבל יעקב בשביל שלא חש לאותה בשורה לא עלה ולא קפץ לבו, אלא נח, ודומה לדבר אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), מאין הפוגות (שם ג מט), ורבותינו הדבירו מלת ויפג על אופן שינוי, כלומר נשתנה לבו שלא היתה הבשורה מוטעמת בדעתו, וראייתו מדברי רבותינו תבשיל שהפיג טעמו, ואני מוסיף על דבריהם, וריחו לא נמר (ירמיה מח יא), תרגום יונתן וריחו לא פג:
כי לא האמין להם. כבר הראו לו כתונת יוסף מעוגעגת בדם, ואמרו טרף טרף יוסף, ועכשיו מבשרין שהוא מלך. תני ר' חייא כך ענשו של בדאי אפילו בשעה שאומר אמת אין מאמינין לו:

Verse 27

וידברו אליו. כשראו שאינו מאמין אותם דיברו לו:
את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. כל מה שנאמר בענין, ועדיין היה מחשבן לדברי בדויין עד וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו. אז אמר בדעתו ודאי כן הוא שיוסף בני מושל במצרים, שהרי אין עגלה יוצאת ממצרים אלא על פי מלכות:
ותחי רוח יעקב אביהם. זה מוכיח על מה שדרשנו ויפג לבו, שבתחלה היה נח ועומד כמת לא עלה ולא מקפץ ולא חושש, ועכשו חיה והיה עולה ורוחש כאדם חי, והיינו דאמרי רבנן אין רוח הקודש שורה על האדם לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך דבר שמחה, שנא' והיה כמנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד ה'] (מ"ב ג טו):

Verse 28

ויאמר ישראל רב. דבר גדול הוא זה עלי ודי לי בו, שעוד יוסף בני חי. ודומה לדבר ויאמר עשו יש לי רב (בראשית לג ט):
אלכה ואראנו בטרם אמות. ובכך אני יודע שחלקי שלם לעולם הבא:

Chapter 46



Verse 1

ויסע ישראל וכל אשר לו. שכל ביתו היה ברשותו:
ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. אמר אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקב"ה, והיאך אני יורד בלי דברו, לכך נאמר לאלהי אביו יצחק, שיודיעני אם ירד אם לאו, ונראין הדברים שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת:

Verse 2

ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. במחזה מתוך מראות, כמו שדרשנו בנביאי ישראל:
ויאמר יעקב יעקב. כבר דרשנו למה קרא בכפל בפרשת עקידת יצחק:
ויאמר הנני. לשון חיבה ולשון זירוז:

Verse 3

ויאמר אנכי הקל האלהי אביך. שנגליתי לו בבקשו לרדת למצרים ועכבתיו. אבל אתה אל תירא מרדה. כלומר אל תירא שלא לרדת שהיה יעקב אבינו דואג על גזירה שנגזרה בין הבתרים שמא ישתעבד הוא עצמו שם, לכן אמר:
כי לגוי גדול אשימך שם. שלא ישתעבדו בניך בימיך:

Verse 4

אנכי ארד עמך מצרימה. דבר קדשי ושכינתי יסייעוך לרדת למצרים, ושם אני נגלה לך, כמו שאני נגלה לך בשאר ארצות:
ואנכי אעלך. דבר קדשי יסייע את בניך להעלות עצמותיך ממצרים, ומכאן סמך יעקב לצוות את בניו להעלותו לקברו בקבורת אבותיו:
גם עלה. את בניך ממצרים. עלה כתיב, כלומר גם עלה כח זכותך לפני:
ויוסף ישית ידו על עיניך. בשעת פטירתך, דהיינו עצימת העין, כדמפורש בשבת:

Verse 5

ויקם יעקב מבאר שבע. קימה היתה להם. וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. מפני הכבוד חיבבוהו לשאת תחלה, ואח"כ טפם, ואחר כך את נשיהם, כדרך שעשה יעקב אביהם, דכתיב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים (בראשית לא יז), בתחלה בניו ואח"כ את נשיו, ולא כדרך שעשה עשו שנתכווין לזנות, דכתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו (שם לו ו), אבל אלו מתוך שהיו צנועין, תחלה נשאו את אביהם, משום מצות כיבוד, ואחריו נשאו את טפם, שחביבין עליהם ביותר, ואחר כך נשאו את נשיהן:
בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. אותו עיקר והשאר טפילין לו:

Verse 6

ויקחו את מקניהם ואת (כל) רכושם. דהיינו כל מהלכי רגל:
אשר רכשו בארץ כנען. ומה שהביא יעקב מפדן ארם מכר, לפי שהיו יודעין שנכסי חוץ לארץ אין בהם ברכה:
ויבואו מצרימה. כלומר למצרים:
יעקב וכל זרעו אתו. כל זרעו בזכותו ירדו למצרים בהשקט:

Verse 7

בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו. א"ר יהודה ב"ר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה, אבל בני בנות אין כבנות לירושה, דכתיב בנות בניו, ולא כתיב בני בנותיו:
וכל זרעו. להביא נכדים, דהיינו בני בני בנים, כגון חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה:
הביא אתו. בזכותו באו מצרימה. ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם, שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעין מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות, וכן הוא אומר אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שמות אלא שמות, מלמד ששמו של מקום, או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים:

Verse 8

ואלה שמות, בא להוסיף בני בנים ובני בני בנים יעקב בראש ובניו אחריו ממלאי מקומו כולם מטות שלימות:
בכור יעקב ראובן. יחס ראובן תחלה שהוא בכור לתולדות, ובכתוב בכר חסר ו', לפי שלא היה בכור לנחלה:

Verse 9

ובני ראובן חנוך. שנתחנך בו בבנים, ונקרא על שם חנוך הצדיק:
ופלוא. לשון הבערה, כדכתיב ובערת הרע מקרבך (דברים יג ו), ומתרגם ותפלי עביד ביש, שרוב בניו נתפלו מן העולם, שלא הוליד אלא את אליאב בלבד ואליאב הוליד את נמואל דתן ואבירם, ונתפלו דתן ואבירם מן העולם, ונותר נמואל בלבד:
חצרון. על שם חסרון מלכות וכהונה ובכורת נחלה, כי לפני מעשה בלהה הוליד את חנוך ואת פלוא, ולאחר מעשה בלהה הוליד את חצרון ואת כרמי, ומתחלף צד"י של חצרון עם סמ"ך, ואין דרך הפשט להקפיד בתמורת האותיות במדרש השמות. כמדרש אברהם אב המון, וכיוצא בו:
וכרמי. על שם שכרמו פניו על אותו מעשה, ודומה לו כרום זלות לבני אדם (תהלים יב ט):

Verse 10

ובני שמעון ימואל. הוא נמואל שבחומש הפקודים, כלומר ימול את לבבו ליראתו:
וימין. מיומן למלחמה, כדכתיב כלי חמס מכרותיהם (בראשית מט ה):
ואהד. איני הוד:
ויכין. מוכן למלחמה:
וצחר. מצהיר כצהרים, והוא זרח שבחומש הפקודים, והיינו זריחה והיינו צהירה, ודומה לו צהר תעשה לתבה (שם ו טז):
ושאול בן הכנענית. א"ר יוחנן זה זמרי בן סלוא, ולמה נקרא שמו שאול, שנשאל לע"ז, כדכתיב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן (במדבר כה ב):
בן הכנענית. בנה של דינה, שנבעלה לשכם הכנעני:

Verse 11

ובני לוי גרשון. מתגורר זרעו בעבודת בית אלהיו ושינה בהלכותיהן:
קהת. הנקווה ומצוי לעבודת הקודש, ודומה לו ולו יקהת עמים (בראשית מט י):
ומררי. על שם מרות וגדולה:

Verse 12

ובני יהודה ער. שמת ערירי:
ואונן. שהיה אביו אונן עליו:
ושלה ופרץ וזרח. כמפורש בענין לידתן:
וימת ער ואונן בארץ כנען. בלא בנים:
ויהיו בני פרץ. קודם שירדו למצרים:
חצרון. כשנולד חצרון אמר יהודה זקינו זה יקרא על חסרון בני ער ואונן:
וחמול. כשנולד חמול אמר יהודה זקינו הרי חמל עלי המקום ושילם לי את אלו תחת ער ואונן בני:

Verse 13

ובני יששכר תולע. שמתעדן כתולע בתלמוד תורה, ודומה למדרש זה מה שכתוב והוא עדינו העצני:
ופוה. שמרחיב פה ומאיר פנים בהלכה:
ויוב. שקולו כיבוב בדברי תורה, והוא ישוב שבחומש הפקודים, לומר לך הוא שיבה הוא ביאה, ולמה נקרא ישוב שהרבה בנין ישיבת במצרים:
ושמרון. ששמרו את התורה כהלכותיה, שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דה"א יב לג):

Verse 14

ובני זבולון סרד. שהיו משמשין את אחיהם בני יששכר ודומה לדבר בגדי שרד (שמות לט א), מתרגמינן לבושי שימושי. ויש לפרש שגם הם היו תלמידי חכמים ותלמיד חכם קרוי שריד, דכתיב (ולשרידים) [ובשרידים] אשר ה' קורא (יואל ג ה):
ואלון. מיושר באורחותיו, שכן אלון (בראשית לה ח), מתרגמינן מישר:
ויחלאל. מיחל לה' ולישועתו:

Verse 15

אלה בני לאה אשר ילדה (לו) ליעקב בפדן ארם. הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען:
ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. ובפרטן אינן אלא ל"ב אותן שנולדו מלאה, אבל הכתוב כולל את יעקב עמהן למניין ל"ג:

Verse 16

ובני גד צפיון. לפי שבני גד עתידין להיות עורכי מלחמה, כדכתיב גד גדוד יגודנו (שם מט יט), וכתיב וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג כ), לפיכך נקרא על שם מלחמותיו:
צפיון. על שם שכל מי שעורך מלחמה אתו צפוי הוא אל החרב:
וחגי. שמפחיד כל הנלחמים כנגדו, ודומה לדבר למצרים לחגא (ישעיה יט יז):
שוני. שמשונה הכאתו, כדכתיב וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג כ):
ואצבן. ראיתי רבותינו שדרשו מעין מקצת התיבה אצבן מלשון אצית, והוא אזני שבחומש הפקודים, וכן האוזן מציתה, ואין לשנות אחר דבריהם:
ערי. שמתערה כאזרח רענן, ודומה לו כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיה מב יג):
וארודי. מתאכזר על צרו כערוד שנושך ומשבר עצם:
ואראלי שהיו קלין במרוצתן, כדכתיב בהן וכצבאים על ההרים למהר (דה"א יב ט), ודומה לדבר, הן הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג ז):

Verse 17

ובני אשר ימנה. כדכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט כ), מיומנת עליו, ולפי שהיה בכורו של אביו, חלה עליו עיקר הברכה:
וישוה וישוי. שניהן דעתן נוחה עם אחיהם ומשווין דעתן עמהם, והיינו דכתיב ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו (דברים לג כד):
ובריעה שנוהג בריעות ובשלום עם אחיו:
ושרח אחותם. ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר"ך שנה, ועלי' נאמר אנכי שלומי אמוני ישראל (ש"ב כ יט), והיא היתה אשה חכמה (שם כ טז), שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחר שבע בן בכרי:
ובני בריעה חבר. כדכתיב חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קיט סג), ומלכיאל. יועץ נדיב, כדכתיב כי נעצך (ש"א כ לד), ומתרגם ארי ימליכנך:

Verse 18

אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו. לשפחה ושחררה אותה:
ותלד את אלה ליעקב בטהרה ובכשרות:
שש עשרה נפש. בין בנים ובני בנים:

Verse 19

בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין. מפורשים בכתוב בהדיא:

Verse 20

ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע כהן און את מנשה ואת אפרים. גם הם מפורשים במקרא:

Verse 21

ובני בנימין. מלא יו"ד שהיו לו י' בנים:
בלע. כל בניו קרא על חיבת יוסף אחיו. בלע. שנבלע בין האומות. ובכר. שהיה בכור לאמו. ואשבל, שנשבה לבין האומות. (גרה) [גרא], שנתגורר בארץ נכריה. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי, שהיה אחיו מאביו ומאמו. וראש, שהיה ראש לבני אביו, שנא' בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז), ואומר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). מפים וחפים, שנמכר ואני לא ראיתי בחופתו והוא לא ראה בחופתי:
ד"א וחפים. שנפרד ממך, לזכרון מה שאמרו חכמינו בן שמונה עשר לחופה:
וארד. שירד מארץ כנען למצרים:

Verse 22

[אלה] בני רחל אשר ילד ליעקב כל נפש ארבעה עשר:

Verse 23

ובני דן חשים. מלמד שלא היה לו אלא בן אחד ושמו חשים, וכיוצא בזה מצינו דכתיב ובני איתן עזריה (דה"א ב ח), וזהו שוחם שבחומש הפקודים, ולמה נקרא חשים שהיו בניו כחושים של קנה:

Verse 24

ובני נפתלי יחצאל. רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו כך, יחצאל, שחצו אלהות בידים:
וגוני. שמגונין ביצרם:
ויצר ושלם. משלימין ליצרם, והיא נפלאת בעיני למה כינום במדרשי גנאי, מה מצאו בהם יותר משאר בני השבטים, ורבותינו בתר הוראה דרשו הכי, יחצאל שנתמוככו במחיצת אל, וגוני שגנן הקב"ה עליהן, ויצר שיצרן הטוב שופטן, ושלם שמשלימין:

Verse 25

אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו. לשפחה ושחררה אותה:
ותלד את אלה ליעקב. בטהרה ובכשרות:
כל נפש שבעה. בין בנים ובני בנים:

Verse 26

כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה. לפי שהיו בהם זכרים ונקבות, לכך נאמר כל הנפש הבאה, להכליל את כולם בלשון אחד:
יוצאי יריכו. כלומר זרועי מילתו:
מלבד נשי בני יעקב. שלא היו מזרעו אלא מגויי הארצות שגיירו אותנה, שהביאו אותנה תחת כנפי השכינה, לקחום להם לנשים בטהרה ובכשרות:
כל נפש ששים ושש. ל"ב של לאה, בנימין וי' בניו הרי מ"ג, ט"ז של זלפה הרי לך נ"ט, ז' של בלהה הרי לך ס"ו לבד מיעקב:

Verse 27

ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים. דהיינו אפרים ומנשה והוא עצמו הרי שלשה נמצא:
כל (נפש) [הנפש] לבית יעקב הבאה מצרימה. בגזירת כי גר יהיה זרעך (בראשית טו יג), בין לכתחלה בין לבסוף:
שבעים. ויעקב בכלל שהרי בתולדות לאה כלל את יעקב בכלל ל"ג ויש מוציאין יעקב מן החשבון של שבעים, ומביאין את יוכבד בת לוי בחשבון שבעים, שנולדה בין החומות בכניסתם למצרים, ואלו דברי אחרונים דברי מדרש:

Verse 28

ואת יהודה שלח. לפי שיהודה היה גביר באחיו, ולכך שלחו להקביל פני יוסף שהוא אדוני הארץ להורות את יוסף שיזהר בכבוד אביו ואל יכווה בגחלתו:
לפניו. קודם שיבא אביו:
נשנה. לומר לו שאביו בא לגושן, שכן דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר צריך לאושפיזו להודיע הרי פלוני בא אליך, מכאן אמרו רבותינו לעולם אל יכנס אדם לתוך ביתו פתאום, כל שכן לתוך בית חבירו:

Verse 29

ויאסור יוסף מרכבתו. היא מרכבת המשנה אשר נתן לו פרעה, והלא כמה עבדים היו לו שיכולין לאסור מרכבתו, אלא מרוב האהבה אסרה בעצמו, שהאהבה מקלקלת שורת גדולה, והשנאה מקלקלת שורת גדולה, אהבה מקלקלת שורת הגדולה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר (שם כב ג), מאהבתו את בוראו, ויחבוש את חמורו (שם שם), וכתיב ויאסור יוסף את מרכבתו (שם מו כט), מאהבתו להקביל פני אביו, שנאה מקלקלת השורה, כדכתיב בפרעה ויאסור את רכבו (שמות יד ו), משנאתו את ישראל, וכתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב כא), משנאתו את ישראל:
ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. שכבר בא ישראל לשם:
וירא אליו. פנים בפנים:
ויפול על צואריו. משני צדדי צואר, ונפל על צוארי אחיו וחזר על צואר אביו:
ויבך על צואריו עוד. דהיינו פעם שנית:

Verse 30

ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם. הזאת ואיני חושש ואע"פ שאיני מגיע לימי שני חיי אבותי:
אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. שעכשיו אני מובטח שחלקי שלם לעולם הבא:

Verse 31

ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו. אלו בני אחיו, שהרי לא רצה למקמק הזקן בדברים הללו:
אעלה. לפלטון של מלך:
ואגידה לפרעה. כיצד באתם על משלחתו:
ואומרה אליו. על מה שאתם צריכין:
אחי ובית אבי. אשר היו בארץ כנען ארץ זבת חלב ודבש:
באו אלי. לחסות בכנפי:

Verse 32

והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו. לא שקפחנין ולסטים ובעלי גייסות הם, כך אומר לו שלא יפיל עליכם טורח חיילותיו. וזה שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר (פני) [לפני] מלך ובמקום גדולים אל תעמוד (משלי כה ו):
וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. שלא תאמר לא באו לגור בארצי אלא ליזון עצמם בשני רעבון ואחר כך ילכו להם, אלא לכך הביאו את כל אשר להם כדי להתיישב בארצך:

Verse 33

והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. כלומר מה מלאכתכם שאתם רגילין בה:

Verse 34

ואמרתם אנשי מקנה. בעלי מקנה ורועי מקנה:
היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו. כלומר שמנהג אבותינו בידינו ואין לנו לשנותו, כל כך למה:
בעבור תשבו בארץ גושן. לבדכם ולא תשבו בעיר המלוכה ושאין בגושן בני ע"ז שמקפידין על גנאי ע"ז שלהם, אבל יושבי מצרים מקפידין:
כי תועבת מצרים. כלומר מתעבים יושבי מצרים:
כל רועי צאן. מפני שרודין אותן בשבט וגוזזין וחולבין אותם, אבל מצרים עושין היכל לכשבים ומבריאין אותם ומשתחווים להם:

Chapter 47



Verse 1

ויבא יוסף ויגד לפרעה. איך קיים מה שציווהו להביא את אביו ואת אחיו ויאמר מה שצריך להם וכן אמר לו:
אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען. שהיא זבת חלב ודבש:
והנם בארץ גושן כאשר צויתים:

Verse 2

ומקצה אחיו. אמר ליה רבה לר' מרי כתיב ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים. מאן נינהו, א"ל הכי אמר ר' יוחנן אותן הנכפלין בשמות בוזאת הברכה, דהיינו זבולון וגד דן ונפתלי ואשר, א"ל והאיכא נמי יהודה דאיכפל בשם, א"ל יהודה למילתיה הוא דאיכפל, דאיצטריך משה למיבעי רחמי עליו דלישתריה ליה נידוייה:
ויציגם לפני פרעה. אמר להם היו עומדין כפופין בדרך ענוה, שלא תעשו דבר של גבורה, כדי שלא יטריחכם פרעה להיות בחיילותיו:

Verse 3

ויאמר פרעה אל אחיו. של יוסף:
מה מעשיכם. שאתם רגילים בה:
ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו. ומנהג אבותינו הוא שבידינו, ראוהו מהסס כנגדם, ורצה לומר מה הנאה יש לי מכם, הלא תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו לד), ומה הועלה יש לי שבאתם לארצי, מיד הקדימו ואמרו לו לגור בארץ באנו:

Verse 4

ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. ולא ירדנו פה להשתקע אלא לגור בגירות בעלמא:
כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. שאם היו להם מרעה בארצנו לא ירדנו לכאן, ושמא תאמר לא הי' שם רעב, ת"ל כי כבד הרעב בארץ כנען, תדע שלא ירדנו כאן אלא אנוסים:
ועתה שאתם מתעבים כל רועי צאן, לא נשב בעיר הממלכה עמך אלא:
ישבו נא עבדיך בארץ גושן:

Verse 5

ויאמר פרעה אל יוסף לאמר. לומר בלשון עצה:
אביך ואחיך באו אליך. עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם:

Verse 6

ארץ מצרים לפניך היא. כבושה, כענין שנאמר בלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' (בראשית מא מד), ואומר ונתון אותו על כל ארץ מצרים (שם שם מג):
במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. אבל בעצתי אין להם טובה לישיבתם אלא בארץ גושן:
ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם. כלומר ושמתי אותם:
שרי מקנה על אשר לי. כלומר על הבקר ועל החמורים ועל הגמלים שלי, ולא פירש הכתוב אם קיבלו עליהם דבר זה אם לאו, ומסתברא שלא קבלו עליהם שמתוך שידולם שהיו משתדלים להשפיל עצמן ניראין הדברים שלא קבלו עליהם שררותו:

Verse 7

ויבא יוסף את יעקב אביו. כדי להתכבד בנוי זקנותו:
ויעמידהו לפני פרעה. והיה יופיו מגנה כל שרי המלוכה:
ויברך יעקב את פרעה. ברכה זו אינה אלא כשאילת שלום:

Verse 8

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. לפי שהי' איקונין שלו דומה לאברהם זקנו, דומה פרעה בדעתו שהוא אברהם, והיה הדבר תימה בעיניו איך חיה כל כך שראה זקנותו נאה ביותר, ולכך שאלו כמה ימי שני חייו:

Verse 9

ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מהו מגורי, אלא לפי שהצדיקים הם גרים בעולם הזה, כדכתיב כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה כג), וכן אמר דוד כי גר אנכי עמך (תהלים לט יג), כשם שהגר מצפה בכל יום לצאת ממקום גירותו, כך הצדיקים חושבים כל יום את יום המיתה, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, כלומר הוי מחשב בכל יום כאילו למחר אתה מת, ונמצאו כל ימיך בתשובה. אבל הרשעים אין חושבין יום המיתה, שנאמר כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים עג ד), כלומר אין חרידין ועציבין ליום המיתה, לפי שלבם בריא ואלים, לכך נאמר ימי שני מגורי:
מעט ורעים היו ימי שני חיי. מעט שעדיין לא יש לי אלא ק"ל שנה, ורעים שעברו בתלאות, ברחתי מפני עשו אחי, נשכרתי ללבן חמי, וביום אכלני חרב וקרח בלילה, נצטערתי על פרידת יוסף בני כ"ב שנה:
ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהרי זקני אברהם חיה קע"ה שנה, ויצחק אבי חיה ק"פ שנה:
בימי מגוריהם. כענין שדרשנו ימי שני מגורי, ופשטיה דקרא בימי מגוריהם, בימי חייהם שגרו על האדמה:

Verse 10

ויברך יעקב את פרעה. אמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך, ויכלה הרעב מארצך בקרוב, ומה שבירכו תחלה וסוף לא נכתב, אלא ללמדך דרך ארץ האיך יכנוס אדם לפני השלטון, והאיך ייפטר מלפניו:

Verse 11

ויושב יוסף את אביו ואת אחיו. בארץ גושן:
ויתן להם אחזה בארץ מצרים. שדות וכרמים:
במיטב הארץ. בארץ שמנה והיכן הוא:
בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה:

Verse 12

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו. נתן להם מזונות, ודומה לו השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז), ויסוד המלה כל בלבד, והמלה כפולה מורה שהיו ניזונין מאת המלכות חנם, וכל זמן שהיו ישראל פרין ורבין היו שמותיהן נכתבים בבית המלכות, כדי שישתלח להם פרס מבית המלך כפי שיש לו נפשות וזה שמצרים אומרים הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט), שהמצרים היו נמכרים לעבדים בשביל מזונותיהם, ובני ישראל ניזונין חנם:
לחם לפי הטף. שיותר ממה שהתינוק אוכל הוא מפרפר:

Verse 13

ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד. שלא היתה הארץ מוציאה פירות חדשים, והישנים לא היו נמצאים בארץ כלל:
ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. עיקר מלת ותלה לשון ליאות ויגיעה, ודומה לו (וילאו) [ונלאו] מצרים (שמות ז יח), התלאה (שם יח ח) נלאתי כלכל (ירמיה כ ט), ויסוד המלה למ"ד לבדה והמסלסל ימצא כמו כן, מלמד שהיו בני מצרים ובני כנען נלאין ומתיגעין לסבול הרעב ב' או ג' ימים, ואח"כ מבקשין לחם מיוסף אלו דברי רבותי. ואני אומר ותלה לשון שגעון, ודומה לו כמתלהלה (משלי כו יח), ומלת מתלהלה הוא מן התיבות הנכפלות, כמו אדמדם, אכלכל, ועיקר מלת ותלה לה בלבד והן יסוד התיבה ולפיכך הה' קמוצה, אלא אם אתה מדבירו על אופן תלאה, הי' לו לומר ותתלה להיות ת' אחת מן היסוד, והאחת למשרת, כמו ותתם (פסוק יח), ותתש בחמה, (יחזקאל יט יב) ועוד שלא תמצא מלה במקרה שהוא לשון נקוב משני צדדי', לפיכך אי אתה יכול להרפות את הה' ולעשותה למשרת, וכך אמר הפסוק ותשתגע ארץ מצרים מפני הרעב, וכן הוא אומר כמתלהלה היורה [זקים] חצים [וגו'] (ויאמר) [ואמר] הלא משחק אני (משלי כו יח יט):

Verse 14

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען. כדי להתיש כחם של מצרים ושל כנענים:
בשבר אשר הם שוברים. שלא היה משביר להם בר לא בנחשת ולא בברזל ולא בכלי פשתן וכלי צמר זולתי בכלי כסף וה"ה בכלי זהב:
ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. מלמד שהיה נאמן לו ולא היה גוזל כלים:

Verse 15

(ותתם) [ויתום]. הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען. והוא הדין הזהב:
ויבואו כל מצרים. לרבות ארץ כנען:
אל יוסף לאמר:
לומר הבה לנו לחם, מיני תבואה:
ולמה נמות נגדך. מה הנאה יש לך ולמלכות אם העם מתים ברעב והלחם נשאר באוצרות, ואם תמצא לומר בואו וקחו בדמים. ת"ל כי אפס כסף, עיקר מלת אפס לשון שילום וגמירא, ודומה לו כי אפס (המוץ) [המץ] (ישעיה טז ד), ויסוד התיבה פס לבד:

Verse 16

ויאמר יוסף הבו מקניכם. כלומר תנו מקניכם בדמי הלחם:
ואתנה לכם. לחם:
במקניכם אם אפס כסף:

Verse 17

ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים. כלומר בדמי הסוסים:
ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר. מלמד שהצאן והבקר קרויין מקנה, אבל לא חמורים וסוסים:
וינהלם. לשון נהיגת פרנס את קהילתו, ודומה לו על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג ב), אין מנהל לה (ישעי' נא יח), וכל דומיהן:
בשנה ההיא. זו שנה ראשונה לרעב:

Verse 18

ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית. שהיא שני' לרעב, בשנה שבא יעקב למצרים, שבתחלת שנה שני' לרעב אמר יוסף לאחיו כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (בראשית מה ו), ומה שנאמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם), אותן חמש שנים נתבטלו בזכותו של יעקב, שכן בירכו לפרעה ואמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגלו, וכן הי' שבתחלת שנה שלישית נתמלא נילוס ועלה והשקה את כל פני האדמה וחרשו וזרעו והתחילו לתת חמישית לפרעה:
ויאמרו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני. כלומר הכל תם ושלם ובא אליך:
לא נשאר לפני אדוני. לא נשאר לנו דבר שנוכל להביאו לפני אדוני כלומר שאין לנו מטלטלין:
בלתי אם גוויתינו. דהיינו גוף שלנו ואדמתינו:

Verse 19

למה נמות לעיניך. כלומר מה הנאה יש לך שאנו מתים ואתה רואה:
לעיניך. נקוד ברביע ששם גבול המחוה וחזרו אמרו:
גם אנחנו גם אדמתנו קנה. ואיננו מבקשים כסף וזהב אלא קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם, זה הי' בשנה השנית לרעב, כמפורש בתחלת הפסוק, ולפי שראו שעלה נילוס תיכף לביאת יעקב וזרעו, לפיכך היו מבקשים זרע לזרוע:
קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם. כלומר בלחם שאתה מפרנסנו בנו:
ותן זרע. כלומר ובלבד שתתן זרע:
ונחיה. עד שנזרע ותצמח ונאסוף:
והאדמה לא תשם. כלומר לא תהא שממה שהאדמה שאינה נעבדת דומה לאשה אלמנה או גלמודה, כדכתיב ותשב תמר ושוממה (ש"ב יג כ), וכדברי המתרגם דאמר לא תבור, ודומה לו בדברי רבותינו שדה הבור, היינו שדה שאינה נזרעת, כדכתיב אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע (דברים כא ד), ומתרגמינן לנחל בייר:

Verse 20

ויקן יוסף את כל אדמת מצרים. שלא היו שמין הקרקע בדמים, ולא התבואה בדמים, אלא כל אדם היה מחליט קרקעו ליוסף בדמי פרנסתו ופרנסת בני ביתו כל אותה שנה וזרע כדי לזרוע איש איש אדמתו באותה שנה מכאן ואילך להיותן כאריסין שיורדין לשדה בעל הבית ועובדין אותה, אלא בשביל שכולם עבדיו הם, והוא צריך לפרנסם, התנה עמהם לעבוד הקרקע וליטול הם ד' חלקים והוא נוטל את החמישית לפרעה, ואעפ"כ לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה:
כי מכרו מצרים איש שדהו. כשפרשנו:
כי חזק עליהם הרעב. לפי שהיה רואה כי חזק עליהם הרעב לא היו שמין את הקרקע אלא בין שהיה למצרי עשר שדות, בין שהיה לו שדה אחת, היה נותן את כל קרקעותיו לפרנסתו בשנת הרעב ולזרע השדה:
ותהי הארץ לפרעה. מעתה ועד עולם היו כל השדות מוחלטות לפרעה:

Verse 21

ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. בני צוען העביר לחנם, בני חנם לצוען, בני נוף לתחפנחס, ובני תחפנחס לנוף, וכן בכל גבול ערי מצרים, שכיון שסילקם ממקום מושבם ומעל אחזתם שוב אין להם חזקה ולכפור במה שמכרוה ברעב ולומר לא מכרנו לצמיתות אלא משכנוה וכבר פדאינוה וגאלנוה, ועוד שלא יחרפו את אחיו של יוסף לומר להם גולים ומטולטלים אתם ואנחנו אזרחים, ועליו אמר שלמה בחכמתו מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן (משלי כ כו), מזרה רשעים זה יוסף שזירה את המצרים איש מעל אחוזתו, [מלך חכם] כדכתיב אין נבון וחכם כמוך (בראשית מא לט), וכתיב וישימני לאב לפרעה (שם מה ח), וישב עליהם אופן, שהשיב עליהם גלגל הדברים, שהיו מחרפין את אחיו לקראתם גרים וגולים, גם הוא הגלם מעיר לעיר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כה ג):

Verse 22

רק אדמת הכהנים לא קנה. אלו כומרי פרעה, ודומה לדבר (כהני) [כהן] הבעל (מ"ב יא יח), כהני במות (מ"א יג לג), כהני דגון (ש"א ה ה):
כי חק לכהנים מאת פרעה. חק קבל על עצמו לפרנסם:
ואכלו. כלומר והיו אוכלים:
את חקם. המזונות שנתן להם פרעה להתפרנס בו, ודומה לדבר הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), והכי אמרי רבנן דהוי לישנא דמזוני, ולדבריהם, דומה לו, כי חק לישראל הוא (תהלים פא ה), וכן כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל (ויקרא י יד):
על כן לא מכרו את אדמתם, שלא נצטרכו למכרה בלחם:

Verse 23

ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. להיותכם עבדים לפרעה ואדמתכם מוחלטת לו:
הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. כתורת האריסין. עיקר מלת הא מדוברת על אופן מתן מזומן, כגון דבר שאדם מזמן לחבירו ואומר לו הא לך קבל דבר זה, ודומה לו הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז מג), אינו מדובר על אופניהם, אלה דברי רבותי, ואני אומר כולן מדוברין על אופן הנה, והוא לשון תרגום, כלומר הא ודומה לו הא כדי פרזלא האמור בדניאל (שם שם):

Verse 24

והיה בתבואות. בזמן שהתבואות נאספות:
ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה. חלק אחד:
ולאכלכם. בשעת שאתם עובדים את האדמה חלק שני:
ולאשר בבתיכם. היינו למה שאתם צריכין לאכול בבתיכם בשעת סעודה שלא בזמן עבודת קרקע חלק שלישי:
ולאכול לטפכם. שלא בשעת סעודה חלק רביעי, ולפיכך פסק עמהם להיות נוטלין בכלל ד' הידות והחמשית לפרעה:

Verse 25

ויאמרו החייתנו. שנתת לנו לחם להתפרנס ברעב וזרע לזרוע את האדמה לחיות מכאן ואילך:
נמצא חן בעיני אדוני שפסק עלינו הדבר ברחמים:
והיינו עבדים לפרעה. כמו שגזרת עלינו:

Verse 26

וישם אותה יוסף. כלומר אותה הגזרה:
עד היום הזה. אלו דברי הסדרן:
על אדמת מצרים לפרעה לחמש. כך היתה גדולתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש, פרעה עשה לו ה' מיני גדולות, שנא' וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד הזהב על צוארו, וירכב אותו במרכבת המשנה, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על כל ארץ מצרים (בראשית מא מב מג), וכן בשבע שני השבע היה מלקט החומש, וכן לבנימין נתן חמש ידות משלחנו, וכן גזר על מצרים להיותם נותנים החומש:
רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה. מוחלטת ולא גובה ממנה כלום, כדכתיב לעיל:

Verse 27

וישב ישראל בארץ מצרים, ומפרש באיזה מקום בארץ גושן:
ויאחזו בה. לקחו בה אחוזת קרקע ובתים:
ויפרו. בבנים ובבנות:
וירבו. בנכסים:
מאד. יותר מן המצרים, שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש, ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב"ה היה בעזרם לפרותם ולרבותם, כמו שהבטיח ליעקב אביהם, שנא' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):
ורבותינו דרשו ויגש אליו יהודה. ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, שנא' ויגש יואב וכל העם אשר (אתו) [עמו] למלחמה (ש"ב י יב), ר' נחמיה אומר הגשה לפיוס, כדכתיב ויגשו בני יהודה אל יהושע (יהושע יד ו), שנגשו לפייסו, רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא' ויהי (כעלות) [בעלות] המנחה ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו), כיון שראה יהודה שדעתו של יוסף לכבוש אצלו בנימין, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, שאני ערבתי אותו מאבי, לכך אמר ר' חנינא בר נחמן לעולם הדבק בשלש, והתרחק משלש, התרחק מן הפקדונות ומן המאונין, ושלא לעשות שליש בין אדם לחבירו, והדבק בשלש, בחליצה, ובהתרת נדרים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו:
ד"א ויגש לשון שלום כענין שנא' ויגש דוד (אל) [את] העם וישאל להם לשלום (ש"א ל כא):
ר' יודא אומר [ויגש לשון אהבה, שנאמר ויגש וישק לו (בראשית כז כז). ר' נחמיה אומר] ויגש לשון קרבן, שנא' ויגש את פר החטאת אשר לו (ויקרא ח לד), ר' יוסי אומר ויגש לשון נזיפה, שנא' ויאמרו גש הלאה (בראשית יט ט), ר' נתן אומר ויגש לשון מישוש, שנא' גשה נא ואמושך בני (שם כז כא):
דרשה ויגש אליו יהודה, אמר רב יהודה בשעה שתפס יוסף את בנימין ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר יהודה מאחר שבנימין נתפס כלום יש שלום בבית אבא, מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול על יוסף, ונתמלא חמה עליו, כיון שראה יוסף את סימניו שהיו בו, שהיה יהודה לבוש ה' בגדים, ונימא היתה בלבו, שבשעת כעסו קורעת כל בגדים שעליו, כיון שראה יוסף כך, בעט באבן של שיש, שהיה יושב עליה, ועשאה לגל של צרורות, מיד תמה יהודה ואמר זה גבור כמותי, שמא מקירצא של בית אבא, רמז יוסף למנשה ללכת מאחורי של יהודה, ולשום ידו כנגד אותו נימא שכנגד לבו של יהודה, שבכך כעסו נצוח, וכן עשה, בא יהודה לשלוף חרבו ולא נשלפה, אמר בלבו ודאי זה צדיק גמור הוא, מיד התחיל לפייס:
ויאמר בי אדוני, לשון יווני בי לשון אונס, אמר יהודה והלא אמרת הורידו אלי ואשימה עיני עליו, כלומר איני מאמין לכם שהוא בחיים עד שאשימה עיני עליו ואראנו, ועתה אתה הוא אומר והוא יהיה לי עבד, ועכשיו זו היא שומת עין:
בי אדוני. אם עבד אתה צריך מוטב אני לעובדך יותר מבנימין, ואם איש חיל אתה צריך מוטב אני ממנו:
ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. יכנסו דברי באזניך. זקינתו של זה, בשביל שמשכה [פרעה] לילה אחת לקה הוא וביתו נגעים גדולים, הזהר שלא ילקה אותו איש בצרעת, אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אבא, הזהר שלא יקללך ותמות, בשביל נקבה אחת שהיתה בבית אבא נכנסו שנים ממנו והחריבו כרך גדול, בשביל בנימין על אחת כמה וכמה:
כי כמוך כפרעה. מה פרעה מלך ואתה שני לו, אף אבא מלך בארץ כנען, ואני שני לו:
ד"א כי כמוך כפרעה. אם אני שולף חרבי אין אני מחזירה עד שאהרוג כל יושבי מצרים, ממך אני מתחיל, ובפרעה אני מסיים, מיד רמז יוסף למנשה ובעט בקרקע ונזדעזע כל הפלטין, אמר יהודה בעיטה זו משל בית אבא היא, מיד התחיל לדבר רכות, שנא' אדני שאל את עבדיו:
ויותר הוא לבדו לאמו. שכל הרואה את בנימין כאילו רואה את רחל:
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר משום אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום תוכחה, בלעם חכם שבאומות ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, שנא' ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא (במדבר כב ל), וכן יוסף קטן של שבטים היה ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, [שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו], כשיבא הקב"ה להוכיחנו כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה, כענין שנא' אוכיחך ואערכה (לנגדך) [לעיניכם] (תהלים נ כא), ואומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי נ ה) ר' יוחנן כי הוי מטי לההוא קרא בכי, אמר עבד שרבו מעיד בו כלום יש לו תקנה, ובן אדם שהקב"ה הוא בעל דינו, והוא מעיד עליו, והוא שופטו על אחת כמה וכמה שצריך שידאג מן החטא, שנא' ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיה כט כג), ועל כך שנו רבותינו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וכתיב כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (קהלת יב יד), אם על הנעלמות מביאו במשפט מה יעשה על הגלויות, אלא מאי על כל נעלם, זהו המתכוין להרוג כינה בפני חבירו כדי שיהא נמאס בה, ובשביל שחבירו נמאס בה הוא נידון, קל וחומר על בושת גמור, או על היזק גמור, וכן הוא אומר לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו (תהלים טו ג), ומאי אם טוב אם רע, אם טוב, כלומר אפי' על הטוב שלא עשאו כשורה הוא נידון, זה העושה צדקה לחבירו ולא עשה בצנעה ומתבייש בה חבירו, וע"ז נאמר הצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו ח). בוא וראה כמה תורה אתה למד משיחתן של ראשונים, כ"ש תורה עצמה שכולה מדרשות והוראות, זש"ה קווצותיו תלתלים (שה"ש ה יא), היינו תגי האותיות, א מפני מה כתיבתה כך, ב מפני מה כתיבתה כך, וכן כולן, ומפני מה זו בצד זו, ומפני מה שמם כך, ומפני מה מנינם כך, ומפני מה זו קודמת לזו, זש"ה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא ט):
כי פי המדבר אליכם. כי לשוני לשון הקודש שאני מדבר אליכם:
ויפל על צוארי בנימין אחיו. וכי כמה צווארים היו לו לבנימין, אלא אמר ר' אלעזר בן פדת ראה ברוח הקודש ששני פעמים עתיד בית המקדש ליחרב, שהיה בחלקו של בנימין:
ובנימין בכה על צוארו, זהו חסר יו"ד, שראה שעתיד ליחרב משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף ובכה עליו:
וישלח את את אחיו. ניהג עמהם מנהג אחוה, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. אמר להם אל תפסיעו פסיעה גסה, דהיינו כדי אמה, שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדרי בקידושא דבי שימשי, ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, ששנים שמהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנא' ויהי (הם) [המה] הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם (מ"ב ב יא). ותכנסו בחמה לעיר, כדי שתדעו מקום לינתכם בטוב:
ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. א"ר יהושע חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי מקרא זו מפני מה נאמר לאלהי אביו יצחק, ולא לאלוהי אברהם, עד שבאתי אצל ר' יהודה בן פדייה, [בן אחותו של בן הקפר] ואמר לי הרב ותלמידו שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלין בשלום התלמיד, ואח"כ שואלין בשלום הרב, לפי שהתלמיד הולך לפני רבו, ובמי שפוגעין בו תחלה שואלין תחלה לשלום. אמר רב הונא כשאתא ר' יהושע לטבריא שאליה לר' יוחנן ולריש לקיש, ר' יוחנן אמר לפי שאדם חייב בכבוד אביו יותר מבכבוד זקינו, לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אברהם, בר קפרא אמר כך אמר יעקב, יצחק אבי להוט אחר גרונו היה, שנא' ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז א), וכל הענין, אף אני להוט אחר גרוני, שנא' שבו שברו לנו מעט אוכל (שם מג ב), ולכך אני יורד למצרים, כדכתיב וכלכלתי אותך שם (שם מה יא):
ד"א לאלהי אביו יצחק. כך אמר יעקב יצחק ברכני ברכות מובחרות, שנאמר יעבדוך עמים (שם כז כט), סבור אני שהקב"ה מברכני מאותן הברכות. ר' ברכיה אמר לפי שאין הקב"ה מייחד שמו על אדם חי אלא על בעלי ייסורין, ויצחק אבא היה בעל יסורין, שנא' ותכהין עיניו מראות (שם כז א). ור' טוביה כתב בלקחו הטוב לפי שהיה יצחק אביו מצטער במכירתו של יוסף, שנא' ויבך אותו אביו (שם לז לה), [זה יצחק] לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק, ומניין שחיה יצחק במכירתו של יוסף, וחיה אחר שנמכר יוסף י"ב שנה, שהרי אמר יעקב לפרעה כשבא למצרים ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), צא מהן למפרע ב' שני רעבון, ז' שני השבע, ל' שהיה יוסף בעמדו לפני פרעה, נשארו ליעקב כשנולד ליוסף צ"א שנה, הוסיף על צ"א י"ז, דכתיב בן שבע עשרה שנה (שם לז ב), נמצא יעקב בן ק"ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק"פ שנה, טול ס' ליצחק קודם שנולד יעקב, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, הרי ליצחק קס"ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק"פ שנה הרי למדנו שי"ב שנה חיה יצחק אחר מכירתו של יוסף:
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות. כמו לאורות, אורו"ת בגימט' תרי"ג, כנגד תרי"ג מצות מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עסוקים בחכמת תורת הדעת, עד שלא ניתנה תורה, והיינו דאמרי רבנן שבפרק עגלה ערופה היה עסוק יעקב ללמד ליוסף כשנפרד ממנו, ונתכווין ברוח הקודש שהרי עגלה ערופה היתה באה על שלא נודע מי הכהו, וכן יוסף לא נודע מי הכהו, שנא' טרף טרף יוסף (שם לז לג), וכיון שראה העגלות ששלח לו יוסף אמר ודאי רמז רמז לי בני שנפרש ממני בפרק עגלה ערופה, ולפיכך שולח לי את העגלות שאראה ואזכור ואהא מאמין שהוא חי:
מיד, ותחי רוח יעקב אביהם. ולמה שלח יהודה יותר מכל אחיו, לפי שיהודה חביב עליו ביותר מכל השבטים, שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו עליו אלא יהודה, שנא' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (שם מד לג):
להורות לפניו. לפניו של יעקב:
וראיתי מקצת רבותי שאמרו שלא פסק הרעב עד משלים ז' שנים, כדכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם מה ו), והאיך היו זורעין בשנה השלישית, זש"ה ויבאו אליו בשנה השנית (שם מז יח), היינו שנית למכירת מקניהם שהיא שביעית לרעב בסוף שני הרעב, ומה שנא' לעיל ותלה ארץ מצרים וארץ כנען (שם שם יג), היה בשנה הששית שבשש שנים תם כל הכסף וכל מקנה הבהמה, ובשביעית מכרו גויתם ואדמתם, וכן הוא אומר ותן זרע ונחיה ולא נמות (שם שם יט), שאין אנו מבקשים בר לאכול אלא לזרוע שהרי כלו שני הרעב, וכן עשה:
והאדמה לא תשם. מלמד שהאדמה נחה בזמן שבני אדם עליה, כיון שכלו בני אדם מעליה האדמה שוממה:
רק אדמת הכהנים לא קנה. למה הסכים יוסף עם פרעה לתת בר לכומרים חנם, לפי שהם ראו לו זכות במעשה אשת פוטיפר, כדמפורש בענין:
הא לכם זרע. מלשון היליכי (שמות ב ט), אלא שכך ניתוספה אל"ף ותיבה היא בפני עצמה:
ד"א הא לכם זרע. רמז כי שש שנים היו ניזונין משלהם. מנין ה"א, מכאן ואילך נמכרו, לכך נאמר ה"א לכם:
ונתתם חמישית לפרעה. מה ראה יוסף לתת עליהם חק חומש, אלא לפי שמצרים עתידין ללקות באצבע שהוא חומש של יד, שנא' אצבע אלהים הוא (שם ח טו):
שלמה פרשת ויגש:
ירויחו דורשיה וישכילו. וסמוך לה פרשת חיי יעקב בפרט וכלל שהדברים ענין אחד להם. כתיב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה (ישעיה כז ו), מלמד שבאותה שעה שבאו יעקב ובניו למצרים נעשה יעקב כנטיעה שהיא קולטת מיד ומשרשת ונושאת ענף ועושה פרי, וכתבואה שנזרעת במקום שמן, ומזרעת ומצמחת ומגזעת ומתמלא הארץ כולה מתבואותיה, ומתעטרים שוקים מן הפירות, ולפיכך פרשה זו סתומה, שכיון שבא יעקב למצרים מיד נסתתמו צרותיו ונבטלו, וכן הוא אומר ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז), שכן דרכן של צדיקים בתחילתן הקב"ה מייסרן ביסורים, ולבסוף הקב"ה מרחמם, כדי שיבואו אל אבותיהם בשלום, וזש"ה טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז ח), והיינו דאמרי אינשי סופך טב כלו טב:

Verse 28

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. מה שהתחיל הכתוב לומר בלשון חיים, בא ללמד שאותן י"ז שנה שחיה יעקב במצרים, הם היו חיים נעימים, חיי נחת, חיי שלום, שהיו בניו ובני בניו סביב לשלחנו, ורואה אותם כולן פרין ורבין ומצליחין, ומתברכין בכל מיני ברכות, אבל כל אותן השנים שהיה בארץ כנען ובפדן ארם, כולן עברו בצרה ויגון, מפני שטימת עשו, ושיעבוד לבן, ודליקתו אחריו, וזנותה של דינה, ומכירתו של יוסף, ושני רעבון, אבל משבא למצרים אין שטן ואין פגע רע:
ויהי ימי יעקב. ויהי לשון יחיד, ימי לשון רבים, ואינו נתאמץ על אופן הפשט, אלא כך ויהי כלל ימי יעקב, כשאתה כולל ימי שני חייו, שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ק"ל שנה עד שלא בא למצרים, וי"ז במצרים:

Verse 29

ויקרבו ימי ישראל. פעמים קראו הכתוב ישראל, ולפעמים קוראו יעקב, שהרי הכתוב החזיר את שמו להקראות יעקב, שנאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב):
ויקרבו ימי ישראל למות. לפי שלא הגיע לשני חיי יצחק ואברהם אבותיו, לפיכך נאמר בו קריבת מיתה, שהרי יצחק חי ק"פ שנה, ואברהם חיה קע"ה שנה, ויעקב לא חיה אלא קמ"ז שנה, וכן אתה דורש במשה, הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד), לפי שלא הגיע לשני חיי עמרם וקהת ולוי אבותיו, שהרי עמרם חי קל"ז שנה, וקהת חי קל"ג שנה, ולוי חי קל"ז, ומשה לא חיה אלא ק"ך שנה, לכך נאמר בו קריבת מיתה, וכן אתה דורש בדוד, שנא' ויקרבו ימי דוד (מ"א ב א), לפי שלא הגיע לשנותיו של חיי ישי ועובד ובועז ושלמון אבותיו, שכן שלשת אלו חיו יותר מן ארבע מאות שנה, וראיה לדבר שהרי נחשון בן עמינדב הקריב קרבן בחנוכת המזבח ומת במדבר, וכתיב ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בועז, ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד (רות ד כ כא כב), וכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה (היא השנה הרביעית) [וגו' בשנה הרביעית בחודש זו הוא החודש השני] למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה' (מ"א ו א), צא מאלו מ"ם שנה שהלכו ישראל במדבר, נשארו ת"מ שנה לשלמון ובועז ועובד וישי ודוד, דוד לא חיה אלא ע' שנה, נשארו לארבעת אלו ש"ע שנה, ואעפ"כ כתיב מקרא מלא על ישי שחיה שנים רבות, שנ' והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א יז יב), ובשביל שלא חי דוד אלא ע' שנה, שנא' בן שלשים (היה) [דוד] במלכו [ארבעים] שנה מלך (ש"ב ה ד), לכך נאמר בו קריבת מות:
ויקרא לבנו ליוסף. שחביב לו מכל השבטים:
ליוסף. ולא לראובן שהוא בכור, ולא ליהודה שהיה גביר באחיו, אלא ליוסף לפי שהיה שליט, ויש יכולת בידו לעשות, לכך קוראו תחלה:
ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. אם אתה רוצה לקיים בי מצות כיבוד:
שים נא ידך תחת יריכי. כלומר השבע לי בברית מילה, כדרך שהשביע אברהם את עבדו אליעזר, אלא שאליעזר לא היה מזרעו של אברהם לא בוש לשום ידו תחת יריכו, דכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו (בראשית כד ט), אבל יוסף שהיה בנו של יעקב יוצא יריכו לא שת ידו תחת ירך אביו, אלא נשבע לו על פה:
ועשית עמדי. מלת עמדי מדוברת על אופן עמי, ואין יכול להדבירה על אופן אחר, כגון עמדן עמדם עמדו עמדה זולתי כלפי בעל הדיבור:
חסד ואמת. צדקה בממונו, גמילות חסדים בגופו ובממונו:
חסד ואמת. וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת, וחסד שבפני הנגמל הוא חסד של חנופה. אמרי אינשי מית בר חברך טעון, מית חברך פרוק, ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לבית עולמו והוא עושה עמו חסד שלא בפניו, לפיכך אמר לו חסד ואמת:
אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שלא יקברהו במצרים שלא יעשוהו מצרים להם לאלוה, שהיה יודע ומתכוין ברוח הקודש שהקב"ה עתיד להפרע מהן ומאלהיהן, שנא' ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד):

Verse 30

ושכבתי. כשאשכב במצרים:
עם אבותי. אז תשאני ממצרים את אבותי אברהם ושרה יצחק ורבקה, ולא עם עובדי פסילים וגילולים:
וקברתני בקבורתם. במערת המכפלה בארץ הקדושה, כדכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז ט), ארץ שמתיה חיים תחלה:
אמר קרנא דברים בגו אם היה יעקב אבינו יודע שמתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו אמרו לו שלא היה רוצה לקבל עליו צער מחילות, שמתים שבארץ ישראל הקברים שלהם נפתחין, והן יוצאין חיין ורואין מיד פני השכינה, שנא' וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לז יג), אבל מתים שבחוץ לארץ הקרקע מתבקעת מתחתיה ויוצאין והולכין דרך הקרקע דרך מחילות כתולעת זו מן הקבר עד ארץ ישראל, ומתוך ארץ ישראל עולין ויוצאין ורואין פני שכינה שנאמר ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי (שם שם):
ויאמר אנכי אעשה כדבריך. מפני שהיה יוצא יריכו לא רצה ליגע במילתו:

Verse 31

ויאמר השבעה לי. אמר מכיון שאינך רוצה ליגע במילתי השבע לי בדיבור:
וישבע לו. בדיבור:
וישתחוו ישראל על ראש המטה. לקיים מה שנא' הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה (בראשית לז י). והיינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה:
ורבותינו דרשו ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד:
ד"א למה פרשה זו סתומה, לפי שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו:
ויקרבו ימי ישראל למות. זש"ה (כי גרים אתם בארץ) [כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו] (דה"א כט טו), ואומר (כי צל ימינו עלי ארץ) [כצל ימינו על הארץ] (שם שם), הלואי כצילו של אילן או כצילו של כותל, אלא כצל עוף הפורח, שהוא צל עובר, דכתיב (כי צל ימי עלי ארץ) [כצל ימינו על הארץ], ואין מקוה (שם שם), אין מי יקוה לחיות לעולם, אלא הכל מקוין למות, ואומרים בפיהן שהן מתים, וכן מצינו באברהם שאמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו ב), שהולך אני לבית עולמי ערירי, יצחק אמר למען תברכך נפשי בטרם אמות (שם כז ד), יעקב אמר אלכה ואראנו בטרם אמות (שם מה כח), חזר ואמר ושכבתי עם אבותי, מפני שאין אדם יכול לעכב את שעת מיתתו, וכה"א אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח (קהלת ח ח):
ועשית עמדי חסד ואמת. אמרו רבותינו ז"ל גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שצדקה לעניים, וגמילות חסדים לעניים ולעשירים, צדקה לחיים, וגמילות חסדים לחיים ולמתים, צדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו ובממונו:
אל נא תקברני במצרים. נא לשון בקשה, ולמה ביקש שלא להקבר במצרים, שנתכוין ברוח הקדש וראה שארץ מצרים עתיד ללקות בכנים, שלא יהיו הכנים מרחשות בגופו:
ושכבתי עם אבותי. כל מי שנאמר בו שכיבה הניח בן כמותו, דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא כא), למה נאמר שכיבה בדוד, ומיתה ביואב, אלא דוד שהניח בן כמותו ראוי למלוכה נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו ראוי להיות שר צבא נאמר בו מיתה, וכן ביעקב לפי שהניח שנים עשר שבטים כולם צדיקים והגונים נאמר בו ושכבתי עם אבותי, וכן במשה אע"פ שנאמרה בו מיתה, נאמר בו שכיבה, דכתיב הנך שוכב עם אבותיך (דברים לא טז), לפי שהניח בנים צדיקים ותמימים וברכם הקב"ה ברכה יתירה, דכתיב (ובני) [בני] משה גרשם ואליעזר, (ובני) [בני] גרשום [שבואל הראש ויהיו בני אליעזר] רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג טו טז יז), שרבו למעלה מששים רבוא, אבל שמואל נאמר בו מיתה, ולא נאמר בו שכיבה דכתיב ושמואל מת (ש"א כח ג), לפי שלא הניח בן כמותו, שנא' ולא הלכו בניו בדרכיו (ש"א ח ג):
ד"א ושכבתי עם אבותי. לפי שאין ראוי לקבור צדיק אצל רשע, ולא רשע אצל צדיק, צדיק אצל רשע מצינו שיעקב צוה לבניו שלא יקברו אותו במצרים אצל הרשעים, ורשע אצל צדיק, דכתיב ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו [את] האיש בקבר אלישע [וגו'] ויחי ויקם (לרגליו) [על רגליו] (מ"ב יג כא), ואמרו רבנן על רגליו קם, כדי שלא ישאר אצל עצמות אלישע, אבל לא הלך לביתו שלא זכה לכך:
ירויחו דורשי הפרשה, וסמוך לו פרשת חוליו של יעקב, שכיון שידע יעקב שקרבו ימיו למות, צוה את יוסף שלא יקברהו בארץ טמאה, חזר וביקש רחמים מלפני הקב"ה, שיתן עליו חולי, כדי שיהא מרגיש שעת מיתתו, ויצוה את בניו, מעולם לא חלה אדם, עד שבא יעקב וביקש רחמים שיחלה, אמר לפניו רבש"ע אדם מת בלא חולה, אינו מיישב את בניו, ואינו מצוה את ביתו, אלא אם בא עליו חולי מרגיש בעצמו ומצוה את בניו, ומיישבם, וייסורי החולי ממרקין עונותיו, וחוזר בתשובה, אמר הקב"ה כיון ששאלת דבר הגון, הריני מתחיל ממך:

Chapter 48



Verse 1

ויהי אחר הדברים האלה אחר הרהורי דברים, שהיה יעקב מהרהר ואומר מפני מה לא סיפר לי יוסף ירידתו למצרים:
ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. מי סיפר לו, מנשה, שהעמידו יוסף אביו, לפני יעקב אביו לשמשו:
ויקח את שני בניו עמו את מנשה. שבא ובשרו:
ואת אפרים. שהיה עמו בבית:

Verse 2

ויגד ליעקב. מנשה שבישר את יוסף הוא קדם אצל יעקב והגיד לו:
הנה בנך יוסף. שחביב לך מכל הבנים בא אליך לבקרך:
ויתחזק ישראל. מתוך חוליו נתחזק:
וישב על המטה, שכבר היה שוכב בחליו:

Verse 3

ויאמר יעקב אל יוסף. התחיל לספר לו שהיתה השכינה שורה עליו ובישרו הקב"ה להנחיל לזרעו ארץ ישראל בעוה"ז ולימות המשיח:
אל שדי. שדי לעולם אלהותו:
נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. קיים על הברכות שברכני אבא:

Verse 4

ויאמר אלי. בברכתו:
הנני. בזריזות ומקרוב:
מפרך. בבנים:
והרבתיך. בבני בנים:
ונתתיך לקהל עמים. בישרני על בנימין שיהא קהל גדול ואעפ"כ כל העמים דהיינו כל השבטים יוצאי יריכו כולן יהיו קהל אחד:
ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך. בעולם הזה:
אחוזת עולם. אלו ימות המשיח:

Verse 5

ועתה. שהארץ מובטחת להנתן לזרעי הרי היא מקויימת ומוחזקת בידי לחלק בדבור:
שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך (מצרים) [מצרימה] לי הם. שלי הם, חשובים עלי כבנים ממש, ועלי להנחילם כל אחד ואחד בפני עצמו כאחד מבני ממש:
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כך יהיו נקראים שבטים שלי, שכך הן חלוקין בהקמת המשכן, ובחנוכת המזבח, וכן חלוקין בדגלים, וכן חלוקין בחילוק הארץ:

Verse 6

ומולדתך לא נאמר ובנים, או ובניך, אלא ומולדתך, דמשמע תולדות בעלמא, ולא בנים ממש, אלא כגון בני בנים ובני בנות, שהרי לא מצינו שהוליד יוסף בנים אחרים זולתי אפרים ומנשה:
אשר הולדת אחריהם. לשון עבר, משמע הולדת, מלמד שכבר באותה שעה היו בנים לאפרים ולמנשה, והם היו תולדות של יוסף:
לך יהיו. עליך יהיו להנחילם:
על שם אחיהם יקראו [בנחלתם]. של אפרים ומנשה, וזה שנא' אחיהם, אינו יכול לומר אחיהם ממש, אלא אבותיהם, כענין שנאמר ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא מו), היינו לבניו, אף כאן על שם אחיהם על שם אפרים ומנשה אבותיהם, שיקראו בני אפרים ומנשה על שמם בנחלה, ולא שיהיו שבטים בפני עצמם, אלא אפרים ומנשה שבטים ובניהם תולדות:

Verse 7

ואני בבואי מפדן. מה ענין זה אצל זה, אלא שצפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול את אביו על רחל אמו מפני מה לא העלה אותה לקוברה במערת המכפלה, הואיל והיתה חביבה עליו ביותר, ועד שלא התחיל יוסף לשאלו, התחיל יעקב ואמר, ואני בבואי מפדן, כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך, כי בבאי מפדן ארם מתה עלי רחל, עלי היתה עלבונה, לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו, ושמא תאמר מפני מה לא קברתיה במערת המכפלה, הרי בארץ כנען קברתיה בגבול בית לחם, שהיא מובחרת מחברון, וכאלו היא קבורה במערת המכפלה, ואם תמצא לומר מערת המכפלה עדיפא, ששם האבות והאמהות, ומ"מ ראויה היתה להקבר עמהם, ומפני מה לא העליתי אותה לקוברה שם, ת"ל בדרך, שהיו עלי טרחות הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד, ואם תמצא לומר דרך קצרה היא משם עד מערת המכפלה, ת"ל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, שעדיין היה רוב הארץ להלוך, ודומה למלת כברת הארץ, וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה), ירוע כבירים (שם לד כד), וילך מאתו כברת ארץ (מ"ב ה יט), הן אל כביר (איוב לו ה), כביר כח לב (שם שם), כולן מדוברין על אופן ריבוי:
לבא אפרתה. לבא לאפרת כ"ש לחברון ששם מערת המכפלה:
ואקברה שם בדרך אפרת. על אם הדרך קברתיה שיהו בניה עולין לארץ ישראל ורואין קבורתה וזוכרין אותה, וכן מצינו בשעה שהיו ישראל הולכין בגולה לבבל, כיון שעברו על קבורתה של רחל התחילה נשמתה בוכה, שנא' כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד), והקב"ה ענה אותה ואמר לה מנעי קולך מבכי וגו' (שם שם טו):
היא בית לחם. ולמה נקראת אפרת, ששם יושבין משפחות נשואי בית פרץ, שנאמר ודוד בן איש אפרתי (ש"א יז יב), וכל מקום שנא' אפרת הוא לשון גדולה, וכן הוא אומר בן תחו בן צוף אפרתי (שם א א), ודומה לו בן פורת (בראשית מט כב):

Verse 8

וירא ישראל את בני יוסף. והלא נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (שם מח י), ועוד כתיב מי אלה, וכבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם שם ה), וקשיין קראי אהדדי, אלא צפה ברוח הקודש, כדכתיב וירא ראשית לו (דברים לג כא), וירא את הקני (במדבר כד כא), וירא את עמלק (שם שם כ), צפה ברוח הקודש שבני יוסף עתידין להיות עמים רבים וגדולים, אמר שמא מאחת מבנות כנען נולדו לו ליוסף, והאיך נזקקתי להעמידם כל אחד שבט בפני עצמו כראובן ושמעון, באותה שעה שאל ליוסף ואמר מי אלה, מי הוא ייחוסן של אלה:

Verse 9

ויאמר יוסף אל אביו בני הם. וכשרים כמותי, אשר אין בהם פגם:
אשר נתן לי אלהים. בהיתר ניתנו לי, מאת הקב"ה, כענין שנא', לא תתעב מצרי (דברים כג ח), והלא דברים קל וחומר, ומה עמון ומואב שנאמר בהן, לא יבא בקהל ה' (שם שם ג), וקיי"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מצרי דכתיב ביה לא תתעב מצרי, אינו דין שתהא מצרית כשרה לבא בקהל, וכך אנו דורשין לכבודו של יוסף, ואעפ"כ עיקר הדין כך הוא, שהרי לכך נאמר אשר נתן לי אלהים, שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע:
בזה. במקום זה, ודומה לו עלה מזה (שמות לג א), מזה המקום כיון ששמע יעקב כך שמח שנתן גדולה לראוין לה:
ויאמר קחם. נהגם:
נא. לשון בקשה:
אלי, אצלי:
ואברכם. כדרך שהאב מברך את בניו, שכך אמרתי לך כבר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה):

Verse 10

ועיני ישראל כבדו. שלא היה יכול להגביה את עיניו להסתכל:
מזוקן. מן הזקנה שקפצה עליו:
לא יוכל לראות. שקיבל עליו ייסורין להתמרק מה שנתבטל מכיבוד אביו:
ויגש אותם אליו. הגישם יוסף אצל אביו:
וישק להם ויחבק להם. ישראל לאפרים ומנשה:

Verse 11

ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך. כלומר לראות פניך:
לא פללתי. לא דנתי בעצמי שאזכה לראות פניך שהייתי אומר נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (ישעיה מ כז), ודומה לדבר ונתן בפלילים (שמות כא כב), ופללו אלהים (ש"א ב כה), עשי פליליה (ישעיה טז ג), וכל דומיהן:
והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. הראה אותי ברוח הקודש זרעך ממלאין מקומך כל אחד בפני עצמו:

Verse 12

ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. של אביו שהרי כבר הגישם אצל אביו ועמדו שניהם בין ברכי יעקב, והיה מחבקם ומנשקם, וכיון ששמע מאביו שרוצה לברכם, הוציאם מעם ברכיו, שלא להטריח אותו, כדי להעמידם כפופים לפניו:
וישתחו לאפיו ארצה. נשתחוה לאביו משהיה מחבב שיברך את בניו:

Verse 13

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו. יוסף היה עומד פניו כלפי אביו, ולקח את אפרים בימינו, כדי להביאו משמאל ישראל:
ואת מנשה בשמאלו. כדי להביאו מימין ישראל:
ויגש אליו. את אפרים תחלה לשמאל אביו, כדי שלא ידחה מנשה מימין ישראל:

Verse 14

וישלח ישראל את ימינו וישת. ודומה לו וישת לו עדרים (בראשית ל מ), שיתי אותותי (שמות י א), וכל דומיהן, מדוברין על אופן הנחה:
וישת על ראש אפרים והוא הצעיר. כלומר שאין דרך ארץ לעשות כך אלא לפי שהבכור מובחר שבבנים צריך האב המברך אותו בין הבנים לשית ימינו על ראשו ולברכו בה, שהימין מובחרת לעבודה ולהזאה ולברכת המזון, ואת שמאלו שהיא גרועה על ראש מנשה:
שכל . כל מלת שכל שהיא בשי"ן הרי היא לשון שכל טוב ודעת ובינה, וכל שהיא בסמ"ך הרי היא לשון סכלות והוללות:
שכל את ידיו . כלומר השכיל שכל טוב ובינה את ידיו כמתכוונות ברוח הקודש:
כי מנשה הבכור. ועליו ראוי לסמוך יד ימינו, ועוד שהוא מכוון ועומד כנגד יד ימינו, וזה חילוף הענין:

Verse 15

ויברך את יוסף. מה ת"ל והלא לא ברך אלא את בני יוסף, אלא מלמד שאמר לו יוסף כל ברכות שאתה עתיד לברכני ברך את בני אלא שלא קיבל עליו יעקב לעשות כך:
ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיו מקפצין ורצים כסוסים לעשות רצונו, כענין שנא' את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט), התהלך לפני והיה תמים (שם יז א), ומאן נינהו אבותי אברהם ויצחק:
האלהים הרועה אותי. כלומר הוא האלהים הרועה אותי, ולפי שלא רצה לשבח את עצמו ולומר שגם הוא התהלך לפני הקב"ה, לפיכך אמר האלהים הרועה אותי מעודי, כלומר הקב"ה שפירנסני בחסדיו מעודי. משהייתי באויר העולם:
עד היום הזה:

Verse 16

המלאך הגואל אותי מכל רע. אמר רבש"ע שהתהלכו אבותי לפניו, ושהיה רועה אותי, יהי רצון מלפניו שהמלאך שהיה בא במלאכותיך מן השמים ללוותי, והיה גואל אותי מכל רע מרעת לבן ומרעת עשו, דכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (בראשית לא יא), וכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב ב), הוא מיכאל השר הגדול, שהיה משמר אותי ואת אבי ואת זקני, והוא עתיד לעמוד ולשרת על כל זרעי, וכה"א אין אחד מתחזק (אתי) [עמי על אלה] כי אם מיכאל שרכם (דניאל י כא), ואומר יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמיך (שם יב א), ומכיוון שאני רואה ברוח הקודש שהקב"ה מינהו עלי ועל זרעי לשר וגואל. אבקש אני מלפני הקב"ה שיתן לו רשות ויברך את בני אפרים ומנשה:
ויקרא בהם שמי. שם טוב שיש בי ושם אבותי שם טוב שיצא באבותי, ומאן נינהו אברהם ויצחק, שיהיו נקראים בני אברהם ויצחק ויעקב:
וידגו לרוב. למה הוציא הברכה בלשון דג, כדי להצילם מעין הרע, כעין דג שאינו חושש מעין רעה, לפי שאינן נסקרין לבני אדם כשרצי ארץ, וכך אמר וידגו לרוב, ויהיו כדגים הללו שפרין ורבין בים, כך יהיו אלו לרוב בקרב הארץ, ומה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם מפני שהמים מכסים עליהם ואינן נסקרין לבני אדם כשרצי הארץ, אף זרעו של יוסף ברכת מיכאל השר הגדול תהא מגנת עליהם ולא תהא עין רעה שולטת בהם:

Verse 17

וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו. מפני שהיה הדבר לעז על בניו ופגם את בכורתו:
ויתמוך יד אביו. הימנית שם ידו למטה הימנה וסועדה להסיר אותה מעל ראש אפרים להשיתה על ראש מנשה:

Verse 18

ויאמר יוסף אל אביו. וכדי שלא יחרד אביו על הסרת ידו, לכך אמר לו:
לא כן אבי. כמו ששיכלת ידיך:
כי זה הבכור. שמא דימיתה שזה שעומד בצד שמאלך הוא הבכור, לא כי אלא אותו שעומד בצד ימינך הוא הבכור:
שים ימינך על ראשו. שכן דרך ארץ לברך את הבכור ביד ימין, כדי שהברכה מיומנת לו:

Verse 19

וימאן אביו. להסיר ימינו מעל ראש מנשה:
ויאמר ידעתי בני ידעתי. ידעתי עכשיו שהגדת לי בני, וידעתי משבאתי למצרים, כי מנשה הבכור, ואם תאמר שאני מוציא לעז עליו ופוגם בבכורתו, חס ושלום, אלא רואה אני ברוח הקודש:
גם הוא יהיה לעם. לשבט חשוב:
וגם הוא יגדל. כאחד מן השבטים:
ואולם אחיו הקטן. ממנו בלידה:
יגדל ממנו:
וזרעו יהיה מלא הגוים. מלא כלומר ממלא שני גוים שיהיו כנגד מנשה בן יוסף וכנגד שבט בנימין, כדכתיב גוי וקהל גוים יהיו ממך (בראשית לה יא), ודומה למלת מלא הגוים, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), כשם שנא' כלפי כבוד המקום שממלא כל הארץ, כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה"א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים לג יז):

Verse 20

ויברכם ביום ההוא. מה ת"ל ביום ההוא, אלא לפי שבירכם תחלה המלאך הגואל אותי, לכך נאמר ביום ההוא, כלומר ביום שבירכם שאר הברכות, וביום שקירבם אביהם אליו בו ביום ברכם:
לאמור. מלא ו', כלומר בפה מלא ברכה שלמה:
בך יברך ישראל. אע"פ שבירך את שניהם כיון שהתחלת הברכה באפרים לכך נאמר בך יברך ישראל שיקחו ממך ברכה לברך את זרעם:
לאמר. לומר לדורות:
ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והיכן מצינו שישראל מברכין בניהן כענין זה ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, אלא ביום המילה כשמברכין את הילד ואומרים פלוני הקטן גדול יהיה יהא אח לשבעה וגם לשמונה, כלומר יהא שוה ושקול לאפרים שהקריב ביום השביעי לנשיאים בחנוכת המזבח [שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז מח)], ולמנשה שהקריב ביום שמיני [שנא' וביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נד)]:
וישם את אפרים לפני מנשה. מינהו להיות גדול וקודם לו בכל ענין של גדולה:

Verse 21

ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם. זש"ה מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):
והשיב. כלומר וישיב, ודומה לו והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), ו' שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וה"ה למלת והשיבך, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, מובטחין אתם בכך שהקב"ה נשבע לאבותיכם ליתנה לזרעם:

Verse 22

ואני נתתי לך שכם. עיר שכם ממש:
אחד על אחיך. שכבר עשיתיך בכור לנחלה, וצריך אתה ליטול פי שנים, חלק אחד תקח עם אחיך:
אשר לקחתי. עיר שכם:
מיד האמורי בחרבי ובקשתי. כשבאו בני יעקב על החללים ובזזו בה עיר שכם אשר טמאו את אחותם, אמר יעקב אביהם מה אני מניח את בני ליפול בחרב ביד האמורי, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתחה של עיר אמר אם יבואו האמוריים להלחם כנגדם אני נלחם להם, וכה"א כשבאו שמעון ולוי, דכתיב ויבאו על העיר בטח (בראשית לד כה), שמואל שאל ללוי בן איסי מהו בטח, שהיו בטוחין על כחו של זקן, ולמה נתן את שכם ליוסף בבכורתו, לפי שבשכם גנבוהו, ובשכם מכרוהו, וכה"א וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה (שם לז יד). ולפיכך החזירוהו לשכם, שנ' ואת עצמות יוסף וגו' קברוהו בשכם (יהושע כד לב):
ורבותינו דרשו וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, שמעמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל, ואחד בדן, ומחטיא את ישראל אחריהם, ואמר להם אלה אלהיך ישראל, לכך שאל את יוסף ואמר לו מי הוא שעתיד להדיח את ישראל מאחרי הקב"ה, ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), ויאמר יוסף אל אביו בני הם, מה שהם בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה המקום מיד בירכם:
ועיני ישראל כבדו מזוקן. מלמד שצרות מכהות את העינים:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי. לא נתפללתי, שכל דבר שאדם סבור שישנו בעולם והוא מתאוה לו מתפלל עליו לפני הקב"ה שיזכהו לראותו, אבל דבר שאדם סבור שבטל הדבר מן העולם אינו מתפלל עליו, מפני שהיא תפלת שוא, וכן אמר סבור הייתי שאבדתה מן העולם ואמרתי אך טרף טרף יוסף (בראשית לז לג), לפיכך לא הייתי מתפלל לראות פניך:
האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו:
האלהים הרועה אותי:
המלאך הגואל אותי, מכאן אמרו רבותינו גדולה היא הפרנסה יותר מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך, והפרנסה ע"י הקב"ה, וכן הוא אומר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז), וכן אתה דורש בפסוק יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב):
וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. כשם שידעתי במכירתך, אע"פ שלא הגדת לי, כך יודע אני שמנשה הבכור. וזרעו יהיה מלא הגוים, וזרעו יהיה מל את הגוים, לשון מלילה, ודומה לו כי אמילם (תהלים קיח יא), אמללה יולדת השבעה (ירמיה טו ט), ופרח לבנון אמלל (נחום א ד), וזה יהושע שהכה ל"א מלכים:
ד"א וזרעו יהיה מלא הגוים. נס שזרעו עושה יהא נשמע בכל הגוים, דהיינו דמימת השמש, והעמדת הירח ליהושע:
והשיב אתכם. לא נאמר וישיב, אלא והשיב, לפי שהבטחות של הקב"ה קיימות כאילו נעשות:
ירויחו דורשי פרשת גדולת יוסף וברכת בניו וישכילו. וסמוך לה קריאת שבטים כולם שהיתה תכופה לה:

Chapter 49



Verse 1

ויקרא יעקב אל בניו. לאחר שבירך יוסף ובניו ראה שהזמן קצר לו בעולם מיד קרא לבניו כולם:
ויאמר האספו. כולכם אלי:
ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם. כדכתיב וקראת אתכם הרעב, וקרהו אסון (בראשית מב לח), וכל דומיהן, מדוברין על אופן מקרה:
באחרית הימים. אילו נאמר באחרית ימים הייתי אומר בסוף הדורות, אבל כשהוא אומר באחרית הימים, זו אחרית הימים האמורים לאברהם אבינו בין הבתרים, ת' שנה, כדכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז). ד"א באחרית הימים. בסוף הדורות, מלמד שביקש להודיעם גלות ארבע מלכיות, וזמן גלותם, וקץ הישועה האחרונה שעל ידי מלך המשיח, מיד נגלה עליו כבוד השכינה, ונבהל ונסתתמו הדברים ונעלמו ממנו, מיד הרהר בלבו על בניו, ואמר שמא יש פסולת בבני חס ושלום, ובשביל כך נעלמו דברי קץ גלותם, וקץ ישועתם ממנו, שלא להודיעם, התחיל להזהירם על יחוד השם, אמר בני שמא יש בלב אחד מכם דבר שאינו הגון לשוב אחרי מותי מאחרי הקב"ה, ולהפסיד חיי עולם, כדרך שעשה עשו אחי אחרי מות אברהם זקנינו, וחזר ועבד ע"ז וכפר בבוראו, אמרו לו כולם כאחד שמע אבינו ישראל כשם שאין בלבך דבר מרד על הקב"ה, כך אין בלבנו, ואי אתה צריך לחשוד אותנו על כפירת השם, אמרו באותה שעה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד), ובישראל דהיינו יעקב אבינו הכתוב מדבר, מיד ענה הוא ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הם אמרו שש תיבות, והוא ענה שש תיבות:

Verse 2

הקבצו. מלמד שאחר שהסכימו האב והבנים יחד ביחוד השם לא חשבו בדעתם שבדעתו לדבר אליהם דברים אחרים והתחילו לילך מעליו, לכך חזר ואמר להם הקבצו ושמעו בני יעקב, להקנטות אביכן ולדברי תוכחותיו:
ושמעו אל ישראל אביכם. שמעו לברכותיו:

Verse 3

ראובן בכורי אתה. שהיית פטר רחם, יכול בכור לאם ולא בכור לאב, ת"ל כחי וראשית אוני. כחי מתשמיש, וראשית אוני אפילו ממקרה לילה, אלא ראשית און חלציי, ודומה לו הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ טז). דאמר ר' לוי בר שלום פן פזי פ"ז שנה היה יעקב אבינו כשכנס את לאה, ועדיין לא ראה קרי, ללמדך שבחן של אבות שלא על חנם בחר הקב"ה בהם. פ"א וראשית אוני. מפרש במס' נדה, מי שלבו דוה עליו, אם ימות הרי זה בכור, יצא המפלת כמין חיה בהמה ועוף שאין לבו דוה עליו אם ימות שאינו בכור:
יתר שאת. יתרון מתנה היית ראוי לקבל, עיקר מלת שאת לשון מתנה. ודומה לו וישא משאת (בראשית מג לד), ותרב משאת (שם שם), והיינו מתנות כהונה:
ויתר עז. אמר לו יתר על כל אחיך היית ראוי להיות עז ותקיף, ועיקר מלת עז, מדוברת על אופן מלכות, ודומה לדבר ויתן עז למלכו (ש"א ב י), כך אמר לו כיון שהיית בכור מן האם, וכתיב וראשית אוני, ראוי היית ליטול פי שנים בנחלה וליטול יתר משאת לצאת ממך כהני ה' נושאים משאת מאת שלחנו, ולהיות ממך מלכים על ישראל להיות המלך היוצא ממך יתר עז על כל ישראל:

Verse 4

פחז. תיבת פחז כולה נפתחת ונחטרת למעלה, לפי שהוא מפעל, ועיקר המלה לשון הפקר, דהיינו הבקר בלשון תרגום, ודומה לו וכמו (כהנים) [נביאה] פוחזים אנשי בוגדות (צפניה ג ד), בשקריהם ובפחזותם (ירמיה כג לב), אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד), תרגם יונתן בן עוזיאל גוברין סריקין ובקרין. ובדברי רבותינו דומה לו נסתכלתי בביאה שלי ופחז עלי יצרי, כלומר מפני שראיית דמותי נאה הופקר יצרי לזנות וקפץ עלי, אמר לו על שהיה בך פחז כמים שהפקרת עצמך כמים הניגרים ושוטפים, לפיכך אל תותר לך, לא פי שנים בבכורה, ולא יתר משאת ולא יתר עז כל כך למה:
כי עלית משכבי אביך. שכיון שמתה רחל הביא יעקב את בלהה באוהל רחל, ואמר ראובן לא די שרחל אחות אמי היתה צרה לאמי, אלא שפחתה תהא צרה לאמי, לכך נאמר כי עלית משכבי אביך, שעלית בעקיפין על עסק משכבי אביך כשהייתי רוצה להזקק לבלהה:
אז חללת. שלשת כתריך בכורה וכהונה ומלכות בעת שיצועי עלה עמדת ובלבלתו. ועיקר מלת יצועי לשון היציע, דהיינו תקון ומפרס, ודומה לו. אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג ז), ובדברי רבותינו קוראין להכנת המטה הצעת המטה. ואע"פ שהדברים דברי תוכחה ברכה לראובן הם, שבתחלה דימה ראובן שהוא נטרד מכל וכל כיון ששמע אל תותר שמח ואמר הלואי שאהא כשאר שבטים, וכן משה רבינו חותם ויהי מתיו מספר (דברים לג ו):

Verse 5

שמעון ולוי אחים. אחים הם בכל העצות, אחים בכעס, אחים בגבורה, שנא' ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה (בראשית לד כה), ובמכירת יוסף, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא (שם לז יט), ואומר ויאמר איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו (שם מב כא), מלמד ששניהם אחים הם בעצה ובכעס, שנא' ארור אפם. ובגבורה, דכתיב ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר (שם לד כה), לכך נאמר שמעון ולוי אחים:
כלי חמס. היינו חרבות:
מכרותיהם. לשון היכר, ודומה לו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז ג), על ארץ מכורתם (שם כט יד), איש מאת מכרו (מ"ב יב ו), אמר לא אתים ולא מחרישות הם מכירים לעבוד את האדמה ולשבוע לחם, אלא כלי חמס היכר שלהם. שלא די להם שהרגו את שכם שטימא את אחותם, אלא הרגו כל זכר, ולקחו בחמס כל מה שבתוכה ע"י כלי זיין:

Verse 6

בסודם אל תבא נפשי. לשון עתיד, כך אמר יודע אני כשם ששמעון ולוי לא נתיעצו בי על מעשה שכם, כן יהי רצון מלפני הקב"ה שבסודם של בנים אל תבא נפשי. בזכר ייחוסם זה סוד עצה רעה שהעמיק זמרי בן סלוא להדבק בבעל פעור ולבעול את הגויה ונתייעץ עם כ"ד אלף בני שמעון, וכתיב ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד), ולא בא שמו של יעקב לומר בן יעקב בספר זכרון חטאתם:
ובקהלם אל תחד כבודי. בקהלם של בני לוי, דהיינו קרח וסייעתו, דכתיב ויקהלו על משה ועל אהרן (שם כ ב):
אל תחד כבודי. לשון ייחוד, ודומה לו (אל) [לא] תחד (אותם) [אתם] בקבורה (ישעיה יד כ), אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), שהרי כתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא כתיב בן יעקב, ומה ת"ל כבודי, יכול היה לומר שמי, אלא אמר אבינו יעקב אפילו בשביל כבודי לא ירחם עליהם הקב"ה, כל כך למה בשביל חטא אבותיהם שעשו שלא כהוגן:
כי באפם הרגו איש. הרגו ממש כל איש בעיר שכם, שמאחר שמלו כל זכר אע"פ שמלו שלא לשם שמים לא היה בדין להורגם, אלא לקחת אחותם ולצאת, אלא באפם עשו כך, ועכרוני וגרמו חילול השם בדבר, כדכתיב להבאישני (בראשית לד ל), ואם אינן נתפשין על מה שעשו באפם ביושב הארץ הנה ברצונם עקרו שור, רצונם היה לעקור את יוסף בני מן העולם שדומה לבכור שור, דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד), וכן יוסף שרוב תבואות שנמצאו במצרים בכח חכמתו היה, וכן משה רבינו קראו שור, שנא' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), והם ברצונם עקרוהו מן העולם אלא שלא עלתה מחשבתם בידם:

Verse 7

ארור אפם. לפי שהרצון בא מעצת הכליות וריחוש הלב ומבינת המוח לפיכך לא קילל את רצונם, אע"פ שאמר למעלה וברצונם עקרו שור, שהרי לא עשו מה שברצונם על יוסף, אלא קילל את אפם ועברתם שדברים טפילין הן להגוף, שאפו של אדם הוא רוח זעם שקולט מן האויר כשמרגיש בדבר שקשה עליו, ואותו רוח זעם עומד באפיו ומכעיס את האדם שמשתרבב לכבד ומכעיסו וממלא את הגוף עברה כאשה מעוברת, וכך אמר ארור רוח זעם שקלטו לאפם מן האויר להרוג כל זכר בעיר שכם וכשנתמלאו רוח עברה לעקור את יוסף מן העולם תתארר עברתם כי קשתה שהיתה קשה ביותר:
אחלקם ביעקב. אמר יעקב אבינו אם יהיו שבט שמעון ולוי יושבין יחד, אין אחיהם מתקיימין בשלום, אחלקם בני שמעון ביעקב, כלומר בתוך שבטי יעקב שיהיו בני שמעון נוטלין חלק נחלתן מחצה עם בני יהודה. ומחצה עם שאר השבטים. ולפיכך הוציא תוכחות שמעון בלשון חלוקה, שהיו להם חלקים מפוזרים בארץ ישראל. ואפיצם לבני לוי בישראל, שיהיו להם ערים מנופצות בכל ערי ישראל, ולפיכך הוציא תוכחות לוי בלשון הפצה, שלא היה להם חלק נחלה אלא כחיילות הנפוצים לכאן ולכאן, ואע"פ שהדברים הם דברי תוכחה, ברכה הם לשמעון ולוי, שבתחלה דימו בדעתם שיהיו נטרדין מכל וכל, כיון ששמעו אחלקם ביעקב שמחו אמרו הלואי שנהיה בכלל אחינו, וכן משה רבינו חותם ברכתו של שמעון בכלל יהודה, שנא' שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז), ולוי שהכשיר מעשיו חתם ברכתו ואמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (שם שם י):

Verse 8

יהודה אתה. מה ת"ל אתה, אלא כיון שראה יהודה שיעקב אבינו מוכיח ראובן על מעשה בלהה, ושמעון ולוי על מעשה שכם ומכירת יוסף, נתכרכמו פניו, כיון שראה יעקב שנתכרכמו פניו, התחיל לפייסו, אמר לו יהודה אתה, אתה הוא המודה, שמך גרם לך להיות מודה על חטאתך, שמיום שנברא העולם לא בא אדם שנתן הודאה לפני המקום, עד שבאתך אמך, ונתנה הודאה, שנ' הפעם אודה [את] ה' (בראשית כט לה), לפיכך הודית על מעשה תמר, והצלת אותה ואת יולדיה מדין שריפה:
יודוך אחיך. אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעל ידיך ניצול יוסף מיד אחיו שלא הרגוהו, ועל ידיך ניצולו אחיך מידי שפיכות דמים, ולא נטרדו לגיהנם, לכך יהיו מודים לך, וכשהמליכו את דוד נתקיים פסוק זה:
ידך בעורף אויביך. יהי רצון שתהא ידך נוצחת במלחמה, שהיא [יד] כנגד העורף. דהיינו מלחמות קשת, וכה"א בדוד ויאמר ללמד (לבני) [בני] יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (ש"ב א יח), ספר הישר זה ס' (מעשה) בראשית, שכתוב בו מעשה הישרים, אברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, שכן אמר בלעם תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג י), ובעי רבנן התם היכא רמיזא, דכתיב ידך בעורף אויביך, איזו היא מלחמה שהיא כנגד העורף, הוי אומר זו מלחמת קשת, וכן משה רבינו חותם ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (דברים לג ז):

Verse 9

גור אריה. בתחלה יהא יהודה כגור אריות, שאינו תקיף כל כך, שיהא מעמיד נשיאים, ואע"פ שיהודה גביר אחיו הוא מעתה אין לנשיאים ממשלת כל כך, ולבסוף יהא יהודה תקיף כאריה, שיעמיד מלכים תקיפים, מה אריה מלך על כל חיות השדה, אף מלכי בית יהודה אינם מתייראין מכל עם ולשון, ומה אריה הכל מתייראין ממנו, דכתיב אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח), אף מלכי בית יהודה הכל מתייראין לפניהם כשהם עושים רצון בוראם, כל כך למה אני ממנה גביר ושליט, בשביל שמטרף בני יוסף שרצו אחיו לטרפו, אתה יהודה עלית וסילקתה את עצמך מאותו העון, וניקד מטרף בתביר, לחלקו אמלת בני:
כרע רבץ. אף על פי שכרע במעשה תמר, רבץ על עצמו ולא בא עליה עוד כאריה תקיף:
וכלביא מי יקימנו. כך לא היה יצר הרע יכול להסיתו לחטוא בה עוד:

Verse 10

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. יהי רצון שלא יסור שבט ונשיאים מיהודה, ולא יסור מחוקק, דהיינו סופר, כדכתיב כי שם חלקת מחוקק (דברים לג כא), מני מכיר ירדו מחוקקים (שופטים ה יד):
מבין רגליו. כלומר מיוצאי יריכו, ודומה לדבר, ובשליתה היוצאת מבין רגליה (דברים כח נז), עד מתי יהיה ממנו שבט ומחוקק זולתי מלך:
עד כי יבא שילה. עד כי יבא ויתכסה כבוד שילו, כמו ובא השמש (ויקרא כב ז), דהיינו לשון שקיעה, וכן הוא אומר ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם (תהלים עח ס), וסמוך ליה ויבחר בדוד עבדו (שם שם ע), ולאחר שינטש משכן שילה מיד:
לו יקהת. למלך שיהודה מעמיד יקהת ויחלש כבוד העמים, ועיקר מלת יקהת לשון קהיות שיניים, ודומה לו, האוכל הבוסר תקהינה שיניו (ירמיה לא כט):

Verse 11

אסרי. אז כשיקהה ויחליש כבוד אומות העולם ע"י מלך יהודה, יהא מלך זה אוסרי, כמו אוסר, ויו"ד שבסוף התיבה יפוי מלה היא, ודומה לדבר שכני סנה (דברים לג טז), שיו"ד יפוי המלה הוא, וה"ה למלת בני אתונו, כלומר בן אתונו, לפי שעובדי עבודה זרה קרויין חמורים, כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), ואומר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, לפיכך דימה אומות העולם לעייר בן אתון, וכך אומר יהי מלך העומד מיהודה אוסר וכובש לעבודת הגפן, עירו בנו של גוי, שהוא כובש ולנטיעת שרוקיו בני אתונו, כלומר בן הנכריות שיכבוש בני הגוים לכורמים ויוגבים:
ד"א תהא ארץ יהודה מצלחת בפירות שיאסור אדם עירו לגפן אחת ויטעיננו מיינו ולשורקה אחת בן אתונו ויטעיננו מפירותיה:
כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. מדוברת על אופן מסוה, דהיינו מלבוש, ויסוד המלה סו בלבד, וכך אמר תהא ארצו משובחת וכרמיו עושין יין הרבה, וכשאדם הולך בין הגפנים כבס ביין, שמשפיע ונוטף מעצמו את לבושו, וביין אדום הדומה לדם יכבס סותו שלו סודר שעליו. גפן סתם בין טעונה ובין שאינה טעונה, שורקה היינו גפן שאין בה ענבים, שנא' ואנכי (נטעתי) [נטעתיך] שורק (ירמיה ב כא). שכן דרך העולם שאין נוטעין נטיעה כשהיא טעונה אלא כשהיא שרוקה:

Verse 12

חכלילי. חכל היא דמות הקרוב לאדום, וכן אונקלוס אמר יסמקון טורוהי, וכתיב למי חכלילות עינים (משלי כג כט), ומתרגם למאן סמקות עיינין. וקשה בעיני לומר שיהיו עיניו מתאדמות משתיית היין, שהרי דברי גנאי הם, כדכתיב למי אוי למי אבוי, וסיפיה דקרא למי חכלילות עינים, למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך (משלי כג כט ל), אלא עינים מעיינות, שהרי מעיין אחד קרוי עין, והמעיינות קרוין עיניים. וכך אמר חכלילי עינים יתאדמו מעיינות היוצאים בבקעות ובהרי יהודה מיין אדום המשפיע ונוטף מכרמים של יהודה:
ולבן שיניים. ולובן שיני הסלעים יהא מחלב הניגר ומשפיע מדדי צאנו, כדדרשינן בזבת חלב ודבש, ודומה למלת שיניים, על שן סלע ומצודה (איוב לט כח), שן הסלע מהעבר מזה (ש"א יד ד), וכל דומיהן:

Verse 13

זבולון לחוף ימים ישכון. שחלקו ימים ומצולה שצריכות לו ע"י חלזון, שיהא זבולון תגר ויורד באניות ומביא סחורות ממדינות הים:
והוא לחוף אניות. תדיר יהא מצוי שבטו של זבולון בשפת האניות בירידתו בהן וביציאתו מהן:
וירכתו על צידון. עיקר מלת וירכתו מלשון ירך המשכן (שמות מ כב), דהיינו זויות, כלומר וזויות גבולו על צידון, דהיינו סמוך לצידון, וכך משה רבינו חותם שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך (דברים לג יד), ואומר כי שפע ימים ינקו וספוני טמוני חול (שם שם יט), ושם נפרש הדבר כהלכה, ולמה הקדים את זבולון ליששכר, והלא יששכר גדול בלידה מזבולון, ועוד ששבט יששכר בעלי תורה יותר מזבולון, אלא לפי שזבולון הולך ועוסק ומביא ונותן לתוך פיו של יששכר, לפיכך יששכר יושב ועוסק בתורה, שאם אין קמח אין תורה, ולפיכך הקדימו גם משה רבינו בברכותיו, שנא' שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), זה שאמר שלמה כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר (משלי ג יח):

Verse 14

יששכר חמור גרם. גרם היינו עצם, ודומה לו, לשון רכה תשבר גרם (שם כה טו), תיבש גרם (שם יז כב), גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ יח), כלומר שבט יששכר יהא אמיץ כחמור בעל גרם, כשם שהחמור שהוא בעל עצם נושא משאו ונושא את בעליו הרוכב עליו, ואינו רובץ בדרך, אלא בהגיעו לאבוס שלו, כך שבט יששכר תקיף סובל עבוד קרקע ועול תורה, ואין לו עסק לא לפרש בים ולא לצאת בשיירה, אלא רובץ בין המשפתיים, מסלסלי התורה אמרו, כי יסוד מלת משפתים שפת שלשתן בלבד, ועיקר המלה היינו קרקע מזובלת, ודומה לה אם תשכבון בין שפתים (תהלים סח יד), חבקו אשפתות (איכה ד ה):

Verse 15

וירא מנוחה כי טוב . כיון שראה מנוחת ריבוצו במקומו כי טוב לו יותר מלצאת בשיירות ומלפרש בים:
ואת הארץ. שלו:
כי נעמה. לפירות:
ויט שכמו לסבול. להיות נושא סבל להכניס פירותיו ולקייצותיו:
ויהי למס עובד. מקצתם עוסקין בתורה, ומקצתם יוצאין לעבוד את האדמה כאנשי מס כדכתיב ויעל המלך שלמה מס (על כל) [מכל] ישראל ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין אנשים מס לעבוד את אדמתם, והשאר יושבין ועוסקין בתורה, וכן משה רבינו חותם, ויששכר באהליך (דברים לג יח):

Verse 16

דן ידין עמו. לפי שהתחיל בו לדבר בבני השפחות לכך אמר:
כאחד שבטי ישראל. כלומר כמיוחד שבשבטים כאחד מבני הגבירות:

Verse 17

יהי דן נחש עלי דרך. ברכה זו חלה על שמשון, שהיה משבט דן, והוא שפט את ישראל, והוא החל להושיע ישראל מיד פלשתים [שנא' והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים] (שופטים יג ה), מה נחש נוקם ונוטר, שכך אמר לו בוראו, ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש (בראשית ג טו), אף שמשון היה נוקם ונוטר לפלשתים, כשם שהנחש עומד על הדרכים לשוף ולהכיש עוברי דרכים. כך היה שמשון עושה:
שפיפון. למה נקרא שפיפון, על שם ואתה תשופנו עקב (שם שם), ויש אומרים על שהוא שף בטנו בקרקע. והיינו פתן:
שפיפון עלי ארח. מה שפיפון זה מלא אף וכעס, כדכתיב חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר (דברים לב לג), אף שמשון היה מלא אף וכעס על פלשתים מכל שבטי ישראל, ומה שפיפון עושה חורין וסדקין בפרשת דרכים. ואורב שם להכיש עוברי ארחות, דכתיב ושעשע יונק על חור פתן (ישעיה יא ח), אף שמשון היה נחבא בשיני הסלעים ובנקרת צורים להכות פלשתים כשעובר בארחות:
הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. מה שפיפון יוצא מחורו ונושך עקבי סוסים, שכך גזר עליו בוראו לישך בעקב, שנא' ואתה תשופנו עקב (בראשית ג ו), ומפיל בהן ארס ונופלין, רגלי סוס מתעקמות ועגבותיו טחות בקרקע וידיו עומדות פשוטות ורובץ ככלב, ולפיכך ויפל רכבו אחור, אף כך היה שמשון יוצא ומכה בפלשתים הפרשים והרגלים, שנא' ויך אותם שוק על ירך מכה רבה (שופטים טו ח), וכך משה רבינו חותם יזנק מן הבשן (דברים לג כב):

Verse 18

לישועתך. כיון שנסתכל יעקב אבינו שישועתו של זה ישועה עוברת היא, ושהוא נופל בידי פלשתים, בעון שהיה בועל את בנותיהן, ושחילל את נזרו, אמר לא לישועתו של זה אני מקוה, אלא לישעתך ה' קויתי, שתקים לבני מושיע הגון שיושיעם מיד אויביהם מסביב ויושיבם בטח:

Verse 19

גד גדוד יגודנו. גד לגדוד אויביו יגוד ויחבל אותו, עיקר מלת יגודנו ומלת יגוד, מדוברות על אופן חבלה והשחתה, ודומה להן ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), וכן לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל בלשון שברון:
והוא יגוד עקב. כשם שהיה מגייד ומחבל גדודי בני כנען בכבישת הארץ כך הוא מגייד בני מזרח ומערב ומבריחם בעקב, והיה מרחיב גבול ארץ ישראל בסוף זמן כבישת הארץ, שנא' ומן הגדי נבדלו אל (תוך למצרי) [דויד למצד] מדברה גבורי (חיל) [החיל] אנשי צבא למלחמה (דורכי קשת) [עורכי] צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר, אלה מבני [גד] ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף, אלה [הם] אשר עברו את הירדן בחודש הראשון [והוא] ממלא על כל גדותיו ויבריחו את כל העמקים למזרח ולמערב (דה"א יב ח טו טז):

Verse 20

מאשר. ולא כל אשר. אלא בישר שהר הכרמל בא בחלקו של אשר, שהוא מקום משובח ביותר, שנא' ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה (ירמיה ב ז), וכתיב ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר (יהושע יט כד), וכתיב ואלמלך וגו' (שם שם כו), והיה לחם תבואתו שמן, כדכתיב עם חלב כליות חטה (דברים לב יד), ואומר חלב חטים ישביעך (תהלים קמז יד):
והוא יתן מעדני מלך. שהיה מספיק לאחיו שמן אנפוקינון, דהיינו שמן זית שלא הביא שליש, שבו מתעדנין מלכים:

Verse 21

נפתלי אילה שלוחה. מה אילה זו כשהיא במרעה טוב היא משולחת ועורגת על אפיקי מים, וכשהיא על אפיקי מים כחה ניחש עד שמגיעה למקום מרעה, כך שבט נפתלי היה יושב בדרום ובים שנטל חלק בים, ומלא חבל בחלק דרום, כדכתיב ים ודרום ירשה (דברים לג כג), ואומר ונפתלי על מרומי שדה (שופטים ה יח), כשהיה על שדותיו שבדרום היה מתאוה לעלות על מרומי שדותיו, ולפי שהיה מתברך בכל טובות הללו, היה נותן אמרי שפר להקב"ה, ולמדונו רבותינו שבני נפתלי היו קלים לרוץ כאילים, והיה לשונם מתוק בתורה כדבש, ולכך נאמר הנותן אמרי שפר:

Verse 22

בן פורת יוסף. בן שראוי לפריה יוסף ודומה לו פורה ראש ולענה (דברים כט יז), אלא שמלת פורה לשון פועל, ומלת פורת לשון מפעל, כלומר בעל פארות וסעיפים הוא יוסף:
בן פורת עלי עין. פירש ראוי לפריה כעץ שתול על עין המים:
בנות צעדה. תיבה נקודה בשני חוטרין, ומושכים טעם קריאתה להשמיע המלה בלשון רבות, כלומר בנות שרי מצרים היו צועדות עלי שור, כלומר על החומות כשהרכיבוהו במרכבת המשנה לראות את כבודו ויופיו ולא נתן עיניו באחת מהן להשביע עיניו בראיית זנות:
ד"א בנות. הן הן פארותיו תהו צועדות ומשתרגות על שור העיר כגפן הסמוכה לחומת העיר הנטועה על העין ותארכנה פארותיו עולות ומשתרגות על חומות העיר והבנות הן פארות, כך בני יוסף נחלתן הולכת ומתרחבת:

Verse 23

וימררוהו ורבו. עיקר מלת ורבו מדוברת על אופן יריית חצים, ודומה לדבר (והוא) [ויהי] רובה קשת (בראשית כא כ), יסבו עלי רביו (איוב טז יג):
וישטמוהו בעלי חצים. והדברים נאמרו במשל שהרי דברים הרעים ולשון הרע שהאדם מדמה ואומר על חבירו דומין לחצים, כשם שהאדם אוחז הקשת בידו ויורה החצים למרחוק, ואין אדם יודע ומכיר בהן עד שבאין בגופו, שנא' לירות במו אפל (תהלים יא ב), ואומר עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי ז כג), כך דברי לשון הרע במי שנאמרין עליו, שנאמר כמתלהלה היורה (חצים זקים) [זקים חצים] ומות. כן איש רימה את רעהו (משלי כו יט), ומליצתן וימררוהו אחיו כל זמן שהיו אצלו, שנא' ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז ד), ורבו, היו רובים לו דברי מות כחצים לאחר שבא לידם, שנא' ועתה לכו ונהרגהו (שם שם כ):
וישטמהו בעלי חצים. אלו חרטומי מצרים וחכמיה שהיו מתקנאים בו ואומרים עליו דברי רכילות ולשון הרע לפני פרעה כדי להורידו מגדולתו:

Verse 24

ותשב באיתן קשתו. לפי שדימה את שכנגדו לרובה קשת ולבעלי חצים, לפיכך דימה את כחו לקשת, כלומר נתיישבה בתוקף, ודומה לו איתן מושביך (במדבר כד כא), אמר קשתו דיוסף היה תקיף ויושב בתוקף במקום איתן יותר מקשתות בעלי חצים הללו שזה גבר על אלה כולם:
ויפוזו זרועי ידיו. ונתעטרו פז זרועי ידיו, דכתיב ויסר פרעה [את] טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף (בראשית מא מב), וכתיב וישם רביד הזהב על צוארו (שם שם), והוא הדין לאצעדה שעל זרועיו, ודומה לו מזהב ומפז רב (תהלים יט יא), ראשו כתם פז (שה"ש ה יא):
מידי אביר יעקב. מסייועת ידי הקב"ה שהיא תקפו של יעקב, ודומה לדבר נאם האדון ה' צבאות אביר ישראל (ישעיה א כד), אביר הרועים (ש"א כא ח), ועיקר המלה מיוסדת על עודף אבר, כלומר ישאהו על אברתו (דברים לב יא), יאבר נץ (איוב לט כו), מי יתן לי אבר כיונה (תהלים נה ז), משם נסתייע להיות רועה אבן ישראל ומכלכל את יעקב שהוא ראש כל תולדות ישראל, שכן ראש בית אב קרוי אבן, כדכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (שם קיח כב), דהיינו דוד, ואומר כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט טז), תשתפכנה אבני קדש (איכה ד א), היינו גדולי ישראל:

Verse 25

מאל אביך ויעזרך. זו היא הברכה שבירכו תחלה, שנאמר המלאך הגואל אותי (בראשית מח טז), ועכשיו בא לקיימה, ואמר מאל אביך ישלח מלאך ויעזרך:
ואל שדי. זהו מיכאל השר הגדול שעומד מימין הגבורה, שנא' המשל ופחד עמו (איוב כה ב):
ויברכך. כמו שאמר לעיל המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (בראשית מח טז):
ברכות שמים מעל. יחולו עליך. ברכות שמים דהיינו גשמי ברכה מעל מפירות מים העליונים התלוים במאמר:
ברכות תהום. יחולו עליך ברכות שגזר הקב"ה בתהומות, כדכתיב עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר (דברים ח ז) ויהיו מצטרפות אלו לאלו להיות ארצך מרובצת, דהיינו מטושטשת ומלוחלחת מתחת לעיקרי הזרעים והאילנות, ודומה למלת רבצת, בדברי רבותינו אשה חכמה מרבצת ביתה, דהיינו שמנטפת על פני הקרקע מים או יין כדי שלא יעלה האבק, ובכך קרקע הבית מתרבצת:
ברכות שדים ורחם. כשם שהרשעים מתקללין בשדים ורחם, כדכתיב תן להם רחם משכיל ושדים צומקים (הושע ט יד), כך הצדיקים מתברכין בשדים ורחם, אמרו לו יחולו עליך הברכות שגזר הקב"ה ברחם להיות הרחם של בנותיך ונשותיך קולט הריון ומשמרו עד עתו:

Verse 26

ברכות אביך גברו על ברכות הורי. הורי כלומר מולידיי, ודומה לו האנכי הריתי (במדבר יא יב), הורו והוגו (ישעיה נט יג), אמר לו ברכות שאביך מברכך גברו על ברכות הורי, יתירות הם לך מברכות שברכוני מולידיי אבא ואמא:
עד תאות. עיקר מלת תאות מדוברת על אופן תאיית גבול, דהיינו כיוון גבול עיקרי, ודומה לו והתאויתם לכם (במדבר לד י), תתאו לכם (שם שם ז), אמר לו יתגברו הברכות שברכתיך בברכת שמים וברכות תהום, וברכות שברכוני הורי בטל שמים ומשמני הארץ:
גבעות עולם. דהיינו גבעות שנעבדות ומצליחות לעולם בכל שנה ושנה ואין שדותיהן צריכות לביירן אחת לג' או לד' שנה ועושות לעולם:
תהיינה. כל הברכות כולן לראש יוסף, כשראש מתברך כל הגוף מתברך, אלא משום כבודן של מנשה ואפרים, לפיכך הזכיר בברכת אביהם הראש והקדקד, הראש כנגד מנשה שקיבל חלק בראש, והקדקד כנגד אפרים שגבר ממנו:
נזיר אחיו. שהנזרוהו אחיו מעליהן, ודומה לו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב ב), נזורו אחור (ישעיה א ד), (וינזרו) [וינזר] מאחרי (יחזקאל יד ז), וכל דומיהן מדוברין על אופן הפרשה וריחוק, וכן משה רבינו חותם, תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו (דברים לג טז):

Verse 27

בנימין זאב יטרף. שבט בנימין יהא חזק ותקיף כזאב שהוא טורף וחוטף ואוכל משל אחרים:
בבקר יאכל עד. דימה מלכות שאול לבוקר מפני שהיא תחלת מלכי ישראל, ומלת עד מדוברת על אופן שלל ממש, ודומה לו אז חולק עד שלל מרבה (ישעיה לג כג), וכן שלל מתרגמינן עדאה, ודומין לדברים (כי יש) [הנה] בשמים עדי ושהדי במרומים (איוב טז יט). היינו עד היינו סהד, אלא דרך המקרא לכפול הדברים בפרשות מיוחדות, וכן עד ושלל אחד הן, ודימה את מרדכי לערב, מפני שהוא סוף מושיעים ושופטים שעמדו מבנימין, וכך אמר כשם שהזאב טורף ואוכל, כך יטרוף שאול בן קיש העומד מבנימין את עמלק, ומרדכי שלל ביתו של המן, אלו דברי רבותינו, ואני אומר בנימין זאב יטרוף, כשם שהזאב טורף בבקר ויאכל מיד, כך שאול בבקרו, וכמה שזירזו הקב"ה היה לו לטרוף מאיש ועד אשה את עמלק ולאכול שאר הביזה כגון זהב וכסף ובגדים ושאר מטלטלין, אלא שמרה את פי אלהיו, ולערב שלל, כלומר ובהעריב שמשו חמל עליהם וחלק שלל הבקר והצאן ונכשל:
ורבותינו דרשו ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו. כלומר הטהרו, כמו דכתיב במרים ואחר תאסף (במדבר יב יד), ואומר ואסף המצורע (מ"ב ה יא):
הקבצו ושמעו בני יעקב. זו ברכת יעקב ושמעו אל ישראל אביכם זו ברכת משה רבינו, שהרי ברכות משה חותמין של ברכותיו של יעקב אבינו:
ראובן בכורי אתה. לנחלה ולכהונה:
כחי וראשית אוני יתר שאת. זו כהונה, דכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה (ויקרא י יז):
ויתר עז. זו מלכות, ונתנה בכורתו ליוסף, דכתי' ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף] בן ישראל ולא להתייחס (בבכורה) [לבכורה] (דה"א ה א), והכונה נתנה ללוי, דכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח), וניתנה המלכות ליהודה, שנא' כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):
פחז כמים. כלומר חפז מלשון חפזון, כמו כשב כבש, כלומר נחפזתה כמים הניגרין מהר:
אל תותר. שהיין והשמן והחלב והדבש יורדין בנחת ונשאר מהן בכליין בעת שהן נשפכין, אבל המים יורדין ונשפכין מהר ואין מהם נותר בכליין, כך אתה לא הותרתה ולא היה לך מעצור ברוחך:
כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. עלית לא נאמר אלא עלה, אמר אין לך רפואה עד שיבא משה, שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), ויבקש עליך רחמים, שנ' יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו), והוא שהודיע את ישראל שלא שימש עמה חס ושלום, שכתוב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד (דברים כז יג), וכתיב ארור שוכב עם אשת אביו (שם שם כ), אפשר שאביהם שימש עם אשת אביו, ובניו עומדין ומקללין את העושה כך, אלא האי דכתיב וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית לה כב), לא ששכב עמה, אלא שבלבל מצעה, והעלה עליו הכתוב כאילו שימש עמה, כיוצא בו אתה אומר בבני עלי, אשר ישכבון הנשים (ש"א ב כב), אפשר חפני ופנחס שוכבין עם נשי ישראל והן שותקין, אלא מתוך שהיו משהין קרבנות הוולדות, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום, וכתיב וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל (בראשית לה כב), עשה בו כעין הפסקה, ולא גמר את הפסוק בנקודות, כמו שאר הפסוקים, אלא צירף את הענין עם ויהיו בני יעקב שנים עשר (שם שם), לומר שכולן י"ב תמימים וכשרין, ללמדך שאותו צדיק מוצל היה מאותו עון של תשמיש, להודיעך שהתורה לא לטיפשין ניתנה, אלא לחכמים, לדרוש ולחקור לאזן ולתקן מדרשות נאות דברים דבורים על אופניהם, לקיים מה שנא' משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), מהו צדקו יחדו, שמקרא זה מצדיק את מקרא זה, ואין מקרא עוקר מקרא, ואומר כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב מז):
ד"א פחז כמים. פחז נטריקון היא, פחדת חטאת זנות. ד"א פחדת מן החטא, ואע"פ שעלית משכבי אביך וחיללת יצועי עלה, שבחך בהצלת יוסף אחיך, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא):
שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם. כלומר סכינים שלהם, שכן בלשון יון קורין לסכינים מכירין:
ד"א מכורותיהם כמו מגורותיהם, כמו וכנה וגנה, כלומר בארץ מגוריהם עשו חמס, שאם שכם וחמור חטאו, העיר ושאר יושביה מה חטאו:
בסודם. שעשו לשכם ולחמור אביו שימולו, ואחר כך להורגם:
אל תבא נפשי. לא נתיעצו בי:
בקהלם. להרוג כל זכר ולמחר כשנקהלו לפשוט את החללים:
אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש. זה שכם ואביו ואנשי עירו:
ברצונם עקרו שור. כמו שור, דהיינו חומה, שברצונם השחיתו חומת העיר:
ארור אפם. מלשון וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ יג), כלומר תיבצר ותתמעט אפם כי עז:
ועברתם. כמו כן כי קשתה. אחלקם ביעקב. שיהא משבט שמעון ולוי מלמדים ומשננין תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות אולי יתכבשון:
יהודה אתה יודוך אחיך. שתהא מלך עליהם והצא ממך נשיאים ומלכים שלשים כמנין יהודה, מאברהם שנקרא נשיא אלהים ועד שלמה ט"ו, אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה הרי ט"ו, ומשלמה עד גלות יכניה ט"ו, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם [אחזיהו] יואש אמציה עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מנשה אמון יאשי' יכניה הרי ט"ו, לכך נמשלה מלכות יהודה לירח, שנא' כירח יכול עולם (תהלים פט לח), כשם שהירח עולה ומתגבר עד ט"ו ימים ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ט"ו ימים, כך מאברהם עד שלמה ט"ו פרנסין, ושלמה גדול בממשלה על כולם, ומרחבעם ועד יכני' ט"ו, ויכניה קטן בממשלה מכולן, וכשם שיהודה רביעי לבנים, כך הירח נברא ברביעי, וכשם שנמשלה לירח, כך נמשלה לשמש, שנא' וכסאו כשמש נגדי (שם שם לז), לומר לך כשם שאי אפשר לעולם בלא מאורות, כך איפשר בלא זרע דוד, שנאמר כי ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמורה (ש"ב כג ה), ואומר לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו (תהלים פט כט), ואומר אחת נשבעתי [בקדשי אם] לדוד [אכזב] (שם שם לו) לכך נאמר יהודה אתה יודוך אחיך, שכל אחיו מודים שהקב"ה בחר במלכות בית יהודה, וכן בחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה בראשונה, וכן אחרי מות יהושע כתיב וישאלו בני ישראל בה' מי יעלה לנו (בתחלה) אל הכנעני [בתחלה] להלחם [בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א ב), וכן לא בחר הקב"ה באיש שיבנה לו בית אלא מבית יהודה, שהרי בית ראשון דוד יסדו, ושלמה שכללו, ובבית שני כתוב ידי זרבבל יסדו (את) הבית הזה וידיו תבצענה (זכרי' ד ט), ולעתיד אין הקב"ה מושיע את ישראל אלא ע"י גואל מבני יהודה, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעי' יא א), ואומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה וקבץ מארבע כנפות הארץ (שם שם יב), ואומר ודוד עבדי נשיא להם (בתוכם) לעולם (יחזקאל לז כה), ואומר ועבדו את ה' אלהיכם ואת דוד מלכם אשר אקים להם (ירמי' ל ט), זה מלך המשיח העומד מבית דוד שמזרע יהודה:
גור אריה יהודה. זה מלך המשיח:
מטרף בני עלית. מסולק אתה מאותו עון, אע"פ שאמרתי טרוף טורף יוסף (בראשית לז לג):
כרע. אע"פ שכרע בעולם:
רבץ. בעולם הבא:
ארי' וכלביא מי יקימנו. שנאמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (במדבר כג כד), והיינו בימי מלך המשיח, דכתיב וישתחוו לו כל גוים [בהם] ואומר והי' הנכשל ביום ההוא כדוד (ודוד) [ובית דוד] כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכרי' יב ח):
לא יסור שבט מיהודה. אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט:
ומחוקק מבין רגליו. אלו נשיאים שבארץ ישראל:
ד"א לא יסור שבט מיהודה. אלו סופרין שביהודה ודומה לדבר מושכים בשבט ספר (שופטים ה יד):
ומחוקק מבין רגליו. אלו יושבי יעבץ וכיוצא בו תלמידי חכמים שמורין הוראות בישראל:
עד כי יבא שילה. שעתידין אומות העולם להביא שי לו למלך המשיח, שנא' מלכי תרשיש ואיים [מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא] אשכר יקריבו (תהלים עב י), וכתיב בעת ההיא יובל שי לה' צבאות (ישעי' יח ז):
ולו יקהת. כלומר ולו יקוו הגוים, לשון קיבוץ, ודומה לו ונקוו אליה כל הגוים (ירמי' ג יז):
ד"א עד כי יבא שילה. עד כי יבא בנו יוצא יריכו, כמו ובשליתה (דברים כח נז), מתרגימינן ובזעיר בנהא:
ד"א עד כי יבא שילה. זש"ה אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), וכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא יח), טול אל"ף מן אסתיר שמניינו אלף, שה"א טפילה לתיבה וסתיר יסוד התיבה של"ה מניינו שלש ושלשים וחמשה, ויצרף אלף של אסתיר עם של"ה, הרי לך קצב השנים שאמר גבריאל לדניאל אלף שלש מאות שלשים וחמשה והן עידן עידנין ופלג עידן, דהיינו מועד מועדים וחצי, מועד שנה, מועדים ב' שנה. וחצי חצי שנה, אלו ג' שנים ומחצה יהיו ימי הצרה שאמר גבריאל, דכתיב (והי') [והיתה] עת צרה (דניאל יב א), וכתיב ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמי' ל ז), אבל התחלתם היו בימי השופטים, ואיני יודע מאימתי ועל זה נאמר פתאום יבא אל היכלו (מלאכי ג א):
ולו יקהת. כלומר ולו יקהל עמים, כמו להקת הנביאים (ש"א יט כ):
אסרי לגפן. דימה הכתוב כנסת ישראל לגפן, כדכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט), ודימה בחורי ישראל לגפן שורקה, שעדיין אין בה פרח, שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ירמי' ב כא) וכך אמר יהא אסור ומקבץ כמו מלך אסור ברהטים (שה"ש ז ו), לכנסת ישראל המשולה לגפן. לעירו. לעיר דוד היא ציון, ויאסר לבחורי ישראל הדומין לנטיעת שורק לבנות שער האיתן, דהיינו שער הביאה:
כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. יהא דמיון כלפי הגבורה בהיפרע מאדום בימי משיח בן יהודה, כמכבס ביין לבושו, וביין אדום כסותו, דכתיב מדוע אדום ללבושיך ובגדיך כדורך בגת (ישעי' סג ב):
חכלילי עינים. תורתו דשבט יהודה יהא ברורה מפני שיהיו מקפידין על לשונם, לפיכך תלמודם מתקיים בידם, וכל חיך הטועם דברי טעם מהם אומר לי לי, כלומר עוד הורה לי, עוד למד לי, מפני שמראין בה כמה עינים, כלומר כמה פנים:
מיין. מיין התורה, כדכתיב כי טובים דודיך מיין (שה"ש א ב):
ולבן שינים. ויהא מלובן שיניו מחלב, מתלמוד תורה שהוא צח יותר מחלב, כדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעי' נה א) ואומר דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא):
זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידן. ומה ת"ל על צידון, שיהא צד המזונות ונותן לתוך פיו של יששכר:
יששכר חמור גרם. כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבט יששכר עוסק בתורה ומשבר כל ישראל בהלכה, כדאמרינן בר' מאיר שהיה כעוקר הרים וטוחנן זה בזה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דה"א יב לג), שהעמיד מאתים ראשי סנהדראות משבטו:
רובץ בין המשפתים. שמרביצין תורה בישראל, שכתיב בהן אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד):
וירא מנוחה. זו תורה ורוח הקודש, כדכתיב בברוך בן נריה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמי' מה ג), ותירגם יונתן לאיתי בתוכחתי ונבואה לא אשכחית, כי טוב. לקבל עליה שכר:
ואת הארץ. שלו כי משובחת:
כי נעמה. עליו ברכה על כל מין ומין שנהנה מפירותיה. כדכתיב זמרו לשמו כי נעים (תהלים קלה ג), ואומר כי נעים נאוה תהלה (תהלים קמז א):
ויט שכמו לסבול. עול מצות ועול תלמוד תורה, כדכתיב אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד), במצות, ואיכא דאמרי אלופינו בתורה ובמצות, מסובלים בייסורים:
ויהי למס עובד. מניינו של למס כמניינו של סיני, וכך אמר ויהי למס עובד שנהיה לתורה שניתנה בסיני עובד ומשתעבד, כדכתיב מתוקה שנת העובד (קהלת ה יא):
דן ידין עמו. זה שמשון ששפט את ישראל והושיעם מיד פלשתים:
כאחד. כעין משפט הקב"ה שנקרא אחד, כשם שהקב"ה אינו מטריח את ישראל, שנא' שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז כג), ואומר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך (מיכה ו ג), כך שמשון שפט את ישראל ולא הטריח עליהם כלום, דהכי אמרינן מאי דכתיב ה' אלהים זכרני נא (ופוקדינו) [וחזקני] נא (שופטים טז כח), אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי שזה עשרים שנה שדנתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה למקום זה:
גד גדוד יגודנו. אלו שעברו את הירדן בימי יהושע, דכתיב כארבעים אלף חלוצי צבא עברו את הירדן (יהושע ד יג):
והוא יגד עקב. שחזרו גדודיו לאחר שכבשו ושחלקו את הארץ שנאמר (ויברכם יהושע ביום ההוא) [ויברכם יהושע וגו' ויאמר אליהם] לאמר בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] ובמקנה רב מאוד בכסף ובזהב ובנחושת (ובדיל) [ובברזל] (ובשמלות) [ובשלמות] הרבה [מאד] חלקו שלל אויביכם עם אחיכם (יהושע כב ו ח):
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. שהיו מספקין למשחה ולמנורה:
נפתלי אילה שלוחה. בישר על נפתלי בנו שהוא קל כאיל, וכן מצינו כשבאו בני יעקב לקבור את יעקב אביהם במערת המכפלה, בא עשו ועמד ועיכב והיה טוען ואומר מכיון שקבר יעקב את לאה במערה, מעתה אין לו חלק בה, ולא נותר בה זולתי חלקי, אמרו לו בני יעקב והלא צוונו אבינו שאין לך עליו במערה ובשדה כלום, שהרי קנה את חלקך ממך, שנא' בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען (בראשית נ ה), ואין כירה אלא מכירה, והיה עשו מעכב והולך עד שקפץ נפתלי להביא שטר מכירה ממצרים, והביאו לשעה קלה, הראוהו לעשו, ולא היה מתפייס והיה חושים בן דן חרש, כיון שראה עשו מעכב לקבור זקינו דקרו בצוארו והתיז ראשו. ונפלו שתי עיניו על מטתו של יעקב, ופקח יעקב עיניו וראה, ועל זה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח יא), אותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה), ואע"פ שלא מתו ביום אחד נקברו ביום אחד, נטלוהו בני עשו והוליכו אותו וקברוהו בארץ שעיר, ובני יעקב קברו אביהם במערה וסתמוה, ועוד לא נקבר בה בן אדם:
בן פורת. אל תקרי בן פורת, אלא בן פרות, אמר לו שמא בין פרות הטובות והרעות שנראה לפרעה במצרים בחלום היית, או שמא בין השבלים הרקות והמלאות שנראה לפרעה:
עלי עין. כלומר על יד היאור היית שכוונתה ברוח הקודש ופתרת את החלום כראוי, ולכך בנות של מצרים צעדה עלי שור, להסתכל בכבודך:
ד"א בן פורת יוסף. לשון פריה ורביה:
עלי עין. אל תקרי עלי עין, אלא עולי עין, והיו בני יוסף פרין ורבין כמעיין הנובע, כדכתיב וידברו בני יוסף (אל) [את] יהושע לאמר מדוע נתת לי (חבל אחד וגורל אחד) [נחלה גורל אחד וחבל אחד] ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' (יהושע יז יד), אמר להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה (שם שם טו), אמר להם לכו והחביאו עצמיכם ביערים כדי שלא ישלוט בכם עין רעה, אמרו לו אין עין הרע שולטת בנו, שנא' בן פורת יוסף עלי עין:
בנות צעדה עלי שור. בנות צלפחד נטלו חלק מכאן ומכאן לשור של ירדן, כלומר לאפיקי הירדן:
וימררוהו ורבו. אלו בני זלפה ובלהה:
וישטמוהו בעלי חצים. אלו שמעון ולוי, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ):
ותשב באיתן קשתו. זש"ה ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא). ממש:
ואין איש מאנשי הבית שם בבית (שם שם), באותה שעה נתגבר יצרו עליו, ונראית לו דמות יעקב אביו, כאילו בחלום, ואמר לו יוסף בני עתידין אחיך שיחקקו על אבני השוהם להיות לזכרון לפני הקב"ה ואתה עמהם, רצונך שתמחה משם, מיד:
ותשב באיתן קשתו. מלמד שנתיישבה קשתו, דהיינו אבר שלו לאיתנה:
ויפוזו זרועי ידיו. מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו טז), מלמד שזרועי ידיו היו מפזזות ורועדות ומנקשות, ונתפזר זרעו מבין צפרניו, ונעץ צפרניו בקרקע עד שמת יצרו:
מידי אביר יעקב. כל זה היתה לו מידי תוקפו של יעקב:
משם. מאותו הזכות זכה להיות רועה ומכלכל את אביו ואת אחיו ולהחקק באבן השוהם עם שאר שבטי ישראל, כדכתיב ששה משמותם על האבן האחת (שמות כח י):
ד"א משם רועה אבן ישראל. משם זכה להיות רועה אב ובנים של ישראל, אבן אב ובן:
מאל אביך. אל אביך היה בעזרך ויעזרך מעתה:
ואת שדי. שאמר לצרותי די, שדי לעולם אלהותו יאמר לצרותיך די:
ויברכך ברכות שמים מעל. אלו טללי שמים:
ברכות תהום רובצת תחת, אלו ששמני הארץ:
ברכות שדים. אלו מזונות:
ורחם. אלו בנים:
ד"א שדים, אלו זכיות של אבות, כדכתיב ושדי כמגדלות (שה"ש ח י):
ורחם. זו זכות אמהות:
ברכות אביך גברו. זה יעקב:
על ברכות הורי. זה יצחק:
עד תאות גבעות עולם. עד ברכה שנתאווה לברך אברהם את יצחק בנו שעשה גבעה של ערלות בתוך אהלו, ביום שנימול הוא ואנשי ביתו, שזכותו עומדת עד עולם:
ד"א עד תאות גבעת עולם. אלו ישמעאל ועשו שנתאוו לברכות אבותיהן, ודומה למדרש זה שחו גבעות עולם (חבקוק ג ו):
תהיינה לראש יוסף ולקדקד. שמשעה שמכרוהו אחיו הזיר עצמו מן היין גם הם הזירו עצמן מן היין, לא שתו לא הוא ולא הם, עד שסעדו יחדיו:
בנימין זאב יטרף. מה זאב חוטף, אף שבט בנימין חוטפין, שנא' וחטפתם לכם איש וגו' (שופטים כא כא):
בבקר יאכל. האש את העולה הקרב עד ד' שעות, ולערב יחלק היום משבע שעות ולמעלה להיות שוחט ושולל ומפשיט ומקריב תמיד של בין הערבים:
ד"א בבקר יאכל עד. אלו כהנים המשרתים בבית הבחירה שנחלקו את התרומה ואת הקדשים הנאכלים לשני ימים:
ולערב יחלק. זה עם זה קדשים הנאכלים ליום ולילה, וכן משה רבינו חותם, ידיד ה' ישכון לבטח חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן (דברים לג יב):
ירויחו דורשי הפרשה מהתוכחות והברכות וישכילו, וסמוך לה פרשת הצוואות:

