{
    "language": "he",
    "title": "Teshuvot Bayit Chadash",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001929863/NLI",
    "versionTitle": "Jerusalem, 1959",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "versionNotes": "",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "תשובות בית חדש",
    "categories": [
        "Responsa",
        "Acharonim"
    ],
    "text": {
        "HaYeshanot": [],
        "HaChadashot": [
            [
                "שאלת הלכה למעשה במי שגזל או גנב מחברו לחם מותר לברך עליו תחלה וסוף או אסור לברך.",
                "תשובה כבר התחבטו בזה הראשונים והאחרונים בטור אורח חיים ובבית יוסף סימן קצ\"ו ואע\"פ שהרב ז\"ל פסק באכל דבר איסור אעפ\"י שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף קבע ההלכה כהרמב\"ם סוף פ\"א מהלכות ברכות. מ\"מ נראה לחלק בין דבר האסור מצד עצמו כגון טבל ונבלות וטרפות וכיוצא בהם ובין דבר המותר מצד עצמו אלא שנטפל אליו איסור גזלה וגנבה. וזה התבאר מהגמרא בריש פ' הגוזל קמא ראב\"י אומר הרי שגזל סאה חטים טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נא' בוצע ברך ניאץ ה' ולאביי הוה טעמא משום דשינוי במקומו עומד ולרבא שינוי ודאי קונה אלא דלענין ברכה הו\"ל מנאץ משום דהוה מצוה הבאה בעבירה ויש לתמוה אמאי איצטריך לי' למיתני אפאה והרים ממנה חלה הלא משע' גלגול מתחייב בחלה ותירצו התוספת דרבותא קמ\"ל דאעפ\"י שעשה כל השינויים אפ\"ה הוה מנאץ א\"נ משום דהיכא דאין תחלתו עיסה אין מתחייב בחלה עד אחר אפי' נקטי' הכי. יש להקשות לתירוץ הראשון מאי רבותא איכא טפי בהרבה שינויים דאי שינוי במקומו עומד אפילו בהרבה שינויים נמי במקומו עומד ואי שינוי קונה אף בשינוי אחד נמי קונה. ותו דאם איתא דאיכא סברא לחלק בין שינוי אחד להרבה שינויים א\"כ קשה מנ\"ל לראב\"י דקרא משתעי בהרבה שינויים דלמא לא הוה מנאץ אלא היכא דטחנה ולשה אבל היכא דאפאה לא הוה מנאץ ועל התירוץ השני נמי קשה מאי דוחקי' לאוקמי' לקרא להיכא דאין תחלתו עיסה הו\"ל לאוקמי' לקרא בסתם עיסות דתחלתן עיסה וממילא הוה ידעינן היכא דאין תחלתו עיסה והפריש חלה לאחר אפי' דהוה נמי מנאץ. (ג\"כ מגדול א' וז\"ל וא\"ל דלא הוה ידעינן היכא דאין תחלתו עיסה והי' צריך להפריש אחר אפי' דהוה מנאץ משום דקנאה בשינוי אפי' א\"כ קשה מנ\"ל באמת דמיירי באין תחלתו עיסה ואף [אחר] אפי' הוה מנאץ דלמא לא מיירי אלא בתחלת עיסה דחייב מיד דלא קנאה בשינוי לכך הוה מנאץ וק\"ל עכ\"ה). לפיכך נראה דס\"ל לראב\"י דאע\"ג דבוצע ברך פירוש גוזל ומברך כמו כל בוצע בצע כדפירש רש\"י מ\"מ מדלא קאמר קרא בפירוש גוזל ומברך אלמא דתרתי משמע, משמע לשון גוזל ומשמע לשון בציעת הפת כי פתות אותה פתים תרגומו בצע יתה בצועים ועל דרך זה יש מפרשים בצע כסף לא לקחו חתיכ' כסף. ואתא קרא לאוריי דמי שגוזל ומברך בשעת בציעת הפת הרי זה מנאץ ובברכת המוציא לא איירי קרא כיון דמדאורייתא אינו חייב לברך לפניו אלא לאחריו וע\"כ דבברכת חלה קאמר קרא היכא דלא הפריש ממנה אלא לאחר אפי' ואם תאמר היא גופא קשיא אמאי נקט לשון בציעה לאוריי דבמפריש בשעת בציעה קא מיירי י\"ל דאתא לאוריי דדוקא באותה ברכה דבשעת בציעה הוה מנאץ אבל בברכה שלאחר אכילה לא הוה מנאץ. וה\"א בירושלמי סוף פ\"ק דמסכת חלה תני מצה גזולה אסור לברך עלה א\"ר הושעיא ע\"ש ובוצע ברך ניאץ ד' א\"ר יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו ר' יונה אמר אין עבירה מצוה רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה אמר ר' אילא אלה המצות אם עשייתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות הרי מפורש דלאחר המזון יכול לברך ואינו בכלל מנאץ דכיון דנעשה דמים אצלו הו\"ל מכורה. ובהכי מתיישב הא דתני מצה גזולה משום דלא ניחא לי' לפרש במפריש חלה לאחר אפי' דכבר משעת גלגול מתחייב בחלה לפיכך מוקי לי' לקרא במצה גזולה דכיון דמדאורייתא חייב באכילת מצה לילה ראשונה א\"כ שפיר קאמר בוצע ברך דהגוזל מצה ומברך עלה בשעת בציעת המצה הרי זה מנאץ וקאמר ר\"י הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו בתמי' וא\"כ אינו מנאץ ונראה בעיני הא דקאמר ר\"י בתר הכי אין עבירה מצוה לא אתי אלא לפרושי טעמא דמלתא דהא דקרי לי' קרא מנאץ ולהכי אסור לברך עלי' בתחלה היינו משום דאין עבירה מצוה כלומר דכיון דהמצה גזולה לא קיים באכילה זו המצוה שנצטוה בערב תאכלו מצות וא\"כ מה שמברך עלה על אכילת מצה הוה לה ברכה לבטלה לכך אסור לברך עלה ורבי יוסי קאמר אין מצוה עבירה נראה דס\"ל דמצוה ודאי איכא וחייב לברך על אכילת מצה אלא דקרי לי' קרא מנאץ משום דאין מצוה עבירה כלומר אין המצוה נקראת מצוה בשלימותה אא\"כ אין בה עבירה ומייתי לה ר' אילא ראי' מקרא דאלה המצות אם עשייתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות, כלומר דאם עשאן כמצוותן הרי הם מצות בשלימותן וכיון דהמצה גזולה אם כן אין המצוה בשלימותה הלכך קרי לי' מנאץ ומברך עליה על אכילת מצה בשעת בציעה והשתא התיישב במאי פליגי ר' יונה ור' יוסי דלרבי יונה אסור לברך עלה על אכילת מצה ולר' יוסי אין איסור אלא דהו\"ל מנאץ אבל בברכה שלבסוף לא פליגי דלכ\"ע דכיון דדמים הוא חייב לו נעשה עליו מלוה ואין זה מנאץ ונראה דהרמב\"ם נמי לא קאמר שאין מברכין לא בתחלה ולא בסוף אלא בדברים האסורים באכילה מצד עצמם ואף בזה נחלק עליו הראב\"ד אבל בדבר שמותר מצד עצמו אלא דאסור משום גזל לא איירי בי' ואע\"ג דמדברי הרא\"ש ריש פרק ג' שאכלו נראה דס\"ל דאין לחלק שהרי הביא ראי' מההיא דגזל סאה אלמא שחייב לברך אלא דברכתו הוי ניאוץ נלפע\"ד שלא ראה הרא\"ש הירושלמי הנזכר שאלו ראהו לא היה כותב כן שהרי מפורש דאינו אפילו מנאץ שהרי דמים הוא חייב לו ועוד נראה שמ\"ש הרא\"ש משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוה ניאוץ נראה דדקדק הרא\"ש דאם איתא דאסור לו לברך קרא למה לי היכא דעבד איסורא דמנאץ הוא הא פשיטא דבכל איסורין שבתורה הו\"ל מנאץ כשעבר עלי' אלא ודאי דאמ\"ג דחייב לברך אלא דאעפ\"כ הו\"ל מנאץ והרב ב\"י כתב לפרש בירושלמי דלרבי יוסי ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הנה כת' דרכו של הרא\"ש דאין לחלק בין גזל לשאר איסורין וכתב לפרש הירושלמי עפ\"י דעת הרמב\"ם דגם לבסוף אין לו לברך ושרי לי' מארי' דחידש מדעתו פלוגתא בלבסוף ולא משמע הכי כלל אלא ר' יוסי ור' אילא לא קאי אלא אברכה שבתחלה והכי מוכח להדיא בגירסתנו בירושלמי דפליגי בה ר' יונה ור' יוסי דמר קאמר אין עבירה מצוה ומר קאמר אין מצוה עבירה דאי אפשר לפרש אלא כדפרישית אבל בלבסוף לא פליגי וא\"כ בע\"כ דלדברי הכל יש לחלק בין איסור גזל לשאר איסורין דלא כהרא\"ש והא דמביא ב\"י מדתניא בתוספתא דמאי פרק ב' כיוצא בו לא יושיט ישראל אמ\"ה לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולם אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן אין מזה ראי' לגוזל וגונב כדפרישית גם רש\"י ורבינו יונה לא פירשו דאין לברך אלא בדברים האסורין מצד עצמן ועל דרך זה הביא הרשב\"א ראי' מדתניא פרק ב\"מ הדמאי כו' דבשאר איסורין ודאי אין לחלק בין ברכה שבתחלה לברכה של בסוף אבל בגוזל וגונב שפיר יש לחלק דבתחלה אסור לו לברך לרבי יונה דבירושלמי ור' יוסי פליג עלי' וס\"ל דחייב לברך אלא דהו\"ל מנאץ אבל בלבסוף לד\"ה חייב לברך ואינו אפי' מנאץ דדמים הוא חייב לו ובברכה שבתחלה נלענ\"ד דהלכה כר' יוסי דהכי ס\"ל לרבא בפרק הגוזל דשינוי קונה וחייב לברך אלא דהו\"ל מנאץ לגבי ברכה משו' דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה והכי פסק באשיר\"י מיהו דווקא בגוזל חיטים וטחנן ולשה ואפאה דהו\"ל שינוי בידו אבל בגוזל לחם אסור לו לברך בתחלה כיון דלא קני לי' בשינוי ומצה גזולה דבירושלמי מיירי דוקא בגזל סאה חיטים וטחנה כו' ובהא דוקא פליגי אבל בגזל מצה אפוי' נראה כיון דלא קנאה בשינוי לד\"ה אסור לו לברך בתחלה (נכתב בצדו מגדול א' נ\"ל בא' שנשבע או נדר שלא יאכל איזה דבר ועבר על שבועתו ואכל נ\"ל ג\"כ דחייב לברך לבסוף כיון דמיד שאכלו עבר כבר על שבועתו ועושה איסור חייב לברך אחר אכילתו דהוי כמו שאחר שאכל גזלה דחייב לברך בסוף ומיהו לכתחלה אין לברך דאז בשעת ברכה רוצה לעשות איסור דע\"מ כן מברך לאכול ולעשות איסור לכן אין מברך בתחלה ולבסוף יברך וצ\"ע עכ\"ה) אבל לבסוף יכול לברך ואינו אפילו מנאץ אפי' גזל מצה אפוי' כתבתי וחתמתי הק' יואל בלא\"א מוהר\"ר שמואל זלה\"ה ו' אב שפ\"ד."
            ],
            [
                "מה ששאלת ברופאי ישראל שמחללין שבת במה שהולכין לחולי עכו\"ם בשבת וסכין אותם ומשמשין בגופן ועושין להם אפיקטוזין באצבעו או בסם וחלקת בין התחילו להתעסק בהם קודם שבת בין לא התחילו גם לצוות לגוי לעשות ככה או לצוות לעשות מרקחת נראה דאסור כי אמירה לגוי שבות ואצ\"ל לצוות לבשל סעלסא וכיוצא בו בשבת דאסור ונסתפקת שמא מפני הסכנה ודרכי שלום מותר בשכבר קבלו לרפאותם. נלע\"ד שיש לחלק בדבר דהיכא דלא מצי לאשתמוטי מלילך אצלו בשבת ואיכא משום איבה או קצת סכנה כגון ראש עירון או שאר פריצים ושרים פשיטא דמותר לילך אליו ואעפ\"י דאית בי' איסור מדברי קבלה מדכתיב ממצוא חפצך חפציך אסורין מ\"מ בהליכה גרידא או בדבור של חול דאית ביה איסור משום ודבר דבר אין לאסור בכה\"ג וכי היכא שהתיר במרדכי על שם הא\"ז לתת חפץ לגוי או לשלוח לו ע\"י גוי היכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם וכן פסק בש\"ע א\"ח סימן שכ\"ה אבל לסוך אותו ולמשמשו דעושה מעשה בידים וכן אפיקטוזין באצבעו או בסם פשיטא דאסור דלא עדיף הרופא ממילדת ידועה שמתעסקת בכך ולא מצי לאשתמוטי ואיכא איבה וכדפי' הרשב\"א ואפ\"ה אסיק אביי יכולה למימר דידן דמינטרא שבתא כו' כדאיתא ריש פרק אין מעמידין וכן פסקו כל הפוסקים ופירש לשם הר\"ן דמיירי אף בדברים שאין בהם חילול שבת אפ\"ה מצא אמרה דבכל אולדי איכא חילול שבת ולדידן מחללין שבת כדי שישמור שבתות הרבה וא\"כ אפילו אם תימצי לומר דבמה שסך הרופא אין בו חילול שבת כגון במקום שרגילין לסוך אף כשהם בריאי' וסיכה הוא דבר מועט וגם אינו מעורב בחמין אלא שמן לבדו שבזה יוצא שני התירוצים של הרמב\"ם והתוספות אהא דבפרק ח' שרצים דמתיר לשם לסוך שמן ע\"ג מכה ובפרק ר\"א דמילה פסקינין הלכתא כשמואל דאסור ליתן שמן ע\"ג מכה אפ\"ה כיון דמצי לאשתמוטי למימר דבכל סיכה איכא חילול שבת מיהו לדידן מחללין בו אסור לסוך ואצ\"ל אם אין אנו רגילין לסוך שמן כשהן בריאים דפשיטא דאית ביה חילול שבתא וכמ\"ש מהר\"י קארו בא\"ח סימן שכ\"ז כ\"ש המשמוש באפיקטוזין ביד או בסם דפשיטא דאסור לבר ישראל לחלל עליו את השבת כיון דמצי לאשתמוטי לומר דידן דקא מינטרא שבתא כו' ומגזם עליו אין ספק דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומותר לחלל שבת כדי להציל נפשו מיהו כל דאפשר לשנויי משנינן כדאיתא בפרק מפנין גבי יולדת אכן צריך הרופא לעשות את שלו תחלה לומר דאין אנו רשאין לחלל את השבת כו' אבל אם הרופא יכול לאשתמוטי מן הגוי אלא שעושה כן להנאתו כדי למהר רפואותו גדול עונו מנשוא דלא זו שעובר על ממצוא חפצך ודבר דבר אלא עובר גם על כמה איסורים שאסרום משום שחיקת סממנים ולפעמים יבא ג\"כ לידי איסור דאורייתא אבל אם אינו עושה בידים אלא מצוה לגוי לעשות ככה או לעשות מרקחת או סעלסא בזה יש לחלק בין היכא שהשמן והמרקחת והסעלסא היא של ישראל הרופא ובין היכא שהיא של גוי דהיכא דהוה של ישראל הרופא אסור משום אמירה לגוי שבות שהרי הגוי עושה מלאכה בשל ישראל אבל אם השמן והמרקחת והסעלס' הוא של גוי מותר לומר לגוי תעשה כך וכך דאין אמירה לגוי שבות אלא כשמצוה לעשות בשל ישראל וכן מוכח בפ' הפועלים מהך דקמיבעיא לי' מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה כו' משמע דבחסום פרתך ודוש בה תבואתך לא קמיבעי' לי' דפשיטא דשרי וכן פסק הגהת המרדכי פרק ה' ממסכת שבת וכן פסק הנימוקי יוסף פרק הפועלים דהא דתניא במכילתא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה התם בשאינו עושה בשל ישראל כלום ואצ\"ל דבנ\"ד אסור טפי משום שהישראל נהנה ממנו שיתן לו שכר דהא בהגהת מרדכי הנז' כתוב לפי דעתו דכל אמירה לגוי אסור בכל האיסורים הא דמותר לומר לגוי שיאכל גיד הנשה וגם מעשים בכל יום שאנו מאכילים לעבדינו ניקור בשר ונבלות וטרפות היינו לפי שבאכילת הגוי הדבר מוכיח ונראה שהגוי להנא' עצמו מכווין וחשבינין לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך אלמא אע\"פ שהישראל נהנה במה שיאכלו עבדיו ושפחותיו אפ\"ה שרי כל היכא דחשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך ובנ\"ד נמי היכא שהרופא ישראל מצוה לגוי או לעבדו לעשות לו מרקחת או לבשל לו הסעלסא או לסוכו בשמן והוא משל גוי אין ספק שהגוי עצמו או עבדו להנאת עצמו הוא מכוין וחשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך ואע\"פ שמדברי התוספות וכל שאר הפוסקים מבואר דבניקור בשר ונבילות וטרפות בלאו הך טעמא שרי להאכיל לגוי ואף לתחוב נבילה בפיו שרי כיון דאינו מוזהר עלי' ולא קאסר מהר\"ם ז\"ל בהג\"מ פ\"א מהל' מאכלות אסורות לקנות נבלה להאכילה לעבדו ולשפחתו אלא מטעם שעושה סחורה בנבלות וטריפות אבל כשנזדמנה נבלה לישראל מותר להאכילה לעבדו אף לתוחבו בפיו וכן מפורש בתוספות פ' הפועלים וכן מוכחת שיטת ההלכה פ\"ק דע\"ז בלבונה זכה ובשאר דברים דאין אסור למכור לגוי אלא בדבר שגוי מוזהר עלי' דאית בי' משום לפני עיור ודלא כהג\"מ הנזכר דמשמע שאינו מתיר אלא מטעם דהוי כאומר לגוי עשה מלאכתך מ\"מ פשוט מיהא הך מלתא דכל היכא דמוכח ונראה דהגוי כיון להנאתו חשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך ושרי וא\"כ בנ\"ד יזהר הרופא הישראל שימכור המרקחת והסעלסא והשמן להגוי קודם השבת במכירה גמורה ואח\"כ יצוה לגוי שיעשה בשלו כך וכך ע\"י עצמו של גוי או ע\"י עבדו ואף בשבת עצמו יכול לצוות לעשות כך וכך ואע\"פ שנהנה הישראל מזה לית לן בה דאין איסור אמירה לגוי שבות אלא בשל ישראל כגון בשל לי עשה לי צרכי או אפי' הילך בשר שלי ובשל לך אבל באומר בשל לך משלך אין בזה איסור כל עיקר וכ\"כ התוספות והרא\"ש בפרק הפועלים ופסק כך בא\"ח סימן ש\"ז בש\"ע שם סוף הסימן וע\"ש והי' לי עוד להאריך בחידושים בדבר הזה אלא לצורך שאלתך יספיק זה המעט לפענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי הק' יואל:"
            ],
            [
                "אדרת צמרת גולת הכותרת מופת הדור צרור המור מזה בן מזה חכם עדיף מנביא וחוזה עוקר הרים וטוחנן זה בזה מחזה השם יחזה. ה\"ה מחותני ע\"ה יושב בשבת תחכמוני מאיר עיני הגולה לו דומי' תהלה לו שם בשלישים יוצא באוכלסא בא באנשים אם אמרתי אספרה שבחו כמו הנה לא ידעתי ספורות למו ר\"מ ור\"ג נ\"י פ\"ה מרנא ורבנא יואל יצ\"ו כו' שוב אהובי לא זכיתי מימי לישא וליתן עם מעכ\"ת בענין זה לא בהיותי לפניך בק' בריסק דליטא ולא בק\"ק לובלין כ\"א דרך העברה בעלמא במה שתמהתי מימי על מבואות שלנו העקומות או העשוים כנדל אשר כתבו רוב המפרשים ז\"ל גם האחרונים שצריך תיקון בעקמימותו לפחות בלחי וכתב הרא\"ש דאפילו מבואות הפתוחים אלו לאלו צריכין כולם תיקון בעקמימותן ואין אנו נוהגין כן בכל הקהלות חוץ מה שראיתי בימי בחרותי בלובלין בימי הגאון האלוף מ\"ו מו' מאיר זצ\"ל שמבוי א' ראיתי תיקון בעקמימותו ועל שאר המבואות לא נתתי אל לבי אלא שקטן הייתי ואין מביאין ראי' מן הקטן ותמהתי על המראה למה לא נתנו גדולי הדור אל לבם לתקן המעוות ואמרתי אל לבי אולי יען כי מבואות שלנו יש להם דין חצירות אפשר אין בו דין מבוי עקום אם הי' בו שבילין כמבואות ומצאתי בס' תה\"ד סי' ע\"ד אשר משם מקור הדין דמבואות שלנו דין חצירות להם ואין בידי עתה ספר תה\"ד אלא שהעתקתי התשובה זה ימים כי נשאתי ונתתי בזה עם הרב האב\"ד כמוהר\"ר זלמן שור יצ\"ו ואני כתבתי לו כי מוכח בת\"ה סימן הנ\"ל דאין למבואות דין חצר אלא במוקפין חומה כי רוב עיירות בישב ולבסוף הוקף והוא השיב לי שאין שם רמז מזה ולכן העתקתי כי כתב שם שתמה מימיו למה מבואות שלנו מתוקנין בצ\"ה אפילו בפחות מיו\"ד והשיב דכן ראוי ונכון יען יש רוב עיירות שלנו מוקפות חומה כו' א\"כ מוכח דעיירות שלנו דאין מוקפות חומה אין להם דין חצר ואף אם נחזיקם כחצר לחומרא לענין צ\"ה לא נחזיקם לקולא לענין מבוי עקום שיהי' פטור כחצר אבל לפי האמת נראה דמתשובה א' שהעתיק הב\"י בסוף סימן שצ\"ב בשם חזה התנופה מבואות היהודים כו' עד שאין כל העיר כחצר א' אע\"פ שמוקפות חומה הרי משמע דגם בעיר המוקף חומה יש לו דין מבוי עקום והרב הנ\"ל השיב לי דברים שאינם נכונים בעיני כי כתב מאחר שאנו מתקנין מבואות שלנו בצ\"ה נשתקע שם לחי מאתנו אפילו בעקמומית ואני אומר ישתקע הדבר ולא יאמר הרי בגמר' נמי אע\"פ שתקנו בצ\"ה במפולש הי' צריך לחי בעקמומית ועוד הרי דגם בחצר שאין בו תיקון לחי צריך עכ\"פ תיקון עקמומית ועוד שהוכחתי שאין לו דין חצר אלא במוקף חומה ואם אנו מחזיקים כחצר לחומרא נחזיק לקולא לענין מבוי עקום והוא השיב דהטעם שיש לו דין חצר כי הרבה תנאים יש בדיני מבוי ומאחר שאין אנו מדקדקים בכל התנאים לכן עושים לחומרא וכל אלו הדברים אין בהם טעם כי מוכח בת\"ה כי טעם אחר יש כמ\"ש לעיל גם אין לתרץ מאחר שאין טעמו של רב במבוי עקום כ\"א מטעם מפולש ומפולש גופא הוה דוקא במפולש לר\"ה ועכשיו אין לנו ר\"ה אף כי מחמירין במבוי גופי' לעשות צ\"ה במבוי עקום לא מחמרינן וכן השיב הרב ה\"ל ולי נראה דאין זה נכון דמוכח מתשובת הר\"ן שהביא הב\"י סי' שס\"ד והיא בתשובת הר\"ן סי' ע\"ב לא יפה עשיתם כו' עד והוה כההיא דאמרינן בעירובין מבוי המפולש כו' עד דקי\"ל כרב דאמר מבוי עקום כו' הרי שפסק דגם בכרמלית יש דין מבוי עקום כמו במפולש לר\"ה אלא שהוא ז\"ל פסק כר\"י דא\"צ תיקון בעקמומית ולכן השמיט הב\"י ז\"ל דברים אלו והביא סוף התשובה דאין קי\"ל כרש\"י ז\"ל מ\"מ מדבריו נשמע דדין מבוי עקום יש גם בכרמלית מכאן וכרמלית מכאן וכ\"מ מדברי הריב\"ש שהביא הב\"ח תחלת סי' שס\"ד אם המבואות עקומין עד דינו ככרמלית משמע דדין א' להם מדגבי ר\"ה כתב דעקומין דינם כמפולשין ולא כתב דבכרמלית לא הוה הכי משמע דבזה אין חילוק אלא בתיקונם יש חילוק ופשוט הוא וכ\"כ בש\"ע דין מבוי עקום ודין מבוי העשוי כנדל אף דאין לנו ר\"ה גם א\"ל שאנו נוהגים כר\"י בעל התוספת חדא דאין נכון לעשות נגד רוב הפוסקים ועוד דבמבוי כנדל משמע דלא פליג אף כי שרשו מדין מבוי עקום משמע דמודה וכן משמע מדברי ה\"ה פרק י\"ז מהל' שבת דגבי מבוי עקום הביא דברי הרשב\"א שפסק כר\"י וגבי דין כנדל הביא דברי הרשב\"א וכתב שחולק בדין דלת משמע קצת דמ\"מ בתיקון עקמימות מודה כללו של דבר אין למצוא היתר כלל וכמדומה שראיתי בליקוטי מהר\"י ווייל ז\"ל לתרץ דין מבוי עקום והביא דברי הגמ\"י דתיקון שלנו אינן רק סילוק רשות ואינם בידי ונראה דגם זה מיירי במוקף חומה וכמדומה דמזה מיירי בהג\"מ ואדוני אם יכנסו דברי באזניך אזור כגבור חלציך וקום כי עליך הדבר כי עיני כל ישראל אליך כי מופת הדור אתה ולמה נניח לחלל שבתות בפרהסיא הלא ידע כבוד אדוני מ\"ש הרא\"ש בתשובה על א' שלא רצה לתקן המבואות בצ\"ה וכתב שאלו הי' בימי סנהדרין הי' נידון כזקן ממרא וגם צוה למסור ממונו למלכות כדאית' התם ובא ברוך ה' ותלמודך וראיותך ונימוקך עמך ואני אהיה כסניף למכ\"ת ולפי דעתי יש לי עוד ראיות ואולי מיני ומינך יתקלס עילאה לבטל המנהג וכבר בטלתי בעירי ותקנתי כל העקמומי': עוד תמוה בעיני על מה שתמה מכ\"ת עלי מה שהוריתי שמחויבים כל האורחים להניח עירוב חצירות ולא ידעתי מה הוא התימה הלא מבואר גבי ה' חבורות ששבתו בטרקלין דאם שרוין בחדרים ועליות ממש צריכין עירוב לכ\"א וה\"ה נראה פשוט דאף אי אין עמהם דיורין בחצר צריכין עירוב דחד טעמא הוא לתרווייהו כיון דכ\"א נראה כבית בפ\"ע דאם הי' כחד בית פשיטא דלא היו צריכין כ\"א עירוב א' אף אם היו דיורין עמהם בחצר דהוי כבית שמניחין בו עירוב דהא בברייתא מדמה להו להדדי וכ\"נ מדברי הטור שכתב דין וכן אם אין עמהם דיורין בדין חלוק מחיצות משמע דגבי חדרי' ועליו' פשיטא דצריך וגדולה מזו אני אומר דגם על העלי' צריך עירוב דמ\"ש מה' עלי' פתוחין למרפס' דצריך כמבואר בסימן שע\"ה וזיל בתר טעמא דעירוב חצירות מטעם דכל בית נראה כרה\"י וחצר כיון דרשות כולן בה נראה כר\"ה וה\"ה זה ודוחק לחלק יען כי מקורה דא\"כ חצר מקורה יהא פטור מעירוב וכ\"נ מהתשובה שהביא הב\"י בסי' שפ\"ב בשם שבולי לקט גבי בתים שבספינה אף דספינה יש לה מחיצות והוה כבית א' צריך עירוב ושכירות מן הגוי וכן אני נוהג מימי כשאני בלובלין וכן מצאתי בתשובת הגאון מהרש\"ל סי' י\"ח וכן הקשיתי למורי בלובלין על שאנשי ק\"ק קראקא מטלטלין בעיר דנראה שאיסור גמור הוא כי צריכין עירוב עם האורחים כדאיתא בגמרא גבי ריש לקיש ותלמידי רבי חנינא דהיו אורחי' והוצרכו שכירו' ובמטו ממורי השיבני על כל דבר ודבר גם על דין חליצה אשר תשובתי בידי מכ\"ת שנתתי לו בלובלין ויצוה להעת' וישלח לי תשובתי הכל ע\"י גוי זה כי הבטיחני לשלוח לי תשובתך הרמה ובכן שלום כבוד מורי ושלום תורתו יגדל עד למעלה בקרב כל ישראל ויאריך שנותיו בנעימים כחפץ נפשו וכחפץ תלמידו ד\"ש וטובתו כל הימים מחותנו יושע בלא\"א מו' יוסף ז\"ל:"
            ],
            [
                "על ההתר שנהגו בק\"ק שידלוב שנהגו לטלטל בכל העיר בשבת ובבתי הגוים וסמכו על מור' שלהם בשנת שס\"ב שכתב ז\"ל שכרנו רשות של כל הבתים של המקום דכאן עיר שידלוב מהפקיד שכירו דשכירו של המלך יר\"ה עד נ' שנה דהיינו עד חג הפסח ת\"ח לאלף הששי עכ\"ל נראה באין ספק שהמורה הורה הוראתו עפ\"י הגה בש\"ע סי' שפ\"ב סעיף י\"א שכתב וז\"ל שכירו של שכירו ולקיטו של בעה\"ב הוא כשכיר של בעה\"ב עצמו עכ\"ל הגה ואלו ראה המקור שממנו נובע ההגה לא מילא לבבו לשכור רשות כל בתי העיר מהפקיד כי הבדל גדול יש בין שכירו ולקיטו של בעל החצר שהאדון עצמו משתמש בחצר והתם ודאי נעשה שכירו ולקיטו כשלוחו ויכול להשכיר את החצר משא\"כ בשר העיר שהוא נתמנה לאדון ושר מפי המלך שאינו משתמש בבתי העיר ואין לו כח עליהם כ\"א ליקח מס מבתי העיר ולא עדיף ממשכיר היכא דלא מצי לסלק לשוכר עד זמנו דאיתא להדיא בפרק הדר בעובדא דריש לקיש ורבי חנינא דלא אגרינן מיני' דמשכיר וכן פסק להדיא הרשב\"א בתשובותיו סי' תרכ\"ו כו' (כל דבריו בתשובה זו כבר הם כתובי' על ס' הב\"ח סי' שצ\"א כל הסי' משם תדרשנו לכן לא העתקנוה פה רק בשביל דבר שנתחדש בה) בהא סליקנא ובהא נחיתנא שלא ניתן המורה הנזכר לאמת וצדק כמ\"ש שכרנו רשות כל הבתים של המקום כו'. שאין לנו לשכור רשות כל הבתי' להכניס ולהוציא לבתי הגוים רק יש לשכור רשות המבואות שיוציאו ויכניסו מבתי היהודי' זה לזה דרך המבוי דבזה יועיל שכירות מאדון העיר או משכירו ואם לא היו השכירות רק רשות כל הבתים של המקום כו' כאשר כתוב בלשונו הנה צריך לחזור ולשכור מהפקיד רשות בכל מבואות העיר וגם צריך לבאר בפירוש שאין מועיל שכירות זה אלא כ\"ז שהמלך קיים אבל לאחר מותו בטל השכירו' אע\"פ שלא כלו החמשים שנה הנלע\"ד דין אמת וצדק כתבתי וחתמתי אנכי הצעיר והק' יואל בלא\"א מו' שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "שלמא לאהובי ר\"מ פלפלא חריפתא מו' מרדכי נ\"י מכתב מעלתו קבלתי בדבר האבל תוך יב\"ח אם נתחייב בהסיבה כי שמעתי מפי מגידי אמת על שם רב א' בארצינו שפסק הלכה למעשה שאין צריך ודעתך נוטה שצריך וראייתך ברורה דאלו הי' הדין נותן דאינו צריך לא הי' שותקי' המחברים מלבאר זה בפירוש. הנה ודאי כן הוא לפי דין התלמוד דהסיבה מצוה הוא מדברי סופרים כדתנן ריש פ' ערבי פסחים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ופירש\"י עד שיסב כדרך ב\"ח ובמטה ועל השולחן והרמב\"ם ז\"ל פ\"ז מהל' חמץ אסמכה אקרא שכתב וז\"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א\"ע כאלו בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וכו' ועל דבר זה צוה הקב\"ה בתורה וזכרת כי עבד היית ר\"ל כאלו אתה בעצמך היית עבד לפיכך כשסועד אדם בלילה לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות כו' והרא\"ש ז\"ל והמרדכי לשם הוכיחו דאם אכל בלא הסיבה לא יצא מדתנן השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא מיסב אין לא מיסב לא ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה אלא דבשתית ד' כוסות חילק הרא\"ש. והמרדכי מיבעיא לי' בכל הד' אם חייב לחזור ולשתות כמבואר לשם בטעם הדבר והנה ודאי מדמחייב לחזור ולאכול בהסיבה דמצוה היא מד\"ס ואבל חייב בכל המצות תוך ז'. ועוד נלענ\"ד אפי' בשאר י\"ט ושבתות דהסיבה לאו מצוה היא דעתי דיכול לאכול בהסיבה לדין התלמוד וכדתניא בריש פ' מ\"ש דמי שמתו מוטל לפניו דבחול אינו מיסב ואוכל ובשבת מיסב ואוכל וכן הובאה הברייתא בפ' ואלו מגלחין גם הרי\"ף והרא\"ש בשני מקומות אלו הביאו הברייתא בלשון הזה וכן הרמב\"ם והסמ\"ג ורבינו ירוחם כלם הביאו בלשון הזה ומשמע ודאי דהטעם הוא דהסיבה אינה כ\"א דרך חשיבות וגדולה ותענוג ואינה בכלל שמחה שאסורה באבל ומה שאסרוהו בחול היינו טעמא דכיון דאונן הוא וצריך להתעסק בעסקי המת אם יאכל בהסיבה בקביעות ישכח עסקי המת הלכך לא התירו לו שיאכל בהסיבה בקביעות אלא אכילת עראי בלבד והיינו דאמרי' בירושלמי ואינו אוכל כל צרכו וכך פירש הר\"י להדיא פ' מי שמתו אבל באבל תוך ז' דלא שייך טעם זה אפשר לומר דשרי לאכול בהסיבה לדידהו דכולהו הוי קאכלי בהסיבה בכרים וכסתות במטות אלא דבעי דווקא על מטה כפויה וההיא דרב יהודה אמר רב בפ' ואלו מגלחין מנין לאבל שאינו רשאי לישב על המטה אלא על הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ כבר ביארו הרמב\"ן בס' ת\"ה והביאו הטור י\"ד סי' שפ\"ז דהיינו דווקא שאר כל היום אבל שעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפוי' הנה מבואר להדיא דבאבל אפילו תוך ז' אוכל בהסיבה אלא דבעינן מטה כפויה וממילא לאחר ז' אוכל כדרכו בהסיבה אפילו בימות החול ומכ\"ש בשבתות וי\"ט דאין אכילה בהסיבה דבר של שמחה ולא מכלל דברים המביאים לידי שמחה אלא דרך חירות וגדולה ותענוג וא\"ל דהסיבה הוא מכלל דברים המביאין לידי שמחה דאין לך שמחה יתירה ממי שאוכל דרך חירות וגדולה ותענוג והלכך אפילו בשבתות ויו\"ט אין לאכול בהסיבה כל תוך יב\"ח. והא דתניא ובשבת מיסב ואוכל אינו אלא באונן דלא התחיל אבלותו עדיין ודוקא בחול אסור להסב ומשום שמא ישכח עסקי המת אבל בשבת דלא הוטל עליו עסקי מת שרי להסב דעדיין לא התחיל אבלותו אבל משיסתום הגולל דהתחיל אבלותו אסור להסב אפילו בשבתות וי\"ט אלא דתוך ז' שרי כיון שההסיבה היא על מטה כפוי' לית בה משום שמחה אבל במטה שאינה כפוי' אית בה משום שמחה הא מלת' ודאי הוי אפשר לומר אליבא דהרמב\"ם והרי\"ץ גיאות שהסכימו דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהם ומשמע אפילו בשמחה שרי אבל להרמב\"ן והר\"ר פרץ שחולקים עליהם וסוברים דאונן אסור בכל מה שנוהג באבל ואצ\"ל בשמחה דאסור ואפ\"ה תני דבשבת מיסב ואוכל אלמא דהסיבה לא הוי מכלל הדברים המביאים לידי שמחה דאל\"כ הוי אסור להסב אפילו בשבת לדידהו אך מלשון הטור שכתב בסי' שמ\"א ואינו מיסב ואוכל כו' ובשבת וי\"ט אוכל בשר ושותה יין ולא כתב ובשבת וי\"ט מיסב ואוכל כלשון הברייתא משמע דס\"ל דהסיבה היא מכלל הדברים המביאין לידי שמחה לפיכך אסור אף באונן לדעת הרמב\"ן והר\"פ והי' מפרש הברייתא לדעתם דמאי דתני ובשבת מיסב ואוכל דהיינו על מטה כפויה דהתם ודאי ליכא משום שמחה כדפרי' ומאחר דהרא\"ש כתב דבאשכנז אין נוהגין במטה כפויה משום דדרים בין העכו\"ם כדכ' בסימן שפ\"ז לכך כ' הטור בסת' ובשבת אוכל בשר ושותה יין ולא כתב מיסב ואוכל משום דלדידן דלא כפינן המטה אין לאכול בהסיב' כך נראה מדקדוק לשון הטור וכן באגודה פ' מי שמתו ופרק אלו מגלחין כשהעתיק הברייתא כתב ובשבת אוכל בשר כו' ולא כתב מיסב ואוכל ופשיטא שאין חולקין על כל המחברים שהעתיקו כצורתה ולשונה ממש מפני שהם כתבוהו לפי דין התלמוד שהיו נוהגין בכפיית המטה והלכך בשבת אוכל בהסיבה בקביעות במטה כפוי' דלית בה משום שמחה וממילא למנהגינו שאין נוהגין בזה אין לאכול בהסיבה כל עיקר אף בשבת וכמו שדקדק הטור ובעל אגודה ז\"ל ואפילו לפ\"ז ודאי בליל פסח דהסיבה מצוה היא צריך לאכול בהיסיבה אע\"פ שהיא מכלל הדברים המביאים לידי שמחה דאבל חייב בכל המצות אפי' תוך ז' שרי ואצ\"ל תוך יב\"ח כדפרישית אלא שבזה צ\"ע בארצינו שאין רגילות להסב א\"כ אין בהסיבה מצוה כמ\"ש המחברים בשם ראבי\"ה דאנו א\"צ להסב וא\"ל דאנן לא נהגינן כוותיה דיחידאה הוא כמ\"ש בהגה\"מ הא ודאי ליתא דהא מנהגינו כאגודה שכתב שבדיעבד יצא אם אכל בלא הסיבה וכדאי הוא ראב\"י לסמוך עליו בדיעבד ודאי דמבואר דאנן תופסין עיקר כדברי ראב\"י ומה שאנן אוכלין ושותין בהסיבה לכתחלה זה אינו נגד ראב\"י דגם הוא מודה דגם עתה הוא דרך חשיבות ותענוג ודרך חירות ושמחה אלא שכתב שא\"צ הסיבה דגם ישיבה כדרכו הוא דרך חירות ומ\"ש בהגה\"מ וז\"ל ראב\"י כתב שאין אנו צריכין הסיבה בזמן הזה שהרי בני חורין אין מסובין ואדרבה ישיבה כדרכו הוי דרך חירות אמנם יחידאה הוא ע\"כ אין לדייק מל' ואדרבה כו' דר\"ל דלכתחלה אין לישב בהסיבה אלא ישיבה כדרכו דהא ודאי ליתא שהרי בתחלת לשונו כתב אין אנו צריכין הסיבה וכו' דמשמע דאי בעי עביד הסיבה אלא ודאי כך הם כוונת דבריו דאין אנו צריכין הסיבה בכרים וכסתות שהרי בזמן הזה בני חורין אין מסובין ואדרבה ישיבה כדרכו הוא דרך חירות לעולם משא\"כ בכרים וכסתות דהוי דרך חולים ואע\"פ דבאינו חולה האי הסיבה בכרים וכסתות מורה על דרך חירות מ\"מ בישיבה כדרכו הוי דרך חירות עכ\"פ מש\"ה אף לכתחלה א\"צ הסיבה אבל ודאי מודה ראבי' ז\"ל דבהסיבה בכרים וכסתות הוי נמי דרך חירות באינו חולה והלכך שפיר עבדינן ככ\"ע דלכתחלה בעי הסיבה בכרים וכסתות מאחר דרבים חולקים על ראבי' וס\"ל דאף בארצינו בעי הסיבה עכ\"פ ומ\"מ ודאי אנו תופסין עיקר כדעת ראבי' דבדיעבד אין אנו חוזרים ואוכלים ושותים בהסיבה כרוב גאוני' כדפרישית וכיון שכן א\"כ אנו תופסין עיקר דאין בהסיבה בכרים וכסתות מצוה ולכך ודאי אם היה בהסיבה זו משום שמחה כדמשמע מדברי הטור הי' אסור לאבל לאכול בהסיבה כל תוך יב\"ח אפילו בליל פסח ואם היינו מתירים לאבל לאכול בהסיבה הוי כתרי קולא דסתרי אהדדי דממ\"נ אם אנו תופסין עיקר דבהסיבה מצוה היא ולכך מתירין לאבל אפי' יש בו משום שמחה א\"כ בדיעבד נמי צריך לחזור ולאכול בהסיבה ואם אין אנו תופסין הסיבה במצוה א\"כ לית לן להתיר לאבל לישב בהסיבה כיון שיש בה משום שמחה וקצת סמך יש דבהסיבה יש בה משום שמחה מדכתב מהרי\"ל לפרש בההיא דהוה זגיגן אברכי דהדדי דדוקא כשאחד מסב על ברך דחברי' אבל להשען על ברך דידי' לא דאז נראה כאלו הוא אבל ולא דרך חירות ע\"כ משמע דכל שהוא דרך חירות אינו נרא' כאבל והיינו בכלל שמחה ודאי ומש\"ה יראה לענ\"ד להכריע כדי לצאת ידי כל הגאונים דאין לאבל להסב במטה ליל פסח מאחר דישיבה כדרכו הוי דרך חירות כראב\"י ואנו תופסין דבריו עיקר ומתוך דברי התבאר שהרב ששמעת ממנו שהורה באבל דאין צריך לעשות הסיבה משמע דאי בעי עביד לא חש לקימחי' דממ\"נ אם היה סובר דאין בהסיבה זו משום שמחה א\"כ וודאי אף לכתחלה חייב בה למנהגינו לכתחלה ע\"פ רוב הגאונים החולקים על ראב\"י ואם הי' סובר דיש בה משום שמחה כנראה מדברי הטור א\"כ ודאי מחינן בי' מלעשות הסיבה כדפרישית אלא ודאי העיקר כדפריש' שלא לעשות הסיבה כל עיקר. הנלענ\"ד כתבתי אני הק' יואל בלא\"א כמוהר\"ר שמואל ז\"ל:"
            ],
            [
                "הלכות פסח",
                "דרשת במה שמקילין לתת לחולה חמץ בפסח לשתות או לאכול חמץ ותמהת על ככה הנה דין זה תלוי במ\"ש פ' כל שעה אשכחי' מר בר רב אשי לרבינא דקא שייף לה לברתי' בגוהרקא דערלה א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמר א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא איכא דאמרי הכי קאמר לי' מידי דרך הנאתן קא עבידנא אמר אביי הכל מודי' בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה והכי קי\"ל דשאר איסורים אין מותרין כדרך הנאתן אלא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה לא שרי אלא שלא כדרך הנאתן חוץ מכלאי הכרם ובב\"ח שאסורי' אף שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה וכך פסקו כל הפוסקים ובנ\"ד נמי בחמץ שהוא אסור דאורייתא אסור כדרך הנאתן אלא במקום סכנה אבל בחמץ דרבנן מותר אפילו כדרך הנאתן אפילו אין בו סכנה אבל לאכול ולשתות כתב הר\"ן לשם דאפשר דעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה מיהו כל חולה שמאכילין לו איסור צריך שתהא הרפואה ידועה ע\"פ הרופאים וגם צריך שלא יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור כמו שהאריך הרשב\"א בתשובה העתיקו מהר\"י קארו סוף סי' קל\"ד וא\"כ בחמץ בפסח נמי דכוותיה אם הרפואה תולה בשתיית שכר של שעורי' או שאר רפואות שעושין מחמץ אין לאכול ולשתות אלא א\"כ יש בו סכנה וגם הרפואה ידועה וגם אי אפשר לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור כ\"ז ברור ופשוט ופסק כן מהר\"ם איסרלש בי\"ד סי' קנ\"א הק' יואל:"
            ],
            [
                "ועל דבר המת בי\"ט ראשון להוליכו לבית הקברות בתוך י\"ב מילין פשיטא דשרי דלית הלכתא כרבי עקיבא דתחומין דאורייתא ואף חוץ לי\"ב מילין איכא פלוגתא בין הפוסקי' והרא\"ש הסכים ספ\"ק דעירובין דאין לתחומין כלל מן התורה אפי' כמה פרסאות וכן פסק הטור סי' שצ\"ו אבל תוך י\"ב מילין דהיינו תוך ג' פרסאות ליכא פלוגתא דפשיטא דאינו אלא מדרבנן לדעת כל הפוסקים ולכן שרי להוליכו לבה\"ק אף בי\"ט ראשון תוך י\"ב מילין מיהו חוץ לי\"ב מילין נר' דאין להוליכו בי\"ט לפי שנ\"ל ראי' ברורה מן התלמוד פ' כיצד מעברין דתלמוד שלנו נמי ס\"ל כהירושלמי שהביא האלפסי ספ\"ק דעירובין דאסור מדאורייתא ואין להאריך בענין זה לברר עכשיו כי אין הזמן מספיק לזה. ושלום מני עבדכם הק' יואל בלא\"א מו' שמואל ז\"ל: זאת התשובה היה למו' פנחס ומו' בער סג\"ל מק\"ק נייא שטאט:"
            ],
            [
                "תינוק שמת תוך ל' בי\"ט ראשון של גליות וגמרו שערו וצפרניו מי שרי לקברו כמת גדול או צריך להשהותו עד למחר:",
                "תשובה בא\"ח ס\"ס תקכ\"ו כתב וז\"ל מעשה שמת תינוק בן ל' בי\"ט שני. ואמר הריב\"ם כיון דלא הי' יודע ודאי שכלו חדשיו אין דינו כשאר מת לחלל עליו י\"ט. והריב\"ן הלבן אומר כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא דינו כשאר מת עכ\"ל. מדכתב כאן פלוגתא וביו\"ד ס\"ס שע\"ד פסק בסתם תינוק כל ל' יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו אפילו גמרו שערותיו וצפרניו אלמא דס\"ל דאפי' להר\"י בן הלבן לגבי אבילות לא אזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות ולד של קיימא. ול\"מ בבן ח' ודאי אעפ\"י דגמרו שו\"צ דהא פשיטא דבן ח' שלא גמרו שו\"צ לכ\"ע לא חי והוי נפל גמור ולא איירי בי' רבנן ורשב\"ג ס\"פ ר\"א דמילה. אלא בבן ח' היכא דגמרו שו\"צ פליגי ולרבנן אמור האי בר ז' הוא ואשתהי אשתהי: אלא אפילו בסתם ולדות דלא ידעינן אי כלו חדשיו נמי ס\"ל לרשב\"ג אפי' גמרו שו\"צ ומת בתוך ל' או ביום ל' דיינינן לי' כנפל. והכי מוכח להדיא מדברי התוס' פר\"א דמילה דף קל\"ו בד\"ה מימהל ע\"ש וכוותי' דרשב\"ג פסקינן התם ואע\"ג דלכאורה משמע דלכל מילי פסקינן כרשב\"ג וא\"כ היאך פסק לגבי קבורה בי\"ט דינו כשאר מת צ\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש לשם בפסקיו וז\"ל ותמהני אהך פיסקא (דפסקו בסתם הלכה כרשב\"ג) דכרבנן קי\"ל אפי' לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ומחזקינן בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב ולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב\"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה לאשת ישראל ולאסור בהמה שנשחטה תוך ז' ימים ולענין אבילות דקי\"ל כדברי המיקל באבל עכ\"ל. אלמא ודאי דה\"ה לענין קבורה בי\"ט מחזקינן לי' בולד גמור להתיר לקברו בי\"ט אלא לגבי אבילות אזלינן לקולא וכ\"ה דעת רמב\"ן בספר ת\"ה שער האבל שכתב שם תחלת דף מ\"ז כל ל' יום אין מתאבל עליו בין גמרו שו\"צ שלימים בין לא גמרו דתניא רשב\"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי וכו' ואח\"כ בסוף דף מ\"ח הקשה מהא דתני' ספק אחיו ספק אינו אחיו ספק בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ולא מיטמא הרי בכאן ספק אבילות להחמיר כספק תורה וא\"כ קשה למה הקילו בספק ולדות ונראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקילו בהם אלא שכל ספק של קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ולא מקיים בי' ואחריתה כיום מר הלכך אין מתאבלין עליו והאריך עד הא דאמרינן בפ' יש בכור ה\"מ לענין אבילו' דיום ל' כיום שלפניו דמי טעמא דמלת' כדאמרן והא דמייתי ראי' מהא דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע\"פ שספק הנפלי' מטעם אחר נתמעט מאבילות ודשמואל אינו לענין מת ביום ל' דההיא פלוגתא לאו לגבי אבילות דיום ל' מתניא אפ\"ה מייתי לי' מדשמואל לומר דלא מחמרי בה רבנן באבילות ולא אזלינן בה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל הלכך כיון דספק נפלים דאוריית' אין מתאבל עליהם לא מחמרי בי' רבנן באבילות דלקולא אזלינן בכל ספק אבילות עכ\"ל ואחריו נמשך בעל הטור דפסק גבי אבילות דיום ל' ותוך ל' להקל אפי' גמרו שו\"צ ולגבי קבורה די\"ט משמע דפסק כסתם ולדות היינו בגמרו שו\"צ דיש לו דין מת גדול כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא וכדברי ריב\"ן הלבן שמביאו באחרונה וכדפסיק בב\"י בש\"ע אכן דברי ב\"י אינו מוכרח וכבר אפשר וקרוב לומר דכי היכי דפליגי ריב\"ם וריב\"ן הלבן בדין קבורה בי\"ט כך פליגי בדין אבילות והוא דס\"ל לר\"י בן הלבן דלא איפסקא הלכת' כרשב\"ג אלא בדלא גמרו שו\"צ אבל בדגמרו שו\"צ אזלינן בתר רוב ולדות לכל הדינים אפי' בדין אבילות דחייבים להתאבל עליו וכדפסק בהג\"א סוף מ\"ק ע\"ש וז\"ל והיכא דלא קים לי' בגווי' אי כלו לו חדשיו אי לאו ולא גמרו שו\"צ ומת ביום ל' קי\"ל דאין מתאבלין עליו עכ\"ל. מכלל דבגמרו שו\"צ מתאבלין עליו דאזלינן בתר רוב ולדות וא\"כ בע\"כ דס\"ל דההוא דרשב\"ג דמיירי נמי בסתם ולדות דבלא שהה הוי נפל היינו דוקא בדלא גמרו שו\"צ והביאו לפרש כן משום דק\"ל הא דהקשה הרא\"ש דהיכ' פסק כאן כרשב\"ג דהא כרבנן קי\"ל אפי' לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת וכו' ולפיכך פי' דההוא דאם אשת כהן היא אינה חולצת היינו דוקא כשגמרו שו\"צ דמחזקינן לי' בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב ולדות שהן של קיימא אבל רשב\"ג דאיירי נמי בסתם ולדות לא מיירי אלא בשלא גמרו שו\"צ דהשתא ניחא דאמר כל ששהה דכל משמע לרבות סתם ולדות כדכתיבנא בתוס' פ' ר\"א דמילה דהיינו בדאיכא חדא למעליות' וא' לרעותא כגון בן ח' ודאי דגמרו שו\"צ. א\"נ בסתם ולדות דלא קים להו בגוויהו דכלו לי' חדשיו אלא דלא גמרו שו\"צ והלכך בין בזו ובין בזו אי לא שהה ל' ימים ספיקא הוי אבל סתם ולדות וגמרו שו\"צ ולד מעליא לכל הדינים אף לענין אבילות דאזלינן בתר רוב ולדות והשתא לפ\"ז דקרוב הוא א\"כ למאי דנהגי בכל ישראל בדין אבילות בכלל סתם ולדות דאפי' גמרו שו\"צ כ' אין מתאבל עליהם אפי' מת ביום ל' וכ\"ש תוך ל' א\"כ בע\"כ ה\"ה לענין קבורה נמי קי\"ל כריב\"ם להחמיר שלא לקוברו ביום טוב: ותו דבפרק החולץ סוף דף ל\"ו משמע מדברי התוספת ד\"ה מת בתוך ל' דלבה\"ג ביום למ\"ד אפילו פיהק ומת לרבנן לא הוי נפל בסתם ולדות אבל תוך ל' לד\"ה הוי נפל. והשתא איכא למימר דבהא פליגי לריב\"ם לא ס\"ל כבה\"ג אלא כדכתבו תוספת תחילה דאין חילוק בין תוך למ\"ד ליום למ\"ד ואפי' ביום למ\"ד הוי נפל. אבל ריב\"ן הלבן ס\"ל כבה\"ג דביום ל' לא הוי נפל אבל בתוך למ\"ד אפי' לריב\"ן הלבן הוי נפל. ותו דהתו' במסקנתם פי' ההיא דאם אשת כהן היא אינה חולצת מיירי בדנפל מן הגג או אכלו ארי ביום ל' ובהא מילתא סמכינן ארבנן ומחזקינן לי' כולד מעליא. ומסקי התוס' ושמא לענין אבילות נמי חשיב לי' בר קיימא וכ\"כ המרדכי פ' אלו מגלחין בפשיטות וז\"ל והיכא דנפל מן הגג או אכלו ארי ביום ל' משמע בפ' החולץ מדברי ר\"י דחייב להתאבל עליו עכ\"ל והשתא לפ\"ז היכא דפיהק ומת לכ\"ע הוי נפל לכל הדינים אפי' מת ביום ל' כ\"ש תוך ל' ומאי שקשה הא גופא טעמא בעי אמאי לא אזלינן בתר רוב ולדות. כבר תירץ ר\"י שם בתוספות ובמרדכי פרק החולץ דחיישינין למיעוט המצוי כזה ע\"ש. ותו אפשר לומר דלא הקיל ריב\"ן הלבן לקבור בי\"ט אלא בי\"ט שני דבמת גדול שווי' רבנן כחול הלכך יש לנו לילך אחר הרוב ולדות אפי' פיהק ומת לכל הפירושים ודינו כשאר מת. אבל ביו\"ט ראשון דאיסורא דאורייתא יש לנו לילך לחומרא מידי דהוי באשת ישראל דאזלינן לחומרא וחולצת והכי משמע מדכ' בא\"ח מעשה שמת תינוק בן למ\"ד ביו\"ט שני דלא לחנם נקט בן ל' וי\"ט שני. אבל בתוך ל' אפי' ביו\"ט שני א\"נ בן ל' וביו\"ט א' לא מקלינן לקוברו ביו\"ט וכך פי' ב\"י בספרו הארוך דדוקא בל' קאמר. אלא דבארוך חזר בו וכתב דבתוך ל' נמי קוברין אותו בגמרו שו\"צ נמשך אחר דעת הרמב\"ן וטור וכמ\"ש תחלה. ובזו דבריו האחרונים נראה עיקר ולא נקט הרמב\"ם בן ל' אלא משום דנמשך אחר גירס' רש\"י ור\"ח וה\"ג דגרסי בפ' החולץ איתמר מת ביום ל' כדכתבו התו' והמרדכי לשם ולעולם אין חילוק בין תוך ל' לל' יום. אבל במאי דכ' דהמעשה הי' ביו\"ט שני נ' דדוקא ביו\"ט שני קאמר ולכן אין להקל לקברו ע\"י ישראל ביו\"ט א' אלא משהין אותו עד למחר הנלע\"ד כתבתי בקיצור הק' והצעיר יואל בן לא\"א מוהר\"ר שמואל זלה\"ה, אסרו חג פסח שפ\"ח:"
            ],
            [
                "מת לו מת ביום א' של ראש השנה ונקבר בו ביום מונה הוא ז' מיום ב' של ראש השנה או אינו מונה מיום ב' של ר\"ה אלא מיום שלאחריו:",
                "תשובה מלשון הרמב\"ם ספ\"י דהלכות אבל שכ' הקובר את מתו בתוך הרגל. וז\"ל המקומות שעושין שני יו\"ט מונה השבעה מיו\"ט שני האחרון ואעפ\"י שאינו נוהג בו אבילות הואיל ומדבריהם הוא עולה למנין מדכתב המקומות כו' משמע דדוקא בב' י\"ט של גליות שמשתנה לפי המנהג המקומות התם הוא דעולה כיון דב' קדושת הן אבל ר\"ה שעושין אותו ב' ימים בכל המקומות דקדושה אח' הם אינו מונה אלא מיום של אחריו דכיומא אריכתא חשבינין להו להני ב' יומי דר\"ה. גדולה מזו כת' בה\"ג היכא דמת לו מת שעה קודם ר\"ה דעולה לו למנין ז' ור\"ה ז' הרי י\"ד וז' שבין ר\"ה ליו\"כ הרי כ\"א ויוה\"כ שהוא כרגל וחשוב כז' הרי הוא כ\"ח וכו' אלמא אפי' בקובר מתו קודם ר\"ה דבטל ממנו גזירות ז' ור\"ה בטל נמי ממנו ז' ממנין ל' אפ\"ה לא נמנה יום ב' דר\"ה ליום בפ\"ע להיות עולה למנין יום א' למנין ל' ואין זה אלא משום דס\"ל דכיומא אריכתא הוא וכ\"כ ר\"י להדיא כמו שהעתיק ב\"י סי' שצ\"ט וכ' דדבריו הם לדעת בה\"ג שהבאתי והשתא לפי דעת זו כ\"ש בקובר מתו בר\"ה דלא בטל ממנו כלל שום אבילות דפשיטא דאין להתחיל למנות ז' מיום ב' דר\"ה כיון דקדושה א' הם וכיומא אריכתא נינהו. מיהו יש לדחות ולומר דהסברא הוא הפוכה כאשר יתבאר בסוף דברינו זה ועוד י\"ל דהרמב\"ם אזיל לטעמי' דמחלק בין ב' יו\"ט דגליות לב' יו\"ט דר\"ה לענין היכא דמת לו מת ביו\"ט שני דנהיג בי' אבילות ביו\"ט שני של גליות אבל ביו\"ט ב' של ר\"ה אינו נוהג אבילו' משום דשניהם כיום ארוך הם. אבל לדעת הרמב\"ן והגאונים דס\"ל דאפי' ביו\"ט ב' של ר\"ה כיון דהוא מדרבנן אתי אבילות דיום ראשון שהוא דאורייתא ודחי לי' כמו בשאר יו\"ט ב' של גליות כמבואר בסוף סי' שצ\"ט. השתא לדידן נמי אע\"ג דנהיגין כחכמים אחרונים דאין נוהגין אבילות ביו\"ט מ\"מ לענין התחלות מנין ז' אין חילוק בין יו\"ט ב' של גליות ליו\"ט ב' דר\"ה הואיל ומדבריהם הוא עולה למנין ז'. ועוד אפשר לומר דאפילו להרמב\"ם דוקא גבי אבילות היכא שמת לו מת ביו\"ט שני מחלק בין י\"ט ב' של גליות לי\"ט ב' של ר\"ה וקאמר דאינו נוהג אבילות כיון דשניהם יום ארוך הן אבל לענין שיהא עולה למנין מודה הרמב\"ם דעולה אפילו יו\"ט ב' של ר\"ה שהרי ס\"ל בקובר מת תוך הרגל דביו\"ט ב' אע\"ג דאינו נוהג בו אבילות מ\"מ עולה למנין ז' כדכ' הרמב\"ם גופא. ומ\"ש הרמב\"ם דבמקומות שעושין ב' י\"ט כו' איכא למימר דבכלל זה ג\"כ ב' ימים של ר\"ה כיון דדבר תורה אינו אלא יום א' ובזמן שבהמ\"ק קיים נמי לא היו עושין אלא יום א' כשבאו עדים קודם המנחה כ' לשון זה המקומות ר\"ל כל המקומות שעושין ב' ימים אפי' בא\"י כגון ר\"ה ולהוציא ממקצת הסוברים (חסר כמו ששה תיבות) ולא נקיט לי' לדיוקא כדלעיל דא\"כ הי' לפרש ולחלק בין שאר יו\"ט לר\"ה כדכתב אח\"כ לחלק היכא דמת לו מת ביו\"ט ב' בין יו\"ט של גליות לר\"ה ומדלא חילק כאן בפ' משמע להדיא דאין חילוק וכ\"מ בהגהות מיימוני דעל מ\"ש הרמב\"ם דיו\"ט שני עולה לו מן המנין הואיל ומדבריהם הוא כתב שכ\"כ בה\"ג וכו' עד וכן הי' נוהגין במגנצא. אבל רבינו שמואל הכהן משם אביו חולק ע\"כ וראבי' פסק גם הוא כן היכא שקברו בו ביום אחרון. אבל קברו ברגל קודם לכן לא וז\"ל הקובר מתו ביו\"ט אחרון או ביום ב' דעצרת מונה ששה כו':",
                "הנה שלא נז' שום חילוק בין ר\"ה לשאר יו\"ט לענין שיהא עולה יום ב' או לא יהא עולה. אלא דלרוב גאונים יום שני עולה הואיל ומדבריהם הוא ולשאר גאונים אין עולה אלא צריך לנהוג ז' אחר הרגל. וראבי' מחלק בין מת ביו\"ט אחרון למת בתוך הרגל אבל לא נזכר חילוק בין ר\"ה לשאר יו\"ט ומשמע ודאי דלענין שיהא עולה אין חילוק דכיון דמדבריהם הוא אפי' ר\"ה עולה למאן דס\"ל דעולה והי' נראה פשוט לפענ\"ד דלדידן דנהיגין כרוב גאונים דיו\"ט ב' עולה ומונה ששה כו' אלא שראיתי בה' שמחות דמהרי\"ל שכתב וז\"ל ממהר\"י סג\"ל שהוא אינו מורה על יום ב' של ר\"ה שיעלה למנין ז' אבילות (ס\"א ואמר שכן הוא בממיינים) אמנם על יו\"ט ב' של גליות הוא מורה שיום האחרון מב' יו\"ט האחרונים הוא יעלה למנין ז' אע\"ג דלא מצינו להדיא היכא שקברו תוך המועד שלא הוי יום הקבור' ביו\"ט האחרון שהוא יעלה למנין ז' וכ\"ה בהג\"מ בשמחות סי' ק\"ז עכ\"ל והלשון מגומגם שכתב ואע\"ג דלא מצינו וכו' שהרי הרמב\"ם פסק כך להדיא דעולה וכן פסקו בה\"ג ואלפסי וס\"ה ורוב הגאונים. גם מ\"ש וכ\"ה בהג\"מ כו' קשה דמאי וכן ואהיכא קאי דאמר וכן: ולבי אומר לי דהאי וכן הוא הגה וכמו השגה על מ\"ש אע\"ג דלא מצינו להדיא כ' וקאמר דליתא שהרי כן הוא בהג\"מ וכו' ולאו דוקא הגהות מיימוני אלא במיימוני גופא נמי נמצא כך להדיא אלא דבהג\"מ כתב להדיא שלשה דעות בזה כדכתיבנא. ואיך שיהי' מ\"מ מבואר מדבריו שדעתו להחמיר בזה בר\"ה ואולי לפי שראה שהגדולים חולקים בדין זה כדאי' בהג\"מ דרך מיצוע לקח לו להחמיר בר\"ה ולהקל בי\"ט של גליות ומ\"ש בס\"א ואמר שכן הוא במיימוני אפשר שדקדק כן מדכתב המקומות שעושין כו' כדפ'. גם אפ\"ל שדעתו לומר דבר\"ה לא הי' הוא מורה להקל שיהי' עולה אבל מ\"מ לא הי' מורה ג\"כ לחומרא דלא אמר לא איסור ולא היתר. משא\"כ בב' יו\"ט של גליות שהי' מורה בו להקל שיהא עולה כ\"ז נראה לפרש דברי מהרי\"ל. אכן לפענ\"ד אין להחמיר כלל כיון שלא נזכר חילוק זה לא בדברי ראשונים ולא בדברי האחרונים אלא למאן דעולה הואיל ומדבריהם הוא אף ר\"ה נמי עולה דמדבריהם הוא. ולמאן דאינו עולה אפ' בשל גליות אינו עולה. ואין לדקדק ממ\"ש הטור הקובר מתו לפני הרגל דיו\"ט ב' של עצרת עולה למנין י\"ו כיון דאנן בקיאין בקביעי דירח' ואין אנו עושין יום ב' אלא משום מנהג חשוב כחול ועולה למנין י\"ו מכלל דבר\"ה אינו עולה למנין דהא פשיטא דכיון דבקובר מתו לפני עצרת קיימינין דשעה א' לפני עצרת חשובה כ\"כ ועצרת נמי חשוב כז' אי לאו דבקיאין בקביעי דירחא לא הי' להקל ולמנות יום שני דעצרת בפ\"ע דדי לנו קולא דב' ימים של עצרת חשובין כז' והלכך בר\"ה דלאו משום מנהג עושין יום ב' לא הי' נחשב בפ\"ע אם היינו צריכין לחושבו אלא דאין אנו צריכין לחושבו שהרי יש ז' ימים שבין ר\"ה ליו\"כ וי\"כ מבטל ממנו גזירת שלושים לדידן אבל בקובר מתו ברגל דלא מקילינן אלא קולא זו דמתחילין למנות מיום ב' הואיל ומדבריהם הוא אף בר\"ה דהוי מדבריהם מונין מיום ב' ועוד נלע\"ד אפי' הי' יו\"ט שני האחרון בשבת כגון ביו\"ט של גליות דהשתא לא הי' יכול לנהוג אבילות בו ביום אפי' בא\"י אפ\"ה עולה מידי דהוי שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל דעולה לו אותו שבת למנין ז' ולמקצת רבוותא אפ' מפסיק אבילות כדכתב במרדכי ע\"ש תו כת' ריב\"ש והר\"ם מאיגלטר\"א ע\"ש אבל בהא ליכא מאן דפליג דפשוט דעולה אפי' בתחלת המנין ולא כרבינו יחיאל בהגהת סמ\"ק שחולק ע\"ז וסובר דשבת אינו עולה בתחלת המנין. א\"כ בנ\"ד נמי עולה ליום יום שני אפ' הוא שבת ומונה עליו ששה:"
            ],
            [
                "כתבת להשיב על מה שפסקנו להקל במת ביום א' של ר\"ה דיום ב' של ר\"ה עולה למנין ז' כי היכי דעולה יום אחרון של חג ויום ב' של עצרת. וכתבת דהרמב\"ם לא אמר אלא באבילות יום ראשון דהוא דאורייתא דוחה יום ב' של ר\"ה דהוא מדרבנן דאזלינן לחומרא שלא לעקור אבילות דאורייתא אבל בשאר מילי ודאי מחמרינן מטעמא דכיומא אריכת' דמיא. ואפי' הרמב\"ן מודה דאינו מונה מיום ב' דר\"ה. דאל\"כ מ\"ש מביצה דאסורה בשני ימים של ר\"ה מטעמא דכיומא אריכתא דמי עכ\"ד:",
                "הנה לא שמת לבך להשגיח בדברינו שאנוכי לא אמרתי אלא אפ' את\"ל דלרמב\"ם דכ' המקומות שעושין ב' ימים וכו' ס\"ל לחלק בין ב' י\"ט של גליות לבין ב' י\"ט של ר\"ה אבל להרמב\"ן דבאבילות נמי אינו מחלק ה\"ה נמי דאינו מחלק בנ\"ד ביניהם דיו\"ט שני עולה למנין ז' הואיל ומדבריהם הוא לא הוי לגבי ז' ימי אבילות כיומא אריכתא דל\"ד לביצה דאסורה משום הכנה דרבה דהוא דאורייתא כדיליף בפ\"ק דביצה מוהכינו הלכך החמירו בר\"ה אבל גבי מנין ז' ימי אבילות דהוא דרבנן לא החמירו בה כי היכי דלא החמירו גבי מת ביו\"ט שני דכחול שווי' רבנן:",
                "כתבת עוד דר\"ה אע\"ג דדבריהם הוא ל\"ד לב' יו\"ט של גליות דהתם ספק מדבריהם הוא דא' מהם ודאי חול: אבל ב' של ר\"ה לאו ספק דדבריהם הוא אלא ודאי דדבריהם הוא ולפיכך אינו עולה למנין ז' וכדכתב הר\"ן ריש כתובות אצל מת אביו של חתן כו' עכ\"ד: איברא כך הוא דודאי דדבריהם הוא ב' י\"ט דר\"ה לתקנה הראשונה שהתקינו שלא יהא מקבלין את העדות אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנח' ולמעלה נוהגי' אותו היום קודש ולמחר קודש דאלמא דתחילת עשיית ב' ימים י\"ט של ר\"ה אפי' בב\"ד הוי ולא מספק שהרי ודאי שיו\"ט למחר ואעפ\"כ תקנו לעשותו ש\"מ חוק חכמים ומצותן הי' לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבואו עדים אחר המנחה והרי קדושתן אחת ואין כאן לומר ממ\"נ חד מנייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניה' קודש וכמו שפרש\"י כך להדיא פ\"ק דביצה אבל מתקנת ריב\"ז אחר החורבן ואילך שתיקן שיהא מקבלין עדות החודש כל היום כולו מדינא אפי' ביצה מותרת כדקאמר רבה להדיא דהרחוקים שעושין ב' י\"ט של ר\"ה אינם עושין אלא מספק שאינן יודעין אם נתקדש ביום ל' או לא נתקדש אלא ביום ל\"א אלא דרב אדא ורב שמן קאמרי טעמא דביצה אסורה משום מהרה יבנה בה\"מ כו' ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה. ורבא קאמר דה\"ט דביצה אסורה דמי לא מודה ריב\"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש אע\"ג דיום ראשון קודש למנות ממנו המועדות אפ' באו עדים אחר המנחה. אבל מלעשות יו\"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה והלכך ביצה אסורה בתרווייהו דכקדושה אחת חשבינן להו אלמא להדיא דהרחוקים לא היו עושין ב' י\"ט דר\"ה אלא משום ספק שלא היו יודעין אם הראשון קודש או שני קודש אלא שנוהגין בו חומר קדושה א' לענין ביצה ומחובר בלבד. ומש\"ה צריך לומר זמן יו\"ט ב' דר\"ה כמ\"ש רש\"י בתשובה הביאה הטור בא\"ח ס' ת\"ר גם הריב\"ש בתשובה ס' תק\"ה ביאר כך להדיא דעכשיו אין דין ר\"ה אלא כשאר ב' י\"ט של גליות אלא שנוהגין בו חומרא קדושה אחת לענין ביצה ומחובר בלבד לא לשאר דברים. התבאר דעכשיו אינו אלא ספק דדבריהם ולא ודאי דדבריהם ותו הלוא ר' אפרים ובעל המאור חלקו על האלפסי וכתבו דעתה דבקיאין בקביעא דירחא דאין מקדשין ע\"פ הראי' אלא ע\"פ סוד העיבור אין להם עכשיו שום ספק בקדושת היום ואף בא\"י אין להם לשמור אלא יום א' וכך היו נוהגין מעולם כמבואר בתשובת רבינו האי גאון הביא הרא\"ש כל דבריהם. ואע\"פ שהרא\"ש הסכים לדברי אלפסי דמדקי\"ל דביצה אסורה מכלל שעושין ב' יו\"ט של ר\"ה אף בא\"י. מ\"מ מבואר להדיא מדבריו דטעמא הוי כיון דביצה אסורה בזמן שמקדשין ע\"פ הראי' גם בזמן שאין מקדשין נמי אסורה כדאמר בב' יו\"ט של גליות הזהרו במנהג אבותיכם דילמא גזרו שמדא כ' וזה הטעם עצמו שייך לומר בב' יו\"ט של ר\"ה בא\"י עכ\"ל. הרי מבואר דאפ' ביצה אינו אסורה עכשיו מדינא אלא שיש לנו לנהוג במנהג אבותינו דילמא גזרו שמדא וכו' ואינו ודאי דדבריהם אלא אדרבה ודאי הוי י\"ט ב' של ר\"ה חול גמור הוא אלא דאין לשנות ממאי דהוה אסורה ביצה בזמן שמקדשין ע\"פ הראי' וכו' הלכך דוקא ביצה ומחובר דאיכא איסור' דאורייתא משא\"כ במנין ז' ימי אבילות דרבנן דפשיטא דאין להחמיר אלא יום ב' דר\"ה עולה ומיני' מנינין כי היכא דמנינן מי\"ט ב' של עצרת:",
                "עוד כתבת ואיכא לתמוה על מ\"ש דאף הרמב\"ם שכ' המקומות שעושין ב' י\"ט כ' בכלל זה ג\"כ ב' יו\"ט של ר\"ה דאל\"כ לא הל\"ל המקומות דהא בכל העולם עושין אותו ב' יו\"ט:",
                "הנה מתוך מ\"ש בסמוך ע\"ש רבינו האי גאון ור\"א ובעל המאור התבאר דיפה כתבנו גם בזה שהלא אע\"ג דהרמב\"ם פ\"ה מהלכו' קידוש החודש נמשך אחר פסק האלפסי שאף בא\"י עושין אותו עכשיו ב' יו\"ט מ\"מ לא נעלם ממנו דאיכא גאוני' דחולקים עליהם (דמ\"ל) [דס\"ל] שאין עושין אותו רק יום א' בא\"י ויכול להיות דהי' מקומות בא\"י בזמנו של הרמב\"ם דנהגו לפסוק כאותן הגאונים ולכן כ' המקומות שעושין ב' יו\"ט משום אותן מקומות דאין עושין רק יום א' בא\"י אפ' בר\"ה וק\"ל:",
                "עוד כתבת על מ\"ש דאפשר דאפ' הרמב\"ם לא מחלק בין שאר יו\"ט לר\"ה אלא לגבי ניהוג אבילות אבל לענין מנין אף בר\"ה עולה יום ב' למנין ז' וכמפורש בדבריו דמחלק בין שיהא אבילות נוהג לשיהא עולה. וכתבתי דאיכא הוכחה ברורה לזה מדכתב בצדו החילוק בדין ניהוג אבילות בין שאר יו\"ט לר\"ה ולגבי דין עולה למנין ז' לא כ' שום חילוק אלא כתב סתם המקומות וכו' וכ\"ז דחית בדברים דחוים אמינא כי שכיב וניים אמרת נהלייהו:",
                "עוד דחית הראי' שהבאתי מהגהות מיימוני מדלא חילק בין שאר יו\"ט לר\"ה אלמא דאין חילוק בין שאר יו\"ט לר\"ה וכתבת דהג\"מ אינו מדברת כ\"א מב' יו\"ט של גליות לא אבית להשגיח בדברינו. הא ודאי דהג\"מ לא מיירי אלא בב' יו\"ט של גליות אלא מ\"מ מדכתב דלמקצת גאונים דאפילו בב' יו\"ט של גליות אינו עולה למנין ז' אי איתא דלגאונים דפליגי עלייהו וס\"ל דעולה למנין ז' מודי בר\"ה דאינו עולה ה\"ל לפרש לבאר החילוק כי היכי דכתב אח\"ז החילוק שמחלק ראב\"י בין קברו בי\"ט אחרון לבין קברו קודם לכן ה\"נ ה\"ל לפרש החילוק בין שאר יו\"ט לר\"ה מדכתב סתם אלמא דאין חילוק: עוד כתבת על מ\"ש דאיצטריך לטעמא דבקיאינן בקביעא דירחא דלא ה\"ל להקל עוד קולא למנות יום ב' דעצרת בפני עצמו דדי לנו קולא דב' ימים של עצרת חשיבי כז' וכו'. והשבת על דברי אלה דלא ידעת מקור לזה. אומר אני כיון דאנא לא אמינא אלא לתרץ דלא תהא קשה עלי ממ\"ש הטור טעמא דבקיאינן בקביעא דירחא לא הייתי צריך להביא ראיה לדחיות הקושיא אלא דהאמת אגלה לך דבתורת האדם דע\"ו כתב אשאלות ראשונים דשאלו יום א' לפני ר\"ה ור\"ה י\"ד מה צורך לחשבון זה הלא כיון שנוהג ז' ימים בדין ל' קודם יו\"כ בטלו ממנו גזירת ל' דיה\"כ נמי כרגלים הוא וכתב דמקצת גאונים פי' דאין יו\"כ מבטל גזירת ל' מן הקובר מתו בער\"ה דתרי קולא בחדא אבילות לא עבדינן וכו' וכתב שזהו דעת בה\"ג שכ' דנוהג עוד ב' ימים בגזירת ל' אחר יו\"כ. ועוד האריך בפי' שאלה זו הביאו ב\"י בא\"ח סי' תקמ\"ח הרי לך מקור הדברים אלו שאמרנו בדחיות הקושי' דאיכא לדקדק על דברינו: עוד כתבת לתלות עצמך בדברי מהרי\"ל שהבאתי בפסק שלי דמשמע שדעתו להחמיר בר\"ה תמהתי עליך וכי היינו צריכים לכל דברינו כל עיקר דפשיטא דאין לנו להחמיר במנין ז' אבילות שאינו אלא מדרבנן כל שאינו מפורש בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים דאפי' מפורש פלוגתא דתנאי' הלכה כדברי המיקל באבל כ\"ש בשאינו מפורש כל עיקר החומרא באבילות דאין לנו להחמיר כלל אלא דכיון דראיתי במהרי\"ל שדעתו לפשר בין הדיעות דבהג\"מ להקל בשאר יום טוב ולהחמיר בר\"ה הוצרכתי לברר וללבן דאינו כן לפענ\"ד והכי מפורש ברש\"י בתשובה לגבי זמן דיו\"ט ב' דר\"ה שהביאו הטור בסימן ת\"ר וז\"ל אבל אני אומר שצריך לומר זמן וכן נוהגים במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין יו\"ט של ר\"ה לשאר יו\"ט של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב\"ד פעמים היו עושין ב' ימים אע\"פ שלא היה שם ספק שיום ב' היה עיקר והיו גומרים יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו לשנה הבאה. הרי לך דדוקא לענין ביצה ומחובר דהוי איסור דאורייתא החמירו ומחלק בין ביצה ומחובר לברכות זמן דהוי איסור דאורייתא להוציא שם שמים לבטלה אם הוא חול אבל לשאר דברים דלא הוי אלא מדרבנן כגון אבילות פשוט דלא החמירו בו כלל. ולפענ\"ד דאף בזמן ב\"ד שלא היו גומרים יום ראשון בקדושה אלא כדי שלא יזלזלו בו לשנה הבאה פשיטא דלגבי מנין ז' ימי אבילות היה עולה יום ראשון למנין ימי ז' אפי' לא היה יום מיתה וקבורה כגון ששמע שמועה קרובה א\"נ גררתו חיה ונתיאשו ממנו ביום ראשון דר\"ה נמי עולה הוא כיון דהוא חול ודאי ואין קדושתו אלא מנהג בעלמא מידי דהוי עכשיו דבקיאין בקביעא דירחא דיום טוב שני עולה למנין ז' ימי אבילות כיון דיום ב' הוא חול אלא דנהגו בו דין קדושה מפני מנהג אבותינו, ה\"נ בזמן ב\"ד דיום ראשון ודאי חול דעולה למנין ז' וא\"כ ה\"נ עכשיו דידענו דיום ב' דר\"ה הוא נמי חול דעולה הוא למנין ז' ימי אבילות דלא נהגו להחמיר אלא בביצה ומחובר דאסור מדאורייתא כדאמרן ולפענ\"ד הוא דבר פשוט דלגבי מנין שבעה ימי אבילות אין חילוק דאפי' בר\"ה מונין מיום ב' ואין להאריך בו יותר. מני הק' והצעיר יואל בלא\"א מו' שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "עוד שאלת במת לו מת בחג הסוכות אם שמיני עצרת חשוב כז' ימים למנין ל' כדפסק מהר\"ש לוריא ז\"ל בתשו' סי' ה':",
                "תשובה אנו אין לנו אלא מה שפסק המרדכי להדיא דאינו עולה אלא ליום א' וכ\"ה בתוספות להדיא בפרק אלו מגלחין דף כ\"ד ד\"ה הוקשה בתוס' ור\"י כ' ומהרש\"ל הביא דבריהם וחלק עליהם ולא ידענא אמאי משכן נפשי' לחלוק אפסק מפורש כל שאין לו ראי' להיפוך דבריהם לא מן התלמוד ולא מפסקי גאונים והרב\"י גם הוא כתב בסי' שצ\"ט וז\"ל וכתבו הג\"מ פי' דשמיני עצרת אינו עולה לו למנין כ\"א ליום א' כשקברו ברגל עכ\"ל. אלא דהג\"מ שבידינו לא מצאתיו ונראה דס\"ל דכיון דבש\"ס לא אמרו דשמיני עצרת עולה למנין ז' אלא בקובר מת לפני הרגל כדאית' התם אמר רבינא הילכך יום א' לפני הרגל וחג ושמיני שלו הרי כאן כ\"א ימים והבו דלא להוסיף עלה דדוקא בקובר מתו לפני הרגל דכבר בטל הרגל תורת ז' וגם ז' ימי החג עולה לו למנין למ\"ד לפי שהי' נוהג בו דין ל' בגיהוץ ותספורת הלכך חשיב ש\"ע ג\"כ כז' למנין ל' אבל בקובר מתו ברגל דלא בטיל ממנו כלום אין כח לש\"ע שיהא חשיב כז' לגבי מנין ל' עד שמנו תחילה ז' ימי אבילות ודבר זה הוא פשוט. והרב ז\"ל דחאו מדחי אל דחי ואינו מתיישב כלל לפענ\"ד. עוד כ' בסוף דבריו וז\"ל ועוד מלשון הטור י\"ד נראה להדי' כדברי שכ' ורגל עולה למנין ל' שמשלים עלי' ל' אפי' קברו בחג ולא אמרינן ש\"ע מבטל עכ\"ל משמע דוקא מבטל הוא דאינו מבטל הא לענין עליות ז' ימים למנין ל' שפיר עולה דאל\"כ לאשמעינן דאפי' אין עולה כ\"א ליום א' כ\"ש דאינו מבטל עכ\"ל הרב ויש לתמוה לפי דעתו דא\"כ היאך תולה הטור דין זה דאינו מבטל לגמרי אבל עולה למנין ז' להיכא דקובר מתו תוך הרגל הלא אפי' בקובר מתו לפני הרגל ג\"כ כך הדין כמ\"ש הטור אח\"ז גבי וזה הכלל לכל המועדים כו'. אלא הדבר ברור דנקט לשון דמשמע הא והא כלומר דלא אמרינן דש\"ע מבטל לגמרי היכא דקובר מת לפני הרגל דאינו עולה למנין ז' וכן בקובר מתו ברגל ל\"א דמבטל ממנו ז' ממנין ל' דאינו עולה אלא ליום א' בכ\"א לפי ענינו קאמר דלא אמר דש\"ע מבטל ע\"כ נלפענ\"ד להורות הלכה למעשה דבקובר מתו בחג אין ש\"ע עולה לו אלא ליום א' כדפסקו התוס' והמרדכי והג\"מ הנלפענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי. מני הק' והצעיר יואל בל\"א מו' שמואל זלה\"ה ג' בחש\"מ של חג הסוכות שפט\"ל:"
            ],
            [
                "אבל שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב שבת אם יש לו לישב במקומו מיד בהכנסת שבת או צריך לשנות מקומו אף בשבת זו ואינו חוזר למקומו עד שיכנס הרגל:",
                "תשובה נראה דחוזר למקומו מיד בהכנסת שבת ואע\"פ דמדין כיבוס ותספורת ורחיצה ליכא למילף דשאני בהני דלא אפשר למעבדינהו בשבת עצמו משא\"כ שינוי מקום מ\"מ נילוף לה מהא דפסק מהר\"ם לגבי איסור רחיצה שמנהג שלנו שלא לרחוץ כל ל' אם חל ל' שלו בשבת מותר לו לרחוץ ע\"ש שהוא כ\"ט שלו לכבוד שבת כמו שהביא הב\"י ס\"ס ת' וה\"נ דכוותי' בשינוי מקום בשבת דכיון שאינו אלא מנהג בלבד שהרי הרב\"י קרא תגר על המשנים ממקומם בשבת דמחזי כנוהגים אבילות בשבת ויישר כוחם של הנוהגים שלא לשנות מקומם בשבת ואע\"פ שאנו מן הנוהגים לשנות מקומם בשבת מ\"מ בשמיני שהוא בשבת ערב הרגל אין לשנות בשבת מקומו כלל ומותר לו לישב במקומו מיד בהכנסת שבת לכבוד שבת שהרי דין שבת זו כדין שבת דעלמא כשהוא יום ל' דמיפסק בו אבילות וה\"נ בשבת דערב הרגל כיון דמיפסק כל אבילות אין לנהוג כלל אבילות מיד בהכנסת שבת וכן מותר לו ללבוש בגדי שבת שגם זה אינו אלא מתורת מנהג ואע\"פ דבז' של אבל שהוא בשבת ערב הרגל אע\"ג דמיפסק בו אבילות אפ\"ה נוהג בו אבילות בכל דבר התם שאני דכיון דלא קעביד מעשה שניכר בו שום אבילות במקצת היום וצריך לנהוג אבילות בדברים שבצנעה כל יום השבת כמו שביארתי בסמוך בתשו' א\"כ צריך לנהוג אבילות גם בזה שישנה את מקומו כל יום השבת ולא ילבוש בגדי שבת שכל אלה בכלל דברים שבצנעה הם כל יום השבת וכן בענין שאסור לקרותו לס\"ת כל יום השבת כמ\"ש שנוהג בתשובה בסמוך. אבל בשבת בערב הרגל שהוא ח' לאבילות כיון דמיפסק בו אבילות אין נוהג בו אבילות זה שהוא תורת מנהג בלבד אכן אסור לו ליכנס לבית המשתה כל יום השבת כיון דמדינא אסור כל ל' ולא עדיף שבת זו משבת דעלמא כשהוא בתוך ל' דאסור מדינא ללכת לבית המשתה כל ל' ואפי' בשבת הכי נמי בשבת כשהוא ערב הרגל בתוך ל' אסור ליכנס לבית המשתה. הנראה לע\"ד כתבתי בקוצר. אנכי הקטן יואל בלא\"א מו' שמואל זלה\"ה ו' ד' סיון שפ\"ב לפ\"ק פה קראקא:"
            ],
            [
                "שוחט ובודק של קהל שנמצא אחריו בהמה שלא שחט בה אלא סימן א' וגזרו עליו שלא ישחוט כשהוא שכור ועבר ע\"ז כמה פעמים וחזרו ומצאו אחריו בהמה שלא שחט אלא סימן אחד ובדקה והכשירה וכשהוכיחוהו על פניו אמר חטאתי אני רוצה לקבל עלי דין תורה והעבירוהו לפי שעה ואח\"כ חזרו וקבלוהו:",
                "תשובה שוחט כזה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאיננו ירא שמים שאינו חושש לבדוק בסימנים אחר השחיטה ועל שוחט זה וכיוצא בו כתב הרא\"ש רשע הוא בעיני ואף אם הי' מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא לא היה לבי נותן לי לסמוך עליו עכ\"ל וא\"כ אין לזה תקנה אא\"כ ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים כו' ואע\"פ דמלשון הרמב\"ם פי\"ב דה\"ל עדות יראה דלא אמרו כך אלא בבודק לעצמו אבל בבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון לא בעי כולי האי אלא בתשובה מתכשר וכדכתב ב\"י בחה\"מ סי' ל\"ד ולעד\"נ (חסר קצת וכמדומה שכך צ\"ל דדוקא בפעם הראשונה) שיצאה טריפה (התם הוא דהבודק לעצמו דאית לי' הנאה מיני' דייני' לי' כמזיד) וכדכתב הרשב\"א סי' תקצ\"ד בשוחט שהיה מזלזל בבדיקות סכין כו' דהך דפ\"ק דחולין גבי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם כו' עד ולהעבירו בכשעורה ומשמע אף בפעם א' עכ\"ל ודכוותי' נמי הכא ויש חילוק בין בודק לעצמו לבודק לאחר דבבודק לאחר דאין לו בה הנאה לא חשדינין לי' במזיד בפעם א' כיון דאין לו בו הנאת ממון אבל בבודק לעצמו אפילו בפעם א' חשדינין לי' במזיד וה\"נ משמע לישנא דקאמר האי טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא כו' ולא קאמר בלשון רבים דנפקא טריפותא מתותי ידי' אלמא דאפילו בפעם א' אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין כו' דכיון דבודק לעצמו דיינינין לי' כמזיד אפילו בפ\"א אבל בב' פעמים דינא הוא דמתוך שאינו חושש לבדוק בסימנים רשע הוא להאכיל טריפות במזיד והוי דינו כבודק לעצמו וזה ודאי מזיד הוא ולא מתכשר אא\"כ ילך למקום שאין מכירין ואף לפי מה שנראה להטור מלשון הרמב\"ם שבודק לאחר אינו נפסל אא\"כ יוצא טריפה מת\"י אין זה אלא כשלא נמצא רק פ\"א משום דדיינינין לי' כשוגג ואפילו תשובה לא צריך אבל במוחזק לכך ב' פעמים ואליבא דרבי כנ\"ד אין ספק דנפסל לגמרי כבודק לעצמו דזה וזה רשע מקרי ועוד ס\"ל לטור גופי' דלא משמע לי' הכי אלא מלשון הרמב\"ם אבל שאר כל הגאונים ס\"ל דאין חילוק דאף בבודק לאחר נפסל וזה וזה אין להם תקנה אא\"כ שילך למקום שאין מכירין כו' ואפילו בפ\"א נמי כך הדין ומה שהקשה הרב ב\"י ז\"ל דהלא בדברי הרא\"ש נמי מבואר דס\"ל דחשוד על הטריפה ביש לו בה הנאת ממון עסקינין כו' נלענ\"ד דאגב חורפי' לא עיין בה דהרא\"ש ז\"ל בפסקיו ה\"ק דכיון דקא חזינין לגבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שישוב בתשובה שלימה ע\"י ממון אחר ואע\"ג דלא הי' בה שום הנאת ממון כ\"ש היכא דעבד ע\"י חימוד ממון כמו גזלן וחמסן דפשיטא דלא הוי תשובה אא\"כ שיוציא מת\"י הממון שנהנה בו מן האיסור כך משמע לפענ\"ד פשוטן של דברי הרא\"ש הללו והשתא לפ\"ז ודאי ס\"ל להרא\"ש דלעול' אין חשוד על הטריפה מתכשר בין בודק לעצמו בין בודק לאחר אא\"כ ילך למקום שאין מכירין ואפי' בפ\"א וע\"כ לא כתב הטור לחלק בין בודק לעצמו בין בודק לאחר אלא על שם הרמב\"ם אכן מתוך תשובתו דלעיל נראה להיפוך שהרי לא כתב הרא\"ש לשם דאין לסמוך עליו עוד אלא במוחזק בכך ב' וג' פעמים והיינו לומר ב' פעמים לרבי וג' פעמים לרשב\"ג דפליגי בפרק הבע\"י אי ב' זימני הוי חזקה או בג' זימני הוי חזקה ובדרך זה נ\"ל לתרץ הא דתנן בפ' ב\"ש הממאנת באיש הוא מותר כו' דנקט גירשה ב' פעמים ועולא קאמר בגמרא כגון ששילשה בגיטין וי\"ל דמתני' נקט אליבא דרבי דבב' זימני הוי חזקה ועולא אליבא דרשב\"ג דבג' זימני הוי חזקה וכן ההיא דפ\"ק דחולין אפילו שחט לפנינו ב' וג' פעמים כו' היינו נמי לומר ב' לרבי וג' לרבנן ועל דרך זה פירשו בתוס' פרק במה אשה ההיא דפרק הזרוע טבח כהן ב' וג' שבתות פטור דב' לרבי וג' לרשב\"ג והשתא שפיר יש לפרש דאף הרא\"ש בתשובה לכך נתכוין ב' לרבי וג' לרשב\"ג ומשמע להדיא בפ\"א לא נפסל כל עיקר דדיינינן לי' בשוגג אי נמי מתכשר בתשובה אבל עכ\"פ לא בעינן שילך למקום שאין מכירין ואפשר דבפסקיו חזר בו וס\"ל דלעולם בעינן שילך למקום שאין מכירין כו' ואיך שיהי' דעת הרא\"ש במסקנתו בדלא נמצא אלא פעם א' מ\"מ בנ\"ד דנמצא אחריו ב' פעמים א\"כ מוחזק הוא בכך אליבא דרבי ומחשבתו ודעתו ניכרת מתוך מעשיו דאין בו יראת שמים שהרי הוא שוחט בהמות בשעה שהוא שכור אי אפשר להחזירו לרבי אא\"כ ילך למקום שאין מכירין כו' כדאסיקנא פרק זה בורר ולענ\"ד ליכא למ\"ד דשוחט כזה יתכשר בתשובה גרידא, הנלענ\"ד כתבתי. אנכי הק' והצעיר יואל."
            ],
            [
                "להגאון מוהר\"ר יואל בעל ב\"ח",
                "שוב אדמ\"ו נסתפקתי בדבריו סי' ל\"ב בדין נסדק לארכו דלמד אדמ\"ו דין זה מהך דמכה על ראשה וכו' וז\"ל אדמ\"ו סעיף ג' שמעינין דבנסדקה לארכה כשר אפילו בלא שיור דאל\"כ אמאי לא חיישינין בהלכה ע\"פ כל השדרה לפסיקת החוט לארכה בלא שיור לא לא למעלה ולא למטה עכ\"ל מ\"ו ולי אני עבדך מצעירי תלמידי מ\"ו לא מוכח זה כיון דרש\"י יחיד בזה דמפרש דוקא כפף המקל אבל בהכה ע\"פ כל אורך השדרה אה\"נ דאיכא למיחש לפסיקת החוט אבל שאר המחברים דגרסי אפילו כנגד כל השדרה ס\"ל דאין טבע המקל להכות בשטח רק במקום שכלה ופסק שם מכה בכח ועשה סדק לא זולת ובאמת גם זה הדבר גופו לא מצאה ידי כביר הבנתו דאמאי בהכה על גבי זנבו והלכה לה כלפי ראשה לא חיישינין שפסק החוט שם בחוד המקל במקום שכלה דבשלמא בהכה ע\"ג ראשה והלכה כלפי זנבה לא קשה דהמקל כלה לאחר פרשה שלישית:",
                "גם שם בדין טריפות חוט זה בעוף כתב אדמ\"ו וז\"ל והרשב\"א כתב עוד דאזלינין לחומרא להטריף עוד עד למטה ממקום שהן שוכבות על הגוף וכו' ובהגהת אשר\"י החמיר יותר וז\"ל ובא\"ז פסק עד למטה מכנפיו אפילו במקום שאינו מחובר לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם וכו' לא אבין מה החמיר יותר איכא כאן הלא אידי ואידי חד שיעורא הוא עם דברי הרשב\"א גם נפלאתי על חומרת אדמ\"ו שם בדין הכה לרוחב השדרה צריך לבדוק כתב אדמ\"ו וממילא לדידן דלא בקיאין בבדיקה הוי טריפה מספק והכי נקטינין עכ\"ל הלא אדמ\"ו פסק בסי' נ\"ח סעיף יוד כבעל העיטור דהאידנא ליכא מאן דבדק והוא דעת בה\"ג סי' נ\"ז סעיף ק\"ח ושם ביאר אדמ\"ו דעתו דנקבי' משהו אף לדידן איכא בדיקה להכיר אם יש שם נקב אם לאו אבל אין אנו בקיאים להבין אודם הארס וכו' אבל דעת רש\"י הוא בהיפך וכו' וא\"כ אמאי מחמיר אדמ\"ו דאין לנו בדיקה בפסיקת החוט שדינו ברובו דוקא והבדיקה בו קלה יותר מבנקיבת משהו ואף טעם רש\"י בסי' נ\"א אין איסור בבדיקה אלא משום דהמקומות רבים והנקב דק וכו' אבל בכה\"ג באבר אחד למה נחמיר כולי האי ועוד נהי דלא נפסוק כהב\"י דנקט כרמב\"ם ורמב\"ן דכי אמרינין חוששין לאו למימרא דיהבינין לה דיני נפולה וכו' רק נפסוק כרשב\"א ור\"ן דכל מקום דקאמר חוששין יש לו כל דיני נפולה גמורה לשהי' ולבדיקה מ\"מ ביותר מבנפולה מי שמעת והרי בנפולה ניתרת בשהי' ואפילו לבעל העיטור מ\"מ ניתרת בהלכה וכאן בפסיקות החוט נאחז החבל בב' ראשין ונאסר הבדיקה וגם הלכה אינו מועיל לה כמו שפסק אדמ\"ו:",
                "ושם בדין הלכה בסי' נ\"ח בדברי מהרמ\"י ראיתי שערורי' דכתב שם סעיף ה' דבעמדה אין שינוי מראה פוסל בה וזה אינו ולישנא דהרשב\"א הטעתו שכתב דכל שעמדה והלכה אפילו נמצא שינוי באבריו אין חוששין לה והוא הבין דמ\"ש שעמדה והלכה פירושו או עמדה או הלכה וז\"א דעמדה כדי נקטה כמ\"ש מור\"י א\"נ אורחא דמילתא נקט כשנפלה איך תלך אם לא תעמוד ואף אי נודה לו מ\"מ הרשב\"א גופי' כתב מסתברא וכו' ולא החליט המאמר וגם סיים והמחמיר תע\"ב והוא נקט בפה מלא אף בעמדה לבד אין שינוי מראה פוסל:",
                "שוב אדמ\"ו יורנו במעשה שבא לפני באשה שרואה כמין חתיכה בשר ודבר מעופש ושם נסתפקתי בדברי מהרמא\"י בסי' קפ\"ח וז\"ל מיהו נ\"ל דאם בדקה ג\"פ כל מה שראתה ולא נמוחו כלל שוב א\"צ לבדוק מה שרואה אח\"כ בדרך זה שהרי החזקה שדברים אלו אינם דם רק באים ממכה שבגופה ודווקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כו' ולי הפעוט קשה להבין כיון דעיקר טעמא דלא הוי דם רק איזה תולדות אחר א\"כ מה שייך לחלק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה אף בשעת וסתה נמי תשתרי ועתה אתה אדמ\"ו העומד לנס עמים אליו גוים ידרשו לשמוע בשמע חכמתו יהי נא חסד אדמ\"ו לצוות לאחד מתלמידיו להשיבני אל האמת וללמדני תבונות למלאות חסרוני חסרון לא יוכל להמנות ואני אשיר עזך למנצח בנגינותי:"
            ],
            [
                "שלו' כטל וכרביבים בר אוריין ובר אבהן. נהר כיום דלהון. חכם עדיף מנביא שאגה לו כלביא כבוד מעלת הרב הנעלה מוה' אבא נר\"ו: כתבך קבלתי ואשיבך בקצרה לאשר מוביל כתבך כו'. אודיעך דעתי הקצרה נראה מדקאמר בתלמוד פליגי בה חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והלכתא אחר שחיטה פריש אלמא דאין ספק אלא אי וודאי קודם שחיטה או לאחר שחיטה פריש והלכתא וודאי לאחר שחיטה פריש מאותן טעמים שכתב בכלבו וכן נראה מדברי כל המחברים ומבואר מרמב\"ם הל' שחיטה פ\"ז ותדע מדקאמר התם בסמוך אי נקוב ריאה היכי דמשמש ידא דטבחא תלינין לקולא רבא בר נתן אמר תלינין ומר זוטרא ברי' דרב מרי אמר לא תלינין והלכתא תלינין ולגבי מורנא לא אמר אי תלינין אי לא תלינין אלמא דפליגי אי נימא דודאי פריש קודם שחיטה או בודאי פריש לאחר שחיטה והלכתא דפריש אחר שחיטה ולא כדברי הטור דמפרש דה\"נ פליגי אי תלינין או לא והלכתא דתלינין ומש\"ה נמי כתב הטור וכן אם נמצא עליהם תולעים דלדעתו כיון דתלינין לקולא א\"כ אפילו מקצתו בנקב ומקצתו חוץ לנקב אלא כולו חוץ לנקב נמי תלינין לקולא וממילא דאין חילוק אפילו אם נמצא רחוק מהנקב נמי תלינין דהנקב בא מן התולע לאחר שחיטה ואע\"ג דבמשמשי ידא דטבחי לא תלינין לקול' רק בידוע שמשמש שם הבודק בידו ר\"ל במקום הנקב שאני התם שאם משמש בריאה שלא במקום הנקב א\"כ אין לתלות הנקב בו אבל במורנא שפיר איכא למיתלי שהתולעין יוצאין מהנקב להיכן שיוצאין דנושכין בשיניהן ועושים נקבים הרבה כמו דתלינין בזאב דנשך מנשך בהרבה מקומות ומפני שהטור מפרש דאי נקוב היכי דממשמש ידא דטבחא ומורנא דחד טעמא אית להו משום דתלינין לכך כתבן יחד ואח\"כ כתב ואם אין מקום לתלות והדבר ספק כו' כלומר שלא משמש הבודק וגם לא נמצא עליהם תולעים והדבר ספק שמא משמש שם הבודק ולא אדעתי' או שמא היו שם תולעים וכבר יצאו מן הריאה או שמא נקב' מחיים ע\"י חולי או שום סיבה עושין נקב אחר כו' זאת היא דעת הטור ודלא כמו שעלה דעתך ומה שהארכת בספק אמאי דכתב הטור וכן אם נמצא עליהם תולעים ונקבוהו דמשמע דהתולע נקבה הא לא הוי דקדוק כלל דנקבוהו דקאמר היינו לומר שהנקב הוא כענין הנקבים הרגילות בריאה ע\"י מורנא והבודקים בקיאים הם שהם נקבים קצת עגולים אדום ורך סביב הנקב לאפוקי אם הם לא בענין זה אז לא תלינין במורנא אפילו נמצאים בריאה הרבה תולעים וכי היכי דלא תלינין במשמוש ידא דטבחא אלא כשהנקב משוך אבל לא כשהוא עגול דאז ודאי אין הנקב בא ע\"י משמוש היד ואסור אפילו בידוע שמשמש שם והי' דכוותי' ואודיעך אגב גררא שראיתי הרבה בודקים קבלו מבודקים אחרים להתיר בנקבים אפי' לא נמצא שם תולעים ותולין לקולא במה שבקיאים בנקבים שרגילין לבא ע\"י מורנא ואני גערתי בם שבלי ספק בודקים כאלו מאכילים טריפות לישראל שאפילו לדעת הטור דמיקל זה אסור כמבואר דאם אין מקום לתלות אסור ולא שרי אלא בנמצא עלי' תולעים אבל כל שאר המחברים הרמב\"ם וסמ\"ג וסמ\"ק וספר התרו' וכלבו ורבינו ירוחם כולם כתבו תולעים נמצאים שיוצאין מן הריאה וכן כתב רש\"י ואין אחד מהם שיכתוב שנמצאים על הריאה כמו שכתב הטור ונראה לפרש לשון יציאה כו' היינו כשהתולע מקצתה בהנקב ומקצתה חוץ לנקב כמו פסל היוצא מן הסוכה והתם הוא דקיי\"ל הלכתא דבודאי לאחר שחיטה פריש שהרי אנו רואין הריאה נקובה בתולעת מקרוב וכן מבואר ברמב\"ם שכתב וז\"ל תולעת שהיו בריאה כו' מדכתב הרי הריאה נקובה דלכאורה זה אך למותר אם לא נאמר דכוונתו דווקא שעינינו רואות דנקובה בתולעת מקרוב וכן יש בידי העתק מהגהות מהרש\"ל על הטור על מה שכתב הטור וכן אם נמצא עליהם תולעים וכתב הוא וז\"ל דוקא כשמוציאין התולע עדיין בנקב אבל אותו שפירש מהנקב לא תלינין דלאחר שחיטה פירש וכן מצאתי בבדיקות ישנים וצ\"ע. וכן קבלתי מזקן אחד ובוודאי שלא היתה כוונתו לפרש דברי הטור בכה\"ג שהרי מבואר מלשונו דבנמצא עליה מכשיר אע\"פ שאינם בנקב אלא כתב כן בגליון כמו פסק היפך דעת הטור ונראה בעיני שזה נמשך ממה שכ' תחלה דלמה שנפרש לאחר שחיטה הלכך לא מכשירין אא\"כ הוא נמצאת בנקב ויוצא קצת מהנקב דהתם ודאי לאחר שחיטה פריש מאותן טעמים שכתב בכלבו אבל אם נמצאת על ריאה שלא בנקב סברא דכבר פריש מחיים כמו שעתה נמצאת פה ואתרע לה חזקתו שתנקוב אחר כו' דתלינין שפירשה מהנקב וא\"כ (נראה שכצ\"ל אין לנו לתלות לקולא) דלאחר שחיטה פירש כמו דתלינין היכי דאיכא נקב היכי דמשמשא ידא דטבחא (דבכה\"ג לא) תלינין לקולא כנ\"ל וא\"ת הוא גופי' טעמא מאי ומאי שנא נקב היכי דמשמשא ידא דטבחא ר\"ל דקים לי' לרבינו ז\"ל דהמורנא בשפריש לאחר שחיטה מהרגשה בנשחט הבהמה ואזיל החמימות אז כשיוצאה מן הריאה ולא מצאה חמימות אדרבה נתקרר יותר אזי עומדת במקומה וא\"כ כשנמצא על הריאה ואז קודם שחיטה פריש ויוצאים לאשר יוצאים ואסור ולענין מעשה כבר נתווכחתי עם הגאון מוהר\"ר... ז\"ל שהוא ז\"ל הי' מן המתירין ואני חושש להחמיר מכח דברי הרמב\"ם ז\"ל והגהת מהר\"ש לוריא מ\"מ איני מוחה ביד הנוהגים היתר אפילו שלא נמצא בנקב רק על הריאה כדברי הטור אך אני משיב להחמיר למעשה ואחת צריך אני להודיעך שאפילו אם נמצא תולע בנקב אין להתיר רק אם לא נמצא אלא אותו הנקב אבל אם נמצאים הרבה נקבים ובאחת מהם נמצא התולע או נמצא תולעים על הריאה לדעת הטור לא שרינין משום הכי ולתלות לקולא שגם בשאר נקבים היו תולעים ונפלו דלא כיש בודקים שנהגו בזה היתר ובזה יש למחות בידם דאין תולע אחת מוציא מידי ספק שאר נקבים שאין בהם תולעים וזה דבר פשוט לדעתי ואין להאריך ולא דמי לזאת דתלינין דנשך בהרבה מקומות דהכא כל נקב נתהווה ע\"י תולע בפני עצמו וק\"ל:",
                "וראיתי בכתבך שדקדקת בדברי הטור מדכתב ועלי' משמע דוקא עלי' ולא בתוך הנקב לא ידעתי טעמך דאי עלי' כשר כ\"ש תוכה ואולי דעתך הוא כשהתולע כולה הוא בפנימי' הנקב ואין נראית בחוץ כלום וע\"י נפיחת הריאה נדחף התולעת לחוץ ע\"ג הריאה ואז אסורה שהרי עינינו רואות שלא פירשה התולע ממקומה מקודם וא\"כ בודאי לא נעשה נקב זה ע\"י תולע דאם היה נעשה ע\"י תולע זו לא היה מונח כולו בתוך הנקב אלא מקצת מחוץ לנקב וא\"כ היה דעתך יפה פסקת וכך פסקתי בחידושי והבאתי ראי' מהגהת אלפסי ע\"ש ריא\"ז מבואר שם כן לפענ\"ד דכשכולה בפנימי' הנקב לא תלינין לקולא דנימא דלעולם נקב זה נעשה מתחלה ע\"י אותו תולע אלא דחזר לנקב והא קמ\"ל דכתב הרשב\"א בתולעים שבכלים ובפירות דכל זמן שנמצא בתוך פרי לא חיישינן שמא פריש ושרי וא\"כ כ\"ש דלהחמיר אמר הכי דלא חזר ואצ\"ל דלא אמרינן להקל שתולע אחר יצא כבר מקודם ועשה נקב זה לאחר שחיטה ונפל דלא תלינין בתולע אא\"כ שהתולע לפנינו לדעת הטור ואפילו אם נמצא על הריאה ולדעת שאר המחברים דווקא בנמצא מקצת בנקב ומקצת חוץ לנקב וכמו שנתבאר ושאר דבריך ופלפולך בזה לא ראיתי להאריך כי לדעתי הכל יתיישב בדברי הקצרים ובזה אפסיק. הש\"י ב\"ה יתן לך נועם כנפשך ונפש דורש שלומך הקטן והצעיר יואל בן לא\"א מוה' שמואל זלה\"ה החותם פה ק\"ק קראקא:",
                "תיכף בבא כתבך אלי פניתי הבית מכל טירדת להשיבך כנ\"ל. והנך רואה כי דברי בלתי מסודרים קצת ובלשונות מגומגמים תגי' על חשכי:"
            ],
            [
                "מאלהא רבא שלמא רבא הוא א\"א מ\"ו האלוף שר התורה רבא דעמי' בוצינא דנהורא ר\"מ ור\"ג נ\"י ע\"ה פ\"ה מוה' יואל נ\"י:",
                "גם תראה מה שהקשה מחו' שי' ה\"ה מוהר\"ר הירש על מה שכתבת בסי' מ\"א (עי' בתשו' גאונים בתראי שאלה י\"ב ששם נדפס קושייתו באריכות) ולדעתי שיבוש הוא דהמקשה פריך מדלא אסרינין בכבד אלא כשלא נשתייר כלום ולא בחסירה כמו בריאה משמע דבריאה יש סכנה יותר מבכבד היפך ממה שאמר אי מריאה אתי אית ליה תקנתא אי מכבדא קאתי לית ליה תקנתא ומשני דהיכי דאתמוחי אתמחי גרע טפי דשדי תיכלא בכולא כבדא ולפי שיש לומר דלא אתמחי אלא דיש בו דם מחמת חולי או איזה מכה והכבד קיימת במקומה בריאה לא היה נפיק מפומא רק היה נשאר בכבד הדרי בריא ולפ\"ז נלמוד שהיכי שיש דם על הכבד והכבד במקומה מונח בלי שום חסרון וכשגוררין הדם נשאר הכבד בלי שום חסרון כשרה וכן ראיתי מעכ\"ת מורה הלכה למעשה כמה פעמים וכן אני נוהג אחריך. שוב ראיתי במשאת בנימין שכתב כך ג\"כ ולכך אין מקום לקושיית מחו' כלל אבל מה שהקשה על משאת בנימין יפה כיון ולא ידעתי מה אדון בי' בהרב הגאון מו' בנימין ז\"ל איך שגג בזה וכל דבריו שכתב בתשובה זו אין להם שחר כלל:",
                "הקטן והצעיר שמואל צבי הירש בלא\"א הגאון מ' יואל סירקס נ\"י. יום א' ט\"ו טבת שצ\"ז. (ועיין בגאונים בתראי סימן הנ\"ל ג\"כ תשובה על קו' זו מאביו הב\"ח):",
                "לבנו הרב מוהר\"ר יהודה ליב",
                "ע\"ד הבועא בשיפולי ריאה שביקשת ממני להודיעך היאך אני נוהג ביש בה מים זכים הנה אנכי מעתיק לך מה שכתבתי בזה בחיבורי וז\"ל בועא בשיפולי כתב בה\"ג כו' (עיין בב\"ח י\"ד סימן ל\"ז) ע\"ד ואפילו היכא דליכא הפסד מרובה עכ\"ל בחיבורי ובבריסק דליטא נוהגין כמהרש\"ל ז\"ל והנה אם שואלים את פי בקהלות אנכי חוקר מנהגם ואם אין שם מנהג קבוע כמו בקהלות קטנות מורה אני להקל במים זכים בבועא בשיפולי מאחר שאינה מוזכר בתלמוד ואם איננה גדולה כאשר כתבתי יש להקל אף במקום שנוהגים איסור. הכ\"ד אביך הקטן יואל."
            ],
            [
                "נ\"א אהובי חותני הנה זה שנים הרבה הוריתי הלכה למעשה בשיעור צומת הגידים בעוף עד חצי עצם האמצעי כהוראת הרוק\"ח הביאו הגאון רמ\"א בסוף ת\"ח ולא רציתי להקל לשער רק כרוחב אצבע כהוראת מהרי\"ל כי הוא קולא יתירה ובפרט שהרשב\"א בתשובה סי' ל\"ו החמיר בו וגם עינינו רואות שבאווזא הגידים הם ארוכים הרבה יותר מרוחב אצבע ומכ\"ש שיש להחמיר באותן עופות גדולים שקורין וועלשי הינר שלרוב הם גדולים מאוד וכמעט הגידין שבו ארוכים כגידין של בהמה דקה וכמדומה לי שראיתי את מעכ\"ת בהיותי מתגורר אצלו שהחמיר ג\"כ בזה ולא רצה להקל לשער רק רוחב אצבע ועתה בהיותי בק' פוזנ' בין מלכא למלכא ישבתי בדין עם מוהר\"ר בנימין דיין יצ\"ו והובא לפניו אווזא והיה משער רק רוחב אצבע ממקום שמתחילין וראייתו מהגהת מהרמא\"י בש\"ע סי' נ\"ו סעיף ט' שכתב וז\"ל ומי שאינו בקי לשער ישער כרוחב אצבע בעוף ממקום שמתחיל' ולעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי עכ\"ל ולפי דברי הג\"ה זו צריכין אנו לומר שהגאון מהרמא\"י זלה\"ה משוה בש\"ע השני דיעות דהא והא איתא דבעוף גדול אינו יותר מרוחב אצבע ובעוף קטן שאין בעצם האמצעי רק כרוחב אצבע או מעט יותר מרוחב אצבע מ\"מ אינו יותר מחצי עצם האמצעי ואזלינין כאן לקולא וכאן לקולא ולכאורה נראה שכן דעתו כי היכי דלא ליפלגו השני דעות. דמהרי\"ל מיירי בעוף גדול והרוק\"ח בעופות קטנים שאין בעצם האמצעי כרוחב שני אצבעות ואף שמסקנתו בת\"ח לשער עד חצי העצם בין לקולא בין לחומרא אנן בתר דבריו שבש\"ע פסקינין. אכן ק\"ל מנ\"ל הא אימא איפכא בפרט בספק דאורייתא כמו שפסק רש\"י בצומות הגידים בחולין פרק המקשה ואימא דהרוק\"ח מיירי בעוף גדול ומהרי\"ל בעוף קטן וכ\"ת דזה אי אפשר דהא לפעמים יש עוף קטן שאין בו בעצם האמצעי כרוחב אצבע א\"כ ג\"כ קשה דהא לפעמים עוף גדול יש לו צומת הגידים יותר מרוחב אצבע וגם ודאי י\"ל דמהרי\"ל לא מיירי בקטני קטנים רק בקטנים הרגילים בינינו כתרנגולים ותורים ובני יונה. שוב ראיתי בחיבורו של הגאון מהר\"ם יפה שכתב הגה זו בשני דיעות והגיה וז\"ל שאין צומות הגידים למעלה מחצי עצם האמצעי וי\"א שאינם יותר מרוחב אצבע ושאלתי את פי ר' בנימין הנ\"ל ואמר שמהר\"ם יפה טעה. והנה בק\"ק קראקא בלי ספק הדרכי משה יודיע נא מעכ\"ת את דרכיו בזה כי לבי נוקף להקל כל כך. וגם זאת אשאל מפי מ\"ו הנה מצאתי בחבורו של מהרש\"ל בסוף שערי דורא שלו הנדפס בק\"ק לובלין בהל' שחיטה הנדפס בסוף הספר וז\"ל וצריך רוב הנראה לעינים אפילו בדיעבד ולא רוב במדידה עכ\"ל אם יש לנהוג כן כי אדרבה בכל הפוסקים משמע שרוב הנראה לעינים הוא אם נשחט מעט יותר מחצי' ע\"י מדידה וכן פסק בש\"ע ואיני יודע אם טעות נפל בספרו או מהרש\"ל פי' הא דרוב הנראה לעינים כן כאשר קצת מהמונים פירשו כן כאשר שמעתי הרבה פעמים. ותו לא מידי לע\"ע ועם היות שיש עמי כמה ענינים שראוים לכתוב למכ\"ת לא אטריח את מעכ\"ת אם לא שיכתוב לי שישיב על דברי ושלום למר ולתורתו. נאום חתנך דוד ה\"ה הלוי:"
            ],
            [
                "שלום לאהובי אבי מורי ה\"ה מו' יואל נ\"י:",
                "שוב באתי לשאול מכ\"ת בדין הלכה למעשה אשר אני מפקפק בה אם שייך דין דרוסה בזאב בבהמה גסה דהרשב\"א והר\"ן כתבו שדעת התוס' כיון דספיקא דאורייתא נקטינן לחומרא כל\"ק בש\"ס וכן נראה דעת רש\"י אבל הרי\"ף פס' כל\"ב והנה רמ\"א בש\"ע בהגהותיו כתב ויש מחמירין עוד דכל שהוא מזאב ולמעלה יש לו דרוסה אפילו בבהמה גסה ויש לחוש לחומרא עכ\"ל הנה אין מבואר בדבריו באם שדעתו לפסוק לחומרא ג\"כ אצל זאב כדעת התוס' וע\"כ כתב וסתם דבריו מזאב ולמעלה ודעתו שזאב הוא ג\"כ בכלל שדורס בגסה וכן משמע הלשון מזאב ולמעלה או אם דעתו להחמיר בחי' שהוא למעלה מזאב אבל בזאב עצמו לא החמיר ובמקומו עומד כדעת הרי\"ף ות\"ה סי' רע\"ח ודעתי הקלושה נוטה להחמיר ובפרט שהסכימו לזה בעלי צרפת בעלי התוספות והנה מה שהי' הגוי מסל\"ת שזאב נכנס לעדר בהמות של ישראל אם נאמן לאיסור או להיתר כי הנה הב\"י כתב בשם שיבולי לקט בגוי שאמר לישראל לא תאכל מקדרה זו שהשלכתי בו חלב אין מקבלין ממנו אלא מותרת היא ודין זה פשוט מההוא דיבמות שהביא גוי פירות לשוק שאינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ובפרט שיש אמתלא שהגוי שהיה רועה הבהמות לא שמר כהוגן ויצאו לחוץ ולא נכנס הזאב בעדרו רק על פני השדה דרסן והגוי מתירא להגיד האמת כדי שלא יתחייב או יכול להיות שלא היה בהם נגף רק שהגוי מעלים הדבר מאיזה טעם יודיעני אבי מורי דעתו הרחבה ותו לא מידי רק חיים ושלום כ\"ד בנך הטרוד נאום הצעיר ארי' יהודה ליב:"
            ],
            [
                "ששאלת הלכה למעשה בדרוסת זאב בגסה כבר ידעת הא דתנן ר\"פ א\"ט ובבהמה וכו' ובדרוסת הזאב ר\"י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ובגמרא אמר ר\"י אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ואיכא תרי אוקמתא בגמרא ובין לפירש\"י ובין לפירוש התוס' והרא\"ש והר\"ן החולקים על פרש\"י לכ\"א מב' הפירושים הוי הלכתא לאוקמתא קמא לרב דפליגי ר\"י ות\"ק א\"כ ס\"ל לרב הלכתא כחכמים דזאב בגסה נמי דריס ולאוקמתא בתרא לרב לא בא ר\"י אלא לפרש ולא פליג את\"ק ורב נמי לר' בנימין בר יפת דזאב בדקה דריס ולא בגסה והאלפסי פסק כאוקומתא בתרא וכך פסק הרמב\"ם והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן ורבינו ירוחם ובעל העיטור והאגודה. אכן מפרש\"י במשנה שכתב וז\"ל ר\"י אומר דרוסת זאב בדקה אבל בגסה לא אלים זיהורי' למיקלי' ודרוסת הארי בגסה וכ\"ש בדקה ות\"ק סבר אלים זיהורי' דזאב למיקלי נמי לגסה עכ\"ל מדפירש במשנה כאוקימתא קמא אלמא דס\"ל דהכי הוי הלכתא דכך הוא דרכו של רש\"י ז\"ל לפרש המשנה אליבא דהלכתא ומסקנא דשמעתין וכן פסק בספר התרומה סימן כ\"ה להדיא והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן כולם כתבו על שם התוס' ורבותינו הצרפתים דפסקו לחומרא דזאב יש לו דרוסה אפילו בגסה וז\"ל הסמ\"ג בעשה ס\"ג נחלקו האמוראים שר\"א אומר שאין דרוסה לבהמה גסה ובחי' גסה אלא לארי בלבד לדברי חכמים ואומר שר\"י שאומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק וכן פסק ר' אלפס ורבינו משה. ובספר התרומה פסק דהואיל ויש אמורא שאומר שבא לחלוק ולחכמים זאב דורס אף בגסה יש להחמיר בדבר עכ\"ל. נראה להדיא מדבריו מדהביא פסק ספר התרומה באחרונה דיש לנו לתפוס לחומרא וכן נראה דעת הגהות מיימוני שכתב אדברי הרמב\"ם פ\"ה וז\"ל כר\"א כו' וכן פסק הרי\"ף ובספר התרומות פסק דהואיל דיש אמוראים דאמרו דר\"י בא לחלוק א\"כ לחכמים אסור דרוסת הזאב בגסה יש להחמיר בדבר וספר התרומות כתב דברי כולם ולא הכריע ע\"כ נראה דבא להורות מאחר דלא הכריע א\"כ מסתמא ס\"ל ודאי דבאיסור דאורייתא יש לנו להחמיר מספק וה\"נ פסק בסמ\"ק שכתב להדיא וז\"ל דין דרוסת הזאב אפילו הכה בהמה גסה טריפה כו' עכ\"ל ומתוך מה שהעתקתי לשון ה\"מ נראה מבואר שמ\"ש בתה\"ד וז\"ל רב אלפס והרמב\"ם פסקו דאין דרוסה בבהמה גסה אלא לארי בלבד וגם בהגהות מיימוני וגם הר\"י פסק כן כו' ט\"ס הוא דהלא כל הגאונים כתבו ע\"ש התוס' ורבותינו הצרפתים שפסקו כאוקימתא קמא דזאב יש לו דרוסה בגסה אלא כך צריך להגיה וגם בהגהות מיימוני כתב וגם ר\"י אלפס פסק כן וכו' והביא הרב לשון הגהות מיימון לאורי' דלדעתו כיון דהסמ\"ג כתב דברי כולם ולא הכריע יש לנו להחמיר אבל ר\"י בעל התוס' לא פסק לקולא כדפי' והלשון נגלה דט\"ס יש בו והשתא נלענ\"ד כיון דאנחנו מבני בניהם של רבותינו הצרפתים ומימיהם אנחנו שותים וכל מנהגינו בפרט בדיני מאכלות אסורות אחרי פסקיהם אנחנו מתנהגים הלכך יש לנו להחמיר באיסורא דאורייתא ותו דהסמ\"ג שראו דברי כולם פסק בסתם דזאב יש לו דרוסה אפילו בגסה ולכך הרב משה איסרליש בהגהותיו פסק בסתם וז\"ל יש מחמירין עד דכל שהוא מזאב ולמעלה יש לו דרוסה אפילו בגסה ויש לחוש לחומרא עכ\"ל מדלא כתב דכל שהוא למעלה מזאב יש לו דרוסה אפילו בגסה אלא כתב דכל שהוא מזאב ולמעלה משמע דזאב עצמו נמי בכלל ותדע שהרי הרמב\"ם כתב בפ\"ה אין דרוסה לגסה אלא ארי בלבד ובבהמה דקה וחי' דקה מן הזאב ולמעלה אלמא דבלשון מן הזאב ולמעלה בפוסקים הוי נמי זאב גופי' ותו נראה דאם איתא דס\"ל להרב דאין זאב עצמו בכלל זה ה\"ל לפרש ולבאר חילוק זה ליש מחמירין מדלא פירש אלמא דזאב עצמו וכל שהוא מזאב ולמעלה יש לו דרוסה אפילו בגסה ויש מחמירין דהיינו התוס' ורבותינו הצרפתים וסה\"ת וסמ\"ק וסמ\"ג ובעל הגהות מיימוני ואע\"ג דבספרו דרכי משה נראה מבואר דבזאב עצמו פסק כרי\"ף ולא כתב דיש להחמיר אלא בלמעלה מן זאב ולא בזאב עצמו מ\"מ מלשון הש\"ע משמע דאף בזאב עצמו יש לחוש לחומרא כדפי' וכיון דהגהת הש\"ע הם אחרונים אזלינין בתרייהו ותו נראה בעיני אפילו את\"ל דדעת הרב בהגהותיו נמי אינו אלא להחמיר בלמעלה מזאב ולא בזאב עצמו מ\"מ אנו אין לנו להקל כלל באיסורא דאורייתא בפלוגתא דרבוותא ולעשות מעשה כנגד רבותינו הצרפתים וכדפי' והכי נקטינין דאסור לאוכלם. מיהו למוכרה לגוים כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יש לנו להקל למוכרה לגוים ול\"ח שמא ימכרנה לישראל דכיון דאיכא ספיקא דדינא אזלינין לקולא היכא דאיכא תרי שמא בנ\"ד חדא שמא לא ימכרנה לישראל ואת\"ל ימכרנה לישראל שמא הלכתא כר' בנימין בר יפת ובאוקמתא בתרא דרב נמי לא פליגי עלה וכדפסק הרי\"ף ורוב פוסקים וכך פסק מהרא\"י בתה\"ד בדוב שדרס בהמה גסה דאע\"ג דלגבי אכילה יש לנו להחמיר מ\"מ שרי למכרה לגוים ע\"ש סי' קע\"ח הנלענ\"ד כתבתי ה\"ק והצעיר יואל.",
                "נכתב שם הג\"ה על תיבת סי' קע\"ח תמי' לי על אא\"ז שלא שם לבו למ\"ש המראה מקום על הג\"ה זו שהיא תה\"ד סי' קע\"ח והוא פסק דאין דרוסת הזאב בגסה ומ\"ש מדלא קאמר כל שהוא למעלה מזאב משמע דגם זאב בכלל ודאי הכי הוא אך קאי אשאר חיות טמאות שהם גדולים כמו זאב ולמעלה וכן משמע הגה זו דקאי אשאר חיות שכתבם הש\"ע מקוד' וסמוך להם כת' הגה זו ועי' בט\"ז סי' נ\"ז סק\"ג עכ\"ה יוא\"ל עוד נכתב שם הגה ואם גוי מסיח ל\"ת שזאב נכנס לעדר של ישראל אם הוא נאמן לאיסו' או להית' י\"ל דאינו נאמן לאיסו' כי ב\"י כתב בשם שבולי לקט בגוי שאומר לישראל אל תאכל מקדרה זו שהשלכתי לתוכו חלב דאין מקבלין ממנו וה\"ה דה\"נ דלא מצינו דגוי נאמן במסל\"ת אלא בעדות אשה כנ\"ל עכ\"ה וכתב שם הגה על הגה זה וז\"ל ול\"נ דאין מכאן כ\"כ ראי' דבשלמא התם ראינו שאמר להכעיס דקאמר שהשלכתי בו חלב א\"כ אמרינן כיון דהוא עושה להכעיס דלמא לא השליך כלל ואומר להכעיס משא\"כ בנ\"ד די\"ל שפיר קאמר וצ\"ע, יואל."
            ],
            [
                "בשנת שפ\"ג אירע מעשה בקראקא שהי' בדיר של עצי' ג' אווזות בכלוב ועוד הלכו ובאו בדיר שני אווזות וד' בר אווזות למחר מצא הד' בר אווזות כולן קטועי ראש ונודע שזה עשה הברדלס שקורין טחוריש שכך הוא מצוי טובא בעיר קראקא ופסקתי שהב' שהלכו ובאו בדיר בהדי הני ד' בר אווזי אסורים דליכא הכי ספק על, שהרי ודאי על ביניהם והרג לבר אווזות אבל הג' אווזות שהם בכלוב שרי כיון דאיכא ס\"ס דלמא לא על בכלוב ולא הי' מעולם אצל הכלוב והיינו מטעמא דאמרן דכל היכי שנעשה ב' כתות בחדר א' בב' מקומות נפרדים אע\"פ דעל במקום א' כגון שהרג וקטע רישי' של ב' וג' וכולהו אסירי מ\"מ לגבי הני הוי כת אחרת ולא ידעינין דעל והוי ס\"ס ושריא יואל."
            ],
            [
                "בשנת שצ\"ג אירע מעשה בקראקא שהיו בדיר תרנגולים בכלוב וגם חוץ לכלוב הלכו תרנגולים בדיר אנה ואנה ולמחר מצאו ב' תרנגולים מתים בכלוב ומאותן שחוץ לכלוב שהלכו בדיר מצאו א' מת ולא נשמע קול צוחה בין התרנגולים בלילה גם לא נמצא שום פצע מכה וחבורה לא בב' תרנגולים אלו שמתו אף לאחר שנמרטו כל הנוצות שבהם לא נמצא רמז מכה ולא בתרנגולים שנשארו חיים ופסקתי דשרי הנשארים בכלוב ושחוץ לכלוב דלא מחזיקינן ריעותא שנהרג ע\"י הברדלס שקורין טחורש אלא תלינין שמתו מחמת איזה חולי ואת\"ל שמתו ע\"י ארס הברדלס מ\"מ איכא ספק שמא לא נגע כלל בנשארים וא\"כ איכא הכא ס\"ס ושרי:"
            ],
            [
                "<small>הלכות מליחה לבנו הגאון מוהר\"ר הירץ</small>",
                "השאלה השני' עוף שלם שנמלח עם הלב הדבוק בו ואח\"כ חתכו כנף א' ממנו ונתבשל כך אם יש לאוסרו מחמת שהעוף לא היה שלם או דלמא כיון דנמלח הלב א\"צ ס' אלא כנגד דם הכנוס ובזה יש ס' אפילו בחצי העוף אלא שלשון הרב מהרש\"ל עמד לנגדך שכתב וז\"ל ולפ\"ז יראה להקל ולבטל דם הלב אף בלא ראש ורגלים דהא צריכין למלוח מבפנים וגם מבחוץ היטב וא\"כ נמלח גם הלב עמו וא\"צ ס' רק כנגד דמו עכ\"ל הרי דייק וכתב דווקא בלא ראש ורגלים הוא דיש להקל אבל לא אם נחתך מן העוף כנף א' יותר ותמהת על ככה כמו שהארכת בדבריך:",
                "תשובה ודאי כדין תמהת על דברי הרב כפי מ\"ש לשונו בשמו אבל אני אציג לפניך לשונו ולא יהיה קשה עליך דבר שכך כתב עטרת שלמה דף י\"ח על מ\"ש הגהות מהרא\"י המתחלת שיש ס' נגד דם הלב וכו' דכתב שם בהגה בתחלת הדף על שם תשובת מיימוני הא דלא בעינין ס' כנגד הלב היינו טעמא כיון דע\"כ נמלח הלב קודם ולר\"ת פולט דרך שיעתו א\"כ א\"צ לשער אלא כנגד דם הכנוס בלב ולא יותר וכו' וכתב מהרש\"ל ע\"ז אבל אי לא נמלח מקודם ליכא מאן דפליג דמשערין כנגד כל דם הלב וכ\"כ בי\"ד צריך ס' כנגד כל הלב דלא ידעינין כמה דמא נפיק מיני' ומוכרחים אנו ליישב שהי\"ד מיירי קודם מליחה ואפ\"ה סבר הי\"ד שיש ס' בכל העוף אף כנגד הלב וז\"ל שמעתי מא\"א הרא\"ש ז\"ל שהיה מקובל שאין עוף שלא יהא בו ס' כנגד לבו עכ\"ל ולפ\"ז יראה כל שכן להקל דם הלב אף בלא ראש ורגלים דהא צריכים למלוח התרנגולים מבפנים ומבחוץ היטב וא\"כ נמלח גם הלב עמו וא\"צ ס' אלא כנגד דמו ואם יש ס' נגד כולו ק\"ו דעכשיו נשאר יותר מס' כנגד דמו וק\"ל ואף ראבי' כתב שמקובל שבבירור יש בעוף שלם ס' נגד דם הלב ויותר ומכל הלין משמע שלא לדקדק עכ\"ל מהרש\"ל הרי שכופל ומשלש יראה כ\"ש להקל וכו' ק\"ו דעכשיו נשאר יותר מס' נגד דמו וכו' יש בעוף שלם ס' נגד דם הלב ויותר ומסיק נמי מכל הלין משמע שלא לדקדק דהך לישנא יתירה לא אתי אלא לטפויי דאפילו נחסר מן העוף יותר מן הראש והרגלים ג\"כ אין לדקדק ולהחמיר דאין ספק דאית בי' ס' אך אין להקל כ\"כ כמ\"ש ואפילו בחצי עוף הא ודאי ליתא דלפעמים מתכנס דם ברבוי בחלל הלב ואין ס' בחצי עוף אלא יש לשער לפי אומד הדעת ואם יש ספק למורה יחמיר באיסור דאורייתא והא דנקט מהרש\"ל בלא ראש ורגלים לאו דווקא אלא לפי שהאחרונים כגון מהרי\"ל ומהרא\"י בכתבי' סי' צ\"א הזכיר ראש ורגלים נקט הרב ג\"כ לשון זה אבל מתוך דבריו שכתב כ\"ש וק\"ו וכו' מבואר דאפי' נחסר יותר נמי איכא ס' וכדפי' אני אביך הקטן יואל בלא\"א מוהר\"ר שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "בערב סוכות קנו ענבים יבשים שקורין רוזיני גדולים וקטנים ושמים בעופות גם בפלאדין ואח\"כ נבדקו הרוזיני הנשארים כדרך שבודק אותם בחום היום או בחום האש ומצאו בהם תולעים שקורין מילווין ומקצת העיסות נאפו בתנור ומקצתן עדיין לא נאפו מה דינם:",
                "תשובה הן אמת שבימי חורפי לא דקדקתי באלה ואסרתי הכל וכן שמעתי וראיתי מהרבה גדולים שאוסרים ואע\"פ שהי' הפסד מרובה וגם צורך יו\"ט אכן עתה שמתי על לבי מאמרם ז\"ל התורה חסה על ממונם של ישראל ואם באו להחמיר לעצמם אבל לאחרים אין ראוי להחמיר שלא מן הדין ולילך בחושך, והנה ההכרח הביאני להאריך כדי לברר החילוקים שנפלו בדין זה ומתוכן יתברר שאלתנו גרסינין בפרק א\"ט בסופו אמר ר\"ה לא לישפי אינש שיכרא בצביתא דילמא פריש לעיל מצביתא והדר נפל לכסא ועובר משום השרץ השורץ על הארץ א\"ה במנא נמי כו' התם היינו רביתייהו ומנא תימרא כו' עד אלא היינו רביתייהו ה\"נ כו' ויש להקשות דמאי ק\"ל א\"ה במנא נמי הא ודאי דמן הסתם אין ראוי לחוש שמא פירשו אדופנא דמנא וחזרו כל כמה דליכא רגלים לדבר כההיא דמסננין את היין בלילה דהתם ודאי יש סברא שפירשו על המסננת וחזרו ואם אתה אומר דס\"ל דכל היכא דאי פריש אסור חיישינין דילמא פריש וכמ\"ש הרא\"ש באותו פרק א\"כ מאי משני התם היינו רביתי' אכתי ניחוש דילמא פריש לדופנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא דהא פשיטא דלא אמרו דהיינו רביתי' אלא בפירוש מדופני הכלי מבפנים כדכתב הרשב\"א ושאר מחברים בראיה ברורה וצ\"ל דודאי מעיקרא ס\"ד דכל היכי דפריש אסור אפי' פריש בדופני הכלי מבפנים שפיר איכא למיחש לדילמא פריש משום שהדבר מצוי שפורשים התולעים ורוחשים בדופני הכלי מבפנים וחוזרים למשקה אבל למאי דמשני דמבפנים אפילו ודאי לנו שפירשו מותרים משום דהיינו רביתייהו וכמו שלא פירשו כל עיקר מן המשקה הוא שוב ליכא למיחש לדילמא פירש לדופן הכלי מבחוץ וחזרה לתוכן משום דמילתא דלא שכיחא הוא ולא חיישינן לה. וכך הוא דעת הרא\"ש שכתב אהא דתניא דבורות שיחין ומערות שוחה ושותה מהם ואינו נמנע ואע\"פ שיזדמנו לו תולעים שותה ואינו חושש אבל לשאוב בכלי מבורות כו' ולשתות ממנה אסור דחיישינין דלמא פריש לדופני הכלי ואפילו לא פריש רק לדופני הכלי מבפנים נמי לאו היינו רביתי' דמעיקרא הוי בבור והשתא בכלי והלכך חיישינן שמא פירשו מפני שהדבר מצוי שפירשו וירחשו בדופני הכלי מבפנים אבל בההוא דר\"ה כתב הרא\"ש לא לישפי איניש כו' דמשמע מפשטא דסוגיא דלא חיישינין שמא פירשו לדופני הכלי לחוץ וחזרו וכן הטור כתב להדיא וז\"ל אבל בסתמא אין לחוש שמא פירשו כל זמן שאין הוכחה בדבר ואין ספק שהטור ראה דברי הרא\"ש שכתב הפירוש דכל היכי דאי פריש חיישינין לדילמא פריש ולא אבו סברתו אלא ודאי שהחילוק הוא בין כשהדבר מצוי לשאינו הדבר מצוי כדפרישית וכן מצאתי להרשב\"א בתה\"א והה\"מ פ\"ב מהל' מ\"א שכתבו כך להדיא ע\"ש והנה זה ברור שהדבר ידוע שמילווין שעל גביהן אינם נפרשין אא\"כ משימים אותם בחום האש או חום היום הלכך מדינא אין איסור כל עיקר לאכול אותם הראזוני וכן מבואר בהגהת ש\"ד שאין העולם נמנעים לאכול התולעים שבגבינה אע\"פ שקופצת הנה והנה ה\"נ בהני מילווין שעל הראזוני דלא חיישינין להו שמא יפרשו כיון שלא נודעו ולא יהיו נפרשין אא\"כ ישימו אותם בחמה או בחום האש כדפרישית ואעפ\"י שהעולם כבר נהגו שלא לאכלם אם נודעו שיש בהם מולווין מ\"מ כיון שמדינא אפילו בעין אין בהם איסור עכ\"פ אין לאסור התבשיל שנתערבו בהם אותן הראזוני (חסר ב' שורות) ונראה בעיני שזה טעם בעל האגודה וש\"ד שכתבו דהתולעים הגדלים בקמח מותרים דמיירי בתולעים שקורין מולווין בעודם קטנים שלא נפרשו מן הקמח כלל ולא נודעו אא\"כ ישימו את הקמח בחום השמש או חום האור אז יתחילו לרחוש והלכך אין בהם איסור כיון שלא נפרשו אבל בנמצאו תולעים בקמח לאחר שכבר גדלו שאותן שורצין בקמח אף אם לא ישימו אותם בחמה או חום האור מודים הש\"ד והאגודה שהקמח אסור דחיישינין שמא פירשו שהרי עינינו רואות שרוחשות ונפרשין מן הקמח אנה ואנה וכן מוכח ברוקח כפי מה שהועתק לשונו בהגהת ש\"ד וז\"ל תולעים הנמצאים בקמח מותרים ואם שרצו בקמח אסורים ואם נשארו בנפה אסורים עכ\"ל רוקח ואעפ\"י שאין כך בספרי רוקח שבדפוס מ\"מ המעיין בו יראה שדילג המדפיס והדבר ברור שכוונתו כאשר כתבנו דתולעים הנמצאים בקמח בעוד שלא שרצו הם המולווין הקטנים בעוד שלא הגדילו ואינן רוחשין בקמח אא\"כ ישימו אותן בחום השמש אותן המילווין מותרים כיון שלא פירשו אבל אם שרצו בקמח כלומר שכבר נעשו גדולים ושורצין בקמח אף אם לא ישימו אותן בחום השמש אסורים לפי שפירשו אנה ואנה ולא אמרינין היינו רביתייהו דכיון דאין הדבר ידוע דהיינו רביתייהו חיישינין באיסור דאורייתא ואמרינין דלמא לאו היינו רביתייהו אח\"כ אמר דאם נשארו בנפה אסורים בכל ענין אעפ\"י שלא שרצו בקמח שהרי עינינו רואות שפירשו על הנפה כך הוא דעת הרוקח וממנו העתיקו הש\"ד והאגודה ולפי\"ז נראה ברור דלא יחלוק הרא\"ש בתשובתו אגאונים הללו דמתירים דמ\"ש הרא\"ש וז\"ל ותולעים הנמצאים בקמח ובמלח שקורין מולווין למה לא יהיו אסורין מאן יימר דלא פירשו ושרצו על הארץ וחוזרין עכ\"ל מיירי באותן ששורצין בקמח ובמלח ולפי שהי' עולה על הדעת דאף אותן מותרים לפי שאין זה חשוב פירש דהיינו רביתייהו כמו משקין שהתליעו ופירשו לדופני החביות מבפנים וכסברת מהר\"י בר מרדכי בפסקיו שהביא הגהת ש\"ד ע\"כ אמר הרא\"ש דליתא דמאן יימר דלא פירשו כו' כלומר מי יגיד לנו דהיינו רביתייהו ודילמא דבר זה חשיב פירש ושורץ על הארץ וחזרו ולפיכך אסורים הם מספק ובכה\"ג כתב מהרי\"ח בשם אביו הא\"ז שצוה להשליך הקמח שהתליע לנהר דונאי דמיירי בתולעים שנמצאו שורצים ורוחשים בקמח וכמו שמפורש בהגהת ש\"ד אבל בלא נמצאו שורצים נראה דהכל מודים דמותרים וכדפרישית ויש קצת הוכחה לזה דמאחר דמהר\"י בר מרדכי מתיר בתולעים שבקמח אפילו שורצים ופורשים לכותלי הכד והיינו משום דמדמה לתולעים שבגבינה דאמרינין נמי דהיינו רביתייהו והא\"ז נחלק עליו ואמר דלא אמרינין דהיינו רבותייהו אלא בתולעים שבמשקים משום דלשם יש יתור מכל אשר במים משמע להדיא דלא נחלק עליו אלא בפירשו משום דלא אמרינין דהיינו רביתייהו כיון דאין לשם יתור אבל בלא פירשו לא נחלק עליו ואף בפירשו לא הבנתי דחייתו מאחר שהא\"ז תופס עיקר כרש\"י שמתיר התולעים שבבשר ובדגים ובגבינה אפילו פירשו לגבי הגבינה משום דהיינו רביתייהו כמ\"ש בהג\"א בשמו א\"כ עליו דידי' נמי קשיא בבשר ודגים וגבינה נמי יהיו אסורים התולעים כיון דאין לשם יתור אלא בע\"כ צ\"ל כיון דגלי לן קרא בשרץ המים דלא חשיב פירשו כיון דהיינו רביתייהו מיני' למדין בכל איסורי השרצים דלא חשיב פירשו היכא דהוי רבותי' והלכך כיון דעינינו רואות בבשר ודגים וגבינה שקופצת אנה ואנה וחוזרים אמרינין דהיינו רביתייהו א\"כ לפ\"ז בקמח נמי נימא הכי היינו רביתייהו שהרי עינינו רואות ששורצין על הקמח לדופני הכד וחוזרים וצ\"ל דכוונת א\"ז לומר דלשם יש יתור הלכך בע\"כ צ\"ל דהיינו רביתייהו וא\"כ למאי אייתר אבל היכי דליכא יתור מי יימר דהיינו רביתייהו דמידי ספיקא לא נפקא וכי היכי דמספקא לן בפירשו לגג תמרה כו' ה\"נ מספקא לן בתולעים שבקמח ולא דמי לתולעים שבגבינה ובשר ודגים דהדבר מפורסם הרבה דהיינו רביתייהו משא\"כ בקמח וכ\"ז ודאי דוחק ואיך שיהי' מ\"מ הדבר ברור דבמילווין קטנים שבקמח אם עדיין לא שרצו בקמח אין מי שאוסר כיון שלא פירשו כל עיקר ואין שם ספק שמא פירשו וה\"ה במולווין שנמצאים על הראזוני שוב ראיתי באו\"ה הארוך שהבין דדוקא בדבר שגידולו מן הארץ בעינין יתורא דקרא אבל בבשר וגבינה ודגים שאין גידולם מן הארץ מותרים התולעים דבר תורה ואפילו פירשו לגמרי אלא דמשום מראית עין אוסר בפירשו לגמרי לפיכך בתולעים שבקמח מחמרינין טפי ואסורים משום דחיישינין שמא פירשו שאז אסורים דבר תורה כיון שהקמח בא מדבר שגידולו מן הארץ ולי נראה ברור דלדעת ראבי' (הוא אבל שאר כל) המחברים חולקים על סברתו כמו שנתבאר מדבריהם דוק ותשכח אלא אין חילוק בין גידולו מן הארץ לאין גידולו מן הארץ אסורים התולעים דבר תורה אם פירשו מגידולם ואם לא נפרשו מגידולם שרי דבבשר ודגים וגבינה אמרינין שפיר דהיינו גידולם שקופצין הנה והנה וחוזרים אבל בקמח מי יימר דלא כתב דבריו בקמח שאסורים מספק אא\"כ שורצים התולעים בקמח (אז יש מקום לאסור אבל ודאי דאין) לומר בהא שמא פירשו דהא עינינו רואות שלא פירשו אכן על כל זה קשה ממ\"ש הש\"ד תחלה דעת סה\"ת דמתיר התולעים שנמצאים בקערה כשמבשלין קטניות ופולין משום שאותן התולעים שהם כמו זבובים קטנים אין רגילות לגדל בגוף הפולין עד לאחר שנתלשו מן הארץ ואין לחוש שמא יצאו ועלו לגג הפרי וחזרו ונאסרו דאם איתא דיצאו שוב אין חוזרין בתוך הקטניות ואח\"כ כתב דעת ראב\"ן שאוסר משום דכיון דמבעיא לן פירשו לאויר עולם מהו ועלתה בתיקו א\"כ כולהו אסירי דתיקו דאורייתא לחומרא ואית לן למימר פירשו וחזרו וכן תולעים שבגבינה כו' וכתב בהגהת ש\"ד ע\"ז בשם מהרא\"י הכי נהוג א\"כ לפ\"ז אף בקמח ובראזוני יש לחוש שמא פירש אע\"פ שהמילווין קטנים. ונראה לפענ\"ד ברור ופשוט דאע\"פ שראב\"ן השוה מדותיו להחמיר גם בשאר תולעים שמא פירשו וחזרו מ\"מ מהרא\"י לא כתב הכי נהוג אלא אתולעים הנמצא בקטניות ופולין ותדע שהרי בתולעים שבגבינה כתב מהרא\"י להדיא דרבים נוהגים היתר כדאיתא בהגהת ש\"ד ושפיר יש לחלק בין זה לזה דבקטניות ופולין ודאי כיון דמבעיא לן פירשה לאויר העולם מהו שמעינין שהדבר מצוי שפירשו לאויר העולם דאי לא מאי קמבעיא ליה מי נימא דהיינו רביתייהו הא פשיטא דלאו היינו רביתי' אע\"כ דפשיטא לי' דהדבר מצוי והלכך קמבעיא מי נימא דהיינו רביתי' כו'. דדחוק לומר דהא נמי קמבעיא לי' מי נימא דהדבר מצוי והיינו רביתי' או דלמא אין הדבר מצוי ואפילו הדבר מצוי לאו היינו רביתי' דכל כי הא מלתא ה\"ל לתלמודא לפרש אלא ודאי פשיטא לי' דהדבר מצוי כו' ולפיכך אית לן למימר דבדבר המצוי שמא פירשו וחזרו אבל בשאר תולעים לא אמרינין מסתמא שמא פירשו וחזרו והלכך נוהגין בו היתר וה\"ה בקמח ובראזוני ועוד נראה דאף ראב\"ן גופי' לא אמר אלא בתולעים שהם שורצין ורוחשין בפירות ובגבינה ובשר ודגים התם קאמר שיש להחמיר באיסור דאורייתא מטעם שמא פירשו וחזרו דשמא הדבר מצוי דמי יימר שאין הדבר מצוי שיפרשו ויחזרו וחיישינין נמי דלמא לאו היינו רביתי' אבל במילווין קטנים שנמצאים בקמח ועל הראזוני והדבר ידוע שאינן שורצין ורוחשין כל עיקר עד שישימו אותן בחום השמש וחום האור גם ראב\"ן מודה שמותרין ואין בזה מחלוקת. אכן בזה צריך לדקדק דאע\"פ שהמולווין הקטנים לא פירשו מן הראזוני ומותרין כאשר כתבנו מ\"מ איכא למיחש ה\"מ לאכלם בעין אבל כששמים בעיסה חיישינין שמא ע\"י הלישה ובעיטה יהיו פורשים ותולעים שבקמח שאני דגם ע\"י הלישה ובעיטה לא נפרשו מגידולם שהוא הקמח מה אתה אומר שמא נפרשו הם לבדם ונבדקו לדופני העריבה והקופ' וחזרו ונתערבו בעיסה הא מלתא דלא שכיחא הוא ולא חיישינין לה אבל במולווין שבראזוני שפיר איכא למיחש לדלמא פירשו בעיסה ובפלאדין ומיהו נראה דאפילו את\"ל דיש לחוש שמא פירשו בעיסה ובפלאדין עדיין יש להתיר מטעם ספק ספיקא ספ' שמא לא פירשו ואת\"ל פירשו עדיין נמי איכא למימר שמא נימוחו ובטלו בששים ולא מבעיא באותן לחמים שכבר נאפו דפשיטא דנימוחו ע\"י חום האפיה אלא אפי' באותן שעודן עיסה נמי איכא למימר שמא נימוחו ע\"י הלישה ובעיטה דאפילו את\"ל בשאר התולעים שיש להם עור כמו קליפה קטנה אינם נימוחים אלא ע\"י חום אפי' ובישול מ\"מ בהני מולווין קטנים שאינם כ\"א לחלוחית שיש בו חיות והוא כנקודה של מחט אין ספק דשפיר נימוחו בלישת העיסה ולכל הפחות ספק נימוח הוי ומצטרף עם ספק פירש וה\"ל ס\"ס וגדולה מזו כתב מהרא\"י בת\"ה בחטים שהתליעו וז\"ל שאף אם יטחנו התולעים בטלים בששים בתוך הקמח כו' ודבריו אלו אינן כמשמען דאין תורת ביטול לתולע בקמח שכל אחד עומד בפני עצמו ודוקא בקמח כתב הסמ\"ג דמתערב יפה כיון דהכל קמח שפיר מקרי עירוב לח בלח כמו שהוכיח ממנחות אבל תולע בקמח מנלן אלא צריך לפרש דבטלים בקמח ע\"י לישה ואפי' אלמא דמתיר לכתחלה לעשות מהם עיסה ולאפות ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון שאיננו מכוין לבטל א\"כ כ\"ש בנ\"ד שנתערב בעיסה דיעבד דפשיטא דיכול לאפותו לכתחלה ואפילו את\"ל דאין נימוחין בעיסה מ\"מ יכול לאפותו לכתחלה ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון שאין מכוין לבטלו וכמ\"ש בא\"ח הל' פסח ואע\"פ דהרב ז\"ל באותה תשובה כתב עוד צד היתר משום דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל דשמא מקול הטחינה ברחו כל התולעים אפ\"ה הדבר ברור דגם אם לא הי' צד היתר זה נמי היה מתיר משום דאין זה נקרא מבטל איסור לכתחלה כיון שאיננו מכוין לבטלו וכדכתב הרב ז\"ל עצמו בהלכות פסח בתשובה שעל ברירת חטים להתיר מטעם זה לבד גם מדבריו שמעינין דשפיר איכא למימר דנימוחו התולעים בחום האפי' לפחות וא\"כ נ\"ד נמי יש להתיר מטעם ס\"ס כדפרישית. גם בדברי הר\"ן פ' א\"ט גבי הני תמרא דכדא כתב להתיר היכי דאיכא תרי ספיקא ספק התליע ספק לא התליע ואת\"ל התליע שמא נימוחים הם ובטלים אלא דקשה לשם אמ\"ש דאם הוחזק שיש שם תולעים אין להתיר משום דליכא אלא חד ספק נימוחו ובטלי ואמאי אכתי איכא ס\"ס שמא לא פריש ואת\"ל פירשו שמא נימוחו ואת\"ל דלא חשיב ליה הר\"ן שמא פירשו אלא ודאי פירשו דהלא בתחלת דבריו לשם כתב בהדיא דספק הוא שמא פירשו וצ\"ל דאה\"נ דבעברו עליהם י\"ב חודש שרינין להו בדיעבד, אפילו הוחזק תבשיל זה בתולעים מטעם ס\"ס שמא לא פירש ואת\"ל פירש שמא נימוחו אלא דלפי שכתב הר\"ן תחלה דבין תוך י\"ב חודש ובין לאחר י\"ב חודש מותרים משום דאיכא ס\"ס ספק לא התליע ואת\"ל התליע שמא נימוחו ולפיכך כתב אח\"כ דבהוחזק התבשיל בתולעים ליכא אלא חד ספיקא שמא נימוח ולא שרינין לי' משום חד ספי' והיינו לומר דלא שרינין ליה נמי בתוך יב\"ח כיון דליכא אלא חד ספיקא אבל לאחר יב\"ח אפילו הוחזק בתולעים איכא ס\"ס שמא לא פירש ואת\"ל פירש שמא נימוחו אה\"נ דשרינין לי' ולא היה צריך לבאר זה בפירוש דממילא מוכח מדבריו וא\"ת א\"כ אמאי אוסר ראב\"ן פירות שהתליעו בתלוש משום דאית לן למימר שמא פירשו וחזרו והלא יש להתיר מטעם ס\"ס כדפרישית. י\"ל דהראב\"ן לא קאסר אלא לאכלן ממש שהרי כתב ז\"ל פירוש שהתליעו בין בתלוש בין במחובר וכן עדשים וכן פולין אסור לאכלם וגם התולעים כו' אלמא דמיירי לאכלן ממש וממילא דאסור לכתחלה לבשלן אבל אם עבר ובשלן מודה הראב\"ן דמותר התבשיל מטעם ס\"ס וגם מהרא\"י שכתב אדברי ראב\"ן הכי נהוג ויראה דה\"מ ודאי מתולעים כו' מיירי נמי בלכתחלה אבל אם עבר ובשלם מותרים מטעם ס\"ס וכדפרי' גם רבינו יונה באו\"ה כתב דאם בשלו הפירות עם התולעים שנתגדלו בתוכם בתלוש מותרים בדיעבד ולא ק\"ל כראב\"ן אלא בלכתחלה אלא דטעמו אינו משום ס\"ס אלא משום דבדיעבד סמכינין על שאר הגדולים שחולקים על הראב\"ן וס\"ל דלא חיישינין שמא פירשו וחזרו משום דכל היוצא מחורו אינו חוזר לחורו ולפי טעם זה בתולעים שבקמח ובראזוני דאין נופל היתר זה היה אסור אפילו בדיעבד אבל מטעם ס\"ס ודאי יש להתיר אף בראזוני מיהו בקמח לא נפקא לן מידי בהאי ס\"ס ממ\"נ אם התולעים לא שרצו בקמח מותרים אפילו את\"ל דלא נימוחו משום דלא נפרשו מגידולם כל עיקר דבזה אין ספק ואם שרצו בקמח לא יועיל לשם ס\"ס דאפילו את\"ל דנימוחו מ\"מ אין ששים בקמח נגד התולעין ששורצין בתוכו אבל בראזוני דברור הוא שיש ס' בקמח נגד התולעים שבראזוני לשם ודאי יש להתיר מטעם ס\"ס כדפרישית ולא מבעיא דהלחמים והפלאדין מותרים אלא גם הראזוני מותרים לאכלם ולא חיישינין שמא עדיין המולווין דבוקין עליה' שהרי עינינו רואות שהראזוני שמונחים בלחמים ובעיסה נקיים זכים ואע\"פ דהש\"ד החמיר בהפרי שנמצא בו התולע אם הפרי הוא כל כך גדול שיש בו ס' לבטל טעם התולע זורק התולע עם מעט קליפת הפרי ואוכל השאר אלמא דחשיב לי' איסור הדבוק התם ודאי מאחר דאף לאחר הבישול עינינו רואות התולע מונח בפרי חשבינין לי' איסור הדבוק וצריך לקלוף מעט מהפרי אבל אם לאחר הבישול אין אנו רואין שום תולע בפרי אין לחוש שמא התולע דבוק בפרי עדיין ואיננו נראה לעין דאפי' הי' התולע נראה לעין הי' מותר אם זרקו לתולע לבדו ואוכל השאר דלא צריך קליפה אלא לחומרא בעלמא ועוד שאפילו התולע עצמו הי' מותר כאן אם הי' ידוע שהתולע דבוק על הראזוני דמאחר שהתולע עדיין עליו א\"כ לא נפרשו מגידולן ולא חיישינן שמא פירשו וחזרו דמאחר שהמולווין אינן נפרשין מעצמן אלא ע\"י חום האש או חום השמש א\"כ לא פירשו כל עיקר ואפילו את\"ל דפירש ע\"י הלישה מ\"מ אין ספק דלא אמרינין פירשו וחזרו אלא בפירשו מעצמן אבל באותן מולווין דנ\"ד שאינן נפרשין אלא ע\"י הלישה והבעיטה היאך יחזרו למקומן לאחר שהפרישן האדם והלכך אותן הלחמים והפלאדין הם מותרים לאכלם עם הראזוני מאחר שנתערבו בהם הראזוני דיעבד מטעם ס\"ס ואין בזה שום מחלוקת הנלענ\"ד כתבתי, אנכי ה\"ק והצעיר יואל בן לא\"א כמוהר\"ר שמואל זלה\"ה במועד חג הסוכות פק\"ק בעלזא שע\"בל:"
            ],
            [
                "בשר יבש שתלאוהו בבית גוי בחדר שאופין בו לחם תמיד ושם מבשלין הגוים והזיעה עולה וגם יש בו משום בשר שנתעלם מן העין והזהרת אותם שלא יהא נעשה כן מהיום והלאה אלא שבקשת דעתי על מה שנעשה כבר אי שרי אי לאו. תשובה כבר נודע מ\"ש הרא\"ש בזה בתשובה והביאו בי\"ד סוף סי' צ\"ב מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר והזיע עולה ונבלע בקדירה ואוסר עכ\"ל. ונראה דמיירי בכירה שלהם שעשויין כקדירה ושופתין על פי' קדירה דהתם ודאי כיון דהמחבת היא למטה בחלל הכירה וקדירה של בשר על פי הכירה אין מקום לזיעה להתפשט לצדדים וא\"כ בעלות הזיעה בא אל הקדירה ואוסרתה ולפיכך לא נתן הרא\"ש ז\"ל שום גבול אלא כתב בסתם ונבלע בקדירה ואוסרתה אבל בנ\"ד שהחדר רחב ומבשלין ע\"פ התנור בכירה שלנו דאין לה חלל דהמקום מגולה והזיעה מתפשט גם לצדדין אעפ\"י שעולה ג\"כ למעלה אין לנו לומר שנבלע בודאי בבשר שתלה למעלה ואין לנו לאסור הבשר מפני אותה זיעה וגדולה מזו קיי\"ל בדין בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דבתנורים מגולים שלנו שפיהם סתומים אין לחוש לריח כ\"ש בכה\"ג ואין השחוטה עם הנבילה בתנור אחד אלא בחדר אחד דפשיטא דאין הנבילה אוסרת השחוטה כן נ\"ל להלכה אלא שמהרא\"י בכתביו פסק ופירש אההיא דתשובת הרא\"ש דאינו אוסר אא\"כ היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה וכתב שכן המנהג פשוט שתולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עלי' חלב תדיר אעפ\"י שהזיעה עולה מן תבשיל של חלב הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה עכ\"ל נראה שמפרש תשובת הרא\"ש דאיירי בכירה שלנו ואפ\"ה אוסר הקדירה של בשר ולכן פירש דאיירי שהיד סולדת בו וצריך ליישב לפ\"ז הא דק\"ל בתנורים שלנו כשהן פתוחין אין הנבילה אוסרת השחוטה היינו דוקא כשנצלו בתנור זה אצל זה אבל היכי שהשחוטה תלוי למעלה והנבלה למטה וחום זיעה של נבילה עולה ונוגע בשחוטה שהיא תלוי' עליו למעלה חמיר טפי ואוסר כשהיד סולדת בו ולדבריו אנו שומעין אע\"פ שאין ראי' לו מן התלמוד, וכן פסק מהר\"ם איסרל\"ש סוף סימן צ\"ב בי\"ד ולפ\"ז צריך לעיין בבשר שתלוי למעלה אם הוא בנמוך ותלוי ע\"ג התבשילין ממש בענין שמחמת חום זיעה של התבשילין היד סולדת בבשר הבשר אסור ואם אין היד סולדת בו או אפילו ספק אם היד סולדת בו אין לאוסרו מספ' מאחר שאפילו ודאי יד סולדת בו שרי מדינא לדעתינו כדפר' הלכך מספק אין לאסרו אא\"כ היד סולדת בו בודאי.",
                "ומ\"ש עוד דיש בו משום בשר שנתעלם מן העין נראה דאף למסקנת הרא\"ש בדברי הרשב\"ם דאי מצאו במקום שהניחו מותר היינו דווקא באבדו אבל במפקיד בשר בחדר גוי אע\"פ שתלאו במסמ' במקו' מיוח' ומצאו במקו' שהניחו איכא למיחש שמא החליפו הגוי והניח נבלה במקומו וא\"כ אע\"פ שמצאו במקום שהניחו אין מוציא מידי איסור וגם אין היתר לומר שיש לו בה טביעת עין שהיכר ט\"ע אינו אלא בהיכר שהיה בה מתחלה ועד עתה ולא נשתנה בנתיים ובשר שתולין לייבש נשתנה מידי יום ויום וליכא הכא ט\"ע ואין היתר אא\"כ שיש בה סימן בחתיכה שניכר בה ניקור דחוטא ודידא והחוט שנוטלין אצל החזה כמ\"ש רש\"י א\"נ יש לו סימן מובהק בקשירה כשקשר החתיכות בשעה שתלה אותן למעלה עוד יש צד היתר כשחדר שתלו בו הבשר הוא המקום דשכיחי שם ישראלים יוצאים ונכנסים כגון שישראל דר בבית החורף והגוי דר כנגדו באותו בית שאופין שם לחם והישראל יוצא ונכנס שם ביום ובלילה ואף זה הי' נראה צד קולא טובא לפי שיש לחוש שמא הגוי יחליף אותו בלילה בשעה שישראל עם בני ביתו כולם ישינים שהרי אין לו לחוש שמא יהא נתפס כגנב מאחר שכולם ישינים. עוד יש צד אחר להקל כשהבשר כל כך שמן כמו אותו הבשר שתלה שם וכן הוא בהגהת ש\"ד סי' ל\"ג ע\"ש מוהר\"ר חיים בנו של הא\"ז שדרש אדם השולח לחבירו חתיכות בשר ע\"י גוי ובא אצל חבירו וראה שהיא שמינה כבראשונה ששלח מותר כיון שהגוי אין לו ריוח במה שמחליף ע\"כ אלא שאין ברור כ\"כ לפענ\"ד בבשר שנתייבש שנוכל להבין בו שהיא שמינה כבראשונה ואם הוא אומר שמבין בבשר שהוא כ\"כ שמן כבראשונה יש לנו להאמינו ומכ\"ש היכא דאיכא עוד צד היתר דמצטרף בהדי הך טעמא כדפרישית ופשיטא שאין לנו לאוסרו אבל אי ליכא שום צד להתיר' הבשר אסור והיינו כמ\"ש מעכ\"ת מהא דאמ' רב חבית אסור בחותם א' דאין זה אלא כשאין בו שום צד מהני צדדים דפריש' אבל אם יש אפי' צד א' להתי' שרי וכ\"ש אם מצטרפים שם צדדים אחרים אלה כתבתי למען אהב' מעכ\"ת בקיצור מופלג ושלו' ממני ה\"ק והצעי' יואל בלא\"א מ' שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "<small>הלכות תערובות להגאון מוהר\"ר יואל תשובה ע\"ז עיין בב\"ח סי' קל\"ז:</small>",
                "ועוד בקשתי ממכ\"ת יורינו רבינו בדבר השאלה אשר שאלתי מאדוני בי\"ד בעודני עם מעכ\"ת ולא יכולתי לבאר כוונת שאלתי כי הזמן הי' קצר והנה עכשיו באתי לבאר שאלתי וזה כוונת שאלתי הנה רבינו בעל הטור כתב בסי' ס\"ב בדין אבר מן החי וז\"ל ונוהג בבהמה וחיה ועוף ואינו נוהג אלא בטהורים לפיכך כו' וכתב שם הב\"י פלוגתא דתנאי הוא ופוסק רבינו כחכמים כו' ובאמת לפי דרכו של הטור שאינו מכניס עצמו לכתוב אלא האיסור והמותר בלבד לא החיוב והפטור לא ה\"ל לכתוב דאינו נוהג אלא בטהורים דמאי נ\"מ הא טמאים בלא\"ה אסורים אלא שנמשך אחר לשון הרמב\"ם עכ\"ל והנה לכאורה נראה לתרץ דברי רבינו וקושיות הב\"י אינו כלום כי נ\"מ בזה הוא גם באיסור והיתר כגון שנתערב חתיכה אבר מן החי טמא בשאר חתיכות כשרים בטל הוא ברוב ולא מיקרי ברי' לאפוקי חתיכה אבר מן החי טהור מקרי ברי' ואפילו באלף לא בטיל כמ\"ש רבינו הטור לקמן בסימן ע' בהתחלת הסימן וז\"ל כל דבר שהוא ברי' כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו אינו בטל לעולם עכ\"ל א\"כ מזה שמעינין דאבר מן החי מיקרי ברי' ואינו בטל ברוב אפילו באלף לזה בא רבינו כאן סי' ס\"ב לאשמעינין דאין כל אבר מן החי שוים בדבר זה רק במה שנוהג הדין של אבר מן החי והוא דוקא טהורים וא\"כ ואבר מן החי שכתב בסי' ק' הוא דווקא טהורים כן דעת דברי המתרץ, ודעת הסותרים הוא שאומרים שרבינו לא בא לכתוב בסימן ק' ואבר מן החי ר\"ל הדין של אבר מן החי והוא דוקא היכי דנהג אלא בה לחשוב מה שנקרא ברי' והוא אבר ר\"ל שיהא האבר שלם ומן החי לא לאפוקי מן המת ומוכיחים משום דזיל בתר טעמא דכתב רבינו שאם יחלק אין שמו עליו והוא דוקא אבר שלם שאם יחלק אותו אבר נקרא חתיכות ולא אבר ומן החי דוקא ולא מת שנבילה לא מיקרי ברי' כמ\"ש ב\"י בשם הרא\"ש דנבילה לא שייך ברי' שאין איסורו חל משעה שנוצרה ע\"ש ויע\"ש מכ\"ת ג\"כ בהר\"ן שם שמביא ג\"כ הב\"י ותדע ג\"כ בלא\"ה מדברי רבינו דמאחר שכתב הטעם דאם יחלק אין שמו עליו א\"כ אין חילוק בין טמא לטהור רק שיהי' אבר א' שלם ומן החי דווקא וכדפרישית וא\"כ ע\"כ לאו אדינא של אבר מן החי קאי א\"כ הדרא קושיא לדוכתי' ודעת המתרצים דברי רבינו אומרים אדרבה מתוכו נראה דרבינו מדינא דאבר מן החי קאמר דמאחר שכתב רבינו הטעם של איסור אבר מן החי משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה לאוכל אבר מן החי כו' ובסי' ק' מביא הב\"י דברי הרא\"ש וז\"ל וכן שור הנסקל לא קרי ברי' כדמוכח ר\"פ התערובת משום דכתיב לא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן כי על שלימותם נקראים כן וכן מוכח בפ\"ג דשבועות דטעמא דברי' הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהוא כו' עכ\"ל א\"כ משמע מאחר דכתב רחמנא לא תאכלנו הוי ברי' וגבי אבר מן החי נמי כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר הוי כאילו פירש הכתוב בכל שהוא וזהו טעמא דברי' הוא ומאחר שכתב ותלה הכתוב עם הבשר ומדאפקי' רחמנא לאכילה בהדי בשר משמע דוקא מה שמותר לאכילה הוא שייך הדין זה א\"כ מתוך מה שמוכח שנקרא ברי' מוכח שדווקא טהורים הוא והטעם הזה מבואר במסכת חולין (דף ק\"א ע\"ב) בשיטה המתחלת ת\"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חי' ועוף בין טמאים בין טהורים דר' יהודא ורבנן סברי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי' כל שבשרו מותר אתה מצוה על איברו כו' א\"כ שפיר שייך הטעם שאם יחלק כו' ר\"ל מזה הטעם עצמו שנקרא ברי' מוכח שדוקא מיירי בטהורים כדפרישית:",
                "הצעיר ישראל איסרל בלא\"א מוהר\"ר ראובן שמחה הנקרא בונם שליט הכותב יום ו' סמוך לשבת מלכתא לסדר שם שם לו חוק ומשפט."
            ],
            [
                "שלום למר ולתורתו. אשרי יולדתו והורתו כמהור\"ר מאיר אב\"ד ור\"מ דק\"ק בריסק דליטא יצו ד' אתו את הברכה ותרב גדולתו א\"ס הגיעני כתב קטן ככף איש מכס ישיבתו דרום כ\"ת על מ\"ש בי\"ד ואע\"ג דרבינו בא\"ח סי' רנ\"ג כתב שהוא שליש בישולו שם כתב ע\"פ פרש\"י סוף פ\"ק דשבת להחמיר באיסור שבת וכו' ואני שמעתי ולא אבין כי מה חומרא דאיסור שבת יש שם אדרבה הלא קולא הוא דשם קאי כשנתבשל מבע\"י בע\"ש שליש בישולו מותר לשהות על הכירה אפילו בשבת ומכותל כתבך בספרך ניכר שהבנת דשם קאי כשנתבשל תחלת בישולו בשבת ולא כן בדי\"ו וכו' ע\"כ תמהתי על מעכ\"ת וכי הגון לחשוד אותי כמתעתע לכתוב דברים שלא במשפט כאחד מן הלומדים שאין לו מוח בקדקדו ויפה אמרת לא כן בדיו דלא מבעיא תלמידים החשובים הנקראים בדים היוצאים מאילנא הם הנקראי' בנים בכתוב ואת הבנים תקח לך אלא אף ענפי' היוצאים מן הבדים הם תלמידי תלמידי לא כן יאמר עליהם שיהיו טועים לומר כך דברים בדויים. והנה אין ספק אלי דמבחוץ במהירות כתב מעכ\"ת בלי עיון בספר א\"ח בסי' רנ\"ג כי הלא לא כתב שם רבינו פירוש זה דמב\"ד הוא שליש בישולו אלא דעת רב אלפס דאפילו כמב\"ד אסור להשהות אבל כשכתב דעת רש\"י דכמב\"ד מותר להשהות כתב בסתם בלי שום פירש ולענ\"ד דלרב אלפס לא אסר להשהות אלא כשנתבשל כמב\"ד או ביותר מכמב\"ד אלא שלא נתבשל כל צורכו התם הוא דאסור להשהות דחיישינין שמא יחתה לצורך הלילה אבל אם נתבשל קצת והוא פחות מכמב\"ד מותר להשהותו דה\"ל חי ואין מועיל חיתוי לצורך הלילה והשתא לפירוש הרמב\"ם דכמב\"ד הוי חצי בישולו לא הי' אסור להשהותו לדעת רב אלפס אלא כשנתבשל חצי בישולו שמא יחתה לצורך הלילה אבל אם נתבשל שליש הי' מותר להשהותו דחשוב הוא כאילו הי' חי ולכן כתב רבינו להחמיר באיסור דאורייתא דאף בשלא נתבשל אלא שליש נמי אסור ואצ\"ל בנתבשל חצי בישולו דאסור ולכן האריך רבינו בלשונו שם שכתב אבל אם נתבשל קצת אפילו כמב\"ד שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צורכו כלומר דאם נתבשל קצת לא מבעיא בנתבשל חצי בישולו כמב\"ד דאסור שמא יחתה לצורך הלילה אלא אפילו כמב\"ד לפירוש רש\"י שהוא שליש בישולו בלבד כל שנתבשל וראוי לאכילה אלא שלא נתבשל כל צרכו אסור להשהותו שמא יחתה אבל אם נתבשל פחות משליש בישולו שאינו ראוי לאכילה כלל דינו כחי גמור ומותר להשהותו דאל\"כ אלא נפרש דאפילו נתבשל קצת פחות משליש נמי אסור ולא שרי אלא בחי ולא נתבשל כלל הל\"ל בקצרה אבל אם נתבשל קצת או נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור וכו' לאיזה צורך אמר אפילו כמב\"ד ולאיזה צורך פי' שהוא שליש בישול מאי נ\"מ אם הוא שליש הלא בין פחות משליש בין יותר משליש הכל אסור אע\"כ דעת רבינו דאין אסור אלא כמב\"ד שהוא שליש לפרש\"י וכ\"ש חצי צלייתו שהוא כמב\"ד להרמב\"ם אבל פחות משליש מותר לפי שהוא כחי כנ\"ל האמת והנכון דלא כמ\"ש הב\"י לשם וז\"ל ומעתה הא דאמרי וכו' דלרב אלפס מעת שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע לכמב\"ד בין שהגיע כו'. וא\"כ פירוש זה הוא להחמיר באיסור דאורייתא אבל כשכת' רבינו דעת רש\"י ור\"י כתב כל שהוא כמב\"ד מותר להשהות דלשיטה זו לא חיישינין כלל אפילו נתבשל חצי בשולו וכ\"ש כשלא נתבשל אלא שליש בשולו וז\"ש רבינו דכל שהוא כמב\"ד כלומר בין לפירוש רש\"י בין לפירוש הרמב\"ם מותר להשהותו וכו' בנתבשל פחות משליש בשולו דחשיב הוא כחי דשרי להשהותו כדפרישית וכך כתבתי בביאור בא\"ח בלשון קצרה אלא שבי\"ד הלשון סתום קצת גם בא\"ח כתבתי ליישב הא דכתב רבינו בי\"ד בסימן קי\"ג דאם בישל ישראל שליש בשולו וסילקה ובא גוי והחזירה דאין בהם משום בישול גוים דכתב להקל כפרש\"י כיון דאין איסורו מדאורייתא ולא כתב להחמיר אלא באיסור דם ובאיסור בישול שבת שהם דאורייתא אבל איסור בישול גוים אינו אלא דרבנן נקטינין לקולא וכפרש\"י. הקטן יואל בלא\"א כמהור\"ר שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "איך להתנהג אם מונח פת לבן של עכו\"ם על השולחן ובעל הסעודה נזהר מפש\"ג:",
                "תשובה נראה דא\"צ לסלק פת ש\"ג לבן מן השולחן (חסר התחלת התשובה) ומ\"ש המרדכי פרק אין מעמידין על שם ראב\"י שאם היסב על השולחן כו' (עיין בב\"ח י\"ד סימן קי\"ב שנדפס שם מה שכתוב בתשובה זו עד אבל פש\"ג אפשר דלא הקילו בה כיון שנהגו בה משום איסור גיעולי עכו\"ם לפיכך צוה לסלק פש\"ג מן השלחן ע\"כ נדפס שם) ואע\"ג דבדברי התוספות בפרק כ\"מ כתוב בסתם ומשמע שם דאפילו בעל הסעודה נזהר מפש\"ג נמי קאמר השר לסלק פש\"ג מן השולחן ואיכא למימר דהי' מסופק בההיא דטמאה וטהורה דשמא לא אמרו מברך על איזה מהן שירצה אלא במי שאינו נזהר לאכול חוליו בטהרה אבל בנזהר אינו מברך אלא על הטהורה או שמא אף בנזהר נמי מברך על איזה מהן שירצה ולכך ציוה השר לסלקו מן השולחן כיון שהי' נזהר מפת ש\"ג. אבל במי שאינו נזהר א\"צ לסלקו מן השולחן כך אפשר לפרש דברי התוספות מ\"מ מאחר שבמרדכי כתב כל דברי התוספ' וקמפרש לההיא דמברך על איזה מהן שירצה לא מיירי אלא באינו נזהר שהרי כתב אבל השר מקוצי צוה לסלק פת ש\"ג לבן מעל השולחן וכו' דאלמא להדיא דלא קאמ' השר מקוצי לסלקו מן השולחן אלא במי שאינו נזהר דכיון דמצי למיכל מתרווייהו יסלק ש\"ג מן השולחן מטעמא דפרישית אבל במי שנזהר מפת ש\"ג אף השר מודה דמברך על של ישראל ואפילו הוא קיבר וא\"צ לסלק ש\"ג לבן מעל השולחן דכיון דאינו רוצה לאכול של גוים אלא מן הכשר אינו מחויב לברך על ש\"ג כל עיקר והלכך אין צריך לסלקו והשתא נלמד דברי התוספות שהם סתומים מדברי המרדכי שהם מפורשים דגם דעת תוספות כן הוא. ונמצא זכינו לדין דכשבעל הסעודה שמצוה עליו לבצוע נזהר מפש\"ג מברך על פת קיבר של ישראל וא\"צ לסלק פת לבן ש\"ג מן השולחן והכי נקטינן ודלא כמו שנפסק בש\"ע בא\"ח ובי\"ד דנמשך אחר הבנתו של הרב מהרא\"י בדברי ראבי' שבמרדכי פרק א\"מ ושרי להו מרייהו ולא ירדו לדעת ראבי' כל עיקר. הנראה לפענ\"ד ברור ופשוט כתבתי וחתמתי שמי בר\"ח תמוז שפ\"ה פה קק\"ק נאום הק' והצעיר יואל בן לא\"א כמוהר\"ר שמואל זלה\"ה:",
                "עיין בשו\"ת גאונים בתראי סימן י\"ח מה שהשיב הגאון תי\"ט על ספר הב\"ח והב\"ח השיב לו ואין תשובתו בידינו רק מה שהשיב הגאון הנ\"ל שנית להב\"ח אחר שהשיב לו בענין חדש שנדפס בגאונים בתראי סימן א' ואחר תשובתו השנית שם השיב גם על ענין פש\"ג וז\"ל:"
            ],
            [
                "עוד הנני כמשיב למכ\"ת על השנית והוא בענין פש\"ג שכתב כ\"ת בכתב הנ\"ל דלישנא דמרדכי כיון שמצוה זו מוטלת עליו לבצוע קשיא לפירוש ת\"ה דמאי כיון דקאמר הלא אם בוצע מוסב האוכל פש\"ג כ\"ש שהי' חייב לבצוע מן היפה והכי הו\"ל למימר אע\"פ שמצוה זו מוטלת עליו לבצוע אפ\"ה כו' ואין אני יכול לעמוד על דברי מר בזה דודאי לישנא דכיון כו' מדוקדק היטב לפירוש ת\"ה דאי לאו דמצוה מוטלת עליו לא הי' רשאי לבצוע מהיפה כיון שהוא נזהר מפת ש\"ג הלכך שפיר קאמר כיון דמצוה כו' ופשוט שכן הוא הלשון בדיוק. עוד כתב מר דלת\"ה המרדכי קשיא מדבריו דפרק כ\"מ דשם כתב דבאינו נזהר הוא שיברך על איזה שירצה ובפרק א\"מ לפירוש הת\"ה אף הנזהר מחויב לבצוע משל עכו\"ם ואין נראה למר החילוק של בעל הלבוש. אומר אני שאף לו יהי דברי המרדכי סותרין אהדדי לא הוה ראי' כלל לומר מפני כן פירוש אחר כי פעמים רבות לא נשמר המרדכי מלהביא דעות חלוקים בשני מקומות אבל יש לי להקשות קושי' זו בדברי הת\"ה עצמו שהרי הוא כתב דנהגו כהשר מקוצי להסיר היפה מעל השולחן ואפ\"ה פסק בכה\"ג דנדון דידן דהבעה\"ב מחויב לבצוע. אמנם טעמו בצדו דהיכא דירצה לאכול משל עכו\"ם יכול וחייב לבצוע ממנו וע\"י עילה זו אוכל כל הסעודה ואמת הוא שא\"צ לחילוקו של בעל הלבוש זלה\"ה ואף באוכל לבדו רשאי לעשות כן כדמסיק ת\"ה בעצמו והש\"ע העתיק לדברי הראבי' ומה שמפרש ת\"ה בדראבי' מפורש בש\"ע כמו כן ומה שמכ\"ת מחלק בספרו דבטמאה יש להקל יותר מבשל עכו\"ם אינו מוכרח כלל והרי מצינו לשל עכו\"ם מקומות שלא נתפשט שם האיסור כלל וכמ\"ש הטור דלהרא\"ש אף פת של בעל הבית שרי ואף שהב\"י השיגו דלא ידע זו מנין לו ואני בעה\"י בספר מעדני מלך פ' אין מעמידין סימן כ\"ז הוכחתי בבירור גמור שכך סובר הרא\"ש וכדכת' הטור בשמו. וכבר נדפס הספר הזה על כל סדר נזיקין בפראג שנת שע\"ט. והא דכתב מר דהשר מקוצי לא צוה להסיר אלא באינו נזהר איברא פשט לשון המרדכי כך מוכח. אמנם בספר האגודה פרק כיצד מברכין סימן קמ\"א כתב בזה\"ל פת נקי' טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה שירצה אם אינו נזהר מפת של עכו\"ם. ויש שאומרים אפילו נזהר. ורבינו שמשון הי' רגיל לסלק הפת לבנה של עכו\"ם מעל השולחן עכ\"ל: הנה לזה הלשון ר\"ש אתרוייהו קאי ואם למר נראה דוחק דברי הת\"ה דלא נקיט ישראל האחר אלא לומר מאין בא הפת הנה כנגד זה דוחקים אחרים למר. חדא דלדבריו ישראל האחר הוא שוכר או שואל בבית בעה\"ב וזה חסר מהספר. ב' בוצע יפרש לפי דרכו אכילת הבציעה. ג' מוטב שיברך בעה\"ב יפרש בעל הסעודה. ד' וכיון דהותר לבציעה מפרש נמי לאכול מן הבציעה. ועוד מזכה זה הלשון לפי דרכו ודמוכח מינה להדיא שר\"ל בעה\"ב הסועד על השולחן של השוכר ואין אני רואה שום צד זכות בזה הלשון ואדרבה אם בציעה ירצה בו אכילת הבציעה הוה לישנא קטיעא. ומ\"ש מר לפרש אם אתה יכול לקיים שניהם היינו שבעל הסעודה יבצע ויאכל מהעכו\"ם והב\"ה מהכשר הנה לת\"ה הפירוש בהיפך שבעל הבית יבצע ויאכל מהכשר והמיסב אצלו יאכל משל עכו\"ם. סוף דבר הנה אין זכות לפירוש כ\"ת בשום פנים יותר מפירוש ת\"ה ואדרבה הרבה דוחקים יסבול לשון הראבי' לדבריו מלדברי ת\"ה וגם תיבת אצלו הכתוב שם צריך מר לדחוק לפירושו. עכ\"פ הא דכתב מר על הת\"ה והב\"י והש\"ע דלשרו להו מרייהו איני רואה לזה הלשון מקום בכאן. והנני מסיים באהבה רבה. נאום מחו' ואוהבו נאמנו דורש טוב יום טוב הנקרא ליפמן בן לא\"א הר\"ר נתן זלה\"ה לוי העליר:"
            ],
            [
                "הלכות יין נסך",
                "ויואל משה לשבת כו' הגאון כמוהר\"ר יואל נ\"י. מעשה שהיה בשנה ההיא שנה קשה ובארץ ההיא ויבוקש וימצא בארץ הגר הקשה שאנשי ק\"ק זמיגראד התעצמו בתוקף כוחם ללכת אל ארץ הגר והשליכו נפשותיהם מנגד טרחם וגם נתעבדו ונשתעבדו לפריצים עבור מעות סך גדול כדי למלאות ספקם להתעסק ביין כשר כדי להטריף לחם חוקם ולקחו נאמנים אשר קבלו על עצמם דברי חבירות ונאמנות בפני מעכ\"ת ובפני קצתם גם קצתם בפני ראשי דגליל לבוב כי שם ביתם שם האלוף ר\"מ הדר בק\"ק לינסק לע\"ע אשר לו כתב ורשות מאבות וידעונים ופעל ועשה בהכשר יינו כמה שנים, והלך מק' פיהו לא שאל כדרך הנאמנים כדי להורות להם דרך הישר ע\"פ נבונים והעיקר שאני משביע אותו בשבועה חמורה שלא להורות לעצמו שום היתר הוראה לא קולא ולא חומרא והכסיל הזה הלך בחושך כאורה והנה פעלו ועשו כולם במבצר זאנביר כמה חביות יין אשר כל חבית עם הוצאות יעלה בקרן ערך פ\"ה זהובים והלכו לדרכם באשר ימצאו ענבים והניחו אצל היין את איש ר\"מ הנ\"ל לשמרם ולמלאות אותם וכאשר עשו מלאכתם שבו אליו ולקחו היין מן מבצר זאנבור והוליכו את היין בשמירה מעולה לק\"ק זמיגראד ואת ר\"מ הנ\"ל שלחו לפניהם לק' שיגיד לפני כחוקי אלהים וכתורותיו שמעתי מה ידבר והנה ע\"פ תשובתו פעל ועשה כראוי ושאלתי אותו וכי לא בא לידך שום מכשול במקרה והזדמן שצריך שאלת חכם והשיב בזה הלשון: דא וויל איך זאגין צו זאמביר האב איך דיא יינות דר גאסין דען השר ראקצי' איז מחויב גיווען דער גיסין במבצר זאמבור בכן האט דער גוי דאש פאס אויף גישטעלט אויף צו שלאגין דעם בודם פון פאס דאש מען זאל קענין מיט קאנין שעפין צו דער גיסין בכן האט דער גוי דעם בודם אויף גישלאגין און דעם האב איך מיך פר זעהין איז איין ברעטיל פון בודם פון פאס אזו אריין גיפאלין האט דער גוי ארוש גיחאפט האב איך אים בייא דער האנט דער ווישט האב ניט גיזעהין אויב דער גוי האט אן גרירט אן יין איז מיט איין עק דרינן גילעגין האב ניט רעכט גיזעהין דא האב דער גאסין מיט דעם פאס לערך חמשה עשר חביות און איך קאן זיא ניט וועלכי זיא זענין צווישן כ\"ה חביות עכ\"ד. ושוב ביקש ממני רבי גיבט מיר איין כתב הכשר על היין איך מוז מיט דעם יין קיין לובלין גיין והשבתי לו בזה הלשון איך גיב דיר נישט לאזין דיא בעלי יינות זעלברט קומין ור\"מ הלך לדרכו ללינסק. בכן אדמ\"ו לדעתי מתוך גימגום לשונו נראה וניכר שדבריו מסתורים ואין בהם עיקר כי מעיד בעצמו עדות שקר מחסם כתועה כשיכור וכגבר אשר עברו יין וחכמת אלקים אין בקרבו אוחז החבל בב' ראשים אחרון סותר לראשון וכן דרכם של ההמונים ראש ולענה פורה ורוצה להטיל הקולר בצואר המורה ועושה עצמו כאינו יודע וכמעלה מעין ולדעתי נפל לתוך החבית נסר אחד כי לא סגי בלא\"ה כן ראיתי עין בעין כמה פעמים והכסיל הזה הוא מן התלמידים אשר רבים חללים הפילו והורה לעצמו היתר בפשיטות ומלא מן החביות הזה ט\"ו חביות והביא לידינו מבוכה יש מי שרצה להתיר בפשיטות ותלה עצמו בב' הגהות בש\"ע טור י\"ד סי' קכ\"ד סעיף כ\"ג. וז\"ל הג\"ה וימכור הכל חוץ מדמי היין האסור בהנאה ודוקא וכו' לא גרע ממדידו בידו מאחר דבמלאכתו הוא עוסק והכל מותר בשתי' כו'. הנה בחשיכה יהלך ומבלה העולם כעוסק מתוך המשנה כי טעות סופר נפל בספרי' וצ\"ל והכל מותר בהנאה כמש\"ל סעיף י\"ט. וי\"א דאפילו מדדו בידו אין אסור בהנאה ויש להקל במקום הפסד והיא דעת הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א וכ\"כ הב\"י בשם הרשב\"א שהכל מותר בהנאה ואסור בשתי' ואף אם נפרש בדרך עקלתון ולומר שודאי גוף הדין שמחלק בין הי' שם ישראל להציל וכו' הוא מהרשב\"א והא דמסיים ומותר בשתי' הוא דעת עצמו ע\"פ סברתו שכ' בהג\"ה סעיף כ\"ד דבזמן הזה הגוים לאו עובדי ע\"ז כו' ז\"א למי שיודע בסוגיות הפוסקי' וסידורם ועוד היאך מסיים וכ\"ז לא מיירי שהניח ידו על נקב וכו' כבר נתבאר דכולו אסור בהנאה ואלו בזמן הזה הכל מותר אפילו בשתי' דהוי מגע גוי ע\"י דבר אחר שלא בכוונה א\"כ ע\"כ הוא טעות וצ\"ל מותר בהנא' וכ\"כ בעל הלבוש שהולך בעקבי המחבר עם ש\"ע ע\"ש. ועוד אני אומר דיש טובא לפקפק ולעיין היטב ולומר דאף בזמן הזה דגוים לאו עובדי ע\"ז אם מדד בידו אסור בשתיה דאף דמודד בידו לדעת מהרי\"ק מקרי עוסק במלאכתו בלא כוונת ניסוך מ\"מ כוונת מגע איכא דהגוי מתכוין ליגע. והא דכתב בהג\"ה סעיף כ\"ד ה\"ה אם נגע אפילו בידו בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין שרי עכ\"ל היינו דווקא בלא כוונה כההוא עובדא דע\"ז פרק ר\"י דף נ\"ז ע\"א דבדין הזה התחיל המחבר בתחלת הסעיף מגע גוי ביין ע\"י דבר אחר שלא בכוונה כגון שהי' יורד מהדקל כו' ועליו קאי בהג\"ה וה\"ה אם הכניס ברזא וכו' בזמן הזה דלאו עובדי ע\"ז שרי. (חסר כמו שורה) וא\"ל דבזמן הזה לא גזרינן א\"כ נפל בבורתא חומרא דיין נסך ועוד דמתוך סוגיית הפוסקים משמע דלא מותר בשתי' אא\"כ היה תרתי לטיבותא כגון ע\"י דבר אחר ושלא ע\"י כוונה או שנגע בידו שלא בכוונת מגע כלל שלא ידע הגוי וגם הגוים בזמה\"ז לאו בני ניסוך נינהו ורחוק מאיסור דאורייתא בשני דרכים ולא שייך למיגזר אבל במודד בידו שאין בו כי אם דרך אחד דהיינו שעוסק במלאכתו ואין מתכוין לנסך וגם הגוים בזמן הזה אין להם כוונה לנסך וא\"כ שפיר שייך למיגזר אינו מתכוין אטו מתכוין לנסך: ועוד דאם איתא דהאי וה\"ה דאם נגע ביין בלא כוונת מגע היינו פירושו בלא כוונת ניסוך דהיינו עוסק במדידה בידו א\"כ יהי' דברי רב בזו ואצ\"ל זו במ\"ש או דלא ידע שהוא יין דשרי וכו' דהא ומה אם ידע שהוא יין רק שעוסק במדידה שרי מכ\"ש כשאינו יודע שהוא יין דשרי בשתיה ואף דאין מדקדקין כולי האי בדברי הפוסקים אעפ\"כ אם נוכל לפרש דבריהם בפירוש הגון בלי שום דוחק ושיהיו אמרותיהם אמרות טהורות מזוקקות וצרופים כתפוחי זהב במשכיות כסף הלא ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. וכן איתא בהדיא חילוק זה בתוס' ד\"ה הג' ברוב הספרים וכן באשר\"י דף יוד ע\"ב וז\"ל וא\"כ גוים בזמן הזה יאסרו בהנאה דהא מכווני למגע וקיימא לן לפי האמת דחמיר כוונת מגע בלא כוונת ניסוך מהיכא דליכא כוונה כלל וכו'. ואינו נראה לחלק ולומר דודאי יש לאסור במדדו בקנה אע\"פ שלא נתכוין לנסך הואיל ויכול לבא לידי ניסוך. אבל גוים בזמן הזה אי אפשר לבא לידי ניסוך כלל דאשנוי' דחיקא לא סמכינן וכו' ע\"ש ואף דלכאור' ראי' זו כראי' לסתור דהא לדידן מתירין מגע גוי ע\"י דבר אחר בכוונה אפילו בשתיה מ\"מ הסברא אמת דיש לחלק בין בלא כוונת מגע כלל בין בלא כוונת ניסוך אף לדידן ומנ\"ל להקל כולי האי ואולי יבאו להקל יותר מדאי. ואף דאין מפרסמין הדבר בפני עם הארץ הלא אין לנו לירא מן הפרוצים ולא מן הפרושים אלא מן הדומה לפרושים עושין כמעשה זמרי ורוצין ליטול שכר כפנחס כאשר עשה הכסיל הזה ר' מאיר לעצמו אינו מאיר לאחרים לא כ\"ש:",
                "ובר מן דין ומן כל דין מאן לימא לן לדמות עובדא דידן למודדו בידו דבמלאכתו הוא עוסק יותר נראה לדמות לעובדא דאתרוג דנפל לחביתא בע\"ז דף נ\"ט ובש\"ע סעיף י\"ג דמודד טריד יותר במדידה ממה שטריד בהוצאות אתרוג כו' וע\"ש בתוס' וגם בנ\"ד מה טירדא איכא בהוצאת הנסר ואפילו כהוצאות אתרוג לא הוי דהתם מידרא גוי ושקלי' שלא יטנף האתרוג אך בנ\"ד מה טירדא איכא והתם חילקו כן לענין איסור הנאה ומכ\"ש לאיסור שתי' ואף שכתב שם הרא\"ש בתירוץ הב' של קושיא זו. ועי\"ל ואע\"ג דאסרינן בהוצאות אתרוג אי לא נקטינן בידים מכל מקום יש בגוים להתיר בזמן הזה כיון שאינו מתכוין לניסוך כלל וכו' היינו להיתר הנאה כתב הרא\"ש כן אבל לאיסור שתיה מנ\"ל למימר דמקלינין כולי האי כדלעיל. ואילו היינו יכולין לעמוד על דברי ר' מאיר והי' עומד בדבריו הראשונים שהגוי עוסק במלאכתו ושיבר החביות ובתוך כך נפל הנסר והוציאו וחזר למלאכתו היינו נוטים להתיר בהפסד גדול כזה ואף גם זאת שמעתי פה אחד שהחביות הזה לא הי' מלא ואפשר שהגוי הוציאו טרם נגע ביין אך ורק שהכסיל הזה אינו עומד בדיבורו מראה פנים לכאן ולכאן בתחלה אמר שהגוי שיבר את החביות ולבסוף כאשר שמע קול הומים בקרי' שלא רציתי להתיר היין בפשיטות חזר מדבריו הראשונים ואמר שהוא שיבר את החביות והיפך הקערה על פי' שונה ומשנה באולתו ועליו אמרתי שלא קבעו חכמים הלכה כר' מאיר שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו. והייתי מצדד להיתרא מטעם שכתב הרמב\"ם פי\"ג מה\"ל מ\"א והביא המחבר סימן זה סעיף ו' יש מי שאומר שכל מקום שאמרו ביין שלנו שהוא מותר בהנאה ואסור בשתי' מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי היינו כשהי' הגוי עובד אלילים אבל אם הי' איסורו בגלל גוי שאינו עובד אלילים שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח ע\"פ החביות ה\"ז מותר בשתי' וכן כל כיוצא בזה וא\"כ לדידן דסוברים כהרשב\"א והר\"ן להקל במודדו בידו אפילו בגוי עע\"ז א\"כ בזמה\"ז דגוים לאו עע\"ז הם מותר אפילו בשתי' אפילו במדדו בידו ולכאורה הי' זה לי לראי' נכונה ולאבן מוסד אך להמעיין בספרי הרמב\"ם יראה שלא העתיקו המחבר כצורתו שהרמב\"ם בצח לשונו דקדק ואמר כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו והמחבר השמיטו נוסף ע\"ז שגם הרב המחבר עצמו הרגיש בדקדוק זה בספר הב\"י וז\"ל והכי דייק לישנא דהרמב\"ם בפי\"א שכתב וכל גוים שאינו עובד אלילים וכו' כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה\"ג וט\"ס יש בכאן וצ\"ל כגון אלו האומות וכן איתא ברמב\"ם וכן הוא בכ\"מ וכו' וא\"כ כי דקדק כן לשון הרמב\"ם כגון אלו האומות לאיסור הנאה ומכ\"ש שיש לדקדק כן מהלשון פי\"ג לענין איסור שתי' דדוקא ישמעאלים התירו אבל לא לגוים בזמה\"ז וא\"ל שהרב המחבר השמיט כגון ישמעאלים מפני שסובר כתירוץ הב' שתירץ הב\"י ובכ\"מ שם וז\"ל ועי\"ל דכל גוי שאנו מוחזק בו כו' וא\"כ הדר מהתירץ הראשון וגם מדקדוק כגון אלו האומות וכו' ז\"א דאנן אעיקרא דדקדוקא ניקום ונסמוך דילמא להכי כתב בפי\"א כגון אלו האומות וכו' מותר בהנאה הא גוים בזה\"ז אסור בהנאה במדדו בידו לדעת הרמב\"ם ובפי\"ג דקדק ואמר כגון אלו הישמעאלים כו' כלומר דדוקא בישמעאלים התירו לענין היתר שתי' אבל בגוי' בזה\"ז אף דאינו עע\"ז מ\"מ אוסר מגעו שלא בכוונת ניסוך בשתי' כמו שמחלק המחבר בעצמו סי' קכ\"ד סעיף א' שאצל ישמעאלים מייחדין יין ואצל גוים שבחוץ לארץ אע\"פ דאינו עע\"ז אין מייחדין אצלם וה\"ה לענין מגע גוי שלא בכוונה נדקדק לומר כן דדוקא ישמעאלי שאינו עע\"ז לגמרי הוא דמגעו שלא בכוונה מותר בשתי' אבל לא בגוי שלנו שבחוץ לארץ וא\"ל שיש חילוק ביניהם בין גוי שבחוץ לארץ שהזכירם רמ\"א סי' קכ\"ח והוא מדברי הרשב\"א שכתב וז\"ל דאפילו גוים שבחוץ לארץ שאינם עע\"ז אלא שמעשה אבותיהם בידיהם מ\"מ כיון שהם מנסכים בפני האלילים אין כח בידינו להתיר יין אצלם ואפילו בדיעבד אסור (חסר כמו שורה) להמעיין באשר\"י ויראה דאין לחלק כן דאף גוים בזה\"ז מנסכין אך שאינם יודעים למי מנסכין לפי שאינו בקיאין בטיב ע\"א ומשמשי' רק שמנהג אבותיהם בידיהם והם כתינוק בן יומו בכן אין להביא ראי' להתיר בפשיטות ונשארנו בספק אך נ\"ל שאל כיוצא בספיקות אלו אמרינן בירושלמי פרק אחד דיני ממונות אמר ר\"י אין מדקדקין ביי\"נ וכמ\"ש הגאון רש\"ל בתשובותיו סי' ע\"ז לענין טופח ע\"מ להטפיח וז\"ל שם ומכח חומרא זו אין לנו לאסור וע\"ז וכיוצא בזה אמרינן בירושלמי פרק א' דיני ממונות אין מדקדקין ביין נסך הם בדידי' ואנו בדידן מאחר שיש ספק אם נפל שם הנסר כולה וגם אם נגע ביין כי החביות לא הי' מלא ובפרט בהפסד גדול כזה שיש לדון ולהתיר ועוד שר\"מ הנ\"ל אינו עומד בדיבורו הראשון ואומר שלא ראה מעולם שהגוי הוציא הנסר מהחבית מלא יין רק שראה בידו נסר ולא נודע לו אם מהחביות זה או מהחביות ריקן. ודברים שקרים כאלה וכיוצא בזה אני אומר שמצוה ללמד לבעל הדין לומר איני מאמינך ושני שותפין הם בעלי היין אחד פה אתנו היום והשני עדיין מטולטל בארץ הגר עם יין אחר וכשיבא מצוה ללמדו לומר איני מאמינך ואף גם האחר אשר פה אתנו היום שאל אותו למה לא הזהרת אותנו בק\"ק זמיגראד וגם בארץ הגר ולומר לנו אל תשתו היין הזה ושמא תאמר שהורית להיתר אעפ\"כ הי' לך לספר לנו מעין המאורע אלא שקר אתה דובר וגם מכחש באדון ואמר לו לא כן דברתי בפני אב\"ד רק אמרתי שראיתי ביד גוי הנסר ולא נודע לי אם מהחביות המלא הוציא או מהחביו' הריק וגם לא הי' היינות בידו בשעה שבא לפני בפעם הראשון וגם בארץ הגר הלכו אתו עד זמיגראד שנים או שלשה יהודים ואח\"כ בא ר\"מ הנ\"ל לפני בק\"ק רימנאב ואמר כדברים האלו הראשונים הנזכרים ונעשו וכבר לא הי' היינות תחת ידו ואף אם באנו לדון ולומר שנאמן אף אם אינו בידו מאחר שמפסיד שכירתו כמ\"ש ר' ירוחם והביאו המחבר סימן קכ\"ד סעיף ב' ז\"א חדא דלמה יפסיד שכרו הלא אף אם נתנסך החביות הראשון לא נתנסך בפשיעה וגם על חביות שעירב בהם החביות אינו חייב עפ\"י הדין. ובר מן כל דין הלא הוא הי' סבר שהיין כשר ולא הפסיד שכרו וגם שאינו צריך להכחשת הבעלים כי הוא מחליף ומכחיש את עצמו עשרת מונים ואשר לא רציתי להורות הוראה זו מהטעם שכתב הרא\"ש הביאו הטור שאין לנו לדמות מילתא אלא מה שמפורש בתלמוד שנקרא טירדא דוקא בזה מותר ואין לדמות לו דברים אחרים שנית כדי שלא להקל בעיני המון עם מפני שאינם בני תורה ויבואו ח\"ו לפרוץ פרצה הגדורה מן הגאונים שהחרימו פק\"ק על השותה ומתעסק בסתם יינם ובפרט אשר רבו המתפרצים ושותין בצינעה אך לא בפרהסיא ומנהג אבותיהם בידיהם וקשה להפרישם ורבים ששתו קודם החרם לדעתיהם חשודים ששותים בצינעה עוד היום ואף שהם משמרין היום עצמם שלא לשתותו בפרהסיא לבי אומר לי שחשודים בעבירה זו לכן לא רציתי להורות להם קולא ואף גם זאת שידוע לי ולכל שער עמינו שהאיש כמר שלמה דוקלר בעל היין הוא נזהר מאיסור שתיית סתם יין כאחד מן הסמוכין בכן מצוה ללמדו ולומר איני מאמינך מלבד שאר טעמים ונימוקים שהיין מותר לדעתי אך עיני כל ישראל אל אדוני להורות להם הדרך אשר נלך בה וגם אני מסופק באם שיסכים מכ\"ת להתירם מטעם דאיני מאמינך אם אני מחויב להודיע לבעלי נפש וליראי שמים שיבדילו לו א\"ע מן היין כמ\"ש מהר\"ם והביאו הב\"י סי' קכ\"ז ואני הדל כו' הכותב ביום ד' לסדר ואזכור את בריתי ר\"ב צד\"ק לפ\"ק הצעיר מנחם מן בלא\"א משה זלה\"ה אשכנזי החונה פק\"ק רימנאב. ועיין תשובה ע\"ז בשו\"ת גאונים בתראי סימן י\"ג."
            ],
            [
                "להגאון בעל ב\"ח",
                "יהודה ועבר הירדן והגליל כו' מורי ור' מו\"ה יואל כו' הגדתי היום לאדמ\"ו כי עשיתי ככל אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי מלהזכיר החשודים במשא ומתן סתם יינם בכל האיומים אחת מהם לא נעדרה הראתים לדעת כי בידיעות מ\"ו אעשה מה שאעשה קוה קויתי אל השם כי הימים הראשונים יפלו ורוח הקודם יחיל בקרבם. ואודות היין הכשר אשר יביאוהו עכשיו לעיר קדשך מכאן ומזמיגראד אומר לאדמ\"ו כי עברתי על הנאמנים בכל הדרישות והחקירות ואיומים גדולים ועל כולם שבועה חמורה הכל אל נכון אפס כי ספק א' עבר על פניהם כי אחר התשלומין להגוי בעד היין עדיין קודם התחלת הדריכה הי' הגוי עם פועליו בכרמו והי' מכינים הענבים בגיגית ויבא פועל אחד יהודי להכרם והנה בעל הכרם עומד בצד הגיגית וקנקן מלא יין צלול בידו ויאמר אל היהודי למה אתם מאחרים הדריכה הלא גרמתם לי היזק כי מחובט הענבים זה לזה נתמעכו והיין עולה מן הכלי וזב לחוץ ועתה ראה כי לולי לקטתי קנקן זה עם יין מראש הגיגית הי' הכל נוטף על הקרקע. והכשרתי היין הנשאר בגיגית עם הענבים חדא דהרי כתב הטור סימן קכ\"ה בגוי ששפך ענבים לגת אע\"פ שהיין מזלף על הענבים מותר מפני שעדיין לא נדרכו הענבים ולא נמשך יינו ועוד דאף את\"ל דלא גרע זה ממילא ממנו כוס יין וכיון לשלותו מן הזגין ומן החרצנים דהוי המשכה הא כתב המרדכי בשפחה גוי' בבית ישראל שלא היתה בקיאה בדת יהודית והכינה יין לשלחן ואומרת שמהחביות הוציאה היין דמותר היין שבחביות דאימור מעלמא הביאה אותה היין ולא מהחביו' וראיה מהאי רביתא דהוי נקטין אופי' בידי' אמר אבא אימור מגבא דחביתא שקליתי' כמבואר בב\"י סוף סי' קכ\"ט וכה\"ג מעשה א' שם ביהודית שטמנה המפתח וכו' דאמירת השפחה לית בי' ממשא דאפילו ישראל אינו נאמן בדבר שאינו בידו עכשיו וכו' וא\"כ אין לנו להאמין בנ\"ד לגוי זה שמהגיגית לקח היין וכמו שפסק בתה\"ד דגוי האומר שהחביות הי' מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו ואפילו ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנא כדבריו ועוד כיון דהיהודי פרע לגוי ולא נשאר חייב אפילו פרוטה אף אי נמצא הגוי עומד אצל הגיגית הפתוחה לגמרי אמרינן דמירתת ליגע כיון שיודע שהישראל יפסיד יינו בנגיעתו ותו דאף אי נודע דמגיגית שקלי' מ\"מ הוי נגיעת גוי ע\"י דבר אחר ע\"י הקנקן דהוי מגע גוי שלא בכוונה בזמן הזה ואף אם נחוש שמא נגע גם בידו ממש מ\"מ כיון דלא הי' שם ישראל אמרינין דלהציל נתכווין ודברי אדמ\"ו בזה בטוב טעם ודעת סי' קכ\"ד סעיף כ' דבזמן הזה אפילו בשתי' שרי בכה\"ג ובכן אדמ\"ו לא תחמול ולא תכסה אם שגיתי אתי תלין משוגתי הלא אחרי דברי אדמ\"ו לא אשנה אחזור ומודה ולא אבוש כאשר חכמים יגידו לא טמנו בחבם ולא כחדו בדבר ק\"ו בן בנו של ק\"ו לשוגגים בלתי יזידו:"
            ],
            [
                "להגאון בעל ב\"ח",
                "אשר הי' דבר ה' אל יואל כו' הגאון כ' מוהר\"ר יואל יצ\"ו. כדת מה לעשות ביין הרקח המשומר בענבי' בשמירה מעולה עד בואו קרוב לעדה וקרה לו מקרה בלתי טהור שהיהודי אשר היתה השמירה מסורה בידו חלף הלך לו לעצמו מחמת פחד לילה והי' לערך ב' שעות בלילה והניח לאחריו העגלן שהוליך החביות שבו היין רחוק מהעיר כחצי פרסה פחות מעט לשלוח לו סוסים אחרים והחביות סתום מכל צד במגופה שלם כראוי והברזות מחותכין והמקו' שמוציאין בו הרוח לא החזיק מקום רק כמלא עובי ראש סכין שעושין בו הנקבים ואי אפשר בשום צד להכניס בו שפופרת או שום דבר כיוצא בו ואותו מקום שבו הנקב כיסה באפר וחלב. גם בדקנו אחריו כשהיה מונח במרתף ואחרי טורח גדול שמצינו הנקב גם היה החביות מכוסה בעור ומקושר בחבלים לחים כדרך העגלים שהסחורות מקושרים ועוד על גבו הי' שק ובשמים וזה הי' כשעה וחצי שנתעכב ביאות עגלן אחרי ביאות יהודי השומר גם הגיד היהודי שכמו שסימן לעצמו כן חפש וימצא. ולעיקר הדין מיתנייא פרק אין מעמידין אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר\"א מתיר בשתיה וחכמים אוסרין ואיפסקא הלכתא כר\"א ובגמ' שלנו דף ל\"א תנינא בהדיא מפתח או חותם ואפילו לגירסא דגרסי וחותם פירושו או חותם כמ\"ש הב\"י סי' ק\"ל ואיתמר עלה הכל כשר בסימן א' חוץ מיין ור' יוחנן אמר אפי' יין בחותם א' והלכת' כוותי' דר\"י לגבי דר\"ל דיין ג\"כ בחותם א' ואפילו לר\"ל דוקא אליבא דרבנן אבל לר\"א דקיי\"ל כוותיה גם יין בחותם א' והמפרשים דחותם א' לבד ממפתח קאמר כתב הרא\"ש דפירוש זה דוחק וכ\"פ התוס' דסגי בחותם א'. וכן משמע ממ\"ש הרמב\"ן שתמה עליהם מההיא דפרק כל כתבי דר' חנינא התיר לשתות יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד. וכ\"כ הר\"ן שנראין דברי רבותינו בעלי התוספות וגם כתב הרא\"ש ותימא על הרי\"ף וסמ\"ג שפסקו כר\"א דמשמע דסגי בחותם א' והביאו דברי ר' יוחנן לישנא בתרא דמשמע דמצריך חותם בתוך חותם והר\"ן כתב בזה די\"א דלהרי\"ף סגי בחותם א' ומייתי דברי ר\"י לענין כו' ע\"ש. ודברי הרמב\"ם והמגיד כתב הב\"י דאין בהם הכרע וא\"כ אין בזה דעת אחרת רק רשב\"א שכתב בשמם דמצרכינין חותם תוך חותם ופשוט ג\"כ דסתימות חביות הוי כחותם כמ\"ש הטור סימן קכ\"ט לדעת התוס' ואפילו הודיעו שמפליג מותר וכ\"כ הרא\"ש פ' א\"מ דלדעת שמצריכין חותם תוך חותם ההיא דמפקיד יינו אצל גוי שהוא כפירותיו כשהמפתח ביד ישראל היינו משום דסתימת החביות הוי ג\"כ חותם א'. והרא\"ש שכתב ישראל קדושים כו' ודאי לחומרא יתירה כ\"כ דמי יעכב ביד מי שישים עשרה חותמות א\"כ לרוב הפוסקי' לכתחלה שרי בחות' א' וכ\"פ הרמ\"א בדיעבד להתיר בחותם א' כ\"כ בסימן ק\"ל ובסי' קכ\"ט ג\"כ כתב דאם סתומים שרי בכל ענין אפילו מפליג דיין סגי לי' ג\"כ בחותם א' ושיש לסמוך ע\"ז בהפסד מרובה ופשוט דכל מה שיש בהחביות חשיב הפסד מרובה כמ\"ש בתה\"ד בשם גדולים הביאו הב\"י בסי' קכ\"ו דמסיק דאפילו חביות קטנה ואפשר למוכרה לגוי דיי\"נ אקולי רבוותא בזמן הזה ולשיתומא לא חיישינן כרשב\"ג ואפילו בחביות של עץ לא חיישינן שיוציא בין הנסרים כמ\"ש הב\"י סי' ק\"ל בשם ספר התרומה וסמ\"ג ורמ\"א בשם רשב\"א והמרדכי והא דאמרינן בגמ' והשתא דלא חיישינין לזיופא כר\"א ולשיתומ' כרשב\"ג מ\"ט לא מותבינן חמרא בי גוים ומשנינין משום שמכא פי' מינקת חדא דבנ\"ד שסתום פי הנקב העשוי לאויר בחותם אחד חזר לדוכתי' דכשר בו כמו במגופה ותו דהב\"י כתב בסי' קכ\"ט דהחשש שמא יקדח שם ליכא בנידון זה דלכלנו ידוע שאין מקום להכניס ענין כזה ותו דכאן הוי כמו חותם בתוך חותם הואיל והעור נתון ע\"פ החביות והי' קשור היטיב בחבלים ואין צורך לענין הדין להכיר חותמו דא\"צ לבדוק אח\"ז א\"כ כמה וכמה מעלות טובות במקום הזה אלינו וילמדנו רבינו ויורה לנו הדרך נלך והמעשה אשר יעשה. כ\"ד הקטן לאלוף אדוני זה הצעיר להיות באלפי יהודא ליב במוהר\"ר יעקב כ\"ץ יצ\"ו הדורש בשלומו דמר וטובתו כל הימים:"
            ],
            [
                "<small>תשובה על הנ\"ל והיא מהב\"ח</small>",
                "בשאילה דשאילנא קדמיכון כו' ע\"כ תורף דבריכם וע\"ז כתבתם המשא ומתן ודעת הפוסקים בברייתא דתנו רבנן בפרק א\"מ אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי כו' ונראה מדעתיכם דנ\"ד נמי תלוי במחלוקת הפוסקים באותה ברייתא ולדברי המחמירין דמצריכינן חותם בתוך חותם אף בנ\"ד יש להחמיר כיון שאין כאן אלא חותם א' דהוא סתימת החביות במגופה ולפענד\"נ בנ\"ד אין להחמיר כל עיקר וזה מכמה טעמים. חדא הוא דהלא מה שהיו קשורי' החביות בחבלים לאחר ששמו עורות על גביהן חשוב כחותם שני וראיה לדבר ממ\"ש סמ\"ק אגיגית דרוכה ששהתה בבית גוי וז\"ל וירא שמים מכסה בבגד וכורך החבל סביב וסותם החבל בקשרו ונותן אפר או עפר ע\"ג ודבר זה טוב שלא יתן הגוי בו מים שמעינן דכיסוי בבגד וכורך בחבל חשיב חותם גמור וה\"נ דכוותי' דמה שהיו מכסין בעורות על החביות וכרכו בחבלים סביב וקשרוהו בטוב חשיב חותם גמור. והכא דקאמר הש\"ס ה\"ד חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא כו' לאו דוקא קאמר אלא כל כיוצא בו וכן מבואר מדברי הרמב\"ם פי\"ג מהל' מ\"א שכתב אחר שהזכיר אגנא אפומא דחביתא כו' וז\"ל וכן כל שינוי שמשנה שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א' והטיחה או הקשירה חותם שני וכ\"ש נ\"ד שהיה עוד שק של בשמים קשור עליו מלמעלה חשוב כאלו היה עוד חותם שלישי. הטעם הב' שלא הוצרכו לדעת המחמירין חב\"ח אלא במפקיד יינו ביד גוים או שולח יינו דהתם כיון דהיה ברשותו של גוי יש להחמיר באיסור דאורייתא שמא יפתחנו הגוי ויקח מן היין וישים בו מים אבל נ\"ד שלא היה היין ברשותו של גוי אלא הניח אותו בסרטיא במקום שרבים עוברי' ושבים בו ולא הלך משם אלא לשלוח לו סוסים אחרים והגוי היה מחויב להמתין במקום שהניחו אין ספק דלא גרע נידון זה ממטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו ובבי' הפתוח לר\"ה דאפילו בעיר שכולה גוים היכא דליכא דלתים ובריח דשרי אפילו בשתי' משום דאיכא רוכלין המחזירין בעיירות ומירתת הגוי וכדאיתא בפרק ר' ישמעאל וה\"נ מירתת הגוי מלפתוח החביות בסרטיא שעוברים ושבים. וכיוצא בזה כתב הטור בסי' קכ\"ט וז\"ל וכתב הרשב\"א אפילו הודיעו שהוא מפליג אם החביות פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות מותר שהוא ירא מעוברי דרכים וכ\"כ רשב\"ם בשם רש\"י כו' וכיון דסרטיא דין ר\"ה יש לה שבכל הזמנים עוברים ושבים בה תלינן לקולא שהוא ירא מעוברי דרכים ואע\"פ שהי' אז ב' שעות בלילה הלא במלכותינו בסמוך לעיר עוברי' ושבים בלילה כמו ביום ולכן אין חילוק כלל ואדרבה בלילה מותפס עליו כגנב יותר ויותר. ובירושלמי ומביאו הסמ\"ג מעשה שהפליגו קרנות של בית רבי הטעונות יין ד' מילין בין טבריא לציפורי והתירו את היין מפני שיש בדרך כוכין ואטדין וסוברים שהם בני אדם ויראין ליגע מכאן יש ללמוד לפענ\"ד דכיון שהניחו בדרך ב' שעות בלילה מירתת יותר שסבור בכל פעם בני אדם באין עליו פתאום שהרי אינו רואה בלילה כמו ביום ועדיף טפי מכוכין ואטדין. הטעם הג' הוא דהכל מודים בנ\"ד שהכיר היהודי הסימני' בטביעת עין כאשר הניח דאין ספק דאין להחמיר כלל וכדתניא בפרק א\"מ השולח חביות של יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד גוי אם מכיר חותמו וסותמו מותר ואם לאו אסור ומסיק בין הגיתות שנו הך דקתני סתומות מותרות כיון דאיכא עוברים ושבים לא חיישינין אפילו אינו מכיר חותמו אבל היכי דמכיר חותמו וסותמו אפילו היכי דליכא עוברים ושבים שרי ובהא לא פליגי ואפילו לאותן המחמירין דבמפקיד נמי בעינין חב\"ח ואינם מפרשים כפירוש ר\"י בין מפקיד דעתיד לראות חותמו ולהכירו לבין שולח דאינו עתיד לראות כו' מ\"מ היכא דמכיר חותמו וסותמו ליכא מאן דפליג דפשיטא דאפי' סומא מותר באשתו בטביעות עינא דקלא. ור\"ת כתב בתוס' בפ\"ק דמציעא דעם הארץ נמי אית לי' טביעות עינא כדאמרינן בפרק ג\"פ האי מאן דבעי לקדושי איתתא לידבר ע\"ה בהדיה והאי דלא מהדרינין לי' משום דלא מהימן עכ\"ל. וכיון דבחביתא דהאי שומר איש תם וירא אלהים א\"כ איננו בדין ע\"ה ואפילו היכא דאירכס לי' גיטא כדאירכס לרבב\"ח מהדרינן לי' היכי דה\"ל טביעת עין כ\"ש באיסור סתם יינם דאקלינין בי' בזמן הזה טובא. דיש להתיר על פיו שמכיר הסימנים שלקח לעצמו כשהלך משם. הטעם הד' דאעיקרא דדינא פירכא דאין לנו אלא דברי ר\"ת ור\"י דמימיה' אנו שותין. גם הסמ\"ג ומרדכי וסה\"ת בשם הר\"ר אהרן בר יוסף דפוסקים דבמפקיד דעתיד לראות חותמו סגי בחותם אחד והא דבעינין חב\"ח אינו אלא בשולח יין דאינו עתיד לראותו: ותמי' גדולה בעיני על דברי הרא\"ש והר\"ן שחתרו ליישב דברי ה\"ג והרי\"ף בדרכים רחוקים הלא יש לפרש שגם הם תופסים פירוש זה והא דכתבו תחלה דהלכה כר\"א דסגי בחותם א' אינו אלא במפקיד כמפורש בדבריהם והא דכתבו אח\"כ ה\"ד חותם ב\"ח כו' אינו מדבר אלא בשולח יין ע\"י גוים וההיא דרב אשי גבי חומץ דמשמע מיני' דביין בעינין חב\"ח מיירי נמי בשולח כו'. גם מפרש\"י מוכרח דהכי ס\"ל דהא בפ' א\"מ כתב בפירושו מפתח או חותם ובפרק בתרא סוף דף ע\"ד בההיא דרבא כי הוי משדר גולפי כתב משום חב\"ח בע\"כ דהתם בשולח ע\"י גוי בעינין חב\"ח והכא מיירי במפקיד סגי במפתח או חותם ואע\"ג דהתוספות פי' בההיא דגולפי נמי בחותם אחד כדמוכח מדבריהם פרק א\"מ ופרק בתרא מ\"מ לענין הדין אין מחלוקת ביניהם דשניהם תופסין לחלק בין מפקיד לשולח. ולפי\"ז אין לשמוע במה שפי' הרשב\"א בדברי ה\"ג והרי\"ף דבעינין חב\"ח אף במפקיד. ואף שגם הרמב\"ם פוסק כן כבר למדנו דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דכל האחרונים פסקו להקל כדברי ר\"י והתוס' והנמשכים אחריו דמפקיד סגי בחותם א' ואף על פי שישראל קדושים הם ולכתחלה נוהגים אף במפקיד חב\"ח מ\"מ בדיעבד אין להחמיר וכבר כתבנו לפענ\"ד דנ\"ד הכל מודים דשרי והנלפע\"ד כתבתי בקיצור מופלג לפי שהדברים פשוטים בעיני. אחר שכתבתי זה מצאתי בתשו' הרשב\"א סי' תקפ\"ח שנשאל ממש כנ\"ד וכתב להחמיר באותו כלי שלא הי' בו חב\"ח כ\"ז נ\"ל לדחות ולומר דאינו נידון שנשאל עליו הרשב\"א דשם לא היה מקום לג' טעמים שכתבתי כי הטעם האחד שכתבתי דנ\"ד שהיה מכוסה בעורות וקשור בחבלים חשיב כחותם בתוך חותם לשם לא היה כי אם חותם א' שהיה פיו סתום ומהודק ומזופף לא יותר. הטעם הב' שכתבנו מאחר שהניחו בדוקא בסרטיא במקום שעוברים ושבים אמרי' דמירתת הגוי לשם איכא למימר דלא הניחו דוקא במקום עוברים ושבים אלא א\"ל לך אתה לבדך כו' וכבר היה יכול הגוי לילך עם היין באיזה חנות או רה\"י או שהיה מקום שאין עוברים ושבים. ותדע שהרי הרשב\"א עצמו התיר מקום שעוברים ושבים אפילו הודיע שהוא מפליג כאשר העתקתי למעלה. הטעם הג' שכתבנו כיון דהכיר חותמו וסותמו ליכא מאן דפליג לשם איכא למימר דהי' ע\"ה גמור דלא מהמנינן לי' במה דקאמר שמצא הנודות עם כלי העץ כמו שהניחם אי נמי לא היה לו בהם טביעת עין גמור כנ\"ד כל זה יש לחלק ולומר מאחר שנתברר בברייתא דהיכי דמכיר חותמו וסותמו (לא אסרינן לחביות סתומה כל עיקר): (נכתב שם הג\"ה מגדול אחד ועיין בט\"ז סימן קכ\"ט בי\"ד דפסק כשהניח היין עם העגלן בדרך והודיעו שהוא מפליג אסור היין אף שהניחו סתום במגופה אא\"כ ה\"ל סימן אחר ע\"ש סי' ק\"ל עכ\"ה): ואפילו אם תמצא לומר דכל הני שינויא דחיקי נינהו יש לנו לתפוס שיטות רוב הגאונים ראשונים ואחרונים דפסקו במפקיד דעתיד לראות ולהכיר חותמו די בחותם א' לפחות בדיעבד כמו שנתבאר את אלה אומר בטח באין ספק הנלע\"ד כתבתי. הק' יואל:"
            ],
            [
                "חביות של יין שנשרו חשוקים העליונים שסביב שוליו והיה היין שותת ומקלח והסירו החביות מהעגלה והעמידה על שולי' השניה ועמדה כך עד שבא אומן גוי ותקנה בחשוקים חדשים כבראשונה וההסרה וההעמדה הכל היה ע\"י קצת ישראלים וגוים יחד מה משפט היין בזה:",
                "תשובה אם נגע הגוי בידו ביין אע\"פ שלא היתה כוונתו כי אם לעשות מלאכתו להציל את החביות או לתקנה דלדידן שאין הגוים בקיאים בטיב ניסוך ה\"ל מגע גוי שלא בכוונה מ\"מ הא קיי\"ל מגע גוי בגופו שלא בכוונה אסור בשתיה ואף אלפסי ורוב גאונים דמקילין במגע גוי שלא בכוונה ע\"י ד\"א בהא מודו וכדמוכח בפרק ר\"י בעובדא דההוא גוי דאייתי לולבא ואם אין ידוע אם נגע הגוי בידו או ע\"י דבר אחר נראה להקל. וכדכתב המרדכי בתשובת הר\"י בר ברוך וז\"ל ומיהו אפי' בגנב נמי יש להסתפק שמא לא נגע ביין אלא מיד כשעבר הסכין את עובי עוביי השוליים יצא הסכין ולא נגע בו בסכין כי היכי דחזינין דתלינן לקולא בההיא רביתא בפרק השוכר דאמרינן מגבא דחביתא שקליתי' אע\"ג דהשתא ליתי' כו'. וכן התיר הר\"ן בתשובה בעובדא דההוא גוי שוטה וז\"ל חמרא שרי אפילו בשתיה וראיה מההיא רביתא דכל שאינו יודע בטיב ניסוך תלינין בכל מה דאפשר שכ\"כ רש\"י כו' ואע\"פ דהכא הגוים גדולים ואינם שוטים הלא התוספות כתבו דלפרש\"י לא נ\"מ עכשיו דגם הגדולים אינם בקיאים בטיב ניסוך וכן כתב הרא\"ש לשם דהאידנא דאין גוים בקיאים בטיב ניסוך בכולהו תלינן לקולא. ותו דהלא הטור בסי' קכ\"ח בההיא רביתא הכריע דלא כפירש\"י דאפילו בגוי גדול דיודע בטיב ניסוך תלינן לקולא. וכדמוכח מתשובת רבינו שמואל שבמרדכי שהבאתי בסמוך וכך הוא דעת התוס' והראב\"ד והרשב\"א וכן פסק בש\"ע ואין לפקפק דההסרה מהעגלה וההעמדה על שוליה השניה דומה לחביות שנסדקה לארכה דאם חבקה גוי ומנע שלא יצא אסור בשתיה דב' תשובות בדבר חדא דנסדקה לארכה שאני דכיון דמזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך דבחביות של חרס מיירי כדכתבו התוס' בד\"ה מעשה לבינה (דף ס\"ו) וכ\"כ המרדכי והר\"ן דדוקא בשל חרס דהוי כאלו נוגע ביין והלכך אסור בשתיה אבל חביות שלנו של עץ שהם מחושקים בחשוקים אינו מזומן ליפול ואע\"פ שהוא שותת ומקלח דינו כחביות של חרס שנסדקה לרחבה דמעשה לבינה קעביד ותו דבההיא דנסדקה לארכה אינו אסור דחבקה גוי לבדה אבל היכי דכח ישראל מעורב עמו שרי וכל זה התבאר בהגהות מיימוני שהביא הב\"י סימן קכ\"ד ע\"ש רק דנראה מדבריו דדוקא כשהוא שותת או מקלח הוא דאסור בשתיה כשנגע הגוי ביין בקילוח או בשתיתה בידיו משום דהוי חיבור למה שבפנים אבל אם אינו אלא מטפטף אפילו נגע ביין בידיו אינו חיבור והכי מסתבר מיהו אין איסור זה אלא למאי דקיי\"ל ניצוק חיבור בדליכא הפסד מרובה ובנ\"ד אפילו בכה\"ג אי הוי הפסד מרובה כשמכרו לגוים הוי נמי שרי בשתיה אבל כיון דליכא הפסד מרובה בהא סליקנא ובהא נחיתנא כיון שיש ספק אם נגע הגוי ביין בידיו בשתיתה או בקילוח כשהיה שותת ומקלח שרי אפילו בשתיה:",
                "הק' יואל בן לא\"א מ' שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "הלכות נדה",
                "זאת השיב הרב מוהר\"ר וייפוש מקראקא להרב מוהר\"ר וולק כ\"ץ מלבוב.",
                "מ\"ש מר בענין בדיקת השפופרת שלפי מה שכתב הרמב\"ם שאותו הבדיקה צריך שתהא עד צואר הרחם וכבר כתב הרמב\"ם שהמקום שהשמש דש הוא בפנים בצוואר הרחם והוא המקום הנקרא פרוזדור בלשון חכמים והאבר נכנס לשם בשעת תשמיש עד מקום השיניים שהם בקצה הפנימי של הצוואר אצל החדר והאם עצמה ולפי\"ז יצטרך להיות הבדיקה ג\"כ באותו הצוואר עד סמוך לשיניים שהם בקצה האחרון שם הצוואר בצד הפנימי וע\"ז כתב מכ\"ת זאת הבדיקה הוא קשה מאוד כי אותו הצוואר הוא נסתם הרבה מאוד אפילו בראש החיצון ובדוחק גדול תוכל להכניס האצבע שם ואיך תכניס שם השפופרת גם היא צריכה להכניס שם גם האצבע כדי לכוין אותו הפתח כיון דאותו הפרוזדור והצוואר אינו קבוע בחוץ אלא תלוי ועומד בתוך הגוף ומתנדנד כמו שאומרות הנשים וקושיא זו יקשה יותר בבדיקת הנשים בהפסקת טהרה לז' נקיים שהפקחות שבהם אומרת שא\"א להכניס שם העד כ\"כ בעומק ואפילו המדקדקות אין עושין כן אלו הן תוכן דברי מכ\"ת.",
                "והנה במ\"ש מר בענין בדיקות הז' נקיים והפסקות טהרה שאין הנשים עושין כן כבר קדמוך רבנן בזה שכבר הרגיש מהרא\"י בזה וכתב דכיון דא\"א לנשים כולי האי אין להחמיר עליהם ביותר וכ\"כ הב\"י ע\"ז וז\"ל ודברים אלו קשים בעיני שא\"א לאשה להכניס העד כ\"כ בעומק ואם תדחוק להכניסו כ\"כ בעומק תתקלקל עצמה ע\"י שיסרט המקום בפנים ע\"י בדיקה זו ויוציא דם כו' וזכורני כי בנערותי ראיתי זקנות שהי' מגמגמות על בדיקה זו לומר שא\"א לעשות כו' עכ\"ל. אך עיקר הקושיא הוא במה שסיים הב\"י וכתב שלכל הפחות בדיקות ההפסקה ובדיקות פ\"א מימי הספירה הנקיים צריכה לעשות כן ולבדוק עד מקום שהשמש דש שם כו' והנשים אומרים שאפילו המדקדקים ובעלת הנפש אין עושות כן ושהוא נפלא בעיניהם להכניס האצבע עם העד לצד פנים מחמת גודל דוחק הסתימה כו' ולפי\"ז איך יצאת ידי חובת הבדיקה להרא\"ש וטור ור\"י ודברי הב\"י בפשרתו הנ\"ל וכן בבדיקת השפופרת האשה הרואה דם מחמת תשמיש איך יוצאין אליבא דכ\"ע ע\"כ תוכן דברי התמי':",
                "והנה הנ\"ל בענין בדיקת האשה הרואה בשעת תשמיש ע\"י השפופרת בודאי הוא צריך להיות עד מקום שהשמש דש כיון דאנן חוששין שמא מחמת פגיעת השמש בצוואר הרחם בא הדם ולפי זה אנו צריכים גם כן שהמכחול יכניס עד שם וכמ\"ש הב\"י אך כיון שאותה הבדיקה הוא לעיתים רחוקים וע\"י המילדות הבקיאות לא יקשה לאשה לעשותה כ\"כ באופן זה ולהכניס המכחול עד שם דכיון דאותה הבדיקה היא נעשית ע\"י הנשים המילדות והפקחות והמה בקיאות בזה ויודעת להכניס המכחול שם כי זהו אומנתן למשמש שם לעת הצורך לצורך רפואה או איזה דבר ובוודאי לא יקשה עליהם מלעשות כן פ\"א ע\"י הכנסות השפופרת ולא דבר רחוק הוא להם כמו שאומרות המילדות שזה אינו רחוק בעיניהן כלל ואף אם הי' קשה קצתו אין לחוש לזה כיון שהוא אינו תדיר והוא לטובתה בוודאי נקל לה לסבול הצער או הדחק והקישוי לצורך הרפואה גם כי לפי דבריהם אין אותו הפה סתום כ\"כ כמ\"ש מעכ\"ת כי אם בשעת עיבור כמ\"ש הרמב\"ם ואפילו בשעת העיבור אפשר דאין נסתם אלא הראש הפנימי של צד האם כמשמעות דברי הרמב\"ם בפ\"ה שכתב וז\"ל והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשע' העיבור כדי שלא יפול הולד משם מדכתב שמתקבץ ראשו בשעת העיבור משמע שאין כל הצוואר נסתם אלא ראש האחד ויותר מסתבר לומר שהוא ראש הפנימי ששם מקום השיניים שכתב הרמב\"ם ולפי הסברא הסתימה וההידוק הוא ע\"י אותם השיניים אבל הראש החיצון שבצד החוץ אפשר שאינו נסתם כלל אפילו בשעת העיבור וכמו שאמרו הנשים הפקחות שאותו ראש של צד חיצוני הגוף הפה הוא פתוח תמיד ולפי\"ז אפשר שגם בבדיקות ז' נקיים אפשר להיות עד שם כי אומרות קצת הנשים כי בעת שתהא האשה רובצת שתרביץ עצמה כמו שדרך התינוקת להרביץ עצמם בשעה שנצרכו לנקבים אז אותו המקום של זה הפרוזדור תלוי ועומד נגד הפתח החיצון לצד הגוף והוא פתוח קצת בענין שיכולה להכניס האצבע שם לכל הפחות בראשו קצת ועל כן אפשר ג\"כ להכניס עד הבדיקה שם ולבדוק בו למעלה סמוך לפתח ואף אבר התשמיש אינו נכנס לשם כי אם במקצת כמ\"ש הרמב\"ם שאינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו כו' וכמ\"ש בגמרא עד בין השיניים ובין השיניים עצמם כלפנים ולפי מה שהגידו המילדות לי כל אורך אותו הצוואר אינו אלא באורך חצי אצבע או ברוחב ב' אצבעות וא\"כ לפי הסברא אין אבר התשמיש מגיע אלא כרוחב חצי אצבע או אצבע או פחות או יותר ולפי דברי הנשים הללו שאומרים שראש החיצון הוא פתוח קצת בראשו כשהאשה רובצת ואפשר להם לבדוק שם א\"כ יכולין לצאת ידי כל הבדיקות הללו שפיר. אך כיון שמצינו לראשונים לב\"י ומהרא\"י שכתבו בשם זקנים וזקנות שזו הבדיקה הוא קשה ורחוק ושלא נהגו רוב הנשים כמעט כולם בזאת הבדיקה ואין יודעת מזו הבדיקה כלל ואפילו המדקדקים כמו שהעיד מהרא\"י וב\"י בזה אנו רואים שזו הבדיקה הוא קשה ומוכרחים לומר לפי דעת אותן הנשים שאומרת שאותו הפה הוא פתוח מ\"מ צ\"ל שאינו פתוח רק הפה אבל משם ואילך הצוואר הוא דחוק והבדיקה צריך להיות גם באותו צוואר בזה צריך עיון ליישב מנהגן. וגם מה שתמה מ\"כ על הפוסקים שלא ביארו דבריהם לפרש להצריכה בדיקה זו ולא הי' להם לקצר במקום שצריך להאריך ולפרש דבריהם וודאי בזה צ\"ע. ויש לנו לדקדק וליישב דברי הפוסקים וליישב מנהג הנשים הראשונות והאחרונות ולמצוא להם סמך וסעד לומר שיש להם על מי שיסמוכו ועתה אענה חלקי ואומר הנ\"ל לפענ\"ד:",
                "ואומר אף כי לפי הנראה מדעת הרמב\"ם בפ\"ה ובפירוש המשנה שהוא סובר שאותו מקום הקצר היוצא מן הרחם שהוא האם שבו יצירת הולד ובראשו הוא מתקצר והולך כמו צואר ויש לו פה לצד חיצוני הגוף וזהו צואר הרחם שכ' הרמב\"ם שנקרא פרוזדור בלשון חכמים לפי הנראה אחר העיון יש לנו לפרש שאין זה פרוזדור שאמרו חכמים והוא לפמ\"ש מ\"כ בשם הנשים הפקחות והמילדות העבריות שאומר' שראש אותו הפרוזדור הוא נסתם ואינה פותחת נפשה לגמרי כ\"א בשעת הלידה כו' וסתימתו הוא ע\"י שעשוי קמטים קמטים דוגמת שיני הכרכשתא וע\"י כן קשה להכניס עד הבדיקה עד שם עכ\"ל א\"כ לפי\"ז לא יקשה עלינו לפרש דברי המשנה והגמרא בפירוש אחר ולומר דמ\"ש בפרק יוצא דופן כל הנשים מטמאות בבית החיצון וקאמר בגמרא הי ניהו בית החיצון ואמר ר' יוחנן עד בין השינים ותני ר' זכאי ושיניים עצמו כלפנים ופירש\"י בין השיניים יש בתוך הרחם תלתולי בשר כו' נוכל לומר שפיר שכוונתו הוא על אותן השיניים שלצד החוץ ולא על אותן השיניים שבראש הפנימי כמשמעות דברי הרמב\"ם קצת וא\"כ כיון שאמרו ובין השיניים כלפנים א\"כ לא מקרי בית החיצון אלא אותו מקום הארוך שמצד החוץ עד אותו הפה שיוצא מן הצואר הרחם שתלוי ועומד בתוך הרחם ואותו מקום הוא הנקרא פרוזדור ושם הוא בית החיצון שמטמאות בו וא\"כ א\"צ בדיקה אלא עד שם עד אותו הפה היוצא מן אותו המעי וידוע דעד שם בודקות כל הנשים בלי דוחק וקושי כלל כידוע. ומ\"ש אח\"כ במתניתא תנא מקום דישה ואמר רב יהודה מקום שהשמש דש ולפי משמעות דברי הרמב\"ם דמשמע דאבר התשמיש נכנס לפנים מאותו ראש החיצון שהוא פה הצוואר והמעי הקצר דמשמע דבית החיצון הוא בתוך אותו מעי הקצר ובודאי לא יחלקו בזה המפרשי' עם הרמב\"ם בענין מקום הכנסת האבר היכן הוא דודאי שלא יחלקו במציאות מה שאפשר לעמוד עליו בנסיון מ\"מ לא יקשה על המפרשים מזה כלל. חדא דאיכא למימר מה שאמרו במתנ' תנא מקום דישה הוא חולק על אוקומת' דר' יוחנן וס\"ל דבית החיצון הוא לפנים מזה ולפי\"ז אפשר דאותן המפרשים דסתמו דבריהם ולא פירשו להצריך בדיקה עד מקום שהשמש דש דעתם לפסוק כאוקומתא דר' יוחנן דס\"ל כיון דשקלו וטרו בני הישיבה ואיבעיא להו אליבי' בין השיניים כלפנים או כלחוץ משמע להו שכך הל': ועוד יראה דלא יחלקו הני תרי לישנא אהדדי כלל דאף לשון אחרון שבגמרא דאמר מקום דישה כו' ג\"כ כונתו עד אותו המקום עד בין השיניים החיצונים הללו וכמו שפירשנו באוקומתא דר' יוחנן ומ\"ש הרמב\"ם דאבר נכנס בפנים באותו המקום מ\"מ אפשר לומר דלא נקרא בית החצון שם דהמדקדק בלשון הרמב\"ם שכתב וז\"ל ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור כו' יראה שלא כתב הרמב\"ם שאבר התשמיש דש שם עד אותו מקו' הפנימי רק שבשעת גמר ביאה הוא נכנס לשם ובמתניתא לא קאמר אלא מקום דישה. וכן רב יהודא מפרש מקום שהשמש דש שם הרי שדקדקו בלשונם תמיד לומר לשון דישה ולא אמרו מקום שהשמש נוגע משמע דלא מקרי בית החיצון אלא מקום דישת השמש כל שעת התשמ' ולא מקום נגיעת השמש בלבד בגמר ביאה דוקא ולפי\"ז לא יחלקו המפרשים עם הרמב\"ם במצי' זה הענין במקו' הכנסת אבר דכולהו ס\"ל שמקום דישה הוא המקום שחוץ לפה הרחם התלוי ועומד כנ\"ל ושם הוא נקרא בית החיצון ולא מה שהוא בצואר היוצא מן הרחם א\"כ כיון שבית החיצון הוא בחלל הרחם שחוץ לצואר האם ולפה הצואר הנ\"ל א\"כ שם הוא המקום הטומאה לפי\"ז גם הבדיקה אינו אלא לשם ושם אין המקום דחוק ונקל הוא לבדוק שם: ולפי\"ז אף אם נאמר דמ\"ש ר' יוחנן עד בין השיניים הוא כפירוש הראשון ור\"ל עד אותן השיניים הקבועים בראש הצואר שמבפנים היוצא מן האם ואותן תלתולי בשר שמצד החוץ לא יקראו בשם שיניים מ\"מ נשאר לנו עדיין מקום וסעד למנהג הנשים. והמפ' שסתמו דבריהם ולומר להיפך דס\"ל כאיקומתא בתרייתא דבמתניתא תנא מקום שהשמש דש והיא חולקת על האיקומתא דר' יוחנן וס\"ל דוקא מקום הדישה דהיינו חלל הרחם של צד החיצון עד אותו פה צואר האם הוא מקרי בית החיצון ולא מה שלפנים מן הפה תוך צואר הרחם וס\"ל דהלכה כאיקומתא בתר' שבתלמוד כיון דרב יהודא שהוא בתראי מפרש אותה ברייתא וכ\"ש דנוכל לומר דתרוייהו איקומ' ס\"ל הכי כמו שפירשתי. ונראה שזה הפירוש מוכרח ממה שקראו אותו במשנה בית החיצון משמע שהוא לצד חיצוני הגוף ואם הוא אותו המקום שהוא בתוך אותו הצואר היוצא מן האם לפנים מן אותו הפה כפירוש הראשון למה קרא אותו בית החיצון הלא אותו המקום אינו בצד החוץ כלל אלא הוא רחוק מן חיצוני הגוף באורך אצבע ויותר כאשר אומרת המילדות וגם שהוא סתום תמיד א\"כ הוא לפני ולפנים ואיך יקרא אותו בית החיצון ולכל הפחות היה להם לקרותו בית האמצעי ולא בית החיצון והרי אתה רואה שבתחלה קאמר הגמרא הי ניהו בית החיצון פי' ר\"ל כל שהתינוקות יושבות ונראית משום דלשון בית החיצון משמעותו כך הוא שהוא הבית היותר קרוב לצד החוץ רק שהקשה לו ר' יוחנן ואמר אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ ופרש\"י ואין זה נקרא בבשרה וע\"כ הוצרך לומר עד בין השיניים משמע דכל מה שנוכל למצוא מקום חיצוני יותר ויהא נקרא בבשרה הוא מיקרי בית החיצון רק שלא יהא גלוי אצל השרץ באופן שיהא נקרא בבשרה שפיר וידוע שאותו החלל שהוא הצד החוץ שהוא כותלי ושפתי הרחם עד אותו הפה של צואר הרחם התלוי ועומד בתוך הגוף הוא אינו גלוי אצל השרץ שאינו נראה אפילו כשהתינוקות יושבין ומקרי שם שפיר בבשרה שהוא בפנים ממש ויש שם חדר לפנים מחדר וחורין וסדקים הרבה מאוד כאשר אומרת הנשים ובודאי כל מה שנוכל לפרש לקרב מחלקותן של ר\"ל ור\"י יש לנו לקרב ולא לעשות פלוגתות רחוקות ולהוציא משמעות לשון המשנה שקראו בית החיצון ממשמעו ולפי\"ז מה ששנינו בפרק כל היד משל משלו החכמים באשה החדר והפרוזדור והעליה ואמרו בגמרא החדר מבפנים והפרוזדור מבחוץ. ועליה בנויה על שתיהם צריך לפרש שהמקום שקורין אותו אם שבו יצירת הולד עם הצואר היוצא ממנו והפה החיצון שלו הכל נקרא בשם חדר שהכל בריאה אחת ומעי אחד רק שהוא מתקצר בראשו קצת עד הפה שבמקום הקצר הכל בשם חדר א' יקרא שאין שום דבר חלק ביניהם והפרוזדור הוא החלל מה שהוא מן אותו הפה דהיינו כל אותו מקום שהוא מן הפה עד שפת בית הרחם הוא נקרא פרוזדור. וכן הוא משמעות לשון רש\"י ז\"ל פרוזדור לפנים וכותלי הרחם למטה באמצע פרוזדור שמשם דמים יוצאין עכ\"ל. וזה מבואר שהוא סובר דומה כפירושנו זה דלפי' האחד אין מכווין במ\"ש שכותלי הרחם למטה באמצע פרוזדור וכו' דהא לפי אותו פי' שהפרו' הוא בתוך הצואר של רחם איך שייך לומר עליו שכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור וק\"ל: ויש לי עוד הכרח לזה הפירוש לפי הנלע\"ד במ\"ש ועלייה בנויה על שתיהם ולול פתוח בין עלי' לפרוזדור פרש\"י דמי עלייה באין לפרוזדור דרך הלול וכ\"כ הרמב\"ם וז\"ל כמו נקב פתוח מן העלייה לגג הפרוזדור ונקב זה קוראין אותו לול עכ\"ל ואם כפי' הראשון וכמשמעות דעת הרמב\"ם קצת שאותו צואר הרחם הוא מקום המעי המתקצר ויוצא מן האם כמו צואר הוא הנקרא פרוזדור היה הדבר תמוה מאוד היאך נכנס הדם מן העלייה דרך הלול לשם דהא אותו המעי סתום מכל צד והוא כמו קנה חלול וסתום מכל צד ואין שם לא שום נקב ולא לול ולא שום גידין ועורקין שיצא הדם מהן לתוך אותו חלל רק הפה שבראשו וא\"כ באיזה מקום הדם נכנס דרך הלול לפרוזדור אם לא דרך הפה היוצא מן הצואר ואין זה במשמעות ההלכה והרמב\"ם וכן במה שפירש\"י אח\"כ מן הלול ולחוץ ספיקו טמא כו'. ואע\"ג דאיכא לאחזוקי בדם עלייה דאי מחדר אתי נא הוי אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוי נפיק ליה ונחית דרך יציאת פתח הפרוזדור כו' עכ\"ל רש\"י ואם הלול הוא למעלה בתוך אותו המעי הקצר איך הוי יוצא ויורד דרך יציאת פתח הפרוזדור בלי שילך דרך מקום הלול דהא שם באותו המעי אין שם מקום לצאת אלא בדרך הא' שהוא פה אותו הצואר אעכ\"ל שהלול הוא חוץ לאותו המעי במקום הארוך שמן אותו הפה עד חוץ לגוף והעלייה הוא למעלה בגובה הגוף שלזה פי' הכל מבואר ומרווח יותר בכל דבר ומ\"ש הרמב\"ם שהעלי' הוא למעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו ב' בצים כו' מקום זה נקרא עלייה וכמו נקב פתוח מן העלי' לגג פרוזדור כו' צ\"ל לפי פירושינו שאותו הלול היוצא לצד חוץ לפה צואר האם ומשם הדם יורד לפרוזדור שהוא תוך אותו החלל שמצד הפה ולחוץ ואף לפי מה שראיתי בציור בספר הניתוח שמצייר מקום התוספת הדומה לב' קרניים למעלה בין האם והצואר לפי דברי הרמב\"ם שכתב שזה הוא הנקרא עלי' א\"כ אנו צ\"ל שהעלי' והלול הם שם בפנים למעלה מקום שהאם מתחיל להתקצר אפשר לומר דאף דשם הוא מקום העלי' מ\"מ הלול הוא יוצא לצד חוץ יותר ואפשר דהגידים והעורקים יוצאים לצד חוץ עד אותו מקום הפרוזדור שפי' למעלה ואותם הגידים והעורקים הם נקראים לול שמוציא הדם מן העלי' לפרוזדור דרך שם ובלא\"ה אתה צ\"ל כן דאף לפי משמעו' דברי הרמב\"ם שהפרוזדור הוא צואר הרחם שבפנים מ\"מ יקשה כיון שלפי ציור זה העלי' הוא למעלה בין הרחם והצואר א\"כ לפ\"ז גם הלול יהי' שם בראשו הפנימי של אותה הצואר ולפי מ\"ש אחרי כן שהאבר נכנס לפנים מן הלול ע\"כ לומר שהלול הוא לצד הראש החיצון של אותו הצואר אע\"כ לומר גם לפי דעה זו שע\"י העורקים והגידים הן יוצאים והולכים ובאים לצד החוץ ומשם יוצא הדם לפרוזדור בצד החוץ והאבר נכנס לפני' מן אותו המקום וא\"כ גם לפי פירושינו לא יקשה כלל מלומר כן וכן משמע' הציור ההוא שהלול הוא עורקים היוצאים ונראה שם שהם יוצאין והולכין לצד חוץ והולכין באלכסון וכן הסכים בזה רופא הבקי בחכמת הניתוח שזה החלל הוא הנקרא פרוזדור ולא אותו הצואר של האם כמו שפירשנו. ואף שמשמעות דברי הרמב\"ם משמע קצת שמפרש כפי' הראשון מ\"מ יצא לנו מזה דאפשר לומר דזה הפירוש אינו מוכרח ואפשר דשאר המפרשים לא ס\"ל כן. ובזה יהי' מיושב מה שסתמו דבריהם ולא ביארו מקום הבדיקה הקושי הלזה ולא כתבו רק לבדוק במקום חורין וסדקים ומקום חורין וסדקים הוא באותו חלל הארוך שהוא הפרוזדור לפי פירושינו והוא מקום הצדדים שיש שם חורין וסדקים ולא אותו הפה של הצואר הרחם התלוי ועומד בעומק הגוף שאין משמע שאותו הפה יהא נכלל בשם חורין וסדקים כלל. ונראה שאף שדברי הרמב\"ם משמעותו לכאורה כפי' הראשון שהוא מפרש הפרוזדור הוא אותו הצואר שיוצא מן האם התלוי ועומד בתוך הגוף מכל מקום המעיין בדבריו אפשר לפרשם ג\"כ באופן זה וצואר הרחם שכתב הרמב\"ם אפשר ג\"כ הוא שכוונתו על אותו המקום שפירשתי ולפי\"ז אין אנו צריכים לחילוקים שחלקו למעלה בין מקום דישה וגמר ביאה לפ\"ז ג\"כ לפמ\"ש הרמב\"ם שבשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים א\"כ א\"צ הנשים לבדוק אפי' עד אותו הפה של צואר הרחם הזה ויהי' מנהגם עולה כהוגן ובהכשר ובדת וביתר שאת וביתר עז ובכל יפוי כח. וכיון שיש להם סמך מן התלמוד ואפשר לפ' כן וודאי אין לנו להורות להם להכריחם לבדיקה זו הקשה בעיניהם כפי הנזכר למעלה שאפשר שיתקלקלו ע\"י אותה הבדיקה ויצא דם מחמת קושי בדיקה כמ\"ש הגדולים הללו ואפשר שלזה כיון מהרא\"י במ\"ש הנח להם לישראל כו' אין פירושו שר\"ל דמוטב שיהיו שוגגין אלא ר\"ל אם אינן נביאים הם בני נביאים ומנהג אבותיהם בידיהם וכגון דא אמרי' בכל מקום שהלכה רופפת בידך צא וראה איך הצבור נוהג פוק חזי מה עמא דבר בפרט שהבדיקה הזאת היא קשה ודחוקה והיא קרוב לימנע ובודאי שלא תיקון רבנן דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכו' ומכ\"ש שאם הי' כוונתם על בדיקה זו שהיא קשה בעיניהם הי' להם לפרש ולא לסתום הדבר במקום שצריך ביאור התלמוד והפוסקים כולם כנלענ\"ד והי' זה שלום. נאו' אהובו משלם המכונה ווייפוש בלא\"א מו' שמואל זלה\"ה ישראל:"
            ],
            [
                "<small>תשובה ע\"ז מהגאון מוהר\"ר יואל בעל ב\"ח</small>",
                "תשובה תחלה באתי לדין לפני מעכ\"ת על מ\"ש דצוואר הרחם אינו הפרוזדור שהזכיר במשנה פרק כל היד דהפרוזדור הוא חלל הרחם של צד החיצון חוץ לצוואר הרחם תימ' מהא דאיתא פרק יוצא דופן ומייתי לה הרי\"ף והרא\"ש בפרק ר\"א דמילה ההוא גברא דאתא לקמי' דרבא א\"ל מהו למימהל בשבתא א\"ל אימא לי איזי גופי' דעובדא היכי הוי א\"ל שמעתי וולד צועק אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבת א\"ל הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כו' כלומר שאלולי כן לא הי' צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום אלמא דפרוזדור הוא צואר הרחם שראש הולד מונח בתוכו ואלו לפי מכ\"ת שחלל הרחם לצד החיצון הוא נקרא כאן בשם פרוזדור א\"כ כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא במקום הגלוי אצל שרץ והיכי הוי ס\"ד דלא ה\"ל כילוד וכן משמע בתוס' להדיא שהקשו מדאמר בפ' בהמה המקשה דאי תנא דראשו כילוד בבהמה ה\"א דוקא התם דבבהמה ליכא פרוזדור אבל אשה דאית לה פרוזדור אימא לא ומנ\"מ ביש לה פרוזדור כיון שיוציא הולד חוץ לפרוזדור את ראשו ותירצו דפרוזדור דהתם לא הוי כי האי דהכא דהתם קרי פרוזדור לעובי הירכים שמתכסה בהן ראשו של ולד וה\"א דלא הוי כילוד וכן פי' בקונטרס כו' עכ\"ל אלמא דכאן קורא פרוזדור לצואר הרחם ולכך קאמר התם רב אושעיא דבפרוזדור עצמה טהורה דלא חשיב כבחוץ והיינו בצואר הרחם עצמו והא דאמר בפרק כל היד דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא תירצו ב' תירוצים א' י\"ל ספיקו טמא כשיצא לחוץ ועוד יש לחלק בין דם לידה לדם נדה ובזה נדחה מ\"ש מעכ\"ת דאף בשעת העיבור אינו נסתם אלא ראש הפנימי ולפענ\"ד הדברים מראין שרא' החיצון הוא הנסתם וראש הולד מונח בפרוזדור כ\"ז העיבור וכן משמע מדיקדוק לשון הרמב\"ם שכ' תחלה בסתם שמתקבץ ראשו בשעת העיבור ואח\"כ כתב דאבר תשמיש אינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו כו' מדביאר כאן עד ראשו שמבפנים אלמא דמ\"ש תחלה סתם שמתקבץ ראשו שמבחוץ שהוא ראשון ותחלה למכניס אצבעיו. ומה שהאריך כ\"ת בפלפולו לפר' דמתניתין פליגי אר' יוחנן לא משמע הכי בפוס' שהביאו שניהם אלמא דתרווייהו הלכתא נינהו ותלמודא מייתי מתניתא כדי לפרש דברי ר\"י דעד בין השיניים הוי מקום דישה דמקום דישה פשוש לאיש ולאשה שמרגישין עד היכן מגיע השמש משא\"כ במקום השיניים דאיכא בין שיניים ג\"כ לצד חוץ כאשר כתב מעכ\"ת וכן מבואר ברמב\"ם שכתב תחלה בין השיניים ואח\"כ פי' דזהו עד מקום שנוגע אבר בגמר ביאה נרא' שבא לבאר דאידי ואידי חד שיעורא גם בא לבאר בלשונו הצח דהטעם שנקרא מקום דישה אינו אלא מפני שבגמר ביאה הוא מוציא זרע וזהו ודאי חולדה דדישה ודלא כמ\"ש מכ\"ת לחלק בין זה לזה וכן מבואר בדברי הר\"י קארו דהכל אחד ומה שדקדקת לזה נקרא בית החיצון ולא בית האמצעי הנה הדבר ברור דכיון דדין צואר הרחם כדין בית החיצון ממש קראו גם לזה בית החיצון לומר שדין א' להם ועוד דלפי דבריך מהו זהו שאמרו בסוגיא גג פרוזדור וקרקע פרוזדור הלא החלל שמצד חוץ שהוא כותלי ושפתי הרחם אין בו לא גג ולא קרקע. ולשון רש\"י שאמר פרוזדור לפניו וכותלי הרחם למטה באמצע פרוזדור ודרך שם דמים יוצאים מבואר לכל מבין שבא לבאר מ\"ש ופרוזדור מבחוץ היינו לפי שהחדר לצד אחורי' ופרוזדור לפניו וכותלי רחם התחלתם באמצע הפרוזדור כי התחלת הפרוזדור למעלה מכותלי הרחם וכותלי רחם מתחילין למטה באמצע פרוזדור וכיון דחלק התחתון של פרוזדור הוא תלוי למטה לכך אמרו מבחוץ גם מ\"ש רש\"י דדמי עלי' באים לפרוזדור דרך הלול כו' הדברים ברורים דחדר הוא לאחורי' ופרוזדור לפני' והד' באים מן החדר לפרוזדור ויורדים דרך פתח הפרוזדור שהוא למט' באמצע בקרקע הפרוזדור כי מלבד הנקב שנקרא לול שהוא למעלה בגג הפרוזדור עוד יש פתח למטה בקרקע הפרוזדור באמצע הקרקע ולכן פרש\"י מן הלול ולחוץ ספיקו טמא וכו' ואע\"ג דאיכא לאחזוקי בדם העלי' דאי מחדר אתי לא הוי אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוי נפיק לי' ונחית דרך יציאת פתח הפרוזדור כו' אלא ודאי מן העלי' בא דרך הלול שהוא הנקב שבגג הפרוזדור ומש\"ה ספיקו טמא ומ\"ש הרמב\"ם שעלי' הוא למעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור אין טעמו לומר בין זה לזה אלא כלומר חלק אחד הוא עומד על החדר וחלק אחד הוא עומד על הפרוזדור באופן שבין שניהם העלי' הוא למעלה מן החדר ומן הפרוזדור אבל ודאי שהלול הוא לצד הראש החיצון של צואר הרחם וכ\"ז ברור ולדעתי העני' אין מתקבל הפירוש שכתב מעכ\"ת על דברי רש\"י הנז' ועל דברי הרמב\"ם ובעיקר הדין נ\"ל הדבר' אמיתים כמ\"ש מכ\"ת שאע\"פ שקשה לבדוק בעומ' כ\"כ ועוד מצד שראש החיצון של פרוזדור הוא דבוק וסתום מ\"מ אינו נמנע שהרי הדמים יוצא' דרך שם ובשפיכה לפעמים וכן אבר התשמיש נכנס לשם בגמר ביאה וא\"כ ככה יכניסו המילד' השפופרת לשם ולענין בדיקת ז' נקיים והפסקת טהרה הנה גם לאותם מחברים שכתבו דיש לבדוק עד מקום שהשמש דש אין דעתם לומר שאם לא בדקו כל השיעור הזה דאינה בדיקה חלילה אלא כן כתבו לאותה שאפשר לבדוק בכך תע\"ב כי כמו שאין כל האצבעות שוות כך אין כל הרחמים שוות יש שרחמה צר ויש שרחמה רחבה אבל ודאי אין אשה מחוייבת לבדוק אלא עד מקום שהיא יכולה באופן שלא תקלקל עצמה ואפילו לא הכניסה העד לפרוזדור עצמו כל עיקר מ\"מ אחר שבדקה היטב חוץ לפרוזדור בחורין ובסדקים תו לא חיישינן טפי דלמא איכא דם בפרוזדור עצמו דהוא נק' בית החיצון דכל הנשים מטמאו' בבית החיצון ומספיק' לא חיישי' הכי ולהצריכה בדיקה כל כך ועוד דאפילו הי' דם בבית החיצון אין ספיקו טמא אלא כשהוא יצא לחוץ אבל כשנשאר בפרוזדור אינו טמא כמו שכת' התוס' לחד תירוצא הלכך מספיקא לא מטריחינן לנשים למבדק גם בפרוזדור עצמו אם לא באשה פקחת שהיא יכולה לבדוק בפרוזדור עצמו תע\"ב אבל בבדיקת שפופרת הדבר ברור דאינה יוצאה מידי ספק אא\"כ תכניס השפופרת בצואר הרחם עצמו עד מקום שהשמש נוגע בגמר ביאה כמ\"ש הרמב\"ם וכל דברי' ישרים וברורים למוצאי דעת והוא דעת רש\"י וכל הפוסקים ואין מחלוקת בזה כל עיקר הנלענ\"ד כתבתי בחפזי הקטן יואל:"
            ],
            [
                "שאלה אשה אחת מוצאת פעמים רבות בעד שבודקת בו אחר הטלת השתן קרטין קרטין שחורות כנקודות דקות הדק במאוד מאוד כעוקצו של מחט וזה אירע לה פעמים רבות והגיע תור וסתה היא רואה דם ממש וכאורח נשים וצויתי לסנן מי רגלי' ומצאה על הבגד שהסנינה בו כמו כן כמה מהם. ועוד נמצא עליו ובתוך השתן עצמו חול וחצץ אדום הרבה מאוד מה דינה דהאי איתתא:",
                "תשובה על דבר החצץ הנזכר לעיל לית דין צריך בשש דטהורה היא ונקתה כמו שהאריך הר\"ן בזה בתשובה סימן מ\"ט והביאו הב\"י בי\"ד סי' קצ\"א ורמ\"א שם בהגה בש\"ע אך על דבר הנקודות יש לדקדק באיך ומה. והנה לפום ריהטא נראה להתיר ולדמות לעובדא דהר\"ן ז\"ל ולהני עובדא הנזכרים בגמרא שהעלה רבי צדוק מטבעים ליבנה בנשים שהפילו כמין קליפות ושערות אדומות ואמרו שממכה ושומא המה ע\"כ ואם אמרו כן באדומים ק\"ו באלו השחורים כבנ\"ד דיש לתלות במכה ובכליות הואיל ואין דרך נשים להטיל דברים אלו וכמ\"ש הב\"י טעמא דמלתא גם הר\"ן וגם האשה הזאת בזמן וסתה היא רואה דם ממש ואורח בזמנו בא אכן אם יעמוד אדם על מוצא דבר וירד לעומקן יראה שאין לדמות ענינים אלו כלל כי זרים המה וזה הביאני הלום כי אמנם יפול לב המעיין על הגאון הר\"ן ז\"ל אשר כל רז לא אניס לי' ומי אשר עמד כמהו בסודה כאשר העיד עליו הריב\"ש בתשובה סי' שע\"ה דבתלתא סידרי הוה ידע בע\"פ. ואיזה דרך עבר רוח ה' אתו ואשתמי' תלמוד ערוך בעובדא דר' צדוק המתייחסים לענינינו עד שהוצרך לדחוק ולהביא ראיות אחרו' ובהני עובדא הדבר מבואר בהדיא ועוד יש לדקדק בדבריו שהרבה לדקדק ולהחליט שהחצץ בא מן הכליות בלי שום ספק כאלו הדבר ברור כשמש ונראה לעין ומדקדק בדבריו מאוד בזה וחזר עליו כמה פעמים כמ\"ש ברישא דענינא וז\"ל אבל כאן שאין יוצא אלא כמיץ חצץ אדום שהוא מפורסם לרופאים שרגיל להוליד בכליות וחזר עליו בסוף התשובה והוסיף בתוס' מרובה ואמר אבל בנידון זה שהדבר ידוע ומפורסם שאותן עצמים כו' ונראה מדבריו אלה שאם לא הי' בדבר ודאי ומוחלט בעיניו לא הי' מתירו ויקשה ומדוע לא הביא ראי' מהנהו שני עובדא דר' צדוק דאפילו בל\"ז יש להתיר וכמ\"ש הב\"י בעצמו ולי נראה דבלא\"ה טעמי כו' ודוחק לומר דהר\"ן כ\"כ לרוחא דמילתא וע\"כ צריכים אנו לומר והאמת יורה דרכו דבהני ב' עובדא לא החליטו הדבר להתירו כי אם שלא טמאים ומ\"מ היה מסופקים והוצרכו בדיקה להטיל הקליפות והשערות במים והם יבדקו את עצמם ואם לא ימוחו יטהרום ולא אמרו שדם יבש הוא משא\"כ בעובדא דהר\"ן שהתיר הדבר להדיא זולת שום בדיקה ולא חש אף לדר' מאיר כמ\"ש בהדיא דאפילו לר\"מ איתתא שרי ולכך הוצרך לטעמים האלו. ומ\"ש בתשובה שם ואשה כבר נבדקה וכו' אינו ענין לזה וק\"ל והראי' לדברינו אלה דבהדיא מוזכר שם בש\"ס שאמרו הרופאים מכה יש לה וכו' תטיל למים אם נימוחו טמאה. ונראה שהכו' בזה להחמיר וה\"ק מכה יש לה וכו' שיש מקום להקל ולומר שיש לה מכה שמשם מטלת הקליפות והשערות אלו כי הרופאים ידעו שכן מצוי ואעפ\"כ ראוי להחמיר שתטיל למים ואם ימוחו טמאים וכן נראה מהא דכתבו התוס' אהא דקא' אם נימוחו טמאה וא\"ת והא לא מיקרי יבש כו' וי\"ל דמ\"מ וכו' א\"נ התם איירי בלחי' וכו' אבל הכא ביבש מעיקרו וכו' וא\"כ נראה מזה דהסברא הי' מתו' להתיר בהדיא ואעפ\"כ לא פשיט תלמודא להתיר בהדיא כי אם ע\"י בדיק' ומביא ראי' מהנהו עובדא והר\"ן התיר להדיא ולפיכך הוצרך להחליט הענין שהדבר ודאי שהוא מן הכליות בלי שום ספק ודלא כהנהו עובדא דר' צדוק. האמנם מצאתי הלום אחרי רואי בתו' הבית הארוך שהעתיק הנהו עובדא בקיצור ולא גריס בהוא תטיל למים וכו' וכן הב\"י לא העתיקו ובאמת הלשון דחוק מאוד כנראה למעיין אך באשר\"י ז\"ל דגריס לי' ולקושטא דמילתא דאין נפקותא בהכי לענינינו דאף אי לא גרסינן לי' הכל עולה לכוונה א' ומוכח דלא התירו להדיא דא\"כ הוי ראי' לסתור למש\"ל דתטיל למים אם נימוחו טמאה ודווקא אם לא נימחו דא\"א דאמרינן דהוי ברי' בפני עצמו ומעתה יש להפלא על הגאון מהר\"י ב\"י ז\"ל באשר עלה על דעתו שנעלם מהגאון הר\"ן ז\"ל הני עובדא דר' צדוק הנזכרים בש\"ס בהדיא עד שהביא הב\"י ראי' מהם וכנראה יש ביניהם הבדל רב כמ\"ש ובר מן דין יפלא לפי דעתו שדימה הדברים להדדי והביא ראי' מהם וכתב וז\"ל ול\"נ דבלאו הני טעמא שריא הא איתתא וכו' כאילו יש פנים להתיר בלא סברות הרב הר\"ן ובסוף דבריו איהו גופי' מסרך סריך ועולה ומטפס בהאי סברא גופי' וז\"ל וטעמי' של רופאין בזה וכולי ובהא נמי כיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום וכו' ואם כוונתו דלחנם נדחק להביא ראי' לסברא זו מההוא דנמצא בתוך הספל כי אם מהני ב' עובדא דדמי ממש לנדון ההוא לא ה\"ל למינקט האי לישנא דלאו הני טעמי וכו' מאחר דאידי ואידי חד טעמא הוא אלא הכי הל\"ל ועוד נראה להביא ראי' דאיתת' שריא דבהדיא תניא וכו' סוף סוף מצאתי אשר ראינו שאין להביא ראי' מהני עובדא לנ\"ד להתיר להדיא דאינהו גופייהו לא הותרו כי אם בבדיקה כאמור גם מעובדא דר\"ן אין להביא ראי' מאחר שכתב דחצץ אדום ידוע ומפורסם שהוא בא מן הכליות כפי הטבע י\"ל דבכה\"ג בנ\"ד בנקודות שחורות מאן לימא לן דלא ממקור קאתו ומהא דאמרינן בפ' כל היד האי שחור אדום הוא אלא שלקה אין להביא ראי' ולומר דה\"נ האי שחור חצץ אדום אלא שלקה ויגיד עליו ריעו החצץ דאתי עמו בצוותא חדא די\"ל דהאי סברא לא אמרינן כי אם בדם שופכו דשייך בי' לקולא ולחומרא ויש לדקדק קצת כן מהמשל שם בגמ' ואמר משל לדם המכה לכשנעקר הוא משחיר ופרש\"י ז\"ל וכשנעקר מן הגוף וא\"כ י\"ל דוקא בכה\"ג בדם שמטבעו להיות בלוע בבשר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא כשנעקר מן הבשר היפוך לטבעו נלקה ומשחיר משא\"כ בחצץ שהו' עומד בעצמו ואינו נבלע שהוא גוש עב י\"ל דאינו מקבל ליקוי כלל ואגב זה ניישב האי דאין כל הדמים משחירין כשנעקרין מן המקור כמו דם וסת שלא נאמר זה אלא בדם שקבל הפסד וחולי בעוד היותו מובלע במקומו הראוי לו היא ניהו בצאתו בעקירתו משחיר וכמשל המכה שהביא לא כן בדם הברי' ומ\"מ בנ\"ד מנ\"ל להקל מסברת הכרס ולומר בחצץ אדום הוא אלא שלקה ומלתא דמסתבר הוא ואם נאמר נשאל לרופא נסתפקתי ולבי נוקף אם נחליט הענין ע\"פ רופא שיאמר להקל ואף אם הרופא גוי דלכאורה נראה בש\"ס למידק דדוקא עפ\"י רופאים רבים ודוקא בני ברית עבדינין עובדא והוא שאמרו בהני ב' עובד' וחכמים שאלו לרופאים וכו' משמע דלרופאים הרבה שאלו לא לאחד בהם ועם היות די\"ל מעשה שהי' כך הי' מ\"מ לא הי' צורך לתלמוד להזכיר את זה ואף כי פעמים דקדק בכך ולא עוד אלא שדקדק רבי אליעזר בדבריו ואמר ב' מעשים העלה אבא וכו' ויפלא דיקדוקו בלשני' ב' מעשים וכו' מנינא למה לי' והי' יכול לקצר ולומר מעשים אלו או דבר זה העלה אבא וכו' אע\"כ דאתא לאשמעינן דדוקא במה שהוברר הדבר הזה פעמים וע\"פ רופאים הרבה הסכימו חכמים על ידם ולולי כן כי אם ברופא אחד ולא הטו אוזן לאשר אמרו והיו מסופקים בדם יבש שהוא טמא אפילו לא נימוח כדע' הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל ומאשר סיפר שם בהנהו עובדא יש להוכיח קצת דהנהו רופאים בני ברית הוי והוא ממאי דגרסינן בנוסחאות שלנו האשרי והאגודה מכה יש לה כו' תטיל למים אם נמוחו טמאה וע\"כ צריכין אנו לומר דכל זה הוא המשך וסיומן דדברי הרופאים דא\"ל דהוא מסקנא דתלמודא והכוונה שאע\"פ שאמרו הרופאים שיש לה מכה אעפ\"כ פסקא דדינא והלכה למעשה הוא שלא להכשיר בהדיא כי אם בבדיקה שמטיל למי' וכו' דא\"כ בכדי הוי הני מילי דהא בהדיא כבר אסיק תלמודא לעיל בסמוך מאידך ברייתא ואמר הא נמי תניתוה המפלת כמין קליפה כו' תטיל למים כו' אלא דאקשי' לי' תו ומי איכא כה\"ג ואסיק ואייתי הני עובדא ומה הועיל תלמודא לחזור על הדברים שלא לצורך אע\"כ צ\"ל דמסקנא דדברי הרופאים הוא ואין להקשות לפי\"ז דא\"כ ה\"ל לפשוט האיבעיא גופי' מהני עובדא בקיצור דמעשה רב הוי ולמה לי' להביא בתחלה הא נמי תנינא וכו' מאחר שעכ\"פ מוכרח להביא הני עובדא די\"ל דעיקר פשיטות ראייתו הוא מחלוקת כמין עפר המוזכר בברייתא ואתי לאשמעינן דאפילו בדבר יבש כעפר טמאה אם נמוח ומאינך חלוקות ליכא למישמע די\"ל דלא הוי יבש כ\"כ כדם שנתייבשו מעיקרו ואף גם זאת שבמקצת נוסחאות ליכא בברייתא להאי חלוקה כמין עפר כו' הרואה יראה דנוסחא מוטעה הוי היכא דלא איתא להאי חלוקה וחסר מן הספר והיא ניהו שדקדק רש\"י ז\"ל ופירש אלמא אע\"ג דכי חזיתי' יבש הי' כעפר ש\"מ דמהכי הוי עיקר פשיטות גם באשר\"י איתא להאי חלוקה גם בתורת הבית הארוך נראה דגרי' לי' וכבר הגי' אותה רש\"ל בח\"ש וזה ברור ומטע' זה הוכרח להביא האי ברייתא ברישא. נחזור לענינינו דע\"כ צריכים אנו לומר דסיומא דדברי הרופאים הוא וא\"כ יש ברירה זולת ספק דהני רופאים בני ברית הוי דידעי דינא דטומאה וטהרה והחמירו לומר דאף שיש לתלות במכה ע\"פ מלאכות הרופאים עם זה יבדקו בהטלת למים וא\"כ מנין לנו להרים ראש ולהקל ולשמוע דברי הרופאים שאינו בן ברית כי פיהם דיבר שוא ואולי שיאמר באומדן דעת בעלמא (נכתב שם הג\"ה על הגליון מגדול א' וז\"ל ולי נראה דאין משם ראי' כ\"כ דהוי רופאים ישראלים די\"ל דהוי רופאים גוים והם אמרו דכך יש לבדוק אם הוא דם מכה להטיל במים אם נמוח או לא רק שמלת אם נימוח טמאה זה דברי התלמוד לפי פוסקים דדינא שאם אינה דם מכה דהיינו אם נמוחו שהוא טמא אבל הרופאים גוי לא אמרו רק דיכולין לבדוק א\"כ הוא ממכה דהיינו אם נמוח א\"כ שפיר מביא תלמודא ראי' עכ\"ה) ובהכי לא מרע חזקתי' דמאן מוכח ויכחישנו ולא עוד אלא די\"ל דהוא בעצמו מטעי קא טעי וכבר כתב הב\"י לעיל סי' קפ\"ז בשם הריצב\"א אההיא שרוא' דם מחמת מכה אם תרצה להתרפא שאין בידו להתיר ע\"פ דיבור גוי בלי שום ראי' רק מסברא ולפמ\"ש יש ראי' מנ\"ד לההוא דהתם ומחולה בשבת ויה\"כ אין ראי' דספק נפשות שאני והנה האשה הזאת בדקה הקרטנים הנ\"ל במיעוך הציפורן ולא נתמעכו ובהיותה ממשמשת בהם ומגרדם במחט לכאן ולכאן הם מתפרכים לחלקים דקים ויבישים קטנים במאוד מאוד והני תרתי להיתרא נינהו דבפירור הנזכר יש לדמות לעפר יבש הנזכר בש\"ס והדע' נוטה לזה ובדיקת הציפורן שלא נתמעכו מעולם מבדיקת חמין כנודע אך יש לחוש לחששא רחוקה שפן ואולי לקטנותם אין מיעוך הציפורן ניכר ובמים פושרין א\"א לבודקו כי יאבדו לקטנותם ולדינא לפסק נלענ\"ד דמ\"מ איתתא שריא מטעם אחר כי אמנם יש לספק בהנהו קרטי קטנים דעלמא. ובפרט שלפעמים הם קטנים עד שכמעט אין העין שולט בהם ואף אינם מתפררין לחלקים לקטנות ולפעמים הרוח מנשב אותם לקלותם שכעין אלו אורחא הוא להמצא מליכלוך או מפרעושים או כשיושבת באיזה מקום לעשות צרכיה נסרכים ונדבקים בה דברים קטנים כאלו וא\"כ הדבר ספק ספיקא ספק מעלמא ואת\"ל מדידה דילמא לאו ממקור כי אם מחצץ וכדומה ואין לדחות ולומר דספק הראשון אפשר להתברר ולעמוד על מוצא הדבר והיינו לקנח או לרחץ עצמה טרם שתבדוק עצמ' ואם תמצא אח\"כ נודע כי מאתה יצאו הדברים או לבדוק בשפופרת ז\"א חדא דאף בכה\"ג סמכי' אס\"ס להתיר מהא דכתב הסמ\"ג עשי' סי' ס\"ג והביאו בטור ובב\"י סי' נ\"ב התיר דרוסה מכח ס\"ס והיא דעת ר\"ת וכן מוכח מהא דכתבו התו' בפר\"ק דביצה ופרק התערובת לדעת ר\"ת דהא דקתני פ\"ק דביצה נתערבה באלף כולן אסורות לא קאי אספק ביצה שנתערבה כי אם אודאי נולדה בי\"ט אבל ספק מותרת מכח ס\"ס וכתבו לדעתו להתיר מכח ס\"ס בזאב שנכנס לעדר ונשא שה מעדר והצילו הרועה ונסתפק אם נדרסה בידו אם לא ונתערבה באחרות וכן הוא בסמ\"ג להדיא שם ואע\"פ דדרוסה יש בספק להעמיד על מוצא הדבר ע\"י בדיקה שכתבו התו' פ' אלו טריפות דאפילו ודאי דרוסה יש לה בדיק' אעפי\"כ התירו מכח ס\"ס וכזה ממש כתב מהרא\"י בפסקים וכתבים סי' מ\"ז דאפילו בדאפשר להתברר יש להתיר מכח ס\"ס וראי' מהא דר\"ת ואפילו לדעת ר\"י הי' מותר אי לאו מטעם דספק ראשון בגופו ומדאורייתא אסור בדבר שבמנין וא\"כ גם בנ\"ד איכא למימר הכי ועוד שלכאורה נראה שאין מועיל שום בירור ובדיקה בדברים קטנים ודקים כאלו שתמיד הם נסרכים והחוש יעיד ע\"ז שנמצאים כאלו לפעמים באדם ואף לאחר רחיצה ולחוש למיעוך ולא ניכר בהם שאמרנו הוי כמו כן חששא רחוקה ולא יהא אלא ספק וה\"ל ספק שלישי והיוצא מזה דכל אלו הוי ספק דבריהם דמדאורייתא ליכא טומאה אלא בהרגשה וזו אינה מרגשת בהמצאה אותם ובמצאה בהשתנה דפליגי ר\"מ ור\"י כבר אוקמא ריש פרק הרואה כתם דאיירי בהרגישה אלא דאיכא למימר הרגשת מי רגלי' היא וכן במצאה דם לאחר תשמיש בדהרגישה אלא דאיכא למיתלי בהרגש' השמש וחששת כתמי' כבר תירצו התוס' שם דאפשר לתרץ שיש זמן מרובה משעת הכיבוס ואימור הרגיש' ולאו אדעת' ועובדא דהר\"ן זולת ספק דאיירי בדהרגישה רק שיש לתלות בהרגשת מימי רגלי' ואף שאינו מבואר בשאלה הלא בר מן דין עיקר השאלה חסר בהעתק והוא הטעם שהוצרך להחליט שבודאי אינו בא מן המקור מכל טעמים האלו נראה דהאי איתתא שריא לבעלה מאחר דהוי בדבר כמה ספיקות ואף בדהרגישה יש להתירה מכח ס\"ס הנזכרים הנלע\"ד כתבתי הקטן אברה' הלוי עפשטין:"
            ],
            [
                "וזה התשובה אשר השיב לי הגאון כמו' שמואל אידליש בק\"ק לובלין על האגרת אשר כתבתי לו בענין הנ\"ל:",
                "רוכב שמים בעזרתו ישים שלום למר ולתורתו כי הוא כבודו ואמונתו ה\"ה פאר החכמים עטרת השלימים שמו בנעימים ר\"מ ור\"ג האלוף בתורה מו' אברהם הלוי יצ\"ו. נא אהו' כתב ומכתב מעכ\"ת חירות על מגלה עפה דברי אלקים חיים הגיעני אך מפני טרדת הזמן והיריד לא הי' בידי להאריך גם לעיין על כל הדברים. אך בעיקר הדין דברי פי חכם חן אין להשיב עליהם דיש בהו כמה צדדים להתיר ודומה ממש להך עובדא דהר\"ן במה שמוצא חצץ וחול בשתן במי רגלים וגם על נקודות הדקו' יגיד עליו חבירו הבא עמו דהיינו החצץ והחול שאינו באים מהמקור רק מחולי כאב הכליות כמו שהגידו הרופאים ולענ\"ד מה שלא הביא הר\"ן הנך ב' עובדא דפרק המפלת כמו שהקשה הב\"י אני אומר דאין כאן מקום קושיא כלל דלאו ענין א' הוא דהנך החצץ והחול והדומי' לו הבאים ממי רגלים דומיא ממש לפלוגתא דר\"מ ור\"י דרואה דם עם השתן משא\"כ הנך עובדא דפ' המפלת דלא באו כלל עם מי רגליה ואין לתלות בכאב הכליות אלא בשום מכה או בשומא ושאר מקומות מבני מעי' כדקאמר בהדיא התם לכך בעי התם בדיקה אם ימוחו כדקתני בהנך עובדא משא\"כ בהך עובדא דהר\"ן דדמיא הלך פלוגתא דר\"מ ור\"י ברואה דם ע\"י מי רגליה דהתם לא הזכירו שום בדיקה ובכן מעכ\"ת יראה בעין תהיה שקט ושאנן. תפרח כעץ רענן. כמעתיר נאמן אהובו שמואל אליעזר במוה' יודא הלוי זלה\"ה:"
            ],
            [
                "שאלה אשה מינקת שאין לה וסת ויש לה מכה באותו מקום דהיינו שנעקר מאותו מקום כמו חתיכת בשר ותולה לה חוץ לפרוזדור ואותו מוצאת דם וגם ליחה ואינו יודע אם היא עקירת מקור או בני מעי' תולה לה לחוץ או הפרוזדור עצמו תולה לה לחוץ:",
                "תשובה הנה אם לא היה כאן עקירה רק הי' מכה בפנים הן היתה המכה בפרוזדור או במקור עצמו היא טהורה מכל צד מאחר שהיא יודעת בודאי מוציאה דם תלינן במכה אפילו המכה במקור אם יודעת שמכתה מוציאה דם. ודבר זה מבואר בש\"ס פרק התינוקות וז\"ל הברייתא (דף ס\"ו) ת\"ר הרואה דם מחמת תשמיש כו' עד ואם יש לה מכה באותו מקום תולין במכתה כו' ונאמנת האשה לומר מכה יש לי במקור שממנו דם יוצא דברי ר' ר\"ש אומר דם מכה הבא מן המקור טמא מאי בנייהו איכא בנייהו מקור מקומה טמא ורש\"י לא פי' כאן מידי אבל פירושו דכ\"ע ס\"ל שאין דם מכה של המקור מטמא משום נדה לטמא אשה בראייתו אלא ס\"ל לר\"ש שדם עצמו טמא הואיל והוא בא דרך המקור כי מקור מקומו טמא ומטמא כל אדם שיגע בו טומאת ערב ופירוש זה פירש רש\"י להדיא פרק כל היד (דף ט\"ז) ע\"ש וע\"פ ש\"ס זו נמשך רוב הפוסקים לטהר אשה ע\"י מכה שיש לה אפילו המכה במקור עצמו דהיינו הרחם עצמו חדר הפנימי ודוקא אם יודעת בודאי שמכתה מוציא דם. וכן משמע לשון הברייתא נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנו דם יוצא משמע דוקא שיודעת בודאי שמכתה מוציא דם תולה אבל אם ספק לה אינו תולה במכה מאחר שהמכה היא במקור עצמו יש לחוש שמא דם נדה הוא וכן דקדקו בהג\"מ פי\"א מהלכות א\"ב בשם ס\"ה וכ\"כ המרדכי אכן בנ\"ד שהחתיכה בשר נעקר מאותו מקום ותולה לחוץ ויוצא דם יש צד לטמא ומחתיכה זו היא עקירת מקור עצמו דהיינו הרחם וכן משמע לפום ריהטא בב\"י סי' קפ\"ח בי\"ד שכתב שם הטור וז\"ל וכן אם ראתה בחתיכה אפילו היא מבוקעת טהורה כו' וכן עשה ר\"ש מעשה באשה שנעקר מקור שלה כעין חתיכה בשר נופל בבית החיצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות הי' בבית החיצון והתירו אותה לבעלה כיון דאין דרך נשים לראות כך עכ\"ל. וכתב ע\"ז הב\"י וז\"ל ומ\"ש רבינו ור' ירוחם ז\"ל בהאי עובדא דר\"ש ולא היתה פוסקת לראות כו' נראה שהיתה רואה ממש ואפ\"ה הי' מטהר אותה כו' אבל מלשון הרא\"ש שכתבתי לא משמע כן אלא כמין חתיכות בשר היו יוצאים ואע\"פ שהי' דם בתוך החתיכות כו' אבל אם היתה רואה דם להדיא בלא חתיכות בהא לא איירי ואפשר בכל כה\"ג טמויי נמי מטמא לי' דאע\"ג דתלינן במכה כמ\"ש בסימן שקודם זה ה\"מ במכה שבצדדים אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לי' כו' עכ\"ל הרי משמע מדבריו דכשהמכה במקור עצמו א\"ל דמטמא לי'. ומצאתי להגאון מהר\"ם מלובלין בתשובה ק\"ל על הב\"י איך עלה על דעתו לטמא במכה של המקור עצמו כי הלא מבואר בסוגיית הש\"ס שכתבתי לעיל ובסוגיית אחרינא שמשמע שתולין במכה אפילו במקור עצמו וסוף דבריו יצא בחילוק דק לפרש הא דקאמר ה\"מ במכה שבצדדים כו' ר\"ל אפילו היכא שהמכה היא במקור עצמו רק שהמכה היא בבשר צדדי המקור שבבשר צדדי המקור יש לה בועה שמוציא דם אז היא טהורה שאותו דם אינו דם נדה אלא דם מכה שבבשר אבל הכא ר\"ל כשנעקר המקור שלה כההיא מעשה דר\"ש וכמין חתיכת בשר הי' נופל לה לבית החיצון שהמכה היתה במקור עצמו ר\"ל שבמקור עצמו שבפנימית הרחם הוא נשמט ונעשה מקור דם הנידת מכה וחתיכה איכא למימר דמטמא לה מפני שאותו דם הוא דם נדה בעלמא כו' ע\"ש והנה בנ\"ד שהמכה מוציאות דם להדיא אם היתה עקירה בו מן המקור עצמו יש לטמא לה ע\"י סברות הגאון הנ\"ל כי יש לחוש שמא מדם נדות עצמו נעשה מכה מקור עצמו אבל נראה בעיני זר ורחוק לחלק בין מקור עצמו לצדדי מקור כי לא נמצא חילוק זה ואף לפי דבריו מי מפיס ואפילו המכה בצדדי המקור ובפנימית המקור יש לחוש שמא מדם הנדות נעשה המכה. ונ\"ל שלא עלה זה על דעת הב\"י אבל לענ\"ד שגם הב\"י סבר שיש לתלות במכה אפילו היא במקור עצמו אך הוא נמשך לסברת הגהת מיימוני והמרדכי ז\"ל שכתבתי לעיל שאם המכה במקור עצמו אין לטהר אא\"כ האשה יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם משא\"כ אם המכה בצדדים אפילו אם אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם רק יודעת שמכתה היא בצדדים טהורה ע\"פ סברת הגאונים הגהת מיימוני והמרדכי ז\"ל. ובזה נ\"ל ליישב מה שקשה לי לשון הברייתא שכתבתי לעיל שמתחלה אמר ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ולבסוף אמר דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם כי נראה כפולין כי בוודאי אם תולין במכה שהיא נאמנת לומר מכה יש לי כו' ג\"כ שינוי לשון מתחלה אמר תולין ולבסוף אמר וגם מתחלה אמר באותו מקום ולבסוף אמר מכה יש לי במקור. אך ורק ע\"פ האמת יש לחלק כי מתחלה מדבר במכה מן הצדדין דומיא דרואה דם מחמת תשמיש שהיא טמאה אפילו הדם נמצא בצדדים כי חזקתו באה מן המקור ששם רוב דמים ואינה נטהרה אלא ע\"י בדיקת שפופרת וע\"כ מיירי שאינה יודעת אם מכתה מוציא דם וע\"כ אמר לשון תולין כי תולין משמע מספק כי בצדדים תולין במכה אע\"ג שאינה יודעת אם מכתה מוציא דם וע\"כ אמר מכה יש לה באותו מקום ולא אמר אם מכה יש לה במקור כי מקור הרחם. ולבסוף מדבר במכה שהיא במקור עצמו ששם אין תולין במכה מספק אא\"כ יודעה שמוציאות דם ע\"כ אמר נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם שמשמע דוקא אם יודעת ודאי שמכתה מוציא דם. והנה הב\"י כתב שמלשון הרא\"ש במעשה שטיהר ר\"ש משמע שטיהר מכח שהדם היה בחתיכה אבל אם היתה רואה להדיא טמויי נמי מטמא לה היינו שהיתה רואה הדם להדיא ולא היתה מרגשת שמכתה מוציאה דם בודאי טמויי נמי מטמא לה מספק שמא אינו דם מכה אלא דם נדה והנה ע\"ז הי' קשה להב\"י איך הי' מטמא לה מספק מאחר שאינה יודעת שמכה מוציא דם והלא תלינן במכה כמו שנתבאר בסימן שקודם זה (פירוש שמבואר בסי' שקודם זה שמספק יש לתלות במכה אע\"ג שאין המכה מוציא דם כמשמעות לשון תולין משמעות מספק וע\"כ הקשה ממה שתולין במכה ולא הקשה ממה שמבואר לעיל שהאשה נאמנת לומר מכה יש לי כו' כי בענין נאמנות האשה אינו אא\"כ ידוע שמכתה מוציאה דם) ותירץ דכי אמרינן תולין במכה מספק במכה שבצדדים אבל הכא שמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה כו' (פירוש מאחר שמעשה של ר\"ש הי' בענין שלא הי' ידוע שמכתה הוציא דם איכא למימר אם היתה רואה דם להדיא בלא חתיכה נמי טמאה מספק שמא דם נידה בעצמו הוא כנלענ\"ד דעת הב\"י ברור):",
                "ועפי\"ז נ\"ל ליישב שאלת הרא\"ש ז\"ל ששאל מהרשב\"א ז\"ל וז\"ל בתשובותיו כלל ב' עוד יבאר רבינו ההיא דפרק המפלת מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כעין קליפות אדומים ובא ושאלו לאבא ואבא לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו אשה זו יש לה מכה במעי' וממנה מפלת כעין קליפות אדומים תטיל למים אם נימוחו טמאה וק\"ל כיון שבאו מחמת מכה אמאי טמאה הא אמרינן בפרק כל היד הרואה דם מחמת מכה אפילו בימי נדתה טהורה דברי רשב\"ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסת כו' בדם דאתי ממקור פליגי אלמא דאע\"ג דהדם בא מן המקור טהורה אם הוא בא מחמת מכה. ול\"נ דלק\"מ שמה שהוצרכו בדיקה ואם נימוחו טמאה היינו היכי שהמכה היתה במקור ולא היה ידוע אם מוציאה דם בוודאי ומספק יש לטמאה כי שמא אינו דם מכה רק דם נדה כנ\"ל שאין תולין בדם מכה אם המכה הוא במקור אם לא שהמכה מוציא דם בודאי כנ\"ל ליישב הברייתא מקושיית הרא\"ש ז\"ל ע\"פ סברת הב\"י כנ\"ל. אבל קשה לפום ריהטא על ברייתא זו במה שאמר בענין בדיקת השפופרת אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שמן המקור הוא בא לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדים הוא בא כו' משמע שהדם הנמצא בצדדים הוא טהור והלא משנה שלימה שנינו בפרק כל היד משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעלי' כו' נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור משמע שאפילו דם הצדדים טמא כי חזקתו מן המקור שרוב דמים מצוים שם וברוב מצוי כ\"ע לא פליגי דאזלינין בתר רוב כדאיתא בפרק לא יחפור ודוחק לחלק בין הפרוזדור בעצמו שהוא צואר הרחם ובין הצדדים שהוא בית החיצון כי לא נמצא שום חילוק בזה בתלמוד רק בין הצדדים ומקור עצמו שהוא הרחם ומשמע דגם פרוזדור נקרא צדדים וזה דוחק לחלק שמה ששנינו באם נמצא בפרוזדור ספיקו טמא היינו בלא בדיקת שפופרת כי לא ה\"ל לתנא לסתום אלא לפרש שיש צד היתר ע\"י בדיקות שפופרת אכן ע\"פ האמת שמה ששנינו והקילו חז\"ל לטהר ע\"י בדיקת צדדים היינו דווקא כשיש עוד שם שום צד היתר לטהר אותה כגון שרואה דם מחמת תשמיש ויש הוכחה שמחמת תשמיש יוצא דם מצדדים אבל אם רואה דם שלא מחמת תשמיש אין להקל ע\"י בדיקה ולפי סברא זו נוכל לפרש דברי ברייתא בדברי רבי כפשוטו שמה שאמר ואם יש לה מכה תולה במכתה קאי על הרואה דם מחמת תשמיש שאינה ניתרת אלא ע\"י בדיקה אבל אם יש לה מכה תולין במכתה ואין צריך בדיקה ואפילו המכה במקור טהורה ואפילו אם אין ידוע אם מוציאה דם מאחר שיש צד להיתר שרואה מחמת תשמיש ומ\"ש אח\"ז נאמנת אשה כו' היינו שרואה דם שלא מחמת תשמיש אם אינה טהורה אא\"כ ידוע שמכתה מוציא דם. ויצא לנו פסק דין וזה שאם רואה דם מחמת תשמיש ויש לה מכה אפילו במקור עצמו ואינה יודעת שמוציאה דם טהורה. וכן נוכל ליישב דעת הרא\"ש ז\"ל ששאל לרשב\"א כי מה שהצריכו בדיקה ואם נימוחו טמאה ולא היו תולין במכה שאין תולין במכה שבמקור אא\"כ במקום שיש עוד צד היתר כגון רואה מחמת תשמיש או ידוע שמכתה מוציא דם: כלל העולה מדברינו לכל הפירושים באם שאשה יודעת שמכתה מוציא דם אפילו המכה במקור עצמו אפילו נעקר המקור עצמו ואפילו אינה רואה מחמת תשמיש טהורה לכן בנ\"ד אפילו הי' בוודאי שנעקר מקור שלה אפ\"ה האשה טהורה מאחר שהאשה יודעת שמכתה מוציא דם כי במקום שנמצא דם מרגשת כאב שמשם יוצא הדם וליחה וק\"ו בן בנו של ק\"ו שיש ספק אם הוא עקירת המקור או דבר אחר שהאשה טהורה מס\"ס כמ\"ש רמ\"א בי\"ד סימן קפ\"ז הנלע\"ד כתבתי: הק' יהודא ליב בן לא\"א מ\"ו הגאון מוהר\"ר יואל יצ\"ו:",
                "תשובה ע\"ז עיין בגאונים בתראי סי' כ\"ח:"
            ],
            [
                "שלמא רב לגברא רבא האלוף התורני ר\"מ ואב\"ד כמוהר\"ר משה שי'. והוא הגאון מוה' משה בעל חלקת מחוקק: מכתב מעכ\"ת קבלנו לעבר פנינו במאי דקשה לך על דברינו בי\"ד סי' קפ\"ד שכתבנו ליישב דעת אביאסף דהקשה מעכ\"ת מה ענין ההיא דר\"פ התינוקת דמיירי בדם בתולים לנ\"ד דפרישות עונה דהתם ודאי אין המכה מתרפאת רק בהמשך הזמן וכו'. משא\"כ בפרישות עונה שהאורח לא יבא כי אם בזמנו כשזמנו ביום לא יבא אלא ביום ולא יחליף זמנו מיום ללילה והארכת בלשונך הצח להלעיג על מה שעלה במחשבתי לדמות הענין פרישות עונה לזמן שנתנו חכמים למכת בתולים הנה באמת ראוי להלעיג על שעלה במחשבתך לדמות הענינים שע\"כ דמית וחשדת בכשרים שמדמים ענינים כאלו זה עם זה ואפילו בר בי רב דחד יומא לא טעה בי' וברור לי שאם היית מתיישב ולא מהרת בפחזותך כמים להקשות ולהשיב על דברינו הנעימים היית מבין במעט השקפה בר\"פ התינוקת דלא אתי תלמודא לדמות ענינים רחוקים זה עם זה שאין להם דמיון והוא דהכי איתא התם ת\"ר ראתה ועודה בבית אביה בה\"א כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי' רשב\"ג לילה וחצי יום. ומי בעינין כולי האי ורמינהו הרי שהי' כו' רשבג\"א משום ר' יוסי מניחין תחת הצינור שמימיו מקלחין או במים שמימיו רודפין וכמה עונה וכדרך שאמרו בטהרות אמרו בי\"נ וכמה עונה אמר רבב\"ח אמר ר' יוחנן או יום או לילה וכו' והשתא תקשה לך היאך מדמה תלמודא נתינת זמן דתינוקת דשיערו כדי שתחיה המכה לזמן שנתנו חכמים להדחת כלים לטהרות וביי\"נ שהוא כדי להדיח ולהפליט מה שבלוע בכלים אע\"כ שלא היתה הקושי' אלא על מה שפירש רשב\"ג דעונה שלימה היינו לילה וחצי יום דהא רשב\"ג גופי' קאמר בטהרות וביי\"נ עונה סתם ופירש ר' יוחנן או יום או לילה ורבב\"ח אמר ר\"י חצי יום וחצי לילה ולא פליגי כו' אלמא לישנא דעונה בסתם בכל דוכתא אינו לילה וחצי יום דס\"ל לתלמודא דלא יעלה על הדעת לפרש לישנא דעונה בסתם כאן כך וכאן כך ומשני תלמודא ה\"נ גבי נדה חצי יום וחצי לילה כו' ולמד מכאן אביאסף דלישנא דעונה סתם גבי פרישות נדה בסמוך לוסתה נמי פירושו כך או לילה דניסן ותשרי או חצי לילה וחצי יום דטבת ותמוז דלשון עונה בסתם פירושו שוה דאל\"כ לא הוי פריך תלמודא מידי מטהרות ויי\"נ והכי משמע לישנא דתלמודא דקא משני ה\"נ אימא גבי נדה וכו' ה\"נ אימא גבי תינוקת אלא אגב אורחא אתי לאוריי דהכי הוי דינא גם בפרישת עונה דסמוך לוסתה גבי נדה: ומה שקשה לך בהך דס\"פ האשה שהבאתי באותו סי' שקודם לזה כי קאמר ותרתי למה לי כו' ה\"ל לשנויי אי לא דרבא ה\"א הא דרב יהודא לא מפליג בין ניסן לתמוז דהא סתמא אמר כל היום שלה וכו' גם בזה לא נתת לבך למה שאתה מוציא מפיך ומתחת קולמסך דהא הקושיא היתה תרתי דרבא למה לי ולפי דעתך דאיכא לשנויי דהך דר' יהודא דאמר סתמא כל היום שלה אפילו ביום ארוך דתמוז קאמר ורבא נמי דאמר הלכה כר' יהודא נמי אפילו ביום ארוך דתמוז קאמר א\"כ בהך ברייתא דתני בה שיפרשו סמוך לוסתה וכמה אמר רבא עונה נמי איכא לפרש דעונה דקאמר היינו או יום או לילה בין קצר בין ארוך וא\"כ לא אהני לי' תרתי דרבא כלל ולהכי משני תלמודא דאי אשמעינן הא ה\"א לטהרות וכו' אבל פירוש לשון עונה בסתם כולהו מודה כדאסיק תלמודא בר\"פ תינוקת וכמ\"ש אביאסף. וכן מ\"ש ר' יהודא כל היום שלה ר\"ל כל העונה שלה או יום דניסן ותשרי או חצי יום וחצי לילה דטבת ותמוז דהכל לשון אחד הוא ופירושו בשוה:",
                "גם מה שקשה לך על דברינו סימן קפ\"ז במה שפירשתי לתרץ קושיית ב\"י ואמרת שותא דמר לא ידענא האמת כוונת שלא נתת לבך להבין דברי המפרשים לכל מי שיש לו מוח בקדקדו והוא דבבעלה הראשון לא התירו אלא ג' ביאות דשמא לא תראה בפעם ג' וכשלא תראה בפעם ג' אז ודאי דבשני פעמים הראשונות לא יצא הדם אלא מן הצדדים דאם היתה רואה מן המקור דטבע האשה הוא כך דנפתח מקורה מחמת תשמיש ויוצא דם גם הי' נפתח בביאה ג' ומדלא נמצא דם בביאה ג' בודאי שלא נפתח כלל מקורה בב' פעמים הראשונות אלא מצדדים הוא בא ועכשיו בביאה ג' לא הי' דם בצדדים אבל כשראתה דם גם בביאה ג' כיון שהוחזקת בג' פעמים שראתה דם מחמת תשמיש בספק איסור כרת עומדת לבעלה זו שמא הדם בא מהצדדים לפי שבעל בכח אי נמי אצבעו עב ולכן יצא דם מן הצדדים או שמא דם יוצא מן המקור והתירוה לבעל שני שאם לא תראה דם בשעת תשמיש בג' ביאות אז ודאי כל מה שהיתה רואה מקדם לא יצא אלא מן הצדדים דאם הי' יוצא מן המקור הי' יוצא דם בכל ביאה וביאה דכשהטבע האשה שיפתח מקורה בשעת תשמיש היתה רואה תמיד מן המקור ולא תפסיק בשום פעם אפילו אין אצבעו עב ואינו בועל בכח ומדלא ראתה בביאה ג' מבעל השני בודאי כל מה שראתה מקודם בתשמיש בין מבעל הראשון בין מבעלה השני הכל הי' מן הצדדים ועל דרך זה התירוה לבעלה השלישי:",
                "תשובה זו היא מן הגאון מוהר\"ר יואל בעל ב\"ח על שאלה הנדפסת בשו\"ת גאונים בתראי סי' ל\"ד מהגאון מוהר\"ר משה והוא בעהמ\"ח חלקת מחוקק:"
            ],
            [
                "מקוה שהוא חוץ לעיר וסוגרים שערי העיר בעוד היום גדול דצריכה לטבול ביום ויום ח' הוי בע\"ש מי אסור לטבול בקיץ לאחר שכבר אמרו הקהל ברכו מי נימא דהוי טבילה שלא בזמנה כיון דלא טבלה מיד לאחר שכלו שבע ימי ספירתה וטבילה שלא בזמנה אסור לכתחילה בשבת אלא צריכה להמתין עד יום א' כי מורה א' הורה לאיסור:",
                "תשובה מורה זה לא ניתן לצדק ואמת כי לדעתנו טעה בדבר פשוט כביעתא בכותחא חדא דנראה לכאורה דאפילו לר\"ת דמחמיר בעלמא בטבילה שלא בזמנה דלאו מצוה הוא מודה כאן בנ\"ד דשרי לטבול בשבת וכדמוכ' בתוס' פ' התינוקת (דף ס\"ז) ד\"ה משום סרך בתו דכתב וז\"ל ורבינו משולם התיר לאשה בעיר שהי' לחוש לגנבי' לחוף בע\"ש בז' שלה ולטבול ביום שבת שהוא ח' שלה מבעוד יום משום גנבים ור\"ת אסר דתרי קולא לא אשכח' דשרי תלמודא הרחק' טבילה מחפיפה וסרך בתה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש והמרדכי לשם ומביאו ג\"כ לפסק הלכה בהל' נדה דר' יצחק מדורא אלמא דאף ר\"ת לא נחלק על ר\"מ אלא משום דלא אשכחן בתלמודא אלא קולא אחת או לטבול בח' ביום היכי דאיכא למיחוש לגנבים או אונסא אחרינא ולא חיישינן לסרך בתה או קולא אחת להרחיק החפיפה מטבילה כגון לחוף מע\"ש ולטבול במ\"ש כדאסיק' בפ' התינוקת אבל להקל תרתי קולא כהדדי להרחיק החפיפה מהטבילה וגם לטבול ביום ח' הא מילתא לא אשכחן בתלמודא והלכך הורה ר\"ת לאסור להקל תרתי קולא כהדדי ומשמע דאטבילה שלא בזמנה בשבת לא נחלק ר\"ת דאפי' למאי דס\"ל לר\"ת דלאו מצוה היא ואין האשה צריכה לטבול מיד לאחר ספירתה בחול כשאין בעלה בעיר ובשבת נמי איסורא איכא היכי דאין בעלה בעיר מ\"מ היכי דבעלה בעיר מודה ר\"ת דיכולה לטבול ביום ח' אפילו בשבת כיון דלא הי' אפשר לה לטבול קמי הכי ולא החמיר ר\"ת אלא משום דאין להקל תרתי קולא כהדדי. גם הרב בב\"י הביא דברי תוס' והרא\"ש והמרדכי הללו בי\"ד סי' קצ\"ט ושכ\"כ סמ\"ג וסמ\"ק ורבי' ירוחם ותמה על הטור שלא הביאו ובש\"ע לשם סעיף ז' הביא דברי ר\"ת לפסק הלכה משמע דלר\"ת נמי שרי למטבל ביום ח' אפילו בשבת ממש היכי דליכא אלא קולא אחת והלכך בנ\"ד נמי דליכא אלא קולא חדא משום סרך בתה משרא שרא אפילו לאחר שקבלו הקהל כבר שבת עליהם באמירת ברכו והא דכתב במרדכי סוף נדה ע\"ש ר\"ת דכיון דטבילה בזמנה לאו מצוה היא אסורה לטבול בשבת ולכאורה קשיין דברי ר\"ת אהדדי נראה דלא קשיא ולא מידי דר\"ת לשם לא אתי אלא להורות דטבילה בזמנה לאו מצוה והלכך באין בעלה בעיר דבחול אין חייבת לטבול א\"כ בשבת איכא איסורא ולאפוקי מאותן גאונים דמביא המרדכי לשם טבילה בזמנה מצו' ואפילו אין בעלה בעיר ואפילו בשבת וביה\"כ חייבת לטבול דליתא והכי משמע מדברי המרדכי דכתב לר\"ת אסורה לטבול בשבת וביה\"כ משמע שבת דומיא דיה\"כ דלית בה כלל משום מצוה פרי' ורבי' ה\"נ בשבת איירי כשאין בעלה בעיר אבל היכי דבעלה בעיר וביום ח' כנ\"ד דבחול חייבת לטבול משום מצות פרי' ורבי' כיון דעכשיו הוא זמן טבילתה א\"כ בשבת נמי ליכא איסור אף לר\"ת כיון דלא הי' אפשר לה למטבל מקמי הכי והא דכתב בדינין והלכות דמהרי\"ו בסוף הספר דבליל שבת בליל ט' או י' לספירתה היכא דבא בעלה מן הדרך אסור לה לטבול מדכתב במרדכי דלר\"ת אסורה לטבול בשבת אפילו לאחר ז' של ספירה משום דלא הוי טבילה בזמנה וה\"נ הוי שלא בזמנה עכ\"ל נראה דהכי קאמר דכי היכי דלר\"ת אפילו לאחר ז' של ספירה אסור' לטבול בשבת היכי דאין בעלה בעיר כיון דאיכא תרתי לריעותא בטבילה זו דאין בה לא משום מצות פרי' ורבי' ולא משום טבילה בזמנה כיון דלאו מצוה ה\"נ הכא אע\"פ דבעלה בעיר דבא מן הדרך ואיכא מצות פרי' ורבי' איכא תרתי לריעותא שלא הוי טבילה בזמנה וגם אפשר הי' לה למטבל מקמי הכי וכן הא דכתב במהרי\"ל דאלמנה שנישאת ואירע זמן טבילתה בליל שבת דאסורה לטבול אז וכן כל טבילה שלא בזמנה אין טובלין בשבת עכ\"ל היינו דוקא שאין בעלה בעיר דאין כאן מצות פרי' ורבי' דומיא דאלמנ' דנישאת דאסור לבא עלי' בשבת דכיון דניקנית בביאה ואין קוני' בשבת א\"נ אפילו בעלה בעיר אלא דהי' אפשר לה לטבול קמי הכי ה\"ל טבילה שלא בזמנה לדידן ואין טובלין בשבת כל עיקר אבל בנ\"ד דלא הי' אפשר לה מקמי הכי ה\"ל טבילה בזמנה לדידן אעפ\"י דאינה בזמנה ממש וה\"ל טבילה בזמנה קצת דמצוה היא לטבול ואפי' בשבת שרי לטבול אף לר\"ת והכי משמע מלישנא דסמ\"ג שכתב דהיכי דאיכא אונסא דגנבי או פריצות טובלת ביום ח' מיהו אומר ר\"ת דאין לחוף בע\"ש ולטבול ביום שבת משום דהוי תרי קולא עכ\"ל משמע להדיא דלר\"ת גופי' שרי לטבו' ביום ח' אפילו הוא שבת היכי דליכא אלא קולא חדא ואפילו אם תמצא לומר דלר\"ת אפי' בעלה בעיר אסור לטבול בשבת אפילו היכי דלא הי' אפשר לה למיטבל מקמי הכי ותפרש דהמרדכי דכתב דר\"ת אוסר לטבול בשבת בכל גוונא קאמר דאסור וכך נראה האמת לפענ\"ד וגם תפרש דר\"ת במחלוקותו אר\"מ לא קאמר אלא דאף לפי שיטתו של ר\"מ דמתיר לטבול בשבת טבילה שלא בזמנה מ\"מ תרתי קולא ודאי לא עבדינן אבל לר\"ת גופי' אפילו קולא חדא לא מקילינין למטבל בשבת כלל אפילו לאחר ז' של ימי ספירת' ודלא כדמשמע מדברי הסמ\"ג דלא הביא דברי הר\"מ אלא דברי ר\"ת אלמא דלסמ\"ק ר\"ת גופי' ס\"ל דשרי לטבול בשבת ביום ח' היכא דלא הוי אלא קולא חדא כדפ' בסמוך ותאמר דלשאר פוסקים ליתא הא דסמ\"ק אפ\"ה נראה דפשוט הוא טפי מביעתא בכותחא כיון דאנן לא נהגינין כר\"ת בהא שהרי נשים שלנו טובלת בשבת כשבע' בעיר לאחר שכלו ז' ימי ספי' כיון דלא הי' אפש' לה למיטבל מקמי הכי א\"כ לפי\"ז ודאי כשחל יום ח' בע\"ש היכי דאיכא אונסא דשערי העיר דלא אפשר לה נמי למיטבל מקמי הכי נמי שריא למיטבל בשבת דמ\"ש הא מהא אידי ואידי לא הוי טבילה בזמנה ממש אלא טבילה בזמנה קצת כיון דלא אפשר לה למטבל מקמי הכי וכדמשמע מדברי מהרי\"ו ומהרי\"ל שהבאתי בסמוך ותו נראה דאפילו לפי טעות המורה דהוי טבילה שלא בזמנה ואסור לטבול בשבת מ\"מ בנ\"ד שפיר יכולה לטבול לאחר שאמרו הקהל ברכו ואין בזה משום דאסור לטבול בשבת טבילה שלא בזמנה דהלא כיון דסוגרין שערי העיר בעוד היום גדול א\"כ בע\"כ הטבילה הוא מקמי שקיעת החמה הרבה דעדיין א\"צ להוסיף מחול על הקודש דתוספות שבת אינה אלא מתחלת השקיעה כמבו' בא\"ח סי' רס\"א והשתא ודאי כיון דהאשה לא עשהו קודש בעניית ברכו כיון שלא היתה בבהכ\"נ בשעת אמירת ברכו יכולה היא לעשותו חול שלא בפניהם וכדפסק בתה\"ד בסי' ד' ואפי' לכתחלה יכולה לעשותו חול אפילו יודעת שכבר אמרו הציבור ברכו דאין קבלת שבת של ציבור מכרחת את האשה שתהא נגררת אחריהם כיון דעדיין לא הגיע התחלת שקיעת החמה וכדין תפלה שיכולה להתפלל של חול שלא בפניהם לכתחלה ואעפ\"י שכבר קבלו עליהם הציבור את השבת באמירת ברכו וא\"כ אין כאן טבילה בשבת כל עיקר אף לפי טעות המורה ועוד אני אומר דאין האשה צריכה לדקדק כלל להחמיר ולהקדים הטבילה דוקא קודם שיאמרו הקהל ברכו דחומ' זו קולא היא דמקדמת לטבול בעוד היום גדול אלא אדרבה עדיף טפי לאחר הטבילה כל מה דאפשר וכיון דהטבילה היא מקמי התחלת שקיע' החמה אין לה לחוש כלל למה שאמרו הקהל כבר ברכו דיכולה לעשותו חול שלא בפניהם כ\"ז כתבנו לפי טעות המורה אבל לפי האמת אפילו קבלה האשה גם היא השבת עלי' באמירת ברכו בציבור יכולה לטבול בשבת לכ\"ע כיון דלא הי' אפשר לה לטבול מקמי הכי מאונסא דסגירו' שערי העיר הנלענ\"ד כתבתי וחתמתי את שמי אנכי הקטן והצעיר יואל בן לא\"א כמוהר\"ר שמואל זלה\"ה יום א' ט\"ו סיון שפ\"ז לפ\"ק:"
            ],
            [
                "שלום רב יקרב להרב הנעלה בכל מעלה לשם ולתהלה האלוף הראש לכל שבטי ישרא' כמ' חיים נרו. מה שנדרשתי ממעכ\"ת בענין הנשים הילדות בעירך אם צריכים להסיר הנזמים שתולים באזניהם כי יש מי שאוסר דלא עלתה הטבילה:",
                "תשובה דין זה מפורש בכל הפוסקים ע\"פ התוספתא וז\"ל הי\"ד השירים והנזמ' והטבעות והקטלאו' שבה אם הם רפוים אינו חוצצים ואם הם מהודקים חוצצי' וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר וכך פסק בש\"ע סי' קצ\"ח ס' כ\"ג גם הרב רמ\"א לא כתב בהגהותיו שום דבר כנגד הוראה זו להורות צד חומר בדבר והבא להחמיר ולומר דנשי דידן לאו כולהו דינא גמירי ואי שרית להו רפוים יבואו לטבול גם בשאינם רפוים צריך להביא ראי' ברורה לדבריו אע\"ג דאשכחן בדוכתא טובא דגזרי רבנן הא אטו הא בפ' כל שעה יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין ובסוף ע\"ז גזירה קדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא מ\"מ איכא נמי דוכתא דלא גזרינן וכדאמר בפ\"ק דפסחים שמן בשמן מיחלף עניבה בקשירה לא מיחלף כי אין לדמות גזירה דרבנן זו לזו כמ\"ש התוס' בריש פ\"ק דביצה ובדוכתא טובא כי המה ידעו הדברים דרגילי אינשי למטעי בהו וגזרו הא אטו הא וכל היכי דלא גזרו אין כח בידינו לגזור גזירות מה שלא גזרו הם ואע\"פ דהי\"ד גופי' כתב באותו הסימן וז\"ל ולא תאחוז בה חברתה בידי' בשעת טבילה לפי שאין המים באים במקום אחיזת ידים ואם הדיחה ידי' במים תחלה שרי שמשקה טופח שעל ידי' חיבור למי המקוה ואם מרפה ידיה עד שבאים בה מים שרי והרמב\"ם אסר ברפתה ידי' דגזרו אטו לא רפתה והרשב\"א מתיר והכי מסתב' עכ\"ל וא\"כ באת לומר דלהרמב\"ם דגזר רפתה אטו לא רפתה אף אנו נגזור נזמים רפוים אטו שאינו רפוים ואע\"ג דבהא לית הלכתא כהרמב\"ם אלא כהרשב\"א והי\"ד כדפסק בש\"ע סעי' כ\"ח ובת\"ה הארוך בסופו הביא ראי' ברורה לדבריו מפ' החולץ דף מ\"ו מנימין עבדי' דרב בעי לטבולי מסרי' ניהלי' לרבינא ולר\"א ברי' דרבא א\"ל חזו דמנייכו קבעינא לי' רמו לי' ארויסא אצווארי' ארפו לי' וצמצמו לי' ארפו לי' כי היכי דלא להוי חציצה וצמצמו לי' כי היכי דלא לקדים ולימא לשם בן חורין אני טובל אלמא לא גזרינן רפוי אטו מהודק ותניא נמי בתוספתא השירים והנזמים כו' אלמא לא גזרינן רפוים אטו מהודק' אפ\"ה י\"ל דוקא במה שאוסר הרמב\"ם אפילו דיעבד ברפתה ידה כדכתב להדיא בפ\"ב מהל' מקוואות האוחז באדם ובכלים והטבילן הרי הן בטומאתן ואע\"פ שרפה ידיו עד שבא בהם מים גזירה שמא לא ירפה בהא לא ס\"ל כהרמב\"ם אבל לכתחלה יש לנו להחמיר כהרמב\"ם דהוא רב מובהק ותו דבת\"ה הארוך כ\"כ על שם הרמב\"ן וא\"כ לפ\"ז באת לומר דיש לנו להחמ' לכתחלה אף בנזמים רפוים ואין לנו להקל לכתח' מה שאוסרין הני תרתי אשלי רברבי דכל בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהן וכיון דלדידהו גזרינן רפתה אטו לא רפתה ה\"ה דגזרינן בנזמים רפוים אטו שאינו רפוים הא ליתא דע\"כ צ\"ל דנזמים רפוים לא דמי לרפתה ידה שהרי הרמב\"ם גופי' דפסק ברפתה ידה דגזרינן אטו לא רפתה ידה פסק להדיא בנזמים רפוים דאין חוצצין ואע\"ג דהביא הרשב\"א האי דנזמים ראי' לדבריו להשיב על הרמב\"ן מ\"מ אי אפשר לומר דהרמב\"ם יכלכל דבריו שלא במשפט להביא ב' דינים סמוכים זה לזה בענין אחד דסתרי אהדדי דבאחד גזר ובאידך לא גזר אלא ודאי ע\"כ טעמא רבה איכא בין הא להא דבנזמים וכל הנך דמיתני בהדייהו לי' לן למיגזר הא אטו הא וכן ההיא דמנימין עבדא לא גזרינן דאטו ברשיעי עסקינן דקעבדי איסורא לכתחלה שלא ליטול מן האומן קודם טבילה שאינו רפוי אבל באוחז באדם ובכלי ומטבילן שדרך הוא שדוחק ידיו על הכלים שלא יפלו מידו וכן באוחז באדם שאינו אוחז בו אלא לפי שחבירו מפחד פן ישתקע ויטבע בעומק המים א\"כ דרכו לדחוק ידו עליו ולפיכך גזרו שם רפתה אטו לא רפתה דשמא אע\"פ שרפתה ידי' מקמי טבילה כשהוא אוחז בהם מ\"מ יש לחוש שכשמיד שמתחיל לטבול מתוך שהוא בהול ומפחד פן ישתמט מידו ויטבע הוא דוחק את ידו עליו שלא במתכוין. ובזה נתיישב בטוב טעם דלא קשה ההשגה שהשיג הרשב\"א ז\"ל על הרמב\"ן מההיא דנזמים ומההיא דמנימין עבדא ובלא\"ה מההיא דמנימין עבדא ליכא השג' דאיכא למימר דלא גזרו אלא במלתא דשכיחא כל יומא אבל בטבילת עבד ולהשים ארויסא בצוואריו כו' דלא שכיחא כל עיקר לא גזרו בה רפוי אטו שאינו רפוי. והשתא זכינו לדין דנזמים רפוים שרי לטבול בהו לכתחלה אליבא דכ\"ע ולא גזרינן בהו אטו שאינו רפוים אכן כל זה אינו אלא אם נפרש נזמים דתני בתוספתא והביאו הפוסקים דמדבר אף בנזמי האוזן אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא התירו רז\"ל אלא בנזמי אף אבל לא בנזמי אוזן והיינו טעמא דנזמי האף דלא טריחא להו להסירם לא גזרו בהו רפוי אטו שאינו רפוי אבל נזמי אוזן דטריח' להו מילתא להסירם גזרינן בהו. ויש להביא ראי' לזה מהא דתנן ר\"פ במה אשה ולא בקטלא ולא בנזמי' ומפרש הש\"ס נזמים נזמי האף פירש רש\"י אבל נזמי האוזן מותרים לכתחלה דטריחא להו מילתא למישלף ולאחוי מפני שאזנים מכוסות בקשורים עכ\"ל אלמא דנזמי האזן טריחא לה מילתא להסירם טפי מנזמי האף ואע\"פ דמפ' רש\"י שכ' מפני שאזנים מכוסות בקישורים משמע דדוקא לגבי איסור שבת דחיישינן דילמא מישלפ' ומחוי איכא לחלק בין נזמי האף לנזמי האוזן אבל לגבי איסור חציצה בשעת טבילה דאז פושט' כל כיסוי' אף נזמי אוזן לא טריחא לה להסירם כיון שאינה מכוסה בקישורה דכבר פשטה אותם מ\"מ הא קמן דברי התוספת דמשמע להדיא דס\"ל דאפילו היכי דליכא כיסוי קישורים כגון בבתולות נמי יש לחלק בין נזמי האף דלא טריחא להו לנזמי האוזן דטריחא שהרי התוספות כתבו וזה לשונם נזמי האף ונזמי האוזן שרי כדפי' בקונטרס ואף על גב דאמר לקמן הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם ואמרינן בגמרא של מיני צבעונין אסור דילמא מישלפא הואיל ותכשי' נינהו התם יותר קל ליטלם מנזמי האוזן עכ\"ל והשתא אם התוס' תפסו טעמו של רש\"י מפני שאזני' מכוסות בקישורים ואין מחלקין בין אשה לבתולה א\"כ לא תירצו כלום במ\"ש התם יותר קל לטלם מנזמי האוזן דכיון דהקושי מצד כיסוי הקישורים א\"כ זה וזה שוין בטורח וקישוי. ואם נפרש דס\"ל לתוספות דדוקא באשה שיש לה בעל שמכוסה בקישורים אבל בבנות שהם הבתו' דאינו מכוסה בקישורים קל להם להסירם א\"כ ה\"ל לתרץ בפשיטות דבבנות אף בנזמי אוזן אסורים דקל להם ליטלם ואין מקום לקושיית התוס' כל עיקר. אע\"כ דהתוספת תפסו פירש\"י אבל לא מטעמו מפני שאזנים מכוסות בקישור' אלא אפילו בתולה שאין אזניה מכוסות בקישורי' נמי מותר נזמי האוזן דטריחא להו להסירם טפי מנזמי האף ולהכי ק\"ל להתוספת מחוטין שבאזניהם של מיני צבעונים אסורים והוצרכו לתרץ דחוטין יותר קל לטלם מנזמי האוזן והשתא לפי דעת התוס' איכא למימר דבטבילה לא הקילו להתיר בנזמים רפוים אלא בנזמי האף דקל הוא ליטלם בלא טורח כשאינו רפוים הלכך לא גזרו רפוי אטו שאינו רפוי אבל בנזמי האוזן דטריחא לה ליטלם אי שרית לה ברפוי אתי להתיר אף בשאינו רפוי כיון דטריחא לה ליטלם. ויש להביא קצת סמך לזה מהג\"ה בהל' נדה דש\"ד שכתב אלו דברים שחוצצין באדם חוטי צמר כו' כגון היכא דמהודקין אבל החוטין שבצוא' שתולין בהם הקמיע אם אינם מהודקין אין חוצצין והמצנפת שיש להם לכשישנים לובשין אותן אם נעשו חלוצים מעשה רשת אינה חוצצת ואם טבלו בהם עלתה לה טבילה אבל לכתחלה לא תטבול בהם גזירה אטו שאינם חלולים וכן בחוטין שאינם מהודקים אטו חוטים מהודקים עכ\"ל. והנה עיניך רואות דאע\"פ דתלמוד ערוך הוא בר\"פ במה אשה דחוטי צואר אין בהם חציצה לפי שאין אשה חונקת עצמה ופשיטא דבחוטי צוואר אין שם גזירה אפ\"ה פסק דלכתח' יש לגזור במצנפת ובחוטין שבצואר שתולין בהם הקמיע. ונלע\"ד דה\"ט דלפי שעושין נשים צנועות שאינם מגלים את שערם לעולם ואפילו בשעת טבילה משימין מצנפת בראשיהם א\"כ טריחא הוא ליטלה מעל ראשה וכן באותם שנושאין קמיעות דאפילו רגע א' אין הולכין בלא קמיע טורח וקשה להם ליטלם מעל צוואריהם הלכך יש לגזור בהו לכתחלה חוטים רפוים אטו אינם רפוים אע\"ג דלא שכיחא כלל שאין רפוים ומצנפ' חלולה אטו שאינה חלולה דלא דמי לשיריים וטבעת ונזמים וקטלאות דקתני בתוספתא דהני לא טריחא לה ליטלם לפיכך לא גזרו בהו רפוי' אטו שאינה רפוי'. ובהכי מתיישב הגהת ש\"ד דלעיל דלא סתרי לאידך הגהות דאיתנייהו התם דמביא ההיא דהשירים והטבעת והנזמים דמהוד' חוצצים כו'. ותו מביא השיב מורי על הנשים הלובשת בגדים אחר חפיפה וטובלת בהם ומסיק וכינים ופרעושים אין נדבקין בגוף והמים נכנסין בהם ולא חייצי כמו טבעת שהם רפוי' דלא חייצי ע\"כ. אע\"כ דדוקא במצנפת והחוטים דתולים בהם קמיעים דטריחא להו ליטלם גזרינן בהו לכתחלה שאינם מהודקים אטו מהודקים אע\"ג דלא שכיח חוטים מהודקים בצוואר ודכוות' יש להחמיר לכתחלה בנזמי האוזן רפוים אטו שאינם רפוים משום דטריחא להו מילתא קצת ליטלם ואין זה אלא חומרא בלכתחלה אבל חלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה והאומר זה ראוי לנזיפה דלא אמר הרמב\"ם דהרי הם בטומ' אלא באוחז באדם ובכלים כו' מטעם שנתבאר לעיל אבל זולת כל זה אין גוזרין רפוי אטו שאינו רפוי מדינא אם לא בנזמי האוזן ומטעם חומרא ולפיכך אם טבלה בהם ברפוי א\"צ לחזור ולטבול וכן בחוטין שבצוואר שתולין בהם הקמיע' מיהו לכתחלה יש להסירן אפי' ברפויין הנלענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי מני הק' והצעיר יואל בלא\"א כמוה' שמואל זלה\"ה: יום א' ב' שבט שפ\"א לפ\"ק:"
            ],
            [
                "הלכות נידוי וחרם והלכות חדש והלכות ס\"ת",
                "עץ החיים ועץ הדעת הנטוע בארץ תלאובות שם מצאו מרגוע כל העם המתאוים להשיב הלבבות גם נפשם החלושה לחזקה בכמה מעלות טובות מלאך ד' בתוכינו להורות משפט ולרדות במקל ורצועה לו לבדו נתנה הארץ ארץ חרדה ורעדה לקול השמועה נתרי ככא ושיני דגברא ואף נפל מכרסייא לארעא מנהמת ארי' דבי עילאי ה\"ה הרב המובהק מרנא ורבנא קברניטא ר\"מ ור\"ג כמוהר\"ר ליבא נר\"ו אב\"ד דק\"ק לובלין קדישא ישמרי' אל עליון. שמעה אזני וראו עיני מכתב מעלתך ע\"ד החזן הכהן הנכנס ראשון פני כס הוראתך וע\"כ באתי להציע לפניך הענינים שעברו מתחלה ועד הנה כדי שלא אהי' נחשב בעיניך כמתעתע ח\"ו. פתח דבריו וראש אמריו בבואו לפני הי' ע\"ד הנהגת הלמוד שלומדי' רבנים שבדור בישיבה ואמר כי הכל הבל וכיוצא בדברים אלו אמרתי אליו הודיעני דעתך בזה השיב עיקר הלימוד הוא שיתמיד במקרא כדי שיהי' בקי לקרות התורה בטעמי' מתוך הספר תורה ובדקדוק אבל לימוד הגמרא אין צורך בו הלא הכל מוכן בשלחן ערוך והשבתי לו בנחת א\"א לפסוק ברוב הדינים מהש\"ע כי כל דבריו כמעט הם סתומים כלשון הרמב\"ם ובפרט בדיני ממונות ומלבד זה הרי אנו רואים שהרבה והרבה ספיקות נפלו בדינים בכל יום וגם ברוב הדברים נחלקו גאוני עולם וצריך חכמה יתירה ובקיאות הרבה להכריע בטעם מספיק ומי שלא רגיל בלימוד הגמרא א\"א לו להורות הוראה נכונה וכדאיתא בש\"ס פ\"ג דסוטה ואף משאר פוסקים קשה הדבר מאוד כ\"ש ע\"י הש\"ע לבד עיין מ\"ש הר\"י קארו בא\"ח סימן י\"ו ולא קיבל דברי. אח\"כ התחיל לעורר אותי ע\"ד איסור החדש שאינני נוהג ונזהר בו ואני השבתי לו לפ\"ת בלמדי מסכת קידושין נתתי לבי לחקור ולפשפש בדין זה ומצאתי היתר בשל גוים ושלא כדברי התוס' בראיות גמורות. ושגם בידי תשובה בהיתר זה מריב\"א בעל התוס' והסכים עמו מו' אביגדור כ\"ץ והביאו המרדכי ר\"פ מי שאחזו שהשיב תשובה למהר\"ם בדין חתם סופר גם הרא\"ש כתב תשובה אליו בדין המקדש בטבעת שאולה כלל ל\"ה וע\"פ דברים אלו ודאי נתפשט המנהג להקל והשיב אלי בכעס ודרך בזיון בפני חשובי הקהל מי אתה שנשא לבך להקל ואין זה מקומך להעמיד בדברים אלו ואני החרשתיו ולא עניתיו כי ידעתי את האיש ואת שיחו כי בשגעון ינהג מנהגו. אח\"ז בשבת הוציאו ס\"ת לקרות בו ובפתחו עמד ופסל אותה מטעם דאין בה ריוח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ושאל את פי מה אדון בדבר ואני הוריתי כי לא נאמר השיעור הזה לפסול וכל הני דתני בברייתא בפ' הקומץ רבה והביאם בפוסק' אינו אלא למצוה משו' זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כו' אבל לא לעיכוב כלל ודווקא כשנראין ב' תיבות כתיבה א' לתינוק דלא חכים ולא טיפש או תיבה אחת לשנים הוא דפסול לא זולת והוא השיב על דברי פסול הוא וגלל הס\"ת והוציא אחרת והחכם השלם כמוהר\"ר אבא נר\"ו אמר אלי הי' לך לחוש לפגמא של ס\"ת כיון שאינה פסולה והיה רוצה להכריחנו לסלק אותו מן העמוד ולהעמיד אחר במקומו ולא קבלתי דבריו מאחר שעדיין לא בירך לפניו ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה ובפרט מאחר דאיכא ס\"ת אחרת הכתובה בתיקונה לכתחלה ועוד שכבר גלל הס\"ת הראשונה. אחר יציאה מבה\"כ עיינתי בספרים ומצאתי להדיא כדברי מהרי\"ק שורש ק\"ל וכן בהרמב\"ם ספ\"ח ופ\"ז שכל הדברי' השנוים בברייתא אינו אלא למצוה ואינה פסול אא\"כ נראה כתיבה אחת לתינוק כו' וטעות החזן הזה הוא ע\"פ לשון הש\"ע שפוסק ממנו הוראותיו ושם כתב כלשון הטור והיה נ\"ל לפי שכלו הקצר שפסול כל שאין ריוח בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה אמנם ברור לכל מבין שגם שם פי' הלשון הוא שלא לפסול אא\"כ בב' תיבות נראין כא' או תיבה א' נראין כב' אבל שיעור ריוח אות קטנה אינו אלא למצוה והסברא נותנת כן דמאיזה טעם נאמר דפסול כיון שהתי' נראין כב' אין זה מהדברים שנמסרו למשה מסיני אלא תיקון חכמים הוא אבל כל שתיבה א' נראה כב' או ב' נראה כא' בהא ודאי סברא ישרה לומר שהוא פסול כיון שנתקלקלה התיבה שא\"א לקרות כתיקונה וכ\"ז לא הועיל לו: אחר כך נתגלגל הענין ביתומה אחת עניה שגבו לה לצורך נשואין והיה הפת אפוי וכל הסעודה מוכנת ולא הי' יכולין להתפשר עם החתן בנדוני' עד שהוצרכו לקבול בפני הערכאות של גוים ואח\"כ נתפשרו ועשיתי החופה בליל שבת ממש והתרעם החזן ע\"ז שעשיתי איסור ברור כי אין כונסין בתולה בשבת לפי שע\"י החופה זוכה במציאתה כמ\"ש בא\"ע סימן ס\"ג והוא מדברי הרא\"ש בראש כתובות ונעלם ממנו מ\"ש רמ\"א בהלכות שבת להתיר בשעת הדחק והיינו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת דלא תסור בכלאים דרבנן או בבית הפרס דרבנן כדאי' בפ' מי שמתו וכדגרסינן נמי בס\"פ הקומץ רבה רבינא הוי קאזיל בתרי' דמר בר רב אשי בשבת דריגלא כו'. וחזקתי עוד הוראה זו מהא דאיתא בריש כתובות הרי שהי' פתו אפוי' כו' עד אבל לא נתן מים ע\"ג בשר מזדבן הרי לך דכל היכא דאיכא פסידא שרינן לעשות הנישואין ולבעול בעילת מצוה אע\"ג דאנינות דאורייתא הקילו בה רבנן טפי שלא לאסור בעילת מצוה כיון שהתשמ' עצמו אינו איסור דאורייתא וכ\"ז משום פסידא. ק\"ו בן בנו של ק\"ו בנ\"ד דיתומה עניה היתה ולא היה לה אלא מה שגבו ואיכא פסידא ואפשר נמי אם היה נדחה הנישואין אז הי' חוזרין בהם ותשב עד שתלבין ראשה פשיטא דמקילינן בה טפי ועכ\"ז לא הטה אוזן לשמוע לקול מוריו ואסף אליו סיעה מרעהו והלעיג עלי כל היום וכל הלילה בדברי ליצנות כידוע לכל הקהל לומר שהוראתי בזה שלא כדין היה ועוד היום הוא מחזיק בסברתו זאת מ\"מ לא חשתי לדבריו כלל וכ\"ז קודם חג הפסח שעבר. ואחר המועד כשהותר החדש התחיל בתקלתו וקלקלתו להסב בסעודה וחבורה שכולה סריקון והלך ברחובות קרי' שיכור הלך ודיבר דברי נבלות פה בפני נשים ובחורים אשר כל שומעיו אמרו אוי לו למי שלמדו תורה פה המליץ לעם הקודש וסניגור ימלא קיא צואה בלי מקום וכ\"ז מידי יום ויום רק כשמצא חבורה. אחר כך יצא הקול שהוא מדבר דברי אפיקורסות על התלמוד ופי' התוס' והאשר\"י והראב\"ד ושאר גאונים כאשר עיניך תחזינה משרים בטופס הב\"ד. והייתי מצטער על הדבר הרע הזה לבד והייתי נושא ונותן בזה עם ראשי הקהל כדת מה לעשות לתקן שלא יתפשטו דבריו יותר בפרסום בפני ההמון עם וכדי בזיון וקצף על העבר וגם המה הי' מצטערי' מאוד על אודותיו ודבריו והיתה הסכמה בינינו לשלוח אצלו אחד מראשי הקהל כהר\"ר קאפיל נר\"ו להתוכח עמו על כל דבר ודבר ולקבל עליו שלא לעשות עוד מעשים כאלו ובבואו אליו הי' בועט בתוכחתו לאמר מי אדון לי התקששו עצמיכם שלא לשתות חדש ואח\"כ קושו אותי וכיוצא בדברים כאלו וככה הי' הדבר תלוי עד שקרא בשבת בפ' דברים בהגיעו אצל ואת יהושע צויתי בעת ההיא הפסיק בשתיקה ולא ידעתי על מה עד ששאלתי ע\"ז והגיד כי נמצא טעות ההוא שכתוב יו\"ד במקום ו' ואמרתי אין בכך כלום והחזן השיב פסולה היא צריך להוציא אחרת בשביל טעות זה וחזרתי ואמרתי כי אין להוציא אחרת והחזיק בידי כמו' אבא נר\"ו כך פוסק מהרא\"י בכתביו שאין צריך להוציא אחרת. ועכ\"ז החציף פניו וחזר ואמר הוציאו אחרת ואז אמרתי אליו ע\"ה שוטה רוצה אתה להיות בעל הוראה תגמור הסדר ולא תפסיק והשיב לי אתה ע\"ה והרבה להבזות אותי אז אמרתי אתה בנידוי שאתה מלעיג על דברי חז\"ל ומסרב נגד דבריהם אפיקורס תלך לדרכך או תגמור הסדר ולא תפסיק והחזן השיב אתה בן נידוי למה אתה שותה חדש אתה חולק על כל הגאונים האוסרים חדש והאמת שלא נדיתי אותו אלא כוונתי הי' שהוא ראוי ע\"פ מעשיו להיות בנידוי ושהוא בנידוי מאליו אע\"ג דהר\"ת פי' אההיא דמקשה עצמו לדעת יהא בנידוי בפ' כל היד וההיא דנדרי' בשומע אזכרה מפי חבירו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו בנידוי שאינו בנידוי מאליו וראייתו מפ\"ק דקידושין אהא דתני הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי דאמר ההוא שמותי משמתינין לי' אלמא דהב\"ד חייבין לנדותו ואינו בנידוי מאליו מ\"מ פשיטא דעומד בעונש נידוי מאליו ושייך לומר עליו הלשון אתה בנידוי מאחר שהוא עומד להיות בנידוי ע\"פ מעשיו ועכ\"פ לא היתה כוונתי אליו אתה בנידוי אלא ע\"פ מה שסיימתי בסוף דברי או תלך לדרכך או תגמור ולא תפסיק שנמצא שלא הזכרתי עליו שום נידוי אלא על תנאי ומאחר שהלך לדרכו אין עליו שום נידוי אפילו אם הייתי מנדהו בפירוש מאחר שלא הי' מסופק בשעת הנידוי אם יתקיים התנאי וזה מעשה בכל יום כדכתב המרדכי במס' מכות וכן שאר גאונים והוא מדברי ר\"ת פ' מציאת האשה אמאי דקאמר התם בשמתא יהא מאן דלא קאמר לי'. אמנם ראיתי בכתבך כתבת ז\"ל ועל אודות הנידוי אשר בינו ובין הרב שלכם תכניסו נא ראשיכם בעובי הקורה אולי תוכלו להשוות אותם ואם לאו אז הוא אינו מחוייב לקרוא את הרב שלכם מהרר\"י לס\"ת באם יהא הוא מוכרח להתפלל עד אשר יסתלק הנידוי ע\"י שיתפייסו יחד כו' והדברים אלו שכתבת תמוהים מאוד בעיני כל רואיהם לא יכירם ולא ידעו מקומם איו ואיזה רוח קדוש וטהור עבר על מעלתך שלא לקרא אותי לס\"ת אין זה אלא מפני שעלה על דעתך שהנידוי שלי היה שלא כדין ונידוייו כדין ובלי ספק כי רשע ערום כזה הטעים טענתו לפניך בשקרים ויופיים בניבו וצדיק ראשון בריבו. וכבר הזהירו רז\"ל ע\"ז וסמכום על המקרא לא תשא שמע שוא וק\"ו שלא יתן חרב פיפיות ביד הבעל דין ולהראות בעיני ההמון כדי שיבא מזה חילול השם לומר שהם נותנים כתוב וחתום לכ\"א הבא לנקש על דלתות פתחיהם בדברי תחנונים ורצויים ריצוי דברים או שאר ריצויים. ועתה באתי להעלות על ספר שאפילו אם הייתי מנדהו ממש כל עניני נידוי כדין הוא וזה מג' טעמים ברורים ונהירים הא' הנראה לכל מבין כי איסור גמור הוא להוציא ס\"ת אחרת כל שלא קרא עדיין ג' פסוקים או שהטעות הוא בסמוך לפרשה ב' פסוקים דאין משיירין בפרשה בפחות מג' פסוקים ואם נאמר להוציא אחרת באמצע קריאת הקורא ולגמור קריאתו בס\"ת הכשר ולברך אחריו אם כן הפסו' שקרא בספר תורה הכשר נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם שאין לומר שתעלה לו הברכה שבירך בספר תורה הפסולה. ואם כי דין זה מוכרח ממ\"ש המרדכי פרק ב' דמגילה בשם ראב\"י עם כ\"ז צריך אני לבאר זה בראיה. תנן בפרק בא לו וקורא אחרי מות וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע\"פ ומברך עלי' ח' ברכות כו' ופריך הש\"ס וניתי אחרינא ונקרי רב הונא בר יודא אמר משום פגמו של ראשון ור\"ל אמר משום ברכה שאינה צריכה ופרש\"י שיהא צריך לחזור ולברך אלמא דהי' צריך לחזור ולברך לפני' אעפ\"י דעדיין לא בירך לאחרי' והיינו טעמא דלא נפטר בברכה הראשונה שבירך בס\"ת הא' מפני שהשני' לא הוי מנחי קמי' ולא הי' דעתי' עלי' בשעה שבירך על הראשונה וא\"ל דוקא לר\"ל הדין כן אבל רב הונא פליג עלי' וס\"ל דאין צריך לחזור ולברך לפני' ולהכי קא יהיב טעמא משום פגמו של ס\"ת דמה\"ת לומר דפליגי דהא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכ\"כ ראבי' להדיא דלא פליגי. וכן מוכח מן הסוגיא דאי פליגי ה\"ל לתלמודא למימר במאי פליגי או מאי בנייהו כאורחא דתלמודא בכל דוכתא ואע\"ג שהרמב\"ם וסמ\"ג בה\"ל עבודת יה\"כ לא הביאו טעמא דר\"ל אלא טעמא דרב הונא לא משום דס\"ל דפליגי דהא ודאי ליתא כדפי' אלא דטעמייהו משום דטעמא דרב הונא הוא כולל טפי משום דלר\"ל איכא למידק דאי משום ברכה שאינה צריכה יברך לאחרי' בס\"ת הראשונה קודם שיוצי' אחר' ויקרא ובעשור שבחומש הפקודים שבס\"ת אחר בלא ברכה כלל לא לפני' ולא לאחרי' וכי לא עדיף טפי לקרות בס\"ת אחר אפילו בלא ברכה משיקרא בע\"פ בלא ברכה דהא איכא משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע\"פ וצריך לדחוק לר\"ל דס\"ל דכל שקורא מתוך הספר ברבים הי' מכוער שלא לברך עליה עכ\"פ ולכך עדיף טפי לקרות ע\"פ אבל לר\"ה א\"ש לפי שאין אחד קורא בב' ספרים בשום פנים משום פגם ראשון ולכך התירו טפי לקרות בע\"פ ונסמכו ע\"ז שאין כאן איסור מדברים שבכתב שא\"א רשאי לאמרם ע\"פ מאחר שהוא סדרו של יום ואינו אלא כמגיד עבודת היום וכדאיתא בירושלמי הביאו הסמ\"ג ועוד דלר\"ל קשה טובא נוציא ב' ס\"ת יחד דהשתא לא יצטרך לחזור ולברך כיון דהוי מנחא קמי' ודעתי' עלי' וצ\"ל לר\"ל דאפילו בכה\"ג הוי מכוער שלא לברך עלי' כל עיקר אבל לר\"ה אתי שפיר בלי קושיא אבל פשיטא דבהא מילתא דקאמר ר\"ל דאם נוציא ס\"ת אחרת דהי' צריך לחזור ולברך עלי' לפני' כיון דלא הוי מנחא קמי' כלל ליכא מאן דפליג וראי' עוד מהירושלמי ר' זעירא בעי האי מאן דנסיב תורמסין ונפל מידי' מה לברך עלי' זמן תנינות ומאי בינו לאמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה וה\"נ לא לכך כיון דעתו מתחלה. וכה\"ג כתב הר\"ד אבודרהם על מעשה שהי' בר\"ח טבת הביאו הר\"י קארו ז\"ל בסימן ק\"מ ואפילו להראב\"ד דפוסק בההיא דבעי ר' זירא לקולא מודה הכא דשאני התם דהוי מנחא קמי' ואמר לקולא דלכך כיון דעתו מתחלה אבל כאן דלא הוי מנחא קמי' כלל אפילו להראב\"ד צריך לחזור ולברך לפני' ואצ\"ל למאי דקיי\"ל בההוא בעיא לחומרא כמבואר בטור סי' ר\"ו דפשוט דצריך לחזור ולברך. ואין לחלק ולומר דשאני הכא דדעתו הי' מתחלה על פרשה זו ואינו דומה לתורמסא שאותה שהי' דעתו עלי' נאבדה וזו שמברך עלי' תורמסא אחרת היא דהא וודאי ה\"נ זו ס\"ת אחרת ודעתו בשעת הברכה לא הי' אלא על הקריאה שבספר שלפניו וכיון שנמצא בה טעות ה\"ל כנאבדו וזה ברור לכל מבין. ועוד ראי' מהירושלמי דקאמר הדא אמרה אהן דנסיב עיגולא ומברך עלייהו והוא לא אתי לידי' צריך לברך עלי' זמן תנינית פי' כיון דהפסיק אחר ברכתו צריך לחזור ולברך וה\"נ איכא הפסקה בכדי שיגלול ס\"ת ראשונה ויוציא אחר' ואע\"ג דאיכא לחלק דשאני הכא דהפסקה היא באמצע הקריאה ואינו דומה לההוא דירושלמי דאיירי בהפסקה שבין הברכה להתחלת המצוה מ\"מ נראה כיון דההפסקה הוא מחמת אונס שנמצא טעות שעכבו מלקרות אע\"ג דהפסיק בשתיקה ואפי' באמצע הקריאה הוי הפסקה כמבואר בטור א\"ח לדעת רוב הגאונים שכן העיקר כדבריהם ואין כאן מקומו להאריך בטעם זה. והא ודאי שההפסקה הוא בכדי שיקרא ג' פסוקי' וא\"כ הרי שהה בכדי לגמור את כולו שהרי הקריאה המחוייבת אינה אלא ג' פסוקים והוי הפסקה לחזור ולברך ובפרט לסברות רבינו יואל הלוי שבמרדכי סוף מגילה דכל שהסיח דעתו מלקרות צריך לחזור ולברך וכההיא דהקורא בתורה ונשתתק דבירושלמי ונ\"ד נמי הוי כמו נשתתק דמה לי אונס נשתתק מה לי אונס אחר ואע\"ג דרבינו אפרים חולק עליו כבר הוכחתי בראיות ובטעמים כדברי ר\"י הלוי. אלא שאיני צריך להאריך בזה כיון דאפילו ר\"א מודה בנ\"ד דצריך לחזור ולברך כדפי' ולפיכך אומר אני שלא להפסיק כלל ולהוציא אחרת ואפילו בלא הפסקה אין לנו לסור מדברי המרדכי בשם ראבי\"ה שכתב להדיא שלא להוציא אחרת בנ\"ד אלא יקרא הטעות בע\"פ ואפילו חסר בה פסוק שלם כיון דלא אפשר דתחלת הדבר לא היה דעתו לקרוא ע\"פ ואין זה משום דברים שבכתב אי אתה כו' וכדאמר במגילה פ\"ב השמיט בה סופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא ומוקי לה במקצתה ואין לך ראיה ברורה גדולה מזה. ואעפ\"כ ראיתי לבאר כדי שלא לפקפק היאך יקרא ע\"פ והרי הברכה ניתקנה על הקריאה בס\"ת שלם דדבר זה תלוי במחלוקת שבין גדולי עולם בענין הברכה על החומשין בציבור דלדעת הרמב\"ם ורבו ר\"י אבן מג\"ש ור\"י הלוי וגדולי נרבונא ושאר גדולים מברכין על החומשין מפני שאין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב ודומיהם דעיקר המצוה הוא הקריאה בין שקרא בספר הכשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא ע\"פ עצמו של קריאה הוא המצוה ועלי' מברכין כו'. והרשב\"א חלק ע\"ז בתשובתו וכתב דאין מברכין בחומשין וסתר כל ראיותיו וכמבואר באריכות בספר הכלבו ונ\"ד דנמצא חסר תיבה או אות אחת או פסוק תלוי בפלוגתתם לדעתי החלושה דלהרמב\"ם אפילו קרא החיסרון ע\"פ לא הוי הברכה לבטלה בדיעבד דהא וודאי כשנמצא טעות בסמוך לפ' ב' פסוקים שא\"א להוציא אחרת ולברך עליו משום ברכה שאינה צריכה דיעבד הוי וקורא ע\"פ וש\"ד דעיקר המצוה היא הקריאה ואפילו קורא ע\"פ ועלי' אנו מברכין אבל לדעת הרשב\"א אם נמצא טעות בס\"ת אפילו אות אחת אין לקרות ע\"פ אלא צריך להוציא ס\"ת אחרת וצריך הוא לחזור ולהתחיל מראש הסדר וכמבואר בתשובותיו שבדפוס סי' רכ\"ז ור\"ל והוא דעת הרא\"ש בתשובה כלל ג' דין ח' וי\"א וכ\"כ במגדול עוז בשם כמה גדולים והרשב\"א מכללם והוא דעת הטור י\"ד סי' רע\"ט שכתב וחוזר לראש הסדר ועדיין הי' נוהגין כן בזמן ה\"ר דוד כהן כנראה בתשוב' בית י\"ב דין א' וכן הי' נוהג הר\"א מזרחי כמו שאבאר בסמוך אמנם מנהג אשכנז אינו כן להתחיל מראש הסדר אלא לפי המרדכי בשם ראב\"י דהקריאה עלתה בדיעבד במה שקראו בספר הפסול ובע\"כ דטעמי' משום דעיקר המצוה הוא הקריאה כמ\"ש הרמב\"ם וסייעתו גם הר\"י קארו כתב שכן הנהיג רבו הר\"י בי רב ודלא כחכמי ספרדי' אלא שהפריז על המידה וכתב להוציא אחר באמצע קריאת הקורא ואינו חוזר לברך לפניה שהברכה שבירך לפני' בס\"ת הפסול וכן קריאה שקראה בו עלתה להם בדיעבד וכן אנו נוהגים אחריו ע\"כ וכבר כתבתי שלא לבד שאין לו בזה שום ראי' מן התלמוד ומפסקי הגאונים אלא אדרבה הוכחתי שלא כדבריו מתלמוד דפ' בא לו ומדברי המרדכי בשם ראב\"י שהי' בעל הוראה וכל מ\"ש הר\"י קארו סי' רע\"ט בי\"ד לתת טעם לדעת רבו אינו אלא לעניין שהקריאה שקרא בס\"ת הפסול שעלתה בדיעבד אבל לענין שלא לברך לפניה לא כתב בזה לא טעם ולא ראי' ואין לנו לקבל דבריו כיון שראב\"י חולק ע\"ז בראי' ברורה וזה ברור לכל מבין. שוב מצאתי להרב הגדול מו' אלי' מזרחי תשובה בענין החומשים והורה הלכה למעשה כדעת הרמב\"ם ותירץ כל התשובות שהשיב הרשב\"א על ראיות הרמב\"ם בסברות נכונות רק אחד הוא לא ישרה בעיני כי בסוף דבריו כתב דלדעת הרמב\"ם ג\"כ אם נמצא חסר תיבה או אות חוזר לראש הסדר ודלא כמ\"ש בסמוך ולכן צריך אני לבאר שאינו כן הרמב\"ם ז\"ל כתב הא למדת שהקורא בתורה היא המצוה שעליו מברכין וזהו ההפר' שלא הרגישו בו חכמי מזרח ואמרו שהמברך וקורא בספר פסול ה\"ז ברכה לבטלה וראי' לדבר זה ממ\"ש רז\"ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הציבור וכי יש פסלות בעולם כמו פסלות חומשין ואפי' הי' ס\"ת חסר אות אחת או יתר פסולה וכ\"ש חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד ציבור והיה להם לתת טעם מפני שהוא פסול ויהי' ברכה לבטלה כו' והרשב\"א השיב ע\"ז דהראי' זו תמה לפי שמשם נראה ראי' מפורשת בהיפוך דה\"ג התם שלחו לי' בני גלילא לר' חלבו מהו לקרות בחומש בבה\"כ לא הוי בידי' אתי שאיל לר\"י נפחא לא הוי בידי' אתי שאיל בי' מדרשא ופשטוהו מהא דאמר ר\"ש בן נחמני אמר רבי יונתן ס\"ת שחסר יריעה א' אין קורין בה ולא היא התם מיחסר במילתי' התם לא מיחסר במילתי' אלמא אפילו למאן דמכשיר בחומש בס\"ת חסר או פסול אין קורין משום דעדיפא חומשין דלא מחסרי ולא מפסלי במילתיהו מס\"ת שחס' או פסול במילתי' כו' והדבר מבו' שהרשב\"א נחלק על הרמב\"ם שהכשיר בס\"ת הכתובה על הקלף מצה שהוא פסול מצד עצמו וראייתו מחומשין ומפני שכתב וכי יש פסלות בעולם כמו פסלות חומשין ואפילו הי' ס\"ת חסר אות אחת כו' דמבואר מדבריו דהשוה מידותיהם דבין בחומשין בין בס\"ת הכתובה בקלף מצה בין ס\"ת שחסר אות אחת כו' כולם אינם פסולים לברך עליהם אם אין שם שום ס\"ת אחר כשר ואדרבה חומשין גריעי טפי מס\"ת חסר אות א' כו' לכך כתב הרשב\"א ז\"ל והשיב לומר דחומשין עדיפי טפי דלא מיחסר ולא מיפסלי אבל ס\"ת חסר אות אחת או כתובה בקלף מצה דמפסלי' במילתי' אין לברך עליו כל עיקר והרא\"ש ז\"ל לא הבין דבריהם כמ\"ש ופי' דלדעת הרמב\"ם שמחלק בין ס\"ת חסר אות לכתובה בקלף מצה דלא מיחסר כל עיקר אבל חסר אפילו אות א' אין לברך עליו כל עיקר ואפילו בדיעבד צריך לחזור מראש הסדר וכדכתב במגדול עוז בשם הרבה גדולים ושרא לי' מרי' דבר זה לא עלה על דעת הרמב\"ם מעולם כמבואר בלשונו וגרם לו זה מפני שהי' נוהג בזמנו בחסר אות אחת לחזור מראש הסדר כמ\"ש גם הר' יוסף קארו שראה לחכמי ספרד נוהגים כן ולכך דקדק לפרש גם דעת הרמב\"ם שמסכים לדיעה זו אבל הדבר ברור דדברי המ\"ע בשם כמה גדולים והרשב\"א מכללם היא לשיטת חכמי מזרח שהיא שיטת רשב\"א שאמרו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול ה\"ז ברכה לבטלה אבל להרמב\"ם וסייעתו אין איסור לברך ולכך אפילו בחסר יוצאין בדיעבד במה שקראו כבר וא\"צ לחזור מראש הסדר וה\"ה בשאין שם ס\"ת כשר אלא אותה שחסר אות או פסוק קוראין בו אפילו לכתחלה ומברכין עליו דזה הוי דיעבד וכדין חומשין וספר שכתב בקלף מצה דהכל שוין ואעפ\"כ נראה פשוט דאין תשובות הרשב\"א מספקת לדחות ראיות הרמב\"ם ז\"ל והטעם דהרמב\"ם ז\"ל מפרש הא דשלחו בני גליל מהו לקרות בחומשין בבה\"כ בצבור אפילו היכא דאיכא ס\"ת כשר קמבעיא להו אי שרי ופשטוהו מהא דס\"ת שחסר יריעה א' אין קורין בו דהיינו לכתחלה נמי קאמר דאין קורין בו כשיש שם ס\"ת כשר וכן כל היכא שאמרו אין קורין בו יהי' פי' אין קורין בו לכתחלה ועלה קאמר ולא היא התם מחסר במילתי' כו' ובתר הכי מסיק רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבה\"כ משום כבוד הצבור וה\"נ לכתחלה קאמר דאין קורין כשיש שם ספר כשר וזאת היא דעת הרמב\"ם בחיבורו שכתב שאין קורין בספר פסול לרבים והיינו נמי כשיש ספר כשר אלא שהרשב\"א ז\"ל לא נתחוור לו לפרש כן לומר דכל היכא דאמר אין קורין שיהי' פירושו אין קורין בו לכתחלה כמ\"ש בתשובה להדיא. וכבר כתב הרא\"ש דאין זה כדאי לדחות דברי הרמב\"ם וסוף דבר אפי' אם נמצא טעות בספר חסרון תיבות או פסוקי' והוא בסמוך לפ' ב' פסוקי' אין להוציא אחרת אלא קורא ע\"פ עד סוף הפרשה ומברך לאחרי' ואח\"כ מוציאין אחרת וגומרין הסדר בס\"ת השני' וכל דברי אלה הם לרווחא דמילתא אפילו הי' נמצא טעות גמור אבל לפי האמת אינו כן שהרי בטעות במקום במלת ההוא ביו\"ד במקום ו' אין שום אדם בעולם שיש לו מוח בקדקדו שיסכים להוציא אחרת בשביל טעות כזה חדא דמי יאמר שיש כאן טעות מאחר שנמצא בהרבה ספרים שבדפוסים שונים שכתב בהם ביו\"ד ואפשר שעליו נסמך הסופר או שמא קבלה היתה בידו שזהו ביו\"ד ואם מפני המסורת שלא הביא בפ' וישב כ\"א י\"א היא והיא אין זה ראי' שאפשר שכוונתו הי' בר ממשנה תורה וזה דרכו בהרבה מקומות ואפשר שחסר בדפוס במ\"ס. והנה בפרשת עקב מסר נתן לך ג' וסימן אכל מלכא בסלא וכן הוא במסורה רבתי ומצאנו בפ' ראה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר אני נותן לך שגם הוא בשב\"א וכיוצא בפ' שופטים פסוק צדק צדק תרדוף ופסוק כי ימצא בקרבך וצ\"ל שלא מסר הסימן כ\"א שלא באתנח וסוף פסוק אבל אה\"נ דכל אס\"ף דכוותי' וא\"כ ה\"נ איכא למימר בכה\"ג בממ\"ת ועוד הרי מצאנו בכל הספרים וס\"ת כתוב ואם יראנה הכהן קדמאה בו' מלבד מה שהגיה החזן ההוא בכת\"י ומי הוא הנביא שהגיד שלא נפל טעות סופר בזה במסורת מאחר שמצינו כך ומצינו בהיפך וכבר העיד ע\"ז המחבר הקדמה לכ\"ד. ועוד ראינו בתלמוד פ\"ק דסנהדרין במחלוקת התנאים לדברי כולם הקרנות הכתובים בחטאת החיצונו' אחד מלא ולפי המסורת כולם חסירים בר מד' מלא ואין אחד מלא בחטאת החיצונות וכיוצא בזה הרבה נחלק המסורת על התלמוד והמדרשים וגם מזה הביא הר\"י קארו בי\"ד סי' רע\"ה ע\"ש הרשב\"א וכמה מחלוקת בין ב\"נ וב\"א ולכך צדקו דברי המגיד שכתב בשם כמה גדולים שאין להחזיר ולהוציא אחרת משום שאין לנו ס\"ת כשר שלא ימצא בהם חסר או יתר וכה\"ג כתב מהרא\"י בכתביו בשם תשובת א\"ז ושכן הי' נוהג וברור לכל מבין דכ\"ז בנמצא טעות כה\"ג דחסר או יתר וכדומה לו שאין חילוק בענין וכנ\"ד דמלת ההיא שכתובה ביו\"ד במקום ו' אבל ודאי מודים בנמצא טעות גמור שצריך להוציא אחרת שהרי זו ודאי פסולה בלי שום ספק ואין ספק מוציא ודאי וזה טעם הרב רמ\"א שכתב דוקא שנמצא טעות גמור אבל לא נמצא טעות גמור לא ומשמע אפילו כבר קרא ג' פסוקים ועדיין נשאר ג' פסוקים בסמוך לפרשה אפ\"ה אין להוציא אחרת והיינו טעמא דאע\"פ דליכא כאן משום ברכה שא\"צ מ\"מ איכא משום פגמה של ס\"ת דכיון דכל ס\"ת שלנו אינו מדויקים כל כך שלא ימצא בהם חסר ויתר א\"כ הכל שוין בכשרות ואין לנו לעשותו זו פגומה וזו כשירה אא\"כ נמצא טעות גמור דאז ודאי גומר הפ' ומברך לאחריה ואח\"כ מוציאין אחרת וגומרין הסדר וא\"כ החזן ההוא שציוה להוציא אחרת ממ\"נ אם הי' דעתו שיגמור הקריאה בס\"ת הכשר ושלא לברך לפניו הרי לא חש לאיסור קריאה בלא ברכה שלפניו דהברכה שבירך בס\"ת הא' לא פטרה כיון דלא הוי מנחא קמי' כדפי' ואם הי' דעתו שיחזור ויברך לפניו בס\"ת השני' הרי לא חש לאיסור ההפסקה בסמוך לפ' ב' פסוקים וגם משום ברכה שא\"צ ולכל הפחות לא חש לאיסור פגמה של ס\"ת שחשו בה רז\"ל טובא והתירו משום זה לקרות בעל פה דברים שבכתב בסדר עבודת יוה\"כ ומאחר שהתריתי בו פעם וב' ואעפ\"כ החזיק בדעתו לעבור דברי חכמים א\"כ אין לך מי שראוי לנדותו ע\"ד איסור יותר ממנו ואפי' הי' גדול הדור וכוונתו במחלוקת לש\"ש חל עליו הנידוי דלא עדיף מר\"א הגדול במחלוקותו דנמנו עליו חביריו וברכוהו אכן לפי האמת א\"ל כך אפילו דרך גוזמא לאשר ידוע כי כוונתו לא היה אלא לקנתר כאשר הועד עליו שאמר מתחלה אפשר שאין צריך להוציא אחרת וכששמע הוראתי אמר מעתה אני רוצה לעשות הפך דבריו ולהוציא אחרת ולכך חל הנידוי עליו עכ\"פ:",
                "הטעם הב' ידוע הוא לכל מכיריו שאינו אלא כאחד מהתלמידים שכל כוחו אינו אלא במקרא ובטעמים ואפשר שכל ימיו לא למד אפילו הלכה אחת בתלמוד ובפ\"ג שאכלו אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שימש ת\"ח ה\"ז ע\"ה ופירש\"י שלא שימש ת\"ח הוא התלמוד התלוי בסברא שהיו נותנין לדברי המשנה טעם והיו מתאספין ביחד ועוסקין בכך הוא דוגמת האמוראים שסדרו הגמרא ע\"כ אפילו למד תלמוד הרי אין לו כח כלל לישא וליתן בשום דין ולהבין אחרית דבר מראשיתו כ\"א שקורא בהלכות פסקים בש\"ע וממנו מורה הוראות בטעות לאשר אינו מבין בשכלו הקצר שורש הדינים וחלוקיהם במה נתלים ופשיטא דכל חכם העוסק בתלמוד כפי כוחו ויודע לישא וליתן במלחמתה של תורה הרי הוא רבו ואסור לתלמיד להורות בפני רבו כמבואר בפ' הדר וכ\"כ הר\"פ בדין הידור וקימה כמלא עיניו ברבו מובהק שאם הוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק כמ\"ש הסמ\"ק בהג\"מ סי' נ\"ב והביאו הטי\"ד סי' רמ\"ד ומקור דין זה מהתוס' דפרק אין עומדין עלה דאמר אמר ר\"א שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שנ' וישחטו את הפר וכתבו התוס' ואע\"פ שלא למד עדיין בפניו מ\"מ גדול הדור הי' ובא ללמוד בפניו וכתב מהרא\"י בהלכות פסח נראה דתרי שינויא הוא דלא שייכא אהדדי ודלא כמ\"ש מהרי\"ק בשורש קס\"ט לחלוק אמהר\"י ברונא אלא כדברי מהרי\"ב עיקר שהסכים עליהם מהרא\"י. (נכתב הג\"ה בצידו ונ\"ל להביא ראיה מדתני בפרק בכל מערבין ר\"י אומר אם הי' אחד מהם רבו ילך אצל רבו ואם שניהם רבותיו ילך אצל מי שירצה דקשה ל\"ל למימר שניהם רבותיו כו' כיון דת\"ק מודה לי' בהא או הל\"ל נמי שניהם אינם רבותיו מאי אריא דתני שניהם רבותיו אלא ודאי דאתי לאשמעינין בשניהם רבותיו אע\"פ שאחד גדול מחבירו אפ\"ה ילך למקום שירצה דמ\"מ רבו הוא אע\"פ שאינו גדול כרבו שני משא\"כ בשאינו רבותיו דילך אצל הגדול דכרבו דיינינין לההוא גדול. עוד נכתב שם פי' אתוס' ר\"י אומר אלו הי' א' מהם רבו כו' ב' רבותיו כו' רגיל אצל שניהם כו' ונמחק). (עוד נכתב שם הג\"ה רבו מובהק לגבי רבו מובהק כחבירו לגבי רבו דמי ודלא כמו שפירשו שם התוס' מ\"מ בשאינו רבו הכל מודים דגדול כרבו דמיא כו') וכך השיב מהרי\"ל חביב בתשובתו וז\"ל וא\"ל דדוקא במקום רבו ממש אבל אם לא היה רבו ממש לא זה אינו וקל וחומר הוא דכל מה שאמרנו דאין ראוי להורות לתלמיד במקום רבו הוא אעפ\"י שראוי להוראה ויודע הדין ועכ\"ז משום כבוד הרב אין לו להורות אבל אם אינו ראוי להורות כלל פשיטא דאם הורה במקום רב גדול דהוי אפיקורסתא וחוצפא והוא בר עונשין ולא לבד הוא בכלל עונש המורה הוראה בפני רבו כי גם הוא בכלל רבים חללים הפילה כו' כ\"ש שאין לו ערך כלל עם הרב ואינו אפילו בגדר תלמיד אעפ\"י שיהי' אמת שלא למד מן הרב כלל כי בכל מקום שהוזכר כבוד הרב לאו דווקא שיהי' רבו אלא כל אדם גדול ורב בדורו ובעירו הרי הכל חייבים בכבודו כאלו הוא רבו וע\"ז הביא ראיות הרבה דלאו דווקא שלמד ממנו. ומעתה הגם שאני יודע מיעוט ערכי שאינני עומד במקום הרבנים הגדולים אשר בארץ המה אנשי השם מעול'. מ\"מ זה ברור וידוע שחזן ההוא אינו בערך להורות הוראה אפי' בפני מי שהוא פחות מערכי כי כל ימיו עסק רק במקרא וטעמים ואף זה בנגינות שותי שכר ומשתכר בכל יום ויום ומתוך זה עושה דברים שאינו הגונים לנבל פיו בפני ע\"ה ונשים וקטנים ומרין בבתי משתאות שהחמיר ע\"ז הרמב\"ם ז\"ל בתשובתו שכתב הטור בשמו ועוד יותר מזה גם בבין המצרים שהוא ראוי לכל אדם להתאבל על חורבן ירושלים חורבן הבית הי' מרנן ומנגן בבתי משתאות ואמר אין אני צריך להתאבל על ירושלים כי אני לא החרבתי' וכבר השיב הרי\"ף על ש\"ץ העושה כן דאם מוחין בידו ואינו שומע מסלקין אותו ועליו ועל כמותו נאמר נתנה עלי בקולה ע\"כ שנאתי' ע\"כ. וגדולה מזאת נשא לבו הזונה לדבר תועה על התלמוד והתו' והראב\"ד והאשרי שומו שמים ע\"ז ושערו חרבו מאוד הלא שמעת אם לא ידעת הגאון מו' שלמה ז\"ל החסיד דחה אותו בשתי ידים והרחיקו מעדת הגולה לבלתי יתפלל בבה\"כ להוציא הרבים ידי חובתם כאשר שמעתי מפי מגידי אמת חשובי הקהל לובלין וכבר נתפרסם כן לרבים. גם הרב המובהק מוהר\"ר אייזיק מפרעמסלא החרים אותו על עניניו ועל רוע מעשיו בחציפתו ושלא יתמנה ש\"ץ לרבים ועשה כן ע\"פ ר\"י בעל התוס' שכ' וכשיתמנה לש\"ץ ויכנס לתפילה ואח\"כ יאמרו א' או ב' אין אנו חפצין בך ולא פשע בשום דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן ומשמע שאם פשע בשום דבר שהוא מפורסם לכל העולם שהוא שלא כהוגן מעבירין אותו אפילו תוך זמנו. ואין לך פשיעה גדולה יותר ממי שפוקר בתלמוד ובגאוני ארץ ומספר אחר מטתן של תלמידי חכמים עיני העדה המאירין עיני כל דור בחיבוריהם ובפרושיהם כמו האשר\"י שאמר עליו שהי' חנף ובלמו\"ט הי' נוטל ממון אוי לאזנים שכך שומעין ולא יהא לו כח ויד להוכיחו וליסרו ולהלקותו עד שיחזור מרעתו ומשטותו אמרו בסוטה ס\"פ אלו נאמרין אמר ר\"א ב\"א שיש בו חנופה נופל בגיהנם ואמר עוד מביא אף לעולם ואמר עוד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו ואמר עוד כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה ואמר ריב\"א ד' כתות אין מקבלין פני השכינה כת לצים וכת חנופה כו', ועל הראב\"ד אמר בפירוש שהוא יורד לגיהנם ועל התוס' אמר שהם טינופים אוי לו לנפשו המטונפת נוח לו שלא נברא משנברא לדבר תוהו ולשון הרע על התלמוד ועל התו' ועל שאר גאונים. הביטו נא וראו אם יש מכאוב כזה לשמוע חילול השם בפני רבים וביניהם ע\"ה לא ידעו בין ימין לשמאל ובהמה רבה ולא יבער חמתו כשלהבת קשורה בגחלת לרדוף אותו עד חרמ\"ה ולך נאה לקנאו' לכבוד הגאונים ולכבוד התורה ולומדי' ולהרחיק אותו בנידוים ואלה בכל הקללה הכתובה בסה\"ת עד אשר ישוב מרעתו ומשטותו ולא ישוב עוד לכסלה ולהשתכר בחבורה שכולה סריקין. כי כל ענייניו נמשכו מזה שיושב ביניהם ומשתכר ומתפאר שהוא חכם גדול בתורה שיודע לקרות התורה בטעמים מתוך הס\"ת ונזהר באיסור חדש ובזה הוא גונב לב בריות ובפ' הי' נוטל אתמר קרא ושנה ולא שימש ת\"ח ר\"א אמר הרי זה ע\"ה רשב\"נ אמר הרי זה בור ר\"י אמר הרי זה כותי ראב\"י אמר הרי זה אמגוש ופירש רש\"י אמגוש מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות ואף זה כן אמר רנב\"י מסתברא כראב\"י כו' ותו איתא התם קרא ולא שנה ה\"ז בור. והחזן ההוא דיבר ברבים על כל הרבנים שבדור הם בורים ואמר שהגירסא הנכונה הוא שנה ולא קרא ה\"ז בור וכמו שנמצא במקצת נוסחאות ושוב עשה פי' על ולא קרא דהיינו מי שאינו יודע לקרות התורה בטעמים מתוך ס\"ת כמו שהוא קורא אותה ואמר שכ\"מ שהוזכר שם בתלמוד מקרא או קרא פירושו כן וראי' ממה דתניא בפ' האיש מקדש ת\"ר ע\"מ שאני קורא כיון שקרא ג' פסוקים בבה\"כ ה\"ז מקודשת דברי ר\"מ כו'. ומאחר שכל הרבנים שבדור אין עושין כן כולם הם בורים וממילא מוציא לעז על כל הגיטין וחליצות והרי הוא נכלל בחר' ר\"ת וסייעתו ועל כיוצא בזה ודאי נאמר ענה כסיל כאולתו דהשוטה וגס רוח כזה לא הבין פי' הברייתא כל עיקר דברור הוא דדוקא לר\"מ דאמר דאפילו בג' פסוקים נקרא בשם קורא לכך בעינין שיקרא דוקא ג' פסוקים בבה\"כ שאז ודאי כיון שהוא יוצא בקריאתו זאת ידי קריאה המחוייבת יצדק עליו שם קורא לאפוקי שלא מתוך הס\"ת בבה\"כ לא יקרא בשם קורא מאחר שא\"י לקרות שאר התורה אבל לר\"י דפליג עלה ואמר עד שיקרא ויתרגם אפילו יודע לקרות שלא בבה\"כ נמי יצדק עלי' שם קורא שהרי יודע לקרות כל התורה בטעמים ומה בכך שא\"י לקרות בבה\"כ מתוך הס\"ת (ור\"ת) [ור\"מ] נמי ל\"פ עלה אלא שמוסיף שאפילו ג' פסוקים בבה\"כ נמי יצדק עליו שם קורא והכל תלוי בלשון מה שנקרא קורא. וכן מבואר ברמב\"ם פ\"ח דאישות ובא\"ע סי' ל\"ט שפסקו כר\"י ולא הזכירו כלל שצריך לקרות בבה\"כ אלמא דלר\"י כל שיודע לקרות התורה בטעמים הוא נקרא קורא ועוד דקורא לחוד ושנה ולא קרא לחוד דההיא דשנה ולא קרא היינו לומר שלא למד מקרא אבל קורא היינו היודע הטעמים אעפ\"י שלא למד וכן ההיא דלעולם ישלש אדם משנותיו שליש במקרא כו' פי' למוד המקרא ע\"פ פשוטו ממש ומשום זה כתב ר\"ת בתוס' פ\"ק דקידושין שאנו סומכין אהא דאמר בסנהדרין בבל בלולה במקרא במשנה ובתלמוד דתלמוד בבלי בלול מכולם וכן פסקו כל הגאונים ולא שמענו מעולם שצריך לנגן המקרא בטעמים בשעה שלומדים בישיבה בתלמוד ואפ\"ה אנו יוצאין ידי מקרא. אלא ברור ופשוט הוא דלימוד המקרא שמחוייבי' אינו בטעמים אלא הקורא בבה\"כ הוא שצריך לדקדק בקריאתו בטעמים וכן כדי לצאת ידי חובתן בשנים מקרא צ\"ל בטעמים אבל לא מתוך הס\"ת כמו שהבין השוטה ההוא ומעתה נמלטו מיד לשונו כל הרבנים שבדור שאמר עליהם שהם בורים שהרי כולם ידעו לקרות התורה בטעמי' אע\"פ שאינם יודעים לקרות מתוך הס\"ת כי א\"א להם לבטל זמן לימודם בשביל זה והשוטה ההוא התפאר שהרב מוהר\"ר ביינוש מבריסק הסכים ע\"י בזה ובלי ספק שקר ענה בהרב הנזכר. ועוד מי הגיד לו שהגירסא הנכונה הוא שנה ולא קרא כמ\"ש במקצת ספרים ודלמא העיקר הוא קרא ולא שנה כמו שנמצא ברוב ספרים גם מהרש\"ל לא הגיהו בהגהותיו אמנם האיש הלזה כבר דיבר תועה על הרב מהרש\"ל גם על ר\"ת הלעיג בדברי ליצנות מלבד מה שהלעיג על התו' בכלל הלעיג על ר\"ת בדברים אשר לא נתנו להכתב כאשר נודע מקצת להחכם השלם כמו' אבא נרו ומעתה אחר שנתברר טעותו והשגתו הקצרה נוסף ע\"ז שעניניו ועסקיו רעים בגוף וחטאים בנפש א\"כ גרוע יותר מע\"ה ואיך נשא לבו להורות הלכה בפני אפילו אם היה מורה כהלכה כיון שאינו ראוי להוראה כמבואר ומק\"ו שאני הוריתי תחלה כהלכה וכשורה והוא הפקיר בי לפני רבים אין לך אפיקורסת גדולה מזו להחציף פניו אחר ההתראה פעם ושתים וא\"כ חל הנידוי עליו כדין. הטעם הג' אפילו היה החזן ההוא חכם גדול בתורה וביראת חטא מה שאינו וגם לא הייתי יכול להוכיח בראיה שטעה זו כגון שהיתה הוראה בדברים שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אפ\"ה עשה איסור להורות במקומי וכדאיתא בפרק אלו טרפות בההוא שרקפא דעופות דקאמר אלא אתרי' דשמואל ופרש\"י דלאו אורח ארעא למשרי באתרי' מלתא דאיהו אסר והכי אמר בעירובין פ' כל גגות ורב אי ס\"ל דאסור לימא אסור אתרי' דשמואל הוי אלמא אע\"ג דתחלה בא המעשה לפני רב ורב הוי גדול משמואל טפי דרב תנא הוא ופליג ולא מצינו כן אשמואל אפ\"ה לא רצה להורות באתרי' דשמואל ואע\"פ דלא הורה בה שמואל כ\"ש שכבר הוריתי בה תחלה דאיסור הוא לכל חכם שבעולם להורות בהיפך במקומי ובפ\"ק דע\"ז תניא וכן בפ' אלו טריפות הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר הי' ב' ואחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם הי' אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ריב\"ק אמר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר ר\"י הלכה כריב\"ק ואיסור זה עשה החזן פעמים ושלש ועוד יותר הנה הנהגתי לשוחט ובודק באם ימצא נקבים בריאה שיטריף אף אם נמצאו תולעים על הריאה מאחר שאין עינינו רואות שהריאה נקובה בתולעת ושמא הנקבים שלא מן התולע' נתהוו ומאי דמסקינין בפ' א\"ט והלכתא לאחר שחיטה פריש היינו דוקא שעינינו רואות שהריאה נקובה בתולעת שמוציאין התולע עדיין בנקב' ומקצתה חוץ לנקב' וכיון דספק הוא אימתי פריש תלינין דלאחר שחיטה פריש אבל אם אין התולעים נמצאים בנקב מי הגיד לנו שהנקב בא מן התולע וכן משמע מלשון רש\"י ומכל הגאונים שהעתיקו דין בהתולעים היוצאים מן הריאה שלשון זה אפשר לפרשו כמו פסל היוצא מן הסוכה וה\"נ מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב והיינו יוצאה ודלא כדכתב בטור תולעים שמצאו על הריאה שהוא שלא בדיקדוק וברמב\"ם מבואר כך להדיא כדפי' שכתב תולע' שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת כו' משמע הלשון דוקא שעינינו רואות שהתולע נמצא בנקב ואצ\"ל כשלא נמצא שום תולע אלא נקבים עגולים אדומים שיש בודקים אומרים אלו הנקבים רגילים להיות ע\"י התולעים שאין להתי' וכך קבלתי בשם הגאון מהרש\"ל וכבר כתבתי למעלתך בדין זה שש שנים ועתה החזן ההוא אחר כל הדברים האלה אמר להקצב אכול על צוארי כי כשר הוא כי מי שמע ומי ראה כאלה להאכיל בידים מה שאסרו כבר בדבר התלוי בסברא אי לדברי הראב\"ד והרמב\"ן משום דשוי' ח\"ד ואי לדעת הר\"ן משום כבודו של הראשון כמ\"ש הר\"ן פ\"ק דע\"ז ועוד עשה שהבודק הטרי' בהיפוך ענינותא דורדא והוא אמר לבטל המנהג להכשיר בדבר שנחלקו עמודי עולם ואשיותי' וכבר נתפשט המנהג לאסור וככה הוא תוקע עצמו לדבר הלכה ואינו מניח תפילין בחה\"מ ועובר אלא תתגודדו דדרשינן בפ\"ק לא תעשו אגודות כו' ואסקה רבא כי אמרינן לא תתגודדו ב\"ד אחד בעיר א' פלג מורין כדברי ב\"ש ופלג כב\"ה וכתב ר' ישעי' אחרון ז\"ל ע\"ז גם בזה\"ז יש ברוב מקומות מחלוקת בין החכמים ובין הגאונים אסור להם לבני העיר לחלק ולנהוג קצתן כא' וקצתן כא' אלא יעמדו על המנין ויעשו כולם ע\"פ הרוב ע\"כ ועוד בפ' כירה ר\"א כי מיקלע לאתרי' דר\"י לא הוי מטלטל שרגא כי איקלע לאתרי' דריב\"ל מטלטל שרגא ור\"א היכי עביד הכא הכי והכא הכי ומשני כריב\"ל ס\"ל וכי איקלע לאתרי' דר\"י משום כבודו עביד כוותי' ומודיע לשמעי' דס\"ל כריב\"ל שלא יתמי' אמנם החזן ההוא כל מעשיו הם להבהיל העולם ולכך עושה מעשה תמוהים ואינו חושש לכבוד הרבנים והלוואי שלא הי' מבזה אותן בבזיונות אשר אינם ראוים להכתב והס כי לא להזכיר וכמו שביזה אותי כמה פעמים ברבים שלא בפני ובפרט בפני הנבון כמר עבריל נרו לומר שאני מגלה פנים בתורה שלא כהלכה להתיר החדש חלילה שלא כתבתי רק לתת טעם למנהג כמו שעשו כל הגאונים הראשונים והאחרונים כשראו המנהג שהוא סותר לתלמוד חקרו ופשפשו עד מקום שידם מגעת לתת טעם למנהג שמתנהג ע\"פ גדולים וכ\"ש במנהג הזה שהגדולים בעצמם לא היו נזהרים באיסור שתיית החדש שמגונה מאוד לצדיק שהוא נכשל באיסור אכילה כמ\"ש התוס' פ\"ק דגיטין ובפ' אין דורשין וביתר המקומות בתלמוד ואומר אע\"ג שכל המחברים הסכימו לאסור החדש בכ\"מ כר\"א דפ\"ק דקידו' ודלא כהר\"ר ברוך שמקיל במקומות הרחוקים מא\"י כמ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ב' אמנם לאסור החדש אף בשל גוים דבר זה אינו מפורש לאיסור לא בתלמוד ולא בפסקי הגאונים זולת התוס' כתבו וז\"ל ונראה דחדש נוהג בזה\"ז ולכך יש לזהר שאם אדם יודע בודאי שהשעורים נזרעו אח\"ז הקרבת העומר כו' ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל גוים דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל גוים משמע דחדש דקתני במתני' נוהג בשל גוים ע\"כ וכה\"ג כתב במרדכי בשם ראב\"י ומהר\"ם וכן הרא\"ש בתשובה וכ\"כ הסמ\"ק ואחריהם נמשכו האחרונים בתשובותיה' וכולם נתלו בדברי ר\"י שבתוס' ובאמת תימה גדולה נראה בעיני על ראיות התוס' מהירושלמי דהא ודאי מה דפריך בירושלמי אמאי לא תני חלה לאו אדברי ר\"א דקאמר אף החדש פריך אלא אדברי ת\"ק דקאמר חוץ מן הערלה וכלאים פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה נוהגת בשל גוים פשיט' דאפש' לומר אליבא דר\"א דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ומה דלא תני חלה כדתני חדש היינו מפני דבחלה מודה אף הת\"ק דנוהג בשל ישראל אבל בחדש דלת\"ק אינו נוהג אפילו בשל ישראל קאמר ר\"א אף החדש אסור בשל ישראל במה דפליגי וצריך ליישב דעת התו' מדקאמר ר\"א אף משמע דין החדש לר\"א כדין הערלה והכלאים לת\"ק דנוהג בשל גוים ומ\"ש התו' דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש היינו לומר דעל הרישא דמתניתין דהיינו חוץ מן הערלה והכלאים דתני עלה אף חדש פריך אמאי לא תני חלה ומכל מקום אין ראייתם ברורה לענ\"ד דודאי אין פירוש אף בכ\"מ שדין זה שוה כזה לגמרי ובע\"כ צ\"ל דהאי אף החדש דקאמר ר\"א ה\"פ שהרי הכלאים בחוץ לארץ אליבא דכ\"ע מדרבנן הוא וערלה נמי אמר ר\"י אמר שמואל מאי הלכה הלכות מדינה שהוא נמי אינו אלא מדרבנן וא\"כ קשה מאי אף החדש דחדש לר\"א אסור מן התורה בכ\"מ אלא ודאי האי אף אינו לאיסורא שיש איסור בחדש כמו בערלה וכלאים לאפוקי מת\"ק שמתיר לגמרי. ותו שהרי במסקנא מגי' במתני' תני חדש ור\"א לא אמר לשון אף כל עיקר וכן מוכח מתמי' הרא\"ש דלא ס\"ל ראיות התוספות שהרי כתב וז\"ל מה\"ת לן למימר דחדש לא לנהוג בשל גוים והלא ערלה דאינו נוהגת אלא בארץ ואפ\"ה נוהגת בנטיעת גוי כדתנן הנוטע כו' וכ\"ש חדש הנוהג מן התורה בח\"ל שנוהג אף בשל גוים וכן כלאים נוהג בשל גוים והר\"י פסק כן בפ\"ק דקידושין והביא מן הירושלמי משמע דלדידי' לא ברירא לי' ראי' זו מן הירושלמי שהרי תחלה הביא ראייתו ואח\"כ הביא שהר\"י פסק כן והביא ראי' מן הירושלמי ומן הראוי הי' לו לכתוב תחלה פסק ר\"י וראייתו ואח\"כ להוסי' בראי' כדי לחזק הדין בראיה אלא ודאי כדפי' ולא הייתי סומך על דקדוק חלוש כזה אלא מפני שראיתי בפסקי הרא\"ש שהביא הירושלמי והוכיח ממנו שהערלה וכלאים נוהגים בשל גוים ולענין חדש כתב בסתם לאסור ולא כתב שאסור בשל גוים מכח ההוא דירושלמי מבואר להדי' דלא ס\"ל ראי' זו לענין חדש ומש\"ה בתשובתו הביא ראיה אחרת דמה\"ת כו' וראי' זו מהירוש' תלאה בדברי ר\"י וק\"ל וקרוב לומר שהרא\"ש חזר בו מתשובתו שאסור החדש בשל גוים ולכך בפסקיו שהם האחרונים לא הזכיר כלל לאסור בשל גוים כי אם בערלה וכלאים ולכל הפחות ספוקי מספקא ולכך כתב בסתם ולא הזכיר בשל גוים לא איסור ולא היתר ולפי האמת גם על ראיות הרא\"ש שבתשובתו יש לתמוה הרבה שמכחה אני אומר שחזר בו והיינו מפני דמאי שקאמר והלא ערלה שאינו נוהג אלא בארץ ואפ\"ה נוהג בנטיעות גוי כ\"ש חדש כו' ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר מה לערלה שכן איסו' איסור הנאה ואין היתר לאיסורו הלכך החמירו בו לאסור אף בשל גוי אבל חדש שאין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו לא. ותדע דמסברא יש לגזור טפי בערלה מבחדש שהרי לת\"ק בחדש מותר לגמרי בח\"ל אפי' בשל ישראל ומ\"ש מערלה וכלאים דאסור בח\"ל מד\"ס אפילו בשל גוי אלא ודאי ה\"ט כדפי' דשאני ערלה וכלאים כו' ובכלאים יש עוד סברא לגזור טפי שאיסורו איסור עולם וכדאיתא בסוגיא פ\"ק דקידושין אבל החדש שאין איסורו איסור הנאה כו' לא ראו לגזור בו כל עיקר וממילא לר\"א לא ראו לגזור בשל גוים. ותו יש לתמוה במ\"ש הרא\"ש והלא ערלה דאינו נוהג אלא בארץ כו' ובהלכות ערלה פסק כעולא אמר ר\"י דערלה הל\"מ וא\"כ ליכא למילף מיני' חדש במכ\"ש ובע\"כ לומר שחזר בו מתשובה זו בפסקיו והנר' שס\"ל להקל בשל גוים גם מדברי הר\"ן יראה כן שהביא הירושלמי והוכיח ממנו לאסור של גוים בערלה וכלאים לבד משמע דבחדש אין ראי' לאסור וממילא הוא מותר. ועוד מלבד זה יראה להוכיח בתלמוד דידן שחדש מותר בשל גוים בפ\"ק דר\"ה איתא בעי מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו א\"ת דעייל ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר גוי ממאי דאקריבו דילמא לא אקריבו לא ס\"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו א\"ל כל שלא הביא שליש ביד גוי והשתא אי אמרת דאיסור חדש נוהג אף בשל גוי קשה מה צ\"ל ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול כו' בלאו האי דיוקא המ\"ל לא ס\"ד דכתיב ויאכלו וכו' שאם לא הקריבו היכי הוי אכלו ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש אלא ודאי איסור חדש אינו נוהג בשל גוי וכיון דהשתא ס\"ד דלא הקריבו כיון דעייל ביד גוי להכי צריך להאי דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאי אמרת דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכיל הא בשל גוי אינו אסור משום חדש אלא ודאי דהקריבו עומר משום ישראל ולהכי לא אכיל מעיקרא של ישראל מהיכן הקריבו ומשני שלא הביאו שליש ביד גוי הרי מוכח להדיא דדאורייתא אין איסור חדש נוהג אלא בשל ישראל וכן יראה ממ\"ש לקוטי מהרי\"ל וז\"ל ואע\"ג דיש פוסקים דא\"צ ליזהר בזה הואיל בלא\"ה איסור חדש בח\"ל מדרבנן מ\"מ אנשי מעש' מחמירין על עצמן וכה\"ג כתב בתה\"ד בשם הא\"ז ודבר זה א\"ל כלל דאיסור חדש בח\"ל מדרבנן דהא קיי\"ל כר\"א דהחד' אסור מן התורה בכל מקום אלא ודאי דר\"ל דבשל גוים אינו אסור אלא מדרבנן וסתם ח\"ל של גוים הוא וה\"ט מאחר דמוכח בפ\"ק דר\"ה דאין איסור מדאורייתא אלא של ישראל ובירושלמי משמע דאסור בשל גוים ס\"ל דאסור מדרבנן בשל גוים אבל אני אומר כיון דמדאוריי' אין איסור בשל גוים מה\"ת לן לאסור בשל גוים מדרבנן ולחדש גזירה ואיסור שלא נאמר בתלמוד בפירוש דהראי' מהירושלמי כבר נדחית וגם מ\"ש הרא\"ש בתשו' דנילף במכ\"ש מערלה כבר דחיתי ראייתו ומתוך מ\"ש בסמוך נתחדש לנו עוד סבר' לומר שאין ראיו' הרא\"ש ראי' כלל דודאי שאני ערלה דנוהג בארץ אף בשל גוים דלא מיעטי' רחמנ' הלכ' ראוי לגזור בו בח\"ל אף בשל גוים דכל דתיקון כעין דאוריי' תקון אבל חדש שאי' אסור בשל גוים אפי' בארץ מדכ' קצירכם דלמדין מיני' שאין העומר בא אלא מקציר ישראל וממילא משמע כיון דתלי רחמנא איסור החדש בהבאת עומר כדכתיב ולחם כו' מעתה כשם שאין העו' בא אלא משל ישראל כך אינו אוסר נמי אלא בקציר ישראל וכמו שהוכחנו מההוא דפ\"ק דר\"ה הלכך אפילו בח\"ל ראוי לגזור בו בשל גוים ומה שמחזק כל זה הוא התשובה שבידי למהר\"ם מ\"ץ שכתב שרבינו אביגדור כ\"ץ כתב בספרו דחדש בח\"ל אינו נוהג בשל גוים וז\"ל שהשיב ריב\"א הא דחדש נוהג בח\"ל ה\"מ בשל ישראל אבל בשל גוים אינו נוהג בח\"ל ויכול לשתות שכר אפילו בחורף וגם בה\"ג משמע דחדש אינו נוהג בח\"ל בשל גוים ושמא משמע להו דהלכה כת\"ק דר\"א בפ\"ק דקידושין ע\"כ וע\"ז סמכו העולם הגאוני' שהי' קרוב לזמנינו זה כמו מוהר\"ר שכנא ומהרש\"ל ושאר גאוני עולם וכבר בררנו דאף אם הלכה כר\"א אין לאסור בשל גוים מעיקר הלכה ואולי ר\"י גופיה לא פסק כן הלכה למעשה אלא שכתב שכן נראה לכאורה מירושל' שלא לחלק והבאים אחריו לא רצו לחקור אחר דבריו ותפסו בפשיטות לאיסור אבל אחר העיון יראה דמותר ולכן אין להרהר אחר המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל ומי שירצה להיות פורש יחמיר לעצמו ולא יורה לאחרים דלא ליתי לאנצויי ודוקא למי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד כמ\"ש ראב\"י בריש ברכות לענין ק\"ש של ערבית לא כמו שעושה המשוגע הזה שמדקד' באיסור חדש בשל גוים שאין בו איסור יותר לכל היותר כי אם מדרבנן כדפי' ואינו נזהר בעבירו' חמורות להשתכר כמעט בכל יום ויום ולנבל פיו אוי לו לנפשו שמלעיג על התלמוד ועל הגאו' ובשאר דברים שאסור להעלותם על הכתב סוף דבר מאחר שהחזן ההוא נשא לבו להורות הורא' במקומי היפך דברי שלא כדין ובמקום שאני אוסר הוא מתיר ובמקום שאני מתיר הוא אוסר וכ\"ז לא פעם א' ופעמים מורה הוראו' בפני היפך דברי אחר ההתראה פעם וב' דפשיטא שהוא ראוי לנדותו וחל הנידוי כדין ומעתה כיון שנתבאר שהנידוי שנידיתיו כדין היתה ראוי לך שתסדר לו תשובה על מעשיו ועניניו ולא יהיה חכם בעיניו להבזות התורה ולומדיה בקרב שני' ומכתבך נראה בהיפוך שהנידוי שנידיתיו שלא כדין היתה ובזה אין עליך אשם לאשר לא ידעת תוכן הענין ובפרט כל מעשה ומעשה שנעשה אמנם מ\"מ אינו ראוי לתת כתוב וחתום בדרך פסק דין ביד הבע\"ד טרם שמוע דברי שכנגדו בדין כי ע\"ז הזהירה התורה כנודע ומעת הגיע כתבך רחפו כל עצמותי ונעותי משמוע ועיני תדמע דמוע וכל שומעיו תצלנה שתי אזניו אוי לו על בזיון התורה ולומדים שהקרה לפניו ומי יחוש לכבוד התורה ולומדיה יותר ממך צדיק ועניו ועתה נתפתה לאיש משוגע בעניניו ועוד אני אומר אפילו הי' נידויי שלא כדין אין ביד החזן ההוא לומר אדרבה נגדי כאשר מבואר שאינו בדרך תלמיד אפילו נגד מי שהוא פחות מערכי וכבר בארתי דלאו דוקא רבו ממש אלא אפילו לא למד ממנו כלל דלא כמהרי\"ק בתשובה שהשיב למהרי\"ב ועוד אפילו שבקינין לי' כל טעותי' שנידוי שלא כדין הוא ונידויו כדין הרי אמרתי אליו בפני חשובי קהל רוצה אני להיות ציית דין בפניהם או בזבל\"א והם ידונו אם הוא פשע נגדי או אם אני פשעתי כנגדו ועוד מה ענין קריאה לס\"ת לענין נידוי דבר זה נשתקע ולא נאמר ואם נפשך לומר שאינו מחויב לקרוא אותי לס\"ת מאחר שאיני נותן לו שכירות דבר זה ודאי לא עלה ע\"ד שום אדם בעולם שהרי לפי מנהגינו אין כח לש\"ץ לעלות לברך בתורה כשירצה הוא רק ביד הסגן לצוות עליו שיקרא לעלות לתורה פלוני ופלוני כי לכך הוא קונה המצוה בדמים יקרים לפעמים כדי לכבד מכבדיו וע\"ד כן השכיר עצמו מתחלה והרי הוא משועבד לקרות לתורה כל מי שאומר לו הסגן וכי יעלה על הדעת לומר שכשיבואו אורח' או שיהי' לו שונאים שהוא מנדה אותם שאין הש\"ץ מחויב לקרותם לס\"ת כשירצה הסגן ומכ\"ש בחזן ההוא שבא בגבולי וידע שהקהל תקנו ביניה' לקרוא אותי לס\"ת בכל שבת כמנהג וע\"ד כן השכיר עצמו תחלה סוף דבר במחילה מכ\"ת השתיקה בזה הי' יפה לך הרבה מדיבורך אפי' תתנצל לומר שכתב' כן דרך גוזמא או דרך דחיי' או שכתבת כן על צד כונה אחרת הנעלמת מעינינו אעפ\"כ אין בזה התנצלות ע\"ד אמת לאיש כמוך המפורסם בשם טוב על כל בני גילו בתורה ובי\"ח כולו. ועתה נתפתה לשוטה סר צילו ובאמת אמרתי לחשובי הקהל שיקיימו דברי' ככתבם וכלשונם אמנם הם חשו לכבודך וגם לכבודי ועל כבוד התורה ולומדי' שלא יתחלל בפני ההמון והנה בקשתי מכבודך תביט בעין החמלה על כל דברי אלה ואם ח\"ו פשעתי אקבל הדין באהב' כלולה ואם פשע הוא כנגדי תייסרנו בנידוי ושמתא ואלה וחרפה ולקלל' ותקנא לכבוד התלמוד בבלי בלולה בכולה. וכבוד התוספות והראב\"ד והרא\"ש עלה למעלה שהורידם והשפיל' בשבט פיו לא תסולה הי' בעיניו זוללה. על זאת ייליל יללה. וינחם מרעתו ומחשבתו לא צלולה וכס ישיבתך ומעלתך יעלה למעלה לשם ולתהלה עד ביאת גואל שחוק פינו ימלא ולשונינו רינה ונעל' דברי הצעיר ה\"ק יואל בן לא\"א מוהר\"ר שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "אצילי ארץ גודרי גדר ועומדים בפרץ בל יגיע כליון וחרץ הלא המה ראשי ומנהיגי ארץ המתוועדים ביריד לובלין לחזק ולתקן בדקי דבקי בית ישראל ידיהם ולבותם באמונה לאל בזכותם וצדקתם ימהרו ויחישו הגואל בימיהם ובימינו תוושע יהודא וישראל אכי\"ר:",
                "אנכי עבדיכם החתום בשולי היריעה כבר באתי לעורר אתכם בכתב קטן ביריד שהי' בחודש כסליו שפ\"ב על דבר החרמות שהסכמתם לתקן תקנות ולהחרים ע\"ז ועתה באתי להוסיף לשמע אוזן קול ענות קול חלושה ממחנה העברים מרחוב היהודים בלובלין שגזלום ושללום השודדים ונלוו עליהם ריקים ופוחזים ימ\"ש והעלו בידם כל נתח טוב וכסף וזהב לרוב בעו\"ה והנה אנכי חושש ודואג על היהודי' מנהיגיהם וראשיהם כי המה הגורמים בנזקין כי הלא למשמע אוזן שלש פעמים בשנה בהיריד' בלובלין שמחרימים ליחידים המפוזרים בעיירות ובכרכים דאבה נפשנו כי המפורסמות ידועות לכל שלא לבד שהמוחרמים אינם נוהגי' בעצמן דין נידוי ומוחרם אלא גם הצדיקים ויראי אלקים נתפסים בעוונם מקצתם בבלי דעת וגם בלא דעת נפש לא טוב ומקצתן כמוטעין וכאנוסין ולא די זה אלא מקרוב באו להוסיף ולהחרים ולצאת על הכלל כולו בשבעה ס\"ת ולא עדיפי הני גדולי הדור ראשיהם ומנהיגיהם מיהושע בן נון שהחרים כשאסר לישראל ביזת יריחו והי' טעמו ונימוקו עמו ועל כל זה אמר קום לך וקא דריש רב בפ' נגמר הדין מת\"ל קום לך אמר הקב\"ה ליהושע אתה גרמת להם ופרש\"י שלא הי' לך לאסור עליהם ביזת יריחו והיינו דקאמר להו בעי רק שללה ובהמתה תבוזו שלא תחרימם עוד שלב האדם מלא רע ומתאוה תאוה בראותו ריוח ממון מזומן לפניו לא יחוש על החרם הגם הוא מגדולי ישראל וכל ישראל ח\"ו נתפסים בעוונו ומי נענש תחלה הלא המה השופטים והמנהיגים שהחרימו והסכימו בחרם. ולא ירע לבבכם על דברי אלה כי הלא תלמוד ערוך הוא פרק לא יחפור רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרת בספינה כו' נח נפשי' דרב אדא ב\"א רב יוסף אמר אנא ענישתי' דאנא לטיתיו רב דימי אמר אנא ענישתי' כו' ואיכא למידק דמנ\"ל לרב יוסף דעל ידו נענש דלמא ע\"י חבירו נענש וכן קשה על כל אחד ואחד דמנ\"ל דע\"י נענש וצ\"ל דכ\"א הי' מצטער ומחזיק עצמו לחוטא שע\"י נענש חבירו וכן פירשו התוס' וז\"ל כ\"א הי' מתאונן שע\"י מת משום דאמרינן בשבת פרק שואל כל מי שחבירו נענש ע\"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב\"ה כו' ותו גרסינן באגדת חלק אמר הקב\"ה לדוד עד מתי יהא עון זה טמון בידך ע\"י נהרג נוב עיר הכהנים וע\"י נהרג שאול ושלשה בנים ע\"י נהרג דואג ואחיתופל רצונך יכלה זרעך כו' אלמא דדוד המלך ע\"ה לא פשע במידי רק שעל ידו באו תקלה אפ\"ה נענש ק\"ו בנ\"ד שאין ספק שע\"י חומר החרם שהתחדש בשנה זו נהרגו כמה נפשות ונטרדו מן העולם בדלות ובשפלות דפשיטא דאיכא למיחש שהגורמים ח\"ו יגיעו לעונש יסורין ועל דרך זה פסק מהרי\"ו בתשובה שמי שע\"י שליחתו בדרך נהרג איכא למיחש לעונש יסורין אע\"פ שהוא לא פשע במידי. ואם באנו לדון על גוף התקנות בחרמות יש להרהר כי מי התיר לכם להחרים על הכלל כולו בלי הסכמת גדולי החכמים ואע\"פ שאתם נבררים ונשלחים מכל הקהלות שבמלכות מ\"מ אפשר שאין ממש כמעט בכל מה שהחרמתם וראי' ברורה לזה מפ\"ק דב\"ב הני טבחי דאתנו אהדדי כו' ומסיק ה\"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו ופרש\"י אלא בפניו ואע\"פ שיש מי שפירש דדוקא בבני אומנות אחד צריך שיסכי' עמהם בתנאי אדם חשוב אבל בתנאי כל בני העיר אין צורך להסכמת אדם חשוב אע\"ג דאיתי' ותנאם קיים בלי הסכמתם כבר השיגו כל המפרשים עלי' דהך סברא והמסקנא היא דבני אומנות א' הרי הן כבני עיר א' ואין תקנתם כלל בלי הסכמ' אדם חשוב וכן פסק בח\"מ סוף סי' רל\"א ופי' אדם חשוב כתב מו' לוי חביב בתשובה שהוא שיהא נודע בשם הגדולים אשר בדור ויהי' מנהיג בעיר והנה עמכם גדול הדור הגאון מוהר\"ר שמואל סג\"ל אב\"ד ור\"מ דק\"ק לובלין הי' לכם להמתיק סוד ועצה עמו בחומר חרם הגדול אשר החרמתם וכולי האי ואולי כי לפענ\"ד בחרם כזה שהוא כולל הקהלות שבמלכות אינו קיים כ\"א כשיסכימו בו כל הגדולים שבדור לפחות בקהלו' גדולות ואין התנצלות לפי\"ז לומר קלקלה זו היא תקנת כל העולם ולומר כיון דאין בחרם ממש א\"כ אין נענשין עליו הא ליתא דאע\"פ דלפני יחידי סגול' הוא גלוי לפני המון עם מי הוא גלוי הן עוברין על החרם במזיד ורצון וצריכים כפרה כדברי רז\"ל על וד' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר כו' וכפרש\"י בפ' מטות ואיך שיהי' הנה הגדולים שהסכימו בחרם הגדול הל\"ז מבעי להו למיחוש ליסורין ח\"ו ע\"ד אנא ענישתי' כו' דפרק לא יחפור שהבאתי וכמו שהתבאר בדברי מהרי\"ו. והנה בית מנוס הקרוב הוא להתיר כל החרמות בפתח וחרטה לעקור החרם למפרע ולא יהא שוב מרקד ביניהו עונש חרס ועל העבר ימנו בכל קהלו' גדולים בתורה לסדר תשובה ולקנוס העובר לפי הנאתו ולפי גודל חטאיו וכאשר אנחנו עושים פה היום בקק\"ק ד' הטוב יכפר בעד כל ישראל והחרם שהחרמתם אע\"פ שהי' תחלת כוונת מכ\"ת למיגד' מלתא לבל יגיע חמת המלך יר\"ה על הכלל כולו ולא עדיף מנדר של שחוק וקוביא דאסור להתירו וכתב רבינו טובי' במרדכי דמסכת שבועות דמעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה הוא כי אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם עכ\"ל. והנה עיניכם הרואות דק\"ו בן בנו של ק\"ו שאינן יכולין להתאפק ולמשול ברוחם מלהרויח להחיות נפשם ונפש ביתם בעסק חלוף המטבעות הנתחדש בעו\"ה בדור הזה ואינני אומר שלא לתקן תקנות ע\"ז כי ודאי כל מה שתקנתם עד הנה ותתקנו עוד הכל הוא צורך שעה אלא שיש לכם לפרש בתקנה שלא הסכמתם ע\"ז בחרם אלא שאר עונשים על העובר שיענש בכך וכך ממון וכך וכך בגופו ולגרשו מן המלכות או למסרו ביד השררות כפי ראות עיניכם מה טוב לתקן הדור והי' ד' אלקים עמכם בעצה זו כי כאשר תעשו מעשה אף בא' מגדולי הדור הך הכפתור וירעשו הסיפים ותמנו ע\"ז משרתים יראי ד' וחושבי שמו שיהיו ראשי ההשגחה ולא יחניפו לשום אדם ולא יקחו מהם ממון להעלים עיניהם מהעובר על התקנה ואל תחושו להפסד ממון שתוציאו לפרנס ראשי ההשגחה ולשלם להם שכירותם כי אשר לו הכסף ולו הזהב ימלא חסרון זה בכפל כפלים ויצא הפסדכם בזה בשכרכם והנה מעתה כל העם על מקומו יבא בשלום כי התקנות יהי' להם חיזוק וקיום גדול כי העובר יהי' נענש בגופו ובממונו מיד ב\"ד וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד וגם לא יהיו נתפסים הצדיקים בעון היחיד ואף אתם תהיו נקיים מעון מד' ומישראל כי לא יהי' נענש אדם בגרמתכם. אחי ורעי באתי עוד לעורר רום מעכ\"ת תשימו לנגד עיניכם תוכחת מלאכי הנביא האחרון אמר למימי אבותיכם סרתם מחוקי ולא שמרת' שובה אלי ואשובה אליכם אמר ד' צבאות ואמרתם במה נשוב היקב' אדם אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו הנה הוכיח אותם ע\"ד שהי' מקבלין גזירה בארור ובקללה לתת המעשר והתרומה ונאסר עליהם בתורת חרם וקללה ואח\"כ אותם אתם קובעין פירוש גוזלין שאתם נהנים שוב מן הארורים ואמר במארה אתם נארים כלומר שהקללה היא חלה על כולכם כיון שהגוי כולו פירוש דכל ישראל יכולין לקבל ורובו ככולו וזהו אמרו ואותי אתם קובעים כשעובר א' מכם על החרם הנה אותי אתם קובעים כיון שהגוי כולו יכולים לקבל כדאיתא בפ\"ק דהוריות ופרק אין מעמידין ומעתה נלמד אנחנו בק\"ו בחרם שהחרמתם דאע\"פ שהוא למיגדר מלתא לא עדיף מן החרם שהחרימו לשם מצוה לתת המעשר והתרומה ואפ\"ה הוכיחם הנביא דמאחר שהגוי כולו יכול' לקבל א\"כ נענשים כל ישראל א\"כ כ\"ש בנ\"ד ואם נפשיכם לומר דבחרם זה שהחרמתם אין הגוי כולו דרוב הציבור אין יכולין לעמוד בו כ\"ש דיש לו היתר דכיון דלא פשט איסורו ברוב ישראל דאין גוזרין גזרה על הציבור אא\"כ יכולים לעמוד בה ואפילו הי' גזרתכם זו כגזירת שמן דעמדו בנפשותיכם הותר אף בב\"ד קטן כיון שלא פשט איסורו ואם נפשיכם לומר דפשט איסורו ברוב ישראל אפ\"ה ב\"ד הגדול יכול לבטל חרם זה וכמ\"ש התוס' בפרק אין מעמידין והבי' ראי' ברור' מהא דאמ' שמואל בפרוזב' אי איישיר חילי אבטליני' ואין ספק אצלי שכפי ענוות' וחכמתכם הרמה והנשאה תטו אוזן לקול דברינו אלה במה שנוגע בכם ממש שלא יהא עליכם משא חשש אנא ענישתי' כו' ואצ\"ל דהתכלית המבוקש מן החרם תוכלו לתקן בחיזוקים וקיומ' כל מה דאפשר אף בלא חרם כשתמנו ראשי ההשגחה בכל הקהלות ובלובלין בירידים כנזכר ולא יראה שוב בישראל ערות דבר ושב מאחריו מי שאמר לעולמו די יאמר לצרות ישראל היושבים בגולה די ויראה בענינו ויריב ריבינו ויגאלנו במהרה גאולה שלימה שאין אחריו צרה אכי\"ר הועתק מגוף כתיבת יד הגאון מוהר\"ר יואל בעל ב\"ח:"
            ],
            [
                "הלכות נדרים ושבועות",
                "יפה נוף משוש כל הארץ כו' לאהו' אבי מו' כו' הגאון הגדול מו' יואל נ\"י. ילמדנו רבינו באיש ואשה שהתקשרו עצמם בתקיעת כף לישא זה את זה והאשה הוסיפה עוד לישבע שאם לא תנשא לו לא תנשא לשום אדם בעולם ובשעת השבועה לא קבעו שום זמן לנישואין ואחר חצי שנה רצה האיש ליסע אל ארץ אחרת ודיברה על לבו פן ימעל בה וישא שם אשה אחרת ולא ישוב אליה עוד לכן הוסיף עוד ונשב' בנקיטת תפילין בידו שלא ימעל בה ושאלו אותו אם ישוב במהרה למקומו והשיב שעכ\"פ לא יאחר רק שנה או שנה ומחצה או שנתיים ואפשר שיבא אחר חצי שנה ונתן לאשה סכין קטן חשוב שיהא לה זכרון ממנו וביקש ממנה שלא תמכור אותו והלך לדרכו וזה רק חצי שנה שהלך לדרכו ורוצים קרובי האשה להשיאה לאיש אחר ילמדנו מעכ\"ת אם יש להתיר השבועה שלא מדעת ורצון האיש. ולדעתי נראה פשוט דעכ\"פ צריכה האשה להמתין שנתיים ימים כאשר קבע לה ואי אפשר להתיר בתוך הזמן שלא מדעת האיש שזה דומה ממש לנדר משה שנדר ע\"ד יתרו בשביל הטובה שעשה לו ליתן לו בתו וזה נמי מקרי טובה שכ\"א רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה וא\"כ אין להתיר השבועה בלתי ידיעת ורצון האיש ואף שקצת מרבותינו פסקו דלדבר מצוה מתירין נדר שנשבע ע\"ד חבירו אפי' בלא דעת חבירו וה\"נ דבר מצוה הוא דאף דאין אשה מפקדת על פר\"ו מ\"מ מצוה הוא שתנשא לאיש ולא תתעגן אעפ\"כ אין להתיר להאשה הנדר בלי ידיעת האיש אחר שכבר פירש ר\"ת דלאו לכל מצוה מתירין בלא דעת חבירו אלא דוקא כההיא מיקרי דרדקי וכמ\"ש הר\"ן בתשו' הביאו ב\"י בסי' רכ\"ח בי\"ד וכן פסק להדיא הגאון מהרמ\"א בי\"ד סי' רכ\"ח ס' כ' דאין להתיר לא' בלא דעת חבירו בכה\"ג רק נסתפק' אם יש להתי' לה הנדר לאחר שנתיים ימים מאחר שהיא נשבע' לו בסתם שתנש' לו ולא קבעה שום זמן והוסיפה לישבע שאם לא תנשא לו שלא תנשא לשום אדם ומשמעות לשון שבועתה שגם זה שנשבעת שלא תנשא לשום אדם אם לא תנשא לו הוא לטובתו לומר שתמתין עליו כל ימיה ואף שקודם הליכתו לדרכו אמר לה שיבוא לאחר שנתיים לא היה אלא פיתוי דברים. ונראה לי עוד דאף אם הוא היה נשבע ע\"ז שיבא וישאנה לאחר שנתיים ויעבור על שבועתו זאת ולא יבא לאחר שנתיים צריכה היא להמתין עוד ואין לה התרה ולא דמי למ\"ש הב\"י סימן רל\"ו בשם רבינו ירוחם באיש ואשה שקבלו חרם לינש' לזמן קבוע דמי שעכב והעביר המועד אסור להנשא לאחר והלה מותר דהיינו דוקא כששניהם נשבעו על זמן הקבוע משא\"כ בנידון דידן שמשמעות לשון שבועתה שנשבעה היא משמע שנשבעה שאף אם לא ישא אותה לאחר זמן לא תנשא לאחר ותמתין עליו ואף שהיא מתרצית דיבורה עכשיו ואומרת שלא נתכוונה לזה לאו כל כמינה דבנדר לחבירו כל מה שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנ' דמוכח וכמ\"ש מהרמ\"א בסימן רי\"ח בשם הריב\"ש ורמב\"ן א\"כ מכ\"ש בנ\"ד שלא נשבע גם הוא על זמן קבוע רק בסתם רק לאחר זמן קודם פרידתו ממנה אמר לה שיבא לאחר שנתיים וישא אותה וכל דבריו אלו היו כדי שתסמוך דעתה עליו כך הי' נ\"ל. אכן יש להקל ולומר דמסתמא בשעת שבועתן לא הי' דעתן שיהא אגודי' זה בזה כל הימים רק מסתמא נשבעו שישאו זה לזה בזמן שיסכימו שניהם לאח\"כ וא\"כ לאחר שקבעו זמן ביניהם לאח\"כ חלה השבועה על הזמן ההוא ואם יעבור הוא הזמן שקבע הוא הרי היא פטורה משבועתה שנשבעה להנשא לו ומה שנשבעת עוד שאם לא תנשא לו לא תנשא לשום אדם אפשר שאין משמעו שתמתין עליו שהרי לשון זה כולל ג\"כ שאם ימות הוא שלא תנשא ג\"כ לאחר וזה אינו לטובתו ולפי\"ז יש להתיר לה שבועה זו בפתח וחרטה ועכ\"פ אין להתיר עד לאחר שנתיים ואז יתירו לה תחלה מה שנשבעה שאם לא תנשא לאיש הזה לא תנשא לאיש אחר כך היה נלענ\"ד אך מפני שענייני נדר הם חמורים מאוד אמרתי להעלות דברי בכתב ולהביאם לפני מורי ומכ\"ת יורני אם שגיתי ואחת שאלתי מאדוני שיעיין מעכ\"ת בדבר זה ויודיענו תשובתו הרמתה ויהא שכרו כפול לו מן השמים. ומה שנתן לה הסכין פשוט הוא בעיני דאין בזה חשש קידושין אף אם נתן לה בשעת השבועה דקיי\"ל אין חוששין לסבלונות בזמנינו לשם קידושין יודיע לי מעכ\"ת תשובתו באריכות באר היטיב כ\"ד בנך הק' והצעיר שמואל צבי הירץ:"
            ],
            [
                "שאלה מק\"ק בריסק. באשה אחת שנדרה ונשבעה שלא תנשא לאחר מיתת בעלה לשום אדם בעולם וכל זה נשבעה ע\"ד חתנה ובתה וחמותה וגם באם שתעבור תתן קנס פרעון כך וכך לצדקה וע\"ז מסרה מודעא והעדי' כתבו בתוכה והכרנו באונסה והנה הרב דק\"ק בריסק שי' בצירוף המנהיגים כתבו שאין לסמוך ע\"ז שבאמת נתברר להם שלא היה שום אונס בדבר השבועה עוד כתב הרב הנ\"ל שהאשה סילקה את הקנס הנ\"ל לצדקה גם חתנה ובתה וחמותה שנשבעה על דעתם פטרו ומחלו לה במחילה גמורה את השבועה הנ\"ל בכן כשיהי' לה כתב התרה מן ג' ראשי ישיבות מפורסמים אז תהי' מותרת להנשא לאיש עכ\"ל הרב והמנהי' והנה העידו העדים הראשונים בפני ב\"ד דייני דמתא דק\"ק בריסק דבשעה שנשבעה האשה בפניהם היו נושאין ונותנין בפני בנה ז\"ל כשהי' מוטל על משכבו ומת מתוך חליו וא\"ל לבנה ז\"ל שיתן כל אשר לו במתנה לאמו כי הלא היא נשבעת שלא להנשא לאיש וכן עשה ונתן הכל במתנה אלא שהאחד העיד שאינו יודע בבירור אם השבועה היתה קודם המתנה או לאחר המתנה אבל זה יודע בבירור שגם בחצר קודם שבאו לחדר שהי' הבן מוטל על משכבו היו נושא' ונותנין משני דברים הללו מענין השבועה ומענין המתנה אבל איננו זוכר הדבר' כהווייתן וכסדרן איך היו זה אחר זה והעד השני העיד שבעלה ציוה לפני מותו שתהא אשתו שולטת בכל העזבון ונותן הכל בידה כשתתקשר שלא תנשא לאיש ולאחר שמת באה מרת חנה הנ\"ל ואמרה שרצונה לישבע אח\"כ כשבאה לבנה ז\"ל לפני מיתתו נתן הבן לאמו מרת חנה הכל במתנה אלא שאינו זוכר אם אמר אני נותן במתנה לאמי את הכל כיון שנשבעה או אם אמר אני נותן הכל לאמי במתנה אם תהא נשבעת גם אינו זוכר אם השבועה היתה קודם המתנה או לאחר המתנה גם העידו עדים דבשעת השבועה לא הזכירו תנאי הנ\"ל אלא שנשבעה סתם ובאתה האשה לפני רבותינו להורות לה אם יש לה היתר שתנשא לאיש ולא תהא עוברת על השבועה אם לאו:",
                "תשובה לענ\"ד ע\"פ העדים הראשוני' שחתמו תחלה בסתם שנשבעה האשה ואח\"כ העידו שהשבוע' היתה על תנאי ולא נתקיים התנאי א\"כ אין על האשה שום שבועה ויכולה להנשא בלי שום התרה שהרי אפילו עידי השטר עצמו נאמנין לומר תנאי הי' דברינו אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין זה מגיד וחוזר ומגיד דאין עידי השטר חשובין מן הסתם כאלו העידו בפירוש דלא הי' שום תנאי כדמוכח להדי' בחה\"מ סימן פ\"ב דכתב שאם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה ואין המלוה מודה לו מקבלין עדותן שאפילו עידי השטר עצמן נאמנין לומר תנאי הי' דברינו ואפילו כ\"י יוצא ממקום אחר ונפטר הלוה אפילו בלא שבועה הרי שכתב דלא מיבעיא כשעדים אחרים מעידים על תנאי דהשת' אפי' אם מעידים עידי השטר בהיפך אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' אלא אפי' עידי השטר עצמם נאמנים ואין זה חוזר ומגיד. (חסר איזה שורות) וזה פשוט ג\"כ שאין חילוק בין קדמה השבועה למתנה או קדמה המתנה לשבועה דכיון שהיו נושאין ונותנין תחלה בחצר על עסק השבועה והמתנה והעמידו מעמד גמור שכך וכך תהא נשבעת ובנה יתן לה כל נכסיו במתנה ואח\"כ מיד באו לפני הבן בעודם עסוקי' באותו ענין ודברו עם הבן שכך העמידו המעמד א\"כ אין חילוק בין קדמה שבועה למתנה או מתנה לשבועה השבועה לא היתה אלא ע\"ד המתנה והמתנה לא היתה אלא ע\"ד השבועה ולכן אע\"פ שנשבעה בסתם אין ספק שלא נשבע' אלא ע\"ד המתנה כפי המעמד שהעמידו ביניהם בתחלה וכדומה לזה כתב הרא\"ש בפ' א\"נ בההיא דזבין ארעא לחברי' שלא באחריות דאם בתחלת המכר אמר המוכר ללוקח קני לך שדה זו ואי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא וכו' הוי תנאי גמור אע\"פ שהלוקח צריך לתנאי ומוכר מתנה אותו כי בודאי לא נתכוין הלוקח לקנות אלא כפי מה שפירש לו המוכר ופסק כך בח\"מ ריש סימן ר\"ז וה\"נ לא נתכוונה האשה בשבועתה אלא כפי מה שפירשו לה שינתן לה כל נכסי בעלה אם תהא נשבעת כך וכך שלא תנשא כל ימי חיי' וכיון שלא נתקיים התנאי אין כאן שבוע' וא\"צ התרה כלל. ועוד נראה דאפילו את\"ל שנתקיים התנאי דמיד לאחר המתנה היתה האשה מוחזקת בכל הנכסים מקצת זמן ובאו לרשותה ואח\"כ חזרו שניהם האשה החזירה המתנה כולה ליד יורשי בעלה והיורשים פטרו ומחלו לה השבועה שנשבעה על דעתם שלא תנשא לאיש. הנה הדבר פשוט שיש התרה לשבוע' זו ותחלה יתירו לה השבועה שנשבעה שלא תהא התרה לשבועה זו ואח\"כ יתירו לה מה שנשבעה שלא תנשא לאיש דאע\"פ שלא נשבעה אלא בשביל הטובה שנתנו לה כל נכסי בעלה מ\"מ כיון שדעת היורשים הוא למחול לה על שבועתה ושתנשא לאיש אין כאן בית מיחוש דאע\"פ שהבן מת מיד אחר השבועה והמתנה מ\"מ יורשי הבן הם עומדים במקומו לירש נכסיו והם פטרוה מן השבועה לפיכך יש לה התרה כמבואר בב\"י סימן רכ\"ח באריכות ובש\"ע סעיף ב' וז\"ל הריב\"ש ומביאו ב\"י שם על האשה שנשבעה שלא תנשא כי אם ברצון אחיה ואמה בהסכמה אחת ועתה אחי' מסכים שתנשא לשמעון ואמה אינה כו' עד וקרוב אני לומר שאף היתר אינה צריכה וכו' אלא שטוב לעשו' בזה היתר ע\"י שלשה עכ\"ל. עוד הביא ב\"י תשובת הר\"ר דוד כהן על אשה שהשביע בעלה סמוך למיתתו שלא תנשא לאיש לאחר מותה ואח\"כ נתחרטה והתירו לה בלי שתודיע להם שבעל' השביע' דמותר עכ\"ל הרי לך דלהריב\"ש אף למ\"ד דאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה כל שהודיעו לאותן שנשבע' על דעת' ומחלו לה השבו' אע\"פ שלא הסכימו בפרסום יש לה התרה לכתחל' ולהר\"ד הכהן אפי' נשבע' ע\"ד בעל' ומת ויורשו עומדים במקומו ולא הודיע' להם מ\"מ בדיעבד הוי התרה מעליא א\"כ נ\"ד שבפני ב\"ד עמדו היורש' בפרסום ופטרוה משבועה דאין ספק דיש לה התרה לכתחלה דאין כאן לא משום חשדא ולא משום בושה וכ\"כ הר\"ן בתשובה הביאו הב\"י שם וז\"ל ע\"ד מי שנשבעה ע\"ד המקום וע\"ד רבים ללכת לא\"י ואשתו מסרבת ללכת וכו' עד ואע\"פ שנשבעה ע\"ד המקום אין דעתו של מקום מצורף בדבר שיש בו נדנוד עבירה לפיכך דעתי מסכמת להתיר שבועה זו ואם קיבל טובה משמעון ולוי בשביל שבועה זו צריך שיעשה יכול' בכל מאמצי כחו שיתרצו הם בהיתר שבועה זו עכ\"ל ועוד הביא מלשון הר\"ן בפ' שבועות שתים בתרא י\"א דכי אמרינן ע\"ד המקום אין לו הפרה בתורה ובמצות לפי שאין הקב\"ה נכנס להתירם לעולם אבל בדבר הרשות אפילו ע\"ד המקום יש לו הפרה עכ\"ל ומביאו בהג\"ה ש\"ע סכ\"ב וז\"ל מיהו אם נשבעה או נדר ע\"ד המקו' היינו בנדר שע\"ד רבים ויש מקילין אם נשבעה לדבר הרשות עכ\"ל ובנ\"ד לא די שנקרא דבר הרשות במה שנשבעה שלא תנשא לעול' אלא אפי' דבר מצוה היא שיתירו לה שלא תתעגן כמבואר בתשובות דלעיל שהביא ב\"י שדבר מצוה היא התרה זו שתנשא לאיש (חסר ב' שורות) ונ\"ד נמי דבר מצוה היא. ועוד דאין כאן שבועה גמורה וא\"צ התרה מאחר שמסרה מודעא קודם שנשבעה שמה שתתקשר כנגד יורשי בעלה בעדי' או בקנין או בת\"כ או בשבועה יהי' כל התקשרו' בטל ומבוטל ואני מבטל לפניכם כי אנוסה היא לעשות התקשרו' זה א\"כ גילתה דעתה שהשבוע' הוא כדי לקבל מתנה אין פיה ולבה שוין בדבר זה ואין כאן שבועה דאפילו את\"ל דהעדי' לא הכירו באונסה מ\"מ דמי לשטר מודעא על מתנה שנותן לאחר דא\"צ להכיר אונסו שאפילו אם אינו אונס כיון שאינו נותן או מוחל מדעתו אין המתנה או המחילה כלום כמ\"ש בח\"מ סי' ר\"ה ודלא כפירשב\"ם דאם נודע דלא הי' אנוס המתנה קיימת דליתא אלא כרוב פוסקי' וכמ\"ש ב\"י לשם וא\"כ בנ\"ד נמי דכוותי' דכיון דגילתה דעתה דאין לבה מסכמת לשבועה זו ולמתנה זו אין כאן שבועה. ותו דאיכא למימר דאע\"ג דלא אנסוה אונס גמור כי ההוא דתליו' ויהיב מ\"מ היא נאמנת לומר שהיתה אנוסה מטעם שהלחישוה בדברי גזומים בסתר והפחידוה בכמ' דברים ואע\"פ שלא הכירו העדים באנסה היא נאמנת על עצמה באיסורין אלא דקשיא לי לפי\"ז דא\"כ צ\"ל שהאשה היתה נשבעת שבועת שוא שלא תנשא לאיש כל ימי חיי' שהרי דעתה הי' בשעת השבוע' להנשא לאיש וטפי יש לנו להעמיד' על חזקות כשרות ולומר דאע\"פ דמתחלה בשעת מסירת מודעה היתה דעתה לינשא לאיש מ\"מ אח\"כ כשנשבעה שלא תנשא גמרה בדעתה לבטל מודעא ושלא תנשא לאיש שהרי בדין אסמכתא ודבר שלא בא לעולם דלא קנה אפ\"ה שבועה ות\"כ מבטל האסמכתא ודבר שב\"ל וחייב לקיים השבועה והת\"כ ה\"ה בדין מודעא דפשיטא דהשבועה שנשבעת לא גרע מביטול מודעא. והכי מוכח להדיא מתשובת הרמב\"ן בסימן רע\"ו הביאו הב\"י לשם על אחד שנשבע שלא לישא את משודכתו ומסר מודעא שמפני האונס הוא נשבע אין לו פתחים להתיר שבועתו ע\"ש אלמא דלא הוה מהניא לי' מסירת מודעא לומר שאין כאן שבועה לפי שפיו ולבו לא היו שוין אלא אדרבה השבועה היא מבטלת המודעא דאפילו דבור מבטל דבור כדאיתא ר\"פ השולח כ\"ש דשבועה מבטלת דבור מיהו ודאי דהתרה מועיל לה כיון שהיא אומרת שמתחרטת על שבועה זו וגם מתחלה היתה אנוסה ואפשר ג\"כ לומר שבשעה שהיתה נשבעת שבועה זו ע\"ד המקום היתה כוונתה לומר ששבועה זו היא ע\"ד המקום שיוד' דעתה שאנסוה לישבע ואין המקום חפץ בשבוע' וכן נראה מתשובת הר\"ן שהבאתי בסמוך. וכן כתב להדיא בתשובת הרשב\"ץ הביאו הב\"י ומסיק לשם דלפי זה א\"צ להתירו בפניו רק שיודיעוהו מפני החשד וא\"צ שיסכים בהיתר וא\"כ בנ\"ד שהסכימו היורשים בפני ב\"ד בהיתר זה אין כאן שום ספק דפשיטא דיכולין להתיר לה השבו' לכתחלה כדלעיל אליבא דכ\"ע. הנלע\"ד כתבתי בקצרה בדבר פשוט בלי ראי' מן התלמוד בארי':"
            ],
            [
                "מה ששאלת באחד שקפץ בפני הקהל ונשבע בס\"ת בזרועו שלא ימחול לחבירו לא בעה\"ז ולא בעה\"ב והאיש ההוא לא שאל ממנו למחול לו ובקשת דעתי מהו תשוב' האיש ההוא שנשבע שבוע' בפני רבים בחנם כי לדעתך יש לב\"ד להענישו. תשובה לדעתינו אין עליו עונש כל עיקר כי אינו נקרא שבועת שוא שהוא שבועת חנם. ודוקא כשנשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל כגון על עמוד של אבן שהוא אבן או נשבע על שנים שהם שנים וכיוצא בזה אבל נשבע שלא ימחול לחבירו אין זה שבועת שוא שהוא בחנם לפי שהי' חושש פן יפצרו בו שימחול לו ולכך נשבע שלא ימחול לו אלא שיש להסס ולומר שהוא בכלל נשבע לבטל את המצו' שהלא חייב אדם למחול לחבירו כשהוא מבקש ממנו מחילה אלא כשהוציא עליו שם רע אבל זולת זה אין רשאי שיהי' המוחל אכזר כדילפינן לה מאברהם כדאיתא בפרק החובל אכן לפי האמת אינו נקרא נשבע לבטל את המצוה אא\"כ מפורש בתורה אבל מה שהוא מדרש חכמים ואיננו מפורש בתורה שבועה חלה עליו ואין זה נשבע לבטל את המצו' כמ\"ש הר\"ן ועוד נ\"ל דדבר זה הוא דומה למ\"ש הרא\"ש בתשובה שהנשבע לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה כיון דבדידי' תלה רחמנא (עיין בב\"י אה\"ע סי' קס\"ה שכ\"כ בשם תשובת הריטב\"א) ה\"נ אע\"ג שמצוה הוא שימחול לחבירו מ\"מ כיון דבדידי' תלה רחמנא אין לב\"ד להיות נזקק לזה האיש להענישו. ליל ב' כ\"ה כסלו שפ\"ג לפ\"ק תשובה זו היא מהב\"ח:"
            ],
            [
                "הלכות תלמוד תורה",
                "ומה שחלקת בין בן בנו לבן בתו דלבן בנו חייב לשכור מלמד אבל לא לבן בתו דמאחר שאינו חייב ללמד לבתו תורה א\"כ כל הבאים ממנה נמי פטורים לענ\"ד דאין זה אמת אלא הדבר דאם אתה אומר דלבן בנו חייב לשכור מלמד ה\"ה לבן בתו דתלמוד ערוך הוא בפרק הבע\"י בהיו לו בנים ומתו דהיכי דיש לו בני בנים הרי הם כבנים ואפילו ברא לברתא וברתא לברא וקאמרינין מנא הא מילתא דאמר רבנן בני בנים ה\"ה כבנים ואפילו ברא לברתא ואסיקנא מהכא ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו אבי שגוב וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב יהודה מחוקקים ופרש\"י לא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודא מחוקקי ולא משכחת לה דליתי מתרווייהו אלא הכי דנפקי מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו ומשמע להדיא דלפי שמכיר הי' לומד עם בן בתו תורה עד שהגיע למדריגות מחוקק' ע\"כ אמר מני מכיר ירדו מחוקקים איך שיהיה שמעינין דבני בתו נמי הוי כבנים ואין חילוק בין בן בנו לבן בתו אלא דמה שתפסת בפשיטות דחייב להשכיר מלמד לבן בנו לא משמע הכי בדברי הרמב\"ם פ\"א מהל' ת\"ת דאע\"פ שכת' כשם שחייב אדם ללמוד את בנו כך חייב ללמוד את בן בנו כו' אינו אלא לומר שחייב ללמדו בחנם כי המצו' מוטלת עליו וזהו שסיים ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה ללמד את כל התלמידים ופשיטא דאינו חייב לשכור מלמד לתלמידים אלא ללמד בחנם קאמר שחייב ללמד את כל ישראל אעפ\"י שאינו בניו אלא שבנו קודם לבן בנו ובן בנו קודם לתלמידים אבל לשכור מלמד אינו חייב אלא לבנו בלבד וזהו שכתב אח\"כ וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם וכן פסק בטור י\"ד סי' רמ\"ב וכן הוא בש\"ע לשם והכי משמע ממה שפסק מהר\"מ בהגהות מיימוני דכופין את האב להשכיר מלמדים לבניו כי היכי דכייפינין לי' למולם ולפדותם ומאי שנא האי חיוב מהני חיובים והא דאמר בפ\"ק דקידושין עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה אמר רב יהודא אמר שמואל כגון זבולן בן דן שלמדו אבי אביו מקרא כו' אינו אלא למצוה אבל לא לשכור מלמד ואף ההיא דירושלמי פ\"ק דקידושין ומביאו המרדכי לשם בעובדא דר\"י ב\"ל שהלך למרחץ ושכח שלא הי' חוזר הפרשה עם בן בנו ונזכר ויצא מן המרחץ ולא רחץ ומתוכו פסק שחייב לבן בנו להוליכו לבית הספר אינו אלא שמחויב לטרוח בגופו בכל מה שאפשר לו להוליכו לבית הספר אבל לשכור לו מלמד אין לנו ולא קשה אמאי קאמר הרמב\"ם ואינו חייב ללמוד בן חבירו אלא בחנם דעדיפא מיני' הל\"ל דאפי' לבן בנו אינו חייב ללמוד אלא בחנם דלפי דלא כתב תחלה אלא דמצוה הוא על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים כו' והי' אפשר לפרש דאינו אלא מצוה מן המובחר לכך חזר וכתב ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם כלומר אכן בחנם חיובא נמי איכא ומ\"מ איצטרך לאשמעינין נמי דמצוה קעביד וק\"ל ולעולם אין חילוק בין בנו לבן בתו אידי ואידי הרי הם כבנים הק' והצעיר יואל. (נכתב שם הגה ונ\"ל דאין מההיא דמכיר ראי' דאע\"פ שיש לומר לפי שהי' לומד עם בן בתו עד שהגיע למדריגת מחקקים דאכתי מי יימר דאיכא חיובא ואף אם תמצא לומר דאיכא חיובא הלא השאלה הי' אם מחויב לשכור לו מלמד ובזה יש חילוק בין לשכור מלמד בין ללמוד כמ\"ש בעצמו אח\"כ ואפשר לומר דלא מביא ראי' רק שבני בתו הם כבני בנים דכאן לענין תורה שאני כמ\"ש הטעם בשאלה משום דלבתו עצמו אינו חייב ללמוד תורה עכ\"ה)."
            ],
            [
                "הלכות חדש",
                "אקוד ואשתחוה ואומר שלום עליך מרנא ורבנ'. כדי שאילות תלמוד לרב חנא. הלא הוא אב אחד לכולנו. תפארת גאון עוזינו קדוש ישראל מלכינו. ידבר תחתיו כל בני עמינו. אשר אמרנו בצילו נחי' לתורה ותושי' א' מבני עלי' גפן פוריה. הר המורי' לשני בתי ישראל. יורה ידין כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל הגאון כבוד מוהר\"ר יואל יחי עד כי יבא הגואל. אע\"פ שאני הפעוט ומעוט איני כדאי להשיב על דברי רום כ\"ת ארז בלבנון ואני איזוב בקיר מהלך בצדי דה\"ר אכן רוחי בקרבי אשחר לדעת דעת רומכ\"ת ומה פרץ רום כ\"ת גדר הנטוי' להקל בדין חדש בטור י\"ד סי' רצ\"ג להתיר בשל גוים אשמע ולא אבין ע\"כ אנכי אשאל מאת רום כ\"ת והראני את דרכך כי תורה היא וללמוד אני צריך וביותר שכ\"ת תלי בזה אשלי רברבי והעד העד בנו שהציע דבריו לפני הגאון מוהר\"ר ליב מפראג ושאר גאונ' קדושים אשר בארץ המה ואין א' מהם שסתר דברי רו\"ם כ\"ת רק כולם הודו ואמ' כדברי כ\"ת ואני חדל אישים ונבזה ואפר כירה מוכן תחת כפות רגליהם אבוא לסתור גדול כבוד הבית האחרון ע\"כ תליתי בקוצר המשיג רום כ\"ת ישיבני דבר ראשונה רו\"מ כ\"ת השיג על ר\"י ב\"ת וסתר הראי' שהביא מירושלמי וז\"ל כ\"ת ותימה ומה ראי' מייתי ר\"י מירושלמי דהא ודאי מה דפריך לשם אמאי לא תני חלה כו' עכ\"ל נ\"ל דלק\"מ אדברי ר\"י דהא ודאי מוכרח דר\"א אוסר אף בשל גוים דאי ר\"א איירי דוקא בשל ישראלים מאי קאמר אף מן החדש דילמא ת\"ק נמי מודה בחדש והא דלא תני להו משום דאינה בשל גוים דהא מהאי טעמא נמי לא תני חלה אלא ודאי ר\"א ס\"ל אף בשל גוים אסור החדש כמו בשל ישראל ות\"ק ע\"כ שרי בשל גוים. תו כתב רומכ\"ת ומאי דכתבו תוס' דפריך עלה דמתני' דתני אף החדש היינו לומר דעל הרישא כו' עד ומ\"מ אין זו ראי' עכ\"ל נדחק הוד רום כ\"ת מאוד בדברי ר\"י אשר מימיו אנו שותי' ואני בעניי אומר דברי ר\"י ברורים הן למבין ואין בהם קושיא כי הכי גרסינן בירושלמי מ\"ט דר\"א בכל מושבתיכם בין בארץ ובין בח\"ל מה מקיימין רבנן בכל מושבתיכם בחודש שבו שיצאו מח\"ל רבי יונה בעי אמאי לא תני אף מן החלה א\"ל ר' יוסי לא תנינין אלא דברים הנוהגים בישראל ובגוים וחלה נוהגת בישראל ולא נוהגת בגוים מ\"ט ראשית עריסותיכם כתיב ולא של גוים ע\"כ מוכח מתוכו דאר' אלעזר פריך מב' הוכחות דאי פריך את\"ק הל\"ל למה לא תני חלה ומדקאמר למה לא תני אף מן החלה משמע דאר' אליעזר פריך דכמו דקתני אף החדש ה\"ל למיתני אף החלה והחדש והוכחה ב' דאי את\"ק פריך ה\"ל לסדר הא דרבי יונה בעי קודם שמפרש טעמא דר\"א כיון דר\"י קאי אמילתא דת\"ק דאתני קודם מילתי' דר\"א אלא ודאי ר' יונה נמי קאי אר\"א והא דלא פריך את\"ק מ\"ט לא תני חלה י\"ל דאת\"ק לא קשה מידי דס\"ל דחלה נוהגת בח\"ל משום דהוי חובת הגוף ממש דאפי' מי שאין לו קרקע חייב בחלה ולא מיקרי מצוה התלוי בארץ ואכליל בהדי' הא דקתני ברישא כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בבח\"ל אבל לר\"א דקתני אף החדש קשה דהא חדש יותר מסתבר דנקרא מצוה שאינה תלוי' בארץ דהא לפי האמת נוהג אפילו בשל גוים וחלה אינו נוהג בשל גוים ואפ\"ה קתני אף החדש אלא ודאי הואיל שגדל מן הארץ נקרא מצוה תלוי' בארץ ולא הוי חובת הגוף קשה דה\"ל נמי למיתני אף החלה וסברא זו שכתבתי הוא בתוס' בתחלת דיבור שהביאו ירושלמי זה. עוד כתב רום כ\"ת נראה שבפסקיו כו' ואני אשמע ולא אבין למה נאמר שחזר מדבריו הראשו' אדרבה אית לון למימר הא דלא כתב בפסקיו חדש אסור בשל גוים לרוב פשיטות לא איצטרך למיכתב שכ\"כ בתשובה מהי דניתי לן לומר דחדש לא ננהוג בשל גוים. ועוד דשם בקידושין לא נחית הרא\"ש לכלל דין חדש רק דסמך אמ\"ש במסכת פסחים דאסור לון למיכל חדש עד לאורתא כו' משמע לשון לון דאף בזמן ובמקום הזה נוהג חדש והראי' שבקיצור פסקי הרא\"ש כתב מפורש ואסור למיכל חדש אף בזמה\"ז משמ' שאף בזה\"ז שאין ישראל שרוים על אדמתם ואין להם קרקע ואפילו קרקע שלהם משועבד למלך כמ\"ש אפ\"ה חדש נוהג ומתוך התוס' נמי משמע דלשון בזה\"ז משמע אף בשל גוים שכתבו תוס' וז\"ל ונראה דחדש נוהג בזה\"ז ולכן יש ליזהר שאם יודע א' כו' עד ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל גוים מדכתבו ובירושלמי נמי משמ' ולא כתבו ובירושלמי משמע דחדש נוהג נמי בשל גוים משמע שלפני זה נמי כתבו דחדש נוהג בשל גוים וזה לא נמצא בדבריהם אלא מ\"ש לפני זה דחדש נוהג אף בזה\"ז ורצונם שאף שהקרקע של גוים שמשועבדים למלך כמש\"ל בדיבור זה וכ\"כ הרמב\"ם ובזה\"ז במקומות שעושין שני י\"ט כו' הרי כתב שבזה\"ז אף שאין לנו ארצו' גוים חדש נוהג תו כתב רכ\"ת עוד יש להבי' ראי' ברורה דחדש מותר בשל גוים דבפ\"ק דר\"ה איתא בעי מיני' חבריא כו' הרי מוכח להדיא דמדאורייתא אין איסור חדש אלא בשל ישראל עכ\"ל ראי' זו לא אוכל להבין כלל כי מנין לי' למר שמעבור הארץ שאכלו הוא חדש דילמא מישן של אשתקד אכלו וניתר ביום י\"ו אף שלא הקריבו עומר ואם יסבור מר שאשתקד נקרא בזמן שבית המקדש קיים ואין ניתר החדש אלא דוקא כשיקריבו העומר איני יודע מנין לו לומר כן ובתוס' ד\"ה ומהיכן משמע בהיפוך שכתבו ז\"ל משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום עכ\"ל הרי כתבו שהיו אסורין כל היום ותו לא ולאחר י\"ו היו מותרין ואף אם לא הקריבו הנה גם מה שאכלו מתבואה שעברה א\"כ אי לאו דרשה ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל ה\"א שאכלו ישן אבל השתא דדרשינין מעיקרא לא אכיל ע\"כ בחדש מיירי כיון דמעיקר' לא אכיל. ועוד לו יהא כדברי רום כ\"ת שמעבור הארץ משמע דוקא מן החדש אין ראי' משם להתיר חדש של גוים דהא בפ\"ק דקידושין איכא תנאי ואיכא דס\"ל דמושבתיכם אתי שלא ניסרו עד אחר ירושה וישיבה ואיתא התם בש\"ס דהאי תנא לית לי' האי דרשא ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל ור\"א דס\"ל דמושבתיכם אתי בכ\"מ שאתם יושבים אית לי' האי דרשא ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל א\"כ הא דמשני הש\"ס לא ס\"ד דכתיב ממחרת הפסח כו' היינו ע\"כ כר\"א ולא כאידך תנאי דהתם וא\"כ אי לא דמחרת הפסח אכיל ה\"א דלא הקריבו וחדש לא הי' נוהג עד אחר ירושה וישיבה א\"כ הש\"ס הכי פריך ממאי דאקריבו דילמא לא אקריבו כי עדיין לא נאסרו בחדש עד אחר ירושה וישיבה ומשני ממחר' נפסח אכיל כו' א\"כ אין ראי' כלל להתיר של גוים דאי לאו ממחרת הפסח אכיל ה\"א חדש מותר עד אחר ירושה וישיבה וא\"כ לפענ\"ד הראי' ברורה שכתב רומכ\"ת אינה ראי' (נכתב שם הגה על הגליון מגדול אחד וז\"ל ול\"נ דאין זה קושיא דאי ס\"ד הקושיית הש\"ס כך הי' דילמא לא אקריבו משום דחדש אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה א\"כ לא הוי משני הש\"ס מידי ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דהרי כבר תירצו ספ\"ק דקידושין זה אליב' דמ\"ד הנ\"ל דאינו נוהג אלא אחר ירושה וישיבה דקודם לכן לא היו צריכים כי היו מסתפקי' מן המן ע\"ש בקידושין עכ\"ה). תו כתב רמכ\"ת אלא בע\"כ דחדש אינו נוהג בשל גוים כו' עד ומשני שלא הביא שליש ביד הגוי עכ\"ל דברים אלו אינם מובני' לי כלל במ\"ש רומכ\"ת לא אכיל מעיקרא אלא בשל ישראל א\"כ רצון כ\"ת שהי' להם תבואו' של ישראל א\"כ מאי פריך מהיכן הקריבוהו הלא הי' להם משלהם ושפיר איקרי קצירכם ואפשר רצון כ\"ת כי פריך מהיכן הקריבו ה\"ה דהוי מצי למיפרך מהיכן מעיקרא לא אכלי וכי משני שלא הביא שליש ביד גוי היינו שלא אכלו ממה שהביא שליש ביד גוי אבל רחוק הוא מאוד ולפענ\"ד נ\"ל פירושו דש\"ס חד מהני ב' אנפי דכתיבנא וא\"כ אינה ראי' כלל מכאן להתיר חדש של גוים ואדרבה מטונא דמר נראה להיפוך ואיכ' ראי' לאסור חדש של גוי דהא כיון דפריך הש\"ס מהיכן הקריבו פשיטא לי' לתלמודא שלא הי' להם אלא תבואות של גוים ואפ\"ה מסיק מעיקר' לא אכיל ועוד יש לי להביא ראי' מירושל' דקידוש' דלעיל לאסור חדש בשל גוים דגרסינן מ\"ט ראשית עריסותיכם ולא של גוים משמע בחלה אי לאו דעריסותיכם הוי נוהג חלה אף בשל גוים א\"כ ממילא חדש דליכא מיעוטא אסור אף בשל גוים ועוד ראי' ברורה מירושלמי פ\"ב דחלה שהביאו התו' סוף ד\"ה דאקריבו דקאמר לא אכלי ישראל מצה בלילי פסח משמע שם להדיא דלמ\"ד חדש נאסר מיד נאסר אף בשל גוים ואני בתומי אלך בעקב' רכ\"ת ולמצוא היתר לנוהגי היתר באיסור חדש דס\"ל דלא מסיק הירושלמי דחדש נוהג בשל גוים אלא בא\"י והיינו טעמא דאין קנין לגוי בא\"י להפקיע מיד מעשר וה\"ה חדש אבל חלה מיעוטי' קרא אבל ח\"ל אין איסור חדש נוהג בשל גוים דהא אי לאו מושבתיכם ה\"א אפילו של ישראל מותר והשתא דרבי מושב' לא רבי אלא של ישראל ואפשר דמ\"ל שהתוס' וכל הפוסקים אחריהם לא ס\"ל דאסור של גוים אלא בא\"י אבל חלה אינו נוהג אפילו בא\"י בשל גוים והיינו דקאמר בירושלמי לפי שאינו בשל גוים אפילו בא\"י אבל חדש איכא בא\"י בשל גוים ולקוטי מהרי\"ל נמי ע\"כ ס\"ל דהאי מושבתיכם לא אתי לרבוי אלא של ישראל דהא כ' חדש בח\"ל דרבנן ואנן קימ\"ל כהא דתנן במס' ערלה חדש אסור מן התורה בכ\"מ א\"ו דאיירי בשל ישראל וה\"ט כמ\"ש דמושבתיכם אתי למסתבר טפי דהי' בשל ישראל לכן כתב בח\"ל מפני שכל הארצות שלנו הם של עכו\"ם כמ\"ש התוס' שמשועבדים הם למלך משא\"כ בא\"י דאפילו של גוים הן של ישראל דאין קנין לגוי בא\"י כו' אכן נהגו היתר ס\"ל דאפילו מדרבנן בח\"ל שרי וכי להוסיף על הגזירה יש מה שלא נמצא בגמ' ולדברי הר\"ן ע\"כ אנו צ\"ל חילוק זה בחלה דהוי בא\"י אסור אפי' בשל עכו\"ם ובח\"ל מותר אפילו מדרבנן שכתב בקידושין ז\"ל פרכינן בירושלמי אמאי לא תני חלה כלומר שנוהגת בח\"ל אפילו מדרבנן לא אתי' מתני' אלא דברים הנוהגים בשל ישראל ובש\"ג וחלה אינה נוהגת בשל גוים דכתיב עריסותיכם ולא של גוים עכ\"ל ולפום ריהטא דברים אלו קשים להולמן דפריך וליתני חלה דרבנן ונקט קראי למעוטי גוים ומאי משני אכתי קשה ליגזר מדרבנן ואי רצה דלא גזרינן ח\"ל בשל גוים הל\"ל אין גוזרין בשל גוים א\"ו ה\"פ דמקשה ליתני חלה בח\"ל וליגזר אטו א\"י ומשני לפי שאינו בשל גוים אפי' מדאורייתא דכתיב ראשית עריסותיכם ע\"כ של ישראל דאיתי' בא\"י דאורייתא גזרינן בח\"ל וש\"ג דבא\"י ליכא דאוריי' לא גזרינן בח\"ל הרי ס\"ל דחלה של גוים בא\"י אסור ובח\"ל מותר אפילו מדרבנן וא\"כ י\"ל מתירי חדש ס\"ל בחדש כן אבל לאחר אלף מחילו' ראיות רומכ\"ת אינם ראיות כלל להתיר בשל גוים אפילו בא\"י גם ראיתי בדרישה להגאון מהרי\"ך כתב ג\"כ דמשמע בפ\"ק דר\"ה דאינו נוהג בשל גוים ולא כתב מנין לו בלתי ספק הדבר יצא מפה קדוש רומכ\"ת אמנם אין לי משיב נפש עד שאקבל תשובתו דמר ובכן החותך חיים לכל חי יפוש ויסגא חייא אריכא לרומכ\"ת אלה דברי הצעיר בתלמידים ונרצע לרומכ\"ת הקטן לבית אהרן בלא\"א הר\"ר משה מאיר אשכנזי זלה\"ה יום ה' כ\"ג אדר שצ\"ד לפ\"ק."
            ],
            [
                "יוסיף שני' כו' האשל הגדול המופלג בדורו ר\"מ ור\"ג פ\"ה ע\"ה נ\"י מוהר\"ר יואל ני' כו' בקיצור מופלג באפסות הפנאי ואך ורק באתי לפני הוד רומעכ\"ת להודיע בהיות כי הקרה ד' לפני את ספר של מעכ\"ת ועברתי עליו לראות וללקוט בשושניו ובפתחי אותו עמדתי מרעיד וראיתי ושניתי בהל' חדש בהיות שם נפל גורלי פעם ראשון שפתחתי אותו בכן באתי לדון בקרקע לפני הוד רומכ\"ת על כל מ\"ש שם ותחינתי מפיל לפני מעכ\"ת שאל ירע בעיניו של מעכ\"ת כי תורה הוא ובטוח אני בענוות צדק וחסידתו דמר שיוסיף אהבה על אהבה הראשונה ואתחיל ואומר ואדבר לפני מלך ולא אבוש שכתב מכ\"ת בסי' רצ\"ג וקרא תגר על כל אשר הי' לפני מכ\"ת גם על הנוהגים איסור חדש בחוץ לארץ בתבואות של גוים נלענ\"ד הקלושה והחלושה שמאוד הפריז מכ\"ת על המדה כי יש להשיב ולהשיג בכל מ\"ש מכ\"ת כמעט מתחלה ועד סוף בענין זה ואתחיל במה שהקשה מכ\"ת על האשר\"י על מ\"ש בתשובותיו ואח\"כ אבוא אל כל פרט דברי מכ\"ת וז\"ל מכ\"ת ועוד דעל ראיות הרא\"ש בתשובה יש לתמו' הרבה דמ\"ש דהלא ערלה וכו' וכ\"ש חדש ק\"ו פריכא הוא דמה לערלה שכן איסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו ולכך החמירו בו לאסור אף של גוים אבל חדש אינו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו לא ותדע כו' עד דאין למדין ק\"ו מהלכה כו' עכ\"ל דמר יש לתמוה הרבה וכי חשיב מכ\"ת להרא\"ש קטלי קניא באגמא והוא אשר האיר עיני ישראל בהלכה ונהירין לי' שבילי דתלמודא לא ידע פרכות הללו אשר התלמוד והתוספ' מלא מחומרות הללו הלא שם בקידושין (דף ל\"ח ע\"א) בסופו ברייתא הוא וז\"ל תניא רשב\"י כו' וכן בפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) ג\"כ מביא הברייתא ואיך לא ידע הרא\"ש לפרוך הקושיא אלא נלע\"ד דסבר הרא\"ש דאיסור ערלה של תבואת גוים בא\"י אינו אלא מדרבנן ומוכרח כן דהתוס' סוברים כן (דף ל\"ו ע\"ב) ד\"ה כל מצוה דכתבו התוס' ודייקי דערלה וכלאים נוהגים בשל גוים וז\"ל ומן הירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל גוים וכן משמע כו' ע\"כ ואי בא\"י בשל גוים הוא מדאורייתא אסור כמ\"ש מר בענין זה הואיל ולא מיעטי' הכתוב הי' להתוס' להוכיח מתלמוד שלנו שערלה אסור בשל גוים בח\"ל דאמרינן בקידושין (דף ל\"ט ע\"א) ל\"ק כאן בכלאי כרם כאן בכלאי זרעים כלאי כרם דבארץ דאסורים בהנאה בח\"ל נמי גזרו בה רבנן כלאי זרעים דבארץ כו' א\"כ אם הי' ערלה בארץ בתבואות גוים כמו בשל ישראל הואיל וליכא מיעוטא ואין חילוק בין ישראל לגוי דבשל גוי נמי אסור בהנאה א\"כ איכא למיגזר בח\"ל בשל גוים והיתה הוכחה גדולה יותר מסברות שמביאים התוס' אלא ודאי דהתוספת סוברים דבא\"י אסור ערלה בשל גויים אינו אלא מדרבנן ומ\"ש מר דליכא מיעוטא אינו ראי' דמעצמו מימעט דהכי כתיב ונטעתם כו' דמשמע דוקא ישראל א\"כ הרא\"ש נמי סובר דבא\"י בשל גוים הוא מדרבנן א\"כ שפיר עביד ק\"ו דהא ערלה של גוים בח\"ל לא הי' לרבותינו לאסור דהא בשל ישראל בח\"ל אינו אסור אלא הואיל ובא\"י אסור בהנאה ולכך גזרו בח\"ל בשל ישראל ועל כל זאת אסרו בשל גוים דילמא מיחלף בח\"ל בשל ישראל וכ\"ש חדש דבח\"ל מדאורייתא אסור בשל ישראל כ\"ש דאיכא למיחש דילמא מיחלף והשתא ליכא למיפרך מידי ומ\"ש מר דהרא\"ש סבר הלכה כרבי יוחנן דהלכה למשה מסיני וא\"כ ערלה בח\"ל הוא מדאורייתא נלענ\"ד דהרא\"ש נשמר מזה בלשונו הזך שמתחלה הזכיר הק\"ו מערלה ולא הזכיר כלאים ואח\"כ כתב וכן כלאים נוהג בשל גוים ולמה לא כלל כלאים וערלה ביחד דאשניהם יכול ללמוד הק\"ו אלא ודאי כוונתו מערלה למ\"ד הלכה פי' הלכות מדינא ולמ\"ד הלכה פי' הלכה למשה מסיני נלמד ק\"ו מכלאים. ומעתה אשיב על דברי מר על ראשון ראשון מ\"ש בתחילת דבריו וז\"ל מ\"ש בין בשל ישראל בין בשל גוים זה אינו מפורש בתלמוד גם הרי\"ף והרא\"ש כו' עד אלמא בחדש אין איסורו אלא בשל ישראל אבל לא בשל גוי שהתוס' כתבו בקידושין ובירושלמי כו' תמי' לי מאוד איך עשה מכ\"ת הירושלמי עיקר ראייתם של התוס' והתוס' לא כ\"כ וז\"ל התוס' ונראה דחדש נוהג בזה\"ז ויש ליזהר שאם יודע כו' עד ובירושלמי משמע כו' הרי לך בהדיא דעיקר ראי' היא מסברת עצמם לאסור וכתבו ובירושלמי נמי משמע הכי. ונלענ\"ד לפרש דברי התוספת בהיות יש להקשות איך תלוי פסק זה דחדש במילתא דלעיל מיני' הא לא כתבו התוספות לעיל מיני' שום דבר מזה רק פלפולם הי' על ערלה וכלאים וא\"כ מהיכן נראה להם א\"ו דסברת התוס' לאסור החדש מק\"ו הלכך מאחר שהכריחו בראיות שערלה וכלאים אסורים בשל גוים בח\"ל כתבו דנראה דאף חדש כן וכוונתם מכח ק\"ו כמ\"ש הרא\"ש וזה דרכו של הרא\"ש בכמה מקומות במקום דכתב כמו התוס' הוא מוסיף ביאור יותר מהתוספות התוס' מכסים טפח והרא\"ש מגלה טפחיים א\"כ לפי כל ההוכחה שהוכיח מר מכח כל הפוסקים שהביא מר שהזכירו ערלה וכלאים שהן אסורים ולא הזכירו חדש אין להוכיח מהם דאינו נוהג בשל גוים דמשום זה לא הזכירו הואיל וק\"ו הוא וכמ\"ש הרא\"ש שכתב בהדיא בתשובה שק\"ו הוא א\"כ מש\"ה לא הזכיר כי אם ערלה וכלאים והא לך ראי' ברורה דכוונת הרא\"ש דהתוספות אוסרים חדש של גוים בח\"ל מק\"ו דהא כתב הרא\"ש בתשובה וז\"ל ור\"י פסק כן בפ\"ק דקידושין והביא ראי' מהירושלמי הרי להדי' דכתב ר\"י פסק כן ר\"ל כמו הרא\"ש דהיינו מק\"ו וגם שכתב והביא ראי' מהירושלמי דאל\"כ הל\"ל בקיצור ור\"י הביא ראי' מהירושלמי ותו לא. ומ\"ש מר וז\"ל וזה אשר כתבתי על דברי התוס' ותימא מאי ראי' מביא ר\"י מהירושלמי דהא ודאי כו' דהא דפריך לשם אמאי לא תני חלה כו' לאו אדברי ר\"א דקאמר אף החדש פריך אלא את\"ק כו' עד והשתא איכא למימר דחדש אינו נוהג לר\"א אלא בשל גוי כו' וכדי לישב כו' דברי מר תמוהים בעיני מאוד שפשוט בעיני מכ\"ת דהירושלמי מקשה את\"ק ולא על ר\"א ובעיני פשוט דעל ר\"א מקשה ולא את\"ק חדא דהלשון משמע דאר\"א פריך עוד דהתוס' כתבו בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ג ע\"ב) בד\"ה אין עודרין וז\"ל אכן ראי' גדולה הביא ר\"ת מהירושלמי דסוף ערלה וקידושין דתנן מצות התלויות בארץ אין נוהגת בח\"ל כו' עד ר' יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה א\"ל ר' יוסי לא אתיא מתני' אלא דברים הנוהגים בישראל ובכותיים חלה בישראל נוהג בכותי אינו נוהג פי' המקשה ס\"ל דחלה בזה\"ז דאורייתא כרבנן דפליג עלה דר\"ה ברי' דרב יהושע בפ\"ב דכתובות שמעינן מהא דערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגים בשל גוים אפי' בח\"ל שנוהג בה חדש כדקיי\"ל במנחות נמי עכ\"ל הרי לך בהדיא דאר\"א פריך ולזה פי' דהמקשה סבר דחלה בח\"ל דאורייתא דאם לא כן לק\"מ אר\"א דילמא הא דלא תני חלה הואיל והוא מדרבנן וחדש הוא דאורייתא אבל אם הי' מקשה את\"ק מה לי אם חלה דאורייתא או דרבנן ומה שקשה על תוס' דקידושין שכתבו דחלה בח\"ל דרבנן נ\"ל דלא כתבו כן רק לדחות האין לומר אבל התוס' באמת סברי דהמקשה סבר דבין חלה ובין תרומה ומעשר שוין הם בח\"ל ומדאורייתא לפי סברת המקש' ומה שיש לדקדק אמאי פריך אר\"א אמאי לא תני חלה דילמא לא פליג את\"ק בחלה. י\"ל דהמקשה ס\"ל דפליג נמי אחלה דכל מה שלא תני לי' הת\"ק לא ס\"ל דאל\"כ מנ\"ל לר\"א לפלוגי את\"ק בחדש דילמא הת\"ק סבר נמי חדש אסור בח\"ל א\"ו הואיל ולא תני לי' א\"כ ה\"ה חלה הואיל ולא תני לי' לא ס\"ל עוד מ\"ש מר וז\"ל ותו הרי במסקנא מגי' דקאמר תני חדש ור\"א לא קאמר לישנא דאף ע\"כ ק' מאוד הלא התירוץ הוא תני חדש אליבא דמ\"ד דערלה וכלאים אינו נוהג בח\"ל כמ\"ש בהדיא שם בש\"ס ואינהו כמאן ס\"ל כו' אבל לפי האמת דנוהג ערלה וכלאים בח\"ל כסתם משנה שמביא בקידושין דף ל\"ח ע\"ב תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום ערלה הלכה והכלאים מד\"ס ובפרט התוספות ס\"ל דלת\"ק דר\"א ערלה וכלאים אסורים בח\"ל אף של גוים אם כן מ\"ש מר וז\"ל והכי משמע מתשובת הרא\"ש דלא ס\"ל הך ראי' דתוס' כבר כתבתי דס\"ל וס\"ל. גם מ\"ש מר וז\"ל ובפסקיו פרק קמא דקידושין כו' עד ולגבי חדש כתב בסתם לאסור ולא כתב שאסור בשל גוים כו' עד וא\"כ ממילא מותר בשל גוים כבר השבתי על כל זה. ומ\"ש מר וז\"ל עוד יש לי להביא ראי' ברורה דחדש מותר בשל גוים דבפ\"ק דר\"ה דף י\"ג איתא בעי מיני' חברייא מר\"כ כו' עד ממאי דהקריבו לא ס\"ד כו' עד והשתא א\"א דחדש נוהג אף בשל גוים לא צ\"ל ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל וכו' בלאו דיוקא נמי מצי לומר לא ס\"ד דכתי' ויאכלו מעבור הארץ כו' שאם לא הקריבו מהיכן אכלו והלא אסור משום חדש אלא בע\"כ כו' ע\"כ ותמי' לי הגע בעצמך איך אמרו הש\"ס דילמא לא הקריבו היאך אפשר לומר כן והלא כתיב בתורה והבאתם עומר והיאך אמר דילמא לא הקריבו אע\"כ צריך אתה לתרץ שהתורה לא צוותה להם אא\"כ יכולים לקיים ואם אינם יכולים מה להם לעשות שא\"א להם בלא אכילה ה\"ה מה שהקשה מר על התלמוד יקשה בקיצור היאך אכלי הלא לא הקריבו מה הי' להם לעשות בהיות שא\"א כי למ\"ד ס\"ל שלא הי' להם עוד מן לאכול לכן הקשה התלמוד דמשמע ממחרת הפסח אכלי ולפני זה לא אכלי הואיל ולא הקריבו עדיין. ומ\"ש מר וז\"ל ומתוך מ\"ש אתה רואה שנתחדש עוד דחיי' לראיות הרא\"ש ללמוד ק\"ו מערלה כו' עד שהרי לא מיעוטי' רחמנא כו' כבר הקשיתי ע\"ז דמדברי התוס' מוכח שם בקידושין דערלה מדרבנן בשל גוים בא\"י ובחדש מוכח שם בתוס' בד\"ה שאסור בשל גוים בא\"י בד\"ה דהקריבו העומר דהתו' תירצו שם קו' ר' אברהם בן עזרא וז\"ל והשיב ר\"ת דה\"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מן הישן מצות בט\"ו וקלי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה דהיינו י\"ו דאקריב עומר עכ\"ל התוס'. וקשה למה אמר דאכלו מצה מן הישן ולא אמר דאכלי משל גויים כמ\"ש התוס' באותו דיבור בסופו מן הירושלמי אלא ודאי סבר ר\"ת דאסור בשל גוים ועוד ראי' ברורה מן התוס' דאסור חדש בשל גוים שם בא\"ד בסופו וז\"ל הירושלמי כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצות בלילי פסח כו' עד ר' יונה שניי' שמצות עשה כו' עד ע\"ד ר' יוסי כו' עד שהי' תגרי גוים מוכרים להם וכר' ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י\"ד נאמרו ז' שכבשו כו' משמע דוקא לר\"י אכלי משל גוים דסברי אחר י\"ד אבל בקידושין דף ל\"ז איתא בהדי' דר\"א לחומרא אתי ולא סבר לאחר ירושה וישיבה א\"כ בהכרח צריך אתה לומר דאסור בשל גוים ומה שהביא מר ראי' מר' שכנא ומהרש\"ל שהם לא נהגו איסור ושתו שכר של גוים אין מזה שום ראי' ודאי אם בא אדם והגיד ששאל להם מפני מה שתו שכר והשיבו לו שמותר בשל גוים היתה ראיה עצומה אבל מה שראו אותם שותים אין שום ראי' כלל דהזמנים משתנים הלא בימי ראיתי שינוי בכמה מקומות כשהייתי בק\"ק פוזנא פעם ראשון היו עושים כל שכר מחטים ולא מערבין בו שום דבר אחר וכשהייתי שם פעם שנית היו עושים כל שכר משעורים בלי שום תערובות גם בק\"ק לובלין בימי נערותי היו עושין כל שכר מתבואה שעשו מלצי\"ן בחודש אדר והי' קורין השכר מאר\"ץ בלשון פולין ע\"ש החודש אדר שקורין אותו הגוים כן והי' עושין כ\"כ הרבה מלצי\"ן באדר עד שהי' די להם לעשות כל השנה וזה הי' ברור כי השכר ההוא משתנה טעמו לשבח משכר אחר והי' יקר משכר אחר והי' ידוע לכל שא\"א לעשות שכר כזה אם לא במלצי\"ן שנעשו באדר ועתה מכמה שנים באתי שמה ושאלתי עבור אותו שכר ואמרו אין כי אבד זכרו ואינו בנמצא בהיות כי נשתנה לעושי שכר אחר טוב רובו מהחטים וא\"כ אפשר שבימי מוהר\"ר שכנא ומהרש\"ל הי' עושין שכר מחטים בלתי היות שם עירוב ולכך היו שותים. ומ\"ש מר ותדע שמסברא יש לגזור טפי בערלה מבחדש שהרי לת\"ק החדש מותר לגמרי בח\"ל אפילו בישראל ואפ\"ה בערלה וכלאים אסור בח\"ל מד\"ס אפילו בשל גוים א\"ו כדפרי' ע\"כ. וקשה לי מאוד דאיך מוכיח מר מסברא פלוגתייהו הלא תלמוד ערוך הוא דלפיגי במושבות דחדש דת\"ק סבר מושבות משמע לאחר כיבוש וחלוקה ולכך מותר ור\"א סבר מושבות משמע בכל מקום אפילו בח\"ל ולא אחר כיבוש וחילוק א\"כ אין להוכיח מסברא דנפשי'. הנלענ\"ד כתבתי ומכ\"ת כמלאך אלקים אם שגיתי יוכיח מר על פני ואתי תלין משוגתי ובקשתי שטוחה לארץ דרוכה להשיב מענה. ובזאת אדע כי מצאתי חן בעיני מכ\"ת. ואל ידקדק מכ\"ת בלשוני כי כבד פה ולשון אנכי ולא נסיתי באלה לכתוב למרחקים בפרט לאדם גדול נשיא אלהים בישראל. בכן אל רם ונשא. יברכך יאר ישא. ויתרומם למעלה למעלה כסא דמר לאורך ימים. כה חפץ מעתיר אהו' נאמן דמר כל הימים: ברוך בענדוט סג\"ל: בנחיצה רבה יום ד' בר\"ח אדר שצ\"ז לפ\"ק. פ\"ק מאהילאוו:"
            ],
            [
                "לנכדו ה\"ה מוהר\"ר נפתלי הירץ בן לה\"ה הרב מוהר\"ר יהודא זעלקל חתן הגאון המחבר ז\"ל:",
                "תינוק בן בכור שנדחה מילתו עד לאחר למ\"ד מפני חולשתו אם צריך לפדותו כשהגיע ל\"א כשעדיין לא מלוהו או צריך להמתין בפדיונו עד שיהי' נימול תחלה:",
                "תשובה שאלה זו אינה צריכה לפנים ולא לפני ולפנים ותלמוד ערוך הוא בפ' החולץ דף מ\"ז קבל מלין אותו מיד מ\"ט שהוי מצוה לא משהינין נתרפא מטבילין אותו מיד לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה (מכבידין את חולי המכה) וכ' הה\"מ פ\"יד מהל' איסורי ביאה שהמפרשי' הקשו למה אין מטבילין אותו מיד קודם שימול ואח\"כ יהא נימול מיד דשהוי מצוה לא משהינין. ותירץ הרמב\"ן דכיון דהמילה קשה עליו מלין אותו דאי כו' מיהו אי טבל תחלה ה\"ז גר גמור והביא ראי' שאין קדימת המילה מעכבת עכ\"ל ונראה דראייתו הוא מדאמר בפ' הערל מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה אלמא דאינו מעכב אם טבל קודם שנימול וא\"צ טבילה אחר שנמול ובזה אין אנו צריכים למה שנדחקו התוס' לשם פ' החולץ וז\"ל מטבילין אותו מיד משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול. ותימה דאמרינן בהערל מעוברת כו' ואר\"י דהתם אכתי לא חזי למילה עכ\"ל פי' התוס' קשיא להו אמאי לא יקדים לו הטבילה משום שהויי מצוה לא משהינין מלטבול עד שיתרפא וכמ\"ש המפרשים הך דהלכה למשה מסיני היא דמילה קודם לטבילה וכדמשמע מדאמר עד שימול ויטבול דאינו גר כלל אם הקדים הטבילה למילה דהל\"מ הוא שיקדים המילה וא\"כ קשיא מדאמר בפ' הערל ולפ\"ז הי' צריך לדחוק וליישב דלא הוי הל\"מ להקדים המילה לטבילה אלא בדחזי למילה ודלא חזי למילה יכול הוא להקדים הטבילה למילה זאת היא דעת התוס' אבל להרמב\"ן אין כאן הל\"מ אלא מדרבנן הוא דיקדי' המילה משום דאי פריש לפרוש אבל מתחלה אינה מעכבת וא\"כ לא קשה כלל מהערל והא דאמרינן אין גר עד שימול ויטבול אין פירושו דאינו גר אם לא הקדים המילה לטבילה אלא ה\"ק אינו גר אם לא מל כלל או לא טבל כלל אבל אם מל וטבל אלא שהקדים הטבילה למילה גר גמור הוא וא\"צ להקדים אלא משום דאי פריש לפרוש ואם הקדים הטבילה אינו מעכב. שוב עיינתי בנימוקי יוסף פ' החולץ שהביא דברי הרמב\"ן וראייתו מההיא דהערל כדפרי'. כתב עוד שהרא\"ה דחה ראייתו ותופס שיטת התוס' כמו שפירשתי דבריהם הארכתי בכל זה כדי להראותך דלדברי הכל שהויי מצוה לא משהינן ובגר הי' נמי הדין להקדים הטבילה למילה אי לאו משום דאי פריש נפרוש דקשים גרים לישראל כספחת וכהרמב\"ן או משום דהל\"מ הוא דלא מהני טבילה לגר אלא אחר שנמול כדפי' לדעת התוס' א\"נ כדכתב הנ\"י דה\"ל כטובל ושרץ בידו א\"כ בנ\"ד פשיטא דפודין אותו מיד ביום ל\"א דשהויי מצוה לא משהינן. ומ\"ש סברות להמתין בפדיון תמה אני עליך כמה דמיונות וסברות שכתבת לבנות ולסתור ואין להם שורש ועיקר בתלמוד ולא כן אלפינך כשהיית במחיצתי וע\"כ אם תשאל ממני איזה הוראה תקצר בשאלתך אם לא שיש לך איזה הוכחה וראי' מקובלת מן התלמוד או מן הפוסקים תעלה על הספר ובדיו לא זולת. ומעתה מספיק לשאלתך זולת שראיתי בכתבך היכא אשכחן בן בכור שמתו אחיו מחמת מילה כגון שאביו נשא כמה נשים ומתו בניו מחמת מילה ושוב נשא בתולה והוליד ממנה זכר פטר רחם דהוא ערל מחמת שמתו אחיו מן האב מחמת מילה אודיעך שזה אינו אמת וכבר העליתי בחיבורי על הי\"ד סימן רס\"ג דלא צריך להיות ערל אלא היכי שמתו אחיו מן האם מחמת מילה והבאתי ע\"ז ראיות ברורות ונלאתי להאריך ובכן אשא כפי אל יתברך יאריך ימיך. כה שואל זקנך יואל סירקוש יום ג' ח' שבט שצ\"ו לפ\"ק:"
            ],
            [
                "שאלה במי שנקבר מתו אחר שהתפללו הקהל ערבית ונהג אבילות, אם עולה לו מקצת אותו יום ליום א' וכן בשאר דינים השייכים לזה:",
                "תשובה דבר זה נמצא בדברי אחרונים המרדכי כתב בסוף מ\"ק וז\"ל מי שהתפלל ערבית ועדיין יום הוא כו' עד אלמא לקולא לא אמרינן עכ\"ל הנה מבואר דדוקא בהתפלל אבל בלא התפלל יכול לעשותו יום לעצמו. ומשמע דאפילו הי' רגיל להתפלל ערבית בעוד היום גדול כמו שאנו נוהגים אפ\"ה יכול הוא לעשותו יום לעצמו דאף אנן מתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה כמו בתענית וזה הוא כדברי ר\"ח ושאר מפרשים אהא דעביד כר\"י עביד כו' דיכול לעשותו היום כר\"י ולמחר יעשה כרבנן. ונראה בעיני דאפילו בספק חשכה עולה לו ליום כדמסקינין בפ' במה מדליקין דספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא פירוש ספיקא במילתא דרבנן איתרע לה וא\"כ דכוותא במילתא דז' ימי אבילות וכן כל שאר מילתא דרבנן לאפוקי במילה בתינוק הנולד בין השמשות דנימול לח' ספק ט' דספק במילתא דאורייתא איתרע לן וכדתנן בפ' ר\"א דמילה וכה\"ג כתב הרא\"ש בסוף פסחים בדין ספירת העומר דבספק חשכה יכול לברך וא\"צ להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון כו' וכ\"כ התוס' במנחות פ' ר' ישמעאל וכו' (עיין ב\"ח סי' קכ\"ו מן וכ\"כ התוספת כו' עד ז' נקיים הוי דרבנן) ונראה עוד דאפילו לר\"י דמקיל בספירת עומר לכתחלה בספק חשכה מודה להחמיר בהפסק טהרה דשאני התם דאיכא נמי טעמא דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות כדכתבו לשם התוס' והרא\"ש אבל בהפסק טהרה אדרבא עדיף טפי להקדים ההפסק טהרה כל מה דאפשר לכתחלה וכ\"ז שלא התפללו לא הוא ולא הקהל אבל כשהקהל התפללו אע\"ג דהוא לא התפלל היחיד נמשך אחר הקהל וכיון דלדדהו הוי לילה לדידיה נמי הוי לילה ואינו מתחיל האבילות אלא מיום המחרת כן מצאתי בסדר גיטין וז\"ל גם הורה מהרי\"ל ומהרי\"ו ששמע ביום א' אחר בה\"כ איך שנפטרה אמו ואמר לו שלא יתחיל למנות ז' ימי אבילות אלא מיום ב' וכן הביא מהרי\"ו רא\"י מע\"ש שצריך יחיד לגרור אחר הקהל לענין קבלת שבת וכן הרבה כזה עכ\"ל וההיא ראי' מע\"ש היא מהמרדכי בפרק במה מדליקין שכתב בשם רבינו יואל דענין ברכו הוי כתקיע' שופר וכ\"כ בשיבולי לקט ולכך כתב היכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט ע\"כ נמשכים אחריהם ואסורים במלאכה וכ\"כ ר\"י ב\"ר מרדכי דאם הקהל אמרו בע\"ש ברכו שאין היחיד שלא הי' בבה\"כ יכול לעשות מלאכה אעפ\"י שאינו רוצה לקבל עדיין שבת והביא ראי' מפ' ב\"מ שנתנו חכמים שיעור לחזן בה\"כ להוליך שופרו לביתו משמע אבל אדם אחר אסור ומיהו יש לדחות ע\"כ ובאמת ההיא ראי' דריב\"ם אינה מובנת שהרי בברייתא איתא התם אמר ריב\"ח שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן בה\"כ להוליך שופרו לביתו א\"ל א\"כ נתת דבריך לשעורין אלא מקום צנוע יש לחזן כו' אלמא דלמסקנא לא נתנו חכמים שיעור לחזן ואף למאי ס\"ד דיש שיעור מ\"מ אין חלוק בין חזן בה\"כ לאדם אחר ואפשר דדקדוקו מדקאמר למה דס\"ד שאם בא להדליק כו' ולא קאמר בסתם שאם בא לעשות מלאכה אלמא דהיחיד אסור לעשות מלאכה לאחר ו' תקיעות ואעפ\"י שלא קיבל עליו את השבת מ\"מ הציבור כבר קיבלו עליהם והיחיד נגרר אחריהם אלא שלענין הדלקה התירו כמו שהקילו על החזן להוליך השופר דא\"כ תהא מכשילו לעתיד לבא ואעפי\"כ כתב ויש לדחות וטעמו משום דכיון דלמסקנא דלא נתנו חכמים שום שיעור לחזן אידחי הך סברא לגמרי ומ\"מ אע\"ג שנדחית ראי' זו הדין לא נדחה וראי' ברורה כתובה בהגה\"ה הרי\"ף מדקאמר דבתקיעה ראשונה לא יכנסו קרובים לעיר כו' ע\"ש בסוף פ' במה מדליקין אכן נראה דאין מכאן שום ראיה לאבילות דדוקא לענין תוס' שבת כו' (כל זה עיין בשו\"ת סימן הנ\"ל בב\"ח מן תיבת אכן נראה כו' עד תיבת נמצא שהוא קרוב לרביעי שעה בלילה ממש) וזה אי אפשר שהרי הדם נפסל בשקיעת החמה ועוד שלפי\"ז יהי' הוא מוסיף כו' עיין סימן הנ\"ל עד הלכך נראה כו' הלכך נראה ודאי דהעיקר כר\"ת שהסכימו עמו רבים מהמחברים וכמו שהאריך בזה מהר\"י קאר\"ו בא\"ח סימן רס\"א ולכך לפחות היכא שלא התפללה אין לגלגל עלי' להחמיר בדיעבד שתהא נמשכת אחר הקהל ואפילו התפלל הבעל עם הקהל כיון שאותה תפלה לדעת ר\"ח היתה לבטלה ואי לא דמסתפינא הייתי מדקדק מלשון הר\"מ שאפילו התפלל הוא לא נחשב בשביל זה לדידי' לילה אם עוד היום גדול קודם שעה ורביע שהרי כתב מי שהתפלל ערבית ועדיין יום הוא קודם צאת הכוכבים כו' דהאי לישנא יתירא משמע דה\"ק דדוקא בכה\"ג אמר דעשיהו לילה אבל כשהתפלל בעוד יום גדול אין בידו לעשותו לילה אפילו להחמיר לדידי' דאטו אם התפלל תפלת ערבית בחצי יום דהוי מ\"ה לילה גם זה לא עלה על הדעת וא\"כ לפחות אין להחמיר כשלא התפלל אף כשהתפללו הקהל בעוד שהיום גדול קודם פלג המנחה לדעת ר\"ח אבל אם התפללו ערבית אחר פלג המנחה לדעת ר\"ח נראה להחמיר בדין הפסק טהרה היכא שהבעל התפלל עם הקהל דמאחר דגם הבעל שייך בגוה דהך מילתא עשאו לילה לדידי' א\"כ לא מהני כלל הפסק טהרתה לדידי' אלא צריכה למנות שבעה נקיים ממחרת דאל\"כ הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי אבל כשגם הבעל לא התפלל וכן באבילות יכולים לעשותו יום לעצמן בין בהפסק טהרה בין באבילות אפילו התפללו הקהל דאינן נגררין אחר הקהל בדבר זה כדלעיל ועוד מאחר דמדינא נראה אף אם התפללו הם עצמם לא הוי מש\"ה לילה לשום דבר הלכך אין עליך להחמיר משום תרי קולי דסתרי אהדדי אא\"כ התפללו הם עצמם וכמו שנתבאר הכל למעלה ודלא כמהרי\"ל באבילות ודלא כמהרא\"י בהפסק טהרה. אכן בגט אין בידינו להקל נגד הגדולים שהביא לפסול אפילו בדעבד ונראה דאפילו בעוד היום גדול הרבה אין להקל דבכמה דברים מצינו שהחמירו קדמונינו בגט אע\"ג דמדינא הוי כשר מ\"מ חשו ותיקנו שיהא הגט כשר אליבא דכ\"ע ואף בזה אני אומר מאחר דלהרא\"מ יפול לילה בערך גו\"ד שעות קודם גמר יציאת הכוכבים הילכך גם כשהקהל לבד התפללו ערבית הוי לילה והגט הניתן אח\"כ פסול עוד מצאתי בסדר גיטין בהנפק כתובה וז\"ל גם ע\"ז הקפיד מהרי\"ו כי אמר מאחר שהתפללו הקהל ערבית מיקרי לילה לענין זה ואין דנין בלילה וקיום הוי תחלת דין והביא ראי' ממעשה שאירע לפני מהרי\"ל שלא רצה לקבל קנין אחר שהתפללו הקהל ערבית ויש לדקדק שהרי בדין הפסק טהרה פסק מהר\"י מולן הוא מהרי\"ל דלא שייכא תפילת ערבית ותוספת שבת לענין נדה ומ\"ש הנפק ונראה דשאני הפסק טהרה דאיכא בי' נפקותא משום ביטול פריה ורביה הלכך מוקמינן לי' אדינא משא\"כ בהנפק דאין הפסד במה שדוחין עד למחר יש להחמיר אף שלא מן הדין וכה\"ג כתבתי למעלה דזהו טעמו של מהרי\"ל שהחמיר באבילות וכן משמע בסדר גיטין שכתב בתר הכי והחזיר את המעשה וקיימו את הכתובה פעם אחר ולא ערער אעפ\"י שי\"ל דמיקרי דעבד מ\"מ ר\"ל דלא הוי דיעבד כיון שיוכל לתקן כמו שתמצא פ\"ק דגיטין בתוס' ד\"ה יחזור ויטלנו הימנה ע\"כ משמע דכל היכא דאיכא נפקותא דיינינן לי' כדיעבד ומוקמינן ליה אדינא אכן במ\"ש להחמיר בקבול קנין יש לתמוה הרבה שהרי אף בלילה ממש אין בית מיחוש כמבואר ברמב\"ם פ' כ\"ג מהלכות מלוה והר\"ן העתיק דבריו פ\"ב דגיטין עיין בדברי הר\"י קארו סי' רנ\"ג בספר החשן ובפ' י\"ג אהא דאר\"י ג' שנכנסו לבקר כו' אבל בלילה אפילו ג' כותבין ואין עושין דין ופירשו רשב\"ם דהיינו במתנה שיש בה קנין כו' וכן פירשו התוס' שם מבואר נמי דיכול לקבל קנין בלילה וברור הוא דלאו דינא קאמרי אלא משנת חסידים שלא להכניס עצמו בשום סרך ספק לכתחלה מאחר שע\"י הקנין נגמר הענין שעליו דנין הוי כמו תחילת דין וזה דוחק ואולי שאותו קיבול קנין שלא רצה בו מהרי\"ל הי' ע\"ד הפשרני' שקנו מיד שני הצדדים שיקיימו כל מה שידונו ביניהם פ' ופ' ופ' הדיינים הן במחול לך הן באתן לך דאותו קנין דומה לתחילת דין וכל זה אין לו שורש וענף בתלמוד ובפסקי הגאונים והזריז נשכר עוד מצאתי בדין קידוש שבת דלאו ש\"ד לקדש מבע\"י עד צאת הכוכבים דכי היכא דאין שבת קובעת למעשר עד שתחשך לגמרי כן אינה קובעת לקידוש עד שתחשך לגמרי דאלמא זמן הראוי לקידוש הוא עיצומו של שבת וכן נראה מדקאמר זכרהו על היין בכניסתו ואין כניסתו אלא עד הכוכבים עכ\"ל אכן הטור בא\"ח סימן רע\"א כתב דימהר לאכול מיד והביא שם מהר\"י קארו הרבה גאונים שהסכימו שיכול לקדש קודם שתחשך וכן המנהג ועיקר וההיא דכשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש פירוש דא\"צ עקירת השולחן משחשיכה דמשחשיכה חשובה אכילה שניה מאלי' ואף לפירושו של הרי\"ף פ\"ק דא\"צ להפסיק ולעקור השולחן אף בספק חשיכה דהשבת עצמה קובעת לקידוש אף בספק חשיכה אבל לכל הדיעות יכול לקדש מבע\"י כשם שהוא מוסיף מחול על הקודש וכן מבואר בתלמוד בהרבה מקומות ועיין בתשב\"ץ בראש הספר ואין להאריך. נא' הק' יואל בן לא\"א כמוהר\"ר שמואל זלה\"ה: עיין בב\"ח בתשובותיו סימן קכ\"ו שם נדפסה בקצרה וכאן בכתיבת ידו היא בארוכה:"
            ],
            [
                "שאלה בדין אבילות אשה אחת נהרגה מפריץ ועשו ארון ושמוה בתוכו וסתמו הכיסוי במסמרים והניחוהו בבית ולא קברוה לפי שהיו מהדרין אחר הרוצח לתפסו ולדונו בדין מיתה ובדיניהם אם נקבר הנהרג קשה הדבר להביא הרוצח לידי מיתה. ואחר שתפסו הרוצח הוליכוהו אל הארון שהאשה מונחת בו והראוה לומר ראה מעשיך אשר עשית כדי שיודה כי כך הוא בדיניהם. ולאחר שפתחו הארון להראותה לרוצח חזרו וסתמוהו במסמרים כבראשונה. והנה אבי האשה נהג דין ז' לאחר שסתמו הכיסוי במסמרים גם אחי' שהי' בדרך למרחוק בשמעו השמועה חשבו שכבר נקברה ונהגו דין ז' משעת השמועה. והנה נסתפקו מקצת לומדים אם צריכים לחזור ולנהוג דין ז' כי שמא אבילות הראשון היה בטעות:",
                "תשובה כבר נודע מחלוקת רש\"י ור\"ת מהא דת\"ר מתחילין להתאבל משיסתום הגולל דברי ר\"י דרש\"י פי' דגולל היינו כיסוי ארון של מת ור\"ת הקשה עליו ופי' דגולל היינו אבן גדולה שמשימין על הקבר. והתוס' פ\"ק דכתובות דף ד' תירצו כל הקושיות שעל רש\"י. והרב רבינו נתן בעל הערוך פירש כפירש\"י וכתבו ע\"ש ר\"י שהקשה אפי' ר\"ת מתוספתא דאהלות ומסקנות התוס' אלא ודאי הוא כיסוי הארון כפירש\"י וכ\"נ מסקנת התוס' ס\"פ השואל. ואף ע\"פ דבפ' מי שמתו ופ' נגמר הדין נראה דמסקנ' כר\"ת אפשר לומר שלשם כ' בקיצור ולא בא רק לגלות שר\"ת פי' בע\"א. אבל עיקר מסקנתם לפסק הלכה הוא כפירש\"י כמ\"ש באריכות בכתובות ובשבת ותוס' דס\"פ הישן ולא הזכירו תוס' פי' ר\"ת אלא אדרבא פי' כל המשניות ע\"פ פירש\"י דפי' גולל הוא סתימת ארון. ומשמ' דבכל סתימות ארון קאמר רש\"י בין כשסותמין אותו בקבר על המת כנראה מדברי תוס' בין כשסותמין הארון בבית קודם הוצאת המת מן הבית בכ\"ע שתהיה אותה סתימה בבית הוי סתימת גולל. מיהו הרמב\"ן בס' ת\"ה האריך וביאר דרש\"י גופא לא קאמר בכל סתימות ארון שבבית אלא בסתימה גמורה שסתמוהו במסמ' ע\"מ שלא יפתח עוד דמעתה נעשה אצלם כמונח בקבר אז מונה משעת סתימה וזהו סתימת הגו' של ארון בבית לפירש\"י. אבל המוליך מת במט' או בארון פתוח לב\"ה וקובר מתו בקרקע אינו מונה ז' ול' אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותני' על המת או על הארון. וכ' עוד דלדעת הגאונים אינו כן אלא כ\"ז שהארון מגולה עמהן אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתם פיהם באבנים לפי מה שדרכם בקבורה. והביא ראי' מאבל רבתי ומלשון אגדה במדרש תהילים דנרא' שם דסתימת הגולל הוא לאחר שיקבור ושוב אינו זז משם. ואינו כמשיב על ראיותיו אלא ליישב פירש\"י קאתינא דלפמ\"ש הרמב\"ן קודם זה דאין ספק בדברי רש\"י ז\"ל שלא כל אדם נקבר בארון ואפ\"ה סתימת קברו נקרא גולל כו' אלמא דלרש\"י הוי סתימת גולל בתרי גוונא חדא כשמוהו בארון בבית וסתמו הכיסוי במסמ' ואידך כשהוציאו במטה או בארון פתוח ואז לא הוי סתימת הגולל אלא לאחר שיקבר ויסתם פיהם בעפר ובאבנים לפי מה שדרכם בקבורה. והשתא ההוא דאבל רבתי ודאגדת תהילי' איכא למימר דאיירי בכה\"ג שלא הי' סתימת הגולל בבית אלא בבה\"ק ולק\"מ. והרא\"ש פ' אלו מגלח' הביא פירש\"י ופי' ר\"ת ואח\"כ כ' כללו של דבר לפי מנהגינו לאחר שנתנו הארון בקבר ומלאוהו עפר מתחיל האבילות וכו' והכי איתא באבל רבתי כו'. וכ\"כ ר' ירוחם פירש\"י ופיר\"ת ואח\"ז כתב ולפי המנהג שנהגו העולם אחר שנת' הארון בקבר ומלאוהו העפר מתחיל האבילות והכי איתא באבל רבתי. נראה מדבריו שלא בא להכריע בין פירש\"י ור\"ת אלא שכתב דלפי המנהג שנהגו לא יתחיל אבילות אלא לאחר שסתמו הק' ומלאוהו עפר. ואע\"פ דהביא ראי' לזה מאבל רבתי דמוכיח שסתימת הגולל היינו אחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר לא היתה כוונתו לדחות פירש\"י מכח ראיה זו דהלא אין מכאן ראיה גמורה כדפרישי' אלא לחזק מנהג עולם הביא ראי' מכאן דמשמע דסתם לשון סתימת הגולל הוא לאחר שיקבר ולפיכך לא נהגו לנהוג אבילות אלא לאחר שנתנו הארון בקבר. ומעתה התיישב מה שקשה ממעשה שהביא המרדכי כשמת רבינו קלונימוס הזקן בשפיר\"א דהיתה העיר במצור ושמוהו בארון ומנו לו מיד ז' ול' אע\"פ שהיתה דעתם לפנותו לאחר המצור כו'. ופשיטא דלר\"ת וגאונים כ\"ז שהארון מגולה עמהן אין מנין זה עולה לו כל עיקר דלדעתם לא הוי סתימת הגולל אלא לאחר שיקבר ושוב אינו זז משם והתם הרי היה דעתם לפנותו לאח' המצור אבע\"כ דהוי ס\"ל פי' רש\"י עיקר ואע\"פ דלפי המנהג שנהגו העולם שאין למנות אלא לאחר סתימת הקבר בעפר משמע לכאורה דלא ס\"ל כפירש\"י דאי כפירש\"י הוי להם למנות משעה שנסתם הארון במסמורות בבית איכא למימר דטעם מנהג עולם הוא לפי שלפירש\"י צריך לתת לב בין ארון פתוח לסתמוהו במסמרי' גם בין סתמוהו ע\"ד שלא יפתח עוד לבין שדעתו לחזור ולפתחו ועוד שכל רוב הנקברים מוליכים אותם לביה\"ק בארון פתוח ומיעוטא דמיעוטא הוא שסותמין הכיסוי במסמרים כגון שמוליכין אותם ממקום למקום הלכך כדי שלא יבואו לידי טעות נהגו לעולם שלא למנות אלא לאחר סתימ' הקבר בעפר וס\"ל דאין זה כנגד פירוש רש\"י דאע\"פ דלדעתו מיד מתחיל האבילות משסתמוהו במסמרים מ\"מ מאחר שאין עושין כן לרצונם שלא לנהוג אבילות במזיד אלא כדי שלא יבואו לידי טעות בדין ואין זה עובר על המצוה אבל לעולם פירש\"י עיקר. ולכך במעשה דר' קלונימוס שהיתה העיר במצור והי' ספק להם פן תהי' במצור זמן מרובה מנו ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי במסמורת וכפירש\"י. ובזה התיישבו דברי הב\"י שאחר שהביא דברי הרמב\"ן והרא\"ש ושכן נראה מדברי הרמב\"ם בפ\"א שהוא סובר כפיר\"ת ור\"ח ז\"ל וכ' והכי נקטינין חזר והביא מעשה דר\"ק שא\"א לפרש אלא שתופסין פירש\"י עיקר וכך פסק בש\"ע כדברי המרדכי באותו מעשה. ולכאורה נראה דבריו סתרי אהדדי אבל למאי דפי' לק\"מ. ומ\"ש תחלה והכי נקטינין הוא לומר דהכי נקטינין לכתחלה דכך נהגו העולם שאין מתחילין למנות אלא אחר שנגמר ונסתם הקבר בעפר ואע\"פ שפירש\"י עיקר נהגו כך כדי שלא יבואו לידי טעות. אבל בעובדא דמצור לא ראוי שלא לנהוג אבילות עד זמן שיקבר ויסתם בעפר כי מי יודע כמה ימים ושנים תהי' העיר במצור לכך מנו ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי במסמרים וע\"פ פירש\"י שהוא עיקר וכך ראיתי בא\"ז הגדול בסימן תקי\"ט שכתב לפירש\"י שסתימת הגולל הוא לאחר שיקבר בארץ ואח\"כ האריך וכתב ליישב כל הקושית שהקשו לפירש\"י ומסיק דפירש\"י עיקר ודלא כר\"ת והביא ג\"כ עובדא דר\"ק אלמא דס\"ל דבההוא עובדא נסמוך על פירש\"י וכדפי'. ובמרדכי מוכח להדיא ג\"כ דס\"ל פירש\"י עיקר דהוא לא הביא כל עיקר פר\"ח בספרו כ\"א מעשה דר\"ק שהוא ע\"פ פירש\"י וכדפי': ומעתה נבוא לנ\"ד והוא דמה שלא נקבר המת כדי להשתדל נקמ' הוא דומה ממש לעובדא דר\"ק דמי יודע כמה ימים ושנים צריכין להשהותו שלא לקברה כדי להשתדל לעשות נקמה שלא יהיו ישראל הפקר ביניה' חלילה אם לא יעשה נקמה וע\"כ אם היו באו לשאול מורים להם שימנה ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי בארון וכפירש\"י שהוא העיקר ואצ\"ל בנ\"ד שכבר מנו ז' ול' ועשו מעשה ע\"פ פירש\"י שאין הדעת מקבלת להורות להם שיחזרו וימנו ז' ול' ע\"פ פיר\"ת והגאונים כי כדאי פירש\"י לסמוך עליו בדיעבד אלא אף לכתחלה מורים להם כן ואע\"פ שהוצרך לפתוח הארון ע\"פ דיניהם להראות לרוצח אין זה מבטל סתימות הכיסוי שסתמו ע\"ד שלא לפתחו (הג\"ה אבל אם לא נתנו בארון להיות מונח בו ולא לפתחו רק לפי שעה עד אחר המשפט ואח\"כ יטהרו אותו וישאו לבה\"ק ודאי הוי דוגמא מה שאמרו באבל רבתי ר\"ש אומר קבר שאולה היתה לר\"ג ביבנה כו' אח\"כ הי' מעלין אותו לירושלים ואבילות מתחיל משיסתום הגולל בירושלים הובא בב\"י סימן שע\"ה וכ\"ש בנ\"ד שאם לא טיהרו עדיין רק לפי שעה נתנו שמה דלא יתחיל אבילות אלא לאחר קבורה ובין מיתה לקבורה מ\"מ דין אנינות חל עליו דאין לדמות דין זה למ\"ש הטי\"ד סימן שמ\"א וז\"ל ומתוך כך הורה ר\"י על מי שהיה תפוס ומת בתפיסה ולא ניתן לקבורה שלא חל אנינות על הקרובים דלא קרינא בי' מי שמתו מוטל לפניו כיון שלא נתנו לקבורה מ\"מ לא חל עליו אבילות כיון שלא נתייאשו לקברו כו' דהתם אין בידי קרובים כלל לקברו זולת רשות השר א\"כ אינו מוטל לקברו אינו חל אנינות עליהם אבל בנ\"ד דיש ביד הקרובים לקברה אך המה מעכבים הוי מוטל לקברו רק לעשות נקמה תחלה והוי צורך כבוד המת העיכוב וא\"כ חל אנינות דהוי עוסק במצוה דפטור מכל המצות וכל דיני אנינו' עליהם דאין לך מצוה גדולה מזו להשתדל נקמה דהוא נחת רוח למת והטרדא גדולה מטרדת צורכי קבורה ותכריכים: וראיה לזה ממ\"ש הב\"י בסימן שמ\"א וז\"ל גם הרב הר\"י כתב הוראת ר\"י בפ' מי שמת וכתב דטעמא דר\"י דאין חל אנינות משום דאינו טרדא בענין קבורה לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקיו ואע\"פ שלא נתייאשו מלפשר עם השלטון בכל יום אפ\"ה אין זה טרדא וחייבין במצות א\"כ עיקר תלוי בטרדא אע\"פ שטרדא לאו קבורת עצמו רק ענין קבורה חל אנינות דאם תאמר טרדא דוקא לעסקי קבורה ממש ה\"ל לחלק וליתן טעם על דברי ר\"י דאין חל אנינות מטעם שאינו טרוד בעסקי קבורה ממש רק לפשר עם השלטון אלא ודאי הכל תלוי מה שקרוי טרדא וע\"כ דקדק לומר שלא נתייאשו מלבקש אבל באמת עדיין אינם מתעסקים בענין פשרה רק דטרודים תמיד ודואגים ע\"ז לפשר ע\"כ אינו נקרא טרדא אבל אם עוסקים בפשרה הוי באמת צורכי קבורה ועוד דלא גרע זה משומרי המת דפטור מכל המצות מכ\"ש כאן ואע\"פ דאין להוכיח בראיות ברורות דחל אנינות עליו כשאר דברי אנינות מ\"מ פטור מתפילין ומכל מצות דספק ברכות להקל אבל ק\"ש שמדאורייתא אפשר שחייב אבל בלא ברכה תחלה וסוף מאחר דגם ברכות ק\"ש הוי מדרבנן ג\"כ אבל בעיני נראה ברור כמו שהוכחתי שחל עליו מצד הדין כל האנינות דזה עוסק בכבודו לעשות נקמה ואינו קוברו עד אחר הנקמה פשיטא דהוי עסקי קבורה וחל עליו כל האנינות כדין אונן שפטור מכל המצות אלא שלא מלאני לבי להורות דבר זה שהוא נגד כל המצות בלי הוראות וידיעת מורי ורבותי ושאר בעלי הורא' כי עדיין צעיר אנכי לימים ולירד לכסאות משפט ע\"כ הג\"ה). כי אפי' הי' נקבר בארץ וסתמו בעפר אם הי' צריך לפתחו ולראותו כדי לעשות נקמה לא עולה על הדעת שלא לפתחו דגדולה נקמה ועוד דכיון דהנקמה הוא נחת רוח למת עצמו א\"כ אין זה נגד כבוד המת כשפותחין אותו לצרכו דמה דאיתא באבל רבתי מביאו הרמב\"ן מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר\"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו חצר הקבר ויראהו. ושוב מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והיו בני משפחה מעוררין ואמרו יבדוק ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדוק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו היינו לפי שהפתיחה איננו כ\"א לצורך החיים או לכבוד החי אבל כשהפתיחה הוא לכבודו של מת עצמו או לצרכו לעשות נקמה פשיטא דפשיט' דפותחין אותו וה\"נ דכוותי' שהפתיחה הי' לצורך נקמה כפי שהוא בדיניהם אבל לעולם סתימת הכיסוי במסמרים ע\"ד שלא לפתחו עוד כ\"א לצורך המת חשוב סתימת הגולל לפירש\"י ומונין ז' ול' משעת סתימת הכיסוי והלכך אביה ואחיה שמנו ז' ול' יצאו ידי חובתן ושוב אין צריכין לחזור ולמנות. הנלע\"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הק' והצעיר יואל בלא\"א מו\"ה שמואל זלה\"ה אדר השני ש\"פ פ\"ק קראקא:"
            ],
            [
                "אבל שחל שביעי שלו בשבת מותר לקרותו לס\"ת בשבת או לא ואם אסור אפילו במנחה:",
                "תשובה נלע\"ד דאסור כל היום אע\"ג דקאמר תלמודא בפרק אלו מגלחין דקסבר לאבא שאול מקצת כו' ואמרינן נמי התם כמאן אזלא הא דאמר ר\"ע אמר רב אבל כיון שעמדו המנחמין מאצלו מותר כמאן כא\"ש ופסק התם הילכתא כא\"ש. נראה דדוקא בחול התם הוא דקאמר דכיון דעשה מעשה אבילות במקצת היום חשוב ככולו ויצא י\"ח במעשה אבילות שעשה במקצת היום ובטל ממנו גזירות ז' לגמרי ומותר אפילו ברחיצה ואע\"ג דרחיצה הוי דברים שבצנעה מכיון שעשה מעשה הניכר משום אבילות יוצא ידי חובתו לגמרי אבל ביום שבת דאינו נוהג בו אלא דברים שבצנעה כל היום אסור בדברים שבצנעה דלא יצא י\"ח ספירות ז' אלא באותו מעשה שניכר משום אבילות וסברא זו כתב האשר\"י על שם הרמב\"ן אעובדא דר\"ח דא\"ל אבא קיים א\"ל אימא קיימת וכו' וז\"ל דבשמועה רחוקה אין איסור אלא בנעילת הסנדל וכו' עד מ\"מ אינו יוצא י\"ח בהפסק זה עד שיעשה דבר הניכר משום אבילות עכ\"ל אלמא דאפי' בשמועה רחוקה דקיל דאינו נוהג אבילות אלא שעה א' אינו יוצא י\"ח עד שיעשה מעשה כו' ואע\"פ שהפסיק שעה א' ממלאכה ומעסק התורה כו' א\"כ כ\"ש בגזירת שבעה דפשיטא הוא דבז' שלו נמי אע\"פ שאינו נוהג אלא שעה א' אינו יוצא י\"ח במה שמפסיק אא\"כ בעושה מעשה שניכר משום אבילות וכיון דבשבת אסור לו לעשות מעשה בפרהסיא שניכר משום אבילות א\"כ לא בטל ממנו דין ז' כל היום ואסור בדברים שבצנעה כל היום דכל היכא שצריך לעשות מעשה שעה א' שניכר משום אבילות ואינו עושה אינו יוצא י\"ח הלכך לא בטל ממנו דין ז' וצריך לנהוג בדברים שבצנעה כל היום ולעלות לתורה נמי דברים שבצנעה כדכתב הרא\"ש הביאו הטור סי' ת' הלכך כל היום אסור לקרותו לס\"ת דל\"א מקצת היום ככולו היכא שאינו עושה מעש' אבילות ואין לחלק בין חול לשבת שא\"א לעשות בשבת מעשה הניכר הלכך בטל ממנו דין ז'. דאם כן קשה הא דקאמרי אמוראי ושם בברייתא דשמע שמועה קרובה ולמ\"ש ורגל נעשה רחוקה דאע\"פ דכי שמע עדיין הי' קרובה אינו נוהגת אלא יום א' וכתב הרמב\"ן דאע\"פ שבמ\"ש ורגל נעשית רחוקה נוהג דברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג כלום ולמ\"ש או רגל נוהג שעה א' ודיו: (בכאן חסר קצת וכמדומה שכוונתו דא\"כ מדוע באם למ\"ש נעשה רחוקה צריך לנהוג יום א' נימא דיצא י\"ח במה שנוהג בשבת דברים שבצנעה כיון שא\"א לעשות בו מעשה הניכר משום אבילות אלא ע\"כ דאין לחלק בין חול לשבת) ומזה יש ליתן טעם למנהג העולם כו' (הכל מבואר ס\"ס ת\"ב) ולפ\"ז פשיטא דצריך לנהוג אבילות בשבת בדברים שבצנעה כל היום דאם לא ינהג אלא שעה א' א\"כ האיך אפשר שיחזור לאבילותו במ\"ש וכ\"כ הרמב\"ן בויחוכו עם הגדולים שדעת הרמב\"ן דסגי במקצת הליל' וכת' וז\"ל דאין ראי' מההוא דעמדו המנחמין כו' דמשמע מקצת היום ממש ולא מקצת לילה התם ודאי אם רצה לנהוג כולו באבילות נוהג איכא למימר דהם הי' דרכם שיבואו המנחמין אצלו ביום ז' לנחם ולברך ברכת אבילות וא\"כ האיך יהא אבל מותר ברחיצה בלילה לאחר שנהג באבילות מקצת לילה ואח\"כ יעמוד עמהם באבל אבל ודאי אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול מנעלים ושלא יבאו המנחמין ביום השביעי כלל ה\"ה והוא הטעם עכ\"ד בדף ע' ע\"ב ואע\"פ שחולקים הפוסקים וס\"ל דלא כהרמב\"ן וס\"ל דל\"א מקצת היום ככולו אלא בנהג ביום ולא בלילה. מ\"מ שמעינן מני' דדבר שא\"א הוא למאי דנהגו לנהוג אבילות שעה א' במ\"ש אחר הבדלה אפי' כשחל ז' שלו בשבת משום דכיון דלא עשה מעשה בשבת הניכר בו משום אבילות עושהו במ\"ש א\"כ האיך אפשר שלא ינהג בשבת דברים שבצנעה אלא מקצת היום ואח\"כ במ\"ש יחזור לאבילותו. ואפילו את\"ל דהך מנהגא לאו מנהג ותיקין הוא וא\"צ לנהוג כלל אבילות במ\"ש כשחל ז' בשבת מ\"מ אין ספק אצלי דל\"א באבילות דדברים שבצנעה מקצת היום ככולו היכא דלא נהג אבילות במעשה שניכר בו משום אבילות כדפרישית ואע\"פ דבהגהות סמ\"ק ע\"ש רבי יחיאל ומביאו הטור ס\"ס ת\"ב לגבי השומע שמועה קרובה בשבת כתב דאין שבת עולה כו' ונוהג בו דברים שבצנעה במקצת היום נלענ\"ד דאפ\"ה אין לנו להקל לתפוס סברת היחיד במקום שהרבים חולקים עליו כמבואר בסי' ת' חולקים על סברת ר' יחיאל וכבר נדחו דברי רבינו יחיאל מהרבה פוסקים דס\"ל דשבת עולה בתחלת המנין שהרי מפורש בירושלמי ומביאו המרדכי במס' מ\"ק תפתר שגררתו חי' ונתייאשו בשבת מלבקש ומאותה שעה חל עליו אבילות ונמצא שח' שלו לשבת הבאה וכ\"ה דעת הסמ\"ג בשם בה\"ג שהשבת עולה אפילו בתחלת המנין אע\"פ שלא נהג אבילות מקודם וכך פסק בש\"ע ס' ת\"ב סעיף ז' דלא כר' יחיאל ואף הטור עצמו נראה שבס' ת\"ב הביא דבריו לומר שר' יחיאל החמיר בזה שמי שרוצה להחמיר יחמיר לעצמו אבל העיקר כדעת סמ\"ג בשם בה\"ג ושאר פוסקים ומצאתי למהר\"ש לוריא בהגהותיו (כאן חסר) בהא סליקנא ובהא נחיתנא דאין לקרותו לס\"ת כל יום השבת אע\"פ שהוא ז' שלו כתבתי וחתמתי אנכי הק' יואל בן לא\"א מוהר\"ר שמואל זלה\"ה ביום א' כ\"ב תמוז שע\"ח:"
            ],
            [
                "שלום כו' לאהו' חתני הרבני הנבוני ר\"מ ור\"ג מוהר\"ר דוד סג\"ל שי' מה ששאלת בענין מי ששמע שמועה רחוקה על אביו הלא כבר נהגו כל ישראל בדין זה אחר הרמב\"ן ז\"ל בת\"ה בעובדא דר\"א אתי' לי' שמועתא דאבוה מבי חוזאה אתא לקמי' דר\"ח א\"ל הרי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום א' אלמא אפי' על אביו ועל אמו אינו נוהג כו' ומסתברא ה\"מ לענין גזירות ז' אבל לענין גזירות ל' נוהג הוא על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו כו' כ\"ש הטור בס' ת\"ב והדברי' מבוארים שבא הרמב\"ן לפרש להא דקאמר אינו נוהג אלא יום א'. אינו אלא לענין גזירות ז' דהיינו במה שגזרו על שאר אבל שאסור בהם תוך ז' כדקתני בברייתא אלו דברים שאבל אסור בהם מלאכה רחיצה כו' כמ\"ש הטור ס' שפ\"ט גזירות אלו אינו נוהג בשמועה רחוקה אלא יום א' בלבד אבל מה שגזרו על שאר אבל תוך ל' יום היינו גיהוץ ותספורת ושמחה בגזירות אלו נוהג אף בשמועה רחוקה על אביו ואמו כל י\"ב חודש. ונראה דטעמו משום דחזינן בסוגיא פ' אלו מגלחין בדוכתי טובא דדין אבל על אביו ואמו כל י\"ב חודש ודין אבל על שאר קרובים תוך ל' יום שוים הן ולכך נוהג בתספורת עד שיגערו בו חבירו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ולא יכנס לבית השמחה עד יב\"ח וכן בשאלת שלום כו' וכמ\"ש הטור סי' שפ\"ח דדין שאלת שלומי' על אביו ואמו כל יב\"ח כדין שאלת שלום על שאר קרובים בתוך ל' ומיהו בשאר חומרות שנהגו בני אשכנז תוך ל' על שאר קרובים שלא ליכנס למרחץ ושלא ללבוש כתונת לבן אם לא שילבוש אחר וכיוצא בזה אין מנהג כל עיקר להחמיר בהא על אביו ואמו בשמועה רחוקה ואין חילוק בין תוך ל' מיום השמועה לאחר ל' דכיון דרחוקה הוא אינה נוהגת אלא יום א' זולת תספורת וגיהוץ ושמחה ושאלת שלום דנוהגים כל יב\"ח כדאמרן ואף באותן שנוהגים להכניס החתן לחופה דרך שושבינת לא ידענו היתר לילך לבית השמחה כל יב\"ח ומעולם לא ראיתי לאנשי מעשה שיהי' מקילין בדבר זה שהוא מפורש לאיסור בתלמוד בברייתא דתניא על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום על אביו ואמו לאחר יב\"ח ול\"ד לסנדק בברית מילה דסעודת ברית מילה לא חשיב שמחה כדאי' בכתובות פ\"ק דלא מברכינן בה שהשמחה במעונו משום דטרידי וליכא שמחה כמ\"ש התוס' פ' ואלו מגלחין איברא דכתבו תוס' בשם הירושלמי ובמסכת שמחות דאם הי' סעודה של מצוה מותר ואפשר דהיינו דווקא בשאין שם (חסר. וכמדומה צ\"ל שמחה) כסעודת ברית מילה וכסעודת קידוש החודש כדכ' תוס' א\"נ בסעודת סיום מסכת כדכתב. ובס' ב\"ח שלי העתקתי משם גדולים דאפילו באבל שהוא בעל ברית אסור ליכנס לסעודה משום דסעודת ב\"מ נמי הוי שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך הק' יואל:"
            ],
            [
                "שאלה בסעודת חתונה ליל ב' דהמנהג בקראקא שאין אומרים שהשמחה במעונו אי שרי לאבל לאכול באותו סעודה:",
                "תשובה אי' ברוקח סימן שנ\"ד ומביאו ב\"י ס\"ס שצ\"א וז\"ל כן שמעתי מרבי ביום שני שלאחר נישואין רגילין לאכול דגים ושאלו אם אבל יכול לאכול עמהם והשיב כשמפסיקין מלומר שהשמחה במעונו שוב אינה נקראת סעודת שמחה אע\"פ שאסור בכל סעודת מריעות מיהו הכא כיון דהוי רגילין עד השתא לומר שהשמחה במעונו והשתא לא אמרינן לא מקרי סעודת שמחה עכ\"ל. לכאורה הי' נראה בנ\"ד להקל ג\"כ לאבל מאחר שא\"א באותו סעוד' שהש\"ב אבל אחר עיון יראה דאינו כן דדוקא ביום ב' שהוא לאחר הנישואין שכבר בעל בעילת מצוה בליל ב' ולכך רגילין לאכול דגים משום ברכה דדגים כדאי' פ\"ק דכתובות התם ודאי כיון דא\"א שהש\"ב אין כאן סעודת שמחה כמו שביאר טעמו של דבר כיון דעד השתא היו אומרים שהש\"ב והשתא לא אמרינן לא מקרי סעודת שמחה אבל בליל ב' קודם בעילת מצוה דנוהגין לומר אשר ברא א\"כ עדיין לא נגמר הנישואין פשיטא דמקרי שמחה ועיקר השמחה הוא באותו סעודה ועוד דהוי בכלל תקנת שקדו חכמים על תקנת ב\"י שיהא שמח עמה ג\"י ומאחר שהחופה הוא ביום ו' קודם ברכו א\"כ עדיין הוא תוך ג\"י לשמחה וסעודת שמחה מקרי אלא ביום ב' ממש דהוי לאחר בעילת מצוה לאחר נשואין הוא וא\"א אשר ברא ולא שמחה במעונו שם פסק רבי' דלא מקרי סעודת שמחה כיון שא\"א אפי' שהש\"ב אבל לא יעלה על הדעת כשמברכין אשר ברא שלא יהא נקרא סעודת שמחה דהא ודאי כיון דעדיין לא נגמרו הנישואין כיון שמברכין אשר ברא סעודת שמחה הוא אלא שיש לתמוה טובא על מנהג זה בקראקא שא\"א שהש\"ב ומברכין אשר ברא ואיפכא קאמר הש\"ס בפ\"ק דכתובות דאחר הנישואין דאין מברכין אשר ברא מ\"מ מברך שהש\"ב אפילו לא אמר מחמת הלולא ודוקא עד ל' מכאן ואילך עד יב\"ח אם אמר מחמת הלולא מברך שהש\"ב. ולפענד\"נ ליישב דהמנהג נתפשט ע\"פ ספר חסידים שכ' כ\"מ שאנשים ונשים רואין זא\"ז כגון בסעודת נישואין אין לברך שהש\"ב לפי שאין שמחה לפני הקב\"ה כשיש הרהורי עבירה עכ\"ד בסי' י'. ולפי שבאותו סעודה בליל ב' אין עושין סעודה כ\"א לקרובים וכולם יושבין בבית חורף וסועדין ביחד אצל חתן וכמה אנשים ונשים לפיכך א\"א שהש\"ב ע\"פ ס\"ח משא\"כ בשבת בסעודה ג' דעושין סעודה גדולה ואנשים בלבד ונשים בלבד וכן בסעודה בליל שבת ובשבת שחרית אין סועדין לשם בקראקא כי אם בחורים ובתולות אין בו הרהורי עבירה אלא דוקא כשסועדין נשים בעולות בעל בליל ב' לפיכך א\"א שהש\"ב אע\"פ שעדיין לא נגמרו הנישואין שאומר אשר ברא והסעודה מקרי סעודת שמחה והלכך אסור לאבל לאכול באותו סעודה והוא דבר פשוט לענ\"ד שלא אמר הרוקח אלא דוקא ביום ב' שהוא לאחר הנשואין בסעודה דדגים דאין אומרים אשר ברא ולא שהשמחה במעונו כמבואר בלשונו אבל בסעודה דלפניו בליל ב' דאומר אשר ברא פשיטא דהוה נשואין ממש ומקריא סעודת שמחה ואבל אסור בה. הנלענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי בחודש כסליו שפ\"ז לפ\"ק הק' והצעיר יואל:"
            ],
            [
                "הלכות אישות",
                "אשר נתן כתר מלכות בראשו. יגיה אורו ויזרח שמשו. יקראו לפניו אברך ונתון. כבוד בהיכל קדשו. הוא אהובי האלוף ראש הגבורים. סיני ועוקר הרים. משיב מלחמה שערים. נ\"י ע\"ה פ\"ה מ\"ה מהור\"ר נתן יצ\"ו וכאל\"ש ובהיכלו כבוד כולו. ולהחונים על דגלו רב שלום קבלתי כתב מכ\"ת וע\"ד השאלה וזה נוסחה: אשה יצא עלי' קול לאחר נשואיה לבעלה השני וילדה בת לז' חדשים שהיא הרתה לזנונים ונתעברה מאחר שכשראתה שהיא הרה לזנונים מיהרה ועשתה חתונה עם בעלה השני כדי לחפות על ניאופיה כן הוציאו דבה ואמת שזמן חתונה הי' כן וראי' שהרי לז' חדשים נולדה והיתה גדולה כולד בן ט' ואותו הקול יצא מפי אשה אחת משרתת בבית וכשנשמע הדבר ונתפרסם לרבים הי' קלא דלא פסיק באו גואלי האשה ותבעו לאותה אשה שהוציאה עליה שם רע וגם שבאותו פרק דנו דינה בדין עד אחד שדן רב פפא אבל דומי דמתא לא פסקו ומפי השמועה אמרו שגם הנואף התפאר כמה פעמים שהוא בא עליה והנה הבעל דר עמה שבעה שנים ויותר לאחר לידת הבת ואהב את הבת אהבה גמורה ולא עלה על דעתו על דבר אחר וקודם מותו כשהי' מצוה מחמת מיתה וקרא לבתו וצוה עליה כמה וכמה ענינים: גם הודיע אז בצוואתו שהיא תירש חלקו מאביו גם חלק בכורה שלו אח\"כ מת הבעל ההוא מה לעשות עם האשה ההיא אם לחוש לקול ולעד הזה להצטרך לה חליצה כי מת הבעל ומתו כל הבנים שהיו לה עם אשתו ולא הניח רק אותה בת שקראו עליה ערער שהיא אינה מבעלה ונמצא שמת בלא זרע ואותו האיש שיצא עליו קול שהיא הרתה ממנו הוא בצד אסתן רחוק כמו חמשים פרסאות ויותר מאותו המקום אשר האשה שם ומעולם לא נתקבל אותו העדות בפני ב\"ד גם בב\"ד הראשון בעת יציאת הקול לא נודע לעת עתה אם נתקבל כי מתו כל הדור ההוא אשר הי' לפניהם זה הענין עכ\"ל נוסח השאלה. למען ציון המצוינים בין החכמים לא אחשה ולמען ירא ושלם במ\"כ לא אשקוט אף כי מימי לא שמחתי בהוראה ולא תקעתי עצמי לדבר הלכה ואמרתי לכל לך לך אל הגדולים אשר בארץ המה אמנם לאהבת קידומים ונוסף לזה כי בקראי השאלה הכריעו כף צדקי במאזני שיקול דעתי והרי ארז\"ל מדבר שקר תרחק גם על השתיקה בכן לא אחריש עד יצא כנגה צדקה בס\"ד ולהוציא לאור דין זה צריכין אנו למשא ומתן בשמעתא דחוששין לקול דסוף מסכת גיטין והוא דאמתניתין יצא שמה מקודשת בעיר ה\"ז מקודשת וכו' ואסרינן לה אגברא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואי' לא חיישינן לה הכי קאמר כו' אמר רבא יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ\"ט פריצותא בעלמא הוא דחזי לה כתנאי אכלה בשוק גרגר בשוק וכו' עד אר\"י בן נורי א\"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה. והנה ודאי אין ראיה מפשטא דתלמודא דהא מכ\"ת כתב דהקול בא אחר נישואים שזינתה קודם לכן והא קאמר לכל קלא דבתר נישואים לא חיישינן לה דהכא איירי דווקא כל זמן שיושבת תחת בעלה אבל מת בעלה כהן דאה\"נ דאסורה לישא לכהן אחר כדמשני תלמודא להדיא בפרק הזורק אהא דקאמר דשלח ר\"י בריה דר' מנשי' מדוויל לשמואל ילמדינו רבינו יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח להו תצא וכו' ופריך התם תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן מאי תצא תצא נמי משני וכו' הרי בהדיא דכי מת בעלה הרי חיישינן לקלא קמא אע\"ג דהוי בתר נישואיה וא\"ל דהכא בנ\"ד יש לחוש שאתה מוציא לעז על בניה וכדפריך התם והרי אתה מוציא לעז על בניה ואע\"ג דלא קיימא הך פירכא היינו משום דכיון דמראשון לא מפקינן ליכא לעז וכדמשני התם אבל בנ\"ד דליכא הך היכירא איכא למימר ללעז על בניה חיישינן מ\"מ נ\"ל דלאו מילתא היא דאיכא למימר דע\"כ לא חיישינן ללעז אלא כשאין פוסלין הולד לכהונה וכדפרש\"י אתה מוציא לעז על בניה מראשון שהן חללין אבל בנ\"ד מ\"מ את\"ל זינתה מ\"מ הא נאמנת לומר לכשר נבעלתי כדפסקינן הלכתא בפ\"ב דכתובות כה\"ג דנאמנת ואע\"ג דאיהי לא אמרה הכי מ\"מ ליכא לעז דהא יכלי כ\"ע למימר שאמרה לכשר נבעלתי וכדאמר התם בסוף שמעתא מימר אמרי עיינו רבנן בהך קידושין וכו': ועוד נראה לי ברור דאת\"ל דהוי כה\"ג לעז משום דאי מחזקינן לה שזינתה בעת אלמנותה והיא לא אמרה לכשר נבעלתי חיישינן לה אפילו ברוב כשרים אצלה דאיכא תרי רובא משום מעלה עשו ביוחסין וכדאיתא לשיטא לפום חד תרוצי' דהתוספת בפ\"ב דכתובות אמתניתין מעשה בתינוקת א' שירדה לירד למלאות מן מעין מ\"מ נ\"ל דע\"כ לא אמר דחיישינן ללעז אלא היכא דבאמת אנו יודעין שהלעז שקר ובההוא דשמואל מאחר דקלא אתי בתר נישואים והוי לגבי הראשון הקול כמאן דליתא וכל בנים שהם נולדים מראשון אפי' הן לאחר הקול ודאי כשרים שהרי מתירים אותה לבעלה לכתחלה וכשרים הם ולכן אין לנו לאוסרו על שני שלא תוציא לעז שקר על הבנים אבל בנ\"ד דאנו חוששין לקלא דזאת הבת נולדה מהריון של זנוני' באלמנותה וודאי חיישינן לה דליכא למימר דבריר לן דכשרה משום דנולדה אחר שיצא הקול ונתבטל דהרי הקול שכבר היתה הרה לזנונים קודם שילדה: וגדולה מזה נ\"ל דאפילו היתה תחת בעלה הוי חיישינן לקלא לכל מילי נפקותא מחשש קלא דהא דאמר לא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו דוקא אם היינו חוששים לקול זה היתה צריכה להתגרש מבעלה בההיא דקס\"ד במתניתין יצא לה שם מקודשת וכההוא דשמואל דאם נאמין דגרושה היא אסורה לבעלה כהן אבל היכא דהקול אינו אוסרה על בעלה למה לא ניחוש לקלא: וראיה מבוארת לדברי דבסוף שמעת' דהמגרש פליגי בקלא דבתר אירוסין מ\"ס נישואים דווקא ומר סבר אפילו דבתר אירוסין לפירש\"י דמ\"ד בתר נישואים דוקא משום דאתה עושה אותו בועל א\"א ולמ\"ד אפילו בתר אירוסין שלא תצטרך גט ותתגנה עליו משמע דאי לאו הכי חיישינן לקלא ואילו בנ\"ד אין הקול מזיק לה כלל לענין לאוסרה בשום איסור על בעלה ובודאי חיישינן לקלא אי הוי קלא כדין בשאר מילי דשייכי לקלא: ומהא דאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אין להביא ראי' לנ\"ד דמשמע דלענין זנות לא חיישינן לקלא משום דפריצות בעלמא חזי לה אפילו בקול ממש אע\"ג דלענין מקודשת ומגורשת וכיוצא בשאר דברים חיישינן לקלא אי הוי קודם נישואים מ\"מ מזנה שאני משום דאיכא למיתלי בפריצות' בעלמ' ומ\"ה אין חוששין דכי נעיין בשמעתת' באמת נראה דרבא לא איירי בקול ממש דהיינו בגוונא דפריש בשמעתת' בתר הכי אמר ר' אבא אמר רב הונא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים אי כההיא דתני לוי כדי שיהיו נרות דולקות וכו' בקול דבכה\"ג נראה דמודה רבא דחיישינן לקול אף במזנה אם שנים אמרי' ששמעו משנים שזינתה ואותם הלכו למדה\"י בכה\"ג לא מיירי רבא אלא בהברה שיצא עליה שם מזנה ולא בקול ממש וכדאמר לא שיאמרו קול הברה. ואין להקשות פשיטא הא אמר להדיא דכל קלא בעי קול ממש ולא הברה בעלמא. י\"ל דסד\"א דלענין זנות חיישינן טפי משום דאין אפטרופוס לעריות וכדאמר בפ\"ב דכתובות למ\"ד מאי מדברת נסתרה וקאמר ר' יהושע טעמא משום דאין אפוטרופס לעריות. ועוד דאפשר לומר דאפילו בקול הברה איירי אלא דמ\"מ בקידושין מ\"ה צריך ב\"ד לחקור אחר קול הברה אם אין בו קול של ממש אין בית דין צריך לחקור אחר זה משום דתלינן בפריצות בעלמ' הוא דחזו וכן מדוקדק מלישנא דרבא דקאמר יצא עליה שם מזנה קאמר דלענין הברה של מזנה ולא קאמר יצא עליה קול. ועוד דאי אתו בי תרי דשמעו מתרי דזינתה ממש למה לא ניחוש ועוד דא\"א לפרש דאיירי אפילו אמרו בי תרי מתרי זינתה ממש לא חיישינן לה דהא מייתי עלה כתנאי אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בשוק ר' מאיר אומר בכלן תצא ר' עקיבא אומר וכשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה א\"ל ר' יוחנן בן נורי א\"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה וא\"כ ע\"כ רבא דומיא דהך תנאי איירי שלא ראוהו אלא שאכלה וגרגרה בשוק מדר' עקיבא דמחמיר וס\"ל משישאו ויתנו מוזרות בלבנה הוי כה\"ג דלא הוי קול ממש דהא תרי מתרי בעינן או שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ושאמר היום נתקדשה פלוני' אבל אם יוצא קול סתם שהיא נשואה לא הוי קול אפי' אומר נתקדשה ולא הזכיר למי נתקדשה הוי הברה וכדאמר בתר הכי שלא לפלוני אין חוששין לה וכן נראה דהכא רבא איירי כה\"ג דר' עקיבא שיוצא לה שם מזנה ע\"י שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דהאי לאו קול הוא אלא הברה של זנות ע\"י שרואין בה פריצות והיינו דקא\"ל ר\"י בן נורי לר' עקיבא אם כן לא הנחת בת לאברהם כו' ופירש\"י שיש אויבים מוצאים קול בחנם ברמז מועט הרי משמע דלאו בקול ממש פליגי ורבא כר\"י בן נורי וה\"נ תנא כברייתא דבתר הכי בעולה אין חוששין לה דנראה מפירוש התוס' דאיירי מבעולה לזנות וטעמא דיוצא קול בעולה סתם ולא אמרו נבעלה היום או לפלוני וכיוצא בזה דא\"ל טעמא משום דלא חיישינן לקול של זנות דהא נמי קאמר בהך ברייתא נשואה לא חיישינן לה והתם ע\"כ טעמא כדפירש\"י משום דלא אמר נתקדשה היום ונשאת היום וא\"כ ה\"נ מ\"ש בעולה אין חוששין לה משמע נמי משום דאמר בעולה סתם ולא אמר נבעלה וכיוצא בו דברים מוכיחים שזינתה ממש מ\"ה אמר שמא פריצות בעלמא חזו לה וכן פירש\"י להדיא בעולה אין חוששין דדילמא פריצות' בעלמא חזו לה הרי דפירש\"י דטעמא בהך ברייתא בעולה אין חוששין לה כדאמר רבא טעמא ליצא עליה שם מזנה ע\"כ טעמא דרבא לאו משום דדוקא לענין זנות הוא דלא חיישינן לקול אפילו קול דהוי חיישינן לשאר דברים דהא בברייתא קאמר טעמא נמי כטעמא דרבא ובברייתא מוכח דקול דכה\"ג לא חיישינן לי' אפילו בקידושין וכמ\"ש נשואה אין חוששין ורבא הך גופיא אתי לאשמעינן ולאפוקי מדר' מאיר ור' עקיבא ומה דנקט ומת לרבותא נקט וכדפי' לעיל דמ\"ה נקט זנות לאפוקי דר' מאיר ור\"ע דמחמירים בזנות בקול של כל דהו אף שלכאורה נראה דהרא\"י שכתב מדקאמר רבא שם מזנה ולא נקט יצא עליה קול דע\"כ איירי דלאו מקול ממש איירי דאין זה ראיה דהא מתניתין נמי קתני יצא עליה שם דמקודשת ומתניתין איירי בע\"כ בקול ממש דהא קתני הרי זו מקודשת וכדמפרש בגמרא לא שישמעו קול הברה וא\"כ אדרבא איכא למימר ראיה להפך כי היכא דמתניתין איירי בקול ממש ולא שישמע קול הברה א\"כ רבא נמי דלישנא דמתני' נקט איירי נמי כה\"ג דמתניתן. הא ליתא דכבר יש לנו כללא דתנא א\"צ לפרש ואמורא צריך לפרש ומדלא פירש רבא דאיירי בקול ממש באופן השנוי בתלמוד בתר הכי לא שישמעו קול הברה איכא למימר דרבא לא איירי בקול ממש ואע\"ג דמלישנא דרבא אין ראיה כ\"כ מ\"מ לישנא דתלמוד' מהך דאמר כתנאי ומהך ברייתא דבעולה אין חוששין לה דמוכח מיניה דרבא לאו בקול ממש איירי דהיינו בקול שאינו הברה אלא בקול ההברה. וא\"כ נ\"ל דע\"כ לא קאמר אלא יצא שם מזנה ולא קאמר היום זינתה ולא קאמר עם פלוני זינתה דכה\"ג גבי קידושין נמי לא הוי קול וכדאמר התם בגמרא שלא לפלוני כו'. אבל אם קול יצא שהרה לזנונים מפלוני ודאי חיישינן לקלא דכה\"ג ואפילו בלא אמר לפלוני ולא אמר ביום פלוני נ\"ל דחיישינן לה אם יש קול שזינתה והרה לזנונים דהא האי דאמר בעולה אין חוששין לה וכן במ\"ש יצא לה שם מזנה בעיר משום פריצות' הוא דחזי בה אבל אם יש קול שאינה של הברה שהרה לזנונים לא שייך למימר פריצות' בעלמא חזו בה דלא רגילים לומר דהרה משום פריצות' ורבא נמי לא נקט אלא מזנה ובהרה מודה דא\"צ לומר היום זינתה או לפלוני כנ\"ל לפי הסברא: ומיהו כפי השאלה בנ\"ד ליכא עדים מפי עדים שהלכו למדה\"י דהא כתב דליכא אלא אותו הנטען עמה שקול יוצא שזה הנטען שהיה חשוד עליו מתפאר שזינתה עמו וליכא שני עדים ולענין קלא הא קאמר תלמוד' להדיא דבעינן פלוני מפי פלוני ועוד בנ\"ד ליכא עדים שנים שיאמרו אלא קול הברה בעלמא. אם שנראה דאפילו קול הברה יוצא שיש עדים במקום פלוני יש לחוש לה והוא משום דקשיא לי' דהכא קאמר דחיישינין לקלא והוי מקודשת כי אמר פלוני ופלוני מפי פלוני ופלוני למה\"י ואלו בפ\"ק דקידושין גבי עובדא דר' חסד' בההיא דקדש באבנ' דכוחל' יתיב רב חסדא וקא משער אי שוה פרוטה ופריך התם והא איכא סהדי דבההיא יומא הוי ש\"פ א\"ל השתא מיהו ליתנהו עדים בצד איסתן ותיאסר פירש\"י בתמי' ופי' התוס' דקול יוצא שיש עדים ששוה פרוטה וכן פירשו התוס' בפ\"ב דכתובות דקאמר נמי התם עדים בצד איסתן ותיאסר ומסיק התם דעדי טומאה ופי' דא\"כ דהא דאמר והאיכא עדים בצד איסתן ומסיק עדים בצד איסתן ותאסר בתמי' היינו שיצא הקול שיש עדים בצד איסתן שיודעין שנטמאה וקשי' לי ממ\"נ אם הקול ממש דהיינו ששני עדים מעידים ששמע מפי עדים שבצד איסתן שנטמאה א\"כ אמאי לא חיישינן לה אפילו את\"ל משום דבשבויה הקילו מ\"מ רב חסדא איך לא ידע מתניתן דיצא לה קול מקודשת בעיר ה\"ז מקודשת והא רב חסדא לענין קידושין קא מיירי וקאמר עדים בצד אסתן ותיאסר וכי לא חיישינן לקול לענין קידושין והא מתניתין היא ואי הקול שיוצא שיש עדי טומאה ועדי קידושין אינו קול ממש אלא קול הברה א\"כ מ\"ט דאביי ורבא דפליגי עלי' דרב חסדא הא גמרא ערוכה היא הכא בפ' המגרש לא ששמעו קול הברה ולכן נ\"ל דודאי אפילו כי שמעו ב\"ד קול הברה שיש עדים דידעי מקידושין צריכים ב\"ד לחקור אחר עדים אולי יגידו העדים שכן והא דקאמר תלמודא סתמא לא ששמעו קול הברה היינו כשהלכו העדים למדה\"י וא\"א לשלח לעדים ולחזור למ\"ה כיון דליכא אלא הברה וא\"א לחקור אלא ע\"י דוחק ומ\"ה להברה לא חיישינין אבל אי הוה קול הברה שבמקום פלוני יש עדים דאפשר לשלח ולחקור מהן מה שיודעים ודאי מחויבים לחקור אחריהם והיינו בצד איסתן כלומר במקום ידוע ומ\"ה דקדק תלמודא דהכא נקט בצד איסתן והכא נקט למדה\"י והיינו פלוגתא דרב חסדא עם אביי ורבא רב חסדא סבר אפילו כי איכא קול הברה שיש עדים במקום פלוני שיודעים שהי' שוה פרוטה אין ב\"ד צריך לחקור אחריהם דלקול הברה לא חיישינין כלל ואביי ורבא ס\"ל כיון דאפשר לחקור מן העדים מחויבים ב\"ד לחקור. ואע\"ג דרש\"י ז\"ל לא פירש כן דמשמע מפרש\"י דטעמא דרב חסדא דלא חיישינין דלמא אתי סהדי ואביי ורבא חיישינין דלמא אתי סהדי ודאי י\"ל דרש\"י נמי לא מפרש כפי' התוס' דפי' דהתם הוי קלא שיש עדים במה\"י אלא מפרש כפשוטו. ועוד נ\"ל דודאי רש\"י מפרש כפי' התוס' מ\"מ גם לרש\"י נמי איכא לפרש לפום שיטה דידן דרב חסדא ואביי ורבא כלהו ס\"ל דבהלכו עדים למה\"י כ\"ע לא פליגי דלא חיישינין להברה בעלמא כי פליגי בהלכו למקום ידוע שיש עוברים ושבים ואביי ורבא חיישינין שמא יבאו העדים מעצמן ויאמרו דהוי קדושין אבל בהלכו למה\"י דלא שכיחי דאתו למילתא דשכיחא לא חיישינין רבנן ורב חסדא ס\"ל כיון דקול הברה לא חיישינין להו הואיל והשתא מיהו ליתניהו קמן והשתא א\"ש טפי מה שמחלקים התוס' בין עדי קדושין לעדי טומאה משום דעדי טומאה לא שכיחי כמו עדי קידושין לענין שהי' שוה פרוטה. וא\"כ בנ\"ד שידוע שיש עדים במקום פלוני אלמוני וידוע שיש עוברים ושבים תדיר לשם וא\"כ באנו למחלוקת אביי ורבא ורב חסדא ובודאי דהלכה כאביי ורבא דבתראי נינהו וס\"ל דחיישינין לה אלא מהא אכתי תל' באשלי רברב' בחילק גירס' ופי' דרש\"י דפי' הא דאמר התם אביי ורבא לא ס\"ל דרב חסדא אם הקילו בשבויה נקיל באשת איש וכתב התוספת בפרק ב' דכתובות בשמו של רש\"י אם הקילו בשבויה דאיסור לאו נקיל באשת איש דמיתת בית דין הוא וכן לפירש התוספות אם הקיל בשבויה משום דעידי טומאה לא שכיח נקיל בא\"א דלענין אי שוה פרוטה הוי שכיח וא\"כ ה\"נ יש להקל בנ\"ד דאיסור לאו ועידי טומאה לא שכיחא אבל למאן דגרס אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה באפי שבוי וכמו שכתב התוס' בשם י\"מ וא\"כ אף בנ\"ד ה\"ל לן למיחש דהא בכמה מקומות חיישינן לזנות אלא בשבויה הקילו משום דמינוולא נפשה ולא שכיח דזינתא. כן הי' נ\"ל לפי שיטת ההלכה דיש לחלק בין הלכו למה\"י ובין שישנן במקום פלוני שיש עוברים ושבים אלא דצ\"ע לשון דפ\"ב דכתובות דקאמר והא איכא במדינת הים וא\"כ מאי מייתי רב חסדא מדרבי חנינא והא התם הוי מדינת הים דלא שכיח אבל הכא הא פרישנא דאיירי מקום פלוני שכיחי ארחי ופרחי הוי ואביי ורבא נמי אמאי קאמר טעמא משום דבשבויה הקילו תיפוק לי' דמדינת הים שאני ומיהו זה אפשר ליישב דמ\"ה מייתי תלמודא התם בתלמודא בקידושין לישנא דר' יוסי בר חנינא דכתובות דקאמר עדיה בצד איסתן ותיאסר פי' בתמי' דמ\"ה קאמר ר' יוסי בר חנינא לישנא דעדיה בצד איסתן ולא קאמר עדיה במה\"י אלא לאשמועינן דאפי בצד איסתן שהוא מקום ידוע וכמ\"ש רש\"י ותוס' בקידושין דהיינו מקום עוברים ושבים ואפ\"ה לא חיישי ומינה מייתי רב חסדא סייעתא לעובדי דידיה דהוי נמי שכיח עוברים ושבים ואביי ורבא לא ס\"ל דרב חסדא דע\"כ לא הקיל רבי יוסי בר חנינא אפילו בצד איסתן דאיכא עוברים ושבים אלא בא\"א מי הקיל: ומהשתא לא תיקשי נמי לכללא דהתוס' בקידושין גבי והא איכא עדים פי' וז\"ל ונראה לר\"י לפ' דיצא הקול דאיכא עדים באודית או במה\"י עכ\"ל דמשמע דהתוס' לא מחלקי די\"ל דהתוס' נקטי או במדינת הים לכלול נמי הך דכתובות דהוי עדים במה\"י דאיירי נמי דהקול יצא כן וכמ\"ש כן להדיא שם בכתובות כנ\"ל ודו\"ק: ולקמן בס\"ד אכתוב עוד שיטה ביישוב בסוגיא דאיכא למימר דרב חסדא לטעמי' דאמר בפ' המגרש עד שישמעו מפי כשרים ממ\"ש בסמוך אחר זה והוי ג\"כ לחומרא דא\"צ עדים מפי ממש וע\"ש בסמוך ומיהו לתירוץ התוס' דמחלקים בין שכיח ללא שכיח ומשום דהוי שוה פרוטה שכיחי עדים דידעי אי שוה פרוטה וא\"כ נראה לפ' אליבייהו דמאי דנקטי שבוי' וא\"א לאו דוקא אלא הכי קאמר מי נקיל באשת איש דכה\"ג דשכיח הוי קידושין וכל דלא שכיח ה\"ל כשבוי' וא\"כ למימר דלגבי קידושין גופייהו איכא לחלק דלענין קידושין דניחוש דאיכא עדים דנתקדש לא שכיח דמאן דמקדש לא מקדש בצינעא אבל לענין שוה פרוטה ודאי שפיר שכיח דהני ידעי והני לא ידעי ועוד איכא למימר דהכי פי' דבשבוי' לא ידעינן משום עדים אבל בא\"א דהכא הוי מ\"מ דידעי דקדיש מ\"מ איכא נמי למיחש שיש עדים שהיה שוה פרוטה וא\"ש טפי לישנא נקיל בא\"א כלומר דכבר הוחזקה בא\"א דהרי איכא סהדי מ\"מ דנתקדש ודאי איכא טפי למיחש דידעי דהוי ש\"פ ולעולם ביצא קול הברה בעלמא איירי והא דהמגרש לא חיישינן לקול הברה היינו בקול שיש עדים דנתקדשה דלא הוי כ\"כ חששא שבודאי נתקדש והקול היה דאיכא עדים דשוה פרוטה. אלא מיהו בנ\"ד בר מן דין נ\"ל דליכא חששא דמאחר דליכא תרי דאמרי דשמעי מתרי אלא שיש כאן אשה וקול שיש עד אחד למאי ניחוש פשיטא להרא\"ש דס\"ל דוקא שני כשרים מפי שני כשרים אבל לא מפי נשים שאומ' מפי עדים ודאי דבנ\"ד אין לחוש אף דהטור כתב דהרמב\"ן חולק וכתב ע\"ז ב\"י דלא מצא זה לא ברמב\"ם ולא ברמב\"ן אלא שיש לגרוס הרמ\"ה וא\"כ פשיטא היה נ\"ל דיש לפסוק כדברי המקיל בדרבנן וכמ\"ש הרא\"ש שחשש קול מדרבנן וכו' וכמ\"ש הרא\"ש בהדיא גבי מבטלינן קלא אע\"ג דנ\"ל קצת דתלי באשלי רברבי פלוגתא דרב ששת ורב חסדא דאמר התם מדאמר רב חסדא עד שישמע מפי כשרים ש\"מ מבטלים קלא א\"ל אדרבא מדאמר רב חסדא אפי' שמע מפי נשים הוי קול ש\"מ לא מבטלינן קלא ומסיק התם דאתרוותא נינהו בסורא מבטלי קלא בנהרדעי לא מבטלי קלא והא ק\"ל כרב ששת באסורי ועוד דנ\"ל ליישב הך סוגיא דהבאתי לעיל פלוגתא דרב חסדא ואביי ורבא דפליגי בקידושין דקאמר אביי ורבא לא ס\"ל להא דרב חסדא והוצרכנו לעיל ליישב בדוחק דלא תיקשי אסוגיא דפרק המגרש. דרב ששת ורב חסדא פליגי בכה\"ג דהקול יוצא ע\"י נשים איכא למימר דגם בההיא דקידושין ודכתובות איכא למימר שהקול יוצא ע\"י נשים ורב דמקיל לטעמי' אזיל כדאמר הכא בהמגרש ואביי ורבא כרב ששת ס\"ל וע\"ש הסוגיא ולא צריכי וא\"כ כיון דאביי ורבא הכי ס\"ל כרב ששת והתם נמי פסקינין הלכתא כאביי ורבא איברא דהרא\"ש כתב חילק דלא עבד רב ששת עובדא אלא בנהרדעי משום דאתרא דשמואל הוי דס\"ל לא מבטלה אבל סורא דאתרא דרב הוי דס\"ל דמבטלין קלא ואנן ק\"ל הלכה כרב באיסורי מ\"מ נראה מלשון הסוגיא דע\"כ אין לדחות דרב ששת מפסק הלכה אלא לענין לבטולי קלא דאיכא למימר דדווקא בנהרדעי דהוי אתרא דשמואל הוי חשש רב ששת דלא לבטולי לקלא לחוש לדברי שמואל אבל מ\"ש אפילו שמע מפי נשים כדין בני עצמו משמע דהכי ס\"ל וכבר אפשר לומר דאף דמבטלי קלא מ\"מ אפי' שמע מפי נשים הוי קול וכלשון אחרון דרש\"י מבטלי' היינו כשבאו עדים ממה\"י ואמרו להד\"ם אבל מ\"מ כל כמה דלא אתו סהדי חיישינן להו אפילו מפי נשים והא דאמר אדרבא מדאמר רב ששת אפילו מפי נשים ש\"מ לא מבטלי קלא לאו משום דהא בהא תליא אלא כלפי שאמר מדאמר רב חסדא עד שישמעו מפי כשרים ש\"מ מבטלי' קלא א\"ל נמי אדרבא מדאמר רב ששת וק\"ל. אלא דמ\"מ דברי הר\"ש א\"א ליישב אלא ס\"ל דאף הא דאמר רב ששת אפילו שמע מפי נשים לא אמר כן אלא לאתרא דשמואל דהא לא מצינן דמוזכר רב ששת בתלמוד בענין מבטלין קלא אלא קאמר סתם בנהרדעי לא מבטלי קלא ולא מוזכר רב ששת אלא לענין שמע מפי נשים וק\"ל וכן מבואר בלשון הרא\"ש להדיא דאדרב ששת דאמר אפי' מפי נשים קאי וחזי מאן גברא רבא אמר מילתא שהרי הרא\"ש בשם הר\"מ וכדאי הוא לסמוך עליו ועוד דבנ\"ד אפי' רב ששת וכן החולקים על דעת הרא\"ש מודו דע\"כ לא קאמר אפילו נשים דהיינו דוקא ששומעים מפי נשים שאמרו ששמעו מפי עדים כשרים שהלכו למה\"י דאיכא סתמא מאחר שיתברר האיסור שיבואו עדים ממה\"י מ\"מ חיישינן לדברי הנשים אבל אי אמר בשם נשים אחרים או בשם עד אחד ודאי כ\"ע מודו דלא הוי קלא שהרי אף אם יבא העד או הנשים ממה\"י לא יהי' עדות ולמאי נחוש וכן מבואר להדיא בדברי הטור שם סימן מ\"ו ואין להקשות מהא דתני לוי התם לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהא נרות דולקות ומטות מוצעות ונשים שמחות ואומרים פלונית נתקדשה היום משמע דמהני עדות נשים התם כבר פי' התוס' משום דהוי רגלים לדבר ע\"ש. וסוף דבר מבואר מתוך הסוגיא בעינן עדים האחרונים שיודעים גוף העדות שיהיו שני עדים כשרים אפילו מאן דמחשיב חד מתרי לקול ומפי אשה מ\"מ מודה דתרי מחד לא הוי קול וא\"כ זכינו בדין אפילו למ\"ש שאפשר לחלק בין עדים במדינת הים בין למקום אחר דשכיחי ארחי ופרחי ובמקום דשכיחי ארחי ופרחי אפילו בקול הברה שיש עדים צריכים ב\"ד לחקור כמ\"ש לעיל מ\"מ ע\"כ לא חיישינן אלא כשהקול של הברה שיש שם שני עדים כשרים דאפשר לבא לידי בירור אבל אם קול הברה שיש עד א' ודאי אפילו שכיח ארחי פרחי ליכא למיחש למודי מטעם הנ\"ל: וא\"כ בנ\"ד במאי אתית או בעדות האשה פסול עדות הואי אי משום הקול שיש עד א' בצד איסתן כבר ביררנו שאין חוששין לזה שהרי לא בא בשאלה שהיה שם רגלים לדבר דניחוש אפי' לעדות נשים ואפילו באיכא רגלים לדבר נראה מהתם דמ\"מ בעי שיאמרו נתקדש בפני שנים והלכו למה\"י אם נעיין בשמעתי' כ\"ש בנ\"ד שלא שמענו שהיה רגלים לדבר וא\"ל שמא הב\"ד של אותו הזמן ידעו שהיה רגלים לדבר אחזוקי ריעותא מהיכא תיתי לן לאחזוקי אדרבא מדענשו אותו אשה חזקה שלא הי' רגלים לדבר: ועוד דודאי דאי הוי העד במקום פלוני אלמוני עד ממש היה לנו מקום לחוש קצת לצרף לחוש, חסר סוף התשובה ולא נודע למי מקודשים:",
                "תשובה מגדול על ענין הנ\"ל עיין בשו\"ת ב\"ח חלק א' סי' ק'."
            ],
            [
                "מ\"ש מכ\"ת לחלק בין קול דנ\"ד לקול של קידושין משום דהתם הקול נגד החזקה איכא למימר אוקמא בחזקת פנויה אבל הכא בנידון דידן איכא למימר אוקמא בחזקת איסור ליבם ומביא מעכ\"ת ראיה מיבמה שמת ולדה תוך שלושים יום במחילה מעכ\"ת הרי כ\"ת אוצר בלום בתורה והרי סוגיא בפ\"ק דנדה ופ\"ק דחולין מוכח שיש לחלק בין איתרע חזקה והלשון לפי שאין בידי לא תלמוד ולא פוסק לא אוכל להעתיק הלשון אבל הסוגיא הכי איתא דאמתניתין די' שעתה פריך מחבית ומקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא אח\"כ חסר כל טהרות שנעשו ע\"ג למפרע טמאות ואמאי נימא משום דהעמד טמא על חזקתו ופריך אדרבה העמד מקוה על חזקתו ומשני מקוה שאני דאיכא ריעותא דהרי חסר לפניך עד ודילמא הגס חזיתי' וכה\"ג אמרינין בפ\"ק דחולין סכין שנבדק קודם שחיטה ונמצא פגום דאמרינין משום דהעמד בהמה על חזקת אבר מן החי ואמרינין שם ואימא העמד סכין על חזקתו ומסיק דהא סכין אתרעי חזקתי' הרי מבואר דאי לא דאיתרע חזקת היתר אע\"ג דאיכא חזקת איסור וחזקת היתר מ\"מ הואיל וחשש הוא מכח המקוה והסכין אי לאו דאיתרע הוי אזלינין בתר חזקה דידי' וא\"כ בנ\"ד הרי האשה שבאנו לדין עליה יש לה חזקת כשרות שלא זינתה ובודאי דכה\"ג חזקה דכן פרש\"י בשמעתי' דמשארסתני נאנסתי דכה\"ג דחזקת צנועות הוי חזקה ועוד דאפי' את\"ל דההיא דפ\"ק דנדה שנויא הוא מ\"מ לכ\"ע היכא דאיתרע חזקת איסור וחזקת היתר לא איתרע דודאי אין צריך בשש דאזלינין בתר חזקה ובנ\"ד חזקת היתר שלה לא איתרע וחזקת איסור איתרע שהרי ילדה תחתיו לפנינו וא\"ל דחזקת היתר איתרע על ידי הקול וכן מה שהולד היה בעל איברים וממולא כבן תשעה נ\"ל דודאי לא שייך לומר איתרע אלא כה\"ג דסכין ומקוה דאם הי' מקודם לכן כמו שהוא הי' ודאי אסור דהרי פגום לפניך וחסר לפניך משא\"כ בקול לעז בעל וכן במה שהוא בגידול איברים אין זה ודאי וכ\"ש לענין קול דכה\"ג דלא הוי אלא הברה דלאו כלום במקום חזקה אף לדברי מכ\"ת א\"כ בנ\"ד לא מחשיב ריעותא לבטל חזקת היתר וק\"ל וזה פשוט:",
                "שנית מ\"ש דלא אמרינין ספק ספקא היכי דאיכא חזקה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ומייתי לי' ראיה ממת ולד היבמה תוך שלשים יום דאיכא נמי ספק ואפ\"ה אסורה לשוק אתמהה איך לא השגיח מכ\"ת על משנה דידים דתנן התם אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ואם באותן ספק ספיקא הי' נראה לחכמים לאסור מדרבנן לכתחילה אין לסתור מכח זה כלל דס\"ס שרי אפילו בע\"ז החמורה ובאמת בעיקר הדבר תמיה לי איך לא זכר הרב עיקר הפלוגתא בס\"ס במקום חזקה דפליגי הרשב\"א בתשובה והאו\"ה חד אסר וחד שרי ולא אסתייע לי לע\"ע מי המחמיר ומי המקיל להיותי טרוד בעסקי' יריד גם אין לי שום ספר אבל כל הפוסקים שייט' דמהני ס\"ס בכל מקום וכמו דמשמע מהרמ\"א בהגה ש\"ע סי' ק\"י ואף דשם מראה מקום לעיין בסימן נ\"ג ובסימן נ\"ג כתב דיש לסמוך ע\"ז בנשבר הגף דיש מקילים בלא\"ה אבל בנשמט יש להחמיר חדא ממ\"ש דיש להחמיר משמע דחומרא בעלמא ובמקום לע\"ז כה\"ג דנ\"ד אין ראוי להחמיר ועוד דמ\"ש להחמיר בשמוטת הגף משום דבתלמוד קאמר להדיא דשמוטת גף טריפה נהי דטעמא משום נקיבת הריאה וא\"כ כי מצטרף לזה ספק קודם שחיטה ספק אחר שחיטה ה\"ל ס\"ס מ\"מ הואיל ובתלמוד קאמר סתם שמוטת גוף טריפה לא שרינין בספק לאחר שחיטה מאחר דאפשר לברר ע\"י בדיקת הריאה וחד ספיקא שאפשר לברר לא שרינין אפילו באיסור דרבנן אבל נשבר גף איכא שפיר ס\"ס דהא כתב מהרא\"י בפסקי' וכת' סי' מ\"ו בספק יש להחמיר אפילו באפשר לברר והא דייקי מהרמ\"א בלשון משו' דבלאו יש מקילין לרווחא דמילתא כתב דלא רצה למשקל ולמיטרי בענין ס\"ס דיכולין לברר ונקט טעם היותר פשוט וכמדומה שכן הוא להדיא בספר דרכי משה:",
                "שלישית מ\"ש מיבמה שילדה ומת ולדה ויצא קול לעז שמת תוך ל' דחיישינין לה הנה דין זה לא נודע היכן אבל ודאי שהדין אמת לא מטעם חשש הקול של לעז אלא אפילו כי ליכא קלא אפילו של לעז דמאחר דאיכא ריעותא דמת לפנינו אנו צריכים לברר מתי מת אפילו לא יצא שום לעז משום הספק לחוד משום דאמרינין במס' טהרות כל הטמאות כשעת מציאתן ע\"ש אבל הא ודאי דאי הוי שרי מכח הספק לחוד לקול כה\"ג נמי ליכא למיחש דכל שאינו כקול המפורש בתלמוד אינו אלא לעז ולא חיישינן לה וה\"נ מסתברא דהא ודאי אי לא הוי הקול כגון באשה דעלמא דלא יצא עלי' שום לעז וילדה לשבעה ונפלה קמי יבם ודאי אין מקום מדאורייתא ומדרבנן לחוש לה וא\"כ הוא איך יוציא ע\"י קול הלעז מאחר דקי\"ל דבר תורה אין דבר שבערוה פחות משנים מאי אמרת הרי מדרבנן חיישינין לקלא הם אמרו והם אמרו הם אמרו דחיישינין לקלא והם אמרו דוקא קול ממש ולא שישמעו קול הברה וא\"כ מנין לנו לחדש איסור חדש מלבינו לאסור אפי' באיכא חזקת איסור אי הוי שרי מספ' גרידא מאין הרגלים לי לאסור משום חשש קול הברה לאסור במקום שספק גרידא מותר וק\"ל:",
                "רביעית עיקר הוא בידי דכל אשה מזנה מתהפכת דקיי\"ל כר' יוסי דנימוקו עמו וכמו שהסכימו הרי\"ף ורוב הפוסקים ואף הרא\"ש דחושש לדברי רבי יהודא מ\"מ לא הוי מטעם גזירת זנות אטו נישואין וכמ\"ש הרא\"ש להדיא וא\"כ מ\"מ לענין דינא ק\"ל ודאי כרבי יוסי דכל מזנה מתהפכת ואמרינין נתהפכת יפה וליכא שום ספק דודאי יותר יש לתלות באפשר ומצוי דהיינו בבעל ממה שיש לתלות בשאינו מצוי ולא אפשר וכדאשכחן גבי דרוסה וא\"כ יש מקום למ\"ש ראיה מיבמה שמת ולדה וכן בענין משום חזקה דאיסור והשתא ודאי תלינין ברוב בעילות שיכולין להוליד מהם ולא תלינין במיעוט שאינו מצוי וכמעט דלא אפשר דהיינו ביאת זנות והא ק\"ל פשוט בפ\"ק דחולין דרובא וחזקה רובא עדיף וכ\"ש בנ\"ד דאיכא ריעותא לחזקה דאיסורא.",
                "חמישית מ\"ש מכ\"ת תמה על עצמך איך באת לדמות יצא לה שם מזנה באשה היושבת תחת בעלה לנ\"ד כו' ומכח זה רצה מכ\"ת לדחות הפי' שפי' ההיא דיצא קול מזנה לאו בקול המפורש אח\"כ בשמעתין איירי אלא בקול הברה ומכ\"ת רוצה לומר מכח חילוק דיושבת תחת בעלה לומר דאיירי בכל קול ואפי' בקול אתמהה איך לא עיין מכ\"ת בגמרא נידה וידמה ויחלוק ולא עיין בפרש\"י שפי' להדיא ההיא דיצא לה שם מזנה בעיר יצא קול לאשה פנוי' בעיר הרי בהדיא כמו שפי' וא\"כ נדחה ג\"כ הפירוש הנמשך למכ\"ת מזה וצ\"ל כדפי':",
                "ששית מה שרצה מכ\"ת להביא היתר מכח שצוה האב לפני מותו והזכירה בשם בתי וגם אהבה כאב לבתו הנה כבר ראיתי לסוגיא דכתובות ר' ור\"ח חד העלה בן ע\"פ אב לכהונה וחד העלה אח ע\"פ אחיו לכהונה ומבואר בתוס' דוקא כהונה דרבנן כגון תרומת ח\"ל וחלת ח\"ל ובר מן דין נ\"ל דלא אמרינין דהעלה ר' ור\"ח אלא אם מעיד שיכול לידע בבירור אבל אם אין הוא עצמו יכול לידע יותר מן הב\"ד וכי עדיף האב משאר שני עדים שאין יכולים להעיד אלא במה שיכול להיות ברור להם אבל אם באשה שמסופקים אנו אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון מי מהני שיאמרו עדים ברור לנו באומד דעתינו שהוא בן ראשון או שברור לנו שבן אחרון וא\"כ האב עצמו ג\"כ ודאי אינו נאמן לומר שהוא בתו כיון שאין יודע בודאי."
            ],
            [
                "מעשה באה לידי באשה אלמנה שזינתה וילדה ורצתה להנשא תוך כ\"ד חודש.",
                "וזאת היא תשובתי. גם כי כבר דברו האחרונים בזה ובסמוך נביא דבריהם בעזה\"י עם כ\"ז ראיתי להביא תחלה הגמרא והפוסקים השייכים לנידון זה בפרק החולץ מקשה תלמודא אהבחנת ג' חדשים הואיל דטעם ההמתנה משום ולד היא שלא יהא ספק א\"כ כשאנו יודעים שהיא ודאי מעוברת תינשא אלמא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית ופרקינן גזירה שמא תעשה עוברה סנדל פי' שמא תחזור ותתעבר וידחוק אחיו וימעך צורת פניו כסנדל הזה שאין לו צורה ופריך א\"ה דידי' נמי לא ישמש את אשתו מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל ומהדרינן אלא משום דחסא פי' שממעכו בשעת תשמיש א\"ה דידי' נמי חייס עליה ופרכינן דידה נמי חייס עילויה פירוש שאין אדם מתכוין להרוג הנפש ומהדרינן אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ואי מינסבא דילמא מעברה לאחר לידתה ומיעכר חלבה וקטלא לי' פי' שימות ברעב ופרכינן א\"ה דידיה נמי ופרקינן דידיה ממסמס לי' בביצים וחלב ופרכינן דידה נמי ממסמסי לי' בביצים וחלב ופרקינן לא יהיב לה בעל משום דלאו ברי' הוא ופרכינן וליתבעיני' ליורשים של בעל הראשון אמר אביי אשה בושה לבא לב\"ד ולתבוע יורשים משום בנה והורגת את בנה פי' על כורחה מת בנה ברעב וכתבו התוס' סתם מעוברת למניקה קיימא רבינו שמשון זקנו של רשב\"א היה אומר דגרושה מיניקה מותרת לינשא משום דלא מישעבד' להניק כדאמר בפ' אעפ\"י נתגרשה אינו כופה ואין נראה לר\"ת דהא למאי דהוה בעי למימר דטעמא משום סנדל או משום דחסא לא הי' חילוק בין אלמנה לגרושה וה\"ה להאי טעמא דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני ניזונת ואיני עושה או תבעה כתובתה לא מישעבד' וכן פוסק בשאלתות דל\"ש גרושה ול\"ש אלמנה עכ\"ל וכיוצא בזה כתבו התוספת בפ' אעפ\"י ויראה לכאורה מדברי התוספת דאף להר\"ש הזקן במכירה כיון דמישעבדא להניק כדתנן בפרק אעפ\"י ואם הי' מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה א\"כ אסורה להינשא וקשיא לי טובא על הסמ\"ג בעשה סוף מצוה ג' שכתב וז\"ל הרב הר\"ש מפניי\"ז היה אומר דגרושה מיניקה מותרת לינשא בתוך הזמן הזה מפני שאנו אומרים בפ' אעפ\"י נתגרשה אינו כופה להניק ולא הודה לו ר\"ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק כמו שאומר שם וגם בשאלתות פוסק דל\"ש גרושה ל\"ש אלמנה עכ\"ל וכלשון הזה כתב בהג\"ה מיימוני ספי\"א דה\"ג והשתא מה תשובה השיב ר\"ת ממכירה שכופה הא אף הר\"ש לא התיר אלא היכא דאינו כופה דאינה מישעבדא להניק ע\"כ צ\"ל דהר\"ש הי' מתיר אף במכירה וכדמשמע לשון הר\"ש שהעתיק הסמ\"ג שכתב מותרת לינשא בתוך הזמן הזה כו' דמשמע הלשון דכל תוך הזמן של כ\"ד חדש מותר וא\"כ משמע אף במכירה ועיקר טעמו של הר\"ש ז\"ל בהיתר זה הוא כיון דהיא מיניקתו אף כשתינשא לאחר ואין שם אלא חששא דילמא מיעבר' ומיעכר חלבה כו' לא שייך הך חששא אלא כשמת בעלה דהתם ודאי כיון שהיא מחויבת להניקו אם יבא סבה שלא תוכל להניקו לא תבא לב\"ד להתרעם על היורשים מפני הבושה לתבוע יורשים בשביל בנה. אבל בגרושה שאינה מחויבת להניק כל עיקר אלא דעשו תקנה מפני סכנה שתניק והבעל יתן לה שכר הנקה א\"כ אם יבא סבה שלא תוכל להניקו בודאי הבעל עצמו יפרנס בנו בלא תביעה לב\"ד דכך הוא בנו כמו בנה ואדרבה עליו הוטל לפרנסו ולשכור לו מינקת ומה לו ליתן שכר מינקת ומה לו לפרנסו בביצים וחלב הכל שוה וגם אם הוא לא יפרנס בנו מעצמו היא אינה בושה לבא לב\"ד ליתבענו או היא או שלוחה שהרי עליו הוטל הפרנסה ודרך האב לפרנס בנו ולא האם ואין כאן בושה משא\"כ כשמת האב דבושה לתבוע היורשים בשביל בנה לפרנסו שלא תפרנס היא עצמה את בנה וכיון שכן ודאי לא עשו תקנה זו שלא תינשא תוך כ\"ד חדש אלא באין לו אב: ומה שכתבו התוספת דראיית הר\"ש מדקאמר נתגרשה אינה כופה אין זה עיקר טעמו דהא אף במכירה דכופה קאמר דמותרת להינשא מטעם שנתבאר אלא מכאן הוכיח הר\"ש דלא מישעבדא להניק כיון דאינה כופה ומאי דכופה אותה במכירה אינו משום דמשעבדא להניק אלא משום תקנה מפני הסכנה שהרי הבעל נותן שכרה אלמא דלא משעבדא להניק וכיון דלא משעבדא להניק א\"כ לא שייך כאן בושה לבא לב\"ד לתבוע לבעל שהרי הוא משועבד ולא היא ולמה תתבייש משא\"כ במת בעלה דיש לה בושה לתבוע ליורשים בשביל בנה לפרנסו כדפי' ועוד הוצרך הר\"ש להביא ראיה מהא דנתגרשה אינו כופה להוכיח דאינה משעבדא להניק שאלו היתה משועבדת להניק פשיטא דהיתה אסורה להינשא אפילו לא שייך גבה טעמא דאשה בושה כו' דאינו בושה מלתבוע לבעל שיפרנס בנו מ\"מ ודאי אין לה זכות להינשא לאחר דניחא לי' לבעל הראשון טפי שתניק כל כ\"ד חדש שלימים משתתעבר ותפרנס בנו בביצים וחלב. ומאי דקאמר תלמודא טעמא דדילמ' מתעבר כו' ואשה בושה ולא קאמר הך טעמא דניחא לי' טפי להניקו כל כ\"ד חדש היינו משום דתלמודא שקיל וטריא במעוברת דעדיין לא חל עלי' שיעבודא דהנקה כל עוד שלא ילדה הלכך בעינין להך טעמא דדילמא מעברא וכו' ואשה בושה כו' אבל במניקה שכבר חל עליה שיעבוד הנקה אי הוה אמרינן דאף גרושה משעבדא להניק לא היתה מותרת להינשא לכתחילה אפי' אינה בושה כו' דניח' לי' טפי שתניק כ\"ד חדש שלמים לכך הביא הר\"ש ראיה מפ' אעפ\"י דנתגרשה אינה כופה דאלמא דאינה משועבדת להניק ובמכירה דכופה אינו אלא מפני התקנה כו' כדפי' כדי שלא יסתכן הולד וממילא בגרושה זו שהיא רוצה להניק הולד אף כשתנשא לאחר דליכא למיחש לסכנה ואין חשש אלא דלמא תתעבר כו' ואשה בושה כו' ובהך איתתא ליכא בושה כדפי' א\"נ בעל גופי' יפרנס בנו בלא תביעה הלכך מותרת להנשא בין במכירה בין באינה מכירה זו היא דעת הר\"ש ואעפי\"כ הודה לו ר\"ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה אותה להניק וא\"כ זה אני קורא אותו דמשעבדא להניק דמנ\"מ בטעם שהוא מפני הסכנה סוף סוף היא משועבדת להניק דהרי כופין אותה וא\"כ אינה רשאה להנשא דלמא מיעברא כו' דאעפ\"י דאינה בושה מלתבוע לבעל מ\"מ ודאי ניחא לבעל הראשון טפי דתניק כ\"ד חדש משתתעבר ותפרנס את בנו בביצים וחלב כנ\"ל לפרש דברי הסמ\"ג ומשמע להדיא דלא נחלק ר\"ת על הר\"ש אלא במכירה אבל באינו מכירה כיון דאינה משעבדת להניק מותרת להינשא אף לר\"ת דלא שייך הכא טעמא דאשה בושה כו'. אכן בדברי הר\"ן פ' אעפ\"י מבואר דלר\"ת אף באינו מכירה אסורה להנשא שהרי כתב בטעמו שהאשה אינה יכולה להי' רגילה עם הבעל לתבוע ממנו כו' וכה\"ג כתב במ\"מ ספי\"א דה\"ג וכן מבואר במרדכי פ' אעפ\"י דלהר\"ש אפי' במכירה דכופה בב\"ד להניקו מ\"מ אין שעבוד עלי' כ\"ז שלא כפו אותה בב\"ד ומותרת לינשא דלא דמי למניקה אלמנה שמחויבת להניק בנה אבל שאלתות ור\"ת פסקו דכ\"ש גרושה שצריכ' להמתין שהרי אלמנה אין הטעם אלא שבושה לבא לב\"ד כו' וכ\"ש גרושה שבוש' לבא לב\"ד לתבוע הבעל כדאי' פרק האשה שנתארמלה כו' הרי לך מבואר דלר\"ת והשאלתות כיון דאף גרושה בושה כו' אסורה להנשא אף באינו מכירה וכן משמע מדברי התוס' שהעתקתי למעלה דאין חילוק לפי דעת ר\"ת והשאלתות וזה ודאי תימ' גדולה דלמה יגרע כחה בשביל שתנשא דהא אי בעי' לא תניק כלל אותו וכן פסק הרשב\"א באינו מכירה יכולה להנשא כמ\"ש הר\"ן וה\"ה משמו. ונראה בעיני דודאי הכל מודים דאם היא אינה רוצה להניק באינו מכירה דמותרת להנשא אף לר\"ת והשאלתות ולא נחלקו אלא ברוצה להניק דהתם ודאי אפילו אינה מכירה גרע טפי דלמא מיעברא כו' ובושה לבא לב\"ד לתבוע אפילו הבעל ולא תלינן לקולא דהבעל גופי' יפרנס בנו בלי תביע' דפשוט דאיכ' למיח' דילמא לא ידע דמיעברא ומיעכר חלב' וקטלי' ברעב והשאלתות דקאמ' ל\"ש גרוש' ל\"ש אלמנ' היינו נמי דוקא בגרושה המינקתו בין במכירה בין באינו מכירה התם ודאי כיון דמיניקתו דמיא לאלמנה דחיישינן בהו דילמא מיעברא כו' ואשה בושה כו'. אבל באינו מכירה ואינה רוצה להניק פשיטא דיכולה להנשא לכ\"ע דלא דמי לאלמנה שהיא משועבדת להניק עכ\"פ וזו אינה כופה אותה להניק והילכך יכולה שתנשא. ואולי גם דעת הסמ\"ג כך היא שמ\"ש מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק כו' היינו לומר כיון דאיכא צד כפייה בדבר כגון במכירה הלכך אף באינו מכירה אם היא רוצה להניק לא תנשא לאחר ודו\"ק. אכן דברי הרשב\"א משמען דבאינו מכירה אפילו רוצה להניק תנשא מאחר דאי בעיא לא הי' מניקה אותו כלל. וגם דברי הסמ\"ג אליבא דר\"ת כן אלא דדוחק לומר שחולק עם שאר מחברים שהעתיקו דברי ר\"ת ועוד שהסמ\"ג גופי' כתב אחר דברי ר\"ת וגם בשאלתות פוסק דל\"ש גרושה ול\"ש אלמנה הלכך ודאי דאף לדעת הסמ\"ג אין חילוק דאף דבאינו מכירה אסורה להנשא אליבא דר\"ת והשאלתות היכא שהיא רוצה להניק אבל באינה רוצה להניק לא יעלה על הדעת שלא תנשא. ולא כדמשמע מדברי הרא\"ש בפרק החולץ שכתב וז\"ל בסוף דברי התוספת ועוד אלמנה גופי' אם אמרה איני ניזונת ואיני עושה משעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה דרוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתו אפילו אינה משועבדת להניקו אבל אם היתה מותרת להינשא לא היתה מניקתו עכ\"ל. מבואר מדבריו דבגרושה אף באינו מכירה עשו תקנה שלא תינשא אפילו אם אינה רוצה להניק ולא ידעתי מנ\"ל הא דפשטא דתלמודא פ' אעפ\"י דנתגרשה אינה כופה כו' מבואר דאם אינה רוצה אינה מיניקה כל עיקר וא\"כ היאך אפשר שיעשו תקנה שלא תינשא כדי שתניק אין לך כפייה גדולה מזו ועוד מאי קאמר דעשו תקנה שלא יבא לידי סכנה הא פשיטא דליכא סכנה אלא במכירה אבל באינו מכירה ליכא סכנה כל עיקר הילכך ודאי עיקר דאם אינה רוצה להניק יכולה שתינשא ור\"ת שמביא ראי' מאלמנה וכתב ועוד אלמנה גופי' אם אמרה איני ניזונת כו' לא מביא ראיה אלא דהיכא דרוצה להניק דס\"ל להר\"ש דבגרושה אעפ\"י שהיא רוצה להניק מ\"מ מאחר שאינה משועבדת להניק כו' א\"כ אינה בושה אפי' תתעבר ומיעכר חלבה כו' וע\"ז מביא ר\"ת ראי' דהא אלמנה גופי' אם אמרה איני ניזונת כו' דלא מישעבדא להניק וא\"כ התם נמי איכא למימר דכיון דלא מישעבד' להניק מסתמא ודאי כשתתעבר ומיעכר חלבה יבואו היורשים מעצמם לפרנס הולד בביצים וחלב א\"נ היא גופי' אינה בושה מלתבוע היורשים לפרנס את בנה כיון שלא היתה ניזונת מנכסי היורשים ולא היתה משעבדא להניק אלא שהניקה אותו מרצונה הטוב שלא מן הדין א\"כ מן הראוי הוא שכאשר אי אפשר לה להניק שיפרנסו את בנה וליכא בושה למיתבע ואעפי\"כ אסורה להינשא דחיישינן שמא תצטרך לתובע' ואשה בושה כו' בגרושה נמי אעפ\"י שלא משתעבדא להניק מ\"מ מאחר שהיא רוצה להניק איכא למיחש שמא תתעבר וכו' ותצטרך לתבוע לבעל ואשה בושה כו' אע\"ג דלא הי' לה להתבייש והילכך לא תינשא. אבל באינה רוצה להניק כל עיקר פשיטא דכיון דאינו כופה להניק מותרת להינשא ואע\"ג דבאלמנה אפילו אם אינה רוצה להניק לא תינשא אפילו אם אמרה איני ניזונת כו' התם טעמא אחרינ' הוא דכיון דמת האב פשיטא דהיא קודמת להניק בנה ממניק' אחרת משא\"כ בגרושה דיש לו אב חייב הוא לשכור לו מינקת ואשה זו אינה מחויבת יותר מאשה אחרת וכמו שיתבאר עוד בסמוך בס\"ד זאת הוא דעת ר\"ת בתוספת ולא כמה שעלתה על דעת הרא\"ש דלר\"ת עשו תקנה זו כדי שתיניק את הולד אף באינו מכירה ודו\"ק היטיב.",
                "ולענין הלכה נראה לפענ\"ד להחמיר בגרושה כר\"ת והשאלתות ועל פי הדברים שכתבתי דכשרוצה להניק אותו אינה מותרת להנשא אפי' אינו מכירה אבל באינה רוצה להניק מותרת להינשא כיון דאינו מכירה ואינה מניקתו ומעתה נבא לישא וליתן בנ\"ד. בהגהת מרדכי פ' החולץ כתב תחלה דברי הסמ\"ג ואח\"כ כתב ומינקת שנתעברה בזנות בא מעשה לפני הרב ר' מרדכי מטורמושא והתירה ואמר אפי' ר\"ת האוסר בגרושה הוי משום שכופה אבי התינוק ובזנות מי יכוף ולכן התירה ולא הודו לו חכמים דמ\"מ ב\"ד יכופו אותה ואח\"כ העתיק לשון התוס' פ' החולץ וכתב וא\"כ לפי\"ז ל\"ש מזנה כיון דאינה תלוי בשיעבוד שמשעבדא ע\"כ ובאמת שדברי ה\"ר מרדכי תמוהין מאוד דפשיטא דכי היכא דבגרושה במכירה כופה אותה הבעל בב\"ד משום סכנה וא\"כ משועבדת להניק ולא תינשא ה\"נ בזנות ב\"ד יכופו אותה משום סכנה דמ\"ש וכ\"פ מהרי\"ל בסי' ק\"ד בתשובותיו וכתב עוד דזהו טעמו של הרמב\"ם והסמ\"ג שהביאו טעמא דדיחסא במעוברת אע\"ג דאינו עומד במסקנא אלא טעמא להורות לנו דאין חילוק בין אלמנה לגרושה דבשניהם שייך דיחסא וה\"ה למזנה דשייך בה נמי טעמא דדיחסא ולא נראה כל עיקר שהרמב\"ם הי' מכווין לזה דדרכו לכתוב כמסקנת התלמוד ולא לילך דרך עקלתון כמ\"ש הסמ\"ג שהעתיק מחלוקת הר\"ש ור\"ח ושאלתות בפי' א\"כ ודאי לא היתה כוונתו מתחלה להורות בלשונו זה דלא כהר\"ש אלא יראה לי דהרמב\"ם והסמ\"ג מפרשים דמאי דפריך תלמודא בפשיטות דידה נמי חייס לא פריך ארישא דלא ישא אדם מעוברת דפשיטא דלכתחלה יש לחוש לדיחסא אע\"ג דאין אדם מתכוין להרוג הנפש מ\"מ לא קפיד כ\"כ אם יבא לידי דיחסא ולא נזהר להיות נשמר מאחר שאינו שלו אלא אסיפא פריך אמאי קתני אם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דאין סברא להוציא בשביל זה כיון דאין אדם מתכוין להרוג הנפש ומ\"ה קאמר תלמודא אלא סתם מעוברת למניקה קיימא ודילמא תתעבר כו' ומ\"ה ודאי אפילו דיעבד יוציא דקרוב הדבר לבא לידי סכנה והשתא כיון דאינו חוזר מהטעם דדיחסא לענין לכתחלה כתבו הרמב\"ם והסמ\"ג טעם דיחסא במעוברת בלכתחלה נ\"ל טוב וישר בדעת הרמב\"ם והסמ\"ג דלא כמהרי\"ל אבל מ\"מ במ\"ש מהרי\"ל דאף במזנה ב\"ד יכופו אותה הוא דבר ברור אין עליו תשובה ואני מוסיף דאפילו באינה מכירה נמי אסורה להינשא אפילו אינה רוצה להניק דהא ודאי אף באינו מכירה מחויבת היא להניקו כיון שאין לתינוק לא אב ולא יורשים מי יחוש לבנה יותר ממנה ואין בידה להטילו על הציבור שישכרו לה מינקת אחרת דפשיטא שהיא קודמת להניקו ממניקות אחרות ואם היא ענייה יפרנסו אותה כדרך שאר מינקת אבל עכ\"פ אין לה להשמט שלא להניקו אפילו אינו מכירה ודוקא בגרושה דיש לו אב דאינה מחויבת להניקו קאמר הר\"ש דמותרת להינשא דכיון דהאב קיים כו' הוא יפרנס בנו בלא תביעה או היא אינה בושה כדלעיל אבל באין לו אב פשיטא דהיא מחויבת להניקו אפילו להר\"ש ואיכא בושה כו' וא\"כ אסורה להינשא. וכ\"ש למאי דקבעינן הלכה דאפילו בגרושה אסורה להנשא באינו מכירה אא\"כ אינו רוצה להניק דהתם דוקא כיון דיש לו אב והוא חייב לשכור מינקת לבנו אין עלי' חיוב יותר מאשה אחרת אבל תינוק זה שאין לו אב ויורשים היא מחויבת להניקו. תדע שהרי אפי' בגרושה דאינו כופה להניק באינו מכירה כתב הר' ירוחם בספר משרים נכ\"ג ח\"ה וז\"ל נתגרשה אינה כופה פי' דוקא כשמוצא מניקה אבל אם אינו מוצא מניקה או שאין לו שכר מניקה כופה ומניקתו אפי' אינו מכירה עכ\"ל והדין עמו דפשיטא דהאם קודמת להחיות בנה מאשה אחרת ולא אמרו דאינו כופה אלא ביש לו אב ומוצא מינקת ויש לו שכר המניקה א\"כ ק\"ו בנו של ק\"ו בנתעברה בזנות דאין לו לא אב ולא יורשים דהיא מחויבת להניק את בנה לפחות בשכר אם היא ענייה וכיון שכן לא תנשא אפי' אינו מכירה דכבר נתברר דכל היכא דמניקתו חיישינן שמא תתעבר ומיעכר חלבה כו' ואשה בושה כו': וא\"ל דדוקא באלמנה דבעיא למיתבעי' ליורשים וכן גרושה דבעיא למיתבעי' לבעל התם הוא דאיכא למימר אשה בושה לבא לב\"ד ולתבוע בשביל בנה אבל זו שאין לה לתבוע לא לבעל ולא ליורשים והוטל על הציבור לפרנסו א\"כ לא צריכא לבא לב\"ד דהם יפרנסו את בנה בלא תביעה. הא ליתא מכמה טעמים. חדא דכבר כתבתי דבאלמנה מניקה כיון שהיא משועבדת להניק אסורה להנשא בלא טעמ' דדילמא מיעברא כו' ואשה בושה כו' דאפילו לא היתה בושה מ\"מ ודאי טפי עדיף להניקו כל כ\"ד חדש מלפרנסו בביצים וחלב ותלמודא לא קאמר האי טעמא דדילמא מיעבר כו' ואשה בושה כו' אלא במעוברת וא\"כ מניקה דמזנה כיון דמחויבת להניק אף באינו מכירה כדפי' דינו כדין האלמנה מניקה דבשניהם אין לו אב והלכך אין לה זכות להנשא על סמך פרנסת הציבור בביצים וחלב אם תתעבר. ותו דכ\"כ גם כן דאף בגרושה דיש לא אב חיישינן דילמא לא ידע הבעל אי מיעכר חלבה כו' אע\"ג דדרך הבעל להשגיח על בניו כ\"ש שיש לחוש שהציבור לא ידעו אם היא מעוברת ומיעכר חלבה אם לאו: ותו למה יש לנו לומר דהיא אינה צריכה לבא לב\"ד בשביל בנה שיפרנסו אותו הא פשיטא דהציבור אינן מחויבים לפרנס העניים אם לא באו העניים עצמם או שלוחים לב\"ד ומבקשים פרנסה דשמא יש להם קרובים או אוהבים שמפרנסים דכל הנופל אינו נופל על הגבאי תחלה. ופי' הר\"א ממי\"ץ כל הנופל בעוני וצריך למזונות אינו נופל ליד הגבאי תחלה כלומר אינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא קרובים מחויבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך תחלה עד שיעיינו ב\"ד אם אין ספק לקרובים מוטל על הגבאי כדכתב המרדכי בפ\"ק דב\"ב ובנה זה אע\"פ שאין לו קרובים מאב מ\"מ קרובים מאם יש לו וצריכה היא לבא לב\"ד להתרעם עליהם ואשה בושה לבא לבית דין ולתבוע בשביל בנה בפרט בבנה פגום שמתביישה להזכירו על פה כ\"ש לבקש לו פרנסה מאחרים וקטלה לו: ומסקנא דמילת' דבאשה מזנה וילדה אין היתר בעולם שתינשא תוך כ\"ד חודש אפילו באינו מכירה (וכן מצאתי בש\"ת מוהר\"ר מנחם מרקניט שפוסק להדיא בסי' רמ\"א דאף היולדת בזנות צריכין להמתין ע\"ש עכ\"ה) שהרי היא מחויבת להניקו ולא מניקה אחרת וה\"ה נמי בעודה מעוברת דסתם מעוברת למניקה קיימא ועוד משום דיחסא אסור נמי לכתחלה כדכתב הרמב\"ם והסמ\"ג גם הר\"י קארו בש\"ע פסק כן (וכ\"פ בשו\"ת מהר\"ם מטראני ח\"א סימן רנ\"ד) והרב רמ\"א שכתב ויש מקילין ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה לא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין כדי שיהא בעלה משמרה לכאן לא אמרו רז\"ל האי טעמא אלא בשוטה שיש לה בעל דאינה מתגרשת כדי שיהא בעלה משמרה שלא תהא נגררת אחר כל אדם וינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא בירושלמי רבי ינאי אמרו מפני גרירה כדכתבו התוס' בגיטין וביבמות וכן בשאר מחברים אבל בפקחת וגדולה לא מצינו כדי שיהא בעלה משמרה אולי טעמא דידי' דכיון שהיא מופקרת ומחזרת וממציאה עצמה לזנות ומכשלת רבים יכולין לעבור על איסור דרבנן שאסרו להנשא תוך כ\"ד חודש כדי להציל רבים מעון ולמד כן ממה שכתבו התוס' בפ\"ק דשבת ופ' השולח ובפסחים בפרק האשה דהא דכייפינין בחציה שפחה וחציה בת חורין לשחררה אם נהגו בה מנהג הפקר וקעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו היינו טעמא דכיון דמחזרת וממציאה עצמה לזנות דמו לאנוסין והוי כמצוה דרבים וה\"נ בנ\"ד נתיר להנשא תוך כ\"ד חודש לעבור אאיסור דרבנן כדי שלא להכשיל רבים אלא דמ\"מ קשי' דילמא שאני הכא דהאיסור הוא מפני ספק סכנה א\"כ איך נתיר הסכנה בשביל מכשול דרבים זה לא מצינו. ועוד לפי דבריו אף אלמנה אם תזנה אחר מיתת בעלה נתירה להנשא כדי שיהא בעלה משמרה (נ\"ב הג\"ה מגדול אחד ונ\"ל דהוא גמרא גבי ההיא דקעבדי בה אינשי איסור' אפשר דמיחד לי' לעבדי' ומנטר לה וכ\"כ הטור וז\"ל וכן שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר יכולים לשחררה כדי להשיאה לבעל שישמרנה אע\"ג דאפשר דמיחד לה לעבד אינו משמרה כל כך עכ\"ל: ובגוף הדין לקוח משו\"ת מהר\"י מינץ סימן ה' אבל מהרי\"ו וב\"י ושאר תשובות כתבו דאין להקל במזנה לכן אין להקל אם לא במופקרת כמ\"ש רמ\"א אמנם צ\"ע אם יש להקל במופקרת אף במכירה כי מעשה דמהר\"י מינץ הי' באינו מכירה וצ\"ע עכ\"ה) וזה לא עלה על הדעת הילכך נ\"ל דאין להקל גם בזה ולמעשה צ\"ע מאין הוציא הרב דין זה מ\"מ באינה מופקרת איסור גמור הוא אפילו באינה מכירה וכדפי' אחר שכתבתי זה מצאתי להגאון מהר\"י מינץ בתשובותיו שפסק להתיר במופקרת לזנות והאריך בדברים הרבה שיש עליהם תשובה וסתירה מכמה טעמים ולא ראיתי להאריך ביותר כ\"ז נראה לעיני להקל בעיקר הדין שכתב כיון דמופקרת לזנות היא ומכשול לרבים יש להקל וכמו שפסק מהר\"ם איסרלס. הק' יואל כמוהר\"ר שמואל זלה\"ה:"
            ],
            [
                "קונטרס עגונות",
                "שלום וברכה שמורה וארוכה. האלוף התורני האחד המיוחד בעדר צאן קדשים. מחכמים הגדולים ק\"ק פראג שיחי'. החכם השלם כמוהר\"ר שמעון שיחי':",
                "בשאיל' דשאילנא בעגונה כמוהר\"ר ליבלע בן קלמן מורוויץ שהיה מרקטענר והעיד עד א' וז\"ל. דיא מארקטענר זענין הינטין גבליבן דא האט זיא דער שונא איבר פאלין דא האבין זיך דיא מארקטענר וועלין ווערין איז ליבלע דער שאסין גיווארין דא זענין דיא חברים גקומן אין דיא העמדר צו לופין אונ האבן גיזאגט וויא ליבלע דער שאסין גיווארין אונ האט פיל ממון בייא זיך גיהאט עש איז שון ב' שנים דאש איך גהערט האב פון דיא מארקטענר יהודים זיינה חברים נעשה יום ד' כ\"ג ניסן שצ\"ח ע\"כ:",
                "תשובה מסוגיא דפרק האשה שלום משמע דאין היתר לאשה זו על פי עדות זו דאהא דאיבעי' לן החזיקה היא מלחמה בעולם מהו ופשטינן נפלו עלינו ליסטים הוא מת ונצלתי נאמנת ודחינן התם כדרב אידי אשה כלי זיינה עלה פירש\"י דבמלחמה קטנה נטרי וחזי' ליה דמית דלא מסתפי' מליסטים כלומר אבל בהחזיקה היא מלחמה בעולם דבמלחמה גדולה אשה נמי יראה לעמוד עד שימות לפי שזורקים חצים ואבני בליסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול איכא למימר דאמרי בדדמי וכן פירש התוס' בד\"ה זימנין דמחו וכיוצא בזה פי' בנ\"י וכך פסקו הפוסקים בהחזיקה היא מלחמה דאינה נאמנת ובנפלו עלינו ליסטים דנאמנת לפי זה בנ\"ד דנפלו השונאים על כל ההולכים באותו שיירא וזה היהודי בצירוף השיירא רצה ללחום עמהם ויורו המורים בקנה השריפה והכו את היהודי ליבלע וחבריו נמלטו על נפשם בכתנותם א\"כ חיישינן דאמרו בדדמי דיראו לעמוד שם עד שימות כדמוכח מדבריהם שבאו למלוט בכתונותם לחוד ועזבו לאחרים חילם ממורא שמא יהיו נהרגים כמוהו כי על כולם נפלו השונאים וגרע ממלחמה גדולה שזורקין חיצים ואינם מתכוונים על מי שיפול ובמלחמה קטנה זו היו מתכוונים על כולם להורגם אם יעמדו נגדם להלחם עמהם כשם שהרגו לזה היהודי כך היו הורגים את כולם אם לא נמלטו על נפשם א\"כ יש לחוש דאמרי בדדמי ואפילו היו כולם שנמלטו בפנינו ומעידים שנהרג ליבלע היינו חוששים דקאמרי בדדמי לפי שיראו לעמוד עד שימות. וה\"נ משמע בתשובה דהגהת מרדכי ביבמות המתחלת ראובן ושמעון הולכים עם נשותיהם נ\"ל היתר גמור להשיאה לכתחלה חדא דלגבי נשים לא הי' שעת מלחמה ולא היו רוצים לעשות להם דבר והמה לא יראו מן הרוצחים וכו'. אלמא דדוקא נשים שאינם יראים לעמוד שם אבל אנשים דיראים אפילו היו רבים אינם נאמנים לומר נהרג פלוני ומת דחיישינן דקאמרי בדדמי ותדע דהכי הוא דהא וודאי קשה דכיון דטעמא הוא דאשה כלי זיינה עליה אמאי תני ברייתא נפלו עלינו לסטים וכו' ליתני בסתם ובקוצר לשון נפלו עליו ליסטים ומת נאמנת אלא בע\"כ דבכה\"ג אפילו באישות נמי עד אחד נאמן כיון דלא באו להרוג אלא ההרוג לבדו דנפלו עליו והעד לא ירא לעמוד שם עד שימות ולכן תני נפלו עלינו ליסטים וכו' לאוריי לן דדווקא באשה דאע\"פ דאמרה נפלו עלינו ליסטים דלפי מחשבתה נפלו על כולם והוא מת ונצולו בדרך נס שהרי הליסטים באו על כולם להורג' ואני נצלתי שהאשה נאמנת ולא חיישינן דקאמרי בדדמי דאשה אינה יראה לעמוד שם דכלי זיינה עליה משא\"כ באנשים דאפילו הן רבים ואומרים נפלו עלינו ליסטים (נכתב הגה\"ה מגדול א' אין מזה הוכחה דאיירי בשני עדים דאיכא למימר דע\"א בא ואמר נפלו עלינו ליסטים היינו עליו ועל אותו האיש שמת אבל בב' עדים שהעידו י\"ל דלא אמרו בדדמי ע\"כ הגה\"ה) הוא מת ואנחנו נצלנו דאינם נאמנים כיון דלפי מחשבתם נפלו על כולם וודאי דהיו יראים ולא עמדו עד שמת והא דקאמרי מת אמרי בדדמי והיינו בנ\"ד דנפלו השונאים על כולם ואמרו הוא מת והמה ניצולים כיון דמן הסתם יראים לעמוד שם וכ\"ש שהמה הגידו בפירוש שיראו והשליכו מנגד כל אשר בידם ונמלטו בכתונותם בלבד דפשיטא דחיישינן דקאמרי בדדמי דלפי שראו שיורו בגופו בקנה השריפה ונפל לארץ חשבו וודאי מת ולא עמדו לשם עד שימות וחיישינן שמא לא מת אלא נפל לארץ בחלשות ועבדי לי' סמתרא דחיי כי לא הוכה במקום שהנפש יוצאה אלא הוכה בגופו במקום שאין בו סכנת נפשות. כמו ששנינו ביבמות אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגויד או צלוב וחיה אוכלת בו ופירוש מגוייד במקום שאינו עושה אותו טריפה ובנ\"ד נמי אע\"פ שרוב שהוכה בקנה השריפה הן למיתה מ\"מ כיון שאפשר שלא עברה המכה בחלל הגוף אלא במקום שאינו עושה טריפה אין מעידין עליו דאפשר דעביד לי' סמתרי וחיי וכן פסקנו בעגונה א' בלובמלא בשנת ש\"ס והפסק שלחתי ליד הרב הגדול מהר\"ל בר' בצלאל מפראג ונשארה עגונה עד יום מותה ולא קשי' הא דכתיבנא להחמיר אפילו כשמעיד מפי רבים מהא דקיימא לן בשנים מעידין מת פלוני במלחמה דנאמנים אפילו לא אמרו וקברנוהו ודלא כאלפסי דיחיד הוא נגד כל הפוסקים בהוראה זו דבתר סהדותא בתרי סהדי לא דייקינין דפשיטא דאין זה אלא כשהעדים לא היו בסכנה ולא היו יראים לעמוד שם אבל היכא שהעדים היו יראים ונמלטים על נפשם כנ\"ד דפשיטא דמסתברא דחיישינן דאמרי בדדמי ואפילו הן ב' או יותר וכדפרישית. ומיהו יש לצדד להתיר עגונה זו מהא דאיתא בפ' האשה שלום איבעי' להו עד א' במלחמה מהו טעמא דע\"א מהימן משום דמילתא דעבידא לגלוי הוא לא משקר א\"ד טעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומנסבא והכא לא דייקא ומנסבא דאמרי בדדמי ובעיין לא איפשטא ופי' התוס' דאין לפרש א\"ד טעמא דע\"א משום דדייק' ואפילו אמר העד בדדמי נאמן דהא אפילו דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי אלא וודאי לעולם לא יאמר ע\"א בדדמי כמו האשה עצמה אלא דמ\"מ אין להאמינו כיון דהאשה לא דייקת כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו כיון שיש רגלים לדבר עכ\"ל ור\"ל דאשה וודאי לפי תאוותה שחפיצה להתיר את עצמה טועה וקאמרה בדדמי אבל ע\"א אינו טועה ואינו אומר אלא מה שראה בבירור גמור ולפ\"ז אע\"ג דבעיין לא איפשטא הכא מ\"מ מדחזינן בעובדי דדגלת שמביא בפרק בתרא דיבמות דבמים כמלחמה דמיא ואמרה בדדמי כדאיתא בפרק האשה שלום וא\"כ לא דייקא ומנסב' ואפ\"ה עד א' נאמן א\"כ ה\"ה במלחמה נמי ע\"א נאמן ולא בעינן דנימא קברתיו דלא בעינן וקברתיו אלא היכא דחיישינן לדדמי ובע\"א במלחמה דלא אמר בדדמי לא בעינן וקברתיו זו היא דעת התוספות והוא דעת הראב\"ד שהביאו הפוסקים ושבחו הר\"ן בתשובה שדבריו נכונים הם וקרובים אל הדעת אבל מאחר שהרי\"ף והרמב\"ם הסכימו דכל במלחמה וכוותי' חיישינן בע\"א דאמר בדדמי מי יקל את ראשו להקל באיסור א\"א כנגדם וכ\"ש שר\"ח מחמיר בדבר יותר וכו' ומביאו ב\"י ואומר אני דבעגונה זו הבו דלא להוסיף עלה דדווקא בע\"א הו\"ל הקלת ראש להתיר מה שהסכימו עליו הרי\"ף והרמב\"ם לאיסור דבע\"א במלחמה נמי חיישינן דאמר בדדמי וכך הסכים הרא\"ש וכן פירש\"י וז\"ל והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי עכ\"ל וכ\"ש שר\"ח מחמיר בדבר יותר וכו' אבל בנ\"ד דשנים ויותר כל חביריו שהיו במעמד אחד עם ליבלע העידו שנהרג לא חיישינן בשני עדים דקאמרי בדדמי ואע\"פ שהיו יראים לעמוד שם ונמלטו על נפשם כללא הוא דבתר סהדות' דתרי לא דייקינן וכו' שאם לא היו ברור להם שמת וודאי לא היו מעידים עליו שנהרג וטעמא נ\"ל דבע\"א דאינו נאמן בכל התורה לכל עון ולכל חטאת הלכך אע\"פ דהוחזקו להיות משיאין ע\"פ עד א' הם אמרו דנאמן ע\"א והם אמרו דבמלחמה דאיכא למיחש לבדדמי אינו נאמן אבל בשני עדים דנאמנים בכל התורה כולה ולא חיישינן דאמרי בדדמי דכל חד וחד מסתפי מחברי' דיהא מכחישו היאך אתה מעיד שמת וודאי הלא לא עמדנו עליו עד שימות או שמא לא הוכה מכת נפש וכיוצא בזה דכל חד וחד מדכיר אחברי' והלכך אם שנים מעידים בכל התורה כולה בבירור גמור לא חיישינן דאמרי בדדמי אף בעדות אשה לא דייקינן בתרייהו דילמא קאמרי בדדמי כיון דשנים הם וא\"כ בנ\"ד דהחברים שנמלטו אמרו איז ליבלע דער שאסין גווארין וחזרו ואמרו וויא ליבלע ווער דער שאסין גיווארין האי לישנא משמע בלי ספק שמת על ידי יריית קנה השריפה דאם לא באו אלא להגיד שירו בו קנה דשריפה הי' להם לומר דא האט מען איין שוס גיגעבין אין ליבלע אבל לשון איז ליבלע דער שאסין גיווארין משמעו כאלו אמרו דנהרג ליבלע וכיון דלא חיישינן בשני עדים דקאמרי בדדמי א\"כ זכינו דהאי איתתא שרי' לדברי הכל זולתי להאלפסי וכבר כתב הרמב\"ן על דבריו דחומר' יתירה הוא ואע\"ג דאיכא למימר דווקא כשאינן עומדים העדים בסכנה ליכא למיחש דאמרי בדדמי אבל בעומדים בסכנה חיישינן לבדדמי כמ\"ש מתחילה לא משמע הכי מדברי הפוסקים שאמרו דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן דמשמע דלא חיישינן כלל בשני עדים דטעו בעדותן בכל מה שיעידו בכל התורה כולה כ\"ש בעדות אשה לא חיישינן דטעו וקאמרי בדדמי ואע\"פ שגם הם היו בסכנה לא היו מעידין עליו שנהרג ע\"י יריית קנה השריפה אם לא היו רואים שמת מיד לאחר שירו בו ואין ספק דילמא הוא חי ואע\"פ שהחברים לא העידו בפני ב\"ד אלא ע\"א ששמע מפי חבירו העיד כך בפני ב\"ד אפ\"ה כיון דקאמר תלמודא בפרק האשה רבה דמשום עגונה אקילו בי' רבנן דאפילו ע\"א נאמן א\"כ נאמן האי עד בעדותו דשמע מפי שנים שנהרג ליבלע וחשוב הוא כאלו הגידו חביריו עדותן בפני ב\"ד דנאמן ע\"א (הג\"ה וכ\"פ מהר\"מ מלובלין בתשובה סי' קכ\"ח) בכל מה שיעיד בפני ב\"ד בעיגונא דאיתתא כיון דליכא מאן דמכחיש לי'. ועוד קבעתי הלכה למעשה בפסק א' על עגונה א' דכל היכא דאפשר לידע ולחקור מפי עדים או עד א' גוף המעשה כמו בנ\"ד אם יודעים מי הן חבריו ואפשר לשאול אותם איך ידעו בבירור שמת מאותו ירייה בקנה השריפה אין מתירין את האשה ע\"פ עדות זה דאיכא לחוש לבדדמי אבל היכא דא\"א כלל שיעידו עוד על מעשה זה ואם לא נאמין למה שאמרו חביריו תשב עגונה כל ימי חייה סמכינן על עדות זה ולא חיישינן דאמר בדדמי כיון דלא מוכח מדברי חביריו דאמרי בדדמי וכדאמרינן אמתני' דמשיאין ע\"פ בת קול ודלמא צרה הוי תנא דבי ר\"י בשעת הסכנה כותבין ופירש\"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר תשב עגונה כו' ה\"נ בנ\"ד כשעת סכנה דמי דידוע דלא תמצא עדות אחר דהיו בהריגת ליבלע הנ\"ל כ\"א חביריו ואם א\"א לשאול חביריו תשב עגונה כל ימיה אין להחמיר כ\"ש דלפי הדין נלע\"ד שהגידו חביריו ליבלע איז דער שאסין גיווארין דמשמע שנהרג אע\"פ שגם הם היו בסכנה לא חיישינן דאמרי בדדמי כי היכא דלא חיישינן בכל מה שיגידו ב' עדים באיסור והיתר אע\"פ שלא העידו בב\"ד נאמנים להתיר ולא חיישינן דאמרי בדדמי וע\"א זה ששמע מפיהם ג\"כ תקנת חכמים הוא להיותו נאמן בעיגונא דאיתתא דקושטא קאמר דכך שמע מפי חביריו ואיתתא זו שרי'. הנלע\"ד בקצרה שלא להחמיר באשה זו ושרי' לאנסובי אם יש לה זרע ופטורה מלחלוץ לאחיו. ממני הק' והצעיר יואל סירקש בן לא\"א מוהר\"ר שמואל זלה\"ה כ\"ח חשוון שצ\"ט פ\"ק קראקא:"
            ],
            [
                "תשובה בענין זיוג וקידושין הר\"ר ישראל לאשה בת ר' נח שהיתה מקדם אשת כמר צבי בר יצחק וכפי העדיות יצא קול עליו שנהרג ומהר\"ב בתחלה נתן גזירה על בני הקהלה ק\"ק הלאווטשינן שלא ירים איש את ידו לסדר הקידושין הנ\"ל עד יוודע ע\"פ גדולי המורים אם האשה מותרת ע\"פ עדיות אם לאו והמה עברו ע\"ז וגבו עדות ע\"פ ב\"ד וסדרו הקידושין לא יפה עשו וראוים לעונש אך לעיקר מילתא בהתרות האשה נלע\"ד דבהיתרא קאי ע\"פ העדיות וזה יצא ראשונה העד הראשון כמוהר\"ר יצחק במוהר\"ר מאיר כ\"ץ העיד שתוך ל' יום שדנו לכמר צבי הנ\"ל כתב לאצקא בר יצחק שהי' דר מקדם בעיר הנ\"ל לכמר משה בר' ירמי' בזה הלשון אהובי איך בין מודיע למכ\"ת דאש דיא אשה בת ר' נח חתנך דיא האט גנומין את כמר צבי בר\"י איז בעו\"ה נהרג גווארין דהיינו איך בין דער בייא גיוועזין אז מען אים דן גיוועזין אונ איז נהרג גווארין אונ איז גיקומין לקבר ישראל עשרה בטבת אזו לאז אייער ענקיל ווישין דאש איר מן איז בעו\"ה טוט עכ\"ל וכן העיד ג\"כ העד האחרון מכל זה שכפל ושילש במיתתן שנהרגו והוא הי' במעמד כשדנוהו למיתה ונהרג ונקבר כנ\"ל נלע\"ד שאם יתברר ע\"פ עדים שאותו אגרת שכתב לאצקא היו מאותיו' וכת' של ישראל נלענ\"ד שאין בזה שום ספק שהאשה מותרת וכדאיתא בטור א\"ע סימן י\"ז בשם הירושלמי והביאו הרי\"ף והרא\"ש בסוף יבמות והרמב\"ם ז\"ל פי\"ג מהלכות גירושין מצאו בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג ואיתא פלוגתא בזה בירושלמי והרמב\"ם הכריע וכתב תנשא אשתו וכן הרי\"ף והרא\"ש וכנזכר כל זה בפוסקים הביאם הב\"י וכ\"פ בש\"ע ואע\"פ שכתבו הפוסקים הנ\"ל שצריך שידעו שכתבו ישראל לעד\"נ שלא כתבו כן אלא כשמצאו כתוב בלשון שטר ועדות פב\"פ מת וחתום עד א' ולא הי' נכתב בכתב ענינים אחרים בלתי זה בלבד דחיישינן שמא גוי כתבו להעיד וגוי נאמן דווקא במסל\"ת ולא מפי כתבו וכמ\"ש המ\"מ על דברי הרמב\"ם הנ\"ל אבל כשכתב א' לחבירו אגרת שלומים וכאשר ידבר איש אל רעהו וכתב לו הענין והמאורע שאירע לפלוני ליכא למיחש שיכתוב גוי לישראל דרך ערמה כאלו אוהבו וריעו ולכתוב לו את שלומו וישקר בכל הענין לכתוב מאורע של פלוני מה שלא הי' כולי האי לא חיישינן ולשון ירושלמי מוכיח ע\"ז שכתב מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת והאי לישנ' נקטו כל הפוסק' משמע דווקא כי האי גוונא שהוא לשון שטר ואין שם אלא דברים הללו חיישינן לגוי שכתב כן להעיד ובר מן דין נראה דכה\"ג שהכתב עם האותיות שישראל רגילין לכתבו לאפוקי כתב שנהגו גוים לכותבו לא חיישינן כלל שמא גוי כתבו. ויש להביא ראי' מתשובת ת\"ה סימן ר\"מ וז\"ל ולפ\"ז נראה ג\"כ אם ראובן טבע במים שאל\"ס ואשתו רחוקה ממנו במלכות אחרת ויצא קול במקומו שבעלה נטבע ואח\"כ כתב בחור א' לחבירו דרך שמועות או דרך התאוננת על ראובן הלזה שמת והזכיר אליו בכתבו להדיא המיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו דהא כתב בא\"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון גוים כגון פלוני מת מתירין את אשתו דהכי אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זו היא מחמת הטביעה כו' עכ\"ל איכא למידק למאי נ\"מ כתב שהוא במלכות אחרת רחוקה ממנו אפילו היתה באותו מלכות דינא הכי ואע\"פ שיש לדחוק שהמעשה כך הי' מ\"מ מדלא כתב בהדיא שהמעשה הי' כך ואדרבא כתב בלישנא דספיקא אם ראובן טבע נראה מזה בבירור דדינא אתי לאשמועינן אם שמע כך וא\"כ יוקשה מדוע כתב במלכות אחרת אלא שבא להורות שגם אותו הבחור שכתב האגרת הי' בארץ רחוקה ואי אפשר לקיים הכתב והחתימה ואין שום אדם מכיר הכתב משום שאין שיירות מצויות מסיבות ריחוק הדרך ומאחר שהוא כן יוקשה הא דקאמר אחר זה שאין להביא ראיה מא\"ז דשאני הכי דאמרי' שהבחו' כת' מחמת טביע' מה צרי' לזה הלא בלא\"ה יש לחל' דהת' מקוים וידוע מי כתב' ובכת' הבחור לא נודע מי כתבו כמ\"ש אלא ודאי ע\"כ צ\"ל אח' מהני תרי חילוק' שאמר' או דבאגר' שלומים לא אמרינן שמא כתבו הגוי או מאחר שהאגרת הוא מכתב דנהיגי ישראל לכתוב ליכא למיחש שמא גוי כתבו וא\"צ קיום לאפוקי בנידון שכתב הא\"ז שהי' הכתב גלחות ולא אג\"ש הוצרך לקיום ולידע מי כתבו לפיכך הוכרח לחלק בחילוק אחר דמ\"ש הבחור הוא מחמת הטביעה סוף דבר זכינו לדין בנ\"ד שהי' אג\"ש ובכתב דנהיגי ישראל בי' ליכא למיחש כלל שמא כתבו הגוי וכ\"כ המ\"מ בהדיא אדברי הרמב\"ם ז\"ל וכתב רבינו ונודע שכתבו ישראל אפשר שכוונתו הוי למעוטי אם הי' כתב גוי לפי שלא הוכשר וכו' אבל א\"צ שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו ואחר כותבי כ\"ז מצאתי בד\"מ כתב בשם א\"ז וז\"ל וכ\"ע שם ואם הוא כתב ישראל וודאי ישראל כתבו ולא חיישינן שגוי כותבו והנאני שכוונתי על האמת דליכא למיחש בכה\"ג ואין להנדיד ולומר דלמא דוקא כשבא שטר לפני ב\"ד והם יראו הכתב שהוא של ישראל אבל אחר שראה כתב ובא לפני ב\"ד והעיד שראה בכתב של ישראל פ' מת לא מהימנינן לי' ז\"א דלא אישתמיט שום פוסק ואף אחרונים לכתוב פירש זה ואם הי' צריך הוי ליה לכתוב כיון שהוא חומרא ועיקר הדין תלוי בכך ואדרבא לאידך גיסא מצאנו תשובה להרב ר' משה אלשו' ז\"ל סימן כ\"ה במעשה כי האי שנטבע ספינה עם כמה אנשים ובתוכם איש אחד ושמו ר' יצחק שנמלט ויצא לעיר אחרת מעיירות הקרובות לשם ואחר ח' ימים הגיע אליו כתב מחבירו שנמלט גם הוא והגיד לו שקברו את כל היהודים ואחר זמן בא הר\"ר יצחק הנ\"ל למקום אחר והעיד לפני ב\"ד כדברים האלה מעשה שהי' כך ושנתאמת אצלו מכח אותן הכתבים שקברו את כל היהודים וכו' עכ\"ל בקיצור. מכל הדברים האלה משמע שר' יצחק העיד מפיו והכתבים לא הביא בידו לפני הב\"ד דאל\"כ הוי לי' לומר שהביא הכתבים והעיד וכו' ועוד אלו הביא הכתבים לפני ב\"ד לא הי' צריך להעיד שהרי משיאין ע\"פ כתב אם הוא כתב של ישראל כדלעיל אלא וודאי שהכוונה שלא הביא הכתבים עמו לפני ב\"ד רק העיד בפיו איך שהגיע אליו כתבים כאלו ועוד מדכתב שהעיד ר\"י לפני ב\"ד וכו' ושנתאמת אצלו מכח אותן הכתבים משמע בבירור שכל זה העיד לפני ב\"ד שכבר נתאמת אצלו כשקרא הכתבים והיינו באשר כתב מנין הנקברים ל\"א ואלו הי' הכתבים לפני ב\"ד הי' נתאמת ונתברר ג\"כ לפניהם על פיו והל\"ל סתם ונתאמת מכח אותן הכתבים אע\"כ צריכין אנו לומר שלא הביא אפ\"ה השיב כמהר\"מ אלשקר שמכח זה היתה מותרת והביא דברי הרמב\"ם והרשב\"א לולי שמטעם אחר אסרה שלא הוזכר שראה אותם מיד שהעלו אותם מן המים כמוזכר באותו תשובה וא\"ל שאותו כתב הכיר ר' יצחק הנזכר את הכתב לפי שחבירו הנמלט עמו כתבו לפיכך יש להקל אפילו בלא ראיית ב\"ד יכול להעיד משא\"כ כשאין שום אדם מכיר את הכתב מי כתבו רק שהוא כתב ישראל צריך שיבא דווקא הכתב לפני ב\"ד דחילוק זה מי עשאו מאחר דכל זה הוי מפי כתבם ובשני הענינים אנו סומכים וסוף סוף מפיו אנו חיים שהוא אמר שהכיר הכת' של מי הוא למה נאמי' יות' מאלו אומ' שהכיר הכת' שהוא של ישראל ולא משל גוים ואדרב' איפכ' מסתברא דהכרת כתב של ישראל אינו הכרה גדולה ובקל יכול כל אדם להכיר את זה הסבר' נותנ' שיש להאמינו ולא נצטרך שיראה הב\"ד הכ' שהוא של ישראל משא\"כ הכרת הכתב שהוא של פלוני דווקא הסבר' נותנת שיצטר' יותר חקירות ב\"ד ככל קיום דעלמא ועוד יש להוכיח שא\"צ להביא הכתב לפני ב\"ד רק דיו כשעד בעצמו אומר ראיתי שהי' כתב שישראל נוהגין לכותבו דאל\"כ יוקשה מדוע בירושלמי מוצא הדין לא כתב רק מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלו' ר' ירמי' אמר משיאין וכו' והרמב\"ם הוסיף ונודע שכתב זה של ישראל ה\"ז תנשא והנה ע\"כ לישנ' דמצאו משמ' אינשי דעלמ' ואי הוו פי' מ\"ש הרמב\"ם ונודע היינו בתנאי שיביאו הכתב לפני ב\"ד והם יכירו וידעו מדוע לא כת' הירושל' תנאי זה וה\"ל לומר מצאו וכו' ונודע לב\"ד שהוא כתב של ישראל בשלמא אי הוי פירושו ונודע לאותו מוצאים הנזכרים והם אינשי דעלמא י\"ל דהוי בכלל מ\"ש מצאו כתוב בשטר והיינו מסתמא פירושו שטר ישראל והמוצאים רואין אותו שטר וי\"ל שלכך לא העתיק זה לא הרי\"ף ולא הרא\"ש דבכלל רישא הוא אלא וודאי מ\"ש ונודע אינו אלא פירש וביאור מ\"ש מצאו כתוב בשטר דרישא וכמ\"ש שנודע להמוצאים בלי ב\"ד ולפי\"ז יוצדק מה שהועתק הטור דברי הרמב\"ם וכתב וידוע שהוא כתב ישראל בתיבת ידוע משמע שהוא מפורסם לכל אינשי דעלמ'. ועי\"ל להוכיח משם שא\"צ להביא הכתב לפני ב\"ד מהא דהשיב מהר\"מ אלשקר בתשובה הנ\"ל דעדו' כה\"ג לגבי אשה שמת בעלה עדות גמורה ומביא ראי' מההו' ירושלמי ודברי הרי\"ף והרמב\"ם והרשב\"א דכת' לבסוף ומ\"מ הוא כו' הסכים לדברי האומרים שאפילו בלא מקוים כו' כ\"ש בנ\"ד שהי' ניכר מי כתב הכתבים הללו עכ\"ל ואי ס\"ד בלא מקוים צריך להביא הכתב בעצמו לפני ב\"ד א\"כ לא שייך לומר כ\"ש דשקולים הם דבאותו נדון הנזכר בתשובה הי' ר' יצחק מכיר הכתב לפיכך לא הי' צריך להביא הכתב בעצמו לפני הב\"ד כמו שזכרנו והוכחנו לעיל ובחלוקות הרשב\"א כשאינו מקוים לפי ס\"ד צריך להביא הכתב בעצמו לפני ב\"ד וא\"כ איכא בכל חלוקה חדא למעליותא וחד' לגריעות' ושקולים הם ומדוע בעי למילף זה מזה בדרך כ\"ש אלא וודאי גם כשאין מכיר א\"צ ב\"ד רק שיבא הרואה ויעיד כזה לפני ב\"ד שהכתב הוכר שהי' של ישראל ולא של גוי ואז משיאין על פיו אע\"פ שאין הב\"ד רואין הכתב ההוא בעצמו ומעתה שפיר קאמר כ\"ש דבתרווייהו א\"צ שיראו הב\"ד הכתב וא\"כ שפיר יש לסמוך אדברי העדו' הראשון שהעיד שראה כתב א' שכתב לאצקא בר יצחק לכמר משה בר' ירמיה שדנו למיתה את כמר צבי בר' יצחק ונהרג ונקבר ויותר מזה מה שהעיד ר' אייזיק זה עוד שהיהודי מניז בא והעי' בענין זה שהיו במעמד דאש מען האט גיחאפט מיט אנדרי דיא זענין שולדיג גיוועזין אונ ער איז דער בייא גיוועזין אז מען האט גיקפט על עדות זו פשיטא ופשיטא שהיא מותרת דה\"ל עד מפי עד שהכשירו חז\"ל בעדות אשה ומה שלא הוזכר שם הנהרג אין בזה מאומה שהרי הוא העיד במעמד ההוא מקודם עדות ראשונה שלאצק' כתב אגרת כנ\"ל ושם הוזכר בפירוש שם הנהרג ואח\"כ העיד במעמד ההוא עדות שנייה זה אחר זה א\"כ מה שאמר בעדות שנייה וז\"ל איך בין גגנגין חוקר ודורש זיין וויא עם קומין איז מאיזה טעם איז ער נהרג גיוועזין והנה תיבת ער מוסבות על דבריו הראשונים שהוזכר שמו בהדיא צבי בר יצחק וזו פשוט ואף אם הי' ספק בדבר הלא העד ר' אייזק הוא חי ואפשר לשאול עוד את פיו בזה לברר דבריו וכן בעדות משה בר ברוך שהעיד ג\"כ מפי אחרים שהי' במעמד ההוא שדנו אותו וז\"ל וויא ער האט גיהערט פון יהודים דיא זענין דר בייא גיוועזין דאז מען האט אים דן גיוועזין אונ נהרג גיווארין הכל כאשר הגיד היהודי מניז זו ג\"כ עד מפי עד וכדאי להתיר ואין לפקפק בכל הנ\"ל במה שמחלקים הפוסקים כשהעד לא הזכיר שם עירו לפי שבכאן העיד ר' אייזק בעדות הראשונה שכמר לאצקא כתב אגרת מיוחד לכמר משה בר ירמי' וכתב על אודות אשה בת ר' נח חותנך שנשאת לכמר צבי בר יצחק כו' איז בעו\"ה נהרג גיווארין וא\"כ ידע כל הפרטים שהוא הי' מעיר הלאווטשין ובעלה של בת נח מה צורך להזכיר עירו כבר הדבר מוכח שידע שם עירו וכן כתב הר\"ן בתשובה סי' ל\"ג כל שהוא מעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו אפי' לא הוזכר שמו ושם עירו ומכ\"ש בכה\"ג וכ\"פ הרמ\"א בהגה\"ה סעיף י\"ח ומה שחלקו הפוסקים היינו במקום שהעד איש נכרי ומארץ רחוקה ושאינו מכירו מקודם רק שמו יודע או גם שם אביו ואנו אומרים מסברא שהוא אותו שנאבד שהי' שמו ככה צריך לדעת מקצת פוסקים ג\"כ להגיד שם עירו למען יהי' לנו סי' מובהק שמא יש עוד אחד בעולם דאסיק שמי' הכי אבל היכא שנראה מפי עד שמכירו בבירור בלי ספק א\"צ יתור וכן כל העדים שהעידו כנראה היו כולם מכירים מלפנים וכן אביו העיד ג\"כ עליו כאשר העיד ע\"ז בנו וואלף וכן ישראל בר יהודא וכן משה בהר\"ר יצחק. ומ\"ש הרב אולי אביו אמר כן שקברוהו והוציא הרבה על קבורתו למען יוציא שום דבר מהאלמנה ז\"א חדא שאין אלמנה חייבת בקבורת בעלה כמ\"ש ב\"י בא\"ע סי' קי\"ח ותשובת הרשב\"א סי' אלף קנ\"ג ואף אם נאמר דלמא לאו דווקא גמר וסבר בדעתו שיכול להוציא מידה מ\"מ מתוך העדות נראה שלא הי' כונתו להוציא ממנה דבר שהרי לא דיבר עמה כלום רק עם העד כ\"מ אייזק ואף עמו לא פתח מיד לומר שהיא תתן לו כלום רק עפ\"י הדבר שהוא התחיל לדבר אליו שראוי לרחם על הילד של בנו ועל האלמנה השיב דרך הפלגה ז\"ל לאז מירוואש עש איז נאך אפ געבין וכו' כדי לדחות את דבריו ולא החליט הענין לתבוע ממנ' דבר וסופו מוכיח ע\"ז שלא ביקש מאתה דבר סוף דבר לעד\"נ מכל הדברים שאשה מותרת לאיש השני שקידשה ונשאה אחר:",
                "אחר שכתבתי כל זה הגיענו כתב מהרב ובתוכו כמה דברים לשדות נרגא בדברי העדים שאין בהם ממש והנה אנכי לא כן עמדי כי מ\"ש ברא\"ש שאין להתי' האשה ע\"פ העדויות כי אין שם א' בכל העדיות שיאמר שראה המעשה בעצמו כנ\"ל תמהתי ומה בכך והלא עד מפי עד כשר בעדות אשה ומ\"ש עוד בעדות מוהר\"ר אייזק שהגיד מפי משה בר' ברוך והוא בעצמו בא אח\"כ ואמר שלא אמר שום דבר ולא ידע שום דבר מזה כל שלא הגיד זה בפני ב\"ד בתורת עדות לאו כל כמיני' ויכול לחזור ולהעיד בפני ב\"ד להכחיש דבריו הראשונים וכ\"כ ב\"י סעיף כ\"א בשם תשובת הר\"ן והוא בתשובה סימן מ\"ז ותשובת מיימוני ואף אם אמר כן בפני ב\"ד שנאמן להכחיש השני כמ\"ש הר\"ן פ' שבועת העדות ופ' המדיר בשם הרמב\"ן שבעדות עד מפי עד והראשון מכחיש אין השני נאמן וכן הביא ב\"י סעיף ה' בשמו ופסקו בש\"ע גבי האשה שאמרה מפי עד והעד מכחישו מ\"מ לא הוי לי' אלא עדות מוכחשת ובא בפני עצמו ומעיד במקום אחר וכמ\"ש הטור ח\"מ סי' ל\"א גבי דיני ממונות וה\"ה לגבי עדות אשה צא ולמד מהא דכתב הר\"ן בתשובה הביא הב\"י סעיף כ\"א ז\"ל מסתברא דעידי נשים המוכחשות בבדיקות כשרים כמו שכשרים בד\"מ והאי סברא נלע\"ד שהוא ממה דמכשירין בעדות אשה פסולים ממש מחמת קורבא ואשה ועד מפי עד שפחה ועבד מכ\"ש וק\"ו פסולים שכשרים בד\"מ כי היכא דכשרים בעדות אשה כן נלע\"ד וא\"כ שאר העדות שהעיד ר' אייזק כשרים הם ואף אם הי' פסול וכל עדותיו שהעיד פסולים עם זה מ\"מ די בעדות שהעיד בצלאל בפני ב\"ד ז\"ל איך האב גיליאנט דעם בריב וואש לאצקא האט גישריבן צו מיינם שווער ז\"ל שם כתב איך בין מודיע אייך אז יהודים האבין מיר גיזגט דאש אייער איניקליש מאן צבי ב\"ר יצחק איז גיוויש נהרג אונ איך קאן לאצקיש כתב אונ חתימה וואול דען איך האב אים גילערנט שרייבן עכ\"ל ועדות זה הוא עד מפי עד ואין בו שום ספק שהרי העיד שאנשים אמרו לו דאש אייער איניקליש מאן צבי בר יצחק איז גאויש נהרג וכו'. לשון זה משמע בהדיא שהיו מגידים בבירור שדווקא אותו יצחק שהי' בעל נכדו נהרג בוודאי וזולת ספק ולא צבי אחר שהי' ג\"כ בן יצחק ואין לפקפק בעדות זה שהוא מוכחש מעדות ר\"א בעדות ראשון שהעיד שלאצקא כתב באגרת שלו ז\"ל איך בין דער בייא גיוועזין אז מען האט אים דן גיוועזין בעדות בצלאל איתא שכתב יהודים האבין מיר גזאגט כו' מ\"מ נראה מאחר דסוף סוף לדברי שניהם נהרג מה לי בהכחשה זו וכמ\"ש הרא\"ש אם שנים מעידים שמת אפילו יש הכחשה בדבריהם משיאין את אשתו כיון ששניהם מעידים עליו שמת ה\"נ הכא מה לי אם אמר עד הראשון כך סוף כל סוף מת ויתר הדברים שכתב הר\"ב אין להעלות על הכתב שהם דברים פשוטים שאפילו תנוקת של בית רבן יודעים מכל הנ\"ל נראה שאשה שהיתה מקדם אשת צבי בר יצחק ונשאת להר\"ר ישראל בהיתר עומדת ותשב תחת בעלה ככל בנות ישראל כשירות שבישראל בלי שום פקפוק:",
                "אחר שכתבתי כל הנ\"ל בא לכאן הבעל כהר\"ר ישראל ובידו טימוס שטרות מעדיות שנגבו בשדה לבן ובסינאווקי והעיד ע\"א טובי' בר יעקב שאותו צבי שנהרג והתיזו ראשו בסייף הי' בנו של יצחק מנארינסק ויש לו אח שמו ליב נשא אחות אשת טובי' בר\"י ועוד בעדות אשה דאבריש בת ניסן העידה ג\"כ כך והי' לו אח שלישי ושמו וואלף הדר בארץ רוסיא ובעדות כמר טובי' העיד שהיתה לאותו הירש אשה מקודם ונפרדו זו מזו בגט ואח\"כ נשא אשה אחרת בילא ובעדות כמר צבי בר יצחק נתברר שאין לספק בזה וגם העיד שאמר הוא בעצמו קודם מיתתו שאין לו בת מאשתו זו האחרונה ולפי עדות זו צריכין לברר בעיר האלווטשינא מקום דירת איש צבי בר\"י הנהרג ואשתו שהוחזק שם שאביו הי' נקרא יצחק מנארינסק והי' לו אח שמו ליב ואח שני שמו וואלף והי' לו אשה מקודם שנשא אשה זו ופטרה בגט ונשא זו והוליד ממנה בת אחת אם יתבררו כל דברים אלו פשיטא שהיא מותרת ואין לספק באחר דאתרמי כל הני ענינא ג\"כ דלכולי האי לא חיישינן וכדאמרינן פ' כל הגט ופ\"ק דמציעא ד' י\"ד ע\"ב מ\"ד דילמ' איתרמי שמא כשמ' ועדו' כעדות קמל\"ן ואם במקום נפילה דאיתרע מילתא לא חיישינן ואע\"ג דאיכא למיחש יותר וכמ\"ש פ\"ק דמציעא התוספת אהא דאמר ר\"ה חיישינן לשני שווירי והקשה התוספת לדידי' א\"כ איך יגרש אדם את אשתו אליבא דר\"מ דבעי דמוכח מתוכו וכו' וי\"ל כיון דלא הוחזקו הוי מוכח מתוכו שפיר ומ\"מ כשנפל חיישינן עכ\"ל ואם במקום נפילה לא חיישינן לדילמא איתרמי כ\"ש וק\"ו בנ\"ד דליכא ריעותא וגדולה מזו כתב הר\"ר שלמה כהן בתשובה סי' קנ\"ג במעשה כזה ושם הי' רק ג' חלוקות שר' משה נתלוה עם החכם ר' אברהם באותו דרך לקנות משי וכתב דלכולי האי לא חיישינן והביא ראי' מהא דלעיל דפ' כל הגט מכ\"ש בנ\"ד שהי' כמה דברים שאמרו צבי בר יצחק הי' אביו מנארנסיק והי' לו את שמו ליב ואותו ליב הי' נשוי אחות אשתו של כמר טובי' בר\"י והי' לו ג\"כ אח שמו וואלף גם אותו יצחק הי' דר מקדם בק\"ק הורדנא ושם הי' לו בנים נקראים בשמות אלו ונאמר שיש עוד צבי אחר שהי' בו כל אלו ואותו צבי נהרג ולא בעלה של זו כל הני הם חששות רחוקות ודמיא לההוא תשובת מהר\"י קולון שורש קפ\"ה שהביא הב\"י סי' י\"ז וכתב ג\"כ דלהרבה חששות ואמתלאות לא חיישינן דילמא איתרמי: כל הנ\"ל יש מקום להתיר בלי שום ספק ע\"פ עדות ב\"ד שלישי שהביא בידו שהעיד בפני ב\"ד צבי בר יצחק הש\"ץ מסינאווקי ז\"ל ע\"ש איז מיר ידוע דאז באותו הפעם דאש מען כמר צבי האט זאלין דן זיין האט ער גרעט איך בעט שרייבט צו מיין וייב לק\"ק האלאוואטשין אין רייסין דאז ער אום קומט אונ האט גיזאגט וויא ער האט איין טאכטר מיט זיין וייב בק\"ק האלאווטשין אוך האט ער גיזאגט וויא ער איז שולדיג צו האלאווטשין איין גוי ששים שקלים עכ\"ל ושאלתי את פי הר\"ר ישראל בעל האשה והגיד לי שרצו קרובי האשה מתחלה לפשר הגוי ואח\"כ שמעו שנידן למיתה ומשכו את ידיהם ואם יתברר זה עפ\"י עדים פשיטא דהוי ג\"כ הוכחה טובה ובר מן דין מאחר שהעיד צבי בר\"י הש\"ץ שאמר בעצמו לפני מותו שיש לו אשה ובת בהאלאווטשין ובקש מהם שיודיע לה שהוא נהרג ובו ביום האט מען אים גיקעפט פר מיין אוגין אונ איז נקבר גיווארין י' טבת בשדה לבן עכ\"ל העדות בקיצור דברים ליכא למיחש למידי אם לא הוחזק שמה בהאלאווטשין צבי בר יצחק אחר שהיו לו אשה ובת ושהי' חייב לגוי ס' שקלים ואע\"ג דשכיחי שיירתא דתרתי בעינן דהלכתא כרבה דבעינן שכיחא שיירתא והוחזקו וליכא למיחש לשני האלאווטשין דזה לא חיישינן כלל וראיה מסוגיא דפ' כל הגט ופ\"ק דב\"מ האי גיטא דאישתכח בבי דינא דר\"ה והוי כתב בי' בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ואר\"ה חיישינן לב' שוירי וא\"ל ר\"ח לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה ר\"ה ממך נפק דק ואשכח דתנן כל מעשה ב\"ד ה\"ז יחזיר מזה מוכח בהדיא דלא חיישינן לב' עיירות ששמותיהן שוות דהא ר\"ה ור\"ח קבלו מרבה ולא השיבו לו דבר וכ\"כ הר\"ן זצ\"ל פ' כל הגט מדשתיק לי' ר\"ה ור\"ח נראה דהודו לו ולעד\"נ דאף ר\"ח דאמר בתחלה חיישינן לב' שוירי לא החליט הדבר לפסוק כן דחיישינן דא\"כ מאי קא\"ל ר\"ח לרבה עיין בה דלאורתא בעי לה ר\"ה מינך והלא כבר יצא הדבר ונפסק מפי ר\"ה דחיישינן ומאי לו לשאול עוד אלא וודאי ק\"ל לר\"ח דמ\"ש ר\"ה חוששין לב' שוירי לא אמר דרך פסק אלא שהכוונה חיישינן כלומר שיש מקום לחוש ולעיין אם יש לחוש לב' שוירי והדבר צ\"ע ואין סתירה לזה ומה שכתבו התוספת פ\"ק דמציעא ז\"ל וא\"ת א\"כ לר\"ה איך יגרש אדם את אשתו וכו' דמשמע דהכי ס\"ל באמת די\"ל דתוספת מקשים לפי הס\"ד של ר\"ה שאמר שיש מקום לעיין אם חוששין לב' שוירי והאיך ס\"ד כי האי והלא יקשה האיך יגרש כל אדם ומיהו בתוספת דפ' כל הגט מוכח בהדיא דתוס' ס\"ל דהאמת של ר\"ה הכי הוי שהקשו שם כל מעשה ב\"ד ה\"ז יחזיר וא\"ת מהך משנה תקשי לר' זירא וכו' וכן לר\"ה דהכי ע\"כ ואי הוי ס\"ל דלפי האמת הדר בי' א\"כ אין מקום להקשות ואם הכוונה לפי הס\"ד וכמ\"ש הלא ר\"ה לא אסיק אדעתין האי מתניתין ורבה הביא ראי' משם ומטול הכי הדר בי' ר\"ה אלא וודאי מוכח בכאן דס\"ל להתוס' דגם לפי האמת ר\"ה ס\"ל דחיישינן לב' שוירי ומ\"מ נ\"ל מאחר שקאמר תלמודא והא ב\"ד דר\"ה דכמקום שהשיירות מצויות וקא פשיט דיחזיר כו' משמע דבהכי נפשט ור\"ה אודו ליה דאל\"כ הוי לי' למימר וקאמר יחזיר ר\"ל דרבה קאמר והוי מוכח מ\"מ דס\"ל דאפילו במקום שהשיירות מצויות לא חיישינן עד דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ור\"ה קאי מ\"מ בסברא דידי' דחיישינן לב' שוירי אלא וודאי אף ר\"ה בתר דשמעינן מרבה סברה וגם רבה עביד עובדא ומעשה רב כשמעתין בכל שלא הוחזקו אעפ\"י שהשיירות מצויין מחזירין ש\"מ דלא הוי ספיקא בהכי וכן הביא הר\"ן דמהא מוכח דהלכתא כרבה וטעמא דמלתא נ\"ל דלב' שמות יש לחוש דכמה יוסף וכדומה איכא בשוקא אבל לחוש לב' עיירות ששמותיהן שוות ליכא למיחש דאילו הוי כן הי' הדבר מפורסם מהולכי על דרך שיחם ועוברים ושבים. נכתב שם הגה\"ה מגדול א' וכ\"פ בשו\"ת הרא\"ש ורמ\"א בא\"ע ס\"ס קל\"ב דלא חיישינן לב' שוירי ע\"ש עוד ראי' ברורה מדכתב הר\"ן ס\"פ גט פשוט בשם הראב\"ד הובא בב\"י סי' קכ\"ח בא\"ע דמוכיח דצריך לכתוב שם עיר בגט דאל\"כ יש לחוש שמא נתן ליב\"ש הדר בעיר אחרת לכך צריך לכתוב בגט שם העיר ע\"ש וכ\"כ עוד שם ב\"י בשם תשובת הר\"ן ע\"ש והשתא אי ס\"ד דחיישינן לב' עיירות שווין א\"כ כשכותבין שם העיר עדיין יש לחוש שמא יש עיר אחרת ששמה כך ויש בה יב\"ש אחד אלא וודאי דלא חיישינן לתרתי שיהיו ב' עיירות שוים וב' יב\"ש שוים וכ\"פ הרמ\"א בהגה\"ה סי' קל\"ב גבי גט ונ\"ל דמכ\"ש גבי מיתה דיש להקל יותר כמ\"ש הרא\"ש אפסקי הרי\"ף דסתרי אהדדי סוף דבר מכל הני סימנים ועדיות נראה להעמיד האשה בחזקת היתר לבעלה שזה השני שקידשה ונשאה ואין לאוסרה עליו מכח שנשאה בעברינות שהרב צוה עליהם בגזירה שלא לסדר הקידושין והם עברו וכמ\"ש הגהת מרדכי דשלהי יבמות בשם תשובת מהר\"מ דלא אמרינן במים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא אלא דומיא דמעשה דחסא דדיבורא דר\"נ אטעיתן ודומיא דעובדא דרב שילא שהתיר בטעות וכעין מ\"ש מהרא\"י בפסקיו סי' קל\"ט באומדנות המוכיחות ולא הוי הגוי מל\"ת והתירה החכם והביא מהרמא\"י בהג\"ה סעיף ט\"ו אבל שלא ע\"פ חכם בעברינות משמתינן עד שיוציא דלענ\"ד דזה לא אמרו אלא במים שאין להם סוף וכדומה במקום שאמרו חז\"ל לא תנשא ואם נשאת לא תצא דמ\"מ לכתחלה אסורה להנשא ולכך לא מתירין אלא במאי הוי לה למעבד אבל בעברינות שעברו אדברי חז\"ל במרד ובמעל לא יועילו לה מעשה רשע שלה אבל במקום היתירא דאפילו לכתחלה תינשא כמו בנ\"ד דלע\"ד מותרת לכתחלה אעפ\"י שעברו על דברי החכם שמחו בידם ולאו שפיר עבדי אין בכלל זה לומר תצא או לשמתם דסוף סוף היתירא הוא אע\"ג דאיהו לא ידע וצריכה סליחה כההיא דדרשינן וה' יסלח לה מ\"מ אין מקום לאוסרה כלל וראי' קצת לזה מדברי הגה\"ת מרדכי הנזכרים שכתבו בריש' דענינא ז\"ל נ\"ל דטועים הם דא\"כ כל אשה שתדע דין זה תלך ותנשא כדי שלא תתעגן וא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לומר שלא תנשא לכתחלה וכו' משמע דווקא בכה\"ג שתקנות חכמים הוא בדין זה שלא תנשא לכתחלה אבל במקום דליכא האי חששא דסוף סוף מותרת היא להנשא לכתחלה לא אמרינן הכי הגה\"ה וכן יש לדייק מתשובות הרא\"ש כלל ל\"ב סי' ג' וכלל נ\"א סימן ה' שתלה שם טעם שתצא משום דלא נפקא לה מחזקת אשת איש הלא מפני שהוא עבריינות והכי משמע מדברי הריב\"ש סי' תק\"ח ע\"ש וכן יש לדקדק מדברי הריב\"ש סי' רמ\"ב בקטלנית שנשאת בעבריינות וכתב דלפי גירסת הירושלמי אנטען מן השפחה ונכריות פ' כיצד דאם כנס מוציאין ה\"ה בקטלנית דכיון דאשכחן דדינן דאם כנס אינו מוציא אם כנס אחר התראה מוציא ה\"ה בכל איסור' עכ\"ל משמע דדוקא בהני דדינייהו לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא מוציאין אחר התראה דמ\"מ איסור' דלכתחלה לא תנשא עבד וכן משמע לישני שכתב ה\"ה בכל איסורא משמע דלא גזרינן מיני' אלא במקום דהוי איסורא וא\"כ בנידון זה שהוברר הדבר דליכא איסורי כלל אין מוציאין וכ\"מ שם דהואיל וקנסא הוא לא גזרינן מיני' דהיכא דאיתמר איתמר וכו' ואם כתב כן אקטלנית דאיכא מ\"מ איסורא לכתחילה ק\"ו בנ\"ד דליכא איסורא דלא קנסינן להוציא (נכתב שם מגדול א' ז\"ל וכן מוכח מזה שהקשה ב\"י ס\"ס יו\"ד אגירסות רשב\"א שגרס בירושלמי קידש כמו שכנס אמרו לה שלא תכנוס וכנס מוציאין ואיכא למידק כיון דקידש כמי שכנס דמי למה יאמר שלא יכנוס ואף אם נאמרו לו וכנס אחר התראה למה מוציאין ע\"ש ותירץ משום שהי' נראה לב\"ד שלא יכנוס לכך מוציאין אעפ\"י שהיה היתר משמע להדיא אבל אם לא היו ב\"ד יודעים שהוא היתר אף שאמר שלא יכנוס ועבר אין מוציאין כיון דמדינא מותר הוא כמו שהקשה אם כן ה\"ה ה\"נ דהיה היתר לקדש כן נראה לי עכ\"ה) וכ\"ש לפי הגרסא האחרת שהביא הריב\"ש דגרסינין אין מוציאין אפילו במקום איסורא דלכתחילה לא תנשא לא קנסינן מכ\"ש בכה\"ג (נכתב הגה\"ה מגדול אחד ונ\"ל ראי' ברורה מהא דאיתא בגמרא במסכת בכורות דף כ\"ח פלוגתא ר\"י ור\"מ בשוחט בכור ואח\"כ מראה מומו לחכם דר\"י סבר דמותר וכן פסקו קצת פוסקים כמבואר בטי\"ד סי' ש\"י ואף לר\"מ גופי' דסבר אסור טעמו משום דגזרינן וקנסינן לי' אטו מומין דמשתנים משא\"כ היכא דהוא היתר גמור ולא שייך שום גזירה אטו שום דבר כנ\"ד אף ר\"מ מודה דא קנסינן לי' היכא דהוא היתר גמור לכתחלה אף שעשה מתחלה בלא ידיעת החכם וק\"ל וכן איתא בהדיא בשבועות דף כ\"ו ע\"ב וז\"ל מסתכן לישרי לי' כו' ופירש\"י כיון דאי אתי לקמן שרינן לי' לכתחלה כי אכל לי' בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו עכ\"ל הרי כמ\"ש וכן הוא להדיא שם דף כ\"ח ז\"ל מיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני לי' אכזית קמא וכו' ופירש\"י דכיון דחכם עוקר נדר מעיקרו אשתכח דלא הוי שם שבועה כלל הלכך אף כזית לאו באיסורא קאכל למפרע עכ\"ל הרי בהדיא כמ\"ש וזה פשוט ותימה על הגאון כותב תשובה זו שנעלם ממנו גמרא ערוכה עכ\"ה) ומ\"מ למיגדר מילתא ראוים לעונש המקדש והמתקדש וכולם שהיו ידם בזה דלא להוי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא בעיני המון אך לשמע אוזן שמענו שכבר שמתו המקדש וגם קנסו ידי המחזיקים ולמסדרי הקידושין ולע\"ד עליו אין להוסיף דברי שפל ברך הטרוד אברהם בן לא\"א מאיר הלוי זלה\"ה עפשטיין:"
            ],
            [
                "תשובה על הנ\"ל מהגאון בעל ב\"ח.",
                "שלום למר ולתורתו. אשרי יולדתו והורתו. הגאון כמוהר\"ר אברהם סג\"ל נ\"י אב ב\"ד ור\"מ דק\"ק בריסק דליטא שיחיה הגיעני אותיות קדושות דרום מעכ\"ת בדבר אשה שנהרג בעלה ונקבר לפי הנשמע והאלוף מוהר\"ר בענדט סג\"ל נרו הרב שבאותו גליל גזרו על בני קהלתו שלא ירים איש את ידו לסדר הקידושין הנ\"ל עד יודע עפ\"י גדולי המורים אם האשה מותרת להנשא ע\"פ עדות אם לאו והמה עברו על גזירת הרב וגבו עדיות עפ\"י ב\"ד וסדרו הקידושין ותורף העדות הוא שע\"א הגיד שראה אגרת שכתב ראובן לשמעון חבירו איך פב\"פ שהי' בעל נכדך נהרג בפני וקברו אותו בקברי ישראל עשרה בטבת, עוד העיד ששמע מיהודי א' איך שבא מניז והגיד באריכות תוכן המעשה מזה היהודי פב\"פ ותורף העדות איך שדנו אותו להריגה והי' אצל ההריגה וראה שהתיזו ראשו בסייף. עוד העיד שדבר עם אביו של הנהרג וסיפר לו המעשה ואמר שהרבה ממון הוציא כדי להוליכו לקברו בקבר ישראל ונתן לו ג\"כ טלית שלו לקוברו בו עוד העיד שאחיו של הנהרג בא לפני וא\"ל שאביו כתב לו כתב שאחיו נהרג אם יש להתאבל עליו והורו לו שיתאבל עוד העיד שכמר משה בר ברוך מניז בא לעירו וחקר ודרש בו והגיד איך ששמע מהרבה יהודים שהי' אצל הריגת פב\"פ הנ\"ל שוב העיד כמר ישראל בר יהודא איך ששמע מאביו של הנהרג שבנו פ' נהרג ושאלו איך הי' המעשה והשיב אל תשאל ממני יותר. שוב העיד כמר משה בן הר\"ר יצחק איך ששמע מאביו של הנהרג שבנו פלוני מת ולא צוה לשלם חמשה שוק שהי' חייב לי אמר תהא תובע לאלמנותו ע\"כ לשון העדות שגבו בני ה\"ק ועשו מעשה עפ\"י עדות אלו להשיא אלמנה לאיש. עוד העיד כמר יונה בר שמעון שראה הכתב הנ\"ל שכתב ראובן לשמעון חבירו איך פב\"פ שהי' בעל נכדך נהרג בפני וכו' וכתב מעכ\"ת שהרב מוהר\"ר בענדיט סג\"ל שיחיה שדא נרגא בעדיות אלו לפי שאין שום א' בכל העדות שיאמר שראה המעשה בעצמו ועדות העד הראשון דחה לפי שבא כמר משה בר ברוך בעצמו ואמר שלא אמר שום דבר ולא ידע שום דבר מזה וע\"ז כתב מעכ\"ת שדבר פשוט הוא דאעפ\"י שהעד לא ראה המעשה מ\"מ כיון שהעיד מפי עד שראה המעשה קי\"ל דעד מפי עד כשר לעדות אשה ואין ספק שמהר\"ב סג\"ל חשש אולי מפני ריחוק הדרך אעפ\"י שהעיד המעיד ששמע מפי אחר הוא עד כשר מ\"מ יש לחוש שמא אותו יהודי שהגיד לו הוא פסול שהרי בסתם הגיד ששמע מיהודי אחד שבא מניז וכו' ולא ידעו מי הוא ומה שהגיד מפי אביו וכן מאחיו שכך כתב לו אביו וכן מה שהעיד כמר ישראל בר יהודא ששמע מאביו גם כמר משה בהר\"ר יצחק ששמע מאביו אולי ידע הרב מהר\"ב סג\"ל שאין אביו כשר לעדות מדאורייתא ואפילו לא ידע מ\"מ חשש שמא פסול הוא דכיוצא בזה כתב מהרא\"י בכתביו סוף סי' כ\"ד וז\"ל משום הלין טעמא נראה אם לא הוחזקו להם ב' משה בן יהונתן שנתכסו מן העין דהך איתתא מרת צפורה שריא לעלמא ויוכל מר להתיר לכל גבר דיתיצביין אך בתנאי זה אם ידוע למר שהועד העדות בלי ראי' כי איננו מכיר את העד אם הוא מן הרקים הפוחזים דלא חיישינן מידי לאסהודי שיקרא וכ\"ש בכה\"ג דסבורים הם שבוודאי לא יבואו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך וכו' לכך אם נראה למר שיש שום עקל ונכל ועוקבא בהעדאת העדות זאת כגון אם שחדוהו להעיד וכה\"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירות חכמים אבל אם העדות בתום וביושר שאין ניכר בה שום עולה מספקת הוא להתיר האשה הזאת לעלמא עכ\"ל וככה חשש מהר\"ב סג\"ל שמא העדים הראשונים שאינם נכרים מי ומי הם פסולין מדאורייתא וביחוד באותו אקלים שנמצאים הרבה שאינם הגונים יש לחוש טובא וצריך מעכ\"ת לחקור ולידע שעדות העדים הראשונים הם בחזקת סתם ישראל כשר שלא נשמע ממנו שעובר עבירה הוא אז יש לסמוך על עדותם וכמ\"ש מעכ\"ת דהלכה רווחת בישראל דעד מפי עד כשר לעדות אשה ואעפ\"י דאפילו שמעו קול פב\"פ מת משיאין את אשתו ולא חיישינן שמא גוי הוא או משומד הוא שאני הת' דכשעת הסכנ' דמיא כדאיתא בגמרא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה כל ימי' לפיכך הקילו חכמים אבל בנ\"ד איכא לברורי ולידע אם העדים הראשונים כשרים הם אין משיאין עד שיתברר שהם כשרים מדאורייתא ועוד אפשר לברר מהיהודים רבים שהיו שם אצל ההריגה הלכך לא מקילינן לכתחלה והא דכתוב בהגהת ש\"ע דלא חיישינן שהעד הראשון פסול הי' וכן נמצא בדברי האחרונים היינו נמי דווקא היכא דאי אפשר למצא עדות אחר ברור יותר חיישינן לעיגון ומשיאין אותה משא\"כ בנ\"ד דאפשר לברורי וכן נעשה בעדות שגבו בק\"ק שדה לבן שנתברר שנהרג ונקבר ועל עדות הכתב שכתב ראובן לשמעון חבירו וכו' לא רצה הר\"ב ג\"כ לסמוך ולהתיר האשה כיון דאיכא מ\"ד בירושלמי דאין משיאין ע\"פ השטר ואפילו למ\"ד משיאין ע\"פ השטר אפ\"ה כתב הרמב\"ם שצריך שידעו שהוא כתב ישראל ונראה לומר מדכתב הרמב\"ם בסתם צריך שידעו וכו' אלמא דס\"ל שאעפ\"י שהלשון והאותיות הוא שרגילין ישראל לכתוב בו אף על פי כן צריך שידעו שישראל כשר כתבו דשמא משומד כתבו או גוי שיודע לכתוב בלשון ואותיות של ישראל כתבו ואעתיק לפני רומעכ\"ת מ\"ש בחיבורי א\"ע סי' י\"ז על מ\"ש הטור כתב בשטר איש פלוני מת כו' וז\"ל כתב בשטר כו' ירושלמי מצאו בשטר כתב וחתם מת איש פלוני כו' הביאו הרי\"ף והרא\"ש כו' עד דלא חיישינן בדדמי נ\"ל עכ\"ל בחיבורי (לא העתקתי כי הוא נדפס בב\"ח סי' י\"ז סעיף ל') וא\"כ לפי\"ז בנ\"ד אם לא הי' כותב ראובן לשמעון חבירו אלא שנהרג פב\"פ בעל נכדך כיון שידענו מי הוא שכתב אגרת זה היינו צריכין לבדקו האיך ידעת שנהרג ומת שמא לא מת אלא נפל בחלשות ממכת החרב וכיוצא בו אבל מאחר שכתב שהי' אצל הריגתו וגם הי' אצל קבורתו שוב א\"צ לחקרו ולדרשו שהרי אין כאן ספק כיון שכתב גם מענין קבורתו וכיון שאין ספק שזה הכתב כתבו ראובן כגון שיהודי א' הביא כתב זה שנתן לו ראובן להגיע לידי שמעון משיאין את אשתו ואעפ\"י דבעדות דעלמא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם בעדות אשה הקילו אבל אם אגרת הביא גוי איכא למיחש שמא כתבו משומד או גוי וחתם שמו פב\"פ בתוך האגרת דאפשר שהגוי הי' נקרא ג\"כ בשם זה פב\"פ ואין גוי או משומד נאמן אלא במסיח לפי תומו בפיו ולא במסל\"ת מפי כתבו ואצ\"ל בנ\"ד שכותב האגרת הוא שמו לאצקא בשם זה הוא כשם הגוים דיש לחוש שגוי כתב אגרת וכדאמר פ\"ק דגיטין בעיא מיני' ר\"ל מר' יוחנן עדים החתומים ושמותיהם כשמות הגוים מהו פי' מהו לאכשורי בעדי מסירה א\"ל מעולם לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו אלמא דחיישינן לגוים שחתמו על הגט כ\"ש דחיישינן באגרת שגוי כתבו וחתם שמו פב\"פ ואפילו חתם עצמו באגרת בשם שעולה בו לס\"ת עדיין איכא לחוש למשומד כדפרישית. וראיתי שמכ\"ת כתב בפשיטות שאם הכתב הי' מאותיות וכתב ישראל שאין חוששין שמא גוי כתבו דרך ערמה וכו' והארכת בזה ואין דעתי מסכמת בקולא זו דאעפ\"י דפשיטא דלא חיישינן שכתב כך דרך ערמה אפ\"ה חיישינן שמא הגוי או המשומד כתב כך להודיע המעשה שנעשה בבעל נכדו וכמו שאנו צריכין לומר כשכתבו ישראל שבא להודיע לישראל חבירו איך הי' המעשה כך בא גוי או משומד להודיע לישראל אלא שאינו נאמן מפי כתבו ולכך צריך שידעו שישראל כשר כתבו ואם לא נודע אין משיאין וכך הוא מפורש בלשון הש\"ע שכתב ולהרמב\"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל ובהגהה. וכן נראה להחמיר ואפילו אם יודעים שהוא כתב ישראל וכו' אלמא מדכתב בסתם דמיירי בכתב שכתב בלשון ובאותיות שרגילים ישראל לכתוב בו ואפ\"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל ואעפ\"י שבמלכותינו לא נמצא שיודעים גוים לכתוב בלשון ובאותיות ישראל מ\"מ איכא לחוש שמא גוי ביקש מאיזה יהודי שיכתוב בשמו כך וכך לשמוען חבירו וחותם שמו של גוי פב\"פ או שמא משומד כתבו כדפרישית הלכך אין להתיר אלא היכא דידעינן דכתבו ישראל כגון שיהודי מביא הכתב שנתן לו ראובן להגיעו לידי שמעון כדפרישית ואעפ\"י שמכ\"ת כתב שראה כן בדרכי משה שכ\"כ ע\"ש א\"ז אין אנו שומעין להרב א\"ז היכא שהרמב\"ם חולק עליו ומצריך שיהא יודעין שכתבו ישראל. ורבינו בעל הטור הביא דבריו. ועוד תימא גדולה שהרי מלשון א\"ז שהביא מהרא\"י בת\"ה סי' ר\"מ משמע איפכא שהרי כתב וז\"ל מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתבו בלשון גוים פלוני מת מתירין את אשתו עכ\"ל מדכתב בסוף דבריו אפילו כתב בלשון גוים אלמא דמ\"ש בתחלת דבריו מצאו כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל מיירי בכתב בלשון ישראל דאל\"כ הכי הוי לי' למימר מצאו כתב בשטר בלשון גוים וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב פלוני מת מתירין את אשתו דמשמע דוקא בכתו' בלשון גוים הוא דבעינן ביודע שכתבו ישראל כו' הא כתב בלשון ישראל א\"צ שידעו בו שכתבו ישראל אבל עכשיו שכתב תחלה בסתם וידוע שכתבו ישראל ואח\"כ אמר אפילו כתב בלשון גוים אלמא דמ\"ש תחלה בסתם מיירי בכתב בלשון ישראל אפ\"ה צריך שידעו בו שכתבו ישראל ולכן נראה דמ\"ש בדרכי משה בשם א\"ז הוא טעות סופר וצריך להגיהו ואפילו את\"ל דאינו ט\"ס בד\"מ מ\"מ הרב רמ\"א ע\"ה אעפ\"י שראה כתו' כך בא\"ז והעתיק לשונו בספר ד\"מ לא פסק כן בש\"ע מאחר שמדברי הרמב\"ם משמע שחולק ע\"ז ועוד דדברי הא\"ז גופייהו סותרים זא\"ז כדפי' דהכי מוכח מתוך מה שהעתיק מהרא\"י את דברי הא\"ז ולכן לא כתב הרב פסק זה בש\"ע להקל בזה אלא משמעות הלשון דש\"ע בסתמא דלעולם צריך שידעו בו שכתבו ישראל בין כתבו בלשון גוים בין כתבו בלשון ישראל וכך הוא דרכו של הרב למי שיודע מוצאו ומובאו בחיבור דרכי משה דאעפ\"י שמביא מה שכתוב בספרים הראשונים והאחרונים מ\"מ אח\"כ בירר וסילת בי\"ג נפה מה שהוא לפסק הלכה וכתבו בש\"ע והיותר הניח ולא הביא בש\"ע כי אינו הלכה השתא לפי\"ז בנ\"ד הכתב שכתב ראובן לשמעון איך בעל נכדך נהרג וכו' אם הביא גוי לשמעון אין להתיר אשה עפ\"י זה עד שיהא נודע שכתב זה כתבו ישראל כשר ואין חילוק בין כתב כך בשטר לזכרון וראי' או כתב של אגרת שלומים לחבירו לעולם צריך שידעו בו שהוא כתב של ישראל והכי נקטינן אכן ממה ששלח מכ\"ת עוד גביות עדות בב\"ד שהוגבה בק\"ק שדה לבן בעדות כשרים ובדברים ברורים שאין בו ספק שבעלה של זו האשה מעיר האלאווטשין שבעלה הי' נקרא בשם הירש ב\"ר יצחק נהרג ונקבר היא מותרת לבעלה שנשאה אעפ\"י שעבר על גזירות הרב מהר\"ר בענדט שי' כי לא גזר אלא שנסתפק באותן עדיות שגבו בק\"ק האלאווטשין ואילו ידע מאותן עדות שהוגבה בק\"ק שדה לבן לא הי' גוזר על כן האשה מותרת לבעלה זו שנשאת כיון שאין ספק שבעלה נהרג ונקבר כבר מקודם שנשאת ואין כאן חששא של איסורא כל עיקר וכמו שהאריך בזה מעכ\"ת בסוף הפסק וכל דבריך בזה דברים ברורים וישרים הנלפענ\"ד בקיצור מופלג כתבתי וחתמתי שמי הק' יואל סירקש:"
            ],
            [
                "זקן חכמה קנה. אבן פינה. גזרת הגונה האלוף המרומם הגאון נ\"י פ\"ה ע\"ה ר\"מ בר אורין ואבהן הישיש כמוה' מאניש יצ\"ו ולכל המסתופפים בצלו ש\"ר אגרת מכ\"ת הגיעני ובתוכו רצוף דברי אלקים חיים בענין חדא אתתא יושבת עגומה ועגונה זה שנים רבות ועתה הקרה ה' לפניו מקצת עדות כאשר הגיעני רשום בכתב אמת החתום והגלוי ואף גם זאת שבידי אין לחם ושמלה עם זה לא אאגיר דברי מפני איש ואת הנלע\"ד אחוה אף אני בקצרה. והנה מ\"ש מכ\"ת ליישב דברי העד הראשון שאמר שנהרג במלחמה שלא ניחוש שאמר בדדמי זה מדלא אמר וקברתיו זה אין צריך לפנים מאחר שהעד השני מעיד וקברתיו ודי בעד א' ומה שמכחישים העדים זה את זה בקצת ענינים ליכא חששא שהרי בהדיא כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ\"א סי' ד' בהכחשת עדים בנהרג ומת דאין בזה כלום מההיא דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג וכן הביא הטור בשמו סעיף קס\"ח ונראה שם בתשובה להדיא מאחר שאפילו הכחשה במיתתו לא מזיק דהלכתא כר\"י ור\"ש מכ\"ש הכחשה בדברים אחרים כההיא שאמר שנהרג במורקא והשני אמר במרקוש ובהכי מיושב אצלי תמיהת הב\"י על הטור ז\"ל לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא\"ש שהרי משנה שלימה הוא כו' ולפי\"ז אין שום תמי' דבמשנה לא הוזכר רק הכחשת שתי שנים ובהכחשת מיתה והרא\"ש חידש ללמוד מזה לעדים וגם בהכחשות אחרות במכ\"ש והוא שכתב הטור סתם אפילו יש הכחשה בדבריהם דמשמע תהי' הכחשה במה שהיא אם אינו בעיקר העדות מאחר שהשוו במיתתו משיאין את אשתו וא\"כ בנידן דידן נמי אין להשגיח אם מכחישים העדים זה את זה מאחר שהשוו במיתתו ובר מן דין לפע\"ד אין כאן הכחשה במנין השנים שהרי העד הראשון לא העיד ששמע מפי הבעל כמה שנים שהרחיק נדוד מאשתו רק שאינו זוכר כמה שנים שנכתב בריסטר שנפרד ממנה וז\"ל בלשון אשכנזי איך קען ניט לויטר גידענקין וויא עש איז גישטנדין אין ריסטר וויא פיל יאר עש איז גיוועזין לעת הזאת דש ער איז פון זיין ווייב אוועק גיגאנגין אובר מיך דענקט עש איז גישטנדין וויא ער איז פון זיין ווייב ששה שנים או ז' שנים וא\"כ כאן חילוק במה שהעיד העד השני שזה שנתיים שקברו ובאותו הפעם הגיד לו הבעל דאש ער איז פון דער היים ארבע שנים שזה העד זוכר מה שאמר לו הבעל והראשון אומר ששכח מה שהי' כתוב ברייסטור וכמדומה שהי' כתוב כך וכך ומאחר ששכח ליכא נפקותא בדברים ואין לאמוד באומדנות עד כמה שוכח אדם כמו שאמדינן בטעות בהאי דטעו בעיבור' דירחא דבשכחה יכול להיות ששכח הכל וכל זה יתור פטפוטי דברים לפי סברת מעכ\"ת שנדחק ליישב דברי עדים שלא יהי' כמכחישין זה את זה אבל לפי האמת אין אנו צריכים לכל זה דאף אם היו מכחישים זא\"ז בכה\"ג אין בכך כלום כמש\"ל. ובמה שאמר הבעל שהי' לו ילד בצאתו מאתה בזה צדקו דברי מעכ\"ת מאחר שהיתה אז מעוברת בלכתו מאתה שפט בדעתו והחליט שעד אותו יום נולד וחי ולמיתה לא חייש בכל הנ\"ל יש לצדד ולהתיר בלי פקפוק אך במה שאמרו ב' העדים שהוא מק\"ק הראדנא באמת הוא לא הי' דירתו עם אשתו מעולם רק בק\"ק קאמינקא אחת מעיירות הסביבות השייכים לבית דין דק\"ק הראדנא וסרים למשמעתם שכתב מעכ\"ת ליישב דבריו מחמת שהם סביבות הקהלה י\"ל שאומ' ק\"ק הראדנא כוונתו לסביבותיה' שנקראים ע\"ש הקהלה והרי הוא כאלו היו דרים שם בראש הקהלה זה לא נראה לי כלל ועיקר ויש לי ראיה מהא דאמרו בפ' האשה שלום בפלוגתא דאביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן ואייתי אביי ראיה מההיא גיטא דאשתכח בנהרדעי וכתוב בי' אנדרלונאי נהרדעי פטרית ותרוכית ית פ' אנתתי שלחו אבו' דשמואל לקמי' דר' יהוד' נשיאה שלח לי' תבדוק נהרדעי כולה פי' רש\"י אם יש שם אנדרלונאי אחר חוץ מבעל אשה זו רבא אמר יבדוק כל העולם מבעי' לי' פירש\"י שמא אנדרלונאי אחר הי' בנהרדעי והלך לו אלא משום כבודו שלחו לי' הכי ומעתה אם הי' אפשר לפרש כשמזכיר ראש הב\"ד אינו כוונה בדוקא מאותו הקהלה לחוד בדווקא אלא אכל פרווהא הסרים למשמעתם א\"כ למה נדחק רבא להכריח סברתו דלא חיישינן מכח קושי' יבדוק כל העולם אולי הי' אחר בנהרדעי והלך לו למרחקים כפירש\"י הנ\"ל להכריח סברתו אפילו לא הי' מעולם בנהרדעי אנדרלונאי אחר דמ\"מ י\"ל יבדוק כל פרווהא דנהרדעי אולי יש שם באחת מן המקומות אנדרלונאי אחר ואפילו לא הי' מעולם ע\"ש בנהרדעי מ\"מ ע\"ש נהרדעי מקרי מאחר שהוא מפרווהא וא\"ל דקו' זו תבדוק כל העולם הוי קו' רוויחא לחוש לחששא גדול' מאח' שאי אפשר לבדוק ואין לו תקנה לבדוק כל העולם מ\"מ קושי' זו ליכא אלא דרך הפלגה ליחוש לחששא בהאי ויש לתרץ דכולי האי אפילו לאביי לא חיישינן הו\"ל לאקשויי קושי' זו מאחר דאיקרו כל הסביבות בשם נהרדעי למה לא שלח לבדוק אלא נהרדעי לבדו ולא הסביבות וזו היא קושיא דלית לי' פרוקא וזה אי אפשר לומר שבמה ששלח ר' יהודא נשיאה תבדוק נהרדעי כולה היתה כוונתו אכל פרווהא שכולם נקראים בשם נהרדעי ובהכי מדויק לשון כולה לכך הוצרך לרבא להקשות דיבדוק כל העולם דמאחר שלפי האמת מסיק רבא דמשום כבודו דאבוה דשמואל שלחו לי' תבדוק נהרדעי שלא להחשיבו כטועה שואל שאין צריך אבל לפי האמת לא צריך ולא חיישינן מאחר שלא הוחזק שם אחר כסברא דידי' הי' די אם הי' שולח לבדוק מתא נהרדעי לחוד ובזה הי' כבודו במקומו מונח בל יאמרו שואל דבר שאינו צריך וזה ג\"כ אי אפשר לומר שבאמת אליבא דכ\"ע ואף אליבא דר' יהודא נשיאה דנהרדעי בעצמו צריך בדיקה וזה לא הי' שואל אבוה דשמואל רק שאלתו היתה אפרווהאי דנהרדעי אי גם המה צריכים בדיקה מאחר ששם נהרדעי מיקרי עליהם ור' יהודא נשיאה משום כבודו שלא ילעיגו עליו לומר שואל דבר שאינו שנקרא שם נהרדעי אף על פרווהא שלח תבדוק נהרדעי כולה אף פרווהא בדיקדוק תיבת כולה וזה הי' משום כבודו לפי האמת א\"צ בדיקה אבל נהרדעי בעצמה צריך בדיקה דא\"כ הי' רבא מביא ראי' לסתור דאי ס\"ל דלא חיישינן ולא מצרכינן בדיקה כלל אפי' בנהרדעי גופא רק בהוחזקו וכעין זה כתב הרא\"ש בתשובה דלעיל ואף אם היינו רוצים לדחוק ולפרש כה\"ג מ\"מ הי' מוכח דכשמזכירין שם העיר הכוונה על העיר ולא אפרווהא שהרי אמרינן השתא אליבא דהאי סברא דנהרדעי צריכה בדיקה ולא פרווהא וע\"כ אין זה אלא משום דשם נהרדעי המוזכר בגט הכוונה דוקא על העיר לבדו ולא אפרווהא וא\"כ הוא היפך מדברי מכ\"ת ועוד אף אם הי' אפשר לפרש הסוגיא הכי מ\"מ יוקשה מאחר דס\"ל לר' יהודא נשיאה השתא לפי\"ז דנהרדעי בעצמה תבדוק ופרווהא א\"צ בדיקה ולא שלח תבדוק אלא משום כבודו יוקשה ולמה לא הוצרך לבדוק ג\"כ פרווהא דע\"כ אביי ורבא לא פליגי אלא אי חיישינן לתרי אינשי דשמייהו שווין בעיר אחת דשכיחי שיירות ולא הוחזקו אבל בהוחזק כ\"ע מודו וכן פירש\"י והתוס' ז\"ל והוחזקו שתי עיירות בשם א' אי חדא צריכה בדיקה מחששא דילמא איתחזק שם גברא כשם זה כמו שאמרינן עכשיו אליבא דהאי סברא דאליב' ר' יהודא נשיאה נהרדעי צריכה בדיקה ע\"כ גם השניה צריכין בדיקה ולמה לא פסק באמת דפרווהא צריכה בדיקה מאחר ששם נהרדעי נקרא עליהם אלא ע\"כ אפילו לפי האי סברא דחוקה מוכרחים אנו לומר דהאי סברא שיקרא שם ראש הב\"ד אכל פרווהא ליתא ולא חיישינן רק בהוחזקו בתרי גברא וגם עוד יש להוכיח דהאי סברא ליתא דאל\"כ לא מצאנו ידיני ורגלינו בכל הגיטין שמסדרין בקהלות ראשי ב\"ד כותב בגט שם העיר שעומדין שם לברר על המגרש והמתגרשת באיזה מקום הם לפי סברא זו ליכא ברירה מאחר שהעיר כולל כל ערי הסביבות. ואין לדחוק דלהכי מזכירין שם הנהר שגם בזה אין תועלת שגם ערי הסביבות יש מהן עומדת על שפת הנהר ההוא ובפרט מאחר שמנהגינו לכתוב שם מתא בגט בכל מקום והטעם דמפקי מכפר ומכרך וכולל שניהם ובזה נפל פותיא בבורא אם גם עיקר השם לא יהי' סי' מובהק איברא שיש מקום לחלק דכשכותב בגט מתא שהוא לשון יחיד שם העיר מזכיר בפרט אפשר לומר שהכוונה על העיר לבדו אבל שם קהלה הוא כלל לכל הקהל הנקהלים לאותו העיר תמיד ומתאספים שם לדינם ולהתראותיהם והיינו הסביבות השייכים אליה ויש לומר אע\"פ שמזכיר אח\"כ שם העיר בפרטות יש לומר שגם הוא כללא לכלול כל הסביבות. כעין שכתב ריב\"ש סי' תק\"ח באברהם פערח ממלכות קשטלי' שאסר אשתו משום שלא הזכיר העד רק שם המלכות ולא הזכיר שם העיר בפרטיות ואיהו ס\"ל דצריך להזכיר שם עירו דווקא ואסרה והרבה מן האחרונים פליגי עליה וס\"ל דכשיש הוכחות רבות אומדנות מוכיחות ואע\"פ שלא הוזכר שם העיר מתירין אותה. וי\"ל ג\"כ בנ\"ד דה\"ל כאלו לא הוזכר כלל שם העיר עם האחר שיש אומדניות רבות שזו בעלה כמ\"ש מכ\"ת יש להתירה אבל קשה לחלק מסברות הכרס חמורים כאלו ועוד דקולא כי האי אתיא לידי חומרא אם אחד מראש הב\"ד הולך למדינת הים גם א' מערי הסביבות ושמותיהם ושמות נשותיהם שוים ואתי עדים שמעידים שאותו שמראש הב\"ד שמת ומזכירים שם העיר לפ\"ז תהי' אסורה להנשא אם היו מקום לספקו באחר בערי הסביבות שנכללות באותו השם סוף דבר בהכי נחתינין ובהא סליקנא דהסברא לומר דשם הקהלה ראש הב\"ד כוללת ג\"כ ערי הסביבות לא נראה לי כלל וכלל וא\"כ אי אפשר לומר שזו היא האשה הנזכרת בעדות ובעלה מת ואע\"פ שיש אומדנות דה\"ל כשטר ושובר עמו ובצדו וגרוע הוא מאלו לא נזכר שם עיר כלל. אברהם הלוי עפשטיין:",
                "תשובה ע\"ז עיין בב\"ח סי' ע\"ה"
            ],
            [
                "מעשה שהיה כך היה איש יהודי עבר עלינו אור יום ב' כ\"ה טבת שצ\"ו לפ\"ק. וטרם בא העירה עבר על הגשר ופריצים יצאו לקראתו ודחפו אותו מעל הגשר ונפל למים וצעק במר נפשו בלשון רוסיא כששט במים הושיעו והצילו סוף דבר נטבע במים והגוי שהי' עגלן שלו בא העירה וצעק במר נפשו אדוני טבע במים והביא כליו לעיר וסוף הלך לדרכו ואין איש שראה אותו כי הי' תחלת הלילה ולא ידעו מי הוא רק הגוי אמר שהוא מק\"ק חאמסק שדר שם ואיש פלוני ויש לו שם אשה ובדברים האלה הלך לדרכו ולמחרתו ביקשו אותו ולא מצאוהו ונשתהה במים עד יום ב' כ\"ה ניסן שצ\"ו לפ\"ק ובא גוי אחד ואמר שהיהודי הנטבע במים יש והוא צף על פני המים ולא רצה להוציאו מדאגה בדבר פן יעלילו עליו היהודים והלך יהודי א' אתו והוציאו והביאו לרחוב היהודים ומיד בעודו בדוגמ' הוציאוהו במעמד הרבה יהודים ובתוכם מכיריו ואח\"כ הושב ב\"ד ע\"ז וגבו עדיות ע\"פ חרם כאשר הורשם בכתב אמת בב\"ד ואלו הן: במובת תלתא ב\"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנ' כהר\"ר אורי בן מוהר\"ר ברוך והגיד בתורת עדות באם לא יגיד ונשא עונו וז\"ל בלשון אשכנז דא מן האט גיבראכט דעם דער טרונקנן אויף דעם וואשר דען בוג אויף איין שיף אזו האט מען דעם דער טרונקנן דאש פנים אויף גידעקט דא האב איך אים מיד דער קענט אז דאש איז כמר דוד בן בצלאל פון חאמסק אונ האב אים פאר אויך גיקענט דעם כמר דוד הנ\"ל דען מחמת איך האב גיקנעלט צו חאמסק הנ\"ל כל הנ\"ל הגיד בעונש הנ\"ל הר\"ר אורי הנ\"ל: שוב העיד כמר שמואל בר יוסף בעונש הנ\"ל דא מען האט גיבראכט דעם כמר דוד הנ\"ל דעם דער טרונקנין האב איך אים דער קענט דען האב אים פאר אויך גיקענט דען דער האט חתונה גיהאט צו יינאווה אונ איז פר יאר אויך גיוועזין צו יינאווה עכ\"ל: שוב העיד כמר הירש בר' משה בעונש הנ\"ל. דער האט אים זעלבשט גינומין מיט נאך איין גוי להבדיל דען דער טרינקנן כמר דוד הנ\"ל אויש דעם וואשיר אונ דער שיף הנ\"ל אריין אזו פון דען מאל אן אז זיא האבין גלייגט אויף דעף שיף אריין ביז מען האט אים גבראכט צום בארטין. אז אים לייט דער קענט האבין האט אין גטראפין לערך חצי שעה אונ דאש פנים של כמר דוד הנ\"ל איז גנץ גיוועזין עכ\"ל: שוב העיד כמר יוסף בר\"י בעונש הנ\"ל. דש ער האט דעם כמר דוד הנ\"ל גיקענט און דא מען האט אים גיבראכט צום בארטין האט ער אים אויך מיד דער קענט עכ\"ל: נאום אברהם הלוי עפשטיין. ונאום שמואל המכונה זנוויל בלא\"א הר\"ר מענדיל שליט\"א. ונאום צבי הירש לוי בן כבוד א\"א הגאון מוהר\"ר אליעזר זצ\"ל סג\"ל:",
                "שוב העיד כמר שמואל בר' אלי' בעונש הנ\"ל בל\"א וז\"ל בין גיפארין אויף דעם שיפכין מיט הירש בר\"מ אונ דער גוי להבדיל נאך דעם דער טרונקנין אזו זענין מיר גקומין ניט ווייט דער פון אזו האבין מיר גיזעהן דאש ער גשווימן על המים מיט דעם פנים אראפ אזו האט דער גוי גשפראכין עש ווערט צו שווער זיין דאש מיר דריי זאלין זיצין אין שיף מיר מוזין דעם דער טרינקנין אויך נעמין אין שיף אריין אזו בין איך ארויש גיגנגין אונ מיד בין איך אהיים גקומין האט קיין חצי שעה גיווערט האט מען אים גבראכט עכ\"ל: שוב העיד כמר ליב בר\"י בעונש הנ\"ל וז\"ל בל\"א הוט גיזעהן בימות החורף איינן דער טרינקנין אין קלייד אונ פעלץ האט שערות שחורות גיהאט גדולים אונ איצונדרט תיכף האב איך אים דער קענט בטביעת עין דאש איז יענר דער דר טרינקנין פר מיר גיווארין איז דאש פנים אונ די שערות שחורות אונ בגדים עכ\"ל. הוגבה מל' הנ\"ל: נאום אברהם הלוי עפשטיין. ונאום יוסף יואל ב\"ר אליעזר סג\"ל. ונאום צבי הירש הלוי:",
                "במותב תלתא ב\"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא אליעזר בהקדוש אברהם והגיד בת\"ע באליו\"ע ז\"ל בל\"א דא דער ב\"ה איז דער טרונקין גיווארין היא צו בריסק בין איך גקומין ב' שבועות קיין ינאווה האט מיך דען דער טרונקנין שווער גפרעגט אויב מען האט גיפונן האב איך צו אים גרעט ווען מען אים ווערט גפונין וואש פר איין סימן וועט עטץ אונ אים גיפונין האט זיא משיב גיוועזין איך ווייש קיין אנדרין סימן ניט נייערט דא ער האט זיך פר טאג אן גטאן צו פארין קיין בריסק האט ער דיא שטיוול אן גטאן אונ האט ניט קאנין אן טאן דאס שטיוול אויף איין פוס איבר דעם זאק איז עם צו ענג גיוועזין אונ דער פורמן האט אים גיהאלפין האט פארט נישט גיהאלפין אזו האט ער דעם זאק אין זאק אריין גווארפין האב איך גירעט נעם איין אניטשע אונ וויקל דעם פוס אונטין אזו האט ער אוך ניט קענין אן טאן דעם שטיוול דריבר אזו האט ער גנומין היי אונ האט אין איינם שטיוול אריין גיטאן אונ האט אזוי דעם שטיוול אן גיטאן אזו אז מען האט היי גפונין דען דער טרונקנין הנ\"ל העט דער רבי גהיישין מן זאל דעם שטיוול אויף טרענין אונ זאלין זעהן אויב ער קיין מכה האט אויף דעם פוס אזו האב מיר גטרנט דעם שטיוול אויף אונ האבין נישט גיזעהן דהיינו איך אונ איצק מייקש אונ ליב יצקיש האבין גטרענט אונ האבין נישט נייארט ליינווטה בתי שוקיים אונ אונטין אויף דעם שטיוול איז גלעגן הא אונ קיין מכה גזעהן נייארט דיא הויט איז אפ גיווייקט גווארין אונ דיא זאק וואש ער גהאט אין איין שטיוול מיט יענה זאק וואש ער אין זאק גווארפן האט איז איין גלייך פאר זאקין גיוועזין ווילנר ארביט עכ\"ל: שוב העיד כמר אליעזר הנ\"ל בעונש הנ\"ל בשעת דז מען האט אים אין שיפל גפירט אזו איז ער מיט דעם פנים ארפ גילעגין אונ מיט דעם רוקין ארויף האט אים דער שיפר ניט קענין דורך די לאווקש בייא דיא מנישקיש פירין איז דער גוי ארויש גישטוגין אונ האט אים דורך לאווקש גיצוגין אזו האט מען אים גיזעהן איז עם איין ריץ איבר דעם פנים גיוועזין אונ איז איין ביסל בלוט גיוועזין דרויף אז מען האט אפ גיווישט איז נישט דער אונטר גיוועזין כל הנ\"ל העיד כמר אליעזר הנ\"ל בעונש הנ\"ל. כתבנו וחתמנו לתוקף מעשה ב\"ד יום א' כ\"ט ניסן שצ\"ו לפ\"ק נאום יהודא ליב בן כהר\"ר דוד זלה\"ה: ונאום אלי' לבית לוי בלא\"א מהר\"ר אברהם יצ\"ו חוטר מגזע איטונג:",
                "ונאום אברהם בלא\"א הר\"ר יקותיאל זלמן שן.",
                "והנה נלענ\"ד שאף גם זאת שעל עדות שהעיד כמר ליב בר\"י אין לסמוך כלל מאחר שהוא הי' אצל הטביעה וכמ\"ש מהרא\"י בת\"ה סי' ר\"א בשם אשר\"י והביא רמ\"א בהגה\"ה סי' כ\"ח מ\"מ נראה שאשה מותרת מכח עדות של כהר\"ר אורי שמיד כשהביאו הנטבע לנמל האט מן אים דש פנים אויף גידעקט דא האב איך אים מיד דער קענט כו' אונ האב אים פאר אויך גיקענט מחמת האב גיקנעלט צו חאמסק ובסגנון זה העיד ג\"כ הר\"ר שמואל בר\"י וכמר יוסף בר\"י ששלשתם היו מכירים אותו מקדם גם בראותם אותו הכירוהו בט\"ע כמוזכר בעדיות שלהם מצורף לזה ששנים אחרים העידו דלא אשתהי ביני וביני משע' שהוצי' אותו מן המים לתוך הדוגיא עד שהביאו אותו לנמל כי אם כמו חצי שעה וכמבואר בעדות שהעיד כמר הירש בר\"מ וכמר שמואל בר\"א מוזכר שלא הי' אפילו חצי שעה בלי ספק שאין לך עדות מחוור מזה להתירה אף מ\"מ תורה היא וצריכין אנו לדקדק בלשון הרמב\"ם פי\"ג מהלכות גירושין סעיף כ\"ב טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים אם הכירו פנים וחוטמו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה עכ\"ל מלשונו זה נראה מבואר דיש חילוק בין ביאור לשון כמה ימים לביאור לשון זמן מרובה ואולי שאם נשתהה זמן כזה מכ\"ה טבת עד כ\"ה ניסן שהוא ד' חדשים שלמים זמן מרובה מיקרי וא\"א להכירו ואף שהוא מכירו טועה הוא שכבר משתנה וסבר שהוא אותו הידוע לו ואחר הוא ובפרט מאחר שהרי\"ף רבו של הרמב\"ם כתב ז\"ל אבל במים אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה והוא ע\"פ לשון התלמוד בההוא דטבע בדיגלת ודברי הרמב\"ם תמיד נגררים אחר הרי\"ף רבו ואין לנו לעשות פלוגתא וחילוק בינהם וא\"כ י\"ל מ\"ש הרמב\"ם אפילו אחר כמה ימים היינו ד' וה' ימים הנזכרים בדברי הרי\"ף להדיא ובגמרא ולשון כמה פירושו ימי מספר ויותר מזה זמן מרובה איקרי שהוא משתנה במים ובאמת תמי' גדולה על הנ\"י שכתב שדברי הרמב\"ם נראין שמה שמוזכר בגמרא והעלוהו לאחר ה' ימים לאו דווקא אלא מעשה כך היה. ולפענד\"נ פשוט שזה אינו דא\"כ לא פירש לנו הרמב\"ם מה איקרי כמה ימים ומה איקרי זמן מרובה וכל כי האי הו\"ל לפרושי באיסור דאורייתא חמור כי האי אבל אם מספר ה' ימים דווקא אתי שפיר דכמה ימים מיקרי ה' ימים ויותר מזה איקרי זמן מרובה. ויותר מזה יש לדקדק מדברי הנ\"י דאיהו כתב ונראים הדברים דה' ימים לאו דווקא אלא ה\"ה זמן מרובה וא\"כ כתב בהדיא דאפילו זמן מרובה מותר וברמב\"ם לא התיר רק אחר כמה ימים ולא זמן מרובה שמשתנה אפילו עודנו במים וא\"כ יקשה היאך כתב נ\"י בסוף דבריו וכן נראין דברי הרמב\"ם ז\"ל ונראין היפוך מזה והי' אפשר לדחוק ולחלק דל\"י דעתו במ\"ש אפילו זמן מרובה היינו תוך הזמן והרמב\"ם לאחר הזמן וכמ\"ש ז\"ל אלא אחר זמן מרובה ולא פליגי מ\"מ לישני' וכן נראין דברי הרמב\"ם ז\"ל לא אתי שפיר דלפום ריהטא נראין היפוך מזה וצ\"ע וא\"כ מאחר דלא פירש מה איקרי כמה ימים ומה איקרי זמן מרובה אין לזוז מדברי התלמוד וכדעת הרי\"ף ודוקא בה' ימים מועיל הכרה דט\"ע ולאח\"כ מיקרי זמן מרובה וא\"א להכירו כי אם בסימנים מובהקים ומה שמביא נ\"י ראיה מן הירושלמי בההוא מעשה שנפל א' לירדן ועלה לאחר י\"ז ימים והכירו שצורפתו צינה והשיאו את אשתו דמזה נראה בהדיא דה' ימים לאו דווקא שהרי לאחר י\"ז ימים הכירוהו והשיאו את אשתו נראה דלית שום ראיה משם שהרי כתב דהכירוהו שצורפתו צינה ומדלא אמר והכירו אותו והכירוהו שהי' מוסב על הנטבע ואז מה שאמר אח\"כ וצרפתו צינה הוא ניהו הטעם היאך הכירוהו לאחר ימים רבים כ\"כ הטעם שצרפתו צינה והי' אפשר לומר שהכוונה שכל הנופל למים הצינה צורפתו ואינו מניח לתפוח כמו שהוא משמעות תלמודא דידן אבל עכשיו שאמר והכירוהו שצרפתו הצינה ההכרה מוסבות על שצורפתו פי' הענין שהכירוהו הרוא' שצורפתו הצינה ולפיכך היו סומכין על הכרת שהכירוהו בט\"ע וא\"כ כשאינו ניכר שצרפתו הצינה אין לסמוך על הכרת דט\"ע לזמן מרובה כ\"כ וזה היפך מכוונתו מ\"מ אני אומר שיש קצת להביא ראיה דהמעשה לאחר ה' ימים לאו דווקא דאל\"כ היינו צריכין לומר דגם בההוא דטבע בכרמי דאפקיהו לבתר תלתא יומי ואינסבי רב דימא לדביתהו הוי ג\"כ דווקא וא\"כ הוי סותרים זה את זה והך מעשה תרווייהו בגמרא אלא וודאי צריכין אנו לומר בעובדא קמא דלאו דווקא תלתא יומא אלא עובדא הכי הוי ואפילו יותר מזה א\"כ ממילא נשמע דגם אידך עובדא לאו דווקא דאל\"כ לא הו\"ל להביא אלא המעשה האחרון שהתירו אפילו אחר ה' ימים ומכ\"ש לג' אלא להורות שכמו שמעשה ראשון לאו דווקא דא\"כ היה סותר למעשה האחרון גם המעשה האחרון כן. עוד מצאתי בתשובת הרב הגדול ר' אלי' מזרחי שכתב שם לדעת ר\"ת דהא קתני במתניתין מעידין לאחר ג' ימים לא קאי אידוע שהי' ניכר בחייו למעידו דהא אפילו לאחר מאה ימים מהני והביא ראיה מדברי רבי יהודא גאון שכתב בטביעת עין גמור שישנו ראשו ורובו שלם מעידין עליו ואפילו לזמן מרובה וכ\"כ הטור בהדיא שאפילו אם הי' ביבשה אם אינו בפניו מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים ע\"כ נראה מזה בהדי' שלשון לאחר כמה שכ' הטור ולשון לזמן מרובה שכתב הר\"י גאון סובלים וכוללים לפרש אפילו לאחר מאה ימים דנקט בראש התשובה ואע\"פ שעיקר הדין שכתב המחבר הוא דעת ר\"ת ואנן לא נקטינן כוותי' מ\"מ ראיה וזכר לדבר יש שאין חילוק בלשונות הללו ותרווייהו סובלים פי' א' אפילו ק' ימים ואין להביא ראיה מהא דכתב נ\"י דה' ימים לאו דווקא והביא מהירושלמי שעשה מעשה לאחר ק' ימים שטעות המדפיסים הוא וצ\"ל י\"ז ימים וכן איתא בנ\"י ירושלמי בהדיא שבעה עשר ימים וכן מ\"ש בתשובת מורי מוהר\"ם לובלין סימן פ\"ט בשאלות השואל שהעתיק תשובת הר\"ן סימן ע\"א ששאל להגוי שהסיח לפי תומו כמה יש ימים מזמן הטביעה עד שראוהו ואמר כמו ו' חדשים והשיב הר\"ן מאחר דלא חזיהו בשעתו אין להתיר משמע דבלא\"ה הי' מתיר אע\"פ ששהא במים ו' חדשים גם שם טעות המדפיס וצ\"ל ו' שבועות וכן הוא בתשובת הר\"ן גופי' אבל למה שכתבנו לעיל בסמוך נראה ראי' גמורה שאין לחלק במספר הימים אלא כ\"ז שהוא במים לא מיתפח רק המים מיצמת צמתי' לי' ועוד יש ראיה מר\"ן גופי' שהתיר לאחר ו' חדשים. ועוד יש להביא ראיה מן הסוגיא בגמרא פ' האשה בתרא אהא דמים מיצמת צמית היכא דליכא מכה וקאמר וה\"מ היכא דכי אסקי' חזיין בשעתי' אבל אישתהה מתפח תפח פי' חיישינן מספק שמא תפח כמש\"ל ואם הי' חילוק במים גופייהו בזמן מה הו\"ל לתלמודא ג\"כ לחלק בכך והוי לי\"ל הני מילי דלא אישתהה זמן ארוך במים אבל אשתהה זמן ארוך מתפח תפח אפי' במ' חיישינן דלמא תפח ואין לדחוק לתרץ דחילוק זה לא צריך תלמודא לעשות דנודע הוא מגופ' דעובדא שכבר אמר דאסקוהו לבתר ה' יומי וי\"ל דדוקא ה' יומי ולא יותר לאפוקי חילוק דלא חזוהו בשעתו לא הוזכר בסיפור המעשה לכן הוכרח התלמוד לעשותו דז\"א שהרי הוכחנו לעיל כבר בסיפור מעשים האלו שמשמעותם דלאו דווקא קאמר במספר הימים א\"כ ה\"ל לתלמודא לחלק ולהודיע לנו עד כמה מספר הימים דלא חיישינן ואח\"כ חיישינן אלא וודאי צריך אתה לומר שאין שום חילוק במספר הימים אפילו בזמן ארוך. ועוד יש לדקדק קצת מלשון התלמוד בסיפור המעשה האחר שאמר ואינסב' רבא לדביתהו אפומא דשושבינ' לבתר ה' יומי שהוא לשון שיש מקום לטעות ולפרש הלשון שרבא השיאו על פי השושבינן שהעיד אחר ה' יומי וז\"א דמאי נ\"מ אם העיד לאחר ה' ימים או לפני זה או לאחר זה והנכון יאמר רבא לישנא מעליא ואסקוהו אגישרי דשוביסתנא לבתר ה' יומי ואינסב' וכו' כמ\"ש במעשה שהביא התלמוד לפני זה ואסקוהו לבתר תלתא יומי ורש\"י ז\"ל הרגיש בזה והעתיק ואסקוהו אבי' הדיא כו' ואסקוהו אגישרא דשוביסתני' לאחר ה' ובוודאי שבא להוציא פי' הטעות הנזכר אלא מאחר שמספר הימים לאו דווקא לא חש לדקדק לומר שהעלהו לבתר חמשה יומין שאפילו שהעלהו לאחר ימים רבים אין בזה מידי ומעתה מאחר שכבר עלה בידינו בבירור שמספר הימים לאו דווקא צריכין אנו לדחוק ולפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב שאין משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה שמשמע שלאחר זמן מרובה אפילו במים משתנה ולא ביאר מה זמן מרובה הכי פירושו שבוודאי לזמן מרובה הגוף נרקב וכלה ונשחת צורתו והחוש יעיד ע\"ז שנמצאים הנטבעים ונשחת צורתם כלה גמור כמסוס נוסס אלא שכ\"ז שאין אנו רואים בהדיא שום השחתה וצורת פנים עדיין עומדת בשלימות הנכרת לעין הרואה בט\"ע אין לנו לחוש שמא נשחת ונתפח ונשתנה צורתו להתדמות לעין הרואה אותו שהוא פלוני שמכירו לשעבר והוא אחר כמו שאנו אומרים לאחר ג' ימים ביבשה דאע\"פ שהוא ניכר ונראה למכיריו אין מעידין עליו דשמא מיתפח תפח ונשתנה בצורתו זה לא אמרינן במים דמיצמת צמית וכל שאין אנו רואין בהדיא שום השחתה אין לנו לחוש ולהחמיר וכן נראה דברי הש\"ג שכתב ז\"ל ואם היו במים מעידים עליו אפי' ה' ימים וכ\"ז שצורת פניו קיימת הרי שכתב בהדיא כ\"ז וכו' ותדע שהרי הרמב\"ם ז\"ל כתב בסיפא אח\"כ ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעה ונתפח אין מעידין עליו ואם הפירוש ונתפח קולא כדעת הרבה מן האחרונים שתנאי הוא ופירשו דווקא שנתפח כבר וכדעת הריטב\"א יש כאן הוכחה גדולה לדברינו שאם ביבשה שרגיל ליתפח לכ\"ע אפ\"ה לא חיישינן אלא דווקא בנתפח כבר בוודאי וכ\"ש וק\"ו במים דוודאי מיצמת צמיתי שאין לנו לחוש לספיקא אפילו אם הפירוש לחומרא כדעת הר\"ן בתשובה שהרמב\"ם נגרר אחר לשון הגמרא שאמרו מיתפח תפח ופירשו חיישינן שמא תפח מ\"מ יש לדקדק מדכתב חילוק זה בסיפא בלאחר שעלה ולא ברישא משמע בבירור דדוקא לאחר שעלה ביבשה חיישינן מספיקא כלישנא דתלמודא אבל בעוד היותו במים בחלוקה דרישא לא חיישינן כלל לספיקא ואעפ\"י שבנ\"ד הגידו רבים שכשהעלוהו מן הדוגיא תפשו אותו בידו להוציאו נפסק א' מן האצבעות וא\"כ יש מקום לומר שכבר שלטו בו רקבון יש לחוש שנשתנה צורתו ואינו ניכר בטביעת עין דזה בכלל האמור הוא מאחר דלא הוזכר שום חילוק בגמרא רק בחזוהו בשעתו ש\"מ דליכא לפלוגי בשום ענין רק כל שהוא ניכר למכיריו בפניו בט\"ע סמכינין ע\"ז אע\"ג ששלט קצת רקבון בגופו וא\"ל מאחר שהתחיל הרקבון בגופו י\"ל דהוא בכלל מכה שאמרו דמתפח תפח במים ולא מצמתי ואין לעמוד עליו דז\"א דאפילו היה נראה קצת רקבון בצורת פניו דהיינו שהעור נפשט כשממשמשין בו אין זה בכלל מכה כל שמכירין אותו בט\"ע כמו בנ\"ד דדווקא מכה ממש בחיים דמכח מכה אבל רקבון הבא מן המים כשנשרה בתוכו ימים רבים לאחר מותו אינו בכלל זה ודבר זה מוכח מדברי הטור שם שמתחלה מביא הטור שם המשנה אין מעידין עליו אא\"כ ראה פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו וכתב רבינו ירוחם משם הרמ\"ה ז\"ל בספר חו\"ה חלק שלישי נתיב כ\"ג והביא הב\"י וז\"ל הפרצוף הלחיים עצמו ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה דמאחר שפי' התנא חוטם ופדחת ה\"ל לפרש כמו כן העיניים והפה אלא ש\"מ דפרצוף פנים לחוד בעינן שהם הלחיים והפדחת והחוטם שבפירוש איתמר נראה מזה בהדיא שמעידין עליו אפילו חסרו עיניו ופיו: ושוב כתב הטור ע\"ז אין מעידין עליו אא\"כ ראו אותו תוך ג' ימים למיתתו ואין ספק שכוונתו הן אם הוא שלם בכל הן אם חסרו העינים והפה והנזכרים לעולם אין מעידין אלא תוך ג' ימים שוב כתב בד\"א ביבשה אז אין מעידים עד ג' ימים ותו לא אבל אם הי' במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידין שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה אבל אם יש בו מכה וכו' ואיכא למידק היאך כתב תנאי שני והוא שאין בו מכה והלא כל הדברים מוסבים ארישא דמילתא שהזכיר דביבשה מעידין אפילו נחסרו העינים והפה וא\"כ אין לך מכה גדולה מזו ואם הכוונה שאין דין המים כדין היבשה שאינו מזיק אם נחסרו העינים והפה ובמים צריך שלא להיות שום מכה כלל ה\"ל להפך הדברים להקדים החומרא והאיסור שיש במים והכי ה\"ל למימר בד\"א ביבשה אבל במים צריך שלא יהיה בו שום מכה כלל אלא כל הפרצוף שלם ואז אפילו שהה במים כמה ימים מעידין עליו שהמים מעמידים אותו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים אבל יש בו מכה כו'. וביותר קשה לפי דעת הרב מוהר\"ר בנימין במשאת בנימין שלו סימן מ\"ו שרוצה להחמיר בחומרא רחוקה שאם יש בו מכה בשום מקום בגוף אפילו ברגלו יש לחוש דמתפח בפניו ואינו ניכר ופירש דברי הטור במ\"ש שאין בו מכה מוסב על האדם באופן שאין בו בכל גופו שום מכה ורוצה לפרש ג\"כ דברי התרצן בגמרא כך מה שהוא רחוק מאתי ואדרבא לענ\"ד דברי התרצן נראין בהיפך וכמ\"ש בסמוך מ\"מ אם היה כדבריו היאך כתב הטור בד\"א שאין בו מכה והלא לפי דברי ר\"י נחסרו העינים והפה ולפי דבריו אפילו היתה מכה זו במקום אחר בגוף הי' לנו לחוש שנתפח פניו וכ\"ש בפניו ממש ואף אם נדחה סברא זו וכמו שנכתוב בסמוך מ\"מ הקושיא במקומה עומדת דאם נחתך הפה או ניקרו העינים היאך נתיר לכשהפרצוף והפדחת קיים ואין בו מכה הלא המכה שבצדו דהיינו חתיכות הפה שהוא בצד הלחיים מפיחין אותו הגם שאין עיקר החיתוך בפניו וראיה מהא דאמרו בגמרא למימרא דמגויד חי והא קתני סיפא מעשה באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא הרגל ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו ומשני שאני מיא דמרזו מכה והכוונה לעולם מגויד שנחתך רגלו ממנו אפילו מן הארכובה ולמעלה יכול לחיות אלא כשהוא במים מפיחים שאר הגוף הנשאר ונופח ומת וכן פירש\"י ז\"ל אהא דמשני תלמודא ה\"מ היכא דאיכא מכה מפרש מקום המכה מרזו מכבידים הכאב ותפח נראה מזה בפשיטות שאותו צד של חתך שנשאר באדם במקום שנחתך האבר גורם נפיחה לגוף האדם עד שמת וא\"כ כשהפה שהוא בצד הלחיים נחתך א\"כ צד של חתך הנשאר דבוק בלחיים נופח וא\"א להכירה דמיא מרזו מכה כמו לאחר ג' ימים דיבשה ופשיטא דאין מעידין עליו והאיך כתב הטור בד\"א שאין בו מכה ואין לך מכה גדולה מזו שנקצץ ממנו פיו ונקרו עיניו בשלמא אי אמרינן דווקא המכה שבחיים המים מפיחים ומרזי ולא הנעשה לאחר מיתה א\"ש שהגמרא והטור בההוא מתניתין דאין מעידין אא\"כ פרצופו שלם איירי שמוציאי' אותו מת ומכירי' אותו בט\"ע ובאים להעיד שהוא פלו' ואמרו אפי' אין בו אל' הלחיים ופדח' וחוט' יכולים להעיד תוך ג' ושם אין חילוק בין בחתך הפה או נקרו העינים מחיים או לאחר מיתה ואפילו אם נעשה בו מחיים הואיל והוא תוך ג' ימים אבל לאחר ג' ימים אין יוכל להעיד: ואמר בד\"א ביבשה אבל במים אפי' נחסרו שני דברים הללו מעידין ובתנאי שצריך שגם כשאין בו מכה ר\"ל שלא נעשה החסרון בידי אדם ע\"י הכאה שהכהו בחרב או בחנית או עץ אעפ\"י שנחסרו דברים הללו אחרי מותו ע\"י אדם או כוורי חיה שכל אלו לא נקראו מכה ואז המים מצמתים אותו ויכולים להעיד אפילו לאחר כמה ימים משא\"כ ביבשה אין חילוק בין שנעשה בו לאחר מיתה בין אפי' מחיים תמיד תוך ג' ימים יכול להעיד ולא לאח\"כ אבל במים יש חילוק הניכר שאם נעשה מחיים אפי' תוך ג' אינו יכול להעיד ואם נעשה לאחר מיתה אפילו לאחר ימים רבים יכולים להעיד ושוב אמר ואפי' ביבשה אם אינו חבל בפניו ר\"ל שום חבלה כלל אלא כל צורתו שלימה גם העינים גם הפה מעידים עליו אפי' לאחר כמה ימים ע\"י ט\"ע של גופו וצורתו ולזה שינה בלשונו דלעיל אמר לשון מכה וכאן לשון חבלה דלעיל איירי במכה הנעשה דרך הכאה דווקא מחיים ולא לאחר מותו כמו שקדם ולשון חבלה כולל הכל אפילו מה שנעשה אחר מיתה לפי שהוא לשון השחתה כמו וחבל לא איתא בהון ותרגום לא תשחית ולא תחבול ועוד שינה דבסמוך אמר אם אינו חבול בפניו וכאן אמר וצורתו אלא שקאי אדלעיל שפנים קרוי לחיים ופדחתו וחוטמו ואפילו יש שם חבלה והשחתה דהיינו חתיכות הפה או ניקור עינים מ\"מ קרוי פנים הנותר בו וכאן אמר ואם אינו חבול והשחתה בפניו כלל אלא שגם הפה והעינים בו באופן שכל הצורה כאשר נבראת בשלימות יש כאן אז מעידים אפילו ביבשה לאחר ג' ימים ע\"י ט\"ע גופו וצורתו שהיא שלימה ובהכי מיושבים ומיושרים דברי הטור ומתורצים ממה שהקשו האחרונים רישא במאי קא מיירי כמוזכר בתשובות להאלקי הקדוש הרב ב\"י זצ\"ל בתשובותיו שאלה י\"ב וכתבו שם שנויי דחוקא ולפי מ\"ש הוא מיושב הכל בדברים מתקבלים על הדעת סוף דבר נ\"ל בלי שום ספק דכל נזק שנעשה בגוף לאחר מיתה אין המים מרזין שום דבר ואין לפקפק ולומר ומי יעיד לנו שנעשה המכה והחסרון לאחר מיתה דלמא נעשה מחיים ויש להחמיר ולחוש לזה וראיה מהא דכתב המרדכי פרק בתרא דיבמות לפי שיטת ר\"ת דהיכא דאית לי' שפתים וסנטר עם הפרצוף מעידין אפילו לאחר כמה ימים וקשה לפ\"ז מאי מקשי תלמודא מההוא דאסקוהו לאחר ה' ימים ואנסבוהו לדביתהו דילמא התם הי' כל הפרצוף שלם ותירצו שהיה מקובל לבעלי התלמוד שלא העלו אלא פרצוף פנים עם החוטם כמתניתן ומקשה תו א\"כ מאי משני תלמודא שוב אקושיא והאמרת מיא מרזי מכה ה\"מ היכא דאיכא מכה וכו' והא בהך דעובדא דמתניתן נמי איכא מכה ומשני הא דמיא מרזי מכה היינו מקום החתוך אבל פרצוף פנים אינו מתקלקל ע\"כ ויש לדקדק אמאי לא משני דהתם שמא נעשה המכה לאחר מיתה וראוי להקל דחששא שמא נתפח חששא דרבנן ומקילין בספק דידי' כמ\"ש נ\"י דהיכא דאיכא ספק אם הוא תוך ג' או לאחר ג' מקילינן הואיל וחששא דנפיח' הוי דרבנן אלא וודאי מכח ספק מחמירין די\"ל דלעיל מקילין בספק והאי דלא תירץ הכא דאתי לאשמועינן רבותא דמקילין בהכרת פנים אפילו יש לו מכה באיזו מקום ואפילו נעשה מחיים שאין מקום המכה מזיקים להכרת פנים אם אין המכה בפניו ממש ואין להקשות מנ\"ל להמרדכי האי סברא דילמא התלמוד ס\"ל אידך תירץ שאמרנו די\"ל דס\"ל דמוכח מלשון התלמוד שאמר ה\"מ היכא דאיכא מכה כו' וכמו שנז' לקמן בס\"ד. ועי\"ל דאפי' לדעת המחמירים ג\"כ בספיקא דתפוח ולא כדעת הנ\"י וסייעתי' וכמ\"ש אם נראה שהמכה הוא רקבון שנעשה בוודאי לאחר מיתה ואם א\"א לעמוד על הדבר אה\"נ דמחמירים דומה למ\"ש הטור בי\"ד ס\"ס נ\"ה בנמצא שבור ואם אינו ידוע אם נעשה מחיים אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואסור ואם א\"א לעמוד עליו אם יש במה לתלות כשר ואם לאו טריפה מספק. איברא דיש לדקדק אדברי המרדכי הנ\"ל שכתב לדעת ר\"ת שאם כל הפנים שלם עם הסנטר והשפתים ופרצוף פנים מעידים אפילו לאחר כמה ימים וכן איתא בתוספת בשם ר\"ח דהיכא שאינו נחבל בפניו וודאי נראה פשוט שיוכל להכירו אפילו לאחר כמה ימים וא\"כ יש לדקדק האיך כתב האשרי ונמשך אחריו בנו בעל הטורים שכתב והיכא שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשוט שיוכל להכירו בט\"ע של גופו וצורתו וכ\"כ ר\"י חלק חו\"ה נכ\"ג חלק ג'. ויש לדקדק ל\"ל ט\"ע של גופו שהרי ר\"ת ס\"ל דאפילו בט\"ע של פניו בלבד סגי כמ\"ש המרדכי ודוחק לומר דפליגי מאחר שהכל הוא בשם ר\"ת ובוודאי כתובים על הספר הישר שלו ושני הדעות אמת. גם האשר\"י בעצמו כתב ריש האשה שלום כדעת התוספת ז\"ל אבל אם גופו שלם מכירים אותו ואפילו לאחר כמה ימים מהני ט\"ע וכן פי' ר\"ת לקמן עכ\"ל. ש\"מ דבגוף לבד סגי בלא פנים. ואפשר לדחוק ולתרץ שהכוונה בדברי הרא\"ש והטו' כמ\"ש בט\"ע של גופו וצורתו ר\"ל גופו עם הצורה דווקא ומ\"מ אפילו צורתו לבדו. ועי\"ל והוא עיקר דהרא\"ש ס\"ל מ\"ש התוספת שם בשם ר\"ת והיכא שאינו נחבל בפניו מוסב על מ\"ש לפני זה אבל כל גופו שלם וכו' דכתב ר\"ת דניכר אפילו אחר כמה ימים אפילו אין כאן הצור' ובהא פליגי עליה ושוב כתב ע\"ז אינו חבול אלא הצורה שלימה והיינו עם הגוף פשיטא שיכולים להכירו בט\"ע גוף ופנים ומדברי התוספת לא קשה מידי שהתוספת כתבו סתם והיכא שאינו נחבל בפנים וודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים וכ\"כ הנ\"י ויש לפרש בהכרת צורתו לבד והן הנה דברי המרדכי שנמשך תמיד אחר תוספת ומן התימא על הב\"י שכתב אדברי הטור כ\"כ תוספת והרא\"ש בשם ר\"ת ולפי מ\"ש אין לפרש דברי התוספת כן כנזכר אא\"כ יפרש כמ\"ש עתה שבנו לענינינו שכל שהמכה ניכרת שנעש' לאחר מיתה ליכא למימר כלל דמיא מרזו מכה וכמ\"ש ועדיפא מיני' אמינ' אעיקרא דדינ' שאפילו ה\"ל מכה ממש באיזה מקום בגוף ולא בפניו אפילו מחיים אינו מזיק להכרת פנים לומר שמא מיתפח בפניו מכח המכה וא\"א להכירו ודלא כמשאת בנימין בתשובותיו סימן מ\"ו שכתב דמשמע לי' מלישנא דתלמודא ע\"י המכה תפח כל הגוף ואפילו אין שום מכה בפרצוף פניו מדהוי לי' לתלמודא לומר ה\"מ במקום מכה וכן נראה מלשון הטור שכתב לשון שאין בו מכה עכ\"ל בקיצור ואני אומר דאדרבה לשון התלמוד משמע בהיפוך מזה מדקמשני התלמודא ה\"מ דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה וכו' ואם כדבריו הוי לי' למימר ה\"מ במי שיש בו מכה אבל מי שאין בו מכה או באדם שיש בו מכה אבל שאין בו מכה ולא הוי לי' למימר לשון היכא דאיכא שמשמעו במקום שיש המכה אלא שהכוונה לחלוק באדם אחד בעצמו בין המקום שיש המכה ובין המקום שאין שם המכה והיינו לשון היכא דאיכא המכה אותו המקום מרזי ומתפח והיכא שאין שם המכה אינו מתפח אפילו באותו אדם עצמו וזהו שפי' רש\"י ז\"ל היכא דאיכא המכה מקום המכה מרזי עכ\"ל נראה בהדיא שרש\"י ז\"ל מפרש לשון היכא שקאי על המקום ששם המכה ולאפוקי מפירש זר זה שקאי על האדם שיש בו המכה שאין לשון היכא סובלו וזה פשוט בעיני וכן מצאתי אחר שכתבתי זה ימים רבים בדברי ריבות סי' ט\"ו שפי' דברי רש\"י כן והתיר באיש שהי' לו מכה באחורי אזנו ודלא כחכם הנזכר ומעתה גם מדברי הטור אין לו שום הוכחה שדברי הטור נמשכים אחר לשון התלמוד ואין לומר שהטור יחלוק מלבו וביותר לפי מ\"ש לעיל שדברי הטור כמ\"ש יש בו מכה מוסב על ריש הענין שאין בו פה ועיין דלפי\"ז מוסבת תיבת בו על הפנים הנזכרים וכמש\"ל. ומאחר שבנ\"ד לא הי' בו שום מכה לא בפניו ולא בגופו אעפ\"י שהתחיל בו רקבון אין זה בכלל מכה לומר שמא תפח מזה וכמ\"ש יש להתיר לכ\"ע בהכרת ט\"ע בלי שום ספק ומעתה אין לחוש ג\"כ למה שהעיד העד אליעזר בהקדוש אברהם ז\"ל אונ האב קיין מכה גיזעהן נייערט דיא הויט איז אפ גיוייקט גיוועזין אין לחוש ולומר אולי היתה מכה במקום ההוא אלא שנשתנה מכח שריית המים חדא דכל כי האי דאיכא ספק מקלינין לדעת מקצת רבוותא מאחר דחששא דתפוח ומרזי המים דרבנן ובספיקא מקילינין וכמ\"ש לעיל בסמוך בשם נ\"י. ועוד אפילו לדעת המחמירים ואפילו היתה מכה ממש כבר כתבנו לעיל בסמוך שאם המכה אינו בפנים עצמו אינו מזיק להכרת פנים ועוד דכל כי האי שאינו מכה וחבלה ממש אלא חיכוך והפשטת עור אינו קרוי מכה דאל\"כ אין לך אדם על הרוב שלא יהי' בו בגופו שחין או חיכוך או שריטה בעלמא ולא תהי' אשה שנטבע בעלה ניתרת לעולם אא\"כ היה נקי מכל דבר והוא מילתא דלא שכיחה ולא דברו חכמים בו גם אין לחוש לעדות שהעיד שוב כמ' אליעזר הנ\"ל וז\"ל איז דער גוי קשטיגין אונ האט אין דורך דיא לווקי גיצוגין אונ האט מען אים גיזעהן דער נאך איז אום איין ריץ אויף דעם פנים גיוועזין אונ איז איין ביסל בלוט דרוף גיוועזין שהרי תשובתו בצדו שהגיד שוב מיד אז מען האט אפ גיוואשין איז נישט דרונטר גיוועזין שמשמעתו שלא הי' שום דבר אפילו השריטה לא היתה אחר הקנוח ומה שנדמה לו תחלה לשריטה הי' למראה עינים בלבד ועוד שא\"א לומר שהיה זה מחיים שא\"כ לא היה נשאר הדם על פניו שהמים הי' מעבירים אותו בשריה ימים רבים אלא שעתה כשמשכוהו תחת הדף בדוחק נתמעך ויצא דם מגופו מנחיריו או מאזניו או מעיניו כדרך הנטבעים כשמעלין אותו יוציא דם מנקביהן ונשפך לו על פניו ונעשה רושם כאילו הוא שריטה ועל כרחינו צריכין אנו לומר כן שהרי העיד כמר הירש ב\"ר משה שהוא בעצמו העלו מן המים עם הגוי העי' בפיו ז\"ל אונ דאש פנים איז גנץ גיוועזין ולא העיד שום דבר מן הדם הנזכר וע\"כ שלא יהיו מוכחשים העדים צריכין אנו לומר שעדותו הוא על העליי' שאז לא היה בו שום דבר ועדותו של אליעזר היא לאחר שמשכוהו תחת הדף והעלהו ליבשה שנחבש תחת הדף ובזה עדות שניהם קיים בלתי היותם מוכחשים וכל שנוכל ליישב ולתרץ דברי העדים שלא יהיו מוכחשים מיישבים ומפורשים כמבואר בא\"ה סי' כ\"ט מכל הדברים האלה אני אומר שהאשה מותרת להינשא לכל גבר דיתיצביין. הנלע\"ד כתבתי אך אם יסכימו עמדי עוד בעלי הוראה: אחר שכתבתי את כל זה שמעתי מפי אחד מן החכמים לשדות נרגא בשרייותא דהאי איתתא מאחר שמצאוהו צף על פני המים ולא העלוהו אז מעומק מצולת המים אימור שהי' צף בפנים מגולים ואימר איתפח כאלו הוא ביבשה ממש ע\"כ תוכן דבריו ואני אומר שלא דבר נכונה אבע\"א סברא ואבע\"א גמרא סברא דאם היינו חוששין לזה לא היתה אשה שנטבעה בעלה ניתרת לעולם שהרי בספק אישתהי פסקינן לחומרא ואפילו נשאת תצא ואם היתה חששא זו בכלל זה היינו חוששים ג\"כ לחומרא בספיקא ולא היתה אשה ניתרת ומה גם זאת דמרגלא בפומי' דאינשי שכל הנטבע במים אם אינו מסתבך בבגדיו או בשערות תחת המים בעצים או באבנים או בשאר דברים הוא צף ביוף השלישי לטביעתו למעלה וא\"כ הוי לן למיחש דילמא אישתהי בפנים מגולים וספיקא לחומרא ואבע\"א גמרא מהא דאיתא בהאשה רבה היכא דליכא מכה מיא מצמתי ואמר תלמודא ה\"מ היכא דמסקוהו חזיוהו בשעתי אבל אישתהי מיתפח תפח ופרשר\"י ז\"ל ונ\"י מתפח תפח לאחר שמעלין אותו ליבשה וכ\"כ כל הפוסקים אם שהה לאחר שהושלך מן המים ואם הי' מקום לחששא זו ה\"ל לחלק במים גופי' אי חזוהו בשעתי' בטרם שנתגלה לפניו או לא וכן יש לדקדק מדברי התוספת פ' האשה שלום אהא דמשני תלמודא בעובדא דאבא יוסי בן סימאי דאמר אסקוהו וחזיוהו לאלתר ופי' התוס' פי' לאלתר מן המים אבל אם שהו במים הרבה אין לחוש ש\"מ דכל עוד שהוא במים ליכא שום חששא בעולם ואפשר לומר דכל עוד שהוא במים הוא וגם פניו מכוסה במים ולא סגי בלא\"ה ואפילו אם הי' קצת מגולה י\"ל דקים להו לחכמים דמיא מיצמת צמיתי' ואינם מניחים ליתפח אפילו במקום שמגולה ואין זה דבר זר שהרי לדעת הרמב\"ם ז\"ל אפי' אישתהי ביבשה שעה אחת ולא יותר אינו מיתפח ולע\"ד הדברים פשוטים ובפרט מאחר שלא מצינו בשום פוסק חששא זו:",
                "נא' הטרוד אברהם הלוי עפשטיין:"
            ],
            [
                "אלכה לי אל המאורות כו' מרנא ורבנא מוהר\"ר יואל נרו והמחובר לטהור טהור כבוד מוהר\"ר נתן נרו. אחר פריסת שלו' אבא הלום לדרוך ולכנוס בחצר גינת ביתן המלכים מלכי רבנן אשר לא כדת תורה כי מה לקימוש וחוח אל ארזי יערה אבל מה אעשה אהבה אהבת תורה מקלקלת השורה ליכנס לפני ולפנים במורא כלפני רוכב על הרקיע כעין קרח הנורא רצוים לפני אדוני אדמו\"ו כי זה שבועיים בא לק\"ק פינטשוב האשה העלובה עגונה זה חמשה עשר שנה הנצבת עם כת\"ר בזה בשטר הכתב אשר בידה והנה האשה מרת רייכלה אשר שם בעלה הי' מיכל הלך ממנה לסמאלענצק ומאותו הפעם עד הנה נעלם ונאבד ממנה ולא נודע לה מה היה לו והתגורר כמה שנים בבית הרב הגאון כת\"ר מהרר\"ן יצ\"ו ולפי הנשמע פה עמנו לקחה נפשה בכפה להרחיק נדוד עד נחות לסמאלענצק אולי תמצא מרגוע ומנוח לנפשה כולי האי ואולי האי ומד' היה הדבר שהגיע הדברים לאזנה והנה פה עמנו שני זקנים אשר הי' בימים ההם ג\"כ שם בעיר הנ\"ל מיד שנסתי את מתני ושלחתי אחריהם והגידו בת\"ע כאשר תראו בג\"ע שהגבו בב\"ד שלנו והנה באמת הי' לנו כח בעזה\"י למצא לה היתר אפילו עפי' עדות הזקנים הנ\"ל כי הגידו לי אחר ימים ששאלתי אותם בענין זה ואמרו לי שיודעים בבירור שמעולם לא באו עיר הנ\"ל כ\"א ה' בעלי בתים מקראקא והן אלו לוי וגיסו הירש ובן משה ויוסף גדלי' ומיכל הנ\"ל ואחר החקירה נודע לי שהד' הנותרים היו בחיים אח\"ז כמה שנים וקצתם שחיים עודנו וקצתם שכבר מתו והשליח מוסר כתב זה מעיד גם כן ע\"ד שהוא הי' גם כן בעיר הנ\"ל רק שבאו לשם שנה א' אחר ב' זקנים הנ\"ל א\"כ א\"א שמת אלא מיכל הנזכר והנה כל רז לא אנס לאמ\"ו שאפשר להתיר אשה הלז בעדות הנזכר גם שלא הי' נודע לנו שמו כיון שהי' הדבר ברור כמ\"ש הר\"ן בתשובה וז\"ל אבל וודאי כל שמעיד הדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו ואעפ\"י שלא הוזכר שמו וכו' מ\"מ הואיל שהר\"ר יצחק ב\"ר שלמה תלה עדותו בעד השני בר' יעקב הכהן גזרתי אומר שמ\"ד יצא הדבר שראה את עניי ותשלח שליח יהודי וכן עשתה והצליחה והנה גם השליח שהביא העדות בעצמו הוא מוכ\"ז הואיל שלא היה בכפר ב\"ד שלם כ\"א שנים גם שאין לחוש שלא יהא אלא מצאו כתוב בשטר פלוני מת והוא כתב ישראל ואין לתלות הכתב שבא מחמת קולות משיאין כ\"ש בעדות זו מ\"מ (חסר כמו שורה) והנה בעדות ר\"מ בר' יעקב כ\"ץ שאמר מיכל קראקוויר איז גשטארבין וכיון שהוזכר להדיא רק מיכל קראקוויר איז גשטארבין א\"צ לפנים דאיתתא שרי' גם שלא הוזכר שם אביו כיון שהוזכר שם עירו מיכל קראקוויר דכ\"ע שמו ושם עירו מועיל גם מי שסובר דשמו ושם אביו אינו מועיל עד שיזכור שם עירו שמו ושם עירו מועיל לכ\"ע. ומאחר שנודע שלא נאבד ונתעלם מן העין שום בעה\"ב מקראקא ששמו מיכל זה ט\"ו שנה כ\"א זה בעל האשה הזאת מכ\"ש שמעיד ג\"כ על הקבורה שאפילו גוי מסל\"ת מהני ג\"כ לכ\"ע ואין לחוש כיון שלא נזכר בעדותו של כמר מאיר ב\"ר יעקב כ\"ץ באיזה זמן היה בסמאלענצק וגם העדות מוכחש קצת שהעד יצחק בר\"ש מעיד שבעה\"ב מקראקא שמת הוא היה הראשון שנקבר על הקברות בעיר הנ\"ל ועד כמר מאיר ב\"ר יעקב כ\"ץ מעיד וז\"ל דער ערשטר וואש אויף דעם קברו' ליגט איז איין יונג גיוועזין מיר האבין אים צו קבר ישראל גבראכט אונ דעם מיכל הנ\"ל א\"כ הוא מיכל השני שנקבר שם וגם מוכחש קצת בסימני גופו שמאיר כ\"ץ מעיד ער איז מיט זומר שפרענקליך גיוועזין אויף דעם שטערין איבר דער נאז אונ כמר יצחק בר\"ש מעיד איז זומר שפרענקליך גיוועזין אונטר די אויגן איבר דער נאז וכו' גם בזה אין לגרוע כח העדות כמלא נימא חדא עדות מוכחשת בעדות אשה כשר אפילו כשהם מוכחשים באופן המיתה עצמה אם דרך הריגה ורציחה או מת מיתה טבעית על מטתו כדאיתא במתניתין אחת אומרת מת ואחת אומר נהרג פסקו כל הפוסקים זו וזו ינשאו הואיל שסוף לפי דברי שתיהן אינו קיים כ\"ש בנ\"ד מאי איכפת לן אם נקבר ראשון או שני סוף כל סוף נקבר שם בעה\"ב מקראקא ואת\"ל אחר הוא יהי כן סוף סוף עכ\"פ כמר מאיר בר\"י כ\"ץ מעיד שמיכל קראקוויר מת ובעדות כמר יצחק לא נזכר שם המת א\"כ אין כאן הכחש' שיצחק מעיד על אחר. ועוד כאן אין שייך הכחשה כיון שכמר יצחק תולה העדות בעדות מאיר בר\"י כ\"ץ והוא מעיד דברים הניכרים על אמיתתן וגם הוא דבר הלמד מענינו כיון ששניהם העידו שקהל דאורשא לא רצו לקבל שום בר מינן עוד בקברות שלהם והשתדלו קהל דסמאלנעצק א\"כ א\"א להיות בפעם אחרת ואיש אחר רק שיצחק בר\"ש היה חולה ב\"מ באותו פעם שמת מיכל הנ\"ל כנזכר בעדותו ולא שת בזכרונו במילתא דלא רמיא רק מה שזכר עדות של מיכל הנז' מתוך העדות מתוך העגמת נפש שמת רך בשנים כ\"כ והיה חנוני לפי הנשמע ואיש אוהב שמחה א\"כ אין כאן הכחשה ומה שהם מחולקים הזומיר שפרענקליך ג\"כ אינו הכחשה כיון ששניהן מעידין איבר דער נאז רק שזה אומר במצח וזה אומר אונטר די אוגן בזה טעו אינשי כדאיתא בר\"ה פ' כיצד בודקין עדים כמה היתה גבוה ואמרינן בגמרא אם אמר א' מן העדים גבוה ב' קומות וא' שלש קומות עדותן קיימת ג' וה' עדותן בטלה א\"כ ש\"מ שבגובה טעו אינשי וכן זה אומר בדיוטא העליונה וזה אומר בתחתונה עדותן קיימת ופי' הריב\"ש סי' רס\"ו כיון ששניהם מעידין שהלוהו בדיוטא בין עליונה לתחתונה לא דכירי והביא ב\"י בח\"מ סי' ל' א\"כ בנ\"ד נמי כה\"ג הואיל ששניהם מעידין איבר דער נאז בין למעלה למטה לא דכירי אינשי שזה מעיד על המצח איבר דער נאז הוא למעלה וזה מעיד אונטר די אויגין איבר דער נאז זהו למטה הוא ממש בנידון זה. זולת צריך ישוב לשון עד יצחק בר\"ש שהעיד אונטר די אויגין איבר דער נאז היכן הוא מקום הזה בפרצוף שהוא תחת העינים ולמעלה מן החוטם אלא טעה עצמו במשך אורך הזמן ט\"ו שנה. הנה אשאל את פי מעכ\"ת אם סימן כזה נקרא סימן מובהק לסמוך עליו גם אם לא הזכירו שם המת כגון פלוני בן פלוני בעל פלונית גם שנקב בעלמא אינו סימן רק אם אמר בצד אות פלוני הוא סימן מובהק ה\"נ גם אם הזומר שפרענקליך אינו סי' אמנם כיון שאמר שהוא במצח ולא בשאר פנים באיזה מקום במצח כנגד החוטם הוא כמו נקב בצד אות פלוני כי בוודאי אולי הי' אומר שהיה שפרענקליך על המצח אינו סי' מובהק כמו אם אמר נקב יש בשורה פלונית גם שהוא סי' יותר משהיה אומר נקב יש בגט וא\"י באיזו שורה מ\"מ אינו סימן מובהק להתיר עליו א\"א וזה נ\"ל בגמרא ספ\"ק דמציעא רב אשי אמר כגון שאמר נקב יש בצד אות פלונית ודווקא בצד אות פלונית אבל בעלמא לא ויש לדקדק וודאי דווקא קאמר כיון שאמר כגון שאמר נקב שבצד אות פלונית אלא משום דיש ג' חלוקות נקב בגט נקב בשורה פלונית נקב באות פלונית ואמר רב אשי כגון שאמר בצד אות והי' מקום לטעות נקב בשורה ד' או ה' נמי סי' מובהק לכך הוצרך לומר ודווקא בצד אות פלוני אבל בעלמא אפילו אמר נקב בשורה פ' לא וה\"ה אם אמר היה שפרענקליך בפניו הוא כמו נקב בגט שהוא שכיח ואינו סי' כלל ואם אמר במצח בלבד הוא מנומר ומנוקד ולא בשאר פנים הוי כמו בשורה פלוני וא\"י באיזה אות גם שהוא סימן אינו סי' מובהק כן הוא הדבר הזה כיון שא\"י באיזה המקום מהמצח ג\"כ ימצא באלף אנשים ששנים יהיו מנומרים על המצח אמנם אם יאמר הוא מנומר במצח ולא בשאר פנים ובמצח נמי לא בכולו כ\"א במקום מצומצם כנגד החוטם וודאי נ\"ל שהוא כמו נקב בצד אות פלוני ודומה לפלוגת' דתנאי באלו מציאות דף כ\"ז אין מעידין על השומא ר' אליעזר בן מהבאי אומר מעידין ופירש\"י המעידין בעדות אשה להשיאה ואמרה סי' היה בו שומא היה בו באבר פלוני עכ\"ל וסוף המסקנא בשומא אם הוא סי' מובהק קמיפלגי תק\"ס אינו סימן מובהק וראב\"י סבר סי' מובהק הוא משמע דווקא שהעיד יש לו יבלת באבר פלוני שם פליג תקס\"ל דאינו סימן מובהק אבל אם אמרו יש לו יבלת באבר פ' במקום פ' כגון בגודל על פרק שני כ\"ע מודו דהוי סי' מובהק דאל\"כ היה לו לרש\"י ז\"ל לפרש ואומרת סימן היה בו שומא באבר פ' במקום פ' אלא שם לא פליגי וא\"כ מה לי שהעידו אם הי' לו יבלת במצח מכוון כנגד החוטם הוי סימן מובהק ה\"ה אומר היה מנומר שקורין זומיר שפרענקליך במצח מכוון ומצומצם כנגד החוטם הוא סימן מובהק א\"כ אפילו לא הזכירו שמו ושם עירו כיוון שהאשה עומדת וצווחת כיון ששמעה סימנים אלו שזה היה בעלה שבאותו שעה שנפרד ממנו הי' מלבושו קופא ברואין וקאפניק עם בייא אדום וכן שאר הסימנים. והנה ח\"ו אל תחשבו לי לגאוה שהכנסתי ראשי בדברים אלו תאמינו לי ונקלותי עוד מזה להתיר בחינה קטנה שבבחינת העגונה העליונה אשר ע\"ז נמי אמר שלמה ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן כאלו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה להציל בחינה אחת מן אשת חיל וד\"ל. ולכן אם שגיתי תורני ובפרט במה שנסתפקתי באם יש לסמוך ע\"ז בעלמא כעל סימן מובהק: נאום מנחם מנדיל שטנגי חונה בק\"ק פינטשוב הקדושה: תשובה ע\"ז עיין בב\"ח סימן נ\"ו:"
            ],
            [
                "תשובה אל הארז אשר בלבנון. מן אזוב אשר בקיר לפני שמש שמו ינון יהי מנון. רב גדול ושר בישראל מני הצעיר אב לישראל הוא רכב ופרשים. עטרת זקנים ותפארת אנשים. חסיד ועניו קדש קדשים. רבינו נר ישראל מחמד עינינו כבוד האב\"ד הישראלי מחותני הגאון מוהר\"ר יואל היושב בשבת תחכמוני ראשונה במלכות עליון על כל הארץ בעיר ואם בישראל של חכמים ושל סופרים ומוראך עליהם בק\"ק קראקא יצ\"ו. אתה ה' תשמרנו וכבוד והדר תעטרנו כסאו כשמש יכון לעולם שלו ושאנן. עוד ינוב בשיבה דשן ורענן. ורוב שלום עד בלי ירח.",
                "נדרשתי לאשר לא שאלוני. נמצאתי ללא בקשוני. ע\"ד האשה העגונה היושבת בעיר אלדים תחת ממשלת המאוה\"ג מכ\"ת היא האשה מרת צירל בת כמוהרר\"ן אשת שמשון בר אורי מקראקא תורת חכם מקור חיים חכמת אלדים בקרבך קדושים בחוץ תרונה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה יפוצו מעינותך חוצה ברחובות פלגי מים במחוקק במשענותם משכוהו נדיבי עם רבני נשיאי ארץ איש איש אל דגלו ואל מחנהו ואני גם אני בשלחי את קצה המטה אשר בידי לטבול אותו ביערת הדבש הנה אורו עיני כי טעמתי מעט הדבש הזה ודבש לפי נמלצו לחכי אמרתך אמרות טהורות והדברים עתיקין חדשים מחודשים זיקוקין דנור חוצבי להבות אש מיוסדים בשמעתתא דשומא בסוף יבמות ומטיבותי' דמר אמינא וענוותך תרביני ולומר דבר לפניך תרשיני. וכי אדבר ח\"ו כאויב בשער הנה את והב בסופה כי ידעתי כי לא לפניו דמר חנף יבא לומר לו תניא דמסייע לך ולא באלה חפץ מר:",
                "וטרם אענה על דברי מר אשר החליט והכריע כל שאומר שומא יש באבר פלוני במקום פלוני דהוי סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני אני אומר בנ\"ד אין כאן מפורש בדברי הב\"ד ששלחו מק\"ק טיפליץ אלא כמו שמעיד נקב יש בצד תיבה פלונית שהרי לא העידו רק בלשון הזה ועל עין ימין היה לו שומא ולא העידו אם על העין ממש או על העפעף או למעלה מן העין רחוק או קרוב ולא מסתבר לדמות זה לאות פלוני שהוא מצומצם מאד אות מתוך תיבה אבל עין כולה אינו אלא כמו תיבה פלוני והי' צ\"ל בצד אישון בת עין אז הי' דומה לאות פלוני אבל העין כולה אינו אלא כמו תיבה אחת ושתי העינים הם כמו שתי תיבות. גם מהר\"ר דוד כהן ז\"ל לא מצינו אותו דמיקל אלא בכה\"ג שהרי כתב ואפשר נמי דשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני סי' מובהק חשבינן לי' עכ\"ל הרי לך דדייק בלישני' ואמר שפרט וצמצם השומא לומר לך שתהא מצומצמת כמו נקב בצד אות פלוני דאם אינו מצומצם כ\"כ הרי יצאה מגדר אות פלוני ונכנסה בגדר תיבה פלוני וכולי האי ואולי שהרי הרד\"ך לא החליט הדין אלא בלשון אפשר נקט לה אמנם בנ\"ד מאי צמצום איכא הכא ולא עוד אלא שנראה כמעט שסותר שהרי מעכ\"ת כתב שהשומא היה במצחו במקום עין ימינו למעלה מן העין והם הב\"ד דק\"ק טיפליץ העידו ועל עין ימין היה לו שומא ולא פירשו דבריהם שבמצחו הי' השומא נמצא שלא צמצמו דבריהם ונראה כמעט שסותר אלא שצריכין אנו לתרץ דבריהם ולדרוש דרשות בין עינים למת וכיון שיש ריוח בין העין לאותו מקום שבמצח והעפעף מפסיק שוב אין כאן צמצום שהרי שטח המצח גדול עד השיער ולא עוד אלא אפילו בצד תיבה פלוני נמי אין כאן מפורש בעדותם דבצד אות פלוני או בצד תיבה פלונית משמעתו ע\"כ סמוך לו דאי לא סמוך לו וודאי זה סימן מובהק דהא אפילו בצד תיבה פ' שהוא קרוב אל התיבה אמרת שאינו סי' מובהק כ\"ש כשהוא רחוק מן האות אלא א\"כ מצמצם ואומר בפירוש נקב יש בצד אות פלוני ואינו סמוך לו שאז צמצום המרחק כנגד האות למעלה ממנו הוא מועיל כמו צמצום בצד האות לסמוך לו דחדא טעמא אית לתרווייהו דלא בעינן אלא צמצום גדול והרי צמצום ברם הכא בנ\"ד שלא צמצמו באיזה מקום מן המצח הוא השומא אם סמוך אל העפעף או סמוך אל השער שבראש או ביני וביני באמצע או בשליש המצח או בב' שלישים וכיון שלא צמצמו כל אלה הרי גרע דבריהם אפילו מתיבה פלונית שהוא מעיד על הסמוך לתיבה ולפחות היה להם להזכיר שהשומא הוא במצח ולמעלה מעפעף עין הימין כי העפעף הוא קרוב אל השומא ואותו היה להם ליקח לסימן ולא העין זהו הנראה לע\"ד בנ\"ד לפי שיטתו דמר ואשר ראיתי להקריב לפני מזבחך אשר יוכל עדיין לברר וללבן את הדברים שנית מפי יושבי ב\"ד דק\"ק טיפליץ אם יראו דברי קטן כמוני היום בעיני גדול כבוד תורתך כי עמך מקור ההכרעה להכריע כבן ערך אמנם מעיקרא דדינא ספרך וזיינך בידך חרב המתהפכת בשקלא וטריא חציך שנונים אף כל דברי מכ\"ת כגחלי אש אשר מתוך פלפולך חשב כת\"ר לבנות בנין חדש ולקבוע הלכה לדורות שבסי' מובהק כזה שמעיד שומא יש באבר פ' במקום פ' מעידין עליו לד\"ה לא מצאנוך שגיא כח ותעש לך שם כהיום הזה בדורך כר' מאיר בדורו שלא היו יכולים לעמוד על דעתו ומתוך כך לא קבעו הלכה כמותו. כי הנה כתב מעכ\"ת דלשתי הלשונות ביבמות בין ללשון ראשון דסימנים דאורייתא ללשון אחרון דסימנים דרבנן לעולם חיישינן לב\"ג ולשמא נשתנה אחר מיתה אלא מיהו היכא דאיכא סי' מובהק כגון זו שומא יש באבר פ' במקום פ' תולין אנו להקל ממ\"נ אם לא נשתנה הרי לא נשתנה ואם נשתנה תלינן ואמרינן פ' הוא אלא שהשומא נשתנה כיון דעשוי' להשתנות כיון דסי' מובהק הוא וזו קולא גדולה בתחלת עדות הוא דאחמרי בה רבנן טובא וכדאמרינן בריש פ' יש בכור כי אקילו רבנן בסופה אבל בתחלתה לא ופירש\"י בסופה שכבר כיוונו יפה שזהו אקילו חכמים בסוף עדות להחזיקו אפילו בשפחה אפילו בעבד אבל בתחלת העדות דהיינו ראייתו לא אוקל עד שיכירוהו יפה גם דברי גדולי הראשוני' המחברים נצבו כמו נד לחומה ומגרו הדרך על שטתו דמר שכן כתב מהר\"ר אלי' מזרחי בתשובה סי' ל\"ו בשם א\"ז על ההוא מעשה דגבשושית על חוטמו דמותרת דהא סימן מובהק הוא ואפילו תימא סי' דרבנן הוא סמכינן עליו ומשיאין אותה ע\"פ סימן זה וסיים בדבריו ודבר זה ידוע הוא שאין לומר בגבשושית משתנה לאחר מיתה עכ\"ד בשם א\"ז שמעינן מהכא בהדיא שגבשושי' אע\"פ שהוא סימן מובהק אפ\"ה בעינן שלא ישתנה שאם היה עשוי להשתנות לא היינו סומכין עליו אע\"פ שהוא סימן מובהק מפני שהיינו חוששין שמא נשתנה וזכינו בזכייה אחת לדברי אחד קדוש בשם הראשונים בעל אור זרוע מרבנן קשישי ולדברי מו' אלי' מזרחי רב מובהק מן האחרונים דסבירי לי' לתרוייהו דאפילו בסימן מובהק בעינין נמי שלא יהא עשוי להשתנות לאחר מיתה:",
                "והכי מטין דברי המרדכי פ' האשה שהלכה דף ת\"ס ע\"ד וסי' ע\"ז שכתב אעובדא דשני ת\"ח שהי' באין עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה דקאמר בגמרא דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרו סימנין דלאו עלייהו קא סמכינא וכתב המרדכי ע\"ז ובסמנים מובהקים שהן עשויין להשתנות לאחר מיתה לא עלייהו קא סמכינן פי' על טביעת עין סמכינן שהי' לחוש דילמא תפח ונשתנה הפרצוף אלא אסימנים קא סמכינן עכ\"ל טעמא דסימנים מובהקים אין עשויין להשתנות הא אם הי' עשוין להשתנות לא היינו סומכין עליהם ואעפ\"י שלא היינו רואים בהם שום שינוי היינו חוששין שמא נשתנה כמו שחוששין בט\"ע כ\"ש היכא דנשתנו דלא תלינן לקולא כדקאמר מר הכא והכא בסימ' מובהקים לגמרי מיירי בע\"כ גם דברי הטו' אה\"ע הכי מטין שכתבו שומא לא הוי סימן מובהקים להכיר על ידה לפי שעשוין להשתנות ומה שכתב מר דחדא ועוד דקאמר הטור חדא דשומא אינו סי' מובהק ועוד שיש לחוש שמא אחר הוא לפי שעשוין להשתנות ואע\"ג דלא הי' צריך הטור לזה מ\"מ כתבו לאוריי דיוקא דדוקא שומא בסתם באבר פלוני הוא דלא סמכינן עלי' מטעם חדא ועוד כדאמרן אבל שומא באבר פ' במקום פ' סמכינן עלי' משום דהוי סי' מובהק ולא חיישינן לומר שמא נשתנה אלו דברי כת\"ר ועיקר חסר מן הספר ולשון לפי נמי לא משמע הכי וגם הדיוק הוא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך דהא סתמא נקט ברישא ושומא לא הוי סי' מובהק ולא פ' דווקא באבר פ' קאמר כי היכא דתידוק מינה הא באבר פ' במקום פ' מעידין עלי' כדברי מר הלכך נראין הדברים ומסתבר טפי לומר איפכא שדעת הטור לומר דשומא לעולם לא הוי סי' מובהק אפילו באבר פ' ובמקום פ' דכוותי' גבי גט הוי סי' מובהק אפ\"ה הכא לא הוי סימן לפי שעשוי להשתנות עוד נמצאתי בתשובות מהר\"מ פאדווי בסי' כ' שהתיר אשה אחת בסי' מובהק שהי' בעינו וכתב לבסוף סימן כזה אינו עשוי להשתנו' לא\"מ לא במים ולא ביבשה עכ\"ל הנה נתברר שדעת ג' עמודי עולם מן הראשונים ושני גדולי עולם מן האחרונים מוהר\"ר אלי' מזרחי רב מובהק ומהר\"מ פאדווי בתרא דבתראי מסכימי' כולם לדעת אחת דאפילו בסי' מובהק לא סמכינ' עלי' אא\"כ שלא יהא עשוי להשתנות לא\"מ גם לא מצינו לשום א' מהפוסקים חולק אליהם א\"כ מי זה יכניס ראשו להקל עליהם באיסור חמור איסור א\"א בלא ראי' ברורה וכ\"ש דסוגיא דתלמודא נמי מכרעת כדבריהם דהא קאמר בגמרא בהדיא בפ' אלו מציאות דף כ\"ז איבעי' אימא דכ\"ע שומא אין עשוי להשתנות לא\"מ וסימנין דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קפלגי ע\"כ משמע בהדיא דטעמא דשומא אין עשוי להשתנות מש\"ה אהני סי' מובהק הא אי לאו הכי אפילו סי' מובהק לא מהני ודין הוא הואיל וחיישינן לבן גילו ולעשוי להשתנות הסברא נותנ' ומכרעת דביטול לי' חשיבות הסי' מובהק הוא משום דהא דחשוב ליה סי' מובהק בגט כשאמר נקב בצד אות פלוני היינו משום רוב הצמצום אבל הכא בסימני מת מאי מהני הצימצום כיון דבבן גילו הצמוצם ההוא בעינו מצוי בו שהרי הוא ב\"ג הוא וה\"ה והוא הטעם נמי לענין עשוי להשתנות א\"מ ואינו דומה לגט ואמנם הראיות וההוכחות כולם מה שרצה כת\"ר להוכיח מן התלמוד לחזק את שטתו דמר עברתי עליהם ואבא היום אל העיון להזכירם ראשון ראשון ויבחנו נא הדברים במצרף הלבבות והאמת יורה דרכו הנה כתב מכ\"ת אההוא דאילו מציאות דהמ\"ל אב\"א דכ\"ע שומא מצוי בב\"ג ועשוי להשתנות והכא בסי' מובהק קמפלגי אלא איידי דקאמר מעיקרא דכו\"ע שומא אינו מצוי בב\"ג והכא בעשוי להשתנות לא\"מ קמפלגי וכו' על דעתך תהומות ים עמקי מצולות התלמוד נבקעו ואתה תחזה אם בתירוץ של איידי ראוי להוציא סוגיא דשמעתין מפשטה וזאת שנית עוד קשה א\"כ לישתוק תלמודא ולא ליכתב לא ה\"א ולא וי\"ו ולא לימא דכ\"ע כלל בתירוצו בתרא ואנא ידענא ממילא דכיון דבתירוצא קמא קאמר תלמודא דכ\"ע שומא אינו מצוי בב\"ג ובפירוקא בתרא קאמר סתמא ש\"מ דמוקים פלוגתייהו בכל גוונא אפי' מצוי בבן גילו וגם עשוי להשתנו' אפ\"ה כיון דהוא סי' מובהק מהני ולא חיישינן למידי ואדלא קאמר ונחית לפרושי דכ\"ע שומא אין עשוי להשתנות לא\"מ ש\"מ בדווקא בכה\"ג מוקים פלוגתייהו וכדאמרן. ותו קשיא לן לפי שטתו דמר הא דמסדר בשילהי יבמות הני תלתא פירוקא דרבא בלשון איכא דאמרי ולא בדרך אב\"א זה אחר זה כדאמר באילו מציאות ולפיכך לא הי' צ\"ל הני דכ\"ע שומא מצויה ואינו עשוי להשתנות כדקאמר במציעא והשתא איכא למידק אדמוקים תרי פירקי ואמר דכ\"ע סימנים דאורי' והכא בשומא מצוי בב\"ג ועשוי להשתנות קמפלגי וחדא פירוקא מוקי סמנים דכ\"ע דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי דשמעת מיני' דהאי פירוקא לא מתוקם אלא דוקא בדכ\"ע סי' דרבנן אבל בדכ\"ע סימנים דאורייתא לא מתוקם והשתא לפי שיטתו דמר דס\"ל דבסי' מובהק הכל מודים דלא חיישינן לב\"ג ולעשוי להשתנות א\"כ בדכ\"ע סי' דאורייתא נמי מתוקם דהכי בשומא סי' מובה' קמיפלגי ודכ\"ע חיישינן לב\"ג ולעשוי להשתנות וטעמא דראב\"ם דהוי סי' מובהק ואע\"ג דבעלמא חיישינן סימן שאינו מובהק אפי' אי סימנים דאורייתא אבל בסי' מובהק כזה לא חיישינן וכ\"ת אין ה\"נ דבכ\"ע סימנים דאורייתא נמי מתוקם והא דקאמר דכ\"ע סימנים דרבנן לרבותא נקטי לאשמועינן דאפילו בסימנים דרבנן אפ\"ה סי' מובהק מעידין עלי' ולא חיישינן לב\"ג ולעשוי להשתנות וכ\"ש דמיתוקם האי פירוקא כשנאמר סי' דאורייתא הא לאו מילתא היא דא\"כ לישתוק ולא לימא לא דאורייתא ולא דרבנן או לימא הכי בלשון אפילו אי דכ\"ע סימנים דרבנן הכא בסי' מובהק קמיפלגי ונשמע מינה דבעלמא כשיש סי' מובהק מודו רבנן דלא חיישינן לב\"ג ולהשתנות ומדלא קאמר הכי שמעת מינה דהאי פירוקא בתרא לא מתוקם אלא בדכ\"ע סימנים דרבנן דווקא ודכ\"ע שומא אינו מצוי בב\"ג ואינו עשוי' להשתנות כדאמר במציעא וקמיפלגי בשומא סי' מובהק אבל בדכ\"ע סי' דאורייתא וודאי דלא מתוקמא לומר הכי בשומא סי' מובהק קמפלגי דבדאורי' אין צריך סי' מובהק ואי משום שומא מצוי בב\"ג ועשוי להשתנות לא מהני ולא מידי:",
                "ומעכשיו צדקו דברי אבא מורי ז\"ל בוודאי מ\"ש מכת\"ר בזה הלשון הדור אתם ראו הקולות והדברים שלא במשפט שיצאו מתחת קולמוס זה הרב שמהפך הקערה על פיה דללישנ' סימנים דרבנן לא חיישינן לב\"ג ולהשתנות לא\"מ וללישנא סי' דאורייתא חיישינן וכו' תמה אני מפה קדוש כמותך אם רוח המושל עלה עליך וכי אורייתא דקא מרתחי' לי' למר האיך הנחת את מקומך ואת מידתך מדת הענווה המפורסמ' לכל איך השלכת משמים ארץ מאיגר' רמה לבירא עמיקת' ולא זכרת מעשה ר' יהושע עם ב\"ש פ' חומר בקודש כי עתה כל דברי א\"מ ז\"ל שרירן וקיימין שפת אמת תכון לעד ואין בהם נפתל דכיון דלא איתפרש טעמא דרבנן וראב\"ם בהדיא במאי פליגי אין לנו אלא מאי דסליק מכללא דפירוקא דתלמודא דלפום פירוקא קמא דס\"ל לכ\"ע סימנים דאו' בע\"כ צריכין אנו לומר דפליגי בשומא מצויה בב\"ג ועשוי להשתנות אבל לפום פירוקא בתר' דס\"ל לכ\"ע סימנים דרבנן צריכין אנו לומר בע\"כ דכ\"ע מודו דשומא אינה מצוי בב\"ג ואינו עשוי להשתנות וכדברירנא ונתבררו ונתלבנו דברי א\"מ ז\"ל עם מהרד\"ך כהוגן השיג' ידו ומצא אותו דכיון דחזינן דרב אשי דהוא בתראי מסופק לי' ובפ\"ק דמציעא אם סמנים דאורייתא או דרבנן צריכין אנו לחוש לחומרא דילמא בשומא מצוי בב\"ג ועשוי להשתנות קמיפ' והלכתא כרבנן דחיישינן ואין סומכים על שום סי' מובהק אם הוא מן הסימנים העשוין להשתנ' ורבא גופי' מרא דשמעתי' דמוקים הכא פלוגתא בפרק בתרא דכ\"ע סימנים דרבנן איהו גופי' מסופק לי' בפ' אלו מציאות דף כ\"ח ע\"א וקאמר אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב עד דרוש אחיך אותו וכו' ובתר הכי קאמר אמר רבא את\"ל סימנים דאורייתא ומקשה תלמודא הא פשיטא לי' סימנים דאורייתא ופריך משום דאיכ' למימר כדשנינן וכ\"כ גם הרא\"ש שם באלו מציאו' וכ\"כ גם הסמ\"ג וז\"ל ויראה דהלכה כרב אשי דמסופק לי' בפ\"ק דמציעא וכ\"כ ר' ירוחם נתיב כ\"ג דף צ\"ו וז\"ל ועוד מוכח דמספקא לן לפי תרי לישנא דגמרא דרבא אם סימנים דאורייתא או דרבנן הלכך לא סמכינן אסימנים אפילו מובהקים לעדות אשה וכו' עפי' הדברים האלה עם כל הכתוב למעלה מה שהבאתי דברי הפוסק' ראשונים ואחרונים נתבררו ונתלבנו דברי א\"מ ז\"ל ברור כשמש וכל דבריו יכלכל במשפט דור ישרים יראו וישמחו וכ\"ש דאפ' דגם מהד\"ך ז\"ל לא החליט הדין כן למעשה שהרי בלשון אפשר נקט למילתי' וכי בשביל דמדמי מילתא למילתא עביד עובדא וכאשר כתבנו למעלה. עוד ראי' אחרת מה שהביא מכ\"ת באחרונה נשאר עלינו לברר אותו והוא שכ' מעכ\"ת עלי' שהי' מוכרחת את שטתו דמר שקול' כנגד כל הראיות ועדיפא מכולהו מדלא קאמר תלמודא בהך לישנא בתרא דכ\"ע שומא סי' מובהק הוא ודכ\"ע סימנים דרבנן וקמפלגי בשומא מצוי בב\"ג ובעשוי להשתנות לא\"מ כמו דאמר בלישנ' קמא דכ\"ע סימני' דאורייתא ודכ\"ע שומא לאו סי' מובהק הוא וקמפלגי בשומא מצוי וכו' ה\"ל נמי לאוקמא בהך לישנא דסי' דרבנן וכ\"ע שומא סימן מובהק וקמפלגי בשומא מצוי בב\"ג אע\"כ דס\"ל לתלמודא דלד\"ה אי שומא סי' מובהק הוא ליכא למאן דאמר דחושש למצוי בבן גילו או להשתנות כי אם הוא סימן מובהק לא חיישינן לאחר ואם כן מוכח דבשומא דבמקום פ' באבר פ' דהוי סימן מובהק כמו נקב בצד אות פ' דלא חיישינן למצוי בב\"ג ולהשתנות עכ\"ד כ\"ת על זו אני אומר ב' תשובות בדבר חדא דאין סברא זו חידו' אצל התלמוד מפני שכבר השמיענו סברא זו בלשון ראשון ועדיפא מיני' דאפילו בדקיימינן סי' דאורייתא חיישי רבנן לבן גילו ולהשתנות כל שכן בדנימא סי' דרבנן וסתמא נקט בלשון ראשון ולא אתפרש דווקא היכא דליכא סימן מובהק חיישינין לבן גילו ולהשתנות וכיון דלא אתפרש צריכין אנו לומר דלעולם חיישינין לבן גילו ולהשתנות אפי' בסימנים מובהקים דמנא ליה להקל מסברא דנפשיה ועוד דלא מצי למימר דכ\"ע שומא סימן מובהק וסימ' דרבנן והכא בשומא מצוי בב\"ג ובהשתנות קמיפלגי מפני שהם שני דברים הפכים בנושא אחד דאם אתה אומר דחיישינן לב\"ג ולהשתנות אי אתה יכול לומר שוב שהוא סימן מובהק כי ע\"כ הוא נקרא סימן מובהק לסמוך עליו אפילו בדקיימא סי' דרבנן מפני דליכא לספוקי באחר הא אי איכא לספוקי שימצ' בו סימן כזה לא יתכן לקרותו סי' מובהק כלל העולה מדברינו כי צד סי' של השומא מה שנמצא בו לא מצאנו היתר לאשה זו:",
                "ומעתה נשים פנינו אל הדרך השני מה שהמציא מעכ\"ת להתירה מפני שמצאו אצל ההרוג השטר שותפות וגם האגרת מה שכתבה האשה לבעלה והעלה כת\"ר דכיון דידוע לנו שהיה שטרות אלו אצלו וגם נמצאו אצלו בשעה שמצאהו אמרינן כאן נמצאו כאן היו מתחלתן עד עתה ואע\"ג דקאמר בפ' האשה שלום דף קט\"ז בעובדא דיצחק ר\"ג דשכיב גבי הנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא וכתב בה חבי בר ננא וכו' וקאמר אליבא דאביי למאי ניחוש אי לנפילה מזהר זהיר בי' אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' א\"כ בנ\"ד איכא למיחש דילמ' מפקיד לאיש אחר דלאו שמי' כשמי' י\"ל דאע\"ג דלגבי ממון הוי חיישינן לפקדון אי לאו שמי' כשמי' מ\"מ לגבי אשה משום עיגון לא חיישינן לפקדון אלא אמרינן כאן נמצאו כאן היו מתחילתן וזה תימא א\"כ לשאלה נמי לא ניחוש והא חששא דשאלה גריעי מפקדון בוודאי שאין רגילות להשאיל כל בגדיו וחלוקו הסמוך לבשרו והוא ילך ערום ואפ\"ה חששו חכמים לשאלה ולא אמרינן כאן נמצאו כאן היו מתחילתן כ\"ש וק\"ו פקדון שטרות דאית לן למיחש:",
                "שוב כתב מעכ\"ת בזה הלשון והעיקר שאני סומך עליו דלא חיישינן הכא לפקדון הוא מה שהקשו התוספת לשם דהכא קאמר אביי דלנפילה לא חיישינין ובפ' גט פשוט אמר אביי דחיישינן לנפילה ופקדון ותירצו דהתם איירי בנפיל' דרבים אבל בנפילה דיחיד שיפול מיוסף ב\"ש זה וימצא יוסף בן שמעון אחר וודאי לא חיישינן עכ\"ל התוס' והשתא נראה נמי כיון שזה ההרוג הי' לו שומא במצח למעלה מעין הימין כמו שהי' לשמשון בר אורי בעלה של ציריל שהי' השטרות אצלו לא חיישינן לנפילה ופקדון של יחיד שיפול מזה האיש שהי' לו זה השומא למעלה מעין ימין וימצא אחר שהי' לו ג\"כ שומא למעלה מעין ימין בכה\"ג וודאי לנפילה ופקדון לא חיישינן כלל ע\"כ דברי מעכ\"ת ראה דברי מעכ\"ת טובים ונכוחים ובנוים על שיטת התלמוד עצמו דבהדיא קאמר הגמרא בפ' ג\"פ דף קע\"ב ואביי לנפילה דחד לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן וראה זה דבר חדש כבר הי' לעולמים הלא אלה הם דברי מהר\"ר איסרלי' ז\"ל בכתבים ופסקים סי' קפ\"א ומוהר\"ר יעקב ווייל בתשובה בסימן ע\"ט וגם בסי' ק\"ן שכתבו בשם מהר\"ר נתן איגרא שמצא בספר אחד ושמו מתית דסימני גופו עם סימני כלי מצטרפין יחד והוי כמו סימן מובהק אך שהר\"ר יעקב ווייל כתב שם בסימן ק\"ן דההוא עובדא הוי בגברא חד שמי' דוד וויישיננגבערג שנהרג ושקלו וטרו בדיני' כל גדולי אשכנז וצרפת ולא הסכימו לדעת אחד מקצתן הי' מתירין ומקצתן היו אוסרין ומהר\"ן איגרא הי' מהמתירין ולא איתעבד עובדא להתירה ונשארה האשה עגונ' ובסי' ע\"ט כתב מהרי\"ו ז\"ל שמהר\"י מולין ז\"ל לא רצה להתיר ההוא עובדא של דוד וויישינבירג: אך מהרי\"ו עצמו מתוך דבריו בסימן ע\"ט נראה שסמך על סימני גופו וכליו כדעת מהר\"ן גם בההיא עובדא בשאלה שנשאל בסי' ק\"ן נראה שדעתו נוטה להתיר כדעת מהר\"ן אע\"פ שלא רצה לומר לא איסור ולא היתר היינו משום דחזי תיוהא באותן העדות כמבואר שם באותה תשובה ותלה הדבר לחקור ולדרוש הדבר היטיב שנית מפי העדים אמנם מה שמדקדק מהרי\"ו בסימן ע\"ט להביא ראי' לדבריו מדברי תשובת הרא\"ש בעובדא של אותו תלמיד שהיה שמו ר' אשר שלמד לפני הרא\"ש ובא מטולטלי' ובידו התוס' שחיבר הרא\"ש וכו' ודקדק מהרי\"ו ז\"ל מתוך דבריו דס\"ל לרא\"ש שמצרפין סימני גופו וסימני כליו נראה שאין ראייתו ראיה ולא ראיתי להטריח על הקורא בזה בכאן כי הדברים מבוארים מאליו למי שמעיין בדברי הרא\"ש בעיון מעט. אמנם מוהר\"ר איסרל ז\"ל חולק שם על רבו מהר\"ן וס\"ל דאין מצטרפין סימני גופו וסימני כליו ומביא ראיה לדבריו גם מדברי המיימ\"ני ומדברי המרדכי ועתה תמה אני ממעכ\"ת אם ראה כת\"ר את דבריהם אלו וראה לחלוק עליהם כי כאיש גבורתו למה לא הביא כת\"ר את דבריהם לשפוך עליהם סוללה ופניך הולכים בקרב להלחם בם כי הרב מוהרר איסרל ז\"ל רב מובהק אשר כל בית ישראל מאז ועד עתה נשען עליו ונמשכים אחריו והנה הרב מוהר\"ר אלי' מזרחי ז\"ל שהי' סמוך לזמנו של מהר\"ר איסרל ז\"ל ורחוק ממקומו במדינה אחרת חיבב את דבריו בתשובתו והביא ראי' מכל דבריו לסמוך עליו ועל ספר תרומ' הדשן כעל דברי אחד מגדולי מחברי' הראשוני' אשר לבם והמה כמלאכים ואעפ\"י שהראי' מה שהביא מכ\"ת היא נכונה מ\"מ אינה מכרעת לתקוע הלכה לדורות כן ויש להשיב עליו שתי תשובות חדא אדדיי' מר מדברי אביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד דייק מדרבא דפליג עלי' דאביי בפ' ג\"פ וס\"ל דלא מחלקינין בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ונמצא דחזר הדין דהכא גבי עדות אשה דקי\"ל דחיישינן לשאלה ופקדון דרבים לפקדון דיחיד נמי חיישינן ועוד אפילו לאביי דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד היינו דווקא גבי ממונא אבל הכא גבי עדות אשה מודה דחיישינן לשאלה ופקדון דיחיד משום חומר א\"א ואיסורי מממונא לא ילפינן וכ\"כ מהרי\"ו ז\"ל בהדיא בסי' ע\"ט להביא ראי' לדבריו מדברי הרמב\"ם בפ\"ז דנחלות שפסק אם טבע במים שאין להם סוף יורשים (כאן נכתב הגה\"ה בשם גדול ומצוין על מ\"ש ועוד אפילו לאביי דמחלק כו' וז\"ל הגה ונ\"ל דמ\"ש הרב דאין לסמוך כאן משום דממון מאיסור לא ילפינן הלא הביא הרב בתשובה סי' קכ\"ח דכתב בנ\"י דבאשה קיל לענין זה מממון. ועוד נ\"ל מוכח בראי' ברורה דאף באיסור לא חיישינן לנפילה ופקדון דיחיד בפ' אלו מציאות דף ע\"ב מקשה למ\"ד דחיישינן לשאלה אמאי כשאבד גט מצאו קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה ומשני כיס וארנקי לא משאיל אינשי ע\"כ וקשה מ\"מ ניחוש לנפילה ומצאו אחר שכ' לאשתו גט זה אע\"כ משום דהיא נפילה דיחיד לכך לא חיישינן ועיין בהגה שנייה ע\"כ הגה\"ה) יורדים לנחלה וכן ראוהו צלוב והעוף אוכל בו וכו' שאני אומר לא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו בדבר שחזקתו למיתה והעידו שראו את הדברים ושאבד זכרו אח\"כ ונשמע שמת הרי אלו נוחלין על פיהם עכ\"ל הרמב\"ם והטור ח\"מ הביא את דברי הרמב\"ם לפסק הלכה בסי' רפ\"ד וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר א' ונלמדים ממאי דאמרינן בפ' יש בכור דקא פריך התם לר' יוחנן דקאמר פדחת פוטרת לנחלה דמשיצא ראשון עם פדחתו הבא אחריו אינו בכור לנחלה דשפיר קרינן בי' יכיר דפדחת הוי היכרא ופריך מדתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופריך ומי אחמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומשני כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ומכאן למד הרמב\"ם ז\"ל לחלק בין ממון לעדות אשה וכ\"כ מהר\"ר אלי' מזרחי בתשובה סי' ע\"ו דמהכא למד הרמב\"ם לחלק בין ממון לעדות אשה לפ\"ז אין בידינו להכריע לצרף סי' השומא עם הכרת הכלים לומר דוודאי הוא מדלגבי ממון לא חיישינן לנפילה דיחיד דהכא גבי איסור א\"א אחמרי רבנן טובא בתחלת עדות (כאן נכתב הגה\"ה שנייה וז\"ל הגה\"ה זה אינו קושיא דהרי בהדיא מביא הרב לעיל בתשובה סימן קכ\"ח בשם נ\"י גבי יצחק ר\"ג דאזיל מקורטב לאספמיא דאעפ\"י דלגבי ממון לא אמרינן הכא לגבי עיגונא הקילו ע\"כ א\"כ בע\"כ דזה אינו נקרא תחלת עדות ומקילינן טפי מממונא ע\"ל יהודא ליב ע\"כ הגה\"ה) עד שיתברר יפה וודאי שמת דמה\"ט נמי אחמרי רבנן בפ' האשה שלום דף קט\"ו בעובדא דגברא חרוכא דשמא אינש אחרינא אתי לאצולי והא הכא דגברא חרוכא לפנינו ולא איתחזק לן מעולם שבא אדם אחר להצילו דדכוותי' בכל איסורים שבתורה לא מחזקינן איסור אפ\"ה חיישי רבנן לחששא רחוקה עד שאין הדעת סובלת ואוזן לשמוע משום דבתחלת עדות אחמרי רבנן עד שיתברר הדבר אמת נכון שמת בלא פיקפוק א\"כ ה\"ה והוא הטעם בנ\"ד דאין מצטרפין סימני גופו שאינם מובהקים עם סימני כלי דחיישינן לשאלה לפקדון ואע\"ג דלפי מה שפירש ר' ירוחם בשם הרמ\"ה בעובדא דחרוכא אין ראי' ממנו לכאן מ\"מ לפי דעת מהר\"ר איסרלן בסי' קס\"א בשם המרדכי דאייתי ראיה בפ' בתרא דיבמות מההוא עובדא דגברא חרוכא דחשיב כה\"ג תחלת עדות יש מקום וראי' גם לדברינו אלה ועוד דהשתא דמשנתינו נמי הכי משמע דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואעפ\"י שיש סימנין בגופו ובכליו האי לישנא משמע בוודאי דאעפ\"י שיש סימנים בגופו ובכליו שניהם יחדיו אפ\"ה אין מצטרפין להעיד עליהם כיון שהסימנים בגופו אינם מובהקים וסימנים שבכלים חיישינן לשאלה גם הסברא מכרעת כן דכיון שהסימנים שבגופו אינם מובהקים ונמצאים גם בשאר אנשים הרבה הרי הן כמאן דליתנהו וכי מדלית מהכ' סימנים שבגופו לא נשאר בידינו אלא הסימני' שבכלים וכלים חיישינן לשאלה ופקדון ולפי שאין משוא פנים בתורה לא אוכל לישא פני א\"מ ז\"ל שכתב בתשובה סי' ס\"ג לפרש דברי מהר\"ר איסרל ז\"ל במה שכתב בפסקים וכתבים דסימנים שאינם מובהקים אפילו טובא אין מצרפין היינו דווקא בסימנים כגון ארוך וגוץ ופניו צהובות וכיוצא בהן דלאו סימנים כלל אפילו למ\"ד סימנים דאורייתא אבל סימנים אמצעיים כגון שומא וצלקת וכו' מצטרפין וכ' שכן מצא בתשובת מזרחי עכ\"ד א\"מ ז\"ל וכי דייקת בדברי מהר\"ר איסרל שפיר תמצא דס\"ל בכל סימנים שאינם מובהקים שאינם מצטרפין ואפי' אמצעים שהרי בסי' רכ\"ד מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב\"ם שכתב העיד א' שמת ישראל במקום פלוני וכך וכך היתה צורתו וכך וכך סימני' היו בו אין אומרי' מאומד דעתינו מסתמא אותו האיש הוא עד שיכיר וכו' ומדכתב וכך וכך היתה צורתו וכך וכך סימנים היו בו משמע בהדיא שהעיד על כמה סימנים וכמה צורות אך שאינם מובהקים ואעפי\"כ כתב דלא מהני אלמא דלא מצרפינן תרי ותלת סימנים להועיל הואיל וכל חד לא מהני עכ\"ל והשתא מדבנה מהרא\"י יסודו על דברי הרמב\"ם ומייתי לראי' מדבריו והרמב\"ם בע\"כ בכל סימני' איירי רק שאינ' מובהקים א\"כ גם מהר\"י איסרלן בכל סימנים בינונים איירי רק שאינם מובהקים ועוד לפי הטעם שסיים מהרא\"י וכתב דלא מצטרפין תרי ותלת סימני' הואיל וכל חד לא מהני האי טעמא שייך נמי אפילו בסימנים בינונים דלא מהני סי' בינוני באנפי נפשיה וכיון דלא מהני באנפי נפשי' ע\"י צירוף תרי ותלת נמי לא מהני וכ\"כ מהר\"ר איסרל בלשון הזה ממש בסימן קס\"א שכתב וז\"ל נראה דקשה לקבוע הלכה לדורות להתיר אשת איש ע\"י צירוף כלים לאומדנות אחרות דכל חד באפי' נפשי' לא מהני ולא מועיל וכו' הרי לך מבואר נגלה דתלה טעמא כיון דבאנפי נפשיה לא מהני ע\"י צירוף נמי לא מהני וזה שייך לומר אפילו בסימנים בינונים שהרי לא מהני באנפי נפשיה והאי דקאמר מהרא\"י דלא מהני ע\"י צירוף לשאר אומדנות לאו משום דלאומדנות לא מצטרפי אבל לסימנים בינונים מצטרפים דהא לפי טעמו דמסיק כיון דבאפי' נפשי' לא מהני אין חילוק בין אומדנות לסימנים בינונים כדאמרן אלא הרב מהרא\"י ז\"ל קרי לסימנים שאינם מובהקים אומדנות שהרי גם הרמב\"ם ז\"ל קרי אותן בשמות אומדנות שכ' בבבא דלעיל העיד אחד שמת וכך וכך סימנים היו בו אין אומרים מאומד דעתינו מסתמא אותו האיש הוא עד שיכיר וכו' כי כל הסימנים שאינם מובהקים אינם אלא אומדנות בעלמא גם ריעי מהר\"י ווייל יגיד עליו שהרי מהרא\"י ז\"ל הביא לרבו ר' נתן שמצא בספר מתית דמצטרפי סימנים בכלי' לשאר אומדנות הוא קרי לי' אומדנות ורי\"ו הביא ג\"כ לר' נתן ולספר מתית וכתוב בו סימני גופו עם סימני כליו מצטרפין יחד והוי כמו סימן מובהק הרי דקרי להו סימנים אלא וודאי הן הן סימני גופו שאינם מובהקים הן הן הם אומדנות וזה ברור וגם כל האחרונים הב\"י ושאר מחברי' שהעתיקו דברי מהרא\"י העתיקו מדבריו אפי' ק' סימנים מובהקים אינם מצטרפים סימנים העתיקו ולא אומדנות דאומדנות הן הן סימנים שאינם מובהקים גם מה שהביא א\"מ ז\"ל בשם תשובת מזרחי ז\"ל ראי' לדבריו כי דייקת שפיר בדברי הרב מזרחי תמצא שמעולם לא עלה על דעת מזרחי לומר כן בתרי סימנים שאינם מובהקים אלא על סימנים מובהקים הוא דקאמר ולא דיבר כן אלא כנגד הר\"ר דוד בן יחייא בר פלוגתי' שם בסי' ל\"ח שעלה במחשבת הר\"ר דון' יחייא דאפילו בסימן מובהק שבמובהקים אין סומכין עליו אלא א\"כ שיהא מן הסימנים שאינם נמצאים באדם אחר כלל לא כמו אלה הסי' נדון של הרב מזרחי שהי' חסר אצבע פלוני מרגל פלוני ועוד הי' לו כמין טבעת עגול סביב לראש בלא שום שיער כלל ולמעלה ולמטה ממנו מלא שיער כמשפט הראש וע\"ז השיב לו המזרחי שם דוודאי לאו הכי הוא אלא כל שהוא סימן מובהק כמו זו סמכינן עליו והביא לו ראיות והוכחות מן התלמוד ושוב כתב עוד על דברי ן' יחייא וז\"ל ואם יאמר שאמרנו בם שאינם נמצאים באדם אחר כלל אינו אלא על דרך גוזמא בעלמא אבל הכוונה בהם שלא ימצאו בגוף אחר אלא למעט מן המעט הנה א\"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל של רגלו הימני וחסרון השיער שעל ראשו כמין טבעת סביב לראש וכ\"ש חיבור שני הסימנים יחד בשם מובהק ממה שיקראו כן השומא באבר פ' והנקב בצד אות פ' חבור שני הסמנים הללו אי אפשר שימצאו חיבורים בעצמם לזולתו מן האישים אפילו לאחד מאלף אלפי אלפים וכו' הרי לך מבואר בדברי מזרחי דבסי' מובהקים איירי שהרי סימנים דנ\"ד חסרון גודל ת' ברגל הימני וחסרון השיער כמין טבעת אחד משניהם סי' מובהק באנפי' נפשי' כ\"ש בחיבורם יחד אבל חיבור שני הסימנים שאינם מובהקים לא שמעינן מיני' דמצטרפינן ואדרבה בסימן ע\"ד בתשובה דף קכ\"ט ע\"א כתב בהדיא דאין סומכין על חיבור סימנין ואפילו הרבה כשאינן מובהקים ומשמע שם מדבריו מתוך הדקדוק דדייק ממתניתין דתנן ואעפ\"י שיש סימנים בגופו ובכליו אפילו כמה סימנים קאמר דאין מועיל להצטרף וכיון דדייק לה ממתניתין דקתני סימנים דמשמע לי' סימנים הרבה שמעינן מהכא דבכל סימנים בינונים קאמר דאין מצטרפין דבהכי מיירי מתניתין ואלו דברים בירורים הן בדברי המזרחי דס\"ל דאפי' סימנים בינונים לא מצטרפין ולית בהא ספיקא אכן מסימני גופו עם סימני כליו שהם מובהקים לגבי כלים אלא דחיישינן לשאלה אם מצטרפי בזה לא דיבר המזרחי כלל ולא בא לכלל מדה זו אמנם אנחנו נאמר לפי הדקדוק שדייק המזרחי ממתניתין מדתני סתמא ואעפ\"י שיש סימנים בגופו ובכליו משמע אפי' ע\"י סימנים טובא א\"כ אף אנחנו נידוק ונאמר מדתני סתמא ואעפ\"י שיש סימנים בגופו ובכליו משמע דאפי' ע\"י צירוף שניהם גופו וכליו אין מעידין עד שיכיר בסימן מובהק או בט\"ע פרצוף פנים עם החוטם וכדברירנא למעלה. ונחזור לעניננו כיון דר' איסרל ז\"ל חלק על רבו ולא רצה לסמוך על צירוף סימני גופו עם סימני כליו וגם מהר\"י סג\"ל עם הרבה גדולים מצרפת ואשכנז לא רצו להתיר ההוא עובדא של דוד וויישינבורג גם הרב ב\"י ומהרמא\"י ז\"ל העתיקו דברי מהרא\"י ז\"ל בסתמא דאפילו ק' סימנים שאינ' מובהקים אינם מצטרפים ולא חילקו בכך לענין צירוף סימני גופו עם סימני כליו ש\"מ ס\"ל דאין מצטרפין א\"כ מי ירום ראש להקל כנגד' בלא ראי' ברורה וכ\"ש דפשטא דמתניתין נמי הכי משמע וכדברירנא ועתה מה נעשה לאחותינו אשה קשת רוח הזאת לבה אסורים ידי' במוסרות אסירי התקוה והיא מר לה הלא לזאת יחרד לבי ויחרד כל ירא וחרד לדבר ה' דלא למזוג רישי' אבי סדיא עד דמהפך בזכותה והנה יגעתי ומצאתי פתח להתירה מדברי הרב הגדול מוהר\"ר יוסף קארו ז\"ל שכתב בתשובה שאלה ז' דף קי\"ג ע\"ב אחר שהביא דברי המרדכי שכתב בסוף יבמות שהתירו אשה אחת ע\"י שאמר הגוי מל\"ת שהרג יהודי אחד בין ניקלא לאורויק שהיה מוליך עשרה ליטרין ששלח' מרת יהודית לאחיה לניקלא וכו' וכתב עליו החכם קארו ז\"ל ולא ידעתי מי הכניסו ולהמרדכי בההוא עובדא לדחוק עצמו לאוקמא כלישנא דארוך גוץ הא אפילו לאידך לישנא איתתא שריא דהא פקדון הוי הנך עשרה ליטרין ולא עביד אינש שמוסר ונותן מה שנותנין לו ביד אחרים כדתנן בפרק כל הגט אין רצוני שיהא פקדונו ביד אחר וא\"כ כיון שמרת יהודית אומרת שמסרה לבעלה של זו עשרה ליטרין להוליך לאחי' וחזקה שלא הוציאם מתחת ידו זה הוא וודאי והוי סימן מובהק גמור מדאורייתא ואין לך סימן גדול ממנו וליכא למיחש שמא השאילן או הפקידן לאחר הלכך איתתא שריא לכ\"ע עכ\"ל זכינו לדון בנ\"ד שנמצא אצל ההרוג הזה שטר שותפות שנכתב על מ' משה מצד האחד ודוד ב\"ש מצד השני וארבעה אנשים חביריו הם האמינהו ומסרו השטר שותפות ליד כמר אורי אחד מן השותפים לא הי' לו רשות להפקידו ביד אחר וחזקה שלא הוציאו מתחת ידו והוא הוא כמר אורי ההרוג שנמצא בידו ואין לספק באיש אחר וק\"ו הוא מנידון של מהרי\"ק ומה התם שנמסר לידו העשרה ליטרין כדי להוליך לאחי' ואפשר לומר שנמלך בדרך ולא הלך לשם וחשב לטוב' לשלוח העשרה ליטרין ביד אחר כדי להוציא מכח אל הפועל מחשבת מרת יהודית ואפ\"ה פסק מהרי\"ק חזקה שלא הוציאו מתחת ידו כ\"ש בנ\"ד דנימא חזקה שלא הוציאו כמר אורי השטר שותפות מתחת ידו להפקידו ביד אחר וזו סברא נכונה לפי ענ\"ד. ברם חתני האלוף מהר\"ר פייבוש יצ\"ו שאלוני והקשה לי ועל דברי מהרי\"ק ז\"ל אטו כ\"ע דינא גמירי דכה\"ג מקשה תלמודא פ\"ק דקידושין דף י\"ג אטו נשי דינא גמירי ולכאורה שפיר קאמר ואני השבתי לו דדייקא לישנא דמהרי\"ק ז\"ל דלאו מתורת דינא קאמרי מהרי\"ק דחזקה שלא הוציאו מתחת ידו ליד אחר דודאי כ\"ע לאו דינא גמירי ומאי תיובתא דמהרי\"ק דקמותיב על עובדא דמרדכי ושמא האי גברא לא הוי גמיר אלא ה\"ק מהרי\"ק כיון דאשכחן במשנה שסתם בני אדם קפדי על כך שאין רצונם שיהא פקדונם ביד אחר דמתניתין בסתם בני אדם מיירי דתנן המביא גט בא\"י וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם א\"ל טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הרי שתלה הדבר בדעתו של המשלח ושיעורו חכמים דעת בני אדם שאין רצונם שיהא פקדונם ביד אחר א\"כ ה\"נ בוודאי לא הוציא העשרה ליטרין ליד אחר דאטו בשופטני עסקינן שלא יהא בו מדעת בני אדם והיינו שדקדק בלשונו וכתב דלא עביד אינש דמוסר וכו' כי מה לו ולצרה הזאת לתקוע את עצמו בדבר שא\"צ לו ולעבור ע\"ד משלחו זהו הנלע\"ד לפרש דברי מהרי\"ק ז\"ל ואעפ\"י שקולא גדולה הוא להקל מסברא דנפשי' באיסור א\"א אלא מן חכים למשרי כה\"ג אלא רב מהר\"י קארו ז\"ל דגברא רבא הוא ורב גוברין וכדאי הוא מוהר\"י קארו ז\"ל לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק וכ\"ש אם זה האיש כמר אורי גמר דינא הוי דידע דאין רשאי להוציא פקדון מתחת ידו ליד אחר ומאן דרב חילי' יש לו על מה שיסמוך (הגה\"ה ומתשובה זו נמי מוכח דלא חיישינן לנפילה דאל\"כ קשה דילמא מ\"מ אע\"פ דחזקה דלא מסר לאחר מ\"מ ניחוש לנפילה אע\"כ דלא חיישינן וכ\"כ הרא\"ש בפ' ג\"פ דאפילו לנפילה סתם לא חיישינן וכ\"ש לנפילה דיחיד לא כמ\"ש הרב הזה בפנים ועיין בתשובה שאח\"ז ע\"כ הגה\"ה). אחת שאלתי מאת פני כ\"ת אם נא מצאתי חן בעיני כת\"ר וכשרים הדברים ועלו לרצון על מזבחך יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו אמת מארץ תצמח ויסמוך עליו ידיו למען דעת כל התלמידים להורות הלכה לדורות ובגדי ענוה ילבש ברוב חסדיו כי מי יאכל ומי יחוש ומי יכריע מבלעדיו ואמנם אם שגיתי אתי תלין משוגתי ואתה האדון על כל פשעי' תכסה האהבה באהבת' אשגה תמיד כי תורה היא וללמוד אנו צריכים אל תמנע נא כתר טוב מבעליו לצוות לאחד מהנערים מחוקקי בין רגליו מושכים בשבט סופר העומדים לפניו למשוך בעט סופר מהיר להודיעני את תשובתו הרמתה אם להימין אם להשמאל כי עמך מקור החכמה באורך נראה אור והיה כי יבאו דברי מעכ\"ת עלי אענדם עטרה לראשי בתוך החברים היושבים בגנים מצפים ומקוים לאור תשובתו הרמתה דמעכ\"ת והי' זה שכרו כפול מאת ד' וצדקה מאלקי ישעי נאום דורש ומבקש שלום תורתו כל הימים אברהם הק' בן א\"מ בנימין אהרן זלה\"ה. בתשובת האחרונים כולן לא חפשתי מפני שאין מצוין בידינו לע\"ע:"
            ],
            [
                "אביהן של ישראל רכבו רכב ברזל ופרשים. עטרת זקנים ותפארת אנשים. חסיד ועניו קודש קדשים. הלא הוא איש האלהים קדוש ונורא. ממנו תצא תורה. והוא חכם חרשים. ר\"מ ור\"ג נר המערבי נר ישראל מחותני האב\"ד הישראלי כבוד הגאון מוהר\"ר יואל נ\"י: יהי ה' אלהיו עמו ותרועת מלך במלכותו כסאו כשמש יכון רוב שלום עד בלי ירח. עוד ינוב בשיבה דשן ורענן שלו ושאנן. ויחי המלך לעולם מרחוק אקרא בלשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין. וכאלוף זעירא זעירא דמן חברייא אנא וממרחק תבא לחמה של תורה וענוותך תרביני על דבר אשה עגונה אחת היושבת גלמודה ימים רבים ואין דורש ומבקש לה מנוח והיא ענייה ואין מחזיק בידה מכל קרוביה לחזור על פתחי מזוזות היכלי בתי מדרשים ובאשר אני קרוב אל החלל בוודאי וכי נכמרו רחמי על דמעותיה נתעוררתי ויגעתי ומצאתי לה היתר לענ\"ד וכתבתיו בקצרה ושלחתיו לרבני הארץ שבגליל הזה ואין איש מתחזק עמדי רק הגאון הישיש מהר\"ר אבא הלוי ידיו רב לו והוא הסכים עמדי כאשר עיני מכ\"ת תחזינה משרים בקצה היריעה ולמי כל חמדת ישראל חדשים גם ישנים ושפתי מכת\"ר ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיך פה קדוש ובידך לחזק לכל ולהכריע כבן ערך יבא נא דברי מר אלינו למהר דבריו בשביל מצוה רבה זו ולשלוח את דבריו דברי פי חכם חן ליריד גראמניץ הסמוך וכבדונוך ולך תהי' צדקה מאת ה' צדקה ורב להושיע. הלא כה דברי סר למשמעת כת\"ר ודורש שלו' תורתך כל הימים נאמן לביתך ומחותנך. אברהם הק' בא\"מ מוהר\"ר בנימין אהרן ז\"ל: החותם ביומא דשוקא פה לבוב יום ב' משפטים שצ\"ב לפ\"ק:",
                "ואשה אחת מבנות שוממה היתה כאלמנה מתאבלת ימי' רבים אשת יחיאל מיכל מק\"ק יאנוב אשה קשת רוח הנצבת עמנו בזה מתנפלת לפני רגלי בעלי הוראות בכה תבכה ודמעתה על לחייה תמיד יען וביען כי כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה לכן לא יכולתי להתאפק מלפתוח פתח תחלה ולהביא זכרונה לפני גדולי חקרי לב אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי שמים בידם המה יעמדו על הברכה להכריע כענין וכהלכה. ואני באתי כמסקל המסלה לסלק ולהקל משא העיון בכל העדיות ואעבור על העדים כולן וראיתי אני לענ\"ד שאין תועלת בהן רק בעד האחרון ממנו תצא זכות לשריותא דהאי איתתא כי באותן העדיות שהוגבה בב\"ד יפה של אחי הגדול וראש כבוד מוהר\"ר יעקל נ\"י בענין חסרון השנים אע\"פ שלפי דברי העד הר\"ר משה היו הדברים קרובים לצדד ולומר ולעשות ממנו סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני אך העד השני כמר אברהם המוזכר שם נראין דבריו כמכחישו. גם בב\"ד השני שהוגבה בעיר בודזאנוב אותו עד כמ' בנימין בר יצחק עדותו היה מספיק לשריותא דהאי איתתא אך ורק גם זה הנה העד הב' יוסף בר שלמה הוא מכחישו והעיד עדותו ביאזלוויץ שלא הי' הגוי ההוא במסל\"ת אלא אחר השאלה ששאלוהו בנימין הנ\"ל תחלה לכן אין לחפש שריותא דהאי איתתא כ\"א בעדותו של כמר צבי בר משה אשר העיד בב\"ד ק\"ק בוטשאטש ששמע מפי גויה אחת פונדקית שהגידה מסל\"ת מפי גוי א' אורח שעבר עליה ושאל אותה אם רחוק משם לעיר יאנוב והיא שאלה אותו נאך וואש פרעגשטו האט דער גוי משיב גיוועזין נישט. לשון זה מורה שלא נתכווין הגוי לשום דבר ושאין לו נפקותא בדבר אלא כדרך בני אדם שמספרין חידושיו איש לרעהו נמצא דהוי הגוי מסל\"ת גמור בוודאי וכיון שהגיד אח\"כ שנהרג יהודי א' מעיר יאנוב באנו לדין מחפשין מאי דשנינו בתוספתא ולא חסר בהגדתו של הגוי ההוא לשריותא אלא דשלא אמר וקברתיו לדעת הרמב\"ם כיון שלא הכירו הגוי ולא הזכירו בשמו גם מה שהעיד העד הנ\"ל עוד ששמע בפונדק כפר סמוך לעיר באר וודאי דהוי מסל\"ת גמור ובקישור דברים לאחריו אפי' לדעת הר\"ן. ואי תימא דאין לסמוך על הגוי ההוא שהרי סיפר באחרונה וסיים דבריו שהגוי העגלון של היהודי הרגו והתפאר עצמו בפני קרוביו שהרג יהודי א' מיאנוב דמשמע מדברי הגוי שהוא לא ידע מן הריגתו אלא מפי הרוצח עצמו והרי אמר בפירוש שהתפאר הרוצח א\"ע בפני קרוביו שהרגו וכל כה\"ג אין זה מספיק להתיר האשה שהרי כל שיש אמתלאה שנתכוין הגוי להתפאר אין זה מסל\"ת לסמוך עליו לאו מילתא הוא דכי דייקת שפיר בדברי הגוי תמצא בלשונו שהגיד על שני דברים על הריגת היהודי בהחלטה תחלה ושהגוי העגלן שהוליכו הוא הורגו וגם התפאר בעצמו בפני קרוביו ושהרוצח הוא בכאן ואין דורש את דמו לבקש את נקמתו הוא ענין שני שהרי בזה הלשון אמר ל\"ת מען האט אין יהודי גיהרגת פון יאנוב דער גוי וואש איז מיט אים גפארין האט אים גיהארגית אונ האט זיך ברימט הרי שחלק את דבריו לתרי בבא בתחלה אמר מען האט איין יהודי גיהארגת פון יאנוב כאלו אמר לא נודע בבירור מי הרגו אבל היהודי נמצא הרוג בוודאי אח\"כ הוסיף לומר עוד העגלן שהוליכו הוא הרגו אונ האט זיך ברימט וכיון שאמר בלשון אונ מוכח שההתפארות הוא ענין בפני עצמו כאומר חטאתו כסדום הגיד ואין דורש את דמו לבקש את נקמתו כלל כל הדברים האלה נכנסין בכלל מה שסיים הרמב\"ם בתשובה הנ\"ל שכתב וז\"ל וכל אלו הדברים חוזרין לעיקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אשה עגונה וכל המחמיר וחוקר ודורש בדברים לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו עכ\"ל. גם הרב ב\"י בתשובה כתב בזה הלשון אם היינו חוששין ומספקין בכל עדות האשה בכל החששות והפיקות לא היה היתר לשום אשה עגונה אחת מני אלף אלא כל שיראה מפשט דברי העדות להתיר שרינן ולא נמשכין נפשינו לבדות דברים מלבנו לחוש ולומר שמא כוונת זה היה כך וכך כדי להחמיר ולאסור וכו' עכ\"ל כ\"ש וק\"ו בעובדא דידן שהדברים מטין בידים מוכיחות פשט דברי הגוי שהוא ידע מהריגת היהודי בהחלטה וההתפארת הוא ענין שני. ואין כדאי להאריך עוד בזה דוודאי הוי מסל\"ת ואין בו ספק אך שגם בזה אין מספיק לדעת הרמב\"ם שלא אמר וקברתיו והאי וודאי נמי אין מכירו כדהוכחנו בעדותו של זה העד מה ששמע מן הגוי' הפונדקית וחד טעמא הוא. הלכך בעל כרחינו צריכין אנו לדברי מהר\"ר איסרלן ז\"ל ולעדות שהעיד בפסקים וכתבים סי' רכ\"ג וכתב מסקנא דמילתא שלא נהגו העולם כלל לומר וקברתיו והביא ראיה מתשובת מור\"ם בתשובת מיימוני וכבר סמך הרב ב\"י ע\"ז בתשובתו להלכה ולמעשה בכמה עובדין אפי' כשלא הזכיר את היהודי הנהרג בשמו גם שם בתשובת הב\"י כתב חכם א' בתשובה אחת ומביא דבר מהר\"ר איסרלן ז\"ל ולעדותו וכתב עליו לכן נהגו פה סאלונוקי עיר ואם בישראל בימי קדם ובשנים קדמוניות היתה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים וכיון שנהגו להקל בזה נראה לענ\"ד דאין ראוי להחמיר מפני כמה טעמים והאריך שם ע\"ש בדף ק\"ז ואם אלו החכמים הנמשכים בכל הוראות בכל מקומותיהם אחרי דעת הרמב\"ם בכל מקום ואפילו הכי הקילו כאן משום עגונה דאיתתא וסמכו על המקילין ועל עדותו של מהר\"ר איסרלן ז\"ל כ\"ש אנן במדינתינו שבכל ההוראות אנו שותין מימי הרב ר' איסרלן ז\"ל שהי' מבני אשכנז ובתראי דבתראי הוא כ\"ש וק\"ו בן בנו של ק\"ו שנסמוך עליו ועל עדותו להקל וכ\"ש במקום עיגון וכל הפורש ממנו כפורש מחיים. ואמנם דברי מו' משה איסרלס ז\"ל בזה נראין כמתמיהין שכתב בסי' י\"ז ס' י\"ז אהא שצריך שיאמר וקברתיו ודווקא בכה\"ג שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינין וקברתיו במל\"ת וכן פשט המנהג עכ\"ל דומה בעיני שפי' הוא דברי מהר\"ר איסרלן ז\"ל במה שכתב שלא נהגו כלל לומר וקברתיו דלא קאי אלא אמכירו ואינו כן דהא הרב מוהר\"ר איסרלן ז\"ל סמך שם על תשובת מור\"ם שהתיר ע\"פ מל\"ת אפי' בלא וקברתיו ופליג אדברי הרמב\"ם ומאן דעיין בתשובת מור\"ם פי\"ג מהלכות גירושין שבמיימוני ומצא שם מבואר שהתיר מהר\"ם אפילו באין מכירו ולא הזכיר הגוי שם היהודי ובהכי הוי מעשה והכריע מהר\"ר איסרלן לפסוק הלכה כדעת מור\"ם דהוא בתראה ולא כרמב\"ם ועליו כתב מסקנא דמלתא שלא לומר כלל וקברתיו. ולשון כלל נמי הכי דייקא בין במכירו בין באין מכירו. בהא סליקנא ובהא נחיתנא שהאשה הזאת אשת יחיאל מיכל היא מותרת לכל אדם ובלבד שישימו גדולי הדור בעלי הוראות את ידיהם ראשונה בהיתר זה הנראה לענ\"ד כתבתי. נאום אברהם הק' בן א\"מ מוהר\"ר בנימין אהרן ז\"ל:"
            ],
            [
                "וזה אשר השיב לי הגאון הישיש מוהר\"ר אבא הלוי יצ\"ו:",
                "שלמא רבא וכו' כמהר\"ר אברהם נר\"ו. מכתב מכ\"ת הגיעני. מדבש בקצה מטך הנעמתני. לקיים מאמרך צוויתני. למען ציון הלכה לא אחשה. והריני כמצווה ועושה. אך בדברים קצרים. ראיתי דבריך ישרים: אך נפלאתי על מכ\"ת אשר חפשת בחיפוש למצא היתר מן הפונדקית הגוי' וכי כעורה לפניך עדות שהעיד היהודי כמ' דן וכן אנשי' אחרים מן יארטשוב ששמעו כמה פעמים איך שנהרג היהודי מיאנוב והלא ידעת מר דאין צריכין דרישה וחקירה איך שמעו ואין צריכין לבדוק כיצד הוא יודע שמת ועל מה הי' אומר כן וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא כל אלו דברים וכיוצא בהם אינם נעלמים מן כ\"ת: וכן הביא מר דברי תרומת הדשן מה שכתב בסי' רל\"ט סוף דבר מיני ומינך תסתיים באשה הזאת שמותרת לכל אדם גם בענין וקברתיו אין צריך להאריך אשר האריך מר במאי שיש בו די והותר. כ\"ז כתבתי לאהבת מר. כי ידעתי שאין צריך למודעאי אך קיימתי את דבריך אשר צוויתני. ושלום כנפש אהובי באהבת תורתיך. אהרן אבא לוי:"
            ],
            [
                "שאלה אשה אחת יושבת עגונה מבעלה שנהרג במלחמת מאסקווע כפי המבואר בגביו' עדות שהוגבה אם האשה מותרת או לא ואלו הם העדות. במיתב תלתא ב\"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא כמר אהרן בן כמר יוסף והגיד בת\"ע באליו\"ע כו': הגביות עדות לא העתקתי כי ממילא מובן מתוך התשובה:",
                "תשובה קשה עלי למצא היתר לאשה זו כי בכל העדות אין בהם כדי להתיר ומה שהגוים הוכחשו בדבריהם בענין מקרה הריגתו ואיך נתהווה הענין אין בזה מאומה אלו הי' נתברר מדבריהם שמת כמ\"ש הטור בשם הרא\"ש ואיתא במשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג אבל בעיקר העדות אין אני רואה ענין מבורר יורה על מיתתו בראש העדות כמר אהרן בר\"י שהגיד הגוי בזה הלשון און האבין אים צו האקט אינו כלום דה\"ל מגויד שהוזכר בגמרא וכבר איפסקא הלכתא מפי רוב הפוסקים לחומרא דחיישינן שמא סכין מלובנת היתה וחי ואע\"פ שאמרו בגמרא אין מעידין עליו עד שתצא נפשו משמע הא יצאה נפשו מעידין וכאן אמרו הגוי אונ האבין אים גהרגת שהיא יציאת נפש אינו כלום דהכי אורחייהו שקורין למגויד הרוג לפי אומד דעתם מאחר שעמדו מרחוק בתוך המבצר ולא היו יכולים לראות יציאת נפשו י\"ל דחיישינן שאמרו בדדמי כמ\"ש רש\"י ז\"ל בכה\"ג במת במלחמה שאמרה בדדמי פי' דכי חזיא לי' במלחמה שהוא מוכה חרב יראה לנפשה ושבקה לי' ואתאה ואמרה דמת בדדמי לה שבכה\"ג לא חיי עכ\"ל ואם אמרו כך באשה שמתחלה עמדה אצלו שיראה לנפשה ושבקה לי' כ\"ש בנידון זה שמתחלה ועד סוף עמדו מרחוק שבוודאי לפי אומד ומראה עיניהם שפטו והכא לא שייך החילוק שכתב המרדכי והביאו הב\"י סי' מ\"ט והסכים לזה מורי מהר\"ם ז\"ל בתשובה סי' קל\"ז ז\"ל וסברת הלב הוא דלא שייך אותה בעי' עד אחד במלחמה מהו אלא בישראל המתכוין להתיר די\"ל דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה אבל הגוי שמספר מעשה לפי תומו ולא שם לבו לשם אותו דבר אינו אומר ע\"פ הנדמה כי אם כאשר ראה עכ\"ל וזה לא שייך אלא כשעומד אצלו ויכול לראות יציאת נפשו וי\"ל שראה שנפשו יצאה אבל בנידון זה שעמד מרחוק א\"א לו לראות מיתתו כ\"א הנפילה שנפל לארץ וכדומה וכל זה למראה על עינים ודומה זה למ\"ש המרדכי שם שבזה נסתפקו וגמגמו היכא שהגוי סח שראה צף היכי נתן ט\"ע בכוונה וזה שייך ג\"כ הכא היאך אפשר ליתן ט\"ע מה שראה מרחוק. מה שהגיד הגוי עוד ז\"ל אונ האבין חלב אויש אים ארויש גינומין אויש דעם בטן זה ג\"כ אינו הוכחה על מיתתו שהרי בפרק השוכר את הפועלים הוזכר שכן עשו לרבי אלעזר בר\"ש ואע\"פ שאמרו שם שאשקי סמא דשינתא ואעלו לביתא דשישא דמשמע מזה דדווקא בכה\"ג יכול לחיות אין זה קושיא די\"ל דסמא דשינת' הוא כדי שלא יצטער וביתא דשישא י\"ל דבה\"ג וודאי חי שלא מזיק לו הרוח כלל ובלא\"ה ספק חי ספק מת דאיכא דמת מכח הרוח ואיכא דחיי ור\"א לא רצה להכניס עצמו בספק וצווה להכניסו בביתא דשישא כדי שיחי' בוודאי וראי' מהא דאיתא פ' מי שאחזו דף ע' ע\"ב שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה ואיתמר עלה אמר ר' הושעי' חיישינן שמא הרוח בלבלתו א\"כ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו דשחטי' בביתא דשישא ופרכס וכו' נראה מהכא בבירור דבביתא דשישא ליכא בלבול הרוח ובברא הו\"ל שמא וספק ולא ודאי דיכול להיות שאינו מבלבלו כלישנא דחיישינן שמא הרוח בלבלתו ואם כך אמרו בשחט בו שנים דחולשא אחזתו ודעתא שגישת' אית בי' וסופו למות בוודאי אם יניחנו בביתא דשישא אעפ\"כ איכא ספיקא אם יש כח ברוח לבלבל או לא מכ\"ש בקריעת בטן דיכול לחיות בביתא דשישא כמ\"ש בר\"א מכ\"ש איכא למימר שמא אין הרוח מבלבלו וא\"ל אדרבא דהתם וודאי ימות לבסוף ליכא למימר שמא בלבול רוח הקדימו וקירב מיתתו לפוטרו מגלות זהו שמא די\"ל דהמיתה עצמה ממהרת לבא מכח ששחט בו רוב שנים אבל בכה\"ג בקריעת בטן דליכא חולשת מיתה כ\"כ שהרי בביתא דשישא יחי' בברא וודאי מקדים הרוח ומבלבלו וא\"א לחיות ובאיחור ועיכוב הזמן סופו למות מכל מקום והו\"ל כשחט בו שנים דמעידין עליו ומשיאין את אשתו וא\"ל לפי\"ז היאך אמרו אינו גולה דחיישינן שמא הרוח בלבלו או קירב מיתתו וכי בשביל חששא דספיקא ניפטריה מגלות אדרבא אית לן להחמיר מספיקא לחייבו גלות בשלמא אי אמרת סברא ראשונה דאינה וודאי שימות מכח שחיטת סימנים י\"ל דהכי פירושו כמ\"ש רש\"י ז\"ל חיישינן שמא הרוח בלבלו ואלמלא הרוח לא מת ומאחר דאיכא סברא די\"ל דלא מת כלל אלמלא הרוח וי\"ל דפטרינן לי' אע\"ג דהוי ספיקא מאחר דאיכא סברא אלימתא דאפשר דלא מת אבל לפי\"ז דוודאי מת אלא דהחששא הוי מי הקדים המיתה אם השחיטה אם הרוח למה ניחוש לי' ולהקל לפוטרו מאחר דעל ידו סופו וודאי שימות די\"ל דזה לא שייך אלא במילתא דאסורא דראוי להחמיר אבל להוציא גברא מחזקתו לפסוק עליו גלות לא אמרינן ובכל ענין נאמר ושפטו והצילו להפך בזכותו כדאיתא בפ\"ק דמכות במתני' דנמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטל אמר ר' יוסי בד\"א בדיני נפשות פירש\"י ז\"ל דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכות. ועוי\"ל כמ\"ש התוספות דדווקא גבי גלות חיישינן להכי ולא גבי מזיד ושמא יש שום דרשה גבי גלות עכ\"ל וא\"ל דגזירת הכתוב הוא. ונחזור לעניננו די\"ל מ\"מ וודאי הרוח מבלבל בקריעת הבטן וסופו למות יותר מבשחט דהתם וא\"כ האשה מותרת ז\"א דהיאך יעלה על הדעת להעמיד הדין על זה להתיר א\"א מכח סברא בדבר שאינו וודאי וכן בעדות שמואל איכא למיחש לכל מה שאמרנו וכן בעדות יעקב בר\"ש ולא עוד אלא דבעדות דידיה לא הגיד הגוי שאותו האביגדור היה מנאווי הראדאק רק אמר שהמאסקוויטר בא מנאווי הראדאק והביאו אתם יהודי ששמו אביגדור פלחתא ואולי ממקום אחר הי' וא\"ל ע\"ז היאך ידעו ששמו אביגדור פלחתא אם לא היו מכירין אותו י\"ל אולי שמעו מן מאסקוויטר שקראוהו כך דבשלמא בעדות אחרים שהעידו בפירוש שהביאו אתם יהודי אביגדור פלחתא מנאווי הראדאק שמשמע שהוא הי' מנאווי הראדאק לא היו צריכין רק לברר אם הי' שם עוד אחר שהיה שמו כן ואם לא הי' היתה מותרת כי האי דיצחק ר\"ג אבל הכא תבדוק כולי עלמא וכן בעדות שמואל אע\"פ שהיפך הדברים ואמר האבין זיא גבראכט איין יהודי פון נאווי הראדאק אביגדור פלחתא ע\"כ הכוונה שאותו אביגדור הי' מנאווי הראדאק שאל\"כ אלא שהכוונה שהם הביאו היהודי מנאווי הראדאק אבל דירתו הי' במקום אחר יפלא מי הגיד ליושבי המבצר שהביאו מנאווי הראדאק אולי הביאו ממקום אחר מאיזה כפר או עיר ששבוהו שם מאחר דאינש דעלמא הוא אלא וודאי הכוונה שהכירוהו שהוא מעיר נאווי הראדאק אבל בעדות יעקב בר\"ש אין הוכחה כלל שהי' מנאווי הרדאק וא\"כ לא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו דאינה כלום. וכן בעדות כמר יצחק מפי הגוי שאמר לאשת כמר אביגדור הנ\"ל דיין פלחתא איז אוועק איך האב גיזעהן מען האט אים צו האקט אונ מען האט אין חלב ארוש גינומין אונ די כלבים האבין אים גגעשין כל זה אינו כלום כמ\"ש לעיל. אך בעדות אייזיק בר\"י יש לדקדק דלכאורה דגם בעדותו אינו כדי להתירו ואע\"פ שהעיד שגוי אחד הגיד די כלבים האבין אים אויף גיגעשין ולשון זה משמע בבירור בלי שום ספק שהעידו עליו ממש שזו לשון זיא האבין אים וגם שאכלוהו הכלבים עד גמירא ממ\"ש אויף גגעשין משמע שאכלוהו כולם ולא במקצת כמו שאמרו בגמרא ראוהו חיה אוכלת בו לשון בו משמע מקצ' ממנו אבל לשון אויף גגעשין משמ' כולו אכלו מ\"מ לפום הרהיטא הגוי אינו מסל\"ת מאחר כשבא אייזיק הנ\"ל וחנה אשת אהרן אל הגוים התחילה היא לבכות ראשונה וזה הוי כשאלה כמ\"ש בגמרא שילהי יבמות בעובדא דפונדקית והא איה חברינו קאמרי לה ולא הוי מסל\"ת ומשני כיון דחזיתינהו בכתה הוי כמסל\"ת ואף על פי שאח\"כ שאלו איה חברינו מאחר שההתחלה מדידה הוי דהיינו הבכייה הוי מסיח ל\"ת ואם בכייה דידה מתחלה הוי מסל\"ת ממילא בכייה תחלה מאחר הוי כשאלה איה חברינו אלא שיש לצדד ולהתיר שאע\"פ שבכייה דידה הוי כשאלה מ\"מ לא היתה שאלתה עליו כ\"א על ענינה שהיתה שם בשטריזוב ונתגרשה ונמלטה מכח רעש המלחמה ואבדה את כל אשר לה ומחיתה וכן הבינו ג\"כ הגוים שהרי השיבו אותה בדברי תנחומין לומר אנחנו נחזור ונהיה שמה אבל פלחתא אביגדור פון נאווי הרדאק איז איין וועק וכו' מזה מוכח בהדיא שהם הבינו שעיקר בכייתה על גירושה שנתגרשה שהרי השיבו ראשונה על ענין זה ואח\"כ אמרו דרך שמועה כטפל ולא לעיקר דמילתא אבל אביגדור איז אוועק ואם הבינו ששאלתה על אביגדור הו\"ל להקדים ולהשיב על שאלתה אביגדור איז אוועק ולטפל ע\"ז אבר מיר ווערין דארטין זיין. ועוד מאחר שהיה לה לבכות בשביל ביתה שנתגרשה למה נאמר שהגוי הבין שבשביל צרה אחרת שאינה מענינה דהיינו מיתת אביגדור בכתה שאין לה שום נפקות' בזה אם חי הוא או מת כדי להוציא את הגוי ממסל\"ת מאחר שקרוב הדבר בשכל שבשביל צרת עצמה היא בוכה ואם נאמר כן דרך רחוק לחוש בכך אף אנו נאמר בכל מסל\"ת אולי הי' איזה דבר שידע הגוי שמחפשין את היהודי וכדומה ולא הוי מסל\"ת כמ\"ש הריב\"ש בסי' ש\"פ שאין לנו לומר שהגוי הבין הדברים באופן שלא יהיה מסל\"ת והביא ראיה מההוא דפונדקית שכשראתה אותם בכתה שלא חיישינן שכשראתה אותם חשבה בלבה שלשאול את פיה על חביריהם שהניחוהו אצלה כשהוא חולה היו באים כמו שהוכיח סופם אלא שבכאן יש לחלק לחומרא מאחר שההתחלה היתה מן היהודית וכל כה\"ג שאין הדבר ברור שהוא מסל\"ת הו\"ל ספיקא דאורייתא ואוקי איתתא בחזקת איסורא כמ\"ש הריב\"ש בתשובה הנ\"ל ולא רצה לסמוך על דעתו מכ\"ש אנחנו יתמי דיתמי סוף דבר חוכך אני בזה לחומרא ואם יסכימו לפחות שני בעלי הוראה מרבנים קשישי להתירה הנה דעתי בטל ובטלה מעיקרא ולהריסה בנין אקרא:"
            ],
            [
                "שאלה במותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא. ואתא לקדמנא כמר יוסף בר\"ח אשכנזי והעיד בת\"ע כו' ולא העתקתי הג\"ע כי מובן מתוך התשובה:",
                "תשובה הא שמעתא בעי צלותא למיחת לעומקא דדינא בכח דהיתרא כי לכאורה יש לעיין בעדות אלו אי הוי מסל\"ת גמור. ב' שצריך להזכיר שמו ושם עירו או אביו. ג' שמא עברו עליו ג' ימים כשמצאוהו. ד' אי גוי מסל\"ת מהימן בט\"ע. ה' שבמלחמה צ\"ל וקברתיו ויתכן לפי כל העדות הזו הגוי מסל\"ת גמור כדאמרינן פ' בתרא דיבמו' ובגוי אם היה מכוין לעדות אין עדותו עדות כההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי' חיוואי שכיב חיוואי ואינסב רב יוסף לדביתהו והאי עובדא דידן הוי ממש דוגמא דההוא דאמר ווי לפרשא כנזכר בעדות הר\"ר יהודא ליב שאמר הגוי שאדוניו היה מצטער הרבה כשנהרג כי הי' משרת שלו נאמן וכל עבדי אדוניו היו אוהבים לו מאוד כו'. וכן בעדות הרר יוסף שאמר הכפרי לפי תומו אני מצטער בעד זה יוזיל דער איז אזו אום זיין לעבין גיקומין וכן בתחלת עדותו ששמע מן הראש גייאל שהיה מסל\"ת שזה יהודא לאנג יוזיל נהרג במלחמה העט קענין דראן זיין העט מעגין דער היים בלייבן אונ ניט רייטן צווישן די בעלי מלחמות. גם בעדותו של כמר אברהם ששמע מבעל מלחמה אחד שבא מאותו מלחמה ואמר לפי תומו שזה יוזיל נהרג במלחמה לפני באבי הוזין וכן מה שהגיד הטוחן מילנר לפ\"ת שהיה עמו במלחמה ומצאוהו אח\"כ מוטל בין ההרוגים הנה אין לך מסל\"ת גדול ועדיף מכל אלו דכל כי האי גוונא הוי מסל\"ת המוחש שהזכיר הרמב\"ם פי\"ג מהלכות גירושין מסל\"ת כיצד הי' הגוי מסל\"ת ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה כמה טובות עשה עמי או שהי' מסיח ואמר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהי' מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מגוי מסל\"ת מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו וא\"כ הרי בנ\"ד כל דבורי וסיפורי הגוים דומה ממש לכל משמעות דברי הרמב\"ם שספרו משבח זה היהודי וכיצד מת ונהרג ואין לך מסל\"ת גדול מזה שבוודאי לא כיוונו לא להעיד ולא להתיר ועדיף האי מסל\"ת טובא ממסל\"ת דמאן איכא בי' חיוואי ומאן איכא בי' חסא דהתם בא להודיע לאנשי ביתו ממיתתו כמ\"ש רש\"י מאן איכא בי' חיוואי מי מאנשי ביתו של חיוואי שישמע דברי דשכיב חיוואי דיש פנים שבא הגוי להודיע כמתכוין להעיד או להתיר ואפ\"ה הוי מסל\"ת גמור כיון שלא בא לב\"ד ולא שאלו אדם כ\"ש בהא שלא שאל הגוי מי מאנשי ביתו כאן אלא הגיד ליהודים אחרים דרך סיפור השמועה וודאי הוי מסל\"ת גמור ואם נפשך לומר כיוון שלא אמרו העדים שהקדימו הגוים איזה סיפורי דברי' אחרים טרם שאמרו מהריגת יוזיל אלא התחלתו מיד לומר ענין הריגתו נראה כמתכוין להעיד כמסל\"ת וסברא זו כתב הר\"ן שכל שלא הקדים הגוי דברים לא מקרי מסל\"ת כמו שהביא הב\"י דברי הר\"ן והרב ר' דוד כהן החזיק דעתו כאשר האריך בתשובותיו הא לא מילתא הוא שכבר חלקו עליו על הר\"ן והר\"ד כל הפוסקים קדמאי ובתראי וכ\"כ הריב\"ש בהדיא בתשובה ז\"ל ואף אם לא דיבר דברים אחרים כ\"א דבר זה בלבד דומיא דההוא גוי דאמר מאן איכא בי' חיוואי שאע\"פ שהי' מבקש מאנשי ביתו שישמעו דבריו וגם לא סיפר דברים אחרים אלא שאמר שכיב חיוואי נקרא מסל\"ת כיון שלא בא לב\"ד ולא אמר כן בתשובת שאלה וכן הביא ב\"י כי הר\"י טייצוק חולק על ס' הר\"ן ושבכל בתי דינים שהיו בסולניק בימי איתני גאוני עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר באמור הגוי פלוני או ממקום פלוני מת אע\"פ שלא הקדים שום דבר. וכתב הב\"י וכן אמר לי מורי הרב הר\"ר יעקב בי רב שהוא מורה להתיר בפשיטות וכן פסק רמ\"א בש\"ע רק שכתב שיש מחמירין אבל כבר אשכחנא בתשובת האחרונים שהתירו בכה\"ג אפילו לכתחלה וכ\"ש לפי העדות של הר\"ר יהודא ליב סיפר הגוי מתחלה דברים אחרים שהיהודים אין שותין יין עם הערלים וסיפר שיהודי אחד יוזיל הי' משרת אדוניו לא שתה יין כי אם היין שהוליך עמו גם לא אכל בשר בלא מליחה והדחה ואח\"כ מתוך סיפורים אלו בא לסיפור מהריגת יוזיל. וגם ממה שאמר מהמילנר נראה שסיפר מתחלה לכמר אברהם על אודותיו ועל תלאותיו שהי' באותו המלחמה נשבה ביד שונא ואח\"כ הגיד ענין הריגת יוזיל אבל לענין דינא אפילו בלא\"ה הוי מסל\"ת גמור בלי ספק כלל. ועדיין יש לדון ולפקפק בעדות של מוהר\"ר ליב דלכאורה לאו מסל\"ת הוא אחרי שמתוך סיפור הגוי שאל אותו ר' ליב מה הי' שמו של אותו היהודי ואמר הערל יוזיל לאנגי בארגי כו' ותוך הדברים אמר מהריגת יוזיל א\"כ נימא דהוי כמשיב על שאלת היהודי ולא הוי מסל\"ת כדפריך והא איה חברינו קאמרי ומשני כיון דחזיתה בכייה דמשמע דאלו לא התחילה היא לבכות תחלה והיו שואלים איה חברינו לא הוי מסל\"ת א\"כ כיון ששאל אותו ר' ליב מה שמו תחלה לא הוי מסל\"ת דהוי כמשיב על שאלתו הא לאו מילתא הוא ולית דין צריך בשש שהרי מעולם לא ידע ר' ליב על איזה יהודי אמר הגוי שהי' משרת אצל אדוניו והיה נזהר בכל אלה אלא עכשיו רוצה לידע מה שמו של היהודי ההוא וא\"כ לא הרגיש הגוי בשאלת מה שמו שיש ליהודי נפקותא אם הוא חי או מת שיכווין להעיד ולא דמי לאיה חברינו שאלו לא התחילה לבכות לא הוי מסל\"ת דהתם שהניחו חבריהם חולה בפונדקי וחזרו שם ושאלו איה חבירינו הוי עיקר שאלתו על אותו פלוני שהניחו פה אי' הוא אם הוא חי או מת משא\"כ בנ\"ד לא דברו מתחלה מענין מיתה או חיים ולא זכר הגוי שום יהודי בשמו עד שיובן ממאמר מה שמו ששואל על יוזל או ששואל אם הוא חי או מת הלכך לא נפיק מתורת מסל\"ת והוי שפיר מסל\"ת: וגדולה מזאת פסק בתשובת בן לב ששאל יהודי לגוי אם אמת הוא שבאו ליסטים על ג' ספינות והרגום ולא שאל יותר והשיבו אמת וכו' עד שסיפר עמהם ג' יהודים ונהרגו והתיר האשה דהוי שפיר מסל\"ת וכתב כי כמה אנשים שחפצם לדעת שמועות ואע\"פ שאין נוגעת להם ולא היה מוכח מתוך שאלתו שהי' שואל על היהודים וכן מצאתי בתשובת הגאון מוהר\"ר מאיר מלובלין ביהודי שנזדמן עם גוי שבוי ושאל להגוי אם ראה שם בני אדם מאוסטרפליא שלא נתכוון אותו השבוי בתשובתו להעיד על מיתת כמר קלמן רק שסיפרו זה עם זה דרך סיפור דברים כדרך השבוים ממדינה ומעיר אחת וכשמוציא זה את זה דרך אנינות סיפר לו ג\"כ איך שהוא היה שבוי עם אותו קלמן ביחד והיו עובדי' עבודת פרך ביחד עד שמת וגם הדברים מראים שאותו יהודי בעצמו לא נתכוון אז באותו שעה לשאול כלל על מיתת אותו קלמן ולא על מיתת שום יהודי ועוד שלא שאל אותו על שום אדם אם מת או חי אלא ששאל אותו אם ראה עוד שם יותר שבוים מאוסטרפליא והגוי מעצמו אמר לו מקלמן זה וממיתתו מה שלא שאל אותו היהודי א\"כ פשיטא שלא שייך כאן לומר שנתכווין על מיתת קלמן הנ\"ל והאריך שם מאד דהוי מסל\"ת גמור א\"כ בנ\"ד כ\"ש וק\"ו הוא זה מרגיש שכוונת היהודי מסתמא לחקור על היהודים שהיו באותן ספינות מה נעשה בהם כי מה לו לשאול מה נעשה בספינות וכן בעובדא דשבוי יש לומר שהגוי הרגיש שהיהודי חוקר אחר זה קלמן כי מה לו לשאול אם יש שם יותר שבוים מאוסטרפליא ואפ\"ה הכריע דהוי מסל\"ת כיון שלא זכר השואל בשאלתו על שום יהודי בכלל או בפרט ולא על שום איש אם הוא חי או מת כ\"ש בעדות ר\"ל שלא דברו מתחלה כלל משום מלחמה או הריגה או חי או מת רק שהגוי מתחיל לדבר מענין חיצוני משתיית יין ואכילת בשר ור' ליב שאל אותו מה שמו של אותו היהודי שהיה זהיר כך וודאי שאין בשאלה זו רמז והרגיש ונדנוד שהרגיש הגוי שיש ליהודי נפקותא לשאול על יוזל אם מת שהרי עדיין לא ידע אי הוא היהודי ולא דיבר מזה כלום ממיתה או ההריגה הלכך מה שסיפר הגוי אח\"כ שמו ושם עירו ובסוף סיפור דבריו סיפר איך שנהרג הוה מסל\"ת גמור בלי פקפוק כלל ואפשר לומר שאפילו אם היה שואל ר' ליב היכן הוא אותו היהודי והיה הגוי משיב לו כל המאורע הוי מסל\"ת כיון שראשית דברי הגוי התחיל במסל\"ת לומר שאצל אדוניו הי' יהודי אחד שלא שתה יין כו' אפילו שאלוהו אח\"כ מה טיבו של אותו היהודי והיכן הוא וכיוצא בו לא נפיק תו מתורת מסיח לפי תומו דהכי משמע מהא דפריך והא איה חברינו קאמרו לה ומשני כיון דחזיוהו בוכיה אמרו לה איה חברינו אמרה להו מת וקברתיו כו' וכתבו הרי\"ף והרא\"ש שמעינן מהכא דהיכא דהתחיל הגוי מסיח ל\"ת אף על גב דהדרינן ומגלין מילתא מינן שפיר לא נפיק מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו והנה בעובדא דפונדקית שהרגישה שבאים על אודות חבירם שהניחוהו חולה בפונדיק לחקור אחריו אם הוא חי או מת וכן כתב בתשובת הריב\"ש וז\"ל וכן בפונדקית כשראתה אותם ניחוש דחשבה בלבה לשאול פיה על חבריהם הם באים שהרי הניחוהו אצלה חולה אלא שאין לנו אלא על מה שעינינו רואות ואזנינו שומעות דכל שהוא מסל\"ת כו' אין לנו לחוש יותר כ\"ש בנ\"ד שאין מקום לחוש שהגוי יחשוב בלבו שישאל היהודי ע\"ז האיש יוזיל שלא זכרו ולא פקדו ולא עלה על לב לדבר מעין הריגה או מיתה מאיזה יהודי אלא הגוי התחיל לספר לפ\"ת ענינים אחרים מן יהודים אפילו אם הי' שואלים מה טיבו והיכן הוא וכיוצא בו לא נפיק מתורת מל\"ת כ\"ש שלא שאל אותו כלל היכן הוא אלא מה שמו של אותו יהודי שאתה מספר ממנו שאינו יודעו ומכירו דהוי מסל\"ת גמור כל זה כתבתי לרווחא דמילתא שאפילו עדות ר' ליב הוי מסל\"ת גמור ק\"ו לפי עדות האחרים דהוי מסל\"ת גמור מכל צד וצדדים הלכך אין לפקפק בשריותא דהאי איתתא מכח דין מסל\"ת דהוי מסל\"ת ברור בלי ספיקא כלל:",
                "השתא אתאן לברר דין השני שצריך להזכיר שמו ושם אביו או שם עירו בנ\"ד בעדות כמר יוסף לא הזכיר רק שמו יוזל בלבד מראש ועד סוף ולא שם אביו ולא שם עירו וכמה יוסף איכא בשוקא. ודוחק לומר מה שהזכירו הרא\"ש דער לאנגי יוזל הוי כמו סימן הא ס\"ל דארוך וגוץ לא הוי סימן גם בעדותו של כמר אברהם לא נזכר רק שם יוזל בלבד. גם בסיפור המילנר לא נזכר שמו אלא דער יהודי סתם אולם גם האי חששא ליתא לא מיבעיא בעדות מוהר\"ר ליב שאמר הגוי כמה ראיות שזה שהוא שאמר יוזל לאנגי נרגי ושאלתי את העד ר' ליב פה ק\"ק ווינא שעל מה נקרא כך ואמר שהוא כפר אחר נקרא לאנגי נרגי שהי' דר שם אותו יוזל מתחלה ועל שם אותו כפר נקרא כך גם אמר מקום שם עירו שדר בו עכשיו בהוך עמיז שנשא אשה ב' מיל מטונקיל שפיל אין לך עדות ברור מזה דקושטא דמילתא הוא שזה הוא יוזל ולא אחר אלא אפילו לדברי העד יוסף ששמע מהראש ושמו גייאל שהסיח לפ\"ת שהיהודי דער לאנג יוזל שלשון דער לאנג יוזל משמע שהי' מדבר ומכירו ויודעו לזה יוזל אשר יאמר עליו כי הוא זה וכן בעדות הכפרי שראה בב\"ד מיך רייט מיט דעם יוזל משמע הידוע וניכר להם כבר ובעדות של כמר אברהם הדבר מוכח יותר ששמע מבעל מלחמה שבא מאותו מלחמה שהי' יוזל שם והסיח לפי\"ת וויא דער יוזל הנ\"ל איז גהרגת גיווארין אין דר מלחמה הנה מ\"ש זה יוזל הנ\"ל רוצה לומר מה שזכר בתחלת עדותו כמר יוזל ב\"ר שמואל מעיר הוך עמיז ועליו אמר הבעל מלחמה לפ\"ת שנהרג והוי כאלו נכתב בעדות דער יוזל מהוך עמיז כיון שכתוב הנ\"ל אך שהב\"ד קצרו וכתבו הנ\"ל שסמכו על מה שפירשו שמו ושם עירו ומה גם בעדות אברהם איך האב גימאלין בייא איין מילנר דארט אובן וויא דער יוזל איז דער היים גיוועזין משמע בפירוש שהגוי הטוחן הי' דר שם סמוך לעירו ממש מכירו בטוב והי' עמו במלחמה ההוא אצל אותו הראש והנה מה שאמר יהודי הנ\"ל וודאי כי על יוזל זה אמר מעיר הוך עמיז הגיד שהוא הי' יודעו ומכירו ואפילו לא הי' אומר מהוך עמיז בפירוש הו\"ל כאלו אמר זה יוזל שמכאן שהרי שם הי' דר הגוי וכאן נמצא כאן הי' ומה הי' לו להזכיר שם העיר שהוא עומד בגבולה וסמוך לה. אחר איזה חדשים שנים באו אלי פה ווינא העד אברהם וחקרתי אותו ואמר שהוא הי' לו היכר גדול עם זה יוזל וזכרו בשמו ושם עירו וגם ידוע לו כי יוזל הלך למלחמה עם הראש גייאל וגם זה המילנר ואברהם הי' דר בכפר סמוך להם כמו חצי שעה אלא שהב\"ד קצרו בכתבם וכתבו יהודי הנ\"ל רומז לזה שזכר אותו בתחלת עדותו כמש\"ל:",
                "נוסף על כל העדות הנ\"ל הגידה האשה העגונה עצמה פק\"ק ווינא בפני הב\"ד גופא דעובדא היכא הוי שראש גייאל הי' דר בעיר הוך עמיז ובעלה יוזל הי' רגיל אצלו ואהוב לו מאד וכאשר ביקש הראש לצאת למלחמה דיבר על לב בעלה יוזל שיצא עמו בצבא הוא יהי' המוציא והמביא כל צרכי חיילותיו והלך עמו ואחרי שהגיע הקול שנגפו החיל של אותו הראש ושב מהמלחמה יצאה גם היא לקראתו ובכתה אמר לה הראש צר לי על בעלך שנהרג במלחמה וביותר צר לי עליך בצרת נפשך שנשארת שכולה וגלמודה מבעלך הנה גם עדות זו הוה מסל\"ת כי לא נתכוון לא להעיד ולא להתיר אלא להודיע לה המאורע דומה לההיא דהוי קאמר מאן איכא בי' חיוואי שבא להודיע לאנשי ביתה שמת חיוואי ולא הי' חייש דדילמא חיוואי אחר הי' כיון שבא להודיע לאנשי ביתו מסתמא הי' מכיר ויודע לזה האיש חיוואי כי הוא מאנשי בית זה וע\"כ לא הוצרך לזכרו בשמו כלל דעלה קאמר שמת בעלך ועוד כיון שידוע לכמר אברהם העד גם להאשה שבעלה יוזל הלך עם זה האיש הראש ואפילו הי' אומר סתם היהודי שהלך עמי למלחמה נהרג כיון דידעינן שלא יצא יהודי אחר עמו למלחמה רק זה יוזל כמ\"ש פרק בתרא דיבמות אבא יודן איש ציידן אומר מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך ובא גוי ואמר חבל על יהודי שהי' עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו וכתב הרא\"ש כיון שאמר כך אין לחוש שמא יהודי הראשון הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו כו' וא\"כ ק\"ו הוא ומה התם אפשר שלא הכירו ולא ידעו כיון דידעינן שיצא עמו הגוי מכאן תנשא אשתו ק\"ו בנ\"ד שהכירו וידעו הראש וידוע שזה יוזל הלך עמו מכאן למלחמה ואמר בשובו אל אשתו צר לי על בעלך שנהרג וודאי קושטא דמילתא בלי ספק כלל כי זה הנהרג הוא יוזל בעלה של אשה זו עגונה. עוד חקרתי את פי העד הרב ליב גם האשה אם לא הי' איזה יהודי שנקרא יוזל או אם לא הי' חסר עוד איזה יהודי מהוך עמיז ואמרו לי כי לא נקרא שום יהודי בשם יוזל בהוך עמיז ולא בכל אגפי' מסביב גם לא הי' חסר שום יהודי באותו עיר רק זה א\"כ וודאי גם לפי עדות יוסף ואברהם ליכא לספוקי ביוזל אחר כיון שלא נקרא אחר בשם זה ובפרט בעדות יוסף שהזכירו לאנגי יוזל והוה כמו שם כינוי שנקראו כך לאנגי יוזל והכינוי מועיל כמו שם אביו ושם עירו וכך מצאתי בתשובת ממהר\"ש ממודינא בגוי שאמר כי מצא וראה יעקב עזור מת וכתב כיון שזכר אותו בשם יעקב עזור אע\"ג שלא הזכיר שמו ולא שם עירו הוא עדיף טפי כי שמו ושם אביו אפשר שתמצא עוד יוסף בן שמעון שזה שכיח טובא אבל יעקב עזור אם לא נמצא אחר שנקרא כך וודאי הוא בעל אשה זו כו' ותו בעדותו של אברהם שהמילנר היה דר שם סמוך להוך עמיז אעפ\"י שלא הזכיר שם עירו סגי כי מסתמא על יוזל שדר במקום ההוא קאמר וכה\"ג כתב בתשובת מוהר\"ר מאיר בגוי אחד שהעיד שנהרג אותו היהודי ישראל שהי' רגיל לשחוק קארטין כיון דידעינן שלא החזיק כאן עוד א' שנקרא ישראל ורגיל לשחוק בקארטין אלא זה הוי כאלו הזכיר שמו ושם עירו ועדיף מיניה דהא פשיטא דלא אמר על עיר אחרת אלא על זאת שהי' רגיל ודר בה ומכיר היהודים כו' דאע\"ג דהוחזקו כמה אנשים שהיו נקראים בשם ישראל ליכא למיחש חדא שלא הוחזק לנו פה ישראל אחר שהי' בתואר זה שהי' רגיל לשחוק בקלפים אלא זה ודמיא לההוא דאמר ווי לפרשא זריזא כו' ועוד שלא נפקד ממנו איש שהי' שמו כשמו שניחוש שמא ישראל אחר הוא והאריך שם ומכ\"ש בנ\"ד שהי' יודעו ומכירו ורגיל אצלו שהי' דר סמוך לעירו והזכירו בשמו וגם לא הי' שם איש אחר הנקרא בשם יוזל וודאי שלא כיון על יוזל אחר ועל עיר אחרת כ\"א זה וקושטא דמלתא הוא שזה יוזל בעלה של העגונה מרת הנלי הנ\"ל. וכבר כתב הרא\"ש כלל נ\"א ומהרי\"ק שורש קכ\"ה והביאו מהרמ\"א בש\"ע סי' י\"ז ס' י\"ח ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכר שם עירו כ\"ש כאן דכולהו טיבותא אית כאן לשריותא דהאי איתתא בלי ספקא כלל:",
                "עכשיו נבא לבאר הדין השלישי דליכא למיחש שמא מצאוהו הרוג לאחר ג' ימים דתו אין מעידין עליו חדא שהעד כמר אברהם הגיד לנו כי המילנר הגיד לו בפירוש כי מיד בו ביום אחרי רעש ומהומת נפילת המלחמה באו על החללים השונאים רק לפשט ולחפש וא\"כ מצאו היהודי הרוג בו ביום ותו בר מן דין אפילו היכא דיש ספק אי הוי תוך ג' או לאחר ג' הא כבר פסקו הפוסקים קמאי ובתראי הטור והרא\"ש והרבה מהמחברים דכל היכא דיש להסתפק אם הוא תוך ג' או אח\"כ תלינן להקל דמסתמא תוך ג' הי' דהעמיד חי על חזקתו והשתא הוא שנהרג וגם כיון שבעלי המלחמה פשטו החללים מסתמא עושים כך מיד אחר ההריגה או למחרתו ואין מעכבין עד אחר ג' ימים והגם שיש מחמירין שאין תולין להקל כבר כתבתי בתשובה שכל מקום שיש פלוגתא בסוף העדות אזלינן בתר המקילין וכ\"ש שבזה אומדנא דמוכח דמסתמא תוך ג' פשטו החללים וק\"ו שאברהם העיד שהמילנר אמר לו בפירוש שמיד בו ביום הי' המעשה שפשטו החללים הלכך ליכא להא חששא כלל ואזדא לה גם ספק זה:",
                "מעתה יש לנו לברר דין הרביעי שמא אין לסמוך אטביעת עין של גוי מל\"ת כי גם שהעיד כמר אברהם בפני שהמילנר אמר שהכירו יפה בט\"ע כי הוא היהודי יוזל מ\"מ הא בתה\"ד סי' רל\"ט כתב בשם הגה\"ה א\"ז אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש הוא וצריך ט\"ע וכל ט\"ע צריך עיון וט\"ע מסל\"ת שאין דעתו להעיד אלא שאמר ממילא לא סמכינן עלי' מ\"מ גם הא חששא ליתא שכבר הכריעו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דכל מה שמועיל ט\"ע בישראל המעיד ה\"ה מועיל בגוי מסל\"ת שאמר שהכירו בט\"ע ואפילו עדו' האחרים שלא אמרו בפירוש שהכירוהו בט\"ע אמרינן דמסתמא כיון שאמרי מצאנו פלוני הרוג וודאי הכירוהו היטיב בט\"ע כמ\"ש הרב המגיד אהא דכתב הרמב\"ם אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שואלים אותו האיך ראית ובמה ידעת כו' וכתב הרב המגיד דהיינו דווקא אם העד או העבד לפנינו לשואלו אבל אם אינו לפנינו רק זה שמע מפי העד והגוי סתם מת או נהרג פלוני לית לן בה מאחר שהעד או הגוי אינו בפנינו ודבר שאי אפשר לשאול לא חיישינן שטעה בט\"ע ואין דנין אפשר משאי אפשר וכן כתב המרדכי פרק ב' דיבמות וכן בהגהות דיש לסמוך אט\"ע של גוי מסל\"ת ויש לפרש שגם בעל תה\"ד לא תפס סברא זו לעיקר אלא לרווחא דמילתא כתב כן שהרי בכתבים ופסקים סימן רנ\"ג כתב בגוי שמצא את כמר לעמל הרוג והתיר ע\"י ט\"ע וכן מצאתי בתשובות מוהר\"ר מאיר סי' קל\"ז שהאריך דגוי מל\"ת נאמן בט\"ע והוכיח דאי ס\"ד דאין גוי מסל\"ת נאמן בט\"ע מה מועיל כשאומר וקברתיו וכי לא זזה ידו משעת הריגה עד שעת קבורה אלא מסתמא אומר שמצאו אח\"כ הרוג ואי ס\"ד שלא תועיל ט\"ע שלו שמא הרוג אחר מצא וקברו עכ\"ל וכן נראה מכל הני עובדא בגמרא שכיב חיוואי שכיב חסא דלא חיישינן שמא לא הכיר אותו בט\"ע וכ\"כ מורי מוהר\"ר משה איש חי והביא ראי' מתשובת בן לב שכתב ולא מצינו חילוק זה בין ט\"ע ישראל המעיד ובין גוי המסל\"ת ע\"י ט\"ע לא בתלמוד ולא בשום אחד מהפוסקים המפורסמים וכן בתשובת בנימין זאב אירע מעשה כזה שנטבע יהודי והכירוהו שכיניו גוים בט\"ע והתירו אשתו מוהר\"ר בנימין זאב ומו' עובדי' ומוהר\"ר חיים מאיר וכן התיר חמי הגאון מוהר\"ר בנימין בעל משאת בנימין כמה עגונות ע\"י ט\"ע דל\"ת וכתב וז\"ל וכן ראיתי כל רבותי נוהגין להתיר בגוי מסל\"ת ע\"י ט\"ע שלא לדקדק עוד עוד יותר כו' ורבותיו היו גדולי עמודי הוראה מהרש\"ל ז\"ל ומהרמ\"א ז\"ל א\"כ עלה בידינו גם דין זה להיתרא בלי פקפוק וספק כלל:",
                "ועדיין חל עלינו חובת ביאור הדין החמישי והוא העיקר שהכל תלוי בו דק\"ל במלחמה בעי למימר וקברתיו משום דאמר בדדמי ס\"ד כל הני איקטול והוא פליט וזימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה וודאי מת איבעיא להו ע\"א במלחמ' מהו כו' ולא איפשטא ופר\"ח והראב\"ן והרמב\"ם ורוב הפוסקים לחומרא דספיקא דאורייתא הוא ובנ\"ד זה יוזל נהרג בתוך קשרי המלחמה כנראה בעדות של יוסף וא\"כ ניחוש לבדדמי הא נמי נידון להיתרא בס\"ד לא מיבעי' לדעת מקצת רבותא דאפילו בשעת מלחמה אין צריך לומר וקברתיו והוא סברת הראב\"ד והרמב\"ן וסייעתו אלא אפילו לדברי המחמירין שפיר דמי וליכא למיחש כלל בנ\"ד לא מיבעיא לדברי העד הראשון יוסף שראה כתוב ביד הנער בב\"ד שאמר הפויאר שהוא סייעו לקוברו בלשון אשכנז איך האב אים גיהלפין איין שארין שזה הוי ממש וקברתיו ואין לומר שעדו' יוסף לאו עדות מעליא הוא דלא שמע בעצמו מהפויאר אלא שראה כך כתוב בכתב הב\"ד האי נמי לאו מסל\"ת הוא שהרי אפילו מצאו כתוב בכתב ישראל וכתוב בו פלוני בן פלוני מת אעפ\"י שאין יודעין ומכירין מי כתב הכתב ומיד מי יצא מועיל ותנשא אשתו כמ\"ש הרמב\"ם פלוגתא דירושלמי כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג וידוע שהו' כתב ישראל תנשא אשתו והרבה מהפוסקים אפילו בלא נתקיים כתב של אותו עד כיון דקיום שטרות דרבנן בעדות אשה עגונה לא תקינו רבנן כ\"ש וק\"ו כי זה הכתב הי' מעשה ב\"ד שהוגבה ברנקווייל מחמת העגונה הנלי בת מוהר\"ר יוסף והי' כתוב בו מה שסיפר הפויאר לפ\"ת כו' וכמר יוסף העיד שהכיר החתימה של הב\"ד שהיו חתומים עליו וודאי וברור הוא דראוי לסמוך יותר מאלו הי' כתב בעלמא לא נודע מי הוא הכותב וליכא למיחש לזיופא שמא אותו הנער הביא ב\"ד מזויף כיון שהזכיר ליתן לו מעות כ\"ט ר\"ט דזה לא חיישינן שהרי הוא לא העיד כלום דנימא הנוטל שכר להעיד עדותו בטל אלא שכר טרחו ועמלו שהביא הב\"ד מארץ רחוקה בא ליטול הלכך ליכא למיחש לזיופא כיון שכמר יוסף אמר שמכיר אותן החתימות של הב\"ד שהיו חתומים עליו. ואפילו לפי עדות כמר אברהם שראה היהודי הנ\"ל מוטל בתוך ההרוגים ואמר להשונאים שזהו יהודי חבר שלו והיה עמו בחיל א' והפשיטו אותו וחפשו מעות בבגדיו הי' שלא בשעת הרוגי מלחמה אלא אח\"כ מצאוהו הרוג ובכה\"ג אפילו הרמב\"ם לא חייש לבדדמי כמ\"ש הב\"י סעיף י\"ח בשם הר\"י סאגיש נרו דלא הצריך הרמב\"ם לומר וקברתיו אלא כשהגוי נמצא בעת מיתתו או הריגתו חיישינן דלמא אמר בדדמי אבל היכא שלא נמצא שם הגוי בעת ההריגה מודה הרמב\"ם שאצ\"ל וקברתיו וכן משמע במרדכי דבמקום שאומר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג אח\"כ והכרתיו יפה בט\"ע דהא לא איבעיא לן דפשיטא דנאמן כו' דלא שייך לומר בדדמי דלא שייך אלא בהריגה שיש לומר על הספק אבל באמת הדבר מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום א\"כ בנ\"ד כיון שהמילנר אמר שמצאו אח\"כ הרוג בתוך ההרוגים אין צ\"ל וקברתיו. וכ\"ש שאמר המילנר כי חפשו אצלו מעות ולא מצאו אצלו הרי טלטלוהו כאבן דומם וזה הוי כאלו אמר וקברתיו דהא וודאי מת הוא כמ\"ש הר\"ן בתשובה וז\"ל הוו זהירין דלא בעינן דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהם ברורים שאין לספק בו אם אומר בדדמי כגון דאמר אני נגעתי בו אחר שמת או שניתיו ממקום למקום סגי וכו' וכן כתב המרדכי והריב\"ש ושאר פוסקים דקברתיו לאו דווקא אלא כל שנתעסק עמו בטלטול ממקום למקום כטלטול המתים וההרוגים ולא הי' נודד כנף פוצה פה ומצפצף הרי נתאמת שמת ותו לא בעי לומר וקברתיו וק\"ו לפי מה שאמר המילנר כי קרעו כריסו וחפשו בתוכו אם יש מעות במעיו מקום שהנפש והחיות תלוי בו שאין לך מיתה ברורה מזו הלכך הוי עדות מעליא וברורה לענין וקברתיו להתיר האשה העגונה הזאת לאינסובי לכל גבר דיתיצביין ולית ספיקא כלל בכל הנך חמשה דינים כדביררנו בס\"ד:",
                "ואמנם לרווחא דמילתא נברר עוד הא מילתא דלכאורה העדיות מוכחשת שבעדות יוסף אמר ששמע מהראש גייאל לפי תומו שנהרג יוזל וכן שמעה האשה מפיו ובעדות כמר אברהם כתב אותו הראש לאחיו גייאל בכתב אונ פון דעם יהודי שלי לא נוכל לשמוע ממנו חושש אני שנהרג א\"כ הי' מסופק ולא ידע דבר ברור אם נהרג ואיך אמר אח\"כ לפי תומו שנהרג בוודאי הא לאו הכחשה הוא כלל כי אפשר שהכתב שכתב הי' מתחלה מיד אחרי הרעש ובהלה של ההריגות שעדיין לא נודע מי נהרג או מי ברח אבל אח\"כ כאשר שקטה המהומה חקר הראש והלך וראה אותו הרוג ונסתלק הספק שנסתפק מתחלה ואמר אח\"כ דבר ברור שנהרג בוודאי. עוד סותר לכאורה עדות יוסף שראה בכתב הב\"ד שהפויאר אמר וקברתיו ובעדות אברהם אמר המילנר אמר אברהם שקרעו כריסו ולא קברוהו הא לאו הכחשה הוא כלל ששניהם יכולים להיות שהמילנר מצאו הרוג בו ביום מיד אחר ההריגה שנתפשטו השונאים ובאו על החללים לפשט ואז קרעו כריסו ולא התעסקו לקוברו כי נחפזים ללכת והניחוהו מושלך בין ההרוגים אח\"כ בו ביום או למחרתו דרך הכפרים הסמוכים לקבור ההרוגים שלא יהיו מושלכים כדומן על פני השדה ומקפידים מאד על ככה וא\"כ אין זה הכחשה כלל ועוד דמ\"מ מצטרפים כמ\"ש זה אומר מת וזה אומר נהרג הואיל וזו וזו מודים שמת ואינו קיים הרי זו תנשא אשתו וכן בנ\"ד זה אומר מצאו הרגו וקרעו כריסו וזה אומר וקברתיו סוף סוף שניהם אומרים בוודאי שמת ואינו חי אין זה הכחשה וכ\"ש שאפשר ששניהם אמת כדאמרן:",
                "עוד לכאורה הכחשה בעדות יוסף אמר הכפרי כי נהרג בפני עיר מעמיגנן ובעדות אברהם אמר בעל מלחמה כי נהרג אצל באבי הוזין גם זה לאו כלום הוא כי שאלתי וחקרתי את פי העד כמר אברהם שהוא יודע ומכיר את המקום שהי' מלחמה ואמר שם שהיתה המגפה בין מעמיגגן ובין באבי הוזין הן שני כפרים סמוכים כמו חצי שעה נמצא שניהם אמרו אמת שזה הלך מצד עיר מעמיגגן ומצאו הרוג אמר בפני מעמיגגן וזה בעל מלחמה הוא מצד השני מבאבי הוזין ומצאו הרוג אמר בפני באבי הוזין כלל העולה כי כל מה שכתבנו בשריותא דהאי איתתא מרת הנלי סליק כהוגן ומילתא יציב ושמעתתי ברירא והלכתא קושטא דשריא להנשא ואמנם שיסכים עמי עוד אחד מבעלי הוראה מיני ומיני' תסתיים מלתא נאם הצעיר חיים מנחם מן בן לא\"א באר יצחק זצלה\"ה חותם פק\"ק ווינא יום ד' לסדר למען שיתי אותותי אלה בקרבו כל הנשמ\"ה לפ\"ק:"
            ],
            [
                "ממהר\"י בר בצלאל בענין עגונה והג\"ע מבואר מתוך התשובה",
                "תשובה והנה בעדות זאת נ\"ל שאשתו של ר' שמואל שריא להנשא שהרי העיד הגלח ל\"ת איך שראה אותם הרוגים ומתים ואפי' במלחמה נאמן עד א' אם אמר ראיתי הרוג אח\"כ והכרתי יפה בטביעות עין בהא לא מבעי לן דפשוט דנאמן דלא יהא ע\"א גרוע מאשה דאם אמרה מת על מטתו דנאמנת דלא שייך בדדמי אלא כשאמרה מת במלחמה אבל באומרת דבר מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום וכ\"ש בגוי מל\"ת כמ\"ש באותה הג\"ה במיימוני פ\"ג מהלכות גירושין והמרדכי הביאו בסוף יבמות וז\"ל וסברת הלב דלא שייכא אותה הבעי' גבי גוי דאינו נאמן אלא במסיח לפ\"ת דבשלמא ישראל המתכוין להתיר ר\"ל דנתן דעתי' בשעת מלחמה להעיד ואמר דדמי בדדמי ודבר ההוה להיות אבל גוי המספר מעשה ל\"ת ואין כוונתו לשום דבר אינו אומר אחר הנדמה כ\"א כאשר ראה וכו' וכן הסכימו הר\"ר נתן ב\"ר שמעון ור' שמחה בר שמואל הרי שהאמינו לגוי במסל\"ת אפי' במלחמה ועל הסי' שאמר הגלח שהיית' גבשושי' גובה בחוטמו הוי סימן מובהק כמו שמביא מהר\"ר איסרל מא\"ז בתשובתו סימן רל\"ט אף את\"ל שאותו הלשון שאמר הגלח דען עור\"ף א\"ב גישלאגין דהיינו שחתכו את ראשו ואינו מחובר לגוף ולא מהני סימן זה הרי כתב הרא\"ש בפ' האשה וז\"ל הא דאמר אין מעידין אלא פרצוף פני' כתב ר\"ת בספר הישר היינו כשאין שם אלא הראש אז אינו יכול להכירו בטביעת עין אם לא שיהא כל הפרצוף שלם עם החוטם כו' הרי דבראש לחודי' מהני ט\"ע וכ\"ש סימן מובהק עם ט\"ע כאשר משמע מתוך העדות שהי' מכיר אותו בטוב שפעמים רבות שתה עמו כאשר העיד ג\"כ הגלח ל\"ת ומסיק באשר\"י דאף אם נחבל בפניו שאין לו להעיד עליו תוך ג' ימים מ\"מ אם נמצא הרוג ומכירין אותו בט\"ע ואין ידוע מתי נהרג תולין אותו שהוא תוך ג' והרי אותו הגוי הכיר אותו בט\"ע והזכיר את שמו ומעשיהו ומלאכתו שהי' מתעסק ושהוא הי' ראש לכולם וכ\"ש שהעיד הגוי אני קברתי את שמואל בידי שאשתו מותרת ובוודאי לאותו שמואל כיון שהי' ניכר בשמו לכל שהי' ראש לשם קודם זה והכל היו מכירין אותו ובוודאי כשאמר הגוי אני קברתי את שמואל אותו שמואל קאמר כדאמר בפ\"ב דיבמות ההוא דהוי קאמר ואזיל מאן איכא חיואי שכיב חיואי ואינסב' רבא ואיתימא יוסף לדביתהו ומנא ידעינן הי חיואי קאמר אלא וודאי אדם מפורסם הי' שהי' הגוי מכיר אותו ולא כיון באמרו שכיב חיואי ואינסב' לאשתו ויכול להיות שאחר שראה אותו הגלח הרוג קברו אותו מתוך חשיבותו ואע\"פ ששאר גוי מל\"ת איך שנטבע והפוחז צוה להטביעם ודאי אמרו בדדמי או שמא לאחר שנהרג הטביעם במים שאין לו סוף אבל מה שהגיד הגלח ל\"ת הוא האמת ועל כן אשתו מותרת להנשא לאיש בלתי ספק ורוח אחרת נא' יצחק בר בצלאל ז\"ל הגר בוולאדמיר: הועתק מחתומי דברי שלמה לוריא מהרש\"ל לוריא:"
            ],
            [
                "יפה כיון הגאון לפסוק הלכה למעשה להתיר האלמנה שרה אשת רבי שמואל ז\"ל הי\"ד עזריאל אכן סמך על בקיאותו וגדולתו והחריץ הדין בקצרה ולא האריך כפי הצורך ולא נשאר מן השועלים קטנים המחבלים כרמים ומקנטרים בהלכה לפקפק ולאסור המותר ולהתיר האיסור ולטהר השרץ בק\"ו. כי יש בראיותיו מקום לדיין לחלוק בפרט היכא שהעדות מוכחשת ואם הגוי נאמן במל\"ת אף בלא קברתיו גם צ\"ע אי מהימן להכירו בט\"ע אחר שמת בפרט היכא שהכירו כבר. גם לא נשמר מזה שאם יוציאו בעל דבבא קול אחר שלא מת כאשר גלוי לי שכמה פעמים להכעיס אבי האלמנה הקצין כמר דוד ומשפחתו הוציאו קול ההרוג בא ברגליו כי יש עליו קנאת סופרי' בכל מדינות ליטא. א\"כ יבא הדיין ויחלוק לומר לכתחלה לא תנשא או יאמר שבפסולי עדות ילכו אחר הרוב ואף אם נשאת תצא. גם לא נשמר מזה שלא יאמר החולק שמא עדות הגלח הי' כתשובת שאלה למה ששאלוהו ולא יקרא מל\"ת. כל זאת הי' לו להשמר וללבן את דבריו אלא שסמך על רוב גדולתו והניח מקום לאחרים להתגדר בהם והנני הגודר פרצת ישראל לבנות גדר מזה ולגדור הבית מד' רוחותיו בס\"ד כפי אשר יראיני מן השמים:",
                "למען בת ציון עיר דוד לא אחשה ואשקוט עד אוציא כנוגה צדקה להלבישה בגדי ישע מעיל צדקה ולהסיר בגדי אלמנותה וככלה תעדה כליה כבנות ירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות. שנינו במשנה פ' אחרון דיבמות אפי' שמע מן הנשים אומרות מת פלוני דיו ר' יהודא אומר אפילו שמע מן התינוקו' אומרות הרי אנו הולכים לספוד ולקבור איש פלוני שמת בין שהוא מתכוין ובין שאין מתכוין ר' יהודא בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין שבגוי אם הי' מתכוין אין עדותו עדות ובכל הך מתני' לית בה פלוגתא אלא הלכתא ככולה ואפי' תלמודא במסקנא למתני' הא דאמר בגוי אם הי' מתכוין כו' ל\"ש אם מתכון להתיר כגון שבא לב\"ד ואמ' איש פלוני מת והשיאו את אשתו ל\"ש אמר סתם איש פ' מת דהוי מתכוין להעיד אין עדותו עדות ופריך אלא בגוי דעדותו עדות בלא מתכוין היכא משכחת לי' במל\"ת כי ההיא דהוה קאזיל ואמר מאן איכא חיואי שכיב חיואי פ' אם יש א' מאנשי ביתו חיואי שישמע דברי כי מת חיואי ואנסבוה ר' יוסף לדביתי' ההוא דהוי קאזיל ואמר ווי לפרשא זריזא דהוי בפומבדיתא דשכיב ואסבה רבא ואיתימא רבי יוסף לדביתהו:",
                "והנה י\"מ שמעולם לא נקרא מל\"ת אלא כשקדם לו הסיפור כגון מאן איכא חיואי כו' אין סיפור לאחריו איש טוב הי' וכמה נאה הי' והדומה לו וכן משמע מדברי הרמב\"ם והטור שכתבו כיצד מל\"ת כגון שאמר אני ראיתי לפ' שמת כמה הי' נאה או כמה טובה עשה עמדי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו לשם עדות כו' משמע שאם אמר פ' מת לחוד אפי' שלא בפני ב\"ד שיכול להיות שאינו מתכוין להעיד מ\"מ אין עדותו עדות דאדרבא בעינין הוכחה שלא נתכוין להעיד. וי\"מ אפי' אמר מת לבדו סגי וקרוי מל\"ת ולא מיקרי מתכוין להעיד אלא בבא לפני ב\"ד ואמר פ' מת אבל אם אמר פב\"פ מת או פ' ממקום פ' סגי. וכ\"כ מהר\"י קאר\"ו בשם גדולי' אשר היו אצלו ולפניו שכך התירו הלכה למעשה הר' דוד כהן בתשובתו בנה יסודו על דברי הר\"ן שכתב בתשובתו ז\"ל ולענין מה שאמרתי כי גוי שבא לפנינו ואמר מל\"ת איש פ' מת לבד אם נאמר שהוא מתכוין להעיד כל זמן שלא יקדים דברים אחרים דומי' דמאן איכא בי חסיא וחבל על פלוני ודומיהן אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שאומר מל\"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר ואינו נאמן וכולי עובדא דגמרא הכי איתניהו והכי מוכחא ע\"כ:",
                "והנני אומר שדעתי מסכמת לדעת הר\"ן ואף שכת החולקי' אומרים שראיותיו חלושות דאפשר לומר בכולן מעשה שהי' כך הי' בכאן לא שייך למימר הכי מדקאמר תלמודא היכי משכחת לי' ומייתי הני עובדא משמע דוקא בכה\"ג ועוד דאי כדבריהם דכל כה\"ג הוי מל\"ת א\"כ מאי פריך תלמודא אלא בגוי דעדותו עדות היכי משכחת לי' הלא בכל ענין עדותו א\"ל שמתכוין להתי' או להעיד עדו' בפני ב\"ד אבל כל היכי דאינו מוכח שמתכוין להעיד עדותו עדות אלא בוודאי דלעולם אין עדותו עדות עד שיהא מוכח שאין מתכוין להעיד א\"כ פריך שפיר היכא משכחת ליה ומשני בכה\"ג שקדם לו הסיפור כדברי הר\"ן וכן לאחריו כמ\"ש הרמב\"ם והטור. ומ\"מ לא באתי לחלוק על הגדולים במקום שנהגו היתר כגון גדולי סאלוניק שיש להם על מי שיסמכו אלא שאם בא לפני מעשה להתיר לא הייתי מתירו אפילו בסניף חכמי' גם לא הייתי חולק עליהו: ע\"כ אשר העתקתי מחבורי הגדול:",
                "א\"כ בנידן דידן בעדות הגלח שהי' סיפור לפניו ולאחריו פשיטא לכ\"ע דהוי מל\"ת וא\"כ ראוי לסמוך עליו וא\"כ לפ\"ז ראוי להתיר את אשת שמואל הנ\"ל כי ידוע לנו ע\"פ היהודי' הנמלטים משם שלא הי' לשם שום שמואל כ\"א הוא לבדו וכ\"ש שהוסיף ואמר שהי' על הקרעשם כאשר הי' האמת א\"כ נמצאו דברים אמתיים וכ\"ש במה שנתן בו סי' מובהק שיש לו גבשושי' בחוטם שפסק הא\"ז גדול וז\"ל כשהעידו גוים מצאנו הרוג וקברנו אותו והגידו לפ\"ת על פרצוף פנים ופדחתו וחוטמו ושערו ועל חוטמיו הי' גבשושי' וכן הי' כמו שהגידו ביהודי הנאבד השיב אבא מורי זצ\"ל שהאשה מותרת דגבשושית על חוטמו סי' מובהק הוא וסמכינן עליו אפילו למ\"ד סימנין דרבנן עכ\"ל. ומהרא\"י הביאו בתרומת הדשן לפסק הלכה והוכיח נמי לשאר סימנין שבגופא כגון עין א' סתומה ועורת כו' דהוי נמי סי' מובהק דלא גרע מגבשושית כו' וא\"ל דבעי לומר קברתי כי ההוא עובדא דהתם בא\"ז וכמ\"ש המרדכי סוף יבמות וז\"ל ועוד מאן לימא דגוי מל\"ת ואומר שמת לא יהא צ\"ל קברתיו דאי לא אמר הכי אמר בדדמי כו' מ\"מ נראה בנ\"ד שראה אותו אחר מיתתו מוטל מת כשאר הנפגרי' והכירו מקודם א\"כ לא אמר בדדמי וא\"כ מהא דא\"ז אין ראי' דשאני התם שלא הכירו כבר אבל היכא דהכירו כבר אמרינן בוודאי לא אמר בדדמי אלא עיין בו וראה אותו מת ממש וכן חילק הר\"ן להדיא וכ\"פ מהר\"מ וכן חילק מהרא\"י בכתבי' וכתב שכך נהגו והארכתי בזה בספרי פ' האשה בתר' וא\"כ מהאי דמרדכי נמי אין ראי' דשמא ג\"כ לא איירי שהכירוהו מקודם אלא ע\"פ שאר סימני' שאמרו בו ניכר לנו שהוא הי' ומ\"ה בעי קברתיו ועוד אפילו תאמר דאיירי בהכירוהו כבר מ\"מ לא קש' דהתם איירי בעדו' מוכחשת שגוי א' בא ואמר שהרגוהו ואח\"כ השליכו למים שאין להם סוף וגוי אחר בא מל\"ת ואמר שחי השליכוהו למים של\"ס א\"כ נימא דוודאי חי השליכוהו וז\"ש מת אמר בדדמי ועוד מאחר שלא ראה אותו מונח מת אלא השליכוהו למים של\"ס א\"כ אמר בדדמי וסבר שהרגוהו אבל היכא שאמר מל\"ת שראוהו מוטל מת בוודאי לא בעי קברתיו היכא שהכירוהו כבר. אכן יש לפקפק ולומר דלא מהני שום היכר לגוי בט\"ע ואף בסי' מובהק היכא שהכירוהו כבר אם לא שראה גוף המיתה ובעדו' הגלח לא תמצא שאמר שראה גוף המית' אלא שראה אותו מת מוטל על הקרח אלא שאמר אח\"כ סיבת מיתתו שהכוהו מכת מות בעורף וזהו אפשר מחמת שראה אות' מכה בעורף אבל לא שראה שהכו אותו והמיתו אותו. ומהרא\"י כתב באות' תשובה דכה\"ג לא מהני וז\"ל ואע\"ג דכתב א\"ז במקום אחר וז\"ל ועוד כת' ר' שמחה זצ\"ל ורבי' נתן דאין מל\"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דלא צריך ט\"ע אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנין היכא דאיכא למיחש שמא אחר הוא וצריך ט\"ע וכל ט\"ע צריך עיון וט\"ע זה מל\"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינין עלי' דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו ט\"ע בכוונה עכ\"ל. לכאורה משמע מכאן דגוי מל\"ת ע\"י סימני' לא סמכינין עלי' דהא ה\"ק הגוי שמצאו הרוג עם סימני' מסתמא ר\"ל עם סימני' מובהקים דאי אינם מובהקי' מאי אריא גוים אפי' שני עדים נמי למ\"ד סימנין דרבנן אמנם כי דייקת שפיר נוכל לומר לעולם עם סימנין שאינן מובהקים קאמר ור\"ל דע\"י אותן סימנין הכירו בט\"ע דכה\"ג גבי ישראל המתכוין להעיד מהני והכי משמע הל' דר\"ל הטביעות עין עם הסימנין. ועוד נראה דאפילו אם ר\"ל סימנין מובהקים מ\"מ אין ראי' מהכא לנ\"ד דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה שהגוי הכיר אותו כבר בחייו ועכשיו כשנמצ' הרוג מסתפק והכירו ע\"י סימנים וט\"ע ולכך לא מהני אפי' סימני' מובהקים משום דכיון שאינו מכוין להעיד אמר דלמא לא נתן עיניו לדקדק יפה אם אותן סימנין מובהקים ומכוונין ממש כמו שראה אותו באיש הזה בחייו ואפשר כשראה הדומ' לאותן סימנין היה סבור בוודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו בסימנין הדומים לאלו אבל בנ\"ד שהגוי לא היה מל\"ת שהכיר היהודי אלא אמר שפלוני שהיו בו אלו הסימנים נהרג וודאי סמכינין עלי' דאמאי נימא לא דקדק יפה באותן הסימנים ואמר אותן באומד דעתי' הואיל ולא הכירו כבר ולא נסתכל בו להכירו וקל להבין. וכה\"ג איירי כמו ההוא עובדא דלעיל גבשושית על החוטם ע\"כ אלמא דלא מהימן סי' גבשושית על החוטם היכא שהכירו כבר. וא\"ל מה שכתב מהראי' באת\"ל אינו מוחלט לפי דעתו ע\"פ האמת אלא לרווחא דמלתא קאמר באף את\"ל כו'. וכן יראה מדברי ר\"י קארו שהביא דברי מהרא\"י כצורתו לפסק הלכה. ואח\"כ בענין אחר כתב וז\"ל כתב הר\"ן בתשובה שנשאל על מיימון מאלקי שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא גוי ואמר מל\"ת כי היה מכיר מיימון מאלקי והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו עם חוטמו וגם סי' שהי' בראשו וסי' אחר מצלקת שהי' בזרועו ושאלוהו כמה ימים יש מיום הטביעה עד שראוהו ואמר ששה שבתות. עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ליבשה ואמר שדבר זה שאל לצופה המגדל. וא\"ל כמו ששה ימים. והשיב כיון דלא העיד דחזיי' בשעתי' אין להתיר אשה זו ואפי' לפמ\"ש התוספת על אין מעידין אלא עד ג' ימים דיכול להיות היכא דאינו ידוע מתי נהרג אין תולין אלא תוך ג' ימים מסתבר לי שאינו ענין לנ\"ד דכיון שאין שיעורו אלא שעה אחת אין לתלות ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה א'. שאפילו נקל לומר דתלינן לקולא ואמרינן דלמא בשעתי' חזי' עדיין אין להתיר אשה זו שהרי גוי זה אומר שצופה המגדל הגיד לו כי כמו ששה ימים עברו שפלטוהו המים. ומה שספקת לומר שאולי אין לחוש לדברי הצופה הזה דגוי אינו בן עדות כלל ואפילו במל\"ת אין בזה מקום לספק כלל דל\"מ הכא דאין גוי זה מכחישו לצופה המגדל אלא אפי' הי' מכחישו ואמר שלאלתר פלטם המים אכתי לא תנשא דה\"ל כאותה ששנינו אשה אומרת מת ואשה או' לא מת ה\"ז לא תנשא עכ\"ל וכתב הוא עליו ונ' מדבריו שאותן סימנים שאמר הגוי שהי' לו בראשו ובזרועו לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא\"כ אע\"פ שנשתהה הוה למשרי אשה זו עכ\"ל מהר\"י קארו. וא\"כ מוכח להדי' דלא ס\"ל לפסק הלכה מוחלט דברי מהרא\"י שאפי' סימן מובהק לא מהני לגבי גוי היכא שהכירו כבר בנדון דידן אלא סימן מובהק לעולם מהני מכל מקום נראה לי דהאי את\"ל דקאמר מהרא\"י לפסק הלכה מדחזר ואמר בסוף דבריו אחר שכתב וקל להבין כתב וכה\"ג איירי נמי ההוא עובדא דלעיל גבשושי' על החוטם. ומה צריך לזה הלא עיקר דבריו שכתב כבר הוא לתרץ הך עובדא דלעיל ודברי ר' שמחה ור' נתן שלא יקשו אהדדי ונאמר אפי' אי איירי בסי' מובהקים מ\"מ לא קשי' אהדדי דהם איירי שהכירו כבר והך עובד' לעיל כבר ידוע דמיירי שלא הכירו אותו כבר רק שהגידו על פרצוף פנים ועל פדחתו ועל גבשושי' חוטמו וכן היה באותו יהודי שנאבד א\"כ מוכח להדי' שלא הכירוהו כבר ומה צ\"ל דאיירי בכה\"ג כו' אלא ע\"כ לפסק הלכה כתב שלא תלמוד התירא מעובדא דלעיל ולומר שנוכל לסמוך על סימנים מובהקים ואין חילוק בין לא הכירוהו להכירוהו ומה שכתבתי כבר הוא באת\"ל לכן כתב שאין להתיר אלא בלא הכירוהו כעובדא דא\"ז דמיירי בכה\"ג ולא שמעשה היה כך היה אלא אי היה מעשה שכבר הכירוהו לא היו מתירין אותו ואינו קש' א\"כ אמאי כ' בלש' את\"ל מאחר שכך האמת ל\"ק מידי שהרי כל את\"ל דתלמודא אחר האבעיות כולם פסק הלכה הי' כידוע מקבלת הגאונים ומ\"מ נראה דודאי לאו בכל סימנים מובהקי' קאמר דלא מסתבר לומר שסי' מובהק ממש לא מהני אפילו גבי גוי היכא שהכירו כבר אלא גבשושי' לחוד קאמר שהוא קצת סברא דלא מהני דכמה בני אדם בעלי חוטם הן ויש להם גבשושי'. והשתא עלו דברי מהר\"י קארו כהוגן שכתב דהני סימנים לא חשיבי מובהקים דכה\"ג מהני אפי' הכירו כדפי': והשתא נמי א\"ש מ\"ש מהרא\"י לעיל וז\"ל אמנם כי דייקת שפיר נוכל לומר דאיירי באינם מובהקי' אלמא שכך הוא פסק הלכה אחר רוב העיון והדקדוק דאל\"כ לא ה\"ל למכתב כי דייקא כו' ולשון זה ידוע בדברי הפוסקי' שהוא פסק הלכה מוחלט ר\"ל לכאורה משמע כך אמנם כי דייקת שפיר אינו כן וא\"כ הוא כלפי מה שהוכחתי שמהרא\"י כתב אח\"כ ואת\"ל דאיירי בסימנים מובהקים הוא פסק הלכה וק' דבריו אהדדי אבל לפי מה שחלקתי יעלו דבריו שפיר שכולן אמת ופסקי הלכות הן שאחר הדקדוק נאמר דאיירי באינם מובהקים ממש אבל בסימנים מובהקים ממש פשוט דמהני אף לגבי גוי שהכירו כבר: ולפ\"ז נוכל לומר דאף גבשושית מהני ולבסוף כתב את\"ל כו' אגבשושית לחוד והדומה לו דלא מהני והוא דאמר דלא מהני בהכירו כבר וא\"כ לפ\"ז נפל עדות הגלח בכללו שהרי לא העיד בראות מיתתו אלא במה שראה אותו מוטל בקרח ואח\"כ סיפר מיתתו איך היתה הסיבה כמש\"ל ואפשר שמע שעשו ליהודים כך ושמא לא הי' אותו שמואל ביניהם ומה שאמר שהכירו בטוב הלא הכרתו אינו הכרה מאחר שלא ראה גוף המיתה כדפי'. אכן הנראה בעיני מאחר שכתב מהר\"י מולין בתשו' שאף הגוי נאמן להכירו בט\"ע ומהר\"ר מאיר ז\"ל הביאו לפסק הלכה וא\"כ אפי' נאמר דלא מהני ולא סמכיני' עליו ונחלק כמו שחלק ר' שמחה דאין גוי נאמן במסל\"ת אלא בנהרג או מת ולא בהכר' לפי שאינו נותן לב להכירו בט\"ע מ\"מ בצירוף סימני' מובהקים קצת נראה דלכ\"ע מהני וההיא דא\"ז בשם ר' שמחה איירי בסימנים שאינם מובהקים כלל אבל גבשושית על החוטם והכירו כבר סגי ואדרבא אמינא דגבשושית על החוטם לבד לא מהני דלא עדיף הך סימן מסי' צלקת שהי' בזרוע דלא מהני כדמשמע בתשובת הר\"ן שהביא מהר\"י קארו לעיל והך דא\"ז שהתירוהו בסי' גבשושית אף שלא הכירוהו איכא למימר דמ\"ה התירו לפי שנתנו בו סי' אחרי' כדמשמע להדיא שהגידו ג\"כ על הפרצוף ועל הפדחת אף שלא היו סימנים מובהקים מ\"מ בצירוף סימן מובהק דגבשושית אף שאינו סי' מובהק ממש מהני דלא גרע מ\"ש מהרי\"ו לפסק הלכה בשם ספר מתיתי' דסימנים בגופו אפי' שאינם מובהקים כלל מהני בצירוף כליו וכן הורה הלכה למעשה אף שמהרא\"י בכתביו פקפק להחמיר וכתב שלבו מהסס להתירו מ\"מ לא חלק להדיא ועוד אפשר דבגופו וכליו ס\"ל דלא מהני צירוף או בצירוף סימנים שאין שום א' מהן מובהק כמו שכתוב גם כן בכתבים במקום אחר דלא מהני אבל בסי' מובהק קצת אף הוא מודה דמהני בצירוף שאר סימני' שבגופו וא\"כ אפי' נאמר דגבשושית לא מהני לחוד בסי' מובהק ממש מ\"מ בצירוף שאר סימנים שבגופו מהני. וא\"כ היכא שהכירוהו כבר ואמרו שמכירו בט\"ע ונתן בו סימן גבשושית חוטמו שפיר מהני לכ\"ע לפי מה שפי' וקבעתי בחיבורי. אכן כדי שלא יחלוק עלי מאן דהוא ויאמר דברי מהרא\"י אני תופס עיקר כפי' האת\"ל שכתב דלא מהני סי' גבשושית כלל היכא שהכירו כבר ואפ\"ה אמרינן דשפיר נוכל לסמוך אעדות הגלח דמאן לימא לן שלא הי' במיתתו ואינו מוקדם ומאוחר בעדותו והוה כאלו אמר מתחלה שראה מיתתו ואח\"כ סיפר איך שהיו מונחים ומוטלים מת על הקרח ועל מה שנוכל להקל בעדות ולתלות בשריות אשה תלינן כ\"ז שלא מוכח בהדי' איפכא בעדות כמ\"ש מהר\"מ בתשובה והיא מתשובות מיימוני דאפילו אם אמר הגוי אני הרגתיו מהני במל\"ת ולא אמרינן דלמירמ' אימת' קעביד אא\"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה\"ה שאר אמתלאות כגון להתפאר או למצא חן קא מכוין דלא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא\"כ מוכח וכתב מהרא\"י דה\"ה היכא שהגוי מסל\"ת מפי גוי ואינו ידוע אם הגוי הראשון סיפר ע\"י שאלה או לא מאחר שהגוי האחרון לא אמר להדיא שסיפר הראשון ע\"י שאלה לא תלינן להחמיר ולומר ע\"י היה שאלה א\"כ ה\"ה בנ\"ד בעדות הגלח תלינן להקל ונאמר שהיה ג\"כ במיתתו ולא היה ע\"פ שמועה מה שסיפר ענין מיתתו וממילא מידחא נמי האי פקפוק דשמא היה עדות הגלח ע\"י שאלה ששאלוהו כבר גוים על ככה ונאמר שאין חילו' בין שאלו אותו ישראל לשאלו גוים ולא נסמוך אהיתר שכתב מהרא\"י שלא יוצא עדות גוי חזקת ממסל\"ת עד ששאלו ישראל אבל להיכא ששאלוהו גוים שלא בפני ישראל שפיר חשיב מל\"ת משום דלא מירגש בשאלת גוי שיש להם נפקותא בזה אלא נסמך להחמיר אתשובות הר\"ן שכתב להחמיר דכל היכא ששאלו בין ע\"י גוי בין ע\"י ישראל לא מיקרי מסל\"ת. אפ\"ה אין פקפוק בעדות זה מן הסתם אלא אוקמינן אשריותא ולומר שלא שאלוהו והגיד מעצמו במסל\"ת כראוי ונאמר כי לא שאלוהו רק על איבוד העיר והלכדת המבצר ולאחר שחילק הענין פסק ושוב התחיל ל\"ת לספר מאליו במל\"ת כל הענין כדמשמע קצת בנוסח העדות. ועוד אני אומר אפי' לא פסק הגלח בשמועתו אלא סיפר כל הענין אחר ששאלו גוים שמועות מאיבוד המלחמה אפ\"ה חשיב מדבר לפ\"ת כי לא חשב הר\"ן להוציא עדות הגוי מחזקות מסל\"ת אלא כששאלו להדיא על היהודים דומיא דאיה חבירינו כו' אבל היכא שלא שאלו להדיא על היהודים אפילו היו השואלים יהודים נוכל לומר דשפיר מיקרי מסל\"ת מאחר שאינו מרגיש ששאלו על היהודים ויש להם נפקותא מזה וכן מצאתי בתשובה ק\"ו בן בנו של ק\"ו היכא שהשואלים היו גוים כשלא שאלו להדיא על היהודים אלא על דברים אחרים והוא השיב להם ומספר להם ג\"כ דברים אחרים ל\"ת אין לך מסל\"ת גדול מזה וזה ברור:",
                "ואם יבא מאן דהוא לפקפק לומר הלא עד א' לא מהימן במלחמה משום דאמר בדדמי ונימ' כ\"ש גוי המל\"ת דלא עדיף ונימא דלא מהימן זה אינו כמ\"ש בהגה\"ה מיימון ומביאו המרדכי וז\"ל וסברת הלב הוא דלא שייכא אותה בעיי' בגוי שאין נאמן אלא במל\"ת דבשלמא ישראל המכוין להתיר י\"ל דבשעת מלחמה נותן דעתו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות אבל גוי שמספר מעשה לפ\"ת ולא שם כוונתו לאותו דבר אינו אחר הנדמה כ\"א כאשר ראה וכן הסכימו ר' שמחה ור' נתן עכ\"ל. ואפי' את\"ל מנין לנו להתיר אותו מכח סברת הלב ונאמר שאף הגדולי' אפשר שלא פסקו כן הלכה למעשה אלא שהסכימו שסברת הלב נותן כך מהני הך סברא לצרף עם טעמים אחרים להתיר. אפ\"ה בנ\"ד לא צריכה לסברת הלב אלא תלמוד ערוך הוא דלא ממעטינין עד א' במלחמה אלא כשאומר מת במלחמה דשייך למימר בדדמי אבל היכא שאמר מת וקברתיו דלא שייך לומר בדדמי מאחר שאמר קברתיו או היכא שהכירו אחר ההריגה בט\"ע דגבי הכרה ל\"ש בדדמי אלא בגוף המיתה וכדמוכח בפ' האשה גבי האי גברא דטבע בדגלת כו' ואסבה רבא לדביתי' אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי אלמא דמהימן בכה\"ג היכא דליכא למימר בדדמי אע\"פ שמים כמלחמה דמיא כדאיתא התם להדיא וכ\"ש כשאומר ענין מיתתו שאינו תלוי בהריגת מלחמה שמא טעה בדדמי אלא אדרבא סיבה אחרת אמר איך שדנו אותם למיתה הי\"ד ובאותה מיתה א\"ל בדדמי. א\"כ פשיטא דמהימן ע\"א וכ\"ש גוי מסל\"ת והא לך מ\"ש מרדכי גבי ע\"א במלחמה וז\"ל כל מה שאמרנו דאין נאמן במלחמה כגון שהיה הולך להלחם להרוג או ליהרג והיה בתוך המלחמה אבל אם היה הולך בסמוך למערכי המלחמה לקנות שלל וכה\"ג בהא לא אמרינן בדדמי שהרי נהוג הוא שבני אדם ההולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם הלכך לא אמרינן בדדמי. ועוד לא אמרינן מת במלחמה אא\"כ נהרג או מת במלחמה כדאמרינן בהאשה דאלו אמרו מת על מטתו מהימנא אלא דווקא מת במלחמה קאמר ואם מת או נהרג ברחוק מקום שלא היתה המלחמה היינו כמת במלחמה וכן משמע בירושלמי פ' האשה שלום. ועוד גדול מזו כתב אפי' מת במלחמה היכא שהכירו בט\"ע מהימן וז\"ל דבמקום שאמר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג אח\"כ והכרתיו יפה בט\"ע מהימן וז\"ל בהא דלא איבעי' לן דפשיטא דנאמן דלא גרע ע\"א מאשה דאי אמרה מת על מטתו דנאמנת דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייך אלא בהריגה שיש לאמרה על הספק אבל באמיתת הדבר מ\"ל עת מלחמה מ\"ל עת שלום: ואף שמדברי הרא\"ש יראה היכא דאיכא למימר בדדמי דאינו נאמן אח\"כ אפילו בהכרת ט\"ע וס\"ל שכ\"ש בגוי מסל\"ת שאינו נאמן שהרי כתב ביבמות בפ' האשה שלום וז\"ל ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דידהו היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט אמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בט\"ע לחודיה נאמן ואין מדקדקים אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרו בדדמי וכן פי' ר\"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בט\"ע לחוד היינו משום דראו הטביעה ואמרו בדדמי: וכן כתב הר\"ז הלוי ז\"ל. ור\"ח פי' מדבעינן הכא סימנים שמעינן דאשה וע\"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ\"ש גוי מסל\"ת ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע\"י הכרת ט\"ע בלא סימנים. ואפשר דמיירי הכא כשלא נמצא הגוף שלם דאכלוהו כוורי ולא נשאר מהם אלא מה ששנו במשנה פרצוף פנים עם החוטם אבל אם כל הגוף שלם מכירין אותו ואפילו לאחר כמה ימים מהני ט\"ע. וכן פי' ר\"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים ולמאי דפרישי' שיש חילוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא עכ\"ל מ\"מ כ\"כ בחיבורי שאין דבריו מחוורים בזה ואעתיק לך אות באות מחבורי וז\"ל ואני אומר שמנהג ישר הוא ולא צריכ' לחלק במידי במה שכתב בסוגי' דלעיל וקאמרי סימנים כו' היינו לפי דדחי דע\"א אינו נאמן כלל אפילו היכא דליכא למימר בדדמי משום דלא הימנוהו לע\"א אלא משום דהוא דייקא והכא לא דייק' עלי' כדפרישית וא\"כ מאחר שק' נשים כחד דמיין אפילו כולהו לא מהימני עד דאמרי סימנים דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים כדמסיק בסוגי' אבל לפי מה דפשיטא לן דע\"א מהימן היכא דליכא למימר בדדמי א\"כ ה\"נ נשים או עד א' מהימן אפילו בלא סימנים ע\"י ט\"ע ומה שייך לומר בדדמי היכא שאומרים שמכירין אותו כי לא מצינו בתלמוד בדדמי אלא שמדמין לומר מת ועדיין לא מת אבל מלתא דתלוי בהכרת ט\"ע לא מצינו ששייך עליו בדדמי. וזהו כוונת הרי\"ף שכתב ואשתמודעינא ליה כו'. אלמא דלפי המסקנא לא בעינא אלא הכרה בעלמא בט\"ע כמו ואשתמודענא שכתוב בנוסח שטר חליצה: ואף שהתוספת מפרשים דדוקא ע\"י סימנים נאמנים אבל לא ע\"י ט\"ע משום דאמרי בדדמי נוכל נמי לפרש דאינהו לא קאמרי אלא לפי שנוייא דדחי תלמודא דע\"א לא מהימן בכה\"ג א\"ל שיתן סימן מובהק אבל לפי האמת דמצינו בתלמוד לקמן גבי האי גברא דטבע בדגלת כו' שהמנוהו לעד בט\"ע מודים שפיר שכן הלכה ואפילו ראה בטביע'. וכן נראה בעיני הלכה למעשה להתיר על עדות שמכיר בט\"ע אפילו היכא שראה הטביעה וליכא אדם א' שמכירו ואף דעת הרמב\"ם נמי דמהימן ואפילו בלא סימן אלא דבעי לומר וקברתיו וכבר הוכחנו דלא בעינן וקברתיו גבי מת במלחמה וה\"ה כה\"ג דלא בדדמי. ומ\"מ שמעינן מדברי הרמב\"ם דלא אמרינן בדדמי שאם היינו אומרים שאומר בדדמי ואינו מכיר ממש ושמא אחר הוא א\"כ מאי מהני וקברתיו:",
                "ותדע שצריכין אנו לומר מה דאמר בסוגי' וקאמרי סימנא וכו' אינו לפי המסקנא אלא לפי מה דדחי דהא תלמודא מסיק דלא עלייהו סמכינן אלא אסימנים משמע להדיא דלא מהימני כלל אלא שהיו נותנים סימנים בגופו קודם שראו אותו וכל אפין שווין דמהימן אפילו ראוהו ואומר מכירו אני ע\"י סימן זה דלא שייך לומר בדדמי. אלמא דלפי המסקנא אזלא הך סוגיא ואין לבנות עלי' א\"כ ה\"ה דמהימן אף בט\"ע וכן כתב המרדכי וכו' עכ\"ל. ועוד אפי' לדעת הרא\"ש דלא מהני ט\"ע היכא דראה הטביעה וה\"ה מת במלחמה מ\"מ היכא דאיכא ט\"ע וגם הוא מיתה אחרת שאין לומר עלי' בדדמי פשיטא דמהימן וכ\"ש היכא דאיכא סימן גבשושי' עם ט\"ע דמהימן. ועוד אני אומר אפילו תאמר היכא שנהרג במלחמה אפילו במיתה שאינה במלחמה אלא בסבה אחרת וליכא למימר בדדמי אפ\"ה לא מהימן מאחר דאיכא למימר שטעה בדדמי א\"כ לא מהימן בשום דבר ונאמר שאף שינה הענין כי הוא סבר שאמת הוא שמת בלא ספק ולכן שינה הענין למיתה אחרת כדי שיתירו האשה על פיו ולכן נמי אמרינן היכא דאיכא למימר בדדמי תו לא מהימן בט\"ע אלא בסימנים מובהקים ונאמר ג\"כ שגבשושית אינו סימן מובהק גבי גוי שהכירו כבר כדעת מהרא\"י וא\"כ נאמר בנ\"ד דלא מהימן על המיתה משום דאמר בדדמי א\"כ בהכרח ט\"ע אף עם סימן גבשושית לא מהני אפ\"ה ליכא ספיקא וגמגום בנ\"ד דליכא למימר בענין אותה המיתה בדדמי וגם המעיד אינו ישראל אלא גוי המסיח ל\"ת דבשלמא גבי עדות ישראל לחוד איכא למימר מאחר שטעה בדומה ומתכוין להתירה בדמיונה א\"כ לא מהימן במידי דשמא משנה הענין כדי להתירה א\"נ אפילו בעדות גוי מסל\"ת לחוד אף שאינו מכוין להתירה אפ\"ה מאחר דאיכא למימר בדדמי אמר שוב לא מהימן בהכרת אחר מיתה כדעת הרא\"ש. ואפשר דאפי' בסי' גבשושית שאינו סימן מובהק ממש לא מהני אבל מ\"מ היכא דאיכא תרווייהו לעילויא דגבי גוף ענין המיתה לא שייך לומר בדדמי והמעיד הוא גוי שאינו מכוין להתיר בנ\"ד פשוט יותר מביעת' בכותחא דשרי הך איתתא בעדות הגלח להתנסבא לכל גבר דתיצבי: וא\"ל שעדות היהודי' מפי הגלח מוכחש שא' אמר מפיו איך שהכוהו בעורף מכת מות והשני אומר מפיו גיקעפט דמשמע שחתכו את ראשו אין זו הכחשה כלל דסוף סוף ענין א' הוא וכ\"ש לעדות אשה דשרינן במסל\"ת וע\"פ אשה וע\"א ולא בעינין דרישה וחקירה כולי האי דשפיר הוי עדותו עדות ואין זה הכחשה: ועוד אפשר דגם התזת ראשו קרוי גניק אפ גישלאגין וכן הכאת עורף במכת מות קרוי גיקעפט כי בלשון הדיוט שלהם אין דקדוק כ\"כ. ועוד איך יעלה על לב דזה הכחשה ששמא תרווייהו איתנהו שהכו אותו כבר מכת שברי עורף במכת מות ואח\"כ חתכוהו לראשו: והעדות השני שהעיד ר' אביגדור כו' והעתיק הגאון מהרר\"ש איך ששמע מפי הגוי שאמר במל\"ת שהוא קברו בין הפגרים ואמר שימשכן את גופו שהוא שמואל הזה שגם עדות זו מספיק כמ\"ש מהרר\"ש אלא שלא נשמר בזה דשמא אין הגוי מהימן בהכרת ט\"ע אחר המיתה וראייתו ממאן איכא ביה חיוואי כו' אין זו ראיה ששם ידע במיתתו ולא שאמר שהכירו אחר מיתתו וכבר כתבתי שדעת מהרא\"י שאין לסמוך כלל בעדות גוי בהכרת ט\"ע ואף בסימנים שאינן מובהקים אחר המיתה כ\"ש הכא שלא אמר סימן כלל אבל מ\"מ בנ\"ד שאמר הגוי שרצה למשכן נפשו על ככה מהימן בט\"ע וסמכינן אתשובות מהר\"י מולי\"ן שהתירו ונאמר דבנידון זה כ\"ע מודו דמהימן דמ\"ט לא יהא הגוי נאמן דשמא לא דקדק יפה הכא דחזינן שדקדק יפה שהרי רצה למשכן נפשו על ככה א\"כ חזינא דקושטא קאמר. וא\"ל במה שרצה להשכין נפשו על ככה עביד איניש דגזי' ולא עביד זה אינו כי מי הכריחו לכך ומעצמו אמר ל\"ת א\"כ וודאי קושטא קאמר: וגדולה מזו כתב מהרא\"י בכתביו וז\"ל דמשמע מתוך דברי הגוי דלא הוי משקר מדקאמר ותמצאו אצל כפר פ' ואי הוה משקר הוה מוכחש כשיבדקו שם ולא ימצאו כדבריו. וכעין זה כתב מהר\"ם בתשובה דכה\"ג מהימן טפי משאמר נהרג סתם עכ\"ל וכ\"ש בזה שרצה להשכין נפשו על אמיתת דבריו שכן הוא כדבריו ולא הייתי מאריך בזה מאחר שאין פקפוק בעדות הגלח אלא שאם יבא גוי מסל\"ת ויאמר לא מת שלא נאמר שלא תנשא ואף אם נשאת תצא ואם בא קודם שהתרנוה כי הגאון מהררי\"ץ עדיין לא פרסם פסקו ולא פשט התירו אלא ששלח דבריו לב\"ד שלנו אבל השתא דאיכא ב' עדים גוים מסל\"ת אפילו אם היה בא גוי ואמר מל\"ת חי הוא דלא משגחינן כי בפסולי עדות הלך אחר הרוב וכ\"ש עתה שהתרנוה ולפי מה שהתרנוה אפילו אם יבא עד כשר ישראל ויאמר שראוהו חי תו לא מהימן ולא תצא מהתירה הראשון. אף שכתב מהר\"מ בתשובה השייכה לסדר נשים וכן במרדכי בפ' האשה וז\"ל שני גוים המשיחין לפ\"ת פ' מת ואתא עד כשר ואמר לא מת לא משגחינן בי' אלא אזלינן בתר רוב דיעות דאין חילוק בין כשרים לפסולים בעדות אשה ואזלינן בתר רוב דיעות הפסולים לבטל דברי עד כשר וראיה מפרק האשה שלום עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע\"פ שנשאת תצא ודייק בגמרא פשיטא אין דיבור של אחד במקום שנים ומשני ל\"צ בפסולי עדות וכר' נחמי' דאמר ר' נחמי' כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות ועשו שני נשים כאיש אחד פי' שתי נשים שהכחישו עד אחד כשתי אנשים באיש א' בין לקולא בין לחומרא כדמסיק בתר הכי מאן דאמר דאזלינן בתר רוב דיעות ה\"מ לחומר' אבל לקולא לא קמ\"ל: כן הדין ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דגרסינן התם כל היכא דאתי ע\"א כשר מעיקרא אפי' ק' נשים כחד דמיין אלא הב\"ע דאתי אשה מעיקרא ותירצו לר' נחמי' עד דעשו שתי נשים כאשה א' וב' אנשים כאיש אחד אבל ב' נשים בעד אחד פירוש דאתו לבסוף כי פלגא ופלגא דמי אפי' בזה אחר זה דאתו שתי נשים מעיקרא ואמרו מת ולאחר זמן בא ע\"א כשר ואמר לא מת כפלגא ופלגא דמי ולא תנשא ואם נשאת ל\"ת וכן משמע מתוך פירש\"י שבכאן וא\"כ אי הלכתא כלישנא קמא תנשא ואי הלכתא כלישנא בתרא אפילו נשאת בדיעבד תצא והלכת' כלישנ' בתרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובירושלמי נמי משמע כלישנא בתרא וכו' ומהרא\"י החמיר יותר בתשובה דאפי' איכא ישראל אח\"כ שהוא פסול לעדות מדרבנן מ\"מ היכא דכשר מן התורה לא אזלינן בתר רוב דיעות וז\"ל אבל בנידון זה של מהר\"ם אם איתא שעד כשר להעיד מן התורה א\"כ מנלן דאזלינן בתר ג' גוים לקולא שהם פסולים להעיד מדאורייתא דלמא לא אזלינן בתר רוב דיעות כה\"ג אלא היכא דפסולייהו שוה כדמשמע לישנא דגמרא וז\"ל ותרצו לר' נחמי' הכי ר' נחמי' אומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באשה א' כב' אנשים באיש א' אבל שתי נשים באיש א' כפלגא ופלגא דמי עכ\"ל. הרי שלא כתב אלא שתי נשים באשה א' דפסולייהו שוה אבל היכא דעד כשר מן התורה אומר לא מת אע\"ג דפסול מדרבנן וג' גוים אומרים מת שהם פסולים מדאורייתא מנלן דאזלינן בתר רוב דיעות דפסולים מדאורייתא נגד המיעוט דכשרים מדאורייתא ע\"כ: אבל זאת אין ראיה דאיירי כולהו קודם שהתירוה אבל לאחר שהתירוה לא מבעי' לדעת הרמב\"ן והרשב\"א דס\"ל שאפי' עד כשר גבי אשה א' לא תצא מהתירה הראשון דלית כאן בית מיחוש ואני בחבורי הסכמתי עמהם אלא אפילו לדעת הרמב\"ם והטור דס\"ל דעד כשר לגבי הכחשת אשה חשוב כשתי נשים וא\"כ אפילו נשאת תצא וה\"ה בגוי מסל\"ת דדין אחד להם כי לא עדיף מעדות אשה אפ\"ה היכא דאיכא שנים דאומרים מת אף הרמב\"ם מודה שלא תצא מהתירה ראשון כמ\"ש המגיד משנה ולכל היותר אין כאן אלא לזות שפתים משום דר' אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים וזה אינו איסור אלא עצה טובה כמ\"ש הרא\"ש בפרק ב' דכתובות וכ\"ש לשאר הפוסקים דלא חיישינן כלל להא דר' אסי וכתבו להדיא אפילו לכתחלה תנשא והארכתי בזה בחבורי ואפשר דכאן דהוי רוב דיעות להתירה וגם כבר התירוה אפי' לזות שפתים ליכא. ועוד אני אומר שעכשיו שהתירוה אפילו אם יבואו שני גוים אחרים ואומרים במסל\"ת שעדיין חי הוא לא תצא מהתירה ראשון. וכ\"כ דלזות שפתיים ליכא בי' איסור כלל אלא עצה טובה ואפילו אם יבא המפקפק ויאמר לזות שפתיים יש בו איסור כדמשמע קצת בדברי התוספות דכתובות מ\"מ בכאן לית בית מיחוש כלל שהרי יש בכאן נמי עדות בטביעות ים שאין לו סוף שיועיל להכריע דלא הוי כמחצה על מחצה דנהי דלא שרינן לכתחלה בטביעות מים של\"ס מ\"מ חשיב סוף לענין דיעבד שהרי מסיקנא להדיא בפרק בתרא דיבמות שאם התירוה במים של\"ס שלא תצא א\"כ הוי צירוף להכריע א\"כ לית כאן בית מיחוש אם לא שיבואו ח\"ו שני עדים כשרים או ג' גוים מסל\"ת שעדיין חי דאז אזלינן בתר רוב דיעות כי עדות טביעות מים של\"ס לא עדיף מעדות גוי מסל\"ת שחי הוא ואם יבא המפקפק לומר אדרבא לא די שלא יהני לצירוף אלא אדרבא מקלקל הוא שהרי העדות מוכחשים במה שאמרו מענין טביעת מים של\"ס ויאמר שעידי הטביעה יהיו רבים ופסולי עדות הלך אחר הרוב לית כאן בית מיחוש כלל. שהרי משנה שלימה היא א' אומרת מת וא' אומרת נהרג ר\"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו לא תנשא ר' יהודא ור\"ש אומרים הואיל ושניהם מודים שאינו קיים תנשא והלכה כמותן לגבי ר\"מ וכן פסקו כל המחברים והרא\"ש בתשובה נמי כתב שאם שני עדים מעידים שמת אפילו יש הכחשה בדבריהם נושאין את אשתו וא\"ל דעדות טביעת מים שאין להם סוף מאחר שאין מתירין להנשא א\"כ לא חשוב בעדות מת. ז\"א שהרי אם נשאת לא תצא מדאשתבע רב נחמן אכלוהו כוורא לחסא כו' אלמא שוודאי מת נ\"ל דאל\"כ לא הוי משתבע לשיקרא אלא שחכמים החמירו בדבר לאיסור א\"א וא\"כ לא חשוב עדות מוכחשת שהרי אף הטביעה מיתה היא. וכן יראה מדברי אביאסף שכתב וז\"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע הכי כיון דאשתו אסורה אלא מספקינן אי מיית אי לא יש לומר דרובן אינן ניצולין ורב נחמן אישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעדות החמירו ורב נחמן לא הי' מתכוין להתיר אלא היה מתאונן כך ודיבורי' אטעי' ואזלינן ואינסב' עכ\"ל. והשתא קמן אע\"ג דרב נחמן היה אדם גדול בדורו וחסיד ולא הוי מכוין להתיר אפ\"ה נשבע על אמיתת הדבר בצערו עליו כי ההוה והרוב הוא בוודאי לברור לו שמת והא ראיה דלענין ירושה יורדין לנכסי' כמ\"ש המרדכי להדיא. ואין להקשות ממה שכתב המרדכי בסוף יבמות יהודי א' הלך בספינה עם גוים כו' ובא גוי מסיח ל\"ת שהרגוהו גוים והשליכוהו למים וגוי א' בא והסיח ל\"ת שחי השליכוהו ומקצת גדולים התירו מטעם שאין הגוי נאמן במידי אלא להתיר ולא לאיסור אח\"כ ומש\"ה אפילו לא התירוה ע\"פ גוי הראשון מותרת להנשא. והמסקנא סתם בשם ר\"ת ותשובה ר\"ג שאסורה שאין חילוק בין גוים המכחישים זה את זה לישראלים כו' והכי קי\"ל אלמא דטביעה במים חשבינן לי' כחי והוי הכחשה. זה אינו דדוקא התם שלא אמר הגוי המכחיש כלל מענין מיתה אלא שהשליכוהו למים ואפשר שלא ביקשו להמיתו ואם ישיט ויעלה יעלה א\"כ הוי עדות מוכחשת אבל בנידון דידן כל אלו שהזכירו הטביעה למיתה הזכירו מן האט אין גיטרענקט נהי דלא מהימני בכך דחיישינן שמא אמרי בדדמי ועלה ממקום אחר היינו שלא להתיר לכתחלה מכח חומרא דעריות אבל מ\"מ אמת הוא דחשבינן כמת כדפי' א\"כ אין זה הכחשה ועוד טביעת בנידון זה שהעידו שדן אותם הפוחז למיתה י\"ל דאף להנשא שרי' ולא אמרינן שאין מתירין במים שאין להם סוף לכתחלה היינו בנטבע דומיא דעובדא דחסא גבי רב נחמן ודומיא דמתניתן בנפל למים שאין להם סוף אבל במי שדנו אותו למיתה על קידוש השם מסתמא הורידוהו למים להטביעו בענין שלא יעלה ואף שמהרא\"י כתב שאין ראוי להתיר אפילו בעדות הגוי מסל\"ת שאמר שראה שאר צוררי גוים שהטביעו ולא היה יכול להצילו בשום ענין כו' שאני התם שעשו הצוררים משום רשעות א\"כ די להם בטביעה בעלמא ואף אם יעלה כאשר לא שכיח כלל מה בכך סוף סוף מלאו את זממם הרע לעשות בו כרצונו להטביעו במים ועל הרוב אינם נצולים ואם זה יעלה יעלה או שלא דימו כלל שיעלה. אבל בנידון זה שדן אותם הפוחז למיתה כדי להחזירם לדתו והם קדשו השם והקימו עליו מסתמא הטביעה כדרך שדנים חייבי מיתה שקושרים ידיו ורגליו שלא יכול לשוט או קשרו אבן גדול בצווארו כדי שירד למצולה ולא יעלה או שכבר הכו אותו מכת עורף לשבור מפרקתו בענין שלא יכול לעלות בפרט כאשר שמעתי שכך עושים במדינתו של אותו הפוחז הרע וכאשר משמע בשאר עדות ונהי שלא מלאני לבי בעדות הטביעה לחוד מ\"מ כדי הוא מ\"ש לסמוך עליו שיהי' עדות מיתה ולא עדות מוכחשת ועוד מאן לימא לן שכל מה שהעידו בטביעה והריגה דלאו כולהו קושטא קאמרי דאפשר שהכו את העורף מתחלה להטביעה וחזרו והוציאו אותו מן המים ע\"י חבל או באיזה ענין שהוציאו והיה מוטל מת על הקרח ואחר זמן מה נקבר ג\"כ ע\"י גוי שהכירו בסימנים או בט\"ע דמהני לדברי הרא\"ש היכא שהוא שלם אפי' שלא ראה מיד אחר שהעלוהו מן המים היכא דלא ראו הטביעה דלא אמר בדדמי: א\"כ נחזור לענינינו דהך אתתא מרת שרה בת אלמנה ר' שמואל הי\"ד שריא להתנסבא לכל גבר דתצבי ומעתה אני ובית דיני מתירין אותה היתר גמור ושוב לא ניחוש לקול שיוציאו השונאים המדמים עצמם כאוהבים לומר שהוא חי וכאשר כתב ר' ירוחם בספרו וז\"ל אם אחר שנשאת יצא הקול שהוא חי אין מוציאין אותה מתחת בעלה אלא בראיה ברורה ואפשר שה\"ה לא תצא מהתירה הראשון על ידי קול אלא דלא בעינן עדות ברורה לאוסרה כי אם אחר שנשאת אבל קודם שנשאת תוכל לאסור אפילו בעדות הפסולים או מסיחים לפי תומם ובנידון דידן שלא יכול להתפשט שום קול כי אם מגוים ופשיטא דלא חיישינן לי' דלא עדיף מאלו העידו ק' גוים שחי הוא דשוב לא נאמין להם מאחר שאינו מסל\"ת וא\"ל מסתמא הקול בא מעדות מסל\"ת דאדרבא בעדות אשה תלינן לעולם להקל כל זמן שלא מוכח כאשר כת' מור\"מ בתשובה והבאתי לעיל כ\"ש שלא נתלה להחמיר וא\"כ ליכא למיחש למידי אלא כשיבוא ג' גוים ויסיחו לפ\"ת חי הוא ונאמר שבפסולי העדות נלך אחר הרוב אפילו גבי גוים כתשובת ר\"ג וגם נאמר שכל עדות הטביעה אינה מספקת כאשר לא מלאני לבי להקל עלי' ואינו עומד אפילו נגד א' שאומר שהוא חי. גם אין לסמוך על עדות הקידר שהוא גיסו של הפוחז כי היה על ידי שאלה ואף ששאלוהו על ידי גוים לא מישראלים כבר כתבתי שאין לסמוך על זה כדברי הר\"ן וכ\"ש עדות אחרת של המאסקוויטר ששאל אותו היהודי שאינו עדות וכן אין לסמוך על עדות שלשה מאסקוויטר כו' לפי שדומה להא דאמרינן דלמירמא אימת' קמכוין שהרי בא לספר מאכזריותיו כאשר מוכח מתוך העדות ובפרט שכן דרך הנמלטים לספר ברוע מדותיו של המושל שברחו ממנו: וכבר ידוע דלא מהני עדות הגוי אלא במסל\"ת ממש אבל היכא דאיכא למימר להטלת אימה קמכוין או שאמר דרך התפארות והדומה לו שתלה בסיבה לאיזה תועלת שאמרו אמרינן דלא מהני וה\"ה כה\"ג וא\"כ לית לן למסמך אלא על שני עדים גוים המסיחים ל\"ת ועדות הטביעה שאפילו אם יבא עד כשר או ב' עדים גוים המסיחים לפי תומם שחי הוא דלא מהימני וכל זאת שלא לצורך אלא להנצל מתרעומות שונאים שאם יראו דברינו כתובים אז ילאו למצא תחבולה להוציא קול או לשכור גוי אחר שיאמר במסיח ל\"ת חי הוא כי קשה להם להשתדל ג' גוים שיהיו כולם מסיחים לפי תומם:",
                "ולכן אני אומר ברבים בפומבי' שאותה אשה מותרת ע\"פ ב\"ד שלנו בלי ספק וגמגום שבעולם וגוזרני בחרם הגדול בצרוף החרמים שגזרו הקדמונים שלא להוציא לעז על גיטין בכדי שלא להטיל מום בקדשים ולהרחיק מלזות שפתים גלל כן אנכי עמהם בנ\"ד ובצרוף ישיבתי אטיל אני ארס צפעוני כנחש הקדמוני. במפקפקי' בהוראה זו התרת האלמנה שרה בת ר' דוד בין במעשה בין בדבור בין בתחבולה ע\"י אחרים יודין וארמאין והשומע לדברינו יונעם משמי מרומים ויזכה לשנת ניחומים: דברי שלמה בן מהר\"ר יחיאל לורי' ז\"ל הנק' שר יצחק.",
                "אחר תיקון יריעה ברוב יגיעה בא אלי ידיעה מעדות אחרות כאשר מועתק פה וזה הנוסחא.",
                "במותב תלתא כחדא הוינא בי דינא ואתא לקדמנא כמר משה בכמר אהרן והגיד בפנינו בוליו\"ע וע\"פ חרם יהושע בן נון מי\"ר זענין צו פעשטאשאטץ גיוועזין איבר נאכט אז מיר זיין קיין לובלין גיצוגין צון יאר מארק סי' יודא שכ\"ה לפ\"ק דא זענין דרייא רעדליכי פריצים דורט בייא אונדז גילעגין איבר נאכט דא זיין גיוועזין אונטיר קראקא הער דא האבין מיר גיהיישין יהודים מן זאל אונדז ברנט וויין געבין פאר טאג אונ האבין דיא פריצים אוך צו טרינקין געבין. האט אייניר פון די פריצים אן גיהובין עס זענין אויך גוטי לייט אונטר יהודים איך בין צו כאליצק גיוועזין שיר דרייא יאר נאך אנאנדר דא האב אלדש גוטץ גיהאט פון יהודים פון איינים דער האט גיהיישין שמואל דער העכשטר דארטין דער איז גאר איין גוט מאן גיוועזין האב פיל גוטץ גיהאט פון אים אונ האב מיט אים גיטרונקין אז ווען ער וועט מיין ברודיר גיוועזין אז מן האט דיא ליטוואר אונ פאלקין פון אנאנדיר גישיידין אזו זענין מיר גילעגין פינף אודר זעקש טאג דז ער איז בייא אונדז גיוועזין דא האט דער פוחז לאזין אויש רופין וואו יהודים זענין דא זאלין צו אים פארין האבין אים דיא שטאט לייט פר מסירט דז מן האט צו אים גפירט אונ אנדרי יהודים אויך און איין פרויא מיט קינדר אזו האבין מיר אונטיר אנאנדיר גירעט נון האטש קיין נוט מיט דען יודין זיא האבין פיל געלט ווערין זיך וואול אויש קופין אביר גאט ווייש וויא עש מיט אונדז וועט גיין איבר איין קלייני וויילי דער נאך האבין מיר גיזעהין דזמן אלי צום וואשיר פירט הוט אונ האבין גיזעהין דן מן דיא פרויא מיט דען קינדירליך אונ אנדרי יודין נעביך אין דאש וואשיר דער טרענקט האט אונ דעם שמואל נעביך מיט איין שטריק הוט מין אים אנאב גילאזין אום וואשיר ביז אים דיא זייל איז אויש גאנגין אונ האבין אים ווידיר ארויש גיצוגין אונ אויף דאש אייז אזו אין העמד גילייגט דז זיך אידיר מאן דער ברמט האט און האבין מוזין וויינין כל זה הגיד בפנינו כ' משה הנ\"ל כאשר שמע הדברים היום יום ד' טבת שכ\"ה לפ\"ק: יצחק בר יעקב שליט\"א: אליעזר בר נפתלי ז\"ל: אברהם בר יחיאל שליט\"א: החתימות הנ\"ל אמיתות וישרות ובפני הוגבה העדות הנ\"ל: נאום מתתי' בן מהר\"ר שלמה יצ\"ו:",
                "הועתק אות באות מגוף הכתב:",
                "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא תלמיד של חכמי' שעליהם אמרו חכם עדיף מנביא בריך רחמנא דיהיב חכמתא לחכימין וכאשר יגעתי כן מצאתי בלבי לתרץ העדיות שלא יהי' מוכחשים והא והא איתא שבעו\"ה הטביע אותו ע\"פ גזירת הפוחז והוציאו אותו בחבל והשליכוהו על הקרח והי' מוטל מת על הקרח ואפשר ג\"כ מפרקתו השבירו מקודם כדרך שעושים הצוררים בנימוס מיתתם או שעשו לו כך אחר שהוציאוהו מן המים לגמור את מיתתו או כדי לנוולו ס\"ד לפי הדעות אשר בא לידי עתה מותרת האלמנה שרה הנ\"ל להנשא בפשיטות וא\"צ שוב לכל הראיות שהבאתי נגד המפקפקים כי אין כאן מקום לפקפק כלל ומ\"מ יש תועלת בידיעת הראשונה שאף אם יבואו עתה ג' גוים מסל\"ת חי הוא או ישראל וגוי מסל\"ת לא נחשוב לכלום כי עתה יש לנו ג' עדי מיתה במסל\"ת וצרוף עדות הטביעה כאשר בררתי בראיות ברורות ואין לי ספק בזה שבוודאי לא יהי' ולא יעלה ולא יבא אלא דמסתפינא מתחבולות אויבי נפש אדני דוד יצ\"ו כאשר כתבתי כבר: ועכשיו אני חוזר שנית ומודיע לרבים שהאשה אלמנת ר' שמואל הי\"ד מותרת להנשא לכל גבר ושריא אפילו לכתחלה בלי נדנוד ופקפוק שבעולם וכ\"ש שראוי להטיל עונש מיתה ושמתא על המתריזין בהיתר דידן אפילו קודם שתנשא וכ\"ש לאחר שתנשא ע\"כ אני מזהיר ברבים בלתי יהרסו ליחטא בשפתים או ישרבבו לשונם במראה או בתחבולה לפקפק בשריותא דהאי איתתא אלא יאמין וידום כפי דת חכמינו הקדושים. כה דברי שלמה בן מוהר\"ר יחיאל לוריא:"
            ],
            [
                "תשובה מר' מרדכי רייס: מכדי בחדא מחתא מחתינהו בב\"ד של'. כאשר נזכר בדברי הגאון מהר\"ש ובהא נחתינהו ובהא סליקנא דלא ידענא שום צד נדנוד איסור לההיא איתתא שרה בת הקצין כמר דוד בן מהרר\"ש זצ\"ל אלמנת ר' שמואל הי\"ד ולפי דעתינו לא ראינו יותר דבר שנוכל להאריך בזה לפי שהוא פשוט בכמה מקומות בתלמוד במסכת גיטין ובמסכת יבמות ובשאר מקומות דמשום עיגונא דאתתא הקילו בה רבנן לכן נראה לנו שהיא מותרת לכל מאן דבעי ובוודאי הש\"י יצילנו משגיאות ומתקלה כי אפילו ע\"י בהמתן של צדיקים אין הקב\"ה מביא תקלה ק\"ו בזרע של צדיקים כמונו: מרדכי בן הקדוש ר' יצחק הי\"ד זצ\"ל. מהור\"ר יצחק כהן:"
            ],
            [
                "תשובה עם היות שדברי האלוף הנ\"ל אין צריכים חיזוק מ\"מ לרווחא דמלתא אכתוב הנראה לדעתי ג\"כ אע\"פ שפשוט הוא שאותו בעיא דעד א' במלחמה לא שייך במסל\"ת כלל מטעם אותן תרי אפי דקאמר שם טעמא דע\"א נאמן משום דמלתא דעבידא לגלוי לא משקרי כו' או משום דהיא גופה דייקא ומינסבא כו' וטעמא דמסל\"ת לאו משום עדות הוא ופליג עלי' ר' יוחנן דבכל ענין אין עדותו עדות. ופריך לר\"י היכא משכחת לה דגוי נאמן ומשני במסל\"ת ופירש רבינו ניסים וז\"ל דאין נאמן מדין עדות אלא משום דקים לן דקושטא קאמר והקילו משום עיגון כמו שהקיל בעדות תנוקת ועד מפי עד ועוד דעדות א' דנאמן הוי מטעם דהני תרי אפי או משום מילתא דעבידא לגלויי או משום דייקא ומנסבא ועדות מסל\"ת כתב בא\"ז דנאמן אפילו בשאר איסורי דרבנן היכא דלא שייך גוי בגווה דמלתא ואע\"פ שעד א' נמי נאמן באיסורין אפילו באיסורי דאורייתא אעפ\"י דלא שייכי שם טעמי דהכא משום מלתא דעבידא לגלויי או משום דיוקא לא מהימן בעלמא אפי' באיסורא דרבנן ואף עפ\"י דבסמ\"ג מ\"ע סי' נ' וז\"ל אשה שהעיד לה ע\"א שטבע בעלה במים כו' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפי' במל\"ת דגוי בדיעבד לא תצא הרי משמע בהדיא דע\"א עדיף מגוי מל\"ת. וכן משמע ל' האשר\"י פרק האשה וז\"ל בשם ר\"ת והר\"ז הלוי מדרבנן הכא בסימנין שמעינין דאשה או עד בספינה שטבע והכירוהו מת לא מהימנא וכ\"ש גוי מל\"ת א\"כ משמע דגוי מל\"ת גרע טפי מעד א' ה\"מ לענין מים שאין להם סוף כדמשמע שם בפרק האשה שרוצה שם לפשוט האיבעי' דע\"א במלחמות מעובדא דתרי תלמידי וקאמר והא מים כמלחמה דמי ודחי תלמודא ותסברא שהוא דומה למלחמה והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה וקאמר דאסקוה לאלתר והוו בי' סימנין ועלי' דסימנין סמכינן ופי' רש\"י דאי לאו הכי חיישינן דלמא אחרינא נינהו דצורה עבידא להשתנות במי' הרי לך בהדיא דמים שאין להם סוף אפי' עדות אין מועיל לענין זה דמחמרינין לכתחילה במים ומלחמה ענינא אחרינא הוא ולהכי איבעי' לי' משום דאמרי בדדמי ובמל\"ת לא שייך כמבואר במרדכי פ' אחרון וכן משמע דנאמן במל\"ת אפילו בשעת מלחמה מההוא עובדא שמביא ושוב מעשה בב' בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' כשניתן ביתר למצור ובוודאי היתה עת מלחמה והתירו נשותיהן ומסוגיא דתלמודא דהתם משמע היכא דמל\"ת נאמן שאין צ\"ל מ\"מ מת וקברתיו והא דאשה בתרא מעשה שהי' כך היה כדכתב המרדכי פ' האשה בתרא אההיא עובדא דאי' חברינו ואמרה הפונדקית וקברתיו שמעשה שהי' כך הי' וקבלה התם בידינו ואעפ\"י שהמרדכי כתב באותו פ' בסופו דמאן לימא לן דמל\"ת לא בעיא וקברתיו נוכל לומר דזה קאי על המעשה דר\"ג שמביא לפני זה שאיירי בעדות מוכחשות גוי אומר מת וגוי אומר לא מת אבל בעלמא אין צריך ואפי' לדברי הרמב\"ם שכתב והוא שאמר וקברתיו כבר תמהו עליו האחרונים הריטב\"א ודחק לישב דבריו וז\"ל וכל היכא דגוי מכריז ואומר מאן איכא בבית פ' דומיא בהאי עובדא מאן איכא בי' חיואי ומאן איכא בי' חסא בהאי סגי בלא קברתיו כיון דמעייל נפשי' לאכרוזי אי לא דקים לי' דשכיב לא הוי אמר אבל ל\"ת בעלמא צריך שיאמר וקברתיו. והנה בנ\"ד אין לך מעייל גדול מזה בעדות השני שהעיד הגוי ל\"ת והוסיף לומר שישכין צווארו אם לא ראה לקבור אותו באותו קבר שקבר שם הערלים להבדיל והא מעייל נפשי' יותר מהכרזה דמאן איכא בי' חסא וכ\"ש הכא שאמר וקברתיו שאין כאן בית מיחוש דהא אפי' בע\"א במלחמה דגרוע מגוי מל\"ת לפי סברא שהוכחנו כתב הרמב\"ם דע\"א במלחמה אם אמר קברתיו שנאמן וכ\"ש הכא כאשר הוכחנו ועוד שהרי שני גוים הסיחו ל\"ת וא\"ל דלענין מל\"ת אין חילוק בין א' לב' דהא קאמר תלמודא אמתניתין דא' אמר מת פשיטא מ\"ד כי אמרינין אזלינין בתר רוב דעות דווקא לחומרא אבל לקולא לא קמ\"ל. ואע\"פ שאמר גוי שהי' במלחמה והגידו שהטביעוהו אין זו הכחשה מאחר שאנו יכולין לכווין ולישב העדות כמבואר במרדכי וכן הפוחזים כל שהי' בכחם לעשות עשו לרעה הטביעוה וגם חתכו ראשו וכן כתב הרא\"ש בתשובותיו וז\"ל אם שניהם מעידים שמת אעפ\"י שיש קצת הכחשה בדברים משיאין את אשתו מאחר ששניהם מעידים על מיתתו ולא הוי הכחשה אלא זה אומר מת וזה אומר נהרג הרי שכתב בהדיא דדוקא בהכחשה גמורה העדות בטל אבל היכא שנוכל לישב ולהקל משום עיגון וענין הגבשושי' שנתן לסי' הוי סימן מעליא כמו שנמצא בתשובות מהרי\"ו וגם בתשו' ריב\"ן ששת ולא מבעי' לר\"ת שכתב היכא שגופו שלם מעידין ע\"י סימני גופו אע\"פ שאין לו חוטם או פדחת והיכא שאין גופו שלם סגי אם נמצא ראשו שלם בפרצוף ובפדחת דפשיטא דסי' מעליא הוא בנדון זה אפילו שראשו חתוך מ\"מ העידו שראשו שלם הי' בפדחת ופרצוף פנים אלא אפילו לרשב\"א והרמ\"ה והריטב\"א שכתבו אעפ\"י שגופו שלם בעינין פדחת ופרצוף פנים כמו שמשמע ריהטא דמתני' מדאמר אעפ\"י שיש סימנין בגופו בעי פדחת כו' מ\"מ בנדון זה מאחר שראו הגוף ג\"כ לשם ואמרו שהוא חיוור ופניו דומה לו כי הכירוהו טוב אעפ\"י דסומקי וחיוורי לא הוי סימן מ\"מ טביעת עין בטוב' הוי אעפ\"י שט\"ע לחוד לא סגי מ\"מ לענין זה מועיל כשיהא נחשוב כאלו הוא שלם ולא נחתך ראשו ויועיל עדות סי' גבשושית ובפרט שט\"ע דהא הוי כטוב ביותר מאחר ששמואל הי\"ד הוי בעל שם כדאיתא שם בגמרא חסא גברא רבא הוו אי איתא דסליק קלא אית לי' אעפ\"י שאומר שם ולא היא אלא בין גברא רבא כו' לכתחלה לא שרינין היינו דווקא במים שאין להם סוף מדלא אמר סתם ולא היא לא שנא גברא רבא כו' מדאמר לכתחלה לא משמע דמשום חומרא דמים שאין להם סוף שהחמירו שלכתחלה לא תנשא אבל סברא דגברא רבא סברא מעליא הוא וממנו אני אומר שאין אנו צריכים לדברי הרא\"ש שכ' דבסתמא תולין לומר תוך ג' ימים הוא דודאי מאחר שאדם חשוב הי' בין הגוים ובין היהודים להבדיל שבוודאי מיד השגיחו עליו מה נעשה בו ובר מהאי טעמא נמי שמסתמא היה תוך ג' ימים מאחר שזה הגלח היה נמלט מן המלחמה ודאי שמיד נמלט בלתי איחור כי שהייתו היתה אסורה באותו הפעם מטעם סכנה גדולה ורעש שהי' לשם מכל הלין טעמים פשוט וברור הוא להשיא אשתו מבלי שום מיחוש ואני הנני חזרתי על דברי הגאון וראיתי שהן ברורין ופשוטין ואמתי' בלתי עיקש ונפתל ע\"כ ידי עם המתירין ולא יהא חלקי עם האוסרין. יצחק כהן שפירא ב\"ר דוד זלה\"ה:"
            ],
            [
                "תשובה מוהר\"ר צבי. הנה הגיעה לידי מגלה עפה יריעה מחוברת כסולת נקיה נברר בנפה מגאוני עולם אשר בטעמי משנה ותלמוד וגאוני' דקדקו יפה ע\"פ העדות שהוגבה כדת ברה. בשריותא האלמנה שרה שהיתה אלמנת שמואל בר עזריאל בדרך אמת לכוין ההלכה ידריכני האל דקדקתי בעדות הנ\"ל ובפסק. האלופי' לע\"ד נראה אשר בבירור יפה דנו ויפה כיוונו בשריותא האלמנה שרה שהית' אלמנת שמואל בר עזריאל בדרך אמת כאשר ביררו וליבנו ונימוקי' עמהם ולא הניחו מקום לבאים אחריהם אפי' להתגדר בהם ולפי שהוברר והוחזק ע\"פ אנשים פליטי מלחמה שהאיש שמואל הנ\"ל הומת באותה המהומה ורדוהו הצוררים לתהומא. והוסיפו מכתו לנוולה ברוב אכזריות מחמת שהי' מקדש השם בפני כל הבריות לא חשו האלופי' הנ\"ל לברר כל טעמי היתר ואני קטן באתי לפר' אותם קצת יותר. הנה העדות שהעיד ר' אליעזר בר יואל ששמע מאותן ג' מאסקאוויטיר נראה שיש לסמוך עליו והא לך קצת ל' העדות א\"ז מן אלש גיפורט האבין זיא אן גיהובין פון יהודים צו רעדין וויא ער און שולדיק בלוד פאר גאשין האט וכו' עד אנו אפי' מיט נאמן גנענט ושוב העיר איך שקידש השם ית' עד שטרפו אותו ונפל למים כת' האלוף מהר\"ש שאין לסמוך ע\"ז העדות דאיכא למימר למירמא אימתא קא מכוין נ\"ל דכ\"כ מחמת שלא הי' צריך לזה העדות דבלאו הכי מצא עדיות חזקות כדי לסמוך עליהם אמנם אי לא מסתפינא מחבראי אמינא יש לסמוך עליהם ואין שייך לומר כאן להטיל אימתא קא מכווין וראיות ברורו' ע\"ז בהגה\"ה דאיתא במיימני' המתחלת חזרנו על כל הצדדים שכתב להתיר אותו גוי הרוצח המסל\"ת ואמר ליהודי אחד אנכי מותתי את פלוני וכו' עד וליכא למפסלי' משום דאיכא למימר משקר והאי דקאמר הוא הרגו דילמא למירמא אימת' איהודים אחרים הוא דקאמר הכי כדאשכחינא בההוא דגוי דאמר לי' לישראל שקול אספת' ושדי לחיותא בשבת' או קטילנ' לך כפלוני ישראל דאמרי לי' בשיל קדירא בשבת' ולא בשיל וקטלתי' ומסיק דלא מהימן משום דלמירמא אימתא אהאי ישראל הוא דקאמר לא דמי דשאני התם דמוכחא מילתא מתוך דבריו דלמירמא וכו' דאמר להאי ישראל שקול אספת' בשבת' ולשדי' לחיותא אבל הכא דלא מוכחא מילתא מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא לבתר הכי דלמירמא אימתי' קא מכווין לא תלינין להחמיר ומהימן שאם באנו כך להחמיר היכא סמכינין על שום עדות גוי מל\"ת נדמה דלמא לא מת ולקלקל האשה הוא חפץ או מתכווין למצוא חן כדי שיטיבו לו האשה וקרובים לאחר זמן אלא וודאי לא חיישינין למידי בכל מסל\"ת דלא מוכחא מתוך דבריו דמשקר ועוד הא אמרינין בפ' כל הגט מקומנטריסין איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו וכו' עד דעבידי לאחזוקי שקרייהו משמע דרגילי בהכי הגוים לשקר ועבידי לאחזוקי שיקרייהו אבל אי לא רגילי שאר גוים בכך לאחזוקי שיקרייהו לא הוי תלינין לומר דלמא האי גוי דקא מסהיד עביד לאחזוקי שיקרי' אלמא דלא תלינין להחמיר אלא במל\"ת דמוכחא מלתא טובא ועוד מסתמ' בחנם לא נקט בגמר' האי גוי דאמר שקול אספת' כו' ואי לא קטילנא לך דלא הו\"ל למינקט אלא ההוא גוי ול\"ל קטלתי לפלוני אלא ש\"מ דדוקא בכה\"ג לא מהימן דמוכחא מילתא כדפרי' ולא מסתבר כלל דליכא לפלוגי בין מוכחא ללא מוכחא ומעשה שהי' משתעי תלמודא כזו שהי' וכן משמע מתוך דברי רבינו משה בר מיימון בד\"א שלא הי' שם אמתלא הגוי שמא לא נתכווין אלא לדבר אחר כגון שאומר לאחר עשה עמי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי את פלוני שאין זה מל\"ת שכוונתו להטיל אימתו ע\"ז עכ\"ל אלמא משמע דווקא בכה\"ג תלינן דלהטיל אימת' קעביד אבל אמר הרגתי פלוני סתמא לא כדפי' רש\"י א\"כ מלובן ומצוחצח אשר בנ\"ד לא שייך לומר דקמכווין למירמא אימת' ולא מבעי' אליבא מאי דמביא ראי' המיימוני בחבורו לפסק הלכה אפילו שמע מעש\"ג הורגנו לפלוני נאמנים ודקדק ריא\"ז מדבריו א\"כ מדבריו משמע הא אם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים וא\"כ ק\"ו בן בנו של ק\"ו בנ\"ד דליכא שום התפארות ולא אימות הנמלטים במה שהמושל המיתו אבל אם אמרו שהכוהו למיתה שלא על ידם איכא צד התפארת ר\"ל שיש כח ביד ע\"ש ג' לדון יהודי ע\"כ, כוונתי' ג\"כ שאימתי' יהא מוטלת שאין כן בנ\"ד כדפירשתי אלא לפי מה שכתב ריא\"ז וז\"ל ומדברי הרא\"ש נראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים בוודאי בנ\"ד מודה מטעם שכתבתי. ע\"כ נ\"ל שיש לסמוך על ג' מוסקוויטירס הנמלטים שהעידו שקידש השם. וכן עשו אחריו כל חביריו החזיקו בתורה מנורה זה בכולה טהורה ומתוך עדות ג' הנ\"ל תבין ותשכיל שאין שום הכחשה בשום עדות שזה העיד טרענקין וזה העיד הריגה כולם ודאי אמת שכוונו לעולם להחניף להצורר והא ראי' בהתראה ג' גוים הנ\"ל לא הזכירו שמואל הנ\"ל רק טרענקין ולבסוף העידו שג\"כ טרפו אותו ומאחר שהואלתי לדבר לפני מלכים אמונ' לפענ\"ד שכל אותן שהעידו על הטביעה לחודא אפי' במים שאין להם סוף שיש לסמוך עליהם ולהתיר האלמנה הנ\"ל אפי' לכתחיל' ואקצר בראיות רק אחת אעלה על הספר מהא דאיתא בתוספ' דיבמות מחלוקת ר' מאיר מתיר אפי' במים שאין להם סוף וחכמים אוסרים ופ' הטעם לשם שמא גל טורד אותו ומעלה אותו ליבשה אמר רבי עקיבא כשהייתי בא בים ראיתי ספינה שטבע' בים והייתי מצטער על ת\"ח שבתוכו וכשבאתי למדינת קפוטקיא ראיתיו יושב ושואל בהלכה נמתי לו בני האיך עלית מן הים נם לי טרדני גל לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגעתי ליבשה אמרתי כמה גדולים דברי חכמים כו' אח\"כ עובדא מב' שהיו מכמרי' כו' עד א\"ר מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר ג' ימים פ' א\"כ ש\"מ אפי' במים שיש להם סוף וממתין עד שתצא נפשו אפי' הכי מצינו שיעלה אח\"כ והיה לכם לאסור אפי' יש להם סוף אלא וודאי לא חיישינין להחמיר עבור זה שפעמים א' ניצל אמרו לו אין מזכירין מעשה ניסים. ר\"ל אין לך ראי' מהא להתיר מים של\"ס הרי מחוור ומלובן לפנינו דטעמא דחכמי' דאוסרי' במקום שיש לגלים ולפיכך סמך התוס' עובדא דר\"ע לדברי חכמים האוסרים ואמרו חכמים לר' מאיר מה שיעלה מן הבור הזה מעשה ניסים אבל דווקא היכא דשכיחי גלים אסורים דאפשר לצאת על ידיהם ליבשה אבל בלאו הכי לא דאל\"כ היה להשמיענו כח חכמים אפי' היכא דלא שכיחי גלים אסורים דדמי קצת יותר למעשה ניסים וא\"כ בנ\"ד שהי' קרח וגלד עזה מכוסה על פני המים האיך אפשר שיהיו שם גלים ובוודאי אפי' חכמים מתירים בנ\"ד דאל\"כ היה לנו להשמיעינו רבותא אלא אדרבא השיבו מי שיעלה מן הבור שלא כדרך טבע כלל דמעשה ניסים הוא ומתירים את אשתו אם לא ראוהו עולה. וק\"ו בנ\"ד דהפוחז הזהיר להמיתם כמו שהעיד ג\"כ אותו זכרי' הערל דאפי' לשהות לטובת הפוחז לא היה בידו אשר וודאי הטביעוהו ובמקום מצולה שאי אפשר לעלות אלא ע\"י חבלים הגם לא הזכירו בעדותם וקברתיו הלא הגאונים דהיינו הרא\"ש והריטב\"א והרשב\"א הסכימו דאין צ\"ל וקברתיו ואף לפי' הרמב\"ם שמצריך לומר וקברתיו הלא במ\"מ הסיר המסוה מעל פנינו דזהו דוקא בשלא הזכיר שמו משא\"כ עדות דידן דכל העדים הזכירו שמואל הנ\"ל בשמו. וישוב של הריטב\"א על הרמב\"ם ללא צורך וגם לא מסתבר דאל\"כ איך נפשוט מהא בגמרא אם נשאת לא תצא בכל מל\"ת דלמא דוקא בהאי עובדא דהאשה סמכה ג\"כ על מה דמעייל נפשי' לאכרוזי ודו\"ק ע\"כ מכל אלו עולה בידינו לשריותא והאלופי' הנ\"ל לא רצו לפרש רק הניחו לחדודי מאחר שבלאו הכי היה להם עדות ברורה ומספקא לשריותא האלמנה מרת שרה הנ\"ל וקצרתי מחמת שהעדי' והפסקי' הנ\"ל באו לידי שלא במקום יישובי רק נתארחתי כאן ק\"ק בריסטין ואין ספרים שלי אצלי ואין אומן בלא כלים ק\"ו אני הקטן שאינני לא אומן ולא נגר בן נגר ואפי' כל ראיות האלופי' הנ\"ל לא הי' לי פנאי לעיין ולדקדק בהם רק שורש שריותא מאיזה מקום תחנותם הוציאו ההיתר לאורה ע\"כ ג\"כ אני הקטן מסכים בשריותא האלמנה מרת שרה הנ\"ל מטעמם ומטעמי שהוספתי וגם אני מסכים לכל גזירות לסתום פי דוברי שקר וגם יעלה בידי מאחר שהלכות רווחות אשר בפסולי עדות הולכים אחר הרוב דעות ג\"כ כל אות' שהעידו על הטביעת מים אפי' לחודא וכן אותן שלשה מאסקאוויטיר עדותם עדות ואם יבואו ויוציאו קול ע\"י איזה מסוח עשה עולה שג\"כ צריכין רוב כנגדם והמרנן אחר שריותן הנ\"ל הנה כבר מפורש ומצוחצח שהוא נלכד בחרם ר\"ת וחביריו וכל המסכימי' עמו גם אני מחרים ככל הנ\"ל כדי שלא להטיל מום בקדשים אפילו בדיבור והשומע יבורך: נאום צבי המכונה הירש בהק\"ד אהרן זצ\"ל הי\"ד."
            ],
            [
                "מו' נתן נקרא נקראתי אני צעיר הצעירים על ענין המעשה באשה א' הנקובה בשמה מרת שרה בת הקצין רועה ישראל כמ' דוד נר\"ו שהלך בעלה כמ' שמואל בר' עזריאל לעיר פאלוצק ובהיותו שם נלכדה העיר בידוע אשר כבשוה הפוחזים ובתוך כך נאבד בעלה כמ' שמואל הנ\"ל מותרת להנשא לאחר או לא: ואמרתי אל לבי הנני לא ידעתי דבר ולא בינת אדם לי ומימי מי מערה ואיך אשיב דברים נכוחי' ובפרט במקום גדולים איך אעמוד אשר קטנם עבה ממתני עובדים עבודת הקודש מרביצים תורה לרבים ומחזיקים ידי גלות אריא\"ל. שה פזורה ישראל ישבו כסאות למשפט לכל דורש לשואל ופורש תאוה ומתוק לעינים ועלין שלהם תרופה ללעגי שפתים מימיהם מן לבנון נוזלים משיבים עיפת נחשלי' להם הם הנותנים אמרי שפר. ואנכי עפר ואפר. וע\"כ ראוי דברי להפר ולא יכתב בספר. פן אהי' לאפר. ובאתרא דזקוקין דנורא ובעורין מאן עייל ומאן אפיק הימון ואני מכיר מקומי בבית המדרש שידי קצרה ואין בידי לא לחם ולא שמלה ומדבורי שתיקתי יפה דעת הקטן כמני אינה מכרעת ומיפה. אמנם מאחר שנדרשתי בהפצרה להיות נמנה להתיר את האשה שרה וגם כי גדול עגון אשה. וראוי לצדד בזכותה כאשר הורונו רבותינו ז\"ל לכן פני מלך מלכו של עולם אשמורה ובעזרת מי מנה אבא בקצרה. שלא כשורה ואעיין בדינה ואוציאנה כשחר וכצהרים ואורה ואפיק רצון הנכספי' לדבר בי ואומר את אשר בלבבי לפי קט שכלי וקוצר השגתי ואענה חלקי אף אני והוא מצער ותחי נפשי וטרם אדבר מאל דעות אשאלה דעת לכוין שמועה זו על אמתתם לבל אכשל בה. ואומר דבקתי בעדותיך אל תבישני נדבות פי רצה נא ד' ומשפטיך למדני וקודם כל אעתיק תחלה קבלת העדות אשר הועדו עליו ואח\"כ אכתוב שלענית דעתי נראה במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא יעקב בר מנחם כ\"ץ והעיד בל\"י ונשא עונו וז\"ל איך בין גיוועזין צו דאהילנאווא דא איז גיוועזין אומלויף פון פלאטצק דא איז גיקומן דער גלח פון פאלוצק זעלב דריט איין פאליק הער צו דעם גלח ער איז אוך איין פאליק דא זענין דיא גוים אלי הינין גילאפן צו הערן דא האב איך גיהערט וויא דיא גוים האבין אים שמועות גיפרעגט דא האט הער אין גיענטפירט צו דען גוים אן גיהובין מן האט די כומרים דען קאפ אפגישלאגין נקיט טוט אויף דען אייז ליגין דער האט איין פיין איין ווייסלייב זיך גיהאט אונ אויך הוחי נאז ער האט שמואל גיהייסין דער דא איז עלצטיר צו פלאצק איביר דיא יודין גיוועזין אונ דער אנדיר האט איין שווארצין בארד גיהאט אונ דען דריטין האט ער אויך גיקענט אביר איך האב זיין נאמין פארגעסין דא האב איך גיפרעגט אוף אילה אונ אוף געצין אויך האב גימיינט זיא ווערין אויך צו פלאצק גיוועזין דא האט ער מיר צו ענטוויר גיגעבין זיא זענין דא ניט גיוועשט קען אויך זיא דאך אלי וואל איטליכין בייא זונדיר כך העיד בפנינו יעקב בר מנחם כ\"ץ יום ד' כ\"ג תמוז שכ\"ג לפ\"ק פה במת' דווילנא: יונתן בר שמואל: אליעזר בר יואל שליטא: מנחם בר שמואל מרגליות ז\"ל.",
                "אלה הם תורף העדות שהגיעו לידי ועוד ראיתי בכתב ידי החכם השלם מופת הדור והדרו מהורר יצחק בר בצלאל נר\"ו שכתב שקבלת עדות אחת בא לידו שגוי א' היה מל\"ת שיהודי א' מת והוו קוברו בתוך הפגרים ואמר שימשכן את גופו שהוא הי' שמואל הנ\"ל ומתוך כך התיר האשה שרה אלמנת שמואל הנ\"ל לעלמא היתר גמור בלי שום גמגו' ופקפוק את תורף לשון העדו' ההוא לא ראיתי לכן לא יכולתי להעתיק הלשון כצורתו ואף גם זאת הגיד לי בבירור מפי אנשים נאמנים שיש עוד קבלות עדו' רבים חבילות חבילות ביד קרובי האשה מפוזרים הנה והנה והם לא הגיעו לידי והנני אקח מן הבא בידי מקבלת העדות בידי ומתבונן עליהם כפי אשר יורוני מן השמים: והנה הואלתי לדבר בעזרת האל המסייע לטהר שנינו בפרק אחרון דיבמות ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואמרינן עלה בגמרא א\"ר יוחנן לא כך היה מעשה כאושעי' בר' שהתריס עם פ\"ה זקנים אמר ל\"ש אלא שנתכוין להתיר אבל נתכוין להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים אלא מתניתין דקתני ובגוי אם הי' מתלווין אין עדותו עדות היכא משכחת לה כלומר היכא משכח' דלא נתכווין להעיד ולא להתיר במל\"ת כי ההוא דאזיל מאן איכא בי' חיואי שכיב חיוואי ואינסב' רבי יוסף לדביתהו ההוא דקאמר ואזיל ווי לי' לפרשא זריזא דהוי בפומבדיתא דשכיב ואינסב' ר' יוסף ואיתימ' רבה לדביתהו ופרש\"י מאן איכא בי' חיוואי מי מאנשי ביתו של בי' חיוואי שישמע דברי דשכיב חיוואי ע\"כ ועוד אמרינין שם מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכים בדרך ובא גוי ואמר חבל על יהודי שהי' עמי ומת וקברתיו והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכים מאנטוכי' ובא גוי וא' חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתי' והשיאו את נשותיהן ועוד מעשה אחר כיוצא באלו ועוד שנינו שם מעש' בבני לוי שהלכו לצוער וחלה א' מהם והניחוהו בפונדק בחזרתו אמרו איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו. ובגמרא פונדקית גויה היתה ומסל\"ת היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו אני והשיאו את האשה והא איה חבירינו קאמרו לה ותירצו כיון דחזיתינהו בכיא אמרה להם וקברתיו ע\"כ ועוד יש שם מעשים אחרים כיוצא באלו ואין רצוני להאריך במקום הראוי לקצר ומכל אלה הוציאו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דגוי המסל\"ת כשר לעדות אשה להתירה לעלמא כשאינו מכוין להעיד: וכל הפוסקים מלאי' מזה בלתי רבינו שקברתיו דוקא הוא ואין לומר דלאו דווקא אלא מעשה שהי' כך הי' דאם כן לא הי' לברייתא להשמיענו דברי הגוים וסוף דבורם ליתני מיתה בלבד והוי רבותא טפי דאפי' בלא הזכרת קבורה היו מתירין ועוד שאם לא הי' מזכירין כן בשלשה מעשים כיון שהמעשים היו באים להודיעני דין זה והרשב\"א כת' נראה שסובר שהוא מצריך בכל מסיח ל\"ת שהוא יאמר קברתיו והשיב עליו מהמעשים הנזכרים שם בגוי שאמר מאן איכא בי' חסא שכיב חסא ואינסבא רב יוסף לדביתהו ובההוא שאמר טבע חסא שהזכרתי למעלה וממקומות אחרים כתב דלא דווקא הזכירו קבורה כאן ואני אומר שאף רבינו סובר שאין צריך בגוי המל\"ת ואמר מת פלוני שיאמר מת וקברתיו וכן מבואר בדבריו למעלה שכתב הי' הגוי מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה וכן כתב ואפי' הי' הגוי הוא מסל\"ת ואמר פלוני טבע בים הגדול ונשאת על פיו לא תצא וכמה מקומות מוכחי' כן בדבריו אבל כאן הזכיר שצ\"ל קברתיו לפי שאין מזכיר הגוי שם היהודי אלא שאומר איש יהודי שהי' עמי ואנו יודעים שהי' פלוני וכן בעשרה אנשים כיוצא בזה הגוי אינן מכירין ואינו יודע שמותיהן ולפיכך צריך שיאמר קברתיו והטעם שבלא הזכרת השם די משא\"כ בשאר מקומות שיאמר דבר ברור ממיתה וקבורה ואפי' את\"ל שיש להשיב ע\"ז מ\"מ ודאי כך הוא כוונתו של רבינו כמו שכתבתי עכ\"ל. וכ\"כ הר\"ן בתשובה סי' ג' שאין ספק שכל שהגוי מכירו א\"צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיוואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפי' לדברי הרמב\"ם ז\"ל שכ\"כ הוא ז\"ל כיוצא בזה בפרק אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אצ\"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבר הרב ז\"ל דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שמעשים שבאו בגמרא בכיוצא בזה בכול' יש בהם קברתיו כדאמרי' ס' בני אדם שהיו מהלכין מאנטוכי' כו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים בכרכום של ביתר כו' וחבל על יהודי אחד שהי' עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרי' נמי פונדקות גוי' היתה כו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאיני מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא שאמרה איש יהודי שהי' עמי וכיוצא בזה לא סגי עד שיאמר קברתיו ואע\"ג דאיכא למימר דכל הני דמעשה שהי' כך הי' ולאו דבעי קברתיו סובר הרב ז\"ל דאם איתא אי אפשר דלא משתמיט תנא ולימא בחד מנייהו מת בלחודא אלא ש\"מ נהי דמכירו סגי מת בלחוד באינו מכירו בעינין דאמר מת וקברתיו זה דעתו של הרב ז\"ל בזה טעמו דמילתא דיותר אדם בקי במי שמכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע\"ג דלא אמר קברתיו ולא חישינין דאמר בדדמי אבל כשאין מכירו חישינין שאמ' בדדמי ליה לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מן אחרוני' בזה על הרב ז\"ל אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות אבל מ\"מ במכירו במת סגי ואין צריך שיאמר ראיתיו שמת אבל כל שאומר מת די וכהנהי עובדא דבי חיוואי ובי חסא עד כאן. וכ\"כ הריב\"ש בתשו' סי' שע\"ח שלא הצריך הרמב\"ם לומר קברתיו אלא כשאין הגוי מזכיר בשם כי כן מזכיר בהגמרא כהנהו עובדין דאבא יודין בכולהו קברתיו והנהו הכי הוה שלא היה מזכיר המתים בשם אבל כשאומר הגוי לפ\"ת איש פלוני מת חלילה להרב ז\"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע\"פ גוי מל\"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמ' מקומו' בפרק ההו' ובפרק שלפניו כי הרב ז\"ל אינו סובר שנא' בכל הנהו תלת עובד' מעש' שהי' כך היה ועשה זה החילוק מיהו אין חילוק ההוא נכון כו' וכשמזכיר בגמר' קברתיו מעשה שהיה כך היה עכ\"ל וכ\"כ מהרא\"י ז\"ל בכתביו סי' רכ\"ג דס\"ל להרמב\"ם ולהכי בעינן קברתיו משום דלא ידעו הגוים אותם האנשים אלא שאמרו אותן שיצאו מכאן ולכאן לא בעינן קברתיו עכ\"ל אע\"ג דמסיק תלמודא דלא בעינן קברתיו אלא ברעבון ועובדא דידן שידע הגוי את לעמיל לפי הנראה מתוך דבריו א\"כ לא בעינן וקברתיו. הרי דס\"ל להרב המגיד והר\"ן והריב\"ש ומהרא\"י ז\"ל שהם גאוני עולם ופתוח לבם כאולם שאף הרמב\"ם סובר כשהגוי מכירו ומזכיר שם היהודי שוב א\"צ שיאמר וקברתיו וא\"כ ה\"נ בנ\"ד שהזכיר הגלח מסל\"ת את שמו שמואל דער דא איז עלצטער איבר דער קרעטשמי גיוועזין והוסיף לומר עוד קען איך זיא דאך אלי וואל איטלכס בזונדר אף הרמב\"ם מודה שא\"צ לומר קברתיו מאחר שהגלח הכירו והזכיר את שמו. ועוד בר מן דין אם נגיד שהגלח לא הי' בעת ההריגה נוכל למצוא טעם אחר וסברא אחרת לומר שהרמב\"ם מודה בכאן שאצ\"ל קברתיו שהרי כתב הר\"י קארו ז\"ל בטור אבה\"ע סי' י\"ז בשם הר\"י סגי\"ש. עוד חילוק אחר ואמר דלא הצריך שיאמר קברתיו אלא כשהגוי נמצא בעת מיתתו או הריגתו דחיישינן דילמא אמר בדדמי כי הנהו עובדא דיצא הגוי וישראל מעמנו כו' וההוא דקולר של בני אדם בנמצא הגוי בעת מיתת ישראל אבל היכי שלא נמצא הגוי בעת הריגה מודה הרמב\"ם שא\"צ שיאמר וקברתיו עכ\"ל וא\"כ אף כאן בנ\"ד אם נאמר שלא היה הגלח נמצא שם בעת ההריגה מודה הרמב\"ם שא\"צ שיאמר וקברתיו ואין לבעל דין פתחון פה לומר הלא שנינו משנה שלימה בפרק אחרון דיבמות אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים משנהרג והואיל והעיד הגלח לאחר ג' ימים שנהרג אין ראוי להאמינו שיש לחוש שמא ראה אותו לאחר שלשה ימים משנהרג שהרי כבר כתב מהר\"ם על כיוצא בזה בת' מיימוני השייכים להלכות אישות וגירושין המתחלת חזרנו על כל הצדדים כו' וז\"ל ושכתבתם הואיל ומעיד עליו לאחר שלשה ימים משנהרג אין להאמינו מדתנן אין מעידין אלא עד ג' ימים להאי נמי ליכא למיחש שהרי העיד בסתם על פלוני שנהרג ונהי דהשתא מעיד בתר שלשה ימים מה בכך כיון דאמר סתמא פלוני נהרג נימא דברור לו שנהרג דחזי תוך ג' ימים וקא אסהיד עליה בתר שלשה ימים או ראה שהרגוהו והיה עם ההורגים דאטו כל הנך עובדא דבי' חיוואי ודפרשא זריזא ודבי חסא ועוד טובא עובדא דהתם דכולהו תוך ג' ימים מסהדי אלא אינהו חזי תוך ג' ימים וקמסהדי בתר ג' ימים ה\"נ איכא למימר הכי. ועוד שהרי כתב ר\"ת בתשובה א' וז\"ל זכרוני שכך דנתי לפני שמואל והתרנו אשת אחיו של ר' שמואל בר בנימין ושל ר' יצחק בר בנימין שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו כדתני' בגמרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואם חסר אחת משלשתן אין מעידין עליו כו' אפילו במת גמור אין מעידין עליו אלא עד ג' ימים בהני סימני דאמרן וע\"כ האי אין מעידין אלא עד ג' ימים לאו אאדם הידוע וניכר למעידיו דאפי' עד ד' ימים מהני כיון שיודעין שזה הוא אלא ע\"כ שאין ידוע אלא ע\"י סימני הפרצוף ופדחתו וחוטמו כו' עד וכ\"כ בה\"ג וכו' עכ\"ל ר\"ת ועוד האריך הרבה ואני קצרתי. אלמא אם המעיד עליו היה מכירו מחיים ומעיד עליו לאחר מותו שהכירו בט\"ע מהימן אף לאחר מותו כמה ימים וה\"ה בעדים גוים המסל\"ת המכירו ומעיד עליו אפילו לאחר כמה ימים מהימן כי כל מאי דמהימן ישראל בעדות אשה להתיר מהימן גוי מל\"ת עכ\"ל מהר\"ם: ואם נפשך לומר שכבר יצא קול שנהרג שמואל הנ\"ל ולפיכך הגלח שהעיד על הריגתו לאו מל\"ת הוא דדמי קצת לאיה חברינו דלא חשיב לי' תלמודא מל\"ת בפרק בתרא דיבמות כדלעיל לאו מילתא היא מתרי טעמי חדא דמאן יימר דהכא יצא קול ועוד הלא מצינו שגדול מזה מקרי מל\"ת שהרי את\"ל שהגלח ידע שקרוביו או קרובי האשה הוציאו הקול בכל העיירות מסביב והיו מחפשין אותו מ\"מ שפיר מקרי מל\"ת שהרי גם על ענין כיוצא בזה כבר כתב מהר\"ם במקום הנזכר וז\"ל ושנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל עיירות שמסביב דדמי קצת לאיה ל\"ד דהתם קא שיילה לי' בהדיא אבל הכא דלא שיילי' לי' להאי גוי גופי' מקרי שפיר מל\"ת אע\"ג דידע שמחפשין אותו דאל\"כ היכא מהימנינן לשום גוי מסל\"ת בעדות אשה שהלך בעלה למדינת הים נימא דילמא משקר ולפי שיודע שהלך בעלה למ\"ה וא\"א לה להינשא עד שיעידו לה שמת אומר כן כדי לקלקלה אלא ודאי לא פלוג רבנן בין גוי המכיר דת יהודית ויודע שישיאוה ע\"פ ובין גוי שאינו מכיר אלא סמכינן אכל עדות גוי שבשעה שבא לפנינו הוא מסל\"ת מאליו מהימנין לי' מתוך חומר שחמרת עליה בסופה הקלנו עליה בתחלתה משום עגונא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקידושין מיניה אבל בעדות גוי מל\"ת כל כמה שלא ימצא מוכחש: וכדברי משמע בדברי רבינו אלפסי שכתב בפרק קמא דיבמות וז\"ל גזלן דד\"ת פסול לעדות אשה כו' עד מסתברא לן דפסול מדב\"ת מל\"ת משיאין אשה ע\"פ דל\"ג מגוי ואע\"ג דסתם כל ישראל יודע דמשיאין ע\"פ ע\"א וע\"פ גוי מל\"ת וקרינן לי' מל\"ת ויליף לה דמהימן בק\"ו מגוי אלמא דגבי גוי כה\"ג שרינן בעדות אשה ל\"ת אפילו דידע דלא פליג רבנן רק כל היכא דבשעת עדות לא מוכחא מילתא בדבריו דנתכוין להתירה או לעדות או למילתא אחריתא מהימן עכ\"ל מהר\"ם וכ\"כ מהררי\"ק בתשו' שורש קכ\"א וז\"ל אשר גמגמתם שלא להחשיב הגוים הרודפים מל\"ת מפני שכבר הגיד השופט אל הרודפים כל ענין לע\"ז נראה שהדעת מכרעת שלא לחלק בכך דהתם נמי בהא שכתב מהר\"ם דחשיב מסל\"ת ול\"ד לאיה חבירינו היו הגוים יודעים שהיה מחפשין אותו הקרובים ואפ\"ה חשיב מסל\"ת דכיון דלא שיילי לי' להאי גוי גופי' ואע\"ג דהגידו לו שאר הגוים שהיו מחפשין אותו עכ\"ל וכ\"כ מהררא\"י ז\"ל בכתביו סימן קכ\"א וז\"ל נראה דלשון העדים לא משמע שדרשו וחקרו היהודים באותו עירו\"ן אלא משמע כששמע הקול בעיר שדרשו וחקרו אמר אף מעצמו מה שאמר כה\"ג מקרי שפיר מסל\"ת הואיל ולא שאלו כלום מאותו גוי מסל\"ת אע\"ג דנפיק קול דשאלה כדאיתא בהדיא בתשובות מהר\"ם דלעיל עכ\"ל. ואם ישאלך אדם לומר דלא אמרינן גוי מסל\"ת כשר לעדות אשה אלא דומיא דהך פונדקות דלעיל דעדיפא משאר גוי מל\"ת לפי שהראית' להם מקלו ותרמילו וקברו אבל שאר גוי מסל\"ת שאין לו אלו המעלות לא נאמין לו אפילו מסל\"ת אל תגמגם אלא אמור לו מיד דע\"כ לא גרע שאר גוי מסל\"ת מההיא דפונדקות שהרי גבי דפונדקת כתב הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שמעינין מיהא היכא דמתחיל הגוי ומסל\"ת אע\"ג דמהדרינן ומגלינן לי' מילתא מיני' שפיר לא נפיק לי' מתורת מסל\"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו עכ\"ל ובשיטתן הלך הרמב\"ם בפ' י\"ג מהלכות גירושין ובעל הסמ\"ג בחלק עשה סי' ג' וריב\"ה בטור אע\"ה סי' י\"ז וכן שאר כל הפוסקים אשר באו אחריהם ללמוד דין זה מההיא דפונדקית ואם איתא דההיא דפונדקית עדיפא משאר מסל\"ת היכי ילפינן שאר מסל\"ת להקל בהם מההיא דפונדקית נימא דשני' ההיא משום דהראית מקלו ותרמילו וקברו אלא ודאי פשיטא דלא עדיפא ההיא דפונדקית משאר מסל\"ת אלא אדרבא גרוע משום איה חברינו קאמר לה כדפריך התם בגמרא אמאי דמשני מסל\"ת היתה. וכן דקדק מהררי\"ק בתשובה שורש קכ\"א והביא שם עוד ראיות ברורות וחזקות לזה עיי' עליו ואין בה שום חולק: ואם לחשך אדם לומר דעדות הגלח על הריגת שמואל מסל\"ת הוא דהא בכל הני עובדא דגמר' דלעיל דמקרי מסל\"ת לא אמרו איש פלוני מת בלבד בלא קדימת דברים לפניו אלא שהקדים דבריו לפניו שהדברים מורין שהוא כמספר דבריו בעלמא כגון מאן איכא בי' חיוואי וכו' משמע דכל שלא אמר כן אינו כמספר דברים בעלמא אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבדו ומכוין להעיד הוא ואינו נאמן ורוצה לתלות את עצמו באילן גדול והוא הר\"ן שכתב בתשובה כן סי' ג' וז\"ל ולענין מה שאמרתי כי גוי שבא לפנינו ואמר מל\"ת איש פלוני מת בלבד אם נאמר שהוא מכוין להעיד כ\"ז שלא יקדים דברים אחרים דומיא דמאן איכא בי' חיוואי או חבל על פלוני ודומיהן אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אמר אותו דבר לבדו ומי שהוא אמר מסל\"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דבריו אלא ברוצה להודיע אותו דבר לבדו ואינו נאמן וכולהו עובדא דגמרא הכי איתנהו והכי מוכח עכ\"ל. והר\"ר דוד כ\"ץ בתשובותיו בית כ' דכ\"א החזיק בדעת זו של הר\"ן והאריך מאוד להוכיח שהפוסקים סוברים כן ואף כאן בנידון זה לא אמר הגלח אלא אונ איך האב גיזעהן שלשה יהודים אויף דעם אייז ליגן מן האט זיא מיט איינר האק דען עורף אפ גשלאגין נאקיט טוט וכו' דהיינו איש פלוני מת בלבד בלא הקדמת דברים לפניו אען ואומר שאף הכא יש קדימת דברים להמעיין בו אמנם אין אנחנו צריכין לזה שהרי הלכה רווחת בישראל לפני כל יודעי דת ודין שדברי הר\"ן והרד\"ך הנ\"ל אינו משנה בענין זה ובטלה דעתם אצל דעת שאר הגדולים שהרי כתב הרמב\"ן בתשובה סי' שע\"ז שכל שאמר איש פלוני מת מעצמו כמספר דבריו זהו מסל\"ת ואף אם לא דיבר דברים אחרים כ\"א זה בלבד כו' ע\"כ וכן הר\"י טייצק נחלק על סברת הרד\"ך הנ\"ל כמבואר שם בתשובת הרד\"ך הנ\"ל וכ\"כ הגאון מהר\"י קארו ז\"ל בטור אה\"ע סי' י\"ז והר\"י טייציק ז\"ל כתב לי כי ראיות הר\"ן בתשובה זו הן חלושות דאפשר לומר בכאן מעשה שהיה כך היה ושבכל בתי דינין שהיו בסאלונקי בימי איתני גאוני עולם שהיו פשוט המנהג באמור הגוי איש פלוני בן פלונית מת או במקום פלוני מת שלא יקדים שום דבר אחר ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד וכך הם דברי הריב\"ש בתשובה שכתבתי בסמוך. וכן אמר לי מורי הרב הגדול הר\"ר יעקב בירב ז\"ל שהוא מורה להתיר בפשיטות ומעשה בא לפניו באחד שהעיד שהיהודי זימן ישמעאלים לסעוד אצלו ושאל היהודי לחבירו שמעתם מה נעשה מפלוני ופלוני והשיבו הישמעאלים אנו מכירים מי הרגם והתיר נשותיהן ע\"פ עדות זו כיון שלא שאלו הגוים והם השיבם מעצמן והביא ראיות מתשובות הריב\"ש וגם מתשובות מהרי\"ק סי' קכ\"א וכו' עכ\"ל הרי לך עדות נאמנה שנתפשט המנהג להתיר באמר הגוי איש פלוני מת אע\"פ שלא יקדים שום דבר אחר והכלל העולה בידינו מדברי אלה מכל מה שכתבתי שע\"פ עדות של הגלח הנ\"ל לבד האשה מרת שרה הנ\"ל מותרת להינשא לכל גבר דתיצבין ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ואינה צריכה שום עדות אחרת: ומצורף עוד לזה לרווחא דמילתא שהגאון החכם השלם מהר\"ר יצחק נ\"י התיר ג\"כ לעלמא ע\"פ עדות אחרת כאשר הזכרתי במידת דבריו למעלה ברום השירות וראוי לומר עליו כבר הורה הזקן ומה נמלצו דברי פי חכם ודבריו מיוסדים על אדני פז והדין דין אמת וצדק וצדיקים ילכו בה והרשעים שיוציאו לעז או רינון או לישנא בישא יכשלו בם וילכדו בחרם אבות עולם שהרי מצינו שהחרים ר\"ת והביאו המרדכי בהלכות גיטין וז\"ל כך החרים ר\"ת והסכים רבינו משה תלמידו עמו וכל גדולי הדור וגזרו בכנופי' של שוק טרור\"ש באלה ובגזירה חמורה שלא יוכל לקרא שום ישראל ערעור על גט אחר נתינתו ואם לא ינתן בפניו לא יאמר אלו הייתי שם הייתי מערער על עדים או על הגט או על כל שאר דברים עם כל אלה גזרנו וחרמנו בשם ליפרע ממנו ומכל משפחתו ובשממה יהיה מי שיעשה אלה בארור ליקום ובשמתא ליהוי לכל ישראל ולא יהיה אדם רשאי להתירו עד עמוד הכהן לאורים ותומים אך יוכלו בני אדם להתיר להם מזמן לזמן להיות להם עסק עם אותו איש אך לא כל הימים כי דבר זה רבתה מריבה בישראל כי הפריצים שומעים לרחק אבל לא לקרב ובזוי משפחה עושין כן להשפיל הגבוה ולשום שפלים למרום והמערערים ומערום ערום יחרום חרום לומר לולי הגזירה יש לי להשיב למען ירצה להקשיב דבורו בשתיקה לאחרים המקום יחרים אותו וינערהו מביתו ומיגיעו כל שורש בארץ גזעו והכל עשינו לשם שמים מפני הרמאים חלקו מחמאים ומחו כמו מים ואנחנו נקיים לפני אלהים חיים והוא למען רחמיו יעמידנו על דין אמת והשלום יעקב בר' מאיר ז\"ל עכ\"ל: ולפ\"ז נראה שכשם שחל הגזירה של הגאון על מוציא ערעור על הגט כך יחול על מוציא ערעור על התרת אשה לעלמה שהרי שני ענינים עולים בקנה אחד ושבים אל מקום אחד וטעם אחד להם. ומאחר שהותרה האשה מ' שרה הנ\"ל כדין וכשורה אף אם יבואו אחר זמן ועידן גוים אחרים אפי' למאה ולרבבה ויאמרו ששמואל הנ\"ל לא מת אין מוציאין אותה מהתירה הראשון דכיון שנשאת לא תצא ואע\"ג דקי\"ל כר' נחמי' דאמר בפרק אשה שלום דבפסולים לא אזלינן בתר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא הלא כבר כתב הרמב\"ן ז\"ל בתשובה סימן קל\"ח כל השנה אני מטריחך כו' עד ואם הראשון העיד ל\"ת כראוי והתירה להנשא ע\"פ יש מקום לכל השאלות האחרות אשר שאלת אם תצא מהתירה ראשון ע\"פ השנים אחרונים והיאך הדין והדברים פשוטים דוודאי הוא שמבטלין דברי העד הראשון ומוציאין אותה מהיתרה הראשון ע\"פ ב' הישמעאלים הבאים באחרונה שאמר שלא מת כדרך שאמר בפסולי עדות כגון נשים ועבדים שבאמת הולכין בהם אחר רוב דיעות ושנים מהם נאמנים להוציאה מהתירה הראשון שהתירוה ע\"פ הא' כמו שנתבאר שם ביבמות אלא שיש לדון בדבר לפי שי\"ל שאינו אומר כן בישמעאלים ובגוים אלא כיון שהתירוהו ע\"פ גוי אחד מסל\"ת אע\"פ שבאו אחר כך ק' גוים במתכונין להעיד בין במסל\"ת אין מוציאין אותה מהתירה הראשון ואין דומין לשאר פסולי עדות כנשים ועבדים ושפחות וקרובים ואפילו במתכונין להעיד ולהתיר הרי אלו נאמנים מפני שאין אנו חושדין אותם שמשקרים אלא שבשאר עדיות אינם נאמנים מפני גזירת הכתוב שפסלו וכדאמר אטו משה ואהרן משום דלא מהימני הוא והלכך כשאחד מעיד תחלה שמת ושנים כיוצא בו מעידין שלא מת ואנו סומכים על דברי השני' ומניחין האחד כדרך שאנו עושין בעדות הכשרים שאין דבריו של אחד במקום שנים כלום אבל בגוי לא מחמת פסולי עדות בלבד אנו פוסלים אותו אלא מחמת שאנו פוסלים אותם ומחזיקין כשקרנים ומעידין דבר שאינו כמ\"ש אשר פיהם דבר שוא ומפני כך אמר שאין הגוי נאמן אלא במסל\"ת אבל במתכוונין להעד אינו נאמן כלל הלכך כשהגוי הראשון מעיד לפ\"ת שמת הרי הוא נאמן והתרנוה ע\"פ להינשא כדרך שב\"ד מתירין להינשא ע\"פ שנים והרי המסיח הוי כשנים והלכך כששנים האחרונים אומרים ל\"ת בהיפך ממה שאמר הראשון אין משגיחין בהם כלל שאין מבטלין עדים בשיחה לבד ששיחת הראשון הרי כעדות של שנים ואם השנים מתכוונין להעיד אינם נאמנים כלל שאין מאמינים אותם בתורת עדות כלל ועוד שאין הכחשה ממש בב\"ד שאם באו לב\"ד הרי אלו מתכוונין להעיד ואין מקבלין מהם כלל במתכוונים להעיד כמ\"ש עכ\"ל: הרי לך בהדיא שדעת הרמב\"ן ז\"ל הוא שכיון שהתירוה ע\"פ גוי אחד מסל\"ת אע\"פ שבאו אח\"כ ק' גוים בין במתכוונים להעיד בין במסל\"ת אין מוציאין אותה מהתירה הראשון ואע\"פ שהרמב\"ן לא כתב כן כדי לעשות מעשה שהרי אחרי הדברים הנ\"ל כתב שם וז\"ל זהו דעתי נוטה אבל אני חוכך אם הדין כן אלא לזה קצת דעתי נוטה שראיתי בהן כמה רבותינו כסברא ראשונה שלא חלקו בין גוי לשאר פסולים ולולי ששלוחך נחוץ הייתי מתבודד להתבוננן בדבר זה ואנו מסכימים דעתינו לדעתם אחר שכללם מורין כן עכ\"ל. והנה מכאן אתה רואה שהרמב\"ן ז\"ל לא כתב דבריו למעשה אלא אדרבא למעשה הוא חוכך להחמיר ולהסכים דעתו לדעת רבותיו שלא חלקו בין גוי לשאר פסולין מ\"מ ראוי לסמוך על סברת הרמב\"ן לחלק בין גוי לשאר פסולים ולומר שכיון שהתירוה להינשא ע\"פ גוי אחד לפ\"ת אע\"פ שבאו אח\"כ ק' גוים אין מוציאין אותה מהתירה הראשון מכח הטעמים דלעיל שהרי הרשב\"א אשר שתה מימיו של הרמב\"ן כתב בתשובה סי' תתק\"פ וז\"ל ועוד כתב אם בא ישראל תחלה ואמר במסל\"ת מת והתירוה לינשא ואח\"כ באו ק' ישמעאלים ואמרו במסל\"ת לא מת נראה לכאורה דתצא כמו שאמר בשאר פסולים שהם נשים ועבדים וקרובים דאזלי' בתר רוב דיעות ודעתי נוטה יותר דלא תצא והאריך בזה הרבה ואמר בזה טעם משום דהראשון כיון שהתרנוה לינשא ע\"פ במל\"ת הוי לי' כשנים עדים כשרים ואין שני עדים פסולים לגבי שני עדים כשרים ועוד שאין הכחשה אלא בב\"ד וכל שבאו לב\"ד ה\"ל כמתכוונים להעיד ואין עדותן עדות עכ\"ל: הא קמן שהרשב\"א לא השגיח לסברת רבותיו של הרמב\"ן כלל ולא זכר אותו וישכחהו לגמרי ולא כתב רק סברת הרמב\"ן לבד שיש חילוק בין גוי לשאר פסולים שאין מוציאין אותה מהתירה הראשון. ואם יחלוק החולק לומר הלא הגאון מהר\"י קארו ז\"ל כתב בטור אה\"ע סי' י\"ז על תשובה זו של הרשב\"א שהיא כתובה בקיצור ושרי לי' מארי למי שקצרו כי בתשובה להרמב\"ן כתובה באורך בסימן קכ\"ח וז\"ל אם הגוי העיד ל\"ת והתירוה ע\"פ לינשא וכו' ע\"כ דמשמע מדברי הגאון שהוא סובר שהתשובה הכתובה בתשובת הרמב\"ן בסי' קכ\"ח ושכתובה בתשוב' להרשב\"א בסימן תתק\"פ שניהם מרועה אחד נתנו כי שניהם הרשב\"א חברם ותקנם אלא הסופר שהעתיקם פעם האריך ופעם קיצר שכשהעתיק תשובה זו בתשובה להרמב\"ן והאריך בה וכתב בסיום דבריו שכל מה שכתב אינו אלא סברת עצמו לפ\"ד ולא למעשה כי למעשה חוכך להחמיר והסכים דעתו לדעת רבותיו שלא חלקו בין גוי לשאר פסולים וכשחזר הסופר להעתיק תשובה זו בתשובה להרשב\"א לא כתב סיום דבריו הללו רק תחלת דבריו לבד כאלו הדבר פשוט להרשב\"א להקל ולחלק בין גוי לשאר פסולים בלי שום גמגום ולפיכך כתב הרב ז\"ל שבתשובות להרשב\"א כתובה תשובה זו בקיצור ושרי' לי' מריה למי שקיצר והשתא אם נודה לדברי הרב ז\"ל ששניהם הם תשובת הרשב\"א והסופר שהעתיק מה שאסר כאן בתשובה להרשב\"א גילה בתשובה להרמב\"ן שוב אין לנו ראיה מכאן להקל ולחלק בין גוי לשאר פסולים שהרי אע\"פ שבתשובה להרשב\"א כתב בפשיטות שיש לחלק בין גוי לשאר פסולים מ\"מ חזר וגילה בתשובה להרמב\"ן בסיום דבריו שאין לחלק ולהקל. ומעתה אין מי שיאמר שיש לחלק שנוכל לסמוך עליו הנה יש לדחות דעת זו ולומר דלאו מפי הרב ז\"ל אנו חיין שאע\"פ שדבר מפורסם הוא שהרבה תשובות אשר עברו בתשובה להרמב\"ן הם הם של הרשב\"א ולא של הרמב\"ן כאשר ניכר מלשונו וכמו שכתב בעל המדפיס בהקדמתו מ\"מ אין כולם של הרשב\"א רק מקצתם וא\"כ מי הגיד לו להרב ז\"ל ששתי תשובות הללו הרשב\"א חברם מאחר שאנחנו רואים הפרש גדול ביניהם ומי הכריחו ליכנס בדוחק גדול ולומר שהסופר עשה שלא כהוגן שקצרה מדעתו אבל אנו אין לנו אלא דרך הנגלה ומבואר ונאמר שמה שכתב בתשובה להרמב\"ן סימן קכ\"ח היא תשובת הרמב\"ן ומ\"ש בתשובה להרשב\"א סימן תתק\"פ היא תשובת הרשב\"א ואין אומרים שסופר עשה שלא כהוגן שקיצר במקום שראוי להאריך אלא שהרשב\"א עצמו קיצר דבריו בכוונה ובהשגחה גמורה לפי שלא השגיח לסברת רבותיו של הרמב\"ן שאמרו שאין לחלק בין גוי לשאר פסולים ולפיכך לא כתב רק סברת הרמב\"ן לבד שיש לחלק והואיל וכן הוא כדאי הוא הרשב\"א לסמוך עליו ולומר שאף אם יבואו אח\"כ ק' גוים אין מוציאין אותה מהתירה הראשון ומצורף לזה שגם דעת הרמב\"ן נוטה כך רק שלא רצה לעשות מעשה ומאחר שהרשב\"א שבא אחריו ושתה מימיו גילה דעתו שראוי אף לעשות מעשה כדאי הוא לסמוך עליו ובהא נחתינא ובהא סליקנא שלא תצא מהתירה הראשון. ובכן נבקש מאת אלהינו. משגיאות יצילינו. מנסתרות ינקנו. ולעסוק בתורה לשמה ידריכנו. ולב האבן יסיר מבשרינו. ובמעגלי צדק ובדרך טוב ינחנו. ונזכה בביאת משיחנו אכי\"ר מלפני ה' אלקינו ואלקי אבותינו. וינקום נקמת דם עבדיו השפוך וכפר אדמתו עמו. כאשר הודיענו ע\"י משה עבדו: נאום צעיר שבהצעירים נתן בר שמשון שפירא ז\"ל: ה\"ה החותם בענין התרת האשה הנקובה בשמה שרה. להתירה לעלמא כדין וכשורה:"
            ],
            [
                "תשובה ממהר\"ר יעקב פיסק. ראיתי אריות דבי עילאי דמנגחין צפונה ונגבה וקדמה ולא הניחו דבר קטן ודבר גדול בכל התלמוד ובפוסקים רק בזה מצאתי און לי בכתבו של מהר\"ש שמטיל איזה ספיקות בדבר אע\"פ שמיישב אותן כהוגן להתירה מ\"מ יש לחוש לאיזה איש שיקפוץ ע\"ז בתחלת דעתו זולת שידקדק בתירוצים ויאמר ששערי תירוצים לא ננעלו ויחשבם לדחיות שהם ע\"ד הפילפול וסברת הכרס ויקיים הספיקות כמו שיש כמה פעמים בתלמוד במאי פליגי בקושיא דרבא ובפירוקא דאביי. והנה יש לחוש שלא יארע לנו ג\"כ לכן באתי להורות שכל הספיקות מבוארים מעצמם בתלמוד ערוך והן דברים שאין לספק בהן כלל והאלוף מהר\"ש לא עשה אלא ע\"ד החריפות והחידוד כמנהגו כאשר יחם לבבו זולת שדקדק יפה אפילו בא\"ז ובמהרא\"י עצמו כי בלשונם מעצמם מתורצים כל הקושיות הנ\"ל מ\"ש בעדות הגלח וז\"ל וא\"ל דבעי לומר וקברתיו כי ההוא עובדא דא\"ז וכמ\"ש המרדכי בסוף כו' עד ובעדות הגלח לא מצינו שאמר וקברתיו. ומתרץ שבנ\"ך אצ\"ל וקברתיו מחמת שראה אותו מוטל מת כשאר הפגרים ומכירו מקודם לכן וכאן לא היה מכירו מקודם כו'. ומתרץ גם המרדכי דסוף יבמות שבנ\"ד אצ\"ל וקברתיו ומתוך פלפול זה מעורר עוד ספק אחר וז\"ל אכן יש לפקפק ולומר דלא מהני שום היכר לגוי בט\"ע אף בסי' מובהק היכא שמכירו מכבר אם לא ראה גוף המיתה ובעדות הגלח לא תמצא שראה גוף המיתה ומחלק פלפול ארוך ומרחיב הדבור ללא צורך עד א\"כ נופל עדות הגלח בכלל ומתחיל לתרץ. והנני אומר שלא דקדק יפה בא\"ז לא בלשון הראשון ולא בלשון השני ולא בלשון מהרא\"י ומה שידקדק בלשונם יראה שהם מבוארים ביאור יפה ל\"ק מידי לנ\"ד אדרבא הם מסייעים לנ\"ד כמו שהוא מבואר בגמרא ובתוס' שבנ\"ד אצ\"ל וקברתיו אף אם נאמר שהמעשים כולם שישנם בגמרא כולם דווקא כמו שהוא לפי סברת הרמב\"ם שצריך לומר וקברתיו מ\"מ אצ\"ל וקברתיו רק במלחמה והדומה לה וכן יש בגמרא להדיא זימנין דמחו לי' בגירי ורומחא וסבר דודאי מת וכו' ופי' בתוס' וז\"ל זימנין דמחו לי' בגירי והוא ירא לעמוד שם עד שימות לפי שזורקים חצים ואבני בליסטראות במלחמה ואינם יודעים על מי יפול אבל לקמן גבי ליסטים נאמנת לומר נהרג לפי שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי עכ\"ל. הנה להדיא שלא חשו לומר בדדמי אלא במלחמה לפי שכל א' בורח על נפשו שלא יודעים על מי יפלו האבנים וחצים ושם אין חילוק בין מכירו לאין מכירו כי קשה לו לצפות ולראות במיתת חבירו ולכן יאמר בדדמי אבל שלא במלחמה אין לחוש שיאמר בדדמי ודי לנו במה שמל\"ת פלוני ממקום פלוני מת כמו שפסקו גדולי סלאניק מה שלא נראה בעיני מהר\"ש וא\"צ להקדים דבר לא בתחלה ולא בסוף כמו שהוכחתי בפסק ארוך שלי ואין כאן מקומו בנ\"ד וכל אותן הראיות שישנם בגמרא אע\"פ שיש בהם קברתיו ואומר במלחמה הלא כבר תירצו אותם המפרשים אפי' לדברי הרמב\"ם ז\"ל ואין צ\"ל מעשה שהיה כך היה לפי מה שמחלק הוא בעצמו בהלכות גירושין פ' אחרון וכן תירצו כל הבתראים כל מעשים המובאים שם בגמרא ודי לנו בזה והכל סיוע לנ\"ד בין מה שמחלקים בין מכירו לאינו מכירו בין מה שמחלקים למזכירו בשמו לאינו מזכירו בשמו בנ\"ד כולה איתנהו להקל ובפרט בנ\"ד שלא היה בעת המלחמה אלא לאחר המלחמה והיה שעת תיור ואלו האנשים הומתו במצות הפוחז בזה כל אפי שוה שאצ\"ל וקברתיו כמו שהוכחתי לעיל מהגמרא והתוספת שאין לחוש שיאמרו בדדמי וכן יש בתשובת הרא\"ש והביאה הר\"י קארו ז\"ל אחר שהמיתו ולא היה להם עוד עת מלחמה וראה וידע ולא אמר בדדמי וראיה מפרק האשה שלום דאמר רב אידי אשה כלי זיינה עליה אלמא דבמלחמה קטנה דאינה יראה ואינה בורחת לא אמרה בדדמי עכ\"ל הא לך בהדיא שלאחר מלחמה אין לחוש שיאמר בדדמי ובנ\"ד היה לאחר המלחמה ובשעת תיור כנ\"ל. גם זה הגלח המסל\"ת זולת שאר מסל\"ת שיש להתיר על פיהם היה מכירו ומזכירו בשמו א\"כ לכל הדיעות איתתא שריא וכ\"כ הר\"ן בתשובה ומביאה הר\"י קארו ז\"ל שאין ספק שכל שהגוי מכירו אצ\"ל וקברתיו אלא מת בלבד וכו' אפילו לדברי הרמב\"ם ומתרץ כל אותן המעשים המובאים בגמרא עד וטעמא דמילתא דיותר אדם בקי במי שמכירו מבמי שאינו מכירו הלכך במכירו כל שאמר מת בלחודי סגי אע\"ג דלא אמר וקברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי עכ\"ל. א\"כ נפל כל הספיקות הראשון שאצ\"ל וקברתיו במכירו. ומה שיש בלשון א\"ז שהגידו גוים מצאנו הרוג וקברנוהו והגידו ל\"ת על פרצוף פנים ופדחתו וחוטמו ושערו ועל חוטמו היה גבשושית וכן היה ביהודי הנאבד השיב אבא מרי שהאשה מותרת דגבשושית סימן מובהק וסמכינן עליו אפילו למ\"ד סימנים דרבנן עכ\"ל הנה להדיא שהאויב שהביא מהר\"ש נהפך לאוהב שאמר להדיא שגבשושית על חוטמו סימן מובהק ואיתתא שריא אפי' למ\"ד סימנין דרבנן ומה שיש בדבריו מצאנו הרוג וקברנוהו נוכל לומר כמ\"ש מהר\"ש בעצמו מעשה שהיה כך היה וכמו שמשמע בדבריו של א\"ז אף אם נאמר שהם דווקא אין נידון דומה לראיה ששם לא הכירו ויש לחוש שמא יאמר בדדמי כמה שיש באיזה מעשים בש\"ס לכן צריך לומר וקברתיו א\"כ יש להוכיח מא\"ז עצמו שבנ\"ד אצ\"ל וקברתיו: ומה שמעורר עוד ספק אחר וז\"ל אכן יש לפקפק כו' כמו שהבאתי לעיל הנה זה הספק מבואר מתוכו מלשון א\"ז ומלשון מהרא\"י אשר עליו בנה יסודו ה\"ה מהר\"ש הנ\"ל זולת מה שמבואר מתוך דברי הגאונים אחרים כמו שהוכחתי לעיל ואדרבא הוא יותר טוב כשמכירו מקודם וכ\"כ הר\"ן בתשובה והביא מהר\"י קארו ז\"ל אין ספק שכל שהגוי מכירו אין צ\"ל אלא מת בלבד והנה החליט לומר שכל שהגוי מכירו ר\"ל הן עכשיו הן מקוד' זולת מספק בו לאחר מיתה ואינו מכירו מתוך סימנו כמו בנ\"ד שאין מספק בו לאחר מותו אבל אותו לשון א\"ז שני משמע שעכשיו לאחר מותו הגוי נסתפק בו ואינו מכירו אלא מתוך סימניו כמו שמשמע לשון הא\"ז עצמו וכן מפ' מהרא\"י בפירוש רק שמהר\"ש הנ\"ל השמיט אותו הקדמה קטנה והיא סותרת כל הבנין שלו והנה לך לשון א\"ז שני ולשון מהרא\"י שמביא א\"ז שני ועוד כתב ר' שמחה זצ\"ל ור' נתן דאין מל\"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת דלא צריך ט\"ע אבל מצאתי פלוני הרוג בסימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך ט\"ע וכל ט\"ע צריך עיון וט\"ע זה דמסל\"ת ואין דעתו להעיד אלא שאומר אותו ממילא לא סמכינן עליו כו' עכ\"ל א\"ז. וז\"ל מהרא\"י לכאורה משמע מכאן דגוי מסל\"ת ע\"י סימנים לא סמכינן עליו וכו' עד ומ\"מ אין ראיה מהכא לנ\"ד דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה שהגוי הכיר אותו בחייו ועכשיו בנמצא הרוג נסתפק והכירו ע\"י סימנים וט\"ע עכ\"ל מהרא\"י. והנה לך בהדיא בלשון א\"ז ומהרא\"י ששם הגוי אינו נאמן משום שמסתפק בו לאחר מותו ואינו מכירו אלא ע\"י סימנים כמו שיש בלשון מהרא\"י ובלשון א\"ז יש ג\"כ עוד ספק אחר שאומר במקום שיש לחוש דילמא אחר הוא אבל בנ\"ד שהגלח מחליט על דיבור כמה פעמים לומר שהיה מכירו יפה והסימן מובהק שנתן בגבשושית אינו אלא לרווחא דמילתא אבל ג\"כ היה מכירו זולת זה הסימן גם בנ\"ד אין לחוש דילמא אחר הוא כידוע שלא היה כמדומה לו לשם כמו שיש לספק באותו של א\"ז השני כי כן יש בלשונם בהדיא אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא כו' וזה ליכא למיחש בנ\"ד והגוי ההוא היה מכירו בטוב שהוא היה אותו שמואל שהיה ראש לכל היהודים שהיו שם וגם לרווחא דמילתא נתן בו סימן מובהק שהוא סי' אפילו למ\"ד סימנים דרבנן כדאיתא בא\"ז להדיא וידוע לנו שלא היה שם יהודי כמוהו. לכן יש להתיר האשה מרת שרה בהר\"ר דוד יצ\"ו אפילו ע\"פ עדות זה הגלח בלבד מאחר שכל זה המל\"ת ק\"ו בנו של ק\"ו שיש עוד כמה וכמה שמל\"ת שיש להתירה על פיהם כמו שעשו האלופים הנ\"ל ומהר\"ש בראשם לכן אומר אני שהאשה מרת שרה הנ\"ל שריא והנני מסכים על ההתרה ועל האזהרה לסתום פי דוברי עתק על ההתרה שיהא נח\"ש כרוך על צוארם שלא ימצא כפרה: ושלום על דייני ישראל נאום יעקב בהר\"ר יהודא פיסק ז\"ל:"
            ],
            [
                "תשובה ממהר\"ר אלי' מחעלם. הנה ראיתי וקריתי ושניתי ושלשתי עדות הנ\"ל ופסקי הגאונים חבירי ורבותי שהתירוה לינשא האלמנה מרת שרה הנ\"ל לכתחלה והנה באתי כיהודא ועוד לקרא להסכים עמהם שיפה דנו ויפה כיוונו ואין להרהר אחר פסקיהם המסולתי' כסולת נקייה כאשר טעמיהם ונימוקיהם מפורשים היטיב ועליהם אין להוסיף שלא הניחו אפי' דבר קטן שלא פרשוהו בפילפולם הטוב והאמת ועל צד היושר והנני מסכים על ההתרה ועל האזהרה לסתום פי המפקפקים ומדברים סרה: נאום העלוב אלי' במהר\"ר אהרן יהודא ז\"ל:"
            ],
            [
                "תשובה מהגאון בעל ט\"ז ז\"ל. ותוכן השאלה יתבאר מתוך התשובה:",
                "ע\"ד העגונה נראה לצדד לה היתר משני טעמים: הא' עדות ההכרה אותו בט\"ע ויש בו שני דעות אם יש לתלות שמסתמא נהרג תוך ג' ימים ובש\"ע לא הכריע ומן הראוי לילך לחומרא שהוא ספק דאורייתא אלא דאין זה ודאי ספק דאורייתא דהא הביא הב\"י בשם המקילין שהם סוברים כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן ממילא יש כאן לפנינו ספק אם החשש דאורייתא או דרבנן אין זה כשאר ספיקא דאוריי' וכדו' שבתשו' הר\"ן כתב שבכה\"ג לא מיקרי ספיקא דאורייתא ולא יכולתי לעיין בהם כי בעו\"ה אני חונה ע\"פ השדה כי נתבטלו כמעט כל ספרי הקודש בגזרה ובתשובות הר\"א מזרחי כתב דבהאי מלתא אזלינן לקולא ובספר משאת בנימין סמך עליו שני מצד הכרת הסדרקיל דאיתא בפרק בתרא דיבמות אין מעידין על סימני הגוף וכליו ופריך להאי לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא הא קתני אין מעידין על סימני כליו ומשני חיישינן לשאלה ופרכינן א\"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומשני אוכף לא מושלי אינשי ואב\"א כליו בחווראי וסומקי הרי דלא הוצרך לומר חיישינן לשאלה אלא למ\"ד סימנין דאורייתא אבל למ\"ד סימנין דרבנן אין הכרח לומר כן ממילא למאי דקי\"ל סימנים דרבנן מ\"מ סימן מובהק מאוד מהני כמו שהאריך ב\"י סי' י\"ז וה\"נ בכליו כיון דלא חיישינן לשאלה וא\"כ למה פסק הב\"י בש\"ע דחיישינן לשאלה ותו קשה דגם למ\"ד סימנים דאורייתא אין הכרח לומר כן דחיישינן דהא יש תירוץ אחר דכליו דווקא בחיוורא וסומקא אין מחזירין אבל בסימן מובהק אפי' קצת מחזירין ואין חוששין לשאלה והתוס' קראו לתירוץ זה מסקנא ע\"ש אלא שהב\"י כתב דלהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש חיישינין לשאלה וע\"כ דחה דברי הר\"ן והנ\"י שכתבו דלא חיישינן לשאלה וכבר תמה הרב הגדול מו' ליב מפראג על הב\"י דאין הכרח מהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש כמו שהביא הב\"י ונדפסה תשובה על אחד קדוש שהי' שמו יחזקאל וגם אחי הגאון מו' יצחק הלוי האריך בתשובה כמו הגאון מהר\"ל הנ\"ל והביא עוד הגהות מרדכי דלא חיישינין לשאלה ולהתיר וכן שמעתי מפי חותני הגאון מו' יואל ז\"ל לסמוך על צירוף קולא בזה וכ\"כ בפסקי מהרא\"י סימן קס\"א בשם ספר א' נקרא מתתי' שע\"י צירוף יש להתיר ואף שמהרא\"י הקשה ע\"ז כבר העליתי ת\"ל בתשובה בארוכה בק\"ק והסכים ע\"י הגאון מ' ליפמן שי' ויש בידי פלפולים עוד בזה אלא שאין להאריך בעת הזאת והנה לתירוץ האחרון דלא חיישינין לשאלה משמע שע\"י הכרה בט\"ע בכליו כתבו התו' בהא דתנן במצא גט בחפיסה או בדלוסקמא אפי' אין מכיר הגט רק מכיר הדלוסקמא שהיא שלו וא\"כ ה\"נ כיון שהוא מעיד שמכיר הסרדקיל יש להתירה ומחמת שאין בידי ספרים בעו\"ה זולתי גמרא וטור אקצר דוד הוא הקטן הלוי:"
            ],
            [
                "מעשה בצוזמיר בשמש שקיבל מטבע מב\"ה בעד המס שוה ששה פשיטים שקורין זעקסר והי' מזויף ורצה להשיבו ומקמי ההשבה נתן המטבע לתינוקת שלו לשחוק בו והגיע המטבע ליד הנער משרתו ובאה בתולה א' לבית השמש ואמר לה הנער אני רוצה לקדש אותך במטבע זעקסר ואשת השמש גערה בו ויצאה מתוך הבית אח\"כ חזר הנער ודיבר אל הבתולה הדברים שדבר תחלה וענתה הבתולה תן אותו לי וקדשיני בו אז השליך הנער המטבע על השלחן ורצתה הבתולה לקחת אותו ובא העד שהי' אצל המעשה וחטף המטבע מעל השלחן ולאחר כמה ימים החזיר העד המטבע להנער והנער מודה לדברי העד אבל אומר שלא הי' כוונתו כלל לקידושין רק דרך שחוק והיתול וגם אחר שנתן לו העד המטבע החזירו להשמש והבתולה גם היא מודה שכך היה המעשה אלא שאמרה שלא ידעה ולא הבינה עד היכן הדברים מגיעין ולא עלתה על לבה לשם קידושין. שאלה זו נשאלה לאדמ\"ו חותני הגאון מ' יואל נ\"י והשיב תשובתו הרמתה (עיין בשו\"ת ב\"ח סימן צ\"ז) ושדרה לי לעיוני בה כפי ע\"ד. והנה הנלענ\"ד דיפה כיון ופסק שאין כאן חשש קידושין אף כי אין דבריו צריכין חיזוק מ\"מ כי היכא דלימטי שיבא מכשורי הוצרך הגאון לזה ואענה כפי חלקי ואומר האמת שאין כאן חשש קידושין אך מטעמים אחרים מה שלא הזכיר הגאון הנ\"ל כי הוא תלה עיקר ההיתר במה שלא היה כאן רק ע\"א ואין חוששין לקידושין בעד א' רק לדעת הסמ\"ג והמרדכי כל היכא ששניהם מודים לדברי העד דהוי קידושי ספק כמ\"ש הטור סי' מ\"ב ואסיק ב\"י שהשוו כל הפוסקים דלא כסמ\"ג אך שרמ\"א הכריע עפ\"י תה\"ד שיש להחמיר כל שאין חשש עיגון וכתב מ\"ו הגאון הנ\"ל דכאן אפילו הסמ\"ג מודה דהא אין מודים לדברי העד כיון שאומרים שנתכוונו לשם שחוק דזה מקרי הכחשה דהא העד מעיד שהוא הבין שהקידושין הם קידושין גמורים והם אומרים שלא הי' רק דרך שחוק ומה לי אם אומרים להד\"ם. ומ\"ש בהגהות מרדכי דקידושין וז\"ל דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרציתי לו רק לחוכא ואטלולא דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואע\"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה רק להתלוצץ כו' גבי קידושין לא נסמך על אומדן דעתי' כו' כיון דאיכא למימר איתתא בכל דהוא ניחא לה עכ\"ל היינו דוקא בב' עדים דלא מהני מה שהוא או היא מכחישים העדים הלכך אינה נאמנת לומר להתלוצץ נתכוונתי משא\"כ כאן בע\"א ודבריו תמוהין בעיני דאמאי קרי לה כאן הכחשה דהא לא בא העד להעיד על מחשבתן של הנערה והנער רק מה שראה בעיניו ושמע באזניו ובאמת דברו בזה לענין קידושין ובזה לא מכחישין אותו רק שאומרים טענה אחרת לבטל הקידושין וכיון דכל שהם מודים שעדות העד הוא אמת הוי העד כמו ב' עדים כדפרש\"י במה שאמרו בפ' האומר בעו מיני' מרב יהודא שניהם מודים מהו ופרש\"י מאי אמרינין הא דאין חשש קידושין בע\"א משום דלא מהימן והא הימנוהו או דילמא כו' והך סברא קיימת לדעת הסמ\"ג וראי' עוד דאפילו לענין ממון לא חשיב זה הכחשה כל שהוא מודה שהוא הודה לו בפני ע\"א שחייב לו מנה ואמר אתה עד דמהני כמ\"ש בח\"מ סי' פ\"א דהוי הודאה ופשוט הוא דאינו נאמן אח\"כ לומר משטה הייתי בך ה\"נ כאן דאע\"פ שלא אמר אתה עד דלענין קידושין אצ\"ל אתם עידי כמ\"ש התוספת בפ\"ב דקידושין דף מ\"ג ד\"ה ולא אמר לה אתם עידי כו' פשוט שא\"נ אח\"כ לומר משטה הייתי בקידושין ומ\"ש מעכ\"ת ראי' ממ\"ש הב\"י ריש סי' מ\"ב בשם רשב\"ץ וז\"ל אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמ\"ש הרשב\"א באשה טוענת משטה הייתי וכו' לענ\"ד אין זה כדאי לענין ראי' כיון שגוף הדין לא הועתק דאפשר שכתבו דרך מראה מקום שכתב הרשב\"א דברים אלו באותו דין שטענה משטה כו' ועוד יש לדחות בפנים אחרים וא\"צ להאריך בזה ומלבד כל אלה לא ידעתי החילוק למה יקר' בב' עדים זה הענין הכחשה יותר מע\"א דבכל גוונא שאין אנו רואין הכחשה בפירוש למה נחשבוהו בע\"א טפי להכחשה:",
                "אך הנלענ\"ד דאפילו הי' כאן ב' עדים אין חשש לקידושין ומכח תלת' טעמי כמו שנבאר בעזה\"י הא' הוא דלא מצינו לענין קידושין דאהני זריקה שלא בא לידה רק כשהיא מתרצית תחלה שיזרוק לה וכ\"כ בספר ב\"ח ועיין מ\"ש בגליון ש\"ע סימן ל' השגה ע\"ז ע\"ש סעיף א'. וכמ\"ש הרמב\"ם להדיא והעתיקו כאן בש\"ע סימן ל' וז\"ל אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושין וזרק כו' וכן לשון הטור אלא אפילו זרק לה מדעתה ופשוט הוא דהאי מדעתה קאי אענין זריקה ולא אעיקר קידושין דהוא פשוט דצריכין להיות הקידושין מדעת האשה והטעם בכל זה דכ\"ז שלא נתרצית בפירוש שיזרוק לה ויהי' ברשותה ודאי לא קיימא המטבע ברשותה עדיין. אם נאבדה משם וכדאמרינין בהדיא בפ' הזורק לענין חוב דבעי למימר זרוק לי חובי וכן בח\"מ סימן ק\"ך ואפילו זרוק לא מהני אא\"כ אמר והפטר דדוקא בגיטין דמצי לגרש בע\"כ של אשה שנינו בפ' הזורק דמהני זריקה אפי' שלא בהסכמתה משא\"כ לענין חוב וקידושין וזה מבואר שם בר\"פ הזורק בסוגיא: וא\"ל למה לא שנה התנא לענין קידושין שאמרה זרוק לי כמ\"ש לענין חוב נ\"ל דבא להשמיעני מחצה יחלוקו וזה אין שייך גבי קידושין. ומה שרצה מעכ\"ת לומר דלענין קידושין מ\"מ קידושי ספק יש כאן אעפ\"י שלא הסכימה בפי' על הזריקה והא דכתבו הפוסקים דבעינין שנתרצית לזריקה היינו לענין קידושי ודאי דוקא תמהני על פה קדוש יאמר כן הא כתב הרמב\"ם והעתיקו בש\"ע סעיף ג' היתה עומדת ברשות שהיא של שניהם וזרק לה קידושין מדעתה ולא הגיעו לידה ה\"ז קידושי ספק אלמא דקא עסיק הרמב\"ם גם בקידושי ספק ואפ\"ה בעינין מדעתה וזה ודאי א\"ל דאה\"נ דבלא מדעתה הוי ג\"כ ספק אלא דקמ\"ל דאע\"ג דהוא מדעתה מ\"מ כיון שהוא רשות של שניהם לא הוי רק ספק הא לאו מילתא הוא דא\"כ הי' לו לומר בסיפא לא אמרה זרוק ה\"ז גט ספק דהוי היפוכא דרישא ותו דהאי לישנא דמדעתה איתא בגמרא שמשם בא דין זה כמ\"ש ב\"י ושם פרש\"י בהדיא ע\"פ צוויה ותו דאין רבותא זו תלוי בדין זה דכאן לא קמ\"ל רק דינא דרשויות אם מהני הזריקה ברשות שניהם כמו ברשותה ומה רבותא יש כאן באמירה זרוק אלא הדבר ברור דכל שלא הסכימה תחלה בזריקה אפילו ספק אין כאן (הגה אבל לי נראה דאין משמע כן מלשון שו\"ת מיימוני שמביא רמ\"א ריש סי' מ\"ב ע\"ש גם לא משמע כן שכתב ב\"י בש\"ע סימן ל' סעיף ו' שכתב כיון דלא ארצי מעקרא לקדשי' משמע דאי ארצי לקדשי' מהני וצ\"ע ועיין בשו\"ת ריב\"ש סי' ק\"ע ע\"ש עכ\"ה) ותו נלענ\"ד דכאן אפילו אי אמר לה בפירוש אקדש אותך במטבע זו והיא השיבה זרוק אותו על השלחן דאינה מקודשת לגמרי ודבר זה הוא ברייתא ערוכה בפ\"ק דקידושין דף ח' ת\"ר התקדשי לי במנה תנם ע\"ג הסלע אינה מקודשת וה\"נ דכוותי' כיון שהשלחן אינו של שניהם וא\"ל שאני התם דכשאמרה תנם ע\"ג סלע לא הזכירה שום קידושין משא\"כ בנ\"ד שאמרה בפירוש תן לי וקדשיני נמצא אלי זרוק על השלחן וקדשני הוי מקודשת ז\"א דהא ברמב\"ם כתב בפירוש אם אמרה הנח קידושין על מקום זו ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק עכ\"ל ש\"מ אעפ\"י שהזכירה קידושין שלה מ\"מ הוי ספק כיון שהוא ברשות שניהם ממילא כל שהוא ברשות שאינו של שניהם אינה מקודשת כלל ופשוט שאין לחלק בין שלחן לסלע שהרי הרמב\"ם לא הזכיר סלע רק סתם מקו' ועוד ראי' דהך תני על הסלע מיירי אפי' אמרה בפי' ואקדש אני לך מ\"מ לא סמכה דעתה כלל כל שאינה של שניהם דהא קודם לבבא זו מייתי בבא אחרת התקדשי לי במנה תנם לפלוני אינה מקודשת והקשו רש\"י ותוספת וז\"ל וא\"ת אמאי קתני לעיל תן לפלוני ואקדש אני לך מקודשת וי\"ל דלא דמי דהתם שהתחילה היא בדבר א\"ל דדעתה להתקדש אבל הכא שאמר לה מתחלה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה א\"ל דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת עכ\"ל משמע דהכל תלוי בהתחלה דוקא אבל לא בהזכרת קידושין בלשונה אלא אעפ\"י שאמרה בפי' תנם לפלוני ואקדש אני לך אינה מקודשת כיון שלא היתה ההתחלה שלה וכן מוכח ג\"כ מסוף דבריהם שכתבו אלא היא משטה בו כו' וזה מורה שבאמת אמרה לשון קידושין אלא שדרך השטאה היתה דאם לא אמרה כלל לשון קידושין אפי' השטאה אין כאן אע\"כ דלא איכפת לן באם אמרה ואקדש אני לך כיון שלא היתה רק משיבה והאי בבא דתנם ע\"ג סלע השנויי' אחרי' מיירי ג\"כ בענין הנ\"ל כנלענ\"ד בזה וכן משמע להדיא מדברי הרמב\"ן הובא בב\"י ובהגהת ש\"ע סוף ס\"ל וז\"ל בתנם ע\"ג הסלע ואמרה ואקדש אני לך וזה איירי באמרה היא מתחלה וכ\"כ רמ\"א להדיא אמרה היא מתחלה תן על הסלע ואתקדש אני לך כו' ואי ס\"ד היכי דאמרה אקדש לך מהני אף היכא דהוא התחיל ל\"ל לומר אמרה היא תחלה תן כו' ואקדש אני הלא זה מהני אף באומר הוא מתחלה אלא ודאי דז\"א וק\"ל:",
                "הטעם השני דאע\"פ שפסק הרמב\"ם דאפי' ברשות שאינו של שניהם מתקדשת כל שזרק בהסכמתה קרוב לה דהיינו שתוכל לשמרו מ\"מ נלענ\"ד דהיינו דוקא ע\"ג קרקע או על מידי שאינו כלי וקניא לקידושין מטעם חצרה דכל שתוכל לשמרה הוי כחצרה אפי' רחוק ק' אמה כדמשמע בר\"פ הזורק דף ע\"ח ד\"ה ר' יוחנן כו' דזה הוי מטעם חצרה ועפי\"ז נ\"ל דהכא שהשלחן שהוא כלי כמ\"ש הרמב\"ם בהל' טומאת כלים וק\"ו לענין חילוק רשות דאפילו פיסלא לא הוי רשות בפני עצמו לענין גט בר\"פ הזורק ואפי' אינו גבוה י' רק שיש לו שם לווי חשיב ולא בטיל לגבי הרשות כלל ולא קנתה הקידושין כיון שהם בכלי של אדם אחר דהא איתא בפרק הספינה דף פ\"ה במדה שאינה של שניהם דהיינו של הסרסור יש חילוק בין קודם שנתמלאה המדה או לאחר שנתמלאה ופרשב\"ם דמיירי במדה שהשאיל הסרסור לשניהם משמע בלא שאלה פשיטא שאין להם זכות לקנות וה\"נ דכוותי' ותו דאדרבה כאן פשוט הוא דלא ניחא לי' לבעל השלחן שהוא השמש שישאיל שלחנו לדבר שאינו הגון כזה לקדש אשה בלא ברכה ובלא שידוכין דרב מנגיד עלה ומצינו בפ' השואל דף צ\"ו גבי מאן נמעול נמעול בעל התירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא דליקני ומזה יליף הרא\"ש לענין קנית חמץ בבית ישראל ביום אחרון של פסח כמ\"ש בטור א\"ח. וא\"כ ה\"נ אמרינין כן בפרט שראינו שאשת השמש גערה בנער בדברו בענין קידושין ובודאי גם איהו לא ניחא לי' בזה. וראי' עוד ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מה\"ל ג' היתה עומדת על גג זו וזרקו לה ונפל בגג אחר סמוך לו אם יכולה לפשוט ידה וליטלו ה\"ז מגורשת כו' שאין בני אדם מקפידין על מקום זה עכ\"ל ורבים חולקין עליו ומפרשים דדוקא אם נפל על גג אחר ג\"כ שלו וכיון שהשאילה גג שלו אמרינין דגם גג האחר השאיל כיון שאין דיורין קבועין בגג וכ\"ע מודים אם נפל על מידי שיש לו שם לווי דהיינו חלוק בפני עצמו דאפילו אם ג\"כ שלו דאינה מגורשת כ\"ש היכא שאותו דבר שיש לו שם לווי הוא של אדם אחר פשיטא דפשיטא דאינה מגורשת וא\"כ ה\"ה הכא בשלחן שיש לו שם לווי ובהדיא איתא כתב הרשב\"א בפ' הזורק דלא אתי רבנן לומר בקידושין דליהוי קידושין אם נפל קרוב לה רק משום לתא דגירושין ובגירושין עשו כן מפני תקנת עגונות א\"כ דבר פשוט הוא שאינה מקודשת בכה\"ג כנלענ\"ד.",
                "הטעם הג' דלא הוי קידושין משום דקדשה בגזל ומ\"ש הוד מעכ\"ת דהשמש אפקורי הפקירו בשעה שנתן לתינוקת לשחק תמהתי ע\"ז דהא הוצרך להחזירו לב\"ה שיתן לו אחר וא\"כ יצטרך להחזיר לו המזויף דאל\"כ לא יתן לו אחר והא ודאי לאו שופטני הוא שיפקיר את המטבע המזויף ויתן אחר טוב תחתיו אלא פשוט שלא הפקירו בזה דהיאך יפקיר מעות אחרים אלא שסבר ששום אדם לא יגנוב אותו מן התינוק כי אינו שוה להוציאו וגם הרבה פעמים שאדם נותן לתינוק לשחק על שעה א' ודעתו לחזור וליקחנו אח\"כ ומ\"ש רומעכ\"ת על מאי דאמרינן בפ\"ב דקידושין האי איתתא דמשיא כרעא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחברי' ושדי לה אמר לה מקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית מאן דחש לדר\"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוי והקשה מעכ\"ת דהא אסקינין בב\"ק דף קי\"ד דרבנן דפליגי עלי' דר\"ש ס\"ל דוקא בליסטים גוי לא מייאשי דדייני בגיותא פי' בגאוה ובזרוע אבל ליסטים ישראל מייאש כיון דאמרי מימר מייאש ופירש רש\"י דאמרי צא תן לו ואין חובטין במקלות לאחר דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שנגנבו ממך עכ\"ל ומכח זה הקשה מעכ\"ת דברי הטור ורמב\"ם אהדדי דבח\"מ סי' שס\"ח פסק דבישראל סתם הוי יאוש ובא\"ע סי' כ\"ח פסק דאינה מקודשת אם קדשה בגזל קודם שנודע הייאוש ומתוך כך כתב מעכ\"ת דבפ\"ב דקידושין לא מיירי רק מקידושין שהם מן התורה ובזה אין חילוק בין ישראל לגוי רק בממון דרבנן יש חילוק ואשתומם על המראה כשעה חדא דאמאי סתמו ראשונים ואחרונים בא\"ע דבגזל לא הוי קידושין ועל עיקר הקושיא נלענ\"ד לתרץ דלא חילקו בין גוי לישראל רק כשלא גזלו בעדים כמו המוכסין דמיירי שם מיני' וזהו עיקר הטעם דמייאש דאומר בדעתו לא אוכל להביא עדים משא\"כ בפ\"ב דקידושין דנקט שם חטף זוזי מחברי' דהיינו בפני עדי' וכן בההיא דקדשה בגזל נקט שם או שחטף סלע מידה ומסתמא גם גזל אחרים דרישא מיירי ג\"כ מזה ובזה ודאי לא מייאשי דאמר למחר נקיטנא לי' בדינא ותבענא לי' וגם דברי הפוסקי' מתורץ בזה ובהדיא כתב הרמב\"ם בהל' גזילה הטעם בלסטים גוי דלא מייאש משום שהגוים מוציאים בראיות רעועות כו' וכ\"פ בש\"ע ובזה מרומז כל שיש ראי' ברורה לא מייאש אפילו מישראל וגם בח\"מ סימן שס\"ח משמע דמיירי בגזל שלא בעדים דהא מחלק שם בין גזלן לגנב וגנב הוא בלא עדים וא\"כ גזלן הוא דכוותי' ובזה מחלק בין גוי לישראל משא\"כ בא\"ע מיירי בסתם גזל שהוא בעדים שסתם גזלן לא איכפת לי' בעדים כדאמרן במרובה ובזה ודאי לא מייאש דאל\"כ כל קרקע לא תהני מחאה דנימא דמייאש מרה מיני' אלא פשוט דכל שיש לו ראי' לא מייאש וא\"ל לפי ה\"א של רש\"י דפי' דאמרי צא תן לו ואין חובטין במקלות א\"כ אין לחלק בין ראי' ברורה או לא נראה לתרץ דלאותו לישנא ס\"ל דהלכה כל' ק' דגמרא שם דס\"ל איפכא בליסטים ישראל לא מייאש כל העולה לענ\"ד שיש לפסוק בקידושי גזל בחילוק זה דכל שהגזל נעשה בפירסום שיוכל להביא ראי' וזה הי' ידוע לו בשעה שנעשה הגזל אז דוקא לא הוי מקודשת משא\"כ בגזל שנעשה בינו לבינו דסובר מי יימר שאוכל להוציא אז מייאש והוי לכל הפחות ספק מקודשת רק ר\"ש ס\"ל בכל גזל הוי סתם יאוש ולית מאן דחש לה וא\"כ כאן שהי' גזל מפורסם אין כאן קידושין כלל. ומלבד זה יש כאן מקום לבטל הקידושין כפי הלשון שאמר אני רוצה לקדש אותך במטבע זעקסר משמע היוצא בהוצאה ששמו מורה שהוא שוה ששה גדולים ובאמת נתן לה מזויף שאינו שוה כן והוי קידושי טעו' אלא שיש מקום לומר דעכ\"פ שמו זעקסר ושמא בעלמא קאמר לה וכההיא דפ\"ק דבתרא כרם אני מוכר לך אעפ\"י שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא בעלמא והוא דמתקרי כרמא ותו דהדברים מראין שהבתולה ראתה תחלה הזעקסר ואיכא למימר סברה וקבלה כדפריך בפ\"ק דקידושין דף ח' אי דידעה סברה וקבלה ע\"ש דוד הוא הקטן הלוי: ועיין תשובה ע\"ז מאחיו בשו\"ת ר\"י הלוי סימן ז':"
            ],
            [
                "שאלה לדזיו לי' כבר בתי' חסדא וחנאי רישא דעמ' ומדברנאי ייתי לרישי' ברכתא דאבהתנא נ\"י ע\"ה פ\"ה ר\"מ ור\"ג מרנא ורבנא אמיץ רום כת\"ר הוד והדר הדרת עם קדושו כבוד מורינו ורבינו מוהר\"ר יואל נ\"י לעולם יזרח אורו ולכל השואבים מימי מתוקים דמעלת כת\"ר אמ\"ץ רב שלו' ואורה חיש קל מהרה באפס פנאי אטפס ועולה ואקצר במילה והנה בעובדא בא לידי יום ו' פ' ויגש נתתי קידושין לבן חורגו של היקר מו' דן מוישנצי שלקח יתומה א' והנה דרכי לשאול תמיד בשעת קידושין אם הטבעת קידושין שלו אם לאו וכן שמעו ממני אנשי ק' יצ\"ו ששאלתי אחר זה בשעת החופה והקידושין ובאותו פעם לא שאלתי והנה באו אלי אנשים צדיקים ואמרו לי שאותו טבעת קידושין שקידש בו בן היקר של דן ה\"ל שאל דן אבי חורגו מאלמנה אחת ואותו טבעת הי' ממושכן אצל האלמנה שהלוה עליו מעות צדקה לא ממעות שלה אך בן האלמנה הי' לו ג\"כ שיעבוד על הטבעת שהלוה ג\"כ עליו מעות שלו ואותו טבעת הממושכן על הצדקה ביד האלמנה וביד בנה ידוע הוא להם שהטבעת ה\"ל אינו של הממשכן רק א' ממכירו השאילו לו להשכינו והנה נבהלתי משמוע ומלראות שיצא דבר כזה לפני מה שדקדקתי כל הימים והנה שלחתי שהחתן יפרוש עצמו מאשתו עד שיבואו דברי רומ' כת\"ר אמ\"ץ והנה כל רז לא אנס למר ופשוט שמחויב ליתן לה קידושין אחרים בפני עדים כשרים כי כבר מחו במאה עוכלי בעוכלי לקדש בטבעת שאולה במה שהאריך הרא\"ש פ\"ק דקידושין והביא דעת הראשונים בזה ודעתו באם קדשה בהנאת קישוט וכו' שאינו שייך בדורותינו לדעתי כלל כי הכלות חושבין זה לצניעות שמכסין לטבעת קידושין שלהם כל ימי המשתה ואחר המשתה או מיד מחזיר הטבעת לבעליו. בצירוף שכל גדולי הראשונים והאחרונים ובעלי התוספת ברוב מקומות בתלמוד ס\"ל מה שאמר ר' יצחק ב\"ח קונה משכן הוא דווקא שלא בשעת הלואתו וכן פרשו במסכת דילן פ' האומנין אבל בשעת הלואתו אינו קונה אפי' לקדש בו האשה ובעובדא דידן הוא משכן בשעת הלואתו ואפי' לדברי הפו' שגם בשעת הלואתו יכול לקדש בו אשה משום דס\"ל כיון דשלא בשעת הלואתו קונה ב\"ח קנין גמור עד שיפדה א\"כ בשעת הלואתו נמי אלים שיעבודא לקדש בו אשה ונ\"ד שאני כיון שב\"ח בעצמו לא קידש בי' רק השאילה לאחרים מאן קאמר שיכול להשאיל שיעבודא לאחרים בצירוף דהמקדש בטבעת שאולה דמקודשת היינו טעמא דאמרינין דעתו שהשאיל באופן המועיל ע\"פ חז\"ל שיהי' מתנה כדאית' באשר\"י פ\"ק דקידושין באורך ובא\"ע סי' כ\"ח היינו כשהטבע' של המשאיל אז אמרינין ואמדינין דעתו שגמר בלבו ליתנם לו באותו ענין שיועיל לענין קידושין שתהא אשה מקודשת בו דהטבע' שלה ויכול להקנות להשואל באהבת נפשו ככל אדם בשלו אבל בנ\"ד אי אפשר להקנות לו באותו ענין המועיל כי מי הקנה המשכן לו באופן המועיל שיהא לו כח להקנות לאחרים יותר ממה שיש לו בה בצירוף הטבעת הוא ממושכן לצדקה רק אח\"כ הלוה ג\"כ בן האלמנה עליו ואין זכות לבן האלמנה בטבעת עד שיהא נפרע מקודם הצדקה א\"כ לא הי' לו כח להשאיל ויש לי ראיות רק רצוני לראות דעת אמ\"ץ זולת לפי מה שפסק המרדכי והובא בהג\"ה סי' כ\"ח ודווקא במשכן ישראל אבל במשכן גוי אינה מקודשת דאינו בר צדקה וה\"נ איכא למימר הא דאיתא פ' המקבל ולך תהי' צדקה יצא הקדש שא\"צ צדקה א\"כ יכול להיותר שגזבר המלוה מעות הקדש על משכון אינו נעשה אפי' ש\"ש וכ\"ש לחייבו באונסין פשיטא דאינו קונה משכון כ\"ז אמרתי לפום רהיטא ובאם יש לחלק בין הקדשות שלנו לשלהם בודאי לא אנס למר ועוד קשה מזה שהאלמנה שהשאיל' הטבעת ידעה ידיעה האמיתת שהטבעת אינה של הממשכן רק א' מאוהביו השאיל לו למשכנה גם שבזה אין לפקפק כיון שנתן לו למשכנה הוא כאלו השכינה בעצמה מ\"מ מכח כל אלו החלוקות המבוארים קשה בעיני לעשות מעשה לכתחלה באשר אפשר ליתן לה קידושין אחרים ובודאי לא נעלם מאמ\"ץ מהר\"ם מיניץ סג\"ל סי' מ\"ט ושם ביאר כל פרטי דינים וחלוקים ודעת הפוסקי' ביאור רחב ומעלתו יודיעני רוחב עומק תבונות חכמ' אמ\"ץ בביאור רוחב ובזה אני מתרעם על הנהג' מדינה זו שכולם כ\"א עוסקים בקידושין שאינם יודעים בטיב שידוכין כ\"ש באירוסין וקידושין והנה ארחיב אי\"ה הדיבור בעת אחרת בזה ואצא בקידה כלוי ובכריעה כרב ששת מאת פני אמ\"ץ כ\"ד או\"נ אמ\"ו כל הימים לרבות הלילות נאו' תת\"ת מנחם מענדל שטנגי כותב יום ה' לסדר כי המקום אשר אמ\"ץ עומד עליו אדמת קודש הוא."
            ],
            [
                "שאלה אלמנה שהלוית לישראל על טבעת של זהב ממעות של צדקה שהי' תחת ידה ובא ראובן ושאל ממנה הטבעת כדי שבנו יקדש בו אשה ואחר הנישואין נודע המעשה אי צריך קידושין אחרים וברכת אירוסין וז' ברכו' או לא צריך כל עיקר קידושין אחרים וסמכינין בדיעבד אקידושין הראשונים או צריך קידושין אחרים אבל אין צריך לחזור ולברך או שמא ברכת אירוסין לא צריך אבל ז' ברכות צריך לחזור ולברך דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וברכה א' הוא ברכה לבטלה.",
                "תשובה בפ\"ק דקידושין מייתי ברייתא: קדשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרים וכדר' יצחק דאמר ר\"י מנין ב\"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה משכון צדק' מנין מכאן לב\"ח שקונה משכון. פרש\"י במשכון דאחרים שהי' בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת והמשכון עצמו קנוי לו עכ\"ל וכ\"פ הר\"ן ויש להקשות לאיזה צורך פי' קידשה בחוב שיש לו עליו אמאי לא פירש כפשוטו שקדשה במשכון וכנראה מלשון הרמב\"ם פ\"ה דאישו' ולשון האשר\"י וטור דמשמ' דקדש' במשכון מקודשת לפי שהמשכון עצמו קנוי לה ונראה ודאי דס\"ל דאי מיירי בקדשה במשכון סתם קשה דהאיך תנא סתם מקודשת הלא אם משכון שוה ב' סלעים והחוב הוא סלע אחד ולא יותר והאשה סברה דנותן המשכון לחלוטין דהא סתמא קאמר לה הרי את מקודשת לי במשכון זה וכיון שאינו למקדש אלא סלע אחד הרי מה ששוה המשכון יתר על סלע אחד הוא גזל והוי לי' מקדש בגזל דעלמא דאינה מקודשת אי נמי דהוי קדושי טעות לכך פרש\"י והר\"ן דקדשה בחוב שיש לו עליו דהודיע לאשה שאין לו על המשכון כי אם חוב סלע אחד ולא יותר א\"כ גם דעת האשה להתקדש בסלע ומקודשת לפי שהמשכון עצמו קנוי לו ומסתמא ודאי כך הוא דעת הרמב\"ם ואשר\"י והטור וכל הפוסקים שסתמו דבריה' וסתמן כפרש\"י דקדשה בחוב שיש לו עליו דהודיע לה כמה הוא החוב כדי שלא יהי' דעתה להתקדש בכל מה ששוה המשכון ומטעם זה כתב האשר\"י בדין טבעת שאולה שיודיעו לאשה שהיא שאולה כדי שלא תהא האשה סבורה שהיא שלו ונותן לה לחלוטין והוי קדושי טעות והשתא בנ\"ד אפילו לא היתה הלואה ממעות צדקה אלא ממעות שלה מ\"מ כיון שהשאילה הטבעת לראובן בסתם לקדש בו אשה א\"כ המקדש הוא סבר שהטבעת ניתן לו מיד ראובן במתנה או במכר ואין לבעל הטבעת עליו אלא דמיו ואדעת זה קידש האשה בסתם והיא גם היא סבורה שניתן לה לחלוטין ואדעתא דהכי קיבלה הקידושין מהבעל וכיון שאין לבעל הטבעת בטבעת כי אם חוב כך וכך והטבעת שוה יותר הוי לי' מקדש בגזל דעלמא דאינה מקודשת אא\"כ קידשה לאחר יאוש ותדע שהרי כתב רבינו שמשון בראובן שנתן בסתם טבעת שלו לשמעון לקדש בו אשה מקודשת מטעם דכיון דאי אפשר לה להתקדש אא\"כ היתה שלו במתנה או במכר אין לו לראובן אלא דמיו כדאיתי' בתשובות מיימוני' לספר נשים סימן י\"ח. א\"כ בנ\"ד שאין לבעל הטבעת עליו אלא חוב פחות מדמי הטבעת הוי לי' מקדש בגזל דעלמא אי נמי קידושי טעות כ\"ש הכא דאין החוב של האלמנה אלא דלוה מעות צדקה אע\"ג דכל הגאוני' כתבו דהאידנא כל הקדש שלנו חולי' הוא דהא אין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה מ\"מ אין כח ביד האלמנה להשאיל הטבעת אפילו הי' לחלוטין לצדקה דהוי לי' שולח יד בפקדון דהוי לי' גזילה דקימ\"ל שליחות יד אין צריכה חסרון אע\"ג דבעינן שיגביהנה כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז חייב באונסין כאלו חסר אפשר דהכא כל טבעות זהב שנושאין הנשים באצבעותיהם אי אפשר בלא חסרון קצת כל יום ויום והא דכתב הרשב\"א בתשובה סי' צ\"ז דכלים של צדקה שביד הגבאי המיוחדים לחפירת קבר מותר להשתמש בהם לדעת הגבאי שע\"ד הגזברים נקח וע\"ד נמסרים ובהג\"ה בש\"ע י\"ד הביאו נראה דהיינו טעמא משום דלב ב\"ד מתנה עליהם כדמשמע מראיות שהביא מפרק קמא דבב\"ב מריש לא הוי יתיב מר אציפי דבי כנישתא כו' דכל דבר שהוא הרגילות ולא סגי בלאו הכי לב ב\"ד מתנה עליו שיהא לצורך הגבאי אבל אין צורך כלל שיהא לב ב\"ד מתנה להשאיל הטבעת צדקה לקדש בו אשה ואפילו הי' לחלוטין של צדקה כל שכן היכא דאינו כי אם משכון ואלמנה שהשאילה אין לה על הטבעת שום חיוב שתהא מקנה את החוב לשואל ואינה אלא שולחת יד בפקדון אי נמי שואלת שלא מדע' הוא דקימ\"ל שואל שלא מדעת הוי כגזלן ואין צריך לומר דבנידון דידן כולה איתנייהו בה דהשאילה הטבעת סתם והמקדש גם הוא קיבל הטבעת סתם ולא הודיעו לאשה שהוא שאול ושאינה מקדשה אלא בשוה פרוטה אלא סתם הי' מקדשה וסבורה שנותן לה לחלוטין ואין הקידושין קידושין כלל ואפילו הרב רבינו שמשון מודה בזה דצריך לחזור ולקדש קידושין שניים ולברך ברכת אירוסין ולכתוב כתובה מחדש ולחזור ולברך שבע ברכות דלא אמר הרב אלא בזה לשון כיון דעשו ברכה אקידושין כל דהוא ואנשואין כל דהוא לא חיישינין טפי עכ\"ל אלמא להדיא דבנידון דידן דליכא קידושין ונשואין כלל פשיטא דצריך לקדש ולברך כל הברכות הנלפע\"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הק' יואל:"
            ],
            [
                "תשובה ע\"ד ראובן שנשא אלמנה ונשתעבד בק\"ס שאם תמות היא בחייו שיחזור ליורשי' ת\"ק זהובים מנדוניתה ובחיי' תבעה בעלה איך גנבה לו כך וכך ופסקו הדיינים שתהא נשבעת ולא נשבעה ומתה אח\"כ מכר ראובן ליורשי' בית שלו ועיכב הלוקח בידו ת\"ק זהובים בשביל שראובן נשתעבד להחזיר לו לאחר מיתת אמו ת\"ק זהובים ומת ראובן ויורש ראובן תובע ליורש אשת אביו בעד ת\"ק זהובים מדמי הבית שנשאר אצלו וטוען שאין אביו חייב לחזור לו כלום שכבר לקחה ממנו אותן ת\"ק זהובים בגניבה ולא החזירם לבעלה: נלפענ\"ד שהדין עם היורש של ראובן שהרי ראובן ויורשיו מוחזקים בביתם ואין ביד הלוקח לומר פרעתי דמי הבית עד שיביא עדים ומה שטוען אתה חייב לי להחזיר ת\"ק זהובים מנדוניית אמי הנה כבר הי' תובעה ראובן בחיי' שגנבה לו יותר מת\"ק זהובים ופסקו עלי' שתהא נשבעת ולא נשבעת ואין אדם מוריש שבועה לבניו פי' אין אדם מוריש ממון שהי' חייב לישבע עליו ולא נשבע והדבר פשוט לפי מנהגינו כר\"ת שפסק כרבי שמעון בפרק הכותב והורה כן הלכה למעשה באשה שמינה אותה בעלה אפוטרופוס והי' לה הרבה מעות ואמרה של אחרים הם ורצה להשביעה ופסק ר\"ת שלא הי' יכול להשביעה כל זמן שלא תבעה וכתב הרא\"ש ז\"ל ונראין דבריו וגם כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן עובדא לחייבה שבועה וכך היא מסקנת הטור בא\"ע סי' צ\"ז וכך נוהגים שלא לחייב שבועה לאשה אלא כשתובע' כתובה כשנתגרשה או נתאלמנ' א\"כ האשה זו שפסקו הדיינים שתשבע כנגד בעלה בחייו לא על טענות אפוטרפסא שהיא טענת שמא נתחייבה שבועה אלא על טענת ברי שגנבה לו כך וכך שיכול להשביעה לדברי הכל אעפ\"י שאינה תובעת כתובתה וכיון שלא נשבעה אינה יכולה להוריש ממון זה ליורשי' ועוד דמה שהי' ראובן חייב להחזיר אחר מות אשתו איכא ספק שמא אינה חייב להחזיר כיון שלא נשבעה וזה ודאי הוא שהיורש שלקח הבית מראובן חייב לו ת\"ק זהובים ואין ספק מוציא מידי וודאי וחייב לשלם ת\"ק זהובים דמי הבית ליורש ראובן שהוא וודאי כי הוא מוחזק בביתו כל זמן שלא פרע דמי הבית וכ\"כ מהר\"ם במרדכי לשלם להדיא דעל שבועות אפוטרפוס שהוא שמא אינה יכול להשביעה כשאינה תובעות כתובתה אבל אטענת ברי יכול להשביע' וא\"כ כיון שלא נשבעת אין מוריש שבועה לבני' וחייבים ליתן לו ת\"ק זהובים (נכתב שם הג\"ה מגדול אחד וז\"ל וק\"ל והרי בהדיא מסיק הטור והש\"ע בח\"מ סימן ק\"ח דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא כנגד יורשים משא\"כ נגד עד אחד או לוקח או שלא בפניו כדהובא בסמ\"ע שלש תשובות רא\"ש וא\"כ ה\"נ איפכא נ\"ל דזה כבר עשה ק\"ס שחייב ליתן ליורשי' ת\"ק זהו' והוי כשטר מקוים רק שהיתה חייבת שבועה נגדו וכיון שמתה ואינה יכולה לישבע נוטלין יורשי' בלא שבועה כדין שטר מקוים וצ\"ע לדינא ומיהו דזה אינו דומה לשטר מקוים דשם כבר נתחייב לו משא\"כ הכא דעדיין לא נתחייבה רק אחר מיתה וכיון דבחיים כבר טוען שנתן לה והיה לה לישבע ע\"ז וא\"כ כל זמן שלא נשבעת לא זכתה בממון זה עדיין ומ\"מ צ\"ע עכ\"ה): ואע\"פ שבש\"ע לא הכריע בין ב' הסברות הנה כבר הכריע הרא\"ש דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן עובדא לחייב שבועה והכי נהוג עלמא שבועה זו שפסקו הדיינים לא היתה אלא על טענת ברי וכיון שלא נשבעת על טענת ברי הרי הוא ספק אם כבר לקחה לה הת\"ק זהו' ואין ספק מוציא מידי וודאי: והנלפע\"ד דבר פשוט כתבתי בקצרה מני הק' יואל סירקש מקראקא:"
            ],
            [
                "שאלה ראובן הלך מעירו לעיר אחרת וחלה וקרא לאשה אחת ממשפחת אשתו הראשונה שמתה ונתן בידה כ\"ט זהו' אגריים וכך אמר לה בשעה שנתן הזהו' בידה הרי הזהו' הללו נתונים בידך כדי שתחזירם לי אם אעמוד מחליי זה ואם אמות תן מחצה הסך לבתי היתומה קרובתך ומחצה האחר תן לאשתי השני' וביקש ממנה שתהי' תוקעת כפה לידו שלא תשנה ממה שצוה עליה וכך עשתה האשה וקיבלה הזהו' לידה ותקעה כפה לידו לקיי' ככל אשר צוה עליה באותן הזהו' אשר נתן לידה ואח\"כ מת הנותן ובא אשתו ותובעת כל הסך בעד כתובתה:",
                "תשובה יראה דהדין עם האלמנה שהרי כל המחברים כתבו בשם הרי\"ף שפסק בפ' יש נוחלין דבמתנת ש\"מ נמי אלמנתו ניזונית מנכסי' ודלא כגאונים ראשונים וא\"כ כ\"ש דגובה כתובתה דנשתעבד הבעל מרצונו ושעבוד דאורייתא לחד מ\"ד בס\"פ ג\"פ משא\"כ מזונות האלמנה דאינו אלא תקנתא דרבנן. ומהר\"י קארו ז\"ל העתיק תשובות הרשב\"א שכתב שהסכימו כל האחרונים עם הרי\"ף וכ' עוד הרשב\"א ואפילו מהמטלטלים שנתן גם הכתובה נגבית מהם שהרי תקנו הגאונים שהמטלטלים בזמן הזה כקרקע ועוד שבזמן הזה שרוב העסק בני אדם במטלטלין וסחורות חזרו המטלטלין כקרקע וכ\"פ הרמב\"ם פרק ח' מהלכות זכיי' ואעתיק לשונו בסוף התשובה וכ\"פ הסמ\"ג והטור ודלא כריטב\"א בשם ר\"י שהביא הריב\"ש בסי' ק\"ד דמטלטלי דמתנו' ש\"מ לא משתעבד לב\"ח דלא תקנו הגאונים ז\"ל אלא ביורשים בלבד וכ\"כ נמוקי יוסף בפרק י\"נ וז\"ל ודעת ר\"י ז\"ל דמטלטלי דמתנו' ש\"מ לא משתעבדי לב\"ח דלא תקנו הגאונים ז\"ל אלא ביורשים בלבד וכ\"ד מורי הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל עכ\"ל דהא ליתא חדא דהרי בתשובו' הרשב\"א מפורש בהיפך ואולי טעות נפל בספרים וצריך להגיה מורי הרנב\"ר במקום הרשב\"א כאשר נודע דהרנב\"ר והריטב\"א היו רבותיו של נמוקי יוסף ועוד דהלא בתשו' מהר\"מ שבמרדכי פ' מי שמת ופ' נערה שנתפתתה ובשאר תשובות מפורש דאף מטלטלין דמתנת ש\"מ משתעבדי לכתובת אשה וכן משמע בפסקי הרא\"ש בפ' האומר דמס' קידושין שכתב לענין פסק הלכה דאע\"פ דכתוב' ומזונות גבי ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת ברי לא גבו אלמא דלא קאמר דלא גבו אלא מטלטלין דמתנת ברי משמע אבל מטלטלין דמתנת ש\"מ גובה. ועוד דהרי הריב\"ש כתב על דברי הריטב\"א ולא מצאתי לשאר מחברים שעשו חילוק זה ועוד יש לתמוה על מה שכתב הריטב\"א ונ\"י ע\"ש הר\"י דמטלטלי דמתנת ש\"מ לא משתעבדי לב\"ח והתוס' פרק נערה שנתפתתה כתבו להדי' דמשתעבדי וז\"ל ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע\"ג דירושה דאורייתא כ\"ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש\"מ דמדרבנן דכה\"ג אמר בי\"נ אבל מטלטלי דמתנת ברי דהוי מדאורייתא לא גביא כו'. הרי מפורש בסתם תוס' שהם של ר\"י שפסק דמטלטלי דמתנת ש\"מ משתעבדי לכתובה הפך ממה שכתב הריטב\"א והנמוקי יוסף ע\"ש ר\"י ועוד דאין ספק דלא שבקינן כל הני גאונים ונתפוס סברת הריטב\"א שכתב ע\"ש ר\"י וכל זה נראה פשוט ולא הי' צריך לפנים אכן כשנדקדק בדבר יראה בנ\"ד שהדין עם היתומה והוא משום דא\"ל דדוקא בסתם מתנות ש\"מ שצוה לתת כך וכך לפ' ולא הוציא דבר מת\"י ביד שליש שיהיה זוכה בו בשביל המקבל התם הוא דאמר דאין מתנות ש\"מ מפקיע מידו כתובה ומזונות אבל בנ\"ד שהוציאו מרשותו בשעת נתינתו וזיכה מחצה הסך לבתו ע\"י קרובתה שהרי נתן בידה וא\"ל אם ימות תן לבתי מחצה הסך כו' דאפילו לר\"ת ור\"י דס\"ל דתן לא הוי כזכי במתנות ברי מודי דמתנות ש\"מ הוי תן כזכי שהרי בהולך דליכא למ\"ד דכזכי דמי במתנו' ברי אפ\"ה במתנות ש\"מ הולך כזכי דמי כמפורש ספ\"ק דגיטין א\"כ כ\"ש באומר תן במתנות ש\"מ דפשיטא דכזכי דמי וא\"כ נ\"ד דהוי ש\"מ ואמר תן אין ספק דכזכי דמי לדברי הכל ונמשך מעתה כיון דהוציאו מרשותו מחיים וזיכה לבתו ע\"י אחר חזר דינו כמתנות ברי לגמרי דאין האשה גובה כתובתה ממנו כיון דחיילא מחיים ואע\"פ דבנ\"ד הזכיר מיתה שהרי אמר אם ימות תן כו' א\"כ מצוה מחמת מיתה הוא דלא חיילא אלא לאחר מיתה הא ליתא דלעולם כיון שזיכה ע\"י אחר ואמר תן חיילא מחיים ומה שהזכיר מיתה אין זה אלא תנאי שהטיל בצוואתו וכך אמר אם ימות תהי' המתנה חיילא מעכשיו לאפוקי אם יעמוד שאז המתנה בטילה לגמרי אבל לעולם המתנה חיילא מחיים למפרע כשימות דכיון דאמר תן כזכי דמי במתנת ש\"מ והכי משמע בסוגיא דספ\"ק דגיטין דמותבינין אהדדי תני חדא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח ותני אידך ליורשי מי שנשתלחו לו ואוקמא ר' אבא בר ממל ורב זביד ור' פפא כל חד באוקמתא חדא והרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש פסקו כדברי כולם משום דס\"ל דבענין דינא לא פליגי וכן פסק בח\"מ סי' קכ\"ה וכתבו התוס' בשם ר\"י הא דבש\"מ אם הוי חי המקבל בשעה שנתן המנה לשליח דיתן ליורשי המקבל אפילו מת המקבל בחיי נותן ואפילו נולדו יורשי מקבל אחר מיתת נותן אפ\"ה קנו יורשין דדברי ש\"מ כשמת כמסורין למקבל משעת נתינת ש\"מ או אמירתו אלמא דבמתנת ש\"מ כשהוציא המתנה מרשותו ומסרה לשליח הולך דידי' כזכי דמי וקנה המקבל מחיים. ואע\"פ שהר\"ן הביא דברי תוס' הללו ותמה עליהם משום דהא קיימ\"ל בס\"פ י\"נ דמתנת ש\"מ לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה וכיון דבעידנא דחיילא ליתא למקבל היאך קנה והא אין קנין למת עכ\"ל הנה לא נתחוור להר\"ן ז\"ל לחלק בין סתם מתנת ש\"מ לבין ש\"מ שהוציא המתנה מתחת ידו ומסרה לשליח לזכות בה בשביל המקבל וס\"ל דאידי ואידי לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה והרב ר\"י בר' ששת ביאר דעתו דהוא משום דס\"ל דע\"כ צ\"ל דמיירי שזה הש\"מ שאמר לשליח הולך מנה לפלוני נתן מנה זה למקבל במתנת ש\"מ אם שהוא מחלק כל נכסיו בלא שיור ואם במשייר במצוה בפירוש מחמת מיתה דבכגון זה הוא שדבריו ככתובים וכמסורים וצריך ג\"כ שימות גם הנותן מן החולה ההוא שאם עמד הרי חזרה מתנתו ונתבטלה כיון שבמתנת ש\"מ נתנם לו שאם לא בדרך זה איך נאמר דמפני שהוא ש\"מ יהי' הולך שלו כזכי מטעם דברי ש\"מ ככתובים וכמסורים דמי והלא אין דברי זה הש\"מ בדרך זו ככתובים וכמסורים אלא הוא הדין במתנתו כברי ויש לנו לומר דהולך שלו לאו כזכי וכן פירשו כל המפרשים הראשונים ז\"ל. ולזה תמה הר\"ן אחר שאין מתנה זו חלה עד לאחר גמר מיתת הנותן כשאר מתנות ש\"מ ואם עמד נתבטלה וכן יכול הנותן לחזור בו א\"כ איך אפשר דאי ליתי' למקבל בשעת מיתת נותן שיזכו היורשין והא אין קנין לאחר מיתה ונראה דאע\"פ שהר\"ן ז\"ל תמה בדבר מ\"מ על הדין לא נחלק כל עיקר שהרי כתב תחלה ומשמע מהא דש\"מ אפי' מת מקבל בחיי נותן קנו יורשין דאי לא אמאי אצטרכינן למימר כו'. הנה שהוא בעצמו ז\"ל הכריח מסוגיית התלמוד שכך הדין אלא שתמה בדבר אבל שערי התירוצים לא ננעלו. וכבר העתיק הריב\"ש לשון התוספת לומר שר\"י הרגיש בקושיא זו ותי' אותה אבל יראה שכבר ראה הר\"ן ז\"ל דברי התוס' ולא נתיישב לו אבל הרא\"ש ז\"ל ביארו יותר וז\"ל ואי ש\"מ הוי חזינן אי איתא למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיי\"ל דש\"מ ככתובים וכמסורים דמי ואע\"ג דלא קנה אלא לאחר מיתת הנותן אפ\"ה קונה אע\"פ שמת מקבל בחיי נותן כו' ולא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ\"ה קונה משום דדברי ש\"מ לענין להקנות לאחר מיתה חשובים ככתובים וכמסורים למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתי' למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ואפי' ליורשיו כו' וכ\"כ הטור ומשמע ודאי דווקא בש\"מ שאמר הולך כו' התם הוא דכיון דזיכה למקבל ע\"י אחר אמרינן הוברר הדבר כו' דאי אפי' בסתם מתנות ש\"מ נמי אמרינן הוברר הדבר כו' א\"כ בחנם נקט התנא הולך בהך ברייתא דתני בה ליורשי מי שנשתלחו אלא ודאי דווקא בדאמר הולך כו' משום דכיון דזיכה ע\"י אחר אמרינן הוברר הדבר שזכה למפרע משעת המתנה ונמשך מעתה לפ\"ז בנ\"ד נמי אמרינן הוברר הדבר שזכתה היתומה משעת המתנה וחזר דין מתנה זו כאלו היתה מתנות ברי מחיים דמפקיע מידו כתובה ומזונות לגמרי ומתוך מה שכתבנו התבאר דא\"ל דבנ\"ד שאני כיון שהי' מצוה מחמת מיתה בפירוש דהלא הך סוגיא דספ\"ק מחמת דגיטין מיירי נמי במצוה מחמ' מית' בפירוש כמו שפי' הריב\"ש עיין עליו בסי' שמ\"ו אלא אין חילוק בין מתנת ש\"מ בכולו לבין היכא דאיכא שיור במצוה מחמת מיתה בפירוש בכל ענין יכול לחזור בו הנותן ואצ\"ל דאם עמד דחזר מתנתו ואפ\"ה אם מת מחולי זה אם הוציא המתנה מתחת ידו ואמר הולך אמרינן שהוברר הדבר למפרע דזכה המקבל משעת מתנה. אכן כ\"ז אינו אלא לפר\"י והרא\"ש והנמשכים אחריהם גם הרשב\"א בחידושיו כאשר העתיק הריב\"ש דמפרש הסוגיא דבש\"מ שאמר הולך אע\"פ שעמד הנותן קנה המקבל או יורשיו כל דאיתא בשעת מתן מעות דאין זה נותן במתנת ש\"מ אלא כיון שהוא ש\"מ והי' יכול לתת בענין שיהי' דבריו ככתובין וכמסורין גם עתה אע\"פ שאין מתנתו זאת במתנת ש\"מ אמר דהולך כזכי וקנה המקבל מיד יקנו היורשין אחריו אע\"פ שלא מת הנותן הנה צ\"ל לדעתו שלא איירי בש\"מ הנותן במתנת ש\"מ גמורה כגון בכל נכסיו בלא שיור או שמצוה מחמת מיתה בפירוש דאי מיירי בכה\"ג ודאי תימה גדולה היאך נאמר שיקנה מיד ותהי' כמתנת ברי לגמרי והוא אומר שמצוה מחמת מיתה אלא בע\"כ צ\"ל דמיירי בש\"מ במקצת ולא ציוה מחמת מיתה ומינה דאם הי' נותן במתנת ש\"מ גמורה דינו כשאר מתנת ש\"מ שאם עמד חוזר ויכול נמי לחזור בו הנותן קודם מיתה אלא שאעפ\"כ כשמת הנותן זכה המקבל משעת מתן מעות כו' וכמו שפי' הר\"י וא\"ל א\"כ מאי דוחקי' דהרשב\"א לפרש פי' אחר למה לא פירש כפר\"י די\"ל דסוגיא דגמרא משמע דמיירי דחזר בו ש\"מ ואפ\"ה הולך דידי' כזכי דמי שהרי ר' אבא בר ממל קאמר דכ\"ע הולך לאו כזכי אם ברי הוא ולא קשיא הא בברי הא בש\"מ פי' בברי לאו כזכי הלכך מחזירו למשלח ובש\"מ יחזירו למי שנשתלחו לו דהולך דידי' כזכי הוא ובע\"כ צריך לפרש הך אוקימתא דאיירי בחזר בו המשלח ודלא כפירש\"י ור\"י דאי בלא חזר בו אפי' ברי נמי כיון שלא חזר בו אמאי יחזרו למשלח אע\"כ כשחזר מיירי ה\"נ בש\"מ ואפ\"ה קתני יחזור ליורשי מי שנשתלחו לו וכך הוא דעת רבינו יואל הלוי כמ\"ש הגהות אשר\"י ע\"ש אבל לעולם במצוה מחמת מיתה בפירוש מודה רשב\"א לפסקו של ר\"י דא\"ל במצוה מחמת מיתה בפירוש ס\"ל לרשב\"א כפי' הרמ\"ה דמחלק בין אם עמד דחוזר ובין לא עמד דא\"י לחזור בו דא\"כ קשה חדא דה\"ל להרשב\"א לפרש כך להדיא. ועוד דא\"כ מה דוחקי' לפרש הסוגיא דלא נתן במתנת ש\"מ לפיכך אפילו אם עמד אינו חוזר ואמאי לא פי' הסוגיא כמו שפי' הרמ\"ה דמיירי דנתן במתנת ש\"מ אפ\"ה אינו יכול לחזור בו כיון דנתן ליד השליח הולך דידי' כזכי הוא וכוונתו הוא שיקנה מעכשיו אם ימות אבע\"כ במצוה מחמת מיתה בפירוש ס\"ל להרשב\"א פסקו של ר\"י אלא דבסוגיא לא נתחוור לו לפרש כפיר\"י ומהטעם שכ' רבינו יואל הלוי כדאמרן כנ\"ל ודלא כמ\"ש הריב\"ש דהרשב\"א יתרץ קושית הר\"ן ז\"ל או בדרך ר\"י ז\"ל או בדרך רמ\"ה ז\"ל ע\"ש וחידושי רשב\"א אינם לפני שאעיין בתוכו: ואיך שיהי' דעת הרשב\"א מ\"מ לדעת הרמ\"ה ודאי כפי מה שהעתיק הטור יראה שמפרש הסוגיא דדוקא בשלא נתן במתנת ש\"מ שהרי כתב אבל זה שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שיקנה מיד ולא משום דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי דכל היכא דקנה המקבל מהשתא לא קנה באמירה גרידתא אלא הכא קנה במשיכה דידי' או במשיכה ההוא דזכה לי' הוא דקנה ואי בנתן במתנת ש\"מ הנה דעתו דלא ליקני אלא לאחר מיתה ובאמירה כו' וא\"כ לפ\"ז בנ\"ד כיון שמצוה מחמת מיתה אע\"פ שהוציא מתחת ידו אפ\"ה דינו כשאר מתנת ש\"מ דאינו קונה אלא לאחר מיתה מטעם דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי ולא אמרינן לגבי' הולך כזכי דמי אלא דווקא בנותן במקצת ואינו מצוה מחמת מיתה התם הוא דקנה מקבל מהשתא במשיכת ההוא דזכי לי' שהרי לא קנה באמירה גרידתא ומטעם דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי כך נלפענ\"ד אבל מה אעשה כיון שהריב\"ש לשם כתב בפירוש ע\"ש הרמ\"ה דהולך דש\"מ כזכי כשנותן במתנת ש\"מ ואינו יכול לחזור בו כל שלא עמד וכיון שמסר ליד השליח הולך דידי' כזכי וכוונתו שיקנה מעכשיו אם ימות כו' א\"כ בנ\"ד נמי ס\"ל להרמ\"ה דהוברר הדבר למפרע כשימות דחיילא המתנה מחיים כפי' ר\"י והרא\"ש אלא דמוסיף על פירושם עוד דס\"ל דגם הנותן א\"י לחזור בו אם לא עמד וכבר אפשר לפרש לשון הרמ\"ה שכתב הטור ג\"כ ע\"ד זה וק\"ל וא\"כ מעתה כיון דהר\"י והרא\"ש והנמשכים אחריהם וכן רמ\"ה תופס שיטתם גם הרשב\"א תופס שטה זו דאפילו בנותן במש\"מ אמרינן הוברר הדבר כו' שהרי לדעת ריב\"ש בין אם הוא תופס דרך ר\"י בין אם הוא תופס דרך רמ\"ה לעולם אמרינן הוברר הדבר כו' א\"כ מעתה בנ\"ד נמי אמרינן הוברר הדבר שזכתה היתומה למפרע משעה שנתן לקרובתה שהרי לדעת רמ\"ה לא הי' יכול הנותן לחזור בו כ\"ז שלא עמד א\"כ זכייתה מיד חלה מחיים ודינו כמתנת ברי שמפקעת מידי כתובה ומזונות ודרך זה ישר לפני איש ליישב בו התשובות שבמרדכי הסותרים אהדדי בפי\"נ כתב ע\"ש תשובות רגמ\"ה דאין הכתובה נגבית ממתנת ש\"מ וכ\"כ בפ' נערה שנתפתתה ע\"ש ר' שמואל מבונבורק דמתנת ש\"מ מפקיע מידי כתובתה ומזוני ובפרק מי שמת ובפרק נערה שנתפתתה ע\"ש ר\"י בר שמואל ור\"י בר' ברוך ומהר\"ם בתשובותיו דאין מתנת ש\"מ מפקיע מידי כתובה וכ\"כ בשם כמה גדולים בהג\"ה מרדכי דבתרא ונראין מדברי המרדכי באותן פרקים דפליגי אהדדי אבל למה שכתבנו אפשר לתרץ בהרווחה דלא פליגי והוא דרגמ\"ה לא פסק דמפקיע אלא היכא דזיכה הנותן ע\"י אחר כמבואר בדבריו שהמעשה הי' שראובן קרא לשמעון שותפו ואמר לו תן מנכסי שיש לי בדרך כך וכך דנעשה כמי שהמשיכן לו וזכה המקבל בהם ור\"ש מבונבורק נמי כתב להדיא וז\"ל דמה שתקנו רבנן סבוראי דכתובת אשה נגבית ממטלטלי' היינו כשהם בעין בשעת מותו אבל נתנה לאדם אחר או זיכה ע\"י אדם אחר אפילו מתנת ש\"מ מפקיע שיעבוד אלמנה ולא תטרוף ממנה כו' עד א\"כ מאן דתפס תפס הרי מבואר דמיירי במי שהוציא המתנה מת\"י בשעת נתינה ונתנה למקבל או זיכה ע\"י אחר אבל ר\"י בר שמואל ור\"י בר' ברוך ומהר\"ם בתשובותיו והגהת מרדכי דבתרא לא הזכירו זיכה ע\"י אחר אלא סתמא כתבו דאין מתנת ש\"מ מפקיע מידי כתובה וא\"ל דלא מיירי אלא בסתם מתנת ש\"מ שלא הוציא דבר מידו. ואע\"פ דמתשובת מהר\"מ פ' מי שמת משמע בסוף התשובה דאין חילוק שהרי כתב וז\"ל ומ\"מ משמע מינה דאפילו היכא דהושלש לכך אם אמר תנו מנה לפלוני ומת לאלתר קודם שיבא לידו לא זכה בחייו אלא לאחר מותו משום מצוה לקיים דברי המת א\"כ בשעת מיתת הנותן הנכסים הי' בחזקתן כו' ונלפענ\"ד דבר פשוט דדברי מהר\"ם הללו אינו אלא בברי הנותן דכיון מטעם מצוה לקיים דברי המת קאמר דזכה לאחר מותו בע\"כ דבברי הנותן קאמר דאי בש\"מ לא אצטרך לטעמא דמצוה לקיים דברי המת אלא משום דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי וכך מפורש מתחלת התשובה עד סופו דנשא ונתן במתנת ברי וע\"ז השיב וכתב אם תקניטיני אומר אני אפילו אם לא מת הבן ונשא אשה אפ\"ה אלמנה גובה כתובתה מאותן המעות שהושלש ביד ראובן לתת לבנו בנישואין כיון דלא זיכה לו אותם ראובן בחייו אלא לכשישא אשה כו' דכל מתנה דלא חיילא אלא לאחר מיתה אשה גובה פורנא מהם כו' וע\"ז הביא ראי' מפ\"ק דגיטין דקאמר התם אי לימא בברי כי ציבורין מה הוי והא לא משך מקשים מה פריך לשני משום מצוה לקיים דברי המת ותי' ר\"ת דלא אמרינין מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך וע\"ז כתב מ\"מ משמע מינה כו' הרי מבואר נגלה דלא כתב מהר\"מ דאפילו בהושלש לכך לא חיילא אלא לאחר מיתה אלא בברי הנותן דהתם ודאי כיון שאין זוכה אלא מטעם מצוה לקיים דברי המת והולך דידי' לאו כזכי הוא ואפילו אמר תן נמי לר\"ת ור\"י לאו כזכי הוא ואף למאן דפליג אר\"ת וס\"ל דתן במתנת ברי נמי כזכי הוא אין זה אלא באמר סתמא תן אבל היכא שקבע זמן ואמר תן לבני בנישואין והנשואין לא הי' אלא לאחר מיתת הנותן דבר פשוט הוא דלא חיילא אלא לאחר מיתה אבל בש\"מ שהשליש לכך התם לא קאמר מהר\"מ מידי וכבר אפשר לומר דמודה מוהר\"מ בהא דמפקיע מידי כתובה דאמרינין הוברר הדבר למפרע שזכה המקבל משעת נתינה וישוב זה נראה מתקבל על הלב יותר ממ\"ש מהרא\"י בפסקיו סי' פ\"ו ליישב דהר\"ש לא איירי אלא במתנת ש\"מ לאחרים כו' דמהרא\"י גופא שדא נרגא ביישובו זה ע\"ש אבל זה הי' נראה דהדין עם היתומה.  אלא דאחר העיון נראה ברור דהדין עם האלמנה ותחילה צריך לבאר לשון הרי\"ף בפי\"נ שכתבו כל המחברים ע\"ש דאלמנה ניזונת ממתנות ש\"מ כי לפענ\"ד אין נראה כן והוא כי דבריו נראין כסותרין זא\"ז שהרי כתב וז\"ל השתא ומה בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו במתנה דרבנן לא כ\"ש פי' מתנת ש\"מ דרבנן היא כדגרסינין בפרק מי שמת כו' עד אלמא דמתנת ש\"מ נמי אלמנתו נזונת מנכסיו כו' עד לא דחיא תקנתא דרבנן לתקנתא דרבנן דמזונות אלמנה ומתנת ש\"מ תרוויהו תקנתא דרבנן הוא ובהדדי קאתי לאחר גמר מיתה הלכך לא דחיא חדא מנייהו חדא מחברתא תרווייהו קנו עכ\"ל דמשמע מלשון בהדדי קאתי כו' דחולקין בשוה והכי משמע בפרק י\"נ דכל היכא דאמרינין בהדדי קאתי חולקין בשוה שהלא הברייתא דאחריך לפ' דפסק ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג אם ירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומודה שאם נתנה במתנת ש\"מ לא עשה כלום מ\"ט אמר אביי מתנת ש\"מ לא קנה אלא אחר מיתה וכבר קדמה אחריך ופרכינין עלה ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת ש\"מ מאימתי קנה לאביי בגמר מיתה ולרבא לאחר מיתה ופי' רשב\"ם עם גמר מיתה אלמא בהדי הדדי קנו ולאשמעינין אתא דחולקין בשוה הרי מבואר דבלשון הרי\"ף שכ' בהדדי קאתי נמי משמע שחולקין בשוה וזה סותר מה שכתב בתחלת דבריו אלמא דבמתנת ש\"מ נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו דמשמע מלשון זה דמזונות דאלמנה קודמת ממתנת ש\"מ והי' נראה לפענ\"ד לפרש דמ\"ש הרי\"ף בתחלה אלמא במתנת ש\"מ נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו היינו לומר שעכ\"פ ניזונת במקצת שהרי חולקין בשוה כמ\"ש בסוף לשונו ומה שקיצר תחלה וכתב בסתם הוא משום דלא בא לשם אלא לפרש דברי רבא דדמי להא דרב אדא בר אהבה דסבר למימר דבמתנת ש\"מ אין אלמנתו ניזונת מנכסיו כל עיקר וקאמר ליה רבא השתא ומה בירושה כו' אלמא דעכ\"פ ניזונת מנכסיו וכאן לא ביאר בכמה היא ניזונת לפי שנסמך על מ\"ש בסוף דבריו בהדדי קאתי דלשון זה אין לו משמעות אחר אלא לומר דחולקין בשוה כדפי' אבל מה אעשה דאיני כדאי לחלוק על הקדמונים שכולם כתבו ע\"ש הרי\"ף דס\"ל דמתנת ש\"מ אינה מפקעת כל עיקר מידי כתובה ומזונות וצ\"ל שהם ז\"ל תופסים עיקר הלשון שכ' בתחלה בסתם דבמתנת ש\"מ נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו דמשמע דמתנ' ש\"מ נדחת לגמרי מפני תקנת מזונות וסוף לשונו ה\"פ כיון דבהדדי קאתי ותרווייהו קנו הלכך לא נדחת תקנת מזונות שתקנוהו רבנן מקודם מפני מתנת ש\"מ הבא אחריו ע\"י שצוה לתת לפלוני כך וכך ומ\"ש הלכך לא דחיא חדא מנייהו לחברתה אתקנת מתנת ש\"מ קאמר דהיא לא דחיא לחברתא דהוא תקנת מזונות אבל תקנת מזונות ודאי דחיא למתנת ש\"מ וכ' כך בסתם משום דבמתנת ש\"מ קא עסק מעיקרא דקאמר ההוא במשעבדי מחיים כגון מתנת ברי ומכירה אבל מתנת ש\"מ דלא מקניא אלא לאחר מיתה כו' לא דחיא תקנתא דרבנן לתקנתא דרבנן כלומר לא דחיא תקנת ש\"מ לתקנת מזונות ועלה קאמר דמזונות אלמנה ומתנת ש\"מ תרוויהו תקנת' דרבנן נינהו ובהדדי קאתי לאחר גמר מיתה הלכך לא דחיא חדא מניהו לחברתה ותרווייהו קא קני כלומר לא דחיא תקנת מתנת ש\"מ לחברתה דהיא תקנת מזונות ותרווייהו קני כלומר אף תקנת מזונות קניא וממילא אתה שומע דנדחת תקנת מתנת ש\"מ שהיא מאוחרת מפני תקנות מזונות שהיא מוקדמת וכמ\"ש בתחלת לשונו וכן נראה מלשון נ\"י שמפרש כך דברי הרי\"ף ע\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפרק י\"ט דאישות וז\"ל נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת ש\"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאים אלו באים כאחד לפיכך אלמנותו ובנותיו נזונים מנכסיו ובניו יורשים כתובות אמן שמתה בחיי בעלה ע\"כ ומשמע דה\"ק כיון דבאים כא' אם כן נמשך תקנת מזונות שהיא מוקדמת דחי' לתקנת מתנ' ש\"מ הבא אחריו ותלו הרי\"ף והרמב\"ם דין זה במה שבאים כאחד כדי לעורר אותנו שאם היה הענין שהיתה מתנת ש\"מ חיילא מחיים התם וודאי אע\"פ שתקנת מזונות היא קודמת היא נדחת מפני תקנת מתנת ש\"מ שהרי כבר זכה המקבל מקמי דחיילא מזונות לאחר מיתה ולהכי כתבו כיון שבאו כאחד להכי נדחת תקנת מתנת ש\"מ מפני תקנת מזונות הקודמת אבל אם היתה מתנת ש\"מ חיילא מחיים הייתה תקנת מזונות נדחת ולפי דרך זה בנ\"ד נמי לפי פר\"י והרא\"ש והרשב\"א והרמ\"ה כאשר בארנו דאמרינן הוברר הדבר דחיילא המתנות מחיים כיון שזיכה להיתומה ע\"י קרובתה נמשך דמפקעת מתנת ש\"מ זו מידי כתובה דלא חיילא אלא לאחר מיתה שהרי אינם באים כא' אבל אין ספק שאעפ\"י שדברי הרי\"ף יתיישבו עד\"ז מ\"מ דברי הרמב\"ם אי אפשר ליישבם כך שהרי כתב פ\"ח מהלכות זכי' וז\"ל מתנת ש\"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין אחד זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקע בין במטלטלי אלא לאחר מיתה לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזון אלמנ' והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה ע\"כ הרי מבואר שהטעם שמוציאין מיד אלו אינו אלא לפי שקדמו הם למקבל וכ\"כ הטור להדיא משמע מינה אם הי' באים כא' לא הי' מוציאים מיד אלו וא\"כ יש לתמוה שזה סותר מ\"ש בהל' אישות דלפי שבאים כא' נמי מידחיא מתנת ש\"מ ותו דלפי טעם זה שכ' בהלכות זכיה משמע ודאי דאף להר\"י והרשב\"א והרא\"ש והרמ\"ה דאמרי' היכא דהושלש לכך הוברר הדבר כו' צ\"ל דלא אמרינין הכי אלא גבי יורש דחיילא המתנה למפרע ולא מצי יורש למיטען כיון דליתא למקבל בעידנא דחיילא המתנה לאחר מיתה א\"כ לא קנה דאין קנין למת אלא אמרינן הוברר הדבר כו' אבל לגבי מזונות האלמנה והבנות ואצ\"ל לגבי ב\"ח וכתובה התם ודאי אפילו את\"ל דאמרינן הוברר הדבר למפרע כו' מ\"מ לא מצי מתנת ש\"מ להפקיע מידי חיוב כתובה ומזונות והיינו משום דבעידנא דבעינן למימר הוברר כו' דהיינו לאחר מיתה אין כאן נכסים כל עיקר דלימא עלייהו הוברר הדבר כו' שהרי כבר זכתה האלמנה בכל הנכסים עם מיתתו וזה סותר למ\"ש בה' אישות דהטעם הוא משום דבאין כא' דלפי אותו הטעם היכא דאיכא למימר הוברר הדבר כו' כגון שהושלש לכך מפקעת מתנת ש\"מ אף מידי כתובה ומזונות דלא חיילא אלא לאחר מיתה וכדפי' ותימה גדולה היאך לא שם הה\"מ לב לתקן קושיא זו וספר כסף משנה איננו לפני שאעיין מתוכו ובשאר מחברים לא מצאתי דבר מזה וכדי לישב דברי הרמב\"ם נלענ\"ד לומר דס\"ל להרמב\"ם דקושטא דמילתא דכתובות האלמנה ומזונות קדמו למקבל כמ\"ש בה' זכיה אלא דבה' אישות לא היה צריך לטעם זה משום דהתם דמיירי שהנכסים הם בעין ברשות הנותן ולא באו עדיין לא ליד המקבל ולא ליד האלמנה א\"כ מספיק הטעם שכתב לשם שהם באים כא' כלומר כיון שאין מתנה הש\"מ מוקדמת לאלו שהרי שניהם אינם חלין אלא לאחר מיתה הלכך דחיא תקנות מזונות שהיא מוקדמת לתקנת מתנת ש\"מ הבאה אחריה לאפוקי אם היינו אומרין שמתנת ש\"מ חיילא מחיים התם ודאי הוי מפקעת מתנת ש\"מ אף מידי כתובה שאינה אלא לאחר מיתה ואע\"פ דלקושטא דמילתא תקנת מזונות חיילא עם מיתתו ומתנת ש\"מ לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה לא נחית הרמב\"ם ז\"ל בהל' אישות לדקדק בטעמו של דבר בין עם גמר מיתה לבין אחר גמר מיתה שהרי גם כי נחשוב אותן באין כא' נמי אתי שפיר דמידחיא תקנת ש\"מ מקמי תקנת מזונות אבל בהל' זכי' מיירי בשכבר באו הנכסים ליד המקבל התם ודאי אי הוי אמרינין דבאים כא' לא היה מוציאין מיד אלו דכיון דבאים כא' מאן דתפ' תפ' וכמ\"ש הר\"ש מבונברק הלכך הי' הכרח להרמב\"ם לבאר דהטעם דמוציאין מיד אלו אפילו אם תפסו הוא משום דתפיסה זו שלא כדין הוא שהרי אלו קודמין בזכייתה לזכיית המקבל וכך הבין הרמב\"ם ז\"ל מתוך לשון הרי\"ף דתחלה כת' ופס' לקושט' דמילת' בסתמא דמתנ' ש\"מ נמי אלמנ' ניזונ' מנכסיו ומשמ' דבכל ענין ניזונ' אפי' תפ' המקב' מוציאין מידו למזונו' וסוף לשונו איננו אלא לרווח' דמילת' היכא דלא באו ליד המקבל אלא הם בעין ברשות הנותן התם מספיק בטעם דבאים כא' לכן כתב הרמב\"ם פסקיו אלו בדרך זה כדי להבין מתוכם דברי הרי\"ף אבל הסמ\"ג בעשה פ\"ב דף קס\"ב ע\"ב דקדק שלא הביא לשון הרמב\"ם כמ\"ש בהל' אישות אלא כמ\"ש בהל' זכיה דהוי לקושטא דמילתא וכך דקדק הטור וכך פסק הריב\"ש בסי' ק\"ד ואע\"פ שהר\"ש מבונברק פי' דברי הרי\"ף במ\"ש תרווייהו בהדדי קאתי ולא מצי חדא דחיא לחברתא דמדקאמר לא מצי חדא דחיא לחברתא א\"כ מאן דתפ' תפ' ואין מוציאין מידו הבין דבריו אלו לקושטא דמילתא וסמך ע\"ז בתשובתו הנה הרמב\"ם חולק עליו בפירושו זה ומפרש דברי רי\"ף כדאמרן ומעתה דקושטא דמילתא הוא דהם קדמי למקבל ולפיכך אפילו בהושלש לכך אינה מפקעת מידי כתובה ומזונות אפי' אם אתה אומר הוברר כו' כדאמרן וא\"כ אין חילוק במתנת ש\"מ כל עיקר בין הושלש לכך ללא הושלש דלגבי כתובה ומזונות אפי' הושלש לכך אינה מפקעת מידי כתובה ומזוני ולגבי יורש אפי' לא הושלש לכך נמי חיילא לאחר מיתה ואין להקשות א\"כ בחנם נקט התנא הולך מנה לפלוני בהך ברייתא דתני בה יחזרו ליורשי מי שנשתלח דאיכא למימר דנקט הולך משום דבאידך ברייתא דתנא בה יחזרו למשלח נקט הולך לאשמעינין דאפילו באומר הולך נמי לאו כזכי דמי להכי נקט בהך ברייתא נמי הולך וה\"ה אפילו בלא הולך נמי יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו אפי' מת מקבל בחיי נותן כו' כדכתבו התוס' ומשמע דבכל ש\"מ אפילו בלא הולך נמי אמר הוברר הדבר כו' ומתישב בזה מה שיש לדקדק לאיזה צורך אמרו דברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי הי' להם לומר בסתמא מתנת ש\"מ קנה אלא הדבר ברור שראו חז\"ל לבאר טעמא של דבר היאך חיילא לאחר מיתה כיון דאין קנין למת ע\"כ אמרו ככתובין וכמסורין דמי פי' כאלו מסרן מחיים דכשמת אמרינין הוברר הדבר למפרע כאלו זכה משעת נתינתו ומסר ליד המקבל ואפ\"ה אין מתנת ש\"מ מפקעת מידי כתובה ומזונות כיון שקדמו הם למקבל א\"כ אין חילוק בין הושלש לכך ללא הושלש לכך וכך מצאתי מפורש בתוס' ס\"פ מציאת האשה שכ' וז\"ל הא קמ\"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בברי קיימ\"ל הכי כדמוכח שלהי פ\"ק דגיטין דאמר רב אסי מוקי לה בברי הא קמ\"ל מצוה לקיים דברי המת מקשינין כיון דמצוה לקיים דברי המת מאי אהני הא דאמר דברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמי ואומר ר\"ת דלא אמרינין מלד\"ה אלא בהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי ש\"מ בכל ענין ככתובין וכמסורין דמי עכ\"ל התוס' הרי מפורש ומבואר לפי תי' התוס' הב' דבכל סתם מתנת ש\"מ דאמר בה ככתובין וכמסורין דמי דהיינו אפילו לא הושלש לכך אלא עדיין הם בעין ברשות הנותן אמר דזכו יורשי מקבל אפי' מת המקבל בחיי נותן אלא שצריך שהי' חי בשעת מתן מעות וממילא צריך לפרש דהטעם משום דאמרינין הוברר הדברים כפר\"י והרא\"ש ושאר גאונים כדאמרן התבאר מעתה דאין חילוק במתנת ש\"מ בין הושלש לכך ללא הושלש לכך דלגבי יורש זכה מקבל אפי' לא הושלש לכך אפילו מת מקבל בחיי נותן כו' ולגבי חיוב כתובה ומזוני וכו' אפילו הושלש לכך מדחי תקנת ש\"מ מקמייהו ומשום דבעידנא דבעינן למימר הוברר הדבר כו' דהיינו לאחר מיתה אין כאן נכסים דלימא עלייהו הוברר הדבר שהרי קדמה זכייתם שהיא עם מיתת הנותן לזכיית המקבל דאינו אלא לאחר גמר מיתה ולפי שאין חילוק בין הושלש לכך ללא הושלש כדאמרן לפיכך צדקו דברי המרדכי שתופס עיקר דתשובות הגאונים פליגי אהדדי והכלל העולה דבנ\"ד הדין עם האלמנה ואעפ\"י שהאשה שקבלה המעות רוצה היא לקיים תקיעת כפה הב\"ד מוציאין מידה בע\"כ ולא חיילא השבועה כמו שהשיב רש\"י ז\"ל הביאו המרדכי בריש שבועות דאפילו קדמה שבועה לגזירת ציבור לא חיילא שבועה והוי שבועות שוא דכבר מושבע ועומד הוא לקיים תקנות הקהל כ\"ש בנ\"ד שמושבע ועומד מהר סיני לקיים ככל אשר יפסקו דייני ישראל ע\"פ חוקי אלקים ותורותיו ואין שבועה חלה על שבועה וגדולה מזה כתב מהרי\"ק בשורש ק\"י שאין הדבר נמסר בסוד ואית בי' משום לא תלך רכיל דוח' תקנ' ר\"ג ע\"ש ולפע\"ד דין אמת לאמתו כתבתי אנכי הקטן והצעיר שבישראל יואל:"
            ],
            [
                "תשובה בענין קבלות עדות שהעידו תחלה שלא בפני האשה ואח\"כ העידו בפני האשה הנה הר\"י קארו הביא בח\"מ סי' ק\"ח בשם תשובת הריב\"ש והר\"ר מנחם האריך דחוזרין ומקבלין עדות וכן פסק רמ\"א ז\"ל וראייתם מפורשת מדאמרינין בפרק שבועות העדות השביע עליהם חוץ לב\"ד וכפרו ובאו לב\"ד והודו פטורים וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף פרק בתרא דב\"ק בשם הרב ב\"ה ותשובת הרי\"ף דאם בא לפני ב\"ד שטר קבלות עדות והעדים באותה העיר אם לא הי' מקבלי העדות בקיאין בדקדוק עדים כו' אין סומכין על קבלות עדות העדים וכתיבתן אלא סומכין על העדים כו' אלמא דלא אמרינין דנוגעין בעדות הן כיון שנשבעו בעדות הראשונה ונראה דה\"ט משום דלא מצינו שם פסול בעדות אלא בפסול מחמת קורבא או מחמת עבירה או אינו מתנהג בדרך ישוב העולם או מחמת קטנות או ריעותא שבגופם או מחמת שיש להם צד הנאה בדבר הא לא\"ה אלא שאמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים וכדאיתא בירושלמי הביאו הב\"י ז\"ל בח\"מ ר\"ס כ\"ט עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לפטור בין לחיוב עד שלא נחקרו עדותן בב\"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב\"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים ובפ' שבועת העדות תנן השביע עליהם ה' פעמים בפני ב\"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר\"ש מ\"ט מפני שאינן יכולים לחזור ולהודות אלמא כשנחקרה עדותן שלא בב\"ד כגון בפני שנים יכולים לחזור ולהעיד ולומר מבודין היינו ואינן נוגעים בעדות כמ\"ש בתשובות הרשב\"א דב' שקיבלו עדים לא עשו כלום דב' אין להם תורת ב\"ד אלא תורת עדים וחוזרין ומעידים לפני ב\"ד ולא הוי נוגעין בעדותן כיון שנשבעו ראשונה וא\"כ ה\"נ דכוותי' בנ\"ד שנשבעו שלא בפני ב\"ד הוי כנשבעו חוץ לב\"ד ויכולין לומר מבודין היינו ומקבלים עדות שני' ואין נוגעין בעדותן. ועוד נראה דעיקר הטעם שהצריכוהו חכמים שיגיד בפני ב\"ד משום דירדו חכמים לסוף דעתו של אדם דאין אדם מעיז להגיד שקר בפניו בפני ב\"ד וכענין שפטרה התורה כופר הכל משום דאין אדם מעיז כו' זה הטעם ג\"כ נראה בעיני דמה שאמרו רבותינו ז\"ל עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב\"ד דמי וא\"צ קיום אלא מדרבנן ובתוס' פ\"ב דכתובות מבואר דמדאורייתא קאמר כ\"ז טעמא משום דאין אדם מעיז וחציף לזיופי וכן מבואר מפרש\"י ברפ\"ק דגיטין ודלא כר\"י בתוס' רפ\"ב דכתובות שבא לתת טעם אחר וא\"כ נראה בנ\"ד כך לי אם הגידו תחלה שלא בפניו או לא הגידו כלל מ\"מ הטעם דאין אדם מעיז סמכינין על מה שיגיד בפני בע\"ד ואין לנו לפסול שום עדות ולהוציאה מחזקתו אלא א\"כ בראי' ברורה ומ\"ש הרמב\"ם ז\"ל על ענין נוגע בעדות ודברים אלו אינם תלוין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתן שיבין עקרי המשפטים וידע הדבר הגורם לדבר אחר וידע להעמיק ולראותו אם ידע שיש לו לעד שום הנאה בעולם בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאות הרי זה לא יעיד בה כו' כ\"ז לא כתב הרב אלא לענין פסול צד הנאה אבל לענין אם הגיד שלא בפני ב\"ד או שלא בפני בע\"ד בזה לא דיבר הרב מאומה דפשוט הוא מהני טעמא שכתבנו שהעדות כשר ולא מצינו מי שכ' היפך זה כ\"א הרב מהר\"ש לוריא ז\"ל בתשובה ויחיד הוא כנגד כל הני רבוותא ולבי אומר לי שגם הרב ז\"ל אל כתב זה אלא לאותו נידיון שנשאל עליו ולרווחא דמילת' לעשותו סניף לשאר טעמים שפסל אותו קבלת עדות לפי שהי' מערערין עליהם שהם נערים ומנוערי' ופסולים מפני שעברו על החרם כו' וכדרך כל שאר תשובת שמחזיקין ההוראה וסועדים אותה בכמה סברות וטעמים אעפ\"י שאין כל הסברות עפ\"י שורש ומקור הדין מ\"מ נעשה סניף לשאר סברות וראי' שיש להם מקור כלל העולה דעל דבר זה בלבד שהעידו עדות תחלה שלא בפני האשה ואח\"כ העידו בפני האשה העדות כשר ודנין עליו.",
                "ובענין שהעידו עדים שהודתה האשה בפניהם בדרך הודאה גמורה בבכי' ודמעת' על לחי' ובפני בעלה ששמשתו נדה אחר שהתרה בה בעל בינה לבינו דבר זה צריך לבאר הטיב ולדקדק בו אם תועיל הודאה זו שתהא בכלל עוברת על דת כי יש מקום לומר אין אדם משים עצמו רשע ובפ' המדיר קאמרי בגמרא משמשתו נדה ה\"ד אי דידע בה נפרש אי דלא ידע נסמוך עלי' כו' ל\"צ דא\"ל פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שאלי' ואשתכח שקרא כו' וכ' הר\"ן והא דלא אוקמוהו במודה כ' הראב\"ד דמשום דאינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע ול\"נ דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי אלא משום דמילתא דלא שכיח היא ואוקמהו בהכי עכ\"ל משמע לכאורה דס\"ל להראב\"ד דכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא הפסידה כתובתה וא\"כ יש מקום למתנגד לומר קים לי כראב\"ד לגבי ר\"ן אכן יש לתמוה הרבה הלא בעלמא גבי גנב וגזלן שנינו כמה משניות וברייתות בפ' הגוזל ובפ' המפקיד ובשבועות ובסנהדרין דהאומר שגנב או גזל או לוה בריבית משלם עפ\"י עצמו דלענין ממון ודאי הודאות בע\"ד כמאה עדים דמי אלא דאינו נפסל עפ\"י עצמו שאין אדם משים עצמו רשע ופלגינין דבורי' וכן כתב בח\"מ סי' ל\"ד ובפ' יש נוחלין עבדי גנבת רצונך השבע וטול וא\"כ מ\"ש דלגבי עוברת על דת אמר אין אדם משים עצמו רשע ולא הפסידה כתובת' לדעת הראב\"ד ולכן נראה ברור דגם הראב\"ד מודה דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת כ\"ש הר\"ן אלא דס\"ל דהמשנה דואלו יוצאת שלא בכתובה תרתי מילי אתי לאשמעינין חדא תקנתא דיוציאנה כי לית לה תקנה אחרת אידך דלית לה כתובה והכי משמע התם בברייתא. דקאמר ר\"מ כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה ור\"י אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לה חלה יחזור ויפריש אחריה ופליגי חכמים עלייהו ואמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פרש\"י יחזור כוי אין לו להוציאה אלא כך יתקננה כו' א\"כ משמע דתקנתא נמי אתי לאשמעינין דלית לה תקנתא אלא דחייב להוציאה ומש\"ה קמתרץ ראב\"ד דלא אוקמוהו במודה משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע טעם דבריו אלה דאעפ\"י דהוי מצי לאוקמי הא דקתני דלית לה כתובה משום דמודה מ\"מ מאחר דקתני נמי יוצאת דאתי נמי לאשמעינין דלית לה תקנתא אלא להוציא' וזה אי אפשר במוד' משום דאינה נאמנת על עצמה דאין אדם משים עצמו רשע ולכך לא אוקמוהו במודה ור\"ן ז\"ל שהשיג עליו לא שת לבו אל זה אלא הבין משנתינו דחדא מילתא אתי לאשמעינין והוא דבאלו אין להם כתובה דאלו תקנתא להוציא תנינין לה בסוף גיטין פלוגתא דב\"ש וב\"ה ור\"ע ולכן כ' הר\"ן ולא נרא' דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת כו' כלומר ומאחר דמתניתן לא אתי לאשמעינין אלא להפסידה כתובתה למה לא אוקמוה במודה כו' והכי משמע כדברי הר\"ן מה דקמבעי לי' בפ' ארוסה עוברת ע\"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או אינה מקיימה כו' ואי כדברי הראב\"ד מה קא מבעיא לי' הלא ואלו יוצאות שלא בכתובה משמע דלית לה תקנתא אלא להוציאה וא\"כ אינה יכול לקיימה אלא ודאי מהא ליכא למישמע אלא דלית לה כתובה בלחוד ולהראב\"ד הדבר ברור דאזיל לטעמי' דמפרש בעיא זו בכפיית ב\"ד אם ב\"ד כופין שלא לקיימה אם לאו אבל מצוה ודאי איכא כדמשמע מואלו יוצאות דלית לה תקנתא אחרת והר\"ן ז\"ל ס\"ל כהרשב\"א דחולק ע\"ז וס\"ל דע\"כ לא קא מבעיא לי' אלא אם רשאי לקיימה אם לאו ולמסקנא יכול למחול ולקיימה כמו שמבואר מדברי הר\"ן בפרק המדיר שמבי' דעת הראב\"ד תחלה ואח\"כ דעת הרשב\"א משמע דס\"ל כדעת הרשב\"א ע\"ש ואע\"ג דהר\"ן בסוף גיטין כ' דברי התוס' דעוברת ע\"ד חובה מדרבנן לגרשה ומצוה מן התורה זו דווקא למאי דס\"ל כדברת הראב\"ד דבעי' דלא איפשטא כמביא בדבריו לשם אבל הרשב\"א דס\"ל דמה דהדר בעיא בעל שמחל קנויו ובדרך את\"ל בעיא לה כו' א\"כ למסקנא יכול למחול ולקיימה ואינה מצוה עכ\"פ לגרשה ולדידי' צריך לומר הא דתני בסוף גיטין זו מצוה מן התורה לגרשה היינו דווקא כל כמה דלא מחיל וה\"פ הברייתא זו מדת אדם רע שהרי אשתו יוצאו' וראשה פרועה ואינו חושש כל עיקר לגעור בה כו' (חסר כמו שורה) אלא יכול לקיימה אפילו התרה בה תחנה דקינוי זו התראה ומסקינין דבעל שמחל על קנויו קנויו מחל וא\"כ ממילא אפשט נמי בעוברת ע\"ד אם רצה בעל לקיימה מקיימה אפילו התרה בה וכן כ' התוס' להדיא בפ' ארוסה זו מפני שמפרשים כהרשב\"א דבדרך את\"ל קא מבעיא לי' ובעיא מפשטא זו סותר למ\"ש התוס' סוף גיטין דבעיא לא איפשטא וא\"כ למ\"ש לא פליגי הר\"ן והראב\"ד לענין הלכה ולא מידי כי שניהם סוברים באשה שמודה בפני בעל ובפני עדים ששמשתו נדה הפסידה כתובתה אבל אינה נפסלת עפ\"י עצמה ויכול הבעל למחול ולקיימה וכן אם גירשה יכול השני שישא אותה ואינה בכלל מ\"ש בסוף גיטין לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו כו' דלא נקראת רשעה עפ\"י עצמה דאין אדם משים עצמו רשע ולא נחלקו אלא בפרושי דשמעת' לתרץ קושיא אמאי לא אקמוהו במודה ונ\"מ נמי לענין דינא בבעיא דאם יכול לקיימה ולהראב\"ד מצוה לגרש' ולהר\"ן היכא דלא קפיד ומחל מקיימ' כדע' הרשב\"א וכן מבואר מדברי הרמב\"ם ספכ\"ד דאישות שאם אין עדים שהתרה או יש עדים שהתר' בה ואין עדים שעבר' אחר התרא' אם רצה להוציא הר\"ז נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה עליו כלום וכן מוכח מהגמ' שם בשם מהר\"מ גם יתכן לומר דכ\"מ שהוזכר בתלמוד אין אדם משים עצמו רשע אינו כ\"א בבא להעיד כגון פלוני רבעני לרצוני ופ' בא על אשתי דעיקר דבריו להעיד על פלוני להרגו וכן בהרגתיו סוף פ' ב' דיבמות דהעיקר להעיד שנהרג פ' להשיא את אשתו וכן עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון וכן מי שבא לב\"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית או אכל נבילה או בעל בעילה אסורה שכ' בח\"מ דאינו נפסל לעדות התם הוא דאמרינין אין אדם משים עצמו רשע וכשר לעדות אבל לשווי' נפשי' חתיכה דאסורא ודאי דאדם נאמן על עצמו לומר כך וכך עשיתי דהודאות בע\"ד כמאה עדים וכ\"כ בעל התרומות הביאו ב\"י בח\"מ סי' ל\"ד וז\"ל דהא דאין אדם משים עצמו רשע דווקא לענין עדות אבל אם טוען על חבירו ענין שמשים עצמו רשע טענתו טענה ולא מבטלין לי' משום אין אדם מע\"ר והכי משמע ממתני' דסוף נדרים ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובתן האומרת טמאה אני לך פי' אלמא דנאסרה האשה ע\"פ עצמה ולא אמרינין בכה\"ג אין אדם משים עצמו רשע גם התוס' פרק קמא דב\"מ על הא דאמר מה אם אמרו מזיד הייתי וא\"ת הא אין אדם משים עצמו רשע וי\"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואין רוצה להביא חולין לעזרה:",
                "ובענין ההודאה שהודית האשה בפני בעל ובפני עדים שבשבת הגדול פרסה נדה ושני עדים העידו עלי' שביום ג' אחר שבת הגדול היה לה עם בעלה סנדקאות אצל כמר יהושיע דבר פשוט שמעדות זו מצוה עליו לגרשה לדעת הראב\"ד שהרי במה שהודית שפירסה נדה בשבה\"ג נאמנת היא בזה כיון שאינה משימה עצמה רשעה בזה אבל העדים שמעידים שהיה לה עם בעלה סנדקאות הם שמשימים אותה רשעה שמשמשתו נדה והדבר ברור שא\"צ עדים שבא עלי' בשעה שהייתה נדה אלא אפילו אין עדים רק שלא פרשה עצמה מבעלה באותן דברים שאסרו חכמים שתפרוש ממנו בשעת נדתה אנן סהדי דבא עלי' ג\"כ דדוקא גבי מאכילתו דברים שאינו מעושר אם אין עדים שהוא אכל על פיה יכולה היא לומר משחקת הייתי ואם היה בא לאכלו הייתי מונעת אותו אבל במה שעברה ונגעה בו בעת נדתה ונהגה עמו בכל הדברים כאשר טהורה אינה יכולה לטעון ולומר משחקת הייתי אבל וודאי אשה זו במזיד החזיקה עצמה בטהור כדי שיבא עליה ופשיטא דבא עליה מאחר שהוא מחויב לקיים מצות עונה ואע\"ג דמלשון הטו' תחלת סי' קט\"ו בא\"ע וכן מדברי הר\"ן משמע דבחדא מחתא מחתינהו לההוא דמאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דבשניהם בעינין עדים אף בשימשתו נדה מ\"מ דבר ברור דלאו דווקא תשמיש ממש אלא ה\"ה סרך תשמיש כתשמיש דמי דאנן סהדי דבא עליה דלמה לא יבא עליה כשאומרה טהורה אני ומחבקתו ונשקתו ואמרה רבדתי ערשי וכו' הלא הוא כאש בוערת ויבער ועוד קרוב בעיני לומר שאפי' באמת שלא באו לידי תשמיש על ידי שום סבה מבחוץ מ\"מ מאחר שנתפרסם שאינה פורשת ממנו בזמן נדותה בכל הפרישות שאסרו חכמים דנקר' עוברת ע\"ד ולא עדיפא אשה זו מקלונית שאין שם אלא סרך בושה נקרא עוברת ע\"ד וכן ביוצאה בקלתה על ראשה מחצר אל חצר דרך מבוי שאינה עוברת בזה כ\"א על מנהג היהודית שנהגו בית ישראל ואע\"ג דלא כתיבה כ\"ש בעוברת על דברי סופרים שהם חמורים מד\"ת שאילו יש בהם עשה ול\"ת ואלו יש בהם מיתה דאצ\"ל דנקראת עוברת על דת דיש כאן בושה ושם רע שאומרת שבעל נדה וגם עוברת על מנהג שנהגו בית ישראל ע\"פ התורה והמצות להרחיק מבעלה בעת נדתה והא דקתני ומשמשתו נדה לאו דוקא אלא ה\"ה כל סרך תשמיש וכן מהר\"מ למד באשה שהביאה רוצח שגיזם על בעלה להרגו אם יעשה לה דבר שזו נקראת עוברת על דת דגרע ממקללת יולדיו בפניו כו' אלמא דלא דווקא נקט התנא אילו דברים אלא אילו וכל כיוצא בהם וכ\"ש דגריע מנייהו:",
                "ובענין אם ההלכה כהראב\"ד דעוברת ע\"ד מצוה לגרשה או כהרשב\"א והר\"ן דאינה מצוה אלא מחיל ומקיימה הנה מהר\"מ בהגהות מיימוני פ' כ\"ד כתב משם ר\"י דמצוה להוציאה וכן במרדכי פרק המדיר וכן בטור א\"ע סי' קט\"ו והוא מדברי הרא\"ש בשם הראב\"ד ועוד נראה דבנ\"ד שיש כמה עדים שעברה כמה פעמים ואומדנות ואמתלאות מוכיחים ודאי דגם הרשב\"א מודה דמצוה לגרשה ובתשובת מיימוני סי' ט\"ז כתב בשם תשובת הרי\"ף ור\"ת דהיכא דרגילה בכך כופין אותו להוציאה א\"כ ודאי בנ\"ד הכל מודים דמצוה לגרשה:",
                "ובענין התקנה בחרם דרגמ\"ה שלא לגרש אשה בע\"כ הלא הלכה פסוקה יצאה מפי מהר\"ם שבמרדכי פרק המדיר והגהות מיימוני פ' כ\"ד מהלכות אישות דלא תיקן רגמ\"ה על אשה שעוברת על דת שמצוה לגרשה וגם נקרא רשע אם אינו מגרשה כדאית' סוף גיטין מדת אדם רשע כשרואה אשתו יוצאת וראשה פרועה כו' ואע\"פ דע\"פ הודאתה לא נעשית רשעה מ\"מ עדות העדים שהיה לה סנדקאות עם בעלה והיא בעצמה מודה שאז היתה נדה א\"כ בזה נעשית רשעה ע\"פ עדים ומצוה לגרשה ולא תיקן ר\"ג בזה כלום אלא הניח על דין תורה שמגרשה לרצונה ושלא לרצונה וכן פסקו כל הפוסקים אחריו ואפי' את\"ל שהיה תקנתו כוללת על כל הנשים מ\"מ אין התקנה כ\"א על הבעל שהוא לא יגרשנה בע\"כ אבל הב\"ד ודאי יש כח בידם לפי הענין שיפסקו שאשה רעה זו יכול הבעל לגרשה בע\"כ כי אין ספק שרגמ\"ה לא נעלם ממנו שיעמדו פרוצות בדורות הבאים שאסור לקיימן אלא ודאי לא תיקן רק שלא יגרש בע\"כ מדעת עצמו שלא יאמר כל הדיוט קים לי באשתי זו שהיא פרוצה ועוברת על דת אלא יברר הדבר בפני ב\"ד והם ידונו אם ראוי' אשה כזו לגרשה בע\"כ וזה דבר ברור ואפשר שזו היתה דעת מהרש\"ל בתשובה סי' ל\"ג:",
                "ובענין התראה דבר פשוט הוא שהתראה הנז' בתלמוד פרק ארוסה אינה כ\"א להפסיד כתובתה וכן מבואר מן הלשון איבעיא להו עוברת ע\"ד צריכה התראה להפסיד כתובתה כו' והטעם משום שיכולה לומר לא הייתי יודע שבשביל כך אפסיד ממון מה שהיה חייב לי דמה ענין זה לזה לכך צריכה התראה כדי שתדע שאם תעבור עוד ע\"ד שקנסו אותה בכתובה אבל כדי להוציאה אין צריך התראה שהרי לפי דין התלמוד אשה מתגרשת לרצונה ולא לרצונה ומה צורך בהתראה וא\"כ באשה בנ\"ד שלא תיקן ר\"ג בזו כלום חזר דינה ככל הנשים דעלמא קודם תקנתו של ר\"ג שאינה צריכה התראה אלא כדי להפסיד הכתובה וכבר הודית שהתרה בה הבעל ועברה על התראתו וא\"כ לענין כתובה היא נאמנת להפסיד דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי לדברי הכל ולענין הגירושין בע\"כ אין צריכה התראה כדפרישת וכן מבואר בהגהת מיימוני בשם מהר\"מ דלעיל שכתב תחלה בעובר' ע\"ד שמצוה לגרשה בע\"כ ואח\"כ כתב וז\"ל ומיהו כיון שלא התרו בה בעדים אינה יוצאת בלא כתובה דהא מסקינין בפ' ארוסה עוברת ע\"ד צריכה התראה לענין להפסידה כתובתה ואם יש עדים שעברה ע\"ד ואין עדים שהתרו בה וגם היא אמרה שלא התרו בה יכול לגרשה בע\"כ מיהו לאחר שיגרש יצטרך ליתן כתובה כיון דאמרה שלא התרו בה ועידי התראה נמי ליכא. אלמא דלענין שמגרשה בע\"כ אין צריכה התראה דלא הוזכר התראה אלא לענין להפסידה כתובתה ומשמע נמי מלשון מהר\"ם דלא בעינין שתהיה התראה בפירוש שאם תעבור תפסיד הכתובה אלא דאם התרו בה שלא תעבור עוד בלבד בין שהית' התראה בפני עדים או אפילו בינו לבינה אלא שהיא אמרה בפני עדים ומודה שהתרה בה הבעל נמי תפסיד כתובתה וכ\"כ הש\"ג בשם ריא\"ז ז\"ל ונראה בעיני שאין צורך להתרות בהם ולהודיען שמפסידות כתובתה אלא אפילו אם התרו שלא ינהגו מנהגים רעים הללו והן מחזיקות ברשען יוצאת בלא כתובה ובלא תוספת כמבואר בקונטרס הראיות עכ\"ל ולא נמצא בשום מחבר שחולק ע\"ז בפירוש וגם סוגיא דשמעתא פרק ארוסה מוכחא הכי דפשטינין התם דבעי התראה מדתנן ואלו ב\"ד מקנאין להם החרשת כו' לא להשקות אלא לפוסלה מכתו' ומכאן ילפינין נמי עוברת ע\"ד דבעי התראה והרמב\"ם כתב נמי הך מתני' וכתב עלה כיצד שמע ב\"ד שהיה מרננין אחריה קוראין לה ואומר' לה אל תסתרי עם פלוני באו עדים אח\"כ שנסתר' כו' אוסרין אותה על בעלה וקורעין כתובתה וכ\"כ הטור אלמא דלא בעינין אלא סתם התראה ואין צריך לפרש לה שתפסיד הכתובה ודכוותה בעוברת ע\"ד וכ\"כ מהרא\"י בת\"ה סי' מ\"ב דברגילה בדבר הפסידה כתובתה ומזה הטעם כתב הרשב\"א בתשובה אל מהר\"ח א\"ז דבגילתה זרועותיה באקראי כו' לא הפסידה כתובתה כו' ומשמע אבל ברגילה הפסידה כתובה אפילו לא התרה בה כל עיקר ונתישב בזה מה שהיה קשה: חסר כמו ד' תיבות:",
                "ובענין הכתובה הר\"ן פירש סוף אלמנה ניזונ' דאע\"ג דתנן התם לשון דאין להם כתובה ה\"ה דאין להם תוספת ומשמע דה\"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאות הקיימים אמרינן בסמוך שאפי' זינתה לא הפסידתן אבל נצ\"ב שאינן קיימי' אף עובר' על דת מפסד' אותם וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל פרק כ\"ד מאישות עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש שם וגם בזה אין חולק משום מחבר כל אלה כתבנו ע\"פ הדין בשמשתו נדה אבל במה שנוגע בעידי כיעור שראו אותה נסתרת עם בחור אחד בחדר במטה א' שוכבים כמבואר בשאלה הדבר ברור דזו הפסידה כתובתה ואינה צריכה התראה כמ\"ש הרמב\"ם פרק כ\"ד דאישות וכ\"כ הסמ\"ג בעשה מ\"ח ויכול לגרשה בע\"כ דלא תיקן ר\"ג בזה כלום כדלעיל ע\"כ. התשוב' זו היא מהב\"ח:"
            ],
            [
                "בענין תקנת שו\"ם שאם מתה האשה הבעל חייב להחזיר כפי התקנה ונראה דאע\"ג דביתומה המנהג להתנות בשעת שידוכין שאם תעדר היתומה תוך ב' שנים יהא דינה בחזרת הנדוניא כאילו הי' אבי' חי ונתן לבתו כך וכך שהבעל חייב להחזיר כפי התקנה של קהלת שו\"ם אכן ביתום אין מנהג להתנות שתחזיר האשה הנדן תוך ב' שנים ולא תגבה מה שהוסיף לה בכתובתה ואעפ\"י דבנותן לבנו ונעדר תוך ב' שנים חייבת האשה להחזיר מה שנתן לבנו כפי התקנה כמפורש בא\"ע סימן נ\"ב על שם המרדכי והגהותיו שאני התם דראו חכמים לתקן בנותן לבנו שיהא דינו כנותן לבתו מטעמא דדרשינן על ותם לריק כחכם זה הנותן לבתו ומתה תוך ז' ימי המשתה וכו' דבנותן לבנו איכא נמי משום ותם לריק כחכם אבל ביתום ויתומה דליכ' משום ותם לריק כחכם ומדינא אף ביתומה הבעל יורש את אשתו אלא דנהגו להתנות שיהא דינה כאילו הי' אביה חי אין ספק דדוקא ביתומ' דכשנעדר' בא הבעל על הנכסי' מתורת ירושה שפיר מתנה עלי' שלא ירשנה וכדרב מתנא בריש פרק הכותב נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה אבל תוספות כתוב' דמתנה הוא שנתן לאשתו משום תיבת ביאה ובחוב גמור קיבל על עצמו לשלם למה יהא מתנה עלי' שלא ישלם את החוב שיתחייב בו קודם החופה ומעולם לא ראינו ולא שמענו להתנות תנאי זה בשעת שידוכין לכן נראה דכשנע' שידוכים בסתם והניחו כ\"א וא' ממרני ביד שליש עפ\"י התנאים הנרשמים בראשי פרקים והתאספו ב\"ד חשוב לכתוב תנאי' בפירוש ולעשות ק\"ס בח\"ח ובקנס כמנהג ובאו צד היתום להתנות בכך שאין שומעין להם דהו\"ל להתנות תנאי זה בשעת הנחת הממרני ביד שליש ומדלא התנה בכך אלא הניח הממרני בסתם ע\"ד המנהג הניחם ביד שליש וחייב השליש ליתן הממרני לצד שכנגדו שאינו רוצה להתנות בכך אלא יכתבו התנאים כפי המנהג הנלפענ\"ד כתבתי. אנכי הק' יואל בן לא\"א כמוהר\"ר שמואל זלה\"ה ביריד לובלין בחדש אדר שצ\"ב:"
            ],
            [
                "הבונה בשמים עליותיו ובתים חדשים. והגרזן למשדי בי' נרגא לא נשמע בבית בהבנו' קדש קדשים אשר בו יכבדו אלקים ואנשים ובאו בו בשעריו חכמי חרשים. הלא הוא אביהם של ישראל רכבו ופרשים. בריח התיכון מבריח בתוך הקרשים. הגאון המופלג ני' ע\"ה פ\"ה כבוד מחו' מו' יואל נרו ר\"מ אב\"ד בעיר אלקים נכבדו' מדובר בה עיר ואם בישראל ק\"ק קראקא יצ\"ו אתה ה' תשמרנו ותנצרנו עוד ינוב בשיבה דשן ורענן וכבוד והדר תעטרנו שלו ושאנן לכל אוהבי תורתו דמר חכמי עיר גבורי כח עושי דברו איש איש ממלאכתו ביראת ה' אוצרו כרועה ירעה עדרו ושמרו הרב וב\"ד על רוב שלום ותענוגו וכולם על הברכה יעמודו:",
                "בתוך עמי אנכי יושב בק\"ק טארניפאל והנה איש אחד עולה לקראתי מתושבי קהל קודש כת\"ר שמו מ' לעמיל ובידו מגילות עפות ע\"ד אשה אחת היתה כאלמנה ולא אלמנה בעבו' כי אישה הרחיק ממנה נדוד ועיגן אותה כמה שנים והנה עכשיו מצא את האיש אשר הוא מבקש ובאו גם שניהם לפני לסדר להם גט כריתות ואחר הדרישה שמעתי לקולם לקבל שכר על הפרישה וכאשר אמרתי לדייק בשמי' ראיתי שערורי' במאיר המגרש דלא דייק בשמי' אלא שינה שם אביו בקראקא ונכתב בכתיבה שהביא כמר לעמיל לפני בן אברהם ולא כן שם אביו באמת אלא יהושע כאשר ראיתי בכל הכתבי' שנכתבו עליו מב\"ד ק\"ק אוסטראה כתבו עליו בהק\"ר יהושע וגם אנשי עירו של זה מאיר המגרש העידו בפני שהי' שם אביו מעולם יהושע ואני הוכחתי את זה מאיר המגרש על מעשה אשר התנכר את שם אביו בקראקא והתנצל בפני ושאין צורך בהתנצלות בכאן וע\"פ הדברים האלה שמתי פני לראות והנה אנכי עומד על עין המים מעין היוצא מבית קדשי קדשים מן התלמוד והפוסקים והוא מלתא פשיטא לי שאין לכתוב בגט בן אברהם אע\"פ שהוחזק בקראקא ע\"פ שם זה לאו כל כמיניה לשנות שם של אביו וכן כתב הרא\"ש בתשובה והביאה הטור ס\"ס קכ\"ט גם בסדר גיטין שלנו בהגה הובאו ג\"כ וכיון שהגט פסול כאותה ששנינו במשנתינו דהזורק שינה שמה ושמו תצא מזה ומזה על כן לא חשתי לכתוב בגט בן אברהם אפי' לכתחלה אך אמנם לכתוב גט בן יהושע שהי' שם אביו באמת אם היתה האשה עמו במקום הכתיבה ודאי שפיר לכתוב שם אביו יהושע אבל לשלוח גט זה לקראק' מקום שהוחזק בשם בן אברהם ואין מכירין כלל שם יהושע ודאי דגט פסול הוא אפילו בדיעבד ודברים ברורים הם לפי ענ\"ד ופשוטים מתוך סוגיא דתלמודא בפ' השולח דף ל\"ד בברייתא דהיו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שתי שמות א' ביהודא וא' בגליל וגירש את אשתו שביהודא בשמו שביהודא ואת אשתי שבגליל בשם שבגליל אינה מגורשת כו' ומלתא דאתיא בק\"ו הוא לנ\"ד שאין מכירין בקרקא שהי' בן יהושע דפשיטא דאינה מגורשת בגט זה אפי' אם נשאת תצא ואל תשיביני ממה שהעתיק מהרמא\"י ז\"ל בהגהת ש\"ע סי' קכ\"ט סעי' יו\"ד על בן משומד כשכותבין לו גט והוא עולה לס\"ת וחותם א\"ע בשטרות ע\"ש אבי אביו אעפ\"כ בגט כותבין רק שם אביו ההיא ודאי מיירי כשידוע לכל ולא נשתקע שם אביו עדיין אבל אם נשתקע שם אביו המשומד ואין מכירין בו בודאי דאינה מגורשת בגט זה וכדאמרן הלכך נראה פשוט לפענ\"ד בשני הגיטין הללו אם בא להזכיר שם אביו פסולי' הם ולכן לא מצאתי להם תיקון כי אם שלא להזכיר שם אביו כלל ומשפטו חרוץ כדין שתוקי ואסופי שאין כותבין אלא שמותיהן לבד וכ\"ז נראה לי ברור בעיני לפענ\"ד בזה וכיוצא בזה להלכה ולא למעשה אלא מיהא מסתפינא מחבריא פן יאמרו לי כמה יהיר ההוא צורבא מרבנן שתוקע לדבר הלכה לכתחלה בדבר התמי' לרבים כמאן דשרי עורבא ומיקל בדברי אחרוני' שהחמירו לכתוב ב' גיטין ספיקא דכהן ולוי וכ\"ש שלא להזכיר שם אביו כלל אע\"ג דיש סברא מעליותא לחלק בין כהן ולוי ושם אביו משום דכהן ולוי אם לא כתבינין יש לטעות שמא אחר הוא שהוא ישראל אבל אם אינו מזכיר שם אביו ליכא למטעי באחר וזו סברא שאין עליו תשובה מ\"מ משום בעלי יראי הוראה בטלתי דעתי וסדרתי עוד גט שני שמפו' בו שם יהושע אבי המגרש או אולי ירצה האדון ויסכים הוא ובית דינו לשלוח את האשה עם השליח למקום אחר במקום שאין מכירין את המגרש שהי' מוחזק בשם אברהם בתחלה וכההי' דתני בסיפא דברייתא יצאו למקום אחר פרש\"י שאינו יהודא וגליל וגירש באחד מהם מגורשת ולכן זה מאיר המגרש לא הוחזק במקום אחר בשם אברהם יכול לגרש בגט זה שנכתב בו שם אביו יהושע אפי' לכתחלה ואין צריך לגט שני כלל שלא נזכר בו שם אביו את כל אלה ערכתי לפני כס תפארת מעכ\"ת ומעכ\"ת חכם כמלאך אלקים ומימך אנו שותים בצמא ולך משפ' הבכורה והבחירה פי שנים ברוחך להכריע אתה תבחר ולא אני והטוב בעיניך תעשה וגם תוכל ובזה אצא מלפני כת\"ר ומרחוק אקוד ואשתחוה ואקרא לשלו' בלשון חיבה מתוך דבר הלכה כי אם זכרתני אתך ואנכי לא אשכחך גדולת מכת\"ר תמיד בפי כל היום נאמן באהבתו אוהב תורתו כל היום היא שיחתי. אברהם בלא\"מ מו' בנימין אהרן זלה\"ה חותם ביום פ' זאת חוקת התורה שנת הישוע\"ה לפ\"ק:"
            ],
            [
                "להגאון בעל ב\"ח מהגאון מו' וייבש מקראקא",
                "תשובה ע\"ד קולם ההרשאה שנתקיים ב\"פ משום שנכתבה ההרשאה סמוך לערב והיו ממהרים הרבה מאוד לכותבו ולחתמו באותו יום שנתן הגט כדי שלא לשנות בנוסח ההרשאה וע\"י רוב הנחיצה לא הרגישו בדילוג תיבת יום וגם שנכתב ח\"מ ראשי תיבות ואין כותבין ר\"ת בהרשאה לכתחלה ואחר שהרגשנו לא הרגשנו בתיבות יום שדילג וגם בזה צויתי לעדים החתומים על ההרשאה לחזור ולקיים טעות הנ\"ל בפני ב\"ד שקיימוהו כבר ולכתוב קיימו אף כי לא הי' נפסל ההרשאה בכך משום שכתוב ח\"מ במקום חתומי מטה זה לא הי' פסול אפילו בגט כמ\"ש הר\"ר ישעי' גדול שאם כתב בגט י\"ב במקום שנים עשר לא יפסל הגט כי ידוע לכל כי י\"ב הוא שנים עשר ואין לערער בדבר לא משום פירות ולא משום זנות ובפ' גט פשוט אמר רב פפא כתב ספל למעלה ולמטה קפל הכל הולך אחר התחתון אלמא גם בשטרות היו כותבין גמטריאות עכ\"ל וכן הוא בהגה ש\"ע סי' קכ\"ו סעיף ד' וכן מ\"ש בשלשה ועשרים לירח ודילג תיבת יום נראה דגם בזה לא הי' חשש לפסלו משום הכי דליכא כאן למטעי בשום דבר אחר דע\"כ מ\"ש בשלשה ועשרים לירח פירושו שלשה ועשרים ימים דל\"ל שהוא שבועות שאין כ\"כ הרבה שבועות בחודש אחד וגם אין לתלות בשעות לומר שהוא כ\"ג שעות לירח טבת דא\"כ ה\"ל לכתוב בלשון נקבה בעשרים ושלש לירח דשעות לשון נקבה כמו שמצינו חילוק זה לאחרונ' שכתבו הטעם למה לא כותבין ימים גבי שבוע כמו שכותבין גבי חודש שלשה ימים לירח כו' ותירצו דהתם איכא למיטעי ולומר שהוא שלש שבועות בחודש דשבוע ג\"כ לשון זכר משא\"כ בשבת דליכא למטעי בכלום בשעות דא\"כ הי' כותבין לשון נקבה בשלישית ברביעית וה\"נ דכוותי' ולא גרע זה ממ\"ש בסי' קכ\"ו בשם תשובת הרא\"ש בגט שכתוב בו אנו מונין ודילג השין ועוד כתוב בו ברביעי כ' ימי' לירח שבט ודלגו ולא כתבו בשבת וגם רביעי הי' כ\"א ימים בחודש שבט והי' כתוב כ' ימי' שכתב שהגט כשר דבשביל דילוג השי\"ן אין לפסלו דכיון שאנו מכירין סגנון הדבר בשביל דלוג אות אחת אין לפסלו ובשביל שדילג בשבת אין לפסלו כי רביעי אין לו פירוש אחר אלא בשבת כיון דכתב בתרי' כ' ימים לחודש וגם אין לפסלו בשביל שכתוב בו כ' ימי' והוא כ\"א כיון דידוע דר\"ח שבט הי' ביום ה' ורביעי בשבת אי אפשר להיות כ' בחודש אלא כ\"א תלינן בט\"ס שלא הי' זכור קביע' החודש כו' והנה נ\"ד בודאי לא גרע מהתם דגם כאן ניכר סגנון הדבר ואין לו פירש אחר אלא שהוא כ\"ג לירח טבת ונמצא שמתוך ההרשא' עצמה מוכח הטעות מיני' ובי' שהוא ט\"ס שדילג תיבת יום ועוד דבשטרות הכל הולך אחר התחתון ובהרשאה זו ג\"כ הלא חזר וכתב למטה וגט זה כו' בשלשה ועשרים יום לירח טבת כו' ומוכח מזה שלמעלה הוא ג\"כ שלשה ועשרים יום לירח ואין לחלק ולומר כאן דמה שחזר למטה הוא אינו חזרה דלמעלה קאי אמסירת הגט ליד השליח ולמטה קאי אכתיבה והחתימה ושמא לא נמסר ביום הכתיבה חדא דהא נותנין הגט ביום הכתיבה והחתימה ועוד דגם זה מוכח מתוך הפרט ימי השבוע והשני' שאינו יכול להיות ביום אחר כ\"א באותו היום וא\"כ מוכח שהוא דילג תיבת יום וכיון שאף בגט לא הי' בו פסול גמור כ\"ש בהרשאה שמדינא א\"צ הרשאה כלל דהשליח נאמן לומר שעשאו שליח בעדים ושבפניו נכתב ונחתם ול\"ל דבזה גרע טפי מאלו לא נכתב הרשאה כלל כמו שמצינו גבי גט בשם הלידה והרבה דברים דכוותי' שאם לא הי' כותבין אותו אין נפסל הגט ואם כתבם בשינוי יש פוסלין אותו דלא דמי להתם דהתם דוקא בשינוי איכא למפסל טפי שהוא גרוע מחסרון דאיכא למימר כיון ששינה ודאי אחר הוא אבל הכא שאין כאן שינוי לסתור דברי הגט או ההרשאה דלענין כתיבה וחתימת הגט כבר כתוב למטה שפיר וגט זה נכתב שנחתם בכ\"ג יום לירח טבת רק דילג וחסרון תיבה בודאי לא גרע מחסר כולו אך באשר השליח והרשאה עדיין לפנינו בודאי שיש לתקנו דלכתחלה צריכה לכתוב ההרשאה בדיקדוק ולא לכתוב שום ר\"ת ולא יהי' בו חסרון תיבה וכ\"ש באף אם אין צריך הרשאה לברר מינוי השליחות מ\"מ צריכים להרשאה מחמת שכתוב בה שיכול למנות שליח אחר עד מאה שלוחים ואולי גם זה יעשה כן למנות שליח אחר ולזה צריך הרשאה וגם מצינו בסדר הגט למהר\"ם פאדוי בתשובו' סי' כ\"א שכתב שם מהר\"ר איסרלן שפסל הרשאה אחת שכתב בה ח\"מ וגם זנביל שהי' כתוב בויו ובגט הי' כתוב בבי\"ת וצריך לכותבו כמו שהוא בגט ולפי הנראה דגם אותו המעשה הי' כך שעדיין הי' השליח עם הרשאה לפניו בפני העדים והב\"ד החתומים וע\"כ פסלה לכתחלה והצריך לכתוב אחרת כתיקונה אבל אם היה כבר הלך למרחקים והי' דוחק להחזירו לא הי' פוסלה בשביל כך ואפשר שלא היה מטריח אפילו להחזירה ועוד אפשר לומר דהתם עיקר הפסול היה משום שינוי דזנוויל בויו שהוא שינוי ממה שכתוב בגט דזה גרע טפי כדפר' דא\"ל שהוא אחר ששמו זנוויל בויו ואין זה האיש שנכתב בגט ששמו זנביל בבית וזה גרע טפי מנ\"ד דאין כאן שינוי וכדפרישת אבל עכ\"פ אין ראוי להוציאה מתחת ידנו בחסרון זה והסכמנו לתקנה ולקיימה שנית ע\"י העדים החתומים בהרשאה כבר וע\"פ הב\"ד החתומים בהנפק ולא רצינו לכתוב הרשאה אחרת כיון שעבר יומו והיינו צריכין לשנות מנוסח הרשאות ותיקננו כנ\"ל ומה שהסופר כתב בגט שורה אחת שהיא שורה הי\"א מקצת רחוק מהשרטוט ונתעקם קצת למטה השורה הששית בזה לא מצינו שום קפידא ואין לומר כיון שנתעקם והרחיק מן השיטה א\"כ ה\"ל כאלו לא שרטט אותה השיטה דא\"כ השרטוט למה דזה החילוק לא מצינו ותו דשירטוט עצמו אינו אלא מנהג כמ\"ש הרא\"ש והטור ונהגו לשרטט ומ\"ש ספר אינו אלא לספירת דברים בעלמא כמבואר בהרבה מקומות שפסקו כמ\"ד ספר לספירת דברים הוא דאתא וכ\"כ הרשב\"א בתשובה דשרטוט א\"צ דבכל מקום דהשרטוט אינה אלא משום כתיבה תמה בגט א\"צ כתיבה תמה גם הב\"י כתב בשם תשובת הרשב\"ץ אם נכתב הגט בלא שרטוט תתגרש בו כו' ואף אותן דס\"ל לחוש לכתחלה לשרטוט הבו דלא לוסיף עלה אם שרטט ויצא חוץ לשרטוט דא\"כ אתה צריך לדקדק לכל הספרים וגיטין דהא לכתחלה אין לכתוב בתוך השרטוט וצריך להרחיק קצת ולרוב פעמים אין הסופר יכול לכוון כ\"כ להשוות הכתיבה מכוון ממש ומי מפיס בזה כמה פעמים שיזדמן להבחין כמה הוא הרחקה ול\"ד למ\"ש הטור בשם הרמב\"ם שאם היה בכתבו עקום או בילבול כו' דהתם מיירי דעל ידי עקום הענין משתנה כמו שמסיים וכתב הואיל ונקרא לענין אחר כו' והנה שם הבעל שמחה בן אברהם ושם האשה מלכה בת הילל וכתבנו הילל מלא ביו\"ד כי כן כתבו כל אחרונים שאף שנמצא במקרא חסר מ\"מ יש לכתבו מלא ובמסורה הלל לית ונתנו סימן אל מול פני המנורה ס\"ת הילל והנה היה עוד פה בעיר אחד שקורין אותו לס\"ת שמחה בר' אברהם אבל יש לו כינוי שהכל קורין אותו בו והוא בונם רק לס\"ת ולחתימות שטרות חותם בשם שמחה וגם אין שמות הנשים שוות וע\"כ אין כאן חשש דשני יוסף ב\"ש חדא דאין שמות נשותיהם שוות ואף שקצת תשובות מחמירין גם בזה וכן הוא בסדר גיטין שלנו שאף שאין שמות נשותיהם שוות יש לחוש למהר\"ר יוסף כץ בשארית יוסף שלו מחמיר מאוד לפסול בדיעבד אם לא נתנו הגט זה בפני זה ומביא תשובת מהר\"ר מן בכרך אפילו אין שמות נשותיהם שוות חיישינין שמא יש לו איזה אשה במקום אחר ושמה כשם זו וחוכך להחמיר דלא מועיל נתינת הגט בפני אחר אלא לר' אליעזר דס\"ל עידי מסירה כרתי אבל לר\"מ דס\"ל עידי חתימה כרתי צריך שיהא מוכח מתוך הגט ואין לו תקנה אלא לשלש דורות ואנו צריכין לתקן הגט לכתחלה שיהא כשר לדעת הכל אפי' לר\"מ אף דס\"ל הלכה כר\"א וע\"ש שהאריך בזה אבל אנו רואים דרוב פוסקים ראשונים ואחרונים לא כתבו הכי אלא צריך ליתן הגט זה בפני זה משמע דסגי בהכי ולא חששו סברא רחוקה כזה ובנ\"ד נראה דאפילו ליתן זה בפני זה אין צריך דהא יש לאחר שם כינוי ובגט זה שלא נכתב זה הכינוי מוכח מתוכו שפיר שזהו שמחה בר' אברהם הנזכר בגט הוא זה המגרש דווקא ולא אחר שכינויו בונם דא\"כ למה לא כתבו הכינוי בגט ואף שאין זה ההפרש ניכר מתוכו מ\"מ הלא כתב מהרא\"י סימן למ\"ד בשם הגאון דאם היה האחד כהן והאחד לוי או ישראל דיש הפרש והיכר בכך אף אם זה המגרש ישראל והאחר כהן סגי בהכי דהרי דס\"ל כיון דלא נזכר בתוך הגט הכהן דזה מקרי שפיר מוכח מתוך הגט וה\"נ דכוותא ואין לחלק ולומר דשמא דווקא התם באחד כהן ואף האחר כהן סגי בזה ההיכר דמהרא\"י לטעמי' אזיל שכתב בסי' ז' במי שהוא כהן ולא כתבו בגט הכהן הי' הגט פסול וע\"כ ההוכחה שפיר מדלא נכתב כהן בגט שאין זה האחר שהוא כהן דא\"כ היה הגט פסול אבל בשם הכינוי לא מצינו לפסול בדיעבד אם כתבו שם העיקר שעולה בה לס\"ת וחותם בו ולא כתבו כינוייו וא\"כ אין כאן ההוכחה כ\"כ שאין זה הנזכר בגט האחר שיש לו כינוי מדלא נזכר הכינוי בגט דאתו למימר שמא שכחו ולא כתבו הכינוי שהוא כשר בדיעבד דאין סברא לחלק בהכי כיון דלכתחלה צריכים לכתוב הכינויים ומדקדקים לכתוב כל הכינויים בכל הגיטין ואף אם כבר נכתב הגט ולא נזכר הכינוי חוזרין לכתוב גט אחר וא\"כ אחזוקי ב\"ד מיטעי או שוכחין לא מחזיקינין ויש כאן ההוכחה שפיר מדלא נזכר הכינוי שאין זה אותו האחר בפרט בנ\"ד שהכל קוראין אותו בכינוי זה בונם ושם שמחה אין ידוע לא' ממאה רק לס\"ת ולשטרות נקרא בשם שמחה ודאי לא אתי לאחלופי ולאחזוקי בי דינא בשכחה:",
                "ואין להביא ראי' מדברי הרמ\"א בהגהותיו בסי' קל\"ו שכתב אף אם אין שמות נשותיהן שוות מ\"מ יכתבו סימן או מצד כינוי שלו או מצד שהאחד כהן והשני אינו כהן דמשמע דווקא שיש לו כינוי למגרש וכן בכהן משמע קצת דס\"ל דוקא בשהאחד כהן שהוא המגרש מדכתב בשם האחד ושני ולא כתב אחד כהן ואחד אינו כהן ז\"א דא\"כ אתה צריך לומר שהוא חולק על מהרא\"י בשהאחד כהן ובד\"מ מביא דברי מהרא\"י בלי חילוק וחולק ואלו היה לו איזה ראיה או סברא לחלוק עליו היה לו לכותבו שם כדרכו אלא ודאי דס\"ל כמו מהרא\"י ואין לדקדק להיפך דס\"ל למהרא\"י לחלק כמו שחלקתי לעיל שיש חילוק בין שם כינוי לכהן ולהוכיח חילוק זה בשם מהרא\"י מדשינה בלשונו לכתוב כאן מצד כינוי שלו ובכהן כתב או מצד שאחד כהן ולא כתב בסיגנון א' או מצד כינוי שלו או מצד שהוא כהן או ס\"ל דבשם כינוי צ\"ל שיש לו למגרש כינוי ובשם כהן יכול להיות האחד איזהו שיהי' רק שיהא אחד כהן והב' אינו כהן בין שיהיה זה המגרש כהן והב' ישראל בין שיהיו אחר כהן והמגרש אינו כהן בשניהם יש היכר וס\"ל לחלק בין שם כינוי לשם כהן כאשר כתבתי לעיל ז\"א דאם דעת רמ\"א כן לא היה לו לקצר ולסתום דבריו כ\"כ ותו דהא מהרמ\"א כתב בסי' קכ\"ט סעיף י' ונ\"ל אם הוא כהן ולא כתבו בגט יש פוסלין ויש מכשירין וז\"ל להקל ולסמוך בשעת הדחק אבל לכתחלה יש לכתבו ובשם הכינוי ס\"ל ג\"כ דלכתחלה צריך לכותבו דבשניהם ס\"ל דצריך לכתוב לכתחלה ובדיעבד ס\"ל בשניהם כשר וא\"כ למה היה מחלק ביניהם לענין היכרא ודוחק לומר דמ\"מ יש חילוק ביניהם דבכהן אינו כשר אלא בשעת הדחק ובכינוי אפילו בלא דחק דכיון דבשניהם בדיעבד כשר ולכתחלה צריך לכתוב בשניהם והנראה לומר דמהרמ\"א היה פשוט בעיניו שאין לחלק בין שהוא כהן או שהאחר כהן וכן בכינוי אין חילוק בין שיש לו כינוי או שיש לאחר כינוי וע\"כ כתב דין אחד וס\"ל דה\"ה להיפך ולא נחית לפרש כולי' האי או אפשר דבמה שכתוב או שהאחד כהן כו' בדקדוק שינוי לשון זה הראה לנו הדין האחר שר\"ל איזהו מהם שיהיה כהן בין שזה המגרש הוא כהן או האחר. וע\"כ כתב שני חלוקים מתחלה כתב או מצד שיש לו כינוי להורות הדין שבאם יהיה סימן למגרש שא\"צ זה בפני זה וקאי על תחלת דבריו שכתב מ\"מ יכתבו סימן לומר שצריך לכתוב סי' בגט וע\"כ הוצרך לסיום שיש לו למגרש כינוי דא\"כ לא הי' כותבין סימן בגט ואח\"כ הראה הדין האחר שאף אם האחר כהן דסגי בהפרש זה להכירא וה\"ה דהי' יכול להראות דינים אלו בהיפך לגבי כהן כשהמגרש כהן וגבי כינוי שיש להאחר כינוי אלא כיון דלא ס\"ל שום חילוק לחלק ביניהם א\"כ לא היה חילוק בעיניו להראות לנו דין זה בזה וזב\"ז דה\"ה בהיפך כיון שאין חלוק ביניהם ועוד נ\"ל ראיה מהרי\"ך בשארית יוסף שלו שהוא החמיר בזה מכולן מ\"מ מוכח מדבריו שם שאם היה כינוי אפי' לשני שא\"צ לשלש דורות שהרי כתב שם וז\"ל אם יפקפק המסדר לומר כי לשני יש לאביו איזה כינוי וא\"כ יש היכר שאין הוא המגרש דא\"כ היה כותבין הכינוי ועוד שהוא נקרא בכינויו לנג יוסף נשיב לו שכנויין אלו אין כותבין בגט הרי לא דחה דברי המסדר אלא מכח שאין כותבין אלו הכנויין אפילו לכתחלה משמע הא אם היה לשני איזהו כינוי שצריך לכתבו לכתחלה הוי שפיר היכר בזה שאין אותו האחר שיש לו כינוי הוא המגרש דאל\"כ הי' נכתב הכינוי וע\"כ היותר נראה באם יש לשני כינוי שמועיל לענין שנים ששמותיהן שוות אפי' לר\"מ דשפיר מוכח מתוך הגט כיון דלא נזכר הכינוי שאינו זה האחר המגרש ועוד דהא בשניהם ששמותיהן שוות ואין שמות נשותי' שוין אין הכל מודים דצריכין לשלש הדורות או ליתן גט בפני חבירו וכן בסדר הגיטין כתב תשובה מר' נתן מאיגרא וז\"ל מה שכתבת וחששת שיש עוד בעירך ששמו אברהם והלא אין שמות הנשים שוות ואין לחוש והנה אף כינוי ברור דבנ\"ד אין לחוש לא לשלש דורות ולא להכריח לאחר להיות אצל הנתינה מ\"מ לרווחא דמילתא כי לצאת בגט ידי כל הפיקפוקים השתדלות שיהי' זה האחר ששמו בונם ג\"כ במעמד נתינת גט ליד שליח ואין לשאול מאי הועיל בכאן שיהא זה האחר במעמד נתינת הגט כיון שהוא ניתן ליד השליח ולא ליד האשה עצמה אכתי חששא במקומה עומדת שמא יש לו לזה האחר אשה במקום אחר והשליח יביא לה הגט לאותה האש' וכמ\"ש מהרי\"ך הנ\"ל באותה התשובה וא\"כ בשני יוסף ב\"ש לא יהי' לו תקנה בנתינת גט ליד השליח אלא לשלש דורות או לכתוב סימן דנראה שיש ג\"כ תועלת בכאן שיהי' זה בפני זה דכמו דאמרי' בנתינת גט מיד הבעל לאשה שמועיל כשהאחר ג\"כ במעמד שאם היה נותנין הגט ליד אשתו של אחר לא היה זה האחר מניח את אשתו לקבל הגט ה\"נ י\"ל שאלו רואה זה האחר שזה הבעל ששמו כשמו נותן גט זה ליד השליח להביא לאשתו ששמה כך וכך אלו היה לו לזה האחר ג\"כ איזהו אשה באיזהו מקום ששמה כשמה של אותה אשה זו היו מודיע הדברים לרבים ולשליח להזהיר שלא יבא להחליף ליתנו לאשתו ואין לשאול ולומר כיון שרצונו היה לצאת ידי כל הפיקפוקים והגימגומים אם כן יותר טוב לשלש דורות נשיב לו כי זה הבעל המגרש לא ידע שם אבי זקנו ולא היה מי שיודעו או מכירו לכך לא יכולנו לעשות תקנה זו וגם לא היה לו סי' לכתוב בגט והוי כמו דיעבד ולהחמיץ המצוה לא הי' טוב כי מי יודע אולי רוח אחרת היי בו ולא יתרצה לגט אחר זמן כי זה כמה שנים שהיא היתה מהדרת אחר גט והוא לא היה מרוצה עד עכשיו ע\"כ עשינו מה שבידינו לעשות לצאת ידי חובתינו ואין כאן גמגום עוד. הקטן דברי אהובי ש\"ב משלם המכונה לייביש בלא\"א ישראל שמואל ז\"ל:"
            ],
            [
                "אלך לי אל הר המור גבעת הלבונה. מצרף לחכמה וכור לתבונה. וידיו אמונה. ה\"ה הגאון עטרת תפארת ישראל ראש גולת אריאל נ\"י ע\"ה פ\"ה ר\"מ ור\"ג האלוף המרומם מוהר\"ר יואל נ\"י. לדזיו לי' כבר בתי' שלם ושלמא דמר יסגא לעלם. ואחר דר\"ש דמר. אשר שפתותיו נוטפות מור. ובאורו נראה אור אבוא בשאלה אחת וקטנה בלי הצעות מרובות ובלי בקיאות. בהיות שנהירין לי' למר שבילי דהפוסקים ומקור הדינים בכן לא אאריך בהבאות דברי הש\"ס ופוסקי'. וגם דלענ\"ד הקלוש' הי' נראה הדבר פשוט והוא דבש\"ע אה\"ע סי' קל\"ו סעיף ז' כתב וז\"ל אם יש אחר בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו אינו יכול לגרש אלא בפני האחר. ועיין סי' ק\"כ סעיף ג' וסי' קל\"ב ס\"ג וסי' קנ\"ד סדר הגט ס\"ו. וכתב הב\"י סימן קל\"ב דף קפ\"ו ע\"ד על מ\"ש הטור דצ\"ל דגם שמות נשותיהן שוין הטעם משום דאל\"כ ע\"פ שם האשה יתברר של מי הוא גט זה. וכתב הרמ\"א בהג\"ה וז\"ל י\"א דאם שמות המגרשים שוין אע\"פ שאין שמות הנשים שוות מ\"מ יכתבו סימן במגרש או מצד כינוי שלו כי' והוא מסדר הגט של מהר\"י מרגליות. והנה בשו\"ת מהר\"י כהן מקראקא בסי' ל\"ו כתב הטעם בשם הש\"ג פרק כל הגט (דף תקס\"ז ע\"א) דחיישינין שמא קידש זה אשה אחרת ששמה כשם האשה המתגר' וממילא יש כאן ג\"כ שמות הנשים שוות. וכ\"כ בשם מהרי\"א מרגליות שכתב כן בשם מהר\"ר מן בכרך דחיישינן שמא יש לו אשה אחרת במ\"ה אף דאיכא חר\"ג מ\"ה שמא לא נתפשטה שם התקנה או שמא עבר על התקנה יעיין מר בגוף התשובה ועפ\"ז היה נראה לענ\"ד דאם אין שמות האנשים שוות הגם ששמות הנשים שוות אין כאן כלל שום חשש ולית דין צריך בשש. ובכן עתה באתי לחלות ולחנן את פני כבוד הוד רום מעלתו תהלות אדוני. מלכי וקציני. שדעתו הצלולה יודיענו כי לתורתו דמר צריכין. ולתשובת' אנו מיחלין. הגם שכתב שם באותו תשובה עוד טעם אחר והיינו משום דיש מכירין הבעלים ולא נשותיהם אין סברא לומר להיפך שיכירו הנשים יותר מהאנשים. ועוד דלא לשתמיט שום אחד מהאחרונים מלהזכיר חומרא זו דכששמות הנשים שוות הגם ששמות האנשי' אינם שוות שיהא כאן שום חשש הגם שנמצא במהרי\"ל דף צ\"ג על גב מומר והאשה היתה שמה בילא בת שלמה בן יצחק כו' וכתב שם באותה תשובה בהג\"ה וז\"ל כמדומה לי מפני שהיתה קרובת אחת בעיר שהיתה שמה בילא בת שלמה ג\"כ לכן הושלש שם הגרושה י\"ל דשם מיירי שהיו שמות האנשים שוים וס\"ל למהרי\"ל כדעת הפוס' דצ\"ל גם שמות הנשים שוות וס\"ל ג\"כ דאין כותבין במומר וכל שום וחניכא כדעת קצת פוסקי' וכמ\"ש בהדיא שם וז\"ל ולא שינה הרב כלום כאלו הי' ישראל כשר ולכן הצריך לעשות סימן בנשים ובאנשים. ומבואר שם בתשובות מהר\"י כהן דכששמות האנשים שווים אף שאין שמות הנשים שוות אפילו בדיעבד אינו גט כשלא גירש בפני האחר. ואני מתמיה על הרמ\"א דבסדר הגט ס\"ו לא הזכיר כלל סברת הי\"א דבסי' קל\"ו וגם לא עשה מראה מקום עליו כמ\"ש בדיני' אחרים שם ומובטחני באדוני שימלא צביוני ורצוני ושאלתי ובקשתי ואל ישיב פני ריקם. ובכן אצא בכי טוב קטינא דמן חבריא: חנוך בן מוהר\"ר יקותיאל ז\"ל:"
            ],
            [
                "תשובה שלום וברכה. שמורה וערוכה. לאיש שלו ככה. תורה גדולה ויראת שמים בכפלים. האלוף הראש לשבטי ישראל. לבו וידיו באמונה לאל. כמוהר\"ר חנוך העניך נרו יהל. עד ביאת הגואל: מכתב רום מעכ\"ת קבלנו ע\"ד ב' יב\"ש שאמרו רבותינו ז\"ל אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בפרק ג\"פ וכתבו האחרונים שהיו סמוך לזמנינו דאפי' אין שם נשותיהן שוות נמי צריך סימן או היכר לשלש וכמ\"ש בסדרי גיטין דמהר\"ר אייזיק מרגליות בשם מהר\"ר מן בכרך ז\"ל ואינו בדפוס אלא בהג\"ה ש\"ע דא\"ע סי' קל\"ו: גם הרב מהר\"י כהן מקראקא בתשובה הנדפסת סימן ל\"ו כתב כן ומעכ\"ת כתב כאלו נסתפק אם שם שתי נשים שוות ואין שם האנשים שוות אם צריך ג\"כ לגרש זה בפני זה והביא כ\"ת מ\"ש בהג\"ה מהרי\"ל בזה בהל' גיטין טעם לגט אחד שהי' משלש שם האשה. וכ' מעכ\"ת שהמעשה הי' שהי' שמות האנשים שווים גם בשילוש שהיה שם שניהם יוסף בן שמעון בן יעקב ושם שתי הנשים הי' ג\"כ שוות ע\"כ עשה היכר באשה ושילש שמה רחל בת יהודא בן יעקב לידע של מי הי' הגט זה ע\"כ דבריו ואין ספק בזה דודאי מיירי במהרי\"ל דהיה שם האנשים שווים וגם שמות הנשים שוות ועשה היכר במה שהיה משלש באשה אפי' את\"ל דהיה יכול לשלש גם באיש הי' נראה להרב יותר מתוקן לשלש באשה כיון שהאשה הגט בידה כדי להגבות בו כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתוב' ומראה לפני ב\"ד שהיא האשה שניתן לה גט כזה ותגבה בו כתובה ולא האשה ששמה ושם בעלה שוים לה ולבעלה שהרי השילוש דהאשה מורה עליה אבל כשאין שמות הנשים שוות אע\"פ ששמות האנשים שוין ס\"ל למהרי\"ל כמ\"ש הטור והסמ\"ג דאין צריך לשלש כלל דאין לך היכר גדול מזה ואצ\"ל היכא דשמות הנשים שוות ואין שמות האנשים שוין דפשיטא דאין לחוש שמא יש לאשה זו עוד בעל אחר ששמו כשמו של זה המגרש דאתתא לבי תרי לא חזיא משא\"כ כששמו' האנשים שוין אע\"פ שאין שמות הנשים שוות דאיכא צד חששא שמא קידש אשה אחרת ששמה כשמה. ומ\"ש עוד טעם אחר דשמא יש שמכירים הבעלים ולא הנשים וא\"כ נימא איפכא ה\"ה שמא יש שמכירים הנשים ולא הבעלים לאו מלתא הוא דפשיטא דלחששא זו בלחוד אין חוששין כלל דא\"כ כשאין שמותיהן שוות כלל לא דאנשים ולא דנשים נמי איכא למיחש שמא יש שאין מכירין לא לבעלים ולא לנשים ויהיו סבורים דמגרש לאשה שאינה אשתו אלא לא חיישינין להכי כלל אלא היכא דאיכא שני יב\"ש דאיכא חששא דשמא קידש אשה אחרת מצרפין לה עוד חששא זו דשמא יש שמכירים הבעלים ולא הנשים והוה כמו סניף לטעם הראשון והכי משמע מדבריו שכתב זה הטעם דיש שמכירים הבעלים ולא הנשים תחלה ואח\"כ כתב ועוד דשמא קידש אשה אחרת כו' כלומר אף את\"ל דאין לחוש לטעם הראשון מ\"מ איכא חששא דשמא קידש אשה אחרת כו' והוא דטעם זה הגון לחוש אליו וכל זה חומרות וחששות רחוקות לא עלה על לב חכמי התלמוד והפוסקים הראשונים והאחרונים: ותדע שהרי בפרק ג\"פ פריך למאי דס\"ד דצריכי הסופר והעדים להכיר שם האיש בגט ואין צריך להכיר שם האשה דא\"כ ליחוש דלמא כתב גיטא ואזיל ממטי לאיתתי' דהאיך כך גירסת התוספת ור\"ל ליחוש שיכתוב גט לאיש אחר ששמו כשמו ויתן הגט לאשת האיש להוציא מבעלה כתובתה. ומשני הכי אמר רב צריך שיכיר שם האיש בגט וה\"ה לשם האשה: ופריך עלה וליחוש לשני יב\"ש הדרים בעיר אחת דלמא כתב גיטא ואזיל ממטי לאיתתי' דהאיך דאלמא דקמקשה מה מועיל שמכירין גם שם האשה דלמא יכתוב הגט למי ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו. וע\"ז משני הכי א\"ר ב' יב\"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. אלמא דוקא כששמות האנשים וגם שמות הנשים שוין צריך שיגרשו זה בפני זה לר\"א דאמר עידי מסירה כרתי ולר\"מ דאמר עידי חתימה כרתי צריך שיהא מוכח מתו' על היכר סימן או לשלש אבל באין שמות הנשים שוות לכ\"ע ליכא למיחש למידי. ואין צריך לגרש זה בפני זה דאין לך היכר גדול מזה כיון שאין שמות הנשים שוות וכמ\"ש הסמ\"ג והטור והוא דבר ברור כשמש וזה שנמצא בקצת אחרונים דאף באין שמות הנשים שוות צריך היכר או סימן דחיישינין שמא יש לזה יב\"ש האחר אשה במקום האחר ששמה כשם אשתו של יב\"ש חבירו א\"נ יש שמכירים הבעלים ולא הנשים הך חששא לאו מדינא הוא דהא קיימ\"ל דבלא הוחזקו לא חיישינין כדכתב התוס' בפרק ג\"פ לשם במסקנא. ולא כתבו כן האחרונים אלא להחמיר לכתחלה שלא מן הדין אבל בדיעבד ודאי אין לחוש כלל ולכתחלה נמי סגי במגרשין זה בפני זה. ואין צריך היכר לשלש או סימן אלא א\"כ כששמות האנשים וגם הנשים שוין ומהר\"ר מן בכרך החמיר יותר מדאי לשלש גם בשאין שמות הנשים שוות ואין נוהגין כמותו אלא לכתחלה להחמיר לגרש זה בפני זה בלבד אף כשאין שמות הנשים שוות וכן המנהג בקראקא. ותו דאיכא לתמו' טובא על מ\"ש מהר\"ר מן בכרך וז\"ל אכן מה שאמרת מאחר ששמות הנשים אינם שוות דזה הוי היכר נלע\"ד דזה לא הוה חילוק וראי' מתוספות דאלפסי שהביאו הגמרא אמר רב ב' יב\"ש הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה ואוקמא כר\"א דאמר עידי מסירה כרתי אבל לר\"מ בעינן מוכח מתוכו וההיא דמגרש ב' ששלחו ב' גיטין ושמותיהן שוות ומוקי כר\"מ התם במשולשים איירי. ואם איתא כדכתבת דיש חילוק בשמות הנשים א\"כ מה צורך לאוקמי במשולשים לוקמי בשמות הנשים אינם שוות ואת\"ל דרוצה לאוקמי אפילו היכא ששמותיהן שוות מ\"מ הי' לו לחלק גם חילוק בזה עכ\"ל. וקשיא טובא הלא בפרק המגרש תנן ב' ששלחו ב' גיטין שווין ונתערבו ב' א\"כ בע\"כ דמיירי דגם שמות הנשים שוות דאם אינם שוות אין כאן התערבות. אבל במשולשים שפיר איכא התערבות כיון דבמקום נתינת הגט אין מי שיכיר הדורו' כדכתבו התוס' בפרק ג\"פ ולשם מבואר דמוקי לה נמי כשכתבו איזה סימן בגט אלא במקום נתינת הגט אין מי שיכיר הסימן ומעתה נדחה גם מ\"ש מהר\"ר מן בכרך ז\"ל בסוף דבריו דה\"ל לתרץ ההוא דמגרש דאיירי דכתב בו שם המשפחה דאה\"נ דמתרץ לה הכי וכן הוא בתוס' ר\"פ כל הגט הרי מבואר שדברי מהר\"ר מן ז\"ל אינן מבוררין אלא שראוי לחפש זכותו שלהיותו חסיד גדול הי' מחמיר לכתחלה כדי שלא להוציא לעז כאשר מובן מתוך דברי האחרונ' שהי' חוששין להרבה חומרו' לפי שהיתה נגע הוצאות לעז על הגיטין שכיחא טובא באותן הדורות מפריצי עמינו מיהו אין להחמיר לכתחל' כשאין שמות הנשים שוות בשני יב\"ש אלא לגרש זה בפני זה אבל א\"צ היכר לשלש או סימן ושכן נוהגין וכדפרי' ושרי לי' מארי' להרב מהר\"י כהן מקראקא שכתב שמתוך סוגי' הגמ' שכתב ב' יב\"ש הדרים בעיר אחת ואם הי' תלוי גם בנשים הל\"ל לגמרא לפרש ולומר ג\"כ ששמות הנשים שוות אלא אין תלוי בנשים כלל עכ\"ל שהרי מבואר בסוגי' להדיא דמיירי כששמות הנשים ג\"כ שוות כדפרישת ועוד הפריז ואמר שאף בדיעבד אין הגט כשר אם לא שילש וזה לא עלה ע\"ד מהר\"ר מן בכרך ז\"ל חלילה שלא כתב אלא להחמיר לכתחלה וזכורני בימי חורפי שמעתי שמעשה זו שכתב עלי' הרב מהר\"י כהן מקראקא תשובה זו הי' מעשה בקראקא כשהי' לשם לאב\"ד הרב הגדול מוהר\"ר יצחק כהן ולא חשש לשני יב\"ש שגרשו נשותיהן זה בפני זה אף לכתחלה וחלק עליו הרב מהר\"י כהן ז\"ל וחיבר תשובה זו אבל כל הגדולים שבדור הסכימו לדעת הרב מהר\"ר יצחק כהן. והרב הגדול מו' אליעזר אשכנזי ז\"ל שחיבר ספר מעשה ה' הסכים גם כן להיתר וכתב שכך הוא דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואמר במליצתו זולת המ\"ן כז\"ה ר\"ע ג\"ט ועל כן חלילה להחמיר בדיעבד להצריך לכתוב גט אחר כשאין שמות נשותיהן שוות אם לא גירש זה בפני זה כי אין זה אלא חומרא יתירה לכתחלה וכדמשמע מלשון הרב בהגהות ש\"ע שכתב י\"א כי אעפ\"י שאין שמות הנשים שוות יכתבו סימן במגרש כו' דמשמע דאין זה אלא לכתחלה וגם בזה אין נוהגים לכתוב סימן אלא לגרש זה בפני זה. אבל כשיש שתי נשים ששמותיהן שוות ובעליהן אין שמותיהן שוות אין מנהג כלל ומעולם לא חשש אדם להחמיר בזה אף לכתחלה שיגרשו זו בפני זו והבו דלא להוסיף עלה הנלענ\"ד כתבתי הק' יואל סירקיס:"
            ],
            [
                "תשובה זו היא מהב\"ח לבעל הסמ\"ע על תשובתו הלא היא כתובה על ספר הישר בשו\"ת גאוני בתראי סי' נ\"ב. ועיין בתשוב' מהר\"ם מלובלין סי' קכ\"ב:",
                "להארז אשר בלבנון שמו ינון. רחום וחנון יושע אותו מחץ גבור שנון. כיהושע בן נון עוקר הרים וטוחן. בפלפולו בונה וסותר ובונה ומייסד אפריון בזבולו בהיכלו כבוד אומר כולו ה\"ה הרב הגדול בדורו בהלו נרו ובאורו ילכו בני גילו למולו מול האלדים לשמוע מפיו תור' כהלכה וכשורה ובסברא ישרה ברורה וזכה מנופה בי\"ג נפה וברורה יפה ר\"מ ור\"ג נ\"י מאור מול פני המנורה העליונה אור ישראל והודו והדרו וכבודו האלוף הגאון מוהר\"ר ולק כ\"ץ נרו יאיר יזהיר יח' עד ביאת הגואל א\"ס ע\"ש החברי' בני ישיבתו המתחממים באור גחלתו כולם יעמדו על הברכה ויתברכו בברכתו ובאור תורתו א\"ס:",
                "אהובי אלופי ומיודעי מלמדי ומרדעי עתה באתי להציע מול שולי מעיל הדרת יקר תפארת עטרת הוד מעכ\"ת מה שהעלתה מצודת צמידת בדבר הגט מש\"מ שניתן בק\"ק ווינא ועם כי דברי אלה צרים וקצרים ומועטים מלוקטים כמלקטי שבלים מבין עמרים הגדולים ובטלים ברוב תורתו דמר עכ\"ז לא משכתי ידי אחור ולא נמנעתי מלהעלות על ספר ובדיו לפני רום הוד כ\"ת ולפני שאר רבותינו מה שנראה ברור לענ\"ד בקיצור מופלג כראוי לפלגות גדולים חקרי לב המעיינים בענינים המחודשים המה צאן קדשים חכמי חרשים נבוני לחשים:",
                "הגם לענין מעשה כבר גליתי דעתי העני' והסכמ' עם רבותי וחבירי ביריד יערסלב שאין בדברי המערערין על הגט הנזכר שום ממשות והם בכלל מוציאי לעז כאשר מפורש בכתבינו אבל כאשר כל מה שכתבנו אז לא היה מפי ספרים כי אם מבחוץ מפי סופרים אמרנו בגזרתנו לא יוסיפו עוד לענות סרה אחר רוב האזהרה ולכך לא הארכנו בשום ראי' מן התלמוד ופסקי הגאונים אבל מעתה ששמעו שהחכם בעל דודתו של המגרש משתבח בעיר לכתוב מגילת סתרים לערער על הגט וכאשר הבנתי ושמעתי מפי אנשים חשובים באתי לברר הדברים כשמלה לבינה. כפי קוצר שכלי ומיעוט מבנה ועם רום מעכ\"ת אתווכח בגילה וברננה לקיים גזירתו דמר ושאלתי לעיין בתשובתי והיא אבן פנה ראש אמנה אומנו' אומן כהנא רבא תורה וגדולה במקום אחד ניתנה לו למנה את אל רוחו נאמנה וכל מעשיו לשם שמים יזכה לראות בבנין ירושלים וינוחם בכפלים עם כל אחינו בית ישראל הנפוצים בד' כנפות הארץ:",
                "תורף המעשה ש\"מ נתן גט לאשתו בפני ב' גדולי ישראל והמה חכמים מחוכמים וסדרו את הגט ע\"פ הנהגת רבינו יחיאל מפרי\"ש ליתן גט גמור בלי תנאי וכך אמרו לבעל הוי יודע שאין אנחנו נוהגים ליתן גט ע\"ת אף שהוא ש\"מ אבל מקשרין עצמן בחרם ובקנס שיחזרו וישאו זא\"ז בנשואין חדשים והשיב הבעל טוב הדבר כן נעשה גם אנחנו וכך עשו וכתבו גט ע\"פ ציויו ונתן גט בלי תנאי ואח\"כ עמד הבעל וכתבו תנאים מחדש וקבעו זמן לנשואין שנית ונתגלגלו הענינים והסיבות שהבעל מחל ברצונו הטוב כל התקשרות שהי' בחרם ובקנס בפני ב\"ד חשוב ומערערים על הגט באמרו שמעשה הגט ח\"ו הי' בערמה ובתרמית וראיית' ממה שבאה חמותו וקרובי האשה ודברו תחלה על לב הבעל שיגרשנה והבטיחו בהבטחה גמורה כשיעמוד תחזור לקחתו בנישואין שנים. והנה לפי ערעורים כל כוונתיו בשעה שצוה לכתוב הגט ובנתינת הגט ליד האשה היה הכל רק ע\"ד שתחזור לקחתו ותהי' אשתו אם יעמוד מחליו כאשר הבטיחו חמותו וקרובותי' קודם כתיבת הגט ונמצא כשעמד הווית אשתו ואין כח במחיל' על התקשרות והחרם לבטל הקידושין הראשונים דלפי ערערו חשוב כגט ע\"ת ועוד מערערים ואומרים אנן סהדי ואומדנא דדעתו דש\"מ כשנותן גט אינו אלא לשם שמי' פן ימות ותהיה זקוקה ליבם אבל דעתו וכונתו כשיעמוד תהיה אשתו ונמצא הגט בטל מעיקרא והיא אשתו כבראשונה ועוד יש אריכות דברים בערעורי' אבל את אלה בלבד ראיתי להעלות על הספר כי באלה הקרנות באו לנגח ולהזיק את הגט ברשות המזיק ומעתה באתי להודיע דעתי העני' שנראה דאין בדברי המערערין ממש דמה שמערערין מצד אומדן דעתו דש\"מ הלא הדברים פשוטים לדרדקי דאף דבממון אזלי' בתר אומדנות בדוכתי טובא מ\"מ גבי גט קיי\"ל דלא אזלינן בתר אומדנות ודבר זה מפורש בפרק מי שאחזו בפלוגתא דרב הונא עם רבה ורבא. דכל המחבר' פה אחד דלית הלכתא כרב הונא דסבירא להו דש\"מ נותן גט כדי שלא תפול לפני יבם דאפילו עמד אינו חוזר ואפי' בנותן גט סתמא. ולא הזכיר בפירוש שמגרשה בלי תנאי. והיינו טעמא דאף ע\"פ דמדאורייתא לא הוי גיטא דאזלינין בתר אומדנות וגילוי דעת אפ\"ה אתו רבנן ושרו אשת איש לעלמא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דכל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש כו' וא\"כ כ\"ש בנ\"ד שהיה מגרשה בפירוש בלי שום תנאי ואמר כך בפיו. דאין צ\"ל דלא אזלינן בתר אומדנות ודעתא דלבו מאחר שאמר בפיו בפירוש הפך מחשבת הלב ואיכא נמי גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואין להאריך מזה. אכן מה שכתב מר להביא ראיה להוציא מלב המערערים הטוענים לומר דאזלינין לגבי גט בתר אומדנות וגילוי דעת מסוגיא דהשולח בפלוגתא דאביי ורבא בגילוי דעת בגיטין דקיימ\"ל כאביי דלאו מילתא היא ומסוגיא דפ\"ק דכתובות ופרק השולח דאין טענת אונס בגיטין דאלמא דלא אזלינין בתר אומדנות וגילוי דעת בגיטין. ע\"ז אני אומר דמר נתן מקום למערער לטעון ולומר דהפרש גדול יש בין גילוי דעת ואומדנות דלבתר מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח. דהתם ודאי סברא דאין כח בגילוי דעת ואומדנא דלבא לבטל מעשה הגט שכבר עשאו הבעל בסתם דר\"י ור\"ל דפליגי בפרק האומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וחזר בו אי אתי דיבור ומבטל דיבור מודו דאפילו דיבור לא אתי ומבטל מעשה כ\"ש דלא אתי גילוי דעת ואומדנא לבטל מעשה הגט ואף ע\"פ דקאמר התם דכל כמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא. וכ\"כ התוס' בפרק השולח דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב מעשה הגמר מ\"מ לגבי גילוי דעת חשיב מעשה ולא אתי גילוי דעת ואומדנא לבטל מעשה כתיבת הגט ונתינתו ליד השליח אע\"פ שלא הגיע ליד האשה ולא הוי גמר מעשה והכי תנן לגבי טומאה ומביאו בפרק האומר מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשבה אינו מוציא לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה והלכך לגבי גט נמי גילוי דעת אין מוציא מיד מעשה הגט שקדם אליו. אבל נ\"ד דגילוי מילתא ואומדן דלבו הוי מקמי מעשה כתיבת הגט שהרי גלוי היה וידוע לכל שלא הכניסו עצמם הבעל והאשה בעסק זה הגט אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם לכך היה דעת הבעל ומחשבתו קודם כתיבת הגט שפיר יאמרו המערערים דאזלינן בתר גילוי דעת ואומדן דלבו דמחשבתו ודאי לא היה בעסק הגט מתחלתו ועד סופו אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם וכשיעמוד יהיה הגט בעל למפרע ובכה\"ג ל\"ל דמעשה מוציא מיד מחשבה דהלא המעשה אינו היפך המחשבה אלא עושה מעשה כתיבת הגט ונתינתו ע\"ת אם ימות כאשר היה מחשבתו וגילוי דעתו בראשונה קודם כתיבת הגט וזו היא ממש סברת רב הונא ע\"פ דת התורה דמיירי נמי דיהיב לה גט בכה\"ג דיהיב לה גט בחליו כי היכי דלא תפול קמי יבם אלא דקי\"ל כרבה ורבא דאמרי כל המקדש כו' והלכך בנ\"ד נמי אע\"פ דאיכא אומדנות דלבו וגילוי דעת טובא מקמי מעשה כתיבת הגט דלא קמגרש אלא אדעתיה דמיתה והא לא מת א\"ה אם עמד אינו חוזר משום הך גזירה גופא שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה וכדאמרן ובענין זה חילק הראב\"ד בדין תנאי כפול בין מעשה שכבר נעשה לבין מעשה שלא נעשה המעשה עדיין כמ\"ש הרמב\"ן במלחמות בפ\"ב די\"ט עיי\"ש ואע\"פ שאינו דומה ממש לנ\"ד מכל מקום רמז ראיה יש למה שכתבתי ולא נמנעתי מלהודיע למר מה שנ\"ל ליישב לפי סברא זו שכתבנו לחלק בין גילוי מלתא מקמי מעשה לגילוי מלתא דבתר מעשה והוא שקשה במה שאמרו בפרק חזקת מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא דפשטא דלישנא משמע דגילוי מלתא בעלמא מהני לבטל הגט היפך ממאי דקי\"ל כאביי אע\"פ דלשון זה כבר תקנוהו הרשב\"ם בפי' והרא\"ש בפסקיו בטוב טעם מ\"מ אי לא פירוש' הייתי מכריע הלשון הזה כפשוטו והיינו לומר אע\"פ דגילוי דעת לאו מלתא הוא בגיטין היינו דווקא לאחר מעשה כתיבת הגט אבל קודם כתיבתו אפי' גילוי מלתא בעלמא מהני לבטלו כיון שהוא אנוס כ\"ש כשמסר מודעא בפירוש מקמי מעשה כתיבתו דפשיטא דלא בעינן דידעינין באונסו והיינו דקאמר אי דגיטא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא דהא ודאי מקמי כתיבת הגט אפילו גילוי מלתא בעלמא מועיל לבטל הגט כשהוא אונס ומ\"מ לגבי גט ש\"מ דאינו אנוס אפילו בגילוי מלתא דמקמי מעשה הגט אין הגט בעל כשעמד וזה דבר פשוט למאי דקי\"ל כרבה ורבא מטעם גזירה כו'. אבל במה שמערערין מצד שנכנסו קרובי האשה מקמי מעשה הכתיבה ואמרו לבעל אל תירא ואל תפחד דגם בשתתן הגט לכשתעמוד מחליך תחזור להיות אשתך או דברים כיוצא בהם בזה יש להם סמך מן התלמוד שיבואו לערער מכחו והוא מעובדא דאי' בפרק איזהו נשך ההוא ש\"מ דכתב גיטא לדביתהו אנגיד ואיתנח א\"ל אמאי קא מתנחת אי קיימת דידך אנא. א\"ר זביד פטומי מילי בעלמא הוא. א\"ל ר\"א מדפתי ואי לאו פטומי מילי מאי בדידה קיימא למשדי תנאי בגיטא בתמיי בדידי' קיימא למישדי תנאה מ\"ד הוא גופא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא קמ\"ל דלפי מה שפי' התוספות והרא\"ש בההי' עובדא וז\"ל ומיירי שנתרצ' בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באת לנחמו בדברים משמע שהם מפרשים דמיירי שנתרצה קודם כתיבת הגט וגמר בדעתו ובפיו לגרש ולא הזכיר שום תנאי אלא צוה לכתוב גט סתם וקודם הנתינה באת לנחמו בדברים והתם הוא דאמר פטומי מילי בעלמא הוא אבל באמרה כך קודם הכתיבה אינו מפורש בדבריהם דלא הוי פטומי מילי בודאי וכבר א\"ל דס\"ל דיש לחוש דלמא לא הוי פטומי מילי ויש קצת ידים מוכיחות שכך כוונתם מדלא ביארו דבריהם דבקודם כתיבה לא הוי פטומי מילי ואם עמד הגט בטל אלמא דספוקי מספקא להו. ובזה מתיישב מה שקשה שלא הזכיר הטור פי' זה שמפורש בדברי התוס' והרא\"ש אבל נראה דלא ידע מה ידין בו באמרה קודם כתיבה לפי שיש לדון מדברי התוס' והרא\"ש דלא הוי פטומי מילי בודאי והגט בטל ואם קבלה קידושין מאחר לא הוה קידושין או שמא ספוקי מספקא להו ואם קבלה קידושין מאחר הוה ספק מקודשת וע\"כ השמיטו הטור זה לגמרי כדרכו בכמה מקומות שהשמיט מה שעומד בספק. ובדברי הנ\"י מפורש דספוקי מספקא לי' שהרי כ' דצ\"ע אי אמרה קודם כתיבה אי אמרינן אדעתא דידי' קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך למימר פטומי מילי לפי הטעם שכ' בשם המפרשים עכ\"ל ולפענ\"ד נראה דמקום ספק זה הוא במאי דקאמר תלמודא קמ\"ל דיש לפרש שאינו חוזר אלא להיכא דקאמרה לאחר הכתיבה דההיא עובדא מיירי בכה\"ג דומיא דעובדא דשדה שכבר עמדו על סוף לקנות כו' אבל קודם הכתיבה פשיט' לן דלא הוה אלא פטומי מילי וכסברת מהו דתימא או שמא חוזר נמי אקודם כתיבה דאפילו אי הוה בקודם כתיב' נמי אמרינין פטומי מילי ול\"ד לממון דקאמר קודם לכן ל\"ש מוכר ל\"ש לוקח ודאי ע\"ד כן נגמר המקח דמשעבד נפשי' בדבורי' אבל לגבי גט פטומי מילי בעלמא הוא כדי לנחמו אף באמרה קודם הכתיבה: ומ\"ש הנ\"י בתחלת דבריו לגבי מכר לו בית כו' וז\"ל וראוי לפרש דהא דאמר דמדעתי' לא מיירי בשעת המכר דאלו בשעת המכר כ\"ע מודו דל\"ש מוכר ול\"ש לוקח כו' עד וכן פירשו המפרשים ז\"ל בהנך תרי עובדא דבסמוך נלע\"ד דמ\"ש וכן פירשו המפרשים כו' אינו חוזר אלא אמאי דסמיך לי' שכתב אלא הכא מיירי בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כו' ועלה קאי ואמר וכן פי' המפרשים בהני תרי עובדא דבסמוך דאיירי נמי בשגמר תחלה בפיו ובדעתו לגרשה בסתם ועדיין לא ניתן לה הגט התם ברירא לן דפטומי מילי נינהו אבל בקודם כתיב' לא דיברו המפרשים כלל לגבי גט. ולכך כתב בסוף דבריו דצ\"ע בקודם כתיבה כו' דשמ' בגט אפילו קודם כתיבה הוי פטומי מילי כדפרישית:",
                "וראיתי שכתב מר מדכתב רש\"י ול\"ד לממון כו' לכך כתב הנ\"י דצ\"ע לפי דעת רש\"י אבל מ\"ש תחלה הוא ע\"ש המפרשים דלס\"ל כרש\"י. וק\"ל על דברי מר דהלא מ\"ש רש\"י ול\"ד לממון לא פירש כן אלא בדברי ר\"א מדפתי דאקשי לרבינא ובקושי' ודאי צריך לפרש לדברי הכל ומר נמי ודאי מודה בהא דהוה ס\"ל לרב אחא דבגט אפילו לא הוי פטומי מילי נמי אם עמד אינו חוזר דמאחר שהבעל נתן גט בסתם ולא הזכיר שום תנאי לא נפקא לן תו מידי במה שאמרה היא אפילו אמרה קודם לכן ול\"ד לממון. ומעתה לפי המסקנא ודאי איכא למימר דלמאי דמשני מהו דתימא כו' לד\"ה דומה לממון לגמרי ובקוד' כתיב' לא הוה גט אם עמד או שמא בקודם כתיבה הוה גט אפילו אם עמד דהאי קמ\"ל חוזר נמי אקוד' כתיבה כדפי' ול\"ק לאיזה צורך פירשו התוס' והרא\"ש ומיירי שנתרצה כו' י\"ל דפי' כן כדי שלא יקשה לך בהנהו ב' עובדא דמייתי בגמרא דאדכר בהו פטומי מילי בעלמא ולא יהא פירושן שוין דלגבי שדה צ\"ל דמיירי שכבר עמדו על סוף כו' ולגבי גט נפרש שעדיין לא נתרצה לכך כתבו דה\"נ הוי עובדא דנתרצה וגמר בדעתו כו' אבל למסקנ' דקאמר קמ\"ל ודאי א\"ל דאפילו אי הוה עובדא בקודם כתיבה הוה פטומי מילי ואין דומה לממון וכן ראוי לפרש שאין א' מהמפר' שיפסוק בפירוש דמקמי כתיבה לא הוי פטומי מילי והלכך בקבלה קדושין מאיש אחר הוי ספק מקודשת לדברי הכל. ואיך שיהיה עכ\"פ יבאו המערערים ויערערו לומר בנ\"ד נמי דהבטיחו אותו מקמי כתיבה אי קיימת דידך היא דלמא הוא גופא אדעתא דידה קאמר ויהב גיטא ונמצא כשעמ' דהגט פסול מספק לפחות ומה שכתב רומ\"פ לדחות ערעורן בזה משום דיש חילוק בין כשאשה עצמה אמרה אי קיימת דידך אנא לבין כשאמרה חמותו דידך היא וכדמפלגינין בפ' האיש מקדש דאמרינין אפי' למ\"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינין נלענ\"ד דאין חילוק זה עולה יפה דמדקאמר בדידה תלי' מילתא בתמי' כו' אלמא דאין הכי קאמרינין דבקודם כתיבה איהו גופא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא ולפ\"ז וודאי מה לי אשתו ומה לי חמותו ושאר קרובים ולגבי קידושין דוקא קאמר שמא נתרצה הבן ולא קאמרינין לפי שאין הבן ברשות אב לקדש לו אשה שלא מרצונו אבל בגט דאשה מתגרשת מדעתא ושלא מדעתא פשיטא דאין חילוק בין אשתו לחמותו או שאר קרובים כל שאמרו לו קודם כתיבה לא תירא ולא תפחד כו' אפשר להסתפק ולומר דאיהו גופא אדעתא דהכי קגמר ויהיב גיטא וכאלו הזכיר הוא התנאי בפירוש בשעה שמצוה לכתוב הגט ולפענ\"ד נראה עוד דאפי' אמרו כך אחרים לפניו מקמי כתיבה אי קיימת דידך היא ולא הוי מקרובי אשה כל עיקר דא\"ל נמי דאיהו גופא אדעתא דהכי קגמר ויהב גיטא דהא איכא אומדנא וגלוי מילתא מדאינגוד ואיתנח דלא קיהיב גיטא אלא אדעתא דמיתה הלכך כשאמרו לפניו כך אפי' אינו מקרובי אשה נמי א\"ל דהוא גופא אדעתא דהכי קגמר ויהב גיטא ויש לנו לפרש כך להחמיר באיסורא דאורייתא וטעמא רבה נמי איכא בדבר הכא שהרי ליכא נפקותא בהני דקאמרי לקמי' ולא מידי דלאו בדידהו קיימא למשדי תנאי בגיטא אלא בדידיה הלכך לא נפקא לן מידי בהני דאמרי לקמי' מי ומי הם המדברים ויהי' מי שיהי'. גם החילוק הב' שחילק מר ואמר דמ\"ש המפרשים קודם כתיבה היינו דוקא סמוך לכתיבה ולא קודם דקודם והלכך בנ\"ד מאחר שלא פירשה חמותה דברי' בשעה שציוה לכתוב הגט לא חשיב כאלו צוה לכתוב הגט אדעתא דידה ומביא ראי' לסברתו מדברי הר\"ן פ\"ב דקידושין לגבי עובדא דההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא\"י כו' נראה דאעפ\"י דסברת הלב ודאי כך הוא כדכתב מר ואית לה ראי' מההוא עובדא אפ\"ה יש למערער לטעון לומר דהתם ה\"ט דכיון דלא אמר בשעת המכירה דאדעתא דהכי מוכר אעפ\"י שקודם המכירה גילה דעתי' שמוכר כדי לעלות לא\"י א\"ל השתא דמכר זוזי אצטרך לי' וזבין ולא מוכחא מילתא כולי האי אבל בנ\"ד ודאי מוכחא מילתא טובא דמצוה לכתוב גיטא אדעתא דמיתה ואם לא ימות תחזור להיות אשתו כאשר הבטיחו מתחלה קודם שנכנסו המסדרים אצלו שהרי פיתו אותו שיתן גט כדי שלא תפול קמי יבם והבטיחו אותו שתחזור להיות אשתו כשיעמוד א\"כ מוכחא מילתא טובא דאדעתא דהכי קגמר וקא יהיב גיטא. ותו איכא למימר דבנ\"ד אעפ\"י שחמותו דיברה אליו קודם שנכנסו המסדרים אצלו ולא הייתה אמירתה בהבטחתה אליו סמוך לכתיבה אפ\"ה מאחר שהי' עסוקים הכל באותו ענין ולא סליקו מענינא לענינא א\"ל איהו גופא אדעתא דידה קגמר ויהיב גיטא וההוא דפי' הר\"ן בפ\"ב דקידושין מיירי דקודם המכירה גילה דעתו דרוצה למכור כדי לעלות לא\"י ואח\"כ הפסיק מאותו ענין ועסק בדברים אחרים הלכך אמרינין דאימר השתא זוזי איצטריך לי' וזבין כו' ואה\"נ דאם משעה שגילה דעתו שרוצה למכור כדי לעלות לא\"י ולא הפסיק מעסק מכירתו שום הפסק עד שמכר שפיר ה\"ל גילוי דעת דאדעתא דהכי מכר וא\"כ בנ\"ד דאין ספק דמשע' שהתחילו להשתדל שיתן גט לא הפסיקו מעניינא לעניינא שפיר א\"ל דאיהו גופא אדעתא דהכי קא גמר ויהיב גיטא ועל הפחות מידי ספק לא נפיק ורמז ראי' ממה שאמרו בפ' יש נוחלין ולרב יוסף מי ניחא כו' אלמא דלרב יוסף דהלכתא כוותי' בשדה ענין ומחצה כל היכא דלא סליקו מעניינא לעניינא לא חיישינין דילמא הדר בי' ה\"נ א\"ל דכוותי' דכיון דלא סליקו מעניינא לעניינא קגמר ויהיב גיטא אדעתא דידהו שהבטיחו אותו מרישא דעניינא שתחזור להיות אשתו בנשואין הראשונים והי' מתעסקים באותו ענין וה\"ל כאלו פי' בפירוש וכתב הגט ונתנו על אותו הבטחה והתנאי באם ימות דודאי לא הדר בי' ממחשבתו ודעתו וכונתו שנתכווין עליו ברישא דעניינא:",
                "אכן מה שנראה לפי ההלכה דאין בערעורם ממש גם כשנניח דהמסדרי' היי נוהגי' בסדר נתינת הגט זה לפי דין התלמוד והיינו שנתן גט סתם הוא משום דאפילו דאת\"ל דיש לחוש דילמא גם הוא קגמר ויהיב גיטא אדעתא דחמותו דקאמרה אי קיימת דידך היא ואת\"ל נמי דמשמעות אותן הדברים אין לומר דידך היא עפ\"י הנישואין הראשונים וכך הבין הוא ואדעת' דהכי קיהיב גיטא מ\"מ לא עדיף מאלו אמר בפירוש שנותן לה גט מעכשיו אם ימות דקיימ\"ל דהמעשה קיים והתנאי בטל כיון דלא כפלי' לתנאי וכ\"כ התוס' והרא\"ש בפ' מי שאחזו והמרדכי האריך בפ' א\"נ ומביאו בהגהות מרדכי שלנו בשם הר\"ר אלחנן שהקשה דלמאי דבעינין תנאי כפול מה קאמר פטומי מילי בעלמא הוא תיפוק לי' דלא כפלי' לתנאי ואומר ר\"י דנקט דווקא פטומי מילי לישנא דמהני אפילו לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ דמצריך תנאי כפול אפי' הוא בעצמו אמר אינו מועיל דהא קיימ\"ל כדאתקין שמואל בגיטין דש\"מ ע\"כ דהשתא בנ\"ד נמי אעפ\"י דחשיב כאלו קא יהיב גיטא בפירוש ע\"ת מ\"מ מאחר דלא כפלי' לתנאי' ולא קאמרה נמי ואי לא קיימת להוי גיטא ואפילו קאמרה הכי מ\"מ לא דקדקה בדיני תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן הן קודם ללאו כו' המעשה קיים והתנאי בטל ומה שהקשה מר בדברי הרא\"ש בפ' א\"נ כת' ומיירי שנתרצה וגמר בדעתו כו' דאלמא דבקוד' כתיבה לא הוי פטומי מילי ואם עמד חוזר ואמאי חוזר הלא לא כפלי' לתנאי' וכדכתב רא\"ש בפרק מי שאחזו הנה קושיא זאת יש להקשות בדברי תוס' גופייהו שהרי דברי הרא\"ש הן הן דברי התוס' באותן שני פרקים אבל נלפענ\"ד דבפ' א\"נ לא כתבו דבריהם כ\"א לפרש ההוא עובדא למאי דנקיט לישנא דמהני אפילו לרבנן דר\"מ דלא בעינן כפלי' לתנאי' דלדידהו לא הוי פטומי מילי בקודם כתיבה אעפ\"י דלא כפלי' לתנאי' אבל לדידן דקיי\"ל כר\"מ דבעינין תנאי כפול ולאחר כתיבה הוי פטומי מילי אפילו כפלי' לתנאי' ממילא בקודם כתיבה לא הוי פטומי מילי ומהני אי כפלי' לתנאי' אלא דלמאי דנקט תלמודא אליבא דרבנן נקטו התוס' והרא\"ש פרושם ג\"כ אליבא דרבנן ולא הזכירו בפ' א\"נ מענין תנאי כפול מאחר דלאו בהאי ענינא קעסיק תלמודא בפ' א\"נ אבל בפ' מי שאחזו דעסיק בדין תנאי כפול פי' לשם נמי דההוא עובדא דא\"נ אינו אלא לרבנן וממילא אנחנו שומעין מדבריהם לחלק נמי אליב' דר\"מ דקיימ\"ל כוותי' היכא דכפלי' לתנאי' קודם כתיבה לכפלי' אחר כתיבה:",
                "אבל מ\"ש מר ליישב דברי הרא\"ש דלדעתו ר\"מ נמי מודה בקודם כתיבה דלא בעינין תנאי כפול ואמרינין דאדעתא דידה קיהיב גיטא שרי לי' מארי' נלפענ\"ד דוחק גדול לחדש מלבנו דין אליבא דר\"מ דקיימ\"ל כוותי' ולומר דר\"מ מודה בהא ועוד וכי יעלה על הדעת לומר דבאמרה היא קודם הכתיבה והוא קיהיב אדעת' דידה דלהוי עדיף מאלו אמר הוא בפירוש ע\"ת קודם הכתיבה דלא מהני לר\"מ בדלא כפלי' לתנאי' (וכדמשמע מדברי התוס' והרא\"ש בפרק מי שאחזו שלא חלקו אליבא דר\"מ בשום חילוק דבכל גוונא בעינין תנאי כפול) ובאמרה היא ושתק הוא נימא דמהני ועוד מאריך מר בישוב קושיא זו בסוף תשובתו בכמה חלוקים ולא ידעתי מה עלה על דעת מר הלא הדברים שכתבנו נראי' ברורים ופשוטים ומעתה בנ\"ד דלא כפלי' לתנאי' ולא נזהר בכל דיני התנאי אפילו אם עמד אינו חוזר דהמעשה קיים והתנאי בטל וכך הוא לדעת רוב רבותינו שתופסי' עיקר כדעת התוס' והרא\"ש שפסקו כר\"מ וכן עמא דבר ומבואר ומפורש מדבריהם דאף להקל אמרינין דלא חשוב תנאי אלא בדכפלי' לתנאי' ונלפע\"ד שכך מוכרח מדברי הטור בסי' קמ\"ה שכ' וז\"ל והיכא דאמ' מעכשיו דהוי גט אפי' לא מת בחליו אלא עמד הוי גט דיש לדקדק כמו שדקדק מר לאיזה צורך תלה דין זה דש\"מ שנותן גט סתם דאם עומד אינו חוזר וכדרבה ורבא בדאמר מעכשיו וכתב מר וז\"ל והאי דכתב מעכשיו ר\"ל שנתן סתם גט דמשמעותו מעכשיו ולאפוקי אם אמר ה\"ז גיטך אם אמות דמיני' מיירי הטור שם לפני זה ע\"ש עכ\"ל דמר ולא נתקררה רוחי בישוב זה ולכן אמרתי בלבי דדעתו בלשון זה לבאר דאף לקולא לא אמרינין דיש לו דין תנאי אלא בדכפלי' לתנאי' והלכך לאחר שכתב בתחלה החילוק בין אם אמר הרי זה גיטך אם מתי ומת דאינו גט דלאחר מיתה משמ' לבין היכא דאמר מעכשיו אם מתי ומת דה\"ז גט כתב ע\"ז והיכא דאמר מעכשיו דהוי גט כו' כלומר אעפ\"י דאמר מעכשיו אם מתי דהזכיר תנאי בדבריו אפ\"ה הוי גט אפי' עמד ואצ\"ל אם נתן גט סתם ועמד ולהכי נקט מעכשיו לאורוי רבותא דאפילו בכה\"ג נמי הוי גט משום דהמעש' קיים והתנאי בטל כיון דלא כפלי' לתנאי' דאף לקולא לא מקרי תנאי אא\"כ כפלי' לתנאי' ופי' לתנאי בהדי' שאם יעמוד לא יהא גט וזהו שכתב הטור אחר זה מיד וז\"ל ולכך צ\"ל בשעת מסירת הגט אם לא מתי כדאתקין שמואל ואז הוא בטל אם יעמוד הא לאו הכי הגט קיים הנה נתבאר דגם הטור פוסק דלא הוי תנאי אף להקל אא\"כ כפלי' לתנאי ובדברי הרא\"ש בפ' מי שאחזו וכן פסק גדול אחרונים הרב רש\"ל בתשו' והביא ראי' לדבריו דאפי' במידי דאיכא אומדנא טובא וגילוי מילתא אפ\"ה אמרינין דלא הוה תנאי אא\"כ כפלי' לתנאי ואפי' להקל ואנהיר לן עיינין ממתני' דהמוציא אשתו משום שם רע וכדמוקי לה רבא בפ' השולח. אכן לענין מעשה ודאי דקשה הדבר להקל באיסור דאוריית' מאחר שהר\"ן בפ' האומר כתב ע\"ש הרי\"ף בתשובה דלא קיימ\"ל כר\"מ אלא דבגיטין וקידו' חיישינין לי' לחומרא אבל לא להקל וכן כתב בעל המאור ס\"פ השולח וכן נמצא בדברי שאר עמודי העולם והרמב\"ן ז\"ל בפ' שני דמס' י\"ט האריך בזה נראה דמסכים לזה וגם הרב מהר\"י קארו ז\"ל כתב בש\"ע ב' הסברות ולא הכריע אלמא דחשש לחומרא גם הרמ\"א לא כתב כנגדו אדרבא משמע מדבריו שמסכים להחמיר באיסור דאורייתא ואולי גם מהרש\"ל לא כ\"כ אלא מה שנראה לו מדינא לפסוק כרוב רבותינו אבל למעשה לא נסמוך ע\"ז בלבד אלא על מ\"ש עוד ואף אם נאמר שהי' שם תנאי כפול הלא מסתמא הרב המורה כו' והביא ראיה לזה מתשובת מהר\"ם מ\"ץ:",
                "אבל בקושטא אין יד ולא הקמת רגל לערעור זה בנ\"ד חדא דכל מה שכתבנו למעלה בדין תנאי כפול ושיש להחמיר באיסור דאורייתא היינו דווקא כשניתן הגט לפי דין התלמוד והוא שנתן גט סתם הרי זה גיטך התם הוא ודאי אם אמרה היא מקמי כתיבה אי קיימת דידך אנא והוא כתב ונתן סתם יש לחוש באיסור דאורייתא דילמא לא הוי פטומי מילי וחשוב כאלו התנה בפירוש ואם עמד חוזר אעפ\"י דלא כפלי' לתנאי' דשמא לא קיימ\"ל כר\"מ דאין לנו להקל למעשה באיסורא דאורייתא בפלוגתא דרבותא אבל בנ\"ד ברירא מילתא ושרירא כשימשא בטיהרא דאפילו את\"ל דאיהו גופא כשאמרה לו חמותו וקרובי האשה קודם כתיבת הגט דאי קיימת דידך היא היתה דעתה אז לתת לה גט ע\"ת אם ימות ואי להוי קיים דידי' הוה ע\"פ נשואין הראשונים לפי שכן הבין הוא דבריהם ועל הבנה זו בדבריהם הייתה דעתו אז לכתוב לה גט וליתן ע\"ת זה מ\"מ הלא שני החכמים שהי' מסדרין את הגט נכנסו אח\"כ אצלו והודיעוהו שלא יסדרו לו את הגט ע\"ת כי אין מנהגינו בכך והוא השיב ואמר טוב הדבר כן נעשה גם אנחנו כאשר יורינו רבותינו וכך עשה חרם מתחלה ובקנס שישאו זא\"ז אם יעמוד ואח\"כ כתב ונתן גט ואמר בפירוש קודם כתיבה שהוא מצוה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום בלי תנאי והדבר פשוט דאפילו לא הי' מצוה בפירוש לכתוב ולחתום בלי תנאי אלא כתב ונתן סתם מ\"מ מאחר שהודיעוהו המסדרין תחלה שצריך שיתן גט בלי תנאי פשיטא דבשעת נתינת הגט וכתיבתו איהו גופא אדעתא דמסדרין נתן גט שהודיעוהו מקודם שלא יסדרו שום גט ע\"ת ואפי' לא הי' השיב ע\"ד המסדרין כן נעשה אלא הי' שותק מ\"מ מעשהו בהתקשרותו בפני עדים בק\"ג אג\"ס בקנס ובחרם מוציא מידי מחשבתו הראשונה שהייתה ע\"ת דאפילו הי' בתחלה מעשה אתי מעשה ומבטל מעשה כ\"ש דמוציא מיד מחשבה כדמוכח במתני' לענין טומאה וכדלעיל ומעשהו בהתקשרותו זה ודאי מוציא מידי מחשבתו הראשונה דאם עדיין קיים במחשבתו הראשונה א\"כ התקשרות זה למה הלא מגרשה ע\"ת אלא בע\"כ מעשה ההתקשרות מוציאה מידי מחשבתו הראשונה ק\"ו בן בנו של ק\"ו היכא שמפרש קודם כתיבת הגט דמגרשה בלי שום תנאי כמו שאנחנו נוהגין ע\"פ הסדר שבידינו מגדולי אשכנז דמצריכין לומר בלי שום תנאי דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דאנו הולכין אחר תחלת המחשבה שהסכים מתחלה לדברי חמותו לפי הבנתו לתת לה גט ע\"ת אם ימות דאפילו היכא דאיכא דיבור מעיקרא קיימ\"ל כר\"י דאתי דיבור ומבטל דיבור כל שכן דאתי דיבור ומבטל מחשבה ואצ\"ל דאתי מעשהו בהתקשרותו בק\"ס לפני עדים וקא מבטל מחשבה ועוד דאפי' הי' הוא מתנה אותו תנאי שאמרה חמותו לפי הבנתו והי' מתנה בפירוש קודם כתיבה וגם הי' מתנה אותו בתנאי כפול ובכל דיניו אפ\"ה כשחזר ובטלו קודם כתיבה ואמר בפירוש שמגרשה בלי תנאי אתי דיבור ומבטל דיבור ואם עמד אינו חוזר ועל ענין כזה פסק הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ח דין ח' לענין קידושין דאתי דיבור של התנאי שמבטל ומבטל דיבור של התנאי והאריך בזה כ\"ש כאן דלא התנה שום תנאי בפירוש אלא שאנחנו חוששין דלמא הוא גופא הסכים ליתן גט ע\"ת זה שאמרה לו חמותו קודם כתיבה והבין דבריה והחליטם לשם תנאי דאם לא ימות שתהי' אשתו ע\"פ הנשואין הראשונים דאעפ\"י שהבנה זו רחוקה ומוקצה מהדעת שהרי חמותו אמרה לו בפירוש שאם יעמוד תחזור לקחתו ויעשו נשואין חדשים הנה מפורשים דבריו שיתן לה גט בלי תנאי דאל\"כ נשואין חדשים למה וחזרת לקיחה למה אלא דלחומרא הי' לנו לומר שמא הוא לקח דברי' בהבנה זו שיהי' הגט ע\"ת א\"כ אין כאן אלא חששא רחוקה דפשיטא מאחר שאמר אח\"כ בפירוש שנמגרשה בלי תנאי דתו ליכא למיחש דקא גמיר ויהיב גיטא ע\"ת ואצ\"ל דמאחר דהמסדרין א\"ל קודם כתיבת הגט שלא יסדרו שום גט ע\"ת והסכים לדבריהם וכך עשה ומעשהו בהתקשרותו בק\"ס בעדים וכתיבת כתב התקשרות מוכיח ומגלה את כל ונוכחת שהסכים לגרשה בלי תנאי ומעתה איך יכבד לבבם למרע ולערער ולומר שגירשה ע\"ת ואם בעל תורה הוא בזדון דיברו הנביא בלי נבואת אמת מה לתבן בלי בר ומלאה לא תגורו לאגור דבריכם מפניו אוהב בהמון לא תבואה זה הבל ורעיון רוח לאסור המותר בעיני הכל ופשוט טפי מביעתא בכותחא אין זה כ\"א כטלולא ואחוכא וכבר התבאר מראש דברינו שאיסור יש בזה להחמיר ולהצריכה גט אחר שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה וכמו שכתב מר והאריך בזה מכמה ראיות ברורות וסברות ישרות ונכוחות למבין וכמעט לא הניח מר מקום להתגדר בו אלא שאת אלה ראיתי להוסיף על דברי מר שאם באנו להחמיר בנ\"ד להצריך גט אחר א\"כ לא נמצא שוב רגלינו וידינו בבית המדרש דבכל גיטין יבואו הקרובים לערער ולהוציא לעז לומר שמסר מודעה בפני עדים קודם כתיבה ונתינת הגט ויעידו עדים על כך או יאמר בפני עדים אני מגרשה ע\"ת כך וכך ויאמרו התלמידים להצריכה גט אחר ויביאו ראיה מנ\"ד כשנצריך אותם גט אחר ואין לדבר סוף שלאחר שיצריכו גט אחר יחזרו ויערערו אבל הדבר ברור ופשוט דאפילו אנן ידעינן בודאי שמסר מודעא בפני עדים כשרים והיה לו ג\"כ איזה אונס אפ\"ה אם הוא מבטל בפנינו אותה מודעא לאו מודעי' מודעא כדאיתא בפ' האומר משקלי עלי ומביאו הרי\"ף בפ' השולח ורשב\"ם בפירושו בפ' חזקת אמר ר' ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודעא פשיטא לא צריכה דעשיי' וארצי' מ\"ד בטולי בטלי' קמ\"ל. ואימא ה\"נ א\"כ ניתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל לי' למודעא קמא אלמא דאפי' היה מוסר מודעא בפירוש בפני עדים אתי דיבור דביטל מודעא ומבטל דיבורא דמודעא ולא חיישינן לחומרא להצריכה גט אחר ודבר זה מעשים הם בכל יום ודכוותי' לגבי תנאי דאפי' היה מתנה איזה תנאי בפירוש אתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור דתנאי דמקמי מעשה הגט וכדכתב הרא\"ש בתשובה הנזכרת ואין צ\"ל בנ\"ד דלא הוציא מתחלה שום תנאי מפיו כל עיקר ולאחר דברי חמותו מקמי כתיבה אמר נמי בפירוש דמגרשה בלי תנאי ומעשהו בהתקשרותו בקנין לפני עדים וכתיבה ומסירת כתב התקשרות נמי מוכיח דמגרשה בלי תנאי פשיטא דפשיטא דאין להחמיר כלל ולהצריכה גט אחר בכדי והמוציא מפיו בזדון לבו להצריך גט אחר הוא בכלל מוציא לעז ועוברים חרם ר\"ת וכל הגדולים שהיו בדורו ועתידים ליתן את הדין. ועל דברי התוס' בפרק מי שאחזו שכתבו בשם ר\"ת דלרב הונא ש\"מ שנתן גט ולא התנה שאם עמד אינו חוזר ול\"ד למתנת ש\"מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חלה כלל אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש עכ\"ד התוס' ומר מעורר ספק בדבריהם דמאי שנא הא מהא הלא כמו שאין גט לאחר מיתה כך אין מתנה לאחר מיתה אלא שאנו אומרים דלאחר שמת חל המתנה למפרע משעת אמירה כו' הנה בדברי הר\"ן פרק מי שאחזו מפורש שכתב שיטת ר\"ת בזה הלשון. ויש כאן שיטה אחרת לרבותינו הצרפתים כו' עד ומ\"מ אף רב הונא סבר דדווקא בדאתני אבל סתמא לא דלא דמי למתנה דחוזר מן הסתם דשאני מתנה שנוכל לומר דכל עיקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה משא\"כ בגט שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הלכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה עכ\"ל יראה שעיקר הטעם דבמתנה מאחר שאין היזק אם תחול לאחר מיתה שפיר נוכל לומר שכל עיקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה משא\"כ בגט שיש היזק שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הלכך אלים טפי כח הגט מכח מתנה ולא כדכתב מר משום דאנן סהדי דאינו נותן כל נכסיו ויחזור על הפתחים כו' דהא כל שכן בגט אנן סהדי שאין נותן אשתו לאחר ויחזור על הפתחים לבקש אשה אחרת אלא כמו שביאר הר\"ן דברי ר\"ת הוא העיקר ויש רמז ראי' לדברי ר\"ת וע\"פ ביאורו של הר\"ן ממתני' דסוף פ\"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת ה\"ז יתנו לאחר מיתה ובין לרב זביד דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן ובין לרב פפא דמוקי לה בש\"מ קשיא מאי קמ\"ל ברישא דאין גט לאחר מיתה הא תנן לה בהדיא בפרק מי שאחזו דאין גט לאחר מיתה וליכא למימר דאורחא דתנא למיהדר ולמיתנא בדוכתא אחרינא דא\"כ מאי קאמר הגמרא בריש כתובות אי אשמעינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא לי' כו' ולכך ע\"פ התוס' בפרק מי שמת דף קנ\"א ובפ\"ק דגיטין דמתני' דגיטין איצטריך לארויי דאע\"ג שמועיל המגרש בחייו השליח לא חשיב כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה ובפ' מי שאחזו אשמעינן דאע\"ג שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה כו' אלמא דאין גט דומה למתנת ש\"מ דמתנה אין בה היזק אם היא חלה לאחר מיתה ועוד דהרבה דרכים יש למתנה שתהי' חלה לאחר מיתה הלכך בנותן מתנה סתם אם עמד חוזר אבל גט דאין חל לאחר מיתה כל עיקר דאפי' מינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויש מקום לומר דיכול לגרש דשלוחו של אדם כמותו אפ\"ה אמרינן דלא הוי גט הלכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה דאע\"פ דבמתנה אם עמד חוזר אפ\"ה בגט אינו חוזר. מני הצעיר יואל סירקש:"
            ],
            [
                "אחרי כותבי מה שנראה לפענ\"ד להתיר האשה ושאין בדברי המערערים ממש הגיע לידי תשובה מהחכם הרב מוהר\"י מאיר נ\"י בעל דודתו של הבעל המגרש כתב באיסורא דהאי אתתא ולפי שרוב דבריו לא נראו לפי הדין אמרתי להעלותם על ספר ולברר שאין בדבריו ממש לאסור ההיא איתתא ולא אאריך על פרטי דבריו כי אם במה שדבריו נשברים ונסתרים דרך כלל: ראשונה במ\"ש התוספות פרק א\"נ וכן בסמך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדבריה כתב החכם וז\"ל פי' שכבר נתרצה בפירוש ליתן גט בלי שום תנאי דהיינו שאמר בפירוש שיהא גט אפילו כשיקום מחליו ולא שגירש סתם כו' וכתב עוד שמעינן מכל דבריהם באם בתחלת הענין אמרה איהי כתוב לי גט ואי קיימת דידך אנא אליבא דכ\"ע הוי תנאה גמור אפילו היכא שכבר נתרצה ליתן גט גמור כו' נראה שזה הוא טעות גמור דאם כדבריו לא הי' מקום לקושית התוס' במה שהקשו אח\"כ וז\"ל משמע הכא דש\"מ המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט ובפ' מי שאחזו קאמר רב הונא דגיטו כמתנתו ואם עמד חוזר וכו' ומה קושיא הלא בפ' א\"נ מדבר באומר בפירוש שיהא גט אפי' כשיקום ועוד הלא מלשון התוס' שכתבו משמע הכא דש\"מ המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט מבואר דהם מפרשים דמיירי במגרש סתם אלא הדבר פשוט דמ\"ש התוס' וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלי תנאי היינו לומר שלא הי' מפרש שום תנאי אלא נתן גט סתם ואע\"פ דלגבי שדה היה כוונת הלשון שאומ' בפי' שקונה בלא אחריות התם ודאי מאחר דקיי\"ל אחריות ט\"ס הוא צריך לפרש כדינה שאומר בפירוש שקונה בלא אחריות אבל לגבי גט הוי פירושו כדינה דמן הסתם הוי בלא תנאי דהאי כדיניה והאי כדיניה ולא קשיא סוף סוף מה היתה קושית התוס' דילמא בפרק א\"נ מיירי דקאמר בפירוש שיהא גט אפי' כשיקום דאיכא למימר דס\"ל לתוס' דבדקאמר בפירוש שיתן הגט לגמרי ושיהא גט אפי' כשיקום התם ודאי דאפי' אמרה היא אח\"כ אי קיימת דידך אנא ואח\"כ נתן הגט בסתמא אמרינן דעל דעתו הראשונה שאמר בפירוש שמגרשה בלי תנאי הוא נותן הגט עכשיו ואין כח במה דקאמרה איהי בתר הכי אי קיימת דידך אנא והוא שומע ושותק ונותן הגט בסתם לבטל מה שאמר ראשונה בפירוש שהוא נותן הגט בלי תנאי שאף אם יעמוד יהא גט דלא אלים הך מילתא כולי האי כאלו אמר בפירוש שהוא נותן הגט ע\"ת ולבטל דיבורא קמא דדוקא היכא דלא קאמר מקמי הכי ולא מידי אלא גמר בדעתו ובפיו ליתן גט ואתיא איהי וקאמרה אי קיימת דידך אנא כו' התם הוא דקאמרינן מהו דתימא איהו גופא אדעתא דידה קא יהיב גיטא וכאלו נתן גט ע\"ת ואם עמד חוזר דמסתמא גם איהו הסכים לדבריה מאחר שלא אמר הפך דבריה אבל כשאמר תחלה בפירוש שמגרשה בלי תנאי אע\"פ דבתר הכי קאמרה איהי אי קיימת דידך אנא ואח\"כ נתן הוא הגט סתם התם ודאי לא הוה קא סלקא אדעתא כל עיקר ולומר שביטל דבריו הראשונים אלא אמרינן דע\"ד הראשונה הוא עושה ומה שלא אמר הפך דבריה הוא מפני שלא היה צריך לחזור ולפרש מאחר שכבר גילה דעתו בפירוש שמגרשה בלי תנאי ואשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה והלכך לא חש לחזור ולפרש והא דאמר ר\"פ האשה רבה בעד א' אומר אכלת חלב והוא שותק דשתיקה כהודאה דמי ומחוייב קרבן התם הוה טעמא משום דליכא למיהב טעמא אחרינא אמאי קא שתיק. אבל היכא דאיכא טעמא כי הכי דלא הי' צריך לחזור ולפרש דבריו מאחר שכבר גילה דעתו בפירוש ואמר שמגרשה בלי תנאי א\"כ אין ספק דאע\"פ דקאמר' איהי בתר הכי אי קיימת דידך אנא והוא שותק ונתן גט סתם דלא הוי שתיקה כהודאה אלא קאמרינן דע\"ד הראשונה הוא נותן הגט זו היא דעת התוס'. וכן נראה מתשובות מהר\"ם במרדכי סוף מועד קטן דבעד א' אומר אכלת חלב והוא שותק אמרינן שתיקה כהודאה דמי משום דה\"ל לידע ולהשיב לו אני לא אכלתי הלכך ודאי מהימן דמדשתק הודאה היא אבל היכא דאיכא למימר דהא דשתיק משום שאינו יודע להשיב כלום התם לא אמרינן שתיקה כהודאה דמי וכ\"כ המרדכי עוד בפרק האשה רבה בדין י\"ד בענין נאמנות איסורין ונידון דידן נמי דכוותי' דכיון דאיכא טעמא רבה דשתק משום דכבר גילה דעתו בפירוש כו' לא אמרינן שתיקה כהודאה דמי ולנידון דידן הדבר פשוט כיון דלאחר שא\"ל המסדר אין מגרשין בזמן הזה ע\"ת אלא דווקא גט גמור בלי תנאי כל עיקר והי' נוהג עמו בסדר הגט כאלו הוא בריא ואמר בפירוש שמגרשה ברצון טוב בלי אונס ובלי שום תנאי דלא יעלה על הדעת לומר דמגרשה ע\"ת אם לא ימות לא יהא גט כאשר אמרו קרובי אשה תחלה אי קיימת דידך היא והוא היה שותק אז שהרי אותן הדברים ביטל הבעל במ\"ש אח\"כ בפי' שמגרשה בלי שום תנאי דהלא אפילו כשאמרה אי קיימת דידך אנא לבתר דאמר הבעל שמגרשה בלי שום תנאי אמרינן דשתיקתו אינה כהודאה אלא מגרשה ע\"ד הראשונה כאשר בארנו כל שכן כשאמירת אי קיימת דידך אנא הוי מקמי הכי דפשיטא דאותן הדברים ביטלן הבעל במ\"ש אח\"כ בפירוש דמגרשה בלי תנאי:",
                "שנייה במ\"ש עוד החכם מדעתו בדין כפילת התנאי דר\"מ מודה באומר המוכר או האשה דרך הודאה ובטחון מהלוקח או הבעל סומך על דבריהם דהתם לא בעינן כפילה זה טעות גדול מן הראשון מהפך הקערה על פיה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמי'. דכשמתנה הבעל דבדידיה קיימא למישדי תנאה בגיטא בעינין תנאי כפול וכשאשה אמרה דרך ספור דברים דבדידה לא קיימא למישדי תנאה בגיטא לא בעינן כפילא אין זה אלא דרך נצוח. גם מ\"ש בשם שלטי הגבורים ודחה דבריו בהבל פיו הנה נעלם ממנו דהוא ז\"ל העתיקם מדברי התוס' והרא\"ש בפרק מי שאחזו וכבר הכל מתוקן בתשובתי בס\"ד:",
                "שלישית במ\"ש דמאחר דידוע הוא שכל מסדר הגט ש\"מ אין מבקשים ממנו גט אלא כדי לפטרה מן החליצה אם ימות ח\"ו ולנחמו בדברים כאשר הוא מדרך העולם וגם כל ש\"מ דעלמא כשתובעים ומבקשין ממנו גט מסתמא הוא מקדים הדברים לש\"מ מפני מה מצריכין אותו ליתן גט ואומרים כשיקום יחזור וישאנה א\"כ לא שייך לומר שביטל הדברים הראשונים אע\"פ שנתן הגט סתם ולא הזכיר שום תנאי בשעת הנתינה יש לו דין תנאי ולא דין גט סתם אם כי הדברים אלה דחויים הם ומעצמם הם נופלים דהאיך יעלה ע\"ד לומר דכשהמסדר מפרש לו שיתן גט סתם לפי שאנחנו נזהרים שלא ליתן גט ע\"ת שיהי' לו דין גט ע\"ת אף גם זאת מדברי עצמו אין להם מקום דא\"כ בההוא ש\"מ פרק מי שאחזו דפליגי ביה רב הונא ורבה ורבא דמיירי נמי במגרש כדי שלא תפול לפני יבם כמו שפי' רש\"י לשם נמי מסתמא היה תובעין ממנו ומבקשין ליתן גט כדי שלא תפול לפני יבם ושאם יעמוד יחזור וישאנה כאשר כתב הוא דכך הוא מסתמא בכל ש\"מ דעלמא ואפ\"ה קימ\"ל כרבה ורבא דאם עמד אינו חוזר ולא יש לו דין תנאי אלא דין גט סתם. אלא הדברים ברורים לדרדקי דלרבה ורבא אע\"פ דכוונת הבעל לחזור ולישאנה אם יעמוד וגם אנן סהדי דכך הייתה כוונתו אפ\"ה אין הולכין אחר כוונת הלב אלא לאחר מה שאומר בפיו בפירוש בשעת נתינת הגט ומאחר שנותן הגט בסתם ולא הזכיר שום תנאי בשעת נתינה לפיכך אם עמד אינו חוזר ואצ\"ל בנידון דידן שגילה לו המסדר ואמר לו בפירוש שלא נהגנו כלל ליתן גט ע\"ת אלא גט גמור והסכים לדבריו דפשיטא דיש לו דין גט גמור ולא דין גט ע\"ת:",
                "רביעית במ\"ש עוד להביא ראיה מההיא דהמוציא אשתו משום ש\"ר ודכוותי' דלא יחזור משום קלקולא כו' ואם איהו שתק אנן מי שתקינן הנה אין הנידון דומה לראי' אלא כי אוכלא לדנא חדא דלשם קאמר בפי' בשעת נתינת הגט משום ש\"ר אני מוציאך ולהרמב\"ם באיילונית הוי הסתם כפירושו אבל כאן אמר בפי' בשעת נתינת הגט דמגרש בלי תנאי דכך מנהגינו בכל גיטין שמצריכין שיאמר הבעל דמגרשה בלי שבועה ובלי אונס ובלי שום תנאי. ועוד אפי' מגרשה בסתם אפילו הכי לא אמר הכא בש\"מ סתמא כפירושו משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ולא דמי לאיילונית ודכוותיה דמצי לקלקולא ולמימר אדעתא דהכי לא גרשתיך דהתם ליכא מיתה וליכא מידי למיגזר הלכך שפיר מצי לקלקולא דאזלינין בתר אומדנא דדעת ומצי למימר אדעתא דהכי לא גרשתיך ואם יבא לטעון על זה מצד מ\"ש קרובי האשה מקמי הכי אי קיימת דידך אנא וזה חשוב כאלו התנה עמה דמגרשה ע\"ת כבר התבאר דהבעל ביטל אותן הדברים במ\"ש אח\"כ בשעת נתינת הגט דמגרשה בלי שום תנאי ונמשך מעתה דליכא למימר בנ\"ד דמצי לקלקולא לומר אלו הייתי יודע כו' דהלא ידע וידע דמאחר שנותן גט גמור בפירוש בלי שום תנאי דמגרשה לגמרי ואע\"פ דאנן סהדי דבלבו היה לחזור ולקחתה אם יעמוד כאשר אמרו קרובי אשה מקמי הכי אין אנחנו חוששין לזה דאין אנחנו הולכין אחר כוונת הלב פן יאמרו יש גט לאחר מיתה והלכך מאחר שלא חזרו אותן הדברים בשעת נתינת הגט אלא אדרבא אמרו הפך זה שאין אנחנו מגרשין בזמן הזה ע\"ת אלא צריך לגרשה גט גמור בלי תנאי א\"כ ידע הבעל שהרשות ביד האשה להיות לאיש אחר ותו לא מצי לקלקלה ואצ\"ל דמעשה ההתקשרות בחרם ובקנס מוכיח ומורה אותו שיכולה להיות לאיש אחר ואין עליה כי אם חרם וקנס ואין כאן קלקולא כל עיקר:",
                "חמישית במ\"ש על תקנות ר\"י מפרי\"ז שאין הקישור נעשה לכונה זו שתהא פטורה במה שתקבל עלי' החרם או תתן הקנס אלא אדרבה עושין הקישור כדי שיהא בטוח לב הבעל שתחזור ותנשא לו כשיעמוד כו' אין זה כלום דמה בכך שאין עושין הקישור לכונה זו מ\"מ ממעשה הקישור נמשך ממה שנותן הגט בלי שום תנאי אלא רק התקשר בחרם ובקנס שאין שוב לזה על זה כי אם חרם וקנס בלבד וכי תימא א\"כ מהו הבטחון שהבטיחוהו שתחזור להיות אשתו תשובה לדבר לפי האמת סמוך היה לבו לא יירא שמא לא חשוב אליו כי הלא לא תהיה בחרם כל ימיה ואם לא היה הבעל מבטל החרם מדעתו ומרצונו אין ספק שהייתה חוזרת להיות אשתו אלא שהוא לא חשק בה מאיזה סיבה תהיה מה שתהיה סוף סוף לא חשק בה ומחל על הקישור ברצון טוב. ומה שחילק חילוקים ואמר שמ\"ש המסדר לש\"מ שיגרש את אשתו בלי שום תנאי אינו אלא לומר שלא יהא תנאי בגט עצמו כו' גם לא יזכיר שום תנאי בשעת נתינת הגט. הדור אתם ראו כמה דחק עצמו זה החכם ולעגן האשה בדברי רוח כי מי שמע כדברים אלו לחלק הלשון הכולל כל התנאים שאמר בפירוש שנותן גט בלי שום תנאי דמשמע שנותן גט לגמרי בלי שום תנאי כל עיקר ובא הוא לומר שלא הייתה דעתו אלא לומר שלא יהא תנאי בגט עצמו א\"כ לפ\"ז יוכל הבעל הלז להוציא לעז על כל הגיטין הניתנין שיאמר המערער שהיה מתנה איזה תנאי מקודם ויביא עדים על זה ויטען שמה שאמר אח\"כ שנותן הגט בלי שום תנאי אינו אלא לומר שלא הייתה דעתו אלא שלא להזכיר שום תנאי בשעת נתינת הגט או כיוצא בזה מן הלעז אלא הדבר ברור שאין לנו אלא משמעות הלשון לפי הבנתו הפשוטה שהוא כולל שמגרשה בלי שום תנאי בעולם אלא מגרשה לגמרי בלי שום פקפוק ונדנוד בעולם:",
                "ששית במה שהאריך עוד ואמר דלא תיקן מהר\"י מפרי\"ז קישור דחרם ודקנס אלא שיהא זה במקום אם לא מתי לא יהא גט ולפי' לא גרע מהיכא דאתני בפירוש אם לא מתי לא יהא גט ולא הי' נזהר ר\"י מפרי\"ז רק שלא יזכי' התנאי בפי' כדי שלא יטעה בלשון התנאים ולא יהא גט כלל אף כשימות לכך תיקן שיתן הגט סתם ולא יזכיר שום תנאי בגט עצמו ולא תיקן ר\"י מפרי\"ז שיאמר המסדר לשון זה להבעל שיתן הגט בלי שום תנאי שהרי קישור זה יש לו דין כאלו נתן גט ע\"ת בפירוש אלא הבדל קצת ביניהם דבע\"ת בפירוש אין בו ריח הגט וע\"י קישור יש בו ריח הגט וכו' על דא ודאי יש לאומר שיאמר אין בדברים אלו לא ריח ולא טעם אלא הבל שאין בו ממש ודברים הפורחים באויר ורוח הולך ולא ישוב כי הלא מפורש בדברי ר\"י מפרי\"ז להצריך בגט ש\"מ לגרש לגמרי בלי שום תנאי לאפוקי נפשי' מכל ספיקות וגמגום כו' הנה האריך וכתב להצריך בגט ש\"מ לגרש לגמרי בלי שום תנאי מבואר דאעפ\"י דבשאר גיטין מדינא אין צריך להחמיר לדקדק על הבעל שיאמר בפירוש דמגרש' בלי תנאי דלמה לנו לחוש מן הסתם דמגרשה ע\"ת מ\"מ בגט ש\"מ שמפייסין אותו שיגרשה כדי שלא תפול קמי יבם ויש לחוש ללעז דהיה מגרש' ע\"ת ואיכא כמה ספיקות וגמגומי' בלשון התנאי' הלכך צריך לדקדק להצריכו שיאמר בפירוש דמגרשה לגמרי בלי שום תנאי לאפוקי נפשי' מכל ספק וגמגום וכ\"כ הרא\"ש בפרק השולח לגבי בטול מודעא דהמגרש אשתו מרצונו אין כאן חשש אם לא יבטל מודעא דכיון דמדעתו מגרשה אינו חשוד לקלקלה בידי שמים עכ\"ל שמעינין השתא דכל היכא דאיכא למיחש למסיר' מודעא צריך לדקדק יותר שיבטל מודע' וכן הוא לענין התנאים דבגט ש\"מ דאיכא למיחוש טפי שהי' מגרשה ע\"ת צריך לדקדק הרבה שיאמ' בפירוש דמגרשה בלי שום תנאי לאפוקי נפשי' מכל הוצאות לעז וכך עשה המסדר הזה דהי' מצריך לש\"מ שיאמר בפירוש דמגרשה בלי שום תנאי אלא מגרשה לגמרי בגט גמור ועשה כתיקון חכמים ומעתה אין לגט זה דין גט ע\"ת. ועל פי דרכו של החכם שאמר דהקישור הוא כאלו גרשה ע\"ת רק שלא יזכיר התנאי בפירוש כו' באתי להשיב על דבריו דא\"כ לר\"ת דפי' בפרק מי שאחזו על הא דמשני נעשה כאומר מעת שאני בעולם דגרס כאו\"מר בכף ופירושו דבאומר מהיום אם מתי אין הגט חל אלא שעה אחת לפני מיתתו שדעתו לאחר הגט כל מה שיכול והוא פי' ר\"ח וכן פי' הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א. וצריך לבאר דאעפ\"י דבתר הכי אסיקנא דליכא לפלוגי בין קידושין דלקורבא קאתי לגירושין דלרוחקא קאתי דבכל גונא קאמר דמגרשה משעה שנתן הגט לידה היינו דוקא באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז דעלה פליגי רב הונא ורב יהודה אבל בגט ש\"מ שתלאו במיתה וגלוי וידוע דבקושי הוא מגרשה כ\"ע מודים כיון דלרוחקא קאתי שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל ואיננו חל אלא שעה אחת לפני מיתתו כנ\"ל ליישב לפי פר\"ת. וא\"כ לדברי החכם דהקישור בגט ש\"מ חשוב כאלו גרשה ע\"ת נמי אין הגט חל אלא שעה אחת לפני מיתתו שהרי בקושי הוא מגרשה א\"כ לפי זה הי' הכרח שלא יקרעו הגט ודבר זה אינו שהלא נודע ומפורסם שאנחנו נוהגים לקרוע הגט מיד אחר נתינתו בין בבריא בין בש\"מ ולפי דעת החכם הנזכר אף אם ימות לא הייתה מגורשת כל עיקר לפי דעת ר\"ת ואין לומר דאה\"נ דהמסדר מחויב להזהיר שלא יקרעו הגט דש\"מ דא\"כ אמאי לא נמצא בשום אחרון מן האחרונים לאחר תקנת ר\"י מפרי\"ז שיזהירו ע\"ז אלא בע\"כ סדר נתינת הגט ש\"מ לפי תקנות מהר\"י מפרי\"ז היא ככל שאר גיטין הנתנין בבריא שמקרעין אותו מיד אחר נתינתו. וג\"כ אין לדחות ולחלק ולומר דדוקא במהיום אם מתי פירש ר\"ת דאינו חל אלא שעה אחת לפני מיתתו אבל באומר מעכשיו חל מיד אף לפר\"ת דלפי זה מאחר שאנחנו נוהגים להזקיקו להבעל לומר בשעת מסירת הגט ליד אשה ובו תהא מגורשת ממני מעכשיו כו' מעכשיו ממש קאמר הא ליתא דהלא מפורש בתשובות מהר\"ם ומביאה במרדכי פרק מי שאחזו המתחלת ידגה לרוב ע\"פ הארץ מר' פרץ דלר\"ת אין חילוק בין מהיום למעכשיו אלא דבכל תנאי דאמר מעכשיו ולא תלאו במיתה מעכשיו ממש קאמר אבל תלאו במיתה אינו חל אלא שעה אחת לפני מיתתו ואם נתקרע קודם מיתתו אינה מגורשת לר\"ת אפי' אמר מעכשיו ע\"ש מבואר כך מדבריו ולכך למנהגינו דמגרשה בפי' בלי שום תנאי וכך עשה המסדר הזה וקרע הגט מיד לאחר נתינתו אין זה גט ע\"ת כל עיקר ודבר זה עוד מעשה מוכיח לעין כל ונוכחת שהי' מגרשה בלי שום תנאי דאם הי' מגרשה ע\"ת לא היו קורעים את הגט והלכך אפי' היה דעתו וכוונת לבו לגרשה ע\"ת או אפי' אמר כך מקמי הכי דרוצה לגרשה ע\"ת אתי מעשה דהתקשרות בחרם וקנס ומוציא מידי דיבור ומחשבה הראשונ' ומעשה דקריעת הגט נמי מפורסם ומודיע לבאי עולם שהגט ניתן בלי שום תנאי בעולם דאל\"כ לא הי' קורעו המסדרו דלא כמו שהניח החכם תוכן המעשה שאמר המסדר להבעל אל תדאג אם תתן גט דהלא כשתעמוד תחזור להיות אשתך גם אעשה לך קישור כו' והוציא מזה שהמסדר אמר להבעל בלשון שמובן ממנו שיתן גט ע\"ת אם ימות ונוסף ע\"ז גם אעשה לך קישור שיהא לבך בטוח וסמוך שלא יעברו על הקישור כו' חלילה וחס להאמין על שום בר אוריין שיטעה טעות כזה לומר לבעל בלשון שמובן ממנו תנאי ואח\"כ יקרע גט מיד לאחר נתינתו ליד האשה דאם הי' לשם דין תנאי לא הי' מקרעו ואין לומר לדעת זה החכם שמה שמקרעין את הגט היינו לפי דקיימ\"ל כהרמב\"ם שכתב רפ\"ח דהל' גירושין וכ\"כ הטור ריש סי' קמ\"ג דבאומר מעכשיו אפי' אבד או נשרף אפי' מת הבעל קודם שיתקיים ה\"ז מקיימת התנאי אחר מותו וכבר היא מגורשת משהגיע הגט לידה כו' והכי משמע מדברי המרדכי דלהרמב\"ם אף בגט ש\"מ דמגרש ע\"ת יכול לקרוע הגט מיד אחר נתינתו באומר מעכשיו משום דלכשימות מגורשת היתה למפרע משעה שנתן גט לידה וז\"ל המרדכי פרק מי שאחזו מכאן הוצרך מור\"ם שיהא גיטו של ש\"מ קיים עד שעת מיתה כדאמרינין פ' מי שאחזו איכא בינייהו שנקרע הגט או שאבד ובמיימוני רפ\"ח דה\"ג כתב כל היכא דאמר מעכשיו או מהיום ה\"ה מגורשת מיד משהגיע גט לידה ומשמע שם אפי' נשרף הגט קודם מיתת הבעל הא ליתא מכמה טעמי חדא דלמה לנו להקל כהרמב\"ם בדוכתי דפליג עמי' ר\"ת והסכים עמו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן ושאר גאונים דגורסים נעשה כאומר בכף ועוד הלא מפורש דמהר\"ם דהוא בתראה פסק כר\"ת והי' מצריך בגט ש\"מ שיהא קיים עד שעת מיתה ואנן נקום להקל לקרעו זה לא יעלה על הדעת ועוד נראה ברור ופשוט דהרמב\"ם אינו חולק אפר\"ת דלא אמר הרמב\"ם דבמעכשיו מגורשת אפי' נשרף הגט אלא בדאמר מעכשיו ולא תלאו במיתה התם ודאי מעכשיו ממש קאמר אליבא דכ\"ע דאל\"כ מעכשיו למה לי אבל במעכשיו ותלאו במיתה איכא למימר דמודה לפר\"ת דמעת שאני בעולם קאמר אליבא דר' יודא ור' יוסי וכדכתב מהר\"ם להדיא לחלק במעכשיו ותלאו במיתה למעכשיו ולא תלאו במיתה והכי מוכחא מפסקי הטור דבסי' קמ\"ג כתב על דברי הרמב\"ם דיפה חילק בין תנאי דמעכשיו לתנאי דאם דאלמא דפסק כהרמב\"ם דבמעכשיו חל הגט משעת נתינתו ליד האשה והוי מגורשת אפי' נשרף כו' ובסי' קמ\"ח כתב דבש\"מ שאמר מעכשיו אם מתי קיימ\"ל כר' יוסי דמספקא לן אם חל הגט מיד או אינו חל אלא סמוך למיתה: וכדי שלא יהיו פסקיו סותרין זה את זה צריך לומר דמחלק בין מעכשיו ותלאו במיתה ולמעכשיו ולא תלאו במיתה דבלא תלאו במיתה פסק כדברי הרמב\"ם דמגורש' מיד משעת נתינתו ליד האשה אבל בתלאו במיתה דבקושי קא מגרשה ואיכא למימר דאינו חל אלא סמוך למיתה פסק לחומרא כר' יוסי דאמר ספק מגורשת היא ולכך הצריך מור\"ם בגט ש\"מ שיהיה קיים עד שעת מיתה. ומ\"ש המרדכי על דברי מהר\"ם ובמיימוני רפ\"ח דה\"ג כתב כו' אינו לומר דהמיימוני חולק לשם בפירוש אמהר\"ם שהיה מצריך בגט ש\"מ שיהא הגט קיים עד שעת מיתה דהלא הרמב\"ם ברפ\"ח לא הזכיר ש\"מ בדבריו אלא בא להורות שבמיימוני כתב דבמעכשיו מגורשת מיד אפי' נקרע או נשרף וכגון שאינו ש\"מ ואיך שיהי' דעת המרדכי מ\"מ הדברים שכתבנו ברורים ופשוטים הם דאין הרמב\"ם חולק אפר\"ת ומעתה ממה שנמשך שהמסדר קרעו לגט אחר נתינתו דפשיטא שהי' מצריך להבעל שיגרש את אשתו בפירוש בלי שום תנאי אלא גט גמור מעכשיו ולכך קרעו לפי שאין צריך שיהי' קיים עד שעת מיתה דאף כשיעמוד היא מגורשת ממנו אלא היא עומדת לנישואין שניי' בחרם ובקנס ע\"פ תקנתו דר\"י מפרי\"ז אבל לא הי' שם דין גט ע\"ת כל עיקר כמו שעלה על דעת החכם:",
                "שביעית במה שבא החכם לקיים העירעור שהקישור נעשה בערמה ובהטעאה לפי שלא התקשרו בחרם הקהלות כו' וגם הקנס משני אלפים זהובים נעשה בערמה שהלא התנו שהכתובה עם התוספת תשאר בתקפה ולא תהא נמחלת באופן שאם תחזור היא בו והוא ירצה לתבעה בב' אלפים תתבענו היא בארבעת אלפים ושש מאות. נראה לפענ\"ד דגם אלה הערעורים אין בהם ממש כי מה שנוגע בענין החרם נאמן עלינו המסדר שבפירוש קבלו האיש והאשה על עצמם בחרם חמור שישאו זה את זה כשיעמוד מחליו וקבלת' זו הייתה בשעת ק\"ס בשני עדים כשרים וא\"כ לפי זה אפי' לא היה לשם שום התקשרות בקנס היה מספיק קבלת החרם שבחר' בלבד סמוך ובטוח לבו שישאו זה את זה וכך מפורש בתקנת ר\"י מפרי\"ז שחרם בלבד או משכנו' מספיק ואעפ\"י שלא אמרו בפ' בחרם הקהלות אין בזה חשש דאין ספק דר\"י מפרי\"ז כתב כן לפי דורו שהי' מתקנין הקהלות ביניהם שכל מי שיהי' מוחרם ומנודה לעירו יחרימו אותו בכל הקהלות שהם משותפים בתקנתם ופשיטא דבאותן הקהלות שלא נתפשטה תקנה זו ביניהם מספיק כשיקבלו עליהם בחרם חמור שישאו זה את זה דמשמעות קבלה זו היא שאם יעבור איזה צד יחרימו אותו בעירו אלא שהר\"י מפרי\"ז הי' מתקן על צד היותר חזק לפי דורו שהיית' תקנה זו בקהלות. גם ע\"ד ההטעאה בקנס אינני מבין אמאי קורא אותו הטעאה הלא יודע הבעל שהוא חייב לשלם כתובתה שהיא נדונייתא שהביאה מבית אביה לרשותו ואם מפני התוס' שכתב לה הלא התוס' איננו כי אם ט\"ו מאות והקנס ב' אלפים וא\"כ יעלה סך הקנס חמש מאות יתר על התוס' ועוד אני אומר לרווחא דמילתא באין ספק שלא הי' כוונת ההתקשרות על שניהם יחד חרם וגם קנס כי למה יתן העובר קנס אם יהי' בחרם על כל פנים אלא חרם או קנס הברירה ביד צד המקיים שיהי' צד העובר בחרם כל ימיו או אם ירצה יתחייב ליתן קנס אבל לא יהי' שוב בחרם ועיקר הקישור הוא החרם שהרי אם יתרצה צד המקיים בקבלת הקנס וצד העובר לא יתן הקנס יכופו אותו בהכר\"ז חרם א\"כ עיקר הסמך הוא על החרם ובו התקשרו ובחרם ודאי לא היתה צד ערמה והטעאה בעולם כמו שאמרנו ומלבד זה לפי האמת גם בקנס אין שם ערמה והטעאה מאחר שלא העלימו מן הבעל דבר שמכחו ומצדו הטעאה כי הלא הציעו לפניו תוכן ההתקשרות באיזה צד יהי' בטוח שתחזור להיות אשתו והוא בקבלת חרם ובקנס ב' אלפים והכתובה עם התוס' תהי' בתקפה וסבר וקיבל ההתקשרות זה לקישור חזק ואמיץ וכן הי' האמת דבטוח הי' שלא תהי' האשה בחרם כל ימיה ואין כאן צד הטעאה ולכן מ\"ש החכם שהטעאה זו בכלל גט מוטעה דפסול כדאית' פ' מ\"ח אינו אמת דהלא נ\"ד לית בה הטעאה מאחר שהציעו לפני הבעל תוכן ההתקש' ויודע הי' הבעל לכמה עולה סך הקנס יתר על התוס' והוא חמש מאות בלבד וגם הי' בטוח שלא תהי' האשה בחרם כל ימיה כשירצה ולא הקנס ממנה כדאמרן ואף לפי דבריו נראה ברור דאין הנידון דומה לראיה דההיא דגט מוטעה דפסול אינו אלא כשא\"ל בשליחות האשה תן לה גט ע\"מ שתתן לך מאתים זוז ולא נתנה לו התם הוי הטעאה אבל אם א\"ל בלא שליחות האשה תן לה גט ע\"מ שאני אתן לך מאתים זוז ולא נתנו לו אין זה גט מוטעה שהרי כשנתן הגט ליד אשה לא הי' מתנה שום תנאי עמה והכי משמע מלשון הברייתא חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול איזהו חליצה מוטעת שאומר לך חלוץ לה ע\"מ שתתן לך מאתים זוז וכוותי' גבי גט אי לא קא יהיב לי' פסול שהרי שלוחי האשה הי' מתנין עמו וכיון שלא נתקיים התנאי לא נתקיים המעשה אבל איש אחר דמתנה עם הבעל ומבטיחו לתת לו מאתים זוז ע\"מ שיגרש לאשתו ואח\"כ נתן הגט סתם ליד האשה פשיטא דאין זה בכלל גט מוטעה דכל דיני התנאים בין בתנאים שתולה באשה בין בתנאים שמתנה על עצמו בין תנאי דלכשתצא חמה מנרתיקה הני תנאי כולהו קא מתנה הבעל עם האשה או שלוחיה וא\"כ בנ\"ד לפי הנחתו של החכם שההטעאה בקישור הלז לא הי' מן האשה אלא מן המסדר עצמו שהטעהו וא\"ל שיהי' בטוח בקישור זה אבל הגט נתן ליד האשה בלי שום תנאי ולא הטעתה אותו האשה כל עיקר פשיטא דאין כח במה שהטעהו המסדר להבטיחו על משענת קנה רצוץ לבטל הגט שנתן ליד האשה מאחר שאשה עצמה או שלוחיה לא הטעהו כל זה כתבנו לרווחא דמילתא ע\"פ דרכו של החכם אבל לפי האמת עקרן של דברים הללו אין אלא לעז שיוציאו על המסדר שחלילה וחס יטעה את הבעל בהתקשרותו להוציא אשתו מתחתיו במרמ' ובהטעאה דברים כאלו לא יאמינו על שום בר אוריין ק\"ו על ת\"ח גדול בדורו ועל זה וכיוצא בזה החרים ר\"ת וכל הגדולים בדורו אני הק' והצעיר יואל סירקש:"
            ],
            [
                "עץ החיים ועץ הדעת הנטועה בגן כבוד החכ' השלם מוהר\"ר ליבא שי' כו'.",
                "הנה שאלו מאתי להכניס ראשי בדבר גט מצוה לאשר הבעל משומד בן משומד כו' ע\"י המפורסמים ברשעתם בשם קאזקי ובטורח גדול ובממון הרבה כו' והנה הדבר הי' קשה מאד בעיני גם כי העיד על הבעל על ששמו דוד ושם אביו שמואל והוא משומד בן משומד והי' מכירו מפני שהוא מאנשי עירו וגם העיד ששם אמו שארקא היא אחותו של הפרנס חיים ז\"ל מק\"ק בוטשאטש מ\"מ לא הי' מכיר שם אשת' גם לא הי' מכיר מאיזה מקום נשא אשה ועם כל זה נסמכת במה ששנינו בשעת הסכנה כותבי' אעפ\"י שאין מכירין גם שרש\"י פרק התקבל פי' בשעת הסכנה כגון שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי מ\"מ נראה כל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימי' כשעת הסכנה דמי כמו שמבואר מפרש\"י גופי' בסוף יבמות גם הרמב\"ם כתב אמי שהי' מושלך בבור גופי' שזה כשעת הסכנה וכו' אלמא דלא מפרש מה שכתב אמי שהיה מושלך בבור בשעת הסכנה כותבין דהיינו לומר מפני שהי' מסוכן למות אלא נראה שהיה מפרש בשעת הסכנה כההוא דפ' במה מדליקין ובשעת הסכנה מניחה על השלחן ודיו והיינו לומר בשעת השמד שאינם רשאים לקיים המצות מפני שהוא שעת הסכנ' שאינן רשאין לקיי' המצו' אין לפרסם לחקור אחר שם האשה ושם האיש פן יודע שמקיימין המצות לכן כותבין ע\"פ הבעל אע\"פ שאינם מכירין ומשם למדין דכל היכא דאיכא חשש עיגון דכשעת הסכנה דמי וא\"כ כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל משומד א\"כ איכא למיחש לשמא התעיף בו עיניך ואיננו ויברח ללחום מלחמתו כמנהגו שזה שבתו הבית מעט ואולי יהרג ותשב אשתו עגונה כל ימיה ובלי ספק שמטעם זה דכשעת הסכנה דמי' כותבין גיטין ושולחין אותם מארץ תוגרמה ומארצות אחרים ואע\"פ שאינם מכירין במקום הכתיבה שזה המגרש הוא בעלה של האשה שבארץ אחרת וגם אין יודעין שם האשה כי אם ע\"פ הבעל אלא ודאי חשבינן להו כשעת הסכנה וא\"כ כאן נמי שלא היה לפנינו מי שידע שם האשה סמכינן ע\"פ הבעל מפני העיגון. ואע\"פ שהוא משומד שהרי בההוא דמי שהושלך בבור קאמרינן סתמא ובשעת הסכנה כותבין אע\"פ שאין מכירין ולא מפליג בין משומד לשאינו משומד אלא ודאי דתקנת חכמים כך הוא ובכי הא ודאי אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' וגם במה שיראו עיני דמר שהקרה ה' לפני הסופר ששורה אחת בגט אינו מעורה היה דעתינו נוטה להקל ולא הייתי מצריך לכתוב גט אחר מהך טעמא כיון שהוא משומד: ובגדולה מזו כ' מהרי\"ו להקל בגט משומד מטעם שהדבר נחוץ כנודע למכ\"ת בתשובתו סי' י\"ד וגם באינו משומד אין דעתי העני' סובלת להצריך לכתוב גט אחר באינו מעורה וראיה ברורה מדתנן שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר ומוקי' לה ר\"א כגון דידע כי מחתתא דמגילתא והתם אינן מעורין שיטות שבסוף הדף הראשון עם שיטות שבראש הדף השני ואפ\"ה לא חיישינן לזיופא ולומר שמא יכתוב בסוף דף הראשון או בראש דף השני מה שירצה כ\"ש דלא חיישינן לזיופא למכתב בין שיטה לשיטה כמו שנמצא בסדר גיטין דמשום דחיישינן לזיופא בעינין מעורה ומשמע דההוא ודאי דשייר מקצת הגט כשר היינו לומר דכשר לכתחלה ולא מצרכינן אחר ככל שאר המקומות ששנה התנא כשר דהיינו לכתחילה וא\"כ למה לנו להחמיר לפסול גט ולילך בחושך כיון שאין לזה לא שורש ולא ענף ולא רמז בתלמוד ובחבורי גאונים ולכן צ\"ע על מה שכתב הגאון מהרמ\"א ז\"ל בהגהותיו שאם לא עירה י\"א שהוא פסול חפשתי בכל הספרים והסדרים שבידי ולא מצאתי מי שכתב לפוסלו שהדבר ברור שמ\"ש בסדרי גיטין שיש לערות מההיא דהמביא תניין דקאמרינן לא צריכא במעורה אינו אלא דמשמע מיני' דלפעמים הי' כותבין אותו מעורה לפיכך נכון ליזהר לכותבו מעורה לכתחלה עצהיו\"ט כי היכא דליהוי טפי ספר א' או מטעם שאפשר לבעל הלעז לומר שאפשר לזייפו לכתוב בין שיטה לשיטה דב' הטעמים האלו נמצאו בסדר גיטין והיינו לכתחלה אבל אין להוכיח משם דבעינן דווקא מעורה ולפוסלו אם אינו מעורה והדבר פשוט בעיני הכל דהלשון לא צריכא דמעורה אין לו משמעות אחר כ\"א כדפרישית דלפעמי' על המעט היה כותבין אותו מעורה אבל ודאי סתם גיטין בימי חכמי התלמוד לא היו מעורין כל עיקר ותדע שאם אתה אומר דבעינן מעורה מדין התלמוד לפחות לכתחלה בלי ספק שכך היו נוהגין לכתוב כל הגיטין שלהם מעורה וא\"כ מה ס\"ד דמקשה דקאמר ות\"ל דספר א' אמר רחמנא כו' אלא ודאי סתם כל גיטין בימי חכמי התלמוד לא היו מעורין ולפיכך פריך מאי קבעי באומר הרי זה גיטך ע\"מ שהנייר שבין שיטה לשיטה יהיה שלי הא פשיטא דלא הוי גט דספר א' אמר רחמנא כו' ומשני ל\"צ הך בעיא אלא היכא דנכתב מעורה וא\"כ שמעת מיני' דכל סתם גיטין אינן מעורין לכתחלה וכך ודאי הדעת נותנת דלעולם צריך שהשיטות יהיה מיושרות והכתב נאה ומתקבל ולא מבולבל וכשהוא מעורה כמנהגינו נראה כמבולבל. וראי' ג\"כ דהא ודאי שכל התורה נקרא ספר א' וכדאמר ר\"ש בהקומץ אפשר ס\"ת חסר אות אחת וכתי' לקוח את סה\"ת הזה דפשי' כמו שפירש ספר כריתות (חסר וכמדומה שכך צ\"ל הוא ספר א' דוקא) ה\"נ לפחות חומש אחד ספר אחד הוא ואפ\"ה אין כותבין אותו מעורה אלא כמו שכותבין שאר ספרים אלא ודאי דבהך בעיא דוקא קאמרינן דלא קמבעיא לי' אלא היכא דאמר והנייר בין שיטה לשיטה שלי דכיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ורחמנא אמר ספר א' אבל כשאינו עומד לקצוץ כשר כיון שהוא בחתיכה א' וכמ\"ש מההוא דשייר מקצת גט וכו' וכ\"כ הר\"ן שאם היה בא א' לכתוב השיטות מעורין בס\"ת היינו גוערין בו מפני שנראה הכתב מבולבל ואם היינו מדקדקין בכתיבתו לכתחלה כמו בס\"ת כיון שנקרא ספר ראוי' היה שלא יהי' מעורה אלא שאין לשנות המנהג שנהגו קדמונינו אבל בדיעבד ודאי נראה שהוא כשר ואפילו באינו משומד אין להצריך לכתוב גט אחר ואצ\"ל משומד כנ\"ד. ועוד שמעתי שכל חכמי ספרד וכן שאר חכמים אין כותבין אותו מעורה כל עיקר: וגט א' נשלח בידי ממצרים אין בו מעורה כלל וכגון זה ודאי יש לנו לומר כההוא דפ' אלו טריפות אינהו מיכל אכלי כו' ובעבור כ\"ז לא הייתי מצריכה לכתוב אחר ועל שאר דברי ההרשאה והגט לדעתינו נכתב כהוגן וגם כינוי השליח כתבתי בהרשאה אע\"ג דבכ' מהרי\"א נמצא דאין צורך מ\"מ נראה טוב לכתוב גם הכנויים וכן ראיתי בהרשאה הנשלח ממצרים וגוף הסדר עשיתי ע\"פ הסכמת מהרי\"א ז\"ל שהיה הבעל מזכה הגט תחלה לאשה כשנתנו ליד השליח ואח\"כ אמרתי דלרווחא דמלתא תעשנו ג\"כ שליח להולכה כי כן הסכימו אחרונים עמו ומפני שהוא ואביו משומדים נכתב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתי גם קיבל ע\"ע בחרם ובש\"ד ובכל האלות שבתורה שלא לבטל הגט כו' כמו שנכתב בהרשאה כי כן נמצא בדברי אחרונים לגבי משומד והדברים פשוטים והנה מעכ\"ת יזרז לגמור המצוה שהתחלנו בה והי' כסאך שלום הק' והצעיר יואל:"
            ],
            [
                "טבת שצ\"ה הגיעני גט מק\"ק פראג ע\"י שליח הולכה וראיתי בו תיוהות רבות בראש כתב בו בנפשכי חסר יו\"ד ראשונה כמנהג ק\"ק פראג מקום הכתיבה ועל פי הדין הי' להם לכתוב בשני יודין כמנהג מדינתינו מקום הנתינה שהוא העיקר כנראה מדברי הב\"י סי' קכ\"ה ביישוב דברי תשובו' הרא\"ש כלל מ\"ה סי' ב' וכן פסק בש\"ע שצריך שיהא הגט נקרא במקום הנתינה. עוד ראיתי בו שתיבת יתכי הכף היתה כתובה על נקב שהיה נראה לעין והדיו לא הייתה עוברת עליו. עוד ראיתי לא הי' מעורה בשורה אחת שלא הייתה בתוכה למ\"ד והשורה שלמעלה ממנו לא הייתה הנון שבתוכה משוכה עד סמוך לשורה הזאת. עוד תיבת ואגרת שבוקין הנון פשוטה לא הייתה קו אחד שבאמצעה הי' לה הפסק. עוד תיבת כדת משה וישראל הנה תיבת משה הי' נראה על תיבת כדת למעלה למפרע באופן כשכפלו הגט זה על זה להניחו כאגרת הייתה לח ונרשם תיבת משה למפרע למעלה וכן השין מתיבת ישראל נרשמה על האלף. וכן תיבת להתנסבא נראה כעין יו\"ד שני' בתוך ההי\"א באופן שנראה מזה בבירור שבשבעה שמסרו הגט ליד אשה שאז מקפלין הגט צד א' על חבירו להניחו כאגרת לא הי' יבש עדיין הגט. עוד שלא קצצו מן הקלף הנקבין שמן הצדדים שנעשה בהן השרטוטין. גם בהרשאה הי' שלשה דברים שלא ישרו בפרט השנים כתבו ארבעה. ובכינוי שם העיר דמתקריא. שנים בלשון זכר ועוד כתבו הרבה ר\"ת:",
                "והנה אשא עיני מרחוק וארא לישא וליתן בכל חלוקה וחלוקה אם ראוי להכשיר או לא ובתחלה אומר שבודאי מכל זה נראה שהמסדרין לא הי' בקיאין בדיני גיטין או בלתי מדקדקין ושניהם כאחד לא טובים והנה מ\"ש לעיל במה שכתבו בנפשכי חסר שלפום ריהטא הי' להם לכתוב מלא כמו במקום הנתינה אם נדקדק לע\"ד יפה עשו שכתבו כן ואף לכתחלה הי' להם לכתוב דוקא חסר יו\"ד והוא כשנדקדק תחלה בדברי ב\"י סי' קכ\"ה מ\"ש אדברי הטור סעיף מ\"ז מה שהביא תשו' הרא\"ש כלל מ\"ה סי' ב' וגרס בתשובה ההוא צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום כתיבתו לינוקא דלא חכים כו' וכתב הב\"י ע\"ז וז\"ל ובאמת תשובה זו קשה בעיני דבפרק השולח משמע דבתר מקום נתינתו אזלי וכו' עד אבל רבינו שלא כ' אלא תחלת התשובה נראה שלא הי' גורס בסוף התשובה נתינתו אלא כתיבתו ותימא הוא ובתשובות הרמב\"ן סי' קמ\"ח כתב וכו' עד הרי תשובה זו מוכחת כדברי דבתר מקום נתינה אזלינין עכ\"ל ואני אומר דלק\"מ ודברי הטור ודברי הב\"י ותשובות הרא\"ש ותשובות הרמב\"ן אחת הנה דבודאי בשינוי השמות צריך תמיד לכתוב עיקר השם שבמקום הנתינה והשני בטפל בלשון דמתקרי דמקום הנתינה עיקר כדמוכח שם בגמרא ומאחר דאתחזק כאן במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה יכירו וידעו שזהו פלוני המגרש ופלונית המתגרשת אבל לענין קריאת הגט צריך שיהא נכתב שיהא נקרא בב' המקומות דחיישינין לחומרא מקום שיצא ומקום שהלך וכן מצאתי אח\"כ בתשובו' מהר\"ר שלמה כהן סי' ח' ובנידון דהרא\"ש מיירי שהי' נכתב באופן שהי' נקרא במקום הנתינה שהיו כותבין נו\"ן פשוטה קצרה כמו זיין וריש בגג קטנה ובמקום הנתינה הי' קורין אותו ריש ובמקום ובמקום הכתיבה לא הי' נקרא ופסלו וכתב הטעם שצריך שיהא נקרא מ\"מ במקום הכתיבה ומכ\"ש שצריך שיהא נקרא היטב במקום הנתינה ומביא ראיה שחששו חז\"ל לכתוב במקום הנתינה שני השמות דהיינו גם שם שבמקום הכתיבה משום לע\"ז שלא יאמרו בני מקום הכתיבה שאין זה המגרש מכ\"ש שצריך שיהא נקרא הגט לבני אותו מקום הכתיבה וידעו שנתגרשה ובתשו' הרמב\"ן הי' הדבר בהיפך שלא הי' נקרא במקום הנתינה ופסלו ג\"כ ובהכי כ\"ע מודים ובענין השמות מי הוא העיקר בודאי שם הנתינה עיקר ואידך טפל ומ\"מ צריך לכתוב שניהם וק\"ל. ומעתה ג\"כ מ\"ש בש\"ע ס' ח' ויש מי שאומר שאף במקום כתיבתו צריך שיהא נקרא לא יפה כתב בשם י\"א דלענ\"ד כ\"ע ס\"ל הכי דצריך להיות נקרא בשני המקומות וכמ\"ש. ומעתה מאחר דחיישינין לתרווייהו שיהי' נקרא בשני המקומות יפה עשו שכתבו בנפשכי חסר יוד ראשונה דטעמא דכותבין חסר דכשהוא מלא משמע שני נפשות וכמ\"ש הב\"י בשם המרדכי א\"כ כשכותבין חסר נקרא שפיר בשני המקומות שהרי אף במקום הנהוג לכתוב מלא אם כתב חסר כשר משא\"כ כשהוא מלא אינו נשמע שפיר לבני מקום הכתיבה וק\"ל ואם ככה הייתה כוונת המסדרין יפו עשו סוף דבר שאין מקום לחוש בשביל זה. ומה שנכתב תיבת יתיכי על מקום נקב נראה דגם בזה אין מיחוש מאחר שחומר שטח האויר הוא עב ורחב ונשאר מצד הנקב כשיעור רוחב אות וכן הביא ב\"י בא\"ח סי' ל\"ב גבי תפילין בשם הר\"ר מנחם המאירי כה\"ג אם ניקב דרך הא' בשפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתה מצד רחבו ונשאר ארכו קיים מצד רוחב האחר אם כמלא אות קטנה נשאר יו\"ד או וי\"ו כשירה שהרי אם עשה הרגל מתחלתו דק כשר ואם נפסק כל הרוחב באופן שנתפרד העליון או התחתון אם הוא דק כ\"כ עד שאין התינוק מרגיש כשר ובהכי מיושב הא דקאמר בהקומץ גבי נפסק כרעא דה\"א דשיעורו כמלא אות קטנה וגבי ויו דויהרג אמרינין אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש וכו' ע\"כ נראה מזה בהדיא שכל שנשאר ברוחב שטח האות כמלא רוחב קו קטן סגי בהכי ואע\"ג דהמרדכי לא ס\"ל האי תרוצא שהרי איהו מחלק מכח קושיא זו בין אותיות פשוטות כמו וי\"ו וזין ונון פשוטה ובין שאר אותיות מ\"מ נראה דזה כ\"ש וק\"ו הוא ממה דאיהו מכשיר בהא אפילו אם יפסק התחתון מן העליון מכח הנקב לגמרי ולא נשאר בירך לצד מעלה אלא כמלא אות קטנה שהוא יו\"ד מכ\"ש אם יהי' הנקב ברוחב הירך מן הצד ונשאר בצד השני האות מחובר לשל מטה ממנו כמלא רוחב יוד שהוא כשר שהרי מתחלה הי' יכול לעשות כך ובנ\"ד כ\"ש שנשאר בשני צדדי האות מחובר רק שבאמצע עביו ניקב נקב קטן ומכ\"ש אם יש חשש עיגון פשיטא דאין לחוש וק\"ו הוא מהני אותיות שאינם דבוקים כאלף ועין ושין שמקצת רבוותא פוסלין בכה\"ג אפי' בדיעבד אפי' תינוק דלא חכים קורא אותו ואפ\"ה במקו' עיגון י\"א דיש להכשיר מכ\"ש בנידון דידן דלכ\"ע הוא חיבור כמ\"ש מכ\"ש דיש להקל ועוד יותר יש להקל מאחר שהוא בטופס הגט דאפילו בלא עיגון יש להקל כמ\"ש מהרמא\"י בהגה סי' קכ\"ה סי\"ו. ומה שאינו מעורה שהוא מנהג קדמונים כבר כתב מהרמא\"י בהג\"ה סעיף י\"ח דבמקום עיגון אין להחמיר ומה שהנו\"ן של שבוקין נפסק' באמצעה מאחר שהוא במקום טופס אין להקפיד ומכ\"ש כשהתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותו נו\"ן כשמכסה את החצי הנפסק שלמטה ואע\"ג דכתב מהרמא\"י סי' קכ\"ד בשם תיקון ישן ואין צריכין לכסות מן הצדדין של אות שיש בו הפסק אין הנידון דומה לזה וק\"ל ואם גבי תפילין דכתיב וכתבתם שהוא ר\"ל כתיבה שוה כשר בכה\"ג וכמ\"ש הר\"ר מנחם המאיר\"י כנ\"ל ואעפ\"י שפוסלין שם אלף ועין וכדומה שאינם נוגעין וכ\"כ מהרי\"ק שורש ס\"ט מכ\"ש גבי גט במקום עיגון שמכשירין אפילו בתורף ובטופס אפילו בלא עיגון אותיות הללו מכ\"ש באותיות הפשוטות שתינוק קורא אותו. גם במה שלא קצצו הנקבין שהשרטוט נעשה בהם אין בזה שום מיחוש דודאי אם הי' רוצין לקוץ אותם להתנאות צריכין לקוצצם לכתחלה קודם הכתיבה למען לא יהי' מחוסר בשעת הכתיבה קציצה אבל אם אינו רוצה לקוץ אותו אין בזה מיחוש ואע\"פ שהוא נוי הגט לקוץ אותו ובזה יצאנו ידי חובותינו כל החששות הנזכרים אך אחת הוא ע\"כ אמרתי לישא וליתן בחלוקה זו בשני חלקי הסותר והוא מה שהגט נתלחלח מיני' ובי' עד שתיבת משה נדחקה ונרשמה כמין יוד למפרע אתיבת כדת ושין של ישראל תוך האלף של ההיא תיבה גופיה גם היא דלהתנסבא נדחקה ונרשמה כמין יוד בשטח של עצמה עד שנראה כשני יודין בתוך דלת אחד בדיו והשני ברשימה בזה נראה שלא היה הגט יבש בשעת חתימת העדים והנתינה והו\"ל כתב שיוכל להזדייף וכמ\"ש הרבה מן אחרונים כמו הב\"י סוף סי' קל\"ג וז\"ל המרדכי פ\"ב דגיטין אמשנה וכל דבר שהוא מתקיים מכאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא ולפ\"ז יש לו עיקר מהגמרא וממילא צריכין להביא עדי מסירה שנמסר הגט בפניהם לשליח בלא שום תנאים כמבוא' בא\"ע ריש סי' קכ\"ד וא\"ל דנאמין לשליח ע\"ז דלא הוי תנאי בגט דנאמן כבי תרי דזה אינו דכל מה שהאמינוהו חכמים בשביל עיגון כשיאמר בפני נכתב ונחתם היינו משום דאין עדים מצויין לקיימו והאמינוהו בכך משום דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדות בב\"ד דמי והאמינוהו לשליח לקיים עדים החתומין שלא יערער הבעל אבל מ\"מ לא עדיף מעדים החתומים עצמם שאפי' היו לפנינו והיו מעידים שלא היה תנאי בגט אינו מועיל כלום מטעם גזירה כמבואר ריש סי' קכ\"ד וז\"ל המ\"מ מהל' גירושין אהא דכתב הרמב\"ם ואם מביא הבעל עדים יכול לערער מדאמרינין פרק קמא דגיטין תרי ותרי נינהו כלומר ואפילו נתקיים בחותמיו אמאי כשר וכ\"ש במקום שליח שלא יפה כוחו יותר מקיום גמור עכ\"ל וא\"כ צריך להביא דווקא עדי מסירה כמו באשה עצמה ואע\"ג דמצינו שהשליח נאמן שהוא שליח פלוני אע\"פ שאין ההרשאה בידו היינו משום ששליחותו דהיינו הגט בידו אבל בכה\"ג להכשיר הגט במקום דאיכא חששא אין לו שום נאמנות יותר מעדי חתימה גופייהו ואין לומר דדוקא באשה גופא חיישינין לזיוף שהיא עצמה זייפה לטובתה להעביר התנאים אבל השליח למה זייף וכבר אמרו אין הבעל יכול לערער כל שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם דז\"א די\"ל דודאי במקום דליכא שום חששא דזיוף דאז דיו אפילו בעדים החתומים לחודייהו מהמנינין לי' ג\"כ אבל במקום דאיכא חששא כנידון דידן כשם שעדי חתימה לא מהני כשמעידים שלא היה שום זיוף אף השליח לא מהני דלא עדיף מאינהו גופייהו כמ\"ש המ\"מ הנ\"ל ועוד מאחר דחזינין רעותא איכא למיחש שיביא הבעל עדים דזייפי' ובהכי פשיטא דיכול לערער כמבוא' סי' קמ\"ב סעיף ד' ובודאי במקו' דליכא רעותא לא חיישינן אבל בכה\"ג חיישינן כמו באשה עצמה דלא חיישינן אלא במקום דאיכא רעותא דנכתב על דבר שיכול להזדייף כמו בנידון דידן יש לחוש שכל גט היה כך מאחר דחזינין שהמסדרין לא דקדקו ולא נזהרו במקומות רבות כנזכר ואפי' אם לא היה למיחוש רק לשיטה אחרונה לחוד שמא נזדייפה מאחר דחזינין בה רעותא ולא ליתר הגט מ\"מ היה מקום לחוש דלמא תנאי הוי בההוא שורה גופה ואע\"ג דאמרינין אין למדין משיטה אחרונה ואיך נאמר שהיה תנאי בשיטה אחרונה מ\"מ הלא כתב הרשב\"א בתשובה סימן תקס\"ב והביא הב\"י ריש סי' ק\"ל והטור סי' ק\"כ ובשם תשובת הרא\"ש בגט שכתב אגרת שבוקין כדת משה וישראל בשיטה אחרונה והכשי' דאע\"ג דאין למדין משיטה אחרונה מאחר שנוהגים לכתוב בגיטין כדת משה וישראל בשיטה אחרונה הרי במקום שריר וקיים שלמדין משיטה אחרונה וכן הכא איכא למיחש שמתחילה היה כתוב כאן איזה תנאי גם כדת משה וישראל בשורה אחת וזייפו וכתבו כדת משה וישראל לחוד ואין לדחות איך נאמר שהיה מתחלה כתוב תנאי בההוא שורה מאין בא התיבה של משה שנדחקה ונדפסה על תיבת כדת למעלה למפרע די\"ל דהי' כתוב תנאי על עסק איזה איש ששמו משה כגון ואסורה לאיש משה כדת משה וישראלי' ומשם נדפס לאחור למעלה מן השורה ומחק הכל וכתב בכל השורה כדת משה וישראל לחודא. והרשימה מתיבת משה נשארה למעלה במקומה ואין לומר דמ\"ש מהרי\"ף והביאו הב\"י לפסקו בש\"ע סוף קכ\"ד ז\"ל לא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי שיכול להזדייף ע\"כ אינו אלא חומרא בעלמא וכדמוכח לפום ריהטא לשון פן יהא קרוי דזה אינו כי אמנם הכוונה בזה על מ\"ש שתתייבש יפה שבלי ספק פירושו שיהיה יבש מאד פן ואולי אם לא יתייבש יפה יהא קרוי מ\"מ כתב שיכול להזדייף דאע\"פ שאי אפשר לזייף מאחר שנתייבש מ\"מ יהא קרוי כך אבל אם לא נתייבש כלל והוא עדיין לח אינו קרוי כתב שיכול להזדייף אלא הוא ממש כתב שיכול להזדייף ובנ\"ד הוי לח גמור כנראה ממה שנדחפו ונרשם למקום אחר הוי יכול להזדייף ממש. ועוד יש להביא ראיה שאינו חומרא בעלמא רק דינא מהא דכ' המרדכי פרק ב' דגיטין בשם התוס' אמתניתין דהכל כותבין כו' ובכל דבר שהוא מתקיים כ' ע\"ז מכאן יש לזהר שלא ליתן גט לאשה שהוא לח שהרי אינו של קיימא כו' עכ\"ל משמע מזה בהדיא דדינא הוי ולא חומרא מאחר שאמר הטעם שאינו של קיימא והכוונה שאסור מאחר שהמשנה הכשירה דווקא בכל דבר המתקיים מכל זה נראה דחששא דזיופא איכא בהאי גיטא וא\"כ א\"א להכשירו כי אם ע\"י עדי מסירה שיאמרו בפנינו נמסר הגט ולא הי' בו שום תנאים כמ\"ש. והנה אחר בא השליח לקהלתינו בצירוף צוותא דידה וכבר יצאו הדברים והחששות על הגט כנ\"ל אח\"כ שלש שבועות הושב ב\"ד על כך והגבו העדות כאשר יראה מכ\"ת הכל רשום בכתב אמת גם מאז לא דיבר השליח מאומה ולא הפיק שותא לומר שנתלחלח הגט בדרך כמ\"ש עכשיו ושאלתי את פיו עתה מדוע לא אמרת את זה מיד ואמר מתחלה הי' סבור שספיקות וחששות אחרות הם יותר מחששא זו ולמה זה לי להשיב על חששא זו ועתה שאני רואה שדעת מעכ\"ת להקל בחששות אחרות ולהחמיר בזו אני אומר האמת ולדעתי (נמחק כמו ד' תיבות) אבל מ\"מ אין לפסול בשביל שתיקתו עד כה דכל ששתק העד ולא אמר איני יודע יכולין לחזור ולהעיד כ\"ש המרדכי פרק שבועות העדות הביא הב\"י בח\"מ סי' כ\"ט ומהרמא\"י בהגה סעיף א' ואין לפסול עדות עד ר' פייבל שאשתו רביעי ברביעי עם המתגרשת ומנהגינו להחמיר לכתחלה אפי' במחותני' וקרובי' שנתרחקו דז\"א אלא לכתחל' שמא יבואו לטעו' אבל בנידון זה דליכא עדות אחרים הו\"ל כדיעבד איברא דמ\"מ יש לדקדק בהא די\"ל דדווקא עידי מסירה שנתיחדו בשעת נתינת הגט הם כשרים להעיד על חסירות הגט ולא אלו האחרים שהי' במעמד ההוא ולא נתיחדו מהא דאיתא פ\"ק דמכות מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה וכו' ואפילו מאה וכתבו התוספות והרא\"ש על זה וא\"ת האיך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושין שנעשין בפומבי ואיכא בנייהו פסולין וא\"ל שכוונו להעיד ותירץ דדוקא בכוונו להעיד והעידו בבית דין וכתב עוד שאם ייחד עדיו הוציא הפסולין מכלל עדות וכו' עד אבל המזמן והוציא את כל האחרים מכלל העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות וכ\"כ הטור ח\"מ סי' ל\"ו בשמו. והנה לדעת הרמב\"ם כל שראו הפסולין להעיד אפילו לא העידו נפסל כל העדות ולדעת הרא\"ש ז\"ל דווקא כשראו להעיד והעידו בב\"ד והטור והב\"י לא הכריעו בשני הדיעות גם בש\"ע הביא דעת הרמב\"ם ראשונה ודעת הרא\"ש והתוס' בשם י\"א והנה לפי מה שאנו מבינים בדברי הרמב\"ם כפשטן בוודאי צריכים אנו ליישב קושיית התוס' דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו בקידושין וגיטין כלל. ולענ\"ד נראה דיש לתרץ דלהרמב\"ם צריכים אנו ליחד עדים בקידושין וגיטין ואז פשיטא שהוציא הפסולין מכלל עדות וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל. אבל זה נראה בעיני דוחק חדא תינח בגיטין דנוהגין הכל לייחד אבל בקידושין ראיתי כמה וכמה גדולים ורבנן דסמכי אינם נזהרין בזה ועוד דהא כתב הרמב\"ם פ\"ג מהל' אישות פסקא ח' וז\"ל וכן עידי קידושין והגירושין אצ\"ל להם אתם עדים אלא כיון שגירש או קידש בפניהם הרי זה מקודשת או מגורשת עכ\"ל והוא מהסוגיא דפרק איש מקדש דף מ\"ג ע\"א א\"כ ש\"מ שא\"צ ליחדם ואע\"פ שיש לדחוק ולומר דבכאן איירי שאין שם בשעת גירושין והקידושין אלא שנים כשרים לחוד מ\"מ ה\"ל לחלק ולעשות בד\"א בשנים אבל אם הי' יותר בערבוביא צ\"ל אתם עדים או ה\"ל בהדיא שקיד' בפני שנים כלשון הגמרא אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא א\"ל אתם עדים ה\"נ דלא הוי קידושין ומדסתם סתמא דבריו ש\"מ דלא ס\"ל שום חילוק ולכן נ\"ל בדעת הרמב\"ם שהפסולין פוסלין דווקא כשבאו לב\"ד בצירוף עדים אחרים ומיד שבאים שואלי' אם ראו בתחלה כדי להעיד ואומרין הן אז נפסלו העדות אפילו אם לא העידו עדיין ולדעת הרא\"ש אינם נפסלים כי אם דווקא כשהעידו אבל כשאינם באים לב\"ד אף הוא מודה דלא נפסלו העדות אפי' ראו בתחלה כדי להעיד וזהו לכ\"ע. ודברי הרמב\"ם מוכיחים ע\"ז בפ\"כ מהל' עדות פסקא ה' וז\"ל וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לב\"ד מרובין כו' ש\"מ דדוקא בבאו לב\"ד דינא הכי לאפוקי אם לא באו כלל לא פסלו דמסתמא לא באו להעיד והוא מפרש מ\"ש בגמרא פ\"ק דמכו' היכא אמרינן להו ופירשו הרמב\"ם שהכוונה הוא לאחר שבאו לב\"ד ובא לאפוקי שלא נאמר דמ\"ש היכא אמרינן וכו' פירושו שאפילו לא באו כלל לב\"ד אנו שולחין אחריהם לשאול אותם אם ראו להעיד או לא אלא כל שלא בא לב\"ד לא פסלתן וכמ\"ש וא\"כ בנ\"ד יש קצת לספק הן לדעת האשר\"י הן לדעת הרמב\"ם מאחר שהב\"ד שגבו בכאן היה במקום רחוק ממקום הכתיבה ואלו היה במקום הכתיב' הי' באים לב\"ד להעיד גם הפסולין ואף אם נאמר שמסתמא ייחדו לעדי מסירה כנהוג ובזה הוציא הפסולין אליבא דכ\"ע מ\"מ יש לישא וליתן אם זה העד שהוא מכת עדים שלא נתייחדו אם הוא כשר או לא. והוא ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל והטור בשיחד עדיו הוציא הפסולין מכלל עדות וכתב שם הרא\"ש ז\"ל אבל המזמין את עדיו והוציא את כל האחרים מכלל העדות לא כל כמינייהו לבטל עדות וזולת ספק שמלשון זה משמע לכאורה שכל העדות זולת אלו שיחד פסול וא\"כ גם הנשארים הכשרים אינם כשרים להעיד וטעמא קא חזינא דמדייחד עדיו כדי להוציאם מחברת הפסולים א\"כ בוודאי הניח הנשארים הכשרים עם הפסולים בכת א' ופסולין כולם (חסר שורה אחת) ולפי\"ז מדוקדק מאד לשון הרא\"ש שכתב והוציא את כל האחרים שמשמ' שכולם הוציא ואע\"פ שאנו נוהגים לחזור ולומר שכל הכשרים שבכל העומדים שם יהי' ג\"כ עידי מסירה ובזה י\"ל שהסוף מורה על התחלה שאין הכוונה לפסול הכשרים מ\"מ יש לחוש אם אמרו הדיינים כן או לא מאחר שיש בזה הרבה דקדוקי' שנראה מהם שלא הי' נזהרים ומדקדקין כנזכר ונאמר עוד בסמוך לפי זה ראוי לפסול העדות שהוגבה כאן וצריכין דוקא להביא עדי מסירה שנתייחדו ומ\"מ לקושטא דמילתא אני אומר שאין הכוונה במה שמייחד העדים רק להוציא הפסולים מהחבורה ולא הכשרים וכך דעתי נוטה כי למה יפסול הכשרים. ואין להקשות א\"כ מה צורך לחזור ולומר כל הכשרים יהי' ג\"כ עידי מסירה כמנהגינו הלא בלא\"ה הם כשרים לפי\"ז י\"ל דעבדינין הכי כמוזכר בדברי המחמירין האחרונים כי אולי אלו השני עדי מסירה שייחד פסולין בעבירה א\"כ גם כל הכשרים שנשארו יהיו פסולין בהיותם בחברה ובצירוף אלו שנים שנתייחדו ונבדלו מכח היחוד מהפסולין ויהי' ג\"כ פסולין כמ\"ש ולא יהי' שום ע\"מ כשרים לכך חוזרין ומיחדים הכשרי' בפני עצמם להפריד' ג\"כ מאלו שנים שנתיחדו ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפ' שבועות הדיינים אמר לי' אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון ואזל ופרעי' באפי אחרינא אמר רבא להכי אמר לי' באפי ראובן כי היכא דלא לדחיא ופירשו התוס' דהיינו לומר פרעתי בפניהם והלכו למד\"ה דדחי' בעלמא הוא אבל אם הם כאן ומעידין שפרעו מודה לאביי דנאמני' וכן הוא בטור סי' ע' סעיף יו\"ד בשם ר\"ח והרמב\"ם והרא\"ש וכ\"פ בש\"ע נראה מזה בהדיא שאע\"פ שייחד את עדיו ואמר אלא באפי ראובן ושמעון לא פסל הנשארים המעידים על דברי אמת וא\"כ בע\"כ צריכין אנו לומר מ\"ש הרא\"ש פ\"ק דמכות שהוציא כל האחרונים מכלל אין הכוונה על הכשרים כ\"א על הפסולין דאל\"כ היו דבריו סותרין אהדדי דהכא ס\"ל דפוטר בייחד אפי' כשרים והתם ס\"ל דאפילו אמר אלא לא פסל אלא במקום דיחוי שהלכו למד\"ה ואין לדחוק דדוקא התם שאין שם פסולין איכא למימר שלא פסל הכשרים על דבר אמת אבל כאן דאיכא פסולין וא\"כ היחוד מהני מ\"מ להוציא מכלל עדות אלו הפסול' י\"ל שהוציא ג\"כ אלו הכשרי' להשאר באגודה עם הפסולין דאדרבא איפכא מסתברא דבכאן איכא פסולין איכא למימר שהפיסול היה בדעתו דוקא על הפסולין ולא על הכשרים שלמה יפסול הכשרים ויש מקום לקיים דברו בפסולין אבל התם דליכא פסולין כלל וסוף סוף צריכין אנו לומר שבא להוציא אפי' הכשרים דהיינו כשאומר שהלכו למד\"ה נאמר דלא פלגינן דבורי' ופוסלי' לכל וכדעת הרי\"ף אלא ודאי לא ס\"ל להרא\"ש וסייעתו שיעלה על הדעת לפסול הכשרים ולכן מבטלין דבורם מכ\"ש כאן דיש מקום לקיים דבורו בפסולין שלא נאמר שבא לפסול ג\"כ הכשר' וא\"ל מאחר דמנהגינו לפסול בעדות גירושין אפי' קרובים רחוקים ומחותנים וקרוב ונתרחק והעד הזה הוא מ\"מ מחותן א\"כ בשעת יחוד עדיו הוציא הפסולין וגם את זה הוציא מכלל העדות מאחר דלכתחלה מחמירין לפסלו ושוב אין להכשירו מאחר דכבר פסלו ולענ\"ד דכולי האי לא מחמרינן דלהוי דינו כפסול ממש לכתחלה לשניחוש לחברת עם הכשרים לכתחלה וכולי האי לא החמירו שהרי בדיעבד הוא כשר סוף דבר מאחר שבגט הזה כמה חששות וגם בהרשאה כתב בפר' השני' תשעים וחמשה לשון זכר ובשם העיר דמתקריא וכהמה טעיות רבות והרבה ר\"ת. ומה ששמעתי מהעד ר' פייבל שהדייני' אמרו שהגט מעור' כיון שבשיט' עליונ' נראה שהדיינים לא ידעו ולא הבינו מעורה מה הוא והרי לדעת התוס' צריך ליגע ממש בשורה אחרת שלמטה ומזה רצו להוכי' שאין צריך להיות מוקף גויל ולפי דעת הרא\"ש ויתר הפוסקים צריך להיות נמשך תוך האותיות ולדעת הר\"ן לכל הפחות סמוך לאותיות ואלו לא ידעו לא זה ולא זה ודאי אלו היה ג\"כ בשורה שלמט' משורה זו למ\"ד שהייתה נמשכת ג\"כ למעלה יותר מכדי המשך הנון למטה הו\"ל מעורה וכן נוהגין אבל בכה\"ג שאין שום למ\"ד בשורה דלמטה הו\"ל להמשיך הנון שלמעלה עד סמוך לשורה התחתונה. גם כתב שם השליח הראשון יעקב בן משה יהודא המכונה ליב והשליח אמר לי שכינוי של יהודה המכונה ליב הוא לבעל ובכל מקום יהודא עם אלף ואעפ\"י שלא היה צורך בהרשאה מ\"מ נראה ממנו דלא בקיאי עם כל זה היה מקום לגזור ולא רציתי לסמוך על דעתי הקלושה והנחתי את ראשי על מכ\"ת אם להשמאיל או להימין בפרט באשר שמכ\"ת סמוך לק\"ק פראג יותר ממני וארחי ופרחי שכיחי יותר מבמקומי יכול לחקור אחר כל הענין אם הוא חשש עיגון או לא כי כפי הנשמע מפי השליח ששם מכיריו ויודעיו. והי' משכורתו שלימה מעם שוכן רומה כ\"ד אסקופה הנדרסת לרגלי הת\"ח הצעיר והטרוד כותב במרוצה ונחוצה: אברהם הלוי עפשטיין.",
                "עיין בשו\"ת פני יהושע חלק אה\"ע סי' י\"ח מ\"ש להגאון מו\"ה זנוויל שהשיב על תשובה זו ותחלת תשובה זו נדפסת בשו\"ת הנדפסים בסוף ספר גבורות אנשים."
            ],
            [
                "שאלה גט שהשתדלו ממשומד א' אחר עמל ויגיעה רבה והוצאה כבידה ובבוא הגט נמצא בו פסול דמלת בשנת נכתבה הנ' כמו ג' שהקו הימיני נמשך למטה ואינו קו ממנו למטה רק רושם כמו דיו ניכר ואין הג' מגביה ירכה כדרך הג' רק הוא כג' של כתב משיט מה דינו והוא שעת הדחק שבלתי ספק אי אפשר להשתדל גט אחר ממשומד הנ\"ל גם אם אפשר לתקן קודם הנתינה אם לאו.",
                "תשובה נראה שאין לפסלו בשביל זה דפשוט בעיני דאפי' אם דלג מלת שנת לגמרי ולא כתב כ\"א חמשת אלפים וכו' לבריאת עולם דכשר דלא גרע מאלו דלג מלת בשבת וכתב בשני או בשלישי דכתב הרא\"ש ז\"ל דכשר דברביעי אין לו פי' אחר ה\"ה נ\"ד פשיטא שאין לפרש חמשת אלפים כו' כ\"א אשנים דאין לפרש אימים או חדשים דאסוכי מסכי להו ועושין מימים חדשים ומחדשים שנים ועוד כיון דדרך העולם למנות שנים לבריאת עולם אין לחוש כמ\"ש התוס' והרא\"ש פרק קמא דע\"ז להכשיר היכא דדלג לב\"ע דאע\"ג דאפשר לפרשו למנין אחר כיון דאין אנו מונין כ\"א לב\"ע אין לחוש ונראה דכ\"ש בנ\"ד דפשיטא דאין מונין כ\"א שנים לב\"ע לא ימים ולא חדשים ולא יטעה בזה אפי' סכל בסכלין למנת מנין זה אימים או חדשים שהוא קודם מתן תורה כמה אלפים שנה ולא עוד אלא דמשמע מדברי הסמ\"ג ז\"ל והג\"ה מיימוני דעיקר הנוסח כך הוא שכתבו בנוסח הגט שלהם בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני כך וכך לבריאת עולם הרי שלא כתבו שנת כך וכך ולא כך וכך שנים ובלתי ספק אם הי' מעכב בדעבד האיך השמיטוהו מן הנוסחא כיון שכל גט פסול בלא תיבה זו וכן גבי חדשים משמע שאין צריך להזכיר כך וכך ימים כי ידוע דאימים קאי דא\"א לפרשו בע\"א והתם פשיטא לע\"ד דשרי דברוב המקר' כתב כך בא' לחודש בעשר לחודש בעשרים לחודש וכיוצא בזה וכן הביא הטור נוסחא זו בסי' קכ\"ו ובאמת יש לתמוה קצת על הטור שהניח נוסחת הרא\"ש אביו שכ' בסוף מס' גיטין נוסח הגט בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך לב\"ע הרי שהזכיר שנת ואפשר שט\"ס הוא שהסופר דלג מלת שנת או י\"ל דהטור סמך על מה שכתב אחר כך בשם הר\"מ ז\"ל ביום ראש חודש יכתוב יום א' לירח פלוני כו' ובחשבון השנים יכתוב בשנת כו' והביא דברי הר\"מ לבאר לשון הנוסחא ומ\"מ אין זה מספיק לגמרי כי הא הי' לו לבאר בנוסח כיון דבנוסח בא להודיענו איך יכתבו הגט לא הי' לו להשמט דהעולם יכתבו אחר הנוסח זו ולא יעיינו אחר הביאור. ומדברי הרא\"ש נמי מוכח דגבי חדשים לא בעינן לכתוב כך וכך ימים שהרי גבי שנים כתב שנת כך וכך וגבי חדשי' לא כתב יום כך וכך או כך וכך ימים וזה ג\"כ מוכיח דבלישנא דכך וכך לא משמע כ\"א המספר לא היום או השנה וא\"כ מדברי הג\"ה במיימוני וסמ\"ג מוכח שפיר דלא בעינין לא יום ולא שנה וא\"כ לכל הפוסקי' שכתבוה אין לפסלו דבהא לא מצינו מחלוקת ופשוט הוא וא\"כ כיון דלכ\"ע אין לפסלו בדעבד א\"כ אם נמצא בו טעות אין לפסלו דלא גרע מאם לא כתבו כמ\"ש הת\"ה ז\"ל סי' רכ\"ח ורמ\"א בסי' ק\"ל סעיף י\"א גבי ראובן בן יעקב עד שנכתב יעקב בטעות וכתבו כיון דאם לא כתב כ\"א ראובן עד כשר א\"כ אין טעות וחסרון פוסל במה שא\"צ לכתבו והביא ראי' ממקום לידה ופשיטא דלכתחלה צריך לכתוב ראובן בן יעקב עד כמבואר בטור סי' ק\"ל כשחותם העד צריך לפרש שמו ושם אביו ואפ\"ה הכשיר הת\"ה אע\"ג דשם יש לפקפק מכמה טעמים כמ\"ש שם דלא שייכי בנ\"ד אפ\"ה הכשיר ולקמן אדקדק בזה אי\"ה וכ\"כ הב\"י סי' קכ\"ו בשם הר\"ש ב\"ר רשבץ גבי ההין שהתינוק קורא אותו חי\"ת דבטופס הגט אינו נפסל דאפי' לא נכתב כלל כשרה וכ\"כ הב\"י סי' קכ\"ז גבי ר' דהוי כמו ו' ולא קראה ר' כ\"א א' במדינה ופסלוהו הרשב\"א וכתב הוא דבטופס הוא כשר דלא גרע מלא נכתבה כלל. א\"כ מוכח מדברי כולם דבמקום דאם לא נכתבה כשרה ה\"ה טעות כשר ולא מקרי מזוייף מתוכו ופשיטא דכאן אין שייך לומר דנשתנה הענין שהרי אין לו פירש כלל וכמ\"ש עוד אי\"ה ועוד דמשמע מדברי ת\"ה דאפי' אם שינה הענין בדבר שא\"צ לכתבו כשר שהרי הביא ראי' ממקום לידה והתם אשינה קאי כמ\"ש בהדיא ולקמן אכתוב בזה אי\"ה וכ\"כ הר\"ד כ\"ץ בהדיא בית ד' דבמקום שאין צריך לכתבו אפי' שינה כשר כמו לבריאת עלמ' בה' והאריך שם והתימה מה שראיתי בש\"ע ס\"ס קכ\"ו שכתב מהרמא\"י בהג\"ה די\"א דאם כתב לבריאת עלמה פסול ונרשם שם מספר דרכי משה הר\"ד כהן ותימא הוא שהרי הוא הכשיר בהדיא ואפשר דעל השואל נתכוון ולי אינו שוה לסמוך על השואל שסתם דבריו אלא על המשיב שראיותיו מבוארים לפנים והשואל לא ידענו אם בר סמכא הוא וכ\"ש שגם מת\"ה מוכח הכי דמדמה להו אהדדי: הן אמת כי צ\"ע בדברי התוס' דף כ' דמשמע דשינה גרע טפי מאם לא כתבו כלל והם דברי ר\"י ז\"ל ור\"י בעצמו כ' בהפך גבי מקום לידה דכשר בשינה כיון דאם לא כתבו כשר הרי שתלה שינה בחסרון ואין כאן מקום להאריך. וגדולה מזו יש לתמוה על מהרמא\"י שגבי מקום לידה משמע דפשיטא לי' דאם שינה כשר דהכי כ' סי' קכ\"ח אם שינה במקום העמידה י\"א דכשר כמו במקום לידה משמע דבמקום הלידה פשיטא לי' דאם שינה כשר וכמ\"ש הב\"י בש\"ע וא\"כ הוא מטעם שאין צריך לכתבו כלל דמטע' זה התיר ר\"י ז\"ל כמ\"ש כל החבורה משמו וא\"כ למה גבי עלמה מספקא לי' ובודאי שיש לחלק ביניהם מ\"מ מי לחשו לרב לומר כן כיון שהפוסקים כגון ת\"ה וכמה רבוותא הסכימו עמו לראי' זו כמ\"ש שם מי לחשו לחלק וכ\"ש להקל להכשיר במקום שינה לידה. ומ\"מ בנ\"ד לכ\"ע כשר דאין כאן שינה. וגדולה מזו כ' הר\"ד כהן דלא הוי שינה אלא במקום שיש לפרש ענין הגט לענין אחר מענין הגירושין כהני דאתמרו בגמר' ודין למהך וכיוצא כמפורש שם אבל לא שינה שאינו מענין הגירושין אלא דברים זרים אע\"ג דבנ\"ד גבי עלמה יש פירוש אחר ויש לחוש שיפרשו עלמה נערה ויאמרו שאין כוונתו לבריאת עולם מ\"מ כיון שאין שינוי בענין הגירושין הכשיר כ\"ש כאן שאין לו פי' אחר כלל ועוד נראה שאפי' אם היתה מלת שנת מעכבת כשר בנ\"ד כיון שאנו מכירין סיגנון הדבר אין לפסלו בשינוי אות א' כמ\"ש הב\"י בסי' קכ\"ו בשם בעל העיטור ז\"ל דאם דילג במלת ברביעי היו\"ד או השי\"ן האמצעי מן בששי או תיבה אחרת שניכר שהוא ט\"ס אין לחוש כ\"א בגוף הבעלים או בגוף הממון משמע דגם בתורף כשר שהרי רביעי וששי הוא הזמן שהוא שייך לתורף ואפ\"ה הכשיר כיון דמוכח מתוכו ואנו מכירין שהוא ט\"ס. ומוכח מזה דמלה זרה שאין לה פי' אחר כלל עדיף טפי שהרי אין לך מלה זרה מרביעי במלת ברבעי ובשי במלת בששי ואפ\"ה הכשיר וכן מוכח מדברי מהרד\"ך דמלה זרה יש להכשיר דאין דרך בני אדם לכתוב מלות זרות בגט וניכר שהוא ט\"ס ולא כמו שעלה ע\"ד מהרא\"י במלה זרה ואע\"ג דיש לדחות דרביעי ג\"כ אינו מן התורף דאם לא כתב בשבת כ\"א החודש כשר כמבואר בגמרא והפוסקים מ\"מ מדכתב כ\"א בגוף הבעלי' כו' משמע בשאר תורף כשר ואפי' נדחק דחדא מן התורף נקט וה\"ה לכולהו מ\"מ נקוט מיהו פלגא היכא דא\"צ לכותבו כשר וא\"כ בנ\"ד שנודע לכל וניכר מענין סיגנון הדבר דבלא\"ה אין לו פי' אחר כלל פשיטא ופשיטא דכשר. כ\"ש שאינו גט ממש כ\"א כתיבה משיט וכל הגט כתיבת אשורית פשיטא דמוכח דט\"ס היא ולענין לתקנו ודאי אם היה פסול גמור נ' דאין לתקנו שמה שכתב הרא\"ש והביאו הטור סס\"י קכ\"ו לתקן. לא כתב שם אלא הווין שלא האריכן דבדיעבד אם ניתן הגט אינו מעכב כמ\"ש הרא\"ש בהדיא ולכן לכתחלה במקום הזיוף שרי בתיקון אבל בדבר שהוא פסול בדעבד ממש האיך אפשר בתיקון כו' לפי\"ז לעולם במקום הדחק אם שינה שמו ושמה כההוא עובדא דתלמודא פרק התקבל שהיה שמה תפאתה וכתבו נפאתה או איפכא הרי אפשר בתיקון וכן עובדא דרשב\"א שהביא הב\"י מר' שהיה גג שלה קצר הרי אפשר בתיקון וכן כל דבר נתקן בדעבד כי הבעל צוה לכתוב גט כשר וכן מהרמא\"י לא כתב בסי' קכ\"ה כ\"א היכא שכתב ההין חתין שהיו נוגעין בגג וכן קופין והתינוק קורא ה' וק' דבדעבד מכשירין במקום עיגון וכן במהרי\"ק בשורש ע\"א הביא תשו' הרא\"ש אה' וק' ולפני זה כתב דבדעבד כשר אם הם נוגעין כמבואר שם וכן הב\"י בסימן קכ\"ח כתב דבר זה גבי דביקות שתי אותיות אבל מה שבדעבד פסול אין לתקנו אם לא הסופר שהוא שליח הבעל כדאית' בגמרא והביא הטור והש\"ע סי' קכ\"ב דאם נמצא הגט פסול יכולין העדים לכתוב גט אחר והוא מגמרא הנ\"ל שהבאתי והטע' דמי קאמר כתובו חספא והבו לה אבל שיתקנם הב\"ד בפסול גמור ברור בעיני כי נשתקע הדבר ולא נאמר ועוד דבנדון זה פשיטא דאין תיקון שהרי נתן הבעל הגט לשליח להוליכו ובודאי ברור זה אם נמצא פסול כתוב בתשו' הרשב\"א והביאו הב\"י בסי' קכ\"ב דאין לכתוב אחר כ\"א ברשותו אפי' הסופר דלזה עשאו שליח דווקא וא\"כ מה לי לכתוב אחר או לתקנו ולפ\"ז היה צ\"ל דווקא לכתוב אחר אסור אבל לתקנו מותר וזה לא נזכר שם בכל הסי' ולא בשום פוסק ואדרבא משמע שם שפסול ואין לו תקנה שכ' הרשב\"א וז\"ל ומ\"ש אם יש תקנה כו' עד אבל אם עשאו שליח כו' משמע דבזה אין תקנה וכ\"כ הריב\"ש סי' שי\"ד שאין לתקנם כ\"א הסופר שהוא שליח הבעל ונהי דהרא\"ש סבר דשרי בב\"ד לתקנם היינו כמ\"ש ולא בפסול גמור ובנדון זה אפי' הסופר אסור כמ\"ש וכ\"כ מהרא\"י בסי' קכ\"ה דאם אין התינוק קורא ה' פסול אפי' בדעבד ולא כתב לתקן במקום עיגון ופשוט הוא. ועוד איך אפשר לתקן והלא חק תוכ' ול\"ד לה' וק' וכמ\"ש מהרי\"ק שורש צ\"ח דהתם בלא\"ה בדעבד כשר כמ\"ש הוא שם וכדמשמע בגמרא ומדינ' לא בעינין אבל נ' שנעשה ג' אם יתקן פשיטא דהוי חק תוכ' וכ\"כ מהרי\"ק בהדי' שורש ע\"א שאותן הפוסקין שהכשירו להפריש הרגל הה' והק' היינו אם לא נפסד שם האות לגמרי מחמת הדיבוק שהתינוק קורא אותו אבל אם הוא ח' לגמרי אין תקנה בהפרדה דהוי חק תוכ' ובסי' צ\"ח כ' דאפי' אם האות ניכר אין להפריד לכתחלה וא\"כ אם הי' ג' גמור' פשיטא דפסול מיהו זה יש ליישב דנוכל לתקן כדרכו היינו למחוק כל ירך הנ' עד הגג ולהפסיד צורת האות לגמרי דאז לא הוי חק תוכ' כדאי' גבי תפילין בא\"ח סי' ל\"ב וכן משמע דברי מהרא\"י שכ' סי' קכ\"ה דבמקום עיגון יתקן ועיין בא\"ח סי' ל\"ב כיצד יתקן משמע כוונתו לתקן כדינו אע\"פ שמדברי מהרי\"ק בשורש ע\"א שמשם מקור הדין זה לא משמע כן ששם כ' להפריד בסכין משמע להפריד הדבוק בלבד והטעם משום דס\"ל דהדיבוק אינו פוסל בדעבד כיון דהתינוק קורא אותו וכמ\"ש שם בשם הפוסקים גבי תפילין א\"כ היה אפשר בתיקון מחמת זה אך מחמת שהוא פסול גמור אין לתקנו כמש\"ל. וכל זה אם היה פסול גמור אבל לפי מ\"ש דבדעבד כשר היה נראה לכאורה דשרי בתיקון כמ\"ש הרא\"ש ומהרי\"ק אלא שצ\"ע גדול על הרב מהרמא\"י דשם באותו סי' סעיף ו' כתב דאם שני אותיות נוגעין אין להפריד ויש מקילין בשעת הדחק לתקן קודם שיחתמו העדים כשהבעל מצוה לתקן עכ\"ל הרי שאפי' בשעת הדחק לא התיר כ\"א קודם חתימה וכשהבעל מצוה דווקא. ולקמן התיר סתם ופשיטא דגרידת האות עצמו גרע טפי מב' דבוקים כמבואר בפוסקים גבי גט ותפילין ואפי' נאמר דגם לקמן מיירי קודם חתימה וכדכתב בתר הכא אם צריך לתקן אותיות יתקנם קודם שיכתוב כדת משה וישראל וכן נראה לי האמת שזהו דעתו והאי ואינו צריך לתקן קאי אדלעיל נמי מ\"מ מה שכתב סתם יתקן ולא הזכיר שדווקא בציוי הבעל צ\"ע ודוחק לחלק בין שעת הדחק לחוד ובין שעת הדחק ועיגון דפשיטא דשעת הדחק נמי פירושו עיגון ובלא\"ה הנה דבריו לקוחין מדברי הב\"י ז\"ל ונראה לפענ\"ד דלא להכי נתכוון הב\"י דהכי כתב ושמא סבר הרא\"ש דנהי דבגרידת הדבוקים לא מפסל משום חק תוכ' מ\"מ צריך שיגררם הסופר שכתב הגט בציוי הבעל כנ\"ל ונ\"ל דאין כוונתו במצות הבעל שהבעל יצוה לתקן אלא ר\"ל הסופר שכתב הגט בציוי הבעל ולכן שרי לו לגרר דלא אמר לכתוב חספא ולמיהב לה וכמ\"ש הריב\"ש כמו שהבאתיו דבריו לעיל אבל אין הבעל צריך לצוות לתקן ואין ספק בפי' זה אם לא שיש להרב ראי' ממקום אחר ומ\"מ דברי הרב צ\"ע אם לא שנחלק בין גרידת ה' וק' לב' אותיות דבוקות מטעם שכתבתי דמדינא לא בעינין אפי' לכתחלה למיתלי לדעת קצת פוסקים וכדמשמע בגמרא דדווקא ספר כ' הכי וכמ\"ש מהרי\"ק כללו של דבר דאיכא לפקפק טובא בתיקון האותיות ונראה לפענ\"ד דלענין מעשה אין לתקן בשעת הדחק אם לא קודם חתימה לפחות כיון דהריב\"ש חולק על הרא\"ש בזה ואע\"ג דבדעבד כשר בלא תיקן אפשר דתיקון גרע טפי ובפרט בנידון כזה שהבעל נתן להוליכו דגט זה נתן להוליכו וכמ\"ש עוד נפל ספק בגט במקום עמידת העדים ואף כי אינו צריך לפנים מ\"מ אגב אורחי' יש לשאול אם לא כתבו מקום עמידת העדים בגט אם מעכב בדעבד ומשם נלמד בדבר שאין כותבין בגט כ\"א לכתחלה אם שינוי מעכב בו כי הוא צריך לשאילתינו שהפוסקים לא כתבו רק שצריך לכתוב בגט מקום עמידת העדים בשעת חתימה כמבואר בטור סי' קכ\"ח וכן בש\"ע וביאר שם שצריך לכתוב למנין שאנו מנין כאן במתא פלונית וכולם כתבו דאם שינה והזכיר שם מקום אחר פסול ולא הזכירו אם לא כתבו כלל מאי דינו ולכאורה נראה לדקדק דפסול אפי' בדיעבד אם לא כ' מדפסל בו שינוי דהרי כבר כתבו כל החיבורים בשם ר\"י ז\"ל דאם שינה מקום הלידה כשר דא\"צ לכתוב מקום הלידה בגט והנה לא אאריך בדברי החולקים עליו יען כי קיימ\"ל כר\"י בהא כמו שהסכימו האחרונים כמ\"ש בע\"ה וא\"כ אי ס\"ד דגם מקום עמידת העדים אינו מעכב בדעבד א\"כ למה פסול בשינוי מ\"ש ממקום לידה ואפי' אם נחלק בין מקום לידה למקום עמידת העדים דשינוי מקום עמידת העדים ניכר יותר ממקום לידה וכמו שכתב הבית יוסף ז\"ל סימן קכ\"ו לתרץ את בעל התרומה ז\"ל שהכשיר במקום לידה ופוסל במקום עמידת הבעל מ\"מ קשה למה גבי עמידת הבעל משמע דפשיט לי' להב\"י בעל הש\"ע דשינוי אינו פוסל שלא הזכיר כלל דשינוי פוסל בו כמו שהזכיר גבי מקום עמידת העדים ואם הי' שינוי פוסל יותר הי' להשמיענו עמידת הבעל מעמידת העדים דהוי רבותא טפי כיון דעמידת הבעל הרבה פעמים שא\"צ לכתוב כמ\"ש שם וא\"כ אם שינוי פוסל הוי רבותא גדולה משא\"כ עמידת העדים שצריך לכתוב לעולם לא הוי רבותא כולי האי. ועוד שהרי מהרמא\"י ז\"ל כתב שם מחלוקת בעמידת הבעל והסכים שבשעת הדחק יש להקל ואלו בעמידת העדים משנה שלימה שנינו הי' במזרח וכתב במערב כו' ולא נחלק שום אדם ע\"ז וזה א\"א לומר בעולם דשינוי מקום עמידת העדים יהי' ניכר יותר משינוי מקום עמידת הבעל דלמה נודע מקום עמידתם יותר ממקום עמידת הבעל. ועוד לדברי המכשירין בעמידת הבעל משמע דמכשירין אפי' במקום עדים וכתבו במקום אחר כיון שא\"צ לכתבו דהא סתמא הכשירו מהאי טעמא ולא חלקו בשום דבר וא\"כ פשיטא דאין לחלק בהאי טעמא דמי שידע בשינוי מקום העדים ידע גם בשינוי מקומו גם א\"ל דלעולם בדעבד אין מעכב רק לכתחלה הצריכו חז\"ל לכתוב עמידת העדים והוא ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ולכן שינוי פוסל בו משא\"כ מקום לידה ומקום עמידת הבעל והאשה אינו ממטבע שטבעו כלל אלא שהרגילו האחרונים לכתבם מכח חששא דשני יוסף בן שמעון וכמ\"ש בעל ת\"ה בסי' רכ\"ח ולכן אין השינוי פוסל בו דזה אינו שהרי הת\"ה באותו הסי' האריך להוכיח דאם נכתב טעות בשם העד כגון עובדא דידי' שנכתב יעקב אבי עד בחק תוכו' אין לחוש כיון שהגט כשר בראובן עד לחוד בלא בן יעקב והביא ראי' מדברי ר\"י הנ\"ל שהכשיר בשינוי מקום לידה כיון דאין צורך לכתבו ה\"ה בנדון זה כיון שא\"צ אין לפסלו בטעות או חסרון ומדהביא ראי' ממקום לידה משמע דגם שינוי אין פוסל בו כיון שמדמהו למקום לידה ואם הי' מקום לחלק ביניהם א\"כ גם על טעות וחסרון אין משם ראיה ולקמן אכתוב עוד ראיות בזה דס\"ל הכי וא\"כ קשה מה ראיה ממקום הלידה דהתם אין צריך לכתוב אפי' לכתחלה משא\"כ שם אבי העד הוא מתקנת חכמים כמ\"ש הטור סי' ק\"ל כשחותם העד צריך לפרש שמו ושם אביו ונראה מדבריו שהוא מפרש מה דאמרינין פרק השולח התקינו שיהי' העדים מפרשים שמותיהם בגיטין היינו שלכתחלה הי' חותמין בלא שם האב והתקינו שיהי' חותמין בשם האב וכמ\"ש הב\"י שם ואע\"ג שמדברי ת\"ה סי' קל\"ח משמע שהוא מפרש שלכתחלה הי' חותמין בלא שם כלל רק אני עד אם הי' מכירין ח\"י הי' כשר והתקין ר\"ג שיהא מפרש שמו מ\"מ לכאורה בלתי ספק לא הי' הת\"ה עושה מעשה בגט נגד הטור שדרכו להחמיר ולדקדק ביותר וכן משמע לישנא דמתניתין איש פלוני עד כשר משמע דכשר בדעבד מדלא קתני העדים חותמין איש פלוני עד כו'. וכולה מתניתין אדעבד קאי והכי מוכח' לישנא דמתני' דתנן איש פ' ולא כתב עד כשר וכן הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין ואי אלכתחלה קאי לא שייך לומר דנקיי הדעת עושין והלא הכל צריכין לעשות כן וא\"כ כולן עושין כן אלא ש\"מ דלכתחלה צריך לכתוב איש פלוני בן איש פלוני עד ובדעבד כשר בלא עד ונקיי הדעת הי' עושין גם לכתחלה ויש לדחות קצת ואין להאריך ומ\"מ ברור הוא כמ\"ש לכאורה וא\"כ מה ראי' מייתי ממקום לידה אלא ש\"מ דכל מקום דבדעבד כשר בלא כתבו אפי' אם שינה כשר וכן מבואר בכתביו ז\"ל סי' קצ\"ו דבדעבד כשר אם שינה שם אבי העד כיון שא\"צ לכתוב וכמו שהעיד מהר\"מ מפדוואה ז\"ל עליו בסי' ה' וי\"א וא\"כ מוכח דמקום עמידת עדים פוסל בדעבד מדפסל בו שינ' אלא שיש לדקדק על דברי ת\"ה לפ\"ז דמדברי הרא\"ש משמע ברור דכל דבר שצריך לכתוב לכתחלה פוסל בו שינוי שהרי דקדק פ' הזורק אמאי דפריך בגמרא אהיה במזרח מאן אלימא בעל היינו שינה שם העיר ומאי פריך דילמא שם עירו היינו שם מקום דירתו והי' במזרח הוא מקום עמידתו ומדלא מוקי לה הכי ש\"מ שא\"צ לכתוב מקום עמידת הבעל והאשה ביום הכתיבה כו' ואח\"כ כתב וגם עירו ועירה אין עיכוב בכתיבתו דמתניתין לא קאמר אלא שינה אבל אם לא כתב כלל לא מיפסל גיטא בהכי עכ\"ל וא\"כ קשה דכיון דגם עירו ועירה אין צריך לכתוב א\"כ הדרא קושיא לדוכתא. דאמאי לא משני דאמקום עמידה קאי דנהי דאין צריך לכתוב הרי גם הדירה א\"צ לכתוב ואפ\"ה פסול ולקמן אדקד' עוד בע\"ה אלא ש\"מ דמקום דירה צריך לכתוב והוא ממטבע שטבעו חכמים לכן פסול בשינוי משא\"כ מקום עמידה ומקום הלידה א\"צ אפי' לכתחלה וזהו מדוקדק בלשונו בביאור דגבי מקום כתב א\"צ לכתוב ובמקום דירה כ' אין עיכוב בכתיבתו וכ' אח\"כ אם לא כת' לא מפסל גיטא הרי מבואר כמו שכתבתי והב\"י תירץ בענין אחר שכ' סי' קכ\"ט דהחילוק בין מקום דירה ללידה הוי מטעם דמקום דירתן ידוע לכל וכשרואין שינוי המקום אמרו לא זהו שגירש משא\"כ לידה אינו ידוע לכל ומ\"ש ר\"ת והרא\"ש דכיון דא\"צ לכתוב אין השינוי פוסלו לא כתבו טעם זה אלא לומר דלא מפסלי העדים דחתימי אשקרא וקאמרי כיון דא\"צ לכתוב לא קיימא עדים עלי' ואין כוונתם להכשיר שינוי בכל מקום דא\"צ לכתבו אלא במקום דליכא למיחוש לקלקולא. אבל במקום דאיכא למיחוש לקלקולא. כגון דירתו ואבי הבעל והאשה פסול וא\"כ הי' אפשר לומר דגם ת\"ה ס\"ל הכא דכל דבר דצריך לכתוב לכתחלה פוסל שינוי משום דחתימי סהדי אשקרא והתם היינו טעמא דאינו פוסל משום דליכא שקרא התם שהטעות והשינוי נמצא בשם אבי העד ולא חתם העד ע\"ז וא\"כ אין להוכיח מת\"ה דעמידת העדים פסול בדעבד אבל לפי דעתי כיון דהטעם דבמקום דצריך לכתבו חתימי סהדי בשקרא. ובאין צריך לא חתימי סהדי אהא א\"כ איך אפשר לומר סברא זו בחתימתם ששינו הם עצמן שם אביהם שאף דא\"צ לכתבו מ\"מ הרי הם חתמו עצמם שקר ומאן לימא לן דתלינין דשגגה הייתה שלא דקדקו בדבר שאין צורך בו כיון דאיכא לחלק שפיר בין זה למקום לידה דמקו' לידה הוא כתוב בגט וסהדי לאו אכולא מילתא דשטרא חתמו ומה שא\"צ לגט לא קראוהו כלל ולא דקדקו בו כדמייתי מפרק האש' שנתארמלה אבל חתימת ידם שחתמו הם עצמם מאן לימא לן דאין מדקדקין בו אף דאין צריך מ\"מ נזהרין שלא לחתום שקר והתימ' דמשמע מדבריו שרוצה להשוות דברי ת\"ה לדבריו ולפי דעתי א\"א ליישב דת\"ה ס\"ל הכי מלבד דמבואר בלשונו דאין הטעם כדבריו אלא דמה דא\"צ לכתו' אין חסרון פוסל בו וכמו שהעיד עליו מהר\"ם ויש עוד לדקדק בדבריו מ\"ש הב\"י את\"ה ואין להאריך שאינו מענינינו וע\"כ צריכין אנו לומר דס\"ל להת\"ה דלא כדברי הטור אלא דלכתחלה רשאין לחתום פלוני עד בלא שם אביו וכן משמע לשונו שם וא\"כ אין להוכיח מדבריו דעמידת העדים פסול בדעבד וכן מוכח מדברי הרא\"ש שכ' גבי מקום דירתו דלא מעכב דמתניתין לא קאמר כ\"א שינה א\"כ גבי עמידת העדים נמי נדיק הכא דאי מעכב אמאי קתני הי' במזרח כו' שהוא שינוי ולא קתני היכא דלא כ' עמידת עדים אלא ש\"מ דווקא שינוי פוסל וזהו ראי' ברורה א\"כ דבר הצריך לכתחלה פוסל בו שינוי כמו שהוכחתי:"
            ],
            [
                "<small>זאת התשובה היא מהגאון מוהר\"ר יושע בעל המחבר מגיני שלמה ששלח להגאון בעל ב\"ח</small>:",
                "שאלה יבמה שנפלה לפני ב' יבמין והקטן הוא עמה בעיר והגדול בעיר אחרת באותה מדינה והיבמ' תובעת את הקטן שיפטרנ' בחליצה והקטן אינו רוצה לחלוץ ואומר הרי הגדו' לפניך ואף שהוא בעיר אחרת הלא היבמה הולכת אחר היבם להתירה אי כייפינן לי' לקטן לחלוץ כמו שהלכה רווחת בישראל שאם היבם אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם שכופין אותו ה\"נ כיון שהגדול אינו עמה בעיר שהוי מצוה לא משהינן וכייפינן לי' או לפחות מטעין לי' או דילמא כיון שמצוה מחויבת לילך אחריו ולא כייפינן ולא מטעינן לי' לקטן.",
                "תשובה נלענ\"ד שהדין עם היבם אע\"פ דתנן פ' החולץ מצוה בגדול ליבם כו' עד תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממד\"ה אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ופירש\"י ז\"ל בגדול כגון שהיה גדול האחין במד\"ה ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמרא דאמר ת\"ש ובגדול אין שומעין לו ואי ס\"ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין נינטר דלמא אתי וחלץ לה אלמא אותו שבמד\"ה גדול שבכל האחין הוא. עוד כתב רש\"י עליך המצוה שאע\"פ שאחיך שבמ\"ה גדול ממך כיון דאת גדול האחין שלפנינו עליך מצוה ושהוי מצוה לא משהינן כדאיתא בגמרא עכ\"ל וכ\"כ כל הפוסקים דמתני' בגדול האחין מיירי ואפ\"ה כייפינן לי' לקטן כדמוכח בגמרא ובכל הפוסקים דומיא דעליך מצוה דרישא דאמרינן בגמרא דכופין לגדול ה\"נ עליך מצוה דסיפא פירושו דכופין מ\"מ היינו שהגדול במד\"ה ובמדינה אחרת כמ\"ש הטור סימן קס\"א והרמב\"ם פרק ב' מהל' יבום היה הגדול במדינה אחרת כו' שאין אנו יודעין מתי תהיה מהלכו ומתי ישוב ואפשר שתשאר עגונה ימים רבים כמ\"ש נ\"י ז\"ל שהוי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה עכ\"ל, אבל אם הוא עמנו במדינה והיא יכולה לילך אצלו אין זה שהוי מצוה דהא בלא\"ה צריכה להמתין ג' חדשים ובתוך זה תלך ותשוב וכי תעלה על דעתך שאם יהי' היבם בעיר אחרת קרובה מהלך חמשה או עשרה פרסאות יקרא שהוי מצוה וא\"כ נתת דבריך לשיעורין אלא כ\"מ שאמרו חז\"ל מ\"ה דווקא הוא מקום רחוק הרבה כמ\"ש התוס' ריש גיטין ולא שכיחי שיירתא מהתם אבל באותה מדינה אפי' רחוק נקרא קרוב כמו שאוכיח בע\"ה דאע\"ג דאמת הוא דבמקומות הרבה אף דתנן מ\"ה לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא קתני כדמוכח גבי האשה שהלכה היא ובעלה למ\"ה ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת דבמקום קרוב ג\"כ נאמנת כדמוכח בכל דוכתא היינו דבמ\"ה הוי רבותא טפי דבמקום קרוב כ\"ש דנאמנת דגילוי מלתא בעלמא הוא כיון שהוא קרוב לנו ומירתת כמו שסוברין ב\"ה באמת דלא מהימני אלא דווקא באותה מדינה מטעם הנ\"ל אבל במ\"ה ה\"א דלא מהימני דהרוצה לשקר כו' קמ\"ל דמהימני ואדרבא משם מוכח דמ\"ה דווקא מדפליג ב\"ה ואמרו לא אמרו אלא באותה מדינה מכלל דת\"ק דוקא קאמר גם מדסתמו ב\"ה דבריהם ולא יהבי שיעורא משמע דאף אם היה באותה מדינה רחוק כמו מ\"ה אין בכך כלום כיון דאותה מדינה ושכיחי ניידי דאל\"כ נתת דבריך לשיעורין והכי מוכח בתוס' (הג\"ה יש לומר הוכחה ברורה אע\"ג דתוס' נקטו בלשונם לשון רחוק מ\"מ דעתם דווקא דג\"כ אינו שכיח דבגיטין דף ו' פליגי אמוראי אם בבל היא כא\"י לגיטין דרבה ס\"ל כיון דאיכא מתיבתא שכיח כו' והתם מבואר להדיא דבבל רחוק הוא דפריך אהא דאמר בבל כא\"י לגיטין מהא דקאמר עכו לצפון כו' ואפי' ר\"מ לא קאמר אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא לא כו' הרי להדיא דבבל רחוק ואפ\"ה המביא מבבל למדינה אחרת לא דיינין לה כמ\"ה אלא בשכיח ולא שכיח תליא מילתא. וכן נמי מוכח איפכא היכא דלא שכיח אע\"פ דאיהו קרוב הוי כרחוק דבדף ד' שם מסיק רבה אית לי' דרבא כו' עיי\"ש בפירש\"י שכתב כן להדיא הרי דבמקום רחוק שכתבו התוס' היינו דמכח ריחוק אינו שכיח דווקא ה\"נ לענין יבום ע\"כ הג\"ה) ריש גיטין דתנן המביא גט ממ\"ה ופירש\"י ז\"ל דכל חוץ לארץ קרי מ\"ה וכתב הר\"ן ז\"ל שהקשו התוס' א\"כ מה מקשי בגמרא ודייק דת\"ק ס\"ל דעיירות הסמוכות לא\"י או שמובלעות בתחום א\"י אצ\"ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם כדברי רש\"י הרי בכלל מ\"ה כל חוץ לארץ ואף הסמוכות לכן פירש\"י במ\"ה היינו מקום רחוק כדאמרינן האש' שהלך בעלה למ\"ה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ\"ה והוא ז\"ל נחלק עליהם דאין ל' מ\"ה מקום רחוק דאף דה\"ה למקום רחוק הרבה מ\"מ מ\"ה ממש קאמר ופי' שהוא מצד מערב א\"י שכל העיירות מצד ההוא רחוקים הם עכ\"ל וא\"כ לפי' התוס' יש להקשות מה תירצו והלא הקושיא במקומה עומדת דאי ס\"ד דאיכא למימר דאע\"ג דתנן מ\"ה לא דווקא היא מה דייק דסמוכות לא דלמא ה\"ה לסמוכות ואורחא דמלתא קתני כמו שאנו אומרין על משנתינו הנ\"ל וכ\"ת דדייק מדפליג ר\"א ור\"ג במתני' וקאמרי אף מן הרקם ומן החגר ומכפר לודים דהם סמוכות ומובלעות מכלל דת\"ק סבר דלא צריך א\"כ גם על רש\"י לא הקשו כלום דלמא דייק מר\"א ור\"ג דלא ס\"ל לת\"ק הכי ואפשר דאה\"נ דלרש\"י ז\"ל דייק הכי אלא דהתוס' מקשין דאין הדיוק יכול להיות אמת כיון דבכלל דברי ת\"ק גם סמוכות ומובלעות וגם ר\"א גופא היאך פליג עלי' והלא גם הוא אמר הכי וק\"ל אכן לדברי התוס' א\"ש דאין בכלל דברי ת\"ק כ\"א מקום רחוק ולהכי לא נקט ת\"ק מחוץ לארץ כ\"א ממ\"ה כדכתבו התוס' בהדיא מ\"מ מוכח דמ\"ה היינו דווקא דאל\"כ גם לדברי התוס' אפשר שגם ת\"ק ס\"ל הכי ומה פליג ר\"א ואפשר לדחות דבעלמא אפשר דלאו דווקא הוא והכא שאני מדפליג ר\"א מכלל דידע דת\"ק דווקא קאמ' והכי איתא בכמה דוכתי אבל לדברי רש\"י לא נוכל לומר דידע מ\"מ לישנ' דת\"ק לא אתי שפיר דהא אמר בפירוש כל חוצה לארץ ואדרבא יש להביא ראי' קצת איפכא דלדברי התוס' ל\"ל לדיוקי מר\"א ומר\"ג לידוק מת\"ק גופא כיון דמ\"ה היינו מקום רחוק דווקא ובגמרא משמע דדייק מר\"א מדקאמר מכלל דת\"ק סבר דלא צריך אלא משמע דאיכא למימר דת\"ק לאו דווקא קאמר. ויש ליישב דמת\"ק אפשר לדחות דנקט מ\"ה דהיינו מקום רחוק לדיוקי דהא בא\"י אפי' מקום רחוק לא צריך כדדחי לקמן לא תימא הא באותה מדינה ל\"צ אלא הא ממדינה למדינה בא\"י ל\"צ אבל בח\"ל אפי' באותו מדינה צריך ה\"נ איכא למימר דגם בסמוכות ומובלעות צריך אלא נקט מקום רחוק לדיוקי כדפי' אבל היכא דליכא למימר הכי ודאי דווקא הוא דאל\"כ לא הוי שתיק תנא מיניה כיון דאיכא למימר דווקא הוא ויש לחלק ביניהם הרבה כמו שחלקתי לכן הסברא נותנת דאטו אם היה היבם מבקש זמן ואומר אחלוץ לזמן פלוני מי כייפינין לי' שיחלוץ לאלתר משום שהוי מצוה ולא תנהו השב רוחו זו אינה תורה ולא מצינו בשום מקום דכייפינן לי' להא ה\"נ ל\"ש וכ\"ש הפוסקים לא הוי סתמו דבריהם דאפי' אמורא צריך לפרש דבריו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בגיטין אומר הי' ר\"מ דבר תורה מבעי לי' ע\"ש דף ד'. וגדולה מזאת דרבה ס\"ל דאפי' מ\"ה דווקא הוא ר\"ל דאפי' מקו' רחוק כמו מ\"ה שהוא ממדינ' למדינ' בא\"י נמי ל\"צ דמ\"ה דווקא חוצה לארץ ולא ה\"ה מקום רחוק ואף רבא דפליג לא נאדו מטעם זה כ\"א מטעמא אחרינא כדאיתא התם. ואין לדייק איפכא דהא רבה ס\"ל דגם מקום קרוב כמו באותה מדינה במ\"ה צריך א\"כ מ\"ה לאו דווקא (הג\"ה לא הבנתי מה קשי' לי' דהרי להדיא פירש\"י הטעם משום דהוא לא שכיח א\"כ אף שהוא באותה מדינה כיון דלא שכיחי להתם הוי כמו מ\"ה כאשר כתבתי בהג\"ה לעיל דהכל תלוי בשכיח ולא שכיח כלל ע\"כ הג\"ה) הא ליתא דתנא בא\"י קאי כדכתב הר\"ן וגבי א\"י הוי מקום רחוק דווקא וח\"ל דווקא בסמוכות ומובלעות גמירי לת\"ק ואצ\"ל א\"י גופה אפי' ממדינה למדינה אבל בח\"ל גופא מהא לא איירי ת\"ק ומקום קרוב לדידהו הוי כמקום רחוק לא\"י כיון דלא גמירי ואין בקיאין לשמה וא\"כ כיון דמצוה בגדול ומשמע בתשובת הריב\"ש סי' קנ\"ט שהוא מצות עשה ואם נשבע שלא לחלוץ ולא ליבם הוי שבועות שוא אע\"ג דאיכא קטן כנשבע לעבור על המצוה ע\"ש א\"כ המקל לעבור מצות עשה זו כמ\"ש עליו להביא ראי' ברורה וחזקה דלאו דווקא הוא: וגדולה מזאת אני אומר דמאי דפליגי אמוראי פ' החולץ דף ל\"ט ע\"ב בחליצת קטן וחליצת גדול דחד אמר חליצת גדול עדיפא וחד אמר כהדדי נינהו. נלפע\"ד דלא פליגי אלא בכה\"ג שאין הגדול לפנינו אם נחזור אחריו אבל אם הגדול לפנינו ורוצה לחלוץ כ\"ע לא פליגי דמצוה בגדול ולא שבקינן ליה ואזלינן בתר קטן ותדע דהא פרכינן בגמרא למ\"ד חליצת גדול לא עדיפא תנן לא רצו חוזרין אצל גדול מאי לאו לא רצו ליבם אלא לחלוץ וקתני חוזרין אצל הגדול אלמא חליצת גדול עדיפא לא לא רצו לא לחלוץ ולא ליבם דכוותי' גבי גדול לא רצה לחלוץ ולא ליבם אמאי חוזרין אצל גדול למכפי נכפי' לדידהו כיון דמצוה עלי' דידי' רמיא לדידי' כייפינן. ותימא הלא למ\"ד כהדדי נינהו קיימינן ולדידי' ליכא מצוה בגדול כלל דהא אפילו גדול רוצה וקטן רוצה שבקינן לי' לגדול ואזלינן בתר קטן אי בעי וא\"כ מה מצוה רמיא עלי' וכ\"ת אע\"ג דכהדדי נינהו מ\"מ כי לא רמינן עלי' דגדול היכא דקטן רוצה אבל לא רוצה עלי' רמינן כיון דמצות יבום עלי' והא בלישנא קמא אמרינן דכוותי' גבי אחיו לא רצה לחלוץ ולא ליבם אמאי חוזרין אצל גדול למכפי'. ופירש\"י אי אמרת בשלמא כל לא רצה ולא רצו דמתני' איבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעי למיחלץ איהו קדים אא\"א אפי' מיחלוץ לא בעי אמאי חוזרין פשיטא דלמכפי' למחלוץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח בית דין כולי האי עכ\"ל. משמע היכא דכולהו רוצים יותר סברא למרמא אגדול מהיכא דאינן רוצים דלמה נטרח ב\"ד ללא דבר ואף דללישנא קמא לכ\"ע חליצת גדול עדיפא מחליצת קטן דע\"כ לא פליגי בלישנא קמא אלא בביאת קטן אי עדיפא. אבל בחליצה כ\"ע מודי וכ\"ש ללישנא בתרא, דכהדדי נינהו והיכא נימא דהיכא דכולהו רוצין נשבוק לי' לגדול והיכא דכולהו לא בעי נטרח ב\"ד ונכפי' לדידי' דווקא זו סברא הפוכה ובסברא זו לא אשכחן דפליגי לישני אהדדי אלא בביאה וחליצה ועוד נ\"ל למ\"ד זה אי ס\"ל דוהי' הבכור דווקא. איבום קאי וליכא מצוה בגדול כלל בחליצ' למה יגרע למיכפי' דווקא. ואי ס\"ל דחליצה דקרא נמי משתעי בגדול כדמשמע פשטי' דקרא אם לא יחפוץ הא חפץ יבם והא מיירי בגדול א\"כ למה לא דמצוה בגדול. אלא לענ\"ד דגם מ\"ד זה מודה דאם הגדול לפנינו חליצתו עדיפא. והיכא דגם קטן אינו רוצה ומוכרחים אנו לכפות א' מהם לדידי' כייפינן כיון דקרא בדידי' משתעי כמ\"ש והיה הבכור כו' ואם לא יחפוץ אלא דס\"ל כיון דלא כתיב בחליצה והיה הבכור דמשמע שהוא ציווי עליו אף על גב דבדידי' משתעי לא מחייבינן לאהדורי בתרי'. כגון אם אינו לפנינו אלא בעיר אחרת אף על פי שרוצה לחלוץ לא מחייבא למיזל בתרי' כמו שמחוייבת ביבום או להמתין עליו ואין לפרש דסבירא ליה דלא מהדרינין אבתריה אף אם הוא בעיר לשאול את פיו אם הוא רוצה אבל אם ידעינן בי' דרוצה חליצתו עדיפא דלישנא דחליצת גדול לא משמע הכי כדפרש\"י בלישנא קמא ביאת קטן וחליצת גדול כו' ופירש רש\"י קטן רוצה ליבם וגדול רוצה לחלוץ הכי נמי חליצת גדול וחליצת קטן פירושו ששניהם רוצים לחלוץ דאם אינם יודעין דעתו אין זה נקרא חליצת גדול דשמא לא יחלוץ ג\"כ ושמא ייבם ולמה לא נשאל פיו ודוחק לומר שיודעין אנו שאינו רוצה ליבם אך בחליצה אין אנו יודעין וגם אין הסברא נותנת כיון דמ\"מ מצות עלי' דהא אם כולם אינם רוצים טרחינין וכייפינין לדידי' והיכא דאין יודעין לא נשאל את פיו לכך נראה כדכתבתי דס\"ל כיון דלא כתיבא ביה מצוה כמו ביבום אינ' מחוייבת להטריח עצמה כמו שמחוייבת ביבום דאם ידעינן שרוצה ליבם מחייב' לאהדורי בתריה משא\"כ בחליצה כדכתבתי ולמ\"ד חליצת גדול עדיפא מחייבא וא\"כ לדידן דס\"ל כוותי' מחייבא ונראה דאמתניתין קיימי דגם במתניתין ה\"פ דמצוה בגדול ליבם וצריך לחזור אחריו או להמתין עליו אם לא שהוא במ\"ה וע\"ז פליגי אם ידענו שהגדול לא ירצה לייבם כ\"א לחלוץ אם צריכין לחזור אחריו וכ\"מ קצת מתשוב' הרשב\"ץ שהבי' הב\"י סי' קס\"א אם הגדול במ\"ה וכת' שאינו רוצה ליבם הרי הוא כמי שאינו משמע דהיכא דלא ידעינין דעתו לא הוי כמי שאינו אף שהוא במ\"ה ובאמת יש לתמוה עליו דהא מתניתין קתני דאין צריכין להמתין עליו ואפשר דס\"ל דמתניתין מיירי בקטן במ\"ה אבל בגדול צריכין להמתין אבל דוחק הוא שיהיה נגד כל הפוסקים וצ\"ל דר\"ל לאפוקי אם כת' שרוצה לבא צריכה להמתין מ\"מ מוכח דשהוי מצוה לא הוי בכל מקום אלא היכא דאיכא למיחש לעיגון אבל היכא דידעינן דעתו לא וה\"נ כיון דאפשר למיקו' אדעתי' לא הוי שהוי מצוה. עוד נ\"ל להביא ראי' מההיא גופא. דהיבמה הולכת אחר היבם להתיר' וקאמר בגמרא א\"ר כהנא מה קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ויש לדקדק ל\"ל קרא. דהיכא דמי אי מיירי דהיבם אינו רוצה ללכת אחרי' וקאמר קרא דאין כופין אותו לזה היכא תיסק אדעתי' למכפי' והא מדאורייתא אפי' עומד בפנינו ואינו רוצה ליבם ולא לחלוץ אין כופין אותו דהא מסקינין בכתובות פ' אע\"פ דף ס\"ד דאם אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דאין כופין אותו אא\"כ באה מחמת טענה דאיתתא אפרי' ורבי' לא מפקדה וכ\"כ בהדיא בת\"ה ס' ר\"ך והאי כפי' מדרבנן הוא דלא עדיפא מדידי' דמיפקד אפרי' ורבי' ואפ\"ה אמרי' בתכובות פרק המדיר דף ע\"ד דאין כופין אותו מדאורייתא לקיים פרי' ורבי' גבי אם נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפאי כו' משמע דאין כופין כ\"א מדרבנן וכן הביא הרב המגיד ז\"ל ראיה גבי מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל פט\"ו מהל' אישות דבאה מחמת טענה אין כופין אותו אא\"כ שהתה עמו עשרה שנים ולא ילדה וכת' דבר ברור הוא דלא עדיפא מדידי' ואף אם נאמר דלא דמי בשלמא גבי דידי' אין כופין להוציא מן התורה דאפשר דנסיב איתתא אחריתא כדפי' רש\"י ז\"ל בהדיא גבי סוגיא דהמדיר ר\"ל אלא דרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתא כדפי' רש\"י ז\"ל שם אבל גבי דידה דלא אפשר כייפינן לי' וה\"ה הביא ראיה שפיר דהא גבי דידה אין כופין בתוך עשר אפי' למנסב אחריתא מ\"מ איכא לאתוי ראיה ברורה דבאה מחמת טענה אין כופין כ\"א מדרבנן מדמקשי בתוס' יבמות פרק הבא על יבמתו ד\"ה יוציא ויתן כתובה ומיהו קשיא דליתני באה מחמת טענה כו' ומאי קושי' דהא מסקינין פרק המדיר ה\"ל דרבנן קתני דאורייתא לא קתני והא דאורייתא הוא אלא ע\"כ דרבנן הוא והיא ראיה ברורה וגם הדין נותן כך כיון דאיתתא לא מפקדה אפרי' ורבי' היכא רמיזא בכולה אורייתא היכא דבעי חוטרא לידה ומרא לקבורה נשמע לקולה ונעשה גט מעושה בשוטי דבדברים לא יווסר עבד כדאי' התם והוכחה זו שהוכחתי הוא תשובה גדולה על דברי הריב\"ש ז\"ל שהבאתי למעלה שכ' שאם נשבע הגדול שלא לייבם ולא לחלוץ הרי נשבע לבטל המצוה ולפי דברי שהוכחתי שאינה אלא מדרבנן חלה השבוע' שפיר כדאי' בשבועות גבי שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות דפריך מושבע ועומד הוא ומשני ר\"ל במפרש חצי שיעור דאף דחצי שיעור לפחות דרבנן הוא ולר\"י הוי דאורייתא כדאיתא ביומא משמע דאמצוה דרבנן חלה השבועה שפיר וכמ\"ש טור בי\"ד בשם הרא\"ש והכי איתא בתשו' הרשב\"א ז\"ל וצ\"ל דהריב\"ש ז\"ל ס\"ל כשנויא קמא דתוס' פ' אע\"פ דף הנ\"ל ד\"ה תבע לחלוץ דכתבו דאם אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם כופין אף אם אינה באה מחמ' טענ' אלא דאין כותבין אגרת מורד להוסיף על כתובתה אא\"כ באה מחמת טענה וכן משמע מדברי כל הפוסקים שלא הזכירו גבי דין זה באה מחמת טענה כו' ומ\"מ על הרב מהרמא\"י בש\"ע שלו יש לתמו' הרבה שבסי' קמ\"א בא\"ע הביא דברי הריב\"ש הנ\"ל דאינה חלה השבועה ובסי' קס\"ה הביא דברי ת\"ה דאין כופין אא\"כ באה מחמת טענה ואפשר שפסק כן מאידך טעמא שכתב הריב\"ש דאין השבועה חלה מטעם דהוי הרעה לאחרים ואין שבועת ביטוי חל ע\"ז (נ\"ב ומ\"מ יש לתמו' דהא ממעטינין הרע' אחרי' מטעם דאין הרשו' בידו דנשבע לבטל המצוה דאסור לצער חבירו דעבר אלא יוסיף פן יוסיף) נחזור לענינינו דמ\"מ לדברי ת\"ה אין כופין כ\"א מדרבנן וא\"כ ל\"ל קרא דזקני עירו דהא מדאוריית' אין כופין אפילו עומד לפנינו ואינו רוצה לפטר' כלל מכ\"ש שרוצ' לפטרה אלא שהיא תבוא אחריו איך תיסק לכופו ע\"כ כיון דלא מיפקדא ואין לפרש דאה\"נ דאין כופין אלא דקרא אתי למימר דמצוה דזקני עירו יותר מזקני עירה ואף אם הוא רוצה לבא אחרי' אין שומעין לו אלא היא מחוייבת לילך אחריו הא ליתא דלא אישתמיט חד מן הפוסקי' לכתוב להאי דינא ולא חזינן לרבנן קשישי מינן דנהיגי הכי דהא מעשים בכל יום והיבמה מפייסת היבם ובא לבית דינה וע\"פ דברים אלה לא שבקינין להו למיעבד כיון דמצוה בזקני עירו וכן משמע קצת מדברי נ\"י שכתב בפ' ז\"ב בשם הרא\"ש דוקא שמקום דירתו בציפורי אבל אם הלך שם כופין אותו דאין זה זקני עירו משמע דזקני עירו אתא לארויי דאין כופין אותו אלא ע\"כ ההיא דיבמה הולכות כו' מיירי בענין זה שיש קטן בעירה ורוצה לפוטרה ואי לאו זקני עירו ה\"א דכיון דאין הגדול רוצה לבא אחריה הוי כמו שאמר אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ דהוא מחויב לבוא אחריה דמצוה עליה רמיא והרי הקטן לפנינו כדאיתא במתני' לא רצה מהלכין על כל האחין להכי כתב זקני עירו דהיא מחוייבת לבוא אחריו ולא תחלוץ מן הקטן כך נ\"ל וכן משמע בהדיא בכתובו' פ' שני דייני גזירות גבי האי גברא דנפלה לי' יבמה בי חוזאי אתא לקמי' דרבי חנינא מהו למיחות ליבמה אמר אחיו נשא כותית כו' משמע אם הכל בא\"י הי' מותר ואי זקני עירו דווקא היא מחוייבת לילך אחריו אע\"כ הרשות בידו הק' יושע:"
            ],
            [
                "על שאילה דשאילנא קדמך על דבר כמר יואל בהר\"ר זיסקינד מבריסק דליטא. שנפלה לפניו יבמתו מרת דבורה בת הנעל' כמוהר\"ר עוזר יצ\"ו והיבם מהלך על ראשי אצבעותיו ואין יבם אחר אם יש לחלוץ לכתחלה כיון שאנו נוהגים להרחיק היבום או עדיף טפי שתתייבם:",
                "תשובה לכאורה נראה כיון שהרמב\"ם פ\"ד מהלכות יבום כתב בפי' במהלך על ראשי אצבעותיו החליצה פסולה אפי' בדיעבד אעפ\"י שלהראב\"ד שהביא הרא\"ש לשונו בפ' מ\"ח והסכי' עמו הרא\"ש דהא דקאמ' אמימר דבמסגי על לוחתא דכרעיה לא חליץ ואם חליץ חליצתה פסולה טעמו משום דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו והכא נחלץ מעל כף רגלו אבל היכא דחלוץ שפיר מעל רגלו אלא דלא דחיס לכרעיה אארעא לא מיפסלא חליצה בכך השתא לפ\"ז במהלך על ראשי אצבעותיו דשפיר חלצה מעל רגלו אלא דלא מצי דחיס לכרעי' אארעא חליצה כשירה וכמ\"ש ב\"י בפירוש סדר חליצה סי' ל\"א והא דמסגי אלוחתא דכרעיה דחליצתו פסולה אינו אלא בהיתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה דלאו מעל רגלו היא מ\"מ כיון דלהרמב\"ם החליצה פסולה אי לא דחיס לכרעיה אארעא. וכך פי' הרמב\"ן לדברי הרי\"ף כמ\"ש הרא\"ש גופי' א\"כ במהלך על ראשי אצבעותיו נמי החליצה פסולה להרי\"ף ותו דלבעל מגדול עוז שכ' ולווחין שברגל הן האצבעות וילפינין מיניה למאן דאתהפיך כרעי' דלא חלוץ כלומר שאי אפשר לו לחלוץ דאפי' דיעבד חליצתו פסולה וטעמי' כדפי' ר\"מ ז\"ל משו' דלא אפש' למידחסיה לרגליה עכ\"ל פי' לפירושו דכיון דבמסגי אלוחתא דכרעא קאמר לא חלוץ דמשמע הלשון דלא הוי בר חליצה כלל כמ\"ש הרא\"ש ולוחתא הן האצבעו' אלמא דבמהלך אראשי אצבעותיו חליצתו פסולה וכיון דבמהלך על ראשי אצבעותיו שפיר הוי מעל רגלו בעל כרחך דפיסולו הוי משום דלא מצי למידחסי' לכרעא אארעא. וא\"כ הא דקאמר אמימר באידך מימרא האי מאן דחלוץ צריך למידחסי' לכרעא אארעא ילמוד סתום מן המפו' דקאמר איממר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעא לא חלוץ דפירושו דלא הוי חליצה אפי' בדיעבד משום דלא מצי דחיס כיון דמהלך אראשי אצבעותיו. וא\"כ נמשך דהא דקאמר נמי באידך מימרא צריך למידחסי' האי צריך פרושו צריך ואין לו תקנה כיון דהחליצה פסולה. אעפ\"י דכל צריך לכתחלה משמע כמ\"ש הרא\"ש ותלמוד ערוך הוא. בפ' הי' קורא דף ט\"ו וכמו שפרש\"י לשם. ואע\"ג דבתר הכי קאמר תלמודא ה\"א צריך ואין לו תקנה מ\"מ קושטא הוא דצריך לכתחלה משמע אבל בדיעבד שפיר דמי וכ\"כ הטור בא\"ח סי' רי\"ט: כ\"ז אינו אלא בסתמא היכא דלא מוכחא אבל הכא לפי שיטה זו דמוכח' מאידך מימרא דאמימר במסגי אלוחתא הן האצבעות דקאמר לא חלוץ דהיינו אפי' דיעבד פסול ואין זה אלא משום דלא מצי דחיס א\"כ מוכח להדיא דהא דצריך למידחסי' צריך ואין לו תקנה קאמר ואעפ\"י דאיכא לפרש האי צריך למידחסי' דלכתחלה קאמר אבל דיעבד החליצה כשרה דכיון דיכול למידחסי' אין הדיחס מעכבת בו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו משא\"כ במהלך בראשי אצבעותיו דאי אפשר למידחסיה הדיחוס מעכבת בו מ\"מ מדברי הרי\"ף שכ' על הך דמסגי אלוחתא. דס\"ל לאמימר דבעי לתרוצי לרגליה אארעא וחליץ כדקאמר בהדיא האי מאן דחלוץ צריך למידחסיה לכרעי' שמעינן דפוסל בשניהם וכ\"כ הרא\"ש ע\"ש הרמב\"ן שפי' לקיים דברי רב אלפס שפוסל בשתיהם והוא כמ\"ש לשיטה זו דמגדול עוז והשתא ניחא הא דקאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר לאו בר אבין חלוץ ולאו בר קיפוץ חלוץ דלפרש\"י דמסגי אלוחתא וכו' פירושו דרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל וכו' וקשה מאי אתא רב אשי לאשמעינין דלאו בר אבין חלוץ וכו' הא פשיטא היא דכיון דאיתהפך כרעייהו היינו הך דמסגי אלוחתא ולא חלוץ אבל אי מסגי אלוחתא היינו מהלך על ראשי אצבעותיו שפיר קאמר רב אשי דמיניה נלמד נמי לבר אבין ולבר קיפוץ דאתהפך כרעייהו דלא חליץ כיון דלא מצי למידחסי' לכרעי' כמו במהלך אראשי אצבעותיו וניחא נמי השתא הא דכתב הרמב\"ם במהלך אראשי אצבעו' דלפרש\"י לא נזכר בגמרא אלא באתהפיך כרעייהו אבל לפי' מ\"ע מסגי אלוחתא היינו מהלך אראשי אצבעותיו וילפינין מינה למאן דאיתהפיך כרעי' דלא חליץ ותו איכא הוכחה בדברי הרי\"ף דס\"ל בהך דמסגי אלוחתא דפסולה אפי' דיעבד והוא מדכתב הרי\"ף תחלה דאיכא מ\"ד דלית הלכתא כאמימר בהך דמסגא אלוחתא מדתנן מארכובה ולמטה חליצתה כשירה ואח\"כ השיג הרי\"ף עליו דליכא למימר דפליג אמימר אמתני' ועוד אי פליג וכו' ומדלא השיג עליו דאמימר לא קאמר אלא דלכתחלה לא חליץ אבל דיעבד מודה אמימר דחליצה כשרה וכדתנן מארכובה ולמטה חליצת' כשרה דיעבד אלמא דס\"ל להרי\"ף דהך דמסגי אלוחתא לא חליץ משמעו דאפי' דיעבד פסולה משום דלא מצי דחיס א\"כ הא דקאמר צריך למידחסי' נמי צריך ואין לו תקנה אם לא דחיס דהחליצה פסולה והוכחה זו נראה להדיא מדברי המגיד לשם השתא לפ\"ז לכאורה ודאי נקטי' דבמהלך אראשי אצבעותיו חליצתה פסולה מיהו צ\"ע דלמ\"ש הרמב\"ם לשם דכל היכא שאמרנו חליצתה פסולה אינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונשאת ה\"ז חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו עכ\"ל א\"כ בנ\"ד דאי אפשר בחליצה כשרה דאין כאן יבם אחר אלא זה וקיי\"ל נמי כר\"ת דמ\"ח קודמת ואפי' אם שניהם רוצים ליבם אין שומעין להם אא\"כ ידוע שמכוונין לשם מצוה בודאי דאף לכתחלה חולץ לה האי המהלך על ראשי אצבעותיו דכיון דאם לא יחלוץ לה תשב עגונה חשיב כדיעבד דאין מוציאין אותה מידו וכ\"כ הטור בלשון הרמב\"ם ע\"ש בסוף סי' קס\"ט ואעפ\"י שהרב המגיד כתב שמפריש אותה עד שיחלוץ לה חליצה כשרה שהרי אף בחליצ' שאינה כלום מן התורה הזכירו בגמרא חליצתה פסולה ולשם ודאי אסורה לבעלה בלא חליצה וזה צ\"ע עכ\"ל נלענ\"ד דאעפ\"י דהאמת הוא דהיכא דמן התורה אינה חליצה הרי היא כאלו לא נחלצה ואסורה לבעלה בלא חליצה מ\"מ בנ\"ד דאין החליצה פסולה להרי\"ף והרמב\"ם אלא משו' דלא מצי למידחסי' לכרעי' אארעא בע\"כ דאין פיסול זה מן התורה דלא נרמז בתורה דבעי למידחסי' אלא פסול מדרבנן מטעם שכתב הרא\"ש דבמנעל גדול נראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט וכיון דמדאורייתא חליצתה כשרה אלא מדרבנן פסולה וצריך שיחזור ויחליץ לה חליצה כשרה הכא כיון דלא אפשר חולץ לה לכתחלה ומותרת לזר אף להרי\"ף והרמב\"ם ומה שהי' קשה להה\"מ ממה שנזכר בגמרא חליצתה פסולה אעפ\"י שאינה כלום מן התורה נראה דאין מקום לקושיא זו אלא לפי נוסחאתו בדברי הרמב\"ם כל מקום שאמרו חליצתה פסולה דמשמ' כל מקום שאמרו בתלמוד אבל לנוסחא שלנו כ\"מ שאמרנו חליצתה פסולה והרמב\"ם נשמר בלשונו שלא אמר חליצתה פסולה אלא במקום שמן התורה החליצה כשרה אלא דמדרבנן פסולה דכיון דמותרת לשוק מן התורה א\"צ להפריש אותה ותו דהתוס' בפ' ר\"ג ריש דף נ\"ג. ובפ' המדיר ריש דף ע\"ד כתבו הא דקיי\"ל לכ\"ע אין תנאי בחליצה והחליצה כשרה אע\"ג דלא מקיים התנאי ובפ' ר\"ג מסיק רבינא דלכ\"ע יש תנאי בחליצה ואור\"ת ור\"י דהא דמסיק דכ\"ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ\"ע אלא לומר דלהכי אהני תנאי דאכתי איכא עלי' זיקת יבמין דכי א\"ל התקדשי בזיק' יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצ' כיון דהוי ע\"ת ומפקא לזיקה לגמרי וכן צריך לחלוץ לר\"א דאמר התם דכ\"מ חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן לה גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ור\"א מיירי לענין זיקת יבמין כדפי' עכ\"ל אלמא דבחליצה פסולה מדרבנן כגון נתן גט וחלץ דמדאורייתא חליצתה כשרה מדרבנן נמי פוטרת להתירה לשוק ונ\"ד במהלך בראשי אצבעותיו נמי כיון דהחליצה כשרה היא מן התורה אלא דמדרבנן פסולה להרי\"ף והרמב\"ם פוטרת היא חליצה זו להתירה לשוק וכו' וכיון דאי אפשר בחליצה כשרה כלל כיון דאין לה יבם אחר א\"כ חולץ לה אף לכתחלה ומ\"ש הרמב\"ם ואינה מותרת לזר עד שתחלוץ חליצה כשירה היינו כשאפשר לו לחלוץ זה לחזור ולחלוץ לה חליצה כשרה או שיש כאן עוד יבם אחר שיחלוץ לה חליצה כשרה הלכך אינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה אבל נ\"ד לא אפשר בחליצה כשרה כלל חולץ לה לכתחלה חליצה פסולה להתירה לזר וכשר הדבר לפי שיטת התוס' בשם ר\"ת ור\"י ואף להרי\"ף והרמב\"ם כך הדין כ\"ש להראב\"ד והרא\"ש דלדיד' אין כאן אפי' פיסול מדרבנן בדלא דחיס לכרעי' אלא דלכתחלה בעי למידחסי' ובדיעבד אי לא דחיס לכרעי' החליצה כשרה דפשיטא דבנ\"ד חולץ לכתחלה כיון דלא אפשר למידחסי' וכ\"כ הרמב\"ם להדיא בפ\"ה מהלי ייבום וז\"ל יבמות רבות שבאות מבית א' וכו' נחלצה א' מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה וכו' והביאה הטור בסי' ק\"ע וכתב עליו ויראה מדבריו שפוסק כשמואל וכשינויא בתרא דליפטר נפשה פטורה בחליצה גרועה וע\"ש בחיבורי כתבתי באורך דלא כהה\"מ שהגיה בלשון הרמב\"ם ואעפ\"י שכתב הטור עוד דהראב\"ד חולק דאפילו לפטור נפשה אם אפשר בחליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה ולזה הסכים הרא\"ש הנה תשובתו בצדה דדוקא היכא דאפשר בחליצה כשרה אבל היכא דלא אפשר כנ\"ד כ\"ע מודו דפטרה נפשה בחליצה פחותה דהא אין כאן צרה למיפטרה וגם אין כאן אחין לחזור על כל אחין ולא אתיא החליצה אלא למפטר נפשה חולץ לה לכתחלה חליצה גרועה למיפטר נפשה ומותרת לעלמא בחליצה זו דכיון דלא אפשר בחליצה כשרה ואתיא להתעגן חשוב כדיעבד וכ\"כ הרמב\"ם רפ\"ד דיבום דהסומא אינו חולץ דכתיב וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ופי' הה\"מ דמדתניא והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה אלמא דאינו חולץ לכתחלה ופי' הראב\"ד והוא שיש שם מי שיחלוץ ע\"כ פי' דאם אין שם אחר אפילו לכתחלה חולץ והיינו בידוע שאינו מתכוין למצוה ביבום או היא א\"נ שאין היבם חפץ ביבום ונ\"ד נמי כשאינו חפץ ביבום א\"נ לר\"ת דמצות חליצה קודמת אפילו ספק לנו אם מתכוונין לשם מצוה דמרחיקנן היבום נמי יש להם לחלוץ לכתחלה אבל בידוע שמתכוונין לשם מצוה אין כח בידינו לא להענישם ולא להפרישם ולא אשכחן בתקנת הקדמונים שגזרו שלא לייבם את יבמתו מיהו מ\"ש ר\"ת היכא שידוע שמתכוונין לשם מצוה כגון שבאו לב\"ד לחלוץ וא\"ל אי צבית לייבומי יבם אז ודאי אי מייבמין מכוונין לשם מצוה כיון שבאו לחלוץ מתחלה נלענ\"ד דעכשיו בדורותינו אין לעשות מעשה עפ\"י זה להחזיקן בידוע שמתכוונין לשם מצוה כשבאין לחלוץ מתחלה דדוקא בדורו של ר\"ת שהיו מקצתן מייבמין ומקצתן חולצין יש מקום לומר כיון שבאו מתחלה לחלוץ בודאי אם לאחר שא\"ל אי צבית לייבומי יבם מתכונין לשם מצוה הן מדלא באו מתחלה להתייב' אבל בדורותינו שלא נשמע מעולם שיהיו מייבמין א\"כ אין ראיה ממה שבאו מתחלה לחלוץ וכו' דלאו כ\"ע דינא גמירי ולפי שהיו סבורין דאין מייבמין כלל בזמן הזה משום דהכי הוי הלכתא דמרחיקין היבום א\"נ דאיכא תקנה בדבר שלא לייבם לפיכך באו מתחלה לחלוץ והלכך אף אם לאחר שא\"ל אי צבית ליבומי יבם ויסכימו שניהם ביבום יש לנו לחוש דילמא אינם מתכוונין לשם מצוה ואין לעשות מעשה להתייבם אא\"כ ברור לנו לאחר החקירה והדרישה ושעמדו ב\"ד על מחשבתן מתוך מעשיה' ועניניהם שמתכוונין למצוה התם הוא דאין להפרישן מהייבום. ושלשה חילוקים בדבר הא' דאם אינם באים לב\"ד אלא מעצמם מתקרבין ביחד ודעת שניהם להתייבם חיישינין שמא אינם מתכוונין לשם מצוה וכופין אותם במילי כיון דמצות חליצה קודמת דהכי מוכחא סוגיא דתלמודא דלא כפרש\"י וה\"ה בבאין שניה' לב\"ד ושואלין הייבום דאין שומעין להם וכופין אותם במילי כיון שאינו ידוע שמתכוונין לשם מצו' דמחזיקי' אותם מן הסתם שאינם מתכוונין לשם מצוה ולדידי אף בבאין מתחלה לחלוץ חוששין בדורותינו שמא אינם מתכוונים לשם שמים וכדפי'. השני דאם ידוע שאינן מתכוונין לשם מצוה כופין אותן בשוטים לחלוץ. השלישי בידוע דמכוין לשם מצוה מניחין אותה להתייבם וגם מצוה היא לסייען להתייבם וכבר כתבתי כ\"ז בספרי ב\"ח סי' קס\"ה ע\"ש ולפי\"ז בנ\"ד אם הוא ידוע לאחר החקירה שמכוונין לשם מצוה מסייען להתייבם אבל אם ספק לנו שמא מתכוו' לשם נוי וכיוצא בזה שלא לשם מצוה יש להם לחלוץ לפענ\"ד דבנ\"ד הכל מודים אף הרי\"ף והרמב\"ם והנמשכים אחריהם דחולץ לכתחלה אעפ\"י דהולך על ראשי אצבעותיו ולא מצי דחי' לכרעי' כדאמרן. ומ\"ש מר דאין להביא ראי' מדין סומא והשגת על דברי ה\"ה ועל המפרש דברי הראב\"ד והוצאת דברים נגד כבודם שלא במשפט לא דברת נכונה ושרי לך מארך כי הדבר פשוט דאף אם הראב\"ד מפרש דברי הרמב\"ם מ\"מ שפיר קאמר ה\"ה דאין לדינו של הרמב\"ם הכרח בזה אלא או בדותא הוא דדוקא וכו' ועתה באתי להתוכח עם מר בגלוי באהבה מסותרת דמ\"ש מר אמ\"ש הראב\"ד בהשגות לא שמענו שהדחיסה מעכבת לפסול החליצה דלא שמענו אינה ראי' דאין אומרים למי שלא ראה את החדש וכו' והאריך מר בלשונו הזהב אדברי הראב\"ד בתחלת דבריו גם בסוף דבריו כתב מר שלא נחלק הראב\"ד אלא על הטעם שכתב הרמב\"ם אבל על הדין אינו נחלק איכא לתמו' הלא הביא מר דברי הרא\"ש בפ' מ\"ח ולשם הביא לשון הראב\"ד דבמסגי אלוחתא דכרעי' החליצה פסולה משום דלא נחלץ מעל רגלו אלא מעל כף רגלו אבל בחולץ ולא דחי' אארעא לא נפסלה החליצה בכך וא\"כ ילמד הסתום בלשון השגתו אהרמב\"ם מן המפורש בדבריו שכתב הרא\"ש משמו והביא לשונו. ותו דהלא כל לא שמענו בתלמוד הוא לומר לא שמענו כדברי' אלא להיפך בפ' אלו עוברין דף מ\"ט תניא א\"ר יהודא אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות א\"ל ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות והתם מוכח להדיא דלר' יהודא סעודת סבלונות שהיא סעודה שני' רשות ולא מצוה אלמא דהא דאמר לא שמעתי לחלוק אר' יוסי קאמר לא שמעתי כדבריך אלא ההיפך ור\"א הגדול כל דבריו מפי השמועה ומה שלא שמע מרבותיו לא הוי ס\"ל כדאיתא בפ\"ב דסוכה. עוד כתב מר דהרא\"ש לא נחלק אלא על דברי הרמב\"ן לא על דברי הרי\"ף ולפום ריהטא כתב דברים אלו דהלא מבואר מדברי הרא\"ש מתוכם בפשיטותא דהרי\"ף פוסל בשתיהן והרמב\"ם קיים דבריו והראב\"ד מחלק דבמסגי אלוחתא החליצה פסולה ובלא דחיס החליצה כשרה והסכי' עמו הרא\"ש ומ\"ש מר דאפשר לפרש דברי רי\"ף דבדיעבד החליצה כשרה הנה כשישים מר לבו לדברינו יראה דמוכח מדברי הרי\"ף דבשתיהן פסולות כמו שהבינו מדבריו הראב\"ד והרמב\"ן והרא\"ש. עוד כתבת דכל שנשתנה רגלו עד שאינו יכול למידחס כרעי' אארעא לאו רגל הוא בין שהוא הפוך או עקום וכ\"ש במהלך על ראשי אצבעותיו דלא מקרי רגל וכתבת ראי' לדבריך מדמשני תלמודא היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי לי' רוב הרגל דכולה חיילא דכרעא עלי' דחיס ומשמע לך מינה דבלא מצי למידחס כולה כרעי' אארעא על העקב לאו רגל מקרי נלענ\"ד דשגית בדבר זה דלדידך במהלך בראשי אצבעותיו לא נחלץ מעל רגלו הוי כיון דלא נקרא רגל והחליצה פסול' דיעב' אף להראב\"ד ולהרא\"ש והא ליתא כמו שמפורש בפי' סדר חליצה סעיף ל\"א דבדיעבד כשרה להראב\"ד והרא\"ש כדלעיל ותו דמנ\"ל למר להוציא מקולמסו דלאו רגל הוא הא ודאי דרגל הוא ומעל רגלו קרינא בי' אלא דלכתחלה אינו חולץ כיון דלא מצי דחיס ובדיעבד כשרה להרא\"ש והראב\"ד והראי' שהבאת מדקא' תלמודא דכולה חיילא דכרעי' עלי' דחיס אינו ענין כלל למה שאמרת דבלא דחיס לא נקרא רגל דתלמודא לא אתי אלא ליישב הלשון שאמר על רוב העקב רוב הרגל שנקרא העקב בשם רגל לפי דכולה דחיילא דכרעין עליה דחיס ואי לא מצי דחיס לא נקרא העקב בשם רגל אבל לא משמע כלל מזה דהיכא דלא מצי דחיס לא נקרא הרגל בשם רגל רחמנא ליצלן מהאי דעתא דפשיט' דנקרא רגל ובמהלך בראשי אצבעותיו קרינין בי' שפיר מעל רגלו ולא פסול אלא לכתחלה משום דלא מצי דחיס ובדיעבד כשרה להראב\"ד והרא\"ש וברגלו הפוך או עקום דפסולה החליצה לדידהו משום דלא קרינא בי' מעל רגלו אלא מעל כף רגלו משמע דפסולה מן התורה וכאלו לא נחלצה כלל ואלו הי' נ\"ד רגלו הפוך או עקום לא היתה מותרת לשוק להרא\"ש והראב\"ד אפי' דיעבד אבל במהלך אראשי אצבעותיו דבין להרי\"ף והרמב\"ם ובין להראב\"ד והרא\"ש דאין לחלוץ לה משום דלא מצי דחיס כיון דאין פיסול זה מן התורה אלא מדרבנן כדפי' השתא אם ספק לנו אם מתכוין לשם מצוה בייבום יש לה לחלוץ לכתחלה ומותרת לעלמא לד\"ה כדאמרן מסקנא דמילתא לפענ\"ד דאם לא נתברר אחר החקירה לב\"ד דודאי נתכוונין לשם מצוה אלא איכא קצת ספק בדבר דעדיף טפי שיחלוץ לה אעפ\"י שהיא חליצה פסולה דלמפטר נפשה פוטרת בחליצה גרועה אפילו לכתחלה היכא דלא אפשר בחליצה כשרה (ועיין בשו\"ת מוהרר\"א ששון סי' קמ\"ב וקמ\"ג תמצא ביאור נכון ע\"י ע\"ש עכ\"ה) ואין בזה מחלוקת הנלע\"ד כתבתי וחתמתי שמי הק' יואל בלא\"א מ' שמואל זלה\"ה:"
            ]
        ],
        "Kuntres Acharon": [
            [
                "עיין בספרו בית חדש סימן קצ\"ו שכתב ובתשובה הארכתי וביארתי כל הצורך בס\"ד ורמז רבינו לתשובה זו. והנה יש לנו בזה פלפול ארוך ולא כתבנו בכאן רק לפי שבקצת דברים יש לפקפק אמרנו לבאר הנה מ\"ש רבינו שהרא\"ש לא ראה הירושלמי שאילו ראהו לא הי' כותב כן הדבר תמוה שהרי הרא\"ש הביא הירושלמי הלז בפסחים בפרק כל שעה שכתב ובירושלמי גרסינין מצה גזולה אסור לברך עליו כו' אבל בסוף דמים הוא חייב לו אלמא משמע דאין בו איסור אלא משום ובוצע ברך אבל בדיעבד נפיק בה ותו מסיק בה ר\"י אומר אין עבירה מצוה כו' ואפשר דהני אמוראי פליגי כגון דלא עשאן כמצותה אינה מצוה ולא יצא י\"ח עכ\"ל ונראה דבירושלמי לא איירי כלל לענין ברכה דא\"כ למה נקט מצה ומ\"ש הב\"י דלרבותא דר' אושעיא נקט דאע\"ג דאיכא מצות מצה מברך בסוף הדבר מתמיה דלענין שיברך אחריו ברכת המזון מה לי אם היו שם מצות מצה ג\"כ או לא אלא נראה פירושו הדא דאמרה בתחלה ר\"ל לכתחלה אסור דהוי ניאוץ אבל בסוף ר\"ל בדיעבד דמים הוא חייב לו וכן הוא לשון הירושל' בכמה מקומות ואהא פליגי הנך אמוראי וס\"ל דאפילו בדיעבד לא יצא י\"ח מצה אבל לענין ברכה אפילו לפניו חייב לברך אם רוצה לאכול אלא דברכתו הוי ניאוץ וכן נראה מהא דקאמר ר' אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן כו' משמע דלענין אם יוצא י\"ח המצוה מיירי וס\"ל דלא יצא אבל מדברי רבינו ירוחם נתיב ה' חלק ג' מבואר דמפורש לענין ברכה אלא דכיון דמברך לבסוף ממילא דבדיעבד יצא וכן נראה מדברי הרא\"ש שכתב משמע כו' אבל בדיעבד נפיק בה מדכתב משמע נראה דלא מפרש הירושלמי לענין לצאת בדיעבד ומה שנדחק רבינו בתשובה זו לפרש דברי רב אילא לא מחוור גם מ\"ש רבינו שהב\"י דרך בדרכו של הרא\"ש דאין לחלק בין גזל לשאר איסורין וס\"ל דאפילו בגזל אינו מברך בסוף וכ\"כ המג\"א ויש לתמוה שהעלימו עיניהם ממ\"ש בכ\"מ וז\"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דהאי טעמא דאבל בסוף דמים הוא דמחייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורים ומ\"ש הב\"י ומשמע דלר\"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה ר\"ל דאפילו בגזל פליגי הנך אמוראי וס\"ל דאינו מברך לבסוף אבל לעיקר הדין אפשר דבגזל מברך לבסוף דדמים הוא חייב לו (ובכ\"מ ליתא כלל להך ומשמע כו') אבל לענ\"ד לכאורה יש להוכיח מהרמב\"ם דאפילו בגזל אינו מברך אפי' לבסוף ודלא כהכ\"מ והב\"ח שהרי הרמב\"ם פ\"ו מהל' מצה כתב דאין יוצאין במצה גזולה זה הכלל כל שמברך ברכת המזון יוצא בו י\"ח כו' הרי מבואר להדיא דבגזל אינו מברך לבסוף ודברי הכ\"מ אפשר לתרץ דהא דמברך לבסוף היינו בגזל קמח שהיו כאן שינוי ובשעת אכילה דידי' קאכיל ובכה\"ג באמת יוצא במצה כמ\"ש הרב המגיד שם ואם לא הי' כאן שינוי אינו מברך לבסוף דבשעת אכילה איכא איסורא וברכה דלבסוף הוא על אכילה זו של איסור משא\"כ היכא שקנאו בשינוי א\"כ בשעת אכילה ליכא איסורא כלל משא\"כ להב\"ח שכתב דאפילו בגזל מצה אפוי' מברך לבסוף א\"כ דברי הרמב\"ם סותרין במ\"ש זה הכלל כו' עוד יש לתמוה בהא דכתב הרמב\"ם דבמצ' גזולה לא יצא ואי איכא שינוי כתב ה\"ה שיוצא י\"ח ואמאי לא נימא בגזל מצה אפוי' דכיון דלעסי' קני' כדאיתא בכתובות פ' אלו נערות וא\"ל דהא דאמרינין מדלעסי' קני' היינו לענין שמיד נתחייב באונסין אבל מ\"מ לא קני' לי' להיות שלו וכמ\"ש התוספת בחולין דף מ' לענין מדאגבי' קני' ע\"ש ולעיסה לא הוי שינוי שקונה משום דמצה לעוסה מקרי ודמי לדקלא ועבדינהו גובי ז\"א דהכא נשתנה מראיתו מכמות שהי' ודמי לצמר וצבעו שהקשה הרשב\"א והראב\"ד דהא צמר צבוע מיקרי ותירצו דשאני הך שנשתנה מראיתו וכמ\"ש בשיטה מקובצת לב\"ק דף צ\"ו ואפילו תימא דלא נשתנה כמו בצמר וצבעו מ\"מ הכא הוי שינוי דמינכר טפי וכמ\"ש התוס' גבי בהמה וקטלה וכ\"כ הפני יהושיע בפסחי' דף כ\"ט דכיון דלעסי' ישראל קני' בשינוי והוי שלו (אלא דבאמת הא דמייתי ראי' מהא דמקשה באלו נערות גבי חלב כבר כתבנו שיש לדחות ואולי דס\"ל כיון דאמרינין דקני ע\"כ דמשום שינוי הוא וא\"כ הוי שלו) וא\"כ אמאי לא יצא י\"ח מצה כיון דעיקר המצוה הוא בהנאת מעיו דהא קיי\"ל בלע מצה יצא וצ\"ל דמ\"ש הרמב\"ם דאין יוצא י\"ח מצה בגזולה היינו באופן שלא קנאה כלל וכגון שבלע מצה דלא קנה ע\"י שינוי דלעיסה ולפי\"ז י\"ל דגם שיטת הב\"ח כן הוא דהא קאמר בירושלמי אבל לבסוף דמים הוא חייב לו היינו משום דאע\"ג דלכאורה בשעת אכילתו הוא אוכל איסור והברכה הוא על אכילה מ\"מ כיון דהברכה הוא על הנאת מעיו ואז בהיתר הוא שאינו שבע מהגזל דכבר קני לי' בשינוי והיינו דוקא בדרך אכילה ע\"י לעיסה ובכה\"ג גם במצה יוצא י\"ח וכן מצאנו ראינו להריטב\"א בסוכה דף ל\"ה שכתב דלכך לא הזכירו בש\"ס דילן ההיא דמצה גזולה דס\"ל כדאמרינין באלו נערות דכיון דלעסי' בפומי' קני דלאו בר אהדורי הוא ותו ליכא בשעת הנאת מעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה ולענ\"ד שגם הרמב\"ם סובר כן אלא דמיירי באופן שלא הי' שינוי כלל דאל\"כ ה\"ל למכתב כלל כל שמברכין עליו כקושיית הלח\"מ סוף פ\"א מה\"ל ברכות דלמה כתב הרמב\"ם זה הכלל כל שמברכין עליו בה\"מ כו' הל\"ל כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל ותירץ בדוחק ע\"ש ולפמ\"ש נ\"ל דלכך נקט הרמב\"ם בה\"מ משום דהיכא דאכל מצה גזולה ע\"י לעיסה שפיר יצא י\"ח אע\"ג דאין מברך עליו בתחלה אבל לבסוף שפיר מברך כנ\"ל וכ\"כ המג\"א בדרך אפשר דאפילו גזל לחם מברך בה\"מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי ולפי\"ז במרור דקיי\"ל בלע מרור לא יצא וצריך לעיסה דוקא כ\"ע מודו דיצא ואין לדמותו למצה ובמג\"א סי' תע\"ג בשם מהרי\"ו כתב דיצא מטעם יאוש וש\"ר והפר\"ח סימן תע\"ה לא הי' לפניו דברי מהרי\"ו ולכן השיג על כנה\"ג שהביא בשמו דיצא והא איתקש למצה ובאמת גם מהרי\"ו מודה לזה אלא דס\"ל דהוי יאוש וש\"ר אבל המג\"א השיג גם על זה ולענ\"ד נ\"ל כמ\"ש גבי מרור נפיק שפיר ע\"י שינוי דלעיסה:",
                "ועוד יש מקום תימה על רבינו בתשובה זו ובסימן קצ\"ו דס\"ל דבירושלמי מיירי ע\"י שינוי ולכך מברך עליו בתחלה רק שהוא מנאץ ובעצמו כתב בסי' תנ\"ד דברי הר\"ן ורבינו ירוחם דהר\"ן כתב גבי לולב שאע\"פ שקנאו בשינוי לא יברך עליו וגם מבואר מדברינו שם דהירושלמי מיירי שלא ע\"י שינוי ומפרש דברי ר' אילא דלא יצא אפילו בדיעבד וכדברי הרא\"ש פרק כל שעה וכ\"ז סותר למ\"ש כאן וגם תימה מה דמייתי ראי' דאפי' בשינוי לא יברך דהא אפילו למ\"ד מצה גזולה יוצא בה בדיעבד דדמים הוא חייב לו אפ\"ה קאמר דלכתחלה אסור ובאמת אין זה ראי' דהתם בלא שינוי שפיר מחלק בין בתחלה לבסוף אבל היכא דכבר קנאו בשינוי אפשר דאין חילוק בין בתחלה לבסוף ואפילו בוצע בירך ליכא משום דהרי הוא כמעות הגזלן עצמו ואם נאמר דלשיטתו כאן אזיל דהירושלמי ע\"י שינוי מיירי אין פירוש למ\"ש וה\"נ דכוותה וגם שאר דבריו שם אין מורים כן. ומ\"ש בשם הר\"ן צ\"ע דבר\"ן לא נמצא כן רק בד\"מ כתב אחר דברי הר\"ן ומיהו משמע שלא יברך עליו ולענ\"ד אדרבה משמע מדבריו להיפך שהרי כתב טעמא דאינו יוצא בלולב הגזול אף ביו\"ט שני משום דהיאך יברך על שנואיו של מקום ובוצע בירך כו' אלמא כל היכא דשייך בוצע בירך אפילו בדיעבד אינו יוצא וכיון שכתב דבגזל לולב ושיפהו יוצא משמע דמברך עליו ג\"כ רק דבב\"י כתב כן בשם התוספת לחד תירוצא ופסק כן בש\"ע סימן תרמ\"ט והנה מדברי התוספת בסוכה שכתבו א\"נ שאני ברכה דאיכא הזכר' לשם שמים אין מוכרח שכוונתם שלא יברך שהרי הרא\"ש בפרק הגוזל אחר שהביא הברייתא דראב\"י כתב ואע\"ג דשינוי קונה ברכה שאני והרי הרא\"ש בברכות ס\"ל דבהך דראב\"י מברך אלא שהוא משום מנאץ וע\"כ דהרא\"ש בהגוזל הוי קשיא לי' דאפילו מנאץ נמי לא ליהוי ומתרץ דברכה שאני וכן מבואר בפסקי הרא\"ש שכתב והרים חלה ומברך עלי' אותה ברכה הוי ניאוץ אמנם ממ\"ש התוספת בב\"ק ובגיטין דלענין ברכה ראוי להחמיר יותר משמע דס\"ל דלא יברך כלל אבל עדיין אין מוכרח שכן דעתם לפסוק להלכה שהרי הרמב\"ן במלחמות בסוכה כת' די\"ל דראב\"י כב\"ש דאמאיס לגבוה אבל רבנן פליגי עלי' וסברי כב\"ה דכיון דקונה לא אמאיס כלל ואינו מנאץ אלא שאח\"כ כתב ואפילו תימא לענין ברכה לא יברך עליו כו' נראה דספוקי מספקא לי' אבל הרשב\"א בתשובה סי' תתקס\"ח כתב והא דתנן הרי שגזל כו' יש מי שפירש שאעפ\"י שקנאה אין ראוי לברך עליו ולא מחוור דבהדס ולולב הגזולין הרי מברך עליהם אלא ה\"ק אעפ\"י שמברך עליו מ\"מ מתוך גזל בא לידו כו' ונראה שכוונתו להקשות כמ\"ש המג\"א סימן תרמ\"ט דמוכרח מהש\"ס דאם קנאו בשינוי מברך עליו ובחק יעקב סימן תנ\"ד כתב לתרץ דהתם חשש רחוק הוא כו' דאל\"כ מאי פריך דאיך יורה להם רב הונא לעשות איסור גזל ובאמת בלא\"ה י\"ל לפי מ\"ש במלחמות דארעתא דעכו\"ם גזלי דארעתא דישראל לא שכיחי ומשום לכם איתמר ומצה הבאה בעבירה ליכא ושני התירוצים מבוארים בריטב\"א ריש פרק לולב הגזול ע\"ש ואין כאן מקומו להאריך אבל מ\"ש הח\"י שם שאין לברך כמ\"ש התוספת וגם הרא\"ש פרק הגוזל עצים תימה שתפס דברי הרא\"ש כפשטן והעלים עין מדברי הרא\"ש בברכות דמבואר להיפך אמנם רבינו ירוחם במשרים נתיב ל\"א כתב שאפילו ע\"י שינוי לא יברך והב\"ח בסימן תנ\"ד כתב שמדברי רבינו ירוחם בתא\"ו נתיב ה' ח\"ג יראה דאין לברך עליו בתחלה אבל לבסוף חייב לברך ולענ\"ד צ\"ע שז\"ל שם ומן הירושלמי מוכח דאסור משום ובוצע בירך ולפיכך אין לברך בתחלה אבל לבסוף חייב לברך דדמים הוא חייב לו נראה מהירושלמי דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ונראה שיש חולקין בירושלמי דאפילו בדעבד לא יצא וכן נראה מתלמוד שלנו וכן עיקר עכ\"ל משמע דלפי מסקנתו כהחולקין אף לענין ברכה לא יברך לבסוף וכן נראה מדבריו נתיב ט\"ז ח\"ג שכתב דעת הרמב\"ם דעל איסור אין מברך לא בתחלה ולא לבסוף והרא\"ש כתב כהרמב\"ם כדאמרינין אם גזל אינו מברך וכ\"כ הרמ\"ה עכ\"ל משמע מדבריו דגם בגזל לא יברך לבסוף אבל בנוסחאו' שלנו דעת הרא\"ש כהראב\"ד וצ\"ע במ\"ש הרא\"ש בסוכה לפסול הגזול בי\"ט שני מחמת ההיא דראב\"י ע\"ש וגם יש לתמוה איך ס\"ד דהרא\"ש בברכות דלישנא דראב\"י משמע שיברך הרי אביי סבר דראב\"י ס\"ל דשינוי אינו קונה וא\"כ זה שהרים ממנו חלה הרי הוא תורם שאינו שלו ובודאי דברכתו לבטלה וכן מבואר בש\"ס בפסחים וסוכה דפשיטא לי' מלתא דגבי חלה משלכם בעינין אלא דלענין מעשר שני פליגי אי חייב בחלה אבל בגזל שלא קנאו ודאי דאין הגזלן יכול להפריש אותה וכן מבואר להדיא באשר\"י בפ' כל שעה דבחלה כתיב עריסותיכם תרי זימני למעט גזולה וא\"ל דהרא\"ש ס\"ל דראב\"י אברכת המוציא קאי דא\"כ בכדי נקט והפריש חלה אע\"כ לומר דאחלה קאמר דאינו מברך משום דברכתו הוי ניאוץ שהפרשתו אינו כלום וברכתו לבטלה ובשאגת ארי' סי' צ\"ד מבואר דס\"ל דגזלן מפריש חלה אפילו אם שינוי אינו קונה וזה תימא דהא ודאי אין חלתו מועלת כלום דהוי תורם שאינו שלו כדכתבינין ועכ\"פ יש לתמוה על הב\"י שכתב דלפי נוסחא דידן שכתוב בהם כיצד מברך משמע שלא יברך והרי הרא\"ש פ' הגוזל גריס ג\"כ כיצד מברך עיין שם:",
                "עוד יש לתמוה על דברי רבינו כאן בתשובה זו שכתב דליכא לאוקמא הך קרא דברכת המוציא דמדאורייתא אינו חייב לברך לפניו. וע\"כ דבברכת חלה קאמר והדבר תימה דהא גם ברכות המצות לאו דאורייתא ואע\"ג דהירושלמי באבודרהם מביאו מייתי לה מקרא דואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה כו' הא ודאי דהאי קרא אסמכתא בעלמא הוא דברכת התורה גופא אינו רק מדרבנן וכמבואר בפוסקים ואין כאן להאריך אלא ודאי דאין זה קושיא דהא קרא דובוצע בירך דוד המלך ע\"ה אמרו וכבר הי' תקנה זו דברכות וכדאמרינן בברכות ר' לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה כו' כאן קודם ברכה כו' וכן בטור א\"ח סי' מ\"ו דוד המלך ע\"ה תיקן מאה ברכות ע\"ש וא\"כ איכא לאוקמא בברכת המוציא כמו בברכת חלה ובדוחק גדול יש ליישב דכוונתו דגוף מצות חלה היא דאורייתא אבל באמת אי אפשר לומר כן כמבואר למעיין בתשובה:"
            ],
            [
                "כתב כשהמרקחת של גוי שרי לצוות לו לעשות ואין בזה משום שבות לכאורה קשה דמה בכך שאין בזה איסור שבת אכתי יש איסור מצד הרפואה וכמבואר מדברי הר\"ן שהביא דאף בדברים שאין בהן חילול שבת אסור וצ\"ל דבכה\"ג לא מצי לאישתמוטי כיון שאינו עושה מעשה בידים ואפ\"ה אם הי' בזה שבות דאמירה לעכו\"ם הי' אסור אף על גב דהמרדכי התיר לתת חפץ לעכו\"ם והתירו לשלוח לעירון מאכל יהודי משום דרכי שלום צ\"ל דוקא היכא דליכא איסור רק משום ממצוא חפציך ודבר דבר אבל שבות דאמירה לעכו\"ם חמור טפי שאסור אף במקום מצוה ובאמת יש לפקפק דאפילו היכא דליכא איסור רק משום ממצוא חפציך אין ללמוד מהמרדכי שהרי לא התיר שם אלא לדידן דלית לן ר\"ה ואפילו באומר לו להדיא להוציא אין שם רק שבות דשבות וא\"כ היכא שאינו אומר כלום שרי באלם או היכא דאיכא איבה אבל היכא שיש איסור מדברי קבלה אפשר דאסור ועסי' שכ\"ה ובמג\"א שם. ומ\"ש רבינו שכ\"כ התוספות והרא\"ש פרק הפועלים לכאורה יש לדקדק מדבריהם להיפך אך הש\"ך בי\"ד סי' רצ\"ז כתב שיש לכוון גם דבריהם כן ועיין בפנים מאירות ח\"א סי' סמך ובמג\"א סי' ש\"ז וקצת יש להוכיח מדברי הטור ח\"מ סי' של\"ח דלא נקט חסום פרתך ודוש בה ובש\"ס י\"ל דלרבותא דאיבעיא נקט דאפילו בחסום פרתי דשרי אבל הטור ה\"ל לפרושי דלהרא\"ש אפילו בכה\"ג אסור אלא ודאי דגם להרא\"ש שרי וכדברי רבינו מצאנו שכתב בשיטה מקובצת ב\"מ דף צ' שהריטב\"א כתב בשם הרמב\"ן שמותר לאדם לומר לעכו\"ם שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט לרופאים עכ\"ל ואין להאריך עוד בזה:"
            ],
            [
                "תשובת הגאון מו' יושע הרבה לתמוה על מנהגינו שאין מתקנין מבואות העקומות ודחה דברי ד\"ז הגאון מוהר\"ר זלמן שור אולם אחיו הגאון בת\"ח כתב ג\"כ שא\"צ לתקן ומטעמא אחרינא שפוסק כר\"י והגאון מוהר\"י בתשובה זו כתב שאין נכון לעשות כר\"י נגד רוב הפוסקים לענ\"ד אין בזה רובא דמוכח שהרי דעת הר\"י והרשב\"א והר\"ן בתשובה וכן דעת הריטב\"א בעירובין וכן נראה שהוא דעת הה\"מ ורבינו ירוחם כתב שכן דעת התוספת וכן נראה דעת הרמב\"ם שאין צריך בעקמימותו כלום וגם הב\"י כתב שכן נראה דעת מהר\"ם שהביא המרדכי איברא שדברי הב\"י תמוהים בזה שהרי אדרבה מבואר למעיין במרדכי שדעת מהר\"ם כרש\"י והב\"י לא העתיק דברי מהר\"ם בשלימותן וכן הוא בהג\"א ובהג\"מ בשמו שצריך לחי בעקמימותו וגם רבינו ירוחם והטור הסכימו לדעת הרא\"ש אלא דבאמת קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: ונראה לעניות דעתי שמ\"ש בשם ד\"ז הגאון מוהר\"ז כי הרבה תנאים יש בדיני מבוי כו' כוונתו כמ\"ש המג\"א סי' שס\"ג ס\"ק כ\"ז דאפילו באין מוקף חומה יש לו דין חצר דלא מיקרי מבוי כיון דאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכמו כן כתב רבינו הב\"ח סימן שפ\"ו דעתה שאין לנו בתים וחצירות פתוחים למבוי רק הבתים פתוחים למבוי מטעם זה שם שיתוף עליו יותר משם עירוב ולכך נוהגין להניחו בבה\"כ ובאמת שזה תימה דאדרבה לפי\"ז עירוב חצירות הוא דהוה כיון שאין עליו שם מבוי כלל ועיקר השותף הוא לטלטל מן החצר למבוי וכיון שאצלינו אין הטלטול רק מן הבתים למבוי הי' צריך להניח העירוב בבית דירה כדין עירובי חצירות. אמנם לענ\"ד לא היינו צריכים לכל זה דכיון דגם הגאון מודה שעכ\"פ במוקף חומה יש דין חצר שאינה מעורבת א\"כ כל עיירות שלנו כמוקפין הם שהרי אנו מתקנים את העיר כל גבולה מסביב ובכל מקום הפרוץ לבקעה אשר חוץ לעיר עושין שם צורת הפתח ומבואר בב\"י סי' שס\"ג בשם תשובת הרשב\"א דצוה\"פ מחיצה גמורה היא והוי כחצר גדולה שיש לה פתחים הרבה ואין המבואות צריכין תיקון כלל ואין זה ענין למבוי שעושין צורת הפתח מכאן ומכאן ואפ\"ה בעי תיקון בעקמימות דשאני התם ששני הצדדים מפולשים לר\"ה ומה שמפולש בעקמימות הוי כמפולש לר\"ה ודין מבוי עליו כיון שמפולש מעבר אל עבר משא\"כ כשמערבין העיר ביחד והיקף הבתים היא החומה ואין כאן פילוש מעבר אל עבר רק כחצר שאינה מעורבת שיש לה פתחים רבים ובחצר לא בעי תיקון עקמימות ובאמת צ\"ע בטעמא דמילתא כי מ\"ש המג\"א דעקמימותו שאין קרוב לר\"ה א\"צ תיקון צע\"ג ואין כאן מקומו וכן נראה ממ\"ש מהרי\"ט בתשו' סימן צ\"ד דכל שמערבין העיר יחד בטל דין מבוי ממנה. אמנם מדברי חזה התנופה שהביא הגאון נראה דס\"ל דעיר המוקף חומה כרמלית הוא וכמ\"ש בתרומת הדשן סימן ע\"ג בשם גדול אחד והוא מהרי\"ל בתשובה הביאו המגן אברהם וכתב שאנו אין לנו רק כדברי הש\"ע דכחצר הוי וכן הכריע התרומת הדשן בראיות. ובענין האורחים לכאורה י\"ל דתמיהת רבינו הב\"ח עליו היתה אחרי שהמנהג פשוט מקדמונים להניח עירוב בכל עיר ולב ב\"ד מתנה על המתוספים כמבואר בסי' שס\"ו סעיף ט' וכ\"כ הט\"ז סי' ש\"ע ולדיעה ראשונה עכ\"פ במזכה בפירוש מהני איברא שיש לחלק ולומר שהרי בסימן שס\"ח סעיף ב' דאם נתוספו דיורין אין יכול לערב עליהם בלתי ידיעתן ועיין במג\"א דאפילו משלו אין יכול לערב וטעמא דמלתא כמ\"ש ה\"ה פ\"ה מהלכות עירובין דכיון דפתוח לשני מבואות או ב' חצירות שמא אינו רוצה לערב עם שניהם דאוושי להו אינשי ודוקא בפתוח לחצר א' או מבוי א' דודאי זכות הוא לו שיוכל להשתמש במבוי ואפילו בב\"ד יכולין לכופו כמבו' סי' שס\"ז וא\"כ עכשיו שמערבין כל העיר ביחד וכל העיר מותרין לטלטל בבית כל א' וא' וא\"כ אוושי דיורין וצריך להודיע לנוספין כמו בית הפתוח לשני חצירות דשמא אין רצונו רק לערב מבוי שלו לבד ואין לומר דכל העיר כחצר אחת וכל שהוא אינו נותן בעירוב הוא אסור לטלטל מאסקופה ולחוץ וגם אוסר על כל בני העיר ואפי' לכופו שיתן עמהם בעירוב הם יכולין וזכות הוא לו הא ליתא שהרי בדין מבוי עקום כתב הר\"ר יהונתן דאע\"פ שיש רשות לכ\"א מהמבואות לדרוס על חבירו ואין לעכב בידיהם אפ\"ה אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מותרין שהרי יש לכל אחד פתח לר\"ה וכיון שעירבו לעצמן גלי דעתייהו דסלקי דריסת הרגל זה מזה וכגון זה כופין על מדת סדום שלא יעברו זה ע\"ז בשבת ועיין בב\"י סי' שס\"ד ובמג\"א שם שהשיג על הב\"י וחילק בין חצר למבוי דדוקא בחצר שעיקר לבני חיצונה משא\"כ במבוי שהוא להני כמו להני ולענ\"ד דברי הב\"י נכונים בזה שהרי בדף נ\"ט ע\"ב כתבו התוס' דמ\"ש הקונטרס שלא יהא דריסת הרגל על החיצונה לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת הרגל דא\"כ היתה מסתלק' לגמרי מר\"ה אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונ' וכן עשיית דקה לענין תשמיש ולא לענין הילוך ואהא כתבו התוספות ג\"כ דחיצונה אינה מקומ' מקרי לגבי פנימית כיון שעיקר תשמיש לבני חיצונה וא\"כ במבוי עקום דלהילוך א\"צ סילוק כלל ויכולין לעבור זע\"ז ואין חילוק בין חצר למבוי אלא דלענין תשמיש יש חילוק דבחצר חיצונה לגבי פנימית אינה מקומה ועכ\"פ סילוק בעי אבל במבוי דשייך להני כמו להני ובכה\"ג לא מהני סילוק להפוסקים דאפי' לרחבה אין מערבי' וזהו באמת כוונת המג\"א במ\"ש אח\"כ דהב\"י שפוסק בסימן שצ\"ב דסילוק אינו מועיל ואיך כת' כאן כן ועל הב\"י לק\"מ דקאי שם על הר\"ר יהונתן שעושין צורת הפתח באמצעותו וצוה\"פ בודאי מועיל לענין סילוק וכמ\"ש בסימן שצ\"ב וסי' שס\"ג וכמ\"ש המג\"א בעצמו אח\"כ דמבואר בסי' שס\"ג דצורת הפתח פשיטא דמהני וטפי הוי מצי לאקשויי אהר\"ר יהונתן גופי' שכתב שם להדיא דאפילו לרחבה אין מערבין ומשמע דאפי' צוה\"פ אין מועיל שהרי כתב שם וז\"ל אבל בר\"ה שאין הפרש וחילוק לארכו כו' אין לומר תיחד דשא ועוד שלא נוכל לומר לרבים שבכל העיר שיסלקו דריסתם מעל זה המבוי כו' משמע דכוונ' דדוקא בחצר דעיקר תשמיש לבני חיצונה לכן מקרי אינה מקומה ושייך סילוק אבל בכה\"ג מי מצי מסלק ר\"ה מהכא וכדברי התוס' ועוד שהריטב\"א בעירובין כתב על מ\"ש רש\"י דבר\"ה אין חילוק מחיצה בחצי ארכו אע\"פ שכבר פירש רבנו שמשון דצריך צוה\"פ בנתיים אין זה חשוב חילוק מחיצה כסילוק מחיצה דפנימית לדון כאלו נסתלקו אלו מאלו וא\"כ אף מתחלה דנקט הר\"ר יהונתן לשון רש\"י עדיין יש לפרש דצוה\"פ לא הוי סילוק מחיצה. ובאמת י\"ל דלק\"מ אף אם נאמר דהרר\"י ס\"ל דצוה\"פ לא הוי חילוק מחיצה דבמבוי עקום ג\"כ תשמיש דהאי מבוי לחוד ותשמיש המבוי השני העשוי כמין גא\"ם לחוד וכי ברוקא בהדדי תפיתו שיהי' תשמיש המבוי השייך לכל הדרים שם אע\"פ שסמוכים זה לזה שני מבואות הם לענין תשמיש אלא דלענין תיקון המבוי תורתו כמפולש משא\"כ במבוי מפולש בלא עקמימות ורוצים לחלקה לרחבה שפיר אמרי' שכל תשמיש המבוי מראש ועד סוף להני כמו להני אלא שבאמת נראה מדברי הר\"ר יהונתן שהוא מפרש ואין מערבין לחצאים לא שחצי העיר יערבו לעצמן והחצי השני לעצמן אלא שחצי א' יערבו וחצי השני לא יערבו כלל ושפיר כתב שם במבוי עקום דבעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מהני וכן משמע קצת ברבינו ירוחם והר\"ר יהונת' פירש כן גם הא דפריך מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי היינו שלא עירב רק מבוי א' אבל דבריו צ\"ע בש\"ס וגם כל הפוסקים לא פירשו כן וא\"כ אם יכולין כל מבוי לערב לעצמן שנוי' במחלוקת דלהש\"ע סי' שצ\"ב שפסק כרי\"ף ורמב\"ם דאפי' לרחבה אין מערבין א\"כ הרי הוא אוסר על בני העיר ויכולין לכופו לתת עמהם בעירוב מה שא\"כ הד\"מ פסק כהי\"א שמביא בש\"ע שמקילין בעירוב ויכול לערב מבוי שלו בפני עצמו א\"כ אין יכולין לכופו לתת עמהם בעירוב ואפשר דחוב הוא לו דאוושי אינשי דבני העיר אבל עדיין י\"ל דדוקא היכא שבני העיר רוצים לסלק עצמם ועירבו לנפשם משא\"כ הכא הא ודאי דבני העיר יכולין לומר שאין רוצים לסלק נפשם מר\"ה של מבוי זה ורוצים לערב יחד שיהא להם דריסת הרגל ותשמיש בכל העיר ואמנם לשיטת הגאון בעל תשובה זו דס\"ל שצריך תיקון למבואו' העקומות בצוה\"פ עדיין יש מקום לומר כנ\"ל וצ\"ע. ולענין אם האורח אוסר אע\"פ שלא הי' שם למ\"ד יום בש\"ע מבואר דאינו אוסר ע\"ש בסוף סי' ש\"ע וצ\"ל דהש\"ע מפרש ההיא דה' חבורות היינו שעומדים שם למ\"ד יום וכמ\"ש הב\"י ס\"ס ש\"ע לפרש דברי השבולי לקט ואמנם באבן עוזר ס\"ס ש\"ע דחה זה ועיין במג\"א סי' שצ\"א שעכ\"פ אסור האורח להוציא:"
            ],
            [
                "בענין מה שהביא רבינו דברי הריב\"ש תמה הח\"צ סי' ו' דיהא מותר להוציא אף מבית העכו\"ם כיון ששכרו רשות המבואות שוב אין דירת עכו\"ם רק כדיר בהמה ושרי לטלטל. ולענ\"ד נ\"ל דהריב\"ש בהא כרש\"י ס\"ל שכתב בדף פ\"ה דחורבה שיש לה בעלים אע\"פ שאינה אוסר' על המבוי ואין משתתפת עמה מ\"מ רשות לעצמה היא ואסור לטלטל ממנה לחצר ע\"ש והריטב\"א בעירובין כתב דיש שמביאין ראי' מדאמרינן פרק הדר דלר\"מ אע\"ג דעכו\"ם כי ליתי' אינו אוסר ביתו אסור להכניס ולהוציא אלא שדחה זה דההיא אליבא דר\"מ דס\"ל דירה בלא בעלים שמה דירה אלא שהקילו היכא דליתי' שלא יאסור אבל ביתו אסורה דהא דירה היא אבל אנן קיי\"ל כר\"י ור\"ש דדירה בלא בעלים לא שמה דירה כשם שאינו אוסר כך אינה אסורה בין בעכו\"ם בין בישראל והיינו דאזיל לשיטתו דגריס בריש הדר דכ\"ע שמה דירה אבל רש\"י גורס שם דכ\"ע לא שמה דירה וא\"כ מ\"ט יהא ביתו אסור היכא דליתי' לעכו\"ם דלא שייך שמא ילמד אע\"כ דביתו של עכו\"ם בכל ענין אסור להוציא ממנו אלא שצ\"ע שרש\"י כתב להדיא דלראב\"י עד שיהי' שני ישראלים אבל כל שאין שם רק א' הם מותרים להוציא אף מביתו של נכרי אלמא דהוי כדיר בהמה ממש ובאמת שגם על הריטב\"א יש לתמוה שאף לפי גרסתו מה בכך דשמה דירה בישראל מ\"מ כיון דבדליתי' לעכו\"ם לא גזור והוה כדיר בהמה ואין לחלק איסור טלטול לחצאין ולכן צריך לחלק אף לדעת החולקים על רש\"י דהא דפליגי ר\"מ וראב\"י באם ליתי' לעכו\"ם אם אסור לטלטל מבית העכו\"ם היינו משום דלר\"מ אפילו בישראל א' שויוהו רבנן לדירתו דירה ושוב אח\"כ אף על גב דהשתא ליתי' לעכו\"ם ואינו אוסר מכל מקום דירתו דירה כיון דכבר שויה רבנן דירה משא\"כ לראב\"י דס\"ל עד שיהא שני ישראלים וכיון שלא היו כאן שני ישראלים א\"כ מעולם לא היתה כאן דירה כלל רק דיר בהמה ושרי. ומטעם זה השיג דודי הגאון מוהר\"ר סענדר נ\"י על הח\"צ דמדמה שכירות החצר לעכו\"ם שאין לו דריסת הרגל על החצר דבאמת היכא שלא הי' לו דריסת הרגל מעולם אבל הכא שהיה לו דריסת הרגל ואוסר עליהן אין די בשכירות החצר לחוד דגם הבית שלו עשאוהו דירה כיון שהוא בחצר א' והאריך בזה בתשובתו אלינו ולענ\"ד שהחילוק מוכרח מהש\"ס אליבא דכ\"ע ודברי הריב\"ש מוכרחים:",
                "והנה זה כמה שנים אשר העיר ד' את רוחינו לישא וליתן בהא דחזינין טלטולא דגברי בשבתא במדינתינו ואנחנו לא נדע אם יש להם על מה שיסמוכו שהרי חיל הקיר\"ה עומדים בכל עיר ועיר בדירות מיוחדים והדבר ידוע כי אין להשר שום תפיסת יד בחדר שלהם. ואף אם נאמר כהטעם השני שכתב הריב\"ש שיוכל לסלק דרך המבואות ולתת להם דרך מצד אחר עכ\"פ הי' אסור להכניס ולהוציא בבתי עכו\"ם ועוד שאף זה אין ביכלתו. וגם כי בעובדא דהריב\"ש היהודים דרים ביחד אבל עתה שדרים בערבוביא לא שייך זה ובפרט בכמה עיירות שהם של הקיר\"ה בעצמו והי' צריך שכירות ממקבלי פרס מהקיר\"ה ודודי מ\"ו הגאון מו' סענדר נ\"י האריך בתשובתו אלינו ג\"כ לאיסור וגם הגאון מהר\"י לנדא נ\"י אב\"ד דק\"ק פראג כתב שכשיש להם דירות מיוחדים שאין לבעה\"ב תפיסת יד בהם שאוסרים וגם הגאון מוהר\"ר רפאל אב\"ד דק\"ק המבורג כתב שא\"י על מה סמכו המתירין:"
            ],
            [
                "עיין בספרו סימן תע\"ב שרמז לתשובה זו ובחק יעקב השיג עליו וכתב שאין לבדות מלבו איסור באבילות והביא ראי' מההיא דמנין לאבל שמיסב בראש ומההוא דסנהדרין כל העם מיסב על הארץ והוא מיסב על הספסל ואמנם לפי מה שזכינו לראות דבריו בארוכ' בתשובה דרבינו מקשה לנפשי' מההיא דובשבת מיסב ואוכל דמשמע דאין בהסיבה משום שמחה ומתרץ דבאמת על מטה כפו' אין בה משום שמח' ומדקדק מלשון הטור דבזה\"ז אסור. וגם מדקדק מלשון מהרי\"ל דיש בה משום שמחה דאסורה לאבל ומההיא דסנהדרין ודאי לק\"מ דמשום כבודו דר\"ג הקילו בו כמה דברים ובפרט באבילו' דקילא טפי. ומ\"ש דהוי כאבילות דפרהסיא לק\"מ דכבר כתב מהרי\"ו הביאו רבינו בי\"ד סי' שפ\"ו והש\"ך שם סי' ת' דאין איסור בדבר שבפרהסיא אלא מה שנוהג כל ז' אבל מה שנוהג שלשים נוהג אף בשבת ועוד דמנעליו מוכיחין עליו כמבואר סי' ת'. אמנם מ\"ש רבינו בתשובה זו דלהנך דלא ס\"ל כראב\"י אע\"פ שהוא בכלל הדברים המביאין לידי שמחה דאבל חייב בכל המצות אפילו תוך ז' שרי ואצ\"ל תוך יב\"ח כדפרישית עכ\"ל. ובאמת ז\"א דהא מיד שנכנס הפסח נסתלק מעליו דין אבילות של ז' וצ\"ל דלאו דווקא נקט אלא ר\"ל תוך שלשים:"
            ],
            [],
            [
                "מ\"ש ראי' מפרק כיצד מעברין כיון למ\"ש בש\"ס שם דף נ\"ה מתיב ר\"ח ויחנו על הירדן כו' והוי תלתא פרסי כו' ומאי קושיא לכאורה דהא תחומין דרבנן ומדאורייתא שרי אע\"כ דאפילו מדאורייתא ג' פרסאות אסור אבל באמת היה אפשר לומר דאע\"ג דס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם י\"ב מילין דאורייתא היינו דווקא בשבת אבל לא בי\"ט דדוקא מה שהוא בכלל מלאכה שבת וי\"ט שווין וכן מבואר ממה שפסקו רוב הפוסקים דאין שביתת בהמה בי\"ט. וכן העלה רמ\"א סימן רמ\"ו ורבינו הסכים לזה בסי' תצ\"ה מטעם דדוקא כל מה שנכלל בכלל כל מלאכת עבודה כו'. וא\"כ י\"ב מילין דילפינן להו מאל יצא איש ממקומו אפשר שלא נאסר בי\"ט ואין להוכיח מהא דאמר בביצה דף ל\"ו ש\"מ תחומין דאורייתא א\"כ חזינן דלמ\"ד תחומין דאורייתא גם בי\"ט אסרה תורה וא\"כ ה\"ה לי\"ב מילין ז\"א די\"ל דבתחומין די\"ב מילין דנפקא מקרא דאל יצא אינו בכלל מלאכה ושרי בי\"ט משא\"כ לר\"ע דס\"ל תחומין דאורייתא ויליף לה בסוטה מומדותם מחוץ לעיר כו' אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת י\"ל דקרא מורה לנו דאלפים אמה הם בכלל מלאכה או דכיון שלא נכתב בקרא שבת דוקא א\"כ האלפים הם תחום שבת ויו\"ט אבל י\"ב מילין לרבנן דיליף מאל יצא אפשר דדמי להך דשביתת בהמה בי\"ט ובהכי הוי מיתרצא מה שהקשה התה\"ד סי' פ\"ג בההי' לפתא דאתי למחוזא כו' דניחוש דילמא חוץ לי\"ב מילין אתא. ולפמ\"ש י\"ל דמעשה דהתם בי\"ט הוי ולא חש רבא לי\"ב מילין אבל ממ\"ש הרמב\"ן במלחמות בביצה גבי אין מראין סכין לחכם בי\"ט מתרץ דברי הרי\"ף דהאיסור משום תחומין דג' פרסאות מבואר דאף בי\"ט אסור וכן מוכח ממ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ז והמרדכי בעירובין פרק הדר לענין להתיר לומר לכותי להביא לו אתרוג בי\"ט ועיין במג\"א סוף סימן תקפ\"ו בשם הלבוש והנה לכאורה יש לפקפק במ\"ש דכיון דליכא איסורא דאורייתא בפחות מי\"ב מילין פשיטא דשרי בי\"ט ראשון והיינו משו' דכי היכי דאמרינן יתעסקו בו עממין אע\"ג דאמירה לנכרי שבות הוא וה\"ה לענין איסור תחומין ולכאורה צ\"ע שהרי לענין טלטול והוצאה נתחבטו הפוסקים שדעת הרמב\"ן לאסור ואף המתירין לא התירו אלא משום מתוך שהותרה כו' כמבואר ס\"ס תקכ\"ו ובאמת ביש\"ש דביצה סימן יו\"ד הקשה על הרמב\"ן שאוסר משום דס\"ל דלא אמרינן מתוך דהוי כמו הוצאת אבנים לבנין כו' וע\"ז כתב היש\"ש ותימה הא הוצאה בי\"ט אינה אלא מדרבנן ואם התירו אמירה לכותי שהוא שבות כו' ובפרט מאחר דאיכא למימר מתוך עכ\"ל ולענ\"ד אחר העיון דבריו תמוהים שהרי דעת התוס' והר\"ן דאיכא איסור דאורייתא היכא דליכא צורך היום כלל וכן דעת הרשב\"א ועוד פוסקים כמבואר בשיטה מקובצת וגם היש\"ש גופי' מסיק כן להלכה בסי' ל\"ד ע\"ש וא\"כ שפיר כתב הרמב\"ן לפי מה דמדמה להוצאת אבנים יש לאסור דהוי איסור דאורייתא ואין לפרש כוונתו משום דאין לנו בזמן הזה ר\"ה דמדכתב הוצאה בי\"ט מדרבנן מבואר דווקא בי\"ט ועוד דהדבר ברור דהרמב\"ן בהוצאה לר\"ה מיירי היכא דאיכא ר\"ה אבל לכאורה צ\"ע דהא הוי מלאכה שא\"צ לגופה ובסי' שי\"א כתב הטור בשמו להתיר להוציאו לר\"ה מטעם זה ואפילו לר\"ח דאסר מבואר טעמו משום דלא התירו במלאכות המתפרסמין ואסר אפי' להניחו לכוך ע\"י עכו\"ם דגנאי הוא לו שנתחלל שבת ע\"י אבל בי\"ט לא חיישינן ויתעסקו בו עממין וא\"כ הוצאה לר\"ה נמי לשתרי ומצאנו ראינו בשבע שיטות להרשב\"א סוף פרק תולין שהביא דברי הרמב\"ן שסיים בה ואי אמרת דהוצאה אינה צריכה לגופה בשבת לישתרי כו' דשבת וי\"ט שווין ביה והמתיר בזה מתיר בזה עכ\"ל והדבר צ\"ע:",
                "והנה לא נתקיימה מחשבתינו להדפיס הקונט' אשר תחת ידינו בשלימות כי כבד הדבר על המדפיס מחמת הוצאת הדפוס כי רבה היא לכן הוצרכנו להפסיק באמצע חלק א\"ח וכעת אמרנו להעתיק השייך על שאלה תשובה הנדפס' בחלק אה\"ע סימן ע\"ט: עיין במה שכתב הגאון בעל ט\"ז לבסוף התשובה בסי' ע\"ט הנ\"ל לתרץ קושיות הב\"ח ודעתו לחלק בין גזל בעדים לשלא בעדים ואחיו הגאון מהר\"י הלוי בתשובותיו בחלק אה\"ע סי' ז' השיג על חילוק זה ונראה דמטעם זה תברי' לגזיזי' בט\"ז ח\"מ הנדפס מקרוב בק\"ק ברלין ע\"ש סי' שס\"א שהאריך לתר' באופן אחר והנה כתבנו לתרץ קושיא זו וגם פלפלנו בדברי הט\"ז הללו בתשובה אחת אשר כתבנו זה כמה שנים ושלחנוה לפני כבוד מופת הדור הגאון מוהר\"ר יחזקאל סג\"ל לנדא נ\"י האב\"ד דק\"ק פראג: והילך לשון התשובה ותשובת הגאון אלינו:",
                "שאלה איש אחד חטף דבר מחנות של שותפין בדרך גזילה וקידש בו אשה שגם היא משותפות בחנות הנ\"ל ועתה האשה רצונה להנשא לאחר הואיל ולא נתקדשה בדבר משלו וחכמי העיר מוחים בידה לבלתי תנשא לאיש עד כי יובא הדבר לפני חכמי הדור ויוציאו את משפטה לאורה ועתה יורנו כדת מה לעשות אם להצריכה גט אם לא ושכמ\"ה:",
                "תשובה הנה דין זה יפרד והי' לשלשה ראשים מתחלה צריך להבין ולהורות איך יפול הדבר אם קדשה בגזל דאחרים לחוד. שנית צריך לבאר הדין אם היה גזל דידה לחוד ואחר כל זה נבא אל הדין הג' שהיא נ\"ד דאיכא תרוייהו גזל דידה ודאחרים יחדיו ידובקו והחונן לאדם דעת הוא יצילנו משגיאות. כי בשם קדשו בטחנו. יהא רעוא דלא נכסוף: הרא\"ש האחד יפנה לענין גזל דאחרים הנה עיקר הדבר תלוי ביאוש ונציע סוגיית הש\"ס בקידושין נ\"ב מעשה בחמש נשים כו' אמר רב ש\"מ תלת כו' וש\"מ קדשה בגזל מקודשת ואפי' בגזל דידה כו' ההוא גברא דחטף זוזא מחברי' ושדא לאשה אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר\"ש דאמ' סתם גזילה יאוש בעלים הוא ע\"כ והיינו דאי הוה אמרינן סתמא יאוש הוי מקודשת דה\"ל יאוש בעלים ושינוי רשות ביד האשה ופלוגתייהו דרבנן ור\"ש הוא במסכת כלים ומפרשינן לה בב\"ק דרבנן סברי סתם גניבה יאוש בעלים ולא גזילה ור\"ש סבר איפכא ולשון הרמב\"ם פרק ה' מהלי אישות כך הוא המקדש את האשה בגניבה או בגזל או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה\"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת עכ\"ל. וכלשון זה כתב בש\"ע סי' כ\"ח ובח\"מ סק\"א כתב וז\"ל זהו לשון הרמב\"ם כו' ע\"כ כתב ונודע שקנה אותו דבר ביאוש כלומר שנתייאשו הבעלים כו' אבל אם בשעת הקידושין לא נודע אם נתייאשו אף שאח\"כ נודע שכבר הי' יאוש קודם הקידושין הוי כיאוש שלא מדעת עכ\"ל. ותמהנו על פה קדוש יאמר דבר זה דמה ענין יאוש שלא מדעת לכאן דהתם מיירי שלא נתייאשו הבעלים אלא לאחר שמצאו זה ובאיסורא אתי לידי' דכבר נתחייב בהשבה ולכך לא מהני מה שנתייאש אח\"כ משא\"כ הכא שכבר הי' היאוש לא איכפת לן אם ידע הגזלן מזה או לא והרי גם באבידה אם הי' יאוש קודם שמצאו זה אע\"פ שהמוצא לא ידע אם הי' שם יאוש או לא הדבר פשוט דמהני ועוד שהרי כל גזל באיסורא אתי ליד הגזלן רק דהלוקח ממנו קנה בשינוי רשות והרי דעת הרמב\"ם מבואר בח\"מ סי' שנ\"ג דס\"ל דאפי' שינוי רשות ואח\"כ יאוש מהני אלא דהכא בקידושין כתב הב\"ש דלא מהני ולקמן אי\"ה יתבאר זה אך כל זה היכא דבאמת לא הי' יאוש עד דאתי לרשות האחר אבל אם היאוש הי' בעודו ביד הגזלן רק שלא נודע לנו עד שבא לרשות האחר כולהו ס\"ל דמהני ואין זה ענין כלל ליאוש שלא מדעת אבל מ\"מ שפיר קאמר הח\"מ דלשון הרמב\"ם מורה כן ונחזי אנן הנה הלח\"מ והח\"מ תמהו על הרמב\"ם שהרי בהל' כלים פסק כרבנן דבגניבה סתמא הוי יאוש וא\"כ למה לי נודע הא סתמא הוי יאוש וכן תמהו רוב המפרש' ותרצו בתירוצים דחוקים ונלענ\"ד לתרץ באופן מרווח והוא דהנה התוס' בב\"ק דף ס\"ו ד\"ה כיון דבאיסורא כתבו וז\"ל מכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור כו' והא דאמר בהשולח נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור כו' ע\"ש וכן הקשה הפני יהושע בגיטין דף ל\"ח על רש\"י שכתב דיאוש הוי הפקר והרבה להשיב עליו. ולענ\"ד נראה לתרץ שיטת רש\"י על נכון דהא ודאי גם רש\"י מודה דהיכא דאמרינן דסתמ' מייאש כגון באבידה בדבר שאין בו סימן או בגזל אי נימא דסתמא מייאש ולא שמעינן בהדיא דמייאש בכה\"ג ודאי לא אמרינן דהוי הפקר דאין הפקר מועיל בלב וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ריש פסחים דהפקר בלב לא מהני וא\"כ לא הוי רק יאוש בעלמא (והיינו דמסתמא הוא מצטער על חסרון ממונו וסובר שלא יוחזר לו לעולם אבל מ\"מ אין אנו אומרים דמן הסתם אפקורי מפקר לי' דלמה יעשה זאת ולא עדיף מאלו אמר בהדיא ווי לחסרון כיס דאינו הפקר כמו שיתבאר אי\"ה ולפי\"ז אף אם הוא באמת מפקירו בלב אין בו דין הפקר דדברים שבלב הם) אבל היכא דאמר בפירוש נתייאשתי מפלוני עבדי וכה\"ג כיון דיאו' לשון הפקר הוא מה\"ת נאמר דלא מהני. ובזה נסתלקו קושיית הפני יהושע בגיטין שמ\"ש שם דא\"כ למה כתב רש\"י בסוכה דלקרקע לא מהני יאוש הא יאוש הוא מטעם הפקר והפקר מהני בקרקע ולפמ\"ש ניחא דהא התם ביאוש סתמא מיירי ואין עליו תורת הפקר. ועפ\"ז אפשר לפרש ג\"כ דברי הירושלמי שהביאו התוס' שם בסוכה ד\"ה וקרקע אינה נגזלת ע\"ש ואין להארי' וגם מ\"ש הפ\"י על דברי רש\"י שם בגיטין ג\"כ ניחא דהרי התם בגזלן גוי מיירי דסתמא לא הוי יאוש בעלים וא\"כ ע\"כ כשנתייאשו הבעלים בפירוש מיירי וכ\"כ ג\"כ הפ\"י שם בד\"ה רשב\"ג אומר ע\"ש (אבל באמת אין זה הוכחה כ\"כ די\"ל דבגייס אפילו בגוי סתמא הוי יאוש ומ\"ש הפ\"י דמהך דהמציל מן הגייס מוכח דאפילו בגייס לא הוי יאוש בגוי אין זה הוכחה כמבואר להמעיין בתשובת רשב\"א סוף סי' תתקס\"ח דהתם בשיכו' להציל ע\"י הדחק ע\"ש ועוד לפמ\"ש לקמן אפשר שנתייאש בלשון ווי לח\"כ ואין זה הפקר אבל עכ\"פ אין מקום קושי' על רש\"י) וא\"כ שפיר כתב רש\"י שהפקירו רבו כשנתייאש ממנו משום דיאוש בפירוש הוי הפקר. ולפי\"ז ניחא מה שהקשה הפ\"י שם דהיאך קני לה שבאי ביאוש הא באיסורא אתי לידי' וא\"כ בעינן יאוש וש\"ר. ולפמ\"ש ניחא דכיון דהוי הפקר אין לחלק כלל בין היתרא לבאיסורא כקושיית התוס' והפ\"י וכי אמרינן דבעי יאוש וש\"ר דוקא ביאוש סתמא דאז יש חילוק בין באיסורא לבהתירא ולכך בעינן ש\"ר כי היכי דלהוי בהתירא אבל ביאוש בפירוש א\"צ כל זה: ולפמ\"ש מתפרש סוגיא דנזיר דף ס\"ב בפשיטות טפי אליבא דרש\"י דקאמר לימא בדשמואל קמיפלגי כו' והיינו דמעיקרא הוי ס\"ד כיון דברח וסתמא הוי יאוש בעלים להמפקיר עבדו דמי אבל למסקנא ס\"ל דברח שאני אע\"ג דסתמא הוי יאוש בעלים כמ\"ש התוספת שם מ\"מ לא הוי רק יאוש כדי אבל מפקיר שאני אלא דיש להקשות מהא דאמרינן בקידושין דף ע\"ב לעולם שמואל דאמר לטובה והא דקאמר מישן אין בה משום עבדות שמואל לטעמי' דאמר המפקיר לעבדו כו' וכתב רש\"י שם משום דיאוש הוי הפקר ולפי מ\"ש צ\"ל דהתם ג\"כ נתייאשו מהם בפירוש ועפי\"ז הי' אפשר ליישב קושיית התוס' בהחולץ שהקשו אהא דקאמר כל האומר מבית חשמונאי כו' הא הוי בכלל המפקיר עבדו ולפמ\"ש י\"ל דהת' בבית חשמונאי לא נתייאשו מהם בפירוש אבל לכאורה זה דוחק לומר דמהנך עבדים שנשתלחו למישן ידוע שבעליה' נתייאשו מהם בפירוש וכדי ליישב היינו צ\"ל דלענין עבד גם רש\"י מודה לסברת התוספת דהיכא דלא הוי הפקר רק יאוש סתם אין רשות לרבו עליו מקרי כמ\"ש התוספת בב\"ק ויש לדייק כן מלשון רש\"י שם בקידושין שכתב שמואל לטעמי' דאמר עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד והני נמי כיון שגזלום ונתייאשו מהם כו' ולשונו לכאור' תמוה בהא דנקט סיפא דמילתא דשמואל הא לרש\"י הוי ממש הך דינא דשמואל אע\"כ כמ\"ש דהכא כיון דלא הוי רק יאוש גרידא א\"כ ליכא למילף מדשמואל רק מדקאמר עבד שאין לרבו כו' ובכל דוכתא כתב רש\"י יאוש הוי הפקר רק בההי' דנתייאשתי מפלוני עבדי דגיטין דף ל\"ט כתב רש\"י יאוש לשון הפקר הוא משום דהתם מיירי בעבד שלא נשבה כלל ולא ברח רק הוא בביתו ולא שייך בכה\"ג יאוש כיון דבביתו הוא לכך כתב שהוא לשון הפקר ממש אבל באמת י\"ל דאף אי ס\"ל דיאוש לא מהני בעבד רק הפקר אפ\"ה אין קושיא מההיא דעבדים שנשתל' למישן דשאני התם שגם הבעלים נשבו עמהם ובכה\"ג לא ס\"ד דלא מייאש ואפקורי מפקיר לי' ואפילו עומד וצווח נעשה כמי שצווח על ביתו שנפל והוי הפקר ממילא וכדאיתא בתוס' בב\"מ בעובדא דר' ישמעאל בר\"י אהא דגיגית נר וקדרה אפקורי מפקר להו היינו דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו כו' ור\"ל דהוי אומדנא דמוכח והכי איתא בדוכתי טובא וה\"נ דכוותה ועוד דהא כבר נשתקע שם הבעלים מהם ובכה\"ג אפילו בקרקע מהני יאוש ועכ\"פ זכינו לדין שלשיטת רש\"י יאוש בפירוש הוא הפקר גמור:",
                "ומעתה יש לנו לומר דהא דפסק הרמב\"ם פ\"ה מהלי גניבה וכן הוא בש\"ע ח\"מ סימן שנ\"ג דאף הי' יאוש וש\"ר מ\"מ צריך הלוקח להחזיר הדמים לבעלים היינו דוקא ביאוש סתמא דהא הש\"ך כתב שם הטעם משום דכיון שלקח מגנב מפורסם הוי כאלו באיסורא אתי לידי' וכיוצא בזה כתב גם הפ\"י בהגוזל ע\"ש. וא\"כ היינו דוקא בלא נתייאשו הבעלים בפירוש שאז לא קנה הגזלן את הגזילה משום דהוי יאוש כדי ובאיסורא אתי לידי' אלא דהלוק' קנה משום דהוי ש\"ר ומ\"מ הוי גם לגבי דידי' באיסורא היכי שידע שהוא גזול ולכך צריך להחזיר הדמי' אבל היכא שנתייאשו הבעלי' בפי' דהוי הפקר וקנה אותה הגזלן עצמו אלא דמ\"מ מוטל עליו לקיים מצות השבה שחייבו הכתוב והשיב את הגזילה אבל לגבי הלוקח הוי כשאר חפצים של הגזלן דהא הי' הפקר גמור ובהתירא אתי ליד הלוקח וא\"צ להחזיר אפילו הדמים ונראה דמש\"ה דייק הרמב\"ם וכתב להך דינא בהל' גניבה דשם מיירי בסתמא דהוי יאוש בעלים ולכך צריך להחזיר הדמים. אבל בפ\"ה מהל' גזילה כתב ואם כבר נתייאשו הבעלי' קנה הלוקח עצמה של גזילה ואינה מחזירה אף דמדיוקא שכ' עצמה של גזילה משמע לכאורה דהדמים צריך להחזיר מ\"מ ה\"ל לפרושי ולחלק בין גנב מפורס' לשאינו מפורסם לענין הדמים אע\"כ דבגזלן בכל גוונא צריך להחזיר הדמים כיון דבגזלן סתמא לא הוי יאוש ואפילו בישראל לדעת הב\"ש אליבא דהרמב\"ם וא\"כ ע\"כ בנתייאש בהדיא מיירי וא\"צ להחזיר הדמים (אמנם אף ביאוש בפירוש אכתי משכחת בדאמר ווי לחסרון כיס שיבואר לקמן דלא הוי הפקר) ולכך כתב אח\"ז במוכסן ואינו יודע בודאי שזו גזילה וכתב הסמ\"ע סימן שס\"ט ס\"ק ח' דאי יודע שזו גזילה צריך להחזיר הדמים להרמב\"ם והיינו משום דבמוכסן סתמא הוי יאוש בעלים אלא דבאמת מה שמשיג הסמ\"ע על רמ\"א שם מחמ' דקדוקו בלשון הרמב\"ם אינו מוכרח כלל דאפשר דכוונת הרמב\"ם במה שאמר מפני שזה כמכירה וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזילה אין ר\"ל כמו שהבינו דאלוקח קאי דז\"א דה\"ל למכתב לעיל מיני' הא נטלו מוכסן כו' וא\"י שזו גזילה הרי אלו שלו כו' וגם דלשון בודאי אינו מדוקדק לפי הבנתם וגם דהל\"ל שהיא גזולה אלא נראה שזה נתינת טעם דלכך חזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה משום דא\"י בודאי שזו גזילה ואפשר שבדין לקח ממנו ולכך לא אזיל ותבע לי' לדינא ואייאושי קמייאש וכיוצא בזה כתב הסמ\"ע סימן שס\"ח בטעמא דמוכסן ע\"ש ואין להאריך ומ\"מ העיקר בדעת הרמב\"ם לחלק בין יאוש בפירו' לבסתם כנ\"ל ואחרי הודיע כל זאת נסתלקו כל יתידות הדרכים ומתורץ ג\"כ מ\"ש הב\"ש דאף אם נימא דהרמב\"ם מיירי בגנב שאינו מפורס' מ\"מ הא ע\"כ בגילה לה שהוא גנוב מיירי דאל\"כ י\"ל אין רצוני להתקדש בגניבה ובגילה לה שהוא גנוב ליכא תקנת השוק וצריכה להחזיר הדמים ובמאי מקדשה ולפי הנ\"ל ניחא דבאמת ודאי מיירי דגילה לה שהוא גנוב ואפילו בגנב מפורס' ומ\"מ הכא א\"צ להחזיר הדמים כיון דהכא ביאוש בפירוש מיירי ובכה\"ג קנה הגזלן עצמו ביאוש כדי בלא ש\"ר וא\"כ בהיתרא אתי ליד האשה ובכל ענין א\"צ להחזיר הדמים כנ\"ל וזה נראה מבואר בכוונת הרמב\"ם שכתב אם נתייאש' הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ולשון זה מיותר לגמרי וכמש\"ל ועיין במג\"ש מה שמדקדק בלשון זה אלא דבאמת ר\"ל דבכל דוכתא לא נקנה אותו דבר לגזלן ביאוש רק ללוקח נקנה ביאוש וש\"ר אבל הכא ע\"כ צ\"ל שקנה הגזלן עצמו אותו דבר ביאוש לחוד ובכה\"ג הוא דמקודשת אבל בלא\"ה הרי צריכה לחזיר הדמים ואינה מקודש' דכיון דלא הוי יאוש בפירוש לא הוי כהפקר וא\"כ באיסורא אתי לידה שהרי ידעה שהוא גנוב ובהכי ניחא ג\"כ דעת הש\"ע דבח\"מ סימן שס\"ח פסק דסתם גניבה אפי' בעכו\"ם או גזילה בישראל הוי יאוש ואפ\"ה כתב כאן כלשון הרמב\"ם וכן לפי דעת הח\"מ אליבא דהרמב\"ם דבישראל אפי' בגזלן סתמא הוי יאוש וקשה כנ\"ל ולפמ\"ש א\"ש דאף דסתמא הוי יאוש מ\"מ בעינין דוקא ונודע דאל\"כ צריכה להחזיר הדמים וא\"כ אינה מקודשת וכ\"ז כפתור ופרח בס\"ד אך דכל זה למ\"ד יאוש כדי לא קני משא\"כ למ\"ד יאוש כדי קני אז אף בגנב מפורסם א\"צ להחזיר הדמים והשתא ניחא הא דקאמר רבא לית דחש להא דר\"ש וקשה תיפוק לי' דאפילו הוי סתמא יאוש בעלים מ\"מ הא ע\"כ בגילה שהוא גנוב מיירי וא\"כ אינה מקודש' דצריכה להחזיר הדמים כקו' הב\"ש ומכ\"ש לפמ\"ש הפ\"י דהך עובדא דחטף הוי בפני האשה ופשיטא דבכה\"ג צריכה להחזיר ולפמ\"ש ניחא דרבא דהוא מרא דשמעתא קאמר בב\"ק דף ס\"ו דהך דקרבנו ולא הגזול איירי דגזל קרבן דחברי' הא לא\"ה יאוש כדי קונה וכ\"כ הפ\"י פרק לולב הגזול בשיטת רש\"י והך עובדא דהכא קודם דהדר בי' רבא ומכ\"ש לפי מה שנבאר לקמן דרבא במסקנא ג\"כ ס\"ל יאוש כדי קונה א\"כ שפיר קאמר רבא לית דחש לדר\"ש ואמנם אף אם נאמר דרבא ס\"ל דיאוש כדי אינו קונה עדיין י\"ל דכל זה הוא דוקא למ\"ד יאוש שלמ\"ד לא הוי יאוש לדידי' שפיר יש לחלק בין בהיתרא לבאיסורא אבל למ\"ד הוי יאוש א\"כ אינו מחלק בין בהיתרא לבאיסור' דא\"ל דבאמת גם הוא מודה דהיכא דבאיסורא אתי לידי' לא הוי יאוש וכדמוכח מדבר שיש בו סימן דמודה רבא משום דבאיסורא אתי לידי' ובדבר שאין בו סימן טעמי' משום ברירה דאמרי' אגלאי מילתא דאי הוי ידע מעיקרא שנאבד ממנו ג\"כ הי' מייאש וכמבואר מדברי רש\"י שם נלענ\"ד דלפי\"ז יקשה מ\"ש בשיטה מקובצת בשם הראב\"ד דהא ודאי אביי ורבא לאו בדיני ברירה פליגי ועוד יש להקשות דלא שייך התם ברירה כלל מהא דאיתא בעירובין דף פ\"ב וכל שקיבל עליו מבעוד יום שמעת מני' אין ברירה דאי יש ברירה תגלי מילתא למפרע דמבע\"י הי' ניחא לי' אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני ופרש\"י דכשלא ידע עד שחשיכה לא שייך ברירה דהא לא הוי ידע בהאי שעתא כלל וכן פירש שם הר' יהונתן ז\"ל וכך פסק שם הרמב\"ם ולכך צ\"ל דס\"ל לרבא דבדבר שיש בו סימן גם עתה אינו מייאש בלב שלם אלא לפי שא\"י היכן הוא ואי הוי ידע שזה מצאו הוי אזיל ויהיב סימן ושקיל החפץ הלכך לא גמר ומייאש משא\"כ בדבר שאין בו סימן כיון שעתה הוא מייאש יאוש גמור אע\"ג דבשעתא דאתי לידי' נתחייב בהשבה ובאיסורא אתי לידי' מהני כנלענ\"ד לשיטת הרמב\"ם ולפי\"ז אליבא דרבא יאוש סתמא כפירושו דמי וא\"צ להחזיר הדמים רק דאנן לא קיי\"ל כרבא בהא והשתא ניחא דרבא לשיטתו דס\"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואי הוי אמרינין סתמא יאוש בעלי' לא היתה צריכה להחזיר הדמים ומקודשת אבל אנן דפסקינן כאביי דס\"ל דלא הוי יאוש ושפיר יש לחלק בין בפירוש לבסת' ועוד י\"ל דרבא לשיט' דס\"ל דא\"י לומר אין רצוני להתקדש בגניבה וכמ\"ש התוספת רי\"ד בדף נ\"ג בהא דבעי מיני' רבא אשה אינה מתקדשת כו' וא\"כ י\"ל דמיירי בלא גילה לה שחטף ולכך הוצרך לומר לית דחש להא דר\"ש:",
                "והנה לפי\"ז אם נתייאשו הבעלים בפירוש קוד' הקידושין הי' לנו לומר דמהני אף שהם לא ידעו מזה משום דבאמת כבר הפקירו הבעלי' ואין להם בו זכות כלל ולא דמי ליאוש של\"מ כמש\"ל ומכ\"ש אי אמרינן דהוי הפקר ובדקדוק לשון ונודע כבר כתבנו למעלה ודלא כהח\"מ אמנם לכאורה י\"ל דלהך טעמא בעינין דוקא ונודע קודם הקידו' כיון דעיקר טעמ' דכשנתייא' הבעלים בפירוש הוי הפקר ולכאורה מה בכך דהפקירו הא מ\"מ זה לא כיון לזכות בו אך י\"ל דקי\"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא\"כ קני לי' מצרו אך דבאמת מבואר בש\"ע ח\"מ סי' רס\"ח סעיף ג' בהג\"ה בשם הפוסקים דבדבר שאינו רגיל לבא ולא אסיק אדעתיה לא קנה ליה חצרו וא\"כ כאן הא וודאי דלא אסיק אדעתי' שיתייאשו הבעלים בפירוש והדבר קרוב לאומרו דאפילו אמר ווי לח\"כ דאמרינין דהוי' יאוש מ\"מ לא הוי רק יאוש סתם ואינו הפקר ולזה נראה דמדקדק הש\"ס בב\"מ אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לח\"כ מייאש ומדויק תיבת דאבידתא משום דשם אין חילוק בין לשון זה ללשון יאוש אבל בגזל וגניבה שפיר יש חילוק כנ\"ל וכן מבואר מלשון רש\"י בב\"מ דף כ\"א ע\"ב בדבר שיש בו סימן כו' ואע\"ג דשמעיני' דמייאש לבסוף כו' ופרש\"י לאחר שמצאו זה וכלל' דיאוש כגון דאמר ווי לח\"כ דגלי דעתי' שנואש מהם ולכאורה הדבר תמוה דמה ענין זה לכאן ואם רוצה לפרש ענין היאוש מה הוא הל\"ל הכי ארישא דמילתא דקאמר אתמר יאוש של\"מ כו' אלא ודאי דכוונת רש\"י הוא דבלשון יאוש ממש אין חילוק בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן דמה לי אם אמר אני מייאש דבר זה או אם אמר אני מפקירו ולכן כתב רש\"י וכללא דמילתא דיאוש כגון דאמר ווי לח\"כ דבכה\"ג הוי יאוש לחודי' ואינו הפקר וזה ברור כשמש בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ כיון דודאי לא אסיק אדעתי' כלל שיתייאשו הבעלים בפירוש בלשון יאוש ויהא הפקר א\"כ לא קנה לי' חצרו ואין דינו רק כיאוש לבד וא\"כ הדר אינם קידושין אם לא נודע בשעת הקידושין שנתייאשו ממנו בפירוש אלא דברמב\"ם אי אפשר לפרש כן שהרי מקור דין זה נובע מש\"ס דב\"מ גבי מצא בגל כו' וקשיא להו להפוסקי' דתקני לי' חצרו ולכן הוצרכו לחלק כנ\"ל אבל הרמב\"ם פי\"ו מהל' גזילה ואבידה ה\"ל ח' הקשה קושיא זו ותירץ באופן אחר ע\"ש א\"כ מוכר' דלא ס\"ל חילוק הנ\"ל ואפ' שגם הרמב\"ם מודה בזה דדוקא התם דכשקונה החצר אדעתא דכל מה דבגוה קא קני משא\"כ כאן דלא אסיק אדעתי' כלל שיתייאשו הבעלים בפירוש ולפי\"ז אפשר נמי דהיינו טעמא דדבר שיש בו סימן אע\"ג דשמעינן דאייאש לבסוף לא מהני משום דבאיסורא אתי לידי' ואע\"ג דביאוש בפירוש אין חילוק בין באיסורא לבהתירא דהפקר הוא היינו משום דבדבר שיש בו סימן לא שכיח דמייא' ולא קני' לי' ההפקר אלא דבלא\"ה עיקר כמ\"ש דווי לח\"כ אינו בכלל הפקר: (ובחבורינו לקידושין כתבנו דרך נכון מאוד לתרץ דברי הרמב\"ם דהנה בב\"ק דף קי\"ד הקשה הבעל המאור כיון דסתם גניבה יאוש בעלים א\"כ תקנת השוק היכא משכחת לה וכתב דמשכחת לה כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם דחזינין דלא מייאש וכ\"כ התוספת והרמב\"ן במלחמות הוסיף לומר דבאמת הבעלים לא ידעו כלל שהוא גנוב אצלם עד שהכירו אותה ביד הלוקח מן הגנב ע\"ש והנה אמרינין בקידושין דף מ\"ח דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל כו' ואבע\"א באשה סמכה דעתה קמפלגי מר סבר אשה לא סמכה דעתה סברה דילמא מחיל לי' ומ\"ס סמכה דעתה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני ע\"כ ובאמת פסקינין דאשה לא סמכה דעתה אף שיש סברא לומר לא שביק לדידי כו' מ\"מ חוששת כיון שעכ\"פ יוכל להיות בשום אופן שלא יגיע כסף קידושין לידה ולפי\"ז לכאורה יש להקשות על רבא שאמר לית דחש לדר\"ש דאמר סתם גזל יאוש בעלים דמשמע אי הוי אמרינין הכי היתה מקודשת והרי כתב הב\"ש סי' כ\"ח דהיכי דמקודשת בגזילה היינו בגילה לה שהוא גזול דאל\"כ י\"ל אין רצוני להתקדש בגזל ע\"ש וכיון שכן שידעה שהוא גזול נימא דלא סמכה דעתה סברה דילמא אכתי לא אייאשו בעלים מנייהו ובעינא לאהדורי וכיוצא בזה כתב הב\"ש סי' כ\"ט סק\"א ע\"ש ואף דאמרינין סתם גזילה יאוש בעלים מ\"מ היא חוששת שמא בעלים מרדפין וכה\"ג דהרי גם שם סתמא דמילתא דלא שביק לדידה ומחיל לאחריני וכמו דס\"ל באמת למ\"ד מקודשת אפ\"ה קיי\"ל דאינה מקודשת משום דאינה מקנית עצמה אם לא שהכסף שלה בבירור וחוששת כל מה שיש לחוש בענין זה וה\"ה כאן ועוד דהרי חזינין דמש\"ה עשו תק\"ה אע\"ג דלא משכחת לה בגוונא אחרינא חששו חכמי' לכך ועשו תקנה ואיך לא תחוש האשה לזה ואעפ\"י שי\"ל דעיקר תק\"ה היתה בגזלן הא ליתא שהרי דעת הרשב\"א וכ\"כ ה\"ה והריב\"ש בשם קצת מפרשים הובא בב\"י סימן שנ\"ו וכן הרמ\"ה הובא בשיטה מקובצת דב\"ק דבגזלן לא עשו תק\"ה כלל. אך י\"ל דז\"א דהנה הפ\"י כתב דהך דחטף זוזי מחברי' בפני' הוה מעשה כמש\"ל ועיין בב\"י שהוכיח כן ולפי\"ז ניחא דהכא בעובד' דרבא ודאי סמכה דעתה דהני גוונא דהרמב\"ן לא שייכי הכא דליכא למימר דסברה דילמא לא ידעו הבעלים עדיין כלל ז\"א דלא שייך זה רק בגניבה אבל בגזילה לא שייך זה דהא מיד הבעלים הוא גוזל וגם ליכא למימר שמא הבעלים מרדפין אחריו ז\"א כיון דבפניו הי' והא חזי הוית דאין הבעלים מרדפין אחריו ולכך הוצרך רבא לומר לית דחש לדר\"ש כו' ועפי\"ז שפיר פסק הרמב\"ם בגניבה אף דסתמא יאוש בעלים מ\"מ בעינין הכא דוקא נודע שנתייאש דאל\"כ אכתי לא סמכה דעתה דהכא תרווייהו גוונא דהרמב\"ן איתנייהו חדא דילמא בעלים מרדפין אחרי' ואפילו תימא דכיון דסתמא אין מרדפין שפיר סמכה דעתה אכתי איכא חששא דילמא עדיין לא ידעו הבעלים בגניב' דזה שכיח טובא ולכך בלא נודע אינה מקודשת (והשתא ניחא ג\"כ מה דסתרי דברי הש\"ע אהדדי בגזילה או להח\"מ בדע' הרמב\"ם וכמש\"ל ולפי הנ\"ל ניחא דאף דבגזל אין לחוש לשמא לא ידעו הבעלי' מ\"מ יש לחוש שמא מרדפין אחריהם כיון דהכ' בסתמ' שלא בפני האשה מיירי וחוששת אולי מרדפין כו' כנ\"ל) ולפי\"ז ניח' דדוק' בשעת הקידושין בעינין נודע שנתייאשו דאל\"כ אינה מקודשת דבשעת הקידושי' לא סמכה דעתה ואינם קידושין כמו בקדשה בחוב דאחרים דפשוט דאף אם באמת לא מחל החוב וגבתה אותו אפ\"ה לא מהני דבשעת הקידושין לא סמכה דעתה ואינם קידושין ולא אמרינין בכה\"ג איגלאי מילתא למפרע וה\"ה הכא מה מהני לן מה דבאמת הוי יאוש בשעת מעשה מ\"מ איהי לא ידעה ולא סמכה דעתה ונראה להביא ראי' לשיטת הרמב\"ם והש\"ע הנ\"ל דלכאורה קשה קושיית הפני יהושיע בסוגיא זו דמאי פריך ארב ורבי יוחנן מבריית' בקדשה בגזל כו' דילמ' אתיא כר' דאמר סתם גניבה יאוש בעלים וגזילה נמי יאוש בעלים והיא גופא קמ\"ל כו' ע\"ש ולפי שיטתם הנ\"ל לק\"מ דהך דסתמא יאוש בעלי' לא מהני כלל בקידושין כנ\"ל אע\"כ הא דקתני מקודשת היינו דש\"ר לחוד קונה או דמקודשת בשכר שימוש עד שיבואו הבעלים ובזה לא שייך לא סמכה דעתה שמא תצטרך להחזיר וא\"כ מקשה שפיר על רב ור\"י ואף לא ס\"ל דסתמא הוי יאוש בעלים ע\"כ):",
                "והנה ע\"פ מש\"ל מבואר דהא דבעינין נודע שקנה ביאוש היינו דווקא לשיטת הרמב\"ם והש\"ע אבל לפי מ\"ש הרמ\"א בח\"מ סי' שנ\"ג ושנ\"ו וכ\"כ הטור דהר\"י חולק וס\"ל דבכל גווני א\"צ להחזיר הדמים אם כן אין לחלק בין בפירוש לסתם ואפילו בסתם נמי הוי קדושין אלא דהש\"ך שם כתב דבגנב מפורסם או בידע שהוא גנב כ\"ע מודו ע\"ש מיהו בלא\"ה בנ\"ד שלא ידעה שהוא גזול א\"צ לזה ואפילו הרמב\"ם מודה דא\"צ להחזיר הדמים אלא דלפ\"ז אדרבה הי' אפשר לומר דלא להוי קידושין כמ\"ש הב\"ש די\"ל אין רצוני להתקדש בגנבה כמ\"ש בש\"ס דף נ\"ג ובאמת הב\"ש לא העלה בזה דבר ברור כי מתחלה כתב לסברא פשוטה דיכולה לומר כן ובסוף כתב מיהו אי אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ספק קידושין עכ\"ל. ובאמת לפי מה דמדמה לה להא דאמרינין בדף נ\"ג דבמקדש בהקדש בשוגג לא קידש דאיהי לא ניחא לה דנתחלל הקדש ע\"י לכאורה משמע דאפילו אי אמרה דניחא לה לא מהני דשמו חכמים דעתה של אשה דלא ניחא לה בקידושין כאלו וכמ\"ש גם הב\"ש בדוכתא טובא וא\"כ אמאי נקט הב\"ש דווקא אם אמרה כן וגם דאמאי קאמר דהוי ספק קידושין לפי מה דמדמה לדהתם וע\"ז י\"ל דטעמו כיון דרב קאמר התם דף נ\"ד חזרנו על כל צדדים של ר\"מ כו' ולדידי' אין אנו צ\"ל דטעמא משום דלא ניחא לה כו' כדפ' רש\"י שם וא\"כ י\"ל דלכך כתב דהוי ספק קידושין ובאמת הב\"ח ריש סימן כ\"ח כתב להדיא דאפילו אינה יודעת שהוא גזל בידה מכיון שנתרצית להתקדש לו בזה מקודשת ע\"ש. ולענ\"ד דהדין עם הב\"ח מתרי טעמי חדא דאין ראיה כלל מהתם ואדרבה משם ראיה להיפך דהא לא אמרינין שם כן אלא אליב' דר\"מ דס\"ל בשוגג לא קידש אבל אנן פסקינין כר\"י דאמר בשוגג קידש אדרבה ס\"ל כיון שהיא רשאה להנות ממנו אע\"פ שנתחלל ע\"י אינה חוששת ומקודשת היא וכ\"כ התוס' רי\"ד שם וזה פשוט ומבואר בסוגיא דהתם ועוד נראה דאפי' לר\"י אליבא דר\"מ לא דמי כלל לההיא דהתם דשם ע\"י נעשה האיסור דהקדש נפיק לחולין וקראן הכתוב מועלי מעל כדפ' רש\"י שם אבל הכא כיון דכבר נתייאשו הבעלים לא עבדה איסורא כלל ואדרבה היינו טעמא דיאוש וש\"ר משום דכיון דלאחר יאוש הוא בהתירא אתי ליד הלוקח וקני ליה גופא דחפצא ואפילו קודם יאוש נמי אין לדמותו להתם דנהי דמקרי באיסורא אתי לידי' מ\"מ לא מקרי עביד איסורא בשביל זה ומכ\"ש למ\"ד ש\"ר ואח\"כ יאוש נמי קני ואין להאריך ומ\"מ היכא דאומרת בהדיא כן יש להחמיר הואיל ונפיק מפומי' דהב\"ש דהוי ספק קידושין אבל בסתמא הרי ק\"ל כרבי יהודא התם ומקודש' היא והא דנקט הרמב\"ם ונודע שנתייאשו הבעלים היינו כי היכי דלהוי קידושין אף בגילה לה שגנוב או בגנב מפורסם וכנ\"ל. מיהו לכאורה אעפ\"כ יש לפקפק בקידושין אלו דהא אעפ\"כ צריכה להחזיר מחמת דינא דמלכותא את גוף הכלי כמבואר בח\"מ סימן שנ\"ו והנה הב\"ש כתב דמ\"מ מדאורייתא קונה החפץ והוי קידושין דאורייתא אך דזה עדיין אינו מבורר כ\"כ לענ\"ד לפמ\"ש הש\"ך שם דלאו מטעם דינא דמלכותא הוא כן אלא משום דתקנת הדור הוא ע\"ש והיינו מטעם הפקר ב\"ד וא\"כ הי' לנו לומר דלא יהיו קידושין דאורייתא כמ\"ש הב\"י דבמע\"ש הואיל וקני מדרבנן הוי אפילו קידושין דאורייתא ובאמת במ\"ל פ\"ה מה\"ל אישות נסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן המעות ולא משך והלך המוכר וקידש בחפץ זה דשמא ראוי ולחוש לומר דלא הוי קידושין כיון דמן התורה קדשה בגזל. וכתב שצד זה נראה בעיניו ע\"ש והנה בנידון דהמ\"ל לבבינו לא כן ידמה דלא מבעיא לדעת הב\"י א\"כ גם בזה אינם קידושין אפילו דבר תורה אלא דנ\"ל אפילו לדעת רבינו ירוחם והרמ\"א דס\"ל דלא הוי רק קידושין דרבנן אפ\"ה בזה מודו דכיון דהעיקר בחזרה תליא מילתא וא\"כ מיד שנוטל החפץ לקדש בו תיכף פקע לי' רשותי' דהלוקח ובגילוי דעתא בעלמא שרוצ' לחזור בו סגי א\"כ החפץ הוא ברשותו לגמרי מדרבנן ואח\"כ בשעת הנתינה ליד האשה נותן לה חפץ שלה משא\"כ במעמ\"ש דעיקר הנתינה ליד האשה הוא רק ע\"י קנין דרבנן. ועוד נראה דאפילו בגזל אחר יאוש להפוסקים שהוא מדרבנן י\"ל שהוא קידושין דאורייתא היכא שאינו רק יאוש כדי כגון בגזל דידה אפילו למאן דס\"ל דבמעמ\"ש הוי קידושין דרבנן משום שי\"ל דוקא במעמ\"ש דאע\"ג דהפקר ב\"ד הפקר מ\"מ לא אתי לרשות זוכה משא\"כ בגזל אחר יאוש דכבר אתי לרשות זוכה וכה\"ג חזינין בהג\"ה כ\"י גדול א' על השאלה הנדפסת בשו\"ת ב\"ח סי' צ\"ו שכתב דאף מאן דס\"ל דבמעמ\"ש לא הוי רק קידושין דרבנן מ\"מ מודה בגזל ביאוש כדי כיון דכבר קני לי' ביאוש והפקר ב\"ד הפקר מה\"ת נאמר שלא יהיו קידושין ובמע\"ש שאני שגוף הזכי' לאשה אינה אלא מדרבנן ותמה על הב\"י דה\"ל להשיג ארבינו ירוחם בקדשה לאחר יאוש כו' עכ\"ל אלא שיש מקום לומר דלמאן דיליף הפקר ב\"ד מהא דמה אבות מנחילין לבניהם מה שירצו אף ראשים מנחילין העם מה שירצו משמע דאע\"ג דלא אתי לידי' הוי כאילו אתי לידי' וכ\"כ להדיא הרשב\"א בגיטין דף ל\"ו גבי פרוזבול דמשני רבא הפקר ב\"ד הפקר וכתב דמינה שמעינין דכח ב\"ד יפה להפקיע ממון מזה ולזכותו לזה אף קודם שיגיעו לידו ואומרים ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה וכ\"כ היש\"ש ביבמות פרק האשה רבה דין י\"ט וכן מוכרח ממאי דקיי\"ל דזרק קידושין או גט לתוך ד' אמות הוי קידושין דאורייתא וכתב הר\"ן טעמא דהפקר וכבר הארכנו בזה בתשובה במקום אחר במאי דקשה על רמ\"א ורי\"ו מההיא דסוכה בהא דקאמר ר\"נ פעיתא הוא דא כו' ובמ\"ש בשיטה מקובצת לב\"מ בשם הרשב\"א בההוא דנתנה לבלן מעל וגם בארנו דברי הסמ\"ע סי' קצ\"ח ס\"ק ג' ואין כאן מקומו מיהו בנ\"ד יש להסתפק כיון דבאמת עיקר התקנה לא היתה אלא אם בא הנגזל ותובע החפץ אז מחויב להחזיר לנגזל וא\"כ בשעת הקידושין שפיר הוי קידושין דאורייתא ולא פקעי אח\"כ מחמת התקנה וגם דבתקנה כי האי ודאי יש לנו לומר כמ\"ש הסמ\"ע סי' קצ\"ח דלחומרא לא עקרו בתקנתם. או שמא י\"ל דמה לי אם צריכה להחזיר החפץ מדאורייתא או מחמת התקנה סוף סוף היא סבורה שמקדש אותה בחפץ זה ואין הדבר כן והוי קידושי טעות וכאותה שאמרו במקדש באיסורי הנאה דרבנן אפ\"ה אינה מקודשת ובדף נ\"ו ע\"ב בתוספת ד\"ה המקדש בערלה כו' כתבו בתירוץ הב' דאף דחזי להנות שלא כדרך הנאתן מ\"מ כיון שהאשה סבורה להנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות עכ\"ל ועיין במ\"ל דלענין דינ' לא פליגי שני התירוצים של התוספת אהדדי ע\"ש אמנם בנ\"ד יש לצדד ולומר כיון דחטף הדבר מהחנות שהוא עומד למכר ודמיו קצובים ובכה\"ג אמרינין בב\"ב דף פ\"ח אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כו' וה\"מ דקייצי דמי' וכן פסקינין בש\"ע ח\"מ סימן ר' דבדבר שדמיו קצובים לוקח הוי ואין המוכר יכול לחזור בו ע\"ש ואף דבעינין דוקא נטלה ע\"מ לקנותה והוא חטף בדרך גזילה מ\"מ תיכף שבא ליד האשה ואם בא זה ליטלו ממנה צריך ליתן לה הדמים א\"כ א\"צ ליתן לו החפץ כלל די\"ל אני קונה אותו בעד הדמים שאתה צריך ליתן לי וא\"כ בכאן עפ\"י הדין א\"צ להחזיר החפץ ומקודשת היא מיהו כל זה לפרשב\"ם שם דס\"ל דדבר שדרכו למכרו כן הוי דמיו קצובין אבל לפמ\"ש הרמב\"ן בחידושיו שם דדוקא קצץ המוכר דמיו בעינין ולא מהני מה שדמיו קצובין במדינה עדיין יש לפקפק בזה כנ\"ל דאע\"ג דזבינא חריפא ועומד לימכר מ\"מ הרי לא קצב המוכר את דמיו וא\"כ צריכה להחזיר החפץ והי' לנו לומר דאינה מקודשת והנה הב\"ח תירץ כי היכי דלא ליסתרי דברי הרמב\"ם והש\"ע אהדדי דהא דאמ' רבא לית דחש לדר\"ש וכן הא דבעינין הכא דוקא ידוע שנתייאש היינו לענין דנהוי קידושין דאוריי' אבל רבנן אמרו דסתמא הוי יאוש וא\"כ בקידושין צריכה גט מדרבנן אבל באמת הש\"ך בח\"מ סי' שס\"ח השיג עליו בדברים נכונים. והנה בידינו יש שו\"ת ב\"ח כתיבת יד ושם תשובה מהגאון בעל ט\"ז (והיא התשובה הנדפסת בחיבור הלז) וכתב וז\"ל ועל עיקר הקושי' שהקשה רומע\"ל כו' עד והוי לכל הפחות ספק מקודשת כו' ע\"ש ולפי דבריו א\"כ בנ\"ד יש להקל דלא הוי קידושין דהא נעשה בפרסום וגם ידע הנגזל שיש עדים וא\"כ אין כאן יאוש בעלים מיהו באמת גם עליו נשארו הרבה השגות הש\"ך הנ\"ל דהא בכולהו מצינין לאוקמה דבלא עדים מיירי וגם לדבריו אכתי תקשי דלמה לי' בא\"ע לפלוגי בין ידוע שנתייאשו הבעלים או לא ה\"ל לאפלוגי בין איכא עדים לליכא עדים דהוא רבותא יותר והנה מ\"ש וכן בההיא דקדשה בגזל כו' כוונתו כי היכי דלא תקשי מאי פריך אדרב ור' יוחנן דילמא התם בלא עדים מיירי וסתמא יאוש בעלים ולכך מקודש' ולכך כתב דדומיא דאו שחטף סלע כו' ואכתי קשה דמנ\"ל להמקשן הא דילמא דומיא דגניבה דקתני בחד בבא נקט לי' ומיירי בגזל בלא עדים אלא דלכאורה יש לדקדק הא בלא\"ה בגזל שלא בעדים לית מאן דפליג שהיא מקודשת דמאן יימר שהוא גזל ואף אם הוא מודה שבגזל קדשה לאו כל כמיני' דחזקה מה שביד האדם הוא שלו וכמבואר בדוכתי טובא וגם דהא אין אדם משים עצמו רשע מיהו י\"ל דלענין זה הנגזל עצמו נאמן להעיד שגזול הי' ואחר מצטרף עמו וכמבואר בח\"מ סי' ל\"ד ועיין בש\"ך שם וגם י\"ל דנהי דמיירי דאיכא עדים מ\"מ יוכל להיות שהנגזל לא ידע שיש עדים וא\"כ נתייאש וכמו שדקדק וכתב וזה הי' ידוע לו בשעה שנעשה הגזל כו' אלא דלפי\"ז לא א\"ש במ\"ש משא\"כ בא\"ע מיירי בסתם גזל שהוא בעדים דסתם גזלן לא איכפת ליה בעדים וכדאיתא במרובה כו' ומאי ראי' מייתי הא אכתי ה\"ל לפרש בא\"ע דידע הנגזל שיש עדים כנ\"ל אך צ\"ל דס\"ל דסתמא דמילתא היכא דאיכא עדים יודע הנגזל מהם רק בידוע שלא ידע אז אמרינין דמייאש. ועפ\"י מ\"ש הט\"ז בתשובה הנ\"ל דא\"כ כל קרקע כו' אלא כל שיש לו ראי' ברורה לא מייאש נראה דבזה ניחא ג\"כ הא דכתב הט\"ז בח\"מ סי' קס\"ג סעיף ג' להקשות על מהרי\"ק מסימן קי\"א ומש\"ס דב\"ב והשיג עליו הגאון חכם צבי בהגהו' ובשו\"ת שלו דשאני התם דקרקע אינה נגזלת ואפילו יאוש לא מהני ע\"ש והנה מה דפשיטא לי' דלא מהני יאוש בקרקע אינו מוכרח דהרי התוספת בב\"ב דף מ\"ז ס\"ל דמהני ועיין בסוכה רק שכתבו דבקרקע אין רגילות להתייאש ולפי דברי הט\"ז הנ\"ל היינו דוקא היכא שיש לו ראי' ברורה ובכה\"ג ס\"ל דאף במטלטלין לא מייאש מדמי עכ\"פ וא\"כ בההיא דמהרי\"ק שהי' הדבר מפורסם מאוד ומכ\"ש דבכותי מיירי שמוציאין בראיות רעועות כמ\"ש רש\"י וכ\"כ הט\"ז בתשובה הנ\"ל א\"כ יש לנו לומר דלא מייאשי. ומעתה הא דכתב הח\"צ דבש\"ס גופא שם מוכרח לחלק בין קרקע למטלטלין אמת אמר אבל החילוק הוא דבקרקע אין רגילות להתייאש כיון דהארץ לעולם עומדת אבל במטלטלין אף שיש לו ראי' מייאש עכ\"פ מגוף הטלית אף דסתמא לא הוי יאוש כיון שיש לו ראי' ברורה מ\"מ רגיל הוא יותר להתייא' מגוף הטלית יותר מבקרקע אבל מדמי אף במטלטלין לא מייאש היכא שיש לו ראי' ברורה וכדפריך התם נהי דאיאוש מגופה כו' ע\"ש ולכך פריך הט\"ז שפיר בעובדא דמהרי\"ק אף אם נאמר דבחוב נמי מהני יאוש מ\"מ הכא מאן יימר שנתייאשו ולפי\"ז לק\"מ מ\"ש הח\"ץ שם ואדרבה תקשי לי מתלמוד ערוך נטלו ליסטים את חמרו כו' ע\"ש ואין כאן קושיא דהתם היינו דמייאש מחפץ גופא אבל מדמי לא מייאש כמבוא' בדוכתי טובא והתם טעמא משום יאוש ושינוי לגבי השני בגופו של חפץ לכך הרי אלו שלו וביתר דברי הח\"צ מה שמשיג על מהרי\"ק הארכנו בזה במקום אחר ואין ענינם לכאן והיוצא לנו מזה שעכ\"פ גם לשיטת הט\"ז יש להקל בנ\"ד רק דלהב\"ח יש להחמיר:",
                "הראש השני יפנה לענין אם קדשה בגזל דידה הנה בש\"ס מבואר דעיקר הדבר תלוי בשדיך אז מקודשת מיהו אף היכא דלא שדיך רק דהוא לאחר יאוש דעת רבינו הב\"ח דמקודש' מדרבנן ולדעת היש\"ש בב\"ק הוי ספק דאורייתא ומהרא\"ש והטור משמע דהוי ספק דרבנן שהרי כתבו דיש להסתפק שמא יאוש לבד קונה מדרבנן הלכך אם קידש האשה הוי ספק מקודשת וע\"כ דבגזל דידה מיירי דבגזל דאחרים הא הוי יאוש וש\"ר ואמנם י\"ל כיון דשייך דידי שקלתה אף לאחר יאוש אינה מקודשת כ\"א בדשדיך ודברי הרא\"ש והטור כבר כתב הגט פשוט סי' ק\"ך בשם הנ\"ץ לתרץ ע\"ש וכ\"כ הב\"ש על הב\"ח וח\"מ דאין דבריהם מוכרחים ואמנם הב\"ש סק\"ד כתב דבכה\"ג אין כאן קידושין כיון שבשעה שקידש לא הי' הכסף שלו והג\"פ כתב כן בדרך אפשר וכתב שצ\"ע למעשה אם המעות עדיין בעין בידה ולא נתאכלו ויש לראות לפמ\"ש הריטב\"א גבי ההוא סרסי' דאם המעות בעין זכי בהו מהשתא ומיקדשא בהו והביאו הב\"ש בס\"ק מ\"ד וכ\"כ הב\"ש בס\"ק ג' לענין אם משתיק הנגזל ומדוע כתב אח\"כ בפשיטות בש\"ר ואח\"כ יאוש דלא מהני ועיין בב\"ש סימן ל\"א סק\"א ואנחנו הארכנו ליישב דהריטב\"א לא פליג כלל וליראת האריכות לא כתבנוהו בכאן אבל יש לתמוה על הב\"ש ס\"ק מ\"ד שכת' וז\"ל וכן מוכח דאיירי הסוגיא לענין אם חלין מהשתא כו' א\"כ ל\"ל הטעם משום כסופא כו' ע\"ש ותימא דהא ההוא עובדא קמי' דרבא הוי וע\"כ הוצרך לומר הטעם משום כסופא דרבא לטעמי' דס\"ל בב\"מ יאוש שלא מדעת הוי יאוש ע\"ש ובזה י\"ל דברי התוספת רי\"ד שכתב ואני מתמי' על המתמיהים לא ראו מה דתניא ותרם שלא ברשות אלמא בדלא שוי' שליח מיירי ולכאורה דבריו מתמיהים דלהדיא מוקי הך משנה בב\"מ בדשווי שליח ולפמ\"ש י\"ל כוונתו דכיון דאליבא דרבא קיימינן אית לן לאוקמא מתני' כפשטי' בדלא שווי' שליח אבל התוס' שם כתבו דבדשווי' שליח מיירי דאל\"כ מאי מייתי מתרומה והיינו כמו שכתב הלח\"מ פרק ה' מהל' אישות הל' ח' דכיון דקאמר ה\"נ מסתברא כו' משמע דכ\"ע ס\"ל הכי אלא שהקשה על הרמב\"ם דל\"ל לטעמ' משום כסופא תיפוק לי' דהא אנן קיי\"ל יאוש של\"מ לא הוי יאוש ומחמת קושיא זו כתב בשער המלך פ\"א מהל' גירושין דהרמב\"ם ע\"כ כהריטב\"א ס\"ל ונקיט הך טעמא למימר דאפי' מהשתא לא מיקדשא בהו ואמנם לענ\"ד אין צריך לזה אלא טעמו דס\"ל כמו שכתב הש\"ך בחושן משפט סימן שנ\"ח סעיף קטן א' דאפילו לאביי דסבירא לי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו משום שגם אח\"כ אינו מייאש אלא בע\"כ לפי שאינו יודע היכן הוא כו' אבל היכא שנוטל דבר שאינו שלו וידוע שחבירו יתרצה מותר לאכלו אפילו קודם שבא חבירו כו' ע\"ש וזהו טעמו דהרמב\"ם דלכאורה אף לאביי הי' לנו לומ' דדוקא התם לפי שגם עתה אינו מייאש אלא לפי שא\"י היכן הוא כו' אבל הכא כיון דעתה ניחא לי' אמרינן דמעיקרא נמי לא הקפיד עליו והוי קידושין לכך קאמר דגם עתה נמי לא ניחא לי' ולא אמר כן אלא כדי שלא להתבייש עמו ואינה מקודשת ואף דיש לפקפק על סברת הש\"ך דמדוע יהא מותר לאוכלו לו יהא דגם עתה ניחא לי' מ\"מ לא עדיף מדברים שבלב ובמה יצא מרשות בעלים דהא אפילו הפקר בלב לא מהני כמש\"ל בשם הר\"ן ז\"ל ואפשר דהכא לא מקרי דברים שבלב דהוי כאומדנא דמוכח. וכענין שאמרו בב\"ק סתם פירות בר\"ה אפקורי מפקיר להו אע\"פ שלא שמענו שהפקיר מ\"מ אומדנא דמוכח הוא מדהניחם בר\"ה מסתמא הפקירם וה\"נ דכוותי' כיון שיודע בודאי שחבירו מרוצה בדבר ולא יקפיד עליו כלל ולפי\"ז זהו ג\"כ טעם הרמב\"ם היכא שקדשה בדבר שאין בעה\"ב מקפיד עליו דכיון דהוא נוטל החפץ לעצמו והדבר ידוע שאין בעה\"ב מקפיד עליו מהשתא קני לי' ומקוד' רק דאעפ\"כ הוי ספק קידושין דשמא אעפ\"כ מקפיד עליו וכמ\"ש הפוסקים. וחזינן בשו\"ת נ\"ב סי' נ\"ט שכתב וז\"ל הדבר תמוה מאוד מה בכך שאין בעה\"ב מקפיד מ\"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש לא יצא הדבר מרשותו כו' והיינו כי קושיין. ועוד רמז בזה לא\"ח סימן י\"ד במג\"א סק\"ח הנה באמת לכאורה לפי הנ\"ל מיתרצא נמי קושי' המג\"א שם וה\"נ איכא למידק ממ\"ש הב\"ש סי' כ\"ח ס\"ק נון ע\"ש ולענ\"ד יש מקום לומר דאף המג\"א מודה להך דהכא ואפ\"ה מקשה התם שפיר דהכא שזה נוטל את החפץ לקנותו לגמרי כיון שידוע שאין בעה\"ב מקפיד עליו שפיר קני לי' לגמרי ויכול לקדש בו אבל התם ודאי לא עדיף מטלית שאולה דהא ודאי דבעה\"ב מקפיד עליו שלא ליתנו במתנה וגם הוא אין נוטלו לשם מתנה כלל וא\"ל דהוא נוטלו לשם מתנה ע\"מ להחזיר וגם הבע\"ה אין מקפיד ע\"ז ומקנהו למתנה ע\"מ להחזיר הא ודאי ליתא דהא אין כאן דעת אחרת מקנה ובשלמא הכא איכא למימר דלא גרע מיאוש וגם דמאן לימא לן דבעה\"ב ניחא לי' ליתן ע\"מ להחזיר כיון דקיי\"ל שאם רצה מחזיר לו דמיו ובאמת לא ניחא לי' למכור חפיציו ובודאי דבכה\"ג לא אמרינן דמסתמ' נתן לו ע\"ד כן ועיין בשו\"ת שבות יעקב חלק ב' סי' פ\"ג. אלא דלפי\"ז גם על ב\"ש הנ\"ל יקשה קו' המג\"א ואין להאריך יותר. ובאמת י\"ל דבגוונא דקיימינן הכא ביאוש ביד האשה בלא\"ה לא הוי קידושין אף להריטב\"א דכיון דיאוש מטעם הפקר הוא קנתה האשה ולא הגזלן והתם שאני כיון שבא בעה\"ב ולא הקפיד לגבי דידי' א\"כ איהו קני לי' ולכך הוי קידושין ועיין ביש\"ש ב\"ק פ\"ז סי' ז' מ\"ש שם לענין פקדון דאפ\"ה קני הגזלן ביאוש ע\"ש. י\"ל דמ\"מ הכא שאני שכבר סילק רשותו ונתן לה בתורת קידושין וא\"כ לא קני הוא ביאוש זה אלא דאכתי יש לעיין אם נימא דיאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים א\"כ היאוש קונה לגזלן ולא להאשה ובאמת יש לעיין בזה דהא הפ\"י בגיטין דף נ\"ה חילק דכי איכא למ\"ד יאוש כדי קני היינו דווקא כשאין הגזילה קיימת אבל בגזיל' קיימ' לא ומזה הקשה על הפוסקים שמחולקים בקידש ביאוש כדי למ\"ד קני והא לא משכחת כלל דבקידושין הגזילה קיימת וליכא למ\"ד דקני והנה בסברא זו קדמו היש\"ש בב\"ק פרק מרובה דין ז' ובמג\"ש השיג עליו מסוגיא דהתם דפריך מגזל חמץ כו' ומההוא דעורות כו' ע\"ש. וגם הקשה עליו ממ\"ש הרא\"ש דהלכתא יאוש כדי קני ונ\"מ לקידושי אשה והא גזילה קיימת הוא והיינו כקושיית הפ\"י והנה מ\"ש מקידושין לענ\"ד גברא חזינין תיובתא לא חזינן דבאמת פשוט דכיון שנותן החפץ לאשה אין הגזילה קיימת מיקרי ואז קני לי' ביאוש והקידושין כאחד ולא גרע ממכירה או נתינה דמקרי אין הגזילה קיימת ובאמת לפמ\"ש המג\"ש שם אהא דהקשה דהא בלא\"ה הוי יאוש וש\"ר ומיישב המג\"ש דנ\"מ בגזל דידה א\"כ אפשר דבגזל דידה עכ\"פ גזילה קיימת מקרי ולא קני אבל איש\"ש אין קושי' דהא הוא מיישב לענין גזל דאחרים כגון שנתנו מתחלה לפקדון כו' אין עליו מקום קושי' ואפילו למאי דפריך המג\"ש אהך דפקדון וכ\"כ גם הדרישה מ\"מ איכא לאשכוחי כגון שקיבל עליו אחריות לסלק את הנגזל וכמ\"ש הב\"ש וא\"כ בכה\"ג אין הגזילה קיימת ויאוש כדי הוא ואי אמרינן קני הוי קידושין אלא דאכתי קשי' מ\"ש המג\"ש מהא דפריך מחמץ ומעורות ונלענ\"ד דהא ודאי גם רש\"ל מודה דיאוש קני אף בגזילה קיימת דכיון שתקנו חכמים לא פלוג בתקנתם אלא דכוונתו דהיכא דהגזילה קיימת עכ\"פ על הגזלן חל חיוב השבה דגוף הגזילה כיון שא\"צ לטרוח אחרי' ואף דיאוש קני לי' מ\"מ לא עדיף מחמסן דיהיב דמי א\"כ לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיחזיר גוף הגזילה לבעלים ובכה\"ג לא אמרינן תקנת השבים הוא שלא יצטרך להחזיר רק הדמים משום דהא גזילה קיימת הוא וחייב להחזיר וע\"פ הנ\"ל מיושב קו' התוס' בב\"ק דף ס\"ז ד\"ה והרי מריש כו' ע\"ש ועכ\"פ לפי מה שהבין המג\"ש בדברי היש\"ש דיאוש כדי לא קני כלל היכא שהגזילה קיימת א\"כ בגזל דידה דגזילה קיימת הוא הי' לנו לומר דאינה מקודשת ביאוש לחוד אפילו למ\"ד יאוש קונה ומהרא\"ש אין להוכיח להיפך דאיכא למימר דמיירי בגוונא אחרינא מיהו באמת נראה לענ\"ד דאפי' הנך דס\"ל דבגזל דידה אחר יאוש מקודשת ואפילו אם נאמר דבישראל סתם גזילה יאוש בעלים מ\"מ הכא כיון שלא ידעה שהוא גזול א\"כ לא נתייאשה עדיין וכמ\"ש הש\"ך להדיא בח\"מ סי' שנ\"ג ס\"ק ד' דאפילו אי לא ידעינן אם הבעלים יודעים מהגניבה כו' לא הוי יאוש וא\"כ עיקר הדבר תלוי בשדיך ולפ\"ז בנ\"ד אם היה קצת שידוכין מ\"מ הרי עדיין לא נתרצית להתקדש לו כלל. והרי דעת מהרי\"ט בתשובה ח\"א סי' קל\"ח דאפי' בשידוכין הללו שקורין קנינים מסתפק אי מקרי שדיך לענין זה דשמא בעינן דוקא נתרצית להתקדש לו בפירוש ע\"ש ואף דבשידוכין כי הני משמע שם שדעתו נוטה להחמיר מ\"מ כיון שלא היה כאן גילוי דעת כלל עדיין שרצונה לישא אותו וגם דהא העדים לא ידעו מהשידוכים וא\"כ הוי קצת כמקדש בלא עדים. מיהו באמת בל\"ז בנ\"ד נלענ\"ד דהכא נהי דנימא דמקרי שדיך מ\"מ כיון דעיקר הטעם דשדיך מהני הוא משום דאמרינן מדקבילתי' אחילתי' וכדפירש\"י וא\"כ הכא שלא ידעה כלל שהוא גזול מאתה וסבורה היתה דדידי' הוא ודאי דלא שייך לומר דאחילתי' גבי' וא\"כ לא הוי דידי' כלל ואינה מקודשת ומכ\"ש דכבר כתבנו דזה לא מקרי שדיך כלל:",
                "הראש השלישי יפנה לענין נ\"ד דגזל דידה ודאחרים יחדיו ידובקו וניתנו להאשה לקידושין נ\"ל דלפי מ\"ש תליא בפלוגתת הירושלמי ורש\"י ובש\"ע סימן כ\"ח סעיף ב' בהג\"ה כתב דהיכא דמקודשת בגזל דידה צריך לשלם לה גזילותי' כהירושלמי שהביאו הרשב\"א והר\"ן אבל רש\"י פי' טעמא דמקודשת בגזל דידה דאמרינן מדקבילתי' אחילתי' א\"כ א\"צ לשלם לה כלל ובחידושי הרשב\"א בפירקין כתב דאינו מחוור דהקניתה לו להיות מלוה כדי שתתקדש בו אבל מ\"מ לא מחלה לגמרי ועיין בחידושיו בפ\"ק דף י\"ג ולכאורה באמת תימה דהיאך יחלוק רש\"י על הירושלמי בלי ראיה מתלמודא דידן ונלע\"ד ע\"פ מ\"ש הפנ\"י אהא דקאמר רב קדשה בגזל מקודשת ואפילו בגזל דידה ולכאורה גזל דאחרים מאן דכר שמי' ע\"כ כתב דמתני' בגזל דאחרים נמי מיירי דהא אחת מהאחיות לא היה רוצה לקדש וא\"כ קידש את האחרות בחלק של אחת מהם בכלכלה ע\"ש וע\"ז יש להקשות דאכתי מנ\"ל דבגזל דאחרים אינה מקודשת דילמא התם היינו טעמא דהא קיי\"ל היכא שסבורה שמקדשה במאה דינרים ואינם אלא נו\"ן הוי קידושי טעות ואינה מקודשת כמבואר בדוכתי טובא וא\"כ אף דמקודשת בגזל דאחרים מ\"מ הכא כיון שקדשה בגזל דידה ג\"כ והיא סבורה שמתקדשת בשניהם ובאמת אינה מתקדשת כלל בגזל דידה ולכך לא הוי קידושין כלל ובשלמא לשיטת רש\"י דס\"ל דא\"צ לשלם גזילתיה אתי שפיר דאף אם היתה מתקדשת בגזל דידה ג\"כ מ\"מ לא היה טוב לה אז מעתה דהא בין כך ובין כך אין לה תשלומין. אבל לפי שיטת הירושלמי אם היתה מתקדשת בגזל דידה אז היה צריך לשלם לה גזילתה א\"כ היתה מרווחת ממון וא\"כ הוי קידושי טעות ולכך אינה מקודשת ואכתי מנ\"ל בגזל דאחרים לחוד ולשיטת רש\"י אין להקשות מהא דאיתא בח\"מ סימן ר\"ט ור\"ג שהמקנה דבר ראוי ושאינו ראוי דמי לקני את וחמור ע\"ש דז\"א דהתם שאני דבאמת אינו קונה הדבר שאינו ראוי אבל הכא הרי באמת קנתה דהא גזל דידה ואמאי אינה מקודשת בגזל דאחרים אע\"כ דאף בגזל דאחרים לחוד אינה מקודשת מיהו באמת דברי הפ\"י אינם לענ\"ד דאל\"כ מנ\"ל דבגזל דידה לחוד אינה מקודשת דילמא התם טעמא משום גזל דאחרים וכיון דלא קנתה גזל דאחרים אינה מקודשת אף דאיכא נמי גזל דידה וא\"כ לפי מה דפסקינן בירושלמי דצריך לשלם לה גזילותי' א\"כ אף היכא דמקודשת בגזל דאחרים לחוד מ\"מ כיון דאינה מקודשת בגזל דידה אפי' גזל דאחרים לא מהני מיהו בלא\"ה כ\"ז אינו רק היכא שהיא ידעה שהוא גזול אבל הכא שבאמת לא ידעה היא כלל וסבורה היתה שמקדש אותה בכל החפץ ולא כן הוא כי חלקה ג\"כ מעורב בו והוא לא קנה את חלקה ביאוש כיון שבאמת עדיין לא ידעה לא נתייאשה כלל ובלא\"ה אפי' בגזל דאחרים צדדנו כמה צדדים לומר דאינה מקודשת אלא דלשיטת הב\"ח הוא דמקודשת מדרבנן ואיכא למימר דבנ\"ד אפי' הב\"ח מודה דבאמת לכאורה מה\"ת נאמר דסתמא יאוש בעלים כיון דלא שמעינן דאייאש ה\"ל דברים שבלב אלא די\"ל דאיכא אומדנא דמוכח מדחזינן דאין הבעלים מרדפין אחריו ועפ\"ז יישבנו ג\"כ דברי הרמב\"ם דבעינן נודע שנתייאש ואין להאריך בכאן אבל בנ\"ד ליכא הוכחה זאת דהא תיכף מיד שחטף הלך ונתנו ליד האשה שהיא שותף שלו א\"כ לא הי' בדעתו כלל להתייאש כיון שנתן הדבר ליד שותף שלו וגם דלכאורה הדעת נוטה כהט\"ז דכל שיש לו ראי' כגון שנעשה בפרסום לא מייאש ודמי למה שאמרו בב\"מ גבי תקפה א' בפנינו דלא ה\"ל למצוח דקסבר הא חזו רבנן. מכל הלין טעמי היה נראה שיש להתיר האשה הזאת למינסב לעלמא כנלענ\"ד להלכה אבל לא למעשה עד שיסכימו בדבר גדולי הדור. הכ\"ד זעירי מן חבריא מחוו קידה קמי רבנן ותלמידיהן. תרי בני אחי הק' שמואל בהגאון המפורסם מוהר\"ר אלכסנדר סענדר מרגליות נ\"י: הק' אפרים זלמן בהרב המאה\"ג המפורסם מוהר\"ר מנחם מאניש מרגליות נ\"י:",
                "תרי צנתרי דדהבא שניהם שוים לטובה. נותנים בים התלמוד דרך ובמים עזים של הפוסקים נתיבה. ה\"ה כבוד אהוביי וידידיי הרבנים המופלגים חריפים ובקיאים מאוד מושלמים ומופלאים מאורי אור דבריהם מאירים כספירים עמודי הימין כבועז ויכין יורו משפטים ליעקב משפטי אמת וסברות ישרות כבוד מוהר\"ר שמואל וכבוד מוהר\"ר זלמן נרם יאיר:",
                "מכתבם קבלתי ומאד שמחתי שנתקיים במר זקינם ידידי המנוח הרב החריף מוהר\"ר מרדכי ז\"ל לא ימושו מפיך ומפי זרעך וזרע זרעך אשריכם חזקו ואמצו ידיכם כי תורת אמת בפיכם וירבה בישראל כמותכם וד' יברך אתכם בכל מעשה ידיכם זו משלי וה' יוסיף בתוספת מרובה עד זקנה ושיבה כלהו שני קאמינא שוים לטובה תרבו בישיבה היו לאלפי רבבה אמן.",
                "על דבר השאלה שאיש אחד גזל בחטף מחנות השותפין דבר דרך גזילה והלך וקידש בו אשה שגם לה יש לה חלק והיא שותפות בחנות ועתה האשה רצונה להנשא לאחר הואיל ולא נתקדשה בדבר שהוא של המקדש ע\"כ דבריהם בשאלה. הנה לולי אהבתכם וכבוד תורתכם הניכר מתוך הפלפול שלכם לא הייתי משיב כלל כי הדברים סתומים וחתומים לא ביארתם אם עדי הקידושין הם עצמם ידעו שדבר זה גזול או נתברר מפי אחרים ואם האשה ידעה שחטף וכמו כן יש בזה צורך לחקירות הרבה דברים ועתה צריך אני לראות פלפול שלכם ומשם להבין אופן המעשה פרקי פרקי וזה קשה עלי מאוד כאשר תראו דרכי בחיבורי נ\"ב שדרכי להשיב שורש הדין ולא להכנס בפלפולים בדברי השואל כי טרדותי רבו מכל צד ואעפ\"כ לכבודכם אתחיל בדבריכם. דרשתם תחלה את דברי הח\"מ בסי' כ\"ח ס\"ק א' שכתב על דברי המחבר שכ' אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש זה לשון הרמב\"ם פ\"ה הל' אישות וכתב ונודע שקנה אותו דבר כלומר שיש עדים שנתייאשו הבעלים וכו' אבל אם בשעת הקידושין עדיין לא נודע אם נתייאשו אף שאח\"כ נודע שכבר הי' יאוש קודם הקידושין הוי יאוש שלא מדעת עכ\"ל הח\"מ וע\"ז הרביתם התמי' וכתבתם פה קדוש יאמר דבר זה דמה ענין יאוש שלא מדעת לכאן דהתם מיירי אם באמת לא נתייאשו הבעלים עד אחר שמצאו זה ובאיסורא אתי לידי' וכו' אבל אם באמת הי' יאוש קודם שמצאו זה אלא שהמוצאו לא ידע בשעה שמצאו אם נתייאשו הבעלים או לא הדבר פשוט דמהני היאוש וה\"ה הכא כיון שהי' יאוש לא איכפת לן אם ידעו מזה או לא וכו' ואין זה ענין כלל ליאוש שלא מדעת אבל מ\"מ שפיר קאמר הח\"מ שלשון הרמב\"ם מורה כן ונחזי אנן וכו' ע\"כ דבריכם. והנה אחת דברתם ושתים זו שמענו שדברי הח\"מ דחיתם והמה בעיניכם תמוהים ובטלים וממילא נשארו דברי הרמב\"ם קשים ההבנה: והנה באמת דברי הח\"מ לכאורה נפלא דמה ענין זה ליאוש שלא מדעת ופירש הדברים בפלוגתא דאביי ורבא בזה היינו שלא מדעת המתייאש אבל כאן הוא שלא מדעת הגזלן ומה איכפת לי' בדעת הגזלן אם הנגזל נתייאש מדעת: והנה אני אגיד לכם ג\"כ שתי תשובות בדבר הא' לתרץ דברי הח\"מ והשני מה שנלענ\"ד כוונת הרמב\"ם בזה אלמלא דברי הח\"מ. ומה שהוא כוונת הח\"מ בזה וגם צריך קצת פירוש מה שהקדים לזה שסתם גזילה לא הוי יאוש. ולכן נלענ\"ד שאם הי' הרמב\"ם סובר סתם גזילה הוי יאוש וא\"כ מ\"ש אם נתייאשו היינו שידעו שנגזל דבר זה מהם לאפוקי אם לא הי' בעל החפץ בביתו בשעה שנטלו הגזלן וכיון שהכוונה רק שידע שנגזל דבר זה ממנו שוב באמת לא איכפת לן אם אנחנו ידענו בשעת הקידושין שכבר נודע הגזילה להנגזל או אם לא ידענו אנחנו מזה בשעת הקידושין כיון שנודע לנו אחר הקידושין שכבר קודם הקידושין נודע הדבר להנגזל חלו הקידושין שהרי כבר נתייאש בשעת הקידושין והיה באמת נשאר בתימה סוף דברי הרמב\"ם במה שכתב ונודע הדבר וכו' ולכן הקדים הח\"מ שזה מוכח שמשמעות לשונו של הרמב\"ם דסתם גזילה לא הוי יאוש. והנה סתם גזילה אמרו אבל אטו מי לא איכא גזילה שסתם שלה הוא יאוש והרי עיקר הטעם דסתם גזילה לא הוי יאוש הוא דאמר מוקמינין לי' בדינא ואם הגזלן הזה נודע לאיש זרוע ותקיף ואלם וכיוצא בזה או אם גזל בלא עדים וכבר נתפרסם שהוא נשבע כמה פעמים לדבר הזה ודאי שמן הסתם מתייאש אלא שבסתם גזילה נחלקו ר\"ש ורבנן בפרק כ\"ו ממס' כלים משנה ח' יעויין שם ובמס' ב\"ק קי\"ד ע\"א וגם קיי\"ל כעולא שם בב\"ק דדוקא מן הסתם אבל בידוע הוי יאוש ועיין בכ\"מ בפ' כ\"ד מהל' כלים הלכה ז' ומעתה אם זה גזל בעדים ושוב אחר זמן שמעו מהנגזל דאמר אני מתייאש מהגזילה שהרי מתו העדים הנה כבר אנו רואים שבלא עדים הנגזל ודאי מתייאש ולעולא הוי יאוש וכיון שנודע לנו שכבר מתו העדים זמן מה מקודם אלא שהנגזל לא הי' יודע ממיתת העדים עד עכשיו ולכן לא אמר עד עכשיו כלום הנה לרבא דסבר יאוש שלא מדעת הוי יאוש ה\"ז נחשב ליאוש למפרע משעה שמתו העדים אבל לאביי דסבר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א\"כ אין זה נחשב יאוש עד שעה שנודע להנגזל ממיתת העדים ולפ\"ז אם בשעה שקידש זה את האשה כבר מתו העדים אלא שאז עדיין לא נודע ממיתת העדים תליא דבר זה אם חלין הקידושין למפרע אחר שנודע להנגזל אח\"כ ממיתת העדים בפלוגת' דאביי ורבא וזהו כוונת הח\"מ במ\"ש אבל אם בשעת הקידושין לא נודע אם נתייאשו אף שאח\"כ נודע שכבר הי' יאוש קודם הקידושין הוי כיאוש של\"מ דוק בלשונו שלא כ' שאח\"כ נודע שכבר נתייאשו אלא שכתב שנודע שכבר הי' יאוש וכוונתו דנודע עתה שלמפרע אין זה בכלל סתם גזילה אלא נודע שכבר הי' יאוש דהיינו שממילא הי' יאוש כיון שכבר מתו העדים אפילו הכי לא מהני דהוי כיאוש שלא מדעת זה הנראה לפי עניות דעתי בכוונת הח\"מ דלא נשוי' לרב מובהק בזה לטועה. ואף דע\"כ מיירי שבשעת הקידושין יש עדים שזה הוא דבר גזל דאל\"כ מנין אנו יודעים שמקדשה בגזל י\"ל שעדים הללו יודעים שגזל אבל אינם יודעים ממי ולא מהני עדים הללו לנגזל להוציא הגזילה בדין. ואמנם כל זה לתרץ דברי הח\"מ אבל ליישב לשונו של הרמב\"ם אומר אני אלמלא דברי הח\"מ אני אומר כוונה אחרת לרבינו הגדול בלשון זה ועל מלתא דפשיטא לכו טובא שאם כבר נתייאש הנגזל אף שלא נודע דבר זה אחר הקידושין חלו הקידושין קמבעיא לי טובא ואולי מהיפך להיפך רחקה דעתי מדעתיכם ופשיטא לי לאידך גיסא דלא חלו הקידושין כלל ויש בזה חילוקים ואמינא לכו כוונתי עפמ\"ש הב\"ש בסי' למ\"ד ס\"ק ט' דספק קרוב לה היינו ב' כיתי עדים מחולקים אם הי' קרוב לה או לו אבל בכת א' המסופקים למי הי' קרוב אין כאן חשש קידושין דהוי כמקדש בלא עדים והנה הב\"ש כתב זה בשם הג\"א ואני נסמכתי עליו שכן הוא אבל אח\"כ עיינתי ולא מצאתי דבר זה כלל בהג\"א ולא מצאתיו רק במרדכי והן הן הדברים שהביא הח\"מ שם ס\"ק ה' בשם המרדכי בשם מהר\"ם והנה תראו מ\"ש בחיבורי נ\"ב חלק אה\"ע סי' נ\"ח דס\"ה ע\"ב בכוונת דברי מהר\"ם הללו ד\"ה ובאמת אחרי ד\"ה אלא יעו\"ש והכלל היוצא מדברינו שם שאם בשעת הקידושין הי' נדמה להעדים שהי' קרוב לו אפילו באמת היה קרוב לה לכ\"ע הוי מקדש בלא עדים ולא חלו כלל ואם בשעת מעשה הי' ספק להעדים להרשב\"א לא מחשב כמקדש בלא עדים ובדעת מהר\"ם הדבר נוטה לכאן ולכאן. אבל עכ\"פ יצא לנו מזה שאם לפי דעת העדים בשעת הקידושין לא אהנו הקידושין אפילו אם נודע אח\"כ שלא כן הוא כאשר חשבו העדים אין כאן קידושין דהוי מקדש בלא עדים ומעתה המקדש בגזל ועידי הקידושין ידעו שדבר זה גזול בידו ואם סתם גזילה לא הוי יאוש א\"כ מסתמא אמרינן שלא נתייאשו הבעלים ואמרינן אוקי החפץ בחזקת מרא קמא ואשה בחזקת פנויה ומסתמא לא נתייאש ואפילו נודע לנו אח\"כ שכבר נתייאש הנגזל בפירוש קודם הקידושין מ\"מ כיון שלא נודע הדבר להעדים בשעת הקידושין והי' פשוט להעדים שלא נתייאשו הבעלים א\"כ הוי כמקדש בלא עדים ולכן התנה הרמב\"ם וכתב אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו וכו' דהיינו שנודע זה לעידי הקידושין בשעת מעשה הקידושין אבל אם לא נודע אז אף שנודע אח\"כ למפרע לא מהני מידי וזהו ברור וכפתור ופרח בכוונת הרמב\"ם. עולה לנו מזה דאפי' המקדש בדבר שהוא שלו ממש מ\"מ אם עידי הקידושין היו סבורים שהוא גזול הוי כמקדש בלא עדים ואין הקידושין חלים ולא מצאתי לי חבר בדבר זה בדברי הפוסקים. ומעתה אם עדי הקידושין לא ידעו כלל שחפץ זה גזול בידו רק שעדים אחרים ידעו שזה גזול וא\"כ עידי הקידושין לא מסקי אדעתייהו כלל שום ספק בקידושין הללו אם כבר נתייאש הנגזל קודם הקידושין אף שלא נודע לנו היאוש עד אחר הקידושין באמת מהני כיון שלמפרע הי' היאוש: ומה שהעליתם במצודת שכליכם הזך והנקי לתרץ מה שתמהו האחרונים דכאן בפ\"ה מהל' אישות כתב המקדש בגזל או בגניבה וכו' אם נתייאשו הבעלים ונודע וכו' דמשמע דגם בגניבה בעינן שנודע שנתייאש וא\"כ ס\"ל סתם גניבה לא הוי יאוש ובהל' כלים פרק כ\"ד פסק דסתם גניבה הוי יאוש בעלים ויעוין בלח\"מ שם בהל' אישות וע\"ז אמרתם לתרץ מהמצאתם סברה חדשה לחלק בין יאוש ליאוש דיאוש סתמא לאו מתורת הפקר הוא והבאתם התוס' דב\"ק דף ס\"ו ע\"א בד\"ה כיון דבאיסורא אתא לידיה שכתבו מכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דא\"כ אפילו באיסורא אתא לידי' יכול לקנות מן ההפקר. והא דאמר בהשולח נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור וכו'. והנה באתם לתרץ קושי' התוס' הזו דיאוש סתמא שהוא ממילא שמסתמא מתייאש אף דייאוש הוי הפקר מ\"מ אין הפקר בלב מהני אבל באומר בפירוש שהוא מתייאש הוי הפקר גמור ומהני אפי' אתי לידי' באיסורא ולכן האומר נתייאשתי מפלוני עבדי הרי מייאשו בפיו בפירוש ולכן הרי הוא מפקירו ממש וחדשתם בזה דאף דאנן קיי\"ל יאוש כדי לא קנה ובעינן שינוי רשות עם הייאוש היינו ביאוש סתם אבל אם מייאשו בפיו שאמר אני מתייאש מזה לא בעינן שינוי רשות וקונה הגנב או הגזלן בעצמו ועפ\"ז חדשתם דבר חדש שאף שקיי\"ל בח\"מ סי' שנ\"ג דאף דיאוש וש\"ר קני מ\"מ בלוקח מגנב מפורסם צריך להחזיר הדמים לבעלים היינו בסתם יאוש שאינו מטעם הפקר ולא קנאו הגנב עצמו רק הקונ' ממנו הוא שקנאו ובאיסורא אתי לידו וכמ\"ש הש\"ך שם בס\"ק ו' אבל אם נתייאש בפירוש שאמר שמייאש והוי הפקר וקנאו הגנב עצמו ושוב בהיתרא בא ליד הקונה אפילו קנה מגנב מפורסם א\"צ להחזיר אפילו הדמים: ועפי\"ז תרצתם קושיית הב\"ש בסי' כ\"ח ס\"ק ג' דאיך מקודשת להרמב\"ם כיון דלהרמב\"ם בגנב מפורסם צריכה להחזיר הדמים וא\"כ במה מקדשה ואי מיירי בגנב שאינו מפורסם קשה ממ\"נ אם לא גילה לה שהוא גנוב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה ואם גילה לה א\"כ ליכא תקנת השוק וצריכה להחזיר הדמים ע\"כ דברי הב\"ש ואתם ע\"פ דרכיכם תרצתם דלכן כתב הרמב\"ם ונודע שקנה הדבר ביאוש היינו ששמעו היאוש בפירוש וא\"כ קנה הגנב עצמו הגניבה וא\"צ הגנב להחזיר הדמים וג\"כ תרצתם בזה שאין דברי הרמב\"ם הללו סותרי' דבריו בהל' כלים דבאמת גם כאן סובר הרמב\"ם דסתם גניבה היא יאוש בעלי' ואפ\"ה אינה מקודש' משום קו' הב\"ש שהרי צריכה להחזיר הדמים לכך בעינן נודע שקנה דהיינו שקנאו הגנב עצמו דהיינו שנתייאש בפירוש והוי הפקר זהו שורש דבריכם ותרצתם בזה עוד כמה קושיות במקומות הרבה: אהוביי ידידיי חדאי נפשאי בפלפוליכם ודילידא אמי' כוותיכו תלד כי כל דבריכם בפירוקי הקושיות בכמה מקומות מתוקי' מדבש ונופת צופים אבל עכ\"פ אומר אני דבש מצאתם ושבעתם אבל עיקר הבנין לחלק בין יאוש ליאוש ולומר דיאוש בפירוש הוא מתורת הפקר וקנאו הגנב או הגזלן בעצמו הוא קו תוהו כי הוא דבר שאי אפשר לאמור לדידן אליבא דהלכתא ומתחלה אני אומר לדבריכם מה תענו בדברי הגמ' במס' ב\"ק ס\"ח ע\"ב דקאמר ר\"א תדע דסתם גניבה יאוש בעלים הוא שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' ודילמא לא אייאש וכו' דומיא דטביחה דאהני מעשיו וכו' פירוש דלאחר יאוש אהני מעשה המכירה דהוי יאוש וש\"ר ודילמא דשמעינן דאייאש וכו' יעו\"ש ולדבריכם דהיכא דשמעינן דמייאש קנה הגנב עצמו מטעם הפקר א\"כ איך חייב ד' וה' והרי שלו מוכר כדמוכח שם בסוף העמוד דהיכי דקנאו הגנב קודם המכירה תו לא מחייב דשלו הוא מוכר וזה הוא פליאה על דבריכם ועוד איך משכחת בזה הפקר ואפילו אמר בפירוש אני מפקיר וכי מהני מתורת הפקר והלא אנן קיי\"ל כר' יוחנן שם דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכשם שאינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו כך אינו יכול להפקיר וכמפורש שם בב\"ק ס\"ט ע\"ב כי איתי' ברשותי' הוא דמצי מפקיר וכו'. שוב פקחתי עיני ומצאתי שגם בעל פני יהושע בגיטין ל\"ח הרגיש בזה דלא מצינן לומר יאוש מטעם הפקר מטעם שכתבתי והנאתי שכיוונתי לדעתו בזה ואמנם מ\"ש הפ\"י שם לתרץ דברי רש\"י שם שכתב שהשבאי קנאו בחזקת יאוש הוא משום דעבדא כמקרקעי דמי ובקרקע יכול להקדיש ולהפקיר משום דבחזקת בעליהן עומדת והביא ראיה ממסותא דבריש ב\"מ ו' אני תמה והלא אין הפרש בין מקרקעי למטלטלי בזה אלא היכא דיכול להוציא בדיינין דבמטלטלין אפ\"ה אינו יכול להקדיש כיון שאינו ברשותו ובמקרקעי יכול להקדיש אבל כשאין לו כח להוציא בדיינין אפילו קרקע אינו יכול להקדיש כמבואר בש\"ע ח\"מ סי' שנ\"ד בסופו וכן הוא ברמב\"ם פ\"ו מהל' ערכין הל' כ\"ג וכן הוא מפורש במס' ב\"מ שם ז' ע\"א דמוקי לה במסותא קרקע ועלה קאמר כל שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו קדוש יעו\"ש וא\"כ אטו הי' בעל העבד יכול להוציאו מן השבאי בדיינין אתמהה אם הי' יכול להוציאו לא הי' מתייאש ובודאי אין חילוק אם אינו יכול להוציאו מפני אלמותו או מחמת שאין לו עדים שהרי לא אברי סהדי אלא לשיקרא: ומ\"ש התוס' בדף ס\"ו ע\"א שם במס' ב\"ק בד\"ה כיון דבאיסורא מכאן משמע דיאוש אינו כהפקר דא\"כ אפילו בתר דאתי לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר והא דאמרינן בהשולח נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרינן המפקיר עבדו א\"צ גט שחרור לא משום דאי מתייאש מיני' וכו' ולפי מ\"ש תמוה תרתי תמוהי חדא דמאי מספקא להו שיהי' מטעם הפקר והלא אינו יכול להפקיר מה שאינו ברשות' ועוד מה קשיא להו מהשולח דלמא להכי לא מהני כאן מטעם הפקר משום דלא מצי מפקיר לי' לפי שאינו ברשותו ולכן כאן אין היאוש מטעם הפקר אבל האומר נתייאשתי מפלוני עבדי מיירי שהעבד עדיין ברשותו ולכך הוי הפקר: אמנם עיינתי שם בפרק השולח ולא מצאתי שם כלל לשון זה נתייאשתי מפלוני עבדי ובודאי כוונת התוס' למה שאמרו שם דף ל\"ח ע\"א ושמואל לא מבעיא שיעבודא דלא משעביד בה אלא אפי' גיטא דחירותא נמי לא אצרכה שמואל לטעמי' דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא\"צ גט שחרור יעו\"ש וא\"כ שפיר הקשו דהרי גם שם אשתבאי הך אמתא דמר שמואל ולא הית' ברשו' להפקירה אלא דאכתי מה קשי' להו ודילמא רבה סבר כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולי' להקדיש וה\"ה להפקי' כנ\"ל ולכך לדידי' יאוש אינו מתורת הפקר ושמואל שם בהשולח אולי כצנועין ס\"ל וכמו ריש לקיש דאמרינן בב\"ק ס\"ח ע\"ב דס\"ל כצבועין דיכול להקדיש אף כשהוא ביד הגזלן או הגנב ולכך שפיר לא אצרכא גיטא דחירותא מטעם הפקר. ונלע\"ד דהתוס' הוכיחו לעצמן דע\"כ יאוש אינו מטעם הפקר דאי מטעם הפקר א\"כ איך מדמי לי' רבה לאבידה דקאמר מידי דהוי אמוצא אבידה והרי זה פשוט דאף לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' מודה הוא שהפקדון אף שהוא מופקד ביד אחרים כל זמן דלא כפר בו יכול המפקיר להקדישו דכל היכי דאיתי' ברשותי' דמרי' איתא וכן הוא מפורש בהרמב\"ם פ\"ו מערכין הל' כ\"ב ונלענ\"ד דה\"ה אבידה שנאבדה כל זמן שלא מצאה שום אדם או אף אחר שמצאה אם זה שמצאה נטלה ע\"ד להחזירה אז כל מקום שהיא ברשות בעלים היא ויכול להקדיש' וא\"כ איך רצה רבה למילף מאבד' אם יאוש מטעם הפקר א\"כ שאני אבידה דכי היכי שיכול להקדישה יכול הוא להפקירה אבל גזילה כי היכי שאינו יכול להקדישו כך אינו יכול להפקירו ולכך לא מהני יאוש אע\"כ אי מטעם הפקר רבה כצנועין ס\"ל וא\"כ דכצנועין ס\"ל שפיר הקשו א\"כ גם בתר דאתא לידו באיסור יכול לזכות מן ההפקר זה הנלענ\"ד בכוונת התוס' ובדף ס\"ט ע\"א בתוס' ד\"ה כל שלקטו וכו' שם לא פלפלו התוס' דיאוש הוא הפקר אלא אם יאוש פוטר מן המעשר כמו הפקר ומ\"ש שם ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו וכו' ג\"כ אין הטעם משום הפקר אלא משום דשם קיימו התוס' למ\"ד יאוש כדי קני וא\"כ עכ\"פ לא גרע כל הנלקט מיאוש ואף דלא מהני מתורת הפקר מ\"מ יהא מועיל מתורת יאוש ובחנם נדחק הפ\"י בגיטין שם בכוונת דברי התוס' הנ\"ל: ועכ\"פ זה ברור בלי ספק דלדידן דקיי\"ל כר' יוחנן דשניהם אינן יכולין להקדיש כך אינו יכול להפקיר ומעתה אפי' הפקיר בפירוש בלשון הפקר לא מהני וק\"ו דיאוש אף שייאשו בפי' דלא מהני שיזכה בו הגזלן או הגנב ובזה בטלו דבריכם כי בהתרועע היסוד נפל הבנין ותמהני על תרי גברי רברבי כוותיכו אחר אשר ראיתם דברי הפ\"י בפי השולח שהבאתם דבריו איך לא הרגשתם בזה שהרי הוא מביא שם שאינו יכול להפקיר: ובדברי הב\"ש בסימן כ\"ח סק\"ג ראיתי בדבריכם כמה דברים שאינם מתקבלים אצלי. הנה נתקשיתם במ\"ש שיכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כמ\"ש במס' קידושין דף נ\"ג וסוף דברי הב\"ש דאם אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ספק קידושין וכתבתם לפרש כוונתו דהוי ספק קידוש' הוא משום דלרב דקאמר שם בקידושין נ\"ד ע\"א חזרנו על כל הצדדים של ר\"מ וכו' וכתב רש\"י שם וליתנהו להני טעמי דר' יוחנן וכו' וא\"כ לרב אין טעמו של ר\"מ משום דלא ניחא לה ולכך כתב הב\"ש דהוי ספק קידושין ושוב כתבתם לקיים דברי הב\"ח ולדחות דברי הב\"ש לגמרי בדבר זה שתאמר לא ניחא לה מתרי טעמי חדא דאדרבה משם ראי' להיפך דהרי ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ור\"י ס\"ל דבשוגג קידש וא\"כ אדרבה ס\"ל דכיון דאיהי רשאי ליהנות מזה לא איכפת לה במה שנתחלל על ידה ומקודשת ועוד דאפילו לר' יוחנן התם בדף נ\"ג ע\"ב ואליבא דר\"מ לא דמי דשם על ידה נעשה האיסור דהקדש נפיק לחולין וקראן הכתוב מועלי מעל אבל הכא בגזל אחר יאוש לא עבדה איסורא כלל ואדרבה ה\"ט דיאוש וש\"ר משום דאחר היאוש בהיתרא אתי ליד הלוקח ומכ\"ש למ\"ד שינוי רשות ואח\"כ יאוש נמי קני כל זה שורש דבריכם בקצרה ולבבי לא כן ידמה שמה שכתבתם טעמו של הב\"ש דהוי ס\"ק הוא משום דרב פליג שם על ר' יוחנן ולכן הוי ספק על דבר זה אני תמה הזה יחשב ספק וכי לעקור תחומי הלכות הקבועות בש\"ס יש והלא הלכה פסוקה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דהרי גם בר פדא שם דף נ\"ד ע\"ב פליג על רב וסבר כר' יוחנן וא\"כ בודאי הלכ' כר' יוחנן ובר פדא נגד רב: ואמנם מה שדחיתם דברי הב\"ש משום דמשם ראי' להיפך שהרי ר' יהודא פליג שם וסובר דבשוגג קודש הוא לכאו' פליאה נשגבה על הב\"ש וכאלו נעלם מהב\"ש הסוגי' במקומו דזהו פלוגתא דר\"מ ור\"י והלא קיי\"ל הלכה כר\"י וגם בהדיא מסיק שם בדף נ\"ד ע\"ב הלכה כר\"י בהקדש. ולכן נלענ\"ד דבהא לא נחלק אדם מעולם דהיכי דאיכא צד דלא ניחא לה דאינה מקודשת והרי ר\"י עצמו סובר דמעשר בשוגג אינה מקודש' משום טירחא דאורחא ולמימר דלר\"י דווקא משום טירחא קפדא אבל דליתעביד איסור על ידה לא קפדא הוא דוחק: ולכן נלענ\"ד דודאי לא ניחא לאדם מן הסתם דליתעביד איסור על ידו ובגזל אף אחר יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קנה וא\"כ אינו יוצא מרשות בעליו הראשון כלל עד שבא ליד רשות אחר דהיינו הלוקח מיד הגזלן וא\"כ עיקר הגזילה נגמרת ע\"י הלוקח ועיקר העבירה נגמרת ע\"י ואין לך מסייע ומחזיק ידי עוברי עבירה יותר מזה ומה שכתבתם כיון שהוא אחר יאוש בהיתרא אתי ליד הקונה והיינו טעמא דיאוש ושינוי רשות הנה לא ראיתם דבר זה לדע' בשום קדמון דטעמ' דיאוש ושינוי רשות הוא משום דבהיתרא אתי ליד הקונ' ומה תענו לדברי הרמב\"ם דשינוי רשות ואח\"כ יאוש ג\"כ מהני והרי בודאי באיסורא אתי לידי' ואפילו לדעת הרא\"ש דבעינין יאוש קודם ג\"כ לא אתי לידי' בהיתרא שבשעה שאתי לידו אז נעשה גמר הגזל ואמנם להכי לא מהני להרא\"ש שינוי רשות קודם יאוש משום שכיון שכבר נתחיי' בהשבה תו לא פקע ע\"י יאוש וזהו נקרא באיסורא אתי לידו שכבר נתחייב בהשבה משא\"כ אם קדם היאוש מ\"מ מעולם לא נתחייב הלוקח בהשבה ותיכף קנאו לענין זה שאינו חייב להחזירו ובאמת אם לא ניחא לי' דניתעביד איסורא על ידו לא קנה לא הוא ולא הגזלן ויחזור לבעלים הראשונים כמבואר במרדכי בריש הגוזל בתרא והביאו הד\"מ בסימן שנ\"ג ובחידושי אנשי שם במרדכי נתקשה בהבנתו דמאי קמ\"ל המרדכי בזה ולדידי טובא קמ\"ל דהרי כשנקנה ביאוש ושינוי רשות הנה ע\"י הקנין שקונה זה שנטלו מהגזלן הרי הוא ג\"כ של הגזלן למפרע בשעת נתינה כמבואר בהה\"מ פ\"ה מהל' אישות הל' ז' הביאוהו האחרוני' הח\"מ והב\"ש בסימן כ\"ח וא\"כ גם זה שקנה מיד הגזלן ולא ידע שהוא גזול ועכשיו כשנודע לו ואינו חפץ בממון של גזל הי' מקום לומר שהרי ע\"י נקנה גם להגזלן וא\"כ יחזירנו להגזלן קמ\"ל המרדכי שלא כן הוא שהרי כיון שאינו רוצה בדבר האיסור לא ניחא לי' דליתעביד איסורא ע\"י ובטל הקנין למפרע והרי הוא של הנגזל וזה ראי' לדברי הב\"ש לבטל הקידושין דלא ניחא לה להתקדש בגזל ואף בהגוזל בתרא דף קי\"ד ע\"א קאמר איכא דאמרי אם בא להחזיר וכו' מ\"ט יאוש כדי וכו' ואפ\"ה קאמר דיחזיר לבעלים הראשונים אף שכבר קנאו הגזלן ביאוש הרי באמת כתב הרשב\"א דיאוש כדי לאו דוקא אלא רצה לומר ביד הגזלן הי' יאוש כדי ועתה קנה עם שינוי רשות וכן לפי מסקנתו שם וכן הוא בתוספת דף ס\"ז בד\"ה אמ' עולא דשם מיירי ביאוש אחר שינוי רשות ע\"כ ניחא דלא יקנה הגזלן ואמנם לברר הפלוגתא שבין ר\"מ ור\"י שם בקידושין נלענ\"ד דלא שייך לומר דלא ניחא דליתעביד איסורא על ידה אלא אם בביטול הקידושין יתבטל האיסו' אבל אם גם בביטול הקידושין ישאר האיסור שוב לא ניחא לה בביטול הקידושין. והנה זה מצינו בתורה בקדשים שיוצאים לחולין במעילה שאין מעילה אלא שינוי וכמו שאמרו במס' מעילה דף י\"ח ע\"א בר\"פ הנהנה וכו' וע\"ש בתוספת בד\"ה אין מעילה וכו' ואמנם ר\"מ פסקי' להך קרא כסכינא חריפא אף דגוף הקרא בשגגה כתיב חטאה בשגגה וגו' סובר הוא דרישא דקרא בזדון מיירי ולכן סובר במזיד מתחלל ואיהו יליף מעילה מסוטה מה סוטה במזיד וכמ\"ש התוספת במס' קידושין דף נ\"ג ע\"ב בד\"ה אף במכר ואתיא ג\"ש ואפקי' לקרא משוגג למזיד וסיפא דקרא דשוגג לא מוקי לי' בשינוי ולדידי' לא משכחת שינוי בשוגג ולא משכחת קרבן מעילה אלא באוכל דליתי' בעולם וכמ\"ש התוספת שם ולכך אינה מקודשת בשוגג דלא ניחא לה דליתעביד איסורא ע\"י וכיון שבטלו הקידושין בטל האיסור דלא נפיק לחולין ור\"י לשיטתו דמזיד אינו מתחלל ואיהו לא מפיק לקרא מפשטי' דאיירי בשגגה ואעפ\"כ כתיב מעלה מעל דהיינו שינוי א\"כ ע\"כ נפיק לחולין מגזירת הכתוב אלא שיש מקו' להסתפק אם חלו הקידושין או אם נשאר הקנין במכר ונימא דלא ניחא לי' באיסור אלא כיון שאין זה מועיל להציל דלא ליתעביד איסור שהרי ע\"כ נשאר ההקדש חולין מגזירת הכתוב ולכן סובר שהיא מקודשת דלא שייך לומר דלא ניחא לה דליתעביד איסור שהרי אף אם יתבטלו הקידושי' כבר נפיק לחולין ולכן אינם מתבטלים וזה עצמו כוונת הגמרא שם בעא מיני' רבא מר\"ח אשה אינה מקודשת מעות מהו שיצאו לחולין א\"ל אשה אינה מתקדש' מעות איך יצאו לחולין ולכאורה יפלא באיזה סברא נחלקו ולפמ\"ש ניחא דר\"ח הי' סבר אולי גם ר\"מ לא מפיק לקרא מפשטי' וע\"כ יצאו לחולין מגזירת הכתוב והשיב לו רבא אשה אינה מתקדשת מטעם דלא ניחא לה דלתעביד איסור' מעות היאך יצאו לחולין שאם המעו' היו יוצאין לחולין איך אינה מתקדשת והרי שוב לא שייך דלא ניחא לה כיון שזה לא יועיל לבטל האיסור ומעתה לפמ\"ש גם ר\"י מודה במקום שיתבטל עשיית האיסור ודאי אמרינין דלא ניחא דליתעביד איסורא וא\"כ גם בגזל שע\"י קיום הקידושין יש שינוי רשות ונגמר הגזל ואם יתבטלו הקידושין ליכא שינוי רשות כלל ולא נגמר הגזל ודאי דאמרינין דלא ניחא לה להתקדש בגזל ושפיר קאמר הבית שמואל: גם מה שתמהתם על מ\"ש הב\"ש דאי אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל וכו' והנה כתבתם דלפי מה דמדמה הב\"ש להא דהקדש בקידושין דף נ\"ג א\"כ אפילו אמרה האשה דניחא לה לא מהני דשמו חכמים דעתה של אשה דלא ניחא לה בקידושין כאלו אני תמה מאוד עליכם ולמה לא פקחתם עין ולראות שם בסוגיא דמפורש ברש\"י דאם אמרה דניחא לה מהני ויעו\"ש ברש\"י בד\"ה וחדא לפי שאין שניהם רוצים ונ\"מ דבההיא דפריש בה ר\"י לפי שאין אשה רוצה אם בדקנוה ואמרה רוצה אני וכו' הרי שאם אמרה דניחא לה מהני:",
                "גם מה שנדחקתם במה שכתב הב\"ש דהוי ספק קידושין לדידי ניחא דלפמ\"ש לא שייך לא ניחא לי אא\"כ הוא נגמר ע\"י הקידושין והיינו אם יאוש כדי לא קנה אבל אם יאוש כדי קנה א\"כ כבר נגמר הקנין קודם הקידושין ואז לא שייך לומר לא ניחא לי דמאי איכפת לה בזה ואינה מסייעת ידי עוברי עבירה בזה כלל וא\"כ לפמ\"ש הטור ח\"מ בסי' שנ\"ג בשם הרא\"ש שאף דבהא דמספקא לי' לרבה אם יאוש קונה מדאורייתא לא קיי\"ל כוותי' מ\"מ אם קידש בו אשה מקודש' דאולי קני מדרבנן יעו\"ש ורמ\"א הביאו באה\"ע סי' כ\"ח סעיף א' בהג\"ה וא\"כ שפיר קאמר הב\"ש דמקודשת מספק אף שלא ידעה שהוא גנוב מ\"מ שמא יאוש לחוד כבר קנה מדרבנן וא\"כ שוב לא שייך לומר לא ניחא לי:",
                "ובזה הונח לי מה שנתקדשו האחרונים בדברי הרא\"ש הנ\"ל דהרי אף אם יאוש לחוד לא קני הרי יש כאן יאוש עם שינוי רשות ביד האשה ועיין בב\"ש סק\"ו ובח\"מ ס\"ק ד' וכל דבריהם דחוקים ולפמ\"ש א\"ש דמיירי שהאשה אינה יודעת שהוא גזול ולא ניחר לה דליתעביד איסורא על ידה ואם הי' הדין ברור דיאוש לחוד לא קני לא הוה מחשב שינוי רשות כלל אבל כיון דחיישינין לדברי רבה דיאוש קני מדרבנן לכך מקודשת. ובזה נלענ\"ד דהוה ספק קידושי תורה שאם היאוש קני אפילו הקנין הזה הוא רק מדרבנן מ\"מ שוב לא שייך בדידה שמסייעת ידי עוברי עבירה ושוב לא שייך למימר לא ניחא לה דלתעביד איסורא על ידה שכיון שקנה הגזלן דבר זה מדרבנן שוב מותר לכל אדם אפילו לכתחלה לקנותו ממנו ושוב ממילא נעשה ע\"י הקידושין שינוי רשות וקני מדאורייתא נמצא שע\"י ספק זה שמא יאוש קונה מדרבנן נעשה כאן ספק תורה ודלא כדברי הב\"ש בכל ס\"ק ההוא ואמנם אם נימא דיאוש כדי לא קנה מדרבנן רק מפני תקנת השבים ודוקא כשאין הגזילה בעין נסתר כל הנ\"ל דהרי כשמקדשה הוי הגזילה בעין וכבר הבאתם גם אתם בדבריכם דברי הפני יהושע בזה בגיטין דף נ\"ה והפני יהושע שם באמת כוונתו בזה להשיג על הרא\"ש שפלפל בזה לענין קידושי אשה וראיתי בדבריכם לתרץ שכיון שקידש בו האשה שוב מקרי אין הגזילה קיימת ולפי\"ז עכ\"פ הסברא שלי היתה נדחית שהרי אם היאוש לחוד לא קני שוב אין כאן חשש קידושין דאין רצונה דלתעביד איסור' ע\"י אבל באמת נלענ\"ד דגם אם יאוש קני רק מפני תקנת השבים אעפ\"כ קני אפילו הגזילה קיימת דשוב לא חילקו חכמי' בדבר ותדע דהרי שם במרובה דף ס\"ו ע\"ב איתבי' אביי לרב יוסף עורות של בעה\"ב וכו' יעו\"ש ואי ס\"ד דלרבה אם יאוש קני רק מפני תקנת השבים אז אינו קונה רק כשהגזילה אינה קיימת א\"כ למה מחשבת הגנב מטמאתן והרי כאן הגניבה קיימ' וכן מחשבת הגזלן לר\"ש א\"כ מדוע מותיב אביי לרב יוסף ונותיב גם לרבה דנפשוט מיני' דקני מדאורייתא ואף דאיכא למימר דניחא לי' לאותבי' לרב יוסף בהחלט לסתור דבריו לגמרי משא\"כ לרבה שהוא רק למפשט ספיקי' דילי' מ\"מ הרי הרא\"ש שם במרובה סוף סימן ע' כתב וקיי\"ל כרבה וקני יאוש לחודי' בעורות של גנב וכו' יעו\"ש והנה דברים הללו הם מחוסרי הבנה וכתב רש\"ל ביש\"ש שם סי' ז' דנקט הרא\"ש עורות משום דעיקר הראי' של רבה דיאוש קני הוא ממתני' דעורות של בעה\"ב וכו' עיין ביש\"ש והרי הרא\"ש לענין קנין דרבנן פוסק כרבה ואיך הוא הראי' ממתני' דעורו' והרי שם הגזילה בעין אלא ודאי דלא שנא:",
                "ואם יש חילוק בגזל בין ישראל לכותי לענין יאוש כבר הכריח הש\"ך בח\"מ סימן שס\"ח בראיות ברורות שאין חילוק בגזל כלל בין גזלן ישראל לגזלן גוי וכל הסוגיא דהגוזל בתרא דף קי\"ד מוכחת כן כאשר האריך בזה הש\"ך וגם רש\"ל ביש\"ש ולדעתי זהו כוונת רש\"י במס' קידושין דף נ\"ב ע\"ב לית דחש להא דר\"ש דאמר סתם גזילה וכו' רש\"י בד\"ה לדר\"ש בסדר טהרות ומייתינין לה בהגמרא דהגוזל וכו' והדבר תמו' כיון שהוא משנה למה הוצרך למימר שהובאה בהגוזל ועוד הרי כבר הובאה משנה זו עצמה בפרק מרובה והוא קדום להגוזל בתרא אלא ודאי הוא הדבר שלא תאמר עד כאן לא נחלקו רבנן על ר\"ש אלא בגוזל גוי אבל בגזלן ישראל מודו וא\"כ לא שייכא הא דר\"ש להך עובדא דקידושין שם שהי' הגזלן ישראל וכאשר באמת נתקשה בזה הב\"ח כמבואר בש\"ך שם לכן כתב רש\"י ומייתינין לה בהגוזל בתרא ושם מייתי לה לענין גזלן ישראל לענין תרומות ומעשרו' והקדש ולענין כבוד אביהם וא\"כ גם בגזלן ישראל נחלקו רבנן על ר\"ש ושפיר קאמר רבא לית דחש לדר\"ש וזה מאוד כפתור ופרח בכוונת רש\"י: ומאד מאד אני תמה על רבינו הטור בסי' שס\"ח איך עלה על דעתו לומר דמדברי הרא\"ש יראה דבליסטין ישראל הוי יאוש יעו\"ש ולפ\"ז יאמר הרא\"ש דפלוגתא דרבנן ור\"ש הוא דוקא בגוי א\"כ איך קאמר הרא\"ש שם בהגוזל בהגוזל בתרא סי' ט\"ו דלית הלכתא כרבה דאמר אפילו בידוע מחלוקת דא\"כ לא משכחת יאוש בגזלן אליבא דרבנן ור' יוחנן אמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדי' וכן אמר רב חסדא וכו' ורב אשי אמר בלולב הגזול לא מבעיא קאמר וכו' ומשמע דוקא סתם אבל בידוע קני עכ\"ל הרא\"ש ואם הרא\"ש סובר דבגזלן ישראל מודו רבנן א\"כ איך מביא ראיה לסתור דברי רבה מר' יוחנן ורב אשי והלא ר' יוחנן ורב אשי בגזלן ישראל מיירי דלולב הגזול היינו ישראל וכן לענין להקדיש סתמ' דמלתא בישראל מיירי אלא ודאי דדעת הרא\"ש דלרבנן אפילו גזלן ישראל לא הוי יאוש ובגנב הוא שיש חילוק בין גוי לישראל וליסטים דנקט הרא\"ש היינו גנב ודלא כרבינו הטור: וכיון שהוכחנו בלי ספק שהרא\"ש דנקט ליסטים היינו גנב א\"כ גם דברי רבינו הגדול בפ\"ו מהל' גזילה יתפרשו כן וכ\"כ רש\"ל ביש\"ש בהגוזל בתרא סי' כ\"ז אלא דקשיא לי דברי הרמב\"ם בפ\"ד מתרומות הל' י\"א הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו בעלים רודפין אחריהם אין תרומתן תרומה והכ\"מ שם כתב דמיירי בידוע שנתייאש וכתב ומ\"מ קשה דה\"ל לרבינו לפרש דמיירי בידוע וי\"ל כיון דתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע דרישא בשנתייא' הבעלים הוא עכ\"ל הכ\"מ והוא תמו' דאדרבה פשטא דלישנא משמע להיפך דוקא מרדפין הוא דאין תרומתן תרומה הא סתמא הוי תרומה ואף שאין זה הכרח דהרי גם בתוספתא מסיים כן ואפ\"ה מוקי לה בהגוזל בתרא לעולא בידוע היינו שיש בצד האפשר לפרש כן אבל למימר שהרמב\"ם לא הוצרך לפרש דמיירי בידוע הוא דוחק: לכן נלענ\"ד יותר דדעת הרמב\"ם כדעת הטור דבגזלן חילקו בין ישראל לגוי ולסטים שהזכיר הרמב\"ם בפ\"ו מגזילה היינו גזלן דלא כש\"ך ויש\"ש ועוד דאי ליסטים כוונת הרמב\"ם על גנב הי' לו לקבוע דין זה בהל' גניבה לא בהל' גזילה ומעתה יפה פסק בהל' תרומות דהרי שם בודאי בישראל מיירי דסתם תרומה בישראל מיירי ואף שגם גוי שתרם תרומתו תרומה מ\"מ אינו מן התורה רק משום בעלי כיסי' וגם צריך בדיקה לאיזה דבר כיון כמבואר ברמב\"ם פ\"ד מתרומה הל' ט\"ו אבל סתם תרומ' בישראל מיירי ולכן סתם הרמב\"ם שגנב וגזלן תרומתן תרומה ומה שהקש' בגמרא שם לרבה מתרומה הוא עפ\"י מ\"ש הש\"ך בסימן שס\"ח בסופו דלרבה דסובר דגם בידוע לא הוי יאוש תו אין לחלק בין גוי לישראל א\"כ שפיר הקשה מתרומ'. ובזה שוב נלענ\"ד להצדיק גם דברי רבינו הטור בסימן שס\"ח שכתב בשם הרא\"ש לחלק בין גזלן ישראל לגוי וכתבתי לעיל דלפי\"ז קשה דהיאך הביא הרא\"ש ראי' לסתור דברי רבה משום דלרבה לא משכחת יאוש בגזלן וכתבתי דלדברי הטור משכחת לה בגזלן ישראל ולפי דברי הש\"ך אין זו קושיא דלרבה ודאי אין חילוק בין גוי לישראל. אלא דק\"ל על דברי הש\"ך הנ\"ל דאף דיפה כתב הש\"ך בזה לסתור הוכחת היש\"ש ולומר דשפיר הקשה בסוגיא על רבה אבל אכתי קשה מה דאמר שם בשלמא לעולא הכא בידוע והרי יכול לומר דהכא בישראל ובפרט לענין תרומה דכתבתי דמן הסת' בישראל מיירי ועוד דעכשיו דמוקי לה בידוע לא אתי שפיר סיפא דתוספתא דמסיים ואם הי' בעלים רודפים אינו תרומה דמשמע דוקא רודפים וכמש\"ל על דברי הרמב\"ם ועדיף מיני' הל\"ל דלעולא בישראל מיירי דאז מן הסתם הוי יאוש. באופן שהלכה זו רופפת בידי איך נוטה דעת הרמב\"ם והרא\"ש בגזלן ישראל אלא שזה אני אומר בטח שעכ\"פ מסוגיא דקידושין דף נ\"ב ע\"ב דאמר רבא לית דחש להא דר\"ש יש ראי' ברורה שאפילו בישראל לא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים לדברי הב\"ח שרצה לומר דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן בישראל סתם גזילה יאוש בעלי' אינם מתקבלים על הדעת ולית דחש משמע שאין שום מיחוש וכמו שדח' הש\"ך בסי' שס\"ח דברי הב\"ח וא\"כ אם נימא דהרמב\"ם סבר לחלק בין גזלן ישראל לגוי צריכין אנו לתרץ דעתו שלא יהי' לו סתירה מדברי הגמרא דקידושין הנ\"ל ואומר אני שרמב\"ם לשיטתו שהרי הוא פירש שם בפ\"ו מהל' גזילה ההפרש שיש בין גזלן גוי לגזלן ישראל הוא משום שהגוים דנין ע\"פ אומד הדעת אף בלא עדים ומעתה אם גזל לפני עדים גם בגזלן ישראל אינו מייאש ובזה נלענ\"ד כוונת הרמב\"ם שפירש טעם ההפרש בין ישראל לגוי ואין דרכו של הרמב\"ם לכתוב טעם הדין רק דרכו לכתוב גוף הדין בלי טעם אבל בזה הי' כוונתו לפי שיש נ\"מ בזה לדינא שאם גזל בעדים אז גם ישראל דינו כגוי ולפ\"ז בקידושין ודאי מיירי שגזל בעדי' דאל\"כ מנא ידעינין שדבר זה שקידש בו הוא גזל להתיר ע\"י זה אשת איש לעלמא אלא ודאי מיירי שהי' עדים בדבר וא\"כ שפיר אמר רבא לית דחש להא דר\"ש ורש\"י שפי' שם בהגוזל בד\"ה אמרי מימר שאין חובטין במקלות ולפ\"ז אפי' ביש עדים מייאש בישראל מ\"מ הרי רש\"י באמת אינו מחלק בגזלן בין גוי לישראל וכן פרש\"י שם בלשון שני לשון אחר וכו' הבא עדים שגנבו ממך יעו\"ש אבל רש\"י מפר' כדברי הש\"ך דליסטין היינו גנב וכבר כתבתי שרש\"י רמז לזה בקידושין שם במ\"ש ומייתי לה בהגוזל ומעתה לפי העולה מדברינו בגזל בעדים ודאי דאפילו בישראל סתמא לא מייאש:",
                "ועוד נלענ\"ד דבזמנינו בגזל בעדים לכל הפירו' אפילו בישראל לית דחש למימר שיש בו יאוש דהרי בפרישה בסי' שס\"ח הקשה על הטור דכאן פסק בשם הרא\"ש דגזלן ישראל הוי יאוש ובסימן שס\"א סעיף ג' כתב דסתם גזילה לא הוי יאוש והא איירי שם בחזרה ומשמע דבגנב וגזלן ישראל מיירי וצ\"ל דלשון הגמרא נקט ויש בו נ\"מ גם לגזלן ישראל במקו' ידוע דגם דייני ישראל דייני בגאיות עכ\"ל הפרישה וא\"כ אומר אני דלא שייך דין זה דבישראל הוי יאוש אלא במקום שישראל שרוים לבד או במקום שאין הגוים מזדקקים לשפוט בין ישראל לחבירו אבל במדינתינו שהאומות אוהבי משפט ומזדקקים גם בין ישראל לחבירו להציל עשוק כשקובל לפניה' אלא שישראל אינו רשאי מתחלה לתבוע לישראל כי אם בפני דייני ישראל וא\"כ בשלמא בגזלן בלא עדים איכא למימר דמייאש אבל בעדי' לכל הפירושי' אינו מייאש דאם הפירוש מימר היינו דאמרי הבא עדים הרי יש לו עדים ואם הפירוש אמרי מימר דאינם חובטין במקלות הרי אם לא ישמע לקול דייני ישראל להחזיר הגזילה יכול לקבול בפני שופטי ערכאות ודייני בגאותי: ועוד נלענ\"ד לתמוה דמה שייך לפלפל אם סתמ' הוי יאוש נשאל את הנגזל אם נתייאש או לא אלא שהנגזל נוגע בדבר שאם יאוש קונה אינו מחזיר לו גוף הגזילה רק דמים או אף אם יאוש אינו קונה מ\"מ עם שינוי רשות קונה וכ\"ז בחפץ שאדם חפץ בו אבל בגוזל מבעל החנות דבר שיש לו למכור בחנות ולמכור הוא עומד א\"כ אינו נוגע בדבר שהרי המעות תמיד חייב הגזלן לשלם ואינו נוגע בדבר ואף שהוא ע\"א הרי ע\"א נאמן באיסורין וכאן על תחלת הקידושין אנו דנין דלא איתחזיק איסורא וכאשר הארכתי בנ\"ב ח\"ב סימן נ\"ט יעו\"ש: ואין להקשות א\"כ במס' קידושין דף נ\"ב ע\"ב דאמר רבא לית דחש להא דר\"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ג\"כ קשה להיפך נשאל להאי גברא דחטף מיני' אולי יאמר שנתייאש. שתי תשובות בדבר חדא כיון דסתם גזילה לית בה יאוש א\"כ העדים בשעת קידושין לא הי' מחשבים זה לקידו' שהרי הם סברו שמקד' בדבר שאינו שלו א\"כ אף אם יאמר אחר כך הנגזל שכבר נתייאש קודם שקידשה מ\"מ הוי כמקדש בלא עדים וכמש\"ל בכוונת הרמב\"ם במ\"ש ונודע שקנה אותו דבר ביאוש. ועוד שנית דלאסור היכא דאיתחזק היתרא ודאי אין עד אחד נאמן וא\"כ כיון דסתם גזילה לית בי' משום יאוש בעלים אפילו אם יאמר הנגזל אח\"כ שכבר נתייאש לא מהימן לאסרה אבל בנידון דידן להיפך הוא שאם יאמר שלא נתייאש הוא מהימן להתיר ואין לומר דלדעת הש\"ך בסימן שנ\"ו ס\"ק ד' במתנה לא שייך תקנת השוק ואם נימא דקידו' כמתנה דמי ולא שייך בי' תקנת השוק א\"כ נוגע בדבר הוא שאם אומר שלא נתייאש צריכה להחזיר בחנם ואם יאמר שנתייאש אינה צריכה להחזיר בלא דמים ואף שהנגזל צריך לשלם לו איכא למימר השני נוח לי נראה דאכתי ממ\"נ אינה מקודשת שאם אתה אומר מתנה לית בי' תקנת השוק ותאמר דקידושין הם כמתנה אם כן אפילו נתייאש ויש כאן יאוש ושינוי רשות צריכה היא להחזיר הדמים כיון דליכא תקנת השוק בקידושין. וכן מבואר בחושן משפט סימן שנ\"ג סוף סעיף ג' שמסיים המחבר ואם לא היה הגנב מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק עכ\"ל המחבר. א\"כ משמע דהיכי דלא שייך תקנת השוק צריך להחזיר הדמים וא\"כ כיון דבקידושין ליכא תקנת השוק וצריכה להחזיר הדמים ובמה מקדשה וא\"ל דמקדשה בהנאת שימוש הכלי ואף שהב\"ש כתב שם בסי' כ\"ח ס\"ק ג' דזה לא מהני בקידשה סתם די\"ל אין רצוני להתק' כ\"א בכל החפץ יעויין שם נלענ\"ד דזה לא שייך לדידן שהמנהג פשוט לעשות כמבואר בסימן ל\"א סעיף ב' לכסות פני הכלה וגם שואלין לעדים אם הוא שוה פרוט' ואז מתרצית מתחלה על שוה פרוטה וא\"כ אם הנאת השימוש ש\"פ אינה י\"ל שלא היה דעתה רק על כל הכלי דמה איכפת לה אם כל הכלי לא הי' שוה אלא פרוטה או עתה שהשימוש ש\"פ והיה מקום לדון בזה. אמנם בנ\"ד בלא\"ה לא שייך הנאת שימוש שהרי קדשה בסחורה הנמכר' בחנות. והרי מבואר בב\"ש שם דבכלים דשכיחי לא שייך טובת הנאה ואינה מקודשת: ואולם לפי דברי הש\"ך בסימן שנ\"ג סק\"ה וסק\"ו משמע דבגנב שאינו מפורסם כיון דבהיתרא אתי לידי' אפילו המותר ממה שנתן בעדו אינו צריך להחזיר לבעלי' א\"כ לאו משום תק\"ה הוא אלא משום שבהיתרא אתי לידי' ולפ\"ז גם במתנה א\"צ להחזיר לא החפץ ולא הדמים ושפיר הוא בעל החפץ נוגע בדבר וא\"נ לומר שלא נתייאש אלא שאני תמה על הש\"ך שרצה להצדיק בזה את המחבר ולכאורה דברי המחבר אינן סובלים כן דלדבריו לא הי' המחבר מסיים מפני תק\"ה שהרי במותר ליכא תק\"ה ואפ\"ה א\"צ להחזיר: ונראה שכיון שהאשה אומרת שאינה חפיצה בקידושין הללו ואז דין הוא שמחזרת הקידושין להנגזל כמבואר בסי' שס\"ט סעיף ה' שאם הי' וותיק ומחמיר על עצמו מחזיר לבעלים הראשונים וא\"כ שוב אין הנגזל נוגע בדבר ונאמן לומר שלא נתייאש ואין כאן קידושין כלל וא\"ל כיון שקודם שאמרה האשה כן הי' נוגע בדבר א\"כ כבר הי' פסול ואינו נאמן שוב. נלענ\"ד דהא ליתא דאף דפסק המחבר בח\"מ סי' קכ\"א סעיף ט' ואפילו יפטור הלוה או הנפקד את השליח משבועה כדי שלא יהא נוגע בעדות אינו מועיל וכתבו שם הסמ\"ע ס\"ק כ\"ד והש\"ך ס\"ק נ\"ב דחיישינן דבשביל ההוא הנאה שפוטרו מהשבועה מעידין לו. הנה הש\"ך הביא שם דבמרדכי לחד תירוצא מועיל פטור ואפילו לפי מאי דפסק הש\"ע דאינו מועיל הרי הקשה הש\"ך שם דלמה בסי' ל\"ז סעיף י\"ב ובסי' ק\"מ סעי' כ\"ט מועיל החזרת השכירות ומשני דשם מחזיר לו את שלו וכו' אבל כאן הלוה פוטרו אף שאינו יודע האמת וכו' וא\"כ גם כאן היא מחזרת הממון מטעם שאין רצונה לזכות בממון של איסור וגם אין רצונ' להתקדש בגזל אין כאן ריעותא כלל וליכא חשש וגם במה שע\"א נאמן באיסורין לאו מתורת עדות הוא שהרי נאמן גם על שלו ועל קרובים ולא שייך בזה תחלתו וסופו בכשרות: ומה שנסתפקתם הואיל וגזל זה הי' דבר הנמכר בחנות וקייצי דמים א\"כ זכה בו ולא נתחייב רק בדמים ושפיר יוכל לקד' בו אשה וכתבתם שזה דומה להאי גבר' דאייתי קארי לפום נהרא במסכ' ב\"ב דף פ\"ח ע\"א או לנוטל כלי מבית האומן שם. והנה הרגשתם בעצמיכם דשם נטלה ע\"מ לקנותה כתבתם כיון שבא החפץ ליד האשה ואם הי' הנגזל בא לקחתו מיד האשה הי' צריך ליתן לה הדמים מפני תק\"ה וא\"כ י\"ל שהיא מחזקת החפץ עד אותן הדמים שהנגזל מחויב ליתן לה עכ\"ד וכל זה אינו מתקבל אצלי ואין אדם יכול לזכות בחפץ של אחר בע\"כ ושם בב\"ב האומן מסרו למכרו וכן האי דאייתי קארי הביא למכור והם נטלו ע\"מ לקנות אבל זה שגזל ולא זכה איך תזכה בו האשה בלא דעת הבעלים. וכבר ראיתם בחיבורי נ\"ב בחלק אה\"ע סי' נ\"ט שתמהתי על הרמב\"ם שהציא דבר חדש שאם הוא דבר שאין בעה\"ב מקפיד בו הוא ס\"ק וכתבתי שם דמה בכך שאינו מקפיד מ\"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש במה יצא החפץ מחזקת מרא קמא והנה בגליון הש\"ע שלי בח\"מ סימן שנ\"ט סעיף א' שכתב המחבר ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד בי' שרי כתבתי דאף דשרי ליטלו ואין בו משום גזל דמסתמא אין בעל הבית מקפיד אבל מ\"מ לא זכה בו הנוטלו להיות חשוב שלו דכל זמן שלא הפקירו בעליו בפירוש א\"א לזכות בו וכמ\"ש המגן אברהם בסימן תרל\"ז סק\"ג בשם ספר יראים דאפילו למ\"ד גזל עמלקי שרי מ\"מ לא מקרי לכם יעו\"ש עכ\"ל בגליון. ואמנם אחר שנגמר מלאכת הדפוס בחיבורי הנ\"ל אמרתי ללמד זכות על דברי רבינו הגדול הרמב\"ם דבאמת גם הרמב\"ם מודה דאפי' דבר שאינו מקפיד עליו אף דאין בו משום גזל מ\"מ א\"י לזכות בו שיהי' שלו אבל אף שהוא אינו זוכה בו מ\"מ אם קידש בו אשה זוכה בו דכיון שאין בעה\"ב מקפיד לא גרע מיאוש והאשה קונ' ביאוש ושינוי רשות ואף שאין בעה\"ב יודע כלל אם נטלו זה והוי היאוש שלא מדעת מהני בזה ע\"פ מה שכתב הש\"ך בסימן שנ\"ח ס\"ק א' דדוק' ביאוש דאבידה דגם עתה אחר שנודע לו אינו מתייאש מרצונו רק בע\"כ שא\"י היכן הוא ובאיסורא אתי לידי' לכך לא מהני יאוש שלא מדעת אבל בדבר שמוותר מרצונו ומתייאש ברצון טוב מהני אף שלא מדעת ובהיתרא אתי לידי' ע\"ש וא\"כ צדקו דברי רבינו הגדול אבל בעובדא דידן שגזל ובאיסורא אתי לידי' ממ\"נ אם נתייאש באמת פשיטא שמקודשת מטעם יאוש ושינוי רשות וכמבואר ברמב\"ם פ\"ה מאישות ובש\"ע אה\"ע סימן כ\"ח אבל אם לא נתייאש במה יצא חפץ זה מרשות בעה\"ב הרי זה לקחו בזרוע וגם היא אינה יכולה לזכות בו בע\"כ של בעל החפץ. ועוד דבגזל בלא יאוש אינה מקודשת ע\"פ הדין וכיון שבטלו הקידושין אין כאן תק\"ה וצריכה להחזיר להנגזל בחנם:",
                "ולפי מ\"ש דא\"א לזכות בשום חפץ שלא מדעת בעליו ואפי' בדבר שאינו מקפיד עליו ואין בו משום גזל ורשאי לאכלו ולעשות בו כל צרכו אפ\"ה אינו שלו. אומר אני דבר חדש דהנה כבר כתבתי בשם הש\"ך דזה עדיף מיאוש דאביד' ששם היאוש הוא בע\"כ משא\"כ בזה היאוש הוא מרצונו הטוב ולכן מהני גם יאוש שלא מדעת מ\"מ נלענ\"ד דבדבר א' גרע זה מיאוש של גזל דבגזל איכא למ\"ד דיאוש קני מדרבנן משום תקנת השבים ובזה ודאי יאוש לחוד לא קני אף אם נתוודע אח\"כ לבעל החפץ ונתייאש לגמרי לא קנה זו כ\"ז שלא הקנהו לו בפירוש דהרי כאן בהיתרא אתי לידי' ובהיתר לקחו ורשאי לאכלו שאין בעה\"ב מקפיד עליו ולא שייך כאן מצוות השבה וליכא תקנת השבים ואף שכבר כתבתי דאם יאוש קני מחמת תקנת השבים אפילו החפץ בעין קונה שלא חילקו חכמי' בדבר היינו עכ\"פ במקום ששייך מצות השבה שוב לא חילקו בין הוא בעין ובין אינו בעין אבל במקום דלא שייך השבה כלל לא תקנו ולעיל כתבתי ליישב דברי הרמב\"ם בחפץ שאין בעה\"ב מקפיד עליו היינו שבשעה שמקדש בו את האשה היא קונה ביאוש ושינוי רשות ויצא לנו מזה שאם לקח חפץ משל האשה והוא חפץ שאין האשה מקפדת עליו וקידשה בו ובשעת קידושין לא ידעה האשה כלל שזהו משלה אינה מקודשת דכאן לא קני החפץ כלל ביאוש אפילו נודע להאשה קודם הקידושין שלקח חפץ משלה ונתייאשה מ\"מ כיון שהוא דבר שגם מתחלה אינה מקפדת עליו אינו בתורת השבה ולא קנאו ביאוש ואם בשעת הקידושין לא ידעה כלל שזהו עצמו החפץ שלקח משלה אפילו שידך לא מהני ואינה מקודשת ואפילו לדעת הב\"ח דבקידשה בגזל שלה אחר יאוש מקודשת מדרבנן אפילו לא שידך דאחר יאוש לא מצי למימר אין שקלי ודידי שקלי עיין בבית שמואל סימן כ\"ח ס\"ק ו' היינו בגזל אבל בדבר שאינה מקפדת עליו ודאי לא קני ביאוש לחוד ואין כאן קידושין דשינוי רשות לא שייך כיון שהוא שלה:",
                "הארכתי בזה שראיתי בדבריכם כתבתם דנהי דנימא דמקרי שדיך מ\"מ עיקר הטעם דשדיך מהני הוא דאמרינן מדקבילתי' אחלתי' כדפרש\"י והכא שלא ידעה כלל שהוא גזול מאתה וסבורה היתה דדידי' הוא לא שייך אחילת' גבי' וא\"כ לא הוי דידי' כלל ע\"כ לשונכם ויפה דברת' אלא שאני הייתי חושש בזה דהיכי דשדיך מקרי דבר זה לגבי דידה כמו דבר שאין בעה\"ב מקפיד עליו ה\"נ גם היא כיון שרצונה להתקדש לו מסתמא אינה מקפדת עליו שיקח דבר לקדשה בו והרי להרמב\"ם מהני אפי' בלא ידיעת בעה\"ב כמ\"ש בנ\"ב סי' נ\"ט ששאר המפרשים נאדו מדברי הפרישה ופירשו דברי הרמב\"ם באופן שנוכל לפרשם אפילו שלא בפניו וא\"כ לפ\"ז הי' בכאן חשש קידושין אפילו לא ידעה כלל שהוא שלה והייתי צריך בכאן למצוא היתר מצד מ\"ש שם בחיבורי שאף הרמב\"ם לא אמר אלא דבר שאינו מקפיד נגד שום אדם יעו\"ש ולפמש\"ל בדבר שאינו מקפיד בעינין שינוי רשות בודאי ולא מהני יאוש לחוד אפילו בדרבנן א\"כ לא שייך כאן חשש קידושין כלל בגזל דידה ואם קידשה בחפץ שהי' שלה ושל אחר וגזלו מיד האחר ונתייאש האחר והיא לא ידעה כלל דבזה אם הי' מקדשה רק בחלק השותף היתה מקודשת מצד יאוש ושינוי רשו' אם לא היינו חוששים לדברי הב\"ש שי\"ל אין רצוני להתקדש בגזל ועכשיו שקדשה בכל החפץ ושלה לא קנה הנה אם קידשה כנהוג לדידן שמכסים פני הכלה וא\"כ היא מתרצת להתקדש בפרוטה אז מתקדשת בחלק השותף ששוה פרוטה ולא מצית למימר לא הי' דעתי להתקדש כי אם בכל החפץ שהרי נתרצית לפרוטה אבל אם קדשה גלוי עינים וראתה מה שנותן לה פשיטא שאינה מקודשת שלא הי' דעתה כי אם על כל החפץ וכל זה ביש עדים שחפץ זה גזול הוא וכגון שלא זזו ידם ממנו משעה שגזלו עד שקידש בו דאל\"כ אף שראו חפץ כזה חטף מחבירו אכתי דילמא זה שקידש בו חפץ אחר הוא וצריך שיכירו בט\"ע או בסימן מובהק שזה עצמו הוא חפץ שגזל ואכתי הי' למיחש אם זזו ידם ממנו דילמא אח\"כ שגזלו הלך להנגזל וקנאו ממנו ואף אם לא זזו העדים מהנגזל וראו שלא בא הגזלן אצלו לפרעו מ\"מ כיון שהעלימו עין מהגזלן וגזלה זו היא סחורה העומדת למכור איכא למיחוש כיון דזכות הוא לבעל החנו' למכור סחורתו שמא הגזלן אחר שגזל שב בתשובה וזיכה המעות המגיע עבור זה ואפשר כיון שהנגזל בעיר לא חיישינן שזיכה ע\"י אחר דאם הי' רוצה לפרוע הי' פורע להנגזל עצמו ואם זזו העדים ידם מהגזלן והנגזל א\"כ יכול לטעון פרעתיך לרוב הפוסקים דס\"ל הגוזל בעדים א\"צ לפרוע בעדים ועיין ש\"ך סוף סי' שס\"א ולא עוד אלא שאני אומר שאם י\"ל פרעתיך י\"ל ג\"כ בזה דיש יאוש בעלים דאף שכתבתי לעיל דאפילו בגזלן ישראל אם יש עדים לית דחש לדר\"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היינו כעין עובדא דההוא דחטף זוזי מחברי' וקידש בו שהי' הכל במעמד א' ולא זזו יד העדים ממנו וא\"י לומר החזרתי בזה ליכא חשש יאוש אבל אם העלימו העדים עיניהם ממנו כיון שי\"ל פרעתי מתייאש הנגזל כי הוא חושב שיטעון החזרתי. וממילא יש כאן שני חששות לחומרא חדא משום יאוש וחדא שמא באמת החזיר ואולי יש לדמות זה להא דסוף סי' מ\"ב בהג\"ה במקדש בפני עדים רשעים אי חיישינן דילמא חזרו בתשובה ולהמקילין שם גם כאן לא חיישינן שמא פרע ומשום חשש יאוש כיון שהאשה על חלקה ודאי לא נתייאשה א\"כ אם ראתה החפץ בשעת הקידושין ליכא חשש דאז אמרינן שלא נתרצתה כי אם בכל החפץ. סיומא דפסקא אם העלימו העדים עיניהם וגם אין מכירין החפץ בט\"ע ממש אז ודאי חיישינין שמא הוא חפץ אחר שאינו גזול ואם לא העלימו עין כלל מן הגזלן משעה שגזל עד שעה שקידש אין כאן חשש קידושין ואם העלימו עין מן הגזלן משעה שגזל עד שעה שקידש אבל מכירין החפץ בט\"ע צריך להתיישב בדבר אם יש לדמו' לההוא דסוף סי' מ\"ב וכנ\"ל ואני מבחוץ כי אין לי ג\"ע ונעלם ממני כמה עקרים בזה ובפרט אם הי' עיני הכלה בכיסוי כנהוג או לא כי זה עיקר גדול לענין שתוכל לטעון שלא נתרצית כ\"א בכל החפץ ועמכם הכריתי והפליתי המה גדולי הדור אשר בקהלתכם והמה יכריעו בדבר. ועל דבר ההסכמה אשר בקשתם יקבלו בזה כרצונם ולהיות טרדות רבות עלי גם המעתיק החזיק אצלו כמה ימים לכן אישתהי ואחר עד עתה ובזה שלומכם הטוב יגדל כנפשכם ונפש הדורש שלומכם:",
                "פה פראג א\"ך תמוז תק\"מ לפ\"ק: הקטן יחזקאל סג\"ל לנדא",
                "והנה הגאון מופת הדור נ\"י בגודל חריפותו ובקיאותו כפטיש יפוצץ כביר מצאה ידו די השיב על דברינו ולפי שאנחנו הארכנו והוספנו ידינו שנית וגם להגאון נ\"י השבנו שעדיין יש לנו פתחון פה להעמיד יסוד הענין ואין לדחפו באמת הבנין אבל כי תקצר היריעה מהכיל נקצר ונעל' בקיצור מופלג רק ראשי פרקים בלבד וחכם מבין מדעתו פתח דבריו יאירו בחכמה ובמועצות ודעת לפקוח עינים עוורות ללמד זכות על הח\"מ וגם ליישב דברי הרמב\"ם דהוי כמקדש בלא עדים הארכנו בענין זה כאן ובתשובותינו אודות העגונה מאוסטרהא והעלינו שם שלענ\"ד דוקא היכא שנפל ספק בגוף הקידושין אם באו לידה כלל אז שפיר אמרינן דהיכא שנדמה להם שנפלו קרוב לו אע\"ג דבאמת הי' קרוב לה מ\"מ מה לי שלא הי' עדים כלל או דסברי שהם קרוב לו סוף סוף לפי דעת העדים לא הי' כאן שום עסק קידושין ולדעת מהר\"ם אף בספק הדין כן משא\"כ אם שפיר ראו שהגיע לידה רק שהעדים טועים או מסופקים שנדמ' להם שיש ריעותא במידי אחרינא ובאמת אין כאן ריעותא ויש עדים ע\"ז שפיר ילפינין דבר דבר מממון ומ\"ש הפ\"י בקידושין דף י\"ב דהוי חצי דבר כבר כתבו התו' בב\"ק דף ע' דכל שראו מה שיכולין לראות עתה לא הוי חצי דבר ואף לפי שיטת הרי\"ף שם יש למצוא נ\"מ ומכ\"ש בנ\"ד אהני סהדותיהו דקידושין שאם לא יהיו עדים על היאוש צריכה להחזיר החפץ לנגזל ושאר דבריו שם צע\"ג ומ\"ש הר\"ן באומרת לדידי ש\"פ אם אין העדים יודעים שדרכה להתייקר לא מהני היינו משום דעתה אין כאן עדים כלל ע\"ז וקמחייבה לאחריני וכמ\"ש הראב\"ד שמטעם הזה שליח הקידושין צריך עדים (ועיין באשר\"י מ\"ש לתרץ קושיית הראב\"ד על הרמב\"ם) ועיין ב\"ש סי' ל\"א ס\"ק י\"א ובס\"ק ו' שלכאורה סותרים וצ\"ל דס\"ל דעכ\"פ חשש דרבנן איכא ע\"ש ועיין במהרי\"ט חאה\"ע סי' מ\"ג ד\"ה הראש השלישי והארכנו להוכיח מש\"ס ופוסקים שנראה מדבריהם שכל שהספק מעלמא או אף שטועים וסבורים שאין הכסף שלו וכה\"ג מ\"מ כיון שבודאי הגיע לידה ואיתרע לה חזקת פנוי' ועתה נתברר האמת לא איכפת לן בטעות העדים ומקודשת כך הי' נלענ\"ד לולי שהפ\"י וכך מטין דברי הב\"ש וגם הגאון מהר\"י נ\"י החזיק על ידם דבכל גוונא הוי מקדש בלא עדים:",
                "שנית השיג על היסוד המונח בדברינו דיאוש הוה הפקר גמור מש\"ס דב\"ק דקאמר ודלמא דשמעיני' דאיאוש הנה לפי מה שביארנו שם דדוקא אי אמר בלשון יאוש שהוא לשון הפקר אבל באומר ווי לחסרון כיס וכה\"ג אע\"ג דמיאש בפירוש הא לא אמרה בלשון הפקר ואם כן שפיר פריך ודלמא דשמעיני' דאיאוש שוב הקשה דהיאך יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו לא עלינו תלונתו רק על רש\"י כאשר באמת הפני יהושע הקשה כן על רש\"י ואנחנו הארכנו לקיים לשיטת רש\"י ז\"ל וליישב ההיא דאמרינן כי ליתי' ברשותו לא מצי מפקיר לי' שלא נאמרו הדברים אלא לענין מעשר והארכנו להוכיח סברא זו מכמה מקומות בש\"ס דבגוונא דהכא ודאי יכול להפקיר לענין שיוכל הגזלן לזכות בו או מטעם דהוי סילוק רשות לבד או דהוי כמתנה לגזלן ועיין במ\"ש הרא\"ש בתוספותיו הביאו בשיטה מקובצת לב\"ק דף ל\"ג אהא דקאמר ולר\"ע קדוש וא\"ת והאמר ר\"י גזל ולא נתיאשו כו' וי\"ל דאחר שגבאו כו' וכן גזל גמור נמי אם הקדישו נגזל ואח\"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בב\"ד ה\"נ דקדוש והא דקאמר ר\"י דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בב\"ד זה מצאתי בפירוש רבינו מאיר הלוי ז\"ל עכ\"ל הרי דס\"ל דבאמת ההקדש חל אע\"ג שאינו ברשותו ואין רשות הגזלן מעכב רק שלא יחול ההקדש בעודו ברשותו ממש ועכ\"פ הפקר מהני לענין שיוכל הגזלן לזכו' בו ובדברי הרא\"ש אלו יש לדון הרבה ואין להאריך ועיין בשיטה מקובצת דף ל\"ו בההיא דיד עניים עין בשם הר' יהונתן ז\"ל ובמלחמות שם. שוב השיג עלינו שמ\"ש ללמד זכות על הב\"ש שכתב בלא גילה שהוא גנוב הוי ספק קידושין משום דפלוגתא דרב ור\"י הוא וע\"ז השיג דהא קי\"ל בכל דוכתא רב ור\"י הל' כר\"י וע\"ז יש לתמוה שמבואר בדברי ה\"ה פ\"ז מהל' אישות הל' י\"ב דבקידושין יש לפסוק כרב לחומרא אף לגבי דר\"י ובכללים של הרב בעל כנה\"ג הביא כלל הזה בשם ה\"ה דבקידושין מנקיט לחומרא עדיף אף כרב לגבי דר' יוחנן ועוד דלפי מ\"ש התו' רי\"ד והפ\"י גם רב חסדא פליג עלי' דר\"י ומשמע דרבא ור\"ח בר אבין קבלו תשובתו ובהכי ניחא ג\"כ מה שהקשה דהא בר פדא פליג ג\"כ עלי' דרב ואמנ' זה בלא\"ה יש ליישב לפי מ\"ש הריטב\"א בשם רבינו חננאל דבר פדא ס\"ל דבשוגג אינו מתחלל כלל לר\"מ לא שנא נהנה בגופו ול\"ש נהנה דרך מקח וממכר וא\"כ לאו מטעם מקח טעות אתינין עלה ואדרבה בהא כרב ס\"ל וא\"כ שפיר פסק הב\"ש דהוי ספק קידושין עכ\"ל:",
                "ומ\"ש שלא ראינו בשום קדמון טעמא דיאוש וש\"ר משום דבהיתרא אתי ליד הלוקח באמת שכן מצאנו ראינו שהרמב\"ן במלחמות בהגוזל ד\"ה ומ\"ש עוד ויאוש כו' ע\"ש באורך וכן בדברי הרשב\"א בתשובה סימן תתקס\"ח ובשיטה מקובצת לב\"ק דף ס\"ח שתלמידי הר\"פ כתבו כן בשם ר\"י ובדף קט\"ו כ\"כ בשם הרמ\"ה ע\"ש. ולענין אם אמרה ניחא לי הביא לשון רש\"י שכתב אם בדקנוה ואמרה רוצה אני צ\"ע לשיטת הגאון וכו' בעצמו שאע\"פ שעתה נתגלה שהי' יאוש הוה כמקדש בלא עדים א\"כ אע\"פ שאומרת ניחא לי לא מהני וצ\"ל דמיירי שהעדים היו סבורים שהכסף שלו או שסברו שהיא מזידה דבכה\"ג ס\"ל להגאון דמהני אבל עדיין צ\"ע דהרי מחייבה לאחריני בהודאתה וכמ\"ש הפוסקים בההיא דהן הן שלוחיו ואף הרמב\"ם דס\"ל דשליח הקידושין א\"צ עדים כבר כתב דבגמר הדבר שהיא נאסרת לכל העולם ודאי בעי עדים וגם יש תימה למה לא פירש רש\"י בפשיטות דנ\"מ בהא דפריש ר\"י לפי שאין אשה רוצה כגון שהוא שוגג והיא מזידה ואמנם אפשר לפרש לשון רש\"י דר\"ל אי אמרה ניחא לי חלין הקידושין מהשתא עכ\"פ ואע\"פ שהב\"ש סימן ל\"א סק\"א כתב דמרש\"י ותוס' נראה דפליגי אהריטב\"א כבר כתבנו שיש לבע\"ד לחלוק [על] זה אבל לענין קידושין למפרע צ\"ע חדא כיון דשמו חכמים דעתה של אשה שוב לא מהני אמירתה ועוד דהא קמיחייבה לאחריני. ומ\"ש על היש\"ש דבגזילה קיימת מהני יאוש ובענין החילוק בין גזל בעדים יעויין בתשובתינו. ובענין דבר העומד לימכר עיין בשיטה מקובצת ריש בבא מציעא גבי וליחזי זוזי ממאן נקט מ\"ש שם בשם הרשב\"א ז\"ל ובנימוקי יוסף פרק אלו מגלחין גבי ר\"ל הוה מנטר פרדיסא ובמ\"ש בחידושי הריטב\"א שם ובשו\"ת מהרי\"ל סי' צ\"ו ובטור וש\"ע ח\"מ ריש סי' שנ\"ט והרבה יש לנו לפלפל בזה ובענין אם הכלה פני' מכוסות וביתר דברי הגאון נ\"י אבל לא עת האסף פה:"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "עיין בפנים שכתב דאע\"ג דדעת הרא\"ש דבהנאת קישוט מקודשת מ\"מ בדורותינו לא שייך הנאת קישוט כו' נראה מדבריו דאם הי' שייך הנאת קישוט מקודשת אע\"פ שקדשה סתם ולא פירש בהנאת קישוט והא ליתא דהרא\"ש מיירי באומר להדיא בהנאת קישוט ואמנם י\"ל דאחרי המנהג שפני' מכוסות כמבואר בסי' ל\"א (אע\"ג שלא הודיע תחת החופה שבשוה פרוטה הוא מקדשה כמבואר בדברי רבינו הב\"ח בסימן שאח\"ז שהשיב על ענין זה) ואינה מקפדת במה מקדשה הלכך אי שייך הנאת קישוט היתה מקודשת וכן מבואר מתשובת הגאון מוהר\"י נ\"י שהעתקנו לעיל בקונטרס אחרון בסי' ע\"ט אמנם החלקת מחוקק דעתו שבעל העיטור ס\"ל דבהנאת שימוש אינה מקודשת כלל והב\"י סי' כ\"ט סק\"ד השיג עליו וכתב שבעל העיטור מיירי בשאל כלי לקדש בו וקידש בגוף הכלי אז מדמה למתנה ע\"מ להחזיר ולא ס\"ל כהרא\"ש דיכול ליתן דמים בעד הכלי וכ\"כ בדרישה סי' כ\"ח דבעה\"ע ס\"ל דחזרת דמים לא מהני כלל וצריך להחזיר בעיני' דוקא ולענ\"ד אגב חורפייהו כתבו כן דמבואר באשר\"י פרק לולב הגזול דף מ\"א בשם בעה\"ע שכתב מסתברא דאע\"ג דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרינן גבי איצטלית כו' ע\"ש הרי להדיא שדעת בעה\"ע דחזרת דמים מהני וא\"ל דע\"כ לא קאמר בעה\"ע התם דחזרת הדמים מהני משום דמיירי שנגזל ממנו החפץ או נאבד אבל היכא דאיתא בעיני' לא וכמבואר בגיטין דף ע\"ה דע\"כ לא קאמר רשב\"ג אלא היכא דליתא בעיני' כו' הא ליתא דא\"כ תקשי מגמרא ערוכה זו דגיטין על הרא\"ש והטור סי' כ\"ח דס\"ל חזרת דמים מהני וכן באמת נתקשה בזה הפנים מאירות חלק א' סי' צ\"ב ובשבות יעקב ח\"ב סי' פ\"ג אבל לענ\"ד לק\"מ דמה דאמרינן דהיכא דליתא בעיני' מהני חזרת הדמים אין פירושו שנאבד מן העולם אלא אפילו נתנו במתנה לאחר נמי ליתי' בעיני' מקרי וכיון שזה הלך וקידש אשה במתנה זו שנתנו לו ע\"מ להחזיר א\"כ עתה ליתא בעיני' בידו ומהני חזרת הדמים וכה\"ג כתבנו לעיל בקונטרס אחרון סי' ע\"ט לתרץ קו' הפני יהושע בגיטין דכיון שמקדש בו אשה שוב אין הגזילה קיימת מקרי ע\"ש וזה ברור לענ\"ד וליישב דעת רמ\"א בח\"מ סי' רמ\"א הארכנו במקום אחר. ואין נלע\"ד שבעה\"ע יחלוק בזה וצ\"ל או דס\"ל כהחלקת מחוקק דבהנאת שימוש אינה מקודשת כלל ודיעה זו הביא ג\"כ רבינו ירוחם כמבואר בב\"י ריש סי' כ\"ט או יש לפרש כמ\"ש בפרישה והב\"ח דבה\"ע ס\"ל דשאלה יכול לתבוע מיד וכ\"כ הב\"ש שכן משמע מתשובת הרא\"ש ומבואר בב\"ח דאפילו אם הי' לה הנאת קישוט שוה פרוטה מ\"מ אין הנאת קישוט זה שלו שהרי המשאיל הי' יכול לתבוע מיד הלכך אינה מקודשת (ומטעם זה כתב אאמ\"ו הגאון מוהר\"ר סענדר נ\"י בחבורו לאה\"ע סי' כ\"ח שהדין עם מהרי\"ח דאם לא נתן לו רשות להשאיל לאחר אף דיעבד י\"ל דאינה מקודשת דאע\"ג דהך דאין השואל רשאי להשאיל לכתחלה הוא מ\"מ המשאיל יכול לתבוע מיד שיכול לומר אין רצונו שיהא פקדוני ביד אחר וא\"כ אין כאן הנאה של ש\"פ של השואל ואעפ\"י שהב\"י כתב בס\"ק מ\"ח להיפך בשם ת\"ה הרי הת\"ה בעצמו פקפק בזה מההיא דמהרי\"ח וכן דעת התשב\"ץ והיש\"ש) ולפ\"ז בנ\"ד נראה אם הי' שייך כאן הנאת קישוט מ\"מ אינה מקודשת דע\"כ לא קאמר הרא\"ש אלא בשאל על זמן מוגבל שהנאת קישוט זה של שואל הוא משא\"כ כאן שאין קישוט זה של מקדש כלל ועוד נראה דאפילו התנה המלוה עם הממשכן בפירוש שתוכל להתקשט ואדעתא דהכי השאיל המלוה למקדש אפ\"ה לא מהני הנאת קישוט לבד כיון שאין גוף הטבעת שלה והיא היתה סבורה שמקדשה בגוף הטבעת ואע\"ג דפני' מכוסות ואם קדשה בטבעת ונמצא שהוא מוזהב אין בכך כלום כיון שאינה מקפדת במה מקדשה היינו משום דאין כאן שינוי כלל שהרי טבעת אמר לה והרי הוא טבעת רק שאינה שוה כ\"כ והרי אינה מקפדת על שויו משא\"כ כשאומר לה התקדשי בטבעת זו ובאמת אין לה בה כלום רק הנאת קישוט והיא היתה סבורה שגוף הטבעת שלה ומבואר בתשובת הרשב\"א סימן אלף קפ\"ו דאם הי' פני' מכוסות ואמר לה התקדשי בטבעת ונמצא כוס או בגד אינה מקודשת וה\"ה בנ\"ד כנלע\"ד להלכה ודלא כנחלת שבעה שכתב דאף אם נודע אחר כך שהוא שאול מ\"מ אם הנאת קישוט ש\"פ סגי בזה וצ\"ע ובסימן פ\"א יתבאר עוד",
                "ומ\"ש עוד בתשובה זו דאם ב\"ח עצמו לא קידש במשכון רק השאילו לאחרים מאן לימא לן שיכול להשאיל שיעבודו לאחרים כו' כי מי הקנה לו באופן המועיל שיהא לו כח להקנות לאחרים יותר ממה שיש לו בה כו' עכ\"ל. ולענ\"ד תימא דנראה לנו פשוט דמהני כמבואר בטור וש\"ע סימן ס\"ו דבחוב שיש עליו משכון מיד שמוסר המשכון לחבירו נקנה לו החוב בלא כתיבה ומסירה כלל וגם אינו יכול למחול ומקור הדין מבעה\"ת שער נ\"א שכתב אם מסר המשכון לחבירו מהני מידי דהוה אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים מקודשת כו' וא\"כ כמו שהאשה קונה המשכון ומתקדשת בו כמו כן אם משאילו לאחרים לקדש בו הרי הוא משאילו באופן המועיל שיהא לו במתנה כמ\"ש הרא\"ש וקונה המשכון והחוב שיש לזה עליו וזה חוזר ומקניהו לאשה ואין זה צריך להקנות לאחרים יותר ממה שיש לו בה ואין לחלק בין משכנו בשעת הלואה דאין הקנין גמור רק מטעם דאלים שעבודי' ז\"א כיון דקיימינן למ\"ד שאשה מתקדשת אף במשכון דשעת הלואה א\"כ ה\"ה שיכול להקנות לחבירו וכדברי בעה\"ת וצ\"ע ועיין באורים ותומים סימן ס\"ו שהקשה על הטור שכתב סתם דקונה החוב במסירת המשכון ולא חילק בין משכנו בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה וא\"כ למה פסק באה\"ע דמשכון בשעת הלואה אינה מקודשת כיון דהיא קונה החוב וגם אינו יכול למחול דהא דמלוה בשטר טעמא דחכמים או משום דלא קנתה או דלא סמכה דעתה דילמא מחיל ובמשכון דלא שייך זה אמאי אינה מקודשת ולענ\"ד דלא קשה מידי די\"ל דגם הטור מודה באם אומר לה שתתקדש בחוב שיש לה על המשכון ומסר לה המשכון מקודשת כיון שקנתה החוב ואינה יכול למחול והטור לשיטתו שכתב דינא דקדשה במשכון היינו שהוא מקדשה בגוף המשכון וכמבואר בדברי רבינו בעל ב\"ח בתשובה שאח\"ז וכיון דבמשכון בשעת הלואתו אין לו זכי' כלל בגוף המשכון והוא אומר לה התקדשי לי במשכון זה והרי אין לו בה כלום הלכך אינה מקודשת ובזה מיושב מה שדקדק רבינו בתשובה שאח\"ז שפירש קדשה בחוב שיש לו עליו ולמה לא פירש שקדשה במשכון ולפמ\"ש י\"ל דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א דמדקתני קדשה במשכון משמע דמיירי אף בשעת הלואתו שהוא קנוי לו במקצת ולא גרע מהמקדש במלוה דאחרים שמן הדין מקודשת רק דלא סמכה דעתה דילמא מחיל וכיון שנתן לה המשכון שת\"י וקנתה אותה במקצת שוב אינו יכול למחול ומקודשת ע\"ש ולכך פרש\"י שקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמה קנוי לה ר\"ל קנין במקצת עכ\"פ ושוב אינו יכול למחול אף במשכנו בשעת הלואה ועיין בש\"ך סי' ע\"ב בשיטת רש\"י ויש לנו אריכות דברים בזה אך בזה שהדין פשוט בנדון שאלה זו שאין כאן קידושין כלל ואין להאריך. גם צ\"ע מ\"ש בתשובה זו דלמאי דאמרינן יצא הקדש שא\"צ צדקה א\"כ יכול להיות שגזבר אין נעשה ש\"ש פשיטא דאינו קונה משכון (ולפע\"ד צ\"ע דאפשר דנעשה ש\"ש לפי מ\"ש הש\"ך סימן ע\"ב ס\"ק ל\"ד ואולי ר\"ל דמטעם קניית המשכון אינו נעשה ש\"ש) והלשון קשה מאוד להולמו דכלפי לייא דתלי תניא בדלא תניא ובפשיטות ה\"ל למימר דאינו קונה משכון כמ\"ש המרדכי במשכון עכו\"ם וה\"נ דכוותי' ויש לדחוק וליישב כוונתו ואין להאריך בזה."
            ],
            [
                "עיין בפנים שכתב דכיון דהאשה סבורה שניתן לה לחלוטין ובאמת אין למלוה עליו כ\"א חוב כך וכך והטבעת שוה יותר ה\"ל מקדש בגזל דעלמא ואינה מקודשת מבואר מדבריו דאם לא הי' המשכון שוה רק כדי החוב מקודשת אף אם לא גילה לה שהוא משכון ותצטרך להחזירו אם יפדנו הלוה ודלא כהב\"ש סי' כ\"ח שכתב שצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ע\"ש ובהגהת ט\"ז אה\"ע שם ס\"ק כ\"ג חולק על הב\"ש בדברים שאין מחוורים. ומ\"ש שם ראי' דאף בשאולה כתב הגהת מרדכי דאפילו אמרה האשה אילו הייתי יודע שאינו שלך לא הייתי רוצה להתקדש לך הוי דברים שבלב ואף שזה סותר למ\"ש הרא\"ש בתשובה כו' ע\"ש ונראה שסמך בזה עמ\"ש בט\"ז שם ס\"ק ל\"ח שדברי הגהת מרדכי סותרים למ\"ש בתשובת הרא\"ש דסתם מקדש בטבעת שאולה סבורה האשה שישאר הטבעת בידה ולדעת כן נתקדשה לו ובאמת שהדברים תמוהים דמבואר להמעיין בהגהת מרדכי דמיירי בהודיע למשאיל שרצונו לקדש בו וקאמר הגמ\"ר דמסתמא הוי מתנה ואין צריכה להחזיר הטבעת כלל רק שהאשה אומרת שאעפ\"כ היא מקפדת וע\"ז קאמר דהוי דברים שבלב ובתשובת הרא\"ש מיירי היכא שצריכה להחזיר גוף הטבעת בכה\"ג אף הגמ\"ר מודה דאינה מקודשת וכ\"ז ברור ומבואר למעיין בדבריהם וגם מהפוסקים נראה כהב\"ש וא\"ל כשיפדנו הלוה תקבל הדמים ומה לי הן ומה לי דמיהן דשמא טבעת דוקא היא צריכה דהא אפילו אמר התקדשי לי בכסף ונמצא זהב אע\"ג דהטעה לשבח אינה מקודשת ועיין בדברי רבינו בספרו סימן ל\"ח ובב\"ש שם ס\"ק מ\"ה דאפילו אינה צריכה להשלים תכשיט של כסף אמרינן איכא דניחא לה בכספא ואע\"ג דגבי תנאי אם התנית עמו ע\"מ שיתן לה איצטלית יכול ליתן לה דמי' כיון דלא שייך לצעורה בע\"כ צריכין אנו לחלק בין שהטעה אותה בגוף הקידושין דקדיש בכספא ונמצא של זהב ובין היכא שכבר קדשה ועתה הוא מקיים תנאו שהרי אם התנה ליתן לה מאתים דינרי כסף ונתן לה של זהב פשוט דמקודשת ואין להאריך בזה אך בגוף הדין שכתב רבינו דכיון שהמשכון שוה יותר ה\"ל מקדש בגזל דעלמא ואינה מקודשת צ\"ע לפמ\"ש בתשובה שלפני זה דמיירי אחר המנהג שפני' מכוסות וא\"כ מה בכך שהמשכון שוה יותר כיון דעכ\"פ יש שו\"פ משלו דקני לי' למשכון והיא אין דעתה רק אפרוטה ומה\"ת יהא פסול בקידושין משום שכח אחר מעורב בו גם צ\"ע במ\"ש דגבי האלמנה ה\"ל שליחות יד ומקרי הגבי' ע\"מ לחסרו דכל טבעת זהב שנושאין הנשים באצבעותיהן א\"א בלא חסרון קצת בכל יום ויום והדברים צ\"ע מהא דאיתא במסכת מעילה דף י\"ט דקאמר התם ודהבא לאו בר איפגומי הוא וכו' ולפי תירוץ הב' בש\"ס שם יש ליישב קצת וצ\"ע ועוד כי מדברי הרמב\"ם פ\"ו מהל' מעילה נראה שפוסק כתירוץ א' בש\"ס שאינו נפגם לעולם וכ\"כ בפירושו למשנה שידוע שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש אפילו במאה שנים כ\"ש בזמן מועט ואין לחלק דזהב מזוקק שאני וכן ברמב\"ם נקט זהב טהור דא\"כ מאי פריך מדהבא דכלתי' דנון להיכא אזיל ונצטרך לדחוק שהי' ידוע לו שגם שם הי' מזוקק ואין מחוור והרמב\"ם דנקט מזוקק צ\"ע והא דאמרינן בב\"מ דף כ\"ט במצא כלי זהב לא יגע בהם התם אין הטעם משום שפוחת והולך רק משום שאין מתעפשין בארץ כמ\"ש רש\"י והרמב\"ם בפירוש המשנה שם ע\"ש. וצריך לדחוק דכוונתו דפוחת והולך מתורת כלי וצ\"ע:"
            ],
            [],
            [
                "עיין בספרו ב\"ח ח\"מ סי' קכ\"ה שם רמז לתשו' זו והנה מ\"ש רבינו דכיון דאפילו מזונות האלמנה שהוא דרבנן מפקיע מידי מתנת ש\"מ כ\"ש דגובה כתובתה דנשתעבד הבעל מרצונו ושעבודא דאורייתא לחד מ\"ד ובזה יש ליישב מה שהקשה הב\"ש סימן ק' דלמה לא כתב רמ\"א גבי כתובה דיש אומרים שאין גובין ממתנת ש\"מ כמ\"ש בסימן צ\"ג גבי מזונות באמת יש לומר שדעת הרמ\"א דדוקא לענין מזונות דרבנן ס\"ל כהר\"ש מבונברק דאין מפקיע מידי מתנת ש\"מ דק\"ו דרבא דחייא בעלמא הוא אבל לענין כתובה דאורייתא מודה דגבי ממתנת ש\"מ וכן איתא בח\"מ סימן צ\"ו שאם מסדרין לבע\"ח והאשה רוצה לגבות מזונות אין נותנין לה דשעבוד דב\"ח דאורייתא ומזונות דרבנן ואע\"ג דקיי\"ל כתובה דרבנן מ\"מ כיון שכותב לה ומשתעבד מרצונו כמ\"ש רבינו ממילא דאף מדאורייתא חייב ומ\"ש רבינו דש\"ד לחד מ\"ד הנה הש\"ך כתב בסימן ל\"ט בכתב לו אחריות בפירוש כ\"ע מודו דש\"ד וכיון דכותב בכתובה כל נכסיו אחראין לכתובתה י\"ל דכ\"ע מודו וכ\"כ רש\"י בקידושין דף י\"ג ע\"ב והרשב\"א שם הקשה דא\"כ אפילו לא כתב אחריות נמי דקיי\"ל אחריות ט\"ס הוא ולפענ\"ד דלמ\"ד שעבודא לאו דאורייתא וא\"כ לא נתחייב לחבירו בהלואה זו שעבוד נכסים כלל רק דאקרקפתא דגברא מנח לפרוע מה שלוה מזה ונראה דלפי\"ז אף אם אומר בפירוש שישתעבדו נכסיו אינו מועיל כלל כיון דבקבלת המעות לא נתחייבו נכסיו א\"כ חיוב הנכסים שמחייב עצמו הוי כאלו מחיי' עצמו בדבר שאינו חייב דלא מהני כי אם בשטר ואף לשיטת רש\"י י\"ל כן כמבואר בפי' פרק הנושא ובאו\"ה סימן מ' ולפי\"ז לק\"מ קושיית הרשב\"א דהחילוק מבואר דבשלמא אם כתב בשטר בפירוש אחריות נכסים א\"כ אף דשל\"ד מ\"מ בשטר זה הוא מחייב עצמו משא\"כ כשלא נכתב בשטר נהי דנימא אחריות ט\"ס מ\"מ כיון שאין כאן שטר במה נתחייבו הנכסים ובזה מיושב קושיית התוס' בב\"ב בסוגיא דשעבודא דאורייתא ד\"ה ולא מן היורשים ובמקום אחר הארכנו בענינים אלו ועיין בכנה\"ג ח\"מ סי' קי\"א שכתב גם כן די\"ל לשיטת הגאונים שהביא הרי\"ף פרק י\"נ דהיינו דוקא במזונות דרבנן אבל במלוה ע\"פ דאורייתא דהא קי\"ל ש\"ד מפקיע מתנת ש\"מ דרבנן ועוד דגם הר\"ש עצמו כתב דמה שתיקנו רבנן סבוראי דגובה ממטלטלין היינו דוקא כשהם בעין כו' וכל זה אי מטעם תקנת הגאונים אתינן עלה משא\"כ לדידן שכותבין בכתובה קרקע ומטלטלי וא\"צ לתקנת הגאונים כמ\"ש הרמב\"ם ור\"ת אפשר דגם הר\"ש מודה דגובה ממתנת ש\"מ. והנה מ\"ש רבינו שט\"ס נפל בנימוקי יוסף וצ\"ל הרנב\"ר במקום הרשב\"א כנודע שהרנב\"ר והריטב\"א רבותיו של הנ\"י היו ותימה גדול שהדבר ברור שוי\"ו של והריטב\"א ז\"ל הוא ט\"ס וצ\"ל הריטב\"א ז\"ל והוא העתק מלשון הריטב\"א שכתב כן בשם ר\"י ומורו הרשב\"א ז\"ל וזה ברור לרגיל בלשון הנימוקי יוסף ומעולם לא נמצא בדבריו שהרנב\"ר או הריטב\"א יהיו רבותיו של הנ\"י ואם כן דברי הרשב\"א סותרים בקושיית רבינו וגם מ\"ש בשם ר\"י כבר כתב רבינו שסתם תוס' שהם של ר\"י כתבו בפרק נערה להיפך וטפי הו\"ל לאקשויי דמבואר שם במרדכי והג\"א ובסמ\"ג עשין מ\"ח דף קכ\"ו ע\"ד בשם ר\"י בר שמואל שהוא בעל התוס' וכן מבואר בשו\"ת מהר\"מ ב\"ב הקטנים סימן קל\"ד בשם ר\"י מדינפירא שהוא ג\"כ כינויו של הר\"י בעל התוס' דגובה ממתנת ש\"מ וכן מבואר להדיא ביבמות דף צ\"ט בתוס' ד\"ה כתב כו' (ועיין בשו\"ת מיימוני להל' אישות סי' כ\"א מ\"ש וכבר הארכתי בתשובה לנדיבי קינון ועיין בתשו' מהר\"ם ב\"ב הגדולים סי' רס\"ה) והנה הב\"י בח\"מ סי' ס\"ט כתב תשובת הריטב\"א בשם הרא\"ה ז\"ל דמתנת ש\"מ כמתנת ברי הוא וא\"כ אפשר דט\"ס הוא וצ\"ל וכן דעת מורי הרא\"ה ז\"ל ואעפ\"י שכתב טעמא דמלתא משום שלא תקנו הגאונים אלא ביורשים בלבד אין זה דקדוק שהרי הפוסקים נותנים טעם זה לענין דלא תגבה ממתנת ברי כמבואר באשרי דקידושין דף ס\"ה שכתב דנהי דתקנו הגאונים שיגבו ממטלטלים דירושה מטלטל' דמתנה לא גבו כו' ומיהו ממתנת ש\"מ דרבנן גבו וכלשון הזה כתב בסמ\"ג ובמרדכי ומ\"ש הריטב\"א בשם רי\"א שהוא הריצב\"א עיין בתשו' מהר\"ם ב\"ב סימן קל\"ד דס\"ל דש\"מ שנותן לבנותיו סתם אין האלמנה גובה ז\"א דהא ביאר שם טעמו דשמא ייחד לה נכסים אחר אבל אם גילה שרוצה להפקיע הכתובה אין שומעין לו ע\"ש ולדינא צ\"ע כיון שהראב\"ד והרא\"ה והריטב\"א בקידושין דף ס\"ה נראה שכן דעתו ג\"כ וכן דעת הר\"ש מבונבערג והמרדכי פרק י\"נ ס\"ל שכן דעת רגמ\"ה א\"כ אם תפס המקבל מתנה בודאי יכול לומר קים לי כהנך רבותא (ועיין בכנה\"ג סימן קי\"א ומדברי הטור בחו\"מ סי' רנ\"ג גבי ש\"מ שאמר תנו מאתים לפלוני כו' דאי גבו מטלטלי לא משתעבדו לב\"ח נראה דמודה בתפס דמהני וכתשובת רגמ\"ה) דקיימי כהנך גאונים קמאי שהביא הרי\"ף ומ\"ש רבינו שדעת הר\"ש מבונבערק הוא דוקא היכא שהוציא המתנה מת\"י ונתנה למקבל או זיכה לו ע\"י אחר וזה תימא שהרי מבוא' מהראיות שהביא מהך דהכותב נכסיו דאף ע\"ג דמתנה גרועה היא מפקיע מזונות וכן ממ\"ש שם דק\"ו דרבא דחויא הוא וא\"כ הלכתא כרב אדא דאין ניזונית ממתנת ש\"מ אף בלא זיכה ונראה פשוט כוונת הר\"ש שהביא המרדכי דר\"ל אבל אם נתנם לאחר או זיכה ע\"י אחר ר\"ל במתנת ברי אפילו מתנת ש\"מ אין גובה ושיעור דבריו כך הוא דלא מבעיא ממתנת ברי אין גובה אלא אפילו ממתנת ש\"מ אין גובה ע\"ש ומ\"ש רבינו שלכאורה הדין עם המקבל מתנה לפי שניתן ליד שליש והאריך בפשט דברי התוס' ולענ\"ד מבואר למעיין דהתוס' והרשב\"א פליגי דלשיטת התוס' והרא\"ש אמרינן דלענין מת מקבל בחיי נותן דש\"מ ככתובין לקנות למפרע משעת מיתתו אבל הולך אינו מעלה ומוריד דאינו כזכי בין בברי ובין בש\"מ ולשיטת רש\"י והרשב\"א ורמ\"ה וכן נראה דעת הש\"ע סי' קכ\"ה דבש\"מ הולך כזכי ואף עפ\"י שהפני יהושע כתב שיש לדחוק ולפרש דברי התוס' מטעם הולך כזכי אין להאריך בזה שרבינו בעצמו חזר בו מההיא דפרק מציאת האשה ומ\"ש רבינו דבש\"מ שחילק כל נכסיו גם הרשב\"א מודה שאם עמד חוזר וכ\"כ הש\"ך ס\"ס קכ\"ה בפשיטות בשם הריב\"ש ובאמת שהריב\"ש מסתפק בזה ולענ\"ד מבואר למעיין ברשב\"א דבמתנת ש\"מ מיירי שהרי כתב וז\"ל וי\"א כרבנן דדש\"מ ככתובין כו' ואע\"ג דלא מית נמי דכיון שמסרם לשליח לדעת שיתן לו מעתה מיד זכה לו השליח דהולך דש\"מ כזכי ומיהו דוקא בשמסרם לשליח אבל באומר תנו לא אע\"ג דקי\"ל דדש\"מ ה\"מ במה שהוא מצוה לאחר מותו דהיינו מתנת ש\"מ אבל במה שהוא נותן ברי לא כו' ובודאי אין ר\"ל דהוא נותן במתנת ברי דהיינו במקצת דא\"כ אין צורך להאריך דפשוט דבמתנת ש\"מ במקצת לא אמרי' דש\"מ כו' רק ר\"ל כיון שהוא מצוה לתת מיד בחיים בזה אין לומר דש\"מ רק אם מסר לשליח אז אלים הולך דידי' למהוי כזכי שיקנה מיד כיון דלענין לקנות לאחר מותו בדבורא לבד סגי לי' למהוי ככתובין ומסורין וצ\"ע על רבינו שנתחבט בדברי הפוסקים דהולך דש\"מ כזכי עד שהכריע דלא כוותיהו (וזה באמת צ\"ע להכריע נגד רש\"י ורשב\"א ורמ\"ה וכן נראה דעת הטור והש\"ע וגם דלדעת הרמב\"ם ודעימי' תן דמתנה הוי כזכי) ובאמת נראה מדברי הרשב\"א שאם לא ציוה לתת מיד כההיא דנ\"ד שאמר אם אמות תן מודה דהולך לאו כזכי הוא ונלענ\"ד שגם הרמ\"ה סובר כן כמבואר בטור וריב\"ש שכתבו דכוונתו בהולך זה שיקנה מיד רק שהרמ\"ה סובר שהכוונה שיקנה מעכשיו אם ימות ובזה אין הרשב\"א מודה לו אבל בהא שאמר להדיא אם אמות תן כו' שאין הכוונה רק שתתחיל המתנה לאח\"מ וכשאר מתנות ש\"מ א\"כ כתוב' האש' קוד' והנה רמ\"א הביא דעת מהר\"ם דאף בנותן מתנות ברי ליורשיו האשה גובה מהם ועיין בחלקת מחוקק שכתב שמהרי\"ו להלכה אמר זה וכתב הב\"ש איני יודע מנ\"ל הא ובפנים מאירות ח\"א סי' ל\"ד כתב שלפי שבד\"מ הניח בצ\"ע ע\"ש ונראה שלא הי' לפניו ספר הח\"מ וסבור הי' שהח\"מ כתב זה על הגה\"ת הרמ\"א וליתא גם מ\"ש דמהר\"ם מיירי שכתב מעכשיו ולאחר מותו שדינו כמתנת ש\"מ והא ליתא כלל כמבואר בתשובות מהר\"ם עצמו הקטנים סי' קצ\"ב ועיין בב\"י ח\"מ סי' רנ\"ב תשובת הר\"י בן הרא\"ש בנותן מעכשיו ולאחר מותו אי הוה כמתנת ש\"מ ואין כאן מקומו להאריך."
            ],
            [
                "עיין בפנים שהסכים רבינו דלא כמהרש\"ל דיחידאה הוא ותפס עיקר כה\"ר מנחם הארוך דחוזרין ומקבלין עדות בפני בע\"ד וראייתו מפורשת מדאמרינן בשבועות השביע עליהם חוץ לב\"ד וכפרו ובאו לב\"ד והודו פטורים ולענ\"ד ראי' זו תמוה דהא התם מיירי להיפך שמתחילה אמרו שאינם יודעים רק כיון שחוץ לב\"ד הי' יכולים לשנות ולומר להיפך שבאמת יודעים עדות משא\"כ היכא שכבר נתקבל עדותן רק שהיו באופן שאין בו מועיל מאן לימא לן שיכולין לחזור ולהגיד כבראשונה דדילמא עבידי לאחזוקי שקרייהו ואין לומר שראייתו כיון שעכ\"פ יכולין לשנות א\"כ אינם נוגעים בעדותן הא ליתא דאעפ\"י שיכולים הם לשנות מ\"מ אינם רוצים להחזיק עצמם בשקרנים שיהא נראה כאלו מתחילה שהי' שלא בפני בע\"ד העידו שקר רק בפניו לא היו יכולים להעיז ולכך בע\"כ חוזרים ומגידים שקר בפניו וראי' לזה ממ\"ש הריב\"ש בתשובה סימן קכ\"ז באשה שאמרה גירשתני דנאמנת לפי שאינה מעיזה בפני בעלה מ\"מ אם אמרה כן מתחלה שלא בפניו אפילו תאמר אח\"ז בב\"ד בפני בעלה גריעא טענתה קצת שאולי עתה מעיזה בפניו כדי להחזיק דברי' כו' ואעפ\"י שהרשב\"א ז\"ל חולק בזה כמבואר בב\"י סי' י\"ז מ\"מ הרי רבינו ז\"ל עצמו כתב שהריב\"ש מהסוברים דחוזרים ומקבלים עדות וא\"כ להריב\"ש אין טעם זה שכתב רבינו (דכיון שאינו מעיז להעיד שקר בפני בע\"ד מה לי שהגידו תחלה שלא בפני' או לא) מספיק דלדידי' י\"ל שבע\"כ הם מעיזים ומגידים אף שהוא שקר ועוד נראה לענ\"ד שיש מקום לומר שאין יכולין לשנות ממה שהגידו תחלה דמההיא דכפרו שלא בב\"ד והודו בב\"ד דפטורים בלא\"ה אין ראי' כלל דהתם טעמא אחרינא איכא משום דבעינן כפירה בב\"ד דוקא וכיון שבב\"ד לא כפרו אעפ\"י שע\"י השבועה שנשבעו חוץ לב\"ד שוב אינם נאמנים להעיד בב\"ד מ\"מ אין זה כפירה בב\"ד שחייבה תורה עליו אך דעדיין הי' אפשר לומר ראייתו מסיפא דקתני השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב\"ד וכפרו בב\"ד חייבים על כל א' וא' וטעמא משום דאפילו כפרו ראוין לחזור ולהשביען אחרי שלא הי' הכפירה בה' פעמים הללו בב\"ד ראוין הי' לחזור ולהודות א\"כ מוכח דיכולין לשנות ממה שהגידו ראשונה שאינם יודעים וגם זה יש לדחות שהרי לכאורה קשה כיון שעברו על השבועה א\"כ הרי הם פסולים ועיין באו\"ת מ\"ש בזה ומחדש נדפס חידושי הריטב\"א על שבועות שעמד בזה ותירץ דאמרינן ששכחו ועתה נזכרו (או דפלגינן דיבורא אעפ\"י שהם אומרים לשקר נשבענו אין נאמנים ע\"ז) ולפי\"ז י\"ל דזה שייך דוקא לענין ששכחו אם היו בשעת ראיית העדות וכאותה שאמרו בכתובות רב אשי הוה ידע סהדותא לרב כהנא כו' לסוף אידכר אזל אסהיד משא\"כ כשהגידו מתחלה הענין ועתה הם באים לשנות איזה דבר י\"ל דלא מהימן דכיון שאמר גוף הענין לא שייך שכחה ולענין דינא כבר מבואר בירושלמי הביאו רבינו שעד שלא נחקרה עדותן בב\"ד אמרו מבודין היינו נאמנים ומיני' יליף רבינו דה\"ה לשלא בפני בע\"ד אבל היכא שהעיד חוץ לב\"ד עפ\"י שבועה נראה דלא שייך אשתלי ועיין ח\"מ סי' ק\"ח וסימן צ\"ב ובאו\"ת שם ובשו\"ת רמ\"א סי' מ\"ד ומ\"ש רבינו שכן דעת בעה\"ע שיכולים לחזור ולהעיד הנה בשו\"ת הר\"ש בן הרשב\"ץ סימן רכ\"ד כתב דכיון שנתקבל פ\"א שלא בפניו יש לחוש לאחזוקי דבורי' ודומה לזה כתב בעה\"ע שמי שהי' יודע עדות ובא להעיד לקרובו בב\"ד ולא קבלוהו ונתרחק ובא להעיד אחר שנתרחק אין מקבלין אותו דעביד איניש לאחזוקי דבורי' כו' ע\"ש וכן באו\"ת סי' ל\"ג שכתב שטעם בעה\"ב משום דס\"ל דכל שהעיד שלא בפני בע\"ד שוב אינו חוזר ומגיד בפניו דעביד אינש לאחזוקי דבורי' ולפי\"ז צ\"ע מדברי בעה\"ע שהביא רבינו שכתב ואם לאו סומכים על העדים עצמם ואמנם לענ\"ד אין מזה ראיה דהתם קאי העדים מעידים בשינוי ממ\"ש בשטר אבל לא מיירי שם לענין אם מגידים בכל הכתוב בשטר דבזה פשוט דעדותן מועלת דלא גרע מאם לא היו העדים בעיר כלל דבע\"כ אנו סומכים על השטר כדמשמע מדבריו וכן מבואר להדיא במאירי הביאו בשיטה מקובצת לב\"ק פרק הגוזל רק אח\"כ כתב ומחדש התחילו הדיוטות כו' אין ראוי לדון באותו שטר ונראה דס\"ל דבכה\"ג אפילו אין העדים כאן אין דנין עפ\"י השטר אבל האמת יורה דרכו שדעת בעה\"ע כמ\"ש רבינו וכמ\"ש בתשובות הרשב\"ץ ח\"א סי' י\"ג שבעה\"ע כתב שאין דנין עפ\"י עדות שנתקבלה שלא בפני בע\"ד עד שתקובל פעם שנית וכן הביא לשון בעה\"ע בשו\"ת מהר\"ם אלשקר סי' ט\"ז שכתב ומסתברא דאי אתו סהדי ומסהדי זימנא אחריתי באפי' קבלינן לי' ואי לא כו' הרי להדיא דס\"ל דחוזרין ומקבלין ומ\"ש בשמו בסי' ל\"ג גבי קרוב ונתרחק טעמא דידי' משום דכיון דאיפסיק האי דינא איפסק וכמ\"ש בש\"ך שם ומצאנו ראינו בשו\"ת מהר\"י בן ל\"ב ח\"ג סי' ק\"ד שהביא תשובות הרשב\"א דלעיל דס\"ל בגירשתני כיון דעתה אומרת בפני בעלה נאמנת וכתב שמזה ראי' לנ\"ד דחוזרין ומקבלין והנה מ\"ש דהטור כהרשב\"א ס\"ל ומ\"ש סי' קנ\"ב דאינה נאמנת היינו בנתקדשה דוקא והאחרונים לא כתבו כן בדעת הרשב\"א דבאמת דעתו דאפילו בניסת כיון דעתה מעיזה בפניו נאמנת והסכימו לדבריו שהרי ראייתו ברורה מההיא דכתובות דמיירי אף בניסת ולענ\"ד משום הא לא אריא די\"ל דקושיית הש\"ס הוא ממ\"ד דס\"ל דרב המנונא איתמר אף שלא בפניו והרשב\"א עצמו תברי' לגזיזי' שכתב בכתובות (ומחדש נדפס חידושי הרמב\"ן על כתובות והמה מכונות להרשב\"א) הביאו בשיטה מקובצת וז\"ל ומי חציף כולי האי כו' ואע\"ג דרב המנונא לא אמר אלא בפניו ה\"ק מדקאמר ר\"ה שאינה מעיזה פני' בפניו ומתירין אותה לכתחילה הו\"ל למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא לא תצא וא\"כ עכ\"פ אין כאן ראי' לסתור לדברי הריב\"ש ומ\"ש מהריב\"ל שם שאין לחוש למה שנמצא בספר א' מהאחרונים נקרא חוקת הדיינים ע\"ש הרמ\"ה ז\"ל דאין חוזרין ומקבלין עדות ואין ספק אלו כתב רמ\"ה סברא זו שיש לחוש לחומרא אבל כיון שזה החכם לא כתב אלא שנראה מדבריו והוא עצמו כתב שסברת החולקים עיקר אין לחוש עכ\"ל הנה בשו\"ת הר\"ש בן הרשב\"ץ הנ\"ל הביא ספר חוקות הדיינים שחיברו הר\"ר יום טוב אלאשבילי ז\"ל שהוא הריטב\"א ותא חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עלה דמילתא שכן נראה דעת הרמ\"ה פרק הגוזל וכן הורו מקצת הרבני' ז\"ל (אמנם בשיט\"מ לב\"ק הביא דברי הרמ\"ה ואין שם משמעות אבל כדאי הוא הריטב\"א לסמוך עליו שכך נראה מדברי הרמ\"ה שם) וא\"כ מ\"ש רבינו דמהרש\"ל יחידאה הוא ולא מצאנו לו חבר הנה מצאנו לו רב הרמ\"ה ז\"ל ומקצת הרבנים ולזה נוטה דעת הרשב\"ש ז\"ל בסימן הנ\"ל שכתב דטענה זו דעביד לאחזוקי דבורי' טענה חזקה היא ראוי לחוש לה וכ\"ש בזמן הזה כו' וכ\"כ בסי' רפ\"ז שהדעת מכרעת שאין יכולין לחזור ולהעיד ומ\"מ רבו דעת האומרים להיפך וצ\"ע לדינא.",
                "ובענין הודאת האשה ששימשתו נדה האריך רבנו לפרש דברי הראב\"ד הנה רבינו כתב דהראב\"ד קאי אשימשתו נדה וליתא שהראב\"ד כתב כן לענין מאכילתו שאינו מעושר ועיין בפנ\"י דבשימשתו נדה גם הראב\"ד מודה דנאמנת דאיכא למימר לאפרושי מאיסורא קא מכוונא שעתה היא רוצה להמתין עד שתטבול ואם תאמר עכשיו ראיתי א\"כ תיצטרך להמתין מהיום והיא רוצה לטבול מקודם שכבר עברו איזה ימים ואמנם בנ\"ד אין נ\"מ כיון שהיא מודה על מה שהי' כבר זה ימים רבים לא שייך זה והנה דברי התוס' בב\"מ שכתבו דנאמן לומר מזיד הייתי מפני שאינו רוצה להביא חולין בעזרה כפשוטן מורים כדברי הפנ\"י דכל היכא דשייך לאפרושי מאיסורא מכוין יכול להשים עצמו רשע ולפי\"ז נסתר ראיית רבינו ממתניתין דהאומרת טמאה אני לך דשאני התם שכוונתה לטובה שלא ידור עמה כל ימי' באיסור וניחא השתא הא דפריך בנדרים אי באשת ישראל ברצון מי אית לה כתובה ע\"ש משא\"כ בנ\"ד לא שייך זה ולפי\"ז הביא רבינו ראי' מהתוס' דב\"מ לסתור שנראה מדבריהם דלאו לענין עדות דוקא איתמר וכל היכא דלא שייך לומר שכוונתו לשמים לא אמרינן אין אמע\"ר ונראה דס\"ל לפרש דברי התוס' באופן אחר דאי כפשוטו קשה דאם נימא דבכל גווני שייך אין אמע\"ר ואינו נאמן להוציא עצמו מחזקת כשרות מה מועיל זה שאומר שהי' מזיד ואינו רוצה להביא חולין בעזרה סוף סוף הרי אומר שנעשה רשע ואין להאמינו שבשום פעם יצא מחזקת כשרות ולכך פירש כוונתם דדוקא בההיא דפלוני רבעני שהוא מעיד על פלוני ופוסל עצמו לעדות ואין אדם נאמן לפסול עצמו עד שיהי' שנים מן השוק מעידין עליו משא\"כ כאן אין אנו דנין בדבריו אלו שאומר מזיד הייתי לענין לפסול עצמו לעדות רק לענין לפוטרו וכיון שהוא אומר שעושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה אין לנו לכופו וכן נראה ממ\"ש התוס' ביבמות דף כ\"ה ע\"ב דאין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו וארווח לן השתא דלא תיקשי קושיית אא\"ז מהרש\"א בריש מכות על התוס' שהקשו אהא דמעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות דהא נאמן לומר מזיד הייתי וע\"ז הקשה אא\"ז הנ\"ל דהא אין אמע\"ר ותירוץ התוס' דאינו רוצה להביא חולין בעזרה לא שייך כאן ולפי מ\"ש ניחא דכיון שאין אנו דנין בדבריו אלו לענין פסול עדות כלל רק שאומר שאינו בר גלות ואינו מתכפר בכך אין לנו לכופו ובמקום אחר כתבנו ליישב קושיא זו בדרך חריף וכאן אין להאריך אחרי כי מצאנו ראינו בשו\"ת מהר\"י הלוי ובשו\"ת גאונים בתראי שהשיב תשובה בארוכה בנ\"ד ומבואר מדבריו שאשה זו ג\"כ הי' הודאתה דרך תשובה ולכך הביא ראי' מדברי התוס' לכאן ומ\"מ אין ראי' זו מכרעת שי\"ל כוונת התוס' דדוקא התם שאומר לאפרושי מאיסורא שלא להביא חולין בעזרה משא\"כ היכא דלא שייך אפרושי מאיסורא רק שאומר דרך תשובה וכן מוכח מדברי הראב\"ד דאל\"כ אכתי איכא לאוקמי במודה וכגון שהודאתה בדרך תשובה וא\"כ תקשי בההיא דאומרת טמאה אני וע\"כ דטעמא משום דקמכוונא לאפרושי מאיסורא וא\"כ י\"ל שגם כוונת התוספות כן ונלע\"ד עוד בדעת הראב\"ד דודאי לענין ממון אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והאומרת טמאה אני לך באשת ישראל ברצון דידעה דקא מפסדא כתובת' ואפ\"ה קאמרה מסתמא מחלה ואע\"ג שאינו מחויב להאמין לה מ\"מ לפי דברי' הרי מחלה כתובתה ואפילו אם הי' יודע בבירור שאומרת שקר מכל מקום פטור וכדאמרינן בטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים דאמרינן דמחיל משא\"כ לענין עוברת על דת דמיבעיא לן בש\"ס דשמא א\"צ התראה להפסיד כתובתה ואף לפי מה דקי\"ל צריכה התראה מ\"מ א\"צ להתרות לה בפירוש שתפסיד כתובתה כמ\"ש רבינו לקמן בשם הש\"ג והיינו משום דאף ע\"ג שהיא אינה יודעת שבזה מפסדת כתובתה מ\"מ כיון שנתברר שעברה ע\"ד אחר ההתראה קנסינן לה בכתובתה ואם כן בזה שהיא מודה שעברה ע\"ד עדיין אין מקום לומר שמחלה כתובתה וכיון דאין אמע\"ר ואינה נאמנת בדבור זה אין לנו לקונסה ולא הפסידה כתובתה ואפשר שלזה כיוון הפנ\"י ג\"כ ע\"ש ואין לומר דאכתי נוקמה במודה ובהתראה בפירוש שתפסיד כתובתה ז\"א דמבעיא בעי לן אי צריכה התראה ואנן ניקום ונפרש דמיירי ובהתראה בפירוש ועיין במ\"ש הרמב\"ם בפירוש משנה דהאומרת טמאה אני לך שכתב טעמא דהעיקר אצלינו דפלגינן דבורא ובמקום אחר הארכנו בזה הרבה וכאן אין להאריך אחרי שמוסכם מכל הפוסקים דלענין ממון ולענין שווי אנפשי' ח\"ד ל\"א אאמע\"ר (ואעפ\"י שהאו\"ת סי' פ\"ז כתב שלשיטת רשב\"א בההיא דפלגינן דבורא גם גבי ממון כן אין נלע\"ד וכמבואר אצלינו במקום אחר) וכמו שהאריך רבינו והח\"צ סי' ק\"נ בראיות ברורות מהאומר גנבתי או גזלתי אנסתי ופתיתי ע\"ש אמנם מ\"ש ותלמוד ערוך הוא בפ' החולץ מעשה באחד שבא לפני ר\"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א\"ל נאמן אתה לפסול עצמך כו' ע\"ש ואין ראי' זו לבד מכרעת שהרי תלמוד ערוך הוא בפיו של הנימוקי יוסף קושיא זו דנימא אין אמע\"ר ותירץ דזה דוקא בישראל ברור אבל זה אינו ישראל ברור א\"כ אין כאן ראי' אלא דבתירוץ השני כתב דשוי נפשי' ח\"ד וכמ\"ש התוס' ושאר פוסקים ומ\"ש רבינו דכיון שאינה פורשת בפרישות שאסרו חכמים עוברת ע\"ד מיקריא בב\"ש סימן קט\"ו סק\"ב אין דעתו כן וצ\"ע ועיין עוד שם בסי' הנ\"ל בח\"מ וב\"ש דמבואר דעת הפוסקים דבעינן התראה בפירוש להפסיד כתובתה ועיין בשו\"ת מהר\"י הלוי שדעתו בעוברת ע\"ד והתרו בו אף מן התורה חובה לגרשה רבינו בספרו ב\"ח סי' קט\"ו לא כתב כך וכן עיקר לענ\"ד ומה שמוכיח כן מלשון הר\"ן בשם הרשב\"א אין זה הוכחה ואדרבה מבואר להדיא ברשב\"א גיטין דף פ\"ט דאם רצה לקיים יקיים אפילו אחר ההתראה חוץ ממי שקינא לה כדינו ונסתרה דקי\"ל אין קינויו מחול עכ\"ל וכ\"כ להדיא הר\"ן בחידושיו למס' גיטין שם והרמב\"ן שם וכן מוכח מדברי הרמב\"ם פרק כ\"ד מהל' אישות הלכה י\"ו וז\"ל עוברת ע\"ד כו' אלא אם רצה לא יוציא ואעפ\"י שלא הוציא אין לה כתובה וא\"כ מבואר דמיירי בהתרה בה מדהפסידה כתובתה ואפילו הכי קאמר דאם רצה לא יוציא וכ\"נ דעת הש\"ע והאחרונים שם ותימה על מהר\"י הלוי שלא שת לבו לדברי הרמב\"ם וצ\"ע.",
                "זאת מודעת כל מקום שנרשם בפנים בעיגול נ\"ב הג\"ה מגדול א' הוא או מבנו הגאון מוהר\"ר יהודה ליב או מנכד המחבר הגאון מו\"ה יואל ז\"ל ולפי שבקל יש לטעות בכתב ידיהם העתקנו סתם."
            ]
        ]
    },
    "schema": {
        "heTitle": "תשובות בית חדש",
        "enTitle": "Teshuvot Bayit Chadash",
        "key": "Teshuvot Bayit Chadash",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "הישנות",
                "enTitle": "HaYeshanot"
            },
            {
                "heTitle": "החדשות",
                "enTitle": "HaChadashot"
            },
            {
                "heTitle": "קונטרס אחרון",
                "enTitle": "Kuntres Acharon"
            }
        ]
    }
}