{
    "language": "he",
    "title": "Kitzur Shulchan Arukh",
    "versionSource": "http://www.kitzur.net/",
    "versionTitle": "Kitzur.net",
    "status": "locked",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "קיצור שלחן ערוך",
    "categories": [
        "Halakhah"
    ],
    "text": [
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [
            "מצות עשה לקבע מזוזה בכל פתח. ואפלו יש לו כמה חדרים ולכל חדר כמה פתחים העשויים לכניסה ויציאה, אף על פי שהוא רגיל רק באחד מהם, מכל מקום כלם חיבים במזוזה. ואפלו אם נתמעטו הדיורים ואינו צריך עתה רק לפתח אחד, מכל מקום כלם חיבים. אך אם יש איזה פתח שאינו עשוי אלא להכניס דרך שם איזה משא לפרקים ויש שם פתח אחר לכניסה ויציאה, אזי הפתח העשוי רק להכניס משאות, פטור - יו\"ד סי' רפה רפו",
            "גם שערי חצרות ומבואות ועירות ומדינות, חיבין במזוזה, שנאמר, ובשעריך - ועיין לקמן סעיף טז - שם",
            "צריך לקבעה בימין הנכנס. ואם קבעה בשמאל, פסולה, וצריך להסירה ולקבעה בימין ויברך עליה. ואין חלוק בזה בין אטר לאינו אטר - רפט",
            "שני בתים אשר לכל אחד יש פתח לרשות הרבים או לחצר, ובמחיצה אשר ביניהם יש גם לכל אחד פתח לרשות הרבים או לחצר, ובמחיצה אשר ביניהם יש גם כן פתח, והשתא יש להסתפק בפתח זה באיזה צד יתן את המזוזה אזלינן בזה בתר הכר ציר. פרוש, במקום שנעשים הצירים להדלת שהדלת נפתחת לתוכו, זהו עקר הבית, ונותנים את המזוזה בצד הימין שנכנסים לתוכו. ודוקא כששני הבתים שוים בתשמישם. אבל אם אחד הוא עקר תשמישו, בזה לא אזלינן בתר הכר ציר, אלא לעולם נותנין את המזוזה בצד הימין שנכנסים להבית אשר עקר תשמישו שם, אפלו הדלת נפתחת לתוך השני",
            "מקומה מתחלת שליש העליון של גבה השער. קבעה למעלה מזה, כשרה, והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח. קבעה למטה משליש העליון, צריך להסירה ולקבעה כראוי ובברכה. ואם קבעה בטפח העליון, יסירה גם כן ויקבעה כראוי, אבל לא יברך. ויש לקבעה בטפח הסמוך לחוץ. ואם שנה בזה, אינו מעכב - רפ\"ט",
            "כיצד קובעה, כורכה מסופה לראשה, דהינו מאחד כלפי שמע, ומניחה בשפופרת או בשאר דבר וקובעה במסמרות במזוזת הפתח באלכסון. ויהא ראשה דהינו שמע כנגד הבית ושטה האחרונה לצד חוץ. ואם מזוזת הפתח אינה רחבה, יקבענה זקופה, וזה טוב יותר מלתתה אחורי הדלת. אם לא קבעה אלא תלאה, פסולה. ולכן צריך לזהר למסמרה למעלה וגם למטה שלא תהא תלויה",
            "קדם שקובעה, יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבע מזוזה. ואם קובע כמה מזוזות, די בברכה אחת לכלן. אם נפלה המזוזה מעצמה וחוזר וקובעה, צריך גם כן לברך, אבל אם הוא הסירה כדי לבדקה, יש להסתפק אם צריך לברך - סימן רפ\"ט ופתחי תשובה",
            "בקצת שערים יש פתל קטן אצל השער הגדול, ודרך הפתח הקטן יוצאים ונכנסים, והשער אינו נפתח רק לפרקים. וכיון שהם שני פתחים וביניהם עמוד רחב טפח, חיבין בשתי מזוזות - רפ\"ו",
            "במקום שיש לחוש שמא יגנבו אותה, אם אפשר לו יחפר חפירה במזוזת הבית ויניחנה שמה. אבל לא יעמיק לחפר טפח, כי שם לא הוי על מזזות ביתך, רק תוך מזוזה ופסולה, עוד צריך לזהר שיהא על כל פנים נכר מקום המזוזה. ואם אי אפשר לו לחפר בתוך מזוזת הבית, יש לסמך בשעת הדחק לקבעה בפנים אחורי הדלת, ודוקא במזוזה עצמה ולא בכתל - עי חכ\"א וב\"א. ולא ירחיקה מחלל הפתח טפח, כי אז פסולה - רפ\"ט",
            "אין הבית חיב במזוזה אלא אם כן יש בו ארבע אמות על ארבע אמות. ואם אין בו ארבע אמות על ארבע אמות אבל יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שארכו יתר על רחבו או שהוא עגל, יש אומרים דחיב, ויש אומרים דפטור - רפ\"ו",
            "אין הפתח חיב במזוזה אלא אם יש לו שתי מזוזות - פפאסטען טיר-שטאק גבוהות לכל הפחות עשרה טפחים ומשקוף על גביהן. ואפלו אין המזוזות מעצים או מאבנים אחרים רק שכותלי הבנין בעצמו הם המזוזות ועליהן תקרה, גם כן חיב, ואם אין לבית אלא מזוזה אחת, כגון שמצד האחד עובר הכתל להלן, כזה, אם היא מצד שמאל, פטורה. ואם היא מצד ימין, יש ספק אם חיבת או לא. ויש לקבעה בלא ברכה, או שיקבעה לאחר שיקבע בפתח המחיב, ויברך ויפטר גם את זאת. וכן בכל מקום שיש ספק, יעשה כן",
            "יש לו שתי מזוזות ואין לו משקוף אלא שיש עליהן כפה כמין קשת או אפלו גם מזוזות אין לו אלא שהכפה מתעגלת מן הארץ, אם יש בגבה עשרה טפחים רחב ארבעה טפחים, חיב - עיין ט\"ז. ואותן החנויות שעושין מזוזה אחת מן הקרקע עד המשקוף ומזוזה אחת שאינה מגיעה עד המשקוף רק שכונסין את הכתל לערך אמה או יותר ]כזה[, אם המזוזה שהיא גבוהה עד המשקוף היא מימין הכניסה, נותן את המזוזה באותה המזוזה. ואם המזוזה הקטנה היא מימין הנכנס, אם היא גבוהה עשרה טפחים, נותן את המזוזה בה. ואם אינה גבוהה עשרה טפחים, נותנה במקום הרחב - סימן רפ\"ז ובסד\"ה",
            "יש אומרים דאפלו אין דלתות לפתח, חיב במזוזה. ויש אומרים דבעינן דוקא דלת. ולכן לא יקבע את המזוזה עד שיתלה מקדם את הדלת. ולא יקבע אותה תחלה ואחר כך יתלה את הדלת, משום דבעינן תעשה ולא מן העשוי - עיין לעיל סימן ט' סעיף ו",
            "בית שאינו עשוי לדירה בקביעות, פטור. לפיכך סכת החג בחג, פטור - ועיין לקמן סי' קל\"ד סעיף ח'. וכן אותן חניות שעושין ביומא דשוקא לימי משך היריד ואחר כך מפרקין אותן או שנשארים בלי שום תשמיש, פטורין. אבל החניות הקבועות בסחורה, חיבות במזוזה",
            "אכסדרה שיש לה שלש מחיצות ותקרה על גביהן ופרוצה ברביעית, אף על פי שיש לה שם שתי פצימין כמו צורת הפתח, פטורה ממזוזה, מפני שהפצימין לא נעשו משום מזוזות אלא כדי להעמיד התקרה. אבל אם יש לה מחיצה גם ברוח רביעית, אף על פי שהמחיצות נמוכות ואינן מגיעות עד התקרה, ואף על פי שהן עשויות חלונות חלונות, חיבת",
            "בית שער, והוא בית קטן שאצל שער החצר שהשומר יושב שם, ומרפסת - גאניג שהיא דרך לעלות בה לעליה, והגנה והדיר, פטורין ממזוזה, כיון שאין עשויין לדירה ואם יש בית החיב במזוזה פתוח לאחד מאלו או לאכסדרה, חיבים אף בפתח שנכנסים להם מרשות הרבים, ולכן שערי חצרות ושערי מבואות ושערי מדינות ועירות כלם חיבים במזוזה כיון שבתים החיבים במזוזה פתוחים לתוכן. אפלו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה - אפלו תשעה החיצונים הם בגונא דפטורים אם הפנימי חיב במזוזה כלם חיבים. ולכן שער הפתוח מן הגנה לחצר, חיב במזוזה - רמב\"ם. ויש אומרים דבית שער ומרפסת, חיבים אפלו אין בית פתוח להם. ויש לקבעה בלא ברכה",
            "בית המרחץ וברסקי ובית הטבילה פטורין, מפני שאינם לדירת כבוד. אבל רפת בקר וחדר שמגדלים בו עופות ובית התבן והעצים ואוצרות של יין או של שאר משקין, אם יש להם שעור בית, חיבים. ויש פוטרים",
            "במקום שתינוקות מצויים או שלפעמים רוחצין שם או שמשתינים שם, יכסה את המזוזה. ודוקא בהזדמנות דרך ארעי, סומכים על הכסוי. אבל לקבע שם תשמיש בזיון להעמיד שם כלי לשופכין, אין לסמך על הכסוי",
            "בית וכן חצר שגם גוי דר שם, פטור - רפ\"ו",
            "מרתף - קעללר שהמזוזות עם הפתח שוכבים בארץ, פטור, דלא נקרא מזוזה אלא כשעומדת - נודע ביהודה תנינא סימן קפ\"ד",
            "השוכר בית בחוצה לארץ, פטור ממזוזה שלשים יום, דלא הוי דירת קבע",
            "היוצא מן הבית וישראל אחר נכנס לדור שם, לא יטל הראשון את המזוזות אלא יניחן והשני ישלם לו עבורן - רצ\"א",
            "חיב אדם להזהר מאד במצות מזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם, שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכר אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע כי אין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל מי שיש לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטא, שנאמר, חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעון מזוזה, בניו ובנותיו מתים קטנים. וכל הזהיר במזוזה יאריכו ימיו, שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם",
            "ולפי שהמזוזה היא להזכיר יחוד שמו יתברך, לכן כשיצא מפתח ביתו וכן כשנכנס ינשק אותה. אבל לא יניח את היד על המזוזה עצמה אלא יזהר שיהיה זכוכית על השם - תשובת רבינו עקיבא איגר זצ\"ל סי' נ\"א ע\"ש. עיין בספרי קה\"ס מה\"ת חקירה י\"ט. וכשיוצא מביתו ומניח ידו על המזוזה יאמר, ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני, ה' ישמר-צאתי ובואי מעתה ועד עולם",
            "מזוזת היחיד נבדקת שתי פעמים בשבע שנים, ושל רבים - שאין להטריח עליהם נבדקת שתי פעמים ביובל - עיין רא\"ש סוף הלכות תפילין - רצ\"א"
        ],
        [],
        [
            "קדשת בית-הכנסת ובית-המדרש גדולה מאד, ומזהרים עליהם לירא ממי שהוא שוכן בהם יתברך שמו, כדכתיב, ומקדשי תיראו. ובית-הכנסת ובית-המדרש נקראים גם כן מקדש, כדכתיב, ואהי להם למקדש מעט, ודרשינן אלו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות. ולכן אסור לדבר בהם דברים בטלים. ואין מחשבין בהם חשבונות אלא של מצוה. כגון קפה של צדקה וכדומה. ונוהגין בהם כבוד לכבדם ולרבצם, ומדליקין בהם נרות לכבוד. אין לנשק בהם בניו הקטנים, שאינו ראוי להראות שם אהבה אחרת זולת אהבת השם יתברך שמו - צ\"ח קנ\"א",
            "קדם שיכנס לתוכם, יקנח את הטיט מעל רגליו, וישגיח שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך. מתר לירק בהם, אך ישפשף תכף ברגליו",
            "אין נכנסין בהם לא בחמה מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים. ואם צריך לכנס לקרוא את חברו, יכנס ויקרא שם איזה פסוקים או איזה משנה או יאמר איזה תפלה, או שישמע מאחרים איזה למוד, או לכל הפחות ישב שם מעט, כי גם הישיבה בהם היא מצוה, ואחר כך יקרא את חברו - קנ\"א",
            "אסור לאכל או לשתת או לישן בהם אפלו שנת עראי. ולצרך מצוה כגון בליל יום הכפורים מתר לישן, אך יתרחק מן ארון הקדש. וכן לאכל שם לצרך מצוה, סעודה שאין בה שכרות ולא קלות ראש, מתר. וכן אותם אנשים שלומדים שם בקביעות, מתרים לאכל ולישן שם אפלו שנת קבע, שלא יתבטלו מלמודם",
            "כשבונין בית-הכנסת, צריכין להוראות תלמיד חכם, איך ובאיזה ענין לבנותו"
        ],
        [
            "מן הודו עד לאחר השירה המה פסוקי דזמרה. וברוך שאמר היא ברכה שלפניהם, וישתבח היא ברכה שלאחריהם משהתחיל ברוך שאמר עד לאחר גמר התפלה, אסור להפסיק בדבור אפלו בלשון הקדש - וכן בכל מקום שאסור להפסיק, אסור אפלו בלשון הקדש. אך לענין הפסק לדבר מצוה, יש חלוק בין פסוקי דזמרה וברכותיה, לקריאת-שמע וברכותיה. בפסוקי דזמרה, אפלו באמצע ברוך שאמר ובאמצע ישתבח, אם שומע איזה ברכה, מתר לו לענות אמן. וכן אם שומע שהקהל אומרים קריאת-שמע, אומר עמהם פסוק שמע ישראל וגו'. ומכל-שכן לקדיש ולקדשה ולברכו דמתר לו להפסיק ולענות עם הקהל. ומכל מקום אם אפשר לו לכון, שיפסיק לאלו במקום הפסק, כגון מזמור למזמור, או לכל הפחות בין פסוק לפסוק, יעשה כן. וברוך הוא וברוך שמו לא יאמר תוך פסוקי דזמרה, אפלו במקום הפסק - כיון שאינו נזכר בגמרא. וכן הנסח יתברך וישתבח וכו' שאומרים כשהחזן מנגן ברכו, לא יאמר, כיון שאינו אלא מנהג. וכן אם עשה צרכיו ורוחץ ידיו, נראה לי דלא יאמר ברכת אשר יצר, כיון שיכול לאמרה אחר כך - ועין לקמן סעיף ח'. ודיני הפסק בקריאת-שמע וברכותיה, יבאר אי\"ה בסי' ט\"ז - נא סה סו קכד",
            "יאחז שתי הציציות שלפניו ויאמר ברוך שאמר בעמידה, ובתשלום מהלל בתשבחות ינשקן ויניחן. ויאמר כל פסוקי דזמרה בנחת ובנעימה ולא במרוצה, וידקדק בכל התבות כאלו היה מונה מעות, ויכון פרוש המלות. ומכל-שכן בפסוק פותח את ידך וגו', שצריך לאמרו בכונה גדולה, שיכון פרוש המלות ויתפלל במחשבתו על מזונותיו ועל מזונות כל ישראל. ואם לא כון בו כלל, אפלו בדיעבד צריך לחזר ולאמרו בכונה. בין אלילים ובין וה' שמים עשה, צריך להפסיק קצת, שלא יהא נראה כחוזר למעלה - נ\"א",
            "יזהר שלא לגע בשעת פסוקי דזמרה ומכל-שכן עד גמר התפלה במקומות המכסין בגופו, או בראשו במקום המכסה. וכן בצואת החטם ובצואת האזן אסור לגע כי אם על ידי מטפחת. ואם נגע בידו, יש לרחץ ידו במים. ואם הוא בשעת תפלה ואי אפשר לו לזוז ולבקש מים, די לו בנקיון צרור או חוכך ידו בכתל וכדומה - צ\"ב צ\"ז",
            "מזמור לתודה אומרים בעמידה ובשמחה, שהוא במקום קרבן תודה. וכן מן ויברך דויד עד אתה הוא ה' האלהים, יאמר בעמידה. וכן השירה יאמר בעמידה בכונה ובשמחה. וכן בברכת ישתבח יעמד - סימן א' נ\"א נ\"ג",
            "בשבת וביום טוב אין אומרים מזמור לתודה, מפני שקרבן תודה בא בנדבה, ואין מביאים נדרים ונדבות בשבת וביום טוב. גם אין אומרים אותו בחל המועד פסח, מפני שאין קרבן תודה בא אז, לפי שעם התודה צריכין להביא עשרה לחמי חמץ. ולא בערב פסח כי שמא לא יוכלו לאכלם עד זמן אסור חמץ ויצטרכו לשרפן. ולא בערב יום הכפורים, מפני שממעט זמן אכילתם ומביא קדשים לידי פסול",
            "אם אחר מלבוא לבית-הכנסת עד לאחר שהתחילו הצבור להתפלל, ואם יתפלל כסדר לא יגיע להתפלל תפלת שמונה-עשרה עמהם, והעקר הוא שיתפלל שמונה-עשרה עם הצבור, על כן יכול לדלג כאשר יתבאר. אך ברכת על נטילת ידים וברכות התורה וברכת אלהי נשמה, לעולם צריך לומר קדם התפלה - כמו שכתוב בסימן ז'. ועל כן אם לא אמרן בביתו, צריך לאמרן בבית-הכנסת, ואפלו אם על ידי זה יתאחר מלהתפלל עם הצבור. וגם קריאת-שמע עם הברכות בשחרית, צריך לומר דוקא קדם שמונה-עשרה, דהינו שיתחיל ברכת יוצר אור ויתפלל כסדר עד אחר שמונה עשרה בלי שום הפסק - כדי להסמיך גאלה לתפלה. דהינו גאל ישראל לשמונה-עשרה, אבל שאר הברכות וכל הסדר ופסוקי דזמרה - בלי ברכת ברוך שאמר וישתבח יכול לאמרם גם לאחר התפלה",
            "ולכן לאחר שאמר שלש ברכות הנזכרות לעיל והניח טלית ותפלין, אם הוא רואה כי אין לו עוד זמן שיוכל להגיע להתפלל שמונה-עשרה עם הצבור, אלא כשידלג ויתחיל בברכת יוצר אור, אזי יתחיל שם. ואם יש לו זמן לומר גם ברוך שאמר ותהלה לדוד עד סופו, דהינו שם קדשו לעולם ועד וישתבח, יאמרם. יש לו זמן יותר, יאמר גם הללויה הללו-אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם הללויה הללו את-ה' מן השמים וגו'. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם שאר הללויה. יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם ויברך דויד עד לשם תפארתך. ואם יש לו עוד זמן יותר, יאמר גם הודו עד והוא רחום, וידלג עד והוא רחום שקדם אשרי ושם יתחיל. והמזמורים שמוספין בשבת וביום טוב, אם אין לו זמן לאמרם, אזי כל המזמורים והפסוקים שאומרים אותן בכל יום, להם הקדימה. ואם יש לו זמן לומר קצת גם מאלו שמוסיפים נראה לי, דבשבת וביום הכפורים, מזמור שיר ליום השבת והלל הגדול - שהוא הודו לה' כי טוב וגו, להם הקדימה. ובשאר יום טוב, להלל הגדול לבד, הקדימה. ואחר כך המזמור למנצח, לדוד בשנותו, תפלה למשה. וכל אלו המזמורים והפסוקים יאמרם קדם ישתבח, ולאחר גמר התפלה ישלים כל מה שדלג, רק ברוך שאמר וישתבח אין אומרים לאחר התפלה. ואם רואה שאפלו אם יתחיל בברכת יוצר אור לא יוכל להתפלל שמונה-עשרה עם הצבור אלא אם כן ימהר, טוב לו יותר להתפלל בפני עצמו כסדר במתינות ובכונה - וע\"ל ס\"כ סעי' יא ויב - נב רפא",
            "אם בא לבית-הכנסת והצבור מתחילין להתפלל פסוקי דזמרה ואין לו טלית ותפלין והוא מצפה שיובאו לו, יכול להתפלל גם כן פסוקי דזמרה, וכשיובאו לו טלית ותפלין, יניחם לאחר ישתבח, קדם ברכת יוצר אור, ויברך עליהם. ואם מתירא שבעוד שיניחם יתעכב מלהתפלל שמונה-עשרה עם הצבור, ידלג מן והוא רחום שבהודו עד והוא רחום שקדם אשרי, או מן ויושע עד ישתבח, ולא יאמר רק מזמורים העקריים כמו שכתוב לעיל, כדי שיהא לו פנאי להניחם לאחר שהוא אמר ישתבח קדם שיאמר השליח-צבור הקדיש - ועיין לעיל סימן י' סעיף כ\"ג - נ\"ב נ\"ג ס\"ו"
        ],
        [
            "אחר ישתבח, אומר השליח-צבור חצי קדיש. אין אומרים קדיש וברכו וקדשה ואין קורין בתורה אלא בעשרה אנשים גדולים. ואם לא היו עשרה בשעה שאמרו ישתבח אלא שנשלמו אחר כך, לא יאמר השליח-צבור קדיש, כי אין אומרים קדיש אלא אחר דבר שנאמר בעשרה. ולכן ימתינו מלומר ישתבח עד שיבואו עשרה. ויכולין להמתין עד קרוב לחצי שעה, ויותר לא ימתינו, אלא יאמרו ישתבח וימתינו. וכשיבואו עשרה, יאמרו תחלה איזה פסוקים ואחריהם יאמר השליח-צבור חצי קדיש - נ\"ג נ\"ה ס\"ט רל\"ד",
            "גדול, הינו שעברו לו שלש עשרה שנה ונכנס לשנת י\"ד, - וסומכין על החזקה דמסתמא הביא ב' שערות כגון שנולד בראש-חודש ניסן, אינו נעשה גדול עד ראש-חודש דהיינו בתחלת הלילה של ראש-חודש ניסן לאחר י\"ג שנים נעשה גדול עד אדר-שני, אבל אם נולד בשנה מעברת באדר-ראשון, נעשה גדול גם-כן באדר-ראשון, ואם כשנולד היתה שנה מעברת, וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה, בין שנולד באדר-ראשון, בין שנולד באדר-שני, נעשה גדול ביום זה באדר של עתה ונמצא, כי לפעמים נער שנולד קודם לחברו, יתאחר יותר להיות גדול, מחברו שנולד אחריו, כגון שנולדו בשנה מעברת, זה בכ' לאדר-ראשון וזה בי' לאדר-שני והשנה אשר נעשים גדולים, היא שנה פשוטה",
            "צריכין לזהר, שלא למנת את האנשים לגלגלותם לידע אם יש מנין, כי אסור למנת את ישראל לגלגלותם, אפלו לדבר מצוה דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים - פר\"ח ונוהגין למנותם באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשרה תבות",
            "צריכין שיהיו כל העשרה במקום אחד, והשליח-צבור עמהם, אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר, אינם מצטרפין, אע\"פ שהפתח פתוח ביניהם, ואפלו אם הרב המה בבית-הכנסת, והמעוט בעזרה שלפני בית-הכנסת, אינם נגררים אחר הרב להצטרף עמהם ואפלו העומדים על האסקפה בתוך הפתח מן האגף ולחוץ. דהינו, כשסוגרין את הדלת, נמצא מקום זה לחוץ, אע\"פ שעתה הפתח פתוח, מכל-מקום נדון כלחוץ, וכל זאת לענין צרוף לעשרה אבל אם היו כאן עשרה, ואומרים קדיש או ברכו או קדשה, אזי כל השומע קולם, יכול לענת עמהם, אפלו כמה בתים מפסיקים ביניהם, כי אפלו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ובלבד שלא תהא שם צואה או עבודת-גלילים. - נ\"ה",
            "צריך לזהר מאד, לשמע הקדיש ולענת אחריו בכונה, ומכל-שכן באמן יהא-שמיה-רבא, שצריך לכון היטב, שכל העונה אמן יהא-שמיה-רבא בכל כחו וכונתו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ויש לענת אותו בקול רם, שבקול זה שובר כל המקטרגים, ומבטל כל גזרות קשות, ומכל-מקום לא יתן קולות גדולות, שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרם להם חטא. אומרים אמן-יהא שמיה-רבא וכו' עם תבת יתברך, ואחר כך ישמע מן השליח-צבור ויאמר אמן",
            "יש-אומרים שאין צריכין לעמד בקדיש, אך כל קדיש שתפסו בעמידה, כגון אחר הלל, יש לעמד עוד בו, עד לאחר אמן יהא-שמיה-רבא. ויש-אומרים שיש לעמד תמיד, לקדיש ולשאר דבר שבקדשה, דיש ללמד בקל-וחמר מעגלון מלך מואב, דכתיב ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, ומה עגלון מלך מואב שהיה עובד-כוכבים קם לדבר ה', כל-שכן אנחנו עמו, וכן יש להחמיר. - נ\"ו",
            "אם אין ט' שומעין להשליח-צבור, לא יאמר כלל קדיש, כי כל דבר שבקדשה אין אומרים בפחות מעשרה דהינו אחד אומר ותשעה שומעים, ומכל-מקום, אם אחד מהעשרה מתפלל תפלת שמונה-עשרה, אע\"פ שאינו יכול לענת עמהם מצטרף והוא הדין לב' וג' וד', כל שנשאר הרב שעונין, אין המעוט מעכבת, אבל אם אחד מהן ישן, צריכין להקיצו, כי הישן אינו מצטרף לעשרה. - \"ה נ\"ו",
            "לאחר שאמר השליח-צבור חצי-קדיש, אומר בקול רם ברכו את ה' המברך, והצבור עונין ברוך ה' המברך לעולם ועד, והשליח-צבור חוזר ואומר גם-כן ברוך ה' המברך לעולם ועד, שלא יוציא את-עצמו מן הכלל, שאומר להם ברכו, והוא אינו מברך. יש נוהגין לענת אחר השליח-צבור אמן, אבל השליח-צבור לא יענה אחר אמירת הקהל. אם השליח-צבור מאריך בנגון בברכו, אומרים הקהל יתברך וכו' ואין לאמרו אלא בשעה שהוא מנגן, אבל כשאומר התבות, לא יאמרו כלום, אלא ישמעו מה שהוא אומר. אף מי שלא שמע מן השליח-צבור שאמר ברכו אלא שומע שהצבור עונין ברוך וכו' יכול גם הוא לענת עמהם",
            "הקדשה שביוצר יש להדר לאמרה בצבור, ואם אי-אפשר אומרה גם ביחידות. - נ\"ט",
            "אם אין בבית-הכנסת רק מנין מצמצם, אסור לכל אחד מהם לצאת, ועל היוצא נאמר ועוזבי ה' יכלו.אבל אם ישארו עשרה, יכולים היתרים לצאת, אם כבר שמעו ברכו, וקדשה והקדישים עד לאחר עלינו. ובדיעבד אם לא נשארו עשרה, יכולין לגמר גם בלא עשרה - רק שיהיו רב מנין את הענין שהתחילו בעשרה, ואם התחיל השליח-צבור לחזר את התפלה, גומר החזרת כל התפלה ואומרים קדשה, וגם אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו', אבל אין הכהנים נושאין את כפיהם, וגם אין אומרים קדיש לאחר השמונה-עשרה, כי המה ענינים אחרים - כך כתב הפרי חדש ועוד מהאחרונים ז\"ל ואם התחילו לקרת בתורה בעשרה, ויצאו מקצתן, גומרין את הקריאה, אבל אין מוסיפין, וגם אין קורין למפטיר, אלא האחרון שבמנין הקרואים, קורא את ההפטרה בלא ברכות. - נ\"ה קמ\"ג",
            "השליח-צבור צריך שיהיה הגון, שנאמר נתנה עלי בקולה על-כן שנאתיה, ואמרו רז\"ל זה שליח-צבור שאינו הגון ויורד לפני התיבה, ואיזה הגון, זה שהוא ריקן מעברות, ופרקו נאה, פרוש, שלא יצא עליו שם רע אפלו בילדותו, ושהוא ענו ומרצה לקהל, שיסכימו לתפלתו, ויש לו נעימה וקול ערב, שמושך הלב, ורגיל לקרת בתורה נביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים שבתפלה סדורים בפיו, ואם אין מוצאין מי שיהיו בו כל המדות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים",
            "אין לאדם להתפלל לפני התבה שלא ברצון הקהל וכל מי שהתפלל שלא ברשות, מחמת אלמות וגאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר ובוצע ברך נאץ ה",
            "אין ממנין לשליח-צבור קבוע אלא מי שנתמלא זקנו, אבל באקראי בעלמא, כל שהוא בן י\"ג שנה ויום אחד, יכול לירד לפני התבה"
        ],
        [
            "קריאת-שמע ושלש ברכותיה שהן: יוצר אור, אהבה רבה, אמת ויציב, - וכן במעריב קריאת-שמע וברכותיה הן חמורים יותר מפסוקי דזמרה, והן נחלקים לפרקים, ואלו הן בין הפרקים, בין יוצר המאורות לאהבה רבה, בין הבוחר בעמו ישראל באהבה, לשמע ישראל, בין ובשעריך לוהיה אם שמע, בין על הארץ לויאמר",
            "בין הפרקים מתר לומר אמן, על כל ברכה שהוא שומע, ומכל-שכן דמתר לענת לקדשה ולקדיש ולברכו, אבל ברוך-הוא וברוך-שמו לא יאמר וגם אם שומע שהקהל אומרים קריאת-שמע. לא יאמר עמהם את הפסוק שמע ישראל, אלא יאמר מה שהוא אומר בקול-רם כדרך שאומרים הקהל שמע ישראל, שיהא נראה כאלו קורא עמהם",
            "באמצע הפרק, אינו עונה אמן רק אחר ברכת האל הקדוש, ואחר ברכת שומע תפלה, ובקדיש יאמר: אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, וכשאומר השליח-צבור דאמירן בעלמא ואמרו אמן, יאמר גם-כן אמן, ושאר אמנים שבקדיש לא יענה, שאינם מעקר הקדיש, ובקדשה ישתק וישמע מהשליח-צבור, ויאמר עם הקהל קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, וישתק ויאמר עם הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו, ויותר לא יאמר, שאינו מעקר הקדשה, ואם שומע ברכו, בין ברכו, בין מן השליח-צבור בין מן העולה לתורה, עונה ברוך ה' המברך לעולם ועד וגם אמן, שאחר ברכות העולה, ואם הקהל אומרים מודים, ישחה גם-כן. ויאמר מודים אנחנו לך ולא יותר, ואם שומע קול רעם יש-אומרים דמתר לו גם-כן להפסיק ולברך ויש-אומרים דלא יפסיק בזה. - בכור שור",
            "אלו ההפסקות שאמרנו שמתר להפסיק באמצע הפרק, אם הוא בברכות, יכון שיהא ההפסק היכא דסליק ענינא, ואם הוא בקריאת-שמע, יכון שיהא ההפסק בין פסוק לפסוק, ואם אי-אפשר מתר לו להפסיק אפלו באמצע הפסוק, ויתחיל אחר-כך מתחלת הפסוק",
            "מה שאמרנו שמתר להפסיק באמצע הפרק לדברים שאמרנו, אינו הדין בפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי בהם אסור להפסיק בכל ענין, ואפלו המלך שואל בשלומו לא יפסיק להשיבו, ובין אני ה' אלהיכם לאמת ויציב גם-כן לא יפסיק כלל משום דכתיב בקרא ה' אלהים אמת לכך אין מפסיקין בין אלהיכם לאמת, ונכון לזהר שלא להפסיק, עד לאחר שאמר, גם תבת ויציב, - לפי שגם הוא לשון אמת ואחר-כך יכול להפסיק, כמו במקום אחר באמצע פרק - דין לשאל בשלום ולהשיב שלום, בזמן הזה אין מקפידין, ואין להפסיק בזה אפלו בין הפרקים. סימן ס\"ו"
        ],
        [
            "התחלת זמן קריאת-שמע של שחרית, הוא כמו זמן תפלין, ונמשך זמנה עד רביעית היום, בין שהיום ארך בין שהוא קצר, ונחשב היום מן עלות השחר עד צאת הכוכבים, ומצוה מן המבחר לקרת כותיקים, - המחבבים את המצות שהיו מכונים לקרתה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסים קריאת-שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ויסמך לה התפלה, ומי שיוכל לכון לעשות כן שכרו מרבה מאד, ועל-כל-פנים צריכין לזהר מאד, שלא לאחר הזמן מרביעית היום, ובפרט בימות הקיץ, כשהיום ארך במדינתנ, לפעמים סוף הזמן הוא קודם \"זיבען אוהר\", ומכל-מקום בדיעבד אם עבר הזמן, מתר לקרת קריאת-שמע עם ברכותיה עד שליש היום, אבל לאחר שליש היום, אסור לומר הברכות אלא אומר קריאת-שמע לבד ואפלו כל היום - ויש אומרים דגם הברכות יכול לומר כל היום פר\"ח. - נ\"ח",
            "מתר לקרת קריאת-שמע, בין יושב בין עומד, ואם היה יושב אסור להחמיר ולעמד, אבל אסור לקרת כשהוא שוכב, ואם הוא שוכב כבר יטה את-עצמו על צדו ממש ויקרא, ואם הוא חולה קצת וקשה לו לשכב על צדו ממש, מכל-מקום מחיב להטות את-עצמו קצת על צדו",
            "קודם שיתחיל, יכון לצאת מצות קריאת-שמע שצונו הקדוש ברוך הוא, ובאמרו שמע ישראל יכון את הפרוש: שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד, יחיד ומיחד בשמים ובארץ, ויאריך \"בחי\"ת\" של אחד, כדי שימליך הקדוש-ברוך-הוא בשמים ובארץ, ובדלת יאריך קצת גם כן שעור, שיחשב שהקדוש-ברוך-הוא, הוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם ולא יאריך יותר משעור זה, וידקדק שלא יקלקל קריאת התבה אחד על-ידי מה שמאריך בו קצת, כי קצת מההמון עם מקלקלין, יש אומרים \"אחאד\", ויש אומרים \"אחדע\" ומוטב שלא להאריך מלהאריך ולקלקל. נוהגין לומר \"שמע ישראל\" בקול רם לעורר הכונה, ומשימין יד ימין על העינים, לאחר שאומרים אחד, שוהין קצת ואומרים ברוך-שם-כבוד-מלכותו-לעולם-ועד בלחש - חוץ מביום הכפורים וצריכין לכון בו גם כן פרוש המלות",
            "שוהה מעט ואומר ואהבת וגו', וכן בין פרשה זו לפרשת והיה אם שמע יפסיק מעט, וכן קודם ויאמר, יפסיק מעט, ויכון בפ' ויאמר, לקים מצות עשה זכירת יציאת מצרים. - סימן ס\"א ובחיי אדם",
            "צריך לקרת קריאת-שמע בדקדוק גדול מתוך סדור מדיק היטב, וישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, וישגיח שלא יאמר דגוש במקום רפה, או רפה במקום דגוש, ויפסיק קצת בכל מקום שנרשם קו כזה |. וגם בפסוקי דזמרה, צריך לדקדק בכל זה, ויטעים יפה העין של תבת נשבע, שלא יהא נשמע כאלו אמר נשבה \"בה\"א\", וכן בזי\"ן של תזכרו, ושל וזכרתם, ידקדק היטב שלא יהא נשמע כאלו אמר \"ב שי\"ן\". - ס\"א ס\"ב",
            "הקורא קריאת-שמע, לא ירמז בעיניו, ולא יקרץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, אך לצרך מצוה מתר לרמז בפרשה שניה. - ס\"ג",
            "קודם קריאת-שמע כשאומר והביאנו וכו' נוטל את הציצית בידו, ואוחזן בשעת קריאת-שמע ביד שמאל בין קמיצה לזרת כנגד לבו, וכשמגיע לויאמר שהיא פרשת ציצית, אוחזן גם בימינו, וכשאומר וראיתם אותו, נותנם על העינים, ומסתכל בהם ונושקן. ונוהגין שבכל פעם שאומר תבת ציצית, נושקן, ואוחזן עד ונחמדים לעד, שאז נושקן ומניחן מידיו. - ס\"ד",
            "באמרו אני ה' אלהיכם, יאמר מיד גם תבת אמת, שלא להפסיק ביניהם, וגם השליח-צבור אומר כן וחוזר ואומר ה' אלהיכם אמת ויכון כל אחד לשמע ג' תבות אלו מפי השליח-צבור, כי באלו ג' תבות, נשלמו רמ\"ח תבות בקריאת-שמע, כנגד רמ\"ח אברים שבאדם, ומתחילין אחר-כך ויציב. אבל אסור לומר עוד הפעם אמת ומי שמתפלל ביחידות, יאמר קודם קריאת-שמע, אל מלך נאמן.להשלים בג' תבות אלו מנין רמ\"ח",
            "אם הפסיק באמצע קריאת-שמע - דהינו מן שמע ישראל עד על הארץ מחמת אנס, שהיה מכרח להפסיק, כגון שהיה צריך לצאת לעשות צרכיו, או שנמצא צואה בבית, אם שהה משך זמן, שהיה הוא יכול לומר כל קריאת-שמע, צריך לחזר לתחלת קריאת-שמע. - סי' ס\"ה ובפרמ\"ג",
            "קרא קריאת-שמע ונכנס לבית-הכנסת, ומצא צבור שקורין קריאת-שמע, צריך לקרת עמהם כל קריאת-שמע, שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל על-מלכות שמים עם חבריו, ויקבל שכר כקורא בתורה, והוא-הדין אם הוא בבית הכנסת, ואומר דברי תחנונים, או פסוקים במקום שרשאי להפסיק - ואם עומד במקום שאינו רשאי נתבאר לעיל ואם הוא עדין לא קרא קריאת שמע, קורא גם-כן עם הצבור, אבל צריך שיתכון שלא לצאת ידי חובתו, כדי שיקרא אחר-כך עם הברכות, וכן שאר דברים שהצבור אומרים, כגון תהלה לדוד, ועלינו, וכדומה ואפלו פיוטים אומר עמהם, ואל יפרש את-עצמו מן הצבור"
        ],
        [
            "זמן תפלת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש, ובדיעבד אם התפלל לאחר שעלה עמוד השחר יצא, ונמשך זמנה עד שליש היום, ואסור להתאחר יותר ומכל-מקום בדיעבד, אם עבר והתאחר יותר, אפלו במזיד יכול להתפלל עד חצות היום אע\"פ שאין לו שכר תפלה בזמנה, שכר כתפלה מיהו אכא. עבר במזיד עד חצות היום ולא התפלל, אין לו עוד תשלומין, ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקן, ואם שגג או נאנס יבאר בסימן כ\"א. - פ\"ט",
            "כשמגיע לתהלות לאל עליון, יעמד ויכין את-עצמו לתפלת שמנה עשרה, ויסיר כיחו וניעו, וכל דבר המבלבל את מחשבתו, וילך ג' פסיעות לאחריו, ויאמר תהלות לאל עליון, וכו' עד גאל ישראל, ואז יחזר לפניו ג' פסיעות, דרך קרוב והגשה למלך. לא יפסיק בין גאל ישראל לשמנה-עשרה, אפלו לקדיש וקדשה וברכו, מפני שצריך להסמיך גאלה לתפלה, וטוב שיצמצם לגמר ברכת גאל ישראל, עם השליח-צבור בשוה, כי אם יגמר הוא תחלה, ואחר-כך השליח-צבור, יש ספק אם יענה אמן על ברכת השליח-צבור או לא. אבל כשהוא גם-כן גומר את הברכה, ודאי אין-צריך לענת אמן, דאין עונין אמן על ברכת עצמו - ועי\" לעיל סי\" ו\" סעיף י\"א. ובמעריב כיון שאין הברכה שלפני השמנה-עשרה מסימת בגאל ישראל, מתר להפסיק, כמו בשאר מקום בין פרק לפרק, קודם השמונה-עשרה אומר הפסוק ה' שפתי תפתח וגו', ואינו הפסק, כי הוא שיך להתפלה. אבל הפסוק כי שם ה' אקרא וגו' לא יאמר, כי אם במוסף ובמנחה יאמרו, קודם ה' שפתי תפתח. - סימן ס\"ו צ\"ב צ\"ה קי\"א ובסד\"ה",
            "המתפלל צריך שידע, שהשכינה כנגדו, כמו שנאמר שפכי כמים לבך נכח פני ה' ויעיר הכונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפלתו, ויחשב כי אלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, בודאי היה מסדר דבריו, ומכון בהם יפה, לבל יכשל, קל וחמר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכון לפניו את מחשבתו, כי לפניו יתברך שמו, המחשבה כמו דבור, וכל המחשבות הוא חוקר, וקודם התפלה יחשב מרוממות האל יתברך שמו ושפלות האדם, ויסיר כל תענוגי אדם מלבו",
            "המתפלל צריך שיכון בלבו פרוש המלות שהוא מוציא בשפתיו, שנאמר תכין לבם, תקשיב אזנך וכבר נדפסו הרבה סדורים, עם פרוש אשכנז, ויכול כל אדם ללמד ולהבין מה שהוא מתפלל, ואם אינו יכול לכון פרוש המלות, לכל הפחות צריךשיחשב בשעת התפלה בדברים המכניעים את הלב, ומכונים את לבו לאביו שבשמים, ואם תבא לו מחשבה זרה בתוך התפלה ישתק וימתין עד שתתבטל המחשבה",
            "יכון רגליו זו אצל זו, כאלו אינן אלא אחת, להדמות למלאכים שנאמר ורגליהם רגל ישרה, כלומר רגליהם נראות כרגל אחת ויכוף ראשו מעט למטה, ויסגר עיניו שלא יסתכל בשום דבר, ואם מתפלל מתוך סדור לא יסיר עיניו מן הסדור, ויניח ידיו על לבו, ימינו על שמאלו ויתפלל בלב שלם, באימה וביראה ובהכנעה, כעני העומד בפתח, ויוציא את המלות מפיו בכונה, ובדקדוק, ויתפלל כל אחד כפי הנסחא שלו הן אשכנז הן ספרד, וכדומה כלם יסודתם בהררי קדש, אבל אל יערב תבות מנסחא לנסחא כי כל נסחא תבותיה מנויות וספורות, על-פי סודות גדולים, ואין להוסיף או לגרע. - ס\"א ס\"ח צ\"א צ\"ה צ\"ח",
            "יזהר להתפלל בלחש, רק שהוא בעצמו ישמע, מה שהוא אומר, וחברו שבסמוך לו, לא ישמע קולו, כמו שנאמר בחנה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. - ק\"א",
            "לא יסמך עצמו על שום דבר, אפלו סמיכה כל דהיא. ואם הוא חולה קצת, יכול להתפלל אפלו יושב או שוכב, והוא שיכול לכון דעתו. ואם אי-אפשר לו להתפלל בפיו, מכל-מקום יהרהר בלבו. - צ\"ד",
            "לא יאחז בידו בשעת תפלת שמנה-עשרה, רק הסדור או המחזור אם צריך לו. ויש לו לרשם תחלה את המקומות, שהוא צריך להתפלל בסדור ובמחזור, שלא יצטרך לחפש באמצע תפלתו. לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל. ולא מקרי חציצה אלא דבר שגבוה יו\"ד טפחים, ורחב ד' טפחים, אבל דבר קטן לא חשיב הפסק, ואפלו דבר גדול אם הוא דבר קבוע, כגון ארון ותבה לא חשיב הפסק, ואדם נמי אינו חוצץ, ובשעת הדחק בכל ענין אין להקפיד, כיון שסוגר עיניו או מתפלל מתוך הסדור, שלא תתבטל כונתו. וכן לא יתפלל כנגד איזה ציור, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד, או כותל מציר יסגר עיניו, וכנגד מראה אסור להתפלל, אפלו בעינים סגורות. לא יתפלל במקום פרוץ כגון, בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות, חלה עליו אימת המלך, ולבו נשבר ונכנע. ואם הוא בדרך מתר לו להתפלל בשדה. ואם אפשר לו, יתפלל בין האילנות",
            "לא יגהק ולא יפהק - גהוק, היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו, נפיחה מחמת שבעו כריח המאכל שאכל, ויש-אומרים דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כבד, ופהוק הינו שפותח מלקוחיו, כאדם שרוצה לישן, או שעמד משינה ואם נצטרך לכך מחמת אנסו, יניח ידיו על פיו, שלא יתראה פתיחתו, וכן אסור לו לרק, ואם בא לו רק לתוך פיו, ומצטער בו הרבה עד שנטרד מתפלתו, מבליעו לתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יטה לשמאלו וירק לאחריו. ואם אי אפשר לאחריו, ירק לשמאלו, ואם אי-אפשר לשמאלו ירק לימינו, ואם כנה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כונתו. אבל לא יסירה בידו. אם נשמט הטלית מעליו, יכול להחזירו אפלו נפל רבו. אבל אם נפל כלו, אינו רשאי להתעטף בו משום דהוי הפסק. ואם נפל ספר לפניו על הארץ, ומתוך זה מתבלבל מכונתו מתר להגביה בין ברכה לברכה. כל הדברים האסורים בתוך תפלת שמנה-עשרה, אסורים עד לאחר שיפסע הפסיעות, - אך לענין הפסק יש חלוק, כמו שאכתב בסעיף י\"ד - צ\"ו צ\"ז",
            "צריך לעמד בפניו לצד ארץ-ישראל, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם, ויכון גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדשי-הקדשים. ולכן אנו במדינתנו שיושבים במערבה של ארץ-ישראל, צריכין לעמד בפנים לצד מזרח, - לא למזרח ממש אלא לצד קרן מזרחית דרומית. עי\" ט\"ז ומג\"א בשם הלבוש, והיושבים בצפון של ארץ-ישראל, פניהם לדרום. והיושבים במזרח פניהם למערב. והיושבים בדרום פניהם לצפון. נמצא כל ישראל פונים בתפילותיהם למקום אחד, דהיינו נגד ירושלים ובית קדשי-קדשים, ששם שערי השמים, שכל התפלות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית-המקדש תלפיות, כמו-שכתוב, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים אליו. אם מתפלל במקום שאינו יכול לכון לצד שכנגד ארץ-ישראל, יכון לבו לאביו שבשמים, שנאמר והתפללו אל ה' . ואם עמד כנגד צפון או דרום, ונזכר באמצע שמנה-עשרה שאינו עומד כראוי לא יעקר רגליו, אלא יטה פניו למזרח, ואם אי-אפשר לו, או שהוא עומד במערב, יגמר תפלתו כך ויכון לבו לבית קדשי- קדשים, ולא יעקר רגליו, וכן אם הוא מתפלל במקום שיש צורות במזרח, יתפלל לצד אחר אף שאינו מזרח. - סימן צ\"ד ובחיי\"א",
            "צריך לכרע ולהשתחוות ד'-פעמים בשמנה-עשרה, בתחלת ברכה הראשונה ובסופה, ובברכת מודים בתחלתה ובסופה, כשאומר ברוך כורע בברכיו, וכשאומר אתה משתחוה כל-כך עד שהקשרים של חליות השדרה בולטים וגם ראשו יכוף, וקודם שאמר את השם זוקף בנחת - על-שם שנאמר ה' זוקף כפופים, וכן במודים כורע ומשתחוה. וקודם שאומר את השם זוקף. לא ישתחוה יותר מדאי, דהיינו עד שיהיה פיו כנגד החגור, כי זהו דרך יוהרא. וזקן וחולה שמצטער בכריעה כיון שהרכין ראשו דיו. אסור להוסיף השתחויות ביתר הברכות לא בתחלתן ולא בסופן. - קי\"ג",
            "לאחר השמונה-עשרה אומרים אלהי נצר וכו.' וקודם עושה שלום וכו' כורע ופוסע כך שלש פסיעות, כעבד הנפטר מרבו. הפסיעות יהיו בינוניות, ולכל הפחות כדי שיתן אגודל בצד עקב. ולא יפסע פסיעות גסות ולא יפסע יותר מג' פסיעות. פוסע תחלה ברגל שמאל ואחר-כך ברגל ימין, ושוב פוסע ברגל שמאל. ועודהו בכריעה, הופך פניו לשמאלו, שהוא ימין השכינה שהיא כנגדו בשעת התפלה, ובצאתו מן התפלה אומר עושה שלום במרומיו והופך פניו לימינו שהוא שמאל השכינה. ואומר הוא יעשה שלום עלינו, ואחר-כך משתחוה לפניו ואומר ועל כל ישראל ואמרו אמן. אחר-כך זוקף ואומר יהי-רצון וכו' שיבנה בית המקדש וכו' כי התפלה היא במקום העבודה. ולכן אנו מתפללים על בנין בית המקדש שנוכל לעשות את העבודה ממש במהרה-בימינו. והטעם שפוסעין תחלה ברגל שמאל, לפי שדרך הליכות האדם הוא לעקר רגל ימין תחלה, ולכן עוקר כאן שמאל תחלה, להראות כאלו כבד עליו לפטר מלפני המקום ברוך-הוא. ולכן אטר-רגל עוקר תחלה שמאלו שהוא ימין כל אדם",
            "במקום שכלו הפסיעות, יעמד ברגלים מכונות כמו בתפלה, ולא יחזיר פניו למערב, ולא יחזר למקומו עד שיגיע השליח-צבור לקדשה. וכן כשמתפלל ביחידות יעמד כשעור זה, ואם המקום צר ודחוק וכן כשאומרים פיוטים, חוזר כשמתחיל השליח-צבור התפלה. - קכ\"ג",
            "בתפלת שמנה-עשרה, לא ירמז בעיניו, ולא יקרץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו ואינו פוסק אפלו לקדיש וקדשה וברכו, אלא ישתק ויכון למה שאומרים השליח-צבור והצבור ויחשב לו כעונה לענין זה שיוצא, ומכל-מקום לא נחשב להפסק. אבל בתפלת אלהי נצר מתר להפסיק לדברים שמפסיקין באמצע פרק של ברכות קריאת-שמע וקריאת-שמע. לעיל סימן ט\"ז. ומכל-מקום, אם אפשר לו יאמר תחלה יהיו לרצון וגו', ואם אפשר עוד יפסע גם-כן ג' פסיעות. - ק\"ד כק\"ב",
            "ויש נוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום, את הפסוק יהיו לרצון וגו' ואומרים אלהי נצר ופעם שנית יהיו לרצון וגו' וכן נכון לעשות. ונראה לי דבענין זה מתרין להפסיק בתפלת אלהי נצר לענת כל אמן. יש אומרים דקודם שאומר את הפסוק יהיו לרצון טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים, המתחיל באות כהתחלת שמו ומסים באות כמו סיום שמו - אליהו רבא בשם כ\"י ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים, לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני. - סימן קכ\"ב",
            "כבר נתבאר בסימן יב' סעיף ג' דאם מרגיש בעצמו אפלו קצת הרגשה לצרכיו אסור לו להתפלל עד שינקה את עצמו. ומכל שכן לתפלת שמנה-עשרה, שאסור לו לעמד להתפלל כשהוא מרגיש קצת לצרכיו, עד שינקה את עצמו. ואולם אם מתחלה לא הרגיש כלל ואחר-כך באמצע תפלת שמנה-עשרה הרגיש, שהוא צריך לצרכיו, בין לגדולים בין לקטנים יעצר את-עצמו עד שיגמר השמנה-עשרה ולא יפסיק אפלו אם ההרגשה היא גדולה, מכל-מקום, יעצר את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע שמנה-עשרה עד לאחר שסים המברך את עמו ישראל בשלום. - צ\"ב",
            "הרגיש שיצא ממנו רוח מלמטה, ואי אפשר לו לעצר, אם מתפלל בביתו, הולך לאחוריו ד' אמות או לצדדין ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח, וחוזר למקומו ואומר: רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, חרפה וכלמה בחיינו, רמה ותולעה במותנו, וגומר תפלתו. ואם יצא ממנו הרוח במקומו לאנסו, וכן אם יתפלל בצבור שיתביש אם יתרחק לאחוריו אינו צריך להרחיק את עצמו, וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח וגומר תפלתו - סי' ק\"ג",
            "אסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל תפלת שמנה עשרה, בין מלפניו בין לאחריו בין מן הצדדין. ואם היושב עוסק גם כן במה דשיך לסדר התפלה מתר. ויש מקלין, דאפלו אינו עוסק בעניני תפלה, אלא שלומד תורה בפיו אינו צריך להתרחק. והירא דבר ה' לא ישב לפני המתפלל תפלת שמונה-עשרה כמלא עיניו, אפלו אומר קריאת שמע. אבל לאחריו ולצדדין אין להקפיד. ולעמד מתר בכל ענין אפלו לפניו",
            "אם זה היושב הוא אדם-חלוש אין למחת בו",
            "אם זה היושב ישב קודם ואחר-כך בא זה ועמד להתפלל מצדו או מלפניו שנמצא זה היושב לאחריו אין צריך לעמד, כיון שזה בא בגבולו. אבל עמד להתפלל לאחריו שנמצא היושב לפניו יש לו לזהר ולעמד. וכל זה כשמתפלל בביתו. אבל אם מתפלל בבית המיחד למנין קבוע, ומכל שכן בבית הכנסת המיחד לכל-אחד להתפלל שם, אפלו ישב הוא קדם צריך לעמד, כיון שהמקום מיחד לתפלה לכל איש",
            "אסור לעבר בתוך ד' אמות לפני המתפלל תפלת שמונה-עשרה. ולכן אם אחד התפלל וגמר תפלתו, ואחד עומד לאחריו ומתפלל ועדין לא גמר, אל יפסיע זה שלפניו את הפסיעות, שנמצא כעובר לפני המתפלל. ולעבר מן הצדדין ומכל שכן לאחריו מתר. - ק\"ב",
            "שכור אם אינו יכול לדבר לפני אדם גדול ונכבד אסור להתפלל. ואם עבר והתפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזר ולהתפלל כשיסור יינו מעליו, ואם עבר זמן תפלה, משלים אותה בתפלה שלאחריה כדין שוגג ואנס לקמן סימן כ\"א. - צ\"ט. - דין תפילה באשה נדה, עין לקמן סוף סימן קנ\"ג"
        ],
        [
            "בחרף אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם. ומתחילין במוסף של שמיני עצרת, והשמש מכריז מקודם משיב הרוח ומוריד הגשם. ואם לא הכריז אין-אומרים אותו אז בתפלת המוסף שבלחש. וחולה שמתפלל ביחידות בביתו, וכן בני הכפרים שאין להם מנין, ימתינו בתפלת מוסף עד השעה שבודאי התפללו בעירות מוסף, ואז יתפללו גם המה מוסף ויאמרוהו. ואומרים אותו עד מוסף יום א' של פסח, דהינו שהצבור גם השליח-צבור אומרים אותו עוד בתפלת הלחש. ובחזרת תפלת השליח-צבור פוסק מלאמרו. ושוב גם הצבור אין-אומרים במנחה, כיון שכבר שמעו מהשליח-צבור שפסק מלאמרו. ומי שמתפלל ביחידות, יקדים להתפלל אז תפלת המוסף בכדי שעדין לא פסק השליח-צבור מלאמרו בעירות כי מי שהוא מתפלל לאחר שכבר פסק השליח-צבור לאמרו במוסף, אינו אומרו עוד. יש מקומות שאומרים בקיץ משיב הרוח ומוריד הטל, ויכריז כן השמש קודם מוסף יום ראשון של פסח, ואז מתחילין לומר כן גם בלחש במוסף ופוסקין מלומר מוריד הגשם",
            "טעה ולא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם שאמר הברכה מחיה המתים אומר במקום שנזכר רק שלא יהא באמצע ענין, כגון אם נזכר לאחר שאמר ומקים אמונתו, אומר גם כן לישני עפר, ואומר משיב הרוח וכו' מי כמוך וכו' ואם רוצה יכול לומר לגמרי משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר שסים הברכה מחיה המתים צריך לחזר לראש תפלת שמנה-עשרה - ולא סגי שיתחיל אתה גבור כי ג' ברכות הראשונות כחדא חשיבי לענין זה, שאם סים הברכה שלא כהגן צריך לחזר לראש התפלה - סי' קי\"ד טעה במעריב של פסח או בשחרית או במוסף ולא אמרו, אין-צריך לחזור",
            "יש מקומות, שאומרים בקיץ משיב הרוח ומוריד הטל. אם טעה ואמר כן גם בחרף, אם לא נזכר עד לאחר שאמר ברוך אתה ה', גומר הברכה מחיה המתים, ואין צריך לחזר בשביל הזכרת גשם, כיון שכבר זכר טל. ואך אם נזכר מקודם שאמר את השם אומר במקום דסלקא ענינא מוריד הגשם",
            "אם טעה בקיץ ואמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם שאמר הברכה מחיה המתים, חוזר ומתחיל אתה גבור וכו' - ואין זאת מדין חזרה, אלא כדי שתהא הברכה נכרת שאינו אומר בה משיב הרוח ומוריד הגשם. אבל אם לא נזכר עד לאחר שסים מחיה המתים חוזר לראש התפלה. אם לא אמר רק משיב הרוח ולא אמר מוריד הגשם, אינו מזיק כלל ואומר מכלכל חיים וכו'. אם טעה במעריב או בשחרית של שמיני-עצרת ואמרו, אין צריך לחזר לראש - קי\"ד",
            "מתחילין לומר טל ומטר, בתפלת ערבית של יום ששים לאחר תקופת תשרי והוא ביום ד' או ביום ה' לחדש דעצעמבער, ואומרים עד פסח",
            "אם טעה ולא אמר טל ומטר, אם נזכר קודם שסים הברכה מברך השנים, אומר שם ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ושבענו וכו' וחותם כראוי. ואם לא נזכר עד לאחר שחתם הברכה מתפלל להלן. ובתוך ברכת שמע קולנו אחר ריקם אל תשיבנו, אומר ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע וכו' ואפלו אם לא נזכר אז רק אחר שאמר ברוך אתה, כל שלא אמר עדין את השם, יכול לומר ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע וכו' אבל לא נזכר עד לאחר שסים הברכה שומע תפלה, חוזר ומתחיל ברך עלינו וכו' ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק יהיו לרצון וגו', חוזר לראש התפלה",
            "טעה בקיץ ואמר טל ומטר, חוזר ומתחיל ברך עלינו, ואם לא נזכר עד לאחר שאמר את הפסוק יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה. - קי\"ז",
            "אם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח או לא אמר, אם הוא לאחר ל' יום שכבר התפלל תשעים פעמים כראוי, חזקתו שגם עתה התפלל כהרגל שלו כראוי. אבל בתוך שלשים יום צריך לחזר ולהתפלל. וכן בטל ומטר אם מסתפק לו לאחר שכבר התפלל תשעים תפלות כראוי מוקמינן אחזקתיה שגם עתה התפלל כראוי, וקדם לכן צריך לחזר ולהתפלל. - קי\"ד",
            "טעה במעריב ליל ראשון של פסח, והתפלל תפלת שמנה-עשרה של חל, ונזכר לאחר שהתחיל ברך עלינו שהדין הוא שצריך לסים כל אותה ברכה - כמו שאכתב לקמן סימן ע\"ו אינו אומר טל ומטר כיון שגם הצבור אינם אומרים, ואם חלה השאלה - הוא יום התחלה לשאל טל ומטר ביום שבת, וטעה והתפלל של חל והתחיל ברך עלינו, גם כן אינו אומר טל ומטר, כיון שהצבור עדין לא התחילו, והיחיד נגרר אחר הצבור. - קי\"ז",
            "שכח יעלה ויבא בראש חדש בשחרית או במנחה, ובחל המועד, בין בשחרית בין במנחה בין במעריב, אם נזכר קודם שאמר יהיו לרצון, חוזר ומתחיל רצה, ואפלו אם נזכר קודם שהתחיל מודים, כיון שסים ברכת המחזיר שכינתו לציון, צריך להתחיל רצה - כמו שכתבתי במשיב הרוח אך אם נזכר קודם ברכת המחזיר שכינתו לציון, אומרו שם ומסים ותחזינה עינינו וכו', ואם לא נזכר עד לאחר יהיו לרצון וגו', חוזר לראש התפלה. ובראש חדש שכח יעלה ויבא במעריב, בין שראש חדש הוא ב' ימים, בין שאינו אלא יום א', כיון שאמר ברוך אתה ה' והזכיר את השם, שוב אינו חוזר, אלא מסים המחזיר שכינתו לציון וגומר תפלתו. והטעם בזה מפני שלא היו מקדשין את החדש בלילה. - תכ\"ב ת\"צ",
            "שכח בראש חדש או בחל המועד יעלה ויבא בשחרית, אף על פי שלא נזכר עד לאחר שהתפלל מוסף, - שכבר זכר של ראש חדש ושל חל המועד מכל מקום, צריך לחזר ולהתפלל שחרית, ואם עבר זמנה ישלימנה בתפלת המנחה. - עיין שערי תשובה סי' ק\"ח סקי\"ב כדלקמן כ\"א סעיף ד'. ועין לקמן סימן כ' סעיף י",
            "בכל מקום שהוא צריך לחזר ולהתפלל, צריך להמתין כדי הלוך ד' אמות",
            "שליח צבור שטעה בתפלת הלחש, אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טרח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם, - ולכן לאחר חזרת התפלה יאמר אלהי נצר וכו' ויפסיע ג' פסיעות אך אם טעה בג' ברכות ראשונות ונזכר קודם שהשלים תפלתו, בענין שלא יהא בחזרתו טרח הצבור, יחזר - קכ\"ג קכ\"ו",
            "ביום התענית בין בתענית צבור בין בתענית יחיד, אומרים בתפלת המנחה בברכת שמע קולנו, עננו, וכשמגיע לבכל עת צרה וצוקה יסים כי אתה שומע וכו'. ואם שכח מלומר עננו, אם לא נזכר עד לאחר שאמר את השם מברכת שומע תפלה, אינו חוזר ואומרו, אלא לאחר שגמר כל התפלה, לאחר אלהי נצר קודם שיעקר רגליו, אומרו עד בכל עת צרה וצוקה ומסים יהיו לרצון וכו', ואם לא נזכר עד לאחר שעקר רגליו, אינו אומרו עוד כלל - תקס\"ה"
        ],
        [
            "כשפוסע השליח-צבור מתפלה שבלחש, עומד במקומו כשעור הלוך ד' אמות וחוזר למקומו ואומר בלחש ה' שפתי תפתח וגו' ומתחיל בקול ברוך אתה וכו' וכל אחד יזהר לשתק אז ולשמע היטב, ולכון למה שהוא אומר, ולומר ברוך-הוא, וברוך-שמו ואמן על כל ברכה כראוי. ואפלו ללמד אסור בשעה שהשליח-צבור חוזר התפלה, ואין צריך לומר שצריכין לזהר משיחה בטלה. ומי שנקל לו, יש לו לעמד כמו שהוא בעצמו מתפלל שמנה עשרה או בעינים עצומות, או לראות תוך הסדור מה שאמר השליח צבור - קי\"א קכ\"ג קכ\"ד. קצת נוהגין שלאחר קדשה חולצין תפלין של רש\"י ומניחין תפלין דרבנו תם. ועושין שלא כדין. - עיין פרי מגדים סימן ל\"ד משבצות סעיף קטן ב",
            "בחזרת תפלת השליח צבור, כיון שהשליח צבור כבר התפלל בפני עצמו בלחש, ואינו חוזר את התפלה רק בשביל השומעים, לכן צריכין שיהיו דוקא תשעה שומעין ועונין, שלא תהיינה ברכותיו לבטלה - ולא דמי למה שכתוב בסימן ט\"ו סעיף ז'. ולכן כשיש מנין מצמצם, צריכין להשגיח שלא יתחיל השליח צבור חזרת התפלה עד שיגמרו כלן תפלותיהן שיוכלו לענות. - קכ\"ד",
            "השליח צבור צריך לזהר, כשהוא מסים ברכה אחת, שלא להתחיל ברכה שניה, עד לאחר שאמרו רב הצבור אמן. ואם התחיל תכף ברכה אחרת, כגון, שסים מגן אברהם והתחיל מיד אתה גבור, אזי כיון שהתחיל לומר, אתה גבור, שוב אין אומרים אמן, וענש בטול אמן, אז הוא עליו",
            "בקדשה, יזהר כל אחד לכון רגליו, שיהיו שתיהן ביחד, כאלו היו רגל אחת - כמו שכתוב ורגליהם רגל ישרה וכשאומרים קדוש קדוש קדוש, וכן ברוך וימלך, מרים גופו ועקבו למעלה. ונוהגין לשא העינים למרום, וטוב שתהיינה סגורות - קכ\"ה",
            "כשמגיע השליח צבור למודים, משתחוים כל הקהל ואומרים מודים דרבנן, כלו בהשתחויה, ומי שהוא עומד בתפלת שמנה עשרה ושומע שהשליח צבור הגיע למודים, אם הוא עומד באמצע ברכה, משתחוה גם כן. אבל אם עומד בתחלת ברכה. או בסוף ברכה, לא ישתחוה. משום דאסור להוסיף השתחויות, בתחלת ברכה או בסוף ברכה, על אותן שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, .כדלעיל סימן י\"ח סעיף י\"א - ק\"ט קכ\"ז",
            "קודם שאומר השליח צבור שים שלום, אומר אלהינו ואלהי אבותינו. ברכנו וכו', וכשאומר \"וישמרך\" אומרים הקהל כן יהי רצון ולא יאמרו אמן. וכן כשאומר ויחנך ושלום. ואין אומרים אותו רק בשחרית ובמוסף, ולא במנחה. רק בתענית צבור, שאומרים גם במנחה שים שלום, אז אומר השליח צבור גם אלהינו ואלהי אבותינו. ואין אומרים אותו בבית אבל, ולא בתשעה באב בשחרית - קכ\"א קכ\"ז",
            "לאחר שגמר השליח צבור התפלה, יאמר בלחש יהיו לרצון וגו' אבל לפסע ג' פסיעות אינו צריך שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שלם. - קכ\"ג",
            "בתענית צבור ויש בבית הכנסת עשרה שמתענים ומשלימים, אומר השליח צבור בשחרית ובמנחה עננו קדם רפאנו. ואם טעה ולא אמרו, אם נזכר קודם שאמר את השם, מן הברכה רופא חולי, חוזר ואומר עננו ורפאנו. אבל לא נזכר עד לאחר שאמר את השם, גומר הברכה רופא חולי עמו ישראל, ואומר עננו בתוך ברכת שומע תפלה, וחותם שומע תפלה כמו יחיד. ואם שכחו גם שם, אומרו לאחר סיום התפלה בלא חתימה",
            "אין אומרים תפלת שמנה עשרה בקול, אלא אם כן יש לכל הפחות ששה אנשים, שהם רב מנין שהתפללו עתה. אבל אם אין ששה אנשים שהתפללו עתה, אין אומרים כל השמנה עשרה בקול, אלא אחד אומר עד האל הקדוש בקול, ואומרים קדשה וגומר תפלתו בלחש. - ס\"ט",
            "כל מקום שהיחיד אם טעה חוזר ומתפלל, כמו כן השליח צבור בחזרת התפלה, אם טעה חוזר ומתפלל חוץ משחרית של ראש חדש וחל המועד. שאם שכח ולא אמר יעלה ויבא ולא נזכר עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, כי משום טרח הצבור, סמכינן על מה שיזכיר בתפלת המוסף, אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה ואין בזה טרח הצבור - קכ\"ו",
            "חיוב על האדם לומר קדשה עם הצבור, וגם אמן שלאחר האל הקדוש, ושלאחר שומע תפלה, הוא גם כן חיוב כמו קדשה. וכן הקדישים שאומר השליח צבור, חיוב הוא לענת עליהם. וכן במודים הוא חיוב לשחת עם הצבור. ולכן אם נתאחר לבא לבית הכנסת, באפן שאינו יכול להתפלל עם הצבור. והוא מכרח להתפלל ביחידות, אם אין השעה עוברת, צריך להשגיח שלא יתפלל שמנה עשרה, בשעה שיפסיד מלענת אחד מדברים אלו אלא ימתין עד שיענה, ואחר כך יתפלל שמנה עשרה. אבל אל ימתין בין גאל ישראל לתפלת שמנה עשרה, דהא צריך להסמיך גאלה לתפלה, ואסור להפסיק ביניהם, אלא ימתין קודם שירה חדשה - וע\"ש לקמן סימן ס\"ט סעיף ז",
            "יחיד העומד בתפלת שמנה עשרה, וכשהוא מסים מחיה המתים, אומרים הצבור קדשת ובא לציון, או קדשת יוצר, אינו אומר עמהם קדוש, לפי שאין הקדשות שוות, אבל אם הצבור אומרים קדשת מוסף, אף על פי שהוא מתפלל שחרית, עונה עמהם קדוש וכו', וכן בהפוך דקדשת שחרית וקדשת מוסף שוות הן - ק\"ט"
        ],
        [
            "כבר נתבאר בסימן י\"ח שאם עבר זמן תפלה במזיד, אין לו תשלומין אבל אם מחמת שגגה או אנס לא התפלל, או שטעה בתפלתו בדבר שצריך לחזר ולהתפלל יכול להשלימה לאחר תפלה הסמוכה לה, וצריך שיתפלל דוקא תפלה שהיא זמנה, ואחר כך תפלת התשלומין, דהינו אם לא התפלל שחרית, אזי כשיגיע זמן תפלת מנחה, יתפלל מתחלה, תפלה לשם מנחה ואומר תחנון, ואחר כך מיד אומר אשרי, ומתפלל עוד שמנה עשרה בשביל שחרית. ואם לא התפלל מנחה, אזי יתפלל תחלה ערבית, וישהה רק כדי הלוך ד' אמות ואינו אומר אשרי אלא מיד יתפלל תפלת שמנה עשרה בשביל מנחה, ואם לא התפלל ערבית, אזי לאחר תפלת שחרית, יאמר תחנון ואשרי, ויתפלל תפלת שמנה עשרה לשם ערבית ואחר כך יאמר למנצח ובא לציון וכו', ואסור לו לאכל עד שיתפלל גם תפלה זו, שהיא לשם ערבית",
            "אם לא התפלל, בעוד שהיה לו שהות להתפלל, מפני שהיה חושב, שעדין ישאר לו זמן, אחר שיגמר אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך וכך עברה לו השעה, וכן מי שהיה טרוד לצרך ממונו, שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כן הפסיד זמן התפלה, אף על גב דאסור להעביר זמן תפלה משום הפסד ממון מכל מקום מקרי אנס, ויש לו תשלומין. וכן אם מחמת שכרות לא היה ראוי להתפלל, נחשב גם כן כאנס אף על פי שהתחיל באסור לשתת, כשהגיע זמן תפלה",
            "אין תשלומין לתפלה, אלא בתפלה הסמוכה לה. אבל אם נתאחר יותר, אין לה עוד תשלומין כגון אם לא התפלל לא שחרית ולא מנחה, אזי מנחה, יש לה תשלומין, לאחר ערבית הסמוכה לה, אבל שחרית אין לה תשלומין, כיון שעבר שתי זמני תפלות שלא התפלל, לא בזמנה ולא בזמן מנחה",
            "אך ביום שיש בו מוסף, אם לא התפלל שחרית, יכול להשלימה לאחר מנחה, - דכיון דזמן תפלת מוסף, בדיעבד עד הלילה, כמו מנחה אם כן לא עבר שתי זמני תפלות ולאחר תפלת מוסף, אינו יכול להשלים תפלת שחרית, - דכיון שמזכיר בה קרבן מוסף, אינה ראויה שתעלה לתפלת שחרית. ועין פרי מגדים סימן ק\"ח, אשל אברהם סעיף קטן ו' . אך עם עדין לא עבר זמן תפלת שחרית, יכול להתפלל שחרית, אף על פי שכבר התפלל מוסף",
            "אין תשלומין לתפלה שהפסיד, אלא בזמן תפלה הסמוכה לה. אבל לא בשעה שאינה זמן תפלה, כגון אם שהה הרבה, אחר שהתפלל התפלה שהיא חובת שעה, אינו יכול להתפלל עוד, תשלומי תפלה שהפסיד, לפי שלא תקנו תשלומין לתפלה שהפסיד, אלא בזמן שהוא עוסק בתפלה שהיא חובת שעה, שאז כיון שהוא עוסק בתפלה שהיא חובת שעה, שאז כיון שהוא עוסק בתפלה. הוא משלים גם כן מה שחסר - ק\"ח",
            "תפלת התשלומין שהוא מתפלל, חיב להתפלל, כמו שהוא מתפלל אז תפלת החובה, כגון אם לא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת, אף על פי שהשניה באה לתשלום תפלת חל, מכל מקום, כיון שעתה הוא שבת, מתפלל של שבת. ואם התפלל של חל, חוזר ומתפלל, וכן בערב ראש חדש אם לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים, ואומר בשתיהן יעלה ויבא. ואם לא התפלל ערבית בראש חדש, שמתפלל שחרית שתים, אם שכח יעלה ויבא אפלו בשניה חוזר ומתפלל, - אף על גב דתשלומין הלילה היא, ואז לא היה חוזר, מכל מקום השתא יממא הוא, ובשבת אם לא התפלל מנחה, מתפלל ערבית גם כן שתים של חל, אלא שיש חלוק באתה חוננתנו. בראשונה אומר אתה חוננתנו, ובשניה אינו אומרו. והטעם בזה, כיון שאתה חוננתנו הוא כמו הבדלה, ואין מבדילין ב' פעמים בתפלה, והוא הדין להפך, אם שכח ערבית במוצאי שבת. מתפלל שחרית שתים, ואומר בתפלת התשלומין אתה חוננתנו, לפי שמעקר התקנה, צריך להבדיל בתפלה - ק\"ח רצ\"ד",
            "טעה בראש חדש במנחה, ולא אמר יעלה ויבא, ולמחר אינו ראש חדש, אם כן אף אם יתפלל ערבית שתים, לא ירויח כלום, שהרי אינו יכול לומר עוד יעלה ויבא, ובלא יעלה ויבא, הרי כבר התפלל על כן אינו מתפלל כלל לתשלומין",
            "תפלת מוסף, אף על פי שזמנה כל היום, ואם כן הוי מעריב תפלה הסמוכה לה, מכל מקום אין לה תשלומין בלילה, משום דתפלת מוסף נתקנה משום ונשלמה פרים שפתינו וכיון שעבר זמנו בטל קרבנו",
            "מי שהוא צריך להתפלל שחרית שתים, או מנחה שתים, אם הוא שליח צבור, יוצא במה שהוא חוזר את התפלה בקול רם",
            "מי שנסתפק לו אם התפלל או לא, בזמן הזה - שאין מתפללין בנדבה, אינו חוזר ומתפלל - סימן ק\"ז ק\"ח. וחיי אדם"
        ],
        [
            "לאחר השמנה עשרה, אומרים תחנון בנפילת אפים, ואין לדבר שיחת חלין, בין שמנה עשרה לתחנון",
            "בשחרית, כיון שיש תפלין בשמאלו, נוטין על צד ימין, משום כבוד התפלין, ובמנחה, נוטין על צד שמאל",
            "נפילת אפים יש להיות מישב, אך בשעת הדחק יוכל להיות גם מעמד. לאחר תחנון אומרים ואנחנו לא נדע, ויש לאמרו בישיבה, ואחר כך עומדין ואומרים מה נעשה וכו",
            "אין נפילת אפים כי אם במקום שיש שם ספר תורה, אבל במקום שאין שם ספר תורה אף על פי שיש שם שאר ספרי קדש, אין נופלין על פניהם, אלא אומרים את המזמור בלי נפילת אפים. וכשמתפללים בעזרת בית הכנסת, ופתח בית הכנסת פתוח, נחשב כאלו היה שם ספר תורה",
            "כשמתפללין בבית אבל, או בבית המת אף על פי שאין שם אבל, אין אומרים תחנון ז' ימי אבלות אפלו במנחה של יום ז'. ונוהגין שגם בשובם לביתם אינם אומרים. ואם יש אבל בבית הכנסת, אין הצבור נגררין אחריו, ואומרים תחנון, אלא שהאבל אינו אומר",
            "אין אומרים תחנון בבית הכנסת שיש שם מילה, או שהבעל ברית או הסנדק, או המוהל מתפללים שם, אף שהמילה תהא בבית אחר. ואם מתפללין מנחה, בבית התינוק קודם סעדת הברית, או באמצע הסעדה, גם כן אין אומרים. אבל אם מתפללים לאחר ברכת המזון, אומרים. אך הבעל ברית והסנדק והמוהל לא יאמרו אף לאחר ברכת המזון, משום דיום טוב שלהם הוא",
            "וכן אין אומרים, בבית הכנסת שיש שם חתן, כל שבעת ימי משתה שלו, אם החתן הוא בחור או הכלה בתולה. אבל אלמן שנשא אלמנה, אין לו רק שלשה ימים ואחר כך אומרים. וביום החפה בשחרית אומרים, ובמנחה שהוא סמוך לחפה אין אומרים - קל\"א",
            "אין אומרים תחנון לא בראש חדש ולא בחמשה עשר באב, ולא בחמשה עשר בשבט ולא בחנוכה ולא בפורים גדול ב' ימים, ולא בפורים קטן ב' ימים, ולא בל\"ג בעמר, ולא בכל חדש ניסן, ולא בתשעה באב, ולא בימים שבין יום כפור לסכות, ולא מראש חדש סיון עד לאחר אסרו חג דשבועות ולא באסרו חג דסכות, בכל אלו אין אומרים במנחה שלפניהם, אבל בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים אומרים במנחה שלפניהם. ובערב ראש השנה אומרים גם בסליחות רק לאחר כך אין אומרים",
            "בשני ובחמשי לפי שהם ימי רצון, כי בארבעים יום של קבלת לוחות שניות, עלה משה רבנו ביום ה', וירד ביום ב', לכן מרבים בהם תחנונים, ואומרים קודם תחנון, והוא רחום, ואומרים אותו מעמד, וצריך לאמרו בכונה, ובמתינות, דרך תחנונים. ובימים שאין אומרים תחנון אין אומרים אותו",
            "לאחר תחנון אומרים חצי קדיש. ובשני ובחמשי אומרים, אל ארך אפים ]מעמד[. ועין לקמן סימן כ\"ה סעיף ב', מתי אין אומרים אותו - שם ובעט\"ז מ' קל\"ב"
        ],
        [
            "כשמוציאין את הספר תורה מן ארון הקדש, ונושאין אותו אל התבה, שקורין בו שם, נושאין אותו דרך צפון, שהוא לימין הנושא, וכשמחזירין אותו אל הארון הקדש, נושאין אותו דרך דרום, וצריכין להחזיק את הספר תורה ביד ימין, ומצוה על כל אדם שהספר תורה עובר לפניו, שילוו אותו עד אל התבה",
            "העולה לתורה, יש לו להתעטף בטלית מציצת, ועולה בדרך קצרה לו, ויורד בדרך ארכה. ואם שני הדרכים שוים, עולה בדרך הימין, ויורד בדרך השני. ונוהגין שהוא ממתין, עד שהעולה אחריו אמר הברכה האחרונה, ויורד בין גברא לגברא - סימן י\"ד קמ\"א",
            "פותח את ספר- התורה, ורואה באיזה מקום יקרא ואוחזו כך פתוח בשתי ידיו, וסוגר עיניו, ואומר ברכו את ה' המברך, ויש לו לומר בקול כדי שישמעו כל הקהל. והם עונין ברוך ה' המברך לעולם ועד, ואם לא שמעו הצבור את המברך, אף על פי ששמעו שהשליח צבור עונה, לא יענה עמו. אלא לאחר שסים השליח צבור, עונין אחריו אמן, לאחר שענו הקהל ברוך ה' המברך לעולם ועד, חוזר העולה ואומר גם כן ברוך ה' המברך לעולם ועד - עי' לעיל סי' ט\"ו סעי' ח, ומברך הברכה אשר בחר וכו', ועונין הקהל אמן, ומסלק את ידו השמאלית, ואוחז את ספר- התורה בשעת הקריאה רק בימינו. הקורא קורא, והוא קורא עמו בלחש. ואין הקורא רשאי לקרת, עד שיכלה אמן מפי הצבור. וכל הקהל יכונו דעתם לשמע היטב קריאת התורה. לאחר הקריאה חוזר העולה ואוחזו גם בשמאלו, וגוללו ומברך ברכה אחרונה",
            "אסור לאחז את ספר -התורה בעצמו ערם, אלא יאחזו על ידי הטלית, או יאחזו בעמודיו. ויש מחמירין, שגם בעמודים אין אוחזין ערם על ידי הטלית - קמ\"ז",
            "העולה וגם הקורא צריכין לעמד.ואפלו רק לסמך על שום דבר אסור. משום דצריכין לעמד באימה, דכשם שנתנה התורה באימה כך אנו צריכין לנהג בה באימה. ואך מי שהוא אדם חלוש יכול לסמך קצת סמיכה כל דהו",
            "בשעה שהעולה אומר ברכו, והקהל אומרים ברוך ה' המברך לעולם ועד, צריכין כל הצבור לעמד, אבל בשעה שאומר הברכה אשר בחר בנו, וכן בשעת הקריאה, ובשעת ברכה אחרונה, אין חיוב שיעמדו הקהל אלא המדקדקין במצות, מחמירין על עצמם ועומדין וכן נכון. אבל בין גברא לגברא אין להחמיר כלל. - קמ\"ו",
            "אם הקורא בעצמו, הוא עולה לתורה, צריך שיעמד אחר אצלו, שכשם שנתנה התורה על ידי סרסור - משה רבנו עליו השלום, כך אנו צריכין לנהג בה על ידי סרסור - קמ\"א",
            "כיון שהתחיל הקורא לקרת, אסור לכל הקהל לדבר, אפלו בדברי תורה, ואפלו בין גברא לגברא, ואסור לצאת מבית הכנסת בשעה שקורין בתורה, אבל בין גברא לגברא ש ספר- התורה מגלל, יכול לצאת לצרך גדול",
            "כשיש כהן בבית הכנסת צריכין לקרת אותו תחלה, ואפלו אם הוא עם הארץ אלא שהוא אדם כשר, הוא קודם אפלו לתלמיד חכם, ואפלו אם הכהן רוצה למחל לא מהני. ואחר הכהן קורין לוי, ואם אין שם לוי, קורין את הכהן אשר עלה במקומו, ואומרים: במקום לוי, ואם אין כהן בבית הכנסת, קורין במקומו לוי או ישראל, ויש לקרת את היותר גדול בתורה שנמצא שם - עיין מג\"א סקל\"ה סק\"ז, ואומרים: אם אין כאן כהן, לוי במקום כהן, או ישראל במקום כהן. ואם קראו ישראל במקום כהן, אין קורין אחריו לוי. ישוב שכלם כהנים או לוים, יעשו שאלת חכם איך יתנהגו",
            "אם הכהן עומד בקריאת שמע, או בברכות קריאת שמע, ומכל שכן אם עומד בתפלת שמנה עשרה, אפלו אין שם כהן אחר, אין קורין אותו, ואין צריכין להמתין עליו, משום טרחא דצבורא, אלא קורין לוי או ישראל, ואין אומרים: אם אין כאן כהן, אלא אומרים: לוי או ישראל במקום כהן. ובדיעבד אם קראוהו, אם עומד בקריאת שמע או בברכותיה, עולה ומברך את הברכה, אבל לא יקרא עם הקורא אלא ישמע, ומכל מקום, אם אפשר לו, יש לו לגמר את הענין שהוא עומד בו, להיכא דסליק ענינא, קודם שהוא עולה. ואם עומד בתפלת שמנה עשרה, אפלו קראוהו לא יעלה. וכן בין גאלה לתפלה לא יעלה. ובתפלת אלהי נצר וכו' יעלה, ואם הוא עומד בפסוקי דזמרה, אם אין שם כהן אחר, אפלו לכתחלה קורין אותו, אך לא יקרא עם הקורא. אבל אם יש שם אחר, אין קורין אותו לכתחלה, וכן הדין בלוי",
            "אם קראו לכהן או ללוי ואינם שם, לא יקראו לאחר בשמו, שלא יאמרו על הראשון שהוא פגום, אלא יאמרו להאחר: עלה אתה, ויעלה, אבל בנו יכולין לקרא בשמו, שאין בזה פגם לאביו, שהרי אם האב היה פגום, גם הבן היה פגום, וכן אם הכהן או הלוי אינם יכולים לעלת מפני שעומדים בתפלה, יכולין לקרא בשמו, שהרי הכל רואים שאינו עולה מפני שאינו רשאי, ואם קראו לישראל ואינו שם, יכולין לקרא לאחר בשמו, כי בישראל לא שיך פגם, וכן אם קראו לכהן או ללוי לאחרון או למפטיר, בשבת ויום טוב, ואינם שם, יכולין לקרא לאחר בשם",
            "אם לא היה כהן בבית הכנסת, או שהיה אלא שלא ידעו ממנו, וקראו לישראל במקומו, ועלה, אפלו אם אמר ברכו את ה' המברך, אלא שלא פתח עדין את הברכה אשר בחר בנו, ובא הכהן או שנזכרו שישנו, קורין את הכהן ועולה, ואומר גם הוא ברכו וכו', והישראל כדי שלא יתביש, יעמד שם עד לאחר שיקרא הכהן והלוי ואז יקראוהו. אבל אם כבר אמר הישראל את השם, מן הברכה, שאמר ברוך אתה ה' שוב, אינו עולה הכהן, וכן הדין אם קראו ללוי במקום כהן ובא הכהן קודם שאמר הלוי ברוך אתה ה', עולה הכהן, והלוי ממתין וקוראין אותו אחרי. וכן הדין אם לא היה לוי, או שלא ידעו ממנו, וקראו את הכהן גם במקום לוי, ואחר כך בא הלוי, קודם שאמר הכהן ברוך אתה ה' קורין את הלוי ועולה. - שם",
            "אין קורין שני אחים זה אחר זה, בין שהם מן האב בין מן האם. וכן האב עם בנו או בן בנו, אין קורין זה אחר זה משום עינא בישא. ואפלו הם אומרים שאינן מקפידין. ואפלו האחד הוא אחרון והשני מפטיר. ודוקא בשבת שאין מוציאין ספר תורה אחר למפטיר. אבל כשמוציאין ספר תורה אחר למפטיר מתר. וכן אם המפטיר אינו בר מצוה מתר. ובכל אלו אם קראוהו וכבר עלה לא ירד. ובשני אחים רק מן האם והאב אם בן בנו אם קראוהו, אפלו עדין לא עלה יעלה. ובמקום הצרך יש להתיר באלו אפלו לכתחלה לקראם זה אחר זה. - סימן קמ\"א וסד\"ה",
            "מי שעלה לתורה בבית הכנסת אחד, ואחר כך נזדמן לבית כנסת אחרת וקראוהו גם כן אפלו לפרשה שכבר עלה לה, עולה שנית ומברך את הברכות - מגן אברהם סימן רפ\"ב סעיף קטן ט\"ו",
            "בתענית-צבור כשקורין ויחל, אין קורין לעלת לתורה אלא למי שמתענה. ואם אין כאן כהן אחר אלא זה שאינו מתענה, או שאין בדעתו להשלים, קורין לישראל או ללוי במקומו. וטוב שיצא הכהן מבית הכנסת ואם יש כהן אחר אינו צריך לצאת, אלא יודיע שלא יקראוהו. ואם יקראוהו לא יעלה. ואם הוא בשני ובחמשי, אף על פי שקורין ויחל, מכל מקום, כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה, לכן בדיעבד אם לא יצא מבית הכנסת וקראוהו יעלה",
            "וכן מי שדר בארץ ישראל, ששם עושין יום טוב רק יום אחד - מלבד ראש השנה, ובא לחוץ לארץ, והיה בבית הכנסת ביום שני של יום טוב, אין לקרת אותו לעלות לתורה, והדין כמו שכתבתי בסעיף הקודם",
            "סומא נוהגין לקרתו. ואף על פי דדברים שבכתב אסור לקרתן בעל פה, מכל מקום, בזמן הזה, כיון שהקורא קורא לפניו מתר. ונוהגין שאין מדקדקין אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ דמסתמא יכול לקרת עם הקורא",
            "אם הראו להעולה המקום שיקרא, וברך, ואחר כך נזכרו שאין זה המקום, אלא שבמקום אחר צריכין לקרת, בין שכבר התחילו לקרת, בין שעדין לא התחילו, אם המקום שצריכין לקרת היה גם כן גלוי לפניו, אפלו הוא בעמוד אחר, ולאחר המקום שהראו לו, אין צריך לברך שנית משום דדעתו היה על המקום שברך ועל מה שנגלה לפניו. אבל אם לא היה המקום גלוי לפניו, אלא שצריך לגלל את הספר, או אפלו היה המקום נגלה לפניו, אלא שהוא קודם להמקום שהראו לו, צריך לברך שנית הברכה, אשר בחר בנו. אבל ברכו לא יאמר שנית, ויאמר תחלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על הברכה הראשונה, שברך לבטלה. ואם עדין לא אמר אלא ברוך אתה ה', יסים למדני חקיך. ואם המקום שהוא צריך לקרת הוא למעלה ממקום שהראו לו, אבל הוא סמוך, באפן שיכולין לקרת לו גם ג' פסוקים ממקום שברך ולהלן, שהכל הוא בפרשת היום יעשו כן, ולא יברך שנית. - ק\"מ",
            "צריך כל העולה לקרת לכל הפחות ג' פסוקים. ובשני ובחמשי, וכן בשבת במנחה, צריכין לקרת לכלם, לכל הפחות עשרה פסוקים. ויש לקרת להשלישי ד' פסוקים ובדיעבד אם צריכין לקרת לכלם, לכל הפחות עשרה פסוקים, ויש לקרת להשלישי ד' פסוקים. ובדיעבד אם לא קראו לכלם אלא ט' פסוקים, שלשה לכל אחד, יצאו, ובפורים שאין קורין לכלם אלא ט' פסוקים זהו, משום דסליק ענינא. - קל\"ז",
            "הקורא בתורה, לא יסים במקום שלא ישאר משם עד הפרשה, דהינו, פתוחה או סתומה ג' פסוקים לכל הפחות. ואם כבר ברך לאחר שסים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה, הקורא אחריו, אינו צריך להתחיל מפסוק שלפניו, רק יתחיל ממקום שפסק הראשון, ויקרא עמו עוד ג' פסוקים בפרשה שניה. ופרשה שאין בה אלא שני פסוקים, מתר להפסיק שם. אם יש פסקא באמצע פסוק, כגון בתחלת פרשת פנחס מתר לסים אפלו בפסוק הסמוך לה",
            "וכן לא יתחיל בפחות מג' פסוקים לאחר התחלת הפרשה, ולכן זה שלפניו, לא יסים בפחות מג' פסוקים, לאחר התחלת הפרשה",
            "יכון להתחיל תמיד בדבר טוב לישראל ולסים בדבר טוב לישראל, וכן לא יסים במי שעשה מעשהרע - קל\"ח",
            "אם קראו לאחד רק ב' פסוקים, וברך ברכה אחרונה צריך לחזר ולקרת, ויברך ברכה לפניה ולאחריה. וכיון שלאחר ברכה אחרונה, הוי הסח הדעת, על כן צריך להתחיל גם ברכו ויקרא ב' פסוקים שקרא תחלה, ועוד פסוק אחד עמו, ואם קרה זאת בשלישי, צריכין לקרת עוד ב' פסוקים, שיהיו כלם ד' פסוקים. ואם קרה זאת בכהן שלא קרא רק ב' פסוקים, וכבר קראו אחריו לוי, ונזכרו אחר כך, אזי הדין כן הוא, אם הלוי עדין לא ברך ברכה ראשונה, ואף שאמר ברכו לא הוי התחלת הברכה, ולכן יחזר הכהן ויקרא ג' פסוקים בברכות, כמו שכתבתי, והלוי ימתין ויקרא אחר כך. אבל אם כבר ברך הלוי, אז יקראו עם הלוי ממקום שפסק הכהן. - שאם יקראו להלוי מה שקראו להכהן, יהיה פגם להכהנים אשר המה שמה, כי יאמרו שהלוי התחיל לקרת בתורה. ואחר הלוי יקראו שני ישראלים שיהיו שלשה קרואים, והכהן אינו מן המנין, כיון שלא קרא רק ב' פסוקים. ואם קרה כן בלוי, שלא קרא רק ב' פסוקים, והישראל כבר ברך יקראו להישראל אלו ב' פסוקים שקרא הלוי, ועוד פסוק אחד ויקראו עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים. ואם לא היה כהן בבית הכנסת, וקראו ישראל במקומו, וארע כן שלא קראו לו אלא שני פסוקים, ולא נזכרו עד לאחר שקראו ישראל שני, וברך, אזי יתחיל הישראל השני מתחלת הסדרה, והישראל הראשון ימתין ויקרא אחריו, ואחריו יקראו עוד לישראל",
            "קטן יהיה הקורא, וגם אינו עולה לתורה. ועין לקמן סימן ע\"ט סעיף ט",
            "לאחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומגביהין את ספר- התורה. המגביה פותח את ספר- התורה שיהיו שלשה עמודים מן הכתב גלוי, ומראהו לימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו, כי מצוה על כל האנשים לראת את הכתב ואומרים וזאת התורה וכו', וגוללין את הספר. ומצוה לגוללו שיהא התפר באמצע שתי הגלילות, ויגללו, עד שיהא התפר הסמוך באמצע. אם התפר שלפניו יותר סמוך, יגללו לשם, ואם התפר שלאחריו יותר סמוך, יגללו לשם, דלמעט בגלילה עדיף, משום כבוד ספר תורה - קל\"ד קמ\"ז רפ\"ב",
            "בכל עת שקורין בתורה, אומרים אחר כך חצי קדיש, לבד ממנחה בשבת, ובמנחה בתענית, שסומכין על הקדיש, שאומרים לפני תפלת שמנה עשרה",
            "בשני ובחמשי אומר השליח צבור לאחר הגבהת התורה, יהי רצון וכו', וצריכין הצבור לשמע ולענת אמן. וכשאין אומרים תחנון, אין אומרים יהי רצון",
            "אחר כך מכניסין את ספר- התורה לארון הקדש, ומצוה על כל אדם, ש ספר -התורה עובר לפניו, וכן המגביה והגולל, שילוו אותו עד לפני ארון- הקדש",
            "במקום שאין ספר תורה קורא אחד מתוך חמש בקול רם, והצבור ישמעו, שלא תשתכח תורת קריאה",
            "עשרה שמתפללים ואין להם ספר תורה לקרת, אין מביאים להם ספר תורה לצרך הקריאה אפלו אם הם חבושים בבית האסורים, ואפלו בראש השנה ויום הכפורים . אך אם מכינים יום או יומים מקודם, ארון או תבה, שעושין מקום קבוע לספר תורה מתר. ולצרך אדם חשוב והוא חולה, מתר להביא גם לצרך הקריאה לבד. ויש אומרים דלאדם חשוב אפלו אינו חולה, ולחולה אפלו אינו אדם חשוב מתר. ויש להקל בשבת פרשת זכר, ופרשת פרה, מפני שיש אומרים שהן דאוריתא. - עין לקמן סימן ק\"מ - סימן קל\"ה"
        ],
        [
            "אם נמצא בספר-תורה פסול מחמת טעות, אם הוא טעות גמור, אין קורין בו, וצריכין ספר -תורה אחר - ועין לקמן סימן ע\"ט סעיף י' . איזהו טעות גמור כגון יתר או חסר, או נתחלף אפלו אות אחת ועל ידי זה משתנה הקריאה כמו תומים תאומים, מגרשיהן מגרשיהם. ואף על פי שהפרוש הוא שוה, מכל מקום, כיון שהקריאה אינה שוה, הוי טעות גמור. וכן אם הטעות הוא בענין, שיכולין לקרתו כמו שהיה צריך לכתב, אלא שכתב, בענין שמשתנה הפרוש על ידי זה,כגון בפרשת תרומה, אמה וחצי רחבו, אם במקום רחבו נמצא כתוב רחבה בה\"א אף על פי שיכולין לקרת את הבי\"ת בחולם, מכל מקום, כיון שכמו שהוא כתוב, הוי טעות שמשתנה הפרוש, הוי גם כן טעות גמור. אבל אם הטעות הוא בענין שאינו משתנה, לא הקריאה ולא הפרוש, כגון, במקום שצריך להיות אבותם בוא\"ו אחר הבי\"ת, נמצא בלא וא\"ו, או בהפוך, וכן אם במקום שצריך להיות מלא יו\"ד שמושית כגון אבותיכם, נמצא חסר יו\"ד או בהפך וכן כל כיוצא בזה, אין מוציאין ספר תורה אחר - לפי שאין ספרי תורה שלנו מדיקים כל כך שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר, אבל אם חסרה יו\"ד שרשית כגון, מה לך הגר אל תיראי, כתיב תראי בלא יו\"ד אחר התי\"ו, או אל תירא אברם, כתיב תרא, צריכין להוציא ספר תורה אחר - עיין שערי אפרים שער ו' סעיף יו\"ד ובפתחי שערים שם - קמ\"ג",
            "נמצא תבה אחת חלוקה, עד שנראית כשתים, או שנתקרבו שתי תבות, ונראות כאחת, או שנמצא תבה יתרה, בין שהיא תבה זרה, שאין כאן מקומה כלל, בין שנכתבה תבה אחת כפולה - עי' בספר קסת הסופר מהדורה תנינא לשכת הסופר סי' ד' סעיף קטן ז, וכן אם נמצא שנוי בצורות הפרשיות, כגון פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה, או הפסק פרשה במקום שאינו צריך או במקום שצריך להיות הפסק פרשה ואינו-- כל אלו פסולים גמורים, וצריכין להוציא ספר תורה אחר",
            "נמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבק לאחר הכתיבה, כשר, כל שלא נשתנו צורות האותיות. אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חלוק, שאם נדבק כן קודם שנגמר האות, כגון, נו\"ן פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי\"ו וכדומה פסול, אלא שבחל יכולין לגרוד שם להפרידם. אבל אם הדבוק נעשה בגמר האות, יש להכשיר, ואין צריכין להוציא ספר- תורה אחר",
            "נמצא אות שהפסיד צורתו, בין שהיה מתחלת הכתיבה, בין שנעשה אחר כך על ידי נקב פסול. אבל אם נמצא נקב תוך אות, או מחוץ לאות והאות בצורתו, אלא שאינו מקף גויל ונכר שהנקב נעשה לאחר הכתיבה כשר, כיון דבשעת הכתיבה היה מקף גויל. אם קפצה הדיו מאיזה אות ואינו שחור כראוי פסול",
            "אם יש ספק באיזה אות, שמא אין צורתה עליה, מראין לתינוק, שאינו לא חכם ולא טפש - הינו שאינו מבין את הענין, אבל יודע ומבין את האותיות אם קורא כראוי, כשרה. ואם לאו פסולה. ואם התינוקות מחלקין, הולכין אחר הרב - לדוד אמת. ודוקא כשאנו מספקין מועיל התינוק, משום דאז לא הוי רק גלוי מלתא בעלמא. אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתה, וכן אם נפסקו יוד\"י האל\"ף, או יוד\"י העי\"ן והשי\"ן ורגלי התיו וכדומה פסול, אף על פי שהתינוק קורא אותו, כיון שעינינו רואות שאין האות כתקונה",
            "כשמראין לתינוק, אין צריכין לכסות לו האותיות שלאחריו. אבל האותיות שלפניו נוהגין לכסות. ואם נפסק איזה אות בנקב, ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה, ואנו מספקים אם יש באות עד הנקב כשעור, צריכין לכסות החלק שלמטה מן הנקב, כי התינוק יצרפו ובאמת אין לו צרוף - ט\"ז או\"ח סימן ל\"ב ס\"ק י'. וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות, ונשאר שם איזה רשם צריכין לכסותו, שלא יצרפו התינוק - פרי מגדים סימן ל\"ב",
            "כשנמצא פסול שצריכין להוציא ספר תורה אחר, אם נמצא בין גברא לגברא, מוציאין ספר תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו, ומשלימין מנין הקרואים, והעולין כבר בספר תורה הפסול עולין למנין הקרואים. ואם הוא בשבת אם אפשר לקרות בספר תורה השני ז' קרואים יעשו כן - לחוש לדעת הגאונים, דסבירא להו דמה שקראו בספר- תורה הפסול, אינו עולה להם, דהא נוהגין בלאו הכי להוסיף הרבה קרואים",
            "ואם נמצא הפסול באמצע הקריאה, בזה יש חלוקי דעות ומנהגים, וכל מקום יחזיק מנהגו, ובמקום שאין מנהג קבוע, נראה לי דיש לעשות כמו שכתוב בשלחן ערוך, שלא לברך על ספר תורה הפסול, אלא מפסיקין מיד, ומוציאין ספר-תורה אחר, ומתחילין ממקום שפסקו. ואם הפסיקו באמצע פסוק נראה לי דיתחילו מתחלת הפסוק. וגומרין את הפרשה, - ונראה דיקרא לו בספר-תורה הכשר לכל הפחות ג' פסוקים. ואם אין עוד ג' פסוקים עד תשלום הסדרה יתחילו למפרע קצת ומברך ברכה אחרונה. אבל ברכה ראשונה אינו מברך, דעלתה לו הברכה שברך על הספר-תורה הפסול - ופשוט דאם יכולין לקרות שבעה קרואים בספר-תורה הכשר, יעשו כן כמו שכתבתי בסעיף שלפני זה. והוא הדין אפלו אם לא התחילו לקרות כלל לזה העולה, שנמצא הפסול מיד לאחר הברכה, גם כן מוציאין ספר תורה אחר ואינו מברך עוד ברכה ראשונה. ואין לחלק בין קריאה האחרונה, לשאר קריאה בענין זה. במפטיר, עין לקמן סימן ע\"ח סעיף ח",
            "נמצא פסול בספר תורה ואין שם ספר תורה אחר, משלימין בו מנין הקרואים בלא ברכות. ועין לקמן סימן ע\"ח סעיף ח', וסימן ע\"ט סעיף י",
            "יש אומרים שאם נמצא פסול בספר- תורה בחמש אחד, מתרין לקרת בו בחמש אחר, כגון, אם הפסול הוא בספר בראשית, מתרין לקרות בו בברכות בספר שמות. ויש לסמך על זה בשעת הדחק כשלא היה באפשרי לתקנו, או שנמצא בשבת או יום טוב. ומכל מקום, בשבת במנחה, אין להוציאו כיון שאז אין הקריאה חובה כל כך, דלא נתקנה אלא משום אותן שאינם באים בשני ובחמשי לבית הכנסת - קמ\"ג",
            "יא אם נקרעה התפירה שבין שתי יריעות, אם נשאר הרב תפור קורין בו. ואם לאו מוציאין ספר- תורה אחר. ואם אין ספר- תורה אחר, אם הקרע הוא בזה החמש שצריכין לקרת בו, אין קורין בו אלא אם כן נשארו לכל הפחות ה' תפירות. אבל אם הקרע הוא בחמש אחר קורין בו אף על פי שלא נשארו רק ב' תפירות. - ע' נקודות הכסף ס' רעח ובספר בני יונה - יו\"ד סי' רע\"א",
            "נמצא שעוה או חלב שנטף על אות או תבה, אם הוא בחל יסירו. ואם הוא בשבת או יום טוב, אם נראין האותיות יקראו בו כך. אבל אם מכסין כל כך עד שאינן נראין, אם במקום שאין צריכין לקרות שם, יכולין לקרות בו בברכות. אבל אם הוא במקום שצריכין לקרות, ואסור לקרות אפלו תבה אחת שלא מן הכתב על כן אם באפשרי להסיר את השעוה או החלב כלאחר יד, דהינו שנתיבש היטב, ויכפיל את הגויל שעל ידי זה יפל, יעשו כן, ובאם לאו אין קורין בו - עיין פרמ\"ג משבצות סוף סימן קמ\"ג ובאה\"ט שם סעיף קטן ט'. כשמסירין בחל את השעוה והחלב, אם הוא על השם ישגיחו שלא יבא חס ושלום למחיקת האותיות, אלא יחממו מבחוץ שילך השעוה או החלב"
        ],
        [
            "אומרים אשרי ותהלה לדוד וגו', וצריכין לכון בו היטב, ובפרט בפסוק פותח את ידך וגו' יכון את לבו מאד. - כמו שכתבתי לעיל סימן י\"ד סעיף ב' עין שם - סימן נ\"א קל\"ב",
            "אחר כך אומרים למנצח, ואלו ימים שאין אומרים אותו: ראש- חדש, חנוכה, ופורים, והוא הדין בשנה מעברת ביום י\"ד וט\"ו שבאדר ראשון, ערב פסח, וערב יום הכפורים, תשעה באב. גם אין אומרים אותו בבית האבל, וביום שאין אומרים למנצח, גם אל ארך אפים אין אומרים",
            "אומרים קדשת ובא לציון עם התרגום. וצריך לזהר מאד לאמרה בכונה. והתרגום יש לאמרו בלחש. בבית האבל מדלגין הפסוק ואני זאת בריתי וגו",
            "אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קדם קדשה זו",
            "יש להדר לאמרה עם הצבור. ולכן אם בא לבית הכנסת בשעה שהצבור אומרים אותה יאמרה עמהם אף קדם תפלתו. והוא הדין דיכול לאמרה קדם שני הפסוקים דהינו ובא לציון וגו' ואני זאת בריתי וגו', ואחר כך יאמר פסוקים אלו, ומכל-שכן שיכול לדלג אשרי ולמנצח, כדי שיאמר קדשה זו עם הצבור, ואחר כך יאמר מה שדלג",
            "ואומרים עלינו לשבח וכו' וצריכין לאמרו באימה וביראה. ויהושע תקנו בשעה שכבש את יריחו. ואחר כך אומרים מזמור של יום, ושאר מזמורים בכל מקום ומקום כפי מנהגו",
            "כשיוצא מבית הכנסת, אומר הפסוק, ה' נחני וגו' ומשתחוה מול ארון הקדש, כתלמיד הנפטר מרבו. כשיצא מבית הכנסת לא יצא ואחוריו לארון הקדש, אלא יצדד. וכן בירידתו מן התבה - קל\"ב",
            "כשיצא מבית הכנסת אסור לרוץ או לפסע פסיעה גסה, לפי שמראה עצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו למשא. במה דברים אמורים כשהולך לעסקיו. אבל אם הולך מבית הכנסת לבית המדרש מצוה לרוץ. - סימן צ"
        ],
        [
            "נמצאו במדרשים הרבה מעשיות, כי על ידי שהבן אומר קדיש בשביל אביו או אמו, נצולים מן הדין. על כן נוהגין לומר קדיש. וכן לעלת למפטיר ולהתפלל לפני התבה, ובפרט במוצאי שבתות, שהוא הזמן שחוזרות הנשמות לגיהנם, וכן בכל ערבית שאז תגברת הדין. ויש בענין הקדישים כמה חלוקי דינים על פי המנהגים",
            "בתוך שבעה, בין שהוא קטן בין גדול, בין תושב בין אורח, יש לו כל הקדישים, ודוחה כל האבלים. ואפלו פגע הרגל תוך שבעה המבטל גזרת שבעה, וכן לאחר שבעה שמבטל גזרת שלשים, לענין קדיש אינו מבטל. וכן לא אמרינן לענין קדיש מקצת היום ככלו. ואפלו במנחה של יום השביעי, יש לו כל הקדישים, ומונין שבעה ושלשים מיום הקבורה. ואף על פי שהאבל לא שמע מיד, ונוהג אחר כך שבעה ימי אבל., מכל מקום, לענין קדיש אין לו דין שבעה. וכן אם מת ברגל מונין לענין קדיש מיום הקבורה",
            "אם יש בבית הכנסת גם יאהרצייט - פי' יום השנה לפטירת אביו או אמו., אזי אם הבן שבעה הוא קטן, שהולך כל ימי השבעה לבית הכנסת, יש להיארצייט קדיש אחד. ואם יש הרבה יאהרצייט, יש לכל אחד קדיש אחד. ואפלו אם הקטן שהוא בן ז' ידחה לגמרי. ואם יש בן שלשים, יש לו גם כן קדיש אחד. אבל אם יש הרבה בני שלשים, אין הקטן בן שבעה נדחה מחמתן לגמרי. ואם הוא גדול, שאינו הולך כל השבעה לבית הכנסת אף על פי שמתפלל בביתו במנין, מכל מקום, כשבא בשבת לבית הכנסת אומר כל הקדישים. ואם יש שם יאהרצייט, אומר גם כן כל הקדישים, מלבד קדיש אחד יטילו עליו גורל. ואך כשנתבטל ממנו השבעה על ידי רגל, או שמת אביו ברגל, אזי יש לו דין קטן, כיון שיכול לילך לבית הכנסת בכל יום",
            "בן ז' קטן, ובן ז' גדול בשבת כשבא לבית הכנסת, שוים בקדישים, ואם יש גם יאהרצייט, הוא נדחה מחמת הגדול. ולכן יש להגדול קדיש אחד יותר מן הקטן, דהינו הקדיש שהיה צריך הקטן לתת להיאהרצייט",
            "יאהרצייט וכן בן שלשים, קודמין לשאר אבלים שהם בתוך השנה. ומכל מקום יש להם לתת גם להם איזה קדישים. ויש לנהג שקדיש דרבנן, וגם הקדיש שלאחר עלינו, יהיה להיאהרצייט או לבן ל', ושאר הקדישים לשאר האבלים, אם ישנם כמנין הקדישים",
            "יאהרצייט ובן שלשים היכא דאכא רוחא - פ' כשיש אפשרות, בן שלשים קדם, ואין להיאהרצייט רק קדיש אחד. ואם יש הרבה יאהרצייט יש לכל אחד קדיש אחד, ואף על פי שהבן שלשים ידחה לגמרי, משום שהוא יאמר למחר. והיאהרצייט אם לא יאמר היום, עבר זמנו",
            "אם יש שני אבלים שוים יטילו גורל ביניהם, ומי שעלה לו הגורל לומר ערבית, יש לשני כנגד זה קדיש אחד שחרית בלא גורל. ועל הקדיש הג' יטילו גורל. וכן אם ישנם הרבה, גם כן מטילין גורל. ומי שעלה לו הגורל, לא יבא עוד בתוך הגורל עד שיאמרו כלם",
            "התושב קודם לאורח - אם אינו תוך שבעה יאהרצייט תושב ויאהרצייט אורח אין להאורח כלום. בן שלשים תושב, או תוך השנה תושב ויאהרצייט אורח, יש להאורח קדיש אחד. ואם יש יאהרצייט תושב, ובן שלשים תושב, ויאהרצייט אורח, יש גם כן להאורח קדיש אחד, ואינו יכול יאהרצייט התושב לומר לו: אני קודם, כי יאמר,: לאו מדידך קשקילנא, אלא מבן שלשים. ויאמר היאהרצייט תושב קדיש ראשון, ויאהרצייט אורח קדיש ב', ובן שלשים קדיש ג",
            "אורח בן שלשים ותושב תוך השנה שוים",
            "יאהרצייט תושב ובן שלשים אורח, יאמר התושב קדיש ראשון ושני, והאורח השלישי",
            "אורח בתוך השנה, יש לו קדיש א' בתוך אבלים תושבים בתוך השנה",
            "תושב נקרא לענין זה, כל שיש לו כאן דירת קבע, אף על פי שאינו פורע מס, או שהוא פורע כאן מס, אף על פי שאינו דר כאן. ומי שבא לכאן ממקום אחר, לומר קדיש אחר אביו ואמו שהיו דרים כאן, אף -על-פי שהמה היו תושבים כאן, מכל מקום, כיון שהבן הזה אינו דר כאן ואינו פורע כאן מס, אין לו דין תושב. בעל -הבית שמחזיק מלמד או משרת, אם הם פנויים נקראים כאן תושבים. אבל אם יש להם נשים במקום אחר, הרי הן כאן כאורחים. והלומד בישיבה, וכן מלמד המשכר לכמה בעלי בתים, אף על פי שיש להם נשים במקום אחר, דינם כאן כתושבים . המגדל יתום בביתו אפלו בשכר, אם אין לו לא אב ולא אם, יש לו כאן דין תושב. אבל אם יש לו אב או אם במקום אחר, אפלו מגדלו בתורת צדקה, יש לו דין אורח",
            "מי שמתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש תמיד, אם בא לומר קדיש בבית-כנסת אחר, האבלים שבשם יכולין לדחתו ואפלו הוא תוך שבעה, דגרע מהאורח, כי האורח אין לו מקום להתפלל ולומר קדיש, וזה יש לו",
            "מי שיכול וראוי להתפלל לפני התבה, יתפלל, ומועיל יותר מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים. ומי שאינו יכול להתפלל כל התפלה, יתפלל מן אשרי ובא לציון ולהלן. ומי שיש לו זכות יותר בקדישים, כגון, בן ז' ול, יש לו גם כן זכות יותר בענין התפלה. נוהגין שאין אבל מתפלל לפני התבה בשבת ויום טוב. אך אם גם קדם האבלות, היה דרכו להתפלל בשבת ויום טוב, גם בזמן האבלות יתפלל. - שערי תשובה בשם תשובת מאר, נתיבים סימן פ', ועין לקמן סימן קכ\"ח סעיף ח",
            "שנים ששוים בדין קדיש, ושניהם יכולים להתפלל לפני התבה, ומרצים בשוה לקהל, יטילו גורל, שהאחד יתפלל עד אשרי ובא לציון, והשני יתפלל אשרי ובא לציון. ואם אחד אינו יכול להתפלל לפני התבה, או שאינו מרצה לקהל, והתפלל השני, לא הפסיד זה שהתפלל זכותו בקדישים, ומכל מקום יש לו לותר, להניח הקדיש למי שלא התפלל, ומכל -שכן לקטנים",
            "מי שהוא אבל על אביו, וגם על אמו, מכל מקום, אין לו זכות יותר בתפלות וקדישים משאר אבל, משום דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן",
            "נוהגין שאין אומרים קדיש רק י\"א חדשים, שלא להחזיק אביו ואמו כרשעים, דמשפט של רשעים הוא י\"ב חדש. שאם מת דרך משל, יו\"ד שבט, פוסק לומר ט' טבת, וביו\"ד טבת לא יאמר דהא הוי יום א' בחדש י\"ב, ויום א' בחדש חשוב חדש, והוי כאלו אמר י\"ב חדש. ולענין זה מונים מיום הקבורה, לא מיום המיתה. שאם נקבר י\"א שבט, אזי פוסק ביו\"ד טבת, כי המשפט אינו מתחיל עד לאחר הקבורה - פרמ\"ג בספר נועם מגדים. ואם היתה שנה מעברת, פוסק ט', - או י' כסלו. ויום זה שהוא פוסק בו, יש לו כל הקדישים. רק ליאהרצייט שיך קדיש א'. וכן לבן שלשים. ואם יש כמה יאהרצייט, או בני שלשים, נדחה הוא מפניהם לגמרי. מי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים מאותן שנדונין י\"ב חדש, ראוי ומחיב שיאמר קדיש י\"ב חדש",
            "כשיש הרבה אבלים, רחמנא לצלן, אזי כדי שלא יבאו לידי קטטות ומריבות, נוהגין בהרבה מקומות, שאומרים ב' או ג' ביחד",
            "אם אין בבית הכנסת אבל על אביו ואמו, יאמר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם, בעד כל מתי ישראל. ויש מקומות שנהגו, ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם, כשאין אבלים על אביהם ואמם. וגם כשיש אבלים על אביהם ואמם, אם יש מי שרוצה לומר קדיש אחר אבי זקנו, אואם זקנתו, שמתו בלא בנים, או אחר בנו, או בתו שמתו בלא בנים, יניחו לו האבלים לומר קדיש אחד, לאחר שהם אמרו כל אחד. ויש מקומות שנהגו, שגם שאר קרובים אומרים קדיש, אפלו במקום שיש אבלים על אב ואם, אלא שעושים פשרה ביניהם, שאין אםמרים כל כך קדישים, כמו האבלים על אב ואם, והולכים בכל זה אחר המנהג, ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר",
            "הבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם הרשות בידם - כנ\"י, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות - חוות יאיר סימן רכ\"ב",
            "מי שהיה לו יאהרצייט, ולא ]היה[ יכול לומר קדיש, כגון, שהיה בדרך, או שלא הגיע לו קדיש, יכול לומר קדיש בתפלת ערבית שלאחר היאהרצייט",
            "אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום, אין אלו העקר אלא העקר הוא שהבנים ילכו בארח מישור, כי בזה מזכים את האבות. הכי איתא בזוהר הקדוש - סוף פרשת בחקתי, בן יכבד אב, כמה דאת אמר, כבד את אביך ואת אמך, ואוקמוה במיכלא ומשתיא. ובכלא, האי בחיוי דאתחיב ביה. בתר דמית, אי תימא הא פטור הוא, לאו הכי דאף- על- גב דמית אתחיב ביקריה יתיר, דכתיב כבד את אביך.דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלא, ודאי מבזה לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל בארח מישור, ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי, אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קדשא בריך הוא. וקדשא בריך הוא חייס עלה, ואותיב ליה בכרסיא דיקריה ודאי וכו' עד כאן לשונו. ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות"
        ],
        [
            "אחר התפלה יקבע עת ללמוד תורה. וצריך שאותו העת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם סבור להרויח הרבה. ואם צריך לעשות איזה דבר נחוץ מאד, ילמד מקדם לכל הפחות פסוק אחד או הלכה אחת, ויעשה מה שנחוץ לו, ואחר כך ישלים חקו. ובקצת קהלות קדושות נתיסדו חברות קדושות, ללמד תורה ברבים מיד לאחר התפלה. ויש לכל ירא שמים להתחבר אליהם - או\"ח סימן קנ\"ה",
            "כל איש ישראל חיב ללמד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול. אפלו עני המחזיר על הפתחים, חיב לקבע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. ומי שאינו יודע כלל ללמד, או שאי אפשר לו מחמת רב, הטרדות, יספק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאלו לומד בעצמו, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן ויששכר עשו שתפות. זבולן עסק בסחורה וספק ליששכר פרנסתו, שיהיה לו פנאי לעסק בתורה. לפיכך הקדים הפסוק זבולן ליששכר, מפני שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה. וכן מצינו במשנה - זבחים פ\"א, שמעון אחי עזריה אומר וכו', ונקרא שמעון על שם אחיו עזריה, לפי שעזריה עסק בפרקמטיא, והיה מספק צרכי שמעון אחיו, שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם, שיהא חלק לעזריה, בשכר למודו של שמעון. ועל- כל- פנים יתאמץ כל אדם ללמד, אפלו רק מעט, בכל יום ובכל לילה.",
            "מי שאינו יכול לעשות תורתו קבע, אלא שהוא קובע עתים לתורה, יעסק בעתים הללו שהוא קובע, ללמד ההלכות השכיחות, הנצרכות לדעת לכל איש ישראל, וגם באגדות ומדרשים וספרי מוסר אשר יסודתם בהררי קדש. ממדרשי רבותינו זכרונם לברכה שהם מועילים להחליש כח היצר הרע. ואשרי מי שיש לו חק קבוע ולא יעבר, ללמד בספר \"חק לישראל\" דבר יום ביומו, וכל המוסיף, מוסיפין לו טובה מן השמים. - יו\"ד סימן רמ\"ו",
            "כשהוא לומד וצריך לצאת לחוץ, אל יניח את הספר פתוח, כי על ידי זה משכח תלמודו. - שפתי כהן יורה דעה סימן רע\"ז",
            "צריך לזהר, בכל מה שהוא לומד, להוציאו בשפתיו ולהשמיע לאזניו. שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו וגו'. ומי שמוציא בשפתיו, אע\"פ שאינו מבין, קים מצות ולמדתם ולכן כל עם -הארץ מברך ברכת התורה בשחר, לפני הפסוקים, וכן כשעולה לספר- תורה. וכל העוסק בתורה, ואינו יכול להבין, מחמת קצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא. - רז\"ש הל' ת\"ת"
        ],
        [
            "מצות עשה, על כל איש מישראל לכתב לו ספר-תורה, שנאמר, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, וקבלו חכמינו זכרונם לברכה פרושו לכתב את כל התורה שיש בה השירה, ואפלו ירש ספר- תורה מאביו, מצוה לכתב משלו. שכר לו סופר לכתב לו ספר- תורה, או שקנאו, והיה בו טעות והגיהו, הרי זה כאלו כתבו. ואסור למכר ספר-תורה. אך בשעת דחק גדול, יעשה שאלת חכם - יו\"ד סימן ע\"ר ובאו\"ח סימן קנ\"ג",
            "וכן מצוה על כל איש, לקנת שאר ספרי קדש שלומדים מתוכן, כגון מקרא משנה, גמרא ופוסקים, שילמד מתוכן, וגם ישאילן לאחרים. ומי שאין ידו משגת, לקנת לו ספר תורה וגם שאר ספרי למוד, אזי הספרים שהן לצרך למוד, הן קודמין. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, וצדקתו עומדת לעד, זה הכותב - והוא הדין הקונה ספרים ומשאילן לאחרים - יו\"ד ע\"ר כתוב' ד' ג",
            "חיב אדם לנהג כבוד גדול בספר תורה. ומצוה ליחד לו מקום, ולכבד את המקום ההוא ולהדרו ביותר. ולא ירק כנגד ספר- תורה, ולא יאחז ספר-תורה בלא מטפחת. הרואה את הנושא ספר תורה, צריך לעמד לפניו, עד שיכניס את ספר-התורה למקומו, או עד שאינו רואהו עוד. ובבית הכנסת בשעה שמוציאין ומכניסין את הספר- תורה, מצוה לכל מי שעוברת לפניו, ללוותה עד מקומה, וכן המגביה והגולל, ילכו ללוותה - יו\"ד רפב או\"ח קמט",
            "אפלו שאר ספרי קדש אם מנחים על ספסל, אסור לישב על ספסל זה, אלא אם הספרים מנחים, על איזה דבר שגבוה לכל הפחות טפח, ומכל שכן דאסור להניח ספרים על גבי קרקע. לא יניח אדם ספר על ברכיו, ושני אצילי, ידיו עליו. בשעת הדחק מתר לישב על גבי תבה שיש בה שאר ספרי קדש. אבל אם יש בה ספר- תורה אסור. מניחים חמשים על גבי נביאים וכתובים, וכן כתובים על גבי נביאים, ונביאים על גבי כתובים. אבל אין מניחין נביאים וכתובים, על גבי חמשים",
            "ספר- תורה שבלה, גונזין אותו. וכן שאר ספרים וכתבי קדש ותשמישי קדשה.ואסור לשרפן - עיין שו\"ע או\"ח סימן קנ\"ד",
            "אין זורקין כתבי קדש, ואפלו הלכות ואגדות, ואסור להפך אותן על פניהם. ואם מצאן הפוכין צריך להניחן כראוי - יו\"ד סימן רפ\"ב",
            "אין להשתין מים בפני ספרים, ולעת הצרך, על-כל- פנים יהיו מנחים גבוהים עשרה טפחים - חיי אדם כלל ל\"א",
            "אין לעשות מפות ומעילים לדבר שבקדשה, מדבר שנשתמש בו הדיוט. ובדיעבד שכבר נעשו מתר. אבל מדבר שנשתמש בו לעבודת אלילים, אפלו בדיעבד אסור - או\"ח סימן קמ\"ז קנ\"ג קנ\"ד",
            "אסור להשתמש בספר להנאתו, כגון להעמידו להגן מפני החמה, או כדי שלא יראה חברו מה שהוא עושה. אבל אם השמש זורחת על הספר שהוא לומד בו, מתר להגן בספר אחר כיון שאינו עושה להנאתו. וכן להניח ספר תחת ספר שהיה לומד בו, כדי להגביהו לצרך הלמוד, יש להתיר. אבל אין להניח ספר בתוך ספר אחר, שלא יצטרך לחפש אחר כך מקום למודו. לא ישרטט איזה קנטרס על הספר, לפי שאין קדשה בקנטרס, עד שיכתבו בו. וכן לא יניח ניר וכדומה בספר, למשמרת - מ\"א סי' קנ\"ד פת\"ש ביו\"ד ס\"ס רפ\"ב",
            "המאבד כתבי קדש, עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם. וצריכין למחת בכורכי ספרים, שמדבקין בתוך הלוחות כתבי קדש. גם צריכין לזהר מאד, כשנותנים ספרים קדושים ישנים, לאמן אינו יהודי לכרכם מחדש, שיקחו מהם את הלוחות הישנות להצניעם, שלא יתנם האמן לספר חל",
            "אין לוקחין ספר תורה תפלין ומזוזות מן האינו יהודי, ביותר מכדי דמיהן, כדי שלא להרגילן לגנבן ולגזלן. אבל בכדי דמיהם חיבים לקנות, - אפלו במקום שצריכין גניזה ואם האינו יהודי מבקש הרבה, צריך לעסק ולדבר עמו בדברי רצוי, אולי ישוה עמו בכדי דמיו. ואם עומד בדעתו, אז מניחן בידו. ואין לבקש מן האינו יהודי שיתנם בזול יותר מדאי, פן יכעס וישליכם למקום אבוד",
            "אם נפל ספר-תורה מידו, אפלו בנרתיקו, צריך להתענות. ונוהגים שגם הרואים מתענים",
            "אסור לכתב פסוק בלי שרטוט - עין מגן אברהם סימן ל\"ב סעיף קטן ז'. יש אומרים, דאסור לכתב דברי חל בכתב אשורית שכותבין בו התורה"
        ],
        [
            "האנשים חלוקים הם בדעותיהם - פרוש בטבעיהם, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש שדעתו מישבת עליו, ואינו כועס כלל, או שהוא כועס פעם אחת בהרבה שנים. יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר. יש שהוא בעל תאוה, שלא תשבע נפשו מהלך בתאוה, ויש שהוא לב טהור מאד, ולא יתאוה אפלו לדברים מעטים שהגוף צריך להם. יש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש שהוא מקצר נפשו, ודי לו אפלו דבר מועט, שלא יספיק לו ולא ירדף להשיג די צרכו. יש שהוא מסגף עצמו ברעב. וקובץ על ידו, ומה שהוא אוכל משלו אוכלו בצער. ויש שהוא מפזר כל ממונו, וכן בכל המדות והדעות, כגון מהולל ואונן כילי ושוע אכזר ורחמן רך לבב ואמיץ לבב וכיוצא בהן",
            "הדרך הטוב והישר הוא, שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך אמצעי, לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן, ואי אפשר לחית זולתן, כענין שנאמר צדיק אוכל לשבע נפשו. וכן לא יהא עמל בעסקיו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר טוב מעט לצדיק. ולא יקפץ ידיו ביותר וגם לא יפזר ממונו אלא יתן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן בשאר רב המדות, מי שהולך בדרך האמצעי נקרא חכם. - רמב\"ם הלכת דעות פ\"א",
            "הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהג בה אפלו במעט, אלא ירגיל את עצמו להית שפל- רוח, כמו שצוו חכמינו זכרונם לברכה, מאד מאד הוי שפל רוח, ואיך תרגיל את עצמך להית עניו ושפל רוח כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף עיניך יביטו למטה ולבך למעלה. וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך. אם הוא תלמיד חכם יותר ממך, הרי אתה מחיב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך, גם כן אתה מחיב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים. ותחשב בהיות כי השם יתברך נתן לו עשר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעשר, תחשב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עברה, נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עברה אתה מזיד. אם כה תחשב תמיד, לא תוכל להתגאות וטוב לך",
            "וכן הכעס היא מדה רעה מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה מאד. וירגיל את עצמו שלא יכעס אפלו על דבר שראוי לכעס. ואם צריך להטיל אימה על בניו ובני ביתו יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהא דעתו מישבת בינו לבין עצמו. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי - לא תכעס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא לא תרוי - לא תשתכר ביין ולא תחטי. עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הכועס כאלו עובד עבודת אלילים, וכל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך ואין רעה אלא גהינם, שנאמר וגם -רשע ליום רעה. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפלו לדברים המכעיסים. וזו היא דרך הטובה ודרך צדיקים, שהם עלובין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו",
            "לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר או בדברי תורה, או בדברים שהוא צריך לחיי גופו. ואפלו במה שצריך לצרכי גופו, לא ירבה דברים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרבה דברים מביא חטא. ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואמר רבא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון. דבעי חיים בלשנה - יעסוק בדברי תורה דבעי מות בלישנה - יעסוק בדברי שטות",
            "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו זכרונם לברכה שחוק וקלות ראש, מרגילין את האדם לערוה, וכן לא יהא בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, ממעט בעסק, ועוסק בתורה. ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. כך אמרו זכרונם לברכה הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם וצריך האדם להתרחק מהן - רמב\"ם פ\"ב",
            "שמא יאמר האדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם, דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה, גם זה דרך רעה היא, ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתיב בנזיר, וכפר עליו מאשר חטא על-הנפש, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ומה אם נזיר שלא פרש את עצמו אלא מן היין צריך כפרה. המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו רבותינו זכרונם לברכה שלא ימנע האדם, אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסר על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המתרים. כך אמרו זכרונם לברכה לא דיך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המתרים. ואסרו רבותינו זכרונם לברכה לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, אמר שלמה המלך עליו השלום אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם. ואמר פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו",
            "כבר כתבנו - בסימן א' סעיף ג' מאמר יהודה בן תימא הוי עז כנמר כו' שלא יתביש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך שמו, אבל מכל מקום, לא יענה אותם דברי עזות, שלא יקנה קנין בנפשו להית עז פנים, אפלו שלא במקום עבודתו יתברך שמו. - או\"ח סימן א",
            "וכן אין להתקוטט בשביל איזה מצוה כגון, להתפלל לפני התבה, או לעלת לתורה וכדומה, כדמצינו בלחם הפנים, אף שהוא מצוה לאכלו, שנינו הצנועים מושכים ידיהם והגרגרין חוטפין ואוכלין. - או\"ח סימן נ\"ג",
            "טבע האדם הוא, להיות נמשך במעשיו, אחר רעיו וחבריו ואנשי מקומו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמד ממעשיהם. אמר שלמה המלך עליו השלום הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע. ואומר אשרי האיש וגו'. ואם הוא דר בעיר שמנהיגיה רעים, ואין אנשיה, הולכים בדרך ישרה, ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים",
            "מצות עשה להדבק בתלמידי חכמים כדי ללמד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך פרשו רבותינו זכרונם לברכה הדבק בתלמידי חכמים. לפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם. ולאכל ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר אליהם בכל מיני חבור, שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם",
            "מצוה על כל אדם, לאהב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו - ועיין לקמן סי ל' סעי' ד, ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון שלו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו, ]אף -על- פי שאין חברו עומד שם, ולא הגיע לו בשת, ולא בישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו, למול מעשה חברו, או חכמתו, כדי שיראה מכללו, שהוא מכבד וחברו בזוי[, אין לו חלק לעולם הבא ]עד שישוב בתשובה שלמה.[ - רמב\"ם הל' תשובה פ\"ד ה\"ד",
            "כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך - עי' לקמן סי' קפ\"ט סעיף ה'. ואם חטא איש כנגדו, לא ישטמנו וישתק, כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר: למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר זה? שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. ואם חזר ובקש ממנו למחל לו, צריך למחל לו, ולא יהא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים - שירפא את אבימלך - רמב\"ם פ\"ו, באבות דרבי נתן - סוף פרק ט\"ז ושנאת הבריות כיצד. מלמד שלא יכון אדם לומר: אהב את החכמים, ושנא את התלמידים, אהב את התלמידים, ושנא את עמי הארץ, אלא אהב את כלם ושנא את האפיקורסים, והמסיתים והמדיחים וכן המסורות. וכן דוד אמר משנאיך ה', אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי, הלא הוא אומר, ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם, כי אני בראתיו. ואם עושה מעשה עמך, אתה אוהבו. ואם לאו אי אתה אוהבו",
            "אסור לאדם לבקש דין מן השמים על חברו שעשה לו רעה. ודוקא בדאית ליה דינא בארעא. וכל הצועק על חברו - שיענש מן השמים, הוא נענש תחלה. ויש אומרים דאפלו לית ליה דינא בארעא, אסור לצעק עליו, אלא אם כן הודיעו תחלה - (חו״מ סימן תכ״ב)",
            "הרואה את חברו שחטא, או שהלך בדרך לא טוב מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. והמוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו, אלא לטובתו, להביאו לחיי עולם הבא. וכל שאפשר בידו למחת, ואינו מוחה, הוא נתפס בעון זה, כיון שהיה אפשר לו למחת - רמב\"ם פ\"ו",
            "במה דברים אמורים כשהוא מדמה שישמע לו. אבל אם יודע בו שלא ישמע לו, אסור להוכיחו, דאמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם, שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך",
            "אסור לאדם לביש את חברו, בין בדבור בין במעשה, וכל שכן ברבים. ואמרו זכרונם לברכה המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. עוד אמרו זכרונם לברכה נח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר היא מוצאת. והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה. ולא אמרה לו בפרוש אלא ברמז. אם יודה יודה, ואם לאו, לא תפרסמו. לפיכך צריך האדם להזהר מאד, שלא לביש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא אותו בשם שהוא בוש, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. ואם חטא כנגדו והוא צריך להוכיחו, לא יכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר כשהוכיחו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזר למוטב, כמו שעשו, כל הנביאים בישראל, ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר ולא תונו. איש את עמיתו ופרשו רבותינו זכרונם לברכה עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצוות הזהירה התורה על אונאתו, וןא העובר עליהן, ולא חזר בו, לאחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה",
            "מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות. לא הקפידה התורה אלא על המשטמה",
            "חיב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהן מנהג כבוד. ולא יכאיבם אפלו בדברים, מפני שנפשן שפלה מאד, ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון. אפלו אלמנתו של מלך, ויתומיו מזהרים אנו עליהן, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין, מחמת החמס שנעשה להם הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים שענה אותן לצרך עצמו. אבל ענה אותם הרב, כדי ללמדם תורה או אמנות, או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מתר. ומכל מקום ישגיח לנהלם בנחת וברחמים גדולים, שנאמר כי ה' יריב ריבם אחד יתום מאב ואחד יתום מאם, ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה. עד שיהיו יכולים לעשות כל צרכיהם בעצמם, כשאר כל הגדולים",
            "צריך האדם לזהר, שלא לעשות איזה דבר, שיכולין לחשד אותו שעשה דבר עברה, - אע\"פ שאינו עושה כדמצינו שהכהן התורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד העשוי. בענין שיכולין להטמין בו איזה דבר, לפי שצריך האדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך הוא שנאמר, והייתם נקיים מה' ומישראל. ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם",
            "מדת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה"
        ],
        [
            "כתיב לא תלך רכיל בעמך, איזהו רכיל, זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת וגם אין בו גנות הרי זה עובר בלאו, והוא עון גדול, וגורם להרג נפשות מישראל, לכך נסמך לו, ולא תעמד על דם רעך. צא ולמד מה ארע לדואג האדומי, שאמר לשאול כי אחימלך נתן לדוד צדה וחרב. אע\"פ שהדבר היה אמת. וגם לא הוי גנות לאחימלך, שהרי לא עשה בזה שום מעשה רע, וגם אם שאול בעצמו היה שואל לאחימלך, היה אומר לו מה שעשה, כי לא נתכון לחטא בזה נגד שאול, עם כל זה גרם הרכילות של דואג, שנהרגו כמה כהנים - רמב\"ם וכסף משנה הל' דעות פרק ז",
            "יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חברו אע\"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו. אבל בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר,: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי. על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. המקבל לשון הרע הוא גרוע יותר מן האומרו, ולא נחתם גזר -דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד - רמב\"ם פרק ז",
            "עד היכן לשון הרע. שאל אחד לחברו, אנה אמצא אש. ואמר לו: היכן נמצא אש, בבית פלוני, שיש לו הרבה בשר ודגים, ומבשלים שם תמיד - ערכין דף ט\"ו ע\"ב הגהות מיימוני מ\"א ומחצית השקל סימן קנ\"ו",
            "ויש דברים שהם אבק לשון הרע. כיצד. אמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובות חברו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול, בבקר השכם קללה תחשב לו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כמו שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אמר בחכמתו כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות...ואומר הלא משחק אני. וכן המספר לשון הרע, ברמאות, שעושה עצמו כאלו מספר רק לפי תמו, ואינו יודע שזהו לשון הרע, וכשגוערין בו, אומר, איני יודע שזהו לשון הרע, או שאלו מעשיו של פלוני",
            "אחד המספר לשון הרע בפני חברו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו. ואפלו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ואם כבר נאמרו הדברים בפני שלשה, מסתמא כבר נתפרסם הדבר. ואם ספר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכון להעביר הקול ולגלותו יותר. מה תקנתו של אדם שלא יבא לידי לשון הרע. אם תלמיד חכם הוא, יעסק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו - רמב\"ם וגמרא שם",
            "אמר ר' ירמיה בר אבא, ארבעה כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, וכת חנפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע. כת לצים, דכתיב משך ידו את לוצצים - פרש רש\"י משך ידו הקדוש ברוך הוא מהיות את לוצצים. כת חנפים דכתיב, כי לא לפניו חנף יבא. כת שקרים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע - ופרש רש\"י, לא יגור עמך רע, וגבי מספרי לשון הרע כתיב, דכתיב בההוא פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו' צדיק אתה ה', לא יגור במגורך רע - סוטה סוף פ' ז ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת אלילים דכתיב ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו",
            "הנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום. וכיצד היא הנקימה. אמר לחברו. השאילני קרדמך, אמר לו: איני משאילך. למחר היה חברו צריך לשאל ממנו. אמר לו חברו, השאילני קרדמך. אמר לו, איני משאילך כמו שאתה לא השאלתני כאשר שאלתי ממך, הרי זה נוקם ועובר בלאו. אלא כשיבא לו לשאל, יתן בלב שלם, ולא יגמל לו כאשר גמלו, אלא ראוי לו לאדם להית מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקם עליהם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום, אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו' - אסור קללה כתבנו בסימן ו' סעיף ג",
            "אם תרצה להנקם מאויבך. תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאיך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך",
            "כל הנוטר לאחד מישראל. עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטר את בני עמך. כיצד היא הנטירה. ראובן שאמר לשמעון: השאילני דבר פלוני, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לשאל איזה חפץ מראובן, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה, עובר בלא תטר, אלא ימחה הדבר מלבו, ולא יזכרנו כלל. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקים בה ישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה - רמב\"ם שם"
        ],
        [
            "אמרו רבותינו זכרונם לברכה איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה. בכל דרכיך דעהו. פרוש שאפלו בדרכיך שאתה עושה לצרך גופך, דע את ה', ועשה את הדברים לשמו יתברך. כגון, האכילה, והשתיה וההליכה, והישיבה, והשכיבה, הקימה, והתשמיש והשיחה, כל צרכי גופך, יהיו כלם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם לעבודתו",
            "אכילה ושתיה, כיצד. אין צריך לומר שלא יאכל וישתה דברים האסורים, חס ושלום אלא גם בדברים המתרים, והיה צמא ורעב, אם ואכל ושתה להנאתו, אינו משבח, אלא יתכון באכילתו ושתיתו, שיהיה לו כח לעבודת הבורא. לפיכך לא יאכל כל שהחך מתאוה לו, ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים וטובים לבריאות הגוף. ויש אנשי מעשה, שקדם אכילה אומרים: הנני רוצה לאכל ולשתת, כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו",
            "הישיבה והקימה וההליכה כיצד. אין צריך לומר שלא ישב במושב לצים, ושלא לעמד בדרך חטאים, ושלא לילך בעצת רשעים. אלא אפלו לישב בסוד ישרים, ולעמד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו, להשלים חפצו ותאותו, אין זה משבח, אלא יעשה לשם שמים. ומכל מקום, גם אם אי אפשר לו לכון לשם שמים דוקא, אל ימנע את עצמו מדברים אלו, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה",
            "שכיבה, כיצד. אין צריך לומר בזמן שיכול לעסק בתורה ובמצות, אם מתגרה בשינה לענג את עצמו, שאינו ראוי לעשות כן, אלא אפלו בזמן שהוא יגע, וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משבח, אלא יתכון לתת שנה לעיניו, ולגופו מנוחה לצרך בריאת גופו, ושלא תטרף דעתו בתורה, מחמת מניעת השנה",
            "תשמיש, כיצד. אין צריך לומר שלא יעבר עברה, חס ושלום, אלא אפלו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להנאת גופו, או להשלים תאותו, הרי זה מגנה. ואפלו אם נתכון כדי שיהיו לו בנים, שישמשו אותו וימלאו מקומו, אינו משבח. אלא יתכון שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכון להברות את גופו, ולקים מצות עונה כאדם הפורע את חובו",
            "השיחה כיצד. אין צריך לומר לספר לשון הרע או רכילות וליצנות וסכלות פה, חס ושלום, אלא אפלו לספר בדברי חכמים, צריך שתהא כונתו לעבודת הבורא, לדבר המביא לעבודתו",
            "וכן כשהוא עוסק במשא ומתן, או במלאכה להשתכר בה, לא יהא בלבו לקבץ ממון בלבד, אלא יעשה כדי שיהיה לו לפרנס בני ביתו, ולתת צדקה ולגדל בניו לתלמוד תורה. כללו של דבר, חיב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקל כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתעלה יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, נמצא עובד את בוראו כל ימיו, אפלו בשעת שבתו וקומו והלוכו ובשעת משאו ומתנו, ואפלו באכילתו ושתיתו אפלו בתשמישו ובכל צרכיו. ועל ענין זה צוו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ובדרך הזה זקף רבנו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לשם שמים - או\"ח סימן רל\"א ורמב\"ם פרק ג"
        ],
        [
            "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף. וכן הוא אומר, ונשמרתם מאד לנפשותיכם",
            "הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ברא את האדם - וכן כל בעלי חיים ונתן בו חם טבעי, וזהו החיות של האדם. שאם יכבה האש הטבעי, אפס חיותו. והחזקת החם הזה היא על ידי המאכל אשר האדם אוכל, כמו האש הבוער שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים, יכבה לגמרי. כן האדם אם לא יאכל, יכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השנים ומתערב עם מיץ הרק ויתך, ומשם יורד לאצטומכא ונטחן גם שם,ומתערב עם המיצים, מיץ האצטומכא ומיץ המרה, ויתך ויתבשל מהחם והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו נזונים כל האברים ומקים חיות האדם. והפסלת שהיא המותרות, נדחה לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר - לפרוש אחד,ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם לברור את טוב המאכל, וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסלת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסלת בתוכו, יתעפש ויבא לידי חליים, רחמנא לצלן. ולכן רב בריאות הגוף וחלשתו, תלוי בעכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא. אבל אם מתקלקל העכול. אז נחלש האדם ויכול לבא לידי סכנה, חס ושלום",
            "העכול הטוב הוא, אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל. שאם אכל האדם הרבה והאצטומכא מלא, אז קשה העכול, כי האצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכוץ כראוי בטבעו ולטחון את המאכל כראוי. וכמו האש, שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה,כמוו כן המאכל באצטומכא. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך לזהר שלא לאכול, רק כשעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו, שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו. כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם, האוכל דבר מעט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים",
            "האדם בנעוריו כח העכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישות כחו צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות להחזקת כחו",
            "בימי החם נחלשים כלי העכול מן החם. ועל כן ראוי שיהיה שעור האכילה בימי החם פחות מבימי הקר. ושערו חכמי הרופאים לאכול בימות החמה רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים",
            "כלל גדול בדרכי הרפואה, שקדם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה עד שיתחמם גופו אחר כך יאכל. וזה שנאמר, בזעת אפיך תאכל לחם. ונאמר, ולחם עצלות לא תאכל. ויתיר חגורתו קדם אכילה, - וסימנא, ואקחה פת -לחם, אקחה ראשי תבות למפרע, התר חגורה קדם אכילה. פת-לחם ראשי תבות, פן תבא לידי חלי מעים ובשעת האכילה, ישב במקומו או מסב על שמאלו. ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האצטומכא טרם שיתעכל ויזיק לו, אלא ילך מעט וינוח. ולא יטיל ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה. ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למח ויזיקוהו. וכן המרחץ וההקזה והמשגל, אינם טובים לאחר האכילה",
            "בני האדם אינם שוים במזגם. יש מי שמזגו חם, ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממצע. והמאכלים גם כן משנים. ומי שמזגוממצע יאכל מאכלים שהם גם כן ממצעים. אבל מי שאין מזגו ממצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת הפך מזגו. מי שמזגו חם, לא יאכל דברים חמים, כמו תבליןובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים. ומי שמזגו קר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים. וכן ישתנה המאכל לפי הזמן ולפי המקום. בימות החמה יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים ואפרוחי תרנגלת, וגם קצת מאכלים חמוצים. ובימי הקר, מאכלים חמים. וכן במדינה קרה, מאכלים חמים. ובמדינה חמה, מאכלים קרים",
            "המאכל הממצע הוא לחם חטה, ולא סלת ממש, כי הסלת מתאחר מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמרסן ויהא נתחמץ במצוע ובו מלח ומאפה תנור. ויתר המאכלים שנעשו מהחטה, אינם טובים. ממיני הבשר, הטוב הוא כבש בן שנתו, וכן הגדיים היונקים. אך כל מיני בני מעים וגם הראש, המה לא טובים. העזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה, המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף, קל להתעכל יותר מבשר בהמה. והטוב שבעופות התרנגלת. אמרו הרופאים, כי המאכל שהאדם רגיל בו, אינו מזיק לו, ואפלו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע,ובלבד שלא ימלא בו כרסו",
            "אין לאכול לב בהמה או עוף, משום דקשה לשכחה. וכן לא יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול, דגם כן קשה לשכחה. - הוריות יג",
            "זמן האכילה הוא כשיתאוה לאכול תאוה אמתית לא זרה. ולהבדיל בין תאוה אמתית לתאוה זרה היא זאת. הראשונה נקראת רעב - הונגער כי האצטומכא ריק. והשניה היא כשמתאוה מאכל מיחד ונקראת תאבון - אפטיטובדרך כלל, האדם הבריא והחזק, יאכל שתי פעמים ביום. וחלשים וזקנים יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת. ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי רבוי המאכל יחליש את האצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שיהיה האצטומכא ריק מן המאכל הקודם. וסתם עכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממצעים ומתעכלים בדרך המצוע, הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שישבות האצטומכא מעבודתו ויתחזק כח עכולו. ונראה כי השמטה זאת, טוב שתהא בערב שבת",
            "טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בשחרית - עיין מסכת ב\"מ דף קז ע\"ב",
            "הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחלה את המשלשל, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף קודם לבשר בהמה, בשר בהמה דקה קודם לבשר בהמה גסה. ודברים שמאמצין את בני מעים יאכל מיד לאחר האכילה, ואל יאכל מהם הרבה",
            "מהיות כי התחלת העכול הוא בפה, על ידי טחינת השנים והתערבות עם מיץ הרק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז תכבד העכול באצטומכא לבדו",
            "כבר אמרנו - בסעיף ז' כי בני אדם אינם שוים במזגם. ויש לכל איש לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים לפי מזגו ומקומו ושעתו. ובדרך כלל, הנה הרופאים הקדמונים חלקו את המאכלים במדרגות שונות. יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות, והבשר המלוח הישן, ויין מגתו, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי לגוף כמו סם-המות. ויש מאכלים שהם רעים, אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב עשרים וארבע שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים ולחם מצות, והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם. ואין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאדובימות הגשמים. אבל בימות החמה, לא יאכל מהם כלל",
            "ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו. והם, כמו עוף המים - אוז וברוז, ובני יונה הקטנים, ותמרים, ולחם שנלוש בשמן, והסלת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מרסן, אין ראוי להרבות במאכלות אלה",
            "לעולם ימנע האדם את עצמו מפרות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם, אפלו יבשים,ומכל-שכן רטבים. אבל קדם שיתבשלו באילן כל צרכן, הרי הן כחרבות לגוף. וכן החרובים, רעים לעולם. וכל הפרות החמוצים, רעים ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים. והתאנים והענבים והרמונים - עין ברמב\"ם פרק ד',וכפי הנראה דטעות סופר יש כאן וצריך לומר שקדים במקום רמונים לעולם טובים, בין רטבים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו . ומכל מקום לא יתמיד באכילתם, אף -על-פי ש הם טובים מכל פרי האילנות",
            "בענין השתיה, המים הם המשקים הטבעים לאדםובריאים לגוף. אם הם זכים וצלולים, מועילים ששומרים הרטיבות שבגוף וממהרים להוציא את הפסלת. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרוים הצמעון ומטיבים את העכול יותר מ אלו שאינם קרים. אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את ה חם הטבעי. ומכל-שכן כשהאדם הוא עיף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם והוא מ התך מחמת העיפות והיגיעה והמים הקרים יזיקו לו עד שיוכל לבא לידי סכנה, חס ושלום. ואף כי המים טובים לבריאות הגוף, מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קדם האכילה, לפי שיתקרר האצטומכא ולא יעכל את המזון כראוי. וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין. ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל, אז ישתה שעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד,ומכל -שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תכף אחר המשגל, לפי שאז החם הטבעי הוא חלוש ויהיה גורם שיתקררו האברים",
            "היין מחזיק החם הטבעי,ומטיב את העכול, ומוציא את המותרות, ועוזר לבריאות הגוף כשישתה מהם שעור בנוני. מי שמחו חלוש יזהר מן היין, שמוסיף על חלישותו וממלא את הראש עשנים. היין יפה לזקנים ומזיק לנערים, לפי שמעורר החם הטבעי, והוא כמוסיף אש על אש. ויש לזהר מן היין עד עשרים ואחת שנה. אין ראוי לשתות יין קדם אכילה אלא מעט, כדי לפתח בני המעים, ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזעה, ולא א חר עמל ויגיעה. ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט",
            "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפלו רגע אחד, ולא יאכל עד שיבדק את עצמו יפה יפה, שמא צריך לנקביו",
            "לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפויים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע או יצא בקושי, חלאים רעים באים. ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו ואין בהם כח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו",
            "היגיעה בדרך ממצעת, טובה לבריאות הגוף - ועיין לעיל סעיף ו אבל היגיעה הגדולה וכן המנוחה, מזיקין לגוף. בזמן החם אין להתיגע רק מעט ובזמן הקר צריך יותר. האדם השמן צריך שיתיגע יותר מן האדם הכחוש",
            "הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות ולזהר מהן. והן, כמו השמחה והדאגה והכעס והפחד, שהן פועלות בנפש. וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממצעת, כי היא סבה לגדל החם הטבעי, ולעכל המאכל, ולדחות המותרות, ולחזק אור העינים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף, ויתך החם הטבעי, ויתקרר הלב פתאום, וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים ב גופם, לפי שהחם הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צרים ומרוצת הדם שהוא מקור החם היא לאט. הדאגה היא הפוך השמחה, וגם היא מזקת, לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החם הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד, רעדה. וכשתתרבה הקרירות, אולי ימות. ומכל-שכן שצריך לזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממצעת",
            "השנה הממצעת טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים. ואם יקרה לו מחמת חלי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השנה. אבל רבוי השנה, מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים, כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המח, וימלא הראש עשן ויזיק לגוף הזק גדול. כמו שיש לו לאדם לזהר שלא יישן תכף אחר האכילה, כן יש לו לזהר שלא יישן כשהוא רעב. כי כשאין מזון בגוף, יפעל החמימות במותרות ויתילד ממנו עשן נפסד ויעלה למח. כשיישן, יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור שירד המאכל מפי האצטומכא ויתמעטו העשנים העולים למח. השנה הטבעית היא בלילה. ושנת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהרגלו בה - עין עוד בסדר השנה בסימן עא",
            "דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. לא יכנס למרחץ לא כשהוא רעב, ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר כך בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב, שלא תשלוט בו רוח קרה. ואפלו בימות החמה צריך להזהר בזה. וישהה לאחר שיצא עד שתתישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות,ואחר כך יאכל. ואם יישן מעט כשיצא מן המרחץ קדם אכילה, הרי זה יפה מאד",
            "לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאויר זך ונקי, במקום גבוה ובבנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון, ולא לצד מזרח, ושלא יהיה שם שום דבר מעפש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר בריחות טוביםובעשנים מועילים",
            "האויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא ממזג שוה. ממצע בין הקר והחם. ולכן יזהר כל אדם, שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החרף כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רב החמימות, הרבה חלאים באים, רחמנא לצלן, אלא יחממו באפן אשר לא ירגיש שום קרירות, ולא יחם לו ביותר",
            "לשמור חוש הראיה, יזהר מדברים אלו, לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חשך לאור גדול. ואם צריך לכנס ממקום חשך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מעט איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כלה. וכן יעשהגם בבואו ממקום אור למקום חשך, כי התמורה מאור לחשך או מחשך לאור בלי ממצע, מזיק לראיה. ולכן, ה' יתברך שמו, ברחמיו ברא את העולם בענין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, ולא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט. ועל זה אנו מברכין, המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום. אור החוזר מן השמש, פרוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לעינים. לכן יזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל ה אור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפלו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר. יזהר מלעסק בכתיבה, או לקרות בספר, או לעשות כל מלאכה דקה באור בין השמשות. וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר באותיות קטנות ובכל מלאכה דקה לאור הנר בלילה. ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיקה לעינים. ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעינים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח וכן באש, מזיקה גם כן. העשן וריח גפרית, מזיקין גם כן. וכן אבק דק או רוח הבא לנגד העינים, וכן הליכה מרבה ופסיעה גסה, ובכיה מרבה, כמו שאמר הכתוב, כלו בדמעות עיני. והקשה מכלן הוא רב המשגל. אבל מצות ה' ברה מאירת עינים - רמב\"ם"
        ],
        [
            "אסור לאכל דג עם בשר, ואפלו עם שמן עופות, מפני הסכנה. ואין לצלת בשר עם דג בתנור אחד, כשהוא תנור קטן, אלא כשאחד מהם מכסה. אבל בתנורים שלנו שהם גדוליםת אין לחוש",
            "כשאוכל דגים ואחר כך בשר או להפך, יש לאכל ביניהם קצת פת, ולשתת איזה משקה, דהוי קנוח והדחה",
            "צריך לזהר מזעת אדם, שכל זעת אדם הוא סם המות, חוץ מזעת הפנים. ולכן יזהר שלא יתן מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזעה. וכן לא יתן מעות לתוך פיו, שמא יש עליהם מעט זעה, ועוד שיד הכל ממשמשין בהן, ויש מהם חולים - יורה דעה סימן קט\"ז",
            "צריך כל אדם לזהר תמיד כשמריח ריח איזה מאכל, יפליט כל הרק שבפיו ולא יבלענו, כי אם בולעו, יוכל לבא לידי סכנה, חס ושלום - כתובו' סא:",
            "יש לזהר שלא לשתת משקים שנתגלו",
            "אסור לתן דבר מאכל או משקים תחת המטה, אפלו הם מכסים, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ובכפרים, יש מחזיקים תפוחי אדמה ושאר מאכלים תחת המטות, ויש להזהירם על זה",
            "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאסורא. ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק אסור. ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה, כגון, תחת קיר נטוי, ועל גשר רעוע, ולא יצא יחידי בלילה, ולא יישן יחידי בחדר בלילה. וכן אסרו לשתת מים מן הנהרות בלילה, או להניח פיו על קלוח המים לשתות, שמא יבלע איזה דבר המזיק - יו\"ד קטן חו\"מ תכז",
            "נוהגין שבשעת התקופה מניחין קצת ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל המבשלים או כבושים או מלוחים אין צריכין",
            "אסור לאכל מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, או מתוך כלים מאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, וכן לא יאכל בידים מזהמות. שכל אלו הם בכלל אל תשקצו את נפשותיכם. ואפלו יאמר שאין נפשו קצה בהם, בטלה דעתו אצל כל אדם",
            "בהמה או עוף שהיו מסכנים ונשחטו, אע\"פ שהתרו בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם",
            "אסור לקצץ אילן מאכל העושה פרות, - אילן זית שהוא עושה רבע הקב זיתים, ודקל העושה קב תמרים, בבא קמא צ\"א והיא סכנה. ואם הוא סמוך לאילנות אחרות שחשובים יותר ממנו והוא מכחיש אותם, וכן אם צריך למקומו, מתר לקצצו - יורה דעה סימן קט\"ז",
            "החושש במעיו, יש עושין לרפואה שמעמידין על בטנו כלי שיש בו מים חמים, ואסור לעשות כן מפני הסכנה - אורח חיים סימן שכ\"ו",
            "אסור לעבר בנחל שמימיו רודפין, אם המים מגיעים למעלה ממתנים, משום סכנה, שלא ישטפוהו המים - יומא דף ע\"ז ע\"ב",
            "אסור להוציא מפיו דבר פרענות על אדם מישראל, אפלו לומר, אלו היה פלוני קים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר: חתול או כלב יקחהו. וכן בכל כיוצא באלו, צריך לזהר מאד מהרגל הלשון - ועין לקמן סימן ר\"ז סעיף ג"
        ],
        [
            "מצות עשה לתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר פתוח תפתח את-ידך לו. ונאמר, וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה, שנאמר, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את-ידך מאחיך האביון. הצדקה היא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עושה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא הזק בא בשביל הצדקה, שנאמר, והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם, מרחמין עליו, שנאמר, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. וכל מי שהוא אכזרי, יש לחוש ליחוסו. והקדוש- ברוך- הוא קרוב לשועת עניים, שנאמר וצעקת עניים ישמע. לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיא. ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש- ברוך הוא . וכמו שהוא מבקש מהקדוש- ברוך- הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו כי גלגל הוא החוזר בעולם, וסוף שיבא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה. ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני לתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך. והצדקה דוחה גזרות רעות ומוספת חיים - יורה דעה סימן רמ\"ז, שבת דף קנ\"א, ביצה דף ל\"ב",
            "כל אדם חיב לתן צדקה כפי השגת ידו. ואפלו עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו, ואינו נושא ונותן בהם, דמתר לו לטל מן הצדקה. כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הרוח, מכל מקום, כיון שיש לו במה להתפרנס, חיב לתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפלו אינו יכול לתן אלא דבר מעט, אל ימנע עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה נאמר בעולת בהמה, אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חיב לתן צדקה דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם - סימן רמ\"ח רנ\"א רנ\"ג ומשנה סוף מנחות",
            "כמה נותנים לעני. די מחסורו אשר יחסר לו. והינו בעני שמקבל בחשאי, מחיבים אנשי העיר לתן לו כל מחסורו כאשר היה רגיל מקדם שהעני. אבל עני המחזיר על הפתחים, נותנים לו מתנה מעטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שעור ב' סעדות ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי עובדי אלילים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום - ר\"נ רנ\"א",
            "כמה יתן האדם צדקה. שנה ראשונה המעשר מן הקרן. מכאן ואילך יתן מעשר מן הרוח שהרויח כל שנה, [חוץ מצרכי ביתו], זו היא מדה בינונית. ומצוה מן המבחר שיתן חמש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חמש מן הרוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החמש, כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו. אבל בשעת מות, יכול אדם לתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דברים למצוה, רק יתנוהו לעניים. ואם נזדמנה לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס חתן וכלה עניים לחפה וכדומה וכן לקנת ספרים ללמד בהם, ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכלת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך לזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם, אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו - סימן רמ\"ח",
            "הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו, וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו. כסה ערם, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו. וכן הוא אומר כל חלב לה' - סימן רמ\"ח",
            "הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חיב במזונותיהם - שהם יותר מבני שש שנים, כדי ללמד את הבנים תורה, ולהנהיג את הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו - שאינו יכול לפרנסו, רק ממעות צדקה שלו, והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפלו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו, הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך לזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים - רנ\"א רנ\"ז",
            "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופנים כבושות בקרקע. אפלו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו'. אלא צריך לתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון. וידבר לו דברי תנחומים, שנאמר, ולב אלמנה ארנין",
            "אסור להחזיר את העני ששאל ריקם. ואפלו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר, אל ישב דך נכלם. ואם אין בידך כלום מה לתן לו, פיסהו בדברים . ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב, בין ברחמים בין בדברים שנאמר, אב אנכי לאביונים",
            "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים - ועין לקמן סימן ס\"ז סעיף ג' לפיכך האומר, הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חיב לתנה לעניים מיד. ואם אחר עובר בבל תאחר, כיון שיכול לתנה מיד. ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, ואם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת המעות, אלא שיניחו אצלו",
            "מי שאמר: אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מנחים אצלו לחלקם במעט מעט, כמו שיראה לו - רנ\"ז",
            "הכופה אחרים שיתנו צדקה ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה, נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים. וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש. כי על ידי זה, זכותו יותר גדול",
            "המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו, קדם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות, או יעשה עמו שתפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו, עד שלא יצטרך לבריות. ועל זה נאמר, והחזקת בו. כלומר החזק בו עד שלא יפול",
            "יש לזהר לתן הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר. ואם אפשר לתנה באפן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל- כל- פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן. אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מתר לו שיכתב שמו עליו, שיהא לו לזכרון. וראוי לעשות כן - רמ\"ט",
            "ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו. ואם אינו רוצה לקבל, מתעסקין לסחר לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביקר. ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המטיל מלאי לתלמיד חכם, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. ואמרו, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומשיא בתו לתלמיד- חכם",
            "לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה, ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמינו זכרונם לברכה, עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות. ואפלו היה חכם מכבד והעני, יעסק באמנות ואפלו באמנות מנולת, ואל יצטרך לבריות",
            "כל מי שאינו צריך לטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך לטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחיב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאים. וכל מי שצריך לטול ומצער עצמו, ודוחק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הצבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר, ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו' - רנ\"ה"
        ],
        [
            "עיסה מחמשת מיני דגן חיבת בחלה. קדם שמפרישין החלה מברכין, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה. ונוטלין כזית מן העסה ושורפין אותה באש. והמנהג לשרפה בתנור שיאפו שם את הלחם - שכ\"ב שכ\"ד שכ\"ח",
            "כמה שעור העסה שיתחיב בחלה. כל שנעשה מחמשת רבעים קמח, והם כמו מ\"ג ביצים וחמש ביצה - ועי' בכללים איך מודדין - שכ\"ד",
            "המצות שאופין לפסח, אף על פי שבכל עסה בפני עצמה לא היה שעור חלה, מכל מקום כיון שמניחין אותן לתוך כלי אחד, הכלי מצרפן וחיבין בחלה. וצריכין להשגיח שיהיו כל המצות מנחות בתוך הכלי. ואע\"פ שקצת מן המצה בתוך הכלי, וקצתה בולטת חוץ לכלי, גם כן מצטרפות. אבל אם מצות שלמות מנחות רק למעלה ולא בתוך הכלי, אינן מצטרפות. ואפלו כסה אותן במפה, לא מהני. אבל אם מניח המצות בסדין, ומכסה אותן גם כן עם הסדין, נחשב הסדין כמו כלי ומצרפן, ואף שבאמצע מגלין. רק יזהר שלא תצא מצה שלמה חוץ לכסוי - שכה ובד\"ה ופרמ\"ג באו\"ח תנ\"ז",
            "שאור שנוטלין מן העסה, כדי לחמץ בו עסה אחרת, צריכין לקח קדם שמפרישין החלה. אבל שאור שנוטלין לחמץ בו משקה שקורין חמיצה, צריכין לקח לאחר שהפרישו חלה",
            "לאחר פסח שלוקחין שאור מאינו יהודי לחמץ בו העסה, צריכין לזהר להפריש חלה יותר גדולה ממה שהיה השאור - שכ\"ד",
            "העושה עסה כדי לבשלה או לטגנה מפרישין ממנה חלה בלא ברכה. ואם עושין לאפות קצת ממנה, אפלו דבר מועט, מפרישין ממנה חלה בברכה",
            "אם העסה נלושה בביצים או בשאר מי פרות, יש בה כמה ספקות. ולכן צריך לערב בעסה קצת מים או חלב או דבש דבורים או יין או שמן זית, דאז מפרישין ממנה חלה בברכה - שכ\"ט",
            "מצות הפרשת חלה שיכת להאשה בעלת הבית. אך אם האשה אינה בביתה, ויש לחוש כי עד שתבא תתקלקל העסה, אז יכולה גם המשרתת אם אדם אחר להפריש - שכ\"ח",
            "שכח להפריש חלה בערב שבת, בחוצה לארץ אוכלין בשבת ומניחין חתיכה אחת ומפרישין ממנה חלה במוצאי שבת. וצריך שתהא חתיכה כדי להפריש ממנה חלה, וישאר ממנה עוד חלין, דבעינן שיהיו שיריה נכרין. וערב פסח שחל להיות בשבת, ושכחו להפריש חלה מן החלות שאפו לכבוד שבת, יש בזה מבוכה גדולה, על כן צריך כל איש להזהר בערב שבת ולהזכיר על הפרשת חלה - ועין לקמן סוף סימן קט\"ו"
        ],
        [
            "קודם שמולחין את הבשר, צריכין להדיח אותו יפה יפה במים. שורין אותו במים לערך חצי שעה. וצריך שהמים יכסו כל הבשר. במקום שיש דם בעין על הבשר, צריכין לשפשפו, במי השריה ולהסירו. וכן בעופות צריכין לשפשף היטב במקום השחיטה. וכן מבפנים במקום שיש דם בעין. ולפעמים נמצא בבשר או בעוף מקום שנצרר בו דם מחמת מכה, צריכין לחתך המקום הזה ולהסירו קדם השריה. כשהמים קרים מאד, יניחם תחלה במקום חם קצת להפיג צינתן, קדם ששורין בהן את הבשר, כי מחמת הקרירות שבמים, יתקשה הבשר ולא יצא אחר כך הדם במליחה - ב\"י - יו\"ד סז סט",
            "אם שכחו ונשרה הבשר במים מעת לעת, הבשר וגם הכלי אסור. וכבד שנשרה במים מעת לעת, יעשה שאלת חכם - סי' סט ועיין בחכמ\"א כלל לד",
            "בערב שבת שאין לו פנאי, או בענין אחר שהשעה דחוקה, די לשפשף היטב את הבשר במים, וישרה אך מעט במים. וכשאין אדמומית במים יכולין למלוח אותו - חכמת אדם כלל ל",
            "אם לאחר השריה חתכו חתיכה אחת לשתים, צריכין להדיח היטב מקום החתך, מפני הדם שישנו שם",
            "בשר שנקרש מחמת הקר, צריכין להשגיח שיפשר, אבל לא יניחוהו אצל תנור שהסק. ובשעת הדחק יכולין לשרותו במים פושרין - סח סט ובחכמ\"א",
            "הכלי המיחד לשרית בשר, אין להשתמש בו דבר אחר של מאכל",
            "לאחר שנשרה הבשר צריכין להטיף ממנו המים, כדי שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא את הדם. וצריכין להשגיח שלא יתיבש הבשר לגמרי, בכדי שלא יפול המלח מעליו",
            "המלח לא יהא דק מאד כקמח, דאם כן נמס מיד על הבשר ואינו מוציא דם. וגם לא יהא גס מאד, שמא יפל מעל הבשר, אלא יהא בינוני כמו המלח שנעשה על ידי בשול, ויהא יבש שיתפזר היטב",
            "צריכין לפזר המלח על הבשר בכל הצדדין, שלא ישאר שום מקום בלי מלח. ולכן העופות צריכין לפתח אותן היטב, כדי שיוכל למלחן היטב גם מבפנים - סימן ס\"ט",
            "הבשר במלחו צריך להניח במקום שיוכל הדם לזוב ממנו היטב, ולכן לא יעמיד את הסל עם הבשר על גבי קרקע כי לא יוכל הדם לזוב היטב. ואפלו לאחר שכבר שהה הבשר במלחו שעור מליחה קדם הדחה, לא יתנהו במקום שאין הדם יכול לזוב היטב. וכשמולחין על גבי דף צריכין להניחו בשפוע, כדי שיזוב היטב, ושלא יהיה בו גומא שיתקבץ בו ציר. והמולח עופות או דפן שלמה שיש לו תוך ובית קבול, צריך להפך צד החלל למטה, כדי שיוכל הדם לזוב היטב",
            "יהא הבשר מנח במלחו שעור שעה, ובשעת הדחק די כ\"ד מנוטין - רגעים סימן ס\"ט ובאו\"ח סימן תנ\"ט",
            "לאחר שהיה הבשר מנח במלחו כשעורו, ינפץ ממנו המלח היטב, ומדיחין אותו ג' פעמים במים היטב היטב. ואשה יראת ה', יש לה להשגיח בעצמה על הדחת הבשר, כי לפעמים המשרתת אשר בכתף תשא את המים, תצמצם, ויכולין לבוא, חס ושלום לאסור דם. וצריכין לזהר שלא להניח את הבשר בתוך כלי בלי מים קדם שהודח - סימן ס\"ט",
            "צריכין לזהר בעופות להסיר את הראש קדם השריה. ואם נמלח העוף עם הראש, יעשה שאלת חכם. וכן צריכין לזהר בזה בבהמה - סי' כ\"ב וס\"ה",
            "בשר שלא נמלח עדין, לא יניחו אותו במקום שלפעמים יש שם מלח. ויש ליחד כלי לבשר לחוד, שלא להניח בכלי זה ירקות או פרות, וכיוצא בו דברים שדרכן לאכל בלא הדחה, כי דם מן הבשר נדבק בכלי ומן הכלי נדבק בהם - סימן ס\"ט",
            "הראש צריכין לחתכו קדם שריה, ולקח את המח ולקרוע את הקרום שעליו, ולשרתו ולמלחו בפני עצמו. ואת הראש צריכין למלחו מבפנים ומבחוץ. ויכולים למלחו גם על השערות",
            "עצמות שיש בהן מח, אם עדין הן דבוקות בבשר, מולחן עם הבשר ביחד כמו שהן. אבל אם נפרדו מן הבשר, ימלחם בפני עצמן, ולא ינוחו במלחן אצל הבשר",
            "רגלי בהמות, צריכין לחתך ראשי הטלפים קדם השריה, למען יוכל הדם לזוב מהן. וצריכין להניח אותן באפן שיוכל הדם לזוב. ויכולין למלחו גם על השערות - ס\"ח וע\"א",
            "הלב צריכין לקרע קדם השריה, שיצא הדם ממנו",
            "הראה נוהגין גם כן לחתכה ולפתח הקנוקנות הגדולות שבה קדם השריה",
            "הכבד יש בו הרבה דם. לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה, אלא צריכין לצלותו על האש. אבל צריכין מקדם לחתכו היטב, ולהניחו בחתוכו על האש, למען ישאב האש היטב כל הדם שבו. ומדיחין אותו קודם שמניחין אותו על האש, וכשמנח על האש מולחין אותו שם קצת, וצולין אותו עד שיהא ראוי לאכילה, ואחר כך מדיחין אותו יפה מן הדם שפלט. ויש לזהר להדיחו ג' פעמים ואחר כך יכולין לבשלו",
            "צריכין לזהר לצלותו דוקא על האש ולא בתנור גרוף. וכן לא יכרכו אותו בניר לצלותו כך, ואפלו בניר גרוע - פליס פאפיר - עין סספר פתחי תשובה",
            "אבל אין למלוח כבד קדם צליה כדרך שמולחין בשר. ומכל שכן שאין למלוח כבד עם בשר ביחד",
            "הטחול דינו כשאר בשר, רק צריכין להסיר ממנו קדם שריה את הקרום שעלי, שאסור משום חלב. גם צריכין לנקרו, משום הגידין. נוטל ראש הגיד ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו, וצריך לזהר שלא יפסק שום חוט. ואם נפסק, צריך לשרש אחריו - סימן ס\"ד ע\"ד",
            "החלחלת ושאר מעים, מולחין בצד החיצון שהשמן דבוק שם. - ע\"ה",
            "קבה של עגל שנמצא בה חלב, שופכין את החלב קודם שריה, והרי היא כשאר בשר",
            "ביצים שנמצאו בתוך עופות, בין שהם קטנים מאד בין שנגמרו לגמרי עם קליפתן, צריכין שריה ומליחה והדחה. אבל לא ימלחן אצל הבשר, אלא יניחן במקום שלא יזוב עליהן הדם מן הבשר. וביצים אלו, אפלו נגמרו לגמרי, אסור לאכלן בחלב - ע\"ה פ\"ז",
            "בשר ששהה ג' ימים מעת לעת - קודם מליחה אסור לבשול אלא אם כן נשרה בינתים",
            "נוהגין בעופות שלאחר שהסירו הנוצות, מהבהבים אותן באור להסיר את הנשאר. וצריכין לזהר שלא להבהבן כי אם בשלהבת של קש ותבן, ולא יעשו שלהבת גדולה ויזהרו להוליך העופות אנה ואנה לבל יתחממו - ס\"ח"
        ],
        [
            "הלוקח כלים השיכים לסעודה מעובד כוכבים, אפלו הם כלים חדשים, אם הם של מיני מתכת או זכוכית, אסור להשתמש בהן שום תשמיש אפלו בצונן, עד שטובלין אותן במעין או במקוה, במקום שכשר לטבילת אשה נדה, כדי שיצאו מטמאתו של עובד כוכבים לקדשתו של ישראל. וקדם הטבילה, מברכין על כלי אחד, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי. ועל שנים או יותר, מברכין, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים - יו\"ד ס,' קכ קכא",
            "כיון שהכלים צריכין טבילה דוקא במקום שכשר לטבילת נשים, לכן צריכין לזהר שלא להטבילן בנהרות בשעה שהן גדולים מגשמים והפשרת שלגים, וזה שכיח מאד קודם פסח שהנהרות גדולים ומטבילין שם כלים, ואינו נכון, עין לקמן סימן סימן קס\"ב - סימן ק\"כ ר\"א",
            "כלי עץ אינן צריכין טבילה. ואם יש עליהם חשוקי ברזל, צריכין טבילה בלא ברכה. כלי חרס גם כן אינן צריכין טבילה. ואם מצפין מבפנים באבר - שקורין גלעזירט צריכין טבילה בלא ברכה. וכן כלי חרסינה - פורצליין - ק\"כ",
            "אם הוא כלי ישן שנשתמש בו העובד כוכבים באפן שצריך הכשר בהגעלה או לבון, צריכין להכשירו מקדם ואחר כך להטבילו - קכ\"א",
            "אם שואל או שוכר כלי מעובד כוכבים אינו צריך טבילה. ואם שואל או שוכר כלים מחנוני ישראל צריכין טבילה בלא ברכה, והחנוני יודיע זאת למי שיקנם אחר כך שלא יטבילם שנית בברכה - טורי זהב",
            "ישראל המחזיק בית-יציקה - שקורין הוטע, והפועלים הם אינם יהודים, הכלים שנעשים שמה, צריכין טבילה בלא ברכה",
            "ישראל שנתן כסף או שאר מיני מתכת לאמן עובד כוכבים שיעשה לו כלי, או שיתקן לו כלי שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית, צריך גם כן טבילה בלא ברכה",
            "אינו צריך טבילה אלא כלי שמשתמשים בו למאכל שהוא ראוי לאכלו מיד, בלי שום תקון אחר, אבל הברזלים שמתקנין בהם את המצות, ושחותכין בהם את העסה, והמחט שתופרין בה מליתא - צואר עוף ממולא, וכיוצא בהן, אינן צריכין טבילה, אבל סכין של שחיטה, וסכין שמפשיטין בו, כיון שאפשר להשתמש בסכין זה למאכל שנגמר, וכן טסים - בלעכין שמניחים עליהם מצות, צריכין טבילה בלא ברכה. ודריפוס - שלש רגלים שמעמידין עליו את הקדרה, כיון שאין המאכל בעצמו נוגע בו אינו צריך טבילה. אבל שפוד של מתכת שצולין עליו בשר, צריך טבילה בברכה. יש אומרים, דכלי זכוכית גדולים - כגון בקבוקים, שאין שותין מתוכן, רק שמחזיקין בהן את המשקאות לערות מהן לתוך הכוסות, לא חשיבי כלי סעודה ואינן צריכין טבילה. ויש אומרים, דצריכין טבילה - יד אפרים, ויש להטבילן בלא ברכה",
            "רחים של פלפלין צריכין טבילה משום המתכת. אבל התחתון שמקבל את התבלין, כיון שהוא של עץ, אין צריך טבילה - ק\"כ. ורחים של קפה - קאווע יש לטבל בלא ברכה - עיין פתחי תשובה",
            "צריכין להשגיח קדם הטבילה שיהא הכלי נקי, ולא יהא עליו שום לכלוך או חלודה - אך רשם חלודה או שחרורית בעלמא, שדרכו בכך ואין מקפידין עליו, אינו מזיק וצריכין להטביל כל הכלי בבת אחת, שיהא כלו במים. וכלי שיש לו יד, צריך להיות עם היד בבת אחת כלו במים. והאדם המטביל ואוחז הכלי בידו, צריך להטביל מתחלה ידו במקום שהוא מטביל. ולא יאחוז את הכלי בכח בדבוק בינוני. ואם מטבילין על ידי שקושרין את הכלי בחבל כגון שמטבילין בבאר, צריכין להשגיח שיהיה הקשר רפוי שיוכלו המים לבא בכל מקום הכלי",
            "אם מטביל כלים שפיהם צר, צריך להשגיח שיהיו במים עד שיתמלאו מים, כי צריכין שיבאו המים על הכלי מבפנים ומבחוץ - ק\"כ ר\"ב",
            "קטן וקטנה - עין לקמן סימן ס\"ז סעיף ט אינן נאמנין על טבילת כלים - ק\"כ",
            "אסור להטביל כלי בשבת ויום טוב, ואם שכח להטבילו מקדם, יתנהו לנכרי במתנה ויחזר וישאלנו ממנו - עיין טורי זהב סעיף קטן י\"ח ואם הוא כלי שראוי להביא בו מים במקום שמתר לטלטל, ישאב בו מים ויביא לביתו, דלא מחזי כמטביל, ולא יברך עליו. - או\"ח סימן שכ\"ג יו\"ד סימן ק\"כ"
        ],
        [
            "אסרו חכמים לאכל פת של עובד כוכבים. ויש מקומות שמקילין ולוקחין פת מנחתם עובד כוכבים במקום שאין שם נחתם ישראל, או אפלו יש, אלא שאין הפת יפה כמו זה. אבל בפת של בעל הבית עובד כוכבים, לא היו מקלין. אך בשעת הדחק, ומי שהוא בדרך, אם יכול להשיג פת כשר, צריך להמתין עד פרסה. ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו בשביל בני ביתו. אבל אם עשאו למכור מקרי נחתום, אף- על-פי שאין דרכו בכך. וכן נחתום שעשאו לבני ביתו, מקרי בעל הבית. ויש מי שאומר, דבמקום שאין נחתום מצוי, מתר אפלו בפת של בעל הבית, ואינו צריך להמתין על פת כשר. וכן נוהגין",
            "אם ישראל השליך אפלו רק עץ אחד לתוך התנור בהסקו, מתר הפת ולא הוי פת עובד כוכבים",
            "לא אסרו פת של עובד כוכבים, אלא של חמשה מיני דגן. אבל פת קטניות - טענגרא קוקריטץ מאלייע אינו בכלל פת, וגם אינו אסור משום בשולי עובד כוכבים, דהא אינו עולה על שלחן מלכים",
            "פת שפניו טוחים בביצים, אסור משום הביצים שעליו, דהוו להו בשולי נכרי. ואותן רקיקים שנאפים על ברזל ויש לחוש שנמשח הברזל באיזה שמן, אסורים בכל ענין משום בליעת אסור - יו\"ד סימן קי\"ב",
            "פת ישראל שאפאו עובד כוכבים, גרע מפת עובד כוכבים, ואסור משום בשולי עובד כוכבים אם לא הכשיר את התנור בהשלכת עץ. וצריכין לזהר בזה כששולחין לאפות או לצלות אצל נחתום עובד כוכבים, שהישראל ישליך עץ לתוך התנור, או שיניח הישראל את הפת אואת המחבת לתוך התנור - ועין לקמן ריש סימן ע\"ב - קיב קיג",
            "דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבשלו או צלאו עובד כוכבים, אפלו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בשולי עובד כוכבים. אבל דבר שהוא נאכל כמו שהוא חי, או שהוא דבר שאינו חשוב ואינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בשולי עובד כוכבים, ואין לחוש לכלים דסתם כלים אינן בני יומן",
            "שפחה עובדת כוכבים בבית ישראל המבשלת בשביל הישראלים, נוהגין להקל מפני שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית באש",
            "אבל אם היא מבשלת בשביל עצמה לבדה, . אין רגילות שיחתה ישראל, ואפשר דלא מהני בזה חתוי, דגרע מאלו מבשלת בשביל ישראל, ולכן אם בשלה דברים שיש בהם משום בשולי עובד כוכבים, לא לבד התבשיל אסור, אלא גם הקדרה נאסרה לבשל בה לכתחלה. ובדיעבד יעשה שאלת חכם",
            "עובד כוכבים שבשל בשבת בשביל חולה, התבשיל אסור במוצאי שבת, אפלו להחולה אם אפשר בתבשיל אחר - עיין פר\"ח יו\"ד סוף סימן קי\"ג, ובכלים יש להתיר אחר מעת לעת",
            "ביצה אע\"פ שראויה לגמעה חיה, מכל מקום, כיון דזה הוי רק אכילה על ידי הדחק, אם בשלה העובד כוכבים, אסורה, וכן כל כיוצא בזה",
            "פרות שלא נתבשלו באילן כל צרכן, ואינן נאכלין חיין, אלא על ידי הדחק. שהמנים מטגנים אותן בסוכר, אסורין משום בשולי עובד כוכבים - קי\"ג",
            "שכר של תבואה ושל דבש, נוהגין בו התר לשתתו אפלו בבית שמוכרין אותו העובדי כוכבים, ואין בו משום בשולי עובד כוכבים, דהתבואה בטלה במים, רק שצריכין לחקור אם אין מעמידין אותן בשמרי יין. ובמקום שישראלים מזלזלין ומקלין ביין של עובד כוכבים, יש לבעל נפש להחמיר על עצמו גם בשכר. ובענין שתית קפה - בלי חלב, דעם חלב ודאי אסור וכן שוקולדה ותה אצל עובד כוכבים, שומר נפשו ירחק את עצמו - פת\"ש סימן קי\"ד בשם חכמ\"א ויש מתירין לשתות דרך ארעי. אבל דרך קביעות אסור - קי\"ד",
            "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור אפלו לעשות ממנה גבינה. ולכתחלה צריך הישראל להיות בתחלת החליבה, ויראה שהכלי הוא נקי. ונהגו להחמיר שלא יחלוב לתוך הכלי שדרכו של העובד כוכבים לחלוב לתוכו. ושפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לבהמה טמאה, מתר אפלו לכתחלה להניחן לחלוב. אבל אם בית עובד כוכבים מפסיק, צריך שיהא שם ישראל. ואפלו קטן או קטנה בני ט' שנה סגי",
            "גבינות העובד כוכבים אסורות. ואם הישראל רואה החליבה ועשית הגבינות, אם הגבינות בשעת עשיתן הן של ישראל מתרות. אבל אם הגבינות בשעת עשיתן הן של עובד כוכבים אסורות",
            "החמאה תליא במנהג המקומות. יש מקומות שאין אוכלין חמאה של עובד כוכבים, ויש מקומות שאוכלין אותה. ומי שהולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלין אותה, אף על פי שדעתו לחזור למקומו. אוכל שם עמהם. וההולך ממקום שאוכלין אותה למקום שאין אוכלין אותה, אסור לאכלה שם. - כעת נשמע שמזיפין את החמאה בשמן חזיר, על כן שומר נפשו ירחק"
        ],
        [],
        [
            "הרוצה לאכל פת שמברכין עליו המוציא, צריך לטול ידיו מקדם. אם הפת גדול כביצה מברך על הנטילה. ובפחות מזה, אין מברכין על הנטילה",
            "נטילת ידים צריך להיות דוקא מן הכלי. וצריך שיהיה הכלי שלם בלי שום נקב או סדק מפלש. וגם למעלה יהיה שוה בלי שום חריץ או בליטה. ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגבה משפת הכלי, שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידים דרך שם, כי אין לו דין כלי, כיון שאינו מחזיק שם משקים, אלא צריכין לטול דרך שפת הכלי מקום שמחזיק משקין",
            "כלי שאינו יכול לעמד אלא על ידי סמיכה, אם מתחלתו נעשה כך להשתמש בו על ידי סמיכה יש לו דין כלי. אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון, כסוי כלי, אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חלוקי דינים בשלחן ערוך",
            "שעור המים קשה לשער בצמצום, וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע, דאמר רב חסדא, אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא. ונוטלין תחלה יד ימין ואחר כך יד שמאל - כדלעיל סימן ב' סעיף ג', ויבאו המים על כל היד דהינו עד הקנה של זרוע ולא ישאר מקום בלי מים. ועל כן יפריד קצת האצבעות ויגביהן קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל ארך האצבעות ובראשן וברחבן סביב, ויבאו המים בשפיכה אחת, ולכן אין לטל ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת. ונכון לשפך על כל יד ב' פעמים",
            "לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפן ביחד ויגביהן נגד ראשו, כמו שאמר הכתוב, שאו ידיכם וגו'. וקדם שמנגבן יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים - ואף- על- גב דכל המצות מברך עליהם קדם עשיתן כדלעיל סימן ט' סעיף ח', מכל מקום בנטילת ידים, כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קדם נטילה, לכן תקנו בכל נטילת ידים לברך אחר הנטילה, ועוד דגם נגוב הידים הוא מן המצוה ומי שנוהג לשפך על כל יד ב' פעמים, ישפך תחלה על כל יד פעם אחת וישפשפן ויברך ואחר כך ישפוך פעם שנית על כל יד. ויזהר לנגב ידיו יפה. ולא ינגבם בחלוקו, משום דקשה לשכחה",
            "אם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריך לנגבן ולטול פעם שנית. אך אם ארע לו כן לאחר שכבר ברך לא יברך שנית",
            "מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה הכשרה לטבילת נשים - ועין לקמן סימן קס\"ב דין הנהרות, או במעין אפלו אין בו מ' סאה, רק שמתכסות בו ידיו בפעם אחת, ומברך גם כן על נטילת ידים. ובשעת הדחק יכול לטבל ידיו גם בשלג. אם יש על פני הארץ הרבה כמו שעור מקוה - קנ\"ס ק\"ס. ואם צריך לטול ידיו מתוך משאבה, יניח ידו האחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשך להביא עליו את המים, ואחר כך יחליף ידיו, או שחברו ימשך לו. אבל אם הידים גבוהות מן הארץ לא עלתה לו נטילה - ס' דה\"ח ע\"ש",
            "מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת מקומם, בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן פסולין לנטילת ידים. אבל אם נשתנו מחמת עצמן כשרים. מים שנעשתה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים, או ששרו בהם ירקות, או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מדות, גם כן פסולין. ויש פוסלין גם מים שנמאסו, כגון ששתה מהם כלב או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין. ויש לחוש לדבריהם",
            "מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נטמאו המים. ולכן היוצא מבית הכסא, יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנטילת ידים. אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן, ואפלו טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקותה, נפסלו כל המים מפני שנעשתה בהם מלאכה",
            "מים מלוחים, סרוחים, מרים או עכורים, אם אין ראויין לשתית כלב, פסולים לנטילת ידים - ק\"ס",
            "קדם הנטילה צריכין להשגיח על הידים שיהיו נקיות בלי שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקותן, שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה, משום דהוי חציצה. וכן צריך להסיר הטבעת, שלא תהיה חציצה",
            "מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא, לא הוי חציצה. אבל אם יש עליהם ממשות הצבע, אפלו רק מעט, הוי חציצה. אך אם הוא אמן בכך, דהינו שהוא צבע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלכלכות מדיו, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אמנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה, אלא אם כן הוא ברב היד. וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה - ועין עוד בסימן קס\"א דיני חציצה בטבילת נשים, והוא הדין לנטילת ידים - קסא",
            "המים צריכים שיבאו על הידים מכח גברא. אבל אם המים באים מאליהם, לא הוי נטילה. וחבית שיש בה ברזא והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון, דהינו קלוח הראשון לבדו, נחשב מכח גברא. אבל המים הבאים אחר כך, אינם נחשבים מכח גברא, אלא כאלו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה לטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקלוח הראשון תתכסה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה. ומי שאינו יודע לשער, אין לו לטול ידיו בדרך זה, ומכל -שכן שאין לטל ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקלוח הוא דק",
            "אסור לאכול בלא נטילה, אפלו אם רוצה לכרך ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין לפניו או מיל לאחריו ימצא מים, מחיב ללכת לפניו ד' מילין, או לחזור לאחריו מיל לטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו שאר אנס שאינו יכול לטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים - כפפות - האנדשוה ויאכל כך - קס\"ג",
            "העושה צרכיו קדם אכילה, שהוא צריך לטול ידיו לברכת אשר יצר וגם צריך לטול ידיו לסעודה יש בזה כמה ספקות. על כן הנכון שיטול תחלה ידיו שלא כדין נטילת ידים לסעודה, דהינו שישפך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו וינגבם היטב ויברך אשר יצר, ואחר כך יטול ידיו כדין נטילת ידים לסעודה ויברך על נטילת ידים - קסה",
            "מי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכסים, או שחכך בראשו, או שהשתין מים, צריך לטול ידיו פעם שנית, אבל לא יברך עליהן. וכן אפלו אם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה, אינו צריך לברך על נטילת ידים",
            "האוכל דבר שטבולו במשקה, או שבא משקה על המאכל ועדין הוא לח מן המשקה, אע\"פ שהוא אינו נוגע במקום המשקה, מכל מקום צריך לטול ידיו תחלה, רק לא יברך על נטילת ידים. והרבה מקלין בדבר זה. אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו",
            "משקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן: יין, וכן חמץ מיין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, ובכלל זה גם מי חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף - והינו כשאוכלו לרפואה מים. וסימנם י\"ד שח\"ט ד\"ם. אבל שאר מי פרות, אפלו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה פרות, אין להם דין משקה לענין זה",
            "פרות שמרקחין בסכר אין צריכין נטילת ידים, כי הסכר לא הוי משקה, וגם הלחלוחית שיצא מן הפרות לא הוי משקה, שהוא מי פרות. אבל אם מרקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב אזי יצא מכלל משקה ונעשה אכל, ואינן צריכין נטילת ידים. אבל אם לא נקרשו היטב, אלא נתעבו מעט ועדין הם נגרים, צריכין נטילת ידים. וכן חמאה שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה, אינה משקה רק אכל. אבל אם היא נמוחה, הרי היא משקה",
            "דברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפלו הוא אוכל על ידי כף או מזלג, צריך נטילת ידים. אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף, כגון לביבות וכיוצא בזה, וכן פרות מרקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן רק על ידי כף או מזלג, אינן צריכין נטילת ידים - קנ\"ח",
            "מלח שנעשה ממים, הוי בכלל מים - כי המים אע\"פ שנקרשו, לא יצא מכלל משקה. ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה צריך נטילת ידים. יין שרף שנעשה מתבואת או מפרות אינו משקה לענין זה, דלא הוי זעה מן התבואה ומן הפרות ואף על פי שיש בו גם מים ומזוג גם כן במים מכל מקום הם המעוט. ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו אין צריך נטילת ידים, אבל יין שרף שנעשה מן החרצנים והזגים או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה"
        ],
        [
            "על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן מברכין לפניו המוציא, ולאחריו ברכת המזון. - דין פת הבאה בכסנין יבואר בסימן מ\"ח - קס\"ז ר\"ח",
            "יש לזהר שלא להפסיק בין נטילת ידים להמוציא, אבל מתר לו לענות אמן על איזה ברכה שהוא שומע. ושהיה כדי הלוך כ\"ב אמות, או מבית לבית, אפלו הלוך מעט, וכן אם דבר מה שאינו לצרכי הסעודה מקרי הפסק. ובדיעבד אם הפסיק לית לן בה, ובלבד שלא עשה איזה מעשה בינתים, או שהפליג בדברים, דאז הוי הסח הדעת וצריך נטילה שנית",
            "בוצע הפת במקום המבחר שבו, מפני כבוד הברכה. והמבחר הוא מקום הקשה, ששם נאפה היטב, והוא המקום שכנגד המתבקע, כי במקום שמתחיל לאפות נדחקת העסה עד שמתבקע הצד שכנגדו. אך זקן שקשה לו לאכל פת קשה, יבצע במקום הרך. ומהיות כי אין להפסיק בשהית החתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת, בענין שאם יאחוז בפרוסה, תעלה כל הככר עמן. שאם לא כן חשיב כפרוסה, ואנן בעינן שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלמה, ויניחנה מחברת לפת ויברך ברכת המוציא, ואחר שסים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם. וכן כשבוצע מככר שאינה שלמה, לא יחתך לגמרי קדם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יותר גדולה. ובשבת לא יחתך כלל בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמות ממש - עין לקמן סימן ע\"ז סעיף י\"ז וגם בחל אם היא עגה דקה, יברך קדם הבציעה, כיון שאין שהיה בשבירה",
            "לא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין. ולא פרוסה יותר מכביצה, לפי שנראה כרעבתן. ודוקא כשאוכל לבדו. אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך לתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מתר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפלו אם אוכל לבדו, מתר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה, מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שחפץ לאכל בה הרבה. יש לאכל את הפרוסה שבצע עליה קדם שיאכל פת אחרת, והוא משום חבוב מצוה, כיון שברך עליה. וטוב לזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף",
            "קדם שיברך יתן שתי ידיו על הפת, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת, : לא תחרוש בשור ובחמור, כלאים, לקט, שכחה, פאה לא תחסום, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. ולכן יש י' תבות בברכת המוציא וי' תבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, וי' תבות בפסוק ארץ חטה ושעורה, וי' תבות בפסוק ויתן לך. וכשיאמר את השם, יגביה את הלחם. ובשבת יגביה שתיהן. ויברך בכונה, וידקדק להוציא היטב את הה\"א של המוציא. ויתן רוח קצת בין תבת לחם לתבת מן, שלא להבליע את המ\"ם. ולאחר הברכה יאכל מיד כי אסור להפסיק בין הברכה לתחלת האכילה אפלו לענית אמן. ויש לאכל כזית בלי הפסק - ועין לקמן סימן נ' סעיף ה",
            "מצוה להביא על השלחן מלח קדם שיבצע, ויטבל פרוסת המוציא במלח, לפי שהשלחן דומה למזבח - עין לקמן סימן מ\"ד סעיף ד', והאכילה לקרבן, ונאמר, על כל קרבנך תקריב מלח. ולפי שהשלחן דומה למזבח, טוב לזהר שלא להרוג עליו כנה",
            "אם מחלק פרוסות המוציא להמסבין, לא יזרקן, דאסור לזרוק את הפת, וגם לא יתננה לתוך ידו, אלא יניחנה לפניו - קס\"ז",
            "מצוה לבצע על הפת החשובה יותר. ולכן אם יש לפניו חתיכת פת ופת שלמה, ודעתו לאכל תוך הסעודה משתיהן, ושתיהן ממין אחד, אע\"פ שהפת השלמה היא קטנה יותר מן החתיכה, וגם אינה נקיה כמו החתיכה, מכל מקום יבצע על השלמה שהיא חשובה יותר. אבל אם אינן ממין אחד, אלא שהשלמה ממין גרוע, כגון, שהשלמה היא פת כסמין, והחתיכה היא פת חטים, אפלו היא קטנה, מברך על של חטים. ואם השלמה היא של שעורים, אע\"פ שהיא גרועה מחטין, מכל מקום, כיון שגם שעורה נזכרה בפרוש בפסוק, וגם היא שלמה, לכן ירא שמים יש לחלוק כבוד גם לזו של שעורים ושלמה. וכיצד עושה, מניח את החתיכה תחת השלמה ובוצע משתיהןיחד. אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, יברך על הנקי יותר. ואם שתיהן שוות בנקיות יברך על היותר גדולה",
            "אם יש לפניו פת ישראל ופת עובד כוכבים ואינו נזהר מפת עובד כוכבים, אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות וגם שוות בגדלות והם ממין אחד, יברך על פת ישראל. ואם זו של ישראל אינה נקי כמו של עובד כוכבים, יברך על איזה מהן שירצה. ואם בעל- הבית נזהר מפת עובד כוכבים, אלא שהובא בשביל אורח, יש לסלקה מן השלחן עד לאחר ברכת המוציא",
            "כל דין קדימת החשוב, אינו אלא אם בדעתו לאכול בתוך הסעודה משתיהן. אבל אם אין דעתו לאכל בתוך הסעודה רק מפת אחת, יבצע על זו שהוא רוצה לאכול, ואין משגיחין בזה על החשיבות"
        ],
        [
            "מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להם מאכל, דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה, האדם קודם, דכתיב שתה וגם גמליך אשקה. וכן כתיב והשקית את העדה ואת -בעירם",
            "לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעמד ולא ישתה מעמד. ויהא שלחנו נקי ומכסה יפה, אפלו אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחוז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה. ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית. לא ישתה כוס יין בפעם אחת. ואם שתה, הרי זה גרגרן. בשתי פעמים, זהו דרך ארץ. ובשלש פעמים, הרי זה מגסי הרוח, אם לא כשהוא כוס גדול ביותר, יכול לשתותו אפלו בכמה פעמים. וכן כוס קטן מאד, יכול לשתותו בפעם אחת - סימן ק\"ע ובטור סימן קס\"א",
            "לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחברו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתת המותר, כי יש לכל אדם לזהר שלא לשתות משיוורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו",
            "לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתבישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן",
            "אין משיחין בסעודה אפלו בדברי תורה, מפני הסכנה, שמא יקדים קנה לושט, ואפלו מי שנתעטש, אסור לומר לו אסותא . אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן דברי תורה. ויש לזהר בזה מאד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחל, על נהרות בבל וגו'. ובשבת ויום טוב וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאד, כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי אסור, חס ושלום",
            "שנים שיושבין על השלחן, אפלו כל אחד קערה שלו לפניו, או במיני פרות שיש לכל אחד חלקו לפניו, מכל מקום הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן",
            "שנים שאוכלים מתוך קערה אחת והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות, או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו. אבל אם המה שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד",
            "עושה אדם צרכיו בפת. והני מלי, דלא ממאיס בה. אבל מדי דממאס בה לא. הלכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר, שאם יפל על הפת ימאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת הוא לו במקום כף, צריך לזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת גם כן יאכל אותו אחר כך",
            "אסור לזרוק פת אפלו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים, אם נמאסין על ידי הזריקה, אסור לזרקן. אבל אם אינן נמאסין, כגון אגוזים וכדומה, מתר. לא ישב על שק שיש בו פרות, שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה, משום בזיון. כשרואה איזה אכל מנח על הארץ, צריך להגביהו. מאכל שהוא ראוי לאדם, אין מאכילין אותו לבהמה, משום בזוי אכלין",
            "אם צריך לעשות איזה רפואה בפת או בשאר דבר מאכל, אף- על-פי שנמאס בכך, מתר",
            "יזהר מאד בפרורין שלא יזרקם, שקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות",
            "השותה מים, לא ישתה בפני רבים, אלא יהפך פניו. ובשאר משקין, אין צריך להפוך פניו",
            "אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו, כדי שלא לבישו",
            "כל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך לתן ממנו מיד דבר מעט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו, ואינו אוכל ממנו",
            "לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך - קס\"ט",
            "אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין. ואם היא במקום אחר שלא בביתה, אפלו אם בעלה עמה, אסורה לשתות. והוא הדין שאר משקין המשכרים. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה, מתרת לשתות מעט שלא בפני בעלה",
            "אסור לאורחים לטול כלום ממה שלפניהם לתן ביד בנו או בתו של בעל הבית, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתביש שלא יהיה להם די. אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה, מתר",
            "הנכנס לבית, לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו לו הם - ק\"ע. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אע\"פ שהבעל הבית מזמינו לאכל עמו, והוא עון גדול ומן הדברים שקשה לשוב עליהם",
            "אסור לצאת ממקומו קדם שיברך ברכת המזון, ואפלו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו או שיחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו. ואפלו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אחר כך לכאן לגמור סעודתו, יש לזהר מזה. עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם, בין שהוא חוזר לכאן לגמר סעודתו, אינו צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת, אף-על -פי ששנה מקומו, מכל מקום נחשב הכל לסעודה אחת, רק שיזהר לאכול לכל הפחות כזית פת במקום שיברך ברכת המזון, אבל בשאר דברים - שאינם פת אינו כן",
            "אם אוכלין בחבורה ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן, כיון שנשאר אפלו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות. וכשחוזרין, לקביעותן, חוזרין ולא הוי הפסק",
            "אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אחר כך לבית אחר לגמר שם סעודתו ולברך שם ברכת המזון, נוהגין להתיר. וצריך לזהר לאכול גם שם לכל הפחות כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצרך לסודת מצוה",
            "המתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול, אינו צריך לברך עוד המוציא. וכן אם ישן בתוך הסעודה שנת ארעי, אע\"פ שנמשך איזה זמן לא מקרי הפסק. .וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהצרך לנקביו וכיוצא בזה. ומכל מקום בכל אלו בעי נטילת ידים מחדש, משום דהוי הסח -הדעת, אלא אם כן שמר ידיו. אך לא יברך על הנטילה, כי משום הסח- הדעת אין מברכין על הנטילה - סימן ק\"ע קע\"ח ובסד\"ה",
            "משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת המזון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חלוקי דינים לענין הברכות. על כן יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון - קע\"ט"
        ],
        [
            "כל מה שאוכלים בתוך הסעדה, מדברים שרגילים לאכלם בתוך הסעודה לשבוע, כגון בשר, דגים, מיני לפתן, דיסא ומיני לביבות, אפלו דברים שאוכלים בלא לחם, כלם אינם צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שכיון שאוכלין אותן לשבוע, הרי הן בכלל הסעודה, וכל הסעודה נגררת אחר הלחם שהוא עקר חיי האדם. ולכן כלן נפטרין בברכת המוציא ובברכת המזון. ואפלו אם נשלחו לו מבתים אחרים, אינו צריך לברך עליהם, דסתמא דעת האדם על כל מה שיביאו לו",
            "וכן אינו צריך לברך על כל מיני משקין, שהמשקין גם כן בכלל הסעודה הן, שאין דרך אכילה בלא שתיה, חוץ מעל היין, לפי שהיין הוא דבר חשוב - שבכמה מקומות מחיבים לברך עליו, אף -על-פי שאינו צריך לשתות, כגון קדוש והבדלה, צריכין לברך עליו גם בתוך הסעודה. ואם ברך על היין קדם נטילת ידים והיה דעתו לשתות גם בתוך הסעודה, או שהוא רגיל בכך לשתות יין בתוך הסעדה, אין צריך לברך עליו שנית, כי נפטר בברכה שברך לפני הסעודה - ועין לעיל סימן ל\"ט סעיף ב'. ויין-שרף במדינתנו דאין דרך לשתותו תמיד בתוך הסעודה, הוי ספק אם הוא בכלל הסעודה או לא, ולכן אם דעתו לשתת יין- שרף בתוך הסעודה ישתה מעט קדם נטילת ידים, דהינו פחות מכזית ויברך עליו ויכון לפטר גם מה שישתה בתוך הסעודה. ואם לא עשה כן יברך מתחלה על קצת סכר ויפטור גם את היין שרוף. ויש נוהגין לטבול מעט פת בתוכו, אבל יש מפקפקין על זה",
            "אם רוצה לאכל בתוך הסעודה פרות בלא פת, כיון שאין הפרות מעקר הסעודה, לכן אפלו אם היו מנחין על השלחן קדם ברכת המוציא, מכל מקום אינן נפטרין בברכת המוציא וצריך לברך עליהם ברכה ראשונה. אבל ברכה אחרונה אינן צריכין כי נפטרין בברכת המזון. ואם אינו רוצה לאכל הפרות רק עם פת, אינו צריך לברך עליהם כי הם טפלים להפת. ואם רוצה לאכול קצתן עם פת וקצתן בלא פת, צריך לזהר לאכול תחלה בלא פת ויברך עליהם, ואחר כך יכול לאכלן גם עם הפת. אבל אם יאכל תחלה עם פת ואחר כך יאכל בלא פת, אכא ספקא בברכה. ויש שרגילין לאכל בין מאכל למאכל איזה דבר שממשיך תאות האכילה, כגון זית מלוח לימונים מלוחים, צנון וכדומה, זהו נקרא מחמת הסעודה, כיון שעל ידי כן הוא יאכל יותר. ולכן אין צריך לברך עליו שהפת פוטרו - ע' מ\"א ס' קעד סקי\"א",
            "אם קובע עקר סעודתו על הפרות שיאכלם עם הפת, כיון שהם עקר הסעדה, נפטרים בברכת המוציא, אפלו לא היו אז על השלחן, רק צריך שתחלת אכילת הפרות יהיה עם הפת, ואחר כך גם מה שיאכל בלא פת, אינו צריך לברך עליהם - קע\" ז",
            "פרות המבשלין לצרכי הסעודה, כמו שרגילין לבשל קנוח סעודה - צו-שפייז בין עם בשר בין בלא בשר, יש לאכל מהם בתחלה ובסוף קצת עם פת, ובאמצע יכול לאכל מהן גם בלא פת, ואין צריכין ברכה - ע' חי\"א ומ\"א ס' קעז",
            "מעשה אופה, כגון עוגת סכר עוגת שקדים וכדומה, אם אוכל מהן מחמת רעבון כדי לשבוע מהן, אינו צריך לברך עליהן. אבל אם אוכל מהן רק לתענוג, יש ספק בברכה. ועל כן ראוי לאדם לכון בשעת ברכת המוציא, לפטור כל מה שיאכל ממינים אלו - סימן קס\"ח עיין שם",
            "אם לאחר גמר הסעודה קדם ברכת המזון שותה קפה כדי לעכל המזון שאכל, צריך לברך עליו ברכה ראשונה, כי מה שהוא בא לעכל אינו נחשב מצרכי הסעודה. ומכל מקום טוב לברך על מעט סכר ברכת שהכל לפטור את הקפה - עיין חיי אדם ומגן"
        ],
        [
            "בדין מים אחרונים, הרבה מקלים, אבל נכון לכל ירא שמים לזהר בהם. ואין צריכין לטול אלא עד פרק שני מן האצבעות, וישפיל ידיו קדם שמנגבן. והמברך הוא נוטל בראשונה",
            "אין נוטלין על גבי קרקע במקום שבני אדם הולכין, מפני שרוח רעה שורה על מים אלו, אלא יטול לתוך כלי או תחת השלחן, ומנגב ידיו ואחר כך מברך ברכת המזון, ולא יפסיק בין הנטילה לברכת המזון - קפא",
            "אין להסיר המפה והלחם עד לאחר ברכת המזון, שיהא פת מנחת על השלחן בשעת ברכת המזון, להראות כי יש שפע מאת ה' יתברך שמו לאכל ולהותיר, כמו שאמר אלישע למשרתו, כי כה אמר ה' אכל והותר. ועוד משום דהברכה אינה שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם איזה דבר, כמו שאמר אלישע לאשת עובדיה, מה יש לך בבית",
            "נוהגין להסיר את הסכינים מעל השלחן קדם ברכת המזון או לכסותן, כי השלחן דומה למזבח, ובמזבח נאמר, לא תניף עליהם ברזל, לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השלחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו בהכנסת אורחים, שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה. ונהגו בהרבה מקומות שלא לכסותן בשבת ויום טוב כי בחל מכסין אותן מפני שהן כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע, ומנהגן של ישראל תורה היא - ק\"פ",
            "אפלו לא אכל רק כזית פת, צריך לברך ברכת המזון - קפ\"ד",
            "לא יברך מעמד, ולא מהלך, אלא מישב. ואפלו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או שהיה מסב, כשצריך לברך צריך לישב, כדי לכון דעתו ביותר. וגם לא יהא מסב, שהוא דרך גאוה, אלא ישב, וילבש מלבוש העליון, וגם יניח הכובע בראשו, שיהא מורא שמים עליו, ויעורר הכונה ויברך באימה וביראה, ולא יעשה שום דבר בשעה שהוא מברך - קפט",
            "נוהגין שהשומעים עונין אמן לאחר הרחמן שבברכת המזון, משום דאיתא במדרש, כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפלו בלא הזכרת השם, חיב לענת אמן",
            "עבר ושהה מלברך ברכת המזון עד שעור עכול, דהינו שמתחיל להיות רעב, אין לו עוד תקנה לברך. יש אומרים, דשעור עכול הוא שעה וחמש. ומכל מקום בסעודות גדולות לפעמים יושבים בין האכילה לברכת המזון יותר מזמן זה, והינו מפני שגם בינתים עוסקים בשתיה ופרפראות. ומכל מקום הנכון שלא לשהות הרבה",
            "עבר ויצא ממקומו קדם ברכת המזון, אם יש לו במקום שהוא שם, קצת פת, יאכל שם ואין צריך לברך עליו ברכת המוציא - כמו שכתבתי בסימן מ\"ב סעיף י\"ט ויברך אחר כך ברכת המזון שם. ואם אין לו שם פת כלל, צריך לחזור למקומו לברך. ואם הוא רחוק כל כך שיש לחוש שעד שיחזור למקומו ישהה שעור עכול יברך במקום שהוא שם - קפ\"ד",
            "בשבת שחל בו ראש חדש או יום -טוב או חל- המועד, אומרים תחלה רצה, ואחר כך יעלה ויבא, מפני שהשבת תדיר ומקדש יותר מהם - קפ\"ח",
            "מי ששכח ונסתפק לו אם ברך ברכת המזון או לא, אם הוא שבע - דאז ברכת המזון דאוריתא, צריך לברך פעם שנית. וכן אם נרדם בשנה באמצע ברכת המזון, וכשהקיץ אינו יודע היכן פסק, צריך לחזור לראש ברכת המזון. ואשה שנסתפקה אם ברכה או לא, אינה צריכה לברך פעם שנית",
            "טעה בשבת ולא אמר רצה, או ביום טוב ולא אמר יעלה ויבא, אם נזכר קדם שהזכיר את השם מן הברכה של ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים, אומר שם רצה או יעלה ויבא, ואחר כך ובנה וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר שהזכיר את השם, מסים את הברכה בונה ברחמיו ירושלים אמן, ואומר שם בשבת ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. וביום טוב אומר שם ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג - פלוני הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבא, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג - פלוני הזה, ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל והזמנים. ואם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבא, אומר כמו ביום טוב בלבד. ואם אמר יעלה ויבא ולא רצה, אומר כמו בשבת בלבד",
            "אם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, שהיא, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, האל אבינו וכו', אפלו לא אמר רק תבת ברוך בלבד - בשלחן ערוך של התניא שוב אין לו תקנה בברכת אשר נתן. ולכן אם הוא בשתי סעודות הראשונות, חוזר לראש ברכת המזון, וכשלא אמר עדין רק ברוך אתה ה' יסים, למדנו חקיך, כדי שלא יהא לבטלה, ואחר כך חוזר לראש ברכת המזון. אבל בסעודה שלישית, שאפלו בשבת אינו מחיב לאכול פת דוקא, ומכל- שכן ביום טוב, וברכת המזון אינו חובת היום עליו, לכן אינו חוזר לראש אלא גומר כך ברכת המזון. אבל אם נזכר במקום שיכול לתקן בברכת אשר נתן וכו', מחיב לתקן אפלו בכמה סעודות שאכל",
            "טעה בראש חדש ולא אמר יעלה ויבא, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם - ואין חלוק בזה בין ביום בין בלילה ובחל המועד אם לא אמר יעלה ויבא יאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה את יום חג - פלוני הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ובראש השנה אומר, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה אינו חוזר לראש משום דבראש חדש ובחל המועד אינו מחיב לאכל פת דוקא",
            "ראש חדש שחל בשבת ושכח רצה וגם יעלה ויבא, ונזכר ואומר, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר נתן, כולל גם ראש חדש, בין בפתיחה בין בחתימה, ואומר אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וראשי חדשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. אע\"פ שבראש חדש לבד אינו חותם, הכא כיון שהוא חותם בשביל שבת מזכיר גם ראש חדש. אם אמר רצה ולא אמר יעלה ויבא, ולא נזכר עד לאחר שהתחיל הברכה שלאחריה, אינו חוזר לראש, דהא של שבת אמר, ובשביל ראש חדש אינו חוזר. ואם אמר יעלה ויבא ולא אמר רצה, והוא חוזר לראש, צריך לומר גם יעלה ויבא. והוא הדין לחל -המועד וראש השנה",
            "בחנוכה ובפורים אם שכח לומר על הנסים, ולא נזכר עד לאחר שאמר את השם מחתימת הברכה, שאמר, ברוך אתה ה', אינו חוזר. אך בתוך הרחמן יאמר, הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו וכו', בימי מרדכי וכו' - קפ\"ז",
            "היה אוכל בשבת וחשכה לו, כיון שעדין הוא לא התפלל ערבית, אומר רצה, וכן ביום -טוב, וראש -חדש וחנוכה ופורים, כיון שהתחלת הסעודה היתה ביום, צריך להזכיר מענין היום, אע\"פ שמברך בלילה. ואם אכל שהתחלת הסעודה היתה ביום, צריך להזכיר מענין היום, אע\"פ שמברך בלילה. ואם אכל בערב ראש חדש ונמשכה סעודתו גם תוך הלילה, ואכל גם בלילה כזית פת, ולמחר הוא ראש-חדש, אומר רצה וגם יעלה ויבא. וכן בחנוכה ופורים. ויש חולקין, משום דהוי כתרתי דסתרי. על כן יש למנוע שלא לאכול אז בלילה - קפ\"ח",
            "אם יש עובד כוכבים בבית כשמברך ברכת המזון, יאמר אותנו בני ברית כלנו יחד"
        ],
        [
            "שלשה שאכלו ביחד צריכין לברך בזמון, ומצוה שיברכו על הכוס. אם אפשר, צריכין להדר שיהיה כוס יין. ואם אי אפשר ביין, יהיה שכר או יין דבש - מעד או יין שרף כשהוא חמר מדינה, דהינו שאין יין גדל שם כדרך יום מן העיר, ועל כן הוא ביקר, ורגילים לשתות משקים אלו במקום יין. ויש אומרים, דברכת המזון אפלו ביחיד טעונה כוס. ונוהגין המדקדקים כשמברכין ביחיד, שלא לאחוז הכוס ביד, רק מניחין אותו על השלחן לפניהם",
            "מוזגים את הכוס תחלה, ואחר כך נוטלין לידים - קפ\"א",
            "יין ששתו ממנו, כל הנשאר בכלי נעשה פגום, ופסול לברכת -המזון עד שיתקנו, דהינו שנותן לתוכו קצת יין או קצת מים שאינם פגומים, וכיון שצריך למלאת את הכוס לשם ברכה, לכן אם הכוס פגום והוא מתקנו, צריך לשפכו לתוך קנקן, ומתוך הקנקן לתוך הכוס לשם ברכה",
            "הכוס שמברכין עליו צריך שיהא שלם. ואפלו נשבר רק הבסיס של מטה, פסול. ואפלו פגימה כל שהיא בשפת הכלי, או שנסדק, פסול. וטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, או מקנחו יפה שיהא נקי, ושופך מן הקנקן לתוכו לשם ברכה, ויהא מלא, והמברך מקבלו בשתי ידיו - להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כחו וכדכתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה. ומסיר אחר כך ידו השמאלית ואוחזו לבדה, בלי סיוע השמאלית - שלא יהא נראה כמשא עליו. ונותן עיניו בו כדי שלא יסיח דעתו ממנו. ומחזיקו למעלה מן השלחן טפח, דכתיב כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא. ואטר-יד יאחזו בימין דידיה, שהוא שמאל של כל אדם. ויש להסיר מן השלחן הכלים הריקים - קפ\"ג",
            "אם בני המסבה שוים במעלה, ויש ביניהם כהן, מצוה לכבדו בברכת המזון, שנאמר וקדשתו. אבל אם יש ביניהם אדם גדול וחשוב, יברך הוא. ונוהגין לתת לאבל לברך. ודוקא כששוים במעלה. וראוי לכבד בברכת המזון למי שהוא טוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו, שנאמר, טוב עין הוא יברך אל תקרי יברך אלא יברך - קפ\"ג ר\"א",
            "המברך יאמר מתחלה, הב לן ונברך, כי כל מלי דקדשה בעי הזמנה - או יאמר בלע\"ז, בלשון אשכנז, \"רבותי מיר וולען בענטשען והמסבין עונין, יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם. ואחר כך אומר המברך, ברשות וכו', נברך שאכלנו וכו', והמסבין אומרים, ברוך שאכלנו משלו וכו'. וחוזר המברך ואומר גם הוא, ברוך שאכלנו וכו'. ונוהגין בקצת מקומות שלאחר שסים המברך ובטובו חיינו עונין המסבין אמן. ובקצת מקומות לא נהגו לומר אמן. גם יש מנהגים שונים בענין אמירת ברוך הוא וברוך שמו. יש נוהגין שהמברך אומרו כשמזמנין רק בשלשה. ויש אומרים, שאין לאמרו אלא כשמזמנין בעשרה, שמזכיר את השם, אז יאמרו. וכן יש לנהוג. והמסבין לא יאמרוהו. ומכל שכן מי שמברך ברכת- המזון בלא זמון שלא יאמרו",
            "המברך יברך בקול, והמסבין יאמרו עמו מלה במלה בלחש. ובסוף כל ברכה יקדימו לסים קדם להמברך, כדי שיענו אמן על ברכתו - קפ\"ג",
            "אחר ברכת-המזון מברך על הכוס שברך עליו, ושותה שעור רביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה. אם הכוסות של המסבין הן פגומות, צריך המברך לתן מכוסו מעט לתוך כוסות שלהם אחר שברך בורא פרי הגפן קדם שישתה הוא, כדי שיברכו גם הם על כוסות שאינן פגומות. וכן אם כוסות שלהן ריקנות, נותן לתוכן מעט מכוס של ברכה, ולא יטעמו עד שיטעום המברך. אבל אם יש להן כוסות בפני עצמן ואינן פגומות, אין המברך צריך לתן להם מכוס שלו, ויכולין לטעם קדם שיטעום הוא, וכן נכון, וטוב אם אפשר שיהיה לכל אחד כוס מלא",
            "אם המברך אינו רוצה לשתות יש אומרים דיכול לתן לאיש אחר מן המסבין שיברך בורא פרי הגפן, וישתה שעור רביעית ויברך ברכה אחרונה. ויש אומרים דאין לעשות כן, אלא דוקא המברך בזמון הוא יברך על הכוס, וכן נכון לעשות - ק\"צ",
            "שנים שאכלו ביחד, מצוה להם לבקש שלישי שיצטרף עמהם לזמון, ואפלו אם בא השלישי לאחר שהשנים כבר גמרו מלאכול. אלא שאם היו מביאין להם עוד איזה דבר לקנוח סעודה היו אוכלין, מצוה עליהם לצרף את השלישי לזמון, דהינו שיתנו לו לאכול כזית שיתחיב בברכה אחרונה ויצטרף עמהם. יש אומרים, דבעינן דוקא פת. ויש אומרים, דסגי גם בשאר מיני דגן. ויש אומרים, דאפלו פרות או ירקות סגי. ויש אומרים עוד, דאפלו אינו אוכל, רק שותה רביעית מאיזה משקה, חוץ מן המים, מצטרף, וכן נוהגין. ואע\"פ שלא אכל אלא שתה, יכול לומר, שאכלנו, כי שתיה בכלל אכילה. ולאחר שסימו הזן את הכל, אז יברך הוא ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה. ואם בא השלישי לאחר שכבר נטלו ידיהם במים אחרונים, שוב אינו מצטרף עמהם",
            "שלשה שאכלו ביחד, כיון שנתחיבו בזמון, אינם רשאים לחלק. וכן ארבעה או חמשה, אפלו אחד מהם אינו רשאי לברך בפני עצמו, שכלם נתחיבו בזמון. אבל אם הם ששה או יותר עד עשרה, יכולין לחלק, שישאר זמון לכל חבורה - קצ\"ג",
            "אם הם עשרה, נתחיבו לברך בשם דהינו שהמברך אומר, נברך אלקינו שאכלנו משלו וכו' ולא יאמר נברך לאלהינו, והמסבים אומרים ברוך אלהינו שאכלנו משלו וכו'. וכיון שנתחיבו לברך בשם, אסורים לחלק, אלא אם כן הם עשרים או יותר, אז מתרין לחלק, שישאר לכל חבורה זמון בשם",
            "אם טעה המזמן בעשרה וגם העונים ולא הזכירו את השם בברכת הזמון, אינם יכולים לחזר ולזמן בשם, כיון שכבר יצאו ידי חובת זמון, אלא שבטלו מצות הזכרת השם, ומעות שלא יוכל לתקון הוא. אבל אם העונים עדין לא ענו אחריו, כיון שעדין לא נתקימה מצות זמון, יחזור המברך ויזמן בשם - קצ\"ב",
            "אם שבעה אכלו פת, ושלשה אכלו פרות או שתו משקין, בענין שחיבין בברכה אחרונה, יכולין לזמן בשם. - בכאן כלי עלמא מודו דסגי בפרות ובמשקה ומצוה להדר אחר עשרה לברך בשם. אבל אם רק ששה אכלו פת אינם יכולים לזמן בשם, דרבא דמנכר בעינן - קצ\"ג קצ\"ז",
            "כל שאכלו ביחד, אפלו לא אכלו כל הסעודה ביחד, אלא שישבו לאכל וברכו ברכת המוציא, אפלו כל אחד אוכל מככר שלו, כיון שנקבעו יחד, בין בשלשה בין בעשרה אינן רשאין לחלק. ואפלו אחד רוצה לגמר סעודתו קדם שיגמרו האחרים, אינן רשאין לחלק. אבל אם לא קבעו עצמם בתחלת הסעודה, אלא שלאחר ששנים כבר אכלו, אפלו לא אכלו עדין רק כזית ובא השלישי וקבע עמהם, אם גמר סעודתו עמהם, חיבים בזמון. אבל אם רצה לגמר סעודתו קדם להן, כיון שלא התחיל עמהם וגם לא גמר עמהם, רשאי לחלק ולברך בפני עצמו. ומכל מקום מצוה הוא להמתין שיברכו בזמון. אם הוא אנס או מתירא מהפסד, אפלו קבע עצמו עמהם בתחלה, מתר לגמר סעודתו קדם להם, ולברך בפני עצמו. אבל אם אין הדבר נחוץ, צריך להחמיר - קצ\"ג ר",
            "שלשה שאכלו ביחד ושכח אחד מהם וברך ברכת המזון בפני עצמו, יכולין לזמן לאחר שגמר זה ברכת המזון. ויענה גם הוא, ברוך שאכלנו משלו וכו'. אבל אם זה נצטרף לזמון עם שנים אחרים, שוב אינו יכול להצטרף לזמון עם אלו. ואם שנים ברכו, אפלו בפני עצמן, בטל זמון - קצ\"ד",
            "שלשה שאכלו, ושנים גמרו סעודתן ורוצים לברך, ואחד עדין לא גמר סעודתו ואינו רוצה לברך, צריך הוא להפסיק מסעודתו, כדי שיברכו בזמון ויענה גם הוא עמהם ויוצא ידי זמון. וימתין עד שסים המברך הזן את הכל, ואחר כך יכול לאכל, ואין צריך לברך ברכה ראשונה, כיון שדעתו היה לאכל עוד. וכשיגמר סעודתו יברך ברכת המזון. אבל שנים, אינן צריכין להפסיק בשביל אחד, אלא אם ירצו לעשות לו לכבודו לפנים משורת הדין. ועשרה שאכלו ביחד, צריכין ארבעה להפסיק בשביל ששה שהם הרב. ואינן צריכין להמתין, רק עד שאמרו ברוך אלהינו וכו'. ולאחר שגמרו הם סעדתן, יזמנו לעצמן בלי הזכרת השם - סימן ר",
            "בסעודות גדולות שהרבה מסבין שם, יש לבחר שיברך מי שקולו חזק, כדי שישמעו כל המסבין מן המברך לכל הפחות עד הזן את הכל. ואם אי אפשר בכך, יברכו בחבורות של עשרה- עשרה",
            "שתי חבורות שאוכלין בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואין אלו את אלו, מצטרפות לזמון. ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן, וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד. וכל היכא שמצטרפות, צריכין שישמעו כלן מן המברך לכל הפחות עד הזן את הכל - קצ\"ה",
            "מי שהוא אצל המברכים בזמון, והוא לא אכל ולא שתה עמהם, כשהוא שומע שהמברך אומר, נברך שאכלנו משלו עונה הוא: ברוך ומברך שמו תמיד לעולם ועד. ואם מזמנין בעשרה, ואומר המברך נברך אלהינו וכו' עונה גם הוא, ברוך אלהינו ומברך שמו תמיד לעולם ועד. ואם בא לאחר שכבר אמר המברך נברך וכו' ושומע שהעונים אומרים ברוך שאכלנו וכו' או ברוך אלהינו שאכלנו וכו', עונה אחריהם אמן - קצ\"ח",
            "שלשה שאכלו כל אחד מככר שלו, ואחד מהם אכל פת עובד כוכבים, ושנים נזהרים מפת עובד כוכבים, מכל מקום מצטרפין לזמון ויברך זה שאכל פת עובד כוכבים, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. וכן אם אחד אוכל מאכלי חלב, ושנים מאכלי בשר, מצטרפין, ויברך זה שאכל מאכלי חלב, שהוא יכול לאכול גם עם האחרים. אך אם זה שאוכל מאכלי חלב אינו שותה יין, או שאין כאן אלא שכר שהוא חדש, והוא נזהר מחדש, מוטב שיברך זה שאכל בשר, בכוס, מלברך בלא כוס. ואם אחד אכל גבינה קשה ושנים בשר, יש אומרים דאינן מצטרפין. ויש אומרים, דמכל מקום מצטרפין, כיון שיכולין לאכול מלחם אחד, ויש להקל - סימן קצ\"ו ובחיי\"א",
            "נשים שאכלו עם אנשים שנתחיבו בזמון, נתחיבו גם הנה וצריכות לשמע ברכת הזמון. קטן נוהגין שאין מצטרף לזמון, עד שהוא בן י\"ג שנה ויום אחד, אז מצטרף ויכול לברך גם הוא בזמון אע\"פ שלא נבדק אם הביא שתי שערות",
            "מי שאינו קורא קריאת-שמע שחרית וערבית, או שהוא עובר עברות בפרהסיא, אינו מצטרף לזמון. גר גמור מצטרף לזמון, וגם הוא יכול לברך ולומר, על שהנחלת לאבותינו, דכתיב באברהם כי אב המון גוים נתתיך. ודרשינן, לשעבר היה אב לארם, מכאן ואילך לכל הגוים - קצ\"ט"
        ],
        [
            "דם הנמצא בביצים אסור, ולפעמים כל הביצה אסורה. ולכן כשעושים מאכל עם ביצים יש לבדק אותן",
            "דם דגים מתר. אך אם קבצו בכלי, אסור, מפני מראית העין. לפיכך אם נכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים, מתר",
            "אם נשך ככר וכדומה ויצא דם משניו על גבי הככר, צריך לחתך מקום הדם ולזרקו. אבל הדם שבין השנים מוצצו בחל, כיון שלא פרש - ולא בשבת, כמו שאכתב לקמן ססימן פ' סעיף נ\"ד - יו\"ד סימן ס\"ו",
            "לפעמים נמצא דם בתוך החלב, שהדם יצא עם החלב מדדי הבהמה, וצריכין לעשות בזה שאלת חכם",
            "בשר בחלב אסור באכילה ובבשול ובהנאה, ולכן אם נאסר איזה דבר מתערבת בשר בחלב, צריכין לעשות שאלה מה לעשות בו, כי לפעמים נאסר גם בהנאה, ולפעמים אינו נאסר בהנאה - פ\"ז",
            "שני ישראלים המכירים זה את זה, אפלו הם מקפידים זה על זה, אסור להם לאכל על שלחן אחד זה בשר וזה מאכל חלב, עד שיעשו איזה הכר, כגון, שיאכל כל אחד על מפה שלו, או שיניחו על השלחן בין המאכלים איזה דבר שאין דרכו להיות שם. ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד, מפני שהמאכל נדבק בכלי",
            "וכל שכן שצריכין לזהר שלא לאכול מככר אחד עם בשר ועם חלב. וכן נוהגין ליחד כלים למלח, אחד למאכלי בשר ואחד למאכלי חלב, כי לפעמים טובלים במלח ונשארים שיורי מאכל במלח",
            "נוהגין לרשם את הסכין המיחד למאכלי חלב, וכן כל כלי חלב שלא יבאו לידי חלוף",
            "אכל בשר או אפלו רק תבשיל של בשר, לא יאכל מאכלי חלב עד שישהה שש שעות. והלועס לתינוק, צריך גם כן להמתין. ואע\"פ ששהה כשעור, אם מצא בשר בין השנים, צריך להסירו. אבל אינו צריך להמתין אחר כך, רק יקנח את פיו וידיחו, דהינו שיאכל מעט פת ויקנח בו פיו, וגם מדיחו במים או בשאר משקה",
            "אם לא היה בתבשיל לא בשר ולא שמן של בשר, אלא שנתבשל בקדרה של בשר, אפלו לא היתה מודחת יפה, מתר לאכל אחריו [מאכלי] חלב",
            "אכל גבינה, מתר לאכול אחריה בשר מיד בסעודה אחרת, ובלבד שיבדק ידיו אם אין שום דבר מהגבינה נדבק בהם, או ירחצם במים, וגם ינקר שניו וידיח פיו. ואם היתה הגבינה קשה, דהינו שהעמדה בקבה, וישנה ששה חדשים או שהיא מתלעת, אם רוצה לאכול אחר כך מאכלי בשר, צריך גם כן להמתין שש שעות",
            "מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה. ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בשר. וכן להפוך. גם אסור לחתך בסכין של בשר פת לאכלו עם גבינה. וכן להפוך, ואפלו אם הסכין נקי. ובשעת הדחק כגון שהוא בדרך, מתר לו לחתוך בסכין של בשר כשהוא נקי ומקנח היטב היטב לאכול עם גבינה וכן בהפוך - פ\"ט",
            "אם חתך בסכין של בשר בצלים, או שאר דבר חריף ונתנם למאכל חלב או בהפוך, צריך לעשות שאלת חכם",
            "העושה תבשיל מבשר, בחלב שקדים, צריך להניח בתוכו שקדים, מפני מראית העין",
            "נוהגין שלא להגעיל כלי חלב להשתמש בו בבשר או אפכא",
            "יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן, שמפקידין או שולחין ביד עובד כוכבים, ומכל שכן ביד ישראל חשוד, צריך שני חותמות. אבל יין מבשל, וכן החמץ של יין וחלב ופת וגבינה, סגי בחותם אחד",
            "אם שולח או מפקיד איזה דבר בשק, צריך שיהיו התפירות מבפנים ולקשרו ולחתמו",
            "אם ארע ששלח על ידי עובד כוכבים בהמה או עוף שחוטים או שאר דבר בלא חותם, יעשה שאלת חכםג",
            "בינות ושאר דברים שהם ביד עובד כוכבים, אע\"פ שהם בחותם או בדפוס שהם כשרים, כל שלא ידענו מי חתמן, אסורין",
            "סעיש לזהר שלא לבשל או לצלות ישראל ועובד כוכבים שתי קדרות זו אצל זו, זה בשר כשר וזה בשר טרפה, אם הקדרות או המחבתות מגלות. וכן יש לזהר שלא להניח הקדרות אצל השפחות כשאין ישראל בבית ואינו יוצא ונכנס",
            "מי שאין מכירין אותו שהוא מחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש בהם לאסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו כל שלא נודע לו שהוא חשוד - קי\"ט",
            "יש לזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי שיש לחוש שמא נשתמש בו. ואפלו נתנו לאמן לתקנו, אם יש לחוש שמא נשתמש בו, יעשה שאלת חכם - קכב",
            "לפעמים לוקחין עוף כפות ומשליכין אותו ארצה, ואחר כך שוחטין אותו, והוא אסור גמור, כי בהמה או עוף שנפל, אין לו התר עד שרואין אחר כך שהלך ארבע אמות הלוך יפה. וגם בכבשים ובעגלים צריכין לזהר בזה מאד",
            "בימי הקיץ שכיח מאד בבר -אוזים, שנמצאות בועות קטנות, כמין יבלת - ווארצלען בבני מעים, והרבה נטרפות על ידי כך, על כן צריכין לזהר מאד לבדק הבני מעים, וכשנמצא בועות קטנות יעשה שאלת חכם",
            "אין לשין עסה בחלב, שמא יאכל הפת עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסורה אפלו לאכלה לבדה, גזרה שמא יאכלה עם בשר. ואם היה דבר מעט כדי אכילת פעם אחת, או ששנה צורת הפת שיהא נכר שלא לאכלה עם בשר, מתר. וכן הדין אם לש עסה עם שמן של בשר. ואין לאפות שום פת עם צפיחית - פלאדין או פשטידא בתנור, דחישינן שמא יזוב מן החמאה או מן השמן תחת הפת. ואם זב תחתיה, דינה כאלו נלוש עמה, דאסור לאכלה אפלו לבדה - צ\"ז",
            "פת שאפאה עם הצלי בתנור אחד, אם היה התנור סתום והצלי מגלה, אסורה הפת לאכלה בחלב. אבל אם הצלי היה מכסה או שהיה התנור פתוח, והוא תנור גדול כתנורים שלנו, מתר. ומכל מקום לכתחלה יש לזהר שלא לצלות בשר בתנור שאופין בו פת, דחישינן שמא יזוב השמן תחת הפת. ואפלו הצלי הוא במחבת, יש לחוש - צ\"ז ק\"ח",
            "תנור שזב בקרקע שלו שמן או חלב, צריך הסק כדין, עד שילכו הגחלים על פני כלו ויתלבן",
            "סעיף כחתרנגולים מסרסים נוהגים לאכלם, משום דסומכין דמסתמא העובד כוכבים המסרס הוא אמן ובקי בדבר, שלא יעשה בתפירה איזה רעותא, בבני מעים - ועין לקמן סימן קצ\"א סעיף ו'. אבל אם נמצא בהן איזה רעותא, אפלו רק שאינן מנחין כראוי הן אסורין",
            "בקצת מקומות נוהגין העובדי כוכבים המפטמין אוזות למכרן לישראלים, שדוקרין אותן תחת כנפיהם במחט וכדומה, כדי שיתנפח הבשר ויתראו שמנות, ויש בזה גם כן שאלת חכם אם הן כשרות או לא - עי' שו\"ת אמרי אש יו\"ד סי' כ\"ד. וכן בהמה אשר לפעמים מחמת רב אכילה מסתכנת, ורפואתה שדוקרין אותה במרצע נגד הכרס, יש בזה גם כן שאלת חכם אם היא כשרה - עי' שו\"ת אמרי אש יו\"ד סי' ע\"ה",
            "נוהגין לעשות פרות מרקחין, שנותנים את הפרות תוך צלוחית, ומכסין וקושרין את פיה בשלפוחית בהמה, וכך מעמידין אותה לתוך תנור חם שירקחו הפרות, צריכין לזהר שיהא השלפוחית מבהמה כשרה, והכשרה גם במליחה והדחה כראוי",
            "בארות ונהרות שמחזקין שיש במימיהם תולעים, אסור לשתותן עד שיסננו אותן. ואפלו בדיעבד אם בשל באותן מים יש לאסר - עי' חכ\"א. וכן אסור לשרות במים אלו בשר או להדיח בהם דבר מאכל, כי התולעים נדבקים במאכל",
            "כשמסננין את המים, צריכין לזהר לסננן דרך מפה, שלא יהיה באפשרי לעבור אפלו תולע דק שבדקין",
            "חמץ שהתליע אסור על ידי סינון, כי תולע דק שבדקין שנתהוה בחמץ, עובר דרך כל מפה, והסנון גרועי גרעה ויותר טוב שלא לסננו, כי התולע המתהוה במשקין שבכלים, אינו נאסר כל זמן שלא פרש, ועל ידי הסנון אכא למיחש שמא יפרוש על המסננת ואחר כך יחזור. והמבחר להרתיח תחלה את החמץ ולסננו אחר כך דמאחר שהתולע מת על ידי הרתיחה, שוב לא יעבור בסנון תולעים הגדלים בפרות בעודם במחבר, אסורין, אע\"פ שלא פרשו ממקום למקום, ולפעמים נמצא בפרי וכן בפולים וקטניות כמין נקדה שחורה, והוא מקום שהתחיל התולע להתרקם, וצריך לטלה משם בעמק, דאסורה כמו התולעת עצמה",
            "כל פרי שדרכו להתליע בעודו מחבר, אם עברו עליו שנים עשר חדש משנתלש, מתר, כי כל בריה שאין בה עצם, אינה מתקימת שנים עשר חדש, וכבר נעשתה כעפרא בעלמא. ומשום חשש שמא התליעו בתלוש, צריכין לבדקן ולהשליך התולעים והיבחושין שנמצאו בחוץ, ואחר כך יתנם למים צוננים ויערבם יפה יפה, ויעלו התולעים והמנקבים למעלה וישליכם, ואחר כך יתנם במים רותחין, שאם נשארה בהם תולעת ימות מיד ולא תפרש. ואין לסמך על זה רק בקטניות ועדשים וכדומה, ודוקא לאחר שנים עשר חדש",
            "כל הפרות שצריכין בדיקה, צריך לפתח כל אחד ואחד, ולהשליך את הגרעינין למען יוכל לבדקן יפה יפה. וצריכין לזהר בזה מאד כשמרקחין פרות בדבש וסכר, וכן כשעושין רבה. ולא מהני מה שבדק מקצתן. ואפלו בדק את הרב לא מהני, אלא צריך לבדק כל פרי ופרי",
            "לפעמים נמצא בקמח וכיוצא בו תולעים גדולים, וסגי כשמנפה אותו בנפה, שאין התולעים עוברים. אבל אם נמצאו בו תולעים קטנים - מילבן לא מהני הנפה. ומי שיש לו חטין מתלעי, ן יעשה שאלת חכם איך יטחנם",
            "כל דבר שהתליע, והוא דבר שאין הדרך לבדקו מתולעים, אסור למכרו לעובד כוכבים כשיש לחוש שמא יחזר וימכרנו לישראל. ומתר לעשות ממנו יין- שרף, ולא חישינן שמא יבא בו לידי תקלה לאכלו כך, ובלבד שלא ישהנו זמן רב",
            "הרבה מיני ירקות שמחזקין בתולעים. ויש שמחזקין בתולעים קטנים - מילבן. ומה שהנשים אומרות שמהבהבין את הירק באש, אינו מועיל. ויש מיני פרות וכן מיני ירקות שמחזקין כל כך בתולעים עד שכמעט אי אפשר לבדקן, וראוי לכל ירא שמים שלא לאכלן כלל. ויש מיני פרות שהגרעינין מחזקים בתולעים ואסור לאכלן",
            "באגוזים שכיחים מאד תולעים קטנים והמבחן לזה, כשלוקחין את האכל מתוך הקלפה ומכין בקלפה על איזה מקום חם קצת, יוצאין התולעים שנשארו בתוך הקליפה, וצריכין לזהר בזה מאד",
            "לפעמים נמצא בפרות מרקחים בדבש וסכר, שיש למעלה סביב הכלי תולעים קטנים. ינקו אותו היטב, ויקחו קצת גם מן המאכל עד שיהא ברור שלא נשאר בתוך המאכל",
            "חתך פרי או צנון בסכין וחתך גם התולעת שהיה בהם, יקנח את הסכין היטב, וגם מן הצנון או מן הפרי יקלף קצת במקום החתך",
            "בתוך הדגים נמצאו לפעמים תולעים במח או בכבד או במעים או בפה או באזנים ובפרט בדג נקרא זאב המים - העכט יש בו תולעים דקים וארכים, ובמקום השכיח צריכין בדיקה, וכן בדג מלוח - הערינג שכיח בתוך החלב תולעים דקים וצריכין בדיקה. ויש מקומות שיש על הדגים מבחוץ אצל הסנפירין וגם על הסנפירין ובתוך הפה ואחורי האזנים, שרצים קטנים מאד, והם עגלים כעדשה, וצריכין לבדק שם ולגררן היטב",
            "תולעים הנמצאים בגבינה אם אינן נמאסין עליו, מתרין כל זמן שלא פרשו לגמרי",
            "הרבה אזהרות הזהירה התורה בשרצים, ועוברין עליהן בכמה לאוין, ומטמאין את הנפש כדכתיב ונטמתם בם. ולכן צריך האדם לזהר במאד מאד שלא יכשל בהם",
            "השואל למורה הוראה איזה שאלה ואסרו, אסור לו לשאול עוד למורה הוראה אחר, אלא כן הודיעו שכבר הורה הראשון לאסור"
        ],
        [
            "סתם יינם בזמן הזה, וכן מגע עובד כוכבים ביין שלנו, יש אומרים, דאינו אסור רק בשתיה ולא בהנאה. ולכן מתר לישראל לגבות בחובו סתם יינם, מפני דהוי כמציל מידיהם. והוא הדין בשאר הפסד, כגון אם עבר וקנה. אבל לכתחלה אסור לקנת כדי להשתכר בו. ויש מקלין גם בזה וטוב להחמיר",
            "מתר לעשות מרחץ מסתם יינם אפלו לחולה שאין בו סכנה - קנ\"ה",
            "יין כשר שנתבשל, דהינו שהרתיח ונתמעט ממדתו על ידי הרתיחה, אם נגע בו עובד כוכבים, מתר אפלו בשתיה. אבל יין שנותנין לתוכו לענה - ווערמוטה, כל ששם יין עליו ולא נתבשל נאסר",
            "תבשיל שיין מערב בו ואינו נכר, אפלו עדין לא הרתיח, אינו נאסר במגע עובד כוכבים",
            "יין מזוג אם יש בו ששה חלקים מים, בטל היין. ואינו נאסר במגע עובד כוכבים. אבל יין צמוקים, דהינו שנתן מים על הצמוקים, הרי זה כיין גמור - ע\"ל ססנ\"ג",
            "התמד, דהינו מים שנותנים על החרצנים או על השמרים, כל שהוא משבח לשתיה, אין להתירו אם נגע בו עובד כוכבים",
            "ענבים דרוכות בגיגית, כיון שנמשך ממנו יין אפלו מעט, או ששאב ממנו יין בכלי, נקרא הכל יין ונאסר במגע עובד כוכבים, אפלו לא נגע אלא בחרצנים ובזגים. ולכן גיגיות ענבים דרוכות עומדות בבית עובד כוכבים יש לאסור, שמא המשיך ממנה. ואסור לדרך על ידי עובד כוכבים, אפלו בגיגית פקוקה",
            "יש להזהר מלהוציא את החרצנים והזגים מן הגתות על ידי עובד כוכבים, אפלו לאחר שהוציאו מהם יין ראשון ושני, כי שמא יש עליהם עוד טופח יין - קכ\"ג",
            "עובד כוכבים ששפך מים לתוך היין, אם נתכון למזגו, אסור בשתיה. ואם לא נתכון למזגו, ואפלו הוא ספק, מתר - קכ\"ה",
            "חמץ יין שנעשה מיין כשר, אם הוא חזק כל כך שמבעבע כששופכין אותו על הארץ, שוב אינו נאסר במגע עובד כוכבים. אבל אם נעשה מסתם יינם, לעולם הוא באסורו",
            "וכן יין-שרף שנעשה מסתם יינם, וכן מהחרצנים והזגים והשמרים, הרי הוא כיין עצמו. אבל הנעשה מיין כשר אז לאחר שנעשה יין-שרף אין מגע עובד כוכבים אוסרתו",
            "מלח של יין - וויינשטיין - טרטר נתפשט המנהג להתיר, כיון שאין בו הנאה לחך - סימן קכ\"ג ובחכמת אדם",
            "מגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר, וכן הבא מכחו, יעשה שאלת חכם - קכד קכה",
            "השולח יין על ידי עובד כוכבים, צריך להשגיח היטב בכל מקום שיש ברזא או מגופה לחתום בשני חותמות - ק\"ל",
            "ישראל שעושה יינו של עובד כוכבים בהכשר כדי למכרו אחר כך לישראלים, יש בזה כמה חלוקי דינים, ולפעמים אפלו שני חותמות וגם מפתח לא מהני. וצריך לשאל למורה הוראה כדת מה לעשות, ושומר נפשו ירחק מיין כזה",
            "כלים של סתם יינם, אם הם כלים שאין הדרך להחזיק בהם יין אלא זמן קצר, וגם לא היה בהם היין מעת לעת, בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכת, אם אינם מזפתין, מדיחן היטב במים שלש פעמים ומתרים. ואם הם מזפתין, יש להם דין אחר. וכן כלי חרס יש להם דין אחר",
            "כלים העשויים להכניס בהם יין לקיום, דהינו שמיחדין אותן להחזיק בהם יין לכל הפחות שלשה ימים, אע\"פ שהכלי הוא של ישראל, והעובד כוכבים החזיק בו את היין רק זמן מעט, מכל מקום צריך הכשר על ידי ערוי דהינו ממלאים את הכלי מים על כל גדותיו, ויעמד כך לכל הפחות עשרים וארבע שעות, מעת לעת, ואחר כך שופך את המים ונותן בו מים שניים, ויעמד כך לכל הפחות מעת לעת, וכן עושה פעם שלישית. ואין צריכין שיהיו השלשה מעת לעת דוקא רצופין. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם, לא עלה לו אלא למעת לעת אחד. יש אומרים, דאם היין היה בו מעת לעת, לא מתכשר בערוי, משום דכבוש כמבשל ובעי הגעלה. ובמקום שאין צרך גדול, יש להחמיר כן",
            "כלי זכוכית כיון שהם חלקים וקשים, אף על פי שמכניסין בהם יין לקיום, סגי להו בהדחה שלש פעמים",
            "כלי שהיה בו יין שלנו - כלומר יין כשר וערו את היין, ובעוד שהיה הכלי טופח על מנת להטפיח נגע שם עובד כוכבים סגי לה בהדחה שלש פעמים, אע\"פ שהוא כלי שמכניסין בו לקיום",
            "הא דמהני הדחה או ערוי, זהו כשלא נשתמש בו יין רק בצונן. אבל אם נשתמש בו בחמין, צריך הגעלה כמו משאר אסורין",
            "כלי הגת אע\"פ שאין מכניסין בהם יין לקיום, כיון שמשתמשין בהם יין בשפע, חמירי, וצריכין שאלת חכם איך להכשירן",
            "כל הכלים שנתישנו שנים עשר חדש, מתרים, כי בודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם. ואפלו נתן לתוכן מים תוך שנים עשר חדש, אין בכך כלום"
        ],
        [
            "לחם שהוא מחמשת מיני דגן אלא שהוא פת הבאה בכיסנין, אם אוכל ממנו פחות משעור קביעת סעודה, אינו צריך נטילת ידים, ואין מברכין עליו המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריו על המחיה. אבל אם אוכל ממנו שעור קביעת סעודה, אזי דינו כלחם גמור וצריך נטילת ידים ומברכין עליו המוציא ולאחריו ברכת המזון - או\"ח סי' קנ\"ח קס\"ח",
            "מהו פת הבאה בכיסנין. יש אומרים שהיא פת שנעשית כמין כיסים, ממלאה בפרות או בבשר או בגבינה - עי' אה\"ע וכיוצא בהן, וכן כשנעשית כמו צפיחית - פלאדין. ויש אומרים שהיא פת שנלושה בשמן או בשמן או בדבש או בחלב או בביצים או בשאר מי פרות, אפלו ערב בו גם מים, אלא שהם המועט ואנן נקטינן כדברי שניהם להקל, ומחזיקין אלו לפת הבאה בכיסנין",
            "שעור קביעת סעודה לאו בדידיה משערינן אלא ברב בני אדם כמה שרגילין לאכול בסעודת צהרים או בסעודת ערב לשבוע. אם הוא אוכל כשעור זה אע\"פ שהוא אינו שבע, מכל מקום דינו כמו לחם. ואם אכל פת זה עם לפתן, משערין גם כן, אם אחרים היו אוכלין אותה בלפתן היו שבעים. ואם אכל בלא לפתן שעור קטן והוא שבע, ואחרים אם היו אוכלין כך לא היו שבעים, אלא שאם היו אוכלין אותה עם לפתן היו שבעים, הוי ליה גם כן דין לחם",
            "אם מתחלה היה בדעתו לאכול רק מעט, וברך בורא מיני מזונות, ואחר כך נמלך לאכול שעור קביעת סעודה, אם בזה שהוא רוצה לאכל עוד אין בו שעור קביעת סעודה אלא בצרוף מה שאכל קדם, אוכל כך ומברך אחר כך ברכת המזון. אבל אם בזה שהוא רוצה לאכול עוד יש בו שעור קביעת סעודה, צריך לטול ידיו ולברך ברכת המוציא על מה שהוא רוצה לאכול. אבל ברכת על המחיה אין צריך לברך על מה שאכל, לפי שיצטרף עם מה שיאכל ויפטר בברכת המזון",
            "עסה שנלושה במים ובלילתה רכה, אם אפאה בתנור או אפלו באלפס בלא משקה, ואפלו משח את האלפס בשמן, שלאתשרף העסה, זה לא חשוב משקה, ודינה כמו לחם גמור, ואפלו אוכל ממנו רק כזית, צריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. ואם טגנה במשקה, לאו לחם הוא, אפלו אוכל ממנה כדי שביעה. וכן אותן רקיקין שהן דקין מאד שאופין בדפוס בין שני ברזלין, אין להם דין לחם. ואפלו אוכל מהם כדי שביעה, מברך רק בורא מיני מזונות, ולאחריו על המחיה. ולפעמים עושין עסה רכה מאד, דהינו שנותנים קמח ומים בקדרה, ומערבין אותם בכף ושופכין אותה על עלי ירקות ונאפית בתנור על העלים, אז יש לו דין פת הבאה בכיסנין",
            "עסה שנתבשלה ואחר כך נאפתה, כגון כעכים - בייגיל וכדומה, לחם גמור הוא. ודוקא כשנאפתה היטב - עי' פרמ\"ג סי' קס\"ח ס\"א סקל\"ט",
            "לחם גמור שבשלו או טגנו בחמאה וכדומה, אפלו העביר ממנו תאר לחם, כגון, שטחו בביצים, אם יש בפרוסה כזית, כל דין לחם עליו. ואם אין בכל פרוסה כזית, אף על פי שעל ידי הבשול נפחו ויש בכל פרוסה כזית, או שנדבק על ידי הבשול ונעשה גוש גדול, ואפלו יש עליהם תאר לחם, מכל מקום אין לו דין לחם ומברכן עליו רק בורא מיני מזונות, ולאחריו על המחיה, ואפלו אכל כדי שביעה. ואם לא בשלן אלא שערה עליהם רטב רותח, הוי ספק ברכה, משום דמספקא לן, אי ערוי חשוב בשול לענין זה או לא. ואין לאכול זאת אלא בתוך הסעודה, ואם לא בשלן אלא שראן במשקים או במרק וכדומה, ואין בפרוסות כזית, בזה תלוי אם יש בהן תאר לחם או לא, שאם יש להן תאר לחם הוי להו דין לחם גמור. ואם אין להם תאר לחם, אין להם דין לחם. ואפלו אכל כדי שביעה, מברך רק בורא מיני מזונות, ולאחריו על המחיה. אם נשתנה מראה המשקין מחמת הפרוסות, בידוע שנאבד מהם תאר לחם. וכן אם נשרו ביין אדם אין להם עוד תאר לחם",
            "עסה שנלושה אפלו במים לבד ובשלה, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריה על המחיה, אפלו אכל שעור שביעה. וכן גריסין - גרויפען שנעשין מחמשת מיני דגן ובשלן, מברכין עליהן גם כן בורא מיני מזונות, ולאחריהן על המחיה, אפלו אכל שעור שביעה. ואם אוכלן עם המרק, וכן מאכלי עסה שאוכלין עם המרק או עם החלב שנתבשלו בה, אין צריכין לברך על המרק והחלב, כי המה טפלים ובטלים לגביהן. אבל אם בשל רק מעט לביבות או גריסין, ועקר כונתו רק בשביל הרטב או החלב, בענין זה אינן בטלין ומברך עליהן שהכל. ואע\"פ שאוכל גם הלביבות והגריסין, אין הרטב והחלב בטלין כיון שהן העקר. ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה שהכל על הרטב או על החלב לבד ולשתות קצת, ואחר כך יברך על הלביבות או הגריסין, בורא מיני מזונות - עי' מחה\"ש סי' רה סק\"ו שגם המה אינן טפלות אע\"פ שאין הכונה בשבילן, לפי שמין דגן הוא חשוב, ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו, כל שבא לתן טעם בקדרה - קסח רב רה רח",
            "מאכלים שעושים ממצה כתושה או מלחם מפרר,כגון כפתאות ולביבות - קנעדעל, קרעמזיל, שמערבים אותן בשמן וביצים וחלב, וגובלין ומבשלין או מטגנין אותן, מברכין עליהן בורא מיני מזונות ולאחריהן על המחיה",
            "דברים ממיני דגן שבשלן עם שאר מינים, כמו שהוא הדרך שמבשלין פרורי עסה - פתיתין - פערפל עם פולין או קטניות, - אפונה ואפלו מין אחד הוא הרב, מכל מקום, כיון שכל אחד מבדל בפני עצמו, צריך לברך שתי ברכות, דהינו שמברך תחלה על קצת פרורי עסה בורא מיני מזונות ואוכלן, ואחר כך מברך על קצת פולין בורא פרי האדמה ואוכלן, ואחר כך אוכלן ביחד, והרטב הוא טפל ואין צריך לברך עליה - ועוד שהרי נפטרה בברכת בורא פרי האדמה, כדלקמן סימן נ\"ד סעיף ב' . אבל אם נתמעכו ונתערבו יחד, כגון, מאכל שעושין שמערבין קמח וביצים וגבינה ומטגנים או מבשלים אותו, אע\"פ שהקמח הוא המעט, מכל מקום כיון שהוא מחמשת מיני דגן, הוא חשוב ומברכין עליו בורא מיני מזונות, ואחריו על המחיה. ואמנם דוקא כשנותנים את הקמח בשביל שיתן טעם. אבל אם לוקחין רק מעט קמח לדבק בעלמא, כמו שהוא הדרך שמתקנין מיני לפתן במעט קמח, וכן אופין מעשה אופה משקדים וסכר וביצים, ונותנים בו רק מעט קמח לדבק בעלמא, אז בטל הקמח ואין מברכין רק על העקר. וכן רטב שמבשלין ומתקנין אותה עם קצת קמח קלוי ומטגן בחמאה, אין מברכין על הרטב כי אם שהכל. אבל אם הוא בורר את הפרורים המטגנים ואוכלן בפני עצמן, צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות. ואם אוכל מהם כזית, צריך לברך אחריהן על המחיה"
        ],
        [
            "על היין מברכין בורא פרי הגפן, ולאחריו על הגפן וכו. ' ואין חלוק ביין, אפלו הוא עדין תוסס, ואפלו זב מעצמו, ואפלו יין מבשל או קונדיטין, דהינו שנתנו לתוכו דבש ובשמים או לענה שהוא מר, אפלו היין מריח כחמץ, כיון שיש לו טעם יין הוי יין לענין ברכה. אבל אם נתחמץ בענין שיש בני אדם שנמנעין לשתתו מפני חמיצותו, יש ספק בברכתו - ואף שיכול לברך בתחלתו שהכל, עדין יש ספק בברכה אחרונה. ולכן אין לשתתו אלא אם כן יברך תחלה על יין טוב - דין יין צמוקים עיין לקמן סוף סימן נ\"ג",
            "החרצנים שהוציאו מהם היין רק על ידי דריכה ולא נעצרו בבית הבד, אם נתנו עליהם מים, אפלו לא מצאו יותר ממה שנתנו, או אפלו מצאו פחות, מכל מקום אם טעמו יין מברכין עליו בורא פרי הגפן. אבל אם נעצרו החרצנים בבית הבד ואחר כך נתנו עליהם מים או שנתנו מים על שמרי יין, אינו אלא כמים",
            "יין שנתערב במים, אם אין ביין אלא אחד מששה חלקים שבמים, ודאי בטל היין ואינו רק כמים. ואם יש בו יין יותר, אם דרך אנשי המקום למזג אותו כל כך ולשתתו במקום יין, מברך עליו בורא פרי הגפן ולאחריו על הגפן. ואם לא, בטלה דעתו - ר\"ד",
            "כשם שהפת אם קבע עליו פוטר כל מיני מאכל, כך היין אם קובע עצמו לשתת יין, פוטר שאר משקין מברכה ראשונה ומברכה אחרונה. ודוקא אם המשקין היו עומדין לפניו בשעה שברך על היין או שהיה על כל פנים בדעתו לשתות אותן משקים. אבל אם לא היה לפניו ולא היתה דעתו עליהן, הוי ספק אם צריך לברך עליהן או לא. על כן, ימנע את עצמו מהם עד לאחר שיברך ברכה אחרונה על היין, או שיברך על איזה דבר מאכל שהכל ויכון לפטור גם את המשקין",
            "אם לא קבע את עצמו לשתת יין, אלא שתה דרך ארעי, וגם לא היתה דעתו לשתות משקים אחרים, אז ודאי צריך לברך ברכה ראשונה על משקים אחרים, אלא דאכתי אכא ספק בברכה אחרונה אם נפטרה בברכת על הגפן שיברך על היין או לא. על כן יש לאכול איזה פרי שיברך אחריו בורא נפשות רבות לפטור גם את המשקין",
            "המקדש על היין ודעתו לשתות יין-שרף או קפה, יש ספק אם נפטרו בברכה שעל היין או לא. על כן יש לו לכון שלא לפטרם. ואע\"פ כן יברך על מעט סכר שהכל לפטור גם את המשקין",
            "כשמברך על היין בתוך הסעודה, ויש שם גם אנשים אחרים, יאמר: סברי רבותי, רצונו לומר, תנו דעתכם לשמע, כדי שיפסיקו מאכילתן לשמע הברכה",
            "שתו מיין אחד, בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה והביאו להם יין אחר, אינו מברך עליו בורא פרי הגפן, כיון שלא נמלך ולא אסח דעתה מיין, אבל מברך עליו הטוב והמטיב. וכן אם הביאו להם עוד יין שלישי, מברכין גם כן עליו הטוב והמטיב. וכן על הרבה",
            "ואם היה נמלך ממש באפן שצריך לברך שנית בורא פרי הגפן - עין לקמן סימן נ\"ז, מברך תחלה הטוב והמטיב ואחר כך בורא פרי הגפן",
            "הא דמברכין הטוב והמטיב, דוקא בסתם, שאינו ידוע שהשני גרוע מן הראשון, אע\"פ שאינו ידוע אם משבח מן הראשון. אבל אם ידוע שהוא גרוע מן הראשון, אין מברכין עליו. אך כשהוא בריא לגוף יותר מן הראשון, אע\"פ שהוא גרוע בטעם, מברכין עליו הטוב והמטיב",
            "אפלו היה להם מתחלה שתי יינות, אלא שלא היה לפניו יחד כשברך בורא פרי הגפן, מברך על השני המשבח הטוב והמטיב. אבל אם היו שניהן לפניו על השלחן, אינו מברך הטוב והמטיב, אלא בורא פרי הגפן מברך על המשבח לפטור גם את הגרוע",
            "אין מברכין הטוב והמטיב אלא אם יש עוד מן היין הראשון ורוצים לשתות את השני משום שנוי יין. אבל אם מחמת שהיין הראשון כלה מביאין את השני, אין מברכין עליו",
            "אין מברכין הטוב והמטיב אלא כשיש אחר עמו שהוא שותה גם כן משתי היינות. דהכי משמע, הטוב לו והמטיב, לחברו. והוא הדין אם אשתו ובניו עמו. אבל אם הוא יחידי, אינו מברך",
            "האורח שמסב אצל בעל הבית, אם בעל הבית נותן את הקנקן על השלחן שישתה מי שירצה, כמו שעושין בסעודות גדולות, אם כן, היין הוא כמו בשתפות ומברכין הטוב והמטיב . אבל אם הבעל הבית נותן לכל אחד כוסו, אין מברכין הטוב והמטיב, כיון שאין להם שתפות ביין. ואפלו הבעל הבית אינו מברך",
            "אחד יכול לברך להוציא את כלם, ויאמר תחלה,: סברי וכו' שיתנו לב לשמע ויענו אמן שיצאו בברכתו. ודוקא כשיש לכל אחד כוסו לפניו שיטעם מיד, שלא יהא הפסק בין הברכה לשתיה",
            "אם מברך ברכת המזון על כוס יין אחר, אינו צריך לברך עליו הטוב והמטיב, שהוא יוצא במה שאמר בברכת המזון הטוב והמטיב"
        ],
        [
            "כתיב לה' הארץ ומלאה, שהכל הוא כמו הקדש, וכמו שאסור להנות מן ההקדש עד לאחר הפדיון, והנהנה מן ההקדש בלא פדיון מעל, כמו כן אסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה, והברכה הוא הפדיון. והנהנה בלא ברכה, כאלו מעל בקדשי ה' יתברך שמו. ואין שעור לברכה ראשונה, שאפלו אוכל או שותה כל שהוא, חיב לברך ברכה ראשונה",
            "אף על פי שבדיעבד אם טעה וברך שהכל על כל דבר, אפלו על פת או יין יצא - כדלקמן סימן נ\"ו, לכתחלה אסור לעשות כן, אלא צריך ללמד להבין איזה ברכה יברך על כל מין ומין. ואך בדבר שאי אפשר לברר מאיזה מין הוא, או שנסתפקו הפוסקים ואי אפשר להכריע, אז יוצאין בברכת שהכל. ואם הוא דבר שיכול לפטרו בתוך הסעודה עדיף טפי",
            "הדבר שמברכין לאכלו אם לשתתו או להריח בו או לעשות בו מצוה, צריך שיקח אותו קדם הברכה ביד ימינו, ויכון איזה ברכה הוא צריך לברך עליו, כדי שכשיזכיר את השם שהוא עקר הברכה, ידע מה שיסים ויברך. ואם לא אחזו כלל, אלא שהיה לפניו כשברך עליו, יצא. אבל אם לא היה לפניו כלל כשברך, אלא שהביאו לו אחר כך, אע\"פ שבשעת הברכה היתה דעתו עליו, לא יצא וצריך לברך שנית",
            "נטל בידו פרי לאכלו וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה, וכן אם ברך על כוס משקה ונשפך הכוס, אם יש לפניו עוד ממין זה וגם דעתו היתה לאכול או לשתות יותר ממה שלקח בידו, ואם כן היתה הברכה גם על הנשאר, ואינו צריך לברך שנית. אבל בסתם, לא חלה הברכה, רק על מה שהיה בידו, וצריך לברך שנית. וכן אפלו אם היתה דעתו לאכול או לשתות יותר, אלא שלא היה לפניו בשעת הברכה, והובא לו עתה, צריך לברך שנית, אפלו בענין שאם היה אוכל או שותה את הראשון, לא היה צריך לברך על זה שהובא לו, הכא שאני",
            "צריך שלא יפסיק יותר מכדי דבור בין הברכה לאכילה. ואפלו בשעת לעיסה, אסור להפסיק עד שיבלע, - דהא על הלעיסה אינו צריך ברכה כדלקמן סעיף ז' . ואם הפסיק בדבור בין הברכה לאכילה שלא מענין האכילה, צריך לחזור ולברך. אבל אם שהה בשתיקה, אינו צריך לחזור ולברך. ושהיה שהיא לצרך האכילה, לא חשיב הפסק כלל. ולכן כשרוצה לאכול פרי גדול ולחתך ממנו חתיכות, יברך כשהפרי שלם, משום דמצוה לברך על השלם, והשהיה לא הוי הפסק, משום שהוא לצרך האכילה. אך כשרוצה לאכל איזה פרי ואין לו יותר, ויש לחוש שמא פרי זה מתלע שאינה ראוי לאכילה, יפתחנו ויבדקנו קדם הברכה - ר\"ב ר\"ו",
            "השותה מים ושופך מעט קדם שתיתו משום חשש מים הרעים, ישפך קדם שיתחיל לברך ולא אחר הברכה, משום בזיון הברכה - ר\"ו",
            "הטועם את התבשיל אם צריך מלח וכיוצא בו ופולט, אינו צריך לברך. אבל אם בולע, יש ספק, אם צריך לברך כיון שהוא בולע או אינו צריך לברך כיון שאין כונתו לאכילה, ולכן יזהר שיכון להנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו ויבלע - ר\"י",
            "האוכל או שותה לרפואה, אם הוא דבר מטעם ונהנה ממנו, מברך עליו לפניו ולאחריו ברכה הראויה לו, ואפלו הוא דבר אסור, כיון שהתורה התירה לו עתה, צריך הוא לברך עליו. ואם הוא דבר מר, שאינו נהנה ממנו, אינו מברך עליו. השותה ביצה חיה לצחצח קולו, אף שאינו נהנה מטעמו, נהנה הוא ממזונה, דמיזן זין ומברך עליה",
            "נכנס לו דבר בגרונו ושותה משקין או אוכל חתיכת פת לבלעוו או שאר דבר שנהנה ממנו, צריך לברך עליו לפניו ולאחריו. אבל אם שותה מים שלא לצמאו, אלא כדי להבליע מה שנכנס לו בגרונו, או לצרך אחר, לא יברך, לפי שאין הנאה לאדם בשתית המים אלא כשהוא שותה לצמאו",
            "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאף אם יפליטו לא יהא נמאס, יפליטו לתוך ידו ויברך עליו. ולא יברך עליו בעודו בפיו, משום דכתיב ימלא פי תהלתך. ואם הוא דבר שאם יפליטו יהא נמאס, כיון דאסור לאבד אוכלין, מסלקו בפיו לצד אחד ומברך עליו. ואם ארע לו כן במשקין, שאי אפשר לו לסלקן לצד אחד, אזי אם יש לו עוד משקין, יפלט אלו לאבוד. ואם אין לו יותר והוא דחוק על זה המעט שבתוך פיו, בולען ויברך אחר כך ברכה ראשונה - דכיון דנזכר בעודו בפיו, דומה קצת לעובר לעשיתו, אבל ברכה אחרונה לא יברך. אך אם הוא יין ושתה רביעית, יברך גם ברכה אחרונה - קע\"ב",
            "היו לפניו שני מינים שברכותיהם שוות, כגון אגוז ותפוח, שיכול לברך על אחד ולפטור גם השני, חיב לעשות כן, ואסור לו לברך על אחד בכונה שלא לפטור את השני כדי לברך גם עליו בפני עצמו, משום דאסור לגרם ברכה שאינה צריכה. ויברך על היותר חשוב - כדלקמן סימן נ\"ה ונפטר השני, אע\"פ שלא היתה כונתו לפטרו. אבל אם ברך על זה שאינו חשוב, אינו נפטר החשוב אלא אם כן היה דעתו לפטרו. אבל אם ברך בסתם, צריך לחזור ולברך על החשוב, דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב לחשוב דרך גררא - רי\"א רט\"ו",
            "אבל אם הם שני מינים, כגון פרי העץ ופרי האדמה או דבר שברכתו שהכל, אף- על- גב דבדיעבד אם ברך על כלם שהכל, או שברך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא, מכל מקום, לכתחלה אסור לעשות כן, אלא יברך על כל אחד ואחד ברכה המיחדת לו, וברכת בורא פרי העץ קודמת - עין לקמן סימן נ\"ה סעיף ד' . ואפלו יש לפניו יין וענבים, ורוצה לשתות יין קדם ומברך בורא פרי הגפן, אע\"פ שאם הוא מתכון לפטור בברכה זו גם הענבים יכול לפטרן, מכל מקום לכתחלה ןא יעשה כן, אלא יכון שלא לפטור את הענבים, כדי לברך גם עליהם ברכה המתקנת, שהיא בורא פרי העץ",
            "בכל הדברים, חוץ מן הפת - שנתבאר דינו בסימן מ\"ב סעיף י\"ט, כ', כ\"א אם שנה מקומו, אע\"פ שלא הסיח דעתו, נחשב כמו הסח הדעת, ולכן מי שאוכל או שותה בחדר אחד ואחר כך הולך לחדר אחר לגמור שם אכילתו ושתיתו, אפלו ממין הראשון. ואפלו אוחז בידו את המאכל או המשקה ונושאו אל החדר האחר, מכל מקום צריך לברך עליו שם מחדש ברכה ראשונה. אבל ברכה אחרונה על מה שאכל תחלה, אינו צריך, כי הברכה שיברך בסוף, תעלה לשניהם",
            "וכן אם הלך לחוץ ואחר כך חוזר למקומו לגמר אכילתו, צריך לברך מחדש ברכה ראשונה. במה דברים אמורים, כשהוא אוכל לבדו, או כשהוא אוכל עם אחרים וכלם שנו את מקומם. אבל אם אחד נשאר על מקומו, אזי גם אלו שהלכו, כיון שדעתם לחזור לכאן אל זה שנשאר כאן, ולגמור כאן אכילתן, לכן כשחוזרין ואוכלין או שותין, אינן צריכין לברך מחדש, דכיון שנשאר כאן אחד, לא נתבטלה הקביעות, וכלם חוזרין לקביעותן, ונחשב הכל כסעודה אחת",
            "בחדר אחד מפנה לפנה, אע\"פ שהחדר גדול מאד, לא הוי שנוי מקום",
            "אם אוכל פרות בגן שהוא מקף מחצות וברך על פרות מאילן אחד על דעת לאכל גם מאילנות אחרים, יכול לאכול גם מאילנות אחרים אע\"פ שאינו רואה מקומו, כל שלא הסיח דעתו, ואין צריח לברך שנית. אבל אם אין הגן מקף מחצות, ומכל שכן מגן זה לגן אחר, לא מהני דעתו"
        ],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [],
        [
            "מצוה להתענות בכל שנה יום שמת בו אביו או אמו, כדי להתעורר לתשובה, לפשפש במעשיו באותו היום ולהתחרט עליהם, ועל ידי זה יזכה את אביו ואמו שיתעלו בגן-עדן. ולערב בתפלת המנחה, אומר עננו כמו בכל תענית יחיד. אם התענה פעם אחת, מסתמא היתה דעתו להתענות כל ימיו. ואם כן הרי הוא עליו כמו נדר, שהוא מן התורה, וצריך להתענות לעולם. וכשהוא חולה או שהוא בענין אחר שהוא צריך לאכול, צריך התרה. ואם פרש שאינו מקבל עליו בנדר, אינו צריך התרה. נוהגין להדליק נר יארציט - ועין לעיל סימן צ וסימן צח סוף סעיף א",
            "מתענין לעולם ביום המיתה, ואפלו בשנה הראשונה. ואפלו מת בסוף היום לאחר שהתפללו ערבית, אם עדין הוא יום, נקבע זה היום ליארציט. אך אם הקבורה נמשכה מן המיתה איזה ימים, אזי יתענה שנה הראשונה ביום הקבורה, ואחר כך תמיד ביום המיתה"
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Siman",
        "Seif"
    ]
}