Verse 28

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. כולן שוין ואע"פ שהעמיד אפרים ומנשה כראובן ושמעון, אינם אלא י"ב שבטים, כדרך שהיו חקוקין על אבני האפוד ועל אבני השהם:
וזאת אשר דבר להם אביהם. מה טענה אחרת דבר להם זולתי הברכות, אלא כך דיבר להם הריני ברכתי אתכם, אבל אין הברכות מגיעות לכם עד שיעמוד לכם פרנס שמחבב אתכם כמוני ויחתום בברכותיו ויתחיל לומר וזאת ממקום שפסקתי ויהיו ברכותיו לכם מעין ברכותי:
ויברך אותם. אותם מלא ו', מלמד שברך את כולם, שאע"פ שנראין דבריו על ראובן בתוכחות כעס ברכה הן להן שדימה ראובן שיהא נדחה מכל וכל על מעשה בלהה, כיון שאמר לו אל תותר, נמצא שלא נדחה אלא הרי הוא כיתר אחיו, וכן שמעון ולוי על מעשה יוסף, ויהודה על מעשה תמר, כמפורש בפרשה:
איש אשר כברכתו. כראוי לו, כמו שזימן הקב"ה בפיו שגילה לו סודו מה שעתיד להיות בם, כך בירך אותם, בירך את יהודה בגבורתו של אריה, להיות דניאל וחנניה מישאל ועזריה בניו עומדים כנגד נבוכדנצר, דכתיב ביה עלה אריה מסבכו (ירמיה ד ז). בירך יששכר בכחו של חמור, להיות עומד תחת עול תורה כחמור תחת משאו, בירך זבולון בעסק סוחרין להיות עוסק ומביא ומפרנס לומדי תורה. בירך את דן בהיכש כנחש, להיות עומד כנגד הפלשתים שמכישין את ישראל כנחש. בירך את גד בחליצותו של גבור, להיות עובר לפני עם ה' למלחמה. בירך נפתלי בקלילות כאיילה, לעמוד ברק ואחיו בני נפתלי הולכין בקלילות ומושכין בהר תבור לעמוד כנגד יבין וסיסרא. בירך בנימין בתוקף הזאב, להיות מרדכי בנו עומד כנגד מלכות מדי, דכתיב בה זאב ערבות ישדדם (שם ה ו), וכתיב וארו [חיוה] אחרי (תניינא דמיא) [תנינה דמיה] לדוב (דניאל ז ה). לדיב כתיב, דהיינו זאב. יכול זה יורש ברכתו לבד וזה לבד, ת"ל איש כברכתו בירך אותם, אע"פ שבירך לכל איש ואיש כברכתו בירך את כולם, כלומר איש כברכת אחיו:

Verse 29

ויצו אותם. מה צוואה ציוום, אמר להם שאו מטתי ג' מכל צד, יהודה יששכר זבולון מצד מזרח, ראובן שמעון גד מצד דרום, יוסף לוי ובנימין מצד מערב, דן אשר ונפתלי מצד צפון, וכך היו עומדים בדגלים, אלא שמתחלף לוי בדגל שלישי, ותחתיו אפרים, שהרי לוי נעשה משרת למקום, ונעשה בדגל שלישי אפרים ומנשה ובנימין:
ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי. אם זכיתם תהיו כמותי ותהיו במחיצתי:
קברו אותי אל אבותי. אצל אבותי, במערה אשר בשדה עפרון החתי:

Verse 30

במערה אשר בשדה המכפלה. למה הוצרך לפרש ולדקדק כל כך, לפי שהיתה מערה לפנים ממערה, דלכך נקראת מערת המכפלה, שהיתה מוכפלת בבנין מערות שתים:
אשר על פני ממרא. כנגד אלוני ממרא שבארץ כנען, דכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי (בראשית י טו טז), וזכה כנען להקרות את הארץ על שמו, לפי שעמד ופינה מארצו מפני ישראל:
אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. הודיעם שירושת אבותיו הוא:

Verse 31

שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו. אע"פ שמתה שרה תחלה מפני כבודו של אברהם הזכיר אברהם תחלה, וה"ה ליצחק ורבקה, ואיידי דכתב רישא שמה קברו, כתב מציעתא שמה קברו, דהוה למכתב שמה קברנו את יצחק אני ועשו. ועוד מפני שיעקב לא נמצא על קבורת רבקה אמו, לפיכך לא כתיב שמה קברנו:
ושמה קברתי את לאה. לכך ראוי לי ליקבר אצלה:

Verse 32

מקנה השדה והמערה אשר בו. לימד שלשון שדה לשון זכר:
מאת בני חת. הודיעם שמקנה הם בידו שאם יבואו אומות העולם ויערערו על השדה או על המערה, יהא לכם דבר להשיב:

Verse 33

ויכל יעקב לצוות את בניו. ומה היא צוואה זו אשר צוה להם בסוף, אלא מלמד שצוה לשמור דרכי הקב"ה ותורת הדעת, וכן הוא אומר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט), וכן מצינו ביצחק שצוה ליעקב לשמור דרכי הקב"ה ותורת הדעת, דכתיב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען ויתן לך את ברכת אברהם (שם כח א ד), שתהא חסיד כמותו:
ויאסוף רגליו אל המטה. מלמד שכשהיה מברך ומצוה אותם היה יושב ומדבר כאדם שרוצה לצאת בדרך, וכשראה שאין לו בעולם אלא שעה אחת, אסף רגליו אל המטה ופשטן:
ויגוע מלמד שמת בחולי מעיים:
ויאסף אל עמיו. ליצחק ולאברהם ולעבר ולשם ולנשיהון הצדקניות, ולכך נאמר אל עמיו, ולא אל עמו, מלמד שהנשים עם בפני עצמן:

Chapter 50



Verse 1

ויפול יוסף על פני אביו. וה"ה לכל בני יעקב, אלא למה נאמר ויפול יוסף, אלא לומר לך זה היא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאותו הצדיק, דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך (שם מו ד):
ויבך עליו וישק לו. מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור:

Verse 2

ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים. מלמד שמכל בעלי אומניות היו עבדים ליוסף:
לחנוט את אביו. עיקר מלת חנט אין לה דמיון במקרא, ולבי רחש לדמות לה חנטה האמורה בדברי רבותינו, דאמרו אתרוג שחנטו פירותיו, ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות ומעין תחלת בישול חנטה זו הוי חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים, דכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך (ירמיה לד ה), אלא שבישול חנטת המתים ע"י אור, ובשול חנטת הפירות על ידי האש:
ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו:

Verse 3

וימלאו לו ארבעים יום. שהיו חונטין אותו בכל יום ויום עד משלם מ' יום:
כי כן ימלאו ימי החנוטים. כדי שיבלעו הסממנין בגוף:
ויבכו אותו מצרים שבעים יום. מ' של חנטה, ול' אחר חנטה, ואלו ע' יום לכבוד ע' נפש שבאו למצרים, מלמד שעכשיו היו כולם בעלי בתים והיו הולכין וקושרין מספד בית איש יומו:

Verse 4

ויעברו ימי בכיתו ע' יום:
וידבר יוסף אל בית פרעה. כלומר לאנשי פרעה:
לאמר. לומר לו:
אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא. לשון בקשה:
באזני פרעה. שיכנסו הדברים באזניו:
לאמר. מה לאמר, אלא כך אמר להם אתם ראויין לומר לו, שאין אני ראוי לבוא לפלטין של מלך בבגדי אבל, וכה"א כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק (אסתר ד ב):

Verse 5

אבי השביעני לאמר. מה לאמר, מלמד שהיו שם דברים אחרים שלח לומר לו, תדע לך כשאמרת לי רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא מ), אמרו עבדיך ושריך עבד שקנהו רבו בעשרים כסף אתה ממליכו עלינו, אמר להם גווני מלכות אני רואה בו, אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון ומשיב לנו, אותו הלילה בא גבריאל והוסיף לו אות אחד משמו של הקב"ה וקראו יהוסף, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו), שילמדו שבעים לשון, שלא היה יודע בתחלה, בבקר קראו פרעה ושאלו בשבעים לשון, והיה משיב לו בכולן, אחר כך שאל יוסף לפרעה בלשון הקדש ולא היה יודע להשיב לו, אמר לו פרעה השבע לי שלא תגלה סוד זה, שלא יאמרו יוסף גדול מפרעה, ונשבע לו ועכשיו שלח לו כל הדברים הללו, תדע לך שהשבעתני בדבר הזה והשביעני אבא לקוברו בארץ כנען, אם אתה מניחני לקוברו בארץ כנען מוטב, ואם לאו כשם שאתה מביאני לעבור על שבועת אבא, כך אני עובר על שבועתך, לכך נאמר לאמר:
הנה אנכי מת. שסמוך למיתתו ציווני על כך:
בקברי אשר כריתי [לי] בארץ כנען שמה תקברני. ומאי משמע דכריתי לישנא דמכירה הוא, אבל אין הדברים נתאמץ על אופן הפשט, אלא מפני שדרך הראשונים לחצוב להם קבר בחייהם שלח לאמר לפרעה שכך אמר לי אבא בקברי אשר כריתי לי שחצבתי לי, ודומה להם (איש) כי יכרה [איש] בור (שמות כא לג), ויכרו שם עבדי יצחק באר (בראשית כו כה), כרוה נדיבי עם (במדבר כא יח):
ועתה אעלה נא. לשון בקשה:
ואקברה. לשון ענוה:
ואקבור את אבי. לצאת ידי שבועתו:
ואשובה. ואתיישב בארצך כבתחלה:

Verse 6

ויאמר פרעה. כיון ששמע פרעה כך, אמר לבני ביתו אמרו לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך. ולא תעבור על שבועתו:

Verse 7

ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה. בעלייה מזכיר עבדי פרעה, ובחזירה אינו מזכירן, לפי שבעלייה לא הכירו כחן וגבורתן של שבטים, לפיכך ד, ו נזכרים בפני עצמן, ובחזירתן היו מכירין כחן וגבורתן, לפיכך אינן נזכרין בפני עצמן, אלא בכלל, דכתיב וכל העולים אתו לקבור את אביו (פסוק יד):
זקני ביתו. של פרעה:
וכל זקני ארץ מצרים. לפי שהיה יעקב זקן נאה, לפיכך באו הזקנים לנהג בו כבוד:

Verse 8

וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו. כלומר כל בני ביתם שהלא מן המצריים לא עלו אלו הזקנים, אבל מבית יוסף ומבית אחיו עלו הזקנים והנערים:
רק טפם. רק לשון מועט, לומר לך טפים מועטין שאינם יכולין להלוך הם הנשארים במצרים:
וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן. כשמועו:

Verse 9

ויעל עמו גם רכב. דהיינו רכב ברזל:
ויהי המחנה כבד מאד. יותר ממה שהיה בקבורת יצחק ואברהם:

Verse 10

ויבאו עד גורן האטד. וכי יש גורן לאטד, אלא מלמד שבאו עליהם בני ישמעאל ובני קטורה ועשו ובניו וז' עממין למלחמה כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארון, מיד ירדו ממרכבותיהם, ותלו כתריהם בארונו של יעקב, והקיפוהו כתרים כגורן שמוקפת בעומרים, ודומה לו בדברי רבותינו תנורו של עכנאי שהקיפוהו הלכות כעכנאי, ועיקר מלת אטד היינו דרדר (בראשית ג יח), דמתרגמינן ואטדין, ר' אליעזר אומר כיון שראו ארונו של יעקב מיד התירו אזורי מתניהם. ואותו המקום היה בעבר הירדן בין הירדן ובין מצרים:
ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד. יותר ממה שנעשה עד כאן לכל אדם:
ויעש לאביו אבל שבעת ימים. מפני מה נהגו לעשות אבל ז' ימים, כנגד ז' ימי המשתה, וכה"א ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז יד):

Verse 11

וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. שאר יושבי הערים ראו גידוליהן שם סובבים:
ויאמרו אבל כבד זה למצרים. מלמד שהיו ארונו של יעקב מראין באצבע:
על כן קרא שמה. של גורן:
אבל מצרים. כלומר אבל מתאבל היה מצרים בגורן זו והמקום בעבר הירדן:

Verse 12

ויעשו בניו לו. לשאת מטתו ג' מכל צד:
כאשר צוום. לשאת מטתו הם עצמם ולא בני בניו:

Verse 13

וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו וגו':

Verse 14

וישב יוסף מצרים הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את (אביהם) [אביו]. אלו מצרים כדרשינן לעיל:
אחרי קברו את אביו. מלמד שלא שב אחד מהם עד שקברוהו:

Verse 15

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. כלומר שניטלה אימתו מעל יוסף:
ויאמרו לו ישטמנו יוסף. מה ראו לומר כך, אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו:
והשב ישיב. כפל הדיבור, כלומר והשיב לזרענו, וישיב לעצמינו:
את כל (הרעות) [הרעה]. שהשלכנוהו בבור, ושמכרנוהו לעבד:
אשר גמלנו אותו. על דברי החלומות. ויש דורשין ויראו אחי יוסף, שכל זמן שהיה יעקב בחיים היה יוסף מיסב בראש, ומשמת יעקב לא רצה יוסף להיות מיסב בראש, שלא להחליש דעת אחיו, והם דימו בדעתם שבשטמה הוא עושה:

Verse 16

ויצוו. צוו לבלהה אומנותו לאמר ליוסף:
לאמר. מה לאמר. לומר שינוי דברים מפני דרכי שלום:
אביך צוה לפני מותו לאמר. לומר משמו לך:

Verse 17

כה תאמרו ליוסף אנא. זהו לשון בקשה, ולשון מטו ממש:
שא. כמו נושא עון (שמות לד ז):
נא. לשון בקשה:
פשע אחיך. שהשליכוך בבור:
וחטאתם. שמכרוך:
כי רעה גמלוך. על דברי החלומות:
ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אחיך. כלומר ועתה שאין אביך בחיים ואין אתה נושא לו פנים, עשה בשביל אלהי אביך שאחיך עבדיו הם:
ויבך יוסף בדברם אליו. מלמד שנטפלו לבלהה בני השבטים ובאו למלאות דבריה, ומדכתיב אנא שא נא, ועתה שא נא, דהיינו ג' לשונות דבקשה, למדנו שהמבקש מטו מחבירו, אינו צריך לבקש ממנו יותר מג' פעמים, וכן באיוב נאמר [ישור] על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי (איוב לג כז), ואין המוחל רשאי להיות אכזרי, דכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך (בראשית כ יז):

Verse 18

וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. מלמד שאע"פ שאדם מוחל עלבונו ע"י אחר, צריך להראות לו פנים:
ויאמרו הננו לך לעבדים. תחת שמכרנוך לעבד:

Verse 19

ויאמר אליהם יוסף אל תראו כי התחת אלהים אני. יעקב אמר לרחל בלשון תימה, [התחת אלהים אנכי (בראשית ל ב)], אבל יוסף אמר לאחיו בלשון ודאי, כי התחת, כלומר מעין דרכיו של הקב"ה יש בי, כשם שהקב"ה עובר על פשע, כך אני עובר על פשע:

Verse 20

ואתם חשבתם עלי רעה. שמכרתוני בידי אכזרים כדי לאבדי:
אלהים חשבה. את רעתכם עלי:
לטובה. למשוך אתכם למצרים בשלום:
למען עשה. כלומר הקב"ה עשה ולא אתם:
כיום הזה. שאתם חיים וקיימים, כך:
להחיות עם רב. האב והבנים ובני בנים ותולדותיהם:

Verse 21

ועתה אל תיראו. שאני גומל לכם רעה אלא טובה:
אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ולא היה ראוי לומר כך, שהרי הקב"ה מכלכל כל חיים ובאי העולם, ולכך מת קודם לכל אחיו:
וינחם אותם. שאמר להם יעקב אבינו כלל כולנו איש בברכת חבירו, ואם אחד מכם בטל הרי הברכות כולן בטלות:
וידבר על לבם. אמר להם אתם הייתם עשר נרות ולא הייתם יכולים לכבות נרי, ואני נר אחד, האיך אני יכול לכבות עשר נרות. ועוד שהרי קודם שבאתם היו אומרים שרי פרעה שאני עבד, כיון שבאתם כאן נתכבדתי בכם, שידעו שאני בן חורין, ועכשו אם אני הורג אתכם, מביא אני עלי בושה, כיון שאמר להם דברים הנכנסים בלבם, מיד נתנחמו:

Verse 22

וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. עשה שם יישוב בתים ובניינים:
ויחי יוסף מאה ועשר שנים. אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. שהרי יוסף קטן שבשבטים חוץ מבנימין היה, ומת קודם כולן:

Verse 23

וירא יוסף לאפרים בני שלשים. דהוויין רביעי ליוסף:
גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף. שהיה להם אב לברית שנימולו על ברכיו, זהו שאמר הכתוב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מח יט) שהיו קודם להתגדל בני שלשים לאפרים בחיי יוסף, ולמנשה לא היו אלא בני שניים:

Verse 24

ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת. מלמד שקיבצם כולם בשעת פטירתו, והיה מצוה אותם כאב המצוה את בניו, אמר להם הריני מת עכשיו:
ואלהים פקד יפקד אתכם. כלומר תלה הגאולה ברבים, לפי שידע ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לדלג על הקץ ולקצרו בשביל צעקתן של רבים, לכך אמר פקד יפקוד אלהים אתכם. ולמה אמר להם בלשון פקידה, אלא כך אמר להם, כל מושיע שיעמוד לכם ולא יאמר לכם דברי הישועה בלשון זה אל תאמינו בו, ואם יאמר לכם המושיע בלשון זה, ובלשון כפול תאמינו בו, וכה"א במשה פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז), וכתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' (שם ד לא) למה האמינו על ששמעו דברי ישועתם בלשון פקידה:
והעלה אתכם מן הארץ הזאת. בישרם שגם הם בגופתם עולים ממצרים, וכן היה כשעלו ממצרים כל אחד העלה ראש שבטו:
אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. דהיינו ארץ כנען:

Verse 25

וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. מהו לאמר, אלא אמר להם כמו שהשביע אבינו אותי וקיימתי שבועתו, כך תקבלו עליכם שבועתי ותקיימוה:
פקד יפקוד אלהים אתכם, אמר להם כשהקב"ה פקוד יפקוד אתכם:
והעליתם את עצמותי מזה. כלו' ממקום זה, ודומה לו לך עלה מזה (שמות לג א), והעלתם חסר י', רמז שלא יתעסקו בו שאר שבטים אלא משה לבדו. עצמתי חסר ו', כך אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים, לקולטתו לאחר מיתה, ולפי שלא היה יוסף רוצה לקבל עליו צער מחילות, לפיכך ביקש מאחיו שלא יניחוהו בארץ מצרים, כדרך שביקש יעקב אבינו:

Verse 26

וימת יוסף בן מאה ועשר שנה ויחנטו אותו. הרופאים חנטוהו כדרך שחנטו את אביו:
ויישם בארון. בשני יודי"ן כתיב, מלמד שהוא עצמו סייעו להנתן בארון, ומעשה נס היה, שדרך החי לסייע את עצמו ולא המת:
במצרים. עשו לו ארון של מתכות ושקעוהו בנהר נילוס, כדי שלא ידעו בו המצרים ויעשוהו לאלוה:
ורבותינו דרשו כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. לא פחות ולא יותר כדרך שהיו כתובין על אבני האפוד ועל אבני השהם:
ויעש לאביו אבל שבעת ימים. למה נהגו ז' ימים אבל, כנגד ז' ימי בראשית שבטילין מן האדם כשנפטר מן העולם. מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה, בד"א בשאין לו כל צרכו, היינו שתא אלפי גברא ושתא אלפי שיפורא, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, והני מילי דמבטלין בשאין לו כל צרכו למאן דקרי ותני, אבל לא קרי ולא תני, אי איכא אפילו תרי דמיעסקי ביה לא מבטלין ת"ת, ואי ליכא דמיעסקין ביה הוי מת מצוה:
מת מצוה היינו מת שאין לו קוברין כולי עלמא חייבין בו ואפילו כהן. א"ר יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, והנ"מ דלא מיפלג ממתא בציבורי ובחבוראתא, ולא ידיעי הני דעלייהו מת מוטל לאיעסוקי ביה, אבל מיפלג ממתא בציבורי ובחבורתא הנך דרמו עלייהו אסורין בעשיית מלאכה דלא ליתו לירושלי ביה, אבל הנך דאתו לכבוד בעלמא הוא דאתו ולא אסירן. וכולהו אסורין בשאילת שלום, וקיי"ל דמכבדין ומרביצין בבית האבל, אבל אין מניחין בו את המוגמר. ומי ששמע על מתו בתוך שלשים יום הויא לה שמועה קרובה ונוהגת ז' ימים, ואם שמע לאחר שלשים זו היא שמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד, ויום שלשים כבתוך שלשים, והני מילי בחול אבל בשבת כלאחר שלשים דמי. ואם בא אחד מן הקרובין ממקום קרוב מהלך יום אחד, ואפילו אין גדול שבבית בבית, הרי זה מונה עמהם, א"ר חייא אפילו הלך גדול שבבית לבית הקברות ובא אחד מן הקרובים בתוך שלשה ימי האבל הראשונים, אפילו ממקום רחוק יותר ממהלך יום אחד, הרי זה מונה עמהם וסומך עליהם, אבל בא לאחר ג' ימים, אפילו ממקום קרוב מונה עמהם, ממקום רחוק מונה בפני עצמו, והיכא דנפיק שיכבא מקמי פניא אי נמי ממתא למתא ולא איסתתם הגולל אלא בלילה הנך דאיתנהו בבית מונין משעה דאיכסא מנייהו הנך דבהדי שיכבא מנו משעה דאיסתתים הגולל. ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה (אינו יוצא ויושב) [יוצא ואינו יושב] במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר עם כל אדם, רביעי הרי הוא ככל אדם:
כל שלשים יום אסור לנשואין, מתה אשתו ויש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעברו עליו ג' רגלים, ואם אין לו בנים נושא לאלתר, משום ביטול פריה ורביה, יש לו בנים קטנים נושא לאלתר, כדי שתהא זאת מפרנסן וכונסה לאחר ל' יום:
תכפוהו אבלות בזה אחר זה והכביד שערו עליו מיקל בתער, ובמספרים לא, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול הדק:
על כל המתים שהוא חייב להתאבל עליהם, אם מטתו דוחה הרי זה משובח, לאביו ולאמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח, שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים רצה חולץ תפילין, רצה אינו חולץ, רצה ממעט בעסקו, רצה אינו ממעט, על אביו ואמו חולץ וממעט. על כל המתים כולן מספר לאחר ל' יום, ונכנס לבית המשתה לאחר ל' יום, על אביו ואמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו, ואינו נכנס למשתה עד לאחר י"ב חודש. על כל המתים כולם קורע טפח, היינו כדי אחיזה, על אביו ואמו עד שיגלה את לבו. על כל המתים כולם אפילו לבוש עשר לבושין, אינו קורע אלא עליון, על אביו ואמו קורע כולן. על כל המתים מפשיט בגד קרוע לאחר שבעה ומאחה אחר שלשים, על אביו ואמו מפשיט לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. על כל המתים כולן קורע בין ביד בין בכלי וקורע מבפנים, על אביו ואמו קורע ביד ומבחוץ:
חכם שמת בית מדרשו בטל, דלא פסקין סידרא ביה, ולא שיצאו תלמידיו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ומעיינין בדבר הלכה. וכלים חדשים לבנים אסורין על האבל לגיהוץ שלשים יום, אבל שלא פרע ראשו ולא פירם את בגדיו ולא קרע או שחתך מצפרניו בימי אבלו חייב מיתה בידי שמים. שמש מטתו חייב מלקות, לא לקה חיה שולטת בנבלתו. אבל אסור בתפילין דאמר הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), מכלל דלכולי עלמא אסורי. ואסור לאכול ביום ראשון משלו, דאמר הקב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל (שם שם), מכלל דכולי עלמא אכלי. ואסור בנעילת הסנדל, דכתיב ונעליך תשים ברגליך (שם שם), מכלל דכולי עלמא אסורי. וחייב בעטיפת הראש, דכתיב ולא תעטה על שפם (שם שם), מכלל דכולי עלמא מחייבי:
ואסור במלאכה כל שלשה ימים הראשונים, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה מלאכה בצנעה בתוך ביתו, ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. ושלשה ימים הראשונים אבל אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבע משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל כדרכו, וכל ג' ימים הראשונים מותר להלוך לבית אבל, אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין. ומת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם כל שבעת הימים ויושבין במקומו. וכל שלשים יום אבל אסור בתספורת כל שיער שבו אבל שפה המעכבת לו ונטילת צפרנים כל שבעה אסור, מכאן ואילך מותר. ונהוג רבנן כי אמרי פסוקים של צידוק הדין והספידות על הקבר, וכי הדרי אפייהו אמרי קדיש הכי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחאה מיתיא, ולאסקא לחיי עלמא, ולמבני קרתא דירושלים, ולשכלולי היכליה בגוויה, ולמעקר פולחנא נוכראה מארענא, ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה, וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן. יתברך וכו' יהא שלמא רבא וכו'. ובתר הכי שקלו עפרי ומנקין ידייהו ואומרין ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרינו ומעשה ידיך כולנו כי היכי דנתמלא קודשא בריך הוא רחמי ומיעצר מותנא:
ומקמין דעיילי לבית האבל משאן ידייהו תרתי זימני כי היכי דליבטל רוגזא מינן כמיא דמשתפכן. ועיילין לבית האבל ומוזגין ליה כסא דחמרא ומברכין כוס תנחומין דהיינו ברכת רחבה הכי. ברוך דיין הרחמים שופט אמונות, שדננו בדין אמיתו, ככתוב (דברים לב ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, ברוך אתה ה' מנחם אבלים, ולא שתו אינהו אלא יהבין לאבל ומברך בורא פרי הגפן ושותה:
ונהוג רבנן כל שבעה לצלויי בבית האבל צפרא ופניא, אבל למקרי בספר תורה התם לאו אורח ארעא. ולא אמרינן בבית האבל שירת הים, אבל אם הוא ראש חודש ואיכא עשרה אמרינן הלל ואי לא לא. ת"ר ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין, בד"א בברכת רחבה, אבל בתפלה ובברכת המזון אלו ואלו מן המנין:
גירסת ירושלמי בד"א דהווי מן המנין באבילי מת אחר, אבל באבילי אותו המת ליתניהו מן המנין. ודוקא כוס ראשון ולא יותר, דכתיב ואחריתו כיום מר (עמוס ח י), אבל מכאן ואילך מונין אותו למנין עשר ולתפלה ולברכת המזון:
ת"ר אל תבכו למת (ירמיה כב י), אל תבכו למת יותר מדאי:
ואל תנודו לו (שם שם). יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי, שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין יותר ממני:
ומי שמתו מוטל לפניו כו', כבר פסקנו הלכותיו דרך קצרה בפרשת ויהיו חיי שרה, והלכות ביטול רגלים לאבל והפסקתן, נפסק בהלכות מועד קטן, בפרשת אמור אל הכהנים:
ואסור למנהג אבילות בשבת דלא לכסייא רישיה ולישנייא ללבושין, ואי לית ליה לבושא אחרינא מהדר קורעיה לאוחרא וליתרצא לפוריא ולכסיא, אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין אסור אפי' בשבת, והלכך שבת עולה למנין שבעת ימי האבל, ואינה מפסקת ימי האבל, אבל הרגלים וראש השנה ויום כיפור מפסיקין ימי האבל, ואין עולין למנין ז', אבל לענין שלשים עולין ואינן מפסיקין ואי קברו למת שבעת ימים קודם לרגל בטלו הימנו גזירת שלשים קברו לפני הרגל, אפילו מקצת היום בטלו ממנו גזירת שבעה, קברו ביו"ט הראשון אינו עולה למנין, אלא מונה שבעה ושלשים לאחר הרגל, אבל קברו ביו"ט אחר של גליות מיסלק סליק ונהוג ביה אבילות, מאי טעמא כיון דעיקר מררא יום ראשון הוא, דכתיב ואחריתה כיום מר (עמוס ח י), כיון דיו"ט שני מדרבנן הוא סליק ליה למניין שבעה:
ואע"ג דבשבת מתפללין בבית האבל, מיהו אין מברכין ברכת אבלים לא בשבת ולא בראשי חדשים, אלא האבל מברך על הלחם ועל היין כדרכו כדכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), היינו שבת, דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), ולא יוסיף עצב עמה (משלי שם), זו אבילות שאינה נוהגת בשבת, ונהגי רבנן למיכל בבית האבל ביעי וטלופחי אגב סעודתא דיעקב דאזיל לנחומי ליצחק אבוהי יום שמת אברהם דכתיב ויזד יעקב נזיד (בראשית כה כט), היני ביעי בשולי ונזיד עדשים כמשמעו. דכי היכי דלית לטלופחי פה כשאר תבואות וקטניות, וכן נמי ביעותא לית לה פה, אף אבל נמי לית ליה פתחון פה לומר דבר לפני בוראו, אלא להצדיק עליו את הדין. ולא משקין לאבל אלא חמרא ושיכרא, דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו ועמלו (ולא) [לא] יזכור עוד (משלי לא ו ז). ובתר דאכלין מברכין ברכת אבלים הכי, ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו, והן עונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו וגומר ברכת הזן וברכת הארץ, ואומר נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים, והאבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם. ככתוב (ישעיה סו יג) כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם (וירושלים) [ובירושלים] תנוחמו, בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים, אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות הוא יגדור הפרץ הזה לחיים ולשלום עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן:
ויהיב ההוא כסא לאבילי ומוזגין כסא אחרינא ומברכין עליו בפה"ג ושתאו. וכל שלשה ימים הראשונים אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובאגדות, משום שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט). ואם היו רבים צריכים לו אינו נמנע כל עיקר:
כה תאמר ליוסף אנא שא נא ועתה שא נא. (עח) זש"ה אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (ש"א ב כה), היינו מוכיחין, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו (שם), תשובה ומעשים טובים, והמוחל שהוא אכזר בידוע שאינו מתרבותו של אברהם אבינו, שנא' והגבעונים לא מבני ישראל המה (ש"ב כא ב), וכתיב אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם (בניו) [ביתו] (שם שם ד), לי כתיב, מלמד שהיו משתטחין לפני כל אחד מהן כדי שימחלו לשבעת בני שאול ונתאכזרו עליהם ולא מחלו, לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, שאם היו מבני ישראל היו מרחמים וחומלין:
והעליתם את עצמותי מזה. למה נקרא יוסף עצמות בחייו, לפי שהיו אחיו קוראין את אביו עבדו ושותק:
פקד יפקד. היינו דאמרינן מנצפ"ך צופים אמרום. כ"ף גאולה לאברהם, דכתיב לך לך (בראשית יב א). מ' גאולה ליצחק, דכתיב לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (שם כו טז). נו"ן גאולה ליעקב, דכתיב הצילני נא (שם לב יב). פ' גאולה לישראל במצרים, דכתיב כי פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז). צדי"ק גאולה לנו בימות המשיח, דכתיב והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל (ירמיה כג ה):

שמות



Chapter 1



Verse 1

ואלה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן זמרי אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה בא להוסיף דור האחר, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו ויפרו וגו' (פסוק ז):
שמות. מלמד שהקב"ה קרא שמות י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, וכן הוא אומר לכולם (בשמות) [בשם] יקרא (ישעיה מ כו):
בני ישראל. שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב):
הבאים. אי שכתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב הבאים, משמע הבאים עכשיו, ללמדך שאע"פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו משאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאילו אותו היום באו מצרימה:
את יעקב. יעקב עיקר ובניו טפלין לו:
איש וביתו. לפי שהיה יודע אבינו יעקב שארץ מצרים שטופים בזימה, לפיכך הקדים והשיא לכל זכרי ביתו נשים קודם שירדו למצרים:

Verse 2

ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין. כאן הזכיר בני הגבירות כולן תחלה חוץ מיוסף. דן ונפתלי גד ואשר, הזכיר בני השפחות אחריהן, ולמה הזכיר את יוסף באחרונה, אלא שצריך להסמיך וימת יוסף:

Verse 3



Verse 4



Verse 5

ויהי כל נפש. לפי שאינו מדבר אלא בחשבון הזכרים, לפיכך מדבר בלשון זכר, ויהי כל נפש:
יוצאי ירך יעקב. כלומר זרועי מילתו, ודומה לו שים נא ידך תחת יריכי (בראשית כד ב):
שבעים נפש. כנגד ע' אומות, וכנגדן ע' זקנים של סנהדרי גדולה:
ויוסף היה במצרים. כלומר מניין ע' נפש עם יוסף שהיה במצרים:

Verse 6

וימת יוסף וכל אחיו. יוסף מת קודם לכל אחיו, לפי שניהג עצמו ברבנות עליהם, והיינו דאמרי אינשי הוי קבל וקיים, הוא אמר אנכי אכלכל אתכם (שם נ כא), אמר הקב"ה נראה מי הוא המכלכל אני או אתה, לפיכך מת יוסף תחלה, ואחר כך כל אחיו. ולא הוצרך לכתוב כמה היו:
וכל הדור ההוא. אלו בני השבטים, שכולן היו טובים וצדיקים:

Verse 7

ובני ישראל פרו. כפירות השדה, דכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז):
וישרצו. ר' חייא אומר כל אחת מבנותיהם היו יולדות ששה בכל לידה כפחות שבשרצים, כנגד שש מדות הללו:
וירבו. בנכסים:
ויעצמו. בגדולה:
במאד מאד. כלומר באותה הברכה שנאמרה באבות שבכולן נאמר מאד מאד:
ותמלא הארץ אותם. עד שהיו מפוזרין נתמלאת הארץ מהם כחושים של קנה שהקרקע שלהם מלאה מהם:

Verse 8

ויקם מלך חדש. כלומר ויקם מלך מצרים לחדש גזירותיו על מצרים:
אשר לא ידע את יוסף. כלומר היה כפוי טובה, כאילו לא הכיר את יוסף, ושכח את כל חסדיו שהביא את כל הכסף ביתה פרעה, וקנה אותם ואת אדמתם לפרעה, ועכשיו כפר ובגד בו, וכשם שכפר ביוסף, כך כפר בבוראו, שהרי אמר לו יוסף את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (בראשית מא כח), והוא אמר לא ידעתי ה' (שמות ה ב), ארורין הן הרשעים שהן כפויי טובה, כופרין במי שהוא עושה עמהן טובה:

Verse 9

ויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה הרשעה תחלה, לפיכך לקה תחלה, דכתיב (בך) [בכה] ובעמך (שמות ז כט):
הנה עם בני ישראל רב. בעם:
ועצום. בגדולה:
ממנו. יותר ממה שאנו רבים ועצומים, ודומה לו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו טז). אפס כי רבותי הדבירוהו על אופן יחידי כלפי מעלה, כלומר מהיכן הם פרים ורבים ועצומים, מאלהיהם הוא הצלחתם:

Verse 10

הבה נתחכמה לו. לפי שכולן נשמעים לו כאחד, לפיכך אמר בלשון הבה, כמו שדרשנו בפ' דור הפלגה:
נתחכמה. בלשון פיוס וענוה, אמר לעמו תנו עצה נתחכמה לו לעם בני ישראל, פן ירבה הגוי הזה, ויהיה יתר עלינו:
והיה כי תקראנה. תקראנה לשון רבות כענין שנא' והיה כי תמצאנה [אותו] רעות רבות (דברים לא כא), ולהכי מבעיא ליה למימר מלחמות, אלא הכי קאמר כל מלחמה ומלחמה כשתקראנה אותנו, מיד ונוסף גם הוא שיהיו נתוספין על שונאינו:
ונלחם בנו. עם בני ישראל מבפנים ושונאינו מבחוץ וינצחונו ויהרגונו, ועלה עם בני ישראל מן הארץ הזו חפשים:

Verse 11

וישימו עליו וישים מבעיא ליה, אלא אמר ר' חייא בר אבא בשם ר' סימון שלשה היו באותו העצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג ע"י ישראל, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו ובני בניו לישב בלשכת הגזית, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי רכב (דה"א ב נה), וכתיב ובני קני חותן משה (שופטים א טז):
וישימו עליו שרי מסים. שגובין מס נפשות לעבודת המלך, כדכתיב ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין מן הבית את הזכרים לעבודת המלך, כלומר שלא יהיו פנויים ללכת לבתיהם לשמש מטותיהן:
ולמען ענותו. מתשמיש המטה, שלא ירבו, ודומה לדבר אחד מחמש עינויין שביום הכיפורים, דהיינו מניעת תשמיש המטה, וכן דרשו רבותינו וירא את ענינו (דברים כו ז), זו פרישות דרך ארץ, דכתיב אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), וכתיב למען ענותו בסבלותם:
ורבותי הדבירו מלת מסים בלשון המסים, נמס בתוך מעי (תהלים כב טו), וימס לבב העם (יהושע ז ה), וכל דומיהן, כלומר שרי מסים שהיו ממסמסין את לבם:
בסבלותם. במשאות שסובלין על כתפיהן, ודומה לדבר נושא סבל (מ"א ה כט):
ויבן ישראל ערי מסכנות לפרעה. דרך הפשט מדבירו על אופן אוצרות דגן תירוש ויצהר, ודומה לדבר ואת כל ערי המסכנות (שם ט יט):
[את פיתום ואת רעמסס]. רב ושמואל חד אמר פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרועע ונמסס שלא יתהלל מצרים במעשה ידיהם. וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא פיתום, שראשון ראשון פי תהום בלעה:

Verse 12

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כן רבה וכן פרץ מבעיא לי', אלא אמר ריש לקיש רוח הקודש מבשרתן לשון ברכה כן ירבה וכן יפרוץ, שכבר הבטחתי לאבותיהם להרבות ולהפריץ זרעם ככוכבי השמים וכחול הים וכעפר הארץ, וכתיב כן יהי' (דבר) [דברי] אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו' (ישעי' נה יא):
ויקוצו מפני בני ישראל. לפי שראו שהן פרים ורבים, ודומה לו קצתי בחיי (בראשית כז מו), ויקץ מואב (במדבר כב ג), ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויסוד טעמן כאדם שהוא קץ ממזונו:

Verse 13

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. א"ר אליעזר בפה רך, מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים רכים, בתחלה הי' אומר להם בניי עשו מלאכתי, ובנו בנין קטן הזה, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שהרגילם למלאכתו ונשתעבדו לו, לבסוף היה משעבדם בפרך, שמשבר עצמותם ומכתתם, ודומה לדבר לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה מו), ועיקר המלה כמו גרש כרמל (ויקרא ב יד), מתרגמינין פירוכין, ובדברי רבותינו דומה לו מוללין מלילות ומפרכין קטניות:

Verse 14

וימררו את חייהם בעבודה קשה. א"ר אבהו בתחלה גזרו עליהם ג' גזירות בחומר ובלבנים שהיו מגבלין החומר בתבן ובמים והיו מלבנים הלבנים באור וצולין אותן כדי לחוסמן:
ובכל עבודה בשדה. כגון חרישה וקצירה דישה וזירה בצירה וגדירה ומשיקה. ולבסוף כל הבן הילוד וגו':
את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. מעתה לא היה אלא בפרך וכיתות:

Verse 15

ויאמר מלך מצרים למילדת העברית. חסר דלא הוו אלא תרתי, רב ושמואל חד אמר אשה ובתה, דהיינו יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה, דהיינו יוכבד ואלישבע בת עמינדב. תניא שם האחת שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד, וכה"א האלך וקראתי לך אשה מינקת (שמות ב ז), דהיינו שמלמדת לשפר ולהניק את הוולדות:
ושם השנית פועה. זו מרים שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת עתידה אמי שתלד מאבי בן שמושיע את ישראל:

Verse 16

ויאמר בילדכן את העבריות. כשאתם מסייעות לילד את העבריות שלפיכך נקראת מילדת שמסייעת ללידה:
וראיתן על האבנים. עיקר מלת אבנים הוא הפחת העשוי ליולדת עת לידתה, ואבנים האמור בירמי' גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו, דכתיב בירמי' (ירמי' יח ג), וארד (אל) בית היוצר והנהו עשה מלאכה על האבנים. א"ר חנן סימן גדול מסר להן, אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשר ירך מכאן וירך מכאן, והוולד בין ירכותיה, לפיכך נקרא אבנים שבזמן שאשה כורעת לילד הוולד בנתיים לירכותיה כאבנים. ר' אומר לפי שביצירתו של אדם הוא נמשל ככלי יוצר, שנאמר (כי) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (שם שם ו), ואותו מקום שהיוצר עושה בו מלאכה בחומר נקרא אבנים:
אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה. אין אתם נזקקין לה. א"ר חנינא סימן גדול מסר להן להכיר את הוולד באותה שעה, שהבן פניו למטה כלפי הארץ שנלקח ממנה, ובת פניה למעלה כלפי האדם שנלקחה הימנו. ויש אומרים זה כנגד תשמישו, וזו כנגד תשמישה:
והמיתן אותו כך אמר להן אפי' משימת המילדת אצבעה על חוטמו מיד הוא מת. וכל כך למה, לפי שראו איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל עתיד להוולד באותו פרק, לפיכך גזר מיתה על הזכרים:
ולפי שהיו מצריים שטופי זימה, גזר ואם בת הוא וחיה:

Verse 17

ותיראן. האל"ף שבנתיים שהיא רפויה משמעת המלה לשון יראה, ואם היתה מפיק א' היתה משמעת לשון ראייה. בוא וראה כמה גדלה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המיילדות שהיו יריאות שמים, שנאמר ותיראן המילדת את האלהים, וכה"א ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), וכתיב יראת ה' היא אוצרו (ישעי' לג ו), וכן אמר משה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב), וכתיב יראת ה' תוסיף ימים (משלי י כז), וכתיב אשרי איש ירא [את] ה' (תהלים קיב א):
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעי' לי', דהא כתיב ויאמר בילדכן, אלא כאשר דבר בגזירה, דהיינו לשון קשה, ודומה לדבר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):
ותחיין את הילדים. ולא המיתו את הילדים מבעי' לי', אלא לא דיין שלא המיתו את הילדים, אלא שהיו מספקות מים ומזון לאימותם:

Verse 18

ויקרא מלך מצרים למילדת ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים אין מדוע אלא לשון תוכחה, ודומה לו מדוע לא כליתם חקכם (שמות ה יד), מדוע לא אכלתם את החטאת (ויקרא י יז). ועיקר המלה הכי משמע, מה דיעה יש בדבר הזה, עד כאן מספר האיך נתקיים גזירת ועבדום וענו אותם, מכאן ואילך מספר בשמירת ישועתם:

Verse 19

ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות. שהרי עבריות אינן בפתקה של חוה, דכתיב בה בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז). מפני שהן צדקניות, ולפיכך אינן צריכות לנו:
כי חיות הנה. כלומר בריאות הנה בשעת לידתן, ודומה לדבר שתי צפרים חיות (ויקרא יד ד), כלומר בריאות:
בטרם תבא אליהן המילדת וילדו. שהן מסייעות בעצמן, וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת חיה:

Verse 20

וייטב אלהים למילדות. בשתי יודי"ן, היטיב להן בעוה"ז והקרן קיימת להן לעולם הבא:
וירב העם ויעצמו מאוד. יותר מששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (והרביתי) [והרבה ארבה] את זרעך כככבי השמים (כעפר הארץ) וכחול [אשר על שפת] הים (בראשית כב יז), והכלל בכל המקרא, כל מלה שהיא עניין סיפור פועל אשר פעל כבר, ויש למ"ד בתחלת המלה, ויו"ד סמוך לה, אם המלה בלשון הפעיל, הרי היו"ד ננקדת בצירי, כמו וייטב אלהים, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), ויגל (את) השארית (דה"ב לו כ), וכל דומיהן, וכאשר הוא בלשון ויפעל תהי' היו"ד ננקדת בחירק, כה משפט המלין אשר אין היו"ד מיוסדת בהן, אבל כשהיו"ד מיוסדת בהן כולו בצירי, כמו וילך וישב, ואם לשון הפעיל יהי' היו"ד במלאפום, כמו ויולך ה' את הים (שמות יד כא), או בפתח, כמו וישב את [כל] הרכוש (בראשית יד טז):

Verse 21

ויהי כי יראו המילדת את האלהים. כלומר כיון שראה פרעה שהן יראות מלפני הקב"ה, והיו מחיות את הילדים, מיד ויעש להם למצריים בתים, שהרי לא כתב להן לשון נקבה, אלא להם לשון זכר, מלמד שעמד ותיקן בתים למצריים סמוך לבתי ישראל להיותם שכנים להם, שכיון שנולד בן לישראל יהיו הם מרגישים שהתינוק בוכה, ויהיו נוטלין את התינוק משליכין אותו ליאור, ועליהם אמר שלמה אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב טו), שתינוקת של מצריים מגלגלין מבחוץ, ותינוקת של ישראל מגלגלין מבפנים כנגדם, ובאים מצריים ונוטלין התינוק ומשליכין אותו ליאור, אימתי מחבלים כרמים, דהיינו כנסת ישראל, כדכתיב כרם חמד ענו לה (ישעי' כז ב), בזמן שכרמינו סמדר (שה"ש שם). ויש דורשין שועלים לשון מים שזורקין אותו למים ודומה לדבר מי מדד בשעלו מים (ישעי' מ יב), ולהכי כתיב שעלים חסר ו' למדרש ביה שעלים כדדרשינן:

Verse 22

ויצו פרעה לכל עמו. שגזר גם על המצרים:
לאמר. מאי לאמר כיון שיאמרו להם מצריים הללו שכיני ישראל שתינוק נולד בבית ישראל יהי' כל עמו מסייעין אותן ליטול התינוק:
כל הבן הילוד. בן ישראלי:
היאורה. כמו ליאור, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הוטלה ה' בסופה. ולמה ביאור, לפי שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל נולד באותו הפרק והוא לוקה במים, כמו שמפורש בפרשת מי מריבה, אמרו דור המבול נדונו במים, והקב"ה נשבע לעולמו שלא יהי' עוד המים למבול, ואע"פ שאנו דנין את אלו במים, אין אנו מתייראין שיביא מבול ליפרע ממנו, שהרי אינו מבטל שבועתו והם לא ידעו שהקב"ה גדול העצה ורב העליליה דמבול הוא דאינו מביא על הארץ, אבל מביא אומה אחת לתוך המים ולא עוד אלא על כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא, וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל (אלהים) [האלהים] כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), מדה כנגד מדה. וכן אמר ישעיה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעי' כז ח):
וכל הבת תחיון. לפי שהמצריים שטופין בזימה לפיכך גזר שיחיו את הבנות לשום זנות:

Chapter 2



Verse 1

וילך איש. מה עניין זה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אלא אמר ר' יהודה בר ביזנא תנא עמרם גדול הדור היה וכיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמילין, מיד עמד וגירש את אשתו אחר ב' חדשים עמדו כולם וגרשו את נשותיהן, אמרה לו מרים, עמרם אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת לעוה"ז ולעוה"ב, פרעה גזירתו ספק מתקיימת, ספק אינה מתקיימת, ואתה גזירתך ודאי מתקיימה, שהנפרד מאשתו וודאי לו שאינו מוליד ממנה בן, מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן:
וילך איש. אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ, וכה"א והאיש בימי שאול גדול, וזה עמרם:
מבית לוי. מן בן בנו של לוי:
ויקח. א"ר יהודה בר ביזנא שעשה לה מעשה ליקוחין, השיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט):
את בת לוי אפשר בת ק"ל שנה והוא קורא אותה בת אמר ר' יהודה בר ביזנא מלמד שנולדו בה סימני נערות. ומלומדין הן הצדיקים אבותינו בניסים שהרי שרה אמנו היתה בת צ' שנים, ונתפשטו הקמטים, ונתעדן הבשר, וחזר יופיו למקומו, וכן יוכבד:
ויקח את בת לוי. זו יוכבד בת לוי, ומנלן דבת ק"ל שנה היתה, דכתיב אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כו נט), הורתה היתה בדרך ולידתה היתה במצרים, וישראל לא היו במצרים זולתי ר"י שנה, צא מהם פ' שנה משנולד משה עד שיצא, דכתיב ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמונים בדברם אל פרעה (שמות ז ז), נמצאת נשארו ליוכבד ק"ל שנה:

Verse 2

ותהר האשה ותלד בן. א"ר יהודה בר ביזנא מקיש לידה להריון, מה הריון שלא בצער, אף לידה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה, כלומר בשטר חוב שלה, כדכתיב בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז):
ותרא אותו כי טוב הוא . תניא ר' מאיר אומר טוב שמו. ר' יהודה אומר טובי' שמו. ר' נחמיא אומר הגון לנביאות. אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול. וחכ"א בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ד):
מלמד שלא נפרד עמרם מאשתו אלא שני חדשים בלבד, ומעוברת היתה במשה בשעה שגירשה, אלא שלא הכיר בה, וכשהחזירה היתה מעוברת ג' חדשים לפיכך ותצפנהו שלשה ירחים, דלא מנו לה המצריים אלא משעה דאהדרה, ואינהו לא ידעו דהוות מעוברת ביה מעיקרא:

Verse 3

ולא יכלה עוד הצפינו. הצפינו מבעי' לי' דליהוי הפ"א נדגשת דמשמע כמו להצפינו דהיינו לשון קל. ודומה לדבר הראותם, כמו להראותם, וכמה לשונות במקרא, אלא מאי הצפינו דצ' דגושה והפ' רפויה דמשמע הצפן שלו, שוודאי היתה יכולה אבל לא היתה יכולה לבלבל דבר הצפן שלו לאחר ג' חדשים, דהיינו לומר עד השתא מעברנא דהא מנו לה ט' חדשים מדאהדרה בעלה ועד סוף ג' חדשים בתר דילדתיה ובתר ג' חדשים שאלו בתרה ואמרה עד השתא הות מעוברת ועכשו הוולד אנה הוא:
ותקח לו. להצלתו:
תיבת גומא. למה נקרא גומא, שהוא גומא ושותה מיא תדיר ודומה לדבר הגמיאני נא מעט מים (בראשית כד יז), וכה"א היגאה גומא בלא בצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא). מאי שנא תיבת גומא. א"ר שמואל בר נחמני דבר קל הוא הגומא שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה, בפני המים, ובפני האבנים ובפני הסלעים, שאם יבואו גלי היאור ויטילוהו לסלעים לא תשבר:
ותחמרה. לשון רפה היא מלמד שעיקר הטיח לא היה אלא בזפת והחמר טפל:
ותחמרה בחמר ובזפת. תניא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע:
ועוד שהחמר נימוח במים וזפת אינו נימוח:
ותשם בסוף. ר' אליעזר אומר ים סוף. ר' שמואל בר נחמני אמר אגם, היינו יערת הטיט שעל שפת היאור, וה"נ מתרגמינן ושויתיו ביערא, ודומה לו ביערת הדבש (ש"א יד כז), וכה"א קנה וסוף קמלו (ישעי' יט ו):

Verse 4

ותתצב אחותו מרחוק. כלומר בסוף נבואתה, שהיתה אומרת עתידין אבא ואימא להעמיד בן שהוא מושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, כיון שזרקתו אמו ליאור, עמדה אמה וטפחה על ראשה, אמרה לה היכן נביאותיך לפיכך נתיצבה מרחוק לדעת מה יעשה לו, אם יטריפו היאור או לא:

Verse 5

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. א"ר אחא בר' חנינא אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל התורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, וראיה לדבר שהרי אמרו רבותינו בשבעה באדר נולד משה, משבעה באדר ועד ששה בסיון ג' חדשים הם, שהרי אייר חסר הוא, והיינו דכתיב ותצפנהו שלשה ירחים, למדנו שלא עשה משה רבינו בתיבה אפילו יום אחד, וכה"א ותתצב אחותו מרחוק, מלמד שלא זזה ממצבה עד ששלח הקב"ה עזרה לצדיק, יהי כבוד ה' לעולם:
בת פרעה. היינו בתיה בת פרעה אשת כלב בן יפונה הקנזי:
לרחוץ על היאור כדי להקר מפני החום:
ונערותיה הולכת על יד היאור. שלא רצה הקב"ה שיהיו פוגעות באותו צדיק, לפיכך נתרחקו מעל גבירתן:
ותרא את התיבה בתוך הסוף. היא לבדה ראתה:
ותשלח את אמתה ותקחה. לתיבה. ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר אמתה, היינו ידה, כדכתיב אמה וטפח (יחזקאל מג יג). וחד אמר שפחתה, ומסתברא כמאן דאמר שפחתה, שלא תמצא אמה שהמ' נירפית אלא בלשון שפחות ולא שהמ' נדגשת אלא בלשון יד, אי נמי אמת המים:

Verse 6

ותפתח ותראהו. ותרא מבעיא ליה אלא אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שראתה עמו שכינה, כענין שנא' אני ה' הוא שמי (ישעי' מב ח), והכי משמע ותפתח את התיבה:
ותראהו בראיית לבה לכבוד שכינה ששרוי עם הילד, ולפיכך נתגיירה:
והנה נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, תנא הוא ילד וקולו כנער דברי ר' יהודה, אמר לו ר' נחמיא א"כ עשית למשה רבינו בעל מום, אלא מלמד שעשאת לו אמו חופת נעורים בתיבה:
ותחמול עליו. מפני כבוד השכינה:
ותאמר מילדי העבריים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול, שאין העבריים ניכרין אלא במילה:
זה. לא אמרה הוא אלא זה. א"ר יוחנן נתנבאה שלא מדעת אמרה זה הוטל ליאור ואין אחר הוטל, והיינו דאמר ר' אליעזר מאי דכתיב וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעי' ח יט), צופין ואינן יודעין מה צופין, מהגין ואינם מה מהגין, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, לפיכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכיון דשדיוהו למשה בנהרא תו לא חזי אצטגניני בההיא סימנא, ואינון לא ידעי דעל מי מריבה לקי וכולה כדמפרש התם, ובטלוהו לגזירתא, והיינו דכתיב הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך (ישעי' מז יג), מאשר ולא כל אשר, שאינן רואין דבר על מתכונתו אבל בגימגום, לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם (דברים יח ט), והם בטול תורה ולב זוחח, וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך (שם שם יג), וכתיב כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמי' י ב):

Verse 7

ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך. ה' נחטרת לפי שהמלה הוא לשון נטילת רשות:
וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא ינק משה מהן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טומאה אתמהה, והיינו דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעי' כח ט):

Verse 8

ותאמר לה בת פרעה לכי. מכאן הבינה בת פרעה שהילד זרע קדושים הוא:
ותלך העלמה. הלכה בזריזות. עלמה לשון נערות, ומשמע בין בתולה ובין בעולה, שהרי ברבקה כתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב (בראשית כד מג), וידענו שלא הי' אליעזר מדבר אלא בבתולה, ובמשלי כתיב דרך גבר בעלמה (משלי ל יט), ואין זה כי אם בבעולה, דכתיב דרך (נשר) [הנשר] [וגו'] בשמים (שם), והמה ד' דרכים שאין להם תפיסה והכירא אחריהן. דרך שעבר בו הנשר באויר הרקיע, והנחש בצור, שאין רושם ניכר בצור כמו שניכר בעפר תיחוח, ולא האניה שעברה בלב ים, ולא כשבא הגבר על העלמה שאין עלמה זו אלא בעולה מעיקרא, דכתיב כן דרך אשה מנאפת אכלה מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (שם שם כ), ואין מנאפת אלא דנבעלה מעיקרא, וכה"א האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז לב) וכן בישעי' כתיב הנה העלמה הרה (ישעי' ז יד), לא שהיתה בתולה אלא בת בנים, אלא הבחורים קראו אותה עלמה, והיא היתה אשת ישעי', דכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר ה' [אלי] קרא שמו מהר וגו' (ישעי' ח ג), וזה בנו הראשון של ישעיה וזה בנו השני שניבא על אמו, ואמר הנה העלמה הרה וגו' (שם ז יד), קרא שמו עמנואל שהקב"ה עוזרם מיד רצין מלך יורם ומיד פקח בן רמליהו, וכה"א עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (שם ח י), יסכר פי דוברי שקר (תהלים סג יב):

Verse 9

ותאמר לה בת פרעה הליכי. לא נאמר הולכי אלא הליכי מלמד שנדרשת המלה בשתים, כלומר הא ליכי הוא, כלומר שליכי הוא ודומה לדבר הא לכם זרע (בראשית מז כג), הא כדי פרזלא (דניאל ב מג), ואמר ר' חמא בר חנינא מלמד שנתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה אלא לפי תומה:
ואני אתן את שכרך. לא דיים להם לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנים להן שכר:
ותקח האשה (בנה) [הילד] ותניקהו. כ"ד חדש:

Verse 10

ויגדל הילד ותבאהו (אל בת) [לבת] פרעה ויהי לה לבן. מלמד שכל המגדל בן חבירו בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכה"א ותקראנה לו השכינות שם לאמר יולד בן לנעמי (רות ד יז):
ותקרא שמו משה. לא השם הוא המדרש, אלא המדרש הוא השם, אלא משוי היה לו לקרותו, כדמפרש ואזיל כי מן המים משיתיהו, אלא נתנבאה ולא ידעה מה שקראתו משה שהוא משה את ישראל מן הים, שנא' ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלה מים (ישעיה סג יט). ואומר ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו כב), ולמה משה חסר ו', שנחסר אחד מחמשים שערי בינה:
משיתיהו. כלומר דיליתיהו, ואומר (לו) ימשני ממים רבים (ש"ב כב יז), (תהלים יח יז):
ורבותינו דרשו עוד. ואלה שמות בני ישראל, אלה שנצטערו במצרים, ואלה שיצאו ברכוש גדול, אלה שבאו לשם בשבעים נפש, ואלה שיצאו בשש מאות אלף:
את יעקב. מלמד שבזכות יעקב יצאו:
וימת יוסף וכל אחיו. למה מת יוסף קודם לכל אחיו, שלא יאמר הוא אם אחיו מתים תחלה הרי לקח הקב"ה אחיי שמכרוני מביתי וקברתים:
ויקם מלך חדש. רב ושמואל חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו:
הבה נתחכמה. אמר פרעה שנים עשר שבטים היו כמניין הב"ה, ועכשו נהיו לעם רב:
נתחכמה לו. לבוראם, כדי שלא ירבה עמו, אמר הקב"ה אתה פתחת בלשון הבה, כשם שפתח דור הפלגה, הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא ד), כשם שפרעתי מהם, כך אני פורע מכם, הם אמרו פן נפוץ (שם), לכך ויפץ ה' אותם (שם שם ח), אתם אמרתם פן ירבה, לכך כן ירבה וכן יפרץ (שמות א יב):
ועלה מן הארץ. ועלינו מן הארץ מבעיא ליה לומר, אלא שכינה הכתו' ובשכינה הכתוב מדבר:
ועלה. עלייה תהא להם, מלמד שאין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה, וכה"א כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו (תהלים מד כו), וכתיב קומה עזרתה לנו (שם שם כז), וכן לעתיד הוא אומר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):
ויבן ערי מסכנות לפרעה. רב ושמואל חד אמר שממסכנות לבעליהן שכל העוסק בבנין מתמסכן, וחד אמר שמסכנות לבעליהן, לפי שהבנין גבוה, וכל העולה לו מסתכן בעצמו, שאם היה נופל ממנו מיד הוא מת:
ויעבידו מצרים. למה נקראו מצרים, שהיו מצירים את ישראל, פרעה שפרע הקב"ה ממנו:
את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים:
דרש ר' עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכת לשאוב מים, הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם, והיו שואבות החצי מים והחצי דגים, ובאות ושופתות לשתי קדרות אחת של מים, ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותן וסכות אותן, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, והן נזקקין להם בין אשפות התבן ובין לבנים, ועליהם הכתוב אומר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר ששכבתן בין שפתים זכו להתחפות כנפיהם בכסף מביזת מצרים, ואברותיהם בירקרק חרוץ מביזת הים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע עת לידתן הולכות לשדה ויולדות שם תחת אלנות, שנא' תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך [שמה] חבלה ילדתך (שה"ש ח ה), והקב"ה שלח מלאכי השרת משמי מרומו ורוחצין ומלפפין ומשפין את הולד, כחיה זו שמשפרת את הולד, ומזמנין להן שני סלעים מאחד יונק דבש, ומאחד יונק שמן, שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכשמרגישין מצרים באים וחורשים על גביהם כדי למוצאן, שנא' על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם (תהלים קכט ג), ונעשה להם נס ונבלעין במקומן בקרקע, לאחר שהולכין המצריים מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנא' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (שם שם), וכשנגלה הקב"ה עליהם אלו היו מכירין אותו תחלה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו השכינה אמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו ב):
ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעיא ליה, אלא מהו כאשר דבר, א"ר יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, כתיב הכא כאשר דבר אליהן, וכתיב התם ויהי כדברה אל יוסף (בראשית לט י), מה התם דבור של עבירה, אף כאן דבור של עבירה:
כי חיות הנה. מאי כי חיות הנה, אלימא חיות ממש, כמו שקורין למילדות חיה, אטו מי לא צריכין חיה אחרת, אלא כך אמרו לו אומה זו לחיות נמשלת, יהודה גור אריה (שם מט ט), דן יהי דן נחש (שם שם יז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא), יששכר חמור גרם (שם שם יד), יוסף בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), בנימין זאב יטרף, דכתיב בהו בהדיא כתיבי, דלא כתיב בהו בהדיא כתיב בכללא ע"י יחזקאל מה אמך לביאה בין אריות רבצה בתוך כפירים רבתה גוריה (יחזקאל יט ב):
ויעש להם בתים. רב ושמואל, חד אמר בתי כהונה ולויה, וחד אמר בתי מלכות, מאן דאמר בתי כהונה ולויה משה ואהרן, ומאן דאמר בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת (דה"א ב יט), דהיינו מרים, למה נקרא שמה עזובה, שהכל עזובה מחוץ למחנה במדבר, דכתיב ותסגר מרים מחוץ למחנה (במדבר יב טו), וכתיב וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה (דה"א ב יח), מלמד שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה ולא פסיקא לי בהדיא דדוד אתא ממרים וכלב דהא אשכחן כתיב בדברי הימים (דה"א ב ט) דכלב ורם אחי הוי בני חצרון, ודוד מן רם אתא ולא מן כלב:
ותתצב אחותו מרחוק. כל הפסוק הזה על שם השכינה נאמר, דכתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל (ש"א ג י):
אחותו. דכתיב אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד):
מרחוק. דכתיב מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא ב):
לדעה. דכתיב כי אל דעות ה' (ש"א ב ג):
מה. דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב):
יעשה. דכתיב לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז):
לו. דכתיב ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו כד):
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רבותינו דרשו בו מדרש להדביר הדברים על אופניהם, גרסי' במס' סוטה א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, ודומה לדבר (כי) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער (ישעיה ד ד), ומצינו מפורש בדברי הימים שמרד דהיינו כלב בן יפונה לקח את בתיה בת פרעה, שנא' ובני כלב בן יפונה (עיר ואלה) [עירו אלה] ונעם ובני אלה וקנז וגו' (דה"א ד טו), וכתיב ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור מאת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל [אבי זנוח ואלה] בני בתיה בת פרעה אשר לקח (לו) מרד (שם שם יח), ולמעלה מן הענין כתיב ובני כלב בן יפונה עירו וגו' (שם שם טו), ולבסוף כתיב ואשתו היהודייה (שם שם יח), למדנו שאשתו של כלב היתה יהודייה זו, ושינה שם אשתו, ושינה שמו, שהרי הכתוב קראו תחלה כלב בן יפונה, ולבסוף קראו מרד, וכן לאשתו בתחלה קראה שמה יהודייה, ולבסוף קרא שמה בתיה בת פרעה, לכך אמרו רבותינו לא נכתב ספר דברי הימים אלא לדרוש בו ענייני התורה, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת מרגלים, ולמה נקראת יהודייה, שנתייהדה כדכתיב ורבים מעמי הארץ מתייהדים (אסתר ח יז), שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכה"א בחנניה מישאל ועזריה איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון וגו' (דניאל ג יב), ללמדך שמדרשות שדרשו רבותינו ז"ל תורה שלימה הן, ולכך א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה:
ותרא את התבה בתוך הסוף. אמרו לה אמהותיה גבירתינו מנהגו של עולם מלך בשר ודם שגוזר גזירה אע"פ שכל העולם כלו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת המלך, אביך שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ואתה מחיה את זה, בא גבריאל וחבטן בקרקע, והיינו דכתיב ונערותיה הולכות על יד היאור (שם ב ה), הולכות למיתה, ודומה לדבר הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב):
ותשלח את אמתה. אמרו רבותינו ששים אמות נמשכה אמת בת פרעה, וסימן לדבר כי מן המים משיתיהו, יכול לומר כי ממים משיתיו, והוסיף הכתוב ן' מתיבת מן, ה' המים, ה' מן משיתיהו, הרי ששים:
ותלך העלמה. א"ר שמואל בר נחמני שהעלימה הדבר ולא גילתה הסוד לשום אדם שהנער בן אמה הוא:
ירויחו דורשי פרשת גידולי הנער הטוב וישכילו וסמוך לגידוליו זך וישר מעלליו והכרת מפעליו, זש"ה גם במעלליו יתנכר נער אם זך [ואם] ישר פעליו (משלי כ יא), שהרי משה אע"פ שהיה בפלטין של מלך אצל בתיה בת פרעה, הצר אותו בצרת אחיו, והיינו דתנן הלל אומר אל תפרוש את עצמך מן הצבור, ותנו רבנן בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכול בשר ושתות יין] אכול [ושתו] כי מחר נמות (ישעיה כב יג), מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה [לכם] עד תמותון (שם שם יד):

Verse 11

ויהי בימים ההם. כלומר באותן הימים שהיה בפלטין של מלך:
ויגדל משה. היה בן עשרים שנה:
ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. נשתתף בצרתם, מלמד שהיה משה נותן כתפיו תחת הסבל שהיה אחיו סובלין כדי לסייעם:
וירא איש מצרי. נגש אל פרעה:
מכה איש עברי מאחיו. זה היה אחד משוטרי בני ישראל בעלה של שלומית בת דברי למטה דן, בא המצרי אל ביתו ולא מצאו, שאל לאשתו והשיבה לו אשתו שלום, מיד הורגל המצרי אליה ותבעה לדבר עבירה, והשמיעה לו לרצון, לאחר שהלך ומצא את בעלה היה מכהו ונתקנא בו משה והרגו, וכיוצא בה לא נמצאת בבית ישראל שלפי ששלום השיבה נתעלל אליה, ולפיכך פרסמה הכתוב, ללמדך שזו בלבד היתה שזינתה ולא אחרת, שנא' גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (שה"ש ד יב):

Verse 12

ויפן כה וכה. נסתכל לצד ימין ולצד שמאל:
וירא כי אין איש. שיצילנו מידו שהיה בשעת העבודה, מיד ויך את המצרי. קללו בשם צבאות ומת, כתיב הכא ויך את המצרי, וכתיב התם והכה ארץ בשבט פיו (ישעיה יא ד), מה התם בשם, אף כאן בשם:
ויטמנהו בחול. כדי שלא יתגלה הדבר:

Verse 13

ויצא ביום השני והנה שני. שניהם שוים ברשע:
אנשים. גדולי ישראל:
עברים. יהודים, והיינו דתן ואבירם:
ויאמר לרשע. למחוייב שבשניהם:
למה תכה רעך. הכית לא נאמר אלא תכה אפילו הכי קראו רשע, מכאן א"ר אבא כל המגביה ידו על חבירו להכותו ואע"פ שלא הכהו נקרא רשע. רב הונא אמר תקצוץ ידו, שנא' וזרוע רמה תשבר (איוב לח טו):

Verse 14

ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. זש"ה שנאו בשער מוכיח וגו' (עמוס ה י):
הלהרגני אתה אומר. חפץ לא נאמר אלא אומר, זה שדרשינן לעיל כי בשם המפורש הרגו דהיינו במאמר:
כאשר הרגת את המצרי. כלומר ששפכת דם האדם:
ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. אמרתי הדבר היה סוד בישראל ועכשו נתגלה שיש בהן הולכי רכיל מגלה סוד:

Verse 15

וישמע פרעה את הדבר הזה. על פי הרשע שמע:
ויבקש להרוג את משה. אמרו רבותינו חרב שם על צוארו וקהה החרב והוא נשבר:
ויברח משה מפני פרעה. מכאן שהצדיקים תולין בטחונן בהקב"ה ומתייראין כדי שלא יבאו לידי נסיון ויתחלל שם שמים ח"ו על ידיהן:
וישב בארץ מדין. לאחר שנתחתן את בת יתרו:
וישב על הבאר. קודם שנשאה, כל הצדיקים שפגעו בבאר הצליחו, יעקב כתיב ביה וירא והנה באר בשדה (בראשית כט ב). משה דכתיב וישב בארץ מדין וישב על הבאר. אביתר וצדוק ניצולו בבאר:

Verse 16

ולכהן מדין שבע בנות. שר של מדין, ודומה לדבר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):
(ותבאן ותדלן) [ותבאנה ותדלנה]. מן הבאר:
[ותמלאן] [ותמלאנה] את הרהטים להשקות (את הצאן) [צאן] אביהן. מכאן שאין לבת זכות בנכסי אביה אלא במה שהוא נותן לה:

Verse 17

ויבאו הרועים ויגרשום. התחיל הכתוב לספר בלשון זכר ויגרשום. וסיים בסוף בלשון נקבה ויקם משה ויושיען, אלא מלמד שבקשו להזדווג להן, כענין שנא' ואין מושיע לה (דברים כב כז), וסיים בסוף בלשון זכר את צאנם, ועוד שחזר וקרא את הצאן על שמם ולא על שם אביהן, לפי שמאחר שמסר את נפשו על הצלתן ועל הצלת הצאן והן עצמם נסתכנו על הצאן נקרא על שמו של משה ועל שמן, שכל המציל מיד הגזלן הרי הוא שלו. ואמרו רבותינו משה ברח מן הדינין ובא ומצא דינים, לפיכך הכתוב משבחו:
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (שם לג כא):

Verse 18



Verse 19



Verse 20



Verse 21



Verse 22



Verse 23

ויהי בימים הרבים ההם. בזמן שהן עובדין באנחה נקראים ימים רבים, וכה"א וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה (צדק) וללא תורה (דה"ב טו ג), וכשהן עובדים בשמחה הן קרואים אחדים, וכה"א ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (בראשית כט כ):
וימת מלך מצרים ויאנחו. וכי מפני שמת נאנחו ויזעקו, אלא מלמד שנצטרע, וכה"א אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב יב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו א), ועדיין איני יודע למה נאנחו וזעקו, אלא אמרו לו רופאי אליל אם רוחץ אתה בדם בכורי ישראל בכל יום, הרי אתה נאסף מצרעתך, והיה שוחטן ורוחץ בדמם, לפיכך ויאנחו בני ישראל:
מן העבודה. שהיתה עליהם קודם לכן:
ויזעקו. על שפיכת דם בכוריהם:
ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. מיד נגזר ליהרג כל בכורי מצרים בפעם אחת:

Verse 24

וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם. כענין שנא' ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר (בראשית טו יח). וביצחק כתיב ואת בריתי אקים את יצחק וגו' (שם יז כא). וביעקב כתיב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וגו' (דה"א טז טז יז), מלמד שאין הקב"ה פוקד את ישראל לגדולה, אלא מתוך דוחק גדול, וכה"א כי ידין ה' (את) עמו [ועל עבדיו יתנחם] כי יראה כי אזלת יד (דברים לב לו), וכן לעתיד, דכתיב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):

Verse 25

וירא אלהים את בני ישראל. מה ראה, ראה שעשו תשובה כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא הי' מכיר זה מזה, שנא' וידע אלהים, הוא לבדו ידע, ולא שידעו איש בחבירו, ורבותינו דרשו וירא אלהים את בני ישראל, ראה שיעבודם:
וידע אלהים, ידע את מי ישלח לגאול אותם, ולפיכך נסמך לו ומשה:

Chapter 3



Verse 1

ומשה. ו' נוסף על הענין, שהקב"ה הקדים רפואה למכה, לפי שנא' ויאנחו בני ישראל מן העבודה, הקדים את משה שנתגדל מאחרי הצאן, יעקב נתגדל מאחרי הצאן, שנא' והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל מב מג), משה נתגדל מאחרי הצאן, שנא' ומשה היה רועה את צאן יתרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, דוד נתגדל מאחרי הצאן, דכתיב מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו (תהלים עח עא), עמוס נתגדל מאחרי הצאן, שנא' ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר (ה' אלי) [אלי ה'] לך הנבא (על) [אל] עמי ישראל (עמוס ז טו), לכך נאמר ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין, זה שדרשנו שהיה יתרו בנו של רעואל:
וינהג את הצאן אחר המדבר. א"ר יוחנן למה היה משה רבינו רודף אחר המדבר, שנסתכל ברוח הקודש שעילויין של ישראל מן המדבר הוא, שנא' מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ג ו), תורה מן המדבר, שכינה מן המדבר, מלכות מן המדבר, דכתיב ויהי בישורן מלך (דברים לג ה), באר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, לפיכך נמשך אחר המדבר, אלו דברי רבותינו, ודרך הפשט כך הוא שהרחיק את הצאן מן היישוב, כדי שלא לפשוט בגזל, שלא יבער בשדה אחר:
ויבא אל הר האלהים חרבה. לפי שהשכינה עתידה להגלות עליו, לפיכך נקרא הר האלהים:
חרבה. שמשם יצאו ארבע מיתות ב"ד וכרת שמחריבות את הרשעים, ומשם ירדה חורבה לאו"ה, כדכתיב והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב):

Verse 2

וירא מלאך ה' אליו. זה מלאך זגנזגזאל:
בלבת אש. לא נאמר בלהבת אלא בלבת, כלומר בהכרת גילוי שכינה מתוך אש, ודומה לדבר לבבתני אחותי כלה (שה"ש ד ט), ואיש נבוב ילבב (איוב יא יב), כשיבא לסיני וירא אותן האישות ויזכור לו מאש ולא יתירא מהן ליקרב לקבל תורה מתוך האש, וכה"א מימינו אש דת למו (דברים לג ב), אלו דברי רבותינו, ואני אומר לבת היא להבת היא שלהבת, ויש לפשטו כי היא לבת והיא להבת, ודומה לו בדברי רבותינו מסר לו גחלת וליבה בנזיקין:
מתוך הסנה. רמז רמז לו שדבר קודש מצטער בצרת ישראל, שנא' בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), לפיכך נתגלה לו מתוך הסנה, דהיינו מין קשה שבקוצים מדוגמתו של פרעה מלך מצרים, מה הסנה הזה ראשי קוציו כפופין, ובזמן שאדם מכניס ידיו לתוכן אינו לוקה, וכשבא להוציא יד מיד נתפסת, כך ברדת ישראל מצרימה אמר במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (בראשית מז ו), וכשבאו לצאת אמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב):
וירא והנה הסנה בוער באש. מה בער מצריב, וכן מתרגמינן בירושלמי צריבי באש, ודומה לדבר צרבת השחין (ויקרא יג כג):
והסנה איננו אכל. איננו כלה לגמרי, מפני שנתרבה בגזירת המקום לחלוחית בסנה כדי שלא יכלה, ורבותינו אמרו שהסנה איננו אוכל לגמרי מכח האש, מכאן אמרו האש שלמעלה מעלה לחלבים וצורבת ואינה אוכלת, והיא שחורה, והאש שלמטה אינה מעלה לחלבים, ואינה צורבת ואוכלת, מכאן את למד לכל אכילת הקרבנות על גבי המזבח:

Verse 3

ויאמר משה אסורה נא. אסרה חסר ו' כדרשב"ל דאמר רשב"ל צוארו עקם לראות את המראה הגדול הזה, כי נפלא הדבר בעיניו מדוע לא יבער הסנה, והכתיב והנה הסנה בוער באש (פסוק ב), אלא מדוע לא יבער הסנה לגמרי כדרך העולם, שבזמן שהאש שולטת בעצים הם כלים, והוא אינו כלה, אבל דרך הפשט מדביר בער על אופן בעירות אש, ודומה לדבר לפידים בוערים, וחמתו בערה בו (אסתר א יב) ומלשון כלייה היא, כלומר ולא יבער הסנה על אופן כלייה גמורה, ודומה לו ובער בשדה אחר (שמות כב ד), כאשר יבער הגלל עד תומו (מ"א יד י), בערתי הקדש (דברים כו יג), דהיינו כולם לשון כלייה:

Verse 4

וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. מתחלה נראה לו המלאך ממש בדמות אביו, כדי שלא לבהלו, וכשראה כי סר לראות קראו דבר הקודש שירד לתוך הבירה לדבר עמו:
ויאמר משה משה. למה קראו ב' פעמים, לשון חיבה, וכן אתה דורש בנביאים אחרים אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל:
ויאמר הנני. אמר לו הקב"ה אתה אמרת הנני, חייך בכל עת שאתה קוראני אומר אני לך הנני, כענין שנא' אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה נח ט):

Verse 5

ויאמר אל תקרב הלום. כלומר אל תקרב למקום שכינת מלכך, ודומה לדבר כי הביאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ומתרגמינן עד מלכותא, שעדיין לא הגיע שעתך להסתכל באספקלריא המאירה:
של. כלומר הסירם ויפולו, ודומה לו וגם שול תשולו לה (רות ב טז), כי ישל זיתך (דברים כח מ):
של נעליך מעל רגליך. לפי שמשה רבינו לא זכה לשני דברים, לא לכניסת הארץ, ולא לבנים עומדים על מדרגתו. לכך נאמר בו של נעליך, לשון רבים, דהיינו שני נעלים, אבל יהושע נאמר בו של נעלך (יהושע ה טו), בלשון יחיד, לפי שזכה ליכנס לארץ, אבל לא זכה לבנים עומדין על מדרגתו:
כי המקום אשר אתה עומד עליו. דהיינו מחמת המלאך היתה קדושת הקרקע שסביבות הסנה, לכך נאמר אדמת קודש הוא, כלומר לא שהמדבר כולו קודש, אלא מקום קרקע תפיסת הקודש הוא לבדו קדוש, ביהושע כתיב ויעש יהושע כן (שם), אבל כאן לא נצרך לכתוב ויעש משה כן, דמדכתיב ויסתר משה פניו כי ירא (פסוק ו), ידענו כי עשה כן:

Verse 6

ויאמר אנכי אלהי אביך. בישרו שעמרם אביו מזומן לחיי עולם הבא, לעמוד במחיצתן של אבות:
אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ולמה לא נאמר ו' באברהם ולא ביצחק, לפי שאין מטתן שלימה ואין הקב"ה משרה שכינתו בכל זרעם, אבל יעקב נאמר ו' ואלהי, לפי שמטתו שלימה, והקב"ה עתיד להשרות שכינתו בכל זרעו, כדכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים (שמות כט מה):
ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. אותה שעה רצה הקב"ה להראות לו כבודו ממש בראיית עין, ולא רצה מפני ענותנותו, וקיבל שכר על כך, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בשכר שלש זכה לשלש, בזכות ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים שהוצרך ליתן על פניו מסוה מרוב קרינות עור פניו, בשכר כי ירא, זכה לויראו מגשת אליו (שמות לד ל), בשכר מהביט, זכה לתמונת ה' יביט (במדבר יב ח), לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה:

Verse 7

ויאמר ה' ראה ראיתי. כפל הדיבור, ראה בכל דור ודור, ראיתי גם עתה ששיעבודם קשה מכל שיעבוד:
את עני עמי אשר במצרים. זו פרישות דרך ארץ:
ואת זעקתם שמעתי. על שפיכת דם בניהם בכוריהם:
מפני נוגשיו. כדכתיב והנוגשים אצים (שמות ה יג):
כי ידעתי את מכאוביו. הם עצמם אינן מרגישין כל כך, שהם כמתים, אין המת מרגיש באיזמל:

Verse 8

וארד להצילו, הורדתי כבוד שכינתי להגלות לך מעתה בראיית העין ולדבר עמך ולהודיעך שרצוני להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש:

Verse 9

ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. על שפיכות דם בכוריהם:
וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. זה דוחק הלבנים, דכתיב והנוגשים אצים (שמות ה יג):
באה. הטעם בבי"ת שהיא לשון עבר, ודומה לו והנה רחל בתו באה עם הצאן (בראשית כט ו), באה הצפירה (יחזקאל ז ז), באה (אל) [עד] יואב (מ"א ב כח), וי"א במקרא שטעמן באל"ף והן לשון עתיד, ונדרשינן במקומן.:

Verse 10

ועתה לכה. ה"א של לכה סתומה כמין ח', שלא היה רוצה לילך אמר הרי במשפחתי גדול ממני, אמר לו הקב"ה בך אני בוחר, ואם אי אתה גואלם הרי אני סותם את גאולתם עד תשלום ת' שנה לירידתם למצרים, כיוצא בדבר למרבה המשרה (ישעיה ט ו), המ' סתומה, בקש הקב"ה לעשות יחזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, וכיון שלא זכה הדור סתם את הקץ:
ועתה לכה. לשון ענוה:
ואשלחך אל פרעה. בבטחוני תלך אצל מי שברחת מפניו:
והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. יציאתם תקרא על שמך, שנא' מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע (ים ויעבירם) [מים מפניהם לעשות לו שם עולם] (ישעיה סג יב):

Verse 11

ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה. כבר ברחתי, ועכשיו אני הולך אצלו:
וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. אמר לפניו רבש"ע כמה קטנים יש בהם, כמה זקנים וזקנות יש בהם, כמה (עבירות) [עוברות] יש להם, כמה תיקון עשית להם להוציאם, כמה תפנוקין ומאכלות ומיני תרגימא התקנת להם, לכך כתיב וכי ו' מוסיף על ענין ראשון:

Verse 12

ויאמר כי אהיה עמך. אעפ"י שברחת מלפניו אי אתה מתיירא ממנו, ומה שהשבתני על תיקונם ועל פרנסתם, משאוציאם אזמין להם פרנסתם, מי שברא יום הוא בורא פרנסתו, ומי היה רועה את הצאן שהיית נוהג עד עתה, מי שרועה את הצאן הוא ירעה אותם:
וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. אין אות בכל מקום אלא למי שנתבשר בו פעמים לאלתר ופעמים לזמן, וכה"א למחר יהיה האות הזה (שמות ח כג). והמופת לאלתר, וכה"א תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך (שם ז ט), ונקוד באתנחתא מלת שלחתיך, להודיע כי שם הגבול, אמר לו בעירת הסנה יהי אות לך כי אנכי שלחתיך, ומצוה אני עליך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כדכתיב וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (שמות כד ד), ומעתה יש לך להתחזק באמונה כי בחרתי בך להיותך שליח:

Verse 13

ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל. לפי שראה שאי אפשר לסרב, לכך אמר לו כך:
ואמרתי להם. הטעם בת' להשמיע המלה לשון עתיד:
אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו. לפי שמסורת היה ביד זקיניהם מאבותיהם, דכתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, אבל משה לא היה יודע שלא היה מצוי אצל הזקנים. לכך אמר לו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ומה עלה על דעתו של משה לומר כך, אלא כך אמר בדעתו המלאך נתאבק עם יעקב אבינו, וכשבא ליפרד ממנו שאלו מה שמך (בראשית לב כח), ואני מדבר עם השכינה על אחת כמה וכמה:

Verse 14

ויאמר אלהים אל משה. למה זכה משה להתפרש השם הנכבד והנורא על ידו, שמו גרם לו משה למפרע השם:
אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אע"פ שהוא שם קודש כשאנו דורשין לפנינו בסמוך במדרש רבותינו, נראה לי העבד המחבר ס' השכל הזה, כי דברי רבותינו מדוברין על אופן הפשט לפי שמדבירין האמירות השתים על מתכונתן, אמר לו הקב"ה אמור להם אהיה עמהם בשעבוד זה, ואני הוא שאהיה עמהם בשיעבוד ד' גליות ורמז לו תיבה בת ד' אותיות להתבונן ממנה שהן ד' גליות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה, מה לי לבשרם צרות העתידות, מיד נראו דבריו לפני הקב"ה וחזר ואמר כה תאמר (אל בני) [לבני] ישראל אהיה שלחני אליכם. ואני אומר כי אין להדביר מאמר אהיה אשר אהיה לשאר אהיה כגון (אני) [אנכי] אהיה עמך (דברים לא כג), אהיה כטל (הושע יד ו), אע"פ ששני האהיה האמורות בתחלה יכולת להדבירן מלשון היה ויהיה, באומרו אהיה שלחני נפסק פתרוני האהיה שלמעלה, כי האל"ף אשר בתחלת התיבה ימנענה מדרך זה:

Verse 15

ויאמר עוד אלהים אל משה. אמר הקב"ה ושמא תאמר כי לא יכירו שמי בכך:
כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם. זה השם הנכבד והנורא הוא שם בן ארבע אותיות. ועליו נאמר זה שמי לעולם, כמו לעלם, נדרש אם למסורה לעלם כתיב חסר ו', לא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ונדרש נמי זה שמי לעולם, לקיום העולם, שאין העולם מתקיים במדת הדין בלעדי מדת הרחמים, ושם י"ה לשון רחמים, ושם אלהים לשון דין:
וזה זכרי לדור ודור. שכל השמות משתנין, ושם י"ה אינו משתנה, שנ' אני ה' הוא שמי, הוא השם שקראני אדם הראשון, וכן לעתיד לבא, שנא' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט):

Verse 16

לך ואספת את זקני ישראל. זה ששנו מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו, דכתיב ואברהם זקן (בראשית כד א), ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן במצרים וכן במדבר שבעים הזקנים, וכן בכל דור ודור שבעים סנהדראות קבועים בישראל:
ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. בראיית הלב, כדכתיב ולבי ראה הרבה וגו' (קהלת א טז):
אלהי אברהם (אלהי) יצחק [ויעקב] לאמר. לכם במטבע שטבע לכם יוסף הצדיק. ואמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה), ובאותו מטבע תאמר להם בשמי:
פקד פקדתי אתכם. כפל לגאולה פקדתי להנחילכם את הארץ:
ואת העשוי לכם במצרים. הריני נותן לכם שכרכן, כדכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם טו יד):

Verse 17

ואמר אעלה אתכם מעני מצרים. הרי כבר צרפתיכם בכור עוני, דכתיב (ואוציא) [ויוצא] אתכם מכור הברזל ממצרים (דברים ד כ), וכתיב בקבלה בחרתיך בכור עוני (ישעי' מח י):
אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי. וגרגשי שלא הזכיר מובלע הוא בתוך ששה אלה:
אל ארץ זבת חלב ודבש:

Verse 18

ושמעו לקולך. בישרו והבטיחו שיהיו הזקנים כפופין לו ושומעין את דבריו כתלמיד מפי רבו מובהק:
ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. אתה עיקר, והן טפילין לך:
ואמרת ה' אלהי העבריים. היה לו לומר העברים, ולמה הוסיף י' השנית, רמז רמז לו על יו"ד מכות הראויות להביא על פרעה ועל מצרים באהבתו את העברים:
נקרא עלינו. כלומר נגלה ובא עלינו:
ועתה נלכה נא. בלשון ענוה ובלשון בקשה:
דרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתם לרדוף אחריהם:
ונזבחה לה' אלהינו. כשמועו:

Verse 19

ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך אתכם. אפילו לצאת חוצה לעיר:

Verse 20

ושלחתי את ידי. זו מכה, כי יד מתפרשת לכמה עניינים. יד מקום, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג יג). והנה מציב לו יד (ש"א טו יב). יד נבואה, דכתיב ויד ה' היתה אל אליהו (מ"א יח מו), היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א). יד מכה, דכתיב ושלחתי את ידי (שמות ג כ), הנה יד ה' הויה (שם ט ג), יד עצה, דכתיב והיתה ידך (דה"א ד י). יד ממש, יד שפת הנהר, דכתיב ועל יד הירדן (במדבר יג כט). יד כח, דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא):

Chapter 4



Verse 1

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אמר ודאי מאמינים בני מאמינים הם בך, אבל בי לא יאמינו:
כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כל כך היה מסרב, כדי לברוח מן השררה:

Verse 2

ויאמר אליו ה' מזה בידך. מזה כתיב נדרש למסורת, אמר לו מזה שבידך תבין שלא עשית כהוגן, שחשדתה את הכשרין, כשם שזה לוקה, כך אתה לוקה, שכל החושד את הכשרים לוקה בגופו. מה זה קרי, שאלו כדי להשיבו מתוך דבריו:
ויאמר מטה, רמז רמז לו מעתה תהא רודה במקל:

Verse 3

ויאמר השליכהו ארצה, כמו לארץ:
וישלכהו ארצה ויהי לנחש. מפני מה נהפך לנחש, מה נחש זה משים זנבו לתוך אזנו כדי שלא ישמע לקול מלחשים, כדכתיב כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם (תהלים נח ו). כך היה פרעה, דכתיב ביה ולא ישמע (אליהם) [אליכם] פרעה (שמות ז ד):
וינס משה מפניו. מפני שרמז לו הקב"ה שילקהו על החשד, כענין שנאמר ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה (בראשית ג טו):

Verse 4



Verse 5



Verse 6



Verse 7



Verse 8

והיה אם לא יאמינו לך. קטני אמנה שבהם:
ולא ישמעו לקול האות הראשון. לקל כתיב חסר ו', כלומר דמחזי להו דבר קל וחסר:
והאמינו לקול האות האחרון. מלא ו' כלומר דמחזי להו דבר חמור ושלם, זה מדרש אם למסורת, אבל למקרא כשאתה דורשה מהו לקול האות, והלא כתיב אם לא יאמינו לך, אלא מלמד שהיה המטה משמיע קול במצרים, מטה הייתי ונהפכתי לנחש, ועוד מטה. וכן היד היתה משמעת קול, טהורה הייתי ונצטערתי, ועוד נטהרתי, להודיע שבחו ותהלתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה:

Verse 9

והיה אם לא יאמינו. קטני האמנה שבהם:
גם לשני האותות האלה. שיאמרו נסיונות הם למשה, אבל אין אנו יודעין ממנו שהקב"ה גואל אותנו על ידו של משה:
ולא ישמעו לקולך. שאתה מדבר בשמו:
ולקחת ממימי היאור. שפרעה משתחווה לו:
ושפכת היבשה, כלומר ליבשה. כמו המזבחה למזבח:
והיו המים אשר תקח מן היאור. צרורין ונטמרין ואינן נבלעין בקרקע:
והיו. מאחר כך:
לדם ביבשת. ורמז רמז לו שעתיד ללקות יאוריהם לדם מפני ששפכו דם בכוריהם:

Verse 10

ויאמר משה אל אדני בי אדני. מפני שהלקהו בצרעת היה נקל בעיניו נבזה ונמאס ומתבייש, לפיכך לא היה קורא בשם הנכבד והנורא, שפירש לו בי"ה, אלא קראו אדון, כדבר שקראו אברהם זקינו אדני באל"ף דל"ת:
בי אדני, בי הסרחון נתלה שאני כבד פה ואיני כדאי להיות שלוחך:
לא איש דברים אנכי. כלומר מפני שאני כבד פה וכבד לשון איני יכול למהר לדבר צחות:
גם מתמול. תמול חד משמע, וכשהוא אומר מתמול, משמע תרי, דהיינו יום אחד מקרי תמול:
גם משלשום. תלתא דמשמע משלשה ימים ולא מצית למדרש מ' משלשום כי היכי דדרשת מ' דמתמול דבעל כרחך משלשום משלשה ימים משמע:
גם מאז דברך אל עבדך. לרבות יום אחד לפני שלשום דהיינו ד' ימים, מלמד שארבעה ימים היה מזרזו לשלחו ולא נתרצה, כדי להרחיק עצמו מן השררה, ולפיכך השררה רודפת אחריו:
כי כבד פה וכבד לשון אנכי. אמר לפניו זה ד' ימים שנדברת עמדי ועדיין אני כבד פה, שאיני יכול לדבר צחות לשון פלטין, דהיינו לשון מלכות, ומה כבד פה וכבד לשון, חוט יש שמושך מן הפה ללשון מתחתיו, ומכביד את הלשון מלמהר לדבר צחות, והכי מתרגמינן בירושלמי ארום חגר פום וחיגר לשון אנא, ודומין הדברים כחגירת החיגר דתפיס לי' שיגרוניא:

Verse 11

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם פתח בלשון עבר וסיים בלשון עתיד מי שם פה לאדם, דהיינו אדם הראשון שלא היה לו לא אב ולא אם ללמדו והיה יודע לדבר בכל לשון:
או מי ישום אלם לשום אדם, עיקר מלת אלם לשון כובד ואומץ דאלימי' לישני' ולא ממהרא:
או חרש. היינו מי שאינו שומע ואינו מדבר, וראיה לדבר שבכמה מקומות קורא לשתיהן חרישה, כדכתיב למה תביט (בבוגדים) [בוגדים] תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א יג), החרישו אלי איים (ישעי' מא א), וכל דומיהן. ולמה הוציא בלשון חרישה, שאין לך חושב מחשבות מרובות יותר מן החרש, ודומה לדבר לב חורש מחשבות און (משלי ו יח):
או פקח. זה חריף ובקי שלבו פתוח, ודומה לדבר פקח קוח (שם סא א), פקח את עיני אלה (מ"ב ו כ), פקח עיניך (משלי כ יג), וכל דומיהן:
או עור. זה סומא שמראית עיניו מעופשין:
הלא אנכי ה' שמשנה את בריותי בעבור יברכוני באי עולם ושיראו מלפני כל כך אני עושה, אבל איני בורא אותך בריה חדשה עכשיו, אלא לך ואהיה עמך:

Verse 12

ועתה לך. שכל טענותיך דחיתים, ומה שאמרת שאינך יודע לדבר פלטיאנון, דהיינו לשון מלכות:
ואנכי אהיה עם פיך. דבר קודש יהא מצטרף עם דברי פיך:
והוריתיך. אהא מזמן לך דברי מלכות ולשון צח אשר תמצא, אשרי לתלמיד שרבו מתרגמו:

Verse 13

ויאמר בי אדני. בא"ד כדדרשינן לעיל:
שלח נא ביד תשלח. בבקשה ממך שלח שליחותך זו ביד אהרן אחי, שהוא גדול ממני ג' שנים, לפיכך הוא ראוי למשלחת זו:

Verse 14

ויחר אף ה' במשה. בצדיקים הללו משה אהרן ומרים דקדק הקב"ה עמהם כדי לייראם אליו, שנאמר ויחר אף ה' במשה (שמות ד יד), ובאהרן ומרים כתיב ויחר אף ה' בם (במדבר יב ט), ושלשתן לקו בגופם יסורים של אהבה, במשה כתיב והנה ידו מצורעת כשלג (פסוק ו), באהרן כתיב ויפן אהרן אל מרים (במדבר יב י), מלמד שנפנה מצרעתו, שגם הוא נעשה מצורע ובמרים כתיב והנה מרים מצורעת כשלג (במדבר יב י):
ויחר אף ה' במשה. אמר לו לא היה רצונך אלא לשאל מה שמי ולדבר עמי כל אלו הימים, לפיכך היה לך מתחלה לומר שלח נא ביד תשלח, אלא אחר כל העסקים הללו אתה דוחה דברי בכך:
הלא אהרן אחיך. שאמרת ודאי הגון הוא:
הלוי. לפי שעדיין לא נבדל מאת אחיו להקדיש ולכהן, לפיכך קראו לוי:
ידעתי כי דבר. מעצמו:
ידבר. בפיו ולא אחר ולא שארי ישראל:
וגם הנה הוא יוצא לקראתך. לפי תומו:
וראך ושמח בלבו. שאם היה יודע שאני מעיד עליו. היה יוצא לקראתך בתופים ובמחולת:

Verse 15

ודברת אליו. משמי:
ושמת את הדברים בפיו. כדרשן הזה שסודר את הדברים בפי המתורגמן:
ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו. דבר קדשי יהא מצטרף עם דברי פיכם:
והוריתי אתכם את אשר תעשון. עוד אותות ומופתים גדולים אשר נתתי לפניך:
ודבר הוא לך אל העם. הוא מדבר בעבורך לומר קבלו דבריו כי מפי הקב"ה הוא מדבר, ודומה לו היש לדבר לך אל המלך (מ"ב ד יג), אני מדבר (עליך) [אליך] (יחזקאל ב ח), כלומר בעבורך:
והיה הוא. שאמרת שהוא גדול ממך:
הוא יהיה לך לפה. דהיינו מתורגמן בינך לבין העם:
ואתה תהיה לו לאלהים. ירא מלפניך כמו שראוי לירא מפני הדיין:

Verse 16



Verse 17

ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. לאחר שקיבל משה עליו לילך בשליחותו, אמר לו הקב"ה עשה שליחותי, אפילו המקל הזה הולך ועושה שליחותי. וזה המטה נברא בין השמשות, ומשקלו ארבעים סאה, והי' מאבן ספיר, ולקחו משה מבית יתרו, שלקחו יתרו מבית יוסף הצדיק, ועליו חקוק שם המפורש ובו עשה את האותות, ובו קרע את הים, ובו בקע את הצור, ובו החליש את עמלק ואת עמו, ונגנז באהל מועד עד ימי ירמיה, ובימי ירמיה נסתר מעיני כל חי עם אהל מועד והארון והעדות וכלי הקודש שנעשה במדבר, הקב"ה יזכני לראותם בהעלותו את עיר הקודש על ראש שמחתי:

Verse 18

וילך משה וישב אל יתר חתנו. כיון שראה הקב"ה מפציר עליו, מיד נתרצה לילך כדרך שעשה יונה בן אמתי וירמיה בן חלקיהו:
אל יתר חתנו. הוא יתרו, כמה דאמרינן שבע שמות היו לו:
אלכה נא. בלשון בקשה וענוה:
אשובה אל אחי אשר במצרים ואראה וגו'. כי ששים שנה היה לו שנפרד משם, ומסורת היא בידינו שבן עשרים הי' משה כשהרג את הנפש, דהיינו המצרי, ויצא ממצרים, הוא שדתן הרשע אמר לו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב יד), כלומר עדיין לא הגעת להיות איש, רק שאתה בוטח בממשלת בת פרעה, ואנו מודיעים לך שבן יוכבד את:

Verse 19



Verse 20

ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמר. וירכבם חסר יו"ד, החמר חסר ו', מלמד שלא היה לו אלא חמר אחד, ולא הרכיב עליו את אשתו זולתי שני ילדיו, וזה אחד מן הדברים ששינו זקני ישראל לתלמי המלך וכתבו לו וירכיבם על נושא אדם, משום כבודו של משה:
וישב ארצה. כלומר לארץ:
ויקח משה את מטה האלהים. לפי שבו חקוק שם המפורש, לפיכך קראו מטה האלהים:
בידו. אע"פ שהיה משקלו מ' סאה, מעשה נס היה בו, שהיה המטה נושא את עצמו ונראה כנישא בידו של משה:

Verse 21

ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך. דומה לדבר כדאמרי' מסורת היא בידינו, והכי נמי אמרינן כדבעיין אמוראי דין וקשיא עילויה מילתא ומשתאיל, אמרינן לא הוי בידיה, לכך נאמר אשר שמתי בידך, שחזר וכפל מה שאמר לו מתחלה:

Verse 22



Verse 23

ואמר אליך. בדברי שלום ועצה טובה, כדכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' (דברים כ י):
שלח את בני ויעבדוני ותמאן לשלחו. אמר יודעני בך:
הנה אנכי הורג את בנך בכורך:

Verse 24



Verse 25



Verse 26



Verse 27

ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה. בוא וראה מדת גדולתו של הקב"ה שנקרא אל אלהי הרוחות לכל בשר, שהרי משה רבינו היה במדין, ואהרן אחיו היה במצרים. ודבר הקדש היה מדבר לזה ולזה בשעה חדא, לזה אמר לך שוב מצרימה (שמות ד יט), ולזה אמר לך לקראת משה המדברה, וכל בני העולם שבניהם לא הקשיבו ולא שמעו, לכך כתיב אין עוד מלבדו (דברים ד לה), הקול הנורא משמיע בלחש:
וילך ויפגשהו. זו היא פגישה של חיבה. בהר האלהים. במקום שכינה מקום שנגלה הקב"ה למשה בסנה:
וישק לו. שלש נשיקות הן, של פרישה, של גדולה, ושל פרקים. של פרישה היכי דמי, כגון ערפה, דכתיב ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), של גדולה כגון ויקח שמואל את פך השמן ויצק (אל) [על] ראשו וישקהו (ש"א י א), של פרקים כגון הכא, דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו:

Verse 28



Verse 29

וילך משה ואהרן. פתח בלשון יחיד והדר אמר משה ואהרן, מלמד שהלכו בעצה אחת:
ויאספו את כל זקני ישראל. ליטול מהם עצה, הוא שאמרו רבותינו ז"ל אם יאמרו לך זקינים לסתור ונערים ליבנות, סתור ואל תבנה, שסתירת זקנים בנין, ובנין נערים סתירה:

Chapter 5



Verse 1

ואחר באו משה ואהרן. כיון שנאספו כל זקני ישראל אל משה ואל אהרן, ועמדו לילך יחד אצל פרעה, נתייראו הזקנים, והיו (נטמנין) [נשמטין] אחד אחד, עד שהגיעו לפלטין של פרעה לא נשאר מכל זקני ישראל אפילו אחד, כי אם משה ואהרן, לכך נאמר ואחר באו משה ואהרן:
ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח [את] עמי ויחגו לי במדבר. כדי להסית את פרעה לרדוף אחריהם במדבר:

Verse 2

ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. מפני יראתו, ארורים הם הרשעים שבזמן שהקב"ה נותן להם גדולה הן מחרפין ומגדפין, פרעה נתגאה ואמר מי ה', כמו שעשו דור המבול דכתיב ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כא יד), ודור הפלגה דכתיב הבה נבנה לנו עיר וגו' (בראשית יא ד). נבוכדנצר אמר (ומאן) [ומן] הוא (אלהיך) [אלה] (דישיזבונך מידי) [די ישיזבנכון מן ידי] (דניאל ג טו). סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות [האלה] אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל (אלהיכם) [ה'] את ירושלים מידי (ישעיה לו כ), חירם אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (שם יד יד), לכך נגזר עליהם כלייה, דכתיב לכן יפלו בנופלים בעת (פקודתם) [פקדתים] כשלו (ירמיה ו טו), אבל צדיקי ישראל כל זמן שמתגדלין ענוה מתוספת להם, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), משה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה (שמות ג יא), דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז), לכך הקב"ה משרה שכינתו עליהם, שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים וגו' (ישעי' נז טו):
לא ידעתי את ה'. פשפשתי בכל שמות האלילים ולא מצאתי מי ששמו ה', אמר לו משה וכי מה לכהן בבית הקברות, ומה למלך בבית המטבחיים:
וגם את ישראל לא אשלח. לא מיראתו ולא מאהבתו. לפי שמעולם לא שיגר לי כתב שלום, ולא שיגר לי עטרה אחת, כדרך ששאר המלכים עושים:

Verse 3

ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו. כלומר נקרא שמו עלינו, ואין שמו מפורסם לאומה אחרת, לכך אינו מוצא שמו בספרי האלילים, והוא שלחנו אליך בדבריו ועכשיו נלכה נא. לשון ענוה ובקשה, דכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראתה (לה) [אליה] לשלום (דברים כ י):
דרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתו לרדוף אחריהם:
ונזבחה לה' אלהינו. אמרו מיום שיצאו אבותינו מארץ כנען לא הקרבנו לפניו קרבן אחד, ועכשו בקש ממנו שנלכה לפנינו במדבר בזבחים ועולות:

Verse 4



Verse 5



Verse 6

ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שוטריו לאמר. הנוגשים ממונים על השוטרים, והשוטרים ממונין על עשרה ישראלים. עיקר מלת שוטר לשון פריעת חוב משל פרעה, למה הדבר דומה לארי וזאב ושועל שהלכו בספינה, ובאו עד המכס, בא החמור ושאל המכס, התחיל השועל כועס הלא המלך אתנו, וכי ממנו את שואל מכס, קרא לזאב וטרפו, קרא לשועל וצוה לנתחהו ואח"כ לסדר אבריו, וכן עשה השועל נתחהו, וכשבא אצל הלב ראוהו גדול ויפה ואכלוהו, אמר לו הארי המלך סדר לי הנתחים, סדר לי הנתחים וכן עשה, כשבא ללב אמר לו היכן הלב, אמר השועל אין לו לב, שאילו היה לו לב לא היה שואל מכס ממך אדוני, כך פרעה ודי למבין:

Verse 7



Verse 8



Verse 9



Verse 10



Verse 11



Verse 12



Verse 13

והנגשים אצים. כלומר דוחקים, ודומה לו ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י יג), ואץ להעשיר (משלי כח כ), ואני לא אצתי (ירמיה יז טז), וכל דומיהן:
לאמר. לומר לשוטרים:
כלו מעשיכם. זה מתכונת הלבנים:
דבר יום ביומו. שלא תאמרו אם אין יכולת להשלים המתכונת של יום זה באותו יום ישלימו בו למחר, אלא בכל יום ויום ישלימו מתכונתכם המדובר ליעשות ביומו:
כאשר בהיות התבן. ניתן לכם מאת פרעה:

Verse 14

ויכו שוטרי בני ישראל. אשר שמו עליהם נוגשי פרעה, שהיו הנוגשים מכים אותם:
לאמר, לומר לישראל:
מדוע לא כליתם חקכם. גזירה המוטלת עליכם להשלים מתכונת הלבנים ללבון כתמול שלשום בהיות התבן נתן לכם:
גם תמול גם היום. נתרשלתם בדבר, גם לרבות יום שלישי ולא הכו אותם כי אמרו מקרה היא ולא מצאו תבן:

Verse 15

(ויצאו) [ויבאו] שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר. מהו לאמר, אלא מלמד שהיו שם דברים אחרים אמרו לא קניתנו לא בחרבך ולא בקשתך ולא בכסף ולא בזהב, אלא מעצמינו ירדנו לארצך, ומאותו זמן עד עכשיו עבדיך אנחנו, והואיל ואנו עבדיך:
למה תעשה כה לעבדיך. כלום יש אדון הורג את עבדו:

Verse 16

תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו. הנוגשים:
עשו. מתכונת שלימה היעשו לבנים בלא תבן:
והנה עבדיך מוכים. מן הנוגשים:
וחטאת. הט' הנירפת משמעת המלה לשון שם דבר, כלומר גורם דבר זה חטא על עמך בשבילנו שהן מכין וחובטין וחובלין אותנו בלי פשע:

Verse 17

ויאמר נרפים אתם נרפים. לשון כעס וזירוז, כי כל לשון הנשנה כיוצא בזה בפסוק אינו אלא לשון זירוז:
על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'. כשמועו:

Verse 18

ועתה לכו עבדו. את עבודתכם:
ותבן לא ינתן לכם. ממני:
ותוכן לבנים תתנו. דבר יום ביומו, הוסיף על חטאתו פשע, ועליו הכתוב אומר ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד):

Verse 19

ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע. ראו את עצמם בגזירה לרעה:
לאמר. לישראל אחיהם:
לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו. והיה הדבר קשה עליהם כאילו הם עושים בעצמן, לפי שהיו פרנסים טובים ויראי אלהים, ולפיכך זכו להיות פרנסין על הדור בדבר הקודש, שנא' אספו לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו (במדבר יא טז):

Verse 20

ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. משה ואהרן באו לפלטין של פרעה והשוטרין יצאו ופגעו אלו באלו:

Verse 21

ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט. לפי שמסרו דין על משה ואהרן על חנם היה להם ליענש, אלא מכאן שאין אדם נתפס בצערו שהרי לא נחשב להם עון בדבר הזה:
אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו. עד עכשיו היינו כשמן המור, שמתוך שריחו נודף הוא עולה על שלחן מלכים, ומעתה היינו כשמן מבאיש, שמתוך שריחו רע נותנין אותו לעיבוד העורות, כך אנו עד עכשיו היינו עושין מלאכתו ומוצאין חן בעיניו, ועכשיו אנו מוכין ועובדין, ואין לנו הנאה, ואומר לנו נרפים אתם נרפים, שאפילו בשעת האכילה ושעת התשמיש אינן פוסקין ממנו:
לתת חרב בידם להרגני. שבשביל דבריכם כועסים עלינו ומוצאין עלינו עלילה והכבידו עבודה עלינו למות בה:

Verse 22

וישב משה אל ה'. חוץ לכרך, וכן לכל הדברות שנדבר עמו הקב"ה במצרים לא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ולפי שהיתה ארץ מצרים מלאה שקוצים וגלולים, לפיכך לא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ולא בתוך העיר, וכה"א כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (שמות ט כט):
ויאמר אדני למה הרעות לעם הזה. שבשביל משלחתך הכבידו עבודתם:
אל העם הזה. למה זה שלחתני. שהרי מקללין אותי ומוסרין דין עלי הלא הייתי מבקש ממך לומר שלח נא ביד תשלח שהייתי יודע שעדיין לא נתמרקו עונותיהם של ישראל:
צדק ושלום נשקו (תהלים פה יא). צדק זה משה, שנא' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא). ושלום זה אהרן, שנא' בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה), ושנו רבותינו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום:
ואחר באו משה ואהרן. אחר שנכנסו כל המלכים. דא"ר חייא בר אבא אותו היום יום פרוזבוטרא של פרעה היתה, שהיו כל המלכים באים ומעטרים אותו, באו והודיעו לו שני זקנים עומדים בפתח פלטין שלך, אמר להם כלום יש בידם עטרות, אמרו לו לאו, אמר להם א"כ יכנסו באחרונה, לכך נאמר ואחר באו:
ויאמר פרעה מי ה'. מ"י חשבונו חמשים, לפיכך לקה במצרים חמשים מכות, עשר בכל אצבע, שנא' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג כ), וכתיב במכת כנים אצבע אלהים הוא (שם ח טו). ד"א לפי שאמ' מי ה', לפיכך סוס ורוכבו רמה בים (שם טו א), מ"י למפרע י"ם, וכן פרעה למפרע הפרע, זה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שם יח יא), כלומר בדיבור שאמר מי ה', בו הביא עליהם פורעניות שניערם בים:
למה תעשה כה לעבדיך תבן אין נתן לעבדיך והנה עבדיך מוכים. שלשה עבדיך בענין, כלומר איה זכות אברהם ויצחק ויעקב, והדברים כלפי מעלה הן נאמרין:

Chapter 6



Verse 1

ויאמר ה' אל משה עתה תראה. הבטחתי שהבטחתי כבר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), לפיכך עתה תראה אשר אעשה לפרעה, הוא אמר נרפים אתם נרפים (שמות ה יז), לפיכך ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו:
מי שקיים דברו עם אבותינו וגאלם הוא יקיים דברו עמנו ויגאלנו, כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים (אראך) [אראנו] נפלאות (מיכה ז טו):

Verse 2

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לשבע עשרה מאמרות דיבור קשה, בוא וראה משעה שדיבר הקב"ה למשה בסנה שנא' ויאמר משה (שמות ג ד), הן י"ז מאמרות של גבורה, ובכולן לא נאמר בהן דיבור אלא ויאמר, שהדיבור לשון קשה, שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל), וכיון שאמר משה והצל לא הצלת [את] עמך (שמות ה כג), מיד התחילה מדת הדין לקטרג עליו, שנאמר וידבר אלהים אל משה (שם ו ב), אלהים זו מדת הדין, וכה"א בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א), עד שלימדה מדת הרחמים סניגוריא עליו, שנא' ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב), ה' זו לשון רחמים, שנא' ה' ה' אל רחום וחנון (שם לד ו):
אני ה'. אני הוא עד שלא נברא העולם, ואני הוא שנגליתי לאברהם בין הבתרים וגזרתי על זרעו גזירה זו, ואני עתיד להפרע מפרעה ומכל כיוצא בו:
אני ה'. אני הוא ולא אחר:

Verse 3

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. הודעתי אותם שאני אדון כל העולמים, ולכן נקוד זקף קטן על ה', להודיע כי שם הגבול:
ושמי ה' לא נודעתי להם. הודעתי אין כתיב כאן, אלא נודעתי, כלומר לא נודעתי להם בלבת אש כמו שנודעתי לך:
ד"א לא נודעתי להם. לגרש מפניהם גוים, וגם כי שאלת ואמרו לי מה שמו ואמרתי לך אהיה אשר אהיה, ומדות שם הנכבד גליתי לך פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהם לא גליתי אלא במראה ובחידות:

Verse 4

וגם הקימותי. קיימתי בריתי שכרתי עם אברהם יצחק ויעקב:
אתם כלומר את ישראל בניהם:
לתת להם את ארץ כנען. שאעפ"י שבראתי שבעים אומות לא כרתי בריתי אלא אתם:
את ארץ מגוריהם. מקום יישובם של אבות:
אשר גרו בה. בגירות:

Verse 5

וגם אני שמעתי. אעפ"י שנפטרו האבות מן העולם בריתי נאמנת לזרעם וכבר שמעתי את נאקת בני ישראל. אין נאקת אלא מתוך ייסורין ומכות, וכה"א מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשוע (איוב כד יב), וה"ה לאנקה, דכתיב אנקת אסיר (תהלים עט יא), וכתיב יאנק חלל (ירמיה נא נב), הכא נמי דכתיב אשר מצרים מעבידים אותם, במכות וייסורין, דכתיב ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה יד), לפיכך נכמרו נחומי ואזכור את בריתי שעם אבותיהם:

Verse 6

לכן. אין לכן אלא שבועה. וכה"א לכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג יד), ומניין שהקב"ה נשבע להן שנא' ביום ההוא נשאתי (את) ידי (יחזקאל כ ו), ואין נשיאת יד כלפי המקום אלא שבועה, שנא' כי אשא אל שמים ידי וגו' (דברים לב מ):

Verse 7



Verse 8

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי. זו שבועת הארץ:
לתת אותה לאברהם וליצחק וליעקב. דכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית טו יח), וכתיב בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה (שם כב טז), וכתיב ויירש זרעך את שער אויביו (שם כב יז), וכן נשבעתי ליצחק אחר מות אברהם, וכן נשבע ליעקב, דכתיב והנה ה' נצב עליו (בראשית כח יג) ונתתי לכם מורשה שתורישוה לבניכם:
אני ה'. הבטיחם תחלה וסוף בשבועת שם הנכבד:

Verse 9

וידבר משה כן אל בני ישראל. לא עיכב עצמו מללכת ולא שינה בשליחותו:
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח:
מקוצר רוח. אלו ת"ל שנה כמנין מקצ"ר, ואלו ת"ל שנים ישנן בכלל מאתים ועשר, לפי שהקיץ נחשב שנה בפני עצמו, והחורף שנה בפני עצמו:

Verse 10



Verse 11



Verse 12



Verse 13

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. ציום שיזהירו בני ישראל להתרחק מע"ז שבידם, כדכתיב ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ ה), וכתיב ואמר (להם) [אליהם] איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וגו' (שם שם ז):
ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. אע"פ שמשתלחים הם אצלו להוציא את ישראל מתחת ידו, ציום שתהא אימת מלכות עליהם:
ורבותינו דרשו ויצום אל בני ישראל. אמר להם הוו יודעין שבניי סורבנין הן טורחנים הן, על מנת כן אני ממנה אתכם פרנסין עליהן, שתהיו סובלין אותן:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה פרשת מקצת יוחסין, ולפי שהיו בתוך מצרים ששטופין בזימה יבואו להבדל מהם ומטומאתם, לפיכך התחיל אלה לפסול את שכיניהם מצריים. ואעפ"כ לא הוצרך לייחס אלא את משה ואת אהרן, וכדי שלא להטיל קנאה בין שבט לוי לשאר שבטים, לפיכך לא התחיל ממנו אלא התחיל משבט ראובן כי הוא הבכור, ובא עד משה ואהרן, להודיעם כי ראוים והגונים הם להמנות פרנסים על ישראל:

Verse 14

אלה ראשי בית אבותם. פסל שרי צוען וחכמי יועצי פרעה והכי משמע מקצת ראשי בית אבות, ולא שהם ראשים על כל ישראל, אלא ראשי משפחותיהם:
בני ראובן בכר ישראל. חסר ו' מבכר, שאע"פ שהוא בכור ללידה וליוחסין אינו בכור לנחלה:
חנוך ופלוא חצרון וכרמי. כבר דרשנום:
אלה משפחות ראובן. כלומר אלו ראשי משפחות ראובן ולא ראשים של שאר שבטים:

Verse 15



Verse 16

ואלה שמות בני לוי לתולדותם. לפי שהזכיר למעלה את בני ראובן ואת בני שמעון, לפיכך התחיל ואלה ו' מוסיף על ענין ראשון, ולמה הוסיף, אלא שלמעלה לא הזכיר את בני ראובן ואת בני שמעון ממש, ולא הזכיר את בני בניהם, אבל לגבי לוי הזכיר בנים ובני בנים:
גרשון וקהת ומררי. כולן נדרשין בפ' ויגש אליו ובפ' פנחס:
ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה. לוי ירד למצרים בן מ"ג שנה, שהרי בשנה שלישית לנישואי לאה נולד, שנא' ראובן שמעון לוי (שמות א ב), נמצא לוי גדול מיוסף ד' שנה, שנולד יוסף בז' שנה לנישואי לאה, שנא' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), הרי לוי נולד קודם ליוסף ד' שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו), ועוד ז' שנות השבע, וב' שנות הרעב, נמצא יוסף בן ל"ט לשנותיו כשירדו אבותינו למצרים, ולוי בן מ"ג שנה, וכבר היה נולד קהת בן לוי, דכתיב בויגש אליו (שם מו יא), ובני לוי גרשון וקהת ומררי, והם ממנין שבעים נפש שירדו למצרים, וחיה לוי אחר שירד למצרים צ"ד שנים, ויוסף חיה אחר שירדו אביו ואחיו למצרים ע"א שנה, דכתיב ויחי יוסף מאה ועשר שנים (שם נ כב), ל"ט שהיה לו קודם לכן, וע"א שלאחר כן, הרי ק"י, ולוי חיה אחר מות יוסף כ"ב שנים, שנא' וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו), יוסף קודם לכל אחיו. ותניא בסדר עולם לא חי מכל השבטים יותר מלוי, וכל ימי לוי לא נשתעבדו אבותינו במצרים. ותניא בסדר עולם שבעה הם שקפלו את כל העולם כלו, ואלו הן אדם הראשון ראה את מתושלח, מתושלח ראה את שם, שם ראה את יעקב אבינו, יעקב ראה את עמרם, עמרם ראה את אחיה השילוני, אחיה השילוני ראה את אליהו הנביא, ועדיין הוא קיים, חשוב עכשיו לידת עמרם שנולד בתוך שנות יעקב דהיינו שבע עשרה שנה שחיה במצרים, ובסוף אלו י"ז שנה נולד עמרם, וכל שנותיו של עמרם היו קל"ז שנה, ואחרי מות עמרם ט' שנה נשתעבדו, ומשה בן פ' שנה, ואהרן בן פ"ג בדברם אל פרעה ור"י שנה נשתעבדו ישראל קודם לכן מיום שירדו אבותינו למצרים עד בוא משה ואהרן אל פרעה. נמצא שהיה משה בן כ"ד שנה ואהרן בן כ"ז שנה כשמת עמרם אביהם, למדנו לאחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים, וכשיצא ממצרים היה אחיה השילוני בן ט' שנה וחיה אחר שנבנה בית המקדש, שהרי הוא בישר את ירבעם שיהא מלך על עשרה שבטים, ובית המקדש נבנה ת"פ אחר שיצאו ישראל ממצרים, נמצא שחיה אחיה השילוני קרוב לתק"נ שנה. ואם תאמר והא כתיב אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה (דברים א לה), כך פירשו רבותינו לא נגזרה גזירה זו על שבטו של לוי, שנא' במדבר הזה יפלו פגריכם וכל (פקודתכם) [פקדיכם] לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר יד כט), כל שפקודיו ומספריו מבן עשרים יפלו פגריו במדבר, יצא שבטו של לוי שפקודיו ומספריו מבן כ"ה ומבן ל' ומבן נ', וע"פ הדברים האלה הוצרך הכתוב לכתוב ושני חיי לוי:

Verse 17



Verse 18



Verse 19



Verse 20

ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. דודתו מן האב, ולא דודתו מן האם, דקיי"ל במס' סנהדרין בן נח מותר בקרוביו מן האב, ואסור בקרובותיו מן האם, וכה"א וגם אמנה אחותי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה (בראשית כ יב), וכיצד היתה יוכבד דודתו של עמרם, לוי אבי אביו נשא שתי נשים, מן האחת הוליד את קהת אבי עמרם, ומן השנית הוליד את יוכבד, נמצאת יוכבד אשת עמרם אחותו של קהת מן האב ולא מן האם:
ותלד לו את אהרן ואת משה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה. תנו רבנן ארבעה הן שמתו בעטיו של נחש, היינו שלא נמצא בהן חטא, אלא שמתו על גזירתו של הקב"ה שגזר על אדם וחוה לשוב לעפרם הם וזרעיותיהם, בשביל ששמעו לעצתו של נחש, ואלו הן, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וכלאב בן דוד, הני תלתא ילפינן מגמרא, וישי אבי דוד בהדיא כתיב ביה דקרו ליה נחש דכתיב אשר בא אל אביגיל בת נחש (ש"ב יז כה), כדמפרש בסוף פרק השותפין ואסיקנא בסיפא נחש היינו ישי ולמה נקרא שמו נחש שמת בעטיו של נחש:

Verse 21

ובני יצהר קרח. זה שחלק על משה ועל אהרן ושם נבאר שמו:
ונפג. שנפוג מאימת יוצרו ולא נתקשרו הוא ובניו עם קרח, ודומה לדבר נפוגתי ונדכתי (תהלים לח ט):
וזכרי. שזכרו הקב"ה לטובה:

Verse 22

ובני עוזיאל. שאל היה עוזו, כדכתיב ה' עוזי ומעוזי (ירמיה טז יט):
מישאל ואלצפן. משפחת כהונה ומשפחת מלכות הצליחו, דאמרו רבנן לעולם ידבק אדם בזרעו של אהרן:

Verse 23

ויקח אהרן [את] אלישבע בת עמינדב [אחות נחשון לו לאשה] ותלד לו את נדב ואת אביהוא. הוא נדב שהלך אחר נדב רוחו ולא נמלך במשה רבו. אביהוא שאמר על אהרן אביו הוא לתולדה ולא למועצה:
את אלעזר. לא נאמר ואת אלעזר, אלא את אלעזר, התחיל ענין אחר, ודומה לדבר מענין ימי החג, דכתיב וביום השני (במדבר כט יז), וביום השלישי (שם שם כ), עד שבא אל שמיני כתיב ביום השמיני עצרת וגו' (שם שם לה), משום שהוא רגל בפני עצמו, אף כאן לומר לך נדב ואביהוא הלכו בדרך אחת ואלעזר ואיתמר בדרך אחת:

Verse 24

ובני קרח אסיר ואלקנה. אמרו בני קרח אל קנה אותנו להיות משרתיו, ועליהם מפורש למנצח (לבני קרח על שושנים) [על שושנים לבני קרח] משכיל שיר ידידות (תהלים מה א). זש"ה דודי ירד לגנו לערוגת הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים (שה"ש ו ב), לרעות בגנים להרע במגנים על דברי תורתו אלו קרח ועדתו, וללקוט שושנים אלו בני קרח שלא היו ניכרין וכל מי שרואה אותן אמרו קוצים הם בשביל היותם עם הקוצים שהם אביהם ואמם ומה דרכן של קוצים, כדכתיב קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה לג יב), וכתיב ואש (יצא) [יצאה] מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז לה), ובני קרח שהיו כשושנים נלקטו מביניהן שלא יאוכלו עמהם, שקפץ הקב"ה עליהם והצילם:
ואביאסף. אמרו אבינו שבשמים אסף את חרפתינו, כי כשהיינו מצטערין הקב"ה עננו מצרותינו, ועליהן מפורש כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב ב). מה אילה זו כשיושבת על המשבר היא מצטערת ועורגת להקב"ה והוא עונה אותה, כך קראו בני קרח להקב"ה מצרתם ועונה אותם, ומפני שהם שלשה אמרו שלשה שירות כל אחד, בניצוח במשכיל ובשיר, אמר להן הקב"ה כל אחד מכם ידידות שלי היא, והיו משה ואהרן וכל הגדולים באין לשמוע שירתן, שנא' למנצח [על שושנים] לבני קרח משכיל שיר ידידות (שם מה א), שהיו משכילין שיר לידידיו של הקב"ה:
אלה משפחת (הקהתי) [הקרחי]:

Verse 25

ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל. יש אומרים מבית יתרו שהיה מתחלה מפטם עגלים לע"ז, ונעשה גיסו של משה:
ויש אומרים מבנות בניו של יוסף שפטפט ביצרו ותוקף עליו וכבשו ולא שמע לאשת אדוניו:
ותלד לו את פנחס. שפנה וחס על כבוד יוצרו:
אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם:

Verse 26

הוא אהרן ומשה. ואין אחרים בלעדם:
אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. ולא הלכו הם מעצמם:
על צבאותם. פשטיה דקרא על כמו עם, ודומה לו על הלחם (ויקרא כג יח):

Verse 27

הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל (מארץ מצרים) [ממצרים]. ולא שינו בשליחותם:
הוא משה ואהרן. מלמד ששניהם שקולין:

Verse 28

ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. וה"ה בשאר ארצות, כדמפורש בתחילת מכילתא:

Verse 29

וידבר ה' אל משה לאמר אני ה'. כלומר כשאתה מדבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, אלא תאמר לו משמי ובשם הנכבד ולא בכינוי אלא בשם המפורש:

Verse 30

ויאמר משה (אל) [לפני] ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אמר לפניו רבש"ע אם אני הולך אצל פרעה כך, הרי הוא אומר וכי לא היה לו לשלח לי עבד שהוא טוב ממך, ומבזה אותי ואינו שומע לי ויש חילול השם בדבר:

Chapter 7



Verse 1

ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה. ראה במה שהתרסתה בו עד כאן כל כך כנגדו ולא יכול לך, אתה רואה שאימתך מוטלת עליו כאימת יראתו, דהיינו ע"ז שלו, ואם תמצא לומר שאתה ערל שפתים:
ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה דומה על פרעה כאלוה, ואהרן כנביא אלהים:

Verse 2

אתה תדבר את כל אשר אצוך. תדבר לאהרן כי בך בחרתי ולא באחר, לפיכך תהא מורה הדברים לאהרן, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה בשביל שהוא ליישן:
(וישלח) [ושילח] את בני ישראל מארצו. ואפי' בעל כרחו:

Verse 3

ואני אקשה את לב פרעה. הגיד לו מראשית אחרית, וכל כך למה, כדכתיב והרביתי את אותותי, לזמן הנתון להם:
ואת מופתי. לאלתר בארץ מצרים:

Verse 4

ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים. היינו דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים (שמות יד לא), והיינו דאמרו לו חרטומים לפרעה אצבע אלהים הוא (שם ח טו). ובזו האצבע המיומנת לקו במצרים עשר מכות גדולות, ולכל מכה ומכה חמש מכות, הרי חמשים מכות לאצבע זו, ועל הים לקו בחמש אצבעות היד, דהיינו מאתים וחמשים מכות, חמשים מכות לכל אצבע, וראו את היד הגדולה הנאדרי המחצבת רהב המחוללת תנין ובראיית הלב ראוה על הים ושיערוה משה רבינו וזקני ישראל בבינתם כשיעור ששים אלף רבוא, ולא שראוה בראיית העין דבר ממשות:
והוצאתי את צבאותי. אלו צבאות מלכי שרת שירדו עם הקב"ה למצרים:
את עמי בני ישראל מארץ מצרים. כשמועו:
בשפטים גדולים. כדכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב יב):

Verse 5

וידעו מצרים כי אני ה'. שכבר אמרו מי ה' (שם ה ב):
בנטותי את ידי על מצרים. אין נטיית יד של גבורה אלא לזמן ארוך, וכה"א ועוד ידו נטויה (ישעי' ה כה), ידו נטה על הים (הרג) [הרגיז] ממלכות (שם כג יא) והכא, כמה זמן היתה ידו נטויה על מצרים, י"ב חדשי שנה, שנא' ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן (שמות ה יב), אימתי התבן מצוי בשדות, באייר, ובניסן הבא נגאלו, והני מילי דתבן מצוי בשדות באייר בארץ מצרים, משום דהיא חמה משאר ארצות:
והוצאתי את בני ישראל מתוכם. כל זמן שידי נטויה עליהם. כשמוראי עליהם, שלאחר שאני מחזירה אלי אין מוראי עליהם, וכה"א והזרוע הנטויה אשר הוציאך ה' אלהיך (דברים ז יט), ודרשו רבותינו שכל אותה שנה היה איוב מתייסר ביסורין, שנאמר כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי (איוב ז ג), כמה ירחים של מנין, הוי אומר אלו י"ב ירחי שנה, כדאמרינן התם שנים למינייהו:

Verse 6

ויעש משה ואהרן כאשר צוה אותם כן עשו. נזדרזו בשליחותן מה שצוה להם הקב"ה מיד ולא עיכבו מעתה:
רבותינו דרשו אני ה' דבר אל פרעה (שמות ו כט). שלשה דברות הן בפסוק אחד, כנגד שלשה אותות הראשונים:
הן אני ערל שפתים. ג' פעמים אמר משה דבר זה. כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שם ד י), וכתיב ואני ערל שפתים (שם ו יב), וכתיב הן אני ערל שפתים (שם שם ל), וכל כך למה, כדי שיהפוך לו שפה ברורה לדבר לשון צחות:
ראה נתתיך אלהים לפרעה. אע"פ שאתה ערל שפתים, אלהים אתה לפרעה, שהוא נידון על ידך דינים משונים זה מזה, שהרי ניסי אלהים כך הם, הברזל צף לפני העץ, והמים נמתקו בעץ הרדפני, שהוא מר ביותר, ועוד רפאם במלח, וכיוצא באלו:

Verse 7

ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. כבר הגיעו לגבורות, כדכתיב ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ י):
ירויחו דורשי הפרשה ויבינו:
וסמוך לו פרשת מופת הראשון, בתחלה קראו אות, מפני שעדיין לא הגיע זמנו, ועכשו קראו מופת, מפני שהיה בזמנו, שאין מופת אלא לאלתר:

Verse 8

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

Verse 9

כי ידבר אליכם פרעה. בעצמו, או לאמר על ידי שליח:
תנו לנו מופת, לאלתר. ועיקר מלת מופת כמו פתאום, דבר שאין לו המתנה אלא מיד הוא, ולבי רחש להדבירו על אופן פיתוי, שהמופת מפתה את לבב האיש הרואה אותו ומשיאו לדעת אותו דבר, ויסוד המלה פת לבד:
ואמרת אל אהרן קח את מטך. זה מטה אלהים אשר לקח משה בידו ממדין, ודרשו רבותינו בדברי הגדה כי אותו המטה נברא בין השמשות, ומשקלו מ' סאה, וכתוב עליו שם המפורש, ונמצא ביד יוסף במצרים, ואחרי מות יוסף, לקחו יתרו מבית יוסף:
והשלך לפני פרעה יהי לתנין. בתחלה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה, [שנקרא תנין] דכתיב ביה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט ג):

Verse 10

ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו. פעם אחת במעמד כולם:
ויהי לתנין. ממש ולא באחיזת עינים:

Verse 11

ויקרא גם פרעה. גם לרבות אשת פרעה, מלמד שאשת פרעה התחילה לקרוא למכשפים ואח"כ קראם פרעה, לפיכך אמר לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י כה), כלומר אשתך ואתה בעצמך:
לחכמים. אמרי לה רבנן לשבח, אפילו גוי שעשה דבר חכמה נקרא חכם, ואמרי לה לגנאי, שלפי רעתם נקראו חכמים, שנא' חכמים המה להרע (ירמיה ד' כב), וכן נמי ע"ז נקרא אלהים אחרים לדעת הגוי העובד אותה:
ולמכשפים. א"ר יוחנן למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, פירוש כיצד מכחישין שמראים שעושים אותות ומופתים מעין מעשיו של מקום, אפס כי חלילה למאמינים להאמין בהם ולאמור שהן עושין מעשה ממש, אלא מראין באחיזת עינים שכן הוא והוא אינו כן, דכתיב ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא:
א"ר אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחותה מגרגיר שעורה. א"ר פפא אפילו כי גמלא נמי לא מצי ברי, אלא האי מכניף ליה, והאי לא מכניף ליה, איני והאמר לי' רבא לר' חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידא לגמלי וטרף ליה בטבלא וקם, אמר ליה ולבתר הכי דמא ופרתא מי הוי, אלא האי אחיזת עינים הוא:
ויעשו גם הם. גם לרבות המכשפים:
חרטומי מצרים. כבר דרשנוהו בפ' מקץ:
בלהטיהם כן ולא בממש, א"ר איבא בר נבארי א"ר חייא בלטיהון מעשה כשפים דבר הנעשה בלט, בלהטיהם אלו מעשי שדים, שהן לוהטין ובוזקין בהריפת עין, וכה"א ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג כד) אמר אביי אי קפיד מכשף אמנא היינו מעשה שדים, ודלא קפיד אמנא היינו מעשה כשפים, ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה, העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור מסקילה, אבל לוקה משום לא תעוננו, מותר לכתחלה דהיינו דעביד בשם טהרה, כדרב חנניא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוי עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תלתא ואכלי ליה:

Verse 12

וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם. וכי מאחר דכתיב ויעשו גם הם, מה ת"ל וישליכו איש מטהו, אלא מלמד לכשנהיו לתנינים בלע תנינו של אהרן לתניניהון של חרטומין, אמרו לו זה דרכו של עולם שהתנין בולע את חבריו, אלא החזר אותם למטות, אם יבלע מטך את מטותינו נאמר שאתם מצודקים יותר ממנו, מיד בקשו משה ואהרן רחמים את פני המקום וחזרו להיות מטות, ולקחו כל אחד את מטהו בידו ואח"כ השליכו לכל המטות ארצה, ובלע מטה אהרן את כל מטותם, וידעו שהיה נס בתוך נס, ואומרים להם שכך עתידין לעשות בתוך הים:

Verse 13



Verse 14

ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. כלומר לבו של פרעה נהפך לכבד, כשם שהכבד אין בו בינה להבין ולהשכיל, כך אין בינה בלבו להבין ולהשכיל, על מה נכבד ונהפך לבו, עיין לעיל, וזה שדרשנו בפסוק ויאמר אל אחיו הושב כספי (בראשית מב כח), לפי שכל מדות הגוף תלויין בלב, לפיכך הוא קרוי על שם מעלליו, וכשאינו שומע מוסר פעמים קראו כבד שאין לו קלילות להפתח ולשמוע, ולפעמים קראו ערל, שאין מסיר טפשותו ליכנע לפני בוראו, והכא מאי כבדה מאן לשלח העם:

Verse 15

לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה. שהרי אומר לך אתמול שאין לו פנאי לדבר עמך, ועכשיו לך אצלו בבקר שהוא יוצא לשפוך מים, היינו דנצרך לנקביו:
ונצבת לקראתו. תפוש אותו כדי שיתבייש מפניך שהוא אמר לך כבר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג), והיינו דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), כשתראהו נצרך לנקביו הרי הוא מתבייש ונחשב לפניך כהדיוט:
על שפת היאור. מקום שאין דרך לנטות לו ימין או שמאל להשמט ממך:
והמטה אשר נהפך לנחש. בסנה ולפני ישראל כדכתיב ויעש האותות לעיני העם ולפני פרעה ולפני עבדיו (שמות ד ל), תקח בידך כדי שיכירוהו ויזכור הנס הראשון ויסתכל ביאור שהוא אלוהותו ויכפור בו, ולמה קראו מטהו של אהרן, כי כשבא משה לחזור למצרים אמר לו הקב"ה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שם ד יז), ואמר משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (שם ו ל), אמר לו הקב"ה אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה (שם ז ב), וכתיב הוא יהיה לך לפה (שם ד טז), וכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז א), הא למדת שאהרן שלוחו של משה. ושליחו של אדם כמותו, ונתן משה את המטה הזה לאהרן אחיו לעשות מקצת האותות, אבל משה לא הביא המכה הזאת על מצרים בנטיית המטה, אלא בנטיית היד. דאי לא תימא הכי כדדרשינן הכא, הא כתיב ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת (שם יז ה), וכתיב אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים (שם ז יט), אי הכי קשה קראי אהדדי, אלא משה נוטה ביד, ואהרן מכה במטה, והאי דכתיב כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי (שם ז יז), יש לנאמני רוח לדרוש כי טעם הפסיק בין מכה ובין במטה, והכי משמע הנה אנכי מכה ביד ובמטה אשר בידי כמו כן ילקו המים:

Verse 16

ואמרת אליו ה' אלהי העברים. אתמול אמרת לו אלהי ישראל ועכשיו אמור לו אלהי העברים:
שלחני אליך. לומר לך דברי שלום:
שלח את עמי. בני חורין:
ויעבדוני במדבר. במקום שאינו ברשותך אלא מקום הפקר:
והנה לא שמעת עד כה. עד כאן, כמה דרשות יש בה שנדרש כמו כאן כגון זה, ודומה לו נלכה עד כה (בראשית כב ה), ויהי עד כה ועד כה (מ"א יח מה), וכל דומיהן, ויש כה שנדרש כמו כך, כגון זה תחלת הפסוק הזה כה אמר ה', והענין מודיע:

Verse 17

כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. כלומר במופת שנעשה לפניך לא חששת ולא הודית לומר כי אני ה' לפי שלא נצטערת בה ועכשיו בזאת המכה תדע כי אני ה' אדון העולמים:
הנה אנכי. כלומר כך תאמר לו משמי ותחזור ותאמר לו הנה אנכי משה בשם אדון העולמים מכה בידי ובמטה אשר בידי על יד שלוחי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם, כמדומה פרעה שיהפכו במראיהן להיות המים אדומים כדם ולא שיהפכו בטעמם:

Verse 18

והדגה אשר ביאור תמות. לפי שיחסרו מחייתם וגדוליהן, וזאת היא מכה בתוך מכה מה שלא נעשה במבול, שהרי במבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז כב), ולא דגי הים:
ובאש היאור. מריח רע של דגים המתים, וריח רע של דם המסריח ועולה באושו, ודומה לדבר ועלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב כ), (ותעל) [ואעלה] באוש מחניכם (ובאפרכם) [ובאפכם] (עמוס ד י), למדנו שאין באוש אלא ריח רע של פגרי הבריות:
ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור. וכי מאחר שנהפך לדם היאך ילאו לשתות מים ממנו, אלא כדמפרש לקמן בהדיא ויחפרו כל מצרים (פסוק כד):

Verse 19

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך. שנתתי לך ואתה משה בעצמך נטה את ידך על מימי מצרים. ביד ולא במטה:
על מימי מצרים. כלל וחזר ופרט על נהרותם, דהיינו כגון נילוס שהוא נהר גדול, כדכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב י):
על יאוריהם. היינו בריכות הניגרים מן הנחל לשדה, כדכתיב פרץ נחל מעם גר (איוב כח ד), וכה"א ויהפך לדם יאוריהם (ונוזלין) [ונוזליהם] בל ישתיון (תהלים עח מד), וכתיב ויוציא נוזלים מסלע (שם שם טז):
ועל אגמיהם. היינו כעין שלולית שמימיה אינם נובעים, כדכתיב ושמתיה למוריש קפוד ואגמי מים (ישעי' יד כג):
ועל כל מקוה מימיהם. היינו מימי בורות ושיחין ומערות:
והיה דם בכל ארץ מצרים. לרבות המים שהיו מביאין ממקומות אחרים היו נהפכין לדם:
ובעצים ובאבנים. [אלו בתי ע"ז שלהם:
והיה דם בכל ארץ מצרים]. אפילו ישראל שותה בקנישקנין, דהיינו מזרקי יין דיש לו שני פיות, וישראל שותה מצד אחד, ומצרי מצד אחר, היו המים נהפכין מצד המצוי להיות דם:

Verse 20

ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה'. משה נטה ידו ואהרן הרים במטה:
ויך (בו) את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו. כדי שיאמינו לדברי המקום:
ויהפכו. על ידיהם כל המים אשר ביאור לדם:

Verse 21

והדגה אשר ביאור מתה. כבר דרשנו כל מתה דטעמה במ"ם היינו דעדיין לא מתה לגמרי, כגון ויהי בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), והכא נמי אכתי לא מתה לגמרי ואפילו הכי:
ויבאש היאור. מבאוש הדגה אשר הסריחו מן הדם, ודומה לדבר תבאש דגתם מאין מים (ישעיה נ ב), ולבתר הכי ותמות בצמא (שם שם):
ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים. בלא הכאה אלא בגזירה:

Verse 22

ויעשו כן חרטומי מצרים. היו מהפכין ממימי גשם לדם:
בלטיהם. במעשי כשפים הנעשין בלט בלחישה נראין כעושין ואינן נעשין, כמעשה דההוא טייעא דגיידי לגמלא, כדכתבינין לאחרן. ומעשה באחד שנקרע כריסו ויצאו בני מעיו לחוץ, הביא הקוסם את בנו ושחטו לפניו באחיזת עינים, נגיד ואיתנח וחזרו בני מעיו לתוך כריסו, עמד הקוסם ותפר את כרסו, וכל כך למה, כדי שלא יגע בבני מעיו, שיכנסו בכרס מעצמם, וכאלה רבות בתלמוד, וכך היו מעשי חרטומי מצרים באחיזת עינים ולא ממש דבר הנתפש, אבל מעשיו של הקב"ה וגדולות הנעשות ע"י עבדיו הן דבר ממש וקיים ואמת ויציב דכתיב בגזירת עירין פתגמא (ובמימר) [ומאמר] קדישין שאלתא וגו' (דניאל ד יד):
ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'. כדדרשינן לאחרן:

Verse 23

ויפן פרעה. נפנה משם:
ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. לזאת המכה כל שכן למופת של תנין שלא היה מצטער בו, אמר איני חושש לכך שאם איני שותה מים אני שותה יין, אבל עמו היו מצטערין דכתיב ויחפרו:

Verse 24

ויחפרו. זה מן התיבות שאין טעמם נודע בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר חפירה לשון ריגול, כמו (יחפרו) [ויחפרו] לנו את הארץ (דברים א כב). ויש חפירה לשון חרפה, כגון באו עדיה ויחפרו (איוב ו כ), ויש חפירה לשון כרייה כגון ויחפרו עבדי יצחק בנחל (בראשית כו יט), והענין מודיע, וכן ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות (מימי) [ממימי] היאור. והיינו דאמרו ליה ונלאו מצרים:

Verse 25

וימלא. היאור על כל גדותיו מימיו הצלולין שנבעו ממקום מוצאו והדגה ניגר וירד למטה והטיל דגתו לחוץ והיאור חזר להיות מימיו צלולין ונרפאין:
שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. וזה בנין אב לכל עשר המכות, שכל מכה ומכה נקצב לה ירח ימים, ג' שבועות היה מעיד ומתרה בהם, ובתחלת שבוע רביעית היתה המכה באה ומשמשת והולכת שבעת ימים, שהרי בסוף אייר באו משה ואהרן למצרים, ועשו האותות לעיני העם, ובחצי סיון העיד בהם והתרה בהם על מכות דם ג' שבועות, וברביעי לקו המים ועמדו בליקוים ז' ימים, וה"ה לכל המכות, ואפילו החשך שימש ז' ימים, ג' ימים היה חשך אפילה ועוביו כדינר זהב, וג' ימים אחרים היה חשך בלי אפילה קל ממנו, ובשביעי התחיל להאיר, וכן נמי מכת בכורים ז' ימים עסקו לקבור אותם, והיינו דדרשינן לאחרן די"ב חדשי השנה היתה ידו של הקב"ה נטויה במצרים, ואע"ג דבסוף אייר באו משה ואהרן, ובחצי ניסן יצאו, הא קיי"ל דמקצת היום ככולו:
ויש דורשין כי משבט התחילו המכות למצרים לכך נקרא שבט שהוא שבט המכה את מצרים בו, ולטעם זה תבוא מכה אחת בשבוע אחת יו"ד מכות ליו"ד שבועות, ד' משבט, ד' מאדר, ב' מניסן, ולא מסתבר, ודורשין למה ז' ימים למכת דם, לפי שהיא מעין מכת טומאת אשה, דהוית טומאת נדתה ז' ימים:
ירויחו דורשי פרשת מכה ראשונה ויבינו. וסמוך לה מכת צפור מקדש השם. דת"ר את זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים, מה צפרדעים שלא נצטוו על קידוש השם מסרו עצמם לאש. דכתיב ובתנוריך ובמשארותיך (פסוק כח), אימתי משארת מצויה אצל תנור, בזמן שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה. ולמה לקו במכת צפרדעים, לפי שהיו המצריים מקיצים את ישראל משינתם, לאמר עמדו ועשו עבודת המלך, לפיכך הביא עליהם קולנים וקופצין ועולין במטותיהן וצווחין באזניהם ומצערין אותם, והיו עולין על גופותם ומסרסין מבישותם, שנא' וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), כענין שנא' כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כב כה):

Verse 26

ויאמר ה' אל משה. כל מכות מצרים בויאמר, לפי שנחת היה לישראל בשעה שמצרים נלקין:
בא אל פרעה. לא אל היאור אלא לתוך פלטין שלו, לפיכך אמר לו הקב"ה בא אל פרעה:
(ואנכי אהיה עם פיך) ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. בתחלה אמר לו סתם, כה אמר ה' אלהי ישראל, וחזר ואמר לו כה אמר ה' אלהי העברים, ומכאן ואילך אמר לו כה אמר ה', לפי שכבר הודיע לו מי ה':

Verse 27

ואם מאן אתה לשלח. הרי זו התראה. מאן שהמ"ם נפתחת הוא ענין מיאון, שהוא עדיין עסוק בו, כגון ואם מאן אתה לשלח, ואם מאן ימאן אביה (שמות כב טז) אבל מאן שהמ"ם נסגלת, אי נמי בצירי, הוא מיאון שכבר היה, כגון מאן בלעם (במדבר כב יד), מאן יבמי (דברים כה ז), ויגיד עליו ריעו לא אבה יבמי (שם שם):
הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. אין נגיפה אלא לשון השחתה ושברון, ולא מיתה ממש, ודומה לו פן תגוף באבן רגליך (תהלים צא יב), נגף לפני אויביך (דברים כח כה), ובדברי רבותינו תני לגבי זב, דמעת עינו, ודם מגפתו, והחלב האשה, מטמאין טומאת משקה. שתי מכות הללו מן היאור היו, לפי שעיקר ישוב ארץ מצרים היה נילוס, דהיינו יאור שעולה ומשקה את ארצם כדכתיב לא כארץ מצרים הוא אשר [יצאתם משם אשר] תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק (דברים יא י), וכשהיה פרעה יוצא לצוות עמו על תיקון היאור, היה משה רבינו בא ואומר לו מה אתה בוטח על היאור שמשקה שדותיך וכרמיך וגנותיך, הרי הוא נהפך לדם ולצפרדעים:

Verse 28

ושרץ היאור. לשון ריבוי:
צפרדעים. ועלו ובאו בבתיך. שהיו באין וצווחין באזניהם כקולנין ובעלי קרנות:
ובחדר משכבך ועל מטתך. שאינן מניחים אותן לישן ולא תוכל להחבא מפניהם:
ובבית עבדיך. כמו כן:
ובעמך. היינו בגופם ממש:
ובתנוריך ובמשארותיך. פי' משארת זו תנור מלא פת, ולהכי מתרגמינן אצוותא, כדאמרינן בירושלמי אפא ליה חד אצוא, שהיו נכנסין לתנוריהם כשהן חמין, ויושבין על גבי הלחם ונשרפין ומבאישין אותו, והריח רע נכנס באפכם ונלאית נשמתכם, שאין לך דבר שמצערת את הנשמה בלעדי הגוף אלא ריח רע, ואין לך דבר שהנשמה נהנית ממנה בלעדי הגוף אלא ריח הטוב, ולפיכך חייבים בני ברית קודש לברך על ריח טוב, שנא' כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ ו):

Verse 29

ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. כשהיה המצרי שותה מים נעשים שמרים, ונעשים השמרים צפרדעים, והיו מקרקרין בתוך מעיהם, ומצערין אותם ביותר. ד' בכה מליין ה' במקרא, חד כלפי הדיוט, ותלתא כלפי הקב"ה, חד דכתיבא כלפי הדיוט משום דהואי ליה מכה גבירתנית שקירקורן של צפרדעים קשה בגופות מצריים כחצים. והנך דלגבי הקב"ה משום דסיעתיה מעליא וגברתנית, ואלו הן:
כי בכה ארוץ גדוד (ש"ב כב ל), בכה ה' חסיתי אל תער נפשי (תהלים קמא ח), בכה ה' חסיתי אל אבושה (שם לא ב), והאי דהכא:
כתב ר' טוביה בלקחו הטוב ובכה מלא ה', לפי שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות. ד"א לפי שבכיה היתה לפרעה ולעמו שקירקורם של צפרדעים היתה קשה עליהם:

Chapter 8



Verse 1

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך במטך. זו מכה דומה למכת הדם שנטה אהרן ידו במטה:
על הנהרות ועל האגמים. על היינו בשביל, ודומה לדבר על שאול ועל יהונתן בנו (ש"ב א יב) שהרי לא נטה ידו במטה אלא במקום אחד, דהיינו כנגד נילוס, ולא בשאר היאורים והאגמים והמקואות, לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, אלא שנתכוין על כולם:
והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים. והעל כמו והעלה ודומה לו והעל אותם הר ההר (במדבר כ כה), ושניהם לבדם במקרא:

Verse 2

ויט אהרן את ידו על מימי מצרים. ואע"ג דלא כתיב הכא במטהו, מיהו במטה נטה ידו:
ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. א"ר עקיבא צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאת כל ארץ מצרים, אמר לו ר' אליעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל ההגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה ושרקה להן והן באו:

Verse 3

ויעשו כן החרטומים בלטיהם. באחיזת עינים:
ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים. הוסיפו אבל לא גירעו. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב מה לשון צפרדע, צפור היה בנילוס בעל דיע ושרק להם ובאו, ועל זה נקרא צפרדע, כלומר צפור דיע על שם הצפור ההוא:

Verse 4

ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה'. בפ' ואלה תולדות יצחק דרשתי מהו לשון עתר. וזה הרשע אתמול אמר מי ה' (שמות ה ב). ועכשו אמר העתירו אל ה':
ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'. הדברים כמשמען אלא שהיה מדבר במרמה:

Verse 5

ויאמר משה (אל פרעה) [לפרעה] התפאר עלי. רחש לבי להדביר מלת התפאר על אופן תפארת כלומר יהיה לך פאר ממני כאדם שאומר על המושל כל מה שאני מבקש מאת המושל הוא עושה לי, והדבר לי לתפארת, כך אמר משה לתפארת יהא לך הדבר הזה שכל זמן שאתה שואל עלי להיזקק לך:
למתי אעתיר לך. כלומר בשבילך:
ולעבדיך. בשביל עבדיך, היינו רואי פני המלך:
ולעמך. בשביל עמך, היינו יושבי הכרכים והעיירות:
להכרית הצפרדעים ממך. מלהזיק הגופות:
ומבתיך. מן הגבולין:
רק ביאור תשארנה. למדנו ששם צפרדע מסתבר דלשון נקבה היא, וכה"א ותעל הצפרדע ותכס (פסוק ב):

Verse 6

ויאמר למחר. יסורו:
ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו. שהוא מוחץ ורופא, אע"פ שלא נכתב בכל מכה למען תדע, הדעת נותנת כי על כל מכה ומכה היה אומר לו למען תדע, כדי להזכירו חטאתו אשר אמר לא ידעתי את ה' (שם ה ב). אבל עליו ועל כל כיוצא בו כתיב אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (משלי כז כב), כלומר אם אתה כותש ומייסר את האויל בכתישת ייסורין ומכות, ובתוך כך אתה מרפא ממנו בהגבהת העלי מן המכתש לא תסור מעליו אולתו, שהוא שוכח כל המכות, כך פרעה הרשע לפי שהיה מרפה ממנו בין מכה למכה ג' שבועות היה שוכח את המכות:

Verse 7

וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה. שאין הקב"ה מכלה את בריותיו שיהיו לזכרון להודות לשם ה':

Verse 8

ויצא משה ואהרן מעם פרעה. יצאו חוץ לכרך ולא נתפללו בתוך העיר שהיתה מלאה שקוצים וגילולים:
ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. כלומר אשר גזר על פרעה, ודומה לדבר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו כה), ומה צעקה היתה שם, אלא אמר לפניו, רבש"ע אתה אמרת ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז א), ועכשיו בקש ממני זמן למחר, ואמרתי לו כדבריך למען תדע כי אין כה' אלהינו (שם ח ו), ואם אין אתה מסיר הצפרדעים למחר, נמצא שיש חילול השם בדבר, ואעפ"כ לא היה דוחק משה גזירת הבורא אלא ביום ששי לגזירת הבורא על מכת צפרדע היה הדבר הזה, ואע"ג דלא כתיב בהדיא איחור מכת צפרדעים כמה היתה, הדעת נותנת שמכת הדם היא בנין אב לכל המכות, מה מכת דם ז' ימים, אף כל מכה ומכה ז' ימים, ואפילו החשך:

Verse 9

ויעש ה' כדבר משה. לקיים מה שנא' ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב כח):
וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות. ולא מן היאורות ומן האגמים:

Verse 10

ויצברו אותם. עיקר מלת צבר לשון אוסף, ודומה לו שנים צבורים (מ"ב י ח), אם יצבר כעפר כסף (איוב כז טז), יצבר ולא ידע מי אוספם (תהלים לט ז), והוא שאנו קורין לעדת עשרה ציבור:
חמרים חמרים. היו עושין גלין ותלוליות כל אחד בן עשרים איפה, שנאמר חמרים חמרים, וכתבן חסירי יו"ד, ללמדך שכל גל ותלוליות שעושין מהם הוא בן ב' חומר, ואין חומר פחות מעשר איפות, שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מה יד), וכתיב האיפה והבת תוכן אחד (להם) [יהיה] (שם שם יא):
ותבאש הארץ. זהו שאמרנו שאין באוש אלא ריח רע של פגרי הבריות:

Verse 11

וירא פרעה כי היתה הרוחה. למכתו:
והכבד את לבו. מן השמים היתה ללבו הכבדה. והכבד לשון פעול הוא כבד והולך כמו שאול לו באלהים (ש"א כב יג):
ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'. ולא ישמע אליכם פרעה (שמות ז ד):
ויש דורשין התפאר עלי לשון חיפוש, ודומה לו לא תפאר אחריך (דברים כד כ), ומתרגמינן לא תפלי בתרך, ודומה לו בדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר. והכי אמר ליה משה לפרעה התפאר עלי חפש בלבך ושאל הזמן ועלי לעשות:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה שלישית, בשתי מכות הראשונות שלח הקב"ה והתרהו, ובשלישית לא שלח והתרהו, בשביל שהיה עומד ומותרה ממכות הראשונות, וכיוצא בדבר שנינו במשנתינו מי שלקה ושנה בב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין, עד שכריסו נבקעת, ומאי כיפה מלא קומתו, והיכן רמיזא, אמר ריש לקיש דכתיב תמותת רשע רעה (תהלים לד כב). ולמה לקו במכת כנים, לפי שמנעו מרחצאות וכיבוס בגדים מישראל, והיו הכנים מצערין אותם, לכך לקו גם הם בכנים. ויש דורשין לפי שגזרו על ישראל לכבד בתיהם וחצריהם ומבואותיהם ולפתח ולשדד שדותיהן, לפיכך שרצה קרקעיתם כנים, שהיו קשים כחצים בבשרם, וזכר לדבר כנים שמם, וכתיב כוננו חצים על יתר (שם יא ב), ורחש לבי לומר כי כנים היינו כנימא שאמרו רבותינו והם בלע"ז קרויין טוגנל"ו, וכן דרך מלך בשר וגם לירות חצים במורדין:

Verse 12

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ. במקום אחד:
והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד:
והיו לכנים. ויהא שורץ לכנים ומשפיע והולך:
בכל ארץ מצרים. כולהו לכנים. הכנם חסר יו"ד, לפי שבם נחסרו החרטומים מדעתם, שהיו הכנים יוצאין מן הקרקע קטנים פחותין מכשעורה, והם אינן יכולין לעשות בלטיהם בריה פחותה מכשעורה, והיו עומדין ותמיהין:

Verse 13

ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנס באדם ובבהמה. למדנו ששם כנים מסתבר דלשון נקבה היא:
כל עפר הארץ. היה משפיע שורץ כנים והולך על כל ארץ מצרים:

Verse 14

ויעשו כן החרטומים בלטיהם. מאי כן, כמו שהיו מלחשים על מטותם באות התנין ומכת הדם ומכת צפרדעים כדי להוציא את הכנים ולא יכולו אפילו באחיזת עינים, ואפי' גדולה מכשעורה, ולמה לא יכלו, לפי שהיו הכנים גבוהות על הקרקע ברום שתי אמות, והחרטומים היו עומדים על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בקרקע, וכל זמן שאין רגלי המכשף נוגעים בקרקע אינו מועיל כלום במעשי כשפיו:
ותהי הכינם באדם ובבהמה. עולין עליהן וחוטטין את עורם:

Verse 15

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. מכה זו מלפני הבורא נשתלחה ולא ממשה ואהרן שאילמלי ממשה ואהרן היא, גם אנו היינו יכולים לעשות ולהוציא כנים, ואמיתת הדבר אצבע כמשמעו, כענין שדרשנו (קונתי) [ושלחתי] את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג כ), אמרו אין הבורא מכה אותנו אלא באצבעו אחת, ואם היה מכה אותנו בכל ידו, היינו אובדין מיד, ואעפ"כ ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהן. למשה ולאהרן:
כאשר דבר ה'. כדדרשינן:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה מכה רביעית כשראה הקב"ה שלא חזרו בהן שלח עוד והתרה בהם והעיד בהם כי שולח הוא עליהם ערבוב חיות רעות כדי לשכלן. ר' חייא ור' יהושע תרווייהו אומרין מין חיה היתה ושמה פנתרין. ויש אומרים סילונית שמה. ר' יוחנן אמר הסיפים היו נבקעין מאליהן שהיו החיות אומרות אנו שלוחי המקום, בריה אחת היתה הולכת לפני הערוב, וכיון שהמצריים נחבאין בבתיהן היתה עולה על הגגות ומקרקת את הגגות וחותרת בתי השייש ובתי הסיפים, והערוב נכנסין ומזדקרין לתוך הבתים, ונוטלין התינוק מתוך העריסה, ולמה לקו במכה זו של ערוב, לפי שהיו כופין את ישראל לצוד להן חיות ועופות, לפיכך שלח עליהם ערבוב חיות רעות לשכלם:

Verse 16

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר. שכן דרך הזריזין להשכים למצות בוראם:
והתיצב לפני פרעה. מקום שאין לו מקום להשמט מפניך:
הנה יוצא המימה. אל נהר נילוס, דדרך המלך הולך לראות כמה מדרגות עלו המים:
ורבותינו דרשו הנה יוצא המימה שנצטרך לנקביו, ודבר הכתוב בלשון נקיה, וכן במקום אחר דבר בלשון נקיה, דכתיב ויבא שאול להסך את רגליו (ש"א כד ג):
ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדוני. כמשמעו:

Verse 17

כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח. הנני דבר שהוא מזומן משלח אתה בעצמך, ודומה לדבר והמשלח את השעיר (ויקרא טז כב):
משליח. ע"י אחרים, ודומה לדבר יריע אף יצריח (ישעיה מב יג), וכל דומיהן, לגבי השכינה נדרשין כך, והכי דרשינין (כי) [כן] ישיש ה' עליכם להאביד אתכם (דברים כח סג). הוא אינו שש, אבל משיש לאחרים על רעתם של ישראל ח"ו:
בך, שהתחלת בגזירה תחלה:
ובעבדיך. אלו רואי פני המלך:
ובעמך, אלו יושבי עיירות וכפרים:
את הערוב. ערבוב חיות רעות, ודומה לדבר וגם ערב רב (שמות יב לח):
ומלאו. כלומר וימלאו בתי מצרים את הערוב:
וגם. לרבות שדות וכרמים:
האדמה אשר הם עליה. זה חללה של ארץ מצרים:

Verse 18

(והפלאתי) [והפליתי] ביום ההוא. אע"פ שהתיבה נדרשת לשון פלא, כלומר אעשה פלאות לארץ גושן שיהיו באי עולם מפליאין בעיניהם האיך ארץ זו לקתה וארץ זו לא לקתה, יש לגבורי כח לדרוש התיבה ולהדבירה על אופן העלמה, ודומה לדבר כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח), שהרי לא נאמר והפליתי ביום ההוא לארץ גושן. אי נמי עם ארץ גושן, אלא את ארץ גושן, וכך פשוטו של פסוק והעלמתי ביום ההוא את ארץ גושן:
אשר עמי עומד עליה, שלא יראוה חיות רעות שאם היו רואין אותה כיון שהיא בתוך ארץ מצרים היו נכנסין בתוכה ומזיקות את ישראל, וראיה לדבר הדם (שעל) [על] המשקוף ועל שתי המזוזות (שמות יב כג), וכתיב ולא יתן המשחית וגו' (שם שם), שכיון שניתנה רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע:
עמד עליה. כלומר מתאחר עליה, כענין שנאמר ואנכי עמדתי בהר (דברים י ט), והלא כתיב ואשב בהר (שם ט ט), אלא מהו עמדתי אחרתי:
למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. שלא תאמר ששכינתי בשמים ולא בארץ. אלא מלא כל הארץ כבודו יתברך ושכינתו, וכשם שאני שליט בשמים, כך אני שליט בארץ. זהו שדרשנו שעל כל התוכחות מזכירו חטאתו שאמר לא ידעתי את ה' (שם ה ב). אפס כי היה מהפך עליו הלשון, פעם אומר כי אין כה' אלהינו, ופעם כי אני ה', ופעם אומר כי אני ה' בקרב הארץ, וזה אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, כדדרשינן להו בריש תורת כהנים, והוא דבר הלמד מענינו, כי מענין שאמר למען תדע אתה לומד כי מזכיר לו חטאו שאמר לא ידעתי את ה':

Verse 19

ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. מתוך עמך אקח פדיון, וזה הפדיון יהא מפריש בין עמי ובין עמיך, ומהו ניהו פדיון היינו תינוקות של מצריים שהיו הערוב הולכים ונוטלין מעריסותיהם והורגין אותם, וכה"א (ונתתי) [נתתי] כפרך מצרים (ישעי' מג ג):
למחר יהיה האות הזה. זהו שדרשנו שאין אות בכל מקום אלא לזמן ולמתבשר בו, שנאמר וזה לך האות (שמות ג יב). מה ת"ל הזה, מלמד שהתראה האות הזה היה בסוף שלש שבועות אחר מכת כנים:

Verse 20

ויעש ה' כן. לא עכב הזמן:
ויבא ערוב כבד. יש כובד שהוא ענין משקל, כענין שנאמר כי עתה מחול ימים יכבד (איוב ו ג). ויש כובד שהוא לשון ריבוי, כגון ערוב כבד, וכגון בעם כבד (במדבר כ כ):
ביתה פרעה. כמו לבית פרעה:
ובית עבדיו ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערוב. מאי השחתה היו עושין, היו חושפין ומפשגין האילנות ומשחיתין יבול הארץ ונכנסין בבתים ונוטלין התינוקת מעריסותיהן והורגים אותם, וכדדרשינן לעיל:

Verse 21

ויקרא פרעה אל משה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. ולא שתצאו מארצי, כמו שאמרתם נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר (שמות ג יח):

Verse 22

ויאמר משה לא נכון לעשות כן. כמו שאתה אומר:
כי תועבת מצרים. היינו כבשיים וגדיים שהמצריים עובדים אותם:
נזבח לד' אלהינו. לשמו לריח ניחוח:
הן נזבח את תועבת מצריים. ע"ז שלהם:
לעיניהם ולא יסקלונו. דין הוא שיסקלונו, כפי דבריו ענהו דבר דבור על אופניו, כי בלי זבחי צאן אין אנו יכולים לחוג לפני אלהינו:

Verse 23

דרך שלשת ימים נלך במדבר. זו היא דרך הר חורב:
וזבחנו. זבחי צאן:
לה' אלהינו. כאשר יאמר אלינו לא שאנו פוסקין עמך כמה וכיצד, אלא כאשר יאמר אלינו:

Verse 24

ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם. לה' (אליהם) [אלהיכם] במדבר. רוצה ולא רוצה היה אומר כך:
רק הרחק לא תרחיקו. כפל הדבר, כלומר שלא ילכו אלא דרך יום אחד במדבר. ואעפ"כ העתירו בעדי שמעתה לא אלקה בייסורין:

Verse 25

ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך. פרעה אמר לו אנכי ומשה אמר לו אנכי, שכך דרך תלמידי חכמים שלא לשנות ושלא לענות שפת יתר למפטפט כנגדו. ומעין אלו הדברים אמרינן במסכת ביצה באחד מתלמידי שמאי שאמר לתלמיד א' של הילל מאי זו סמיכה, והאי אהדר לי' מאי זו שתיקה, ואמר אביי ש"מ האי צורבא מדרבנן לא ליהדר מילתא לחבריה טפי ממאי דאמר ליה, דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה, והוא אהדר ליה מה זו שתיקה:
והעתרתי אל ה'. כבר פרשתי ענין עתר בויעתר יצחק לה' (בראשית כה כא):
וסר הערוב מפרעה. גדולה היא למלכי מצרים לקראותם פרעה:
מפרעה ומעבדיו ומעמו. אבל לא מן הגבולין:
מחר. זה היה ביום הששי למשלחת הערוב:
רק אל יוסף פרעה התל (בי). כלומר להתל, והיא לישנא קלילא, עיקר מלת התל לשון שקר וצחוק, כגון הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים (שופטים טז י), וכגון ויהתל בהם אליהו (מ"א יח כז), ותרגם יונתן בן עוזיאל וחייך בהון אליהו, וכמו אם כהתל באנוש תהתלו בו (איוב יג ט), חזו מהתלות (ישעי' ל י), וכל דומיהן:

Verse 26

ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה'. מחוץ לכרך:

Verse 27

ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו לא נשאר אחד. אבל בגבולין נשארו:

Verse 28

ויכבד פרעה את לבו. מעצמו הכביד את לבו:
גם בפעם הזאת ולא שלח את העם. גם לרבות כל פעם, שנאמר ויחזק לב פרעה (שמות ז יג):
ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה התראת מכה חמישית שלח והעיד והתרה בהם שידו נטויה על מצרים, ובהויה ארבעת אותיות השם המכבד והנורא הירא בגוים והגדול ממזרח שמש עד מבואו הוא מדבר לפניהם. כי היו כופין את בניו לרעות מקניהם, לפיכך הסגיר לדבר בעירם והניח את בניו.:

Chapter 9



Verse 1

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. לפלטין שלו:
ודברת אליו כה אמר ה' אלהי העבריים. כיון שהוחזק כפרן ומהתל חזר ואמר לו אלהי העבריים כמו שדרשנו:
שלח את עמי ויעבדוני. כמשמעו:

Verse 2

כי [אם] מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם. לעבדים, וזו היא ההתראה:

Verse 3

הנה יד ה' הויה. כלומר בהוייתה היא עדיין נטויה עליכם:
במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן כשמועו:
[דבר כבד מאד]. ומה ת"ל דבר כבד מאד, שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת"ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד:
מאד. יותר ממנהג העולם:

Verse 4

והפלה ה'. ה' כתיב, ואין לדרשו בלשון פלאות, ולא בלשון העלמה, כגון כי יפלא [ממך] דבר (דברים יז ח), זולתי בלשון חיפוש, ודומה לו בלשון תרגום לא תפאר אחריך (שם כד כ), לא תפלי בתרך, וכן בערתי הקודש (שם כו יג), פליתי מעשר קודשא. ובדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר, דכולהו לשון חיפוש, והכי משמע ויחפש דבר הקדוש בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים להסגיר לדבר מקנה מצרים ולהניח מקנה ישראל:
ולא ימות מכל לבני ישראל. אפי' בהמה של שותפות ניצולת ע"י ישראל:
דבר. אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה ניצולת:

Verse 5

וישם ה' מועד. אין מועד אלא זמן קבוע:
לאמר. לומר לפרעה ולעבדיו. מחר יעשה ה' (את) הדבר הזה בארץ. לא הביא עליהם המכה פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה, שקובעין זמן, ועוד כשנצרכין קובעין זמן אחר זמן, וכה"א קראו שם פרעה שאון העביר המועד:

Verse 6

ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת. לזמן שקבע:
וימת כל מקנה מצרים. אע"ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אלא כדדרשינן לעיל:
וממקנה בני ישראל לא מת אחד. כשמועו:

Verse 7

וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. עד כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמות של שותפות:
ויכבד לב פרעה. קרוב היה לשמוע לדברי הבורא אלא הלב נכבד מעצמו. ויכבד הוי לשון פועל שהיו"ד נפתחת וצירי תחת הבי"ת ויכבד חירק תחת היו"ד והבי"ת נפתחת הוי מפעל:
ולא שלח את העם:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה ששית, בערוב ובדבר שלח והעיד והתרה בהם, ובשחין לא התרה בהם, שהרי הן מותרין ועומדין בשתי מכות וכדדרשינן במכת כינים. ולמה לקו בשחין, לפי שהיו כופין את ישראל לחמם להם מרחצאות, ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש אני אהא בלן שלכם, ואביא עליכם מכת שחין לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאין אבבועותיכם. ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ולא יחם לו (מ"א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שחין ליה, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה:

Verse 8

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם. היינו פיסת הידים עם האצבעות:
פיח כבשן. היינו אפר הלבנה שעל הגחלים כשהן עוממות שנוחה לינפח, כענין דכתיב נחר מפוח (ירמי' ו כט), ופחי בהרוגים (יחזקאל לז ט), וכל דומיהן:
וזרקו משה. לבדו מה שבחפניו ושבחופן אהרן:
השמימה. לאויר השמים:
לעיני פרעה. שיהא רואה ויודע כי גזרתי היא:

Verse 9

והיה לאבק. יהא עב וכבד יותר מן הפיח, ודומה לו אבקת רוכל (שה"ש ג ו), ואעפ"כ דק הוא, דכתיב והיה כאבק דק המון זריך (ישעי' כט ה):
לאבק על כל ארץ מצרים. שיהיו כולן מתאבקין בו, ואינו דומה למלת ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), ולא כדאמרי רבנן באבות והוי מתאבק בעפר רגליהם:
והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח. הולך וגדול, ודומה לו ואם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא יג יב), ומשמע דהוי יבש:
אבעבועות. היינו ניפוחין הנובעים מים עכורים, ודומה לדבר נחל נובע (משלי יח ד), ובדברי רבותינו אמרו בתעניות לגבי תהום הבע מימיך, ובלשון רבותינו קורין אותו בועות, וכולהו משמע לשון לחלוח, הא כיצד לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואמאי קרו להו אבעבועות, דהיינו מלה כפולה, שהיו נובעות וחוזרות ונובעות, וזה נס מופלא, שהרי דרכו של עולם אדם זורק צרור שהוא כבד והולך למרחוק, אבל כשהוא זורק אפר או קש שהוא קל אינו הולך למרחוק. ומשה זרק את הפיח והלך בכל ארץ מצרים:

Verse 10

ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה. זו היא עמידה ממש, ודומה לדבר ויעמדו על רגליהם (יחזקאל לז י), עמוד על רגליך (שם ב א):
ויזרוק אותו משה השמימה. דהיינו לאויר כי האויר נקרא שמים:
ויהי שחין אבעבועות פרח. פושה והולך באדם ובבהמה:

Verse 11

ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין. שפרח בבשרם, שהרי בשאר מכות היו יכולין לשמט עצמם לפי שעה ממשה ולאמר כי הם אינם לוקים עם שאר בני העם, אבל בשחין לא, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, בחרטמם כתיב חסר ו' וחסר יו"ד, שהרי חסרו מכבודם במכה זו, ולא היה להם פתחון פה:

Verse 12

ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' אל משה. בתחלה ויחזק לב פרעה (שמות ז יג), ויכבד לב פרעה (שם ט ז), ויכבד פרעה את לבו (שם ח לב), דהיינו מעצמו, ואחר כך ויחזק ה', היינו דאמר ריש לקיש בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו, וכן יחזקאל אומר ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג כ), וכתיב (אנכי) [אני ד'] פתיתי את הנביא ההוא (שם יד ט), כיון שאדם רוצה להשתמש ברשעו, הוא נכשל מן השמים, ותנן שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:
ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה מכה שביעית, חזר ושלח והעיד והתרה בהם, שבשביל שהיו כופין את עמו להיות בוצרין כרמיהם, ומוסקין זיתיהן, וקוצרין שדותיהן, לפיכך הוא שולח בהם מכת ברד, וכן אמר דוד משיח ה' יהרג בברד גפגם ושקמותם בחנמל (תהלים עח מז). ר' הונא אמר בשם ריש לקיש כפילקין היה הברד יורד וקוטע כל האילנות. אמר ר' יוחנן מן הדא דריש לקיש את שומע תרתי, בחנמל בא חן מל, כלומר בא וחנה על יבול הארץ ועל האילנות ומללם, מלמד שהיה החגב בא בינות אבני הברד ומתערבין אילו באילו, הברד קוטע והחגב אוכל, בחנמל מתרגמינן בכליותא, ואת החגב למינהו (ויקרא יא כב), מתרגמינין בירושלמי וית כרזובא לזניה, אלו דברי רבותינו, ואני מנחם אומר כי הפסוק הזה מגיד על שתי המכות יהרג בברד גפגם, זו מכת ברד, ושקמותם בחנמל, זו מכת ארבה, והכי מסתבר:

Verse 13

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגו'. כדדרשינן לאחרן:

Verse 14

כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. מה ת"ל והלא במגפה אחת יכול לאבדם. אלא כך אמר לו כי בפעם הזאת אני שולח הזכרת כל מגפותי ומכות שהלקיתיך אל לבך, שבמכה זו יהיו כולן עלות על לבך וזוכרן. כאילן כולן משולחות עכשיו עליך:
ובעבדיך ובעמך. כמו כן:
בעבור תדע כי אין (אלהים) כמוני בכל הארץ כל שכן בכל השמים, זהו שדרשנו שבכל מכה הזכירו חטאו שאמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב), אפס כי הלשון מתחלף בעבור תדע, למען תדע כי אין כה' אלהינו (שמות ח ו), כי אין כמוני, כי לה' הארץ (שם ט כט), ודומה לדבר זדון לבך השיאך (עובדי' א ג), תפלצתך השיא אותך זדון לבך (ירמי' מט טז), וכהנה רבות במקרא, וכן בלשון כל הנביאים מחלפין הלשון והרצון אחד, שהרי סגנון אחד, בלשון לעז דעת סיגנו דהיינו דעת עולה לכמה נביאין ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו נביא אחד משנה הלשון, שכן השירות והשתבחות של דוד אין הלשון הזה כלשון הזה, כגון (הכל) [כלו] סג (תהלים נג ד), (כולו) [הכל] סר (שם יד ג), ויחגרו (ש"ב כב מו), ויחרגו (תהלים יח מו).:

Verse 15

כי עתה שלחתי את ידי. כלומר קרוב היה בעיני להסכים עם מדת הדין לתת רשות לידי הנטויה עליהם להשתלח בכם:
ואך אותך. הפתח שתחת הו' משמעת המלה לשון הכאה, כלומר והייתי מכה אותך ואת עמך בדבר כשהכיתי את מקניכם:
ותכחד. כלומר והיית נכחד מן הארץ:

Verse 16

ואולם בעבור זאת העמדתיך. בחיים:
בעבור הראותי את כחי. כמה הוא חזק ואמיץ:
ולמען ספר שמי. כלומר לספר, לישנא קלילא לספר גודל שמי:
בכל הארץ. שייראו מלפני:

Verse 17

עודך מסתולל. כלומר עודך מתחכך בעמי, ודומה לדבר בדברי רבותינו נשים המסתוללות זו בזו פסולין לכהונה. אשה המסוללת בבנה קטן, דהיינו המחככת בנה עליה, כלומר כזה המתחכך בכותל כי אתה מתחכך בעמי:
טעם אחר עודך משתפך כסוללה בעמי לבלתי שלחם:
כתב ר' טובי' בלקחו הטוב מסתולל כמו משתורר, רי"ש משתמש בלמ"ד, כמו אלמונותיו (ישעי' יג כב), פירושו ארמנותיו:
ד"א מסתולל המס של עבדות תולל, כמו ותוללינו שמחה (תהלים קלז ג):
דבר אחר מסתולל בעמי, בעון שאתה עושה בעמי תהיה משתולל כמו וסר מרע משתולל (ישעי' נט טו), לשון שלל:
ד"א כמו מסילה, כלומר עודך עושה מסילה בעמי, ודומה לדבר סילה כל אבירי ה' (איכה א טו). סלוה כמו ערמים (ירמי' נ כו):

Verse 18

הנני ממטיר כעת מחר. כלומר כעת הזו למחר. זבדי בן לוי אמר סרט לו סריטה בכותל, ואמר לו כעת מחר כשתגיע החמה עד כאן, בכל המכות שאמר לו למחר בין להביאן בין להסירן לא היה אומר אלא לענות את דינו, כשם שהיה מענה את ישראל כך היה הקב"ה מענהו:
ברד כבד. כמו מחול ימים יכבד (איוב ו ג):
מאד. יותר ממה שנהיו עדיין בעולם:
אשר (כמוהו לא נהיתה) [לא היה כמוהו] במצרים למן [היום] הוסדה. ה' רפויה לפי שלא היה בניינה שלימה וחזקה:
ועד עתה. כשמועו:

Verse 19

ועתה שלח העז את מקנך. עיקר מלת העז הוא לשון אסיפה, ודומה לו יושבי הגבים העיזו (ישעי' י לא) העיזו בני בנימין מקרב ירושלים (ירמי' ו א), וכי יש לך מי שהוא רוצה להצר את שונאו, והוא מודיעו שישמור את עצמו, אלא זש"ה הן אל ישניב בכחו מי כמוהו מורה (איוב לו כב), שהוא מורה דרך לעוברי רצונו שלא יאבדו מן העולם, כך שלח לו הקב"ה לומר לו שלח אסוף את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, דהיינו חיות ובהמות ועופות:
כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה. אבל לא בערים:
ולא יאסוף הביתה וירד עליהם הברד ומתו. כל ומתו ומת, כגון לשחת יורידוך ומתי, שהו' נפתחת כולן מיתה אחר גמר דין, וכל שהוא מפיק ו' כגון ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט), ומת כל בכור (שמות יא ה), כולם מיתה קודם גמר דין, כלומר ויתחייבו מיתה, אבל כשיש ו' מוספת באמצע התיבה כגון ומות בהר (דברים לב ג), ברך אלהים ומות (איוב ב ט), אין בהם שינוי. ויש אומרים שאין שינוי אפילו בכולן, ואותן שהווי"ן שלהן נפתחות אינן אלא מפני שהן באתנחתא וסוף פסוק:

Verse 20

הירא את דבר ה'. הורא בו' כתיב, ודרשינן ליה אם למסורת, כדר' שמעון בן יוחאי הטוב שבנחשים רצוץ את ראשו וכו', אפילו הירא את דבר ה' הורה הוראה רעה זו על ישראל, דכתיב ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז), מהיכן לקחו, הוי אומר מן הירא את דבר ה':
הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים:

Verse 21

ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה. כשאמר משה לפרעה שלח העז את מקנך, אמר פרעה עכשיו אנו באין לשמוע דברי בן עמרם אמר רעיא דאתי אתי מאן דהוה שרביט בידיה הוה מיתבר ליה, כיון שבא הברד נעשה ככותל הזה בפני צאנו היה נוחרה ונותן בשרה על כתיפו, והיו עופות הדורסין יורדין על כתיפו וחוטפין אותן, שנאמר ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים (תהלים עח מח), כענין שנאמר רשפיה רשפי אש (שה"ש ח ו):

Verse 22

ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים, ואע"ג דלא כתיב במטך, מיהו במטה נטה ידו על האויר שנקרא שמים:
ויהי ברד (על) [בכל] ארץ מצרים. חוץ לערים:
על האדם ועל הבהמה. שבשדות:
ועל כל עשב השדה בארץ מצרים. לרבות האילנות:

Verse 23

ויט משה את מטהו. דהיינו המטה שהביא ממדין, שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ובמקצת המכות נתנוהו לאהרן ונטה בו, ולכך נקרא על שם אהרן באותן המכות, ופעמים נקרא על שם משה, דכתיב ומטך אשר הכית בו (שמות יז ה) ופעמים נקרא מטה אלהים (שמות יז ט):
על השמים. לאויר:
וה'. ודבר הקודש המצוי באויר הנכבד:
נתן. בגזירת דינו:
קולות וברד. קולות היינו רעמים, מאי רעמים אמר שמואל עננין דאתין בגלגלין, דכתיב קול רעמך בגלגל (תהלים עז יט). ורבנן אמרי ענני דשפכי מיא אהדדי, דכתיב לקול תתו המון מים בשמים (ירמי' י יג). רב אחא בר יעקב אמר ברקא [תקיפא] דבריק בעננא ומתבר גזיזא (ברדא) [דברזא] אבל כשלקו מצריים במכת ברד היו אבני ברד יורדין שלימות היה הברק מבריק בענן והקולות יוצאין בכח והברק שורף והברד מכה, וכולן בגזירה אחת, שנאמר ירעם מן שמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש (ש"ב כב יד), ומסתברא לן כוותיה דרב אחא בר יעקב, דהא כד בריק ברקא אתי מיטרא, וכן נמי גבי מכת ברד שבמצרים איידי דבריק ברקא בברדא אע"ג דלא מיתברינהו לגמרי מיהו משחקי ליה קימעא והוי מיטרא, דכתיב וימטר ה' ברד (פסוק כג), וכתיב ומטר לא ניתך ארצה (שמות ט לג):
ותהלך לשון נקבה שהאש בכל מקום לשון נקבה:
ותהלך אש ארצה תחילה, ולבסוף וימטר ה' ברד:
על ארץ מצרים. ברד עיקר ומטר טפל, א"ר חנינא כגון צלוחית מלא אש וסביבותיה ברד. ור' יוחנן אמר שלשה טפחים [התחתונים ברד ושלשה טפחים] העליונים אש, מצרי יושב נכוה בברד, ואם עמד נכוה באש:

Verse 24

ויהי ברד ואש מתלקחת. קופצת ומשתהלבת בתוך הברד, היינו דאמר ר' חנינא לעיל בסמוך צלוחית מלאה אש ומאחריה ברד סביב:
כבד מאד. שהברד היה הרבה מן האש:
אשר לא היה כמוהו. ברד במצרים:
מאז היתה לגוי. היינו מיום שנפרדו איי הגוים איש ללשונו:

Verse 25

ויך הברד. מסלסלי התורה ודורשי' אומרים כל ענין הכאה כ"ף זולתה עיקר לענין הזאת, יין יו"ד זולתה עיקר לענין, נטויה טי"ת זולתה עיקר:
את כל אשר בשדה. ולא אשר בעיר:
מאדם ועד בהמה וגו':

Verse 26

רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל. הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואתא לריבויא שארי מקומות חוץ לגושן שנמצאו שם בני ישראל לא היה ברד במקומם:

Verse 27

וישלח פרעה. שליח אחד שלח:
ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם. כשבאו לפלטין שלו:
חטאתי הפעם. הזו יותר מכל הפעמים. כי נמצא בפעם הזו ה' הצדיק, ומה היא צדקתו ששלח לנו לומר שלח העז את מקנך, שאפילו כשהוא כועס עלינו הוא מזהירנו כדי שלא נפסיד את נכסינו:
ואני ועמי הרשעים. שבמזיד לקינו ביותר שלא נזדהרנו:

Verse 28

העתירו אל ה'. כבר פרשתי מלת עתר בויעתר יצחק (בראשית כה כא):
ורב מהיות קולות אלהים וברד. ורב שירבה אריכות אפיים ברשעים, כענין שנא' ורב חסד ואמת (שמות לד ו), אבל עיקר הענין אינו אלא כאומר לדיין המכה רב לך אל תוסף, ודומה לדבר ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידיך (ש"ב כד טז), רב לכם סוב (דברים ב ג), וכל דומיהן:
קלות הקלות כולהו חסירי ו', לפי שכל הקולות של רעמים היו שוין אין אחד מהם גדול מחבירו, והיינו דדרשי רבנן מאי דכתיב יפלס נתיב לאפו לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר (תהלים עח נ), מלמד שכל מכות שהביא הקב"ה על המצרים במדה ובמשקל היו באים עליהם:
לא חשך ממות נפשם. א"ר יהושע בן לוי כל מכה שהיתה באה עליהם מכת דבר שפה עליהם. שנאמר וחייתם לדבר הסגיר:
ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד. להתעכב, ודומה לו ותעמוד מלדת (בראשית כט לה):

Verse 29

ויאמר אליו משה כצאתי את העיר. מלמד שאין העיר כשירה להתפלל בתוכה, מפני שהיא מלאה גלילים ושקוצים, וק"ו לנבואה:
את העיר. כלומר מן העיר, ודומה לו הם יצאו את העיר (בראשית מד ד), את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), כלומר מן השמים, ולהכי כתיב את דהוי סמוך לעיר, וכן נמי את אוצרו הטוב את השמים דהיינו קובה הסמוכה לרקיע כדרשינן בתחילת שכל טוב:
אפרוש את כפי אל ה'. בתפלה, דכתיב וכפיו פרושות השמים (מ"א ח נד):
הקלות יחדלון. מיד:
והברד לא יהיה עוד. והוא הדין לאש הטפילה לו:
למען תדע כי לה' הארץ. והוא עושה בך כל חפצו כ"ש השמים שהוא מקום כסאו, והיינו דרמי ר' לוי כתיב לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), וכתיב והארץ נתן לבני אדם (שם קטו טז), ומתרץ לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה ה"נ כי לה' הארץ, כשאין הבריות עושין רצונו אינן ראויין ליהנות ממנה, וכשהן עושין רצונו נתן לבני אדם ליהנות ממנה:

Verse 30

ואתה ועבדיך ידעתי. כלומר יודעני:
כי טרם. שתעביר המכה:
תיראון. מלא ן', כלומר יראה יתירה, תיראון הת' נחטרת מוכחת שהיא לשון יראה:
מפני ה' אלהים. שהוא רחום ודיין ואחר שתעבור המכה תשיבו לאוילכם, דהכי כתיב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שמות ח יא):

Verse 31

והפשתה והשערה נכתה, כל אחת לקתה בעצמה, שהרי נכתה לשון יחידה היא, כענין שנאמר ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז), ידי עשתה (ישעי' סו ב), ולפי שהן באתנחתא ובזקף קטן הן וכל דומיהן, לפיכך נפתחת האות בעלת הטעם אפס כי כולן לשון יחידה ולמה לקו שתי אלו, כי השעורה אביב לפי שהיתה גדולה נשתברה, ולפי שהיתה ארץ מצרים חמה ביותר לפיכך היא מבשלת מהר פירותיה:
שהרי אין השעורה אביב אלא בניסן, ובמצרים היתה אביב בתחלת שבט, שבו היא המכה לדעת רבותינו שדרשו שביו"ד חדשים לקו המצריים יו"ד מכות, אבל לדעת רבותינו שדרשו כי ביו"ד שבועות לקו י' מכות וההתחלה היה בר"ח שבט, נמצאת מכת ברד בשבוע שלישי של אדר, ואפילו הכי אין ניסן אביב במצרים לגבי שעורה:
כתב ר' טוביה והפשתה ו' מוסיף על ענין של מעלה של ברד. והשעורה כי השעורה, במלה שפסק בה התחיל, ודומה לו במשנתינו במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש וכו':
והפשתה גבעול. היינו פקולין שהזרע כנוס בתוכו. ויש כמה בלשון גבעול בדברי רבותינו אפס כי חלוקין דברי רבותינו מן התרגום ירושלמי דמתרגמינן בירושלמי וכיתנא עבד פקולין, ורבותינו קורין פקולין לפשתן נקי:

Verse 32

והחטה והכסמת לא נוכו כי אפילות הנה. שעדיין גרגריהן אפילו בתוך קשן, שהרי עדיין לא עשו גרגרים ועדיין הן דשא, לפיכך לא נשתברו, ואע"ג דדרשינן ליה בלשון אופל, מיהו רבנן קרו להו לפירי דמתאחרי אפלי ולמקדמי חרפי, דתנן בארבעה [פרקים] העולם נידון בפסח על התבואה וכו', ובעינא בגמרא האי תבואה מאימת, אלימא הא תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון. פי' הפרתקי היינו זמנים, דכתיב קנצי למילין (איוב יח ב), ומתרגמינין הפרתקי למיליא, ואלא תבואה דמזדרעא, למימרא דחד דינא מיתדנא, והתניא תבואה שאירע בה מקרה [או אונס] קודם הפסח נידונה לשעבר, אחר הפסח נידונית להבא, אדם שאירע בו מקרה או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר, אחר יום הכפורים נידון להבא, (א"ר) [אמר רבא] שמע מינה דתרי דינא מיתדנא, אמר אביי הלכך כי חזי אינש מצלח זרעא אפלא, ליקדם וליזרע חרפי, דעד דמטי למידיינה קדים סליק, וכמה כמותן בתלמוד:

Verse 33

ויצא משה מעם פרעה את העיר. כלומר מן העיר, חוץ מן הכרך בסמוך:
ויפרוש כפיו אל ה'. בתפלה:
ויחדלו הקלות. אלו הרעמים:
והברד. כשמועו:
ומטר. שהיה יורד משחיקת הברד:
לא נתך ארצה. כי מעתה אין מטר יורד במצרים וה"ה לברד שלא נתך ארצה, אלא תלויים ועומדים למלחמות תנופות יד ה' צבאות מהם הוריד בימי יהושע בין עזקה ובין מקדה, שנאמר ה' השליך עליהם אבנים וגו' (יהושע י יא), וכתיב רבים אשר מתו באבני (ברד) [הברד] (שם שם), ורובם תלויין ועומדין עד ימות גוג ומגוג, שנאמר וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו (יחזקאל לח כב). וכה"א הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה, אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה (איוב לח כב כג):
נתך. לשון יציקה, כדכתיב ויצק לו (שמות לז ג) ומתרגמינן ואתך ליה, ובלשון קדש כהתוך כסף בתוך כור כן תתכו (ונתכתם) [בתוכה] (יחזקאל כב כב), וכל דומיהן, לשון יציקה וצירוף. ועיקר המלה המדובר על אופן שפיכה, ודומה לו ויתכו כמים שאגתי (איוב ג כד), הנה אפי וחמתי (נתכתי) [נתכת] (ירמיה ז כ), וכתיב ובחמה שפוכה (יחזקאל כ לג):

Verse 34

וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות. פעמים מקדים הקולות ופעמים שמקדים המטר אלא שהברד עיקר ואלו טפילין לו:
ויוסף לחטא. כנגד הקב"ה:
הוא ועבדיו. הוא תחלה ועבדיו אחריו. הוא שאמר משה כי טרם תיראון (פסוק ל):
ויוסף לחטוא. שאמר למעלה חטאתי הפעם (פסוק כז), דמשמע לא אוסיף לחטוא, ועכשיו מוסיף לחטוא:

Verse 35

ויחזק לב פרעה. מעצמו:
ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה. שאמר לו בתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג יט), בימינו יקיים אלהינו מקרא כתוב (בימי) [כימי] צאתך מארץ מצרים (אראך) [אראנו] נפלאות (מיכה ז טו):

Chapter 10



Verse 1

כתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל (יואל א ד), וכתיב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחניהו (וכי) [כי] עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו (שם ב יא), בוא וראה גדולתו של מלך מ"ה הקב"ה שהרי מלך בשר ודם מזמן חיילותיו לעשות מלחמותיו. והוא צריך לפרנסן, בין שהן נלחמין ובין שאינן נלחמים, אבל הקב"ה יש לו חיילות ששרויין במקום שאין בנ"א עומדים. והן הן מיני ארבה. שאינן לא אוכלין ולא שותין, והם חיים בגזירתו של הקב"ה. וכשהוא גוזר עליהם להשתלה למקום מכעיסיו להשחית את יבול ארצם, הרי הן ננערין ומתגברין לעשות שליחותו, שנא' ננערתי כארבה (תהלים קט כג), וכתיב וה' נתן קולו לבני חילו, וכתיב אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילו הגדול (יואל ב כה), חיילותיו של מלך בשר ודם אין הפרשים יכולין לעלות בחומה ולכנוס בחלונות, אבל חילו של הקב"ה כתיב בהו בעיר ישקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד [החלונים] יבואו כגנב (שם ב ט), וכתיב [כקול] מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש (בעם) [כעם] עצום ערוך מלחמה (שם שם ה), וכתיב ובעד השלח יפלו (ולא) [לא] יבצעו (שם שם ח), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולאתר דאינון שליחין אזלין קטלין ולא מקבלין ממון, ולפי שמשלחתם מכה גברתנית היא, שלח והעיד והתרה בהם, כי לפי שהיו כופין את עמו להיותם עושים את כל עבודתם בשדה, ומינום כורמים ויוגבים ואוספין קייציהם, לפיכך הוא שלח בהם חילו הגדול שמנה מאות מיני ארבה, שהארבה יש לו מאה מינים, סלעם יש לו מאה מינים, חרגל מאה מינים, חגב מאה מינים, צלצל מאה מינים, ילק מאה מינים, חסיל מאה מינים, גזם מאה מינים, חנמל מאה מינים:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. לפלטין שלו:
כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. הן הכבידו את לבם מעט ואני הוספתי להם כבדות, דאם בא אדם ליטמא פותחין לו, כל כך למה:
למען שיתי. הטעם שהוא בת' מודיע כי הוא לשון זכר, כלומר אשית:
אותותי אלה בקרבו. אלה היינו קשות, אלה בקרבו. כדכתיב ויתן ה' אותות ומופתים גדולות ורעים במצרים (דברים ו כב), אבל כשהטעם בש' היא לשון נקבה וציווי, כגון שיתי לבך למסלה (ירמיה לא כ), שיתי (בליל) [כליל] צילך בתוך צהרים (ישעיה טז ג):

Verse 2

ולמען תספר. חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה:
באזני בנך ובן בנך. שתדרוש בתורה לדורות ויאמינו:
את אשר התעללתי במצרים. שבאתי עליהם בעלילה, ודומה לו הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו (ש"א ו ו), תרגם יונתן בן עוזיאל הלא כמה דאתפרע מנהון, ואיזו היא העלילה, כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג), וכנגדו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (שם שם יד). בני בכורי ישראל (שמות ד כב), וכנגדו הנה אנכי (נוגף) [הורג] את בנך בכורך (שם שם כג), וכן בכל המכות התרה בהם מדה כנגד מדה:
ואת אותותי אשר שמתי בם. כדדרשינן לעיל:
וידעתם כי אני ה'. וכה"א גדול העצה ורב העליליה אשר (עיניו) [עיניך] פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה לב יט), וכתיב נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה):

Verse 3

ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת. כלומר מאן אתה:
לענות מפני. להכנע מפני כעני המשפיל עצמו ונכנע לפני המושל, אלא אתה עומד בעזות כעשיר יענה עזות, מ"מ אני מצוה עליך שתשלח את עמי ויעבדוני:

Verse 4

כי אם מאן אתה לשלח את עמי. זו היא התראה:
הנני. מזומן ולא לזמן רחוק אני מדחה אותך אלא הנני מביא מחר ארבה בגבוליך. אמר לו ארבה שמו לפי שאני ארבה אותו לחיל גדול, כדדרשינן לעיל:

Verse 5

וכסה את עין הארץ. כדמפרש ולא יוכל. בן אדם:
לראות את הארץ. לפי שהוא בא בענן גדול, דכתיב בענין הזה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל בשחר פרוש על ההרים (יואל ב ב):
ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד. זו החטה והכסמת:
ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה. תני בתוספתא כל שמוציא עלים מעיקרו עשב הוא, ומברכין עליו בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עלים מעצמו, אילן הוא, ומברכין עליו בורא פרי העץ, ומפרשי רבנן כל אילן דבסתווא נתרי טרפיה ופיישין גווזיה ועיילין מיא בגווזיה ומפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא, וכל דיביש בסיתווא וכלו גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו, כגון מוזי וקנברס ושומשי אינו אילן, כללא דמילתא היא עצים דיבשין בסיתווא באילני ובקייטין מלבלבין והיזמי ירק דיבשין בסתווא לגמרי והדר פארי משרשיו, [כל היכא דכי שקלת לפירא הדר מפיק פירא אחריתא זהו אילן ומברכין בורא פרי העץ]. וכל היכא דשקלת פירא ומיית גילא או גווזיה ולא מפיק פירא אחרינא זה ירק ומברכין עליו בורא האדמה:

Verse 6

ומלאו בתיך. תחלה לפי שהתחלת ברעה תחלה, ואחר כך ועבדיך, ואח"כ עמך, ואחר כך כל מצרים:
אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה. כלומר משעה שנולדו עד היום הזה:
ויפן ויצא (משה) מעם פרעה. ואהרן נמי נפק בהדיה:

Verse 7

ויאמרו עבדי פרעה אליו. לפרעה:
עד מתי יהיה זה לנו למוקש. כלומר האיש משה, דכתיב ביה כי זה משה האיש (שמות לב א), כל מה שאנו מתגרים בו הרי אנו נוקשים, אין לך להקפיד, אלא שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיכם. והחזק בנשים ובטף כדי שיחזרו האנשים:
הטרם. ה' נפתחת ונחטפת שהמלה לשון תימה. ויש לפרש כל תיבות טרם שבמקרא במקום עדיין לא, כלומר העדיין לא ידעת כי אבדה מצרים לגמרי, ואח"כ אתה משלחם, כי יש לך לשלחם קודם שתאבד מצרים:

Verse 8

ויושב. שלח אחריהם שלוחים להשיב את משה ואת אהרן אל פרעה, וכשבאו לפלטין אמר להם פרעה לכו עבדו את ה' אלהיכם, ואעפ"כ רצוני לידע מי ומי ההולכים, ראשי המשפחות, או כל העברים:

Verse 9

ויאמר משה בנעורינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרינו נלך. כשם שהיינו כולנו בעבודתך כך נהיו כולנו בעבודת אלהינו:
כי חג ה' לנו:

Verse 10

ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם. לדעתו מקלל היה כאדם שאומר לחבירו כך יושיעך המקום כמו שאני בולע קנה בן מאה אמה, וכמו שאני עולה לרקיע, או יורד מדעתי לשאול:
ראו כי רעה נגד פניכם. רעה אתם רוצים לעשות לי להבריח את ישראל מארצי, אלא שבעל צפון עומד לנגד פניכם ואינו מניחכם, אלא פשטיה דקרא הכי משמע כדכתיב אנה פניך מועדות (יחזקאל כא כא), כלומר ראו כי דרך רעה נגד פניכם מועדות ללכת:

Verse 11

לא כן. כמו שאמרתם ללכת מכל וכל:
אלא לכו נא הגברים ועבדו את ה'. לחוג לפניו:
כי אותה הבקשה אתם מבקשים מתחלה, שכך הייתם אומרים נלכה נזבחה (לאלהינו) [לה'] (שמות ה' יז):
ויגרש אותם. אחד משומרי הסף מאת פני פרעה:

Verse 12

ויאמר ה' אל משה נטה ידך. ומסתבר דבמטה:
על ארץ מצרים. בשביל ארץ מצרים:
בארבה. כדי שיבא:
ויעל. כמו ויעלה על ארץ מצרים:
ויאכל את כל עשב הארץ. היינו פירות הארץ החטה והכסמת:
את כל אשר השאיר הברד. שלא הלקהו היינו עץ הצומח:

Verse 13

ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג (ברוח) [רוח] קדים בארץ. גזר והנהיג את הרוח מפאת מזרח ע"י מלאך, למדנו שאם לרוח אין מלאך מנהיג כשהיא משתלחת בעולם היא מחרבת העולם, והכי אמרינן בגיטין פ' כל הגט דרוח דרומית היא קשה משאר הרוחות אילמלא בן נץ דהיינו מלאך העשוי כנץ שהוא מעמידה בכנפיו מחרבת כל העולם, והכי דרשינן ליה בפרשת העופות:
כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה מפאת מזרח, למדנו לרוב פורעניות שהן מרוח קדים, כדכתיב ורוח הקדים נשא את הארבה, רוח קדים חרישית (יונה ד ח), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח). ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה (שמות יד כא). בני סורא דדייקי קראי אמרי כד רוח זה בא אפילו שופתא במרא רפיה. רב יוסף אמר אפילו סיכתא בדופנא רפיא. רב אחא בר יעקב אמר אפילו קופינא דמרא רפיא, היינו החור שבראש המרא, ועל שם שדוחין בין שני צידי החור קרי להו בין אחים, מפני שהן מדובקים. רבא אמר אפי' אשה מפלת בו, דכתיב ויבוש מקורו (הושע יג טו). ר' יוחנן אמר אפי' שכבת זרעו של איש מסרחת במעי אשה, דכתיב ויחרב מעינו (שם שם). ושמואל אמר אפי' מרגניתא שבים נרקבת בו, דכתיב הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה (שם שם):

Verse 14

ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים. לא שהיו מפריחין והולכים אלא נחים ועומדין בגזירת היוצר:
כבד מאד. כדמפרש ואזיל:
לפניו לא היה כן ארבה כמהו. משולחין למקום אחר:
ואחריו לא יהיה כן. ואפי' בימי יואל בן פתואל לא נשתלחו אלא ד' ראשי משפחות, דהיינו גזם ילק ארבה חסיל, ועמם ת' מינים חגבים, ובמצרים נשתלחו ח' ראשי משפחות כדדרשינן לאחרן:

Verse 15

ויכס את עין כל הארץ. מרוב שבאין צפופין צפופין אין פני הארץ נראית:
ותחשך הארץ. כדדרשינן לאחרן. וכתיב כשחר פרוש על ההרים (יואל ב ב):
ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ. לא ירק ממש אלא הכי קאמר לא נותר שום מראית ירק בעץ, וכן נמי לא נותר בעשב השדה בכל ארץ מצרים:

Verse 16

וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. שמריתי את דבריו ולכם שדברתי שלא כהוגן כי רעה נגד פניכם (פסוק י):

Verse 17

ועתה שא נא חטאתי אך הפעם. שאין עלי למרוד עוד:
והעתירו לה' אלהיכם. כלומר והפכו דעת הבורא ממדת רגזנות למדת רחמנות, כעתר הזה המהפכת את התבואה ממקום למקום:
ויסר מעלי. והוא הדין מעמי:
רק את המות הזה. הארבה הזה אוכל ואינו נהנה, היה נופל על פני המצרי והיה מנקר את עיניו ואוכלן:

Verse 18

ויצא מעם פרעה. ואהרן בהדיה, ולמה לא נאמר ויצא משה, לפי שיצא נחוץ ולא השיבו לדבריו כפעם בפעם:
ויעתר אל ה'. חוץ לכרך:

Verse 19

ויהפך ה' רוח ים. זו רוח מערבית, שהוא כנגד רוח מזרחית, דהיינו רוח קדים:
חזק מאד. יותר מחוזקת רוח הקדים, ולמדנו שהרוחות של עולם פעמים קראן הכתוב לשון זכר, ופעמים קוראן לשון נקבה, כדדרשינן בפרשת סוטה:
וישא את הארבה ויתקעהו. כלומר ויבקעהו בימה סוף, ודומה לדבר ויעקב תקע את אהלו (בראשית לא כה), תקע את אחיו (שם שם), ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), וכל דומיהן, למה נקרא שמו ים סוף, שכל סופה וסערה בא מן הים ההוא, לפי שהמדבר הגדול בוקע בו. ים סוף הוא למצרים מן המזרח, והארבה בא מן המזרח, דהיינו מן קדים, כדכתיב ורוח (קדים) [הקדים] נשא את הארבה (שמות י יג), והוליך הרוח את הארבה למערב ארץ מצרים, שהיא מקום ישוב שדות וכרמים, ובשעה שהפך הקב"ה הרוח מרוח מערב, החזיר את הארבה למקומו שבא משם בתוך ים סוף:
לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. הצפרדעים שהבאישו מתו כולם בתוך ארץ מצרים, כדי לצער נשמותיהן. והארבה שהן ראויין לאכילה לא מתו במצרים, כדי שלא יהנו מהם, אלא הטילם לים, כדי שלא יחזרו עליהם:

Verse 20

ויחזק ה' את לב פרעה. כשדרשנו:
ורבותינו דרשו כי אני הכבדתי את לבו. הוספתי לו כבידות וטפשות כדי לטרדו מן העולם:
למען שיתי. לבעבור לחלשו, כענין נשתה גבורתם (ירמיה נא ל):
את אשר התעללתי. שעוללתי אותם כגפן כאשר עוללו את גפני:
יהי כן ה' עמכם. כלומר כשם שהיה עמי ידו לרעה מיום ששמעתי את שמעו, כן יהיה עמכם, ולדעתו מקלל הוא, וכה"א בסוף פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, זה בעל צפון, אמר להם נגד דרכיכם טעותי עומד ותהי ידו עליכם:
לא נשאר ארבה אחד. לפי שמתוך צרתם שמחו על מכת ארבה, והיו הורגין את הארבה ומולחין אותו לרוב מאד, וכשהפך הקב"ה רוח ים נשאם כמוץ אשר תדפנו רוח, כך נשאו מכל מקום שהיו מלוחים שם, והטילם לתוך הים, להודיעם גבורות הבורא שאינו מניח לחוטא להיות נשכר:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה פרשת האופל. בברד ובארבה שלח והעיד והתרה בהם, ובחושך לא התרה בהם, לפי שהיו מותרין ועומדין בשתי אלו ולמה לקו במכת חשך, לפי שהיה מצרי תופש בעברי, ואומר לו עמוד לפני עד שאני סועד, והנר יהא מונח על ראשך, ולא תזוז, שאם אתה זז לכאן ולכאן, אני חותך את ראשך בסייף, לפיכך שלח חשך ויחשיך. כשיעור ג' ימים היה חשך אפילה, דהוי דבר הנברא כעין ענן, ועוביו כדינר זהב, ואפי' אם היו מדליקין נרות היה החשך מכבה אותן, כמו שאומרים בני אדם על חשך שבהרי חשך שאם אדם מדליק שם נרות אינו דולק מפני החשך, ושלשת ימים אחרים היה חשך בלי אפילה, בשלשה ימים הראשונים לא קמו איש מתחתיו, והיו ישראל נכנסין לבתיהן של מצריים, ונוטלין נכסיהן ואינם מרגישים, אלא היו נלאין ומתחרטין על מה שהכעיסו את משה ואת אהרן בדברים. כי כשנהפך המטה לנחש היו סבורין שמשה ואהרן כשפנים הם, אמר להם פרעה וכי תבן אתם מכניסין לעופרים, כלומר עופריים מקום מלא תבן, ומשם היו מוציאין תבן לשארי עיירות, כך מפני מה אתם באים לעשות כשפים במצרים מקום שמלא כשפים, אמר לו משה למתא דירקא ירקא שקיל, כלומר לעיר שהיא מלאה ירקות לשם הולך ירקות, שאין הדבר נמכר בטוב אלא במקום שרגילין בו, ואע"פ שארץ מצרים מלאה כשפים, מעשי אלהים גדולים מהם, וכיון שלא קמו מתחתיו ג' ימים נלאו, והוסיף הקב"ה ג' ימים אחרים חשך בלי אפילה, לפי שהיו בישראל רשעים גמורים זדים שנדבקו בגילולי מצרים ולא היו רוצין לצאת ממצרים, והמיתם הקב"ה בשלשת ימי החשך, שנאמר וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (שמות יג יח). ר' נהוראי אמר לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז), שהיתה אשה יולדת ששה בכרס אחד, ואימתי מתו, בשלשת ימי החשך, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י כג), והיו ישראל קוברין את מתיהן, ונותנין שבח להקב"ה שאין שונאיהן רואים בקבורתם של אחיהם, וכה"א איש גילולי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם [לכלות אפי בהם] בתוך ארץ מצרים (יחזקאל כ ח):
ויום השביעי התחיל להאיר:

Verse 21

ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים. אותו החשך שאמרתי להיות יהיה על מצרים בלבד:
וימש חשך. וימש תחלה חשך של לילה, ובסוף נשף הלילה כשיבוא היום להאיר יבוא חשך אפילה ויתכף לחשך הלילה, ודומה לו לא ימיש הענן (שמות יג כב), לא ימיש מתוך האוהל (שם לג יא), לא משו (במדבר יד מד). ואין ראוי להזכיר מלת וימש על אופן מישוש, זולתי בדיגוש השי"ן, כענין אולי ימושני אבי (בראשית כז יב), כי כשהשי"ן נדגשת נדגשת במקום שתי שיני"ן:

Verse 22

ויט משה [את] ידו על השמים. לאויר הנקרא שמים:
ויהי חשך אפילה. שמפילות עוברי דרכים:
בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא שנפרדו הימים מן הלילות לידע מתי יום ומתי לילה, אלא כשיעור שלשת ימים:

Verse 23

לא ראו איש את אחיו. ואפי ע"י נר ואבוקה, שאם היו מדליקין להם נרות ואבוקות היו נכבין:
ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. שאם היה מצרי עומד ממקומו להלך היה נופל וניזוק:
ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. היינו גושן, ופשטיה דקרא הוא. אבל רבותינו דורשין במושבותם דמצרים שהיו ישראל נכנסין לבתי מצרים ונוטלין נכסיהן ואינם מרגישין, ועליהם מפורש בקבלה רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו (ש"א ב ט):

Verse 24

ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה'. האנשים והנשים:
רק צאנכם ובקרכם יוצג. כלומר יעמוד ברשותי ממושכנים:
גם טפכם ילך עמכם:

Verse 25

ויאמר משה גם אתה. גם לרבות אשת פרעה שהיא התחילה לקרוא למכשפים תחילה, לפיכך אמר לו משה גם אתה, אשתך תחלה ואחר כך גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו. לריח ניחוח לשמו:

Verse 26

וגם מקננו ילך עמנו. וגם לרבות רכוש מצרים, דכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):
לא תשאר פרסה. לא תשאר בהמה שהיא מפרסת פרסה:
כי ממנו נקח. מן המקנה שלנו נקח לעבוד את ד' אלהינו:
ואנחנו לא נדע. יש נדע שהיא לשון עתיד ויש שהיא לשון ידיעה של עכשיו, כגון זה, שכך אמרו לו וודאי אמר לנו הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב) ולא אמר במה ועכשיו אין אנו יודעין מה נעבוד את ה', כלומר כמה זבחים ועולות יבקש ממנו כי לא פירש לנו עד בואינו שמה שיפרש לנו כמה, לפיכך לא נקח ממקננו כלום, ודומה לענין זה דמשמע לשון עבר ומשמע לשון עתיד, יעשו, יעשו עץ גבוה (אסתר ה יד), לשון עתיד, יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט) בלשון עבר, והענין מודיע את לשונם, וכן לכל דומיהן, ורובם תמצא בתיבות שמשמשיהן אית"ן סימן:

Verse 27

ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם. הוא החזיק לבו תחילה, והקב"ה הוסיף והחזיקו:

Verse 28

ויאמר לו פרעה לך מעלי. מסמוך לי:
השמר לך. שמור את עצמך:
אל תוסיף ראות פני. כלומר לראות פני לישנא קלילא:
כי ביום ראותך פני תמות. אני מוסרך בידי בני אדם שביקשו את נפשך מתחלה וימיתוך, זש"ה, בפני אויל חוטר נאוה ושפתי חכמים תשמורם (משלי יד ג), ואומר ופי אויל מחתה קרובה (שם י יד):

Verse 29

ויאמר משה כן דברת. נכון דברת:
פירוש אחר בזמנו דברת:
לא אוסיף עוד ראות פניך. וכן היה:

Chapter 11



Verse 1

ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים. על פרעה שימות בכורו, ועל מצרים. שימותו בכוריהם:
נגע אחד. לימד על שאר מכות שנקראים נגעים:
ואחרי כן ישלח אתכם [מזה] ממקום זה:
כשלחו כלה. שלא יהא איחור בדבר לפי שהיא כלה ונחרצה מאתי. אלא גרש יגרש אתכם מזה כפל הדבור, גרש בממון, יגרש בדברים, כאדם שדוחק את חבירו ואמר לו טול משלי וצא מביתי:

Verse 2

דבר נא באזני העם. אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לישראל בבקשה מהם:
וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. כדי שלא יאמר אברהם אבינו ועבדום ועינו אותם (בראשית טו יג), קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם שם יד), לא קיים בהם, אמרו לו ישראל למשה ולואי שנצא בעצמותינו:
איש מאת רעהו. וכי מצריים ריעיהם של ישראל היו, אלא מלמד שאחרי המכות נתחרטו על רעתם, ונהיו לישראל כריעים ואוהבים. ולא היו מונעין מהם כלום:

Verse 3

ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. ולא היו פנים למצריים למנוע מישראל כליו ושמלותיו. גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. שהיו כולם מכבדין אותו ביותר, גם לרבות את אהרן, שהיה גם הוא מכובד בעיניהם מרוב האותות והמופתים, ושנמצאו דבריהם אמתים:
ירויחו דורשי פרשיות של תשע מכות ויבינו. מהן עשה הקב"ה ע"י משה ואהרן הדם והשחין, הדם ביד אהרן במטה, והשחין בחפניהם, ושתים עשה הקב"ה ע"י אהרן לבדו הצפרדעים והכנים, ושלש ע"י משה לבדו הברד והארבה והחשך, ושלש בדברו של הקב"ה שלא ע"י אדם הערוב והדבר ומכות בכורות:

Verse 4

ויאמר משה כה אמר ה'. דבר זה אמרו משה בעודו לפני פרעה בשעה שאמר לו פרעה לך מעלי (שמות י כח), והענין מוקדם ומאוחר, כי לפי שעה נצנצה עליו רוח הקודש ונתנבא שם, ודומה לענין זה כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו (שם לב כז), כה אמר ה' [כעת מחר] סאה סולת בשקל (מ"ב ז א), שלפי שעה נצנצה עליהם רוח הקדש ונתנבאו. ואע"פ דפליגי רבנן בהא מילתא ר' זירא ור' אשי, חד אמר משה באורתא דתליסר נגהי ארביסר הוי קאי, דהיינו כשהחשיך יום י"ג בניסן והוה ליליא דלמחר כדנגה הוי י"ד בניסן, דהיינו לילי י"ד בניסן ממש בפלגיה דליליא הוי קאי ואמר להו לישראל כה אמר ה' לילה אחר דהיינו ט"ו בניסן בשעה זו אני יוצא בתוך מצרים, וחד אמר וודאי הוה ידע פלגא דליליא אימת, והאי דאמר כחצות, קסבר דלמא טעו איצטגניני פרעה ויאמרו לו משה בדאי הוא ומלכו בדא דאמר מר למוד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחוז, לא סבירא לן אלא כמ"ד וודאי הוי ידע, משום דליכא למימר דבליליא הוה הקב"ה מידבר עם משה כשאר הנביאים, וליכא למימר דבחצות הלילה הוי קאי קומי פרעה ומתנבא, דהא בהדיא אשכחן דלפרעה הוה אמר וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' (שמות יא ח), אלא ביום הוה קאי, והוי ליה למימר בחצות כדאמר ליה קב"ה, אלא אמר כה אמר ה' כחצות הלילה, אמר שמא יטעו איצטגניני פרעה מתוך שיקומו בצעקתם וידמו שהוא אחר חצות או קודם חצות ויחשבוהו כמבדה:
אני יוצא בתוך מצרים. היינו רוח אלהים חיים שהיה באויר הנכבד כאשר פרשנו בתחילת שכל טוב בשכמל"ו. ומהו יוצא לשון גבורה, כענין שנאמר יצאת לישע עמך (חבקוק ג יג), ה' כגבור יצא (ישעי' מב יג), ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכרי' יד ג), כולם לשון גבורה ונאים הדברים לדורשיהם באמונה וביראת ה':

Verse 5

ומת. כלומר וימות כל בכוריהם, כמו ועשה ויעשה, והיה ויהיה, וכל דומיהן:
בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו. היינו בכורו הראוי לישב על כסאו, והיינו דאמר ליה הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד כג), בנך ממש:
עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים. מה ת"ל אשר אחר הריחים, אלא מלמד שאין לך אומנות גדולה מישיבת כסא מלכות, ואין לך אומנות גרועה ומבוזה מטחינת הריחיים ביד:
וכל בכור בהמה. השוה הקב"ה את המצריים לבהמתם מפני שבהמתם היו תועבת מצרים דהיינו ע"ז שלהם:

Verse 6

והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. מקצת הפסוק הוא בלשון זכר והוא עונה על הלילה, ומקצתו לשון נקבה והיא עונה על הצעקה, וצריך להתאים את דברי הפסוק כולו על אופן אחד כך והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים בחצי הלילה אשר כמוהו לילה לא נהיתה צעקה עד עכשיו וכמוהו לילה לא תוסיף צעקה להיות עוד:

Verse 7

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיקר מלת חרץ הוא לשון הפסקה, בין לענין דבור בין לענין פועל, בין לענין מפעל. לענין דבור, כגון לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), כלומר לא פסק איש מישראל רעה על עצמם כמקללם את יומם על אידם, וכגון כן משה משפטיך אתה חרצת (מ"א כ מ), ותרגם יונתן בן עוזיאל את דנת דינך ופסקתא, לענין פועל, כגון אז תחרץ (ש"ב ה כד), כלומר אז תפסוק חנייתך ותסע ותרוץ להלחם כי ה' יצרו לפניך, וכגון אם חרוצים ימיו (איוב יד ה). לענין מפעל, כגון כי בחרוץ יודש קצח (ישעי' כח כז), ובחריצי הברזל (דה"א כ ג) חריצי החלב (ש"א יז יח), דהיינו חתיכות של גבינה, והוא הדין ללא יחרץ כלב לשונו, כלומר לא יפסיק הכלב נבוחו מפיו לא לאיש מישראל, ולא לבהמה. וכן תנינן פה מחתך לשון גומר, אלמא אין חרץ אלא לשון הפסקה, אלא ששני התרגומים הדבירו שני החריצות בלשון היזק, לא יחרץ כלב לשונו. תרגם אונקלס לא ינזק כלבא בלישנא למנבח, לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), תרגם יונתן בן עוזיאל לא הוי נזקא לבני ישראל לאזקא גבר ית נפשיה, אפס כי דרך הפשט מדביר את כולם על אופן הפסקה כשדרשנו כמו כלה ונחרצה (ישעי' י כג), ומה שכר נטלו הכלבים, כדכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב ל):
למען תדעון. מלא נו"ן כלומר ידיעה שלימה:
אשר יפלה ה'. כתיב בה', כלומר יחפש הקב"ה בין מצרים ובין ישראל, שאפי' בהמתן של ישראל שהן מנהיגין אין הכלבים מנבחין כנגדן. ויש דורשין אם למסורת לשנו חסר ו', כלומר לא יחרץ כלב לשנו לנושכם:

Verse 8

וירדו כל עבדיך. מפני כבוד אימת מלכות לא אמר לו וירדת אתה ועבדיך, שכבר הזהירם הכתוב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים (שמות ו יג), שיהיו נוהגין כבוד למלכות:
וירדו. ירידה תהא להם שירדו ממדרגתם, ודומה לדבר וירדו מאניותיהם (יחזקאל כז כט):
אלה אלי. מלמד שלפני כל עבדי המלך היה מדבר דברים הללו:
צא אתה וכל העם אשר ברגליך. שנהוגים אחריך, ודומה לדבר (כל) [לכל] העם אשר ברגלי (מ"א כ י), והם תוכו לרגליך (דברים לג ג), ולרגל הילדים (בראשית לג יד), וכל דומיהן:
ואח"כ אצא. ביד רמה:
ויצא מעם פרעה בחרי אף. בשביל שאמר לו אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות (שמות י כח), לפיכך ניחר רוח אפו עליו, ולא זז משם עד שדבר לפני עבדיו כל הדברים הללו:

Verse 9

ויאמר ה' אל משה. זה הדיבור היה קודם התחלת המכות, זש"ה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שם ג יט), ונכתב מוקדם מאוחר:
ולא ישמע אליכם פרעה. מלמד שאהרן הי' כלל לדברות ולמאמרות:
למען רבות מופתי בארץ מצרים. וכה"א ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה (שמות יא י). יש מהן שעשה אהרן בלבד, ויש מהן שעשו שניהם, ויש מהם שעשה משה בלבד, ויש מהם שעשה הקב"ה שלא על ידם, אלא שהן בישרום. כדדרשינן לאוחרן:
ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו. עד שהביא עליהם מכות בכורות, אמר לו הקב"ה פרשת החדש, ופרשת חוקת הפסח, ופרשת קדש לי, ופרשת בכורות, כדי לחנכם במצות:
ורבותינו דרשו כחצות הלילה. רובם של אומות לוקים בלילה, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו (איוב כ כו), במבול כתיב והפך לילה וידכאו (שם לד כה), בחמשת המלכים כתיב ויחלק עליהם לילה (בראשית יד טו), בסדום כתיב טרם ישכבו וגו' (שם יט ד), וכתיב הכו בסנורים (בראשית יט יא). בלבן כתיב ויבא אלהים אל לבן [הארמי] בחלום הלילה (שם לא כד), באבימלך ובפרעה נמי כתיב בחלום הלילה (שם כ ג), בסיסרא כתיב הכוכבים במסילותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה כ). בסנחריב כתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ"ב יט לה). בבלשצר כתיב ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא (דניאל ה ל). בהמן בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו א), כדדרשי רבנן התם:
צא אתה וכל העם אשר ברגליך. פיו בישרו למשה רבינו שמבין רגליו, דהיינו יוצאי ירכו, עתידין לצאת כנגד כל העם ההוא דהוו להו ששים רבוא, דכתיב ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג יז) למעלה מששים רבוא:
דרש ר' תנחומא כטקסיס מלכים בא דבר הקודש על מצרים, דרך מלכים בתחלה שולח וקורא לעיר מורדת לשלום, והקב"ה שלח ואמר שלח את בני ויעבדוני (שמות ד נג), דרך המלך אם אינה משלמת (שובר) [סוכר] להם אמת המים, והקב"ה הפך מימיהם לדם. דרך מלכים מביא עליהם קולנין, והקב"ה הביא עליהם צפרדעים שמקרקרין במעיהם. דרך מלכים יורה בהם חיצים ולולביות, והקב"ה הפך עפרם לכנים, שהיו בגופם לחיצים. דרך מלכים מביא עליהם ברבריים והורגין אותם, והקב"ה שלח עליהם ערוב שמשכלין אותם. דרך מלכים מביא עליהם דורמסיות, והקב"ה הסגיר לדבר בעירם ומקניהם לרשפים (תהלים עח מח). דרך מלכים מרבה עליהם אוכלוסין, והקב"ה הביא עליהן שמונה מאות מיני ארבה. דרך מלכים הורג גדולים שבהם ויתר העם מוליך שולל, והקב"ה שלח חשך שיחשיך להם ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים (שמות י כג). דרך מלכים תופשם ומחביאם בבאי כלאים והקב"ה הרג בכוריהם ויתרם טבעו בים. וכשם שדן את מצרים, כך עתיד לדון את אדום, במצרים כתיב ויהי הדם בכל ארץ מצרים (שמות ז כא), ובפרענות אדום ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן (יואל ג ג), וכתיב השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא (יואל ג ד), במצרים קולנין אלו הצפרדעים, ובאדום כתיב קול שאון מעיר (ישעי' סו ו), במצרים כתיב כל עפר הארץ היה כינים (שמות ח יג), ובאדום כתיב והפכתי נחליה לזפת ועפרה לגפרית (ישעי' לד ט). במצרים כתיב דבר כבד מאד (שמות ט ג), ובאדום כתיב ונשפטתי אותו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב). במצרים כתיב ויהי שחין אבעבועות (שמות ט י), ובאדום כתיב המק בשרו ועיניו תמקנה בחוריהן (זכרי' יד יב). במצרים כתיב ויעל הארבה (שמות י יד), ובאדום כתיב אמור לצפור כל כנף ולכל חיות השדה הקבצו ובאו האספו [מסביב] על זבחי אשר אני זובח לכם [זבח גדול] על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם (יחזקאל לט יז). ובכלל צפור כל כנף יש כל מיני ארבה. במצרים כתיב ויהי חשך אפלה (שמות י כב), ובאדום כתיב ונטה עליה קו תהו ואבני בהו (ישעי' לד יא), וכתיב השמש יהפך לחשך (יואל ג ד), וכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל וגו' (ישעי' ס ב), במצרים כתיב וה' הכה כל בכור (שמות יב כט) ובאדום כתיב (והורדתי ראמים לטבח וגו') [וירדו ראמים עמם] (ישעי' לד ז), וכתיב נסיכי צפון כולם (יחזקאל לב ל), במצרים כתיב ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד), ובאדום כתיב יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעי' כד כא). במצרים כתיב כי ה' נלחם להם (שמות יד כה), ובאדום כתיב מלחמה לה' בעמלק (שם יז טז), הן אלה קצת דרכי פורענתם ורעם גבורות החזיונות ובטחתם של ישראל הלא הם כתובים על ידי כל נביא וכל חוזה, וכה"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו), יראו עיני וישמח לבי:
ירויחו דורשי פרשת בשורות מכת בכורות ויבינו וישכילו. וסמוך לה פרשת ראש מכילתא ולפי שנאמרה בין בשורה למכה לפיכך נסמכו זה לזה:

Chapter 12



Verse 1

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. שומעני שהיה הדבור למשה ולאהרן, היינו דקרי לתרווייהו משה משה אהרן אהרן. ואמרי ליה הנני, ת"ל ויהי ביום דיבר ה' אל משה (שמות ו' כח), למשה הוי קרי ולא לאהרן, אלא אהרן נוטה אזנו ושומע, א"כ מה ת"ל אל משה ואל אהרן, אלא מלמד כשם שהיה משה כלול לדברות ולמאמרות, כך הי' אהרן. ומפני מה אינו קוראו בשם, מפני כבודו של משה נמצאתה ממעט את אהרן מכל הדברות חוץ משלשה מקומות, מפני שאי אפשר להיות הדיבור עמו, היינו [ויאמר ה' אל אהרן] לך לקראת משה המדברה, (שמות ד כז), [וידבר ה' אל אהרן] יין ושכר אל תשת (ויקרא י ט), [ויאמר ה' אל אהרן] ואתה ובניך ובית אביך (במדבר יח א), אבל [ויאמר ה' אל אהרן] בארצם לא תנח (שם שם כ), הא כבר נאמר ע"י משה:
אל משה ואל אהרן. הקיש אהרן למשה, לפי שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), מה משה דיין לפרעה ומדבר דבריו ואינו ירא אף אהרן כן:
בארץ מצרים. חוץ לכרך, אתה אומר כן או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (שמות ט כט), והלא דברים ק"ו ומה תפלה שהיא קלה לא נתפלל משה אלא חוץ לכרך, דיבור החמור לא כל שכן. ומפני מה לא נידבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאים שקוצים וגילולים, ועד שלא נבחר ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדיבור, משבחר הקב"ה בארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדיבור, זולתי ליחזקאל שנידבר עמו על יד הנהר במקום טהרה של מים, (וכתיב) [דכתיב] קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (יחזקאל ג כב), מגיד שהבקעה כשרה לדיבור, תדע שאין השכינה נגלית בחוץ לארץ, שכן מצינו ביונה שברח תרשישה, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הם כדי שלא לחייב את ישראל:
לאמר. צא ואמור להם מיד והשיבני, וכה"א וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ח), והיא בנין אב לכל הדברות. ד"א [לאמר לך אמור להם] מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמרהו:

Verse 2

החדש הזה. ר' ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזו היו רואין וקובעין לדורות, ולהכי חסר ו' דמשמע החדש. ר' עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה עליהן, והראהו הקב"ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט), וזה מעשה המנורה (במדבר ח ד). ויש אומרים אף בשחיטה נתקשה, שנא' וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט לח). ר' שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדיברות שנידבר עם משה לא נידבר עמו אלא ביום, והחדש הראה בלילה, וכיצד מדבר עמו ביום ומראהו החדש בלילה, א"ר אליעזר נידבר עמו ביום עם חשיכה, והראהו את הלבנה עם חשיכה:
החדש הזה. זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד משאר חדשי שנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), איזה חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצא בה וקראה שביעי, הוי אומר זה תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן:
וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג ז), [ניסן] שבו נעשו ניסין לישראל שיצאו מעבדות לחרות:
לכם. ולא מנה בו אדם הראשון ונח ובניו אלא מתשרי, נמצאנו למדין שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה:
ראש חדשים. מגיד שניסן ראש לחדשים, מניין אף למלכים, ת"ל בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מ"א ו א). א"ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו. ומניין אף לרגלים. ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז). אמר רב חסדא רגל שבו הוי ראשון לרגלים:
ראשון הוא לכם. להצלתכם אתם מונין:
לחדשי השנה. למה נאמר, לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב (שם שם א), שמור את הפסח לקבעו באביב, ושמור זמן האביב לקבעו בפסח, הא כיצד עבר את אדר כדי שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומעני יעברו את ניסן, ת"ל החדש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן. היה ר' ישמעאל אומר אם אתה אומר יעברו את ניסן נמצאתה אתה עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ר' יאשי' אומר מניין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבית דין, שנאמר ראשון הוא לכם, כיוצא בכם מה אתם ב"ד אף לדורות בב"ד. ותנן עיבור החדש בשלשה, והיינו חישוב דעיבור ועיבור השנה בשלשה דברי ר' מאיר, ור' שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרים בשבעה, ואם גמרו בשלשה הרי זו מעוברת:

Verse 3

דברו. ר' אחי בר יאשי' אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל (שמות לא יג), אלא כיון שהי' משה מדבר הי' אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים. ר' ישמעאל אומר כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין את אזנו לשמוע באימה, ומעלם עליהם הכתוב כאילו שניהם מדברים. ר' שמעון בן יוחאי אומר משה הי' חולק כבוד לאהרן ואומר לו למדני, ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו למדני, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברין:
אל כל עדת (בני) ישראל. שהמצוה לכולם:
לאמר. לומר מקצת הדברים לדורות:
ויקחו להם. לאכילתם. הדיבור בראש חודש ולקיחה בעשרה בו ושחיטה בי"ד בו:
בעשור לחדש [הזה] ויקחו. אין לי אלא עשירי שיהא כשר ללקיחה, י"ד מניין שיהא כשר ללקיחה לדורות, אמרת ק"ו ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה, וכן י"ג שהוא קרוב לזמן שחיטה וה"ה ליום י"ב ויום י"א:
לחדש הזה. לפי שעתיד לומר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י), יכול כל חדש שתרצה בכלל, ת"ל הזה, זה ולא אחר, להוציא את פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן שירצה:
ויקחו. וכי כולם לוקחים אלא לעשות שלוחו כמוהו, מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו:
להם. לצורך אכילתם:
איש. היינו גדול דהוי שליח של חבורה:
שה. שה גדי וטלה, שנאמר שה כבשים ושה עזים (דברים יד ד):
לבית אבות. אלו משפחות, שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). שלא יאכלוהו בערבוביא, היו עשר משפחות לבית אב אחד שומעני שה אחד לכולם, ת"ל שה לבית, דהיינו שה לחבורה אחד שבבית:

Verse 4

ואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם הם מעוטים בבית מכדי לאכול שה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נימנין על הפסח, ואמרינן מאי לעולם, אע"ג דנימנו עליו חבורה אחרת. תנא קמא סבר נימנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט, ור' שמעון אומר עד שיזרוק הדם, אמר אביי מחלוקת לימשך, רבנן סברי מהיות משה מחיותי' דשה, ור' שמעון סבר מהווייתי' דשה, אבל למנות דברי הכל עד שישחוט, ור' שמעון דאמר נימנין עד שישחוט ומושכין עד שיזרוק [הדם], וקיי"ל כרבנן. ר' יהודה אומר ובלבד שיהא שם אחד מהחבורה הראשונה שלא לעשות טפילה עיקר ועיקר טפילה:
ולקח הוא ושכינו. ר' עקיבה אומר מניין אתה אומר שאם ירצה אדם למנות עמו אחרים על פסחו שהוא רשאי, ת"ל ולקח הוא ושכנו:
הקרוב. יכול קרובו ממש, ת"ל הקרוב אל ביתו, או יכול הקרוב לגגו, ת"ל ושכנו, שכנו מכל מקום, אלא שדיבר הכתוב בהווה:
במכסת נפשות. אין מכסת אלא מנין, מלמד שצריך שישחוט למנויו, שחטו שלא למנויו פסול, כיצד שלא למנויו, נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת, יכול יהי' כעובר על המצוה דנימא דאע"ג דעבר על המצוה יהא הפסח כשר, ת"ל במכסת נפשות:
איש לפי אכלו תכוסו. שינה הכתוב עליו לעכב, שאם שחטו שלא למנויו פסול:
איש. אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגנוס מניין, ת"ל במכסת נפשות:
לפי אכלו. שאם שוחטו שלא לאוכליו פסול:
ת"ר כיצד שלא לאוכליו, לשם חולה או לשם קטן שאינו יכולין לאכול כזית:
תכוסו. ר' יוחנן אמר לשון סורסי היא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. לשון סורסי היינו לשון ארם צובה, דהיינו סוריא שכבשה דוד וסנפה לארץ ישראל:
תכוסו על השה. ר' ישמעאל אומר כל זמן שהוא חי נימנין עליו ומושכין ידיהם הימנו:

Verse 5

שה תמים. להוציא בעל מום:
זכר. להוציא טומטום ואנדרוגנוס ונקבה:
בן שנה. אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מניין, הי' ר' ישמעאל אומר קל וחומר, מה אם עולה שהיא חמורה שכולה כליל, כשירה לבוא כל שנתו כבת שנתה, פסח שהוא קל שנאכל לבעלים, אינו דין שיוכשר לבוא כל שנתו כבן שנה, אבל בן שתי שנים פסול, דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויפלו לנדבה וכו'. יהיה לכם. שיאכלוהו מנויו:
מן הכבשים ומן העזים. מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:
תקחו. להביא פסח דורות שלא יקחו אלא כלקיחה זו, מה לקיחה זו מן הכשבים או מן העזים אף לקיחת פסח דורות מן הכשבים ומן העזים:

Verse 6

והיה לכם למשמרת. להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות כל זמן שירצו ולמה נאמר, לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן (פסוק כא), אמרו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח כב), אמר להם קחו ויהי' לכם למשמרת, ואתם מבינים מן הלקיחה שכשם שאין עושין לכם כלום על הקשירה, כך לא יעשו לכם כלום על השחיטה:
עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. שמריהו עד י"ד ושחטיהו בי"ד, מגיד שהיו מבקרין אותו, פי' שמא נפל בו מום ארבעת ימים קודם לשחיטתו, מכאן אתה דן על התמיד, נאמרה שמירה בפסח, ונאמרה שמירה בתמיד, שנא' תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה שמירה האמורה בפסח מצרים מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו, מכאן אמרו אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין מלשכת הטלאים כדי לשבת, ושני ימים של ר"ה מוסיפין לעולם דהוי ד' ימים קודם יו"ט, שאם אירע יום חמישי ויום ששי יו"ט הוי יום ראשון ושני ושלישי ורביעי קודם לי"ט ד' ימים:
ושחטו אותו. בין בחול ובין בשבת, שנא' בפסח במועדו (במדבר ט ב), ונאמר בתמיד במועדו (שם כח ב), מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת:
ושחטו אותו. ר' אליעזר אומר מכאן שאם אין לישראל אלא פסח יחידי יוצאין מידי כרת:
כל קהל עדת ישראל. מכאן אמרו הפסח נשחט בשלש כיתות, קהל ועדה וישראל, נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה ננעלו דלתות העזרה, תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף, ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבבים, ולא הי' לבזיכין שולים, שמא יניח ויקרש הדם. דבשלש פעמים ביום י"ד בניסן נכנסין בעזרה לשחוט פסחיהן, והכהנים עומדים שורות שורות, ממקום דריסת רגלי ישראל, עד המזבח, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, לקבל בהן את הדם, ולא היו לבזיכין שולים דמצי לאינחינהו ע"ג קרקע כדי שלא יניחם במקום אחד ויקרש הדם, אלא יאחזם בידו להוליך הדם לזרקו למזבח קודם שיקרש:
בין הערבים. ר' אומר הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב, שומעני כשמועו, תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה, וכה"א ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' (שמות יב מא). ר' נתן אומר מנין לבין הערביים שהיא משש שעות ולמעלה, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' כי פנה היום (ונטו) [כי ינטו] צללי ערב (ירמיה ו ד). ותנן תמיד נשחט בשמנה שעות ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה, וערב פסח נשחט בשבע ומחצה, והפסח ע"כ אחריו לעולם. ואמרינן בגמרא אמר רבא מצותו דתמיד מכי ינטו צללי ערב. דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט) משעה שהתחיל היום לערוב, משמע מתחילת שעה שביעית, הלכך כל השנה כולה אי ליכא נדרים ונדבות מצותה בתחלת שעה שביעית, ואי איכא נדרים ונדבות דבעינין להשלים כל קרבן, ואח"כ תמיד של בין הערבים אמר קרא והקטיר עלי' חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם עליה כל הקרבנות מאחרינן לתמיד תרתי שעה ועבדינן לי' בשמנה ומחצה, וערבי פסחים דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבעה ומחצה והפסח אחריו, חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וקרב בשבעה ומחצה והפסח אחריו, שהרי בתמיד נאמר בין הערבים (במדבר ט ג), ופסח נאמר בין הערבים (שמות יב ו), ונאמר בו בערב. ותניא יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים ונאמר בו בערב. אחר דבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים:

Verse 7

ולקחו מן הדם. שומעני בין ביד ובין בכלי, תלמוד לומר מן הדם אשר בסף, מגיד הכתוב שהי' עושה עיקה, דהיינו חקיקה, בתוך האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה. שנאמר בתתם סיפם את סיפי (יחזקאל מג ח), וכתיב וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו ד). דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומר אין סף אלא כלי, וכה"א (והמספות) [והסיפות] והמזמרות והמזרקות [והכפות] והמחתות זהב סגור (מ"א ז נ), ומסתבר כר' עקיבה:
ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. דהיינו אסקופה העליונה:
ונתנו. מבפנים, דכתיב וראיתי את הדם (פסוק יג), הנראה לי ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל. וכן אמר ר' יונתן מבפנים, דכתיב והי' הדם לכם לאות (שם), לכם ולא לאחרים. ור' יצחק אמר לעולם מבחוץ, כדי שיהיו המצריים רואין ומעיהן מחתכין. ולא סבירא לן כוותי', דהוי ליה יחיד במקום רבים, ובין שהקדים מתן דם למזוזות ובין שהקדים למשקוף יצא, דכתיב והגעתם אל המשקוף ואל המזוזות (פסוק כב), נמצאנו למידים שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי המזוזות, ולדברי ר' ישמעאל ארבע, הסף ואסקופה העליונה, והסף היינו עיקה:
על הבתים אשר אכלו אותו בהם. אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהם, בתים שהיו ישינים בהם מניין ת"ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום:

Verse 8

ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים והחסחוסים, ואמרי' בגמרא הכי קאמר כל מה שאדם יכול לאכול בשור הגדול שליק הרבה יכול למנות עליו בפסח דהיינו גדי הרך לאוכלו צלי, ומה הן ראשי כנפים, דהיינו רך שבסוף הכף דחשיב להו בשר כנף קרי לכף, כדכתיב מכנף הארץ (ישעיה כד טז), דהיינו מקצה הארץ. והחסחוסים היינו תנוך דמתרגמינן חסחוסי, והוא קשה שבאוזן וגידים שסופן להקשות קיי"ל בהו כר' יוחנן. דאמר אין נמנין עליהן בפסח דלא חשיב להו בשר:
בלילה הזה. שומעני כל הלילה, תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בקר (להלן פסוק י), אני אקרא והנותר ממנו באש תשרופו, למה נאמר עד בקר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואיזה זה זה עמוד השחר, מכאן אמרו אכילת זבחים ואכילת פסחים והקטר חלבים והקטר אברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, א"כ למה נאמר עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהא אוכל עד הנץ החמה:
ותנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים, ואמרינן מאן תנא, אמר רב יוסף ר"א בן עזריה היא, דסבר עד חצות מדאורייתא היא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר"א בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר לו ר' עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון, עד שעת חפזון, א"כ מה ת"ל בלילה הזה, יכול יהא נאכל ביום כקדשים, ת"ל בלילה, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום, לר"א בן עזריה דאמר דעד חצות מדאוריתא היא, לא יצא ידי חובתו פשיטא, מהו דתימא כי אהדרי' קרא לחיובא הוא דאהדרי', קמ"ל כי אפקי' קרא לגמריה אפקיה, וכי אהדרי' קרא לכולי מילתא אהדרי', והני מילי לר' אלעזר בן עזריה, אבל לר' עקיבה דסבר דאכילת פסח עד חצות מדרבנן היא, אכילת מצה דמצוה עד שיעלה עמוד השחר שפיר דמי, וקיימא לן כר' עקיבה:
צלי אש. ולא שפוד מתכת, ולא צלי אסכלה, [ולא צלי חרס של תנור] דהיינו לבינה שמלבנין אותה באור תנור, ותנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, פי' נגע הפסח בחרסו של תנור, דהוי מלובן באור יקלוף הפסח באותו מקום שנגע בחרס, לפי שאותו מקום ניצלה מחמת החרס ולא הוי צלי אש ניטף מרוטבו של פסח על החרס, וחזר אותו רוטב כשהוא רותח על הפסח יטול מאותו מקום שחזר לו הרוטב לפסח לפי שנצלה מחמת רוטב הרותח ולא מחמת האש, ולא סגיא לי' הכא בקליפה דרוטב מרתח לי' טפי:
(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. הוסיף לו הכתוב שתי מצות, חוץ ממצות שבגופו, מניין שאם אין לו מצות ומרורים שהן יוצאין ידי חובתן בפסח, פי' דלאו הני מעכבי, ת"ל יאכלוהו, מכל מקום:
תנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור, בחזרת, דהיינו חסא, לטוגא בלע"ז. וחזרת גלין, היינו חסא מרא שבשדות:
ובעולשין. קריספינו בלע"ז, ועילשי שדה כעילשי גנה וכחזרת:
ובתמכה. היינו גרדא בלע"ז. ויש אומרין מרוביו. ובחרחבינא ובמרור. אחרים אומרים כל ירק מר יש לו שרף ופניו (מחסיפין) [מכסיפין], ואמר רב הונא הלכה כאחרים, ויוצאין בהם בין לחין ובין יבישין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין בכזית. א"ר חסדא לא שנו אלא קלח, אבל עלין לחין אין, יבישין לא, ויוצאין בכמושין. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. תנא דבי שמואל מצוה בחזרת. ואמר רבא מאי חסא, דחס רחמנא עלן, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רכה וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה, בתחילה כתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' (שמות א יד):
(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, כיצד הפסח נאכל על השובע, דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול, פי' שבא י"ד בניסן בחול, ובטהרה ובמועט, בזמן שבא י"ד בשבת, ובמרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים, ואמרי' בגמרא מאן תנא דקתני חגיגה תני הרכבתו והבאתו דלא דחיא שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, ואימתי מביאין חגיגה, בארבע עשר כגון שנמנו רבים, דהיינו חבורה גדולה עליו ואין להם ספק לאכול מן הפסח כדי להם ומביאין עמו חגיגה בזמן שבא י"ד בחול ובטהרה ובמועט, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אמר רב אשי שמע מינה חגיגת ארבע עשר לאו חובא דההיא ליליא היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט, מיהת ודאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא נאכל הפסח על השובע, והיינו דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב), וקיי"ל דיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא לאו חובת אותו לילה היא:

Verse 9

אל תאכלו ממנו נא. ואפי' מקצתו. אין נא אלא חי, והוא מדובר על אופן אנינות שבשר החי הלב מתאנח ממנו, בלשון ערבי קורין לשאינו צלוי כל צרכו, חי:
ובשל מבושל. להחייב על החי ועל המבושל:
ובשל. כלומר ולא בשל, ודומה לדבר אל (באפך) [בקצפך] תוכיחני ובחמתך תייסרני (תהלים לח ב), כלומר ולא בחמתך תיסרני, והרבה כיוצא באלו במקרא:
במים. אין לי אלא במים, בשאר משקין מניין, תנא היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר אם מים שאין מפיגין טעם הבשר הרי הן אסורין בבישול שאר משקין שהן מפיגין טעם הבשר אינו דין שיהיו אסורין בבישול. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת"ל ובשל מבושל. ור' סבר אין ובשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת במקום וגו' (דברים טז ז), ואומר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט (דה"ב לה יג), והיינו פסח ממש שעשאוהו צלי אש. מפני כבוד רבותינו אשר דרשו את התורה וחקותיה ומשפטיה באר היטב יראתם על פני היתה תמיד בלי לשנות אחרי דבריהם במדרשי המצות והחקים והמשפטים והתורות, אעפ"כ במה שלבי רוחש איני יכול לבלום עצמי מבלי לכבד יוצרי באשר חלק לי, והוא ברחמיו ישאני. אמרתי אני בלבי כי מלת נא מדוברת על אופן ביטול, ודומה לה ואם הניא אביה אותה (במדבר ל ו). כלומר ואם בטלה אביה מרשותה, וכן ולמה תניאון את לב בני ישראל (שם לב ז), כלומר ולמה תבטלון רצון לב בני ישראל, וכן הניא מחשבות עמים (תהלים לג י), ויסוד כולן נא בלבד, ועיקר לשונם לשון ביטול, וכן אל תאכלו ממנו נא, כלומר אל תאכלו ממנו אכילת בטילה לדעת כל אדם, שכל אדם שאוכל בשר חי בטילה דעתו אצל כל אדם, שהרי היא אכילת חיה רעה:
טעם אחר אל תאכלו ממנו נא. נא לשון מהירות, כלומר אל תאכלו ממנו כמו שהוא עכשיו בשעת הפשט, ולא בשל מבושל [ויבשלו הפסח באש כמשפט] והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דה"ב לה יג), והיינו חגיגת הבאות עם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ולפיכך כפל הכתוב ואמר ובשל מבושל במים, מבושל במים ובמשקין הוא דאסור, הא מבושל באש שרי דהיינו צלי:
כי אם צלי אש. למה נאמר, שהייתי אומר הראוי לשלוק כגון הכרס והדקין ישלוק, והראוי לצלות כגון הנתחים ושאר האיברים יצלה, ת"ל כי אם צלי אש, כולו תוך ובר דברי ר' עקיבה. ר"א אומר ראשו על כרעיו ועל קרבו, מקולס, כלומר עם כרעיו ועם קרבו. תנן כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון, תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר כמין בישול הוא אלא תולין חוצה לו:
ת"ר איזהו מקולס, כל שצלאו כולו כאחד, פי' חוץ מן הדברים האסורין שבו, כגון חלב ודם וגידין האיסורין, נחתך ממנו אבר שלם, נשלק ממנו אבר, אין זה מקולס, השתא איכא למימר נחתך ממנו אבר דאע"ג דמיטוי בהדיה אין זה מקולס נשלק ממנו אבר דלא מיטוי בהדיה לא כל שכן, א"ר ששת ששלקו לאותו אבר במחובר לגוף, וקמ"ל דאפ"ה אינו מקולס:
כרעיו. אלו קרסולים, כדכתיב אשר לו (כרעיו) [כרעים] ממעל לרגליו (ויקרא יא כא):
קרבו. אלו הדקים:

Verse 10

ולא תותירו ממנו עד בקר. הא אם הותיר שומעני יהא כעובר על המצוה ויהא כשר, ת"ל והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, לפי שאין לוקין היכא שניתק לעשה הלאו אלא על לאו גמור:
דומיא דלאו דחסימה דכתיבא במשנה תורה, דכתיב ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג), וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו (שם שם ד):
אקרא אני והנותר ממנו באש תשרופו, ומה ת"ל עד בקר, אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר, דהוי עמוד השחר תחום דידיה. דבר אחר מה ת"ל עד בקר, מגיד הכתוב שאינו נשרף עד בקר שני, דהיינו אור ששה עשר לפי שאין שורפין קדשים בי"ט, היינו דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, ואמרינן מאי שמן שריפה שמן תרומה העומד לישרף הלכך כי מקלע ששה עשר להיות בשבת אין שורפין את הנותר עד מוצאי שבת, דהיינו י"ז בניסן, ולפיכך אין שורפין חמץ הנראה ביו"ט ולא מפרישין חלת האור לישרף ביו"ט. אלא תלטוש בצונן ותשרף בחולו של מועד:

Verse 11

וככה תאכלו אותו. בפסח מצרים הכתוב מדבר ולא בפסח דורות:
מתניכם חגורים. שלא במסיבת מנוחה. וכי אמרינן במס' שבת איזה היא התחלת סעודה משיתיר חגורה:
נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. כיוצאי דרכים. ר' יוסי הגלילי אומר לימדה תורה דרך ארץ על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים:
ואכלתם אותו בחפזון:
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו' (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (ש"א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (ש"ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מ"ב ז טו), וכל דומיהן:
פסח הוא לה'. שיהיו כל מעשיו לשם הקב"ה לקיחתו ושחיטתו וצלייתו ואכילתו:

Verse 12

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. כמלך העובר ממקום למקום, זה רוח אלהים חיים אשר באויר הנכבד, המפורש בתחלת שכל טוב, וכה"א הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים (ישעיה יט א), וכשנגלה כבוד השכינה במצרים, יורדין עמו תשעים אלף רבוא מלאכים זיע ורתת לחבל את מצרים, ולא הניחם הקב"ה אלא דבר קדשו ממש פרע מהם לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), וכה"א כאן והכתי כל בכור בארץ מצרים, לא על ידי מלאך ולא ע"י שליח. מה ת"ל בארץ מצרים, שאפי' בכורים ממקומות אחרים ובאו וישבו במצרים מתו, ובכורי מצרים שנמצאו במקומות אחרים מניין שמתו גם הם ת"ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), ובכורי כוש ופוט ולוד מניין, ת"ל ויך כל בכור במצרים ראשית אונם באהלי חם (שם עח נא):
מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפרעניות, וכן אתה דורש במבול ובסדום ובסוטה, ק"ו למדה טובה שמרובה:
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. משונים זה מזה, ע"ז של אבן היתה נימסית, של בהמה מתה, של עץ היתה נרקבת, של מתכת נעשית חררה. ר' נתן אומר [שפטים] שפט שפטי שפטים וקא מרבה ד' מיני דינים נרקבים נבקקין נגדעים נשרפין, נמצינו למידין שע"ז לוקה בארבעה דרכים הללו, ועובדיה בשלשה במכה בהשחתה ובמגפה, דכתיב לקמן נגף למשחית בהכותי (פסוק יג):
אני ה'. זה השם הנכבד והנורא ולא אחר, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן:
אני ה'. בשבועה שאני בעצמי נפרע מהם:

Verse 13

והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות:
על הבתים. למה נאמר, והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (פסוק ז), אין לי אלא בתים שאוכלין אותו בהם, שאר בתים שישינין בהם מניין, ת"ל על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום:
וראיתי את הדם. היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא (דניאל ב כב), ביום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קלט יב), ומה ת"ל וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה זו שאתם עושין אני נגלה וחס עליכם, וכן מפורש בקבלה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו), והיינו דם שחיטת פסח ודם מילה שנתערבו זה עם זה, וניתן מהם לאות על הבתים:
ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייסה, וכה"א גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה), ר' יונתן אומר הרי שהיה מצרי בתוך ביתו שומע אני ינצל בגינו, ת"ל ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצריים, הרי שהיה ביתו של ישראל מובלע בתוך ביתם של מצרים יכול ילקה בגינם, ת"ל ולא יהיה בכם נגף למשחית, בכם אינו הווה אבל הווה במצרים:
נגף למשחית בהכותי. זה שדרשנו שלשה מיני מכות לקו המצריים, נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. בארץ מצרים אינו הוה בכם אבל הוה לאחר זמן, כלומר במקומות אחרים הזהרו על עצמכם:

Verse 14

והיה היום הזה לזכרון. כענין שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג):
וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון חוגג, אבל לא שמענו איזהו, כשהוא אומר זכור את היום [הזה] אשר (יצאת) [יצאתם] ממצרים (שמות יג ג), עדיין הדבר שקול, כשהוא אומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג), אימתי אכלו את הפסח לילי יום טוב והם לא יצאו, אלא ביום טוב עצמו:
חג לה'. מלמד שחל שם שמים על החגיגה, פי' ששלמי חגיגה יש בהן קדושה כפסח עצמו, אלא שנאכלין לשני ימים, ויש להן תשלומין, דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך (דברים טז טו), להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה, שהרי ראשון ואחרון קרוין מקרא קדש, ולפיכך טעונין חגיגה, וחולו של מועד אתיא מקל וחומר, הרי אתה דן אם יום טוב ראשון ואחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקודשין הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שמקודש לפניו ולאחריו דין הוא שיטעון חגיגה:
חקת עולם תחגוהו. לרבות ימות המשיח:

Verse 15

שבעת ימים מצות תאכלו. בין שיש אכילת פסח וחגיגה, ובין שאין אכילת פסח וחגיגה מצות תאכלו, שומע אני כל מין מצה במשמע, ת"ל לא תאכלו עליו חמץ לא אמרתי שאתה אוכל מצה ויוצא ידי חובתך בלילי יום טוב של פסח אלא בדבר שבא לידי מצה וחמץ והן חמשת המינין ואלו הן:
החטין והשעורין והכוסמין בלע"ז שפילצא, ושבולת שועל דעבידא כזנב, שועל וינא בלע"ז, והשיפון דישרא בלע"ז, יצאו האורז והדוחן והפרגין והשמשמין והקטניות שאינן באין לידי חמץ ומצה אלא אם שוהין מסריחין, ולפיכך אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בלילי פסחים, דכתיב בערב תאכלו מצות (פסוק יח), יכול אף מעשה קדירה במשמע, ת"ל שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז ג) יצאו כל מעשי קדירה אע"פ שהיא מחמשת המינין שאין אדם יוצא ידי חובתו בו בלילי פסחים:
שבעת ימים מצות מצות תאכלו. ויום טוב הראשון בכלל, ובגולה חוץ מיו"ט הראשון, אלא שיום הראשון חובה לאכול מצה דהיינו בלילו, ושאר הימים רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, דכתיב שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני מקראות אלו השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כולם רשות, אימא שביעי רשות אף לילה הראשון רשות, ת"ל בראשון בארבע עשר [יום] לחדש בערב תאכלו מצות (לקמן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה, ר' מאיר אומר ששה מן החדש ושבעה מן הישן ונדרש במקומו:
אך ביום הראשון. מערב יום טוב, דהיינו ראשון ליום טוב ודומה לדבר הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת (איוב טו ז), שכך אמרו לאיוב שמא קודם שנוצר אדם נולדת או לפני גבעות חוללת. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים בהיתר, ושחיטת הפסח מחצות היום ולמעלה דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין ביעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה מעין מלאכה היא, וכיון שאינה לצורך אוכל נפש אסורה, הא מה תלמוד לומר תשביתו שאור מבתיכם, מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת"ל אך חלק דהיינו מחצות היום ולמעלה, והיינו דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:
תשביתו. בכל דבר שהיא נשבית מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ר' יוסי אומר בשריפה ודינו כנותר, מה נותר אסור באכילה וטעון שריפה, אף חמץ אסור באכילה וטעון שריפה:
אמר ר' יהודה בן בתירא וכי סבור אתה שאתה מחמיר עליו, אינך אלא מקיל עליו. לא מצא אור לשרפו ישב לו ולא ישביתו, ת"ל תשביתו, אלא בלשון הזה הוא אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כיליו בשריפה משתגיע שעת הביעור ואין לו אור לשורפו מצות כיליו בכל דבר. רבי אומר איזהו דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה, וקיימא לן כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואליבא דר' יהודה בן בתירא:
תשביתו שאור. ועד כמה הוא חייב להשבית עד כזית, והיינו דתנן בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:
כי כל אוכל חמץ. להביא את שחמיצו מחמת מלאכתן, כגון מי שימושו של נחתום ושלש במים הפושרין ושלש בחמה וכיוצא באלו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:
מבתיכם. וה"ה לגבולין בין בכלים בין בקרקע בין בכתלים בין בכל מקום שברשותו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:
כי כל אוכל חמץ. אפי' בכל שהוא חייב מלקות, ולא אמרו כזית אלא לענין כרת דכתיב ונכרתה, אין הכרתה אלא הפסקת כלייה:
הנפש בין זכר ובין נקבה:
ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:
מישראל. יכול תלך אל עם אחר ותחיה, ת"ל במקום אחר מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום שהוא רשותי, ללמדך שישראל שמניח מצות בוראו, נכרת מן העולם, ואין לו תקנה אפי' בשאר האומות:
מיום הראשון עד יום השביעי. ועד בכלל, דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו, עונשו שבעה ואזהרתו לעולם, אבל חלב ודם עונשן לעולם ואזהרתן לעולם, עונשו שמענו אזהרתו מניין, ת"ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ):

Verse 16

(ביום) [וביום] הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש. מקרא לשון ארעון, ארעם במאכל ובמשתה, וכן מפורש על ידי עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון [לו] כי קדוש היום לאדונינו (נחמיה ח י):
קדש, קדשם בכסות נקיים, כי הא דר' יוחנן הוי קרי למאניה מכבדותא:
יהיה לכם. אע"פ שאין לכם השגת יד, וכן מפורש על ידי עזרא כי חדות ה' היא מעוזכם (שם שם), ומפרשי ליה רבנן הכי, בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע:
כל מלאכה לא יעשה בהם. בין על ידי ישראל בין על ידי שלוחי גוים. אין לי אלא יום טוב הראשון ויום טוב האחרון שהם אסורים בעשיית מלאכה, חולו של מועד מניין, ת"ל את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כג טו), מכל מקום, אלא מסרך הכתוב לחכמים להורות לך איזה מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזה אסורה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים יז יא):
אך (את) אשר יאכל לכל נפש. ריבה הדלקת הנר שהיא הכשר אכילה, ומיעט כיבוי הנר שאינה הכשר אכילה, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:
לכל נפש. אפילו נפש בהמה במשמע:
לכל נפש. אפילו כל שהוא שוחט אדם את הבהמה אפילו שאינו צריך אלא לכזית וכולה הלכתא כדמפורש בהלכות יום טוב:
הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו, פי' כגון השחזת סכין וחטיבת עצים ודיכת דייסא וכיוצא בהן, זה הכלל כל שאפשר לעשותה מערב יום טוב אין עושין אותה ביום טוב, וכל שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב עושין אותה ביו"ט:
לבדו. ולא מילה הבאה שלא בזמנה, שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט:
יעשה לכם. ולא לגוים, מכאן אמרו מזמנין גוי בשבת ואין מזמנין גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, והתורה אמרה לכם ולא לגוים, מביא נפשות בהמה שמזונתן עליך, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), והדר ואכלת ושבעת, ומפרשי רבנן דאסור לאדם שיסעוד עד שיתן מאכל לבהמתו, וכתב בקבלה יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י), ומוציא אני את הגוי שאין מזונותיו עליך, דכתיב וחי אחיך עמך (ויקרא כה לו), אחיך ולא גוי, ואומר או מכר לנכרי (דברים יד כא), במכירה ולא שאתה חייב ליתן בו במתנה. הן אלה שתותי בנייני הלכות ימים טובים ועליותימו ופתחימו ומנעלימו גרורים וסדורים בחיבורי אשר בשכל טוב הספר הנכבד הזה על פרשות המועדות אשר בסדר אמור אל הכהנים, בדרך קצרה לפי הישג הדעת.:

Verse 17

(ושמרת) [ושמרתם] את המצות. שמריהו שלא תביאהו לידי פסול, מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, סיאור ישרף וכו' כדמפרש לקמן במדרש רבותינו:
כי בעצם היום הזה. מגיד שלא יצאו אלא בעצומו של יום, היינו אחר הנץ החמה:
הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. אלו צבאות ישראל, וכשהוא אומר יצאו כל צבאות ה' (לקמן פסוק מא), הרי צבאות מלאכי השרת אמור:
ושמרתם את היום הזה. לרבות דברים שהן משום שבות, ת"ל ביום הראשון (ויקרא כג ז), כדמפרש להו במס' יום טוב לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו', ואף בחולו של מועד יהא אסור בדברים האסורים משום שבות, והדין נותן הואיל וי"ט הראשון והאחרון קרויין מקרא קדש, וחולו ש"מ קרוי מקרא קדש ואם למדתם על יו"ט הראשון והאחרון שקרויין מקרא קדש אסורין משום שבות חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש אינו דין שיהא אסור בדברים האסורין משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון (ויקרא כג לט), באלו אסורין משום שבות, ולא בחולו של מועד:
לדורותיכם. שינהג הדבר לדורות:
חקת עולם. להביא את ימות המשיח.:

Verse 18

בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות. בא הכתוב לקבוע לילה הראשון חובה לאכילת מצה, מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ:
עד יום האחד ועשרים לחדש. למה נאמר, לפי שהוא אומר שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), אין לי אלא ימים, לילות מניין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש, ועד בכלל, להביא לילות כימים:
בערב. עד שיעריב יום כ"א ובגולה כל יום כ"ב לילה ויום.:

Verse 19

שבעת ימים שאר. ולמה שאור חסר ו', דאפי' בכל דהו קאי בלאו:
שאור לא ימצא. אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מניין, ת"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז), הקיש הכתוב שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא, מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:
בבתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך (שם שם), שומעני כשמועו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל ברשותו של נכרי, ואע"פ שהוא יכול לבערו, אבל אינו ברשותו של ישראל, ולהכי לא מיחייב עליה, יצא חמצו של נכרי שהיא ברשותו של ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו שיעור שלשה טפחים, אע"פ שהוא ברשותו, אבל אינו יכול לבערו, ולהכי לא מיחייב עליה וחשובי כמבוערים, ומה בבתים שבעה, אף בגבולים שבעה:
כי כל אוכל מחמצת. למה נאמר, לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ (פסוק טו), אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין, ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, עד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם חמץ שאינו מחמיץ את אחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמץ את אחרים אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, אקרא אני שאור דהיינו מחמצת, ואמאי קרי ליה מחמצת שהוא מחמיץ את אחרים ונכרתה, וקל וחומר לחמץ מה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייב עליו כרת, חמץ שהוא ראוי לאכילה אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים, ולפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים. ולפיכך לא יהא חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, נאמר חמץ ונאמר מחמצת, דהיינו שאור הא עד שיאמר שני כתובים שמענו דאתרווייהו חייב כרת ואם לא לא שמענו דליכא למשמע חד מחבריה, דהוי ליה ק"ו פריכא:
ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה לאיבוד, וכה"א והאבדתי את הנפש ההיא (ויקרא כג ל). כל איסורין שבתורה שכתוב בהן הנפש ההוא ו' כתיב י' קרי, יש לגבורי כח לדרוש אם למקרא דלהכי קרינן ההיא משום דסמוך לנפש דהוא לשון נקבה, ואם למסורת דלהכי כתיב ההוא דלא מחייב כרת אלא מי שהוא בר חיובין דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, ולא אזלינן בתר בוגרת לגבי אשה לדונה בת י"ב שנה, אלא דינה כזכר ולא מיחייבה בכרת עד שתהא בת י"ג שנה. והאי דתלי האיסורין בנפש הרי מדרשו לפנינו בספר ויקרא:
ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:
מעדת ישראל. שומע אני תיכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר ותחיה ת"ל מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום רשותי היא, דכתיב מלא כל הארץ כבודו ואומר, (זכריה ד' י) עיני ה' (משוטטות) [המה משוטטים] בכל הארץ, ושמא תאמר אין לי אלא מזיד בהתראה ועדים, בינו לבין עצמו מניין, ת"ל אני ה', אני ה' שהכל גלוי לפני אני עתיד להכריתו מן העולם:
(כגר וכאזרח) [בגר ובאזרח] הארץ. לפי שהמעשה בישראל צריך להביא את הגרים:

Verse 20

כל מחמצת לא תאכלו. למה נאמר עוד פסוק זה לפי שהוא אומר [כי כל אוכל חמץ ונכרתה (פסוק טו)]. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (פסוק יט), אין לי אלא חמץ גמור, תערובתן מניין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום, היכי דמי תערובת, כגון הני דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכולה מפרשי לקמן במדרש רבותינו:
בכל מושבתיכם תאכלו מצות. למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך ותירושך ויצהרך (דברים יד כג), הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מצה, ומניין שאינו יוצא משום מצה לא במעשר ולא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים, ת"ל בכל מושבתיכם תאכלו מצות, בדבר שנאכל בכל מושבות היינו חולין אתה יוצא בו משום מצה בפסח, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות אלא לפני ה' אלהיך:
ורבותינו דרשו במשנתם. החדש הזה לכם ראש חדשים. תנן ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן בגמ' למלכים למאי הלכתא, אמר ר' חסדא לשטרות, שכיון שניסן מיוחד ראש השנה למלכים, וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין שטרות המוקדמין והמאוחרין לפוסלם או להכשירם, דתנן בשלהי מס' שביעית פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרים, מאי טעמא דפרוזבול שכיון שראה הלל הזקן שמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו' (דברים טו ט), עמד ותקן להן פרוזבול, ומאי פרוזבול, פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים, בוטי אלו העניים, תיקן לעניים שילוום העשירים ממון, תיקן לעשירים שלא יחטאו. ויש מפרשים ריוח, כדאמרינן מפריזין על המדות. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם ב"ד שבמקום פלוני כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין למטה, או העדים, כדי שיהא סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כל שנת השמיטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה עליו שמיטה, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב מוקדמין לנתינת הממון פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב למלוה כלום בעת כתיבת השטר, כי אמנה היו דבריהם, שהבטיחו המלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נתנם לו עד ניסן, והואיל ונכתב השטר מתשרי שלפני ניסן, שכך כתוב לו מכאן ועד ג' או ד' שנים והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא היה חייב לו כלום למלוה, וכיצד יתבחנו השטרות הללו, אם מוקדין הם ופסולים, או מאוחרין הן וכשרים, אם כתוב בו בשנת אחת למלך פלוני בירח תשרי והעדים מעידין כי בשנת אחת למלך פלוני בירח ניסן ניתן המעות, בידוע שהשטר הזה מאוחר הוא וכשר, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בו בשנת אחת למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, בידוע שזה תשרי אחר ניסן, והשטר מוקדם הוא ופסול, ואינו גובה בו אפי' בזמנו, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כלו. ואם נתעברה השנה ובא לכתוב השטר באדר הראשון, אינו צריך לכתוב בכך וכך לאדר הראשון, אי נמי באדר תניין, ואם כתב ת' מן תניין דיו, דמוכחא מילתא דהאי ת' לא כתבה אלא לסימנא, דהא מר צייר מכותא, ומר צייר כוורא, וכתיב והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט ד), ואם בא לכתוב זמן השטר בראש חדש אדר הראשון, ביום ראשון של ראש חדש, צריך למיכתב הכי, בכך וכך בשבת, ביום שלשים לירח שבט, ואם למחרתו, צריך לכתוב באחד לירח אדר סתם, וה"ה אם בא לכתוב ביום ראשון של ראש חדש אדר השני, צריך למיכתב ביום ל' לירח אדר סתם, ואם למחרתו הוא כותב, צריך לכתוב באחד לירח אדר תניין, דקי"ל דעבדינן חד מלא וחד חסר, וה"ה שאר חדשי השנה, ואע"ג דקיימא לן שאין בין מולד לבנה למולד לבנה הסמוך לו אלא כ"ט יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים, כיון דלא אזלינן בתר מולד לבנה לקידוש החדש דהא איכא מולד דקדים לראש חדש חד יומא, אי נמי תרי יממא. ואפ"ה לא מקדשינן ראש חדש אלא חד לסוף כ"ט, וחד לסוף למ"ד, ועוד דקרי רבנן לחד מלי ולחד חסר, השתא אע"ג דהוי מולד לבנה ביום ראשון של ראש חדש, אי נמי מקמי ראש חדש לא מנינן לירחא בתראה אלא מיום שני של ראש חדש:
החדש הזה לכם ראש חדשים. סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה, ואומות העולם לחמה, הקטן מונה לקטן, והגדול לגדול, וכשם שהחדש מתחדש, כך ישראל עתידין להתחדש, שנא' קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (ישעיה ס א), וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העוה"ז והעוה"ב, וכשם שאין כח ללבנה ביום מפני החמה, כך אין לישראל כח בעולם הזה מפני אומות העולם. ומנלן דמלכי ישראל מונין לה מניסן. משלמה, כדדרשינן בפרשה. ולרגלים נמי הוי ניסן ראש השנה דרגל שבו הוי ראשון לרגלים, לענין נדרים לבל תאחר, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם (דברים טז טז), ובעינן שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה:
ד"א החדש הזה. דבר חדש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (שם ד לד):
ראשון הוא לכם. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, סבור אתה לומר מיעוט חדשים שנים, ת"ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה:
ד"א ראשון הוא לכם. שכיון שקדשתה חדש ניסן אי אתה רשאי לעבר ולעשות ניסן אחר:
תנו רבנן על שלשה סימנין מעברין את השנה. על אביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה, וכה"א ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מ"א ד ז), וכתיב ונציב אחד אשר בארץ (שם שם יט), מאי נציב אחד, אמר ר' יהודה ור' נחמיא חד אמר ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור היה, וקיימא לן כמאן דאמר כנגד חדש העיבור היה. וכמה עיבור שנה חדש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה, הוי אומר זה אדר השני, ועוד כשם שהחדש מתעבר ממנויו, דהיינו יום אחד בחדש, אף שנה מתעברת ממנויה, דהיינו אחד משנים עשר חדש, ומה חדש עבורו בסופו, אף שנה עבורה בסופה:
ואף על פי שתקון המועדות הוא שמעברין את השנה, הני מילי דמעברין לה בסופה ולעתים מזומנים שבע שנים בכל מחזור י"ט שנה שלישית ששית ושמינית ואחת עשרה וארבע עשרה ושבע עשרה ותשע עשרה. סי' גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט, אבל מכל מקום העיבורין סדרן של המאורות הן, והשויית השנים הן, וכיון שטרי הרקיע והשויית הגלגל מששת ימי בראשית הן, דכתיב והיו לאתות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א יד), השמש אות הוא ליום שאינה נוהג בלילה, והירח אות הוא בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו, כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע ומהלכת כל יום מה שמהלכת החמה כל השנה, כי י"ב מזלות הן. טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים. וכל אחד יש לו שלשים מעלות כנגד שלשים יום של חדש, ובכל יום עולה השמש מעלה אחת, בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו, לכך הלבנה בתחלת החדש לעולם קרובה לחמה, וכמו כן בסוף החדש, כי הלבנה רצה מהרה, ועד שהחמה מגיע לסוף המזל הלבנה עוברת כל שנים עשר מזלות ומשגת את החמה בסוף המזרח כל י"ב חדש, ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחילתו, וע"כ שמה שנה שמשתנית. וימי השנה של לבנה שנ"ד ושליש, ושנות החמה יתירה עליו י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים, ולכך העבורים מתוקנים לעתים מזומנים ז' עבורים במחזור י"ט גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה ואילולי העבורים היו חדשי הקיץ באין בחורף, וחדשי החורף באין בקיץ, והפסח בא בסוף האסיף, וחג הסכות בא באביב כל שנת י"ח, והתורה אמרה שמור את חדש האביב ועשית פסח (שמות לד יח), וכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), וכיון שברור לנו ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה יו"ד ימים כ"א שעות ר"ד חלקים. נדע כי מאלו יכאר"ד העבורין יוצאין, כי י"ט פעמים יכאר"ד עושין ר"ז ימים י"ח שעות תרל"ו חלקים, וכשתעשה מהן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים לא נותר בידיך זולתי שעה אחת ותפ"ה חלקים, ואותן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים הן הן ז' חדשי העבורין שבמחזור י"ט שנים, וזה מקום מוצאם כדי להשוות הגלגל ומהלכות השמש והירח לעתים מזומנים ומועדי ה' ואותה שעה ותפ"ה חלקים שנותרו בידך מכל יתירין שנות החמה על שנות הלבנה לכל י"ט שנה של מחזור, צריכין הן הגבורי כח היודעים בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, לדעת דקדוק התקופה באיזה יום, ובאיזה שעה, ובכמה ימים בחדש התקופה נופלת יחשוב שנים משנברא העולם ועד שנה שהוא עומד בה, ויעשה מהן מחזורין של י"ט שנה, ויטול מכל מחזור שעה אחת ותפ"ה חלקים העודפים מתשלום ז' חדשי עבורין, ואם נותרו בידו שנים שלא השלימו מחזור י"ט יקח מכל שנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים העודפים משנת הלבנה ויעשה מאותן החלקים שעה תתר"ף חלקים לשעה ומן השעות ימים כ"ד שעות ליום, ויכלול הכל ויעשה מן הכל חדשי הלבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לחדש, ומה שעדפו בימים שלא השלימו לחדש הוצא מהן ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, ומה שישאר בידו בכנגדו יחשוב ממולד ניסן הבא, ובמקום שיכלה החשבון בימים ובשעות שם תקופת ניסן נופלת, ואם נותרו בידו חלקים אל תשגיח להם שאין מניין חלקים לתקופה, ולמה פוחתין מחשבון התקופה ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, שהרי ביום רביעי נבראו המאורות, ואדם הראשון נולד ביום ו' יום ר"ח תשרי, ונטרד באותו יום מגן עדן, ולא היה יכול לקדש החדש בו ביום ולשנה הבאה חשב אדם בחשבון שהיה לפני הקב"ה על ב' שעות ת"ח חלקים, שכך היו המאורות שוין שניהן, והוסיף ד' ימים ח' שעות תתע"ו חלקים ת"ח תתע"ו הרי שעה אחת ר"ד חלקים וח' שעות הרי ט' שעות ר"ד חלקים השלך ד' שעות על ב' שעות שהיו המאורות שוין הרי כ"ד שעות, ונמצא יום ד' שיצא והלך נותרו ה' שעות ר"ד חלקים, ועכשו חשוב ד' ימים ותתחיל מיום חמישי יום ה' יום ו' יום ז' יום א' ובא המולד להיות בליל שני בה' שעות ר"ד חלקים. ובכך קידש אדם את החדש. ועכשו כשאתה בא למנות לתקופה הוסיף על ה' שעות ר"ד חלקים ב' ימים ד' שעות תל"א חלקים, הרי ט' שעות תרמ"ב חלקים ותחשוב מיום רביעי ז' ימים הרי תחלת חשבון התקופה מליל ד' הבא ט' שעות תרמ"ב חלקים והשליכם לעלמא ומסופם תחל לספור כשכתבנו לעיל:
ד"א החדש הזה לכם. לכם הוא מסור, ואי אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין ישראל אותו על החשבון. שמואל בר אבא אומר כל חודש שנולד קודם לשש שעות יש כח בעין לראותו, [משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראותו], ואותו חדש ניסן שבמצרים נולד לאחר חצות לפיכך הראהו הקב"ה למשה ואמר לו החדש הזה לכם ראש חדשים. ובזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן היו מקדשין את החדש על פי ראיית העדים שראו את הלבנה, כדמפורש במס' ראש השנה, ומשגלו אין ב"ד קבוע לקבוע ולקדש חדשים, וכדי שלא יהיו ישראל עושים ב' ימים טובים משונים זה מזה, האב היום והבן למחר, ואחיו למחרתיים, עמדו ישראל על תקנת סוד העבור שהיו מונים מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו ליעקב, ויעקב לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן ולבניו וליהושע ועד היום הזה הוא מסור ביד חכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע"פ שמצוה לקדש על פי הראייה, אין הדבר תלוי בראיית הלבנה אלא בקידוש ב"ד, ומשגלו ישראל אין בית דין קבוע, לפיכך אין מקדשין אותו בב"ד שיהיו ב"ד מעיינין ואומרים מקודש מקודש החדש אינו מקודש, ואם יהיה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר בדעתך שלא לקדש החדש, ת"ל לכם לכם, שלפיכך נאמר בפסוק לכם לכם ב' פעמים, לומר לך לכם לקדש ע"פ הראייה, ואם לאו לכם הוא לקדש בסוד העבור, ואם תאמר היאך הוא מתאחר בראייתו בלא זמן מעונן אחר קידושו, ת"ל עשה ירח למועדים (תהלים קד יט), מזעדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים בא בקצרה, לכך ראוי לסמוך על סוד העיבור, ולא יעשו ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל קדש של זה, וזה לאכול בעינויו של זה, כי יש להתבונן לאנשי בינה שאם תהיה השנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבא אדם לעשות עשרת החדשים כולן שלימין כמשפט נח בתיבה אח"כ תראה הלבנה בשליש הרקיע ולזה יהיה לו ראש חדש, הא למדת שאין זה דרך הבינה לחשב החדשים כולן שלימין משלשים יום לכל חרש, והמונה כן ברשע נמצא שאינו חס על כבוד קונו, והוא נעקר מן העולם, ועליו ועל כיוצא בו נאמר רועים רבים שחתו כרמי וגו' (ירמיה יב י), ואומר רועיהם התעום הרים שובבים וגו' (שם נ ו), ואומר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע (שם ז כד) וכשצוה הקב"ה את המועדות לכל ישראל צוה לעשותם ביום אחד, שנאמר בעצם ביום הזה (ויקרא כג כט), ולא שיעשם זה היום וזה למחר, וכשישראל נפוצים בארצות, ואין הלבנה נראית בגולה במקום עמוק, כדרך שהיא נראית בהררי ארץ ישראל, שגבוהין מכל הארצות, לפיכך אין לנו לסמוך על הראייה, אלא על סוד העיבור שיהיו כל ישראל עושין מועדי ה' ביום אחד, כדכתיב תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט) ולא חילוק דתות.:
ד"א החדש. דרשי ליה רבנן בלשון נוטריקון החד"ש "הנה "חשבון "ד' "שערים, ומאי ניהו אלו שערי בינה שנמסרו לאנשי כנסת הגדולה לדחות ראש השנה וניסן מיום ליום ולמחרתים ולקבעם בזמן הראוי להם:
שער א'. כל תשרי שיש לפניו עיבור חדש ומולדו קודם תצ"א חלקים פי' ומולדו של תשרי משעה ט' ליום ו' זקן הוא ודוחין לראש השנה ליום שבת, למאי נפקא מינה דאפי' היה יום ו' כשר לראש השנה נדחה הוא למחר, כ"ש שאינו כשר, ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד תצ"א חלקים משעה ט' ליום ו' כמו כן דחוי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין ומולד ניסן יהיה באותו שנה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום ג' קובעין הפסח ביום ג', ואם נולד ניסן אחר זה המנין אפי' חלק אחד כגון תרמ"ב, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ה', ואם אין באותה שנה עיבור ולא בשנה הבאה ונולד תשרי מתחילת שעה ז' של יום ה' עד ת"ח חלקים של שעה א' לליל ו' זקן הוא, ודוחין ראש השנה ליום ז' ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה המניין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות של יום ז' נדחה נמי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יבא עד ד' שעות ותתמ"ה חלקים בליל א' והפסח קובעו ביום א', ולשנה הבאה יבא מולד ניסן עד שעה ותרמ"א חלקים ליום ה', והפסח ביום ה', ואם יעבור אפי' חלק אחד על מנין זה כגון לא"ד תתמ"ו, זקן הוא, ודוחין הפסח מיום א' ליום ג', ולפיכך מרחשון וכסליו שלימין, כדי שלא יהא מולד ניסן האחר בתרמ"ב חלקים משעת ב' ליום ה' ויהא הפסח צריך להידחות מיום ה' ליום ז', ואי אפשר להיות ו' ימים בין פסח לפסח בשנה פשוטה, ואם יהיה בשנה הבאה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים משעה עשירית בליל ו', זקן הוא וקובעו ר"ה ליום ז', אלא שמרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה מניין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות ביום ז' ראש השנה נמי ביום ז', אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יהיה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום א' והפסח ביום א', מפני שעיבור של שנה הבאה נכנס ביניהון ומזקין הפסח של שנה הבאה ודוחה ליום ז', ואם נולד ניסן אחר זה המנין דהיינו תרמ"ב חלקים לשעת ב' ליום א' זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ג', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין:
שער ב'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תרצ"ה חלקים בשעת י"ב מליל ד', זקן הוא ודוחין ראש השנה ליום ה' ומרחשון וכסליו חסרין ואם נולד אחר זה המנין עד סוף שש שעות ליום ה' קובעו ראש השנה ליום ה', ומרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן אם בא עד ד' שעות תתמ"ה חלקים בליל א' קובע הפסח ליום א', ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד, כגון תתמ"ו, זקן הוא ודוחין הפסח ליום ג', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין, מפני ששנה הבאה יהא מולד ניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה', וצריך הפסח להידחות ליום ז', ומפני ששנה היתה מעוברת ושנה הבא תהא פשוטה, ואי אפשר להיות ו' ימים ביניהם, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעה עשירית בליל ה' קובעת ראש השנה ביום ה', ומרחשון וכסליו כסדרן, ואם מולד ניסן עד תרמ"א חלקים משעה ב' ליום ז' קובעה הפסח ביום ז', ואם נולד אחר זה המנין כגון תרמ"ב דוחין את הפסח ליום א', ואם נולד תשרי אחר ר"ד חלקים בשעה עשירית מליל ה', קובע נמי ראש השנה ביום ה', אלא שמרחשון וכסליו שלימין, וכיון שמולד ניסן עולה עד תרמ"ב חלקים לשעת ב' ביום ז', זקן הוא, ודוחין הפסח ליום א', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין.:
שער ג' כל תשרי מעובר ונולד קודם שעת ז' ליום ג' ראש השנה נדחה ליום ג' וכסדרן, ומולד ניסן יבא עד י"א שעות ק"ג חלקים לליל ז' והפסח יום ז', ואם נולד תשרי אחר זה המניין בתחלת שעת ז' ליום ג', דוחין ראש השנה ליום ה' וחסירין, לפי שמולד ניסן שוהה לבוא עד קנ"א חלקים משעת י"ב לליל שבת, ומולד תשרי של שנה הבאה שוהה לבוא תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב', ולפיכך מרחשון וכסליו חסירין ודוחין הפסח מיום ז' ליום א', ומה הוצרך זה הפסח להידחות מן י"א שעות וקנ"א חלקים מליל שבת ולקבוע הפסח ביום א', והרי כולן נקבעין עד תרמ"א חלקים משעת ב' ביום א', אלא מפני ששנה שעברה אחר תרמ"א חלקים משעה ב' ליום א' ודחינו הפסח ליום ג' והעיבור בא ביניהן ומדחה הפסח של שנתו מיום ז' ליום א', לפי ששנת העיבור החסרה בחדשים מרחשון וכסליו אין פסח שלא נקבע בפחות מחמשה ימים לפסח שקדמה לפניה, ואם אין ביניהן עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעת יו"ד מליל ג' ראש השנה יום ג' וכסדרן ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ביום ה' והפסח ביום ה', ואם נולד אחר זה המניין בלא עיבור דחינין הפסח שלפני ראש השנה מיום א' ליום ג' ודוחין גם ראש השנה מיום ג' ליום ה' וכסדרן ופסח הבא יבא בשבת.:
שער ד'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תצ"א חלקים משעת ט' של יום א' ראש השנה יום א' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה' ופסח ביום ה', ואם יעבור מולד ניסן גבול זה אפי' חלק אחד כגון תרמ"ב משעת ב' ליום ה' דוחין הפסח מיום ה' ליום ז', ואם נולד אותו תשרי שלפני ניסן זה של שנת עיבור אחר זה המניין קודם תחלת שעת ז' של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעת יו"ד לליל א' דוחין ראש השנה ליום ב' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ג' ופסח ביום ג', ואם נולד ניסן אחר מנין זה שיעבור על תרמ"א כגון תרמ"ב משעת ב' ליום ג' דוחין הפסח מיום ג' ליום ה'. ואם נולד תשרי אחר מנין זה קודם תחלת ז' שעות של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין, ואם היתה שנה שעברה מעוברת ונולד תשרי תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' ראש השנה דוחין ליום ג' וכסדרן. ואם נולד ניסן מתחלת הלילה עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום שבת קובעין הפסח בו ביום שהיא בחורה. ואם נולד אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום שבת זקינה היא, ודוחין הפסח מיום ז' ליום א' ומיום א' ליום ג' ומיום ג' ליום ה' ומיום ה' ליום ז':
וזהו סדר קיבוען ודחייתן חוץ מיום א' ויום ז' שפעמים שנידחין בפחות משיעור זה, יום א' כיצד בזמן שמולד ניסן עובר על תתמ"ה חלקים משעת ה' בליל א', ואין עיבור לשנה הבאה, דוחין הפסח מיום א' ליום ג' ומשתנה ממסורת שכללנו מפני ששנה הבאה יעבור מולד ניסן על תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה', ואי אתה יכול לקבוע בו הפסח מפני שהוא זקן, ולא למחר ביום ו' מפני שאינו כשר ודוחין הפסח ליום שבת, וכיון שאין עיבור ביניהן אי אתה יכול לדחות הפסח של שנה זו ליום ז', אלא אם כן דחיתה בשנה זו מיום א' ליום ג'. שאפי' אתה עושה מרחשון וכסליו שלימין אין שנה פשוטה עולה על שנ"ה ימים, ומיום א' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה שנ"ו ימים הן, לפיכך מקדימין ודוחין את זה מיום א' ליום ג' בפחות משיעורו, וכן נמי ביום שבת בזמן שהשנה מעוברת ונולד ניסן קנ"א חלקים של שעת י"ב מליל שבת דוחין את הפסח מיום ז' ליום א', מפני ששנה שעברה היה מולד הניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום א', ודחינו הפסח ליום ג' כחוק השערים ומכיון שהעיבור בנתיים. אפי' חיסרנו מרחשון וכסליו אין שנת העיבור פחותה מן שפ"ג ומיום ג' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה המעוברת אינו אלא שפ"ב ימים ולכך נדחה אותו הפסח מיום ז' ליום א', גם שנה זו משתנית מדת האחרת, נמצאו כולן נקבעו ונידחין במדה אחת, זו לצורך שנה זו, וזו לצורך שנה שעברה, ופירשו טעם דחייתם בכללם ובפרטם:
סדר אחר בדרך הקצרה.:
א. שהרי הפסח נקבע באגה"ז. ונדחה מן בד"ו וראש השנה נקבע בבגה"ז ונדחה מן אד"ו וגבולין האיך נדחה מיום כשר ליום כשר שלפניו זהו אם הקדים מולד תשרי לשעת ז' של יום ז' אפי' חלק א' ראש השנה קבוע בו ביום בשבת. ואם נכנס המולד אפי' חלק א' בשעת ז' ביום ז' זקן הוא, ודוחין ר"ה ליום שני כי למחר שהוא יום א' אינו כשר, ואפי' שלא יבא יום הושענא בשבת שאין ערבה דוחה את השבת לכך דוחין אותו מיום ז' ליום ב':
ב. וכן אם קידם המולד לשעת ז' ליום ב' אפי' חלק אחד ר"ה קבוע בו ביום ב', חוץ ממוצאי שנת העיבור שאם היה מולד תשרי תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' אע"פ שקדם המולד לשעת ז' ר"ה נדחה מן יום ב' למחרתו שהוא יום ג' וע"כ אמרו חכמים דחה אע"פ שהיה ראוי לקובעו בשני נקבע בשלישי:
ג. ואם הקדים המולד של תשרי לשעה שביעית של יום שלישי אפילו חלק א' ר"ה נקבע בו ביום חוץ משנה פשוטה שאם עבר המולד על ט' שעות ר"ג חלקים מליל ג' אע"פ שקדם המולד לשעת ז' של יום ג' ר"ה נדחה ליום ה':
ד. וכן אם קידם מולד תשרי לשעת ז' של יום ה' ראש השנה נקבע בו ביום, וכן מאחר הכנסת שעה שביעית ליום ה' עד הכנסת שעת ז' ליום ז' ראש השנה נקבע בו ביום ז':
סדר אחר לדחיות ולקיבועין ז' שערי בינה:
שער א' יום א'. כל תשרי מעובר באדר וחל מולדו מתחלת ליל א' עד ח' שעות ליום א' ות"צ חלקים ראש השנה יום ב' מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום א' ראש השנה יום ב' מרחשון וכסלו שלימין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל א' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל א' ר"ה יום ב' וחסירין. ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר"ה יום ב' ושלימין:
שער ב' יום ב'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ב' ועד חלק אחרון לשעת ששית ליום ר"ה יום ב' מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב' ר"ה נדחה ליום ג' מרחשון וכסלו כסדרן, ואם היה מוצאי עיבור ונולד מתחלת ליל ב' עד ג' שעות תקפ"ח חלקים ליום ב' ר"ה יום ב' ושלימים. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב' ר"ה נדחה ליום ג' וכסדרן:
שער ג' ליום ג'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ג' עד חלק אחרון של שעה ששית ליום ר"ה יום ג' מרחשון וכסליו כסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ג' ר"ה נדחה ליום ה' וחסירין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ג' ועד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ג' ר"ה יום ג' וכסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל ליל ג' וכל היום ר"ה נדחה ליום ה' וכסדרן:
שער ד' ליום ד'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ד' עד י"א שעות תרצ"ד חלקים בליל ד' ר"ה יום ה' מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר"ה יום ה', ומרחשון וכסליו שלימין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ד' כל הלילה וכל היום ר"ה יום ה' מרחשון וכסליו כסדרן:
שער ה' ליום ה'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ה' עד חלק אחרון לשעה ששית ליום ה' ר"ה בו ביום. ומרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה' ר"ה נדחה ליום ז' וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ה' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ה' ר"ה בו ביום וכסדרן. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה עד חלק אחרון של שעת ו' ליום ה' ר"ה יום ה' ושלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה' ר"ה נדחה ליום ז' וחסירין:
שער ו' ליום ו'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ו' עד ח' שעות ת"צ חלקים ליום ו' ר"ה יום ז' מרחשון וכסלו חסירין. ואם אינו מעובר ולא שנה מעוברת אחריה ונולד מתחלת ליל ו' עד ת"ז חלקים לשעת א' לליל ו' ר"ה יום ז' וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה וכל היום ששי ר"ה יום ז' ושלימין. ואם שנה שלאחריה מעוברת ונולד מתחלת ליל ו' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ו' ר"ה יום ז' וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל ליל ו' וכל היום ר"ה יום ז' ושלימין:
שער ז' ליום ז'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ז' עד חלק אחרון לשעת ו' ליום ז' ר"ה יום ז' מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ז' ר"ה נדחה ליום ב' וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ז' עד חלק אחרון לשעת ו' ליום ז' ר"ה יום שבת מרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום השבת ר"ה נדחה ליום ב' שבאחד בשבת אינו כשר לקובעו ומרחשון וכסליו חסירין:
נמצאו שלשת סדרי שערי הבינה מדוברין על אופן אחד לדחות ולקבוע לעתים מזומנים, ואע"פ שדוחין ראש חדש מיום למחרתו או למחרתיים אינו גורע ואינו מוסיף על כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לכל חדש וחדש:
תנו דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך מברכין על ראיית הלבנה מעומד, מאי מברך, בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אשר פעלו צדק ואמונה, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, לפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים, ואם היה זמן מעונן ולא ניראית הלבנה סמוך למולדה, אפילו עד יום מלואתה מברך עליה ויוצא ידי חובתו:
נשוב למדרש הפרשה.:
דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. למה פסח מצרים לקיחתו בעשור אלא רמז להם לישראל שעתידין לעבור בירדן בעשור לחדש, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש (יהושע ד יט), חבא זכות לקיחת פסח בעשור, ותתחבר עם זכות לקיחת אבנים מן הירדן בעשור. ר' מתיא בן חרש אומר לפי שהגיע זמן השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים שיגאל את בניו זירזם כדי שיקדימו ויהיו עסוקין במצות, שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח), עת אהבת דודים לזכור אהבת האבות שהיו חביבין לפני, ואפרוש כנפי עליך (שם שם) גליתי לך קצת מצות, ואעפ"כ ד' מצות אחרות היו בידם, שהיו גדורים מן העריות, שנאמר ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (ויקרא כד י), לא נמצא בהם אלא היא ופרסמה הכתוב. ולא שינו שמותם, שכדרך שנתייחסו בירידתם למצרים, כך נתייחסו בעלייתם ממצרים, ראובן שמעון לוי ויהודה, וכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב ד). ולא גילו את סודם, דכתיב ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב). ולא שינו את לשונם, דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג), ובהם כתיב אלהי העבריים נקרא עלינו (שמות ג יח):
והיה לכם למשמרת. לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו, ועכשיו כששחטו ישראל את פסחיהן, היו המצרים חורקין שן עליהם ואינם יכולין להרע להם, לפי שנפל פחדו של הקב"ה עליהם, אמר להם משה כל ערל לא יאכל בו, אמרו ישראל מה נעשה אם לא נקיים מצוותיו של הקב"ה, הרי הוא מניחנו, ובאין המצריים והורגין אותנו, על ששחטנו את תועבתם, מיד מלו כולם, והיה מתערב דם המילה ודם שחיטת פסחיהם זה בזה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז ו):
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. אשלח עברתי ויראתי על מצרים, וכה"א ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה'] בא אכזרי ועברה וחרון אף (ישעיה יג ט) אמר הקב"ה תהא עברתי מלאה עליהם כאשה עברה:
ופסחתי עליכם. ר' יאשיה אמר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, מלמד שהיה דבר הקודש רוח אלהים חיים מדלג על בתי אבותינו במצרים, בזכות האבות והאימהות, וכה"א מדלג על ההרים (שה"ש ב ח); על זכות האבות שנמשלו בהררי קדם:
מקפץ על הגבעות (שם שם). בזכות אימהות שנמשלו בגבעות עולם. ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים:
שבעת ימים מצות תאכלו; אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ר' יוסי הגלילי אומר אך חלק דהוה ליה מערב יו"ט; יכול מן הבוקר ת"ל אך חלק דהיינו בתחילת שש:
ד"א א"ך בגימטריא ח"ץ מן אח"ס בטע [גי"ף דכ"ץ] א' במקום ח', ך' במקום צ'. ויש מפרשים א' תחלת האותיות כ' חצי האותיות וזהו אך חלק:
ביום הראשון. קודם יו"ט, כענין ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב). שפירושו קודם יום השביעי, וזהו מן התורה:
ורבותינו עשו משמרת למשמרת מלבם ועשו סייג לתורה, מוטב לפושעים שיעברו על דבריהם ויחזורו, ואל יבואו לעבור על דברי הקב"ה, דכתיב ביה אל קנא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חימה וגו' (נחום א ב):
ולפי שמצות חמץ חמורה היא וחייבין עליו מלקות בפחות מכזית וכרת בכזית, לכך שנו במשנתם להתחיל לחפש אחריו כדי להשבית מלילי ארבעה עשר. דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. ובעינא בגמרא מאי אור, רב הונא אמר נגהי, רב יהודה אמר לילי, וקא סלקא דעתי דמאן דאמר נגהי אורה ממש, דכתיב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), ומותבינן ומשנינן ואסיקנן הלכתא דבין רב הונא ובין רב יהודה אור אורתא הוא, דהיינו לילי, ולא פליגי מר כי אתריה, ומר כי אתריה, באתרא דרב הונא קרי נגהי, כדכתיב ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו' (ישעיה ס יט), וכתיב [ונגה] כאור תהי' (חבקוק ג ד). באתרא דרב יהודה קרו לילי כפירושי', ותנא מאי טעמה לא תני לילי כפירושי', משום דאתחיל ליה לישנא מעליא, כגון הנהו דקרו לסמיא סגי נהור. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, משום דדרכו של איש לרכוב, ובאשה קראו מושב, דכתיב וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא טו כ), לפי שמרכב הוא פיסוק רגלים, ודרך גנאי הוא להזכיר פיסוק הרגלים גבי אשה במקום שאפשר להזכיר בלשון כבוד, והאי דכתיב ותרכבנה על הגמלים (בראשית כד סא), משום ביעתותא דגמלא שמא תפול, וכן מפורש באיוב כי יאלף עונך ביך ותבחר לשון ערומים (איוב טו ה), אמרו לו חוטא אתה שאין אתה מספר בלשון כבוד כלפי בוראך, ויש לך לבחור לשון ערומים, שיש בהם ערמומית והשכל לספר בלשון כבוד ולפתות את בוראם, ואפילו במילי דרבנן נמי צריך לספר בלשון כבוד, שנאמר ודעת שפתי ברור מללו (איוב לג ג), כבר הברור מתוך הצרורות:
השתא דקיימא לן דכולי עלמא אור אורתא הוא, ומאורתא צריך למבדקיה, ואמאי מכדי בין לר"מ דאמר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ובין לר' יהודה דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ולא שרפי ליה ושורפין בתחלת שש, חמץ לא אסור אלא משש שעות ולמעלה, ומה לי לבדוק באור י"ד, ולבדוק בתחלת שית תיכף לשריפה, וכי תימא משום הכי בדקינן באור י"ד דזריזין מקדימין למצות, כל היכא דאמרינן זריזין מקדימין למצות לא הוי אלא מצפרא, כמו דאשכחן באבות, ונבדוק בצפרא, אמר רב נחמן בר יצחק להכי בדקינן מאורתא דהוי לה שעה שבני אדם מצויין בבתיהם, אבל ביומא טרידי בשוקא ובדברא, כל שכן בערבי פסחים דטרידי בצרכי יומא טבא, ודלמא אתי לאיתרשולי' ועבר זמן בדיקה דאורייתא, ותו שאור הנר יפה לבדיקה, דכתיב בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), אמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה, כלומר לא ילמוד כל לילי י"ד עד שיבדוק באורתא דתליסר נגהי ארביסר בניסן, דלמא מימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצות בדיקה דרבנן. פי' ואיצטריך אביי למימר תרתי אורתא די"ג נגהי י"ד ובעי למימר לישנא מעליא דהיינו נגהי לילי ממש כרב הונא להכי אמר אורתא די"ג נגהי י"ד היינו יום י"ג לערב שהוא אורתא דארביסר דהוי לילי י"ד ממש, ותו לא מסתפק, אי נמי להכי איצטריך ליה למימר כל הני לישני דאפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה לא יתחיל דילמא מימשכא לי' וכו':
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד בניסן על מי לבדוק, ופשיט להו ממתניתין אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק דאיסורא ברשותי' משתכח בשעת ביעור, ואם אחר שמסר לו מפתח על השוכר לבדוק, הואיל ובשעה דאיחייב לבדוק מפתח ברשותי' קאי ותו בעינא. המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא, וכגון דליתיה למשכיר לשיולי' ליה מי מטרחינן לשוכר לחזור אחר משכיר או לא, ואסיקנא כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, דכתיב תשביתו, ולא אמר תבערו:
אי אמרו נשים ועבדים וקטנים בדוק הוא נאמנים והוא דהוו בני דעת, אכל לא על הביטול שהוא מן התורה, ותו אין בדברי קטן כלום. ואי יהבי לי' סתם בי"ד חזקתו בדוק. ואי יהבי' ליה בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק וטרח שוכר גופיה אי נמי יהיב דמי ובדקי' אין המשכיר חייב בדיני אדם משום מקח טעות, בין באתרא דיהבי אגרה ובדקי, בין באתרא דבדקי אינהו גופייהו, דמצי אמר ליה חזקה ניחא להו לישראל לקייומיה מצוה בממוניה כל שכן בגופיה ובשכר שכירות סברת וקבילת והשתא הוא דהדרת. תני ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב טו), ביום הראשון היינו יום י"ד דמיקמי יו"ט ואם איתא דהאי יום הראשון יו"ט הוא, הא כתיב וכל מלאכה לא (תעשו) [יעשה] (שם שם טז) והיכי מצית משכחת ליה, והא אין ביעור חמץ אלא בשריפה, ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, ולא הותרה הבערה ביו"ט אלא לצורך אוכל נפש בלבד, הלכך כיון דטעון שריפה אי אפשר להשבתת שאור ביו"ט, ושמע מינה האי ביום הראשון היינו י"ד ממש. אמר רבא שמע מינה מדר' עקיבא תלתא, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה ללאו יצאת, וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש. תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב יט), מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שם יג ז), לפי שנאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור], אין לי אלא דאי אתה רואה שלך, אבל אתה רשאי לראות ברשותך של גוים ושל הקדש, יכול יטמין את שלו ולא עבר משום לא יראה, ויקבל פקדונות מן הגוים ולא עבר משום לך, ת"ל לא ימצא בבתיכם כלל, אין לי אלא בבתים בבורות בשיחין ובמערות מנין, ת"ל בכל גבולך, ועדיין אני אומר בבתים עובר משום לא יראה ולא ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אבל בגבולין שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של גוי ושל הקדש, ומנין ליתן את (של) האמור בזה לשל זה, ואת האמור של זה בזה, ת"ל שאור שאור לגזירה שוה, נאמר שאור בבתים, ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים כיון דמשתכח בביתיה עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אף שאור האמור בגבולין כיון דמשתכח ברשותיה עבר בכולה, אבל של גוי ושל הקדש מותר בבתים ובגבולין, ואסיקנא הא דתני שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהיינו גוים, אין לי דמותר לך לראות חמיצו, אלא בגוי שלא כיבשתו דלא מצית למינעו, אי נמי דכיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר לך לראותו בתוך רשותו, ת"ל לא ימצא לך; ומתמהינן האי תנא מהדר אהיתרא לאתויי ראיית חמוצו של גוי דשרי ונסיב לי' קרא דאיסורא, דתני ת"ל לא ימצא לך, ואהדר האי לא ימצא לאו לאיסורא הוא דנקטי' אלא להיתירא, משום דכתיב לך לך תרי זימני, והכי קאמר אין לי מלא יראה חמץ ומלא יראה לך שאור דאתה רואה אלא חימוצו של גוי שלא כיבשתו ושאינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר נמי, ת"ל קרא אחרינא לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים (דברים טז ד), שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר. אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים ת"ל לא ימצא, והאמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי, ומתרץ ליה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות דדוקא קא תני פקדונות ולכי אסור, והא דלא קביל עליו אחריות, ומשום הכי שרי למחזייה:
תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אינו זקוק ישראל להוציא מידו ולבערו, הפך ידו אצל ישראל חייב לבער, משום דמחייב באחריותי', אבל אם ייחד לו בית לגוי אין ישראל זקוק לבער, דהא ברשותיה דגוי קאי, דבשכירות קניא ליה לבית ובדידיה קא מעייל. אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביום טוב שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי ומכסהו, דחיישינן שמא יאכלוהו קטני ביתו. ואסור לטלטולי ולאצנועי' דהוי כאבן וכעפר וכביצה שנולדה ביו"ט הראשון. אמר רבא אם חמץ של הקדש הוא, אינו צריך לכסותו, ומאי טעמא מיבדל בדילי מיניה מקמי הכי ולא אתי למיכליה דחמיר עליהו איסורא דהקדש. ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי דהוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, דכל מחיצה דגבוה עשרה טפחים הוי לה רשות אחרת. ואע"ג דכל ביתו ברשותו הויא מיהו לא עביד ליה מחיצה אלא דחייש משום קטני ביתו דלא ליתו למיכליה. ואמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך למחיצה, כאמור לעיל. ואמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בדרך בשיירא קודם לפסח שלשים יום אינו זקוק לבער, הואיל דאכתי לא עייל זמן הלכות הפסח ולא חייל עליה חיוב ביעור. וכדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי אמרת כי מטי פסח האיכא חמץ בביתיה וקא עבר על בל ימצא, אפ"ה לא מחייב אלא על חמץ דעמו בביתו, דכתיב לא (ימצא) [יראה] לך (שמות יג ז), מי שמצוי בידך תוך ל' יום הואיל ונכנס זמן הפסח מחייב עליה בביעור, אמר רבא הא דקאמרת קודם ל' יום אינו זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה, נמי זקוק לבער, דדלמא אתי ערב הפסח בין השמשות ולא מצי לבעוריה, וכי האי גוונא אסיק רבא בהעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל' יום, ובספק, אבל אי בוודאי איכא חמץ צריך הבער אפילו קודם שלשים. הני שלשים יום מאי עבידתייהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' (במדבר ט ו), וכולי' עניינא. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא במדבר סיני (במדבר ט א), וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני (שם א א), מה להלן בריש ספרא ראש חודש, אף כאן בענין הפסח ראש חודש, אלא דאיבעי ליה למכתב ענין הפסח, דהיינו בחודש הראשון מקמי דליכתוב ענין פיקודים, דהיינו ראש חודש אייר דבריש ספרא, אמר רב מנשיא בר תחליפא [משמיה דרב] זאת אומרת, כלומר זה הענין מוכיח, שאין דין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא פעמים שהקדים המאוחר ומאחר המוקדם, פי' דאין דנין המאוחר כאילו הוא מוקדם, ולא דנין המוקדם, כאלו הוא מאוחר. אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א א), דבריש סיפרא, דהוי ענין פיקודים. והאיך במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון (שם ט א), דכתיב לבתר כמה פרשיות, דכי האי גוונא אמרינן אין דין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ענין אחד הוא, אע"ג דזה נכתב אחר זה, מיהו באמירה ובצוואה ענין הפסח שהוא בחודש הראשון הוא נאמר תחלה, ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאחר מאוחר דוקא. והוא הדין לכלל ופרט המרוחקין זה מזה:
וארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחייבין בני ברית לבער כל שאור דחמץ מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, דהיינו אכילת לילי שבת ויום שבת עד ארבע שעות, הורו לנו רבותינו שאלו שתי הסעודות אינן באכילת עוגות אלא באכילת חמץ, מדתניא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ממנו מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע, אלמא ממה שמשיירין ממנו אוכלין עד ארבע שעות ותו לא. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה קודם זמנה כבא על ארוסתו בבית חמיו, ומדדייק ותני כבא על ארוסתו, אלמא לא בשאר ימות השנה קא מיירי, אלא בסמוך לזמנה, ומקדים עצמו ואכיל כארוס דמקדים ובא על ארוסתו קודם זמן חופתו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מדרבנן. והסומך על מה ששמענו שונין בפסחים מאי לאו אפילו לאכול לא לבער, וסבר דלא אכלינן חמץ בד' שעות די"ד בניסן שחל להיות בשבת, טעות בידו, דההיא אידחיית ולא קמת ואדחיתא ליכא למסמך:
אמר רב יהודה הבודק לאחר שיבער את הכל צריך שיבטל בלבו מה שאין ידוע לו, ולאו משום פירורין, אלא משום גזירה, שמא אית ליה בשום מקום גלוסקא יפיפיה ולא ידע ליה ומשכח ליה בפסח וקא עבר משום בל יראה בל ימצא, דההיא ודאי חשיבא דדעתיה עילויה ואי ס"ל דסגי בביטול לכי משכח לה ניבטל, דילמא משכח לה לבתר איסורא דלאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטלה, דאמר רב המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי דשרירן, ואפילו הויין חיטי קורדנייתא, היינו חיטי דגדילין בהרי קורדו, שהן קשין ושרירן דנכנס בהו מיא אין חוששין לקידושין דהא אין חמץ ברשותו משש שעות ולמעלה, ותנן עבר זמנו אסור בהנאתו ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושין לאו קידושין, ואע"ג דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדרבנן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. תניא תלמיד היושב לפני רבו בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמץ, קדים ומבטל לה בלבו מקמי דמחמיץ, אחד שבת שהוא ערב יו"ט, ואחד יו"ט שאינו חל בשבת. אמר רב הפת שעיפשה ולא מינברא אי מצה אי חמץ היא כיון שרבתה מצה מותרת אחר הפסח. ותירץ רבא לא תימא שרבתה מצה, אלא אימא כיון שרבו ימי מצה עלה מותרת לאחר הפסח באכילה דזיל בתר בתרא, דכיון דהאידנא כל הפסח שעושין מצה היא, אף האי נמי מצה היא, חזקה דחמץ כבר עבר זמנו, ומאי רבתה מצה כגון שיש שם רוב מצות סלקא דעתיך אמינא כיון דעיפושה מרובה חמץ מעליא היא, קא משמע לן כיון שרבו ימי המצה עליה אמרינן כל יומא ויומא מצה חמימא אפה ושדי עלי' ואעפשה טפי:
אמר רב יהודה הבודק צריך לברך מקמי דמתחיל לבער בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, והדר בדיק, דכולי עלמא מודו דמעיקרא מברך על כל המצות כולן והדר עביד להו, חוץ מטבילת גר בלבד, דאכתי לא חזי לברוכי ברוך אשר קדשנו, דלאו גברא חזי הוא, דתנן בית הלל אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אבל שאר חייבי טבילות מברכי והדר טבל, דהא גרסינן נדה קוצה לה חלתה:
תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, ובעינן האי אור החמה היכי דמי דלא בדקינן לאורה, אילימא בחצר, והאמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם ואכלי פירורין דחמץ דאיכא התם, ואלא באכסדרה, והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת שהיא פתוחה מלמעלה ונבדקת לאורה של חמה דשלטה לה בכולה, ומהדר לא צריכא לארובה דבחדר, ומקשינן האי ארובה דהיכא, אי להדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין, ואקשינן ואבוקה לא, והאמר רבא מאי דכתיב ונוגה כאור תהיה וקרנים מידו לו (חבקוק ג ד), כלומר וקרינת אורו של הקב"ה לצדיק, ואעפ"כ ושם חביון עוזו (שם שם), ואצל הקב"ה תוקפה של אורה. ולמה צדיקים דומים בפני כבוד שכינה, כנר בפני אבוקה, דכתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב ג), ובכבוד שכינה כתיב ביחזקאל הוא מראה דמות כבוד ה' (יחזקאל א כח), וכתיב וארא כעין חשמל כמראה [אש] בית לה סביב [וגו'] ונוגה לו סביב, (שם שם כז) אלמא אור האבוקה עדיף מאור הנר. ירושלמי הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדיקת הנר, לא סוף דבר בית שאין בו אורה, אלא אפילו בית שיש בו אורה, פי' משום חורין וסדקין:
ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, משום דנפיש נהורה. אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין למבדקינהו, אבל אבוקה לא. רבינא אמר האי משיך נהורה, ושל אבוקה מיקטף איקטופי, דאין אורה נמשכת אלא פוסקת, ועד דאזיל ומבער לי' חמץ מיכסי מיני', הלכך לא בדקינן לאורה:
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, וכדתניא בהדיא חורי הבית [העליונים] התחתונים, פי' דאין דרך בני אדם להצניע שם כלום, והעליונים דאין יכול להגיע שם בידו. וגג היציע, דהיינו הצלע והיינו התא דלא ניחא תשמישתיה שהרי בחבל אי נמי בסולם עולין לו, ולהכי אין מצניעין שם לחם. ורפת בקר ולולין, דהיינו ארובה, כדכתיב ובלולים יעלו (או) [על] התיכונה (מ"א ו ח), והני לולין דבריתא לתרנגולים הוויין. ומתבן, דהיינו מקום לתבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ואקשינן והתניא אוצרות יין צריכה בדיקה ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ומתרצינן הכא במאי עסקינן באוצרות יין דמסתפק מינייהו, ומקשינן אי הכי שמן נמי, ומתרצינן שמן יש קבע לאכילה, כי שקיל מיניה קודם אכילה שקיל די סיפוקו כי היכי דלא אצטריך למהדר בגו סעודתיה, אבל יין אין קבע לשתייה, דאינו יודע כמה יין מצטריך ליה בסעודתיה. תני ר' חייא עשו אוצרות שכר בבל כאוצרות יין שבארץ ישראל, במסתפק מהן ובדיק להו. אמר רב חסדא בי דגים אין צריכין בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, לא קשיא הא ברברבא מליחי דאית להו קצבה, ולהכי אין צריכין בדיקה, והא בזוטרו מליחי דאין להם קצבה, וקאי בגו סעודתא ואזיל ושקיל מינייהו למטוי למכרך בהי ריפתא ודלמא ממטי ריפתא בידי' ושביק התם, ולהכי צריכה בדיקה, והוא הדין לבי מילחי ובי קירי, דהיינו מקום שנוטלין ממנו שעוה להדליק בו. וכן נמי בי תמרי ובי צבי, דמסתפק מינייהו כולהו צריכי בדיקה. תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני סכנת נפשות, אלא בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו, כגון חור שבין יהודי לארמאי, וכיוצא בו, דכל היכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אניסא, ואע"ג דקא עסיק במצוה, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (ש"א טז ב):
במה אמרו שתי שורות במרתף. כלומר אמאי איצטריך למתני מרתף הואיל ואמרו אוצרות יין אין צריכין בדיקה במה אמרו מרתף בשתי שורות צריכה בדיקה, ומהדר מקום שמשתמשין חמץ ובמסתפק הימנו תדיר:
בית הלל אומרים שתי שורות החיצונות. מרתף היינו בית מלא כדי יין במדת רוחב המרתף מן הקצה אל הקצה שורות שורות ושורה שלישית למעלה מהן על גביהן כד אחת על גבי שתים כגון אריח על גבי לבינה. רב אמר עליונה ושלמטה הימנו, מאי טעמא דייק חיצונות, והא קתני העליונות למעוטי תיתאה דתיתאה, וקיימא לן כשמואל דאמר שתי שורות החיצונות שהן העליונות דאמרי ב"ה חיצונה ושלפנים הימנה, אותה שורה החיצונה שאצל החיצונה בצד שמי קורה ושורה שלפנים הימנה נמי בצד שמי קורה ולא שורה שלמטה הימנו והיינו שנים העליונות שסמוכות לשמי קורה זו אצל זו, ואקשינן והיכי מצית אמרת זו לפנים מזו, והא קתני חיצונות, ופריק להכי קרי להן חיצונות למעוטי שלפנים מהן דשמואל דייק עליונות, וקיימא לן כוותיה:
מתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. והא דקתני ומה שמשייר לילי י"ד ליום י"ד יניחנו בצינעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו דאלמא חיישינן לחולדה שמא תגרור מן הנשאר. אוקמי רב מרי שמא יניח עשר חתיכות חמץ וימצא תשע, דכיון דחסר חדא מינייהו חשיב לה כאילו נטלה בפנינו. וכן ציבור אחד של מצה ואחד של חמץ, וכל כי האי גוונא דמספקא לן, אי אתי עכבר ושקיל מהני דחמץ, אי נמי מבתי דלא איבדק ועייל להאי דאיבדק חיישינן וצריך בדיקה. אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרך העכבר לפרר. תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר.:
מתני' ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור, דהיינו בשעה חמישית. והני ג' בדיקות דאמר רב יהודה כנגד מי. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרו תרוייהו כנגד שלש השבתות שבתורה, לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שמות יג ז), שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שם יב יט), אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם שם טו). ולאו דר' יהודה בעי ג' בדיקות בזו אחר זו אלא בבדיקה אחת סגי ליה דבהדיא אמר ר' יהודה כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק, ובהא פליגי רבנן עלי' דר' יהודה סבר עד שעת הביעור בודק ואם מצא חמץ אחר זמן הביעור שוב אינו בודק דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:
וחכ"א בודק בתוך המועד ולאחר המועד, כגון שהי' במדינת הים ובא בפסח או לאחר הפסח שבודק ואם מוצא חמץ שורפו ולא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה דהאי מיבדל בדיל מיני'.:
מתני' ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. פירוש שניהם מודים כי בתחלת שעה ששית ראוי לשרוף וחלוקתן בשעה החמישית כולה דר' מאיר סבר אוכלין, ור' יהודה סבר תולין, דאסיק ר"מ אדעתי' שמתברר לאדם סוף שעה חמישית ותחילת שעה ששית, ולפיכך יכול לאכול עד עת שריפה, ור' יהודה סבר טועה אדם בשעות ואין זה מתברר, לפיכך צריך לימנע מלאכול שעה אחת קודם עת שריפה, לא שנא יום המעונן, ולא שנא יום שאינו מעונן. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, ולא כר' מאיר, ואע"ג דסתמא מיחזי דסתים כוותיה, [דתנן] כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה וכו' משום דקשיא לי' מותר, ולא כר' גמליאל ואע"ג דמיחזי כמכריע דוודאי לאו מכריע הוא:
פרק ב' כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה ולחיות ולעופות וכו'. אסיקנא דמתניתין לאו ר' יהודה היא, דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו נאכל ומאכיל לבהמה לחיות ולעופות, ולא ר' מאיר היא דקשיא ליה מותר, כל שעה שמותר לאכול מאכילו כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי' לי', אלא רבן גמליאל היא, דתנן בפירקין קמא רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והכי קאמר כל שעה שכהן מותר לאכול בתרומה, דהיינו שעה חמישית, מאכיל ישראל חולין לבהמה לחיה ולעופות, למה לי למתני לתלתייהו, איצטריך דאע"ג דבהמה משיירא ולא מיצנעא וזימנין דלאו אדעתיה דבעלים ולא קלי להאי דמשיירא מקמי זמן איסורא, קמשמע לן דאפילו הכי מאכיל לה. וחיה דמישיירא ומצנעא ולא חזו בעלים וזימנין דמשכח ליה בתר הפסח ואכיל ליה וקעבר עליו, קמשמע לן דמאכיל לה, ועופות איידי דתני בהמה וחיה תנא נמי עופות:
ומוכרו לנכרי. והלכתא כסתם משנה:
ר' יהודא בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח, דכיון דמלפתי בו את הפת לפרקים ברי לו דאינו כלה קודם הפסח, דלא אכלי אינשי כותחא אלא על יד על יד:
ומותר בהנאתו. לאחר זמנו, וכדרבא דאמר רבא חרכו, פירוש שהתחיל לשורפו, קודם זמנו מותר בהנאתו, ושורפו תחת תבשילו, מאי טעמא עץ בעלמא הוא:
עבר זמנו אסור בהנאתו. ואמרינן פשיטא, דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא, דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות י"ב ט"ו), אך חלק, ומהדר לא צריכא לשעות דרבנן, ולאו דעברה שעה ששית אלא מאתחלתא דשעה ששית דאסור מדרבנן:
ולא יסיק בו תנור וכירים. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דסלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה דישרפנו בתנור או בכירה תחת תבשילו וממילא הוי ליה הסקה, קמשמע לן לא יסיק בו וכו':
אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ (שמות יג ג), לא יהא בו היתר אכילה, היינו דלא יעשה בו דבר לצורך אכילה, כגון להסיקו תחת תבשילו:
ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומייתי לי' בדין קל וחומר ובגזירה שוה מיותר ואותבוה רבנן מדידיה ושתיק:
וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשהוא שלם בלי פרירה. וסבירא לן דכל הנהרות קרי להו ים, דכתיב ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א י). ואוקימנא לה אליבא דרבא דבים המלח לא בעי פירור. ואליבא דרב יוסף בנהמא לא בעי פירור. דכיון דשהי קימעא במים מימאיס אבל חיטי בעיניהו לא מימאסי. הלכך בעי פרירה כגון טחינא אי נמי בקיעה:
[מתני'] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר לא יראה לך חמץ (שמות יג ז), כלומר ויליף שאור דאכילה משאור דראיה, ודרשינן לא יאכל לך לא תהנה משלך, הא משל גוי מותר להנות ולא סגי לישראל בחמץ דידיה, אלא בהטלתו ליום בעיני' ובנהר עד שיטחננו או יבקענו ויטילנו בו.:
[הגה אוקמא רבא למתניתין כר' שמעון דאמר חמץ לאחר זמנו מותר וקנסא הוא דקא קניס ר' שמעון משום דעבר על לא יראה. ומה שבפנים אינו נראה דההוא כרב אחא דאוקמא אליבא דר' יהודה והדר ביה]:
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, או נותנו במתנה, ואם מצטרך לו אחר הפסח, חוזר וקונה הימנו אחר הפסח, ובלבד שלא יערים, אלא יתנהו לגוי מכירה גמורה או מתנה גמורה, אבל רשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח מגוי חבירך במאתים, קח ממני במנה, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח:
אמר רב הלכתא חמץ בזמן איסורו בין במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בעיסת מצה, ובין שלא במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בתבשיל אחר, כולהו אסירי ואפילו במשהו, אחר זמן איסורו במינו אסור שלא במינו מותר, ואם היה חמצו של גוי בין במינו ובין שלא במינו, בזמן איסורו אסור, אחר זמן איסורו מותר. אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקו [שבעה] יומי דפסחא אמר לן פוקי אייתו לי חמירא מבני חילא, גוים, ולא נהמא ממש, אלא שאור לאחמועי עיסה, ואיבעית אימא נהמא ממש, וברשותי' דישראל הוי קיימא, דאי לא תימא הכי הא פיתן אסור, והיכי אכיל ליה רב נחמן:
אמר רב קדירות בפסח ישברו, משום דנשתמש בהן חמץ כל השנה כולה, ולהכי חיישינן דאי משהו להו לאחר הפסח אתי לבשולי בהו לכתחילה. ושמואל אמר לא ישברו, לישהינהו אחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי, דהיינו אגני, אי נמי כדים של חרס, אשוו זבינייכו, כלומר מכרו בזול הכדים החדשים, ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון, דאמר לאחר זמן מותר, וקיימא לן בהא כשמואל:
האי תנורא דטחא ביה טחיא, דשומן של בשר, אסרה רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במילחא לעולם, מאי טעמא דילמא אתי למיכלי' (בכמכא) [בכותחא] ואיתותב ולית הלכתא כוותיה, אלא כי הא דתניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, דילמא אתי למיכלה בבשר, כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור, אלמא מכי הוסק התנור שרי לאחר מכאן, ואע"ג דמפרש רב אשי מילתי' דרב, לא קיימא לן כוותיה בקדירות, אלא כשמואל:
ההיא כובייא, דהיינו לבינה שמסיקין תחתיה ואופין עליה דגים, ויש מפרשים כלי אבן שמעמידין אותו באמצע מדורה ועושין האש סביב ועושין בתוכו מאכל, ופעמים שנותנין לתוכו קמח וחמין, וכיון דהסיקו מבחוץ הוא אסור. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהיינו טיגון של חרס שאופין עליו עוגות ומליי' גחלים וארתחה למיפא ביה מצה ואי מלייא גומרי לההיא כוביא שפיר דמי:
הני סכינא בפסחא היכי עבדינן להו, ואסיקנא הלכתא דקתיא ופרזליא ברותחין ולא צריך באור אלא לאייתינהו בכלי ראשון ביורה רותחת ועל האור, ולא כששופכין מן היורה על הסכין:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור, דהיינו תרווד שמבחשין ומנערין בו את הקדירה רותחת, מגעילו ברותחין כסכין, דקא סבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות:
הנהו מאני דקוניא, דהיינו כלי חרס, אסירי בפסח אם נשתמש בהו חמץ, וכן בשאר ימות השנה אם נשתמש בהו גוי אסירי, ולא שנא בין אוכמי בין חיוורא, וכל שכן ירוקי, ולא תימא הני דאית בהו קרטופני, דהיינו סדקין להכי אסירי, אלא אע"ג דשיעי, כיון דמידייתו, כלומר שמזיעין אסירי לעולם. ואית דמפרשי כיון דמדייתי, כלומר כשמשתמשין בהן נעשין כשחורין משחלי שחלי. וכולהו אסירי להשתמש בהו בפסח משום דתשמישייהו ברותחין ולאחר הפסח שרו בקדרות, אבל לגבי יין נסך דתשמישתיה בצונן בהרתחה סגי להו, וכיון דקיימא לן דבלעי לית להו תקנתא לאכשירינהו בפסח לאישתמושי בהו עד לבתר הפסח, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). מה טעם ישבר משום דלא פליטי מאי דבלע מן החטאת. אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה על ידי רחיצה ושטיפה, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה, דכיון דחריף הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו מצה אלא על ידי הגעלה בכלי ראשון. אמר רב חסדא בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי. פירוש בית חרוסת היינו שעושין מחומץ ומשאור כדי לטבול בו פתן. ובית (חרוסת) [שאור] היינו כלי שמניחין אותו בתוכו:
[מתני'] נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. ואוקימנא בשהרהינו ישראל להאי חמץ ועבר הזמן שקבע לו קודם הפסח והוי אצלו דגוי דקנייה גוי ונעשה כחימוצו של גוי ממש:
וישראל שהלוה את הגוי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה. וקיימא לן דהרהין הוי כמאן דאמר ליה הגעתיך הפת הזו והרי היא שלך אם איני פורעך לזמן הקצוב. ותניא גוי שהרהין פת פורני, דהיינו תנור מלא פת, אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר. ואקשינן אטו רישא לא הגעתיך הוא, אלא הכי קאמר שאני היכא דאמר ליה מעכשיו להיכא דלא אמר ליה מעכשו שמע מינה. תנו רבנן חנות של גוי ומליאי שבחנות דהיינו סחורה של ישראל, ופועלים גוים נכנסין לשם ונמצא שם חמץ, אחר הפסח אסור בהנאה, כללא דמלתא אחר פועלים אזלינן, אם ישראלים הם חמוצן אסור לאחר הפסח ואם גוים הם חמיצן מותר.:
[מתני'] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים, משום דיותר מכאן אינו מריח ריח חמץ ואינו חייב לחפור ולהוציאו ולשרפו אלא מבטלו בלבו. אבל פקדון דכספים בטפח סגי להו, דלאו משום ריחא הוא אלא משום איכסויי מעינא:
[מתני'] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דלא מחייב עלי' כרת, משלם קרן וחומש על התרומה, אבל לא משום דמי עצים. אבל במזיד פטור מכולם מן התשלומין ומדמי עצים. משום דקם ליה בדרבה מיניה:
[מתני'] אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה, בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון. תנא כוסמין מין חיטין, דהיינו אישפילתא בלע"ז. שבולת שועל, היינו ווינא בלע"ז, דעבדא כזנב שועל והוא מין שעורים. ושיפון נמי מין שעורים, הני אין, אורז ודוחן לא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח, יצאו אורז ודוחן שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. מפרשא בני מערבא ר' שמואל בר נחמני שמע כולהון מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה כסמן וכסמת גבולתו (ישעיה כח כה), חטה אלו החיטין. שורה זו שבולת שועל שעשוייה כשורה, שעורה אלו שעורים, כסמן זו השיפון, וכסמת אלו כוסמין, גבולתו [לחם], עד כאן גבולו של לחם, וקא משמע לן דלמדין מדברי קבלה:
בדמאי, כגון דקנייה מעם הארץ, וקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:
ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בשיבולין. פירוש שקידם ישראל והפריש עומר אחד מעשרה ונותנו ללוי קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציא ממנו תרומה גדולה ולוי מעשר מן המעשר לכהן:
ובמעשר שני והקדש שנפדו. דקיימא לן דאין החומש מעכב:
והכהנים בחלה. וקא משמע לן דלא בעינן מצה הראויה לכל ישראל:
אבל לא בטבל. אפילו טבל דמדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, דלא יניק מן הקרקע:
ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. ואפילו הקדימו בכרי אסור, דכיון דאידגן מיחייב לעשר כראוי:
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. כתיקונן אלא חיללו למעשר שני על גב אסימון, דהיינו כסף שאין עליו צורה, דכתיב וצרת הכסף (דברים יד כה). אי נמי הקדש שחיללו על גבי קרקע. דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ולאו דנפקא לן מלחם עוני אלא דרשינן ליה כשמואל, דאמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים, היינו הגדה והלל:
תניא אין לשין את העיסה ביין או שמן או דבש, בלא מים, ואעפ"י שאין לשין בהם מקטפין בהם. מלשון וקטפת מלילות (דברים כג כו), היינו דחותכין העיסה. וחכ"א אין לשין אף לא מקטפין ואם לש או קיטף בשאר ימי הפסח זולת יום ראשון דבעינן מצה ענייה מותרת:
אמר ר' עקיבא שבתי הייתי אצל ר' אליעזר ור' יהושע, היינו שבוע שהגיעה בחלקי לשמשם כדרך התלמידים המשמשין את הרב, ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש, ולא אמרו לי דבר איסור. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, ואיתמר מאי טעמא משום דהוי להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. וכן אורי ר' יהושע בן לוי לבניו יומא קמא לא תלושו לי אלא במיא מכאן ואילך לושו בשמן ודבש. אבל בחלב אין לשין מפני הרגל עבירה, דלמא אתי למיכליה בבשרא. אבל כעיני' דתורא, דהיינו דבר מועט, כעינו של שור, ומיכלי מיד שרי. ושוין שאין לשין את העיסה ברותחין מפני שחולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין. לתיתה דהיינו שרייה נמי אסור, ואפילו בזריזין. תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט, היינו שנילוש ברותחין, כגון שהטיל מי גלושין על גבי קמח, ומעיסה שהטיל קמח על מי גלושין זו וזו אסורות. ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד, היינו דאינה נקייה, ת"ל מצות מצות ריבה, ואפילו כמצות של שלמה. אשישה לישנא דחשיבותא היא, דכתיב ואשפר אחד ואשישה אחת (ש"ב ו יט). ואמר רב חנן בר רבא [אשישה] אחד מששה באיפה. תנו רבנן בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה, דהיינו פת מרובה בפסח. ואפילו בשאר ימים טובים מפני הטורח, ובית הלל מתירין:
תנו רבנן יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין, שעושין מרקיקין במהירות ולא מן גלוסקאות דעביין מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצתן. יוצאין במצה נא, כגון שהיא נאפה ואין חוטין נמשכין הימנה, וכן במצה העשוייה באילפס שהרתיח ולבסוף הדביקה בו ואפאה בתנור:
[מתני'] ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום מרור. בחזרת, דהיינו חסא, דהיינו לטוק"א בלע"ז ובעולשין שבשדות ושבגינה, דהיינו כריספיניו בלע"ז, ובתמכה דהיינו קרדו בורדוני. ויש אומרים דהיינו מרוביו בלע"ז. ובחרחבינה, דהיינו ציקוריירי בלע"ז. ובחרחלין, דהיינו רונדומי בלע"ז. (ובגרעינן) [ובחרגינין] דהיינו גרדי פורציני בלע"ז. ובחזרת גלין, דהיינו לטוקא מן שדה:
ובהרדפנין. אחרים אומרים בכל ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין אלא שמצוה בחזרת, דאמר ר' יוחנן מאי חזרת שחזרה שכינה למקומה, ואמר רבא מאי [חזרת] חסא [מאי חסא] דחס רחמנא עלן, ויתר מדרשו מפורשים בפרשה:
[מתני'] אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין, האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש, ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצין. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. תניא אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת, ואם נתן ישרף מיד, לתוך החרדל, ר' מאיר אומר ישרף מיד, וחכ"א יאכל מיד. וקיימא לן כרבנן:
אין מבשלין את הפסח. דרשנו בפרשה. תנו רבנן אכל כזית צלי מבעוד יום פטור, כזית נא משחשיכה חייב. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח מיקמי דמקדש כבא על ארוסתו בבית חמיו. מה זה לוקה מדרבנן אף זה לוקה:
מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. אי נפישי דקוו שופכין במדרון, ואי דלא נפיש דלא קוו שופכין אפילו במקום האשבורן, דהיינו דוכתא דלא מידלי. אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים הגרופין, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו העיסה, ואחד שמצננת בו את ידיה, עברה ולשה, רב אשי אמר אסור, והלכתא כוותיה. ורבנן בתראי אומרים לא מיבעיא [מיתב] בשימשא ומילש דאסור, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש נמי אסור, [ואע"ג דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא] מאי טעמא יומא דעיבא כולה שימשא:
ומחייבין לנטורי ללישה דלא ליתי לידי חמץ, דכתיב ושמרתם את המצות (שמות יב יז):
ובמצת כותי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל, דשרי לה בשעת הדחק, והוא הדין לעבד ושפחה שטבלו, ודוקא לילה הראשונה, אבל מכאן ואילך אפילו לא טבלו מותר:
[פרק ג] ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, דעביד ממילחא ונסיובי דחלבא וקומניתא דאומא:
ושכר המדי משום דרמו בהן שערי:
וחומץ האדומי. דשדי ביה נמי שערי:
וזיתום המצרי דהוי תילתא חיטי ותילתא קורטמי ותילתא (קמחא) [מלחא], ותרו להו וקלו להו, וטחנו להו, ושתו להו מפסח ועד עצרת:
וזומא של צבעין. היינו מים שהמחה בהן סובין:
ועמילן של טבחין. פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על גבי קדירה ושואבת את הזוהמא:
וקולן של סופרים. שמדבקין בו הסופרים את ניירותיהן:
זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. אלא על חמץ ושאור בלבד ממש:
[מתני'] בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו, וכן לענין הטומאה. אוקמה רב יהודה במקום שיש בו סדק או נקב ונתן שם הבצק לסותמו, דהיינו לחזק, שנמצא שעושה מלאכת עץ ובטל ההיא דהוי פחות מכזית. אבל כזית במקום אחד אע"ג דעשוי לחזק חייב לבער, וקיי"ל הכא כלישנא בתרא דמחמירין בה, דתניא בצק שבסדקי עריבה במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר משום לא ימצא, במקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר, במה דברים אמורים בפחות מכזית, אבל כזית אפילו במקום העשוי לחזק חוצץ ועובר, דדילמא מיתלש האי פחות מכזית ומיתלש ומיעריב אהדדי ומחמצה, ושני חצאי זית בעריבה דזימנין דמטיף מיא עליו ומימחיא ונגעה בה עיסת מצה ומיתליש ומיעריב בהדי עיסת מצה ואפילו על שפת העריבה אסור, וחוט של בצק ביניהן חייב לבערו, מפני שהחוט מצרפן:
ומקמי פסחא צריך לחוורי כל מאני דאישתמיש בהו חמץ בחמין, כגון קידרי וכפי ופטילי וצריך למעבד להו הגעלה ברותחין:
והיכי עביד אמר רב הונא מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דההוא דודא דהוה ליה לרב עקביא עביד לה גדפנא דלישא ומליא מיא וארתחא, אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי גוונא אי לאו רב עקביא דגברא רבא הוא, קסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ודאי קערות וכיוצא בהן דתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי:
והני כורמי דגללי שריין בהדחה:
תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, אם היא תרומה, ולא אמרינן הא קא מטמיא תרומה דהויא לה כעפרא בעלמא, הואיל ולא חזיא לאדם, וקיימא לן כתנא קמא, דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול הכלב:
תנו רבנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח [תוך] ג' ימים קודם לפסח חייב לבער, דהא לא אסרה ואכתי הוי חמץ, אבל נתן לתוכה חמץ קודם ג' ימים, כגון בי"א בניסן אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דבד' ימים מסרח. אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו לתוך ג' ימים אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דלאלתר מסרח. אמר רבא הלכתא כר' נתן ואפילו יום אחד:
הקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער, וכן מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער:
[מתני'] בצק החרש. פירוש משום הכי קרי ליה חרש, דהוי כחרש שאינו שומע, כך אינו יודע דבר זה:
אם יש כיוצא בו שהחמיץ. ואע"ג דחרש הוא ואין אדם יכול להרגיש בו דאין שם כיוצא בו, ואם שהה משעה שגמר הלישה כשיעור הליכת מיל, אסור דודאי החמיץ. פי' אחר כגון חרש שאין אדם שיכול להרגיש בו:
[מתני'] כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. פירוש בפני הבית קתני דמפרשי חלה בטהרה דרחמנא קרייה תרומה וכל האופין שאופין בטהרה מפרישין ונותנין לכהן ואם נצרך לאפות והוא טמא אם בחול הוא מפריש החלה מן העיסה רצה שורפה בצק רצה אופה ושורפה, אבל ביו"ט לא, דאי תימה יניחנה בצק עד לערב וישרפנה, הרי היא מחמצת, ואם תאמר יאפה מיד, כיון דאינה ראוייה לאכילה, לא לכהן משום דהיא טמאה, ולא לישראל משום דהוא טבל אסור לאפותה בי"ט, דכתיב אך אשר יאכל לכל הנפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב טז). ולהכי אמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתיאפה דמשתכח דבשעת אפייה האשה אופה לצורכה ומותר, וקיימא לן כוותיה, ואידחיין דבן בתירא ור' יהושע:
ונהגו ישראל להפריש מראשית העיסה לשום חלה ומברך עלי' ושורפה, ומפריש חלה אחרת ונותנה לכהן, וכיון שאסור לשרוף קדשים ביו"ט אופין הבצק ההיא הראשון ונותנה לכהן קטן ואוכלו, ואם אין שם כהן קטן מניחו אפוי ושורפו במוצאי יו"ט, ומסקנא כר' אליעזר, והני (כולהו) [מילי] בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוץ לארץ שאין אוכלין חוליהן בטהרה, כהן קטן שלא ראה קרי אי נמי בת כהן שלא פירסה נדה מותרין לאכול חלה בטומאה, וכדשמואל דאמר אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ואמר רבא נדה קוצה לה חלה ומברכת ואכיל לה כהן קטן:
[מתני'] רבן גמליאל אומר שלש נשים שלשות כאחת אופות בתנור אחד זו אחר זו וזו אחר זו. וחכ"א שלש נשים עסוקות בבצק [כאחת] אחת לשה ואחת עורכת, דהיינו מקטפת ואחת אופה, וחוזרת חלילה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים תפח תלטוש, פי' תקרר בצונן. כלומר בין זריזות בין שאינן זריזות יכולות להתעסק בבצק ובלבד שלא יתפח אבל תפח תלטוש בצונן:
[מתני'] שיאור ישרף והאוכלו פטור מכרת וחייב מלקות ארבעים. סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, איזוהו שיאור כקרני חגבים, פירוש שמרוחקין סדקים זה מזה כקרני חגבים שאמרו שמרוחקין זה מזה:
סידוק. היינו שנתערבו סדקין זה בזה והיינו שאור גמור דברי ר' מאיר. וחכ"א זה וזה כלומר בין כקרני חגבים בין שנתערבו סדקין זה בזה האוכלן חייב כרת. ואיזוהו שיאור שסופג עליו את הארבעים כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:
[מתני'] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, חוץ ממזון שתי סעודות של שבת כדי שיאכל עד ארבע שעות, וחכ"א מבערו בזמנו, דהיינו בתחלת שש שעות בשבת עצמו, וכי תימא הא לא מצי שריף ליה ולא להטיל לים ולא להזרות לרוח, יתננו לכלבו, אי נמי יקרא גוי ויאכילנו במתנה, ואפילו הכי חייב למיבדק ערב שבת סמוך לחשיכה ומברך על ביעור חמץ, ומשיר מזון שתי סעודות ומניח בצינעא כדי שלא יבוא לידי איסור שלא יטלנו חתול או חולדה וכיוצא בהן. ובההוא שבת לא מיבעי ליה לאורוכי' בסעודתי' כמו שאר שבתות כדי שלא יבא לידי איסור שלא יאכל חמץ אחר ד' שעות, ולאחר ד' שעות דפסיק סעודתיה מחייב לבטל בלבו אי נמי למימר כדאמרינן בחול, כל חמירא דמשתכח ברשותי דלא ידענא ביה יהא בטל וחשוב כחסף תביר דלית ביה מששא. ואם הוא בספינה נותנו לגוי במתנה, אי נמי נותנה בשפת הספינה כי היכי דליגנדר וליפול בים או בנהר, ולא בעי לפרוריה כמעשה דחול, וכן נמי בשיירא יתננו לגוי, אי נמי לכלב ולחמורו:
[מתני'] ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וליכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולכל דבר מצוה ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור ולילך למצותו יחזור ויבער, ואם לאו יבטלו בלבו. ההולך לדבר הרשות, כגון להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת יבטל בלבו וישבות שביתת הרשות ויחזור מיד, וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש בכזית, או חמץ בכביצה, אם עבר הצופים שורפו במקום שנזכר, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. וקיימא לן כרבנן, ואדחיין דר' מאיר ודר' יהודה, ובפחות מכאן אין חוזרין:
[פרק ד'] מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם שיצא ממקום שאינן עושין למקום שעושין. ולא יקל לעצמו מפני המחלוקת, דאין בזה שינוי המחלוקת דמאי אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:
ובלילי י"ד מותר כל הלילה עד הנץ החמה. ר"י אומר שלש אומניות עושין בערבי פסחים עד חצות, החייטין והספרין והכובסין. מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. וגורפין מתחת רגלי הבהמה בי"ד, ובערבי שבתות וי"ט אינו אסור אלא משש שעות ומחצה ולמעלה. ולאו דמשמתינן אהכי אלא שהתרו בו חכמים והעובר על התרייתם ועושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל בערבי פסחים דאית ליה לאיעסוקי בענין הפסח אסור מחצות היום ולהלן. ומשמתינן לעושה מלאכה במזיד. וכן נמי בעושה מלאכה במוצאי שבתות ויו"ט קודם שיבדיל בתפלה אינו רואה סימן ברכה ולא משמתינן ליה. והוא הדין לכל יום שיש בו נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור, כדתנן ממעטין במשא ובמתן ובמלאכה, ומאי נדנוד עבירה, דלמא אתי למיעבד בזמן דאסור מדאורייתא, כגון במוצאי שבת ויו"ט קודם זמן הבדלה.:
[מתני'] מקום שנהגו לאכול בשר צלי בלילי פסחים אוכלין ושלא לאכול אין אוכלין. וגדי מקולס היינו ראשו על כרעיו ועל קרבו אפילו בסתמא היינו דלא אמר גדי זה לפסח אסור ליכול בלילי פסחים. דדמי כמאן דאכיל קדשים בחוץ דהכי הוו עבדין מקולס בפני הבית. אבל שאינו מקולס אי פריש ואמר יהא בשר זה לשם פסח אסור אבל סתמא שרי. ודוקא בשר דכי האי גוונא אסיר כד פריש. אבל חיטין אע"ג דפריש ואמר חיטין הללו לפסח שרי ולא חיישינן משום דמפרשי להו למנחות:
[מתני'] מקום שנהגו להדליק את הנר בביתו בלילי יום הכיפורים מדליקין ושלא להדליק אין מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס כא), בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. דמאן דאמר להדליק סבר אם יהא הבית אופל ישמש מטתו ולהכי צריך, ואם יש שם נר מתרחק מדבר שגורם לעבירה, ומאן דאמר שלא להדליק סבר דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות:
תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור מאבותיהם אי אתה רשאי להתירן בפניהם של בנים. אמר רב חסדא בכותאי הוא דאי אתה רשאי להתיר בפניהן משום דסרכי ואמרי הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והוה מותר. הכי נמי היאך שרי ואתי למשרי איסורא דאורייתא. ולאו בכותאי בלבד אמרו אלא אפילו במקום שאינן בני תורה חיישינן לכי האי גוונא ולא שרינן להו אבל לשאר עלמא שרינן. ירושלמי ר' אליעזר בשם ר' בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל לחכם ומתיר לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ומחמיר ונוהג בו איסור אם נשאל אין מתירין לו. וכן הוא בשחיטת חולין בתרבא דאייתרא:
[פרק ה] תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה, ובערב פסח נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו. מנא הני מילי דתמיד נשחט בשמונה ומחצה. ואתא ר' יהודה בן לוי ותירצה למתניתין ואידחי, ופשיט רבא מצוותיה דתמיד מכי ינטו צללי ערב, מאי טעמא דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט), בין ערב דאתמול לערב דהאידנא, נמצאת מצות תמיד של בין הערבים מתחילת שעה ז', הלכך כל השנה כולה דבעינן להשלים כל קרבן מקמי שחיטת תמיד של בין הערבים, דאמר קרא והקטיר עליו חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם כל הקרבנות מקמי דידה מאחרינן ליה תרתי שעה ועבדינן ליה משמונה ומחצה, בערב פסח נמי דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבע ומחצה והפסח אחריו, חל להיות ערב פסח בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת ובעי למיצלייה קודם חשיכה, מוקמינן לתמיד אדיניה, ועבדינן ליה בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו:
[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל הדם או הוליך או זרק שלא לשמו או לשתי שמות לשם פסח ושלמים או לשם שלמים ולשם פסח פסול. והכי נמי תנן בריש מסכתין דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ופסח בזמנו ותמיד בכל זמן. וקרא דידיה דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך (דברים טז א), וכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שמות יב כז):
[מתני'] שחטו שלא לאוכליו. דרשינן ליה בפרשה:
שחטו קודם חצות פסול, דכתיב בין הערבים (שמות כט לט). [שחטו] קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר:
[מתני'] השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות כג יח). ר' יהודה אומר אף התמיד של בין הערבים בערב פסח, אמרו לו לא אמרו דעובר בלא תעשה אלא על הפסח בלבד:
[מתני'] הפסח נשחט בשלש כיתות דרשינן ליה בפרשה. שחט ישראל פסחו דשחיטה כשרה בזר, וקיבל הכהן את הדם בבזך שבידו, ונותנו לחבירו, העומד בשורה אצלו. שמעת מינה הולכה שלא ברגל כשרה ושמה הולכה, דהא אין מוליכין את הדם למזבח אלא בידים. שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו, דדלמא נייד רגלים פורתא, והא קמשמע לן הני שורות של כהנים אינן רק משום ברב עם הדרת מלך (משלי יד כח). מקבל את בזך המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא דאין מעבירין על המצות:
כהן הקרב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, דכתיב ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר (במדבר יח יז), לימד על בכור ומעשר ופסח שהם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח. ודטעון יסוד מנלן, אמר ר' אליעזר אתיא זריקה זריקה מעולה, ועולה גופה מנלן, דכתיב אל יסוד המזבח (שמות כב יט). יצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה. שנייה ונכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית, וכל כת וכת היו קורין את ההלל אם גמרו עד שלא נעשו הפסחים היו שונים וקורין. ואם גמרו לשנות עד שלא נעשו הפסחים היו משלשין וקורין. מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה', עד שנעשו פסחיהם, מפני שעמה מועטין ולא היה להם פסחים כל כך, ונעשים פסחיהם במהרה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה במים בשבת, דסבירא להו כרבנן, דאמרי שבות הוא ואין שבות במקדש, ור' נתן אוסר:
ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזרק זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים. דלא מכפר אלא דם שהנפש יוצא בו. תניא אמר ר' יהודה לחכמים למה פוקקין, היינו דסותמין את העזרה שלא יצא הדם, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכבותיהם בהם, וכי תימא הא קא הוי חציצה לח הוא ואינו חוצץ. וכי תימא הא קא מיתויסי (מנייהו) [מאנייהו]. דמידלי להו. ואחר כך מריצין לתוכה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלבה:
כיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל עקומות היו קבועין בכתלים ובעמודים, כדכתיב והשפתים [טפח] אחד (יחזקאל מ מג), ותרגום יונתן בן עוזיאל ועונקלין פשך חד. ובהן היו תולין ומפשיטין, וכל מי שאין לו מקום לתלות היו שם מקלות דקין חלקין שלא ינתחו לגידים, מניח על כתיפו ועל כתף חבירו והשלישי תולה ומפשיט, ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת, שאין רשאי לטלטל מקלות דאסור משום שבות דהואיל ואפשר שמניח ידו על כתף חבירו הויא לה שבות שאינה צריכה, ולהכי מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, קרעו והוציא את אמורין נתנם במגיס והקטיר אותן על גבי המזבח, יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית משום דאין יכולין לשאת פסחיהן להוליך לבתיהם דרך רשות הרבים, שניה בחיל, דהיינו בין שתי חומות שבעזרה. שלישית יושבת במקומה, כיון שחשיכה יצאת כת ראשונה. תנא כל אחד ואחד נותן טייעין שמפשילין טעונן אחריהן. יצאו וצלו את פסחיהן:
[פרק ו] אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו דכתיב ביה במועדו (במדבר ט ב), כדכתיב בתמיד, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, כלומר ומכת קרביו, מכה מתרגמינן מחתא, היכי דמי רב הונא אמר מנקבן בסכין להוציא את הריעי שבהן לחוץ כדי שלא יסריחו עד חשיכה. חייא בר רב אמר שורקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [דסכינא] כדכתיב חרבות מחים גרים יאכלו (ישעיה ה יז), ומתרגמינן ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון. פירוש שורקא דמעייא. הפרש הדבוק במעיים שאינו מתפרק אלא (בגרירה) [בגרידה] בסכין כרשעים הללו שמחזיקין בנכסי הצדיקים:
והקטר חלביו. תניא אמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים (ואימורים) [ואיברים] כשרים כל הלילה, ואפילו הכי אין ממתינין להם ערבי פסחים שחל להיות בשבת עד שתחשך מוצאי שבת:
[מתני'] אימתי מביאין עמו חגיגה. דרשנוהו בפרשה. ושאר הלכות הפרק מפורשת בפרשה:
[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת, ושאר כל הזבחים ששחטן שלא לשמן אם אינן ראויין חייב, ואם ראויין ר"א מחייב, וחכמים ור' ישמעאל פוטרין, ואוקימנא רישא בטועה דסבר דהאי שלמים פסח הוא ושחטו לשם פסח, וסיפא בעוקר דידע דפסח הוא ועקר מיני' שם פסח ושחטו לשם שלמים ומשום דעיקרו משום הפסח להכי חייב חטאת:
שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאים בשבת חייב חטאת, לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים פטור מכרת, כדדרשינן בעשותה אחת (מכל מצות) [ממצות] ה' (ויקרא ד כז), אבל באיסורא קאי:
שחטו ונמצא שהוא בעל מום חייב חטאת, דכתיב שה תמים (שמות יב ה):
שחטו ונמצא טריפה באיברים המגולים נמי חייב חטאת, בסתר כגון בריאה ושאר סרכות שבתוך הגוף פטור מכלום דהא לא ידע בהו:
שחטו ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידיהן או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות:
תנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב. ותניא אינו מביא כשהוא אונן ואיפרק קושיין וילפת מיניה אם מת אביו קודם חצות די"ד דאכתי לא איחזי לפסח חלה עליו אנינות ואינו מביא את פסחו וידחה לפסח שני, ואם מת אחר חצות שכבר נתחייב בפסח אין אנינות חלה עליו לדחות מעליו חיוב הפסח, אלא אעפ"י שהוא עכשיו אונן על מתו שוחטין וזורקין עליו ואוכל פסחו לערב, דכיון דאנינות לילה מדרבנן היא לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, שאין הפסח נאכל אלא למנוייו:
[פרק ז'] כיצד צולין את הפסח. דרישנא ליה בפרשה. ובגמרא מפרש דלא נייתי שפוד של מתכת דכיון דחם מקצתו חם כולו וקא מטוי מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש (שמות יב ח), ולא של דקל דכיון דאית ביה שיבי, כדאמרינן שיבא מכשורא. ויש אומרים לשון שאיבה. דמפיק מיא כשהוא מתחמם והוי כמבושל. ויש מפרשים חריתות כעין שורות. ולא של תאנה, דכיון דמחלחל, דהיינו שהוא חלול מבפנים ומפיק מיא כשהוא מתחמם הוי נמי כמבושל:
וכן של אגוז ושל שקמה, וכל אילן דאית ליה קישרי דלא שייעי אלא פתיחי, לא יביאם דכיון דפתיחי קיטרייהו מפקי מיא והוי כמבושל, אבל של רימון שייעי קיטרייהו ולא מפקי מיא:
אין צולין. דרשינן בפרשה:
[מתני'] סכו בשמן של תרומה, אם חבורות כהנים הן יאכלו, ואם חבורות של ישראלים הם אם חי הוא ידיחנו, ואם צלי מקליף את החיצון, סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים על בני החבורה שאין פודין מעשר שני בירושלים:
אין צולין שתי פסחים כאחת. משום תערובת גופן שמא יתערבו נמצאת חבורה זו אוכלת פיסחה של זו וזו פיסחה של זו:
[מתני'] הפסח שבא בטומאה, כגון שרוב הציבור טמיאי מתים ולכתחילה עושין אותו בטומאה, והיינו שקרב הדם והאימורים בטומאה, נאכל הבשר בטומאה, שאי אפשר בלא אכילה, שמתחלה לא בא אלא לאכילה:
[מתני'] נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם, ובמוקדשים היינו שאר קרבנות יחיד, אעפ"י שנטמא הבשר הואיל והחלב קיים זורק את הדם, דלא קאי לאכילה:
[מתני'] נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשוהו בטומאה, ואין בו לגבי מזבח כלום, דאינן יכולין לזרוק את הדם אלא בטהרה. ואפילו ישראלים והכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ובשבת עסקינן שאין יכולין לחזור אחר סכינין טהורים. ובסכין שנטמא בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב (במדבר יט טז), וטמא טומאת שבעה ומטמא נמי לאדם דהוי לי' אב הטומאה, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמא ליה, אבל לגברא לא מטמא ליה טהורים עבדין ליה, טמאים לא עבדין ליה, דמוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), ולית ביה כרת, היינו דאכלי טהורים בשר שנגע בסכין שניטמא ולא יאכלו ממנו טמאים, דהא איכא חיוב כרת בטמא שאכל קודש, דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא (ויקרא ז כ). אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוייה היא אצל ציבור, כגון דחיית שבת שדחויה מפני דברים, שנאמר בהם במועדו (במדבר ט ב), אבל כל דבר שאפשר ליעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ולאו כהיתר דמיא. ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), כלומר יאכל בטהרה ולא בטומאה, אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף. תניא אלו עושין את פסח השני הזבין והזבות הנדות והיולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר אשר הוא טמא, דאי בעי למעבד [בראשון] לא שבקינן. ולמה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת. ומרבינן לזבין וזבות מאיש איש:
[מתני'] הפסח שבא בטומאה אין הציץ מרצה, נודע שהוא טמא וכבר נזרק הדם הציץ מרצה. נטמא הגוף של בעלים בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובלבד שתהא זריקתו בשוגג דבשעת זריקה שכח לטומאה אבל לא נודע לו ואח"כ נזרק הדם ונזכר לטומאה דהויא לה זריקה במזיד לא הורצה:
[מתני'] נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני המקדש בעזרה מעצי המערכה מאי טעמא לפני הבירה, כדי לביישם שפשעו בו. נטמא מיעוטו וכן הנותר, שורפין אותן בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן. אלא שהציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל להנות מעצי המערכה:
[מתני'] הפסח שיצא מן הבית או שניטמא פסולו בגופו ישרף מיד בי"ד. נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן וישרף בט"ז ולא בט"ו שאין שורפין קדשים ביו"ט:
[מתני'] העצמות והגידין ובשר הנותר ישרפו לששה עשר. וכדדרשינן בפרשה:
חל להיות ששה עשר בשבת ישרפו לשבעה עשר. שאין שריפתן דוחה לא את השבת ולא את היו"ט. ולא תימא חל להיות ממש דא"כ חל הפסח בבד"ו, אלא תני אילו חל להיות ט"ז בשבת דין הוא שישרפו למחר:
[מתני'] כל הנאכל בשור הגדול. דרשינן ליה בפרשה:
[מתני'] אבר שיצא מקצתו מירושלים ונפסל חותך עד שמגיע לעצם ומפריש בין הבשר שיצא ובין הבשר שנשאר באבר שלא יצא וקולף הבשר עד שמגיע לפרק, נמצא הבשר המופשט תלוי בפסח והבשר שיצא מחובר לעצם ושורף הבשר שיצא והעצם עמו ושאר הבשר שקלף מן העור כשר לאכילה:
והמוקדשין קוצץ בקופיץ שאין בהם משום שבירת העצם, מן האגף דהיינו עובי הפתח ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, דחשיב ליה יוצא. החלונות ועובי החומה כלפנים, וכן לתפלה, להשלים עשרה, אם היו תשעה בב"ה ועשירי חוץ לאגף אין מצטרפין,:
[מתני'] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד פסח אחד, שחלקוהו לשני חלקים, אלו הופכין את פניהם אילך, ואלו הופכין את פניהם אילך, שאם יראו אלו כנגד אלו היה נאכל כבשתי מקומות. ומתניתין ר' יהודה היא, דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז) מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול יהא נאכל בשתי מקומות, ת"ל בבית אחד יאכל (שם שם מו) מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם היה פיקח ממלא את כריסו הימנו, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצידו, דברי ר' יהודה, וסבירא ליה לר' יהודה דיש אם למסורת, דהכי קרינן בבית אחד יאכל, והכי עיקר. ור"ש שמע מתני' איפכא דנאכל בשני מקומות ולא בשתי חבורות, וסבירא ליה יש אם למקרא, כשמסרו לנו רבותינו יאכל הפסח בבית אחד בחבורה חדא:
והמיחם זה שמוזגין עליו באמצע כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, דלא יראה כאוכל עם חבורה זו:
והכלה הופכת את פניה, מפני שהיא בושה, ואוכלת:
[פרק ח] האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, יתום ששחטו עליו שני אפטרופין יאכל במקום שהוא רוצה בשעת שחיטה, עבד של שני שותפין, וקפדי אההדי, לא יאכל משל שניהם. אבל לא קפדי אהדדי רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו:
[מתני'] האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל, ואע"ג דרגיל בטלה. שחט טלה יאכל, ואע"ג דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. אמר אביי מתניתין במלך ומלכה שדעתן קלה. אבל שאר ישראל לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דתניא אין נימנין על שני פסחים כאחד:
שכח העבד מה אמר לו רבו, ולא ידע או גדי או טלה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי יהא טלה שלו וגדי שלי. ואקשינן אמתניתין דתני שלי שלי דמה שקנה עבד קנה רבו, והיכי תני זה של רבי וזה שלי, אמר אביי הולך לו אצל רועה שרבו רגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואומר לו על מנת שאין לו רשות לרבו בו. שכח רבו מה שאמר לו לעבדו ושחט עבדו גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו דפטורים אלא ששחט רבו אחר זריקת הדם משום דבעידנא דאזדריק דם הוי חזי [לאכילה], אבל שכח מקמי זריקת דם חייבים לעשות פסח שני:
[מתני'] האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מנת מי שיעלה לירושלים תחלה, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו לפנים מחומת ירושלים, זכה בחלקו וזיכה את אחיו עמו. אמר ר' יוחנן האי דאמר הכי כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי כוותיה דר' יוחנן מעשה וקידמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים:
[מתני'] לעולם נימנין. דרשינן בפרשה:
[מתני'] זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, והוא דטביל ליה, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר הערב שמש כיון דאינו צריך בפרה שוחטין עליו דשימשא ממילא ערבא:
ראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר כפרה שוחטין עליו דהא יש בידו לתקן דהיינו לאתויי כפרתו קודם חשיכה וליכל בפסח לערב. והוא הדין לזבה. ואע"ג דמחוסרה כפרה שוחטין עלי' דמצי לממסר כפרתה לבד.:
[מתני'] האונן והמפקח גל עגול שיש טומאה תחתיו, ושהבטיחוהו גוים להוציא מבית האסורין והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית, שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן. שלא יביאו את הפסח לידי פסול, לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח את הגל בגל עגול דחייב שהיה טמא מתחלתו. ומאי טעמא שוחטין עליו, אימור טהור היה בשעת שחיטה, כלומר שעדיין לא מת.:
[מתני'] אין שוחטין את הפסח על היחיד. תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (דברים טז ה), דברי ר' יהודה, ור' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו שוחטין לו בפני עצמו, עשרה ואינם יכולים לאוכלו אין שוחטין עליהן, דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה (שמות יב ד):
אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים משום תיפלות, עבדים וקטנים משום פריצותא. א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בדבר ויביאוהו לידי פסול. ת"ר פסח לילה הראשון חובה, דכתיב ואכלו את (הפסח) [הבשר] בלילה הזה (שמות יב ח). מצה ומרור בלילה הראשונה חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שם שם יח), וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח), וכתיב ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ. ר' שמעון אומר באנשים חובה בנשים רשות.:
[מתני'] אונן טובל ואוכל פסחו לערב. כדפרישית לאחרן. גר שנתגייר ערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב. וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי השתא נמי אטבול ואיכול. וב"ש סברי לא גזרינן. אבל בערל ישראל שמל ערב הפסח ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב, דלא גזרינן ערל ישראל אטו ערל גוי, תנ"ה א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב, ועל מה נחלקו על ערל גוי, שב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, מה הפורש מטומאת קבר טמא שבעת ימים, אף גוי הפורש מן הערלה טמא שבעת ימים, ולהכי צריך טבילה נמי בשמיני:
[פרק ט] מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורים מן ההכרת, פי' משום דלא מצי למעבד פסח ראשון, ומזיד דמצי למעבד חייב בהכרת.:
[מתני'] איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים לירושלים, דהיינו חמשה עשר מיל, וכמידתם לכל רוח, דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א דרחוקה לומר לך מפני שהיא רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ולחוץ:
ותניא ר' יוסי אומר ממשמע שנאמר בדרך שומע אני שתים ושלש פרסאות ת"ל רחוקה, ואפילו פסיעה אחת, וקיימא לן כר' יוסי דקם בשיטתיה דר' אליעזר, ולא אמרינן הלכה כר' עקיבא במקום רבו:
[מתני'] מה בין פסח ראשון לשני. הראשון אסור בבל יראה חמץ ובל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, דאמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט). לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאינה מקודש לחג אין טעון הלל:
וזה וזה טעונין הלל בעשייתן. איבעית אימא לילה קא ממעט קרא, איבעית אימא אפשר ישראל אוכלין פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל:
ונאכלין צלי על מצה ומרור, ודוחין את השבת, שבת דחי טומאה לא דחי, מאי טעמא מפני טומאה נדחה יחזור ויעשוה בטומאה:
[מתני'] הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין מכרת. דכתיב והנפש אשר תאכל בשר (מבשר זבח) [מזבח] השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז כ), על זבח שנאכל לטהורים חייבין עליו כרת משום טומאה, ועל זבח שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו כרת משום טומאה. ת"ר פסח ראשון דוחה את השבת והשני נמי דוחה את השבת, ראשון דוחה את הטומאה, והשני אינו דוחה את הטומאה, ראשון טעון לינה, שני אין טעון לינה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים זה וזה דוחין את השבת, וזה וזה דוחין הטומאה, וזה וזה טעון לינה:
[מתני'] מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב [ועל המשקוף] ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון, מה שאין כן בפסח דורות, וחימוצו כל היום דכתיב זכור את היום [הזה] אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי (ביד חזקה) [בחוזק יד] הוציא ה' אתכם (ממצרים) [מזה] ולא יאכל חמץ, היום אתם יוצאים (שמות יג ג ד), ופסח דורות חימוצו נוהג כל שבעה:
[מתני'] הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכן תמורתו.:
[מתני'] המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושמעינן מינה תלת, שמע מינה בעלי חיים נידחין, ושמע מינה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ושמע מינה יש דיחוי בדמים:
המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. ת"ר המפריש פסח ומת אחר חצות, בנו שנמנה עמו יביאנו לשם פסח, אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים, לששה עשר ולא לחמשה עשר, קסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט:
[מתני'] הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו, נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו. דקסבר מביאין קדשים לבית הפסול. דתנן אשם שנתערב בשלמים ר' שמעון אומר ישחטו בצפון וישחטו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. ורבנן היכי עבדינן, אמר רבא ממתין להם עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימרו כל היכא דאיתא לפסח תיחול קדושתו עלוי' דהאי וליכול להנך בתורת בכור:
[מתני'] חבורה שאבד פסחו ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו, אם שלהם נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, [ואם] אין ידוע איזה נשחט ראשון, או שנשחטו שניהם כאחת, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהם יצא לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר להם אם איחרתי שחטו עלי, והלך הוא ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל עמהם, ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו [ואם] אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני, אמר להן ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו, אינן אחראין זה לזה. מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשין, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי יז כח):
שתי חבורות שנתערבו פסחיהם אלו מושכים להם אחד ואלו מושכין להם אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונימנינו על שלך, וטעמא דמתניתין מפורש בפרשה בפסוק אם ימעט הבית (שמות יב ד):
וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך היו אומרים:
של חמשה אין של ארבע לא. ומה טעם לא. משום דלא פייש חד מבני חבורה גביה. וכדין שתי חבורות כך דין שנים שנתערבו פסחיהן זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומר אם שלי הוא פסח זה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי, ואם שלך הוא פסח זה ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך:
[פרק יוד] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, משום חיובא דמצה. ואפילו שאר מילי כגון בישרא וכוורא לא יכול כדי שיבא תאב לאכילת מצה, כל שכן מצה לאסור ליכול עד הערב כדפרישית לאחרן. אבל מטבל הוא במיני תרגימא, דהיינו פירות ובשר בלא לחם, אי נמי בירקא:
ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסבו ובתר כסי קמאי בעי הסיבה, משום דבעי למימר חירות, אבל בבתראי לא מחייב בהסיבה, דמאי דהוה הוה, ופלוגתא דרבנן היא ואסיקנא דכולהו בעי הסיבה. פרקדן לאו שמיה הסיבה, הסיבת ימין לאו שמה הסיבה, אלא בצד שמאל, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה, ואשה חשובה צריכה הסיבה, ושאר הנשים אין צריכות הסיבה, שאין דרכן של נשים להסב אצל בעליהן מפני הכבוד, בן אצל אביו צריך הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו לא, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. והשמש צריך הסיבה, דאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ידי חובתו, מיסב אין לא מיסב לא:
ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי:
ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס, בכלל הגאולה. אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, שתאן בבת אחת יצא. אמר רבא ידי [יין יצא ידי] ארבע כוסות לא יצא. שתאן חי יצא. אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. השקה מהן בניו ובני ביתו יצא. אמר רבא והוא דשתה הוא רובא דכסא. תנו רבנן ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד התינוקות. אמר ר' יהודה וכי מה הנאה יש ביין לתינוקות אלא מחלק להם קליות ואגוזין כדי שישאלו:
ואפילו מן התמחוי. ואמרינן פשיטא, ומהדרינן לא צריכא [אלא אפילו] לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אפילו הכי משום ניסא מודה:
[מתני'] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין, [מפני] שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, שהיין גורם לקידוש שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. מאי מברך, ואמר רב אם חל להיות במוצאי שבת יקנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז, והלכתא כרבא. וזה סדרן י' יין בורא פרי הגפן. ק' קידוש אשר בחר בנו מכל עם וכו' עד מקדש ישראל והזמנים:
נ' נר בא"י אמ"ה בורא מאורי האש. ה' הבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ויום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש. פירוש בין קודש חמור לקודש קל. דאמר רב תחליפא המבדיל צריך שיבדיל מעין חתימתה דהיינו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ז' זמן שהוא שהחיינו ושותין, ואם חל להיות בשבת מקדשין ויכולו עד סוף הפרשה, פרי הגפן וקידוש אשר בחר בנו וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ושהחיינו, ואם חל להיות בחול מקדשין יק"ז, פרי הגפן אשר בחר בנו וחותם מקדש ישראל והזמנים, ושהחיינו, וכולהו ילפי להו רבנן מדאורייתא, דמאי טעמא מקדשין על היין קודם סעודה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שלחנך, אשכחן שבת, לילי פסחים מנלן, דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שמות יג ג), ואתיא זכור זכור משבת, ושאר ימים טובים דרשינן להו במסכת שבת, אין לי אלא בלילה ביום מניין, ת"ל זכור את יום (שם כ ח), ומאי טעם אומרים הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים, דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו), וסמוך ליה והבדלתם (שם שם כה), אמר הקב"ה כשם שאני מבדילכם מאומות העולם ועושה אתכם קודש ואותם חול, כך אתם תהיו מבדילין בין טהרה לטומאה ובין קודש לחול, וכשם שמבדילין בין קודש לחול, כך מבדילין בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין שבת ליו"ט, דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג ה) אחרי דרכיו ואחרי מצוותיו, שכך הקב"ה הבדיל בין שבט הלוי לשאר שבטים, ואעפ"כ חזר והבדיל בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין אהרן ובניו לשאר בני לוי, דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש (הקדשים) [קדשים] (דה"א כ"ג י"ג), ומאי טעמא מקדמינן קידוש להבדלה, מסתברא איפרכוס נכנס ומלך יוצא, יוצאין לקראת איפרכוס, ומכניסין אותו ואח"כ יוצאין עם המלך, ומלוין אותו, וכן מצינו באברהם, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג), ביקש מאת הקב"ה שימתין לו עד שיכניס עוברים ושבים. ומאי טעמא מברכינן שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). אמר להם משה לישראל צריכים אתם להודות להקב"ה שמנעכם מעון פעור והחיה אתכם עד עתה:
ואם אין לבר ישראל יין כדי רביעית לקדש עליו ויש לו צימוקין ישרם במים ויעשה בהם ערבי פסחים קידוש, הואיל ולגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה וגו' (במדבר ו ד), ואינו יוצא ידי חובת קידוש בלא יין, אבל בלילי שבתות ושארי ימים טובים מצי לקדושי אריפתא. ולבתר דשתה כוס ראשון נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, מאי טעם משום דבעי למטבל בחרוסת, דאמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. אמר רב פפא שמע מינה האי מרור צריך לשקועי בחרוסת דאי משום קפא למה לי נטילת ידים. ולא נישהי לי' בגווה דאגב חוליא דחרוסת מבסים ליה למרור ובעינן טעם מרור וליכא:
[מתני'] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת, ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואי לית ליה חזרת, דהיינו חסא, מייתי חמא אי דדברא אי כרפסא וטמיש בחרוסת ואכיל, והיכי דאית לי' תרי מיני ירקא, מברך ברישא על מינא חדא בורא פרי האדמה, וכי מטי לגבי מרור מברך על אכילת מרור, ואי לית ליה אלא מינא חדא ירקא, אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה, ולא טעים ולא משתעי עד דהדר ומברך עליה על אכילת מרור, וטמיש בחרוסת ואכיל, דאמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה, דאי סלקא דעתיך אין צריכות כוונה, למה לי למטבל תרי טיבולי, בטיבולא חדא סגי ליה, ואקשינן עליה ממאי דלמא לעולם אימא לך מצות אין צריכות כוונה והא קמ"ל דבעי תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. ומהדר א"כ נשמעינן בשאר מיני ירקא. ואמרינן אי אשמעינן שאר מיני ירקא הוה אמינא שאר מיני ירקא בעינן טיבולא אחריתא אבל בחד ירקא אימא לא קמ"ל דאפילו לית ליה אלא מינא חדא טביל ביה תרי טיבולי, וכי מטי גבי מרור אכיל ליה בלא ברכה דקי"ל הלכתא כר' אליעזר חסמא, ואיכא דמוקמי לה משמיה דרב חסדא:
הביאו לפניו מצה וחרוסת וחזרת אעפ"י שאין חרוסת מצוה, מן התורה אלא האי דמייתי ליה מצוה מדרבנן, ומאי מצוה, כדתניא, תבלין שבחרוסת זכר לתבן, וחרוסת גופיה זכר לטיט, עבודת אבותינו במצרים. תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטיבל מצוה להביא לפניו חרוסת וחזרת ושני תבשילין, מאן נינהו שני תבשילין, חזקיהו אמר אפילו דג וביצה. ורב פפא אמר שני מיני בשר. אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:
ונוטל הבקי מצה שלפניו ובוצעה לשתי פרוסות, ומניח פרוסה אחת בשלחן, ופרוסה השנית תוך הקערה שבה החזרת ושני תבשילין, ועוקרין את השלחן ממקומו, ואומר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין:
אמר רב שימי בר אשי מצה בפני כל אחד ואחד וחרוסת בפני כל אחד ואחד. ולמה עוקרין השלחן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו, דכתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג יד):
[מתני'] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם שם ח). תנו רבנן אם חכם בנו, בנו שואלו, ואם לאו הוא בעצמו שואל, שנאמר זכור את יום הזה אשר יצאת ממצרים (שם שם ג), ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה לזה, מה הן אומרים, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'. מתחיל בגנות, היינו דמתחיל לומר עבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיים בשבח, היינו דמסיים בשבחו של הקב"ה בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, וחותם בא"י גאל ישראל. דקיימא לן כרבא דאמר רבא אמת של ק"ש, והלל של לילי פסחים, חתימתן גאל ישראל, וטעמא מאי, כיון דמדכרינן בהו יציאת מצרים חתמינן בהו גאל ישראל, דהיינו לשעבר, דמודינן לקב"ה דפריק ית ישראל ממצרים, ובתפלה חתמינן גאל ישראל דכיון דלא אמרינן בההיא ברכה יציאת מצרים אלא מצלינן לקב"ה דיפרוק יתן מן גלותא חתמינן בה גואל ישראל לשון עתיד. אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו' (דברים ו' כג) וצריך שיאמר כמה מעלות טובות, ולא יפחות מחמש עשרה דהיינו ט"ו גמולות טובות שגמל הקב"ה עמנו משיצאנו ממצרים עד שנבנה בית המקדש, והני ט"ו מעלות כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד. אמר רבא צריך להגביה המצה ולומר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב"ה, שנאמר ויאפו את הבצק וגו' (שמות יב לט). וצריך לומר מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו, שנאמר וימררו את חייהם וכו' (שמות א יד). וצריך להגביהו. אבל להגביה בשר ולומר בשר זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו אסור, ואפילו לומר אדם בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אבל מזכיר ואומר פסח מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' (שמות יב כז). דתנן רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, וכו' ומסיים בשבח כדלעיל. ואומר לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לנצח ולגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. ואומר הללויה הללו עבדי ה'. עד היכן אומר. בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט), ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (שם קיד):
ואין מברכין בלילי פסחים לא לגמור את ההלל, ולא לקרוא את ההלל, מפני שחולקין אותו באמצע, ומפסיקין בו בברכת גאולה ובסעודה, ובברכת המזון, כדבעינן למימר לקמן. דתנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל. וכי מטי לחלמיש למעינו מים מברך בא"י גאל ישראל, ומברך נמי בורא פרי הגפן, ושותין ונוטל ידיו ומברך עליו על נטילת ידים, דתנן נטל ידיו לטיבול ראשון, דהיינו טיבול ירקות בחרוסת, חוזר ונוטל לטיבול שני, דהיינו של לחם, דטביל ליה במלח או ליפתן. ונוטל מצה הפרוסה ומניחה בתוך מצה שלימה ובוצע מן הפרוסה. דאמר רב פפא הכל מודין לענין לילי פסחים שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה, מאי טעם לחם עוני (דברים ט"ז ג'), כתיב, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ומאי טעם מניחה בתוך שלימה, לקיים ביה לחם משנה (שמות טז כב), כשאר שבתות וימים טובים, דבוצע על שתי ככרות, ויש מדייקין ואומרים שמניח פרוסה בתוך שני שלימות ובוצע מאחת מהן, ברכה בר דנקיט תרתי ובצע חדא, ולא בצע אלא שלימה, כר' יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר. והא דאמרינן מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה, כלומר לא על שתי שלימות אלא על שלימה ופרוסה, דבשאר ימים טובים בוצע על שתי שלימות, אבל הכא כתיב לחם עוני אתא קרא דא וגרעתה לפלגא חדא מינייהו. והיכי עביד, בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ובצע לה וחוזר ומברך על ההוא אומצא ברכה שנית בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצה, וטמיש במילחא, אי נמי בליפתן ואכיל, ויהיב לבני הסיבה ואוכלין, ולא מיבעיא ליה למטמיש בחרוסת דאין מטבילין בלילי פסחים אלא שתי פעמים, והני מילי ירקות אבל פת לא, והלכתא ברישא מברך המוציא לחם מן הארץ, והדר על אכילת מצה, היכא דאיכא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד מסתברא דבעי לברוכי ברישא לקב"ה דפקידיתן דניכול לחמא דהוי מצה משום ניסא דעבד לו בה בפסח, ואסור לאישתעויי בין ברכת המוציא לברכת אכילת מצה. ואסור למיכלה לההוא אומצא דבריך עלה המוציא על אומצא חדא, ועל אכילת מצה על אומצא אחריתי, דמיחזי דהא מצה דמינטרא והא לאו מצה דמינטרא, והני מילי דאסור למיכלא עד דמברך על אכילת מצה בלילי פסחים דחיובא מדאורייתא היא למיכל מצה. דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), אבל מכאן ואילך דאי בעי למיכל מצה אכיל ואי בעי לא אכיל, כי אכיל לה אין צריך לברך עלה על אכילת מצה, אלא מברך המוציא לחם מן הארץ לבד, ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא, אבל מרור לא צריך הסיבה, ונוטל חזרת דהיינו חסא ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מרור, וטובל בחרוסת, ואוכל, וכן כולם, וזה טיבול שני, וחוזר ונוטל כזית מצה וכורכה עם מרור ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש, פי' דבמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח ונוטל כזית בשר ממנו ומצה ומרור וכורכן כאחת ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול פסח מצה ומרור, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), וכיון שחרב בית המקדש ובטלו קדשים אין לנו להזכיר בשר פסח כל עיקר, אלא כורכין מצה ומרור ואוכלין בלא ברכה זכר למקדש החרב. דתנא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רב יהודה חלוקין עליו חביריו על הלל, תניא נמי הכי יכול יהיו כורכין למצה ומרור בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, ת"ל יאכלוהו, דמשמע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבא מברך ברישא על אכילת מצה ובתרה המוציא ואכיל לה ומברך על אכילת מרור ואכיל ליה. והדר אכיל מתרווייהו ואכיל להו בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש. ואוכלין ושותין כל צורכיהן עלוי פתורה, ואי אית להן מגדני דלאו מכשירי דלחמא אינון או פירי, מברך על כל חד וחד מעין ברכה דידיה ואכלין להו (ולא צריך) [וצריך] לברוכי עלייהו ברכה אחרונה כדרב פפא. והיכא דאיכא זקן או חולה או קטן דלא מצי למיכל מצה כמות שהיא קשה שרו להו ואכלי להו. והיכא דקדיש בחד ביתא ואיצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי בפסחא מקדש, היכא עביד, מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל, וגמיר להו ברכת מצה ומרור, ושביק להו ומברכין ואוכלין מצה ומרור וכל צורכיהון, ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה כולה, ואכיל מצה ומרור ואכיל, ושתי כל צורכיה, ומברך ברכת המזון, ושתי כסא דברכתא, והדר אזיל לביתא קמא וגמר להו הלילא ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הליליא, ושתי כסא דהלילא. והני מילי דמזדקק להו מעיקרא לאפוקינהו חובתייהו, אבל בדיעבד כגון דקדיש בביתיה ואמר הגדה ואכל מצה ומרור וגמר סעודתיה ובריך ברכת המזון וגמר הלילא ושתי, ובתר הכי איצטריך לאפוקי לאחריני ידי חובתייהו מן כולהו ארבע כסי, הדר ומקדש להו ומפיק להו מחובת ארבע כסי והמוציא וברכת מצה ומרור, דתני אהבה בריה דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא [חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא] ואם יצא אינו מוציא, והני מילי ביומי דחול דלאו חובה עליה למסעד ואי בעי אכיל ושתי, ואי בעי לא אכיל ולא שתי, ולהכי אי בריך אינש ברכת המוציא וברכת המזון לנפשיה לא מברך לאחריני, דכיון דלאו חובה היא משתכח דמוציא שם שמים לבטלה, אבל ברכת מגילה ואכילת מצה ומרור דחובה נינהו על כל ישראל, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), וכן נמי קידוש של לילי שבתות וימים טובים, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שם כ ח), זכריהו על היין, וחייב אתה לקדשו על שלחנך וקידוש לילי ימים טובים, דאתיא זכירה זכירה מלילי שבת, כדפרישת לאחרן:
וברכת היין של ארבע כוסות של לילי פסחים דאמרו רבנן לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי, בכולהו אע"ג דבריך וטעים איהו לגרמיה, חוזר ומברך לאחרים וטעים מינייהו, דבעי רבא ברכת הלחם של אכילת מצה וברכת היין של קידוש היום מאי, אי אמרינן כיון דנפיק ליה ידי חובתו לא מפיק לאחריני, או דלמא כיון דחובה הוויין על כל ישראל דלא סגיא לשום ישראל דלא אכיל כשאר מצות דמיין ואע"ג שיצא מוציא, תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב (פפא) [פפי] הוי מקדש לו וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. ש"מ אעפ"י שיצא בהני מצות חוזר ומוציא את אחרים ידי חובתם וטעים בהדייהו דאי לא טעים לא נפקין ידי חובותייהו:
והלכתא בין ארבע כוסות של פסח בין בקידוש של לילי שבתות ולילי ימים טובים ובין בכוס של הבדלה ובין בכוס של ברכת המזון צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, פירוש היינו ביצה ומחצה, וצריך שישתה המברך רובו של כוס, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, כדמפרש במסכת שבת:
והלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו', והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד' גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר' יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב"ה לאומות העולם, זש"ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי' כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה' וכו' (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה' מלא מסך וגו' (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי' במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי' במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי' כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה' כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר' יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א"ר יוחנן] מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר' יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה' לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג:
[מתני'] ישנו מקצתן יאכלו וכולן לא יאכלו. הפסח אחר חצות מטמא את הידים. מאן תנא אמר ר' יוסף ר' אליעזר בן עזרי' היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה (שמות יב ח). וכולה להילכתא, וכבר דרישנא לה בפרשה. אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא דמהו דתימא כי אהדריה קרא לחיובא אהדריה קמ"ל כי אפקיה לגמרי אפקיה, וכי אהדריה קרא לכולה מלתא אהדריה:
הפיגול והנותר מטמאה את הידים. רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה, וחד אמר משום עצלי כהונה, חד מתני אפיגול, וחד מתני אנותר, מר מתני כזית כאיסור אכילתו. ומר מתני כביצה כטומאתו:
[מתני'] בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, של זבח לא פטר את של פסח, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו. אם תימצי לומר לדברי ר' ישמעאל שפיכה בכלל זריקה. אבל זריקה אינה בכלל שפיכה. דדם הפסח בזריקה. ודם הזבח בשפיכה. לדברי ר' עקיבא לא זריקה בכלל שפיכה. ולא שפיכה בכלל זריקה:
ובעינן לגבי פדיון הבן מאי ואסיקנא דאבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן, ואשר החייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה:
הן אלה קצות הלכות הפסח ורעם דתותיו במסכת אור על סדר עתך:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
לאחר שנצטווה משה ואהרן עמו כל הלכות הפסח האמורים בפרשה, מיד קרא לזקנים וחלק להם כבוד, שכך אמר לו המקום לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג' טז), חלוק להם כבוד:

Verse 21

ויקרא משה לכל זקני ישראל. מלמד שעשאם ב"ד:
ויאמר אליהם. ר' יונתן אומר הדיבור מפי משה [לומר] לזקנים והזקנים לומר לישראל:
משכו. מי שיש לו צאן בעדרו ימשך המובחר שבהן, ולפי פשוטו משכוהו מבית משמרתו:
וקחו. מי שאין לו יקח בדמים:
לכם ולא בגזילה:
למשפחותיכם. כשדרשנו:
שה לבית אבות ושחטו הפסח. מצוה שישחטנו לשמו, כדרשינין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח וכו':

Verse 22

ולקחתם אגודת אזוב. מכאן אתה דן לכל הלקיחות שבתורה הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שהיא באגודה, מכאן לכולן שאינן אלא אגודה, ואם יש בו שלשה קלחין ושלשה גבעולין זו היא אגודה:
איזוב. ולא איזוב יון. ולא איזוב רומי, ולא איזוב כוחלית, ולא איזוב מדברי, ולא כל איזוב שיש לו שם לויי:
וטבלתם בדם. שיהא בדם כדי טבילה:
אשר בסף. מגיד שהיה חוקק עוקה בצד האיסקופה ושחט בתוכה, כדדרשינן לאוחרן:
והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. מבפנים:
מן הדם אשר בסף. למה נאמר והלא כבר נאמר וטבלתי בדם אשר בסף, אלא לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם, שומעני טבילה אחת לכולם, ת"ל והגעתם מן הדם, על כל הגעה טבילה:
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו. מגיד משנתנה רשות למלאך לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, וכה"א לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי' כה כ), וכתיב והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות לג כב):
עד בקר. מכאן אמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב:

Verse 23

ועבר ה' לנגוף את מצרים. כדפרישית ועברתי בארץ מצרים (פסוק יב), אלא שהמלה לשון עתיד:
וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. שבשכר מצות שהן עושין הוא נגלה וחס עליכם:
ופסח ה'. על הפתחים רוח קדשו תהא מרחפת על פתחיהם:
ולא יתן. כלומר ולא יניח למלאך המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, ודומה לדבר כי לא נתנו לרדת (העמק) [לעמק] (שופטים א לד), והלא דברים ק"ו ומה אם דם הפסח הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה חמורה שיש בה עשרה שמות המיוחדין, היינו ה' פעמים דכתיב ה' בפרשת שמע, וה' פעמים בפרשה והי' אם שמוע ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, ומי גרם שלא להגין עוונותינו, שנא' (עוונותינו) [עונותיכם] הטו אלה וחטאתם מנעו הטוב (ירמי' ה כה):
ואומר כי [אם] עוונותיכם היו מבדילין בינכם (ובין) [לבין] אלהיכם (ישעי' נט ב):

Verse 24

ושמרתם את הדבר הזה לחק. להביא פסח דורות, שלא יביאנו אלא מן הכשבים או מן העזים:
לחק לך ולבניך עד עולם. למה נאמר, לפי שנאמר ולקחו מן הדם (פסוק ז), שומעני אף הנשים במשמע, ת"ל חק לך ולבניך, האנשים ולא הנשים:
ורבותינו דרשו משכו וקחו לכם. ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע"ז ומעבירות והדבקו במצות. ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שיהיו נימנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו, כדדרשינן לאחרן. ר' יצחק אומר בא הכתוב ללמדך שבהמה דקה ניקנית במשיכה:
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. שתהא נכנס בכי טוב ויצא בכי טוב, וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, שנא' וישכם אברהם בבקר (בראשית יט כז), וכן יעקב וכן משה וכן יהושע וכן שמואל, והלא הדברים ק"ו, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצון הקב"ה נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם עאכו"כ, וכה"א תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ) וכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג):
ועבר ה' לנגוף. נותן הוא עברתו ויראתו במצרים, ואין עברה אלא לשון זעם, שנא' ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה'] בא אכזרי ועברה (ישעי' יג ט) וכתיב בכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך נאום ה' (עמוס ה יז):
ירויחו דורשי הפרשה ויבינו בה וסמוך לה פרשת ביאת הארץ. ולמה נסמכה לפי שנאמר לחק לך ולבניך עד עולם (פסוק כד), שומעני בין בארץ בין בחוצה לארץ, ת"ל והיה כי תבואו אל הארץ, תלה הכתוב העבודה מביאת הארץ ולהלן:

Verse 25

והי' כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דיבר. והיכן דיבר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה וגו' (שמות ו ח) (וכתיב) ושמרתם את העבודה הזאת. אבל בחוצה לארץ אי אתם צריכים לשומרה:

Verse 26

והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שעתידה תורה להשתכח מבניהם. והן שואלין כך במזיד, כלומר לכם ולא לו, וזה אחד מארבעה בנים שדיברה תורה כנגדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, וזה הרשע שמוציא את עצמו מן הכלל וכופר בבוראו:

Verse 27

ואמרתם זבח פסח הוא לה'. לשמו אנו עושים בעבור אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים. ר' יוסי הגלילי אומר ראויין היו ישראל כלייה במצרים עד שגמר האחרון שבהם את פסחו:
בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. מכאן שנתנה רשות למלאך לחבל, אלמלא שהציל הקב"ה את בתינו, זו הוא ששנינו בכל דור ודור חייב אדם ליראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכה"א ואותנו הוציא משם (דברים ו כג), לא נאמר ואותם אלא ואותנו:
פשוטו של מקרא מה העבודה הזאת לכם, שהרי קרבן עצרת תלוי בראשית קציר חיטים ובא בשתי הלחם, וקרבן ששה עשר בניסן תלוי בקציר העומר, וקרבנות החג תלויין באסופי התבואות, אבל קרבן הפסח במאי תלוי:
ואמרתם. יען אשר פסח על בתי בני ישראל:
ויקד העם וישתחוו. מכאן שצריך האדם להודות על בשורה טובה. וכה"א ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו' (שמות יח י), ללמדך שכל הרואה ושומע נסים שעשה הקב"ה לישראל במצרים צריך ליתן שבח למקום:

Verse 28

וילכו ויעשו בני ישראל. ליתן שכר הליכה ושכר לעשייה:
ויעשו. וכי כבר עשו, אלא מיד שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם המקום כמו שעשו כבר:
ומה ת"ל כן עשו. אלא שאף משה ואהרן נימנו על הפסח כשאר כל ישראל:
ורבותינו דרשו כאשר דיבר. והיכן דבר והבאתי אתכם אל הארץ (שמות ו ח) כיוצא בו הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש (שם טז כג), והיכן דבר, והי' ביום הששי והכינו (שם שם ה'). הוא אשר דבר ה' [לאמר] בקרבי אקדש (ויקרא י ג) והיכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל (ונקדשתי בתוכם) [ונקדש בכבודי] (שמות כט מג). פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' (דברים יא כה), והיכן דיבר, את אמתי אשלח לפניך (שמות כג כז). כי ירחיב ה' [אלהיך] את גבולך כאשר דבר לך (דברים יב כ), והיכן דיבר ושתי את גבולך וגו' (שמות כג לא). כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו ו), והיכן דיבר, ברוך תהי' מכל העמים (שם ז יד). ולהיותך עם קדוש כאשר דבר (דברים כו יט), והיכן דבר, והיתם לי קדושים (ויקרא כ כו), ויתרם פרשינן במכילתא:
והי' כי יאמרו אליכם בניכם. יש אומרים בשורה טובה נתבשרו בני ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים:
ויקוד העם וישתחוו. למה השתחוו, משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל ממצרים (שמות יג יח), אחד מחמשה עלו, וי"א אחד מחמשים עלו, וי"א אחד מחמש מאות, ר' נהוראי אומר העבודה ולא אחד מחמש מאות עלו, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' (שמות א ז). שהיתה אשה ילדה ששה בכרם אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו, ואימתי מתו בשלשת ימי אפילה. שנאמר לא ראה איש את אחיו (שמות י כג), שהיו קוברין את מתיהם והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם שלא ישמחו במפלתם:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך למעשה הערב גבורות חצות הלילה:

Verse 29

ויהי בחצי הלילה. למה נאמר, לפי שנאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא ד), וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה, אלא א"כ יוצרו חלקו. ר' יהודה בן בתירה אומר היודע שעתיו ועיתות הוא חלקו:
וה' הכה כל בכור. אפילו בכורים שהיו במצרים ממקומות אחרים, בכורי מצרים שהיו במקומות אחרים מניין, ת"ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), כדדרשינן לאחרן:
מבכור פרעה היושב על כסאו. כבר דרשנו דהיינו בנו בכורו, אלא דפליגי רבנן דתנו הכי מבכור פרעה, בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורים, ועליו הוא אומר בכור בכלל, ולא מסתבר דהאי מבכור פרעה בפרעה גופי' קמיירי, אלא בבנו בכורו כדדרשינן לאחרן:
ואעפ"כ פרעה בכור היה ולא מת, כדכתיב ואולם בעבור זאת העמדתיך (שמות ט טז) ותני בעל צפון כמו כן נשתייר מכל היראות, בשביל לפתות לבם של מצרים, ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם שמח לגוים וינחם (איוב יב כג), אל תקרא משגיא אלא משגיא:
עד בכור השבי אשר בבית הבור. ללמדך שכל גזירות שהי' פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחים בהם, ולפיכך לקו, שנאמר שמח לאיד לא ינקה (משלי יז ה), ואומר בנפול אויבך אל תשמח (שם כד יז), ולא שבויין בלבד אלא אפילו העבדים והשפחות, וכה"א עד בכור השפחה (שמות יא ה):
וכל בכור בהמה. וכי בהמה מה חטאת, אלא שלא יאמרו המצריים קשה הוא יראתם, דהיינו כבשים, שהיו המצריים עובדין אותה שעמדה לעצמה ולא שלטה בה הפרענות:

Verse 30

ויקם פרעה לילה. שומעני בשלש שעות ביום כדרך בני מלכים, ת"ל לילה, שומעני ע"י שרים ושרות, ת"ל הוא וכל עבדיו וכל מצריים, מלמד שהי' פרעה מחזר על כל בתי עבדיו ועל בתי ארץ מצרים ומעמידן אחד אחד ממקומו:
ותהי צעקה גדולה במצרים. אין צעקה זו תפלה אלא לשון צווחה:
כי אין בית אשר אין שם מת. ר' נתן אומר וכי לא היו שם בתים שלא היו בכורים נמצאים שם באותו לילה, אלא כיון שהי' בכור מת לאחד מהם הי' עושה לו איקונין ומעמידה בתוך ביתו, ואותו לילה היתה נשחקת אותה צורה וניזרית, והי' קשה עליהם כיום שקברוהו, ועל עוד אלא שהי' קוברין את בכוריהם בבתיהם, והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין, ומחטטין ומוציאין עצמותהם מתוך כוכיהן ומתעתעתין בהם, והי' קשה בעיניהן כיום שקברם:

Verse 31

ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהי' פרעה מחזר ומשאיל בכל בתי ארץ מצרים היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי:
ויאמר קומו. כלומר בעוד לילה, ודומה לדבר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו):
ויקם פרעה לילה. אמרו לו מוזהרין אנו שלא נצא אלא בגלוי, שנא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (פסוק כב):
צאו מתוך עמי. למה נאמר כל הפסוק הזה, לפי שנאמר ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו' (שמות י כח), ויאמר משה כן דברת (שם שם כט), יפה דברת ובזמנו דברת לא אוסיף עוד ראות פניך (שם), אלא אם כן אתה דוחקני, שנא' וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' (שם יא ח) שאין ת"ל אלה, אלא שסופך עתיד לרדת בראשם, ומשה הוא שדיבר בלשון ענוה וחלק כבוד למלכות, כדכתיב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים (שם ו יג), ציום לחלוק כבוד למלכות:
גם אתה משה ואהרן גם בני ישראל, כלומר כל בני עמיך זכרים ונקבות טף ונשים ולכו עבדו את ה' כדברכם, כדכתיב בנעורינו ובזקנינו נלך וגו' (שם י ט) עד סוף הפסוק:

Verse 32

גם צאנכם גם בקרכם קחו. כלומר נהגו כאשר דברתם, אני אמרתי רק צאנכם ובקרכם יוצג (שם שם כד) ואתם אמרתם וגם מקננו ילך עמנו (שם שם כו), גם גם לרבות משל פרעה, כדכתיב גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' (שם שם כה):
ולכו. כל מקום שנאמר ולכו שהוי"ו נשרקת והלמ"ד נחטפת הוא תחלת ענין, וכל שהוי"ו נפתחת והלמ"ד ננקדת בצירי הוא סוף ענין:
וברכתם גם אותי. שתכלה הפורעניות ממני. גם לרבות אשתו שכך אמרו כולנו מתים:

Verse 33

ותחזק מצרים על העם. דבר המקרא לקראות האומה לשון נקבה, לכן כתיב ותחזק מצרים על העם, כענין יען אשר אמרה צר (יחזקאל כו ב), גלתה יהודה (איכה א ג), תהי' ישראל שלישיה (ישעי' יט כד), עגלה יפיפיה מצרים (ירמי' מו כ):
ותחזק מצרים למהר לשלחם מן הארץ, מלמד שהיו טורדין אותם לצאת בבהלה:
כי אמרו כלנו מתים. אמרו לא כגזירת משה, משה גזר ומת כל בכור ואנו מתים הרוב, והיו סבורין שכל מי שיש לו ד' או ה' בנים אין בכור אלא הראשון והוא ימות, ולא היו יודעין שנשותיהם חשודים על העריות, והיו כולן בכורות מרווקין אחרים, דהיינו בחורים שלא הולידו בנים עד עכשיו, הן עשו בסתר והקב"ה פירסמן בגלוי, והלא דברים ק"ו ומה אם מדת הפורעניות שמעשה העושה בסתר נפרעין ממנו בגלוי, מדת הטובה שהיא מרובה על אחת כמה וכמה, כגון העושה צדקה, והיוצא בה, שהקב"ה משלם שכר בגלוי, וכה"א מתן בסתר יכפה אף (משלי כא יד):

Verse 34

וישא העם את בצקו. לפי שאמר העם שהוא לשון יחיד, כדכתיב עם גדול ורב (דברים ב י), לכך נאמר בצקו לשון יחיד. בצק היינו עיסה שנילושה ולא נאפית, וכה"א מלוש בצק עד חומצתו (הושע ז ד), ובדברי רבותינו בצק שתחת הצפורן, דהיינו צואה דק כבצק, ומסלסלי התורה אומרים כי צק לבד הם יסוד התיבה, ודומה לו בצקת עפר למוצק (איוב לח לח), וכל דומיהן. ואין למלת בצק דמיון במקרא זולתי ורגלך לא בצקה (דברים ח ד), כלומר לא הלכו יחף להיותה מטוטשת מטיט היות נילוש עליה:
טרם יחמץ. מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחומצה עד שנגאלו:
משארותם צרורות בשמלותם. מתוך שהיו מתעסקין להחמיץ בצקם היו צוררים את המשארת, דהיינו עריבה שהעיסה נילושית בתוכה, כדכתיב ובתנוריך ובמשארותיך (שמות ז כח), וצוררין את העריבות שהבצק בתוכם בשמלתם, כדי שתחמיץ מהר ונגאלו לאלתר, ונטלו את העריבות על שכמם שלא הספיקו לעומסן על הבהמות.:
ורבותינו דרשו משארותם אלו שירי מצה ומרור, אתה אומר כן או אינו אלא שירי פסחים, כשהוא אומר ולא תותירו ממנו עד בקר (לעיל פסוק י), הרי שירי פסח אמור, הא מה ת"ל משארתם, אלו שירי מצה ומרור:
צרורות בשמלותם על שכמם. ר' נתן אומר וכי לא הי' להם בהמות, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה וגו' (פסוק לח), אלא מה ת"ל על שכמם, ללמדך שהי' ישראל מחבבין את המצוות:
משארותם. תרגם אונקלוס מותר אצוותהון, וכן נמי ובמשארותיך (שמות ז כח), מתרגימינן ובאצוותך, דהיינו תנור מלא פת, ודומה לו בדברי רבותינו נכס ליה חד תור אפא ליה חד אצווא (ופיתא) [דפיתא], דהיינו תנור מלא פת, במדרש ויהי בשלח פרעה, וכשבאו לסוכות אפו את הבצק:

Verse 35

ובני ישראל עשו כדבר משה. כדכתיב דבר נא באזני העם וישאלו וגו' (שמות יא ב), וכן עשו:
וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. מה ת"ל ושמלות, מלמד שהכסות היתה חביבה עליהם יותר מן הכסף ומן הזהב:

Verse 36

וה' נתן את חן העם בעיני מצרים. כמשמעו:
וישאלום. מצרים לישראל, שלא הי' ישראל מספיק לומר למצרי השאילני עד שהי' משאילו:
וינצלו את מצרים. שלקחו עדיים וכלי חפציהם ותכשיטיהם, ודומה לדבר ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג ו'). נצל שלשתם יסוד התיבה [ע"ז] היתה ניתכת ובטילה וחוזרת לתחלתה, והיו ישראל מנצלים אותם מהם, ולדברי רבותינו צל לבד הן יסוד התיבה דאמרינן בברכות וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, מצולה וצולה אחד הוא:
ורבותינו דרשו ויהי בחצי הלילה, משה רבנו אמר כחצות הלילה לענין שדרשנו, אבל המכה היתה בחצי הלילה ממש:
וישא העם את בצקו טרם יחמץ. לא הספיקו לחומצה עד שנגאלו, וכן אתה מוצא לעתיד לבא, שנא' ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו יום מלכינו (הושע ז ד):
וה' נתן את חן העם. ר' יוסי הגלילי אומר האמינו בהם משלשת ימי אפילה שהיו אומרים מה אם בשעה שהיינו באפילה והן היו באורה לא נחשדו על הגניבה, עכשיו לא כל שכן לכך השאילום. ר' אליעזר אומר ויתן ה' את חן העם. זו רוח הקודש, שנא' ושפכתי על בית דוד [וגו'] רוח חן ותחנונים (זכריה יב י). ר' נתן אומר וישאילום מה שאינם שואלין היו משאילין אותם ישראל אומר תן לי חפץ זו, ומצרי אומר טול לך זה ואחר כיוצא בו. א"ר [אמי] בעל כרחם השאילם, איכא דאמרי על כרחם דמצריים, ואיכא דאמרי על כרחם דישראל, בשלמא למ"ד על כרחם דמצרים, היינו דכתיב ונות בית תחלק שלל (תהלים סח יג), אלא למאן דאמר ע"כ דישראל מאי טעם, משום טורח משאוי. ומניין שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (יחזקאל טז ז), בעדי זו ביזת מצרים, עדיים זו ביזת הים, [ואומר] כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד) זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ (שם שם), זו ביזת הים [עם נקודות הכסף (שם שם) זו ביזת מצרים]:
ירויחו דורשי פרשה הגאולה ויבינו וסמוך לה פרשת מסע.:

Verse 37

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה, לסוכות ולפי שצריך ל' בתחילתה הוטל לה ה' בסופה:
ומתוך חלוקות רבותינו רבנן ור' עקיבא יש לפרש כי על שם המעשה קראו שם המקום סוכות, שמרעמסס לסוכות מהלך חמש מאות ועשרים מיל, וכיון שנסעו מרעמסס דהיינו בתוך ארץ מצרים כיסם הקב"ה בשבעת ענני כבוד, והיו מסובבין עליהם כסוכה, כדכתיב כי על כל כבוד חופה (ישעי' ד ה), וכה"א כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מג), ואותו היום שנסעו מרעמסס הלכו תק"כ מיל, לקיים מה שנא' ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד), וכתיב יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב יא), וכיון שחנו לאותו המקום ראו שהיו מסתוככין בענני כבוד, ולכך קראו שם המקום סוכות:
דכתיב ויסעו מסוכות ויחיו באיתם (במדבר לג ו), מה איתם מקום, דכתיב במדבר איתם (שם שם ח), אף סוכות מקום, ואפילו תימא ר' אליעזר דאמר סוכות ממש עשו להם במקום חנייתם לסוף תק"כ מיל, דכתיב הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג מג), כדרך מלכים היושבים בסוכות, ולא כדרך עבדים שבורחין בהחבא, ואפ"ה על שם סוכות שעשו להם קראו שם המקום סוכות, ודומה לדבר ויעקב נסע סכותה וגו' (בראשית לג יז), הרי יש לך שני מקומות ששמן סוכות, אחד בין רעמסס ובין איתם, ואחד בארץ ישראל:
כשש מאות אלף רגלי. דהיינו ששים רבוא דברי ר' ישמעאל:
לבד מטף. לבד מטפי קטנים זכרים, וכשהוא אומר הגברים פרט לנשים:

Verse 38

וגם ערב רב עלה אתם, ר' ישמעאל אומר מאה ועשרים רבוא, דדריש רב היינו כפלים מגברים. ר' עקיבא אומר מאתים וארבעים רבוא, דדריש וגם היינו רבוא כפליים כגברים רב היינו כפלי כפליים. ר' יונתן אומר שלש מאות וששים רבוא דדריש גם היינו רבוא כפליים כגברים ו' דטרח וכתב וגם לרבות ריבוי אחר דהיינו כפלי כפליים, דהוי להו מאתים וארבעים רב לריבוי אחר, כיוצא באלו דהוו להו רבוא וקיי"ל כר"ע:
וצאן ובקר. כשמועו:
ומקנה כבד מאד. לקיים מה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):

Verse 39

ויאפו את הבצק. מלמד שלשו עיסתם במצרים ולא הספיקו להחמיץ עד שנגאלו:
(שנא') אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. אין עוגה אלא חררה שנא' באליהו אך עשה לי משם עוגה קטנה בראשונה (מ"א יז יג), וכתיב ועוגות שעורה תאכלנה (יחזקאל ד יב), ונס גדול נעשה בחררה ההיא, שאכלו ממנה שלשים יום, מחמשה עשר בניסן עד חמשה עשר באייר, דהוו להו ששים ואחת סעודות לשלשים יום, אחת ללילה ואחת ליום וסעודת של לילי ט"ו באייר, ויום ט"ו באייר ירד המן לישראל:
כי גורשו ממצרים. שומעני מאליהם, ת"ל ולא יוכלו להתמהמה, עד שיאפו אותו, כענין שנאמר כלה יגרש אתכם מזה (שמות יא א):
וגם צדה לא עשו להם. כלומר הצדה שהוציאוהו לא הכינוה, כלומר בשלוה, ודומה לו וחמש צאן עשויות (ש"א כה יח), וכן וימהר לעשות אותו, וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח ח). להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה האיך אנו יוצאין למדבר ואין עמנו צדה לדרך מתוקנת, אלא האמינו ביוצרם, והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), ומה שכר נטלו על כך, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו' (שם שם ג):

Verse 40

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג), אלא ה"ק ומושב בני ישראל אשר ישבו בגירות הם ואבותיהם מיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה, לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (שם), זרעך היינו משנולד יצחק ואילך, כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא יב), וכשנולד הי' אברהם מתגורר בארץ פלשתים, ומה שנא' לא להם, היינו סתם שלא פירש שאנה יהיו מתגוררים, ומאהבת הקב"ה את אבותינו התחיל גזירת זמן הגירות מיום שנולד יצחק כדי שלא יאבדו בסכלות מצרים, וכדי למהר ישועתם ולא עיכבם במצרים זולתי מאתים ועשר שנה והני תלתין דכתיב שלשים שנה הוו מיום שנגזרה גזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק, דתניא בסדר עולם אברהם אבינו הי' כשנידבר עמו הקב"ה תחלה בן שבעים שנה, פי' היינו כשאמר לו לך לך (בראשית יב א), ובאותו הפרק נידבר עמו בין הבתרים באותו שנה, ואח"כ חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, פי' והחזיר את אביו בתשובה והניח את אביו ויצא מחרן בשנה החמישית לחזירתו שם, וזש"ה ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד), וכשנולד יצחק הי' אברהם בן מאה שנה הרי ל' שנה מיום שנגזרה גזירת בין הבתרים נגזרה גזירת אבותינו להיות באדמת נכר עד שנולד יצחק, ומשנולד יצחק עד שנולד יעקב ששים שנה, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, (בראשית כה כו), ומשנולד יעקב עד שירד למצרים עם בניו ק"ל שנה, שנאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), ומשירדו למצרים עד שנגאלו הוו מאתים ועשר, הרי לך שלשים וארבע מאות שנה משנגזרה הגזירה בין הבתרים עד יציאת מצרים, דהיינו ארבע מאות שנה לגירות זרעו של אברהם אבינו, דהיינו יצחק ויעקב ובניו וזרעם המתייחס אחריו, שכן ישיבת אברהם קרויה גירות, שנא' ויגר אברהם בגרר בארץ פלשתים (בראשית כא לד) (ויגר) [וישב] יצחק בגרר (שם כו ו) וביעקב ימי שני מגורי (שם מז ט):

Verse 41

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. פסיק ולא גמיר לדרשה כדלעיל:
ויהי בעצם היום הזה. בעצומו של יום ולא בלילה, מגיד הכתוב שכיון שהגיע הקץ לא עיכב הקב"ה יום א', שהרי בט"ו בניסן יצאו מלאכי השרת לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, בט"ו בניסן נגאלו, שנאמר ויהי מקץ [שלשים שנה], קץ אחד לכולן:
ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. צבאות אלו ישראל, כדכתיב והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים (שמות ז ד), כל לרבות צבאות מלאכי השרת, אלו תשעים אלף רבוא מלאכים שירדו עם כבוד השכינה בחצי הלילה כשהכה את הבכורים, וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משתעבדין כביכול שכינה עמהם, שנא' בכל צרתם לו צר (ישעי' סג ט), ואומר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' (שמות כד י), בגדולתן מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר (שם שם), אין לי אלא צרת ציבור, צרת היחיד מניין, ת"ל יקראוהו ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו):

Verse 42

ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. שהקב"ה שמר את ישראל בדבר קודש, כדכתיב ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג), והוא שמר אשמורותיו, אשמורת הראשונה היה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, כדכתיב וראיתי את הדם ופסחתי עליכם (שם שם) בחצי האשמורה התיכונה יצא והנה כל בכורי מצרים, בסוף האשמורה השלישית הטה והחזיק לב פרעה ומצריים לגרשם:
הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדרותם. כלומר לילות שהן כיוצא בהן שמורים הוא אצל הקב"ה שומרם הוא לגדולת ישראל שבו נגאלו ממצריים ובו עתידין להיגאל, ודומה לדבר ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא):
לדרתם. כלומר לסוף הדורות. אלו דברי ר' יהושע:
ורבותינו דרשו ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה. מרעמסס לסוכות, ק"ל פרסה, והיה קולו של פרעה מהלך מהלך ארבעים יום ואומר קומו צאו מתוך עמי, ואל תתמה שהרי כתיב בפיח הכבשן והי' לאבק על כל ארץ מצרים (שמות ט ט), והלא דברים ק"ו ומה אבק שאין דרכו להלוך הלך מהלך מ' יום, ק"ו לקול שדרכו להלוך כהרף עין:
ומושב בני ישראל. רבי אומר כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג) וכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם שם טז), כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא אם עושין תשובה גואלם אני לדורות, ואם לאו גואלם אני לשנים:
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ פלשתים ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכך כתבו לתלמי המלך וזהו מן הדברים שכתבו לו בשינוי, וכולהו מפורשים במס' מגילה:
ליל שמורים הוא. לילה המשומר ובא מן המזיקין. ר' אליעזר אומר בו בלילה נגאלו, אלא בתשרי עתידין ליגאל לעתיד לבא, שנאמר תקעו בחדש שופר (תהלים פא ד), מפני מה, כי חק לישראל הוא (שם), ומה ת"ל הוא הלילה הזה, אלא הוא הלילה אמר הקב"ה לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, וכשהגיע הקץ לא עיכבו הקב"ה כהרף עין:
שמורים לכל בני ישראל לדורתם. שכל ישראל צריכין להשתמר בו:
תניא בסדר עולם מאדם ועד המבול אלף ושש מאות וחמשים ושש שנה ומן המבול עד שירד יעקב ובניו למצרים חמש מאות ושמנים ושתים שנה, הרי אלפיים ומאתים ושלשים ושמנה, ומשירדו למצרים עד שיצאו מאתים ועשר שנה, ומשיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את בית המקדש ארבע מאות ושמונים שנה. ועמד בית ראשון בבנינו ארבע מאות ועשר שנה, וחרב שבעים שנה, ומשנבנה בית שני עד שחרב ארבע מאות ועשרים שנה, ומשחרב בית המקדש שני, אלף ושבעים ואחת שנה, בשנת שש עשרה למחזר רנ"ח, הרי לנו משנברא העולם ארבע אלפים ושמנה מאות ותשעים ותשעה שנה, עד עכשיו שאני מנחם בירבי שלמה עוסק לחבר חיבור זה אשר קראתיו שכל טוב לכבוד אלהי ישראל:
ליל שמורים. ב' פעמים נאמר שמורים ושניהם חסירין ו', ומניין שניהם אלפיים ושלש מאות, כי מ"ם הסתומה עולה למנין שש מאות, ש"ר חמש מאות, מ"י חמשים, הרי תיבת שמרים אלף ומאה וחמשים, וכן תיבת השמרים השנית הרי אלפיים ושלש מאות, וזה שנאמר לדניאל כי לסוף אלפיים ושלש מאות ונצדק קדש (דניאל ח יד):
לדרתם, לישועת שני דורות. דורו של חשמונאים, ודור גלותינו, כי לישועת ישראל מיד היונים ניתן מנין לחדשים, כי מיום שמלכו היוונים עד שנצחו החשמונאים ותפסו מלכות שלימה, היו אלפיים ושלש מאות חדשים, דהיינו מאה ושמונים ושש שנים, כי שש שנים מלך אלכסנדרוס מוקדון קודם שנצח את ירושלים במלחמה, ומשתפסו עד שנצחום החשמונאים היו מאה ושמנים שנה, ולישועת גלותינו ניתן מנין זה לשנים, אלא שאיני יודע התחלתו מאימתי. אלא נראה לי בגמגום כי גזירה זו נגזרה עלינו בימי השופטים אשר שפטו את ישראל אחרי יהושע ואחרי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו, שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (שופטים ב' ז'), כי אחרי מותם התחילו בית ישראל לעבוד בגלות ובפרהסיא את הבעלים ואת העשתרות ואת כל אלהי נכר הארץ ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, אז חלה עליהם קללת הקב"ה ע"י משה עבדו, וגזר עליהם גלות ושעבוד מאותו זמן, אבל איני יודע דעת עליון להבין בכמה שנים ליצירת עולם נגזרה הגזרה, אלא ודאי מיום שעזבו את ה' ולא עבדוהו נגזרה עליהם גזירה ומה שיקרא אותם באחרית הימים דהיינו אלפיים ושלש מאות שנה, אח"כ ונצדק קודש, (דניאל ה יד) ונראין הדברים כי מאותו הזמן התחילו הגוים לשעבד את ישראל, וכי הקים ה' שופטי צדק והיה ה' עם השופט ומושיע את ישראל כל ימי השופט ובמות השופט יוסיפו לעשות הרע בעיני ה', והקב"ה מגרה הגוים בהם, וכן אתה מוצא במלכי יהודה ובמלכי ישראל ובמלכי בית חשמונאים עד אשר מאס הקב"ה בהם מרוב הכעסותם וניאצותם והגביר עליהם את אדום והחריבו בית שני ואנו בניהם נמקים בגולה תחת אדום וישמעאל ויתר הגוים אשר בכללם ומחכים לישועתו, וראי' לדברי שכך אמר משה רבינו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' וגו' (דברים לא כט), כלומר מיד כשאתם עובדים ע"ז בפרהסיא נקראת ונגזרת עליכם הרעה שתהא אחרית הימים, ובא גבריאל והודיע לדניאל כמה שנים היתה הגזרה, ולא אמר לו התחלתם כדי שלא יבעטו ישראל ביסורין, וזה שאמר הנביא אם יתמהמה חכה לו (חבקוק ב' ג'), וכתיב הלא הוא כמוס עמדי (דברים ל"ב ל"ד), וכתיב ופתאום יבוא אל היכלו (מלאכי ג' א') וכן מה שנאמר לדניאל אשרי המחכה ויגיע לקץ ימים אלף שלש מאות שלשים וחמשים (דניאל יב יב), אין אנו יודעים התחלתם מאימתי, כי סתומים וכתובים בחידות ורבים משוטטים והדעת רבים ולא ישיגו ויום הנקם בלבו של הקב"ה הוא ברחמיו יחיש גאולתו ויזכיני עם עבדיו לראות כבודו עין בעין בשוב כבודו לציון אמן:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

Verse 43

(וידבר) [ויאמר] ה' אל משה ואהרן. היה לו לומר אל משה ואל אהרן כדרך שאר אמירות, אלא ללמדך שהמאמר הי' למשה, ואהרן הי' נוטה אזנו ושומע:
זאת חקת הפסח. בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי ר' יאשי'. ר' נתן אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר, אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מניין, ת"ל ככל חוקותיו וכל משפטיו תעשו אותו (במדבר ט ג), נם לו ר' יאשי' אחד זה ואחד זה בפסח מצרים הכתוב מדבר, ומה ת"ל ככל חוקותיו וככל משפטיו, אלא בא הכתוב ללמד דברים המחוסרין בו, איסי בן יהודה אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו:
כל בן נכר לא יאכל בו. למדנו מזה אחד ישראל שהוא משומד ואחד גוי במשמע, שכן מצינו ביחזקאל שישראל משומד קרוי בן נכר, שנא' כל בן נכר ערל לב וערל בשר (יחזקאל מד ט) ערל לב זה ישראל ונשתמד, וערל בשר זה ישראל שלא נימול, מפני שמתו אחיו מחמת מילה:

Verse 44

כל עבד איש. דהיינו עבד גוי של ישראל גדול, ומניין לרבות עבד גוי של ישראל קטן ושל אשה בת ישראל, ת"ל מקנת כסף מכל מקום:
ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדו מעכבת את רבו לאכול בפסח, אין לי אלא מילת עבדיו, מילת זכריו מניין, הרי אתה דן נאמר כאן אז, ונאמר במילת זכריו אז, פי' דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (להלן פסוק מח) מה אז האמור להלן מילת זכריו מעכבתו מלעשותו, אף אז האמור כאן מילת עבדיו מעכבתו מלעשותו, זו דברי ר' אליעזר, שר' אליעזר אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים, א"כ מה ת"ל וינפש בן אמתך (שמות כג יב), אמר להם זה שלקחו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיק למוהלו עד שחשיכה, לכך נאמר וינפש בן אמתך:

Verse 45

[תושב ושכיר לא יאכל בו]. תושב זה גר תושב, ושכיר זה הגוי, והרי למדנו לגוי מכל ערל לא יאכל בו, אלא מה ת"ל תושב בפסח לדון על התרומה מן הפסח לפסול בה את הערל שעד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם פסח הקל פסל בו את הערל, תרומה חמורה אינו דין שיפסול בו את הערל לא אם אמרת בפסח שמיעט בו הכתוב זמן אכילתו, דכתיב ולא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב י), לפיכך פסל בו את הערל, תאמר בתרומה שריבה בה הכתוב זמן אכילתה שיפסול בה את הערל ומשום דלא לידון כי האי גוונא כתב רחמנא תושב בפסח להיות מופנה לידון הימנו גזירה שוה כדרשנו. ר' יצחק אומר לא בא הכתוב לומר תושב ושכיר אלא לפסול לערבי מהול וגבעוני מהול, שלא יהיו אוכלין בפסח, וכי האי גוונא אמרי' בנדרים קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במהולי אומות העולם, ואע"ג דמהילי כמאן דלא מהיל דמיא:

Verse 46

בבית אחד יאכל. בחבורה אחת הכתוב מדבר, היינו דאינו נאכל אלא למנויו עליו, אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחר כמשמעו, כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (לעיל פסוק ז'), למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה, הא מה ת"ל בבית אחד, בחבורה אחת הכתוב מדבר, מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואינו נאכל לשתי חבורות דברי ר' שמעון בן יוחאי, שר"ש ב"י אומר כיצד בשני מקומות כגון שהיו בתוך הבית ובקעה הקורה עליהם ויצאו לחוץ, או שהיו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסו לתוך הבית, נמצאו אוכלין אותו בשני מקומות:
לא תוציא מן הבית מן הבשר. הרי זו אזהרה לכל אחד:
חוצה. חוץ לחבורה:
ועצם לא תשברו. בין שיש עליו בשר, בין שאין עליו בשר:
בו. ולא בשאר קדשים:
בו. ולא בטמא. השובר עצם בטהור לוקה, והמותר בו אינו לוקה, לפי שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וכדדרשינן התם, והשובר בטמא אינו לוקה וכל שכן המותיר בו:

Verse 47

כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם (לעיל פסוק כא), יכול כשם שפסח מצרים אין נאכל אלא למשפחה, כך פסח דורות לא יהא נאכל אלא למשפחה, ת"ל כל עדת ישראל יעשו אותו, מגיד שפסח דורות נאכל בערבוביה:

Verse 48

וכי יגור אתך גר. אתך שיקבל עליו כל המצות כולן כמוך:
ועשה פסח לה'. לשמו של מי שאמר והיה העולם:
ימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו לעשותו, כדדרשינן לעיל, אז אז לגזירה שוה. יכול כשמל את זכריו יעשה הפסח מיד, ת"ל והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר בניסן, אף הגר בארבעה עשר בניסן. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומעני יעשה פסח שני, ת"ל והי' כאזרח הארץ, מה אזרח שנראה לפסח ראשון ונדחה הימנו יעשה את השני, אף הגר שנראה לפסח ראשון ונדחה הימנו יעשה את השני:
וכל ערל לא יאכל בו. למה נאמר, והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, אלא כל ערל לא יאכל בו זה ישראל שלא מל מפני שמתו אחיו מחמת מילה, כדדרשינן ערל בשר לאחרן:

Verse 49

תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם. למה נאמר, והלא כבר נאמר והי' כאזרח הארץ, ומה ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח, אלא לפי שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח (פסוק מח), אין לי אלא פסח שהשווה בו את הגר לאזרח, שאר כל המצות האמורות בתורה מניין, ת"ל תורה אחת יהיה לאזרח ולגר, בא הכתוב והשווה את הגר לאזרח לכל מצות שבתורה:

Verse 50

ויעשו כל בני ישראל. שלא נמצא בהם גר:
כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן. לא הוסיפו ולא גרעו:
כן עשו. באהבה קבלו עליהם ועשו:

Verse 51

ויהי בעצם היום הזה. בעצומו של יום חמשה עשר בניסן:
הוציא ה'. ששכינתו היתה מהלכת לפניהם:
את בני ישראל. המתייחסים אחר ישראל אביהם:
מארץ מצרים. מארצם של מצירים:
על צבאותם. דהיינו למשפחותם לבית אבותם:
ורבותינו דרשו ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר. יש פרשה שהיא כוללת בתחלה ופורטת בסוף, ויש פורטת בתחלה וכוללת בסופה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט ו), פרט. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שם שם), כלל. זאת חקת התורה (במדבר יט ב), כלל. ויקחו אליך פרה (שם שם) פרט. זאת חקת הפסח, כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. ויש שהיא כוללת בתחלה וכוללת בסוף ופורטת בסוף, כגון ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' (דברים יד כו), ומה בין כלל ופרט, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט, לבין כלל ופרט וכלל, שאין אדם דן אלא כעין הפרט, הכי מפרשין במס' נזיר כלל בתראי מה אהני דאי הוו להו כלל ופרט לבד, אין בכלל אלא מה שנתפרש בפרט בלבד, ואי הוי להו כלל ופרט וכלל, אהני כללא בתרא לדון אותו כעין הפרט אע"ג דלא דמי לי' לכל מילי אלא מעין מה דמיפרט בי'. שנאמר בכסף מעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך (שם), כלל, יכול אפי' כמהין ופטריאות, ת"ל בבקר ובצאן וביין ובשכר (שם) פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם), חזר וכלל, לרבות כל הדומה לבקר ולצאן וליין ולשכר, דהיינו וולדות הארץ ופירי מפירי, שאם לא כלל האחרון לא הייתי מרבה ממנו כלום אלא מה בפרט, דהיינו בקר וצאן ויין ושכר, בא כלל האחרון וריבה וולדות הארץ ופרי מפירי שהן מעין בקר וצאן ויין ושכר, וזה הפרש בין כלל אחד לשני כללות:
ומלתה אותו אז יאכל בו. למה נאמר, להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי' שעה אחת, ואע"פ שחזר הבשר וחפה את העטרה. אינו מעכב לא לאכול בפסח ולא לאכול בתרומה, ועל זה נימנו רבותינו [בלוד] ואמרו אינו חוצץ לטומאה:
המול לו כל זכר ואז יקרב לו לעשותו. למה נאמר, הרי שהיו לפניו שתי מצות מצות הפסח ומצות מילה, איני יודע אי זהו מהם מקדים, כשהוא אומר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הרי מקדים מצות מילה למצות פסח:
ר' יונתן אומר אין ת"ל המול לו, כלומר דמצי למימר ימול כל זכריו, ומה ת"ל לו, ללמד על העבד שטבל לפני רבו שיצא לחירות, ומעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותי' בפניה, ומקצתן שלא בפני', ובא מעשה לפני החכמים ואמרו את שטבלו בפניה בנות חורין, ואת שטבלו שלא בפניה משועבדות, ואעפ"כ משמשות היו אותה עד יום מותה:
ירויחו דורשי פרשת הזבח ויבינו בה וסמוך לה פרשת הקדש בכורות, ולמה נסמכה, לומר לך אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור לפדותך במצרים, לפיכך לקחתי לשמי כל בכוריך, ולא אמרתי שתקדישם, אלא כדי שתקבל שכר עליהם, וכיוצא בה וביער עליה הכהן עצים (ויקרא ו ה), למה נאמר, והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעי' מ טז), הא מה ת"ל ובער עליה הכהן עצים, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' (שמות כט לט), למה נאמר והלא כבר נאמר וחייתו אין די עולה (ישעי' מ טז), הא מה ת"ל את הכבש אחד תעשה, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו ועשו לי מקדש (שמות כה ח), והלא כבר נאמר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלך (מ"א ח כז), ומה ת"ל ועשו לי מקדש, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו אתם נצבים היום כולכם וגו' טפכם ונשיכם (דברים כט ט וי), וכי מה טף זה יודע להבחין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר לאבות לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעי' מב כא):

Chapter 13



Verse 1

וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי. לשמי:
כל בכור פטר כל רחם. עיקר מלת פטר לשון ביקוע כדבר הדוחק ופותח ויוצא, ודומה לו פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), יפטירו בשפה (תהלים כב ח), (מפטר) [ויפטר] מפני שאול (ש"א יט י), ולהכי למאן דלא מיחייב עונש בב"ד קרוי לי' רבנן פטור, דאגב דוחקא נפיק מבי דינא ולאו דבהיתירא עביד מה דעביד, וכנגדו אסור דאינו יכול לדחות ולצאת:
כל בכור. היא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו', כלל בין זכרים ובין נקבות, וכה"א כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים טו יט), בא הכתוב הפרט ולימד על הכלל זכר ולא נקבה, פרט צריך לכלל, שלא תאמר כל זכר הזכר תקדיש הזכרים לה' בין שהוא פטר רחם ובין שאינו פטר רחם, ת"ל כל הבכור כל פטר רחם עד שיהא זכר ופותח רחם, לקיים מה שנאמר כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר (שמות לד יט):
בבני ישראל. להביא גיורת שפטרה רחם בישראל:
בבני ישראל. ולא בלוים, מכאן אמרו לויה שנשאת לישראל בנה פטור מפדיון הבן, שהרי פדיון הבן נוהג [בכל מקום] בין בארץ ובין בחוצה לארץ:
באדם ובבהמה. הקיש בכור אדם לבכור בהמה, ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אינו נוהג בלוים, אף בכור בהמה אינו נוהג בלוים, ומה בהמה הנפלים פוטרין בה את הבהמה, אף האדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה, ולפי שהוא אומר והבאתם שמה (את) עולותיכם [וגו'] ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב ו) שומע אני אפי' הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת"ל באדם ובבהמה, מה בכור אדם את נותנו לכהן בכל מקום אף בכור בהמה את נותנו לכהן בכל מקום, ומה בכור אדם את מטפל בו שלשים יום, פי' דלא ליפרקי' עד תלתין יומין דדילמא הוי נפל, אף בכור בהמה מטפל בה שלשים יום, אע"ג דמבן שמונה ידוע דלא הוי נפל:
לי הוא. מכל מקום שלי הוא אלא קדשהו לי כדי לקבל שכר עליו:

Verse 2



Verse 3

ויאמר משה אל העם. בתחלת הפרשה נאמר וידבר ה' אל משה לאמר, לפי שהיא הפסקת הענין, שאין דומה הקדש בכורות לעניין הפסח, ולפי שהוא חוזר לענין הפסח, לפיכך נאמר בו אמירה:
זכור את היום (זה) [הזה] אשר יצאת ממצרים מבית עבדים. מבית עבדים כבר פרשנו בפ' אם בחקותי. אין לי שמזכירין יציאת מצרים אלא בימים, בלילות מנין, ת"ל כל ימי חייך (דברים טז ג), ימי חייך הימים כל לרבות הלילות כדברי בן זומא, וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז, כל ימי חייך לרבות ימי המשיח, והיינו אלפיים שנה משיבוא הגואל ועד חידוש שמים חדשים וארץ חדשה:
זכור את היום הזה. ציווי הוא לדורות, נאמר כאן זכור, ונאמר בשבת זכור, זכור את יום השבת (שמות כ ח), מה להלן זכירה על היין בכניסתו, אף כאן צריך זכירה על היין בכניסתו, מכאן לקידוש לילי פסח מן התורה:
כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה. דהיינו ממצרים:
ולא יאכל חמץ. לעשות את המאכיל כאוכל, אתה אומר כן או אינו אלא לאוסרו בהנייה, כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ (דברים טז ג), למדנו שאסור בהנאה, הא מה ת"ל לא יאכל חמץ. לעשות המאכיל כאוכל, ולא חמץ בלבד אמרו, אלא אפי' כל האיסורין שבתורה אחד האוכל ואחד המאכיל במשמע:

Verse 4

היום אתם יוצאים. ר' יוסי הגלילי אומר ולא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד:
בחדש האביב. מגיד ששנה שיצאו ממצרים לא היתה צריכה לעבר, לפי שהאביב בא בזמנו:
ורבותינו דרשו דמחייבין בית ישראל לאקדושי קמי קוב"ה בוכרא דמתילידא לי', דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (פסוק ב). בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין, דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), בכור בהמה טהורה אין לה פדיון, דכתיב אך בכור שור או כשב או עז לא תפדה קודש הם (שם שם יז), תם קרב לגבי מזבח, ובעל מום נאכל לכהנים, והוא שהתירו חכם, בכור של כהנים ושל לוים פטורין מקל וחומר, מה אם פטרו את בכורי ישראל במדבר, שנאמר קח את הלוים מתוך בני ישראל (שם ג מה), דין הוא שיפטרו את של עצמו. ולא שנא בן חדש ולא שנא פחות מבן חדש, שנאמר את הלוים, ואהרן נמי דלא הוי בהאי מניינא הא איקרי בניו כהנים הלוים ואיתקש אהדדי, ואשכחו במדבר, לדורות מניין, דכתיב והיו לי הלוים (שם ח יד), לדורות יהיו, והני מילי כי פטורין מלמפרוק מבכור אדם ומבכור בהמה דאיתקש לבכור אדם, אבל בכור בהמה טהורה דידהו קדוש הוא. וכהנת ולויה שנישאת לישראל וילדה בכור מיחייבי בפדיון, דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, והוינן בה היכי דמי, אמר רב פפא דאיעבר מגוי, אבל מישראל לא דכתיב למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). ופטר רחם מישראל לאו דוקא, דהא בת ישראל שנשאת ללוי לא קא אזלינין בתר פטר רחם. מר בריה דר' יוסף משמי' דרבא אמר אפי' תימא מישראל דפטר רחם בבני ישראל כתיב, ואע"ג דהתם לא קא מהניא, הכא מהניא כדקאמר רבינא, אמר לי אמימר הלכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דר' יוסף. וטעמי מאי מיחייבי דאע"ג דהוקשה כיון דברה מכהנת לא הוי כהן ודלוי לא הוי לוי, דהא למשפחותם לבית אבותם כתיב ולא אזיל זרעא דידה בתרה כמאן דמיסלקא מיהא דמיא בריה דישראל ולא קא מהניא לי' אמו כהנת או לויה:
וכהן דנסיב איתתא דלא חזיא לי', או גרושה או זונה ההוא בריה דהוה לי' מינה חלל הו' ופסול לכהונה מיחייב ההוא חלל למיפרק נפשי' דכיון דאיתחל לי' מכהונה כישראל דמיא, דאמר ר' שמעון בן יוסינא אמר ר' שמעון בן לקיש כהן שנשא גרושה והוי לי' בכור חלל, מת אביו בתוך שלשים יום לכשיגדיל [הבן] חייב לפדות עצמו מת אביו לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה אביו בפדיונו ובר ישראל דאית לי' ברא בוכרא מיחייב למיתן פורקניה חמש סלעים לכהן, או שוויהן, או אפי' בציר משוויהן, והוא דמפייס בי' כהן, דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג). ומאימת מחייב למיפרקין, מכי הוי בר תלתין יומי, דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח טז), והיכא דיהיב לי' [חמש] איסתרא בתוך ל' יום ומת הבן בתוך למ"ד יום אע"פ שנתן לו יחזיר. והיכא דלא פרקי' אבוה מחייב הוא למיפרק עצמו, מאי טעמא קרי בי' תפדה וקרי בי' תפדה. והני מילי בוכרא דאימא, אבל בוכרא דאבא לא, מאי טעם פטר רחם כתיב:
תנן התם יש בכור לנחלה, ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, [ויש שאינו] לא לנחלה ולא לכהן בכור לנחלה ואין בכור לכהן, זה הבא אחר הנפלים, אע"פ שיצא ראשו חי, או אחר בן תשעה חדשים שיצא ראשו מת, והמפלת כמין בהמה חי' ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא מצורת אדם, והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן, כדפרישית להו בפ' אשה כי תזריע. יש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, זה שהי' לו בנים פי' זהו קמא, ונשא אשה שלא ילדה או נשא גוי' מיצעא ונתגיירה מעוברת, או שפחה ונשתחררה מעוברת וילדה הרי זה בכור לכהן, דמ"מ פטר רחם בישראל הוא, אבל לנחלה לא הוי בכור, מי שהיה לו בנים מאי טעמא לא דראשית אונו (דברים כא יז) אמר רחמנא והאי לאו ראשית אונו הוא:
ומי שנשא גויה או שפחה מאי טעמא לא, דכי (תהי') [תהיין] לאיש שתי נשים וילדו לו בנים (שם שם טו) אמר רחמנא כל היכא דאית לו בה הוייה קרינן בה וילדו לו, וכל היכא דלית ליה בה הויה לא קרינין בה וילדו לו, וגויה ושפחה לית בהו לישראל הוייה, הלכך בניהו ליתניהו בכורות לנחלה:
וכן מי שלא ילדה וילדה היא ואשת כהן שלא ילדה היא ואשת לוי שלא ילדה היא והאשה שכבר ילדה נמי הוי בנייהו בכורות לכהן, דאע"ג שספיקי נינהו ספק איסורא לחומרא, הלכך מחייבי בפדיון, אבל לנחלה לא הוי בכור דרחמנא אמר יכיר (שם כא יז), והאי לא מצי לאכורי, וה"ה למי שלא שהתה אחר בעלה שלשת חדשים ונשאת לשני וילדה ואינו ידוע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, הוי בכור לכהן משום דספק הוא, ואין בכור לנחלה דלא קרינין ביה יכיר:
ומאן דמתיליד ליה בוכרא בעינה מחייב לאקדושי קמיה שמיא, דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות יג ב), בזמן שבית המקדש קיים אי (הויתם) [הוי תם] חלבו ודמו קרב על גבי המזבח, ובשרו נאכל לכהנים, וכי הוי בעל מום נאכל לכהנים במומו דכתיב ובשרם יהיו לך וגו' (במדבר יח יח) אחד תם ואחד בעל מום, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים. ואי אית ליה לבר ישראל בכור בשותפותא, פטור מן הבכורה דכל יד גוי באמצע פטור מן הבכורה, ואסור למישדי מומא בקדשים עד דנפל ביה ממילא, דכתיב כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב כא), אי קרא דלא ליקרב בעל מום הוא דאתא, לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ותו לא, ומה ת"ל כל מום לא יהיה בו, דאפי' גרמא נמי אסיר, וכדדרישית בפ' שור או כשב (שם שם כז). ואע"ג דאית ביה מומא אסור למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם, ואי עבר ושחט לא חזינין למומא לאחר שחיטתו אלא אמרינן ליה, כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהודה מתיר, ור' מאיר אוסר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בדוקין שבעין כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי במומין שבגוף, מר סבר גזרינן מומין שבגוף, דאינן משתנין מחמת שחיטה, אטו דוקין שבעין דמשתנין מחמת שחיטה, ומר סבר לא גזרינן, ואע"ג דקי"ל ר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה. דאמר ר' נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא והוי ביה מומא לא חזיא ליה לנפשיה, אלא צריך לאחווייא לחכם אחר, דתניא כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור של עצמו, וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה, אלא צריך סהדי אחרינא דלאו איהו שדא ביה מומא, ובנו ובתו פי' היינו בנו ובתו שאינן סמוכין על שלחן אביהם, נאמנין להעיד על בכור של אביהן, מאי טעמא דכיון דאי בעי ספי להו ואי בעי לא ספי להו כאחר דמי ולא משקרי. דתנן [ר'] יהושע בן קפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר ואפי' בנו ואפי' בתו, ר' אומר ואפי' עשרה והן בני ביתו אינן נאמנין, פי' דכיון דאכלין מניה הוו להו כבעלים ומשקרי. אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי, והלכתא (כר"ג) [כרשב"ג] דאמר אפי' בנו ואפי' בתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמיא. ואילו ישראל דזבין בכור מכהן מהימן ההוא ישראל אמומיה, דכהנים הוא דחשדו לה רבנן דלמא שדו מום בבכור דכולהו בכורות לדידהו הוו דשכיחי תדירא חשו להו רבנן דלמא מיקרי ורמי ביה מום, אבל בישראל לא חשו להו רבנן:
ירויחו דורשי פרשת יציאת כושרות וישכילו. דתנו רבנן היום אתם יוצאים [בחדש האביב]. שאין ת"ל בחדש האביב, אלא חדש שהוא כשר לכם לא חמה קשה, ולא גשמים, וכה"א מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), שאין ת"ל בכושרות, אלא בחדש שהוא כשר להם, לא חמה קשה ולא גשמים. ר' יונתן מפיק לה לתיבת בכושרות לשתי תיבות בוכין ושירות, מצרים בוכין, דכתיב ומצרים מקברים [וגו'] (במדבר לג ד). וישראל משוררים, דכתיב קול רנה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קיח טו). ר' נתן אומר בכושרות, במעשה כשירות שבהם, דכתיב במראות הצובאות (שמות לח ח), וסמוך לה פרשת עבודת הפסח שתהא נוהגת בארץ:

Verse 5

והיה כי יביאך ה'. תלה הכתוב עבודה זו בביאת הארץ:
אל הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי. הרי אלו חמשה עממים, אבל למדנו לארץ חמשה שהיא שבעה במקום אחר מגזירה שוה, נאמר כאן ביאה, דכתיב והי' כי יביאך, ונאמר להלן ביאה, דכתיב ויביאנו אל המקום הזה (דברים כו ט) מה ביאה האמורה להלן לארץ חמשת עממים שהן שבעה במקום אחר, אף ביאה האמורה כאן לארץ חמשת עממים שהם ז' במקום אחר:
אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ חלב ודבש, והיכן נשבע, באברהם מהו אומר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הזאת (בראשית טו יח), ביצחק מה הוא אומר, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כו ג), ביעקב מהו אומר, הארץ אשר אתה שוכב עליך לך אתננה ולזרעך (שם כח יג) וכי תימא הא לא כתיבה שבועה בהדיא, הא כתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול (שם ט יא), וכתיב בקבלה אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעי' נד ט), אשכחן דלא לא שבועה היא, ומסתברא דכי היכי דלא לא שבועה, הן הן שבועה היא:
ועבדת את העבודה הזאת. דהיינו מצות הפסח ואכילתו, כשם שעבדת רוב מצותיו במצרים, כך עשה לדורות, וכדדרשינן במסכת לאחרן:
בחדש הזה. דהיינו ניסן:

Verse 6

שבעת ימים תאכל מצות כתיב חסר ו' פרט למצת אורז ודוחן ומיני קטניות כדדרשינן במסכתא:
וביום השביעי חג לה'. מכאן אמרו מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון של חג:
וביום השביעי חג לה'. השביעי בכלל שאר הימים הי', ולמה יצא ללמד על הכלל, מה שביעי שהוא יו"ט ואפ"ה הוי רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, אף כולן רשות כיוצא בו חוץ מלילה הראשון שהכתוב קובעו חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח):

Verse 7

מצות יאכל את שבעת הימים. למה נאמר, לפי שהוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא שבעת ימים אתה אוכל מן הישן, וששה מן החדש, וכה"א ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג יד):
ולא יראה חמץ ולא יראה לך שאור. הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ, מה זה בלא יראה, אף זה בלא יראה, ומה זה בלא ימצא, אף זה בלא ימצא, ומה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:
בכל גבולך. למה נאמר, לפי שהוא אומר שאור לא ימצא בבתיכם, שומעני בבית בלבד, ת"ל בכל גבולך, גבולך דומיא דבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, וחמץ של ישראל שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא ברשותו הרי היא כמבוער, ומפרש להו במסכתין:

Verse 8

והגדת לבנך. זהו שאינו יודע לשאול, שהרי כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ולכל אחד ואחד נתנה תורה דרך להשיב לפי עניינו, שהרי העולם נברא בארבע מידות של בני אדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול:
והגדת לבנך. שומעני יתחיל מראש חודש להגיד לו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא שומעני יתחיל מבעוד יום, ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך הגביהם ואמור לו בעבור זה:
עשה ה' לי. למה נאמר, לפי שהוא אומר בבן רשע מה העבודה הזאת לכם, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל שלא אמר לנו בידוע שכפר בעיקר, אף אתה הוציאהו מן הכלל, ואומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך שאילו הייתה לשם לא הייתה נגאל, פי' אלא כבר היית מת בשלשת ימי אפילה:

Verse 9

והיה לך לאות. לאת חסר ו', לומר לך ארבע פרשיות של יד צריכות שיהיו בכרך אחד, והדין נותן הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש ותן תפילין ביד, מה בראש ארבע טוטפות, אף ביד ארבע טוטפות, ת"ל והיה לך לאות על ידך, זה כרך אחד של ארבע פרשיות:
לך לאות. ולא לאחרים לאות, שלא יטלנו בידו ויראם לכל העולם, אלא ישתמש בהם בצנעה:
על ידך. לא נאמר בידך אלא על ידך, זהו קיבורת, דהיינו גובה של יד:
ידך. זו שמאל, וכה"א אף ידי יסדה (הארץ) [ארץ] וימיני טפחה שמים (ישעי' מח יג), ואומר ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים (שופטים ה כו), ואומר גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך (תהלים קלט י), למדנו ליד שנאמר כאן שהיא שמאל:
ולזכרון בין עיניך. אבל הרשעים נאמר בהם אין פחד אלהים לנגד עיניו (שם לו ב):
מהו ולזכרון, ספר זכרון ארבע פרשיות (בכיס) [בכרך] אחד:
בין עיניך. על גובה של ראש, וכה"א ולא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים יד א), מה בין עיניכם האמור להלן על גובה של ראש, אף בין עיניך האמור כאן על גובה של ראש:
למען תהי' תורת ה' בפיך. למה נאמר, לפי שנאמר והי' לך, שומע אני אף הנשים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפילין כן, ת"ל למען תהי' תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חייבין (בתלמוד תורה) [בתפילין] חוץ מנשים ועבדים:
כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. גדולה מצות תפילין שהיא מזכרת יציאת מצרים:

Verse 10

ושמרת את החוקה הזאת זו חוקת תפילין שבה הענין מדבר, ומה ת"ל ושמרת את החוקה לפי שהוא אומר והי' לך לאות שומעני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים יכול אף תפילין כן, ת"ל ושמרת את החוקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשומרה, מכאן אמרו כל קטן שיודע לשמור את תפיליו אביו לוקח לו תפילין:
למועדה. למועד הניתן לה, דהיינו משינץ החמה ועד שקיעתה, ודומה לדבר עשה ירח למועדים (תהלים קד ט). כתיב למועדה מלא ו', ורבותיי דרשו התיבה לשתים, כלומר למו עדה, כמו בעבור תהי' לי לעדה (בראשית כא ל), עדות הוא לישראל כי שם ה' נקרא עליהם, וכה"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), אמרי רבנן אלו תפילין שבראש:
מימים ימימה. יש ימים שאתה נוהג בה, ויש ימים שאי אתה נוהג בה, יצאו שבתות וימים טובים, ר' יצחק אומר הואיל ושבת קרואה אות, דכתיב אות הוא לעולם (שמות לא יז), ותפילין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות אמרת [לא] תדחה שבת שהיא קרואה אות וברית, לתפילין שאינן קרואות אלא אות בלבד. ר' אליעזר אומר תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת ב"ד, לתפילין שאינן חייבין עליהם לא כרת ולא מיתת ב"ד, אלא מיענש עליהם לעולם הבא, כדמפרש בראש השנה פושעי ישראל בגופן היינו קרקפתא דלא מנח תפילין:
וימים טובים דאיתקש לשבת נמי אסור לאנוחי תפילין:
ירויחו דורשי פרשה ראשונה של תפילין וישכילו והיא מן קדש לי עד וימים ימימה, וסמוך לה פרשה שניה שהיא פרשת כי יביאך:

Verse 11

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. זה כנען שתקרא הארץ על שמו, וכי מה עשה, אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופינה עצמו מפניהם, אמר הקב"ה אתה פנית עצמך מפני בניי, אף אני קורא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה בארציך, ואיזו זו אפריקי:
כאשר נשבע לך ולאבותיך. והיכן נשבע, כדכתיב והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב (שמות ו ח), כדדרשינן בפ' חמשה עממים:
ונתנה לך. שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא כאילו היום נתנה לך:
יבאך. חסר ו' וי"ד רמוז לבני עשרים שנה שלא יבואו לארץ. כל אתנחתא וסוף פסוק וזקף וכל לשון נקבה לך, וכל השאר שהוא לשון זכר לך.:

Verse 12

והעברת כל פטר רחם לה'. דהיינו בכורי אדם. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכה"א והעברת את נחלת אביהן להן (במדבר כז ז), ואומר והעברתם את נחלתו לבתו (שם שם ח):
וכל פטר שגר בהמה. זה שדרשנו שמלת פטר הוא מלשון פוטר מים (משלי יז יד), וכן ויפטר מפני שאול (ש"א יט י), וכן פטר שגר לשון אחד הן, היינו ששיגרתו בהמה ולא יוצא דופן, אלא דרך פתח הרחם, ודומה לו שגר אלפיך (דברים ז יג), ולהכי אמרי אינשי במקום שילוח שיגר:
אשר יהי' לך. להוציא את המוכר עיבור בהמה לגוי משמע מוציא המוכר עיבור בהמתו לגוי ומביא את הלוקח עובר בהמתו של גוי, ת"ל אשר יולד בבקרך ובצאנך (דברים טו יט), להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי שאינו חייב בבכורה:
הזכרים לה'. מדכתיב הזכרים ולא כתיב הזכר, שמעת מינה כל שני זכרים המבוכרין כאחת הוא דאתא, מכאן היה ר' יוסי הגלילי אומר רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת, שניהן לכהן, שנא' הזכרים לה' לפי שאפשר לצמצם וכאחת יצאו, וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם לפיכך אחד לו ואחד לכהן, שבזה אחר זה יצאו:

Verse 13

(ופטר) [וכל פטר] חמור תפדה בשה. למה נאמר, לפי שנאמר [אך פדה תפדה את בכור האדם] ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), שומעני כל בהמה טמאה במשמע, ת"ל (ופטר) [וכל פטר] חמור, פטר חמור אתה פודה, ואי אתה פודה פטר כל בהמה טמאה. ומה זכו פטרי חמורים להיפדות יותר משאר בהמה טמאה, הכי אמרינן בברייתא לפי שישראל עמסום ביציאתם ממצרים, ועוד שהמצריים נמשלו כחמורים, שנא' אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), וישראל נמשלו לשה, שנא' שה פזורה ישראל אריות הדיחו (ירמיה נ יז), ולהכי כתיב חמר חסר ו' להיות מניינו רמ"ח איברים שבאדם, שכל גופי בכורי מצרים שנקראו חמורים נערפו להיותם פדיון תחת ישראל שנקראו שה, וכה"א [כי] אני ה' אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים (ישעיה מג ג), ועכשיו ינתן שה פדיון תחת החמור. ותני תפדה בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא (בבכור) [בכוי], אבל שאר בהמה טמאה אע"פ שאין בכוריהן נפדין בשה מקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותו מהקדש בדק הבית:
ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה ממקום עורף, וכה"א וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא ד), מכאן אמרו מצוות פדייה קודמת למצות עריפה כדי להרבות נכסיהן, ואם אין פודה ערפהו, הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, ומניין שהוא אסור בהנאה, נאמר כאן עריפה, ונאמר בעגלה ערופה עריפה מה להלן אסורה בהנאה אף כאן אסורה בהנאה:
וכל בכור אדם בבניך תפדה. למה נאמר לפי שהוא אומר ופדוייו מבן חודש תפדה (במדבר יח טז), כלל, כערכך כסף חמשת שקלים (שם שם), פרט, ואי דיינית ליה הכי איכא למימר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, כתב רחמנא וכל בכור אדם בבניך תפדה דהוי ליה כללא אחרינא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בנכסין מטלטלין שאין להם אחריות [וגופן ממון], אף אני אין לי אלא נכסין המטולטלים שאין להם אחריות, דהוי להו מעין כסף האמור בפרט, מכאן אמרו בכל פודין בכורי אדם חוץ מעבדים ושפחות וקרקעות ושטרות והקדישות:
וכל בכור אדם בבניך תפדה. וכל לרבות שאם היה לו חמש בכורות מחמש נשים חייב לפדות את כולן:
תפדה. קרי ביה תפדה, מכאן אמרו אם לא פדאו אביו יפדה הוא את עצמו, ולא זו בלבד אלא כל שהוא מצות האב לעשות לבן אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. מכאן אמרו חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו:

Verse 14

והיה כי ישאלך בנך מחר. יש מחר לאחר זמן כגון זה, ודומה ומחר (על) [אל] כל עדת ישראל יקצוף (יהושע כב יח) ויש מחר שהוא עכשו, כגון מחר אנכי נצב (שמות יז ט), למחר יהיה האות הזה (שם ח יט), וכל דומיהן:
לאמר. לומר לך:
מה זאת. זו מדת תם, דהיינו בן טפש שאינו מבין מדעתו ולא למד מאחרים ואינו רשע וכופר, אלא בתמותו שואל מה זאת העבדה:
ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. משועבדים למלכות ולא לעבדים:

Verse 15

ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו. כדכתיב ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל (שמות ט לה), יכול הקשה מאליו, ת"ל ויחזק ה' את לב פרעה (שם ט יב):
ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. יכול אפי' נקבות, ת"ל הזכרים, מכאן אמרו זובחין בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם:
על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים. זש"ה לפני ה' אלהיך (תאכלו) [תאכלנו] (דברים טו כ):
וכל בכור בני אפדה. בחמש סלעין או בשווייהן או במה שמתרצה בו הכהן לקבלו בחמש סלעים:
אפדה. קרי ביה אפדה, מכאן אמרו אין לו לאדם אלא חמש סלעין והוא עומד לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו שמצוותו קודמת למצוות בנו:

Verse 16

והיה לאות על ידכה. לאות חסר ו', שהרי ארבע פרשיות של תפילין של יד הוויית כתיבתן בכרך אחד דהיינו אות אחד ובית אחד ואות זה שביד זכר כי ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים:
ולטוטפות בין עיניך. זכר לאותות ומופתים אשר עשה בפרעה ובכל ביתו לעינינו:
גרסינן בסוף גמרא דהקומץ רבה א"ר אשי ידכה בה"א כתיב וזו הוא יד שמאל, כלומר מדכתיב בה"א בלשון נקבה ש"מ שהיא חלשת כנקבה שהיא שמאל:
ולטוטפות בין עיניך. טוטפות היא כעין פאר שחובשין על הראש, כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), ותרגם יונתן בן עוזיאל טוטפתך שים עליך, וכתיב לתת להם פאר תחת אפר, (מעשה) [מעטה] תהלה תחת רוח כהה (ישעיה סא ג), פאר דומיא דמעטה, מה מעטה תכשיט אף פאר תכשיט, ודומה לדבר פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), ותנינן במס' שבת בפ' במה אשה יוצאה לא בטוטפת ולא (בסנביבין) [בסרביטין], טוטפת (וסנביטין) [וסרביטין] הן תכשיטין שמניחות על הראש, וכך שמם בלשון הקודש, וסרביטין הן מכשירי הטוטפת. א"ר אבהו טוטפת המוקפת מאוזן לאוזן, סרביטין הן שלשלאות הקבועין בטוטפת ומגיעין עד לחיים. א"ר הונא עניות עושות את הטטפת של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב. וכדי להזכיר ישראל מצוותיו של הקב"ה נתן להם ציונין וסמניות, שאם יהרהרו לדבר עבירה יראו אותן ויזכרו המצות ומי שצוה אותם כגון ציצית בבגדיהן, דכתיב בהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו לט):
תפילה שביד, דכתיב בה והיה לך לאות על ידך (פסוק ט), תפילה שבראש, דכתיב ולזכרון בין עיניך (שם), ולמה לטטפת חסר שני ווי"ן, ללמד על תפילה של ראש שצריכה שיהיו ארבע פרשיות בארבע בתים, דאמר ר' עקיבה טט בגדפי שתים, פת באפריקי שתים, פי' גדפי שם מקום הוא, ובלשונם אומרים לשתים טט, אפריקא היינו עם גומר, ולשתים אומרים פת, כלומר טטפת היינו שתים שתים דהוו להו ארבעה. ור"ע סבר יש אם למסורת, ר' ישמעאל אומר לטוטפות קרי ותרי זימני כתיבי מיעוט טוטפות שתים, מיעוט טוטפות שתים, הרי כאן ארבע, יכול כולן בעור אחד, ת"ל ולזכרון בין עיניך, לימד על ארבע בתים שיהיו בעור אחד:
בין עיניך. בגובה של ראש:
כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. גדולה היא יציאת מצרים שצריכה אות וטוטפות להזכירה כנגד כל המצות:
ורבותינו דורשין דמיחייבין בית ישראל לאנוחי תפילין בראשיהון ותפילין בדרעיהון, דכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו ח). תנו רבנן על ידך זה גובה של יד, דהיינו קיבורת בלע"ז ברודונציל"א. דתנא ר' מנשה על ידך זו קיבורת, בין עיניך זו קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס:
ר' יצחק אומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם (שם יא יח). שתהא התפילין שומה כנגד הלב. ר' חייא דבי ר' אויא מכוין ומנח לתפילת היד כנגד הלב ותפלת הראש בגובה של ראש:
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (פסוק ט). כל זמן שתפילה של יד ביד, תן תפילה של ראש בראש מכאן אמרו מצות תפילין כשהוא נותנן נותן את של יד תחלה ואח"כ נותן את של ראש בראש, דכתיב והיה לך לאות על ידך, והדר ולזכרון בין עיניך, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש תחילה, ואח"כ חולץ את של יד, דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שתפילה בין עיניך יהיו שתיהן עליך:
למען תהיה תורת ה' בפיך. מי שמחויב בתלמוד תורה חייב בתפילין, יצאו נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא יט), בניכם ולא בנותיכם, מכאן אמרו כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, לפי שמכניס בה ערמימיות יתירה:
ד"א למען תהיה תורת ה' בפיך. מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו עוסק בתורה, וכל העוסק בתורה אותו היום פטור מן התפילין, וירא שמים יוצא ידי שניהן, פי' שעוסק בתורה ומניח תפילין:
ושימוש תפילין ועשייתם הכין הוי, נוטל עור של בהמה טהורה, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (פסוק ט), מן המותר בפיך, ואית דנהגו למיעבד מעור שליל של פרה ומשימו בסיד ומתקנו כמין קלף ויהיה אמום שלו מתוקן מעץ ובשפת האמום שיניים כשיני המפתח ארכו כאצבע וחצי ועובי השי"ן כאצבע קטנה, ובין שן לשן כחצי אצבע ונוטל חתיכה מאותו עור כחצי זרת ומרכיכו במים, ומרכיבו על אותן השיניים, ועל כל האימום של עץ ואוסרה בחוט של פשתן, ומעביר החוט בין שן לשן, ודוחק האוסר יפה לעשיית השיניים להיות בתי התפילין עשויין כמין העור בצורת השיניים להכניס שם תפילין של ראש, ומניח העור על פני האימום ועל השיניים שלו עד שיתייבש יפה. ואח"כ יוצא האימום מתוכו ויביא עור בהמה טהורה וחיה טהורה שיהא מעובד לשם תפילין, והלכה למשה מסיני הוא שתפילין נכתבין על הקלף ובמקום בשר, ומזוזה נכתבת על דוכסוסטוס ובמקום שיער. תפילין אין צריכין שירטוט, מזוזה צריכה שרטוט, ואמרי' התם מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה, משום דכתיב בה דברי שלום ואמת (אסתר ט ל), ומאי אמיתה של תורה. זו מזוזה, ולאו משום דמזוזה עדיפא מתפילין, אלא דגריעה, דמזוזה אית בה שתי פרשיות, ותפילין אית בהו ארבע, אלא מזוזה נאמר בה וכתבתם על מזוזות (דברים יא כ), תפילין לא נאמר בהו כתיבה, אלא ושמתם וקשרתם (שם שם יח), אלו ואלו נכתבות שלא מן הכתב, מאי טעמא מגרס גריסן. תני ר' חיננא בריה דרבה מפשרוניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ועבד ושפחה וגוי וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנא' וקשרתם וכתבתם (שם שם), כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, ושאינו בקשירה אינו בכתיבה. ויטול ד' חתיכות מאותו קלף וכותב ד' פרשיות, בחתיכה אחת כותב פרשה ראשונה מן וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור עד מימים ימימה, בחתיכה שנית כותב פרשה שניה מן והיה כי יביאך תניין עד סוף פיסקא כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, בחתיכה שלישית כותב פרשת שלישית שמע ישראל עד ובשעריך, בחתיכה רביעית כותב פרשה רביעית והיה אם שמוע עד על הארץ, ומעייף אותן החתיכות כשהן כתובות עיוף מול קורא, פי' מתחיל לעייף מסוף הפרשה ובא כנגד ראש קריאת הפרשה, וכן מעייף מול קורא לקמיע ומשים כל פרשה ופרשה ארבעתן באותן ארבעת בתי העור ויושיבן כסדרן שלא יתחלפו הפרשיות:
ת"ר כיצד סדרן קדש לי והיה כי יביאך מימין הקורא שהיא שמאל המניח, שמע והיה אם שמוע משמאל הקורא שהיא ימין המניח. וקושר כל קלף וקלף בפני עצמו בשיער בהמה טהורה, בלישנא אחר אמרי לה קדש לי בתחלה בבית ראשון מימין, והיה כי יביאך בבית שני בצדו באמצע שמע ישראל בצדו באמצע והיה אם שמוע בבית רביעי בצדו משמאל. ואית דנהגו למיקשר בשיער זנב הפר ומתקנין וסוגרין לאותן ד' קלפין בתוך ד' בתי העור ותופר עליהן בגידין מן מתני השור ובאלכסונן תופרן, כיצד מתחיל מן והיה אם שמוע מלתתא וסליק לעילא ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא ועקים בין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה כי יביאך ואתי להדי שפה דבין שמע לוהיה כי יביאך וסליק לעילא ועקים לבין והיה כי יביאך לקדש לי ונפיק לתתא וסליק ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא דבין קדש לוהיה כי יביאך וסליק לעילא דבין ביתא ושליף חוטא מן מחטא ועייל רישא אחרינא דחוטא דמחטא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי בי רצועה ונפק לעיל ועקים לבין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לתתא ומעייל פרשיותיו על סידורן ומחזיק חטיטה ואתי לתתא:
מן קדש לי ארבע ניקבי דנכית רצועה תלתא ניקבי ובוהיה אם שמוע ארבעה ניקבי ובשפה שלשה ואתי עד קדש לי בחד חוטא ועד כי יביאך בחד חוטא ומהדר חוטא דקדש לי על חוטא דוהיה כי יביאך וחוטא דיביאך על חוטא דשמע ומעייל תרי חוטא בנקב וחורי עם שפת חוטא של שמע ובשפת זו התפירה עבד לה מעברתון דהיינו מקום מונח מיושר בעור הכיס מתוקן להעביר משם הרצועה הנקשרת בראש, והרצועה צריכה שתהא מבהמה טהורה, וצריכה שתהיה הרצועה שחורה דהלכה למשה מסיני, אדומות לא יעשה משום גנאי, שדומה לתכשיטי נשים, ירוקות ולבנות לא יעשה משום דמיחזי כדבר אחר, פי' דנראה בראשו כנגע צרעת, וזו רצועה של תפילין של ראש צריך להיות אורך מצד ימין עד הכרס ומצד שמאל עד החזה הרי תפילין של ראש, וכשיתחיל לתת הקלפים בבתים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות תפילין, ותפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, ושי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני היינו דעביד על העור בזיינה כעין שי"ן וזאת צורת תפילין של ראש. ופרשה ראשונה של תפילין צריכה עשר זיינין, וסימנך חצ"ר מש"י לעמ"ת, אמו"ן אש"ר ללהו"ה למע"ן תהי"ה, פרשה שנייה ט"ו זיינין, וסימנך בפר"ז מא"ך דק"ח מ"ח טו"ט. יביא"ך פט"ר רח"ם הזכרי"ם מח"ר אד"ם כ"ן אפד"ה בחוז"ק מבכו"ר זב"ח ולטוטפו"ת. פרשה שלישית דהיינו שיעור ו' אותיות ג' זיינין בכל אות, סימן שעטנ"ז ג"ץ. שמע לטוטפת נפשך מזוזות דגנך דהארץ. פרשה [רביעית] דהיינו והיה אם שמוע י"ב זיינין, וסימנך פגנ"צ פק"ט ט' קזז"ץ, ואספת דגנך יפתה וקשרתם לטטפת ובקומך מזוזת הארץ:
שי"ן של קדש לי צריכה להיות גדולה כשיעור ב' שינין, והלכה למשה מסיני הוא. וכשמניח תפילין של ראש צריכה הרצועה להיותה מעוגלת בראש ומאחריה קשר כדמות ד', והתפילין כנגד עיניו, וקשר הרצועה מאחוריו, וראש אחד מהרצועה מימין מוריד עד הכרס וראש השני משמאל ומוריד עד החזה. ותפילה של זרוע חותך מעור של בהמה טהורה העושה בית אחד קטן באומם כשיעור כדי שיכנוס שם קלף שכתובות שם ד' פרשיות ויקח חתיכת הקלף וכותב בה ארבע פרשיות בזיוניהן כסדרן ביחד בלי חיתוך כתיקונן בלי חילוף פרשת קדש לי, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע, ובין פרשה לפרשה יניח ריוח מעט וזהו הפרשיות סתומות ומעייף אותו הקלף כתקונו מול הקורא וקושרו בשיער ומשימו באותו בית של עור ועביד ליה תיתורא, היינו שילהא עילאה דתפילין דזרוע שלא תאמר תהא של זרוע כטוטפת הראש שאין לה אלא שילהא, אלא צריכא ממעל באלכסון, ובשפת התפילה עביד לה נמי מעברתא להעביר שם הרצועה השחורה, וצריכה להיות מעוגלת בגובה יד השמאלית מראש הרצועה יורדת ומגעת לאצבע צרדה, וזה צורת תפילה של יד:
. אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא על טוטפתא אסור. וצריך שיהיו נוייהן לבר. תנא כשהוא מניחן מניח של יד תחלה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין, ומברך קודם הנחתן, וכשהוא חולץ חולץ של ראש תחלה ואח"כ חולץ של יד, מאי טעמא אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך הם יהיו שתים, דטוטפת משמע תרי, ואע"ג דכתיב חסר יש אם למקרא. אמר רבה בר רב שילא סח בין תפילה של ראש לתפילה של יד חוזר ומברך שתים, ואקשינן מאי אריא סח אפי' לא סח נמי מברך שתים, אחת על תפילה של יד, ואחת על תפילה של ראש, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמא דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך להניח תפילין, ועל של ראש אומר ברוך על מצות תפילין, ומהדר אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין הנחת זו לזו, מברך אחת, דהיינו להניח תפילין, סח חוזר ומברך שתים, היינו דהדר ומברך מרישא על מצות תפילין ולהניח תפילין, והא קמ"ל כיון דסח בטלה לה ברכה ראשונה. תנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, דכתיב מי האיש הירא (דברים כ ח), דירא מעבירה שבידו, שמע מינה דהנחת תרווייהו מצוה אחת היא, ואפ"ה עכובי לא מעכבי אהדדי, דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד, ואע"ג דאמר רב חסדא לא שנו דאינה מעכבת אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, גזירה שמא יפשע, לא קיימא לן כוותיה, אלא מי שאין לו אלא אחת מברך עליה שתי ברכות. תניא ר' יוסי אומר מודה לי ר' יהודה בריבי שאם אין לו תפילה של יד ויש לו שתים של ראש שתולה עור על אחת מהן כי היכי דליתחזיה ארבע בתי דירה בבית אחד ויוצא בה ידי חובתו:
ואמרי' מודה היינו פלוגתייהו. אמר רבא מדבריו של ר' יוסי חזר בו ר' יהודה ואקשינן איני, והא שלח רב הונא משמיה דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש, אבל של ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ופריק לא קשיא ר' יוסי בחדתא דלא אתנחה ברישיה כלל דר"י בעתיקא דכיון דאתנחא בטוטפתא ברישיה לא שרי ליה לאחותיה בדרעא, דמעלין בקודש ולא מורידין. וזמן הנחת תפילין קיי"ל כאחרים דאמרו משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, ועד אימת, עד חשיכה, אלא שאין מורין כן, דאמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילין ואמינא ליה לשומרן קא בעי מר ואמר לי אין, וידענא ביה דלא לשמרן קא עביד אלא דקסבר הלכה ואין מורין כן, וכיון דאין מורין כן אנן לא עבדינן מעשה הכין אלא כדפסקי מערבא דלבתר דמסלקי תפילייהו ביום מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו, וכל זמן שמניחין צריך לברך עלייהו דקיי"ל כר' ולא כרבנן:
תנו רבנן בית שיש בו ספרים ותפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר רבא גלימא עילוי קמטרא ככלי בתוך כלי דמי ושרי, אמר אביי לא אמרן דשרי אלא דכלי שאינן כליין, אבל בכלי שהיא כליין אפי' כריך בכיסתא ומחית בקמטרא לא דכלים דידהו כולהו כחד כלי דמי, א"ר יהושע בן לוי ספר תורה לא סגי ליה בהכין אלא עושה לה מחיצה עשרה טפחים, ואי מיחדא לה דוכתה לא סגיא ליה במחיצה עשרה, והני מילי ס"ת אבל תפילין משום דצריכין ליה אע"ג דאיכא איניש לאותביניה ניהלי נקיט להו בידיה ועייל בהו לבית הכסא. ואע"ג דאיכא דוכתא לאחותינהו מחית להו היכא דנייח דאמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דר' נחמן כי הוי בעי למיסק לבית הכסא כי הוי נקיט ספרא דאגדתא הוי יהיב לן, תפילין לא יהיב לן, אמר כיון (דשדיין) [דשריין] לינטרן. ואפי' להניח אדם תפילין תחת מראשותיו מן הצד מותר, ולא חיישינן דילמא זימנין דמתהפיך וגני עלייהו והוי דרך ביזיון, מאי טעמא דשמירתן עדיפא מכבודן, ולא מבעי' כשאין אשתו עמו במטה, אלא אפי' אשתו עמו שרי, ולא אמרינן כיון דהוו להו על המטה זילא מילתא אלא משום שמירתן שפיר דמי, דבעי מיני' ר' יוסף ברי' דרב נחומי מה שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו, תחת מרגלותיו לא מבעי' לי דודאי כיון דאיכא בזיון אסור, כי קא מבעי' לי תחת מראשותיו מאי, אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפי' אשתו עמו, ואותיבנא לי' מהא דתניא לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו, ואם היתה אשתו עמו אסור, ואם היה מקום שנמוך שלשה או שגבוה שלשה טפחים מותר תיובתא:
אמר רב אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותי', אלמא אמרינן שמירתן עדיפא:
והיכא מחית להו, אמר ר' ירמי' בין כר לכסת ושלא תחת הראש, והא תני רבי מניחן בכובע תחת הראש, ומהדר דמפיק לה למורשא דכובע לבר. רב פפא צייר לי' בכיסתא בכילתא ומפיק לי' לצררה לבר. רב שישי ברי' דרב אידי מחית להו אשרשיפא ופרס עלייהו סודרא, אמר רב חמא ברי' דר' יוסף הוי קאימנא קמי דרב ואמר לי הב לי תפילין והוה מחתן תחת מראשותיו וההוא יומא יום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעביד. ולגבי בעל קרי בין מרגיל בין לאונסו בין בריא בין חולה קים לן דמותר להניח תפילין, דהא מותר לקרות קריאת שמע ולברך ברכת המזון לאחריו, דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו. פי' בעל קרי מהרהר בלבו ברכות של קריאת שמע ואינו מוציא בשפתיו לברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא אפילו בשפתיו, וכן נמי בברכת המזון לאחריו מוציא בשפתיו דתרווייהו הויין מדאוריתא ואית בהו מלכות שמים, וכן נמי בדברי תורה מותר, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה, ומעשה בתלמיד אחד שהי' מגמגם וקרא בדברי תורה למעלה מר' יהודה בן בתירא אמר פתח פיך והאר דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמי' כג כט), מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אין מקבלין טומאה, אמר רב נחמן בר יצחק והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי, כר' אילעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ, וכר' יאשי' בכלאים דאמר לעולם אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, וכיון דהוי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע מיהו בתפילין ובציצית מותר, דאמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה, ארבע בשל ראש ולזכרון בין עיניך (שמות יג ט), לטוטפת בין עיניך (שם שם טז), והיו לטוטפת בין עיניך (דברים ו ח), לטוטפת בין עיניכם (שם יא יח), וארבע בשל יד, והיו לך לאות על ידך (שמות יג ט), לאות על (ידך) [ידכה] (שם שם טז), וקשרתם לאות (דברים ו ח), וקשרתם אותם (שם יא יח), וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש לאוין, ועשו להם צצית (במדבר טו לח), ונתנו על צצית (שם שם), והיו לכם לצצית (שם שם לט), וראיתם אותו (שם שם), גדילים תעשה לך (דברים כב יב). וכשהוא קורא ק"ש ואין עליו תפילין וציצית נמצא שהוא מעיד עדות שקר בעצמו, הלכך בעל קרי מותר בתפילין ובציצית, אבל ערום בשעה שהוא ערום אסור להניח תפילין, ולגבי משוי תניא היה נושא משאוי על ראשו ובראשו תפילין אם היו תפילין נרצעות אסור, ואם לאו מותר, ואיזה משאוי אמרו, משוי של ארבעת קבין, דהוי לי' סכום עשרין ותמני ליטרין, תני ר' חייא המוציא זבל על ראשו ובראשו תפילין הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אלא נוטלם מראשו וקושרם בזרוע במקום תפילין. משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת של לחם אסור להניחן על ראשו בזמן שיש עליו תפילין. תניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, דברי בית שמאי, בית הלל אומרין אוחזן בידו ונכנס, ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ונכנס, והא זמנין דמישתלי ושדי להו, אלא אימא אוחזן בידו בבגדו ונכנס. א"ר מישא בר ברי' דר' יהושע בן לוי הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו ונכנס, א"ר יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן, [אבל] אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להן כיס טפח ומניחן מעיקרא. אמר ר' יוסף בר אבימי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, הני מילי לגדולים אבל לקטנים כי נוחתין ברישיה ומשתין מים והוא דאיכסיין, אבל תפילה של יד אי נמי חד מנייהו מחתן בידי' וקא בעי להשתין מים אסור משום נציצות הניתזות עד דמנח להם בכיס:
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש לפי שנקראו פאר אבל אינו חייב להניחן, שנא' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר (ישעי' סא ג):
וכיס של תפילין אסור להניח בו מעות או דבר אחר, לפי שנתקדש עם התפילין, דאמר רב חסדא האי סודרא [דתפילין] דאזמיני' למיצר בי' תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר בי' זוזא, אזמני' ולא צר בי', אי נמי צר בי' ולא אזמניה שרי למיצר בי' זוזי:
ותיק של תפילין מצילין אותה עם התפילין בשבת מפני הדליקה:
ואסור לישן בהן לא שינת עראי ולא שינת קבע, גזירה שמא יפיח בהם, אבל משום קרי לא מיתסרי לאנוחי, כמא דפסקינן לעיל, ולא קיי"ל כמאן דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שנא' וזאת תורת האדם (ש"ב ז יט):
וצריך למשמש בהן בכל שעה שמא יפלו מעליו ויתבזו, וק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד (שמות כח לח), שלא תסיח דעתו הימנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה ומעניינים שבתורה על אחת כמה וכמה:
והלכתא רצועות של תפילין שנפסקו וחזר ונתקשרו פסולות, לפי שאינן צריכות אלא קשר אחד:
ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י). מגיד שאדם צריך לבדוק את תפיליו אחת לשנים עשר חדש דברי ב"ה, וב"ש אומרים אינו צריך לבודקן עולמית, וכן אמר שמאי הזקן אלו תפילין של אבי אימא, מאי טעמייהו דב"ה שמא נמחק בהם אות:
ד"א ושמרת את החוקה הזאת למועדה. חזר על עניין הפסח שהרי הלכות הפסח והלכות בכורות כלולות אלו באלו:
למועדה. שתהא דוחה את השבת, דאתיא מועד מועד, כתיב הכא למועדה, וכתיב התם לגבי תמיד, תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה מועד האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועד האמור כאן דוחה את השבת:
מימים ימימה. משנה לשנה, וכה"א ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה כט), מה להלן שנה תמימה, אף כאן שנה תמימיה:
ולענין פדיון הבן כשבא ליתן חמש סלעים או שווייהון לכהן, שואל הכהן לאביו ואומר בכור הוא זה ואומר אין, רוצה אתה לפדותו ואומר אין, והוא אומר לבכור כשהיית במעי אמך הייתה ברשותך, ועכשיו אתה ברשותנו וקידש אותך כמו שאמרה תורה קדש לי כל בכור (שמות יג ב), והמעות או החפיצין הללו חולין הן ואתה קודש וקבלו אבותיך עליהן לפדותך בהם מן הכהן כמו שאמרה תורה ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים (במדבר יח טז), ועכשיו יצאת מרשותנו בחפיצים הללו, ונכנסת לחולין ברשות אבותיך, ואלו החפיצים יכנסו תחתיך לפדיונך לרשותנו, ואומר אבי הבכור בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן, בא"י אמ"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אם פדיתי אותו כראוי מוטב, ואם לאו יהא פדוי כתורה וכמצות כהלכה וכהתניית ב"ד וכבקי שבישראל:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו פרשת יציאות כושרות, כתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), צדקה שעשה אבינו אברהם היא רוממה את בניו שנקרא גוי גדול וקדוש. באברהם כתיב יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד), בבניו כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), באברהם כתיב והשענו תחת העץ (בראשית יח ד), בבניו כתיב פרש ענן למסך (תהלים קה לט), אלו ז' ענני כבוד. באברהם כתיב ואקחה פת לחם (בראשי' יח ה), בבניו כתיב הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). באברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם (בראשי' יח ז), בבניו כתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול (שמות טז ח). באברהם כתיב והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), בבניו כתיב ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג). באברהם כתיב הלך עמם לשלחם (בראשית יח טז), בבניו כתיב וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא), עליו הכתוב אומר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):
וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד) כל מה שנראו פרעה ומצריים גומלי חסד עם יעקב ובניו, דכתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), וכתיב במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (שם מז ו), חטאת היא להם, שהרי נהפך לבם לומר הבה נתחכמה לו (שמות א י) וכל מה שנראו גומלי חסד, כדכתיב ויהי בשלח פרעה את העם, שילוח דהיינו לוואי חטאת היא להם, שנאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם (שם יד ה), כיון שראה אותם נוסעים כחומה, התחיל קורא וויי שכל זמן שהיו רומסין ובולסין את הטיט היו בעיניו כאין, כיון שראה אותם יוצאין בצבאות ובדגלים, התחיל מצטער וקורא ווי, ועליו ועל כיוצא בו נאמר וחסד לאומים חטאת:

Verse 17

ויהי בשלח פרעה את העם. אין שילוח אלא לוואי, וכה"א ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז). ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו (בראשית יב כ), וישלחם יצחק (שם כו לא), וכל דומיהן. הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב), הוא חזר לומר קומו צאו מתוך עמי (שם יב לא), ומה שכר נטלו על כך, שנאמר לא תתעב מצרי (דברים כג ח):
ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אין נחם אלא לשון ניהוג, וכה"א נחית בחסדך (שמות טו יג), נחית כצאן עמיך (תהלים עז כא), וינחם בענן יומם (שם עח יד):
דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. ברוב מקומות במקרא תמצא דרך לשון זכר, כדכתיב יש דרך ישר לפני איש (משלי יד יב). וכן כי קרוב הוא, וכיצד הי' קרוב למצרים, שהרי עזה היא סמוכה לגושן, וגת סמוכה לעזה שהרי פלשת וכפתור בני בניו של מצרים הזקן היו, והיתה נחלתם בין אחיהם בני מצרים, ובין בני כנען, וזה דרך שהי' קרוב וישר לצאת מגושן וללכת דרך עזה וגת ומשם ליכנס לארץ כנען, שכולן סמוכות וקרובות, ומפני מה לא ניהגם כך:
כי אמר אלהים. למשה:
פן ינחם העם. שיצא מיד עבודה קשה ועכשיו יצאו לקראתם בני פלשת שהן מלומדי מלחמה להלחם אתם, כדרך שעשו עם בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת, שנא' (בני) [ובני] אפרים שותלח (בנו בכר) [וברד] בנו וגו' (דה"א ז כ), וכתיב והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת [את] מקניהם (שם שם כא), וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים עח ט), מפני מה, מפני שלא שמרו ברית ה' ובתורתו מאנו ללכת (שם שם י), עברו על הקץ שנגזר בין הבתרים, עברו על השבועה, דכתיב וישבע יוסף את בני ישראל לאמר (בראשית נ כה), ועכשיו יראו ישראל מלחמה שקשה עליהם, ויראו עצמות יוסף אחיהם מושלכין בפלשת ושבו מצרימה, ו' שבראש התיבה ושבו משמעתה לשון עתיד:

Verse 18

ויסב אלהים את העם. הקיפן דרך אחרת ודומה כי לא נסב עד באו פה (ש"א טז יא), הסבי עיניך מנגדי (שה"ש ו ה), וכל דומיהן:
דרך המדבר. כדי לצרפן, שנא' המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' (דברים ח טו), ר' אליעזר אומר כדי ליגען, שנא' ענה בדרך כחי (תהלים קב כד). ולא עינם אלא ללמדם את המצוות, שנא' טוב לי כי עוניתי למען (אלמדה) [אלמד] חוקיך (שם קיט עא):
ים סוף. כדי להודיעם גבורותיו על הים, וכדי לנסותם שם, אלא שלא עמדו בנסיון שנא' וימרו על ים בים סוף:
וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. אין חמושים אלא מזורזים, בין לגבי כלי זיין, כגון ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם (יהושע א יד), וכגון ויעברו (בני גד ובני ראובן) [בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה] חמושים (שם ד יב), ובין לגבי בדק ושאר עסקים, כגון וחמש את ארץ מצרים (בראשית מא לד), כולן מדוברין על אופן זירוז:

Verse 19

ויקח משה את עצמות יוסף עמו. במחנה לווייה, להודיע חכמתו של משה שכל ישראל עסוקין בביזה, ומשה עוסק במצוות, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות (משלי י ח), ומנין הי' משה יודע היכן הוא קבור, אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראת למשה קברו של יוסף, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצריים ושקעוהו בתוך נילוס, בא משה ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו, וצעק עלי שור עלי שור, הגיעה שבועה שנשבע לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ועכשיו אם אתה מראה את ארונך מוטב, ואם לאו נקיים אנו משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף, ואל תתמה, שהרי אלישע תלמיד של אליהו צף הברזל מפניו ק"ו למשה רבו של אליהו. ר' נתן אומר בקפיטולין של מצרים היה קבור יוסף:
כי השבע השביע. כפל השבועה השביען כדי שישבעו את בניהן דור אחר דור, ולמה השביע את אחיו ולא השביע את בניו אלא אמר שמא לא יניחו מצרים את בניי לבד, אמר להם יוסף אני הורדתי את אבא כאן לרצונו ולכבודו ואעפ"כ העליתיו מכאן למקום שהורדתיו משם, ואני שהורדתוני כאן שלא לרצוני. ושלא לכבודי משביעכם אני שתעלוני מכאן למקום שגנבתוני משם ובכך תהיו נקיים, משל לחבית של יין שגנבוה גנבים ונודע לבעל היין ואומר יערב לכם היין אם תחזרו הקנקן למקום שלקחתם אותו משם וכן עשו, שנא' ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם (יהושע כד לב):
את בני ישראל. את השבטים:
לאמר. לומר לבניהם:
פקד יפקוד אלהים אתכם. פקוד בגלות זה יפקוד בשאר גליות:
והעליתם את עצמותי מזה. מזה המקום:
אתכם. כשתהיו עולין גם [עצמות שאר שבטים] אתכם. מכאן שיודע היה יוסף ברוח הקודש שכל שבט ושבט עתיד להעלות ראש שבטו, ודומה לדבר מזה, זה בגמט' תריסר הוויין:
והעלתם חסר יו"ד רמז שלא נתעסקו בו שאר בני השבטים אלא משה לבדו:

Verse 20

ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. מה איתם שם מקום אף סכות שם מקום כשדרשינן:

Verse 21

וה' הולך לפניהם יומם. שכינת כבודו אשר באויר הנכבד אשר הענין דק מכל דק' וחזק מכל חזק, וקדוש מכל קדוש, אשר בו מראה כבודו בראיית הלב, ולא בראיית העין לנביאיו, ובו מדבר בחזון לחסידיו, כאשר כתבנו בתחלת שכל טוב, כמו שהיתה מרחפת ומועפת בתחלת העולם. כך היתה מהלכת לפני אבותינו בזכותו של אברהם אבינו, כשדרשינן בפתחה של פרשה:
יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. וזה הענן הי' אחד משבעת ענני הכבוד שסיככו בהם, ארבעה מארבע רוחותם, שנא' יסובבנהו (דברים לב י), אחד מלמעלה שלא יזיקם שרב ושמש, שנא' ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם (ישעי' מט י). ואחד מלמטה, שנא' ישאהו על אברתו (דברים לב יא), ואחד שהי' מהלך לפניהם כל הנמוך מגביה וכל הגבוה משפילו, וכה"א לעתיד כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו (ישעי' מ ד), והי' מכה נחשים ועקרבים ומכבד לפניהם, שנאמר בעמוד ענן לנחותם הדרך, וכדי להודיעך ששבעת ענני כבוד סיכך עליהם כתוב בתורה שבעת עננים ואלו הן בעמוד ענן לנחותם (שמות יג כא), ועענך עומד עליהם (במדבר יד יד) ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם (שם שם). ובהאריך הענן (שם ט יט), ומה שכתב בו ויש אשר יהיה הענן (שם שם כ), היינו הך, (והעלותם) [ובהעלות] הענן (שמות מ לו), ואם לא יעלה הענן (שם שם לז), כי ענן ה' (שם שם לח):
ולילה בעמוד אש. זו אש מאש הכבוד שלמעלה:
להאיר להם. להם היה מאיר, חוצה להם אינו מאיר:
ללכת יומם ולילה. לא שהיו מתחילין ללכת למסעימו בלילה, אלא מתחילין ליסע אחר זמן תמיד של שחר, שנא' בבקר ונסעו (במדבר ט כא), ופעמים ששוכן הענן באותו היום והם חונים, ופעמים שמאריך והם מהלכין ביום ובלילה לפי מה שהי' הענן מאריך, כדאפרש בפ' בהעלותך, אבל כאן שהיו כבורחין מלפני פרעה הוצרך לאמר ללכת יומם ולילה:

Verse 22

לא ימיש. קא סלקא דעתין דלא ימיש על אחרים קא משתעי דאינו ממיש הדבר ממקומו, אלא על כרחך לא ימיש דומיא דלא ימוש, וכה"א יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (שמות לג יא), ממקומו לא ימיש (ישעיה מו ז), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה (תהלים נה יב), וכן נמי לא ימוש [ספר] התורה [הזה] מפיך (יהושע א ח), כולהו משתעי על דבר עצמו שאינו מש ממקומו:
לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים הי' עמוד האש צומח:
ורבותינו דרשו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. קרוב הוא הדבר שנאמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על הר הזה (שמות ג יב), לפיכך איחרם:
ד"א קרוב הוא. קרוב הדרך לשוב מצרים, שנא' דרך שלשת ימים נלך במדבר (שם ח כג) קרובה היא השבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא כג) ועדיין נכדו קיים:
ד"א קרובה היא מלחמה ראשונה לשניה:
ד"א בקרוב ירשו הכנענים את הארץ, שנא' ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ועדיין דור שלישי קיים, דהיינו שיצא קהת משם ועדיין משה בן עמרם בן קהת היה קיים, שהיה דור שלישי לירידת מצרים:
ד"א כי קרוב הוא. כל שכן שלא הביאן הקב"ה בדרך פשוט וקרוב, אלא אמר הקב"ה אם אני מכניס את ישראל הרי הן מחזיקין מיד איש בשדהו ואיש בכרמו והן בטלין מן התורה, אלא אני מקיפן במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי באר והתורה נבללת בגופותם ומתוך כך אני מכניסן לארץ, מכאן הי' רשב"י אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להן אוכלי תרומה:
ד"א כי קרוב הוא. כל שכן שלא הביאן הקב"ה בדרך פשוט וקרוב, אלא כיון ששמעו בני כנען שישראל באין ליכנס לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינין, אמר הקב"ה לא הבטחתי לאברהם אביהם שאני מכניס את בניו לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב, וכה"א כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה וגו' (שמות ג ח), אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו בני כנען ויתקנו מה שקלקלו:
פן ינחם העם בראותם מלחמה. זו מלחמת עמלק, שנא' וירד העמלקי וגו' (במדבר יד מה):
ושבו מצרימה. שלא יחזרו לאחוריהן, והרי דברים ק"ו ומה כשהקיפם בדרך רחוקה אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד), אלו הביאם בפשוטה, על אחת כמה וכמה:
וחמושים עלו בני ישראל. אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ר' נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו כדדרשינן במכת חשך. ויש מפרשים חמשה נערים לכל אחד:
ויקח משה עצמות יוסף. יוסף זכה לקבור את אביו שאין לנו באחיו גדול ממנו, שנא' ויעל יוסף לקבור את אביו (בראשית נ ז), לפיכך זכה שהתעסק בעצמותיו משה שאין לנו בישראל גדול הימנו, ולפיכך זכה משה שהתעסק בו הקב"ה, שנא' ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו), וכן אתה דורש במרים שהמתינה למשה שעה אחת, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד), לפיכך זכתה שהמתינו לה הקב"ה והענן וכל ישראל והכהנים והלוים, ללמדך כמה גדול כח מצוותיו של הקב"ה, שהוא משלם שכר שלם לעושי רצונו, ולא עוד אלא שהי' ארונו של יוסף מהלך עם ארון הברית, והיו האומות שואלין מה טיבן של שני ארונות הללו, ואומרים להם זה ארונו של מת, וזה ארון הברית של חי העולמים, ולפיכך הוא מהלך עמו, משום שקיים את המונח בתוכו, כל מה שכתוב בספר המונח בזה, דכתיב בלוחות הברית אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים (אנכי) [אני] (בראשית נ יט). כתוב בלוחות לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ב), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא (בראשית מב יח). בלוחות כתיב לא תשא (שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה (בראשית מב טו), אבל השם לא הי' מוציאו לבטלה. בלוחות כתיב זכור את יום השבת (שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת לכבוד שבת, וכה"א והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך (שמות כ יב), וביוסף כתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רעים כלכם בשכם לך ואשלחך אליהם ויאמר [לו] הנני (בראשית לז יג), מפני כבוד אביו לא עיכב עצמו. בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף (שמות כ יג יד), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לישכב אצלה (בראשית לט י), לעבור על לא תנאף:
להיות עמה (שם שם), להרוג את בעלה. בלוחות כתיב לא תגנוב (שמות כ יג), ביוסף כתיב וילקט יוסף את כל הכסף ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה (שמות כ יג). ויוסף לא רצה לשלוח לומר לאביו שמכרוהו אחיו, וק"ו ומה דברים שהיו אמת לא רצה להגיד, דברי שקר על אחת כמה וכמה. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם שם יד), ויוסף לא חמד אשת פוטיפרע:
וה' הולך לפניהם יומם. אפשר לומר כן והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה' (ירמי' כג כד), אלא כדי להודיע חיבתן של ישראל עליו לעיני כל אומות העולם, כדי שיהיו נוהגין כבוד בהם, ולא דיים שאינם נוהגים בהם בכבוד, אלא שממיתין אותן מיתות משונות זו מזו, ועל כן הוא אומר וקבצתי את כל הגוים [והורדתים] אל עמק יהושפט ונשפטתי (אותם) [עמם] שם (יואל ד ב), יכול על ע"ז ועל גילוי עריות, ת"ל על עמי ונחלתי ישראל וגו' (שם שם), וכתיב מצרים (לשמה) [לשממה] תהיה ואדום למדבר שממה וגו' (שם שם יט), באותה שעה ויהודה לעולם (תהי') [תשב] וירושלים לדור ודור (שם שם כ), וכתיב ונקיתי דמים לא נקיתי (שם שם כא), אימתי, וה' שוכן בציון (שם שם):
לא ימיש עמוד וגו'. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, שעד שעמוד הענן של יום קיים, דהיינו ביני שימשי, יהא עמוד האש צומח, דביתהו דר' יוסף הות מאחרא ומדלקא, אמר לה בעלה לא ימיש עמוד הענן יומם וגו', סברה לאדלוקי ולאקדומי, תנא לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר:
דאתן עלה מיהת מחייבי בית ישראל לאדלוקי שרגא בערב שבת ליקרא דשבתא, וכי מדליק צריך לאדלוקי ברוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר, מ"ט דאי לא עביד הכי דילמא לא בדרא נורא בפתילה וכביא, וכיון דלית לי' נהורא לא מתאכיל ליה, וכן נמי מאן דעביד מדורה בבי שימשא אי איכא שהות ביום כי היכי דבדרא נורא ברובה שרי, ואי לא אסור, דתנן ובגבולין עד שיצית האור ברובן, מאי רוב, רב אמר ברוב כל אחד ואחד, ושמואל אומר כל שאין אומר הביאו עצים דקין ונניח תחת הגדולים. תני ר' חייא כוותי' דשמואל שתהא שלהבת דולקת מאליה ולא מחמת דבר אחר:

Chapter 14



Verse 1

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וידבר ה' אל משה לאמר. רשב"י אומר כל מקום שנאמר לאמר הרי זה לשעה, ואמרת אליהם, לדורות:

Verse 2

וישובו. לפי שכבר הלכו דרך המדבר ים סוף שלשה ימים ועברו את פי החירות, לפיכך נאמר וישובו, דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר בו שחטו את פסחיהן, ולערב לקו הבכורות, ובחמשה עשר יצאו, ואותו היום יום חמישי היה, והלכו כל אותו היום וערב שבת ובשבת הרי ג' ימים לנסיעתם, וליום הרביעי שהוא אחד בשבת התחילו ישראל מתקנין את כליהם, ומציעין את בהמתם לצאת, אמרו להם האקטורין דהיינו פרידות זמריא הגיעה פדות וזמרה שלכם לחזור למצרים, שכך אמרתם [נלכה נא] דרך שלשת ימים (נלך) במדבר (שמות ה ג), אמרו להן ישראל וכי ברשות יצאנו, והלא הוציאנו בוראינו ביד רמה לעיני כל מצרים, אמרו להם האוקטורין רוצים ולא רוצים סופכם לקיים דברי מלכות, עמדו אליהם ישראל הכו מהם, ופצעו מהם, הלכו והגידו לפרעה, אמד להם משה חיזרו לאחוריכם, כיון שתקעה קרן לחזור, התחילו מחוסרי אמנה שבישראל מתלשין בשערן ומקרעין כסותם, עד שאמר להם משה מפי הגבורה נאמר לי שאתם בן חורין, לכך נאמר וישובו:
ויחנו לפני פי החירות למה נקרא חירות, שהיו כעין דמויות חרורות ונקובות, ודומה לדבר ויקוב חור בדלתו (מ"ב יב י), וכן חרות על הלוחות (שמות לב טז), ובלשון רבותינו דומה לו חרירה של מחט, וחירות הללו לא היו משופעות, אלא גדודות, לא היו חרוטות אלא משוקעות, לא היו עגולות אלא מרובעות, לא היו מעשה אדם אלא מעשה שמים, סלעים גדולים היו מכאן ומכאן, וכמין עינים היו להן מפותחות, כמין זכר וכמין נקיבה היו, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר החירות מצד זה ומגדול מצד זה, והים לפניהם, ומצריים מאחוריהם, ומדהוה לי' למיקרנהו חורות וקרי להו חירות שמעינן בהו תרתי, שמעינן בהו לישנא דחרירא כדאמרן, ושמענין בהו לישנא דחירות, דתניא אין חירות אלא מקום חירותן של מצרים, שכך היה מנהגם שכל עבד שבורח מאדוניו כיון שהגיע לחירות נעשה בן חורין, ומקום אטליז, דהיינו שוק של קצבים הי', ומקום בית ע"ז שלהם הי'. לשעבר הי' נקרא פיתום, שנא' את פיתום ואת ואת רעמסס (שמות א יא), חזרו לקרותו חירות שהיא מאחרת את עובדיה:
בין מגדול ובין הים. מגדול ששם היתה גדולתן של מצריים, ודומה לדבר מגדול ישועות מלכו (תהלים יח נא), שם היתה תפארתם, שם כינס יוסף את כל הכסף והזהב, שנא' וילקט יוסף את הכסף (בראשית מז יד), ומאותן האוצרות לקחו ישראל כסף וזהב לרוב מאוד:
לפני בעל צפון. בעל היינו ע"ז, כדכתיב את הבעלים ואת העשתרות (ש"א ז ד), והיה מצד צפון למצרים, ודומה לדבר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב כ), דהיינו נבוכדנצר שבארץ צפון, כדכתיב קרץ מצפון (ירמי' מו כ), וזה בעל צפון נשתייר מכל הייראות שלהם, בשביל לפתות לבם של מצריים, עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), אל תקרי משגיא אלא משגיא לשון שגיון, ואמרו הלא בעל צפון הוא יראתינו הוא יסייע אותנו להלחם עם ישראל, (והם) [והמה] לא ידעו מחשבת (השם) [ה'], ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר (גרנם), [גרנה] (מיכה ד יב), וכתיב כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם (תהלים קטו ח):
נכחו תחנו על הים. נכח בעל צפון, כדי לפתות לבם של מצרים, כדכתיב שוטח לגוים וינחם (איוב יב כג):

Verse 3

(ויאמר) [ואמר] פרעה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, ודומה ואמר הכהן (אל האשה) [לאשה] (במדבר ה כא), ואמר עליהם שמע ישראל (דברים כ ג):
לבני ישראל. בשביל בני ישראל, כלומר כל כך יאמר פרעה בשביל ישראל:
נבוכים הם בארץ. כלומר מעורבבים ומטורפין הן בארץ, ומשה היטעם ואינו יודע להיכן הוא מוליכם, שאין להם דרך ללכת זו לפי דרך ארץ פלשת, ועכשיו הניחו דרך הישר והוליכם דרך המדבר ים, אנה יפנו ללכת יודעני:
כי סגר עליהם המדבר. מגדול וחירות שהן מקומות שלנו משני צדדיהם, והים מלפניהם, ואנו מאחריהם, ואם יפנו ללכת למדבר כבר יודיעני כי סגר עליהם המדבר מללכת בו מפני חיות רעות שבו, ואין סגירה אלא חיה רעה, וכה"א אלהים שלח (מלאכו) [מלאכיה] וסגר פום אריוותא (דניאל ו כג), וכתיב ויסגור ה' בעדו (בראשית ז טז), ואמרינן אלו חיות רעות שסיבבו את התיבה להציל את נח מפני הרפאים שביקשו להפכה, ודומה למלת נבוכים ויתאבכו גאות עשן, (ישעי' ט יז), נבוכו עדרי צאן (יואל א יח), מטורפין הם עדרי צאן, כי אין להם מרעה מפני הבצורת, והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו), מעורבבת אין היכר בין קול השמחה ובין קול הצעקה, וכן תרגם אונקלוס מערבלין במערבלא, וכן בדברי רבותינו מירבל הוא דרבל, אלמא נבוכים נבוכו ונתאבכו נבוכה ב' כ' שתיהן יסוד התיבה, וכולן לשון עירבוב וטירוף:

Verse 4

וחזקתי את לב פרעה. המשרת שבתי"ו משמעת המלה לשון עתיד, וכן כל כיוצא בה:
ורדף אחריהם. שעד עכשו לבו חלוק אם לרדוף אם שלא לרדוף, ועכשו יתחזק וירדוף:
ואכבדה בפרעה ובכל חילו. מלמד כשהקב"ה נפרע מן האומה שמו מתגדל בעולם וכה"א ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים וגו' (ישעי' סו יט), וכתיב בסוף והגידו את כבודי בגוים (שם שם), וכתיב ונשפטתי (אותן) [אתו] בדבר ובדם וגו' (יחזקאל לח כב), ואח"כ והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים (שם שם כג), וכתיב שמה שבר רשפי קשת גו' (תהלים עו ד), ואח"כ כתיב נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו (שם שם ב):
וידעו מצרים כי אני ה'. לשעבר אמרו לא ידעתי את ה' (שמות ה ב):
ויעשו כן. להודיע חכמתן של ישראל שלא אמרו האיך אנו חוזרין לאחורינו שלא לימס לבב טף ונשים שעמם, אמרו רוצין ולא רוצין אין לנו אלא דברי בן עמרם:

Verse 5

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. וכי בורחין היו והלא ביד רמה יצאו, אלא אמרו לו האקטורין לפרעה הכו ממנו ופצעו ממנו ולא מיחה אדם בידם, אין להם לא מושל ולא שר, כענין שנאמר מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו (משלי ל כז), מיד ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. לרעה, כי לשעבר כתיב ויאמרו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים (שמות י ז), ועכשו חזרו לומר מה זאת עשינו, לא הועיל לנו כלום:
כי שלחנו את ישראל מעבדינו. אמר אילו לקינו ולא שלחנום כדי היא, או אילו לקינו ושלחנום ולא ניטל ממנו ממונינו כדי הוא, אלא לקינו ושלחנום ונוטל ממנו ממונינו:

Verse 6

ויאסור את רכבו. הוא בידו אסרו, דרך מלכים להיותם עומדים ואחרים מציעין להם, אבל כאן הוא בעצמו אסרו, כיון שראו גדולי מלכות כך, עמד כל אחד ואחד והציע לעצמו. ארבעה אסרו בשמחה, אברהם ויוסף לדבר מצוה, בלעם ופרעה לדבר עבירה, אברהם, דכתיב ויחבש את חמורו (בראשית כב ג), בלעם, דכתיב ויחבש את אתונו (במדבר כב כא), תבא חבשה שחבש אברהם לעשות רצון קונהו ותפרע מבלעם שחבש לדבר עבירה. ביוסף כתיב ויאסור יוסף מרכבתו (בראשית מו כט), בפרעה כתיב ויאסור את רכבו, תבא אסירה שאסר יוסף לעשות רצון קונהו ותפרע מפרעה שאסר לדבר עבירה:
מכאן אמרו אהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה של גדולה:
ואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, דרך מלכים גוליירין הולכים לפנים, ואני אקדים לכולכם, שנאמר ופרעה הקריב (שמות יד י), דרך מלכים כל העם בוזזים ונותנים לפניו, ואני אשוה עמכם בבזה, שנא' אחלק שלל (שם טו ט), ולא עוד אלא שאני מחלק לפניכם מתנות משלי:

Verse 7

ויקח שש מאות רכב בחור. הרכב לקח ממקומות אחרים, והרכבים היו בני עמו:
וכל רכב מצרים. מהיכן הי' הרכב במצרים, אם משל עצמם, הא כתיב הנה יד ה' הויה וגו' (שם ט ג), וכתיב וימת כל מקנה מצרים (שם שם ו), ואם משל ישראל, הא כתיב לא תשאר פרסה (שם י כו), אלא משל הירא את דבר ה', וכדדרשינן התם בפרשת דבר:
ושלישים על כלו. גבורי חיל כנגד כל ישראל, וכה"א שלישים וקרואים (יחזקאל כג כג), ושלשים דפרעה חסר יו"ד שחסרה גבורתם ואבדו, שלישים וקרואים מלא יו"ד, שעדפו גבורתם ונצחו:

Verse 8

ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים. כדכתיב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם (לעיל פסוק ד) וירדוף אחר בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל שאילו היתה אומה אחרת לא הי' פרעה חשש לרדוף אחריהם:
ובני ישראל יוצאים. וכי עכשיו יוצאים והרי כבר נאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג ג), אלא שהיו מצריים רודפים אחריהם, וישראל היתה ידם רוממה על מצרים, מהלכין ומרוממין ומפארין למלכם:

Verse 9

וירדפו מצרים אחריהם. מלמד שכשם שהתחילו לרדוף כך השיגו לא נכשל אחד מן המצריים שמא ינחשו ויחזרו לאחוריהם:
וישיגו אותם חונים על הים, אותם ל"ט מליין ו' וכולן לדרשה, וזה מלא ו' שכולן היו מליאי מצוות וזהב וכסף ושמלות ושכינה על גביהם:
חונים על הים. כלומר על שפת הים:
כל סוס רכב פרעה. זה רכב ברזל:
ופרשיו. אילו רוכבי הפרשים:
וחילו. אלו הרגלים:
על פי החירות. לפני בעל צפון כשמועו:

Verse 10

ופרעה הקריב. כל מקום שנא' הקרב משמע שהקריב את אחרים, כדכתיב כאשר הקריב לבא מצרימה (בראשית יב יא), ודרשינן התם שהקריב את שרי ואת הגרים, ודומה לו ונפש כי תקריב קרבן (ויקרא ב א), והקריב מזבח השלמים (שם ג ג), וכל מקום שנא' קרב משמע שקרב הוא עצמו, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המזבח (שם לב יט):
ופרעה הקריב. קרב לא נאמר אלא הקריב, מלמד כיון שראה את ישראל חונים לפני בעל צפון אמר הלא בעל צפון הסכים על גזירתי להטביען במים, אני גזרתי כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ובעל צפון עצרם על הים, מיד בא והקריב קרבנות לפניו בסמוך לו, שנאמר ופרעה הקריב, שהקריב ביאתו, ודומה לדבר בדברי רבותינו מפני שקירב מיתתו, וכיצד הקריב ביאתו, שכל מה שהלכו ישראל בשלשת ימים הלכו האקטורין ביום ומחצה, ומה שהלכו האקטורין ביום ומחצה, הלך פרעה ביום אחד, לכך נאמר ופרעה הקריב:
וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם. דרך המקרא לקראות הגוי לשון יחיד, כדכתיב ויאמר מצרים אנוסה (שמות יד כה), ישראל נושע בה' (ישעי' מה יז), וכל דומיהן, אלא רבותינו אמרו נוסעים אין כתיב כאן, אלא נוסע, מלמד שנעשו כולן תורמיות תורמיות כאיש אחד, מכאן למדה מלכות להיותה מנהגת תורמיות תורמיות:
וייראו מאד. יותר ממה שהיו מתייראין במצרים:
ויצעקו בני ישראל אל ה'. תפשו להן אומנות אבותיהם, באברהם כתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפילה, ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד סג), ואין שיחה אלא תפילה, ביעקב כתיב ויפגע במקום (שם כח יא), ואין פגיעה אלא תפלה, וכן לראשי הדורות, בדוד כתיב אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן באסא כתיב עזרינו (אלהי ישענו) [ה' אלהינו] כי עליך נשעננו ובשמך באנו על ההמון הזה וגו' (דה"ב יד י), הוא שאמר אבינו יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כז כב), וכן אמר משה רבינו למלך אדום ונצעק אל ה' וישמע קולינו (במדבר כ טז), שלח לו מלך אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (שם שם יח), אתה בברכתך ואני בברכתי:

Verse 11

ויאמרו אל משה. לאחר שנתנו שאור בעיסה באו ואמרו למשה:
המבלי אין קברים במצרים, להקבר פגרינו שם, כמו שנקברו אחינו בשלשת ימי אפילה מיתה הוגנת שנקברו ונספדו, ואנו לקחתנו בדברי הבטחות:
למות במדבר. מיתה מגונה להיות נבלתינו מושלכת לחורב ביום וקרח בלילה:
מה זאת עשית לנו. להוציאנו ממצרים, ועכשו אנו מסורים בידם:

Verse 12

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו. ולא תדבר עם פרעה בשבילנו:
ונעבדה את מצרים. ומה אמרו לו ישראל למשה במצרים ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא). כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר. ואין מי קוברנו:

Verse 13

ויאמר משה אל העם אל תיראו. בוא וראה חכמתו של משה האיך היה עומד ומפייס לכל אותן האלפים והרבבות:
התיצבו. דרשוהו רבותינו לשון נבואה אמר להם שרת עליכם רוח הקודש, שאין יציבה אלא רוח הקודש, שנא' ותתצב אחותו מרחוק לדעה (שמות ב ד), וכתיב והתיצבו באהל מועד ואצונו (דברים לא יד), וכתיב ויבא ה' ויתיצב (ש"א ג י), וכתיב ראיתי את ה' נצב (עמוס ט א), וכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך (שם ז ז):
וראו את ישועת ה'. הי' משה מתכוין ברוח הקודש ויודע היה שהקב"ה נפרע ממצרים באותו יום, אבל אינו יודע באיזה פורענות, לפיכך אמר סתם. [בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה] אשר יעשה (עמכם) [לכם] היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), לא תוסיף עוד לראותה (שם כח סח), ושלש פעמים חזרו שם, ובשלשתן נפלו, הראשונה בימי סנחריב, שנא' הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעי' לא א), שניי' בימי יוחנן בן קרח, שנא' והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים (ירמי' מב טז), שלישית בימי טרגינוס קיסר בסוף בית שני:

Verse 14

ה' ילחם לכם. בשבילכם, ארבעה כיתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת נחזר לשעבוד, ואחת אומרת נלחם עם מצרים, ואחת אומרת ניפול בים, ואחת אומרת נערבב אותם ונצווח כנגדם, כת שהיתה אומרת ניפול לים, אמר להם משה אל תיראו התיצבו ואל תפילו וראו את ישועת ה' (פסוק יג), כת שהיתה אומרת נחזור למצרים, אמר להם משה לא תוסיפו לראותם עוד (שם), כת שהיתה אומרת נלחם עם מצרים, אמר להם משה ה' ילחם לכם, כת שהיתה אומרת נצווח כנגדם ונערבב אותם, אמר להם משה ואתם תחרישון:
ה' ילחם לכם. הרי הבורא נלחם כנגד מצרים בשבילכם, ואפי' אתם תחרישון, אמרו לו רבינו ומה לנו לעשות אמר להם וק"ו ומה אם כשתהיו שותקין הוא עושה עמכם ניסים וגבורות, כשאתם מתפללים לפניו על אחת כמה וכמה, וכה"א רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ו), באותה שעה הי' משה רבינו עומד ומרבה בתפילה וישראל עומדין ונותנים שיר ותפארת למי שהמלחמה שלו:

Verse 15

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה, יש שעה לקצר, ויש שעה להאריך, לקצר כגון אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), להאריך כגון ואתנפל לפני ה' [כראשונה] ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט יח). ר' אומר (אילו) [אם] לאדם יחידי עשיתי לו את הים יבשה דכתיב יקוו המים (בראשית א ט), לעדת קדושים אלו איני עושה את הים יבשה, למה תצעק אלי:
דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. רבנן אמרי לא בקע הקב"ה את הים להעביר את ישראל בתוכו, אלא לגדל כבוד שמו הגדול בעולם, שנא' בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם (ישעי' סג יב):

