diff --git "a/txt/Tanakh/Rishonim on Tanakh/Bekhor Shor/Bekhor Shor/Hebrew/Bekhor Shor, HaTzofeh LeHokhmat Yisrael VIII, Budapest, 1924.txt" "b/txt/Tanakh/Rishonim on Tanakh/Bekhor Shor/Bekhor Shor/Hebrew/Bekhor Shor, HaTzofeh LeHokhmat Yisrael VIII, Budapest, 1924.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Tanakh/Rishonim on Tanakh/Bekhor Shor/Bekhor Shor/Hebrew/Bekhor Shor, HaTzofeh LeHokhmat Yisrael VIII, Budapest, 1924.txt"
@@ -0,0 +1,3755 @@
+Bekhor Shor
+בכור שור
+Bekhor Shor, HaTzofeh LeHokhmat Yisrael VIII, Budapest, 1924
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002062192
+
+בכור שור
+
+בראשית
+
+
+
+שמות
+
+
+
+ויקרא
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+ויקרא אל משה. לפי שנאמר בסוף הספר: וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, הוצרך לקרותו וליתן לו רשות לכנס. וכן מצינו בהר סיני כשכסהו הענן כתב: ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ולפי דקאי אקרא דלעיל דכתיב: וכבוד ה' מלא את המשכן, כתב: ויקרא אל משה, דאכבוד ה' דלעיל קאי. ורבותינו פירשו דלכל הדבורים היתה קריאה, ולמדה תורה דרך ארץ שכשאדם מדבר עם חבירו יקראנו תחלה שידע שאליו הוא מדבר:
+וידבר ה' אליו. מפורש בתורת כהנים: למעט את אהרן: דאמר ר' יודא ב' בתירא: בשלש עשרה מקומות כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, וי"ג מעוטין כתיב למעט אהרן. וכתיב בת"כ: אלא שאמר למשה שיאמר לאהרן, ולא נהירא לי אותו פירוש דבשביל שאמר למשה שיאמר לאהרן, כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, אם כן היה לו לומר: וידבר ה' אל משה ואל בני ישראל, שהרי אמר למשה שיאמר לבני ישראל. ולפיכך, נראה לי דהכי קאמר: מיעט אהרן במה שכתב: וידבר ה' אליו, שכשאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, לא היה מדבר עם אהרן, אלא עם משה, ואהרן שומע הדבור שהיה מדבר עם משה, שלמשה היה מדבר כאשר ידבר איש אל רעהו, שאומר כך יהיה הדבר הזה, וכן תאמר וכן תעשה ואהרן היה שומע קול השכינה והדבור, אבל לא היה אומר אליו, אלא אל משה, וכן כל הנביאים לא היה הדבור מתיחד אליהם אלא בחלום, או על ידי מלאך, או שומעים [את] הקול שהיה אומר כך יהיה דבר זה, ואני רוצה שיאמר לישראל, והם הולכים ואומרים. ומה שכתוב בנביאים: וידבר ה' אלי, כלומר, לאזני בא הקול והדבור, וכן היה דבר ה' אלי. ונראה לי, דאותו שיאמר לאהרן לא גרסינן:
+מאהל מועד. לפי שהיה משה חוץ לאהל, כדכתיב: ולא יכל משה לבא אל אהל מועד, מפני הענן, אמר שמאהל מועד בא הקול אליו וכשהיה בתוך האהל, היה ושמע הקול בא [אליו] מבין שני הכרובים ורבותינו דרשו: מאהל מועד, יכול למכל הכפרת, ת"ל: מבין שני הכרובים:
+
+Verse 2
+
+אדם כי יקריב מכם. אפילו גוים, כדאמר: איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, מכם ולא כלכם להוציא: זבח רשעים תועבה, בכם חלקתי ולא באומות דאפילו הגוי רשע גמור, מקבלין הימנו קרבן, כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. קרבן לה'. שתהא כוונתו לשמים, ורבותינו פירשו: שלא יאמר: לה' חטאת, אלא חטאת לה', שלא יוציא שם שמים לבטלה. מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בהמה, וחיה בכלל בהמה ואמר מן הבקר ומן הצאן והיה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, לומר, דחיה אינה נקרבת והמביאה עובר. משל לאדם שאמר לעבדו: אל תביא לי אלא חטין, והביא חטין ושעורים, אינו כמוסיף על דברי רבו, אלא כעובר על דברי רבו, כך פירשו רבותינו. ות"כ מפרש: כאן למדנו ענותנותו של הק' שלא הטריח את בניו, אלא בדבר המצוי בידם. (לאחר שהוקם המשכן סדר הק' איך ישרתו אותו עבדיו בביתו וצוה סדר הקרבנות).
+
+
+Verse 3
+
+אם עלה קרבנו דבר העולה כלו לאשים קרי עולה. אל פתח אהל מועד יקריב אותו. שלא יאמר לכהן: קח בהמה בביתי ועשה ממנה קרבן, דאין זה כבוד של מעלה, אלא הוא עצמו יקריב וידדה בהמתו לפני המלך:
+
+לרצנו. כדי שיהא רצוי לפניו, ורבותינו דרשו: לרצנו, שלא יקחו בעל כרחו, אם נדר, אלא כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני:
+
+
+Verse 4
+
+לכפר עליו. לפי הפשט, כשאדם אוכל בשוגג חלב מביא חטאת, ואם ספק בידו, מביא אשם תלוי, ופעמים שהוא סבור שהוא אוכל היתר ודאי והוא אוכל חלב, והעולה מכפרת לו על שאינו יודע כלל, ורבותינו אמרו שהוא מכפרת על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה:
+
+וסמך... ושחט. שיתעסקו בו הבעלים לשמש לפני בוראם, אבל מקבלה ואילך מצות כהונה:
+
+
+Verse 5
+
+את בן הבקר. משמע לשון בחרות, שלא יביא זקן יותר מדאי וחולה, משום הקריבהו נא לפחתך:
+
+בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתין, כמו שאמרו רבותינו. כהן, מאימתי פסול לעבודה? משרותת:
+
+הכהנים. הראוים לכהונה, שאינם לא חללים, ולא בעלי מומין, ולא טמאין, ולא אוננים לא שתוים, ולא יושבים ועומדים בכהונם שלבושים בגדי כהונה (ה)מחוסר[י] בגדים, וכל אלו מחללין עבודה:
+
+אשר פתח אהל מעד. ולא על מזבח הזהב שבהיכל. ורבותינו אמרו: כשההיכל עומד ולא כשהוא מפורק:
+
+וזרקו…סביב. דרשו רבותינו: שתי מתנות שהן ארבע:
+
+
+Verse 6
+
+והפשיט את העלה אינו אומר בן הבקר, אלא העולה, לרבות כל העולות להפשיט:
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+את הראש ואת הפדר שאינם בכלל הפשט, הראש שכבר הותז בשחיטה, והפדר בתוך המעיין ואינו סמוך לעור. ורבותינו אמרו שנותן הפדר על בית השחיטה והוא כבוד של מעלה, לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם. לפי שמצינו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ופר ושעיר של יום הכפורים שהם נשרפים כולם והעור והפרש, פירש כאן בעולה, אעפ"י שהיא כולה כלול: והפשיט:
+
+Verse 9
+
+וקרבו וכרעיו ורחץ. ואין כתוב רחיצה בקרבים רק בעולה, כי חטאת ואשם שנאכלים לכהנים ושלמים שנאכלים לבעלים, מי שאוכל אותם ירחיצם אם ירצה, אבל זו באה בשלחן המלך וצריך לעשות דרך כבוד, אבל אותם נשרפין חוץ:
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+על ירך המזבח צפנה. אף אבן הבקר דלעיל קאי, ששחיטתן בצפון, דהא כתיב ביה נמי:
+
+לפני ה'. קבע מקום לבית המטבחים בצפון, שהוא פנוי ואינו מקום דרוסת רגלי הכהנים, שהכבש בדרום כדכתיב: ומעלתיהו פנות קדים, כשיפנה למזרח יהיה דרך ימין, וכן קבע מקום לקדשי קדשים כדכתתיב: במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת, וכתוב: כי כחטאת האשם [וכו'], דאילו עיקר זביחת לשמים, אבל קדשים קלים לא קבע מקום לשחיטתן, אלא נשחטין בכל מקום עזרה, לפי שאין כל כך עיקרים לשמים:
+
+
+Verse 12
+
+ונתח אתו לנתחיו. אע"פ שפירש הנתוח גבי בן הבקר, צריך לפרש גבי בהמה דקה שלא תאמר: בן בקר ראוי לנתח כל אבר מנה יפה בפני עצמו, אבל בבהמה דקה לא, קמ"ל, אבל ההפשט לא הוצרך, דדבר פשוט הוא, שבהמה דקה צריכה הפשט כמו גסה:
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+הכהן אל המזבח ומלק. מליקה בעצמו של כהן, שהוא בראשו של מזבח, שחיטה כשרה בזר שאינו בראשו של מזבח:
+
+ונמצה דמו על קיר המזבח. לפי שדמו מועט, אינו מקובל במזרק, שאם קבלו, אינו יכול ליקח ממנו להזות, ולכן מולק בראש המזבח שימצה מיד על המזבח. הגה"ה:
+
+
+Verse 16
+
+והסיר את מראתו זפק אינו ראוי לבא אפילו [לפני] בני אדם. ורבותינו פירשו שפורסין ואוכלין גזל בשדות אחרים והק' שונא גזל, (בעולה) ולפי שתורים ובני יונה רדופין מכל העופות, בחר הקב"ה בהן:
+
+
+Verse 17
+
+ריח ניחוח. נאמר ריח ניחוח בעוף הדק כמו בשור הגדול, דאחד המרבה ואחד הממעיט שוין ובלבד שיכון לבו לשמים:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+ונפש כי תקריב קרבן מנחה. כל המנחות קדשי קדשים ואין זר אוכל, ולפי שהוא דרך עניים להביא מנחה, חבבן הקב"ה לעשות אותן קדשי קדשים להראות ענותנותו (של הקב"ה) שהוא מלך גדול ומחבב עניים:
+
+
+Verse 2
+
+וקמץ משם. מקמיצה ואילך מצות כהונה, אבל היציקות, והבלילה, והפתיחה, והלישה, והאפיה במאפה תנור, והמשיחה בשמן במשוחים בשמן כשר בזר; אבל הקמיצה וההגשה צריכות כהן:
+משם. ממקום שרגלי הזר עומדות; לפי שהמנחה קדשי קדשים, והקמיצה במקום השחיטה, הייתי סבור שהקמיצה טעונה צפון, קמ"ל דלא קבע צפון אלא לשחיטה:
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+מלח ברית אלהיך. מלח דבר המתקים, לפיכך צוה הק' להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קימת לעולם וכפרה. וכבר פירש, כי הכל יודעים שהק' אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל, כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי ונזהר יותר מלכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו נזהר; וכן אמרו רבותינו. כיון שעבר אדם עברה ושנה בה, ונתלכלך, נעשית לו כהיתר, כיון שנתלכלך נתלכלך. ועל זה אמר שלמה: בכל עת יהיה בגדים לבנים; וכן אתה מוצא גבי צדקה, שצוה הקב"ה לתת צדקה, ואם הק' היה רוצה, היה נותן לעני עושר וכבוד, ולא יהיה צריך לאחרים, אלא כדי שיזכו אחרים על ידי העני, כמו שאמרו רבותינו בפ"ק דברכות; וכן כל המצות אין הק' צריך, אלא לזכות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו: רצה הק' לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+ואם זבח שלמים. לכן נקרא שלמים, שממנו למזבח, האמורים; וממנו לכהנים, חזה ושוק; וממנו לבעלים, שאר הבשר; - וזהו דרך שלום, שכולם אוכלים יחד:
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+ואם עז קרבנו. כתב לעז פרשה בשלמים בפני עצמה, בשביל שאין בה דין אליה, כדתניא דבי ר' ישמעאל: כל פרשה שנשנית, לא נשנית, אלא מפני חדוש שנתחדש בה:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+אם הכהן המשיח יחטא בדבר שזדונו כרת; וכל שחיבין על זדונו כרת, חיבין על שגגתו חטאת, כדילפינן מע"ז, כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה וכו'. בשאר המצות נתן הכתוב חלוק בין משיח נשיא ויחיד, אלא בע"ז בפרשת שלח לך, אין חלוק בין משיח [נשיא ויחיד] כדאמר התם: ואם נפש אחת, אחד משיח ונשיא ויחיד משמע, דאפילו משיח ונשיא, כיון שנכשל בע"ז הרי הוא הדיוט, ודינו כהדיוט דאין גדולה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה':
+לאשמת העם. כלומר, שוה אשמתו לאשמת כל העם, (צבור) שהוא מביא פר והזאתו כצבור על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ונשרפין חוץ לשלש מחנות, אבל של יחיד ושל נשיא, האמורים נקטרים [דמן] על מזבח החצון, ובשרם נאכל לכהנים, כדמפרש בצו את אהרן. והגדה, לאשמת העם, כשכהן גדול חוטא אשמת העם הוא, שאותו היה לו לכפר עליהם וחוטא. בכהן משיח כתיב: פני פרכת הקדש, שבשביל שחטא הוא לבדו, לא נסתלקה הקדושה, אבל בצבור כתיב: פני הפרכת, דכיון שחטאו הצבור, נסתלקה הקדושה. בכל החטאות נאמר ריח ניחח רק ביחיד, לפי שהקב"ה מקפיד על הגדולים שחוטאים. שבועת העדות, והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה, ושבועת בטוי בקרבן עולה ויורד, לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך, חס רחמנא עליה, דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן נכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת בטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך, מביאים כדי השגת ידם, אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, בפושט ידו בעיקר, ��קרבן קבוע. והנהנה מן ההקדש דאיכא תרתי, שפשט ידו בשל הקדש ונהנה, אשם בכסף שקלים; והמכחש בעמיתו בפקדון, דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר, כמו כן אשם בכסף שקלים. ואשם תלוי, לפי שבני אדם מקילין להביא עצמן לידי הספק ומורין היתר לעצמן, החמיר עליהן הכתוב להביא אשם בכסף שקלים, כדי שיזהרו בעצמן: האי דכתיב בנשיא וביחיד או הודע, יש מפרשים שאו כמו אם, ולי נראה, שלפי שנשיא ויחיד מביאים אשם תלוי איכא לפרש: ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשנה ואשם, כלומר אם ספק בידו, ואשם, כלומר, שחיב אשם תלוי, כדמפרש לקמן בסוף הפרשה, זהו אם ספק בידו, או הודע אליו ודאי שחטא, אז אינו חיב אשם, אלא חטאת, וכן גבי יחיד; אבל בצבור וכהן משיח, שאין חיבין אשם תלוי, לא כתיב או הודע וצבור אין חיבין אשם תלוי דכתיב: נפש, באשם תלוי, ובכהן משיח כתיב: לאשמת העם לומר, שמשיח כצבור, אבל נשיא חיב אשם תלוי, כדקימא לן בהוריות, בפרק הורה כהן משיח. צבור ומשיח דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא, קריבת דם כפרתן לפניו, על הפרכת ועל מזבח הזהב, ומרחיק סרחונו לשרף חטאתו חוץ לשלש מחנות; יחיד ונשיא דלא מקרבי כל כך, כפרתן ואמורי חטאתן על מזבח החצון:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+מכל אשר ישבע עליו. להביא תשומת יד, דלא אדכריה בפסוק של מעלה; ורבותינו פירשו למה לא אהדריה בהדיא:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+הוא העלה על מוקדה. כלומר, באותה עולה שצריכה להיות על מוקדה בלילה, אני מפרש לך דין זה, דהיינו תמיד של בין הערבים, ובעולות נדבות הבאות סמוך לערב, שאין שהות ביום כדי לצרפן, אמר לן הכתוב שמותר בהקטר חלבים ואברים כל הלילה, אע"פ שכתוב: ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, ואין מקריבין קרבנות אלא ביום, מגיד לך, דכיון שהקטיר והעלה מבעוד יום, יכול לשרפן כל הלילה [ו]ה"ה לתמיד של שחר אם צריך, אלא שדבר בהוה, ואני לישב לשון המקרא באתי. ועל דרך הפשט נראה, כי חיבין להשאיר מן האברים והחלבים להקטיר בלילה לכבוד המקום, כדי שלא יהא בטל המזבח, לא ביום ולא בלילה, לכך נאמר: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:
+
+
+Verse 3
+
+והרים את הדשן. זהו תרומת הדשן, כמו שפירשו רבותינו, שהיא עבודת לילה; ופשוטיה דקרא, כשרוצין לפנות המזבח מן הדשן שעליו, היה לובש בגדי כהונה ועולה על המזבח, שאין לעלות על המזבח בבגדי חול, ומוריד הדשן עד אצל המזבח, ולאחר שהורידו משם, לובש בגדי חול ומוציא חוץ למחנה, וזהו: ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן, שאין להוציא בבגדי קדש, כדאמרי רבותינו ביומא, בפרק בא לו, היוצא בבגדי כהונה במדינה אסור וכדומה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכך עושין כשמוציאין דשן התפוח לחוץ, אבל תרומת הדשן מעוט ונבלע במקומו, כמו שפירשו רבותינו:
+
+
+Verse 4
+
+אל מקום טהור. נקי וצח, שאין לתת דבר שבא מלפני הק', כי אם במקום נקי, אבל באבנים מנוגעות כתוב: במקום טמא, מקום מחראות ובית הקברות, שאין דרך נושאי טהרות לבא שם שלא יטמאו בהן:
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+וזאת תורת המנחה. בא ללמד שאין נאכלות אלא לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה:
+
+הקרב אתה. מגישה לקרן מערבית דרומית; לפי ענין הפסוק שבויקרא ולפי הסברא, לא היו טעונות הגשה אלא אותן הבאות אפויות כמו מחבת ומרחשת ומאפה תנור ורבוכה, דכתיב בויקרא: המנחה אשר יעשה מאלה, וגבי אפויות כתיב: והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח, אבל גבי מנחות סלת כתיב: וקמץ משם; ממקום שרגלי הזר עומדות אינן מגישות, ולפיכך אפויות צריך להגיש להראות שלצרך המזבח אפאן ותקנן, ולא לצרך עצמו, שלא יראה כאדם שמתקן לעצמו, ואחר כך שולח מנות, ועיקר הסעודה לעצמו, ואין זה כבוד שמים, לכך מגישה תחלה, להראות שעיקר לשמים, אבל אותה שמביא בעשרה סלת ואינה מתוקנת, אינה צריכה להגישה, דנראה הוא שהביאה לשמים, אבל רבותינו [אמרו] שכל המנחות טעונות הגשה, ומאלה למעוטי [שתי] הלחם ולחם הפנים:
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+לא תאפה חמץ חלקם. כהן האוכל מנחה חמץ עובר בעשה, דכתיב: לא תאפה חמץ חלקם, על אפיתה חמץ הזהיר:
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+וכל מנחת כהן כליל. דאם אינה כליל, אלא אוכל המותר מן (זה) הד[ו]רון לפי המקום מה שקומץ בשלש אצבעותיו דבר מועט הוא זה, דבשלמא ישראל מביא מנחתו ומקטיר הקמץ והשאר אוכלים הכהנים, שהם משרתיו של הק', ונמצאת כולה דורון, אבל כהן דהוא עצמו אוכלה, מה דורון הביא בכריסי(ה) אוכליה, ולכך כולה כליל, ולא דמי לחטאת ואשם של כהנים, דהתם, החלב והאמורים נקטרים ועורה לאנשי משמר:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+עור העלה אשר הקריב וכן עור חטאת ואשם, לכהן, כדאמר בשחיטת קדשים: זה מדרש דרש יהוידע הכהן: מדכתיב: כסף אשם וכסף חטאת. (עד כאן):
+
+
+Verse 9
+
+וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכהן המקריב אתה לו תהיה; וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן. ודאי כמו שפירשו רבותינו הוא, דלכל אשי בית אב הוא זו בזו, מכל מקום נראות המנחות הנאפות מתחלקות לאותן העומדים שם בשעת הקרבה, דכולם קרי המקריב וזה מגיש, וזה קומץ, וזה מקטיר, וזה מצית האש, ואינם ממתינים לאותם שאינם שם, לפי שלא יצטנן ויתקלקל. ולכך אומר לכהן המקריב אתה, אבל בלולה בשמן וחרבה, שאינה נאפת, צריך להמתין לכל אנשי בית אב, שאינה מתקלקלת, ולכך כתיב בה לכל בני אהרן; וזהו פשוטו לפי הדרשה. ולפי הסברא ולפי פשוטו של מקרא נראה, דנאפת בתנור לכהן המקריב אתה, אבל הבלולה וחרבה לכל אנשי המשמר, וסברא, לפי שטרח בה לאפות אותה בתנור, הרי הוא שלו. (אלו שני הפסוקים מפרשה דלעיל):
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+ואם האכל יאכל... לא ירצה המקריב באכילה זו, כיון שהיא שלא בזמנה, ואע"ג דכתיב: ואכלו אתם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, זאת האכילה אינה מרצה ואינה מכפרת. המקריב אתו לא יחשב [לו]. ובשעה ש[ה]מקריב לא יחשב לו, כלומר, עליו, כמו: אמרי לי אחי הוא; לא יחשב (יש) לאכל בשלישי, דזהו חוץ לזמנו, ואם חשב פגול יהיה. שהמחשבה מפגלתו, אבל אכילה שלא בזמנה אינה מרצה ואינה מפגלת למפרע. והנפש הנאכלת - בין שהוא פגול, בין שהוא נותר, זהו פשוטו; פי' הדרשה, לעיל, פרשת חטאת נאמרה בלשון נקבה, שרוב חטאות כשבה או שעירה, אבל אשמות כולם זכרים, ונאמרה בלשון זכר:
+
+
+Verse 19
+
+והבשר כל טהור יאכל בשר. בשר, לרבות אמורין, שאם נאכלים בטומאת בשר, שהיא באזהרה לבד, שהוא חיב משום זרות, דאפילו זר אוכלם. (עד כאן):
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+[ונכרתה]. כריתות הכתובות כאן בשלמים, פירשו רבותינו: שלש כריתות בשלמים למה? בשבועות. מיהו, לפי הפשט, הפסוק הראשון בטומאה היוצאה עליו מגופו, הפסוק השני למדנו, שאם נגע בטומאת אדם כגון בזב, או מצורע, או נדה, או נבלה, או שקץ ואכל שלמים, שהוא כמו כן בכרת:
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+כל חלב אבל חלב חיה (היה) מותר, אבל דם אסור מן הבהמה, חיה ועוף, לפי שדם בהמה ראוי למזבח, ודם חיה ועוף טעון כסוי:
+
+
+Verse 24
+
+ואכל לא תאכלהו. שלא תאמר: הבשר איתוסף בו אסורין שהי(ת)ה מותר ועתה נאסר, והחלב שהיה תחלה אסור באכילה, עתה יאסר בהנאה כשנעשה נבלה, לכך נאמר: יעשה מלאכה ואכל לא תאכלהו, מחמת שהוא נבלה, דאסור נבלה חל על אסור חלב. ולפי הפשט, לפי שאמר יעשה לכל מלאכה והייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאכלו, הואיל ואין נבלה וטרפה ראויות לקרבן ת"ל: ואכל לא תאכלהו, דלא בא להתירו כי אם בהנאה, כדפרישית, ורבותינו דרשו: יעשה לכל מלאכה, שאינו טמא משום נבלה כשאר הבשר, אלא טהור:
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים. אמה שכבר פירש המלואים בפרשת ואתה תצוה קאי, וכל הפרשה דמלואים קאי אההיא דואתה תצוה:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+ואת כל העדה הקהל אל פתח אל אוהל מועד. ואע"פ שלא הוקם המשכן עד יום השמיני של מלואים, שהוא ראש חדש ניסן, כמו שאמרו רבותינו אותו היום נטל עשרה עטרות, וכתיב בפרש[ת ואלה פקודי]: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, אמרו רבותינו בת"כ: כל שבעת ימי המלואים היה [משה] מעמיד [את] המשכן בכל בקר ובקר, מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו, בשמיני, שהיה ראש חדש ניסן - הקימו ולא פרקו, לכך נאמר בו: הוקם המשכן:
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+ואת הפר ואת ערו. צוה הקב"ה לשרפו אע"פ שלא בא דמו לפנים:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Verse 1
+
+ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו. לחנכם בכהונה ולהקריב קרבנם:
+
+ולזקני ישראל. שיהיו בחנוך גם הם [ו]ועמדו על קרבנם:
+
+
+Verse 2
+
+בן בקר לחטאת. דרך כהן גדול להביא פר חטאת אף על המצות, וביום הכפורים, כמו שהוא גדול, מביא מין גדול, וכאן צוה הקב"ה שיביא אהרן חטאת כדי שיכנס זכאי לכהונה, וישראל חטאת שיהיו זכאין כשישלחו לעבד במקומם בפני הק':
+
+ואיל לעלה. רצה פרקליט, נכנס דורון:
+
+
+Verse 3
+
+קחו שעיר עזים לחטאת כי דרך צבור להביא שעיר, על חטאת שאינה ידועה, ברגלים ובראשי חדשים, וצוה שיביאו עולה ושלמים ומנחה, והם כל מיני דורון, שאין קרבת נדבה רק אלו ג', ונותן טעם לדבר, כי היום המקום נראה אליכם, וראוי להדרין בכל מיני דורון:
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+וירא אליכם כבוד ה'. ובזה תבינו כי בחר הק' בעבודת אהרן ובניו, שאני שמשתי שבעת ימי המלואים, אמר לו: מעתה קרב אתה ועבד:
+
+
+Verse 7
+
+וכפר בעדך. ואחר כך, ובעד העם, שיבא זכאי ויכפר על החיב:
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+ואת הבשר ואת העור שרף. אע"פ שלא נכנס דמן כמו של מלואים, וגזרת הכתוב היא:
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. שנתחנך אף בברכת כהנים:
+
+
+Verse 23
+
+ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. להתפלל שיראה הכבוד וירד אש מן השמים, שיודע שנתקבלה העבודה:
+
+ויברכו את העם. שירצו בקרבנם:
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+ויקחו שני בני אהרן. קדם שתרד אש מן השמים, והיו ממעטים את הכבוד, שיאמרו: באשם של נדב ואביהוא שרף קרבנם. אשר לא צוה אתם. הא אמרינן: אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט, הני מילי, לאחר שירדה אש מן השמים כבר, אבל קדם לא, ולפיכך כשהיו מביאין אתם אש, פגעה בהם אותה אש שירדה מן השמים ושרפתם ואע"פ שכתוב שתי פעמים ותצא אש, אש אחת היא. אש זרה אשר לא צוה אתם. שהזהיר עליהם שלא לעשות, כדכתי: לא תעלו עליו קטרת זרה, ושוב לא צוה לעשות, ולפיכך נענשו, כמו: לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש אשר לא צויתי, כלומר, הזהרתי עליהם, כדכתיב: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, לא צותי, הכי קאמר, מאחר שאסרתים שוב לא צויתי, כי פעמים שהק' אוסר דבר וחוזר ומצוה לצרך השעה, כמו אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה ע"פ הק', ואע"פ שנאסר הבמות וכמו שסבר אברהם אבינו שהק' אסר רציחה לבני נח, וסבר אברהם שהק' צוה לשחט את בנו ורצה לשחטו. וזהו: אשר לא צוה אתם:
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש. ופירוש אשר דבר, בפרשת כהן גדול, באמר אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא, וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם, וזהו בקרבי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם קרובי[ו], לא ימצא בהם דרך אבילות, ובזה על פני כל העם אכבד, אהי נכבד; ואף לבני אהרן, אע"פ שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחלה, הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש, הוא אשר דבר ה', כלומר, זה חשב הק' אנקם מאלו שהם קרובי ואתקדש ואכבד בפני העם שילמדו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרן שהם קרוביו של הק' שתק וקבל נחמה. ורבותינו דרשו, שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו, והוא אשר דבר ה', כשאמר ונקדש בכבדי:
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+וישאם בכתנתם. של נדב ואביהוא, דליכא לחומר בכתנות של מישאל ואלצפן, שלא מצינו לוים בכתנות. הגה"ה:
+
+
+Verse 6
+
+ראשיכם אל תפרעו. שהוא דרך אבלות, כדכתיב גבי מצרע: בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע:
+
+ועל כל העדה יקצף. שבאו לחנוך שלכם ואתם תערבבו להם השמחה, ואם תאמרו, אם כן, והיו אחינו מבולבלים שאין חולק על מיתתם, לכך אמר: ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. והם יבכו ויתאוננו עליהם:
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+יין ושכר אל תשת. אע"ג שנותנים יין ושכר לשאר אבלים, שנאמר: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אתה ובניך אל תשת, כי אתם אסורים בעת בואכם אל אהל מועד ויש בו חיוב מיתה:
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+ולהורת. בשעת הוראה בין אסור והיתר ובשעה שמבדילין בין קודש לחול ובין טמא לטהור, אסור לשתות יין, כדי שיהיה מקום קדוש שאין נכנסין בו בטומאה (ובין מקום חול), וכן בין טומאה לטהרה; מיהו אין בהוראה מיתה, אם הורה שתוי, דכתיב: אתה ובניך... ולא תמותו, אתם הנכנסין במקדש במיתה, אבל לא המורה שתוי. הגה"ה:
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+ויקצף על אלעזר ועל איתמר. לפי שהיה סבור הם פסלוהו, כמו שאמר: הן לא הובא את דמה אל הקודש, להיות נשרף, שהחטאות הפנימיות נשרפות, ופנימה היתה של[א] י(ו)צא[ה] חוץ לקלעים, ואם כן...:
+
+
+Verse 17
+
+מדוע לא אכלתם. שמא אתם הקרבתם אותה באנינות, וכהן הדיוט (אינו) פוסל עבודה, ואמר לו אהרן:
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+הן [היום] הקריבו. בתמיה, אני הקרבתי אותה, וכהן מקריב אונן ואינו אוכל, ואם שמעת בקדשי שעה וכו':
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+זאת החיה אשר תאכלו. כלומר, זאת ה��המה, חיה לאכל, שונ"א בל"ע[ז], אבל האחרות, אנפרימ"ש; חיה כמו והיתה המכה, כאדם שאומר לעבדו: אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים; כי כל מקם שנאמר טמא, מאוס ומזוהם הוא, כדכתיב: בגללי צאת האדם... ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, מאוס, ואדם מזוהם אינו ראוי לבא לפני המקום. ועתה מפרש והולך מי מזוהם ומאוס ואינו ראוי להתקרב לפני המקום, אוכל בהמות טמאות ודגים טמאים ועופות טמאים ושקצים ורמשים, והנוגע בהם, והנושא נבלתם, וזבים, ומצורעים, נדות ויולדות, וטמאי מתים, ובעלי קרי, והנוגע בהם, ובגד, ושתי וערב ובתים מנוגעים, ושוכב עם הטמאות, כמדפרש בזה [ה]ספר; אבל חלב ודם אסור קדושה יש להם, שכל כך הם קדושים ונקרבים על גבי המזבח, שאין ההדיוט רשאי לאכלם, כי מנת המלך הם, ערלה וכלאי הכרם טעם אחר [ל]הם, ובמקומם אפרש מה שעם לבי:
+
+
+Verse 3
+
+כל מפרסת פרסה. שיש להם פרסה והיא שסועה, אבל מי שאין להם פרסה כלל, כגון כלב וחתול וכיוצא בהם, שיש להם פושט וצפרנים וכן ארנבת ושפן ואפילו יש להם פרסה ואינה שסועה כגון חמור וסוס, אסורים:
+
+
+Verse 4
+
+את הגמל כי מעלה גרה... ואת השפן... ואת הארנבת כי (מעלי גרה המה)... ואת החזיר כי מפריס פרסה. כל אלו כי משמשין בלשון אם, כמו אם, כלומר, אם יש להם סימן אחד, כיון שאין להם האחר אסורים, והוא כגון אע"פ ואפילו הבא בסימן אחד טמא, כגון חזיר וגמל ושפן וארנבת טמא[ים]. ואפילו הגוים אין רגילין לאכל אלא אותם הבאים בסימן אחד, שהאחרים מזוהמים יותר מדאי, ובזה יש להוכיח לגוים ממנהגם, שמי שאין לו סימן מזוהם:
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+מבשרם לא תאכלו. הנהרגים והנשחטים קורא בשר, והמתים קורא נבלה, ומ"מ זה וזה נבלה, אלא לישב לשון הפסוק, לא תגעו, עצה טובה ואינה אזהרה כמו שפירשו רבותינו: קל וחומר ממת שיש לו טומאה, ואין מוזהר[ין] עליו אלא כהנים. ואם תאמר: שאני מת שצריך לקברו ול[הת]עסק בו (כל, הזהיר עליו), נבלה נמי, צריך להוציאה מביתו ולהרחיק (ה)סרחון (זו) זוהמא מעליו, כי איך יוכל לסבל הריח הרע, כי כל עיקר אלו הטומאות אינו מזהיר אלא שלא יהיו מזוהמים וטמאים, ואם לא יוכלו להוציא [את] הנבלות והשרצים מביתם, הרי הם מזוהמים ומשוקצים וטמאים, ועוד אם הזהיר על הנגיעה, למה הוצרך להזהיר על האכילה, כיון דלא יגע מהיכן יאכל, ועוד דכתיב: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ונתינה משמע מיד ליד, ורבותינו סמכו מכאן לנוגע ברגל, שאדם חיב לטהר עצמו ברגל, לפי שהוא חיב בראיה ולכנס בעזרה, ובפרשת ראה אנכי פירשתי, דלא תגעו כדי לאכל והוכחתי כן:
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+וכל אשר אין לו... לא תאכלו. אע"פ שמפסוק ראשון יש לדקדק, כי כתב זה לעבר עליהם בלאו ועשה, וקרא אחרינא להתיר אותו שעתיד להשיר, כמו שמפורש בת"כ, והכי קאמר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת אפילו במים, לא תאכלו, אבל אם יש לו במים, אע"פ שאין לו ביבשה, שנושרין בשעה שעולה מן המים, ואם תאמר: מאחר שבא להתיר, אמאי לא אמר: כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכלו, לעבר עליהם בשני לאוין ועשה, ובשחיטת חולין שלהי אלו טרפות, דרש להאי קרא:
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+בת היענה. ופעמים קורא אותה הכתוב יענה, כדכתיב: כיענים במדבר, אלא כשהיא קטנה דרך לאכלה ואסרה הכתוב, אבל כשהיא גדולה, בשרה קשה ואין בריה יכולה לאכלה ואין צריך לאסרה, ורבותינו דרשו מכאן שביצת עוף טמא אסורה:
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+ולאלה תטמאו. גם זה נראה שלכך הוציאו בלשון היתר שאמר: ולאלה תטמאו, לומר שאינו מוזהר עליהם:
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+והנשא את נבלתם. אע"פ שאינו נוגע:
+
+
+Verse 29
+
+וזה לכם הטמא. אינו צריך להזהיר על אכילתם, שאינם בני אכילה אלא (אותם) שהם מטמאים ולפי שיש להם עורות, כמו שמפורש בשמנה שרצים, ואדם עשוי לטפל בשקצים בנבלות, שהוא דבר מאוס וישראל קדושים וטהורים, אבל שאר שרצים שאין להם עורות ולא אתי לטפל בהם, לא הוצרך לטמאם. הגה"ה. מיהו הרי הם בכלל לא תאכלום כי שקץ הם. כל מקום שאמר: טמאים הם לכם, טמא הוא לכם, לשון שבח לישראל הוא, כלומר, לכם הוא טמא, שאתם עם קדוש, אבל לשאר אומות שהם משוקצים, ראוים הם. ורבותינו דרשו מלכם, שלכם יהא, שהוא מותר בהנאה:
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא. דכיון שנתלכלך והמאוס והטומאה נוגעת בו, נטמא ונמאס, כי דבר לח ממאוס יותר מדבר יבש, ומיהו שבא עליו מים וחזר ונתיבש מה שהוא כשר לקבל טומאה, טמא. ומיהו רבותינו דרשו, שאם בא עליו מים שלא ברצון הבעלים טהור, מכדתיב: כי יתן וקרינן כי יותן:
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+והייתם קדושים כי קדוש אני. נאה לקדוש[ו] שיהיו משרתיו קדושים ומובדלים מן הטמאות וטהורים:
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+כי תזריע... כימי נדת דותה תטמא. דין נדה יש לה, שאם ילדה ואחר כך ראתה [דם] כל ששה לערב שביעי ללידה, טובלת ומשמשה, אע"ג דלא פסק דם הלידה, דהלכא כוותיה דרב דאמר: מעין אחד הוא (ו)התורה טהרתו והתורה טמאתו, בין לקולא בין לחומרא, אבל ילדה בתוך אחד עשר שבין נדה לנדה וראתה ג' ימים בקושי ושפעתה מעת לעת או בלילי שבת ויומו מן הצער; למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וילדה זו, הרי יולדת בזוב וצריכה ז' נקיים, וכל שכן אם ראתה ג' [ימים] בלא קושי בתוך י"א יום וילדה, שהיא יולדת בזוב, ואפילו אם לא פסקה מעט, ששפעה בתוך שבעה, טמאה עד שתפסק כדאמרינן בבנות כותים ללוי, אבל לדברי רב אינה צריכה הפסק. ומיהו האידנא, צריכה לישב ז' נקיים שלא תראה כלל, ואע"ג דהדם דם טהור, בנות ישראל החמירו על עצמן אבל משטבל[ה] אפילו רואה בכל יום, משמשת והולכת כל ימי טהרה. וגם (לא) דומה לנדה שטבילתה בלילה כנדה, כדאמרינן: נדה ויולדת טבילתן בלילה, אבל אם ילדה אפילו י"א יום, דם הבא מחמת צער הלידה אינו נחשב דם זיבה, אלא דם לידה, מפני שבא מחמת הלידה ואינה זבה, אע"פ שראתה ג' [ימים] רצופים ויותר:
+
+Verse 3
+
+וביום השמיני ימול. א"ר שמעון: מפני מה אמרו: מילה בשמיני ולא בששי ולא בשביעי? שלא יהיו הכל שמחים, שיום מילה שמחה הוא, כדכתיב: שש אנכי על אמרתיך, [ו]אביו ואמו עצבין, שאסורין זה לזה, אבל בשמיני מותרים, שטבלה כבר בערב שביעי, והם הכל שמחים:
+
+
+Verse 4
+
+ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בדמים שהם של טהרה לבעלה, למעשר ולחולין דבעלה, חלי הוא, כדאמרינן בנדה, בפרק קמא, תשב ותמתין שלא תגע בקדש ולא תכנס למקדש כדפריש ואזיל:
+בכל קדש לא תגע. לא תאכל וזהו אזהרה לכרת:
+ואל המקדש לא תבא. מה מקדש שיש לו נטילת נשמה, כרת, אף קדש [ש]יש בו נטילת נשמה, כרת, דהיינו אכילה:
+בכל. לרבות את התרומה שהיא טבילת יום ארוך. ולפי הסברא נראה, דאין דם הנדה ודם הזיבה מטמא האשה לבעלה, אלא הזהום שיוצא עם הדם מגופה, כדאמרינן בנדה: האי טפה קמי��תא לא מייתי[נן לה] קמי[הו ד]רבנן, משום דמז(ו)ה[ו]מא ואמרינן: האי אתתא דא[יי]ת(י)א [דמא] קמיה דרבי אל(י)עזר, אמר: האי דם חשוד הוא, לפי שלא היה מזוהם כל כך כמו אותו הבא בזמנו, ומיהו טמאה היא, וגם ידעו רבותינו שחמשה מראי דמים הטמאים באים ממקום הזהום, ושאר מראי דם אינם ממקום הזהום וטהורים, ולפיכך, כשהאשה יולדת, הזהום יוצא מגופה עם הולד ומטהר את גופה ואז היא טמאה אפילה בלידה יבשתא, ולפי כי הדם מטהר, טהורה (כל) שלשים ושלש[ה] (לבעלה) [לבן], שאין באותו דם זהום שכבר יצא ונטהר הגף, והבת יוצא עמה זהום כפלים וטמאה כפלים ומטהרת הגוף כפלים ואין דמה מזוהם עד ששים וששה, וכן י"א יום שבין נדה לנדה כבר נטהרת בנדתה מקצת ולפיכך אינה סופרת אלא אחד לאחד ואחד לשנים, אבל כיון שראתה שלשה ימים בידוע שזהום גדול שהיה בה גרם לה, וצריכה ז' נקיים. כל זה לא אמרתי אלא למסבר קראי ולתת לב למה זה טהור וזה טמא לבעלה, ומיהו לענין קדש ומקדש, לאו אורח ארעא ואסר[ה] רחמנא אפילו דם טהור:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+שאת או ספחת או בהרת. אמרו רבותינו: בהרת עזה כשלג והוא לשון בהיר הוא בשחקים. קליר בל"[עז], שאת כצמר לבן ואינו לבן כל כך, ולכך נקראת שאת לשון גובה, שאינו עמוק. כל כך כלום. ספחת לשון טפלה כמו ספחני נא אל אחת הכהנות, והטילה הכתוב בין שאת לבהרת לומר תן טפלה לזו ולזו והן כסיד ההיכל וקרום ביצה והכי מוכחי קראי שאין ספחת רק טפלה שיש פרשה לדין בהרת כדכתיב ואם בהרת לבנה הוא ופרשה שניה בשאת: וראה הכהן והנה שאת לבנה, אבל בספחת לא כתיב דין שלה לפי שהיא טפלה ותולדה לשתיהן ותולדתה של זו כדינה, ושל זו כדינה. ולפי הפשט נראה שספחת ומספחת אחת הן, ודין מספחת (כדין) [כתיב] בפסיון. בפרשה בהרת נקט קמייתא, אע"ג שהיא אחרונה בפסוק דלעיל, דאמאי דסלק מינה קאי:
+
+Verse 3
+
+ושער בנגע הפך לבן. שהשער שהיה שחור קודם שנולד בו הנגע, לאחר שבא לו הנגע נהפך [ל]לבן, טמא הוא, שהשער שנתלבן סימן שנחלש הבשר ומת, שהנגע ממית את הבשר כדכתיב: אל נא תהי כמת, גבי מרים. ואף הזקנים כשמחלישים ומגיעים לעת זקנה, שערם מתלבן, אבל אם היה השער לבן קודם לנגע, אז אינו סימן טומאה דאמר מר: אם בהרת קודם לשער לבן, טמא; שער לבן קודם לבהרת, טהור, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע, כדכתיב: והנה נהפך שער לבן בבהרת; ספק, קודשא בריך [הוא] אמר טהור, משום דכתיב: לטהרו או לטמאו, הכתוב פתח בו לטהרה תחלה, כדאיתה לטעמיה בנזיר, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, קסברי ספיקא דאורייתא לחומרא:
+
+Verse 4
+
+ועמק אין מראה מן העור. שאינו לבן יותר מן העור, אלא בשוה, דכל הלבן מחברו עמוק ממנו, כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומיהו מקום הנגע פלש בל["עז] יותר, ונראה שיש חולי שם. והסגיר הכהן את הנגע. שלא יראנו עד שבעת ימים, כי אז יבין בפסיון כי הרואה תדיר דבר והוא גדל מעט מעט אינו מתבונן בגדילתו, כמו אותו שרואה אותו לפרקים. והא ליכא למימר שיעשה סימן סביב הנגע, דהסימן ימחק בעל הנגע, ויעשה סימן אחר הרחק מן הנגע, כדי שיחשבוהו טהור ולא יוציאוהו חוץ למחנה, ויביאוהו לידי זיוף, אבל בנתק לבדו עושה סימן מן השערות, שאין לזוף כדלקמן:
+
+
+Verse 5
+
+עמד בעיניו. בעיניו של כהן, לפי ראות עיניו עמד ולא פשה. לפי פירוש רש"י, היה לו לומר: עמד (בעיניו) [בעינו]:
+
+Verse 6
+
+וכבס בגדיו וטהר. שטעון טבילה וכבוס בגדים, לפי שהיה בספק טומאה, וכל העומד בספק טומאה אינו נזהר על הטומאה כל כך ולכך צריך טבילה:
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+והנה שאת לבנה. שאת לשון גובה, שאינה עמוקה במראה כמו בהרת ושער לבן שהוא סימן טומאה מה שאינה עמוקה ולבנה כל כך סימן טהרה והשער לסימן טומאה. והוא הפכה שער לבן. שהשאת הפכה את השער ללבן אם יש שם מחית בשר חי שנאורא בל["עז] שהמכה שוש"נא [בלע"ז], נודע שמה שהוא גבוה במראה מפני המחיה הוא שמכהה מראיתה וטמא, ואם אין שם מחיה שכל הנגע הפך לבן מראש הנגע ועד רגליו באותו לובן שאינו בהיר ועמוק, נמצא שמה שהוא כהה לפי שאינו נגע וטהר ובלבד שצריך טבילה. ואם ישוב להיות בו מחיה טמא, שהמחיה גרמה הכהוי, ואם תרפא המחיה טהור, כדפרש ואזיל:
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+[שחין מכות אש]. שחין, חמום הבא שלא מחמת האש, מכוה, מחמת האש, כמו שפירשו רבותינו: איזה שחין, איזה מכוה וכו', בחולין מייתי לה. ואין חלוק בין שחין ומכוה, וחלקו לב' פרשיות לומר ש(ב)חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרפין, כדמוכח בחולין, גבי ההיא הילכתא דלבן שפוד, דקבעי אי משום שחין נדון, אי משום מכוה נדון:
+
+Verse 19
+
+לבנה אדמדמת. פתוך כמו כוס של חלב שנפלו בו טיפי דם:
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+וראהו הכהן ביום השביעי. אלא דמקצת היום ככלו שיאן ממתינין ז' ימים שלמים:
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+בראש או בזקן. ואע"פ שאין דרך אשה להיות לה זקן, הרי [אמרו] רבותינו: זקן האשה והסריס הרי הוא כזקן לכל דבריהם:
+
+
+Verse 30
+
+ובו שער צהב דק. מקום השער קשה מבשר חלק, וכמו שהשער לבן סימן טומאה לבשר חלק, כך השער צהוב סימן טומאה למקום השער, דכיון שנצטהב, ידוע שמת הבשר ונתחלש:
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+ואת הנתק לא יגלה. שיבין בפסיון אם יער' פסיון הנגע את השער שסביב הנגע שלא גלח, ואע"פ כן, צריך להסגיר ולהתבונן יפה שאין מתבונן במקום השער כבמקום חלק:
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+ואם בעיניו עמד הנתק. שלא פשה, הרי זה סימן טהור, ושער שחור סימן טהרה אחר; ויש לשאל: בא סימן אחד בלא חברו מהו? נ"ל שהיא פלוגתא דר' יאשיה ור' [יו]נתן, למ"ד משמע אחד אחד בפני עצמו, סגי בחד:
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+כמראה צרעת עור בשר. חלק, דכיון שנקרח או נגבח דין הנגע שבו כבשר חלק:
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+והצרוע. אכולהו קאי, ינהג מנהג אבלות, שהוא כמנודה לשמים, שפרשו מעל[יו אשתו ו]בניו, וטמא טמא יקרא, שירחיקו ממנו. ואמרו רבותינו שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים:
+
+
+Verse 46
+
+בדד ישב. שזה החולי מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו, ולכך יהיה בדד שלא ירגיל אדם אליו ואסור בתשמיש המטה שהתשמיש ממקחקו:
+
+מחוץ למחנה. וגם זה מפני שלא יתקרב אצל בני אדם מפני החולי גם מפני הטומאה, שהוא מטמא בביאה כמת:
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+או בשתי או בערב. ואעפ"י שאינו נגמר לכלי, ואעפ"י שאינו טמא טומאת מגע וטומאת מת וטומאת שרצים עד שיגמר לכלי, זאת כיון שיוצאה עליו מגופו טמא. וכן בעור אעפ"י שלא נעשה כלי, ובכל מלאכה לאחר שנעשה כלי:
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+צרעת ממארת הוא. שנשתלחה מארה באותו הבגד וסופו שיתפשט הנגע בכל הבגד וישחית כולו, ולכך שרפהו ולא תשהה הטומאה עמך שהרי ישחת כלו:
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+
+
+Verse 55
+
+עינו. מראהו, כמו: עין הארץ, וכמו" עד שיקלט את העין:
+
+פחתת הוא. פוחת והולך הוא ונשחת ולכך שרף אותו [ד]לא סגי אם ��קרע אותו מקום הנגע מן הבגד, שהרי כולו נשחת, אבל אם כהה סגי בקריעה:
+
+בקרחתו או בגבחתו. אעור, בין במקום בשר שאין שם שער, בין במקום שער שדרכו להתקרח, וכן בגד בין במקום שער שסורקין אותו ומעלין לו שער ועתיד להתקרח, בין מאידך גיסא שהוא גבח בלא שער. ואונקלוס תרגם: בין חדש בין ישן, שנפל ממנו השער. ורבותינו עשו ממנו גזרה שוה, בסנהדרין מייתי לה, נאמר קרחת באדם ונאמר קרחת וגבחת בגדים וכו' גבי זקן ממרא:
+
+
+Verse 56
+
+
+
+Verse 57
+
+
+
+Verse 58
+
+וכבס שנית. לפי שהיה בספק טומאה, כמו שפי' גבי אדם שצריך טבילה לטהרו, נ"ל לפי שאפשר למצורע בלא כבוס בגדים, ערב טומאת בגדים קודם טהרת מצורע שטהרתו יחד:
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+והובא אל הכהן. אם הוא רחוק מן המחנה, ומביאין אותו אל קצה המחנה, אבל אינו נכנס, והכהן יוצא לקראתו חוץ למחנה:
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+שתי צפרים [חיות טהרות] ועץ ארז ושני תולעת ואזב. ארז גבה שבאילנות ואזוב נמוך, סימן שמגביהות בא לנמיכות, ומי גרם לו? החטא, שהוא כשני תולעת, כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים; ועתה מחל לו הקב"ה וחוזר למקומו ולגבהותו. ושוחט הצפור ומערב דמה במים חיים, לומר, שהמת הוא המצורע שהוא חשוב כמת, כתיב: אל נא תהי כמת, יתערב עתה עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם. ושולח הצפור האחת על פני השדה, לומר, המצורע שהוא יושב בדד כצפור בודד על גג ואסור ונקשר מלבא עם שאר בני אדם, עתה הותר לבא עם חבריו, כמו הצפור שהיתה קשורה בידי אדם ועתה משולחת על פני השדה לילך ולעוף עם חברותיה:
+
+
+Verse 5
+
+אל כלי חרש. סימן שאם יחזר לקלקולו, שוב אין לו תקנה:
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+על פני השדה. שהוא מקום זרע ומקום חיותה, ולא על פני הים ולא על פני המדבר, ולא יפרס לה קלע שתהא שלוחיה לחיים, כמו שהוא מותר ומשולח לטובתו. ומיהו אם לאחר זמן נתפשה, הרי היא מותרת באכילה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה:
+
+
+Verse 8
+
+וגלח את כל שערו. מיד, כדי לנקות עצמו מן הטומאה היטב, וביום השמיני יגלח מה שיצמח באותם שבעת ה[י]מים, ושני גלוחין עושה תגלחת ראשונה ביום טהרת הצפרים ותגלחת שניה (ביום השמיני לטהרה שניה ו)ביום השמיני לטהרת צפרים. וישב מחוץ לאהלו. שאסור בתשמיש המטה ועדין טמא ומטמא אדם בימי ספרו, כדאמרינן בבבא בתרא בשמעתתא דעולא משגש אורחתא דאימיה, וכן כל הפורש מטומאה חמורה שיהי' ז' נקיים:
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+ואם דל הוא. יולדת ומצורע שאין קרבנם בא על חטא ידוע בעולה ויורד, שלא החמיר עליהם הכתוב, ואע"ג דנגעים באים על גג"ג ששצ"ל, מיכפר לה נגיעה (תבא) [הכא], פי' לעשיר קרבנו בדלות. וכל פרשה דמצורע עני שהאריך בה מה שאמ' למעלה לגזרה שוה רגל רגל לחציצה, אזן אזן לרציעה:
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+ונתתי. כמו ואתן:
+
+בבית ארץ אחזתכם. שאין דין נגעים נוהגים כי אם בארץ. (ונותן השמן שנתן הדם לומר שנהפך לו הדם לשמן וממיתה לטעם, ולימין מקום הנראה):
+
+
+Verse 35
+
+כנגע. שאינו נגע לטמא עליו אלא על פי כהן כדפריש ואזיל:
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+שקערורת פתרונו לפי ענינו שייש"א. בלע"ז:
+
+
+Verse 38
+
+והסגיר את הבית שבעת ימים. להתבונן לו בפסיון כמו שפי':
+
+
+Verse 39
+
+והנה פשה. קוצה וחולץ וטח, ואם לא פשה טהור ואינו צריך לע��ות לו כלום, כדאמר גבי נגעי אדם, והא לא פירש משום דגבי נגעי אדם פירש לומר אם לא פשה וטהרו הכהן, לומר שצריך טבילה מפני שהוא בספק טומאה, אבל בבית שאינו עושה כלום לא פירש כלום:
+
+
+Verse 40
+
+אל מקום טמא. מקום מאוס (ומה ראית) שאין שום דבר טהור רגיל לשם ולא יטמאו שם כלום:
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+ואם ישוב הנגע…ובא הכהן וראה והנה פשה. זה הפסיון אינו פסיון ממש, אלא הפריחה קורא פסיון, לפי שהיה שם פעם אחת וחזר. צרעת ממארת הוא. שנשתלחה מארה באותו הבית והנה הוא נשחת וצריך נתיצה:
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+והבא אל הבית כל ימי הסגיר אתו. בלא שהיה, יטמא עד הערב, וכל שכן בימי חלוטו, כדנפקא מימי כל ימי:
+
+
+Verse 47
+
+והשכב... והאכל. מטמא בגדים והוא הדין לשוהה אפילו לא שכב ואכל, אלא אורחא דמילתא נקט, וילמוד סתום מן המפורש כמה שעור שהיה ושכיבה כדי אכילה ושעור אכילה כדי אכילת פרס, והם ד' ביצים, וזה השעור הלכה למשה מסיני. כדאמרינן: שעורין, חציצין [ומחיצין] הלכה למשה מסיני, וזה פרס פת חטין ולא פת שעורין, תיסב ואוכלו בליפתן, כדאמרינן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וטבעותיו באצבעותיו וסנדליו ברגליו, הוא טמא מיד והם בכדי אכילת פרס:
+
+
+Verse 48
+
+ואם בא יבא הכהן וראה. ואם כשיבא הכהן אחרי הטוח אותו וראה שלא פרח שוב הנגע בבית:
+
+
+Verse 49
+
+ולקח לחטא. כמו שעושה לטהרת המצורע. ונראה שלאחר וקצה וחלץ וטח, מניח את הבית שבעה אולי יחזר הנגע, זהו פירוש הפרשה לפי פשוטה ולפי סדר המקראות. אבל רבותינו אמרו שזה שכתב: ובא הכהן וראה והנה פשה, שלא במקומו נכתב, ואלעיל קאי, דקאמר שאם פשה חולץ וקוצה וטח, והשתא דקאמר שאם לא פשה בשבוע ראשון שמסגיר אותו בשבוע שני, ואם פשה בשני חולץ וקוצה וטח, ולפיכך אמר לשון ופשה. וזהו דתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן, מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגיר, אף כאן. ואם עמד בזה ובזה, שלא פשה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני, חולץ וקוצה וטח [ו]נותן שבוע להסגירו, שאין בנגעים יותר מג' שבועות בהסגר. ואם תאמר: מאחר שבשבוע שני בין פשה בין לא פשה חולץ וקוצה וטח, למה הסגיר בשני, איכא למימר, שמא ירפא ויעבר מראה הנגע. והאי דקאמר ופשה דהאי קרא דשבוע שני, אפילו פשה קאמר, אפילו פשה אינו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע ואינו נותץ מיד, כדילפינן מושב ובא; והוא הדין לעמד בשני שאינו נותץ את הבית, אלא חולץ וקוצה [וטח] ואינו נותץ אלא אם כן פרח אחר שהלך וקצה וטח. ואינו מטהר אלא (א"כ) לאחר שחלץ וקצה וטח ולא שב, כי אז נרפא, כדכתיב: כי נרפא הנגע, אינו מטהר אלא ברפוי. והכי הסדר: אם פשה בראשון חולץ, ואם לא פשה הראשון חוזר ומסגיר, בשני בין פשה ובין לא פשה (בשני) חולץ וקוצה, ולאחר החליצה מסגיר, פרח נותץ, לא פרח מטהר, (ציפורי' ועיץ ארז ושני תולעת כן פרשו רבותינו, והן והן הדברים שנאמרו בסיני:
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+
+
+Verse 53
+
+[וכפר]. וכפר על המטהר דכתיב גבי נגע וכן וכפר על הבית, וכן וכפר דכתיב גבי יולדת, [וכן] וכפר דכתיב גבי זב, כולו לפי פשוטו, כפי ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה, אישטרדר"א בל[ע"ז]. דכפרה ממש לא שייך בהו, דאע"ג שהנגעים באים על חטא, איכפר ליה ניגעיה, ואפילו למ"ד יולדת חוטאה היא, מכל מקום לפי הפשט, אין בא על חטא ואינו אלא לשון נקוי, שמנקה אותם מטומאתם, והחטאת נמי לשון נקוי כמו, וחטאת על המזבח בכפרך:
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאי�� בזיבה ולא גוים, אבל רבותינו גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם:
+
+איש איש. מעוט אחר מעוט לרבות את הקטן:
+
+מבשרו ולא מחמת אונסו, ולפיכך אמרו רבותינו: בז' דרכים בודקין את הזב, המרגילין לזיבה:
+
+
+Verse 3
+
+החתים בשרו. שעור זיבה בחתימת פי האמה, ותלתא קראי כתיבי ולמדנו תורת הזב, זאת תורת הזב זב של ראיה אחת, ואשר תצא ממנו שכבת זרע שוים לטומאת ערב, ולכך הקישן הכתוב בסוף הפרשה, וכאן מנה שתים לטומאת שבעה ושלש אף לקרבן, ואפילו ראה שלשתן ביום אחד או ראיה ארוכה שעור שלש ראיות כמגדו לשילח, טמא טומאת שבעה וחיב קרבן, שתלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה במים:
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+וכי ירק. הוא הדין לשבע[ה] מעינו[ת] שמתעגלים ויוצים כרוק:
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו. מכאן לעליונו של זב שמטמא:
+
+
+Verse 11
+
+וכל אשר גע בו הזב. וידיו שנגעו בבשרו או בידיו (?) לא שטף במים, כלומר, והזב לא טבל, והאי דאפיק הטבילה בלשון שטיפה, למד שצריך לפשפש משום חציצה, והאי דפרט ידיו, דהוו בכלל אשר יגע בו הזב, [אמר] מה ידיו בגלוי אף כל בגלוי, דאי נגעה בו טומאה בבית הסתרים אינו טמא. וכן גבי טבילה אינו צריך שיבואו לו מים בבית הסתרים, אלא האיש נראה בשעת טבילה כמוסק, והאשה כאורגת, שמה שנגלה בשעת המלאכה אינו בית הסתרים. ומיהו אף בית הסתרים כגון בתוך הפה צריך שיהא ראוי לבא בו מים, שלא יהא עצם בין שניו:
+
+
+Verse 12
+
+וכל כלי עץ ישטף. יטבל, והוא הדין לכלי מתכות, מכדתיב: וכל:
+
+
+Verse 13
+
+וכי יטהר. וכי יבא לטהר שנתרפא, ומכאן לפי הפשט, שמבשרו מפי האמה קאמר ולא כוחו וניעו ושאר דברים הזבים ממקום אחר, דמשמע מדבר שפעמים זב על ידי חולי ופעמים נטהר, ואי מן המעינות היה מדבר, הם דרכם לעולם בכך. ורבותינו דרשו (מכאן) ממבשרו כתיב, כמו שפירש רש"י:
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+דם יהיה זבה בבשרה ואפילו בהיות הדם בבשרה היא מטמאה, דכיון שהדם בפרוזדור אעפ"י שלא יצא לחוץ טמאה היא, ואפילו באונס היא מטמאה; דאין בודקין אשה זבה כמו שבודקין הזב, כדאמרינן בשמעתי' קמיית' דקדושין, דגבי זב כתיב מבשרו, ודרשינן ולא לתחת אונסו, והכא כתיב בבשרה, וכל חד (משום) לפי ענינא דקרא:
+
+שבעת ימים תהיה בנדתה. ולא פחות ולא יותר, שאם ראתה יום אחד טמאה ששה והוא, אם שנים חמשה והם, ואם ג' ד' והם, וכן עד ז'. ואפילו ראתה כל ז' לערב טובלת ומשמשת, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל אחד יושבות עליה ז' נקיים כר' זירא, שלא יתקלקלו במנינן:
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+ואם שכב ישכב איש אתה... וטמא שבעת ימים. אפילו בא עליה יום שביעי לנדתה, הוא טמא טומאת שבעה והיא לערב טובלת ומשמשת:
+
+
+Verse 25
+
+ימים רבים. ימים ב' דאם תפשת מרובה לא תפשת, רבים שלשה דלא בא הכתוב לנעול אלא לפתח, ואם באת לומר הרבה ימים, אין לדבר שעור ונעלת:
+בלא עת נדתה. מופלג מנדתה:
+על נדתה. או סמוך לנדתה, כמו והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דמשמע בסמוך, והם אחד עשר [יום] שבין נדה לנדה כמו שמפורש בת"כ ובהגדה, מה רביעי שראוי לספירה, אם ראתה סמוך לנדתה ג' ימים הרבים הרביעי מן הספירה, ואם הפליגה יום אחד כמו שכתוב: בלא עת נדתה, שמשמע מופלג וכל הפחות יום אחד ונמצא (ג') רביעי מג' ימי הראיה, הרי הרביעי מג' ימי זיבה, כמו כן כל הראוין לספירה אם ראתה סמוך לנדתה, ראוין לזיבה אם ראת�� בהם, והיינו עד עשרה, ואחד עשר מרבה [מ]בלא עת נדתה. ואם ראתה יום אחד בתוך י"א יום שומרת יום כנגד יום, דכתיב: וספרה לה, מלמד שסופרת אחד לאחד, ואם שנים שומרת השלישי; ואם שלשה רצופים צריכה ז' נקיים. ואחד עשר אינו צריך שמו[ר] אלא לערב טובלת ומשמשת, ובעשירי, שאינה יכולה לבא עוד לידי זיבה גדולה, פליגי ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר עשירי כאחד עשר, וחד אמר עשירי כתשיעי:
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+ואחר תטהר. אחר אחד לכולן, וביום י"ב אם תראה חוזרת לפתח נדתה וטמאה ששה והוא:
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+והזרתם את בני ישראל מטמאתם. נראה לי לשון זרות אישטרונייריא [בלע"ז]. ורש"י פירש לשון פרישות, כמו: וינזרו מקדשי בני ישראל:
+
+מטמאתם. מכל טומאות האמורות למעלה, מבהמות טמאות ועופות טמאים ודגים טמאים ושקצים ורמשים ויולדת ונגעים ונדה ובעלי קריי' וזב ובה, כי כל זה דבר מיאוס וטומאה:
+
+ולא ימתו בטמאתם. ששקץ אותם אם [יהיו] משוקצים כשאר אומות, ואני שוכן בתוכם כבין המלאכים וראוים להיות נקיים וטהורים וקדושים ועם סגולה, ואם יכנסו לפני טמאים או יאכלו בקדשי שהם כאוכלים על שלחני ימותו בכרת כי הבא למקדש טמא והאוכל קדש בטומאה בכרת, אבל [אם] ישמרו עצמם בטהרה אז טוב להם:
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Verse 1
+
+אחרי מות שני בני אהרן. לאחר שמתו בני אהרן מיד פירש הקב"ה על הדברים הגורמים מיתה לבאים למקדש, כגון: יין ושכר אל תשת (ופי' ר' דלא שייך בהו טומאה) ואחרי כן שמנה שרצים מטמאין וכל דבר המטמא גורם מיתה לבא במקדש, כמו שמתו בני אהרן בביאת מקדש, ואמרו. אסור שקצים שהם אסורים אע"ג דלית בהן טומאה, ואחר כך יולדת דכתיב בה: ואל המקדש לא תבא, ואחר כך נגעים שמשולחין ממחנה שכינה ואף משאר מחנות ונגועי בגדים ונגעי בתים שאף הם גורמים טומאה ומיתה לבא במקדש וזב ובעל קרי ונדה וזבה ואיש אשר ישכב עם טמאה ובסוף כולם כתיב: והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם [בטמאם] את משכני, כאשר מתו בני אהרן שבאו שלא כהלכה, וכתב כל אחד ואחד וטהרתו וכפרתו איך יוכשר לבא במקום הקדש, וכל אלו שייכו אחר מיתת בני אהרן. אבל עתה בזאת הפרשה הזכיר מיתת בני אהרן לפי שזאת הפרשה מזהרת ממש על דבר שגרם להם המיתה, שהן לא באו לפי הפשט לא שתויי יין ולא טמאים, אלא שנכנסו לפני המלך בלא רשות, שאין לבא בבית הפנימית בלא רשות והבא אחת דתו להמית על שעשה שלא כהוגן. וכן כתיב בני אהרן: אשר לא צוה אתם, שבאו בלא רשות, ועתה מזהיר על אהרן, שהוא בן ביתו של הקב"ה שלא יכנס לפני ולפנים וכ"ש אחרים שאינם כל כך בני ביתו של הקב"ה:
+
+
+Verse 2
+
+ואל יבא בכל עת. שירצה אל הקדש:
+
+ולא ימות. כי חיוב מית לבא בלא רשות:
+
+כי בענן אראה על הכפרת כי שם אני מצמצם שכינתי בתך הענן, ואין לו לבא לפני בלא רשות:
+
+
+Verse 3
+
+בזאת יבא אהרן. בזאת אני נותן לך רשות לבא ביום הכפורים ובדורון זה, שאין לבא אפילו ביום הכפורים אלא בדורון, כדכתיב גבי רגלים: ולא יראו פני ריקם, וחיב מיתה הבא ביאה ריקנית לפנים, ובשאר ימים אפילו בדורון חיב, דהיינו בלא רשות:
+
+
+Verse 4
+
+כתנת בד קדש ילבש. שאינו נכנס בבגדי זהב שהוא אדום, אלא בבגדי לבן סימן שהחוטאים שהם אדומים, כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, מתלבנים היום ומתכפרים, ואין נכון שיצא מלפני הקב"ה בצבע אדום אלא בלבן, שיראה שנתכפר העון, ולפיכך החטאים אדומים שמביאין לידי כעס והכעס מאדים את הפנים:
+בגדי קדש הם ורחץ במים. אעפ"י שהוא טהור צריך טבילה כשלובשן, וחמש טבילות ועשרה קדושין גמורי שעושה כהן גדל בו ביום כמו שמפורש ביומא, כי לכל חלוף עושה טבילה ושני קדושין חד לפשיטה וחד ללבישה:
+
+Verse 5
+
+ומאת [עדת] בני ישראל. אבל הפר והאיל משלו:
+
+Verse 6
+
+וכפר בעדו. תחלה, ובעד ביתו תחלה, מוטב יבא זכאי ויכפר על חיב ולא יבא חיב ויכפר על החיב:
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+לעזאזל. פתרונו ארץ קשה שאינה מעלה עשבים ואין בה גדול שום דבר כי אם סלע וארץ מדבר שאינה ראויה לישוב בני אדם, כי עז לשון קשה ואל כמו כן וענינו מוכיח עליו: לעזאזל המדברה ומדבר משמע ארץ ציה וצלמות אשר לא ישב אדם שם, וגם ארץ גזרה שבסוף הפרשה הכי משמע, ארץ גזרה מכל טוב. ואף רבותינו כך פירשו צוק וסלע גבוה וגזור ומשופע, שהיה דוחפו על מתניו ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים:
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+יעמד חי. דוגמא, פ' כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם והעונות מתפרשים מישראל ונטענים עליו, כדכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה, והוא תמורתם ונתפס בעונם ומנותח אברים ועליו הקב"ה מכלה חמתו ושב חרון אף השם מישראל:
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+ונתן את הקטרת על האש לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס:
+
+וכסה ענן הקטרת. שלא יזונו עיניו כל כך מבית קדשי הקדשים:
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+וכל אדם לא יהיה באהל. מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטרת כדכתיב: כי בענן אראה על הכפרת, וגם שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים כשהוא פותח פתח האמה טרקסון ליכנס:
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+והמשלח. והמוליך מיבעי ליה, אלא נראה לפי הפשט והמשלח אייציקלי גלביאה, [בלע"ז] לשון שלח, בשלח יעברו, וכמו אין משלחת במלחמה שהוא לשון שלח שאין שולחיו וכלי זינו מועילין לו במלחמה: ורבותינו דרשו: מדכתיב יעמד חי עמידתו חי ואין שלוחו לחיים, והיינו דקאמינא שיעמד חי מוכיח שאין שלוחו אלא לשון שלח, וכתיב: ושלח את השעיר במדבר, דמשמע דבמדבר נתח אותו גלבייר בל[ע"ז], דאי שלוח ממש הוה ליה למיכתב: המדבר:
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+תענו את נפשתיכם. אינו אומר לא תאכלו, אלא תענו, מכאן דרשו רבותינו שאדם מתענה בחמשה דברים ששייך בהם לשון ענוי, אכילה ושתיה [וסיכה] ותשמיש המטה ונעילת סנדל ומניעת מרחץ, כדאיתא ביומא:
+
+וכל מלאכה לא תעשו. לא תעסקו, רק בענוי ותפלה שיבאו קרבנכם וכפרתכם לרצון:
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+אשר ימשח אתו. המושח בשמן המשחה, ו[מ]קרא קצר הוא:
+
+ואשר ימלא את ידו. ברבוי בגדים, כדכתיב: ומלא את ידו ללבש את הבגדים:
+
+
+Verse 33
+
+וכפר את מקדש הקדש. מטומאת מקדש וקדשיו. ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. מעונם, למד שהקב"ה ירצה כל הכהנים גדולים כמו אהרן, לכפר על הכל בין משוח בין מרובה בגדים:
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז. אפילו חולין, לפי הפשט במדבר, שנאסר להם בשר תאוה ולא היו אוכלים כי אם שלמים, וכתיב כי ירחק ממך המקום... ואמרה אכלה בשר…בכל אות נפשך תאכל בשר. כיון שבאו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה, ופרשה שניה מוכחת דקאמ' אשר יעלה עלה או זבח, ופרשה ראשונה בחולין, אלא שפרשה ראשונה במדבר ושניה במוקדשין ואפילו בא"י ובארץ המרחק. ורבותינו פירשו דשתיהן במוקדשין, וראשונה בשחיטה ושניה בהעליה ואו, לרבות את הזורק:
+
+
+Verse 4
+
+דם יחשב. נח��ב עליו כאלו שופך דם אדם בלא עדים והתראה והוי בכרת:
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+ולא יזבחו עוד את זבחיהם. כלומר, איני אומר מפני שאני צריך לזבחיהם, אלא מפני שלא ירגילו להקטיר לע"ז וזהו: ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי איני לא רעב ולא צמא, ולא עשיתי אלא כדי שישמעו לקולי, ולא ירגילו לע"ז ואיתכפרו מעונם ולהנאתם נתכונתי ולא להנאתי:
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו. כלומר, מפני שני טעמים אני אוסרו, אחת שהוא נפש ואין הגון לאכלו, ועוד שאני נתתיו [לכם על המזבח] נמצא בבהמה הנקרבת שני טעמים ובחיה ובעוף מפני שהוא נפש, ולכך הדם הוא אסור מכל בהמה, חיה ועוף, אבל אסור חלב אינו אלא מפני שהוא נקרב ולכך אינו נוהג אלא בקרבת ושניהם אסור קדושה שקדושתן אוסרתן, ולא כשאר אסורין שהם משוקצים וטמאים ולפיכך בהמה נקרבת דבר ידוע שדמה אסור, שהרי דמה ראוי ליזרק על גבי המזבח, ואינו צריך היכר אחר, כתיב: על הארץ תשפכנו, אבל אותו של חיה ועוף שאינו נזרק, הטעינו הכתוב כסוי, להיות היכר שהוא אסור. והכופרים שאומרים אין כסוי הדם מצוה, ראוי להפשיט עורם מעליהם, והוא הוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. יש מהם אומרים אם צריך לנקות חצרו יכסהו בעפר, וכי הכתוב מלמדם לנקות חצרות? ומי למדם לנקות רפת בקר שלהם וגללו צאת [ה]אדם? יקחו אותם בידיהם ויוציאם לחוץ, כי דבריהם דברי צדוקים. ויש מהם אומרים לפי שאמר למעלה שיש עונש בדם המוקדשין אם לא יביאנו לאהל מועד, אמר בזה, שאין בו עונש, וכסהו בעפר, כמו: ארץ אל תכסי דמי, [וכמו:] ונתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות, שיראה ויענשו, אבל בזה, וכסהו בעפר, לא יענש עליו; אם כן, יאמר על הארץ ישפכנו, אי נמי וכסהו ארץ, עפר למה הזכיר? ועוד מאי בעפר? עפר היה לו לומר, ועוד למה נקט חיה ועוף? יאמר בבהמות חולין וכל שכן שאינן ראוין כלל להקרבה, ועוד שאין לשון כסוי שייך אלא בעון הנמחל כמו: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אבל כיון שאין שם עון וטנופת, מה יכסה בעפר? ודבריהם חולין אפילו להזכיר וספריהם ראוין לישרף:
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+אשר יצוד. למדה תורה דרך ארץ שלא יקח [אדם] בשר מן השוק ולא יאכל (בשר) אלא בהזמנה הזאת, שאינו חסר כלום. ושפך את דמו [וכסהו]. במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו; ומכאן אנו למדין לכל [ה]מצות לנהג בהן דרך כבוד, כמו שאמרו רבותינו: אבוהון דכולהן דם דמיניה ילפינן כולהו דרך כבוד:
+
+בעפר שצריך ליתן עפר למטה ולמעלה דבעפר משמע בתוך העפר, שיהא נכרך בתוך העפר. הגה"ה:
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+וכל נפש אשר תאכל נבלה. במה הכתוב מדבר? אם בנבלת בהמה, הרי כבר אמור: והאכל מנבלתה יכבס בגדיו (בפר' ויהי ביום השמיני), ועוד מאי טרפה? אי בנשחטה מי מטמאה, ואי בשלא נשחטה היינו נבלה; אלא בנבלת [עוף] טהור הכתוב מדבר שאינו מטמא לא במגע ולא במשא אלא בגדים אבית הבליעה, דנהי דאינו משוקץ ליגע ולישא, לאכל הוא משוקץ:
+וטרפה. להוציא נבלת עוף טמא דלא טרפות שייך ביה. ולפיכך החמיר הכתוב בנבלת עוף טהור מעוף טמא, דמתוך שהוא מותר באכילה אתי לקלקל בו, דעוף אין שחיטתו מפורשת ויהיו סבורים שנבלתו מותרת:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+כמעשה ארץ מצרים. וראיתם מעשיהם וענינם אל תעשו שענינם רע וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה. ותלמדו ותראו את ענינם לא תעשו, כי אף הם מאוסים בעיני, ואם תעשו כמעשיהם מה הועלת�� במה שהחלפתי בכם; והוא הדין לשאר אומות העולם, אבל על אותם שהם רואים ויודעים ויש לחוש פן ירגילו לעשות כן. והכי משמע קרא, דכתיב: את משפטי תעשו [ואת] חקתי תשמרו, ולא חקים אחרים. [חוקים] קדומו"ש, משפטים ריישונו"ש. [בלע"ז]:
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. שלא יהו שניו מתקצרות שאינו מת אלא מיתת עצמו, אבל חוקות הגוים, שגוזלים וחומסים וגונבים ורוצחים ובאים על נשי חביריהם, מקצרות ימיהם, שבאים בעלי הממון והורגים אותם, וכן בעל האשה לא יחמול ביום נקם, ואף הקרובים הורגים את הרוצח, וכתיב: ושנות רשעים תקצרנה:
+
+
+Verse 6
+
+אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. שלא יהיו ישראל מצוים אצל זימה, שאם היה אדם מותר בקרובותיו, מתוך שהם מצוים זה אצל זה, ירבו זימה, לא תצא אשה בתולה מבית אביה שלא יבוא עליה אביה או אחיה או זקנה המגדלה, והבן שיהא מצוי אצל אמו ואצל דודתו ואפילו כשתהינה (אשת) איש יהא רגיל לבא עליה[ן] ומלאה הארץ זימה וטנופת. בתחלה כלל והשתא פרט איזו מן הקרובות אסורות:
+
+
+Verse 7
+
+ערות אביך. ולקמא מפרש מהו ערות אביו:
+
+[ו]ערות אמך. כיון שהיא אמך אסורה, בין נולדת מן האישות, בין באונס בין בפתוי בין באסור כגון שבא על בתו או על אמו ונולדת ממנה, הרי היא אסורה לך:
+
+
+Verse 8
+
+ערות אשת אביך. אעפ"י שאינה אמך, והשתא מפרש מהו ערות אבי' דקא' לעיל. ורבותינו פירשו: ערות אביך (ערות אשת אביך) בין היא אמו בין אינה אמו, וערות אשת אביך להזהיר על אשת אביו לאחר מיתה. ואיכא למ"ד ערות אביך דוקא, והבא על אביו חיב שתים משום אביו ומשום ואת זכר. ואנוסת אביו ומפותת אביו איכא למאן דאמר דאסור מדכתיב במקום אחר: ולא יגלה כנף אביו, כנף שראה אביו לא יגלה. ואיכא דמוקי לההוא קרא בשומרת יבם של אביו, אבל אנוסתו ומפותתו אינה מן התורה:
+
+Verse 9
+
+מולדת בית. שנולדה מן אשת אביך שאינה אמך או מבעל אמך שאינו אביך, ואם היא מאביך ומאמך כל שכן שהוא בכלל מולדת בית:
+
+או מולדת חוץ. מאונס ומפתוי בין שפתה אביך אמך או אנס[ה], בין שפתה או אנס אשה אחרת או ש[נ]אנסה או נתפתתה אמך מאיש אחר:
+
+
+Verse 10
+
+ערות בת בנך. [א]מולדת חוץ דלעיל קאי, בת בנו שנולד חוץ. ובת בתו שנולדה חוץ, דבבת בתו מאנוסתו הכתוב מדבר, ומאיש אחר, ובתו מאנוסתו אתיא הנה הנה זמה זמה, אבל בתו מאשתו כתיבה בהדיא דכתיב: ערות אשה ובתה... את בת בנה ואת [בת] בתה, לא שנא ממנו ולא שנא מאיש אחר:
+
+
+Verse 11
+
+אחותך היא. כלומר, אם מולדת אביך אחותך אפילו מאשת איש אסורה עליך, אבל אם אינה אחותך אפילו היא מולדת אביך שבא על השפחה ו[על] הנכרית שהיא מולדת אביך אבל אינה בת אביך ואינה אחותך שאינה נקראת אלא אחר אמה השפחה, דכתיב: האשה וילדיה תהיה לאדניה, שאינם הולכים אחר האב כלל, ונכרית כדנפקא לן מכי יסיר את בניך, בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בן בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, ולפיכך אינך חיב עליה, אבל אם עבד וגוי בא על אמך והוליד ממנה בת אחותך היא, שלעולם הולד כרוך אחר אמו:
+
+Verse 12
+
+ערות אחות אביך…[ערות] אחות אמך. האי דאסר רחמנא דודתו ולא אסר נכדתו שהקרובה ענין אחר לה ולפי שדרך אשה להביא בן אחותה ומצוי אצלה ויהא מצוי אצלה בזימה, אבל איש אין דרכו להוציא ולהביא בת אחיו ואינו מצוי אצלה:
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+דדתך הוא. לרבות אפילו לאחר מיתה, כמו דודתו אחות אביו או אחות אמו שאסורה לעולם:
+
+
+Verse 15
+
+אשת בנך היא. כלומר, אינה כלתך אלא אם יש לבנך אישות בה, דאנוסת בנו ומפותת בנו אינה כלתו:
+
+
+Verse 16
+
+ערות אשת אחיך. שיש לה[ם] בנים או שהוא [מ]עריות או מצרותיהן או מצרות צרותיהן:
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+לצרר. דבר קשה הוא ששתי אחיות שהן אהובות זו לזו ואתה תכנוס אותה בביתך שתהא צרות זו לזו ומתקנא[ות] זו בזו ומתקוטטות זו עם זו, ואפילו אם יגרש האחת אסור באחותה שאם תבא לביתה תקנא בה. אבל לאחר מיתה גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה:
+
+
+Verse 19
+
+לא תקרב לגלות. לפי שמצוי אצלה בשעת שאינה נדה, שיך לומר לא תקרב ביאתך בעת נדתה, אלא המתן עד שתטהר. ומיהו מותרת ליחד עמה שהתורה העידה עליה: סוגה בשושנים, [שאף אם] אין ביניהם אלא סיג של שושנים, לא יפרצו פרצות; וטעמא כיון שהוא יודע שתהא מותרת לו לבסוף, אין יצרו מתבער עליו כמו בשאר עריות:
+
+
+Verse 20
+
+לזרע. ואעפ"י שאפילו [בלא] העראה חיב מיתה באשת איש, כדנפקא לן מנדה ומאשת אח אפילו שלא כדרכה כדנפק לן, ממשכבי אשה, לפי הפשט נראה שאסרה תורה כל אלו חיוב מיתה שלא יבא להזריע בה, כי דבר קשה שהעני בן אדם יגדל ממזר אחד ויהיה סבור שהוא בנו וימסור נפשו עליו ובמותו ינחילו כל יגיעו, איך לך עברה קשה מזו, הלכך לזרע ניתנת טעם היא. ודע שהקב"ה מקפיד מאד בדבר שהרי אמרו רבותינו: גמירי ממזירא לא חיי אלא א"כ ידוע. והוא הלכה למשה מסיני שאין הקב"ה רוצה שיירש אותו עני. ורבותינו דרשו בהבא על יבמתו ביבמות, לזרע, פרט למשמש באברו מת, ולמאן דמחיב משמש מת פרט למשמש לאשה מתה:
+
+
+Verse 21
+
+ומזרעך. בהוה דבר הכתוב, שכן דרכן של עובדי מלך שאינן ממיתין כל זרעם אלא מקצתם ומקצת זרעם מקימים, כמו שעושין הגוים שמקצת זרעם עושין גלחים וכומרים לע"ז לאבד את שמם שלא יהא להם זכר, ומקצת מלמדין אומנות ומשיאין להם נשים, ולכך אמר: מזרעך, וכל זרעו אסור, ומיהו רבותינו אמרו בסנהדרין, בפ' ד' מיתות, העביר כל זרעו למלך פטור, משום דכתיב: מזרעך:
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+תבל הוא. פירשו רבותינו: וכי תבלין יש בה בעברה מכוערת זו שאתה מוצא בה טעם. וכן זימה פרשו זו מה היא שוה יותר מאשה אחרת שאתה נכשל בה. וכן תועבה תועה אתה בה, שאתה תועה כשאתה מתאוה לה, שכמו שאסורה אשה כך מותרת אשה:
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה. כלומר, כדי שלא תקיא הארץ אתכם על ידי הטומאות שתעשו עליה, אני מזהיר עליכם שתשמרו מצותי וחוקותי ולא תטמאו אותה, שאם תטמאו ודאי תקיא כאשר קאה [את] הגוי:
+
+Verse 29
+
+כי כל אשר יעשה. אפילו גוים ונכרתו, כי אף האמורים נענשו על זה וכל שכן אתם שעליכם להזהר יותר, דמפקיד דינא עליכו וכן יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמתו, שהוא כמו כדי שלא תמותו:
+
+
+Verse 30
+
+אני ה' אלהיכם. אם תשמרו עצמכם מטומאות ותועבות הללו. אי נמי אלהיכם בוטר"א אטיצטייר"א [בלע"ז], שעתיד לנקם אם לא תשמרו, כמו: עד האלהים יבא דבר שניהם, אלשאטיצ"א [בלע"ז]. והמקום יצילנו מעונש ומכל טומאה יטהרנו:
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+קדשים תהיו כי קדוש אני. ונאה לקדוש שיהיו משרתיו קדושים; כי אין מושל קדוש יכול לסבול סביביו משרתים אלא אם כן קדושים, דכתיב: משל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, הא לדבר אמת כל משרתיו צדיקים, שכל אדון כדומה [לו] וכל שכן מלך מלכי המלכים שראוים להיות קדושים:
+
+
+Verse 3
+
+איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. כלומר אעפ"י שאמרתי לכם בעשרת הדברות כן, שהרי אמרתי: כבד את אביך [ואת אמך] לפי הפשט כבוד ויראה ענ��ן אחד להם, אמר עתה: אני ה' אלהיכם, כלומר, לשם שמים תעשו מה שתעשו, לשם שמים תיראו אותם ולשם שמים תשמרו שבת ולשם שמים תחללו[ם], כמו שפירשו רבותינו: שאם יאמר לך אביך לעבור על דברי תורה אל תשמע, שאתה והוא חיבים בכבודי. ולשם שמים תחללו שבת, כגון לחולה ולפקח את הגל כדכתיב: ולבך תשית לדעתי, וכמו שאמרו רבותינו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ורבותינו אמרו: ששם הזהיר על הכבוד וכאן אל המורא, ופירשו איזהו מורא ואיזהו כבוד בקדושין, ופירשו שבכבוד הקדים האב לאם לפי שהוא מכבד אמו יותר, לפי שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים האב לאם והזהירו על הכבוד של אב, ובמורא הקדים האם לפי שאדם זריז ביראת אביו יותר לפי שמיסרו ומלמדו, הקדים האם שיהיו יראים, ולפי הפשט לומר מצות שניהם שקולה, כמו: הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן. ואיש, לא לפטר נשים מכבוד ומורא בא דכשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים איש ואשה, ששניהם חיבים, למה נאמר איש? איש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידה לעשות ומיעניש האיש טפי:
+
+
+Verse 4
+
+אל תפנו אל האלילים. אפילו תאמרו לשם שמים אנו עושים כדי שיזכיר[ו] הבורא לנו כמו שעושים הגוים:
+
+ואלהי מסכה לא תעשו. ולא לכם דלכם אלא קאי לא אתם תעשו לאחרים ולא אחרים לכם:
+
+אני ה' אלהיכם. ואין לדמותי כי מה דמות תערכו לו? כמו שמפורש במקום אחר: כי לא ראיתם כל תמונה, וכל שכן לעבוד אותם:
+
+
+Verse 5
+
+לרצנכם תזבחו. תן רצונך בו, שלא תהיה צר עין במה שתקריב לפני המקום, שיש בני אדם שמקריב[ים] לפני המקום וקשה בעיניהם, אלא שרואים אחרים עושים כך ויש לו בושת שלא יעשה כמותם, זה אינו שוה לו כלום, כי הקב"ה יודע לבות בני אדם. וכן אמר שלמה: ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל. ותנהגו בו מנהג כבוד לאכלו בזמנו ובמקומו, כמו שפירשו רבותינו: לא תחשב עליו לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושלא תאכלו ממנו נותר ופגול כי את קדש [ה'] חלל, נהג בו מנהג חולין ולא חלק כבוד למלך. אבל בעין יפה ובדרך כבוד תעשה, והוא הדין לכל הקרבנות שאדם מקריב ולכל הצדקות שאדם עושה. ויש לפרש לרצנכם, עשה שיבא קרבנך לרצון שתעשהו בעין יפה ותשמר אותו בקדושה כמו שמפרש והולך והינו הך; ויש לפרש לרצנכם שתוכל לאחר הקדשו לעכבו כרצונך וכשתרצה תזבח, ובלבד שלא תעבר בבל תאחר, אבל אכילה אינה כרצונך, שאם תאכל ביום השלישי נהגת בו מנהג חולין. ורבותינו פירשו לרצנכם, לדעתכם, שישים דעת בזביחתו שלא יהא מתעסק ושוחט:
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+לא תכלה פאת שדך מפני שלשה דברים אמרה [תורה] שמניח אדם פאה בסוף שדהו: מפני החשד, שאם יניח בראש שדהו כשיבא אדם כשיקצר סוף שדהו ויראה שלא יניח כלום יהא סבור שלא הניח פאה, והעניים כבר נטלוה, ומפני בטול עניים שיהו משמרים להנחת הפאה מראש הקצירה ועד סופה שלא ידעו מתי יניח ויתבטלו שם, אבל עכשו אינם שמרים עד שיבא לסוף שדהו, ומפני הרמאים, שבראש דהו היה אומר בסוף אניחנה ובסוף יאמר הנחתיה בראשו:
+
+
+Verse 10
+
+לעני ולגר תעזב אתם אני ה'. כלומר, לשמי תעזב אותם ולא להתפאר ולא להתגדל:
+
+
+Verse 11
+
+לא תגנבו. גנבת ממון ממש:
+
+ולא תכחשו. אם הפקיד אצלך ממון לכחש בו לא ראיתיך ולא היו דברים מעולם:
+
+ולא תשקרו. שתתנה לחברך אם תתן לי כך וכך אעשה לך מלאכתך ותקח את שלו ולא תקים [ה]תנאי[ם]:
+
+
+Verse 12
+
+ולא תשבעו בשמי לשקר. שאם תאמר בפיך דבר שקר או תגנב או תכחש, כשיבא להשביעך, יהא לך בושת להודות שגנבת [ו]ששקרת ותאחז בשקרך ומתוך כך תשבע לשקר ונמצאת מחלל שם שמים לבטלה, ועברה גדולה בידך שנאמר בה: לא ינקה השם, ושלא נתנה לחשבון, שכל זמן שלא נשבעת, הממון הזה נתן להשבון, אבל השבוע[ה] לא נתנה להשבון והכי אמרי רבותינו ששכר עברה עברה, שעברה קטנה מביאתו לידי עברה גדולה. אלו עניני גנבה ואלו עניני גזלה:
+
+
+Verse 13
+
+לא תעשק את רעך עושק זהו שלוה לו חברו ממון או הפקיד אצלו, והוא אומר הן, אבל איני רוצה לשלם לך, ובאלמות גוזל לו את שלו, כגון: ויגזל את החנית מיד המצרי:
+
+לא תלין פעלת שכיר. שא[ו]מר לו: לא אשלם לך עד חמשה ימים, ואין לך גזל גדול מזה, שאין לו מה לאכל, ואליו הוא נושא את נפשו, ובאלו לא שיך שבועה שהרי הוא מודה:
+
+
+Verse 14
+
+לא תקלל חרש הוא הדין לכל ישראל שעושה מעשה עמך, כדנפקא לן בנין אב מחרש ונשיא ודין דכתיב: אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר. ומיהו דבר הכתוב בהוה שאלו דרכם לקלל חרש, מתוך שאינו שומעו ואינו ירא שיחזר לו קללתו, נשיא ודין, מתוך שמיסרין ומוכיחין אותם שונאים אותם. וחרש קורא כל אותו שאינו שומע ואינו מבין לו, כדמתרגם אונקלוס: דלא שמע:
+
+ולפני עור. מי שהוא עור בדבר ואפילו מזיד, אבל אינו יכול לעשות אלא על ידי זה, כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, בקאי בתרי עברי נהרא:
+
+ויראת מאלהיך אני ה'. שאעפ"י שזה אינו שומעך וזה עד בדבר זה ניחא ליה, ויראת מאלהיך ממי (שיודע) שרואה ושומע ויודע הכל:
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+לא תלך רכיל בעמך. כי אז לא תעמד על דם רעך, אבל אם תלך רכיל או תעמד, ואילו כתב ולא תעמד, היה משמע שהיא מצוה לבדה ועל כרחך מצוה אחת היא: לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך, כי כשתאמר איש פלוני מוציא עליך שם רע, קשה עליו והורגו. ויחזקאל פי': אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, אלמא שהרכלי' מביאין לידי שפיכות דמים (מ"צ וב"ר). וכן אמרו רבותינו: לישן תליתאי קטיל תליתאי (ע"א):
+
+
+Verse 17
+
+לא תשנא את אחיך בלבבך. שאם יעשה לך אחיך דבר שקשה בעיניך, לא תשנאנו בתוך לבבך, אלא הוכיחנו ואמר לו: למה עשית לי כזאת? שמא לא נתכון למה שאתה סבור, או נאנס, או שום טעם יש בדבר שיאמר לך ומתוך כך תדע שלא עשה עמך שלא כהוגן:
+
+[הוכח]. אם תראהו עובר עברה אל תאמר: מי יתן [ו]יוסיף על חטאתו פשע, אלא הוכח:
+
+ולא תשא עליו חטא. לשנאותו בחנם. ומצוה הוכח תוכיח את עמיתך, אם תראה בו דבר ערוה ולא תשא עליו חטא אם הוכחתו ואינו רוצה להניח בשבילך, אבל אם לא תוכיחנו יש לך חטא, כדכתיב ביחזקאל: ולא הזהרתו [ולא דברת להזהיר] רשע מדרכו הרשעה [לחיתו] הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:
+
+
+Verse 18
+
+לא תקם ולא תטר. כמו שפירשו רבותינו, שלא תשנאנו על שלו ולא תטור לו איבה אם אינו רוצה להשאיל לך או לתת לך, דשמא אינו יכול או צריך לאותו דבר. אבל אם יגזול את שלך או יגנוב תנקם ותטור וקח שלך מתחת ידו. ולא תטר. אף לא תטור האיבה בלבך, לא תטר כמו: לא תשמר, כדמתרגמי ואביו שמר את הדבר, [ואבוהי] נטר ית פתגמא, שהנטירה מביאה אותך לידי נקימה:
+
+ואהבת לרעך כמוך. כמו שאתה רוצה שיאהב אותך, דעלך סני לחברך לא לא תעביד; ואהבת לרעך כמוך, פי' הוא כמוך ביראה ואם לאו לא תאהבנו, שנאמר: יראת ה' שנאת רע. הגה"ה. שאינו אומר שיאהב אחר כמו עצמו, אלא כתיב: וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך, שאם היה רוצה לומר שיאהב אחר כמו עצמו, היה לו לכתב: ואהבת את רעך כמוך, וכן: ואהבת לו כמוך, ולא כתב ואהבת אותו כמוך. אבל במקום אחר שכתב: ואהבתם את הגר, לא ��תב כמוך. ואהבת לו משמע לעשות לו כמוך כמו שאתה רוצה שיעשה הוא לך, כמו שפיר'. ואם תאמר: מאי שנא שאין הקב"ה מזהיר בלאו על אותו שלא רצה להשאיל לי מגלו ולא היה לו שום טענה עלי שלא עשיתי לו מאומה, ולי יש לי טענה עליו שלא רצה להשאיל לי, הזהיר בלאו אם לא משאיל לו קרדומו, איכא למימר, שאותו לא הניח בשנאה אלא שחביב מגלו עליו ואינו רוצה להשאילו ולא הכריחו הכתוב להשאיל את שלו שלא כרצונו, אבל לך שקרדומך עשוי להשאיל שהרי היית משאיל לו לולא הנקימה, ואם כן משנאה ומרעי לב אתה מניח להשאיל, ואומר לך הקב"ה: תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותשאיל לו בשביל אהבתי ולא תקום, ומתוך כך יבא שום ביניכם. וכן תמצא גבי וכי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, שאמר הקב"ה. תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותסייענו בשביל אהבתי: וזהו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני ה'. וראויה אהבתי לשכח את השנאה:
+
+
+Verse 19
+
+את חקתי תשמרו. חוקים שחקקתי לך כבר מששת ימי בראשית, איני רוצה שתשנא אותם, לעשות בריות בעולם שלא עשיתי אני:
+בהמתך לא תרביע כלאים. שתרביע סוס על חמור וכן על סוסיה חמור ויצא מהם פרד שלא בראתי, והנה שנית מעשה בראשית, וכן כל שני מינים כגון כבש על עז, שתעש עצמך כמו בורא; ואין הברכה מצויה בהם ולא תוליד לעולם הפרדה ולא שום כלאים, ששניהם נטורש [בלע"ז] מתחברים יחד, זה מעכב על זה מלהוליד: וכן:
+שדך לא תזרע כלאים. כגון חטה וחרצן שזה מין עשב וזה מין אילן, ופעמים כשזורעין אותם יחד, באים שני גרגרים ומתחברים יחד ומוציאין צמח ביחד ויוצא דבר ממוצע משניהם, שלא נברא; תדע שיניקת זה באה בתוך זה דאמרינן דאריסי דרב יוסף מייתו לית תמרי מדיקולי דקיילי ביני גופני, טעם בהו טעם חמרא, אמר למחר אייתי מקורייהו, גופני קני דיקלי, (ו)לא קני גופני אלמא שיניקת וטעם זה באה בתך זה, וכן כל שני גרגרים כשזורעים, ולפי שאינו נכר כל כך כמו משתי בהמות, החמיר הכתוב שאם נטע כרם שלא יביא זרע לשם, מדכתיב: פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ואם העביר עציץ בכרם, כיון שהוסיף מאתים, כלומר, אחד במאתים, שם אסור [עליו] אבל פחות ממאתים מותר, לפי שהוא בטל במאתים מה שגדל באסור בתוך הכרם, וכן הרכבת האילן שגם זה מעביר החוק, שגורם לו לתפוח שמוציא חבושים או עוזרדים ובורא בריאה שאינה חוק בעולם הרי הוא משנה מנהג העולם ואסור, אבל כלאי זרעים דבר שאינו נכר כלל הוא ולא הקפיד עליו הכתוב ואינו אלא מדרבנן. לפשט שזה מין בהמה וזה גדולי קרקע. ולמינים אמור: הצמר צבוע ופשתים אינו צבוע דהקפיד בבגד של שתי מראות והודו לי. העיד הח"ר ברכיה נ"ע. והגה"ה:
+ובגד כלאים. של צמר ופשתים, כדמפרש במקום אחר, דכתיב: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, ואינו אוסר שני מינים רק מצר ושפתין, כמו שפירשו רבותינו, דתניא דבי ר' ישמעאל: כיון שנאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן: צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים, וטעמא לפי שבגדי כהונה היו של כלאים צמר ופשתים כדאמרינן: מדשש כיתנא תכלת עמרא, ואסור להדיוט להשתמש בהם, דומיא דחלב ודם שנאסרו מפני שנקרבים על גבי המזבח, וכן בשמן המשחה, דכתיב: ובמתכנתו לא תעשו כמהו, ובקטורת דכתיב: איש אשר יעשה כמוה…ונכרת, דהוה ליה כמשתמש בשרביטו של מלך ואסור, כמו שאסור להחליף חוקו. ואם תאמר: ליתסר תכלת עם ארגמן ותולעת שני, אינו צריך כיון דנשתנה בדבר אחד שאין בו כלאים, שוב אינו צריך, כדאמרינן גבי שמן המשחה וקטורת: ובמתכנתו לא תעשו [כמהו, ובמתכנתה לא תעשו] לכם, אלמא, כיון ששינה מתכונתו שוב אינו צריך. וגבי מנורה אמרו רבותינו: אבל עושה [של חמשה] של ששה ו[של] שמנה קנים וכו' הקפיד הכתוב בבגדי אהרן שנעשו לדורות, אבל בבגדי כהנים הדיוטים ובבגדי לבן של יום הכפורים שאינם קבועים לדורות לא הקפיד הכתוב:
+
+Verse 20
+
+ואיש כי ישכב את אשה…והוא שפחה נחרפת לאיש. לפי הפשט היה נראה שאם ייחד איש שפחתו לעבדו [העברי] כדכתיב: אם אדניו יתן לו אשה, שבא עליה במלקות ובאשם, ובקרת תהיה אחרייהו קאי, והוי בקרת שם דבר בטאור, בל[ע"ז], אבל רבותינו דקדקו: אם כן למה כתיב: והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה, פשיטא כיון שהיא שפחה שלא נפדתה וחפשה לא נתן לה, ואוקמוה אפדויה ואינה פדויה, והפדה שנפדת לא נפדתה לגמרי, והיא שאין לה במה להביא קרבן, דמה שקנתה שפחה קנה רבה, תהי בקרת, לוקה:
+
+בקרת תהיה. בקריאה תהיה שהדיינין קוראין בשעת המלקות, והוא שיש לו מקריב אשם ופטור:
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+שלש שנים יהיה לכם ערלים. שלא תהנה מפריו, לפי שאין דרך ארץ שתהנה ממנו עד שתדרינו ממנו למקום, כי ראשית כל תבואות ראוי להדרין לפני המקום, ובשלש שנים ראשונות אינו טוען אלא דבר מועט ואינו ראוי להביא לפני המקום, ואתה אין אתה רשאי להקדים לי, כמו שמביאין עומר לפני המקום קדם שיאכלו חדש, ובכורים ופירות באילן, והכי נמי בשנה הרביעית שהוא טוען דבר הראוי הרי הוא קדש להביא לירושלים כמו מעשר שני, או לפדותו להביא דמיו כמו ממעשר דילפינן קדש קדש ממעשר, משם ואילך הפירות שלך:
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+ובשנה החמישית... להוסיף לכם תבואתו. ותעכבו עד שתוסיף בתבואה שתהיה ראויה לבא לפני, כמו שפי':
+
+אני ה' אלהיכם. ואין אתם רשאים להקדים לי.
+
+אני ה'. ואין ראוי להדרין לפני כי אם דבר מקובל, אי נמי, אל יקשה לך אם תאבד ג' שנים, כי בכך תהא תוספת וברכה בתבואה:
+
+
+Verse 26
+
+לא תאכלו על הדם. לפי פשוטו נראה, של תאכלו מן הבהמה עד שתצא נפשה, שאם שחטה ימתין עד שיצא דמה ותצא נפשה, ולא יחתך ממנה חתיכה בעודה מפרכסת ויאכלנה, כדאמרינן בחולין: הרוצה שיבריא יחתוך כזית בשר מבית טביחתה [של בהמה] ומולחו יפה יפה [ומדיחו יפה יפה] וממתין עד שתצא נפשה [אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו], וכן הוא אומר בשאול: [הנה העם] חטא[ים לה'] לאכל על הדם, שהיו עיפים מן המלחמה ורעבים מן התענית, דכתיב: ויאל שאול את העם [לאמר]: ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, והיו דחוקים ושוחטין ואוכלין מיד, ולא היו ממתינין עד שתצא נפשה, ואמר שאול: גלו אלי [היום] אבן גדולה... ושחטתם בזה ואכלתם, שאשמר אתכם שלא תמהרו יותר מדאי, לפי שהוא גנאי. לא תנחשו ולא תעוננו. נראה ענין נחוש; ואני ראיתי גוים כשרוצחים זה את זה, הולכים ואוכלים על קבר הנרצח אכילה ראשונה שאוכלים ואומרים ששוב לא ינקם, וזהו שאמר: לא תאכלו על הדם; ורבותינו דרשוהו להרבה ענינים:
+
+
+Verse 27
+
+לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פנת זקנך. כמו שעושין הכומרים, וחוק ע"ז הוא והקפיד עליו הכתוב שלא נלך בחקותם, ויש לפרש גנאי למלך שיראו עבדיו מנולין:
+
+
+Verse 28
+
+ושרט לנפש לא תתנו. על מת, וגם זה חוק בשעה שמצטערים, כדכתיב: ויתגדדו כמשפט, אלא ששריטה ביד וגרידה בכלי:
+
+וכתבת קעקע. שמקעקע בשרו ונותן בתוך הקעקע איזה צבע שהוא רוצה ונראה לעולם, וגם הוא חוק לע"ז, שכך רגילים לכתב שם ע"ז על בשרם:
+
+אני ה'. מלך גדול לעשות לפני דברים של תהו הלל��:
+
+
+Verse 29
+
+אל תחלל [את בתך]. לא תנהג בה חולין:
+
+להזנותה. להפקירה כגון הזונות ההולכות מעיר לעיר ואינן מקפידות על עצמן:
+
+ומלאה הארץ זמה. שאינה יודעת ממי מתעברת ונמצא אב בא על בתו ואח על אחותו:
+
+
+Verse 30
+
+את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, כך דרשו רבותינו, ואע"ג דאשמעינן גבי משכן, צריך אף במקדש שהוא קבוע יותר. ולי נראה, לפי הפשט, דהכי קאמר: אם מקדשי [תיראו] שתעשו הקרבנות כהלכתן אז שבתתי תשמרו שלא תחללום, אך אם תעשו הקרבנות שלא כהלכתן תחללו את השבת, שהרי צוה הקב"ה לעשות תמיד ומוסף בשבת ואם תעשו כהלכתן נתנה השבת לידחות אצלם ולא תחללו שבת במה שאתם שוחטים ומפשיטים ומקטירים, אבל אם לא תעשו כהלכתן הרי חללתם שבת שלא נתנה שבת לידחות אצלם. וכן כת' ביחזקאל: קדשי בזית ואת שבתתי חללת, כמו שפי':
+
+
+Verse 31
+
+אל תבקשו לטמאה בהם. כמו: אל תבקשו בהם לטמאה שהמבקש מהם טמא ונמאס:
+
+אני ה' אלהיכם. ואין לכם לבקש אלא ממני ומנביאי:
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+לא תונו [אתו]. כשאינו בקי במשא ומתן של ארצכם וקל להונות אותו, ואף באונאות דברים כי ירא להשיב:
+
+
+Verse 34
+
+ואהבת לו כמוך. כלומר כאחד מכם האזרחים:
+
+כי גרים הייתם. דרך הגרים לאהב זה את זה, כדאמרינן: ג' אוהבים זה את זה הגרים [ו]כו':
+
+כי גרים הייתם. אלא שאני ה' אלהיכם שהוצאתי אתכם מן הגרות ועשיתי אתכם אזרחים:
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+והין צדק. שיהא הין שלך [צדק] ולאו שלך צדק:
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+ואל בני ישראל תאמר. עתה בא לפרש את האזהרות שאו' העונשים שלהם מי במיתת ב"ד ומי בכרת, ואיזו מיתה?
+
+
+Verse 3
+
+פני. פנים של זעם:
+
+למען טמא את מקדשי. קדושתי, דומיה דלחלל את שם קדשי, כי לפי שהוא יהודי וסבורין העולם שמה שיהודי עושה (סבורים בני אדם) שאני צויתי, והרי הוא מחלל שם קדשי, שסבורים שצויתי דבר מכוער כזה, ולפיכך אשמיד אותו ואכרית אותו אם לא ירגמוהו, שברח מידם או עשה שלא בעדים, כי בזאת העברה יש לה קול ותרתי אית בה רוצח ועובד ע"ז, ודבר משוקץ ואכזריות:
+
+
+Verse 4
+
+ואם העלם יעלימו. שיש עדים ואסור בידם ואינם רוצים להורגו, אז אשים פני בו ובמשפחתו' כלומר, בכל מסייעיו ומחזיקיו ואעבירם מן העולם:
+
+
+Verse 5
+
+ואת כל הזנים אחריו. כל מסייעיו חשובים בעיני כזונים אחריו, וכן תרגם אונקלוס ובמשפחתו: ובסעדוהי:
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+כי איש אשר יקלל. כלומר, דין הוא שתעשו מצותי שאני אביכם, יוצרכם [כ]בוראכם:
+
+אביו ואמו קלל. כאדם שתוהא ואומר: אביו קלל שעשה דבר מכוער כזה:
+
+דמיו בו. מה שדמו נשפך, בו הפשיעה ורבותינו דרשו: סמך קללה לאביו וסמך קללה לאמו, לחיבו על אביו בלא אמו ועל אמו בלא אביו לר' יאשיה, ולר' יונתן לרבות אפילו לאחר מיתה:
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+תועבה עשו שניהם. אעפ"י שזה נהנה מן העברה וזה אינו נהנה שניהם עשו הדבר ה[מ]שוקץ ומתועב וחייב זה כזה, שזה נהנה מן העברה וזה הרגיז שלא נהנה ועבר:
+
+
+Verse 14
+
+באש ישרפו אתו ואתהן. כלומר, בשתיהן שייך דין שרפה, ולא שנשא שתיהן יחד, כי הראשונה נשאה בהיתר, שאם לקח ראשונה הבת לאשה ואח"כ [ה]חמות שהיא האם, החמות בשרפה, כלומר, גם הראשונה שהיא מותרת עתה אם נשא(ה) שניה גם היא בשרפה, וזהו בשתיהן תוכל למצא שרפה. טו"ב על"ם הג"ה. ואם לקח ראשונה האם והבת לאחר כך, הבת בשרפה, ומשום הכי לקח לשון ואתהן, ולפי שלא פתח הכתוב כי אם באשה ובתה, והאם הראשונה מותרת, הייתי סבור שאין בשרפה כי אם [ה]בת ולכך לקח ואתהן. ואם יש לאשתו אם ובת שתיהן בשרפה. ורבותינו דרשו ועשאוהו כשתי תיבות: את הן, את אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הינה:
+
+Verse 15
+
+ואת הבהמה תהרגו. שיש בה תקלה וקלון:
+
+
+Verse 16
+
+דמיהם בם. וגבי איש הבא על הבהמה לא כתב הכי דהתם הבהמה לא פשעה אם האיש בא עליה, אבל הבהמה הבאה על האשה פשעה, דאין האשה יכולה להכריחה דאין קשוי אלא לדעת, אבל הבהמה פרצה גדרו של עולם לבא על מין שאינו מינה, וזהו השחתה שעשו הבהמות במבול:
+
+
+Verse 17
+
+ואיש אשר יקח את אחתו. במקום שאינם יודעים [בו] ואח"כ נודע הדבר. וטעם [וראה את ערותה] או ראה, [כמו]: אביו ואמו קלל [וראה, כמו: גלה, וטעם] והיא תראה [את ערותו] שהסכימו שניהם על זה. הגה"ה:
+וראה את ערותה. לשון גילה, כמו: וגלה את ערותה והיא תגל[ה] ערותו, ולפי שסרחונם שוה אמר דבר השוה שאין שוה בכל הקרובות רק אח ואחות שקורבתן שוה, אבל הבא על הבת הוא משום אב והיא משום בת, והבא על אמו הא משום אם והיא משום בן, אחות אביו הוא משום דודתו והיא משום נכדה, וכן כולם:
+חסד הוא. לשון חרפה וקלון, כמו: יחסדך שומע, וחרפה תרגום חיסודא. ומדרש: זהו חסד שעשיתי עם אדם הראשון שנטלו בניו אחיות שלא היו אחרות בעולם, וזהו: אמרתי עולם חסד יבנה:
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+נדה הוא. לפי הפשט, דומות, נדה היא, פעמים שהנדה אסורה ופעמים, כשנטהרה מנדתה, מותרת, אף אשת אח פעמים מותרת כשמת בלא בנים, ופעמים, כשיש לו בנים, אסורה. ורבותינו דרשוהו לגבי העראה. וכל אלה הכריתות מיותרים שהרי כתיב לעיל: ונכרתו הנפשות העשת, ורבותינו דרשו דאחות לחלק לחטאת, אם בא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ברשיעא בר רשיעא שהוא חיב ג' חטאות, והאחרים לדברים אחרים והראש' להיקיש' דר' יונה:
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם. ואם תעשו כמעשיהם מה הועלתי בחלופי:
+
+אשר הבדלתי אתכם מן העמים. וכשם שאני הבדלתי אתכם מן העמים שהם טמאים להיות טהורים וקדושים כן אתם תבדילו בין הבהמה הטהורה לטמאה, לקחת לכם הטהורה:
+
+
+Verse 25
+
+ולא תשקצו את נפשותיכם. שאם לא תבדילו הרי אתם משוקצים ואין אתם מובדלים מהם, ואם תבדילו, והייתם לי קדשים כי קדוש אני. ולא תהא הבדלה ביני וביניכם, ואם לא תבד[י]לו מן הטומאה הרי אתם כהם מובדלים ממני, ואם תבד(י(לו מן הטומאה הרי אתם מובדלים מן העמים ומדובקים אלי, כדכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו…ובקלו תשמעו [ואתו תעבדו] ובו תדבקו[ן]:
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Verse 1
+
+אמר אל הכהנים. למעלה פירש הבדלה שבין ישראל לעמים, כדכתיב: אשר הבדלתי אתכם מן העמים, שהבדילם מן שקצים ורמסים ומצורעים וזבים וזבות ובהמה טמאה ושאר ט[ו]מאות שלא נצטוו בני נח עליהן, ועתה מפרש הבדלת כהנים הדיוטים מישראל, שהם מצוים להבד[י]ל מטומאת מתים, לבד חמשה מתי מצוה הכתובים כאן, וישראל מטמאין על כל מת לקוברו ולעסק בו:
+
+בני אהרן. לא בנות אהרן, ורבותינו דרשו: להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יניחום לטמא במתים. הגה"ה:
+
+לנפש לא יטמא. אפילו בעמיו, לקרוביו, וכל שכן לנכרים, ורבותינו דרשו לנפש שהוא בעמיו, אבל אינו בעמיו כגון מת מצוה מטמאין:
+
+
+Verse 2
+
+כי אם לשארו. אמרו רבותינו, שארו זו אשתו, וכן מוכיח סיפא דפרשה שכהן מטמא לאשתו, מדכתיב: לא יטמא בעל בעמיו להחלו, הא שלא להחלו מטמא, וכתיב נמי: ולאחותו הבתולה…א��ר לא היתה לאיש, הא אם היתה לאיש לא יטמא לה, כי אם בעל[ה] קוברה ומטמא לה, ואפילו הוא כהן, דכתיב: והיו לבשר אחד, ואין קורבה גדולה מזו:
+
+הקרב אליו. שאינו בא מחמת אחר כגון דודו הקרוב אליו מכח אביו, וכן כל קרובים באים מכח אחרים, חוץ מאלו, ולכן כתיב: הקרב אליו, שהקורבה מגעת אליו. ולבנו לבתו, בני קיימא, אבל לנפלים אינו מטמא, ולכך אין כהן טמא לבנו ולבתו שמתו בתוך שלשים, אלא א"כ קים ליה שכלו חדשיו, וכל שכן לאחיו ולאחותו, כדיליף בת"כ: מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. הגה"ה:
+
+
+Verse 3
+
+לה יטמא. ולא לאבריה, וכן לאביו כשהוא שלם ולא לאברים, שאין כהן מטמא לאבר מן החי לאביו, אבל כשמת מטמא אפילו לעצם כשעורה:
+
+
+Verse 4
+
+לא יטמא בעל בעמיו. מצאתי מפורש: כמו: לבעל בעמיו, דאפילו לכהן גדול שמת לא יטמא. ויש לפרש בעל כהן קורא בעל, לפי שהוא קדוש. ולא יטמא להחלו, לקרוביו המחוללים, כגון אם יש לו אח חלל או בן חלל. ורבותינו אמרו שהוא מטמא אפילו לבנו ממזר, חוץ מי שיש לו מן השפחה והנכרית, ופירשו על אשתו שהוא מחולל עליה כגון שנשא גרושה:
+
+
+Verse 5
+
+לא יקרחה קרחה בראשם. לפי הפשט היה נראה שישראל אינם חייבין אלא בין העינים ועל מת ועל כמה קרחות לאו אחד, כדכתיב: ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, אבל כהנים חייבין על הראש ואפילו בלא מת ועל כל קרחה וקרחה, מדכתיב: לא יקרחה קרחה, לחייב על כל קרחה וקרחה, בראשם משמע כל הראש:
+
+ופאת זקנם לא יגלחו. לפי הפשט נראה, שישראל אינו חייב אלא בהשחתה כגון תער, כדכתיב (בהו): ולא תשחית את פאת זקנך, וכהנים אפילו בגלוח בעלמא:
+
+ובבשרם לא ישרטון שרטת. לפי הפשט, שרטת לחיב על כל שריטה ושריטה ואפילו בלא מת, וישראל אינם חייבין אלא על מת ועל כמה שריטות אחת, דכתיב בהן: ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, ואין להעמיד על הפשט מפני הגזרה שוה דפאת פאת, שנתנה למשה מסיני, ובין כהנים ובין ישראל חייבים על הראש כעל בין העינים וחייבין על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ואינם חייבין אלא על המת ואינם חייבין אלא על הגלוח שיש בו השחתה, כגון תער, דאי סלק' דעת' למימר להחמיר ליתן את האמור של זה בזה, ולחיבו בין על מת בין בלא מת בין בגלוח בין בהשחתה, אם כן, למה הזכיר: ושרט לנפש? לימא ושרט סתם, ולימא בגלוח ולא ליזכר השחתה, (דהשחתה אין לך גלוח גדול מזה), אבל מדכתיב גלוח והשחתה, שמע מינה דאין חייבין רק בהשחתה שיש בה גלוח ובגלוח שיש בו השחתה, כגון תער שמגלח ומשחית שאינו משייר כלום חוץ לבשר, לאפוקי מלקט ורהיטני שעוקרים השער ומספרים, ואם תאמר, מאחר שהם חייבין על כל הראש, למה הזכיר בין העינים, כיון דאין לדרש שניהם, בראשם ובין העינים, למה כתב, דלמא בראשם והרי בין העינים בכלל, הרי הוא מפנה לדון גזרה שוה ללמדנו מקום הנחת תפילין, דכתיב בהן: והיו לטטפת בין עיניכם, מה כאן מקום שער אף להלן מקום שער, דהא כתיב כאן קרחה, וגזרה שוה דפאת פאת והפנאתה בפרק קמא דקדושין מקרח הקרחה. ואם תאמר, מאחר שישראל וכהנים שוים באלו דברים, למה נכתבים גבי פרשה ככהנים, לכתבן גבי ישראל שתי הפרשיות ולילפן מהדדי כדהשתא והוא הדין לכהנים, איכא למימר דהא קא משמע לן, דאי עבדי להו כהנים להני שריטות וגלוחין וקריחות דאסורין לעבד עבודה עד יצמח ראשם וזקנם ותתרפא השריטה, כגון שגלוחי ראש ופרועי ראש דאסורין לעבד ולא מחלי עבודה, כדכתיב ביחזקאל: וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, דלא מחלו עבודה, כדאמר בסנהדרין בשלהי פרק כהן גדול, ללמדנו כן נכתבו גבי כהנים:
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+זנה. פליגי בה תנאי ביבמות:
+
+וחללה. שנולדה בפסול או נבעלה לפסול לה:
+
+גרושה מאישה. אעפ"י שאינה אלא מאישה שאמר לה: הרי את גרושה ממני ואי את מותרת לכל אדם, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה, שאינו גט גמור ואין בו כריתות, וכל שכן גרושה גמורה:
+
+
+Verse 8
+
+כי קדוש אני. וראוים משרתי להתנהג בהם מנהג קדושה.
+
+
+Verse 9
+
+ובת [איש] כהן. בזיקת הבעל הכתוב מדבר, דילפינן אביה אביה מנערה המאורסה, לרבנן נשואה בשרפה ולא ארוסה, לר' שמעון ארוסה ונשואה, לר' ישמעאל ארוסה ולא נשואה, כדמפרש טעמייהו בפרק ד' מיתות:
+
+את אביה. שהוא קדוש, הוא מחללת ומזלזלת, ועונה כפול ולכך תשרף:
+
+והכהן הגדול. עתה בא לפרש הפרש שבין כהן גדול לכהן הדיוט:
+
+מאחיו. שאם אין לו מגדים אותו משל אחי, ולפי הפשט, שהוא גדול משאר אחיו:
+
+[את] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. שאינו רשאי לנוול עצמו בשביל אבלות:
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+ומן המקדש לא יצא. אם מת לו מת:
+
+ולא יחלל. בעבודתו שם דכהן גדול מקריב אונן ואין עבודתו מתחללת, הא אחר שלא יצא חלל, וילפינן נמי מהכא שאינו יוצא אחר המטה, יש אומר כלל, ויש אומר נכסים והוא נגלה. אבל אינו אוכל אונן, כמו שפי' אהרן: ואכלתי חטאת היום, בתמיה, לפי שקדשים אין נאכלין אלא בשמחה, דכתיב: וזבחת שלמים ואכלת [שם] ושמחת, ואנינות בלבו:
+
+אני ה'. והמשמח לשמי צריך להתקדש.
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+כי אם בתולה. הא בעולה בעשה, דלאו הבא מכלל עשה, עשה, ואם תאמר, מאי שנא: כי אם צלי אש, וכי אם בתולה הוי עשה, איכא למימר, דכי אם בתולה קאי איקח אשה דבתריה שהוא עשה, וכי אם צלי אש אלאו דלעיל קאי, שהרי אין אחריו עשה:
+
+
+Verse 15
+
+ולא יחלל זרעו. בשני חלולין הכתוב מדבר, אחד לה ואחד לזרעה, זרעו מתחלל אבל הוא אינו מתחלל, אלא נודר ועובד יורד ומגרש, אבל כל זמן שלא נדר לגרשה לא שבקי ליה מדרבנן:
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. וכאן אמר איש אשר בו מום אינו דין שיקרב, ולהעמיד דבריו בא זה, וכי זה כמו דהא:
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+אך אל הפרכת לא יבא. אעפ"י שהתירו הכתוב לאכל קדשים שהאכילה כפרה, דאמ' ואכלו [אתם] אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, סבור הייתי שכפרה שאינה ריח ניחוח יכולים לעשות, לכך איצטריך למימר: אך אל הפרכת לא יבא:
+
+ואל המזבח לא יגש. מזבח הזהב להזות עליו, כי אינם ראוים לכפרה זו:
+
+כי אני ה' מקדשם. הפרכת והמזבח, ואין בעל מום ראוי לבא אליהם:
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+וטמאתו עליו. אעפ"י שהתרתי לבעלי מומין לאכל, טמאין לא התרתי לאכל, ומכאן ואילך לא זו אף זו קתני, לא מיבעיא מצורע כי אף זב אסור, ולא זב שטומאה יוצאה מגופו כי אף טמא מת, ולא טמא מת שמטמא טומאת שבעה אלא אפילו בעל קרי שטמא טומאת ערב, ולא בעל קרי שהטומאה מגופו כי אף טמא מגע בכל שרץ (אשר יטמא לו) כגון שמנה שרצים:
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+או באדם אשר יטמא לו. כגון אדם אב הטומאה, שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כגון זב ומצורע וטמא מת:
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+נבלה וטרפה לא יאכל. אנבלת עוף טהור ואבהמת קדשים שיצאה חוץ ממחיצתה קא מזהיר להו, לפי שהותרה מליקה אצלם שהיא, להבדיל, דומיא דנבלה, דאי נמלק עוף חולין נבלה היא, איצטריך לאזהורי בהו דלא ליכלי נבלת עוף טהור, וטרפה זהו בשר שי��את חוץ למחיצת', כגון בשר קדשים שיצאת חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצאת חוץ לחומה דכל בשר שיצאת חוץ למחיצת' נקרית טרפה, כדנפקא לן מובשר בשדה טרפה, דהכי קאמר, ובשר שהוא בשדה, כלומר חוץ למחיצת' טרפה, והכי דרשי ליה בחולין, בפרק בהמה המקשה, גבי עובר שהוציא [את] ידו לחוץ ממעי אמו בשעת שחיטת אמו, והכי קאמר יחזקאל: כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים, וקאי נבלה אעוף חולין שנמלק, שבא להזהיר כהנים עליו לפי שהותרה להם מליקת עוף על גבי המזבח, וטרפה קאי אבהמת קדשים שיצאת חוץ למחיצה, והזהיר הכהנים שלא יאכלום, אלא נשרפה לפני הבירה אם לא עבר צופים, ואם עבר צופים נשרפה במקומה, דלא הטריחו חכמים כל כך לחזר לשרפה לפני הבירה משעבר צופים, כדתנן בפ' אילו עוברין בספחים וצופים קרי כל מקום שצופה ורואה משם ירושלים, דהכי נמי קאמר האי קרא דהכא לטמאה בה, אני מזהירך שלא תאכל כגון שלא במליקה על גבי המזבח כמצותו, וכגון שיצאת בשר ממחיצת הגבול ששמתי לה אני ה', אבל אם נמלקה לשמו במצותו או כמו שעומדת בתוך הגבול ששמתי לה מותרת:
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+ובת כהן כי תהיה לאיש זר. למי שזר אצלה, היא בתרומה הקדשים לא תאכל, דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה, ואפילו בת אלמנה או בת גרושה:
+
+
+Verse 13
+
+ובת כהן כי תהיה אלמנה. ממי שיש לו אלמנות וגירושין בה כיון שאין לה זרע, לא בנים ולא בני בנים, לא פסול ולא כשר, כדנפקא לן מאין לה, עיין עליה:
+
+מלחם אביה תאכל. מתרומ' דבי נשא, מיהי דרשי' מקרא דלעיל, אינה חוזרת לחזה ושוק, דכתיב: בתרומת הקדשים, במורם מן הקדשים לא תאכל:
+
+
+Verse 14
+
+ואיש כי יאכל קדש. אלעיל קאי דקאמר: וכל זר לא יאכל קדש, מפרש דזרה יכלה לאכל קודש אם נישאת לכהן, כדכתיב: כי יקנה נפש קנין כספו, ואשתו קנין כספו, אבל זר לעולם לא יאכל קודש, אפילו נשא כהנת ואפילו הוא תושב ושכיר לכהן, כדאמ' לעיל, והשתא מפרש שאם אכלו שוגג שנותן קרן וחומש:
+
+ונתן לכהן את הקדש. ואם תאמר, הרי כבר אכלו, אלא דבר הראוי להיות קודש, חולין טהורין, ובתרומה מיירי, דאי בקודש ממש היה חיב אף אשם, כדאמ' בויקרא:
+
+
+Verse 15
+
+ולא יחללו. [לא] תנהגו בו מנהג חולין:
+
+
+Verse 16
+
+והשיאו אותם. לישראל עון אשמה, דכיון שהם מחללים אותה לישראל, הנותן אותה להם יש לו עון, כדאמרינן: הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו וכו'; ורבותינו דרשו אותם, עצמן:
+
+אני ה' מקדשם. לישראל וקדשיהם ותרומה, ואין לנהג בהם דרך חולין:
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+אשר יקריבו לה' לעלה. עולה צריך תמות וזכרות, שלמים תמות ולא זכרות:
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+עורת. שם דבר: או"רב"ט"י:
+
+לא תקריבו אלה. להקריבם כולם:
+
+ואשה לא תתנו. שאפילו אימורין:
+
+
+Verse 23
+
+שרוע וקלוט. לפי הפשט, שרוע לשון יתור, כמו קצר המצע מהשתרע, להתפשט ולהתגדל עליו, וכמו: שרעתא דנהרא, שפרסותיו סדוקות בשנים או שלשה מקומות ויש לו כמה פרסות ורגלו מתפשט אילך ואילך ומשתרע. קלוט, אינם סדוקות כלל אלא כפרסות הסוס, ואין זה מום ולכך מותר לנדבה, אבל אם נדר מתחלה אינו יוצא ידי נדרו, דאדעתא דמשונה לא נדר. ויש מפר' דהכי קאמר, נדבה אם תעשו אותו, בתמיה, ולנדר לא ירצה, דמום הוא וכן פירשו רבותינו בתמורה:
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+כי משחתם בהם. לשון השחתה כמו: כן משחת מאיש מראהו. ומהר"ר אליעזר ממגנצא שמעתי: כי משחתם, אעפ"י שמשחתם בהם לשון משיחה ושמינות, כמו: למשחה בהם, שהבה��ות סריסות שמנות יותר מבעלי ביצים, אפילו הכי, מום בם ולא ירצו:
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+שבעת ימים יהיה תחת אמו. דשמא נפל הוא, ועוד כל הפורש ממקום טומאה וממקום צחנה צריך פרישות קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת:
+
+Verse 28
+
+אתו ואת בנו. כלומר, יש לך מחוסר זמן אחר, שאם נשחט הבן היום, האם כל זה היום מחוסרת זמן ואסור ליקרב וכן אם נשחטה האם הבן מחוסר זמן, וזה נוהג בין בחולין בין במוקדשין, דאינו אלא מדת רחמנות כגון: כי יקרא קן צפור, שאינו מזהיר כי אם על האם, וכן לא תבשל גדי בחלב אמו, והאי דקאמ' אתו, דדרך לומר לנקבה לשון זכר, כמו: עמד פתח האהל, ולא בשביל שהקב"ה מרחם על הקן ובבהמה, אלא בשביל ישראל, שלא ינהגו עצמם דרך אכזריות. הגה"ה:
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+המוציא אתכם מארץ מצרים. על מנת להיות לכם לאלהים ושתשמרו מצותי:
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+אלה מועדי ה'. לפי שבמועדים איכא קרבנות ומוספין שהכהנים מקריבין כתובין הכא בי ת"כ, ומשום הכי קאמר והקרבתם אשה לה', ומיהו המוספין לא נתפרשו אלא בפרשת פינחס:
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+והבאתם את עמר ראשית קצירכם. שאין דרך ארץ שתאכלו מן חדש עד שתביאו ממנו דורון לפני הק[ב"ה]; ומן השעורים היה בא, דכתיב ביה: אביב, וכתיב במצרים: כי השערה אביב, מה להלן שעורים אף כאן שעורים:
+
+עומר. עשרית האפה, ודרך עומר אחד שתצא ממנו עשירית האפה, ולפיכך אותה מדה עומר:
+
+
+Verse 11
+
+והניף. כאדם שמדרין לפני המלך שנוטל על כפיו ומדרין, ואמרו רבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד כדי להניא רוחות רעות וגשמים וטללים רעים:
+
+ממחרת יום טוב של פסח, כמו שפירשו רבותינו בפרק ר' ישמעאל במנחות, ולכך נאמר למעלה: שבעת ימים מצות תאכלו, ובמקום אחר: ששת ימים, שבעה מן הישן וששה אף מן החדש, אבל ביום ראשון של פסח אינו יכול לעשות מצות מן החדש:
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+ומנחתו שני עשרנים. אמרו רבותינו: יצא כבש זה מכלל כל הכבשים שאין לך כבש בתורה שמנחתו אלא עשרון וזה שני עשרונים. ונראה לפי הפשט, כי אחד מאלו שני עשרונים הוא העומר שהוא עשרון, והוא בא עם זה הכבש, והעשרון השני הוא עשרון הראוי למנחתו, תדע, שהרי אינו מוסיף בנסך כי אם רביעית ההין כמו לשאר כבשים, שאם בא להוסיף למנחה שני עשרונים כמו לאיל, היה לו להוסיף נסך, להביא שלישית ההין יין כמו לאיל. אלא אחד עשרון העומר, שבא להתיר החדש. וי"ל שלכך כפל מנחתו של כבש זה, לפי שהוא תחלת הקציר והוא סימן ברכה לתבואות שיכפלו וירבו:
+
+
+Verse 14
+
+את קרבן אלהיכם. העומר, דהכבש אינו מעכב החדש, דנאמרה למעלה הבאה: והבאתם את עמר, ונאמרה כאן הבאה: עד הביאכם את קרבן, מה להלן עומר אף כאן עומר:
+
+
+Verse 15
+
+וספרתם לכם ממחרת השבת. יום טוב, כמו למעלה. שבע שבתות. וכתיב: תספרו חמשים יום, דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי:
+
+
+Verse 16
+
+תספרו חמשים יום. לכבוד תורה צוה הק[ב"ה] לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך, יתן לך בתו. אמר: ולואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו. כך כדבר הק[ב"ה] עם משה: לך... והוצא את עמי (בני ישראל) מ(ארץ) מצרים, ואמר: בהוציאך את ה��ם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ואתן להם את התורה, והלך משה וספר [הד]ברים לישראל, ולא שמעו אל משה, מעבודה קשה, אמרו: שיוציאנו ממצרים משעבוד, אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו, התחילו ישראל למנות: מתי יתן להם התורה, ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם, וצוה הק[ב"ה] שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם כך שמעתי מאבא מורי זצוק"ל ולפי שחמשים יום יותר משבעה שבועות יום אחד, הכי קאמר: עד ממחרת השבת השביעי תספרו ולא עד בכלל, ובחמשים יום: והקרבתם מנחה חדשה. ואע"פ שנקרב כבר העומר מן החדש ההוא מן השעורים וזה מן החטים. והעומר מתיר חדש במדינה בכל העלם ושתי הלם במקדש להביא מנחות מן החדש:
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+והקרבתם על הלחם. אלו הקרבנות באים בשביל הלחם, לבד מוספי יום טוב הכתובים בפרשת פנחס, תדע שהן מופרשין, דהתם שני פרים והכא פר אחד, והתם איל אחד והכא שני אלים, ועוד דאי סלקא דעתך דהני מוספין נינהו מאי שנא מוספי שבועות שפי' הכא, ומאי שנא שאר ימים טובים שלא פירש מוספין אלא בפרשת פינחס:
+
+ומנחתם ונסכיהם. כמו שמפורש במקום אחר, שלשה עשרונים מנחה וחצי ההין נסך לפר, ושני עשרונים ושלישית ההין לאיל, ועשרון ורביעית ההין לכבש:
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+על שני כבשים. של שלמים, שהיו נאכלים עם הלחם:
+
+קדש יהיו לה' לכהן. ולא יאכל זר מהן כמו משאר שלמים, לפי שהן באין בשביל הצבור:
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+ובקצרכם. לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר והעומר שהוא תחלת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה:
+
+לא תלקט לעני. להזהיר עני על שלו, אפילו עני צריך להניח פאה בשדה, ואף שלא ילקט אדם לקרובו עני, אלא יניחנה לעני הנמצא ראשון, ואם עבר ולקטה לצרך קרובו, פלוגתא אם זכה לו אם לא זכה לו:
+
+אני ה' אלהיכם ולשמי ובאהבתי תרחמו את העניים, ולא להתגדל עליהם:
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+אך בעשור. לפי שכל החגים מקראי קדש היו נקראים לאכל ולשתות ולהתענג ולשמח, כתב כאן: אך בעשור יהיה מקרא לכם היום ולהרבות בו קרבנות, אך תענו בה' ענ[ו]ים שפירשו רבותינו, כי יום כפורים הוא ותענו שיכפר הק[ב"ה] לכם עונותיכם. אך, כמו: אבל, בכל החגים תענגו אך ביום הכיפורים תענו:
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+עצרת הוא. אני מעצר אתכם ביום השמיני, כמו: ולא יעצרכה הגשם, אע"ג שכבר זמן שבעה ימי סוכה עברו, אעצר אתכם יום אחד שלא תלכו עדין, משל לאדם שהיו באי בניו להקביל פניו, פעם ראשונ[ה] אמר להם: מתי תחזרו? לראותו. אמרו עד חמשים יום. אמר להם: לכו לשלום, שניה אמר להם: מתי תחזרו? אמרו לו: קודם ארבעה חדשים. אמר להם: לכו לשלום. פעם שלישית, אמר להם: למתי תחזרו? אמרו לו: יש לנו אונס ולא נוכל לבא עד ששה וז' חדשים. אמר להם: אם כן, תעכבו עדין יום אחד שאשבע לראותכם מאחר שתאחרו לבא. כך ישראל כשבאים בפסח, אמר הכתוב: ופנית בבקר והלכת לאהליך, שהרי תבאו בשבועות, וכן בשבועות, שהרי תבאו בסוכות, ומן הגשמים לא הטריחו הק[ב"ה] לבא עד הפסח:
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+אך בחמשה עשר יום. כלומר, בכל החגים תעשו שמחה אבל בסוכות, באספכם את תבואת הארץ, שכבר אספתם כל תבואת הארץ והכל תחת מפתח ואין לכם שום מחשבה, כי אם לשמח, כדכתיב: והיית אך שמח, אין לך עסק רק השמחה, גם עבר יום הכפורים ונמהלו עונותיכם תוסיפו שמחה על שמחתכם:
+
+Verse 40
+
+ולקחתם לכם [ביום הראשון] פרי עץ וכו'. כדי שתראו שיצאתם זכאין מבית דין, שתראו כשרים שמוליכים בידם פירות יפות לריח טוב, וענפי עץ לטיל ותשמחו שבעת ימים לבד שמיני עצרת, אבל בפסח אתם טרודים ללקט תבואות מן השדה, כגון שעורים ושאר פירות המתבכרות, ולסמוך שדותיכם ולכך אמרתי לכם: ופנית בבקר והלכת לאהליך, וכן בשבועות שהרי זמן לקיטת החטין ולשמר: אבל עכשיו הרי אתם פנויים, והוצאת מעשר שני מפירותיך ויש לך מה להוציא בירושלים, דבר שאין אתה יכול להוציא כי אם שם ושמחתם לפני ה' [אלהיכם] שבעת ימים:
+
+ולקחתם. לקיחה תמה, שתהא ארבעת המינין ביחד, שארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואפילו לר' יאשיה דאמר: משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו, דהא כתיב: ולקחתם:
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+כל האזרח בישראל ישבו בסכת. כלומר, אפילו האזרחים המיושבים בישראל, שיש להם בתים ופלטין גדולים, ישבו בסכות. ורבותינו דרשו: להוציא את הנשים, שלא נילף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, שנשים חיבת במצה אעפ"י שהיא מצות עשה שהזמן גרמה שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וכבר פירשתי ששלשת הרגלים באים בזמן שמחה, הפסח בתחלת קצור שעורים ושבועות בתחילת קציר חטים וסכות לאחר שאספו הכל ושמו הכל באוצר, ורצה הק[ב"ה] להתערב בשמחתם של ישראל שיעשו שמחתם לשם מצוה, וכשבאין לאסף בביתם מן השדות שישב שם בסוכות לשמר פירותיהם, כדכתיב: באספך מגרנך ומיקבך, ומשמע כשתאסף הבית[ה] כמו: ואין איש מאסף אותם הביתה, מסוכת הגרן והיקב תעשה סוכה לשם שמים, ומה שאמרה תורה שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, וכן עבדים דגמרי לה לה מאשה, לפי שהן ברשות אחרים ויש להן בעלים, ושמא לא יתרצו להם בשעת הזמן שיוכלו לעשות המצוה בזמנה, או יצוה עליהם שום דבר שלא יהא להם פנאי ופטרם הק[ב"ה] ברחמיו, אבל מצות עשה שלא הזמן גרמה, אי אפשר שלא ימצאו מקום לקימה, ואם לא יוכל היום יוכל למחר; ומצה, שמחה והקהל שנשים חיבות, טעמא אחרינא הוא, דגבי מצה כיון שאינה יכולה לאכל חמץ שהוא בכרת, איך יאמר לה: לא תאכלי מצה, הלא הוא חייב במזונותיה, ושמחה איך יאמר לה: לא תשמחי היום, הלא הוא חיב לשמחה דאמרינן: אשה בעלה משמחה, וכיון שהמצוה עליו לא יבטלנה, וכן הקהל, עליו מוטל להקהל, דכתיב: הקהל את העם האנשים [והנשים] ולא אמר: יקהלו הנשים, וכל אלו על הבעל מוטלות. ותורה ופריה ורביה [ופדיון הבן] שפטרן הכתוב אע"פ שלא הזמן גרמה, תורה, דכתיב: והגית בו יומם ולילה, שצריכה קבע, וכיון שיש להן בעלים אינן יכולות לקבע את עצמן; פריה ורביה, אין דרך אשה שתחזר אחר פריה ורביה, אלא האיש מחזר אחר אבדתו; ופדיון הבן, מה שקנתה אשה קנה בעלה ובמה תפדנו אם לא יפדנ' הבעל, ואע"פ שיש אלמנות וגרושות לא חלק הכתוב. אבל העונשין והדינין והמיתות חייבן הכתוב. העונשין, דיאן לך אדם אכזר בעולם שיאמר לאשתו עשי דבר זה שתענשי עליו, והדינין, כי היכי דתיהוי להו חיותא, כמו שפירשו רבותינו, דאם לאו לא יהיה אדם נושא ונותן עמהן, והמיתות, כמו שפירשו רבותינו, דאם לא כל המוצאן יהרגן, אם לא יתחיבו על אחרים ואחרים עליהן. ובל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים שלא חיבן הכתוב, אעפ"י שהם לאוים, משום דלא שייך בהן בל תשחית, שהרי אין דרך להן להיות זקן, ואם יש לה כדאמרינן: זקן האשה והסריס הרי הם כזקן לכל דבריהם, הני מילי לענין נגעים, אבל לענין השחתה דין הוא שתשחיתנה בכל ענין שתוכל, בין בתער בין במספרים בין במלקט, של�� תשנה מחברותיה; בל תקיף, אם מקפה שערה, דבר שאינו נראה הוא, שהרי שער באשה ערוה, ומה בכך? וגם אין חוק לנשים שמקיפות עצמן לע"ז, אלא כולן מגדלות שער כלילי(ת), וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה, ובל תטמא למתים, לפי שהשנים קלות בדעתן ומקוננות על המת יותר מן האנשים, ירדה תורה לסוף דעתן שלא יוכלו להעמיד עצמן מלטמא, ועוד שלא הזהיר על הכהנים אלא לפי שהם נכנסים לעבד לפני הק[ב"ה] וצריכין להזהר מן הטומאה, ואין ישראל מוזהרים על הטומאה וכל שכן הנשים:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+ויקחו אליך שמן זית. לפי שבזה הספר סדר כל תשמישי המשכן הקרבנות ומלוי יד הכהנים והפרשת הטומאות שאוסרות לבא במקדש ולאכל קדשים, בא עתה לפרש סדור המנורה והשלחן, והקטרת כבר נזכר[ה] באחרי מות, גם סדר יום הכפורים:
+
+להעלת. שצריך להדליק נר שתהא שלהבת עולה מאליה:
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+יערך את הנרות. שמא יערך לשון תקון שמדשנו ומתקנו:
+
+
+Verse 5
+
+ואפית אתה. הסלת, שתים עשרה חלות:
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+והוא בן איש מצרי. וזה גרם לו שברך את השם, כי מצרים מבזים שם שמים, כמו שאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו:
+
+
+Verse 11
+
+ויקב בן האשה... ויקלל. מתוך המריבה אמר לחברו: ברוך פלוני שגדלך ושבראך ושמחיה אותך:
+
+ושם אמו שלמית בת דברי. דברנית ומפטפטת שלום, ומחלקת אמריה, כי כן דרך מנאפת, אחת היתה ופרסמה הכתוב ללמדך שלא היו בנות ישראל פרוצות בעריות:
+
+למטה דן. הוא שגרם לו המריבה. כי [ה]הוא דהוה אמר דינו דינו אמרו: שמא מדן קאתי, דכתיב דן ידין עמו:
+
+
+Verse 12
+
+לפרש להם על פי ה'. נראה היה בעיניהם שחיב מיתה משום דכתיב: ומקלל אביו ואמו מות יומת, קל וחומר לשכינה אלא שלא רצו לענשו מן הדין, ומשום הכי כתיב: לפרש להם על פי ה' אבל במקושש ידעו אל נכון שהוא חיב מיתה, דכתיב: מחלליה מות יומת, אלא שלא ידעו באיזו מיתה הוא נהרג, ולכך כתיב: מה יעשה לו, באיזו מיתה יהרגוהו:
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו. לתבע כבוד שמים וכדי שיתכפר להם מה ששמעו ברכת השם, כמו שסומכין על הקרבן כדי להתכפר, לתבע כבוד שמים, לדחפו מבית הסקילה, ואחר כך:
+
+ורגמו אתו כל העדה. דכיון שיראו שידחפוהו השומעים, ידעו אל נכון שברך, שאם לא ברך לא היו מתחיבין בנפשם להרגו, ואז ירגמוהו, וכן: יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו, דכיון שיראו העדים שמתחילין סומכין על דבריהם (ו)רגימתו בכל ישראל, אבל [אם] לא ישלחו בו יד, אלא שאומרים עברה פלונית עבר, אין סומכין עליהם כל כך ויקשה בעיניהם, דעביד אינש דמקרי ואמר:
+
+
+Verse 15
+
+איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו הדין:
+
+ונשא חטאו. מלקות, כדכתיב: אלהים לא תקלל. ויש לפרש אלהיו קודש ובלא עדים והתראה:
+
+
+Verse 16
+
+ונקב שם... יומת. יהרג, נוקב מברך, כמו: מה אקב:
+
+
+Verse 17
+
+ואיש כי יכה כל נפש אדם. כלומר, אף עלבונם אני תובע מענותנותו של הק[ב"ה] בא להשמיענו כי הוא תובע עלבון עמו, ולא כמו שלו, ואפילו לא חסר אלא בהמתכם, דכתיב: מכה נפש בהמה ישלמנה, מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה ואפילו מום הבהמה, שנתן מום בבהמת חברו, צריך לשלם, (ואפילו מום): דכתיב: ומכה בהמה ישלמנה ולא כתיב נפש:
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+ומכה אדם. שעושה בו חבורה, כגון אביו, ובהחובל מוקי להאי קרא בהחובל בחברו כגון שקטע ידו או רגלו, ומאי יומת, יומת בממון, ובא לפרש בעין תחת עין לאו דוקא, אלא ממון, והיקשו כאן לבהמה לומר: מה [מכה] בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין; ויש מפר' דאיומת דאיש כי יכה כל נפש אדם אמר, מאי יומת, יומת בממון, וטועים כי חזר בו התלמוד ממאי דאמר' לעיל דהאי לקטלא אתי, דאיש כי יכה לקטלא אי, כדמפרש בסנהדרין באלו הן הנשרפין, ותני דבי חזקיה פליג אתנא דהחובל ומוקי האי קרא נמי לקטלא ודרש: מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין לפטרו ממון אלא לחיבו ממון, אף מכה אדם (ו)לא תחלק בו לחיבו ממון אלא לפטרו ממון:
+
+
+Verse 22
+
+כגר כאזרח. כלומר, כשם שאני תובע עלבון האזרח, כך אני תובע עלבון הגר ובהמתו:
+
+אני ה' אלהיכם. בטריוטיינרא [בלע"ז] לגר כמו לאזרח:
+
+
+Verse 23
+
+וירגמו אתו אבן. השומעים:
+
+ובני ישראל עשו. לרגם אחריהם, אי נמי וירגמו אותו אבן כל ישראל, ובני ישראל עשו, קיימו עליהם כל האמור בפרשה גבי דין אדם ובהמה:
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+בהר סיני. כל הפרשיות כולן של מעלה מראש הספר עד כאן נאמרו מאהל מועד, וכולהו שייכו באהל מועד הקרבנות הטהורות והט[ו]מאות שצריכין ליזהר מליכנס ומלאכל בקודש בטומאה, כגון זבים ומצורעים ובעלי קריים ויולדות ומלואין וכל הענין, אבל אלו שתי הפרשיות בהר סיני, ומיהו משום דשייכי קצת שמדברות בשביעית ויובל וערכין דשייכי בכהנים, שהכהנים מקדשים השנים וביובל כתיב: והעברת שופר תרועה וכתיב: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, וגם מדברות בחרמים שהם לכהנים, ובערכין שהכהנים מעריכין, נצטרפו הכא בת"כ, ומשום דלא תיסיק אדעתין דנאמרו באל מועד, כתב דבהר סיני נאמרו:
+
+
+Verse 2
+
+שבת לה'. שתהא ניכר שהוא של הק[ב"ה] כמו שפירשו רבותינו, מאי טעמא דשביעית זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא, וכן הוא אומר: כי לי הארץ:
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+ואת ענבי נזירך. כשם שהתבואה הבאה מן הגרגרים הנושרים בלא חרישה וזריעה קרויין [ספיח], כן הענבים הבאים בכרמים בלא זמור ובלא תקון קרויים נזירים, ועל שם שהבעלים נפרשים מהם ומניחים אותם קורא אותם נזירים, כמו: וינזרו מקדשי, וכן תרגום אונקלוס:
+
+
+Verse 6
+
+והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לא לסחורה ולא להספד ולא לזלוף ולא למלוגמא ולא למשרא ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו ובעורו שוה שהם דומיא לאכילה:
+לך ולעבדך ולאמתך. כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן הגבוה:
+
+Verse 7
+
+ולבהמתך וללחיה אשר בארצך. שאפילו החיה אין לך רשות לגרש מתוך השדה, פי שאינה שלך, והקיש בהמתך לחיה, וכיון שכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, וכשם שחיה אוכלת ופטורה מן המעשר, (כך בהמתך אוכלת ופטורה מן המעשר) שהרי אין לה אדון שיעשר לה, כך בהמתך אוכלת ופטורה דהא הפקר הוא, וכל שהוא אכל ונשמר וגדולו מן הארץ חיב במעשר, אבל הפקר לא, והוא הדין לתרומה, שפירותיה של שבועות פטורות מהכל:
+
+
+Verse 8
+
+וספרת לך נראה לי, מצוה על בית דין לספר שני היובל ולמימני שני ושבתות כדרך שאנו מונין יומי ושבועי לעומר, דמנינא לא אתא לאשמועינן:
+
+
+Verse 9
+
+והעברת שופר. העברת קול שופר:
+
+
+Verse 10
+
+וקראתם דרור. שיוצאים עבדי חפשים:
+
+לכל ישביה. בזמן שכל יושביה עליה, ולפי הפשט, שהמוכר עצמו [ל]חוצה לארץ לגוים, אין לו דרור, שאין ידנו תקופה עליהם, ואורחיה דקרא הוי דא, ולכך כתיב: ישביה, לאותם שיושבים בארץ ישראל:
+
+ואיש אל משפחתו. שבמשפחתו, ולפי הפשט, האיש חוזר ואין בניו שיש לו מן השפחה חוזרין עמו אפילו ביובל, שאין להם משפחה:
+
+
+Verse 11
+
+לא תזרעו ולא תקצרו. הרי לך שתי שנים מקודשות זו אחר זו, שביעית ויובל:
+
+
+Verse 12
+
+קדש תהיה. שתופסת דמיה. תהיה. שבהויתה תהיה, שאינה יוצאה מדין שביעית אלא, אחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור:
+
+מן השדה תאכלו את תבואתה. שאין מכניסין אותם לאוצר, אלא הולך ולוקט מן הנמצא בשדה כדי לאכל ואוכל, ואחר כך חוזר עד שתכלה לחיה, דאין דרך לאסף פירות שביעית, כדאמרינן: בתחלה היו [קורין] אותם אוספי שביעית, וביובל אם נמנה לשמיטה הבאה או עומדת לעצמה, פלוגתא דר' יודא ורבנן, דלר' יודא שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ולרבנן עומדת לעצמה:
+
+
+Verse 13
+
+בשנת היובל הזאת תשבו. קרא יתירא ולרבות שאפילו התנה לעשרים הכל כמו שפיר' רבינו. והשמטת כספים הנה היא במשנה תורה:
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+ולא תונו איש את עמיתו. למכר כפי שהקרקע שוה, שהרי תחזר, ואעפ"י שאין אונאה לקרקעות, הכא יש אונאה, שאין הקונה קרקע בא"י קונה רק התבואות, כדמפר' קרא: [כי] מספר תבואת הוא מכר לך, כי מספר תבואות, שאם היו שנים כשני אליהו או שנת שדפון וירקון, אינו ממעט בחשבון הכסף אם בא לגאל, וכן שתי שנים שאמרו חכמים שצריך להניחה בידו, צריך שיהיו שנים של תבואה:
+
+
+Verse 18
+
+וישבתם על הארץ לבטח. אל ירע בעיניכם, כי בזאת תשבו בטח:
+
+
+Verse 19
+
+ונתנה הארץ פריה. שאשלח בה ברכתי. ואף לפי נוהג כשהארץ שובתת היא מתחזקת להרבות פירות, ודרך בני אדם להובירה:
+
+
+Verse 20
+
+ולא נאסף. מאחר שלא נזרע מהיכן נאסף? מכאן אמר ר' עקיבא ספחים אסורים, אבל רבנן דלא דרשו הכי אמרו דאין ספחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן, כגון גדולי תרומה תרומה, וספחים דפליגי בהו הם ספחים הגדלים מן הגרגרים של שביעית לאחר זמן הבעור שהם אסורין, (והם ספחים) וספיחין של שביעית דבר פשוט הוא דלפני הבעור אסורין, כיון שכלו לחיה שבשדה, כדדרשינן מלבהמתך ולחיה, וכן פירשתי בהלכת ספחים בפסחים:
+
+
+Verse 21
+
+לשלש השנים. לפי הסברא נראה לי, דאשנת היובל קאי, שיש שתי שנים מקודשות זו אחר זו, וצריכה התבואה הנלקטת בששית מפסח ועד תשרי, שמיטין ויובלות מתשרי מנינן, שתספיק לשביעית, לשמינית שהיא יובל ולתשיעית עד שילקטו מה שילקטו בעשירית בפסח, והן שלש שנים:
+
+
+Verse 22
+
+וזרעתם את השנה השמינית. האי קרא קאי אשביעית, (דכל שמיטה ושמיטה):
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+גאלה תתנו לארץ. שמכירת א"י אינו אלא כל זמן שירצה המוכר לגאל או קרוביו לפי שני היובל יגאל, כך מפרש ואזיל:
+
+
+Verse 25
+
+כי ימוך אחיך. שאינו יכול לגאל:
+
+ובא גאלו הקרב אליו וגאל. ואין הקונה יכול לעכב, וכל שכן אם השיגה ידו של מוכר:
+
+
+Verse 26
+
+והשיגה ידו. אבל אינו לוה וגואל:
+
+כדי גאלתו. אבל אינו גואל לחצאין, שיתן מעותיו בעין רע זוזא זוזא דאפסדינהו מיניה, ואעפ"י שאין עליו אלא תרעומות, הכא כיון דהקרקע בידו לא יקח מעותיו אלא ביחד, ולכך כתיב: כדי גאלתו:
+
+
+Verse 27
+
+וחשב את שני ממכרו. שיחשב כמה יש משמכרו לו עד היובל, וכמה עולים דמי המקח לכל שנה, וכמה עמדה בידו, והיותר יחזיר לו:
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+בית מושב עיר חומה. דאותו ודאי, כיון שהעיר מוקפת חומה, קרקע הבית לעולם אינו עומד לזריעה, והק[ב"ה] לא הקפיד אלא בקרקע שחיות האדם תלויה בו כגון שדה וכרם וכל קרקע שעושה פירות, שאין הק[ב"ה] רוצה דלפסקוה לחיותיה, ולכך אמר שלא תמכר לצמיתות אבל לבית דירה אין בה בית מיחוש כל כך, אלא שנתן לו הק"[בה] זמן שנה תמימה שאם יוכל לגאל יגאל; אבל בתי החצרים פעמים שאדם עושה אותה שדה פרי, הרי היא כשדה ולא תמכר לצמיתות:
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+בתי ערי אחזתם. אעפ"י שהיא מוקפת ולא תמכר לצמיתת:
+גאלת עולם. אעפ"י לאחר מלאות שנה תמימה:
+
+Verse 33
+
+ואשר יגאל מן הלוים. שאם ישראל מכר בית עיר חומה ללוי:
+
+ויצא ממכר [בית] ועיר אחזתו ביובל. כלומר, אין לה דין בתי עיר חומה, שכשם שאין ישראל יכול לקנות לצמיתות מלוי, כך אין הלוי יכול לקנות מישראל לצמיתות, אלא יגאל או יצא ביובל. כי בתי ערי הלוים. מ"ח עיר שהיו להם בא"י ו' ערי מקלט ומ"ב שניתוספו עליהן כדכתיב: ועליהם [תתנו] ארבעים ושתים עיר, ואין להם מחוזה אחרת ולא שדות וכרמים אלא הערים ומגרשיהן, ולפיכך אין הק"[בה] רוצה שימכרו לצמיתות, וכשם שאין מוכרין לישראל לצמיתות, כך אינם קונים מישראל לצמיתות, כדכתי: ואשר יגאל מן הלוים. ורבותינו דרשו: לוי שמכר ללוי ורצה לגאל שדינו כישראל שקנה מלוי:
+
+
+Verse 34
+
+ושדה מגרש עריהם לא ימכר. לצמיתות, אי נמי, כשם שלישראל הבית נמכר לצמיתות והשדה אינו נמכר לצמיתות, כך ללוים כיון שהבית אינו נמכר לצמיתות שדה מגרשיהם אינו נמכר כלל וכלל:
+
+Verse 35
+
+ומטה ידו. שאינו יכול להשיג מה שהוא צריך, ומדרש לפי שיד מקבל מתנה מלמטה ויד הנותן מלמעלה, שיך לומר בעני: ומטה:
+
+והחזקת בו. על ידי מתנה או על ידי הלואה אבל לא בריבית, כדמפרש ואזיל:
+
+וחי (אחיך) עמך. עשאו הכתוב טפל לך, שחייך קודמין לחיי חברך:
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+עבדת עבד. עבודה מבוזה כגון לנקות הרפת וכיוצא בה, ורבותינו דרשו: בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל בבן חורין כגון אינשי דלא מעלו, אתה עובד, וכדרשינן: לעולם בהם תעבדו, ובאחיכם [וכו'] וכדרב שעורים אחוה דרב סלא דנקיט אינשי דלא מעלו ואייעל להו בגוהרקי דרבא, דאינו קשה כל כך לבן חורין כמו לעבד, משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד:
+
+
+Verse 40
+
+כשכיר כתושב. שניהם שכורים, אלא שזה שכר יום וזה שכר שנה, וכשם שלשכיר אין אתה יכול לצוות לו עבודה קשה בעיניה שהרי יחזר בו מיד, דפועל חוזר בו אפילו בחצי היום, כך לא תצוה לו עבודת פרך, ולא יהיה חלוק בינו ובין השכיר אלא עד שנת היובל יעבד עמך:
+
+
+Verse 41
+
+הוא ובניו עמו. כל עבד שאינו יוצא ביובל, כגון עבד כנעני, הרי הוא ובניו ובני בניו משועבדים אבל זה כיון שיוצא אין לך שום טענה על בניו ועל דורותיו, שהרי הוא עצמו נעשה בן חורין; ורבותינו דרשו שהאדון חיב במזונות בניו:
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+לא תרדה בו בפרך. שנה הכתוב להזהיר טפי על דבר זה:
+
+
+Verse 44
+
+ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. ש[י]היו לך אותן מלאכות מכוערות מן הגוי' וגו':
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+אחרי נמכר גאלה תהיה לו. שלא תדחה אבן אחר הנופל, ולפי פשוטו, אחרי נמכר, כאדם שקובל ואומר אחרי שעשיתם שלא כהוגן, שלא החזקתם אותו כמו שאמרתי לכם: וחי אחיך עמך, ולא יצטרך לעם אחר ונמכר לגוים, גאלה תהיה לו, מהרו לגאל אותו שלא (יטמא) [יטמע] ביניהם:
+
+Verse 49
+
+או דדו או בן דדו. הקרוב קרוב קודם:
+
+או השיגה ידו ונגאל. שאין גופו קנוי, ולא אמרינן ביה: מה שקנה עבד קנה רבו:
+
+
+Verse 50
+
+וחשב עם קנהו. מדקדק עם קונהו, שאין באין עליו בעקיפין, דגזל גוי אסור:
+
+
+Verse 51
+
+אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב. דרש רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני, נתרבה כספו, שלמד אומנות ושוה יותר ממה שהיה שוה בשעת קנין, לא יוכל הקונה לומר: אולי היה עומד עמי עד היובל, כך וכך היה מרויח, אלא לפי כסף מקנתו, לפי הדמים שקנה אותו בהם ישיב לו משנים הנותרות:
+
+
+Verse 52
+
+ואם מעט נשאר בשנים. שנתמעט כספו שחלה ותש כחו, אינו שוה כמו שהיה שוה בעת קנין:
+
+כפי שניו. מונין עמו כמו שאומדין אותו שיוכל להרויח עד היובל ולא לפי הקנין, ולפי הפשט, שנים הנותרות ישלם אם רב, אם מעט:
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היבל. אבל בשש אינו יוצא, באלה נגאל ואינו נגאל בשש:
+
+הוא ובניו. כמו שפירשתי שיציאתו גורמת לבניו חירות, דאין דרך לומר שהגוי חיב במזונות בניו, דגוי לאו בר מעבד מצוה הוא:
+
+
+Verse 55
+
+כי לי בני ישראל עבדים. ולפיכך אין אדם יכול לקנותם לצמיתות, אפילו אותם היורשים אותם אינם אלא כמו אריסי בתוכה:
+אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ומאותה שעה נעשו עבדי, וקודם שטר שעבודי לכל אדם:
+אני ה' אלהיכם. המחזיק אתכם בני חורין ואת ארצכם:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Verse 1
+
+לא תעשו לכם אלילים ופסל. שלא יועילו לכם כלום:
+
+ואבן משכית. פי' רש"י לשון כסוי, מכסה בה את הרצפה, ויש לפרש לשון צפיה וראיה כגון: סוכה ברוח הקודש, אבן שיש בו צורה ובני אדם צופים אליה, והמשתחוה שם נראה כמשתחוה לצורה:
+
+
+Verse 2
+
+את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. שלא תמכר עצמך לגוי, שהוא יצוה לך לעשות מלאכה בשבת:
+
+ומקדשי תיראו. קדושתי תיראו ולא תמכר עצמך לגוי שתחלל שם שמים שיעשה תועבות וחלול השם, וגם עבד מש[י]ם עבדים לעבד(ו) ע"ז, וכן הוא אומר: תחללו את שם קדשי באמר להם וגו':
+
+
+Verse 3
+
+אם בחקתי תלכו ואת מצותי [תשמרו]. שתעשו מה שעליכם לעשות אף העננים והארץ והאילנות שנבראו בשבילכם יעשו לכם מה שעליהם לעשות, שאצוה העננים לתת גשמים בעתם, בעת הצרך, ולא מרובים יותר מדאי ולא מועטים יותר מדאי:
+
+
+Verse 4
+
+ונתנה הארץ יבולה. כמו שיש עליה לעשות, ועץ השדה יתן פריו:
+
+
+Verse 5
+
+והשיג לכם דיש. וכמו שתהיו תדירים במצותי וללמד תורתי בלא בטול, כך תהא ברכתכם בלא הפסקה, כדכתיב: והשיג לכם דיש את בציר, שלא יהא הפסק בין ברכה לברכה:
+
+ואכלתם לחמכם לשובע נפשכם, כי מה מועלת רוב התבואה אם לא יוכלו לאכלה, ואפילו הם בריאים ויש להם תבואה הרבה, מה מועיל אם יאכלוה בפחד ורעדה, לכך נאמר: וישבתם לבטח בארצכם:
+
+
+Verse 6
+
+ונתתי שלום בארץ. לפי שיש בני אדם בעולם שיושבים בטח ואינם שמים פחד על לבם, אבל היה להם לירא אם היו שמים על לב, ויש בני אדם שיראים ומתפחדים אעפ"י שאין צריך, לכך נאמר: וישבתם [ל]בטח, שלא יהיה לבבכם נרעד, ולא לשוא תבטחו, כי נתתי שלום בארץ, ואין שום מזיק שיחריד, לא חיה רעה ולא חרב:
+וחרב לא תעבר. אפילו חרב של שלום, שיש לו שלום עמכם והולך על עם אחר, שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ונכשל בה יאשיהו:
+
+Verse 7
+
+ורדפתם את אויביכם. ואם תאמרו: אחרים לא יבאו עלינו ואף אנו לא נוקמ' מאויבינו, לכך נאמר: ורדפתם את אויביכם, ותנקמו בהם, שהם יפלו לפניכם לחרב לפניהם. קודם שתשיגו אותם שתהיה חרב איש ברעהו:
+ורדפו מכם חמשה מאה. חמשה מכם ירדפו מאה מהם:
+ומאה מכם. שאז יראה חיל, ויהיו סבורים שבחיל גדול אתם באים וינוסו רבבה מפניכם, ואם תאמר: מדה טוב מרובה ממדת פורענות, והכא במדה טובה כתיב: ומאה מכם רבבה ירדפו, והם עשרת אלפים והם מאה פעמים מאה, הרי אחד למאה, ובמדת פורענות כתיב: איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, הרי מדת פו��ענות מרובה ממדה טובה, ואיכא למימר הכא רודפין והורגין דכתיב: ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, התם יניסו אבל אינם הורגים, דלא כתיב שם ונפלו:
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+ופניתי אליכם. שאחזיר לכם פנים ולא עורף:
+
+והפריתי אתכם. שתלדו בנים הרבה:
+
+והרביתי אתכם. שיגדלו הבנים ולא יהיו מתים בעודם קטנים:
+
+והקימתי את בריתי אתכם. שאם תשמרו מצותי, אני אקים אותן בידכם, ואספיק לכם לעשותן ולקימן, והיתה ידי אתכם, כי הבא לטהר מסייעין לו:
+
+
+Verse 10
+
+ואכלתם ישן. בשביעית:
+נושן. בשמינית, וכשהיה יובל ישן בתשיעית, מפני חדש תוציאו. שתספיק לכם התבואה שתמצאו ישן הרבה באוצר עדין בתשיעית:
+
+Verse 11
+
+ונתתי משכני בתוככם. שתהא שכינתי ביניכם כבין המלאכים:
+
+ולא תגעל נפשי. שלא תפלט אתכם, להרחיק אתכם ממני:
+
+
+Verse 12
+
+והתהלכתי בתוככם. כשתשכנו אני אשכן עמכם, וכשתלכו ממקום למקם אני אלך עמכם:
+
+והייתי לכם לאלהים. לדיין, לנקם נקמתכם מכל הקמים אליכם:
+
+ואתם תהיו לי לעם. שיאמר(ו) כל העולם: אלו ודאי נכר בהם שהם עמו של הק"[בה] ואם תאמרו, מאין נדע שתעשה לנו הטובות הללו שאתה אומר לנו, לכך נאמר:
+
+
+Verse 13
+
+אני ה' אלהיכם. כלומר הרי הרי אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לעיניכם נסים ונפלאות, מהיות להם עבדים, פדיתי אתכם, ואשבר מטת עלכם, כלומר, העול שהיה מטה ראשיכם וכופף כלפי הארץ שכתוב: ואולך אתכם קממיות, שזקפתי ראשיכם, שהייתם הולכים בקומה זקופה ולא היה כופף אתכם העול, כדכתיב: ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וכשם שני עשיתי זאת, אני נאמן שאני אעשה עמכם מה שאני מבטיח אתכם:
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה. אני אמרתי לכם: [והיה] אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והאזנת למצותיו ושמרת וגו', ועתה אם לא תשמעו איני רופאך, אלא אפקד עליכם חליים רעים, ויכלו עיניכם לתקות הרפואה ולא תבוא, ואז תדאב נפשכם; כל המצפה לדבר ואינו בא קרוי כליון עינים, כמו: עודינה תכלינה עיניהו אל עזרתנו הבל, כי העין מצפה והדבר לא בא עד שמכלה העין מלצפות לעצמו:
+
+וזרעתם לריק זרעכם. שלא תרויחו זרעכם, כלומר שלא יוציא השדה יותר מכדי זריעה, ואותו כדי זריעה תפסיד[ו], שיאכלוהו אויביכם, שיפשטו עליכם ויקחו הכל, ומוטב היה לכם שתהיה הזריעה באוצר ולא תטרחו לחרש ולזרע ולא תפסידו, וזהו כנגד שאמר למעלה: והשיג לכם דיש את בציר, שתתבר' בידם זריעת הארץ:
+
+ואכלהו אויביכם. כנגד: ואכלתם [לחמכם] לשבע:
+
+
+Verse 17
+
+ונתתי פני בכם. לרעה, פנים של זעם כנגד: ופניתי אליכם והפריתי אתכם, שפעמים שאדם פונה פניו אל חברו מחמת חבה, ופעמים מפני זעם, כדכתיב בירמיה: כי שמתי פני בעיר הזאת לרעה ולא לטובה:
+
+ונגפתם לפני אויביכם. כנגד שאמר: ורדפו מכם חמשה מאה:
+
+
+Verse 18
+
+[שבע]. פורעניות כנגד שבע עברות של מעלה: א) ואם לא תשמעו, שאינו רוצה ללמד; ב) ולא תעשו, שמה ששמע אינו רוצה לעשות; ג) את כל המצות, כופר במצות שאינן מן השמים; ד), ואם בחקתי תמאסו, מואס באותם שעושים אותם; ה) ואת משפטי תגעל נפשכם, שונא תלמידי חכמים שדנין ונושאין ונותנין בהם; ו) לבלתי עשות, שמונע אחרים מלעשות; ז) להפרכם את בריתי, שכופר בעיקר, כך מפורש בת"כ. ולפי הפשט, שבע לאו דוקא, אלא כך דרך הכתוב: שבע יפול צדיק וקם:
+
+
+Verse 19
+
+ושברתי את גאון עזכם. כנגד: ואשבר מטת:
+
+ונתתי את שמיכם כברזל. כנגד: ונתתי גשמיכם בעתם:
+
+
+Verse 20
+
+ות�� לריק כחכם. שתזרעו ותחרשו בחנם, שלא תוציא כלום הארץ, וזהו קשה מוזרעתם לריק, שכתוב למעלה, דהתם מוציאה כדי זריעה ולא יותר, והכא ולא כלום:
+
+ולא תתן ארצכם את יבולה. דרשו רבתינו: אפילו מה שמובילין לה, והינו כנגד שאמר: ונתנה הארץ יבולה:
+
+
+Verse 21
+
+קרי. לשון קושי, מלקות ובקורות:
+
+
+Verse 22
+
+והשלחת בכם את חית השדה. מקום: והשבתי חיה רעה מן הארץ:
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+והבאתי עליכם חרב. כנגד: והקימותי את בריתי אתכם, ויש לפרש על ברית מילה, כלומר, אתם לא רציתם להביא עליכם חרב של מילה, אני אביא חרב של הריגה, לנקם:
+
+ונאספתם אל עריכם. שלא יהא בהם כח לצאת ולהלחם כנגד האויב:
+
+ושלחתי דבר. מחוץ תשכל חרב ומחדרים [דבר ו]אימה:
+
+ונתתם ביד אויב. על ידי רעב, כדמפרש:
+
+
+Verse 26
+
+בשברי לכם מטה לחם. וכן הוא אומר בשעת חורבן: ויחזק הרעב בעיר... ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה [יצאו הלילה דרך השער] בין החמתים, ונתנו ביד אויב, שהשיגו [את] צדקיהו ולקחוהו, וזהו כנגד: וישבתם [ל]בטח:
+
+בתנור אחר. שעשר נשים יוצרכו למלאות תנור אחד שהוא דבר קטן:
+
+במשקל. שלא נפסד ממנו, ואע"פ כן לא תשבעו; ורבותינו פירשו: שיעשו פת ניפולין, ולא יוכלו לחלק, כי אם במאזנים:
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+ואכלתם בשר בניכם. מקום שאמרתי: והפריתי אתכם:
+
+
+Verse 30
+
+ונתתי את פגריכם וגו'. מקום שאמרתי: והרביתי אתכם:
+
+וגעלה נפשי. מקום: ולא תגעל נפשי:
+
+
+Verse 31
+
+והשימותי את מקדשיכם. מקום שאמר: ונתתי משכני בתוככם:
+
+
+Verse 32
+
+ושממו עליה אויביכם. זוהי נחמה, נחת רוח, שלא ימצאו עליה (ועדין) נופלים (עליה) (כמה רבבות):
+
+
+Verse 33
+
+ואתכם אזרה בגוים. גם זה חסד, כדכתיב: צדקת פרזונו של ישראל, צדקה עשה הק"[בה] עם ישראל שפזרם לבין האומות, שאם מוצאים אותם במקום אחד היו מכלים אותם, כדאיתא בתלמוד:
+
+והריקתי אחריכם. על הבאים אחריכם:
+
+והיתה ארצכם שממה. שממה מכם ומאחרים:
+
+
+Verse 34
+
+אז תרצה הארץ. שלא תעבד לא מכם ולא מאחרים:
+
+
+Verse 35
+
+אשר לא שבתה. שבעים שמיטות בטלו ושבעים שנה היו בגלות בבל, כדכתיב בדברי הימים: עד רצתה הארץ [את] שבתותיה... למלאות שבעים שנה:
+
+
+Verse 36
+
+מרך בלבבם. מדה טובה, ושלא יתגרו בגוים:
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+ואבדתם בגוים. כאבדה המתבקשת:
+
+ואכלה אתכם. כאכילת קשואין ודלועין שאינם מתעכלין בגוף. בגוף:
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+והבאתי אתם. ושלחתי אותם, אינו נאמר אלא והבאתי אותם, שאני אלך עמהם ולא אעזבם:
+
+או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם. כמו: ואחריהם בפיהם ירצו סלה, שמזכירים יום המיתה ואינם חרדים, וכן ירצו את עונם, יזכירו עונם ויתודו עליהם, כמו שאמר: והתודו את עונם ואת עון אבתם:
+
+
+Verse 42
+
+וזכרתי את בריתי יעקב. מאחר שיתודו ויכנעו:
+
+ואף את [בריתי] יצחק. גם הברית שכרתי את יצחק, שהוא מאוחר יותר משל יעקב, גם אותו אזכר:
+
+ואף את בריתי אברהם. שהיה קודם אזכר. שלא אתן להם נחלה אחרת במקומה, אלא אומר: אזכר ואחזירנה להם:
+
+
+Verse 43
+
+והם ירצו את עונם שיאמרו ויודו שיען וביען שחקותי מאסו, באה להם הצרה הזאת; והכי קאמר באחד מאלו שני דרכים יגאלו, או בכך, שאז יכנע לבבם הערל ויחזרו בתשובה ואגאלם, או בדרך אחרת, שאף גם זאת שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלות, שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה' אלהיהם וגאלם ברחמי, שאני הוצאתי אותם [מארץ מצרים] לעיני הגוים, ויודעים שלקחתים לי לעם, ואם לא אגאלם יתחלל שמי, וכן הוא אומר: לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חלתם, שהיכולת בידי להציל את עמי:
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+בערכך נפשת. שיאמר ערך פלוני עלי ונותן לפי השנים, כדמפרש ואזיל, ואין ערך לפחות מבן חדש, שלא תמצא לו ערך בפרשה, ומיהו אם העריך אותו נותן דמיו, כדאמרינן: אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים, ולהכי אמר: נפשת, שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראש האדם או לבו, נותן ערך כולו, דכל הגוף תלוי באותו הדבר, ואם העריך ידו או רגלו נותן דמים, וכן אדם יודע דאין ערך לדבר שהנשמה תלויה בו וגמר ואמר לשם דמים. מה שהוא פוחת ערכו של זקן מכמות שהיה בחור יותר משל אשה, כשהזקינה מכמות ערכה כבחרותה, נראה לי לפי הפשט, כי דרך איש להיות אומנתו בדבר כבד לפי כחו, וכשהוא זקן תש כחו ואינו יכול לעמוד בה, לכך נפחת ערכו, כי אומנות קלה לא למד, ואומנתו כבר אינו יכול לעשות, אבל האשה אומנתה קלה, וכשהיא זקנה יכולה לעמוד בה במקצת:
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+כל אשר יתן ממנו. יהיה קודש לעולם, שאינה בתורת פדיון, דיש לה קדושת הגוף כיון דראויה להקרבה:
+
+
+Verse 10
+
+[לא יחליפנו]. ואפילו רע בטוב אסור, דאם באת להחליף, פעמים שתהיה סבור מרע טוב ומטוב רע, שאינך יודע מה חולי יש לה או שמא טרפה היא, לכך, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, בין שאמר זו חליפי זו, בין שאמר זו תמורת זו, נתפסת זו בתמורה וזו אינה יוצאה לחולין:
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית. וכן במעשר שני ובשדה הקדש ובבהמה בעלת מום, וטעמא לפי שדרך ני אדם שמקדיש ופודה הקדשו או מעשר ופודה מעשרו, שהוא מורה היתר ומזלזל לנפשיה ואומר הכל משלי אם אתן כך, לפיכך אמרה תורה שיוסיף חמישית על האומד, אבל בהקדש לא מצינו כתוב שאם הקדיש מטלטלין שצריך להוסיף חומש אם פודן, ולפי שלא הקפיד הכתוב על דמיהם, אמר שמואל: הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל:
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+אשר [לא] משדה אחזתו. לרבות קונה שדה מאביו והקדישו ואחר כך מת אביו:
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+לאשר קנהו מאתו שדה של קונה אינו יכול להקדיש, אלא מה שקנה ומה שיש לו בו:
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+לא יקדיש איש אתו. אינו צריך קדושת הפה, שהרי קדוש הואר מאליו, משפטר את הרחם:
+
+
+Verse 27
+
+ואם בבהמה הטמאה. הטמאה ממש, שאם הקדישה לדמיה למזבח או לבדק הבית, ולעיל מיירי בבהמת בעל מום:
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+כל חרם אש יחרם מן האדם. כגון עכן שמעל בחרם. לא יפדה כגון: [ו]לא תקחו כפר לנפש רצח:
+
+
+Verse 30
+
+לה' הוא. איכא למאן דאמר ממון גבוה הוא חוץ לירושלים ואין מקדשין בו את האשה:
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+אשר צוה ה' את משה. כדאי השליח לשלחו אל ב"י, כדאי השליח למי שנשתלח אצלו וכדאי מי שנשתלח אצלו לשלוח. אל בני ישראל. זכות ישראל גרמה לו:
+
+במדבר
+
+
+
+דברים
+