diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Yevamot/Hebrew/merged.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Yevamot/Hebrew/merged.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Yevamot/Hebrew/merged.json"
@@ -0,0 +1,911 @@
+{
+ "title": "Chiddushei Ramban on Yevamot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Yevamot",
+ "text": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "מתני': חמש עשרה נשים כו'. רבותינו הצרפתים ז\"ל הקשו ולתני ט\"ז כגון מגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ונשאת לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן דמגו דהיא אסורה צרתה אסורה עליו ואע\"פ שזו קושיא של קנטור דמתני' תנאין לא קתני אבל נ\"ל בדינו שצרתה מתייבמת שאין זו צרת ערוה כלל אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים ומשום תנאי בעלמא אסורה עליו שלא יבטל את גיטה ממנו ומכל אדם וא\"ת אינה בגרושה אצלו הויא לך צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דהא לא רמיא ערוה קמיה ליבום אלא שהיא גרושה אצלו ודאי כדפירשי' והכי איתא בגיטין מיהו בשנפלה לפניו בלא צרה אני מסופק אם צריכה חליצה ממנו כיון דמגורשת אצלו או כיון שאינו עונה ליבום אינו עולה לחליצה וכן נראה אלא שצריך תלמוד.
שוב מצאתי קושיא שלהם ז\"ל מוזכרת בירוש' בגיטין היתיב ר' חנניא בשם ר' פנחס נתני ט\"ז נשים בר' אליעזר א\"ל כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עלה ברם הכא הוא אוסרתה עליו פי' בחוץ איירו וקאמר דכיון דבעל אסרה לו משום אשת איש אין זו צרת ערוה של יבום כדפרישית בעל מנת ומיהו בגמרא דילן בחוץ מתירה להתיבם וכן במסקנא דירושלמי. ",
+ "פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו' עד סוף העולם. יש שואלין כאן עד סוף העולם ל\"ל כמו שכך הקשו בגמרא בריש פ' ואלו קדשים במס' תמורה (דף י\"ז) כיון דתנא ולדן וולד ולדן עד סוף העולם ל\"ל ומתרצים הכא איצטריך סד\"א לצרור תרתי משמע קמ\"ל.
ולאו מילתא היא חדא דלצרור או חדא משמע או עד סוף העולם משמע מדלא כתיב לצור וכדמפרש רב יהודה עלה (דף י\"ג) ועוד דהא לרב אשי מסברא נפקא כדמפרש כגמרא צרה מ\"ט דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום צרה קיימא וכן עד סוף העולם מהך סברא נפקא אלא לישנא דתנא למיתני עד סוף כל הדורות והתם בתמורה משום דתנא כמה זימני ולדות ולא תניא בהו עד סוף העולם מש\"ה בעי מיניה מ\"ש בשאר דוכתי דלא תני הכי. "
+ ],
+ [
+ "או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. בגמרא (דף י\"ב) מוקי לה רב אסי בשלא הכיר בה ומפני שקדושי אחיו קדושי טעות היו צרתה מותרת ומשמע מינה דאילונית בשלא הכיר בה לא בעי גיטא כלל ואפילו מדרבנן דאי בעי גיטא צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם.
ואיכא למידק עלה מדתנן בפרק אלמנה נזונית (דף ק') הממאנת והשניי' והאילונית אין להם כתובה כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא.ואיכא למידק אילונית אפי' גיטא נמי לא בעי והא דקתני כתובה משום שארא א\"נ משום דקא במי למיתני סיפא אם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה.
והא דתנן במסכת גיטין בפ' השולח (גיטין דף מ\"ו) המוציא אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר ומפרש עלה התם דהאיש לקלקולה שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה דמשמע ודאי דבעיא גיטא דאי בולא כלום נפקא מאי תקנתיה כשלא יחזיר ממילא מקלקלא ההיא לא קשיא מידי דההיא משום חשש איילונית הוא מוציא אותה כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונמצאו בה מקצת סימני איילונית ואעפ\"י כן הוציאה בלא כתובה כדקתני בסיפא דההיא מתני' אבל איילונית גמורה בכל הסימנין אפילו גט מדבריהם אינה צריכה ואפילו בעל דהיינו מתני' ובודאי דרבא מוקי לה למתני' בשהכיר בה ולדידי' לא שמעינן ממתני' כלום אלא מיהו מדרב אסי נשמע לדברי הכל דהא לא פליגי עלי' דרבא בהא אלא משום צרת איילונית פליגי ושמא יש לומר שזה הדין בנושא קטנה אבל גדולה לאו מקח טעות הוא וצריכה גט מפני שהיה לו לבדוק ובהכי משכחת נהו להנך מתני' דכתבי'.
והוי יודע שזו ששנו חכמים בכמה מקומות בסדר נשים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין וקטנה שמא תמצא איילונית דברי ר' מאיר אי אפשר להעמידה אלא בשקדש אחיו על מנת שאפילו תמצא איילונית תהא מקודשת אבל קדשה סתם תתייבם ואין בכך כלום אי איילונית היא אין זו אשת אחיו אי לאו איילונית היא שפיר קא מייבם.
ורבינו תם ז\"ל כתב בספר הישר אעפ\"י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות כל זמן שלא הכיר בה מימיו לא מחזקינן ליה במקפיד ואיפשר דלגבי איסורא חששו שמא לא יקפיד ולפיכך אסורה לאחיו ספיקא דאורייתא הוא אבל לענין כתובה אין לה כלום ולדבריו מתני' לרב אסי בשלא הכיר בה בשעת קידושין והכיר בה בסוף והקפיד ומת הא לא הכיר כלל צרתה חולצת ולא מתייבמת שמא לא יקפיד ועל דעת כן נמי קדש וקשה לי דהוה ליה למיתני בכיצד צרותיהן מתה בתו או נתגרשה או נמצאת איילונית ואח\"כ מת אחיו אלא משמע אפי' לאחר מיתת אחיו צרתה מותרת וכך שנויי' בתוספתא וכולן שנמצאו איילונית או שהיו נשואות לאחרים בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות. ועוד אמר רבינו תם ז\"ל דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל, וכן הלכה. "
+ ],
+ [
+ "גמ' אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. הקשה הרב אב ב\"ד ז\"ל, בתו מנשואתו מנין לך תאמר נפקא מכלל בת אשתו אם כן למה הוצרכו לרבות אחותו בת אביו. ותירץ משום דהתם מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך כי היכי דבת אמך לאו בת אביך בת אביך נמי לאו בת אמך. ובפרק כיצד (דף כ\"ב) עיקרה. ",
+ "ה\"ג וכן בנוסחי עתיקי: ובדין הוא דליקדמי לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו דלאו משום קורבא הוא דאסירי ואיידי דאיירי באיסור אחוה וכו'. והכי פירושו, דאמר מעיקרא ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשה כלומר ואקדמה מקמי אשת אחיו מאמו משום דבקדושי עצמו מקרבא ליה ודמיא טפי לקרובי עצמו ותנא נמי אשת אחיו מאמו אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו לא הוה ליה למתני בהדייהו דלאו משום קורבא היא דאסירי שהרי אשת אחיו שהיה בעולמו קרובה מזו ומותרת ליבם אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא נמי הא דמ\"מ משום קורבי אחוה אסירא והדר תנא כלתו.
ורש\"י ז\"ל נמי גורס כן, אלא שפירש ובדין הוא דליקדמי' לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו כלומר כיון דקרובין נקיט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה אסירין ליה בדין דניתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו והוא הדין לאשת אחיו מאמו נמי דכלתו חמירא נמי והוי ליה למינקט רומרי כיון דלא מצי למיתני קורבי. ולדבריו נמי צ\"ל אחות אשה כקרובי עצמו דמיא משום דבקדושי עצמו מקרבא ליה ואינו מחוור ויש גורסין מקמי אשת אחיו מאמו ומקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו. "
+ ],
+ [
+ "ולרב אסי למעוטי מאי. איכא דקשיא ליה ולרב אסי נמי נימא למעוטי דידהו לפי שאינן בצרת צרה ולא למעוטינהו מעיקר דינא דאשכחן מיעוטא כי האי גוונא כדאמרינן בריש מסכתא קמא (דף ה') מניינא דמתני' למעומי דר' הושעיא דבנזקי ממונא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי וניחא ליה דעדיפא מיניה קאמר.
והא דאמרינן צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו לומר שאינן פטורות מן החליצה ��בל מי היבום איפשר שאינן מתייבמות ומיעוטא לדברי הכל הוא והיינו דלא אקשינן למאן דאמר צרת ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ליתנינהו לפי שלדברי הכל אינן פוטרות מן החליצה ומן היבום אלא אוסרות אותן להתייבם. ולי נראה דמיעוטא לחליצה לא צריך אלא מניינא לומר הני עושות צרותיהן כמותן ופוטרות אותן לגמרי אבל ממאנת ומחזיר גרושתו אינן עושות צרותיהן כמותן אלא הן אסורות צרותיהן מתייבמות ולמאן דאית להו הני צרותיהן כמותן מיעוטא לדרב ודרב אסי וכולהו לית להו דהדדי. ",
+ "[צרות צרותיה מנין.] לא גרסינן בברייתא צרות צרותיהן מנין תלמוד לומר כדכתיב בתורת כהנים במקצת נוסחי ובירושלמי נמי גרסינן לה אבל בגמרא דילן לא גרסינן לה. תדע דהא לקמן (יבמות דף י\"ג) אפיסקא דמתני' הדר איבעיא להו בגמרא מנא הני מילי ואמר רב יהודה לצרור ורב אשי אמר סברא הוא וכו' וליתא נמי בכולהו נוסחי דוקי ולא בהלכות רבינו הגדול ז\"ל. ",
+ "הא דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה. דגמרינן מציצית הקשו בתוספות מה לציצית שכן שקולה כנגד כל המצות ולי נראה דלא דייקינן הכי בשכרן של מצות דהא לקמן (יבמות דף ו') דקס\"ד למימר שאני לאווי שבת דחמירי מסקינן דתנא גמר מנייהו ולא פריך הכא נמי לא פרכינן וכל דכן הוא דלאוי שבת לדינא חמירי ועשה דציצית לא חמיר אלא למתן שכרו ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות. "
+ ],
+ [
+ "גבי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. דרשינן סמוכין להתיר כלאים בציצית משום דאי ס\"ד לומר לא תלבש שעטנז אף בגדילין למאי הלכתא אסמכינהו רחמנא לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא.
וגבי לא תחסום וכי ישבו אחים דרשינן סמוכים שלא תחסום נוהג ביבמה משום דאי להתיר חסימה ביבמה למה לי סמוכין דכיון דאמר רחמנא יבם אין שומעין לה. ",
+ "והאי דאמרינן במשנה תורה דריש, הוא הדין לכל התורה אי מופנה אבל מוכח בתורה ליכא למימר אלא במשנה תורה דכולה תורה כחדא פרשתא דמיא ומשמע דרבנן דרשו סמוכין אע\"ג דלא מופנה ולא מוכח דהא לא תחסום וכי ישבו אחין לא מופני ולא מוכחו ואם תאמר מוכח הוא דאם כן ליכתבה רחמנא גבי איסור דאשת אח נאו מילתא היא דהא לא אשכחן בכל התורה דכתבה רחמנא לדוחה גבי המצוה דפסח ותמיד ומילה לאו גבי שבת כתיבי.
וכן נמי בן עזאי דריש סמוכין דלא מופנה ולא מוכחי דמופנה ליכא דמיבעי לן למידרש ביה אם אינו ענין לשוכב תנוהוענין לנשכב ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענוש והזהיר אף נשכב כדאיתא בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ\"ד) ומוכח ליכא אלא במשנה תירה תדע דאי הוה מופנה ומוכח הא במוכח מודה בה ר' יהודה.
והא דאמרי' וגבי ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח כולא שמעתתא לר' יהודה קאמרינן אי נמי יש לפרש לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח ללמד על כל התורה כולה דדרשינן סמוכין דקרא דר' אליעזר סמוכין לעד לעולם אסמכתא בעלמא הוא ועוד דליכא למימר אתי עשה ודחי לא תעשה עד שירבה בי' אותו הכתוב בפירוש. ",
+ "איבעית אימא משום דמופנה דאם כן לכתוב רחמנא לא יגלה כנף אביו למה לי. אביו בלחוד קא דריש דלא יגלה כנף מיבעי לי' לשומרת יבם של אביו לעבור עליה משום דודתו ומשום יבמה לשוק ומשום כנף הראוי' לאביו ול\"ל משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי דאם כן בלא סמוכין נמי על כרחין ולא יגלה לא מצית לאוקמי אלא באנוסת אביו אלא עיקר קרא לשומרת יבם ואביו למידרש ביה נמי סמוכין לאנוסה וכיוצא בה ל��מן שעטנז למה לי שמע מיניה לאפנויי למידרש סמוכין כך פירש רבינו תם ז\"ל בספר הישר. והא דלא דרשי רבנן הכא סמוכין משום דלא יקח הפסיק הענין ובפרק נושאין על האנוסה לקמן (יבמות דף כ\"ו) גרסינן במקצת נוסחי ורבנן אי סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך מיבעי ליה וכו' ומלא יקח ולא יגלה נמי דרשינן סמוכין לקמן (יבמות דף מ\"ט) לומר שיש ממזר מחייבי כריתות. "
+ ],
+ [
+ "ואפילו מוכרי כסות. פירש\"י ז\"ל שאין מתכווין להנאת חימום, ולי נראה כל שאינו מתכווין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואביי ורבא נמי פליגו בדאיפשר ולא קא מיכיון ובמסכת פסחים (דף כ\"ו) מייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינן.
אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שהוא אינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי ביה אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכווין פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון. ",
+ "הא דקאמרינןכתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. פי' ולית לן דר\"ל דאמר לקמן (יבמות דף כ') כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דהא פשתים לצמר יכול לקיים את שניהם הוא ואפילו הכי דחי והכי נמי אמרינן עלה במנחות (דף ל\"ט).
ויש שסובר דריש לקיש בעלמא איתמר אבל כלאים בציצית לגמרי הותר מסמוכין וההיא דמנחות דחי' בעלמא היא. ולא נהירא לי בשמעתין דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם כן נימא אפילו בדאפשר לקיים את שניהם לדחי דומיא דציצית אלא שמע מיניה בציצית נמי אתמר. "
+ ],
+ [
+ "אלא אתיא מראשו דהך תנא. פירוש וסבירא ליה להאי תנא הקפת בל הראש שמה הקפה ולא איצטרך קרא אלא לנזיר ותנא קמא נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי ישמעאל דכוותיה סבירא ליה בבגדים שנאמרו בתורה סתם והא דכתב רחמנא הכא ראשו מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב לה. אי נמי לאשמועינן ממילא דאיכא איסורא בראשו טפי משאר הגוף דהקפת כל הראש שמה הקפה. "
+ ],
+ [
+ "שוע טוי ונוז. מפורש במסכת נדה (דף ס\"א ד\"ה שועי). ",
+ "אלא כולה משעטנז נפקא. פירוש לעולם כדאמרן יחדיו למה לי ודקאמרת מיבעי ליה שתי תכיפות משעטנז נפיק שיהו שוע טיוי ונוז ויהיו כולן דבר אחד כלומר מחוברין יפה כאלו הן בגד אחד דכיון דאפקינהו רחמנא בשם אחד למקרי שעטנז ולא שעטנזיםאלמא בשנעשו הצמר והפשתים בגד קאמר ורש\"י פירש כולה משעטנז נפקא דאי למעוטי לכתוב רחמנא לא תלבש כלאים צמר ופשתים יחדיו ומדאפקי' בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא וקשה לי אימא כוליה לשוע טווי ונוז אתי. ",
+ "לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרא. קשיא לן מאי אולמא דהך דרשא אחריתא מהא לאו מי אמרינן טעמא דכתב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי ולהכי איצטריך קרא למיסרה ללמד על כל התורה דדחי ותו למה לי עליה למיסרה כיון דכתב רחמנא גדילים לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא מינה שמעינן דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת דאי ס\"ד שיש בו כרת דחי שאין בו כרת מבעיא והיכי אמרינן נמי דהו\"א דדחי מואת שבתותי תשמורו.
ואיכא למימר ודאי אי עליה ליכא למידרש הוא הכי נמי אלא עליה איכא למימר דלג\"ש אחריתי את��א וכדלקמן וכבר פירשתי דלא עבדינן בנין אב ללמד שיבא עשה וידחה לא תעשה בין שיש בו כרת בין שאין בו כרת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש והכי קאמר היכא אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה וללמוד על עצמה יצאת שאם תאמר מינה וללמד על הכלל כולו דדחי מוטב למידרשי' לאידך ג\"שכדר' ולא לחדש ממנו דחיה לכל לא תעשה שבתורה שיש בהן כרת דחמירי.
והאי דלא גמרינן מציצית דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת איכא למימר משום דדילמא דסבירא לן מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה כדלקמן. ומיהו ודאי כי קס\"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בכל התורה הוי יכלינן לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי אלא פרכינן בכולה שמעתא מינה ובה ולא קמא ליה כלל דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת בעלמא. ",
+ "וכי תימא לילף ממילה. קשיא לן, והא שבת עשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות אלא דקיימא לן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ניגמור מהכא דדחי ואם תאמר דעדיפא מינה אקשי דמתרץ לכולא מילתא מאי טעמא לא גמרינן מהתם אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת וכו' והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ולמה לי קרא הא לא קשיא כדמתרץ בפרק ואלו מציאות (בבא מציעא דף ל\"ב) ס\"ד אמינא הואיל והוקש כבודו לבבוד המקום אימא ליציית ליה, קמ\"ל.
אלא הא קשיא היכי דייקינן מינה לכל התורה כולה הא לאו הכי דחי לימא שאני התם משום דהוקש כבודו הוא אלא חדא מתרי טעמי נקיט ואע\"ג דהא עדיפא. וכן נמי הא דגמרו לה לקמן (יבמות דף ו' ע\"ב) ממיתת ב\"ד לא דחיא שבת הוה לי' למימר וליטעמך עשה ולא תעשה הוא.
והא דלא פרכינן גבי מילה שכן כרת משום דמילה בזמנה דדחיא שבת אין בה כרת אבל אמה הצד פרכינן ממילה ופסח שכן יש בה צד כרת. ",
+ "הא דדייק ברייתא גבי כבוד אע\"ג דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו' וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו. פירש\"י משום דאני כו' משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבדה הקב\"ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב\"ה שברא עולמו בששת ימים ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים ואע\"ג דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכרה בו שבת נדרוש כן ואני אומר עיקר דרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם ואין במשמע מורא כן וממילא משתמע אני ה' כולכם חייבים בכבודי. "
+ ],
+ [
+ "הא דדייקינן טעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי.והדר כי דחינן לה בלאו דמחמר דייקינן לגמור מהכא דלא דחי טעמא דהא מילתא רהטא בכולה שמעתא משום דגבי ל\"ת שיש בה כרת אי ס\"ד לא נידחי דגמרינן מינה לישתוק קרא מיני' ואנא ידענא.
ומיהו ודאי איכא למידק עלה דילמא לעולם אימא לך דלא דחי דגלי רחמנא בהא הוא הדין לכל התורה ואיצטריך ס\"ד אמינא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה וכי היכי דדחי לא תעשה שאין בי כרת לידחי את שיש בו כרת קמ\"ל ולא מצית למומר דלא ס\"ד הכי דאם כן מציצית גופה תיפוק לן כדפרישית לעיל וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ז' ע\"א) בהדיא בשמעתין ולמאי דס\"ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר ומסקנא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה ומשום הכי איצטריך רחמנא למיסר הבערה בההיא נמי איכא למידק היכי דייקינן טעמא דכתביה רחמנא הא לאו הכי דתי אדרבה ��יגמר מינה לכל התורה דלא דחי.
ויש לפרש דלעולם כל היכא דחד קרא הוא גמרינן מיניה מה התה לא דחי בעלמא נמי לא דחי אבל כי דרשינן מכיבוד אב ואם או ממיתת ב\"ד דלא דחי וכתיב נמי עליה דלא דחי הוו ליה בשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין שלא ידחו אלא שידחה דאי ס\"ד לא דחי עליה למה לי.
ואם תאמר א\"כ מקרא גופיה דעליה ליגמר לכל התורה דלא דחי ואמאי מהדרינן אהיכא אשכח בעלמא דדחי יש לומר כדאמרן לעיל דעליה לא מוכח ולא עבדינן מיניה בלחוד בנין אב לכל התורה כולה אלא הוה גמרינא מציצית דדחו דמה לי חומרא רבה ומ\"ל חומרא זוטרא וכי חזינן בקרא אחרינא דלא דחי דרשינן עלי' נמי לכיוצא בו דלא דחי הא בכל התורה דחי ודומיא דציצית.
ומיהו כי מתרצינן ומוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן איפכא והכי קאמר ודאי איכא למימר דמכלאים בציצית גמרינן לכל התורה דדחי ואת שבתותי תשמורו לגופיה דגלי ביה רחמנא דלא דחי משום דאתה ואביך חייבין בכבודי ואיכא למימר נמי מואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי וכלאים בציצית לגופיה דגלי ביה רחמנא דדחי משום דציצית שקולה כנגד כל המצות וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קולא וחומרא לחומרא מקשינן ולא דחי.
ובתוספות ראיתי דמתרצין כולא שמעתא הכי דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי כדגמר בשבת אלא דברייתא קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות ומשמע דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי ועלה למיסר איצטריך ואע\"ג דאמר רבא לקמן (יבמות דף ח' ע\"א) (צרה) [ערוה] לא צריכה קרא וכו' דאלמא שומע אני דקתני ברייתא לאו דוקא אלא משום שיטפה דצרות נקיכי לה האי סברא דרבא הוא דסבר לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת דחמיר טפי טובא ואנן השתא ס\"ד דברייתא דוקא קתני שומע אני בין בעריות בין בצרות והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת יש לומר דלמאי דס\"ד למיגמר משבת לא מייתר לן צמר ופשתים כלל כדוקי' דרבא כך מתרצין בתוספות וזה אינו מספיק בסוף השמועה גבי דיוקא דהבערה דהא גמרי מציצית דדחי במה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטרא וגמיר נמי משבת הא לאו הכי דחי כדפרישית. ",
+ "מה להנך שכן הכשר מצוה. פירש\"י ז\"ל עיקר קיום מצות אביו לא איפשר לקיומיה אלא בעקירת שבת אבל הכא איפשר דחליץ ולא מחוור לן דהא רבא דאמר בפרק כיצד (דף כ') הכא איפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב דכל שאינה עולה ליבום לאו בת חליצה היא ועוד דאם כן ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין בשבת מכולהו לא אתיא דמה להלן שבן הכשר מצוה ואע\"פ שאיפשר למול למחר ולקיים מיתת בית דין למחר השתא מיהא הכשר מצוה נינהו דהא גם בנין בית המקדש איפשר למחר ואפילו הכי אמרת הכשר מצוה הוא. ועוד קשה לן הא דאמרינן הכשר מצוה ותיפוק ליה מהתם מאי קושיא מקרא קמא דמורא דאם גמרינן לכל התורה דדחי והאי דמקדש לגופיה איצטריך לומר דלא דחי ומ\"מ תרווייהו הכשר מצוה נינהו הא ביבום לא דחי ואכתי עליה למה לי. ועוד דהכשר מצוה לא משמע הכי.
אלא משמע פירושו כמו שפר\"ח דאלאו דמחמר קאמרינן דליכא למיגמר מהכא דלא דחי דמה להנך שכן אין דחייתן עיקר מצוה אלא הכשר מצוה שהמחמר אחר בהמתו להביא לאביו גוזלות או דבר אחר אין זה כבודו אלא הכשר כבודו וכן גבי בנין בית המקדש במחמר שאין בו בנין הבית עצמו קאמר אלא שהוא מכשר בניינו הלכך אע\"ג דהכא לא דחי בעלמא דחי דגמרינן מכלאים בציצית.
וא\"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתן הוי כבודו אין עיקר כבוד אלא מה שאמרו ב��ידושין איזהו כבוד מאבינו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כבוד שאמרה תורה וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו להיטמא וכו' להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו. "
+ ],
+ [
+ "לא ר' יוסי היא. בדין הוא דהכא נמי הוה לי' למימר אי רבי יוסי, אלא דקיימא לן אתי עשה ודחי לא תעשה נגמר מהכא דלא דחי אלא דעדיפא מינה אמר. ומיהו קשיא היכי קס\"ד דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא והא קיימ\"ל דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ה\"מ כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דעבר ללאו מקיים ליה לעשה אבל הכא בעידנא דעבר לי' ללאו לא מקיים לי' לעשה וי\"ל דהאי הבערה ובישול פתילה של אבר בידו ופותת פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו וכן בהבערה נמצא שהבערה ובישול וקיום מיתת בית דין באין כאחד. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלא סד\"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מיבמה אף אחות אשה מיבמה. ואי תקשי לך הא דאמרינן דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו במה מצינו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש לא קשיא דכדמעיינת בה לא דמיא לדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש. והא דלעיל דחיי' היא כלומר אי דמיא אדרבה להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא הרב אב ב\"ד ז\"ל. פירוש לפירושו דהתם חזינן דלא גמר איהו מכללי' אבל כללי' גמר מיניה במה מצינו ובשאר הדרכים שהתורה נדרשת בהן והא דלא גמרינן שאר אשמות לבוהן יד ימנית משום שזה מכשיר ושאר אשמות מכפרין. אי נמי מיעוטא כתיב בהו בוזאת תורת האשם ולא בהונות. ",
+ "ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה לית בה. פירש רת\"ם ז\"ל דרבי יוחנן לאו לאיפלגי אתנא קמא דברייתא אתי אלא לפרושי עשה של דבריהם קאמר והכל מודים דמן התורה אפילו עשה אין בו ותדע דהא מפתח הר הבית ועד שערי נקנור הוי מחנה לווי' כדתניא בספרי ובתוספתא ואי טבול יום אסור מן התורה במתנה לווי' בכל הר הבית יהא אסור ואנן תנן במסכת כלים (בפרק קמא משנה ה') הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין והיינו ודאי משום דמדרבנן הוא והם לא גזרו אלא על מקצת מחנה לווי' דהיינו החצר החדשה דהיינו עזרת נשים.
ולפי פירוש זה יכול היה תנא קמא דברייתא לשנות מוטב יבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם אלא מפני שחכמים העמידו דבריהם במקומות כנגד של תורה עשאן כאלו שניהם תורה והחמיר בחמור. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וכו'. כך נראה לי פירושא מתני' נמי דיקא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא איצטריך לה קרא אלא למידרש לצרור ולא למידרש עליה דקתני פוטרות צרותיהן ואילו פטורות ופוטרות לא קתני משום דפטורות לאו מדרשא אתיא אבל פוטרות ודאי מדרשא לצרור אתיא ואפילו תימא למיסר צרה לא צריך קרא נהי דלא הוה צריך לפרושי בה עליה במקום מצוה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אבל לצרור ודאי צריך דצרה לית בה צד איסור בכל התורה אלא מלצרור דמיניה משמע לא אחות אשה ולא צרתה ועלייהו כתיב כרת בסוף העריות וכיון דמדרשא לצרור אתיין צרות תנא במתניתין פוטרות ולא פטורות דלא צריך קרא כלל ודוקיא דרב אשי אפילו למסקנא אתיא. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "הא דאקשינן מאי ליתו פר צבור בשאר מצות הוא דמייתו. קשה לי, והלא כל זמן שאתה אומר להן להביא קרבן אחד שלא כקרבן יחיד אלא כצבור בעבודות כוכבים ��מזלות חלקת בקרבנותיהם ולא קשיא דכיון דממיתתן אתה למד מה התם חלק הכתוב דין מרובים בעכו\"ם מכו שאר חייבי מיתות דממונם אבד גם לענין קרבן נחלוק בהם. ",
+ "והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי רבי עקיבא ורבנן דלרבי עקיבא לא מיבמין. קשה נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קידושין הוה אמינא דליבמן אי לאו משום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת. ויש לומר דלרבי עקיבא גלי רחמנא בעריות והוא הדין לחייבי לאוין דכל דלא מתפסי בהו קידושין מפקעי זיקה אכתי קשה האי סברא היכא שמעינן ליה לר' עקיבא דמקשי מינה להדיא. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וליתני לדברי רבי עקיבא אין לה עליו כלום. פירוש עיקר קושיא מדהוה ליה למיתני בדידיה דלדברי רבי עקיבא החולץ וחזר וקדשה אין לה עליו כלום ואמאי רהיט ותני בעמד א' מן האחין וקדשה ומיהו משום דלא מפרש בהדיא לדברי רבי עקיבא לא קשיא דאשכחן טובא רישא חד תנא וסיפא חד תנא ופלוגתא קתני. ",
+ "הא דאמרינן לעיל לפי שאינה בצרת צרה. הקשו בתוספות והא משכחת לה בחולץ ליבמתו וקדשה ונולד לו אח ויבמה כרבי שמעון ומת דפוטרת צרה וכן צרת צרתה לעולם והם תירצו לוי לא סבר לה כרבי שמעון. "
+ ],
+ [
+ "רבינא סבר לה ברבי יוחנן ומתרץ לה אליבא דרבנן. פי' אפילו לרבנן והוא הדין לרבי שמעון. ",
+ "החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין. מאן אחין אחין הנולדים. שהיו בעולמו של מת הראשון כמאן כר' יוחנן עמד אחד מן הילודים אחר מיתתו של הראשון קודם חליצתו של אחרון וקדושה אין לו עליו כלום דהיינו נולד ואח\"כ ייבם שמודה רבי שמעון ואין צ\"ל נולד ולא ייבם כגון זה שחלץ.
ויש נוסחאות שכתוב בהם מאן אחין אחין הילודים ועמד אחד מן הילודים ופירוש ילודים שנולדו כבר אלו קודם שמת ראשון ואלו קודם שעשה בה שני דבר אבל אין הגירסא נכונה שכיון שאין פירושה שוה דין הוא שנפרש בלשונם ורש\"י ז\"ל פירש בילודים לאחר קידושי שני ודלא כר' שמעון. ",
+ "ה\"ג רב חננאל ז\"ל: חד אמר בלא תעשה וחד אמר בכרת. ורבינו יצחק אלפסי ז\"ל גורס בעשה וכן בכל הנוסחאות ובהלכות גדולות וזו היא גירסתו של רש\"י ז\"ל ופי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים לאו הבא מכלל עשה עשה. ואינו מחוור לי כלל דמי כתיב בית אחד הוא בונה אשר לא יבנה כתיב ואי מהתם נפקא מכלל לאו הוא בא.
והר\"ר משה הספרדי ז\"ל מפרש עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל חברתה ואם כן הוה לן למדרש הכי בגמר' ועוד דהא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ד) מפרש בגמרא מבית אחד הוא בונה ולא שני בתים אלא יש לומר מדלא כתיב אשר לא ייבם מייתי לן קרא ודרשינן ביה דהכי קאמר ככה יעשה לאיש שלא יבנה אותו בית אחד שהיה לו לבנות ומדאמר דבית אחד היה לו לבנות ומשמע ולא שנים עשה מיקרי דהא לית ביה לאו.
ורבינו תם ז\"ל הכריע כדברי רבינו חננאל ז\"ל בלאו מאשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכמו צרת חלוצתו כך בצרת כנוסחו קרי כיון שלא בנה שוב לא יבנה דכל שלא בנה בית זה בין שנפטרה על ידי כניסה בין ע\"י חציצה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחיו כיון שלא בנה אותו בית שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים רהטי' נקט ואזיל.
וראיה הביא לדבר ממה שאמרו לקמן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ\"ב) אין אחר ביאה כלום. והתם אוקימנא רישא דמתני' כרבי עקיבא דאמר אין קידושיו תופסין בחייבי לאוין ובן מוקמינן להא דאין אחר ביאה כלום ואי ס\"ד חייבי עשה נינהו הא מני דלא אשכחן תנא דסתם לן כרבי ישבב דאמר (לקמן יבמות דף מ\"ט) כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ועוד דהא בשילהי פירקין דקידושין (דף ס\"ח) ובריש פרק אלו נערות (כתובות דף כ\"ט) דניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפילו בחייבי עשה נמי אלמא דברי ישבב נמי ספק אלא ש\"מ בלא תעשה גרסינן כרבינו חננאל ז\"ל ועוד עתיד אני לכתוב בסיוע השמים. ",
+ " הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. בדין הוא דהוה ליה לאשמועינן סוטה עצמה מדכתיב בה טומאה איפטרא מן החליצה היא וצרתה אלא חדא דאית ביה תרתי קמ\"ל.
והא דאמרינן במסכת סוטה פרק קמא (דף ה'), אלא מעתה חליצה נמי לא ליבעי א\"ל רב יוסף אלו איתא לבעל מי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה רב לית ליה האי טעמא דכיון דכתיב בה טומאה כעריות פטורה מן החליצה ימן היבום אבל אין קדושין הראשונים נפקעין דהא גבי ומצא בה ערות דבר כתיב וכתב לה ספר כריתות ואם גרשה קידושין תופסין בה לכתחילה שכשם שאין הראשונים נפקעין ממנה כך אלו תופסין בה ולא ריבה הכתוב טומאה אלא לענין יבום וחליצה.
וצריך תלמוד, מה ראיתה לרבות קידושין ולמעט יבום וחליצה. ועוד הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה בה כתיב ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה קשיא לן מאי שנא מצרת סוטה ואפשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתיב בפי' חייבי לאוין היא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת ודיקא נמי דלא גמר רב פטור סוטה מטומאה מדקאמר צרת סוטה אסורה ואלו פטורה ופוטרת לא קאמר כנ\"ל.
ופסק רבינו ז\"ל ברב ופטורה מחליצה. והר\"ר אברהם בר' דוד ז\"ל כתב סוגיא דשמעתתא אע\"ג דכתיב בה טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעיא גט השתא גמי בעיא חליצה וצרתה כמותה סמך לו הרב ז\"ל עי הסוגיא שבמסכת סוטה שזו השמועה מפורשת היא לפוטרן מחליצה ויבום. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ " הא דאמרינן צרת איילונית מותרת. מצינו בירושלמי (א,א) ששאלו טעמו של דבר, וכך אמרו שם ר' בון בר' חייא אמר ר' אבא בר ממל בעי איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו היו בפרשה מה תמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה א\"ל איילונית מטעם אחר הוצאתה אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה פי' איילונית כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראוי' להתייבם היאך נאסור צרתה והלא אף היא אם היתה ראוי' לילד כצרתה מתייבמת אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ\"י שראויה להתייבם.
ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו איילונית, אלא שאמרו בירושלמי בסוף השמועה אלו בתו מן הנשואין בלא איילונית צרתה אסורה מפני שנתוסף לה אילונית צרתה מותרת א\"ל איילונית כמי שאינה בעולם אלו שתי יבמות אחת איילונית ואחת שאינה איילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עלי' שמא פטר בחברתה כלום הרי איילונית כמי שאינה פי' כיון שאם בא על איילונית או חלץ לה אין צרתה פטורה אעפ\"י שאין איילונית עליו ערוה נמצא שאין ע��יה זיקוק כלל וכיוון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כדברי רש\"י ז\"ל בשם ההלכות ז\"ל ולקמן נמי אמרינן כיון דלא אתי איסור אשת אח וחאיל האיסור אחות אשה הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר שלא במקום מצוה דערוה אעפ\"י שהיא מקום מצוה לצרה הכי נמי גבי איילונית כיון דלא רמיא מצוה דיבום האיילונית אעפ\"י שהוא במקום מצוה לצרתה צרתה מותרת. ",
+ "קודם הזמן הזה אינה מתעברת כלל כל עיקר. פי' אעפ\"י שהביאה סימנין דשומא נינהו וכן נמי תוך הזמן הזה ואחר הזמן הזה היא ועוברה חי'. האי כשהביאה סימנין דגדולה היא הא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין שאם לא תאמר כן. מצינו חמותה ממאנת דקיימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיה ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרו הני מילי כשבעל אחר זמן דהו' לה ספיקא דאורייתא אבל לא בעל אין חוששין ואם כן מצינו חמותו ממאנת כגון שנישאת קטנה ואחר הזמן הזה פירש שבעל שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה שתי שערות שזו חמותו ממאנת אלא כולה כשהביאה סימנין. ",
+ "איני והא תנא רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שנמצאו איילונית או שמיאנו שכבר ילדו. פירש\"י ז\"ל מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו דקטנה היא ליתני שכבר גדלו. ואי קשיא דלמא נקט האי לישנא דשוי לאיילונית ולממאנת קטנה שבכלל ילדו גדלו איכא למימר טעמא דאיילונית לא איצטריך ליה ממאנת הוא דבעיא טעמא הוה ליה לפרושי משום גדלות ולא תתלי בולד. ",
+ "אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אלא קשיא. פי' קשיא טעמא דמתני' אדרבה בר שמואל כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת אבל לא קשיא א\"כ מצינו חמותו ממאנת שהרי לא מצינו דקתני רבה בר שמואל שכל שילדה אינה ממאנת [מאיזה טעם שיהיה]. ",
+ "אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים. פי' רבינו הגדול ז\"ל קטנה שילדה תוך הזמן הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין דהיינו לאחר הזמן שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו היא ממהרת לבא בגדלותה יותר מכל הנשים שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדל. והוצרך לפירוש זה משום דקיימא לן תוך הזמן הזה אעפ\"י שהביאה הסימנין שומא נינהו דהכי אפסיק הלכה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ו) תוך זמן כלפני זמן וכמו שפירשתי למעלה. ודברי רש\"י ז\"ל מטין כפי' הזה.
ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושא קודם הזמן לעולם אין מתעברת תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה לאחר זמן שניהן חיין הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילה ויש לפרש דרכה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תגי וכן משמע לישנא דגמרא. "
+ ],
+ [
+ "ובדרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנין וכו'. פירש\"י ז\"ל דקא סבר תוך הזמן כלאחר זמן ואם הביאה סימנין לאו שומא נינהו וא\"כ הא דרב זביד לא אתיא אליבא דהלכתא.
ויש לפרש אף זו כדרב ספרא אין בנים לקטנה אלא א\"כ הביאה שערות שאינן שומא ומהרה להביא סימנין גמורין לפני חברותי' וקשיא לי א\"כ שיש שממהרת להביא סימנין כשאנו רואין קטנה שהגיעה לכלל שנים הללו ויש לה שערות למה אנו אומרים שהן שומא שמא אף זו מהרה ואי שמשה וראוי' לילד מתעברת ויולדת. וי\"ל דלמא מיעוטא דמיעוטא שיולדת תוך הזמן הזה ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אלא א\"כ ראינוה שילדה.
והרב אב ב\"ד ז\"ל פי' דרב זביד לתרוצי ברייתא דרבה בר שמואל אתא וה��י קאמר אין בנים לנערה שהגיעה לכלל שנותיה בלא סימנין ומשום הכי תנא שכבר ילדה שאע\"פ שגדלה בשנים הרי הן כקטנות כיון שלא הביאו סימנין אלא מפני שילדו אינן ממאנת שאין בנים לנערה בלא סימנין ולאשמועינן הא מילתא תני רבה שכבר ילדה.
ואין פי' זה מחוור לי כלל משום דלרב זביד קשיא מתניתא שמצינו חמותו ממאנת שילדה כשהיא קטנה שאעפ\"י שהביאה סימנין שומא הן והי' צ\"ל לרב זביד אלא שמא תתעבר ותמות ודקא קשיא שכבר ילדה אין בנים בלא סימנין. ועוד היכא אמרינן הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו אדרבא קשיא למאן דאמר הכי דא\"כ למה לי ילדה אפילו לא ילדה נמי אינה ממאנת ועוד דסוגיא דשמעתא מה בנים הרי הן כסימנין דרב ספרא בקטנה אף אין בנים בלא סימנין דרב זביד בקטנה.
ואיכא דרמי אשמעתתא הא דאיתמר בפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ח) גבי בעיא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי והוינן בה ומי מעברא והא תני רב ביבי קמי' דרב נחמן. קטנה שמא תתעבר ותמות והא הכא אסיקנא שמא תתעבר ושמא. תמות.
ומפני קושיא זו פרשו חכמי הצרפתים ז\"ל בנים הרי הן כסימנין משעת עיבור כלומר קטנה שנתעברה וילדה משעת עבורה הרי היא כנערה שהביאה סימנין והדבר נכון שהרי הצריכוהו לשמש במוך כל הזמן הזה שמע מיניה כל שמתעברת כשהיא קטנה אעפ\"י שלידתה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת הילכך כשרואין אותה שהיא חיה בנים הרי הן כסימנין משעת עבור. והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדה ולא קתני שכבר עיברה לפי שאין עיבורן ראיי' עד שילדה.
ואיכא דאמרי בנים עדיפא מסימנים, למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה בבנים מודים שאם נתעברה ומיאנה ואח\"כ ילדה אמרי' משעת עיבור הרי היא כמי שריבה דאא\"ל שמיאנה אחר שילדה שאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד כדאיתא התם בפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט).
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין שכיון שילדה עכשיו הדבר ידוע שהביאה סימנין משעת עיבורה ונבדוק השתא כו' משום צער לידה חוששין שמא נשרו אבל מעיקרא לא בדקנוה. והא דמייתי לה התם בשמא תתעבר ותמות ולא קתני ושמא תמות לאו דוקא אלא משום דאי אפשר לקע,נה שתלד ולא תמות אלא אם כן היא כנערה או נערה ממש שמהרה לבוא משום הכי קתני שמא תתעבר ותמות.
ומיהו סוגיין דהתם דלא כרב זביד דאלו לרב זביד אי בדק יפה יפה מקמי לידה ולא הביאה קטנה היא ועוד דכיון דחוששין קאמר ומשום שמא נשרו לא קאמר אלא למיאון אבל לחליצה לא וכיון שכן איפשר דאית לה בן אלא דלרב זביד ודאי כיון דחוששין אפילו אין בגר בקבר דידה הוי שהאב מוציא מידה ועליו להביא ראיה אנא דקשיא אם בדק ותו מתני' דקתני אי אתה יכול לומר היכי מתרצה לה רב זביד דהא לדידיה אם בדק יפה קודם לידה ממאנת היא ובתוספות מתרצין דאפילו בדק חוששין וצער לידה לאו דוקא אלא צער עיבור.
ויש לפרש דלרב זביד לעולם אין בנים בלא סימנים ולא נבדקה אשה קודם לידתה שלא היו לה אלא הא דאקשינן ונבדוק כלומר אמאי סמכינן אגמ' כיון דאפשר לבדוק.
ויש אומרים דסוגיין כמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן אבל למ\"ד כלפני זמן על כרחין שמא תתעבר ותמות ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו לאו דוקא אלא שכיון שילדו גדלו ואינן איילונית ולא דייק דכיון דסוגיין גבי עיקר הלכתא דהנך מילי לית לן לאפוקי דלא כהלכתא ובתיובתא דהתם אסיקנא תיובתא דמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן.
והרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל כתב הבת שילדה אחר שתים עשרה הרי זו גדולה דבנים הרי הן כסי��נין. ונראה שהוא סבור דסוגיין תוך הזמן כלאחר זמן וגמר מינה לאחר זמן או שמא אינו גורס אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ורב ספרא שכבר ילדו אתא לתרוצי והדרך כפירוש הראב\"ד ז\"ל לרב זביד שכתבנו למעלה. ",
+ "הא דאמרינן ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. אמרו בירושל' אם באומרת אי איפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת ואין גמרין סוברת כן דאי הכי לר' הושעיא נמי תמאן השתא בו ובאחיו ותתייבם צרתה אלא ודאי לר' הושעיא לית ליה מיאון לזיקה לעולם והא דאמרת לעיל מיני' ביבם נמי נישואין קמייתא קא עקרה לא אתיא כר' הושעיא דאליבא דשמואל איתמר ושמואל לית ליה דר' הושעיא כדמוכח בפירקין.
ובדין הואדהוה ליה לתרוצי הכא מאי יכולה למאן ולא מיאנה כגון שמתה והתם ודאי אינה מתייבמת וכך אמרו בירושלמי אלא משום דפירוקא דמפרק קושטא הוא ובקושטא ניחא ליה. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמר רב יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב\"ש. בדין הוא דמצינן למימר טעמייהו דב\"ש דמפיק לצרור לכדר' שמעון ועלי' לכדר' ויבם ויבמה ולקח ולקחה כדרבנן אלא משום דניחא הוה לן לאוקמינהו לקראי בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי אי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני דרשי מאונייהו. ",
+ "ורבא אמר טעמייהו דב\"ש משום דאין איסור חל על איסור. ואקשינן תינח היכא דנשא מת וכו'. ופרש\"י ז\"ל דהאי מקשה סבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתן על ידי קדושין אבל בקרובי עצמו לא שרי ב\"ש ולהכי לא פרכינן בתו מאי איכא למימר. ואם תאמר א\"כ מאי קושיא דלמא לא פטרי ב\"ש באחות אשה אלא בשנשא מת ואח\"כ נשא חי לא ניחא לי' לאוקמי למקשה בהכי משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני מתירין את הצרות סתם. ואין פי' זה מחוור.
והראב\"ד ז\"ל פירש טעמייהו דב\"ש משום דאין איסור חל על איסור ועל ברחך לא יכלת למדרש לצרור לצרת אחות אשה דלא מיבמה וכיון דבטל צרור כולהו צרות דחמש עשרה נשים שריין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן ומשום הכי אקשינן תינח דנשא מת ואח\"כ נשא חי אלא נשא חי תחלה אחות אשה קדים ובה מקיימינן לצרור וממילא אתיין כולהו קרובי עצמו.
ואי תקשי אי הכי ערוה גופא תתייבם יבומי הא אמרינן לקמן בפרק ד' אחין (יבמות דף ל\"ב) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חלה איסורא ואחות אשה לאו צרה לערוה היא וטעמא דב\"ה לאו משום דאיסור חל על איסור אלא משום דלצרור גלי בה אי נמי אע\"ג דאין איסור חל על איסור כי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל בין בערוה בין בצרה. "
+ ],
+ [
+ "אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת. פי' אביי לתרוצי למאן דאמר עשו אתא אבל מגילה לא מתרץ דהא איכא כפרים שמקדימין ליום הכניסה ונכנסין לכרכין וקורין כמו שפירש רש\"י ז\"ל במסכת מגילה (דף ב') ורבא פרכי' מטעמי' דב\"ש וב\"ה כשתי ב\"ד בעיר אחת דמו בודאי ממגילה מצי לפרוכי עלי' אלא ניחא ליה לפרוכי מילתא מינה ובה.
אי נמי לאביי בני כפרים ובני כרכין אפילו בעיר אחת כשתי עיירות דמו ליה שמצויינין הם שם וקורין לעצמן.
והרב אב ב\"ד ז\"ל פירש בשם הרב רבינו משה ב\"ר יוסף דמהכא ילפינן שהכפרים כשמקדימין ליום הכניסה בכפרין עצמן הן קורין ולא שיבואו לעיירות ויקראו שם. ואין ראיה זו ראיה. "
+ ],
+ [
+ "ה\"ג בנוסחי דוקי וכך היא גירסת ר\"ח: בשלמא ב\"ה מב\"ש לא נמנעו דטומאות דב\"ש לב\"ה טהרות וכו'. ורובא דנוסחי גרסי איפכא בשלמא ב\"ש מב\"ה וכו'. ופירש רש\"י דב\"ה מחמרי בטהרות טפי מב\"ש ודברי תימה הם דהא בכולהו תלמודא ב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין ובכולה אהלות ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא ולקמן בשמעתין (יבמות דף ט\"ו) בשוקת יהוא היו כל טהרות דב\"ה לבית שמאי טמאות ותדע נמי שהרי שנינו במסכת עדיות (פרק ד') אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב חביות של זיתים מגולגלין וכו' ואדם שהיה נתון תחת הסדק בית שמאי אומרין אינו מביא את הטומאה וכו' ודם נבילות בית שמאי מטהרין וב\"ה מטמאין הא למדנו שבאילו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא בטהרות.
ופירש הכי נמי מסתברא לדבריו [של רש\"י] הכי נמי מסתברא דמודעי דאי עשו ולא מודעי קשיא טהרות ומקשינן ומאי אולמיה דהך ראייה דטהרות מרישא פשיטא דאי עשו על כרחין מודעי אלא שיש לומר שלא עשו בין ברישא בין בסיפא ואין זה נכון דלא איתמר בה הכי נמי מסתברא כלל כיון דליכא ראייה מינה דעשו ומודעי אבל לדידן ה\"פ דהכי נמי מסתברא דמתניתין משום דמודעי להדדי לא נמנעו דקתני סיפא בטהרות דלא נמנעו ונהי דב\"ה מב\"ש לא נמנעו בין עשו בין לא עשו משום דב\"ש לחומרא אלא ב\"ש אמאי לא מימנעו מב\"ה דודאי ב\"ה עשו כדבריהם וטהרות דב\"ה לב\"ש טמאות נינהו ואפי' כשתמצא לומר לא עשו נהי דלא היו מקילין כדבריהם ולא מורין כדבריהם בין לקולא בין לחומרא כדי שלא יעשו אגודות אגודות מכל מקום מחמירין הן על עצמן כדבריהם וכך אמרו בירושלמי מודים בית שמאי לב\"ה לחומרין וכדאמרינן לקמן (יבמות דף ט\"ו) גבי סוכה ושוקת יהוא הרואה אומר וכו' דשמעת מינה דוודאי מושכין היו ידיהם מן האיסור כדבריהם ולמה לא היו מושכין ידיהן מן טהרות של ב\"ה אלא שמע מינה שאילו מודיעים לאלו ואלו לאלו שמע מינה.
ואקשינן ומאי אולמיה דהך מהא, כלומר אי הכי מתניתין אמאי קתני להני תרתי בבא פשיטא הואיל ועשו ומשום שמודיעין נושאין נשים אלו מאלו אף בטהרות סומכין אלו על אלו דבשלמא אי לאו עשו מתניתין תרתי קתני נושאין נשים משום שלא עשו ועושין טהרות משום שמודיעין אותם אלא אי אמרת עשו ותרווייהו משום מודיעין תרתי למה לי.
ומפרקינן מהו דתימא לא סמכינן אהודעה וצרה קלא אית לה קמ\"ל טהרות
ואיכא דגרסי וכיון דסבירא ליה דעשו מאי אולמיה דהך מהך. ",
+ "הא דתניא אע\"פ שנחלקו ב\"ש וב\"ה בצרות ובאחיות ובספק אשת איש וכו'. פירש רש\"י ז\"ל ספק אשת איש אילו כולן ששנינו לקמן (יבמות דף ק\"ז) ב\"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובבעל ובפניו ובב\"ד וארבעה וחמשה פעמים וב\"ה אומרים בכולהון ממאנין ואעפ\"י שמיאון אינו אלא מדבריהם ואין ממזר בא מפני מחלוקת זה וכן גט ישן שאעפ\"י שב\"ה פוסלין הא קיימא לן שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אלא משום שארא נקט הני.
ושמעתי שהר\"ח ז\"ל גורס ובספק אשת איש בגט ישן ובמגרש את אשתו וכו' ופירש הרב ז\"ל דפרושי מפרש ואזיל בצרות ואחיות ליבום ובספיקות דאשת איש כגון גט ישן ופונדקי וכסף ופרוטה וכן עיקר מכל מקום גט ישן אגב שארא נקט ליה. ",
+ "והא דאקשינן אלא ב\"ש מב\"ה אמאי נמנעין בני חייבי לאוין כשירין נינהו. הוי לי' למימר ב\"ש מב\"ה נמנעין אמגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף דאתי לידי חייבי כריתות וב\"ה מב\"ש אף אצרות אלא ניחא לי' לאשכוחי בתרוייהו נמנעין אף אצרות. והא דאקשינן ומאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי אסורה. פי' רש\"י ז\"ל קא סלקא דעתך באיסור ספק כגון מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין.
ולי נראה מן הספק שאינו נודע אם זו האשה מאותן שנחלקו בהן והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא היא לדידהו ספק נמי איסורא הוא וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחר שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה כל שכן משפחות ב\"ש לב\"ה שהרבה נדמעו בהן על פי הוראתן שאסור לו לישא עד שיבדוק ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להם ופרשו. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בני צרות מעידני לכם. פי' ולא היה אדם מב\"ש שערער בדבר אלמא הוראות ב\"ה לב\"ש הולד כשר לדבריהם ור' יהושע פליג אדר' יוחנן בן נורי דאמר לעיל הולד פגום לדברי ב\"ש דדריש קל וחומר ולא פריך והא מעשה דחזא ר' יהושע לא חזא ר' יוחנן בן נורי אי נמי סבר שלא ברצון ב\"ש הוי אלא שידן של ב\"ה תקפה וקבעו מעשה כדבריהם. ",
+ "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מפורש אצלנו במסכת שבועות בפרק ידיעות. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "אמר רב נחמן מאן דתני ראשונה לא משתבש ומאן דתני שניה לא משתבש. פירוש איכא דתני לה במתניתין כדתנן ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ואיכא דתני בה שניי' יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ואחרים השיבו אם כן הוה ליה למימר איכא דתני הכי ואיכא דתני הכי כדאמרינן בריש עבודת כוכבים ומזלות (דף ב') חד תני אידיהן יחד תני עידיהן ובסוכה (דף ג') חד תני שחובה וחד תני חשובה.
ומפרשי מאן דתני ראשונה הכא לא משתבש ומאן דתני שניי' בפרק ד' אחין (דף למ\"ד) לא משתבש דתנן התם מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת השני' יוצאת משום אחות אשה והראשונה משום צרתה ושניה דהתם היינו ראשונה דהכא ומאן דתני לההיא מתניתין לא משתבש דמאי שני' שני' לנשואין.
ואקשינן מי לא עסקינן דיבם ואחר כך כנס פירוש וכי אין דיננו אפילו ביבם ואחר כך כנס נכרית הא כי קתני ואחד נשוי נכרית לאו דוקא נשוי משעה ראשונה אלא כל שבשעת מיתתו נשוי נכרית בכלל ואמאי קרי לאשת אחיו שניה אלא מאי שניה שניה לנשואיה. "
+ ],
+ [
+ "אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. איכא דקשיא ליה תיפוק ליה משום דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כדאמרינן בכי האי גונא בשילהי פרק יש מותרות (יבמות דף פ\"ז) ולא נעשה מתים כחיים לענין יבום מק\"ו וכו' כלומר שאם היה לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו ומהדרינן דרכיה דרכי נועם כתיב וכיון שהתירתם תורה לינשא כשבנה קיים אם מת אינו בדין שתצא הכי נמי כשאין למת אח ודאי מותרת היא לינשא וא\"ת לאחר שנולד לו אח תצא אין כאן נועם ושלום.
ומתרצים דהתם כשבנה קיים ודאי מותרת שאם כן לעולם תאסור וא\"ת לכשימות תצא לאו דרכי נועם הוא אבל כאן נימא שלא תנשא כל זמן שחמיה קיים שמא יולד לו בן.
ויש מתרצין כי קא מיבעיא ליה לא שתהא משמרת לו אלא שאם מת ולו אחים בעולמו ואח\"כ נולד לו אח שאם רצה זה שלא היה בעולמו חולץ או מייבם וזה אינו נכון בעיני כלל.
אבל בירושלמי מצינו מפורש קושיא ותירוצה יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה אנן אמרינן מת בלא בנים תהא אשתו אסורה לינשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום מעתה אפילו מתה אמו תהא אשתו אסורה להנשא שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ויוליד בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייא ובן ואב אין לו כלומר לכתוב קרא ומת אחד מהן ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה הא יש לו אב אעפ\"י שאין לה יבם שיבא עליה לא תהא אשת המת החוצה לאי�� זר שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה ואין משמעות לשון הכתוב שתהא אסורה אלא במקום יבם ומפ' אלא כי קיימי' שמת והניח אשתו מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אין צריכה להמתין ולידע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא הוא לפום כן צריך מימר יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו פירוש כי איצטריך יחדיו למת והניח אשתו של אביו מעוברת. ",
+ "הוה אמינא לילף אחוה אחוה מלוט. פירוש ולימא שאחי האב מייבם וכי תימא לא מפני לאיי אפנויי מפני מדהוה ליה למכתב רעים קשיא לן מאי מפני הא אחים ממש קאמר והיכי לימא רעים ועוד השתא דלא דרשינן מיני' אפנויי למה ליה ואיכא למימר דהכא לא בעינן מופנה ממש אלא כל שנקראו אחים סתם בכלל ומשום הכי קס\"ד למיגמר אחוה אחוה מלוט לומר דאף אחי האב נמי מייבמין וכי תימא לא מופנה ולא מיקרי אחים אלא בני אב אחד ומאי אחים דלוט חברים כענין שנאמר מה העדים האלה אשר נתת לי אחי וכתיב שמעוני אחי ועמי לאיי אפנויי מפני דאחים דקורבה ממש קאמר מדהוה ליה למיכתב רעים וכתב אחים שמע מינה לאפנויי אלמא אף אחי האב בכלל אחים וכולן מייבמין משום הכי כתב רחמנא יחדיו. ",
+ "הא מהיכי תיתי יבום בנחלה תליא רחמנא. פירש\"י ז\"ל דכתיב על שם אחיו המת ומוקמינן לה לקמן (יבמות דף כ\"ד) יקום על שם אחיו לנחלה ואיכא למידק א\"כ לרב יהודה למה לי יחדיו פרט לאחים מן האם תיפוק ליה מהתם וכולה שמעתין למאי דס\"ד מעיקרא דקראי למעוטי אחים מן האם מדרשי אמאי לא אקשינן בפשיטותא דהא יבום בנחלה תלא רחמנא כדקא פשיטא ליה השתא אלא מהתם ליכא למילף אלא שהיבם יורש נכסי אחיו ונחלה תלויה ביבום וכשם שאין אחים מן האב חולקין עמו שכיון שיבם זכה אף באחיו מן האם שאינו ראוי לירש אפשר שאם קדם ויבם זכה.
אלא הכי פירושא: יבום בנחלה תלא רחמנא מהאי קרא גופי' דכיון דכתיב יחדיו ודרשת המיוחדים בנחלה כלומר שיורשין זה את זה למה לך קרא אחרינא הא אין אחין מן האב ומן האם מיוחדים בנחלה יותר מאחים מן האב, כנ\"ל. ",
+ "והא דאמרינן איצטריך סד\"א הואיל וחידוש הוא דקא משתריא ערוה וכו'. איכא דקשיא לי' אדרבא הואיל וחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו בלבד ולא שרינן אלא אשת אח מאב בלבד אבל אשת אח מאב ומאם דתרי אסורי לא משתריא ליה ולאו קושיא הוא דאי לאו גזירה שוה סתם אחים מן האב ומן האם משמע ואם יש לך להוציא כל שאינן מיוחדים בשתים אתה מוציא אי נמי אדרבא כל שקרובין ביותר התיר הכתוב שהרי אחים מן האב מייבמין ומן האם ושאר קרובין אסורין הלכך אם באת לתפוס מועט לא תפסת אלא אחין מן האב ומן האם שהקרוב קרוב קודם ליבום. ",
+ "ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. פירש\"י ז\"ל דהיינו תנא קמא דפליג אדר' יהודה בן בתירא דלקמן בשמעתין (יבמות דף י\"ח ע\"ב) דמדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי ולא נהירא דלא משכח תנא דאמר הכי אלא מכללא אלא אנן סתם מקשינן משום דודאי אשכח תנא דאמר אין זיקה ודחי אי אתמר הכי הוה אמינא דלמא סבר רב פליגי רבנן עליה דרבי יהודא בן בתירא וכוותייהו פסק בתרי אבל בחד יש זיקה קמ\"ל.
והדר אקשינן ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד ופירש\"י ז\"ל דהיינו רבי עקיבא דאמר אינו מיפר לא לאחד ולא לשנים לקמן בפרק ד' אחין (יבמות דף כ\"ט) ועיקרה בנדרים (דף ע\"ד) וזו לדברי מי שאומר כן דטעמיה דרבי עקיבא משום דאין זיקה אפילו בחד אבל לרבא ורב אשי טעמיה לפי שאין יבמה גמורה לבעלה ולעולם יש זיקה והכי מוכחא שמעתא התם בנדרים בפרק נערה (שם).
אלא האומר אין זיקה אפילו בחד היינו ר\"מ לקמן בשמעתין דאמר אין זיקה אפילו בחד אי נמי היינו רבן גמליאל אלא כיון דאיכא רבי מאיר ורבן גמליאל וכדברי רמי בר חמא אף רבי עקיבא דכולהו סבירא להו אין זיקה אפילו בחד ולדבריו נמי ר' יהושע סבר אין זיקה בתרי ויש זיקה בחד משום הכי אמר סתם כדברי האומר ולא הזכיר הדבר בשם אומרו. ",
+ "הא כי פליגי בתרי פליגי. פי' כדתנן (לקמן יבמות דף י\"ח ע\"ב) שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכו' קשיא לן והא כי פליגי נמי בחד פליגי ואיכא תנאי דאמרי בחד יש זיקה בתרי אין זיקה כדשמעינן לי' לרבי יהושע ורבן גמליאל ורבנן דלקמן נמי בחד פליגי אבל בתרי איכא למימר דמודו רבנן דאין זיקה ומאי שנא דעביד פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן עיקר ואיכא למימר להכי אקשי ליה הכי משום דחומרא הוא דכיון דאמרת יש זיקה מסתמא כיון דאשכחן דפליגי אפילו בתרי הוה אזלינן לחומרא אלו דברי הרב אב בית דין ז\"ל. ואינו מחוור, דהא אמרינן בשילהי שמעתין דאי אשמועינן הא הוי אמינא הני מילי בחד אבל בתרי אין זיקה ולא אמרינן לחומרא.
ולשון אחר פי' דהכי גרסינן אמר רב יהודה שומרת יבם שמתה אסור באמה ולא גרסינן אמר רב יהודה אמר רב דהא דרב יהודה דשמואל היא כדאמרינן לקמן (יבמות דף י\"ח) וכיון דרב יהודה דשמואל היא הא אשכחן שמואל בהדיא דסמיך אפלוגתא דר' יהודה בן בתירא דאיהו קבע ואמר הלכה כרבי יהודה בן בתירא והודה הרב ז\"ל בלשון זה דלא נהיר.
אלא יש לומר דהכי נמי קאמר, והא כי פליגי בתרי פליגי ולימא הלכה כדברי ר' יהודה בן בתירא והך קושיא כי ההיא דלעיל אלא משום דהך פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן שכיחא ליה אקשי ליה בהדיא הכי והא כי פליגי וכו'. "
+ ],
+ [
+ "הא דאקשינן מהני מתניתיןואי אמרת יש זיקה או אין זיקה. משום סתמ' דמתני' הוא דאקשינן הכי דקיימא לן הלכה כסתם משנה דאי לאו הכי מאי קושיא הא אמרן דתנאי היא.
והא דאיתיבי' אביי מברייתא דשני אחין בעולם א' וכו' משום דפירושא דמתני' היא דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא ולאפוקי ממאי דתרצה רבה למתני' ביש זיקה איתביה אביי ומפרקינן עלה הא מני ר' מאיר היא דאמר אין זיקה פי' כיון דקתני בסיפא דברי ר' מאיר יחידאי הוא וסבירא לי' כרבן גמליאל דאמר אין זיקה כלל ופליגי רבנן עלייהו ומתני' נמי ר\"מ היא דסתם מתני' ר' מאיר וכיון דיחידאה היא ולא קיימא לן כוותה.
ויש לפרש דברייתא בלחוד הוא דאוקימנא כר' מאיר משום דמפרש בה דברי רבי מאיר אבל מתני' כדמתרץ לה רבה ואם תאמר כיון דהך סתמא דלא כר' מאיר היכי אקשינן ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין וכו' משום דהיא סתם מתני' מאי אולמא דהך סתמא מהך סתמא דילמא כי היכי דסתם מתני' דפירקין לאו ר' מאיר אלא רבנן דאמרי יש זיקה הכי נמי סתם מתני' דארבעה אחין לאו ר' מאיר איכא למימר נהי דאמר רבה ה\"ה דאע\"ג דלא עבד בה מאמר נמי מתניתא מיהא לאו סתמא דלא כר' מאיר אלא קתני עשה בה מאמר חולצת לאפוקי מדב\"ש ולא עשה בה מאמר אי כר' מאיר אי כרבנן אבל למסתם מתניתא דארבעה אחין בהדיא דלא כר' מאיר קשיא להו מילתא ולשון ראשון נראה לי. ",
+ "והא דאקשינן אפירוקין ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן וכו'. לאו דוקא אלא מקמי דנימא אנן הא מני רבי מאיר היא חזינן בברייתא דר' מאיר היא דהא דברי ר' מאיר קתני אלא אורחא דתלמודא הוא אי נמי משום דכיון דברייתא תרתי בבי קתני ולא מסיימא ברישא דב��י ר' מאיר דלמא הוה ס\"ד למימר רישא לאו ר' מאיר. ",
+ "הא דתנן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. אי משום שיש זיקה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין אפשר הוא למימר שיחלוץ זה לאחת ואחיו מייבם לשניה אלא גזירה דלמא מייבם והדר חליץ ואתי לידי איסורא כדפירש\"י ז\"ל. ",
+ "והא דאוקימנא דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין. איכא למידק והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגט (גיטין דף כ\"ח) בין לאביי ובין לרבא שמא ימות לא חיישינן והאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי מותרת לאכול בתרומה לר' מאיר ובמסכת יומא פרק קמא (דף ב') נמי תנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן לא חיישי למיתה ודאי מאן תנא דפליג עלי' דר' יהודה ר' מאיר דלא חייש למיתה והכי נמי אמרינן במסכת סוכה פרק הישן (סוכה דף כ\"ג וכ\"ד).
ויש מתרצים כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו אין אנו מביאין עצמנו לידי ספק ביטול מצוה אבל התם צורך הוא שלא לחוש בתרומה שלא נאסור אותה בתרומתה וכן גבי דופן סוכה [מיירי בשעה\"ד] וגבי הלוקח יין מבין העכו\"ם שלא חשש לבקיעת הנוד בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ולפיכך לא חששו וכן פירש שם רש\"י ז\"ל וגבי יום הכפורים אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא כדקא מפרש עלה התם אם כן אין לדבר סוף.
ובתוספות מתרצים למיתה לזמן מרובה חייש הילכך גבי בקיעת הנוד ודופן סוכה ויום הכפורים אין חוששין שמא תמות ויבקע בו ביום וכן גבי גט כיון דאמר שעה אחת קודם למיתתי אין אומרין תאסור עכשיו שמא ימות לאחר שעה הילכך אוכלת בתרומה לעולם אבל גבי יבום דילמא אדמיבם חד לא מיבם אידך עד זמן מרובה ומיית ומבטל מצות יבמין והא דתנן בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ומוקי לה התם בגיטין (דף כ\"ח) כר' מאיר דאמר שמא מת לא חיישינן לעולם אפילו לר' יהודה וטעמא כדאמרן דכל שעה ושעה לא אמרינן כבר מת דאם כן אין לך אשת כהן אוכלת בתרומה אלא כשבעלה לפניה. "
+ ],
+ [
+ "אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק, וכיון שקדשה הלזה אחות אשה היא מיד ותצא דמאי שנא נשואין מאירוסין בתרווייהו אחות אשה היא מדאורייתא ואמרינן בפרק ד' אחין (יבמות דף כ\"ט) ואי ס\"ד מאמר לב\"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ואע\"ג דסבירא להו לב\"ש יש זיקה כדתנן ברישא הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואי אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס ובתוס' מתרצין דלעולם קדושין לא מפקעין זיקה והתם סברי אין זיקה ומשום שאסור לבטל מצות יבמין אין כונסין אותן. וא\"ת א\"כ האיך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה והא מבטלא מצות יבמין ה\"ק יעשו שניהם שליח לקבל מאמרם של שתיהן ויתייבמו.
וקשה לי מה בין נישואין לקידושין כשם שנישואין מפקיעין כך הקידושין יפקיעו. וי\"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והאיך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו מידו וקשה לי ולימא התם דסברי ב\"ש דיש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע ועוד דאי סברי ב\"ש אסור לבטל מצות יבמין אפילו בעושין שליח גזרינן כדגזרינן בחולץ ראשון ומייבם שני כדפרישית לעיל וכדחיישינן לשמא ימות דלא שכיח אלא שמע מיניה דאפילו למאן דאמר יש זיקה אם קנה את אחותה בקנין גמור כונס אותה לכתחלה ותצא הלזו משום אחות אשה.
ואיכא דמתרץ קידושין דהת��רא פוטרין צרתה דחיסורא אין פוטרין כדאיתמר התם מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני ולא נהירא לי כלל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכן נראה מדברי רש\"י שם אבל קידושין מ\"מ קנו וכיון דקנו בודאי פוטרין את אחותה וליכא למימר נמי דהוא קנסא משום דעביד איסורא וגרם לבטל ממנו מצות יבמין דא\"כ מנ\"ל דסבר ר' יהודה בן בתירא יש זיקה אלא על כרחין אי משום קנסא לעולם לא יתירוה לכנוס.
מיהו י\"ל דלמאן דאמר יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קדושי אתותה בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה ואפילו קדם ונשאה יוצאה כדברי ב\"ה ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקה ויש לטעם זה פנים.
עוד י\"ל שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה, כנ\"ל.
והא דאמרינן בפרק ב\"ש אומרין (דף ק\"ט) או דלמא משום דקסבר המקדש אחות אשה נפטרה יבמה והלכה לה פי' הכי נמי קאמר דלא חיישינן משום זיקה דקסבר אין זיקה. ",
+ "אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת. פי' שכל שלא מת אי אפשר לומר זיקה ככנוסה דמיא לזה החי, שאם כן אשת אחיו בחייו היא אלא כך הוא הדין לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא לכל האחין ואם קדם א' וזכה בה בפני אחיו פקעה לה זיקה מאותן שלא רצו ליבם אבל מת אחד מהן כיון שאלו היה חי שמא היה מיבם רואין אותה כאילו כנוסה לו משעת נפילה ולפיכך שתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון אחת מתיבמת ואחת פטורה מן הדין הלכך כי מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו בתרי אחי ולא יבם ולא מת הוא שאם בא זה ליבם על כרחך מכח אחיו המת שלא היה בעולמו הוא מיבם והך סברא דר\"ש לא מחוורא דכיון דזיקה ככנוסה דמיא לכל אחד מן האחין אם מת אחד מהן כצרות הן ולא היה בדין שיבמו ואין הטעם שאמרנו מחוור אלא שהוא דעתו של ר' שמעון.
ויש ליישב טעמו מעט לומר דזיקה ככנוסה דמיא לגדול אחי דלדידיה קיימא ליבומי ואם מת מכחו היא מתיבמת והא דמקשה רב יוסף ממתניתין דשלשה אחין משום דסתמא גדול אחי הוה דעבד בה מאמר.
מ\"מ הך סברא ליתא אלא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דזיקה אפילו בתרי ככנוסה דמיא אבל הא אסיקנא דשני לי' לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין וכל היכא דהוי ככנוסה לא מצי אחיו לאפקועי זיקה מיניה ולהך סברא לא אצטריך קרא לתרי ולא יבם ולא מת משום דכיון דזיקה בחד ככנוסה דמיא אשתו של חי היא ואסורה על זה משום אשת אח מחיים דזיקה שהיא ככנוסה לא מפקעא לעולם מיניה מחמת אחיו אלא לחד אחא איצטריך אי נמי אי לא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכיון שנולד זה מיגלי מלתא דלאו זיקה בחד הי' ולא ככנוסה לראשון דמיא.
וקשיא לן למאי דקאמרינן אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת הא מת מותרת לו אלא רישא דמתני' דהי' להודיע כחו דר' שמעון למה לי יבם ליתני נולד ולא יבם ומת וי\"ל אגב סיפא קתני לה וקסבר יבם ולא יבם ומת הך טעמא הוא וממילא משתמע. ",
+ "והא דמתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא לי' וכו' .בדין הוא דהוה לן למימר סבירא ליה לרבי שמעון יש זיקה וזיקה שכנסה בסוף ככנוסה משעה ראשונה דמיא אבל אם לא כנסה בין שמת בין שלא מת לאו ככנוסה דמיא הלכך שתי יבמות הבאות משני בתים שתיהן מתייבמות וקרא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אפי' בתרי ולא יבם ומת נמי משכחת לה שכיון שלא כנס אשת הראשון היא וזיקה ומאמר בלא כניסה בסוף מספקא לי' לר' שמעון אלא לא ניחא להו בגמ' למימר הכי משום שאם לא היתה ככנוסה משעה ראשונה בלא ספק ובלא תלי' הויא לה לזה שנולד ואח\"כ יבם אחיו כיבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה שהיא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. "
+ ],
+ [
+ "וכי תימא וכו' ומדרבנן הוא דאמרו רבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא וחדא מיפטרא. פירש\"י ז\"ל שנפלו בבת אחת בצמצום ולא נהיר לן משום דהשתא לא ס\"ד דר' שמעון כר' יוסי הגלילי ועוד דמלתא דלא שכיחא ומשום מילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן אלא משום שתי יבמות שכנס זה את הראשונה ואח\"כ נפלה שניה מבית אחיו השני גזרו אי נמי משום שתי יבמות שהראשונה לאחיו השני ערוה ומשעת נפילה לא היתה זקוקה כלל אלא לזה וכשנפלה לו שניה שתיהן מתייבמות דמשני בתים אתו ולא היו בנות בית אחד אפילו בזיקה. ",
+ "דילמא כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא. איכא דרמי כיון דמסקנא הכי הא דאקשינן בפרקא קמא (דף ט') והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דר' שמעון ורבנן היא וקתני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון דהא איתותב ר' הושעיא ואמאי איצטריך לאותבי' הא אפילו לר' הושעיא משכחת לה בשני יבמין ונולד ולבסוף יבם אחד. מן הראשונים וניחא לי' כיון דמתניתין קתני כיצד לפרושי חמש עשרה נשים דפירקין קמא (דף ב') ומתניתין כולה דלא כר' שמעון ובזיקת יבם אחד.
ולא ניחא לן דהא מוקמינן לה להא דתנא ר' חייא עלה (דף ט') בשיתא אחי ואליבא דר' שמעון ולר' הושעיא נמי נוקמא למתניתין בארבעה אחי ודברי הכל וקושיא נמי לא קשיא לן דכיון דאיכא רב יוסף דאמר דלא שנא לי' לר' שמעון לא חש גמרא לתרוצי ספיקא דאמוראי לתרוצי לדרב הושעיא כיון דאיתותב.
והא דאקשינן ומי שני לי' והא תניא כלל אמר ר' שמעון כו' לאו דווקא אלא אעיקר מימרא דרבי הושעיא פריך לומר שמודה ר' שמעון בראשונה וכבר כתבתי למעלה כיוצא בזו. "
+ ],
+ [
+ "ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. פי' יש אחת מהן שביאתה או חליצתה פוטרת צרתה ואם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה וכן אם בא עליה אלא משום שאסור לו לבוא עליה קתני חלץ לה ומפרש לה לקמן משום דבעלת מאמר ספק.
וקשיא לן, נימא מיהא תיהוי תיובתא דר' הושעיא דאי ס\"ד זיקה ככנוסה דמיא חלץ לבעלת מאמר תפטר צרתה ואפילו בלא מאמר נמי דכנוסה לאחיו השני היא ולאו אשת אחיו שלא היה בעולמו היא והוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ואיכא דמפרקי אי מרישא לא תהוי תיובתא משום דאיכא למימר כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא דוקא שיבם בסוף אבל לא יבם לא ואע\"ג דעד השתא לא אמרינן הכי כדפרישית לעיל כיון דהוה אפשר לתרוצי לדר' הושעיא אלימא לי' סיפא.
ואיכא דאמרי דילמא גזירה היא דגזר ר' שמעון משום בעלת מאמר בשני יבמין דזיקה דידהו לאו ככנוסה דמיא ולאו מילתא היא דאם כן כל נולד ולבסוף יבם לגזור ר' שמעון משום שני יבמין בעולמו של מת דאסירא כדתניא לעיל.
ובתוספות מתרץ דילמא הוה דחי לה כדדחינן לעיל גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמא וחדא איפטרא בלא כלום פי' לפי' דכיון דלא כנסה נראית כבת בית אחר הילכך כשהוא חולץ לה לא ישגיחו עלי' שמחמת שני הוא חולץ לה אבל כשהוא חולץ לשני' ואינו משגיח עליה יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה ובלא כלום היא יוצאה והלשון הראשון נראה. ",
+ "האי בבא דסיפא למאן קתני לה וכו'. פירש\"י ז\"ל להודיעך כח מי קתני לה לבדה אי לימא לר' מאיר לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר' שמעון אהך לחודה פליג מכדי לא שני ליה לר' מאיר לערבינהו לבבי ולתני ברישא הכי כנסה ומת ואחר כך נולד אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהן פטורות.
ואיכא למידק מאי תיובתא מי אלימא ממתניתין דפליג להו בתרתי ותירץ הרב אב\"ד ז\"ל כך לערבינהו וליתנינהו כי היכא דתני רישא עשה בה מאמר ואחר כך נולד או שנולד ואחר כך עשה בה מאמר אמאי פליג להון ותני תרתי זמני שתיהן פטורות ולהכי לא אקשי ממתניתין דליכא לאקשויי נערבינהו וניתנינהו כדעביד ברישא לענין מאמר ואין זה נכון דשאני רישא דתרווייהו חדא דינא הוא ולא אלימא חדא מחברתה אבל סיפא כיון דלא דמיין להדדי לא זו אף זו קתני בתרתי בבא דומיא דמתניתין וליכא למימר להכי פליג להו במתניתין משום דקתני עשה בה מאמר ומת בתרווייהו דהוה ליה למתני בסיפא עשה בה מאמר ומת.
אלא הכי דייקינן, מכדי כנסה ומת ונולד לו אח דברי הכל הוא ופשיטא דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו ולמאי הלכתא קתני לה לומר כשם שזו פטורה כך נולד לו אח ואחר כך כנסה פטור א\"כ לערבינהו לכולהו וליתני כשם שזו פטורה כך נולד ואחר כך כנסה או כנסה ואחר כך נולד פטורה אלא לאו משום דר' שמעון לא פליג אלא אסיפא ולדידיה קתני לה אבל נולד ואחר כך כנסה פטורה לדברי הכל כשם שכנסה ומת ואחר כך נולד פטורה לדברי הכל.
ולי נראה דתיובתא מדקתני הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מיבם לאיזו שירצה האי לא עמדה עליו שעה אחת באיסור לאפוקי מאי לאו לאפוקי נולד ואחר כך יבם שעמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לאו ככנוסה דמיא ואסורה והיינו תיובתא והא דקאמרינן בבא דסיפא למאן קתני לה מפרש ואזיל דתנא נמי פליג להו בתרתי משום הכי. ",
+ "הכי גרסינן וכן גרסתו של רב חננאל ז\"ל: אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה. ופי' אמאי מגרשה בגט ולא בעיא חליצה ואמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדה השתא תקום עלה באיסור אשת אח אלמא הלכו יבומין הראשונים ממנה והכי נמי אקשינן בפרק החולץ (יבמות דף ל\"ט) ומתרצינן נמי התם אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר ורש\"י ז\"ל גורס ותבעי חליצה ולא מיחוורא גירסיה דתרתי קא דייקינן.
ויש שהקשו, היכי קס\"ד הכי אם כשהיא יושבת תחתיו של יבם עדיין עלי' זיקת יבום ביאה שניה תיתסר דמביאה ראשונה קיימא למצוה דרמיא עליה והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח ואין תשובה זו כלום שיש לומר כשהוא בא להוציא חלין עליה יבומין ובעיא חליצה ועוד שאם תמצא לומר יבומין הראשונים עליה ובעיא חליצה אף בביאה שניה איתא למצות יבום. "
+ ],
+ [
+ "כלל לאיתויי מאי אמר רפרם לאיתויי צרת איילונית וכדרב אסי. האי דלא אמר מחזיר גרושתו משום דהתם לכולי עלמא חולצת ולאו ערוה היא ומתניתין ערוה קתני ולא חולצת ולא מתיבמת קתני וצרת סוטה נמי לא אתיא דלאו איסור ערוה היא ולא ממעטא משום דטומאה כתיב בה כעריות אבל איילונית כיון דלא שייך בה יבום אשת אח שלא במקום מצוה היא ואיסור ערוה קרינן לה.
ויש שמפרשים דלא אתיא מכללא משום דכיון דטומאה כתיב בה כעריות איסורה איסור ערוה היא ובלא כלל איתא במתניתין ומיהו ללישנא בתרא איכא למימר מיעוטא אפילו לצרת סוטה ואע\"ג דאיסורה איסור ערוה היא דהא מצינן למידק כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהו דאסירה כלומר כולהו אבל צרתה לא אסירה כולהו אלא איכא מינייהו דשריא והיינו צרת איילונית וה\"ה לצרת סוטה אלא משום דסבירא לן כרב לא אמרינן הכי וסוגיין כהלכתין.
ויש מפרשים דלהכי לא מרבינן ולא ממטעינן צרת סוטה מכלל דמתניתין משום דמתניתין כלל לערוה ליבם וסוטה ערוה לבעל, וכן מחזיר גרושתו. ",
+ "אחותה דמאן אלימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו.נראה לי דה\"ק: על כרחין מדקתני מתני' אחותה דאיסורא ש\"מ סבירא ליה יש זיקה דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אעפ\"י ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה וכיון דסבירא ליה לתנא דמתניתין יש זיקה אחותה דאיסור מצוה האיך מתייבמת כיון דמאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו אי נמי טעמא דמתניתין משום דאסור לבטל מצות יבמין באחותה דאיסור מצוה נמי אסור ליבם משום דפטר לה ממצות חליצה.
וראיתי מפרשין מכאן שאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול בתחילה ולפגוע באחות זקוקתו. ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל (יבמות דף י\"ח) ואי ס\"ד סבר ר\"מ אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין האי ליבם חדא והאי ליבם חדא וא\"ת בשני יבמין מותר אבל ביבם א' נראה כפוגע באחות אשתו והתנן אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה אלא שיש לדחות התם נמי כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו אעפ\"י שהיא קטנה אין כאן מפני מראית העין ואין זה לדעתנו נכון. ",
+ "והא דאקשינן אילימא אחותה דאיסור מצוה. ולא אקשינן נמי ודאיסור קדושה אלומי אלים למימרי' ונקיט חדא וה\"ה לאידך ומפרקינן לה אאיסור ערוה דווקא אבל איסור מצוה וקדושה אחותה שהיא יבמתה אסורה והכי תנן עלייהו בפרק ד' אחין (יבמות דף כ\"ו) חולצת ולא מתיבמת ובדין הוא דלירמי מתניתין אלא משום דטעמא ברירא הוה לא בעי לאיתויי מדוכתא אחריתי. ",
+ "קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין. פירוש רישא דייק ומסיפא להדיא פירכא דקתני סיפא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דחייבי לאווין גרידא נינהו ולא אתי עשה ודחי להו.
ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא כיון דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אמאי חולצת הוי ליה כחייבי כריתות ואיכא למימר סבירא לן זיקה בכדי לא פקעה דחייבי לאוין לא מפקע קידושין.
אי נמי איכא למימר גזירה משום חייבי לאוין וא\"ת ונגזר אם אתה אומר חולצת מתיבמת הך גזירה שכיחא טפי אבל חייבי כריתות כחייבי לאוין לא אתי לאחלופי דלימא היינו טעמא דאינה מתיבמת משום גזירה דחייבי כריתות.אי נמי נצריך בחייבי כריתות חליצה משום לאוין גרידא וטפי שכיח למגזר בהא מדנגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת.
והא דתניא (לקמן בדף זה ובדף ע\"ט) בחייבי לאוין ואם בעלו קנו דווקא בחייבי לאוין גרידא אבל חייבי לאו ועשה אלמנה מן הנשואין לכהן גדול אם בעלו לא קנו כדאמרינן לקמן בשמעתין שאינה פוטרת.
ולא דאיק האי לישנא דאי חייבי לאוין ועשה חולצין משום גזירה חייבי לאוין גרידי נימא דאין מייבמין משום גזירה דחייבי לאוין ועשה ומאי קשיא לך ואיכא למימר חייבי לאוין גרידא שכיחא למיגזר משום ליתא דידהו והנך לא שכיחי כל כך. ",
+ "והא דאקשינן ואימא חייבי כריתות. פירוש ולא בא ללמד שאינה מתיבמת דההיא מדרשה דפרקין קמא נפקא אלא לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת אמר קרא ואם לא יחפוץ וכו'. ",
+ "אי הכי חייבי לאוין נמי. איכא למידק חייבי לאוין מנא לך דלא מיבמא דדרשת יבמתו מהתם נמי תיפוק לך דחולצת ועוד היכא אקשינן ומה ראית הא אם מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות חייבי לאוין או חולצין או מיבמין וליכא למעוטינהו מואם לא יחפוץ ואיכא למימר דהכי פירושו אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה עולין ליבום אם אין עולין ליבום לא יעלו לחליצה.
ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות ורבויא לחייבי לאוין.
ואקשינן ומה ראית נוקי קרא דלא יחפוץ לחייבי לאוין לומר שעולה ליבום וחליצה ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ\"י שאינה מתיבמת חולצת וא\"ת חייבי לאוין למה לי לרבויינהו ליבום פשיטא דאתי עשה ודחי לא תעשה איכא למימר כיון דכתיב יבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ\"י שאין עולין ליבום עולין לחליצה קס\"ד כל שביאתה אסורה לו בכלל קמל\"ן.
ומפרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. פרש\"י ז\"ל הילכך קרינא בה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא וקשיא לן הא למאי דס\"ד השתא דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו נמי לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת אפילו בדיעבד אלא מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קדושין וקרינא ביה יבמתו חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושי ולא קרינן ביה יבמתו.
לשון אחר יש לפרש: אי הכי חייבי לאוין נמי נימא שלא יעלו לזה אלא אם כן עולין לזה הא רבי רחמנא יבמתו שיש לך אחרת שעולה לחליצה ורוינה עולה ליבום.
ומה ראית נימא יבמתו לחייבי כריתות ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין וכיון דקרא יתירא הוא לומר שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מכלל שמענו שכל שביאתה באיסור אינה ראויה ליבום ולא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ובא הכתוב ללמדנו עוד שכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
ופרקינן מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי וחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ופקע זיקא מינייהו וזה להלשון שפרשתי למעלה שאף חייבי לאוין שיש עמהן עשה חולצין מסברא מן התורה ואעפ\"י שאם בעלו לא קנו משום שביאתן באיסור.
אלא שקשה לי נימא כי אתי קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום לחייבי לאוין שיש בהן עשה אתי אבל לחייבי לאוין גרידא אתי עשה ודחי לא תעשה ואיכא למימר כל דקרינן ביה יבמתו במשמע אי נמי קסבר רב גידל להנהו לא צריך קרא אם לומר שאין מיבמין פשיטא אם לומר שחולצין כיון דתפסי בהו קידושי פשיטא דזיקה בכדי לא פקעי ואי נמי שתיק מינייהו קרא לא מוקמינן אם לא יחפוץ אלא לחייבי כריתות בלחוד כי איצטריך קרא לשאר חייבי לאוין לומר שחולצין ולא מיבמין.
ומסקנא דחי רבא להאי דרב גידל אמר רב ופריש לה משום גזירה ויש לומר דלא סבירא ליה כלל הני דרשי אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא הא תפסי קידושין ופקעי זיקה ודאמרינן בריש מכילתין (דף ג') קמ\"ל כל שעולה ליבום עולה לחליצה כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש.
ואיכא למימר רבא מוקים דרשא דיבמתו בחייבי לאוין שיש עמהן עשה ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות ובהלכות גדולות בהלכות עריות מצאתי כן והא דרב גידל אמר רב מקיימא באלמנה מן הנשואין דאע\"ג דמאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה מכל מקום מעיקרא מקמי דתיתי דרב גידל דאמרינן בשלמא מן הנשואין קס\"ד דזיקה משום איסור לאו לא פקעי אי נמי כדאמרין לעיל דחליצה דרבנן היא (ודומיא דאיסור קדושה קתני. "
+ ],
+ [
+ "הא דאקשינן ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. ה\"ה דמצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר אלא משום דדלמא ה\"א כל פסולי כהונה גזרו זה מפני זה אבל בשל ישראל מאי א\"ל אי נמי איידי דאקשינן לאידך לישנא ממזרת ונתינה פריך נמי מינייהו להאי לישנא.",
+ " ודאקשינן אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזירה וכו'. לומר שנעקר לגמרי מצות יבום מדבריהם ונקיים מצות חליצה משום גזירה אי נמי הכי קאמר אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם וכשם שאי אפשר לחוש בזה שלא תעקור מצות יבום לא נחוש בזה.
ובתוספות מעיילי פילא בקופא דמחטא, ומפרשים הכי: אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו לא תתיבם עד שיהיו מיוחדין מן האב ומן האם גזירה משום אחים שאין מיוחדין אלא מן האם בנחלה תלי רחמנא ומידע ידיע דאח מן האם לאו בר נחלה הוא אשה שאין לה בנים עכשיו אלא היה לה ומתו בחיי בעלה לא תתייבם גזירה משום שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אשת אחיו שהיה בעולמו כלומר יבם ואח\"כ נולד לרבי שמעון לא דתייבם גזירה משום נולד ואח\"כ יבם התם בישיבה תלי רחמנא ומידע ידיע שנאסרה עליו משעה ראשונה ושוב אין לה היתר כל הנשים לא יתיבמו כשלא היה להן בנים מעולם גזירה משום איילונית וזה לא הגיע לכלל פירוש מעולם. ",
+ "גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. פירוש שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואע\"פ שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא מקיים להקים שם לאחיו כיון שאפשר למעך כתמר מצוה מביאה ראשונה איתא בין בבתולה בין בעולה בין שנתעברה בין שלא נתעברה ולפיכך ביאה ראשונה מותרת לו אף דמשעת העראה קונה את יבמתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואע\"פ שאמרו בקדושין (דף יוד) כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן גדול לקנות בביאה שניה יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג במזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן (יבמות דף נ\"ד) דאע\"פ שמשעה שהערה בה קנאה מ\"מ איתא למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שמרבה הכתוב אף העראה ובמסכת קידושין בפ\"ק מפורש לנו יותר מזה. ",
+ "הדר אמר רבא ואי תימא רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי וכו'. הכא נמי אפשר בחליצה ואיתבי' ליה ואם בעלו קנו תיובתא ותימה היא דהא רבא הוא גופיה אקשי ליה לעיל ואיכא למימר מאן דקאמר הא דלעיל בדרבא אמר הך משמי' דרב יוסף ומאן דאמר הך בדרבא ההיא לא תני לה בדידי' והיינו ואי תימא רב יוסף אי נמי דריש לקיש אטעיתי' ולא הוה חייש לברייתא. "
+ ],
+ [
+ "ומותר אדם באשת חמיו. פירוש בדין הוא דלא ליתנינהו כלל דכל שלא שנאום חכמים לאסור מותרת אלא שלא תאמר דילמא תנא ושייר כדשייר שניות דבי רבי חייא דהאיך אפשר לומר שלא גזרו באשת חמיו שהרי אומרת לו בתי אסורה לך מן התורה משום הכי תנא ליה להיתירא והיינו דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' כלומר לפיכך הוצרך לשנות היתר באשת חורגו מפני שיש איסור תורה בבתו ואקשינן באשת חמיו נמי ליתני הכי ומתרץ משום דלא פסיקא ליה למיתני בתי אסורה לך ומיהו כל עיקר לא שנאה אלא מפני שבתה פעמים אסורה וחורגו מותר בבתו ובאשתו דקתני משום דאיירי בחורגין מסיים להו.
ויש ��פרש הא דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' לומר שאע\"פ שיש לה בת לא גזרו משום בתה ואם לא שנה כן הייתי אומר שמא לא התירו אלא כשאין לה בת.
ומדקתני ברייתא סתם ומותר באשת חמיו ולא מסיימין בה בגמרין שום איסורא לא סמכינן אמערבא דאמר ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכן נראה דעת רבינו הגדול ז\"ל שלא כתב זה הירושלמי ויש לו סמך לדבר שאמרו עוד שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורים להנשא מפני מראית העין אתא עובדא קמיה דר' חנינא בריה דר' אבוה אמר יסבון באתר דלא חכמין להון ובגמרא דילן בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ\"ג) איתמר נמי חורגה הגדולה בין האחין אסורה מפני מראית העין ודחינן לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה ומכאן נלמוד שאין לנו כדעת הירושלמי שהוא מפני מראית העין בחורגין והוא הדין לאשת חמיו.
ובהלכות גדולות שלנו מצאתי ואשת חמיו אסורה לו מפני מראית עין ולא כך הלכה אלא מותרת לו אבל הרב ר' יעקב כתב בספר הישר בהלכות גדולות ותלמוד ארץ ישראל גרסי' אשת חמיו ואשת חורגו מותרות לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין ואעפ\"כ אין כאן בית מיחוש. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן לא אסרו כלה אלא מפני כלה. קשיא לן דהא כלת בתו בנקבה ערוה בת בתו ונגזור על אשתו כמוהו י\"ל ההיא כללא היא אבל לאו טעמא הוא שכלם לא אסרום אלא זו מפני זו [משם אחד] ואשת אחי האם מן האם נמי משום מן האב והא דאמרינן מאי שנא הני ומאי שנא הני משום דאשת חמיו ראויה היא לגזור עליהם משום חמותו (וכן כלן) אבל כלת בתו לא שייך למגזר אלא משום כלת בנו. ",
+ "הא דאבעי לן אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב. משום דלמטה ערוה ה\"ה לאחות אבי האם ולאחות אם האם דהא למטה ערוה בין מן האב בין מן האם כדאיתא [בהבא על יבמתו דף נ\"ד] אלא חדא מנייהו נקט משום דקא בעי למיבעיא בהדה אשת אחי אבי האב דבהא באם לאו ערוה למטה. כי קאמר רב לההיא מתניתא. כלומר דהני ארבע דמתניתא יש להן הפסק ולא השאר אבל כיוצא בהן אף מן האב אפשר שהן מותרות כיון דאיתפלגו בהא.
ואסיקנא דאמימר אכשר בהו והלכתא כוותי' וכן פסק ר\"ח ז\"ל לקולא וכן דעת רבינו ז\"ל שלא כתבו לאיסור וכן בשניות דבי ר' חייא פסק ר\"ח ז\"ל לקולא מדלא איפשיט דספיקא דרבנן לקולא ויראים אמרו לחומרא.
וקשה לן דהא נפקא פשיטותא דידהו לאיסורא מהא דתניא כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות והאיך אפשר דבת שלישית שבבנו מותרת וכלתו אסורה אלא שהדבר תמה האיך לא פשטוה בגמרא מזו דהא ברייתא שמיע להו.
ונ\"ל דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמי' וחמותו קא בעי הא דזרעו לא ובירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל בשרה אסורה בכל אנשי ישראל וכן הוא דאם אמו אין לה הפסק וזה סיוע למה שפירשתי דמאי שנא שרה מאברהם שהיא אסורה באנשים והוא יהיה מותר בנשים ורש\"י ז\"ל כתב ת\"ש שלישי ורביעי דהיינו שלישי שבבנו ולא דאיק.
ומדחזא רב הלל שתסר לאסורה ולא קשיא להו אלא הני ש\"מ שאין להוסיף על מה שמנו חכמים בשניות ותמהני תמה גדול על בעל הלכות שהוסיף שניות אם אחות אביו ואם אחות אמו אם אחותו שניה וראיתי לבעל ספר היראים ז\"ל שכתב דבריו וסמך עליו להחמיר ואי להוסיף על השניות אין שומעין לו ולא לבעל ההלכות אלא אם אחות אביו ואם אחות אמו בנשואין היינו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו אם אחותו שניה טעות סופר הוא דאי בנשואין היינו אשת אביו ערוה ואי באונסין אנוסת אביו ולא שניה היא. ",
+ " ומפרשינן בגמרא מאי טעמא אמר קרא ובן אין לו עיין עליו. ומכאן אנו למדין לבת שפוטרת אשת אבי' מן היבום והכי תניא בספרי ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבת ובת בת הבת מנין ת\"ל ובן אין לו מ\"מ והכי אית להבעל הלכות גדולות ז\"ל וכתב ואי לאו דכתב רחמנא אין לו ה\"א דווקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה השתא דכתב אין לו עיין עליו לאתויי כל דשמיה זרע ומנח לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי איתי ע\"כ בהלכות וקשה לי שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הנזכר בפסוק כגון זרעו של בן אבל לרבות ממנו בת אי אפשר וכך משמעות דורשין לגבי ירושה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קט\"ו) אלא י\"ל הואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן הרי אתה דן ק\"ו לבתו מעתה.
ואחרים אמרו בת לא צריכא קרא דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לזה שאין שמו מחוי ולא דאיק דאי מהתם אפילו בן הבן ובת הבת נמי תיפוק לי' שאין שמו מחוי שהרי שמו עליו ומצינו שקמין תחתיו לנחלה.\\
ואי קשיא לך למה לי הנך דרשי תיפוק לי' מדאמרינן דיבום בנחלה תלא רחמנא ואם יש לו בת או בת הבן ובת הבת היא קודמת לאח סד\"א הני מילי שלא במקום יבום אבל במקום יבום אח קודם לכל יוצאי ירכו חוץ מן הבן קמ\"ל ועוד דירושה גופה שהבת קודמת בה לאח מהאי טעמא הוא דקאמר ליה לתנא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בת הא יש בת אין יבום והכי איתא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק\"ט). ",
+ "מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו. לומר שאין מזהירין מן הדין. פי' רש\"י ז\"ל לאחותו מאביו ומאמו אנוסת אביו דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע בין מן האנוסה בין מן הנשואין לא שמעינן מיניה אלא בת אביו שלא בת אמו כדכתיב בת אביך או בת אמך והכא דכתיב בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאינה אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן לה להכי כתיב אחותך לרבות בת אביו ובת אמו אנוסה שאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה והכי נמי תניא בפרק כיצד העדים (מכות דף ה') בת אביו ובת אמו מניין ת\"ל ערות בת אשת אביך וגו'.
וקשה לן א\"כ האי קרא דבת אשת אביך היכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים ולר' יוסי ב\"ר יהודה פרט לאחותו משפחה ומנכרית הא צריך לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואה שאין מזהירין מן הדין איכא למימר אם כן לימא קרא ערות אחותך מולדת אביך בת אשת אביך למה לי ש\"מ לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו ולר' יוסי ב\"ר יהודה כדאית ליה וכך מתורץ בהלכות גדולות.
ויש לי לפרש דמאחותך היא נפקא לן אחותו שהיא בת אביו ובת אמו בין באונסין בין בנשואין דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד בין באונסין ובין בנשואין ורבה אחותו משני צדדין לעשותה כאחותו בכל דבר רבה איתה ואיתא בין מן האנוסה בין מן הנשואה ולפי' מייתר להו גופא דהאי קרא דבת אשת אביך והא דתניא בפרק כיצד העדים בת אביו ובת אמו מניין ת\"ל ערות בת אשת אביך וגומר מסיפיה דאיק דכתיב אחותך היא. ",
+ "והא דמקשינן בדר' יוסי ב\"ר יהודה ואימא פרט לאחותו מאנוסתו .לומר דמיעטיה רחמנא מאשת אביך ואנח ליה לקרא קמא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה.
ומתרץ, ההיא מדרב' נפקא, כלומר כיון דאשכחין דרבי רחמנא שארו מאנוסה לא מוקמינן מיעוטא לאחותו מאנוסה כיון דמצינו לאוקמי במילתא אחריתי וכיון דליכא מיעוטא אחותו מאנוסתו מקרא גופי' נפקא דאחותך בת אביך סתמא כתיב ולאו למימרא דמבת בתו מאנוסתו גמרינן אחותו דהא אין מזהירין מן הדין. ",
+ "הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין.איכא למידק דילמא תרווייהו בנשואין ערות אשה ובתה לבתה בלבד וכן בת בנה ובת בתה ובת בנך או בת בתך דהוא גם בת בנה ובת בתה כלומר מן הנשואין ועד שלא יאמר יש לי בדין אלא שאין מזהירין מן הדין ותו הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע\"ו) בתו מאנוסתו מניין נימא נמי מנשואתו ויש לומר ערות אשה ובתה כל שבנשואתו משמע בין שהיא ממך בין שאינה ממך ואין זו באה מן הדין אלא בכלל הכתוב עצמו היא דסתמא כתיב.
אלא מה יש לן לשאול אחותו מאביו ומאמו נמי נימא שישנה בכלל בת אביך וי\"ל התם מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך משמע כי היכי דבת אמך לאו בת אביך בת אביך נמי לאו בת אמך וכיון דפשטיה דקרא בבת אב לחודיה משמע בת אביו ובת אמו צריכא לבוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין ממנו וכבר כתבתי זה בשם הראב\"ד ז\"ל. ",
+ "מדאמרינן איצטריך למכתב היא. לומר דבעלמא אין מזהירין מן הדין משמע דכי האי גוונא בעלמא אין מזהירין מן הדין.
וקשיא לי אם כן אוכל כזית מבשר חמור לא ילקה שלא למדנו לו לאו אלא מן הדין דגמל שיש לו סימן אחד כדאיתא בתורת כהנים וי\"ל כיון דכתיב בכולהו עשה זאת הבהמה אשר תאכלו גלויי מלתא בעלמא היא, וצ\"ע. "
+ ],
+ [
+ "הא דאקשינן פשיטא אחיו הוא. קשיא לן, מאי פשיטותא הא איצטריך קרא לחייבי כריתות לקמן בשמעתין (יבמות דף כ\"ג) וקס\"ד נמי למעוטינהו משום בת אשת אביך ואיכא למימר ההיא לר' יוסי ב\"ר יהודה דפריך דנדרוש בת אשת אביך הכי ומיעוטא לעריות דווקא הא לרבנן א\"נ לר' יוסי בעלמא כגון זיקה דיבום פשיטא דאחיו הוא ומסברא ידעינן.
ולי נראה דהאי פשיטא לאו דווקא מנפשיה אלא פשיטא לענין יבום דכיון דאחיו הוא דקיימא לן בכל מקום כל מי שיש לה קדושין אין הולד כמוה כמו שהוא שנוי במשנה בסוף (פרק ג') דקדושין (דף ס\"ז) והתם בכללא הוא וכיון דתנינא דאחיו הוא פשיטא דמיבם וכי הא פריך בפרק כל שעה בפסחים בדף כ\"א ע\"ב [גבי אסור בהנאה].
והאי דלא בעי אמתניתין דמי שיש לו בן מכל מקום וכו' פשיטא אלא בעיא מאי טעמא משום דלא פשיטא היא אלא מבן הוא דנפקא לן לאח ולא רצה לשנות את הלמד מבן ולהניח בן המלמד לאח ואלמלא קרא דבן הוה אמינא אח פסול לא זקיק מבני יעקב וכיון דמזקק לא זקיק לענין מפטר נמי לא פטר.",
+ "ובנו לכל דבר ליורשו וליטמא לו. ובירושלמי (ב,ו) אפילו לפריה רביה ולשניה, והאי דלא בעיא בה פשיטא כדבעינן גבי אחיו משום דאיידי דקתני רישא הכי תני סיפא אי נמי גבי בן לאו פשיטא הוא דכיון דבעבירה נולד לו סד\"א לא קיים בו מצות פריה ורביה ושניות לא גזרו בו ואפילו ליורשו וליטמא לו לא יהא כבנו, קמ\"ל."
+ ],
+ [],
+ [
+ "בין שאומרים לו לאביך הוצא. פירוש לאו דוקא שאם כן חייבי לאוין משמע אלא בין שהיא בבית אביך בין שהיא חוץ מבית אביך דהיינו חייבי כריתות והוצא מביתך בלא גט קאמר לפי שאינה אשתך ואלו חייבי לאוין לאו מולדת חוץ היא.
וקשיא לי כיון דרבי רחמנא אף חייבי כריתות כי תהיין למה לי ולא קשיא דלאו משום וילדו לו אצטריך שיהא הולד כמותו אלא לומר דקדושין תופסין בהן דלא תיתי מיבמה כדאיתא בשילהי פרק האומר שבמסכת קדושין (דף ס\"ח).",
+ " ואסקינן הכא מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי ב\"ר יהודה ר' שמעון. והתם בשלהי האומר אמרינן הניחא לר' שמעון אלא לרבנן מאי איכא למימר אמר קרא אחר כן תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא תפסא בה הוי' אשכחין דלא תפסא בה קדושין ולדה כמוה מנא לן דאמר קרא וילדו לו כל היכא דקרינא ביה כי תהיין קרינן ביה וילדו לו ובל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו פי' כי תהיין לאיש דריש לומר כל היכא דקרינא ביה כי תהיין לשום איש בעולם קרינא ביה וילדו ואפילו חייבי כריתות במשמע אבל שפחה ונכרית דלא קרינא ביה כי תהיין לשום איש בעולם לא קרינא ביה וילדו.
ולההיא מסקנא דהתם חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין לא מכי תהיין נפקא כדאמר רב פפא אלא מדגלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי דגמרינן מאחות אשה מכלל דחייבי לאוין תפסי בהו קדושי והא דאמר רב פפא בשמעתין אתיא כאידך לישנא דאמר התם רב אחא בר יעקב אתיא בק\"ו מיבמה והאי מסקנא דהכא אתיא כרב פפא ורב אחא בר יעקב דאיצטריך להו כי תהיי' לחייבי לאוין ולא נפקא להו מאחות אשה דכולה סוגיין בתר תרוציה דרב פפא רהטא ולדידיה איתמר ומסקנא דהתם כלישנא קמא דמפקי להו מאחות אשה ומייתר כי תהיין לולד שפחה ונכרית שהוא כמוה, כנ\"ל.
וא\"ת למסקנא דהתם מולדת בית או מולדת חוץ דרבי רחמנא בחייבי כריתות למה לי תיפוק לי' מכי תהיין דכל היכא דקרינא ביה כי תהיין לשום איש קרינא ביה וילדו לו לא קשיא דאי לאו אחותך היא דמולדת חוץ הוה אמינא כל היכא דקרינא ביה כי תהיין לאיש זה קרינא ביה וילדו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי לא קרינא ביה וילדו לו, משום הכי צריכי. ",
+ "בנך מישראלית קרוי בנך וכו'. מפורש בקדושין בפרק האומר (דף ס\"ח). "
+ ],
+ [],
+ [
+ "הא דאמרינן וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. פרש\"י ז\"ל לא גזרו רבנן לאפוקי מספק וכן עיקר ואע\"ג דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחילה לקולא כיון דאיכא מעשה דבה שחלץ לה בב\"ד אין מתירין אותה לא היא ולא צרתה והכי נמי מוכח בהדיא בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ\"ח) דאמרינן התם כהנים חולצין ושאינן כהנים מיבמין משום דספק חלוצה אסור להו תדע שהרי אחות חלוצה נמי מדרבנן ותנן נמי מדרבנן דזיקה דרבנן היא וקא אוסרין ליבומי והדר מיחלץ משום דפגע באחות זקוקה והיינו טעמא דכיון דחלץ לאידך נראית כיבמה ומפרסמה מילתא בב\"ד טובא הילכך חיישינן שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחלה. ",
+ "הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו.פירש\"י ז\"ל דהכא גבי תרי כתיב מיעוטא דאשת אחיו אלמא דמית גדול משמע וקשה לן מנא ליה דילמא דמית קטן ואלמלא שמיעט רחמנא אח שלא היה בעולמו היינו אומרין אם נולד ייבם דכל היכא דאיכא בכור תתקיים מצות יבום אפילו על הפשוטין ואיכא למימר כיון דקרא דווקא בשמת קטן כי כתיב נמי והיה הבכור דווקא הוא דקאמר רחמנא ליבם איהו ואם כן למה לי דמיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואינו מחוור.
אלא הכי משמע פירושא: כי ישבו אחים שנים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם ולא שני אחין שלא היתה לאחד מהן ישיבה בעולם דמיעוטא בשני אחין כתוב כלומר שהנולד אחד מהן אלמא אפילו ליכא בכור איכא מצות מצות יבום.
והרב אב ב\"ד ז\"ל פירש הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא כלומר לא מיעט הכתוב אלא שלא היה בעולמו בלבד גם זה אינו נכון דכי לא מיעט היכא דאיכא בכור אבל ליכא בכור כולהו מיעטינהו מוהיה הבכור. "
+ ],
+ [
+ "מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף היבם. פירש\"י ז\"ל אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק שהוא ז\"ל סובר דבנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו אעפ\"י שמת אביו לאחר שמת אחיו ובראוי לאביהן קא אמרינן דומיא דבכור.
אבל בהלכות גדולות בהלכות נחלות כתוב כך וכן היבם בנכסי אחיו ראובן ושמעון ראוין לירש את יעקב אביהן מת ראובן בחיי יעקב דהוה ליה נכסי יעקב אצל ראובן ראוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ואחר כך מת יעקב אי נמי מת יעקב ואחר כך יבם שמעון אין שמעון נוטל בראוי כבמוחזק אלא מן נכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה מטי ליה לשמעון מנאתיה כחד מאחוה וכן נראין הדברים ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אי מה בכור לאחר מיתת אביו שקיל פי שנים אף יבם לאחר מיתת האב שקיל פי שנים ומפרקינן מידי על שם אביו כתיב על שם אחיו אמר רחמנא ולא על שם אביו ואע\"ג דהתם לר' יהודה מקשינן שמעינן מינה לרבנן דלאו על שם אביו כתיב ולא שקיל פי שנים בנכסי האב דראוי למורישו הוי והוא אחיו הוא יורש.",
+ "הא גיורת מיהא הוי. פי' מדלא קתני לא יכנוס אותה ישראל ואם כנס לא יוציא שמא לא משום הנטען נתגיירה וכיון דאיכא נטען אע\"ג דאתא אחר ואפסיק ליה לקלא לא יכנוס.
ואיפשר לפרושי גיורת מיהא הויא דאי ס\"ד ספק גיורת היא אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה ועכו\"ם היא עד שיודע לך במה נתגיירה וכל שכן דכיון שכנס אלומיה אלמיה לקליה. ואוקימנא משום דאפילו נתגיירה לשם איש גיורת הויא, דהלכה כולם גרים.",
+ "ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי. שהרי אפילו בא עליה בעודה עכו\"ם אינה נאסרת עליו ואמר רב אסי משום ולזות שפתים הרחק ממך פרש\"י ז\"ל דאתי לאחזוקי לקלא קמא מיהו כנס לא יוציא והכי נמי אמרינן לקמן ברננא לא מפקינן וקשה לי הא בעדים מפקינן והא סיפא דמתניתין אוקי רב בעדים רישא בלא עדים וסיפא בעדים אם כן ליפלוג וליתני בדידה.
ועוד מצאתי בתוספתא הנטען מאשת איש עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל אעפ\"י שחזר העכו\"ם ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על שפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא מדקתני גבי אשת איש נטען וגבי שפחה הבא ש\"מ דוקא קתני שבא עליה בעדים ואעפ\"כ לא יוציא לפיכך נראה שיש לפרש במתניתין אפילו איכא עדים ומשום לזות שפתים דידה ודידיה אסיר שלא יאמר לשום זנות נתגיירה זו ולשום זנות נשאה כדפרישית והא דאמרינן לקמן ברננא לא מפקינן הכי קאמר משום רנון קול לעז שאין בו איסור גמור לא מפקינן הלכך גבי חכם שאסר את האשה בנדר כיון שגרשה בעלה גירושין גמורין בלא תנאי שאפילו נמצא הלעז אמת שאפשר היה לו לחכם להתיר לה אין הגט בטל, לא מפקינן לה מיניה. ",
+ "בשאין לה בנים. פרש\"י ז\"ל מראשון. ורבינו יצחק ז\"ל פי' בהלכות משני מן הנטען ולא נתברר לי טעמו שהרי אפילו זנתה עמו וודאי ונשאה נטען אין הולד פסול שלא מצינו פסול בולדות ואפילו ליכנס לכהונה ויש לומר אעפ\"כ הולד מזוהם וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו. ",
+ "הא דתניא הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש\"י ז\"ל מבעל והכי קאמר הני מתניתין ר' היא וכיון דמבעל מפקינן בקלא ודבר מכוער נטען דאחזקיה לקליה לעולם יוציא דלא גרע חזקה דאחזיק נטען לקול מעדי דבר המכוער.
ורב אחא משבחא כתב בשאלתא דפנחס דהיכא דאיכא עדים בדבר המכוער וקלא דלא פסיק מפקין לה בין מבעל בין מבועל אלמא מנטען נמי בעינן תרתי וקשה לי אם כן הך מתניתין קמייתא דקתני לא יוציא משום דאתא אחר ואפסקיה לקלא הא לאו הכי יוציא היכי מתוקמא כר' מי עדיף נטען לבתר ��פסק מבעל גופיה דמנסבה גביה בהיתר גמור וקים ליה בקליה דליתיה ואפילו הכי מפקת לה מיניה.
ושמא הוא גורס הא מתניתא מני ר', כדכתיב במקצת נוסחי אבל מתניתא קמייתא כדתריצנא ובדליכא עדים בדבר המכוער היא אי נמי לר' בכל נטען יוציא אלא מיהו אנן קיימא לן במסקנא בקלא דלא פסיק ודבר המכוער כר' אפילו מבעל בקלא דפסיק כרב דבעי עידי טומאה הא בעידי דבר המכוער לא תצא אפילו מנטען וכ\"ש בקלא דלא פסיק בלא עידי דבר המכוער דלא תצא נמצאו בעל ונטען שוין.
וקשה לי הא דאמרינן בסמוך (דף כ\"ה ע\"א) ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא קים ליה בקליה וליתיה דאלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל המחזיר וכל שכן בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גביה.
ויש לומר ההיא לרבא בר רב נחמן דקתני הוציאה דעל כרחיה לדידיה טעמא דנטען משום דאלמיה לקליה אבל בעל אעפ\"י שהוציאה כיון שמחזירה קים ליה בקלא דליתיה אבל לרב דקתני הוציאוה במתניתין בעל ובועל שוין ואנן כרב פסקי'.
זה נ\"ל לתרץ דברי רב אחא גאון ז\"ל אבל לא ידעתי אם רש\"י נסכם בזה שיותר מחוור הוא לפרושי כמו שהזכרתי תחלה דכניסת נטען כעידי כיעור הילכך קלא דלא פסיק ועידי דבר המכוער לבעל כר' קלא דלא פסיק וכניסה דנטען לנטען ואם הפסיקו אחר לא תצא קלא דפסיק עידי טומאה לנטען וכל שכן לבעל כרב זהו המתחוור לי בדעת רש\"י ז\"ל אלא שאין דברי רב אחא כן מ\"מ כשיש לה בנים אינה יוצאה מאחד מהם אלא בעידי טומאה ובזה אין דברי רב אחא ברורין עיין בהן.
ובעל הלכות ראשונות ורבינו ז\"ל פירשו אם עבר נטען ונשאה אבל מבעל בלא עידי טומאה לא מפקינן, וכן כתב הרב ר' יעקב בשם ר\"ח ז\"ל ומייתו לה ראייה מההיא דתניא בשילהי גיטין (דף פ\"ט) אמר לי ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ותורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ואתמר נמי בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים.
וזו אינה ראייה דאדרבה מדאמרינן דבר ברור ש\"מ לאו עדות גמורה בעינן שיראו כמנאפים אלא דבר שיש לו רגלים וראוי לחוש לו לאפוקי מוזרות בלבנה והכי נמי מוכחא מילתא בשילהי מסכת נדרים (דף צ\"א) בההוא גברא דהוה מדרזק בביתא הוא ואנתתא וכו' ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס טעמא משום הכי הא אי לא חזינן דלא מירכס איתתא אסירא ואף על גב דליכא עדות גמורה והתם קלא הות בהו א\"נ אלים ההוא דבר המכוער מדר' דהא הכא בעינן קלא דלא פסיק ועדים בדבר המכוער והתם לא בעינן קלא אלא מיהו שמעינן מינה דלא בעינן עדי טומאה אלא אפילו בעידי דבר המכוער מפקינן.
ובתוספות מתרץ לה להא כגון שאמרה האשה טמאה אני דכיון דאיכא רגלים לדבר ראוי היה להאמינה אלא שמצאה לה היתר משום דלא מירכס, וזה אינו נכון כלל.
ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי הגאונים הללו אלא אם כן הם מפרשין אותה לצאת ידי שמים דאי לאו משום דלא מירכס אסורה לו לא שתצא בב\"ד אלא לצאת ידי שמים כעין העוברת על דת משה ויהודית שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה ואם רצה לקיימה אין ב\"ד מוציאין מידו וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרעה מעוברת על דת משה ויהודית.
ובמסכת כתובות בפרק המדיר בירושלמי (ז,ו) משמע דמן הבעל קאמר ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת כדפרישית.
ומה שאמרו אין דבר שבערוה פחות משנים לומר שאין מתקיים על פי אחד כדאיתא בקדושין אבל עידי דבר המכוער שנים הם ומה שאמרו ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפין משיראו כמנאפין גבי מיתה ועונשין איתמר בהדיא אבל להוציא מבעלה לא שמענו ואי נמי משכחת לה אף להוציא בדליכא קלא כלל אבל איכא עידי דבר מכוער וקלא דלא פסק תצא. "
+ ],
+ [
+ "הא דמייתינן הכא תנן התם המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר. ואיבעיא לן עלה כנס מהו שיוציא. נראה לי דלאו לענין מתניתין איבעיא לן דההיא פרישנא לה בגמרא בדוכתא לומר שאם נמצא שם רע שאינו שם רע לא יחזור משום דחיישינן לקלקולא ובדאמר לה משום שם רע אני מוציאך דוקא והא וודאי פשיטא לן דמשום הך תקנתא דרבנן אם כנס לא יוציא וכן במשום נדר לא איבעיא לן דודאי אם כנס לא יוציא דמשום תקנתא הוא ודיה לתקנה זו כיון שאינו רשאי לכנוס דוודאי גמר וגירש לרצון חכמים וכולה שמעתא לא מיתסר אהיכא דאיכא משום קלקולא מה לי הוציאה מה לי הוציאוה וכי קים ליה בקליה וליתה מאי הוי אכתי איכא למיחש ואפילו נמצא בעדים שאינו שם רע אלא הביאוה ענין לבעיא זו לומר מוציא אשתו משום שם רע ששנינו לא יחזור אם לא נמצא שם רע שאינו שם רע וכנס מהו שיוציא ואמר ליה היינו נטען דהכא בעל הוציאה והתם בעל הוציאה הכא אמור רבנן לא יכנוס גבי נטען במשנתנו והכא אמור רבנן לא יכנוס דלכתחילה פשיטא לן דאסור לכנוס ואף על פי שאין כאן חשש קלקולא כגון שלא אמר לה משום שם רע אני מוציאך שאין שם משום קלקול כדמפורש בגיטין (דף מ\"ה) הלכך אם כנס נמי מוציא ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא אמרי קים ליה בקלא וליתיה.
ומצאתי שהרב ר' אברהם ב\"ר דוד ז\"ל פירשה לבעיא זו אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ומיהו כי קא מדמו לה לנטען מקודם שנמצאו דבריהם בדאין ואפילו בהא אסיקנא לא יוציא מיהו סוגיין התם כלישנא דקלקולא ולפיכך פרשתי לשון ראשון להעמידו כהלכה ודברי רבנו הגדול שם מטין כן."
+ ],
+ [
+ "הא דאמר רבא פלגינן דבורא. במס' מכות (דף ז') אפרש בס\"ד. ",
+ "הא דאיבעיא להו כנס מהו שיוציא. נראה לי דאחכם קאי דליכא אלא רננא דלעז אבל היא מגורשת גמורה היא מכל מקום ומותרת לו ומשום הכי דמיא לנטען מן השפחה אבל מביא גט ומת הרגתיו הרגנוהו אע\"ג דליכא עליה קלא כיון דנפישא חשדא דאיכא למיחש הוא דהא אלומיה אלים ורגלים לדבר לא.
ורבינו שלמה ז\"ל כתב דאחכם ואמביא גט קאי ולא דמיא לנטען מאשת איש משום דמעיקרא נטען והוציאה בשבילו והשתא אלים לקליה וכן דעת רב אחא גאון ז\"ל ובטלתי דעתי אע\"ג דקשיא לי דלא דמיא לשפחה דאפילו בא עליה וודאי לא יוציא כדפרישית.
ומצאתי בתוספתא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ותניא נמי התם הנטען מן האשה לא ישא את אמה בתה ואחותה ואם כנס לא יוציא והני כולהו לא דמיין הנושא את אמה כיון דליכא רננא בדידה גופא לא אלים קליה ועוד דהתם אפילו הקול אמת אין אסור בנשואין הללו אלא משום חששא דעבירה דעלמא אבל בזה אין כאן איסור ובשבויה נמי יש לומר בשבויה הקלו ולהכי קתני הני ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש לא יוציא אלא שכבר הורו ראשונים ז\"ל.
ופירוש כנס בכל השמועה נשואין ממש, שכן מצינו בירושלמי (ב,י) קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו גירש מהו שיחזיר כלומר עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא לעזה על בני' ונראה דווקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה. "
+ ],
+ [
+ "אי הכי תלתא נמי. פירש\"י ז\"ל אי אמרת ובשלמא יש זיקה רבותא אשמועינן דאפילו בתרי נמי יש זיקה ויש לדקדק אחר פירושו אי אמרת משום אסור לבטל מצות יבמין נמי כל שכן דרבותא קמ\"ל ומאי שנא ליש זיקה דפשיטא ליה האי טעמא ולאסור לבטל מצות יבמין לא פשיטא ליה ואפשר דסמך ליה אמאי דהדר מקשינן אי הכי אפילו חמשה נמי ואי הכי קמא לאו דוקא.
ואיפשר לומר, דקס\"ד דמאן דחייש משום אסור לבטל פשיטא דאפילו לספיקא נמי חייש ולא צריך למיתני בה רבותא דהכי אשכחין לתנאי דמאן דחייש אפילו לספיקא חייש ומאן דלא חייש לוודאי נמי לא חייש אבל לענין זיקה איכא מ\"ד בתרי אין זיקא ובחד יש זיקה ואיצטריך למיסתם כההוא תנא דאמר אפילו לתרי.
ולשון אחד מפרשים בתוספות דלגבי מצות יבמין קס\"ד דתלתא חדוש טפי דלא תימא ארבעה ששתיהן ראויות להתיבם זו לאחד וזו לאחד חיישינן לבטל מצות יבמין אבל בתלתא דממה נפשך חדא לא חזיה משעה ראשונה ליבום לא חיישינן.
ולשון אחר יש לפרש אי הכי תלתא נמי אי הכי דאין זיקה כלל ליתני תלתא אי אמרת בשלמא בחד מיהת יש זיקה משום הכי תנא ארבעה דקמ\"ל אסור לבטל מצות יבמין ואלו תלתא אפילו כשתמצא לומר מותר לבטל אסור ליבם משום זיקה אלא אי אמרת אין זיקה כלל ליתני תלתא דמשום זיקה ליכא ומשום אסור לבטל הוא. "
+ ],
+ [
+ "הכי גרסינן והיא גרסתו של רש\"י ז\"ל מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהן קא סברת יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. ופי' מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא חליצה פסולה צריכה לחזר והך סברא ליתא אלא משום דסבירא לך יש זיקה דכיון דאלימא צריכה פטור גדול שתהא מחזרת על האחין משום דלכל חד ככנוסה דמיא ואין חליצה גרועה מוציאה מביתו ופירושא בעלמא הוא אי הכי קמייתי נמי תבעי חליצה מכל חד וחד.
ואי קשיא לך ולידוק מרישא מדקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואין אחד חולץ לכולהו אלמא יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר זו אינו קושיא דלעולם אימא לך דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר ושאני הכא דכיון דהאי חליצה דשמעון חליצה כשירה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה ולא מיבעיא אי סבירא לן אין זיקה דחליצה דשמעון חליצה כשירה היא אלא אפילו סבירא לך יש זיקה מ\"מ חליצה דשמעון עדיפא דאלימא זיקתו משום דלא חליץ לאחיות כלל ומשום הכי ליכא למפשט מדרב דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אלא מסיפא.
וכן נמי ליכא למפשט מינה בהדיא יש זיקה משום דקאמר זה חולץ לאחת דאי משום דלא מיבם משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא כמתני' ואי משום שאין אחד חולץ לכולן הא לקמן בשמעתין (יבמות דף כ\"ז) אמרינן דשמואל לדברי האומר אין זיקה קאמר דחליצה מעולה בעינן ולא פטרה חליצה פסולה כל היכא דאיכא מעולה הימינה ואף על גב דבפרק רבן גמליאל (דף כ\"א) אמרינן דלמאן דאמר אין זיקה לא בעינן חליצה מעולה כיון דלישני נינהו ניחא לן למפשט אליבא דכו\"ע מסיפא דמילתיה דשמעינן מינה חדא דאית בה תרתי שמעינן מינה דחליצה פסולה צריכה לחזר אף על גב דליכא מעולה ומינה נפיק לן אלימותא דזיקה טפי מרישא ואליבא דכולהו לישני שמעינן מינה דיש זיקה דליכא למאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר אלא לדברי האומר יש זיקה והיינו דמקשינן בשילהי מלתא והאמר רב אין זיקה כלומר ואמאי צריכה לחזר ובהא כיון דאוקימנא בזה אחר זה בין סבירא לן יש זיקה או אין זיקה חליצתו פסולה היא וודאי [פי' חליצת חולץ הראשון פסולה לגבי השני וחליצת השני כשרה וא\"כ ליכא למידק מזה חולץ לאחת] אלא דיוקא מדצריכא לחזר ש\"מ יש זיקה כדפרישית ויש נוסחאות שכתוב בהן מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קסברת יש זיקה וכו', ומשובשין. ",
+ "לדברי האומר יש זיקה קאמר. איכא דקשיא ליה תרתי נמי כלומר לימא שתי אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין בבת אחת זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן וש\"מ יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר וטעה בפירוקי' שאמר ראשונה שבשעת נפילה ראויה ליבם אין חליצתה חליצה פסולה להיות צריכה לחזר על כל האחין אלא פוטרת היא עצמה בחליצת אחד מהן וכיון שכן אף השניה אינה צריכה לחזר שחליצת השני מעולה משל חולץ ופוטרת ומשום הכי לא אמרינן נמי אחד חולץ לראשונה ושניה מחזרת.
ודבריו אינן כלום, ששתיהן חליצות פסולות דלא בתר מעיקרא אזלינן בהא דאי לא תימא הכי בשלש נמי נימא ראשונה חליצתה כשרה נקראת ואחד חולץ בלבד ושניה אע\"פ שהיא חליצה פסולה חליצת שני פוטרת שהיא מעולה משל חולץ נמצא שאין כאן שצריכה לחזר אלא אמצעית. [ומאי פריך א\"ה קמייתא נמי] אלא ודאי כולן חליצתן פסולה וצריכות לחזר וכן פירש\"י ז\"ל אי הכי קמייתא נמי שתים הראשונות וקמיאתא גרסינן תרתי ולא קמייתא חדא.
ועיקר קושיא איכא למימר להודיעך כחו דשמואל שאע\"פ שחליצת ראובן חליצה פסולה לגמרי וחליצת שמעון חליצה כשרה לגמרי למפטר נפשה פטרה וללישנא קמא דשמואל דקאמר אאמצעית צריך היה לומר שלש שאילו שתים זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דחליצה מעולה היא משל חולץ ראשון. "
+ ],
+ [
+ " הא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אוקימנא כמאן דאמר אין זיקה והתחיל ולא קאמר התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות דחליצה פסולה היא ולא פטרה צרתה בצרות יגמור אף באחיות דחליצה כשרה היא חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה נמי משום דחליצה פסולה לא פטרה.ואם תאמר חלץ לצרה למה נפטרה בעלת הגט והלא אף צרה אסורה לו וחליצה פסולה היא כיון דגט מדרבנן הוא דאסור [דוקא] הך דעבד בה מעשה מקריא חליצה פסולה ולא פטרה הך דלא עביד בה מעשה דאלימא זיקתה דצרה מזיקה דבעלת הגט דהך יוצאת ממנו בחליצה לחודה והך בגט וחליצה היא יוצאה וכן הטעם בבעלת מאמר וצרה תדע שהרי אסור בקרובות בעלת הגט ובעלת מאמר מעתה ומותר בקרובות צרה אלא אם כן חזר וחלץ לה או עשה בה מאמר לפיכך אין הגרועה פוטרת את המעולה ממנה אבל המעולה ממנה פוטרת אותה אבל אחיות וצרות תרווייהו כי הדדי ואין צרה נמי פוטרת אחות חלוצה בין למאן דאמר אין זיקה בין למאן דאמר יש זיקה מדרבנן דכיון דמשום לתא דערוה אתו אין זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו דצרה נמי במקום ערוה קיימה וזהו דרך פירושו של רש\"י ז\"ל ועיקר היא.
ואי קשיא, והא אמרינן לעיל כי אמר שמואל אחד חולץ לכולן אאמצעית דלא איפשר לה כלומר בחליצה מעולה אלמא חליצה פסולה פוטרת כיוצא בה אף על פי שהן משום לתא דאחות אשה איכא למימר השתא כלישנא בתרא דלעיל סבירא לן וההוא לישנא משכחת ליה למסקנא דמתרץ רב אשי לקמן.
ומוקמינן לה בגמרא להא דשמואל לדברי האומר אין זיקה וקשיא לן ולמאן דאמר אין זיקה מי איכא למימר דחליצה מעולה בעינן והא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ\"א) אמרינן עלה נימא תהוי תיובתא דשמואל מדתניא נתן גט לזו וגט לזו רבן גמליאל אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובתיה ומותר בקרובות שניה אלמא חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה ומפרקינן אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה ורבן גמליאל סבר אין זיקה ואיכא למימר כדפרישית דההיא סוגיא נמי אתיא כלישנא בתרא דמתרץ הכא רב אשי לדשמואל כדקאמר ואתיא כמאן דאמר יש זיקה.
ומיהו קשיא, ללישנא קמא דמתרץ גמרא הכא נימא תהוי תיובתא מדרבן גמליאל איכא למימר אמר לך שמואל פליגי רבנן עלי' דרבן גמליאל אף בזו ואנא דאמרי כרבנן.
והאי דלא אמרי ליה רבנן בההיא ברייתא חולץ לצרה משום דאינהו סבירא להו יש גט אחר גט ותרווייהו זיקתן קלישא וכיון ששתיהן שוות חליצת כל אחת פוטרת צרתה דלית ליה לשמואל אלא חליצה מעולה [מהפחותה] בעיא ואע\"ג דהתחיל באחיות לא יגמור אף בצרות קאמר וחליצת צרה דרחל אינה גרועה משל רחל ושוות הן גבי עריות אית ליה הכי ובכל אביזרייהו אבל בבנות גט ומאמר כל היכא דשוות הן זו פוטרת זו דהא אין אחת מהן יוצאת ממנו אלא כמו שחברתה יוצאה ובהני אין הפסול שבחליצה אלא משום שאינה גומרת בהן לשמואל והך סברא למאי דס\"ד היא כדפרישית והיינו נמי דלא מקשינן התם לשמואל מדרבנן וכך פירש שם רש\"י ז\"ל.
ואחרים מפרשין, חלץ לבעלת הגט בשני אחין כלומר שאם חלץ לבעלת הגט של אחיו לא נפטרה צרה דחליצה פסולה היא שהרי מכיון שנתן לה אחד מהם גט אסורה לכל האחין גזרו בה משום גרושת אחיו לצרה נפטרה בעלת הג ט דצרה חליצה כשירה היא שלא גזרו בה כלום שאפילו גרושת אחיו גמורה צרתה מותרת וכן פירשו לבעלת מאמר של אחיו לא נפטרה צרה שהרי נדחית מכל האחין וחליצה פסולה היא לצרה נפטר לבעלת מאמר שאם רצה לכנוס צרה קודם שיעשה אחיו מעשה בבעלת המאמר כונס וחליצתה חליצה כשירה.
וכל זה הפירוש שבוש גמור, שהנותן גט ליבמתו פוסל היא וכל צרותיה עליו ועל כל האחין כמו שחלץ לה והכי אמרינן בפרק רבן גמליאל (שם) וכן העושה מאמר ביבמתו פסל היא וכל צרותיה על האחין. ",
+ "ומסקנא רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה. כלומר אף על פי שאוסרות אותה מליבם מיהו קל איסורן משל אחיות הילכך אף חליצתן מעולה משל אחיות וחליצה מעולה אף על פי שהיא פסולה פוטרת שלמטה ממנה.
ופסקו ראשונים ורבינו ז\"ל כשמואל ועוד נראה שפסק רבינו שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין לא שנא פסולה באיסור זיקה לא שנא פסולה בשני מאמרין או שני גיטין כדמוכח בפרק רבן גמליאל (שם) מדאקשינן מינה לרבה בר רב הונא דלא אשכחין בהדיא דפליגא הא דשמואל בתרייתא עלה דרב קמייתא הלכך תרווייהו איתנהו ולפי דעתי כל עצמן לא הוצרכו לפסוק כשמואל בתרייתא אלא משום דקי\"ל כרב בקמייתא.
ופירשו לה ראשונים דלא פליגן ותרווייהו הלכתא נינהו ומשכחת לה בשחליצת כל האחין שוה לפסול שאין חליצה פסולה פוטרת אף כיוצא בה אף בדנפשה וכל שכן לצרה אבל אם חליצת אחד מהן מעולה משל אחיו כגון בעל גט ואחיו חולץ לה זה שחליצתו מעולה משל אחיו אינה צריכה לחזר דק\"ו הדברים ומה צרה פטרה נפשה מבעיא.
ואע\"ג דבפרק רבן גמליאל משמע מדיוקא לדשמואל כל שחליצתם שוה פוטרות זו את זו כדפרישית ההיא לאו בהדיא אתמר אלא משום דשמעינן ליה לשמואל דאמר אין חליצה פסולה פוטרת צרתה של מעלה ממנה ושל מעלה ממנה פוטרת שלמטה ולא שמעינן ליה דאמר כלום בשוות משום הכי קס\"ד התם למימר דהיכא דבשתיהן שוה פוטרה מיהו כיון דלא שמעינן ליה בהדיא דפליגי ולישנא בתרא דאיתמר לעיל במילתא דשמואל לא מוכח היתירא בשוות אלא למפטר עצמה הוא דפליג בההיא ובהך מילתא לא פליג כלום בחליצות שוות הילכך קיימא לן כתרווייהו והכי נמי משמע התם ��פרק רבן גמליאל.
ויש דרך (אחת) [אחרת] לומר דלשמואל גריעא ליה זיקה דאחין ואלימא ליה דצרה גריעא ליה דאחין דחליצה פסולה פוטרת עצמה ואינה צריכה לחזר על כל האחין ואלימא ליה צרה דאינה פוטרת צרה ולרבה בר רב הונא אית ליה איפכא דאלומיה ליה אחין דחליצה פסולה צריכה לחזר ואף על פי שחליצת אחד מהן מעולה משל שאר אחין וגריעא ליה צרה שחליצה מעולה ממנו פוטרת ואין זו דרך ישרה.
הילכך שמעינן מינה שארבעה אחין שניםאחיהן נשואין שתי אחיות ומתו צריכות ארבע חליצות כל אחת מהן מחזרת על כל האחין.
ותמהני על הרב ר' משה הספרדי ז\"ל שכתב נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלוצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזר על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן.
וסוגיין הא מפורש בה אמצעית צריכה חליצה משניהם ולא אתיא הכי ובפרק ר\"ג תנן בשני יבמין ויבמה אחת צריכות שתי חליצות ומסייעינן מינה (בדף נ\"ג) לרבה בר רב הונא אלמא חליצה פסולה אפילו לפטור עצמה צריכה לחזור ומשמע דאיהו ז\"ל כשמואל סבירא ליה וסבר דמודה שאם חלצה אחת מהן מכולם פוטרת צרתה ולאו מילתא היא ועוד שאם כן ביבם אחד חלץ לאחיות נפטרו צרתן והוה ליה לשמואל לפרושה והרי הרב עצמו ז\"ל מודה שאפילו ביבם אחד חלץ לאחיות לא נפטרו צרות. "
+ ],
+ [
+ "והא דאיבעיא לן בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת. כשמואל אתיא שחליצתה דעדיפא פטרה אידך דגריעא ופשטי' דבי הדדי נינהו ושתיהן צריכות חליצה לפי מה שכתבנו ורש\"י ז\"ל פירש חולץ לאיזה שירצה ופוטרת צרתה שחליצת שתיהן גרועות. ",
+ "הא דאמר רב הונא אמר רב חלץ לראשונה הותרה אבל לא צרתה. נראה דאליבא דמאן דאמר יש זיקה קאמר דאי אליבא דנפשייהו דסבירא להו אין זיקה חליצה פסולה פטרה צרתה כדאיתא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ\"א) ואף על גב דסבירא להו אסור לבטל מצות יבמין נהי דחליצה פסולה היא מפני כך מיהו לא אלימא זיקה משום הכי דניבעי חליצה מעולה והך מימרא דרב כמימרא דלעיל (יבמות דף כ\"ו) דאימר לדברי האומר יש זיקה והיינו דאמרינן אבל הכא זיקה דרבנן היא.
ויש מפרשים משום שאסור לבטל מצות יבמין ולא גרסי אבל צרתה לא אלא שתיהן נפטרו דמשום מצות יבמין לא הויא חליצה פסולכ כלל ודאמרינן זיקה דרבנן היא ה\"ק מחיים הוא דאסירא משום דקא מבטל לה לזיקה ואסור לבטל מצות יבמין אבל מתה מותרת וכן פר\"ח ז\"ל.
ומ\"מ לדברי האומר יש זיקה דרבנן היא שהרי חולצות וכדאמרינן לקמן (יבמות דף כ\"ח) סד\"א משום מצוה עבוד רבנן ואין לך זיקה דאורייתא אלא לדברי ר' שמעון דאמר ככנוסה דמיא והכי נמי משמע בפ' כיצד (דף י\"ח) וכן פרש\"י. ",
+ "ורב לית ליה האי סברא והא אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה וכו'. ואי קשיא ותיקשי ליה מתניתין דקתני לקמן (יבמות דף ל') הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסר עליו שעה אחת לאו קושיא היא דאי ממתניתין הא קתני לה בדקאי באפה איסור אחות אשה אבל דרב כיון דקאמר כל יבמה שאין אני קורא בה קס\"ד אפילו בדקאי באפה איסור זיקה קאמר אי נמי אי ממתניתין הוה אמינא היכא דלא איתחזיא ליה בנפילה ראשונה אבל היכא דאיתחזיא ליה בנפילה ראשונה ולא אידחיא מביתא לגמר י שריא אי נמי אי ממתניתין הוה אמינא הא מני ר' אליעזר היא דאמר (דף כ\"ח ומ\"א וק\"ט) כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרו עליו עולמית, אבל רבנן לא. ",
+ "איתביה ר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן ארבעה אחין וכו'. כתב רש\"י ז\"ל איכא לאותוביה עליה דרב מתניתין ומותבינן מינה אסיפא דמילתא ולא מתרץ ולא נהירא לן דאם כן הא דתנן (דף כ\"ו) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה והשני אסור בשתיהן לרב היכי משכחת לה וליכא למימר אף בזו אינו יודע מי שנאן דהאי תנא כל הכי אשתבש ואזיל דמשום האי טעמא הדרינן ומקשינן מסיפא לרבי יוחנן.
אלא מתניתין לרב לא קשיא דמשום שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין היא כדאמרינן בסמוך ומשום הכי לא אקשינן מינה ליה כלל דהא שמעינן ליה בהדיא דאמר אין זיקה ואסור לבטל ומתניתין לדידיה משום דחיישינן למיתה היא ואי למאן דאמר יש זיקה מצי למימר ברישא משום דחליצה פסולה היא וצריכה לחזר על כל האחין ולשניהן אידך אחות חלוצה היא.
אלא דסיפא קשיא, לייבם חתן חדא ולשתרי אידך לרב אלא סיפא לדעתיה דרב משום בטול מצות יבמין היא על כרחין דילמא מיבם האי דאינו חתן תחלה ואתי לבטולי מצות יבמין וה\"ה לרישא מדשמעינן ליה אין זיקה כדפרישית. ",
+ "והא דאמר ליה ר' יוחנן [אחיות] איני יודע מי שנאן. קשיא לן ולימא ליה חליצה פסולה צריכה לחזר ויש זיקה וסיפא כדמתרץ לה וא\"ת כשמואל סבירא ליה דאמר נפשה פטרה כי אקשינן בגמרא ולימא ליה אמאי לא מקשינן ולימא ליה חליצה פסולה היא וצריכה לחזר איכא למימר ההיא פשיטא לן דכשמואל סבירא ליה מדלא מתרץ הכי ומיהו כיון דלא שמעינן לר' יוחנן בהדיא דפליג אדרבה בר רב הונא אמר רב לא דחינן מימרא דידהו מדיוקא דר' יוחנן.
עוד יש לומר דהא דלא מתרץ רבי יוחנן מתניתין משום דחליצה פסולה צריכה לחזר משום דמשמע ליה סתמא אפילו בשנפלו עם צרות שאלו חלץ לצרת שניה הותרה היא והויא לה ראשונה הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון. "
+ ],
+ [
+ "ולא מתיבמות קתני למימרא דליכא הכא דין יבום כלל. פירוש ואי משום גזרה זו אם קדם וחלץ לשניה הותרה ראשונה ואין גוזרין בה אפילו בדיעבד שהרי אם מתה שניה מותר בראשונה ואין גוזרין משום ראשונה שלא ישא את השניה.
ואקשינן ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. כלומר תנא דמתניתין לאו משום זיקה קא אסר ליבם שתי אחיות דאי הכי מכי חלץ לה לשניה ופקעה זיקתה שרי ליבומי ראשונה וליכא למיגזר דכיון דיש זיקה לא אתי למישרי אחות זקוקה וליבומי לשניה דכאחות אשה דמיא אלא טעמא משום שמא ימות ומבטל מצות יבמין ומשום הכי שקיל רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו כדי שלא ירגילו יבום באחיות ואתי ליבומי לכתחלה קמי חליצה דכיון דאי נמי מייבם קמי חליצה אינו פוגע ולא נוגע בשום צד שבערוה אין חושש משום שמא ימות אחיו ומבטל מצוה דלא רמיא עליה ועוד דחשש מיתה לאינשי לא משמע להו ואתו ליבומי זהו פירוש לפירוש רבינו שלמה ז\"ל ויש לשונות אחרים ואין בהם ממש. ",
+ "אלא שני אמר חבראי שניה יבם ואנא ראשונה מיבם. ומכיון שכנס הוא שניה פקעה זיקה מינאי והויא לה ראשונה כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ומהא נמי שמעת דזיקה דרבנן היא דאי דאורייתא יבום דקמא לא פטר דהא צרת ערוה היא ואכתי רמא זיקה אשני אלא ש\"מ מאן דאמר יש זיקה מדרבנן קאמר וכיון שקדם וכנסה קנאה ראשון ופרחא זיקתה משני לגמרי דהא ר' יוחנן לית ליה אסור לבטל מצות יבמין ומשום זיקה אתי לה. "
+ ],
+ [
+ "לרבי שמעון איצטריך וכו'. פירוש דלרבנן אחיות דעלמא אי נמי מיבם חדא ליכא אלא איסור זיקה דרבנן אבל לר' שמעון דאיכא איסור כרת אימא נגזר קמ\"ל כדפירש\"י ז\"ל. "
+ ],
+ [
+ "והא דאקשינן והא גבי ערוה לא גזרינן.פי' ערוה שהיא איסור מצוה לא גזרינן. ופריק ערוה מגמר גמירי לה דמשום ערוה הוא אבל צרות דר' שמעון לא גמירי ואמרי משום איסור מצוה דאית בה הוא וזהו הפירוש הנכון ולא כך פירש\"י ז\"ל. ",
+ "מתניתין: בית שמאי אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה. פירשו בגמרא משום דמאמר לב\"ש קונה קנין גמור והקשו בתוספות ודילמא טעמייהו דבית שמאי משום דקסברי מותר לבטל מצות יבמין מן התורה וכן נמי דבר תורה אין זיקה ונראית צרתה במאמר אתא דרבנן ומבטל דרבנן ולדידי לא קשיא דמתניתין כיון דקתני והלזו תצא משום אחות אשה בלא חליצה משמע ואם מאמר אינו קונה קנין גמור האיך יוצאה וא\"ת ה\"ק יכנוס את אשתו כיון שעשה בה מאמר ותצא הלזו משום אחות אשה הא לא קתני הכי.
אלא הא קשיא, ודילמא טעמא דבית שמאי כדר' שמעון דאמר יש זיקה וזיקה ככנוסה ד מיא ביבם אחד לפיכך שנינו אשתו עמו והלזו תצא ובשני יבמין זיקה לאו ככנוסה דמיא ולפיכך שנו משנת ארבעה אחין וא\"ת אם כן מאמר לב\"ש למה לי להודיעך כחן דב\"ה הא לאו קושיא היא דלא ניחא להו לרבנן בגמרא למיתלי הך סברא אלא בר\"ש דא\"כ לישמעינן ב\"ש התירא באשת אחיו שלא היה בעולמו כדאשמעינן ר' שמעון וכל שכן דלמסקנא דהתם ר\"ש גופיה לית ליה זיקה ככנוסה ולא תלינן בוקי סריקי בב\"ש ועוד נמי לא ניחא ליה למימר דמתניתין דב\"ש תני מאמר להודיעך כחן דב\"ה דכח דהתירא דידהו הוה עדיף אבל בירושלמי אמרו מאמר דב\"ש כזיקת ר\"ש. ",
+ "גמרא למיעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותי' אלא או כר\"ג או כר' אליעזר. איכא למידק והא טעמא דר\"ג משום דאין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין וב\"ה אמרו אם קדמו וכנסו יוציאו ואיכא למימר דנקט ר\"ג לדברי האומר קל היה להם לב\"ה בדבר זה ואע\"ג דקתני יקיימו אין לכתחילה לא דילמא לאו דוקא.
והאי תירוצא לאו דווקא אלא הא דאמרינן או כר\"ג מדיוקא דהא מתניתין קאמר כלומר דמתניתין קתני זו היא למעוטי הך דר' יהושע דלא אמרינן אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו הילכך דינא אחרינא הוא או כר\"ג או כרבי אליעזר ומיהו ממתניתין אחריתי שמעת לן דב\"ה לא כר\"ג סבירא להו ואנן מדיוקא דהא מתניתין קאמרינן. "
+ ],
+ [
+ "זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. פירוש לאו דוקא שניהם אלא מכיון שעשה אחד מאמר ונפקעה זיקה של זה ממנו שהרי קנאה הוא הותרו שניהם ליבם שאין עוד לחוש ליש זיקה ואי קשיא דילמא טעמייהו דב\"ש משום דאסור לבטל מצות יבמין איכא למימר אם כן האיך אמרו ב\"ש יקיימו דמשום הך חששא עקרי רבנן לדידיה יבום לגמרי כדאמרינן לעיל ולאו מילתא היא.
ויש מפרש דאם עשה אחד [מהן] מאמר חיישינן לבטול מצות יבמין מאידך להכי פריך זה יעשה וזה יעשה כלומר ויעשו שני היבמין שליח וכן היבמות ויקדשו כאחת דליכא למיחש להכי ולא מחוור דאכתי איכא למימר גזירה דילמא לא משוו שליח כדגזרינן דילמא מיבם והדר חליץ ועוד לפי דעתי אפילו לב\"ש קיום מצוה דיבום ליתי' אלא בביאה ואף על גב דקני מאמר הילכך איכא למיחש שמא יתבטל במיתת אחד מהם.
אלא עיקרא משום זיקה כדפירש\"י ז\"ל ואם רצה לדחות בזו דמשום אסור לבטל מצות יבמין יכול היה לומר כן אלא דעדיפא מינה פריק מינה ובה. ",
+ "לא תימא מאמר לב\"ש דוחה דחיה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעיא. פירש\"י ז\"ל אחותה שנעשית לה צרה בזיקה. אלא דוחה ומשייר הוא. פירש\"י ז\"ל דוחה מלאסור את אשתו בעלת המאמר עליו משום זיקה ומשייר דבעיא חליצה הלכך לדבריו מיבם והלזו יוצאה שאם יחלוץ אף זו תאסר משום אחות חלוצה.
וקשיא לן הא דאמר ר' אבין אף אנן תנינן ואי ס\"ד מאמר לב\"ש דוחה דחיה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וכו' ואדרבא מינה קשיא ליה דאיהו אמר דוחה מלאסור את בעלת המאמר עליו ומתניתין קתני דלא דחי.
ויש לישב פירושו בדוחק דאף אנן נמי תנינא דכיון דלא דחי דחיה גמורה אף להתיר בעלת המאמראינו דוחה ואקשינן והא מתניתין קתני תצא משום אחות אשה אלמא דחיה גמורה הוא דוחה.
אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתיה כלומר ודחי נמי דחיה גמורה ודר\"א ליתה ופרוש יבמה דחזיה לכולהו לומר דמאמר דהתירא דחי דאיסורא לא דחי ובדין הוא דלימא הכי כדאמרינן מעיקרא אלא רב אשי הכי מתני לה בהאי לישנא ואין פירושו נכון.
ואחרים פירשו: לא תימא מאמר לב\"ש דוחה דחיה גמורה וצרתה ממש שנפלה עמה מבית אחד חליצה נמי לא בעיא אלא דוחה הוא אותה מלכנוס שכיון שעשה מאמר בזו קם ליה באחרת בלא יבנה ומשייר שאם באת לינשא לשוק צריכה חליצה ואמר ר' חבין אף אנן נמי תנינא דכשם שאין מאמר דוחה אחותה שהיא יבמתה מלאסור אותה [פי' בעלת המאמר] עליו שעדיין זיקתה קיימת ואסורה לשוק בלא חליצה כך וודאי אינו דוחה צרתה להוציאה בלא חליצה ואקשינן אלא הא דקתני מתניתין והלזו תצא משום אחות אשה אלמא דוחה דחיה גמורה ותצא אף על פי שלא כנס מדקתני סתמא ועוד שהרי אינו מותר לכנוס זו אלא אם כן נדחית אחותה דחייה גמורה.
לפי פירוש זה יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתיהו כלומר יבמה שהיתה ראויה לכל הדינין ליבום ולחליצה כגון שתי צרות מבית אחד שכל אחת מהן ראוי לחלוץ לה או ליבם חזיא למקצת דינים שאע\"פ שנפסלה מן היבום מפני שעשה מאמר בחברתה ראויה היא לחליצה ובזו אמרו מאמר דוחה ומשייר וכן רישא דארבעה אחין לב\"ש ראויות הן ליבום מן התורה הילכך אפילו עשה בהן מאמר נשארה עליהן זיקה לחליצה ולהאסר עליהן משום שיור הזיקה יבמה דלא חזיא לכל מילי דיבום שמתחלה דחו אותה מן היבום כגון זו שנפלו לו לאחר שעשה מאמר באחותה ומן התורה אינה מתיבמת לא חזיא לחליצה דמאמר דוחה אותה לגמרי וזה פירוש טוב ויפה ולא גרסינן אלא וליתא בכולהו נסחי. ",
+ "השתא ארוסה דעלמא תני רב חייא בר אמי וכו'. פירש\"י ז\"ל ארוסה דקדושי דידה קדושי דאורייתא היא וקני ובוודאי ליכא למימר דלב\"ש מאמר דרבנן הוא דא\"כ לא מבעיא דלא קני קנין גמור אלא אפילו לדחות בצרה האיך הוא דוחה ועוד אמרו למעלה בפ' כיצד (דף י\"ח) לאפוקי מדב\"ש דאמרו מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו משום מאמר ולא בעי נמי חליצה אלמא מדאורייתא קני אלא מתחיל הוא לב\"ש ואין גומר וכן למ\"ד מדרבנן מתחיל ואינו גומר תקנו בה כדאמרינן עלה בקדושין (דף י\"ד) יכול יהו כסף ושטר גומרין בה וכו' וכדתנן והיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ולא בשטר ומדפליגי ב\"ש ברישא ולא פליגי בהא ש\"מ שאף ב\"ש מודים בה ותנן נמי בפרק נערה המאורסה בנדרים (דף ע\"ד) אין היבמה גמורה ליבם כשם שהאשה גמורה לאישה ופרישו בגמרא (דף ע\"ה) הכי קתני אי אתה מודה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה פי' לר' אליעזר קאמר ליה דאע\"ג דאמר דמאמר קני מודה הוא שאינו גומר ומיהו כיון דסברי ב\"ש מתחיל הוא מן התורה הלזו יוצאה משום צד אחות אשה שבה.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות ד�� ל\"ט) וקסבר רבא מאמר לב\"ש עושה וודאי ארוסה וספק נשואה וודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים אלמא יבמה עדיפא לענין ירושה ההיא רבא הכא רבה ואביי נמי פליג עליה התם דסבר לה כרביה דהכא. ",
+ "תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. מתה איננו יורשה. מת הוא גובה כתובתה. כתב רש\"י ז\"ל, אינה מטמאה לו. לאו משום כהנו' נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמ' למתים. אלא הכי קאמר. אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו. בין כהנת בין ישראלית. אע\"פ שמצוה לטמא למתי' האמורין בפ' הזה זו אינה חייבת דלאו שאר הוא.
אבל הרמב\"ם ז\"ל כ' הכהנות הואיל ואינם מוזהרו' על הטומאה. כך אינם מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות. ואם לא רצו לא יתטמאו. ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסות אלא שיטי' נקט. אבל לא נתברר לי מהיכן יצא לו לרב זאת הסברא. ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא. והני נשי כיון דליתנייהו בלא יטמא. ליתנייהו נמי במצות יטמא. אי נמי כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי ענינא כתיב ואפילו אבל תקיף ובל תשחית דכתיב בסוף הפרשה. כדאיתמר בפ\"ק דקדושין [דף ל\"ה ע\"ב] ואפילו למאן דאמר התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלא יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך. מודה דלא יטמא בכלל מיעוט הוא. בני אהרן ולא בנות אהרן. ואתו בנות ישראל בק\"ו ומה כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתרות בני אהרן ולא בנות אהרן. ישראל לא כל שכן. כדאיתמר התם (שם) לענין הקפת זקן. והדברים צריכין תלמוד. ",
+ "אלא לתרי אמאי מיפר. פירש\"י ז\"ל יפרו מיבעי ליה וקשיא ואימא מיפר בשותפות ולא היא דכיון דמתניתין גם בב' יבמין איירי יפרו מיבעי ליה אבל גבי אב שייך למימר מיפר בשותפות שהרי היבם הזה כל חלקו של בעל הוא מיפר וחלק האב במקומו הוא עומד.
ויש לפרש דוודאי מדפליג עלה רבי יהושע בשני יבמין ומודה ביבם אחד ש\"מ דרבי אליעזר יפר אחד מהן קאמר דאי שניהם בשותפות מאי שנא מיבם אחר ובדוכתה במסכת נדרים (דף ע\"ד) איתמר עלה בהאי לישנא בשלמא רבי עקיבא קסבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה ומשום הכי אין אחד מיפר בלא חבירו אלא רבי אליעזר מאי טעמא אי יש זיקה אין ברירה כלומר שאי איפשר לומר דסבירא ליה יש ברירה שהרי מעכשיו הוא מופר ושמא לא ישאנה וכך פירש שם רבנו ברוך בן שמואל ז\"ל.
ולא משמע לי דלרבי יהושע אם הפרו שנים יהא מופר אלא האי ברירה משום דמשעה ראשונה בעיא לידע על איזה משניהם הוא מיפר ולא שיפרו ויתגלה בשעת נשואין איזה מהם בעל רחמנא אמר אישה שיהיה אישה ודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא יודע שלאשתו הוא מיפר ולא לנכרית בעלמא כעין מה שאמרו נדרה אשתו וסבור שבתו נדרה שאינו מופר וק\"ו הם הדברים. ",
+ "אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מיפר והתנן וכו’. פי' ואפילו אם נשאת לראשון או שבגרה שאין לאביה רשות בה לא נתרוקנה רשות לארוס להפר אלא חלקו ואי קשיא לך ולוקמה בששהתה שלשים יום כדתנן בנדרים (דף ע\"ג) הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר לאו מלתא היא דמשל יבם אף על פי ששהתה לא אכלה אלא אם כן עמד בדין לכנוס או לפטור וברח שפוסקין לה מזונות משלו כדלקמן ורבי אמי דמוקי לה בשעשה בה מאמר לא מוקי לה כשעמד בדין דאם כן כיון שעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו בלא מאמר הוא מפר כיון דסבירא ליה יש זיקה דהוה ליה כארוסה ששהתה שרבי אליעזר אומר יפר. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולרבא הניחא אי סבר לה כרב אשי דאמר הא מת וכו'. פירש\"י ז\"ל כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטא מת בלא גירש ולא דייק למתניתין כרב אשי דאמר הא מת ואחר כך גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת סבירא לי' וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש תחלה דבשעת מיתה לא היו צרות זו היא דנכרית מותרת אבל מת ולא גירש ואפילו לא כנס אסורה משום דבשעת מיתה הוי אחות אשה מזיקה.
ושאל הרב ז\"ל הואיל וזיקה חשובה להיות עליה כח השני הוי לה אשת שני מתים ובלאו איסור דאחיות אסורה לא היא דזיקת שני יבמין דאסורה ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד מאמר.
ולי הוקשה הואיל וזיקה אסורה בצרה שתי יבמות נכריות שנפלו משני בתים לא תתיבם אלא אחת מהן אי נמי יחלוץ לשתיהן שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ שהרי נעשות צרות זו לזו בזיקה אף בזו יש לומר זיקה דרבנן היא ולא גזור רבנן אלא במקום ערוה.
ואם תשאל והלא מת נשוי נכרית אשתי זו אם רצה זה כונס וזה כונס וכיון שכן כשמת השני למה חזרה זיקה זו וניעורה התירוץ מחיים אינה זיקה שאם כן כל יבמה שנפלה לפני שני אחין לא תתיבם ועוד שכיון שהערוה עומדת עם בעלה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא אבל מת אחד מבעלי אחיות ושתיהן עומדות להתיבם הויא להו צרות ואסורות.
והא דלא דייקינן בגמרא רב אשי כמאן סבירא ליה משום דאי ממאי דאמר טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה פשיטא דכרבי ירמיה סבירא לי' ואי ממאי דאמר יש זיקה כתרווייהו מצי' לתרוצה למתניתין ומיהו אע\"ג דרב אשי כר' ירמיה מוקי לה למתניתין קיימא לן כמתניתין קמייתא דמיתה מפלת דסוגין לקמן בשמעתי' ובכולה מכלתי' הכי וכן פסקו כל הגאונים ז\"ל.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז\"ל אמר דהא דאמרינן טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר גירש אסורה ההיא דיקא דגמרא הוא ולאו מימרא דרב אשי אלא רב אשי לא אמר אלא זאת אומרת יש זיקה ומדרבא סבר לה כרב אש רב אשי סבירא ליה כרבא והלכתא כרב אשי בזיקה וכרבא במיתה.
ודברי בעל הלכות גדולות מטין כן שכך כתב ואמרינן טעמא דגירש ולבסוף מת אבל מת בלא גירש נכרית אסורה אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה ואפילו בתרין אחי ולגבי כל חד הויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה והלכתא כי הא מתניתין כדמתרץ לה רב אשי והשתא דקיימא לן יש זיקה וכו' וכך פסק הלכתא כרבא דמיתה מפלת.
ובוודאי שיש כיוצא בזה בתלמוד במקומות אחרים אבל נראה לי שאין אנו צריכין לכך דמתניתין ודאי נשואין הראשונים מפילין קתני אי משום דהכי סבר לה אי משום דזו ואין צריך לומר זו קאמר תנא זו שאינה צרת ערוה בשעת מיתה מתיבמת ואין צריך לומר זו שאפילו בשעת נשואין הראשונים לא נעשו צרות ומשום הכי דייק רב אשי טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אם נלך אחר נשואין הראשונים אסורה משום דיש זיקה הילכך מתניתין דקתני אין צריך לומר זו שאינו צרות בנשואין הראשונים ליתי' במת ואחר כך גירש שלפי נשואים הראשונים אסורה היא ואין לה היתר אלא אם כן נאמר מיתה מפלת כמתניתין קמייתא ומיהו אע\"ג דמתניתין דוקא קתני גרש ואחר כך מת משום טעמא דפרשינן [הא דתנן] זו היא קשיא ליה לרבא דכיון דאפילו מת וכנס וגרש מותרת ברישא דפירקא קמא אע\"ג דקתני הכא אין צריך לומר זו לא מיתני לה מיעוטא אלא לחסורא ממש ולהכי מוקי לה למעוטי מת בלא גירש וכדפריש לעיל וזה דרך נכון לפי השטה הזו.
אבל יש כאן דרך אחרת לרבינו הגדול ז\"ל שהוא סובר דרבא כרב אשי סבירא ליה ואוסר מת ואחר כך גירש ואף על פי שמיתה מפלת וכתב טעם הדבר התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהנו בה גירושין דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהנו בה גירושין.
ורבים מתמיהין מהו איסור זיקה זו וכי כשנפלה נכרית זו לפניהם לא כל אחד מהם שרצה מיבם הא וודאי פשיטא דמיבם ותנן נמי ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו והכא כשמת ואח\"כ גירש נמי איך אתה עושה אותה זקוקה לאחיו וצרת אחות (גרושתו) [אשתו] בזיקה.
ונראה בפירוש דבריו שכל יבמה שנפלה לפני שני יבמין נשואין שתי אחיות אף על פי שאם ירצו לכנוס כל אחד מהן כונס מפני שכיון שכנס זה איגלי מילתא שלא נזקקה משעת מיתה אלא לו אפילו הכי אם [לא] כנסה אחד מהם ומת אסורה משום דאמרינן משעת מיתה של ראשון היתה לזה בה זיקה נמצא שהיא צרת אחות אשה בזיקה וכאלו אסורה היתה לאחיו השני משום צרת אחות אשה בזיקה וכיון שנאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראש נה אף על פי שגירש ומת אסורה עליו עולמית ואם תאמר לא היתה צרת אשה במקום מצוה אם כן לדברי האומר נשואין הראשונים מפילין כל זמן שגירש מותרת אלא רואין אותן כאלו נפלו תכף לנשואין הראשונים אף כאן רואין אותן כאלו נפלו בשעת נפילה ראשונה משום גזירה ואי קשיא א\"כ לרב נחמן דאמר מת כנס וגירש אסירה למה לן לאוקמי' כרבי ירמיה הא אנן לרבא גופיה אסרינן לה. התם כיון דסבירא ליה אין זיקה ולא נעשית צרה אלא בכניסה הרי היא כשאר כל הנשים מיהו למאן דאית ליה זיקה משעת נפילה נראית לזה ונעשית צרה לערוה ומשום גזירה דלא שכיח להו לאינשי צרה דערוה בזיקה בנפילה דאחת כאלו נפלו שתיהן דמיאן ואסורות והכל משום גזירה.
ומ\"מ כיון דסבירא לן יש זיקה כשם שאם מת ואחר כך גירש וכנם אסורה כך מת ואחר כך גירש ולא כנס שכיון שמת הרי היא כאלו זקוקתו היתה וכן דעת המפרשים ז\"ל ולדבריהם זו ששנינו שלשה אחין ומת נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת לדברי האומר יש זיקה ה\"ה דאע\"ג דלא עבד בה מאמר אלא כולהו לאפוקי מדב\"ש.
ומיהו רבנו ז\"ל לא כתב אלא כנסה [דהא קאי אמתני'] וכן בגמרא לא מצינו אשה נכרית שבשעת נפילה מותרת להתיבם לכל אחד מהן ואם מת אחד מן האחין נעשית צרת אשתו ותאסר שאין צרה לאחר מיתה כמו שאמרו בירושלמי ולפי זה הא דאמרינן לרבא למעוטי מת בלא גירש בשכנס קאמר ומת ולא גירש באותה שעה כבר אלא לאחר כך קאמר ולשון קצרה הוא למה ואחר כך גירש דרב אשי וכולהו בשכנס כמתניתין וזה הזקיקו לרבנו לפרש מה שאמר אבל לדברי האומר מת ולא גירש ואפילו לא כנס קשיא עליה דהא איהו אמר דרבא כרב אשי סבירא ליה דממעט מת ואחר כך גירש וא\"כ נימא דכי למעוטי מת ואחר כך גירש ואפילו לא כנס, וצרי\"ך תלמו\"ד. ",
+ "אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. פי' ואפילו נשאת ערוה באחרונה משעה שנשאת הוחזקה צרתה בחזקת היתר לשוק ומסתברא דרבה סבר מיתה מפלת ובשכנס וגירש וזו היא חזקת השוק שאם תאמר בגירש וכנס מה חזקת השוק יש כאן מתחילתה בספיקה עומדת.
ובתוספות אומרים כיון דערוה שנתקדשה וודאי ונתגרשה בספק בחזקת איסור עומדת אף לזו חזקת היתר לשוק יש לה ואין זה כלום. ",
+ "ואקשינן אי הכי בקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת.פי' אם קדש כשירה תחלה הוחזקה בהיתר ליבם ומספק אל תאסרנה דמתניתין מילתא פסיקא קתני לא שנא קדש ערוה ואחר כך צרתה לא שנא קדש כשירה ואחר כך ער וה ומיהו אם קדש ערוה תחלה לא עמדה זו מעולם בחזקת התר ליבם ואם תאמר קודם שנשאת לזה אין זו חזקת התר ליבום אלא לשוק.
ואיכא דקשיא ליה היכי אמרינן בחזקת התר לשוק עומדת והלא אסורה להם משום אשת איש וכשמת נעמידוה בחזקת איסור דהא בעלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא כדאמרינן בחולין (דף ט') בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משום אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה דמוקמינן לה בחזקת איסור וחוששין לנבלה אלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא.
ולאו קושיא הוא דהתם איפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק הילכך בחזקת התר לשוק עומדת ועוד שזו ודאי בחזקת איסור ליבם עומדת וכיון שכן ע\"כ בחזקת היתר לשוק עומדת לכשימות בעל. "
+ ],
+ [
+ "ומתני' דהכא ממאי דבכת אחת דילמא בשתי כתי עדים. בדין הוא דלימא מתניתין אנן מוקמינןלה בכת אחת משום דלא תנן בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אלא לא אלימא לי' הך קושיא לאוקומי בה מתניתין בהכי. ",
+ "הכי אשכחן בכולהו נוסחי אי בשתי כתי עדים היכי אמרינן תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה הוי וקא מיבמה צרת ערוה ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא דאמרי אוקי תרי וכו'. ורש\"י ז\"ל דחה גירסא זו [ו]משום דמייתי סיעתא למילתי' מדנפשי' דההוא תתיבם ואין בכך כלום דלעיל הוא גופי' פירשה הכי.
ואיהו ז\"ל גריס וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בשתי כתי עדים אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לה ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרי אוקי תרי וכו'.
וכך פירש: דילמא מתניתין בשתי כתי עדים ומספיקא דאורייתא חולצת ומתרץ אי בשתי כיתי עדים לא הוה תני ולא מתיבמת אלא תתיבם ואין בכך כלום דמוקמי' לה אחזקה דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה לחזקה אין מחמירין עלי' לבטלה אלא בכת אחת היא ומשום הכי אינה מתיבמת דכיון דליכא עדות שלימה לחזקה חוששין ואקשינן קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה היא וקא מיבמה צרה והא אמרת ספיקא דאורייתא הוי ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ואמאי קתני חולצת לדבריך תתיבם ואין בכך כלום דנוקמיה אחזקה.
ואפילו הכי לא דאיק משום דמעיקרא קס\"ד שתי כתי עדים ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה וכת אחת ספיקא דרבנן והשתא מפכינן מטראתא ועוד מאי האי דאמרינן ותו דילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא איהו נמי ה\"ק השתא וכבר כתבתי שאין גרסתו בכל הנוסחאות.
אלא יש לי לפרש גירסת הספרים כך וקדושין גופייהו דילמא בשתי כתי עדים ומשום הכי נמי חולצת אי בשתי כתי עדים היכי אמרינן תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וכו' דהא אמרת ספיקא דאורייתא היא דודאי תרצתא דמתניתין הכי דמשום חומרא חולצת דהא אמרינן דומיא דהדדי קתני לזו וספק גירושין דקתני מתניתין משום חומרא חולצת ולאו מדינא ואם תתיבם אין בכך כלום שהרי שלשה גיטין אלו מדרבנן הם פסולין ואם נשאת הולד כשר ואקשינן ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא ומשום חומרא ודאי הוא דחולצת וכו'. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן והא עבדא דאיכא דקני בכספא וכו' .פירש\"י ז\"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכירה לידע מאיזה זמן אוכל פירות ואחרים פירשו משום שמא עשאו אפותיקי ומכרו שבעל חוב גובה ממנו ואין כל זה נכון דאם כן מאי הא דאמרינן התם רובא בשטר�� אדרבא רובא בכספא הוא ואפילו הני דכתבי בשטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ומדיהבי מעי קנו ועוד האיך תקנו שם זמן וכי המוכר עבדו בשטר ולא כתב זמן השטר פסול הוא אלא אם דרך העולם לכתוב לשופרא דשטרא כתבי כשאר כל שטרי מקח וממכר ובכולן אם לא כתב לא הפסיד כלום אלא טירפא.
אלא הכי פירושא: והא גט חירות של עבד דאיכא דקני נפשיה בכסף על ידי אחרים ואיכא דקני בשטרא ותקינו רבנן זמן שגטי נשים ושחרורי עבדים שווין הן בכך ובין למאן דאמר משום פירי הכא נמי איכא ולמאן דאמר משום מחפה הכא זימנין דבא על בת ישראל אי נמי שפחה מינסבה לישראל ואתי מרה לחפויי אבני משום דעבדי ליה נייח נפשיה וחיים עלייהו ועל זרעא דידהו והיינו דמפרקינן התם רובא בשטרא דבכספא לא קנו אלא ע\"י אחרים ולא שכיח כלל. ",
+ "ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פרש\"י ולא שיעידו מפי כתבם וקשיא לן וליתו שטרא לבי דינא ולא יעידו מפי כתבם ובפירוש התורה (פ' שופטים) כתב רש\"י ז\"ל שלא ישלחו אגרותיהן לב\"ד משמע שלא יכתוב כל אחד ואחד עדותו באגרת וישלחוה לב\"ד ואין שמועה זו מתפרשת בכך.
ויש מפרשין שלא אמרו כאן אלא בשטר קידושין שאם הביאוהו נמי לב\"ד אין דנין בו לחובה מאותו זמן הכתוב בשטר שהעדים החתומין עליו אינן יודעין אם נתקדשה באותו היום הלכך אי נמי חזרו וראו והניחו השטר בידם אינו אלא כפנקס בעלמא לזכרון דברים משא\"כ בגיטין דכיון דהזמן להצלה אתיא דנין בו בלא עדות שלהם וכל שכן בדיני ממונות שאין העדים חותמין בה אלא בשראו המלוה או בשטר הקנאה דמשעה ראשונה נגמר הדבר וקשה לי אם כן כשמניחין אותו גבה דידה או גבי דידיה מה הועילו בתקנתם הרי אין הזמן כלום אלא אם תקנו זמן בקידושין לא היו כותבין עד שיראו והמוקדם פסול.
ורבינו יצחק ז\"ל פירש דכל שטרא דלא נפק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא דהא אי בעו כבשו לה הלכך לא גמרינן מינה וא\"ת והלא שטר קדושין אי אפשר שלא יצא מתחת ידם שהרי קבלה קדושין היא או שלוחה מידו של בעל ואף על פי שהפקידתו אצל עדים הרי זה כשטר היוצא מתחת ידי שליש זו אינה שאלה שכל שטר שאפשר לבעל דין לעכבו ברשותו אם הפקידו אצל אחר או העמידו ברשות עדים עצמן יד שלוחו כמותו אבל שטר זה שאינו יכול לעכבו ברשותו ומתחלה לא תקנו אותו חכמים אלא שיהא מונח ביד העדים עד שיבא אליהו אין זה שטר אלא כזכרון עדות בשטר משמוש הוא.
והא דגרסינן בירושלמי (טז,ז) מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ור' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא ע\"פ תורגמן ולא על פי כתבן ולא עד מפי עד ועכשיו הלא משיאין עד מפי עד ודכוותיה על פי כתבן ועל פי תורגמן משיאין ומתניתין מסייע לר' בון בר כהנא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו יפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משעובדים בעדים גובה מנכסים בני חורין ואיתא נמי בתוספתא כתובות ומסיים בה אם אמרו מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו תנשא אשתו אפשר לומר דההיא נמי דוקא בשמצאו שטר בשוק או ברשות אחר אבל כתבו עדים ונתנו לאשה משיאין אותה ולא מיחוור.
אלא איכא למימר כיון דאין זה עושה מעשה שטר ולא כתבו של אחד מבעלי דבר הוא שהרי אינן עושין ביניהם שום מעשה להזמין עליו עדים ואף אינו משמש כלום הילכך כשטר משמוש דמי ואין למדין ממנו אלא כשזוכרה לאחר מכן שמה שכתוב בשטר זה כתבו לעדות בלא שנוי.
וא\"ת לינחיה גבי עדים זימנין דדכירי הכי לא תקינו רבנן זמן שלא יהא משמש כלום אפילו לאחד במאתים שהרי בפינקס בעלמא אם זוכרה מעצמה מפי פנקסו מעיד הוא עליה.
והרב ר' משה הספרדי ז\"ל כתב שכל שטר מדברי סופרים הוא שדנין על פיו שאלו מן התורה מפיהם ולא מפי כתבם ולאו מילתא היא דשטר גיטין וקדושין בדאורייתא כתיבי ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי וכתוב בספר וחתום ובפרק השולח גט (דף ל\"ד) תנן והעדים חותמין על הגט מפני תקון העולם והוינן בה (שם דף ל\"ו) מפני תקון העולם דאורייתא הוא וכתוב בספר וחתום והעד עדים אלמא מדאורייתא הוא בין בגיטין בין בשאר שטרות ועוד היכי מתפרשא ליה שמעתין מה בין מונח גבה דידה וגבי דידיה דמהני למונח גבי עדים דקרי ליה מפי כתבם. ",
+ "התם להצלה דידה קא אתי. פי' ואי מחקה ליה מחזקי לה בחזקת אשת איש וקטלי לה ופירש\"י ז\"ל ומיהו אי לא תיקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן זמן אי לא מייתי ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה.
ולא מחוור, דלא אלימא הך טעמא למקטל בה ותו איכא למידק הא דאמרינן בפרק המביא גט תניין (דף י\"ז) גזיי' לזמן ויהבי' ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ופריק לרמאי לא חיישינן ומאי קושיא הא זמן להצלה דידה קא אתי ואי גייז ליה היכי מחפה עליה ואיכא לפרושה לההיא למאן דאמר משום פירי ולאו למאן דאמר משום בת אחותו אלא שרש\"י ז\"ל פירשה שם בין למאן דאמר משום פירי בין למאן דאמר משום בת אחותו.
ואיכא למימר דהכא הכי קאמרינן התם סברה דזמן להצלה דידה קאתי ואמרה אי מחיקנא ליה מוקמי לי בחזקת אשת איש ומיהו אנן משום הך ספיקא לא קטלינן אי נמי גט עצמו להצלה דידה ודאי אתי והיא יראה למחוק ממנו כלום כדפרישית ומשום הכי אקשינן התם גזיי' לזמן מה הועילו חכמים בתקנתן שמא יחפה עליה דמספיקא לא קטלינן לה ומפרקינן לרמאי לא חיישינן בין למאן דאמר משום פירי בין למאן דאמר משום בת אחותו. "
+ ],
+ [
+ "נתן גט למאמרו הותרה צרתה. פירשו לקמן (יבמות דף נ\"ב) בתוספות דהיינו דוקא צרה דמתניתין אשת בעל הגט משום דלאו בנות בית אחד הן אלא במאמר זה והא שקליה אבל צרה של ביתה ממש מיחלפא כמותה בבעלת הגט ואסורה בין לו בין לשאר אחין אם היו רבים ולאידך לישנא דאמרינן הותרה אפילו היא אפילו לו וכל שכן לאחין דכל מאי דעביד שקלי' וקשה לי צרה דמתני' אפילו כתב גט לזו למאמר ולזיקה סתם תהא מותרת אשתו של מגרש דהא מ\"מ שקלי' למאמרו כוליה אלא מסתברא צרה דביתה קאמר ולא מיחלפה אלא היא דנקט לה וכן דעת רש\"י ז\"ל. ופירש בפרק רבן גמליאל (דף כ\"ב) הותרה היא לאחין ואסורה לו ומשמע שהוא אסור אף בצרתה דבדידיה גזרינן משום בעל הגט דעלמא, והרב רבי משה הספרדי ז\"ל כתב כדברי רש\"י ז\"ל שלא הותרה אלא לאחיו והאי דקאמר רבא הותרה אפילו היא סתם ולא פירש משום דאמתניתין קאי שעשה מאמר ומת ונשאר אחיו, ועוד עתיד אני לכתוב בזה בפרק רבן גמליאל בעזרת שמים. "
+ ],
+ [
+ "זר ששימש בשבת וכו' ובעל מום ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה ר' חייא אמר חייב שתים. פירש\"י ז\"ל איסורי קא חשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת ואחרים פירשו דמלקיות קא חשיב דכולהו לאו כתיב בהו וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד לוקין עליו ומשום הכי לוקה בשבת בדאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא וה\"ה ד��צי למימר בעל מום ששמש בשבת וללישנא דתני בת אחת משכחת לה דהוי ליה בעל מום מעיקרא ואייתי שתי שערות בשבת אלא מילי מילי אתו לאשמועינן ומיהו לא מצי למימר זר ששימש בטומאה דכי כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' אל בני אהרן הוא דכתיב וכי תימא הא איכא משום טומאת מקדש הא אוקימנא במסכת שבועות (דף י\"ז) בשהפך בצינורא דליכא שהות כדי השתחויה. "
+ ],
+ [
+ "במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר באיסור כולל מחייב תרתי. פירש\"י ז\"ל דהך דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח דהיינו באיסור כולל ר' חייא קתני לה והך דתניא משום אחות אשה דהיינו איסור מוסיף בר קפרא ופליגן ברייתא אהדדי ואי קשיא לך לר' חייא דאמר מודה ר' יוסי באיסור כולל הא דתניא (לעיל יבמות דף ל\"ב) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש והא איכא איסור כולל דמגו דמתכלל איסור חמות אאם חמותו ואם חמיו אתכלל נמי אהך ואם תאמר ר' חייא לית לי' ההיא ברייתא ותנא הוא ופליג א\"כ היכי מותבינן תיובתא מברייתא דלקמן לבר קפרא נמי נימא דאיהו תנא הוא ופליג ועוד דההיא ברייתא פירושא דמתניתין היא וליכא מאן דפליג עלה איכא למימר כי אמר ר' חייא מודה ר' יוסי באיסור כולל לקברו בין רשעים גמורים והיינו מתניתין דלעיל וכי תניא נדון באשת איש בדיני אדם, זה לפי פירוש רש\"י ז\"ל.
ואינו נכון בעיני, שאם תאמר לקבורה אין כל איסורין חלין כשם שאין איסור חל על איסור בכולל לעונשין אף לקבורה אינו חל וההיא דאמרינן לעיל מעלה אני עליו לאו משום כולל ומוסיף אלא סבר רבא דלר' יוסי אעפ\"י שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל לעונשין לקבורה כל איסור חל על איסור ואפילו בלא כולל.
אלא להאי לישנא איכא למימר כי קתני נידון באשת איש היכא דקדיש איתתא דמתה אם אמה ואם אביה דכיון דליתנהו לאו איסור כולל הוא דהא לא מתכלל עליה איסורה דליתיה והוא דלית לה נמי בת ולא שום קרובה נאסרת שאם היתה לה אחת מהן אע\"פ שאינה השם איסור כולל הוא דהא מתכלל עליה איסורא משום קדושין אלו בקרובות.
ואחרים פירשו דכיון דלאו חד שם הוא אפילו באם חמותו ואם חמיו לא מקרי איסור כולל ולא דמי להא דאמרן מגו דמיתסר בכולהו אחוותא דהא שם אחווא הוא דחייל עליה ומגו דחל אהני חייל נמי אהא ולאו מילתא היא דהא אמרינן איטמי ליה מגו דמיתסר באכילה מיתסר נמי בעבודה ואף על גב דשני שמות ושני לאוין הוא ואין איסורן נמי שוה שזה במיתה וזה בהכרת ואפילו הכי כיון דשם טומאה הוא חאיל וכן שכן הוא וזו כתב הראב\"ד ז\"ל. ",
+ "אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה. פירש הרב הנזכר ז\"ל כשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה וליכא חדא מינייהו דקדימא אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה הטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה.
וקשה הא דתניא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו אמאי נימא מכי אייתי ליה שתי שערות אתחייב ליה באשת איש ואעפ\"י שזו לא היתה אשת איש כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אע\"פ שזה העוף לא היה נבלה באותה שעה ואיסור חמות מחוסר מעשה כשם שאיסור טומאה מחוסר מעשה ולפיכך אינו חל עד שתעשה לו חמות.
אלא ודאי נראה שאף איסור נבלה וכן איסור אשת איש מחוסרין מעשה הן לפי שלא חל עליהן איסור באלו הנשים אבל איסור זרות ובעל מום הוא שאינן מחוסרין מעשה לפי שהוא איסור שבגוף אדם שמעתה הן אסורין ליכנס למקדש ולעבוד עבודה זו משום זרות ומשום בעל מום.
אבל זו שאמרו בבת אחת הוא דמשכחת לה פי' רש\"י ז\"ל שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום מעילה אבל לא משום זרות וכשמלקה ונראית לכהנים פקע ממנה איסור מעילה וחל עליה איסור זרות ואיסור נבלה כאחד.
וקשה לי שהרי שנינו במסכת מעילה (דף ח') חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה הזה דמה חייבין עלי' משום פגול נותר וטמא ואין בה מעילה ובגמרא פליגי במצוי איכא מאן דאמר מעכב ותני מצה דמה ואיכא מאן דאמר אינו מעכב ותני הזה דמה אלמא אין איסור מעילה יוצא ממנה משעת מליקה.
אלא יש לומר שאף איסור נבלה ואיסור זרות אין חלין עלי' כל זמן שיש בה משום מעילה איסור זרות הרי מפורש בפרק ואלו הן הלוקין (דף י\"ט) זר שאכל בשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל וכו' איסור נבלה נמי כיון שאין איסור חל על איסור לא חאיל עד שעת היתר לכהנים שאיסור מעילה נפקע ממנה ואלו שניהם חלין בבת אחת. ",
+ "כגון דאייתי שתי שערות בשבת. פי' ולאותה שבת עצמה הא לשבת אחרת זרות קודם וכן בעל מום וטמא ואייתי שתי שערות ועבד באותה טומאה הא טבל ממנו בעל מום קודם דהני איסורין שבגוף והני ד\"א גורם וכיון שבטל הגורם בטל איסורייהו מיני'. ",
+ "אלא קא מפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש\"י ז\"ל וברייתא לרבי חייא כגון דשוו שליח ובר קפרא סבר באיסור בת אחת לא מחייב ר' יוסי אלא חדא וכי חייב באיסור מוסיף חייב כגון דנשא חי ואח\"כ נשא מת ולית ליה הא דתניא אלא משום אשת אח.
וקשה לי היכי איפשר לאוקמי מתניתא בבת אחת והא מדפליג ר' שמעון ואמר אינו חייב אלא משום אשת את ואינו חייב אלא משום אחות אשה אלמא בשקדם אחד מן האיסורין עסקינן דהוה ליה למימר בתרווייהו אינו חייב אלא אחת ותו איכא למידק עלי' דהא לא אשכחן תנא דאית ליה איסור מוסיף ולית ליה איסור בת אחת ואדרבא אפילו למאן דאמר דלית ליה מוסיף איסור בת אחת אית ליה כדאמרינן לקמן בשמעתין והכי נמי איתמר בעלמא כגון ההיא דאתמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק\"ג) קסבר בהווייתן הן קדושין וחלין בבת אחת כגון שלא נתקשרו איבריו בגידין כדאיתא התם.
אלא איכא למימר דקס\"ד השתא דכי פליגי ר' חייא ובר כפרא למלקות ובהכי פליגי ר' חייא סבר אע\"ג דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל וה\"ה למוסיף בבת אחת מודה ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטר ודכולי עלמא כי קתני מתניאתא לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן אי נמי ר' חייא סבר ברייתא לקרבן וכי אמר מודה ר' יוסי בבת אחת ה\"ה למוסיף אלא משום דבר קפרא נקט בת אחת וקשיא לן לבר קפרא הא אשכחן דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף דתנן במסכת כריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף י\"ד) ר' יוסי אומר אם עבר זקן ונשאה חייב ע לי' משום אשת אב ופרישו בגמרא משום דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף וכ\"ש באיסור בת אחת איכא למימר אין הכי נמי אלא מיהו לא קאי האי לישנא ומשום הכי לא מייתי עלי' פירכא מדוכתא אחריתי.
ואסיקנא לפלוגתייהו בבת אחת לר' שמעון אי למלקות אי לקברו. ואי קשיא כיון דברייתא דלעיל על כרחן לקברו קתני והתם לא בעינן כולל ומוסיף מנא לן דלענין עונשין פליגי ר' יוסי ור' שמעון כלל דהא תלינן פטורא בר' שמעון וחיובא בר' יוסי בכולהו שמעתא.
איכא למימר גמרא גמירא לה דלא פטר ר' יוסי אלא בכולל כעין אשת איש ונעשית חמותו אבל במוסיף לא והא דתניא משום אשת אח לקברו ואידך לקרבן ממש ואתיא כדקיימא לן בעלמא מודה ר' יוסי במוסיף ור' שמעון הא פטר בתרווייהו אפילו לקבורה.
ואותבינן עלי' דבר קפרא מברייתא דקתני דבאיסור כולל פטור אפילו לקברו ובאיסור בת אחת מודה וכי תימא ודילמא כי מודה בי' ר' שמעון בבת אחת לקברו אבל למלקות לא כיון דשמעינן לי' לר' שמעון דפטר בכולל אפילו מלקברו ש\"מ לא שני לי' לר' שמעון קבורה למיתה וקרבן כל מקום שאין איסור חל על איסור לעונשין ממש אף לקבורה אינו חל. "
+ ],
+ [
+ "אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. איכא למידק דיוקא מאי חייב שתים דקתני בברייתא על כרחיך מלקיות או איסורין דזר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו.
ופריק בה ר\"ת ז\"ל ואמר דהכי פירושא אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת והוה לי' איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור אפילו במוסיף וכל שכן בכולל והכי מוכח בכריתות בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כ\"ג) דאמרינן התם אלא בקדשים רחמנא גלי דאתי איסור חל על איסור דתניא וכו' תדע שכן הוא דהא כי סבירא לי' לר' איסור חל על איסור ה\"מ איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת אתי איסור מיתה חאיל אאיסור כרת וכו' והא מעילה כי חיילא על איסור קדשים כלומר על איסור חלב באיסור מוסיף חיילא כדאיתא לקמן ואפ\"ה כיון דאיסור קל הוא לא חייל אלא משום דרחמנא גלי בקדשים כפיר\"ת בספר הישר.
ובמסכת קידושין נמי מוכח בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"ז) בההיא דאיתמר התם כל שהוא ביקח וכו' וכל שאינו ביקח אינו בבל תקח פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה ואוקימנא הא מני רבנן היא דפליגי עלי' דר' שמעון וכי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא ואלמנה איסור מוסיף הוא דהא מיתוסף בה איסורא למשוח למלחמה ולכהן שיתמנה תחתיו והכי מוכחא שמעתא התם ואפילו הכי לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חייל על איסור חמור ממנו ורבנן דפליגי עלי' דר' שמעון היינו ר' יוסי דשמעתין.
ולדידי לא נהירא לי דכל שם שבת אחד היא וכיון דחייל איסור שבת עליו לכל דבריו הוא חל אפילו ללאו שבו דהא מ\"מ אסור הוא השבת אלא דמסתברא דקס\"ד יש כאן משום זרות ללאו ומשום שבת לחטאת עד דאתי רב אשי ופירק' באיסורין וה\"ה דמצי לאוקמא למלקות אלא דר' יוסי לית לי' כולל כדאמרן בחמותו אלא אסורי קתני לקברו ולר' יוסי אפילו במקום שאין איסור חל על איסור לעונשין חל עליו לקבורה ואפילו בלא כולל ומוסיף כדפרשינן. ",
+ "תני הוחלפו הכי נמי מסתברא וכו'. ואי קשיא לעולם החליפו ואינהו מזיד ואינהי שוגגות לא קשיא דכיון דמתניתין לתרווייהו קתני לא הוי לי' למשבק הוחלפו דדחי דמייתו עלייהו ד' קרבנות ולמיתני החליפו דידהו דליתא אנא לקוברו אי נמי למלקות אלא תרווייהו בחד גונא קתני להו אלמא הוחלפו תנן. "
+ ],
+ [
+ "אם היתה שבת והוציאו חייב. פירש רבינו הגדול ז\"ל חייב שתים משום שבת ומשום יום הכיפורים דקיימא לן עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכיפורים והיינו איסור בת אחת.
ורש\"י ז\"ל כתב דמשום יום הכיפורים לא מחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב הוצאה ליום הכיפורים והכי מפורש בכריתות (דף י\"ד), אלו דברי רש\"י ז\"ל.
והתם גרסינן ��ה הכי:ונתני אם הוציאה חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכיפורים ממאי דילמא יש עירוב הוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאה חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא הא דרפרם בדותא היא וזו כדברי רבינו יצחק ז\"ל היא שנויי'.
אלא שרבינו שלמה ז\"ל נראה שהוא סובר דכי אמרינן בדותא היא אזאת אומרת קאמרינן כלומר דמהא לית את שמע מינה כלום מיהו איפשר דאיתא מ\"מ שלא לצורך פירש כן ולדבריו מאי איסור בת אחת דקאמרינן הכא אם מפני שיום הכיפורים ושבת כאחת הן חלין הא כיון שזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה לדברי הכל חלין וחייב שתים ואפילו הוציאו בפיו דכיון שחל איסור שניהם עליו ודאי חייב שתים בזו משום שבת ובזו משום יום הכיפורים שהרי שני שמות הן ואם תאמר שאין איסור שבת ויום הכפורים חלין עליו שניהם אם כן לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל ביום הכפורים שחל להיות בשבת או שעשה בו מלאכה על איזה מהן אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים אלא כל שהן שתי שמות בודאי חייב שתים שהרי אפילו בקדושה אחת חייב שתים דלאו איסור חל על איסור היא כלל.
מ\"מ יש לומר לפירושו שאם תמצא לומר אין עירוב הוצאה ליום הכפורים הא דאמרינן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ומוסיף ובת אחת ואמר רב רבי מאיר היא לאו משום דשמעינן ליה בת אחת אלא כיון דבמתניתין איתנהו קאמרינן הכי דמאן דאית להו מוסיף וכולל כל שכן דמודה בבת אחת והוא הדין דמצי לאוקמי כת\"ק דר' מאיר אית להו מוסיף וכולל אלא משום דלא ידיע מנו ניחא להו לאוקומה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה אלא שאין אנו צריכין לכך דקיימא לן עירוב הוצאה ליום הכפורים וכן פסק רבינו ז\"ל.
ויש שגורסין במשנתנו והוציאו בפיו. והקשו ממה שאמרו בפרק המצניע (שבת דף צ\"ב) בפיו ובמפרקו פטור דאין דרך הוצאה בכך ופריקו הני מילי בהוצאה דכלים אבל באוכלים מחשבתו משויא ליה מקום כדאיתא התם ולפי גרסא זו משום הכי נקט ר' מאיר בפיו משום דסבר כיון שהוציאו בפיו הרי הוא השם והיינו דלא נקט כמה מלאכות שיוכל לעשות בבת אחת עם האכילה הזו אלא סבור לומר שהוא השם ואעפ\"כ אמרו לו אינו השם. ",
+ "הא אתמר עלה אמר רב ביבי בתרומה בערב פסח. הוא הדין דהוה ליה לפרוקי כאידך לישנא דמתרץ עלה בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע\"ב) שאני תרומה דרחמנא קריא עבודה ועבודה רחמנא אכשרה וכו' אלא חדא מתרי טעמי נקט. ",
+ "מצינו בנוסחאות וזו היא גרסתו של רש\"י ז\"ל: בשופעת מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהו. ופירש משכחת לה בשנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י\"ב לנקבה שהם י\"ג לזכרים מסרו קידושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשים גדולים ושופעות בסוף אחד בשבת עד יום המחרת שהקדושין והנדות קדמו לגדולתן ותלויין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן.
וקשיא לן כיון שמסרו הקדושין כשהן בקטנותן האיך הם חלין לעולם והלא דבר שלא בא לעולם הן בשלמא דנשי משכחת לה על ידי אביהן אלא קטנים אי איפשר להן לקדש אלא משהגדילו ויש שנדחקו בה כר' מאיר (בקדושין דף ס\"ג) דאמר לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת ולאו דוקא דהא להאי לישנא אפיקנא מדר\"מ ואוקימנא כר\"ש.
ותו קשיא לי, דהא כי הוו בני שלש עשרה ובנות שתים עשרה עדיין לא גדלו עד שיביאו שערות היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת ואם תאמר משכחת לה שהביאו אותן קודם לכן וכשהגיעו לכלל שנים הגיעו לגדלות אי אפשר לומר לך כן דתניא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ו) מבן תשע שנים ויום אחד ועד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ועודן בו לאחר זמן שומא והתם מוכח בהדיא דהוא הדין לשלש עשרה שנה עצמה דקיימא לן תוך זמן כלפני זמן ואיתמר נמי בפרק בא סימן (נדה דף מ\"ח) לר\"ש תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ומיהו איכא לאוקמה דלא כהלכתא כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק והוא שעודן בו,והכל דוחק והבל.
ורבנא חננאל ז\"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה וכו' ופירשו הגרסא הזו דלא בדשוו שליח עסקינן אלא בשקבל בהן אביהן קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש וכל זמן שלא היתה ראוי' לביאה לא חלו עליה שמות הללו שהרי הבא עליה פטור מכלום וכשהגיעו לכלל שלש שנים ויום אחד שהן ראויות לביאה היו שופעות נמצא שחלו על כל אחת מהן כשהגיעה לזמן הזה והיתה ראויה לביאה כל השמות הללו בבת אחת ואעפ\"י שלא נולדו בזמן אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן מ\"מ כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד ואחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן.
ועדיין יש לי לדקדק שאיני מוצא שש עשרה חטאות בכאן שאם טבלו מאותן נדות של שלש וחזרו ושפעו בשתים עשרה נמצא שיש על האנשים משום אשת איש ואח ואחות אשה בבת אחת ואין עליהם משום נדות זה שעכשיו הוא בא ואותו שחל עליהם הרי טבלו ממנו ועבר כמו שפרשתי למעלה דכשם שאין שם נדות חל מיום שהביאו שתי שערות עד שפירסו נשים הללו אעפ\"י שהרבה נשים נדות בעולם כך אין נדות ראשון שטבלו ממנו מיחל זה עליהם.
אלא יש לומר דמשכחת לה שלא טבלו ממש עד שתים עשרה ולא הקפידו בגמרא לפרש כן משום דלרבי חייא פשיטא דבהכי משכחת לה אבל מתניתין לא צריך למהוי דכולהו כאחת דד' שמות בלחוד תנן.
ואיפשר לומר דכל שם נדות באשה אחת חד הוא אף על פי שטבלו בינתים ויש לעיין בזה במסכת כריתות (דף ט\"ז וי\"ז) בענין ימים שבינתיים דהוו ידיעה.
ולדברי הכל האי דנקיט שופעת מתוך זמן לאחר זמן לאו דוקא שהוא הדין אם פירסו נדות קודם לכן ולא טבלו שהרי היו בנדותן עד שתבואו במים. ",
+ "הא דאקשינן והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. היינו טעמא דלא אוקמוה בשהיו בעולות כגון שנבעלו באונס או ברצון ביאת זנות או שנתארמלו ונתגרשו מאחד משום דקתני סיפא ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה ואוקימנא בשנתקדשו לאלו פחותות מבנות שלש ואם נבעלו ביאות זנות כבר נפסלו. זו לפי דברי ר\"ח ז\"ל אבל לדברי רש\"י ז\"ל אף זו קשיא. "
+ ],
+ [
+ "אותה פרט לכלה. פירש\"י ז\"ל דלא מציא למעוטי משכבת זרע דהא ראוי להזריע אותו מקום בביאה שניה ומשום נוגע בש\"ז לא מטמיא דטומאות בית הסתרים אינה מטמא אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן מפרש במסכת נדה (דף מ\"ב) ומשמע מהאי פירושא דלא ממעט לכלה אלא מטומאת ביאה אבל ש\"ז מטמאה אם פלטה הלכך לא טהרה הכתוב אלא ביושבת במטה ואינה מתהפכת עד שלשה ימים דאי במהלכת או מתהפכת א\"א לה שלא תפלוט וטמאה משום נוגעת שאין זה בית הסתרים והכי איתא בפרק יוצא דופן (שם). ",
+ "הא דאמר שמואל בלישנא קמא חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה. קשיא לן, שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה דהא תניא בפ' ואלו נערות (כתובות דף ל\"ז) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בת שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ד\"ר יהודה ואי כר' יוסי קשיא גדולה איכא למימר שמואל סבר לה כר\"מ דאמר לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) או שהיתה קטנה ועקרה ואיילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דה\"ה לגיורת ומשוחררת גדולה ואעפ\"כ שמתהפכת יפה יפה וקטנה בגירות לא שכיחא ולא גזרינן ואזדא שמואל נמי לטעמיה דאמר הלכה כר\"מ בגזירותיו.
וללישנא בתרא בקטנה בזנות לא גזר אבל בגדולה בת ישראל גזר סבר לה כרבי יהודה באנוסה ומפותה ובגיורת אפילו גדולה לא גזר סבר לה כרבי יוסי דגירות לא שכיחא ולא גזרינן אלא בנשואה וכך פירש\"י ז\"ל וכן פסק ר\"ח ז\"ל.
אבל דברי רבינו ז\"ל צריכין לפנים. ונראה מדבריו דאפילו לר\"מ דגזר דוקא בענין נשואין אבל זנות משום נשואין לא גזרינן דזנות בישראל לא שכיח וכיון שמתהפכת מותרת כרבי יוסי דקיימא לן רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי והא דנקט שמואל גיורת ומשוחררת גדולה רבותא נקט דאפילו בעודן כותיות מתהפכות משום שדעתן להתגייר וכ\"ש בישראל וקטנה בת ישראל דלא גזר בזנות משום שאינה ראויה להתעבר ואף על פי שאינה מתהפכת ולא צריכין השתא למימר משום דזנות בקטנה לא שכיח והיינו דאמרינן הוא דאמר כרבי יוסי ולא מסיימי בגמרא כרבי יוסי בחדא וכרבי יהודה בחדא תדע דהא אפילו רבי יהודה דגזר קאמר טעמא משום דאימר לא נתהפכה יפה יפה ולא קאמר דגזרינן אלמא זנות בישראל לאו בר גזירה הוא.
מ\"מ תימה לדבריו מי סגי ליה לשמואל למימר חוץ מגיורת גדולה וקטנה ואנוסה ומפותה בת ישראל וי\"ל דכ\"ש משום דמנטרא נפשה כדפרישית וכיון דהזכיר היתר היפוך בגיורת אין צריך לומר בבת ישראל. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "מתני': החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. פי' איכא למימר אורחא דמילתא קתני שאם היתה מעוברת שהוכר עוברה לא הי' חולץ לה לכתחילה ואיכא למימר רבותא קמ\"ל שאעפ\"י שלא הוכר עוברה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה וכן היא בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואף על פי שצריכה כרוז ואי תנא החולץ למעוברת ה\"א דוקא למעוברת שהכל יודעין ומכירין שחליצתה על הספק אבל בשלא הוכר עוברה לגזר דלמא איכא דחוי בחליצה ולא הוי בהכרזה קמ\"ל.
ובגמרא דאיתמר החולץ למעוברת התם נמי רבותא קמ\"ל שאעפ\"י שחליצה זו חליצה של ספק משעה ראשונה לר' יוחנן אינה צריכה חליצה מן האחין ולא אמרינן דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה [פי' בהפלה] וגזירה שמא יאמרו חליצה מותרת למעוברת [קודם לידה] אף על פי שהולד בן קיימא.
וסיפא דמתניתין דקתני ונמצאת מעוברת התם על כרחנו היה לו לשנות משנתנו כן בשבא עליה בתוך שלשה ולא הוכר עוברה שאם הוכר מזיד הוא ולא מייתי קרבן ואי לאחר שלשה ולא הוכר אנוס הוא שהרי התירוה ב\"ד לינשא משום דרוב היולדת עוברה נכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר אנוס הוא וכי האי גונא אמרינן במסכת שבועות (דף י\"ח) אי בשלא סמוך לוסתה אנוס הוא וכו', וכך מפורשת משנה זו בתוספות לרבותינו הצרפתים ז\"ל. ",
+ "גמ' אינה צריכה חליצה מן האחין. לאו דוקא דלר' יוחנן אף ממנו אינה צריכה כלום אלא משום דריש לקיש נקט לה ולריש לקיש נראה שצריכה חליצה מן האחין דוקא כלומר שהאחין חולצין לה דכיון דחליצה פסולה היא שהרי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כדאמרינן לקמן צריכה היא לחזר על כל שאר האחין דומיא דבעלת הגט אלא שהרב רבי משה הספרדי ז\"ל כתב ממנו או מן האחין. ",
+ "אל�� לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשינן אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו דאיכא למימר האי תנא סבר יש זיקה וכל זמן שלא חלצו לה אחין זקוקה היא לו.
וא\"ת ולריש לקיש תקשי סיפא דמתניתין דקתני ואם אין הולד של קיימא יקיים ומשמע ופטורין מן הקרבן ואי ס\"ד ביאת מעוברת לא שמה ביאה אמאי פטורין מן הקרבן אשת אח שלא במקום מצוה היא.
לאו קושיא היא דאעפ\"י שאין שמה ביאה לפטרה דרחמנא אמר עיין עליו מכל מקום כיון שהפילה והוזקקה לו משעה ראשונה לא הויא עליה כאשת אח שלא במקום מצוה דלא מצינו יבמה שאסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ולאחר כן תתיבם אלא עיין עליו בעיונא בעלמא אמר רחמנא לומר שלא תחלוץ ולא תתיבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה דהכי משמע בן אין לו כלל ולא משום דמחיים אין לו ולר' יוחנן דאמר אין לו אמר רחמנא והא לית ליה דוקא כשאין לו בסוף קאמר דאיהו אית ליה תגלי מילתא מסברא ומקרא אי נמי התם טעמא כדמפרש בירושלמי דגרסי' התם הרי שמת והניח אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבום ת\"ל ולא ימחה שמו יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת לינשא ת\"ל להקים שם בישראל עד שתדע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא.
ויש שטועין ואומרים דלריש לקיש ודאי חייבין בקרבן דהא לא קתני מתני' ופטורין מן הקרבן ולאו מילתא היא וכן נמי ולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואף על פי כן אינה זקוקה משעה ראשונה ואין ביאה וחליצה כלום וחייבין בקרבן. ",
+ "אי ביאת מעוברת שמה ביאה חליצת מעוברת שמה חליצה ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה. פי' דאי משום איסור ספיקא כיון שעבר ובא עליה אמאי לא נפטרה צרה ואע\"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שהם בעלו ולא קנו וצריכה חליצה התם איסור דבר אחר גורם לה ורחמנא רבינהו אבל הכא אם כשהיא מעוברת אינה ראויה ליבום שאם בא עליה לא קנה אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא. "
+ ],
+ [
+ "ואמרי קא שרו חלוצה לכהן. ואי קשיא הא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן בפירקין (יבמות דף מ\"א) איכא למימר הכא האשה קתני תפתר באלמנה ולא בגרושה אבל לקמן קתני מתניתין היבמה וכן כל הנשים וכו' וכולן במשמע. "
+ ],
+ [
+ "מכר הבן בחיי האב וכו'. מפורש בפרק יש נוחלין (ב\"ב דף קל\"ו). ",
+ "הכי גרסינן וכן במקצת נוסחי: תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא .ורש\"י ז\"ל גורס יוציא בגט וקשיא לריש לקיש דאמר יחזור ויקיים ומדלא אוקימנא לפלוגתייהו כתנאי ש\"מ דליתא להך גירסא.
ובתוספות מפרשים דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה ולא מיחוורא שמעתייהו ועוד דא\"כ בזה הלכה כר\"א שאם בא להוציא אינו מוציא בחליצה [לבד] ורבינו ז \"ל לא הזכיר בהלכות אבל רבי משה בר מיימון ז\"ל כתבה בחיבורו וכן מצאתי לרב רבי אפרים ז\"ל. ",
+ "עד כאן לא קאמר ר\"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואי קשיא לך והא שמעינן ליה לר\"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פ' אע\"פ (דף כ\"ו) איכא למימר התם תנאי שבממון אבל במקום שיש לחוש לאיסור של דבריהם צריך חזוק ושל תורה הכל זהירין בהן. ",
+ "ולא קתני יפריש ש\"מ.איכא למידק והא אנן תנן בפ' ארוסה (סוטה דף כ\"ד) מעוברת חברו ומינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובתן דברי ר\"מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן איכא למימר יפריש משמ�� הכי ומשמע הכי אבל יוציא אין משמעו אלא בגט.
ובתוספות אומרים התם כיון שנסתרה ונאסרה מן התורה מיבדל בדילי אינשי מיני' ואם תאמר והרי עמדה ונתקדשה דמשמע לקמן דיוציא ואף על פי שעדיין אסורה עליו שמחוסרת ברכה וחופה ואסורה לבעלה כנדה לא קשיא דהתם נמי איסורא דרבנן הוא ועוד דקדושין לחופה וברכה קיימי שהמקדש על מנת לכנוס הוא מקדש אבל המקנא לאשתו ונסתרה אינו עשוי לבא עליה, ואינו מחוור. ",
+ "ה\"ג: מת בתוך שלשים וכו'. ופירושו כל בתוך שלשים ואפילו בתוך שמנה דלרבנן לא חיישין לנפל ופרישנא במסכת שבת בפרק ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ו) מנו רבנן וכן גרסת הלכות רבינו ז\"ל המדוקדקות. ובמקצת נוסחאות שבהלכותיו וכן יראה גרסת בעל הלכות ראשונות מת ביום שלשים ולא דייקא דאפילו בתוך שלשים עצמן כיון דלא אפשר עבדינן ברבנן ועוד דיום שלשים פלוגתא היא בבכורות (דף מ\"ט) וקיימא לן יום שלשים כלפני שלשים. "
+ ],
+ [
+ "קדשה בתוך שלשה וברח. פירש\"י ז\"ל ערוקי' מסתייה ולא בעי למכפיה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו ומשמע מהאי פירושא דאם כנס אף על פי שברח משמתינן ליה עד שיגרש וכן דעת הרב ר' אברהם בר' דוד ז\"ל ועוד החמיר שמפרישין אותו אחר תשעים כימי שעמד עמה בתוך תשעים דאם כן מה הפסיד כשבעל באיסור ומתניתין דקתני בא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו וזו חומרא יתירה ואם איתא לא שתיק גמרא מיניה ואיפשר לפרש לקולא דה\"ה לכנס דכיון שברח בשביל שלא יכופו אותו לגרש ערוקיא מסתיי' וה\"ה למעוברת ומינקת כל כ\"ד חדש שלהם דכל דכן הוא שבתוך תשעים איכא תקנת ולד.
והרב ר' משה הספרדי ז\"ל פירש שהכונס בתוך תשעים יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ואין צריך להוציא בגט והטעם שהוא קל מן המעוברת מפני שזה ספק וזמנן קצר ויכולין להשתמר ואם כן לדבריו ארס למה מנדין אותו הרי הוא כפרוש ממנה ובלבד שלא יכנוס ואיפשר שהמארס והכונס מנדין אותו שלשים הואיל ועבר על מצות חכמים ולאחר שלשים מתירין לו ובלבד שיפרוש הימינה וכשקדש וברח ערוקיא מסתיי' ובמארס מעוברת לא חייב נדוי כלל, ולא דייק. "
+ ],
+ [
+ "יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו. פי' ומודעי להו דלא בעי אלא ליחודי וכיון דידען הכי לא מחמדן דאי מחמדן אסור הוא ליחד כדתניא בפרק קמא דכתובות (דף ד') וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ויש לפרש לעולם שלוחי משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אבקיאות דשמייהו אלא יחודי בעלמא מיחדי להו. ",
+ "ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. בכולהו הוי מאן דחזי לירש ודאי ואידך ספק והוקשה לקצת חכמי הצרפתים הא דתנן (בב\"ב דף קנ\"ח) נפל הבית עליו ועל אמו יחלוקו ועוד דאיכא מאן דאמר התם בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב ולא בחזקת יורשי האם שהם שאר בנים שלה ואדרבה הוי ליה שאר בנים ודאי וראויין לירש מחצה ואלו אחין מן האב ספיקות בירושה זו לגמרי ואין ספק מוציא מידי ודאי ותירץ הרב ר' שמואל רומרוג'י ז\"ל מאן יורשי האם אחין שלה וזה דוחק גדול שמשנתנו סתם שנו אותה.
אבל הטעם ברור לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו ואי אפשר לו לירש אותם שלא יורישם לאחין אלו מן האב שהן ודאין עמו הילכך רואין כאלו הוא חי ודן עמהן וזהו טעם כל הדיעות שנאמרו שם לכשתדקדק בהם ואין בשמועה זו ספק ��לא ידע מורישו.
עוד אני מתמיה במה שאמרו (דף ל\"ח) סבא וספק בנכסי יבם חולקין שהאב ודאי בירושה שלא במקום בן ואעפ\"כ הספק הזה מספק עליו ירושת ודאי מאחר שהוא שמא בנו ואין האב ראוי לירש בפניו ולמה כן והרי אמרו והוא אינו יורש אותן והא מילתא פסיקא תנן שאפילו [לא] היה לו מת [אלא] אחין ואלו הספקות באין לירש עמהן האחין נוטלין הכל ואמאי נימא כיון שאין אחין ראויין לירש בפני הבן ושמא זה בנו הוא יחלוקו ומה שפירשנו בטעם דאחין הספיקות אינו מספיק כאן ולא יהי' זה אלא במקום שיש למת בנים ודאין.
אבל יש לומר כיון דספק דשמעתי' מן הראוין לירש במשפחה זו הוא שהרי לפחות בן אחיו של יבם הוא ואין מעכב עליו ירושתו אלא סבא זה כשם שהוא מספק עליו ירושתו כך הוא מספק ש לו עליו הילכך חולקין אבל מה ששנינו הוא לא יורש אותן מפני שהוחזקו נכסים לבני משפחה וזה ספק רחוק לגמרי. "
+ ],
+ [
+ "מתני': שומרת יבם שנפלו לה נכסים מתה מה יעשו בכתובתה. פי' בין בנדוניא בין במנה מאתים ותוספות שהכל בכלל כתובה בכל מקום.",
+ "ובנכסים הנכנסין והיוצאין ב\"ש אומרים יחלוקו. מפרש בגמרא דאנכסים הנכנסין והיוצאין עמה קאי אבל בכתובה לא פליגי ותנא תנא מה יעשו בכתובתה ושיירה כלומר מדב\"ש עד שפרשה דינה בדברי ב\"ה וה\"ה לב\"ש. ",
+ "נכסים בחזקתן. פי' הנכסים הכתובין בכתובה כלומר הנישומים בה שהם צאן ברזל בחזקתן הראשונה הן עומדין. כתובה שהיא שאר הכתובה מנה מאתים ותוספות בחזקת יורשי הבעל ולא פירשו במשנתנו נכסים בחזקתן בחזקת מי.
ותנן בפרק מי שמת (ב\"ב דף קכ\"ח) כי האי גונא מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ב\"ש אומרים יחלוקו וב\"ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ופליגי עליה בגמרא בחזקת מי איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וה\"ה הכא ואיכא מאן דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וקיימא לן התם הכי וה\"ה להכא ואיכא דאמר התם בחזקת יורשי אשה ולדידיה הוא הדין להכא ולא סבירא ליה כמאן דאמר הכא בגמרין (דף ל\"ט) ידו עדיפא מידה כדבעינן לפרושי בגמרא ולא סבירא ליה נמי כמו דאמרינן בגמרא בכתובה לא פליגי אלא מודים ב\"ש לב\"ה ולא נחלקו אלא במלוג שאם כן להנך סברי מצינו נכסי צאן ברזל קנויין לאשה יותר מנכסי מלוג דאלו נכסי מלוג או כולן לבעל או חולקין ואלו צאן ברזל בחזקת יורשי אשה אלא ודאי לית ליה הנך סברות דהכא אלא לב\"ש לעולם חולקין בכל הנכסים ולב\"ה בחזקת אשה הם, כן דרך פי' רש\"י ז\"ל במשנתנו.
ולשון אחר יש לומר שנכסין בחזקתן שבכאן לדברי הכל בחזקת יורשי הבעל דלא נתנה כתובה לגבות ממש בחיים והכי קתני נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה עומדין כשם שאם מתה תחת בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה וכן פי' הרב ר\"ת ז\"ל וכן פי' בספר הישר.
ולדברי הכל האי דלא פירשו ב\"ה בחזקת מי בין במשנה זו בין במשנה פרק מי שמת משום דאתי לאשמעינן טעמא כלומר ללמד שיש להם חזקה לאחד מהם או לשניהם ולפיכך דנין בהם דין זה והאי דלא בעי תלמודא הכא בחזקת מי משום דפשיטא ליה מילתא כי היכי דלא בעי לה התם גבי משנת עליו ועל מורישן. "
+ ],
+ [
+ "גמרא דאי ס\"ד ודאי נשואה ב\"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה נכסים משנשאת וכו'. י\"מ דרישא דמתניתין אייתי וה\"ה לסיפא דב\"ה דכ\"ש הוא דהכא אמרי ב\"ה כולן בחזקת יורשי האב והתם הבעל מוציא מיד הלקוחות.
ויש לפ��ש דאי מדב\"ה איכא למימר לאו ספק נשואה היא כלל אלא ספק ארוסה היא ולפיכך נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לגמרי ואפילו למכור לכתחלה מוכרח ונותנת וקיים כתובה אין לה נכסי צאן ברזל למאן דפריש יחלוקו מספקא להו לב\"ה אי נתנה כתובה לגבות מחיים ולמאן דפריש בחזקת יורשי הבעל אי משום ספיקא אי משום פשיטא לא נתנה כתובה לגבות מחיים. ",
+ "ואביי לותביה מהא. קשי' לן והיכי לותבי' דלדידי' נמי קשיא דהיכי אתי ספק ועדיף מודאי לאפוקי מיני' לגמרי יחלוקו מיבעי י\"ל דהכי קאמר לותבי' מהאי דאתו ספק ומוציא וכ\"ש דעדיף לי' דהוה גמר מרביה טעמא דהאי עדיפות דספק וי\"ל דקס\"ד דאביי דכיון דספק כודאי הוא מוקמינן לאשה בחזקתה כשרה אע\"ג דאתרעי א\"נ חצי כתובה נוטלת לדעתי' דאביי. ",
+ "ולותביה מכתובה דמתניתין בכתובה לא פליגי. פירש\"י ז\"ל דודאי בכתובה לא פליגי בין למאי דס\"ד אדעתי' דאביי מעיקרא בין למאי דמתרץ השתא דלא נתנה לגבות מחיים ואע\"ג דשמעינן לי' דאמר במסכת כתובות (דף פ\"א) נתנה כתובה לגבות מחיים ה\"מ להתחייב יבם בקבורתה דאמרינן מינה דידה ירית ולא מאחיו אבל דלישקלו יורשין דילה כתובה לא שמעינן לי' והיינו דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וכו' דטעמא לאו משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אלא משום שלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים ולישנא דגמרא נמי דיקא דלא אמרינן הכא דילמא בכתובה לא פליגי כדאמרן באידך דילמא כתובה שאני ומשום חינא. "
+ ],
+ [
+ "וקסבר אביי ידו כידה. פירש\"י ז\"ל קסבר אביי דאוקמה למתניתין הכי דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהיא בחזקת שנה עומדת וזה בא לירש מחדש הילכך נכסים בחזקתה וב\"ש פליגו ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עמדו נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באין לירש ויחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה ואפילו ב\"ה מודו שאם מת בעל יד היבם כידה ויחלוקו ומיהו בכתובה לא פליגי דלדברי הכל בחזקת יורשי הבעל וה\"ה לנכסי צאן ברזל.
ולמאן דאמר התם בפרק מי שמת (דף קכ\"ה) בחזקתן יחלוקו הכי נמצאו ב\"ש וב\"ה מודים כאן שיחלוקו דמספקא להו אם נתנו לגבות ממש מחיים והואיל והללו באין לירש יחלוקו והא דאמרינן בכתובות (דף פ\"א) דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה ולא מסייעי יורשי אשה בקבורתה משום דקבורה תחת עיקר כתובה או תחת נדוניא תקינו לה אם יורש כתובה ממנה כגון זה קוברה תחת עיקר דהא מ\"מ מינה דידה ירית ואם אינה ראוי' ליטול כתובה כגון האשה שמתה בחיי בעלה קוברה תחת נדוניתה אבל ארוסה שמתה כיון שאינה ראוי' ליטול כתובה ונדוניא אינו יורש אותה אינו קוברה וכן נראין דברי רש\"י ז\"ל בכתובות.
וממה שכתב רבינו יצחק ז\"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כן וקסבר ידו כידה כלומר אביי דקא מוקי לה למתניתין הכי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים בין מחיים בין לאחר מיתה הילכך כשם שאם מתה אשה [יש כאן חסרון דברים וז\"ל הרשב\"א דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים] נתרוקנה הרשות לעצמה אפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לב\"ה וב\"ש סברי מחיים ודאי ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא אמר כלום ולענין תקנת אושא. ומיהו ��גבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הילכך יחלוקו.
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה לענין דבר זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא ואף על פי שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו, ובדבר זה ידו עדיפא מידה וכשתדקדק בלשון שכתב שם תבין שזהו פירוש לפירושו.
ולפי פירוש זה נכסין בחזקתן דקאמרי ב\"ה במשנתנו על כרחך בחזקת יורשי הבעל דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהן בחזקתן.
וכבר פסק רבינו ז\"ל כרבא בפרק הכותב וזה שכתב משנהזו סתם מפני שהיא שנוי' בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם.
נמצא הכלל העולה בידינו בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב\"ה כלל אלא לדחות צרה מן היבום מדרבנן נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורשה בכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם אלא שאם מתה קוברה תחת כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל.
ומסתברא דכל הני מילי ליתנהו אלא בשנפלה מן הנשואין אבל מן האירוסין מי עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע\"ג דאיהו לא בעי חופה ואחיו בעי חופה מ\"מ לא מצינו ליורש מה שאין לו לאחיו ודכ\"ע לא פליגי עלי' דעולא בהך סברא תדע דאמר רבא הא והא דנפלה ליה כשהיא נשואה ולא קאמר אידי ואידי לא שנא נפלה ליה ארוסה ולא שנא נפלה ליה נשואה אלמא ליכא דפליג במן האירוסין שאין לו ליבם יותר מאחיו הילכך מוכרת ונותנת וקיים דידי ארוסה עדיפא מידו וכדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ג) ובעל הלכות ז\"ל פסק כאביי.
והרב רבי משה בר מיימון הספרדי ז\"ל כתב בחבורו שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אבי' יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והן ירשו כתובתה.
ונראה שהוא מפרש דהויא דאביי ורבא לפרוקה לדב\"ש איתמר והכי פירושא לעולם דנפלה ליה כשהיא נשואה וזיקה עושה ספק פנויה לענין נכסים כדאמרינן לעיל הילכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים לבני משפחה עליו להביא ראיה שיש לו בהן זכית של כלום לפיכך מוכרת ונותנת וקיים סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל והואיל וידו כידה זו באה לירש והללו באין לירש הילכך יחלוקו וב\"ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה הילכך נכסי מלוג בחזקתיורשי האב אבל בנכסי צאן ברזל מספקא להו אי נתנו לגבות מחיים אם לאו והואיל ושניהם באין לירש ויחלוקו כבר קפרא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ח) ורבא אמר אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך לא שנא נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ואפילו לכתחילה.
וזה הפירוש נאה ומתקבל, דכולה שמעתא מתחלה ועד סוף דב\"ש קשיא ודב\"ש מתרצים ודבית הלל לא קשיא מידי כדאמרינן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי לא קשיא להו אלא פלוגתא הא מתניתא אתיא שפיר לבית הלל ואין דבר מתקשה בזה אלא שאמרו בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ג) נפקא מינה לשומרת יבם שאנו צריכין לומר נפקא מינה לשומרת יבם אליבא דבית שמאי אלא דסברי דאביי ורבא קאמרי בתירוצא דמתניתין.
ובזה אין אני מודה לרב הנזכר ז\"ל, שהוא כתב שאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס שאני אומר אף בחייה ולפירות יחלוקו מחצה שלו אוכל פירות מחצה שלה אוכלת היא פירות ומיהו אינו פודה אותה כלל דתחת פירות דצאן ברזל לא תקנו פדיון כלל והיינו דאמרינן אין היבמין חייבין לפדותה. ",
+ "דוקא דמתניתין כותיה דאביי ואע\"ג דקשיא מתה. פי' אבל רבא לא דיקא מתניתין כותיה וקשיא ליה מתה ובתוספות מפרשין דבחיי' לפירות מודים בית שמאי שאין לו ליבם משום דאינה אלא ספק נשואה והיא ודאי ואינהו ספק אבל מתה הללו והללו באין לירש כסברא דרבא. ",
+ "ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מפורש בכתובות (פ\"ב ע\"ב). "
+ ],
+ [
+ "אמר רב אין כופין. פירש\"י ז\"ל דאמצות חליצה קודמת קאי כלומר שאם רצו שניהם ליבם אין כופין אותן לחלוץ וקשיא לן א\"כ למה להו לרבנן למפתח ביבום תחלה לימרו להו זילו חלוצו ואם לא רצו ילכו ויבמו. ועוד מאי האי דאמר רב דבדידיך תלא רחמנא י\"ל יבום רמא עליה למצוה ומיהו כדי שלא יהא כפוגע בערוה אמרו חכמים שיחלוץ.
ועוד כתב רש\"י ז\"ל ומיהו היכי דאיהו צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרין אי מצינן לאטעויי ולומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחלץ לה דאמר רב ששת (בפרק קמא דף ד') מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' כמו שכתוב בפירושיו
ואין דבריו בכאן נכונים, דמאי דאמר רב ששת שומרת יבם שנפלה לפני מוכה שחין דוקא קאמר והוא מן הנמנין במשנתנו בכתובות (דף ע\"ו) שכופין אותן להוציא וקמ\"ל רב ששת שלשם שכופין בבעל כך כופין ביבם ואין אומרין יבעול ויוציא כדי לקיים מצות יבום וכן נמי בורסי מאותן שכופין אותן להוציא הוא וזהו שאמרו יכולה היא לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך איני רוצה לקבל טעמא משום דאיכא למימר הכי הא איניש אחרינא אין כופין ולפי' שנו אותה משנה גבי אלו שכופין אותן להוציא.
ומה שהביא ראיה מדאמרינן התם (שם דף ס\"ד) אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אדרבה קשיא ליה ז\"ל דאי ס\"ד כופין אותן לחלוץ אגרת מרד מבעיא דלא כתבינן אטואלו ששנינו שכופין אותן להוציא צריך הדבר לומר שמוציאין ונותנין כתובה אלא שמע מינה שאין כופין לחלוץ ולפי' נחלקו אם כותבין עלי' אגרת מרד אי לאו ואסיקנא התם דאין כותבין מדרבי יוחנן דאמר מצות חליצה קודמת וכיון שקודמת אין חוסמין אותה שלא לקיים מצוה כהלכתה ורבינו אלפסי ז\"ל פסק שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם משום דהלכה כמשנה ראשונה שהרי חזרו לומר מצות יבום קודמת וכן עיקר.
ותו קשיא לדברי רש\"י ז\"ל מהא דתני בפרק ב\"ש (דף קי\"ז) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו ואין כופין אלמא מותרת ביבמה אין כופין אותו לחלוץ.
והיה נראה מדברי רש\"י ז\"ל שהוא אינו דן לכופו לחלוץ אלא כשנתנה אמתלא לדברי' אלא שלא היה לו להביא ראיה מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
ובעל הלכות ז\"ל כתב הכי דכי אמרה לא ניחא ביבם לית לה כתובה דכי אמור רבנן אית לה כתובה ה\"מ כי נפלה קמי מוכה שחין דלא חסמינן לה ואי לא מיבמה פקעה כתובתה ואית רבנן דפליגי ואמרי מ\"מ מבעי למיתן לה כתובתה בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי מוכה שחין ושדרו ממתיבתא דסורא דלית לה ועבדינ�� לה ככלתיה דרב זביד כי תפיסא לא מפקינן לה וכי לא תפיסא לא יהבינן לה ע\"כ.
וזו היא מחלוקתן של שתי ישיבות בכותבין אגרת מרד כמו שכתב רבינו הגדול ז\"ל בכתובות אבל אף מכאן נלמוד שלא אמרו כופין אלא במוכה שחין וכן כתב רבינו ז\"ל בענין אלו שכופין אותן להוציא בשילהי המדיר (כתובות ע\"ז ע\"א).
ומי שרוצה לפרש דלאו דוקא מוכה שחין יכול הוא לומר שפירוש אין חוסמין אותה לא שכופין אותו לחלוץ אלא שאין כופין אותה להתיבם ואין כותבין עליה אגרת מרד אלא משיאין להם עצה ההוגנת להם ודאמר רב אין כופין ארישא דמתניתין קאי דאף על גב דמן התורה מצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם דבדידיה תלא רחמנא וכן נמי תיקן רב יהודה בגמרא משום דחזרו לומר יבום קודם הא למאן דאמר חליצה קודמת אין אומרין להם כלום.
ומזה נמי מסתייעין דברי הגאונים שפוסקין יבום קודם כמסקנא דשמעתא וכתרצתא דרבא במתניתא ואין בה בית מיחוש ואף על פי שהצרפתים חוששין לה מהא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי (יבמות דף ק\"ט) כאבא שאול ומדקאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו בפרק אעפ\"י (כתובות דף ס\"ד) ולכל זה אין לחוש דמסקנא דשמעתא בדוכתה עדיפא דהא סלקא גמרא בהכי ודבתרה הוא ולפי נוסחתו של רבינו ז\"ל שהוא גורס אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אמוראי נינהו לדידי' א\"נ למשנה אחרונה אין נזקקין וליה לא סבירא ליה מ\"מ דרבים ומסקנא עדיפא מכולהו בלא ספיקא.
ומשמע לי דלהך סברא דאבא שאול הבא על יבמתו אנוס ומזיד לא קנה דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה ואנן דרשינן בעל כרחה והאיך איפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רביי' לקניי' אלא ודאי לאבא שאול לא קני מעתה הדבר מוכרע שהלכה כדברי חכמים מכמה סוגיות שבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ג ונ\"ד) דכולהו אמוראי מודו בהו דקנה. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן הכא אכילה גסה מי שמה אכילה. איכא דקשיא לי' הא דאמרינן במסכת הוריות בפרק כהן משוח (דף י') אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וגו' משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר לי' ר\"ש בן לקיש האי רשע קרית לי' נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא הא קא עבד וניחא לי' אכילה גסה דהתם לאו דוקא אלא להשביע את עצמו ולא לשום מצוה והך מימרא איתא נמי במסכת נזיר (דף כ\"ג) וגרסינן בה התם בנוסחי אכלו לשום אכילה גסה. ולי נראה דהתם לאו משום דנפיק באכילה גסה אלא נהי דלא עבד מצוה דאכילת פסח אבל ידי פסח מיהא יצא שאין אכילת פסחים מעכבת ולפיכך לא מיקרי פושע. "
+ ],
+ [
+ "הא דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פרש\"י ז\"ל כגון ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה לראובן וקשה לן שאפילו בעריות אין צרה אלא מאח וכ\"ש בזו ועוד חלוצה עצמה שנשאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת וכי אין אותה נכרית מותרת לו וא\"כ מצינו אסור בקרובה יותר מן החלוצה עצמה וא\"ת שהחלוצה עצמה אוסרת צרה שלא במקום מצוה וכי אפשר לומר כן שחמור' חלוצה יותר מן העריות.אלא ה\"פ: ראובן חלץ ללאה ורחל אחותה נשואה לאחיו מאביו ולו אשה אחרת מת כשם שרחל חולצת ולא מתיבמת כך צרתה. אבל קרובת צרת חלוצתו אפילו במקום מצוה מותרת כדאיתא בפרק ד' אחין (יבמות דף כ\"ז) ומשום דאחות חלוצה מדבריהם איצטריך למתני בצ��תה דאסורה סד\"א בדידה גזרו בצרה לא גזרו אפילו במקום מצוה קמ\"ל. "
+ ],
+ [
+ "הא דאזלה בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן. פירש\"י ז\"ל דסברי דלאחותה חלץ וכי נסיב צרתה דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב וכן כתוב בהלכות.
ואיכא למידק אם כן אחות חלוצה תאסור לעולם אלמה תנן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי ניחוש שמא יאמרו חלוצה חוזרת ונשאת לחולץ ולא קשיא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא היו רשאין להחמיר באחות חלוצה יותר מאחות גרושה וכיון שהיא מותרת אף צרתה מותרת שאין צרה לאשה אלא בזמן שהיא אסורה והיא במקום מצוה, וכל זה אינו מחוור כל הצורך.
ובתוספות מצאתי שהם גורסין הא דאזלא בהדיה והא דלא אזלא בהדיה ופירושו אף על גב דחלוצה שליחותא דצרה קא עבדה אותה שהלכה עמו לב\"ד ונעשה בה מעשה אסרו עליו ולא איתה שלא הלכה עמו וזהו הפירוש הנאה והגרסא הנראית ובלבד שיהו הנוסחאות מודות לה.
ופקפק הרב ראב\"ד ז\"ל במה שאמר רבינו הגדול ז\"ל דהלכה כר' יוחנן משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד והכא שמואל קאי כריש לקיש ואין דבריו של ר' יוחנן במקום שנים וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא דכיון דאיכא רב אשי דפליג בה וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה ודברי רבינו ז\"ל נראין דתלת מילי דמנינן דלא כרבי יוחנן תניא כותיה דריש לקיש בכולהו ואפילו הכי מני להו אלמא אפילו משום סייעתא לא משכח אחרינא והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחרינא טובא היא דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר אלמא ליכא אפילו בהדי אחרינא דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת וכן בדרב אחא ורבינא וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע\"פ דפליגי אחרינא בהדייהו כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתרא (דף צ\"ה וצ\"ו) ועובדות כוכבים ומזלות (דף ס\"ו) וכי היכא דריחא מילתא בפסחים (דף ע\"ו) ועכו\"ם (דף ס\"ו) שהן מפורשות בהלכות.
ובעל הלכות ראשונות כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו אמר ואע\"ג דרב אסי ס\"ל כריש לקיש רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.
ולא תקשי לך משוס דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני כגון נשא ונתן בפרק קמא דעכו\"ם (דף ו') וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ד) דהני לכ\"ע קשיא אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן הא בסתומות למדין ומשיבין. ",
+ "מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו'. הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחין (דלעיל יבמות דף כ\"ו) כדמותיב ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקין (דף כ\"ז) ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון משום דאיכא למימר בחיי' לא אמרינן אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין והא דלא מותבי התם מהך מתניתא משום דמתניתין עדיפא ליה א\"נ משום דהא מיתוקמא כר\"א וההיא לא מתוקמא ליה כותיה. ",
+ "הא מני ר\"א היא וכו'. פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשונים ונאסרה אחר כך כשגירש וחזרה והותרה כשהחזירה ואינה חוזרת להתירה הראשון ואיכא למידק לרב מי ניחא הא אמר בפרק ד' אחין (יבמות דף כ\"ז) דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא ובהא מתניתין זיקה דרבנן קאי באפה ואנן לא שמעינן ליה לר\"א בדרבנן כלום ואיכא למימר לר\"א בנשואין הראשונים ואפילו מדרבנן הוא דהא קאמר חולצת אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא מדרבנן כמו שהלכו אחר נשואין הראשונים לנבי נשואין דצרות בזיקה כדאיתא לעיל (יבמות דף ל') הילכך ש\"מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמית.",
+ " ואקשינן אימר דאמר ר\"א היכא דבשעת נפילה לא חזיא. דכיון שהוא הולך אחר נשואין הראשונים כשהחזירה אינה מתיבמת דנמצא איסורה איסור גמור והתירה כשהחזירה אינו גמור דכל שמשעת נפילה [פי' נשואין הראשונים] אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר. ",
+ "דחזיא בשעת נפילה מי אמר. כלומר אי ס\"ד לרבנן לית להו לר\"א נמי לא שמעינן ליה דלא פליגו רבנן ור\"א בהא מילתא כלל ואמאן תרמייא למתניתא דמאמר אלא ש\"מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה ואם אין אתה מפרש כן היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר כ\"ש דלא תקשי לרב.",
+ "ומפרקינן אין והתניא כו'. וכי היכי דשמעינן ליה התם הכי נמי מפרשינן טעמא דמתניתין דהמגרש.",
+ " ואקשינן לימא שמואל דאמר כר\"א. פירוש ר\"א דבפ' ב\"ש (יבמות ק\"ט ע\"א).",
+ " ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר. וכיון דמנפילה לא איתסר לא מתסרא כלל דרבנן מיתה מפלת סבירא להו אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עלי'. "
+ ],
+ [
+ "ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה.פירוש לרבי יוחנן איצטריך טעמא למפלת ולשאינה מעוברת לריש לקיש למפלת לא צריך דבן אין לו עיין עליו ליבום ולחליצה משמע כי איצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא הוא זה ובתוספות מפרשין בע\"א. ",
+ "והא דמותיב רב חיננא הספקות חולצות ולא מתיבמות. קשיא ליה לרב אב\"ד ז\"ל ולותבי' ממתניתין דבפ' כיצד (דף כ\"ג) ופריק משום דבעי לפרושי אי נמי משום דבכלל הספיקות אף ספק מעוברת משמע ואע\"ג דליכא למיקשי הכי מיהו אלימא ליה לאותובי' מינה. ",
+ "והא דאמרינן דהא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפילו הכי צריכים להמתין. ק\"ל הא לר\"י קאמרינן ואיהו לית ליה בכל שאינה ראוי' לעיבור המתנה כלל כדלקמן איכא למימר גמרא מפרש ואזיל סברא דנפשיה מיהו ר\"י גופי' בראויה להתעבר אית ליה גזירה ואפילו אליהו יבא לא משגח אי נמי גבי הבחנה מיקל וגבי יבום לא מיקל ר\"י כלל. ",
+ "עמד בדין וברח נזונת משל יבם. פירש\"י ז\"ל דקנסינן ליה ולי נראה משום דכיון שעמד בדין הוה ליה כהגיע זמן ולא נשאו ואוכלת משלו והיינו דאתמר בירושלמי חלה כמי שברח הלך למד\"ה כמו שברח אלמא כיון שלא רצה לא לכנוס ולא לפטור וחייבוהו ב\"ד נזונת משלו והוא שחלה לאחר שעמד בדין הא בחולה מתחלה אינו עומד בדין ואין מחייבין אותו לזון. "
+ ],
+ [
+ "אלא תמתין חדש א' ותנשא וכו'. כתב רש\"י ז\"ל וה\"ה דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא ומעיקרא חודש אחד איעבר קודם מיתתו אלא הואיל ותריץ מילתא בהכי אוקמא בהכי משום דמתניתין מילתא פסיקא קתני אפילו לא עמדה אצל ראשון אלא חד יומא דליכא למימר מעיקרא חדש א' איעבר אפ\"ה לית ליה בדיקה וכיון דאסיקנא טעמא דמעוברת משום מניקה הוה איפשר למימר טעמא בתוך שלשה משום מניקה אלא חששא דחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת אלא גזרו [משום] טעמא דעדיף מהאי. "
+ ],
+ [
+ " ה\"ג ר\"י מתיר ליארס ולינשא מיד.ולא גרסינן ר' יהודה דר' יהודה אפילו בגיורת קטנה גזר כדתניא בכתובות (דף ל\"ז) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות מבת שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ד\"ר יהודה ואם תאמר מנא לן דמתניתין דפליגי אדר' יהודה יחידאה היא דהך ברייתא ר' יהודה נמי מודה בה איכא למימר כיון דר\"מ איירי בהך גזרה ש\"מ סתמא דמתניתין כותיה. ",
+ "סתם ואח\"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. פירש\"י ז\"ל שהרי מחלוקת ר' יהודה ור\"י בצד ונראה מכאן דסתם ואח\"כ מחלוקת ומחלוקת ואח\"כ סתם בין במשנה אחת בין בשתי משניות הוא סתם ואח\"כ מחלוקת במשנה אחת כגון זו ובשתי משניות כגון סתם בב\"ק ומחלוקת במציעא אין הלכה כסתם מחלוקת ואח\"כ סתם במשנה אחת כגון זו ששנינו לקמן בפרק ר\"ג (יבמות דף נ') ר\"ג אומר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר וחכמים אומרים יש וכו' וקתני סיפא כיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וסתמא כרבנן וכגון הא דתנן בפרק הערל (יבמות דף ע\"ט) גבי סריס.
ואיכא למידק אשמעתין, דאמרן דכיון דמחלוקת רבי יהודה מן הצד סתם ואח\"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם והא אמרינן בריש מסכת ביצה (דף ב') גבי שבת דסתם לן תנא כר\"ש דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים וכו' אלמא כי האי גונא סתמא הוא והלכה היא ואע\"ג דמחלוקת רבי יהודה בצדה דקתני (שבת דף קנ\"ז) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע\"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן.
ואיכא למימר דסתמא ממש לא הויא למרמי' מינה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה מיהו כיון דבלשון רבים נשנית סתם קי\"ל כוותה כאות' שאמרו במסכת חולין (דף פ\"ה) ראה ר' דבריו של ר\"מ באותו ואת בנו ושנאו בל' חכמים ודברי ר' שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים וכו' וכיוצא בו במסכת נדה בשילהי המפלת (נדה דף ל') דתנן המפלת ליום ארבעים ואחר תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום מ\"א תשב לזכר ולנדה יום פ\"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה לפי שהזכר נגמר ליום מ\"א והנקבה ליום פ\"א וחכמים אומרים זה וזה לארבעים ואחד והוינן בה בגמרא הא תו למה לי וכי תימא למסתמא בדרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי ישמעאל דמסייעי ליה קראי קמשמע לן פי' קרי ליה סתמא כרבנן משום דתני לה בלשון חכמים ורישא נמי בלשון רבים היא אלא משום דס\"ד למפסק כרבי ישמעאל מסיועא דקרא הדר תנא וסתם לה זימנא אחריתי למיתני לה בלשון רבים שהלכה כמותן כל זמן שלא נפסקה הלכה כדברי היחיד וכיוצא בהן עוד בסוף פרק כל הכלים (שבת דף קכ\"ו) דמקשו נגד הנגדר נמי סתמא היא אע\"ג דפליג בה רבי יהודה בצידה.
וכן נמי משנתנו, אי לאו דרבי יוחנן הלכה כרבי מאיר שנשנה סתם אלא כיון דרבי יוחנן ראה דבריו של רבי יהודה ופסק כמותו הוה ליה כמו שפסקו בכמה מקומות כדברי היחיד וליכא לאקשויי עליה מכללא דידיה דאמר הלכה כסתם משנה דלאו סתמא ממש היא כיון דמחלוקתה בצדה והוא הדין אפילו הויא לה מתניתין דרבים דאיפשר ליה למפסק כדברי היחיד ומה שהקשו מכלל דיחידאה פליג עליה לפרושה הוא דבעי משום דלאו אורחייהו למדחי סתמא דרבים אלא היכא דאיכא טעמא דמוכח.
ומשמע משמעתין דסתם ואחר כך מחלוקת שאין הלכה כסתם בין במשנה אחת בין שתי משניות כמו שפירשתי לא שאין הלכה לעולם כסתם אלא שאינו קרוי סתם שיהא הלכה כמותו לעולם דומיא דמחלוקות דמתניתין וסתמא דברייתא דאמרינן אין הלכה כסתם דליכא למימר שאין הלכה לעולם כסתם שאם ר' לא שנאה במשנתנו רבי חייא מנין לו.
והא דאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ב) וכ\"ת קסתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקה סתם ואחר כך מחלוקת היא וכו' לאו לאקשויי שא\"א שיהא הלכה כמותו אלא לומר כיון שאין הלכה ודאי כסתם למאי טרח תנא למסתמא הכא כוותיה ובאידך מתניתין דפלוגתא דריב\"ב ורבנן קתני לדרבנן בסתמא ולריב\"ב ביחיד וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף מ\"ד) ודילמא קסתים לן תנא כר\"ש התימני משום ששנאו בלשון חכמים קרי לה סתם והיינו טעמא דלא רמינן עלה סתם ואחר כך מחלוקת היא משום דכיון דיחיד ויחיד הוא פלוגתייהו והדר תנא מילתיה בלשון חכמים ודברי פלוגתי' בלשון יחיד, דידהו עדיפא.
וגרסינן בירושלמי (ד,יא) בהא מילתא למה הוא מורי לה כיחידאה רבי שמואל בר אגיא בשם רב הדא דתימר בשאין מחלוקת אצל סת ם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בדא הלכה כסתם רבי יוסי ב\"ר בון בשם רב אחא הדא דתימר ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם פי' אם שנה רבי סתם ואחר כך מחלוקת יחיד אצל יחיד הלכה כסתם אבל אם שנה ליחיד סתם ומחלוקת בלשון חכמים בין באותה משנה בין במשנה אחרת אין הלכה כאותו סתם אלא דדברי רבים.
ויש מפרש דהיינו טעמא דקרי למתניתין סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליג את\"ק ורבים נינהו ולאו מילתא היא. "
+ ],
+ [
+ "ה\"ג וכן גרסת רש\"י ז\"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס וכו'. ופירוש כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורין אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצין כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ג) ומיהו בתוך שבעה החמירו עליו לאוסרו בכל כיבוס כדאמרינן התם (דף י\"ז) במי שתכפוהו אביליו מכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול.
ורבינו יצחק ז\"ל כתב בהלכותיו התם ומה במקום שאסור לספר ולכבס וכו' שלשים של אבל שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ש\"מ שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
ולא נהירא לי, משום דאזיל בתר טעמא התם משום נוול הוא ובתוך שבעה מיהא אסירא דליכא נוול וגבי תשעה באב כיון דלא מיתסר בכיבוס אלא אותו שבת בלבד אשה נמי אסירא דליכא נוול ולעולם אימא לך שלשים של איבול חמורין משבת של תשעה באב ועוד דאי מאשה דוקא לא הוה סתם מלתא סתומי והל\"ל ומה במקום שאסורה לספר מקום שהיא מותרת לספר ולאתויי נמי דתניא האשה מותרת בנטילת שער וכו'. "
+ ],
+ [
+ "שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה שאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים. פירש\"י ז\"ל תשעה באב אבילות דרבים ואבילות ישינה הילכך קילא קשיא לן דהא מ\"מ ק\"ו מיה איתי' ומה במקום שאסור לכבס אעפ\"י שהוא קל התירו באירוסין מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס דעיקר ק\"ו מכיבוס לאירוסין הוא.
אלא ה\"פ: אבילות ישינה קילא ליה ולפיכך החמירו עליו בכיבוס ולא הוצרכו להחמיר כן באבילות חדשה ושאני בין אבילות דיחיד לענין אירוסין לאבילות דרבים דשל יחיד חוששין שאם אתה מתירו ליארס אף הוא יעשה סעודה או יכנוס אבל אבילות דרבים אין לחוש לכך שלא יקלו הם באבילותם משום שמחתו של זה ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ\"ק דכתובות (דף ד') כאן באבילות דידה כאן באבילות דידיה וכו' דידה לא גזרינן שאם יצרו תוקפו היא מונעתו דידיה לא איכפת לה.
ואי קשיא הא דתניא בפרק ואלו מגלחין (מ\"ק דף כ\"ג) שלשים יום לנשואין משמע אבל לאירוסין לא איכא למימר ה\"ה לאירוסין אלא רבותא קמ\"ל סד\"א משום דמקיים מצוה לישתרי קמ\"ל א\"נ ��היא משום סיפא נקט נישואין דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעבדו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל ליארס שרי א\"נ ההיא אתיא כרבי יהודה דאיהו איירי עלה ולית ליה שלשים לאירוסין ומיהו אנן כרבי יוסי קיי\"ל.
וקשיא לי הא דתניא באבל רבתי שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום, כיצד לנשואין אסור לעשות סעודת נישואין עד שלשים יום ואפשר דמשבשתא היא א\"נ ההיא נמי משום סיפא נקט סעודה דקתני סיפא אבל אם היה טבחו טבוח וכו'. "
+ ],
+ [
+ "ה\"ג בנוסחי ונייבם לתרווייהו. והדר ונחלוץ לתרווייהו והדר ונחלוץ לחדא וניבם לחדא והדר וניבם לחדא ונחלוץ לחדא וכולהו משום דתמיהא לן מילתא האיך אחת מפקעת זיקה מצרתה בין ביבום בין בחליצה.
והצרפתים מוחקין ונחלוץ לחדא משום דמקרא דאינו חולץ שני בתים מיניה שמעינן דבחליצה אחת מתרת שתיהן לשוק ועוד דר\"ל דאמר צרה בכרת תקשי דהכא מוקי לה קרא אלאו דומיא דחליצה עצמה ואיני רואה דבריהם למחוק הספרים.
אלא הכי קאמר: מדקס\"ד שאין ב' נשים פוטרות זו את זו מזיקה כשם שאין פוטרות זה את זה בגט אחד מש\"ה קס\"ד דכי אמר רחמנא ואינו חולץ שני בתים גזירת הכתוב שלא יחלוץ לשתים אלא ע\"כ ייבם אחת מהן דבחדא הוא דתלא רחמנא בדידיה שמא לא תמצא חן בעיניו בשתים יקח איזו שירצה הלכך יחלוץ וייבם וממעט לה מכיון שלא בנה דאפילו לר\"ל מיעוטא הוא שלא יבנה בכולן מיהו לא מוקמיה ליה לאפוקי לצרה מדינה דלדידה לגופיה איצטריך שאין מצות יבום עליה והדר ה\"ל אשת אח שלא במקום מצוה אבל לחלוצה מקום מצוה הוא ודאי ופרח איסור אשת אח מינה לגמרי מסברא הילכך ליכא אלא לא יבנה אי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה ליבום וכו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון דאין שתיהן מתיבמות אחת פוטרת את חברתה אפילו מחליצה בין ביבום בין בחליצה דידה והדר מיתר קרא דכיון שלא בנה ללאו בחלוצה וצרה לר\"ל כדקיימא קיימא ובהלכות דגרסי ונחלוץ וניבם כל העולה ליבום אפשר הוא לפי מה שפרשתי.
מיהו מאי דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נראה טעות דאנן לדאורייתא קאמרי ושמא כך פירושא של גירסא זו וכ\"ת נהי דמאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן תעלה שמא יאמרו ראינו יבמה יוצאת בלא כלום אדרבא אי נימא ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתי ליבומי אחר חליצה ואין גירסא זו נכונה אלא שהיא במיעוט נוסחאות ובהלכות. ",
+ "הא דתנן אם חולץ חולץ לפסולה ופריש רב יוסף משום שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים וכו'. איכא למימר דרב יוסף מוקי לה דוקא בפסולה לעלמא ולדידי' חזיין ליה ומיהו אפילו מוקי לה בפסולה לדידי' כגון מחזיר גרושתו כדאוקימנא בפ\"ק (דף י\"א וי\"ב) אפ\"ה דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו משום דקסבר מתני' היא דהא קתני אם הי' חולץ חולץ לפסולה ולא לכשרה.
וא\"ת והלא חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה וע\"כ הוא צריך לשפוך מי בורו לא היא דכי אמרינן חליצה פסולה ה\"מ שפסל זיקתו כגון שעשה בה מאמר או נתן גט או שחלץ חליצה פסולה כגון של מעוברת או שנאסרה עליו בזיקה אבל באיסור אחר חליצה כשרה היא כדתניא בפ' כיצד (דף כ') איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרה ואם תדחה התם בששתיהן איסור מצוה או איסור קדושה זו אינה תורה חדא דאפילו צרה כיוצא בה לא פטרה חליצה פסולה כדכתיבנא בפ\"ד אחין (דף כ\"ז) ועוד דנפטרה צרה סתם כל שהיא צרה משמע.
והכי תני לה בתוספתא (ו,ה) היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עלי' נפטרה צרתה זו מצאתי בתוספתא וכך שמעתי דין זה.
אבל הרב ר' משה בר מימון ז\"ל כתב שכך הדין בשני' או חייבי לאוין או חייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה ואפשר דטעמא דמלתא לדידי' משום דכיון דקמי' רמיין וזיקת שתיהן זיקה גמורה נחליצה אע\"פ שהיא פסולה פוטרת ואפילו נמ\"ד בשתי חליצות פסולות שאינן פוטרות זא\"ז זהו כי רמיא באיסור זיקה קמי' דכי היכי דביאתן פסולה חליצתן גרועה וכי היכי דתקינו גט לכל א' וא' ובכל א' ואחת במאמר אחר מאמר בכולן כדאתמר בפ' ר\"ג (דף ל\"א) ה\"נ זיקה פסולה אינה עושה כל הבית א' אלא לכל א' תקנו חליצה בכל אחת כיון דאיסור זיקה היא כגון פסול גט ומאמר או אחיות דאיסור דכל הני בזיקה עצמה הוא דהוו גריעותא לפיכך אינה פוטרת [אפי' בשוין אבל באיסור אחר פוטרות בשוין] וצריך תלמוד.
שוב מצאתי לבעל הלכות ז\"ל מי שהיה נשוי ב' נשים א' שניי' ליבם ואחת אשה אחרת ומת כשהוא מייבם מייבם לאשה אחרת כשהוא חולץ חולץ לשניי' ע\"כ וזה וזה שלא כדברי הרב ר' משה ז\"ל. ",
+ "הא דאמרי' אי אמרת בשלמא איירי בה וכו'. ה\"פ: אא\"ב איירי בה ר\"ע היינו דקתני מודים שלא תאמר רבנן אכולהו פליגי אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלוקו בחייבי כריתות ואי קשיא וליטעמך ר\"ע אמאי איירי בחייבי כריתות כלל איכא למימר רבי עקיבא הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו כנושא קרובת גרושתו כלומר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו. "
+ ],
+ [
+ "מאן הכל מודים שמעון התימני. פי' אבל ר' יהושע לא מודה, דהא שמעינן ליה (דאמר בפ\"ק דף ט\"ז) בני צרות מעידני לכם ותו אמר ר\"י בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בני' תועבין בשלהי מסכת נדה (דף ס\"ט וע') וקשי' לן ונימא משום דק\"ו דאלמנה ליתי' איכא למימר ההיא פלוגתא היא דהא אמר ר' יוחנן בן נורי בפ\"ק דמכילתין (דף י\"ד) אם נעשה כדברי ב\"ה הולד פגום לדברי ב\"ש דהיינו מק\"ו דאלמנה וכן פירש\"י ז\"ל אלמא איכא דדריש ק\"ו ולא פריך ומש\"ה לא אמר ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' במס' נדה (דף ס\"ט) ק\"ו דאלמנה ליתי' אלא א\"ל רחמנא מעטי' משום דמשמע ליה לר\"י מיעוטא היא בין לצרה בין לבני' ור' יוחנן ב\"נ לא משמע לי' מיעוטא אלא לצרה אבל בני' תועבין ואי משום פירכא דשכן היא עצמה מתחללת ס\"ל נמי דאף זו מתחללת ולית לי' הא דאתמר בפ' אלמנה לכ\"ג (יבמות דף ס\"ט) לאיש זר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו וכן יבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' הנך מתחללות מ\"מ איכא אתמהה בהך סוגיין היכי לא אקשי לרב יוסף מר' יהושע ולא מסייען לי' מר' יוחנן ב\"נ ונראה שהולד פגום דקאמר ר' יוחנן ב\"נ מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטפה אסורה אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש ומש\"ה לא מייתינן הכא סיוע לשמעתי' ודר' יהושע לא מייתי' הכא משום דמיקל ולדידי' לא קאמרינן והא דמקשינן הכא מהך ברייתא דקתני וחכ\"א הולד כשר בדין הוא דלוקמה כר' יהושע אלא משום דרבנן דפליגי' עלי' דר\"ע במתני' שמעון התימני ואינון נמי רבנן דברייתא [עוד י\"ל] דההוא דאמר להו ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' היא תועבה בעלמא אוקמינהו ולא אמר להו ק\"ו ליתי' משום דבורים נינהו וזר אצלה מעיקרא לא משמע להו ומיהו עיקר טעמא לדידי' משום פירכא דק\"ו והכי משמע בפ\"ק דמסכתי' (דף ט\"ו) דקאמרינן לר' יהושע או דילמא איכא למפריך מה לאלמנה וכו' ועלה קאמר בני צרות מעידני לכם. ",
+ "הכל מודים בעכו\"ם ועבד וכו'. מאן הכל מודים שמעון. פי' אבל לא ר' יהושע משום דלדידיה לא יהא לאו זה חמור מחייבי כריתות שאעפ\"י שאין קדושין תופסין בהן אין הולד ממזר ומנא תימרא שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות לר' יהושע מדתנן הכי במסכת קדושין (דף ס\"ו) ואיתמר בגמרא מנא לן והוינן בה ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ולא מדכר ר' יהושע ותו תנן (ברפ\"ק דף ב'] חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פליג בה ר' יהושע כדאמרינן ענה (דף ט') בפלוגתא לא קמיירי ושמעינן ליה נמי דמודה בה דבעי מיניה (דף ט\"ו) צרת הבת מה הוא ואמר להו מחלוקת ב\"ש וב\"ה והתם נמי אמר בחייבי כריתות הולד פגום ובחייבי לאוין אין הולד פגום ואיתמר עלה משום דחייבי כריתות אתי מק\"ו דאלמנה דכיון דאין קדושין תופסין בה פסולה משא\"כ בחייבי לאוין וכדפירש\"י ז\"ל (שם) והיינו נמי דאמרינן בסוף פרק ר\"ג (יבמות דף נ\"ג) אלא לר\"ל דאמר בכרת איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ\"ג) נמי איתמר מי איכא למ\"ד קידושין תופסין בחייבי כריתות אלמא ר' יהושע נמי לא פליג אלא בממזרות כדלקמן הילכך לר' עקיבא ושמעון התימני דלא אשכחן אין קדושין תופסין ולאו ממזר האי נמי ממזר לר' יהושע כיון דמיעט רחמנא כריתות מממזר האי נמי לא הוי ממזר. "
+ ],
+ [
+ "והא דאמרינן אבל הני דלא תפסי בהו קדושין כחייבי כריתות דמו. עבד משום דכתיב עם החמור והכי איתא במסכת קדושין (דף ע\"א) גבי שפחה ועכו\"ם נמי ליתי' בתורת קדושין זה פירש רש\"י ז\"ל ולא כתב כאן מניין אבל בפרק אלמנה לכהן (דף ס\"ח) כתב מדכתיב אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואם תאמר דילמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושין ההיא לא צריכה האי קרא דהא נפקא לן מדוכתא אחריתי כדמפרש בקדושין (דף ס\"ה) מאחר כן תבא אליה ועוד דלגבי ישראל איכא למימר משום איסורא לא תפסי בעבודת כוכבים קדושין משום איסורא אבל לגבי עכו\"ם אי ס\"ד בני קדושין לגבי בת ישראל בעכו\"ם כיוצא בו אמאי אין קדושין תופסין לו בה ובשאלתות דרב אחא משבחא ז\"ל מפיק לה מדאמרינן במסכת סנהדרין (דף נ\"ז) בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה גבי בת ישראל אפילו ביאה נמי לא דמקשי' הויות להדדי ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה ולא נהירא ובמכילתא (פ' משפטים פ\"ב) גבי עבד והוא יצא בגפו מגיד שאינה צריכה הימנו גט אין לי אלא אמה שאינה צריכה מבן ישראל גט בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט מניין ת\"ל מהם תקנו עבד ואמה מקיש עבד לאמה והכי נמי תניא בסיפרא ומיהו גמרא דילן לא מפיק לה מהכא בפ' האומר שבמסכת קדושין (דף ע\"ד).",
+ "וכלהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה. נראה לי כיון דגמר ק\"ו מאלמנה כאלמנה מה אלמנה יש לה דורות אף זה הפגום ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר ואף זה בכלל משנתנו כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולך אחר הזכר וזהו בנה פגום דקאמרינן בגמרא ורש\"י אמר בנקבה ולאו דוקא נקט לה.
ומשמע מדא\"ל רבא איטמר או גלי דאינהו לית להו פגם לכהונה כלל דא\"כ נפק מיני' חורבא גלי ונסיב והם מחזיקין אותו בישראל ואתי כהן למנסב ברתי' וא\"ת כהן לא ישא עד שיבדוק והלא אינו בודק אלא ארבע אמהות וזה אמותיו כשרות הן וכדברי חכמים אינו בודק כלל אא\"כ קרא עליו ערער ושמא לא יקרא עליו ערער כיון דמיטמר ועוד היכי יהיב לי' עצה לאיטמורי נפק מינה חורבא לאחר ארבע דורות.
ומסתברא דהצעה דשמעתא הכי דאמר רב יוסף רבותא למחשב גברי לממזר הא רבנן מכשרי אלא אמר רב יוסף מדרב דימי דפסל לתנא דהיינו רבי ופגים לאמוראי דאפילו ר' יהושע בן לוי דמכשר משוי לי' פגום ומינה אף כולהו אמוראי דמכשרי פוגמין אותו הילכך לפחות פגום ואמר לי' אביי סמוך אדרבין דר' גופי' מורי בה להיתירא והיתירא לגמרי קאמר אפילו לכהונה ואף רב מורי בה להיתירא משום דקאמרי לי' הב לי ברתך ושתיק ואי ס\"ד פגום הוא מי יהיב רב פסולה דכהונה בזרעיה דהא בתו פסולה לכהן וכן כולה סוגיא.
ולפ\"ז כיון דפסקינן הלכתא הולד כשר לאפוקי מן ממזר ולא פסקינן פגום ולא כשר לכהונה הדבר ספק אי כר' יהושע בן לוי ורב יוסף אי כרב ורב יהודה ורבא וזהו טעמא של רבינו הגדול ז\"ל דאמר ספיקא היא משום דבתראי דפסקי הלכה הכשירוה מממזר ולא הורו בה להתיר לכהונה ועוד אמרינן בפ' כיצד (דף קי\"ג) עלי' דרבינא ישראל פסול מיקרי ואע\"ג דהוא אכשר הכא משמיה דרב גזא ומיהו ההיא נמי לא מכרעא לפסולא דדחייא בעלמא היא בגמרא.
והיינו דגרסינן בפ' יש בכור לנחלה (דף מ\"ו) אמר רב פפא דאיעבר מעכו\"ם ולא תימא אליבא דמ\"ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ\"ד מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי והאי לישנא משמע דאיכא מ\"ד אין מזהמין אותו כלל אלא אכשר גמור הוא לכהונה הילכך כלויה שילדה מישראל היא ולמאן דאמר מזהמין היינו מאן דפסול לכהונה ולפיכך מיקרי לוי פסול שהיא הולך אחר אמו מ\"מ בירושלמי אמרו אע\"ג דרב אמר הולד כשר מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה אלא שי\"ל דס\"ל כרב יוסף ודחוי' היא הילכך מסתברא דספקא הוא ולא מנסבינן בתו לכהן א\"נ נקבה היא אסורה לי' ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל.
ויש שהביא ראיה לפגום אותו מדאמרינן בפ' נושאין (דף ק') עשרה כהנים ופירש א' ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה משום דבעינן מיוחס אחריו ולאו מילתא היא כלל דהתם לא שיהא פגום אלא שאין כהן לעבודה ומדרבנן ולא שייכא לשמעתין. "
+ ],
+ [
+ "הכי אשכחן בנוסחי שניהם לא למדוה אלא מאשת אב מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קדושי לאחריני תפסי בה קדושין לאפוקי הני דלא תפסי בהו קדושי כלל. ולא דייקא שמעתין דכל שכן הוא אבל לרבינו האיי גאון ז\"ל מצאתי בתשובה בנוסח הזה ואנחנו הכי גריסנא דמאן דפסיל סבר וכו' ומר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו הולד ממזר אף כל מיוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו והולד כשר והאי לישנא הוה בריר טעמי' ע\"כ אלא שאיפשר לדחוק ההיא גרסא אחריתי בכי האי לישנא והאי טעמא נמי אפשר דמפיק ליה אפילו מפגם דרחמנא אפקרי' לזרעי' דאב ולא פסיל ולא פגום. ",
+ "כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. משמע הכא דאפילו לדיני ממונות בעינן אמו מישראל ואיכא למידק דתנן בסנהדרין (דף ל\"ב) הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן (שם דף ל\"ו) לאתויי גר ומשמע אפילו אין אמו מישראל וכן פירש\"י ז\"ל לקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"א וק\"ב) ואיכא למימר נהי נמי דכשר לדון דיני ממונות מיהו לא ממנינן לי' לא ריש מתא ולא ריש גרגותא דהיינו משימות שאתה משים שלא יהו אלא מקרב אחיך ואי אמו מישראל אפילו למנויי ריש מתא.
ואי קשיא דתנן בפרק ואלו נאמרין (סוטה דף מ\"א) אגריפס המלך אל תתירא אחינו אתה ואיתמר עלה באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו לו לאגריפס ופירש\"י ז\"ל שהיתה אמו מישראל אלא שהוא מבני עבדי חשמונאי והכא מכשרינן בן עכו\"ם שבא על בת ישראל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא בי'.
וראיתי שם שפירש\"י ז\"ל דעבד הוה וזילא מילתא וקשה לי דלא עבד הוה שהרי אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ועוד אי כשר הוי למלכות משום זילותא לא נתחייבו כלי' ויש לומר לגבי מלכות מובחר שבאחיך בעינן דתניא בתוספתא במסכת סנהדרין אין מעמידין מלך אלא א\"כ נשוי לכהונה כלומר משפחות המשיאין לכהונה וזהו אגריפס מפני שהוא בן עבד הבא על בת ישראל פגום לכהונה ולא קרינא ביה מקרב אחיך שאלו היה אביו גר או משוחרר כשבא מאמו מישראל כשר היה לכהונה כדאמרי במכילתין (דף מ\"ח) אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ומשמע דתרין אחיך דכתיב דרשינן שום תשים עליך כל משימות במשמע ואמר רחמנא לא תוכל לתת איש נכרי לגמרי אשר לא אחיך הוא וכיון דאמו מישראל אחיך הוא מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מלכות ממש מקרב אחיך דהיינו מיוחסין שבאחיך שמשיאין לכהונה והא דאמרינן הכא מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך הוא.
ויש מפרשין דלגבי מלכות אפילו משיאין לכהונה כגון אמו מישראל והורתו ולידתו בקדושה פסול והא דקתני נשוי לכהונה על אביו ואמו קאמר שכל אחד משיא לכהונה שאפילו הורתו ולידתו בקדושה לא נתברר אם הוא משיא לכהונה.
ורבינו יצחק ז\"ל פירש במסכת סנהדרין דלא מיתוקמא ההיא דאמרינן התם (דף ל\"ז) לאתויי גר אלא כשאמו מישראל וקשיא לן דתנן (בסנהדרין דף ל\"ד) כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ומפרשינן לה התם בסנהדרין (שם) לאיתויי סומא באחד מעיניו ואי ס\"ד גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות א\"כ מצינו שכשר להעיד ואינו כשר לדון חוץ מסומא שהרי גר עצמו שנתגייר משהגדיל ועבד משוחרר כשרין להעיד כדמפורש בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח) ובמקומות אחרים ויש לומר אין הכי נמי והא דלא אמרו בגמרא לאתויי גר שאין אמו מישראל משום דשם גר בעולם כשר לדון כגון שאמו מישראל או לדון את חברו גר.
ויש שפירשו משנתנו דהכל כשרין לדון דיני ממונות דמרבינן בה גר לדון את חברו גר ולאו מילתא היא משום דהתם (דף ל\"ו) מצרכינן להי ואמרינן אי תנא גר ואי תנא ממזר וכו' אלמא לדון את ישראל קאמר דומיא דממזר דהוא כשר ודאי אפילו לדין ישראל כשר דבדידי' לא שייך לחלק דהא מקרב אחיך ממש הוא ואפילו למנותו רישא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"ו) נבי כל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו'.
וסיוע לדברי רבינו ז\"ל זו שאמרו בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"ב) ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שהחמיר בה הכתוב בכאן כדיני נפשות שאלו לפירוש רש\"י ז\"ל לא מצינו כשר לדיני נפשות ופסול לשום דבר ופירשו בתוספות אביו ואמו לאו דוקא אלא אביו מישראל דהכל הולך אחר הזכר ואני אומר רחבעם ואבשלום יוכיחו שאף למלכות כשרין כדבריהם ורב אחא משבחא כתב נמי בשאלתא דבראשית כדברי רבינו ז\"ל. ",
+ "מי לא טבלה לנידתה מי לא טבל לקרויו. קשיא להו לרבוואתא והא\"ר יוחנן (דף מ\"ו) גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ותניא נמי הכי מכאן אמר ר' יהודה וכו' ובעל הלכות ז\"ל אמר מי לא טבל לקרויו והאידנא דקיימא לן גר צריך שלשה וכו', ואין זה נכון.
וניחא ליה לרבינו הגדול ז\"ל דההיא דר' יוחנן לכתחלה היא דלא נהגינן בה מנהג ישראל ומנסבינן ליה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה ואין דבריו ברורין משום דקשיא ליה הא דאמר רב יהודה ואי אתה נאמן לפסול בניך והלא כשרין היו וא\"ת אף הבנים לכתחלה פוסלין אותן והרי אומר לו לדבריך עכו\"ם אתה ויש לדחוק שהיה אומר שלא טבל לקרויו מעולם.
מיהו הא קשיא לן טפי דאמרינן במסכת קדושין (דף ס\"ב) בענין המקדש את האשה לאחר שתתגייר גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואי ס\"ד לא צריך בי דינא אלא לכתחלה אמאי לא תפסי בה קדושי דהא בידו הוא ואיפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב\"ד לטבול ולמול אם הלך ומל יטבל שלא בפני ב\"ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה ולא מינסביה ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה כדאמרינן לקמן (יבמות דף מ\"ו) שהי כאן ונטבילך למחר וכדתניא אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים מושיבין לה מבחוץ ומודיעין אותה ואמר לי' ר' יוחנן לתנא תני שלשה אלמא בעינן קבלה בשעת טבילה ממש הכל בפני שלשה ואפילו בגר זכר שקבל עליו קודם מילה חוזר ומקבל עליו בשעת טבילה בפני שלשה כדקתני לקמן (שם) ומוקמי לה לכתחלה.
והרב ר' משה בר מימון הספרדי ז\"ל כתב כלשון הזה גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש מעיסתה תרומה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטבל לקירויו ועושה כל המצות הרי אלו גר צדק ואע\"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שראו עדים או שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו\"ם ונראה שבא לפרש כן זו השמועה.
ודברי תימה הם דא\"כ הוה ליה למימר מי לא שמר שבת אחת ולא לימא מי לא טבל לקרויו דיותר היה לו קל לידע ששמר שבת או נהג מצות מן הטבילה שהרבה שלא טבלו לקרוין מעולם ועוד מדאמרינן אטבלה לההיא עכו\"ם לשום אנתותי' משמע דהכי הוה עובדא ודאי דלא אטבלה אלא לשום אנתותא ואפ\"ה אכשרוה משום האי טעמא דמי לא טבלה לנדתה.
ובירושלמי במסכת קדושין בפ' האומר (הי\"ב) אלא ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא טבל לקרויו וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה אמר ר' יוסי בר בון מכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו ע\"כ ויש לנו סמך לדבריהם. ",
+ "וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו. פי' שקדם וטבל קודם שיטבלנו רבו לשום עבדות קנה עצמו בן חורין ואין צריך גט שחרור משום דלא קני ליה לגופו ומשמע מהא דלוקח עבד מן העכו\"ם ורצה להשתחרר להתגייר אינו צריך גט שחרור אלא דלימא ליה באפי תרי זיל ויטבול לשום בן חורין דמאי שנא מקדם וטבל דפקע מדנפשיה ומדקאמרינן קנה עצמו בן חורין סתם משמע ואינו צריך גט שחרור כלל וטעמא מוכח דהא לא קני ביה אלא מעשה ידיו וכן דעת חכמי הצרפתים בתוספות ופשוט הוא.
ומסתברא דאע\"ג דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרבו שטר על דמיו כאותה ששנינו בפרק השולח (גיטין דף מ') העושה עבדו אפותיקי ושחררו שורת הדין וכו' רשב\"ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב משום דמזיק שעבודי של חבירו הוא וקיימא לן כותי' משום דינא דגרמי כל שכן לגבי עבד דמשתרשי לי' דמי דהאי דמחייב לשלומי אף על פי שאינו כותב לו גט כלל."
+ ],
+ [
+ "והא דאמרינן מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח דצריכי גיטא דחרותא. אפשר שהטבילום הלוקחים לשום עבדות שלא מדעתם והכי בעי מיניה מי אמרינן עבדים הם למלך יהיה ליה כקונה עבד מן העכו\"ם ומטבילו אפילו בעל כרחו אי דילמא אין קנין המלך שבהם כלום ואין כפותן עושה אותן עבדים כלל וזה אינו מחוור שהיה לו לישאל בתוך זמן אם הם עבדים או עכו\"ם וי\"ל דעדיפא מיניה בעי וחד טעמא הוא.
ויש לפרשה משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמם והוה ליה [קנין] על גופם והיינו דקאמר מיהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח וכיון דגופא משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי להו חובם וזהו הנכון.
ובתוספות מפרשים שהם עצמם הלכו לרב פפא ושעבדו לו עצמן לכרגא שלהם ושאל אם הוא כמוכרין גופן או שעבוד בעלמא לפרעון הדמים ופשיט ליה דמכירת הגוף. ",
+ "הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. כתב רש\"י ז\"ל דוקא הקדש מזבח דהויא קדושת הגוף ופקע לשעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקע כדתנן (בעירובין דף כ\"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן פר\"ח ז\"ל.
ורבינו ת\"ם ז\"ל הקשה דהא מכר נמי מפקיע וא\"כ מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש (בב\"ק דף י\"א ול\"ג) שאלו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ואלו הקדישו לבדק הבית בעל חוב גובה ממנו ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים.
ולדידי לא קשיא לי דכי אמרינן הקדש מזבח מפקיע והקדש בדק הבית אינו מפקיע בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי דגבי הדיוט גבי מטלטלי ומקרקעי בדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ד) דמדינא טריף ואין הקדש בדק הבית מפקיע את הדין וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד אבל בדנא אקני לי' מטלטלי באגב ההיא לאו משום הפקעה הוא אלא מדינא לא גבי משום דלית לי' קנא ואפילו ממקבלי מתנה לא גבי וה\"ה להקדש וכל שכן מלקוחות ואי שעבודא דאורייתא כדין טריף בעל חוב מהקדש דמים מקרקעי ומטלטלי דאגבן ומן התורה אפילו בלא אגב טריף ואי שעבודא לאו דאורייתא בעל חוב מהקדש דמים מדרבנן הוא [דטריף] כתקנתא דטריף מן הלקוחות מ\"מ קדושת הגוף וכל דלית לי' תקנה בפדיון כגון איסורא דמת וחמץ מפקיעין שעבוד מן התורה דאיסורא דחאיל לא פקע.
ויש אומרים דלגבי הדיוט לא גבי משום דלית לי' קלא ואיכא פסידא ללקוחות ואפילו למקבל מתנה משום דאי לאו דעבד לי' נייח נפשא לא הוי יהיב לי' מתנה והויא לה מתנה כמכר אבל לגבי הקדש ליכא למימר הכי וזיל בתר טעמא ולאו מילתא היא דלא פלוג רבנן.
ואיכא נמי דקשי לי' מדתני רב תחליפא בר מערבא קמי דר' אבוה בפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ג) שור תם שהזיק מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ואיתמר עלה מכרו אינו מכור ואפילו לר' ישמעאל דהא משעבדא לי' לניזק הקדישו מוקדש ואפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה דאמר ר' אבוה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וההיא ודאי כיון דמוקמינן ליה אפדיון כדר' אבוה ש\"מ הקדש בדק הבית הוא ואמרינן הקדשו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה הא לר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הקדישו מן הדין מוקדש לגמרי.
ולאו מילתא היא, דלר' ישמעאל נמי מדר' אבהו קדיש אלא אפילו לר\"ע קאמרינן משום דאיתי' לטעמא אפילו לר' עקיבא תדע דהא תניא אידך התם (שם) מכרו מכור הקדישו מוקדש ומפרש לה בגמרא מכרו מכור לדידי' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וההיא אליבא דר' ישמעאל היא דלר' עקיבא כיון דאמר שותפי נינהו אפילו לרדיא אינו מכור דהא דידי' הוא ואפילו לא עמד בדין ואפילו לר' ישמעאל קאמרינן מוקדש משום דר' אבהו לאוקמי' אפדיון דינר בעלמא אבל מדינא לא קדיש ואי קשיא לך אי כר' ישמעאל לימא הקדישו למזבח מוקדש מן הדין ולא היה צריך לומר משום דר' אבהו לא קשיא דאי הכי ליפלוג וליתני בהקדש גופיה הקדישו לבדק הבית אינו קדוש ומאי שנא דקתני מכרו.
ויש לדחות ראי' זו שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור תם שהזיק דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלוקה בזוזי ואפילו לר' ישמעאל כדעת מקצת חכמי הצרפתים ז\"ל.
ואי קשיא לדברי רש\"י ז\"ל, והלא מת מפקיע מידי שעבוד כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו) בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא לא קשיא דמת נמי כיון דאיסורי הנאה נינהו ולית להו פדיון כקדושת הגוף דמו דטעמא דכולהו משום דאיסורא דחאיל שעה אחת לא פקע והני כיון דממונו דמקדיש הוא חיילו עלי' ולא אתי שעבוד ומפקיע קדושי אלא קדושת דמים דכיון דפדיון מפקע ליה שעבוד דומיא דפדיון ומפקיע וכל דליתי' בפדיון בכלל הקדש דגוף הוא כדאמרינן התם (בכתובות דף נ\"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ומהקדש נמי גמרינן דמת איתקש להקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה במס' ע\"ז (דף כ\"ט).
ור\"ת ז\"ל פי' בספר הישר שכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו מטלטלין ובעלי מומין שהקדישו לבדק הבית והא דתנן בערכין (דף כ\"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו שאני מקרקעי דכמאן דגביא דמיא כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק\"י) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמיא והכי נמי אמרינן בשנים אוחזין (דף ז') גבי מקדיש מקרקעי כי יכול להוציאה בדיינין אע\"ג דלא אפקה ברשותא דמרה קיימא והא דאמרינן בפרק אע\"פ (כתובות דף נ\"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הכי קאמר כמקדש גוף הידים דמי וחייל עלייהו נדר מהשתא דמפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל במעשה ידי' ולא בידי' עצמן ואף על גב דמהשתא לא קדושי לקמי' קדוש, זהו תורף פירושו של רבינו תם ז\"ל.
ואין דבריו נכונים כאן לפי דעתי, דכי איתמר בפרק המקבל נכסי בחזקת בעל חוב קיימא לא איתמר אלא בדשוי' ניהלי' אפותיקי מפורש שאין היורשין יכולין לסלקו והיינו דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא אבל בדלא שוי' ניהלי' אפותיקי מפורש לאו כמאן דגביא דמיא והכי מוכחא שמעתא התם וכך פרש\"י ז\"ל וההיא נמי דאיתמר בפרק שנים אוחזין אע\"ג דלא אפקה ברשותה דמרא קיימא בארעא דידי' היא אבל בשל לוה לאו כמאן דגביא היא דמלוה לא מצי מקדיש ולא מזבין ואע\"ג דגבו בחובו בסוף דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"א) וה\"ה דלוה מצי מקדיש ומצו מזבין אלא דאי לא פרע לי' אתי וטריף.
ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אעפ\"י דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' ידחה הרב ז\"ל קדושת דמים דההיא היינו קדושת קרקעות דלעולם תורת דמים עליהן אבל בקדושת מטלטלין קדושת הגוף היא שיש מהן ראוין למזבח ויש מהן ראויין לשקע בבנין ואין טענה זו כלום דעבד ובהמה טמאה מאי איכא למימר אלא גמרא דקמאי היא דדוקא בקדושת הגוף מפקיע אבל קדושת דמים אינו מפקיע.
ואי קשיא ולימני נמי רבא מת ועכו\"ם שמפקיעין כההיא דבפרק אלמנה לכהן גדול איכא למימר היינו הקדש דמהתם גמרינן כדכתבינן לעיל א\"נ היינו חמץ דהיינו איסורי הנאה. ",
+ "אבל עכו\"ם גופיה. ופי' כיון דקני ליה קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מילתא כיון דעכו\"ם ליתיה כלל בתורת גיטין היכי אית ליה יד בשלמא עבד שטבל הא איתי' במצות וגמרי לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד לשחרור אלא עכו\"ם היכי מקבלו ליה ועוד מנא לן שטר בעכו\"ם מלה לה גמר מאשה וגבי האי דליתי' כלל במצות ליכא ג\"ש.
ואיכא למימר כיון דקנוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע\"י אחרים דקיימא לן זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו ואע\"ג דליתי' בתורת שליחות כלל הך זכיי' לאו מדין שליחות נתרבה והכי משמע בקדושין (דף כ\"ג) ואכתי לא שמיע לי דהא עכו\"ם לא קני בשטר אלא כל קנינו בכסף כדאיתא בפ\"ק דקדושין (דף י\"ד) אלא ודאי בכסף על ידי אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא מדעתו וזהו הדרך שמוציאתו מידי ספק.
ומדברי ר' משה הספרדי ז\"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו\"ם ייצא בגט על ידי עצמו ויש בו בית מיחוש. ",
+ "מסרי' ניהלייהו לרבינא ולרב אחא. פי' לדידהו מסרי' שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות דכיון דעכשיו מתחייב במצות צריך הוא לטבול בפני שלשה וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז\"ל ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום שמקצת גירות הוא ואיכא מ\"ד לא בעי אלא ב' ולאו מילתא היא וכ' הר\"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז\"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד ולאו מילתא היא שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות והוא צריך לברך. ",
+ "שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. כתב רש\"י ז\"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ותמיהא לן מנ\"ל דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה ובפ\"ד מחוסרי כפרה (דף ט' ] אמרינן בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך אלא דמהכא לא משמע מילה בשעת מתן תורה.
ואיפשר שבשעה שאמר להם משה כל ערל לא יאכל בו מלו עצמן או הטיפו דם ברית מן המולים וע\"מ ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמן ותניא במכילתא (פ' בא פ' ה') היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבע הקב\"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עריה מכל המצות נתן להם הקב\"ה ב' מצות מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' פי' שני דמים דם הפסח ודם המילה וההוא קרא אחרינא דמייתי בכריתות מדכתיב כי מולים היו משמע לי' כשיצאו מלו מדכתיב כל העם היוצא.
והרב רבי משה ז\"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבינו ע\"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע\"כ ואם כן שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית.
ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו והכי איתא במסכת עבודת כוכבים ומזלות פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ז) ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו וכן פר\"ש בפרק ד' מיתות הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם המילה שלהם. "
+ ],
+ [
+ "ורבי יהושע טבילה באמהות מנ\"ל. פי' מנ\"ל דמזכי ביה לר' אליעזר בטבל ולא מל דלדידיה ודאי כי היכי דנפקא לי' באבות נפקא ליה באמהות משום הזאה ובתוספות אמרו שמא לא היתה הזאה באמהות. ",
+ "וש\"מ אינו גר עד שימול ויטבול. אי קשיא ודילמא לכתחלה היא דאמרו ליה דלכתחלה ודאי צריך מילה וטבילה איכא למימר אי משום לכתחלה לא הוי אמרי לי' שהי כאן דלא הוה צריך שלשה לטבילה אלא בפני שנים או בינו לבין עצמו סגי ליה אי נמי משום דאי הוה גר במילה מטבילין אותו בלילה כשם שמטבילין אותן אפילו בשבת דלאו דין הוא.
ומיהו קשה לי נהי דשמעינן מינה דמל ולא טבל אינו גר טבל ולא מל מנא לי דלא הוי גר דלמא ס\"ל כר' יהושע וי\"ל מסברא קאמר דשקולין הן [מילה וטבילה] וע\"כ סברינן או כר' אליעזר או כרבנן הילכך מוכח דכרבנן סבירא לה ובעיא מילה וטבילה. ",
+ "שמעת מינה נמי דבעי' מומחין דילמא דאקלעו. וקשה לן, כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר.
ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש (גיטין דף פ\"ח) ולא דאיק דשליחותא והדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבי' לי' בת ישראל ואפשר דגר צריך שלשה גמירא ומשפט כתיב בי' אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי.
ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין. ",
+ "וש\"מ אין מטבילין גר בלילה. ואיני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחילת דין ביום הזה והרב ר' משה ז\"ל כתב אם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (דף קי\"ד) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הילכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום. ",
+ "מי שבא ואמר גר אני. פירשו רבותינו ז\"ל עכו\"ם שאמר נתגיירתי אבל מי שאמר גר אני נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כאותה ששנינו (בכתובות דף כ\"ב) אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שאלו מתחלה בא ואמר ישראל אני נאמן אבל ליוחסין צריך לבדוק ולדברי חכמים שאמרו כל המשפחות בחזקת מיוחסות אף אשה משיאין לו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הרב ר' משה ז\"ל כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך ישא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין. "
+ ],
+ [
+ "ומעשה באחד וכו'. קשיא ליה להרב אב ב\"ד ז\"ל כיון דקיימא לן (לעיל יבמות דף מ\"ח) עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו\"ם אתה ואי תימא נהי דהולד כשר לבא בקהל אבל פגום לכהונה מיהא הוי אי הכי לר' יהודה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אמר (בקדושין דף ע\"ה) בת גר זכר כבת חלל זכר וניחא ליה דגר וגיורת הוו שבאו לפני רבי יהודה והיו מוחזקים לנו כישראל מעליא.
וקשיא לי שהרי לדבריוהכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסו�� את האשה ולא האשה נאמנת לפסול בנה ולמה היה צריך לומר לדבריך עכו\"ם אתה ואם תאמר הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה והלא כיון שהבן נפסל בדבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה במקום שפוסל את אמו כדאמרינן לענין יכיר בסוגיין ואינו נאמן על בנו גדול ולא קשיא דכיון דאמרי נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו והיא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי הרי עדותן מצטרפת לפסול הכל אלא מיהו בגמרא לא אמרינן הכי אלא מעשה באחד שאמר נתגיירתי ולא הוזכרה כאן גיורת.
אלא איכא למימר ר' יהודה סבר עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כר' אליבא דרב דימי (לעיל יבמות דף מ\"ה) אי נמי כר' עקיבא (לקמן יבמות דף ס\"ח) דהא ר\"ע דריש לא יגלה לקמן בפרקין (יבמות דף מ\"ט) כר' יהודה והא דאפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא להכשירה לכהונה דקיימא לן בעכו\"ם הולד פגום וקיימא לן בת גר זכר כשרה לכהונה אי נמי שהיו מוחזקין בו שהי' ישראל והוא אמר גר אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר ר' יהודה אעפ\"י שבת גר זכר פסולה וכל שכן עכו\"ם ועבד בזה אינו נאמן כלל לפגום הולד אלא אמרינן אין עדות לעכו\"ם ומוקמינן ליה אחזקי' קמייתא דישראל ובכי האי גונא לא פלגינן דבורא לומר גר זכר הוא ובתו כשרה לקהל ולא לכהונה לר' יהודה משום דעכו\"ם ליתיה כלל בעדות ואנן קיימא לן הכי שאין הולד פגום בעכו\"ם ועבד שבא על בת ישראל ולדברינו שאין אנו מודים לפגום הולד נפקא מינה שאם אמר אני ובני נתגיירנו בינינו לבין עצמנו אין עדות לעכו\"ם. ",
+ "נאמן אתה לפסול בניך. פי' הרב ז\"ל היכא שאין לך בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך ומאחר שיש לך בני בנים אינך נאמן אפילו על בניך וכן משמע מהא דאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול דמשמע מכיון שהוא גדול שיש לו בנים אינו נאמן עליו ומיהו לגבי עצמו אם בא ליכנס בקהל אסור דהא שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכן כתב הר\"ר משה ז\"ל אינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בב\"ד. "
+ ],
+ [
+ "נתרפא מטבילין אותו מיד. תמהני למה משהין אותו יטבילוהו תחלה ומיד ימול ושמא מצוה למול ואחר כך לטבול אי נמי כיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה כדי שאם דעתו נוקפו יפרוש ומיהו אם טבל ואחר כך מל הרי זה גר דלא שנא מילה וטבילה ולא שנא טבילה ומילה תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות דף ע\"ח) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא והוה לי' למימר בתה אין צריך טבילה. ",
+ "הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ובהלכות רבינו ז\"ל: וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. וזו היא גרסתו של רש\"י ז\"ל, ופירושו: כל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה וקשיא לן דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ס\"ז) גבי ריבדה דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שעל גבי העין ופתחה עיני' ביותר ועצמה עיניה ביותר דאיתמר התם חוצצין ומסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רשב\"ל וכו' וכתב רבינו ז\"ל וכן במקצת נוסחאות התם ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי אתמר הכי לטהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש וכו' ולדברי רבינו ז\"ל צריכה רבה.
אבל לפי רוב הספרים איכא לפרושי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כלל לא לגבי טהרות ולא לגבי בעלה שלא שנינו במשנתנו במסכת מקוואות (פרק ט') אלא לפלוף שחוץ לעין אבל שבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכחול לא שנינו כלל ואפילו שעל גבי העין וקצרה שפתותיה תנן אבל פתחה עיניה ועצמה עיניה לא תנן ויש שם פירוש אחר אכתוב אותו במקומו אם יגמור השם עלי ומקצת נוסחאות כאן שאין בהן \"ובנדה\". ",
+ "הא ר' שמעון ב\"א הא רבנן.דלר' שמעון אין צריך לקבל בשעת שחרור ולרבנן צריך לקבל דלאו טעמייהו דרבנן משום שאינו יכול לכופה לעבדות אלא משום שאין יכול לחזור ולהטבילה לשחרור שלא לדעתה והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב\"א [פי'] בטבילת השחרור שלא לדעת דכתיב עבד איש פי' דאלו כתב רחמנא וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו מיני' נמי משמע דטבילת עבדות בע\"כ הוא ומדמיעט רחמנא איש לדרוש ואין אתה מל בן איש בעל כרחו ש\"מ טבילה דכותה ממעט דהיינו לשם שחרור והכי קאמר אתה מל על כרחו להכניסו לישראל כלומר שכופהו ומלו לשם עבדות ומשחררו ומטבילו כר' שמעון ב\"א אלמא טבילת עבדים לשחרורן שלא לדעתן היא וטבילת גרים לדעתן.
ומסקנא דעבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל וכתב רבינו הגדול ז\"ל דכבר קבל עליו מעיקרא ומשמע מהא דבטבילות עבדות צריך לקבל ומיהו לא מחוור דהא אמר ר' שמעון ב\"א כופה ומטבילה לשום עבדות ולא פליגי רבנן אלא שאינו חוזר ומטבילה [לשם שחרור] אבל בטבילת עבדות לא פליגי וכדפרישית ואפשר דרבינו ז\"ל מפרש [כן בהא דאמר ר\"פ] דכל פלוגתייהו דרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות מפני שאין טבילתה [הראשונה] לשום כלום הואיל והיתה בעל כרחה אבל עבד דשייך במצות כלומר שהטבילוהו מדעתו לשום עבדות אין צריך ל קבל וכופין אותו ומשחררו ומטבילו.
אבל רש\"י ז\"ל סובר לדברי כולם דכל טבילת עבדים על כרחן היא והא דאמרינן אימר דשמע' להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות משום שלא קבלה עלי' מצות ולא נהגה בהם אבל עבד ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד אינו צריך לקבל אלא מכיון שהורגל ונהג עצמו בדת משה ויהודית בין מדעתו בין שלא מדעתו ישראל הוא וחייב במצות.
וסיוע לדברי רבינו יצחק ז\"ל הא דאמרינן ולא רצה למול מגלגל עמו שאלו לדברי רש\"י ז\"ל יכול הי' לכופו ולהטבילו בעל כרחו אלא שיש לומר בשאינו רוצה לכופו או שאינו יכול לו שאינו רוצה להנהיג עצמו כלל בדת ישראל ומה יעשה לו תדע דהא ר' שמעון ב\"א גופי' אמר לקמן (יבמות דף מ\"ח ע\"ב) אין משהין אותו בא\"י בשום הפסד טהרות ולא אמר שיכפוהו וא\"ת האיך יכנס תחת כנפי השכינה שלא מדעת אם כן שאל לר' שמעון ב\"א אלא התורה נתנה רשות לרב לעשות בעבדו מה שירצה בדבר זה.
והרב ר' משה ז\"ל כתב העבד הנלקח מן העכו\"ם אין אומרין לו מה ראית להתגייר אלא אומרין לו רצונך שתכנס בכלל שבטי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רוצה מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים ואם לא רצה לקבל מגלגלין עמו אלו דברי הרב הזה שהוא סובר כדעת רבו זכרו לברכה.
אבל בירושלמי מצאתי כלשון הזה בפרק הערל (ח,א) כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו ר' יוחנן בעי הא בן קטן מוהלו על כרחו אפילו בנו של אורכנוס פי' דזכות הוא לו כדאיתא בכתובות ר' חזקיה בשם ר' ביגי מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין רבי יוחנן בעי לשום עבד הרי הוא כעבד ואפילו בבנו של אורכנוס ר' אבהו ור' אלעזר בשם ר' הושעיא לא אמר כן אלא וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו כההיא דמר ר' הילא בשם ר' אמי הלוקח עבדים ערלים מן עכו\"ם על מנת למהלן מה נפשך כעבד איש הוא אתה מוהלו על כרחו על מנת שלא למהלן כבן איש הוא אי אתה מוהלו על כרחו משמע מהכא שהרוצה לכוף ולהטביל עבדו לשום עבדות רשאי ושמא סוגיא שלהם כר' שמעון ב\"א.
ובפירקי ר' אליעזר (פרק כ\"ט) בהגדה מצינו: ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וביראת שמים הן נמולים ואין מאמינים בגר עד ז' דורות שלא ישובו למוצאיהן אבל עבדים נימולין בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם ואין אמונה בעבדים וכו' ומזה נראה שהוא דבר פשוט בטבילת עבדות שבעל כרחן היא.
ובתוספות מפרשין כדברי רבינו אלפסי ז\"ל דצריך דעת ואומרים דלרב ששת נמי בטבילת עבדות פליגי רבנן אלא קס\"ד דכי היכי דפליגי בטבילת עבדות פליגי נמי בטבילת השחרור דהיינו מתניתא דאחד גר ועבד משוחרר אלא מתניתא דאין צריך לקבל מוקי רב ששת כר' שמעון בן אלעזר והדר אתא רב פפא ופרכי' דלא פליגי אלא בטבילת העבדות כדפרישית והסוגיא פשוטה יותר לזה אבל מכל מקום ביפת תואר דלא שייכא במצות דיקא כפרש\"י.
ושוב מצאתי מחלוקת אחרת בזה שיש אומרים דעבד הלקוח מישראל כיון שאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה והביאו ראי' לדבר ממה שאמרו במסכת קדושין (דף ס\"ב) גבי ההיא דאמרינן גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושי ואי ס\"ד צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי ליה וזו כדעתנו אנו שכתבנו שאין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה אבל לא לטבילה וזה כיון שאינו צריך לקבל אין ב\"ד מעכבו ולפיכך קדושין תופסין בשפחתו משום דבידו אלא שאנו צריכין להוסיף בסברא זו ולומר דלכתחלה מיהא צריך שלשה כדרך שהגר צריך לכתחלה אפילו בטבילה והרב ר' יהודה הנשיא ז\"ל כתב שצריך לטבול בפני שלשה והרב ר' משה ז\"ל כתב כשישתחרר העבד צריך טבילה בפני שלשה ביום ולא הפרישו חכמים ז\"ל בין גר לעבד בזה כלל.
ודעת אחרת בחבור מקצת חכמי הדורות ואיכא מאן דאמר דטבילה לא מעכבא ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז\"ל ואין ראיותיהם בה נכונות והם שואלין למה אין צריך נמי מילה כלומר הטפת דם ברית ומתרצים לפי דעתם כיון דטבילה זו מדרבנן בעלמא היא לא הטריחו עליו לצער ולסכן עצמו במילה ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה בלווים. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "הגר זה גר תושב. פירש\"י ז\"ל שקבל עליו שלא לעבוד עכו\"ם ואוכל נבילות ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד עכו\"ם וקשי' לי הא דגרסינן בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') ת\"ר גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד וכו' עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול א\"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון הא לדברי כולם לא הוזהרו על השבת ואדרבה הרי אמרו (בסנהדרין דף נ\"ח) עכו\"ם ששבת חייב מיתה.
אלא שמעתין בלצורך ישראל היא שהכתוב מזהיר לישראל שלא לעשות מלאכה בשבת ע\"י עבדו בין שהוא ערל עכו\"ם ומהול בין ע\"י גר תושב וגזירת הכתוב היא אעפ\"י שאין גר תושב זה קנוי לו שאלו בעכו\"ם אמירה לעכו\"ם [אינו אלא] שבות אפילו לעשות מלאכה לצורך ישראל.
ובמכילתא ראיתי דר' ישמעאל קתני לה בהדיא חדא ברייתא והגר זה גר תושב הרי הן בשבת כישראל בי\"ט הלוקח עבדים ערלים מן הנכרים ה\"ה בשבת כישראל בחוש\"מ ושמעינן מינה שמותר אדם לומר לעבד ערל צא מעשה ידיך במזונותיך בשבת אם רצה לעשות לעצמו יעשה ויאכל ואם לאו לא יאכל שכיון שהוא אינו חייב במזונותיו אם לא רצה [כדקיי\"ל בגיטין י\"ב] נמצאת מלאכה זו לעצמו ולא לישראל, וכן נהגו. "
+ ],
+ [
+ "גרסת רש\"י ז\"ל: ור' יהושע ליכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי. אלא הכי קאמר. וכך פירש, ליכתוב רחמנא ולא יגלה דמשמע לר' עקיבא חייבי לאוין ולרבנן כריתות וכל שכן אשת אב שהיא חייבי מיתות אלא ש\"מ מדכתבי' הא קמ\"ל דלא יבא ממזר עלה קאי ד מינה הוי ממזר אבל אלא יגלה לא קאי ואי קשי' לא יגלה למאי אתא אי בשומרת יבם לעבור עלי' בשני לאוין.
וקשיא לי ודילמא לא יקח כתבי רחמנא לעבור עליו בשני לאוין ולא יגלה למדרש דמיניה הוי ממזר וטפי הוי ניחא לן למימר הכי משום דלא יגלה סמיך לי' ללא יבא ממזר טפי מלא יקח ועוד שאין גרסתו של רש\"י ז\"ל כתובה בכל הנוסחאות.
אלא הכי גרסינן, וכן בהלכות רבינו ז\"ל: ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה לא יקח ולא יגלה למה לי וכך פי' לכתוב רחמנא או לא יקח לשמעון התימני ואנא אמינא אשת אב היתה בכלל ויצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו שהוא חייבי כריתות שבכרת כללן הכתוב כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות ולא במיתה הלכך מחייבי כריתות הוי ממזר לא יגלה למה לי אי נמי בין לשמעון התימני בין לר' עקיבא לכתוב לא יגלה דמשמע למר חייבי לאוין ולמר חייבי כריתות תרווייהו למה לי ש\"מ לומר מחמור הוא דהוי ממזר מקל לא הוי ממזר זהו פירושו של רבינו ז\"ל ויפה כיון וסעד לדבריו מצאתי בירושלמי ומה ראו לומר הלכה כשמעון התימני אמר ר' יוסי בר חנינא מקום שנכללו כל העריות להכרת יצאת אשת אב ללמוד על הממזר וכו'. ",
+ "הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שהולד כשר.פירש\"י ז\"ל בנדה מודה שמעון התימני, ובסוטה מודה ר\"ע דמחזיר גרושתו דמתניתין (דף מ\"ד) דלא בעי חייבי לאוין דשאר והכל מודים בשומרת יבם היינו [נמי] הך תנא דר' עקיבא.
ותימה הוא לדבריו, דרישא דמתניתין ר' סימאי אליבא דר\"ע היא וסיפא אידך תנא דר\"ע והיכי לא מפרשי' בגמרא הכי ובמסכת קידושין (דף ס\"ח) ובכתובות (דף ל') נמי לא משכחינן דמרבי שאר חייבי לאוין אלא ר' סימאי ובמאי דקאמר מודה ר' סימאי בשומרת יבם שאין ולד ממזר איכא למידק עלי' מדתניא בפ' האשה רבה (יבמות דף צ\"ב) זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה והוינן בה ולימא אין ממזר מחייבי לאוין ומשני האי תנא הך תנא דר' עקיבא הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר אלמא לאידך תנא דר' עקיבא דלא בעי חייבי לאוין דשאר מיבמה נמי הוה ממזר ותו דתנן בפרק הזורק (גיטין דף פ') תרי זימני ביבמה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ובפ\"ק דמכילתין (דף י\"ד) נמי אמרינן אע\"ג שנחלקו ב\"ש וב\"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא מי שאיסורו ערוה וענוש כרת ואמרינן לאפוקי מדר' עקיבא וכו' ותו גרסינן בשילהי פרק היה מביא (סוטה דף י\"ח) אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.
לפיכך פי' רבינו תם ז\"ל, הכל מודים בבא על הנדה אפילו רבנן דאמרי בחייבי כריתות הוי ממזר מנדה לא הוי ממזר [ועל הסוטה] אפילו לר' עקיבא [דהוי ממזר מח\"ל] דשאר בסוטה מודה וא\"ת פשיטא בכל שאר חייבי לאוין דלאו דשאר נמי מודה ויש לומר אע\"פ שלא נאסרה מתחילתה משום שאר אשתו שארו היא ומשום שאר דידי' הוא שנאסרה וחייבי לאוין דשאר הוא ולהאי פירושא כולה מתניתין דמחזיר גרושתו וחלוצתו חייבי לאוין דשאר נינהו ודלא כר' סימאי היא וכן במשמע ומיהו הכל מודים דאביי אליבא דכולא עלמא הוא דאפילו ר' סימאי מודה בסוטה שהרי קדושין תופסין בה אלא אפילו לר' עקיבא דשאר איצטריכא לי' למימרא. והכל מודים ביבמה נמי ר'
והכל מודים ביבמה נמי ר' עקיבא דמתניתין דבעי שאר סד\"א לא תפסה בה קדושי כרב וכיון דלא תפסי בה קדושי להוי כחייבי לאוין דשאר קמ\"ל דר' עקיבא תרתי בעי דלא ליתפסו בה קדושי ולהוי לאו דשאר כי היכי דבעי שמעון התימני תרתי דלהוי חייבי כריתות ולא ליתפסו בה קדושי אי משום דשמואל דאמר קידושין תופסין בה אבל ר' סימאי לא מודה בשומרת יבם כדכתיבנא וברייתא לר' עקיבא דשאר נשנית משום הכי ערבינהו הא לר' סימאי בנדה וסוטה מודה דמפרש בהו קרא דתפיסא בהו קידושין בשומרת יבם לא מודה. "
+ ],
+ [
+ "ואביי שומרת יבם מספקא לי' אי כרב אי כשמואל. פי' הרב ז\"ל דסבר אביי דאי כרב כיון שאין קידושין תופסין בה הוי ממזר והוא צריך לומר דאביי מטעא טעי בהא דתניא בהדיא לתנא דר' עקיבא דבעי שאר אין ממזר מיבמה.
ויש לפרש מספקא לי' אי כרב ואי כשמואל דאי כרב היה צריך לומר ואי כשמואל כיון דלית בה שאר אמאי צריך לומר שמודה בה ר' עקיבא פשיטא חייבי לאוין שאין בהם שאר היא וקידושין תופסין בהן ובדין הוא דמצי למימר דאביי אפי' לר' סימאי קאמר אלא דאמתני' קאי.
והקשה הרב ז\"ל לרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה אמאי לא הוי ממזר כדאמרי' (לעיל יבמות דף מ\"ה) בעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד ממזר ואפילו מאן דלית לי' דר\"ע ותירץ לשמעון התימני הא אמרן התם [במסקנא] דלא הוי [ממזר] ולר\"ע נמי כיון דלית לה קדושי [לא עליו] ולא על אחרים הוי לי' כחייבי לאוין [דלאו] דשאר ואפשר נמי למימר דאי ר\"ע כרב סבירא לי' דביבמה לא תפסי קדושי אין ה\"נ דיש ממזר ביבמה דאיהו בקדושי תלי מילתא ומיהו לרב גופי' כשר דגבי עכו\"ם ועבד נמי מורה להתירה ולא תלינן בקדושי. ובירושלמי בפרק האומר שבקדושין מצאתי תני עכו\"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד ממזר ר' שמעון בן יהודא אומר משום ר\"ש אין הולד ממזר וכו' התיב ר' שמואל בר אבא על הדין תניא קדמייא הרי יבמה שזנתה הרי אין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כשר ולא פריק מיהו איכא למימר כדאמרן. ",
+ "סוטה נמי הא תפסי בה קדושי.פירש\"י ז\"ל דלא פקעי קדושי קמאי ואיכא דקשיא לי' דתפסי בה אם גרשה מנא לן וכי תימא כיון דלא פקעי קמאי בתראי נמי תפסי בה א\"כ בנדה נמי נימא הכי אלמה בעינן בשילהי פרק האומר (דף ס\"ח) מנא לן ואמרינן תהי' בנדתה אפילו בשעת נדתה תהא בה הוי' ולאו קושי' היא דשאני נדה דשנוי החוזר לברייתו הוא ואם אתה אומר קידושין פוקעין ממנה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת לפני בעלה אבל עכשיו כיון דחייבי כריתות היא שמא לא תפסי בה קדושי שלא נמסרו לביאה.
ויש מפרש, סוטה דתפסה בה קדושי מדכתיב להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה וכי כתיבא טומאה בסוטה כתיבא והויה נמי בה כתיבה [וקשה דהא] לרבי עקיבא דסבר דלא תפסי בה קדושי במחזיר גרושתו ע\"כ לית לי' הך דרשא [פי' למידרש מלהיות דתפסי קידושין]. ",
+ "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריא המאירה. פר\"ח נ\"ל כל הנביאים כולם ��סתכלו בשאינה מאירה וגרמה להם שראו מראה וזה כמו אדם זקן שאורו כחוש ורואה הנמוך כאלו גבוה והאחד כשנים וכיוצא בהן ואינו כן וזהו שכתוב וביד הנביאים אדמה מראה שרואין דמיון הוא ולא עיקר ומשה נסתכל בכבוד ובהוד השכינה באספקלרי' המאירה מאחורי השכינה ובקש יותר ולא נתן לו וכן מפורש בהגדה דויקרא ומ\"מ אין שם מבורר שהרי יחזקאל שפירש במרכבה לא הזכור אלא רוח גדולה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכו כעין החשמל אבל דברי הכל ההוד והכבוד הגדול בכבוד השכינה לא נתנה רשות לכל ברי' להסתכל בו אלא מי שהוא חכם מבין מדעתו אבל לפרש יותר מזה בהוד השכינה לא ניתנה רשות לכל ברי' אלו דברי ר\"ח ז\"ל וכענין זה כתב רש\"י ז\"ל באספקלריא המאירה ובשאינה מאירה.
והפירוש שהוא אמת, כל הנביאים נסתכלו בעין וראו כענין ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' וזהו שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה ולפי עניות דעת שבי הוא שאמר הכתוב אשר עין בעין נראה אתה י\"י שלשון עין במקרא בהרבה פסוקים כמו מראה ואשר משמע בלשון דהא ופירוש הכתוב הזה אמר משה רבינו להקב\"ה הלא שמך הגדול בקרב העם הזה כי המראה שבמראה ושהוא נראה הוא שמך הגדול ית' והרי אתה דבק לכנסת ישראל ואי אפשר לכלותם כענין שנאמר כי שמי בקרבו אבל משה נסתכל באספקלריא המאירה הסתכלות הדעת שהיא תפארת ישראל ומנע ממנו מראה פנים שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳), ואני ידעתי גאלי חי (איוב יט כה). \n"
+ ],
+ [
+ "כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה. פי' כולה אינה צריכה וליכא למימר בה איידי דסיפא תנא רישא איידי דרישא תנא סיפא דהא דקתני אשתו שמתה מותר באחותה וגרשה ומתה נמי מותר באחותה פשיטא בחיי' כתיב וא\"ת ללמוד שאפילו גרשה אסור בה לעולם כל שבחיי' כדדרשי' בפ\"ק בגמ' (דף ח') תנינא כמה זימני ולעיל תנן אחות גרושה מד\"ת נשאת לאחר נמי פשיטא מה הוסיף ומה גרע באיסור שבה מפני נשואי' יבמתו שמתה מותר באחותה פשיטא ואי לאשמועינן דבחיי' אסור בה הא תנינא כמה זימני יש זיקה ואסור לבטל מצות יבמין.
וא\"ת ודילמא לאשמועינן דוקא באחותה אבל באמה אפילו לאחר מיתה לא והא רבותא היא באמה דלא כתיבא בהדיא ומדרשא אתיא במסכת סנהדרין (דף ע\"ו) ור' קמ\"ל יש זיקה אפילו לאמה איכא למימר סבירא לן כמאן דאמר יבמתו שמתה מותר באמה ורש\"י ז\"ל משמע שפירשה ארישא בלחוד דקתני אשתו שמתה מותר באחות' פשיטא זיל קרי בי רב הוא עלי' בחיי' ולא נהיר דבכמה דוכתי קתני תנא מאי דכתיב בהדיא משום סיפא ורישא.
ולי נראה שאין דברי רב יוסף אלא על מה ששנינו נשאת לאחר ומתה בין ברישא בין בסיפא שזו משנה של חנם ואין לך כיוצא בה דמה הוסיף ומה גרע כלל ודבר שלא לצורך כלום לא תני רבי ואפילו אגב סיפא ורישא דהכי נמי מצי למיתני הלכה למדינת הים ומתה מותר באחותה. ",
+ "מתני': אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר. פי', ר\"ג לדברי ר' עקיבא (לעיל יבמות דף מ\"ט) קאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין שאלו לדברי חכמים שאפילו בעל וקידש צרתה קדושיו קידושין כל שכן מאמר אחר מאמר והאי דדא איתמר בגמרא ארישא זו דברי רבי עקיבא משום דרבנן [גם] ברישא [בגט אחר גט] לא אמרי כותיה ואי נמי ר\"ג גופי' לא סבר לה כותיה אלא איידי דאמר לרבנן אין גט אחר גט אמר לדברי ר' עקיבא אין מאמר אחר מאמר.
ויש מפרשין, לר\"ג אפילו לדברי חכמים אין מאמר אחר מאמר דכיון דזיקה קיימת ומאמר דרבנן הוא לא תקינו רבנן שנים אבל חלץ או בעל שנפקעה זיקה לגמרי ואי מקדש קידושין דאורייתא נינהו בזה מודה ר' גמליאל דהוי קידושין אלא שר' עקיבא פוטר. "
+ ],
+ [
+ "עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וחליצה. פי' צריכות שני גיטין שאסורות הן לו שמאמר של זו אוסרת זו וא\"ת והרי אמרו (לעיל יבמות דף ל\"ב) נתן גט למאמרו הותרה צרתה וכיון שכן יתן גט למאמרו של אחת ויהא מותר בשנית ואם תפרש הותרה צרתה לאחין אבל לו אף צרתה אסורה כמו שכתבנו בפ\"ד אחין (שם) אכתי הא קתני סיפא בין שני יבמין ויבמה אחת שצריכה שני גיטין וחליצה והא קיימא לן הותרה אפילו היא ובין לדברי המפרש לאחין בין לדברי האומר אפילו נעצמו יתן אחד מהם גט למאמרו ויהא אחיו מותר בה והכי נמי קשיא הא דתניא בגמרא (דף כ\"א) נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת.
ויש מפרשין צריכות שני גיטין אם בא להוציאן וכן נותן גט לשתיהן דברייתא ואם רצה לכנוס כונס אחת מהן וקשה לי מדמקשינן בגמרא (שם) מכדי קסבר ר\"ג אין מאמר אחר מאמר ראשונה יבומי נמי תתיבם ולא אמרי' ר\"ג אם בא להוציאן קאמר.
אלא שיש לומר, דהכא כיון דבכל מאמר נמי כך דינו שאם נתן גט למאמרו הותרה הכא תקנתא לא קתני דלמאי הוה לי' למתני הכי וכי איכא לאקשויי הכי לר\"ג הוא דמהד ר בתר בטולי מאמר שני ואם כן הוה לי' לאשמועינן רבותא בראשונה דיבומי נמי תתיבם בלא גט למאמרו כלל.
וזה הפירוק מספיק לשתי הדעות שהזכרנו, אבל לדברי המחמיר [דהותרה רק לאחין] נראה לי שכשם שזיקת כל הבית נפסלת לאחין בגיטו של אחד מהם כך מאמרן נפסל בגיטו של אחד מהם דזיקה דכולה אגידא ומאמרות דכולהו אגידן כיון דתרווייהו עבוד מאמר הילכך אם כתב זה גט למאמרו אף מאמר אחיו נפסל בין ממנה בין מצרתה אלא שעדיין צריכה גט משני שאין מאמרו של זה נפקע בגיטו של זה לגמרי אבל מ\"מ הוו לי' תרווייהו כבעלת הגט ולא הותרה אלא לאחין [שלא עשו מאמר] וכן אתה אומר ביבם אחד ושתי יבמות שכיון שנתן גט למאמרה של אחת אף מאמרה של שנית נפסל בגט זה דשליחותא דהדדי עבדן הילכך הויא לי' צרה נמי כבעלת גט והיא אסורה לבעל גיטה אבל אינו בדין שתאסור נרה דעלמא אפילו בבעל הגט כשם שאין בעלת הגט נאסרת באחין אלא הדין המחוור שנראה לי בעל הגט של מאמר אסור בבעלת גטו אבל הוא בצרה והיא באחין מותרין. ",
+ "וחליצה. פי' לכל אחת מהן דקיימא לן (לעיל יבמות דף כ\"ו) חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה אפילו כששתיהן פסולות והא דקתני וחליצה ולא קתני שני גיטין ושתי חליצות משום דפשיטא לי' לישנא דצריכות חליצה חליצה לכל אחת ואחת משמע והא דקתני שני גיטין לאפוקי מדר\"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר פריש לה בהדיא דלא תימא צריכות אחליצה קאי.
ורש\"י ז\"ל כתב, וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה וכן נראה לי דברייתא מוכחא דקא מפרשי בה בהדיא וחליצה לאחת מהן ומיהו רבה בר רב הונא (לקמן יבמות דף נ\"א) מתרץ למתניתין כדמתרץ לברייתא דהני רבנן סברי אין זיקה.
ואי קשיא אם כן היכא ס\"ד לסיועה מסיפא איכא למימר קס\"ד דתנא אחרינא הוא אי נמי קס\"ד למימר שתי חליצות קתני רישא ומכל מקום למסקנא חליצה אחת קתני כפשטא דמתניתין וכדמפורש בברייתא.
ולמאי דס\"ד גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה דשתי חליצות קאמר וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת משום דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ועל כל הצרות וכן הוא אליבא דהלכתא כדפרישית בפ\"ד אחין. ",
+ "ה\"ג וכן בנוסחי דוקי: מאמר לזו וגט לזו צריכה גט וחליצה. ובודאי אליבא דהילכתא צריכות שתי חליצות אלא כיון דגט בבעלת הגט לא שייך בה קתני צריכה שהאחת צריכה גט ושתיהן חליצה אי נמי קסבר אינה צריכה לחזר כדפרשינן תדע מדלא מייתי בגמרא (דף נ\"א) סיוע לשמואל ולרבה בר רב הונא אלא מסיפא ואי קשיא למאי דדחינן בגמרא אסיפא מאי צריכות צריכות דעלמא מאי שנא רישא דקתני צריכה ולא קתני צריכות דעלמא לא קשיא דסיפא כיון דשייכא חליצה בכל אחת קתני צריכות אבל רישא כיון דלא שייך גט אלא באחת לא מיתנו לה צריכות. ",
+ "בין יבם אחד ושתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת. פירש\"י ז\"ל דהכי קתני הדין האמור למעלה בין ביבם אחד ושתי יב מות בין בשני יבמין ויבמה אחת חלץ ועשה מאמר וכו' איבם אחד ויבמה אחת קא מהדר ואע\"ג דתניא לעיל הדר תניא הכא משום סיפא דבעי לאפלוגי בין ביאה לחליצה.
ולא ידענא ליה להאי פירושא דהא סיפא דקתני בין בתחילה בין באמצע וכו' ופלוגתא דר' נחמיה כולה בין ביבם אחד ויבמה אחת בין בשני יבמין היא מיהו ודאי אית לן לפרושי בין בין דקתני כדברי רש\"י דעל השנוי למעלה הוא חוזר אבל חלץ ועשה מאמר וכו' הדר לכולהו בין ביבם אחד ויבמה אחת בין לשני יבמין והכי קתני חליצה בכולן אין אחרי' כלום בין בתחילה בין באמצע בין בסוף ביאה בכולן אין אחרי' כלום בתחלה אבל באמצע יש אחרי' כלום.
ואחרים פירשו דאסיפא קאי ומפרש לה ואזיל ואע\"ג דלא קתני כיצד משום דהיינו הך והקשה הרב אב\"ד ז\"ל מאי טעמא לא תנא בהך בבא דשני יבמין חלץ וחלץ בעל ובעל כדקתני בשתי יבמות ותירץ דלא איצטריכא ליה למיתני בעל ובעל דודאי אשת איש היא וכיון דבעל ובעל לא מיתני ליה חלץ וחלץ נמי לא תני ואי תימא בעל ועשה מאמר אמאי תניא סד\"א ליגזר מאמר דבתר בעילה משום מאמר דקמי בעילה אבל בעל ובעל ליכא למיגזר בעילה דבתר בעילה משום בעילה דבתר מאמר דבבעילה קמייתא ודאי לא טעו אבל במאמר דקמי בעילה איכא למימר דטעו זה כתב הרב אב ב\"ד ז\"ל.
אבל עדיין אין דעתי נוחה בפירוש זה משום דאי הוה הדר תנא לפרושי דין שני יבמין ויבמה אחת הוה ליה לאהדורי בה נמי כולן אחר מאמר וכולן אחר גט ולמתני כיצד עשה זה מאמר וזה מאמר וכו' אלא ש\"מ דלא בעי מיחשב כי רוכלא דיבם א' וב' יבמות וב' יבמין ויבמה אחת כי הדדי מיתנו ולא בעי מיהדר כלל. ",
+ "רבי נחמיה אומר אחת בעילה וכו' אין אחריהן כלום. פירש\"י ז\"ל ונפקא בגט בלא חליצה ואי הדר קדיש לאידך אחר ביאה לא מהני וקשיא לי דהא אמרינן בגמרא (דף נ\"א) לר' נחמי' דביאה פסולה כמאמר שויו' רבנן אלמא דלא נפקא בגט בלא חליצה וכך פירש רש\"י ז\"ל עצמו בגמרא (שם).
אלא נראה דאין אחריהן כלום אחריהן דוקא שאין מאמר וגט אחריהן כלום אבל היא עצמה צריכה חליצה לזיקתו דומיא דחליצה אחר מאמר דבעי' נמי גט למאמרו ואפילו הכי קתני אין אחריהן כלום כלומר בדבר העשוי אחריהן, כמו שפירש רש\"י ז\"ל בגמרא. ",
+ "גמרא ומאי טעמא אמור רבנן האי ביאה פסולה יש אחריהן כלום. פירוש דלא סגיא לה בגט בלא חליצה בין לרבנן בין לר' נחמי' כדפרישית במתניתין ולרבנן מיבעי' ליה נמי מה טעם גט ומאמר תופסין אחריהן כדתנן הבעילה בזמן שבתחלה אין אחריהן כלום הא בסוף ובאמצע יש אחריהן גט ומאמר והך בעיא בין אליבא דר' עקיבא דמתניתין בין אליבא דרבנן דאמרי אפילו חלוצה קדושין תופסין בה ומפרשינן אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה וכו'. "
+ ],
+ [
+ "ור\"ג סבר אין זיקה. ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל דאע\"ג דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעל' הגט פוטרת צרתה היינו טעמא משום דתרוייהו זיקתן קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט כך כתב רש\"י ז\"ל וכבר פירשתי כן בפרק ד' אחין דהיכא דזיקתן שוה לא שמעינן ליה לשמואל בהדיא.
ואקשי' ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת לימא תיהוי תיובת' דרבה וכו' דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וה\"ה דמרישא נמי הוי תיובת' דכיון דלרבנן חליצה לאחת מהן אלמא חליצה פסולה פטרה צרתה וכיון דפטרה צרתה כ\"ש דפטרה נפשה מאחין כדמוכח התם בפ\"ד אחין (דף כ\"ז) ולקמן נמי בפרקין איתמר דלרבה בר רב הונא חליצה פסולה לא פטרה צרתה אפילו במקום שזיקתן שוה אלא כיון דאיכא דדמי לה לדרבה מדדמי לה מקשינן ולא מקשינן בכ\"ש. ",
+ "והא דאמרינן ומדר\"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. פירש\"י ז\"ל דקס\"ד דכי היכי דפליגי רבנן אדר\"ג בגט אחר גט הכי נמי פליגי בזיקה ואע\"ג דממלתייהו לא שמעינן.
ולי נראה דקס\"ד השתא דפלוגתא דרבנן ור\"ג ביש זיקה היא דר\"ג סבר אין זיקה וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימא דאגידי בכלא בית וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית כאלו נתן אף לצרה ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום וכן מאמר על קדושי אחיו רמי אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו והיינו דאמרי בשילהי שמעתא והכא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר פליגי כלומר בטעמא דנפשייהו אם ראוי לתקן גט לכל אחת ואחת וכן מאמר אע\"פ שאין זיקתן אלא בקדושי אח שמת.
וכן נראה לי טעם חליצה פסולה שצריכה לחזר משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קדושין הראשונים של אח דומיא דגט שכשהיא ראוי' לביאה והביאה של זו פוטרת על כרחנו אף צרה [פוטרת] דחליצה במקום יבום קיימא אבל כשאינה ראוי' ביבום עשאוה כמגרש בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושי' בעצמה, וכן באחין. "
+ ],
+ [
+ "ר\"ש דתני א\"ל ר\"ש לחכמים אם ביאת ראשון ביאה וכו'. קשיא לן, וליתי ממאמר דתני' אמר להם ר\"ש לחכמים אם מאמרו של שני וכו' כדאי' בפ' כיצד (דף י\"ט) ויש לומר ההיא דילמא לרבנן קאמר להו דלאו סבר' היא למיגזר בזיקת שני יבמין מיהו מהא שמעינן דטעמי' דר' שמעון התם משום דמאמר לר' שמעון [אי] קני [קני לגמרי ולא קונה ומשייר]. ",
+ "והא דאמר ר' שמעון אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה. כתב רש\"י ז\"ל, ואי משום שזינתה דקי\"ל ביאתו ביאה דתנן בא על א' מכל העריות שבתור' מתות על ידו אפ\"ה לא מחסרה על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתיר' וזה מן הדברי' המתמיהין שבפרושיו על ידי קנוי וסתירה אין על ידי עדים לא כדמתמה עלה בפ\"ק דכתובות (דף ט') והתם מתרץ לה הכי אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדי' וקנוי וסתיר' אפי' בעד אחד.
אבל בפ' האש' רבה (דף צ\"ו) חזר בו רבנו ז\"ל מסבר' זו ותירץ דהכא כיון שבא עלי' והיא אנוסה או שוגגת דאונס בישראל משרא שרי.
ואם תאמר דילמא לעולם יש מאמר לר' שמעון אחר מאמר והכא כיון דביאת שני' על כרחה היא משום הכי אין תופס בה דמאמר על כרחה אינה קונה כדאמרינן בפר' כיצד (דף י\"ט) איכא למימר מדקאמר אם ביאת ראשון אם ביא' שני משמע דלדידי' לעולם אין ביאה אחר ביאה אלא שמשום איסורא של זנות צריכה אונס אי נמי משכחת לה בשבא עלי' לדעת אבי' בקטנה לאונסה אי נמי פתוי קטנה אונס הוא.
והרב אב ב\"ד ז\"ל מתרץ לה, משום דגרסינן ב��\"ק דקדושין (דף י\"ט) את אשת איש פרט לאשת קטן ותרצ' רב אשי ביבם בן ט' שני' וכו' ומהא נמי יכלינן למימר לדעתי' דר' שמעון דכמאמר שויוה רבנן דאין דינה באשת איש גמורה [פי' ולא מתסרא בזנות] ולדידי לא נהירא דלרב דאמר לקמן (יבמות דף נ\"ו) קנה לכל ואפילו בביאת חרש נמי קנה קנין גמור לכל קטן נמי ליקני לכל, וצ\"ע. ",
+ "רבי נחמי' דתנן רבי נחמי' אומר אחת בעילה ואחת חליצה וכו' הא ביאה פסולה דכמאמר שויוה רבנן. פירש\"י ז\"ל דלא נפקא בגט בלא חליצה לזיקתה ואיכא למידק אשמעתי' לר' נחמי' היכי שויוה רבנן כמאמר הא לר' נחמי' אין אחרי' כלום כדתנן במתניתין דאלמא אין מאמר וגט תופסין אחרי' ואיתמ' נמי בפ' ב\"ש (יבמות דף קי\"א) הא מני ר' נחמי' היא דאמר ביאה פסולה פטרה ולא בעי' חליצה ועוד מאי טעמא אמור רבנן דאי ביאה פסולה יש אחריה כלום גזירה ביאה אחר הגט משו' אחר חליצה וגזירה אחר מאמר משום אחר ביאה כדמפורש לעיל ואלו לר' נחמי' אמרינן לקמן דליכא למיגזר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידיע.
והרב אב ב\"ד ז\"ל מפרש דלר' נחמי' ודאי ביאה פסולה פוטרת צרתה ויוצאה היא בגט בלא חליצה ואין גט ומאמר אחרי' והרי היא כביאה כשרה אלא להכי אמרינן דשויוהו רבנן כמאמר דאין מאכילה מחמת אותה ביאה דמ\"מ ביאה פסולה היא ומפרקינן לה מיניה ולא נהירא לי כלל דאם כן היכי פשיט מינה ר' יוחנן דמאמר לר' נחמי' קונה קנין גמור הא לא דמיא הך למאמר כלל בקנינה אלא שאינו מאכילה לפי שהיא פסולה לו ומה ענין לזו בקנין מאמר.
ורבותינו הצרפתים ז\"ל פירשו בתוספ' דהכי קאמר והא ביאה פסולה כמאמר עשאוה רבנן ומשום לתא דידה הוא שאמרו רבנן דמתניתין יש מאמר אחר מאמר דבדין הי' שלא יקנה שכל מה שקנה מאמר שני כבר קנה ראשון אלא כיון דיש מאמר אחר ביאה פסולה מהני גזרות דלעיל תקינו נמי מאמר אחר מאמר הילכך לרבי נחמי' דאמר אין אחר ביאה פסולה כלום למה יהא מאמר אחר מאמר ואם תאמר וגט אחר גט למה תקינו יש לומר משום סירכא דמאמר זהו תורף פירושם צללו במים אדירים והעלו חרס בידם שתולין עיקר בטפילה ועוד דמאמר אחר מאמר כבר פירשנו למעלה דשטה דקדושין תקינו וכל חד וחד בדידי' דמי מאמר.
אלא מתוך הדוחק יש לנו לומר דודאי סבירא לי' לר' יוחנן דביאה פסולה לר' נחמי' כמאמר היא בקנין דידה לומר שצריכה גט וחליצה ואין הביאה פוטרת צרתה אלא שאין מאמר וגט אחרי' וטעמא משום דגט להוציא וחליצה להוציא ואי ביאה אחר הגט היא גזרה שמא יאמרו כיון שגט מוציא אפילו ביבמה לאסרה עליו ואעפ\"כ כשבא עלי' אחר מכאן קנאה לגמרי כאילו היתה ביאה קודם הגט אלמא ביאה אחר פטור ביבמה ביאה כשרה היא ואתי למבעל בתחילה אחר חליצה ולפיכך הצריכו חכמים לביאה אחר הגט חליצה לזיקתו והכל יודעין שאלו היתה קודם הגט אינה צריכה חליצה הילכך אעפ\"י שנאמר שהיא כשרה לענין שאין גט ומאמר שאחרי' כלום לא אתו למימר ביאה כשרה היא לגמרי ולמיבעל לכתחלה אחר חליצה דהא עבדינן להו הכירא דביאה פסולה במקצת היא הילכך אמרי כיון דביאה אחר הגט פסולה במקצת ביאה אחר חליצה פסולה לגמרי ואינה כלום דחליצה דאורייתא היא הדין היא סברא דר' יוחנן בדר' נחמי' ולהכי מוכח מינה דמאמר קונה לו קנין גמור דביאה פסולה כמאמר היא ואין אחרי כלום.
ומיהו ההיא אוקימתא דקס\"ד למימר בפ' ב\"ש הא מני ר' נחמיה היא לא סבירא ליה כר' יוחנן אלא סברי' למימר דלר' נחמיה ביאה פסולה קונה קנין גמור בכל ענין ואין אחרי' ולא בעצמה כלום ובמסקנא אידחיא לה ההיא אוקימתא משום טעמא אחרינא הילכך הדרינן לסברי' דר' יוחנן כנ\"ל ואפשר שזה דעת רש\"י שהחליף שטותיו במשנתנו פירוש שיוצאה בגט לגמרי וכאן פירש שהיא צריכה חליצה דהכי סברי' דר' יוחנן והא דקאמר בפשיטות דכמאמר שוי' רבנן משום דלא ניחא ליה למימר דפליג ר' נחמי' אכולה מילתא דרבנן ולא משכח ליה טעמא דליפלוג עלייהו בהא.
ורבינו חננאל ז\"ל כתב, כמאמר שויוה רבנן, כדתניא בתוספתא (פ\"ז)הביאה בזמן שהיא בתחילה אין אחרי' כלום אינה בתחילה הרי היא כמאמר ואין זה נכון שאפילו כדבריו מנין לו דר' נחמיה היא דילמא רבנן היא ואם תמצא לומר ר' נחמיה שנאה מה טעם ועוד בפירוש היא שנוי' שם לדברי חכמים.
וסיוע לדבר מצאתי בירושלמי תמן אמרין דברי ר' נחמיה ביאה פסולה פוטרת פי' מן החליצה על דעתהון דרבנן דתמן ביאה בין שהיא לאחר המאמר בין שהיא לאחר הגט פוטרת ועל דעתן דרבנן דהכא ביאה שהיא אחר מאמר פוטרת שהיא אחר גט אינה פוטרת ולא שמע דאמר ר' הילא בשם ר' יוחנן ר' נחמיה ור' שמעון ור' ישמעאל שלשתן אמרו דבר אחד דתני שלש יבמות ליבם אחד עשה מאמר לזו ובעל לזו ונתן גט לשלישית ר' נחמי' אומר ראשונה צריכה גט וחליצה ואין אחר בעילה כלום קל וחומר ומה אם חליצה שהיא פוסלתה מן הכהונה אין אחרי' כלום ביאה שאין פוסלתה מן הכהונה אחר בעילה אינו דין שאין אחרי' כלום וחכמים אומרים אסור בקרובות שלשתן וצריכות שלשה גיטין וחליצה לאחת מהן זו היא גירסא ירושלמית ולמדנו ממנה דלר' יוחנן אליבא דר' נחמי' בין ביאה אחר הגט בין אחר מאמר צריכה חליצה לעולם ורבנן דתמן פליגי וסברי אליבי' דפוטרת והיינו סוגיין דבפרק ב\"ש כדפרישית. "
+ ],
+ [
+ "והתניא לוקה. פירש\"י ז\"ל קס\"ד מדאורייתא שאין מלקות ארבעים אלא על דבר תורה ולא מחוור דמאמר ודאי קיים לן ביה דמדרבנן הוא והיכי ס\"ד דלקי מן התורה וי\"ל קס\"ד מאמר אינו משמש כלום מן התורה אלא שאסור לבעול עד שיקדש, ולא דאיק.
אלא ה\"פ: מדקאמרת אם בעל קנה ולא צריך לעשות בה מאמר אחר אלמא לא תקינו רבנן מאמר אלא לכתחלה והתניא לוקה על בעילתו מדבריהם וכיון שכן צריך הוא לחזור ולעשות בה מאמר קודם שיבעול וישנה ופריק התם לאו משום תקנתא דבמאמר אלא אף בכל קדושין משום פריצותא ומאי דעבד עבד ושונה ובועל ואינו צריך מאמר אחר והא דקאמר מכת מרדות מדרבנן לאו לחדותי בה כלום אלא כיון דבעי לפירושה דמשום פריצותא הוא בקדושין אמר נמי דמדרבנן היא. ",
+ "כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה. מפורש במסכת גיטין בחדושינו דהכא כשאמר לסופר כתוב לי גט לפלונית שהיא עכשיו ארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה וכנסה וכתב לה הגט באותו יום שכנסה וגרשה בו לדברי הכל גט גמור הוא אין בו לא משום תקנת ולד של גט ישן ולא משום חשש גט מאוחר שמקצת החכמים פוסלין שהרי לא כתבו עד אותו היום אלא שעשאו שליח מעתה לכתוב לו הילכך אין בו בית מיחוש ולאשה דעלמא אינו גט כלל מן התורה שכיון שאין בידו לגרשה אין בידו לעשות שליח לגרש ונעשה כמו שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וזהו הפירוש הנכון וכן אם אמר להם כתובו [גט לארוסתי] מעכשיו וכתבו בו זמן חדש או שבוע ונשאה תוך הזמן הזה שאין כאן משום גט מאוחר שהרי בזמן שכתוב בו נתגרשה, וכן דעת הרב רבי משה הספרדי ז\"ל. "
+ ],
+ [
+ "ובעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' וכו'. וקשיא לן מאי קא מיבעיא לי' אם מדאורייתא קא מבעיא לי' דדלמא כיון דאגידא בי' אע\"ג דלא שייכא בגט בר גירושין היא וא\"כ היכי אמרינן כיון דלא עבד בה מאמר לא, מאמר בדאורייתא מי קא משמש כלום ואי מדרבנן קא מיבעיא [פשיטא] דגט הוא לפוסלה מן הכהונה דהא אפילו נתן גט כשהיא יבמתו בלא מאמר פסולה לכהונה כשם שפסלה [על עצמו] ועל האחין ועל שאר קרוביו.
ומשמע דמדרבנן קאמר, מי אמרינן כיון דאגידא בי' ואם רצה פוסלה בגט מעתה יש לו יד לכתוב גט ומגורשת מדבריהם או דילמא כי תיקנו רבנן כשהיא יבמה לפוסלה אבל משנשאת כיון שכבר נעשית אשתו ומעיקרא אין לו בה הוי' כלל כאשה דעלמא דמי ואפילו ריח גט אין בו עד שיעשה מאמר דמשעשה בה מאמר ודאי גזרינן דהא לארוסתו דמיא מדרבנן. ",
+ "הא דאקשי אביי מי דמי התם לא קא מכוין למקני הכא מכוין למקני. נ\"ל דהכי פירושא: דודאי האי גברא מידע ידע דמכיון שחלץ לה מותרת היא לינשא לשוק ולכך חלץ הילכך אע\"פ שטועה ולית לי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה אלא סובר לחזור ליבמות שלו מ\"מ יודע הוא שבקדושין אלו קנה אותה נמצא כעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הוא דקני אבל דבר פשוט הוא שאין קנין שלא לדעת לא שנא במטלטלין ולא שנא בקרקעות ואותה שאמרו בפרק המניח (בבא קמא דף כ\"ט) לוקמה למעלה משלשה ואפילו לא נתכוין לזכות בה משום מפקיר נזקין נגעו בה וכן פר\"ש ואין לי להאריך כאן ובתוספות משתבשין בזה. "
+ ],
+ [
+ "מר סבר חליצה פסולה פוטרת. איפשר לפרש פוטרת צרתה וכגון שחלץ לצרה [אחר שנתן לה גט] ועשה מאמר בזו אי נמי חלץ [אחר הגט] ועשה מאמר באחת דכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסה בה בזיקת יבמות כלום ומר סבר אינה פוטרת צרתה וכיון דאשתיירא זיקה בצרתה אכתי איתא לזיקה ואפילו בה תפשי בה קדושי. ורבינו ז\"ל פי' פוטרת שאינו צריכה לחזר על כל האחין.
והא דאוקמה רבינא דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר כמו שפירש\"י ז\"ל אבל אנן קיימא לן (לקמן יבמות דף ק\"ו) חליצה מוטעת כשרה ובפרק המדיר (כתובות דף ע\"ד) משמע דכולי עלמא אין תנאי בחליצה כיוצא בו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק\"ע) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל הלכתא אין אותיות נקנית במסירה ובתוספות דוחקין יש תנאי בחליצה לענין זה שתשאר בה צד זיקה למתפס בה מאמר ובעיא גט ולאו מילתא היא כלל. ",
+ "לימא מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובת' דרב יוסף. פי' או תהוי תיובתא דרב יוסף דתיובתא, וסייעתה ליתא. דאי חליצה פסולה לא פטר צרה ע\"כ שופך מי בורו ולא אמר ר\"י לא ישפוך אלא בששתיהן כשרות לו ואחת מהן כשרה לעלמא ואחת פסולה.
ורבינו חננאל ז\"ל גורס ותהוי תיובתי' דר\"י ותו לא מידי. [וה\"פ] תהוי תיובתיה דר\"י דאמר עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה והכי נמי כי עשה בה מאמר כסבור הוא קני קנין גמור ולא קני ונמצא שחליצתה כשרה ואמאי אינה פוטרת ולא ידענא ליה להאי פירושא דא\"כ כל מאמר דיבמה וכל גט תקשי לי' לר\"י. ",
+ "והא דאמרינן לימא מסייע לי' לרבה בר רב הונא. מדקתני צריכות ומשמע לי' דשתיהן חולצות וליכא לאקשויי מינה לשמואל דכל מקום שחליצת שתיהן שוה יש לומר אף לשמואל לא פטרה דבזיקתן שוה לא שמעינן לי' לשמואל כלום כמו שפרשתי כבר ומשמע מהא דלרבה דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ה\"ה שצריכה לחזר על כל הצרות כלומר דלא פטרה צרתה אע\"פ שזיקת שתיהן שוה אבל אחת מהן מעולה מחברתה מודה בה רבה כמו שכתבני בפ\"ד אחין. ",
+ "הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו קאי וכו'. כבר כתבתי גרסת רבנו חננאל ז\"ל בפרק רא��ון (דף י\"א) דאיהו אמר בבא על יבמתו דבין הוא בין אחין חייבין על צרה בלאו ולדידי' אתיא שפיר שמעתין אבל לדברי הספרים שגורסין וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה בעשה רישא דקתני הכא אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה והך סיפא דחליצה חייבי לאוין קתני וכי אקשינן הכא איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור מחייבי לאוין איצטריך מתניתין לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין היכא דחלץ וכל שכן יבם דקתני דחייבי עשה נינהו דאיצטריך לאשמועינן כר' ישבב דאמר באו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהי' אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חיובי עשה אלא לריש לקיש אמאי איצטריך כלל למתני חייבי כריתות וכדאמרינן בכתובות (דף למ\"ד) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי אתי וחייבי לאוין אמר ולא חייבי עשה וכו' ההיא משום דריש לקיש איתמר בספיקא בלישנא דהניחא אבל לר' יוחנן ודאי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' חייבי עשה נמי ותנן נמי הכא סתמא כותי'. [ואי קשיא כיון דתני חייבי עשה] דהיינו אין אחר ביאה כלום דחייבי עשה כל שכן שאין אחר חליצה כלום דהוה לה כולה ביתא חייבי לאוין הא לאו מילתא דמתניתין סידרא דיבום קתני דהא חייבי לאוין עצמן חני והדר חני כמה זימני וכיון דאיצטריך רישא למתנינהו כדברי ר' עקיבא תנא סדרא דכולהו ואנן לא מקשינן אלא לריש לקיש דחייבי כריתות לא הוה לי' למיתני הכא כלל דלאו דברי ר' עקיבא היא אלא דברי הכל ומתרץ דסדרא דיבום נקט בין בחייבי לאוין בין בחייבי כריתות כנ\"ל כדי לקיים גרסת כל הנוסחאות שבפ' ראשון.
ויש מפרש דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום לר' יוחנן אתיא כר' ושקדשה לשום יבמות ולפיכך אין קדושין אלו כלום והכי אקשינן הניחא לר' יוחנן דאמר כולא בלאו איצטריך לאשמועינן בחליצה דאפי' קדשה לשום אישות אין קדושין תופסין בה דחייבי לאוין נינהו אלא לריש לקיש כולא למה לי וזה פירוש מוקצה מחמת דוחק ואינו כלום. "
+ ],
+ [
+ "מתני': אפילו הוא שוגג והיא מזידה. מפרש בגמרא דתרוייהו לא מכווני למצוה ובדין הוא דליתני שניהם שוגגין אלא סוגיא דלישנא הוא. ",
+ "ולא חילק בין ביאה לביאה. פירש\"י ז\"ל בין העראה לגמר ביאה ולא נהיר מדפרשינן בגמרא וכן הבא וכו' אשלא כדרכה דחייבי לאוין אלמא גבי יבמה קתני שלא כדרכה דהיינו ולא חלק בין ביאה לביאה וכן פירש\"י ז\"ל בגמרא. ",
+ "ה\"ג במקצת נוסחי: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין וממזר. ולא גרסינן ממזרת ונתינה לישראל, ויש נוסחאות שכתוב בהן ממזרת ונתינה לישראל וכך גרסת רש\"י ז\"ל ופירוש דלאו אפסול דכהונה קאי דהא פסולה וקיימא ולענין תרומה דבי נשא ליכא למימר ועוד ביאת כשר מאי גרעא לה אלא לענין העראה נקטה ולמלקי עלה האי ישראל ואיפשר דמשום סירכא דלישנא נקט לה דאורחי' דתנא למיתני הכי. ",
+ "גמ' הא דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת.יש מפרשין שאם אמרו לו עכו\"ם לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו ובא עלי' מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת.
ויש אומרין כיון שמחמת האונס הוא דיהב דעתי' ונתקשה אף הוא פטור בדיני אדם כאלו אמרו קטול אספתא בשבתא ואי לא קטלינן לך דפטור ואפילו בעכו\"ם ושפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור בדיני אדם פטור ואע\"פ שמדעת עצמו הוא הולך ועושה אף כאן אע\"פ שהוא נותן דעתו ומקשה עצמו פטור שהרי אם תסלק אונסו מעליו אף הוא פורש אלא הא דרבא משכחת לה כגון שתקפתו אשה וקרבתו לעצמה לאונסו או שדבקו אותו עכו\"ם לערוה ואין שם פחד מיתה דכיון דליכא אונס דגופי' אע\"פ שדבקום זה לזה ובא עלי' חייב שאלמלא דעתו עלי' לא הי' איפשר לו לבעול שאין קשוי אלא לדעת.
וא\"ת ולמה לא פירשו משנתנו בשאנסוהו במיתה לבא עלי' ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת שלא במתכוין למצוה הוא בא עלי' וזהו הפי' יותר נכון. "
+ ],
+ [
+ "ולקחה שלא כדרכה. יש מפרשים להעראה שלא כדרכה ,דאלו ביאה שלא כדרכה מג\"ש דביאה ביאה נפקא מעריות דכתיב בהו משכבי אשה ולא דאיק לי משום דכיון דרבי רחמנא העראה כגמר ביאה בין בכדרכה ובין שלא כדרכה מהיכא דאתיא חדא אתו תרוייהו דאי לא תימא הכי העראה שלא כדרכה בחייבי לאוין ועשה מנא לן אלא משכבי אשה בכל משכבות שבאשה רביו' רחמנא ולא צריך ג\"ש כלל ובתוספות מפרשין דאצטריך ביבמה שלא תאמר עיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליתא כלל בקיום זרע קמ\"ל. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמר רב הונא רמז ליבמה [בחיי בעלה] שאסורה מן התורה מנין. קשיא לי, הא הכל היו בכלל איסור אשת אח כשפרט לך הכתוב אשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה דשריא ומצוה הא שאר כל הנשים כדקיימן קיימן דאי לא תימא הכי אלא איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו נימא דשריין אע\"ג דפטרינהו רחמנא מיבום.
ואיכא למימר, כשפרט הכתוב אשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה דמצוה גלי שאין בכלל איסור אלא אשת אח במקום דליכא צד יבום דהיינו יש לה בנים בחיי בעלה אבל אין לה בנים אפילו בחיי בעלה כיון שאלו עמדה אצלו סופה להתיבם מתחלה לא חל עלי' שם אשת אח כלל ואם תאמר יש לה בנים לאחר מיתת בעלה למה לי לרבוי' לקמן (יבמות דף נ\"ה) ההיא לא קשיא מידי דכל שמא דאישות צריך לרבויי' בלאחר מיתה כיון שנעקר ממנו אותו השם וכן הצריכו רבוי לאשת אביו ולכלתו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ\"ג ונ\"ד) אבל איילונית וסריס ליכא בהו צד יבום ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כיון דאיכא דין יבום גמור ואמר רחמנא לא ייבם ש\"מ באיסורי' קאי שהרי מתחלתה לא נראית לו וחל עלי' שם אשת אח, כנ\"ל.
עוד יש לומר, כיון שכשפרט לך הכתוב אשת אח שאין לה בנים למצוה פרט א\"א לומר הא שאר כולהו כדקיימי קיימי אלא שארא דעלמא רשות נינהו ומיהו כיון דרבי רחמנא לאסורה קמייתא אשת אח בחיי בעלה ולאחר מיתה וכן אשת אח מן האם שמע מינה דכל שלא במקום מצוה כדקיימי קיימי ומנייהו גמרינן לאיילונית וסריס ושלא היה בעולמו ולכל אשת אח שלא במקום מצוה דבכרת.
והא דתניא בסיפרא (קדושים פי\"ב) איש פרט לקטן אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר או אינו אלא באשת אחיו אפילו מאמו הדין נותן הואיל ואמר אחות אמו ואחות אביו ואמר אשת אחיו מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחיו בין מאב בין מאם ת\"ל נדה היא לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה מה נדה יש לה איסור ויש לה התר אף אשת אח יש לה איסור ויש לה התר איזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה התר זו אשת אחיו מאביו אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת הכי קתני באשת אחיו מאביו כתיב ואסרה הכתוב כשיש לה בנים לאחר מיתת בעלה או אינו אלא לרבות אפילו אשת אח מן האם שלא תאמר לא אסר הכתוב אלא מן האב בחיי בעלה והדין נותן לרבות אותה שהרי מצינו שנקראת אחותו הלכך נקרא אחיו נמי לאסור אשתו אלא משום שאין ללמוד משם לגמרי הוצרך הכתוב לרבותה ת\"ל נדה היא לא רבה הכתוב כאן אלא מן האב וזו היא בחיי בעלה ואפשר שזו הברייתא היא ששנוי' כאן בגמרא ונשתבשה שם. ",
+ "אלא המערה בבהמה מהו. אי קשיא ההיא נמי מהיקישא דר' יונה נפקא דהא בהמה התם כתיבא ויש לומר כשהוקשו לנדה דומיא דנדה במינן אבל שלא במינן אינן בכלל. ",
+ "והא דתנן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה וכו' . איכא דמקשי למה לי' לתנא למחשב כי רוכלא ליתני תלתא ומותר בראשונה ובשלישית ואסור בשני' ופריק סד\"א כיון דנפישי ערבוביא איכא הכא ויבא ויבטל את השורה קמ\"ל. "
+ ],
+ [
+ "אלא מאשת אח ילפא. פי' שכיון שמצינו שנקרא אח אפילו מן האם אף אחותה נקראת כן מן האם והכל בכלל הכתוב שאמר אשה אל אחותה לא תקח ואין לומר אין עונשין מן הדין אלא בכגון בתו מאנוסה דלא כתיבא והיא גופה מייתינן בק\"ו. ",
+ "אם כן לשתוק קרא משפחה חרופה. איכא למידק, לדידן נמי אם כן לשתוק קרא מחייבי כריתות ואיכא למימר אי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא הוה אמינא העראה לאו שמה ביאה וגלי רחמנא בשפחה חרופה וה\"ה לכל התורה ושכבת זרע דסוטה ואשת איש נמי להוציא העראה אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות אם לפטור חייבי לאוין לשתוק משפחה חרופה אי נמי רב אשי הכי קאמר מדלא שתיק רחמנא משפחה חרופה ש\"מ חייבי לאוין בהעראה ודקאמרת מדגלי רחמנא כריתות מכלל דלאוין בגמר ביאה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא לאוין וכל שכן כריתות לא היא דדילמא הוה אמינא מלקות חייב אפילו בהעראה אבל מכרת פטור עד שיגמור, ועוד שאין עונשין מן הדין.
ומיהו הא קשיא, היכי אמר רב אשי לשתוק קרא משכבת זרע דשפחה חרופה הא צריך הוא לכתוב לפטור שלא כדרכה כדאמרינן בשילהי פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף י\"א) כדרכה בשפחה חרופה מיחייב שלא כדרכה לא מחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב ואיכא למימר כיון דשכבת זרע משמע לפטור העראה לישתוק רחמנא מיניה ולכתוב מיעוטא אחרינא לשלא כדרכה ולא דאיק ותו קשה לן דהא שכבת זרע דכתיב גבי טומאה לרבנן לא משמע אלא פרט להעראה ואיצטריך אותה [פרט לשלא כדרכה ור' יהודה סבר דהעראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא ואותה] פרט לכלה כדאיתא בשילהי ארבעה אחין (יבמות דף ל\"ד) ואיפשר לומר דההיא דאמרינן בשילהי ארבע מחוסרי כפרה דשלא כדרכה פטור בשפחה חרופה ר' יהודה היא והא דאקשי מינה רב ששת [היינו] מדמערה ושאינו מתכוון פטור ולפטורא איתני אף שלא כדרכה כן ולר' יהודה איתמר דאמר [גבי טומאה] העראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל רבנן לית להו וסוגיא דשמעתין כרבנן ואם תאמר כיון דחייבי לאוין דכהונה גמרינן ואפילו חייבי עשה למה לי קרא לחייבי לאוין דעלמא כל דכן הוא איכא למימר לפי שאין עונשין מן הדין ועוד דאי בעית למגמר מינייהו גמור דהא שכבת זרע דשפחה חרופה לגופי' צריך כיון דמ\"מ בשאר חייבי לאוין גמרינן העראה ומיהו חייבי לאוין דכהונה צריכי דלאו שאינו שוה בכל קיל אפילו מעשה שוה בכל. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. נראה שר\"ש גורס אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירוש דהיינו פלוגתא דרב ושמואל (דלקמן יבמות דף צ\"ב) דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה מלא תהיה דהכי קאמר לא תהא בה הוי' לזר אינה אלא עשה יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא חייבי לאוין היא.
ובתוספות הקשו מדתניא התם זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין אבל חכמים אומרין אין ממזר מיבמה אלמא לדברי הכל חייבי לאוין ועוד מדאמרינן בפ\"ק דמכלתין (דף י\"ד) גבי בני צרות פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו ואיתמר נמי התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ\"ל ויש לתרץ קושיות הללו דגמרא תפיס לי' חייבי לאוין לרווחא דמילתא לומר דאנן אפילו חייבי לאוין לית לן וההיא דתנן דיש ממזר ביבמה לדברי ר' עקיבא משום חייבי עשה קאמר לרב אי כרבי ישבב דאמר אין קדושין תופסין בחייבי עשה אי משום דקסבר כל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר [וה\"נ לא תפסי בה קדושין לרב מלא תהי'] אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה ומשום הכי לא פשטינן מינה דרבי ישבב אפילו חייבי עשה קאמר ובתו' פירשו לפי גרסת הספרים אי לאו משום חייבי לאוין אתי אי משום עשה נמי דאית בה מחייבי עשה אתיא ולמה לך למילפה באפי נפשה ודכולי עלמא חייבי לאוין היא דאע\"ג דלא יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא אבל מ\"מ קאמר רחמנא שלא תצא החוצה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושין או שאינן תופסין בה כדרב, ויפה פירשו.
ויש לי לעיין בהאי עשה דילמא יבא עליה מצוה ואחר רשות כדאיתמר לעיל וי\"ל אירעה כל הפרשה להוציא אחר הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור. ",
+ "אשה לבעלה. מפורש במס' קדושין פרק ראשון. "
+ ],
+ [
+ "קנה לכל. פי' בביאת שוגג ושאינו מתכוין וקנה לכל דבר ממש ליורשה לטמא לה ולשאר הדברים שאדם זוכה באשתו והכי נמי מוכח לקמן ולעיל נמי בפ\"ד אחין (דף כ\"ט) אמרינן לענין ליורשה ולטמא לה השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע\"כ וכו' ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורין בפרשה אבל לא ליורשה ולשאר דברים.
והאי דפרישו בגמרא פלוגתייהו בתרומה ללישנא קמא לומר דמודה שמואל במן הנשואין שאוכלת אע\"פ שלא קנה לשאר דברים וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת מן התורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש כיון שפוטרת צרה ויוצאה בגט ואם מת שני ויש לו בנים פטורה היא עצמה דנהי דאין עושה נשואין גמורין קנין כאירוסין עושה ודאי וללישנא בתרא במן האירוסין מודה רב דלא אכלה ואע\"ג דקנה לשאר כל הדברים וטעמא דמילתא משום דגזרינן בה שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בנשואי חרש אכל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו בה, כנ\"ל.
ודוקא בביאת שוגג ומזיד אבל בהעראה במתכוין דכולי עלמא קנה שהרי אף באשה לבעלה קונה לכל דבר ומצינו לכל התורה שריבה אותה.
אלא שבירושלמי (ו,א) העמידו מחלוקתן בהעראה וראיתי בהלכות של רבינו ז\"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שסמך לו על הירושלמי וכך גורסין שם מה קנה שמואל אמר לדברים האמורין בפרשה כו' ורבי יוחנן אמר כל הדברים אמר רבי יצחק בן אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל גמר את הביאה כל עמה מודו שקנה בכל הדברים אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר אמר ר' מתתיא תפתר שבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית חמיה כולי עלמא מודו שקנה כל הדברים, זו היא גרסת ירושלמי.
וקשה לי, וכי צריך ראיה שהגומר ביאה ביבמתו לדעת קנה כל הדברים ונ\"ל שעל ביאת שגגות אמרו כדפרישית אלא שהי' ר' יצחק בן אלעזר סבור דלא חלק שמואל [אלא] על העראה של שגגות אבל גמר ביאה אפילו שוגג קנה לכל ומייתי ראיה מכנסה הרי היא כאשתו דכל כניסה במשמע ור' מתתיא דחי לה במכניסה לביתו ולא אתיא בגמרא דילן דחופה מאי עבדא ביבמין ומ\"מ אין לפרש גמרא דילן אלא בביאת שגגות אבל במערה ודאי כגומר הוא וקיימא לן כרב דאמר קנה לכל. ",
+ "ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. מפרש לקמן דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש, פי' דאלו מדינא אכיל דכיון שכנסה עמו לחופה אע\"פ שאינו קונה לו מן הדין כיון דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקנה לאחיה ולאחותה והכא כיון שכנסה מ\"מ אין לחוש לכך ואי משום סמפון ליכא אלא שיש לחוש שמא יתפקח ויטעון משום סמפון והא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן אלא משום קדושי חרש גזרו ור' נתן לא גזר.",
+ "והא דאמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל בה. לאו בביאה בלחוד אלא כל ביאת קדושין שהבעל מאכיל בשבילה על ידי חופה יבם מאכיל בה אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשום קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה. "
+ ],
+ [
+ "מתני': אלמנה לכהן גדול וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. פי' בבת כהן ולא תאכל בתרומה דבי נשא ולא של בעלה מפני שמשתמרת נביאה פסולה והא דלא קתני פסולות מן התרומה משום דהוה משמע דילמא פסולות לעולם והא דקתני סיפא מן האירוסין כשירות.",
+ "ורבי אלעזר ור\"ש מכשירין. לאכול בתרומת בית אביה וה\"ה נמי שראויה לאכול בשביל בעלה כגון בת ישראל לכהן שלא שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה מ\"מ כל הכשר בכלל שתהא כמשתמרת לביאה כשירה לכל דבר. ",
+ "ה\"ג בנוסחי עתיקי וכן בפר\"ח ז\"ל: תניא אמר ר' מאיר ק\"ו ומה קדושי רשות פוסלין ולא מאכילין קדושי עברה לא כל שכן. כלומר ומה קדושי רשות של בת כהן לישראל פוסל מתרומה דבי נשא ואינו מאכיל לאו דוקא דישראל האיך מאכיל אלא משום דבמתניתין איכא פוסל ואינו מאכיל קאמר [נמי הכי ובבת כהן] היא וכך היא גרסתו של ר\"ח ז\"ל בהא דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת כהן, ולא כדברי רש\"י ז\"ל. "
+ ],
+ [
+ "ממאי דילמא ע\"כ לא קאמרי רבי אלעזר ור' שמעון התם וכו' אבל הכא דאין לו להאכיל במקום אחר לא.פי' אין לו להאכיל במקום אחר מפני מום זה ואף על פי שהיה דינו להאכיל שהרי כהן הוא ואע\"ג דלא דמי לההוא דלעיל [בקדושי רשות] דהתם בישראל אינו לא אוכל ולא מאכיל אבל הכא אוכל הוא ואפשר שיאכיל בכל מקום ומשום הכי אתינן לה בשמא ואמרינן דילמא עד כאן לא קאמרי וכו'.",
+ " ופריק אביי הואיל ומאכיל בלא ידעה. קשיא ליה לרב אב\"ד ז\"ל היא גופא הא לא אכלה אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אוכלת לר' אלעזר ור' שמעון אבל לרבנן לא אכלה לאביי דאמר שכבר אכלה לא אמרינן כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף ע\"ה) בגמרא ור' אלעזר גופי' דהוא מרה דשמעתין מוקים לה התם במחלוקת היא שנוי' ור' אלעזר ור' שמעון היא.
וניחא ליה ז\"ל דהכי קאמר אביי מאי דקאמרת שאין משמרת לביאה פסולה של כהן פצוע דכא אוכלת אם אין להאכיל במקום אחר הא אשכחן ר' אלעזר ור' שמעון דלית להו האי סברא דהא מאכיל בדלא ידעה כדתנן סתמא דמתניתין ובודאי דההיא ר' אלעזר ור' שמעון היא ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה כלומר הא סתמא אפילו ר' מאיר מודה בה שאינה אוכלת אלא מחמת קנין ראשון של כשרות אבל קנין שקנה כשהוא פצוע דכא לא אשכחן דמאכיל אלא בעבדיו ושפחותיו.
והאי שנויא לא נהירא לן דאי הכי לא אמר הואיל ותו רבא היכי קאמר דההיא אפילו ר' מאיר היא משום שכבר אכלה והא אנן לתרוצה לדר' אלעזר אמר ר' הושעיא אתינן ור' אלעזר אמ�� התם בפרק הערל במחלוקת שנויה ורבי אלעזר ור' שמעון היא ושכבר אכלה לא אמרינן.
ויש אומר רבא סברא דנפשיה קאמר ולתרוצה לדר' הושעיא וההיא דהתם ר' אלעזר משמי' דנפשיה אמרה ולא סבירא ליה לרבא הכי ,ולא מחוור.
אלא הכי מפרשא שמעתא: אביי אומר הואיל ומאכיל בלא ידעה דהתם ודאי לר' אלעזר ור' שמעון דאית להו הואיל ומאכיל במקום אחר התם נמי הואיל והאכיל בה מאכיל ולא גרע מיש לו להאכיל במקום אחר רבא אמר הואיל ומאכיל בעבדיו ושפחותיו והכא והתם משום האי הואיל אכלן ולר' אלעזר ורבי שמעון אבל לא לר' מאיר.
ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה. כלומר אם תאמר דמשום שהאכיל הוא מאכיל אין למדין ממנה להאכיל מחמת אותו הואיל במקום אחר דשאני התם לדבריך שכבר אכלה אלא והאי הואיל ויש לו להאכיל אמרינן הואיל והאכיל לא אמרינן ואביי שכבר אכלה לא אמרינן דשאני אלא כהואיל גרידא דמי ולר' אלעזר ורבי שמעון אכלה דהכא והתם חד טעמא הוא, כנ\"ל.
ולשון אחר יש לומר דבין לאביי בין לרבא לר' מאיר שכבר אכלה לא אמרינן דכיון דגבי כהן גדול באלמנה שיש לו ממש להאכיל בכל אשה הראויה לו אמרינן לא אכלה כל שכן דמשום שכבר אכלה לא אמרינן דתאכל אלא לרבי אלעזר ור' שמעון פליגי אביי אמר הואיל שכבר אכלה כהואיל ויש לו להאכיל דמי ואכלה [וה\"נ הכא אמרינן הואיל ויש לו להאכיל התם] ורבא אמר אע\"ג דהתם אכלה משום דהיא עצמה כבר אכלה [אבל הכא] כיון דפצוע דכא [זה] אין אשה שראוי' להאכיל אותה מעתה לא אמרינן האי הואיל ולפי לשון זה לא דמיין לגמרי האי שכבר אכלה דרבא לההוא דאיתמר בפרק הערל (שם) דהתם אוכלת בו אפילו לר' מאיר והכא לרבי אלעזר ור' שמעון דוקא מ\"מ לשון נכון הוא. ",
+ "למאן אי לר' יהודה. פירש\"י כולה תלמודא הוא דקא בעי ומפרש ואזיל עד סיפא ופשיט לה אבל רבי הושעיא לא פשיט בה מידי כדאמרינן לעיל. ",
+ "ה\"ג דתנן ר' אלעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים. ומשנה שלימה היא במסכת בכורים פרק ראשון, והספרים נשתבשו כאן לכתוב בה \"דתניא\". "
+ ],
+ [
+ "רב אמר יש חופה לפסולות.פרש\"י ז\"ל בחופה שלא קדשה מעיקרא ולא בא עליה ונראה מלשון פירושו דבין לרב בין לשמואל חופה בלא קדושין אינה קונה אלא מאן דאמר יש חופה משום דכיון דקרובה לביאה פסלא.
ואין פירוש זה נכון משום דכיון דלא קנה אינו בדין שתפסל שאף לכשרות אין חופה בכיוצא בזו ועוד דהא לקמן מייתינן יש חופה לפסולות מחופה דבתר קדושין.
ובתוספות אמרו [לפירש\"י] דכולי עלמא כרב הונא סבירא להו דאמר בפ\"ק דקדושין (דף ה') חופה קונה מק\"ו ולפיכך אמר רב יש חופה לפסולות ואפילו לדברי המכשיר בארוסין בחופה כיון שנעשית נשואה מודה דפסולה מתרומה דבי נשא וכל שכן שאינה אוכלת בבת ישראל לכהן ושמואל סבר אין חופה לפסולות ואע\"פ שחופה קונה בכשרות מק\"ו הני מילי חופה שראוי' לביאה דחופה משום חיבת ביאה היא קונה אבל חופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה ואפילו אחר קדושין אינה אשתו לכל דבר ורמי בר חמא פליג אדרב ואדשמואל ואמר דבמחלוקת היא שנויה וסבירא ליה לרמי דקונה אבל לפסלה מן התרומה במחלוקת שנוי' ופוסלת [לר\"מ] משום משמרת לביאה פסולה ודחינן ממאי לעולם כדשמואל ואפילו לר' מאיר אינה פוסלת משום שאינה קונה כיון דפסולה היא אי נמי כרב ועד כאן לא אמרו רבי אלעזר ור' שמעון אלא בקדושין אבל חופה קונה ופוסלת. והא דאמרינן אלא אי איכא למימר בפלוגתא דהני תנאי דת\"ק אמר אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ומשמע בת ישראל לכהן אוכלת קסבר חופה פסולה קונה ומיהו לא כרב אתיא דאיהו אמר פוסלת והאי תנא סבר מאכלת נמי אלא מרבי ישמעאל דקאמר אינה מאכלת ולאו מינה אתיא דאיהו אמר פוסלת אלא מר' ישמעאל דייקינן דאינה מאכלת מנא לן אלא משום דמדמי חופה לביאה ש\"מ מיפסל נמי פוסלת וכך פירש\"י בזה.
וגם זה הפירוש אינו מתקבל משום דלא אשכחן מאן דאמר חופה קונה אלא לרב הונא ואם כן נימא דרב היא ודשמואל נמי היא ועוד מדמקשינן אדרמי בר חמא דילמא עד כאן לא אמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא ש\"מ מילתא פשיטא הא דבחופה לא קני לה והוי לן למימר אבל חופה פסולה דילמא לא קניא עוד קשה לי כיון דרב ושמואל בעיקר חופה פסולה פליגי אם קונה או אינה קונה היכי מייתי לה רמי בר חמא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן לפסול תרומה בלחוד ודכולי עלמא קונה היא ועוד דתנאי דר' ישמעאל לא מתפרש להו כלל דהא אפילו בדר' ישמעאל איכא למימר קונה ופוסלת מדמה לה לביאה ואיכא למימר אינה קונה ועוד מדסוגיא דרב ששת דאמר יש חופה לפסולות ומשמע לפסול כרב ולא מייתי לה [מברייתא ראי'] אלא שקונה ואתיא [נמי] כת\"ק דר' ישמעאל דאמר קונה ומאכלת [ודלא כרב] וכולא שמעתא סרוכה ומתבלבלת בפי' הנזכר.
ורבינו תם ז\"ל מפרש דהכא בחופה שאחר הקדושין ולענין מתניתין פליגי דתנן נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות דרב אמר יש חופה לפסולות וכמו שנבעלו דמי ואע\"פ שנתארמלו או נתגרשו פסולות לעולם ושמואל אמר אין חופה לפסולות ואם נתארמלה כמן האירוסין הוא וכשרות ולדברי ר' אלעזר ור' שמעון אפילו לא נתארמלו אוכלות ורמי בר חמא סבר כתנאי לרבי מאיר דאית ליה אפילו באירוסין גרידא משמרת לביאה פסולה אינה אוכלת זו שנתקרבה יותר לביאה פסולה פסולה לעולם כמי שנבעלה ולרבי אלעזר ור' שמעון דלית להו משמרת אף זו כשירה ואפילו מעתה היא אוכלת כדתני' בסמוך אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משום דאין חופה לפסולות וא\"ת בשלמא מתניתין בבת כהן אוכלת משום אביה אלא ברייתא כיון דקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה משמע דבבית בעלה אוכלת וכיון דאין חופה לפסולות ארוסה אינה אוכלת איכא למימר אע\"פ שאין חופה לפסולות לפסלן כיון שנכנסו לחופה אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דליכא תו למגזר לא משום דעולא ולא משום סימפון ור' ישמעאל דאמר כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה משום דקסבר יש חופה ונפסלות שאלו אין חופה בדין הוא שיאכלו כדפרישית והא דאמרינן (לקמן יבמות דף נ\"ח) אין כספה מאכילתה מיבעי ליה [מאכילתה] לאו דוקא שיאכילנה בשלו אלא כלומר שאינה נפסלת [וה\"פ] כל שביאתה פוסלתה כספה פוסלתה אי נמי מתניתא אליבא דמשנה ראשונה וקמ\"ל שאע\"פ שאין חופה לפסולות אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דהוה ליה כהגיע זמן ולא נשאו.
ובפירוש ר\"ח ז\"ל רב אמר יש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכיוצא בה שנכנסו לחופה בלא קדושין ולא נבעלו או בקדושין וחופה ואע\"פ שלא נבעלו ע\"כ.
ובירושלמי (ו,ג) מצינו אמר ר' יוסי בר' בון ולא סוף דבר מן הנשואין אלא נבעלו בין מן הנשואין בין מן האירוסין פסולות לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנשואין כשירות והא מילתא דידהו אתיא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות אבל קשה לי דתניא בתוספתא לא נבעלו אע\"פ שנכנסו לחופה הרי אלו כשירות לכהונה קשיא לרב אלא מדלא מקשו מינה בגמרא ש\"מ קים להו בה דלאו מתריצתא היא ואף בזה השמועה דחוקה מאוד ופשטיה דרב ששת ממתני��ין לא אתי שפיר דמנ\"ל מינה לעשותה כבעולה לפסול לה.
ולי נראה דהכי מיפרשא שמעתא כולה, רב אמר יש חופה לפסולות ואפילו בפסולי קהל לישראל כדרך שיש חופה לכשרות לירשן ולידון בחנק ולהאכילן בתרומה לדעת רבי אלעזר ור' שמעון דמתניתין וגובה כתובה ממנו אלא שאינו מטמא לה דרחמנא מיעטה ושמואל אמר אין חופה לפסולות כלל אלא הרי היא כארוסה לעולם ואין לך נשואין בפסולות אלא ביאה ממש הא בביאה מודה שמואל דאי לא תימא הכי אלא נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעט רחמנא מטומאה ל\"ל.
אמר רמי בר חמא חופה עושה נישואין בפסולות [לענין תרומה] מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ורבי שמעון לר' מאיר דאמר קדושי איסור פוסלין את הכשירה מתרומתה משום שמשמרת להיפסל חופה שלא אמרו שהיא עושה נשואין אלא משום שמזדמנת לביאה של בעל כשאותה הביאה פסולה אינה אלא פוסלת שהרי יותר משמרת לביאה פסולה ולאו פסלה מתרומה שהרי פסולה ועומדת היא משעת קדושין אלא לומר שאין חופה זו אלא פסול שלה שהיא מזמנת עצמה לביאה פסולה ומשכחת בה פוסלת ממש למאן דאמר שכבר אכלה אמרינן אפילו לר' מאיר כגון שהגיע זמן ואכלה כמשנה ראשונה שאוכלת בימי האירוסין ואם הוסיף בה חופה אינה אוכלת כמי שקדשה מעתה שפוסלה משום קנין שהוסיף בה לרבי אלעזר ורבי שמעון דלא קפדי בשמור ביאה פסולה אף חופה של פסולות קונה ואוכל ת נמי בשבילה כשאר הכשרות עד שיפסלנה בביאה.
ואקשינן ממאי, דילמא עד כאן לא אמר רבי מאיר שימור דביאה פסולה פוסל ואינו מכשיר אלא בשעה שקונה אותה כגון בקדושין מכיון שמעתה הוא קונה אותה להיות שומרת לו לביאה פסולה אותו שמור פוסל הוא אבל חופה שכבר קנה אותה מודה דלא פסלה דמאי פסול מוסיף בה ועד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם אלא בקדושין דלא קרבי לביאה אבל חופה דקרבה לביאה וכל עצמה לא תקנוה אלא משום קורבה זו הכי נמי דלא אכלה בתרומה שלו ואיפשר דאפילו בשל אביה דאע\"פ שאין חופה פסולה קונה גזרו בה משום דקרבה לביאה והיינו דקאמרי בגמרא בדר\"מ אבל חופה דלא קנה לה לא [ולא] אמרי אכלה ובדר\"א אמרי הכי ה\"נ דלא אכלה משום דלר\"מ פסולה ועומדת היא לתרומה ולר' אלעזר אוכלת, ושאר השמועה פשוטה היא. ",
+ "אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. פירש רש\"י ז\"ל דאין ביאתה פוסלתה כל שכן שאין חופתה פוסלתה ולא נהירא מדאמר שמואל הואיל ואין לה ביאה שמע מינה מילתא פשיטא היא דאין לה ביאה ותנן נמי פחות מכן כנותן אצבע בעין אלא סיועא מדקתני נשאת לכהן אוכלת בתרומה אלמא בת שלש שנים אין אבל פחות מכן אם מסרה אביה לחופה אינה קונה ואינה אוכלת בתרומה ודאמרינן בת שלש הוא דמיפסלא בביאה אסוקי מילתא היא כלומר כיון דכל שאין לה ביאה אין לה חופה להאכילה בתרומה אף לפסול אינה נפסלת. "
+ ],
+ [
+ "מדאמרי' ואנהר לן עינין. ממתניתין דקתני ארוסה ונשואה שמעת מינה בלא ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקיי\"ל כרב ולא הי' לו לרבינו הגדול ז\"ל להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע. ",
+ "דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיו. פירש\"י ז\"ל דאי לאו הכי לאו בת משתיא היא דבעינן תחת אישך וכדתנן ולא שותה ולא נוטלת כתובה ומיהו לא קפיד בהקדמת שכיבת בועל לבעל דהא קדמה שכיבת בעל ראשון לבועל והיינו דמתרצים ל�� בשעשה בה מאמר וכבית שמאי דאמרי קונה קנין גמור כלומר וקסבר נשואין עושה וקרינן ביה תחת אישך וקדמה שכיבת בעל ראשון לבועל.
ובתוס' הקשו מסוגיא דפ' ארוסה ושומרת יבם (דף כ\"ד) דתניא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת\"ל איש איש דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם אוציא שומרת יבם ולא אוציא ארוסה ת\"ל תחת אישה פרט לארוסה והוינן בה טעמא דכתב רחמנא תחת אישך הא לא הכי הוה אמינא ארוסה שתיא והא כי אתא רב אחא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו' ואמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה ואקשינן דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמי' וכו' והתם ליכא למימר דקושיא משום תחת אישך דהא לרבי יונתן מעוטי ממעטינן לה מיניה ולר' יאשי' רחמנא רביי' מאיש איש ולית ליה מתניתין דלא שותות ולא נוטלות כתובה.
אלא ה\"פ:דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה [קודם סתירה] דאי לאו הכי אינה שותה משום שקדמה שכיבת בועל."
+ ],
+ [
+ "שומרת יבם קרית לה והאמר רב קנה לכל. ואי קשיא, והא התם קרו לה רבי יונתן ורבי יאשי' שומרת יבם ואפילו לרב מר מרבי לה ומר ממעט לה ויש לומר התם כיון דגבי השקאה ממעטינן לה אלמא לאו אשתו מעלייתא היא אבל הכא כיון דשותה מאי שומרת יבם ומאי כנוסה דסיפא ומוקמינן לה כגון שעשה בה מאמר ובא עליה ואסתתרא ונכנסה לחופה ולא נבעלה וקסבר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנה זיקת יבמין והוה לה כארוסה דעלמא כך מפורש בתוספות. ",
+ "כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו. פי' קס\"ד דהכי מיבעיא לן כי אם בתולה מעמיו יקח אשה קיחה דנישואין או קיחה דאירוסין ולהכי אמרינן תניתא נתארמלו או נתגרשו מן האירוסין כשירות [ובהך קרא כתיב] אלמנה וגרושה וכו' לא יקח [אלמא] קיחה דנשואין משמע ועלה כתיב לא יחלל ובשני חלולין הכתוב מדבר ואמר ליה לענין חללה לא מיבעיא לי דביאה הוא דמשויא חללה פי' משום דכתיב ולא יחלל זרעו ובשני חלולין הכתוב מדבר כל היכא דאיכא זרעו קרינא ביה חלול דידה קידושין דלא קרינא ביה חלול זרעו לא קרינא ביה חלול דידה.
וכי האי גונא אמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ט) דאקשינן התם ואימא משעת הוי' ומפרקינן דומיא דכהן גדול באלמנה דבביאה. "
+ ],
+ [
+ "ואסיקנא לבעיין דבתר נישואין אזלינן ואסירא ליה. ואי קשיא הא דאיבעיא להו במסכת קידושין פ\"ק (דף יוד) סוף ביאה קונה או תחלת ביאה קונה למאי נפקא מינה לכהן גדול ואמאי הא בשעת נישאין בעולה היא ובתר נישואין אזלינן איכא למימר קס\"ד ביאה נישואין עושה ושם אפרש יותר בעזרת האל. ",
+ "אף כאן מן הנישואין. פי' ולעבור עליה בלאו ועשה. ",
+ "דומיא דגרושה. איכא למידק איפוך אנא ופי' רש\"י ז\"ל וגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לן למילף כדילפת באלמנה ואינו מספיק שנלמוד למד מלמד.
ובתוספות מפרשים, משום דגבי כהן הדיוט כתיב גרושה מאישה וכולן במשמע דהתם מה לי נישואין מה לי אירוסין הרי לא הקפידה תורה בבעולה להדיוט הילכך אף גרושה דכתיב גבי כהן גדול אפילו מאירוסין שאי אפשר להקל בכהן גדול יותר מבהדיוט. ",
+ "הא דאמרינן תיפוק לי' משום בעולה. ה\"פ: דחייבי עשה נינהו ואינה ראויה לו מן התורה כדאמרינן לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא מוציא בגט.
וא\"ת א\"כ להוי הולד חלל לדברי ר' אליעזר בן יעקב אלמא תניא באנוסת חבירו דוקא איכא למימר כיון שס��פה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל דהא אפילו להיתרה שלא תצא קס\"ד משום האי טעמא וכן נראה מדברי ר\"ח ז\"ל. "
+ ],
+ [
+ "אי כר' אלעזר מאי אריא משום בעולה תיפוק ליה דה\"ל זונה. קשיא לן דילמא סבר לה כותיה בהא ופליג עלי' התם דמילתא אחריתא היא ותו לימא ורב דאמר כר' שמעון דמכשיר בבוגרת ולא מצינו לו שהוא עושה פנוי הבא על הפנויה זונה תו קשה לי לרבה דאמר כל באונס לא קרינא בה זונה הא קרא באונס כתיב אלא הוא הדין דמצי למימר הכי אלא מקשה לפום מאי דשנינן דאמר ורב כר' אלעזר ולא בעי לתרוצי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דדוחק הוא לומר כן משום דמוקים לה רב גופיה לר' אלעזר כראב\"י לקמן בשמעתין.
ובתוספות מתרצין דרב ודאי לא סבר לה כרבי אלעזר בשלא כדרכה אלא לר' אלעזר אמרה וליה לא סבירא ליה כדאיתמר לקמן (יבמות דף ס') רב ורבי יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס והיינו כרבי מאיר ומש\"ה אקשינן כיון דלרבי אלעזר אמרה לימא לדידיה נמי משום זונה.
ולא משמע לי האי תירוצא משום דלישנא דגמרא משמע השתא ד רב כר' אלעזר ס\"ל וכן נמי ללישנא בתרא דלקמן רב כרבי אלעזר ס\"ל כדפרישית ואי משום דאמר בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס ההיא אם נשא נשוי קמ\"ל ונקט בוגרת לרבי מאיר אי נמי ר' יוחנן קאמר לה ועוד נימא כר' שמעון אמרה אי נמי באונס כדפרישית. ",
+ "אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום שנאמר גם שניהם. אי קשיא תיפוק לי' דקם ליה בדרבה מיניה לא קשיא דהא אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואיכא דפריש דמהכא נפקא ליה לרבא מדאיצטריך קרא למיכתב שנים ולא ארבעה למעוטי אתנן כלב ש\"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על חייבי מיתות ולאו מילתא היא משום דכיון דמיעוטא משניהם נפקא ליכא למידק שניהם ולא ארבעה אלא דוקא שניהם ולא יותר הוא דדייקינן הילכך איכא למימר מיעוטא כי איצטריך למחיר זונה איצטריך אי נמי כי מיעט אתנן כלב כגון שאמר לה הילך טלה ותבעל כלבתך לעבדי או שפחתך לכלבי ובכי האי גונא איתמר בתמורה (דף כ\"ט) אלא ההיא דרבא נפקא לן מדכתיב גבי אתנן תועבה היא וגמר תועבה תועבה מחייבי כריתות ומיתות ב\"ד לומר שבכולן יש בהן אתנן. "
+ ],
+ [
+ "ור\"א ב\"י וכו' כמאן אזלא הא דתניא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב\"י. פירש הרב אב\"ד ז\"ל דלרבנן הוי חלל מק\"ו מחייבי לאוין הוי חלל מחייבי כריתות לכ\"ש אלא דקשיא ליה הא דאמרינן בקדושין (דף ע\"ז) אין חללה אלא מאיסור כהונה דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואיפשר דאליבא דר' אלעזר ב\"י למיעוטא מאלה [ולרבנן] ל\"ל [הכי] דהא מפקינן ליה התם מחללה דכתיבא גבי כהן גדול דמיתרא ודרשינן לה להכי לאשמיעינן שאין חללה אלא מאיסור כהונה, אלו דברי הרב ז\"ל.
ואין קושייתו כלום בעיני דנהי דאין חללה אלא באיסור כהונה דולד מיהא פסול הוא כדאמרינן גבי עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד פוגם אע\"פ שאין שם חללה עליה.
אלא בזה יש לדקדק לרבנן היכי הוה חלל מנדה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת תאמר בנדה שאינה מתחללת אלא כשרה היא לגמרי שהרי קידושין תופסין בה ולראב\"י נמי ל\"ל אלה למעוטי נדה.
ובתורת כהנים (אמור ב') קתני הכי אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין הלא דין הוא מה אם אלו שאין חייב על ביאתן כרת זרעו מהן חלל נדה שהוא חייב על ביאתה כרת אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין ת\"ל את אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין.
וקשיא, לפרו�� מה לנדה שאינה מתחללת ואיכא למימר דלרבנן אלה להפסיק הענין ואין חללה אלא מאסור כהונה מהתם נפקא הילכך ק\"ו ליתי' ולר' אליעזר ב\"י אלה למעוטי נדה סד\"א תיתי בין לחללה בין לחלל הולד וחללה דכתיב [גבי כהן גדול] מיותר ופרשה שנאמרה ונשנית היא ולא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה קמ\"ל שאין הולד חלל וממילא אפריך ק\"ו ודרשינן מהתם אין חללה אלא מאיסור כהונה והא דאוקימנא להך ברייתא כר\"א ב\"י משום דנפקא לי' מאלה, כנ\"ל. ",
+ "סד\"א ליליף בתולה בתולה מהתם. פירש\"י ז\"ל מאונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה ולא מחוור דאונס ומפתה מאן דכר שמי' דלא מפרש לה בהדי' ותו קשיא לרבי אליעזר ורבי שמעון דאמרי בתולה שלמה נערה דכתב רחמנא [באונס ומפתה] ל\"ל אי למעוטי בוגרת הא לא איצטריך אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא במסכת כתובות (דף כ\"ט) ובסנהדרין (דף ס\"ו).
לפיכך פרת\"ם ז\"ל הא דאמרינן לגמר בתולה בתולה [היינו] מכהן גדול דכיון דכתב רחמנא בבתולי' למעט את הבוגרת וכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה סד\"א ליגמר מהתם קמ\"ל ובהכי ניחא ליה מאי דאקשינן נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה ל\"ל משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא ליליף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ונפקא לן מבתוליה דאפילו בוגרת כשרה קמ\"ל. ",
+ "הא דמרבינן לרבי יוסי ורבי שמעון ארוסה שנתגרשה. ולא מרבינן נמי לרבי מאיר ורבי יהודה גירושין משמע מינה דהא דאמרי מיהו ארוסה מטמא לה ה\"ה לנכנסה לחופה ולא נבעלה בודאי ולא אמרו ארוסה אלא לאפוקי בעולה דסתם נישואין בהכי ולפיכך [לא] מרבינן נשואה שנתגרשה מיני' מקרובה כדמרבי ר' יוסי ארוסה שנתגרשה מיניה וכן נ\"ל נשואה שלא נבעלה ונתגרשה מטמא לה דברי כל אדם וחדא מנייהו נקיט והיא היא דכל שלא נשתנה גופה חוזרת לקדמותה. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "הא דאמר רבי שמעון בן יוחאי אין א\"ה עכו\"ם קרוין אדם. קשיא, והכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, תירוץ הא דרשינן ליה אדם ולא מלך והא דכתיב ואתן אדם תחתיך התם דרשינן ליה בברכות אל תיקרי אדם אלא אדום ולי נראה שאני התם דמוכח כדכתיב ובישראל באדם.
וכן נמי קשיא הא דאמרינן במסכת סנהדרין (דף ל\"ט) רבי מאיר אומר מניין שאפילו עכו\"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו עכו\"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.
ורש\"י ז\"ל פירש התם דרבי מאיר פליג אדרבי שמעון ב\"י וכן שמעתי שרת\"ם ז\"ל היה אומר זו ששנינו במשנתנו (אהלות פ' י\"ח) רשב\"ג אומר מדורות העכו\"ם טמאים מפני שהנשים קוברים נפליהם ההיא דלא כרבי שמעון והיה מוסיף לומר שהלכה כרשב\"ג משום דאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו וקשיא לי הא דאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי\"ד) רבי אבהו אשכחי' לאלי' דהוה קאי בבית הקברות של עכו\"ם א\"ל ולאו כהן ניהו מר א\"ל גמר סדר טהרות דתניא אמר רבי שמעון ב\"י וכו' אלמא הלכתא כוותיה אומר הרב ז\"ל דהתם דחויא מדחי ליה לפי שהוא היה סומך לו על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח (ברכות דף י\"ט) אלא שגזרו חכמים משום שאין בהם והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרתם ולהתירם בפניהם וכן מצינו כשקברו לר' עקיבא אמר להם צדיקים אינם מטמאין ולא הי' אלא דהוי שהיה סומך לו משום דר\"ע מהרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כ\"ג הולך לשחוט את פסחו מטמא לו. ועוד הביא הרב ז\"ל ראיה לדבריו מדאמרינן ��מסכת משקין [מו\"ק] (דף ה') רמז לציון קברות מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וההיא גבי גוג ומגוג כתיב אלמא א\"ה עכו\"ם מטמאין באוהל.
ואין דברים הללו נכונים, משום דההיא כללא דאמרינן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו ליתא כדפסק רבינו הגדול ז\"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ז) ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ח).
ויש מפרשים ההיא דרשב\"ג משום מגע ומשא הוא שהנשים קוברות שם נפליהן ואין מעמיקין אותם והן מתגלין בדריסת הרגל ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה ובמגע ובמשא מודה רשב\"י וההיא דאיתמר במסכת משקין איכא למימר נמי משום מגע ומשא היא דעבדי ציון כדרבינא ואע\"ג דאמרינן במסכת משקין אין מציינין אלא על טומאת אוהל לעתיד מציינין על הכל לרבות טהרה בישראל א\"נ דילמא איקטל חד מישראל ומטמא להו דהא לא מקשי' מההוא קרא לר' שמעון ב\"י וכוותי' קיימא לן משום דמעשה אלי' רב ומה שאמר שהי' דוחה אותו חס ושלום שאם כן היה נותן מכשול לפני עור ומורה בתורה שלא כהלכה ועור פורץ גדרן של חכמים שגזרו על ארונות ועוד שבית הקברות של עכו\"ם אינן בארונות שלא נהגו בארון ולא בפותח טפח אלא ישראל ומשום טהרות ואשכחן נמי סוגיא דתלמודא כוותיה כדאמרינן במסכת כריתות (דף ו') הסך את העכו\"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך שאין אומות העולם עכו\"ם קרוין אדם ואי נמי ההיא דא\"ר מאיר בעכו\"ם ועוסק בתורה דלא כרבי שמעון ב\"י לא מידחיא בהכי.
אבל יש אומרים דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בה אלו הי' הקב\"ה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם עכו\"ם במשמע וכדאמרינן באגדה במדבר סיני רבה מה אקוב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות היה מזכירן שנאמר ואלה יעמדו לברך את העם בקללות לא היה תובען שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללה על הר עיבל ובילמדנו אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפרשיות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה וכו' ועל הענין הזה בכ\"מ ברכה אם נאמר האדם אפילו עכו\"ם במשמע בשאר מקומות אין אדם אלא ישראל. ",
+ "והא דאמרינן ממגע ומשא מי מיעטינהו. איכא למידקוהא כתיב או בעצם אדם התם מדרש בסיפרי לאבר מן החי ומדין אהל מיעטיה ונגיעה דמת נתרבית בו מדכתיב ועל הנוגע בעצם דהיינו עצם כשעורה מן המת והא דכתיב נמי לכל נפש אדם ההוא לאפוקי נפש בהמה איצטריך דמדכתיב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה ואיכא למימר נמי דמתרבו עכו\"ם לנגיעה מההיא דתניא בנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נ\"ד) או בקבר אמר ר' שמעון זה קבר שלפני הדיבור כלומר וגבי נגיעה תניא וכך פירש שם רש\"י ז\"ל דכל קברי עכו\"ם קרי קבר שלפני הדיבור כלומר של בני נח ור' שמעון לטעמי' דאמר מעטינהו רחמנא באוהל ורבינהו גבי נוגעין דכולי קרא במטמאין במגע ולא באוהל כתיב כדמפרש בגמרא התם והא דמתרץ רבינא נהי דבאוהל לא מטמו וכו' משמע דלסתמא דגמרא סבירא להו דלגמרי מיעטינהו, וזה צ\"ע. "
+ ],
+ [
+ "אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאוד בתולה. פירוש ואין משיבין על דברי אגדה דלית לן מאי דאמרינן באגדה ובסדר עולם שרבקה בת ג' שנים היתה באותה שעה וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ס\"ד) א\"ל רבא לרב נחמן וניליף מיצחק וכו' לית ליה נמי בת נ' שנים היתה שאם כן עשר שנים המתין עד שתהיה בת שלש עשרה שראו��' לילד ושהה עמה עשר שנים אחר מכן.
ועוד תניא בספרי בפ' וזאת הברכה, ששה זוגות שנותיהן שוות רבקה וקהת וכו' וקהת חי קל\"ג שנה צא וחשוב שנותיה של רבקה כשנשאה יצחק בן מ' וכשנולד יעקב הי' בן ס' ויעקב כשמתה אמו בן צ\"ט שהרי יעקב כשנתברך בן ס\"ג כדמפורש בפ\"ק דמגילה (דף י\"ז) ומיד ברח והתם במגילה מוכח שנטמן בבית עבר י\"ד שנה וכ' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים בדרך הרי צ\"ט ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן אלון בכות שתי בכיות רבקה ומניקתה ואם כשנשאה יצחק אבינו בת ג' שנים היתה כשנולד יעקב בת כ\"ג וצ\"ט שנים ה רי כל שנותיה קכ\"ב לפיכך הם משנין גרסת האגדה וגורסין בה י\"ד שנה היתה כשנשאת.
ואינו נכון להגיה הספרים ועוד דהתם בסדר עולם תניא יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן ל\"ז שנה באותו הפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה הרי לך דבת ג' שנים היתה
ויש שדוחקים שמועה זו לומר שאע\"פ שקטנה היתה כיון שהכתוב כשבא לספר בשבחה לקרות אותה בתולה קורא אותה נערה ש\"מ שאין בתולה אלא נערה וכן הא דאמרינן לקמן ולילף מיצחק בדין הוא דלימא לי' קטנה היתה אלא דעדיפא מינה א\"ל שיצחק עקור היה ולא ללמד בא ואקשי' עליה אי הכי אברהם נמי עקור היה אלא אע\"פ שהיה עקור כיון שהכתוב מיותר לתלמודו הוא בא ה\"נ אע\"פ שהיתה [קטנה] מקשה דלימא לתלמודו הוא בא שאלו ללמד על עשר שנים כבר למדנו מאברהם.
ואין פירוש זה כלום אלא חלוקה היא תנא דסדר עולם סבר בת ג' היתה ותנא בסוף ספרי סבר י\"ד והאי תנא דשמעתין כוותיה ואי קשיא א\"כ בוגרת היא י\"ל מדכתיב והנערה ש\"מ לא בגרה עדיין אלא שהתה מלהביא שתי שערות שהן סימני נערות עד י\"ד א\"נ לית להו אלון בכות שתי בכיות באותו הפרק. "
+ ],
+ [
+ "פירש מן האשה והסכים הקב\"ה על ידו. פירשנו במסכת שבת בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פ\"ז). "
+ ],
+ [
+ "הא דאמר רב ששת בני ברתי בני אינון. לית ליה דר' יהושע שאפילו כן היה לו לישא ולהיות לו בנים בזקנותו והא דאמרינן דחויי מדחה להו משום דאיעקר אפילו כן היה לו לישא מדשמואל דאמר לא טוב היות האדם לבדו וא\"ת דלית ליה דשמואל א\"כ היה להם לראשונים לדחותה מדרב ששת ומדרב אבא בר זבדא אלא יש לומר שפסקה תאותן בעקור זה לגמרי ה\"נ כיון שקיימו דאורייתא אין מחייבין אותן לישא לפי שהיו זקנים ונאים בישיבה יותר מן הבית דומין במקצת לבן עזאי. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הא דתנן ואם הפילה מונה משעה שהפילה. ה\"ה למי שהיו לו בנים ומתו שהרי לא זכה לבנות הימנה וכן מפורש בירושלמי (י,ו). ומיהו היה לו ממנה בן אחד אין מוציאין אותה מידו שלא שנינו אלא לא ילדה הא ילדה כלל לא תצא ואף על פי שמוציאין ממנו [אם לא ילדה] עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת מ\"מ כיון שילדה זו אינו מוציא. ",
+ "ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפי' וכו'. יש לפרש דלאו לדורות קאמר אלא אברהם עקור היה ולא זכה בחוצה לארץ לבנים דכתיב לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול וכשבא לארץ מקום שהובטח להיות לו זרע שהה עמה עשר שנים וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר ומה ששהה מקודם אין עולה להם מן המנין ואין אומרים כיון שעמדו אחר כן ביחד אילמלא זוכין ליבנות מיד נפקדין שהרי נשתהו עשר אלא עשר שנים כולן ראויין לפקידה בעי' אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהה עשר שנים כופין אותו להוציא וכן כתב רש\"י ז\"ל בפירוש התורה מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המ��ין לפי שלא נאמר לו אעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל.
וכתב הרב אב ב\"ד ז\"ל והאידנא עבדי מעשה ואפילו בחוצה לארץ ורבואתא פסקו דאפילו בחוצה לארץ ומשמע דמסתברא להו דכי אמרי' אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץ דמאי דעבד בחוצה לארץ לא סליק ליה ומשמע נמי מדכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן כדאמרינן בסדר עולם חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים לאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען ומכי חזר דהוה בר שבעין וחמש עד דנסיב הגר עשר שנים הוו כדכתיב ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם ומסתברא נמי דאפילו בח\"ל מפקינן, זה נוסח דברי הרב ז\"ל.
ולא הוצרך לכל זה אלא י\"ל שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת ח\"ל עולה לו מן המנין שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו לעולם לא יזכו ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא. ",
+ "שמא לא זכה ליבנות הימנה. פירש\"י ז\"ל ולפיכך יתן כתובה ואקשינן לקמן דילמא איהי היא דלא זכאי ולא תטול כתובה ואי קשיא והא אמרינן לקמן (יבמות דף ס\"א) ואי ס\"ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתא אלמא אי מפקדא אית לה ואמאי נימא לא זכתה היא ליבנות הימנו א\"ל ההיא בדאמרה מיניה ודאי שאינו יורה כחץ או שהוא זקן שאינו ראוי לבנים דאי מפקדא כדין תובעת ואי לא מפקדא בנים למה לא הויא לה מורדת וכן נראה מדברי ראשונים ז\"ל כמו שפירש\"י ז\"ל.
אבל איפשר הי' לפרש דהאי שמא לא זכה ליבנות הימנה איוציא קאי כלומר לפיכך כופין אותו להוציא שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה והא דאקשינן ודילמא איהי הוא דלא זכאי אלישנא דברייתא בלחוד קאי אבל לא אעיקר דינא דאי איהי נמי לא זכאי ליבנות הימנו בדין הוא שיוציא ויתן כתובה אבל משהוחזקה בתרי זימני שוב אינה ראויה לינשא ואין לה כתובה דלא תלינן בזכות אלא במומי גופה. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרי סתמי נינהו ופשט לך נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב\"ג. תימה היא היאך יהא הלכה במקום אחד בתרי זימני ובמקום אחר בג' ורבי גופי' היכא סתם הכא כנפשי' והכא כאבוה שמא י\"ל דנשואין לחומרא ומלקיות כיון דבחייבי כריתות עסקינן מבערין עושי רעות מישראל אבל וסתות דרבנן נינהו ולקולא וכן שור המועד המוציא מחבירו עליו הראי' ועד תלתא זימנא לא מיעד וספיקי סתים לן ר' בהא.
תמהני שלא כתב רבינו ז\"ל בהלכות פלוגתא דמעיין גורם ומזל גורם מ\"מ הלכתא כרב אשי דבסוף אמוראי הוא ועוד מדאמר לי' רב מרדכי טעמי' דרבא ולא קבלי' ש\"מ לאו דוקא הוא ועוד לחומרא. "
+ ],
+ [
+ "נשאת לשלישי למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. פי' בשלא הכיר בה כאותה ששנינו באיילונית ואם מתחלה נשאת לשם איילונית יש לה כתובה וכן כתב בעל הלכות גדולות והכי נמי בתוספתא מפני שהן קדושי טעות אבל מ\"מ צריכה גט שאין כאן טעות ודאי אלא חששא היא וגבי ממון עלי' להביא ראי' ולענין איסורא לחומרא וצריכה גט.
ותמהני אפי' נשאת למי שיש לו בנים נמי יוציא בלא כתובה שהרי קדושי טעות הן ודמיא לאיילונית דתנן אין לה כתובה ולא חלקו בין מי שיש לו בנים למי שאין לו ונ\"ל דמשום תצא קתני לומר דממי שאין לו בנים מוציאין אותה על כרחה בלא כתובה הא ממי שיש לו בנים לא תצא אבל אם בא להוציאה וטען עליה משום מקח טעות ודאי אין לה כתובה דומיא דאיילונית שלא הכיר בה.
וראיתי למקצת המחברים שלא סברו כן ואיפשר לדחוק שמי שיש לו בנים אינו יכול לטעון עלי' טעות כיון שאין בעצמה שום סימן של עקרות ואפשר שלא זכתה ליבנות משניהם אבל מי שאין לו בנים אינו רוצה לעמוד בספיקתה ולמחות שמו הילכך עליה הראי' דכתובה ואין זה נכון ולא דרך הסוגיא.
מדקתני הך ברייתא לשלישי לא תנשא ש\"מ ר' היא. ואפי' הכי משמע דמשלישי היא מפסדת כתובה אבל לא משני כשור המועד מה שור המועד בתרי זימני הוי חזקה לרבי בשלישית משלם נזק שלם אף זו כך ויש חולקין לפי שאינה דומה לשור המועד שור המועד בתרי זימני הוי חזקה אידך כי לא נגח אמאי משלם אבל הכא משני נמי תפסיד כיון ששהתה עשר ולא ילדה וכן לענין מיתתן כשמת בעל שני הוחזקה זו ולמה יהא לה כתובה ועוד דלא קרינא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והא דקתני בשלישי תצא קמ\"ל לומר שאע\"פ שנשאת תצא מיד בלא כתובה אבל משני אם גרשה יש לה כתובה עד סוף עשר שלה ורבותא קמ\"ל שלא תאמר שלישי שהיה לו לבדוק אחריה סבר וקביל ויוציא ויתן כתובה קמ\"ל הא בסוף עשר של שני ה\"ה אין לה כתובה שהרי לא הכיר בה ועכשיו הוחזקה עמו ולרשב\"ג משלישי בלא היו לו בנים או כשמת אין לה גרשה יש לה והא דאיבעיא נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי אלמא משני אית לה ההיא אליבא דרשב\"ג היא ולאו משום דהלכתא כוותי' אלא משום שלא רצו בעלי הבעיא לדחוק עצמם במחלוקת רשב\"ג ורבי אלא בעי לה לרוחא דמילתא לרשב\"ג וה\"ה לרבי. והטעם לפי הדעת הא' משום דכיון שבהתר נשאה ובהתר עמדה עמו לא בעינן שתהא כזונה אצלו למפרע להוציאה בלא כלום.
ומן הירושלמי (ו,ו) יש לנו הכרע במחלוקת זו, דגרסי' התם נשאת לראשון ולא ינדה יש לה כתובה לשני יש לה כתובה לשלישי יש לה כתובה לרביעי אין לה כתובה ר' חנינא בן עגל בשם ר' חזקיה לשלישי עצמו אין לה נבעלה וראת דם אית תנאי תני שני' תבעל שלישית לא תבעל ואית תניי תני שלישית תבעל רביעית לא תבעל הוין בעיין מימר מן דמר שני' תבעל שלישית לא תבעל כמאן דאמר שלישית אין לה כתובה ברם כמאן דמר שלישית תבעל רביעית לא תבעל כמאן דמר שלישית יש לה כתובה היתה יולדת זכרים והיו נמולים ומתים אית תניי תני שני ימול שלישי לא ימול אית תניי תני שלישי ימול רביעי לא ימול הוין בעיין מימר מן דמר שני ימול שלישי לא ימול כמן דמר שלישית אין לה כתובה מאן דמר שלישי ימול רביעי לא ימול כמאן דמר שלישית יש לה כתובה אפילו למאן דמר שלישית יש לה כתובה מודה הוא הכא שלא ימול מפני הסכנה ושמעי' מינה דמ\"ד שני יש לה כתובה שלישי אין לה כרבי דאמר בתרי זימני הוי' חזקה ואפ\"ה בתר מעיקרא אזלינן שכיון שבדין נשאת יש לה כתובה ואשכחן נמי בשאלתות דרב אחא משבחא ז\"ל נשאת לשני ולית לי' בני תצא ותטול כתובה והכי נמי כתוב בגדולות.
מיהו כיון דהכי הוא דינא קשיא לי' הא דבעי' נשאת לשלישי ולא הי' לו בנים מהו דליתבעי הנך קמאי והלא משני הוחזק ואעפ\"כ פרעת לה כתובה והאיך תחזור עליה עכשיו להחזירה לך מה ראית ויש שסבור לומר דמשני יש לה משום זה הטעם שפשטו בגמרא השתא הוא דכחשי והם אמרוהו גבי שלישי בחוזר ותובעה ולמדוהו משני עצמו ואינו נכון שאין הטעם מספיק אלא במוחזקת אבל במוציאה מיד בעל עלי' להביא ראיה שהרי הוחזקה, וצ\"ע. ",
+ "אי איהי שתקה אנן מי שתקינן נמצא גט בטל. פי' והי' להם לומר שהמוציא אשתו משום ששהה עשר שנים ולא ילדה שלא יחזיר עולמית ויתרו בו מתחלה בכך כמו ��תקנו במוציא אשתו משום איילונית במסכת גיטין (דף מ\"ה).
אלא לפיכך אין לה כתובה דאמרי' לה השתא הוא דברית ואין הגט בטל לעולם שמתחלה על הספק הוציאוה כולם שמא לא זכו ליבנות הימנה או לא זכו שתבריא תחת אחד מהם ואע\"פ שאנו כפינוהו לשלישי משום ספק כפינוהו שאין אנו רוצין שיעמוד בספיקה ולא משום סימני איילונית ועקרה הוציאוהו כדי שיהא יכול לקלקל עלי' כלום והיינו טעמא דאשה שאין לה וסת דאמרינן בפ\"ק דנדה (דף י\"ב) יוציא ולא יחזיר עולמית משום דילמא הדר ואיתקן ואתי לקלקולה דכיון דאית לה מכה על הודאי מגרשה ואע\"ג דאיכא למימר לי' השתא הוא דברית מקלקל לה מה שאין כן במוציא משום שאינה יולדת בעשר שנים שמא לא זכו ליבנות ממנה ועל כך הוציאוהו מתחלה לספק. ",
+ "הוא אמר מינה. נראה שרש\"י ז\"ל מפרש שהוא אומר מתקשה היא בשעת תשמיש ופולטת שכבת זרע שאין לה בית ולד וכיוצא באלו והיא אומרת מיניה שהוא אינו יורה כחץ ואמר ר' אמי היא נאמנת כיון דאיהו לא קים לי' ביורה כחץ נאמנת היא לומר שאינו יורה ואי כדקאמרה אפילו נאמין אותו שהיא אינה ראויה לילד צריך הוא ליתן לה כתובה אם בא להוציאה וכן לשון הגמרא מוכרת שאלמלא אינו טוען עליה אלא שהוא יורה כחץ הוה לן למימר היא אמרה מיניה והוא אמר לאו מנאי כלומר שאין לי מום בעצמי אלא שלא זכיתי ליבנות ממנה כגון שהוחזקה בשלשה.
והראב\"ד ז\"ל העמידה בנשאת לשלישי שאין לו בנים ובא להוציאה מיד בלא כתובה והיא טוענת עליו שראוי' לו אע\"פ שהוחזקה שאף הוא אינו ראוי להוליד וכן חכמי הצרפתים ז\"ל והם דקדקו בה דהוא אמר מינה משמע שעמדה עמו ולא ילדה ומתוך כך [טוענת] מיני' הוא שאינו מוליד ואפשר שתפס לו הגמ' לשון זה משום דזמנין דשוהה עמה קודם שיוציאוהו מתחת ידו ולישנא דרויחא נקט ואם סברנו כדעת הכת מן המפסידין כתובה מבעל שני יפה תתפרש בסוף עשר שבא בעל שני להוציאה.
והקושיא שהקשו הראשונים למה אמר ר' אמי היא נאמנת ביורה כחץ משום דלא קים לי' והא (בנדרים דף ד') בהשמים ביני ובינך אינה נאמנת החליף הראב\"ד ז\"ל בה ענין השמועה ההיא לפי נוסחא שנזדמנה לו אבל לפי גרסת כל הספרים שם בכל שבעלה יודע בה נאמנת לתבוע ממנו גירושין וכתובה דקיימא לן חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכל שאינו בעלה יודע אינה נאמנת וה\"ג התם השמים ביני לבינך תהוי תיובתי' דרבה ומתרץ כיון דלא סגיא דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא הוו אמרה כלומר כיון שאי איפשר שלא ישאלוה ב\"ד האיך שמים בינה לבינו ותצטרך לפרש שאינו יורה כחץ וזה בושת הוא לה אי לא איתא כדאמרה לא הוה אמרה וכן נמי אמרינן לרב המנונא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרת ופי' הענין דהשמים ביני לבינך לשון סתום לכבוד בעלמא הוא, ואני עתיד לפרש הכל בזו המסכתא בע\"ה (דף קי\"ב). "
+ ],
+ [
+ "הוא אומר אפילה וכו'. י\"מ כגון שיתבעוהו ב\"ד לגרש מפני שראו ששהה עמה עשר שנים וכן הוא אומר אפילה תרי וכו' כגון שהוחזק קול בב\"ד שהפילה שלש ובאו לכופו להוציא והיא אינה תובעת גירושין בזו אמרו נאמנת אבל תובעת היא הגירושין מעצמה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ור\"ש נמי כתב היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה ולא ידעתי מדבריו ז\"ל אם רצה לומר דבתובעת גירושין אינה נאמנת או שלא רצה לדחקה בבאה מחמת טענה שאם באנו לחוש אפילו כשב\"ד באין לכוף אותו לגרש והוא אומר אפילה בנו עשר והיא רואה שמאמינין אותו יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ומפני כך אומרת לא אפילי אלא טעמא דהימנותא כדמפורש בגמ' אם איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא וכי האי טעמא איתמר בנדרים (דף צ\"א) בטעמא דמשנה ראשונה משום דלא עבידא לבזויי נפשה ואפילו משנה אחרונה לא פליגא אלא משום דלא פגם גופה הוא אבל הכא מודו [אפילו תובעת להתגרש] והא דאמר ר' אמי אף בזו היא נאמנת ה\"ק אף בזו שהיא טוענת להתגרש וליטול כתובה נאמנת כשם שנאמנת בראשונה דמיניה כשאינה תובעת גירושין. ",
+ "והא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים. ראינו לרבינו ולראשונים שכתבוה בפסוקות שלהם ומהם ז\"ל ללמוד שאף ר' מודה בה והטעם לפי שהיא יושבת תחת בעלה ואין מחזיקין אותה להוציאה בתרי זימני כיון שנשאת בהתר וא\"נ לרבי בשתים הוחזקה אנן מיהא לקולא אזלינן בה כיון שנשאת בהתר דלאו בכל דוכתא מחזקינן בתרי זימני כדפרישית לעיל (יבמות דף ס\"ד) נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב\"ג וכן הא דאמר רבא והוא דאיתחזק תלתא זימני משום דלקולא אזלינן דלא שייך בה איסורא א\"נ דמשפחתה כולה אינה מחזקת אלא בשלשה פעמים וזהו שכתב רבינו ז\"ל אבל תרי אקראי בעלמא הוא, ושלום. "
+ ],
+ [
+ "ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה להוי כקנינו שקנה קנין. איכא למידק ולותיב מסיפא דמתני' דקתני בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו ולקשי לי' בהדיא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ואיכא למימר אי ממתני' ה\"א עבדי מלוג מחמתה הן אוכלין שכל זמן שהיא אוכלת עבדיה אוכלין זכות הוא שזכתה תורה לאוכלין שיאכילו וככהנים עצמן עשאן הכתוב אבל ברייתא דמרבי מוכהן כי יקנה נפש וגו' אפילו קנינו שקנה קנין אלמא קנין דכספי כקנינו ואוכל מחמתו ואע\"פ שאין אותו קנין ראשון אוכל. ",
+ "והא דתניא ועבדיו שקנו עבדים. פירש\"י ז\"ל בשהקנה להם אחר מנה על מנת שאין לרבו רשות בו יקנו בו עבדים. ושמעתי' אתא כשמואל אבל לרב צריך לומר כגון שהקנה להם אחר ואמר להם הרי מעות הללו נתונין לכם במתנה ובלבד שלא יהא לרב בהן אלא שתקנו בהם עבדים וישמשו אתכם אבל אמר להם מה שתרצו תעשו קנה רבו כדמפורש בפ' בתרא דנדרים (דף פ\"ח) ובירושלמי כיני מתני' בשנתן לו אחד מנה ע\"מ שאין לרבו רשות בו ויש מפרשין שמעמידין אותה בעבד מעוכב גט שחרור שאין לרבו רשות בנכסים ואעפ\"כ אוכל בתרומה כדאמרינן בבריתות (דף ס\"ד) מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ולא דאיק. ",
+ "ה\"ג רש\"י ז\"ל: אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכיל בתרומה גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. ופי' לא תאכיל בעבדי מלוג וקשיא וליקשי מינה גופא שלא תאכל גזרה שמא תאכל לאחר מיתה וכי תימא שאני היא דידעה דמחמת בעלה אכלה אי הכי עבדים נמי מחמתה אכלי כל זמן שתאכל יאכלו כל זמן שאינה אוכלת לא יאכלו ומאי קושי' ותו ליקשי נמי ממזר כדמקשי' מעיקרא ולימא דלא יאכיל גזרה שמא יאכיל לאחר מיתה.
וגרסא דמחוורא טפי בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל גזרה שמא תאכל לאחר מיתה, ומדידה מקשי' וכ\"ש עבדים. "
+ ],
+ [
+ "ה\"ג בכולהו נוסחי:נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב. ואע\"ג דשוכר לא מחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר תנם קים להו לרבנן דה\"ה לכהן ששאל פרה מישראל שאע\"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל אבל רש\"י ז\"ל גריס נהי נמי דמחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמים מי מחייב ולאו דוקא.
וקא דייק רבינו יצחק ז\"ל מיהא ש\"מ דלגבי צאן ברזל מחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים וכן תני' בתוספתא ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אם הותירו הרי הן שלו ובודאי דליכא ספיקא בהא מדקרי להו צאן ברזל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ובבכורות (דף ט\"ז) אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה אלמא לית להו לעולם האי שמא אלא כשהן כברזל שקבל עלי' אונסא וזילא כ\"ש פחיתות עצמן אע\"פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה והתם בתוספתא תני הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופירש שאם שמאן בדמים פחתו או שהזקינו שמין א.ותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו אם היו ילדים וגדלו או הזקינו נוטלתן כשהן גדולים וזקנים שעל מנת כן קבל ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז\"ל. ",
+ "מכרו שניהם לפרנסה וכו'. פירש\"י ז\"ל או זה או זה הבעל מוציא ולא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה הוא מוציא מידי הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדין ולפי דבריו אפילו מחיים דידה מוציא הוא ודקאמר מתה לאו דוקא אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג דודאי דבר פשוט הוא שאע\"פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובות וכן כתב רש\"י ז\"ל עוד בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ\"ה) דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל כלומר שהוא יבטלנו.
למדנו לדעת רש\"י ז\"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל או אלו הביאה לו מעות וכנים וכתב לה אחריות השום על שדה שלו שאם מכרו מכור הוא לפירות ואם רצה לעולם מכור ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובתה מהם ואינו יכול לסלקה מהם בדמים והא דתנן (בהניזקין דף נ\"ה) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא בב\"ב (דף מ\"ט) באותן שלש שדות אמקחו מן האשה קאי לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו והא דאמרינן בכתובות פ' האשה שנפלו (כתובות דף פ\"א) כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין דאלמא מכירתו קיימת דאינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו אלא א\"כ באה לגבות כתובה מהן התם בשאר נכסי דידי'.
וזו הסברא דחוקה שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה ואשה עצמה לא תבטל מכירתו ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו ולקחה שלא קנה או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירש אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש למה אין מכרו של איש קיים בחלקו שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ג) מכור לרדיא והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו ואע\"פ שהוא כאפותיקי מפורש בשדה השום שלו.
ולשון אחר אמרו מפרשים: מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת בתם יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מידי הלקוחות מעתה ואפי' הבעל מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה שהמכר בטל בהן מעכשיו.
וראיה לדבר רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור ואמרינן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פ\"א) דכל היכי דאמרו רבנן לא ליזבן אע\"ג דזבין לא הוה זביניה זביני אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא משמע שהמכר בטל בו מיד וראי' לדבר שהם אמרו שם (דף פ\"ב) ביבמה בין יבם ואח\"כ חלק בין חלק ואח\"כ יבם לא עשה ולא כלום והתם אפילו תימא נתנה כתובה לגבות אין לה כל נכסי אחיו נכסי מלוג אלא כנכסי צאן ברזל הם ואעפ\"כ לא עשה ולא כלום ופירש\"י ז\"ל התם (דף פ\"א) טעמא דמילתא לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה ואע\"ג דאמרינן (שם דף צ\"ה) אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי מ\"מ אמרה איני רוצה לטרוח לב\"ד ואף אנו נאמר כיון דקי\"ל כרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסים היא סומכת לא כל הימנו שימכור אלא המכר בהן בטל מעכשיו ומיהו ה\"מ בנכסי בית אבי' משום שבחו או בשום שהכניס לה שפירושו לפי דעתי שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיו שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי' אע\"פ שלא הוחזק לבני משפחתה אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי בין שהיה אפותיקי סתם בין שהיה אפותיקי מפורש שאינו גובה משאר נכסים אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים לאו בעל דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה ולא דמי' ליבמה דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת נתנה כתובה לגבות והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל ויש אומרים שאפילו באפותיקי מפורש כן שהמכר בו בטל מעכשיו ובמסכת שביעית מצינו בירושלמי שחלקו בכך והכי איתא התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרו רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שור מצוי להבריח שדה אינה מצוי' להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר ר' אבין מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' כשאמר יהא לך פרעון מזו מה פליגין כשאמר לא יהא לך אלא מזו וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאי המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראי' וכן דרך סוגית גמרתנו.
וכן מצינו למקצת גאונים ולרב ר' משה ז\"ל שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום אלא שהוא אמר מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע\"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים ולא נהירא לי דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכלל ואף במטלטלין אמרו בירושלמי שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כלי' ולפחות חומש [אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור] ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקינו חכמים לפחות חומש. ",
+ "רבא לטעמי' דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו'. פי' ולהאי מימרא דרבא לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש משום דשחרור מפריע מידי שעבוד אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקא לה משום תקנת אושא ובירושלמי נמי כך דחו לה אומר הוא בשחרור והא דאמר לי' רבא לרב נחמן והא תני' כוותי' דרב אמי לדברי דרב נחמן קאמר דסבר דתני' כוותי' כדאמרי' יתיב רבא ורב יוסף בשלהי פירקי' דר' נחמן ויתיב וקאמר כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר ולא גרסי' ויתיבי וקאמרי כדאיתא במקצת נוסחי וצ\"ע. "
+ ],
+ [
+ "מאי קמ\"ל דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי ומי פליגי . לומר שאין זכי' לעובר כלל אלא אפי' בשביל משפחה אוכלין והתניא והודו לו ומי��ו ודאי לקמן פליג עלי' ר' שמעון ב\"י כשיש לו בנים משום שאין חוששין למיעוט אבל כשאין לו בנים מודה.
וכתב רבנו הגדול ז\"ל דלית הלכתא כר' יוסי דתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ד) תינוק בן יום א' פוסל בתרומה פי' אם הוא בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלין בשביל הכשרין עד שיהא בן יום א' אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנין בגוייהו, וכן הלכתא.
והך לא קשה עלה דהתם בגמרא רב ששת מתרץ לה כגון שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים ממי שאינה גרושה ויש לי בן א' מן הגרושה פוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ודוקא בן יום א' אבל עובר לא לאפוקי דר' יוסי דאמר עובר נמי פסיל קמ\"ל וה\"פ לאפוקי מדרבי יוסי דחייש למיעוטא ואמר עובר נמי פסיל במקום בנים קמ\"ל דכיון שיש לו בנים ממי שאינה גרושה אינו פוסל כר' שמעון אבל ודאי לא הי' לו בנים אחרים פוסל הוא ואין אוכלין בשביל המשפחה דקא סבר יש לעובר זכי' תדע מדקא מתרץ לה בשיש לו שתי נשים וכו' ועוד דהא רב ששת הוא דמתרץ ואיהו אמר בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ב) המזכה לעובר קנה.
וכולה סוגיא אזלא הכי דהתם בב\"ב מקשי' עלי' דרב ששת מסיפא דקתני נוחל ומנחיל אלמא עובר לית ליה זכיי' ואינו נוחל ולא מנחיל ומתרץ לה התם והכא במסכת נדה נוחל בנכסי האם להנחיל לא חין מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מאי טעמא היא מית בריש ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב וש\"מ דרב ששת כר' יוסי מוקי לה להך מתני' לומר דעובר יש לו זכיי' אי נמי קא סבר לא פליגי רבנן עליה כלל אלא בחוששין למיעוט.
הילכך ליכא מההיא מתני' ומאוקימת' דמוקי לה בגמ רא ראי' כלל למיפסק בה הלכה דעובר לית לי' זכיי'.
אלא מיהו מסתברא כיון דקי\"ל המזכה לעובר לא קנה אע\"ג דאשכחן ליה לאביי דאמר התם ירושה הבא מאילי' שאני כיון דאשכחן לי' לרבא דלא מתרץ הכי התם בפ' מי שמת ומוקי לה משום דמרפיא בידייהו הא לאו הכי קנו כדאי' התם ש\"מ קסבר רבא זכיי' דעלמא כירושה הבאה מאיליה הלכך כיון דאפסיקו הלכתא במזכה לעובר שלא קנה אף בירושה כן.
וסוגיין נמי התם הכי, מדמקשי' עלי' דרב ששת ממתני' דנדה ומתרץ לה לטעמיה ש\"מ דלדידן ל\"ש ירושה ול\"ש זכיה אין לעובר בהן כלום ועוד דהא לא אשכחן בהדיא אמורא דפליג עלי' דרב יהודה אמר שמואל הכא דקאמר פליגי רבנן עלי' דר' יוסי ואע\"ג דאינהו כר' יוסי סבירא להו טעמייהו התם משום דמזכה לעובר קנה ואנן לית לן הכי.
והראב\"ד ז\"ל אמר כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמר רבי יוחנן בפ' מי שמת (שם) כ\"ש בירושה הבאה מאיליה וזו אינה תשובה שאין אותו הדין אלא תקנה ודוקא בשכיב מרע ולא שזוכה מעכשיו אלא לכשנולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו ואין דינו כן בבריא וכ\"כ מקצת המחברים הלכך אין ממנו ראיה לדין תורה בירושה. ",
+ "הא דמקשינן מאי איריא שמא ימצא עובר זכר תיפוק ליה דנקבה נמי פסלה. לפום מסקנא הוא דמוקמי' פלוגתייהו בחוששין למיעוטא אבל לההיא לישנא דאמרי' דעבדי תקנתא דרב נחמן נקבה לא פסלה אלא פסולא משום שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות כלום. "
+ ],
+ [
+ "והכא בחוששין למיעוט קמפלגי. ור' יוסי סבר חוששין למיעוט. אי קשיא ומי חייש ר' יוסי למיעוט הא אמרינן במכילתין (דף ק\"ה) רבי יוסי אומר קטנה חולצת ואין חוששין שמא תמצא איילונית וכל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולאו קושיא הי�� דאלו אתא אניהו ואמר דלאו איילונית היא הא משגחינן ביה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ\"א) והא דתנן בכתובות (דף י\"ד) מעשה בתינוקת אחת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוסי משום דאזיל בתר ריבא לא קשיא התם דיעבד הכא לכתחלה חוששין א\"נ התם בקרונה של צפורי הי' מעשה [והוי תרי רובי]. ",
+ "והאי קנין אחיו הוא. מפורש במסכת כתובות. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא. לאי דוקא דלקמן מפקינן ליה מושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דמעיקרא לא אכלה אלא משום דפשטיה דקרא משמע הכי מייתי לה דלא לידוק עלי' כולהו הויי דהוינן לקמן באידך קרא.
וכיוצא בה בתלמוד במסכת סנהדרין (דף נ\"ד) מה נגעים ביום אף דינין ביום ונגעים דכתי' וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא אבל רבא מפיק לה במסכת משקין (דף ח') מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי וכן במסכת מגלה (דף כ') אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ביום ולא בלילה וכן לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע\"ב) ובמסכת שבת (דף קל\"ד) מפיק ביום ואפי' בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ובמסכת מנחות בפ\"ק (דף ו') איתמר כיוצא באלו בגמרא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך ולקמן (יבמות דף ס\"ט) נמי אמרינן בכהן גדול באלמנה מה כהן גדול שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם ומההוא קרא לא נפקא לן שאין זרעו פסול לכהונה אלא משום דקי\"ל כר' יוחנן דמכשיר לה לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע\"ז) מדכתיב מעמיו בתולה הבאה משני עממין וכו'. "
+ ],
+ [
+ "ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות. כלומר ולא חייבי לאוין ומהדרינן כי תהי' אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו כלומר ועל כרחך קרא בחייבי לאוין איירי ואתו חייבי כריתות מק\"ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא כ\"ש.
ואקשי' אי הכי עכו\"ם ועבד דלאו בני הויה נינהו לא לפסלו כלומר דאי מק\"ו לא אתו דהני והני חייבי לאוין נינהו ואי משום דלא תפסי בהו קידושין היא הנותנת כיון דלא תפסי בהו קדושי זרעו כמוה ואיכא למיפרך ומפרקי' פסלי מדר' יוחנן דאף לדידהו אין להם אלמנות וגרושין כך נראה לי.
אבל מה שפירש\"י ז\"ל ואימא קרא דוקא בני קדושין נקט אבל עכו\"ם ועבד לא לפסלוה וה\"ה דמ\"ל חייבי כריתות אלא משום דאיירי בהן לעיל דקתני כותי' דהיינו עכו\"ם לא דאיק משום דאדרבה חייבי כריתות אלימא ליה לאקשויי משום דבדידהו קא מיירי ועוד דהא אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל מניין לעכו\"ם ועבד לימא נמי מניין לחייבי כריתות אלא ש\"מ חייבי כריתות מק\"ו נמי נפקא וכי איצטריך קרא לעכו\"ם ועבד איצטריך ומיהו [השתא שפיר] אף חייבי כריתות במשמע. ומשמע דעכו\"ם ועבד וה\"ה לחייבי כריתות כיון דרבינהו רחמנא כשאר חייבי לאוין דבני הויה עבדינהו ולוקין עליהן משום היא בתרומות הקדשי' לא תאכל ולא להאי קרא בלחוד רבינהו דא\"כ בעשה הוא. "
+ ],
+ [
+ "ומאי כי תהיה כי תבעל. קשיא לי דילמא קרא הוי' קאמר ולמצרי ואדומי איכא למימר לר' ישבב דאמר אפילו חייבי עשה קאמר ולשון קצרה הוא דהא איכא נמי תנא דר\"ע [דאמר דוקא בח\"ל דשאר] דמצי מוקי לה בחייבי לאוין בלאו דשאר. ",
+ "לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב וכו'. פי' שאין זרעו פסול אפי' לכהונה מדר' יוחנן דאמר הכי לקמן בפ' הערל (יבמות דף ע\"ז) ור' יוחנן הוא דמתרץ לה לטעמי' וא\"ת הא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש קשיא ברייתא איכא למימר ריש לקיש מתרץ ה��י ר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם כגון כהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל וה\"ה לעמוני ומואבי שזרעו כמוהו שפוסל ואתא רשב\"ג למימר אף מאותן שזרעו פסול כפגום שבהם אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעו פסול לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהן שהן מותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לקהל לפיכך אינן פוסלות אפילו לכהונה. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "מתני': הערל. פירש\"י ז\"ל כהן שמתו אחיו מחמת מילה ואיכא דקשיא לי' והא בגמרא (דף ע\"א) בעי רמי בר חמא בקטן ערל ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא והא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר ממהליה הוא.
ושמעתי שרת\"ם ז\"ל היה מפרש ערל שמחמת פחד מיתה לא מל ולפי שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת לו אח א' מחמת מילה ולפיכך לא מל והיינו דאמרינן לקמן בפ' נושאין (יבמות דף ק') דערל מינס אניס ומ\"מ בר ממהליה הוא אבל מתו אחיו מחמת מילה בתרי זמני או בתלתא זמני הוחזקו ואסור למול הילכך אין ערלות מעכבת בהן ואי קשיא טומטום נמי יאכל בתרומה דהא לאו בר ממהליה הוא [יש לומר שאני התם שאפשר לו ליקרע ובר ממהליה הוא] וכן בקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו בר ממהלי הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא.
והא לישנא לא דיקא דהכי אשכחן בירושלמי תמן תנינן קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא שמואל אמר אפילו אחזתו חמה שעה אחת ממתינין לו שלשים יום ואותן שלשים יום מהו להאכילו חלבה של תרומה ולהאכילו שמן של תרומה בשמעינה מן הדא הערל והטמא לא יאכלו בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא אין ערלה אלא משמיני והלאה וכן כל שלשים יום אסור להאכילו חלבה של תרומה ולסוכו שמן של תרומה.
ונראה שכך פירושו: אחזתו חמה מהו להאכילו שמן של תרומה כיון דלאו בר ממהליה הוא לא מעכבא או דילמא לא שנא ת\"ש הערל דמתניתין דסתמא בשמתו אחיו מחמת מילה קא מיירי דאנוס ולאו בר ממהליה הוא אפילו הכי אסור לאכול בתרומה ר' אחא בשם ר' תנחום אין ערלה אלא משמיני ואילך אבל לאחר שמיני בין באונס בין ברצון ערלה היא ומעכבת מלאכול בתרומה, וזה סיועא לדברי רש\"י ז\"ל ועיקר. ",
+ "גמרא: ר\"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל. כלומר כטמא כדאמרינן משום האי טעמא דערל פסול מלקדש ואסור במעשר וכן פטור מן הראיה ואי קשיא לר' עקיבא ערל דכתב רחמנא בפסח ל\"ל הא מרבינן ערל כטמא וטמא בפסח מיכתב כתיבא איכא למימר אי לא כתב רחמנא בפסח ערלות דפסיל מנא לן ואי משום איש איש הוה מוקמינן לי' למילתא אחריתא אבל כיון דכתביה בפסח נתן לדרוש מעתה לרבות אף בתרומה ובכל מקום כטמא והא דאמרינן בסדר תעניות (דף י\"ז) ובמסכת סנהדרין (דף כ\"ב) דבר זה לא מתורת משה למדנו עד שבא יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבואו אל מקדשי לשרתני אליבא דר' אליעזר אתמר דרבנן נמי הכי סבירא להו אבל לר' עקיבא דמרבי לי' לערל מטמא מתורת משה רבינו למדנוה. ",
+ "משום דהוי ליה תושב ושכיר מיפטר ליה מפסח. והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל וכו'. איכא למידק ואי נמי קני ליה רביה קנין גמור מי מיפטר והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח והראב\"ד ז\"ל מתרץ משום דאיכא למאן דאמר בפסחים (דף צ\"א) נשים בראשון רשות וה\"ה לעבדים דפטורין משום הכי אמר דלא קני לי' לעבד עברי קנין גמור שיפטר מפסח כעבד כנעני מ\"מ לישנא דקרא דאמר לא יאכל בו לא ניחא דהא אפי' בכנעני רשות הוא ואינו אסור בו כערל ובן נכר אלא אלומי אלים לקושיא בהא לומר שאפילו לפטרו אי אתה יכול שמא תאמר לא יאכל בו אלא אם כן הוא רוצה ואין הדבר עליו חובה ואפי' למאן דאמר בראשון רשות כ\"ש לומר שיהא אסור בו וכ\"ש לדברי האומר בראשון חובה.
ולשון אחר בתוספות לא יאכל בו בשנתמנה על הפסח מעצמו אלא א\"כ מנהו רבו או שאמר לו רבו צא ושחוט עליך את הפסח ולישנא קמא דיקא מלישנא דגמרא דקאמרינן איפטר ליה מפסח. "
+ ],
+ [
+ "והא דאמרינן שרי חד אלמד וחד אמלמד. אי קשיא, הוי ליה הכא תושב והכא שכיר ומאי ג\"ש אמרו בתוספ' הא חד ענינא הוא כדתנא דבי ר' ישמעאל (לעיל יבמות דף י\"ז) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. ",
+ "השתא דאמרת בו לדרשא. כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ל\"ל בו ערלות פוסלות ואין ערלות פוסלות במעשר בו בן נכרת פוסלת ואין בן נכרת פוסלת במעשר. הכי איתא במקצת נוסחי, וגרסא משובשת היא, דהא בהך שמעתא גופא בסמוך אמרינן ממנו ממנו ל\"ל לכדרבא אמר ר' יצחק דאמרי לקמן (יבמות דף ע\"ד) ערל לא יאכל במעשר.
ואיכא דגרסי: כל בן נכר לא יאכל בו ל\"ל בו בן נכרת פוסלת ואין פוסלת במעשר תושב שכיר לא יאכל בו וכל ערל לא יאכל בו ל\"ל בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור כלומר להכשירן כולן במצה ומרור ולא נהירא דאף בן נכר נימא להכשירו במצה ומרור ועוד תושב ושכיר היינו עכו\"ם ובכלל ערל ובן נכר הוא כדאתמר לעיל אלא לאפנויי.
ואיכא דגרסי: כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ל\"ל בו בן נכרת פוסלת ואין פוסלת במעשר כלומר חד לגופיה וחד לדרשא וכדאמרינן לקמן (שם) גבי תלתא ממנו ולישנא דוקא כל בן נכר לא יאכל בו ל\"ל בו בן נכרת פוסלת ואין בן נכרת פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו ל\"ל בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור [דחייב לאכול אבל בן נכר פשיטא דחייב לעשות תשובה ולהכשירו ל\"צ קרא דליכא קדושה במצה ומרור] אבל תושב ושכיר כיון דלאפנויי אתא איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו כדאמרינן לקמן גבי תלתא ממנו, וכן גרסת רש\"י ז\"ל. "
+ ],
+ [
+ "והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה וכו'. פירש\"י ז\"ל מותר בערלי ישראל לענין נדר מולים הם דהלך אחר לשון בני אדם ישראל לא קרו ערלים ועכו\"ם לא קרו להו מולים וקשה לן כיון שערלי ישראל בנדרים מולים הם ולענין שאר אסורין שבתורה ערלים מולי עכו\"ם נמי דלמא מולים הם לדברי תורה אבל הם ערלים לנדרים מפני לשון בני אדם ואיכא למימר הכא קרא כתי' שערלה קרוי על שם העכו\"ם אע\"פ שהם מולין שנאמר כי כל הגוים ערלים ואע\"פ ש יש מהן אומות שמולים כגון ערביים וגבעונים וכן כיוצא בהן. ",
+ "הא דבעי ר' חמא בר עוקבא ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. בערלות דגופיה מבעיא ליה ומעיקרא קס\"ד למפשט ליה מדתניא זכריו כשעת עשיה וכו' וכיון דמילת זכריו ועבדיו מעכבת שלא בזמנה כ\"ש דגופי' ואמר רבא ותסברא בערלות דלאו בגופיה ושלא בזמנה מעכבא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר ממהלי' הוא ואפילו לר' חמא לא מבעיא ליה אלא בדגופי' משום דכתיב כל ערל סתמא אבל בזכריו ועבדיו לא.
ופריק לה בשחלצתו חמה. ורב פפא מוקים לה דכאיב ליה עיניה לינוקא ושמעינן מינה דאפילו משום כיבא דינוקא בעלמא דחינן לה למילה ולא תימא שאני עינא משום דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאתמר בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ח) דכאיב להו כל דהו משמע ולאו דאיכא בי' סכנתא אלא שאם ימול מתוך כאבו יבא לידי סכנה וה\"ה לכיבא דידא ודלועא ושאר גופא וכך כתב גאון וכך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבר שנינו אפילו חלצתו חמה נותנין לו ז' ימים להבראתו [אלא ודאי] מחמת דבר [אחר] כדתניא (חולין דף מ\"ז) אמר ר' נתן פעם אחת וכו' הילכך כל קטן שהוא בצער או כחש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא. "
+ ],
+ [
+ "ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים. פירש\"י ז\"ל שהיו טמאים שקברו אבותיהם מתי מדבר ואע\"ג דתני באיכה רבתי שהן עצמן היו יוצאין לחפור וקוברים את עצמן אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים אי נמי טמאי מתי עכו\"ם היו מכמה מלחמות שנצחו כגון סיחון ועוג ומדין שהן מטמאין במגע ומשא שנאמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו והאי דלא אייתי האי קרא משום דמי יימר שקבלו הזאה כשהן ערלים מיד הא תתחטאו קאמר להו לומר שצריכין הזאה אם אפשר מיד כגון מולי' שבהן מיד אי לא אפשר לכשיהי' אפשר להזות יזו.
והרב אב\"ד ז\"ל כתב כך איכא למתמה טובא אמאי לא אייתי ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וערלים הוו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים הי' משמת אהרן ונתכהן אלעזר ויש שמתרץ דילמא פחות מבן כ' או יותר מבן ס' היו שלא נגזרה עליהם והיו מולין ואית דבעי מימר דממדין לא מוכחא מילתא שפיר דדילמא האי דכתיב תתחטאו ראויין לקבל הזאה קאמר כשתהיו נמולין ולא עכשיו כשאתם ערלים. ",
+ "הא דאמרי' לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא. אי קשיא, והא כתיב אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה לא קשיא דמשה נצטווה וכך אנו אומרים לא ניתנה לעשות פריעת מילה אלא ליהושע ולא לאברהם ואע\"ג דאמרינן בבראשית רבה הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן אומר את בשר ערלתו אלא לאברהם ע\"י שנתמעך ע\"י אשה בשר ערלתו אבל ישמעאל שלא נתמעך ע\"י אשה את בשר ערלתו ופירש\"י בפי' התורה דישמעאל הצריך ליפרע מילה יש לומר לא נצטווה עליה אלא כענין שאמרו קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין ומ\"מ בסוף מ' שנה נצטווה משה עליה בערבות מואב דאי ס\"ד מעיקרא הוו להו ערלים והאיך אכלו פסח וקדשים א\"נ על פי הדבור נצטוו עליה לעשותה בכניסתן לארץ שעכשו אינן מלין.
והאי דאמרי' מאי שוב ומאי שנית אלא לאקושי סוף מילה לתחילת מילה כו' אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין [ולקמן (יבמות דף ע\"ב) דרשינן מהמול ימול ציצין המעכבין] אלמא לאברהם אבינו נתנה איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבא כך תירץ רבינו תם ז\"ל ויש אומר דלישנא דקרא מתרץ מאי שוב ומאי שנית אבל לאו לחדותי מידי במצות מילה אתא קרא [ולעולם בציצין דמילה] כדאמרינן [לקמן] ודילמא הנך דלא מהול כלל. כלומר וקרא להזהיר עלי' בשעת מעשה אתא. ",
+ "מאי טעמא לא מהול. איכא דקשיא ליה אי לא מהול כלל קדשים היכי אכלי ועוד שהרי בשר תאוה נאסרה להם ומדרש אגדה ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב\"ה בסיני אלא נימולין היו שלא כתקנן והיו כורכין הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב לא מלו וכשבאו לארץ צוה הקב\"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל ערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות ועוד אמרו באגדה בפרק י\"א כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב מכאן התקינו שיהו מכסין את הערלה עם הדם בעפר הארץ מכל הני משמע דמהול.
ואיכא למימר קדשים לא תיקשי שאותן שיצאו ממצרים שהיו מולין היו אוכלין אותן ואף על פי שלא פרעו לא ניתנה פריעת מילה אלא ליהושע כדפרישית ובשר תאוה שמא הותר לערלים כיון שלא היו יכולין להקריבם שלמים א\"נ בשר נחירה אישתרי להו אי נמי אכלי בשר צבי ואיל ועופות כגון שליו שהי' להם שאינן קרבין לגבי המזבח שלא נאסרו כלל כדאיתא במסכת חולין (דף י\"ז) ומדרשי אגדה י\"ל שהוציאו ערלותיהן ממצרים או ערלות של אותן הנולדים קודם נזיפתן ראה אותו רשע ומה שאמרו וכי ערלים שמעו קולו של הקב\"ה בסיני והלא היוצאים ממצרים נמולים היו ואי משום בנים הנולדים עד שעמדו על הר סיני קודם נזיפתן הי' ונמולו, מיהו ללישנא דלא נבדרו ענני כבוד משעת יציאתן ממצרים לא מלו.
ואיפשר שזו היא קושיתו של רבי ישמעאל ולא אתיא כשמעתי' דהכא משמע דאותן היוצאים ממצרים לא נפרעו והנולדים במדבר לא מלו כלל ולר' ישמעאל כל הנולדים נמי מלו ולא פרעו ולפיכך אמר ר' ישמעאל שלא היו כערלים לפי שמילתן כתקנה אלא שלא היו פורעין שעדיין לא נתנה פריעת מילה. "
+ ],
+ [
+ "ופי' נזופין היו. מדיבת מרגלים שלא נתנה למחילה. אבל רש\"י ז\"ל פי' ממעשה העגל ואינו נכון שהרי נמחל והשרה שכינתו בתוכם לאחר מיכן וצוה על המשכן ועוד שהרי בשנה שניה עשו פסח ואי אפשר שלא היו להם ערלים הרבה שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ואיפשר שהיו מיעוט ולא עשו פסח ולפי שכבר היו מוזהרים ממצרים כל ערל לא יאכל בו לא באו לישאל למה נגרע ולשון ראשון הגון. "
+ ],
+ [
+ "ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה ערל וכו'. איכא דקשיא ליה וליפריך מחוסר כיפורים יוכיח שמותר בנגיעה דתרומה ואסור בפרה כדתניא לקמן (יבמות דף ע\"ד) וליכא למימר ההיא יוסף הבבלי היא ולא סבירא לן כוותי' חדא דהא לההיא ברייתא גופא אמרי' לקמן (שם) [ניתני] ערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר ועוד הך ברייתא דמוקמינן בסמוך כר\"ע על הספק לוקמה כיוסף הבבלי בודאי אלא ק\"ו דידן אליבא דכולי עלמא הוא וקשיא מחוסר כיפורים יוכיח ואיכא למימר לאו ק\"ו דוקא הוא אלא כדאיתמר לישנא קמא מידי דהוה אטבול יום דכיון דלא אשכחן איסור לערל אלא לתרומה ולא לפרה ומצינו כיוצא בו שפסול בתרומה ומותר בפרה אין דנין זה על זה להחמיר אלא למידין דין נגיעה מנגיעה ואין למדין ממחו\"כ בהוכח ואיכא למימר אנן הכי קאמרי' ערל שמותר בנגיעה דתרומה ושאר קדשים אינו דין שמותר בפרה ואל יוכיח מחוסר כפורים שאסור בנגיעה דקדשים, זה תרצו בתוספות. ",
+ "ולא והא קתני הערל והטמא פטורים מן הראיה. התם משום דמאיס כלומר ואפי' רבנן מודו ביה וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות שבפרק ראשון של חגיגה (דף ד') העמידוה כר' עקיבא משום דמרבי ערל כטמא ולא איתמר התם הך לישנא דרבא כלל. ",
+ "חוץ מחרש שוטה וקטן. פירש\"י ז\"ל משום דכתיב איש ולא קטן וליכא הכי בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ו) אלא איש לרבות את הזר טהור לרבות את האשה והניח מי שיש בו דעת להניח פרט לחרש שוטה וקטן ור' יהודה דמרבי קטן ומפיק אינך משום דקטן אתי לכלל דעת וקרינן בי' והניח טפי מחרש שוטה. ",
+ "הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד. פירשו בתוס' דלאו דוקא שקיל חד ולא תרי דמה טעם למעט כן אלא שקיל חד ויהיב ההוא גופא קאמרי' להכי כתי' ולקחו ונתן דהא ההוא חד שני דלקח אינו נותן ש\"מ אחד נותן ואחד לוקח כשר ולשון הגמרא נוטה לפי' ר\"ש. "
+ ],
+ [
+ "או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף.ואיכא למידק במאי יליף אי בג\"ש אפילו קל מחמור נמי ואי בק\"ו ודאי קל מחמור לא ילפי' ואיכא לפרושי דהיינו בעיין בג\"ש גמרי' או בק\"ו ופשטו להו בג\"ש ולאיסורא ור' יצחק נמי דאמר לקמן (יבמות דף ע\"ד) ערל אסור במעשר בג\"ש יליף לה אי נמי מיבעיא לי' ג\"ש אי מופנה אי לא מופנה בתוספות. ",
+ "הא דתניא התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. פירוש טמא האוכלה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ואף בכורים נמי דהא אקרו תרומה ואי קשיא מעשר נמי הא איתקש לבכורים ונתחייב בטומאת הגוף מיתה י\"ל מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקים הם זה מזה ולא גמרי' מאהדדי כלל והקישא לשאר מילי אתאי ובתוס' מתרצים מיעט רחמנא בו ולא במעשר והכי איתמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פ\"ו) לגבי מעשר ראשון [לר\"מ]. ",
+ "ונכסי כהן. לא גמרינן ממעשר דהני מתנות כהונה והאי ישראל זוכין בו משולחן גבוה. ",
+ "רחיצת ידים והערב השמש. לקמן נפקי מקראי דרחיצת ידים מדין טבול יום שהוא שני נפקא לן. ",
+ "ואסורין לזרים. משום דבעי למיתנ' סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים תנא רישא הכי דאלו משום תרומה עצמה הא תנא ליה חייבין עליו מיתה וחומש כפירש\"י ז\"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ב) ובסוף פ\"ק דחלה שנינו החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני התם מה שאין כן במעשר כלל.
ובעל הערוך ז\"ל כתב בערוך טען שפירוש אסורין לזרים אפילו אחר פדיה וליתא דהא אמרינן הכא דשייר אין להם פדיון אבל בירושלמי במסכת בכורים פריקו לחצי שיעור נצרכה שאסור לזרים ואין חייבין עליהן חומש. ",
+ "ועולין באחד ומאה. דתניא בסיפרי את מקדשו ממנו דבר המורם ממנו מקדשו וקשיא לן שהרי ערלה למדה ממנו למאתים שמתוך שכפל איסורה הוכפל שיעורה ואעפ\"כ אמרו במסכת גיטין (דף נ\"ד) דמדאורייתא חד בתרי בטל ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשילהי פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ו) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה ואקשינן התם (דף מ\"ז) אא\"ב חלה בזמן הזה דרבנן אתי דמוע דרבנן ומבטל דרבנן פי' דכיון דאסורה פטורה מן החלה ואפילו לפי החשבון דלאו עיסתם היא אלא אי אמרת וכו' אלמא דימוע דרבנן הוא.
ויש שדוחקים התם מנתחמצה פריך דהיינו בשיש בה כדי להעלות באחד ומאה ולאו מילתא היא דאת\"ל נדמעה דאורייתא כ\"ש נתחמצה דהא יהיב טעמא אלא דודאי דרשא דסיפרי אסמכתא דרבנן בעלמא היא והיינו טעמא דלא גמרינן מעשר מבכורים לא' ומאה כפי' בתוספו'. ",
+ "וטעונין וידוי. פי' אע\"פ ששנינו בוידוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר בפ\"ב דמעשר שני התם מי שיש לו מעשר מתודה על הכל אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עלי' כך מפורש בירושלמי בפרק שני דבכורים. ",
+ "וחייבין בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ משא\"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה וכך שנינו שם במעשר שני כיצד הי' הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום כלומר ושורפין או אוכלין קודם זמן ר\"ש אומר הבכורים נתנין לכהנים כתרומה והיינו דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור דמעשר.
ובתוספות מקשים, תרומה נמי תהא חייבת בביעור דנגמר מבכורים דכי היכי דגמרי בכורים מתרומה ה\"נ תרומה מבכורים מדאקרו תרומה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף ק\"כ) גבי משקין היוצאין מהן כמותן ולי נראה דלאו קושיא היא דהכא הכי רבינהו רחמנא לביעור כדתנן בפ\"ה דמעשר שני בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר וכו' אלמא לנתינה נתרבית ולא לביעור אחר. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא. פי' נ\"ל מאן תנא דלית ליה הך ברייתא דאוקי' כר' עקיבא ופליג אדקתני מחוסר כפורים אסור בפרה אבל מה שפירש\"י ז\"ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה האי תנא הוא דכי היכא דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג בערל, אין פי' זה מחוור מכמה טעמים פשוטים. ",
+ "ואימא ליקח לו ארון ותכריכין. פירוש ושוה בחיים ליקח לו חלוק ונימא דמעשר שנטמא מותר ליקח ממנו חלוק וטלית ואע\"פ שבטהור אסור ודחי' אמר רב הונא ממנו מגופו אבל ארון ותכריכין בין בחי בין במת אסור והכי איתמר התם בירושלמי במסכת מעשר שני פ\"ה מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור ומיהו בסיפרי פליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר\"א [אמר ר\"ע אם לחי אסור כ\"ש אצ\"ל למת אלא מה ת\"ל למת שלא נתתי אפילו בדבר טהור] וכן שנינו במשנת מס' מ\"ש פ\"ה ולא מסיים בה דברי ר\"א ומשמע דלאי מותר ליקח לו חלוק וטלית ופלוגתא היא ואיכא לפרושי דמתני' וכן ר\"א נמי לא דרשי הא לחי דומיא דמת שרי אלא לא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין [וה\"ה לחי כל שאינו לגופו] ודתנן התם (במעשר שני פ\"ב) מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה ולסיכה [דברי הכל] ור' עקיבא פליג עלי' [וסבר הא לחי] והכא בשמעתין ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ר' אליעזר [ולא נוקמי בסיכה] ונדרש אנן הא לחי דומיא דמת נתתי ומהדר אנן [ממנו] מגופו דרשינן [וגבי סיכה גם ר\"א מודה דדרשינן הא לחי]. "
+ ],
+ [
+ "מסתברא תרומה עדיפא שכן מחפ\"ז. איכא למידק ולימא נמי שכן עולה בא' ומאה וטעונה רחיצת ידים ונפישי להו מהד\"ס ט\"ב וי\"ל חומרא דרבנן לא קתני ורחיצת ידים דרבנן וכן אחד ומאה כמו שפירשתי למעלה ואי נמי ההיא מדאורייתא אכתי שקולין היו וצריך הוא לומר מיתה עדיפא וי\"ל נמי דכיון דאיכא מעשר שני שיש בו שוה פרוטה או שהיה לו מעות הראשונות שאינו בטל אפילו באלף משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ג) מש\"ה לא חשיבא לי' חומרא לא במעשר ולא בתרומה. ",
+ "והד\"ס ט\"ב.דהוה לי' לרבויי אסור לבער מהן בטומאה אלא כיון דנפישי לא איכפת לי'. "
+ ],
+ [
+ "דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש ה\"א ה\"מ דלאו בר כפרה כו' .קשיא לן ולכתוב רחמנא ובמלאת ולא בעי הני ואפשר לומר עד אשר יטהר לגופי' אתא דצריך מנין אחר להתירו ואי כתב רחמנא ובמלאת ה\"א ה\"מ ביולדת שהותרה מכללה כתב רחמנא ובא השמש וטהר דהיכא דלאו בר כפרה הוא ואכתי קשה פשיטא מי גרע מיולדת דמשהעריב שמשה אוכלת בתרומה דמשום שהותר מכללא לא גריעא מהני דלאו בני כפרה נינהו וכיון שכן ובא השמש ל\"ל [ואולי] לומר דאע\"ג דבר כפרה הוא ביאת שמשו מטהרתו, ולא דאיק.
אלא הכי איכא למימר: דאי לאו ובא ה\"א ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל ובמלואות לא משמע אלא שאינה צריכה להמתין כפרה אבל משמלאו ימי' אעפ\"י שלא הערב שמשו טהורה וטעמא דימי מלואות גזירת הכתוב הוא שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה אבל לתרומה ולמעשר לא להכי כתב רחמנא ובא השמש דאלמא הערב השמש טהרה היא. ",
+ "איפוך אנא. ואי קשיא לך והיכי אפשר לאסור נגיעה דמעשר והלא אכילה עצמה מותרת איכא למימר התם בשתחב לו חברו בבית הבליעה דבית הסתרים לאו נגיעה הוא כך פי' הראב\"ד ז\"ל ויש לדקדק אחר טעמו היכן מצינו נגיעה חמורה מאכילה. ",
+ "שמעתי מפי חכמי' בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשין דלא פליג אדרבנן דאמרי אפילו אחת מהן אלא מודה דנפצע אפילו באחת מהן פסול וכן נקבה אבל אין לו אלא ביצה א' שנטלה לגמרי כשר ומסייעין הדבר שכן מצינו לענין טרפות נטל הטחול כשר וניקב פוסל בו בסומכי' והא דאמרינן לקמן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים או חוטי ביצים דוקא בשניהם אבל כרות בא' מהן היינו ר' ישמעאל והלכה כמותו דלא פליגי רבנן עלי' ועוד דמתני' דכרמא היא וכן נראה מדברי רבינו תם ז\"ל דדוקא פציעה אבל לגבי נטילה לא פסיל בביצה א'.
ולא נהירא לי דכל שאין לו אלא ביצה א' מתחלת יצירתו משמע אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול והוא הדין לנקבה דכל בידי אדם פסול אבל ר' ישמעאל בידי שמים איירי תדע מדמדמה ליה לסריס חמה והוא הדין דאפילו פצוע דכא בידי שמים כשר והא דנקיט אין לו אלא א' הוא הדין לשאין לו כלל אפילו פצוע דכא מתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים אלא דשכיח נקט ורב יהודה אמר שמואל דמכשיר פצוע דכא בידי שמים ממתני' דכרמא שמע לה והיינו דאמר הרי הוא כסריס חמה וכשר אלמא אינו מוליד ואפילו הכי כשר.
והכי אמרינן בירושלמי תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' ואינו מוליד זהו סריס חמה אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה וליתנה ידע מן מאן שמעי' אמר ר' אמי לא הוה ר' יוסי שמע ליה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ורב הונא אמר דו סבר כר\"י בנו של ריב\"ב אמר ר' יודן בר רבי חנן בלבד של ימין אתא עובדא קמי דר' אמי אמר לה אין ברתי דאת שרי ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס לה דו מקיים מלתא על בררא.
אבל רבינו תם ז\"ל כתב ומעשים בכל יום דמולידים וא\"ת חזר על בניהם מאין הם אתה מרבה ממזרים בישראל.
וגרסינן בירושלמי פצוע בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הויין בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר\"י בנו של ריב\"ב ומאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו' שמעינן מינה מ\"מ דלר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בכולן כשר ובידי שמים קתני וקיימא לן כוותה דמתניתין דכרמא היא וליכא בגמרין מאן דפליג עליה ומכשירי' התם כל פצוע בידי שמים ואפילו חסרו ביציו מתחלת יצירתם.
ומצאתי לרב ר' משה הספרדי ז\"ל סיוע לפירוש שכתבתי וכך כתב נכרתו הביצים או א' מהם או שנדוכה או שחסרה או שנקבה ה\"ז פסול כל פסול שאמרנו בענין זה שלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע הכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו שנולד בהן שחין והמחה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל וכן נמי בהלכות גדולות בה' מיאון. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הא דאקשי' ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה. פירש\"י ז\"ל ותיפוק ליה דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא והיכי קרי ליה חתנות וקשיא לי כיון דתפסי בה קדושי אמאי לא ליקרי ליה חתנות והרי שבע אומות דבגינותן אסירן וקרי לי' חתנות אלא ה\"ק כיון דמ\"מ אסיר' לי' מנא ליה שגיירה ומה הועיל בתקנתו אלא כשהיא עכו\"ם וקרי ליה חתנות. ",
+ "וכי תימא הנך אזדו והני אחרינא נינהו. פירש\"י ז\"ל שנטבעו בימי משה וישראל על ים סוף וכי מזהיר רחמנא אערב רב קא מזהיר והתניא מניחין גר מצרי וכו' ואיכא למידק אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כדאמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ח) גבי יהודה גר עמוני אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכבר נמצא דתני עלה בתוספתא במסכת קדושין אמר לו ר' עקיבא מטעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את האומות לא עמונים ומואבים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד משפתות נושא אחת מכל כלומר וכולן מותרין לבא בקהל.
ובהלכות גדולות כתוב דשאני מצרים דחזרו דכתיב מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים. וא\"ת התם במסכת ברכות אמרו והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו אמר לו ר' יהושע ושבתי את שבות עמו ישראל ועדיין לא שבו משמע שאם שבו אסורין והלא כבר נאמר במצרים מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים וזאת קושיא היא על התוספתא שכתבנו אלא שזה הכתוב על גלות מלך בבל כתוב ביחזקאל וכבר נתבלבלו מגלות סנחריב ואותן שהגלה נבוכדנצר מתערובת העמים שהיו שם הם ומ\"מ נקראו מצרים על שםהעיקר ועל שם הארץ וכן עמון ומואב מימות סנחריב נתבלבלו וכן בל העולם כדכתיב ואסיר גבולות עמים.
ושוב ראיתי בתו' של מסכת מגילה (דף י\"ב) שהביאו תשלום הברייתא השנוי' בפ' תפלת השחר ואמרו שכך היא שנוי' במסכתא ידים בו ביום עמד יהודא גר עמוני לפניה' עד אמר לו ר' יהושע והרי כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל כשם שאלו לא שבו כך אלו לא שבו אמר להן יהודא גר עמוני אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי זקן מותר אתה לבא בקהל אמר לו ר\"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר לו למצרים נתן להם קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוי' אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל ע\"כ והרי שתי הברייתות חלוקין בדין גר מצרי.
והטוב והנכון בעיני בזה הענין הוא שנאמר סנחריב בלבל את כל העולם מקצת האומות הי' מגלה גלות שלימה ומושיבן בארץ אחרת כמו שאמר עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ומושיב אחרים בארץ שגלו ממנה כמו שעשה בעשרת השבטים שנאמר ויבא המלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וגו' ומקצת העמים הי' משאיר בהם מדלת הארץ ומושיב עמהם מאומות אחרות ולכך נתבלבלו כל האומות בין אותן שגלו לגמרי בין אותן שנשארו מהן בארצם לפי שנתערבו בעכו\"ם שהושיב עמהן אבל נבוכדנצר מחריב והרגן ומשאיר והיינו דאמרי' בא סנחריב ולא בלבל ובא נבוכדנצר ולא שטפה וכן בכל מקום תולה בלבול בסנחריב והיינו דכתיב ואסיר גבולות עמים דהגבולות הסיר מכל האומות עמון ומואב לא הגלה אותן סנחריב אלא שהחריב מקצתן דכתיב בהו בישעי' בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב ושאר מעט מזער לא כביר הרי שנשארו מקצתן שלא גלו כלל ובהם נאמר בנבואה של נבוכדנצר שאנן מואב מנעוריו ובגולה לא הלך אלא לפי שהביא סנחריב אחרים והושיבן באותן מקומות שהחריב כדרך שעשה בכל העולם לפיכך כל גר שבא מארץ בני עמון ומואב מותר לבא בקהל ורובן מאותן עממים וכל דפריש מרובא פריש מ\"מ יש בהן שהיו במקומן מעולם אפילו לאחר נבוכדנצר וכדאמרי' עמון ומואב שביבי בישא דירושלים הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו וכו' ואפשר [עצתם] [כהא דאמר במגילה זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו] שהי' לאחשורוש לבדוק במוחזקים ול��קח עצה מהם ואיפשר שהעמידו בדברים על הפסוק הזה. וראיתי בהגדה של מגילת אסתר [אסת\"ר פ\"ד] אמרו לו אדונינו המלך כשהיינו בארצנו היינו שואלין באורים ותומים ועכשיו מטולטלין אנו וקראו לפניו המקרא הזה שאנן מואב מנעוריו וכו' אמר לון אית הכא מנהון אמרין ליה קרוביהון הדה דאת אמר והקרוב כלומר יש בכאן מן הקרובים לעיקר ארץ עמון ומואב החריבה שנשארו במקצת הארץ שמא הם מאותן שלא גלו כלל וזה מן הענין שפירשנו.
לפי' לאחר חזרת גלותן לימות המשיח כלם אסורין והיינו דאמרי' בברכות והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו [א\"ל ר' יהושע וכו'] ועדיין לא שבו דקסברי ר\"ג ור' יהושע דהשבת גלות לאומות לבני משפחה משמע ושבתי את שבות עמון כמו ושבתי את שבות עמי ישראל כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל אלא שהי' ר' יהושע אומר עדיין מתערב במואב עד באחרית הימים כדכתיב בישראל אבל במצרים שנתן קצבה אסורין הן והיינו סברא דברייתא במס' ידים וכך משמעות' דגמ'.
ומיהו [ב]תוספתא דקדושין דר' עקיבא סבר דהשבת גלות דמצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן בבלבולן הן חוזרין הילכך אפילו לאחר חזרתן מותרין וכן בעמון ומואב וכן בכל העולם ובעל הלכות כתב בסברא דר\"ג ור' יהושע דגמ' דילן הכי משמע אפילו לר\"ע ובירושלמי עוד סברא אחרת אמר לו ר\"ע אלא אף אתה השיא לבת גיורת מצרית כדי שיהו ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן וגמ' דילן לא תני הכי.
ורת\"ם ז\"ל אמר דגמ' דילן לא סבירא לי' דמצרי מותר שסנחריב לא בלבל מצרים דכתיב ולא יסף עוד פרעה מלך מצרים לצאת מארצו והוא הגי' ומחק וכי עמון ומואב כמו שכתוב בספר הישר, ולא דאיק כלל. "
+ ],
+ [
+ "הא דתניא עמוני ולא עמונית דברי ר' יהודה. לא קשי' לי' מצרי ולא מצרית דהתם מפרש בהו קרא אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה כדלקמן. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "הא דאמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי שהולד הולך אחר הזכר.טעמא דמילתא משום דחשיב לי' מקום שיש קדושין ואין עבירה הואיל והן עצמן מותרין לבא זה בזה שהולד הולך אחר הזכר והא דכתיב להם אחר פסולן במצרי שנשא בת ישראל וישראל שנשא מצרית מקום שיש קדושין ויש עבירה.
ואקשי' עלה מדר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר דהא התם אין עברה והולד הולך אחר האם שאלו הי' עבד שנשא ממזרת הולד ממזר אלמא בתר אימי' שדינן לי' (וממזר) [ומעבד שנשא ממזרת הולד ממזר] גופ' לא פריך לי' דהתם [אפשר] הולכין בין אחר האם בין אחר האב דכתיב לו הלך אחר פסולו [פי' דהי' אפשר לומר דהוי עבד ממזר אבל באמת לא הוי אלא ממזר דבתר ישראלית שדינן לי'].
והא דרב דימי משמי' דר' יוחנן אמר בנה שני הוי לאו משום דכתיב לו הלך אחר פסולו דא\"כ היכי מקשינן עלי' מעובר לאו ירך אמו הוא אלא קים לן דטעמי' משום דבתר אימי' שדינן לי' ועוד דאי משום הלך אחר פסולו לישמעי' מצרי ראשון שנשא מצרית שני' בנה שני שהולכין אחר הזכר ליפסול ומיהו השתא נמי בדין הוא דלימא מצרי ראשון שנשא מצרית שני בנה שלישי הוי דכח דהיתירא הוי עדיף לי' אלא לאיפלוגי אלישנא קמא דרבה בר בר חנה אתא. ",
+ "והוינן בה מהא דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וכו'. וקס\"ד השתא דטעמא דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא כדפרישו לה נמי במסכת תמורה (דף כ\"ה) ומפרקי' שאני התם דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה.
ואקשי' טעמא דכתב רחמנא יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן לי' אלא דא��ר רבא והא דלא אקשי' עלי' דרבא מדאמר ר' יוחנן הפריש שתי חטאות לאחריות וכו' דאלמא עובר לאו ירך אמו הוא ומשום דאמר לך רבא אלא כאידך דר' יוחנן סבירא לי' דאמר בתר אימי' שדינן לי' משום דירך אמו הוא ומהא דילמא הדר בי' אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו מקשי מפירוק' לרבא.
ואיכא דאמרי דלאו מדר' יוחנן הוא דמקשי' אלא משום דיוקא דקרא ולאו מילתא היא דהא רבה בר בר חנה ותנא דר\"ע דתני מצרית ראשונה לית להו הך דרשא. "
+ ],
+ [
+ "נתינים דוד גזר עליהן. כתב רש\"י ז\"ל כדכתיב והגבעוני' לא מבני ישראל המה, כלומר אין ראוין לבא בקהל וכן פירש הא דאמרינן (לעיל יבמות דף ע\"ו) ורבנן הוא דגזרו דנתינים דרבנן שדוד גזר עליהן והא דאקשי (לקמן יבמות דף ע\"ט) יהושע גזר עלייהו עבדות דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וכיון שהם עבדים מאליהן נפסלו מלבא בקהל וכן פירש\"י ז\"ל אף בפרק ואלו נערות (כתובות דף כ\"ט) הבא על הנתינה דאסורה כדאמרינן בהערל דוד גזר עליהן ולהאי פירו' הני אמוראי פליגי אדרבה דאמר (לעיל יבמות דף ע\"ו) בגירותן הוא דאית להו חתנות.
ורבינו תם ז\"ל הקשה מדתנן (במכות דף י\"ג) ואלו הן הלוקין וקתני ממזרת ונתינה לישראל וא\"ת משום ממזרת נקט לה כדקתני גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע\"ג דחלוצה דרבנן הוא מי דמי חלוצה מגרושה קא מרבי' לה ומש\"ה קתני לה בהדה בכל מקום אבל נתינה לאו מממזרת אתיא למאי הלכתא קתני לה הכי ותו דהתם קתני סיפא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ותריצנא בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ס\"ט) אינו חייב אלא על אחת מהן וחלוצה דרבנן דמשום דקתני לה ברישא בהדדי גלי בסיפא דלאו דאורייתא ואי ס\"ד נתינה לאו דאורייתא ליתני נמי ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהן ונתינה דרבנן ותנן נמי בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ\"ד) ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואתמר עלה בגמ' בעבירה דרבנן לרבי יוסי לא הדר וסוגיין נמי לקמן (יבמות דף פ\"ה) אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא וא\"ת אי הכי תקשי לן לרבא דמעיקרא דאמר בגירותן שרו לאו מילתא דכיון דמקרא גופה הדר בי' מאי נידוק עלי'.
לפיכך פי' ר\"ת ז\"ל שדוד גזר עליהן שעבוד שלא יהי כגרים משוחררים ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שגופה קנוי קנין גמור לאדון אבל נתינה גיורת גמורה היא ואין גופה קנוי ולפיכך יש לה קנס והא דאמרי' (לקמן יבמות דף ע\"ט) אין ראוי לידבק באומה זו לאו לשם נשואין קאמר דהא מדאורייתא היא אלא להיות דבקים בהן ובני חורין כמותן כי ההיא דאמרינן בגיטין (דף כ\"ו) מהו לאדבוקי בהו שפי' להתגייר ו להדבק בהן והא דאמרינן בימי ר' בקשו להתיר נתינים משעבודם קאמר ואמר להם חלק מזבח מי יתיר ולכשיבנה ב\"ה ישתכח שעבוד מזבח ופליגא דר' חייא דאמר חלק מזבח בזמן שב\"ה קיים אסור אין ב\"ה קיים מותר לעולם ואי התירו חלקם לא היו צריכין לחוש לחלקו של מזבח.
ופי' זה אינו מחוור לי, דמשמע דכולה שמעתי' אמתני' קיימא דקתני ממזרח ונתינה אסורין ותו דאשכחן בירוש' בפ' עשרה יוחסין ר' הונא אמר בימי ר' אלעזר בן עזריה בקשו לקרבן ר' אבין מפיק לישנא בימי ר' אלעזר הקרח אמרו מי מטהר חלקו של מזבח הדה אמרה יהושע רחקן אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחקן אלא פסול משפחה אין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס והתני' הבא על הנתינה יש לה קנס וכך פירושו כיון שאפילו ב��מן שאין בית חששו לחלקן של מזבח ש\"מ יהושע רחקן ובזמן שאין בית נמי גזר עליהן כדכתיב ושואבי מים לעדה שאם תאמר דוד גזר הרי בזמן הבית גזר כדכתיב ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים וכו' ועבודת הלוים היינו עבודת המקדש ובזמן שאין בית מותר ומקשי' אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחק אותם אלא שיהו פסולים לבא בקהל א\"ת שיהו עבדים מעתה לא יהא להם קנס באונס ומפתה וזו שלא כדברי רת\"ם ז\"ל אלא שי\"ל פליגן גמרי בהא.
והר\"ר אברהם בר' דוד ז\"ל פי' דבגירותן אסרם הכתוב לפי שהיו מתחלתן בגירות ראשון כגירי אריות ויהושע ודוד גזרו עליהן שלא נקבל מהן גרים לעולם כדי להתערב בישראל מ\"מ סתמן כתחלתן הן וא\"ת א\"כ למה יש לה קנס ולטעמי' והא קתני הכותית יש לה קנס אלא הלכה כולם גרים הם והכתוב אסרן לאותן שבע אומות מאותו גירות שבשעת כבוש לפי שעדיין אדוקין בעכו\"ם ולא תשתכח מפיהם אם חזרו וקבלו אותן ב\"ד לאחר מכן מותרין היו אלא שגזרו עליהם ומשום דתנן ואיסורם איסור עולם מש\"ה פרישו עלה שדוד גזר עליהם גזירה זו, זה כתב הראב\"ד ז\"ל.
ולשון הגון אחר מצאתי, שלא אסרן תורה בגירותן אלא לגר ראשון אבל זרעו שנולד בקדושה אינו מהן ומותר לבא בקהל שהרי לא נאמרו בהם דורות ולא עד עולם כדרך שאמר בעמון ומואב ודוד גזר עליהן איסור עולם ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גר אחד מן האומות הללו שנתגייר ולפיכך מנאום בכלל פסולי קהל של תורה והא דאמרינן לקמן משה גזר עלייהו שיהו משתעבדים בהן כעבדים הלכך פסולין הן ופריק משה גזר לההוא דרא שאיסורן מן התורה גזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן או משום אכזריות שהיו בהן ואתא יהושע ודוד גזר לעולם.
ומיהו איכא למידק הא דגרסינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ו) גזרו על פתן ועל שמנם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ואקשי בנותיהם דדאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן אלמא בעודן עכו\"ם אית להו חתנות איכא למימר אין בעודן עכו\"ם נמי קיימי בלאו בדרך נשואין ורבה ה\"ק לאו מילתא היא דאמרי דמדאורייתא בגירותן שרי דאי משום דבגיותן איתנהו בהאי לאו לא הוה נסיב לה קרא בלשון חתון דבעודן עכו\"ם לית להו חתנות אלא ודאי מדאורייתא נמי בגירותן אסירי ומש\"ה כתב רחמנא לשון חתון ומיהו ה\"נ שבכללן אף בעודן עכו\"ם דהא כתב רחמנא בתך לא תתן לבנו ובתו לא תחת לבנך כי יסיר לרבות אף בעודן עכו\"ם ובא לשון חתון בכאן לומר לך דרך חתון אסור בזנות לא ומיהו אי לא הוי אסור בגירותן לא הוי נסיב קרא לשון חתון שאין חתנות לעכו\"ם כנ\"ל אי נמי דרך חתון לעכו\"ם מלא תקח נפקא ולאו דוקא לא תתחתן.
ואם תאמר בימי ר' היאך בקשו להתיר נתינים והלא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין בשלמא לדברי המפרש עבדות גזר עליהם לא היו מבטלין אלא כמי שהפקיר עבדו אלא לדברי האומר פסול משפחה גזרו בהם היאך בקשו להתיר יש לומר לדברי הכל כך גזרו שיהו חוטבי עצים וישראל משמשין בהם כעבדים כמו שכתוב חוטבי עצים ושואבי מים אלמא עבדות גזרו עליהן ולא כוונו בכך אלא כדי שלא יהו חוזרים ומתגיירין ומטעין בישראל והם רצו להתיר חלק שעבודם ולקבל מהם א\"נ י\"ל כיון שאין זה אלא קנס שקנסום דוד אם ראו ב\"ד שראוי לרחם עליהן יכולין היו לקרבן ואין זה כמבטל דברי ב\"ד חבירו ורש\"י ז\"ל עצמו כתב בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ\"ד) בלא תתחתן בם וכן נתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ג). "
+ ],
+ [
+ "יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים. פי' בין למזבח בין לעדה דוד גזר בזמן שאין ב\"ה קיים פי' לעדה אבל למזבח לכשיבנה פלוגתא דר' חייא בר אבא בסמוך. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "אכל חלב מבן י\"ב ועד בן י\"ח. מדקאמרינן סימני סריס ונעשה סריס לא משמע כלל דבנקבה עסיק כמו שפירש\"י ז\"ל אלא רב מבן י\"ב שנה ויום א' קאמר דהיינו שנת י\"ג עצמה ונקט לה [אליבא דמ\"ד תוך הפרק כלאחר הפרק] ואליבא דב\"ש ואיפשר דקמ\"ל רבותא דאפילו בזמן הזה נעשה סריס למפרע לדברי האומר שהוא כלהבא ולאו דוקא אבל בנקבה אינה איילונית אלא משנת י\"ב ו' חדשים דמקטנותה יצאה לבגר. ",
+ "סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים. פירש\"י ז\"ל בן ח' להחזיקו בבן קיימא עד שיהא בן כ' וזה פי' דחוק ורחוק מן הדעת שיהא בן י\"ט שנה וחוששי' בו משום נפל וא\"כ לר' אבהו כל יבמה שלא ילדה לתשעה ודאין תחלוץ ואע\"פ שבנה נכנס לחופה.
ואחרים פירשו בה דרך אחרת דסימני סריס בן ח' שהן צפרניו שלא גמרו שהן מסימני הסירוס אין עושין בהן מעשה להחזיקו בגדול לכל דבר עד שיהו בן כ' ואקשינן ובן ח' מי קא חיי דקס\"ד דה\"ק בן ח' ודאי אין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בסריס עד שיהא בן כ' ומתרץ הכא במאי עסקינן בשלא גמרו סימניו כלומר לא בבן ח' עסקי' אלא בבן שלא גמרו סימניו והרי סימניו כסימני בן ח' דתניא וכו' אלמא שערו וצפרניו סימני בן ח' הן והן הן סימני סירוס לדעת ר' אבהו שכשם שסימן סירוס בשער כך סימן סירוס בצפרנים.
והראב\"ד ז\"ל כתב סריס ובן ח' שהביא סימנין שתי שערות אין עושין בהן להחזיקו בגדול עד שיהא בן כ' דבתוך הזמן הזה שומא הן לפי שהוא חלוש ביותר ושנת כ' [לבן ח'] כי\"ג שנה לשנולד לתשעה ואקשי' ומי חיי והתניא ומתרץ הכא הך ברייתא בשלא גמרו סימניו עסקי' אבל גמרו סימניו חיי דאמרינן אישתהי.
ובירושלמי בפרק נושאין על האנוסה (יא,ז) מצאתי כלשון הזה: תני ר' חייא אוננין מטמאין מספק אמר ר' יוסי מתנית' אמר כן הוא אונן עליהם והן אוננין עליו ר' אסי הוה לי' עובדא שאל לר' יוסי א\"ל לית צריך וקתני ר' חייא אוננין ומטמאין מספק א\"ר סימניו היו נכרין ולא כן אמרו בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בהן מעשה סימן הי' לו בשבעל ופרש.
ולפי זה נראה בפי' שמועה זו סימני סריס ואיילונית להחזיקן בסריס ובאיילונית וכן סימני בן ח' להחזיקו בנפל גמור אין עושין בהן מעשה אלא מטילין אותו לחומר ודינו כספק וספק נפשות להקל ועד שיהא בן כ' אסריס ואיילונית קאי כאותה שאמרו בשמועה דלקמן [דסימני סריס שאין לו זקן ואמר ר' יוחנן אפילו כא' מהן] דלא קאי אזקן אלא אשארא ויש כיוצא בו בתלמוד.
ואקשינן, ובן שמנה מי קא חיי, דקס\"ד דבבן ח' ודאי עסקי' לומר שאע\"פ שסימניו כסימני נפל ולא כלו חדשיו אין עושין בהן מעשה והתניא הרי הוא כאבן ומתרץ הכא במאי עסקי' שלא גמרו סימניו כלומר לא שהוא ודאי בן ח' אלא שסימניו כבן ח' ואינו יודע אם בן ט' או ח' וקמ\"ל ר' אבוה שאין עושין מעשה בסימניו להחזיקו בבן ח' ודאי שמא בן ט' הוא דתניא איזהו בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא כלו לו חדשיו כלומר שוודאי לא כלו לו ר' יוסי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו פי' דכיון שנולד [לח'] וסימניו כבן ח' ודאי נפל גמור הוא והוינן בה טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ט' פי' לר' אבוה דייקינן בשלמא לדידן הכי קתני אי זהו בן ח' כל שידוע שלא כלו לו חדשיו ר' יוסי אומר אע\"פ שאינו יודע סימניו מוכיחין עלי�� שאם סימניו כבן ח' הרי הוא כנפל אלא לר' אבוה דאמר אין עושין בהן מעשה ומשמע דאליבא דכולי עלמא קאמר ודאי ר' יוסי תרתי בעי שיהא ודאי נולד לח' וסימניו כשל בן ח' הא גמרו אמרינן בר שבעה ואישתהי אלא הא דעבד רבה וכו' וזה פי' נכון שהרי יש לו רגלים בירושלמי. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן כמאן כר' יוסי דאמר משתהי. ומהדרי' כיון דאיכא רשב\"ג [דאמר] משתהי כרבים עבד משמע דרשב\"ג בבן ח' ודאי אמרה ולקולא פליג דרבנן סברי נפל גמור ואיהי אמר כיון דשהה ולד מעלי' הוא ובפרק החולץ (יבמות דף ל\"ו) אמרו כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב\"ג דאמרי אע\"ג דלא שהה ולד מעלי' הוי אלמא רשב\"ג לחומרא פליג כלומר לרבנן הוי ולד ולרשב\"ג נפל.
ויש לפרש דת\"ק דאמר איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו סבר כל שלא נודע אם בן ט' או בן ח' ולד מעליא הוא שרוב מעוברות יולדות ולד גמור ואינן מפילות וסמכינן אהאי רובא בין לקולא בין לחומרא אלא איזהו נפל כל שלא כלו לו חדשיו דודאי לא חי ואינו מתקיים שלשים ואתא ר' יוסי למימר לעולם אינו נפל גמור אלא א\"כ חדשיו וסמניו מוכיחין עליו כלומר שאפילו נולד לח' וסימניו כסמני בן ט' אינו נפל דאמרינן משתהי ומיהו לא פי' ר' יוסי בכמה יומי נפק מספיקא וכן לא פי' סימנין בלא ידיעות חדשים אם מוכיחין אלא שבא ר' אבוה ואמר דתרתי בעי ולעולם אינו נפל גמור עד שיהו חדשיו וסימניו מוכיחין עליו הא לאו הכי ספיקא הוי ואתא נמי רשב\"ג למפלג בתרתי ואמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי בין שנולד לספק חדשים לת\"ק בין שנולד לח' בגמר סימנים כר' יוסי אבל לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו נפל גמור הוא דאל\"כ לרשב\"ג בן ח' כאבן לא משכחת לה.
ולהאי פירושא כיון דאשכחן באשת כהן דהלכתא כרבנן ובאשת ישראל דחשו לדרשב\"ג ואיפסקא הילכתא נמי כרשב\"ג בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל\"ח) הילכך בן ח' שגמרו סימניו בתוך שלשים ספיק' הוי ואפילו לר' יוסי נמי לא אשכחן דאמר ודאי ולד מעליא כדפרי' אלא ה\"ק הא גמרו אמרי דלמא אשתהויי משתהי וכי אכשרו לההוא ולד בר תריסר ירחי משום דמוקמינן איתתא אחזקה ומספיקא לא פסלי' ולד מקהל נמצאת אומר לפי פי' זה שכל ספק בן ט' ספק בן ח' אע\"פ שמת בתוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת ואע\"פ שלא גמרו סימניו ואם אשת ישראל היא חולצת ואע\"פ שגמרו סימניו ודברי רש\"י ז\"ל מטין לפי' הזה ופי' מחוור הוא בפ' המילה במסכת שבת (שם).
ויש לפרש לרבנן איזהו בן ח' ודאי כל שלא כלו לו חדשיו ודאי אע\"פ שגמרו סימניו הא ספק [אם כלו] לאו ודאי הוא אלא ספק בן ט' ספק בן ח' אע\"פ שמת בתוך ל' ומטילין אותו לחומרא ואתא ר' יוסי למימר אם גמרו סימניו אע\"פ שודאי לא כלו חדשיו ולד מעליא הוא ואם לא גמרו והוא ודאי בן ח' נפל גמור הוא ואם ספק בן ט' ספק בן ח' כבר פי' ר' אבוה שאין עושין בהן מעשה [אע\"פ שלא גמרו] והרי הוא ספק ואתא רשב\"ג למימר להו לרבנן כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל אע\"פ שלא כלו לו חדשיו [בודאי] ואם לא שהה ספיקא הוי כיון שגמרו סימניו דאמרינן משתהי וההיא דאמרינן בפ' החולץ כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב\"ג וכו' מנו רבנן ר' יוסי וכשגמרו סימניו, ולשון ראשון עיקר.
נמצאו כללי השמועה: לא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו - נפל גמור. לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו - אפי' לר' יוסי ורשב\"ג ספק הוא ואפי' אשת כהן חולצת ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כרשב\"ג שאלו לדברי חכמים נפל הוא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא אינו ידוע אם כל�� חדשיו בין גמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה ל' יום אינו נפל והרי הוא כחתן שלם לכל דבריו. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "[מקונטרס אחרון] עוד אני חוזר לזו שאמרו בפרק הערל: ור' יוחנן אומר אע\"פ שלא רבו תולין על תרומה. ומקשי' וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעי' רביי' והתנן מקוה שיש בו מ' סאה ומסקי' [שאני הכא דאיכא למימר] שאני אומר כלומר אבל בעלמא בעי' רביי' וק\"ל וברביי' מי סגי להו לאיסורין דרבנו אלא מעתה סתם יינם ושומנו שלּ גיד וכן כיוצא בהן יבטלנו ברוב וא\"ת קל הוא בתרומה והלא בתרומה של דבריהם שנינו ק\"א כדתנן תאנים שחורות מעלות את הלבנות עד כיצד חמישים תאנים שחורות מעלות את הלבנות הא כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות וכל המשנה שבפ\"ד בתרומה וא\"ת קל הוא בתרומות חוצה לארץ אבל בתרומת הארץ גזרו תרומה של דבריהם משום לתא דתורה והא כולה שמעתי' ר' יוחנן לית ליה גזרה בעגול בעגולין דאהכי רהטא שמעתא כולה וכבר פרשוה ראשונים וביארנו אנו קצתה בס' המלחמות.
ונ\"ל דודאי כל איסורי' שיש להן עיקר בשל תורה כגון תרומת הארץ ודאי של דבריהם ודאי משום גזרה של תורה עשאוה כשל תורה במאה ואחר וכ\"ש סתם יינן שגזרו בו והחמירו עליו יותר משאר איסורין ביין נסך עצמו כדמוכח בע\"ז (בפרק אין מעמידין ובפרק רבי ישמעאל כמה זמני) וכן שומנו של גיד עשאוהו כחלב של תורה כדאיתא בפ' גיד הנשה (דף ל\"ב) והתם אמרינן לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן לשעורינהו בפתות מששים.
כללו של דבר, החמירו בדבריהם לשעורינהו כשל תורה אבל כשהקל ר' יוחנן דוקא בדבר שבמנין דקסבר לח החמירו חכמים בשל דבריהם לאסור בכל שהוא בדבר שבמנין אלא צריך ס' א\"נ ק\"א בתרומה והרי הוא כדבר שאין דרכו לימנות בשל תורה אבל בתרומת חוצה לארץ וכן בשאובה שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן בעינן רביי' וכדאמרינן בבכורות דף כ\"ז תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר קאמר וכן נמי חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב כדמפורש בירושלמי בפ' בת' דחלה וכן הדין נראה בכל איסור של דבריהם שאין לו עיקר בשל תורה כגון כלאי הכרם בחוצה לארץ וכגון גבינה של עכו\"ם אע\"פ שחששו לה לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזירה וכן כל בשולי עכו\"ם כלם בטלין ברוב דומיא דתרומה וחלה של חוצה לארץ ודומיא דשאוב' דהא מדמו להו בגמרא אלא דמ\"מ אין מערבין ומבטלין אותה לכתחלה וזו שאמרו בחלת חוצה לארץ מבטלה ברוב' נ\"ל דה\"ק אם נתערבה בכמותה או בפחותה ממנה מרבה עליה ומבטלה וכן הדין בכל איסורין של דבריהם כדאי' בפ\"ק דביצה (דף ד') אבל לערב איסורים לכתחילה אין ננו אפי' בתרומה והרב ר' משה מפרש לה לערב בתחלה ולדבריו יש לך לפרש דקל הוא בתרומה משאר איסורי'.
וראי' לדברינו במה שחלקנו בין תרומה לתרומה בשל דבריהם מהא דאמרי' בריש כל הבשר (חולין דף ק\"ד) גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן בשלמא אי אשמעי' חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאוריי' שפיר אלא הכי משום דליכא למיגזר הוא ש\"מ דתרומה של דבריהם בארץ איני עולה על השלחן של זר דאיכא למיגזר הוא ובחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר ומזה נלמוד לכל קולא שהקילו בה חכמים כגון בטול ברוב דאינה אלא בחוצה לארץ ועוד דעיקר טעם העלי' שייך נמי בבטול דחיישינן שמא תתערב להם כיון שאין האוכלין מקפידין זה על זה דגרסינן בירושלמי בסוף חלה הורי ר' אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת בק\"א אמר רבי זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן כלומר ואין חוששין לחלוף מ\"מ גמרא דילן בעיא רוב ואעפ\"כ אין חוששין לחילוף ולתערובות שאי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו ובארץ חוששין לכל זה משום גזירה דשל תורה.
מיהו [שאני אומר] אמרינן בכל של דבריהם מדאמרינן בריש אלו עוברי' במסכת פסחים (דף מ\"ד) הנח לתרומת תבלין דרבנן ואמרינן בה שאני אומר אבל בשל תורה מספקא לי אי אמרינן שאני אומר כלל ברביי' [אע\"ג דמה\"ת ברבי' סגי] מסוגיא דהתם דמקשינן אקופות ואס\"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומתרץ הכא במאי עסקי' בתרומה בזמן הזה דרבנן והשתא י\"ל דמקשה משום דלא מיתוקמא לי' מתניתין [דוקא בתרומה בזמן הזה] הרחיק נפשיה למימר דאמרינן שאני אומר בכל שתערובתו מדבריהם אע\"פ שעיקרו מדברי תורה אבל למסקנא [יש לומר] לעולם בשל תורה לא אמרינן שאני אומר אלא בעיא אחד ומאה בספיקא כיראי וי\"ל דכל שאין שם כזית בכדי אכילת פרס כיון דהשתא מיהת דרבנן הוא אמרינן שאני אומר ומ\"מ שמעינן מינה דבשל תורה לא שנא תרומה ולא שנא שאר איסורים לא אמרינן שאני אומר כל זמן דאיכא בהו כזית בכדי אכילת פרס.
והרב ר' משה הספרדי ז\"ל כתב גבי קופות אע\"פ שלא רבו חולין על התרומה בד\"א בתרומה בזמן הזה מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה ולפי פשטה של שמועה זו שהזכרתי נראה שטעה הרב ז\"ל.
אבל נראה לי דכיון דקי\"ל כריש לקיש דאמר בזבחים בפרק התערו' (דף ע\"ח) אי אפשר שלא ירבה דין על מינו ויבטלנו דלית לן שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס אלא בשאינו מינו הילכך מכי רבו חולין על התרומה במינו אמרינן שאני אומר אבל בשלא במינו ודאי בעי' שירבה חולין כל כך שלא יהא שם כזית בכדי אכילת פרס וכבר פירשתי זה בפרק גיד הנשה דכזית בכדי אכילת פרס במינו לא כלום הוא וסוגיא זו שבפרק אלו עוברי' אינה כהלכה.
עוד נ\"ל שלא בטלו איסורין שאין להם עיקר בתורה ברובא אלא במינן אבל שלא במינן כל היכי דיהבי טעמא אסירי דטעמא לא בטיל ומ\"מ הא דאמר ר' יוחנן דדבר שבמנין נמי בטל בכל של סופרי' לא קי\"ל הכי אלא כההוא תנא דליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל ואיתא בפרק קמא דביצה (שם) ובזבחים (שם) ואע\"ג דלא קי\"ל בכל דבר שבמנין כוותי' במאי דמחמיר בדרבנן קי\"ל כוותי' וכן פסק הרב ר' משה הספרדי ז\"ל הילכך של סופרים שיש לו עיקר בתורה הרי הוא כשל תורה לכל דבר בשיעורין בין לס' ומאה בין לדבר שבמנין אלא שלענין שאני אומר הקלו בו. "
+ ],
+ [
+ " הא דתנן מקוה שיש בו מ' סאה נטל סאה. במשקין ומי פירות. נשנית בפ\"ז דמקואות כדפירש\"י ז\"ל וקשיא לי היכי הוי בדרבנן דאע\"ג דפסול שאיבה דרבנן שאר משקין מן התורה ויש לי לפרש דכיון שלא שנו את מראיו מן הדין אפי' נטל ונתן כל היום כשר ומדרבנן הוא דהחמירו הילכך הוי להו למיבעי פלגא בכשרות ובעו רובא. ",
+ "הא דאסיקנא איבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. כלומר הא בעלמא בעי' רבי' אפי' בדרבנן דומיא דנתן סאה ונטל סאה משמע בפשטה דכל בדרבנן בטיל איסור אפי' ברוב ואפי' באיסורי אכילה וכן נמי בתרומת חוצה לארץ בבכורות דף כ\"ז דבטלה ברוב וכן חלת חוצה לארץ בירושלמי וצ\"ע אם נאמר כן בשאר איסורי אכילה דרבנן כגון גבינת העכו\"ם ומשמע דקל הוא בתרומת חוצה לארץ שהרי מבטלין אותה ומערבין אותה לכתחילה מה שאין כן באיסורין אפי' של דבריהם אפר כשנתערבו וכן הקלו בטבילה שהרי שומן גיד אוסר הוא [עד ס'] כדאמרינן בההיא אטמא דאמלחא בגיד הנשה במס' חולין (דף צ\"ז) והתם אין איסורו אלא בשל דבריהם דגיד עצמו האסור מן התורה עץ הוא והתורה חייבה עליו וכן ההוא דאמרינן גיד בששים בשומן הגיד הוא וא\"ת שגזרו משום הגיד עצמו והא אמר ר' יוחנן לית ליה גזירה [אפי'] בשמא אלא שיש לומר דכל שיש לו עיקר מן התורה כשל תורה כגון שומן הגיד ויין נסך ומודה ר' יוחנן דגזרינן ולא חילק אלא לבטל בהן בששים דבר שבמנין ומיהו קיימא לן בפ\"ק דביצה (דף ד') כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל אבל כל שאין לו עיקר כגון גבינת העכו\"ם הרי הוא כתרומת חוצה לארץ לבטל ולא בלכתחלה דהתם לא אשכחן לכתחלה אלא בימי טומאה הא לזר לא [עיין מנחות דף ט\"ז] דומיא דנתן סאה ונכיל סאה וצ\"ע ובסוף המסכתא אאריך עוד בזה [מובא לעיל ע\"א ד\"ה ור' יוחנן]. "
+ ],
+ [
+ "[מקונטרס אחרון] עוד בסוף פרק הערל - הא דאמר ר' יוסי אנדרוניגוס ברי' בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר אם מין נקיבה הוא. פירשו חכמי הצרפתים ז\"ל דמאי ברי' ברי' מיוחדת שלא הכריעו בו חכמים אם מין זכר או מין נקבה לומר שהוא ספק לאפוקי ממאן דאמר אנדרוגינוס כהן שנשא אשה מאכילה בתרומה תדע מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים ואי ברי' בפני עצמה ממש שאינו ספק אדרבא הרי הכריעו בו שאינו לא זכר ולא נקבה.
והביאו ראי' לדבר מדאמרינן במסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ח) אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה [ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה] שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס אלמא דלרב אנדרוגינוס ספיקא הוי ואי זכר הוא מטמא משום לובן ואי נקבה היא מטמא משום אודם ואי ס\"ד ר' יוסי ברי' בפני עצמה שאינו לא זכר ולא נקבה קאמר אם כן אפילו בלובן ואודם כאחת לא יטמא כלנ ולא נשרף עליהן תרומה וקדשים דהא רב כר' יוסי דברייתא סבירא ני' כדפרישי' בדוכתא אלא ש\"מ אנדרוגינוס לר' יוסי ספק זכר ספק נקבה הוא ובריה דספק קאמר.
וכן פירשו זו שאמרו במסכת חולין (דף פ') לגבי כוי ר' יוסי אומר ברי' בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא לומר שהוא ספק וראי' הביאו דהא ר' יוסי גופי' קאמר כוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי בריה ממש הוי א\"כ לא שייכי בי' מצות כסוי כלל דחיה כתיב כל זה נתפרש בתוס' במסכת נדה והם האריכו עוד.
ולפי דעתי אינן דברים נכונים דלשון בריה בפני עצמה הוא לאפוקי מספק מיתמר בכל מקום כדאמרינן גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ד) כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור והוינן בה מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא הוי איצטריך קרא לאיחויי ספיקא ומפרקי' קסבר כוי בריה בפני עצמה הוי דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אדא בר אבין כל דם לרבות דמו של כוי איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא והיינו שאינו לא חיה ולא בהמה כלל ואיתא נמי בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ\"א) וש\"מ דלשון בריה בפני עצמה הוא להוציאו מכלל ספק איתמר והכתוב צריך לרבות לענין דם שנוהג בחיה ובבהמה ובודאי לשון אחד הוא ופירוש שוה מתפרש בהם בכל מקום והכי נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ\"ב) דקס\"ד למימר לר' שמעון בן יהודה טומטום בריה הוי ולא קדיש בבכיר�� ודחי לה דכ\"ע טומטום בבריה לא מספק' וכו' הכי נמי הוא בריה מין בפני עצמו דלאו זכר ולא נקבה ואפילו לכשיקרע ולפיכך לא קדיש כלל וממילא שמעת דטומטום לא מספקא בבריה ואנדרוגינוס מסתפק נמי בבריה ובכלן להוציאו מכלל ספק איתמר בריה.
ועוד דאי ס\"ד ר' יוסי נמי בריה דספק קאמר מאן האי תנא דשמעינן לי' בכוי בריה ממש שאינו לא בהמה ולא חיה כלל דאיצטריך קרא לרבויי לגבי חלב ודם וכן באנדרוגינוס עצמו אמרינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד') זכורך להוציאטומטום ואנדרוגינוס והוינן בה נמי בשלמא אנדרוגינוס איצטריך ס\"ד הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ\"ל דברי' הוא אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא והיינו בריה ממש דליתא ספק זכר ספק נקבה והיינו כר' יוסי דשמעינן ליה בריה הוי וליכא בכולהו תנאי אמאן תרמיי' אלא לר' יוסי תדע דהא רב גופיה דפסק כר' יוסי דאמר בריה הוי כדפרישית דהוא גופי' קאמר לקמן חייבין עליו סקילה משני מקומות ואי מספק נקבה הוא היאך חייבין עליו סקילה כלל וליכא למימר שאני התם כדנקיט לה טעמא דכתיב את זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס דאי ספיקא הוא לא מתרבי בזכר כלל ואי מתרבי מהתם לא מסתפק בנקבה אלא ודאי בריה שאינה זכר ונקבה קאמר [וכמו שהוכחנו בה דכוי דהוא בריה ממש לא חיה ולא בהמה].
ומה שאמרו ולא הכריעו בו חכמים לומר מין בפני עצמו הוא שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או מכלל מיני בהמה אלא מצאו בו סימני שניהם לפיכך עשאוהו מין שלישי בפני עצמו וכן באנדרוגינוס לפי שלא הכריעו עליו בסימנין של איש לעשותו כאיש ולא בסימנין של אשה לעשותו כאשה לפיכך הוציאוהו מכלל שניהם ועשאוהו בריה בפני עצמו לא אמרו שלא הכירו אלא שלא הכריעו שאין נקבה אלא במוכרעת בסימנין לנקבה ואין זכר אלא במוכרע לזכרות הילכך מינא הוא.
ולענין הקושיא שאמרו א\"כ לדעת רב למה יטמא בלובן ואודם כאחת י\"ל דקרא דמזכר עד נקבה למעוטי טומטום ורב למעוטי ספיקא דזכר או נקבה קאמר ונקט ליה טומטום כדברי הכל ונקט ליה אנדרוגינוס למאן דמשוי ליה ספק ואליבא דנפשי' כדי נסבי' דפשיטא דאין חייבין עליו על ביאת מקדש ודקאמר שורפין עליהן תרומה נמי אטומטום דוקא ואנדרוגינוס לדידיה לאו דוקא אלא סירכא בעלמא נקט אנדרוגינוס וכן מה שאמרו למה מכסין את דמו נ\"ל דודאי למ\"ד בריה הוי טעון הוא כסוי דאשכחין דרבי רחמנא לענין דם וכן לענין חלב וכן לענין מתנות.
הילכך בדברי' השוין בחיה ובהמה לדון בו כבריה ולהוציאו מדין שניהם [ודאי] אי איפשר וכדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ\"א) טומאתו ושחיטתו מנא לן סברא הוא מדלכל מילי רביי' רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה אבל לענין הפרש שבין בהמה וחיה כיון שלא הוכרעו בו סימני בהמה יותר מסימני חיה לפיכך לא הכריעו בו חכמים לעשותו כבהמה לכל דבר משום רבוי דחלב ומתנות אלא ברי' הוא [וספק בדין] ושמא נתנה עליו תורה חומרי בהמה וחומרי חי' וזה שריבה אותו לענין דם שמא מדין חיה רבתה אותו דלא מצי לרבי לי' לדין בהמה [כיון דלא מצינו בו סימני בהמה] יותר מסימני חי' והיינו ספיקא דר' יוסי בכוי דקאמר בפ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה י\"ט המתחוור לי יותר בענין הזה.
וההיא דתנן בבכורות (דף מ\"א) וחכמים אומרים אינו בבור אלא נגזז ונעבד ואיתמר עלה לרבנן תרי מיעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא מדין זכר בעלמ�� לא ממעיט אנדרוניגוס לר' יוסי ודאי לא צריכי לרבנן דהתם צריכי דקס\"ד התם דסברי לה בעלמא כמ\"ד זכר הוי ומשום תרי הזכרים אימעיט ומיהו דחי' בעלמא איתמר ואתי' כרבנן דר\"י ומשום הזכר לחודיה נפקא. ",
+ "הא דאמר רב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי ובקדוש. נ\"ל דמש\"ה לא אמרינן כר' יוסי ור' שמעון משום דרב סבר לה כר' יוסי דברייתא דשבקי' לבר זוגי' ומיהו ודאי הכא לא אתו למפסק כר' יוסי אלא בהני דאיירי בהו בהדיא ר' שמעון ורש\"י ז\"ל פי' דאמרי בי רב פליגי אדרב והלכה כר' יוסי דמתניתין קאמר בכולהו דאיירי בהו רבי שמעון ולא כן דעת רבינו אלפסי ז\"ל ובסוף זאת המסכת אני אאריך עוד בזו הלכה בדין אנדריגינוס [מובא לעיל ד\"ה הא דאמר ר' יוסי] . "
+ ],
+ [],
+ [
+ "מתני':יש מותרות וכו'. מתני' סדרא דרישא מפר' ואזיל דהכי אורחיה דתנא כדאמרינן בנדרים והא דמאחר מותרות לאלו ואלו מפני שהן שאר כל הנשים ומשום שארא קתני לאלו ולאלו דמאי קמ\"ל ותימה כולה מתני' למה לי דהא תנינא בפ' כיצד (דף כ') איסור מצוה ואיסור קדושה איכא למימר אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן דלא תנן. ",
+ "שניות מדברי סופרים שני' לבעל ולא שני' ליבם. תמיהא לי אמאי לא נקיט כסדרא דרישא [מעיקרא] שני' ליבם ולא שני' לבעל וא\"ל כיון דשניות מדאורייתא שרו איסורא חביבא ליה דאפי' מבעל תצא. ",
+ "ואין לה כתובה ולא פירות וכו'. אבל לענין מציאתה ומעשה ידי' והפרת נדרי' לא תנן א\"ל כיון שהיא מרגילתו לדידה קנסינן בדידי' לדידי' לא קנסינן בדידה וא\"ל ק\"ו כתובה דלמשקל ומיפק קנסו' כ\"ש בהנך דלמיקס קמי' דקנסי' כדי שתהא כזונה אצלו.
אבל מצינו בתוספתא הדבר מפורש אלמנה לכהן גדול גרושה וכו' הרי הן כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות מזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדריה יורשה ואין מטמא לה שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר אין להם כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואין זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידי' ולא בהפרת נדריה יורשה ומטמא לה ע\"כ בתוספתא מסכת זו פ' ב'.
אבל ראיתי בירושלמי (ט,ד) לשון אחר: ולא פירות אמר ר' ירמיה שאין לו עליה אכילת פירות תנא ר' יוסי צירניי' קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה מהו ולא פירות שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ונראין הדברים שאלמנה לכהן גדול כאשתו לכל דבר ושני' אינו כאשתו לכל דבר כדתניא בתוספתא, ועיקר.
מיהו נראה דמעשה ידיה בזמן שהוא מעלה לה מזונות כגון שזן ועשתה ואח\"כ באו לב\"ד יש לו וכן לאחר מיתה יורשין זנין נוטלין מעשה ידיה אבל מחיים בזמן שלא זנה כיון שאין לה עליו מזונות אף הוא אין לו מעשה ידיה שאפילו בשאר הנשים נמי קרוב הדבר לדון כן כשתבעה ולא רצה לזון ועשתה לעצמה ובאו לב\"ד.
ומה שאמרו שיש להם פירות תמהני לרבא דאמר במסכת כתובות (דף נ\"ב) אלמנה לכהן גדול אינה פודה [וגם הוא] האיך יאכל פירותיה ושמא י\"ל שיכולה להוציא ממנו [על פדיונה] פירות שאכל כיון שאין עליו לפדותה ודומיא דאין להם פירות דסיפא קתני אבל דין פירות ממש אין להם. "
+ ],
+ [
+ "גמ': הא דאמרינן כל היכא דאיהו מוזהר היא נמי מוזהרת. קשה לי תיפוק ליה דהא איכא מ\"מ משום ולפני עור לא תתן מכשול דהא שוה בכל ועוד הא דמדמי לה בסמוך ללאו דטומאה מי דמי התם משום קדושה דכהנים הוא וכהנות לית להו קדושה זו אבל היכא דאיהו מוזהר משום לתא דידיה היא מוזהרת [משום לפ\"ע] ואמאי לא תהא מדה זו נוהגת בהן ויש לומר לעולם משום לפני עור לא תתן מכשול איכא אבל ללקות עליו משום לאו המיוחד בה מהדרינן והא דמדמה לה ללאו דטומאה משום דבכל עסק דין כהנים אין נשים בכלל לא כהנית ולא ישראלית ואפי' משום ולפני עור לא תתן מכשול נמי י\"ל דגבי השוה בכל כתיב אבל לאו שאינו שוה בכל אינו נוהג בהן לא מחמת עצמן ולא מחמת אנשים ובמסקנא איתרבי להו לכל מילי, חוץ מדבר הבא מחמת קדושת עצמן כגון טומאה ולינשא לפסולין. "
+ ],
+ [
+ "שני' לבעל ולא ליבם יש לה כתובה מיבם או אין לה. פי' בשכנסה קא מיבעי' לי' מדאמרי' או דילמא כיון דאי לית לי' מראשון תקינו לה רבנן משני וההוא ליתא אלא בשכנסה דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ועלה איתמר ואי לית לה מראשון תקינו לה משני ויהבינן נמי טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא ליתא אלא בשכנסה הילכך בעיין נמי בשכנסה ואם בא לשהות עמה הא קיימא לן אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה שעה אחת אלא כשבא עלי' וקנאה והוא בא להוציאה בגט קודם שיכתוב לה ופשטינן דלית לה הילכך אפילו שהה עמה י' שנים אם לא כתב לה אין לה כלום אלא שאסור לו לשהותה.
ואלו שני' ליבם ולא שני' לבעל לא מיבעיא לן כלל דודאי מבעל אית לה כתובה מה בין זו למי שאין לה יבם וכי עריות שאמרו פטורות מן החליצה ומן היבם אין להם כתובה ומיבם נמי פשיטא לן דלית לה כשאר הנושא שניות.
אבל בירושלמי (ט,ד) שני' ליבם לא שני' לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל מהו שיהא לה כתובה אי אצל היבם מאחר שהיא אסורה לו אין לה כתובה או מאחר שכתובתה על נכסי בעלה הראשון והיא מותרת לו יש לה ומסתברא בגמרא דילן לא מספקא לי' כדכתבי'. ",
+ "כי תניא ההיא לאחר מיתה. פי' לדברי האומר בתרי זמני הוי חזקה אפילו להפסידה כתובה מפרש לה בשנשאת כבר לשנים והכיר בה דכיון דהכיר אינה מפסדת אפילו בשלישי והרב אב ב\"ד ז\"ל דחאה לאותה סברא מזו (וגם ] אנו דחינוה מדברי ראשונים. "
+ ],
+ [
+ "ולר' אליעזר בן יעקב דאמר יש חלל מחייבי עשה הא לא מרגלא ליה. קשה לי לימא בעולת עצמו איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא מאן דאמר מרגלא הא היא מרגלא ליה שאין הולד חלל וכן היא אינה מתחללת כדפרשינן בהבא על יבמתו (דף נ\"ו) וי\"ל דלא פשיטא דרב דאמר מוציאה בגט אלא קס\"ד ואם נשא נשוי לגמרי ויש לה כתובה מפני שסופה להיות בעולה תחתיו כדאיתא התם (דף ס'). ",
+ "אלא אמר ר' אשי מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו. לאו דוקא מחזיר, שאם גרשה מאי היא דאמרן ולר' מתי' בן חרש דאמר עשאה זונה הא לא מרגלא לי' הא מרגלא לי' דכבר היא פסולה לכהונה ואע\"ג דבבת כהן לא נפסלה מן התרומה אלא בבעילת זנות זה מ\"מ משכחת לה בבת ישראל דודאי מרגלא לי' אפילו לר' מתיא בן חרש אלא מחזיר היינו שמתחלתו הרחיקה ועכשיו החזירה לביתו ובשכתב לה כתובה עסקינן שאלו לא כתב כיון שאינה שותה אינה נוטלת כתובה אי נמי שרצתה לשתות ולא רצה להשקותה ובדין הוא דלוקמה במסקנא בספק סוטתו שגרשה ובת ישראל היא אלא עדיפא טפי כדמוקי לה בסוטה ודאי.
ופירש\"י ז\"ל שאין הולד ממנה ממזר כדאמרינן הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ואפילו מאן דלא בעי חייבי לאוין דשאר דהא מפרש בהו קרא דתפסי בהו קדושי ואין לך ממזר במקום קדושין לעולם כדפרישית בפרק ד' אחין.
שמעי' מינה דולד סוטה מן הבעל כשר אפילו מדרבנן שאלו היה ממזר מדבריהם הא לא מרגלא לי' מידי כדאמרן גבי חלוצה כיון דפסול זרעה מדרבנן הוא מרגילה.
ושמעי' מהא דליתא למאי דכתב ר\"ח ז\"ל דאע\"ג דממזר גמור לא הוי מדרבנן הוי דומיא דאשה שהלך בעלה למדינת הים ויש אומר שהולד מסוטה פסול אפילו לקהל אלו דבריו ז\"ל ואינם נכונים שלא אמרו באשה שהלך בעלה למדינת הים אלא בנשואין מפני שהקלו בה משום עגונה בתחלתה החמירו עלי' בסופה להצריכה גט משניהם כדי שלא יאמרו גירש זה ונשא זה והוא שהחזירה בלא גט של שני [הולד ממזר] הא החזירה בגט אין הולד ממזר כלל ועוד אני עתיד לבאר זה במקומו בע\"ה. ",
+ "הא דאמרינן הא מני ר' מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא וכו'. פירש\"י ז\"ל מדקתני מעשר ללוי דומיא דתרומה לכהן מה תרומה אכילתה כנתינתה לכהן ולא לזר אף מעשר ללוי אכילתו כנתילתו ללוי ולא לזר דאי לאו הכי סבירא ליה תרומה למאי קתני לה ועוד מדקא מהדר לי' ר' אלעזר לשון התר מכלל דר' מאיר נמי באיסור והתר איירי.
ולא מחוור לי, דאי מטעמא קמא נימא נמי ר' עקיבא היא דתניא לקמן (יבמות דף פ\"ו) תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי אלמא אמרינן בכולי תלמודא ר\"מ ולאו ר\"ע ולעיל בפרק הערל (יבמות דף ע\"ד) נמי הכי משמע ודקאמר משום דמהדר ליה לר' אלעזר לשון התר הא מקשי' בגמרא מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר אלא אימא נותנו לכהן.
אלא משמע דרב נחמן אמר שמואל לאו מגופא דברייתא משמע להו הכי אלא משום דנקיטי טעמי' דר\"מ משמי' דגמרא וקבלה כדמפרש ליה נמי רב אחא ברי' דרבא משמי' דגמרא מרבו ורבו מרבו עד ששמעו משמו של ר' מאיר ומהכא נפקא לן בכל דוכתא. "
+ ],
+ [
+ "ה\"ג רש\"י ז\"ל: מר ברי' דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות הניחא למאן דאמר משום יחוד אלא למאן דאמר משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה. ופי' רישא כדאוקימנא באכילה ור' מאיר וסיפא בת לוי לכהן ובת הן ללוי דקתני לגבי מעשר לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות בלא בעלה ואקשי' למאן דאמר משום גרושה גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר ומאי טעמא גזור בה רבנן ולטעמיך גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה וקתני התם אשה אין חולקין לה תרומה על הגורן ולא פליג בין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לכהן מדלא קתני בהדיא בת ישראל אין חולקין לה תרומה.
וקשה לי מאי פריך אמתניתין דהכא דילמא סבירא ליה לתנא דמתניתין מעשר ראשון ללוי ולא לכהן והאירוסין פוסלין בת לוי מחלוקת מעשר כשם שפוסלין בת כהן בתרומה ובת כהן ללוי אין האירוסין מאכילין כלומר אין נותנין לה מעשר ואיכא למימר בת לוי לכהן אין האירוסין ואפילו נשואין פוסלין אותה אף מחלוקה לפי שאין אירוסין פוסלין אלא בדבר האסור לו באכילה אבל מחלוקה בדברי' המותרין לו לא פסלי אלא אפילו הוא שקיל בשביל אשתו אלא גזירה משום גרושה בת ישראל ופי' נכון הוא לפי זו הגרסא (שיכולים) [שאין יכולים] לפרש דכולה מתניתין מוקי בחלוקה ודלא כר\"מ.
אבל כתוב בנוסחאות מר ברי' דרבינא אמר לומר שאין חולקין לה תרומה ומעשר בבית הגרנות הניחא וכו' גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה ועוד גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר אלא גזירה משום גרושה בת ישראל ופירוש לפי גרסא זו מר ברי' דרבינא אמר כל היכא דקתני לא תאכל במעשר בין ברישא בין בסיפא לא אכילת מעשר אלא חלוקה ואקשי' תינח רישא בת ישראל ללוי בת לוי לישראל שהאירוסין פוסלין ואין מחלקין אלא סיפא בת כהן ללוי ובת לוי לכהן בת כהן ללוי למאן דאמר משום גרושה גרושה בת כהן מי לא אכלה אפילו בתרומה וכ\"ש שאינה מחוללת מן המעשר משום שהיא גרושה ומחלקין לה ועוד בת לוי נמי קשיא וכי אינה אוכלת במעשר כשתתגרש ולמה אין מחלקין לה וא\"ת משום שאינו יוצא ידי נתינה שהאירוסין פוסלין והא בין לר' אליעזר בין לר\"ע בתר עזרא מעשר ראשון לכהן ומתניתין דינא דהאידנא קתני דקודם עזרא לא איכפת ליה שאלו לדברי תורה ארוסה בת ישראל לכהן אוכלת היא בתרומה ויש לשון אחר במקצת נוסחאות ואינו כלום. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "והדרא אכלה בשביל בנה מנא לן. משמע מהכא דפשיטא לי' דאוכלת מעיקרא בשביל בנה וקשיא לי' לראב\"ד ז\"ל מנא לן אי משום דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן קרי בי' יאכילו מי הכריחך לדרוש כן והלא צריך הכתוב לאמרו כדאמרינן במסכת גיטין (דף מ\"ג) אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ\"ש אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אף יליד בית שיש בו שוה כסף מנין אע\"פ שאינו שוה כלום ת\"ל ויליד ביתו ולא עלתה בידו.
ולעניותינו ודאי פסוק מיותר לידרוש הוא, דא\"כ ליכתוב רחמנא קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו א\"נ קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו הם יאכלו בלחמו ודאי קרא יתירא וקרי בי' יאכילו ויליד ביתו תרתי דרשינן בי' לעבד שאינו שוה כלום שאוכל ולזרעה שמאכיל. ",
+ "אמר ר' אבא בת ובת. קשה לי והא מיבעי לי' לדרשא אחריתא דאמרינן בפרק אלמנה לכ\"ג (יבמות דף ס\"ט) מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצא עכו\"ם ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה דאפילו כי לית לי' זרע פסולה ואפילו לויה וישראלית נפסלת מן הכהונה דא\"כ רבויי לויה וישראלית ל\"ל ואמאי הא מיבעי ליה לרבויי לויה וישראלית שחוזרת במי שיש לו אלמנות וגירושין בה ואוכלת בשביל בנה ור\"ש כתב שם דאי לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין בה כי אית לה זרע מיני' לא תיכול ואיצטריך למימר לויה וישראלית האוכלת בשביל בנה כהן הא פשיטא לן דכיון דבנה מכהן משוי לה כהנת בנה מישראל משוי לה חללה. ואכתי קשיא נימא לאשמועינן דכי אין לה זרע חוזרת ואוכלת בשביל בנה מכהן אתא כדאיתמר בשמעתי' ואיכא למימר דמרבויא דקרא קמא משתמע דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר ואע\"ג דדרשינן מינה כיון שנבעלה לפסול לה פסלה אפ\"ה א\"נ כתב בתרי' וכי תהי' אלמנה וגרושה ממילא שמעי' לבת ישראל שחוזרת ואוכלת בשביל בנה ותרתי ש\"מ מדכתב רחמנא רבויי [ובת] גבי איש זר הילכך ובת תנינא קרא יתירא הוא למדרש בי' פסול לויה וישראלית מעכו\"ם ועבד אפילו מן הכהונה. "
+ ],
+ [
+ "אמרו לו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. מפרש עליה במסכת כריתות בפרק אמרו (דף י\"א) תרי לישנא חד משום דמתרצינן דבורי' ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר כלומר כיון דאפילו בתר שאמר לא אכלתי יכול הוא לתרץ ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרינן כי אמר נמי לא אכלתי כלל מהימן ולישנא אחרינא איתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דבורא פטור דרחמנא אמר ולא שיודיעוהו אחרי' דכיון דמילתא דנפשיה היא וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן מה יש לב\"ד עליו אם ירצה להתכפר יביא קרבן ויתכפר ואי לאו לא יתכפר.
וא\"ת א\"כ ללשון ראשון ל\"ל משום דמתרץ לישנא איכא למימר משום דאי לית לי' לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלום שמא שכח ומשמע דסוגיין כאידך לישנא דקאמרינן הכא והא תרי אע\"ג דמכחיש להו אינהו מהימנו וקא פטרי רבנן אלא לאו ��שום דאשתיק דאלמא כלל לא מייתי קרבן אפילו על פי שנים אלא משום הודאת עצמו. ",
+ "והא דאמרי' וממאי דמשום דמהימן. לא משמע לי דאמתני' קאי דקתני לא אכלתי דהתם הא איכא למידק הכי טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר הכי אלא שאמר איני יודע או איני מודה לך וכיוצא בלשון זה נאמן כל זמן שאינו מכחישו אלא אברייתא קא אמרינן דהא דאמר רחמנא או הודע אליו מ\"מ דילמא קמ\"ל דשתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא דההיא מתניתין דלעיל שנים אומרים אכלת וכו' והא תרי אע\"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרו רבנן אלא לעולם לא מיחייב אליבא דרבנן אלא בהודאה כגון דשתיק לעד אחד או שאינו מכחיש את השנים דהתם כל זמן שאינו מכחישן הוא עצמו כמודה הוא בדבריהם ומיהו מתניתין דקתני והוא אמר לא אכלתי פטור הא לא אמר כן חייב משום דר' מאיר קתני לה דקסבר אע\"פ שאינו מודה חייב על פי עדות ולא משכח פטורא לכולהו אלא במכחיש הא בשותק נאמן לכ\"ע וכשאינו מכחיש ואינו שותק פלוגתא ומסיפא נפקא ואכתי מיבעיא לן מדאורייתא מנא לן.
ורש\"י ז\"ל כתב דמדפליגי בסיפא מכלל דרישא בעד אחד דדייקת מינה הא אישתיק חייב דברי הכל ומ\"ט מחייבי לי' רבנן באי שתיק אלימא וכו' אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא ומיהו במסכת קדושין (דף ס\"ה) דאיק מינה אביי ממתניתין דעד אחד נאמן בלא הודאה בפרק האומר שם אפרש בס\"ד. "
+ ],
+ [
+ "מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא. וכיון דאיתחזק איסורא לא מהימן ועוד דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסורא בין שלא הוחזק שאפילו להחמיר עלי' כגון אשתו זנתה בעד אחד אפילו במקדש בעד אחד אין דבר שבערוה פחות משנים ואתי' למיפשט לטעמא קמא מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות ומיהו א\"נ פשיטא הכי אכתי איכא למימר דבר שבערוה מנא לן אלא בעיא למיפשט חדא ולא קמא לי' ואע\"פ שצריכה תלמוד דמשמע בעלמא דעד אחד נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק אסורא אלא הכא משום דלא פשיט לי' מדאורייתא מנא לן ואיכא נמי למיפרך בדבר שבערוה מנא לן מש\"ה אתא ר' זירא לתרוצי מתוך חומרא שהחמרת עלי' בסוף הוא.
וא\"ת ותיפשוט לי' מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה אע\"פ שהוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי ושמא אין בידי' לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה. ועוד דהתם לטבילה קיימא ואע\"פ שהיום נדה למחר פוסקת ומונה וטובלת אבל באשת איש שמא לא תצא מאיסורא לעולם וכן הקדש וקונמות וכן טבל ברשות אחר הוחזק איסור ולא יבא לכלל היתר לעולם.
ותמיה לי למאי דקאמרינן השתא היכא דאיתחזק איסורא לא מהימן אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק או באשפה ובא ישראל ואמר כשרה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואע\"פ שהוחזקה באיסור שבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרי אם נבלה היא אין בידו לתקן ואפילו בשל עצמו לא יהא נאמן אלא בשוחט לעצמו או שראוהו שוחט [וא\"נ נימא] בכל סתם בשר שחזקה הוא שחט ובידו לתקן הוה אע\"פ שאם נתנבלה בידו עכשיו אין בידו אבל במוצא במקום שיש לחוש לנבילה ולשחיטת עכו\"ם אינו נאמן [ובודאי פשיטא דמהימן] אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהן מדאורייתא מ\"ל ולעולם עד אחד נאמן באיסורין. "
+ ],
+ [
+ "אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי. פירש\"י ז\"ל כעד אחד מכחיש עד וראשון נאמן כדעולא הילכך לא נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא כדאיתא בפרק האשה שלום (יבמות דף קי\"ז), וכן נראה.
אבל הר' ר' משה ז\"ל החמיר ואמר כפלגא ופלגא בשתי כתות המכחישות זו את זו ואע\"פ שהתירוה לינשא תצא מהתירה אבל אם נשאת ממש לעד ואומר ברי לי לא תצא. "
+ ],
+ [
+ "רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן. פי' משום תקנת עגונה כדלעיל. והצריכו גט כדי להוציא עלי' קול שיאמרו גירש זה ונשא זה ותהא לראשון כאלו מחזיר גרושתו מן הנשואין כדי לברר איסורו של ראשון. "
+ ],
+ [
+ "הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. נראה לפי משמעה שפירש כל שקורא ואחרים עונין אותו כל שהחולה עצמו קורא לקברו ואין יורשין שעונין אותו אלמא כל שאין לו קרובים ראוים לירשו כהן מיטמא לו ולפיכך הוא קובר אשתו קטנה כמת מצוה.
אבל במסכת נזיר ירושלמי (ז,ה) משמע דכל שהכהן קורא לאחרים לקברו למת ואין עונין אותו קאמר הא יש מי שמטפל בו אסור לו להיטמא לו. וכן נראין הדברים שאין בהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות וכיון שאיפשר ע\"י אחרים למה יטמא א\"ת כן אפילו בכל אדם יטמא.
ויש לפרש הא דאמרינן קריא ולא ענו לה לאו משום קורא ואין אחרים עונין אותו קאמר אלא הכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה היא עצמה קוראה לקברה ואין עונה אותה שהבעל אינו קורא ולא קובר קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עלי' שאחר יירש והם יקברו ולא דמיא לאשה שיש לה יורש קטן ששם קרובים נזקקין לה וקוברין אותה משלו אבל כאן שזה יירש והם יקברו אין שומע לך וכ\"ש שאינן קרובין [אין קוברים] שאינן נזקקין לאשה שיש לה יורשין וקרובים לפי' עשאוה כמת מצוה והטילוה עליו וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקברה ע\"י אחרים וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה.
ואי גרסינן קרי ולא ענו ניחא דמצי לפרושי קרי בעל וליכא דמשגיח בי' ומילתא דדוקא בעלמא קאמר לומר שאין אחרים נזקקין לה וכיון שכן הטילוה חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת שלפיכך נמי התורה התירה טומאות הקרובים.
וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז\"ל כדרך הזו אלא שהוא אמר אפילו בגדולה כן וזה תימה דהא בכולהו תנויי דרשי' כי אם לשארו זו אשתו ובעל בעמיו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא ושמעתין בקטנה מקשו ומתרצו ואלו גדולה דאורייתא. "
+ ],
+ [
+ "וכיון דבשר לא מתאכיל בעלים היכי מתכפרי והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. קשי' לי והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר אעפ\"כ הבעלים מתכפרים בדין וכ\"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאעפ\"י שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והירצה כדאיתא בפסחים (דף ע\"ח) ובמנחות (דף כ\"ה).
ונראה מדברי רש\"י ז\"ל שאינו גורס וכיון דבשר וכו' אלא הכי גריס והא כתיב ואכלו אותם אשר כפר בהן מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין כלומר ומצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרין בכך כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והא כתיב ואכלו אותם מלמד וכו' אלמא מהאי קרא נפקא.
ומפרקי' שב ואל תעשה שאני, ומפרש\"י ז\"ל אכילת בשר עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל. "
+ ],
+ [
+ "הכל לפי השעה שמע לו. קשיא לן, אדרבא איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא אין ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לא קשיא דכל תקנות חכמים לפי השעה הם משום גדר דבר וקס\"ד דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב\"ה ממצוה פלונית ואינו רוצה שתעשו אותה לעולם שאין שומעין לו ואקשינ�� ונגמר מינה ומסקי' מגדר מלתא שאני פי' אלא מגדר מלתא שאני וה\"ה לב\"ד דגמרי' מינה כדאמרינן לקמן בסמוך. ",
+ "ולא זה וזה מטמאין לה מנא לן. פי' ליכא למימר משום קנסא כשארא דמאי איכפת ליה.",
+ "ודאמרינן הכא תהוי לה איבה. מ\"מ אלמנה לכ\"ג נמי מציאתה לבעלה [ולא אמרינן] תהוי לה איבה [דשאני הכא דאין לה כתובה ותנאי כתובה] אלא דהכא כיון שכל הקנסות על האשה ולא על האיש לפיכך הוצרכו לפרש שאף זה קנס לה שלא תהא כנשכרת מציאתה אבל התם לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה וכיון שיש לה כתובה יש לה נמי תנאי כתובה [ובדין שתהא מציאתה שלו] חוץ ממזונות שאין מחזיקין ידי עובדי עבירה אבל לאחר מיתה יש לה ושניות שאין להן כחובה אין להן כל אלו כדתניא בתוספתא (ב,ג) וכדכתבי' (פ\"ד ע\"א, ד\"ה ואין לה). "
+ ],
+ [
+ "היתה בת ישראל וכו', פשיטא זונה הויא. פירוש לאו דוקא זונה דכל באונס לא קרינן בי' זונה ול\"ש ברצון. ",
+ "ודאקשינן בת כהן מן התרומה פשיטא הכא במאי עסקינן אפילו בתרומה דרבנן. סד\"א משום דאניסא נקיל בה קמ\"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכשם שפסולה בתרומה דאורייתא כך פסולה לדרבנן אבל רש\"י כתב במשנתנו במעשר קנסא וכן תרומה, ולא מחוור. ",
+ "על פי ב\"ד הוא דבעיא גט על פי עדים לא בעיא גט. פירוש וכיון דלרבנן ע\"פ ב\"ד בעיא גט כדי לברר איסורו של ראשון וע\"פ עדים לא בעיא גט אלמא מותרת לחזור לו אבל ר' שמעון סברא אחריתי אית ליה שלא להחזיק נשואי שני בכשרין יוצאה לעולם בלא גט, מיהו זו אסורה כזדון איש באשה. "
+ ],
+ [
+ "והא דתנן כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו'. פירש\"י ז\"ל דרבי עקיבא הוא דאמר יש ממזר מיבמה ובתוספ' השיבו דהא דייקי' עלה בדוכתא בפרק הזורק (גיטין דף פ') נשאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתי' דרב המנונא וכו' ואי ס\"ד דר' עקיבא היא היכי ס\"ד למימר דזינו מותרות ליבמיהן והא דכולי עלמא לר\"ע אסורות כדאמרינן במסכת סוטה בפרק היה מביא (סוטה דף י\"ח) אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה אלמא שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה הא למדנו שאפילו לדברי המתיר בה מודה לדברי ר' עקיבא אסורה ואי מתניתין ר' עקיבא היכי קאמר נשאו אין משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל זינו לא.
ולפי' הם מפרשין מתניתין אפילו לרבנן והולד ממזר מזה ומזה מדבריהם וא\"ת א\"כ למה אמרו במשנתנו זו דלקמן (יבמות דף צ\"ב) זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה דילמא ממזר מדבריהם אלא משמע שאין הולד ממזר אלא באשה שהלך בעלה למדינת הים שמן השני ממזר גמור וגזרו אף על של ראשון אבל ביבמה לדברי חכמים משניהם הולד כשר גמור יש לומר לעולם אף ביבמה יש ממזר מדבריהם אבל מתניתין דלקמן קים להו בגמרא דממזר גמור קתני מדקתני סיפא והאחרון אינו ממזר והלא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ואלו החזירה הראשון הולד ממזר מדבריהם כ\"ש מהבועל שראוי לקנוס שהוא ממזר מדבריהם אלא מתני' אינו ממזר מן התורה קתני ומשום הכי אוקמה כר\"ע והיינו דאמרינן לקמן (יבמות דף צ\"ד) והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש\"מ דוקא קתני וניכא לאוקומה למתני' בשנשאת ע\"פ עדים שמותרת לחזור לבעל ולפי' הולד כשר אף מן הבועל דאם כן תפשוט מינה דרב ששת ותו דקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונתקדשה מותרת לחזור לו ואי ע\"פ עדים אפילו נשאת, ולפי' אמרו זו דברי ר\"ע.
זה דעת מקצת מפרשים. ולא כתבתי דעתם אלא כדי לבטלו שכבר מצאו הגאונים בירושלמי גבי מתניתין דכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו' זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר\"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה וכן שנוי בתוספתא במקומה במסכת גיטין ועוד דהא מתני' לממזר מדבריהם ממזר קרי' לי' והיכי קתני השתא אינו ממזר וכן בכל דוכתא ממזר ואסור בממזרת אמרינן אינו ממזר ואסור בכשרה לא תני תנא.
ומה ששאלו האיך אמרו שם נשאו אין זינו לא בודאי קושיא היא. ויש לי לתרץ משום דקים להו בגמרא שלא נחלקו ר\"ע וחכמים אלא בהולד ממזר כדקתני עלה אין ממזר מיבמה הא בשאר כל הדרכים האלו מודין (ולגבי שאר דרכים מתני' אפילו כחכמים) וכל עיקר לא שנינו נשאו ולא זינו אלא לדברי חכמים שאלו לר\"ע אפילו זינו נמי ומשום הכי פרכינן מינה [בל\"ק] ומסייעי' [בל\"ב] לרב המנונא [אליבא דחכמים] ואי נמי איפשר דמצי למימר ותסברא נשאו דוקא והא לר\"ע אפילו זינו דהא קתני התם שומרת יבם וכנוסה אלא משום דאפילו לר\"ע איכא למימר דמותרת דר\"ע לענין איסורא לא משוי לה כערוה ולא אסר הכתוב בזנות אלא אשה גמורה שיש בה מיתת ב\"ד מונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל אבל ביבמה שאינה גמורה ליבם ואין בה כרת ומיתת ב\"ד לא מצינו והיינו מתניתין דקתני נשאו אבל לא זינו וההיא דהתם תנא אחרינא הוא ותרי תנאי אליבא דר\"ע אי נמי לית ליה כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמה וכן אתה מפרש ללישנא בתרא דמסייעים מינה לרב המנונא מנשאו וה\"ה לזינו ודחי לא נשאו דוקא משום דמחלפא אבל זינו לא אי משום לרבנן אי לר\"ע גופי'.
ומה שאמרו משום שאין הולד ממזר מבועל זו טעות היא שאף מן הבעל ששנינו שהוא ממזר דדבריהם אינו אלא אם כן החזיר אותה קודם שיתן לה השני גט משום דעבדוה רבנן כאלו גרש ראשון ונשא שני והחזירה בלא גט אבל משגרש שני אין הולד ממזר כלל דכל דתקון רבנן אמילי דטעמא אסמכוה ואי אפשר לומר שיהא ממזר משנתן לה השני גט וכן מן הבועל אינו ממזר אפילו מדבריהם אלא כשר גמור והכי תני לה בתוספתא קיים הי' ומת הרי זו יוצאה בגט כל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה כשרין ובירושלמי גרסינן והולד ממזר מזה ומזה ניחא הולד ממזר מן השני הולד ממזר מן הראשון רבי בא בשם רבי זעירא דר' עקיבא אמר הבא על סוטתו הולד ממזר המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הולד כשר כגיטה בן ממזרה מה נפיק מביניהון נתן לה השני גט ואח\"כ בא עלי' הראשון על דעת ר' בא בשם ר' זעירא הולד ממזר כר\"ע על דעת ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הולד כשר הא למדנו מכאן שאין הולד ממזר כדברי חכמים אא\"כ החזירה קודם שגירש שני שכשם שתקנו לה גט כן תקנו שהולד ממזר [אבל] משגרש אי אפשר לומר כן דלא גריעא מסוטה ודאי וכבר כתבתי שהולד ממחזיר סוטתו כשר גמור אפילו מדבריהם בפרק יש מותרות (יבמות דף פ\"ה) וכן נמי פ' הרב ר' משה הספרדי ז\"ל כדכתבי'. "
+ ],
+ [
+ "דאילו הורו ב\"ד בחלב ודם להיתרא שמעי' להו. נראה מדברי רש\"י ז\"ל שהוא מפרש אע\"פ שלא נברר אצלנו טעמם או שלא פירשו אותו והדר חזו טעמא לאיסורא ופירשו לנו טעם ברור שמעי' להו וכי הדרי ואמרי להיתרא לא משגחינן בהו אם לא נתברר אצלנו טעם גמור בהוראה זו האחרונה הכא אתא עד א' ושרינא והדר אתו בי תרי ואיכחש ודאי הדר אתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן ואע\"ג דלא בריר לן טעמא דבתרא מקמא שרינן לה ע\"פ העד הזה ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה אלא אמרינן לא הוראה היא ולא באומדן ב\"ד תלוי אלא לעד ראשון שמענו ואע\"פ שהוכחש אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו הוא משקר וזה מעיד אמת וזה פירוש נכון ולישנא דגמרא דיקא דלא קאמרי' חזו טעמא אלא בהוראה אמצעית של איסור.
אבל הרב ר' משה בר' יוסף ז\"ל פירשה הכי, דאלו אורו ב\"ד בחלב ודם להיתרא כלומר שחזרו בדבר שהיו מוחזקין עד היום באיסור והם טעו והורו בו בהיתר הדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא לאוקימה אחזקה קמייתא דאיסורא כי הדר אמרי להיתרא לא משגחי' בהו דאמרי' כיון דהוה מוחזק באיסורא לא הוה עדיף האי טעמא דהיתרא בתרא מדקמא וקיימה אחזקה קמייתא הכי נמי אתא עד אחד ושרינא אע\"פ שהיתה מוחזקת באשת איש ואתו בתרי ואסרנא ואוקמוה אחזקה הדר אתא עד אחד ושרינו' דמצרפי' סהדא בתרא עם קמא והיכי דנשאת לאחד מעידי ואמרה ברי לי לא מפקי' לה מיני' ולא בריר לן האי פירושא אמאי לא משגחי' בטעמא בתרא דהוראה. "
+ ],
+ [
+ "אתגורי אתגר אם כן מצינו חוטא נשכר.היה נראה שפי' חולץ לה בעל כרחה כופין אותו לחלוץ ומותרת לשני ולפי' הקשו איתגורי איתגר א\"כ מצינו חוטא נשכר אבל הגאונים אמרו שאסורה לשני לעולם כדי שלא יהא חוטא נשכר וכן אפילו בישראל אם חלץ לה מדעתו אסורה לשני וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה שהלך בעלה למדינת הים ונתקדשה דמותרת לחזור לבעלה ואם גרשה מותרת נמי למקדש ושמא י\"ל התם נתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה.",
+ "ואוקימנא אלא אם הי' יבמה ישראל נותן לה גט והותרה לו. ופירש\"י ז\"ל דרב אשי לית לי' דרב המנונא ולא נהירא לן משום דאי רב אשי מן הנשואין קאמר הא מחלפא באשה שהלך למדינת הים כדאמרינן בסמוך ובפרק הזורק בגיטין (דף פ') כדאמרן לעיל אלא משמע דרב אשי בשקדש ולא נשא וקמ\"ל שכופין את המקדש ליתן לה גט וקמ\"ל נמי שהותרה ליבם ואין קונסין אותה שלא תאמר כיון שהיתה יודעת שהיא זקוקה ליבם והלכה ונתקדשה לבטל מצות יבמין לדמיה לצרות איילונית ולאותן המנויות במשנת הזורק שכל הדרכים האלו בהן ואפילו מן האירוסין נקנוס אותה קמ\"ל אי נמי כפי' הרב אב ב\"ד ז\"ל דקמ\"ל ליבם הותרה למקדש לא תהא מותרת לעולם כדברי הגאונים ומיהו אם נשאת למקדש [אחר חליצת היבם] שלא תצא ואפילו יבמה כהן וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז\"ל. "
+ ],
+ [
+ "שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו. איכא דמקשו והא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ומתרצי הכא משום עונג שבת שרי כדכתיב למען תלמד ליראה כמו שמצינו שהתירו במסכת עירובין (דף ל\"ב) גבי חבר שאמר לו עם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו והוינן בה והא לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ומפרקי' ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא דלא לעביד עם הארץ איסורא רבא אלמא משום חשש איסורא שרי הכי נמי משום מצוה דכבוד שבת שרי והכי נמי אמרינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ח) כך נאמרו דברים בשם ר\"ת ז\"ל, ולא נראה לי.
אלא כיון דסבר רבי ינאי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שיהא קנין חל עליו משיבא לעולם הלכך מפרישין תרומה ומעשרות על מה שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ויקיף שיהו תרומה ומעשר חלין בדבר שבעולם ומוקף וכן אתה אומר בדר' אליעזר בן יעקב דלקמן. "
+ ],
+ [
+ "ואיכא דאמרי הא לא תבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא.איכא למידק והא לא תבעי ליה והא פשיטותא דמתניתין דפשיטא לה רב ששת איתתא לא מהימנא בה דתנן בפרק האשה שלום (יבמות דף קי\"ח) מת בני ואח\"כ מת בעלי אינה נאמנת ואיכא למימר דמאן דבעא מיני' מרב ששת עד אחד ביבמה לאו במתו לה בן ובעל בעא מיניה אלא במת הבעל שתתיבם ומשום הכי קאמרי להתיר יבמה ליבם ודאי לא מיבעי' להו דאפי' היא מהימנא אלא ביבמה לעלמא קא מיבעיא להו וכי תימא אמאי לא מיבעיא בבן ובעל כיון דבחד משכחי לה בתרי למה להו למיבעי אי נמי רבותא קאמרי דאפי' בחד דעביד לאיגלויי טפי שמא יבא הרוג ברגליו [דילמא] לא מהימן ואיהו פשט להו דאפילו בתרי נמי מהימן ואף על גב דלאו מילתא דעבידא לאיגלויי כולי האי מי משניהם מת ראשון, ובדין הוא דלימא הא לא תבעי לך בחד דאפילו היא מהימנא כי תבעי לך בבן ובעל אלא רבותא בעי למשרא לעלמא דאפילו באיסור לאו ועביד לאיגלויי [דילמא] נא להימני'.
והרב ר' אברהם ב\"ר דוד ז\"ל מפרש דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתיבם ולא חיישינן לרחומי עד א' מהימן אפי' במקום בנים. ובעיני אינו נכון דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשר דבר שבה ומש\"ה תנן תחיבם אבל לא דייקא אלא במיתת בעל ומכי ידעה דמת לא איכפת [לה] במת בנה ראשון משום דרחמה ליה ליבם טפי מעלמא וליכא עלה נמי קלקול כולי האי ומשום הכי אינה נאמנת במת בני ואחר כך בעלי להתייבם וכשתמצא לומר משום דדייקא ומינסבה הוא דמהימן עד כל היכי דאיהי לא מהימנא עד לא מהימן. ",
+ "והא דפשט להו רב ששת ממתני' דמת בעליך ואח\"כ מת בנך וכו'. איכא למידק והא התם היא נמי מהימנא התם כדתנן בפ' האשה שלום (יבמות דף קי\"ח) מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת ולא מצאתי בה למפרש תירוץ שהוא נכון.
אבל נראה לי דהתם מהימנא משום דאי בעי' אמרה מת בעלי ובני קיים או שתאמר מת בעלי ותשתוק מן הבן לפי שהבן בחזקת קיים הוא כדאמרינן בשולח גט במס' גיטין (דף כ\"ח) וכיון שאמרה מת בני אלא שהבעל מת תחילה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומעמידין אותה בחזקת השוק הא אילו באו עדים ואמרו מתו שניהם ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת. וכיון שכן כשבא עד אחד ואמר מתו שניהם ומת בעליך ואחר כך בנך הוה אי סלקא דעתך משום דדייקא ומינסבא הכא כיון דהוחזקה מיתתן אצלנו ויש לנו לחוש למיתה של שניהם חוששין שמא מאחר דידעא שמתו שניהם לא דייקא במת בעלה קודם בנה משום דסניא ליה הילכך אף העד [אינו] נאמן שכל עיקר לא האמינו אותו לומר מת אלא מפני שסמכו עלי' ולהוציאה מיד יבם אין לסמוך עלי' משום דסניא ליה ומשום הכי צריכים לדחוי' בעידן הזמה.
ולהאי טעמא דדחי' רישא בעידי הזמה סיפא נמי בהזמה מיתוקמא דאי לאו הכי מסיפא אכתי שמעי' דמשום דלא משקר עד הוא מדסמכינן עליה במת הבן ואח\"כ הבעל במילתא דהיא לא מהימנא והאי דלא אייתי רב ששת מינה משום דרישא עדיפא ליה דהיא היא דלמיסנא שלה לא חיישינן. "
+ ],
+ [
+ "ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו וכו' אלא גבי איש מצי איכא למימר.קשיא לן, ומרישא נמי פירכא דקתני ולא מתה אחותו שאכנס לביתה. ואיכא למימר שמעתא הכי פירושא דייקינן מעיקרא הא עד א' מהימן דאי ס\"ד עד א' לא מהימן משום דליכא למסמך עלה דדייקא לישמעי' עד א' דאית בה תרתי דידה העד וכ\"ש היא עצמה וסיפא דרישא ודאי פשיטא אלא קס\"ד דמשום רישא נקט נה ואקשי' ולטעמיך סיפא דסיפא גבי איש מאי איכא למימר דהא ליכא למימר משום רישא דידה קתני לה לאשמועינן הא עד א' מהימן במיתת אחיו דהא פשיטא דכיון דתנן מת בעלי תתיבם כ\"ש עד א' וע��ד בפרק האשה שלום תנן נמי הכי. ",
+ "אלא לר' עקיבא איצטריך סד\"א חיישא אקלקולא דזרעא ודייקה ומינסבה. ולא תידוק מינה דרישא הא עד א' מהימן אלא כ\"ש עד א' דכיון דאיכא עד אחד דמסייעא לה משום דסניא ליה סמכא עלה אבל בהיא גופה סד\"א משום איבה לא מקלקלא נפשה בודאי קמ\"ל תמות נפשה הוא דקא עבדא משום דסניא ליה וכן נמי סיפא דמת אחי כי ה\"נ רבותא קמ\"ל דכיון דליכא עד כלל סד\"א לא סמכא עליה דידעא דמשקר ולא מקללה נפשה קמ\"ל ואע\"ג דמרישא דרישא משעת מינה תרתי דדמיין להדדי קתני אי נמי משום דאיכא למימר כי אמרה היא טפי חיישינן לסניא דידה משאמר יבם דאיהו לא מקלקל נפשיה ולא סני לאחוה וליסמוך אתרוייהו, קמ\"ל.
וכתוב בנוסחאות, קמ\"ל אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעה לא חיישא ור\"ש מחקו דהא לר\"ע היא גופה מקלקלה בכל שלשה עשר דבר כדתנן בגיטין (דף פ') וזו אינה קושיא דהכי קאמר אקלקולא דידה חיישא וזה אינו קלקול בעיניה אם מפסדת היבם אלא ריוח הוא לה משום דסניא ליה אקלקולא דזרעה בלחוד לא חיישא ואלו במת בעלי איכא קלקול לעצמה מפני שהיא יוצאה מתחת בעלה הראשון שהוא עמה בהיתר ולא סניא ליה אבל מת יבמי ממי תצא מן היבם שמא זו היא מה שהיא מחזרת עליו מן הבעל שתנשא לו אף עכשיו אין לה בעל וכ\"ש במתה אחותי דאינה מפסדת כלום משלה. וסיפא איצטריך משום דסד\"א לסמוך אתרווייהו כדפרישי' דהאשה נותנת אצבע בין שני' תחלה, קמ\"ל. "
+ ],
+ [
+ "ואע\"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים וכו'. פי' דלקמן מוקי לה הכי משום דר' יוסי ופירשו המפרשים דמימרא בעלמא היא ודאמרינן לימא מתני' דלא כר\"ע מילתא באפי נפשה היא וכן נראה מפירש\"י ז\"ל אלא שאין לשון הגמרא משמע כן.
ויש ליישב דקס\"ד דאיכא למידחי דכי אמר ר\"ע אף אחות אשה כשהלך אשתו וגיסו למדינת הים בלבד קאמר דכיון דהיא נאסרת אשת גיסו אגיסו צריך הוא להוציאה בגט כדי לברר איסור' על בעלה ומתוך אותו גט נאסרת נמי אשתו של זה עליו דאלו באחות אשה בלבד שאינה נשואה ליכא קנסא במידי ואע\"ג דקתני גבי אשת אחיו קס\"ד השתא דההיא נמי כדי שיתברר איסורה על בעלה ומשום קנסא דידה להכי דיקא לאלומי קושיין דמתני' ודאי אע\"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים היא הילכך אפילו תימא דר\"ע בדאזיל אשתו וגיסו בלחוד קאמר ומשום לתא דגיסו אפ\"ה מתני' דלא כר\"ע, כנ\"ל. ",
+ "הא דאמרינן ותאסור בשכבת אחותה. משום קנסא בעלמא קאמרינן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למדינת הים דקנסינן ופריק לא דמי אשה שהלך בעלה למדינת הים דבזינתה במזיד אסורה מדאורייתא עשאוה לזו כמזנה וסמכו גזרתם אשל תורה אבל גבי אחות אשה אמאי יסמכו אפי' בזנות גמורה במזיד מותרת. "
+ ],
+ [
+ "אי לאו דאמר ר' יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה אסרתה עליך איסורא דלעולם. וא\"ת אמאי לא אסרה מהא דתנן (לעיל יבמות דף כ\"ו) הנטען מן האשה אסור באמה איכא דאמרי בחיי' אסרה לאחר מיתת אמה התירה ולאו מילתא היא אלא גזירה דרבנן היא ואם כנם אינו מוציא, כ\"ש בזו שכנס ולבסוף סרח. "
+ ],
+ [
+ "התינח כל שפוסל כל שאינו פוסל מאי עבידתי'. ק\"ל דילמא כל שהלכה אשתו לבדה קאמר דליכא אחרים שאחותה פנויה אינו פוסל ע\"י עצמו וי\"ל שאינו פוסל ע\"י אחרים משמע דאיתנהו ואינו פוסל בהם. ",
+ "לא שנא ע\"פ עדים דאשת גיסו שריא. פי' דסבירא ליה כר' שמעון ול\"ש ע\"פ ב\"ד דאשת גיסו אסירא אשתו שריא פי' ע\"פ ב\"ד כגון שבא עד א' והעיד על גיסו שמת ובאו שנים והעידו על אשתו של זה שמתה שישא את אחותה דע\"א בה אינו נאמן כדאיתמר לעיל הילכך אשת גיסו ודאי אסירא ואשתו שריא.
ואיכא למימר דכיון דאשתו שריא לא בעיא אשת גיסו גט דאי בעי גט ממילא איתסרא דהויא לו אחות גרושתו ומיהו אשת גיסו אסורה בלא גט משום דמחלפא באשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים אבל להצריכה גט אי אפשר שלא תאסור אשתו על זה ואיכא למימר כיון דמחלפא מצריכי' לה גט כדי שלא יאמר עלי' הרואה זו שלא ראה אחותה [פי' שאינו יודע שאחותה קיימת] גרש זה ונשא זה וכן נמי משום שמא יבא גיסו קודם לאשתו [ויסברו שאשתו מתה] ויאמרו גרש זה ונשא זה ואפי' כן אין אוסרין אשתו עליו שכל הרואה אשתו שהיא קיימת אין לחוש לכלום ואע\"פ שאחותה מגורשת בגט מבעלה של זו.
ואמר ר' יוסי, ע\"פ ב\"ד דפוסל ע\"י אחרים משום גזרה פוסל ע\"י עצמו. פי' להכי לר' יוסי צריכה גט ואע\"פ שאין לתלות נשואין בתנאי אם אתה אוסר זה ונותן גט ומתיר את זו שויתינהו למילי דרבנן חוכא וטלולא הילכך שתיהן שוות.
ואפשר לפרש, דכולי עלמא, בעלמא באשת איש שנשאת בין ע\"פ ב\"ד בין ע\"פ עדים כדרבנן סבירא להו דאמרי חוששין לה משום שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ולא תלינן נקולא אלא הכא כיון דאיכא אשתו ליכא למימר הכי ולא אסרוה אלא גזרה משום אשת איש שהלך בעלה לבדו הילכך בשני עדים אין מחמירין עליה לגזור בה בשביל אחרת אבל בעד א' צריכין אנו להחמיר עליה מ\"מ שאלמלא חומר שבסופה לא הי' עד אחד מהימן עליה בתחלתה ומש\"ה לא מייתי בגמ' רישא דקתני [ניסח שלא ברשות] מותרת לחזור לו ומיהו ר' יצחק נפחא לית לי' הך סברא אלא לתנא קמא בין ע\"פ ב\"ד בין ע\"פ עדים אשת גיסו אסירא ודאמר לעולם אסיפא פירש\"י ז\"ל אסיפא כדנקיט ואזיל סדרא דמתני' בנשאת בעד אחד ולא היא אלא לעולם אסיפא היינו את\"ק כדקס\"ד מעיקרא ובין בעד אחד בין בשני עדים ודלא בר' שמעון. ",
+ "אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה לה בנשואין וכו'. קשיא לי, אכתי לישנא דמתני' קשיא דכל שאינו פוסל משמע דמילתא פשיטא היא דאינו פוסל ות\"ק הא לא מודה בה ואיכא למימר דכיון דאשתו וגיסו אינו פוסל ע\"י אחרים אלא משום דמחלפא מש\"ה קאמר וכל שאינו פוסל ע\"י אחרים מפני שאינו פוסל ע\"י עצמו [על אחרים] כלומר שאינו בדין לפסול שע\"י עצמו א\"א לפסול ע\"י אחרי' [אלא משום דמחלפא ולכן אינו פוסל ע\"י עצמו] א\"נ לאו דוקא אלא ה\"ק אינו פוסל ע\"י אחרים [ופליג את\"ק דסבר פוסל] וכל שאינו פוסל ע\"י אחרים אינו פוסל ע\"י עצמו. "
+ ],
+ [
+ "מתני': בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל ע\"י האחין וכו'. פי' דביאת בן ט' שנים כמאמר שויוה רבנן פירש\"י ז\"ל ביבמה הואיל וזקוקה לי' שויוה רבנן כמאמר הא נראה מדבריו דאף ביבמה מדאורייתא לא קני כלל.
וקשיא לן הא דאמרי' בפ' אלמנה לכ\"ג (יבמות דף ס\"ח) סד\"א הואיל ומדאורייתא קניא ליה ליכול קמ\"ל עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ותו גרסי' בפ\"ק דקדושין (דף י\"ט) אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו סד\"א הואיל ומדאורייתא קניא ליה לחייב עלה משום אשת איש קמ\"ל, אלמא מדאורייתא קניא ליה.
ויש לפרש לדבריו דהכי קאמר סד\"א הואיל ומדאורייתא קנוי' לו מקנין אחיו שהיא זקוקה לו בביאת כל דהוא ליכול קמ\"ל וכן בפרק קמא דקדושין סד\"א הואיל ומדאורייתא קנוי' לו משום זיקה וזה ביאתו ביאה ליקני לה ולחייב עלה משום אשת איש קמ\"ל דאפ\"ה פטרה רחמנא ללמדך שאינו קונה אותה כלל והיינו דאמרינן קניא לי' ולא אמרינן קני לה ובמקצת נוסחאות סיוע לזה דגרסי סד\"א הואיל ומדאורייתא חזיא לי'.
ואינו מחוור, דהא דאמרינן בפרק אלמנה לכ\"ג קמ\"ל עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול קשיא שהוא בא לגרוע ואינו אלא מוסיף שהי' לו לומר קמ\"ל דלא קני כלל מדאורייתא ומההוא לישנא משמע קמ\"ל שאע\"פ שמן התורה קנה חכמים גרעו ביאתו ועשאוה כמאמר ומדבריהם אינה אוכלת ורש\"י עצמו ז\"ל לא פי' במסכת קדושין כן שזה לשון פירושו שם מדאורייתא חזיא ליה כלומר זקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן בן ט' שבא על יבמתו קנאה והכי נמי משמע התם במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ה) דתנן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ואקשי' עלה בגמרא ולכשיגדיל בגט סגי לי' והא תניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול הא מדקתני קנאה משמע ליורשה וליטמא לה ולשאר כל הדברים אלא שאינו נותן גט עד שיגדיל ויבעול ואילו משום מאמר' אינו קונה אותה לכלום ומדקס\"ד נמי דבגט לחודי' סגי לי' ומקשי' עשו ביאת בן ט' כמאמר ש\"מ מדאורייתא קנאה לגמרי אף בזו יש לעיין וכי היכן מצינו קונה לשאר הדברים ולא לדברים האמורין בפרשה לפטור בגט ולפטור צרה מן היבום.
אלא הכרעה שלישית יש לנו להכריע חוץ משתי הסברות של ר\"ש דמדאורייתא קונה אותה לכל דבר של יבום אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי ומתני' הכי קתני קנאה להצריכה גט לכשיגדיל והא דקני מדין תורה טעמא דמילתא כדתני עלה בתוספתא במכלתי' זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אין צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי משמע דלרב דאמר קנה לכל בביאות שוגג כי פטר רחמנא אשת יבם בן ט' ממיתה גזרת הכתוב הוא ביבם ולא בשאר שוגגין ולשמואל כשם שזו פטורה כן כולן פטורות משום שלא ריבה הכתוב שוגג כמזיד אלא לדברים האמורין בפרשה, ודילמא מהתם גמר לה. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "הא דתנן הנטען מן האשה וכו'. ואוקימנא לאחר מיתה נושאין. ראיתי לבעל הלכות ז\"ל שאסור מחיים בכל קרובותיה באמה ובאם אמה ואם אביה בבתה ובת בתה ובת בנה ובאחותה וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז\"ל ולדבריהם הא דתנן אמה ובתה ואחותה משום דהני אמן לכל עריות דידה ואמה ותולדותיה ובתה ותולדותיה קתני. ",
+ "ודאמרינן וכאן נאמרה קיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה . אי קשיא הא תינח אמה ואחותה, בתה ובת בנה ובת בתה מנא לן יש לומר הא גמרינן זמה זמה, ולרבא כולהו כתיבן."
+ ],
+ [
+ "כי פליגי מן האב ומן האם. פי' דאלו בעודן עכו\"ם אין להם קורבא לעכו\"ם אלא בשאר עצמם מן האם אבל משום אישות אין להם אלא בעולת בעל בחיי בעלה שאסורה להם מת הותרה אפילו לקרובים הילכך ליכא למיחש לההוא טעמא דאמרן בפרק כיצד (דף כ\"ב) משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכ\"ש במשוחררין דהא עבד מותר באמו ובבתו כדאיתא בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ\"ח) ומשום הכי כל היכא דמיקרו בשמא דאבוהון שרו ומאן דאסר משום דקרו לי' נמי בני פלוניתא ואתי לאחלופי בישראל כדלקמן. ",
+ "אי אמרת בשלמא אסירי היינו דקתני אפילו וכו'. פי' ואף על גב דלאו דוקא הוא משום דהורתו ולידתו שלא בקדושה אסירי מדרבנן והורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אסירי מדאורייתא כדקתני לקמן וחייבין נמי כרת אעפ\"כ קתני אפילו לאיסורא משום דכשתי אמהות דמו והיה במשמע שיהו מותרין לגמרי. "
+ ],
+ [
+ "גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. פי' והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה שיש לו שאר האם כדי של�� יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה והאי דנקיט הכי למעוטי הורתו ולידתו בקדושה דכיון דדמי לישראל גזר בי' ר' מאיר דילמא אתי לאחלופי בישראל אפילו בשאר האב ואפילו נולדו אותם קרובות עכו\"ם כך פירש\"י ז\"ל במסכת סנהדרין (דף כ\"ח) ולא מחוור דכ\"ש התם משום דכשתי אמהות דמיין.
וחכמי הצרפתים ז\"ל נחלקו בדבר, יש שפירשו דה\"ה להורתו ולידתו בקדושה וה\"ה להורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הכי ולא קתני סתם משום דהורתו ולידתו בקדושה לא פסיקא לי' דהא באותן שנולדו בגירותן אפילו בשאר האב אסורין מן התורה וקמ\"ל נמי שאפילו לידתו בקדושה אין לו שאר האב ואין צריך לומר הורתו ולידתו שלא בקדושה.
ואחרים פירשו שאם היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר אפילו בשאר האם דישראל גמור הוא ולא אמרינן בי' שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה.
ואחרים פירשו, שאם היתה הורתו ולידתו שלא בקדושה בשאר האב יוציא דכיון שהי' עכו\"ם גזרינן שמא יאמרו, אבל לידתו בקדושה משום דמחליף בישראל הוא אסור בשל אם ולא בשל אב ולשון הזה אינו עולה במסכת סנהדרין (שם) דהתם משמע בטעמא לר' מאיר משום דהני אסירי לי' בעודן עכו\"ם וגזרה שמא יאמרו ושיטה דסיפא נמי משמע, דאפילו בשתיהן שלא בקדושה הכי דיני' כמו שאפרש.
והדברים מראין כדברי האומר שה\"ה לכולם ופי' הברייתא נשא אחותו מן האם יוציא משום שבעודו עכו\"ם נמי היתה אסורה עליו, שכל שאר האם אסור לבני נח כדדריש בסנהדרין לאמר זה גלוי עריות אבל בשאר האב לא מרבינן משום דרחמנא אפקרי' לזרעי' ואפילו בעודן עכו\"ם, דכי כחב רחמנא וזרמת סוסים זרמתם בעודן עכו\"ם.כתיב אחות האב מן האם אע\"פ שהיא שאר האב בפי' ריבה אותם הכתוב ע\"כ יעזב איש את אביו ואת אמו זו אחות אביו פי' מן האם שאלו מן האב מותרת היא דכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו אחות האם מן האב לר' מאיר גזירה משום לתא דהנך.
ורש\"י ז\"ל פי' כאן טעמא דברייתא כולה משום גזירה דילמא אתי למינסב שאר דאם שנולדה בגירות ולדבריו דוקא בלידתו בקדושה אבל במסכת סנהדרין פי' כדאמרן ובגמרא מוכח דתניא התם כל ערוה שב\"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עלי' אין ב\"ד ישראל ממיתין עלי' אין בן נח מוזהר עלי' דברי ר' מאיר וחכ\"א הרבה עריית יש שאין ב\"ד ישראל ממיתין עליו ובן נח מוזהר עלי' והוינן בה ואמר ר' מאיר כל ערוה שב\"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עליה, אבל חייבי כריתות לא והא תניא נר שהיתה הורתו וכו' פי' וכיון דאית להו בגירות אחוה מדרבנן ש\"מ בעודן עכו\"ם אית להו מדאורייתא דמשום שמא יאמרו באנו מחמורה לקלה גזרו בהו, ומפרקינן הא ר' מאיר אליבא דר' אליעזר הא ר' מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא ע\"כ יעזב איש את אביו אתות אביו ואת אמו אחות אמו דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש פי' ר' מאיר אליבא דר' אליעזר מרבי כל העריות מלאמר או מאיש איש אבל ר' מאיר לר' עקיבא לא מרבי מלאמר אלא כעין אותן שפרט בהן הכתוב דהיינו חייבי מיתות ורבנן פליגי עלי' דר' מאיר ואמרי הרבה עריות יש שאין ב\"ד ישראל ממיתין וכני נח מוזהרין עלי' וטעמייהו דרבנן משום דאית להו איש איש לרבות כל העריות בישראל ואפילו שלא כעין אותן שפרטן בהן הכתוב ודכולי עלמא בשאר האם נתרבו בהן כל העריות אבל בשל אב אין להם שאר כלל אלא משום גזירת הכתוב לר' אליעזר באחות האב מן האם דאלו מן האב שריא אלמא חדוש הוא בזו ולא באחרת ולר' עקיבא באשתו.
והיינו דגרסינן התם (שם) אמר רב הונא עכו\"ם מותר בבתו פי' משום שאין חוששין בהן לזרע האב ואף על גב דאית להו חיים ולענין ירושה נמי אמרינן (קדושין דף י\"ח) עכו\"ם יורש את אביו דבר תורה התם שאני דגלי בי' רחמנא אבל לענין עריות לית ליה דרחמנא אפקרי' לזרעי' בין בעודן עכו\"ם בין בגירות והיינו נמי דאיצטריך לרבוייבירושה.
וה\"ה נמי בעריות דאישות כגון אשת קרובים דמותרות בעודן עכו\"ם דגבי עריות קיחה כתיב בהו ואינהו קיחה לית להו ולא גמרינן מדאשכחן להו אישות באב דחדוש בהו דהא אפקרינהו רחמנא לזרעייהו כדפי' והרי יעקב נשא שתי אחיות ואלמלא היו אסורות היו חכמים צריכין לפרש שלא היו אחיות מן האם ולא פירשו כן בשום מקום והרי יהודה אמר על תמר כלתו צדקה ממני ואלו היתה אסורה משום כלה אכתי חייבת היא מיתה דעריות והא דכתיב ולא יסף עוד לדעתה מפני שהיתה זקוקה לשלה לפי מה שהיו נוהגין ביבומין ודקתני כל ערוה שב\"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עלי' אעריות דשאר קאי ולאו אעריות דאישות תדע דקא מקשי אבל חייבי כריתות לא והתניא וכו' ולא מקשין נמי מגופה דהא איכא חייבי מיתות דאישות כגון אשת אב וכלתו דישראל ממיתין עליהן ולבני נח שריא [אשת אב] לאידך ברייתא [וכלתו לכו\"ע מתמר] אלא ש\"מ לכולי עלמא אישות לית להו אלא אשת אב שנבעלה שנתרבתה בהן לדברי ר' עקיבא.
והא דקתני מותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו פי' מן האם ואף על פי שבנקבה ערוה אפילו ר\"ע נמי מודה בה אבל הא דתני ושאר כל העריות דהיינו אשת אב מותרות לו דלא כר' עקיבא דלר\"ע באשת אב הא איכא למגזר משום שמא יאמרו ולא הזכיר כלתו משום דבגר שהיתה לידתו בקדושה עסקינן וכלתו אסורה לו. "
+ ],
+ [
+ "והא דקתני נשא אשה ובתה מוציא אחת וכו'. אגר דעלמא קאי שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה וכן בירושי וש\"מ דרישא לאו דוקא הני דיני בלידתו בקדושה.
ומדקתניהכי משמע דבעודן עכו\"ם אשה ובתה מותרת לו כדין בני נח וזו שגזרו בגירותן טעמא משום דכיון שיש להן שאר בעודן עכו\"ם יאמרו מותר לישא אשה ובתה בישראל וכן נראה בשתי אחיות מן האם והא דקתני אשה ובתה משום דבעי למיתני עלה מתה אשתו מותר בחמותו כך נראו לי פירושי שמועות הללו.
ונמצא עכשיו לפי מה שאמרנו שכל שלשה דורות של מטה דידי' דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו וכן בת בנה של נקבה מותרי' בגרי' וכן איסורי אישות של מטה כגון כלתו וכן אחות האב בין מן האב בין מן האם בדברי ר\"ע ואחות האם מן האב ואם חמיו נמי מותרות אבל בזרעה של אשה כגון אחותו מן האם או מן האב ומן האם ואחות האם מן האם ושני דורות למעלה אמו ואם אמו ובן אשה ובתה ובת בתה חמותו ואם חמותו כולן אסורות לו וכן שתי אחיות מן האם אסורות עליו וכן דעת הרב ר' משה הספרדי ז\"ל דבתו שנתגיירה מותרת לגר.
ובפלוגתא דרב אחא ורב ששת (דלעיל יבמות דף כ\"ז) פסק רבינו הגדול ז\"ל לחומרא הילכך אף אשת אחיו מאמו או מאביו ומאמו שנשאה כשהוא גר אסורה עליו וכיון דקתני ברייתא ומותרת באשת אחיו ובאשת אחי אביו ובאשת אביו ומוקמי' לרב ששת אשת אחיו דנסבא כשהוא עכו\"ם אף אשת אחי אביו ואשת אביו בהכי מתוקמין כך כתב הרב ר' אברהם בר דוד ז\"ל.
ודוקא באשת אחי אביו מאמו שאלו בנקיבה ערוה וגזרו על אשתו בגירות, אבל מאביו מותרת דלא עדיף מאשת אחיו כדאמרינן לעיל מן האב ולא מן האם דכולי עלמא לא פליגי דשרי, ולאו דוקא במשוחררים, אלא ה\"ה לגרים כדמוכחא שמעתא והכי קתני בהני מתניאתא דלעיל בגר אשת אחיו מאמו. וא\"ת קשיא אשת אביו דהא בעודן עכו\"ם לר' מאיר אליבא דר' אליעזר לית לי' והיכי קתני לה בהך ברייתא דוקא דנסבינהו כשהן עכו\"ם אפילו נסבה אביו כשהוא גר נמי לישתרי שאני התם דגזרו בה משום אמו בגירותו.
ואשת אחי אביו לא נתחוור לי דאיסורא דידה משום גזרה [דאחות אביו] לר' אליעזר היא כדמוכת בשמעתא דבמסכת סנהדרין כדאמרן, אבל לר\"ע שאר האב הוא ולא גזרו בגרים.
והרב ר' משה הספרדי ז\"ל כתב בחבורו דאשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת בנו ואע\"פ שנשאו אותן משנתגיירו מותרות וכן נראין הדברים דאע\"ג דברייתא כולה רישא וסיפא ודאי בשנשאו בעודן עכו\"ם מיהו בגירותן לא קתני בה הכא מידי אלא הני אסירא והני שרו ועוד דלפום מאי דקיימא לן [כר\"ע] הכי הוא דאשת אחי אביו ודאי אליבא דהלכתא שריא בלא ספק ואפילו לכולי עלמא נמי משמע דשריא בין נשאה כשהיא עכו\"ם בין נשאה בגירות כדכתיבנא ומיהו באשת אב נשאה בעודה עכו\"ם ודאי שריא ומאן דמוקי הך מתניתא בנשאן בעודן עכו\"ם אפילו כר\"ע אתיא לי' היתירא דאשת אב דנשואין דבעודן עכו\"ם מידע ידיע דליתנהו אלא כזנות בעלמא לגבי ישראל ילא אמרי בהו באנו מקדושה חמורה לקלה תדע דאמרינן בגמרא כשהוא עכו\"ם מאי למימרא וכו' אבל בנשאה אביו כשהוא גר יש לומר דאסירא משום שמא יאמרו וי\"ל שלא יאמרו כלום בצד האב שהדבר פשוט אצלם שאנו מחזיקים אותם בהפקר הזרע אי משום דשטיפו בזמה אי משום דאין להם קורבא באב אלא זו בלבד וחדוש הוא להם, וזהו טעם הרב הנזכר ז\"ל כדכתבי'.
וכן עולה משמועה זו דאחות האם מן האב לא יכנוס לכתחלה ואם כנס יקיים. והרב ר' משה הספרדי ז\"ל מתיר לכתחלה ורואה אני דבריו שלא אמרו נכתחלה לא יכנוסאלא לדברי האומר אחות האב מן האם יוציא דכיון דמצינו להם אחוה בצד האב איכא למיגזר בהא משום הנך אבל לדידן כיון שלא מצינו להם שאר האב כלל לא באב ולא באם אפילו לכתחילה נמי כונס אבל בירושלמי מצאתי לשון אחר ושאר כל העריות כנס אין מוציאין מידו לא אמר אלא כנס הא בתחלה אסור.
אבל רש\"י ז\"ל סובר שם במסכת סנהדרין דההיא דקתני כל ערוה שב\"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח נהרג עלי' כללא הוא אפילו לאישות ואוקמוה לר' עקיבא דאמר חייבי מיתות כתיבי בהו דאישות ולאו אישות ומינייהו גמרי' לכולהו חייבי מיתות והא דקתני אידך ומותר כאשת אחיו ר' אליעזר היא דאמר קורבא דאחוה כתיבא בהו דאישות לא כתיבא ונראה שהוא גורם שם בתחלת השמועה ואמר ר' מאיר כל ערוה שב\"ד ישראל ממיתין עלי' בן נח מוזהר עלי' אין ב\"ד ישראל ממיתין עלי' אין בן נח מוזהר עלי' והתניא וכו' ואין הגירסא בנוסחאות ישנות אלא כמו שכתבתי למעלה ועוד דלדבריו אף דרבנן אדרבנן הוה קשיא ועוד דאם כן לרבנן דפליגי עלי' דר' מאיר אליבא דר' עקיבא איתרבו להו חייבי כריתות מאיש איש ואפילו אישות דבין לרבנן בין לר' מאיר אית להו קורבה דאישות ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת אביו והכלה כלן אסורות הן דגזרינן בהו אפילו נסבינהו כשהן עכו\"ם ואפיקתה לכולה שמעתין מדר' עקיבא והלכתא ואוקימתא לר' אליעזר.
ועוד פירש\"י ז\"ל שם בסנהדרין דכי אמר רב הונא עכו\"ם מותר בבתו בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא דקסבר לא ילפינן אינך עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט כל הני ש\"מ דוקא כתבינהו ואם כן לרב הונא אליבא דר' עקיבא ליכא למימר בגירות משום שמא יאמרו אלא אמו ואם אמו דמיהו סוגיין לא אזלא הכי אלא כל שאר אחוה מן האם אית להו מדפליגי באיסורי אישות דאחוה מן האם הא באחוה גופה אסירן ובזה אין פירושו נכון כלל דאם כן הני מתניאתא הוו תיובתי' דרב הונא ועוד מאי שנא בת�� דנקט. ",
+ "ומאן דשרי כר' עקיבא דאמר חמות לאחר מיתה קליש לה איסורה. מהא משמע דחמות לאחר מיתה לר' עקיבא לאו חייבי כריתות היא דאי חייבי כריתות היא מאי קונשא כולהו נמי דאחוה נמי חייבי כריתות היא ובריש פרק הנשרפין בסנהדרין (דף ע\"ו) אמרינן רבא אמר חמות לאחר מיתה איכא בינייהו ר' ישמעאל סבר חמות לאחר מיתה בשריפה ור' עקיבא סבר איסורא בעלמא ואי חייבי כריתות היא לא אמרינן איסורא בעלמא ומיהו מדאורייתא היא דאי מדרבנו הוה לי' למימר ור' עקיבא סבר מדרבנן בעלמא ועוד דא\"כ ליתני גבי שניות אלא איסורא דאורייתא דכתיב ארור שוכב עם חותנתו וכן פירש\"י שם וה\"ה לאם חמותו וחמיו והכי משמע לעיל בפרק האשה (יבמות דף צ\"ד) וכולן בכלל חותנתו אבל שריפה וכרת ליכא הילכך קדושין תופסין בהן אבל בעל הלכות גדולות ז\"ל כתב שהיא בכרת והרב ר' משה הספרדי ז\"ל שהסכים על ידו, ואינו נכון.
וכן הרב ז\"ל שכתב בבתה ובת בנה ובת בתה, שלאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן משום מיתת ב\"ד כחמות ואינו מחויר שלא הוזכר דבר זה בשום מקום והרי כאן אמרו נשא אשה ובתה מוציא אחת ותני מותר בחמותו לאחר מיתה משום דקלשה איסורה ואלו בבתה אסור לעולם וכן בפרק האשה רבה (שם) אקשי' אי ר' עקיבא ליתני נמי חמותו ולא עלה על דעת למיקשי ליתני נמי בתה [ואף דבתה] ובת בנה ובת בתה מחמות בפרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ה) [נפקא לן] לא לכל הוקשו אלא מה נהלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר ומיהו מיניה ובי' בעינן עונש כאזהרה ועוד דהלכה דון מינה ואוקי באתרה בשבועת העדות (דף ל\"א) ובאזהרה וכרח עשה הכתוב בתה ובת בנה לאחר מיתה כמחיים וכן לא למדו כרת לחמות לאחר מיתה מביתה אלא אזהרה שמענו ממנו וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה ולאחר מיתה לאיסורא נתרבית מדוכתא אחריתי, וצ\"ע. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הא דאמרינן מעשר עני המתחלק בתוך הבית. מפורש בספרי (ראה פ' ק\"ט), דתניא כתוב א' אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת לומר שמניחו בגורן ועניים נוטלין אותו וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ פי' שעד הפסח זמן גשמים הוא והוא נפסד בגורן לפי' מתחלק בתוך הבית וטובת הנאה לבטנים ומחלקים אותו לאשה דליכא בבית משום יחוד דשכיחי בה רבים מכאן ואילך ימות הקיץ הם ומניחו בגורן ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא עניים נוטלין אותו מעצמם ומשום הכי לא מיתני בי' נותנין לאשה תחלה, ועוד דאיכא משום יחוד. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינןוממאנת מי ילדה. קשה לי, והא אסיקנא שמא תתעבר ושמא תמות ואפילו לפי מה שפירשנו בפ\"ק (דף י\"ב) בנים הרי הן כסימנין משעת העיבור משכחת לה כנון שהיתה בת י\"ב שנים ויום אחד ומיאנה ויצאה ונשאת ונתעברה תוך שלשה וילדה באנו בספק עלי' שמא מן הראשון ואין מיאונה כלום שמא מן האחרון ומיאונה מיאונין עד שעת עבורה ואפשר דלההיא לישנא אחרינא איתמר דאמרינן שמא תתעבר ותמות ממש ומיהו לא דחי' מסקנא בדוכתא מסוגיא בעלמא. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ה\"ג: ולענין חליצה עד שיהו אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. וכך בכל הנוסחאות ובהלכות וה\"פ תרי בישראל כתיבי בפרשה חד בישראל ישראל כל דהו ואפילו הדיוטות וחד ולא גרים וכי איצטריך לאמו מישראל איצטריך דבן גר וגיורת מקרב אחיך נפקא דהא אפילו בדיני ממונות פסול.
ורש\"י ז\"ל נראה שגורס מאי טעמא בישראל כתיב ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו, וכבר כתבתי בפרק החולץ דעתו ודעת רבינו יצחק ז\"ל בזו שאמר רבא גר דן את חבירו גר וכו' (לעיל יבמות דף מ\"ה). ",
+ "ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא וכו'. ה\"ג רש\"י ז\"ל אמר לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו וכי מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ולא גרים התורה אמרה נעלו ולא מנעלו והכי כתיב בנוסחי עתיקי מלישנא דאמר רב יהודאי גאון ז\"ל דנעל היינו מנעל דמנעל בדאורייתא לא כתיב ומאן תנאי ר' מאיר אליבא דמתניתין דאמר חליצתו כשירה ומשמע אבל לכתחלה לא ור' יעקב אמר משמיה דר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה ור' יוסי לא חשיב בתנאי משום דר' יוסי אתמוה מתמה דכי מאחר שלא ראינו לעולם לר' יהודא ב\"ב שחלץ במנעל מפני דוחק שום שעה ושמענו שאין חולצין בו מניין לנו להכשיר בדיעבד אבל לא חלק בדבר דדלמא ר' מאיר שמע ממנו או מאחרים שבדיעבד חליצתה כשרה ואין ללמוד מלכתחלה דיעבד אי נמי תלתא תנאי נינהו ור' יוסי פסול אפילו דיעבד ומיהו אנן לא אמרינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דהיינו מנעל לכתחלה.
ובתוספתא (יב,ח) גרסינן לה הכי: נמתי לו במה ראיתי במנעל או בסנדל נם לי וכי חולצין במנעל אמרתי לו א\"כ מה ראה ר' מאיר לומר שחולצין במנעל ר' יעקב אומר משמו מודה הי' ר' מאיר שאין חולצין במנעל וזה הלשון יפה אלא שאין נוסחאות בגמרא כן.
ובירושלמי (יב,א) לשון אחר, בקי לך ר' יהודא ב\"ב מימך, נומי לי ר' שולחני הייתי בעירי תדיר נומיתי לו ראיתו חולץ מימיך במה הי' חולץ במנעל או בסנדל אמר לי ר' וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל.
וראיתי מי שכתב בחבורו מדקאמר וכי יש סנדל במקומנו ש\"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחלה וכן הלכתא והדבר בהפוך שכיון שאין שם סנדל ואע\"פ כן השיבו ממנה לדברי ר' מאיר שאמר אין חולצין בו לכתחלה משמע שאף במקום שאין סנדל לא תחלוץ לכתחלה. ",
+ "קטרינן בי' מיתנא. אע\"ג דמיתנא חבל של גמי הוא בכל מקום נראה בכאן דדוקא של שער ושל עור דהא לקמן בתרסיות דהיינו רצועות לא מכשר אלא בשל שער משום דהוא תחש. "
+ ],
+ [
+ "טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם כאחד הכי קאמר אף על גב דחזינא אין חוששין שמא כונו ואיבעית אימא טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין שמא כונו. ה\"ג בכולהו נוסחי וקשיא לן אדרבא ברייתא דקתני חליצתה פסולה משמע שפוסלת מן האחין ואע\"פ שלא נתכונו כדאמרינן לקמן (יבמות דף ק\"ה) אלא לאחין כלומר פסולה ופוסלת לאחין ותנן נמי (לקמן יבמות דף ק\"ד) החולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואמרינן עלה (בדף ק\"ה) זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין והכי אמרינן במסכת גיטין בפרק כל הגט (גיטין דף כ\"ד) כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין ולקמן אמרי בהדיא מינך איפסילא לה וכו' אלמא אע\"ג דקים לן דלא נתכונו פוסלת.
ובתשובה לרב יוסף הלוי בן מיגש ז\"ל תירץ דהא דאמרינן לקמן (יבמות דף ק\"ו) מינך איפסילא לה אטעויי הוא דמטעי ליה כי היכי דליחלוץ לה חליצה מעליא א\"נ התם איפסילא לה משום קריאה ורקיקה ולאו מילתא היא [דהא] דקאמר אטעויי מטעי ליה הא ברירנא מהני ראיות דודאי פסולה ופוסלת היא והא דקאמר משום רקיקה האיך אפשר רקיקה פוסלת חליצה גופה לא תפסול מאחין.
ולשון אחר תירץ, דהכי קא מקשין: טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ומיפסלא מינייהו והא תניא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה טעמא דאיכוון חד מינייהו הוא דחליצתה פסולה ומיפסלא מיניה אבל לא איכוין חד מינייהו כלל אפילו מיניה לא מיפסלא ומהדרי הכי קאמר אע\"ג דחזינא אין חוששין שמא כיונו כלומר אין חוששין שמא כיוון אחד מהן והאי פירוקא נמי לא נהירא דבין שלא נתכוונו שניהם בין שלא נתכוון אלא אחד דינן שוה והא דקתני לה ברייתא כשנתכוון אחד מהן קמ\"ל דאפ\"ה אינה כשרה עד שיתכוונו שניהם.
אלא הכי נהירא לי טפי דהכי קא מקשין כיון דחליצה בעיא כוונה נהי נמי דכי חלץ בב\"ד ולא מכוון פסולה מפני מראית עין ואפילו בחליצה לחודה בלא רקיקה וקריאה אבל הכא כיון דלא מיחזו כחולצין אפילו לפסול אינה חליצה דהא ליכא למיחש לשמא יתירו חלוצה לאחין והרי רקיקה בלבד פוסלת בב\"ד כדלקמן ואלו רקיקה שלא בב\"ד אין חוששין לה לכלום שהרי אי איפשר שלא רקקה בפני אחד מהם ומפרקינן חוששין שמא כוונו ואע\"פ שלא נעשה בב\"ד בינו לבינה נמי פוסלת היא מן האחין שהרי ר' עקיבא מכשיר נמי הוא. ",
+ "לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. פירש\"י ז\"ל דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ולא דאיק דקרא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כתיב ואפילו בלא מנעל וסנדל קאמר ובמסכת ברכות בפרק הרואה (ברכות דף ס\"ב) מפיק לי' מדכתיב של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. "
+ ],
+ [
+ "והא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במסכת יומא בפרק בתרא (דף ע\"ח) אלא לאפוקי מהא דתנן סנדל של סיארין טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו ואמר רבא גופי' בפרק במה אשה (שבת דף ס\"ה) לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לו וכבר פרשתי' שם במסכת שבת בארוכה."
+ ],
+ [
+ "סנדל של עכו\"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה . פירש\"י ז\"ל הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו\"ם לאו לשרפה קיימי דאית להו תקנתא בבטול ואי משום איסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו ואע\"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראת כנהנת ועוד דכל למצוה מאיס.
ויש מפרש לכתחילה לא תחלוץ משום דנהנת שנשאת בו ואם חלצה חליצתה כשירה נהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא ולא דאיק לי מהא דגרסינן בפרק ראוהו ב\"ד (ראש השנה דף כ\"ח) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות נתנו אלמא אי נתנו ליהנות כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא. ",
+ "ושל תקרובת עכו\"ם.נ\"ל כגון שזבח שור לפני' ועשה מעורו סנדל אבל מה שפירש\"י ז\"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפני' לשום דורון לא מחוור לי משום דבעיא משתבר כעין פנים כדאיתא בפרק ר' ישמעאל שבמסכת עכו\"ם (דף כ\"א). "
+ ],
+ [
+ "מה להלן בימין אף כאן בימין. צריך לעיין איטר במה חולץ אי בשמאלו שהיא ימין כל אדם או בימינו שהיא שמאל כל אדם או אינו חולץ כלל מצינו לענין תפילין שהן בשמאל שהאטר מניח בשמאלו שהיא ימין כל אדם ושולט בשתי ידיו מניח בשמאל שהיא שמאל כל אדם אלא יש לומר התם ידכה כתיב יד כהה ואטר יד כהה שלו זו היא ימינו של כל אדם.
וגבי כהן תנן בבכורות (דף מ\"ה) השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין ותנו רבנן אטר בין ביד בין ברגל פסול.
ויש מפרשין דהתם לאו משום דבעיא עבודה בימין והא לית ליה ימין אלא משום דכחישותא איתחילה ליה בימין ואע\"ג דשולט בשתי ידיו כשר התם משום דבריותא אתחילה לה בשמאל אבל אטר כחישותא היא ודאי.
ורש\"י ז\"ל פירש שם משום דבעיא עבודה בימין מדאמרינן בפרק ב' דזבחים (דף כ\"ד) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה וזה שהוא אטר אין לו ימין ומסתייע החי פי' מדתנן במתניתין דאלו מומין (דף מ\"ה) שולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין ולא תנן אטר פסול לדברי הכל אלמא אינו פוסל משום מום דלאו כחישותא ולאו בריותא אית להו טפי משאר אינשי אלא משום שאין לו ימין הוא פסול [פי' ומשו\"ה לא תנן במתני' דאטר לד\"ה פסול כיון דלחכמים לאו משום מום פסול] וכאן דאין לו ימין אף לחליצה פסול שהרי עבודה וחליצה ממצורע למדנו יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה ובמסכת חולין נמי בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ב) בעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן ולא איפשיטה אלא דאי מהתם חולץ בזו ואח\"כ בזו ומסתלק מן הספק ואם אין לו ימין כמו שפירשנו אינו חולץ כלל וכיון שאין גמרא בדבר לא יחלוץ. "
+ ],
+ [
+ "הא דאמרינן מאי טעמא לאו משום דלאו בני קריאה נינהו. ומסקנא הכי, קשיא לן, והרי חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר והרי הוא כשוטה וכיון שכן בלאו קריאה נמי היאך יחלוץ והא בעיא עד שיתכוונו שניהם ולקמן נמי בפרק ב\"ש (יבמות דף ק\"י) מוכח הכי דבחרש שאינו מדבר ואינו שומע עסקי' וקאמר דמערבא בי' קריאה ואמאי תעכב בהו דעה דהא בעיא כוונה ועוד דתניא בתוספתא חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא ושלשה עשר דבר בה והא שוטה קריאה לא מעכבה בה ומעכבה בה דעה.
ואיכא למימר אע\"פ שחרש כשוטה הוא לענין מצות מ\"מ יש לו מקצת כוונה בשאחרים עומדים על גביו והא דתניא הכא עד שיתכונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוין להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונו וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישתא אית לי' ומשום הכי לא מעכבא בי' אלא קריאה אבל שוטה אין כוונתו כלום לעולם.
והא דתנן במסכת גיטין (דף כ\"ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן ואקשי' והא לאו בני דעה נינהו ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו אלמא אפילו שוטה כותב לשמה יש לומר קסבר רב הונא כתיבת גט לשמה כל דהו סגי כלומר אין צריך שיתכוון להוציאה אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלוני ומיהו מסקנא התם והוא ששייר מקום התורף דבעיא כוונה גמורה ואפילו חרש לאו בר הכי הוא.
ומיהו קשיא לי מתניתין, אמאי קתני חרש וחרשת לישמעי' אלם ואלמת וכ\"ש חרש וחרשת ויש לומר רבותא קמ\"ל דאפילו הנך חליצתן פסולה שלא תאמר אינה חליצה כלל, קמ\"ל. ",
+ " והא דאמרינן אי הכי אלם ואלמת נמי. ואמר רב אדא אלם ואלמת בני דעה נינהו. קשה ומשמע דלא שמיע להו הא דתניא בפרק קמא דחגיגה (דף כ') חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם ובירושלמי בפירקין ובפרק קמא דתרומות מצאתי גבי מתניתין דתנן התם חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר אמר ר' יונה הדה אמרה דלית כללוי דרבי כללין דתנן חרש מדבר ואינו שומע לא יתרום וסברין מימר מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חרש והתנן חרש שחלץ וחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואמר ר' יוחנן שאינן באמר ואמרה ותנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הדה מסייעא לר' יונה דר' יונה אמר לית כללוי דרבי כללין.
ולפי זה יש לפרש דחרש דמתניתין קס\"ד דבשאינו שומע ומדבר עסקינן מדלא קתני שוטה ולפום הכי מקשינן לאו משום דאינן באמר ואמרה לפי שאין אנו יכולין ללמדן ולהקרותן לא משום דלאו בני דעה נינהו משום חרשותן בלבד ולית לן השתא הרי הן כפקחין לכל דבריהם אלא כפקחין הן לחייבן במצות אבל חליצה שצריכה כוונה אין להן דעת ומשום הכי אקשי' אי הכי אלם ואלמת נמי נימא דלאו בני דעה נינהו כיון דבחוש אחד אין להם דעת ופריק התם פומייהו כאיב להו אבל חרשות כאיבא דכולי' ראש הוא ואין להן דעת ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה ואפילו במדברין ואי נמי בשאינן מדברין פי' ר' ינאי דמתניתין משום האי טעמא נמי פסיל להו אע\"ג דאיכא נמי משום דעת לפיכך אלם ואלמת נמי חליצתן פסולה משום קריאה ולאו דוקא נקט חרש. ",
+ " הא דמקשינן ברקיקההשתא במקום מצוה לא מעכבא. קס\"ד דמדינא דאורייתא אמר לה דאלו משום גזרה רקיקה לאו כלום היא ולא מחזי לאינשי כחליצה ולפיכך הקשו לר\"ע פשיטא דלא פסלא ולר' אליעזר שני דברים מתירין אין זה בלא זה כלום וסברי לאוקמה כר' דכי היכי דהתם קדוש ואינו קדוש ה\"נ חליצה ואינה חליצה ומסקנא מדרבנן הוא ומשום גזרה. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הא דאמר לי' אביי לההיא דחלצה זיל הב ליה מאתים זוז דאתנית בהדיה.ומסקנא משטה אני בו עבדי לי' נראה לי שאין דינן אלא בזה משום דכיון דאין החליצה תלוי' בנתינת המעות לפי שאין תנאי בחליצה הוה לי' כשכירות בעלמא ומחייבה לשלומי בכדי הראוי לו ממנה אלא שאומרת לו משטה אני בך אבל בשאר תנאין בעלמא כגון הילך גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז אם בא לתבעה בב\"ד ליתן לו אינה מתחייבת בכלום ואין לו עלי' אלא תנאה אם נתנה מתגרשה ואם לאו אינה מתגרשה דבמה נתחייבה היא הרי לא נגמר מעשה ביניהם שתתחייב בו לשלם ואפילו חזרה אחריו ואמרה לו תן לי גט ואתן לך מאתים זוז ואע\"פ שאם נתן סתם חייבת ליתן כיון שהתנה עלי' בע\"מ אינה חייבת לשלם שהרי פירש כפיה שלה אם לא תתן יבטל מעשה. ",
+ " ודאמרינן משטה אני בך עבדי ליה. קשיא לי, והא אמרינן התם (בב\"ק דף קט\"ז) ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני חייב ליתן לו דאמר לי' אפסדתן מיהא ה\"נ הא אית לי' זכות בנכסים ובגופה של אשה ואמר לה אפסדתן מיהא ויש לומר דוקא ביבם שאינו הגון לה קאמרינן דכיון דמצוה מן התורה בחליצה דכתיב ודברו אליו ורמיא עלי' למיחלץ לא מפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי' הילכך כשהתנית עליו כיותר מן הראוי לו דמי ופטורה וכן נראה מפיר\"ש.
ושמעי' מינה דמי שהוא חולה וסמני' ביד חבירו שוין עשרים והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו אין לו אלא דמיהן אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמי' הרבה.
ויש מפרשי' דטעמא דמתניתין משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו ולא מסתברא דמדמי' לה לחליצה בשמעתי' דהא מ\"מ ליכא עלי' חיובא ממש למיחלץ ולישנא דמשטה אני בך נמי דיקא הכי כדפרישית. ",
+ " גרסת הנוסחאות: אמר רב הונא חולצין אע\"פ שאין מכירין וממאנין אע\"פ שאין מכירין לפי' אין כותבין גט חליצה אלא א\"כ מכירין ואין חוששין לב\"ד טועין. כלומר אין חוששין שמא יטעו ב\"ד של אחריהם לומר הו��יל וחלצו ראשונים מכירין היו ויבאו להתירה והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום אלא לפי' לא הזכיר עדים משום דעדים אי לא כתבי ואישתמודענוה אלא סתם לאו כלום עבדי ולמכתב הכי ליכא למיחש אלא א\"כ קים להו במילתא דקמאי דכתבי ואישתמודענוהו ורבא דידי' אמר אין חולצין אלא א\"כ מכירין וכו' חיישינן לב\"ד טועין כדאמרן שמא יטעו ב\"ד של אחריהם לסמוך על הראשונים ומתרץ לה התם ביש נוחלין (דף קל\"ח) משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומשו\"ה לא אמר חוששין לעדים טועין משום דעדים א\"נ כתבי גיטא אי לא כתבי ואישתמודענוהו לא איהנו ולא מידי דבי דינא בתר עדים דייקי ולמכתב הכי ליכא למיחש כדפרשינ'.
ורש\"י ז\"ל גורס בדרב הונא חוששין לב\"ד טועין ופי' אם יכתבו לה עדים ראינו שחלצה בבית דין פלוני ואפילו לא כתבו בי' ואישתמודענוהו חיישינן שמא יסמכו ב\"ד של אחריהם על גט זה להתירה, פי' לפי' אבל בשלא כתבו אין לחוש שמא תביא עדים לפני ב\"ד שכיון שלא כתבו לה ראשונים כלום חוששין שמא לא נגמר להם עדות ואישתמודענוהו ולפי' לא התירוה בגט. ורבא דידי' אמר אין חולצין וכו' ולא חיישינן לב\"ד טועין. פירש\"י ז\"ל לא חיישינן שמא טעו ראשונים לומר חולצין ואעפ\"י שאין מכירין ואינו מחוור שאפילו בעדים אין חוששין בראשונים שמא כתבו כלום שלא כדין כדתני' התם בב\"ב (דף קל\"ח) גבי שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא א\"כ מכירין לפי' גובה ואין צריך להביא ראיה [וא\"כ מאי רבותא דלא חיישינן וב\"ד טועין שעשו שלא כדין].
ויש לפר' האי אין חוששין לב\"ד טועין כמו אין לחוש לב\"ד טועין ולפי שאמר רב הונא חוששין אמר איהו אין חוששין ורבא ורב הונא בהא פליגי רב הונא סבר חולצין ואם אין כותבין אין לחוש שאין ב\"ד טועין בכך [ולכן אין כותבין אפילו בלא אישתמודענוהו דחוששין לב\"ד טועין שיסמכו להתירה] ורבא סבר אע\"פ שלא כתבו לו כלום יש לחוש שמא יסמכו על ב\"ד ראשון ולפי' אין חולצין אלא אם כן מכירין [ולכן כותבין אף שאין מכירין ואין חוששין פי' דאין מה לחוש דהא ודאי עשו כדין] והיינו דמקשי' בב\"ב (שם) מינה לומר שחוששין לב\"ד טועין סבירא ליה לרבא וכן כתב רבינו יצחק ז\"ל בהלכותיו [והיינו מהא דסבר אין חולצין אלמא דחוששין שב\"ד יטעו להתירה].
ואיכא דדאיק אשמעתין למה אין חולצין וכותבין ומתירין אע\"פ שאין מכירין והלא שנינו בפרק האומר שבקדושין (דף ס\"ג) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן ואמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו.
ומסתברא דלאו קושיא היא כלל, שאם לא היו מכירין שזה שם האיש ודאי הרי אמרו צריך להכיר שם האיש בגט וה\"ה לשם האשה חוששין שמא אסיק אנפשיה שמא דפלוני בעלה כדי להוציאה מתחתיו ואף כאן שמא העלה שמו כשם יבמה להוציאה ממנו ולקחתה לעצמו במדינה אחרת וכן נמי אפילו במכירין והוחזקו בשמו מכיון שחלץ לה בכאן בב\"ד הרי פסלה על יבמה והוציאה ממנו אומרין את אחד היה למת שבא וחלץ לה בב\"ד פלוני ונמצאת פטורה מן היבמין הודאין לכשיבאו הילכך חוששין להם שמא זה רוצה להוציאה מידם ולנשאה לעצמו כמו שאמרו בגיטין אבל התם אלו אתי אחרינא ואייתי עדים שהוא קדשה אחרון נאמן מש\"ה סמכינן עלי' דהאי השתא עד דאתי סהדי וליכא למיחש למידי שמא ישאנ' במקום אחר שאם שניהן רוצין עכשיו נמי יכולין לילך ולינשא בכל מקום בלא גט ותאמר פנוי' אני ואם חוששין לחומר שבסופה אם יבא המקדש ועדיו עמו מה הועיל בגיטו עכשיו נמי יש להם לחוש וא\"ת שמא יהא שמו כשם אותו שקדש כבר אמרו שני יוסף ב\"ש הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (דף קס\"ז).
גמרו של דבר, כל שאלו יבא בעל ודאי והיא פטורה ממנו אין נאמן וחוששין להן, וכל שאלו יבא ומקלקלה נאמן ליתן גט.
ובירושלמי במסכת קדושין (ג,ז), רב הונא בשם רב נאמן לכנוס מתניתין פליגא על רב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו זהו שקדש ופירושו כענין שאמרנו דהתם הוחזק אשת איש ודאי ואפילו באה עכשיו ממדינת הים יש לחוש שמא זה שמוציאה מתחת בעלה שיבא אחרי' אבל הכא כיון שאין כאן גט אלא מזה או שכונס אין לחוש שהרי אם יבאו עדים ויעידו שאחר קדש יוצאה היא מידו של זה ובנתים יחושו לעצמן. "
+ ],
+ [
+ "קוראה וקורא. כתבו הגאונים ורבינו ז\"ל בסדורא דחליצה, ואין אומרין דברים אלא בעמידה. וראיתי שהקשו מקצת חכמים מהא דגרסינן בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ') אדכר דמיושב קרע קם וקרע מעומד אמר לי' מעומד מנ\"ל אילימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה. ומהדרינן התם מי כתי' ויעמוד ויאמר ועמד כתיב.
ובדקתי ומצאתי דתניא בספרי כלשון הגאונים ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ולפי' הוצרכתי לפרש שמועה זו שבפ' ואלו מגלחין כך קריעה מעומד בדיעבד מנ\"ל אילימ' מאיוב אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי בדיעבד פסולה והתניא חליצתו כשרה ופריק התם מי כתי' ויעמד ויאמר דמשמע עכובא ועמד ואמר כתי' מצוה הכי ואי יתיב דיעבד חליצתו כשרה. "
+ ],
+ [
+ "מתני': בש\"א אין ממאנין אלא ארוסות. פי' אין נזקקין למיאון, ואעפ\"י שמיאנה בפנינו אין כותבין לה גט מיאון להתירה אלא ארוסות אבל אם הוזקקו לה ב\"ד אעפ\"י שאינן רשאין וכתבו לה גט מיאון כיון שהותרה לא תצא מהתירה הראשון והיינו דקתני אין ממאנין ולא קתני ארוסות ממאנות נשואות אינן יכולות למאן והיינו נמי דאמרינן לקמן בגמ' אמרו להם ב\"ש פישון הגמל במדה כפושה מדד ולפיכך מדדו לו במדה כפושה. וא\"ת שאפילו מיאנה נשואה ושלא בפניו אין מיאונה מיאון וכי מפני שמדד במדה כפושה התירו באשת איש ואעפ\"י שהיא מדבריהם אלא ש\"מ אין ממאנין לכתחלה הוא שאין כותבין לה והכי איתא בירושלמי (יג,א).
ושמעי' ממתני' דארוסה צריכה למאן, אבל הרב הנשיא ר' יהודה הברגלוני ז\"ל כתב תשובה לרבינו יצחק אלפסי ז\"ל זה שאמרה המשנה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ולא אמר שקדשתה דקדושי קטנה אין כלום ואין קדושין מועילין אלא אחר הנשואין ואחר נשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה מיאון.
וקשי' טובא דהא תנן וב\"ה אומרי' ארוסות ונשואות ותניא לקמן (יבמות דף ק\"ח) אי איפשי בפלוני בעלי אי איפשי בקדושין שקדשוני אימא ואחי ובפ' התקבל (גיטין דף ס\"ה) אמר רבא וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ולפי' דחאוה לתשובה זו בשתי ידים.
ואני אומר שאפשר להעמידה דודאי כל שנתקדשה ע\"י עצמה כלומר שקבלה קדושין מאחר צריכה מיאון וזהו שאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קידושין אינה צריכה למאן שנראה שהיא מקבלת אותן אבל קדשוה אמה ואחיה בין לדעתה בין שלא לדעתה אינו כלום שלא מצינו שליחות לקטן אפילו מדבריהם ועוד שאין לה דעת כל כך שתהא סבורה להתקדש ע\"י ��חרים וכשדוכין הן לה אבל מכיון שהכניסוה לחופה לדעתה כלומר שאומרים לה להשיאך לפלוני שתהא אשתו אנו עושין אע\"פ שקבלו הם הקדושין הרי זו צריכה למאן וזהו ששנינו כל שהשיאתה אמה ולא תנן שקדשתה והא דתניא בגמרא אי איפשי בקדושין שקדשוני אמא ואחי לאו דוקא שקבלו אותן הן אלא לפי שהיא ממאנת אומרת כן כלומר אותן קדושין שקבלתי אי איפשי בהן שאמא ואחי הוא שפיתו אותי לקבל אותן, ואין קושיא על דברי רבינו הגדול ז\"ל אלא שהן צריכין ראיה גדולה מזו. "
+ ],
+ [
+ "גמרא: ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מציא עקרא, זיקה דרחמנא רמא עליה לא מציא עקרא. פי' לפי שלא תקנו חכמים מיאון אלא בחיים אבל מכיון שלא מיאנה בו גלתה דעתה שהיתה רוצה בו וכיון שרצתה בו והיו קדושי' כקדושין גמורין האיך איפשר לה עכשיו למאן ביבם כל שקדושי אחיו קדושין זקוקה היא ליבם על כרחה.
ועולא אמר ממאנת אף לזיקתו דנשואים קמאי עקרא שאע\"פ שהיתה רוצה בו בחייו עכשיו מפני שזקוקה מחמתו לזה אינה רוצה באותן קדושין ול\"ש פירשה איני רוצה לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך שמת ול\"ש אמרה סתם איני רוצה בך מיאונה גמור ולר' הושעיא לעולם אינה ממאנת בזיקה בשום לשון מדרמינן מתני' לעולא ולא לר' הושעיא ותרצינא למתני' אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מיאנה ביבם אסורה לאביו וה\"ה לשאר כל הקרובים של מת מאי טעמא משעת נפילה נראית ככלתו דלא מחזיא השתא אלא כממאנת בזה ועוקרת זיקתו ולא כממאנת בראשון ועוקרת נשואין שלו הכא נמי משעת נפילה [נראית] כצרת בתו וכן בשאר חמש עשרה נשים ומפני זה אם מיאנה ביבם אסורה לו ומיאנה בכל האחין אסורה להם מפני שנראית כבעלת גט שלהם בזיקה אבל מיאנה ביבם אחד מתיבמת לאחין משום דלא דחיא נפשה מכולה זיקה אלא מיני' דידי' כענין שאמרו (לעיל יבמות דף ל\"ב) נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא הילכך עדיין זקוקה היא לאחין ומתיבמת להן ומיהו מיני' איפטרה לה לגמרי שאם מתו אחין מותרת לעלמא ולא דומיא דבעלת גט עבדינן בה אלא יש מיאון לחצי זיקה כשם שיש מיאון לזיקה שלימה בממאנת לכולן.
ותמהני על הרב ר' משה הספרדי ז\"ל שכתב הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו אבל שאר קרוביו מותרת להם לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו וכבר פירשתי שהיא מותרת לאחין ומפני שהיא זקוקה להם אבל [לשאר קרובים] מכיון [שקודם] שיצאת מביתם [נאסרה להם] אסורה להם ודאי שהרי כל חמש עשרה נשים שמיאנו ביבם צרות של כולן אסורות ואם היו [הממאנות]מותרות לשאר קרובים צרת ערוה אחרת [חוץ מבתו] ממאנת תהא מותרת ליבם כשם שהממאנת מותרת לאחין ושאר קרובים משום דלא עבדא בהו מעשה.
ורבינו הגדול ובעל הלכות ז\"ל פירשו לקמן שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שהיא נראית כאשתו גמורה משמת ולא מיאנה כ\"ש שאסורה לקרוביו שהיא מן התורה ערוה להם ואין צריך לומר. אבל לא נאסרו אלא לקרובי הבעל הא לקרובי יבם כגון אחיו מאמו מותרת להם מן הטעם שפירשתי דלא מיתחזיא אלא כאשת המת. ",
+ "עד כאן לא פליגי ב\"ה אלא דלא בעינן מומחין וכו'. קשיא לי, ולב\"ש מאי שנא מכל דיני ממונות וגטין וקדושין שאינן צריכין מומחין כדאמרינן בפרק המגר' (דף פ\"ח) דשליחותייהו עבדינן וי\"ל מפני שב\"ש מתרחקין מן המיאונין תקנו כן א\"נ מומחין לאו דוקא אלא תלתא דאיכא בינייהו דגמיר כשאר דיני ממונות וב\"ה סברי כל שלשה ואפילו רועי בקר ומצינו לשון מומחין שאינן מומחין גמורין במציעא גבי מוכרת שלא בב\"ד אינה צריכה ב\"ד מומחין אבל צריכה ב\"ד הדיוטות וכאן אינו מחוור לפרש כן. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאן תנא. פי' משום דשמיעא לי' דתנאי פליגי הכא קא בעי מאן תנאי אבל הוי אשכחן בכמה דוכתא חברי מי ששנה זו לא שנה זו ולא מצינו תנאין שנחלקו בדבר במקום אחר ואוקימנא תנאי רב ור' ישמעאל בר' יוסי דאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ\"ש. ",
+ "ברם כך היתה שאלה יש מיאון לאחר מיתה.פי' לפי שאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עלי' ביבם או בבעל אבל כשמת בלא יבם והיא מותרת לשוק במה תמאן ולמה תמאן הרי היתה רוצה בו כל ימי חייו ואסיקנא דאינה ממאנת אפילו במקום מצוה וכבר כתבתי פי' רבינו הגדול ז\"ל. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "טעמי' דרבן גמליאל משום דקסבר קדושי קטנה מיתלא תלי וכי גדלה גדלי קדושי בהדה. פי' וחלו עלי' קדושין גמורין מדאורייתא והלזו יוצאה משום אחות אשה מעתה ואע\"פ שלא בעל.
או דילמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה אע\"פ שקדשה באיסור שהוא מפקיע זיקת יבמין נפטרה יבמה והלכה לה ולפיכך תמתין עד שתגדיל ויבעול ולהאי לישנא הוא הא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ\"ו) דר' גמליאל סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין ואיפשר דאפילו להאי לישנא לא שתהא ממאנה משגדלה בשלא בעל אלא שאין קדושי' קדושין גמורי' להוציא הלזו משום אחות אשה עד שיבעל והא דלא מתרצא הא דתניא קדושי' תלוין לומר דכי גדלה לא ממאנה משום דקדושי תלוין להיותן קדושין גמורין משמע דאילו למיאון לאו תלוין הוו דהא אינן אלא כמו שהיו מתחלה ומיאון הוא דלא תקינו אלא בקטנות.
ואיפשר דלהאי לישנא כל זמן שלא בעל משהגדילה ממאנת ובפרק בא סימן (נדה דף נ\"ב) דאיכא דסבר לה הכי דתנן התם תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן ואיתמר עלה בגמרא אמר רבי אבוהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה משהביאה שתי שערות אינה ממאנת חברוהי דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה ואף על גב דנבעלה א\"ל רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לב\"ה למאן ובנה על כתפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר\"י בב\"ה ורבתה בכי' בב\"ה אמרו דבר שאמרו אותו צדיק יכשל בו זרעו דאמר ר' יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל וכו' זו שקדושי' קדושי טעות פירש\"י על תנאי או קטנה שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ואמרינן נמי התם ר' יצחק ותלמידי ר' חנינא עבוד עובדא כר\"י ואע\"ג דנבעלה.
ואפשר דלמ\"ד מודה ר' יהודה שאם נבעלה משהביאה שתי שערות אינה ממאנת [וע\"כ] לתנא קמא משהביאה ש\"ש אינה ממאנת [אפילו] לא נבעלה [ואפילו לר\"י אינה] ממאנת לעולם.
מ\"מ לר' ישמעאל ממאנת לעולם שעל מנת קדושין הראשונים בעל ושמואל סבר לה כוותי' במקדש על תנאי ואמרה משמי' אפילו במיאון ומשמע דסבירא לי' הכי אלא אנן לא קיימא לן כשמואל בשבעל אבל בשלא בעל לא אמרינן כי גדלה גדלי בהדה למיהוי קדושי דאורייתא אבל למיהוי קדושי דרבנן לא פשיטא לן.
ובזה ראינו לרבינו הגדול ז\"ל שהביא ראיה ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ו) והני מילי דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא [דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו אבל אי אייתא ב\"ש אינה ממאנת] אבל הלשון שכתב אינו מחוור דהוא אמר ופריק לה מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא בעל לא ולא איפסיקא הכא הלכתא בהדיא וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא הוא ועבדינן בה לחומרא [דהא תנ��א המקדש את הקטנה קדושיה תלויין] ואשנויי לא סמכינן דהא האי שנוי' לחומרא הוא דרב ששת הוה סבר דאע\"ג דלא בעל גדלי קדושי בהדה למיהוי קדושין גמורין ודחי' דלא הוו קדושין גמורין הילכך ליכא למידחי הך מסקנא, דאדרבה סוגיין בפרק יוצא דופן משמע דפשיטא לן דלאו קדושי דאורייתא הוו כלל.
והא דתנן בפרק הכל שוחטין (חולין דף כ\"ו) כל מקום שיש מיאון אין חליצה ופירשו עלה בגמרא זו דברי ר' מאיר אבל לר' יהודה יש מיאון במקום חליצה עד שירבה השחור על הלבן [לשמואל] התם הכי קתני כל מקום שאם קדשו עכשיו ממאנת אין בו חליצה אבל בשקדשה קודם לכן לא שמענו וכ\"ש לר' יהודה.
וזה הפירוש משובש שנאמר דלר' יהודה מקדש משהביאה שתי שערות תהא ממאנת דודאי גדולה היא לכל הדינין שבתורה והכי מוכח בפ' בא סימן (דף כ\"ב) אלא יצטרך בעל הפירוש הזה לידחק ולומר דהא דאיתמר בפרק הכל שוחטין זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה דרב לטעמי', אבל לשמואל מתניתין במקדש בזמן חליצה קאמר ודברי הכל וגם זה אינו נכון.
ואיכא לפרושי דבין לשמואל בין לר' ישמעאל בקדושי תנאי הוא דאית להו ממאנת לעולם אבל במיאון רבנן תקינו להו נשואין ומכי הביאה שתי שערות אינה ממאנת דברי כל אדם אלא לר' יהודה עד שירבה שחור והא דאיתמר התם בנדה מעשה בבתו של ר' ישמעאל סבורין היו לדמיוה לקדושי תנאי ונמנו וגמרו שאפילו לר' ישמעאל אין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות והכי נמי משמע בשילהי פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף ק') דקאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כר' ישמעאל ולא משכחת לה בממאנת ובהכי סלקן שמעתתא שפיר.
וההיא דאמר רב נחמן אמר שמואל בפרק מי שמת (דף קכ\"ו) בודקין לקדושין ולגיטין ולחליצה ולמיאונין ואמרינן עלה למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור הכי נמי משמע ואתיא דשמואל כר' ישמעאל דבמיאון מודה ר' ישמעאל דאינה ממאנת משהגדילה. ",
+ "אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה. פירש\"י ז\"ל הוא עדיף מינאי שמגרשני בגט כל זמן שירצה ואנא עדיפנא מיניה שאמאן בו כל זמן שארצה ואיני יודע טעם לפי' הזה אבל בתשובה לרבינו האי גאון ז\"ל דרב ששת הוא דאמר אע\"ג דעדיפנא מיניה במתניתא הוא עדיפא מינאי בפלפולא דהא מלתא דתרצה שפיר וכך כתב הגאון בתשובה זו אע\"פ שמאחר שתביא שתי שערות אינה יכולה למאן אינה תשובה אשת איש גמורה עד שתבעל אחר שתגדיל אליבא דרב, עד כאן. "
+ ],
+ [
+ "רב אשי אמר הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו בו שלא כהוגן. פירש\"י ז\"ל דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא ליהוו קדושין ותמהני בדין זה שאם הדין הזה בכל הנשים הוא צריך לפרש מאימתי נקרא חוטף דהא בקדושין (דף מ\"ה ע\"ב) אמרינן באתא קריבי' וקדשה [דאי היינו אומרים דנתרצה האב] דמקודשת ובקדושין דף י' אמרי' סוף ביאה קונה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני ועוד לא מצאתי לאחד מן הגאונים הדין הזה בחבורו אבל י\"ל דהאי גברא על כרחה חטפה וכגון תלוה וקדיש הוה ורב אשי לטעמי' דאמר עלה בב\"ב (דף מ\"ח) אפקעינהו רבנן לקדושי' ואין לשון הגמרא מרווח.
עוד י\"ל שאין הדין הזה אלא בנושא את הקטנה וגדלה עמו והוא רוצה לחזור ולישא משגדלה והיא נשמעת לכך שאין חכמים רוצין שיהו קדושין אלא לזה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא מ\"מ אסורה היא לשני משום קדושי קטנות שגדלה בהן ולא מיאנה אבל במתקדשת לאחר [אף] אם פשטה ידה לאחר אין זה מוציא אשה מביתו של חבירו אלא הוא קדם וזכה במקחו. "
+ ],
+ [
+ "וכי תימא הכי נמי בפקח ואח\"כ נתחרש מי מצי מפיק וכו'. בדין הוא דהוה לי' לאקשויי אי בפקח ואח\"כ נתחרש אמאי מוציא אשתו בגט הרי אשת איש גמורה היא והלזו תצא משום אחות אשה אלא איירי דלקמן בעי מקשי' מי מצי מפקי והתנן משום סרכא דהכי אמר נמי הכא כי הך קושיא. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "והא דתנן לעילר' אליעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. אכולה מתני' קיימא כדקתני \"בכולן\". ולמאן דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אסיפא בלחוד קאי והאי דקתני בכולן משום אידך דלעיל ומשום בא על הקטנה תחלה דתרתי נינהו ושייך בהו בכולן דאלו לקטנה וחרשת ליכא לפרושה שאפילו לא בא על שתיהן אי אפשר לו אלא ליבם החרשת ולהוציאה מפני שהקטנה צריכה חליצה ואוסרת זו את זו כדאמרינן לעיל בגמרין וכדאיתא נמי בירושלמי אפילו לא בא על הקטנה פסל את החרשת ומפרש לה שאלו לא בא על הקטנה ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו פסלה נעולה וכולה מתניתין [הכי מפרש] וכיון שכן למאן דאמר אינה ממאנת לזיקתן למה ממאנין את הקטנה ועוקרין הביאה עדיין הזיקה במקומה עומדת ואוסרת את החרשת עליו והוא צריך להוציאה בגט ואין המיאון מועיל אלא שאם תמות הקטנה תהא החרשת מותרת ואין מלמדין אותה למאן בשביל שתמות.
אבל למאן דאמר ממאנת [לזיקתו] אף בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן ותשאר חרשת עמו כדברי רבינו הגדול ז\"ל ואע\"פ שפסלה בביאה הרי מכיון שמיאנה בביאתו ובמאמרו ובזיקתו הרי היא כמי שאינה לגבי צרתה שאין זו צרת ערוה שנגזורעלי'.
והרב ר' משה הספרדי ז\"ל כתב בבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה למאן והחרשת יוציא בגט ולא ידעתי למה מוציא כיון שמיאנה בביאה ובזיקה. "
+ ],
+ [
+ "בשגיטה יוצא מתחת ידה. פי' קס\"ד שכתב לה גט גמור כמגרש את אשתו היא אומרת לא נבעלתי ואין הגט מועיל אלא לפסול והוא אומר בעלתי ומגורשת גמורה היא והכי נמי מיפרשא מילתא דרב אשי דאמר התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו שהגט כתוב סתם הוא אומר בעלתי וגט שנתתי לביאתי נתתי והיא אומרת לא כי אלא גט לזיקתך נתתו ועדיין לא נבעלתי.
צריכה גט וחליצה, שהיא שוי' להאי גיטא חספאואע\"פ שלדבריה בחליצה מותרת כיון שהוא אומר בעלתי והוא נאמן נותנין עלי' חומרי שניהם וצריכה גט וחליצה והיינו דקס\"ד דרבא דבחליצה סגי לה משום דלדבריה בחליצה ודאי יוצאה.
וקשה בעיני לומר דבשנתן לה גט לזיקתו מתחלה מוקי לה רב אשי דכיון שאסור לבעול אחר הגט האיך כנסה ועוד אמאי אינו נאמן לומר לא בעלתי אפילו לאחר שלשים וכי במקום איסורא מי לא מוקי אינש נפשיה אפילו כל ימיו וכך אמרו בירושלמי ר' חננא בשם רב והוא שיהא גט יוצא מתחת ידו לתוך ידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה וכו'.
[ולשון אחר י\"ל] דלר' אמי בשכתב לה גט גמור אבל רב אשי הוא דמוקי לה [שהגט כתוב סתם] ולשון אחר יש לומר שכתב לה ממש גט לזיקתו היא אומרת לא נבעלתי ולפיכך נתן לי גט לזיקה והוא אומר בעלתי וגט זה אינו מועיל כלום שטעיתי בו סבור הייתי שעדיין יבומין הראשונים עלי' וכן כולה רישא וסיפא הוא אומר בעלתי קודם הגט והיא אומרת לא נבעלתי צריכה גט אחר לביאתו שזה של זיקה אינו כלום, וזה עיקר.
וכמדומה שרש\"י ז\"ל מפרש גט לזיקתו ודאי והוא אומר בעלתי אחר הגט. וקשה לי, דהא לדבריו נמי ביאה פסולה צריכה גט וחליצה. ",
+ "הא דתנן השמים ביני לביניך. פירש\"י ז\"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאינו נזקק לי כדרך ב��י אדם ואין איש עוד להוכיח בינינו וזה ודאי פירוש הלשון אבל לא בירר מה היא טוענת עליו ויש אומרים שהיא טוענת שאינו נזקק לה כלל כענין שמצאו באגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לביניך שנאמר ישפוט ה' ביני וביניך פי' לפי שהרחיקה בשביל הגר ומגמרא דעל הא מתניתין משמע לכאורה דאי אמרה הכי נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.
ונראה שהגאונים מפרשין שהיא אומרת שאינו יורה כחץ אבל נזקק הוא לה ובהא ודאי לא מהימנא ומשמע שהיא כך טוענת סתם השמים ביני לביניך כלומר שהשמים יודעים מה שבינה לבינו שאינה ראוי' לו.
וה\"נ עלה בדוכתא (בנדרים דף צ\"א) אדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ורבא אמר לא מהימנא ואותבי' עלי' דרבא השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה ופריק התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה כלומר אע\"פ שכשהיא אומרת השמים ביני לבינך סתם היא אומרת ולית לה כסופא מידע ידעה שאין יוצאה מב\"ד אלא א\"כ מבררת במה השמים ביניהם והיא צריכה לפרט שאינו יורה כחץ וזו דבר שבערוה ומכספא בי' ולהכי מהימנא ואקשי' לרב המנונא דמשנה אחרונה והא הכא דידעת היא ובעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא ופריק קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומש\"ה משקרא אלמא היא טוענת סתם אינו עמי כדרך כל הארץ והוא מכחישה וב\"ד חוקרין הדבר אם טוענת אינו יורה כחץ נאמנת משום דלא קים ליה ביורה כחץ משקרא.
והא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס\"ה) הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים לי' והכא אמרינן איפכא דבמאי דקים לי' מהימנא איכא למימר והתם כיון שעל כרחה מתגרשת ואין מחלוקתן אלא בכתובה מש\"ה משקרא ולאו עזות הוא אלא כשאר טענות דעלמא הילכך בברי וברי הוא נאמן בברי ושמא ברי עדיף שהבא לטעון להפסידה כתובתה בשמא לא כל הימנו.
ויש לפרש דאפילו בטוענת אינו נזקק לי שאינו יכול אינה נאמנת דסברה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וסבר הוא דמשום שאינו יורה כחץ אני אומרת כן ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא, וכן לשון הגמרא נראה.
ובירושלמי (יא,יב) אמרו כמה דשמיא רחקינן מן ארעא כן ההיא איתתא רחיקא מן גברא משמע לומר שאיני נזקק לה כלל ופירשו יעשה דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס כלומר שאם מרדה מחמת טענה זו אין דנין בה דין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו להוציא שמא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם. וכן פירשו מקצת גאונים ז\"ל ועיקר הוא.
ותמהני למה אמרו בטמאה אני לך תביא ראיה לדבריה לומר שהיא עצמה אינה נאמנת כלל וכאן הטילו פשרה ביניהם י\"ג התם שאיפשר שיש ראיה לא האמינוה כלל כאן שאין יודעים אלא השמים חוששין ועוד שאותה טענה נראית שקר שדרך הנשים שלא לפרסם כן וזו שאמרה כן חוששין שמא עיניה נתנה באחר ומעמידין אותה על חזקתה ואינה נאמנת אבל הכא הרי באה מחמת טענה. ",
+ "נטולה אני מן היהודים ליבם. פירש\"י ז\"ל מי אסירא ליבם מפני גדר זה או לא וקשיא א\"כ היכי אתי למיפשט ממתניתין ואי ס\"ד דמסקא אדעתא מבקשין מיבעי לי' אלא מאי לא מסקה אדעתא אמאי כופין הנאת ביאה לא אסרה אנפשה דלא מסקה אדעתא.
והרב אב ב\"ד תירץ בשם הרב הנבון חותנו ז\"ל דמשום שאר הנאות הוא שכופין שאין אדם דר עם האסורה עליו בכל הנאות שבעולם חוץ מביאה.
ואין פי' זה מחוור לי' משום ד��יהי בין לדעת בין שלא לדעת אכולי עלמא חל נדרה ועוד ליבעי נמי לבעל אחותה מאי וכן הנודר מכל הנשים וכי מותר באשת איש שנתאלמנה או נתגרשה ותו ל\"ל לאתויי הכא מתניתין ונטולה אני מן היהודים מה ענין היא לאסור הנדר אבל עיקר הפי' בדברי רבינו ז\"ל יבם אינו כבעל וכופין ולשמואל יבם הרי הוא כבעל ואין כופין. אבל זו שכתב ושמעת מינה דליתה לשמואל, לא בריר לן כלל. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הא דאיבעיא לן החזיקה היא מלחמה בעולם. כגון שאמרה מקום פלוני משובש הוא בגייסות ובעלי מת סתם אי נמי כגון שאמרה מת במלחמה מי אמרינן מה לי לשקר מרע חזקה. [וקשה] והא אפילו במתניתין שהוחזקה מלחמה בעולם אי בעי אמרה מת על מטתו אי נמי קברתיו והיא מותרת ואף על פי כן כי אמרה מת סתם לא תנשא ואיכא דאמרי שאני התם שהיא צריכה לפרש אבל כאן שהסתם מתירתה אין פירושה אוסר אותה דאמרינן מה לי לשקר אי בעיא שתקה ואיכא דאמרישאני התם דכיון שהוחזקה מלחמה בעולם סבורה היא שיאמינו אותה חכמים אי אמרה מת במלחמה יותר משאלו אמרה מת על מטתו וכי היכא דאיהי אמרה בדדמי סברא דאינהו נמי מהימני בדדמי, ולא איפשט בעיין.
ובפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ\"ז) גבי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי אסיקנא דמה לי לשקר במקום חזקה אמרינן ולא דמי דהתם ידעא וקאמרה אבל הכא כל מה לי [לשקר] דאית לה לא מפקא לה מדדמי וכיון דאיכא למימר בדדמי קאמרה לא מהימנא ועוד דהתם אלו אמרה נחבאתי ודאי יותר היתה הדבר נראה להאמינה וכיון דלא אמרה הכי קושטא קאמרה אבל הכא בהכי ניחא לה משום דדמי.
ובפ\"ק דבתרא (דף ה') גבי פרעתיך בתוך זמני לא איפשיט אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה ואע\"ג דדמי להא דלא נחבאתי ולא נטמיתי איכא למימר בשבוי' הקלו משום דאיכא חזקה דגופה ומנוולה נפשה אבל התם לא ומיהו כיון דלא איפשיט לקולא לנתבע ופטור ונוסחאות מדוקדקות מצאתי דלא גרסינן גבי לא נחבאתי ולא נטמיתי חזקה כלל דחששא בעלמא הוא. "
+ ],
+ [
+ "עד אחד. פי' כשהיתה מלחמה בעולם ואמר עד מת סתם וכן בשאמר מת במלחמה מהו מי אמרינן לא משקר ובדדמי ודאי לא אמר דבשלמא אשה עצמה כיון דדמי לה דודאי מת סברא לא תועגן אבל עד אם איתא דלא חזי ואישתמודע לא הוה אמר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופה דייקא ומינסבה והכא כיון דמלחמה בעולם לא דייקא דסמכא עלי' דעד בדדמי וכן נמי בשאמר עד מת וקברתיו במלחמה איהי דייקא אם באה עליהם מלחמה כלל ומשיבאו עדים ויאמרו לה שבמלחמה ירד תתלה שודאי מת כדברי העד ושוב לא דייקא הילכך לא תנשא, ואפילו כשאמר עד מת וקברתיו, ואף על גב דאיהי מהימנא.
תדע מדאמרינן ת\"ש מעשה דשני תלמידי חכמים, והא מים כמלחמה דמו, פי' מכיון שנשברה ספינתו בים איכא למימר בדדמי, הילכך גבי עד אחד לעולם לא מהימן, ואף על פי שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקיר על המיתה, ודחינן ותסברא ולא מים שאין להם סוף נינהו ואפילו בשני עדים אשתו אסורה, אלא ע\"כ כשהעלו אותן מן המים וכיון שכן איכא למימר בדאמרין סימני עסקינן, כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין סימנין לאבדה ולא שיאמרו פלוני ופלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן היםבסימן פלוני שהיו יודעין בהם בפנים או כיוצא בו, דא\"כ כ\"ש בהיכירא דטביעת עינא דחזו לאלתר דמהימני, אלא משום עדות העד קאמרינן שאין העד נאמן. אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמרו סימן שיש להם במקום המוצנע שמחזירין אבדה בענין הזה ואין לחוש לרמאי הא לא אמרין סימני לא סמכינן עלייהו משום דחיישינן דלמא סמכא אתתא עלייהו משעה שתדע שטבע בעלה ולא דייקא אם אותו שעלה היה.
וה\"ה למים שיש להם סוף שאין עד אחד נאמן, חיישינן שמא תאמר האשה בדמי משטבע ודאי מת ולא דייקא אם שהא כדי שתצא נפשו, הילכך אע\"ג דבעיין לא איפשט הכא כיון דחזינן במעשה דחסא דאלו הוו מים שיש להן סוף ודאי התירוה, ש\"מ עד אחד במלחמה נאמן אלא דאיכא למימר מים שיש להן סוף ליכא למימר דדמי שאין אדם טועה לומר משטבע שוב אינו עולה, אלא ממתינין הן עד כדי שתצא נפשו, אבל במים שאין להם סוף הוא דאיכא למימר הכי, הלכך במעשה דחסא כיון דכי נשאת עשאום כמים שיש להם סוף עד אחד נמי נאמן בה דלא חיישינן לדדמי אמרינן אפשר הוא דמששהא כדי שתצא נפשו לא עלה.
ומיהו אמר רבינו הגדול ז\"ל דאיפשיט בעיין מעובד' (דלקמן יבמות דף קכ\"א) דההוא דטבע בדיגלת ואינסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא.
ולדידי איפשיט נמי מהא דתניא (לקמן יבמות דף קכ\"ב) חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ומתו וקברתים דשעת מלחמה לישראל וחרבן היתה ומת סתם במלחמה משמע כ\"ש לששים בני אדם כאחת דודאי במלחמה משמע ואפ\"ה התירו נשותיהן ע\"פ עכו\"ם מסיח לפי תומו כ\"ש ע\"פ עד וא\"ת אמאי לא פשטוה בגמרא מיהא איכא למימר משום דלא שמיע להו ושהיוה להו כדשהיוה לאידך תלתא ריגלי ורבא פשט תרווייהו מיהא מתניתא ואנסבינהו לנשי והכי גרסינן אמר רבה אי הכי מ\"ש מדינה זו וכן לקמן אמר לי' רבה מי דמי התם קאמרה סימני וכן במקצת נוסחי הלכו' אלא שאין הסופרי' עשוין לדקדק בין רבה לרבא.
אבל דעת רבינו הגדול ז\"ל דבעיין בעד אחד, וה\"ה לשני עדים בשאמרו מת וקברתיו אבל במלחמה מת סתם כמת במים שאין להן סוף ואשתו אסורה וזו חומרא יתירא וכבר פירשתי שאין לחוש לעד לדדמי.
וירושלמי אית ליה סברא אחריתי דגרסינן התם עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה נשמיעי' מן הדה חד בר נש אתא ביומי דר' אמרין ליה ההוא פלן אמר לון מית ההוא פלן אמר לון מית ואמרין ליה וכולהון מתים אמר לון וכי הוון בחיין לא הוון מייתי ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר' איבא בר נגרי בשעת מלחמה הוזת הדה הוא אמר שעד אחד נאמן בשעת מלחמה ע\"כ וזו תשובה על רבינו שאפילו זה שאמר בדדמי אלו הויין בחיין לא היו באים אפילו כן כיון שאמר מת האמינוהו ותלו להקל שודאי מת אלא סניפין לדבריו הי' מביא כדי שיאמינו אותו הא בסתם מת נאמן הוא אבל רבינו חננאל ז\"ל כתב ש\"מ אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ\"ש עכו\"ם מסיח לפי תומו אלמא לא איפשיט לי' בעיין. "
+ ],
+ [
+ "ההוא גברא דאפקד שומשמי גבי חבריה. פי' בסהדי אפקיד לי' ואמר לי' שקלתינהו ואמר לי' והא כן וכן הוי ובחביתא רמייאן ואתו סהדי ואמרי דהכי הוא דרמו לי' בחביתא כן וכן שומשמי דאי לאו הכי מצי אמר לי' כדו לא מדידנא כעובדא דרמאי דפומבדיתא דאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ו) ורש\"י ז\"ל כתב והא כן וכן הוו ובחביתא רמיין וצא ובדוק בה ותמצא כחשבוני. ",
+ "סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים. והכא נמי לא חיישינן דלמא הני אחריני נינהו הילכך האי סימן משוי לי' ראה וכיון דאיכא עדים וראה לא מצי למימר חזרתי ולקחתים ולא החזרתים לך ומסקנא הכא דכן וכן לאו סימן הוא הא אית לי' סימנא מפיק מינייהו דהוה לי' כאיכא ��דים וראה וכי האי גונא מתפרש עובדא דחסא ודר' מיאשא דאיתנהו בפרק הכותב (דף כ\"ה) בדאיכא עדים וראה ולא אישתמודעי להו אלא בסימנא וכך למדנו ממה שכתב רבינו הגדול ז\"ל בפרק המפקיד. ",
+ "שלחו מתם יצחק ריש גלותא הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב חיישינן לתרי יצחק. לב' יוסף בן שמעון או לא. פי' נראה לי דשמעתא כולה חד אורחא נקטה ואזלא כי היכי דהתם אמרינן שמא פינן ואחרים הם אף בזו בכך נחלקו אביי סבר חיישינן דהא שיירות מצויות היו וקי\"ל מקום שהשיירות מצויות אע\"פ שלא הוחזקו חוששין לב' שוירי ולב' יוסף בן שמעון ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהי' הולך מקורטבא לאספמיא הרי שראו אותו בקורטבא וכיון שכן אומרים כאן נמצא וכאן הי' ואין חוששין שמא ממקום אחר בא לכאן ואותו יצחק שהוא מכאן הלך לו למקום אחר אלא תולין שזה הנמצא שראו אותו עכשיו בקורטבא הוא הידוע שהיה דר בעיר קורטבא וכעובדא דשני ת\"ח לרב חסדא דלא אמרינן הני אזול לעלמא והני אחריני נינהו. ",
+ "ואמר אביי מנא אמינא לה מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא וכו'. תיבדק נהרדעא כולה כלומר כל ארץ נהרדעא שהיא הרבה עירות עד היכי דסגי קבא דנהרדעא אלמא אין אומרים בנהרדעא היה נמצא ומשם הי' ולא תהא צריך לבדוק אלא אותה העיר והיא לא נסתפק לאבוה דשמואל ורבא אם איתא שכל נהרדעא צריכה בדיקה תבדוק כל העולם שהרי שיירות מצויות בארץ נהרדעא ממקומות רחוקים הרבה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשנחו ליה שלא להחזיקו בטועה ושואל דבר שאינו צריך. ",
+ "ואמר רבא מנא אמינא. משטרי דנאני בר חבו דשכיחי טובא בנהרדעא ואמרינן ברשותו נמצאו ושלו הי' ואביי התם לנפילה לא חיישינן כיון דלא איתרע לי' אבל נפל או שמת ולא ידעינן מנו חיישינן דליכא חזקה דתפיסה.
ועובדא דענן בר חייא שנא במקום שיירות נמצא אלא שהיו מוחזקים בשני ענן. ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לב' נהרדעא וכיון דלא אשכחו אלא חדא ולא הוה התם אלא חד דהוי בנהרדעא ליכא למיחש ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישנא דלמא עקר מדוכתא אחריתי ואתא להכא כיוון דתרווייהו מנהרדעא נינהו חיישינן דלמא בגמלא פרחא אי נמי מילי מסר ואפי' הוו סהדי דכולי יומא בנהרדעא הוה ופירשה רב אב ב\"ד ז\"ל במס' מכות שזה הטעם האחרון עיקר אבל שנים הראשונים סניפין הן לו דהתם (דף ה') אמרינן אפי' בדיני נפשות מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ\"ל. "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בהא אפי' ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש\"י ז\"ל דרבנן הימני' לקמא ואין הסוגיא שלו מחוורת אלא ה\"ק כל לא מת דצרה בעדות אשה לאו הכחשה כלל היא משום דאמרן לצעורי ולקלקולי. ",
+ " ואקשינן תנן עד אומר מת וכו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא, מאי אשה אילימא דעלמא פשיטא, הא תנא ליה רישא הרי זו לא תצא מהיתירא הראשון הא בבת אחת לא תנשא, אלא לאו בצרות ומשום לתא האשה תנא עד וקתני לא תנשא, בשלמא לר' אלעזר סתמא כר' מאיר דאמר הכחשה דצרות הכחשה היא אלא לרבי יוחנן קשיא. ובירושלמי (טו,ה) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר מודה בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה מה בין שניה ראשונה לא היו דברי' אצל חברת' כלום אמר ר' אלעזר מודה רבי יהודה ור' שמעון בעדים מה בין עדים מה בין צרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אין אמרה ר' אלעזר מני שמעה ואמרה.
ושוב מצאתי ב��רושלמי גבי מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גדול בר מנימן בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש כלומר בעד ועד דמו ואקשו נתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקי תני דבי ר' כן והכי נמי מסתברא דהא איתא בכלל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים דהא נמי האמינוה ועוד מהא דגרסי בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ\"ג) אני וחברתי טהורה ואמר לה עד את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה מהו דתימא כי מהימנא חברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קמ\"ל והתם נמי כשבא המתיר תחלה ואפילו למאן דגריס התם מהו דתימא היכא דפסלא נפש' וכו', מ\"מ כיון דאמרינן עד אחד דאפיך משמע עד כשר ולא אשה.
ויש אומרים התם קולא היא לגבי שבויה ואפילו בבת אחת. והרב ר' משה הספרדי ז\"ל נמי כתב, אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח\"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואינו נכון אבל בהיא עצמה נראין הדברים כמו שאמר שתצא.
ומדקתני מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא, לפיכך כתב הרב הנזכר ז\"ל הרי זה לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא השוה אותה לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת.
ואני אומר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואפילו נשאת לו תצא ואע\"פ שאמרה ברי לי והא דלא קתני ואם נשאת תצא משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא נשאת בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר לא תצא מהיתירה הראשון.
וסמך לדבר מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ\"ב) אמר ר' יוחנן שנים אומרי' מת וב' אומרי' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומ' נתגרשה ושני' אומ' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא אמר אביי תרגימה בעד א' אומ' מת הימנוה רבנן כבתרי כדעולא א\"ה אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי מדמוקמי' בהך דוחקא ולא מתרצינן לה כאידך דתני התם [גבי ב' עדים לוקים הכא] בעד א' [קודם שהתירוה] ובשנשאת לעד ואומרת ברי לי וגבי גירושין לא הימנוה ש\"מ דאפי' גבי מיתה לעולם תצא דעד א' בהכחשה לאו כלום.
אבל מצאתי בירושלמי (טו,ה) כדברי הרב ז\"ל עד א' אומ' מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאה הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמ' דילן אלא בב' עדים ומסתברא מ\"מ דודאי תצא כדאמרן. "
+ ],
+ [
+ "הא דתנן בקדש א' מחמש נשים דנותן כתובה. משכחת זה בשכתב כתובה סתם לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו שיתן כתובה והלכו להם עדים וכל א' אומרת לי קדש וכתב כתובה או קנו מידו הא לאו הכי קי\"ל ארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, דהכי אסיקנא בפ' אע\"פ בכתובות (דף נ\"ו). "
+ ],
+ [
+ "אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא. [דאי הוי עדיף כרובא] בהדי מיעיטא הוה עדיף מיניה ותת בם אלא השתא לא עדיף כרובא ולפיכך לא תתיבם ולשוק נמי לא תנשא משום דר' מאיר חייש למיעוטא וסמיך מיעוטא לחזקה והוה לי' פלגא ופלגא, זהו פירושו של רש\"י ז\"ל.
ואי קשיא הא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין (קיד��שין דף פ') מ\"ט דר' מאיר קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמיך מיעוטא לחזקה איתרע לי' רובא ולפיכך ר' מאיר מטהר איכא למימר התם אפילו שקולין אפושי טומאה לא מפשי.
וסיפא דמתניתין דקתני יצתה מלאהחוששת משום דכיון דמליאה היא אינה בחזקת השוק הילכך חוששין למיעוט ור' יהושע לא תאיש למיעוטא ופליג בסיפא וה\"ה לרישא.
וקשה עלינו שכתבה רבינו ז\"ל למשנתנו ופסקה בהלכות, ונראה לי משום דאע\"ג דמסקנא דסוגיין מתני' ר' מאיר היא אשכחן סוגיא אחריתי דמצי לאוקומה אפי' כרבנן. דתנן במס' בכורות (דף י\"ט) ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. והוינ' בה מכאן ואילך אמאי ספק, הלך אחר הרוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, אלא אמר רבא מחוורתא ר' ישמעאל כר' מאיר ס\"ל דחאיש למיעוטא. רבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי ביה מעשה אבל רובא דתלי בה מעשה לא אזלי בתר רובא מאי מעשה אי עלה עליה זכר אי לא עלה עלי' זכר והכי נמי רובא דתלי בי' מעשה הוא שמא לא בא עלי' בעלה משהלכה למדינת הים וכי תימא ההיא לא דמי' אלא לצרה אחריתי הא ליכא למימר דנקבה בעדר כאשה ובעלה דמי ואע\"פ כן לא הלכו אחר רוב זה ורבא דמוקים בשמעתין מתניתין כר' מאיר אזדא לטעמיה דלית ליה האי סברא אבל אנן כרבינא קי\"ל ורבנן לא פליגי עלי' דר' ישמעאל התם בהך סברא ואפי' ר' יהושע דלית ליה חוששין למיעוטא ופליג בסיפא לא פליג עלי' בהא הילכך קמא לה מתניתין כהלכתא והך דקתני יצתה מליאה חוששת התם משום דחזקה ליבום שכיון שעברה אין אומרין שמא תפיל דהויא לה כמיתה ולמיתה לא חיישינן תדע דהא דתירץ רב נחמן סיפא דאיסור לאו לא חששו למיעוט ואפ\"ה במליאה חוששין או משום חזקה או משום דמיעוטא דשכיח שאני ולדעתי' דרבינא הא דקתני גבי תינוק שנמצא בצד העיסה וחכמים מטמאים לתלות הוא אבל לא לישרוף דהא רובא דתלי בי' מעשה הוא והכי נמי איתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ').
כך עלה במחשבה בלבי עד שמצינו בשם רבינו האיי גאון ז\"ל דרבא אליבא דכולי עלמא מוקי לה למתניתין, דעד כאן לא אמרי רבנן זיל בתר רובא אלא ברובא דליכא חזקה כנגדו אבל היכא דאיכא חזקה סמכי' מיעוטא לחזקה והוה לי' כפלגא ופלגא ולא שרי' נה ואע\"גדהתם אמרי רבנן מיעוטא כמאן דליתי' דמי רובא וחזקה רובא עדיף הכי קאמרי מיעוטא לא חשיב כולי האי לצרופי גבי חזקה לטהר אלא עדיין הרוב מכריע וטמא. אבל מ\"מ חוששין לו ואין עושין בו מעשה כדאמרינן התם בעשרה יוחסין לא זו היא חזקה ששורפין עלי' את התרומה, ואמרינן נמי במסכת נדה בפרק כל היד (נדה דף י\"ח) אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי ואקשינן והא איכא ט' חנויות והא איכא וכו' והא איכא וכו' ומפרק להו ובעי' למעוטי מאי למעוטא רובא דאיכא חזקה בהדיה דלא שרפי' עלי' תרומה וכו' אלמא לא עשו רובא דאיכא חזקה בהדיה כודאי אלא סומכין מיעוטא לחזקה לספק את הרוב ולתלות בו בכל מקום ולר' מאיר להכריע במקום קולא כגון בטומאה וטהרה דלא מפשינן [טומאה] תלינן דטהורות ואע\"ג דגבי עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה הלכו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי אפילו לשרוף שאני התם דרובא דאיתי' לקמן הוא כדפירש\"י ז\"ל א\"נ דכיון דודאי נגעו אין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה כדמוכח בפרק קמא דנדה (דף ב') הא בעלמא רובא כנגד חזקה לרבנן חוששין באיסורין ואין עושין בו מ��שה ודקתני יצתה מליאה חוששת כדפירש\"י לעיל משום דכיון דמליאה היא בחזקת יבום עומדת לאו חזקה גמורה אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב.
והא דתנן נתן לי בן במדינת הים מת בני ואח\"כ מת בעלי נאמנת מת בעלי ואח\"כ מת בני אינה נאמנת וכולה מתניתי' קשה לי והא רוב נשים מתעברות ויולדות וזיל בתר רובא ושקול כחזקה ובתרווייהו ליהמנא אי לא ליהמנא ואיכא למימר כיון שבאה היא ולא בא בנה עמה ולא שמענו שיש לה בן עדיין חזקתה עמה שלא היו לה בנים דכיון דתחלתה וסופה בלא בנים היא לפנינו אין מוציאין אותה מחזקתה של יבום. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "סימנים דאורייתא. אפרש במקומו בפרק ואלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ז) בסיעתא דשמיא. "
+ ],
+ [
+ "טמוי הוא דלא מטמא מחייא לא חי.ואי קשיא, הא קתני גוסס דמחיי נמי חי, איכא למימר התם כיון דבידי שמים ורובן למיתה שמא הייתי אומר יטמא אבל מנוייד אי אפשר דחי פשיטא דהא בבריא הוא אי נמי איידי דקתני מגוייד תנא גוסס. ",
+ "ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון וכו'.פי' בשלמא לרבנן הכי קתני: מן הארכובה ולמעלה תנשא לאחר שנים עשר חדש דטרפה היא וטרפה אינה חי' וכל שאינה חי' במכתה עצמה בלא רפואה אינה יכולה לכוות ולחיות [ורישא קודם י\"ב חדש] אלא לר' שמעון ב\"א הרי במקום שמכתו ממיתה יכול ליכוות ולחיות הלכך לדידי' מן הארכובה ולמעלה נמי יכול ליכוות ולחיות ולאו טרפה הוא ובתוספת' דמסכת חולין תני נמי ר\"ש ב\"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות.
ומשנינן שאני מיא דמרזו מכה ואפילו לר' שמעון ב\"א אינו יכול ליכוות ולחיות הלכך לאחר שנים עשר חדש אשתו מותרת וכן מפורש בירושלמי ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר לי' אף אנא סבר כן. ",
+ "רבא אמר מתני' דמגויד בסכין ומלובנת ודברי הכל. אבל בארכובה כיון דסימן טרפה הוא לא מהני ליה סכין מלובנת ואע\"פ שכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכובא בזה ובזה נשנית בשניהם הוא טרפה שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד, אלא משום סימן טרפה."
+ ],
+ [
+ "אבל אישתהו מיתפח תפח. פי' ואפי' בתוך שלשה אין מעידין אלא בדחזיוה בשעתיה לאלתר קודם תפיחה כלל. "
+ ],
+ [],
+ [
+ "פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן. כתב רש\"י ז\"ל מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין וכן פירש במסכת סוכה (דף ל\"ט) נבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי.
ורבינו תם ז\"ל השיב דתניא בספרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר אלמא פירות מן המשומר קודם זמן הביעור נמי אסורין.
ואנו מצינו לרש\"י ז\"ל שפירשו יפה כדברי עצמו בפי' התורה וכך כתב ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרתם אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר כלומר שלא בא הכתוב אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה וכענין שדרשו שם בסיפר' לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במוקצה וכו' אלמא אין בהן ממשמע הכתוב אלא שינהוג בהן כהפקר ולא שיאסרו פירות לגמרי.
והא דתניא בסוכה נמי כותי' דייקא דאי פירות גופייהו אסירי היכא קתני אפילו בחצי איסור אסור לכולה עלמא אסורין הן עצמן ואפילו לדידי' אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא.
ויש לי עוד ראי' לדבריו מזו ששנינו אוכלין על המופקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אפילו על השמור כדאיתא במסכת שביעית ואמרו בירושלמי בפ' מקום שנהגו אמר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמינו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך ובודאי אם היו פירות מן המשומר אסורין לגמרי לא היו אוכלין עליהם כלל ועוד מדפירשו אוכלין על המשומר כגון דאמר מן המשומר הבאתי' ואם אין אתה מאמינו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך אלמא מן המשומר על המשומר קאמר וש\"מ משומר מותר קודם ביעור.
אבל מה שפירש כמדומה לי דהאי עזקה היא עיר שבארץ ישראל ששמה כך אינו מחוור שלא היה לו לתנא לשנות אלא העיר הזו.
אבל איפשר לפרש דהאי עזקה למפרדס מעוזק קאמר ולא משום איסור והיתר אנא הכי קתני של ערלה הן ואותו פרדס של עזקה כשם שנתכוין בעזקה להשביח מקחו כך במה שאמר של ערלה הן להשביח מקחו נתכוון ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל וכו' א\"נ אורחא דמילתא נקט שדרך ערלה שלא לשמרה בתחלה שאינה עושה פירות הרבה וכשהיא משומרת יפה ומתוך עבודתה עושה פירות משובחין ביותר.
ויש לפרש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים שפירושו חופר או עושה לה כמין גדר למלאתו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי\"ל הנוטע בשביעית יעקור ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית. "
+ ],
+ [
+ "הא דתניא בודקין עדי נשים בדרישה ובחקירה. יש מפרשין דהא נמי קודם שהוחזקו, מ\"מ כר\"ע קי\"ל דאמר אין בודקין, וכך פסקו הגאונים ז\"ל.
ואוקימנא לפלוגתייהו בדר' חנינא ומר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי. וקשיא לי וכי מאחר דאיכא דיני נפשות שאין הדין שיהא נאמן למה האמינוהו משום דיני ממונות שבו וכי מקילין על דיני נפשות משום דיני ממונות, ועוד ארוסה מאי איכא למימר דהא ליכא כתובה למשקל.
ואיכא למימר דהכי קאמר, כיון דתקינו רבנן בכל דיני ממונות שאין בהן דרישה וחקירה והדין נותן שתגבה האשה הזו כתובתה על פיהם, אי אפשר שלא להאמין אותם על נשואין שלה דבעי' לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי הילכך איתא לתקנתא דרבנן בכל האי דינא ואי איפשר נמי להחמיר בארוסה יותר מנשואה דא\"כ שויתינהו למילי דרבנן כחוכא אי נמי הכי קאמר מן התורה כל הדינין שבתורה בדרישה ובחקירה שכולן בכלל והשתא דתיקון רבנן שלא לידרוש בדיני ממונות עדי נשים דומה למי דומה לדיני ממונות דמי שאין בהן דיני נפשות השתא כלל ויש בהן ממון לפעמים ברובן ומר סבר כיון דשרי' אשת איש דבעלמא אתי לדון דיני נפשות כדיני נפשית דמי ואין מקילין בהן משום ממון שלו, כנ\"ל.
ואע\"ג דגבי כתובה ליכא משום נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה היא רוצה להנשא לא פלוג רבנן בדיני ממונות ואע\"ג דבדיני קנסות בעי' דרישה וחקירה הנהו לאו בכלל דיני ממונות נינהו ולא תיקון בהו רבנן מידי, אלא רחמנא קנסינהו ואדינא דרחמנא מוקמינן להו ולא מוספינן אקנסי אבל בשאר כל דיני ממונות לא פלוג רבנן. ועוד דהא חששו משום חינא.
וה\"ה לעידי גירושין ולכל דיני גיטין וקדושין שאין צריכין דרישה וחקירה וישנן בבית דין הדיוטות משום האי טעמא גופי' כדי שלא תנעל דלת כדמפורש בדוכתא בסנהדרין (דף ב' ודף ל\"ב) וכדאמרינן בפרק המגרש (גיטין דף פ\"ח) אביי אשכחי' לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי ואמר לי' והא הדיוטות אנן וכו'. ומיהו משמע דלר' טרפון דבעי דרישה וחקירה כיון דקא שריא אשת איש לעלמא אף מומחין נמי בעי' וכי מעשינן אגיטין ודיינינן בעדי מיתה משום דקי\"ל כר\"ע הוא א\"נ עידי גירושין שכיחי ועברינן שליחותייהו עדות מיתה לא שכיחי לר' טרפון.
ירושלמי (טז,ז), כתוב בהלכות רבינו ז\"ל, מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתני' מסייעא לדין מתני' מסייעא לדין וכו' ולא פסק בה רבינו ז\"ל כלום. אבל במס' גיטין בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) כתב הא דתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות ולעדיות ואמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בעדיות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בכל עדות אשה אפי' מפי כתבם וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקויים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין ואיכא מאן דאמר אע\"ג דאין עדים מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכ' גיטין (דף ג') בעדות אשה לא תקון רבנן דלא מיבעיא אחמורי דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפי' קולא נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופי' רחמנא פסלי' ואעפ\"כ משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד על פי שפחה, אלמא אפילו עד א' כשר לא בעי', ולא דמי לגט דבעי' בפני נכתב ובפני נחתם, דהכא איתתא דייקא טפי ומינסבה ומילתא עבידא לאגלויי והדין סברא עדיפא טפי הלכך אפי' בעד א' מפי כתבו שאינו מקויים משיאין. "
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "חידושי רמב\"ן על יבמות",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud",
+ "Ramban",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Daf",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file