Verse 16

ואתה הרם את מטך. זה המטה שנקרא מטה אלהים, כשכבר דרשתי בואלה שמות:
ונטה ידך על הים ובקעהו. כלומר עשה אותו כעין בקעיות של עץ, ודומה לו ויבקע עצי עולה (בראשית כב ג). עשרה נסים נעשו לישראל על הים כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, בתחלה נבקע הים ונעשה כמין כיפה, שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג יד). נחלק לשנים, שנא' ובקעהו. נעשה יבשה, שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות טו יט). נעשה כמין טיט, שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו). נעשה פירורין פירורין, שנא' (את) [אתה] פוררת בעזך ים (תהלים עד יג). נעשה כעין סלעים, שנא' שברת ראשי תנינים על המים (שם שם), נעשה שנים עשר גזרים לשנים עשר שבטים, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו יג), פי' בכללן תנו לה עשרה ובפרטן תני להו י"א, וסבירא לי נבקע ונחלק חדא היא. נעשה ערימות ערימות מכאן ומכאן, שנא' וברוח אפך נערמו מים (שמות טו ח). נעשה כמו נד, שנאמר נצבו כמו נד נוזלים (שם שם). הוציא להם מים מתוקים, שנא' ויוציא נוזלים מסלע (תהלים עח טז). נקפא מכאן ומכאן כדי שלא יגרו המים על ישראל, ונעשה כמין בולוס של זכוכית, שנא' קפאו תהומות בלב ים (שמות טו ח):
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, נס בתוך נס:

Verse 17

ואני הנני. מיד:
מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם. וכה"א פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):
ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. כשאני פורע מכולן יחד בתוך הים יתכבד שמי בעולם. אמרו רבותינו לא עברו ישראל את הים משפה לשפה אלא להטביע את מצרים נכנסו ישראל מצד זה ובו הצד בעצמו יצאו למדבר כמין קשת:

Verse 18



Verse 19

ויסע מלאך האלהים. זה שדרשתי בפרשת הקשת שהיתה מידת הדין מתוחה כנגד מחנה ישראל לפניהם כדי שלא יעבורו אלא יאבדו מפני פסלו של מיכה שהי' עובר עמהם, שנא' ועבר בים צרה (זכרי' י יא), ומדת הדין ובימתה ומקטרגית היתה בענן, וזה שאמר הכתוב עריך תעור קשתך (חבקוק ג ט), כלומר בעת שרכבת על סוסיך כנגד סוס פרעה ורכבו מרכבותיך נראו להיות ישועה לישראל מיד מצרים:
עריה. כמו הוצאת מנדנה, כמו ואת ערום ועריה (יחזקאל טז ז), תעור קשתך (חבקוק ג ט), ועוררת קשתך שהיתה אות שבועות בינך ובין כל בשר כשראו מראיתה מטות לעיניהם יהיו בוטחין כי אמרך סלה קיים ולא יאבדו ממי המבול ועכשו הערמה ערי' וגלית מדת הדין בה, ואעפ"י שברית בינך ובין כל בשר שלא יאבדו במי המבול נהרות תבקע הארץ בקעת ממי הנהרות לתוך ים סוף ודנת בהם פרעה וחילו, ראוך במדת הדין הרים יחילו וכל הענין, אלמא במראית הקשת נראתה מדת הדין וכה דן הקב"ה את פרעה ומצרים כשם שדן בה את דור המבול ומידת הרחמים ומליצה האחד ובימתה קפצה היא והיא לפניהם להזכיר ברית האבות ושבועתו להם ואהבת בניהם שהאמינו בדבר קדשו ויצאו והלכו אחריו וסילק הקב"ה את שתי המידות ובימותיהן והמקטרגין והמליצה לפני מחנה ישראל והיתה שכינת קדשו מהלכת לפניהם באויר הקודש והנכבד, ומתוך האויר הנכבד היו רואין בראיית לבבם את היד הגדולה. ורואין איך היא בעצמו עושה נוראות על הים ומראין אותו באצבע מכח ראיית לבם ונשמותם שרואות את השכינה ממש דומין להו כאילו רואין ממש בעיניהם, ולכך הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה, ולכך הוא אומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), כי הנשמה בריה היא כעין חגב בעל כנפיים, והיא רואה ומבנת את הגוף. כשהקב"ה היה מדבר עם הנביאים היה כבודו נראה לנשמותיהן שבתוך גופתם, והנשמה מראה ללב, והגוף היה מרגיש ומבין ויודע הדבר ושומעו באר היטב שמיעה ממש, אבל ראיית כבוד ממש לא נראה לנביא בעין, זולתי לנשמתו וללבו של נביא, אז העביר הקב"ה את מידת אלו לפני מחנה ישראל והוליכן מאחריהן, כדי להגן על ישראל וליפרע ממצרים שאל ר' נתן את רשב"י כל מקום אתה מוצא מלאך סמוך לשם קודש אין השם אלא בי"ה, שנא' וימצאה מלאך ה' (בראשית טז ז), וירא מלאך ה' (שמות ג ב), וכאן כתיב מלאך האלהים, אמר לי אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה [שעה] אם לנצל ואם ליאבד, לכך כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, כדי להגן עליהם. וילך מאחריהם, והשכינה עמדה לפניהם:
ויסע עמוד הענן מפניהם. שהיה הולך יומם לפניהם ולפי שקפצה שם בימת מידת הדין ומקטריגיה סילקו הקב"ה אותו היום מלפניהם וילך מאחריהם, העמיד בימת הדין כנגד מצרים והמלאך ופני עמוד הענן להגן על ישראל מאחריהם ולהחשיך למצריים, דומה הדבר לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו היה מהלך לפניו, באו ליסטים מלפניו ונתנו לאחוריו, באו מאחוריו ונתנו מלפניו, באו זאבין מאחריו ולסטים מלפניו, נטלו על זרועותיו, וכה"א ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי (הושע יא ג), התחיל הבן מצטער מן החמה, פירש עליו בגדו, שנא' פרס ענן למסך (תהלים קה לט), היה רעב הוציא לחם ויאכילו, שנא' הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד), צמא השקהו מים, שנא' ויוציא נוזלים מסלע וישק בתהומות רבה (תהלים עח טז):

Verse 20

ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. על המלאך הוא אומר:
ויהי הענן. פני עמוד הענן הוא כנגד מחנה ישראל היה מבהיק ומאיר:
והחשך. זו בימת הדין שנמתחה כנגד מצרים להחשיך דינם:
ויאר את הלילה. יש לומר ויאר סילוק האור מן הלילה, והיא מן המלין הבונין וסותרין, כמו מסעף מן סעפותיו, ישרשו מן שרש, חזר ואמר על עמוד האש והיה עומד לפני מחנה ישראל, שלא זז אלא עומד ומשרת לישראל ועומד ומאיר להם, והיו ישראל באורה ומצריים בחשיכה, ישראל אוכלין ושותין ושמחים, ואינן רואין את המצריים שהיו בחשיכה, ומצריים רואין את ישראל מפני שעומדין באורה, והיו מזרקין חיצים ואבני בלסטראות, והיה המלאך עומד כגבור, והענן נעשה כהרים ומקבלין החצים והאבנים כדי שלא יזיקו את ישראל, וכן אתה מוצא באבינו אברהם, שנא' אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א), וכן לדורות, דכתיב בדוד מגיני וקרן ישעי (תהלים יח ג), וכתיב מגן הוא לכל החוסים בו (שם שם לא):
ולא קרב זה אל זה כל הלילה. לא קרב מחנה ישראל למחנה מצרים, ומחנה מצרים למחנה ישראל:

Verse 21

ויט משה את ידו על הים. התחיל הים עומד כנגדו, היינו רהב שרו של ים נמחץ, כדכתיב ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), ואעפ"י שהיה נמחץ מששת ימי בראשית נותן בה כח מאת הקב"ה כדי להדיין עם שרם של מצרים ולהתגבר עליו ולהפילו מן השמים תחלה כשדרשוהו, ועכשו היה רהב עומד ומסרב כנגד משה, אמר לו שיבקע הים בשם הקב"ה, ולא קיבל עליו, הראהו את מטה האלהים שהיה כתוב עליו שם המפורש הנכבד והנורא, ולא נבקע מלפניו, עד שנגלה עליו הקב"ה בגבורתו ובכבודו, והתחיל הים בורח, שנא' הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), אמר לו משה כל היום הייתי אומר לך בשם הקודש ולא קבלתיה עליך, ועכשו מה לך הים כי תנוס, אמר לו רהב למשה לא מפניך בן עמרם הים בורח, ולא מפניך משה אני נס, אלא מלפני אלהי יעקב (שם שם ז):
מיד ויוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה. איזו היא עזה שברוחות, זו רוח קדים, וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מדור המבול ומאנשי סדום אלא ברוח קדים, שנא' מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד ט), זה דור המבול, ומרוח אפו יכלו (שם), אלו אנשי סדום, וכן בדור הפלגה, שנא' ומשם הפיצם ה' (בראשית יא ט), ואין הפצה אלא ברוח קדים, שנא' ברוח קדים אפיצם (ירמי' יח יז), וכן בצור, שנא' רוח (קדים) [הקדים] שברך בלב ימים (יחזקאל כז כו), וכן במלכות העליזה אין הקב"ה נפרע ממנה אלא ברוח קדים, שנא' ברוח קדים תשבר אניות (תהלים מח ח), וכן לגבי רשעים בגיהנם, שנא' כי ערוך מאתמול תפתה (ישעי' ל לג), וכתיב הנה ברוחו הקשה ביום קדים (שם כז ח):
וישם את הים לחרבה. עשאה כמין חרבה:
ויבקעו המים. כל המים שבעולם נתבקעו ונשפכו לתוך הים סוף, בין מימי ימים ונהרים ונחלים ומעיינות ובורות ומערות ומקוואות, וכל מימי כלים כולם נבקעו ונשפכו לתוך ים סוף ואף מים העליונים פחדו שמא יפלו לארץ, שנא' ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו (תהלים עז יז), אלו מים העליונים, אף חצציך יתהלכו (שם שם יח), אלו מים התחתונים, ואומר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג י), וכשחזרו מי ים סוף למקומם כולן חזרו למקומם, שא' וישוכו המים (בראשית ח א), כל המים שבעולם חזרו למקומן:
אלו ג' פסוקים ויסע מלאך האלהים (פסוק יט), ויבא בין מחנה מצרים (פסוק כ), ויט משה את ידו (פסוק כא), כשתצרף את שלשתן את מוציא מהם שם של ע"ב שמות הכתוב על ספר הישר, וכך אתה מצרפן, פסוק זה ויסע הראשון וזה ויט האחרון תקח אותיותיהם מראשם לסופם ופסוק האמצעי דהיינו ויבא בין מחנה תקח אותיות למפרע מסופו לראשו, כיצד ו' מן ויסע ה' מן הלילה ו' מן ויט הרי וה"ו וכן כולם, והו, ילי, סיט, עלם, מיהש, ללה, אבא, כהת, הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקם לאו כלי לוו פהל נלך ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אום לבב ושר יחו להח כוק מנד אני חעם רהע ייז ההה מיב וזל ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עמם ננא נית מכה פוי נמס ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מיק איע חבו ראה יבס היי מום:

Verse 22

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ר' מאיר אומרו בלשון אחד, ור' יהודה אומרו בלשון אחד. ר' מאיר אומר כשעמדו ישראל, דהיינו השבטים, על הים, זה אומר אני אהא יורד תחילה לים, וזה אומר אני אהא יורד תחילה לים, מתוך שהיו עומדין וצוהבין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה, שנא' שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח כח), אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה ושרי זבולון ושרי נפתלי מרגמין אותם באבנים, שנא' שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי (שם שם), לפיכך זכה בנימין לשרות שכינה בחלקו, שנא' ידיד ה' ישכון לבטח עליו (דברים לג יב), ר' יהודה אומר כשהיו שבטים עומדין על הים זה אומר אני לא ארד תחילה לים, וזה אומר אני לא ארד תחילה לים, מתוך שעומדים ונוטלים עצה קפץ נחשון בן עמינדב ואחריו שבט יהודה וירד תחילה, שנא' סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל (הושע יב א), סבבוני בכחש אפרים שיוצאים קודם הזמן ונכשלו, ובמרמה בית ישראל, שלא היו רוצין לירד לים שהיו מחוסרי אמנה. ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן (שם שם), שהאמין למשה ולאהרן, לפיכך זכה למלכות, שנא' היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפיכך ישראל ממשלותיו. ואנן סבירא לן כר' מאיר, דבהדיא אשכחן שכולן האמינו ביוצרם וירדו לים ברצון, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא):
והמים להם חומה. כמין בולוס של זכוכית היו קפואין ועומדין בגובה שלש מאות מיל למעלה מעל ישראל:
מימינם. בזכות מצוות מזוזה שמימין כניסתם לבית:
ומשמאלם. בזכות תפילין שבזרוע שמאלם:

Verse 23

וירדפו מצרים ויבואו אחריהם. כסבורין הן שהולכים ביבשה:
כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים. מתוך שהראה הקב"ה להם לסוסי פרעה דמות סוסיא נקבה מהלכת לפני כל אחד ואחד מן הסוסים, וענן היה ונראה כך, לפיכך רצים אחריהם בים, שאין דרך הסוסים לשוט בים, ועכשו היו רצים בתוך מי הים שלא מרצון הרכבים שהיו מזוינים וצוהלים לקראת הסוסיא ורודפים אחריהם, וכה"א דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו), ואומר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי (שה"ש א ט):

Verse 24

ויהי באשמורת הבקר. סוף משמרה שלישית של לילה והתחלת הבקר, דהיינו עם האיר המזרח, את מוצא שתפילתן של צדיקים נשמעת בבקר, שהרי אברהם יצחק ויעקב משה ושמואל בכולן נאמר וישכם בבקר, וכן אמר דוד על כל בוקרות הנביאים וחסידי דורות העתידין לעמוד אחריו ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), ועל בוקרו של עולם נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך (איכה ג כג), ועל בוקרן של עליונים נאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז), ואין הקב"ה עתיד להפרע מן הרשעים בגיהנם אלא לבקרים, שנא' לבקרים אצמית כל רשעי ארץ (תהלים קא ח), ואף ירושלים לעתיד לבא כל בקר ובקר מוציא דינה לאור, שנא' ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר משפטו יתן לאור (צפני' ג ה):
וישקף ה' אל מחנה מצרים. הקב"ה מוחץ ורופא בדבר שהוא מכה בו הוא מרפא, אבל רפואת בשר ודם אינו כן, אלא מכה באיזמל ומרפא ברטייה, והקב"ה הכה את איוב בסערה, שנא' אשר בסערה ישופני וגו' (איוב ט יז), וריפאהו בסערה, שנא' ויען ה' את איוב (בסערה) [מן הסערה] (שם לח א), הכה את ישראל בעב, שנא' איכה יעיב באפו ה' את בת ציון (איכה ב א), ועתיד לכנסן בעב, שנא' מי אלה כעב תעופנה (ישעי' ס ח), פיזרן כיונים, שנא' והיו (על) [אל] ההרים כיוני הגאיות (יחזקאל ז טז), ועתיד להחזירן כיונים, שנא' וכיונים אל ארובותיהם (ישעי' ס ח), מן המצרים נפרע בהשקפה, שנא' וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות יד כד), ומברך את ישראל בהשקפה. שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים (דברים כו טו):
בעמוד אש וענן. אלו הן שנאמר בהן וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש (שמות יג כא), וזה עמוד הענן שנסע מפניהם לעת ערב ויעמוד מאחריהם כל הלילה ובאשמורת הבקר החזירו הקב"ה למקומו ועשה אותן ואת עמוד האש שניהן סניף לאויר הנכבד ומתוכם השקיף אל מחנה מצרים, ולפי שקרקע הים כבר נעשה יבשה לפני ישראל, חזרה ונעשית טיט, מכח לחלוחית עמוד הענן, ומכח חום עמוד האש היה הטיט מתרחת וטלפות רגלי סוסי פרעה משחמטות, וכן את מוצא במלחמות הכוכבים עם סיסרא, שנאמר אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו (שופטים ה כב):
ויהם את מחנה מצרים. הממן ערבבן נטל סיגניות שלהן ולא היו יודעין מה הן עושים ישראל. יש מפרשים סיגניות בעלי דעה, דעת בלשון לע"ז סיגנו, ואני אומר מלשון סגן:

Verse 25

ויסר את אופן מרכבותיו. זה עמוד האש שמכח חומו נשרפו כל גלגלי מרכבות פרעה, לאחר שלא היו אופנים ברכב היה הסוס מושכו ומנהיג בכבדות, ולא עוד אלא שהיו המרכבות נהפכות ומושכות הסוסים והפרדות לים בעל כרחם של רכבים, והיו המרכבות טעונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הביזה. כשראו המצריים שדרך העולם נהפך עליהן. אמרו לנוס, שנא' ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל הגוי כולו אמרו לנוס, אלא שהטפשין שבהם חזרו לומר מפני דוויין וסחופין הללו אנו בורחים, הפקחין שבהם אמרו לא מפני ישראל אנו בורחין, אלא מפני בורא עולם:
כי ה' נלחם להם במצריים. כלומר מי שעשה להם ניסים וגבורות במצרים, הוא עושה להן נסים וגבורות על הים:

Verse 26

ויאמר ה' אל משה נטה ידך על הים. שאין הים עומד כנגדך:
וישובו המים על המצרים על רכבו ועל פרשיו. יחזור עליהם הגלגל, יחזור עליהם זדונם, שנא' כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), במים חישבו לאבד את בניי, ובמים אני מאבדם, וכה"א כעל גמולות כעל ישלם (ישעי' נט יח):

Verse 27

ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר. לא איחר ולא עיכב:
לפנות בקר. בסוף ד' שעות שהבוקר פונה והולך לו, ודומה לדבר כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמיה ו ד):
לאיתנו. ליושנו ולקראתו, ודומה לו גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (ירמי' ה טו), ותנא קמא דריש לי' לשון תוקף, ודומה לו איתן מושביך (במדבר כד כא), בירח האתנים (מ"א ח ב):
ומצרים נסים לקראתו. שכשעלה האחרון שבישראל מן הים ירד האחרון שבמצרים לתוך הים כשהפכו מצרים פניהם לנוס התחיל הים סוגר לפניהם, אם הפכום לצד זה הוא סוגר לקראתם, ואם הפכו פניהם לצד זה הים סוגר לקראתם:
וינער ה' את מצרים בתוך הים, הופכים על פניהם. כאדם שמנער את הקדירה והופך את התחתון למעלה ואת העליון למטה, ודומה לו לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), וניער פרעה וחילו (תהלים קלו טו):

Verse 28

וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים. אלו הרגלים הבאים אחרי הפרשים:
לא נשאר בהם עד אחד. על שפת הים כולם נכנסו בים וכיסום המים וננערו. ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה, ועליו הוא אומר ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' (שמות ט טז), וכתיב ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו וגו' (דברים יא ד). וי"א אף באחרונה ירד וטבע, שנא' כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו' (שמות יד יז), ואומר וניער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קלו טו), ואנא אמינא אליבא דתרווייהו, כי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי, ירד פרעה לים והפכו הקב"ה על פניו וכיסוהו המים ולא יצאת נשמתו עד ששלח הקב"ה דברו, ובא מלאך והעלהו מן הים והוליכו לנינוה, כדי לספר שמו בכל הארץ להראותו כח וגבורתו שיתכבד בו, והכי נמי אמור רבנן שמלך אח"כ בנינוה ת"ק שנה, ועליו הכתוב אומר ויגע הדבר [אל] מלך נינוה (יונה ג ו), והוא החזיר את בני נינוה בתשובה, ואם תתמה לומר לאחר שננער בים האיך לא יצא נשמתו, איכא למימר לא לפרעה בלבד נתן כח זה, אלא לכל עמו יורדי הים, דכתיב מת על שפת הים (פסוק ל), מומתים ולא מתים, כענין שנאמר ויהי כצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), וכן נמי דרשי רבנן וינער ה' את מצרים, נתן בהם כח נערות לקבל הפורענות:

Verse 29

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. למה נאמר, לפי שמפורש בקבלה דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק, ג טו), תאמר שמהלכין ישראל על החומר, ת"ל ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים:
והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. כשדרשנו לעיל:

Verse 30

ויושע ה' ביום ההוא. באותו היום שנאמר בו ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים (לעיל פסוק כד), והיה יום שביעי של פסח וחמישי בשבת היה כי בששי בשבת שהוא יום ראשון של פסח נסעו מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפי החירות, וביום שני של פסח שהוא יום שבת ואחד בשבת ובשני בשבת נסעו האוקטורין להגיד לפרעה והלכו כל אותו היום וכן למחר שהוא יום שלישי בשבת כחצות היום הגיעו אצל פרעה והגידו לו כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ולב עבדיו לרדוף אחר ישראל ולמחרת שהוא רביעי בשבת והוא יום ששי של פסח רדפו אחרי ישראל כל אותו היום, והשיגו אותם היום קודם שקיעת החמה, וקודם שקיעת עמוד הענן, שהיה מהלך לפני מחנה ישראל והסיע הקב"ה את עמוד הענן קודם זמנו מלפניהם והעמידו מאחריהם, כשדרשנו לעיל, וכל אותו הלילה שהוא ליל חמישי בשבת שהוא ליל שביעי של פסח לא קרב זה אל זה, לא קרב מחנה ישראל למחנה מצרים, ולא מחנה מצרים למחנה ישראל, ובאשמורת הבקר השקיף הקב"ה למחנה מצרים בעמוד האש שלפני מחנה ישראל, ובעמוד הענן של אחריהם והממם, ומאתמול נבקע הים, וכל אותו הלילה הלכו בני ישראל בים עד הבקר, ומצרים אחריהם, ובבקר הממם וניערם, נמצא שביום שביעי של פסח שהוא יום מקרא קודש שהושיע הקב"ה את ישראל מיד מצרים, ומה ת"ל ויושע ה' את ישראל ביום ההוא, והלא ביום ראשון יצאו ביד רמה, אלא כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה"א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח):
וירא ישראל את מצרים מת. דרך המקרא הוא לקרות את הגוי בלשון יחיד, פעמים לשון זכר, כגון וירא ישראל, וכגון ישראל נושע בה' (ישעי' מה יז), ופעמים לשון נקבה, כגון היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), ותחזק מצרים (שמות יב לג), לפיכך כתיב וירא ישראל את מצרים מת:
מפני ד' דברים ראו ישראל את מצרים מתים, כדי שלא יאמרו ישראל כשם שעלינו מצד זה כך עלו מצרים מצד זה, ושלא יאמרו מצרים כשם שאנו מומתים בים, כך בני ישראל מומתים בים, ושיהיו הישראל נוטלין הביזה שהיתה עליהם שהיו טעונין כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות, ושיהיו ישראל נותנין עיניהם בהם ומוכיחין אותם, כדכתיב אוכיחך ואערכך לעיניך (תהלים נ כא):
מת על שפת הים. וכי מתים ממש היו, אלא מומתים ולא מתים, כענין שנא' והיה בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח):

Verse 31

וירא ישראל את היד הגדולה. כלומר המכה הגדולה כדכתיב הנה יד ה' הויה (שמות ט ג), מיתות משונות מיתות קשות לקו, וזו היתה גדולה מכולם:
אשר עשה ה' במצרים. פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא' ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקב"ה נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה', כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו ק"ו בה', אלא מה ת"ל ויאמינו בה', אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם, כיוצא בדבר אתה אומר לענין פורענות, וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה), אם באלהים דברו ק"ו במשה, אלא ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם:
ורבותינו דרשו (ויאמר) [ואמר] פרעה לבני ישראל (שמות יד ג). לדתן ולאבירם שנשארו במצרים, ובאו עם פרעה ואח"כ כשראו הים נבקע לבני ישראל מיד תהו בלבם ונתערבו עם אחיהם בני ישראל:
נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. נתנבא פרעה ולא ידע מה אמר, עתידין הן לבכות במדבר והמדבר סוגר עליהם וקוברם, שנאמר במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד כט):
ואכבדה בפרעה ובכל חילו. פרעה התחיל בעבירה תחילה, שנא' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט), לאחר כך וישימו עליו שרי מסים (שם שם יא), ממנו התחילה הפורעניות תחילה, כיוצא בו וימח את כל היקום (בראשית ז כג), כיוצא בו וצבתה בטנה (במדבר ה כז), והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות שמעוטה מי שמתחיל בעבירה הוא לוקה תחלה ק"ו למדת הטובה שמרובה:
ויוגד למלך מצרים. חסר ו', מלמד שעמלק הגיד לו. ויש אומרים דורכיות היו לו:
ויאמרו מה זאת עשינו. לקינו ושלחנו ונטלו את ממונינו. משל לאדם שאמרו לו צא והבא לי דג מן השוק, יצא והביא לו דג מבאיש, אמר לו בגזירה שתאכל את הדג, או שתלקה מאה מכות, או שתתן מאה מנה, אמר הריני אוכל, התחיל לאכול ולא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה, התחיל ללקות ס' או ע' מלקות ולא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג, ולוקה, ונותן מאה מנה, כך עשו למצריים לקו ושלחום ונוטל ממונם:
כי שלחנו את ישראל מעבדינו. אמרו הרי כל האומות מקשות עלינו לאמר ומה ישראל שהיו משועבדים תחת ידם הניחו והלכו להם, ועכשיו היך אנו שולחים לארם נהרים ולארם צובה להעלות משם מסים להביא לנו עבדים ושפחות, וכה"א שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו (תהלים קה כ), הא למדנו שהיה פרעה מושל מסוף העולם ועד סופו, וכן מצינו שכל אומה ששלטה על ישראל שלטה תחלה על כל העולם, שכן מצינו בסנחרב ובנבוכדנצר ובאחשורוש, ובאלכסנדרוס מוקדון ובאדום הרשעה:
ד"א ויהפך לבב פרעה וגו'. שלא היו יודעין מה היה להם, כיון שראו כבודן של ישראל התחילו מחנקין את עצמן:
ושלישים על כלו. משולשים בכלי זיין:
ד"א ושלישים על כולו. כנגד כל אחד מישראל הוציא פרעה שלש מאות גבורים:
וישיגו אותם חונים על הים. מתחננים בתפלה ובתחנונים כדי שיטבעו מצרים בים:
ופרעה הקריב. שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים:
וישאו בני ישראל את עיניהם. תלו עיניהם למרום:
ויאמר משה אל העם אל תיראו, באותה שעה היתה כנסת ישראל דומה ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע, והיה שם נחש, והיה נושך בה, אם נכנסה לפנים הרי נחש נושך, אם יוצאת לחוץ הרי הנץ דורס, כך ישראל הים סוגר ושונא רודף, מיד תלו עיניהם בתפלה, עליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב (שה"ש ב יד), לפני בתפלה, ומראיך נאוה (שם), בתלמוד תורה ובמעשים טובים:
התיצבו וראו את ישועת ה'. אמרו לו אימתי אמר להם למחר, אמרו לו רבינו משה אין בנו כח לסבול, נתפלל משה באותה שעה, והראה להם הקב"ה תורמיות תורמיות של מלאכי שרת עומדין לפניהם, כמו שנתפלל אלישע והראה למשרתו, דכתיב ויפקח ה' את (עיניו) [עיני הנער] וירא והנה (רכב אש וסוסי אש) [ההר מלא סוסים ורכב אש] סביבות אלישע (מ"ב ו יז) וכה"א מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש [וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש] וישלח חציו ויפיצם ברקים רב ויהומם (תהלים יח יג יד, טו), עביו כנגד תורמיות של פרעה, ברד כנגד בלסטריות שלהם, גחלי אש, כנגד (נפש) [נפט] שלהם, ירעם מן השמים ה', כנגד הגפת תריסין שלהם ושפעת קלגסים שלהם, ועליון יתן קולו, כנגד ציחצוח חרבות שלהן, ישלח חציו ויפיצם כנגד חיצין שלהם, ברקים רב ויהומם, כנגד צווחה שלהם:
ד"א חיצים שהיה מפזרין אותם, ברקים מכנסין אותם, ויהומם אין הממה אלא מגפה, שנאמר והמם מהומה גדולה (דברים ז כג):
ויאמר ה' אל משה מה תצעק וגו'. ר' אבשלום הזקן אומר כבר קדמה תפילתם לתפילתך, משל למלך שכעס על בנו וטורפו נכנס אוהבו לבקש הימנו אמר לו כלום אתה מבקש ממני אלא בשביל בני, כבר נתרצתי לו, כך אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי, אלא מפניי בניי, כבר נתרצתי להם. רבי אומר אמר לו הקב"ה אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמלך הרע לעם הזה (שמות ה כג), ועכשיו מה תצעק אלי:
דבר אל בני ישראל. דברים דוברים אליכם אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים (שם יד יא), ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. יסיעו דברים האלו מלבם. ר' אליעזר בן עזרי' אומר בזכות אברהם נקרע להם הים, שנאמר כי זכר את דבר קדשו (ואת) [את] אברהם עבדו, ויוציא עמו בששון וגו' (תהלים קה מב מג). ר' יוסי הגלילי אומר כבר הר המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד עליו ונתון על גבי המזבח, ואברהם כאילו פשט ידו ולקח המאכלת לשחוט את בנו, ולא עוד אלא שעמדו אברהם ויצחק ויעקב ובאו ועמדו לפני הקב"ה כשנגלה על הים. שנא' נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען (תהלים עח יב), ושנים עשר שבטים באו ועמדו אחורי המרכבה, שנא' נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג יד), אמר לו הקב"ה משה עבדיי ונאמניי עמדו מקבריהן ועומדים בתחנה לפני על בניהם שנתונים בצרה, ואת עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי, אמר לו ומה בידי לעשות, אמר לו ואתה הרם את מטך, תהא מרומם ומפאר ונותן שיר ושבח גדולה ותפארת והודייה למי שהמלחמות שלו:
וינער ה' את מצרים. מסרם בידי מלאכים נערים כאילו בידי מלאכים אכזרים, שנא' ומלאך אכזרי ישולח בו (משלי יז יא), תמות בנוער נפשם (איוב לו יד):
ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. והיו מלאכי השרת תמהין לומר בני אדם עובדי ע"ז מהלכין ביבשה תוך הים, ומניין שאף הים נתגלה ונתמלא עליהם חימה שנא' והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חימה ולהכי כתיב חמה חסר ו', ומי גרם להם להנצל, מזוזה שבימינם, ותפילין שמשמאלם:
זו דרש ר' פייס לסוסתי ברכבי פרעה (שה"ש א ט), רכב פרעה על סוס נקבה כביכול נגלה בענן דמות סוסיא נקבה, רכב פרעה על סוס זכר כביכול נגלה בענן דמות סוס זכר. אמר לו ר' עקיבא דייך פפיס אמר לו ומה אתה מקיים לסוסתי ברכבי פרעה, אמר לו ר' עקיבא לססתי כתיב, אמר הקב"ה כשם שששתי על המצרים לאבדם במים כך ששתי על ישראל לאבדם במים, ומי גרם להם להינצל, מזוזה שבימינם ותפילין שבשמאלם:
וירא ישראל את מצרים מת. זה מצרים הזקן בן חם, אביהם של כל מצרים שכבר מת, והעמידו הקב"ה מקברו לראות פורעניות בניו, והיכן ראוהו ישראל על שפת הים:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה שירת הים, ללמדך שגדולה היא האמנה לפני הקב"ה, שבשכר אמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וסמיך ליה אז ישיר משה ובני ישראל, א"ר נחמיא כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדי היא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו, כדלעיל בסמוך, וכן אתה מוצא שלא ירש אבינו אברהם אלא בשביל האמנה, שנא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו ו), וכן בניו במצרים, דכתיב ויאמן העם (שמות ד לא), וכתיב בבעלי האמנה פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעי' כו ב), וכתיב ה' עיניך הלא לאמונה (ירמיה ה ג), וכתיב צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), ולעתיד אין הגליות מתקבצות אלא בשכר אמונה שהאמינו בהבטחת בוראם, שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה (שה"ש ד ח), וכתיב וארשתיך לי באמונה (הושע ב כב):
ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כל המהלך בשליחות קונהו נקרא עבדו:

Chapter 15



Verse 1

אז ישיר. יש אז שסמוך ללשון עתיד, כגון אז יבקע כשחר (ישעי' נח ח), אז ידלג כאיל (שם לה ו), אז ימלא שחוק פינו (תהלי' קכו ב) ויש אז סמוך ללשון עבר, כגון אז ידבר יהושע לה' (יהושע י יב), אז ירד שריד (שופטים ה יג), אז יבנה יהושע מזבח (יהושע ח ל), אז יבנה שלמה במה (מ"א יא ז), וכן אז ישיר לשון עבר ויש דורשין אז בכתב נוטריקון אותו זיין. וכך פשוטו של פסוק אותו זיין שננערו מצרים בים בשביל שהאמינו בהקב"ה שרתה עליהם רוח הקודש והתחילו לשורר:
משה ובני ישראל. שקול משה כנגד כל בני ישראל, הוא התחיל כשראה הישועה עלה על לבו לשורר:
את השירה הזאת. למה נאמר, לפי שנאמר תשע שירות אחרות, וזו היא שאמרו על הים. ולמה נקראת שירה לשון נקבה, לומר לך כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו נולד אחריהן שיעבוד, וכן אתה דורש בכל השירות שנאמרו קרויות בלשון נקבה, אבל התשועות העתידות קורין שיריהן בלשון זכר, לפי שאין אחריהן שעבוד, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט), ואומר מזמור שירו לה' שיר חדש (תהלים צח א), ואומר ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעי' מה יז):
לה'. להקב"ה אמרוהו ולא לבשר ודם, כמה שנאמר להלן (ותצאו) [ותצאנה] הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול [וגו'] ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול באלפיו (ש"א יח ו ז), אבל כאן לה' אמרוהו ולא לבשר ודם:
ויאמרו לאמור. ר' נחמיה אומר רוח הקודש שרתה על ישראל ואמרו שירה כבני אדם שקוראין את שמע. ר"ע אומר כבני אדם שקוראים את הלל. ר' אליעזר בן תדיי אומר משה היה פותח בדברים תחלה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו, כיצד משה היה פותח ואומר אשירה לה', וישראל עונין אחריו וגומרין עמו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, משה היה פותח עזי וזמרת יה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו עזי וזמרת יה ויהי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, וכן עד סוף, לכך נאמר ויאמרו לאמר, לאמר אחרי משה:
אשירה לה'. לו נאה שירה, לו נאה גדולה, לו נאה גבורה:
כי גאה. גאה במצרים שדנם בעשר מכות, גאה על הים. גאה רפה גאה דגש ואין לו עלילה להדגש אלא דינו להרפה, ולמה נדגש, לומר לך שענותנותו מרובה ושוכן את דכא ושפל רוח והוא מכה ומדגיש כל גאה ורם ומשפיל רמים ומפיל גאים, ובמה שפרעה נתגאה על ישראל לאבדם במים בו בדבר גאה הקב"ה עליהם:
סוס ורוכבו. מלמד שהסוס קשור ברכבו ורכבו קשור בסוס, ואינם יכולין להשמט זה מזה:
רמה בים. כלומר השליך בים, ולשון תרגום היא:

Verse 2

עזי. עוז שנתתי לו. כדכתיב תנו עוז לאלהים (תהלים סח לה), וננקד בחטף קטן, להודיעך כי הוא שם דבר והיו"ד טפל בו, כמו (מעברם) [מעסים] רמוני (שה"ש ח ב), שכני בחגוי סלע (עובדי' א ג), והיא תוקף, וכן וזמרת, זמר הוא יסוד המלה, והוא שם דבר שבח והתי"ו לסמיכה:
וזמרת יה. וזמרה שהייתי מקלס לפניו, לפיכך ויהי לי לישועה לשעבר, כדכתיב ויושע ה' את ישראל ביום ההוא (שמות יד ל), ומעתה יהי לי לישועה בכל דור ודור, יהי לי לישועה לעתיד, כדכתיב ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעי' מה יז), ואיזה זה, זה אלי. ר' אליעזר אומר ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעי', שנא' וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא), שלא היו רואין אלא מתוך מראות, שנאמר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א), ומתוך שראו שרפים וחיות הקודש מימין ומשמאל, לפיכך לא היו מכירין כבוד יוצרם, אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא נגלה עמו לא מלאך ולא שרף ולא חיות הקודש, לפיכך רואין בראיית נשמה ובראיית הלב ומכירין כבוד יוצרם דומה להם כאילו רואים בעיניהם, ואפי' עוללים ויונקי שדים היו רואין כבוד יוצרם, ומראין אותו באצבע, ואומרים זה אלי, וכן יהא לעתיד, שנא' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' (ישעי' כה ט):
ואנוהו. מדבר בנואי שלו בפני כל האומות העולם, שהן שואלים אותו מה דודך מדוד היפה בנשים (שה"ש ה ט), ואני משיב להם אני ראיתי בראיית נשמתי ולבי על הים והכרתי מראית כבודו שהוא צח ואדום דגול מרבבה ראשו כתם פז וגו' (שה"ש ה יא). מיד הם אומרים אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך (שם ו א), ואני משיב להם אין לכם חלק בו, אלא דודי לי ואני לו הרועה בשושנים (שם שם טז):
אלהי אבי, הוא שנתייחד שמו על אברהם אבי, ועל יצחק אבי, ועל יעקב אבי, וקרא את שמו אנכי אלהי אברהם (ואלהי) [אלהי יצחק ואלהי יעקב] (שמות ג ו), לפיכך וארוממנהו, חייב אני לומר שהוא רם ונשא ומרומם על כל ברכה ותהלה:

Verse 3

ה' איש מלחמה. בעל מלחמה, לפי שנגלה הקב"ה על הים כגבור, לפיכך שבחוהו בענין הנשמע לאוזן אמרו בוראנו נלחם לנו כגבור חלוץ כל מיני כלי זיין וכן מפרש ע"ה שאר הנביאים, שנאמר וירכב על כרוב ויעף (ש"ב כב יא), וילבש בגדי נקם תלבושת (ישעי' נט יז), וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו (שם), וכתיב לנגה ברק חניתך (חבקוק ג יא), וישלח חיציו ויפיצם (ש"ב כב טו), צנה וסחרה אמתו (תהלים צא ד), מגן הוא לכל החוסים בו (ש"ב כב לא), וכתיב ה' כגבור יצא כאיש מלחמה יעיר קנאה וגו' (ישעי' מב יג), ושמא תאמר הדברים הללו ממש הוא כדבר הנתפש ביד וצריכים הם לו, ת"ל ה' שמו. בשמו המיוחד הנכבד והנורא הזה נכללין כל אלה ומאלה וכאלה רבות ובדבר קדשו הוא פורע לצרי עמו, וכה"א אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן אמר דוד אתה בא אלי בחרב ובחנית [ובכידון] (ואני) [ואנכי] בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל (ש"א יז מה):

Verse 4

מרכבות פרעה. הן שש מאות רכב בחור (וחילו) וכל רכב מצרים (שמות יד ז), נס בתוך נס עשה לנו הקב"ה המרכבות שהם כבדים והחיילות שאינם קלים במרוצתם כל כך, נשא אותן ברוחו עד למרום, שנאמר רמה בים, ומלמעלה ירה אותם בים, לקרקעיתו של ים הגדול שנפרץ לתוך ים סוף, כזה שיורה חיצים מלמעלה למטה:
ומבחר שלשיו. שנאמר ושלישים על כולו (שם שם), קלים במרוצתם הכבידם כעופרת וטיבעם בטיט, שנא' טבעו בים סוף. ממש, ואין טביעה אלא טיט, שנאמר ויטבע ירמי' בטיט (ירמי' לח ו), וכתיב טבעתי ביון מצולה (תהלים סט ג), והוא מדה כנגד מדה, פרעה בחר שלישים כנגד כל ישראל, לפיכך טבעו שלישיו, הם המרירו חיי ישראל בטיט, לפיכך נעשה להם הים כטיט ונשתקעו בה. טבעו חסר ו' שאע"פ שטבעו לא מתו שם אלא השליכום הים בסופתו לארץ כשהן מלוכלכין בטיט היון:

Verse 5

תהומות יכסיומו. כלומר היו מכסין אותן, ואע"פ שיו"ד בראש התיבה הרי הוא לשון עבר, ודומה לדבר כגון שוא ידברו יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), יו"ד יפוי המלה, ולפי שתהומות לשון רבים, לפיכך אמר יכסיומו לשון רבים, אבל עמל שהיא לשון יחיד אמר יכסמו לשון יחיד, שנאמר עמל שפתימו יכסימו (תהלים קמ י):
תהומות יכסיומו. וכי תהומות היו שם והלא עשונית היא, שנאמר אל עמק (השדה) [השדים] היא ים המלח (בראשית יד ג), כדדרשינן התם, אלא מלמד שנקבע תהום התחתון ועלה על העליון וחיפה עליהם את הרקיע, והקדיר עליהם את המאורות, [כענין] שנאמר כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך (יחזקאל לב ח), וכתיב כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וגו' (ישעי' יג י), וכתיב ובתחפנחס חשך היום (יחזקאל ל יח), מפני מה, היא ענן (יכסה) [יכסנה] (שם שם), והיו מימי התהומות נלחמים בהם בכל מיני פורעניות גל זה טרפו לזה, וגל זה טורפו לזה, ונפשותם מתמררת ואינה נשמטת מן הגוף, ולאחר שהיו מטורפין בין גלי התהומות ירדו במצולות כמו אבן, ואין מצולה אלא משקע מים רבים ועזים, שנא' ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים (שמות טו ה), וכי מצולות היו שם, והלא עשונית היא, שנא' אל עמק השדים היא ים המלח (בראשית יד ג), כדדרשינן התם, ומה ת"ל במצולות דמשמע לשון רבים, אלא מלמד שנפרץ ים הגדול לתוכו. והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות:
כמו אבן. זו היא מכה בינונית שכשאדם זורק אבן לים היא נשמטת לכאן ולכאן ואח"כ היא שוקעת שהיתה לבינונים של מצרים, והטיפשין שבהם היו מטורפין כקש במים ואין שוקעין, והפקחין שוקעין מיד כעופרת, ואח"כ נשמטין מן הטיט בסופת הים ונשלכין לארץ כשהן מלוכלכין:

Verse 6

ימינך ה'. לפי שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא), שומעני בין ימנית בין שמאלית, ת"ל ימינך ה', מלמד שביד ימין נפרע הקב"ה ממצרים. נאדרי בכח. ימינך לשון נקבה נאדרי לשון זכר, אלא כך פשוטו של פסוק ימינך ה' שאתה נאדר בכח, והיו"ד בו טפל, כמו רבתי בגוים (איכה א א), שכוחך משובח וגדול שאתה נותן ארך אפים לרשעים ואע"פ שאתה נוטה ימינך עליהם אתה מאריך להם אולי יחזרו בתשובה, לא חזרו אין אתה נפרע מהם עד שמשלימין רשעם, כיון שהשלימו רשעם, מיד ידך הויה עליהם, שנא' ימינך ה' תרעץ אויב. תרעץ היתה רועצת אויב, תי"ו שבראש התיבה היא משמעתה שהיא לשון נקבה, ודומה לדבר תשלח קצירה אל ים (תהלים פ יב), כלומר היתה שולחת:
תרעץ אויב. היינו פרעה דכתיב אמר אויב ארדוף (פסוק ט), כל מקום שאת מוצא מילת אדר בין לענין קודש, כגון נאדרי בכח, אדיר במרום ה' (תהלי' צג ד), בין לגבי ענין חול, כגון במים אדירים (שמות טו י), אדירים משברי ים (תהלים צג ד), בספל אדירים (שופטים ה כה), אדר היקר (זכרי' יא יג), אינו אלא שבח ועודף, וזה צד השוה שבכולן:
תרעץ. מלשון ענין דקיקה כאדם שדוחק כלי חרס או זכוכית או קנה תחת רגליו או דחקו ביד ומדקקו, ודומה לו וירעצו וירצצו את [בני] ישראל (שופטים י ח), ותרגם יונתן בן עוזיאל ודחיקו ושיעבודו, ואונקלס תרגם תרעץ תכרת, אלמא אין רעיצה אלא דחיקה הבאה לידי שברון ודקיקה:

Verse 7

וברב גאונך תהרס. אין הריסה אלא לשון סתירת בנין והגעתו לארץ, כדכתיב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה (איכה ב ב), וכיצד הרס הגיע לארץ, ואומר המה יבנו ואני אהרוס (מלאכי א ד), וכתיב כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו יהרסם ולא יבנם (תהלים כח ה), וכן כאן אמר וברב גאונך תהרוס, וברב גאונך שהייתה מתגאה על פרעה שקם כנגדך ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), ואח"כ עשה עצמו כבנין גדולה ואסר מרכבתו ועלה עליהם לקום ולהתריס כנגדך, ואתה רכבת על כרוב ונתגאיתה וגבהתה ממנו והרסת בניין אוסר מרכבתו, והגרת אותו לקרקע הים. תהרס לשון עבר, כלומר הייתה הורס היית שולח:
תשלח חרונך יאכלמו כקש. וחרון הוא ענין חורב וחום קשה, והוא רוח חם היוצא מן הנחירים בשעת הכעס, כשדרשנו בפ' נחור, וכן אמרו שלחת רוח קשה חם ביותר בכעסך ואכל את אופני מרכבותם כקש הנאכל בהבל האש, שהרי לא מצינו שנאכלו מצרים ונשרפו, אלא גלגלי מרכבותם נשרפו, דכתיב ויסר את אופן מרכבותיו (שמות יד כה), ואמר רב יהודה מחמת הבל האש של מעלה נשרפו גלגלין של מטה:
יאכלמו. כלומר היה אוכל אותם ולשון עבר היא, ודומה לדבר יכסיומו כדלעיל:

Verse 8

וברוח אפך. לפי שאין רוח יוצא מן האף אלא חם, לפיכך דימוהו בדבר הנשמע לאוזן, אמרו נס מופלא עשה לנו בוראנו על הים, דרכו של עולם רוח חם ממסה את המים הקפואין ומגירין למטה, אבל הקב"ה שלח רוח חם בגזירתו והעמיד את הים בערימות, ודומה לדבר בטנך ערמת חיטים (שה"ש ז ג), ויבא לישכב בקצה הערימה, (רות ג ז) והיינו כרי של חיטים שנידגנו, ולא עוד אלא שהוציא מים נוזלים דהיינו מים מתוקין מקרקע הים והיו ניצבים בתוך המלוחין, צרורין כנד צרור שאינו מוצא, והיו ישראל לוקחין המתוקים מתוך המלוחין ושותין, ואין נוזלים אלא מים מתוקין, שנא' מים גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד טו), ואומר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה טו), וכתיב ויוציא נוזלים מסלע וישק בתהומות רבה (תהלים עח טז):
קפאו תהומות. קרשו ועמדו מימי התהומות כקרח, ודומה לדבר יקרות וקפאון (זכרי' יד ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל ערי וגליד, וכן קרח מתרגמינן גלידא, וכן דומה ללשונו של מלה הקופאים על שמריהם (צפני' א יב):
בלב ים. בשני חלקיו של ים כלפי ישראל נקפא כדי שלא יגרו בו טפת מים עליהם והשלישית לא נקפא, וראי' לדבר שהלב כנגד טיבורו של אדם דהוי לי הטיבור חצי הגוף, והלב נתון כנגד הטיבור, ומשני חלקיו ולמעלה הוא נתון כלפי הראש, וכן כל מקום שנאמר בו לב, כגון עד לב השמים (דברים ד יא), בלב האלה (ש"ב יח יד), מצולה [בלב] ימים (יונה ב ד), אינו אלא רוב עיקר הגוף:

Verse 9

אמר אויב. זה הפסוק היא תחילת הפרשה, ולמה נכתב באמצע, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, כדדרשינן לעיל במסכתין דפסחים:
אמר אויב. זה פרעה:
ארדוף אשיג. אם אני רודפם הריני משיגם שהרי סגר עליהם המדבר, ואילו לא היו משועבדין לי ולקחו כסף וזהב שלי, כדיי הוא לרדוף אחריהם. אמרו מקצת בני עמו שלא אבדו אלא דבר מיעוט הרי אנו מוותרין להם, אמר להם פרעה אחלק שלל, אהא שוה עמכם בביזה:
תמלאמו נפשי. נפש לשון נקבה, לפי' אמר תמלאמו, כלומר תמלא מהם נפשי, שאם אמר תמלאמו שהתי"ו נחטפת הייתי אומר תמלא אותם נפשי, וכשהוא אומר תמלאמו שהתי"ו חירקת הרי הוא אומר תמלא מהם נפשי, שאם אמר לשעבר אלו הייתם הורגין בהם הייתי תובע מידכם בנימוסי מלכות, ועכשו הלוואי תמלא מהם נפשי:
אריק חרבי תורישמו ידי. כיון שאני שולף חרבי ומריק אותה מנדנה הרי הם מגורשים מן העולם בכח ידי, ודומה לדבר אתה ידך גוים הורשת (תהלים מד ג), ויש לומר אריק חרבי כמו ומורק ל' צחצוח:

Verse 10

נשפת ברוחך כסמו ים. עיקר מלת נשפת לשון נפוח, ודומה לו גם נשף בהם ויבשו (ישעי' מ כד), אמרו נשפת ברוח הקדים ששמתה בה את הים לחרבה ואח"כ נשפת בה בים והשבת את הים לאיתנו והזלת מים עליהם ברוחך:
כסמו ים. וכיסה הים:
צללו. שקעו במצולה:
כעופרת. זו מכה גברתנית שהרי עופרת שקוע מיד במים:
במים אדירים. שמשביחין ועודפין הקב"ה שנקרא אדיר במרום ה' (תהלים צג ד), נפרע לאדירי כל חפצי בם (שם טז ג). מפרעה ומעמו שהיו גוים אדירים (יחזקאל לב יח), ובמה במים אדירים:

Verse 11

מי כמוכה באלים ה'. וסבירא לי כפשטין דקרא מי כמוכה באלים כך אמרו ישראל מי כמוכה בתקיפי עליונים ותחתונים, כמו אילי הארץ (יחזקאל יז יג), אילי מואב (שמות טו טו), כי שראה ישראל שאבד פרעה וחילו ובטלו מלכותן ושפוטים נעשה באליליהם, פתחו כולם ואמרו מי כמוכה, ולא ישראל בלבד אמרו שירה זו אלא אף אומות העולם כפרו באותה שעה באליליהם והודו לחי העולמים ואמרו מי כמוכה באלים, וכן את מוצא שהן עושין כך לעתיד, שנאמר ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו (ואלילי) [ואת אלילי] זהבו (ישעי' ב כ), וכתיב והאלילים כליל יחליף (שם שם יח), ולא שהן אלהות, אלא אלו שאחרים קורין אותם אלים, כדכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד יד):
מי כמוכה נאדר בקודש. משובח וגדול ועדיף בקדש, כלומר בגבורה, שכל מקום שתמצא קדושה אצל פלא, אינו אלא גבורה, כמו והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל לח כג), שאין מדתך כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם אינו יכול לשמוע משני בני אדם כשהן צועקים כאחת, אבל מדתך אפי' באי העולם כאין וצועקין לפניו כאחת שומע הוא צעקת כולן, שנא' שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהלים סה ג):
נורא תהלות. לפי שמוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנא' בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), מדקדק הוא עם עבדיו ואפי' כחוט השערה:
כמוכה הראשון רפה כמוכה השני נדגש, ואין לו עלילה להדגישו אלא דינו להרפא, ומפני מה נדגש לומר לך בתחלה היו משבחין בשפה רפה, ולבסוף צועקין מקירות לבם בפה מלא:
עשה פלא. עשה במצרים ועושה בכל דור ודור, וכה"א ברוך ה' [אלהים] אלהי ישראל עשה נפלאות (גדולות) לבדו (תהלים עב יח):

Verse 12

נטית ימינך תבלעמו ארץ. כלומר כשנטית ימינך מיד תבלע הארץ אותם. נטית ימינך, לשון שבועה. בן אדם ומלאך ששכינה על גביהם כשנשבעים מרימים יד לשמים, שנא' באברהם הרימותי ידי אל ה' (בראשית יד כב), ובגבריאל נאמר וירם ימינו ושמאלו [אל] השמים וישבע בחי (העולמים) [העולם] (דניאל יב ז), אבל הקב"ה כשהוא גוזר גזירה רעה לבאי העולם שהן תחתיו, נאמר בו נטיית יד, ואעפ"כ אין נטיית יד לגבי שבועה אלא לשון הרמה, ואפילו לגבי הקב"ה, וכה"א כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), ואומר אשר נשאתי את ידי לתת (שמות ו ח), וכל דומיהן, ולמה נאמר נשיאת יד בשבועת הקב"ה, לפי שהשכינה היתה בישראל כשהי' הדיבור לנביא ונשבע בעוזו שלפני מרום, ומה טיבה של שבועה זו, מלמד שהים זורקן ליבשה ואומר לה קבלי את בנייך, והייבשה זורקתן לים ואומרת לו קבלי הרוגייך, אמרה היבשה ומה אם בשביל דמו של הבל שהיה יחידי נתקללתי בעשר קללות, על דמן של אוכלוסין הללו על אחת כמה וכמה, עד שנשבע לה הקב"ה שאינה מעמידה בדין עליהם, ומיד בלעה אותם, וכל כך למה, לפי שאמרו במצרים ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט כז), אמר הקב"ה אתם צדקתם עליכם את הדין ואני לא אקפיח שכרכם, לפיכך נתן להם מקום קבורה ובלעה הארץ אותם שלא להבאיש גופותיהם על הארץ, ואע"פ שמלת תבלעמו נדרשת על בורח בלשון עבר, אלו דברי רבותינו, ומכל מקום יש לי להדבירה על אופן ענין לשון העתיד, כמו תבלעימו תורישמו תביאמו ותטעימו, אלא תבלעמו תורישמו לשון נקבה, תביאמו ותטעמו לשון זכר, והענין מוכיח הוא לשון עתיד, ואע"פ שתחילה הפסוק הוא לשון עבר, וכך הפסוק דבור על אופניו נטית ימינך, לפי שכל הנפשות הן שלך ומסורות בידך, דכתיב אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י), לפיכך נטית ימינך ונשמטו ממנה נפשותם, וכן על כל מי שאתה נוטה ידך מיד הן כלין מן העולם ומיד תבלעמו הארץ, דומין כל באי עולם לפניך כבצים ביד גבור, שאם יטה ידו נופלת ומשתברת, שנא' וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור (ישעי' לא ג), ואומר ידו נטה על הים הרגיז ממלכות (ישעי' כג יא), ואומר ונטיתי ידי על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה (יחזקאל כה יג), ואומר תוסיף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון (תהלים קד כט), לכך נאמר תבלעמו ארץ לשון עתיד:

Verse 13

נחית בחסדך. דומה לו וינחם אל מחוז חפצם (תהלים קז ל), וינחם בענן יומם (שם עח יד) ולשון נחיי' היא כאדם המפרש בים וקם סער עליו, או כיוצא בשיירה ותעה ורדפוהו ליסטין, ונזדמן לו אוהבו והוליכו והנחהו בשלום למחוז חפצו, לכך נאמר נחית בחסדך, שלא היו בידינו מעשים טובים ומצוות אלא חסד עשית עמנו ונחיתנו:
עם זו. כלומר עם זה ולשון זכר היא, ודומה לו עם זו יצרתי לי (ישעי' מג כא):
עם זו גאלת. במה גאלתם, בכופר שנתתה מצרים בתמורתם:
נהלת. אין נהילה אלא נהיגה בלט, ודומה לדבר אתנהלה לאטי (בראשית לג יד), אין מנהל לה (ישעי' נא יח), וינהלם בלחם (בראשית מז יז), וכל דומיהן:
בעזך. בתוקף שלך שאע"פ שאתה עזוז וגבור לא היתה מדביקתו ללכת במרוצה אלא כמחזיק ביד בנו ומכה לו לאט, ולא עוד אלא שנהילתך היתה עריבה ביותר שנשאתנו בעוזך על כנפי נשרים בשעה קלה והבאתנו במצרים בלילי הפסח:
אל נוה קדשך. למקום בית המקדש, דכתיב ביה נוה שאנן אהל בל יצען (ישעי' לג כ), ואכלנו שם הפסח, והחזרת לנו למצרים מיד, ואע"פ ששכינתך היתה נחפזת לכך דכתיב ואכלתם אותו בחפזון (שמות יב יא), לנו לא החפזתה בכך:

Verse 14

שמעו עמים. כיון ששמעו אומות העולם כל הניסים הללו ושהקב"ה מגביה קרנן של ישראל ומכניסן לארץ, מיד ירגזון, אין רוגז אלא באדם שכועס ומנאץ בדברים, ודומה לו ואת התרגזך עלי (מ"ב יט כח), רגזו ואל תחטאו (תהלים ד ה), וראיה לדבר ויקלל מתרגמינן וארגיז, אמר להם הקב"ה שוטים כמה מלכים מלכו מכם, שנאמ' ואלה המלכים אשר מלכו (באדם) [בארץ אדום] (בראשית לו לא), וכמה שלטונים שלטו מכם, דכתיב אלוף לוטן אלוף שובל (שם שם כט), ולא כעסו ישראל עליכם ועכשו אתם מתרגזין עליהם, אף אני מייחד מלכותי עליהם ומרגיז אתכם, שנא' ה' מלך ירגזו עמים (תהלים צט א):
חיל אחז. אין חיל אלא זיעזוע, ודומה לו יחיל מדבר (תהלים כט ח), חיל כיולדה (שם מח ז) יחילו (לשמע) [כשמע] צר (ישעי' כג ה), ותתחלחל המלכה (אסתר ד ד), וכל דומיהן ועיקר חיל בני אדם במתנים, שנא' וחלחלה בכל מתנים (נחום ב יא), ולכך נאמר בו אחיזה שאוחז את האדם כאזור. כל אחז שהוא לשון אחיזה האל"ף קמוצה והחי"ת פתוחה בלבד, וכל שהוא שם אחד כגון אחז יחזקיהו כולו בקמץ:
חיל אחז יושבי פלשת. אמרו עכשיו באו ישראל ומעוררין על ערעורן של בני אפרים, דכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלי' עח ט), וכתיב (שותלח בנו זבד בנו) [וזבד בנו ושותלה בנו ועזר ואלעדה] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ (דה"א ז כא), ובאין ובוזזין את נכסינו:

Verse 15

אז נבהלו. אין בהלה אלא עניין האדם שעומד השקט ופתע פתאום הוא נכלם ובוש או נבעת או מתפחד מפני חבירו, וכה"א ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה ג), וכתיב המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו (תהלים מח ו), ודומה לדבר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו יד), וכן ויבהל את תמרוקיה (שם ב ט), כיון שנסתכל בה מיד נשאה חן בעיניו ופתע פתאום הבהיל תמרוקיה ולקחה באונס ובושה מפניו, וכן והפקדתי עליכם בהלה (ויקרא כו טז), וכל דומיהן. ולמה נבהלו אלופי אדום, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי ירושה היא להם, דכתיב ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד), אלא אמרו עכשו באין ישראל עלינו ומעוררין עלינו מדון ומריבה שבין אבינו לאביהם, שנא' וישטום עשו את יעקב (בראשית כז מא), ובאין ובוזזין את נכסינו:
אילי מואב. תקיפי מואב, ודומה לדבר ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), יש לאל ידי (בראשית לא כט), התועבות האל (ויקרא יח כז), הערים האל (דברים יט יא), רק לאנשים האל (בראשית יט ח), כולן מדוברין על אופן תוקף:
יאחזמו. לשון עבר, כמו יכסיומו, כדדרשית להתם:
רעד. זהו זעזוע כל האברים, ודומה לו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה (תהלים מח ז), עמדתי מרעיד (דניאל י יא), ולמה רעדו אילי מואב, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי נאמר אל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט), אלא אמרו עכשו באין ישראל ומעוררין עלינו מריבה שבין אבינו לאברהם, שנא' ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט (בראשית יג ז), ובאין ובוזזין את נכסינו:
נמוגו כל יושבי כנען. שידעו שישראל מחרימין אותם לפי חרב ולא יחיו מהם כל נשמה, אמרו שאר העממין אינן מתייראין אלא מפני ממונם המטלטל, אבל אנו אינן באין עלינו אלא לכלותינו ולירש את ארצנו, מיד התחילו נימוסין, שנא' נמוגו, ואין נמיגה אלא נמיסה, שנא' נמוגים ארץ וכל יושביה (תהלים עה ד), וכתיב ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב יא), וכתיב למען למוג לב (יחזקאל כא כ):

Verse 16

תפול עליהם. עד כאן דברה השירה בלשון עבר סיפור דברים על ניסי הים, מכאן ואילך התחילו מתפללין על העתידות, תפול עליהם אימתה ופחד, אימתה הת' יתירה, ועיקר המלה אימה, כדכתיב והנה אימה חשיכה גדולה (בראשית טו יב), ששומע האדם דבר הקשה ואינו רואהו ונופלת אימה עליו ואומר אימה הוא. ופחד שהדבר קרוב לו ומפחד ממנו, וכה"א פחדו בציון חטאים (ישעי' לג יד), ששכינה מצויה שם, ופחד (אביו) יצחק (בראשית לא מב), שנתקרב לפניו לעקידה, אל ה' אלהינו יפחדו (מיכה ז יז), שמשפטיו קרובין להם באותה שעה, והכא נמי תני תפול עליהם אימתה ופחד, אימה על הרחוקים, ופחד על הקרובים, כענין שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' (יהושע ה א), וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע ונשמע וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם (שם ב יא):
בגדול זרועך. שנטיתה על ארץ מצרים גם עליהם תהא נוטה גדול זרועך ומפחדו ידמו כאבן, וכן היה שכיון שנכנסו מרגלים לארץ כל מי שאומר אלו מרגלי ארץ מישראל, מיד היה משתתק ודומם כאבן, וכן כיון שעברו את הירדן, נועדו כל מלכי כנען, דכתיב ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד (יהושע ט ב), באותה שעה התפלל יהושע וזכר הקב"ה תפלת משה ובני ישראל על הים ודממו כולן כאבן, ואינם יכולין ליטול עצה זה מזה ובכך נפלו:
עד יעבור עמך ה'. את נחלי ארנון:
עד יעבור עם זו קנית. את הירדן שלא יהיו יכולין לא בני עמלק ולא כל אלו הנזכרים למעלה לעכב את ישראל לעבור:
ארבעה נקראו קנין של הקב"ה, שמים וארץ, דכתיב קונה שמים וארץ (בראשית יד כב), ישראל דכתיב עם זו קנית (בפסוק לפנינו), התורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב), בית המקדש דכתיב הר זה קנתה (ימינך) [ימינו] (תהלים עח נד):

Verse 17

תביאמו. נתנבאו האבות ואינם יודעין מה מתנבאים עד שהקב"ה מפרש להם, תביאנו לא נאמר כאן אלא תביאמו, שהבנים נכנסין ואין האבות נכנסין מכל אנשי המלחמה עד שהגיעה שעה ופי' הקב"ה להם, שנאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לה):
ותטעמו. ככרם הנטוע שורות שורות, וכה"א מפאת קדמה ועד פאת ימה יהודה אחד, דן אחד, נפתלי אחד (יחזקאל מח), וכן כולן, וכה"א גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעם (תהלים פ ט), וכתיב וכנה אשר נטעה ימינך (שם שם טז), נטיעה שאין בה נתישה, כדכתיב ונטעתם על אדמתם ולא ינטשו (עמוס ט טו):
בהר נחלתך. בהר שהבטחתנו בו, שנא' כי בהר קדשי בהר מרום ישראל שם יעבדוני כל בית ישראל (כולו) [כולה] בארץ (יחזקאל כ מ), וכתיב בהר מרום ישראל אשתלנו (שם כג יז). ארבעה נקראו נחלה, ישראל דכתיב והם עמך ונחלתך (דברים ט ל), ארץ ישראל [דכתיב] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה (שם יב ט), התורה דכתיב וממתנה נחליאל (במדבר כא יט), בית המקדש דכתיב בהר נחלתך:
מכון לשבתך. זה אחד מן הדברים שמוכיחין שכסא של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה, שנא' ה' בהיכל קדשו (ועליון יתן קולו) [ה' בשמים כסאו] (תהלים יא ד), וכה"א בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מ"א ח יג), ופשטיה דקרא מכון לשבתך שהוא מקום מוכן ונכון לשכינתך, שנא' נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים (ישעי' ב ב), וכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה):
פעלת ה'. חביב בית המקדש לפני הקב"ה, כשברא את עולמו לא ברא אלא במאמר, וכשברא בית המקדש כביכול פעולה לפניו:
מקדש ה'. [מקדש ה'] (שמות כה ח) הק' רפויה והד' נדגשת, דמשמע מקום מקודש, ונאמר כאן מקדש הקו"ף דגוש והד' רפויה וזקף גדול עליו, דמשמע מעין קודש ה' כוננו ידיך, דהיינו מעין ביהמ"ק של מעלה, כלומר מקודש הוא הר בית ה' כוננו ידיך. תניא חביב בית המקדש לפני מי שאמר והיה העולם שכשברא את העולם ברא השמים בימין והארץ בשמאל, שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי' מח יג), וכשברא לבית המקדש כביכול בשתי ידיו, שנא' מקדש ה' כוננו ידיך, אימתי בזמן שתתידע מלכותו בכל העולם, מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך וגו':

Verse 18

ה' ימלוך לעולם ועד. א"ר יוסי אילו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד, לא היתה אומה ומלכות שולטת בהם לעולם, אלא אמרו ה' ימלוך, לעתיד לבא אמרו עכשו לא תתיידע מלכותך אלא על עמך וצאן מרעיתך, מפני מה כי בא סוס פרעה:

Verse 19

כי בא סוס פרעה ברכבו. אע"פ שהמלה היא לשון יחידי נסברת היא בלשון רבים, ודומה לדבר וראית סוס ורכב עם רב (מאוד) [ממך] (דברים כ א):
ברכבו ובפרשיו בים, מלמד שהסוסים נכנסים בתוך הים לרצונם, והמרכבות קודמים לפרשים, לפי שנשתנה עליהם דרכו של עולם:
וישב ה' את מי הים. בגזירתו:
ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. מלמד שאחד מהם לא ניתווסו רגליו או בגדיו, ולפיכך קבלו מלכותו עליהם:

Verse 20

ותקח מרים הנביאה. וכי היכן מצינו שנתנבאה מרים, אלא שאמרה לאביה סופך את מוליד בן שהוא עומד ומושיע את ישראל מיד פרעה, ועל כן החזיר אביה את אשתו, שנא' וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב א), וכל העניין כדדרשינן התם:
אחות אהרן. ולא אחות משה אתמהה, אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת אחותו על שמו, שנא' בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת וגו' (במדבר יב יא), וכן אתה דורש בשמעון ולוי אחי דינה (בראשית לד כה), וכן אתה דורש בכזבי בת נשיא מדין אחותם (במדבר כה יח):
את התוף בידה. וכי מניין היו לישראל תופים ומחולות במדבר, אלא מובטחין היו שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות, לפיכך עם יציאתם ממצרים התקינו להם תופים ומחולות:
ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. כשיצאו מן הים אחורי מרים התחילו מחולות ומתופפות:

Verse 21

ותען להם מרים. אין עניה אלא אמירה, ודומה לדבר ותענינה הנשים המשחקות (ש"א יח ז), עלו באר ענו לה (במדבר כא יז), ענו לה' בתודה (תהלים קמז ז), וכה"א ואין דובר אליו דבר וגו' (איוב ב יג), אחרי כן פתח איוב את פיהו ויען איוב ויאמר (שם ג א וב):
שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. מגיד הכתוב, שכשם שאמר משה שירה לאנשים, כך אמרה מרים שירה לנשים, היא אומרת ראשי דברים. והן עונות וגומרות עמה:
ורבותינו דרשו. אז ישיר משה. ר' אומר אז שר משה לא נאמר אלא אז ישיר דמשמע לעתיד לבא, נמצאינו למדין שתחיית המתים מן התורה:
ובני ישראל. מלמד שאמר משה שירה כנגד כל ישראל:
את השירה הזאת. עשר שירות הן, האחת שיר שנאמר במצרים, שנא' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט), השנית שירה זו על הים, שלישית שירה שאמרו על הבאר, שנא' אז ישיר ישראל (במדבר כא יז), הרביעית שירת האזינו השמים (דברים לב א), החמישית שירה שאמר יהושע, שנא' אז ידבר יהושע לה' (יהושע י יב), הששית דכתיב ותשר דבורה וברק (שופטים ה א), השביעית שירה שאמר דוד, שנא' וידבר דוד לה' (ש"ב כב א), השמינית שנא' מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל א), וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו, דכתיב ויבן שלמה את הבית ויכלהו (מ"א ו יד), אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו נקרא על שמו, וכה"א אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' (תהלים קלב ד ה). התשיעית שירה שאמר יהושפט, שנא' ויועץ (יהושפט) [אל העם] ויעמד משוררים לה' (בהדרת) [ומהללים להדרת] קודש (ובצאת) [בצאת] לפני החלוץ (אומרים) [ואומרים] הודו לה' (כי טוב) כי לעולם חסדו (דה"ב כ כא), מה נשתנית הודייה זו מכל ההודייות, שבכולן נאמר בהן כי טוב, וכאן לא נאמר כי טוב, אלא כביכול אין שמחה לפניו במרום על אובדן של רשעים, וק"ו על אובדן של צדיקים, שאחד שקול כנגד כל העולם כולו, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י כה), העשירי לעתיד לבא, וכיון שמתחלת אין לה הפסק, שנא' שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים (תהלים קמט א), ואומר שירו לה' שיר חדש (ישעיה מב י), ואומר ביום ההוא יושר השיר הזה (שם כו א):
אשירה לה'. מלך בשר ודם כשנכנס למדינה מקלסין לפניו שהוא גבור, ואינו אלא חלש, עשיר והוא עני, חכם והוא טיפש, רחמני והוא אכזרי, דיין או נאמן, ואין בו כל המדות הללו, אלא שמחניפין לפניו, אבל מי שאמר והיה העולם כל המדות טובות יש בו, לפיכך אני מנחם ברבי שלמה אשר חברתי שכל טוב לכבודו, אשירה לה' שהוא גבור, שנא' האל הגדול הגבור והנורא (דברים י יז), ה' עזוז וגבור (תהלים כד ח), הוא עשיר דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה (דברים י יד), ואומר אשר לו הים והוא עשהו (תהלים צה ה), ואומר לי הכסף (אמר) [ולי הזהב נאום] ה' צבאות (חגי ב' ח), ואומר והעושר והכבוד מלפניך (דה"א כט יב), ואומר הן כל הנפשות לי הנה (יחזקאל יח ד). הוא חכם, דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג יט), עמו חכמה (ותבונה) וגבורה וגו' (משלי יב יג), וכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך (ירמי' י ז), הוא רחמן, כדכתיב ה' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו), ואומר כי אל רחום ה' אלהיך (דברים ד לא), ואומר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלי' קמה ט), ואומר לה' אלהינו (הרחמן) [הרחמים] והסליחות (דניאל ט ט). הוא נאמן, דכתיב האל הנאמן שומר הברית והחסד (דברים ז ט), הוא דיין, דכתיב אל אמונה ואין עול (דברים לב ד), ואומר צדיק אתה ה' וישר משפטיך (תהלים קיט קלז):
וכל מידות הטובות יש בו לו נאה גדולה וגבורה מלכות ותפארת קדושה, ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק"ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו, הוא ה' צבאות שהוא אות נאה ניכר בתוך צבא שלו, שנא' ואתא מרבבות קודש (דברים לג ב), אתא הוי בנו ריבבן קדישין דידיה, וכתיב דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה"ש ה י). וכתיב (אין) [מי] כמוך באלים ה' (שמות טו יא), ר' מאיר אומר אפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים, שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (תהלים סח כז), ר' אומר אפילו עוללים שבחוץ ויונקי שדים, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג):
כי גאה גאה גאני וגאיתיו, גאני במצרים, דכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב), אף אני גאיתיו במצרים ואמרתי לכבודו הללו יה הללו עבדי ה' (תהלים קיג א), גאני על הים, דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד יט), אף אני גאיתיו על הים, דכתיב אשירה לה'. גאה עכשיו ועתיד להתגאות, שנאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם וגו' (ישעי' ב יב):
רמה בים. כיון שראו ישראל שרה של מלכות נופל, התחילו ליתן לו שבח, וכה"א חזה הוית עד די כורסוון (רמא) [רמיו] (דניאל ז ט), וכן את מוצא שאין הקב"ה נפרע מן המלכיות לעתיד לבא עד שיפרע משריהם תחילה, שנא' ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעי' כד כא), ואח"כ ועל מלכי האדמה (שם שם), וכתיב כי רותה בשמים חרבי (ישעי' לד ה), ואח"כ הנה על אדום תרד (שם שם):
עזי. אין עוז אלא תורה. שנא' ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט יא). ד"א אין עוז אלא מלכות שנא' ה' בעזך ישמח מלך (שם כא ב), ואומר ויתן עוז למלכו (ש"א ב י). ד"א עוז ומסמך אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר. זמרת אתה לבל באי העולם אבל לי ביותר. שאני עשיתיך אמירה אחת, שנא' ה' האמרת היום (דברים כו יז), ואתה עשיתני אמירה אחת, שנא' וה' האמירך היום (שם שם יח), כל אומות העולם אומרים שבחו של מי שאמר והיה העולם אבל שלי נעים ביותר וערב ביותר, שנא' ואתה קדוש יושב תהילות ישראל (תהלים כב ד), ואומר כי קולך ערב (שה"ש ב יד):
זה אלי ואנוהו. ר' ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקוניהו, אלא אתנאה לפניו במצוותיו, אעשה לכבודו טלית נאה ומצוייצת כהלכה. תפילין נאות, ספר תורה נאה, לולב נאה וסוכה נאה. אבא שאול אומר אנאה מעשיו במעשי, הוא צדיק אף אני צדיק, הוא רחמן אף אני רחמן, וכה"א אחרי ה' [אלהיכם] תלכו (דברים יג ה), אחר דרכו ואחר מעשיו:
אלי. לשון רחמים, שנא' אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), אל רחום וחנון (שמות לד ו), אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז), אמרו זה אלי עמי נהג במדת הרחמים, ועם אבותי במדת הדין, שנאמר אלי. ד"א אלהי אבי וארוממנהו, לא כאדם שהולך לקדש אשה פעמים בוש בה, פעמים בוש במשפחתה, אבל אני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובה, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים:
וארוממנהו כשישראל עושין רצונו של מקום, שמו מתרומם בעולם על ניסים וגבורות שהוא עושה להם, שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' (יהושע ה א), וכן אמרה רחב ונשמע וימס לבבינו כי ה' אלהיכם וגו' (שם ב יא), וכיון שעוברין על רצונו, שמו מתחלל בעולם על מה שאומות העולם גוזרין עליהן, שנא' ויבאו אל הגוים אשר באו (שמה) [שם] ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל לו כ), תרגם יונתן בן עוזיאל כדאמרין להון עממיא עם עמא דה' אילין יאבדין מארעא שכינתיה גלו:
ה' איש מלחמה, למה נאמר לפי שנגלה על הים כגיבור איש מלחמה, ובסיני נגלה כזקן מלא רחמים, שנא' ויראו את אלהי ישראל וגו' (שמות כד י), וכתיב לבושיו כתלג חיור ושער רישה כעמר (נקי) [נקא] (דניאל ז ט), ושלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שיש שתי רשויות, אלא ה' איש מלחמה ה' שמו, הוא שנלחם במצרים ועל הים, הוא שמו לשעבר, הוא שמו לעתיד לבא, הוא בעולם הזה, הוא לעולם הבא, שנא' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי (דברים לב לט), ואומר אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעי' מא ד), מלך בשר ודם כשהוא עומד במלחמה אינו יכול לזון את חיילותיו ולא לספק להן אפסניות, אבל הקב"ה היה נלחם במצרים ומספק מים ומגדנים לישראל מתוך הים, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו יג), נותן לחם לכל בשר (שם שם כה):
ה' איש מלחמה. אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה' (ירמי' כג כד), וכתיב מלא כל הארץ כבודו (ישעי' ו ג), ומה ת"ל איש מלחמה, אלא מפני חיבתכם ומפני קדושתכם אכנה שמי עליכם, וכן הוא אומר כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש (הושע יא ט):
תהומות יכסיומו. יונה ירד לתהום אחד, שנא' תהום יסובבני (יונה ב ו), ואלו ירדו לשני תהומות, יונה ירד למצולה אחת שנא' ותשליכני מצולה (יונה ב ד), ואלו ירדו לשתי מצולות, שנא' ירדו במצולות כמו אבן, כמו שמררו ישראל באבנים, שנא' וראיתם על האבנים (שמות א טז) סימן נתן להם כשהאשה כורעת לילד ירכותיו מצטננות כאבן, ואף הקב"ה עשה להם המים כאבנים והיו המים מכים על מקום האבנים לכך נאמר כמו אבן, ד"א כמו אבן, על שהקשו לבם כאבן, אבל אתה חסדך וטובך ורחמיך הרבים עלינו וימינך פשוטה לכל באי עולם, שנאמר ימינך ה' ב' פעמים ימינך לקבל שבים ולהושיעם בכוחך, ימינך ה' לשבר מזידין. ד"א ימינך ה' ב' פעמים כשישראל עושין רצון הקב"ה עושין שמאל ימין, שנא' ימינך ה' ימינך ה', וכשעוברין על רצונו עושין את הימין שמאל, שנא' השיב אחור ימינו (איכה ב ג), כשעושין רצונו כתיב חימה אין לי (ישעי' כז ד), כשעוברין על רצונו כתיב היה ה' כאויב (איכה ב ה). וחרה אף ה' בכם, כשעושין רצונו כתיב ה' ילחם לכם (שמות יד יד), כשעוברין על רצונו כתיב ויהפך להם לאויב (והיא) [הוא] נלחם בם (ישעי' סג י), כשעושין רצונו אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב), כשעוברין על רצונו כתיב היה ה' כאויב (איכה ב ה):
תרעץ אויב. רעצת לא נאמר אלא תרעץ אויב, לעתיד לבא, וכה"א בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים (חבקוק ג יב), אויב זה עשו, שנא' וישטום עשו (בראשית כז מא), וכתיב ביה יען אמר האויב עליכם האח (יחזקאל לו ב):
וברוב גאונך תהרוס קמיך. הרסתה לא נאמר אלא תהרוס, לעתיד לבא. קמינו לא נאמר אלא קמיך, מגיד הכתוב שכל מי שהוא קם כנגד ישראל כאילו קם כנגד מי שאמר והיה העולם, וכה"א כי (כל) הנוגע (בהם) [בכם] נוגע בבבת עינו (זכרי' ב יב). ר' יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו. כביכול כלפי למעלה, אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו כי מקללים להם בניו (ש"א ג יג), כיוצא בו למה שמתני למפגע לך (איוב ז כ), כיוצא בו (קדוש לא אמות) [אלהי קדושי לא נמות] (חבקוק א יב), כיוצא בו ההמיר גוי אלהים (ירמי' ב יא), כיוצא בו וימירו את כבודם (תהלים קו כ), כיוצא בו ואם ככה את עושה לי (במדבר יא טו), כיוצא בו והנה שלחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח יז), כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב יב), בכולן כינה הכתוב שלא להוציא דבר מגונה:
תשלח חרונך. שלחת לא נאמר אלא תשלח, לעתיד לבא, שנא' שפוך חמתך (על) [אל] הגוים וגו' (תהלים עט ו), ומפני מה כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו (שם שם ז):
יאכלמו כקש. אכלמו לא נאמר אלא יאכלמו, לעתיד לבא, וכה"א והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדי' א יח), כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, אבל הקש כשהוא דולק קולו הולך, כך קולן של מצרים כשלקו היו קולן הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר שמעו עמים ירגזון, וכן יהא לעתיד לבא, שנא' כאשר שמע למצרים יחילו לשמע צור (ישעי' כג ה), כל העצים כולן כשהם דולקים יש בהם ממש, אבל הקש כשהוא דולק אין בו ממש, וכן יהא במלכות הרשעה, שנא' ולא יהיה שריד לבית עשו כי פי ה' דבר (עובדי' א יח):
וברוח אפיך נערמו מים. לפי שאמרו הבה נתחכמה לו (שמות א י), לפיכך נתת ערמומית בהם והיו נלחמים בהם בכל מיני פורעניות:
נצבו כמו נד. כלומר נצבו כמו נד בנזלים, מה נד זה עומד צרור שאינו לא מוציא ולא מכניס, אף כך נשמותן של מצריים צרורה בהן לא מוציאין ולא מכניסין, עומדים מעולפין מרוח הים, עליהם נאמר ירתיח כסיר מצולה (איוב מא כג). ולישראל היה הים נודף ריח טוב כבשמים, ועליהם נאמר (ישישים) [ים ישים] כמרקחה (שם שם):
קפאו תהומות. עשאן כמין כיפה:
בלב ים. הים לא היה לו לב וניתן לו לב להפרע ממצריים ששמו לב לאבד את ישראל, השמים לא היה להם לב וניתן להם לב, והורידו מן לישראל, שאוהבים את הקב"ה בכל לבבם, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא), האלה לא היה לה לב וניתן לה לב להפרע מאבשלום שנא' עודנו חי בלב האלה (ש"ב יח יד). בשביל שגנב שלש גניבות לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנא' ויגנוב אבשלום את לב ישראל (שם טו ו):
אמר אויב. זש"ה לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון (משלי טז א), אמר פרעה ולא היה יודע מה הוא אומר. נרדוף נשיג נחלק אין כתיב כאן, אלא ארדוף קרי ביה ארדף אישג אחלק כלומר מורדף מושג אני להם מוחלק שללי ים, תמלאם אין כתיב כאן אלא תמלאמו, כלומר ממלאים הם נפשם ממני, תורישם ידי אין כתיב כאן אלא תורישמו, כלומר מוריש אני עושרי וכבודי להם:
אריק חרבי, אמר לבעול זכוריהם בענין שנא' והוריק חרבותם על יפי חכמתך (יחזקאל כח ז), לפי שגבה לבו בחכמתו השפילו הקב"ה וביזוהו כל אומות העולם:
מי כמוכה באלים ה'. באלו שמשמשין לפניך במרום, שנא' כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז):
ד"א מי כמוכה באלים. באלו שקוראין עצמן אלהות, כגון פרעה שאמר יאור לי ואני (עשיתני) [עשיתי] (יחזקאל כט ט), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות אשר הציל את ארצם מידי וגו' (ישעי' לו כ), ונבוכדנצר דכתיב ביה אעלה על במתי עב וגו' (שם יד יד), ונגיד צור, שנא' בן אדם אמור לנגיד צור [כה אמר ה' אלהים] יען (אמר בלבבך אלהים אתה) [גבה לבך ותאמר אל אני] וגו' (יחזקאל כח ב):
ד"א מי כמוכה באלים. באלמים שרואה בעלבון בניך ושותק, שנא' החשיתי מעולם אחריש (ואתאפק) [אתאפק] (ישעי' מב יד), מכאן ואילך כיולדה אפעה (שם שם), והכי נמי דרשי דבי ר' ישמעאל כשנכנס טיטוס הרשע לבית קודש הקדשים ותפס בידו זונה והציע ספר תורה וקלקל עמה עליה, ועמד וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה הדם מבצבץ וכסבור הרג את עצמו, מיד עמד וחירף וגידף כלפי מעלה:
נורא תהלות. לא מעכשיו אלא מעולם:
עושה פלא. עשה אין כתיב כאן אלא עושה פלא לעתיד לבא, שנא' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' כי אם חי ה' אשר העלה (ואשר הביא) וגו' (ירמי' טז יד וטו):
נהלת בעזך. בזכות התורה שהן עתידין לקבל, ואין עז אלא תורה, שנא' ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט יא), ואומר ועוז מלך משפט אהב (שם צט ד):
ד"א בזכות מלכות בית דוד שהן עתידין לקבל, שנאמר ה' בעזך ישמח מלך (תהלים כא ב), ואומר ויתן עוז למלכו (ש"א ב י):
אל נוה קדשך. בזכות בית המקדש שהן עתידין לבנות, ואין נוה אלא בית המקדש, שנא' ואת נוהו השמו (תהלים עט ז), ואומר עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן (ישעי' לג כ):
בגדול זרועך ידמו כאבן. כיון שיצאו ישראל מן הים כינס עמלק את כל אומות העולם ואומר להם בואו ונעשה מלחמה עם ישראל, באותה שעה נתפלל משה ודממו כולן כאבן:
ירויחו דורשי שירת הים וישכילו וסמוך לה פרשת מסע הראשונה:

Verse 22

ויסע משה. בשלשה מקומות במקרא כתיב ויסע שהיו"ד נפתחת ושלשתן בעל כורחם, ויסע כצאן עמו (תהלים עח נב), ויסע כעץ תקותי (איוב יט י), ודומה להם והמלא תסיעי (מ"ב ד ד), מסיע אבנים (קהלת י ט). תני ר"א אומר על פי הגבורה נסעו, שנא' ויסעו בראשונה על פי ה' (במדבר י יג). ומה ת"ל ויסע משה, אלא מלמד שהסיען משה במקל על כרחן, כיון שראו את מצרים כולם פגרים מתים על הים, אומרים כמדומין אנו שלא נשתייר איש במצרים, עמדו על הים שלשה ימים ושלשה לילות, והיו מלקטין זהב ומרגליות מן שהביאו מצריים עמהם, לאחר כך אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד), ואין ראש אלא ע"ז, שנא' ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם (ש"ב טו לב), וחזר מסען לאחוריהם ג' מסעות, שנא' ויסעו (מפי) [מפני] החירות (במדבר לג ח), ויסעו ממרה ויבואו אלימה (שם שם ט), ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף (שם שם י):
ויצאו אל מדבר שור. שהוא סמוך לארץ פלשתים, הוא מדבר שור הוא מדבר נוב, אמרו עליו על מדבר נוב שהוא ת"ת פרסה על ת"ת פרסה וכולו מלא נחשים ועקרבים, ועליו נאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח טו), ואומר משא מדבר נגב בארץ ערבה אפעה ושרף מעופף (ישעי' ל ו), ואין אפעה אלא עכס, אמרו עכס זה כל עוף הפורח עליו באויר מיד הוא משתבר ונושר איברין איברין:
וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ר' יהושע כשמועו, ר' אליעזר אומר והלא המים תחת רגלי ישראל היה והארץ אינה צפה על המים, שנא' לרוקע הארץ על המים (תהלים קלו), ומה ת"ל ולא מצאו מים, כדי ליגעם:

Verse 23

ויבואו מרתה. כלומר למרה. כך נקרא שם המקום על שם המים המרים, דתני ר"א המודעי מרים היו המים מתחילתן, שנא' המים המים שני פעמים:
ולא יכלו לשתות מים ממרה. ולמה כי מרים הם מתחילתן:
על כן קרא שמה מרה. בלשון הקודש, ופשטי' דקרא כר"א המודעי דאמר לא באו אלא למקום אחד בלבד:

Verse 24

וילנו העם. עיקר מלת וילנו לשון תרעומת היא, ויסוד התיבה לנ בלבד, אפס כשהיא מקום שם אינה נכשרת בלא תי"ו כגון תלונות, וכשהיא מקום פועל נכשרת בלא תי"ו:
על משה. ר' יהושע אומר היה להם להימלך בגדול שבהם תחילה ולא עשו, לפיכך נאמר על משה:
לאמר. לומר דברי תרעומת עליו, ולא על משה בלבד אלא אף כלפי הגבורה שלמודין הן בכך:

Verse 25

ויצעק אל ה' ויורהו. מכאן את למד שתפילת הצדיקים קצרה ואינה חוזרת ריקם, ואעפ"כ יש שעה לקצר, כדכתיב אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), ויש שעה להאריך, כדכתיב ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וגו' (דברים ט יח):
ויורהו. לשון הוראה, ודומה לו ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך (משלי ד ד):
עץ. נקטינן כר' יהושע בן קרחה דאמר זה העץ של הרדפני שהוא מר ביותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר בוא וראה כמה מפורשין דרכיו של מקום מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה הפליא נס בתוך נס, ובמר המתיק את המר, כיוצא בו ויאמר ישעי' ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי (ישעי' לח כא), והלא בשר חי אם נותנין עליו דבלת תאנים הרי הוא מסריח, אלא נתן דבר המחבל על דבר שנתחבל לעשות נס בתוך נס, כיוצא בו ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה וגו' (מ"ב ב כא), והלא מים יפים כיון שאתה נותן בהם מלח הרי הם מסריחין, אלא נתן דבר המחבל בתוך דבר הנתחבל לעשות נס בתוך נס:
וישלך אל המים וימתקו המים. מכאן א"ר אלעזר המודעי מרים היו מתחילתן, כלומר מדטרח וכתב תרי זימני המים דהא בחד סגי ליה, ולמאי הלכתא כתב תרי זימני המים, שמע מינה לכדאמרן:
שם שם לו חק ומשפט. חק זה שימור שבת, ומשפט זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע שבזה וזה כתיב כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה יב וטז). ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה. ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו אזהרות עריות, וכה"א לבלתי עשות מחוקות התועבות (ויקרא יח ל). ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות וחבלות:
ושם נסהו. שם נשא הקב"ה גדולה למשה, ודומה לו נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד ז), דברי ר' יהושע, אמר לו ר' אלעזר המודעי והלא גדולה אינה תלויה אלא בשי"ן, וכאן לא כתיב אלא בסמ"ך, ומה ת"ל ושם נסהו, שם ניסה הקב"ה את משה שלא נתרעם כדרך שנתרעמו ישראל, כדכתיב למען אנסנו הילך בתורתי (שמות טז ד), ולא עמדו בנסיון.:

Verse 26

ויאמר אם שמוע תשמע. מכאן אמרו אם שומע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, ואם שוכח אדם מצוה אחת סופו שמשכחין אותו מצות הרבה, שנא' והיה אם שכוח תשכח (דברים ח יט), מכאן אמרו בא לטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו, דברי ר' יהושע, ר' אליעזר המודעי אומר ויאמר אם שמוע, יכול רשות, ת"ל תשמע חובה היא ולא רשות:
לקול ה' אלהיך. הכליל כל התורה כולה בדבר זה, ועוד שכל מי ששומע דבר תורה מפי רבו כאילו עומד ומשמש לפני חי וקים לעולמים ושמע קול מפי הגבורה:
והישר בעיניו תעשה. זה משא ומתן. מלמד שכל הנושא באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, והיינו דתנן איזה היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:
והאזנת למצותיו. שתהא מטה אזניך לשמוע:
למצותיו. אלו הלכות שנאמרו על פה:
ושמרת כל חוקיו, אלו אזהרות של עריות, כדדרישית לעיל:
כל המחלה. כלומר מיני חולי שמחלין את הגוף:
אשר שמתי במצרים. אלו עשר מכות שבכללם לקו חמשים מכות:
לא אשים עליך. ומכיון דכתיב לא אשים עליך מה ת"ל כי אני רופאך, אלא כך אמר הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כל זמן שהן שומעין כל מצוותי, ואין עוברין על אחת מהן, אינן נזוקין כלל, כיון שעוברין הריני מכה אותם, שנאמר והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), כיון שחוזרין לפני בתשובה הריני מרפאם, שהרי דבר תורה שנתתי לכם, הם חיים לכם, הם רפואה לכם, וכה"א כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא:
ורבותינו דרשו ויסע משה. ר' יהושע אומר נסיעה זו נסעו ישראל על פי משה, ושאר כל המסעות כולן לא נסעו אלא על פי הגבורה, שנא' על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו (במדבר ט יח). ר"א אומר אף כאן ע"פ הגבורה נסעו, שכן מצינו בשנים או בשלשה מקומות שלא נסעו אלא על פי הגבורה וכאן לא נסעו אלא על פי הגבורה, ואלא מה ת"ל ויסע משה את ישראל, אלא להודיע שבחן של ישראל, שכיון שאמר להם משה קומו סעו, לא אמרו האיך אנו יוצאין לדרך במדבר, ואין בידינו מחיה, אלא האמינו והלכו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמי' ב ב). ר' יהודה בר אילעי אומר ע"ז עברה עם ישראל בים, והסיעה משה מידם באותה שעה, שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף, מאותו דבר רע שהיה עמהם בים סוף:
ויצאו אל מדבר שור. היינו מדבר הגדול והנורא (דברים ח טו), ולמה נקרא גדול, שהוא ת"ת פרסה על ת"ת פרסה, ולמה נקרא שמו נורא, שהוא יראוי מפני בריות רעות שבו שהרי כולו מלא נחש ועקרב ועכשוב ואפעה שרף מעופף. מאי שרף מעופף, ששורף בהבל פיו כל עוף המעופף עליו, אעפ"כ ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו [במדבר] בארץ עריבה ושוחה בארץ ציה וצלמות (ירמי' ב ו), [מהו צלמות] מקום צל ועמו מות. אמר רב אבא דבר זה סח לי רבינו הגדול אדם אחד היה בארץ ישראל פעם אחת הלך ללקט עצים בראש ההר וראה נחש מאותן הנחשים, והנחש היה ישן ולא ראהו, ומפחדו נשרו שערות ראשו, ולא צמח בו שיער עד יום מותו, והיו קוראין אותו מרוטה:
וילכו דרך שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. אחרים אמרו מים שנטלו ישראל מבין הגזרים כלו באותו שעה, הא מה ת"ל ולא מצאו מים. כעניין שנא' באו על גבים ולא מצאו מים שבו כליהם ריקם (ירמי' יד ג). דורשי רשומות אמרו שלא עסקו בדברי תורה ג' ימים, ואין מים אלא דברי תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א), כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו, עמדו ותקנו נביאים שביניהם שיהיו קורין בדברי תורה בשבת וקורין בשני בשבת ומפסיקין בשלישי וברביעי בשבת וקורין בחמישי בשבת ומפסיקין בערב שבת כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה, והכי הות דא תקנתא דמעיקרא דהוי קרי חד גברא באנפי ציבורא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא נברי תלתא פסוקא, כל גבר פסוק חד, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא עזרא ותקן תלתא גברי עשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין, והקורא ארבעה פסוקים הרי זה משובח, והני מילי דקרו תלתא גברי בשני ובחמישי דמותרין בעשיית מלאכה משום טורח ציבור, וכן נמי ביום צום, אבל ביום שיש בו קרבן מוסף, והוא אסור במקצת מלאכה, כגון חולו של מועד וראשי חדשים קרו ארבע גברי, חנוכה ופורים דלית בהו קרבן מוסף קרו תלתא גברי, יום טוב שאסור בעשיית מלאכה ויש בו קרבן מוסף קרו חמשה גברי, יום הכיפורים שאסור בעשיית כל מלאכה ובאכילה ובג' עניין אחרים, ויש בו קרבן מוסף, ויש בו איסור כרת, קרו שיתא גברי, יום שבת שאסור בעשיית כל מלאכה, ומבורך ומקודש מששת ימי בראשית, ויש בו קרבן מוסף, ויש בו איסור כרת וסקילה, קרו שבעה גברי, לפי שהוא מובחר שבשבוע:
ויבואו מרתה. ר' יהושע אומר לשלשה מקומות באו וכולן היה מימיהן מרורין, דלהכי כתיב מרתה ממרה מרה, ולפי שעה נתמררו ונתלענו ונמתקו, ולפי שעה ניסה אותם ולא סבלו אלא מיד וילונו העם:
וישלך אל המים וימתקו המים. אחרים אומרים היו ישראל מתחננים ומתגררים לפני אביהם שבשמים, כבן שמתחנן לפני אביו, וכתלמיד שהוא מתגורר לפני רבו, ואומרים לפניו רבש"ע חטאנו לפניך שנתרעמנו על המים:
ויאמר אם שמע תשמע. אם שמע אדם מעצמו, משמיעין לו מן השמים, וכה"א יהב חכמתא לחכימין ומנדעי ליודעי בינה (דניאל ב כא):
ד"א אם שמוע בילדותך סופך תשמע בזקנותך, מכאן אמרו אם שמוע בחדש תשמע בישן, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע:
לקול ה' אלהיך. אלו עשרת הדיברות שנאמרו מפה אל פה בעשרה קולות, שנא' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד לו):
והישר בעיניו תעשה. אלו גזירות:
והאזנת למצותיו. אלו הגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם:
כל חוקיו. אלו המדרשות:
כל המחלה אשר שמתי במצרים. תלה הדבר במה שראו בעיניהן:
לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. ר' יצחק אמר אם אינו משים בהן מחלה, מפני מה הן צריכין רפואה, אלא כך אמר להן כל המחלה בעולם הזה הן, ואם אשים עליך לא אשים אלא למרק עונותיך, כדכתיב וה' חפץ דכאו החלי (ישעי' נג י), ואם קבלתם עליך מאהבה כי אני ה' רפאך לעולם הבא, וכה"א וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא (מלאכי ג כ):
ירויחו דורשי פרשת מי מרה וישכילו וסמוך לה פרשת מי אלים שהמעשה תכוף זה לזה:

Verse 27

ויבואו אלימה. לאילים, למה נקרא אלים, שהיה אלים ומהולל במים מכל המקומות, תדע שכן הוא שהרי היו שם שנים עשר מבועין ולא ספקו לשבעים דקלים, כיון שבאו ישראל ושרו עליהם ששים רבוא ספקו לכולם ולנו ושנו ושלשו וספקו להם:
ויחנו שם על המים. דרכן של ישראל שאינן שורין אלא על המים:

Chapter 16



Verse 1

ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל. שלימין בגופן ובממונן:
אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. למה הוצרך לומר היום והחודש, ועוד שאותו היום אירע אחד בשבת שהוא סדור ובא מששת ימי בראשית, שנא' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א ה), ולמה נאמר בכמה בחדש, לידע באיזה יום ניתנה תורה לישראל בהר סיני, ולא קיימא לן בהא כתנא דמכילתא דמקדים חד יומא לכולי האי מניינא, אלא כתנא דסדר עולם, דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים אירע להיות בערב שבת, השלים ניסן אירע להיות אייר באחד בשבת חסר אייר אירע סיון להיות בשני בשבת, ובששה בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל שהוא יום שבת, וסבירא לי דתנא דמכילתא ר' יוסי הוא, דסבר בחד בשבת איקבע סיון, ותנא דסדר עולם רבנן הוא, דסברי בתרי בשבא איקבע סיון בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידו משום חולשא דאורחא בתלתא בירחא אמר להו ואתם תהיו לי בארבעה בירחא אמר להו מצות הגבלה בחמשא בירחא פרישא בשיתא בירחא דהוא יום שבת ניתנה תורה, ור' יוסי ורבנן הילכתא כרבנן, דהלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחבריו חכמים:
בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. מגיד הכתוב שחררה שהוציאו ישראל ממצרים אכלו הימנו שלשים ואחד יום מחמשה עשר בניסן עד שירד להם המן לישראל בששה עשר באייר, והיינו ששים ואחד סעודות אחת ליום ואחת ללילה:

Verse 2

וילנו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ר' יהושע אומר היו להם להימלך בגדולים שבהן מה נאכל, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות עליהם. ר' אלעזר המודעי אומר למודין היו ישראל לומר דברי תרעומות עליהן:

Verse 3

ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותינו ביד ה'. כלומר הלואי שניתן מלאך המות להמיתנו בגזירת הקב"ה כדרך העולם:
בארץ מצרים. בשלשת ימי אפילה עם שאר אחינו שמתו באותו זמן:
בשבתנו על סיר הבשר. בערביים שהרי היינו שביעים מתים:
באכלנו לחם לשבוע. בבקרים. א"ר אלעזר המודעי עבדים היו ישראל למלכים במצרים והיו יוצאין לשוק ונוטלין פת ובשר ודגים ואין כל אדם ממחה בידם, ויוצאין לשדה ונוטלין ענבים ותאנים ורימונים ואין אדם יכול ממחה בידם ואוכלין ושביעין:
כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה. שהוא מקום תוהו שאין בו כלום:
להמית את כל הקהל הזה ברעב. ר' יהושע אומר אין לך מיתה קשה ממיתת רעב, שנא' טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד ט). ר' אלעזר המודעי אומר ברעב בא רעב אחר רעב, כלומר מדהוה לי' למימר ברעב שב"א תחת ב' ואמר ברעב שהבית נפתחת ש"מ לכדדרשינן:

Verse 4

ויאמר ה' אל משה הנני. הריני נגלה ואיני מעכב:
ממטיר לכם לחם מן השמים. מאוצר טוב של שמים, כדכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), והיינו דאמר ריש לקיש למה נקרא שחקים ששם שוחקים מן לישראל, הה"ד ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים עח כג). רבן [שמעון בן] גמליאל אומר בא וראה כמה הן חביבין ישראל לפני הקב"ה ששינה עליהן סדרי בראשית, לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ, שנאמר להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), והטל היה יורד מן השמים, ועכשו היה הלחם יורד מן השמים והטל עולה מתחתיו, שנא' ותעל שכבת הטל (שמות טז יד):
ויצא העם ולקטו. שלא יהיו עומדין בחצירות ומלקטין אלא יוצאין למדבר ומלקטין:
דבר יום ביומו. מי שברא יום ברא פרנסתו, שלא יהיו הוא מתיאשין מן התפלה ומן הרחמים:
למען אנסנו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה:
הילך בתורתי אם לא. ר' יהושע אומר אם שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. הא כיצד, אם אדם יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, מהיכן הוא לובש ומתכסה הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם לאוכלי תרומה:

Verse 5

והיה ביום הששי. הששי הנקרא כך מששת ימי בראשית, ואני המדביר נוי חפץ משכיות כסף בדבירת שילום הוד תפוחי זהב הרווחתי במדרשו כתכלית ששת ימי מעשה בראשית:
והכינון את אשר יביאו. לשבתו, מכאן אמרו חול מכין לשבת חול מכין ליו"ט, ואין שבת מכינה (לחול) [ליו"ט], ואין יו"ט לשבת, אא"כ עירב בתבשיל, יזכני בוראי לכבדו בהלכות עירוב תבשילין בסדר יו"ט, בפרשת עצרת:
והיה משנה. כל מקום שנא' משנה סמוך ללמ"ד הרי היא לגריעות, כגון משנה למלך אחשורוש (אסתר י ג), גרוע מאחשורוש, במרכבת המשנה אשר לו (בראשית מא מג), גרועה מאותה המרכבה שרכב ביום מלכו, וכל מקום שאינו סמוך ללמ"ד הרי הוא לשון שינוי לגדולה, כגון מגיד משנה (אגיד) [אשיב] לך (זכרי' ט יב), וכגון זה והיה משנה:
על אשר ילקטו יום יום. דתניא והיה משנה. לחם משונה, אתה אומר כן או אינו אלא לחם כפול, כשהוא אומר שני העמר לאחד (שמות טז כב), הרי לחם כפול אמור, הא מה ת"ל לחם משנה, לחם שהוא משונה, מלמד שבכל יום ויום היה המן יורד לישראל פרוטות פרוטות, ובערב שבת היה יורד זוגות זוגות, בכל יום היה ריחו נודף, ובשבת ביותר, בכל יום היה מתול כזהב, ובשבת ביותר, מכאן אמרו שצריך אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת:

Verse 6

ויאמר משה ואהרן אל כל (עדת) בני ישראל. כשם שנתרעמו בערבוביא כך פייסום בערבוביא:
ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה'. מה ת"ל וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, אלא לפי שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו וגו' (שמות טז ג), לפיכך אמרו להם דעו שכשאתם ישינים בערב על מטותיכם הקב"ה משלח לכם פרנסותיכם, ורמזו להם שבפנים מחשיכות, דהיינו בערב הקב"ה נותן להם את השליו לפי ששאלוהו ממלוא מעים, שנא' על סיר הבשר, והמן ניתן להם בפנים מאירות, דהיינו בבוקר, ובכך אתם יודעים שלא אנחנו הוצאנו אתכם ממצרים אלא הקב"ה:

Verse 7

ובקר וראיתם את כבוד ה'. בענן הוא נגלה לכם:
בשמעו את תלונותיכם על ה'. אמרו אילו עלינו הייתם מתרעמין היינו סובלים, אלא אתם מתרעמין לפני חי וקיים לעולמים:

Verse 8

ויאמר משה. עכשיו פירש להם ואמר:
בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמוע ה' תלונותיכם אשר אתם מלינים. לא נאמר מתלוננים אלא מלינים, שהיו מלינים את נשיהם ואת טפם ואומר' להם התרעמו על הקב"ה אלא יש ספק בידו לפרנס אתכם לאחר שהוציאנו ממצרים, וכן מפורש ע"י דוד משיח ה', שנאמר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח כ), וכתיב אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר (שם שם יט):
ד"א בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. מכאן שאין דרך אדם ליכל בשר שתי פעמים ביום, שנאמר כי תאוה נפשך לאכל בשר (דברים יב כ). ר' ישמעאל אומר מגיד הכתוב שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם. ר' עקיבה אומר לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, יכול יקח מן השוק ויאכל, ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך (שם שם כא), הא אין אוכל בשר אלא עד שיהא לו בקר וצאן, והני מילי בדורות הראשונים אבל בדורות הללו מי שיש לו פרוטה בכיסו מריצה לחנוני, כדאמרינן בשחיטת חולין. אעפ"כ אין לו לאדם להרבות סעודתו, דכתיב כי (זולל וסובא) [סובא וזולל] יורש (משלי כג כא):
ולחם בבקר לשבוע. מן הלחם חייב אדם להשביע את נפשו, מלמד שאין השביעה אלא בראיית עינים, וכן אמר קהלת טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט). וכן אמרו רבותינו לא יאכל [אדם] תבשילו לערב אלא לאור הנר, שכן הסומין אוכלין ואינן שביעין, ועוד שמא תפול זבוב או שאר דבר איסור ואינו רואהו, ולהכי אמרו רבנן הדלקת נר בשבת מצוה, כדי שיתענגו בלילי שבת במאכל ובמשתה, ואם יאכל מבעוד יום קודם שקידש היום חושבו כתענית ציבור, דהיינו ט' באב שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת, אלא תענוג חול, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), משעת קריאתו אתה חייב להתענג בו:
ונחנו מה. דרכן של צדיקים כל זמן שמתגדלים מוסיפים ענוה, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), משה ואהרן אמרו ונחנו מה:
כי תלינו עלינו. אמרו וכי מה אנחנו חשובים שאתם אומרים לנו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה (פסוק ג), לא כח ולא גבורה היה בנו אלא שלוחים בעלמא, היינו מאת הקב"ה אליכם, דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז), וכן אתה דורש בכל הנביאים שהשפילו את עצמם ואמרו להם יודעין אתם שאין אנו כדיי להספיק לכם מזונות, אלא עשיתם עצמיכם כמתרעם על המלך, ואומרים דברי תרעומותיו כנגד שלוחו של מלך, וניכרים הדברים שעל המלך הוא מתרעם, ולא על שלוחו, כך אתם לא עלינו תלונותיכם, כי אין לנו במה לפרנסכם, כי על ה' היא התלונה:

Verse 9

ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל. בערבוביא שאלו בערבוביא אמור להם, ולמה לא אמר להם משה בעצמו, אלא מינה שליח את אהרן, לפי שידע שהן עתידין ליתן את הדין, וכה"א במקום אחר ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' (במדבר יז יא), כי היכי דהתם הם נותנים את הדין, הכא נמי עתידין ליתן את הדין, וכל כך למה:
כי שמע את תלונותיכם, ששאלתם שלא כהוגן:

Verse 10

ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל. מה ת"ל ויהי, אלא מלמד שכשם שגזר הקב"ה כך היה מיד:
ויפנו אל המדבר. ר' יוסי אומר אף כאן בקשו לסקול את משה ואת אהרן, שכל זמן שהיו ישראל מבקשים לסוקלם היה נראה מיד כבוד ה' בענן, וכה"א להלן ויאמרו כל העדה לרגם אותם באבנים וכבוד ה' נראה (בענן) [באוהל מועד] (במדבר יד י), וכל כך למה, אמר הקב"ה מוטב שילקה הענן ואל יסקלו משה ואהרן. ר' אליעזר המודעי אומר לא הפנו אלא שיזכור להם הקב"ה מעשה אבות שנאמר ויפנו אל המדבר, מה המדבר הזה אין בו ישוב ולא עון ולא חטא, כך אבות הראשונים אין בהן עון ולא חטא, ומעין זה אמרו רבותינו בשליח ציבור שצריך שיהא זקן ורגיל ופירקו נאה וביתו כמדבר:
ורבותינו דרשו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, כלומר יכינו ביום הששי במבואות ובחצרות תיקוני לחיים וקורות וצורות פתחים ועירובים ושיתופים להתיר להם את אשר יביאו ביום השבת מרשות לרשות:
[פרק א'] מכאן שנינו מבוי שהוא גבוה [למעלה] מעשרים אמה ימעט. כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה וקיימא לן הלכתא כתנא קמא. היה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים, מקצת סכך בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים, במבוי כשר ובסוכה נמי כשר. חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, זה וזה עשרים אמה. היה גבוה מעשרים אמה ממעטו בקורה שרחבה טפח, דדין דקורה משום היכר הוא, והיכר של מטה כהיכר של מעלה, כשם שלמעלה, דייה טפח, כדתנן דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כך הקורה שממעט בה למטה המינה דייה שתהא רחבה טפח. היה גובהו פחות מעשרה טפחים חוקקין ארבע אמות ברוחב וארבע אמות באורך כדי להשלימו לעשרה טפחים. דקיימא לן כאביי. איתמר משמיה (דרבאי ורבדי) [דרבי אמי ורבי אסי] אם יש שם פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר ואם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר, שלשה אינו מתיר. אמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי כגון זה פחות מד' אמות נידון משום לחי, ואינו צריך לחי אחר להתירו. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ואותו לחי היכן מעמידו, אמר רב פפא דמוקים ליה באידך ניסא. ואי מוקים ליה בהדי מטפי ליה פורתא או מבציר ביה פורתא. וקיימא לן כרב אשי דאמר בין במבוי שהוא שמונה אמות בין במבוי שהוא שבע אמות אין צריך לחי, ממה נפשך אי עומד נפיש הוי ניתר כעומד מרובה על הפרוץ, אי פרוץ נפיש נידון משום לחי. מאי אמרת אי כהדדי נינהו הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. ובמבוי עקום כגון זה קיימא לן כרב, דאמר תורתו כמפולש. תנו רבנן כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וקיימא לן הכי ולא כחנני' דפליג עלי'. והני מילי מבואות המפולשין לרשות הרבים הוא דסגי להו בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, אבל רשות הרבים גופיה לא מערבא אלא בדלתות מכאן ומכאן, והוא שננעלות בלילה. אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים, החצר מותרת והמבוי אסור, פי' חצר מותרת ואע"ג דבקעי בה רבים, דתניא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ומבוי אסור משום שהוא מפולש לרשות הרבים. איתמר מבוי העשוי כנדל, דהיינו שרץ מרבה רגלים, וכן למבוי זה יש שבילין הרבה מכאן ומכאן והן מפולשין לרשות הרבים, אמר אביי עושה צורת הפתח לגדול (ואידך) [והנך] כולהו משתרי בלחי וקורה, ורבא אמר עושה צורת הפתח לכולהו מחד גיסא, ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה. מבוי שצידו אחד קצר וצידו אחד ארוך בין שהוא ארבע אמות בין שהוא פחות מארבע אמות מניח את הקורה כנגד הקצר, דקיימא לן כרבא דהוא בתרא, דסבירא ליה לרבא דכיון דצידו אחד עודף ד' אמות או פחות מד' אמות על צידו השני הוה ליה כמבוי בפני עצמו, ולהכי צריך המחיצה כנגדו.:
מתני' והרחב מעשר אמות ימעט (מבוי שהוא רחב עשרים אמה) אמר אביי עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע לארכו של מבוי, אי נמי עביד כדאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה, מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות, ואי איכא מבוי דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא ומהאי גיסא. וצורת הפתח שעשאה מצידו של כותל, דהוה ליה פתחא בקרן זויות, לא עשה ולא כלום. ואמר רב חסדא צורת הפתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפילו דלת של קשין. ואמר רב נחמן אין צריכין ליגע, פי' אילו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהין יו"ד טפחים ולא הגיעו לקורה שלמעלה כשר, וקיימא לן הכי:
מתני' הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה, והלכתא כבית הלל, ופלוגתא דחנני' ותנא קמא במבוי המפולש הוא. אמר ר' יוחנן חצר צריכה שתפרוץ משתי רוחות, וכל פס במשהו, ואי מרוח אחת צריך שיהא הפס ארבעה טפחים. תנו רבנן לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם עשה לו מחיצה גבוה יו"ד טפחים, בד"א כשפרצתה יתר מעשר אמות, אבל אין עשר אין צריך כלום, מימלא הוא דלא ממלאינן מיני' הא טלטולי מטלטלינן, והלא נפרצה חצר [במלואה] למקום האסור, (הא) [הכא] במאי עסקינן דאית ליה גידודי, דהיינו כעין פסין:
ואמר רב מבוי שאורכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו, ואינו ניתר בקורה טפח, דכיון דארכו כרחבו הוי ליה חצר, וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה, אמר רב נחמן נקטינן איזוהי מבוי שניתר בלחי וקורה, כל שאין ארכה יתר על רחבה, אבל ארכה יתר על רחבה אפי' משהו הוי ליה מבוי ומבוי בלחי וקורה סגיא:
מתני' קורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים. דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו. רחבה ובריאה לקבל אריח. ומוקים רב חסדא דמעמידין הקורה צריכין שיהיו בריאין. קורה היוצאה מכותל זה ואינו נוגע זו לזו פחות מן ג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת פירוש דכלבוד דמי. ג' טפחים צריך להביא קורה אחרת. פחות מן ד' אין צריך להביא קורה אחרת, וכן שתי קורות המתאימות ולא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. היה אחת למעלה ואחת לטה, ר' יוסי [ברבי יהודה] אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה, והתחתונה למטה מעשרה טפחים:
מתני' היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. היתה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת שאם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח. לחיין שאמרו גובהן יו"ד טפחים רוחבן ועוביין כל שהוא:
אמר ר' זירא היא בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים. היא למעלה (מעשרים) [מעשרה] ועקמומיתה למטה (מעשרים) [מעשרה], רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. לחיים שאמרו גובהן יו"ד טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא. תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבן. ת"ר עשה לחי (לחצר) [לחצי] מבוי. פי' אם בא (לחצר) [לחצי] מבוי לחי הפנימי ועשה בו לחי והניח חצי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש באותו חצי הפנימי מן הלחי ולפנים, ומן הלחי ולחוץ אסור להשתמש, דבמבוי בפני עצמו דמי. אמר רבא עשה לחי למבוי והגביה מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו מן הכותל ג' טפחים לא עשה ולא כלום. ואפילו לר' שמעון בן גמליאל דאמר אמרינן לבוד, הני מילי למעלה, אבל למטה כיון דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא [קאמר]. ר' יוסי אומר רחבן ג' טפחים. ולית הלכתא כוותיה. איתמר לחי העומד מאיליו, אביי אמר הוי לחי, בדסמכינן עליה מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי. והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם:
מתני' בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ור' מאיר אוסר. וקיי"ל כרבנן.:
מתני' שיירא שחנתה בבקעה והיקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא הגדר גבוה יו"ד טפחים, ולא יהיו פרוצות יתירות על הבניין, וכל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, יתר (על כן) [מכאן] אסור. ובפרוץ כעומד קיימא לן כרב פפא דאמר מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא. ומתניתין נמי דייקא הכי ובלבד שלא יהיו פרוצות יתירות על הבניין. הא כהדדי שרי.:
[מתני'] מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים, שיעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהיו (הכל) [חבל] עשרה טפחים, מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה. וכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה. דברי ר' יוסי בר' יהודא, וחכמים אומרים אחד משני דברים:
ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום. פי' בחול, ולא חיישינן משום גזל. ופטורים מרחיצת ידים, ומן הדמאי ומלערב:
דרש רב נחמן משום רבינו שמואל חצר שתשמישו לאויר ומוקפת או שתי או ערב, ליחיד נותנין לו בית סאתים שהן מאה אמה על חמשים אמה שהוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כחצר המשכן, דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים (שמות כז יח). ונקראת חצר והיא עמודים וקלעים כדרך הולכי מדברות, דכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, הלכך יחיד נותנין לו בית סאתים, וכן לשניים שלשה נעשה שיירא ונותנין להם כל צורכן, ואעפ"י שהיא שתי בלא ערב:
ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשונים, אבל מים האחרונים חובה, מפני שמלח סדומית יש ומסמא את העינים. אמר רב אשי ומשתכחא כי קורטא בכורא. ומיכל לא מיבעיא דודאי צריך נטילת ידים:
ומדמאי. דקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:
ומלערב. דבי ר' ינאי אמרי לא שנו אלא עירובי חצירות, אבל ערובי תחומין חייבין, דתני ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה. השתא קים לן דתחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאורייתא מאלפים אמה עד שנים עשר מיל לוקה עליהן מדרבנן. אמר ר' עקיבא תחומין דאורייתא לוקה עליהן מדאורייתא, דכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (במדבר לה ד), וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה וגו' (שם שם ה), אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה, שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. ורבנן סברי אלף אמה שדות וכרמים, ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהן מדאורייתא לדברי הכל, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), והיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל אבל מאלפים אמה ולפנים מותרין לדברי הכל:
[פרק ב'] עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה [כו']. גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועוביין כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות [של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר"י אומר של] ארבע ארבע בקר קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדברי ר' יהודא, מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין:
ר' יהודא בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר עושין חגירה גבוה עשרה טפחים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בבא. ואמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל לא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד:
[מתני'] ועוד אמר ר' יהודא בן בבא חנינא והקרפף שהיא שבעים אמה [ושירים על שבעים אמה] ושיריים המוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר (ר' עקיבא) [ר' יהודה] אומר אפילו אין בו אלא דבר אחד, כגון בור או שיח או מערה מטלטלין בתוכה והיא כשרה [ר"ע אומר אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה] ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ר' יוסי אומר אפילו אורכה (כשניים) [פי שנים] ברחבה מטלטלין בתוכה. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' עקיבא ותרוייהו לקולא. אמר ר' אילעאי שמעתי מר' אליעזר אפילו היא כבית כור. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להן מותרין. והתניא ביתו אסור לו ולהם, אמר רב הונא בר חיננא אמר רב ששת לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן, כשתמצא לומר לדברי ר' אליעזר מבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל, לרבנן מבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. וחמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהן ולא עירב, לר' אליעזר כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ואי גליא דעתיה ואמר בטילית רשות חצירי ורשות ביתי, אפילו לרבנן כיון דגלי גלי והוו להו מבוטלין:
[פרק ג'] בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. אמר ר' יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ, דהאיכא כמהין ופטריות. ודוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו, אבל מים ומלח כאחת מערבין בהן. תניא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס, ובמזון שתי סעודות לעירוב. סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי, אמר ליה רבא אפילו למחצה לשליש ולרביע. אמר ליה לרבא ההוא מרבנן תפוחים בכמה. ואסיקנא תפוחים בקב. תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק, יו"ד אגוזים. ה' אפרסקין, ב' רימונים, ואתרוג אחד וכן לעירוב. יין כדי לאכול בו מזון שתי סעודות, חומץ כדי לטבול בו, זיתים ובצלים כדי לטבול בהן מזון שתי סעודות, ויין דאמרן יין מבושל, אבל שאינו מבושל מערבין בשתי רביעיות, ובצלים נמי דאמרן באימהות אבל בעלין לא, והני מילי דלא בדילי עלים דרתא דרתא, אבל בדילי דרתא דרתא לית לן בה. אמר ר' יהודא [אמר שמואל] כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, וכל שאינו ליפתן כדי לאכול ממנו שתי סעודות, צלי כדי לאכול בו שתי סעודות, ומערבין בבצים, וכמה אמר רב נחמן שתים:
מתני' מערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה וכו':
מערבין בדמאי וכו':
השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב, כגון כותי אינו עירוב, ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב, והוא שעומד ורואהו:
מתני' נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב. למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב, נתנו בכלכלה ותלאו באילן שהוא עומד ברשות הרבים וקא מיכוין לשבות למטה, אפילו אם נתנו למעלה מעשרה הרי זה עירוב. וכן אם נתנו בבור ואפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. ולא מיבעיא בור ברשות היחיד אלא אפילו בור העומד בכרמלית וקא מכוין לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהיא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:
נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. אבל אם אינו תלוש ונעוץ לא גזירה שמא יקטום:
מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח עירובו עירוב, ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכא במנעל דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה. דר' אליעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אפילו תרווד אפילו (סכין) [טלית] אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. ורבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך:
מתני' נתגלגל ויצא חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, ואם ספק כשר, דאמר ר' יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר. וצריכין למבדקי' לעירובייהו ולשיתופייהו בכל ערב שבת, ולהכי רגילי לאשתתופי בחומץ שהוא עומד ואין צריך בדיקה אלא אחת לכמה:
מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים מן המזרח עירובו למערב, ואם באו מן המערב עירובו למזרח ואם באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך, לא באו לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי, והוא הדין לחכם הבא:
ר' אליעזר אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב, הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי. וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר וכו'. לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים. וטעמא דר' אליעזר משום הכנה. דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה), חול מכין לשבת וכן ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. תנו רבנן ערב ברגליו בראשון וכו'. רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני, אמר רב הלכה כארבעה זקנים הללו. ואליבא דר' אליעזר דאמר שני קדושות הן, ארבעה זקנים הללו היינו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דהכא ור' אליעזר בר' שמעון ור' יוסי בר' יהודא סתימתאה, ורב גמרא גמיר לה:
ר' יהודה אומר ראש השנה שהוא ירא שמא תתעבר, פי' כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי ולא הודה לו ר' יוסי. ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב הראשון ואוכלו בשני, וכן ביצה שנולדה בראשון תיאכל בשני ולא הודה לו ר' יוסי. תנו רבנן כיצד אמר ר' יהודה היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורין עליה שם ואוכלה, ור' יוסי אוסר, וכן נמי היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות, והלכתא כר' יהודה בשני ימים טובים של גליות, אבל בימים טובים של ראש השנה הלכתא כר' יוסי. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתצד ביום טוב ראשון של גליות ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלו דקסברי שתי קדושות הן, והלכתא כוותייהו, דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות דשתי קדושות הן. ההוא ליפתא דאתי למחוזא, חזייה רבא דמכמשא אמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול ישראל אחר וכל שכן הא דעל דעתי' דגוים אתאי שרייה רבא למיכל מיניה. ואית דגרסי שרא רבא למזון לערב ומיכל לאלתר, פי' דלא בעי לשהות בכדי שילקטו, כיון דחזי דקא מפשי ואתיין אסר להו. הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר, אתו שיילוהו לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו:
[פרק ד'] מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא. אמר רב נחמן [אמר שמואל] יצא לדעת אעפ"י שהחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות, וכל שכן כשיצא לדעת וחזר לדעת. בעי מיניה מרבא הוצרך לנקביו מהו אמר להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה אמרי נהרדעי ואי פיקח הוא ועיל לתחומא כיון דעל על. אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ואפילו במזיד לא הפסידו את מקומן, מאי טעם אנוסים נינהו. אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך עד אלפים פסיעות בינונית וזהו תחום שבת, וכן ישראל ששבת בבקעה והיקיפוה גוים מחיצה בשבת מהלך אמה ומטלטל בכולה על ידי (בדיקה) [זריקה]. ותניא כוותיה דשמואל הי' מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את העיר ברגליו. פי' כיון שאסור לו לעבור את העיר ברגליו, כיון שכלה התחום תוך חצי העיר האיך מטלטל בכל העיר כולה אלא ע"י זריקה:
מתני' הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר, ר"ג וראב"ע אומרים מהלך את כולה, ר' יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ארבע מאות. וקיימא לן כדפסק רב הלכה כרבן גמליאל בספינה ודיר וסהר:
מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו מה אנו לירד אמר להן מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט בה וצופה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים, והרוצה לידע כמה עומקה של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ביבשה, ויודע כמה עומקה של גיא. נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתא שמעתתיה, ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמר לו לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' שנמצא כאלו הוא בתוך דיר או סהר שמותר להלוך בו, ודוקא שיצא בלא דעת, אבל יצא לדעת לא, והנהו דעבדי מחיצה נמי בעינן דעבדי שלא לדעת, אבל מיעבד מחיצה לדעת לא, והא דעבד רב חסדא מחיצה לדעת, ההיא שלא מן המנין הוה. הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בי אדם נגדינהו מר שמואל אמר אם אמרו שלא לדעת יאמרו לדעת מתיר:
[מתני'] מי שיצא לרשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן:
[מתני'] מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס, ואמר ר' יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. (כשם) [יש מי] שמפרש ואמר כיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר, אעפ"י שעכשיו לא הזכיר כלום, הרי הוא כמו שיצא לילך לעיר שמערבין [לו] בה שמותר לו לילך עד אותה העיר אם היא היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו, וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין, (דשאני) [שני] תחומי שבת כמו שעירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתינו במי ששבת בתוך התחום היא, וקיימא לן כר' יהודה דסבר כיון שאילו היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה, אלא עם בני העיר, והרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם ומותר לכנס [עמהן] לעיר ולהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:
[מתני'] מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן כן נורי, והלכה כדברי המיקל בעירוב. פי' דישן קונה שביתה כמו הניער. א"ר יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל:
חרס דהיינו [חריץ] מלא מים שבין שני תחומי שבת לא קיימא לן כר' חייא דאמר דצריך מחיצה של ברזל (להתירו) [להפסיקו] אלא כרבנן דאקילו במים, ואפילו מחיצת קנים מתרת להפסיקו ולהתיר חציין לתחום זה וחציין לתחום זה:
[מתני'] מי שבא בדרך והוא ירא שמא תחשך ואמר שביתתי במקומי, והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו, לא אמר ולא כלום. מאי לא אמר ולא כלום, אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, והלכתא כרב, וטעמא דרב משום דלא סיים אתריה, איכא דאמרי טעמיה דרב כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, פי' כשם שאין לו לאדם לקנות ארבע אמות מקום שביתה לאחר שקנה במקום אחד, כך אין לו לקנות שיעור שני מקומות בבת אחת:
[מתני'] אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי, זכה לו מקומו, ויש לו אלפים אמות עגולות, דברי ר' חנניא בן אנטיגנוס. תניא כוותיה דרב מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן ואמר שביתתי תחתיו, לא אמר כלום, אמר שביתתי במקום פלוני, מהלך עד מקום פלוני, הגיע למקום פלוני מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, בד"א במקום המסויים, כגון ששבת בתל שגבוה עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן בנקע שהוא עמוק עשרה טפחים, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, אבל במקום שאינו מסויים אין לו ארבע אמות. היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, בד"א כשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים ארבע אמות שקבע, לא יזיז ממקומו, ואע"ג דתניא אחריתי כוותיה דשמואל והוות תיובתיה דרב קיימא לן כרב וכסיעתי', ורב תנא ותנא אתנא לא רמינן:
מהלך ממקום רגליו וכו'. אמר רבא והוא דכי רהיט מטי:
מתני' וחכמים אומרים מרובעת כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות, כמו שאמרו העני מערב ברגליו, ר' מאיר אומר אין לנו אלא עני, ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, ולא אמרו מערבין אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. אמר רב נחמן מחלוקת במקומו, דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא, ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר, אבל במקום פלוני עני אין אבל עשיר לא, וקיימא לן כרב נחמן אליבא דר' יהודה:
מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודא. וקיימא לן כוותיה. מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו, אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת, איהו כיון דנפיק ליה לאורחא הוה ליה עני, ואינהו הוו עשירים:
מתני' מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:
מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:
[פרק ה] כיצד מעברין את הערים, בית נכנס ובית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא, תנא ארוכה כמות שהיא, עגולה עושין לה זוית, מרובעת אין עושין לה זוית, היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאילו היא שוה, היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגום, או שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פוגמין, רואין אותו כאילו חוט מתוח עליהן, ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה, היתה עשויה כמין קשת או כמין גם כזה רואין אותו כאילו היא מלאה בתים וחצירות ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה:
מתני' נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין נותנין קרפף לעיר אלא לשתי עירות בלבד. אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף את שתיהן להיות אחת, וכן לשלשה כפרים (המפולשין) [המשולשין] אם יש שם בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש עושה האמצעי את שלשתן להיות אחת:
ומנלן דעיבורא דמעברינן לה, לגופא דמתא דמיא, דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה יג). מאי ביריחו, אי נימא ביריחו ממש, והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת (שם ו א), אלא בעיבורה דהוה עייל מיניה ונפיק מיניה וקרו לה יריחו. ודלמא מאי ביריחו בתחומא הוה קאי דמתקרי על שמה דילה ההוא מחוץ לעיר איקראי. והיכא דשבת במתא הא קאמרינן דהוה ליה כבני מתא ומשחינן ליה תחומא לבר ממתא:
מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה. מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים (שמות כז יח), אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד. לא פחות מפני שמרבה, ולא יותר מפני שממעט, ואין מודדין אלא בחבל של פשתן:
היה מודד והגיע לגיא, או לגדר, מבליעו וחוזר למדתו והולך לו, הגיע להר מבליע וחוזר למידתו. אמר רבה לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש, אבל הר המתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו.:
מתני' ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מאי טעמא אמר רב כהנא גזירה שמא יאמרו מדת תחומין בא לכאן:
אם אינו יכול להבליעו. אמר ר' דוסתאי בר' ינאי שמעתי שמקדרין בהרים:
ואין מודדין אלא מן המומחה. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר אלא להקל:
ואילו היכא דאזיל ומחית עירוביה במתא לאשתרויי למיזל לקנויה אלפים אמה משוינן ליה כבני עירו, ואזיל לה לכולה מתא בלא מדידה, דכיון דאקילו בה רבנן אקילו בה. דתנן אנשי עיר גדולה מהלכין עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר גדולה. כיצד מי שהיה בעיר גדולה נותן את עירובו בעיר קטנה. מי שהיה בעיר קטנה נותן את עירובו בעיר גדולה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ר"ע אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה בלבד. ותניא שבת בעיר אפילו גדולה כאנטוכיא, ובמערה ואפילו גדולה כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וקיימא לן כרבנן דאקילו, דאמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין, ואמר רבה פלגאה בעירובין לית דחש לה לדרבי עקיבא:
[פרק ו] הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב. פי' כגון כותי, הרי זה אוסר עליו. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה. דכולי עלמא דירת גוי לאו שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמוד ממעשיו קא מפלגי, ר' אליעזר בן יעקב אומר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן, חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן, ותנא קמא סבר זימנין דמיקרי דדייר. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב, דקיימא לן שמשנתו קב ונקי. ההוא מבואה מבואה דהוה דייר בה והמן, פי' כך היה שמו וישראל עם הארץ היה, בר רסתק, אמרו ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו. בטיל לן רשותך לא בטיל להו. אמר להו רבא ליזל חד מינייכו ולישאיל מיניה דוכתא וליתיב מידי התם כי היכי דיהוי ליה כשכירו ולקיטו, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו. ר' שמעון ותלמידי ר' חנינה איקלעו להאי פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר, אמרו מהו למיגר מיניה, היכי דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דהא לא אפשר, כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה. דכיון דמצי מסלק ליה אגרינן, או דלמא השתא מיהת לא סלקיה, אמר ריש לקיש נשכור, וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, אתו שיילוה לרבי אפס, אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. ר' חייא בר יוסף ור' חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא גוי בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה, שוכר כמערב דמי, מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום, או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי, מה ביטול רשות אפילו בשבת, אף שוכר נמי אפילו בשבת, אמר להו רב חמא בר יוסף נשכור, אמר להו רב אסי לא נשכור, אמר ר' חייא בר אבא נשכור ונסמוך על דברי הזקן, אתו ושיילוה לרבי יוחנן אמר להו יפה עשיתם ששכרתם, והני מילי בדיבורא בעלמא, כגון דאמרי ליה לגוי, אי מוגרת לן רשותך דנשתרי ביה למיעבד צרכינו לא אפסדת, כגון דשרו רבנן למימר בדליקה, אבל למיתב ליה מידי באגריה ביומא דשבתא לא, והאמר ר' יחנן שוכר כמערב דמי, ומתרץ הכי קאמר מה מערב אפילו בפחות משוה פרוטה אף שוכר כך, ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו, אף שוכר כך, ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולם, אף שוכר אחד מערב על ידי כולם, וכן הלכתא. ואמר ר' יוחנן יש ביטול רשות מחצר לחצר, יש ביטול רשות בחורבה, וקיימא לן כרבי יוחנן:
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימה. אמר רבא לייתי ליה מגו ביתא, אמר ליה אביי הא לא ערבינן, [א"ל] נסמוך אשיתוף, [א"ל] הא לא שתפינן, אימא ליה לגוי דליזיל וליתי ליה. והכי הלכתא:
וכבר פסיקנא לה בפרשת מילת אבינו אברהם:
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא ליפנו ליה [מאני] מבי גברא לבי נשא דאזיל ואותיב התם, ואיבטיל להו האי חצר, אמר ליה רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול [רשות] מחצר לחצר, אמר ליה אנא כרבי יוחנן סבירא לי, דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר:
מתני' אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו'. פי' צדוקי זה נתן רשותו לבני מבוי וצריכין הן בני מבוי להוציא כליהן להחזיק במבוי קודם שיוציא הצדוקי כליו למבוי ולבטל נתינת רשותו ויאסור עליכם. כדתנן מי שנתן רשותו והוציא כליו. במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר. פי' כדברי ר' יהודה דקיימא לן כוותיה בעירובין, ולהכי אמר אביו של רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיהן למבוי עד שלא יוציא זה את כליו ויאסור עליכם:
תניא ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק מבטל רשות, פי' אע"פ שהוא מחלל את השבת בסתר מבטל רשות דלא הוה ליה כגוי. ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, דהוה ליה כגוי, מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור, כיצד ישראל אומר לחבירו רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך, קנה ואפילו בשבת ואין צריך לזכות:
מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהן, ושלהן מותרין לו ולהן, נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים, היו שנים ששכחו ולא עירבו עם שאר בני חצר רשותן אינן מותרין להכניס ולהוציא, שכיון ששניהם לא עירבו אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות ואין נוטלין רשות. פשיטא, לא צריכא דאי הדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה. מהו דתימא לשתרו קשמע לן כיון דבעידנא דבטיל להו לא הוי שריותא בההוא חצר. תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, ואע"ג דכולהו לא עירבו לא קנסינן להו, אבל אחד שעירב אין נותן רשותו לאחד שלא עירב, ואין שנים שעירבו נותנים רשותן לשנים שלא עירבו, ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו, ואע"ג דאמרו ליה לחד מינייהו קני על מנת להקנות:
מתני' מאימתי נותנין רשות. בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים אפילו משתחשך. וקיימא לן כבית הלל דבטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקא בשבתא שפיר דמי. פי' כגון דאמר אין לי בדבר זה רשות וידי מסולקת הימנו:
מתני' בעל הבית שהיה שותף לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב. אמר רב ובכלי אחד:
והיכא דאיכא בביתא דפתחא חד מנהון כוותא או בבא לחבריה אי מדליא ההיא כוותא או ההיא בבא טפי מן עשרה טפחים שרי לטלטולי מן ההוא (כוותא) [ביתא] לההוא ביתא, ולא צריך עירוביה, ואי מיתתיא ההיא כוותא או ההיא בבא מתנח בהו עירובא. מאי עירוב ומאי שיתוף, כדתניא מערבין לחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין, ומשתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין, מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מערבין או משתתפין. אמר ר' יוחנן נהגו העם כרבי מאיר, ואילו דברי הגאון. דאילו אית למתא שורא אי נמי הדרן לה נהרוותא אי נמי יתבא אטולא דמידליא עשרה טפחים זהו עירובה ואינה צריכה אלא עירובי חצירות. ואע"ג דתלו לה עירובא למתא כולה צריכין בני מתא לערובי בפת, והיכי עבדין גבו מכל ביתא וביתא דאית בה ריפתא ריפתא ומחתין ליה לההוא עירוב בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות. ומברך חד מינייהו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ומתנה ואומר בדין יהא לן שרי לאפוקי ולעיולי ולטלטולי בשבתא בכולה מתא דנא לנו ולכל ישראל הסמוכין על עירוב זה עד זמן פלוני:
ואי מתא דגוים הוא צריכין למיזבן רשותא מגוים, כי היכי דתיקום מתא כולה ברשותא דישראל, והדר הוי עירובא, והוא הדין למבוי, דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי עד שישכור רשותו ממנו:
ואי לית בהו גוים כלל מערבין בחצירות, ואפילו היכא דאיכא מתא דלא מערבא אפילו כולה ישראל, אסור לטלטולי בתוך שבילי דמתא, ומן שבילי לדראתא ומן דראתא לשבילי, ומן דראתא לדראתא, ומן תרבצי לתרבצי, ומן תרבצי לשבילי, ומן שבילי לתרבצי עד דתלו לעירובא אפומא דשבילי, ועבדין עירובי חצירות בפת, ושיתופי מבואות בכל דבר, ואפילו ביין ובשכר ובחומץ. עירובי חצירות היכי עבדין, הנך בתי דבעי לטלטולי בהו מביתא דמר לביתא דמר, אי נמי מחצר דמר לחצר דמר, ואפילו דרתא דאית בה [חמשה בתי לחמשה אינשי] אפילו מאה בתי למאה אינשי, כולהון צריכין לערב בהדי הדדי, והדר משתרי להו לטלטולי אינש אינש ברשותא דחבריה, והיכי עבדין מגבו ומייתא אינש אינש ריפתא ומכנפין ומתנחין לההיא עירובא בחד ביתא מן הנך ביתא דדרתא דהוה ביה ארבע אמות על ארבע אמות:
ומברך ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, בדין יהא שרא לן לטלטולי מתרביצא דמר לתרביצא דמר ומן ביתא דמר לביתא דמר לנו ולכל ישראל הסמוכים על עירוב זה עד זמן פלוני:
וצריך בדיקה בכל ערב שבת שאם נאכל או נאבד הרי הן אסורין לטלטל בחצר, וכן במבוי, וכן בעיר:
והיכי דמערב חד לכל בני המבוי או לכל בני החצר אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב בה לכולהו צריך (לגבויי) [לזכויי] להו על ידי אחר דפליג מיניה ויימר ליה הכי, זכי ביה בההוא עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר. ואי אית להו אוכלא גביה ובעי לעירובי עילווייהו ומשקל מדידהו צריך לאודועינהו. דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של ר' מאיר שהלכה לבית המרחץ ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם משל חמותה צריך לזכות ואם משלה צריך להודיע:
ומאן דאיתא בספינתא בשבת לא צריך למזבן רשותא מן מרא דספינתא דכיון דאגר ליה לא צריך עוד למזבן רשותא. ומאן דאיתיה (ברשותא) [בשייארא] ומקדים איהו ויתיב וקני שביתה בדוכתא, אף על גב (דאיתא למיא חוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שייראתא) דלא אתו גמלאי אלא בשבתא שפיר דמי. והני מילי הוא דסגיא שיעור אלפים אמה אבל טפי אסור. ומאן דאיתיה ברשותא ומשדר ליה לגוי לאתויי מיא, אי איכא התם חד ארמא אע"ג דאתיא למיא מחוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שיירתא דישראל מחלפין להדדי שפיר דמי. וכמה הוא תחום שבת שני אלפים אמה, והיינו שני מילין, וריס אחד משבעה ומחצה במיל דהוויין להו חמיסר ריסי תרי מילי, ומילי רבעא דפרסה, והריס שלושים קנים, והקנה ארבע אמות:
מתני' חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד, בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולם, ומודים בית הלל שאם היו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה:
האחים שאכלו על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד, לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו, אימתי בזמן שהיו מוליכין את עירובן למקום אחד, אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. שמעינן מינה דאם החצר כולה דחד גברא היא, ואית לי' כמה בנין, או כמה אינשי דסמיכין עילויה, וכולהו אכלין מחד רפתא, ולא פליגין מהדדי, לא צריכי לעירובא:
תנו רבנן מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו, אינו אוסר עליו אלא מקום בית דירה בלבד, ומאי מקום בית דירה, רב אמר מקום פיתא, והלכתא כרב, ושמעינן מינה הלכה כר' יהודה:
מתני' חמש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי [מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי] ושכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין כאן וכאן. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצירות ואסורין במבוי שהמבוי לחצירות כחצר לבתים:
מתני' שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה פנימיות ולא עירבה חיצונה פנימיות מותרות וחיצונה אסורה, עירבה חיצונה ולא עירבה פנימיות שתיהן אסורות, עירבה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ר' עקיבא אוסר את החיצונה מפני שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסר:
וקיימא לן כרבנן דאין הלכה כר' עקיבא מחביריו חכמים, ועוד דקיימא לן הלכה כדברי מי שמיקל בעירוב:
מתני' שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימיות מותרת וחיצונה אסורה, מן הפנימיות ולא עירב שתיהן אסורות, נתנו את עירובן בחיצונה שהיא מקום מיוחד לשתיהן, ושכח אחד מהן בין מן החיצונה ובין מן הפנימיות ולא עירב שתיהם אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. אמר שמואל לעולם מותרין עד שיהיו שנים בפנימיות ואחד בחיצונה. אמר רבי אליעזר גוי הרי הוא כרבים ואוסר עד דמוגר. אמר רב שתי חצירות ושלשה בתים ביניהן זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, וזה בא והניח עירובו בזה, זה נעשה בית שער לזה, וזה נעשה בית שער לזה, ואמצע הוה ליה בית שמניחין בו עירוב, וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת:
[פרק ז'] חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה טפחים. בתוך עשרה טפחים מערבין שניים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מארבעה על ארבעה או שהוא למעלה מעשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. ואסיקנא דלול הפתוח מהבית לעליה אין צריך סולם קבוע להתירו. פי' ולאו דאמרינן דכל פחות מארבעה טפחים כלבוד דמי אלא לענין פיתחא אפילו רבנן מודו דארבעה טפחים חשוב מקום:
מתני' כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, היה בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. ובלבד שלא יורידו למטה. אמר רב נחמן הכי קאמר יש בו ארבעה עולין אין מעלין לא, אין בו ארבעה אפילו מעלין, ואמר רבי יוחנן מקום שאין בו ארבע אמות על ארבע טפחים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו:
מתני' נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח, יתר מעשר אמות מערבין אחד ואין מערבין שנים:
חריץ שבין שני חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואפילו מלא תבן או קש, היה מלא עפר או צרורות, מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואפילו בסתמא, ולא צריך לבטולי בבית, מאי טעמא, אמר רב אשי חריץ למיטיימיה קאי, בית למיפניה קאי:
מתני' נתן עליו נסר [שרחב] ארבעה טפחים. אמר רבא [לא שנו] אלא שנותנו לרוחבו, אבל נותנו לאורכו אפילו כל שהוא נמי, שהרי מיעטו מארבע:
וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ודוקא זו כנגד זו, אבל זו שלא כנגד זו, או שזו למעלה מזו לא, ולא אמרן אלא שיש בין זו לזו שלשה טפחים. אבל אין בין זו לזו שלשה טפחים גזוזטרא עקומה היא:
מתני' מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים, ואין מערבין אחד, אלו מאכילין מכאן, ואלו מאכילין מכאן, נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים:
כיצד משתתפין במבוי, מניח את החביות ואומר הרי זו לכל בני מבוי, ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ועל ידי אשתו, אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. אמר רב יהודה חביות של שיתופי מבואות צריך להגביהו מן הקרקע טפח. אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. ואמר רב נחומי בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות:
כיצד משתתפין במבוי, מביאין חביות של יין, או של שמן, או של תמרים, או של שאר מיני פירות, ומניחה בחצר שבמבוי ואומר בהדין שיתופא יהא לן שרא לאפוקי ולעיולא מן דראתא למבואה, ומן מבואה לדרתא, ומן דרתא לדרתא, ומן דרתא לביתא, ומן ביתא לדרתא, לנו ולכל בני ישראל שבמבוי זה עד זמן פלוני, ולא צריך לברוכי על שיתופי דמבואה, ואם משלו הוא צריך לזכות את כולן, ואם משלהן צריך להודיען. אמרו משמיה דר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואשתו של גוי משכרת רשות לישראל שלא מדעת בעלה. אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף עמהם, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף על כרחו:
מתני' נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ניתוספו בני אדם עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. סוגיא דשמעתתא אם האוכל מין אחד הוא אפילו כלה מזכה ואין צריך להודיע, ואם הן שני מינין ונתמעט מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ואוקימנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר, אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע, ומאי טעמא דזכות היא לו וזכין לו לאדם בין בפניו בין שלא בפניו:
מתני' וכמה שיעורן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, בזמן שהן מועטין בגרוגרת להוצאות שבת לכל אחד ואחד, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת עירוב, אבל בשירי עירוב כל שהוא, ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות, וכמה מרובין, אמר רב יהודה אמר שמואל משמונה עשרה בני אדם ואילך, ומאי שנא שמונה עשר דנקט, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו מחלקו [למזון שתי סעודות ביניהן] ואין [מגיעות] גרוגרות לכל אחד ואחד, הן הן מרובין, וסגיא במזון שתי סעודות ואי לאו הן הן מועטין, ואגב אורחיה קא משמע לן דשתי סעודות הוויין י"ח גרוגרות:
מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב, ואפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, ככר כאיסר והוא שלם מערבין בה. תנינא חדא זמנא בכל מערבין ומשתתפין וכו'. אלא סוגיא כי הא דתניא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות חוץ מן המים ומן המלח כדברי ר' אליעזר, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד, וכשמערבין בחצר אין מערבין בפת פרוסה אלא בככר שלם ואפילו כאיסר והוא שלם מערבין בו כדברי יהושע, ומאי טעם אין מערבין בפרוסה, אמר ר' [יוסי בן שאול] משום איבה, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולם בפרוסות מהו אמר ליה אינו עירוב, שמא יחזור הדבר לקילקולו, ומפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום:
מתני' נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובו, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין זכין לו מעותיו, ומודין בשאר כל אדם, פי' דהיינו בעל הבית, שזכין לו מעותיו. שאין (זכין) [מערבין] לאדם אלא מדעתו. א"ר יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין. אבל בעירובי חצירות מערבין בה בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה:
[פרק ח'] כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית, בבית שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, ואומר הרי זו לכל בני העיר. אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, דתנן וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכן נמי להקביל פני אביו, או פני רבו, או לבית המדרש, וכיוצא באלו:
מתני' כל מי שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. תניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, וכמה עד בן שש. תניא לא יערב אדם לא ע"י בנו ובתו הגדולים, ולא ע"י עבדו ושפחתו העבריים, ולא ע"י אשתו, אלא מדעתן, אבל מערב הוא ע"י בנו ובתו הקטנים. וע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן בין שלא מדעתן, וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן, יוצאין בשל רבן, חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות. ואמר רבא אשה וכל דכוותה, דכיון שעירבה אין לך מחאה גדולה מזו, אי נמי דאמרי לא, אבל בסתמא נפקא בדבעלה:
מתני' וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא שבת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונין להקל, רבי יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משליש לקב, חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה גווייה. תנא וקרובין דבריהם להיות שוין, דבריהם דמאן, אי דר' יוחנן בן ברוקא ארבעה סעודתא לקבא, אי דר' יהושע תשע סעודתא לקבא, אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנווני, הוו להו לר' יוחנן בן ברוקה תמני, ולר' יהושע תשעה, והיינו דקא אמרינן וקרובין דבריהם להיות שוין, וקיי"ל כר"י ב"ב אליבא דר' יהודה, הלכך כד הוויין תמני סעודות לקב, והקב יש לו ת' זוזין גדולים, דהיינו ת' דינרין, נמצא הקב ד' ליטרין, וכל ליטרא ק' זוזין, דהיינו ק' דינרין וק' [דינרין] הרי הן במשקל של ערביים קמ"ד [זוז] כייל, והן ליטרא הווין ב' סעודות ליטרא קמח וכל סעודה [חצי] ליטרא קמח:
ר' מאיר אומר מזונו לחול, דהיינו סעודת עראי. ר' יהודא אומר מזונו לשבת, דמלפת לה בלפתן, היינו דזה וזה מתכוונין להקל:
תניא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודא, ר' יוסי אומר שתי בצים שוחקות, שיער רבי שתי בצים ועוד, וכמה עוד, אחת מעשרים בביצה, וקיימא לן הלכה כרבי:
מתני' אנשי חצר [ואנשי מרפסת] ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר, שניהם אסורים. חוליות הבור והסלע שהם גבוהים י' למרפסת, פחות מיכן לחצר שניהם אסורים. במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה י' טפחים לחצר ואיזו היא הסמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו, בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות ובית העצים, הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. היכי תפיסת יד א"ר חנינא כגון חצירו של מביוס, פי' מביוס היה עשיר וכל בית שהיה לו בחצירו היה לו שם סחורה ופרקמטיא. רבה בר בר חנא אמר כגון יתד של מחרישה. תנא [דבי שמואל] דבר הניטל בשבת אוסר, ודבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר:
מתני' המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו אוסר. ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. ר' שמעון אומר אף המניח את ביתו והלך לשבות (אינו ביתיה) [אצל בתו] באותה העיר אינו אוסר, שהרי הסיח מלבו:
אמר רב הלכה כרבי שמעון, ודוקא בתו אבל בנו לא, כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבח בך גורייתא פוק:
מתני' בור שבין שתי חצירות, אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמטה בין מלמעלה, א"ר שמעון בן גמליאל בית שמאי אומרים מלמטה, ובית הלל אומרים מלמעלה, א"ר יהודה לא תהא מחיצה גבוה מן הכותל שביניהם. ויש פוסקין כרב הונא דהוא המיקל, ולא כרבי יהודה דהוא מיקל טפי, דאין הלכה כר' יהודה במחיצות, וסוגיא כר' יהודה דאמר למטה למטה מן המים, למעלה למעלה מן המים, וקיי"ל כב"ה, הילכך צריכה מחיצה של קנים להיות למעלה מן המים, וצריך לשקע המחיצה בתוך המים טפח, שלא יהא זה מרשותו של זה, וזה מרשותו של זה:
מתני' אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה וביציאה, ר' יוסי אומר כותל שעל גבה תידון משום מחיצה. אמר ר' יהודא מעשה באמת המים שהיתה מביאה מים מאבל לציפורי והיו ממלאין הימנה בחצר, פי' בלא כלי מחיצה זולת כותל של חצר, על פי זקנים, אמרו לו משם ראיה מפני שלא היה בו שיעור. תנא מפני שלא היה בעומקא י' טפחים ורחבה ד' וצריך להיות מחיצת אמת המים של כניסה ושל יציאה משוקעת במים טפח, כדי שתחלוק בין המים שברה"ר ובין רה"י:
מתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה י' טפחים, בין מלמעלה ובין מלמטה, וכן ב' דיוטות זו כנגד זו והיה זו למעלה מזו, עשה לעליונה ולא עשה לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור, אלא אפילו לשפוך נמי שרי, והוא שעשה לה מחיצה עשרה טפחים:
מתני' חצר שפחותה מד' אמות, אין שופכין לה מים בשבת, אלא א"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מפנים ובין מבחוץ, אלא שבחוץ צריך לקמור, מבפנים אינו צריך לקמור. סאתים מ"ט אמר רבא מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים ביום:
מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שקמור ד"א בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת, אבל גג או חצר לא ישפוך לביב. תנא במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה, מאי טעמא אמר רבא רוצה אדם שיבלעו המים במקומן:
מתני' וכן שני דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשוי עוקה ומקצן לא עשוי, את שעשוי עוקה מותרין, ואת שלא עשוי עוקה אסורין:
אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין, שלא עירבו אמאי אסורין, אמר רב אשי גזירה דילמא אתי לטלטולי כלים מבתים לחצר:
[פרק ט'] כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה י' או נמוך י' דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשותו בפני עצמו, ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. והלכה כר' שמעון בין עירב ובין לא עירב. ספינה, רב אמר מותר לטלטל בכולו, דהא דאיכא מחיצות. ושמואל אמר אין מטלטלין בו אלא ד"א, דמחיצות להבריח מים עשויין, והלכתא כרב, אפילו היא רחבה יותר מבית סאתים, ומודה רב שאם כפה על פיה לוופתי', שאין מטלטלין בו אלא ד"א:
מתני' גג גדול הסמוך לגג קטן, הגדול מותר והקטן אסור. חצר גדולה שנפרצה לקטנה. גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה דרש מרימר קידר חמשה ומחיצה חמשה מצטרף, וכן הלכתא. ודיורין הבאין בשבת אינן אוסרין. וכן אם עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. עירב דרך החלון ונסתם החלון, אינן אוסרין בשבת, כיון שהותרה מקצתה הותרה כולה. כותל שבין ב' חצירות שנפל, רב אמר אין מטלטלין בה אלא ד"א, ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה [וזה מטלטל עד עיקר מחיצה], והלכתא כשמואל בהא דהא קיי"ל דדיורין הבאין בשבת לא אסרי הואיל והותרה שבת במקצת הותרה כולה:
מתני' חצר שנפרצה לר"ה המכניס מרשות ביתו לתוכה או מתוכה לר"ה חייב, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית. ואסיקנא דבצידי רה"ר איפלגי ר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמי, וקיי"ל כרבנן דפטור אבל אסור:
מתני' הבונה עלייה ע"ג שני בתים וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה. וחכמים אוסרין, ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי המפולש וחכמים אוסרין:
[פרק י'] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. רבן גמליאל אומר שנים שנים, בד"א בישינים, אבל בחדשים פטור, מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ובסכנה מכסה והולך לו. בחדשים [מ"ט] לא, חיישינן דלמא קמיע נינהו, אבל ישינים כיון דמקושרין נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע, אילו הישנים כל שיש בהן רצועות (ואינן מקושרין) [ומקושרין], חדשים שאינן מקושרים. א"ר יהודא [אמר רב] הן הן צבתים הן הן כריכות, אלא צבתים זוזי זוזי, כריכות דכריכות טובא:
ובסכנה מכסה והולך לו. כגון סכנת השמד, אבל סכנת ליסטין מוליכן כולן כאחת פחות פחות מד' אמות. תניא היה בא בדרך ותפילין בראשו וקידש עליהן היום, מניח ידו עליהן עד שיגיע לביתו:
מתני' רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה וקיי"ל כרבנן ואע"פ דלהצלת כתבי קודש קא מכוין כיון דאוושא מילתא היא בשבת לא עבדינן כר' שמעון אלא כרבנן, ולא גזרינן פחות מד"א אטו ד' אמות, וה"ה לבנו (שיירתו) [שילדתו] אמו (כשירה) [בשדה] א"א לעשות כרבנן עביד, ואי לא עביד כר' שמעון ונותנו לחבירו וחבירו לחבירו, ואפילו הן מאה, ולא עוד אלא אפילו הוא יחידי מביאו אפילו מחוץ לתחום מפני הצלת נפשות:
ר' יודא אומר נותן אדם לחבירו חבית וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה. וקיי"ל כרבנן:
מתני' עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י, ברה"י ומטלטל ברה"ר, ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א, לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר, ברה"ר וישתין ברה"י, וכן לא ירוק. א"ר יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת, ואע"ג דלא עקר מעט מעט ד' טפחים:
בור ברה"ר וחולייתה גבוה י', חלון ע"ג ממלאין הימנה בשבת, ואשפה ברה"ר גבוה י' טפחים וחלון ע"ג זורקין לה בשבת. דכיון דחוליות הבור גבוה י' טפחים שרי למלויי מחלון שעל גבה, דקיי"ל דאין רה"ר [עולה] למעלה מעשרה, אלא הוי מקום פטור:
מתני' ואשפה ברה"ר וכו'. הב"ע באשפה של רבים שאינה עשוייה לפנות. אבל דיחיד לא דחיישינן דילמא מפנה לה והוי לה רשות הרבים:
מתני' דלת שבמוקצה. פי' שבמקום מוקצה, וחדקין שנפרצה ומחצלת אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ. כגון דגבוה מכרמלית ונעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר או סהר ונעשה לו דלת וכן חדקין שבפרצה, דהיינו קוצין שסותמין בהן את הפרצה שלא יכנס שם גנב או חיה רעה. והמחצלאות אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ כל שהוא. דילמא אתי למיעבד חריץ. תניא דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר אם גבוהין מן הארץ אפילו כמלא נימא נועלין בהן בשבת. ואין צריך לומר ביו"ט. ומתרץ לה רבא כשיש להן ציר או שגבוהין מן הארץ. ת"ר דלת אלמנה, היינו דלית ליה שיבוץ, דהיינו לא אחד, מלשון כי שובבים יהיה (הושע ח ו), ושיבוץ מכשורא, איכא דאמרי שיפא, ואיכא דאמרי נשאמה, דהיינו אסקופה התחתונה אין נועלין בה בשבת אלא מורידין אותה ע"ג הארץ מפני צורך השבת, וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה, ולא נועלין בה:
מתני' לא יעמוד אדם ברה"ר ויפתח ברה"י. ברה"י ויפתח ברה"ר. אלא א"כ עשוי לו מחיצה גבוה י' טפחים דברי ר' מאיר. אמרו לו מעשה בנומק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שע"ג הפתח. ר' יוסי אומר שוק של צמרים היה. ת"ר [פיתחי] שערי גינה (כגון) [בזמן] שהיה להן בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים, מבחוץ פותח ונועל מבחוץ:
מתני' נגר שיש בראשו גלוסטרין ר' [אליעזר] אוסר ור' יוסי מתיר. איזה נגר הנגרר שנועלין בה במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. ר' יודא אומר אף במדינה מותר. ואיזהו שאסור במדינה כל שאינו לא לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זויות, א"ר אסי אמר שמואל הלכה כר' יודא. (א"ר) [אמר רבא] והוא שקשור בדלת, ואם ניטל באיגודו אפילו אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר, קשור בגמי לא (ישרוק ביה) [נטרוק בעי]. תניא נקמז מותר נשמט אסור. ר' יודא אומר נקמז אעפ"י שלא נשמט אסור, וא"ר יודא אמר שמואל הלכה כר' יודא בנקמז. וטעמא מאי משום דמחזי כבונה:
מתני' מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה. אבל לכתחילה כאן וכאן אסור, קושרין נימין במקדש אבל לא במדינה, אבל לכתחילה כאן וכאן אסור. רטייה שפירשה מע"ג המכה ע"ג קרקע ד"ה אסור להחזירה, פירשה ע"ג כלי, ר' יודא אוסר ות"ק שרי, ולסברת רב אשי פליג בפירשה ע"ג קרקע, והלכתא כת"ק. הוחלקה למעלה דוחקה למטה, למטה דוחקה למעלה. ומקנחין המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטייה, ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח, שאם מירח חייב חטאת:
מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי בשבת במקדש אבל לא במדינה. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. דרש רבא חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ממקום שמעורב לחצר, ומרדה בה. וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה:
מתני' ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. ומבור הקר ביו"ט. ומבאר הקר, מאי בור הקר א"ר נחמן בר יצחק באר מים חיים, שנאמר כהקיר ביר מימיה, (ירמי' ו ז). גופא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה רבו עליו והתירו, מפני שמנהג אבותיהם הוויין:
מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה, ר' יודא אומר בצבת של עץ שלא להרבות את הטומאה, מהיכן מוציאו אותו מן ההיכל, ומאולם, ומבין אולם למזבח, דברי ר' שמעון בן ננס, ר' עקיבא אומר ממקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופה עליו פסכתר, ר"ש אומר כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות, והיכא קאי ר"ש דקאמר ת"ק קושרין נימא במקדש. א"ל ר"ש [עונבה] עניבה דלאו קשירה היא, ולא אתיא לידי חיוב חטאת לא גזר רבנן, קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזור רבנן:
הן אלה קצות דרכי עירובין בקיצורן ויתרן ותיקנן שישנן במסכת מבוי על סדר עתיק:
יא יב) וידבר ה' אל משה לאמר שמעתי את תלונות בני ישראל. אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני מה שאמרו ישראל, ומה שעתידין לומר, כל התלונות של ישראל חסירין, שכל תלונותיהם חשובים כתלונה אחת. [ד"א] אעפ"י שהן מתלוננים לפני, בניי הם, זרע אברהם בני יצחק אוהבי הנעקד לשמי:
דבר אליהם. בלשון קשה כענין שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):
אמר. לשון רכה ולשון נחת, ולכך תאמר להם בין שני דברים אתם עומדים, שאלתם לחם שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא לחם, הרי אני נותנו לכם לשבעה, ומזמנה לכם תחלה בפנים מאירות, שנאמר ובבקר תשבעו לחם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים לאחר שנשבעתם לחם הריני נותנו לכם בפנים מחשיכות שלא תאמרו שאין ספק בידו ליתנו לנו ולבסוף אני פורע מכם:
וידעתם כי אני ה' אלהיכם. דיין לפרוע מכם, שנאמר לכן שמע ה' ויתעבר וגם אף עלה בישראל (תהלים עח כא):

Verse 11



Verse 12



Verse 13



Verse 14

ותעל שכבת הטל. כזרוח השמש נסתלק הטל שהיה פרוס על המן, למדנו שהטל מלמעלה, וכתיב ובבקר היתה שכבת הטל, אלמא הטל מלמטה, הא כיצד, טל מלמטה וטל מלמעלה, והמן באמצע, בשביל שלא יתלכלך:
והנה על פני המדבר. על הפנוי שבמדבר לא על הפנים שנראה במדבר, דהיינו דרך יש לכל צד ולא בכל המדבר:
דק מחספס. היה המן דק, כענין עד אשר דק לעפר (דברים ט כא), שהיה מוצנע ומכוסה בטל ועכשיו בזרוח השמש נעלה הטל ונשאר המן במדבר דק כעפר:
מחספס. היינו מגולה, ואין לו דמיון במקרא, ואשר אמר אונקלוס מקלף לא סבירא לי, דעיקר המלה לשון חשף, מפני שני דברים, הא' כי נכתב מחספס בסמ"ך, ועוד כי כל מלה שיסודה ג' אותיות לא יאות בשילוה אות אחת זולתי בב' אותיות, כמו ירקרק אדמדם, ואל תשיבני פרחת, כי כפל החיתי"ן הוא, אבל לכפול אות התיכונה לא נמצא במקרא, אבל אונקלוס כך סבר, מתוך שהטל נעלה מעליו נשאר המן מגולה, ועדיין אינו יודע דקיקתו כיצד, וכשהוא אומר כזרע גד לבן, פירש הכתוב שהוא דק כזרע כוסבר:
דק ככפור על הארץ. זה הטל שהיה דקיקתו כעין גליד, ועדיין איני יודע דקיקתו כיצד, כשהוא אומר כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז), למדנו משני כתובים שהיה הטל דק כאפר:

Verse 15

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. מזון מזומן לנו הוא, ודומה לו וימן אלהים דג גדול (יונה ב א), וימן האלהים תולעת (שם ד ז), יסוד המלה מ' נ', אפס כי רבותינו הדבירוהו על מזון ממש, כדכתיב חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), ואמרו רבנן מאי משמע דהאי מן לישנא דמזונא היא, דכתיב וימן להם המלך דבר יום ביומו, מפת [בג] המלך (דניאל א ה):
כי לא ידעו מה הוא. לא היו יודעין מה בירור הדבר:
ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים וזקנים לישראל:
הוא הלחם. שאמר הקב"ה ובבקר תשבעו לחם:
אשר נתן ה' לכם לאכלה. מששת ימי בראשית היה מזומן לכם בשחקים ועכשיו נתנו לכם, מכאן א"ר יוסי כסוסים נתפטמו ישראל מן המן, שנאמר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה):

Verse 16



Verse 17

ויעשו כן בני ישראל. כמו שנצטוו:
וילקטו המרבה. בשביל נפשות הרבה שבאהלו:
והממעיט. בשביל נפשות מועטות שבאהלו:

Verse 18

וימודו בעומר. לא שלקטו באומד הדעת והניחו אלא לקטו במידת העומר, דהיינו עשירית האיפה, והאיפה ג' סאין, הסאה ששת קבין, הקב ד' לוגין, והלוג ו' ביצים, סימן גוד"ו אילנא (דניאל ד יא), נמצא הקב כ"ד ביצים, הסאה קמ"ד ביצים, האיפה תל"ב ביצים, העומר שהוא עישור תל"ב ביצים, מ"ג ביצים וחומש ביצה, ואם יש בעיסה כשיעור הזה חייבת בחלה, פחות מכאן אינה חייבת בחלה, וכשיעור הזה לשין עיסה בפסח, כדי שלא לערב קמח בפסח יותר מזה ליטול הימנה חלה כראוי:
ולא העדיף המרבה. שיש לו נפשות הרבה בתוך אהלו ללקוט באיפה אלא בעומר:
והממעיט. שאין לו אפילו נפש אחת:
לא החסיר. מעומר אחד:
איש לפי אכלו לקטו. עומר לכל נפש:
ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים, וזקנים אמרו לכל ישראל:
איש. שום בעל הבית:
אל יותיר ממנו עד בוקר. וה"ה לכל מ' שנה וי"ד יום שהיו אוכלין את המן, וכל כך למה, כדי להכין את לבם לאביהם שבשמים. שהרי מי שהיה לו בנים ובנות דואג ואומר למחר לא ירד המן ויהא לבו נכון לאביו שבשמים:

Verse 19



Verse 20



Verse 21

וילקטו אותו בבקר בבקר. עד ארבע שעות, וראיה לדבר שאמרו תפלת השחר עד חצות, ר' יודא אומר עד ד' שעות, לר' יודא כולה ד' שעות צפרא הוא אי ר' יודא בבקר בבקר פי' בקר דלא הוי עד ד' שעות, כדכתיב את [הכבש] האחד תעשה בבקר (שמות כט לט), וקיי"ל כר"י שהרי ר' יהודא בן בבא העיד על תמיד של שחר שהיה קרב והולך עד ד' שעות, ועכשיו לענין המן חלקו לשני בקרים, בקר א' שתי שעות, ובקר א' שתי שעות, הזריזין מקדימין ומלקטין בשתי שעות, דהיינו בקר ראשון, והעצלים מלקטים אותם בד' שעות, דהיינו בקר שני, ואיבעית אימא רבנן אהני לי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, דהא לרבנן תמיד קרב עד חצות, דהיינו עד שש שעות, ולא עד בכלל, ובקר ו' שעות הוי, והאי בקר יתירא דכתיב בו להקדים לקיטת המן שעה אחת לתמיד של שחר, ואשתכח דלרבנן לקיטת המן בד' שעות ולתמיד של שחר עד ד' שעות ולא עד בכלל, והלכתא כרבי יודא:
איש לפי אכלו. מלמד שמכאן ואילך לא הותירו:
וחם השמש. בד' שעות ממש, מאי משמע, א"ר אחא בר יעקב איזהו שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר זו שעה ד' ממש:
ונמס. השמש מחממו, והוא נימס ופושר והולך, ונחלים מושכין ממנו והולכין לים הגדול, ובאים איילים וצבאים ושאר חיות ובהמות ושותין מהן, ובאין אומות העולם וצודין מהן ואוכלין, והיו טועמין בה טעם מן ומשבחין לאלהינו:

Verse 22

והיה [ויהי] ביום הששי. ששי לימות השבוע וחמישי לירידת המן, וזה ששנינו בסדר עולם שניסן שיצאו ישראל ממדבר הוקבע ערב שבת חסר אייר ובא באחד בשבת ובט"ו בו באו אל מדבר סין בט"ז בו שהוא ב' בשבת ירד המן תחלה ולקטו ממנו עומר לגלגולת ד' בקרים, ורמז לדבר ולא שהוא ראיה, וילקטו אותו בבקר בבקר, ד' בקרים שני בשבת שלישי בשבת ורביעי וחמישי, וביום הששי לקטו לחם משנה, זה לחם כפול שני העומר לאחד, כלומר באותו עומר של חול ליקטו עכשיו שני עומרין לכל אחד, כמו שנצטוו כבר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' (שמות טז ה):
ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. אמרו לו רבינו משה עשינו מה שציוותנו, אבל אין אנו יודעין מה נשתנה היום הזה מכל הימים:

Verse 23



Verse 24

ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה. לפי שמתחלה קצף עליהם כשהצניעו ממנו ויבאש, לפיכך הוצרך עכשיו לומר כאשר צוה משה:
ולא הבאיש. לא נתן ריח רע:
ורימה לא היתה בו. מה הפרש בין רימה לתולעת, אלא רימה אינה אוכלת ואינה שותה, אבל תולעת אוכלת כברייה בעלת שינים, ורמז לדבר ומאכלות מתלעותיו (משלי ל יד):

Verse 25

ויאמר משה אכלוהו היום. לפי שהיו ישראל רגילין לצאת שחרית, אמר להן משה אכלוה לזה סעודה שהנחתם היום שאינו מצוי במדבר, אמרו לו הואיל ואינו מצאנו שחרית נמצא אותו בין הערביים, אמר להם כי שבת היום לה', ואין המן יורד בו כלל, להודיע בו כי כך שבת בו מכל מלאכה בראשית, באותו שעה בקע לבם של אבותינו, שהיו אומרים הואיל ופסק היום שמא לא נמצא למחר, אמר להם משה היום לא תמצאוהו בשדה וה"ה לכל שבת ויו"ט, אבל למחר אתם מוצאים:
מדרש ר' הונדקא אומר מכאן לשלש סעודות בשבת, שהרי שלשה פעמים נאמר היום בפסוק זה, ר' אליעזר המודעי אומר אם אתם משמרין את השבת תנצלו משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומלחמות גוג ומגוג, ומדין יום גדול:

Verse 26

ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת. הרי הוא שובת, ואינו יורד, יו"ט מנין ת"ל [שבת] לא יהיה בו, בדומה לו, שכל ימים טובים נקראו שבתון, ויום כיפור נמי שבת שבתון:

Verse 27



Verse 28

ויאמר משה אכלוהו היום. ג' היום למה, אמר ר' יהושע כך אמר להם אם תזכו לשמור את השבת עתיד ליתן לכם ג' ימים טובים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות:

Verse 29

אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אלו אלפים אמה שהן רשות לשבת להלוך בהן לכל רוח ממקום ששבת בו. מאי משמעו, אמר חסדא למדנו מקום ממקום, כתיב הכא אל יצא איש ממקומו, וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יג), ומקום ילפינן מניסה, דכתיב ביה בהאי פסוק אשר ינוס שמה, וניסה זו ילפינן מניסה, דכתיב התם ואם יצא [יצא] הרוצח את גבול [עיר] מקלטו, אשר ינוס שמה (במדבר לה כו), וניסה זו מגבול, דכתיב ביה בהאי פסוק את גבול עיר מקלטו, וגבול זה מגבול, דכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו (שם שם כז), וחוץ זה מחוץ, דכתיב התם ומדותם מחוץ לעיר את [פאת] קדמה אלפים באמה (שם שם ה), הא למדנו שתחום שבת אלפים אמה, וא"ת אלו אלפים אמה לענין ערי מקלט נאמרו, הא כתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (שם שם ד), וא"ת אלפים אמה היו שדות וכרמים ואלף אמה היה מגרש, אעפ"כ למדנו מכאן תחום שבת מהיקש ומגזירה שוה, היקש היא שאין הדברים דומין זה לזה לא במכתב ולא בקריאה, והואיל וכתובין שניהן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון מקום מניסה, וניסה מגבול, וגבול מחוץ, גזירה שוה היא שני דברים שדומין זה לזה, ואע"פ שאינן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון ניסה מניסה, וגבול מגבול, וחוץ מחוץ וכן דבר כל התורה, ואמרו רבנן קל וחומר ניתן לכל אדם לדרוש, גזירה שוה והיקש לא ניתנו לדרוש, אלא במה שדרשו חכמים לפי המסורת שבידם:
ושנו רבותינו ז"ל:
[פרק א] יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מידו והוציא, העני חייב ובעה"ב פטור. ומסיק דאם הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב ואינו דומה לידו. מאי טעמא ידו לא (נייד) [נייח] גופו (נייד) [נייח]:
מתני' פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והחזירה בעה"ב חייב, והעני פטור, ומאי טעמא בעה"ב חייב, אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד':
פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנטל מתוכה והוציא, שניהם פטורים. פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורים. וכולהו דאמרינן בהו דפטורים, פטורים מקרבן חטאת, אבל איסורים עבדין, לבר מתלת דמפרשי להו לקמן. תניא היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ באותה חצר מותר, לחצר אחרת אסור, והכא לא אתעביד מחשבתו, והא דאמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, כגון זו דלאו לסעודת שבת היא, ולאו היינו טעמא אלא משום דהדביק בשבת, ומשום הכי לא שרי ליה אלא כי היכי דלא ליתי לידי איסור סקילה, אבל פת שהיא לצורך שבת, כגון דשכח פת בתנור וקידש עליו היום, להוציא ממנה שלש סעודות לשבת שרי מדאורייתא. דתני ר' שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינה מלאכה ואפילו הכי בעי לשנויי שלא ירדה במרדה אלא בסכין וכיוצא בו. תניא אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, בן עזאי פוטר, אמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק דחייב דקיי"ל ד' רשויות לשבת, רה"י רה"ר כרמלית ומקום פטור, איזהו רה"י חריץ שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ד', וכן גדר שהיא גבוה י' ורחב ד' זו רה"י גמורה, אין מוציאין מרה"י זו לרה"י זו, ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"ר זו, ואם הוציא או הכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל:
מנלן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת המשכן ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, מלמד שהיו מביאין דרך רה"ר, דאורח מלבוא היא, ואסור ליה לאינש לטלטולי ד' אמות היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין [מן] מבוי למבוי ומן מבוי לחצר, ומן חצר לחצר, ומן חצר לבית, ומבית לחצר אסור לטלטולי אפילו במבוי גופיה אסור לטלטולי ד' אמות אלא א"כ עירבו, שנאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיה יז כב). ומנלן דעירוב מתיר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). אבל הים והבקעה והאסתוונית והכרמלית אינן לא כרה"ר ולא כרה"י, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן [בתוכה] פטור, ואין מוציאין מתוכה לרה"ר. ולא מרה"ר לתוכה, [ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י], ואם הוציא והכניס פטור. והכרמלית, אטו כולהו לאו כרמלית נינהו, אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זויות הסמוכה לרה"ר, אע"ג דזימנין דדחקי [ביה] רבים ועיילי להתם כיון דלאו ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא. ואקילו בה רבנן דאי איכא ד' על ד' ככרמלית הוי, ואי לא לא. ואם גבוה י' טפחים ככרמלית הוי, למעלה מי' טפחים לא, כללא דמלתא כל דאית ביה ד' על ד' טפחים ולא גבוה יו"ד טפחים הוי ליה ככרמלית. מאי משמע דהאי כרמלית לישנא דבצירותא היא דכתיב וכרמל (ויקרא כג יד), ומפרשי ליה רבנן רך מל. ואי לית ביה ד' על ד' טפחים אע"ג דגבוה. [אדם] עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו. נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני ולא מעני ויתן לבעה"ב. ואם נטל ונתן שלשתן פטורין, אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות. בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואם היתה אסקופה גבוה עשרה טפחים ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה. א"ר חסדא נעץ קנה ברה"ר וזרק ונח על גביו ואפילו גבוה ק' אמה חייב. שרה"ר עולה עד לרקיע. היה ר' מאיר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות א'. כגון עמוד ברה"י גבוה י' ורחבה ד', אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברה"ר:
מתני' לא ישב אדם לפני הספר לכתחלה סמוך למנחה גדולה עד שיתפלל, גזירה שמא ישבור הזוג:
ולא יכנס למרחץ. ואפילו להזיע בעלמא, גזירה שמא יתעלף:
ולא לבורסקי. אפילו לעיוני בעלמא, גזירה שמא הוי הפסידא בזביני וטריד:
ולא לסעוד. אפילו בסעודה קטנה דלמא אתי לאימשוכי:
ולא לדין. בגמר דין דלמא חזי טענתא וסתיר דינא:
ת"ר לדעת כי אני ה' מקדישכם (שמות לא יג). אמר לו הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם לישראל ואע"ג דשבת מלתא דעבידא לגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. אמר רב חמא בר גוריא [אמר רב, יפה] תענית לחלום כאש לנעורת, וא"ר חסדא ובו ביום, א"ר יוסף אפילו בשבת, ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבת, אבל תענית בעלמא לא, ואפילו על תענית חלום חוזרין וגובין מהן דין תענוג, ובעי למיתב תענית לתעניתיה:
ירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אמרו אסור להתענות עד שש שעות בשבת, א"ר יוסי בר אבין מתניתין היא, דתנן בתענית קודם חצות לא ישלימו בו, ואם התחילו בו אין מפסיקין בו, ההיא לדברי תורה, דבדורות הראשונים כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן היא אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה:
מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו. תני ר' שמואל יוצא אדם בתפיליו סמוך לחשיכה, מאי טעמא כיון שהוא חייב למשמש בהו בכל שעה, קל וחומר מציץ, [הלכך] מדכר דכיר להו:
ולא יפלה את כליו. לאור הנר, אפילו להבחין בין שני בגדי לבינים, גזרה שמא יטה. ת"ר המפלה את כליו ביום מולל וזורק ובלבד שלא ימלול. ור' אליעזר הוא דאמר ההורג כינה בשבת כאלו הורג גמל. אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. א"ר הונא הלכה מולל וזורק, וזהו כבודו ואפילו בחול. תני ר' שמעון בן אליעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת, ואין משדכין (על) [את] התינוקת לארס, (ועל) [ואת] התינוק ללמדו תורה, או אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין החולה בשבת, דברי ב"ש, וב"ה מתירין בכולן. רבא כד הוה מפלה את כליו הוי מקטע ליה. א"ר יוחנן לבנתיה קטולין ואשמע לי קלא דסנוותי', ורב ששת נמי מקטע להו:
ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. א"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, לפי שאין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמי, אבל על עסקי חולה מותר, משום דשכינה גביה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד):
ולא יקרא לאור הנר. ואפילו גבוה שתי קומות, או שתי מרדעות, ואפילו (שני) [עשרה] בתים זה ע"ג זה, וה"מ ביחיד, אבל שנים קורין וכענין אחד, אבל בתרי עניני לא, ובמדורה אפילו עשרה כאחד לא יקראו, אמר רבא אם אדם חשוב הוא שאין דרכו לכבות את הנר מותר:
פעם א' קרא [והטה] ר' ישמעאל בן אלישע [וכתב על פנקסו] קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה, אמר רבא שאני ר' ישמעאל בן אלישע הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט. ושמש קבוע בודק כוסות וקערות לכבוד שבת לאור הנר, והלכה היא ואין מורין כן:
מתני' באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין, אבל הוא לא יקרא. אבל מסדר ראשי פרקים, אבל כולה פרשה לא, ותינוקות של בית רבן אפילו כל הפרשה כולה מסדרין מפני שאימת רבן עליהם, ולא אתי לאטוי:
מתני' אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניא [בן חזקיה] בן גוריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו ב"ש על ב"ה, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום:
מתני' ב"ש אומרים אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבלו [מבעוד יום] ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין, וב"ה מתירין. ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה, ומתמלא והולכת כל היום כולו, [ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו] ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור ע"ג העין ואיספלנית ע"ג המכה, ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ולדברי ב"ה דלית להו שביתת כלים, נותנין חיטים לתוך הרחיים של מים אפילו בכדי שלא יטחנו:
ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה. ואם עשו כן למ"ש אסורין בכדי שיעשו, גזירה שמא יחתה בגחלים. והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדירה חייתא בשיל שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסור, ואי שדי בי (גומרי) [גרמא] חיה שפיר דמי, והשתא דאמר מר כל מידי דקשה ליה זיקא לא (מנא) [מגלו] ליה האי פירא רוביא בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, ודברחא נמי בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, דקיי"ל כלישנא בתרא וכרב אשי. ואיכא מרבותי דפסקי דברחא אסור וכדרבינא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשה ליה זיקא כדגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור:
מתני' ב"ש אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום, וב"ה מתירין, ב"ש אומרין אין מוכרין לנכרי, ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי, אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עם השמש. ת"ר לא ימכור אדם הפיציו ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, וב"ה מתירין, כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, רע"א כדי שיגיע לפתח הסמוך לביתו. א"ר יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. ת"ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו, כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו. ת"ר אין משלחין איגרת ביד גוי ערב שבת עם חשיכה, אא"כ קצץ לו דמים, ואם לא קצץ לו דמים אסור, אלא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, והיכא דקצץ לו דמים משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ואי ליכא קבוע בבי דואר במתא, אין משלחין כלל אא"כ קצץ, פי' בי דואר איש ידוע בעיר שכל כתב אליו יובל, והוא משלח כל איגרת למי שנשתלחה אליו. ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות. אבל לדבר מצוה מותר, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי, ר"ש בן גמליאל אומר, אינו צריך ומציר לצידון אפילו בערב שבת מותר. איכא דאמר דלהכי אסור בזמן שהספינה גוששת שאין במים עשרה טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה, אבל כשיש במים י' טפחים לא גזרו, ומשום הכין נהגו העם להפליג בים הגדול. ת"ר אין צרין על העיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי דורש עד רדתה (דברים כ כ), אפילו בשבת. א"ר יודא אמר רב גוים שצרו על עיר של ישראל אין יוצאין עליו בכלי זיין, ואין מחללין עליהם את השבת, במה דברים אמורים דבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהם בכלי זיין, ומחללין עליהם את השבת:
מתני' אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו [מבעוד יום] ואין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה, ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ובשר ובצל וביצה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, אתמר נמי [אמר רב אסי א"ר יוחנן] כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים:
כדי שיקרמו פניה. מאי היא. תני ר' אילעאי כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור:
מתני' משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מנהני מילי א"ר הונא אמר קרא ולא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות לה ג), בכל מושבותיכם אי אתם מבערין, אבל אתם מבערין לאיברים ופדרים. ובגבולין עד כדי שיצית האור ברובו. וכבר דרישנא ליה בפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם (שם יג כב):
[פרק ב'] במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין, לא בלכש. ל"א לא בלגש, דהיינו עמרניתא דאית ביה כשוכא, ד"א דארגזא:
ולא בחוסן דהיינו כיתנא דדייק ולא נפיץ:
ולא בכלך הכי שמיה. ר' יצחק בר זעירא אמר גושגרא שמיה. ורבא אמר היינו מטכסא:
ולא בפתילת האידן היינו עמרניתא דביני ביני דקליפי דאחוינא:
ולא בפתילת המדבר (שכרא) [שברא]:
ולא בירוקה שעל פני המים. אוכמא דארבי. תנא הוסיפו עליהן של צמר ושל שיער:
ולא בזפת אמר רמי בר אבא עיטרן פסילותא דזפת, שעוה פסולת דדבש תמרים, עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים. ת"ר כל אלו שאמרו אין עושין מהם פתילות לשבת, אבל עושין מהן מדורה לשבת, בין להתחמם כנגדה, ובין להשתמש לאורה, בין ע"ג קרקע, ובין ע"ג מנורה, ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד, משום שהאור מסכסכת בהן:
ולא בשמן קיק. היינו עוף שבכרכי הים וקיק שמו ומשומנו מוציאין שמן. ריש לקיש אומר קקיון דיונה ומפרצידוהו עבדי משחא. ר' יודא אומר משחא דזזא, ומפני מה אין מדליקין נר בשבת בשמנים הללו, לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ואם נתן לתוכה שמן זית כל שהוא נמי אין מדליקין, חוץ מקרבי דגים שנימוחו, שאם עירב לתוכה שמן מדליק בהן, משום דאמשיך אחר הפתילה, וה"ה לחלב מהותך, וכן נמי לגבי פתילה, אם כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו מותר, במה דברים אמורים להקפות, דהיינו להעבית ראש הפתילה כדי להרבות האורה, אבל להדליק אסור. א"ר אסדא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת מדליק בהן נר חנוכה בין בחול ובין בע"ש עם חשיכה:
ת"ר מצות נר חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין קיי"ל כב"ה דאמרי יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, משום דמעלין בקודש ולא מורידין. נר חנוכה מ"ט מדליקין, דתניא מן כ"ה בכסליו ואילך תמני יומי דילה נעשה נס וכו', לשנה אחרת קבעו ועשאו יו"ט וקיבלו עליהם להדליק נרות ח' ימים, ולגמור בהן את ההלל, ולהזכיר על הנסים במודים. ל"א בהודאה, בין בתפלה ובין בברכת המזון, וכן בר"ח, ובחנוכה צריך לומר על הנסים במוסף, ואם טעה אין מחזירין אותו. אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, וקידוש היום אפשר דמקדש אריפתא, נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, משום שלום בית. ונשים חייבות בנר חנוכה, ומדליקין נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. נר חנוכה מצוה להניח בטפח הסמוך לפתח משמאל כניסת בעל הבית, כדי שתהא לו בכניסתו מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. אמר ר' חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, ביום ראשון שלש, מכאן ואילך מברך שתים, היכא מברך, אמר ר' יודא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו להדליק נר של חנוכה, ושעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך מברך שתים, ושהחיינו לא, היכא צוונו, אמר רב אויא מלא תסור (דברים יז יא). ורב נחמן בר יצחק אומר משאל אביך ויגדך (שם לב ז). ורב ירמיה בר אבא אמר הרואה נמי צריך לברך, יום ראשון מברך שעשה נסים ושהחיינו. מכאן ואילך מברך שעשה נסים בלבד, ודוקא בשלא הדליק הוא בתוך ביתו ולא בירך, אלא הדליק בתוך ביתו ובירך, ואח"כ ראה, בין בביתו בין בבית חבירו אין צריך לברך דה"ל מוציא שם שמים לבטלה. מצות נר חנוכה להדליק משתשקע החמה, לא הדליק משתשקע, הרואה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, מ"ט שיהנו בני אדם מאורו, ויברכו עליו, וקיי"ל בהא כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר. ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו הסמוך לרה"ר, ואם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וקיי"ל כרב דאמר כבתה זקוק לה. ואסור להשתמש לאורה. ואמר רב אשי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, וה"ה לשמוש אחר כיוצא בו, מ"ט כדי שלא יהא מצוה בזויה עליו, וכי היכא דהדלקה מצוה הנחה נמי מצוה, שאם היה תופס נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום, מ"ט הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט ליה, והשתא דאמר הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. ואין מדליק נר חנוכה בפתילה ישינה כגון שהדליקו בה בלילה אחר וכבתה. ואין מבדילין על נר חנוכה לברך בורא מאורי האש, משום דמבטל לה ממצוותה, דמחזי דלהבדלה מדליקה. נר חנוכה מצוה להניחה בתוך י' טפחים, ואם הגביהה למעלה מי' אמה פסולה כסוכה וכמבוי:
ולא בשמן שריפה. דהיינו שמן תרומה שנטמא דעומד לשריפה, וביו"ט שחל להיות בשבת עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:
לא באליה ולא בחלב, נחום המדי אומר (אין) מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. חכמים היינו ת"ק, איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב דאמר לעיל דמדליקין בקירבי דגים דנימוחו ובחלב מהותך, ולא מסיימי, ולא קשיא הא דרב ברונא בדעריב ביה שמן זית, והא דחכמים ות"ק בחלב גרידא:
מתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט וכו'. וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין ובשמן אגוזים בשמן צנונות ובשמן דגים. היינו קירבי דגים שנימוחו ועירב בהן שמן. בשמן פקועות, בעטרן דהיינו פסולת של זפת, ואע"פ שריחו רע בשעת הדחק מותר, ויש מפרש שמעיני הדגים גדולים מוציאין שמן. ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין. אלא בשמן זית בלבד, והלכתא כת"ק בשעת הדחק, ושלא בשעת הדחק מצוה בשמן זית, דאמר ריב"ל כל השמנים יפה לנר ושמן זית מן המובחר. אמר ר' שמעון בן אליעזר אין מדליקין בצרי לפי שאינו שמן אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכו'. פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, ר' אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה, ור"ע אומר טהורה היא ומדליקין בה. אמר רבא טעמא דר"א לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת, ובסמרטוטין שאינן מחורכין. וקיפול אינו מועיל, והוי לה שבר כלי, וקיי"ל כר' אליעזר דאמר מסיקין בכלים בי"ט, ואין מסיקין בשברי כלים, ה"נ מדליקין בכלים ואין מדליקין בשברי כלים, וטעמא דר"ע מדליקין בפתילה שאינה מחורכה, ובסמרטוטין שאינן מחורכין, וקיפול מועיל, ובטולי בטלי מתורת שברי כלי, וכי קא מדליק בשבר כלי בעלמא קא מדליק. אמר רבא מאי אריא דתני פתילת הבגד ליתני פתילת של בגד, אלא מאי פתילת דעדיין בגד הוא. וקיי"ל בהא כר"ע:
מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה:
ואפילו היא של חרס בשביל שתהא מנטפת. דכיון דמאיסה לא אתי לאיסתפוקי מינה. ור' יהודה מתיר, ולית הלכתא כוותיה. אבל אם חיברה היוצר להאי שפופרת של חרס נר מתחילה או אם חיברה נמי כעין יוצר בסיד ובחרסית מותר, מפני שהוא כלי אחד. ולא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה כדי שתהא שואבת, דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה, ור' יהודה מתיר בין בקערה בין בשפופרת, דקסבר דלא אתי לאיסתפוקי מינה כל היכא דדלקן, ולית הלכתא כוותיה, אבל בתר דכביין אסר לי' ר' יודא להאי שמן דמשתייר בנר ובקערה משום מוקצה, ור' שמעון שרי דלית ליה מוקצה בהנ"ל, דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דברי ר' יהודא, ור' שמעון מתיר, וקיי"ל כר' שמעון:
מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטין או מפני רוח רעה הבאה לפניו, או כגון שסמוך הנר לקש ולתבן ולכיוצא בהן, ומתיירא שמא תפול דליקה על תינוק בבית, או אם בשביל החולה שישן, ואין לו דבר לעשות מחיצה בין החולה לבין הנר, פטור. סוגיא דשמעתתא אם הוא חולה שיש בו סכנה מותר לכתחלה ואפילו לר' יודא. ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר' שמעון לא יכבה את הנר ואם כבה פטור אבל אסור, ולר' יודא חייב חטאת:
מתני' חס על הנר, חס על השמן חס על הפתילה, וכיבה לדברי הכל חייב חטאת, על הפתילה ועל הנר ועל השמן ת"ק מחייב חטאת, ור' יוסי פוטר מחטאת אבל אסור. ועל הפתילה מחייב נמי ר' יוסי כרבנן דסבירא ליה לר' יוסי כר' שמעון, דהכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבהא אפילו ר' שמעון מודה דאסור משום דקא מתקן מנא:
מתני' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. בשעת לידתן מאי טעמא, אמר ר' יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה, תינח נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר, כדדריש האי גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, נשמה נתתי בכם שקרויה נר, על עסקי הנר הזהרתי אתכם, אם אתם משמרין מוטב, ואם לאו אני נוטל נשמה מכם, ומאי שנא בשעת לידתן, אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא:
מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר [בתוך ביתו] ע"ש עם חשיכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. מה"מ אריב"ל דאמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה כד), ואי לא עשרו כיון דלא שרי למיכל, ליכא שלום בביתו, ואי לא עריבו כיון דלא שרי ליה לטלטולי, ליכא שלום בביתו. ואי לא אדליק את הנר, ליכא שלום בביתו, דכתיב גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה (וחולי) [וחליו] וקצף (קהלת ה טז), ואומר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג יז), ואמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת, ואפילו הכי מיבעיא ליה לממרינהו בניחותא כי היכא דליקבלו מיניה, דאמר רב יהודא אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף בא לידי שלשה עבירות. ג"ע, ש"ד וחילול שבת, מנלן מפלגש בגבעה:
מתני' ספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. בכירה גרופה וקטומה בדבר שאינו מוסיף הבל. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שמוסיף הבל, כגון גפת וזבל ועצים ומלח וסיד וחול ואפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח. ומפני מה אמרו משחשיכה וודאי אפילו בדבר שאינו מוסיף, כגון כסות ופירות וכנפי יונה. גזירה שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי בגחלים, אבל ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין בדבר שאינו מוסיף. ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומרא שני ימים, לענין טומאה, איזהו בין השמשות וכו', אמר רבה כרוך ותני, איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא, הכסיף העליון והשווה לתחתון לילה, דברי ר' יהודא, ור' נחמי' אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, וא"א לעמוד עליו, וקי"ל כתירוצא דרבה ולא כרב יוסף בר פלוגתיהו דסוגיא בכולי תלמודא כל היכא דאיפלגי אהדדי הלכתא כרבה, בר מכופין על מדת סדום, וקנין ומחצה, וקי"ל דבתר דשלים בין השמשות דר' יהודא מתחיל בין השמשות דר' יוסי, ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי לענין שבת לחומרא, והלכתא כר' יוסי לאכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי, ומסקינן משתשקע החמה איקדש לי' יומא ואסור בעשיית מלאכה. אמר ר' יהודא אמר שמואל כוכב א' יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה, אמר ר' יוסי בר' אבין לא כוכבים גדולים שנראים ביום, ולא כוכבים קטנים שנראים בלילה, אלא כוכבים בינוניים, אמר להו רבא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אי דאיכא שמשא אריש דיקלא איתלי שרגא, ביום המעונן במתא חזו לתרנגולים, בדברא חזו לעורבא:
[פרק ג'] כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל, וב"ה אומרים חמין ותבשיל. ושקלינן וטרינן ואסיקנא סוגיא דשמעתא דאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה מן הרמץ, וממילא שמעינן דמימרא דרב ששת בכירה, וסייעתא דרבא וכל מאי דדמי להו בכירה דחויות נינהו (הלכתא) [הילכך] כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו, ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, כגון דייסא ולפת ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור, וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, ואפילו לא בישל כל צורכו, כל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקרא דגזירה דלמא אתי לאחתויי [בגחלים היא] וכיון שהיא גרופה וקטומה לא אתי לאחתויי בגחלים, ואי שכח ושהה מידי דלא בשיל כל צורכו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, וכ"ש אם הזיד ושהה, ומשרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו חכמים ז"ל וקנסו אף השוכח, אבל אם שכח מידי דמצטמק ויפה לו, איבעיא בגמרא ולא איפשיט, והוי ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא:
ולגבי הא דתני המבשל לחולה בשבת בשוגג לא קיי"ל לא כר' מאיר ולא כר' יוחנן הסנדלר, אלא כר' יהודה דאמר המבשל לחולה בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין לו ובין לאחרים, במזיד, יאכל למ"ש לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית, והא דפליגי רב אחאי ורבינא בקרא, דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם (שמות לא יד), חד אמר הוא קודש ומעשיה קודש, ומעשה שבת מדאורייתא אסור, וחד אמר היא קודש ואין מעשיה קודש, ומעשה שבת מדרבנן אסור, קיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל בהו. וראיתי שפסק הגאון המבשל בשבת דלאו לחולה הלכה כר' יוחנן הסנדלר, דאמר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים:
אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קשחיט, המבשל לחולה בשבת אסור לאכול ממנו בריא, גזירה שמא ירבה בשבילו:
מתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא [לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, כופח שהסיקה בקש ובגבבא] הרי היא ככיריים, בגפת ובעצים הרי היא כתנור. אמר ר' יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדירה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדירות, ואסקינן הלכתא דכל מידי דאסור להשהותה ע"ג כירה אלא א"כ היא גרופה וקטומה אסור נמי לשהויי ע"ג כופח, מידי דהוה אכירה דאסור לשהויי ע"ג אלא א"כ גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צורכו, מיהו לשהויי עליה מידי דבשיל כל צורכו שרי, הכא נמי לא שנא, ודוקא מידי דמצטמק ורע לו דומיא דכירה:
מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתגלגל ותצלה. ואם גלגל הוא בידו חייב חטאת. אמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינא חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:
ולא יפקיענה בסודרין. דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדה אור:
ור' יוסי מתיר. והלכתא כת"ק:
ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ובהא אפילו ר' יוסי מודה, מ"ט אמר רבא גזירה שמא יזיז עפר ממקומו:
מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת ה"ה כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ובשתיה, בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורים ברחיצה ומותרים בשתייה. אמר רב נחמן תברינהו אנשי תבריא לסילונייהו, והלכתא כרב נחמן אליבא דרבנן. תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן, דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר, ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר, אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה, הלכך בחמין אסור בין בכלי ובין בקרקע, ודוקא חמי אור, אבל חמי טבריא שרי:
אתמר חמין שהוחמו מע"ש, [רב אמר] למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר לא התירו לו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, והלכתא כשמואל משום דתניא כוותיה, ואין צריך לומר בחמין שהוחמו בשבת או בי"ט דלדברי הכל אסור. מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למ"ש רוחצין בו מיד. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהודה משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת, אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה, ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים מזיעין אנחנו עצמינו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם את חמי טבריא, ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו, אסרו להם חמי טבריא, והתירו להם את הצונן, כיון שראו חכמים שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, וזיעה באיסורה עומדת. אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא:
ת"ר לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ואי אית לי' גידודי שרי, מאי טעמא כי עקר להו מיא הא איכא גידודי דמהדרי להו:
ת"ר מתחמם אדם נגד המדורה, ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו:
ת"ר מיחם אדם אלונתית ומניחה ע"ג מעיים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקמים של [מים] חמין, ויניחנו ע"ג מעיים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה:
ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפוג צינתן. ר' יהודה אומר מביאה אשה פך שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שיופשר. אמר רשב"ג אף סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל, אלא בשביל שיופשר, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אמר ר' יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר, היכי דמי יד סולדת בו, כל שכריסו של תינוק נכוית:
מתני' מוליאור הגרוף, דהיינו גחלים מבפנים ומים מבחוץ. שותין הימנו בשבת, אנטיכי, דהיינו בי דודי, אין שותין הימנו בשבת, ואע"פי שהיא גרופה, מפני שהנחושת מחממתה:
מתני' מיחם שפינהו וכו'. ואסיקנן מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, ומיחם שפינהו ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני מצרף, ור' יהודה היא, ולא קיי"ל כוותיה אלא כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אמר רבינא קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד' אמות, בכרמלית אפילו טובא:
מתני' אבל נותן הוא מים לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן:
ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין דברי ב"ש, וב"ה אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר, בד"א בכוס, אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך החמין, והלכתא כב"ה, דאמר רב הונא ברי' דר' יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד. מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין:
מתני' אילפס וקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין, אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי, ר' יהודא אומר לכל הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. והלכתא כת"ק. תניא ר' יהודא אומר לכל האילפסין הוא נותן ולכל הקדירות שהעבירן מרותחין הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי המזון לא בשלה, והיינו דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבישרא דתורא:
מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, אבל ניאותין הימנו, מפני שאינו מן המוכן. אמר רב חסדא אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, שאסור לבטל כלי מהיכנו, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. איתמר מת המוטל בחמה אמר ר' יהודא אמר שמואל בשבת הופכו מלמטה למעלה. ורב אחאי בר שלמיה משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. והלכתא כרב. אמר ר' יהודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת בפני הדליקה בשבת. ואעפ"י דטלטול מן הצד שמיה טלטול שרי. מ"ט מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לידי כיבוי דאורייתא. א"ר יוחנן הלכה כר' יהודא בן לקיש במת אבל בעלמא אסור:
ובן שמונה חי נמי מצילין בפני הדליקה, אבל בעלמא אין מטלטלין אותו בשבת, שהרי הוא כאבן, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, אבל פגה שטמנה בתבן וכיוצא בהן, כגון אוכלין שהוא צריך לאוכלן בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מלתא לאו שמיה טלטול:
[מתני'] מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והכי אסקינן להו, נר שהדליקו בהן באותה שבת אעפ"י שכבתה אסור לטלטלה דמוקצה מחמת איסור הוא, וכן מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק מאותו שמן באותו שבת משום איסור מוקצה. אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליה באותו שבת אסור לטלטלה, לא הדליקו עליה לאותה שבת דברי הכל מותר לטלטלה, והכי הלכתא. ומטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה ובין לא יחדה, ואם היו עליה מע"ש אסור לטלטלה, [והוא שלא יהו עליה בין השמשות אבל] אם היו עלי' בין השמשות דמיקרי איתקצי לבין השמשות איתקצי לכולי שבת, והוה לי' כמוקצה מחמת איסור, והלכתא מניחין נר ע"ג אילן בשבת, אבל לא בי"ט, כיון דבשבת בדיל מן הנר, לא אתי לאישתמושי באילן, ביו"ט דלא בדיל מן הנר אתי לאשתמושי באילן. אמר ר' יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד. והכי מ"ט הואיל ומכיר אותם בנתים:
תניא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחין שבקביים לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקעם, ואם תקעם חייב חטאת, אמר רשב"ג ואם היה רפוי מותר:
מתני' נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות, שאין בהן ממש, ושרי לטלטולי וההיא כלי דלא מבטל מהיכנו:
אבל לא יתן לתוכו מים, בי"ט, ואין צריך לומר בשבת משום שהוא מכבה:
[פרק ד'] במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחים ובין יבשים. ואסקינן לעולם לענין הטמנה, אפילו גפת דשומשמין נמי אסור כ"ש גפת של זיתים, ולענין אסוקי הבלא דשומשמין לא אסיק לי' הבלא, כללא דמלתא כל דבר שמוסיף כגון גפת וזבל ומלח וסיד וחול אין טומנין בהן:
ולא בתבן ולא בזגין לחין. כגון מורטא דביני [אטמי]:
מתני' ולא בעשבין בזמן שהן לחין, מחמת עצמן, אבל טומנין בהן בזמן שהן יבישין. תניא אין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, נשרו מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביו"ט. מתירין בית הצוואר בשבת, אבל לא פותחין מפני שהוא חיבור, אבל מגופת החבית נוטלה מפני שאינה חיבור:
מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. ומסתברא כר' יוסי דאמר שלחין של בעל הבית ול"ש שלחין של אומן מותר, דשלחא הוא, ונתברר לר' יוסי שאין האומנין מקפידין עליהם, וה"ה לעורות:
מתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את (הקידרה) [הכסוי] והן נופלות, והקופה מטה על צידה ונוטל ומחזיר. לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כיסהו ונתגלה מותר לכסותו:
טומנין בגיזי צמר וכו'. אמר רבא לא שנו אלא שלא ייחדם להטמנה, אבל ייחדם להטמנה מטלטלין אותן. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשרן, רשב"ג אין צריך לקשר, והלכתא כרשב"ג:
מתני' ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אמר רב יהודא אמר רב מותר להטמין את הצונן. ת"ר אעפ"י שאמרו אין טומנין את החמין אלא בדבר שאינו מוסיף, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה ר' שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא שפינה מאותה מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם מותר. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל, וכיסה בדבר הניטל [בשבת], הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל [בשבת], או שטמן בדבר הניטל [בשבת], וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתו נוטל ומחזיר. ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. מניחין מיחם ע"ג מיחם, וקדירה ע"ג קדירה, אבל לא מיחם ע"ג קדירה, ולא קדירה ע"ג מיחם, וטח את פיהם בבצק לא בשביל שיחמו אלא בשביל שישמרם, וכשם שאין טומנין את החמין לאחר חשיכה, כך אין טומנין את הצונן, ורבי התיר [להטמין] את הצונן. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיהן, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש:
[פרק ה'] במה בהמה יוצאה. ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחוטם, פי' נאקה היינו בכרא, בכרה קלה (ירמי' ב כג) מתרגמינן ינקא קלילא. ולובדקים (בפרומיא) [בפרומביא], והסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכים בשיר. כללא דמילתא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור, ואע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה דסבר נטירותא יתירתא לאו משאוי היא, לית הלכתא כוותיה, דהא רב פליג עליה, והלכתא כרב באיסורין:
[מתני' חמור יוצא במרדעת]. תניא חמור יוצא במרדעת בזמן שהיתה קשורה לו מע"ש ולא באוכף אעפ"י שקשור לו מע"ש. בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת בשביל שלא ייקיז, אמר לי' מותר, ובלבד שלא יצא בו חוץ לחצר המעורבת, אבל (קלמת) [קרסטל] רב שרי ושמואל אסר, והלכתא כשמואל, דהא אותביניה תרתי תיובתא לרב ולשמואל ואיפרקו אליבא דשמואל, ולא איפרקי אליבא דרב. סכין (ומפרסין) [ומפרכסין] לאדם משום תענוג כ"ש משום צער ומכה, אבל לבהמה אי אית לה מכה (מפרכין) [מפרכסין] משום צער בעלי חיים, ולא גזרינן משום שחיקת סממנים, והלכתא כר' יאשי':
תניא לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו, ולא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחוסם שבפיה, ולא סייחין בקרסטלין שבפיהן, ולא בהמה בסנדל שברגלה, ולא בקמיע אעפ"י שהוא מומחה, וזה חומר בבהמה מאדם. אבל יוצא הוא באוגד שע"ג המכה, ובקשישין שע"ג השבר, ובשליא המדולדלת בה ופוקק לה [זוג] בצווארה ומטיילת עמה בחצר:
מתני' הזכרים יוצאין לבובין. היינו [עור] שקושרין להם על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות. והרחלים יוצאין שחוזות, היינו שאוחזין אליה שלהן למעלה, כדי שיעלו עליהם זכרים. וכבילות שמכבלין אותן למילת, אמר רב אשי כצמר נקי ורך בן יומו שמכבלין אותן למילת. אמר רב הלכה כת"ק דאמר עיזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב:
(כב) מתני' ובמה אינה יוצאה, לא יצא הגמל במטולטלת, לא עקוד ולא עגול, וכן שאר כל הבהמות, ולא יקשור גמלים זה בזה וימשך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשך, ובלבד שלא יכרוך ויקשור:
מתני' אין חמור יוצא במרדעת. כדפסקינן לעיל גזירה דלמא אתי לאתויי מרדעת:
ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק. משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, ומערב לי' בי"ט:
מתני' ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגליו. סולם היינו בר לועה, למאי עבדי ליה היכא דאית לה מכה דלא הדר חכיך לה:
ולא ברצועה. דעבדי לה לגיזרין, פי' כל שפסיעותיה מרחיקות וקצרות ונוגעות רגליה זו בזו, ועקביה [נוגעות] זו בזו, והיא ניזוקת, עושין להן מטלית או רצועה על עקביהן כדי שלא תיזוק:
מתני' ולא התרנגולים יוצאין בחוטין, דעבדי להו סימנא כי היכי דלא ליחלפי:
ולא ברצועה שברגליהן. דעבדו להו כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו ליתברו מאני:
מתני' אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן. דעבדא לה כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו:
ואין הרחלים יוצאין חנונות. מאי חנונות אמר רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, מביאין קיסם ממנו, ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרכין שבראשה, אי הכי זכרים נמי, זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלו:
מתני' ואין העגל יוצא בגימון. אמר רב הונא בר נורא אמר ר' אליעזר מאי משמע דהאי גימון לשנא דאוכף הוא, דכתיב הלכוף כאגמון ראשו (ישעי' נח ה):
ולא פרה בעור הקופר. אי הכי זכרים נמי. זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלן דעבדי לה כי היכא דלא לימציוותא יאלי:
ולא ברצועה שבין קרניה. והלכתא כרב דאמר בין לנוי ובין לשמר אסור:
מתני' פרתו של ר' אליעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. תנא לא שלו היתה אלא של שכינו היתה מתוך שלא מיחה בו נקראת על שמו, מכאן שכל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו:
[פרק ו'] במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועה שבראשה, ולא תטבול בהם עד שתתרפם. בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא דלאו גדילתא מאי, אמר ליה אריג קאמרת כל שהוא ארוג לא גזור. תנן התם אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועה שבראשי הבנות, ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים נכנסין בהן. ואמר שמואל ומודים חכמים לר' יהודה בחוטי שיער שאין חוצצין:
ולא בטטפת מאי טטפת, חומרת דקטיפתא דהיינו חוליא ידועה שתולין אותה בצוואר משום עין רעה. משמיה דאביי אמרו (אפילו זיני) [אפוזייני] דהיינו ציץ, וכבר פירשתי בפ' תפילין:
ולא בכבול לר"ה. כבול היינו כיפה של צמר, והיינו חוטי צמר דגדילן ועבדין כי הוצא ורחב כשתי אצבעות. (מאי הוצא) [תניא יוצאה אשה בכבול ובאצטמא כו' מאי אצטמא כליא פרוחי] פי' כליא פרוחי מטלית שתולין בה חוטין, כגון גלופקרא שתולין לכלה. לכלות ממנה [זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו]:
יוצא עבד בחותם של טיט שבצווארו, אבל לא בחותם של מתכת שבבגדו, דדבר המקפיד עליו אין יוצאין, ושאין מקפיד עליו יוצאין בו:
מתני' ולא בעיר של זהב. אמר ר' יוחנן ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו. וכלילא שרי מ"מ. רוקתא היינו כגון מטלית ואותן חתיכות קבועות על המטלית ושריא, מידי דהוי (אמטלית) [אטלית] מוזהבת, וקמרא נמי שרי דהיינו חגור, והיינו זינרא, דכתיב וחגור נתנה לכנעני (משלי לא כד), ומתרגמינן וזנרא יהבת לתגרא. ואזור מתרגמינן יגמור, ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא, מידי דהוה אאבנט של מלכים:
מתני' ולא בקטלה. דהיינו מנקטרי פארי:
ולא בנזמים. דהיינו נזמי האף:
ולא בטבעת שיש עליה חותם. שאם יש עליה חותם תכשיט של זכר הוא וחייב חטאת:
ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא, תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה. ובשבת מניחתה על פדחתה, ואם יוצאת אינה חייבת חטאת:
מתני' לא יצא איש בסנדל מסומר. מ"ט אמר ר' אבא אמר שמואל שלפי השמד היו, והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יוצא, נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורים היו אחד מהם יצא וראוהו אויבים והרגוהו, ועכשיו באין עלינו, דחקו זה בזה, והרגו זה בזה, יותר ממה שהרגו בהם אויבים, וכשיצאו גזרו חכמים שלא יצא האיש בסנדל המסומר לא בשבת ולא ביו"ט, משום דאיכא כנופיא דאיסורא, אבל בתענית שרי משום דאיכא כנופיא דהיתירא, פי' כיון שנהפך סנדלו של אחד מהן כלפי המסמרים ונתחבטו המסמרים בסטיו המערה עשה קול שמעו קול הברה, והיינו דתנן אין משלחין סנדל המסומר וכו'. אמר ר' יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לחזק, אבל לנוי מותר, וכמה לנוי, ר' יוחנן אמר ה' מכאן וה' מכאן, ור' חנינא אמר ג' מכאן וג' מכאן. תפרו מבפנים שרי משום דהוי ליה כמנעל דבמנעל לא גזרו ביה רבנן. תניא לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו מבית לבית, ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותן לכסות בהן את הכלי, ולסמוך בו כרעי המטה. נשרו רוב מסמרותיה ונשתיירו בו ד' או ה' מותר, ורבי מתיר עד שבע. חיפהו בעור מלמטה, וקבעו בו מסמרים מלמעלה מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד, או שחיפהו כולו מסמרים כדי שלא יהיה קרקע אוכלתו מותר:
מתני' ולא במנעל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה. טעמא דאין ברגלו מכה, הא יש ברגלו מכה נפיק באותו שאין ברגלו מכה, דמנעל לשם תענוג עביד, וזו שיש בו מכה מכה מוכחת עליה:
מתני' ולא בתפילין. אפילו למ"ד שבת זמן תפילין היא, ואפילו הכי אסור מדרבנן, די"ל דאיפסיק ואתי לאתויי ברה"ר, ואפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין, אם יצא בהם אינו חייב חטאת, דדרך מלבוש עבידא, אבל איסורא עביד:
מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל עביד ליה אדם מומחה, אע"ג דקמיע לא איתמחי שרי למיפק ביה. ת"ר איזהו קמיע מומחה, כל שריפא ושינה ושילש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין. ת"ר אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה יוצאין בקמיע, ולא שנכפה, אלא שלא יכפה, וקושר ומתיר [אפילו] ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת, ויוצאין בקמיע לרה"ר, משום מראית עין הרע. ת"ר הברכות, דהיינו הפיוטין. והקמיעות, אעפ"י שיש בהם אותיות של שם. ומעיינות של תמרה, אין מחללין עליהם את השבת להצילן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן, אם היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנז. היו הקמיעין מחופין בעור נכנס בהם לבית הכסא קבוע ואם לאו אסור. ותפילין היינו טעמא דאין נכנסין בהן לבה"כ משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:
מתני' ולא בשריון. דהיינו זירא:
ולא בקסדא. אמר רב היינו סנוורתא, והיינו כובע של ברזל המכוסה על הראש:
ולא במגפיים. דהיינו פזמקי:
מתני' לא תצא אשה לא במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם. אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה, ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, והכי מסקנא דשמעתתא, ולאו הוצאה כלאחר יד הוא, דכיון שפעמים שאדם נותן לאשתו בחול טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומנחת בידה עד שמגעת לקופסא, ונמצאת דרך הוצאתה באצבע, ואינה כלאחר יד, הלכך אם יצאה בה בשבת חייבת חטאת, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכו לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע לאומן, ונמצאת דרך הוצאתו בחול באצבע, הלכך אינה כלאחר יד, ומש"ה אם יצא בשבת חייב חטאת, אבל טבעת שיש עליה חותם תכשיט של זכר היא ולא אשכחן מאן דאסר, וחילופיהן הוי משוי וחייבין עליהם חטאת:
מתני' ולא בכוליאר. אמר רב היינו מכבנתא. דהייני מידי דמקיף ליה לרישיה כעין רדיד:
ולא בכובלת. היינו חומרתא דפילון. פי' חוליא של בושם שהאשה מתקשטת בה להעביר ממנה ריח רע. ועיקר מילת פילון מלשון בלול בשמן (ויקרא יד כא) דמתרגמינן דפיל במשח. וחכמים פוטרין מקרבן חטאת בכובלת ובצלוחית של פלייטין לאשה:
מתני' לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר תכשיטין של נוי הן לאיש, ומש"ה שרי, דכתיב חגור חרבך על ירך [גבור] הודך והדרך (תהלים מה ד). וחכמים אומרים אינן לו אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (ישעי' ב ד):
מתני' בירית טהורה. דהיינו דעומדת תחת אצעדה ויוצאין בה בשבת:
כבלין טמאין ואין יוצאין בהם [בשבת]. היינו מטילין שלשלת ביניהן ונעשה כבלים:
מתני' יוצאת אשה בחוטי שיער בין משלה ובין משל חבירתה, בין משל בהמה, ובטטפת, ובסרביטין, בזמן שהן (רפויין) [תפורין], בכבול ובפיאה נכרית לחצר, ובמוך שבאזנה, והוא שקשור לה באזנה, ובמוך שבסנדלה, והוא שקשור לה בעקיבה, ובמוך שהתקינה לנדתה, ואעפ"י שאינו קשור ליה בין יריכותיה דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי:
מתני' בפלפל, דעבדי לה לריח הפה:
ובגרגר מלח דעבדי לה לדורשיני:
ובכל דבר שתתן לתוך פיה. כגון זנגבילא:
ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר, שן תותבת. תניא שן של כסף ד"ה מותר:
שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים. והלכתא כרבנן:
מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית, הבנות יוצאות בחוטין. פי' חוטין של צבעונים אסורים ושלא של צבעונים מותרים, כי הא דאבוה דשמואל:
ואפילו בקסמין שבאזניהם, נשים ערביות יוצאות ברעלות, דרגילין בהו, כדכתיב הנטיפות והשרות והרעלות (ישעיה ג יט):
ונשים מדיות יוצאין פרופות בבגדיהן, דהכי רגילין. פורפת על האבן ועל האגוז, אבל על המטבע לא תפרוף לכתחלה בשבת:
הקיטע יוצא בקב שלו, דברי ר' יהודה ור' יוסי אוסר, והלכתא כר' יוסי:
תניא [יוצאין] בשק עבה ובסקוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, והרועין יוצאין בשקין, ולא רועים בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. ותניא יוצאין במוך, ובמוך שמונחין על המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהם משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שעל המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. ויוצאין בעוקד שעל גבי המכה בשבת, וקושרו ומתירו בשבת. איספלנית שפירשה מן העוקד מחזירה עם העוקד, ויוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. וכבר ברירנא בעירובין החזרת רטייה:
מתני' הבנים יוצאין בקשרים. דהיינו קשורי פואה:
וכל אדם בזווגין:
אוקמה רב באריג בכסותו. אמר רב חמא בר גוריא. לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. ת"ר יוצאין באבן תקומה בשבת, ר' מאיר אומר אף במשקל אבן תקומה, וקיי"ל כר' מאיר, ולא שהפילה אלא אפילו שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל:
מתני' יוצאין בביצת החרגול. דעבדא לשיחלא, דהיינו רפיון הירך, כדתנן השחול, איזהו שחול שנשמטת יריכו:
ובשן של שועל. דעבדא לה לשינתא. דחייא למאן דנאים דמיתה למאן דלא נאים:
ובמסמר מן הצלוב. דעבדא לה לזירפא, כמו שריפה [ומסמר הצלוב], מעמידה כדי שלא תוסיף ומשום רפואה:
ת"ר נותנים בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, ונותנים חרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק:
[פרק ז'] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אחת ואחת, והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה, והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. תניא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה [ימים] ומשמר יום אחד. אמר רבא בכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפילו האי יומא, וההוא יומא במאי מנכר ליה, בקידושא ואבדלתא. ואמר רבא הי' מכיר מקצת יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו, ואפילו איקרי ליה שיירתא במעלי שבתא ונפק:
מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש והאופה. משום דתנא הוי קאי בארץ ישראל דזרעי ברישא והדר כרבי, להכי תנא ברישא הזורע, והדר החורש. תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן, זומר וצריך לעצים, ואי נמי קטיל אספסתא חייב ב', א' משום קוצר, וא' משום נוטע, וה"ה למאן דקניב סילקא. תנא החופר והחורש בארץ והחורין כולן מלאכה אחת הן, היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש, וה"ה לגומא וטממה. אמר רבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפילו לר' יהודה דאמר חייב עליה, ה"מ מתקן, אבל האי מקלקל הוא. תנא הקוצר והבוצר והגוזר והמוסק והמורה חייב, וכולן מלאכה אחת הן. תנא הדש והמנפס והמנפם כולן מלאכה אחת הן. ואע"ג דאיכא מלאכה דדמיא לחברתה כגון זורר דהיינו בורר וטוחן דהיינו מרקד, כיון דכולהו הוו במשכן חשיב להו, אבל כותש לא חשיב, שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין וכו'. אמר אביי הכי קאמר בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. היו לפניו שני מיני אוכלין בירר בנפה ובכברה ואכל או בירר והניח חייב חטאת, בירר בקנון ובתמחוי ובכברה ואכל פטור אבל אסור. הבורר פסולת מתוך אוכל חייב משום טוחן, וכן נמי מאן דסלית סילתא, דהיינו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי בנימין שלהם וכשמפריד אותן הנימין יוצא מביניהן כגון קמח דק, ולהכי חשיב כטוחן:
מתני' הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה, והמסיך והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין. ת"ר התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. אמר ר"ל התולש חייב משום נגזז, קוטם חייב משום מחתך, ממרט חייב משום ממחק, והקושר והמתיר כגון קשר הגמלים וקשר הספנים:
והתופר שתי תפירות. אמר ר' יוחנן והוא שקשרן. והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות:
המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. והלומד דבר אחד מן המגוש, דהיינו גידופי חייב מיתה, והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכותב אומר ואת פעל ה' לא הביטו (ישעי' ה' י"ב):
מתני' הצד צבי השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו. היינו מולח היינו מעבד. אלא מאי מעבד דעביד לי' שירטוט. האי מאן דמלח בישרא וקא בעי ליה לאורחא חייב משום מעבד, אבל לביתיה לא, דלא משוי אינש מיכליה עץ. הלכתא משום מעבד לא מחייב חטאת, אבל איסורא מדרבנן היא, דאפילו ביומא טבא לא שרו ליה רבנן אלא משום הכשר אוכלי יו"ט:
מתני' והמוחקו והמחתכו. אמר ר' שמעון הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש:
והכותב שתי אותיות. ת"ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי וזה חומר במוחק מבכותב:
הבונה והסותר. רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, הרי אלו ארבעים חסר אחת:
מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניע. ולאו דאמרינן כיון דהוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה, לאפוקי מאי, רב מתנא אמר לאפוקי דם נדה דמצנעא לה לשונרא, מר עוקבא אמר כיון דחולשא לא מצנעא ליה. אלא לאפוקי עצי אשירה:
מתני' המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה, פי' דהיינו תבן. כמלוא פי גמל, עמיר כמלוא פי טלה, עשבים כמלא פי הגדי, עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבישין כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן:
המוציא אוכלין כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן. ועוקציהן וסובין ומורסנן. ואקשינן והתנן ה' רביעים קמח חייבין בחלה וסובן ומורסנן, ותריץ אביי שאני התם שכן עני אוכל פיתו [בעיסה] בלוסה:
[פרק ח'] המוציא יין כדי מזיגת הכוס. תנא כדי מזיגת כוס יפה, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזוג ויעמוד על רביעית, וכדרבא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תילתא מיא, לאו חמרא הוא:
חלב של בהמה כדי גמיעה, כדכתיב הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז):
חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה [של קילור]:
קילור כדי לשוף במים:
דבש כדי ליתן על פי הכתית. שמן כדי לסוך אבר קטן, של קטן בן יומו. מים כדי לשוף בהם את הקילור, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית, ר' שמעון אומר כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית, משום דחזו (לקבל) [לגבל] בהם טיט:
מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. ת"ר המוציא הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן של יין. רבב כדי לשוף תחת איספוגית קטנה, וכמה שיעורה כסלע, ומאי איספוגית רקיק. מוכין כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורה כאגוז. נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין דהיינו שתי אותיות דידן ובית אחיזה וזהו קשר מוכסין. ת"ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראו למוכס חייב, משהראו למוכס פטור, ר' יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו להראותו למוכס שני, דאמר ליה חזי גברא דמוכס אנא:
ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב, משפרעו פטור, ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב, מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב:
מתני' עור כדי לעשות קמיע. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין וזהו היא שמע ישראל. אמר רב קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, וזו וזו כותבין עליו מזוזה, אבל תפילין אינן נכתבות על דוכסוסטוס אלא על קלף בלבד, וכן הלכתא, והלכה למשה מסיני הוא תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער. ורבנן הוא דשרי לי' למזוזה למכתבה נמי אקלף:
מתני' דיו כדי לכתוב שתי אותיות. תנא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס. שתי אותיות בקומרין:
כחול כדי לכחול עין אחת. אמר רב אחא שכן צנועות כוחלות עין אחת:
זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת. תנא כדי ליתן בראש השפשף שבראש קנה של ציידין:
חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, סובין כדי ליתן על [פי] כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד קטנה שבבנות, להשיר שערה. דאמר רב יהודה אמר רב בנות שהגיעו לפירקן ולא הגיעו [לשנים] בנות עניים טופלין אותן בסיד [בנות] עשירים בסולת, בנות מלכים בשמן המור, דהיינו סתכת, ולמה כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר:
ר' יודא אומר כדי לסוד כילכול, ר' נחמיה אומר כדי לסוד אנדיפי. ומאי ניהו צידעה ובת צידעה. ואיבעית אימא מאי אנדיפי אפותא, כדכתיב מנחיריו יצא עשן (איוב מא יב), ומתרגמינן מאפותא נפיק קוטרא:
מתני' אדמה כחותם המרצופין, דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים כחותם האגרות, זבל וחול הדק כדי לזבל [קלח של כרוב דברי ר"ע וחכמים אומרים כדי לזבל] כרישה. חול הגס כדי לערב כמלא כף סיד, קנה כדי לעשות קולמוס, המגיע לקישרי אצבעותיהן. ואם היה עבה או מרוסס כדי לבשל בו ביצת תרנגולת, שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. טרופה ונתונה באילפס:
מתני' עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר, דהיינו רייו בלע"ז, צרור [או] אבן כדי לזרוק בעוף. ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יוחנן והוא שמרגשת הבהמה בה, דהיינו משקל עשרה זוז. ת"ר בשבת שלשה אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא מתוך ד' אמות, וכמה שיעורן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. והלכתא נמנו וגמרו מלוא היד. אמר ר' יהודה אבל לא את הפיאס, מאי פיאס, אמר ר' זירא כרשיני בבלייאתא, דהיינו גופי אדמה שקרובין להתפרק. אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת לישב כדרך שמשמש בחול, מתקיף ליה מר זוטרא ליסתכן, אלא כלאחר יד, אמר ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלוא היד, ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר, פי' עד היינו סמרטוט, כדתנן התם משמשת בעדים, והן הן עיוותיה, והן הן תיקוניה. ירדו גשמים על אותן אבנים מקורזלות ונטבעו בקרקע, אם היה רישומן ניכר מותר, מפני שגדול כבוד הבריות, ולא מחייב לא משום סותר ולא משום טוחן. אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, בבית פטור אבל אסור. אמר ר' יוחנן אסור לקנח בשבת בחרס. ואע"ג דאיכא תורת כלי עליה, ולא מבעיא בשבת דאסור אלא אפילו בחול נמי אסור, משום כשפים:
מתני' חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית, אמר ר' מאיר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד (ישעי' ל יד), אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא (שם שם), והלכתא כר' יוסי, וקיי"ל דשיעוריה בציר מדברי מאיר:
[פרק ט'] אמר ר"ע מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה (שם שם כב):
המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. דהיינו ביצת תרנגולת, טרופה ונתונה באילפס:
כדפסקינן לגבי קנה עבה או מרוסס:
תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים וקליפי רימונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן, פי סבכה, מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג כדי לכבס בהם בגד קטן. פי סבכה ר' יהודה אומר כדי להעביר את הכתם:
פלפלת כל שהו, משום דחזי לריח הפה. עיטרן כל שהו משום דחזי לצילמא. מיני בשמים כל שהן. ת"ר המוציא ריח רע כל שהוא משום דחזי לריח הפה:
שמן טוב כל שהו, ארגמן טוב כל שהן, בתולת הוורד, מיני מתכות כל שהן, שכן ראוי לעשות הימנו דרבן קטן:
מתני' המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, זרעוני גינה פחות מגרוגרות, ר' יהודה בן בתירה אומר חמשה. זרע קישואין שנים. ת"ר המוציא גרעינין אם לאכילה כמלוא פי חזיר. וכמה כמלוא פי חזיר אחת. ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה וכו':
ת"ר המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, מפני שמצניעין אותן לנשבן, מקשה של חזיר אחת, צירי דקל שתים תורי דקל אחת:
מתני' חגב חי טהור כל שהו, מת כגרוגרת, ציפורת כרמים בין חיה ובין מתה כל שהוא, מפני שמצניעין אותו לרפואה. חגב מת ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין:
[פרק י'] המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו, וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו:
דלא אמרינן נתחייב זה במחשבתו של זה:
חזר והכניסו אינו חייב עליו אלא כשיעורו:
המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. וקיי"ל דאיסקופה לאו רה"ר היא, ולאו רה"י היא, אלא ככרמלית, וקיי"ל טעמא דנח בכרמלית, הא לא נח בכרמלית חייב, וכדתניא המוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו חייב, ולא קיי"ל כבן עזאי דפוטר:
מתני' קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה אעפ"י שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא כל הקופה. אמר חזקי' לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודילועין, וכיוצא בהן, אבל מלאה חרדל, וכיוצא בו, חייב. וקיי"ל כחזקי' דהא רבא קאי כוותיה. תניא הגונב כיס בשבת חייב בתשלומין, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור מן התשלומין, שהרי איסור גניבה ושבת באין כאחת וקם ליה בדרבה מיניה:
מתני' המוציא בין בימינו ובין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת, אמר ר' אליעזר המוצאי משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דכתיב על המשכן ועל המזבח (במדבר ג כו), מקיש (משכן למזבח) [מזבח למשכן], מה משכן עשר אמות, דכתיב עשר אמות אורך הקרש (שמות כו טז), וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן (שם שם), אף מזבח עשר אמות. אמר רב משום ר' חייא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור, אבל אסור, ואת"ל אנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתם אצל כל אדם:
מתני' המוציא כלאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו באזנו בשערו בפונדתו ובפיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור אבל אסור, שלא הוציא כדרך המוציאין:
המתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו פטור, דלא איתעבידא מחשבתו, לאחריו ובא לו לפניו חייב, משום דנתכוין לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה:
מתני' באמת אמרו האשה חוגרת בסינר. בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר, ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. תנא שכן לבלרי מלכים עושין כן:
המוציא ככר לרה"ר חייב, הוציאו שנים פטורין, לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר. ת"ר בעשותה אחת ממצות ה' (ויקרא ד כז) העושה את כולה חייב חטאת, ולא העושה מקצתה, כיצד שנים שהן אוחזין במלגז ולגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה, והוציאו לרה"ר, יכול יהו חייבין, ת"ל בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה, בעיגול של דבילה או בקורה והוציאו לרה"ר, ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שניים חייבין, ואם לאו פטורין, זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל זה שיכול חייב, וזה שאינו יכול הוי ליה מסייע, ומסייע אין בו ממש, וקיי"ל כר' יהודה דהא סתם לן תנא כוותיה, ועוד דהא בתניא אחריתי קאי ר' מאיר כוותיה, דתניא זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב, ובבא קמא לא קיי"ל כר' מאיר. זה אינו יכול וזה אינו יכול, ר' מאיר ור' יהודה מחייבין, ור' שמעון פוטר, והוה לי' ר' שמעון יחיד לגבי רבים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב משום צידה. נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ואמרינן שיעור אחד לשניהם לאו דאמרינן ליתיב שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה, ותניא נמי השותפים שגנבו וטבחו שניהם חייבין ולא עבדינן שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה, ותניא נמי ב' שהוציאו קנה של גרדי חייבין, ולא עבדינן שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה:
מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי. לפי שהכלי טפילה לו. ת"ר המוציא אוכלין כשיעור [אם] בכלי חייב על האוכלין, ופטור על הכלים, ואם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי. אמר רב אשי הכי במאי עסקינן כגון ששגג בהוצאה ונודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה:
מתני' את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. תניא המוציא בהמה וחיה ועוף לרה"ר, בין חיין ובין שחוטין חייב, ודוקא בהמה חיה ועוף דמשרבטו נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו דברי הכל דפטור עליו מקרבן חטאת, אבל איסורא מיהו עביד:
את המת במטה חייב וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר, וקיי"ל כת"ק. ההוא שכבא דהי' בדרוקרת שרו להו רב נחמן בר יצחק לטלטולי ע"י ככר, לאפוקי לכרמלית, אמר לי' ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון, אימור דפוטר ר' שמעון מחיוב קרבן חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא, אמר לי' (בהא) [האלהים] עיילת בי' ואפילו לר' יהודה דמחייב מי קא אמינא לרה"ר, לכרמלית קא אמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:
מתני' הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו. א"ר ר' אליעזר מחלוקת ביד, אבל בכלי ד"ה חייב. ואמר ר' אליעזר מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו דברי הכל פטור. וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אוסרין משום שבות. תנא הנוטל מלא פי הזוג, דהיינו שתי שערות, חייב, וכן לקרחה. ואם מתכוין הוא ללקוט לבנים מתוך שחורים אפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור. משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה). תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר ציפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן ליטלן ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, לא פרשו רובן כו'. בכלי חייב חטאת. והלכתא כר' שמעון בן אליעזר. א"ר יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערין אותו. וכן הגודלת וכו'. כוחלת מחייבא משום כותב, וגודלת ופוקסת חייבת משום בונה, שכן לקילעתא קורין בכרכי הים בנייתא, ומשום הכי העושה לעצמה פטורה מקרבן, לחברתה חייבת. החולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש קיי"ל כרבנן ומיחייב משום שבות. והרוצה לכבד את ביתו מכבדו מבעוד יום, ופורס סדינין, או מחצלת, או ע"ג קרקע, ולמחר נוטלן, ונמצא ביתו מתכבד מאיליו. תניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת, מביא עריבה מליאה מים, ורוחץ פניו בזויות זו וידיו בזויות זו ורגליו בזויות זו, ונמצא הבית מתרבץ מאיליו, והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה:
מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. משום דיונקין זרעונין דביניק הקרקע והוה לי' מחובר:
ושאינו נקוב פטור, אבל אסור:
ורבי שמעון פוטר. והלכתא כר' שמעון כתלוש משוי ליה לגבי שבת:
[פרק י"א] הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא אומר חייב חטאת, וחכמים פוטרין, אבל אסור משום שבות. מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשה עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), ומשה הוה יתיב במחנה לויה. דהויה רשות הרבים, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותייתו מרשות היחיד לרשות הרבים, וממאי דבשבת הוה קאי, ומשום איסורא הוה מזהיר להו, גמר העברה מיום הכיפורים, כתיב הכא ויעבירו קול במחנה (שם שם), וכתיב התם ביום הכיפורים תעבירו שופר (ויקרא כה ט), מה התם ביום אסור, אף כאן ביום אסור, אשכחן הוצאה הכנסה מנלן, סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה עיולי. ומפורש בקבלה השמרו בנפשותיכם [וגו] (ואל) [ולא] תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמי' יז כא וכב). תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב חטאת וחכמים פוטרין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי, אבל שאינו מקורה לא. תנו רבנן [הזורק] מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב חטאת פחות מן ארבע אמות פטור, אבל אסור, מאי קמ"ל, הא קמ"ל רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמה שהונחה דמיא. אמר רב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר, איני והא עגלות דמקורות הוויין, ואמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רשות הרבים, כי קאמר רב בדראתא:
מתני' שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב, שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין:
חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים, ורחב ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מכאן פטור. ומדתני חולית הבור, שמע מינה דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה טפחים. דתניא בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה (עשרה) [ארבע] אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשוי לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, ואין שותין הימנה בשבת, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו לבור. ובור וחולייתה מצטרפין לעשרה. ועמוד וכיוצא בו דבר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב, דתנן הנוטל מהן והנותן על גביו חייב. א"ר יוחנן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה, ואינו רחב ארבעה, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד, וזרק ונח על גביו חייב, לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן. אמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, וזרק לתוכה מלאה מים חייב, מלאה פירות פטור, מים לא מבטלי מחיצתא, פירות מבטלי מחיצתא. תניא נמי הכי הזורק מן הים לאיסטרטיא או מאיסטרטיא לים פטור, ר' שמעון אומר אם יש במקום שזורק עמוק או גבוה עשרה, ורחב ארבעה חייב:
מתני' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר ופטור, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ והזורק בארץ (ארבעה טפחים) [ארבע אמות] חייב, והוא דנח בכותל כגון דבר המודבק, כגון דבילה שמינה. ותניא זרק למעלה מעשרה טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין, והלכתא כרבנן:
מתני' זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו, תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכנסתו לתוך ארבע. אעפ"י שחזרה הרוח והוציאתו חוץ לארבע אמות פטור, דהא לא נח, אחזתו הרוח משהו אעפ"י שחזרה והכניסתו חייב דהא נח. אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו:
מתני' הזורק בים ארבע אמות פטור ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו וזרק לתוכו ארבע אמות חייב, וכמה הוא רקק מים, פחות מעשרה טפחים, ורקק שרשות הרבים מהלכת בו אפילו פחות מארבע אמות הזורק לתוכו ארבע אמות חייב:
הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, מן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומן ספינה לחברתה, פטור אבל אסור. איתמר ספינה רב אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא דקסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא כארעא סמיכתא היא, ואי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מרשות הכרמלית לרשות היחיד. והלכתא כוותייהו, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא ספינה שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, אבל להשליך בים עצמות וקליפין מותר:
מתני' ספינות קשורות זו לזו מטלטלין מזו לזו, ועל ידי עירוב, וכדרב ספרא, דאמר רב ספרא לא נצרכא [אלא] לערב ולטלטל מזו לזו, וכדתניא ספינות הקשורות זו לזו מערבין ומטלטלין מזו לזו ואם נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין, בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, וכן מחצלאות הפרוסות ברשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו, ואם נגללו נאסרו, חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה, איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור, כי אתמר דרב נחמן אמזיד איתמר, אמר שמואל ואפילו קשורה בחוט הסרבל, וכיון דיכול להעמידה היכירא בעלמא היא, הלכך אפילו בחוט הסרבל, וע"י עירוב, וכבר פסיקנא בעירובין על ספינה שנכנסה בתוך תחום שבת קודם חשיכה שיכיר וידע שהוא בתוך אלפים אמה, מותר לצאת ממנה על הכבש שעושין המלחים לצאת בהם, ואם עשאוהו לצורך ישראל אסור, וכן אם נמשכה הספינה על הארץ מותר לשוב ולצאת על הכבש, אבל להוציא ממנה כלום אסור, ואם לא נכנסה הספינה לתוך התחום לאחר שחשיכה אסור לצאת ממנה ולהוציא ממנה כלום עד מוצאי שבת שאין להבחין בין מוצאי יום זה להכנסת זה, דקיי"ל כר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו. ופסק הגאון על ישראל שהיה יושב בספינה בשבת והיא מהלכת, מוציא ממנה זיז ועושה כלי שיש בו ארבע טפחים על ארבע טפחים, ומשליך לתוכו ומשלשל דלי וממלאהו על ידי זיז ועל ידי מקום ארבע, והיינו דרב הונא ורב חסדא. וספינה שנכנסה לתוך התחום לאחר שחשיכה, בני העיר מותרין לכנוס ולסעוד בתוכה בשבת, אבל לא להוציא, אבל בני הספינה אין רשאין לצאת אפילו לדבר מצוה, ולהפליג בים להלך יותר מאלפים אמה בשבת ויום טוב אסור, ואין נכנסין בספינה לכתחילה כדי לפרוש בים או בנהר יותר מאלפים אמה, אפילו על הגשר שעושין המלחים לעצמן, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), ומפרש בקבלה וכבדתו מעשות דרכיך, אבל אם נכנס בספינה קודם חשיכה קנה שם שביתה, ואם הפליגה אחר כך הספינה בים כל היום כולו שפיר דמי, ואם לא נסעה הספינה מותר לירד הימנה ולעלות לתוכה על הכבש, ואפילו נסעה והלכה פחות מאלפים אמה וחזרה ונמשכה ליבשה מותר נמי לירד על הכבש שעושין המלחים לעצמן, ואם בשביל ישראל אסור. וספינה שנכנסה לתוך התחום מבעוד יום ולמחר הוליכוהו עד העיר פחות מאלפים אמה מותר לצאת הימנה אלפים אמה אסור:
מתני' אם אינן קשורות זו לזו אעפ"י שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. לפי שאין עירוב מועיל להן, דהוו להו כשתי חצירות ורשות הרבים מהלכת בהן:
מתני' הזורק ונזכר לאחר שיצאתה מידו קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור. לפי שלא נחה, הא נחה חייב, במה דברים אמורים כשחזר ושכח, אבל לא שכח וחזר פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופו שגגה:
הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה היה תחלתן זדון וסופן שגגה או תחלתן שגגה וסופן זדון אינן חייבין חטאת. אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב, והאנן תנן קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה פטור, ומתרץ הא במתכוין הא שלא במתכוין. דכיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום:
[פרק י"ב] הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא. שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו. אביי אמר שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. אי נמי שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו:
המסתת והמכה בפטיש ובמעצד, והקודח כל שהוא. העושה נקב בלול של תרנגולים ודעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה:
זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת שהיא מתקיימת חייב, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשבת בשעת גמר מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה. שכן מרדדי טסי משכן עושין כן:
החורש כל שהוא. דחזי לבירא דקרא, דכוותה גבי משכן ראוי לקלח אחד של סממנין:
המנכש והמקרקש והמזרד כל שהוא. [חייב]. תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות קרקע חבירו כל שהוא:
מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו. והוא שולט בשתי ידיו. בין שכתבן משם אחד, בין משני שמות, בין בשני סימניות בכל לשון חייב:
כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם חייב, דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד חייב. תניא ר' שמעון אומר ועשה אחת מכל מצות ה' (ויקרא ד כב), יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו, ת"ל ועשה מאחת מהנה (שם שם ב). ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן, פעמים שחייב על כל אחת ואחת. אמר ר' יוסי בר' חנינא מאי טעמא דר' יוסי, אחת מאחת והנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:
מתני הכותב שתי אותיות בהעלם אחת חייב, כתב בדיו בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם, על שני כותלי זויות, ועל שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה חייב. בכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי, לאתויי הא דתני ר' חנינא לגבי גט, כתבו במי טריא ואפצא כשר, תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחר כשר:
מתני' הכותב על בשרו חייב, המסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין. והלכתא כרבנן:
כתב במשקין. במי פירות, באבק דרכים, באבק סופרים, בכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו, כתב אות אחת סמוך לכתב, ואות אחת על גבי כתב פטור. תנא כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחת והשלימו לבגד חייב, ואפילו לרבנן דאמרי לקמן אינו חייב עד שיכתוב שתי אותיות ועד שיארוג שתי חוטין, להשלים שאני. אמר ר' אמי כתב אות אחת בטבריא, ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. אבל אינה מחוסרת מעשה דקריבה כגון שנהגין זו עם זו:
מתני' נתכוין לכתוב אות ח' וכתב שני זייני"ן. תנא הגיה אות אחת חייב, השתא כתב אות אחת פטור. הגיה אות אחת חייב, אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש. תנא נתכווין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב, והתניא פטור, לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני:
מתני' כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי הפנקס, אם אינן נהגין זה עם זה פטור, כתב אות אחת נוטריקון. רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין. היכי דמי נוטריקון כגון א"ב המו"ן (בראשית יז ה). אב בחור המון חביב מלך ותיק נאמן לאומות. אנכ"י (שמות כ ב), אמירה נעימה כתיבה יהיבה. יר"ט (במדבר כב לב), יראתה ראתה נטתה. כרמ"ל (ויקרא ב יד) כר מלא, נמרצ"ת (מ"א ב ח), נואף מואבי רוצח צורר תועבה. נצטד"ק (בראשית מד טז), נאמנים צדיקים טהורים דכים קדושים אנחנו:
מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערביים, ר' גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. במאי קא מפלגי, ר"ג סבר אין ידיעה לחצי שיעור, ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור, והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים:
[פרק י"ג] ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב. וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורן שני חוטין. תניא האורג שני חוטין על הגס ועל האימרא חייב. סתמא כרבנן:
העושה שני בתי נירין בנירין דהיינו תרתי בבתי נירא וחדא בנירא:
ובקירוס. היינו מצוביתא:
בנפה ובכברה ובסל חייב, והתופר שתי תפירות וקושרן, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. דעבדא בכיסתא:
מתני' הקורע בחמתו ועל מתו. פי' מתו דלא בר אבילות הוא:
וכל המקלקלין פטורין. תנא הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע היום אמר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"ז. והולך ועובד. אמר רב חנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתא לית לן בה:
והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן, שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלוא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט, דהיינו ד' אצבעות. ר' יוסי מחוי כפוף, ר' חייא בר אבא מחוי פשוט:
מתני' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל, וצבי לבית חייב, וחכמים אומר' צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין [חייב]. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שווין, זה הכלל כל המחוסר צידה פטור, ושאין מחוסר צידה חייב. והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ת"ר הצד חגבין (וזבובין) [גזין] וצירעין ויתושין בשבת חייב חטאת דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב חטאת, וכל שאין במינו ניצוד פטור, אבל אסור:
מתני' צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב חטאת, נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר:
ישב האחד על הפתח לא מילאהו, וישב השני ומילאהו, השני חייב, ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב על צידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב, והשני פטור ומותר, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור מקרבן חטאת, אבל אסור מדרבנן, לבר מתלת דפטור ומותר לכתחלה, חדא הא, דמדתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו וכו', שמע מינה דפטור ומותר. ואידך המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב חטאת, ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ שמע מיניה דפטור ומותר. ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב, דמדתנן כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא יישך שמע מיניה דפטור ומותר:
[פרק י"ד] שמונה שרצים האמורין בתורה. דהיינו החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת (ויקרא יא כט ל):
הצדן והחובל בהן חייב, לפי שיש להן עורות:
ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, לפי שאין עורן חלוק מבשרן:
הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. הא הרגן חייב לדברי הכל, לפי שפרין ורבין כאלים ושאר בהמה חיה ורמש, אבל בכינה פליגי ר' אליעזר ורבנן, דתנא ר' אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל בשבת, ושניהם לא למדוה אלא מאלים, ר' אליעזר סבר כאלים מה אלים שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, שכן במשכן שוחטין אותן ומפשיטין אותן, דכתיב ועורות אלים מאדמים (שמות כה ה), אף כל שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, וכינה יש בה נטילת נשמה, ורבנן סברי כאלים מה אלים דפרין ורבין ולהכי חייב ההורגן בשבת אף כל שפרה ורבה ההורגן בשבת חייב, וכינה אינה פרה ורבה, וכי תימא הא אמרינן, הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. מינא הוא דמקרי ביצי כנים, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין, וקיימא לן כר' יהושע. אבל ההורג פרעוש בשבת אפילו ר' יהושע מודה דחייב:
מתני' חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. משום דאית להו עור. ואע"ג דאית ליה ניקבי ניקבי קיי"ל כדאמרי במערכא, כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. תניא אין עושין מי מלח מרובין לתוך הכבשין שבתוך הגיסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל. וקיימא לן הכי. אין עושין מי מלח עזין, אביי ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שהביצה צפה בהן, וכמה, אמר אביי תרי תילתא מילחא ותילתא מיא. למאי עביד ליה למורייסא. אמר רב חזקי' משמיה דאביי ממלח צנון בשבת אסור וביצה מותרת, וכן הלכתא. יין לתוך העין אסור, על גבי העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. ושורה אדם פתו ביין ונותן על גב העין בשבת. ואמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גבי עינים בשבת ואינו חושש. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ואי מסתכן הוא בה שוחק סממנים בשבת, ומביא ברשות הרבים, דההיא אמתא דהוות בי מר שמואל הקדיחא לה עינא בשבתא, צווחא צווחא וליכא דאשגח בה, פקע עינה ומתה, אלמא סכנת נפש היא, כגון רירא דיצא דמא ודמעתא ותחילת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא דלא. אמר ר' חנינא מצילין אזנים בשבת בסס אבל לא ביד. דיד איזרף זריף. חנן התם במסכת יומא מתיא בן חרש אומר החושש בפיו מטילין לו סם בפיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וספק נפשות להקל, ודוחה את השבת. ואע"ג דאמדוה עד למחר לא מעכבינן ליה עד לאורתא, כי היכי דלא ניחול עלי' שבתא, אלא עבדינן ליה לאלתר. וכן נמי כי אמדוה לתמני יומי מחללין עליו תרי שבתא. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה [בשבת] בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו חמין מיד, וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא ע"י גוים, ולא ע"י קטנים, אלא ע"י גדולי ישראל, ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דמיתציידי כוורא בהדיה, ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעליהו, ואע"ג דקא מתקן דרגא לחול. ראה שננעלה דלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי. מכבין ומפסיקין לפני הדליקה להציל את הנפש, ואע"ג דקא מכביך כוביא. בכולהו ובכל כיוצא בהן שהן לפיקוח נפש מישראל מחללין את השבת ואין צורך ליטול רשות מב"ד, והזריז הרי זה משובח. אמר מר עוקבא מי שניגפה ידו או רגלו צומתו ביין בשבת ואינו חושש, ואי אגבא דכרעי' הוא צמית ליה בחלא, דאמר רב [אדא בר] מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת:
מתני' אין אוכלין איזובין בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, מאי איזובין, שומשוק, ואכלי לי' כשבע תמרי אוכמתא ומעלי לקוקאני דהווין מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין:
מתני' כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת. ואפילו טחול לשיניים וכרשינין לבני מעיים:
וכל המשקין הוא שותה ואפילו מי צלפין בחומץ, אבל מי רגלים לא איקרו משקין דלא שתו להו אינשי הלכך אסירי. אין לועסין משטיכי בשבת ולא יטוף סם בשיניו, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אבל מפני ריח הפה מותר:
מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע, מטבל כדרכו ואינו חושש. החושש בגרונו לא יערערנו בשמן לכתחילה אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מיא דסילקא:
מתני' החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך שמן ואפילו וורד. והלכתא כר' שמעון דשרי, ואליבא דרב דסבר אי שכיח אין ואי לא שכיח לא:
[פרק ט"ו] ואלו קשרין שחייבין עליהן, קשר הגמלין, וקשר הספנין, וכשם שהוא חייב על קישורן, כך הוא חייב על התירן, ר' מאיר אומר כל שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייב עליו:
קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל, ור' יהודה מתיר, כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ויש לך [קשרין] שאין חייבין עליהן חטאת, אבל איסורא איכא, ומאי נינהו קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא:
יש לך קשרין שאין חייבין עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנין, קושרת אשה מפתחי חלוקה לכתחילה. ורצועות סנדל, דאושכפי דמעשה אומן הוא, אם התירן חייב מפני שהוא קשר של קיימא, ואי מעשה הדיוט הוא פטור אבל אסור, ורצועות היוצאות מגופה של מנעל וקושרין על הרגל דלאו מעשה אומן הוא. ולאו קשר של קיימא הוא ומותר לכתחילה:
מתני' מקפלין את הכלים אפילו ארבע וחמש פעמים, ומציעין את המטות [מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות] מיום הכפורים לשבת. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא באדם אחד, ובבגדים חדשים ולבינים, ובמי שאין לו להחליף, אבל בשני בני אדם לא, דעביד כמעשה חול, אי נמי בבגדים ישנים לא דלמא אתי למקרעינהו, ובבגדים צבועים נמי לא, שאין ניאותן בהן בכך, ומי שיש לו להחליף נמי לא, אמר רב הונא יש לו להחליף חייב להחליף, דכתיב וכבדתו מעשות דרכיך וגו' (ישעי' נח יג), וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דר' יוחנן דהוה קרי למאניה מכבדותי', וכתיב ותחת כבודו יקד יקוד (ישעי' י טז), ותרגם יונתן בן עוזיאל ותחות לבושיה יקרהון מיקד יקדון. וא"ר יוחנן מנין לשינוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (ויקרא ו ד). ותנא דבי ר' ישמעאל [לימדך תורה דרך ארץ] בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, לא ימזוג בהן כוס לרבו:
מעשות דרכיך (ישעי' נח יג) שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול, דלא ליפסע פסיעה גסה דהויא אמה. ומרהט בשבתא לבית המדרש או לבית הכנסת שפיר דמי. ואין בדבר משום חילול שבת, דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג (הושע יא י). היה מהלך בשבת ופגע באמת המים שרי למפסע פסיעה גסה כי היכי דלא ליקיף. אי נמי דלא למיתווסן מאני דלא ליתי לידי סחיטה. וכיון דלא אפשר ליה דלא ליפסע שרי:
ממצוא חפצך (ישעי' נח יג), חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין:
ודבר דבר (שם שם), שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, בשבת דיבור של חפצי רשות אסור, הרהור מותר:
[פרק ט"ז] כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה. פי' שכתובין בלשון הקודש:
בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן, אעפ"י שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. איתמר היו כתובין תרגום או בשאר לשונות רב הונא אמר אין מצילין, דהא לא ניתנו לכתוב, ושקורין בהן נביאים ושאין קורין בהן כתובים. ורב חסדא אמר מצילין, סבר מפני בזיון דברי קדושה, ושקורין בהן דכתיבי בלשון הקודש, ושאין קורין בהן, דכתיב תרגום ובכל לשון. והלכתא כרב הונא, דהוא רביה דרב חסדא. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
היו כתובין בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה:
והברכות, דהיינו פיוטין:
והקמיעות אין מצילין אותן מפני הדליקה. וכבר פסיקנון לאחרן. וספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך שלימות, ואפילו בכללן יגר שהדותא דהוי לשון תרגום, אי נמי פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות אלא שיש בה אזכרות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותו מפני הדליקה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו, דמפקי עבדייהו גוים לחירות, ומסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, והלכך אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת:
מתני' מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אעפ"י שיש בתוכן מעות. משום שנעשו בסיס לדבר המותר להציל ובלבד שלא יערים, דהאי דשרו ליה רבנן להציל כשיש מעות בתוכו, כגון דקטירי דאי מצרכת ליה לאפוקינהו אדהכי והכי נפלה דליקה בכתבי הקודש:
מתני' ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש, בן בתירא אומר אף למפולש. היכי דמי אמר רב אשי שלשה מחיצות ולחי אחד. והן מבוי שאינו מפולש. ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי ולא בחצר:
מתני' מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, כיצד מצילין נפלה דליקה במבוי בשבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת. תניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה. ובלבד שלא יביא אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף, נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרף ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט ואין מערימין בכך. ת"ר הציל פת נקייה אינו מציל פת הדראה. הציל פת הדראה מציל פת נקייה. לכבוד תענוג שבת. ומצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים, ואין צריך לומר מיו"ט לחול ולא משבת ליו"ט, (אלא) [ולא] משבת זו לשבת אחרת. אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם ערב שבת להוצאות שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה), והכינו לאלתר:
תנו רבנן שכח פת בתנור וקדש [עליו] היום, מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יעשה עמהן חשבון לאחר השבת, והרודה רודה בסכין אבל לא במרדה, וכבר אסיקנא ליה לאחרן:
ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ר' חידקא אומר ארבע, אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' (שם שם כה), רבנן סברי הני תלת היום דכתיבי בהדי דאורתא, ור' חידקא סבר לבר מדאורתא, והלכתא כתנא קמא:
תנו רבנן מדיחין כלים בשבת לצורך שבת, באיזה צד קערות שאכל בהן בלילי שבת מדיחן כדי שיאכל בהן בשחרית, אכל בהן בשחרית מדיחן כדי שיאכל בהן במנחה, אכל בהן במנחה לא ידיחם מעתה, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחית מדיחן כל היום, לפי שאין קבע לשתייה. א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, דכתיב בהו שלש פעמים היום, מחבלו של משיח, דכתיב כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג יט), וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב והיה ביום ההוא ביום בוא גוג (יחזקאל לח יח), ומדינה של גיהנם, דכתיב יום עברה היום ההוא (צפני' א טו). אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים לז ד), במה מענגו, בדגים גדולים, בתבשילין נאים, במיני בגדים, במאכל במשתה, בכסות נקייה. אמר רבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות, מאי טעמא, לחם משנה כתיב (שמות טז כב). אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה נקיט תרתי ככרות ובצע חדא. רב אמי ורב אסי כי הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עילווי', אמרי הואיל ואיתעבידא בה מצוה חדא נעביד בה מצוה אחריתי. אמר ר' אליעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב [שבת], ואפילו אינו צריך לאכול כזית. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, בזמן שמוצאין לו נר דלוק ושולחנו ערוך, ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר כך לשבת אחרת, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לא מצאו כך מלאך רע אומר כך לשבת הבאה, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו, מאי תקנתיה לקדום אקדומי. אמר ר' חנינא לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת, כדי שתהא מתוקנת לו כל השבת כולה. תניא נמי הכי חמין במצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא:
בשמים במוצאי שבת מצוה, מאי טעמא משום נשמה יתירה שניתנת באדם בערב שבת ובמוצאי שבת ניטלת הימנו, שנאמר שבת וינפש (שמות לא יז), כיון ששבת וי אבדה נפש. אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. אמר רב הונא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו באין שני מלאכי השרת ומניחין ידיהן על ראשו, ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעי' ו ז). אמר רב חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית, דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכתיב התם בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ו):
וקידוש יום מן התורה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שולחנך, מאי מקדש נוטל כוס של יין ואומר ויכולו השמים עד סוף הפרשה, בא"י אמ"ה בפה"ג, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. אין לי אלא שבת, חג המצות מנין ת"ל למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז ג), חג השבועות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים (שם ה טו). חג הסוכות מנין, ת"ל ויפדך ה' אלהיך (שם טו טו) ומנלן דבחג הסוכות קאים מדעלויה קרא כתיב וזכרת כי עבד היית (שם טז יב), וכתיב בתריה חג הסוכות תעשה לך (שם טז יג). ותניא לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון, שבת ויו"ט יש בהן הזכרה בברכת המזון, אבל קידוש על הכוס אין בהן, ואע"ג דמידכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון, מאי טעמא זכור וזכרת תרי קראי כתיבי ואתון מועדות וילפי משבת, מה שבת בתפלה ועל הכוס, אף יו"ט בתפלה ועל הכוס, והיכא דלית ליה חמרא ואית ליה קיטופי דענבי עצר ומקדש עילויה. דאמר ר' יהושע בן לוי סוחט אדם אשכול של ענבים מערב שבת ומקדש עליו לשבת, הואיל וגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו ד). והיכא דיהבו ליה כסא דחמרא לקדושי וקדיש, ואישתלי ולא טעים מידי ושקלוה אחריני ושתיוה, מתיין ליה כסא אחרינא ומברך בפה"ג ושותה, דאמר מר המקדש אם טעים מלוא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. והיכא דאיסתניס ולא קדיש באורתא אחמרא, מקדש בצפרא, ואפילו כולי יומא, דאמר רבא הלכתא מי שלא קידש בלילי שבת מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבוע כולה, והני מילי הוא דלא טעים מידי, דקיימא לן הלכתא טעם מקדש, טעם אינו מבדיל:
והיכא דפשיטא ליה מילתא דלבי שמשא בשבתא לא מתרמי לי' חמרא לקדושי עלי', ואיתרמי ליה [חמרא] במנחתא דמעלי שבתא, אי נמי היכא דיתיב ושתי חמרא בפניא דמעלי שבתא, וידע דלאורתא לא מתרמי לי' חמרא, מקדש מבעוד יום ואומר ויכולו, ואע"ג דאיכא עידנא טובא, ולאורתא כד אתי לביתיה מקדש אריפתא להוציא בניו ובני ביתו:
ויתר ערכי הקידוש פסקתי במסכת פסחים בפרק אחרון:
והיכא דקא בעי לצלויי בשבתא בערב שבת במנחה מצלי, דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס במנחה:
ומתשע שעות ולמעלה דמעלי שבתא ודמעלי יומא טבא, לא מתבעי ליה לאינש לאתחולי בסעודתא, דתנו רבנן לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו ר' יוסי לא קאמר אלא דאינו מפסיק, אבל להתחיל אפילו ר' יוסי מודה דלא יתחיל:
והיכא דקבע סעודתיה מקמי ט' שעות בערב שבת וקידש עליה יומא ועדיין יתיב בסעודתא, פריס מפה עילויה פתורא ומקדש, ואע"ג דלא בריך ברכת המזון, ולבתר דמקדש שארי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון:
וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכי נמי מפסיקין להבדלה. דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה, ואמרינן למאי, לאו לעקירת שלחן, לא לפריסת מפה. ובדוכתא דמקדש אינש, התם מתבעי ליה למיכרך ריפתא, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), במקום שקראת שבת שם יהא עונג:
והיכא דאיכא דוכתא דלא שכיח חמרא, ואיכא דוכתא אחריתי בתוך התחום דשכיח בי' חמרא, וביממא דשבתא הוא דיכול למיזל, ובליליא לא יכול למיזל למוצאי שבת, ליזיל ביממא ומבדיל:
וכן נמי מאן דיתיב בהדי פניא דשבתא וקא שתי חמרא, וידע דלאורתא לית ליה חמרא לאבדלתא, מבדיל כד בעי למיקם, ואע"ג דאיכא עידנא טובא:
ואסור ליה למעבד עבידתא עד אורתא, ולאורתא כד חזי נורא מברך בורא מאורי האש, ואומר הבדלה על הכוס:
והיכא דנפקא לן לשבתא וצריך לה למעבד עבידתא מקמי צלותא אתבעי לי' לברוכי המבדיל בין קודש לחול, והדר משתרי לי' והוא דאמר בה הזכרת שם ומלכות. דאמר ליה ר' אבא לרב אשי במערבא מברכינן בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ועבדינן עבידתא, והני מילי מקמי צלויי, אבל בתר צלויי כיון דאבדיל בצלותא לא צריך לברוכי [המבדיל] מיקמי מלאכה:
והיכא דאקדיש ליה באושפיזא, ואיתרמי ליה אינשי בדוכתא אחריתי דלא גמירי לאקדושי אזיל ומקדש להו, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מקדש לן בשבתא, וכי הוה אתי ארישיה מדברא הוה הדר ומקדש להו, אמר להוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי:
ונשים ועבדים וקטנים חייבין בקידוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור (שמות יג ג, דברי' ה יב), כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ונשים ועבדים הואיל ואיתנהו בשמירה דשבתא, איתנהו בזכירה:
והיכא דאישתלי ולא אידכר דשבתא ודיומא טבא בין בתפילה בין בברכת המזון מחזירין אותו, והני מילי הוא דפתח בהטוב והמטיב, אבל לא פתח בהטוב והמטיב, בשבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית כאשר דבר בא"י מקדש השבת, וביום טוב אומר ברוך שנתן מועדים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון כאשר דבר בא"י מקדש ישראל והזמנים:
טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילת ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה אלא ביום, ולא שנא חודש מלא ולא שנא חודש חסר:
ואם טעה יחיד ולא הזכיר של שבת ושל יום טוב של חולו של מועד בערבית מחזירין אותו, ואע"ג דקיימא לן דתפלת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא קיבלה עליה לצלויי כלל, אבל האידנא דפשט דבר זה בכל ישראל לצלויי תפלת ערבית, איקבעה לה עלייהו חובה, וכיון דצלי שוויי' עלייהו חובה, ואי לא אידכר מיתבעי ליה למהדר לצלויי, דאי לא תימא הכי בראש חודש מאי איצטריך לן למימר שאין מקדשין ראש חודש בלילה אלא ביום, ולהכי אין מחזירין אותו, ותיפוק לי דשבתות ודימים טובים נמי אין מחזירין אותו, דהא תפלת ערבית רשות היא. אלא לאו שמע מינה דכי אמרי תפלת ערבית רשות היא היכא דלא קבילו עלייהו לצלויי כלל, אבל היכא דצלי לי' שווייה עליה בחובה, ואי לא אידכר מטרחינן ליה למהדר לצלויי, משום דלא אידכר של שבת ושל יום טוב, ואלו דברי הגאון:
והיכא דטעה בשבת או ביום טוב ופתח באתה חונן, או באחת מכל הברכות האמצעיות, גומר אותה ברכה וחוזר ואומר של שבת או של יום טוב:
ומאן דיתיב בתענית בשבת, כגון תענית חלום, כיון דליכא ברכת שומע תפלה, לא מבעי ליה למימר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בכל עת צרה וצוקה באנפי נפשיה למימרי' ברכה ולמיחתם העונה בעת צרה, אלא בתר דמסיים עושה שלום אומר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בעת צרה וצוקה, ואומר יהיו לרצון אמרי פי ומשלים תעניתא, ומותיב תעניתא אחריתי לתעניתי':
ומאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא משלים, דדריש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכתא מתענה ומשלים:
ובאחד בשבת אמור רבנן דלא גזרינן תעניתא, מפני שהוא שלישי ליצירה, כענין שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (בראשית לד כה), והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, כד מקלע ט' באב באחד בשבת ומתבעי לי' לאפסוקי מאכילה ושתייה מבעוד יום דשבת מהו לאבדולי אכסא דחמרא, כיון דאמר מר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכי נמי מבדיל, או דילמא כיון דערב תשעה באב גופיה שבת, היא ומסעודתא דמפסיק בה ואילך מחייב בתוספת עינוי ולא מצי לאבדולי. תא שמע דרב איקלע לגבי גניבא צלי של שבת בערב שבת. אמר ליה ר' ירמי' בר אבא לרב מי בדיל מר ממלאכה אמר ליה בדילנא, אלמא כוון דקבלה לשבתא עילויה איתסר ליה למעבד עבידתא, הכא נמי כיון דבעי למימר המבדיל בין קודש לחול אפיק ליה חולא מפומיה, הלכך לא מצי לאבדולי:
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עבד ע"ז כאנוש, הקב"ה מוחל לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו (ישעי' נו ב), אל תקרי מחללו אלא מחול לו:
מתני' מצילין סל מלא ככרות אעפ"י שיש שם מאה סעודות, ועיגול של דבילה, והבית של יין ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אם היו פיקחין עושין עמו חשבון וכו'. הכי אסיקנא אם היו פיקחין ויודעין דכי האי גוונא לאו שכר דאסור בשבת הוא והוו צורבא מדרבנן דלא ניחא להו דליתהנו מאחרים ובחנם נמי לא ניחא להו דליטרחו, עושין עמו חשבון לאחר השבת:
להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת, בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת. ולית הלכתא כבן בתירא:
ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו, ולובש כל שהוא יכול ללבוש, ועוטף מה שהוא יכול לעטוף, ר' יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן, מקטורין, אונקלי, פי' אונקלי בגד דקיק מאד שעל ראשו. פונדא בגד אדם שלובש אדם ותפור בכמה מקומות ומניח שם דבר המאורע לו. אנפיליון ערילרס, ואם הוא של עור הוי חופה את רוב הרגל, כדתנן חלצה באנפיליון חליצתה פסולה. מעפורת פי' בגד צמר שמתעטפין בו. ויש מפרשים סודר שמעטף בו ראשו, וזהו שכתיב ויתחפש באפר (עליו) [על עיניו] (מ"א כ לח) ותרגם יונתן בן עוזיאל וכריך במעפורת על עינוהי. אוורקסין פי' מכנסיים, ועשה להם מכנסי בד (שמות כח מב), תירגם ירושלמי ועבד להון אברקסין דבוץ. ואלו הן מקטורן אונקלי ופונדא ואנפליון ומעפורת וקנבוס של פשתן וחלוק ושני אוורסקין ושני מנעלים ושני פרגוד ושני אנפליות וחגור שבמתניו וכובע שבראש וסודא שעל צווארו, ופירושן למעלה, והלכתא כתנא קמא ולא כר' יוסי:
מתני' ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי [שידה] תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אומר בכלי חרס חדשים מלאים מים, מפני שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' שמעון בן ננס. תניא ספר תורה שאחז בה האור מצד אחר נוטלו וקורא בה, ואם כבה כבה, כיוצא בו טלית שאחז בה האור מצד אחד נוטלה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה, ודוקא ביום דזמן ציצית הוא, דאתי עשה ודחי את לא תעשה, אבל בלילי שבת, דלילה לא זמן ציצית היא לא. ת"ר נר שעל גבי טבלא ומתיירא מפני גוים מפני ליסטין מפני רוח רעה, מנער את הטבלא והיא נופלת מאיליה, וכי האי גוונא פטור ומותר, ובשוכח הנר על גבי טבלא, אבל במניח מדעתו נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור. ואי מנער לה ונפלה וכבתה פטור אבל אסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כנגדה אפילו ברוח מצויה וכל שכן בשאינה מצויה:
מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו על ישראל. אבל ישראל קטן שבא לכבות אין מניחין לו מפני ששביתתו עליהן. שמע מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו, א"ר חמא בשעת הדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:
מתני' כופין את הקערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן, וצואה של תרנגולים בשביל קטן שלא יוזק בה ומותר לכבדה מאותה חצר ולהוליכה לבית הכסא דגרף של ריעי הן. וקיימא לן גרף של ריעי מותר לטלטלו:
ועל עקרב שלא תשיך. תניא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן לדברי הכל. תנו רבנן נזדמנו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן, [לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו] ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בנישופין בו. אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא צירעה דורסו לפי דרכו, וכן נמי רוק דורסו לפי דרכו:
מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, עשה גוי כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים. תנו רבנן גוי שליקט עשבים לאכול בהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל, במה דברים אמורים בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו אסור, מפני שמרגילו אצלו לשבת אחרת, ואישתכח דקא אתי ועבדי לצורך ישראל, אי נמי גזירה שמא ירבה בשביל ישראל, ודוקא מים ועשבים דחיישינן להכי, אבל להדלקת הנר ועשיית הכבש, וכיוצא בהן, דליכא למיגזר בהו שמא ירבה בשביל ישראל מותר, דנר לאחר נר למאה, אעפ"י שהוא מכירו, אם עשה גוי בשביל עצמו מותר אחריו ישראל, והא דקתני גוי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל בהמתו, אוקימנא דקאים לה באנפה, ואזלה היא ואכלה, אבל לאוקומה ישראל עלייהו אסור דהוי כמוקצה:
ת"ר עיר שישראל וגוים דרין בה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בה מיד, פירוש מיד היינו מיד דלמוצאי שבת ואין צריך להמתין בכדי שיעשו או שייחמו, אם רוב ישראל ממתין בכדי שייחמו, וכן מחצה על מחצה אסור, דהוי לה כרובה ואדעתא דרובה קא מחממי. ונר הדלוק במסיבה אם רוב גוים משתמש ישראל לאורה אם רוב ישראל אסור. מחצה על מחצה נמי אסור, והני מילי בסתם, אבל אם ידוע דגוים לתשמישייהו ממש קא מדליקי ליה כגון למיקרי בשטרייהו אפילו רוב ישראל מותר להשתמש לאורה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכיר אדם מרחץ לגוי מפני שנקראת על שמו של ישראל וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים, אבל שדהו לגוי מותר, דאמרי אריסותיה קא עביד:
וישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי בשעה שבאו לחשבון, טול אתה חלקך בשבת, ואני חלקי בחול, ואם הותנו בשעת שותפות מותר, הנהו מוריקאי דהוה נקיט גוי בשבת, וישראל נקיט חד בשבת, אתי לקמיה דרבא שרא להו מסתמא, ולא היא אלא צריך לאתנויי מעיקרא:
[פרק י"ז] כל הכלים ניטלין בשבת. מוקמינן לה להכי, כל הכלים הניטלין בשבת דלתתויהן ניטלין עמהם, אעפ"י שנתפרקו בחול ניטלין בשבת:
ואין דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן, שדלתות הבית קבועין ולא הוכנו לטילטול, ואלו מוכנין לטילטול. תנו רבנן דלת של [שידה ושל] תיבה ושל מגדל ושל לול של תרנגולין ניטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע:
מתני' נוטל אדם קורדום לפצע בו אגוזין וכיוצא בהן אבל לא קורנס ואפילו קורנס של אגוזין לא יטול, וכן סיכי, דהיינו יתידות לתקן המשי. וכן מזורי, היינו עצים דחביט בהו, וכן זיירי, היינו כעין (קשרים) [קרשים] לנער בהן משי, כולהו אסורין ליטלן לפצע בהן אגוזים וכיוצא בהם, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום והוי מוקצה:
מתני' נוטל אדם קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו. תנו רבנן פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, ואם לאו אסור לטלטלה, ר"א בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהן, אמר רב נחמן הלכה כר"א בן תדאי:
מחט של יד ליטול בה את הקוץ, בין נקובה ובין שאינה נקובה, והלכה כרב יוסף:
ושל סקאין לפתוח בה את הדלת:
[מתני'] קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. ובין כך ובין כך ניטל בשבת:
כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי:
פירוש אוכלא היינו אבל גדולה שמכבס ומלבן הכובס את הבגדים כששורה אותן במים ומכה אותן במזורי ומהפך ושורה ומכה. אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ואסירי:
מתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. אוקמה רבא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך מקומו בין לצורך גופו הוא ניטל, ושלא לצורך אפילו מחמה לצל לא, ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו דבן אדם אין, מחמה לצל לא. אמר רבא דבר בשביל שלא יגנב זהו טילטול שלא לצורך ואסור, טעמא שלא יגנב אבל לצורך גופו דבן אדם ולצורך מקומו מותר. ומכבדות של מילת. פירוש כגון זנב שועל וכיוצא בה שמכבדין בהן כלי מילת. מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא אא"כ צריך לגופו או למקומו:
מתני' כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין [עמהן], ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בה את הכד שברי זכוכית לכסות בה פי הפך, ר' יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה [לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית] לצוק בתוכן שמן. והלכתא כתנא קמא ולא כרבי יהודה. ולא אמרינן סתמא ר' מאיר, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אלא ודאי הלכה כסתם משנה, ואעפ"י שנשתברו בשבת מוכן הוא ומותר, כל שכן כשנשתברו מערב שבת, דאפילו לר' יהודה מותרין. אמר רב נחמן הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטלינהו בשבת, [דחזו למיזגא עלייהו] שרגינהו ודאי אקצינהו. וחרס קטנה מותר לטלטלה בשבת ברשות הרבים ארבע אמות, כגון דאיתווסו ליה (מאניה) [מסאניה] ושקיל לה וכפר בה ממנה. אמר שמואל מגופת חביות שנשברה היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת, ולא יספות, כלומר ולא יחתוך, כדאמרי' סופת הוא באבטיח, ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. אמר שמואל שירי מחצלת שבלו מותר לטלטלן בשבת לכסות בהן צואה:
מתני' האבן שבקרויא אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה, זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת, קשורה אין שאינה קשורה לא גזירה שמא יקטום:
מתני' ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו, וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו:
כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות. אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. אמר ר' יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, דכולי עלמא כסויי הקרקעות אם יש להם בית אחיזה ניטלין ואם לאו אין ניטלין, כסויי הכלים אע"ג דאין להם בית אחיזה שרו, כי פליגי בדכלים וחברינהו בארעא תנא קמא סבר גזרינן, ור' יוסי סבר לא גזרינן, והלכתא כתנא קמא:
[פרק י"ח] מפנין ארבע וחמש קופות של תבן מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש בשבת, אבל לא את האוצר. השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, אמר רב חסדא ד' מה' כדאמרי אינשי ואפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את כל האוצר, דלמא אתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחיל, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, והלכתא כוותיה בשבת דסתם לן תנא כוותיה. ואע"ג דסגיא שמעתתא כרב חסדא וסתם ברייתא כוותיה לא קיימא לן כוותיה:
תבואה צבורה מותר לטלטלה בשבת כר' שמעון ואעפ"י שלא התחיל בה מערב שבת. וכמה שיעור תבואה לתך, והני ד' וה' קופות דקאמרינן איבעיא ולא איפשיטא ולהכי עבדינן לחומרא, והכל לפי האורחין, וכל חד וחד מפנה לנפשיה, ודוקא מפני האורחין להסב לסעודה ומפני ביטול בית המדרש למיזגא התלמידים דהוי להו דברים של מצוה, אבל שלא במקום מצוה לא:
מתני' ולא את הלוף ולא את החרדל. ת"ר מטלטלין את החצב להאכיל לצביים ואת החרדל להאכיל ליונים. פירוש חצב היינו דאמרינן ביום טוב חציבא מקטע רגליהון [דרשיעיא, נטיעה מקטע רגליהון] דקצבים ודבועלי נדות, והיינו עשב שרשיו הולכין ומעמיקין הרבה ומיושרין למטה, ובו תיחם יהושע בן נון את הארץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית להאכיל לנעמיות, וחבילי זמורות להאכיל לפילין:
מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם הכינם למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין. והכי הלכתא. חבילת אזוב וכן פיגם וכל מיני בשמים, אם מסתפק מהן בשבת קוטם ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו. אשכול של ענבים וכל מיני פירות שכיוצא בו בורר אוכל אוכל ומניח את הפסולת. איתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר, רב חסדא אמר אסור. וקיימא לן כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוה. מטלטלין את העצמות בשבת להאכיל לכלבים, ובשר תפוח להאכיל לחיה, ומים מגולין להשקות לחתול, אמר רב שמעון בן גמליאל אסור להשהותן מפני הסכנה. ת"ר דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטל, בשר חי או מליח מותר לטלטלו:
[מתני'] כופין את הסל לפני האפרוחין. בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות, בחצר המעורבת, ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. דאע"ג דמבטלי כלי מהיכנו דביטול כלי מהיכנו מדרבנן וצער בעלי חיים מדאורייתא, דכתיב רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (שמות כג ה). ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ואם אפשר לו לעשות לה פרנסה במקומה עושה לה ודיו:
תנו רבנן מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא תרנגולת. אבל דוחין את התרנגולת. ת"ר אין עוקרין בהמה חיה ועוף אכל דוחין אותן שיכנסו לחצר:
והאשה מדדה את בנה, א"ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור:
וקיימא לן כר' יהודה דכל היכא דאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:
מתני' אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, כל שכן בשבת, אבל מסעדין ביום טוב, אבל לא בשבת. כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא תפול לארץ, ונופחין לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שייניק. אמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט, היכי עביד, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם על ולדה, ומזלפין מי שיליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו:
מתני' מיילדין את האשה בשבת. וקורין לה חכמה מחוץ לתחום ומחללין עליה את השבת. ת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה נר, ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה. ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי, ואפילו דרך רשות הרבים, דכתיב אשר יעשה [אותם] האדם וחי בהם (יחזקאל כ יא), ולא שימות בהן. אמר רב יהודה אמר רב חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, נסתם הקבר בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, והכי הילכתא דספק נפשות להקל. מאימתי פתיחת הקבר, אמר אביי משעה שתשב על המשבר, רב הונא בריה דר' יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר, אמר אביי ג' ימים. רבא אמר משמי' דרב יהודה שבעה. ואמרי לה שלשים, אמרי נהרדעי חיה ג' ז' ל', ג' בין אמרה צריכה אני בין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין ע"י גוי, כרב עולא בריה דרב עלאי דאמר כל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת, וכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, אמר ר' יהודה אמר שמואל לחיה שלשים יום, שלשים יום למאי הלכתא, אמרי נהרדעי לטבילה, אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה, אכל בעלה עמה בעלה מחממתה, כדכתיב כי אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם (קהלת ד יא). עושין מדורה לחולה ולחיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא מיבעיא ודאי חולה אלא אפילו ספק, היכי דמי רופא אחד אומר צריך לאחולי עליה שבתא, ורופא אחד אומר לא צריך, מחללין עליה שבתא, והיכא דרופא א' אומר צריך ואע"ג דהוא אומר לא צריך, ואיהו קים לי' בנפשיה לרופא שמעינן. אמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה בשבת על ידי ארמאי, ואפילו בתקופת תמוז:
מתני' וקושרין את הטיבור בשבת ר' יוסי אומר אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. וכן צורכי דוולד נמי עבדינן בשבת. קטריין ליה לטיבוריה דלא ליעול ביה זיקא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת (יחזקאל טז ד). ומולדותיך ביום הולדת, מכאן שמיילדין את הוולד בשבת, לא כרת שרך, מכאן שחותכין הטיבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי, מכאן שרוחצין הוולד בשבת, והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין הולד בשבת, והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין את הוולד בשבת:
[פרק י"ט] ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו עפ"י עדים. וכולה עניינא דמילה עסיקנא לה במילת אבינו אברהם וכער"ע חתן דמים:
[פרק כ'] רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביו"ט:
תלה מאי אמר רב יוסף חייב חטאת. ולא היא דהא תלינן כוזא בסיכתא אלא מדרבנן הוא דאסור גזירה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
טלית כפולה, היינו שקשורה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ, ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל, ואין בגגה טפח, ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינה אהל קבוע אלא אהל ארעי, ולהכי פטור אם עשה בשבת, אבל אסור, ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותה היום מותר:
ווילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. ואמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. א"ר ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור, ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמי, ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור:
ואמר רב ששת האי סיאנא שרי, דהיינו כובע שמשתמשין בני אדם על ראשם ומאהיל על פניהם בשביל השמש. והני מילי דמהדק, ואי לא מהדק אסור. ואע"ג דלית ביה טפח. אמר רב הונא אמר רב היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי:
מתני' נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצולו. אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא:
מסננין את היין בסודרין בשבת. ואם היה היין תוסס ואינו עדיין צלול טורד חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוכה אפילו מים עכורין ואינו חושש:
מסננין היין בסודרין ובלבד שלא יעשנו לסודר כעין גומא:
ובכפיפה מצרית. א"ר חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח:
אמר רב האי פרונקא, דהיינו מטלית, אפלגיה דכובא שרי אכולי כובא אסור:
מתני' ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת, ר' יהודה אומר בשבת בכוס, בי"ט בלגין ובמועד בחביות. ואין עושין אלונטית בשבת, ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונטית, אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר:
חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב, וכן שום וכל כיוצא בהן:
מתני' אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ, ואין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה, אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס:
גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא, וחכמים אוסרין, והלכתא כוותייהו. נוטלין מפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:
מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענע בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו. אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור. אמר רב יהודה הני פלפלי מדיק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק, דלמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית, אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות ואסור כחו בכרמלית לא גזרו, אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא מאי טעמא בכותל לא משום דמיחזי כבונה האי בנין תקלא הוא, אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשויי גומות. איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור. רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר, והלכתא כרב פפא, אמר רב כהנא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. תני ר' חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו חושש. אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו, אבל לעבדו אסור, לעבדו פשיטא ותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי, אלא אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסור:
תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואין יוצאין במנעל חדש, באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה. תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצתה בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצתה בו מערב שבת מותר, תני חדא שומטין מנעל מעל גבי אימום, ותניא אידך אין שומטין, לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן, דתנן מנעל שעל גבי אימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו מותר שפיר, אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר, לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר, הכא במאי עסקינן ברפוי, דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי לא, הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור שפיר, אלא לרבא דאמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר מאי איריא רפוי אפילו לא רפוי נמי ההיא דר' יהודה משום דר' אליעזר הוא, דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אם היה רפוי מותר:
[פרק כ"א] נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה. אמרי דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ודוקא אבן דאי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, אבל דינר אסור, דאי נפיל אתי אבוה לאיתויי:
מתני' האבן שעל פי החביות מטה על צידה והיא נופלת. אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור:
היתה בין החביות מגביה ומטה על צידה והיא נופלת, מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט, היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה:
אמר ר' חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לבר האסור. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו:
א"ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר או תינוק ומביאו, ולית הלכתא כוותיה, דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבוד הבריות דעדיף, אבל הכא כופה עליו את הכלי ומשמרו:
מתני' בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא כולה ומערה. אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה, ובית הלל כר' שמעון, וכי קא שרי ר' שמעון [לטלטולי] כגון [עצמות] דחזיין לכלבים וקליפין דחזינן למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי:
מתני' מעבירין מעל גבי שולחן פירורין שהן פחות מכזית, ושיער של פולין ושל עדשין מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו, בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה והני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסיתא אסור והוא הדין לכל גרעינין. וקליפין הנאכלין בין לבהמה בין לאדם מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלא א"כ לצורך גופו של אדם או לצורך מקומו:
[פרק כ"ב] חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג. [תנא לא יספוג] ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושין בחול. תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא ילקט לא לתוך הסל, ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
מתני' אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין. ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור. אמר רב יהודה אמר שמואל מודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות. ואמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה. ודוקא כשיש בקדירה אוכל, דבהכי הוי ליה אוכל הבא לאוכל, וכל אוכל הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל אינו סוחט לתוך הקערה, ודוקא בקערה שאין בה אוכל, דבהכי הוי ליה משקה הבא לאוכל ואסור, מכל שכן על מנת לשתות דאסור, אבל אם יש אוכל בקערה נמי שרי, איכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל ביום טוב ולא בשבת, וכן מוכחין בעל הלכות גדולות שכתבוה בהלכות יום טוב. ואיכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל אפילו בשבת, ומוקים לה למתניתין בסוחט לתוך הקערה, דהוי להו משקין, אבל לתוך הקדירה סוחטין כדברי שמואל, כדפסיקנא, ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא ביום טוב הוא בלחוד, וכן הדעת נוטה, דאמר רב חסדא מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה, ומסתברא דביום טוב קאי, ולעולם הלכה כרב ושמואל לענין סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה, וכר' יוחנן דאמר הסוחט כבשין ושלקית למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת לאו איריא היא בהאי מימרא בהא ר' יוחנן בסוחט לתוך הקערה או לתוך הכוס קאי דאסור, דהוה ליה להוציא מהן משקין ממש לשתותן, או לטבול בהם בפני עצמן, אבל לסוחטן לתוך אוכלין שבקדירה אלו ואלו מותרין לסוחטן, דהוי להו אוכל הבא לאוכל ולא משקין, ועוד דר' יוחנן לא איירי באשכול כלל, והא דאמרי נמי לינק את הבהמה ביום טוב אסור, וכל שכן לחלוב לאו הכין הוא שהיונק מן הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדירה, שהיונק בפיו כסוחט למשקה ביד הוא, והחולב לתוך הקדירה כמפרק אוכל הוא, ולהכי שרי, ועוד דאותיב עלה רבינא דהוא בתרא והוא נמי מפרק לה, ורמי בר חמא נמי מותיב עלה ומפרקינן לה, וקמה לה הלכתא כשמואל באשכול, ולהכי הלכתא נמי כרב חסדא דקא יליף מינה דחולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדירה שיש בה אוכל, אבל לא לתוך הקערה, והכין חזינן דפסיק הגאון כדפסיקנא, ולית בה ספיקא:
תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בהו רבנן. אמר ר' יעקב הלכה כר' מרינוס. תניא נחום איש גם זו אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצינעא ברגלו בשבת מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בהו רבנן. והא דאמר אבא שאול בפרק חרש שנשא פקחת נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב קאי ומשום דלית ביה איסור סקילה שרו רבנן. אבל בשבת דחמירא לא שרו רבנן:
גופא כבשין ושלקות שסחטן בשבת אמר רב לגופן פטור ומותר, למימיהן פטור אבל אסור. וכן נמי אמר שמואל. ור' יוחנן אמר לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת דהוו להו רב ושמואל בחדא שיטתא. ור' יוחנן (לחוד) [יחיד] ואין דבריו של אחד במקום שנים:
מנתי' חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו בשבת מעצמן אסורים, ור' אליעזר ור' שמעון מתירין. והלכתא כוותיהו.:
[מתני'] כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. כגון תרנגולתא דר' אבא, דהוה מלוחה ביותר וכשביקשו לאוכלה לא היתה נאכלת מחמת מילחה, והיו שורין אותה בחמין בשבת:
וכל שלא שהה בחמין מערב שבת מדיחין אותה בחמין בשבת, חוץ מן המליח וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:
שובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף, מבעוד יום כשהוא כלי אחד, ואם אינו כלי אחד מתיז את ראשה ממנה ואפילו בשבת, ומניחה לפני האורחין בשבת, מפני שמתכוין לעין יפה, ואינו חושש מחטאת. תניא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. ולמיברז חביתא בבורטייא אסור בשבתא משום דליפתח קא מכוין:
מתני' אין נוקבין מגופה של חביות דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין, ולא יקבנה מצדה לדברי הכל, וקיימא לן כרבנן:
ת"ר אין נוקבין נקב חדש לכתחלה בשבת, ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין. דרש רב נחמן בר יצחק משמיה דר' יוחנן הלכתא (כשמואל) [כיש אומרים]:
ושווין שנוקבין נקב ישן לכתחלה בשבת, אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לשמר, דהיינו להוציא יין מן השמרים, אבל לחזק דברי הכל אסור. היכי דמי אמר רבא כשהוא נוקבה למעלה מן היין זהו לשמר ומותר. וכשהוא נוקבה למטה מן היין השמרים זהו לחזק ואסור. והלכתא כתירוציה דרבא. גובתא דהיינו שפופרת אין חותכין אותה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ור' יאשיה מיקל בחתיכה. והלכתא כר' יאשיה. נפלה מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וטעמא דר' יאשיה דמיקל בחתיכה דלא מתקן מנא דהא לא מיתקנח בקנקנין:
מתני' אם היתה המגופה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח, אמר ר' יהודה מעשה ובא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת. מישחא רב אסר ושמואל שרא, והלכתא כרב:
מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמין בשביל שייחמו. ולא גזרינן דלמא אתי לאטמוני ברמץ:
מתני' מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהם ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. והלכתא כרב. והאי דקתני שוטחין בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא. ואע"ג דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכתא כמחלוקת דברייתא וכר' יהודה דהא רב קאי כוותיה. אמר רב הונא המנער טליתו חייב חטאת. ולא אמרן דאסור אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה, וחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי אבל בחיוורא וסומקא לית לן בה. עולא איקלע לפומבדיתא חזי לרבנן דקא מנערי גלימייהו, אמר להו קא מחללי רבנן שבתא, אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי. אלמא בקפידא תליא מלתא, קפיד עליה אסור, לא קפיד שרי. אמר ר' יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת, תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאין בטלית מקופלת ומונחות להם על כתפיהן בשבתא חייבין חטאת, ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שכן דרכן של סוחרי כסות לצאת בכך. ותנינא חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו בשבת חייב חטאת, ולא חנווני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של בני חנווני לצאת בכך. והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן בשבת, ולא הרטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרטנין לצאת בכך. אמר ר' יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר"א בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא כרוכה לו באצבעו, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא הלכה אעפ"י שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו. עולא איקלע לבי אסי בר היני בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר ר' אלעי אסור לעשות מרזב לשבת, מאי מרזב, א"ר זירא כיסי בבלייתא, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא א"ל הכי מאי, א"ל אסור והכי מאי, א"ל אסור, אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא דלכנופי אסור, כל דלהתנאות שרי, כי הא שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה, כי אתי רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו, אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר בזו לא חייב ר"מ חטאת, א"ל דקדק ר"מ ע"כ שילשל רבי טליתו, כי אתי רבין אמר לא יהושע בן זירוז הוה אלא יהושע בן כפוסאי היה חתנו של ר"ע אמר בזו לא חייב ר"ע חטאת, א"ל דקדק ר"ע עד כאן שילשל רבי טליתו, כי אתא רב שמואל בר רבי יהודה אמר נשאל אתמר:
מתני' הרוחץ במי מערה או במי טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו, אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידם. קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא חמין, אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין, לכתחלה לא, והיינו דקתני מי טבריא לגבי מי מערה לגלויי עלייהו דחמין נינהו. ומי טבריא רוחצין בהן לכתחילה. אבל מי מערה דקיימא לן דמערה מיטלטלא ונפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה משום הכי לא שרי ליה רבנן לכתחילה:
ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד, ר' חמא בר חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש, ר' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת:
ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין [כלי] על גב העין בשבת, אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בכלי הניטל בשבת, אבל כלי שאינו ניטל בשבת אסור. ואין שואלין דבר מן השד בשבת, ר' יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר' יוסי לא אמר אלא בשעת הסכנה:
מתני' אבל לא מתעמלין. כגון קרקעיתה של דייסית שמעמלת ומתרפאת:
ולא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת בשבת, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש, רב שמואל בר יהודא עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא:
ודוקא רגליו ממש, אבל מנעלים שברגליו אסור ליה למיגרר במגררת, כדפסיקנא בשילהי פירקא דר' אליעזר אומר תולין את המשמרת, והכין הלכתא:
אין יורדין לקורדימא, דהיינו פילומא, מאי טעמא משום פיקא:
ואין עושין אפיקטוזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ומסתברא דהני מילי היכא דלית ליה צער, אבל בזמן שיש לו צער מותר:
מתני' אין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, והא אנן תנן אין מעצבין, התם בחומרי שדרה דמיחזי כבונה. ואין מחזירין את השבר. א"ר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר בשבת:
מי שנתפרקה ידו או רגלו לא יטרפם (בשמן) [בצונן] אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
[פרק כ"ג] שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן האשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח את טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. א"ל [רבא בר] רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב, והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא"ל השאיליני ולא קפיד עילויה ואתי למכתב בשבת נמי אתי למכתב, א"ל בחול דלא שנא כי א"ל הלויני ל"ש כי א"ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למכתב, בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מנברא מילתא ולא אתי למכתב:
איתמר הלוואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר ניתנה ליתבע. והלכתא כרבה:
מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. משום קוביא. מונה אדם וכו'. וקיימא לן כאביי דאמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות:
והא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להינחם לפניהם וקורין מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מן הכתב שעל גבי טבלא ופינקס. אוקימנא לה בדחייק מיחק, דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל כתוב בכתיבה בעלמא אסור, בין מידלי בין מתתאי. תניא אין רואין במראה בשבת, ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל, מ"ש הקבוע בכותל דאדהכי והכי מידכר, שאינו קבוע נמי אדהכי והכי מדכר, הכא במראה של מתכות עסקינן, וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין, וקיימא לן כתנא קמא:
מתני' מפיס אדם עם בניו וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים זה על זה עוברים משום מידה ומשום משקל [ומשום מנין] ומשום לוין ופורעין ביום טוב כל שכן בשבת וכדברי בית הלל אף משום ריבית, אבל בניו ובני ביתו מותר, דאמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להלוות את בניו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית ויזהרו בו:
מתני' מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא המנות. אמר ר' יעקב ברה דבת יעקב אבל לא [על] המנות של חול ביום טוב, מכלל שעל המנות של יום טוב ביום טוב מותר:
מתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחבירו שכור לי פועלים ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. תניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ור' יהושע בן קרחה מתיר, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה, מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה, דאמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג), דיבור אסור הרהור מותר. רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, דכתיב ממצוא חפצך (שם שם), חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. ואמר ר' אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. ואמר רבי יוחנן הולכין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת, ואמר ר' יהונתן הולכין לתרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת. ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארס. ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת. תניא מחשבין חשבונות של מה בכך. וסוגיא דשמעתא כך הוא, דאפילו חשבונות שעברו אסורים, כגון דצריכי ליה, כגון דאיכא אגירי אחריני גביה דצריך למידע כמה בעי למיתב להו דהוו להו חשבונות שצריכין, ומשום הכי אסורים, ואי ליכא אגירי גביה הוו להו חשבונות שאינן צריכין ושרי. אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך:
מתני' אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. ואע"ג דלא אבדיל. והאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אסור לו לאדם שיעשה חפיציו קודם שיבדיל. וכי תימא דמבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, [וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא] ואוקמא ר' נתן בר אמי כגון דהוה בין הגיתות ומבדיל על הכוס. וכבר אסיקנא בפרק כל כתבי הקודש והכין מיתוקמי ממרייהו דרבא ורב אשי דאמרו דצריך למימר המבדיל בין קודש לחול והדר עביד צורכיה, דדוקא בדלא צלי ולא אבדיל בצלותא לא משתרי למעבד צורכיה עד דמברך המבדיל בין קודש לחול, ומבעי למימר בה הזכרת השם ומלכות, אבל אי אבדיל בצלותא אע"ג דקיימא לן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, מיהו בעשית מלאכה מותר, ואע"ג דאכתי לא אבדיל על הכוס, וכן הילכתא:
מתני' כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. כדרב פפא דאמר מותר לו לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי:
תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה. הא כיצד היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה:
ומחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה ועל עיסקי המת [להביא לו ארון ותכריכין]. הא כיצד אמר לו אם אתה מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים, ר' יוסי בר' יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח:
השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק, אעפ"י ששכרו לפני השבת ופסק לו דמים, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו, אם היה [שכיר שנה] שכיר שבת שכיר חודש, נותנין לו שכרו של שבת לפיכך אחריות שבת עליו, לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של כך וכך ימים:
מתני' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. אמר רב ממקום קרוב ממש, ושמואל חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, הלכך ימתין ולא יספוד בהן ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב, והלכתא כשמואל, דדייקא מתניתין כוותיה:
מתני' עושין כל צורכי המת בשבת. סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזוז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף. ת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו, כדי שלא תיכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד (שלא) [אשר לא] ירתק חבל הכסף (קהלת יב ו), זה חוט השדרה, ותרוץ גולת הזהב (שם שם), זה אמה, ותשבר כד על המבוע (שם שם), זה הכרס, ונרוץ הגלגל אל הבור (שם שם) זה פרש, וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (מלאכי ב ג). אמר רב הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים. א"ר לוי אמר רב פפי א"ר יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומר לו טול מה שנתת בי:
מתני' אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. תנו רבנן המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה שיתעצמו עיניו של מת, נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן מתעצמין מאיליהן. תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, כיון שמת אדם בטל מן המצות, והיינו דאמר ר' יוחנן במתים חפשי (תהלים פח ו), כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה (בראשית ט ב), כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו:
א"ר פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפול, ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רבי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג):
[פרק כ"ד] מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות [ברה"ר]. אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא, פשיטא כיסו תנן, מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה, והאי דקתני כיסו, אורחא דמלתי קתני קמ"ל, ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה, אבל אתי לידיה ככיסיה דמי. ואע"ג דסלקא לישנא בתרא בתיקו, הוי ליה ספיקא מדרבנן למיתבה לנכרי, וספיקא דרבנן לקולא, כי היכי דלא ליתי לאחולי עלה שבתא:
אם אין עמו נכרי. שאינו מצווה על שביתתו מניחו על החמור, שמצווה על שביתתו. תניא כשהחמור מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלה הימנו, ולא יחמר עליה, דכתיב לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י), ולחמר אחר בהמתו טעונה מלאכה היא, דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, אלא נוטלה הימנה בקרוב לה, כי היכי דלא ליעבד עקירה והנחה. אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת, בחבירו פטור אבל אסור, וכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה:
אין עמו לא חמור ולא נכרי מניחו על חרש שוטה שאינו מצווה על שביתתו. ולקטן לא יהיב ליה דילמא אתי למיסרך, אין עמו לא חמור ולא נכרי ולא חרש שוטה מאי. א"ר יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מאי היא, מוליכו פחות פחות מארבע אמות סמוך לביתו, ואמאי לא רצו חכמים לגלותה, דכתיב כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה ב), דאי שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:
אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. ודוקא רץ אבל קליל קליל לא וכי מטי לביתיה זריק לה כלאחר יד כי היכי דלא ליעביד עקירה והנחה. אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בין בשוגג בין במזיד פטור מחטאת אבל אסור, בשוגג לא מיחייב, דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו כט ל), הוקשה כל התורה לע"ז, מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה חייב ואי לא לא, אף כל דעביד מעשה בגופיה מיחייב, ואי לא עביד מעשה בגופיה לא מחייב, ובמזיד אינו חייב חטאת, דתנן על המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, מכלל דעל זדון שבת אינו חייב חטאת על לאו נמי לא מיחייב חטאת דהוי ליה לאו שנתנה לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין, שאני הכא דאמר קרא אתה ובהמתך (שמות כ י), אתה למה לי, הוא ניהו דימחייב כי עביד מלאכה, בהמתו לא מיחייב איהו חטאת, אבל איסורא מיהא איכא:
מתני' הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאין ניטלין בשבת מתיר הכלים והשקין נופלין [מאליהן]. היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר את החבלים והשקין נופלין. והוא הדין לכל דבר שאינו ניטל בשבת מתיר את החבלים והוא נופל:
מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפים אבל לא את הזירין. אמר רב הונא הן הן פקיעין הן הן זירין הן הן כיפים, פקיעין תרין, כיפים תלתא, זירין דארזא, וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין, וה"ה לכיפים, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר:
מתני' אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה, ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. תני רב חנין מנהרדעא מערבין תבן ואספסתא לפני בהמה ונבילה לפני הכלבים ושמעינן מינה למיטרח באוכלא טרחינן, שוויה אוכלא לא משווינן:
מתני' אין אובסין את הגמל. דהיינו לעשות לה איבוס במעיה, כי הא דההוא טייעא דאכלה כורא ואטעינה כורא:
ולא דורסין האוכלין בגופו, אבל מלעיטין, אין מאמרין את העגלים (ולא) [אבל] מלעיטין. וכבר פרישנא מהו אמראה ומהו הלעטה בפרשת אלה תולדות יצחק:
תנא המראה כשהיא מרביצה ופוקק את פיה ונותן לה מים וכרשינן בבת אחת, הלעטה מאכילה מעומד ומשקה אותה מעומד ונותן לה מים בפני עצמן וכרשינן בפני עצמן:
ומהלקטין את התרנגולים. דהיינו דספי ליה בידים והוא בולע מעצמו. תנן נותנין מזונות לפני הכלבים, ואין נותנין מזונות לפני החזיר, ומה הפרש בין זה לזה, זה מזונותן עליך, וזה אין מזונותן עליך. אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דקא תני אין נותנין מזונות לפני דבורים ולא לפני יונים שבשובך, אבל נותנין מזונות לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הרדיסאות, מאי טעמא לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונתן עליך:
מתני' מחתכין את הדילועין לפני הבהמה. ואת הנבילה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. אוקמה רב נחמן במסכת יום טוב דסתמא דהאי מתני' כר' שמעון, והכי קאמר מחתכין את הדילועין תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טירחא דלא צריך הוא, ואת הנבילה לפני הכלבים, ואעפ"י שנתנבלה בשבת, וקיימא לן כר' שמעון בשבת משום דמיקל, ומשום דשבת חמורה היא במצוותיה ובכרת ולא אתי לזלזולי בהו, ואי מקילינן בה חדא קולא לא אתי לאקולי ביה טפי סתם לן כר' שמעון דמיקל:
מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצורך השבת. תנן הפרת נדרים כל היום, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד נדרה בלילי שבת מיפר לה בלילי שבת, נדרה ביום השבת מיפר לה עד בין השמשות, נדרה בין השמשות מיפר לה עד שלא תחשך, נדרה משתחשך שוב אינו מיפר. תניא מפירין נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר מעת לעת, והלכתא הפרת נדרים כל היום [בלבד], וליתא לדר' יוסי בר' יהודה ולדר' שמעון בן ר' אלעזר, דגרסינן בפרק נערה המאורסה א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג, ואסיקנא הילכתא דמפירין נדרים בשבת, בין לצורך ובין שלא לצורך, ואמר רב נחמן הילכתא נשאלין נדרים עומד וביחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו איפשר להן מבעוד יום:
מתני' ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו:
ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. אמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור [וכו']. עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משה ליה, אמר ליה אימור דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא, והילכתא כעולא:
הנה זאת דרך קצרה אשר קצבתי לתהלוכות מסכת יציאות, תהלה והוד למלך ה' צבאות. ושאריתן ומחלוקתן וסייומן וסיתומן וקייומן במסכת הלא בראש סדר עתך:

Verse 30

וישבתו העם ביום השביעי. כיון ששמעו כך מפי משה ומפי הגבורה עמדו וקיבלו עליהם שביתה:

Verse 31

ויקראו בני ישראל את שמו מן. ומתחילה היה שמו לחם אבירים כדכתיב לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם היורד ממקום אבירים, כלומר משחקים ממקום הגדולים, ודומה לו אביר ישראל (ש"א כא ח), ועכשיו בשביל שאמרו מן הוא, לפיכך קראו שמו מן, לענין שדרשנו:
והוא כזרע גד. אנשי עיר הקודש תירגמו כזרע כסבר, ר' יהושע אומר דומה לזרע פשתן, יכול שהוא אדום כזרע פשתן, ת"ל לבן, ומאחר שדומה לזרע פשתן למה מדמה לזרע גד, אלא כדר' יוסי, דאמר ר' יוסי כשם שהנביא מגיד חדרים נסתרים, כך המן מגיד חדרים נסתרים לישראל, כיצד איש ואשתו שבאו לפני משה לדין זה אומר סרחה עלי ויצאה מביתי, וזאת אומרת הוא סרח עלי ויוציאני מביתו, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא העומר שלה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו ויצאה, ואם נמצא העומר שלה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה, וכן ב' [שבאו לדין] זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה לבקר משפט, למחר נמצא העומר בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא העומר שלו בבית רבו השני בידוע שהוא מכרו לו, ואע"ג דאמר ר' יהושע דזרע גד דומה לזרע פשתן לא מסתבר לן טעמא, אלא כדתרגמו אנשי עיר הקודש דאמרי כזרע גד כסבר. ד"א [אמר] ר' יוסי עגול כגידא ולבן כמרגליות, ובלע"ז קורין גד קוליינדירי:
וטעמו כצפיחת בדבש. צפיחת הוא המאכל שעושין מסולת נקייה ודבש נקי ועושין עושה רכה ונוחה היא לציקרי מאד, ובלשון משנה קורין אותה צפחת, כדתנן כל הניצוק טהור חוץ מדבש הזיפין, הבא ממקום זיף, וי"א חוץ מדבש הזייפין, פי' משום שהוא נקי מאד מזייפין אותן ומערבין בו פסולת. והצפחת, דהיינו מאכל רך הרכה מסולת ודבש, וכן א"ר אליעזר ולמדרשינו הראשון עבדי לה קלישתא ורכיכתא לדברי רבי יהושע דעבדי לה סמיכתא. כדתנן חלת המשרת והאיסקרוטין:
ורבותינו דרשו ותעל שכבת הטל. ר' אליעזר המודעי אומר עלה תפילתן של אבותינו כטל שהיו שוכבין בעפר:
דק. יורד מן הרקיע שנקרא דוק, שנאמר הנוטה כדוק שמים (ישעי' מ כב):
מחוספס. ר"ל אמר דבר הנימוח על פסח היד. ור' יוחנן אמר דבר שנבלע ברמ"ח איברים מנין מחוספס. א"ר נחמן מחספס כתיב חסר וי"ו. ור' טרפון אמר אינו יורד לא על האופסים כביכול פשט הקב"ה את ידו ונטל את תפילתן של אבותינו שהיו שוכבין על הארץ והוריד המן לישראל, כענין שנאמר ומצאתי כופר (איוב לג כד):
ת"ר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותה דברי ר' עקיבא וכשנאמרו הדברים לפני ר' ישמעאל אמר להן צאו ואמרו לר"ע טעית, וכי מלכי השרת אוכלין [לחם], והלא כתיב לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים ט ט), אלא אל תקרי אבירים אלא אברים, דבר הנבלע ברמ"ח איברים, וכה"א ונפשנו קצה בלחם הקלקל (במדבר כא ה), קל היה במעיהם שאינן ניפנין, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך (דברים כג יד), וקאמר במה שתגרי אומות העולם מוכרין להם, וכבר היו ר' טרפון [ורבי ישמעאל] וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן, נענה ר' אליעזר המודעי ואמר מן שירד לישראל גבוה ששים אמה, אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב [דברים] ומביא עלינו, א"ל מקרא אני דורש חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (בראשית ז כ), וכי ט"ו בעומק, ט"ו בשפלה, וט"ו בהרים, וכי מיא שורי שורי קיימא, ועוד תיבה היכי מסגיא, אלא מעיקרא נבקעו כל מעיינות תהום רבה עד דשוו מיא בהדי טורא, והדר חמש עשרה אמות מלמעלה גברו המים, לאחר שנפתחו ארובות השמים ומדה טובה מרובה ממדת פרעניות, ובמדה של טובה כתיב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו (תהלים עח כד), ובמדת פורעניות כתיב וארובות (שמים) [השמים] (בראשית ז יא) מיעוט ארובות שנים, תנא כמה ארובות בדלת ארבע, וארבע בדלת אחרת, הרי שמונה ארובות, ובשתי ארובות גברו המים ט"ו אמה, נמצא שבשמונה ארובות היה גובהו של מן ששים אמה:
תניא איסי בן יהודא אומר מן שירד לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי (תהלים כג ה):
את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ר' אליעזר המודעי אומר על האפוי אפו ועל המבושל בשלו, הא כיצד יו"ט שחל להיות ערב שבת מנין אתה אומר שאין רשאין לאפות ולבשל מיו"ט לשבת אלא א"כ עירבו בדבר האפוי או מבושל אפילו כזית כגון פת או מין מאכל כדי שיסמוך עליו לשבת שלא יראה כמבשל ביו"ט לשבת שהרי הכין מעיו"ט, שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז כג):

Verse 32

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה'. לפי שעה צוה הקב"ה למשה שיקח מלוא העומר מן ממנו למשמרת, למשמרת שיהא שמור שלא יבאיש ושלא יתליע ולא יימס. לדודותיכם. לדורות שבארץ ישראל:
למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. וכן מצינו בירמי' שאמר להם לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס באותו שעה הוציא ירמי' צלוחית של מן אמר להם הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל (ירמי' ב לא), אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה פרנסם הקב"ה, אף אתם אם אתם עוסקים בתורה הקב"ה מפרנס אתכם:

Verse 33

ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת. איני יודע ממה היא אם ממתכת או מעץ, אלא משם אתה למד מכלי חרש צנצנת שהיה מצננת המשקין שבתוכה ורמז לדבר צנים (ופחים) [פחים] בדרך עקש (משלי כב ה), שאין לך דבר שהוא מצין את חבירו אלא כלי חרס, ועוד דכתיב ביה למשמרת, ואין לך דבר שמשמר מה שבתוכו ככלי חרש, וכן הוא אמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים (ירמי' לב יד):
והנח אותו לפני ד'. עד שנה השישית עשה את המשכן וכלי הקודש, ומשחו את הארון, ונתנו שם את העדות ונמשח אהרן, אז לקח אהרן את צנצנת המן והניחה לפני הארון:

Verse 34

כאשר צוה ה' (את) [אל] משה. בזמן ירידת המן בתחילה כן עשה אהרן בשנה השנית:
ויניחהו אהרן. אחר שנמשה לפני העדות לאחר שניתן אל הארון:
למשמרת. לעתיד לבא, כי בשעה שמצא חלקיהו הכהן ספר תורה פתוח בהיכל, בזמן שהיה ירמיהו בו מתנבא על ישראל, שלשים שנה קודם שהיה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן, והיה כתוב בס"ת יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת (דברים כח לו), מיד עמד וגנז כל מלאכת המשכן תחת מחילת ההיכל והארון והבדים וכל כלים שנעשה במדבר וצנצנת המן ומטה אהרן ושקדיה ופרחיה והמזבח עם אש תמיד ושמן המשחה וקטורת הסמים ואפר הפרה, שנאמר ויאמר המלך לכהנים המבינים בעם תנו לכם את הארון ברית ה' כי אין לכם משא בכתף ועתה עבדו את ה' בכל לבבכם (דה"ב לה ג), ואמר ר' אליעזר אתיין משמרת משמרת, כתיב במקלו של אהרן למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז כה), וכתיב בצנצנת המן למשמרת לדורותיכם, וכתיב לפני עדות למשמרת, ללמדך שבמקום אחד גנז ועתיד להעמידן לישראל, שנאמר למשמרת לדורותיכם, דור העוה"ז ודור העוה"ב:

Verse 35

[ובני ישראל אכלו את המן] למה נאמר ובני ישראל אכלו את המן, אלא ללמדך אעפ"י שפסק את השליו, לא פסק המן מ' שנה קטועות:
עד בואם אל ארץ נושבת. דהיינו ארץ הגלעד, ואעפ"כ לא פסק המן, אלא את המן אכלו בלעדי השליו אחר שנכבשה ארץ הגלעד בימי משה ועד יום פטירתו, דהוי ליה מ' שנה חסירין מנין ע' יום, ואחר פטירתו שבעים יום, עד בואם אל ארץ כנען, דהיינו ארבעים שנה שלימים, כיצד בששה עשרה באייר ירד המן לישראל חסרו משנה ראשונה שיצאו ממצרים ל' יום של ניסן וי"ו של אייר הרי מ"ג יום חסירין משנה ראשונה, ואכלו כל אותה שנה, ול"ט שנים אחרים, דהיינו מ' שנה שהלכו ישראל במדבר, ובשנת המ' מת משה בז' באדר, ופסק המן באותו יום, וחזר בזכות שנתעסקו בהספידו, ואכלו הימנו ע' יום, כיצד כ"ד של אדר של שנת הארבעים וכ"ט של אדר שני וי"ז של ניסן בכניסתן לארץ, שנאמר וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ (יהושע ה יב), בששה עשר בניסן אכלו מתבואה חדשה של ארץ ולמחרתו שבת המן, הרי לך מ' שנה שלימים, וקיי"ל כר"א המודעי, דאמר שבעים יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה, הא כיצד משה מת בז' באדר ואכלו ממנו כ"ד של אדר הראשון, ושלשים של אדר השני ששנת עיבור היתה וששה עשר של ניסן, ואי קשיא לך ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום (דברים לד ח), דמשמע דבסוף ל' אמר הקב"ה ליהושע קום עבור את הירדן הזה (יהושע א יב), הכי קיי"ל דשלשים ושלשים הוו, והכי נמי תנינן בסוף ספרי בפסוק ויבכו בני ישראל את משה, ומריבוי דקרא ילפינן לה, דכיון דכתיב ויבכו בני ישראל את משה ל' יום, א"כ מה ת"ל ויתמו ימי בכי אבל משה, אלא שלשים של בכי ושלשים של אבל, דהוי ליה ששים יום, דהיינו כ"ד של אדר ראשון ושלשים של אדר שני וששה של ניסן ובז' בניסן אמר הקב"ה לישראל משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה (יהושע א ב), ועברו את הירדן בעשור לחודש הראשון ועשו את הפסח בי"ד בניסן בערב בערבות יריחו ובי"ז בניסן אכלו מן החדש, ולמחרת דהיינו י"ז בניסן, פסק המן, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה יא) דהיינו יום י"ז בניסן, וכתיב וישבות המן ממחרת (שם שם יב), היינו יום י"ז למחרת של יום י"ו:

Verse 36

והעומר עשירית האיפה היא. וכמה האיפה א' משבעת רבעים קמח ועוד, דהיינו תל"ב ביצים, והעומר עשירית האיפה אחד מחמשה ברביע, דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה מנין חל"ה:

Chapter 17



Verse 1

ירוויחו דורשי פרשת שבת ראשונה והילכותיה ישימו לה' כבוד וישכילו, וסמוך לה פרשת צמאון, ומלחמת שונא, ולמה נסמכה לכדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות טז כז), וסמוך לאותו ענין ויבא עמלק (שם יז ח):
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים. למה נקרא שמה רפידים, שרפו ידיהם מן המצות שנצטוו במרה ופירשו מן התורה, ולפיכך בא השונא עליהם, שאין השונא בא אלא על חטא ועל העבירה:
ואין מים לשתות העם, כדי לייגען:

Verse 2

וירב העם (על) [עם] משה. עברו על שורת הדין, דרך ארץ כשאדם כועס בתוך ביתו, אינו נותן עיניו אלא בקטן, ואלו נותנין עיניהן בגדול שבהן:
ויאמרו תנה לנו מים ונשתה. שיתפו כבוד יוצרם עם משה:
ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. אמר להם כל זמן שאתם מדיינין עמי כאילו אתם מנסין להקב"ה:

Verse 3

ויצמא שם העם למים. במקום אחר מהוא אומר ולא יכלו לשתות מים (שמות טו כג), אבל כאן נגע בהן צמאון, וחסרו דבר השווה לכל, דהיינו מים ולפיכך נתרעמו:
וילן העם על משה. זה אחד מן הדברים שאין יכולת לידע טעמן בלעדי ענין הסמוך לו, כי יש לומר וילן לשון תלונה, כגון זה, ויש לומר וילן שם בלילה ההוא (בראשית לב יד), וספרני דייקני נקדו וילן שם בלילה ההוא סגו"ל תחת למ"ד, דהיינו פתחא, כענין ובהמרותם תלן עיני (איוב יז ב), ונקדו וילן העם דהוי לשון תלונה, ציר"י תחת למ"ד, וזה לך הכרת אותותם:
ויאמר. מלמד שכולם הסכימו במאמר אחד:
למה זה העליתנו ממצרים. כביכול משה לבדו זולתי דבר הקודש:
להמית אותי ואת מקני בצמא. השוו בהמתן לגופן, לפי שבהמתו של אדם היא חייו, כשאדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא הרבה:

Verse 4

ויצעק משה אל ה' לאמר. אמר לפניו רבונו של עולם בינך ובינם אני הרוג, אתה אמרת לי אל תקפיד כנגדם, שנאמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך (במדבר יא יב), והם מבקשים להורגני:
מה אעשה לעם הזה. איני יכול לעשות להם או לתת להם כלום זולתי בדבריך:
עוד מעט וסקלוני. כלומר אם אמתין עוד כשעה קלה קמים עלי וסוקלין אותי, ודומה לדבר עוד [אחת] מעט [היא] ואני מרעיש (חגי ב ו), ועוד מעט ואיננו בוא וראה שבחו של משה רבינו שלא ביקש לטורדם, אלא ביקש עליהם רחמים, אלא שהיה מגביה דברי תרעומתם עליו והקב"ה ממיך, ובמקום אחר הקב"ה מגביה ומשה ממיך שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי ואכלם (שמות לב י). ואחריו מהו אומר, ויחל משה את פני ה' אלהיו (שם שם יא):

Verse 5

ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם. אחוז בשררותך, כדכתיב ויעבור מלכם לפניהם (מיכה ב יג). ר' יהודה אומר עבור מהן שאתה מוציא להן המים. ר' נחמיה אומר עבור על דבריהם עבור על פשעיהם:
וקח אתך מזקני ישראל. להיותם לך לעדות שלא יאמרו ישראל מעיינות היו שם:
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. וי"ו שבראש תיבת והלכת היא משמעתה לשון עתיד, אמר קחנו ותלך לך מפני התרעומות, וזה אחד משלשה דברים שהיו ישראל מתרעמין עליהן, והיו אומרים מיני פורעניות הן, ואלו הן:
הקטורת והארון והמטה, אמרו קטורת זו הרגה את נדב ואת אביהו, לכך ידעו שהיא של ברכה, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, (במדבר יז יב), אמרו ארון זה הרג את עוזא, שנאמר ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל (ש"ב ו ז), והוא הכה באנשי בית שמש, שנאמר ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' (ש"א ו יט), לכך ידעו שהיא של ברכה, שנאמר ויברך ה' את עובד אדום ואת [כל] ביתו [וגו'] בעבור ארון האלהים (ש"ב ו יא ויב), אמרו מטה זה של סנפירינון הוא הביא עשר מכות על המצריים במצרים, ועשר על הים, לפיכך ידעו שהוא של ניסים, שנאמר והכית בצור ויצאו ממנו מים (פסוק ו):

Verse 6

הנני עומד לפניך. עמד כתיב חסר וי"ו, אמר לו הקב"ה כבר שכינתי מוקדמת לך, וכל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם, שם אני לפניך:
שם על הצור בחורב היה לו מראה מקום:
והכית בצור. במטה שבידך הכה בצור, זהו פשטיה דקרא, אלא אמר יוסי בן זימרא מיכן שהמטה היה של סנפירינון שנאמר והכית בצור, על הצור לא נאמר, אלא בצור, כלומר בצור שבידך, ולא מסתבר, דכתיב ויצאו ממנו, דמשמע ממנו מאותו הצור שאתה מכהו:
ושתה העם. כלומר וישתה העם, וכן הוא אומר המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח טו), ואומר הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו:
(תהלים עח כ):
ויעש כן משה לעיני זקני ישראל:

Verse 7

ויקרא שם המקום. ממש:
מסה ומריבה על ריב בני ישראל. עם משה:
ועל נסותם את ה' לאמור [ר' אליעזר אומר] אם מספיק לנו את צורכינו נעבדנו, ואם לאו לא נעבדנו:
היש ה' בקרבנו אם אין. ר' יהושע אומר כך אמרו, אם הוא רבון כל המעשים כשם שהוא רבון עלינו נדע. ואם אין נלך ונעבוד ע"ז. דרש ר' אלעזר המודעי המקום קראו מסה ומריבה, שנאמר ויקרא שם המקום. ר' יהושע אומר [מכאן] לבית דין הגדול שהוא [קרוי] מקום:
ירוויחו דורשי פרשת מסה ויבינו, וסמוך לה פרשת שונא, דדרש ר' יהושע ור' אלעזר חסמא המקרא הזה רשום ומפורש על ידי איוב, שנאמר היגאה גומה בלא ביצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא), כשם שאי אפשר לגומא זה להתגדל בלי מים, ואי אפשר לאחו זה בלי מים כך אי אפשר להם לישראל להיות אלא אם כן עסוקין בדברי תורה, ולפי שפירשו מדברי תורה בא שונא עליהן, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה, לכך נאמר בלשון זה ויבא עמלק:

Verse 8

ויבא עמלק. מהררי שעיר בא ופסע ארבע מאות פרסה, ובא לעשות מלחמה כדי לנקום נקמת עשו זקינו, דכתיב וישטום עשו את יעקב (בראשית כז מא), שכך ציוה עשו את אליפז בכורו להתגרות בבני יעקב, אלא לפי שנתגדל עם איוב וחביריו, והיה מדבר ברוח הקודש, לפיכך לא נתגרה בהם ובא עמלק בנו ואמר שאין לך שעה מוטבת מזו שישראל מרודין במדבר כינס חמשה עממים ואמר להם בואו וסייעוני, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (והכנעני) והחתי וגו' (במדבר יג כט), שהיה יושב לפנים מכולן, אמר להם בואו ואתן לכם [עצה] מה תעשו, אלך אני לפניכם אם ינצחוני ברחו לכם, ואם לאו תכנסו במלחמה וסייעוני:
וילחם עם ישראל. ר' אלעזר המודעי אומר היה עמלק נכנס סמוך לכנפי הענן. וגונב נפשות מבני דן, שהיו נוסעין באחרונה, והיה בהם זהוהי הלב, שהיו זונים אחר פסלו של מיכה שהוציאו עמהם ממצרים, ולפיכך היה הענן פולטם, והיה עמלק גונבם ומחתך את מילתם וזורקן כלפי מעלה, ואמר ראה מה שאני עושה בבני בריתך, שנאמר ויזנב בך כל הנחשלים (דברים כה יח):
ברפידים. א"ר חנניה שאלתי את ר' אלעזר שהיה יושב במתיבתא רבא, רפידים מהו, ואמר לי כמשמעו, אחרים אומרים אין רפידים אלא על שם רפיון ידים, לענין שדרשו לעיל, ולמה נקרא שמו עמלק, שבא על עם ה' ללוק דמם ככלב:

Verse 9

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, לא אמר בחר לי, אלא בחר לנו, השווה כבוד תלמידו לכבוד עצמו, והיינו דתנן יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכך אמר שאול לנערו פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו (ש"א ט ה), לפיכך זכה למלכות, ומנין שיהא עליך כבוד חבירך חביב כמורא רבך, שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני (במדבר יב יא), והלא שווין היו, דכתיב הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, ולא עוד אלא שאהרן גדול ממשה שלש שנים, ומה ת"ל בי אדוני שעשאו כרבו. ומניין למורא רבך שיהא עליך כמורא שמים, שנאמר אדוני משה כלאם (שם יא כח). כשם שהקב"ה כלאם, כך אתה כלאם:
אנשים. גבורים ויראי חטא:
וצא. מתחת הענן:
הלחם בעמלק. וקבלה היתה ביד משה שאין עמלק נופל אלא ביד בני יוסף, שנאמר ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדי' א יח), לפיכך זירז את יהושע להלחם בעמלק:
מחר. איסי בן יהודה אומר חמשה דברים בתורה אין להם הכרע, אלו הן:
שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, שאי אתה יכול להכריע התיבה ממש עם שלפניה או עם שלאחריה, הלא אם תטיב שאת (בראשית ד ז), או שאת אם לא תטיב, וברצונם עקרו שור ארור (שם מט ו), או ארור אפם כי עז, וצא הלחם בעמלק מחר (שמות יז ט), או מחר אנכי נצב, ארבעה גביעים משוקדים (שם כה לד), או משוקדים כפתוריה ופרחיה, הנך שכב עם אבותיך וקם (דברים לא טז), או וקם העם הזה:
מחר אנכי נצב. ר' אלעזר המודעי אומר למחר בשעת מלחמה נגזור תענית ונהיה מעותדים:
על ראש הגבעה. אלו מעשה אבות ואימהות, שנאמר כי מראש הרים אראנו ומגבעות אשורנו (במדבר כג ט), זהו מדרשו, אבל פשטיה דקרא כר' יהושע דאמר על ראש הגבעה ממש כמשמעו:
ומטה האלהים בידי. במקום דגל, מטה שבו נקרע הים ובו נעשה כמה ניסים ושמו של הקב"ה חקוק בו, אקחנו בידי לדגל, ובו נכה את עמלק:

Verse 10

ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק. עשה כמו שהתפקד לא עבר על גזירת משה:
ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. כמשמעו, וכדברי ר' אלעזר המודעי על ראש הגבעה לזכור מעשה אבות ואימהות, כענין שנאמר מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב ח). כל מקום שהם סמוכין כתיב משה ואהרן, וכאן כתיב משה אהרן, לענין המפורש בפסוק שני ושלישי:

Verse 11

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או שוברות את עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן, והמקום עושה להם ניסים וגבורות ומשבר את עמלק, וכן אתה דורש בפסוק עשה לך שרף (במדבר כא ח):

Verse 12

וידי משה כבדים. כתיב ידו וכתיב וידי. לפי שתחלה היה מגביה ידו אחת וממיך ידו אחת עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים, ולמה כבדו שתי ידיו, לפי שהשהה ישועתן של ישראל מהיום למחר, לפיכך נצטער כך והיו ידיו כבדים, כאדם שתלויין לו שתי כדי מים בשתי זרועותיו, מיכן שלא ישהה אדם במצוות:
ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליהן, אלא כדי להצטער בצערן של ישראל, מיכן בזמן שהציבור בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא ישתתף בצערן של ציבור, שכל המשתתף בצערן של ציבור, זוכה לראות בנחמת ציבור, וכן הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת ציבור:
ואהרן וחור תמכו בידיו. שהיה מעלן ומורידן, עיקר מלת תמך לשון מסעד כדי לכוין הדבר במקומו, ודומה לו ויתמוך יד אביו (בראשית מח יז), תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה), וכל דומיהם:
מזה אחד ומזה אחד. זה תומך ידו אחת וזה תומך ידו אחת, מיכן אמרו אין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה ביום תענית ציבור. ויהי. לשון יחיד, ידיו לשון נקבה ולשון רבות, וצריך מדרש להתאימן, אלא כך אמר ויהי משה ידיו פרושות באמונה עד בוא השמש, שכל אותו היום מתענה עד בוא השמש, אבל רבותינו דרשו ויהי ידיו, שכך אמר בידי אחת שלא קבלתי בה מישראל כלום, דכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו), תזכור ותעשה בה ניסים וגבורות לישראל, ובידי אחת שהוצאת על ידי את ישראל ממצרים, וקרעת להם את הים, ועשית להם ניסים וגבורות, תזכור ותעשה בה ניסים וגבורות לישראל, בשעה הזאת, אמונה שוות כאחת עומדות ומתאמנות כל יד ויד נכונה לעמוד, ודומה לדבר מימיו נאמנים (ישעי' לג טז), נאמן ביתך וממלכתך (ש"ב ז טז), כל דבר שהוא קיים קוראו נאמן:
עד בוא השמש. ד' הן שמליאים ו' במקרא, וכולן לדרשה, וזה למה מלא ו', לפי שלמדנו על המלכיות כולן שאינן עושות מלחמה אלא עד ו' שעות, אבל מלכות חייבת זו עושה מלחמה משחרית לערבית, לאחר ששקעה החמה:

Verse 13

ויחלוש יהושע. החלישם תחילה כאדם המכה את העכברים ומכתשם, ודומה לדבר אין קול ענות חלושה (שמות לב יח), החלש יאמר גבור אני (יואל ד י), וכל דומיהן מדוברין על אופן חלשות:
עמלק. כמשמעו:
את עמלק. לרבות אשתו ובניו:
עמו אלו חיילים שעמו, כשהוא אומר זאת עמו לרבות חיילים שעם בניו:
לפי חרב. ר' יהושע אומר לא נוולם אלא דנם מיתה יפה, היה מתיז את ראשיהם בסייף וחוזר ומכתשם:

Verse 14

ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר. כתוב זאת, מה שכתוב במלחמת זאת כאן ובמשנה תורה:
זכרון. מה שכתוב בנביאים, שנאמר כה אמר ה' [צבאות] פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (ש"א טו ב). פקידה וזכירה ענין אחד הן:
בספר. מה שכתוב במגילה, שנאמר ונכתב בספר (אסתר ט לב):
ושים באזני יהושע. הסדר הדברים באזניו שיהא זהיר בהן, מגיד שבאותו היום נמשח יהושע, דברי ר' יהושע, ר' אלעזר המודעי אומר זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם הקב"ה רמז שנים חשו ושנים לא חשו, יעקב נתן לו רמז ולא חש, שנאמר הנה אנכי עמך ושמרתיך (בראשית כח טו), ובסוף לא חש שהיה ירא, שנאמר ויירא יעקב מאד (שם לב ח), אמר שמא יגרום החטא, משה נתן לו רמז ולא חש, שנאמר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה, אמר לו יהושע מנחיל את הארץ לישראל, בסוף לא חש והיה עומד ומתפלל, שנאמר ואתחנן אל ה' (דברים ג כג), אמר לפניו רבונו של עולם דרך בני אדם מושל זה גוזר גזירה ובא מושל גדול הימנו ומבטלה, שנאמר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז), אבל אתה כשאתה גוזר גזירות אין מי מבטלן על ידך, אלא צדיקים עומדים בתפילה לפניך ואתה מבטלן, שנאמר ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב כח), וכתיב צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (ש"ב כג ג), בבקשה ממך אעברה נא ואראה וגו' (דברים ג כה), דוד נתן לו רמז וחש, שנאמר גם את הארי (ואת) [גם] הדוב הכה עבדך וגו' (ש"א יז לו), אמר דוד וכי מה אני ספין [שהכתי חיות רעות אלו], אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידים לינצל על ידי. מרדכי נתן לו רמז וחש, שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים (אסתר ב יא), אמר וכי אפשר לחסידה זו שתינשא לרשע ערל זה, אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידים להינצל על ידיה:
כי מחה. ה' כתיב ו' קרי, ונדרש אם למסורת, כלומר כי מחה את זכר מקצת בני ישראל שחתך מלותיהם ומנעם מלהוליד, לפיכך אמחה לו ולכל תולדותיו:
זכר עמלק. לכל בני משפחתו, כשהוא אומר את זכר לרבות בנות משפחתו ולהכי איענש רביה דיואב דגמר ליה תמחה את זכר עמלק, פרט לנשים, ואסריך ליה ליואב וקיימנה לה לנשי דבית עמלק, וארגיש דוד מלך ישראל במילתא וקטליה, אמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמי' מח י), דלא גמיר ולא מסבר להו לשמעיה בדוקיא, וארור מונע חרבו מדם (שם שם), דלא קטיל לך, משום דגרמת לאקייומי דבית עמלק בנשייהו:
מתחת השמים. מתחת מפרס השמים, ודבר זה לא יתקיים ממש, אלא לעתיד לבוא, שנאמר ולא יהיה שריד לבית עשו כי (פי) ה' דבר (עובדי' א יח), אימתי דיבר, במלחמת עמלק:

Verse 15

ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. אמר משה הנס שעשה הקב"ה במקום הזה בגיני עשאו. פשטיה דקרא כך נראה לי ה' דגל שלי, ודומה לו אל עמים ארים נסי (ישעי' מט כב), וכן על הר נשפה שאו נס (שם יג ב), פירוש אחר ה' נסי הקב"ה משתתף בנס שנעשה לי. וכן אתה מוצא כל זמן שישראל בנס כביכול הנס לפני הקב"ה, שנאמר ה' נסי, צרה לישראל כאילו צרה לפניו, שנאמר בכל צרתם לו צר (ישעי' סג ט), שמחה לישראל שמחה לפניו, שנאמר כי שמחתי בישועתך (ש"א ב א):

Verse 16

ויאמר כי יד. אין יד אלא שבועה, כענין שנאמר כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מ), כך כי יד על כס יה, כביכול כאדם שמניח ידו בתפילין או בספר תורה ונשבע, ולמה נכתב כאן יה שם חסר, ר' אלעזר המודעי אומר נשבע הקב"ה בכסא כבודו אם אניח נין ונכד לעמלק או זכר בעולם, שלא יהו אומרים גמל זה רחל זו של עמלק היא, ואימתי אני אמחה את זכרו, בשעה שתעקר ע"ז היא ועובדיה מכל תחת מפרס השמים, ואהיה אני יחיד בעולם, שלא תהא אלהות זולתי אלהותי שתהא מיוחדת בכל העולם כולו, ותהא מלכותי שלימה, ואין מלכות בעולם זולתי מלכותי לעולם ולעולמי עולמים, באותה שעה אני מכרית אותם מן העולם, שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו' (זכרי' יד ג), וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (שם שם ט), שלא יקרא שמי יה מעתה אלא יהוה. כסא שלם, שם שלם, מלכות שלימה, שמעתה לא יהא שם חול משותף לשם הנכבד והנורא:
מלחמה לה' בעמלק. על אותו זמן נאמר תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' (איכה ג סו):
יראו עיניי אני מנחם עבדך אשר יחלתי לחסדך:
מלחמה לה' בעמלק. שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכרי' יד ג):
מדור דור. ר' יהושע אומר מדור [אלו] חיי העולם הזה, דור [אלו] חיי העולם הבא. ר' אליעזר אומר מדורו של משיח שהן ג' דורות, ומנין שהם ג' דורות, שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים (תהלים עב ה), דור חד, דורים תרי. הרי שלשה, ר' אליעזר המודעי אומר מדור דור, מדורו של משה, ומדורו של שמואל הרמתי, ר' נתן אומר לא בא המן אלא להיות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם (אסתר ט כח):
חסדי ה' אזכיר תהילות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', ורב טוב לבית ישראל [אשר גמלם] כרחמיו וכרוב חסדיו (ישעי' סג ז), למדנו שכיון שאדם שומע גבורות הקב"ה שעושה בעולמו, וטובות שהוא גומל לחייבים או לחסידיו, צריך ליתן הודאה לפניו, ולהזכיר חסדיו בכל זמן, ומקבל שכר על כך, שכן מצינו ביתרו שכיון ששמע קריעת ים סוף ומתן תורה ומלחמת עמלק, בא ונתן ברכה להקב"ה, ונתן הודאה לפניו, לפיכך זכה וניתותרה פרשה אחת על ידו, וניתוספה אות אחת בשמו, שבתחלה היו קוראין אותו יתר, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת, שנאמר ויאמר יתרו למשה לך לשלום (שם שם), חמשה שמות נקראו לו, יתר שהותיר פרשה אחת בתורה, יתרו שהותיר במעשים טובים, חובב שנעשה חביב למקום, רעואל שהיה ריע לאל, פוטיאל שפיטפט באלילי ע"ז ונפטר הימנה, קני שקינא לשמים וקנה לו דברי תורה וחיי העולם הבא, וכן אתה מוצא באברהם שניתוספה לו אות אחת בשמו, וכן ביהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (דברים לא ז), ולענין הרשעים אינו כן, אלא הכתוב גורע אות אחת משמם, שכן מצינו בעפרון שכל זמן שלא נטל דמיה של ארץ ישראל נקרא עפרון מלא ו', לאחר כך נכתב עפרן חסר ו', וכן ביהונדב בן שמעה אחי דוד, בתחלה היו קוראין אותו יהונדב, ולאחר שנתחבר לאמנון לייעצו על אותו מעשה, מנעו ממנו אות אחת, והיו קוראין אותו יונדב, מיכן אמרו אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה:

Chapter 18



Verse 1

וישמע יתרו כהן מדין. כהן היה, ר' יהושע אומר כומר היה, כענין שנאמר ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני (שופטים יח ל), וכן הוא אומר רק אדמת הכהנים לא קנה (בראשי' מז כב):
חותן משה. בתחלה היה משה מתכבד בחמיו, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), ועכשיו חמיו מתכבד במשה שנאמר חותן משה, כשאומרים לו מה טיבך, אומר להם חותן משה אני:
את כל אשר עשה אלהים למשה. שבחרו לו לנביא, ועשה על ידו ניסים וגבורות:
ולישראל עמו. שקול משה כנגד כל ישראל, וישראל שקולין כמשה:
כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, מגיד ששקולה יציאת מצרים כנגד כל ניסים וגבורות שעשה הקב"ה לישראל:
ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה. מלמד שהיתה צדקת וראויה היתה לו למשה:
אחר שלוחיה. ר' יהושע אומר מאחר שפטרה הימנו בגט, נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח, דכתיב ושלחה מביתו (דברים כד א), מה להלן גט כריתות, אף כאן גט כריתות. ופשטיה דקרא לאחר שהוליכה למצרים עם בניו וראה את אחיו בצער, ואת עצמו ואשתו ובניו בסכנה, אמר הרי יש לי חמי במקום רחוק, טוב לי לשלוח אצלו את אשתי ואת בניי להנצל שם. אי נמי ששלחה ופטרה הימנו במאמר, ופרע לה מתן מוהרה, שנקראו שילוחים, ודומה לדבר לכן תתני שילוחים על מורשת גת (מיכה א יד), ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מ"א ט טז), ותירגם יונתן בן עוזיאל ויהבה מתנן:

Verse 2



Verse 3

ואת שני בניה. לפי ששילחם מעליו בעצתו של אהרן וגדלו אצל אמם, לפיכך קוראם הכתוב בניה:
אשר שם האחד גרשם. וזהו הבכור, ולמה קראו גרשם, כי אמר משה גר הייתי בארץ נכריה, ולהכי חסר ו', כלומר גר שם, ודומה לדבר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה כז):
בארץ נכריה. ר' יהושע אומר נכריה היתה לו שגלה מעל קרוביו:

Verse 4

ושם האחד אליעזר. לא נאמר ושם השני, אלא ושם האחד אליעזר, זה מיוחד לצפורה, וזה גרשם מיוחד למשה, ולמה קראו אליעזר, כי אמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. אימתי היה הדבר הזה, כשאמר לו דתן מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב יד), וכתיב וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה (שם שם טו), אמרו תפשו את משה והעלוהו לבימה וכפתוהו והניחו סייף על צוארו, ירד מלאך ונדמה להם בדמותו של משה. תפסו את המלאך והניחו את משה, ר' אליעזר אומר בני אדם שתפסוהו למשה, מהן נעשו אלמים, ומהן חרשין, ומהן סומין, והיו שואלים לאלמים להיכן ברח משה, ולא היו מדברים, ולחרשין ולא היו שומעין, ולסומין ולא היו רואין, לכך נאמר כי אלהי אבי בעזרי, ולפיכך אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח או עור (שמות ד יא):

Verse 5

ויבא יתרו חותן משה. שהיה מתכבד במשה ובניו, לפי שנאמר ואת שני בניה, שומעני בניה ממקום אחר, ת"ל ובניו בניו של משה:
ואשתו. לפי שנאמר אחר שילוחיה, שומעני נתיאשה בו, ת"ל ואשתו:
אל משה. מפני כבודו של משה:
אל המדבר. הרי הכתוב מתמיה עליו שהיה שרוי בתוך כבודו של עולם וביקש לצאת אל המדבר מקום תוהו שאין בו כלום:
אשר הוא חונה שם הר האלהים. לאהלו של משה:
הר האלהים. זה הר חורב שנגלה שם כבוד השכינה, מיכן אמרו שאין מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, שנא' הר האלהים:

Verse 6

ויאמר אל משה. על ידי שליח. ר' יהושע אומר אגרת כתב ושלח לו לאמר:
אני חותנך יתרו שמתכבד בשמך:
בא אליך. כלומר מבקש להיות בא אצלך באהבתי אותך:
ואשתך ושני בניה עמה. לפיכך באתי עמהם שאם תעשה בגיני צא לקראתי וקבליני, ואם לאו, עשה בשביל אשתך, ואם לאו, עשה בשביל בניה, דהיינו בניך, אלא אתה עסוק ללמד תורה ומצות לישראל, ואת בניך הנחת עמה והרחקתם מעליך:

Verse 7

ויצא משה לקראת חותנו. קבלה היא ביד משה מימי אברהם אבינו לקרב את הרחוקים תחת כנפי השכינה, ונאמר לו ברוח הקודש אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב, ולא המרחק, שנאמר (האלהים) [האלהי] מקרוב אני נאום ה' ולא (האלהים) [אלהי] מרחוק (ירמיה כג כג), אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר, ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו, מיכן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין:
וישתחו וישק לו. מיכן אמרו שחייב אדם להיות נוהג כבוד בחמיו:
וישאלו איש לרעהו לשלום. משה שנקרא האיש משה עניו מאד (במדבר יב ג), הוא הקדים שלום לחמיו, מיכן אמרו לעולם יקדים אדם שלום לחבירו, ואפילו לגוי בשוק:
ויבאו האהלה. זה בית המדרש:

Verse 8

ויספר משה לחותנו. כדי למושכו לקרבו לתורה:
את כל אשר עשה לפרעה ולמצרים על אדות ישראל. כדי שיודה לישועתן של ישראל:
את כל התלאה. לשון טורח וליאות, ודומה לו ותלה ארץ מצרים (בראשית מז יג), ונלאו מצרים (שמות ז יח), מסלסלי התורה גבורי כח יכולין לומר כי ל' לבדה היא יסוד התיבה, אפם כי חלוקין חכמי ישראל על מלת ותלה, כי מפרשים מקצת חכמים כי ל' ה' יסוד התיבה בלבד, והיא לשון שגעון, ודומה לה כמתלהלה היורה (חצים) [זיקים] (משלי כו יח), שהרי ותלה אין א' בתיבה, ואם תאמר ותלה ת' ל' הן יסוד התיבה, יש להשיב כי ברוב התיבות שהן בלשון הזה ל' א' הן יסוד התיבה ואין שם תי"ו, כגון ונלאו מצרים (שמות ז יח), נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכל דומיהם, ואני אומר כל שהוא פועל הרי התיבה מיוסדת בתי"ו למ"ד אל"ף, כגון התלאה אשר מצאתם (פסוק ט), אל ימעט לפניך את כל התלאה (נחמיה ט לב), וכל שהוא מפעל הרי התיבה מיוסדת בלמ"ד אל"ף לבד, כגון ונלאו, וילאו, נלאיתי, נלאה:
אשר מצאתם. לפי שהתלאה לשון נקבה, לפיכך נאמר מצאתם, כלומר מצא אותם בדרך, היאך רדף אחריהם פרעה וחילו, והיאך סגר לפניהם הים והמדבר, והיאך באו למרה ומצאו מימיה מרים, והיאך חסר לחמם במדבר סין, והיאך צמאו למים ברפידים, והיאך נלחם עמהם עמלק ברפידים:
ויצילם ה'. מכל התלאות הללו והוציאם לרוייה:

Verse 9

ויחד יתרו. כענין ויבן, ויפת, יפת, אותם התיבות אשר בבג"ד כפ"ת דגש והיה משפטו להיות ב' שוואין בתיבה, אך מפני החי"ת אשר משפטו להיפתח לא ניתן לתיבה זולתי חטף אחת, והטעם בי' הפועלת כמשפטו:
ויחד. לשון חדוה, ודומה לו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח י), ורחש לבי לדבר אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), על אופן זה, וכן הוא (למעלה) [למטה] הימנו אל תבא רננה בו (שם שם ז):
על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל. ר' יהושע אומר כל לרבות המן, אמרו לו מן זה שאנו אוכלים אנו טועמין בו כל מיני מטעמים, דכתיב כטעם לשד השמן (במדבר יא ח), מה השד הזה תינוק טועם בו כמה מטעמים, כך המן היה מתהפך לכמה מטעמים, קל וחומר ומה לחם היוצא מן הארץ מתקנין ממנו אלף מיני מאכלות, כדאמרו רבנן בהגדה, אשה שנתנה בנה ללמדו מיני בישולים ולמד ת"ק מיני מטעמים בחטה, לחם שיורד מן השמים על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר, אמרו לו הבאר הזה שנתן לנו הקב"ה אנו טועמין בה יין ישן, טעם יין חדש, טעם חלב, טעם דבש, וכל מיני ממתקים, דמדהוה ליה למכתב על טוב אשר עשה ה' וכתיב הטוב, הטובה, כל הטובה ש"מ לרבויי הוא דאתא:

Verse 10

ויאמר יתרו ברוך ה', א"ר פפוס בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי היו שם ששים ריבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם שבירך את הקב"ה, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה', לפיכך זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית:
אשר הציל אתכם מיד מצרים. מיד סבלותם:
ומיד פרעה, התנין הגדול ההוא:
אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר אשר הציל אתכם מיד מצרים, אלא אמר מתחלה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, ועכשיו הוציא את העם כולו יחד מתחת יד מצרים ולא היו יכולין למחות בידם:

Verse 11

עתה ידעתי בניסים וגבורות הללו שעשה לכם מודה אני לו:
כי גדול ה' מכל האלהים. מכל אותן הדברים שקורין אותן אלהות, אמרו לא הניח יתרו ע"ז בכל מקום שלא חיזר עליה ועבדה, לכך אמר מכל האלהים, שכחן את כולן ולא ראה בהן ממש, ונעמן הודה בדבר יותר ממנו, שנא' הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מ"ב ה טו), וכן רחב הזונה אמרה כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב יא):
כי בדבר אשר זדו עליהם. אמר בכך אני יודע גדולתו של הקב"ה בדבר אשר הזידו פרעה ומצרים בזדונם על ישראל לאבדם במים, ועכשיו ראיתי שהקב"ה נתגדל ואיבדם באותו דבר ואיבדם במים. וראיתי לרבותי שהדבירו מילת זדו על אופן תבשיל, כענין ויזד יעקב נזיד (בראשית כה כט), כלומר בדבר אשר זדו, בכלי אשר בישלו לישראל בה בישל להם, ודומה לדבר היא הסיר ואנחנו הבשר (יחזקאל יא ג), ומאי בדבר אשר זדו, זה מקוה המים שגזרו לאבד את ישראל בו, והקב"ה איבדם בתוך מקוה ההיא, הוא היה להם לסיר והם נעשו נזיד בתוכו שהיו המים מרתיחין בים סוף ומבשלם:

Verse 12

ויקת יתרו חותן משה. הרי הכתוב מתמיה עליו אדם שהיה עובד ומזבח ומקטר ומנסך ומשתחווה לע"ז שלו, ועכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים, לפיכך ויבא אהרן וכל זקני ישראל, נפנו מלעשות עולותיו וזבחי שלמים ובאו לאכול לחם עם חותן משה, ומשה עצמו להיכן הלך, והלא כתיב ויצא משה לקראת חותנו וגו' (פסוק ז), אלא שהיה עכשיו עומד ומשמש עליהם, וממי למד מאברהם אבינו, שנאמר והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), ואברהם למד מהקב"ה, שעומד בשמי מרום ושולח דבר קדשו ומשרת את בריותיו ונותן לכל אחד ואחד צורכו, שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז):
לפני האלהים. מה ת"ל, אלא מלמד שכל המקבל פני תלמידי חכמים, וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאילו מקבל פני שכינה, אלא פשטיה דקרא לפני האלהים. היינו באהל משה שהיה סמוך לעמוד הענן, ההולך לפני מחנה ישראל אשר רוח אלהים חיים וכבוד שכינה נראה בו למשה:

Verse 13

ויהי ממחרת. יום הסעודה הזו. אפס ששנו רבותינו ממחרת יום הכיפורים:
וישב משה לשפוט את העם. אותו היום באו ערב רב, דהיינו האספסוף, והיו תובעין לישראל שללה של מצרים, והיו ישראל מתרעמין זה על זה:
ויעמוד העם על משה. כמלך שיושב על כסאו ועבדיו עומדין סמוך לו, ודומה לדבר שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו ב), וכל צבא השמים עומדים עליו (מ"א כב יט), להתיצב על ה' (איוב א ו), נצבים עליו (בראשית יח ב), מיכן לשני בעלי דינים שיהו שניהם עומדין, ובית דין יושבין, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם יושבין, אבל לעמוד אחד ולהושיב אחד אסור, שנאמר לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז):
מן הבקר (ועוד) [עד] הערב. ואעפ"י שאין בית דין דנין אלא עד זמן סעודה, הוציאו הכתוב בלשון זה וכתב מן הבקר עד הערב, ללמדך שכל דיין שמוציא דין לאמתו מעלין עליו כאילו נעשה שותף [עם הקב"ה] במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), וכל כך למה. לפי שמעמיד את העולם, כדתנן על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, וכל מי שדן דין אמת אפילו שעה אחת ביום כאילו יושב ודן כל היום כולו, ואע"ג דאיצטריך לדרשה, מיהו אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שאותו היום נטרד משה באותו דין מהבקר עד הערב כמשמעו:

Verse 14

וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם. שהיה טרוד בעבורם ומתבטל מדברי תורה ויושב ומשיב לכל אחד ואחד כפי דבריו ומטריח עצמו בריבותיהם הרבה:
ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. כדמפרש ואזיל:
מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך. ומריבין זה על זה ואתה נטרד להם מן בוקר עד ערב:

Verse 15

ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש את אלהים. לדרוש מוסר הקב"ה ואזהרותיו על ידי, ודומה לדבר באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני (יחזקאל כ א):

Verse 16

כי יהיה להם דבר. שמסתפק להם בין טומאה לטהרה:
בא אלי. ואני בודקן לטהרו או לטמאו, אי נמי כשיש להם תביעת ממון ושפטתי בדין שאין בו פשרה, אי נמי כשרוצים לפשר בין איש ובין רעהו להתרועע זה עם זה:
והודעתי את חוקי האלהים. אלו מדרשות:
את תורותיו. אלו ההוראות:

Verse 17

ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה . לעצמך, וודאי מה שאתה מורה ומזהיר אותם טוב הוא, אבל מה שאתה מטריח עצמך כל כך לא טוב:

Verse 18

נבל תבל. לשון השרה ונפילה, ודומה לדבר ואולם הר נופל יבול (איוב יד יח), כנבול עלה מגפן (ישעי' לד ד), (כתאנה) [כאלה] נובלת עליה (שם א ל), ועליהו לא יבול (תהלים א ג), וכל דומיהן, בי"ת למ"ד לבדם הן יסוד התיבה, נו"ן תי"ו הן תכשיטין שכן דרך אותיות אית"ן להיותן תכשיטין לתיבה להדבירה על אופן מפעל:
נבל תבל גם אתה. שיגע למאד:
גם העם הזה. שרובם נפטרין לערב בפחי נפש שאינך יכול לצאת ידי כולם:
גם אתה. אתה זה משה עצמו, גם לרבות אהרן:
העם הזה אשר עמך. אלו שבעים זקנים, גם לרבות נדב ואביהוא, ולא שהיו אלו דיינים עכשיו אלא עומדין כפופין לפני משה כתלמיד לפני רבו, שהוא שומע ומבין ואינו מורה במקומו כי עד עכשיו לא ניתנה להם רשות לדון ולא נסמכו:
כי כבד ממך הדבר. לשון כובד משא, ודומה לו כובד אבן ונטל החול (משלי כז ג), מחול ימים יכבד (איוב ו ג), וכל דומיהם, הסתכל בקורה זו כשהיא לחה היא כבידה שנים או שלשה אם נכנסין תחתיה אינם יכולין לעמוד בה:
לא תוכל עשוהו לבדך, כלומר לעשותו לבדך. לעמוד ולהשיב לכל אחד ואחד תשובותיו:

Verse 19

עתה שמע בקולי איעצך. אם תשמעני ייטב לך:
ויהי אלהים עמך. צא והמלך בגבורה:
היה אתה לעם מול האלהים. עומד כמליץ בינם לבין הקב"ה, ודומה לו מול הגלגל (במדבר יא ל), ממולי (שם כב ה). אפס כי רבותינו הדבירוהו לשון מילוי, כלומר היה להם ככלי מלא דבירות:
והבאת אתה את הדברים אל האלהים. דברים שאתה שומע תבוא ותרצה בהן:

Verse 20

והזהרתה. מלא ה'. אתהם מלא ה', כלומר מדהוה ליה למכתב והזהרת אותם, וכתיב הכי מליאי ההי"ן ש"מ לדרשה, לרבות עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, כדמפרש בסנהדרין:
את החוקים. אלו מדרשות:
ואת התורות. אלו ההוריות:
והודעת להם את הדרך ילכו בה. זה תלמוד תורה, ודומה לדבר אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח יז):
ואת המעשה אשר יעשון. אלו מצות עשה:
יעשון. מלא ן' לרבות סייגות של תורה:

Verse 21

ואתה תחזה מכל העם. מדהוה ליה למימר תראה ואמר תחזה, שמע מינה לשון נבואה, ודומה לו חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה (ישעי' א א), חזות קשה הוגד לי (שם כא ב), וכל כדומה:
[אנשי חיל]. ולמה אנשי חיל, עשירים בעלי נכסים, ודומה לו עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), ומתרגמינן קנו לי ית ניכסיא האילין, וכן ואת כל חילם ואת כל טפם וגו' (בראשית לד כט), ולמה הוצרך לומר שיברור דיינים עשירים, שלא יהו נצרכין לבריות וכפופין לפניהם, דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרעומות יהרסנה (משלי כט ד), וכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות:
יראי אלהים. שכשיהיו יושבין בדין יהא פחד אלהים לנגד עיניהם, ודומה להן כאילו שכינה עמהם, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א):
אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו, שמובטחים הם שהם בני העולם הבא:
שונאי בצע. ששונאין ממון עצמן, כלומר שמניחין עיסקיהן ועוסקין לדון דינין בישראל, ואם ממון עצמן שונאים לעסוק בם, לקבל ממון מחבריהם על אחת כמה וכמה:
ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. [שרי אלפים שש מאות] שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו כל דייני ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות:

Verse 22

ושפטו. וי"ו שבראש התיבה משמעותה לשון עתיד:
את העם בכל עת. בני אדם שמתבטלין ממלאכתן ועוסקין בתורה יהו דנין את העם בכל עת, אלו דברי ר' אלעזר המודעי, אלא ר' יהושע אומר בני אדם שהם בטלין ממלאכתן ואינן מתיישבין בתלמודם תדיר יהו דנין את העם בכל עת, והיינו דדרשינן לקמן באם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים (פסוק כג):
והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך. הגדל חסר וי"ו, דלא תימא דבר של גדול כגון שבט ונביא השקר וכהן גדול, משום דלאו מהכא נפקא, אלא הדבר הגדול, דין שהוא גדול ומופלא, כדכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז ח), ואפילו דבר קטן ומופלא או דבר של אדם קטן ומופלא זהו דבר גדול בעיניהם:
יביאו אליך. כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט (דברים יז ט):
וכל הדבר הקטן. היינו דבר פשוט:
ישפטו הם. קדמאה ישפטו, בתראה (פסוק כו) ישפוטו ומה הפרש בין זה לזה, אלא ישפטו בדיבור, כגון דאמר לזה חייב אתה, לזה זכאי אתה, אי נמי פטור, וטמא, אבל ישפוטו משפט שיש בו מעשה, כגון מלקות ומיתות בית דין, ודומה לדבר ושפוטים עשו (כך) [בה] (יחזקאל כג י):
והקל מעליך. לפי שכבר אמר לו כי כבד ממך הדבר (פסוק יח), לכך אמר לו והקל מעליך, דלא לימטייא לך אלא שיבא מכשורא:
ונשאו אתך וכן הוא אומר להלן ונשאו אתך במשא העם וגו' (במדבר יא יז), והאי אתך אייתר ליה לדרשא. אתך בדומין לך, מיכן אמרו החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו:

Verse 23

אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים. אם תפנה עצמך מן הדינים, תהא יכול לשמוע דברי שכינה מה שהוא מצווה אותך:
ויכלת עמוד. לפני הקב"ה, ודומה לדבר חי ה' אשר עמדתי לפניו (מ"ב ה טז), מיכן אמרו שכל מי שעסוק בדינים אינו יכול להתיישב בתלמודו:
וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום. שאינן צריכין עוד לבוא לעמוד צפופין עליך אלא יהא נידונים בשעריהם איש במקומו:
בשלום. שיהא להם נחת רוח בדבר:

Verse 24

וישמע משה לקול חותנו. ודאי, כדכתיב שומע לעצה חכם (משלי יב טו):
ויעש כל אשר אמר. לו הקב"ה, שהרי כך אמר לו חותנו צא והמלך בגבורה, וכן עשה:

Verse 25

ויבחר משה אנשי חיל. קיצר הענין ואמר אנשי חיל, אנשי חיל בממון ובמצות וביראת חטא:
ויתן אותם ראשים על העם. למה נקראו המושלים ראשים, כשם שהראש מלך לגוף, כך הם על העם:
שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות:

Verse 26

ושפטו את העם. ושפטו הראשון (פסוק כב), לשון ציווי, וזה לשון סיפור:
בכל עת. יכול אפילו בלילה, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז), מיכן אמרו דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה:
את הדבר הקשה. זהו דין של שבט, ונביא השקר, וכהן גדול, כדתנן דיני נפשות בעשרים ושלשה, ותנן נמי אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד:
יביאון אל משה. וכיוצא בו לפי דורו, יביאון מלא וי"ו, שאם נפלא דבר לבית דין שבשערי ישראל, באין לבית דין שהיה עומד על פתח הבית, ואמר כך דרשתי, וכך דרשו חביריי, כך למדתי, וכך למדו חביריי, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה' (דברים יז י), לכך נאמר יביאון אל משה, ששני בתי דיני של עשרים ושלשה מביאין דבר הקשה לבית דין הגדול, תנן אין דנין לא את השבט ולא נביא השקר ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואמרינן מנא הני מילי, אמר רב אדא בר אהבה דאמר קרא (את) [כל] הדבר הגדול יביאון אליך (פסוק כב), דבריו של גדול, מיתבי דבר גדול דבר קשה אתה אומר כן או אינו אלא הדבר הגדול דבריו של גדול, כשהוא אומר את הדבר הקשה הרי דבריו של גדול אמור, הא מה אני מקיים דבר גדול דבר קשה, תניא אידך הדבר הגדול דבריו של גדול, אתה אומר כן או אינו אלא דבר קשה, כשהוא אומר את הדבר הקשה הרי דבר קשה אמור, הא מה אני מקיים הדבר הגדול, דבריו של גדול, כגון שבט ונביא וכהן גדול:
וכל הדבר הקטן ישפוטו הם. שאפילו דבר של דיני נפשות והוא פשוט להם יעשו בו שפוטים בעשרים ושלשה, ובלבד שלא יהא דין שבט ונביא השקר וכהן גדול:

Verse 27

וישלח משה את חותנו. ליווהו ושילחו לכבודו של עולם:
וילך לו אל ארצו. הלך לגייר בני משפחתו, ר' חנניה בן גמליאל אומר כל הענין הזה חזר ונאמר בשנה שניה, בשעה שביקש משה להעמיד מכסיוטונוס, היינו דגלים, על ישראל, שנאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב ב):
ורבותינו דרשו וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצידו, ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל זעו כל מלכי תבל בהיכליהם, שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד (תהלים כט ט), ופחדו שמא הקב"ה מאבד עולמו במבול אש, אמר להם בלעם הקוסם חס ושלום, אינו אלא שהוא נותן תורה לעמו, מיד נתנו שבח להקב"ה, שנאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (שם קלח ד). ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר ויהי בשמוע כל מלכי האמורי [וגו'] וימס לבבם (יהושע ה א):
כהן מדין. ר' אלעזר המודעי אומר שר היה, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):
אחר שלוחיה. לאחר שפטרה הימנו במאמר, כי כשהלך משה למצרים בשליחות הקב"ה נטל אשתו ובניו עמו, באותה שעה נאמר לאהרן לך לקראת משה המדברה (שמות ד כז), וכן עשה, וכשראה עמו את אשתו ואת בניו, [אמר לו מה טף ונשים אלו שעמך, אמר לו אשתי ושני בני, אמר לו ולהיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים], אמר לו לא דיי לנו שאנו מצטערין על אותם שבמצרים אלא אתה מוסיף עליהם להוליך את אלו למצרים, מיד אמר לה משה לכי לבית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה, לכך נאמר אחר שילוחיה:
כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. כענין שנאמר נכריה עבודתו (ישעי' כח כא), אמר ר' אלעזר המודעי כך אמר משה הואיל וכל העולם עובדי ע"ז הם אני אעבוד למי שאמר והיה העולם, שבשעה שנשא את צפורה לאשה השביעו יתרו שאותו בן שיהא לו תחלה יהא לע"ז, מיכאן ואילך לשם שמים, וקיבל עליו על כרחו, שנאמר ויואל משה לשבת את האיש (שמות ב כא), ואין ויואל אלא לשון אלה, וכן הוא אומר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב (ש"א יד כד), ואומר הואל וקח ככרים (מ"ב ה כג) ולפיכך הקדים המלאך להרוג את משה. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ביקש להרוג [את משה] אלא לתינוק, כדפרישנא התם:
ויחד יתרו על כל הטובה. ר' אליעזר אומר בטובת ארץ ישראל הכתוב מדבר, אמרו לו חמש מתנות טובות עתיד הקב"ה ליתן לנו, ארץ ישראל והעולם הבא דהיינו העולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה ולוייה, דמדהוה ליה למכתב טוב וכתיב טובה, הטובה, על הטובה, על כל הטובה, שמע מיניה לרבויי כל הני הוא דאתי:
כי גדול ה' מכל האלהים. אמר עד עכשיו הייתי מכירו ועכשיו ביותר, שהרי נתגדל שמו בעולם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל, בו נפרע מהן, שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), עליהם נהפך:
והזהרתה אתהם את החקים. ר' אלעזר המודעי אומר החוקים אלו עריות, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות (ויקרא יח ל):
והתורות. אלו ההוריות:
והודעת להם, זה בית חייהם, הודיעם זמנים שילכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ולהראות פני את ה' במקום אשר יבחר, וזכר לדבר גם חסידה בשמים ידעה מועדיה (ירמי' ח ז):
את הדרך. זו ביקור חולים:
ילכו. זו קבורת מתים. שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה):
בה. זה גמילות חסדים:
ואת המעשה. זה שורת הדין:
אשר יעשון. זו לפנים משורת הדין:
ואתה תחזה. ר' אלעזר [המודעי] אומר תחזה להן באספקלריא, במחזית זו שחוזין בה מלכים:
אנשי חיל. בעלי הבטחה:
יראי אלהים. אלו שעושין פשרה בדין:
אנשי אמת. כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו דאי יהבו להו כל חללי דעלמא לא הוו משנו בדיבורייהו:
וצוך אלהים ויכלת עמוד. אם מודה לך אתה יכול לעמוד ואם לאו אי אתה יכול לעמוד:
ושפטו את העם בכל עת. יכול בלילה, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז), כדמפרש התם, מיכן אמרו שאין דנין אלא ביום. עשרה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות בעשרים ושלשה, דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות אין פותחין אלא לזכות, דיני ממונות מטין על פי עד אחד, בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות אין מטין, הכי תנן דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות ועל פי שנים לחובה, דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות אין הכל מלמדין חובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, דיני ממונות, הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות, אלא כהנים לוים וישראלים הכשרים לינשא לכהונה, דכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז):
וישלח משה את חותנו. נתן לו מתנות, שנא' אל נא תעזוב אותנו (במדבר י לא), ושם נפרש דברים הללו, וכאן נכתוב דרך קצרה:
וילך לו אל ארצו. לגייר כל בני משפחתו, וכן הוא אומר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב (דה"א ב נה). סופרים אלו תלמידי חכמים שסופרין כל אותיות שבתורה:
יושבי יעבץ. שישבו לעסוק בתורה לפני יעבץ, שיעץ וריבץ תורה בישראל:
תרעתים שמעתים. שהיו משמיעין קולם בתלמוד תורה כתרועות:
סוכתים. שהיו יושבין בסוכות, שנאמר ונשב באהלים ונשמע (ונעשה) [ונעש] ככל אשר ציונו (יהונדב) [יונדב] אבינו (ירמי' לה י):
המה הקנים. בני קני חותן משה:
[הבאים מחמת אבי בית רכב] הבאים תחת כנפי השכינה מחמת זכותו של משה אבי כל הנביאים, שרכב על הר סיני ועמד עם השכינה ארבעים יום וארבעים לילה:
יעבץ ביקש רחמים שירבה הקב"ה גבולו בתלמידים, שנאמר ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני וגו' (דה"א ד י). אם ברך תברכני. בתורה:
והרבית את גבולי (שם). בתלמידים:
והיתה ידך עמי (שם). שלא אשכח משנתי:
ועשית מרעה (שם). שתעשה לי ריעים כמותי:
לבלתי עצבי (שם). שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה:
ויבא אלהים את אשר שאל (שם). הם היו מבקשין להם רב, והוא היה מבקש תלמידים, נתן להם הקב"ה מה ששאלו, ולו נתן מה ששאל, זימן לו הקב"ה בני קני ולימדם תורה, זהו שאמר שלמה בחכמתו רש ואיש תככים [נפגשו] מאיר עיני שניהם ה' (משלי כט יג), וכתיב עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (שם כב ב), הא כיצד תלמיד שבא לשמש את הרב, והרב רוצה ללמדו מאיר עיני שניהם ה', מגלין לו מן השמים רזי [טעמי] תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר המתגבר והולך ומלמדו, ואם אינו רוצה ללמדו עושה כולם ה', מי שעשה את זה חכם, סופו לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש, סופו לעשותו חכם, כיוצא בדבר אתה אומר בנותני צדקה, כיצד עני שפשט ידו לבעל הבית, ובעל הבית רוצה ליתן לו, מאיר עיני שניהם ה', לא רצה ליתן לו עושה כולם ה', סופו שמעני את זה ומעשיר את זה:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת מתן תורה, ולמה נסמכה לה, מלמד ששבין מלחמת עמלק לבין מתן תורה בא יתרו להתגייר, ואתיא כר' יהושע דתנו רבנן וישמע יתרו ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שכתובה בצידו שמע ובא, ואפילו לר' אלעזר דאמר מתן תורה שמע ובא, ונראות ענין הפרשיות מוקדם ומאוחר, לא קשיא לן, דנקיטינן דאין דין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי ענייני, אבל בחד עניינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאוחר מאוחר דוקא:

Chapter 19



Verse 1

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מגיד שמונין חדשים ליציאת מצרים, אין לי אלא חדשים, שנים מנין, ת"ל בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן (שמות מ יז), לאחר שנבנה בית המקדש היו מונים לבניינו, שנאמר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה [את שני הבתים] את בית ה' (מ"א ט י), לא זכו למנות לבניינו מנו לחורבנו, שנאמר [בעשרים וחמש שנה וגו'] אחר אשר הוכתה העיר (יחזקאל מ א), זהו שאמר הכתוב שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א ו), לא רצו למנות למלכי ישראל, מנו למלכי גוים, שנאמר [ביום עשרים וארבעה לחדש] בששי בשנת שתים לדריוש (חגי א טו):
ביום הזה באו מדבר סיני. מלמד שיום ראש חודש סיון היה:

Verse 2

ויסעו מרפידים. מאי רפידים, ר' אליעזר אומר רפידים שמה, ר' יהושע אומר שרפו ידיהם מדברי תורה:
ויבואו מדבר סיני. מה ת"ל והלא כבר נאמר ביום הזה באו מדבר סיני (פסוק א), אלא מקיש ביאתן למדבר סיני לנסיעתן מרפידים, מה נסיעתן מרפידים מכעיסין למקום, ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, אף ביאתן למדבר סיני מכעיסין למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו:
ויחנו במדבר. ר' יוסי אומר הרי הוא אומר לא מראש בסתר (ישעיה מח טז), כשנתתי תורה לישראל לא נתתיה במקום הסתר, אלא במדבר מקום פרהסיא מקום הפקר, שכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל:
ויחן שם ישראל. מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחנו במדבר, אלא כל מקום שנאמר ויסעו ויחנו נוסעין במחלוקת, אבל כאן כתיב ויחנו, וכתיב ויחן, תחלה ויחנו במחלוקת, ולבסוף ויחן, הושוו כולם לב אחד, ומה ת"ל שם, אלא מלמד שאמר להם זמן הרבה אתם עושים שם, וכן היה, שנאמר ויהי בשנה השנית [בחדש השני] בעשרים בחודש נעלה הענן וגו' (במדבר י יא), וכתיב ויסעו בני ישראל וגו' (שם יב), דהיינו שנים עשר חודש חסר עשרה ימים:
נגד ההר. למזרחו של הר, כל מה שאת מוצא נגד פנים למזרח:

Verse 3

ומשה עלה. בשני לחודש:
אל האלהים. למקום שהשכינה שרויה בהר:
ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. מלמד שהקריאה קדמה לעלייה, שלא היה לו רשות ליכנס למחיצת השכינה אלא אם כן הדיבור קראו, וכן מצינו באהל מועד, שנאמר ויקרא אל משה (ויקרא א א):
כה תאמר. בלשון הקודש בסדר הזה שלא תפחות ולא תוסיף:
לבית יעקב. אלו הנשים, אמור להן ראשי דברים, מצות קלות בלשון רכה, ודברי נחת שלא יוכבדו בעיניהם:
ותגיד לבני ישראל. לאנשים, תדקדק עמהם חומרי מצות:
ותגיד מלא כתיב, כלומר אמור להם אזהרות ועונשין כרת ומיתות בית דין שהן מרים כגידין, דהיינו לענה, לעוברי עבירה:

Verse 4

אתם ראיתם. לא במסורת אני אומר לכם, ולא כתבים אני מראה לכם, ולא עדים אני מעמיד עליכם, אלא אתם ראיתם בעיניכם אשר עשיתי במצרים שהכיתים עשר מכות ועשיתי שפטים באלהיהם, ראו על כמה היו חייבין לי על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא נפרעתי מהם על כל אלה זולתי על ידיכם:
ואשא אתכם על כנפי נשרים. ר' אליעזר אומר זה יום רעמסס שנתקבצו כולם ובאו רעמסס בשעה קלה:
ואבא. חסר יו"ד כתיב, שעדיין חסירין קבלת עשרת הדברות:
ואבא אתכם אלי. לפני הר סיני. ומה נשתנה נשר מכל העופות, אלא שכל העופות נוטלין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר, שמא יפרח עליהן, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם בלבד, שמא יזרוק בו חץ, לפיכך נוטל את גוזליו על אברתו, שנאמר יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב יא), אומר מוטב שיכנס חץ בגופי, ולא בבניי, וכן עשה הקב"ה נשא את בניו על ענני כבוד בשעה קלה, והביאם למקום הר המוריה, ואכלו שם הפסח, והחזירם מיד למצרים:

Verse 5

ועתה אם שמע תשמעו. קבלו עליכם שכל התחלות קשות, מיכן אמרו שמע אדם למצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, שנאמר אם שמע תשמעו, שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, שנאמר אם שכח תשכח (דברים ח יט):
ושמרתם את בריתי. זו היא כלל כל התורה, כדכתיב ויקח ספר הברית (שמות כד ז):
והייתם לי. פנויים לי ועסוקין בתורתי ולא בדברים אחרים:
סגולה. מה סגולתו של אדם חביבה עליו, דהיינו כגון דקל מיוחד או ספר תורה מיוחד, שחביבין על האדם, כך תהיו חביבין לי, ושמא תאמר כשם שהאשה מסגלת מאחר בעלה, והבן מאחר אביו, והעבד מאחר רבו, והשפחה מאחרי גבירתה, יכול אף אתם מסוגלין לי, ואין שאר האומות תחת רשותי, ת"ל כי לי כל הארץ:

Verse 6

ואתם תהיו לי. שאם אתם רוצים איני משליט עליכם אחרים אלא אני:
ממלכת. שאיני ממליך עליכם נכרי מאומות העולם אלא מלך מכם, וכן הוא אומר אחת היא יונתי תמתי (שה"ש ו ט), וכתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים יז טו), וכתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד):
כהנים. יכול מבטלנים, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח), ת"ל וגוי קדוש, מיכן אמרו ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו מעשה העגל, ומשעשו מעשה העגל ניטלו וניתנו לכהנים, שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם (ויקרא כא ו), ועכשיו מה אני מקיים וגוי קדוש, כדכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט ב), פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם:
אלה הדברים. שלא תפחות ולא תוסיף:
אשר תדבר אל בני ישראל. כסדר הזה:

Verse 7

ויבא משה ויקרא לזקני העם. חלק כבוד לזקנים:
וישם לפניהם. האיר עיניהם ביחודו של מקום וקרבם אל יחידו של עולם, כל מקום שאתה מוצא שימת דברים בלשון הזה, אינו לצרף האדם על כורחו אלא לרצונו:
את כל הדברים האלה. ראשון ראשון, ואחרון אחרון:
אשר ציוהו ה'. אף לנשים אמור:

Verse 8

ויענו כל העם יחדו. לא ענו בחוצפא ולא קיבלו זה מזה, אלא השוו כולם לב אחד:
ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. אע"פ שלא שמענו עדיין מה שהוא מצוינו:
וישב משה את דברי העם אל ה'. וכי מה הוצרך משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני מה שעשיתי איני צריך להשיבו, תלמוד לומר וישב משה, והיה מקבל שכר על כל עלייה ועלייה ועל כל ירידה וירידה:

Verse 9

ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך. זה היה בשלישי בחודש, שכינת קודשי נגליתי לך:
בעב הענן. דהיינו ענן עבה, ואיזה זה, ערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ יח), שעד עכשיו דבר קדשי היה מדבר עמך מתוך אויר הנכבד, שהוא ענין דק מכל דק, וחזק מכל חזק, ונראה לך בראיית לבבך ובראיית נשמתך, ואין ישראל רואין ולא שומעין כשאני מדבר עמך, ועכשיו אני מראה מקום מחיצת שכינתי לכולם בעין ממש, וכבודי יהיו רואין בראיית הלב, ובראיית נשמתן, ודברי ה' שומעין מפורש, שנאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כך אמר לו הקב"ה למשה הריני קוראך מראש ההר, והם שומעין ואתה עולה:
וגם בך יאמינו לעולם. כדכתיב תורה צוה לנו משה מורשה [קהלת יעקב], ירושת עולם היא לקהלת יעקב, וגם לרבות הנביאים העומדים אחריך:
ויגד משה את דברי העם אל ה'. ר' אלעזר בן פרטא אומר מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם אתה יודע שאמר להם אם מקבלין אתם עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלין שכר, ואם לאו אתם מקבלים פורענות, וקיבלו עליהם עונשין בשמחה, רבי אומר וכי מה אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה שיאמר למקום, אלא אמרו רצונינו לשמוע מפי מלכינו, שלא דומה שומע מפי סרסור כשומע מפי המלך, ונתן להם מה שביקשו, שנאמר בעבור ישמע העם, וכשסיפר משה להם שיהיו שומעין הם בעצמם מפי מלכם, חזרו ואמרו רצונינו לראות כבוד מלכינו, שאינו דומה רואה לשומע, מיד ויגד משה את דברי העם אל ה', אמר הקב"ה אני נותן להם מה שביקשו, שנאמר ירד ה' לעיני כל העם (פסוק יא), אלא תחלה לך וקדשם, כל זה היה בשלישי לחודש, ר' יוסי הגלילי אומר מצות הגבלה אמר להם:

Verse 10

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. וזימנתם. תני במכילתא היום הזה רביעי לחודש, ומחר יום חמישי לשבת, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח תחת ההר, ולאו דווקא, ולא קיימא לן הכי, דמתניתא יחידאה היא ואליבא דר' יוסי היא נשנית ופליגי רבנן עליה, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, דכתיב אחרי רבים להטות (שמות כג ב), דתנו רבנן בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר' יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא דבראש חדש באו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה, וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש, דכולי עלמא בשבת ניתנו עשרת הדברות לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעצומו של יום עומד ומזהיר, אף כאן בעצומו של יום עוד ומזהיר, כי פליגי בקביעא דירחי, ר' יוסי סבר בחד בשבת איקלע ראש חודש סיון, ורבנן סברי בשני בשבת, ואע"ג דר' יוסי נימוקו עמו ואמר משה הוסיף יום אחד מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר ר' יוסי בשבעה בו, והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מכל מקום נראין הדברים כרבנן, שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חודש סיון, ודווקא כדפרישנא בירידת המן, שראש חודש שבו יצאו ישראל ממצרים הוקבע בערב שבת, וראש חודש אייר שבת ואחד בשבת, ובאחד בשבת הוא יום ראש חודש אייר באו למדבר סין, ואכלו את המן חמשה ימים לפני שבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו [וביום השביעי שבת לא יהיה בו] (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר להם באחד בשבת על ירידת המן, לכך אמר להם ששת ימים תלקטוהו, כלומר ששת ימי השבוע, אבל המן לא נמצא עד הבוקר של יום שני בשבת, שנאמר ובוקר וראיתם את כבוד ה' (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו מדבר סיני, אותו היום היו טרודין מן הדרך, ולא אמר להם כלום, בשני לחודש שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (פסוק ו). בשלישי בשבת לחודש...:

ויקרא



Chapter 1



Verse 1

ויקרא אל משה. מכאן שלא יכנס אדם לביתו של חברו עד שיאמר לו היכנס:
אל משה. מלמד שהיה לו י' שמות ולא היה קוראו אלא משה:
וידבר י"י, פנים אל פנים. כאשר ידבר איש אל רעהו:
אליו:
למעט את אהרן מן הדבור:
מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול שהיה הקול נמוך, ת"ל וישמע את הקול (במדבר ז פט), קול המפורש בכתובים, קול ה' בכח קול ה' בהדר (תהלים כט ד):
לאמר. לך ואמור לישראל:

Verse 2

דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות:
ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים:
אדם. לרבות את הגרים:
כי יקריב. כלומר עולה נדבה רשות:
מכם. להוציא את המשומדין:
קרבן לה'. ולא כתיב לה' קרבן שיקדים הקדישן להקרבתו, ר' שמעון אומר מכאן שלא יזכיר אדם שם שמים לבטלה וקל וחומר ומה על הקדשים אמר הכתוב קרבן לה', ולא הזכיר שם שמים תחלה שמא יעכב ויחזור בדברו, על דבר הרשות על אחת כמה וכמה. ר' יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור סמוך ליו"ד ה"א, שלא יתן [פתחון פה] למינים לרדות, מלשון וירד מים עד ים (תהלים עב ח), כלומר יגברו על ישראל, דאילו נאמר אלהים היו אומרים לע"ז נמי שרי למיקרב:
מן הבהמה. להוציא את הרובע לאדם, ואת הנרבע מאדם:
מן הבקר. להוציא את הנעבד:
ומן הצאן. להוציא את המוקצה להקריבו לע"ז:
ומן הצאן. להוציא את שנגח ומת, והוא הדין אם נשכו או בעטו או רבץ עליו להמיתו:
תקריבו. מלמד שעולת נדבה באה משני בני אדם בין של בהמה בין של עוף:
את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, שאעפ"י שהצבור מביאין עולת חובה מביאין עולת נדבה, וממקום שהיחיד מביא שם הצבור מביא, דהיינו בקר וצאן, ואם תאמר מאחר שנאמר מן הבהמה למה לי מן הבקר ומן הצאן, אלא לפי שהחיה בכלל בהמה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו וגו' (ויקרא יא ב), לפיכך פירש, ושמא תאמר אם הביא כשר, חזר וכתב תקריבו, לעכב שלא יביא אלא בקר וצאן:

Verse 3

אם עולה קרבנו. להביא עולת חובה שתהא כדין עולת נדבה שיהא כל הפסולין הללו פוסלין בה:
מן הבקר. להוציא את הטריפה:
זכר. להוציא טומטום ואנדרוגינוס:
תמים. באם שאינו תמים אינו לרצון:
יקריבנו. כלומר יקדישנו. ר' יוסי אומר יקריבנו יבקרינו. ואמר ר' יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת משום דשחוט בשבת, ותנן נמי במס' תמיד נכנסו ללישכת הכלים וכו' והשקו את התמיד בכוס של זהב, אע"פ שהיה מבוקר מבערב היו בודקין אותו לאור האבוקות:
אל פתח אהל מועד. מטפל בו ומביאו אל אהל מועד:
יקריב אותו. מאחר שנאמר יקריבנו מה תלמוד לומר יקריב אותו, אלא לרבות אפילו נתערבה...: