diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Chidushei HaRa'ah on Berakhot/Hebrew/Perush ha-halachot masekhet berakhot, Jerusalem 2007.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Chidushei HaRa'ah on Berakhot/Hebrew/Perush ha-halachot masekhet berakhot, Jerusalem 2007.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Chidushei HaRa'ah on Berakhot/Hebrew/Perush ha-halachot masekhet berakhot, Jerusalem 2007.json"
@@ -0,0 +1,981 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Chidushei HaRa'ah on Berakhot",
+ "versionSource": "https://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH005271357/NLI",
+ "versionTitle": "Perush ha-halachot masekhet berakhot, Jerusalem 2007",
+ "status": "locked",
+ "versionTitleInHebrew": "פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס\"ז",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "רא\"ה על ברכות",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud"
+ ],
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "אמר המחבר: מן הידוע אצל כל מבין עם תלמיד, שתורתנו כלה תסוב על אופן הקבלה, והרי המסורות סביב לה, וכל חכם לב על פי הקבלה ישפוט, סמוכה לעד לעולם יתד היא שלא תמוט, והיא שעמדה לנו כל הימים, ולא מסרנו הכתוב אלא לחכמים, ואדון הנביאים ומבחר הנבראים קבל אותה על פה בסיני, ואמרו ז\"ל [גיטין ס, ב] דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, והיה זה כדי שלא תפול המחלוקת, וכאשר נתמעטו הלבבות וארכו הגליות ונבהלו המחשבות כתב רבנו הקדוש המשנה, להיות הדת נתונה, שילמדו אותה סדורה, ותהיה בפי הכל שגורה, וגם עליה יצאו עסקים, סברות רבות ודקדוקים, נבנה עליה התלמוד הבבלי שהם מים עמוקים, דברים נעלמים וארוכים, עד שקראוהו החכמים מחשכים, ורוב הרוצים להיכנס ימצאו דלתיו נעולות, זולתי ליחידים בדורות סגולות, וכתבו עליו ספרים אין קץ ולהג יגיעת בשר, חומה גבוהה דלתים ובריח ומגדל עוז נבצר, והתלמידים יעפים יצאו דחופים, תחלוש דעתן מרוב המשא והמתן.\n",
+ "ואני בראותי כי היגיעה רבה, והגמרא סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא חברתי ספר קראתיו נזר הקודש על דרך הגמרא, ובררתי מדברי רבותי שיטה אחת ברורה, בכל הספר הזה לקחתי שיטה אחת מיוחדת, ולא טרחתי לדחות סברא נפסדת.\n",
+ "ועם כל זה דרכי התלמוד נעלמים, בחותם צר סתומים, וכל הדברים יגעים ואין הכל זוכים להיותם יומם ולילה קבועים, ומפני טרדות הזמן למדים תורה לשעות ולרגעים, ויש רבים צריכים דברים קצרים, ופסקים מסודרים ישאו חן בעיניהם יאירו כספירים, על כן היתה עלי יד אחי ר' יהושע הלוי בן אדוני אחי ורבי פנחס הלוי זצ\"ל, בקש למצוא דברי חפץ והפיל תחנתו לפני לפרש לו הלכות רבינו יצחק אלפסי זצ\"ל שהם כמו תלמוד קטן, וחכמי הדורות אשר לפנינו ישאלו בהם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, לגודל מעלת הרב הגדול אשר חברם, עד שאדני זקני הרב ר' זרחיה הלוי זצ\"ל חיבר עליהם ספר נכבד הנקרא ספר המאור, דקדק אחריהם והשיב עליהם, ומורי הרב ר' משה זצ\"ל בא אחריהם להעמיד דברי רבינו יצחק אלפסי זצ\"ל שהיה עמוד הימני פטיש החזק, ואני בראותי מעלת ההלכות, שהם ככרובים פורשים כנפים על הדורות, ערוכות בפי הכל ושמורות, וראיתי חפץ אחי ר' יהושע הלוי אשר עוררני על זה, מפני שראיתי שעברו עליו כמה זמנים, טרדות רבות וענינים, ובנות הזמן הלאה עליו תאונים, בטח בשם יתברך ונעזר ועשה עמו להפליא, והצילו מן המים הזידונים, וגברו עליו חסדי השם הנאמנים, עד שעבר עליו זמן רב שלא יכול לקבוע עצמו בחכמת התלמוד כאשר קבעו בו אבותיו הראשונים, ראיתי שכונתו לשמים, ורצה ללמוד הלכות רבינו זצ\"ל, ללקוט מהם ספיריו ופניניו, ולהיותם לזכרון תמיד בין עיניו.\n"
+ ],
+ "": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "[רי\"ף א, א]
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר. פי' כהנים שנטמאו וטבלו וצריכים הערב השמש קודם שיאכלו בתרומה, וקאמר דאותו זמן שמותר להם אחר הערב השמש לאכול בתרומה, והיינו צאת הכוכבים, אותו זמן עונת קרית שמע בערב, ונמשך עד סוף האשמורת הראשונה דהיינו שליש הלילה דהכי מפרש בגמ' [ג, א] דשלש משמרות הוי הלילה ומכאן ואילך עבר זמנה ושוב אינו יכול להתפלל, דקסבר ר\"א דמאי דכתב רחמנא בשכבך תחילת שכיבה קאמר ואיכא אינשי דלא גאנו עד שליש הלילה.",
+ "וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פי' דסבר רבן גמליאל דמאי דכתב ובשכבך כל זמן שכיבה קאמר, והיא מצאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר, ולרבנן ודאי חצות לאו תחילת שכיבה היא ולא כל זמן שכיבה היא, אלא דרבנן סברי לה כרבן גמליאל דכל זמן שכיבה קאמר רחמנא, אלא דאמרי חצות להרחיק אדם מן העבירה, ופלוגתייהו בלכתחלה דלרבן גמליאל עד עמוד השחר ולרבנן עד חצות אבל בדיעבד מודו רבנן לרבן גמליאל דעד עמוד השחר, והכי איתא בגמרא [ט, א].",
+ "והאי דפליגי במתניתין, דוקא בלישנא דבשכבך אי תחילת שכיבה אי כל שכיבה, אבל מאי דכתיב ובקומך דכולי עלמא תחילת קימה קאמר, ולאו כל זמן קימה דהיינו כל היום אלא תחילת קימה, אלא דפליגי נמי לקמן [ט, ב] עד כמה נמשך זמן תחלת קימה."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן מאימתי מתחילין לקרוא קרית שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי רבי מאיר. פי' דהתם מיקרי זמן תחילת שכיבה, דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא פעמים אלו ופעמים אלו, לומר שדרכן של בני אדם לפעמים לישן בזמן זה, וכיון דכן שפיר מיקרי זמן שכיבה ולא שייך למימר הכא מיעוטא הוא דמנהגא דכולי עלמא הוא מיהו זימנין הני וזימנין הני. והא דאמרינן משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן וכן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, פי' משעה שנכנסים חייבין לאלתר להתפלל קודם שיאכלו, דמיקרי קרית שמע ומיכל בהדדי לא אפשר.",
+ "וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים, ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואומר (והיה) [והיו] לנו הלילה משמר והיום מלאכה. כלומר מכלל דשעה שפורשין ממלאכה דהיינו צאת הכוכבים לילה הוא.",
+ "[רי\"ף א, ב]
כתב רבנו ז\"ל שמעינן השתא דבין למתניתין בין לברייתא עונת קרית שמע בערבין לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיא שעת צאת הכוכבים והכין הילכתא דיחיד ורבים הלכה כרבים. והאי דאקשינן דרבי אליעזר אדרבי אליעזר דתניא מאימתי מתחילין לקרות קרית שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר ותנן במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דברי רבי אליעזר, לאו למימרא דהאי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לרבי אליעזר בלחוד הוא, אלא בין לרבי אליעזר בין לרבנן הכין סבירא להו, דהא לא איפליגו רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בעד סוף, דרבי אליעזר סבר עד סוף האשמורת הראשונה ורבנן סברי עד חצות, אבל במשעה שהכהנים נכנסין לא פליגי, דאי לא סבירא להו לרבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן אלא רבי אליעזר בלחוד הוא דסבירא ליה הכי הוה להו לרבנן לאיפלוגיה עליה במשעה כדאיפליגי עליה בעד סוף ומדלא איפליגו עליה אלא בעד סוף שמעינן להו דבין לרבי אליעזר בין לרבנן כולהו סבירא להו משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וכיון דסבירא ליה לרבי אליעזר בהדי רבנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואשכחינן ליה בברייתא דסבירא ליה משעה שקדש היום בערבי שבתות אקשינן דידיה אדידיה ופרקינן תרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר, ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן איבעית אימא סיפא רבי אליעזר רישא לא רבי אליעזר ברירא מילתא דמשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן לרבנן בלחוד היא ולאו רבי אליעזר, הילכך בין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא האי דקתני במתניתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתה לרבנן וכיון דאיתה לרבנן עבדינן כותייהו עד כאן."
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "[רי\"ף ב, ב]
אמר מר קורא קרית שמע ומתפלל מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית ורבי יהושע בן לוי אמר תפלות באמצע תיקנום שבשחרית קורא קרית שמע ומתפלל ובשעת המנחה מתפלל תפלת המנחה ולערב מתפלל תפלת ערבית ואחר כך קורא קרית שמע נמצא קרית שמע של שחרית בתחלת היום וקרית שמע של ערבית בתחלת הלילה וליתיה לדרבי יהושע בן לוי דקיימא לן כרבי יוחנן דתניא מסייע ליה ואף על גב דצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפלה לאו מפסיק הוא דכיון דתקינו רבנן השכיבנו [בגאולה] כגאולה אריכתא דמיא ובתפלת שחרית נמי בעי למיסמך גאולה לתפלה ואף על פי שבתחלה אומר ה' שפתי תפתח כיון דתקינו רבנן ה' שפתי תפתח בתפלה כתפלה אריכתא דמיא.",
+ "פי' ולפי זה תימה במה שנהגו לברך אחר השכיבנו ולומר ברוך ה' לעולם ולהפסיק בקדיש, וקיבלנו דתקנת ראשונים היתה משום דקיימא לן [לקמן כז, ב] אליבא דהילכתא תפלת ערבית רשות והיו בתי כנסיות שלהם רחוקים והיה טורח ציבור להתעכב שם ולהתפלל שמונה עשרה לאחר שחשיכה וקבעו מטבע זה שיש בו שמונה עשר הזכרות כנגד שמנה עשרה ברכות, ואחר כך מי שמזדמן לו ורוצה להתפלל בביתו תפלת ערבית הרשות בידו, הילכך האידנא נמי כיון דקיימא לן תפלת ערבית רשות כל היכא דאית ליה ניחותא במילתא מצי לצלויי תפלת ערבית ברישא ולבתר הכי קרית שמע, תדע לך דהא אשכחן רבנן לקמן במכילתין [כז, ב] דמצלו לה מקמי עונת קרית שמע דאמרינן דאיכא דצלי של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת ובודאי דמצלו בתר [הכי] קרית שמע בעונתה.",
+ "פי' ונהגו לחתום בברכת השכיבנו ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד ובערב שבת חותמין פורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם, ואינו נראה למורי רבינו ז\"ל שלא מצינו שינוי חתימה בין חול לשבת כל זמן שאין בו הזכרה של שבת, ועוד אמרו במדרש [ויק\"ר ט, ט] שכל הברכות חותמיהן שלום והביאו זו של השכיבנו שהיא פורס סוכת שלום אלא ודאי כאן וכאן עיקר חתימה של השכיבנו היא פורס סוכת שלום עלינו.",
+ "[רי\"ף ג, א]
אמר רבי יהושע בן לוי אף על פי שקרא אדם קרית שמע בבית הכנסת מצוה לקרותה על מטתו שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם ודוקא פרשה ראשונה כדאמרינן פרק הרואה [ס, ב]."
+ ],
+ [
+ "אמר רב נחמן בר יצחק אם תלמיד חכם הוא אינו צריך אביי אמר אפילו תלמיד חכם בעי למימר חד מפסוקי דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי. אמר רבי אלעזר כל הקורא קרית שמע על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות קל בגרונם וחרב פיפיות בידם.",
+ "פי' ועכשיו נהגו לקרות קרית שמע בברכותיה בבית הכנסת מבעוד יום קודם צאת הכוכבים ויש לתמוה בדבר, ויש שפירש שסמכו על מה שאמרו בירושלמי [א, ב] תנא הקורא קודם לכן לא יצא אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, פי' קודם לכן, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אף אנו נהגנו כן ושאחר כך ראוי לכל אחד לאומרה בביתו כדי לצאת ידי חובה, ואינו נכון דאינהו לא קרו בברכות ואנן קרינן בברכות, וכי תימא אינהו נמי קרו בברכות אע\"ג דאכתי לא מטא זימניה וכדאמרינן לקמן [ט, ב] לענין קרית שמע של שחרית הקורא קרית שמע מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ופירשו [י, ב] לא הפסיד בברכות אע\"ג דעבר זימניה הכא נמי אע\"ג דאכתי לא מטא זימניה אפשר בברכות, ליתא דהא לא דמיא כלל דכי אמרינן לא הפסיד התם הוא כשמתפלל של יום ביום ואי אפשר לו לתקן שכבר עבר זמנו, אבל במתפלל של לילה ביום ואפשר לו והוא דבר שבידו לתקן ולהמתין, בהא ודאי לא אפשר למימר דלא הפסיד, אלא ודאי לא היו מתפללין בברכות והם כשהיו עושין כן היו עושים מפני הדחק שהיו בתי כנסיות שלהם רחוקין ולא היו יכולין להתקבץ שם בלילה ולא היו מקפידין אם לא היו סומכין גאולה לתפלה כיון דטריחא להו מילתא משום דקיימא לן תפלת ערבית רשות ואע\"פ שעושין תפלות באמצע שהרי היו קורין אחר כן קרית שמע בעונתה מכל מקום לא היו חוששין לכך כדי שיתפללו עם הציבור, ותפלה היה אפשר להם מבעוד יום מתחלת שקיעת החמה וכדאמרינן לקמן [כז, ב] דרב צלי של שבת בערב שבת וכדבעינן לפרושי עלה, וכל עיקר לא היו קורין שמע אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וקורין אותה שלא בברכותיה וכן נראה שם בירושלמי [י, א] שהיו נוהגין כן אף בתפלת המוספין לקרות לפניה קרית שמע, מכל מקום קשיא לן אנן היכי קרינן קרית שמע בברכות מבעוד יום, ואיכא למימר דאע\"ג דודאי הילכתא כרבנן דמתניתין, כיון דברכות דקרית שמע דרבנן וקרית שמע גופיה דרבנן חוץ מפסוק ראשון כדאיתא לקמן [יג, ב] בהדיא ואפילו פרשת ציצית דכתיב בה יציאת מצרים דרבנן היא כדאיתא לקמן, והוא דבר שיש בו דחק וסכנה לציבור בהרבה מקומות לעמוד בלילה בבית הכנסת ואי לא קרו לה כי מכנפי איכא עמי הארץ ואינשי טובא דלא זהירי כולי האי כדמבעי להו ואתו למנשי ולא קרו ובטלת קרית שמע בברכותיה לפיכך הלכו אחר המיקל כיון שכל אדם קורא פסוק ראשון על מטתו שהוא מן התורה וקורהו בעונתו, מכל מקום יחידים ובעלי נפש יש להם להיזהר שלא לקרות בציבור אלא שיתפללו עמהם משום דתפלה בציבור עדיפא ולקרות אחר כן קרית שמע בברכותיה בעונתה.",
+ "גרסינן פרק ידיעות הטומאה [שבועות טו, ב] שיר של פגעים פי' של מזיקין בכנורות ובנבלים ובתופים ואומר יושב בסתר עליון פי' דהיינו שיר של פגעים וכו' עד כי אתה ה' מחסי ואומר ה' מה רבו צרי עד כי לה' הישועה. פי' בשבועות מתפרשא הא לענין תוספת העיר דהיינו ירושלם והעזרות שיהא התוספת קדוש כעיקר ואמרינן התם דבעיא שיר ואמרינן שהיו אומרין שיר זה דהיינו מזמור זה דיושב בסתר עליון, וקרי ליה שיר של פגעים לפי שהוא מגין מן המזיקים בלילה למי שקורא אותו. רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגאני בהו והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני. פי' דלהתרפאות במקום חולי אסור דנראה כאילו עושה דברי תורה קמיעין ולחישות, אבל להגן בזכות קריאתן ולפי שיש בהן ענין שמירה, בכענין זה ודאי מותר."
+ ],
+ [
+ "תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי. פי' שיתפלל לאלתר כשיקום בבוקר קודם שיעשה שום דבר. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר ר' חמא בר חנינא ואיתימא רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם. פי' מטתו בין צפון לדרום ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום משום דשכינה למזרח או למערב ונכון לשכב דרך שאר רוחות, ודריש מקרא דכתיב וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים (ויאכלו), דריש ליה מלשון צפון.",
+ "תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו לבית הכנסת וקדם אחד מהן והתפלל ולא המתין לחבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. פי' טורף נפשו (לחבירו) [של חבירו], והיינו כשמניחו יחיד ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו, הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו, פי' וכי סבור אתה שתסתלק שכינה מן הארץ בשבילך ולא תשמע תפלת חבירך, ולפיכך טורפין תפלתו מדה כנגד מדה. ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר צור ילדך תשי ואם המתין לו מה שכרו אמר רבי חנינא זוכה לברכות הללו לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך. פי' דריש לה מלשון צות. כתב רבינו ז\"ל הא פרשוה רבנן ואוקמוה בתפלת ערבית שאם מניחו ויוצא חוששין שמא יבוא לידי סכנה לפיכך צריך להמתין לחבירו עד דמסיים תפלתו.",
+ "תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושימר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי אמרתי לו שלום [עליך] רבי ומרי אמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל אמר לי היה לך להתפלל בדרך אמרתי לו מתיירא אני שמא יפסיקוני עוברי דרכים אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי שלשה דברים למדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שמתפללין תפלה קצרה ולמדתי שאין נכנסין לחורבה.",
+ "פי' לקמן [כט, ב] מפרש מאי תפלה קצרה, ובודאי תפלה קצרה דהכא היינו הביננו דאי תפלה קצרה דעלמא דאיתמרא לקמן [ל, א] דלא נפיק בה ידי חובתיה מסתמא ודאי לא הוה אמר ליה להתפלל תפלה קצרה דלא נפיק בה ידי חובתיה, ותו דההיא ליתה [אלא] במקום גדודי חיות ולסטים כדלקמן [כט, ב], אלא ודאי תפלה דהכא היינו הביננו ושמעינן מינה דכולי עלמא בדרך שארי לצלויי לכתחלה הביננו ובהכי סגי ליה.",
+ "[רי\"ף ג, ב]
תנו רבנן מפני שלשה דברים אין נכנסי�� לחורבה מפני חשד ומפני מפולת ומפני המזיקין."
+ ],
+ [],
+ [
+ "אמר רב חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של אברהם אבינו דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפלה שנא' ויעמד פינחס ויפלל.",
+ "אמר רב חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא כי נפיק אבל כי עייל מצוה קא עביד דכתיב ונדעה נרדפה לדעת את ה' אמר רב זירא מריש כי הוה חזינא רבנן דהוו רהטי בשבתא לפירקא אמינא קא מחללי רבנן שבתא כיון דשמעינן להא דר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג אנא נמי הוה רהיטנא.",
+ "אמר רב חלבו כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפי לבי כנישתא אבל מהדר אפי לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפי לבי כנישתא חלף ההוא טייעא חזייה אמר ליה בדובר קיימת קמי מרך כלומר בחוספא שקל ספסירא ופסקה לרישיה.",
+ "אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין. פי' דנראה רשע דעובר שם בשעת תפלה ואינו נכנס שם. אמר אביי לא אמרן אלא דלא דארי טונא ודלא רכיב אחמרא ודלא מנח תפילי ודליכא שתי פתחים ודליכא כנישתא אחריתי אבל איכא חד מינייהו לית לן בה. פי' דתו ליכא חשדא דאי איכא שני פתחים או כנישתא אחריתי הרואה סבור דיכנס בפתח אחר או בבית הכנסת האחר, דארי טונא ורכיב אחמרא נמי הרי נראה דאינו יכול ליכנס מפני משאו ומפני חמורו, מנח תפילי נמי הרי נראה שזכור הוא במלכות שמים וכשאינו נכנס דנין אותו לזכות דטרוד הוא."
+ ],
+ [],
+ [
+ "[רי\"ף ד, א]
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו."
+ ],
+ [
+ "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין רבי יוסי ברבי חנינא מהכא בעת רצון עניתיך אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין רב נחמן אמר מהכא הן קל כביר ולא ימאס תניא נמי הכי מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן קל כביר ולא ימאס פדה משלום נפשי מקרב לי אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת כאילו פדאם לבני מבין האומות עד סוף כל הדורות. פי' שלום זה תורה וגמילות חסדים, ומאי דכתיב כי ברבים היו עמדי קרי בית הכנסת.",
+ "אמר רבי שמעון בן לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה' על כל שכני הרעים ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר כי כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם בארץ ישראל כתיב פי' דהא כתיב על האדמה אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר להו היינו דמהני להו כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי אמר רב אחא בר' חנינא מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים.",
+ "וגרסינן בפרק שלשה שאכלו כאחת [מז, ב] אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפילו מאה באין אחריו נוטל שכר כולן שכר כולן סלקא דעתך אלא אימא שכר כנגד כולן.",
+ "אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי. פי' שישהה קצת לאחר שנכנס כדי שתתיישב דעתו ומפרש לשמור מלשון המתנה.",
+ "אמר ליה רבא לרפרם בר אבא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא אמר ליה הכי אמר רב חסדא אוהב ה' שערי (בת) ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. רב אמי ורב אסי אע\"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריה לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בגו כנישתא כיון דשמעתא להא דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא.",
+ "ואמר ר' חייא בר אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה שמניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו ב��ידהו. כתב רבינו ז\"ל קאמרי רבנן דוקא רב ששת דתורתו אומנותו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור דהא אמר רבה בר רב הונא [סוטה לט, א] כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר ואפילו בדבר הלכה עד כאן. פי' ואיכא דמפרש דוקא רב ששת דהוה סגי נהור ולא היה לו מותר לקרות בתורה דהוו להו דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאומרן על פה ולהכי מהדר אפיה וגריס, והיינו דאמרינן בכולי תלמודא [סוטה מח, ב] כדמתרגם רב ששת שלא היה לו מותר לקרות והיה מתרגם.",
+ "[רי\"ף ד, ב]
אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב מנחם אמר רב אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום מאריכין לו ימיו ושנותיו."
+ ],
+ [
+ "פיסקא עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל.",
+ "[רי\"ף ב, א]
תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחאי. פי' אמרי עלה בגמרא הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים בלילה אלמא משיעלה עמוד השחר ליליא הוא והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום אלמא יממא הוא, לעולם ליליא הוא והאי דקרי ליה יממא דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, כלומר פעמים אלו פעמים אלו לומר שדרכן של בני אדם לפעמים להשכים לעמוד משיעלה עמוד השחר וכיון דכן שפיר מיקרי זמן קימה דבשכיבה וקימה תלא רחמנא, ולא שייך למימר הכא מיעוטא הוא דמנהגא דכולי עלמא [הוא] מיהו זימנין הני וזימנין הני, והאי דאמרינן לעולם ליליא הוא כלומר לענין שכיבה חשוב הוא אצל העולם לילה ומיהו לגבי רוב דינין שבתורה חשוב הוא יום משיעלה עמוד השחר.",
+ "איכא דמתני לה להא דרבי אחא ברבי חנינא אהא דתניא רבי שמעון בר יוחאי אומר משום רבי עקיבא פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. פי' ודאי דענין הנץ החמה תלתא זימנין הוו, והכי מוכח בהדיא בפסחים [יב, ב] דאמרינן אחד אומר קודם הנץ החמה אחד אומר בהנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה, אלא דהתם הוא לענין עדות והתם חשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי לא חזי בהאי, אבל לענין עיקר דינא דגופיה פשיטא מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ.",
+ "ואמרינן עלה בגמרא, הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של לילה אלמא ליליא הוא, לעולם יממא הוא, פי' אי לענין שכיבה דחשוב הוא אצל העולם יום אי לגבי רוב דינין שבתורה. והאי דקרי לה ליליא דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא, כלומר פעמים אלו פעמים אלו כדפרישנא לעיל, עד כאן."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחאי אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. כלומר משום דברכה זו משום מזיקין הוא דתיקון לה וכיון דיממא הוא לא צריך.",
+ "פי' ודאי מסתברא דהני תרתי דרבי שמעון בן יוחאי לא פליגי אהדדי מדלא רמינן להו בגמ' אהדדי ולישני ליה הא דידיה הא דרביה אלא ודאי לא פליגי, ותרוייהו נמי הילכתא נינהו, קמייתא הא פסקינן לה כלישנא דגמ', אידך נמי אע\"ג דפסקינן לה בלישנא דאיכא דמתני לה, [הא] איכא נמי דר' זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו, ולא תיקשי לך היכי אפשר למיפק בחד ��עתא בשל יום ובשל לילה, דמשום לישנא דקרא הוא דלאו תליא מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו בה ודאי עולה לכאן ולכאן, וגם לענין תפלה מצינו כן לקמן [כז, א] בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ושניהם מתפללין בשעה אחת וזה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה, ואע\"ג דהתם משום דהיא דרבנן אקילו בה מכל מקום מצינו שעה אחת עולה לכאן ולכאן.",
+ "ורבינו ז\"ל כתב הנהו כולהו הילכתא נינהו, מיהו הא דאמר רבן גמליאל וההיא דאמר רבי שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא, ואפילו עבד הכין במזיד וקרא אחר חצות קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא [ד, ב] חכמים עשו חיזוק לדבריהם, פי' ואמרו עד חצות, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל ואם הטיבתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת אם היה רגיל לקרות קורא לשנות שונה ואחר כך קורא קרית שמע ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים כלומר שלא קרא עד חצות ובמזיד חייב מיתה, והא דרבי שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של ערבית קודם הנץ החמה דוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולה אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו דאמרינן כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דרבי יהושע בן לוי ולא קרו קרית שמע אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר להו כדאי רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק, וכן הא דרבי שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא או בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא זה כתב רבינו ז\"ל. ואיני מבין דבריו במה שכתב דההיא דרבן גמליאל בדיעבד דודאי רבן גמליאל ורבנן בלכתחלה פליגי ורבן גמליאל אפילו בלכתחלה שרי והלכה כרבן גמליאל דאפילו לכתחלה עד שיעלה עמוד השחר."
+ ],
+ [
+ "מתני'. מאימתי קורין את שמע בשחרין משעה שיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר משעה שיכיר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני אדם לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה.",
+ "[גמ'] תניא רבי מאיר אומר כדי שיכיר בין זאב לכלב רבי עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד אחרים אומרים כדי שיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירהו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים. פי' להניח תפלין כאחרים דהיינו משיכיר חבירו בריחוק ארבע אמות. לקריאת שמע כותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר ר' זירא מאי קראה ייראוך עם שמש פי' ייראוך דהיינו תפלה תהי עם שמש. וכן הילכתא.",
+ "[רי\"ף ה, א]
כתב רבינו ז\"ל ומיהו לית כל איניש יכיל לכווני ולמעבד כי האי גוונא ואפילו הכי מצוה למיקרי קודם [הנץ] החמה במעט שלא יתפלל אלא לאחר הנץ החמה שנמצא מתפלל ביום ואע\"פ שאינו עם הנץ החמה דוקא. ואיני מבין יפה לשונו.",
+ "פי' והא דאמרינן לתפלין כאחרים ולא אמרינן לציצית משום דאילו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא ש��ין מברך עליה אלא ביום, ותפלין אפילו למאן דאמר לילה זמן תפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה אלא ביום כדאיתא בעירובין [צו, א].",
+ "אמר רבי יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי."
+ ],
+ [],
+ [
+ "אמר ר' יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ואמר ר' [יוסי] בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב מנין למתפלל שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל שנאמר ממעמקים קראתיך ה'. פי' בשום מקום שנראה כמתכוין לכך. תניא נמי הכי מנין למתפלל שלא יעמוד לא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל לפי שאין גבהות לפני הקדוש ברוך הוא ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים קראתיך ה' וכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. פי' ודרכו של עני במעמקים.",
+ "ואמר ר' יוסי בר' חנינא מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. פי' ותפלה ודאי דאורייתא וכדקיימא לן ועבדתם את ה' אלהיכם בכל לבבכם עבודה שבלב זו תפלה [תענית ב, א] אבל מטבע שלה ונוסח שלה ותיקונה שלש פעמים ביום דרבנן, אבל אין לוקין על לאו זה דהאי קרא מידריש לדרשי אחריתי דדרשינן מיניה [סנהדרין סג, א] אזהרה לבית דין שהרגו את הנפש שלא יטעמו כל אותו היום ואזהרה שלא לאכול בשר קדשים עד שיזרוק את הדם ואחריני טובא והוה ליה לאו שבכללות כלומר כולל דברים רבים ואין לוקין על לאו שבכללות.",
+ "אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שהתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך אמר הקדוש ברוך הוא לאחר שאכל ושתה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים.",
+ "רבי יהושע אומר עד שלש שעות. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד בברכות. פי' דאע\"ג דעבר זמן קרית שמע לא הפסיד בברכות. תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך הוא לפניה ולאחריה. פי' ופירשו רבואתה ז\"ל דדוקא עד ארבע שעות דהוא זמן תפלה אבל מארבע שעות ואילך דעבר זמן תפלה לא.",
+ "מתני'. בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמודו שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך אלא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. פי' בית שמאי ודאי מודו להאי טעמא דבשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים אלא דאפילו הכי דרשי הכי מפשטיה דקרא כדרך שכיבה וכדרך עמידה, ובית הלל דרשי הכי מדכתיב ובלכתך בדרך."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן בית הלל אומרים יושבין וקורין עומדין וקורין מטין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין. כתב רבינו ז\"ל והני מילי בפרק שני אבל בפרק ראשון אינו עוסק במלאכתו כדבעינן למימר לקמן [טז, א; רי\"ף ט, א] עד כאן. פי' ולפנינו יתבאר בעזרת השם.",
+ "תאני רמי בר יחזקאל העושה כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה, פי' דהא אפילו לבית הלל יוצא הוא בעושה כבית שמאי דהא לדבריהם יוצא הוא בכל ענין. ורב יוסף אמר העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. פי' דעשה כן לשם חובה לא יצא ידי חובתו. ורב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן אמר רבי טרפון אני הייתי מהלך פי' בערב והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. פי' כיון שהיה עושה לשם חובה.",
+ "פי' ומיהא שמעינן דכל היכא דאיפסיקא הלכתא כחד מרבנן אי נמי דאפשיטא הלכתא כותיה ואיכא מאן דפליג עליה אסור למעבד כאידך אפילו לחומרא וחייב למעבד כהיתרא דהאיך דאיפשיטא הילכתא כותיה וטעמא דמילתא משום דמחזי כחולק על רבותיו, אבל לההוא מרבנן גופיה דאסר שרי לנהוג כדבריו לחומרא והתם נמי דוקא בצנעה וכי האי גונא דלא מיפרסמא מילתא והכי מוכח ביבמות [טו, א].",
+ "מתני'. בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום. פי' בהדיא מוכח בתוספתא [א, ז] דמאי דאמרינן אחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל מינה קאי ואמאי דתני בערב [מברך] שתים לפניה ושתים לאחריה, דהתם בתוספתא אמרינן ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שנהגו להאריך וכו', הרי כאן מבואר דאחת ארוכה ואחת קצרה אשתים דלאחריה קאי, וכיון דכן ליכא לפרושי אחת ארוכה ואחת קצרה מטבע ארוך ומטבע קצר דהא תרוייהו מטבע ארוך, [ועוד] דלא הוי לעולם מטבע קצר אלא כשפותחת ואין לה חתימה והני תרתי דלאחריה יש להן חתימה ולא פתיחה משום דהויין לה סמוכות לחברתה אמת ואמונה לאהבת עולם והשכיבנו סמוכה לאמת ואמונה וקרית שמע דבאמצע לא הוי הפסק כיון שהברכות כולן עליה, הילכך הני תרתי דלאחריה ודאי מטבע ארוך נינהו, אבל ודאי פירושא דאחת ארוכה ואחת קצרה בנוסח שלהן קאמר דנוסח אחת מהם ארוך והיינו אמת ואמונה ונוסח השנית קצר דהיינו השכיבנו, ומינה קאמר דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך דאינו רשאי לשנות נוסח המטבע ולהוסיף בו בכדי שיראה נוסח ארוך.",
+ "וזו קשיא למה שאנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של קרית שמע, ויש לומר שלא אמרו אלא בתורת קבע שאסור לקבוע בהן אריכות או קיצור לשנות ממטבע חכמים, ודוקא אריכות או קיצור הניכר שינוי מטבע, אלא כל שאינו בקבע לא אסרו, תדע דאפילו בברכות של תפלה דקיימא לן דאסור לו לאדם לשאול בהן צרכיו מעין כל ברכה וברכה אומר [ע\"ז ח, א] ואין ספק שאסור לעשותו קבע במטבע, ואפילו בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפילו מעין ברכה אמרו במסכת סופרים [יט, ח] שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך ומאריך באתה קדוש מפני שהם רחמים לרבים וכן יש פיוטין רבים לר' אלעזר הקליר שמקובל שהיה בימי התנאים וכן נהגו בכל מקום מימות קדמונינו ז\"ל, אלמא כל שאינו קובע כן במטבע לעולם מותר, ועל זה נהגו לומר שירות ותושבחות ואפילו בשלש ראשונות.",
+ "והוי יודע דעד כאן לא אמרינן אלא דאינו רשאי אבל ודאי אפילו עבר ועשה יוצא הוא שאפילו במטבע ארוך שאמרו במטבע קצר או ששינה נוסח הברכה יצא והכי מוכח בגמ' בפירקין ובאידך פירקין ובאידך דוכתי במכילתין."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף ה, ב]
מאי מברך אמר רב יעקב בר אידי אמר רב הושעיא יוצר אור ובורא חשך ונימא יוצר אור ובורא נוגה אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. פי' וכיון דבעינן לאדכורי בעינא לישנא דמיבריר ודאי שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דמשמע נמי אור, ולא אמר יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שייך לילה אלא גבי יום וכיון דאמר יוצר אור דבעי למימר הכי אי משום לישנא דקרא אי משום דעל מאורה הוא מברך ובההוא חותם וכיון דכן דבעי למימר יוצר אור אמר נמי בורא חשך דהוא הפכו. מדת לילה ביום יוצר אור ובורא חשך מדת יום בלילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. פי' מסתברא דהיינו לישנא קמא דהוו אמרי נינהו בברכה ראשונה בערב דאילו לדידן הוה ליה למימר בורא יומם ולילה דקדים. וברכה שניה מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. כתב רבינו ז\"ל וקיימא לן כרבנן והאי דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך לאחר שקרא קרית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פי' דמשמע מיניה דאהבה רבה קאמרינן ההיא מימרא דשמואל היא דהוה מרה דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עליה וכבר אידחי לה דשמואל דתניא כותייהו דרבנן.",
+ "פי' הא דאמר רב יהודה קרא קרית שמע אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פירשו בירושלמי [ט, ב] והוא ששנה על אתר פי' לאלתר, וטעמא משום דאהבה רבה אינה ברכה מיוחדת לתלמוד תורה, ולתלמוד תורה ברכה אחרת מיוחדת יש לה, אלא שמכל מקום כיון דקרית שמע בכלל תלמוד תורה כיון שבירך עליה ושונה לאלתר הרי הוא פטור בכך.",
+ "אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך. פי' דעיקר תורה תורה שבכתב ועליה צריך לברך. ור' אלעזר אמר למשנה צריך לברך. פי' שהוא עיקר תורה שבעל פה והכל הסכימו עליה. למדרש אין צריך לברך. פי' לפי שהוא במחלוקת ושלא בהסכמת הכל. (ור' יוחנן) [ורב] אמר אף למדרש צריך לברך דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב (לרב) לתנויי פירקין בספרא דבית רב פי' תורת כהנים בספרא הוה מקדים וקאי ומשי ידיה [ומברך] ואתניין וכתב רבנו האי גאון ז\"ל הלכתא כותיה ומנהגא כותיה.",
+ "מאי מברך אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה ורבי יוחנן אמר הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך ישראל ונהיה כולנו לומדי תורתך ויראי את שמך ברוך אתה ה' למדני חקיך רב המנונא אמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה והא דרב המנונא מעולה שבברכות. פי' והכי אמרינן בגמ'. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. וכיון דכן מסתברא ודאי לרבי יוחנן דאמר הערב נא (ו)בפתיחה הוה אמר לה דאילו בלא פתיחה ליכא למימר כיון דאינה סמוכה לחברתה, אבל אנן דאמרינן לכולהו ודאי הערב נא לא אמרינן בה פתיחה דהויא לה סמוכה לחברתה, ואע\"ג דקמיתא מטבע קצר דלית לה חתימה אפילו הכי חשבינן לה להערב נא סמוכה לחברתה, אבל אשר בחר בנו אע\"פ שהיא סמוכה לחברתה פותחין בה לעולם מתוך שהיא ברכה שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור, כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשאין שם פנים חדשות. ורב סבא ז\"ל כתב דשלש ברכות אלו כנגד מקרא ומדרש ומשנה.",
+ "וכיון שבירך ברכות אלו בבוקר שוב אינו צריך כלל כל היום, דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן ששנה על אתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקרית שמע כדפרישנא לעיל, אבל ברכות אלו שהם מיוחדות לתלמוד תורה יוצא בהן לכל היום, ולא דמי לתפלין דכל אימת דמניחן מברך עליהן [סוכה מו, א] וסוכה כל זמן שנכנס בה [שם] דהתם סילוקן מוכיח עליהן מה שאין כן בתלמוד תורה, אבל בלילה שהוא זמן שינה לכל ודאי הפסקה בשישן, מה שאין כן ביום דלאו זמן שינה לכל ולא עוד אלא דאסור לישן [סוכה כו, ב] ולא חשבו הפסקה לתלמוד תורה אלא כשהיא שוה לכל בזמן אחד כמו הלילה דהתם חשבינן הוכח בסילוקה, אבל בכל שאינה שוה בכל בזמן אחד אע\"ג דמידחי גברא כגון מיעל לבית הכסא לא הויא הפסקה דכל היום חיוב תורה עליו ואין הוכח בסילוקה דפעמים בלאו הכי ששותק ואינו שונה, ולרבנן דבי רב אשי דאמרי התם במסכת סוכה [מו, א] לענין תפלין דכל אימת דממשמשי בהו מברכי, התם הוא בתפלין בלחוד משום דכתיב ולזכרון.",
+ "ומיהו אף על פי שבירך בבוקר על תלמוד תורה מברך אהבת עולם על קרית שמע ואשר בחר בנו כשקורא בתורה שהן ברכות מיוחדות להן."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף ו, א]
לחתום אינו רשאי שלא לחתום. פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא ואפילו סיים נמי בדשיכרא יצא דתנן ועל הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אי נמי היכי דנקיט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא יצא אלא פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי ולא איפשיטא הילכך עבדינן לקולא ולא מהדרינן ליה. פי' משום דספיקא דרבנן היא. תניא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא בערבית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא כללו של דבר הכל הולך אחר חיתום ברכות.",
+ "והיכא דאכל תמרי וסבר דנהמא הוא ובריך בדנהמא וסיים בדתמרי יצא אי נמי סיים בדנהמא יצא מאי טעמא תמרי מיזן זייני. פי' ויוצא אפילו במברך לאחריהם ברכת המזון. זה כתב רבינו ז\"ל. ואיני מבין דבריו ד[הא] סבר רבינו ז\"ל דכיון דלא איפשיטא בעיין גבי שיכרא וחמרא לקולא אזלינן אפילו בלאו האי טעמא.",
+ "אמר (רבא) [רבה] בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאינו אומר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פי' וזו היא אמונה בלילות שאנו ישנים ומאמינים בהקדוש ברוך הוא להחיותנו בבקר וזהו חסדו בבקר כשנתקיימה לנו אמונתנו והיינו אמת ויציב.",
+ "[רי\"ף ו, ב]
ואמר רבה בר חיננא סבא כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם אמר שמואל מאי טעמא דרב דכתיב ה' זוקף כפופים."
+ ],
+ [
+ "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה מתפלל אדם הקל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שהוא מתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט ר' אלעזר אמר אפילו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים אם אמר הקל הקדוש והקל המשפט יצא שנאמר ויגבה ה' צבקות במשפט והקל הקדוש נקדש בצדקה מאי הוי עלה ואסיקנא המלך הקדוש והמלך המשפט ומדאסיקנא הכי שמעינן דליתא לדר' אלעזר דאמר אם אמר הקל הקדוש והקל המשפט יצא אלא לא יצא וכיון דלא יצא צריך לחזור וכן הילכתא. פי' בהמלך הקדוש חוזר לראש כדין ברכות ראשונות ובהמלך המשפט חוזר למקום שטעה כדין ברכות אמצעיות.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא"
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף ז, א]
היה קורא בתורה, פי' וקורא בפרשת שמע. והגיע זמן המקרא, פי' זמן קרית שמע. אם כיון לבו יצא, כלומר לצאת, יצא. ואם לאו לא יצא.",
+ "פי' וכי קתני כיון לבו יצא ידי קרית שמע, אבל לא יצא ידי ברכות, ושמעינן מינה ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות, אע\"פ שאינן כשאר ברכת המצות שהן מטבע קצר, דהנהו פשיטא דלא מעכבי, אלא אפילו הני שהן מטבע ארוך ובנוסח מיוחד וקבועות לקרית שמע, אפילו הכי אינן מעכבות, והכי דאיק בירושלמי עלה דהא, (דקרית שמע) דברכות [דקרית שמע] אינן מעכבות (בירושלמי).",
+ "והאי דקתני היה קורא בתורה אף על גב דקרי בתחלה פרשת ציצית והדר שמע שכן הוא סידורן בתורה, אף על פי כן אין בה משום קורא למפרע דאמרינן בגמרא דלא יצא, דלא חשיב קורא למפרע אלא בפסוק אחד שקורא התיבות למפרע שקורא תיבה אחרונה ראשונה אבל בפרשיות לא חשיב מפרע, אי נמי איכא למימר דכי אמרינן היה קורא בתורה לאו למימרא שיקרא כסדר הכתוב בתורה אלא שקורא בתורה מעט כאן ומעט בכאן שלא כסדר ונזדמן לו וקרא הפרשיות כסדר יצא, ואי נמי איכא למימר דלא אמר יצא אלא מאותה שקרא כראוי.",
+ "בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. בגמרא אמרינן ואין צריך לומר שמשיב. ובאמצע. כלו��ר באמצע הפרק. שואל מפני היראה ומשיב. פי' ואין צריך לומר שמשיב, אבל אינו משיב מפני הכבוד. רבי יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. פי' מפני היראה לאו דאיכא סכנה דהא לא צריכא למימר אלא כלומר מפני היראה שלא יזיקנו.",
+ "פי' ובגמרא דיקינן אמתני' שמעת מינה מצות צריכות כונה, פי' מדקתני דאם לא כיון לבו לא יצא, ומתרץ מאי אם כיון לבו לקרות, פי' דלא כיון לצאת קאמר כדקא סלקא דעתין וכדפרישנא לעיל במתני', אלא אם (כן) כיון לבו לקרות, ודיקינן לקרות הא קא קרי ומתרצינן בקורא להגיה, פי' שאין דעתו ואין מתכוין לקריאה מכוונת, וכל שאין מתכוין לקריאה מכוונת לא חשיב קריאה כלל, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה משום דלא חשיב (תקיעה) [קריאה] כלל.",
+ "פי' ובגמרא אפליגו עלה בברייתא עד היכן בעינן כונה בקרית שמע ואיתמרו ביה סברי טובא, ותימה לפום מאי דכתיבנא אנן בפסחים [קיד, ב] דמצות אינן צריכות כונה לצאת היכי אתו כולהו הני תנאי בקרית שמע דלא כהילכתא, ויש לומר דשלשה דיני כונה הם, שנים מהם בכל המצות ואחד בקרית שמע, האחד כונה שלא יהא מתעסק כגון שלא יקרא להגיה בקרית שמע אלא שיתכוין לקרות, ומתעסק דכותה לגבי שופר שלא היה מתכוין לתקיעה ראויה וזו לכולי עלמא לא כלום, ועדיפא מינה תוקע לשיר [ר\"ה כח, א] (דאפילו) [ד]למאן דאמר מצות אין צריכות כונה לצאת יצא דמתכוין הוא לתקיעה ראויה, והשני כונה לצאת (יצא) והיא בכל המצות, והיא במחלוקת אי בעינ�� לה או לא, וכבר כתיבנא אנן דמצות אין צריכות כונה לצאת ידי חובה דאם שמע שופר אין צריך שיתכוין לצאת ידי חובה, אבל יצא בשהיה יודע שזה ששמע הוא שופר ושזה היום חייב אדם בשופר, והשלישי כונת הלב בכל תיבה ותיבה, לא שיתכוין לצאת ידי חובה למצוה אלא שיתכוין בכל תיבה ותיבה לשם יתברך כפי מה שיודע בה, ועל כונה זו נחלקו בגמרא, ואליבא דהילכתא היא בפסוק ראשון כדבעינן למימר קמן, ומיהו במתניתין לא איירינן בהא מדקתני לה בכל קרית שמע בשתי פרשיותיה ובפרשת ציצית, ולכולי עלמא לא בעינן בכולהו פרשיותיה כונה זו, ומשום הכי מוקמינן למתניתין בקורא להגיה, ומינה אמרינן אם כיון לבו כלומר לקרית שמע שלא יקרא להגיה יצא ואם לאו לא יצא.",
+ "[גמ'] תנו רבנן קרית שמע ככתבה דברי רבי. פי' מצותה לקרותה בלשון הקודש כמו שהיא נכתבת (דברי רבי). וחכמים אומרים בכל לשון מאי טעמא דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו. כלומר בהוייתן [כמות] שהן דהיינו בלשון הקדש. ורבנן מאי טעמיהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו לרבנן שלא יקרא למפרע הוא דאתא. פי' להכי בעינן להו בהוייתן שלא יקרא למפרע, כלומר שלא יקרא תיבה אחרונה ראשונה שבפסוק תחלה ויקרא בענין זה תיבות שבפסוק.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתניתין כותיהו דתנן [סוטה לב, א] ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון. פי' שבועת העדות כגון שאדם השביע לעדים אם יודעים לו עדות והם כפרו בו ואמרו שאין יודעים לו עדות, וכן שבועת הפקדון כגון שתבע לאדם אחד שיש לו פקדון בידו והשביעו על כך וכפר בו וחזר והודה דמחייב קרבן שבועה, ואמרינן דשבועה זו שמשביעין לעדים או לנפקד בכל לשון היא (שאין זה) [שבאיזה] לשון שהשביעו אותם כך דינם כאילו השביעו אותם בלשון הקודש ומחייבי קרבן שבועה. וקיימא לן דסתם מתניתין ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם מתניתין.",
+ "כתב רבינו ז\"ל הא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בציבור. פי' דשריא שכינתא. אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם [צרכיו] בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי רבי מאיר אמר רבא הלכה כרבי מאיר. תניא ספקוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדל\"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחית. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא חזייה כלומר רבי חייא בר אבא לר' ירמיה דהוה קא מאריך טובא כלומר באחד אמר ליה למה לך כולי האי אמר ליה ואלא עד כמה אמר ליה כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם. פי' בחי\"ת ימליכהו על השמים ועל הארץ [ובדל\"ת] (ו)על ד' רוחות העולם כלומר כי הוא יתעלה המשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו.",
+ "[רי\"ף ז, ב]
אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה [עד] על לבבך בעמידה פירוש שאם היה מהלך והתחיל בקרית שמע צריך שיעמוד עד על לבבך ואחר כך יהלך ומפורש בירושלמי רב הונא ורב יוסי בר אידי בשם שמואל צריך לקבל עול מלכות שמים מעומד מה אם היה יושב עומד, פי' בתמיהה כלומר הא ודאי לא, אלא שאם היה מהלך עומד ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה. כתב רבינו ז\"ל ולית הילכתא לא כרב נתן ולא כרבי יוחנן דקיימא לן כרבי מאיר דלא צריך כונה אלא פסוק ראשון בלבד וכבר ראינו מי שדחה דברי רבי יוחנן דאמר כל הפרשה כולה בעמידה מדפסק רבא הלכה כרבי מאיר ופסק כרב נתן דאמר עד על לבבך בעמידה והדין פיסקא לאו מעליא הוא דכי היכי דדחו דברי רבא דברי רבי יוחנן הכי נמי דחו דברי רב נתן.",
+ "אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. פי' בקרית שמע של ערבית, ויצא ידי קרית שמע, ואע\"ג דאכתי בעי לאדכורי יציאת מצרים, אפשר דיציאת מצרים בלילה דרבנן היא אע\"ג דאסמכוה אקרא, ולא עדיפא ליה משאר קרית שמע דקאמר רב נחמן לעבדיה דלא ליצעריה אלא בפסוקא קמא.",
+ "ומיהא איכא למישמע דהלכה פסוק ראשון דהא רב נחמן עבד בה עובדא דאמרינן אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן, כלומר שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון טפי לא תצערן. פי' ואי משום תפלה, דאע\"ג דרבנן היא הויא לה ודאי מילתא דעדיפא, הא קיימא לן ודאי תפלת ערבית רשות.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קרית שמע של רבי יהודה הנשיא. פי' שהיתה תורתו אומנותו ולא היה רוצה להפסיק ולהתבטל לקרותה כולה, פי' ביום, כיון דמדאורייתא ליתא חובה אלא בפסוק ראשון.",
+ "ובגמרא מספקא לן אם חוזר וגומרה לאחר שעמד מבית המדרש או לא, ואמרינן דרבי שמעון ברבי אמר חוזר וגומרה, ואפילו הכי מהדר רבי בבי מדרשא אשמעתא דאית בה ענין דיציאת מצרים משום דהזכרת יציאת מצרים ב��ום ודאי דאורייתא כדאיתא בגמרא [כא, א] ואף על גב דאפשר ליה כולי יומא מכל מקום כיון דקבעוה בקרית שמע הוה ניחא ליה למימרא בקרית שמע וסמוך.",
+ "פי' והא דאמרינן חוזר וגומרה פי' חוזר וגומרה בברכות, דכיון דחוזר וגומרה ודאי מסתמא בברכות הוא, דאף על גב דנפק רבי ידי חובתיה דקריאת שמע דאוריתא חוזר ואומרה בברכות והוי קרית שמע גופיה וברכות דרבנן, [ו]שמע מינה דאף על גב דנפיק איניש ידי קרית שמע דאוריתא אפשר ליה למיקרי קרית שמע בברכותיה בתר הכי, הילכך אנן דקרינן בצפרא רבונו של עולם ואמרינן ביה ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דניקרי קרית שמע בברכות ונפקינן בה ידי קרית שמע דאוריתא אפילו הכי קרינן בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן, ואפשר לן דהא רבינו הקדוש הוה עביד הכי, מיהו לא מיחוור שפיר דאילו רבינו משום דוחקא דגירסיה הוה עביד הכי ומשום דתורתו אומנותו, וטפי (בטפי) עדיף לציבורא למימרא ברכות דקרית שמע אקרית שמע דאורייתא, הילכך הכי מיבעי לן למימר ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, וכן קיבלתי מפי מורי רבנו ז\"ל.",
+ "פי' והשתא שמעינן דאף על גב דקרא איניש קרית שמע דאוריתא בלא ברכות אפשר לו לחזור ולקרות קרית שמע בברכות, אף על גב דהשתא ליכא קרית שמע דאורייתא כלל, ודוגמא לזו איכא למידן מינה דאפשר למיקרי ברכות דרבנן אקרית שמע דערבית מקמי זמנה אף על גב דליכא קרית שמע דאורייתא, ואהא איכא למימר דסמכו למקרי קרית שמע בברכות מקמי צאת הכוכבים דרבנן שריוה משום דוחקא דציבורא, וכיון דשקעה חמה ומטא זמן תפלת ערבית כדאיתא לקמן בתפלת השחר [כז, ב] שרו ליה רבנן למיקרי ברכות דקרית שמע דרבנן בהדי קרית שמע, ולמיסמך גאולה דברכות דרבנן בהדי צלותא ולצלויי ציבורא צלותא בהדדי דלא ליצלו ביחיד. ולפי זה ראוי אחר כך לכל אדם קודם שיאכל בלילה וכן קודם שיישן לקרות קרית שמע כולו ולקרות פרשת ציצית להזכיר יציאת מצרים בלילה, ואפשר לדון דבפסוק ראשון סאגי ליה דאידך דרבנן הוא וכבר נפיק ידי חובתיה דרבנן בההוא קרית שמע דאמר בהדי ברכות, ומכל מקום (פסוק מיהת חובה) למי שנוהג בזה הרי פסוק ראשון חובה, ואפילו לתלמיד חכם דאמרינן לעיל [ה, א] דלא צריך אלא פסוקי דרחמי. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך היכי עביד אמר ליה בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה.",
+ "אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קרית שמע. פי' פוריא קיד או פוריא קדל כלומר פניו למטה או ערפו למטה ופניו למעלה ושניהם בכלל פרקדן ושניהם קשים להרהור. מיקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט מאן דגני אפרקיד מיגנא כי מצלי פורתא שפיר דמי. פי' לישן כשמוטה מעט על צדו מותר. מיקרי אף על גב דמצלי אסור. פי' לקרות קרית שמע אע\"פ שמוטה קצת אסור דלענין קרית שמע חשו יותר להרהור. והא דרבי יוחנן דמצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה. כלומר ולא אפשר ליה."
+ ],
+ [
+ "בפרקים שואל מפני הכבוד. תנו רבנן היה קורא קרית שמע ופגע בו רבו או מי שהוא גדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וכן הלכה.",
+ "בעא מיניה אחי תנא דרבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן קרית שמע דאוריתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דילמא פירסומי ניסא עדיף אמר ליה פוסק ואין בכך כלום. פי' פוסק כקרית שמע דבפרקים ש��אל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.",
+ "אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. פי' והם שמנה ימים של חנוכה ושני ימים טובים של פסח בגולה ושני ימים טובים של עצרת בגולה ושמנה ימי החג. וטעמא דשמונת ימי החג בכולהו גומרין את ההלל אמרינן בערכין [י, ב] לפי שחלוקין קרבנותיהן וחשיב כל חד וחד כיום חג בפני עצמו מה שאין כן בפסח. בין פרק לפרק פוסק. פי' לשאול מפני הכבוד דכי האי גונא קרי פוסק. באמצע הפרק אינו פוסק. פי' לשאול מפני הכבוד אבל שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד כקרית שמע. וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל. פי' כגון שאר הימים של פסח. אפילו באמצע הפרק פוסק. פי' לשאול מפני הכבוד.",
+ "פי' ובגמרא פרכינן איני והא רב בר שבא איקלע עליה דרבינא וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל הוה ולא פסק ליה ומתרצינן שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. פי' ומדקאמרינן איקלע עליה דרבינא משמע ודאי דביחיד הוה רבינא ולא בבית הכנסת, וודאי מברך היה עליו רבינא ובברכה היה קורא דאי לאו הכי הוה מפסיק לרב בר שבא אלא בודאי בברכה היה קורא, ואף על פי שהיה קורא ביחיד ובשאר הימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, ובימים אלה ודאי לא נשתנה דין יחיד מדין ציבור, ואף על גב דנקיט לישנא דאין היחיד גומר בהן את ההלל (ו)כולן אין גומרין בהן את ההלל בין יחיד בין רבים, והאי דנקיט יחיד משום רבותא דשאר ימים דאפילו יחיד גומר בהן ההלל.",
+ "ותימה דהכא אמרינן דרבינא קרא לחודיה בימים שאין היחיד גומר, והא התם בתענית [כח, ב] אמרינן רב איקלע לההוא אתרא בריש ירחא חזינהו דקרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דילוגי אמר מנהג אבותיה�� בידיהם ושבקינהו. תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר פי' בדילוג. והכא רבינא קרא לכתחלה. ואיכא למימר דשאני ראש חודש דאית ליה דינא אחרינא דקיל מכולהו, ויחיד אין לו לקרוא כלל ואפילו בלא ברכה, וציבור גופייהו תלו במנהג. מה שאין כן בשאר ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל דלא תלי במנהג כלל, אלא אפילו יחיד חייב לקרות ולברך. וההיא דרבינא דלעיל בשאר ימים טובים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, ובראש חודש אפילו הציבור תלוי במנהג ויחיד אין לו לקרות כלל. ורב לא היה מנהג במקומו לקרות וכשראה אותם קורין היה סבור שבתורת חיוב הם קורין, ואילו כן בודאי היו גומרין אותו שראש חודש יום הוא חלוק לעצמו ואינו נגרר אחר יום אחר כשאר ימי פסח שנגררים אחר הראשון, וכיון שראה אותם שמדלגין בו הכיר שלא היו קורין אותו בתורת חיוב אלא בתורת מנהג ונתפייס בכך, ולא הקפיד (בכך) על הברכה שבירכו עליו [ד]בודאי מברכין היו עליו מכיון שלא הכיר רב בהן עד שראה אותם שמדלגין דאי לא (מתחלה) [מתחלת] קריאה היה מכיר בהן כיון שאין מברכין אלא ודאי מברכין היו, ולא דמי למנהג ערבה שאין מברכין עליה [סוכה מד, ב] דהתם מתחלה לא היה אלא מנהג נביאים לעצמן ונהגו העם מעצמן לעשותם כמותם ולא על פיהם שהם לא הנהיגום בכך כלל, אבל הכא מנהג זקנים במקום שנהגו ובברכה.",
+ "וכי תימא והיכי איכא למימר דראש חודש קיל מכולהו והא ספוקי מספקא התם הלל דראש חודש אי דאורייתא, אלמא דטפי עדיף משאר הימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל דאילו בהנהו פשיטא לן דהלל דידהו דרבנן ולא אסתפקא לן בדידהו כלל, (ו)איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, איכא למימר דטפי חשיב מימים של פסח שאין גומרין בהן את ההלל לפי שהוא יום חלוק לעצמו וחלוק בקרבנותיו, ואיכא למימר דגרע מינייהו משום דאידך איקרו חג ולא ראש חודש, ואסיקנא הכי בגמרא דהלל דראש חודש לאו דאוריתא.",
+ "ומיהו האי לישנא דאמרינן לאו דאוריתא לאו דוקא דהא כולהו אידך לאו דאורייתא (אלמא) אלא כלומר לאו מילתא דעיקר. אי נמי אפשר דהלל בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל דאוריתא דמן התורה חייב אדם לומר שירה באותן מקומות אבל נוסח שלו מדרבנן. ותמצא כעין זה בתלמוד הרבה דבמועד קטן [יד, ב] מוכח דאבילות דאורייתא והתם נמי מוכח דהוי דרבנן והוא בענין זה דודאי אבילות דאורייתא אבל פרטים שלו מדרבנן. וכענין זה תפלה דודאי היא דאורייתא וכדקיימא לן [תענית ב, א] במאי דכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה אבל נוסח שלה מדרבנן. מורי רבינו ז\"ל.",
+ "פי' אמרו בגמרא בעא מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי, השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עלויה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עלויה והא איכא אמר ליה טועם ואין בכך כלום, ועד כמה (אמ') רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. פי' הא ודאי ליכא ספיקא לענין תענית דלא חשיב הפסק אלא באוכל ככותבת ובשותה ביצה ומחצה דהיינו רביעית ואב לכולן יום הכפורים, אלא דהכא לענין לכתחלה קאמר אי שרי לכתחלה ואמרינן דאין בכך כלום, ומסתברא דדוקא לצורך כעין מטעמת ולאו במתכוין לאכול, ואיכא דמפרשי דדוקא בפולטת מה שמכנסת לפיה, ולא נהיר, אלא ודאי אפילו בבולעת וכדפרישנא, עד כאן.",
+ "[רי\"ף ח, א]
אמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תיקרי [במה] אלא במה ודוקא במשכים לפתחו אבל כשאינו משכים לפתחו שרי דתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. פי' ומיהו דוקא מפני הדחק כגון שואל מפני הכבוד או משיב בכל אדם אבל לשאול בשלום חבירו דרך רשות [ולאו מפני הכבוד] בודאי אסור (ולאו מפני הכבוד), ואף על פי שאינו מתפלל עדיין, ומינה אמרי ר' יונה ור' זירא בגמרא דאסור לאדם ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל. הילכך תלתא דינין נינהו, במשכים לפתחו כאילו עשאו במה, בשאינו משכים לפתחו ושואל בשלום חבירו דרך רשות ולאו מפני הכבוד אסור, כל היכא דמפני הכבוד מותר ואפילו בין הפרקים, ומשיב שלום לכל אדם דינו כשואל מפני הכבוד.",
+ "אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו ואמר רב אידי בר אבין כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. כלומר מעיקרא צדק לפניו ואחר כך וישם לדרך פעמיו.",
+ "מתני'. אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. פי' מדחשבינן בין הפרקים בין אהבת עולם לשמע ישראל שמעינן מינה דלא חשבינן אהבת עולם לגבי קרית שמע כברכת המצות דעלמא דאם כן אפילו כל דהו נמי הוי הפסק כברכת הנהנין דעלמא, ותו אם כן דאהבת עולם כברכת המצות הוה להו לתיקונה מטבע קצר כנוסח שאר ברכות המצות, אלא [היא] ברכה (היא) שעיקרה על חסד שגמלנו הקדוש ברוך הוא ואהבנו ללמדנו תורות אמת וחקים ומשפטים צדיקים וליחד שמו באהבה, ומקצתה בקשת רחמים להאיר עיננו בהם, ונתקנה על קרית שמע לפי שבה יחוד שמו ואהבתו יתברך והזכרת המצות ונצטוינו לקרותה פעמים.",
+ "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ואמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב וה' אלהים אמת. פי' הילכך בין אני ה' אלהיכם לאמת ליכא הפסקה כלל. חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת. פי' כשמתחיל לברך אחר קרית שמע. רבי יוחנן אמר חוזר ואומר אמת. פי' דחשבינן אני ה' אלהיכם אמת כאילו הוא מפרשתא גופא דקרית שמע הילכך בעי למימר זימנא אחרינא אמת. רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת והילכתא כרבא.",
+ "פי' וכל היכא דיש לו רשות להפסיק כלל אפילו להשיב מפני הכבוד מפסיק לכל עניני תפלה כגון אמן יהא שמיה רבה מברך וברכו ומודים, וקרוב בעיני לומר אפילו לענות אמן אחר ברכות שהוא שומע.",
+ "מתני'. אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. פי' מצות תפלין. ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד. פי' דסבירא ליה דציצית אינה נוהגת אלא ביום.",
+ "פי' ובגמרא איתמר בה טעמא אחרינא משמיה דרבי שמעון בן יוחאי משום דפרשת שמע יש בה ללמוד וללמד ולעשות, פי' ללמוד דכתיב ודברת בם, ללמד דכתיב ושננתם לבניך, ולעשות דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. והיה אם שמוע יש בה ללמד, פי' דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ולעשות דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. ויאמר אין בה אלא עשייה בלבד, פי' ועשו להם ציצית."
+ ],
+ [
+ "אמר עולא כל הקורא קרית שמע בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. פי' דהא תפלין התם כתיבי. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כאילו הקריב תודה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. פי' תודה בלא מנחה, קרבן תודה בלא לחם. פי' ובספרים שלנו כתוב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים, ופירושו עולה בלא עשירית האיפה שחייב הכתוב להביא עמה, וזבח בלא נסכים שחייב הכתוב להביא עמו."
+ ],
+ [
+ "ואמר רבי יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפלין וקורא קרית שמע ומתפלל וזוהי מלכות שמים שלימה וכל הנוטל ידיו ומניח תפלין וקורא קרית שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור ובעפר ובקיסמית אמר ליה שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לקרית שמע, פי' שזמנה עוברת, אבל לתפלה, פי' לתפלת המנחה שיש לה שהות גדול, בעי לאהדורי ועד כמה עד פרסה והני מילי לקמי אבל לאחורי אינו חוזר אפילו מיל ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. ופי' ומיהא שמעינן דכל היכא דאיתמר בלשון אפילו, דוקא הוא.",
+ "[רי\"ף ח, ב]
מתני'. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קראה ולא דקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא. פי' לא דקדק באותיותיה שקורא הדגוש רפה והרפה דגוש. הקורא למפרע, פי' שקורא תיבות הפסוק למפרע, לא יצא. קרא וטעה יחזור למקום שטעה."
+ ],
+ [
+ "אמר רב יוסף מחלוקת בקרית שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו. פי' לאו במהרהר קאמר אלא מוציא בשפתיו אלא שאינו משמיע לאזנו וכי האי גונא קרי בלבו. ואם בירך יצא. פי' ודוקא ודאי כי האי גונא, אבל במהרהר ודאי לא יצא.",
+ "פיסקא. קרא ולא דקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא. אמר רב טבי אמר רבי יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה [יצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא]. תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שתהא לימודה תמה ליתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה על לבבכם הכנף פתיל אותו וזכרתם [תזכרו] ועשיתם אתכם מארץ. פי' כל היכא דאיכא שתי אותיות [שוות] סמוכות אחת בסוף תיבה והשנית בתחילת תיבה שלאחריה צריך ליתן ריוח בין התיבות בקריאתן שלא תהא נבלעת אות אחת מהן. ירושלמי רבי לוי רבי איבו דמן חיפא בשם רבי אמי צריך להתיז למען תזכרו. פי' כדי שתראה כזיי\"ן ולא תראה כסמ\"ך. רבי יונא בשם רב חסדא צריך להתיז כי לעולם חסדו. פי' שתראה כסמ\"ך ולא תראה כזיי\"ן.",
+ "בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים [פסחים נו, א] גרסינן בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו וכורכין את שמע היכי עבדי אמר רב יהודה אמר [שמואל] אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין. פי' בין אחד וברוך שם כבוד מלכותו. רב אמר מפסיקין [היו] אלא שהיו אומרים היום על לבבך כלומר בכריכה בלא הפסקה דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך. פי' והוו להו למימר אשר אנכי מצוך היום והדר על לבבך דמשמע אשר אנכי מצוך היום יהיו על לבבך. תנו רבנן כיצד כורכין את שמע אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין דברי רבי מאיר. פי' ולא היו מפסיקין בין פסוק זה לשאר הפרשה שהיה להם להפסיק בין פסוק ראשון שהוא קבלת מלכות שמים לשאר הפרשה. רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פי' והיינו כורכין שכורכין ומערבין עמו מה שאינו מן התורה. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה. כלומר למה מפסיקין בפרשת קריאת שמע. כדדרש רבי שמעון בן פזי ויקרא יעקב לבניו ויאמר ל��ם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמרו רבנן היכי ניעבד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה אמריה יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי אמר רבי יצחק אמרי דבית רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. קרא וטעה יחזור למקום שטעה. תני תנא קמיה דרבי יוחנן טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה. כלומר בין וכתבתם ראשון לשני. חוזר לכתיבה ראשונה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם רישיה נקט ואתא.",
+ "[רי\"ף ט, א]
מתני'. האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה. פי' דבצלותא בעינן כונה יתירתא ולא מצו מכווני שחוששין לשבירת האילן ולנפילת הנדבך.",
+ "תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. פי' שהם אילנות חזקים ואין לחוש לשבירתם. ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' לפי שאינו רגיל בכך. פי' ומינה דאם היה בעל הבית אומן ועושה לעצמו דינו כשאר אומנין דעלמא. ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהו אמרי מפני שטרחותן מרובה. פי' כובד שלהם מרובה, כלומר הם מרובים בענפים ואף הם חזקים ומתוך כך דעתו של אומן מתישבת.",
+ "רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך למימרא דלא בעינן כונה. פי' דקא סלקא דעתיה שהן קורין בעוד שהן עושין במלאכתן. ורמינהי רבי שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע [ישראל] ה' אלהינו ה' אחד ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. כלומר כונת שינון לא כונה לצאת, ומכל מקום כונת שינון מיהא בעינן ובעוד שהן עסוקין במלאכתן לא אפשר. אמר ליה מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מבטלין ממלאכתן וקורין והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני.",
+ "[רי\"ף ט, ב]
כתב רבינו ז\"ל האי פירוקא לדברי רבי יוחנן דסבירא ליה דבעינן כונה בכולי פרק ראשון כדכתבינן לעיל אבל לרבא פי' דאמר לעיל [יג, ב] פסוק ראשון לאו משום דבעינן כונה בכולי פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוו לה עראי כדגרסינן ביומא בפרק קמא [יט, ב] אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו ותניא רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ורומז וקורץ בשפתותיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ופרשי לה רבנן משום דמשוי לה עראי הכא נמי אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דהתם פי' בריש פירקין אמר רבא הלכה כרבי מאיר פי' דאמר פסוק ראשון והכא קאמר רבא דבעינן כונה בפרק ראשון אלא ודאי שמע מינה כדאמרן כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא. פי' ואיכא מרבוותא ז\"ל דאמרי כיון דאיפסיקא הילכתא דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון הני דיני נמי כולהו ליתנייהו אלא בפסוק ראשון, ודרבא אדרבא לא קשיא כלל דהא דרבא לרבי יוחנן איתמרא דאית ליה פרק ראשון, וההיא דיומא לא קשיא דנקיט ליה לרוחא דמילתא ומשום דאיכא דסבירא ליה פרק ראשון, והכי אורחא דתלמודא בלאו דוכתא למינקט לישנא דרויחא ליה.",
+ "גרסינן ביומא [יט, ב] תנו רבנן ודברת בם בם ולא בתפלה. פי' בם יש לך רשות לדבר בין הפרקים או באמצע הפרק כדאיתא לעיל [יג, א] אבל בתפלה אין לו רשות אלא מפני הסכנה. ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. פי' בעוד שמדבר בם אין לו רשות לדבר בדברים אחרים של רשות. ודברת בם עשה אותם קבע. פי' שלא יקרא קרית שמע דרך עראי.",
+ "תנו רבנן פועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קרית שמע כלומר בברכותיה ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין המוציא לפניה ולאחריה שתי ברכות כיצד ברכה ראשונה ושניה כתקנה וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. פי' וכיון דכי כאיל בונה ירושלים בברכת הארץ יצא הוא הדין (דאמ') [ד]אפילו אמר מעין שלש יצא אלא שהחמירו בלכתחלה בברכת הזן מפני שמשה רבינו עליו השלום תיקנה. במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל בעושין בסעודן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקנן ארבע. פי' בעושין בשכרן בדמים קצובין ואוכלים משלהם [ו]כיון דכן יש להם למהר, ולא חייבום אלא בשתי ברכות אלו ופטרום לגמרי מהטוב והמטיב שהיא מדרבנן. אבל בעושין בסעודן שקצץ להם מזונות עם שכרן דכיון שהתנו עמו מזונות במשמע שיעשו סעודתן וברכתן בשלימות, וכן כשהיה בעל הבית מיסב עמהם אפילו אוכלים כל אחד ואחד משלו.",
+ "מתני'. חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון. פי' משום דטריד טירדא דמצוה ורחמנא פטריה כדדרשינן לה בהדיא בגמרא. ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פי' שמן הסתם נפטור אותו ארבע לילות הללו שעומד לעשות מעשה, אבל אחר ארבע לילות הללו לא יפטר אלא הלילה שיהא ודאי לו שיעשה מעשה. וכש��שא רבן גמליאל אשה קרא קרית שמע בלילה הראשון (שנשא אשה) אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מקרית שמע אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים ואפילו שעה אחת.",
+ "מנא הני מילי דתנו רבנן ודברת בם בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. פי' דלשון בשבתך משמע בשבת דידך הוא דמחייבת דהיינו שבת דרשות הא עוסק במצוה פטור. ובלכתך בדרך פרט לחתן. פי' דלשון בלכתך נמי משמע בלכת דידך הוא דמחייבת דהיינו לכת דרשות הא לאו הכי פטור, ולמאי אי לעוסק במצוה הא כבר מעטיה מבשבתך בביתך אלא ודאי הא אתא לרבויי דאפילו בשאינו עוסק במצוה פטור משום דטריד טירדא דמצוה כגון חתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור את האלמנה חייב."
+ ],
+ [
+ "מתני'. רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם אני איני כשאר כל בני אדם אסטניס אני. פי' ולאו למימרא דאיכא סכנתא במילתא כלל דהא אמרינן לקמן דלא שארי לאיסטניס גופיה אלא בלילה, ומשום דאנינות לילה דרבנן כדפריש עלה, ואי משום סכנה אפילו ביום שארי ליה, [אלא] משום שלא נאסר לאבל אלא תענוג וכל היכא דלאו איכא תענוג מותר. תדע שאפילו בתשעה באב דחמיר התירו למי שמלוכלך בטיט ובצואה לרחוץ כדרכו [יומא עז, ב] ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך למי שמתכוין לרפואה [שם], וכן בכאן באיסטניס שמצטער על הזוהמא שהיא קשה לו הרי זו כעין חטטין בראשו. ובדין היה להתיר אפילו ביום הראשון ממש כפי הטעם שכתבנו, ובודאי לא גרע מעובר לשמור פירות [שם], אלא משום דענין איסטניס אינו דבר נראה לעין ואינו דבר הניכר החמירו עליו ביום גופיה דהיא דאורייתא ולא הקלו עליו עד הלילה דהיא דרבנן.",
+ "מאי טעמא. פי' מאי טעמא רחץ בלילה הראשון, ומשני דאנינות דאורייתא ביום היא דכתיב ואחריתה כיום מר. פי' אנינות הוא לענין קדשים דאונן אסור לאכול קדשים. ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. פי' והוא הדין באבילות גופיה דיום ראשון דאורייתא ושאר ימים עד שבעה דרבנן, מיהו באבילות איכא אחריתי דלא מיחייבי עד אחר קבורה, הילכך לא הוי אבילות דאורייתא אלא יום מיתה וקבורה.",
+ "כתב רבינו ז\"ל חזינן למקצת רבוותא ז\"ל דקא כתבי הא דרבן גמליאל דקא סבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה ואע\"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ומחזא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא ז\"ל דשבעת ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מילתא מדכתיב [בראשית נ, י] ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין היא מילתא דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום ומחוסר כיפורים פי' בזבחים [צט, ב] הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ואכלתי חטאת היום אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי רבי יהודה. פי' אונן אסור לאכול בקדשים, וקסבר רבי יהודה דאנינות יום ולילה, ומאי דקאמר אני היום אסור ובלילה מותר הוראת שעה היתה שהתיר להם הקדוש ברוך הוא הלילה כדאיתא התם בזבחים בהדיא, בין לקדשי דורות בין לקדשי שעה, כלומר בין בקדשי אותן קרבנות שנתחייבו באותה שעה שנתחנכו תחלה אהרן ובניו, בין בקדשי דורות כלומר בקדשים שנהגו לדורות, בכולן הותר באותה שעה לאכול בהן אהרן ובניו בלילה שכך היתה הוראת שעה על פי הדבור. ומה ששרפו שעיר החטאת מפני טומאה שנטמא באונס כשהיו רוצים לשהותו עד הלילה לאכלו, הילכך כהנים לדורות אסורין בין ביום בין בלילה דהא לא הותרה הלילה אלא לאהרן ובניו ובאותה שעה בלבד, ואלו דברי רבי יהודה. ורבי שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואפילו לדורות מותרין הן מן התורה לאכול בקדשים בערב. ואמרינן נמי התם [ק, ב] עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. פי' תופס לילו של יום קבורה, ואין צריך לומר בין מיתה לקבורה ואע\"פ שאינו יום מיתה. אמרוה רבנן קמיה דרבא מדקאמר יום קבורה תופס לילו מדרבנן. כלומר יום קבורה אע\"ג דלאו יום מיתה, פי' מדקאמר כל זמן שלא נקבר. מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא. פי' דבאנינות לא אחמירו ביה יום קבורה כיום מיתה. וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והא תניא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי רבי יהודה. פי' כדפרישנא לעיל. רבי אומר אנינות [לילה] אינו מן התורה אלא מדברי סופרים. והיכי קאמר דאנינות לילה דאורייתא. לעולם דרבנן. פי' לעולם אית ליה לרבי דאנינות לילה אפילו ביום מיתה דרבנן. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. פי' דעשו יום קבורה בלא יום מיתה תופס לילו, ועיקר היום כיון דלאו יום מיתה אינו אלא מדרבנן, ונמצא חמור מיום מיתה לדין תורה, שאינו תופס לילו מדינא דאורייתא, אע\"פ שיום מיתה עצמו (אינו) מן התורה. וגרסינן נמי בפסחים [צא, ב] אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. פי' [אע\"ג] דבאכילת פסחים ליכא כרת במי שאינו אוכל, מכל מקום אין שוחטין את הפסח אלא על הראויים לאכול ובעשיית פסח איכא כרת. פי' ומאי דאמרינן שאונן טובל לאו מדאורייתא דכיון דלא נטמא לא בעי טבילה אלא מדרבנן ומעלה [ב]עלמא. וכיון דאשכחן הני תנאי כולהו דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא שמעינן דלית הילכתא כותיה וקימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך דרבנן היא והיינו סברא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן הוא והילכתא כותיה. והני שבעה יומי גופיהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו. פי' דילמא יוסף הוא דעבד לאבוה הכי. אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק ואלו מגלחין במועד [יד, ב] אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. פי' אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא כולל עכשיו כל ישראל שהם חייבין בשמחה בזמן זה ודחי עשה דאבילות דהאי יחיד. דשמעת מינה דחיובא דאוריתא איכא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. פי' דאי לא אמאי קרי ליה עשה דיחיד. ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג [אבילותו] ברגל לדברי הכל ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס [לילו] מדאורייתא דאי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. כלומר ולרוחא דמילתא נקיט ליה.",
+ "[רי\"ף י, א]
מתני'. וכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו רבנו לא למדתנו רבינו (רב) שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם טבי עבדי אינו כשאר העבדים כשר היה.",
+ "[גמ'] תנו רבנן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה. פי' דרכן היה לעשות שורות לאבל בחזרתו ואין שורה פחותה מעשרה. ואין אומרים עליהם ברכת אבלים. פי' ברכות הן שהיו אומרין ברחבה וסדורן במס' כתובות [ח, ב]. ומעשה שמתה שפחתו של רבי אליעזר ונכנסו אחריו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלייה ונכנסו אחריו נכנס לו לאפולין ונכנסו אחריו נכנס לטרקלין ונכנסו אחריו אמר להם כמדומה אני שאתם נכוין בפושרין עכשיו אי אתם נכוין אפילו בחמי חמין לא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. פי' סלקא דעתך אמינא כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא. אלא כשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים לו לאדם על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא חסרונך והעבדים [והשפחות] אין מספידין אותם ואין קורין אותן לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. פי' שלא יבוא לטעות אחר הקורא ולומר בן עבד הוא ויבא לפסלו. ואין קורין אבות אלא לשלשה. פי' דרך כבוד קאמר דאין קורין אבות דרך כלל לכל ישראל אלא לשלשה אברהם אבינו יצחק אבינו יעקב אבינו. וכן אין קורין אמהות אלא לארבע שרה ורבקה רחל ולאה.",
+ "מתני'. חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. והילכתא כתנא קמא.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. פי' טעמא דפטורא לאו משום אבלות דהא איהו לעולם לא מחייב באבילות עד שיסתם הגולל, ותו דהא קימא לן [לעיל יא, א] אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר. ופטורא נמי לא משום צערא דמשום צערא דרשות דלאו מצוה לא מיפטר כדאיתא לעיל בגמ' [שם]. אלא משום עוסק במצוה שעוסק בקבורתו של מתו, ולאו דוקא בשעוסק אלא אפילו יושב ובטל פטור דזהו כבודו של מת שלא יסיח דעתו ממנו לענינים אחרים כל זמן שלא נקבר. והכי מוכח בירושלמי [כב, א] בחד לישנא דפרישנא התם טעמא משום כבודו של מת, ו[הכי נמי תני] בתוספתא דמסכת שמחות [פ\"י], ובגמ' נמי מוכח הכי דאמרינן התם מתו אף על פי שאינו משמרו כלומר אף על פי שאינו עוסק בו ואפילו הכי פטור וכדפרישנא. הילכך אפילו בשאין המת מוטל עליו לקברו כלל כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה פטור, שזהו כבודו של מת שכל שהוא חייב באבילותו ואפילו מדרבנן כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה לא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד שיהא נקבר. מיהו נמסר לאחרים או לכתפים אמרינן בירושלמי [כב, ב] דחייב דנמסר שאני.",
+ "והאי דפריט בהני דהיינו קרית שמע ותפלה ותפלין אף על גב דהדר כאיל מכל מצות האמורות בתורה משום דהני עדיפא ליה משום דתפלין מצוה שבגופו ואידך זמנן עובר.",
+ "[רי\"ף י, ב]
נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צורך בהן פטורין את שאין המטה צורך בהן חייבין ואלו ואלו פטורין מן התפלה. פי' דאף על גב דאין המטה צורך בהם הרי הם עומדין ומזומנין לכך אם שמא יצטרכו, ומשום הכי פטרינהו רבנן מן התפלה מיהת דהיא מדבריהם.",
+ "[גמ'] מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. פי' יש שפירשו אינו מברך המוציא [ואינו מזמן ברכת המזון ואין מברכין עליו המוציא] ואין מזמנין עליו ברכת המזון, ואיכא דקשיא ליה מאי קאמר אין מברכין עליו אחרים המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא בשלא יצא וכיון שכן אותן אחרים אמאי אין מברכין לעצמן, ולאו מילתא היא דלא מיתמר לענין עיכובא דאותן אחרים אלא לענין עיכובא דאבל דאין לו לברך לא הוא ולא שישמע מפי אחרים, וכן אמרו בירושלמי [כב, ב] אם בירך אין עונין אחריו אמן ואם אחרים בירכו אין (עונין) [עונה] אחריהם אמן דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין אדם יוצא בהן הני מילי איניש דעלמא דאיתיה בכלל ברכה מה שאין כן בזה.",
+ "אבל רבינו מורי ז\"ל מפרש ואינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון, ואין מברכין עליו אחרים ברכת המזון אפילו בלא זימון, והאי דתני אין מברכין עליו בלא זימון אי אמרת פשיטא דהיכא אשכחן מברך לאחרים בלא זימון, איצטריך סלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוו כבור וסופר דאמרינן לקמן [מה, ב] דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דליתיה כלל בכלל דין ברכה."
+ ],
+ [
+ "ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מיסב ואוכל. כלומר אפילו דרך כבוד ותענוג. ואוכל ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו. פי' כאדם אחר דעלמא, והיכא דהוי בור ואידך סופר מברך האיך ובור יוצא. ומזמנין עליו וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פי' מדנקט בשבת דוקא בשבת דאין לו עסק קבורה כלל, אבל ביום טוב אפילו ביום ראשון כיון דאיכא עסק קבורה דאפשר על ידי גוים דינו שיפטר מכולן כחול.",
+ "פי' ומדאמרינן הכא בשבת כיון דאין המת עומד ליקבר בו ביום חייב בכל המצות האמורות בתורה, מכאן הורו רבותינו בעלי התוספות ז\"ל במי שתפשו שלטון ומת בתפישה ולא הניחו השלטון ליקבר דאף על גב דלא חל עליהו אבילות דלא נתיאשו ממנו ואין אבילות חל בכיוצא בזה אלא כשנתיאשו ממנו, אפילו הכי אין דינו כמתו מוטל לפניו כיון שאין המת עומד ליקבר ומותרין לאכול בשר ולשתות יין, אבל היה האבל בבית האסורין, אף על פי שאין בידו להתעסק בקבורתו, כיון שהמת עומד ליקבר וזה ראוי להתעסק בקבורתו, זה כבודו של מת שלא יסיח מי שחייב באבילותו דעתו ממנו לענין אחר כלל, ודינו כמתו מוטל לפניו ואסור לאכול בשר ולשתות יין.",
+ "רבן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. פי' דלתנא קמא דאמר דחייב בכל המצות האמורות בתורה לא מחייב אפילו הגיע עונתו דאיכא חיוב מצוה אפילו הכי לא מחייב, וכל היכא דלא מיחייב בודאי מיתסר דענין קלות הוא אצל אבל אף על גב דאכתי לא חיילא עליה אבילות, ורבן גמליאל סבר דחייב בעונה כשאר מצות אבל כל היכא דלא מיחייב במצות עונה אלא ברשות לכולי עלמא ודאי אסור.",
+ "קתני מיהת אוכל בבית אחר ואפילו הכי פטור מקרית שמע ומן התפלה. פי' ואף על גב דלאו מתו מוטל לפניו. אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. פי' ומוטל לפניו מיקרי דכתיב ואקברה מתי מלפני, אטו ההיא שעתא קמיה הוה רמיא, אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, כלומר כל זמן שעומד ליקבר.",
+ "תנו רבנן המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא. פי' ומתניתין דקתני מתו משום דמתו אף על פי שאינו משמרו פטור.",
+ "תנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ולא יקרא בהן ויתפלל. פי' ולא יקרא בהן אפילו על פה ולא יתפלל שם. ואם עשה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מת תופס ארבע אמות לקרית שמע. פי' ולכל דכותה. אבל חוץ לארבע אמות שרי.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי לבית הקברות הוה שדיא תכלתא דרבי חייא על קבריא אמר ליה רבי יונתן דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי' והשתא ודאי לא אסרינן ליה משום לועג לרש דהא לא מדכרינן ליה להאי טעמא כלל, ולא אסרינן ליה משום דלבוש טלית בבית הקברות וכדאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ד[התם] הוה מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל כאן שהיא מצוה שבטליתו אין אומרין שלא ללבוש טליתו משום הכי לא אשכח ליה לאיסורא שום טעמא, אלא דאמר ליה למדלייה דלא לרמא תכלתא על קבריה. ואהא דייקינן בגמ' אי ידעי אי לא ידעי, למימרא אי איכפת להו אי שדי תכלתא על קברא, ואילו לעיל גבי לועג לרש לא דיקינן הכי כלל דאפילו לא ידעי כלל איכא משום הכי, אבל בהא דקפידא משום דתכלתא שדיא אקברא בהאי איכא אי ידעי וקפדי בהכי או לא.",
+ "ומיהא ליכא למישמע מינה דלא רמינן ציצית בטלית של מת דאפילו אית להו איכא חלישות הדעת משום דלא מחייבי במצות כלל. ואדרבה משמע קצת דציציות היו להם מההיא דבבא בתרא [עד, א] דמתי מדבר דאמרינן התם דאית להו ציציות אף על גב דלא ראיה היא דהתם מחיים נכנסין לשם ולמחר בדלין החיים מתוך המתים. אבל ראיה גמורה דבטלית של מת בעינן ציצית מההיא דמנחות [מא, א] דאמרינן דזקן שעשה (לפי כבודו) [טלית לכבודו] שהיא פטורה מן הציצית, ואפילו למאן דאמר חובת מנא ומחייב (ב)ציצית בטלית אפילו אינו לובשה, כאן פוטר משום שאין טלית זה לחיים דאיהו לאחר מיתה קא עבדיה, ואמרינן התם עלה, דההיא שעתא רמינן ליה, כלומר מטילין לה ציצית, משום לועג לרש אי מכסינן ליה טלית בלא ציצית.",
+ "אלא קשיא לן הא דתניא בשמחות [פי\"ב] אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני. ותי' מורי רבינו ז\"ל דההיא דהתם בציצית שעשאה לטליתו בחיים שנשתמש בה למצוה ומשום קדושה נגעו בה דסבר אבא שאול דשירי מצוה אין נזרקין אלא יש בהן משום קדושה, ורבנן דפליגי עליה דקתני בהדיא בסיפא וחכמים אומרים אין בהן משום קדושה אלא עושין אותו מרדעת לחמור ותכריכין למת דקסברי רבנן דשירי מצוה נזרקין בכל שנעשית מצותו, וזהו כל זמן שיסלק דעתו מטליתו לאפוקי עודה במצותו דהתם ודאי אסור לנהוג בה מנהג בזיון וכדאיתא התם בשבת [כב, א] אבל לדברי הכל בטלית של מת וציצית שעושין להם אין בהם משום קדושה דההוא ציצית לא חייל עליה מעיקרא שם מצוה כלל, הילכך אפילו לאבא שאול כשעושין להם טלית עושין להם ציצית.",
+ "וכי תימא ולאבא שאול דאסר ציצית בטלית של מת בשעשאה לצרכו מחיים ואסר לה משום קדושה, מי חמיר ציצית מספר תורה דקימא לן [מגילה כו, ב] שגונזין אותה אצל תלמיד חכם ששונה הלכות. לא קשיא דהתם בספר תורה שבלה שראוי לגניזה אבל כאן בעודו ראוי למצותו סבר אבא שאול דיש בו משום קדושה דשירי מצוה אין נזרקין ואין מבטלין אותו ממצותו, ורבנן סברי נזרקין ורשאי לבטלן ממצותן במסלק דעתו מהן.",
+ "וכי תימא ומאי שנא ציצית דרמינן להו משום לועג לרש, ואילו בכלאים מכסינן להו וכדתניא [נדה סא, ב] לענין כלאים ועושין אותו תכריכין למת, איכא למימר דההיא דהתם בהדיא איירי בבגד שאבד בו כלאים ולא מינכרא מילתא וליכא למימר בהכי לועג לרש. והתם דיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבא דאילו אין בטלות אסור, וכי אמרינן דדיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבוא לאו במיתתן דהא ודאי דכולי עלמא הוא במתים חפשי דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות אלא לתחיית המתים קאמרינן דאילו לא בטלות אסור להלבישן באיסורין שהן עומדין בלבושיהן ונמצאו עוברין, ולמאן דאמר בטלות אף על פי שהן עומדין בלבושיהן מותר משום דאין עוברין.",
+ "אמר ר' זריקא אמר ר' אמי אמר ר' שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. כלומר הצריכין לו. אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא. כלומר דדברי תורה אסור אבל מילי דעלמא שרי. ואיכא דאמרי אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא. וקא כתב רבינו האי גאון ז\"ל משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן ואין אומרים דברי תורה בפני המת אלא דבריו בלבד כלומר הצריכין לו אבל מילי דעלמא אמרינן.",
+ "תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניחו על גבי חמור שהוא רוכב עליו. פי' לא אסרו אלא לרכוב עליהם אבל להטפילן לאחריו מותר וכן הוא בירושלמי [כח, א].",
+ "אמר רחבא אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו."
+ ],
+ [],
+ [
+ "[רי\"ף יא, ב]
אמר ר' לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנאמר והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל. פי' מטים דריש מלשון מטה, וקאמר דכשהן עושין עקלקלות על מטתן של תלמידי חכמים דמסתמא עליהם קאמר, אפילו בשעה ששלום על ישראל כלו��ר שאלמלא אותו עון היו ראויים לשלום דהיינו גן עדן, יוליכם ה' את פועלי האון.",
+ "פיסקא. נושאי המטה וחילופיהן. תנו רבנן אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע. פי' מפני ביטול קרית שמע. ואם התחילו אין מפסיקין. פי' ומיהו בגמ' אמרינן דאדם חשוב בתורה אפילו אתחולי מתחלינן.",
+ "תנו רבנן העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין. פי' ולא כולן, שלא יניחו את המת יחיד משום כבודו של מת, ואין יכולין לקרות עם המת משום דאסור כדאמרן לעיל. אין המת לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים.",
+ "מתני'. קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור, פי' קרית שמע, ויהיה שהות ביום עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. פי' שורה זו היא שורה שעושין לאבלים בחזרתן מבית הקברות ואומרים שם דברים, ואף על גב דאמרינן לעיל דאין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע הא אתיא בשטעו וכסבורין שיש שהות ביום אי נמי באדם חשוב. העומדים [בשורה] הפנימיים פטורין והחיצונים חייבין. פי' [וטעמא] דמתניתין דאמר דפטירי פנימיים משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שכן תמיהא מילתא עד שלא הגיעו לשורה אמאי אין מתחילין קרית שמע וגומרין וליפטרו ממצות [שורה] משום עוסק במצוה דהא עסקי בקרית שמע, איכא למימר דאתחלתא דהא מצוה משעת קבורה היא דשורה מענין קבורה היא וכבוד מתים וחיים וכיון דכן אישתכח דהיא קודמת. וכי תימא מאי שנא הא דפטרינן להו לכולהו פנימיים מקרית שמע טפי מיהא דתניא לעיל בגמ' העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת לפניהם הם יושבין וקורין, איכא למימר התם אין הקריאה מעכבת בהספד שאפשר לחזור בו אבל כאן מצות שורה מצוה עוברת היא.",
+ "[גמ'] תאנא אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק ראשון או פסוק אחד יתחילו ואם לאו לא יתחילו."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. העומדים בשורה. תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פי' חלל ששם האבל פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת אבל כלומר קרוביו פטורין ומחמת כבוד חייבין.",
+ "אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. פי' ולפיכך פושטו בשוק בפני כל אדם ואינו חושש לכבודם.",
+ "פי' ואסיקנא בגמ' דוקא בכלאים דאורייתא שוע טוי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור, דכל מיליהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו, ולאו דקרא (לא) משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא דרבנן בעלמא הוא וקרא לא משתעי אלא בדאורייתא."
+ ],
+ [
+ "מתני'. נשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית שמע ומן התפלין וחייבין בתפלה ומזוזה וברכת המזון. פי' לית כאן קטנים ואשיגרת לישן הוא ואגב נשים ועבדים נקטינהו לכולהו אגב שיטפא איידי דמרגלא תדירא בפומיה, אבל קטנים לא משכחת בהו פטורים (בהן) [בהנך] וחייבין באידך אלא אי בני חינוך נינהו להני מילי הכא והכא חייבין דאביהן חייב להרגילן ואי לא הכא והכא פטורין."
+ ],
+ [
+ "גמ'. קרית שמע ותפלין דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. פי' דקסבר לילה לאו זמן תפלין והילכך הזמן גרמא שאינה אלא ביום, וקרית שמע בשכבך ובקומך, אבל חייבין בתפלה דרחמי אינון. ובמזוזה ובברכת המזון דהוה ליה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. פי' ומיהו בגמרא מספקא לן נשים חייבות בברכת המזון דאוריתא או דרבנן.",
+ "[רי\"ף יב, א]
ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. פי' דקידוש הוא דבר תורה, אבל לקדש על היין הוי דרבנן כדאיתא בנזיר [ד, א] וכדכתיבנא בנדרים בסייעתא דשמיא.",
+ "מתני. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פי' קסבר דבעל קרי אסור בדברי תורה, ומיהו בקרית שמע דאורייתא עביד מאי דאפשר והיינו מהרהר, אבל בברכות דרבנן כיון דלא אפשר כדרכן פטור לגמרי. ועל המזון מברך לאחריו. פי' דהוי דאורייתא, ומאי מברך מהרהר דלא שני לן מקרית שמע. ואינו מברך לפניו. כלל דהוי דרבנן. רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. פי' קא סלקא דעתן בגמ' [כא, ב] דכיון דרבי יהודה מחייב ליה ואפילו בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפילו כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו.",
+ "פי' בגמרא אמרינן דהרהור לאו כדיבור דמי ומדינא לא סליק ליה כלל, ואפילו הכי בדאורייתא עביד מה דאפשר, והכי הילכתא, והכי אסיקנא בגמרא דכן הילכתא דהרהור לאו כדיבור דמי.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן דברכת המזון מן התורה, וברכת [התורה] מן התורה."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף יב, ב]
אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא קרית שמע ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב קסבר קרית שמע דרבנן אמת ויציב דאוריתא. פי' ובספק לו גם כן אי אמר פרשת ויאמר דאילו אמרה תו לא הוי אמת ויציב דאורייתא, אלא הכא מיירי בספק לו בשתיהן והשתא אמת ויציב דאורייתא משום הזכרת יציאת מצרים דהיא דאורייתא. ובודאי כיון דאית ליה למיהדר עדיפא ליה למימר פרשת ויאמר טפי מאמת ויציב, ומכמה אנפי, דה��א פרשת תורה ואית בה תרתי הזכרת יציאת מצרים ומצות ציצית, אלא דהשתא לא נחית להכי אלא למימר דקרית שמע דרבנן והזכרת יציאת מצרים דאורייתא. והיכא דאית ליה ספיקא בתרוייהו דאית ליה ספיקא בויאמר ואמת ויציב אי אמר חד מינייהו והדר אמר אמת ויציב יצא ואינו חוזר ואומר ויאמר אף על גב דפרישנא דויאמר עדיפא. והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר לרבותא נקטה דאף על גב דקרית שמע פרשתא דאורייתא ספק קרא אותה אינו חוזר וקורא, ואף על גב דאמת ויציב מטבע דרבנן זימנין דהוי אמת ויציב דאורייתא בספק לו אם הזכיר יציאת מצרים כלל הרי זה חוזר בספק משום דספיקא דאורייתא הוא.",
+ "וכי תימא ומספיקא היכי אפשר ליה למהדר אמת ויציב ומספק היכי מברך והא איכא ספק איסורא דאורייתא משום ברכה שאינה צריכה ומשום לא תשא, פירש אדוני הרב ר' אשר בן אדוננו זקננו הרב ר' משולם ז\"ל דאיסור ברכה שאינה צריכה לאו דאוריתא אלא דרבנן, ופי' דלא תשא דדרשינן [להלן לג, א] גבי ברכה שאינה צריכה (ד)אסמכתא בעלמא ולאו דאורייתא.",
+ "פי' ולרב יהודה דאמר קרית שמע מדרבנן ומשום הכי קאמר דאינו חוזר וקורא, מאי דכתיב בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב שאדם חייב ללמוד והכי מפרשינן לה בגמרא.",
+ "ור' אלעזר אמר ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא חוזר וקורא. פי' דקרית שמע נמי דאורייתא וכיון דכן בספיקו חוזר. ואפילו ודאי לו שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר חוזר על מה שספק לו ואף על גב דפסוק ראשון בלחוד דאורייתא מכל מקום כיון דקרית שמע כלל דאורייתא החמירו בספיקו לחזור בכולו. והיינו דאמרינן לעיל [טז, א] טעה בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה וכתבה רבינו ז\"ל וקבעה הילכתא. והוא הדין נמי לאמת ויציב נמי דאורייתא, ובספיקא נמי היכא דמספקא ליה אי אמר פרשת ויאמר ואמת ויציב הדר חד מינייהו, ואיברא דויאמר עדיפא כדפרישנא אבל היכא דהדר אמת ויציב סגי ליה בהכי.",
+ "ואפילו לשמואל דאינו מודה לרבי אלעזר דאמר דחוזר וקורא משום דאית ליה לשמואל דקרית שמע דרבנן ומשום הכי אמר דאינו חוזר וקורא קרית שמע, דוקא היכא דודאי ליה דקרא אמת ויציב אבל היכא דמספקא ליה בתרוייהו באמת ויציב ובקרית שמע הדר ואמר להו תרויהו דלא שייכא למימר אמת ויציב דהיא ברכה דתקון אקרית שמע בלא קרית שמע, ונהי דהיכא דאמרה הא נפק ליה בהזכרת יציאת מצרים ואי מספקא ליה תו בקרית שמע לא הדר קרי לה לשמואל דאית ליה דקרית שמע דרבנן, אבל היכא דאית ליה למהדרה לאמת ויציב ומספקא ליה בקרית שמע גופיה הדר ואמר תרוייהו.",
+ "ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. פי' דתפלה דרבנן. ורבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. כתב רבינו ז\"ל ולית הילכתא כותיה דשמואל דאמר קרית שמע דרבנן דקיימא לן קרית שמע דאורייתא והילכתא כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקיימא לן תפלות כנגד תמידים תיקנום וכשם שאין הציבור מביא עולת נדבה כך אין ציבור מתפלל תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הילכך אין היחיד מתפלל תפלת המוסף תפלת נדבה שאין היחיד מתנדב קרבן מוסף.",
+ "והא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה מפרשי רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה ובהא אפילו רבי יוחנן מודה דלא אמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בזה אבל תפלת חובה לא קאמר. עד כאן דברי רבינו ז\"ל.",
+ "ומסתברא דהא מילתא לא שייכא כלל בקרבנות, אף על גב דקיימא לן תפלות כנגד תמידים תיקנום לא אתינא עלה מההוא אנפא למימרא כיון דתפלות כנגד תמידין והן עולות ואדם יכול להקריב עולת נדבה כך מתפלל והולך, דאם כן מאי טעמא לא פרישו לה בגמרא עלה דהא. ותו היכי פליג עלה רבי אלעזר. ותו דקיימא לן דרבים מביאים עולת נדבה דמרבינן לה [תו\"כ ויקרא פ\"ג] מדכתיב קרבנכם, ואפילו ציבור נמי מייתו לה ממותר תרומת הלשכה. אלא ודאי אף על גב דתפלות כנגד תמידים עיקר תקנתא היא שכנגד תמידים תיקנום ולא שנלמוד לכל דיניה כדמוכח בהדיא בפרק תפלת השחר.",
+ "אלא הכא בהא פליגי דרבי אלעזר סבר דאינו דרך כבוד בתפלה דהיא צלותא להתפלל ולחזור ולהתפלל שיבוא אדם בכל שעה לפני מלך המלכים אלא שעות שקבעו לו ושהורשה, מה שאין כן בקרית שמע דהוא שינון. ורבי יוחנן סבר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דרחמי אינון. ואפשר דאפילו רבי יוחנן לא אמר אלא ביכול לחדש בה דבר כי היכי דלא תיפלוג אדרב יהודה אמר שמואל דלקמן, ומיהו קסבר רבי יוחנן כיון דביכול לחדש בה דבר רשאי לחזור להתפלל כל בספק התפלל אפילו בלא מחדש בה כלום (ש)חוזר ומתפלל, אבל כל היכא דנזכר שה��פלל כיון שלא היה בדעתו לחדש בה דבר (אבל) [אלא] להתפלל לשם חובה פוסק ואפילו באמצע ברכה וכדכתב רבינו ז\"ל לעיל. ונראה ודאי דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן אלא בתפלה של חול שהיא שאלת צרכיו ובקשת רחמים על עצמו דהיינו ברכות אמצעיות אבל בשבתות וימים טובים אפילו ספיקו אינו חוזר.",
+ "[רי\"ף יג, א]
ואמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה [בר] אבוה איבעיא לן הני בני בי רב דטעו ומתחלי בתפלת חול בשבת מהו שיגמור אמר להו גומר כל אותו ברכה דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה ומשום כבוד שבת לא אטרחוה רבנן. פי' ובתפלת מוספין דליכא למימר האי טעמא דאמרינן דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה, פוסק ואפילו באמצע ברכה, לבד מאתה חונן שאם התחיל בה גומר שאם אין דעה אין תפלה וכדאיתא התם בירושלמי [לא, ב]."
+ ],
+ [
+ "אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל רבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדוש יתפלל ואם לאו אל יתפלל במאי קמיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדוש. כלומר בתפלתו, הילכך אין לו להמתין בשביל קדושה דשליח ציבור. ורבי יהושע בן לוי סבר אין היחיד אומר קדוש. אבל בדרב הונא דאמר דממתין למודים דכולי עלמא מודו. וכן אמר רבי יצחק אין היחיד אומר קדוש שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה. ומפרש בגמרא דאתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב [התם] הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, ולהלן הוו עשרה דלא הוו יהושע וכלב.",
+ "דכולי עלמא מיהת מיפסק לא פסיק. כלומר אם התחיל בתפלה אינו פוסק לענות קדוש מדחייבינן ליה להמתין עד שיגיע שליח ציבור לקדוש. איבעיא להו מהו שיפסיק באמן יהא שמו הגדול מבורך ומסקנא דלא פסיק. פי' ומיפסק הוא דלא פסיק הא שותק ושומע ודינו כעונה ולא חשיבא הפסקה. ועל רבינו יעקב אמרו שהיה שוחה במודים עם הציבור שלא יהיו הכל שוחין והוא זקוף. והני מילי בתפלה, אבל בברכות או בקרית שמע פוסק ואפילו באמצע הפרק בין לקדוש בין לאמן יהא שמו הגדול מבורך וכן למודים וברכו וכדכתיבנא לעיל [יד, א] דעדיף ודאי ממשיב מפני הכבוד, אבל בין אני ה' אלהיכם [ל]אמת לא יפסיק כדאמרינן לעיל [שם] משום וה' אלה��ם אמת.",
+ "[רי\"ף יג, ב]
גרסינן בפרק כל כתבי הקודש [שבת קיט, ב] אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמו הגדול מבורך בכל כחו קורעין לו גזר דינו שנאמר בפרוע פרעות בישראל מה טעם משום דברכו את ה'. פי' פרעות מלשון ביטול והכי קאמר בבטל ביטול הגזירות משום דברכו ה'.",
+ "גרסינן בגמ' דסוטה [מ, א] בזמן ששליח ציבור אומר מודים העם מה הם אומרים מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך. פי' על שזכינו להיות עמך וחלקך ונחלתך ולהודות לך. ושמואל אמר ה' אלהינו אלהי כל בשר על שאנו מודים לך נהרדעי אמרי משום רבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וחוננתנו וקיימתנו רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותחננו ותקיימנו ותקבצנו מארבע כנפות הארץ ותאסוף גלותנו לחצרות קדשך ונשוב לשמור חקיך ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם ולהודות לך על שאנו מודים לך אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו ונימא הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וחוננתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותקיימנו ותקבצנו מארבע כנפות הארץ ותאסוף גלותנו לחצרות קדשך ונשוב לשמור [חקיך] ולעבדך ולעשות רצונך בלבב שלם ולהודות לך על שאנו מודים לך.",
+ "כתב רבינו האי גאון ז\"ל מנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח ציבורא דמצלו בלחש דמעכב עד דמסיימי וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא מילתא בלחישא ועני קדושתא בהדי ציבורא ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה והא דאמור רבנן לעיל אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדוש היכא דמתחיל מקמיה שליח ציבור אבל כד מתחיל בהדי שליחא דציבורא שפיר דמי."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. פי' בקרית שמע ובמזון כדאיתא לעיל. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה ומעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא ואמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אין מקבלין טומאה.",
+ "אמר רב נחמן נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה כרבי יאשיה בכלאים. פי' לענין כלאי הכרם, דכלאי זרעים דהיינו כל שני מיני זרעים, [ד]בארץ גופה לא אסירי בהנאה מדאורייתא, בחוצה לארץ שרי, אבל כלאי הכרם דבארץ גופה אסירי [בהנאה] מדאורייתא, בחוצה לארץ אסרינהו רבנן, וקאמרינן השתא דנהוג עלמא אפילו בארץ בכלאי הכרם כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והני מילי דבעינן במפולת יד לענין מלקות, אבל לענין איסור הנאה אף על פי שאינו זורען באחת אלא כל המקיים שני מינין בכרם נאסר הכל בהנאה, בזורען בתחלה בכרם נאסר בהשרשה, ואם צמחו שם מאליהן והוא מקיימן הרי הכל נאסר בתוספת ודינו כמו שמפורש בכלאים [ה, ו]. וכר' אלעאי בראשית הגז. פי' דאמר דאין ראשית הגז נוהג בחוצה לארץ.",
+ "כי אתא רב זעירי אמר ביטלוה לטבילותא ואמרי לה לנטילותא מאן דאמר לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא. פי' דאמר דאין דברי תורה מקבלין טומאה. ומאן דאמר לנטילותא. פי' דהיינו נטילת ידים. כדרב חסדא דרב חסדא לייט מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. פי' והא פרישנא לעיל [טו, א] דדוקא לקרית שמע משום דזמנה עוברת כדכתיבנא לעיל.",
+ "פי' וכי תימא והא קיימא לן דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין וכיון דכן היכי בטלי לטבילותא דהא קיימא לן [עדיות א, ה] דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, איכא למימר מיקם הוה קים להו דעזרא מעיקרא הוה תקין דאי חזו בית דין לבטלה יבטלנה, אי נמי אפשר דמעיקרא לא פשטה ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכי האי גונא אפשר לבטל ואפילו בבית דין שאין גדול כמותו כדאיתא בעבודה זרה [לו, א].",
+ "כתב רבינו ז\"ל ואיכא מאן דאמר הא דאמרינן ביטלוה לטבילותא בין לתפלה בין לדברי תורה ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפלה צריך טבילה ולאו טבילה דוקא דהיא בארבעים סאה אלא רחיצה בתשעה קבין וכתב רבינו האי גאון ז\"ל כיון דבגמרא ליכא בהא מילתא נקוט מנהג כל ישראל שבעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללים עד שירחצו עד כאן. ועיקרא דהא מילתא דודאי לגמרי ביטלוה, ובגמרא [כב, ב] איתא לענין ברכת המזון דאמרינן רב פפא ורבה בר שמואל ורב הונא בריה דרב יהושע כרוך ריפתא בהדי הדדי אמר להו רב פפא איבריך אנא דנפול עלי תשעה קבין ורבה בר שמואל אמר איבריך אנא דטבלי בארבעים סאה ואמר להו רב הונא איבריך אנא דלא הא ולא הא כלומר שלא טבלתי כלומר דלגמרי ביטלוה, אלמא דלגמרי ביטלוה בין לברכות בין לדברי תורה בין לתפלה והכי נהוג עלמא, ודברי מרנא ורבנא רבינו האיי גאון ז\"ל לדורו או במקומו אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל בין לדברי תורה בין לקרית שמע בין לתפלה וברכות."
+ ],
+ [
+ "מתני'. היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר. פי' למאן דאמר בעל קרי אסור, ואפילו הכי לא יפסיק אלא יקצר כלומר נוסח כל ברכה וברכה. ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא ינץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. פי' ומתניתין למי שקורא כותיקין כדאיתא לעיל [ט, ב] ולהכי נקיט שיעורא דהנץ החמה, והכי איתא בגמרא [כה, ב]. ואם לאו יתכסה במים ויקרא. פי' בעודו במים. ולא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. פי' אסיקנא בגמרא [כה, ב] בפירושא דמתניתין דהכי קאמר ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כלל ולא יתפלל כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים. כמה ירחיק מהם. פי' ממים הרעים וממי משרה וממי רגלים. ומן הצואה ארבע אמות.",
+ "[רי\"ף יד, א]
תנו רבנן היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות. פי' וחוזר לראש תפלתו. והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. פי' דאפשר יזרקנה לאחוריו דלא אפשר לאחוריו יזרקנה לצדדין.",
+ "התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא. כלומר דאיבעי ליה לעיוני שפיר. אין תפלתו תפלה אלא צריך לחזור ולהתפלל במקום טהור.",
+ "היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פי' ממתין עד שיכלו המים יפה מגופו. ומדקאמר חוזר משמע שלא ירחיק כלל וכן יפה לו לחזור למקום תפלתו, ומיירי ודאי בשנבלעו המים במקומן שאין בהם טופח. ובשביל מים שעל בשרו אינו אסור, אפילו למאן דאמר לקמן [כה, א] צואה על בשרו אסור אף על פי שמכוסה בבגדיו, מי רגלים קילי טפי, שלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד אבל על בשרו מותר ואפילו מדרבנן כיון שמכוסה בבגדיו, ומאותן מים שעל בגדיו אינו אסור שהרי יש בגד עליון שמכסה הכל. להיכן הוא חוזר רב המנונא ורב חסדא חד אמר חוזר לראש וחד אמר חוזר למקום שפסק וכתב רבינו האי גאון ז\"ל דהילכתא כמאן דאמר חוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. פי' דוקא בתפלה ומשום דאסור להפסיק בה אית לה האי דינא, אבל בהלל ובמגילה וקרית שמע ובשאר ברכות באותן שיש לו רשות להפסיק בהן אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש.",
+ "גרסינן בפרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר [מגילה כז, ב] תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל אמר ליה רב נחמן בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל דתנן כמה ירחיק מהן [ו]מן הצואה ארבע אמות אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא. פי' אם תאמר שאסור להשתין בארבע אמות במקום שהתפללו, שהרי העם פעמים מתפללין במקום זה ופעמים במקום זה ונמצא כל נהרדעא מקודשת. תני ישהה כלומר הא דתני ירחיק ישהה הוא ואמרינן בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל משום ניצוצות. פי' שברגליו של אדם וכדי שייבשו. אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין מאי טעמא אמר רב אשי כל כדי הילוך ארבע אמות תפלתו של אדם סדורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ואמר רב זביד ואיתימא רב יהודה לא שנו אלא שאין יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ואמר רב אסי ואיתימא רב חיננא בר פפא שמור שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפלה.",
+ "גרסינן בפרק אלו הן הלוקין [מכות טז, ב] אמר רב אחאי המשהה את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם. אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא. פי' בכלי שמקיזין בו דם. עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם.",
+ "איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפלין לבית הכסא קבוע. כלומר כשהן בראשו. וישתין מים מי חיישינן שמא יפנה בהן או לא. ופי' בבית הכסא שאין בו צואה דאי לא ודאי חייב לחולצן בריחוק ארבע אמות כדאמרינן בסמוך, ופי' בית הכסא קבוע מקום עשוי להיפנות בו אלא שעכשיו אין בו צואה. ואע\"פ שאסור ודאי להתפלל בו כיון שכבר נשתמש בו תפלה שאני שהמקום בודאי מאוס, אבל בהנחת תפלין לא מיתסר כל היכא דלית ביה צואה. אבל להשתין מיבעי לן אי גזרינן שמא יבוא להיפנות בהן. רבינא שרי ורב אדא בר מתנה אסר אתו ושיילוה לרבא אמר להו אסור שמא יפנה בהן.",
+ "תנו רבנן הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונכנס וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן דברי בית שמאי בית הלל אומרים אוחזן בידו ונכנס רבי עקיבא אומר אוחזן בבגדו ונכנס בבגדו סלקא דעתך משתלי ושאדי להו אבל אוחזן בידו [ובבגדו] ונכנס. פי' שיאחז ידו בבגדו במקום התפלין כדי שיהו מהודקים יפה בידו ולא יפלו. ולא יניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים שמא נוטלין אותם עוברי דרכים ובא לידי חשד ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפליו בחור הסמוך לרשות הרבים ובאת זונה אחת ונטלתן אמרה ראו מה נתן לי פלוני באתנני כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לגג ונפל ומת באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בידו ובבגדו ונכנס.",
+ "[רי\"ף יד, ב]
אמר רב מיאשא בריה דרבי יהושע בן לוי הלכה גוללן כמין ספר תורה. פי' כשנכנס לבית הכסא חולצן בריחוק ארבע אמות וגוללן כמין ספר תורה. ואוחזן בימינו כנגד לבו. פי' בימינו משום שמירה יפה, כנגד [לבו] משום כבוד. אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח. פי' משום כבודן. פי' ואף על גב דלגבי שינה אמרינן [בסוכה כו, א] איפכא דלא יאחזם בידו אלא בראשו, התם הוא משום חשש שלא יפלו מידו כשישן, ובראשו שמירתן יפה. אמר רב אחא בר יעקב אמר רב זירא ביום גוללן כמין ספר תורה. פי' לענין בית הכסא כדאמרן. ואוחזן בימינו כנגד לבו ובלילה עושה להן כיס טפח ומניחן. פי' ובלילה לאו זמן תפלין להניחן אבל אם היו בראשו אינו חולץ כדאיתא בעירובין [צו, א] וקאמר הכא דאם צריך לבית הכסא חולצן ועושה להן כיס טפח ומניחן בו ומכניסן עמו, והיינו מניחן דקאמר בכיס, ומכניסן אפילו בבית הכסא. אמר רב הונא לא שנו. כלומר כי אמרינן ביום גוללן כמין ספר תורה. אלא בשיש שהות ביום כדי ללבשן אבל אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להם כיס טפח ומניחן. כמו בלילה דמניחן בכיס ומכניסן בבית הכסא.",
+ "אמר אביי לא שנו. כלומר דבעינן טפח בכיס. אלא בכלי שהוא כליין. פי' דכל מי שעושה כלי להניח בו תפלין מצריכין אותו שיהא בו טפח כדי שיהא דבר חשוב לכבודן של תפלין, ולאו לענין בית [הכסא] קאמר כלל אלא בעלמא קאי, ואגופא דמילתא אעיקר דין של (דין) כלי של תפלין. אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. כלומר אפילו פחות מטפח חשוב כלי להצניען בתוכו ודינן כאילו מוצנעין בכלי, וכיון דלילה דאין ראוי להניחן אין ראוי לו לאוחזן בידו כמו ביום אלא זהו כבודן בכלי, וכיון שאינו כליין ואינו אלא כמניחן לשעה לא קפדינן אי לא חשיב בגופיה ולית ביה טפח, אבל מכל מקום כלי הוא ודין כלי עליו לכל דבר כגון להציל באהל המת במוקף צמיד פתיל וכל שאינו כלי אינו מציל וחשיב כאוכלין שגבלן בטיט דודאי טמאין והכי איתא בגמרא. אמר רבה בר בר חנה (אמר רבי יוחנן) כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן כי הוה בעי למיעל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן וכי הוה נקיט כסתא דתפילי לא יהיב אמר הואיל ושרו רבנן לא ניטרח. כלומר לא אטריח אותם. נוסחא אחרינא הואיל ושרו רבנן נינטרן כלומר אכניסם עמי וישמרוני מכל היזק."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל. פי' דטריד בשמירתן. ולא ישתין בהם מים ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי. פי' שמא יפלו, אבל בתפילין בראשו התירו במונח ראשו (ידיו) בין ברכיו משום דהיא עראי כדאיתא התם בסוכה [כו, א]. אמר שמואל סכין וקערה ומעות וככר הרי אלו כיוצא בהן. פי' דבכל הני איכא שמא יפלו מידו ומשום הכי אל יתפלל בהן.",
+ "כתב רבינו ז\"ל ואף על גב דשרינן תפלין בבית הכסא קבוע כדאמרינן לעיל אוחזן בבגדו ונכנס בית הכסא עראי אסור. פי' דהיינו להשתין מים. מאי טעמא. מחמרינן טפי בבית הכסא עראי מבית הכסא קבוע. בית הכסא קבוע ליכא ניצוצות ולפיכך שרי. פי' ואף על גב דאיכא פורתא בכי האי פורתא לא גזור. בית הכסא עראי איכא ניצוצות. פי' ושמא יתיזו עליו, ויצטרך לשפשף שלא להוציא לעז על בניו שהם ממזרים שנראה ככרות שפכה, ואין זה כבודן של תפלין שישפשף בידו ובידו תפלין. ולפיכך אסור לאחוז בידו ולהשתין. אבל בראשו ��ותר כדאיתא לעיל.",
+ "אמרינן בגמרא תנו רבנן הרוצה ליכנס לסעודת קבע מהלך עשר פעמים של ארבע אמות או ארבע פעמים של עשר אמות, פי' חד שיעורא הוא. ויפנה ואחר כך יכנס. פי' דרך ארץ קא משמע לן, פי' כדי שלא יהא צריך לנקביו בעוד שהוא אוכל.",
+ "גרסינן בפרק המקבל [בבא מציעא קה, ב] אמר רבי ינאי לתפלה ולתפלין ארבע קבין. פי' של ארבע קבין אסור ופחות מזה מותר. לתפלה דתניא הנושא משאוי על כתפו והגיע זמן תפלה פחות מארבע קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל ארבע קבין מניחו על גבי קרקע ומתפלל. לתפלין דתניא הנושא משאוי על ראשו ותפלין בראשו אם תפלין רוצצות אסור. פי' דחוקות. ואם לאו מותר באיזה משאוי אמרו במשאוי של ארבע קבין. תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם בידו מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אבל קושרן על זרועו במקום תפלין משום רבי שילא אמרו אפילו מטפחות שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפלין. וכמה. פי' תלמודא הוא דבעי לה הילכתא בכמה. אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא. פי' וליתנהו להנהו דלעיל דאמרי דשיעורא פחות מארבע קבין.",
+ "אמר ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא מניחן על שלחנו וכן הדור לו ועד אימת אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה וכן הלכה.",
+ "[רי\"ף טו, א]
אמר רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפלי וצר ביה תפלי אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי וכן הילכתא וליתא לדאביי דאמר הזמנה מילתא היא דגרסינן בפרק נגמר הדין האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר דהזמנה לאו מילתא וקיימא לן כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע\"ל קג\"ם.",
+ "בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפלין תחת מראשותיו תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי דכיון דנוהג בהם מנהג בזיון אסור אלא קא מיבעיא לי תחת מראשותיו אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו והילכתא כשמואל ואף על גב דאיתותב מאי טעמא נטורינהו טפי עדיף."
+ ],
+ [
+ "והיכן מניחן אמר רב ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו אמר רב המנונא בריה דרב יוסף יומא חד הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילאי ואתאי ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דההוא [יומא] יום טבילה הוה. פי' שטבלה ביתו. ולאגמורינן הלכה למעשה הוא דבעא. פי' כי אמר לי אייתי תפילאי. פי' והוא שהן כלי בתוך כלי דאי לא אסור לשמש מטתו בבית שיש בו תפלין אלא אם כן מונחים כלי בתוך כלי, וכן בית שיש בו ספר תורה אלא אם כן עושה מחיצה עשרה, כדאיתא לקמן [כה, ב].",
+ "ובגמרא אמרינן רב פפא צייר להו בכילתא, פי' בכילה. ומפיק להו למורשיהו, פי' לקציצה לפי שיש בה בתי התפלין. לבר, שלא כנגד ראשו. ואפשר שהיו כלי בתוך כלי חוץ מן הכילה, או אפשר שהיו בכליין וחשיב כילה כלי אחר. רב שישא מנח להו אשרשיפא ופריס סודרא עלייהו. פי' שרשיפא הדום רגליו שלפני המטה. ואפילו הכי בכלי בתוך כלי סגי והיינו דפריס סודרא עלייהו חוץ מכליין.",
+ "שנים שהיו ישנים בטלית אחת קיימא לן כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו היא מותר להחזיר פניו ולקרות. פי' שיחזירו שניהם פניהם וערפו של זה כנגד ערפו של זה דאי לא הוה נוגע בערוה ואסור והשתא מותר, ואף על גב דנגעי עגבות בהדי הדדי לית כאן משום נוגע בערוה אלא כנוגע בשאר בשר שבה. ומיהו באשתו לא קפיד בנגיעתה ולא מהרהר אבל באיניש דעלמא מהרהר משום נגיעת עגבות, ולהכי לא שרי אלא דוקא באשתו. אבל אחר כגון בניו ובני ביתו כיון דלאו כגופיה הוא אסור לקרות קרית שמע עד שתהא טלית מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד וזה וזה עד דאיכא שדים נכונו ושערך צמח. פי' שמתחיל בה סימן זה.",
+ "ובגמרא אמרינן דטפח באשה ערוה, פי' במקום שנהוג להיות מכוסה. ושוק באשה ערוה, וקא משמע לן דאף על גב דזימנין דמגלי. ושער באשה ערוה. וכולהו לענין קרית שמע ואפילו באשתו. ובכולהו אסור לקרות כנגדן משום דבמראה איכא משום הרהור."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו עד צוארו וקורא קרית שמע ויש אומרים עד לבו ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה. פי' דודאי גילוי ערוה לא משום חזיתא בלחוד איתסרא, דהא סומא ערום בודאי אסור לקרות קרית שמע, וכן מי שמעצם עיניו והוא ערום או בלילה ואינו רואה והוא ערום בכולן אסור לקרוא קרית שמע, אלא שאין ראוי שתהא ערותו גלויה כנגד האברים הנכבדים והם העליונים, וכיון שכן גם כן יש לחוש כל זמן שהיא גלויה כנגד הלב, ומתרץ קסבר לבו רואה את הערוה מותר. פי' לפי שהוא אבר פנימי. והילכתא לבו רואה את הערוה אסור.",
+ "תניא אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפליו מיתיבי התולה תפליו יתלו חייו דורשי חומרות אמרו. פי' דורשין מקראות כמין חומר, כלומר כמין טבעת, כלומר שדורשין יפה. והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפליו. פי' דכתיב בהו למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ואסיקנא דרבי בכיסיה תלה אבל תפלין גופייהו אסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה. אבל בכיסיה שרי, וקא משמע לן דלא בעו הנחה כספר תורה.",
+ "[רי\"ף טו, ב]
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. פי' שנראה שדעתו שהבורא יתברך אינו שומע בחשאי. והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. פי' שכן היה דרכן וכדאמרינן במעשה אליהו זכור לטוב [מלכים א יח, כז] אולי ישן ויקץ. גיהק. רוטאר בלע\"ז. ופיהק. בדלאר בלע\"ז. לרצונו הרי זה מגסי הרוח שלא ברצונו אין בכך כלום והמתעטש מלמטה סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא עכרן. כלומר שהוא מכוער. אבל המתעטש מלמעלה סימן יפה לו כשם שעשו לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה והרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך אבל אם נזדמן לו רוק כשהוא עומד בתפלתו מבליעו בטליתו ואם היתה טליתו יפה מבליעו באפרקסותו ואי אנינה דעתיה שדי ליה לאחוריה. פי' ויש אומרים שאם יש שם גמי שיתכסה בו הרוק מותר אפילו בלפניו. ואסור לו להתעטף. פי' לתקן טליתו בעוד שהוא מתפלל. ולהניח ידו על סנטרו כשהוא עומד בתפלה. פי' קרוב לפיו תחת לחיו לפי שהוא ענין גסות, וכן כל כיוצא בזה.",
+ "המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין דעתו בלחש אבל אינו יכול לכוין דעתו בלחש מותר והני מילי בינו לבין עצמו אבל בהדי ציבורא לא מאי טעמא דילמא אתי למיטרד בציבורא. פי' דהוא מטריד לציבור. תניא היה עומד בתפלה ונתעטש. פי' למטה. ממתין עד שתכלה הרוח ויתפלל. פי' וחוזר למקום שפסק. ביקש להתעטש. פי' והיה עומד בתפלה. מהלך אחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וכשיכלה הרוח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו ורמה ותולעה במותנו ומתפלל. [פי'] וחוזר למקום שפסק, ולפי שחוזר למקום שפסק צריך לומר וידוי זה. וכן הדין למים שותתין לו על ברכיו למאן דאמר דחוזר למקום שפסק דצריך לומר וידוי זה גם כן. אבל כשחוזר לראש כיון שחוזר ואומר כל התפלה בודאי לא תיקנו בו וידוי זה.",
+ "אמר רב חסדא תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ולא עוד אלא אם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. כלומר דאינם טובים להם כיון שענושים בקיומם כגון זה שענוש כשקורא קרית שמע. רב אדא בר אהבה אמר (כגון) כי דבר ה' בזה. פי' והיינו דיבור השם יתברך. רבא אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא. כלומר מושכו, כאילו אונס אותו שיבוא עליו, בזה שדוחק לקרות במקום שקריאתו עון. פסק מאי אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכון ימים. כלומר בדיבור זה דהיינו בקריאה זו, כיון שמקיימה כהוגן, יתקיים בו מקרא שכתוב למען ירבו ימיכם.",
+ "כתב רבינו ז\"ל וכשהוא חוזר. כלומר לקרות את שמע. חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה [לד, ב] וכן בתקיעת שופר וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. פי' לא בשוהה כדי לגמור ממקום שפסק ואילך אלא כדי לגמור את כולה. פי' ומסתברא כשהן שמין, שמין באדם בינוני.",
+ "[רי\"ף טז, א]
אמר רב הונא היתה טלית חגורה ��ו על מתניו קורא קרית שמע תניא נמי הכי היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה לו על מתניו קורא קרית שמע ולתפלה עד שיכסה את לבו. פי' משום כבוד תפלה."
+ ],
+ [
+ "אמר רב יהודה שכח ונכנס בתפליו לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור סלקא דעתך אלא אמר רב נחמן עד שיגמור עמוד ראשון וניקום וניפסוק סבר לה כדתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד. כלומר צואה. החוזר מביא את האדם לידי הידרוקן. פי' לידי חולי של נפח [ש]שמו הידרוקן. סילון החוזר. כלומר של שתן. מביא את האדם לידי ירקון. ומשום הכי התירו לו.",
+ "איתמר צואה על בשרו או ידיו בבית הכסא. פי' צואה על בשרו מכוסה בבגדיו, ודוקא שלא במקומה דאי במקומה לכולי עלמא אסור דנפיש זוהמא דידה כדאיתא ביומא [ל, א]. או ידיו בבית הכסא, פי' באויר בית הכסא שהכניס שם דרך חור ונמצא מחיצה מפסקת בין ידיו לגופו, אבל אינן מלוכלכות, דאילו מלוכלכות הא ודאי אסור.",
+ "רב הונא אמר מותר לקרות קרית שמע ורב חסדא אמר אסור אמר רבא מאי טעמא דרב הונא כל הנשמה תהלל קה הללוקה. כלומר שעיקר הגוף במקום טהור דבר שהנשמה תלויה בו ובכך ראוי להלל קה אף על גב דקצת איכא שאינו טהור. ורב חסדא מאי טעמיה דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. כלומר דבעינן כל עצמותיו ראויין לומר שירה. ולהני טעמי ודאי צואה על בגדיו מכוסה בבגד עליון מותר אף לרב חסדא דלא אסר אלא בשרו ממש, והוא הדין צואה על בשר חבירו והיא מכוסה בבגד והוא סמוך לו מותר לו לקרות קרית שמע, והוא שלא ירגיש בריחה.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל דקיימא לן כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מינה ביומא בפרק הממונה [ל, א] דגרסינן התם אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קרית שמע. פי' צואה בפי טבעת. היכי דמי אי נראית. כלומר וחזו לה. פשיטא דאסור אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת. כלומר והא לכולי עלמא שרי, כיון דהיא בפנים כל כך דלעולם לא נראית, דינה כשאר צואה שבתוך הגוף ממש, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו לנקות עצמן עד כדי כך. לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו דאיתמר צואה על בשרו או ידיו בבית הכסא. נוסחא אחרינא או ידיו מטונפות מבית הכסא, ולהאי נוסחא פי' שמכוסות בבגד כענין צואה על בשרו דמיירי נמי שמכוסה בבגד. רב הונא אמר מותר לקרות קרית שמע. פי' וכיון דעומד ואינה נראית לכי עומד מיהת דינה כמכוסה בבגד ושרי לרב הונא דקיימא לן כותיה. פי' ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. פי' אפילו הכי דמכוסה ואפילו מכוסה בבגד אסירא דבמקומה נפיש זוהמא דידה, וכיון שהיא במקומה דנפיש זוהמא והיא במקום חיצון כל כך דכי יושב נראית אסור לו לקרות קרית שמע משום דאפשר היה לקנח יפה ולנקות עצמו מה שאין כן בשאר בשר דלא נפיש זוהמא.",
+ "איתמר ריח רע שיש לו עיקר. פי' כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא קרית שמע. פי' ובהכי סגי ליה. פי' נוסחא אחרינא מרחיק עד מקום שכלה הריח וקורא. ורב חסדא אמר מרחיק ממקום שכלה הריח וקורא תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים. פי' ובנוסחא דילן לית בה תרנגולים. ולא כנגד אשפה שריחה רע ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. פי' כשאין רואה אותה וכשאין שם ריח. וכיון דאין מגיע לו שם ריח, והוא רשות חלוק לעצמו דאיכא מחיצה עשרה, מותר לו לקרות בסמוך לאלתר. הא היכא דליכא רשות חלוק, ואפילו מכוסה ואין שם ריח, צריך להרחיק ארבע אמות דבעינן מחניך קדוש. פי' ומיהו מסתברא דדוקא בחרס שהיא עומדת בעיניה אלא שאינה נראית, אבל עירב בה עפר וכיוצא בזה הרי היא בטלה, ואם עדיין מרגישין ריח ממנה דינו כריח רע שאין לו עיקר שאסור לענין קרית שמע ומותר לענין דברי תורה כדאיתא לקמן. ואם לאו ירחיק מלא עיניו וכן לתפלה. פי' ואם לאו דליכא מקום חלוק לעצמו ירחיק כמלא עיניו. פי' ובהכי שרי אפילו היא כנגדו, אבל אם הצואה לאחוריו סגי בארבע אמות כדאמרינן [כב, ב] יזרקנה לאחריו ארבע אמות, והוא דליכא ריח. וריח רע שיש לו עיקר. פי' כגון צואה מכוסה בחרס. מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא קרית שמע. פי' והיינו כותיה דרב חסדא.",
+ "[רי\"ף טז, ב]
אמר רבא לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים בזמן שיש בתוכה עורות. פי' דהשתא מאיסי ואפילו ליכא ריח אסור לקרות כנגדן כמלא עיניו. פי' ומסתברא דהשתא אתא למיעוטי הא מתניתא כל מה דמרבינן לעיל, דמרבי שאר צואות לבר מאדם כגון כלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן, השתא אתי האי תנא למיעוטינהו דלא אסירי אלא בעורות, אבל באדם כולהו מודו דאסור. ולא אתי האי תנא לחדותי אלא במאי דמרבי תנא דלעיל בלחוד דהיינו שאר צואות כולהו לבר מאדם דבצואת אדם כולהו מודו בה, ובהני פליג האי תנא דאמר דעורות בעינן.",
+ "בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. פי' כגון הפחה, אי נמי כגון צואה מכוסה בעפר דכיון דנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה בטילה וריח רע היוצא ממנה נקרא ריח רע שאין לו עיקר. אמר להו תו חזו הני ציפי. פי' במחצלאות. דבי רב דהני גאנו והני גרסי. פי' ואף על פי שהן מפיחין כשהן ישנין. ולא אמרן אלא לדברי תורה אבל לקרית שמע לא. פי' דכיון דאיכא ריח רע אסור. פי' והוא הדין בצואת הכלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן דאית להו ריח רע אסור לענין קרית שמע דלא גרעי מהפחה דאין לה עיקר בעולם. ובדברי תורה נמי. פי' דאמרן בריח דהפחה דשרי. לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא. פי' ומסתברא דהיינו לאסרו לעצמו בעוד שמפיח, אבל לאחר הפחה מה לי דידיה מה לי דחבריה הא ליתא להפחה בעולם, אלא ודאי כולהו שרו.",
+ "איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות קרית שמע ורבא אמר אסור והילכתא כרבא. פי' צואה עוברת כשהיא מכוסה בחרס וכשאין ריחה נודף, ולכולי עלמא כל שהיא עומדת במקום אחד אסור לקרות תוך ארבע אמות ואף על פי שהיא מכוסה דליכא מחניך קדוש, והילכתא כרבא. אמר רב פפא ופי חזיר כצואה עוברת דמי. פי' אמרינן בגמרא דאף על גב דסליק ואתי מנהרא כלומר דהוה ליה כעין צואה מכוסה בחרס, והוא גם כן מתנועע ואין לו עמידה במקום אחד, ואפילו הכי אסור.",
+ "אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה. פי' דחזקתה יש בה צואה. מי רגלים אפילו באשפה מותרין סבר לה כרב המנונא דאמר מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא מישרי שרי. כלומר מדאורייתא. ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזור רבנן בודאן בספיקן לא גזור רבנן. ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרישומן ניכר אמר רבא הילכתא צואה כחרס אסורה מי רגלים כל זמן שמטפיחין היכי דמי צואה כחרס אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. פי' ואינה מותרת עד שתתפרך בגלילה בלבד."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. ואם לאו יתכסה במים ויקרא. אוקימנא בגמרא במים עכורין אבל צלולין לא משום דלבו רואה את הערוה. פי' לבו שתחת המים שוה עם הערוה, ומעיניו לא קאמר דפשיטא ליה דאין משגיח במים בעיניו אלא מלבו שהוא שוה עם הערוה ובהא איכפת לן, ולהכי נקט בגמרא טעמא דלבו רואה את הערוה ו[משום הכי] בעינן מים עכורין. והילכתא עקבו רואה את הערוה מותר. פי' אף על פי שהוא ממש כנגדה והוא הדין וכל דכן נמי לידיו דרואין מותר. נוגע אסור. כלומר אם עקבו נוגע בערוה אסור וכל דכן לידיו דאסור.",
+ "[רי\"ף יז, א]
אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קרית שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קרית שמע כנגדה מאי טעמא התם והיה מחניך קדוש אמר רחמנא ואיכא הכא כתיב ולא יראה בך ערות דבר והא קא חזי.",
+ "אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה. פי' כדי שלא תראה. פי' ומכאן נראה דצואה לא בטלה במים צלולין, אבל בעכורין מסתברא דבטלה לגמרי דאין דינם כחרס אלא כעפר וכרוק עבה.",
+ "אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע. פי' תרתי קא משמע לן שאף על פי שכל גופו עומד על הצואה ורגלו, מותר בקרית שמע כיון דאין נוגע בה כלל לא בגופו ולא ברגלו. וקא משמע לן נמי דאף על פי שהכיסוי אינו עומד קבוע אלא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא, ועדיף מכיסוי כלי דכיסוי כלי לא חשיב קבע אפילו לההוא שעתא שהוא עשוי לינטל על ידי כל אדם, וכיסוי גופו חשיב קבע לההיא שעתא מיהת לפי שבידו [הוא]. בעי מר בריה דרבינא דבוקה בסנדלו מאי. פי' כיון דדביקא ביה וכי שקיל כרעיה מתחזיא דילמא כי האי גוונא אסירא. תיקו. וכתב רבינו ז\"ל ותיקו דאיסורא לחומרא. פי' דאיסור צואה דאוריתא.",
+ "אמר רב יהודה גוי ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו ואף על גב דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם הא כתיב בהו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. פי' והוא הדין לערות קטן בשרואה, ולא שנא קרית שמע ולא שנא שאר ברכות, לפיכך המל את הקטן צריך שלא יביט בערותו בשעת שמברך כדאמרינן ולא יראה בך ערות דבר.",
+ "ולא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. אוקימנא בגמרא דהכי קאמר ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא קרית שמע כלל וכנגד מי רגלים לא יקרא עד שיטיל לתוכן מים. פי' דאילו ברישא ליכא למימר דיטיל בהן מים דכמה מים אזיל ושדי אלא אמי רגלים. פי' ומסתברא דמים הרעים ומי משרה דינן כצואה בין לענין הרחקת ארבע אמות אפילו בלא ריח בין לענין הרחקת הריח היכא דאיכא ריח. תנו רבנן כמה מים יטיל לתוכן. כלומר למי רגלים. כל שהו ר' זכאי אומר רביעית. כלומר ביצה ומחצה דהוא רביעית לוג דהוא שיעור חשוב, דשיעור חשוב בעינן לביטולינהו. אמר ליה רב לשמעיה עייל לי רביעית כר' זכאי. פי' הכנס לי רביעית מים להטיל לתוך מי רגלים כדי לבטלן. וכן הילכתא לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף. פי' לא שנא נתן רביעית מים תחלה ואחר כך נתן מי רגלים עליהן לא שנא היו מי רגלים תחלה ואחר כך נתן עליהם רביעית מים.",
+ "תנו רבנן גרף של רעי ועביט של מי רגלים. פי' כלי המיוחד לצואה ולמי רגלים. אסור לקרות קרית שמע כנגדן. פי' דדינייהו כצואה גופא. ופירשו [בעלי התוספות ז\"ל] דדוקא בכלים של חרס דמאיסי והוא שמיוחדים לכך, הא בכלים שאינן של חרס או בכלים של חרס ואינן מיוחדים לכך לא, אלא בהדחה סגי להו, אבל אלו אסורין לעולם.",
+ "בין לפני המטה בין לאחורי המטה. פי' במטה גבוהה עשרה דלא חשיבא הפסקה לגבי הא דמשום הפסקת מטה לאו קדוש מחנה, אלא במחיצה עשרה דמידי אחרינא. רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא מיד. פי' במטה גבוהה עשרה דסבר דשפיר חשיבא הפסקה לכל מילי כיון דגביהה עשרה. לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא. פי' [והוא] שיהו לאחוריו שלא יהו כנגדו. רבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית בן מאה אמה לא יקרא עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם. כלומר מן הבית. ובגמרא אמרינן דבמטה פחותה משלשה כלבוד דמי ובמניח אותם תחת המטה חשיב כיסוי מעליא, ובעשרה פשיטא להו כיון דגבוהה כולי האי דלענין מה שמונח תחתיה לא חשיב כיסוי כלל, ומשלשה עד עשרה פי' דליכא עשרה שלמים מספקא להו. מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר קסבר כל הבית כולו כארבע אמות דמי אמר רבא אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. פי' ולענין שמעתין מיהא קיימא לן כתנא קמא, ומטה לא חשיבא מחיצה ולא חשיבא הפסקה כלל בבית, הילכך בין לפני המטה בין לאחר המטה בעי ארבע אמות. ובהרחקה מודה תנא קמא, והוא שיהא לאחוריו שלא יראם. וכן במניח אותם תחת המטה בשאינה גבוהה שלשה חשיבא כיסוי, ואף על גב דלצואה לא מהניא כיסוי כל זמן שהצואה לתוך ארבע אמות כדפרישנא לעיל [כה, א] התם כלי המיטלטל אבל הכא דהוא דבר קבוע מהני, תדע דהא צואה על בשרו מותר משום דמכוסה בבגדיו דהוא כיסוי קבוע, ואפילו רב חסדא לעיל [כה, א] מודה בצואה על בגדו ומכוסה בבגד אחר וכדפרישנא [שם] וטעמא ודאי משום דהוא קבוע.",
+ "תניא בית שיש בו ספר תורה או תפלין אסור לשמש מטתו עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. פי' לענין תפלין אבל לספר תורה לא משתרי בהכי משום הא דרבי יהושע בן לוי דבעי עשרה טפחים כדלקמן. אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שאינו כליין אבל הניחן בכלי שהוא כליין אפילו עשרה ככלי אחד דמי. פי' כיון דכולהו כליין אבל אם האחד אינו כליין בהכי מהני.",
+ "[רי\"ף יז, ב]
אמר רבא גלימא בתוך אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי. פי' אקומטרא ארגז, ואם היה בתוכו וגלימא עליו ככלי בתוך כלי דמי ומותר. פי' ודוקא לענין תפלין או לענין ספרים אחרים לבד מספר תורה."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי יהושע בן לוי ספר תורה עושה לו מחיצה עשרה טפחים. כתב רבינו ז\"ל והני מילי היכא דאין לו בית אחר אבל יש לו בית אחר מנח ליה התם.",
+ "פיסקא. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות. אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו וכן לתפלה. לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא קרית שמע ויתפלל ואף על פי שאין בו צואה ודוקא ישן אבל חדש לא. פי' לא מיתסר כנגדו. אמר רבא הני בית הכסא דפרסאי אף על פי שיש בהן צואה כסתומות דמו. פי' להתפלל כנגדן לפי שהיו עשויות במדרון ואין הצואה כנגד פיהם.",
+ "גרסינן בפרק יציאות [ה]שבת [י, א] אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקימנא במרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם אבל מרחץ ישן לא ותניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים שם לבושים קורין שם קרית שמע ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח תפלין ואין צריך לומר שאינו חולץ נכנס למקום [ש]מקצתן עומדין שם לבושין ומקצתן עומדין שם ערומים יש שם שאילת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה ואינו חולץ תפליו ואינו מניח לכתחלה מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר קרית שמע ותפלה אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום כלומר שלום שמו של הקדוש ברוך הוא. אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי ליה לאיניש למימר הימנותא בבית הכסא ואע\"ג דכתיב הקל הנאמן ההוא כמה דאת אמר אלהא מהימנא אבל שם גופיה לא איקרי נאמן.",
+ "והזמנה למיקם בגויה דבית הכסא ולצלויי בגויה בעיא ולא איפשיט. פי' ואפילו בית הכסא חדש הואיל ואזמניה לבית הכסא, ובהא חמיר בית הכסא מבית המרחץ. ובכל הני מסתברא דדעתיה דרבינו ז\"ל לחומרא דספיקייהו איסורא דאורייתא, ואף על גב דקיימא לן [סנהדרין מז, ב] דהזמנה לאו מילתא היא, התם בשדעתו לשנותו ולבטל הזמנה ראשונה, אבל כאן שדעתו ודאי קיים על ההזמנה, זו ודאי הזמנה מילתא היא, ואפשר נמי דדוקא לענין תפלה דבעינן קדושת מחנה דהוא מחנה אלהים יתברך.",
+ "מתני'. זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה. פי' אף על פי שעדיין אחר טבילה עומדין בטומאתן משום זובו ומשום נדתה, אף על פי כן צריכין טבילה לקירויין משום תקנת עזרא, שתיקן טבילה לבעלי קריין ולא לטמאין. ומשום הכי תיקן לבעלי קריין ולא לטמאין לפי שהוא ענין קלות ראוי לאדם שיטהר ממנו לתורה ולתפלה, ועוד לגדור ישראל מן הקלות. ורבי יהודה פוטר. פי' כיון שאינו עולה בטבילה זו לגמרי מטומאתו. כתב רבינו ז\"ל מיהא מתניתין שמעינן דזבים וזבות ונדות כולהו חייבין בתפלה דדיקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא שצריכין טבילה הא נדה שלא פלטה שכבת זרע וזב שלא ראה קרי אין צריכין טבילה וחייבין בתפלה לדברי הכל. פי' והאידנא הא ביטלוה לטבילותא דהיינו ארבעים סאה ולנטילותא דהיינו ט' קבין וכדכתיבנא לעיל [כב, א] בסייעתא דשמיא.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא",
+ "[רי\"ף יח, א]
תפלת השחר עד חצות. פי' דקסברי רבנן עד חצות מיקרי בוקר, דבוקר כתיב ביה בקרבן שחרית את הכבש אחד תעשה בבוקר [במדבר כח, ד], ותפלות נסמכו לקרבנות כדאיתא בגמרא. רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. פי' דעד כאן מיקרי בוקר. תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. פי' תפלת המנחה עד הערב, עד חשכה. רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, דהיינו עד אחת עשרה שעות פחות רביע כדמוכח לקמן. וכעין שחלוקין כאן, כך חלוקין בהקרבת תמיד של בין הערבים, ולפיכך הם חלוקין בתפלה. תפלת הערב אין לה קבע. פרישנא בגמרא [כז, ב] דאינה קבע, דאינה חובה אלא רשות. ושל מוספין כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות. פי' שכן חלוקין בקרבן מוסף.",
+ "[גמ'] תפלת השחר עד חצות ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. פי' אלמא דתפלת השחר מצותה עם זריחת השמש. כי תניא ההיא לותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין א��תה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. פי' כלומר דותיקין היו עושין כן שמדקדקין על עצמן יותר מדאי להשלים מצוה מן המובחר. אבל לכולי עלמא לדברי רבנן עד חצות ואע\"ג דליתא לרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעה וצלי לאחר ארבע שעות שכר תפלה יהבי [ליה] שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. והכי איתא בגמרא.",
+ "אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית יתפלל מנחה שתים. פי' הא דרבי יצחק למאן דאמר תפלת ערבית חובה, דפלוגתא דתנאים היא, דאילו מאן דאמר רשות טעה ולא התפלל אותה אינו משלים אותה למחר. והכי מוכח ביומא [פז, ב] דאמרינן התם דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית והאמר רב תפלת ערבית רשות ומתרצינן למאן דאמר חובה, אלמא דלמאן דאמר רשות אפילו פטורה אמטולתה דתפלת נעילה לא מיתמר ליה, כל שכן דלא שייך למימר (ליה) [בה] תשלומין למחר.",
+ "איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. פי' בגמרא מפרשינן לה דבשלמא טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים, וכן לא התפלל שחרית משלים במנחה, משום דחד יומא הוא, אבל הכא ממנחה לערבית תרי יומי נינהו עבר יומו בטל קרבנו, או דילמא תפלה רחמי אינון וכל אימת דבעי מצלי לה. פי' והא דאמרינן עבר יומו בטל קרבנו לאו דוקא שיהו תפלות שוות לגמרי לקרבן, דאי הכי טעה ולא התפלל שחרית אי אפשר לו להשלים במנחה דקרבן השחר אם אינו קרב עד ארבע שעות שוב אינו [קרב], אלא הכי קאמר לא משכחת שום קרבן אפילו באותו שהוא ��אוי לכל היום כמוספין שהם כל היום שאחר שעבר היום לא יבטל הקרבן. תא שמע דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל מנחה יתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו. פי' משום דתפלה רחמי אינון. ודוקא דשכח אבל ביטל לא ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון.",
+ "פי' ודוקא בתפלת המנחה הוא שאמרו, אבל תפלה הבאה לחובת היום כגון מוסף דשבת ודראש חדש אם טעה ולא התפלל אותה ביומו שוב בטל הוא ואין לו תשלומין כלל שעבר זמנו לגמרי.",
+ "פי' והא נמי דאמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דוקא (ד)קתני [ד]בערבית משלים בשחרית ותו לא ושחרית משלים במנחה אבל טעה ולא התפלל שחרית ולא השלימו במנחה שוב אין לו תשלומין, זה הכלל כל שטעה ישלים לתפלה הסמוכה לו ולא ליותר מכאן."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת. פי' דרבנן לא אטרחוה בכולן. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. פי' דגברא בר חיובא הוא בכל הברכות בשבת ורבנן הוא דלא אטרחוה וכיון דעברה שבת חזר לדינו, ודוקא מנחה הוא דמשלים ולא של מוספין כדפרישנא לעיל. מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. פי' דתפלה של אותה שעה קודמת ושל תשלומין מאוחרת לה. ואם הבדיל בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דמיבעי ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישא וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה הילכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרויהון אע\"ג דלא מיבעי ליה לאיניש למעבד הכין לא מיחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס. פי' ומיהו דוקא היכא דאיכוין בקמייתא לשם חובה, אבל בקמייתא לשם תשלומין לא מהניא ליה טעותיה דטעי בשניה דלא אבדיל דמשום הכי תיסק ליה קמייתא, דהא אי אידכר ואבדיל בשניה לא סלקא ליה קמייתא, והוא הדין השתא, וזה ברור. ונמצא מחשבה פוסלת בתפלות לאיזו כונה מתפלל אותה.",
+ "איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תיקנום. פי' אברהם אבינו שחרית ויצחק אבינו מנחה ויעקב אבינו ערבית כדאיתא בגמרא, ולאו בנוסח זה קאמרינן אלא כלומר שהתפללו. רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידים תיקנום תניא כותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה הולך וקרב עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר הולך וקרב עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד פלג המנחה. פי' דרבי יהודה ורבנן פליגי בתפלות ופליגי בקרבנות, ומשום פלוגתייהו בקרבנות איפליגו בתפלות דעיקר פלוגתייהו בקרבנות ומינה איפליגו בתפלות משום דנתקנו כנגדן.",
+ "[רי\"ף יח, ב]
ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע. פי' דאינה קבע, כלומר דהיא רשות. שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום היו קרבין והולכין כל הלילה. פי' ופעמים דנתאכלו מבעוד יום וליכא קרבן בלילה כלל, ותפלת ערבית שהיא כנגדן היא רשות ואינה קבועה כשם שקרבן זה אינו קבוע. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף היה קרב והולך כל היום כולו רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי מוספין קרבין עד שבע שעות. איזו היא מנחה גדולה. פי' זמנה הגדול של מנחה והתחלתו. משש שעות ומחצה ולמעלה. ואיזו היא מנחה קטנה. כלומר זמנה הקטן והסמוך, שמכאן ואילך יש לו להיזהר בתפלת המנחה ואין [לו] לעשות שום דבר שראוי לו לימשך אחריו הרבה עד שיתפלל, כדאיתא בשבת [ט, ב]. מתשע שעות ומחצה ולמעלה. פי' וזמן זה זמן הקרבת התמיד. והראשון, דהיינו משש שעות ומחצה, זמן שחיטתו [בערב פסח שחל להיות בשבת] כדאיתא בפסח שני [נח, א].",
+ "פלג מנחה אחרונה אחת עשרה שעות פחות רביע. פי' דמנחה אחרונה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה, ונשארו לתשלום היום שתי שעות ומחצה וחציין שעה ורביע, ואם תוסיף זה על תשע שעות ומחצה יהיו אחת עשרה שעות פחות רביע, והיינו מעט קודם שקיעת החמה שמשקיעת החמה ועד חשיכה ממש שעה אחת וחומש שעה כדכתיבנא בבמה מדליקין [לד, ב] בסייעתא דשמיא, ועד כאן הוא זמן תפלת המנחה לרבי יהודה, נמצא לרבי יהודה שעד קודם שקיעת החמה זמן תפלת המנחה ולא עוד.",
+ "איבעיא להו לרבי יהודה. פי' בהא דאמר דתפלת השחר עד ארבע שעות. עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל. פי' ונמצא תפלת השחר עד שלש שעות ולא עוד. ומסקנא דעד ועד בכלל. פי' ונמצא זמנה כל ארבע שעות. ודיקא נמי דקתני פי' בעדויות [ו, א] העיד רבי יהודא בן בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות שמע מינה. פי' דשעה רביעית עצמה בה היה קרב, ומינה לתפלה. אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. פי' [ב]עדויות."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה אמר ליה רב חסדא לרבי יצחק התם קאמר רב כהנא כלומר בתפלת שחרית הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. פי' ולא הויא אלא עד ארבע שעות. הכא מאי. כלומר לענין זמן תפלת המנחה, אם הוא עד חשיכה או עד פלג המנחה דהיינו עד אחת עשרה שעות פחות רביע. אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי ואסיקנא השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. פי' ומיהו בשאינו נוהג בבת אחת כשניהם, אבל כשהוא נוהג בבת אחת כשניהם שהוא מתפלל מנחה לאחר אחת עשרה שעות פחות רביע כרבנן, ומתפלל תפלת ערבית גם כן באותה שעה קודם חשיכה, והיינו כרבי יהודה דאילו לרבנן כל היכא דזמן תפלת המנחה ודאי לאו זמן תפלת ערבית, בהא ודאי הוה ליה פושע דהני תרתי סתרן אהדדי ולא אפשר לתרוייהו ולא סגיא דליכא טעותא בחדא, והאי דנהיג בתרוייהו לקולא כלומר בבת אחת לא סגיא דלא פשע, והוה ליה כי ההיא דאמרינן בחולין [מג, ב] מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע ופרישנא לה התם בתרתי דסתרן אהדדי, ואע\"ג דבההיא דחולין אפילו בזה אחר זה אסור בתרתי דסתרן אהדדי התם בדאורייתא, אבל הכא בתפלה דרבנן בזה אחר זה מותר בבת אחת ודאי אסור דלא סגיא דלא פשע בחדא.",
+ "אמר רבי יהושע בן לוי אסור לעבור כנגד המתפללים איני והא רב אמי ורב אסי עברי רב אמי ורב אסי חוץ לארבע אמות של תפלה [הוא דעברי]. פי' ומיהו דוקא לעבור בעלמא, אבל לישב כנגדן אסור כמלא עיניו דנראה כמשתחוה לו.",
+ "אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל תלמיד לא כנגד רבו ולא אחורי רבו. פי' כנגד רבו נראה כמשוה עצמו לו, ואחורי רבו לפי שמצערו שכשסיים תפלתו אינו יכול להיפטר ולפסוע שלש פסיעות מפני זה שלאחריו. ותניא רבי אלעזר חסמא אומר המתפלל כנגד רבו והמתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו. פי' כשאר בני אדם. והמחזיר שלום לרבו. פי' כשאר בני אדם. והחולק על ישיבתו של רבו. פי' שמפרסם עצמו לחלוק עליו. והאומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל."
+ ],
+ [
+ "אמר רב חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת איבעיא להו רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס תא ש��ע דאמר רב תחליפא בר אבימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.",
+ "פי' ודוקא מפלג המנחה ולמעלה דהיינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה, דהיינו מעט קודם שקיעת החמה, כדקיימא לן [פסחים צד, א] דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, נמצא פרסה לשעה וחומש שעה, וקיימא לן [פסחים שם] דמשקיעת החמה עד חשיכה שעה וחומש שעה, נמצא שקיעת החמה באחת עשרה שעה פחות חומש שעה. וכשאדם מתפלל מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה הוא מעט קודם שקיעת החמה, ועד שלא יגמור תפלתו תהא שקיעת החמה או עם גמר תפלתו. ומשיעור זה ואילך לרבי יהודה מכיון שעבר זמן תפלת המנ��ה דהיינו אחת עשרה שעות חסר רביע הוא זמן תפלת ערבית, אבל לא קודם לכן שהרי יום גמור וזמן תפלת המנחה, אלא דוקא מזמן זה ואילך.",
+ "ודוקא לתפלת ערבית ולא לקרית שמע שאילו לקרית שמע זמן הברור צאת הכוכבים, ולא קפדינן בסמיכת גאולה לתפלה וכל היכא דטריחא ליה מילתא או דטרוד במידי או דמזדמנא ליה מילתא טפי שרי ליה לצלויי תפלת ערבית ברישא, ורב ורבי יאשיה בכי האי גוונא הוה.",
+ "ותו שמעינן מינה דבין תפלת ערבית לקרית שמע דידה שרי למיכל מכיון דמתחיל מקמי (זמן) דמטי זמן קרית שמע, דהא הכא דאמר שמואל דמתפלל של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, ושמואל גופיה הוא דאמר [פסחים קא, א] דאין קידוש אלא במקום סעודה, ובודאי מכיון שהתחילו בהיתר אין מפסיקין.",
+ "ובגמרא אמרינן אהא דכיון שהתפלל של שבת בערב שבת אסור לו לעשות מלאכה שכבר קיבל שבת עליו. ובודאי תוספת מחול על הקודש מדאורייתא הוא כדאיתא ביומא [פא, ב] לענין יום הכפורים גבי אכילה ושתיה והוא הדין לשבת לענין מלאכה, אלא שמן הדין תוספת זה כל שהוא קודם הלילה או קודם לבין השמשות מפני שהוא ספק, ובין השמשות הוא קודם הלילה כדי מהלך שלשה חלקי מיל שמתחלת שקיעתה עד כדי מהלך שלשת מילין ורביע מיל יום גמור ואחר [כן] כדי מהלך שלשת חלקי מיל בין השמשות כדמוכח בשבת [לה, א] וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא, והוא ספק אם יום אם לילה והוא אסור מדין ספק תורה, וקודם לכן כל שהוא אסור גם כן מן התורה מדין תוספת שמא בין השמשות דינו לילה וצריך להוסיף כל שהוא מדין תורה, וכיון שאין לתוספת זה שיעור מן התורה, בכל שהוא יצא ידי חובתו, ואם בא להוסיף יותר בשקיבל תוספת זה בתפלה או בקידוש חלה עליו קדושת היום מדין תורה, וזהו שיצא ידי קידוש כשקידש באותה שעה אף על פי שקידוש היום מן התורה שאף קדושת שעה זו לשבת מן התורה. ומיהו דוקא משקיעת החמה ואילך הוא שנתפס תוספת זה בקדושת היום אבל קודם לכן לא שיום גמור הוא לכל דבריו ואם התפלל בו של שבת לא עשה ולא כלום ואם קידש בו לא עשה ולא כלום. ואין תוספת זה נאסר עליו בקבלתו אלא בקידוש או בתפלה דאילו בדבור בעלמא לא עשה ולא כלום. וכן הדין ככל מה שכתבנו לענין יום הכפורים לענין איסור אכילה. וכבר כתיבנא להני מילי וברירנא להו שפיר בשבת [לה, א] ובעירובין [מ, ב] ברחמי מרי שמיא יתברך.",
+ "ובגמרא אמרינן לענין ציבור שהתפללו תפלת ערבית בטעות ובתר הכי איגלי מילתא דיום גמור הוא ואפילו זרחה חמה תפלתן תפלה, משום דטעותא דרבים לא הדרא משום טירחא דציבורא דלא מטרחינן להו, ודוקא לענין תפלה דרבנן אבל קרית שמע דאורייתא לעולם בעונתה. ומיהו אי איתרמי להו בערב שבת אף על פי שיצאו ידי תפלה משום דלא מטרחינן להו כדפרישנא, אבל לענין עיקר דינא כיון דאיגלי מילתא דיום גמור וזרחה חמה הרי הדין כאילו לא התפללו לענין היתר מלאכה שהן מותרין לעשות מלאכה, והכי איתא בגמרא. וכן מי שהתפלל ביחיד אחר שקיעת החמה, ומיהו טעה כסבור שהוא חשיכה, ועל דעת כן התפלל, לא שבדעתו להוסיף עליו בקדושת היום באיסור מלאכה, ואחר [ש]התפלל נתגלה הדבר והוברר שעדיין לא חל איסור שבת לענין מלאכה שלא הגיע עדיין זמן בין השמשות, הרי זה מותר במלאכה שאין קבלה בטעות קבלה ואין קבלתו אוסרתו לעולם אלא לדעת, ומיהו ידי תפלה יצא כיון שכבר שקעה חמה כשהתפלל וטעמא משום דתפלה דרבנן, והכי איתא בגמרא.",
+ "והא דאמרינן דמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס דוקא לענין הבדלה ומשום (הא) [דהיא] דרבנן, אבל לענין איסור ודאי זה אסור עד שיהא לילה לגמרי, וזה דבר ברור ואין צריך לאמרו.",
+ "[רי\"ף יט, א]
פיסקא. תפלת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע אינה קבע דסבירא ליה כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא. וכתב רבינו ז\"ל מיהו הני מילי היכי דלא צלי לה כלל אבל היכא דצלי לה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה. כלומר להאי שעתא. ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן לקמן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין אלא ביום דשמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג עלה ואפילו למאן דאמר רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כי חובה עד כאן דברי רבינו ז\"ל.",
+ "ואין דברי רבינו ז\"ל ברורים, דההיא דאמר רב טעה ולא הזכיר, וההיא נמי דתניא טעה ולא התפלל ערבית, תרוייהו למאן דאמר חובה ולאו למאן דאמר רשות, והכי פרישנא לעיל [כו, א]. ו[כדמוכח] בההיא דיומא [פז, ב] דאמרינן תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופרישנא לה התם בגמרא למאן דאמר חובה ולאו למאן דאמר רשות. והא דאמרינן התם בשבת בפירקא קמא [ט, ב] דלמאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא ליה המייניה כלומר כדי לאכול לא מטרחינן ליה להפסיק, דמשמע דהא לא שרא המייניה דהיינו חגורו כיון דלא התחיל כלל מטרחינן ליה, ההיא בדקבלה עליה לצלויי (לההיא) [בההיא] שעתא, ואפילו הכי כיון דעיקר תפלת ערבית רשות לא מחמרינן עליה לאטרוחיה להפסיק כיון דשרא ליה המיניה דחשיב התחלת סעודה אלא (ב)גמר למיכל ומצלי לה בתר הכי. ומיהו ודאי במוצאי שבת מסתברא דהויא חובה משום דבעי למימר הבדלה בחונן הדעת. מכל מקום נקטינן מינה מדקיימא לן רשות דלא קפדינן בה לעולם במיסמך גאולה לתפלה, למימרא דאי מזדמנא ליה מילתא טפי לצלויי ברישא עביד, מיהו כל היכא דכי הדדי נינהו ודאי מיסמך גאולה לתפלה עדיף, למימרא דליצלי לה לבתר קרית שמע."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. פי' מכיון שהגיע כלל זמן תפלת המנחה אין לו להתפלל של מוסף עד שיתפלל של מנחה, ואם התפלל לא עלתה לו כדאיתא לעיל [כו, ב] בשל תשלומין. רבי יהודה אומר מתפלל של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. פי' דתפלת מוספין לרבי יהודה מצוה עוברת דאינה אלא עד שבע שעות. ובודאי בחצי שעה שביעית מיירי דלא משכחת לה לרבי יהודה שתי תפלות אלא בהאי פלגא דשעתא בלחוד דזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ומוסף לרבי יהודה עד שבע שעות. נמצא שלא הגיע זמן המנחה עם תפלת המוסף אלא בחצי שעה, ועדיין זמנה של תפלת מוסף גדול לרבנן חמש שעות, ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי להקדים תפלת המנחה, שמע מינה שכיון שהגיע זמן תפלת המנחה ואפילו כמלא נימא אין לו להתפלל תפלה אחרת עד שיתפלל תפלת המנחה. וכל שכן לתפלת תשלומין דלאו שעתיה כלל דהיכא דטעה ולא התפלל כלל שחרית כיון שהגיע משש שעות ומחצה ולמעלה אפילו כמלא נימא אין לו להתפלל של תשלומין עד שיתפלל של מנחה. ואמר רבי יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. פי' פרישנא עלה בגמרא שזו תדירה כלומר של מנחה, וזו כלומר של מוסף אינה תדירה. ומשום דרבי יהודה אמר טעמא למילתיה ורבנן לא אמרי טעמא למילתייהו [פריש טעמייהו], ואיידי דפריש טעמייהו פסק נמי כותייהו אף על גב דבכל דוכתא הלכה כרבים.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן אמתניתין דתנן ושל מוספין כל היום, (ו)אמר רבי יוחנן ונקרא פושע. כלומר כל שמשהה אותו עד זמן תפלה אחרת ודאי נקרא פושע שמצותה קודם שיגיע זמן תפלת המנחה כדי שלא תקדים לה זו שבאה אחרונה.",
+ "ומיהא נמי שמעינן דתפלות אינן שוות לקרבן לגמרי, דאילו בקרבן ודאי קרבן מוסף לעולם קודם לתמיד של בין הערבים, ותמיד של בין הערבים לעולם אחרון כדקיימא לן [פסחים נח, ב] השלם עליה כל הקרבנות כולן. ואפשר דמשום הא איצטריך רבי יוחנן לעיל למיפסק כרבנן להקדים של מנחה ואחר כך של מוסף משום דאתיא לה דלא כקרבנות ונכון הוא.",
+ "אמר רבי אלעזר כל המתפלל תפלת שחרית אחר ארבע שעות לרבי יהודה. פי' דקיימא לן כותיה. עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו אמר רבי יהושע בן [לוי] כל המתפלל תפלת המוספין אחר שבע שעות לרבי יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי. פי' נקט לרבי יהודה דפשיטא מילתא, ואפשר דאפילו לרבנן לרבי יוחנן דאמר ונקרא פושע. מאי משמע דהאי נוגי לישנא דאיחורא הוא. כלומר ומשתעי בעונש איחור הקרבנות, והוא הדין לתפלה שהיא כנגדן. כדמתרגם רב יוסף תברא על תברא אייתי על שנאיהון דבית ישראל על דאוחרו זמני מועדיא דירושלים רב נחמן בר יצחק אמר מהכא בתולותיה נוגות והיא מר לה. כלומר מעוגנות."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי יוחנן אסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת ציבור אמר רבא ובציבור שנו.",
+ "אמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולית הילכתא כותיה ולא כרבי יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל תפלת המנחה. כלומר אלא מותר, ואפילו בסעודה גדולה לפי שיש בה שהות (לה) מרובה, אבל במנחה קטנה ודאי אסור בסעודה משום דילמא אתי לאימשוכי וכדכתיבנא בשבת [ט, ב] ושלא כדברי (מה שכתב) רבינו ז\"ל שם. אבל לענין תפלת המוספין ודאי מסתברא דדוקא טעימה הוא דשריא אבל סעודה גדולה ודאי אסור דילמא אתי לאימשוכי ולשהויי תפלת מוסף בתר שבע ונקרא פושע.",
+ "מתני'. רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע לי דבר קלקלה וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי.",
+ "[גמ'] תנו רבנן בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.",
+ "[רי\"ף יט, ב]
מתני'. רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה רבי עקיבא אומר אם שגורה בפיו תפלתו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מתפלל מעין שמונה עשרה.",
+ "[גמ'] הני תמני סרי תשסרי הויין אמר רבי לוי ברכת המינין ביבנה תיקנוה. תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה לפני רבן שמעון בן גמליאל על הסדר ביבנה. פי' ודאי נוסח שלהם כבר היה מתוקן ועזרא ובית דינו תיקנום עם שאר ברכות, ומסודרות היו גם כן, אלא ששכחו סדר שלהן ושמעון החזירן, וכן פירשו במסכת מגילה [יח, א]. אמר להן רבן גמליאל לחכמים כלום יש כאן אדם [ש]יודע לתקן ברכה למינין ירד שמואל הקטן ותיקנה לשנה אחרת שכחה השקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והא אמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעבירין אותו. כלומר להעבירו לעולם, אלא מורידין אחר תחתיו לאותה שעה בלבד וכדאמרינן לקמן בפרק אין עומדין [לד, א] ואחר כך מחזירין אותו. בברכת המינין מעבירין אותו. כלומר להעבירו לגמרי. חיישינן שמא מין הוא שאני שמואל הקטן דהוא תיקנה. פי' ואם תאמר מכל מקום אמאי לא סילקוהו לפי שעה ויעבור אחר תחתיו לאותה שעה, שאף בלא חשש מינות בכל הברכות כולן כך דינו כדכתיבנא לעיל, איכא למימר דכיון דהוא תיקנה ולא ידע לה פשיטא מילתא דליכא אחרינא דידע לה. ודילמא הדר ביה אלא שאני שמואל הקטן דהוא אתחיל בה. פי' וכיון דאתחיל בה לאמרה תו ליכא חשש מינות ולא היה יודע לסיימה. דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה. פי' דתו ליכא חשדא."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה. מאי מעין שמונה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה. פי' כגון אתה חונן לאדם דעת ברוך אתה ה' חונן הדעת השיבנו אבינו אליך ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה וכן כולן. ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבנו ליראתך לסלוח חטא היה לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים מארבע תקבץ והתועים לדעתך ישפטו. פי' התועים, שתעו ממקומם ולפיכך אין יכולין לדון, לדעתך ישפוטו, שישובו למקומם בלשכת הגזית המקום הנבחר ושם שכינה עמהם ומסכמת לדעתם. ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה ברוך אתה ה' שומע תפלה.",
+ "אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבת וימים טובים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים לפי שצריך לומר שאלה בברכת השנים. פי' ומיהו בגמרא מקשינן עליה דרב נחמן דלעיל וניכלליה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול וסלקא בקשיא, ואורחא דרבוותא ז\"ל זימנין דלא מדחו שמעתא בהכי כיון דליכא תיובתא לא ממתניתין ולא ממתניאתא אלא בטעמא בלחוד דילמא רב נחמן לא חזי ההוא טעמא, דכיון דתקון רבנן הבדלה דהיא ברכה בפני עצמה ק��ועה על הכוס ותיקנוה בתפלה דילמא כולה ברכה בעי במטבע שלה, ואף על גב דלא אהדר רב נחמן וסלקוה בקושיא משום דמאן דמקשי שפיר מקשי ומכל מקום אפשר דלא איפריכא בהכי.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל וקא אמרי רבוותא ז\"ל דהני מילי בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק אין מתפלל הביננו. פי' ומיהו בגמרא אמרינן דאביי לייט מאן דמצלי הביננו במתא, וכותיה קיימא לן.",
+ "אמר רבי תנחום אמר רבי אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומרה בשומע תפלה והני מילי דאידכר מקמי שומע תפלה אבל אי לא אידכר בשומע תפלה מחזירין אותו ואם טעה ולא אמר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. פי' והא דאמרינן דכי לא אידכר בשומע תפלה מחזירין אותו פי' לברכת השנים שבה היא הזכרת שאלה, ולא סגי ליה באהדורי [ל]שומע תפלה כיון דאית ליה למיהדר, אלא לעיקר דוכתא הדר דהיינו ברכת השנים, ולא אמרינן דסגי ליה בדאמר לה בשומע תפלה אלא דוקא דאידכר מקמי שומע תפלה.",
+ "ובגמרא אמרינן בפירוקא דהא מתניאתא דשני לן בטעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים בין יחיד לציבור דבציבור אין מחזירין אותו מפני ששומעה משליח ציבור, ואף על גב דבראש השנה [לה, א] אמרינן דשליח ציבור אינו מוציא הבקי הכא [ד]טעה שאני, ולאפוקי משאלה בלחוד, ודוקא נמי בששומע כל התפלה משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ואף על גב דההיא פירוקא לא קאי מכל מקום כיון דאיתמרא האי סברא בגמרא נקטינן הכי, דאף על גב דפירוקא אידחי משום טעמי אחריני כדאיתא התם, סברא לא אידחיא."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף כ, א]
אמר רבי תנחום אמר רבי אסי אמר רבי יהושע בן לוי טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה חוזר לעבודה, בהודאה. כלומר אם נזכר בהודאה. חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר את ��גליו אבל לא עקר את רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן לא עקר את רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא בשהוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אף על פי שלא עקר את רגליו חוזר לראש. פי' דתרתי בעינן דלא עקר את רגליו ורגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, ולא אמרן אלא שלא סיים אותן וכיון דכן הוה ליה כמי שלא סיים תפלתו. והני תחנונים דאמרינן היינו דכבר אמר יהיו לרצון אמרי פי, ואפילו הכי כיון דרגיל לומר תחנונים אחר כן, כל היכא דלא אמרן חשיב כמי שלא סיים תפלתו, אבל ודאי אפילו אין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו כל היכא דלא אמר יהיו לרצון אמרי פי חוזר לעבודה דודאי יהיו לרצון אמרי פי מכלל התפלה וכל היכא דלא אמרו לא חשיב סיים תפלתו. ומיהו ודאי כל היכא דבעי יכול לומר תחנונים כל כמה דבעי אחר תפלתו ומקמי יהיו לרצון אמרי פי, דהא אמרינן בפרק אין עומדין [לא, א] דאם בא לומר תחנונים אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכפורים אומר, ואי בתר יהיו לרצון אמרי פי צריכא למימר פשיטא, אלא ודאי מקמי יהיו לרצון אמרי פי ולא הוי הפסקה, ויכול לאמרו אחר כל מה שרוצה להתפלל, ואף על גב דתיקנוה רבנן אחר שמונה עשרה, תחנונים לא חשיבא ברכה בפני עצמן ובכלל ברכה אחרונה הם וכולהו כתפלה אריכתא דמי. פי' והא דאמרינן ואם סיים חוזר לראש, [לראש] כל התפלה קאמרינן, דכיון דטעה וסיים תפלתו בטעות הוה ליה כמי שלא התפלל, והכי דייק בהדיא לישנא דחוזר לראש.",
+ "פי' והא דאמרינן לעיל דטעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים דאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה דוקא שאלה שהיא שאלת צרכיו בזו יש לה תשלומין בשומע תפלה שהוא מקום מיוחד גם כן לתבוע צרכיו, אבל גבורות גשמים אם טעה ולא הזכיר אין לו תשלומין. וכל שחתם הברכה בטעות הוה ליה טעה בשלש ראשונות דחוזר לראש, ומיהו דוקא בשחתם הברכה אבל לא חתם חוזר ומזכיר דלא חשיב טעה אלא בשחתם.",
+ "מתני'. רבי אליעזר אומר כל העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך וכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך ברוך אתה ה' שומע תפלה. פי' הכי גרסינן כמו שכתבתי ולא גרסינן תפלה קצרה מעין שמונה עשרה דמעין שמונה עשרה לחוד ותפלה קצרה לחוד, ותפלה קצרה היינו מאי דפריש הושע ה' וכו'.",
+ "[גמ'] מאי קבע אמר ר' יע��ב בר אידי אמר רב הושעיא כל שתפלתו דומה עליו למשאוי ורבנן אמרי כל שאינו יכול לאומרה בלשון תחנונים. כלומר אלא בטרוניא, ומתניתין דקאמר אין תפלתו תחנונים הכי קאמר אין תפלתו מקובלת כיון שאינה תחנונים.",
+ "תנו רבנן המהלך במקום גדודי חיות ולסטים יתפלל תפלה קצרה מאי תפלה קצרה אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' שומע תפלה אמר רב הונא ואיתימא רבי יהושע בן לוי הלכה כאחרים. פי' וליתא למתני' לדר' יהושע דאמר הושע ה' את עמך וכו' כיון דאיפסיקא בהדיא הילכתא כאחרים.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן אמתניתין מאי פרשת העיבור אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מלא עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך ואיכא דאמרי אפילו בשעה שישראל עוברין על דברי תורה יהיו צרכיהם לפניך. ומפני שפירוש עיבור, דברים שאין ראוי לאומרם בשעת תפלה, אומרם בכלל. ומשום דלא הילכתא לא מייתי לה רבינו ז\"ל.",
+ "פי' ואין בברכה זו פתיחה ולא מלכות, וכעין ברכת השבח שאומרה על הגשמים שהיא נשמת כל חי, וכן תפלת הדרך דאמרינן לקמן, שאי[נ]ן ברכות קבועות אלא בקשת רחמים והודאה בעלמא לשם יתברך ומתחלה כך נתקנו.",
+ "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי ולא תירוי דלא תחטי. פי' שלא תשתכר. וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי היא אמר רב יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך. פי' והיא לעולם מלבד תפלה קצרה, וכן אפילו התפלל תפלה שלימה דליכא תפלה קצרה, תפלת הדרך לעולם איתא. אמר רב יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך מאי תפלת הדרך יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמכנו ותחזירנו לביתנו לשלום ותצילנו מכף אויב ואורב בדרך ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו ברוך אתה ה' שומע [תפלה]. אמר אביי לעולם לישתף איניש בהדי ציבורא. פי' שיאמר בלשון רבים תוליכנו ותצעידנו ותסמכנו ותחזירנו וכן כולם."
+ ],
+ [
+ "אימת מצלי לה אמר רב יעקב אמר רב חסדא משעה שיאחז בדרך ועד כמה עד פרסה. פי' שיש לו להתפלל באותה פרסה, ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה עבר זמנה ושוב אין לו להתפלל אותה, אבל לענין הדרך לא נתנו בו שיעור לכמה דרך מתפלל אותה. היכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד ורב ששת אמר במהלך. וכתב רבינו ז\"ל ודרב חסדא טפי עדיף דהא רב ששת נמי קאים ומצלי תפלת הדרך אמר מהיות טוב אל תיקרי רע. פי' והאי עובדא דרב ששת איתיה בגמרא הכי דאמרינן דרב חסדא ורב ששת הוה אזלי בארחא קם רב חסדא קאי ומצלי, פי' תפלת הדרך. אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי עביד רב חסדא, פי' דרב ששת הוה סגי נהור. אמר ליה קאי ומצלי אמר ליה אוקמן נמי לדידי מהיות טוב אל תיקרי רע. ומינה דייק רבינו ז\"ל דכל היכא דלא טריח ליה מילתא כלל טפי עדיף מעומד, אבל ודאי אפילו לכתחלה אפשר במהלך כדאיתא לקמן.",
+ "[רי\"ף כ, ב]
מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא צריך לצלויי תפלה קצרה לא בעי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי לצלויי הביננו מעומד תפלה קצרה אפילו במהלך. וכתב רבינו ז\"ל מיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שמהלך בדרך וכיוצא בו.",
+ "פי' וכי אמרינן בתפלה קצרה דכי מטי לביתיה בעי למהדר ולצלויי אפילו עבר זמ�� תפלה קאמרינן דכיון דאניס הוה ליה כטעה דיש לו תשלומין, ומיהו לעולם אית ליה לצלויי צלותא דחובת שעתיה ברישא, ומינה נמי דכל היכא דעבר זמן תפלה באונס ואפילו במזיד דמתפלל אותה בתורת תשלומין דהא בדרך מזיד הוא אלא דאניס.",
+ "והא דאמרינן נמי הביננו מעומד אף על גב דכי מתפלל שמונה עשרה בדרך מתפלל במהלך כדמפרש לקמן בסייעתא דשמיא, שאני הביננו דמתוך שהיא קצרה ועיכובה מעט ויוצא בה ידי חובתו של שמונה עשרה ברכות החמירו עליו שתהא מעומד.",
+ "פי' נמצא(ו) שארבעה דיני תפלה נשנו כאן, האחד תפלה בעיר והיא שמונה עשרה ברכות שלימות והיא מעומד, ובעיר לא סגיא אלא בהא. השני הביננו והיא בדרך והיא מעין שמונה עשרה ועולה לו בדרך והיא מעומד. השלישי תפלה קצרה והיא במקום סכנה שאין דעתו מיושבת עליו כלל וכדי שלא ילך בלא תפלה כלל תיקנוה ואינה עולה לו כלל והיא אף במהלך. הרביעי תפלת הדרך והיא בכל דרך בעולם והיא במהלך לפי שקבעוה לענינה לדרך.",
+ "מתני'. היה רכוב על החמור ירד אם אינו יכול לירד יחזיר את פניו. כלומר לירושלם. אם אינו יכול להחזיר יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים היה יושב בספינה או באסדא. פי' בנין קורות מהלכות במים ואדם יושב עליהן. יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.",
+ "[גמ'] תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אם יש לו מי שאוחז חמורו ירד למטה ויתפלל. פי' לאו משום דבעינן שיתעכב כלל, דהא ליתא דבמהלך יכול להתפלל כדמפרש לקמן, אלא משום דמחזי גסות הרוח כשמתפלל כשהוא רכוב ולהכי קאמר ירד. ואם לאו. כלומר שאין לו מי שאוחז את חמורו. ישב במקומו ויתפלל רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' שהוא בהול על בהמתו שלא תברח. אמר רבה בר בר חנה ואיתימא רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי. פי' והא דאמרינן ישב במקומו למיעוטי דאין לו לירד, אבל ודאי אין לו להתעכב אלא דיו במהלך ואפילו בשלש ראשונות ושלש אחרונות, מיהו בראשונ�� דהיינו אבות כיון דקיימא לן דאם לא כיון בה לא יצא ידי חובתו כדאיתא לקמן [לד, ב] ודאי שפיר למיקם עד דגמר לה כי היכי דתיתיב בה דעתיה שפיר אף על גב דודאי בעיקר דינא לא שנא.",
+ "תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל ה' (אלהיהם) היה עומד בחוצה לארץ יכוין לבו כנגד ארץ ישראל [שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים] שנאמר והתפללו אל העיר הזאת היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה היה עומד אחורי הפרוכת יכוין את עצמו כנגד הפרוכת. פי' פרוכת היתה פרוסה בין ההיכל לבית קדשי הקדשים ואם היה הוא עומד בהיכל ואחוריו לפרוכת יחזיר פניו לפרוכת. נמצא עומד בצפון הופך פניו לדרום. פי' שאם המקום שהוא עומד בו צפון לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שהמקום דרום לו והופך פניו אליו. בדרום הופך פניו לצפון במזרח הופך פניו למערב. שאם המקום שהוא עומד בו מזרח לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שארץ ישראל או אחד מן המקומות שהזכרנו מערב לו והופך פניו לו וכן במערב לו הופך פניו למזרח נמצאו כל ישראל מכונים לבם למקום אחד אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קראה כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות מאי לתלפיות תל שהכל פונין בו. פי' והיינו בית המקדש, וממנו בית קדשי הקדשים, שיבנו במהרה בימינו.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן אבוה דשמואל ולוי כי בעו למיפק באורחא מקדמי ומצלו, פי' שמנה עשרה בביתם מכיון שהגיע עמוד השחר. והדר נפקי לאורחא וכי מטי זמן קרית שמע קרו, כלומר כדי שיראה חבירו מרחוק ארבע אמות ויכירהו כאחרים, או עם הנץ החמה כותיקין, ולא סמכו גאולה לתפלה, ועדיפא להו הכי כדי שיתפללו בביתם מעומד שאם היו מתפללין בדרך בודאי היו מתפללין במהלך. כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך, פי' ועלה עמוד השחר. מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ועומד ומתפלל, פי' שמונה עשרה. וכשיגיע זמן קרית שמע קורא, פי' ואינו סומך גאולה לתפלה. רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך, כלומר בין שלא השכים לצאת לדרך בין שהשכים. קורא קרית שמע ומתפלל, כלומר סומך גאולה לתפלה ומתפלל בדרך במהלך. במאי קמיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף, כלומר טפי מסמיכת גאולה לתפלה. ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף, כלומר טפי מתפלה מעומד.",
+ "פי' דכולי עלמא בדרך במהלך הוא דמצלי, ולהכי לתנא קמא עדיף ליה דלא למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בביתיה מעומד, ולרבי שמעון בן אלעזר עדיף ליה למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בדרך במהלך והילכתא כתנא קמא, ונקטינן מינה דכולי עלמא תפלה בדרך במהלך ודאי היא בין ברכוב בין במהלך ברגליו.",
+ "ואמרינן נמי בגמרא מרימר ומר זוטרא בשבתא דריגלא, פי' והם היו דרשנין, והיו צריכין לעיין בעוד שהציבור מתפללין וללחוש וללמד לתורגמן כדי שיהא בקי, ולפיכך לא היה להם פנאי להתפלל עמהם. ומכנפי בי עשרה ומצלו ונפקי לפירקא, פי' והיו מתפללין לאלתר לאחר שעלה עמוד השחר ולא היו סומכין גאולה לתפלה, וכשמגיע זמן קרית שמע היו קורין בעוד שהתורגמן היה משמיע לרבים. רב אשי מצלי בהדי ציבורא מיושב, פי' היה קורא ק��ית שמע כשהוא עם הציבור ומתפלל שמנה עשרה מיושב, הכל בעוד שהתורגמן משמיע לרבים, וסומך גאולה לתפלה, ולא היה יכול להתפלל מעומד כשהוא עם הציבור לפי שאם היה עושה כן היו מעיינין ומסתכלין בו בעוד שהוא מתפלל ואין דעתם סומכת על התורגמן ואין שומעין לו, ולפיכך מתפלל מיושב ואין העם יודעים שהוא מתפלל וסבורים שדעתו על התורגמן שלפניו ושומעין. ולכי הדר לביתיה מצלי מעומד, פי' ביחיד חוזר ומתפלל שמונה עשרה לצאת ידי תפלה מעומד. אמרי ליה רבנן נעביד מר כמרימר ומר זוטרא, כלומר אמאי מצלי ביחיד בתר הכי בביתיה ולא מכניף עשרה לצלויי בתר הכי בהדי רבים. [אמר להו] טריחא [לי] מילתא, כלומר לעכבם כל כך אחר הדרשא. וליעבד מר כאבוה דשמואל ולוי, פי' לצלויי ברישא שמונה עשרה מקמי דמטי זמן קרית שמע, בין ביחיד, בין בעשרה כמרימר ומר זוטרא. והוא הדין דיכלי למקשי מיהא נמי ממרימר ומר זוטרא דאינהו נמי קודם קרית שמע מצלו אלא דעדיפא להו לאקשויי מאבוה דשמואל ולוי דקשישי נינהו מינייהו. ואהדר להו לא חזינן להו לרבנן קשישי דעבדי הכי, פי' בענין פירקא, דלא דמי לדאבוה דשמואל ולוי דהתם הוא דקא נפקי לאורחא דטרידי וליכא שהותא כלל באורחא לצלויי מעומד, אבל הכא כיון דאפשר לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל מיושב ואחר כך כשחוזר לבית לצאת ידי תפלה מעומד הכי עדיף. ואיכא למיגמר מינה דהוא הדין כל היכא דטריד לדבר מצוה וטריחא ליה מילתא לצלויי מעומד דמצלי מיושב והדר מצלי מעומד לצאת ידי חובת תפלה בעמידה, ואפשר לאחר שהגיע זמן תפלה אחרת ומיהו בתורת תשלומין ובדין תשלומין.",
+ "מתני'. רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. פי' בציבור, ולדבריו יחיד אינו מתפלל לעולם תפלת המוספין. וחכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר רבי יהודה אומר משמו. פי' של רבי אלעזר בן עזריה. כל מקום שיש שם חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין. פי' דלרבי יהודה כל היכא דליכא ציבור במקומו יחיד חייב, כל היכא דאיכא ציבור אין הי��יד רשאי להתפלל מוסף אלא בציבור, ואי לא צלי בציבור תו לא מצלי דמעיקרא הכי תקון."
+ ],
+ [
+ "יתיב רבי חנינא קמיה דרבי ינאי ויתיב וקאמר הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה אמר ליה פוק קרי קראיך לברא דאין הלכה כרבי יהודה. אמר רבי יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי. כלומר ביחיד, אלמא דתפלת המוספין איתא ביחיד. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתו והשתא כיון דעתו. פי' דילמא מעיקרא לא כיון דעתיה באבות ואדכר בתר דצלי ולפיכך הדר, והוא הדין דאי אדכר באמצע דפוסק, אי נמי אפשר דלא כיון דעתיה בשאר ברכות והאי דהדר צלי בתורת נדבה וחידש בה (נדבה) [דבר], ותרוייהו תפלת יוצר הוו. אמר ליה תא חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה. פי' דרבי יוחנן לאשמועינן אתא דתפלת המוספין ביחיד, וכיון דכן איהו הוה קים ליה דתפלת מוספין הוה.",
+ "כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו מאן דאמר כדי שתתחונן כדכתיב ואתחנן ומאן דאמר כדי שתתחולל [כ]דכתיב ויחל משה. פי' וענין שניהם עד שתתיישב דעתו ויוכל להתפלל לשם יתברך. פי' ובירושלמי אמרו כדי מהלך ארבע אמות.",
+ "[רי\"ף כא, א]
תניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שתפלת המוספין לפניו אמר רבי יוחנן ובציבור שנו. כתב רבינו ז\"ל פירוש מפני טורח ציבור אבל ביחיד מחזירין אותו. נראה מדברי רבינו ז\"ל דדוקא בשליח ציבור הוא דקאמרינן דאי טעה בשחרית לא מהדרינן ליה משום טירחא דציבורא כיון דהא איכא תפלת המוספין, ומסתברא כמאן דאמר דאפילו כל יחיד ויחיד נמי כיון דבציבור והדר שומעה משליח ציבור כך פי' רבינו שלמה, והוא ששומע ממנו כל התפלה כדמוכח בראש השנה [לה, א]. והא דתלי מילתא מפני שתפלת המוספין לפניו ולא תלי מילתא מפני ששומעה משליח ציבור, משום דאם אמר הכי הוה אמינא דאפילו תפלת המנחה נמי, ולא היא שלא אמר אלא בשל שחרית מפני שיש שם שתי תפלות ליום ועיקר ליום תפלת מוסף שכולה באה [בשביל היום, ולהכי] פטרוהו בשל שחרית בששומעה משליח ציבור, אבל במנחה לא.",
+ "אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין החדש אלא ביום. ופי' וכיון דכן לילה לא חשיבא דראש חדש לאטרוחיה ולאהדוריה הא ביום מחזירין אותו כדאיתא לעיל [כט, ב]. והיכא דמספקא (לן) [ליה] אמרינן בירושלמי [תענית ב, ב] בין בזו בין לענין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים דחזקה כל שלשים יום מה שהוא למוד הוא אומר. וכל היכא דאין מחזירין אותו כיון שסיים אותה ברכה שוב אין מחזירין אותו כלל.",
+ "גרסינן בסנהדרין בפרק היו בודקין אותו בשבע חקירות [מא, ב] אמר רבי יוחנן עד מתי מברכין על החדש. פי' על הלבנה. עד שתתמלא פגימתו וכמה אמר רבי יעקב בר אידי עד שבעה נהרדעי אמרי עד ששה עשר אמר רבי יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה קלי ואנוהו תנא דבי [רבי] ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים אמר [אביי] הילכך [נמרינהו] מעומד מאי מברך כדרב יהודה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרם על כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים.",
+ "פי' שהם עתידים להתחדש כמותה אחר זמן תחיית המתים, שיחדש להם הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד מהם גוף באותו מזג לגמרי שהיה לכל אחד ואחד מהם תחלה שוה בשוה, ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו, ויעשה כל אבר ואבר שבגוף כל אחד ואחד מהם פעולתו הראויה לו ויקבל כל מה שראוי לו ויזון בראוי לו ויעשה כל מה שראוי לו בלא שום מעכב ובלא שום מונע בין מבפנים בין מבחוץ, וכן יהיו כל האנשים שיהיו אחר אותו הזמן, ועל כן יהיה כל גוף וגוף מהם בתכלית הבריאות שאפשר לו להשיג לפי מזגו ובתכלית השלימות שאפשר לו להשיג לפי מזגו וכל אחד ואחד לפי מדריגתו.",
+ "ואחרי זה לימים רבים, אחרי שהשיגו תכלית השלמות שאפשר להם להשיג כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ראשון ראשון כאשר יושג לו זה השלימות שאפשר לו להשיג הרי זה לחפצו ודעתו יעלה לענין אליהו. וענין זה, שעתיד גופם שהוא חומר ארבע יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהא חומר גופם כעין יסוד פשוט קיים, קל התנועה, בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר, (עולם) [נעלם] הראות כענין אליהו, מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה. ודוגמתם בעולם הזה רבים מבעלי חיים שישתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת. ויש מהן צריכין לענין זה (צריכין) לאכול מאכל מיוחד, וזהו ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם.",
+ "וזה נרמז במעשה בראשית שהכונה באדם שיחיה לעולם לפי שאין שלימות האדם בלתי גוף [אלא בגוף כעין הגלגלים ואילו היה שלימות האדם בלתי גוף] נמצא [שהוא] שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וזה דבר שאי אפשר, והשתלשלות היצירות הנכבד נכבד ראשון והקל קל אחרון, בתחלה שכל נבדל והוא השלם, ואחריו שכל בעל גוף קיים והם הגלגלים, ואחריהם שכל בעל גוף נפסד וסופו להיות בעל גוף קיים פחות במדריגתו מגוף הגלגלים אבל נמשל אליהם כענין שנאמר [דניאל יב, ג] כזוהר הרקיע והכוכבים, ואחר[יו] בעלי חיים שהם בלתי נפ�� בהשארות ובעלי גוף נפסד, ואחרי זה הצומח. ואף על פי שהאדם נברא אחרון זהו לשלימותו לפי שהתחתונים כולן בשבילו, וביצירתו נשלמו, והוא (בכולן) בא אחרון להשלים פעולתם ולמשול עליהם. ועוד שכולן כלולין בו, ארבע יסודות, והכח הצומח, וחיות, ומוסף על כולן שכל שיש לו השארות. ואולם צריך הוא לגוף, ועל זה נאמר [שבת קנב, ב] שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר והוא כענין שאמרנו שהן צריכין גוף שאין שלמותן בלתי זה ואולם יהיה בסופו גוף נכבד קיים.",
+ "נמצא במעשה בראשית מבואר ענין תחיית המתים שהרי אין שלמות האדם בלתי זה, וכיון שכן אי אפשר שלא יבוא האדם לשלימות זה כעין כונת יצירתו מתחלה. ועל שינוי תכונתם וקלות תנועתם נאמר [סנהדרין צב, ב] שהקדוש ברוך הוא יעשה להם כנפים. ואלו הם שנאמר עליהם [דניאל שם] והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם ספירים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהם בעצמם מאירים, הקדוש ברוך הוא ברחמיו יזכנו לגן עדן עם חסידיו ולחיי העולם הבא.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא",
+ "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פי' מתוך הכנעה שיכנע לשמים, לפי שהתפלה היא שאלת צרכיו והוא כמדבר עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ראוי [לו] לעמוד (לו) ביראה וברתת ובזיע ובדעת מיושבת לכוין הדברים שיצאו מפיו. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם למקום ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.",
+ "[גמ'] מנא הני מילי. פי' דניבעי כובד ראש. אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא עבדו את ה' (בשמחה) [ביראה] וגילו ברעדה. פי' מרישיה דקרא דאיק לה מדכתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכל עבודה קאמר, ועבודה גם כן זו תפלה כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם [דברים יא, יג] ודרשינן איזו היא עבודה שבלב היא תפלה [תענית ב, א] ואכולהו מזהר דלהוו ביראה. מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה בדח טובא אמר ליה וגילו ברעדה כתיב. פי' שרוב השחוק מגביר יצר הרע וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה פי' רבי ירמיה לרבי זירא דהוה קא בדח טובא אמר ליה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר. פי' בכל דבר העצב יהיה מותר. אמר ליה תפלין מנחנא. פי' ואדם חייב שלא יסיח דעתו מהן הילכך לא מסתפינא מיצר הרע.",
+ "וכל כך למה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. פי' משום חששא דיצר הרע. שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וגו' אימתי ימלא שחוק [פינו] ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. פי' כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו דתו ליכא חששא דיצר הרע כדכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה' [ישעיה יא, ט]. אמרו עליו על רבי שמעון בן לקיש שלא מילא שחוק פיו מכי גמרה להא שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה.",
+ "[רי\"ף כא, ב]
וגרסינן בגיטין בפירקא קמא [ז, א] שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור שרטט וכתב להו. פי' משום דאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. פי' משום חורבן בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ולישלח להון בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא במנא אבל בפומא שרי קא משמע לן דאסור רבינא אשכח(ת)יה למר בר רב אשי דהוה קא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר מר הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. פי' דלא איתסר אלא לגברי.",
+ "וגרסינן בסוף סוטה [מח, א] אמר רב אודנא דשמע זמרא תיעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב יוסף זמרן גברי וענין נשי פריצותא זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה. פי' דהא תרוייהו אסירן. לביטולי הא מקמי הא. אמר רבי יוחנן כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמשה מיני פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדפו והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. פי' הרי ארבעה מיני זמר. ומה כתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וכו'. וחמש כתיבי ביה. כתב רבינו ז\"ל פירש גאון ז\"ל הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר הני מילי כגון נגינות אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין אשעא\"ר אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע ממנהג זה ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת.",
+ "גרסינן בפרק חלק [סנהדרין קא, א] תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו. פי' בלא זמן קריאתו שאינו נוהג בו כקורא בתורה אלא כמשורר בו. מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא. פי' מיום חורבן בית המקדש ואילך. ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי מה יעשו בני בשעה שאוכלים ושותים ושמחים אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות אם בעלי תלמוד הם יעסקו בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יהושע בן חנניא הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר ודבר בעתו מה טוב. פי' דריש מה טוב כמה טוב, ופי' בזמנו לפרשו או לדרשו."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן אין עומדין להתפלל מתוך דין הלכה אלא מתוך דין הלכה פסוקה. פי' כי היכי דלא ליטריד בצלותיה.",
+ "היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. פי' דין תורה שהאשה בתחלת ראייתה היא נדה, ודינה שבין לא ראתה אלא יום אחד או שעה אחת או טפת דם כחרדל בין ששפעה דם כל שבעה אם פסקה מבעוד יום של שביעי טובלת ליל שמיני וטהורה לבעלה. אחר שבעה אלו עד אחד עשר ימים שבין נדה לנדה אם ראתה יום אחד שומרת יום אחר כנגדו ואם לא ראתה יום שני טובלת וטהורה, ראתה אף יום שני שומרת אף יום שלישי ואם לא ראתה טובלת וטהורה וזאת נקראת זבה קטנה ששומרת יום כנגד יום, ואם ראתה יום שלישי גם כן והם עכשיו שלשה ימים רצופים נקראת זבה גדולה וטעונה שבעה נקיים, ודינין אלו בתוך אחד עשר ימים אבל אחר אחד עשר ימים על שבעת ימי נדתה חוזרת לדין נדה כמו שאמרנו וחוזרת חלילה. ובנות ישראל כדי שלא תהיינה טועות בין זמן נדה לזמן זיבה החמירו על עצמם לישב לעולם שבעה נקיים, ואין חומר שלהן משום טפה כחרדל שאין הפרש בין טפה כחרדל לדם מרובה בכל שהן מגופן אלא חומר שלהן הוא ישיבת שבעה נקיים שנהגו בו אפילו בזמן נדה כמו שפירשנו.",
+ "[רי\"ף כב, א]
רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פי' דין תורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע לאדם וכל שכן לבהמה אבל מדרבנן אסרו אכילת קבע והתירו לו אכילת עראי וכל אכילת בהמה חשבינן עראי ומיהו אסור להערים להאכיל לה הכל ולהפקיעה, אבל משהוקבעה למעשר נאסרה לכל אדם כשאר איסורין עד שיעשר ואף לבהמה אסור להאכיל ממנה משום גזל השבט. ואיזו היא קביעותה למעשר גמר מלאכתה, ואיזו היא גמר מלאכתה מירוח, והיינו מירוח לאחר (שנתקנית) [שנתנקית] התבואה מחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה, ואם ניקה אותה ולא עשה בה מירוח הוקבעה בראיית פני הבית, ואם הכניסה במוץ שלה לא חשיב ראיית פני הבית ראייה כיון דהויא במוץ, מיהו אם עשה לה מירוח בפנים חייבת דמירוח קובע בכל מקום, אבל אם ניקה אותה בפנים בלא מירוח הרי נפטרה תבואה זו ושוב אי אפשר לה לבוא לידי חיוב לעולם דאם מוציאה וחוזר ומכניסה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקית, והיא מותרת לגמרי ואפילו לאכילת אדם בקבע כיון דלא אפשר לה לבוא לכלל חיוב והיינו הערמה דרב הושעיא, והאי דנקט בהמה הוא הדין לכל אדם אלא דלצורך אדם מיגניא מילתא.",
+ "אי נמי כי הא דאמר רב הונא אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור ומועלין בו. פי' דדם דמחיים כגופה דמי, ואף על גב דבדם שחיטה ליכא מעילה מן התורה דקודם כפרה ליכא מעילה דהכי איתא התם [מעילה יא, א וש\"נ] גבי דם שחיטה מדכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, אחר כפרה נמי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ואף על גב דאמרינן [יומא נח, ב] אלו ואלו כלומר דמים של מזבח עליונים ודמים תחתונים יורדים לנחל (קישון) [קדרון] ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, ההוא מעילה מדרבנן היא אבל מדאורייתא ליכא מעילה אלא מחיים דהוו כגופה.",
+ "רבנן עבדי כמתניתין. פי' דמצלו מתוך כובד ומתוך יראה שנותנים לעצמם עד שלא יתפללו. ורב שימי בר אשי עביד כברייתא. פי' לצלויי מתוך שמחה דמתוך שמחה שכלו של אדם גובר. דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח (ותחנונים) [ותנחומין]. פי' כולן, ואפילו יתק\"ק סימן דברי שבח ונחמות הן.",
+ "וכן תני מרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו.",
+ "[רי\"ף כב, ב]
תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. [סנהדרין כב, א] אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה שרויה (ביניהם) [כנגדו] שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. פי' וכל שכן בתפלה.",
+ "וגרסינן בפרק מצות חליצה [יבמות קה, ב] רבי חייא ורבי שמעון ברבי הוו יתבי נפק מילתא מבינייהו פתח חד מינייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. פי' וכיון שכן צריך ליתן עיניו במקום שאמרה שכינה ליתן עיניו וכן לכל מקום שמתפללין בו. פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיכוין את לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אדהכי אתא ר' ישמעאל לגבייהו אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה אמר להו הכי אמר אבא המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה ועיניו למטה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.",
+ "אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא בשעה שהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות. יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל שנאמר וזימנין תלתה ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהיה יכול משבא לגולה החל תלמוד לומר כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא. יכול יתפלל לכל רוח שירצה כבר מפורש על ידי דניאל שנאמר וכוין פתיחן לה בעילותיה נגד ירושלם. יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש על ידי דוד שנאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה (תחנה) [תפלה] זו בקשה אין אומר דברים אחר אמת ויציב. כלומר בין אמת ויציב לתפלה. כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכפורים אומר.",
+ "וגרסינן בעבודה זרה בפירקא קמא [ז, ב] תניא רבי אליעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל שנאמר תפלה לעני כי יעטוף. פי' שאלת צרכיו. ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה [שנאמר] ויצא יצחק לשוח בשדה ורבי יהושע אומר יתפלל אדם. כלומר יסדיר שבחו. ואחר כך ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי (ו)צרתי לפניו אגיד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. פי' דרבי יהושע סבר דאפילו באמצע של תפלה נמי לאחר שלש ראשונות דהיינו סידור שבחו, ולרבי אליעזר מקמי תפלה.",
+ "אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים. אמר רבי יהושע בן לוי אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכיפורים אומר. פי' ואפילו מקמי יהיו לרצון אמרי [פי] דבתר הכי לא צריך למימר אלא כדפרישנא לעיל [כט, ב]. ובהא פירקא לקמן [לד, א] אמרינן אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. פי' כלל כלל. אלא באמצעיות. פי' בכולן מעין ברכה ובשומע תפלה במה שירצה.",
+ "[רי\"ף כג, א]
אמר רב הונא ראשונות דומה לעבד שמסדיר שבחו לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו והולך לו. [לב, א] דרש רבי שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה. כלומר בתחלה הסדיר שבחו ולבסוף מבקש צרכיו.",
+ "וגרסינן בפירקא קמא [ד, ב] אמר רב אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקודש [שבת קיח, ב] אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. פי' לפי שהוקבע לומר על כל נס ונס ואומרו שלא (בטענה) [בזמנו] כמכחיש הנסים. כי קאמרינן בפסוקי דזמרה ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל קה ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאישתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמונה עשרה. פי' זה כתב רבינו ז\"ל למצוה מן המובחר שכיון שאמר תחלה דברי שבח ובירך עליהם אין ראוי להפסיק עד שיגמור תפלתו, אבל ודאי לענין חובה אסור לו מכיון שפתח ברוך שאמר עד שיגמור ישתבח שהרי ישתבח סמוכה היא לברוך שאמר.",
+ "פי' וסדר תפלה ליחיד כך היא, פותח בברכות ואומרן על הסדר עד ותלמוד תורה כנגד כולן, ואומר פרק איזו הוא מקומן שכולל [כל] הקרבנות, ועוד שמעתי שאומרים אותו לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והיא משנה ברורה למשה מסיני, ואחר כך אומר רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו' עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם שהוא פרק ראשון של ספרא שהוא תורת כהנים והוא מדרש וכולל מקצת מדות שהתורה נדרשת בהן, הרי שקרינו בתורה במשנה ובמדרש. ואחר כך אומר רבונו של עולם שהוא פתיחה לתפלתו והוא כעין וידוי ובקשת מחילה, ואומר בו ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרין ה' אלהינו ה' אחד ואינו אומר שמע ישראל כמו שכתבנו למעלה [יג, ב] וגומר אותו כולו עד בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה'.",
+ "ואומר ברוך שאמר וחותם מלך מהולל בתושבחות, ואומר טוב להודות לה' וכו' עד להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו ואומר ה' מלך גאות וגו' עד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים, וביום שבת פותח מזמור שיר ליום השבת ובחול פותח טוב להודות לה', ואחר כך אומר יהי כבוד ה' לעולם וכו' עם אותם פסוקים שסידרו בו עד תהלה לדוד ובסוף אותו מזמור אומר ואנחנו נברך קה מעתה ועד עולם הללוקה ואומר ישתבח וחותם מלך מהולל בתושבחות קל ההודאות אדון הנפלאות בורא כל הנשמות אדון כל המעשים הבוחר בשירי זמרה חי העולמים. ופי' שירי שבחי זמרה שירי שבחו.",
+ "ופותח ביוצר ומדלג קדושה לבדה וגומר ומתפלל, ונופל על אפיו ואומר חנני אלהים כחסדך [תהלים נא] כל אותו מזמור שהוא מזמור של וידוי וכך מקובלני שהוא היפה לומר, ואם בא להרבות בתחנונים רשאי כדאשכחן בכולי תלמודא דמפשו ברחמי בההיא שעתא. ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים דכולה כעין תפלה אריכתא היא, וראיה לזה ההיא דאמרינן בבבא מציעא בסוף הזהב [נט, ב] בדביתהו דר' אליעזר דכל יומא לא שבקה ליה למינפל על אפיה, ואי אית ליה רשותא לשהויי מי קיימא דביתהו בהדי[ה] כולי יומא אלא ודאי כיון דההיא שעתא לא נפיל על אפיה תו לא נפיל. ואף על גב דלא חשבה להא בהדי הא דאמרינן לקמן [מב, א] דשלש סמיכות הם, משום דהא לא קביעא דזימנין דליתה כגון בראשי חדשים ודכותיהו כדמוכח בהדיא בההיא, דלא חובה גמורה היא אלא אפושי ברחמי, והכי מוכח בהדיא ההיא, מדמבטל לה דביתהו מיניה, ומכל מקום היכא דאתי למימרא לא בעי למיפסק כדפרישנא.",
+ "הרי זה מטבע קצר ליחיד, ואם בא לרבו�� כל סדר הציבור ושירת הים או יותר מהם הרשות בידו, וכן אם בא לומר סדר קדושה שאינו אלא סידור פסוקים והוא ביחיד [אומר] ואין צריך עשרה אלא של תפלה ושל יוצר. ומאי דגמירי עלמא דאין היחיד אומר שירה ליתה שלא אמרו אלא שאין היחיד אומר שירה על ניסו ולא הלל אלא ציבור או מלך שהוא כציבור לפי שהן תלויין בו. וכתב אדוננו הרב ר' אברהם אב בית דין ז\"ל דקבלה בידו לומר שלשה פסוקים בכל יום ה' צבקות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ה' צבקות אשרי אדם בוטח בך ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו.",
+ "ובשבת נהגו להרבות במזמורים ואומר נשמת כל חי שהיא ברכת שבח והודאה כדאיתא לקמן [נט, ב] וביוצר מרבה בה גם כן דברי שבח ומסיים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש, ורישא דהאי אלפא ביתא בשבת שתי אותיות ראשונות הן של חמש תיבות ואמצעיות כולן של ארבע תיבות ושתים אחרונות של שש שש תיבות, ואומר לקל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו תפארת עטה ליום המנוחה ענג קרא ליום השבת לפיכך יפארו לקל כל יצוריו שבח יקר וגדולה יתנו לקל מלך יוצר כל מנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש, והאומר זה שיר שבח של יום השביעי טעות הוא בידו, ואומר שמך ה' אלהינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועל כל שבח מעשי ידיך ועל מאורות שעשית הם יפארוך סלה תתברך צורנו מלכנו וגואלנו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו וכו' ויש נוסחאות שכתוב בהם בשפה ברורה ובנעימה קדושה ואמרו שכן מוכח בפרקי היכלות.",
+ "גרסינן בסוף פרק [בתרא] דראש השנה [לה, א] אמר ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. פי' כדי שתהא שגורה בפיו. אמר רבא מסתברא דר' [אלעזר] בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ושל פרקים אבל שאר ימות השנה לא צריך וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן.",
+ "אמר רב הונא כמה הילכתא גובראתא איכא למישמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. רק שפתיה נעות אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצרי�� לחתוך בשפתיו. פי' שאם הרהר בלבו ולא הוציא (בלבו) בשפתיו לא יצא. וקולה לא ישמע אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך להתפלל בלחש. פי' לאפוקי שלא ישמיע קולו לאחרים אבל ודאי מצוה מן המובחר להשמיע לאזניו כדמוכח לעיל [טו, ב]. ויחשבה עלי לשכורה מכאן לשכור שאסור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין אמר ר' אלעזר מכאן לרואה דבר בחבירו שאינו הגון שצריך להוכיחו."
+ ],
+ [
+ "ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי אמר ר' אלעזר מכאן לחושדין [אותו] בדבר ואין בו שצריך להודיעו. פי' שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל [במדבר לב, כב]. ויען עלי ויאמר לכי לשלום אמר ר' אלעזר מכאן לחושד בחבירו בדבר ואין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. פי' ה\"א דעמכה דה\"א יתירתא [היא] דאיק וחשבונה חמשה, והיא היתה מתפללת ועלי היה יושב על כסא רחוק ממנה ארבע אמות והיא היתה עומדת באמה חמישית, וטעמא דאיסורא משום דשכינה תופשת ארבע אמות של תפלה לכל רוח, ואפילו היה היושב מתפלל לא מיפטר בהכי.",
+ "גרסינן בפרק הדר עם הנכרי [עירובין סד, א] אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והיכי דמי שכור והיכי דמי שתוי שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך. פי' ומיהו לענין ברכת המזון אפילו הוא שתוי מברך לכתחלה שהרי לכך הוא נכנס מתחלה אבל לענין הוראה אפילו דיעבד לא. והפגת יין [ברביעית או] בפחות מרביעית אמרינן התם [סד, ב] דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין, ביותר מרביעית לא נתנו חכמים שיעור."
+ ],
+ [],
+ [
+ "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו את לבם למקום. מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה. פי' תחלה יושבי ביתך והדר יהללוך. אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה אחר תפלתו מנין שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. פי' תחלה יודו ואחר כך ישבו.",
+ "ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי האומות פוסק. פי' מספק משום חששא דסכנתא דאילו ודאי סכנתא לא צריכא למימר. מיתיבי ראה [אנס] בא כנגדו לא יהא מפסיק ועולה. פי' דמסתמא אין לו להפסיק. אלא מקצר ועולה. פי' קורא בחפזה או מקצר ממש בברכות או אומר הביננו אם יודע לאמרה. לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר אפשר לקצר מקצר ואם לאו פוסק."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. פי' והא דאמרינן בברייתא ראה נחש מרתיע ובא כנגדו פוסק מרתיע שאני משום דכעוס. אמר רב יצחק ראה שורים פוסק דתני רב הושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו. פי' דסתמן סכנתא. ומיהו שורים תמים שלנו שהם סריסים אנן בקיאינן בהו ומסתמא לא סכנתא.",
+ "[רי\"ף כג, ב]
מתני'. מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. פי' ענין הגשם שהוא דבר פלא קרי גבורה. ולהכי פותחין בה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה נסים, ואין שואל בה צרכיו כלל אלא שמזכיר שבח הקדוש ברוך הוא ולהכי אמר מזכירין גבורות גשמים. ומפרשינן בגמ' דקבעוה בתחיית המתים ששקולה כתחיית המתים, ולא עוד אלא שהיא תחיית המתים מתוך שעל ידם העולם חי וניזון ואם לא היא מוטלין חללי רעב. ושואלין את הגשמים בברכת השנים. פי' מפרשינן בגמ' מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה. והבדלה בחונן הדעת. פי' מפרשינן בגמרא מתוך שהיא חול דהא היא הבדלה בין קודש לחול קבעוה בברכת חול דהיינו אמצעיות וקבעוה בראשונה משום דזריזין מקדימין, ואיכא דאמרי התם מתוך דהבדלה דבר חכמה שכל ענין הבדל והפרש ודאי דבר חכמה לפיכך קבעוה באתה חונן שהיא כולה בענין חכמה ודעה. רבי עקיבא אומר אומרה כלומר להבדלה ברכה רביעית בפני עצמה. פי' אחר שלש ראשונות, והיינו דקרו לה ברכה רביעית. רבי אליעזר אומר בהודאה. פי' כולל אותה בהודאה.",
+ "[גמ'] אמר ר' ח��יא בר אבא אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. פי' רובן דודאי מקצתן הוו מקמייהו דהואי ברכת המזון, והוו אחריני דאפשר דהוו [כגון ברכות] דקרית שמע ועבודה והודאה וברכת כהנים כדאמרינן לעיל בגמרא בפירקא קמא [יא, ב] אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו והיו אומרים עבודה והודאה וברכת כהנים, וברכת המלך שהיה מברך בפרשת הקהל, כולן ואחרות אפשר שהיו תחלה, אבל מכל מקום רובן של הברכות (כולן) אנשי כנסת הגדולה תיקנום. בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. פי' וסילקוה מן התפלה ולפיכך שכחו ונחלקו באיזה מקום נתקנה בתפלה. חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. פי' היכא דאפשר ליה דאית ליה כוס.",
+ "ומיהא שמעינן דאין מבדילין על הפת מיהא דאמרינן חזרו והענו קבעוה בתפלה אמאי מי הענו דלית להו פת אלא ודאי כדפרישנא. וכן בדין דקידוש מתוך שהוא בא על הסעודה דאפילו למאן דאמר [פסחים ק, ב] יש קידוש שלא במקום סעודה מכל מקום חייב הוא לאכול לכבוד שבת לפיכך מקדשין על הפת מה שאין [כן] בהבדלה.",
+ "איתמר נמי אמר ר' בנימין בר יפת שאל רבי אסי את רבי יוחנן בצידון ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס [אמר ליה אין המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס] אמר ליה רבינא לרב אשי הילכתא מאי אמר ליה כקידושא מה קידושא אף על גב דמקדש בתפלה מקדש אכסא אף הבדלה אף על גב דאבדיל בתפלה מבדיל על הכוס. פי' ואם הבדיל על הכוס תחלה צריך שיבדיל בתפלה.",
+ "בעו מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מהו. פי' כשאכל ולא הבדיל דאף על גב דקימא לן [פסחים קו, ב] טעם מקדש טעם מבדיל מכל מקום מצותה מן המובחר עד שלא יטעום כלל, וכיון שזה טעה בתפלה שלא הזכיר אותה כלל וטעה שלא הזכירה בכוס כראוי איכא למיבעי, מאי הוי עלה, ואמרינן דטעה בזה ובזה חוזר לראש. פי' וחוזר ומתפלל ואומר הבדלה בתפלה ואחר כך מבדיל על הכוס, והוא הדין אם קדם והבדיל על הכוס דחוזר ומתפלל ומבדיל בתפלתו.",
+ "והילכתא כתנא קמא דאמר הבדלה בחונן הדעת. וביום טוב שחל להיות אחר השבת קיימא לן כרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו. פי' והיינו מעין הבדלה בחונן הדעת דמכל מקום אומרה בברכה הסמוכה לשלש ראשונות."
+ ],
+ [
+ "מתני'. האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות. פי' האומר לחבירו יברכוך אלהים טובים זה דרך המינות דסבר האי גברא דשתי רשויות יש אחד טוב ואחד רע. ואיכא דלא גרסי לה הכא אלא התם במגילה [כה, א] תנינן לה בהדי אידך דרכי מינין דקתני אבל הכא לא איירינן אלא בתפלה. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. פי' שאומר כן בתפלתו אב הרחמן שהגיעו רחמיו על קן צפור שצוית בתורה לא תקח האם על הבנים יגיעו רחמיך על אותו האיש. ועל טוב יזכר שמך. פי' שאומר כן בתפלתו שייטיב לו הבורא יתברך שיזכר שמו על הטוב שעשה לו ויודה לשמו. ומודים מודים. פי' כשמגיע בתפלתו למודים כופלו ואומר מודים שני פעמים. משתקין אותו. פי' על כל אחת ואחת.",
+ "ופרישנא טעמא בגמרא, במודים מודים משום דמחזי כשתי רשויות. ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על טוב אין על רע לא ותנן [להלן נד, א] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ועל קן צפור (הגיעו) [יגיעו] רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, ואיכא דאמרי מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינן אלא גזירות, פי' טעמא דקן צפור [אינו] משום חמלה דמי עדיפא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן הילכך האומרו הרי זה טועה.",
+ "ורבינו אחא ז\"ל מפרש טעמא דקן צפור לקיים ענין השגחת השם יתברך, בשאר מן המינין חוץ מן האדם, במינין כלומר בקיום המינים לא בפרטיהם, [שאינה פרטיית] אלא באדם לבדו שנאמר בו [איוב לד, כא] כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו (יספור) [יראה]. ואפשר שזהו שכתוב במעשה בראשית ביצירת בהמה חיה ועוף למינה למינה כלומר בהמשכת קיום המינין. וזהו טעם אותו ואת בנו לאסור בשחיטתן ביום אחד.",
+ "כי מקצת המצות להודיענו דעות אמתיות, כענין שבת בחידוש העולם, וטעם מעקה להודיענו כי האדם ראוי להישמר מן המקרים, ואחר ישיב אל לבו כי הוא עשה יכלתו ומה שבידו לעשות ואחר זה הדבר ברשות בוראו ולא לאדם דרכו. ובענין זה ניתנה רשות לרופא לרפאות שהאדם צריך לרפואות כענין שהבריא למזונות, ואולם זה וזה אם יבטחו במזונות ויהיו מובחרים שאפשר וכן ברפואות ותהיינה הטובות שאפשר שניהם טועים מדרך השכל וינוחו בקהל רפאים, כי האדם אפילו בהיותו בריא בתכלית הבריאות שאפשר לו הרי הוא בכל עת ובכל רגע ביד השם יתברך להמית, ולהחיות מי שמסוכן בתכלית, ועיניו תמיד פקוחות על בני איש הן לרחמים הן לנקמה. וזהו עונש אסא [שנאמר בו] וגם בחליו לא דרש את ה' כי (אם) ברופאים [דברי הימים ב טז, יב] שסמכה דעתו ברופאים בקיאים שהיו לו ולא זכר למי שמיתתו וחייו תלויין בידו.",
+ "וכן מקצת המצות לפרסם ולדעת קיום הבטחות אמתיות, כענין ברית מלח שהמלח ידוע ששומר הדברים מהפסד, וכן ברית אלהינו יתעלה להיות לנו השארות הנפש לטובה וזהו להיות לו לעם סגולה ולתת לנו תקוה ואחרית בעולם הזה ובעולם הבא. וכזה ענין איסור גיד הנשה להודיענו הבטחת יוצאי ירך יעקב שלא יכלו בגלות ו[אף] אם יסבלו צרות על כן נגע בכף ירך להיות צולע ולא יכול לו לכלותו, והיה שרו של עשו, ויזרח לו השמש של רפואה לימות המשיח כאשר עבר את פנואל בפנות אלה הצרות.",
+ "והתורה כולה על ענין זה באמונות אמתיות ודעות אמתיות והבטחות אמיתיות, ותועליות אמתיות באיסורין ובטומאות ואם לא נזכרו קצתם נעלמו לטובתנו ומכל מקום התועלת מגיע מאליו, והנהגות טובות ומשפטים צדיקים. ועל זה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש [תהלים יט, ח] כי כל מה שנתבאר במופת אמת על ידי תנועת הגלגלים ובאורו אמת, כענין שיש אלוק בעולם יתברך והוא אחד נעלה על הכל ועל כל אלהים כלומר על כל השכלים הנבדלים הכל בא בתורה עם השארות הנפש, וגם זכינו להשיג גמולה במקצת מחיים וזו היא הנבואה. ועל כל אשר לא בא באורו באמת, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, וזהו האדם בדברים שלא ישיג ביאורם יאזין לעדות ה' יתברך והיא הנאמנה, כענין חידוש העולם ושאר הדברים שבאו בתורה. נמצא העוסק בתורה משיג האמתיות בלי שיבוא בדרכי החקירה שהם דרכים נסתרים ובהם מכשולות רבים כי גבהו דרכי השם יתברך מדרכיהם. ואם יזכני השם יתברך עוד אחבר בזה קונדרס לבאר בו דברים שיגעתי בהם ושמעתי.",
+ "העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה ומהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. פי' ולא באמצע ברכה, שאין ברכה אחת נחלקת לשני בני אדם כלומר לשמוע אותה משניהם ולהיפטר על ידם כדמוכח לקמן (בכיצד מברכין) [בשלשה שאכלו] [מו, א] וכדמפרש התם בסייעתא דשמיא.",
+ "פי' ובירושלמי [מ, ב] אמרינן דקדושה דמיושב ביוצר אור הוא כסוף ברכה ואחריה כתחלת ברכה, ואם טעה אחריה עד שלא סיים יוצר אור חוזר לומר לקל ברוך נעימות יתנו והיא חשובה כתחלת ברכה.",
+ "[גמ'] ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר הקל הגדול הגבור והנורא החזק העזוז והאמיץ והיראוי אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך אנן הני תלת [דאמרינן אי לאו] דאמרינהו [משה באורייתא ואתו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוה יכלינן למימר להו ואת אמרת ואזלת כולי האי משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. פי' רבינו משה ב\"ר מימון ז\"ל שלא אמר והיו מקלסין אותו באלף דינרי זהב שיהא המשל בין מעט למרובה אלא בין כסף לזהב שהם מינים חלוקים, כך כל השבח שאנו נוכל לומר אינן כלל ממין שבחיו ותהלותיו יתברך. ומיהו הני מילי באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא ית' כגון יראוי ואמיץ דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה הילכך שתיקותא מעליותא אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו כל המוסיף הרי זה משובח וזהו כל ספר תלים ותושבחות הצדיקים.",
+ "פיסקא. מודים מודים משתקין אותו. (גמרא) וכל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים. והני מילי בדקאמר מילתא מילתא ותנייה. פי' שקורא התיבות וכופל כל תיבה ותיבה עד שלא יגמור לקרות הפסוק. אבל הקורא פסוק מקרית שמע וכופלו הרי זה מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה. פי' ובירושלמי [מ, א] אמרינן דהיינו בציבור אבל ביחיד לית לן בה."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. העובר לפני התיבה וטעה הרי זה יעבור אחר תחתיו. תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר שליח ציבור. לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. כלומר שמא יתערבב דעתו ולא ידע לחזור למקום שפסק. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו. כלומר מפני הטירוף. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו. כלומר למקום שפסק ולא יתערבב דעתו. רשאי. כלומר לשאת את כפיו, ובלבד באותו מקום שהוא מתפלל לא שישנה מקומו שזה ודאי אינו רשאי לעשות בתוך תפלתו.",
+ "[רי\"ף כד, א]
תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר אדם שמבקשין ממנו להיות לשעה זו שליח ציבור. צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח. כלומר שהוא תפל. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה פעם ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד. פי' ומיהו הני מילי כולהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל, ודברים אלו לפי מה שהוא, ומיהו מתניתא ברובא דעלמא.",
+ "אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש אמצעיות חוזר לאתה חונן אחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. פי' הא דאמרינן טעה בשלש ראשונות דוקא בטעות שיהא כדי חזרה שיהא ראוי לחזור בשבילו, ודוקא בשגמר אותה ברכה שחתם בה אבל אם לא סיים אותה ברכה לגמרי שלא חתם בה חוזר לראש אותה ברכה או למקום שטעה, אבל כשסיים אותה והוא טעות שראוי לחזור עליו חוזר לראש אבות והיינו חוזר לראש, וכן שליח ציבור שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהיינו לראש אבות. באמצעיות חוזר לאתה חונן, באיזה מקום שיטעה בו באמצעיות והוא שיהיה טעות [ש]ראוי לחזור בשבילו, חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות. כללא דמילתא לרב הונא אמצעיות כולהו כשלש ראשונות.",
+ "ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. לא בעי למימר אין להן סדר כלל שיהא יכול לאמרן כמו שירצה ולסדרן כרצונו שהרי במסכת מגילה [יז, ב] אמרו מפני מה נסדרו כסדר הזה שהן היום בידינו ומביא ראיה לכולן, אלא הכי קאמר אין להן סדר כראשונות לענין שיהא חוזר לראש אלא חוזר למקום שטעה וקורא מכאן ואילך כסדר, כיצד הרי שטעה בברכת השנים ולא נזכר עד שסיים שומע תפלה אין אומרים שיחזור לאתה חונן אלא חוזר לראש ברכת השנים וקורא ממנה ולהלן כסדר.",
+ "וכן פי' רבינו ז\"ל ופסק כרב אסי, וזה לשונו. הא שמעתא פסקו בה קמאי הילכתא כרב אסי ואמרי אף על גב דאקשינן לרב הונא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ופריק ההוא פירוקא שינוייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ולא מפקינן מתניתין מפשטה ודאי דהכין הוא מילתא אלא מיהו חזינן לגאון דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר לה לאחר שעבר מקומה כיון דאמר רב אסי אין להן סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו. ואנן קשי לן האי מימרא דגאון דהא בהדיא גרסינן [לעיל כח, ב] שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל וגרסינן במגילה [יז, א] בענין הקורא את המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן לתפלה תפלה מנא לן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה על הסדר אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר ושמעינן מינה דהיכא דלא אמרן על הסדר לא יצא ואם כן היכי אמרינן היכא דשכח ברכה במקומה ובירך ברכה שאחריה ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו דהא ביטל סדר ברכות ונמצא כמברך למפרע ועוד תניא בהדיא בתוספתא [מגילה ב, א] דכתיבא בגמ' קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפלה ואי אמרת הא דאמר רב אסי אם טעה והשמיט ברכה אחת ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו אם כן הוה ליה רב אסי פליג אמתניתא וליכא למימר הכי דאי אמרת רב אסי מיפליג אמתניתא הוה מותבינן ליה תיובתא מינה מדלא מותבינן עליה מינה שמעינן דלא פליג רב אסי על הא מתניתא אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא לחוד. והא דאמר רב אסי אין להן סדר לאו למימרא דאין להן סדר כלל אלא דלא למהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות דאילו בשלש ראשונות היכא דטעה בחדא מינייהו ואפילו בשלישית חוזר לראש וכן בשלש אחרונות אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה אחת ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה בה ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר לאתה חונן דסבירא ליה דאמצעיות כולהו כחדא ברכה דמיין ולית הילכתא כותיה.",
+ "אלו ברכות שאדם שוחה בהן. פי' מתניתא היא בגמרא. באבות תחלה וסוף. כלומר בראש הברכה ובחתימתה. ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה או בתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. פי' שהכרעת הדיוט במקום שאינה ראויה לו שררה היא לו.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן אמר רבי יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה, מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף שנאמר ויהי ככלות שלמה וגו' קם מלפני מזבח השם מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה. פי' איכא מאן דמפרש בהא שכל אדם לפי מעלתו ראוי להכניע עצמו יותר ולפי מדריגתו. ויש שפירשו שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי ששם בראש השנה אמרו שהמלך נידון בכל יום וכיון שכן ראוי לו שיהא נכנע וכפוף ומטעם זה נהגו העם עכשיו לשחות בכל הברכות של ראש השנה שהוא יום הדין. ודין זה הואיל ואינו מחוור בגמרא אפשר שדי לנו שנשחה במלכיות זכרונות ושופרות שהן עיקר חובת היום או אפילו כשבא להוסיף בכל שהוא בתפלה מחמת היום בזה ודאי נראה שדי לו שהרי בשחייה עצמה יש סרך איסור שהדיוט אינו רשאי לשחות, ולפיכך ראוי לפקפק בדבר, שבשחייה יש איסור להדיוט שהיא לו מעלה שאינו ראוי לה.",
+ "אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פי' איסר בקרקע מונח כנגד לבו, ושמעינן מינה ודאי דכריעה כפיפת ראש ולא כפיפת ברכיו וגופו וראשו זקוף. רבי חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע."
+ ],
+ [
+ "תניא הכורע בהודאה של הלל. פי' הודו לה' כי טוב. ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה. פי' דוקא בהני שהם קבועות ותיקנום בלא שחייה אבל בכל תושבחות ושירות שאדם בא לחדש אם רצה שוחה אפילו אלף פעמים שלא אסרו לשחות אלא במקום שתיקנו שלא לשחות אם בא זה לשחות הרי זה כנוטל שררה לעצמו ואומר שכך ראוי לו אבל חוץ מזה אם בא לכרוע ולשחות כל היום הרשות בידו, וכך אמרו [לעיל לא, א] ברבי עקיבא כשהיה [מתפלל] בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות, הילכך בנשמת כל חי שאומר בשבת והיא שבחים והודאות ואינה קבועה, בכאן ודאי כשהוא אומר ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו וכן עיקר וכן נהגו.",
+ "גרסינן בפרק הוציאו לו את הכף ואת המחתה [יומא נג, ב] המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל. פי' אם לא עשה כן שלא פסע שלש פסיעות לאחוריו. ומשום ר' שמעיה אמרו נותן שלום לימינו ואחר כך לשמאלו שנאמר מימינו אשדת למו ואומר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. כלומר רבבה אויבים יפלו מימינו אלמא דימין חשיבא. רבא חזייה לאביי דהוה יהיב שלמא לימיניה ואחר כך לשמאליה אמר ליה מי סברת לימין דידך. כלומר ברישא. לא לשמאל דידך שהוא ימין של הקדוש ברוך הוא. פי' ומאי דמייתינן מדכתיב ורבבה מימינך למימרא דימין חשיבא.",
+ "[רי\"ף כד, ב]
אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעו להו להני שלש פסיעות בכריעה אחת. ומשמיה דר' מרדכי אמרו כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו איבעי ליה למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה ככלב שב [על] קיאו אלא מיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדוש.",
+ "מתני'. המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל ואם לאו יודע אני שמטורף.",
+ "[גמ'] המתפלל וטעה. אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי אמי באבות. איכא דמתני לה אברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן צריך שיכוין את לבו באחת מהן. פי' ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפילו בכולן נמי צריך אלא ודאי האי באחת אפילו בדיעבד נמי צריך. היכא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי אמי באבות.",
+ "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא"
+ ],
+ [
+ "כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. פי' ליכא למיקשי תנא היכא קאי דקתני כיצד, דהא לא קשיא כלל אמסקנא דשמעתין דאסיקנא בגמרא בענין ברכה שלפניו דסברא הוא דאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, וכיון דסברא הוא שפיר קתני כיצד.",
+ "על פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. פי' ונקט מעיקרא בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה, מפני שהיא ברכה מיוחדת שאין במשמע אלא פרי העץ בלבד, וכל שהיא מיוחדת יותר, חשובה יותר כדאיתא בגמרא [לט, א]. ואפשר נמי דמשום דאיכא פלוגתא בהאי ברכה דפרי האדמה נקיט מעיקרא בורא פרי העץ. פי' והאי דלא אמרינן בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה, האי כלישנא דקרא והאי כלישנא דקרא, בהאי כתיב [תהלים קד, יד] להוציא לחם מן הארץ ובהאי כתיב [דברים כו, ב] מראשית כל פרי האדמה. פי' והוי יודע דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא כדתני באידך מתניתין [מ, א], ואם בירך על היין בורא פרי העץ יצא.",
+ "[גמ'] תנו רבנן קדש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פי' דהלולים תרי משמע. מכאן אמר רבי עקיבא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. פי' בגמרא אסיקנא דלאו מהכא נפקא לן, דהני תרי מיצרך צריכי, אלא קרא אסמכתא בעלמא. וברכה לאחריו, אי דשבעת המינין, [מ]דאורייתא נפקא לן דכתיב [דברים ח, י] ואכלת ושבעת וברכת, אי בשאר המינין לאחריו ולא כלום, ואפילו למאן דאמר לאחריו בורא נפשות רבות, רשות הוא דהוי כדמוכח לקמן. וברכה דלפניו נמי סברא הוא ומדרבנן דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.",
+ "תנו רבנן אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. פי' דהוי כאילו נהנה מקדשי שמים דאיכא מעילה. מאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל בקי מעיקרא, פי' קודם שיאכל, וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה.",
+ "[רי\"ף כה, א]
אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה."
+ ],
+ [
+ "אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחש בגרונו ושתי ליה על ידי אנגרון דהוה ליה שמן עיקר. פי' ודוקא היכא דחש בגרונו, דהתם נותן בו שמן מרובה כל כך שהשמן עיקר. ולאו דוקא דיהיב ביה כולי האי דנפק מתורת אכילה והוי לרפואה בלחוד, דכל כי האי גונא אף על גב דמיתהני מיניה לא מברך עליה אלא שהכל כדמוכח לקמן בגמרא [לח, א], אלא הכא ודאי בשריבה בו השמן עד כדי שהשמן עיקר ובשלא יצא בו מתורת אכילה, ולהכי מברך על השמן ומברך עליו ברכתו הראויה לו דהא אמרת דבדחזי לאכילה מיירי. ואנגרון הוא מיא דסילקא, וכשאדם חושש בגרונו נותן בו שמן מרובה עד כדי שהשמן עיקר, וכשאין אדם חושש בגרונו נותן בו שמן מועט עד כדי דמיא דסילקא עיקר ואי שתי ליה מברך על העיקר דהיינו מיא דסילקא, ומברך שהכל ואידך מיפטר בהדיא כדמוכח במאי דנפרש לקמן בסייעתא דשמיא, דלעולם מברך על העיקר ואידך מיפטר.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל אבל היכא דאכיל על ידי הפת. כלומר אפילו יש בו שמן מרובה בכדי שהשמן עיקר לגבי אנגרון. הויא ליה פת עיקר. כלומר ושמן ודאי טפלה לגבי [פת]. ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.",
+ "ואי שתי ליה מישחא בעיניה אזוקי מזיק ליה ולא בריך. כלומר מפסיד הוא השמן, פי' דלא חזי כלל ואינו אלא מפסידו ובטלה דעתו אצל כל אדם ובהא לא חזי לברוכי."
+ ],
+ [
+ "קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. וכתב רבינו ז\"ל ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. פי' וכל היכא דלא רגילי אינשי למיכל הכי מברך שהכל. והכי פסקי רבוואתא. כלומר כרב נחמן.",
+ "פי' ובגמרא לאו הכין משמע, דפרישנא פלוגתייהו משום דאישתני, ופליגי אי אמרינן כיון דאישתני במילתיה קאי למהוי פרי או לא, אלמא לכולי עלמא קמח חטים ראוי לכוס הוא, ואפילו לרב נחמן דאי אמרת לרב נחמן לא חזיא לכוס, למה לי למיתיה עלה משום טעמא דאישתני, ומשום הכי קאמר דאינו מברך עליה בורא פרי האדמה, תיפוק לי משום דלא חזי לכוס, אלא שמע מינה דכולי עלמא ראוי לכוס הוא, אלא הכא טעמא דרב נחמן משום דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא בפת, וכל היכא דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא ועומד לכך ומיחסר מעשה אש כגון אפייה ודכותא, בהא ודאי נפק ליה ביניה ביניה מתורת פרי ולא חשיב עד דאתי לידי ההוא עילויא, והכי איתא בגמ'. ומסתברא ודאי דהלכה כרב נחמן, דרב יהודה ורב נחמן הלכה כרב נחמן, וכל דכן קרא חייא וקמחא דשערי דלא חזו כלל דלא מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה אלא שהכל, ובהדיא אמרינן עלייהו בגמרא דלא חזו לכוס כלל.",
+ "פי' וכיון דאמרינן דכולי עלמא קמחא דחיטי חזיא לכוס שמעינן מינה לענין פת פלטר גוי, במקום שאין פלטר ישראל, שנאפה בשבת לצורך גוי, שהוא מותר לישראל בשבת, דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך גוי עשאה, ולא חשו אלא בעושה לצורך ישראל, והתם חשו אפילו בנעשה בהיתר כגון מבשל לחולה [ד]חששו שמא ירבה בשבילו, אבל בעושה לצורך גוי לא חשו לדבר כלל משום איסור מלאכה, ומשום איסור מוקצה ליכא כל היכא דמעיקרא ראוי לכוס, ולאפוקי פת שעורים דודאי אסיר משום מוקצה דקמחא דידיה אמרינן בגמרא דלא חזיא לכוס כלל וכדפרישנא לעיל.",
+ "וכתב רבינו יצחק בעל התוספות ז\"ל לענין קמחא דחיטי, דכל היכא דלא מברך אלא שהכל או בורא פרי האדמה ליכא בסוף מעין שלש, דחמשת המינין מזון הוא ומשום מזון הוזכרו בתורה, וכל זמן שאינו אוכל אותן כעין מזון אין מברך אחריהן מן התורה, הילכך ליכא בהו מעין שלש אלא כשהן כעין מזון ודכותה והתם מברך בתחלה בורא מיני מזונות, ו��כי דייקי שמעתתא ומתניאתא דלא אדכרינן כלל לא בשמעתא ולא במתניאתא מעין שלש בסוף אלא בהדי ברכה דבורא מיני מזונות ברישא, וכי קתני לקמן בגמרא [לז, א] בהכוסס את החטה בורא פרי האדמה ברישא, לא קתני לה בסוף מעין שלש, וכן הנכון.",
+ "קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו. פי' קורא הוא ראש ענפי הדקל כשיוצא מן הקרקע הוא רך, ודרך בני אדם לאכלו, ואמר רב יהודה בורא פרי האדמה דחשיב ליה פירא, ואפילו הכי לא מברך בורא פרי העץ, ואף על גב דאילן הוא, משום דכל היכא דהוא גופיה לאו פירא לא שייך לברוכי עליה ולמקרייה פרי העץ, אלא פרי האדמה דחזי למיכל וגידולי קרקע מידי דהוה אירקות, והכי מפרשינן בגמרא טעמיה דרב יהודה משום דאוכלא הוא.",
+ "וטעמא דשמואל דאמר שהכל מפרשינן דהואיל וסופו להקשות לאו פירא, ובודאי איכא מיני פירי טובא דלא חזו אלא כשהן רכין, כעין פלפלין ומקצת שאר מיני תבלין, ואפילו הכי בעודן רכין מברכינן עלייהו בורא פרי העץ כדמוכח בגמרא [לו, ב] וכדפרישנא עלה וכדבררינן לקמן, אלא דהתם הוא גופיה פירא, ואף על גב דסופו להקשות, כל היכא דחזי שפיר חשיב פירא, ואפילו בפרי שסופו להקשות בעץ, מכל מקום כל היכא דאכתי לא איקשי ורכיך, פירא הוי ופירא חשיב, ואין צריך לומר בדבר שאין סופו להקשות אלא לאחר שנתלש, אבל הכא בקורא כיון דהוא גופיה לאו פירא הוא כלל, אף על גב דהוא מידי דאכלי ליה, כיון דלא קאי במילתיה דסופו להקשות לא חשיב דגידולי קרקע לענין ברכה למקרייה פרי כלל אלא לברוכי עליה שהכל.",
+ "והילכתא כשמואל. פי' והכי אמרינן בגמרא, ומקשינן עלה מצנון דסופו להקשות ואפילו הכי אדרכיך מברכינן עליה בורא פרי האדמה, ותרצינן בגמרא דלא דמי דצנון נטע איניש אדעתא דפוגלא, פי' בעודו רך נקרא פוגלא, הכא לא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא. פי' ובודאי דכל היכא דהוא פרי לא שנא (בלולבין) נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא, דמכל מקום פירא הוא, ולא איתמר האי לישנא והאי טעמא כלל בשום דוכתא אפירא, אבל במידי דהוא גופיה לאו פירא כלל אלא דאכלי ליה אינשי כגון פוגלא וירק דלאו פירא, ולולבי גפנים וקורא נמי דלאו פירא וכיוצא בהן, בהא שני לן בין מידי דנטעי אינשי אדעתא דהכי להיכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וזה דבר ברור וראוי להיזהר בזה לפי שכבר טעו בו רבים.",
+ "[רי\"ף כה, ב]
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין רבינא אשכחיה למר בריה [דרב] אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין והילכתא הכין דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. פי' בצלף איכא ארבעה מינין דחזו למיכל, עלין שבו, ותמרות והם כעין גרעינין שנעשין בגוף העץ כעין גרעינין הנעשין בעלי ערבה היום, והם נקראין תמרות כעין שאמרו בהדס עלתה בו תמרה [סוכה לג, א] ובודאי לאו פירא הוא לענין ערלה, וקפריסין שומר לפרי, ואביונות פרי עצמו.",
+ "ואיברא דשומר לפרי כפרי לענין ערלה דאירבי מדכתיב ערלתו את פריו והכי איתא בגמרא [לו, ב] אלא דמתוכח התם בגמרא דלא מיתסר שומר לפרי אלא כי איתא לשומר בעידנא דפרי דמיתסר והתם חשיב כפרי ומיתסר בהדיה והכי מוכח לישנא דשומר לפרי כפרי, ובעינן נמי דאי שקלת ליה לשומר לקי פירא, אבל כל היכא דאי שקלת ליה לשומר מקמיה דמטא [פירא לאיסור ערלה] לא לקי פירא, [לא חשיב כפירא] לאתסורי בהדי[ה באיסור] ערלה. הילכך קליפי אגוזים, וקליפי רמונים והנץ שלו והם גרעינין קטנים שבתוך פיו, חייבין בערלה דאיתנהו בשעת גמר פרי, ואי שקלת ליה מקמי דבשיל פירא מיית פירא. [אבל הני דמטו מקמי פירא] אי נמי מטו בהדי פירא ונתרי מקמי [דמטי] פירא (מטו) לאיסור ערלה שרו דהא לא הוו בהדיה באיסורא, אי נמי מטו מקמי פירא או מטו בהדיה פירא וקיימי בהדיה, כל היכא דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, ולהכי שרו קפריסין דגמירי דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא.",
+ "ולענין איסור ערלה בפירות, החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והיינו שיש להם גרעינין בתוך הפרי והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו, והכי מוכח בהדיא בגמרא. ומיהו לענין מעשר לאו הכי דינא אלא כל אחד ואחד שבפירות חלוק לעצמו בשיעורו כדאיתא התם במעשרות [פ\"א].",
+ "הילכך ורדים שקורין רושאש, והם נעשים ודאי באילן דהא אמרינן לקמן בגמרא [מ, א] דסימני אילן היינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכא נמי הכי הוא, ואפילו הכי מותרין ואין בהן משום ערלה, דפרי של אותן אילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן [אלא] לימים רבים, ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי, אלא מטי בתר הכי ומיתעביד שפיר, הילכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם בר' דוד ז\"ל.",
+ "פי' ונטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ בשום דבר, דהתם בקידושין [נד, ב] אמרינן דילפינן ביה קודש קודש ממעשר שני, וכיון דכן אנן נמי דיינינן (נמי) דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף נטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן בדין שלא אמרה תורה בפירות חוצה לארץ שיעלו ליאכל בארץ, וכן הוא בירושלמי [מע\"ש ה, ב] דנטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן כתב רבינו משה ז\"ל.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל לענין שמעתין בקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא. פי' כדאמרינן דהוא אוכל הקפריסין. לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא נהיר דהא תנן במתניתין על מיני נצפה (ו)על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ."
+ ],
+ [
+ "פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום וכן זנגבלא רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום. זה כתוב בהלכות רבינו ז\"ל. ונראה דטעות ידי סופר הוא דפלפלי רטיבתא כיון דאוכלא הוא, פרי העץ נמי הוא, ובעי לברוכי בורא פרי העץ, וכן מוכח בסוכה [לה, א] בפירוש דפלפלין פרי העץ הוא.",
+ "חביץ קדירא. פי' קמחים שנתבשלו ונותנין לתוכן בבישולן דבש הרבה. וכן דייסא דכעין חביץ קדירא כגון דאיכא בה דובשא רב יהודה אמר שהכל. פי' דקסבר דובשא עיקר. ורב כהנא אמר בורא מיני מזונות אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי' דלעולם אינהו חשיבי עיקר. כתב רבינו ז\"ל חביץ קדירא קורין בלשון ישמאלים כביץ.",
+ "[רי\"ף כו, א]
גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי' ולבסוף ברכה אחת מעין שלש דטעמא דרב ושמואל משום דאינהו חשיבי עיקר. ורב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי' וכיון דאמרינן כל שיש בו דהיינו תערובתו, כל שכן כל שהוא דהוא בעין, אלא דאתא לאפוקי כל שאינו מחמשת המינין דלא מברכינן עליה בורא מיני מזונות.",
+ "ואותבינן על רב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות מהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה. פי' ועשאה פת. ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות. פי' שיש בהם כזית. בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות אין הפרוסות קיימות. פי' שאין בהם כזית, שנמוחו בשביל ריבוי בישול שנתבשלו, וכיון שכן ודאי עברה צורתו של לחם. לכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה [אחת] מעין שלש. פי' אבל בשלא נימוחו מחמת ריבוי בישול, אע\"פ שנימוחו, דין לחם גמור עליו לכל דבר בין לענין המוציא בין לענין שלש ברכות כדמוכח לקמן. פי' ומיהו ברישא דהיינו כוסס את החטה לא תני בה ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דליכא לעולם בחמשת המינין מעין שלש אלא בדאיכא מעיקרא בורא מיני מזונות, אבל בכוסס את החטה דבתחלה בורא פרי האדמה ליכא לבסוף מעין שלש, וטעמא דמילתא משום דחמשת המינין מזון ומסתמא למזון קיימי, ובשהזכירן בתורה והטעינן ברכה לאחריהן בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן, ולאפוקי הכוסס את החטה, ומכל מקום מידי בורא פרי האדמה לא נפיק דאורחיהו דאינשי זימנין דאכלי הכי, אבל ודאי אינו מזון ולא כדרך מזון ואין ברכה לאחריו לבסוף אלא כשאר דברים דאינן משבעת המינין. והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו. פי' עשה בו את הפת. ובישלו אע\"פ שהפרוסות קיימות. [פי'] שיש בהן כזית. בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' ובגמרא אסיקנא דליתא להא, דכל שאינו משבעת המינין אין ברכה לאחריו מעין שלש, אלא הכי תניא, בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. וסלקא להו בתיובתא. פי' לרב ושמואל דאמרי דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דהא תנא דאמרינן באורז דלכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. [הילכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות] ולבסוף בורא נפשות רבות וכדתריצנא להא מתניתא פי' בגמרא תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקיימא לן דכל דלבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות.",
+ "והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובת פי' דחמשת המינין לא דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה. פי' דדיקינן מיניה דהא אינו מחמשת המינין אין מברכין עליו בורא מיני מזונות, ובהא הוא דאיתותב דהא אשכחן דתניא דמברכין עליו בורא מיני מזונות. אבל על ידי תערובת לא איתותב. כלומר מאידך שמעתא דאמרי דכל שיש בו תערובת מחמשת המינין הוא עיקר ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש מיהא לא איתותב. הילכך קיימא לן כותיהו בהא דליכא מאן דפליג עליהו ועוד דסוגיין כותיהו.",
+ "פי' ומיהא דוקא בתערובת הוא דקאמרינן דכל שיש בו מחמשת המינין [מברך עליו בורא מיני מזונות], ואפילו היה שאר התערובת עיקר, דלעולם חשיב דחמשת המינין עיקר, אבל כשאינו בתערובת, פעמים שהוא טפלה ואפילו פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן [מד, א] בהביאו לו מליח ופת אי נמי בפירות גינוסר, וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת, אפילו הוא מעט, מכל מקום לעיקר תבשיל הוא שם, ואע\"פ שמרבה בשאר המינין והוי עיקר לגביה, מכל מקום כיון דגם הוא מעיקר התבשיל הוא חשיב, אבל כשהוא בעין ובא עם דבר מליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא כי אם להכשיר את פיו, ולא עוד אלא אפילו בתערובת כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכונת אכילתו לא חשיב כלל, כדאמרינן לקמן [לט, א] בתבשילא דליפתא ויהבי ביה קימחא דאע\"ג דמפשי ביה קימחא לא מברכינן עליה אלא שהכל משום דקימחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא.",
+ "פי' והא דרב ושמואל נמי דכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו [בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש], דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי, דאפילו אכליה בעיניה בכי האי גונא, לא חשיב לברוכי עליה לבסוף, וכיון דכן על ידי תערובת כי האי גונא, מסתבר ודאי דלא חשיב לא בתחלתו ולא בסופו.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל ופת דוחן לכתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. פי' ולא מסתבר, דבגמרא משמע בהדיא דאורז ודוחן שוין הן, ובפתן ובתבשילן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות.",
+ "וריהטא. פי' הם קמחים רכים ונותנים בו דבש הרבה ועל ידי שהן רכין נקראין ריהטא. בין דמפשי ביה קימחא בין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש."
+ ],
+ [],
+ [
+ "אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא ושלש ברכות ואי לית ביה פירורין כזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם לענין ברכה. ופי' חביצא פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה, ועל ידי הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצא.",
+ "ורב ששת אמר אפילו פירורין שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. פי' שלא נתבשל כל כך שתעובר צורתו. וכן הילכתא. פי' והילכך הא דאמרינן לעיל [לז, א] אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות מיירי בשנמוחו על ידי הבישול וכיון דכן מסתמא עברה צורתן ומשום הכי לא מברך עליהו המוציא, אבל בפת גמור אפילו בפירורין פחות מכזית מברך עליהן המוציא ולבסוף שלש ברכות. ומיהו כשלא בא לאכול ממנו אלא פחות מכזית, בתחלה מברך עליו המוציא דלענין ברכה דלפניו לא שני לן בין בא לאכול ממנו הרבה או מועט, ולבסוף ולא כלום שאין ברכה לאחריו כלל כל זמן שלא אכל כזית כדאיתא לקמן [לח, ב].",
+ "[רי\"ף כו, ב]
אמר אביי טריקתא פטורה מן החלה מאי טריקתא איכא דאמרי מרתח גביל. פי' היינו כובא דארעא דלקמן, פי' משום דלא חשיב ליה לחם. ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. פי' ואין גלגול מחייב בו כיון שהוא על דעת כן שלא לאכול ממנו ודרכן היה לשנות צורתו שלא כשאר עוגות. ואם עשאה כעכין חייבת. פי' אם עשאה כשאר עוגות בצורתה חייבת, דצורתה מוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה.",
+ "והאי טריקתא דארעא. פי' גובלין קמח במי�� וליכא גלגול ועושין חלל בכירה ונותנין לתוכו ונאפית לשם, ובגמרא קרינן ליה כובא דארעא להאי נהמא. מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ואי קבע סעודתיה עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות. וזה כתב רבינו ז\"ל, עשאה רבינו ז\"ל לזו כפת הבאה בכסנין דאמרינן לקמן [מב, א] דאית ליה האי דינא, והוא פת שנאפו קליות בתוכו, ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין (ושנוייא) [ושנייה] שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו, אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה בין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה, ודאמרינן דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות, לא לעכובא דבלאו הכי (נמי) לא ליבריך נמי שלש ברכות, אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דמר זוטרא למעבד הכי, ולמימר דשפיר חשיב, דאורחייהו דאינשי למיקבע סעודתיהו עליה.",
+ "אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא ��הן ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם [עוני] אמר רחמנא. פי' הא לאו הכי הוה אמינא דלמצוה לחם מעליא בעינן. פי' וכיון דכן דלחם הוא, הוא הדין דחייב בחלה דאע\"ג דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה, וליתיה לההוא לישנא דאמרינן לעיל בדאביי האי טריקאתא איכא דאמרי מרתח גביל והיינו כובא דארעא ופטר ליה מן החלה משום דלא חשיב ליה לחם, והא ליתא דהא אמרינן הכא דלחם גמור הוא לכל דבר."
+ ],
+ [
+ "ואמר מר בר רב אשי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא. פי' לרבותה נקט דובשא דתמרי, דאפילו האי דנשאר הפרי עדיין קיים לא אמרינן דהאי דפריש מיניה ליהוי כמקצתו של פרי וליבריך בורא פרי העץ, וכל שכן משקה היוצא מן הפרי ונשאר הפרי נפסד דלא חשיב משקה היוצא ממנו כמותו ואין מברכין עליו אלא שהכל, והכי אמרינן בגמרא [דההיא] דאמר מר בר רב אשי אתיא כרבי יהושע דאמר בפירות של תרומה דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן, דכל שאין גופו קיים אינו כלום, אלא אם כן ריבה אותו הכתוב בפירוש, כשם שריבה תירוש ויצהר בתרומה שהוא משקה וריבה אותו הכתוב לעשותו כפרי, ואפילו בממחה את החלב וגמעו איצטריך ריבויא לרבי יהושע לחיובא כדאיתא בהעור והרוטב [חולין קכ, א] דאי לא לא מיחייב.",
+ "ואפילו ביין ושמן לערלה בעינן התם רבוייא לרבי יהושע למהוי כפרי דאי לא לא מיתסר, והכא נמי יין ושמן לא [הוי לן לא]חשובינהו פרי ולברוכי עלייהו כפרי טפי משאר משקין, מכל מקום מסתברא דאירבו לברכה לבסוף לברוכי עלייהו מעין שלש משום דבההוא קרא דכתיבי שבעת המינין כתיב עלייהו ואכלת ושבעת [וברכת] ושמעינן מיניה מעין שלש, [ו]בההוא קרא כתיב זית שמן, אישתכח דשמן כתיב בהדיא, ויין כשמן אי משום דאיתקוש להו בתרומה דכתיב תירוש ויצהר, אי מדכתיב ושבעת, ושבעת זו שתיה כדאיתא בגמרא [מט, ב], ואפילו הכי לא מברך עליה בסוף ברכת שלש אלא מעין שלש כדנפרש לקמן בפירקין [מד, א], וכן לענין ברכה בתחלה שפיר מיקרי בלישנא פרי כיון דאירבי לענין בכורים וערלה דכתיב בהו פרי. הלכך בכולהו שאר פירות לא מברכינן במשקין היוצאין מהן אלא שהכל, וכל היכא דלא מברכינן בתחלה אלא שהכל לא מברכינן לבסוף אלא בורא נפשות רבות.",
+ "ותמרי ועבדינהו טרימא. פי' שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה כעין עגולי דבלה אלא שהן מרוסקין יותר. (ו)מברכינן עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. פי' ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהן אלא שהכל ולבסוף ולא כלום, וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהן אלא שהכל וזה מבואר.",
+ "שתיתא. פי' קמח קלי מבושל. רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה דלאכילה עבדי לה בורא מיני מזונות רכה דלרפואה עבדי לה שהכל. פי' שהיא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאכלה כלל אלא לרפואה, וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה, דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך, לא מברך עלה, ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה.",
+ "ואפילו הכי שרא למיכלא בשבת, ואף על פי שדברים המיוחדין לרפואה אסורין בשבת, שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ואין כאן שנוי מזון כלל אלא שמרבה בה מים, וכיון דהיא גופה מזון גמור כי האי גוונא ודאי שרי, והיא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, תדע לך דאילו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא אם כן נותן בו מים, ומוזג אותו עד כדי שאינו ראוי לבריא לשתותו שאין שותין כיוצא בו, ודאי מותר לו בשבת אפילו מתכוין בשתייתו לרפואה, שהיין עצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה, אף שתית גם כן בכלל זה הוא, והכי מוכח בגמרא וזה ברור.",
+ "מתני' [לה, א] על פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. פי' הא דאמרינן בפת המוציא ובפירות האילן בורא ואינו אומר הבורא, אפשר דהיינו דעדיף לן המוציא משום דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד לפי שהן מיני זרעים שיוצאין בכל יום, ובגמרא [לח, א] אמרינן דאפשר ליה לברוכי נמי מוציא אבל המוציא עדיף, ובפירות האילן שייך טפי בורא לפי שהן אילנות ואינן צומחין בכל יום כזרעים, ואחר שבפירות האילן תיקנו בורא תיקנו גם כן בפירות האדמה בורא ולא הבורא."
+ ],
+ [
+ "קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנית על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה. פי' ולאו דוקא דומיא דפת, דפת דוקא בנשתנה על ידי האור הוא שמברכין עליו המוציא, ושלקות אפילו בנשתנו על ידי האור וכל שכן שלא נשתנו.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל וקיימא לן הכי דהא רב ושמואל ורבי יוחנן כולהו סבירא להו שלקות בורא פרי האדמה ותניא נמי הכי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי רבי מאיר. פי' אלמא במבושל תורתו עליו בפת והוא הדין לשאר מבושלין. רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל שלא נמוח. פי' וכל שכן בשנמוח. ולא פליג רבי יוסי עליה דרבי מאיר אלא במצה דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפילו רבי יוסי מודי דשלקות במילתייהו קיימי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה ואפילו תומי וכרתי. פי' אף על גב דמשובחין יותר כשהן חיין והשלק פוגם בהן קצת מכל מקום כיון דארחייהו בשלק במילתייהו קיימי לברוכי עלייהו בורא פרי האדמה. קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עלייהו שהכל וכד בשיל להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה וכן כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך עלייהו שהכל ואי שליק להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה. זה כתב רבינו ז\"ל.",
+ "ומיהו לפום גמרין משמע דהילכתא כרב חסדא דפליג בתומי וכרתי ואמר כיון דעדיפי כשהן חיין שלקן שהכל, וכל דבר שאין דרכו להאכל כמות שהוא חי ולית ביה ברכה אלא שהכל שלקן מברך בורא פרי האדמה, דרב חסדא בתרא ומכריע בפלוגתייהו דקמאי בגמרא במילי דשפירן. ומיהו כי אמרינן דבמידי דלא ארחיה מברך שהכל הני מילי במידי דאיכא קצת הנאה באכילתו אבל במידי דליכא הנאה כלל כגון פלפלי יבישתא בהא דכולי עלמא דליכא ברכה כלל ואי אכיל להו בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' ומיהו הא דתנן [פסחים לט, א] גבי מרור ולא שלוקין ולא מבושלין ליכא מינה ראיה להני מילי כלל דההיא לכולי עלמא דבעינן טעם מרור וליכא, ואפילו רבי מאיר דפליג במצה, במרור מודה דבעינן טעם מרור וליכא.",
+ "אמר רבי חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף. פי' אלמא דשלקות במילתייהו קיימי [ד]זית מליח דינו כמבושל וכדקיימא לן [פסחים עו, א] מליח הרי הוא כרותח. וכתב רבינו ז\"ל ושמעינן מינה דהיכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית בתחלה בעי ברכה דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל בסוף לא בעי ברכה. פי' ואפילו היכא דהוי בריה כגון פרידה של רמון ושלא כדברי הירושלמי דגמרא דילן עיקר דלא אמרי ליה לההוא דינא דבריה.",
+ "וכל היכא דטעון ברכה לפניו ואפילו פחות מכשיעור, טעון ודאי ברכתו הראויה לו לכשיעור, שאין שינוי ברכות בשיעורין, אלא כל שמברך, מברך ברכתו הראויה לו, וכל שאינו מברך מחמת מיעוט שיעורו, כגון פחות מכזית שאינו מברך בסוף, אינו מברך כלל, וכן הוא בירושלמי [מד, א]. והא דאמרינן לקמן [מב, א] בפת הבאה בכ��נין דכי קבע סעודתיה עלה מברך המוציא ושלש ברכות וכי לא קבע סעודתיה עלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש, הרי שכשהוא אוכל הרבה ממנו משתנית ברכתו, התם לאו משום רבוי שיעורו, דהא באוכל ממנו כביצה שהוא בפת שיעור חייב בברכת המזון לדברי הכל, ואפילו הכי לא מיחייב בפת הבאה בכסנין, אלא דפת הבאה בכסנין אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין, שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בני אדם בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושויה פיתיה.",
+ "פי' ומיהו לענין גרעיני פירות באוכל מה שבתוכן לענין ברכה, במה שראוי לאכול מברך עליו תחלה וסוף כפרי עצמו, במה שאין דרכו להאכל שאינו ראוי יפה לאכילה מברך עליו שהכל, במה שאינו נאכל שאינו ראוי לשום בריה אינו מברך עליו כלל. וכל שאינו מברך עליו בתחלתו בורא פרי (הגפן) [העץ] או בורא מיני מזונות אינו מברך אחריו מעין שלש.",
+ "פי' ופירות ששלקן דינן כירקות, כל שמשביח במילתיה קאי, כל שפוגם שהכל.",
+ "פי' ובירושלמי [מג, ב] אמרו שאם היו לפניו פירות הרבה ממין אחד ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ואבד ונטל אחר לאכול צריך לחזור ולברך עליו, ושאלו מה בינה לאמת המים, ופירשו זה כיון מתחלה לכך וזה לא כיון מתחלה לכך, וצריך לומר על (כל) ברכה ראשונה שאמרה לבטלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.",
+ "פי' ובגמרא מקשינן האי זית מלוח כיון דשקלית לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא סופיה מאי מברך. ודוקא סופיה הוא דקשיא לן ולא רישיה, דרישיה אפילו בפחות מכשיעור מברך עליו כדפרישנא, וכן עיקר בודאי דאי לא אפילו בשדעתו לאכול הרבה אסור לו לברך אלא אם כן באוכל בתחלה כזית בבת אחת שמא ימלך ולא יאכל ונמצא בירך על פחות מכשיעור אלא ודאי כדפרישנא.",
+ "ומהדרינן עלה דשיעור ברכה כזית בינוני, והא דרבי יוחנן זית גדול הוה וכי שקלת ליה לגרעיניתיה אכתי משתייר כזית בינוני. ומיהו בירושלמי [מא, ב] מפרש לה משום טעמא אחרינא משום דהוה ליה בריה, ואין הוצאת גרעינתו מוציאתו מידי בריה כיון שעדיין נשאר קיים שלא נחתך ולא נתרסק וחסרון הגרעינה שמבפנים לא שמיה חסרון ועדיין דין בריה עליו לענין ברכה, וכל שהוא בריה ואפילו פחות מכשיעור דינו לענין ברכה תחלה וסוף [כשיעור] ואפילו פרידה של רמון, ואין זה שיטת גמרתנו דהא אמרינן בגמרין דמשום דבצר ליה שיעורא משום נטילת גרעינה לית ביה ברכה בסוף ולא חשיב לן, ואע\"ג דהוא בריה דהכי אמרינן בירושלמי בהדיא דנטילת גרעינה אינו מוציאו מידי בריה, אלא אם כן בא[ת] לומר דבהא הוא דפליגי ירושלמי וגמ' דילן בנטילת גרעינה אם מוציאו מידי בריה אם לאו דבגמ' דילן סברינן דנטילת גרעינה מוציאו מידי בריה וכיון דכן בעינן דאית ביה שיעורא, ואין זה נכון דכיון דודאי אית לן למימר דפליגי ירושלמי וגמ' דילן דלא סגיא בלאו הכי, כיון דכן טפי מסתבר למימר דבכולה מילתא ובעיקר דינא פליגי למימרא דאפילו בריה לא חשיבא לענין ברכה עד שיהיה בה כשיעור זית, דאי(ת) לא כיון דאדכריה לרבי יוחנן דזית הכא בגמרין, לא משתמיט תלמודא לפרושי דין בריה."
+ ],
+ [
+ "פי' ובגמרא אמרינן הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקנין ופרגיות. פי' (כרוב ו)דורמסקנין ירקות שנתבשלו כדאיתא לקמן בשמעתין, והם ודאי משביחין בבישולן, ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כמות שהוא חי.",
+ "נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פי' שאפילו פירות אף על פי שאין זימון בסופן, אבל בתחלתן כל שהוקבעו מתחלה לאכול כגון בני אדם המתחברין בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן, ואף על גב דלקמן [מג, א] פליגי ביין, התם הוא דענין שתיה אבל בפירות דענין אכילה מודו.",
+ "ואמרינן דקפץ ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר, ובר קפרא כעס עליו, ואמרינן בחד לישנא דכולי עלמא שלקות שהכל, וכיון דכן הוה ליה אידי ואידי שהכל, אלא דבהא פליגי מר סבר חביב עדיף לברוכי עליה ולמיפטר חבריה, ומר סבר חשוב עדיף וכרוב חשיב טפי דזיין, ולישנא אחרינא דמאן דמברך סבר שלקות שהכל ופרגיות שהכל הילכך חביב עדיף, ובר קפרא סבר בשר שהכל שלקות בורא פרי האדמה הילכך בורא פרי האדמה עדיף, אבל מודה בר קפרא לתלמידא היכא דברכותיהן שוות דחביב עדיף.",
+ "ולישנא קמא ודאי ליתיה דמוקים ליה תרוייהו בטעותא רבה ותלמידיו דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי חי, הילכך ליתיה להאי לישנא, ואף על גב דהוא לישנא בתרא בגמרא, דלא איתמר אלא לדחויי בעלמא, אלא ודאי דעיקר כאידך לישנא ורבה ותלמידא לא איפליגו אלא בברכת שלקות מאי היא והילכתא כרבה דהיינו בר קפרא ושלקות בורא פרי האדמה, ואילו בדין הקדמה כלומר הי ברכה חזי לאקדומי לא איפליגו, דלא איפליגו אלא דתלמידא סבר לכולהו שהכל ובר קפרא סבר בורא פרי האדמה, אבל היכא דברכותיהן שוות או אין ברכותיהן שוות כולהו מודי אהדדי דחשוב עדיף או חביב עדיף, הילכך שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף, ולא אמרינן השתא להאי לישנא חשוב בגופיה אלא חשוב בברכות, כגון שהכל ובורא פרי האדמה בורא פרי האדמה עדיף, בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף, דכל שברכתו מיוחדת יותר חשובה יותר.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן הני גרגלידי דליפתא דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה פירמי זוטרי שהכל. פי' גרגלידי דליפתא ראשי לפתות, ופי' דפרמינהו שחתכן, ופי' ופירמי זוטרי שהכל שעשאן כעין פירורין ולפי שעברה צורתו, וכל שאין גופו קיים שעברה צורתו אין דינו עליו ולא קאי במילתיה, ואין צריך לומר סחיטתו ולא מימי שלקות. כי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלימתיק טעמייהו, כלומר אין זה העברת צורתו כיון שזה תיקון בישולו והכשרו.",
+ "אמר רב חסדא כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן האי תבשילא דסילקא בורא פרי האדמה דליפתא דמפשי ביה קימחא בורא מיני מזונות ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא. פי' וכיון דלא אתי לתבשילא כלל לא חשיב כלל ומברך [על] העיקר, הא כל היכא דאתי לתבשילא אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות, דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי [לו, ב] כל שיש [בו] מחמשת המינין בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הא לאו הכי לא, דאפילו אכליה בעיניה בכי האי גונא [לא חשיב לברוכי עליה לבסוף, וכיון דכן על ידי תערובת כי האי גונא] מסתברא דלא חשיב לענין ברכה לא בתחלתו ולא בסופו.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל ומיא דסילקא ומיא דליפתא ומיא דשבתא כולהו בורא פרי האדמה דקיימא לן מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי. ואין דברי רבינו ז\"ל נכונים בזה, ובגמרא אמרינן אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא מיא דליפתא כליפתא מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי, ומאי דמפרש לה אמיא למימרא דמברך אמיא בורא פרי האדמה כפשטה דמילתא ליתה, דהיכי אפשר דפשיטא ליה לרב פפא הא מילתא בהדיא, דהשתא כולהו רבנן איפליגו בגמרא בשלקות גופייהו אי קיימי בעינייהו או לא, ובדובשא דתמרי דגופא דתמרי ממש אמרינן לעיל [לח, א] שהכל, ובגרגלידי דליפתא אתינן למימר לעיל דפרמינהו פירמי זוטרי שהכל אי לאו משום טעמא דרב יהודה, מימיהן מיבעיא, ואי אפשר לאפלוגי אהא בשום אנפא.",
+ "אלא ודאי פירושא דהא מילתא דרב פפא לאיפטורי בברכה דידהו קאמר, דאי מברך אסלקא או אליפתא או אשאר שלקי דברכה דידהו בורא פרי האדמה, מפטרי מיא דידהו, ואף על גב דשלקי דליפתא וסילקא בורא פרי האדמה ומימיהן שהכל, וברכת בורא פרי האדמה אינה פוטרת שהכל, אפילו הכי כיון דמגופייהו היא, דינא הוא לאפטורי בברכה דידהו, והאי דינא הוא (בהדי) [דבעי] רב פפא למימר דפשיטא ליה. ואמרינן עלה דמיא דשבתא מיבעיא ליה, אי למתוקי טעמא במיא עבדי לה ושבתא בטיל ליה מכי שליק ולא חזו לברוכי עליה כלל, וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה, או דילמא לעבורי זוהמא דידיה נמי עבדי לה ומתכשר בשליקה וחזי למיכל וחזי לברוכי עליה ומיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה, ואסיקנא דשבת בתר שליקה לא חזי כלל, הילכך לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה דהא לא חזי לברוכי עליה כלל אלא בעי לברוכי עליהו שהכל.",
+ "אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. פי' פתיתין של פת בקערה, ובדליכא פתיתין אחריני אלא הני שבקערה לא צריכא למימר, דאפילו בדליכא פירורין כזית נמי בהני פתיתין, נמי מברך עליהן המוציא לחם כדאיתא לעיל [לז, ב] ואף על גב דנתבשלו במילתייהו [קיימי], אלא הכא הא צריכא למימר בדאיכא פתיתין אחרים גדולין מהם, והיינו דנקט בקערה דמסתמא אינון פתיתין קטנים, ופתיתין גדולים מהן על השולחן, ומיהו שלמים ליכא דהא אמרינן בסמוך [לט, ב] דשלמה מן המובחר, וקאמר דמברך אם רצה על הפתיתין קטנים שבקערה ואף על גב דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים.",
+ "ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא צריך שתכלה ברכה עם הפת. פי' עם בציעת הפת, הילכך פתיתין גדולים דאפשר בהו למיבצע עדיפי. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שאינה צנומה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא. פי' ובנוסחי דילן כתיב אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא, והכי פירושא, מתקיף לה רבא להאי טעמא דר' חייא בר אבא, דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה, לאו דינא הוא ל[א]פרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא אפשר בבציעה, לפתיתין גדולים דאפשר להו למבצע, דמאי שנא צנומה דלא (כליא) דכי כליא ברכה אפרוסה גמרה, פתיתין גדולים ואפילו שלמים נמי, כיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא, כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לא טעמא תריצא הוא, דאפילו שלמה נמי מאי מהני לן לפום האי טעמא, כיון דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא."
+ ],
+ [
+ "אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע. פי' וכליא ברכה לגמרי מקמי בציעה, דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת, ואחר כך בעינן בציעה היכא דאפשר למיבצע לגלויי אחשיבותיה דהא פיתא, דחשיבותא הוא כי איכא כולי האי דחזי למיבצע, ורבא לא אתי לסיועיה לרב חייא בר רב אשי אלא לפרוכי לדר' חייא בר אבא. והלכתא כרבא. פי' הילכך ליתה לדר' חייא בר אשי, (אבל) [אלא] כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראויין לבציעה מצוה לברוכי עליהן דמצוה לברך ואחר כ�� לבצוע.",
+ "[רי\"ף כח, א]
הביאו לפניהם פתיתין ושלמים. פי' פתיתין גדולים ושלמים ממש וכולן מין אחד ודעתיה אפתיתין. אמר רב כהנא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים. פי' דכיון דתרויהו חד מינא ההוא דחביב ליה דמקרבה אהניתיה עדיף. ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. פי' דכיון דתרויהו מין אחד וליכא חביבותא אחריתי אלא קרובי אהניתא, חשיבותא דשלמה עדיף, דליכא טרחא כולי האי בבציעה.",
+ "אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים. פי' ודעתו לאכלן שתיהן. דברי הכל פרוסה של חטים עדיף. פי' כיון דכלהו ענין פת, כולי האי גריע של שעורים לגבי של חטים, דאשל חטים אית ליה לברוכי, [ואף בדעתיה אשל שעורים מברך אשל חטים] ולא דמיא כלל להא דלקמן [מא, א] דשני מיני פירות דפליגי אי חביב עדיף או חשוב עדיף, דבהא דהכא דברי הכל חשוב עדיף, משום דחד ענינה דתרויהו פת וגריע של שעורים טובא, אבל בשאין דעתו לאכול אלא של שעורים בודאי על של שעורים מברך, שאין מחייבין את האדם לברך על מה שאין בדעתו לאכול, ולא נחלקו בשום מקום אלא כשבדעתו לאכול הכל, על איזה מהן יברך ויפטר חבירו, או איזה מהן קודם בשאין ברכותיהן שוות.",
+ "אמר רב נחמן וירא שמים יוצא ידי שתיהן. פי' בהביאו לפניו פתיתין ושלמים. כי הא דמר בריה דרבנא מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי' כדי שתהא שלמה עליונה להדור שלא תראה (את) [אלא] השלמה, ובוצע על הפרוסה דחביבא ליה ודעתיה עילווה, ואשתכח דקיים הדור מצוה וברכה על החביב. פי' והשתא דתקון רבנן הכי דאמרי פרוסה בתוך שלמה, אפילו בשאין דעתו לאכול מן השלמה נמי, כיון דלא בצע לה כלל אלא דמנח לה להדור מצוה, ומיהו דוקא בפרוסה של חטים ושלמה של חטים, אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים לא משתמש בשל שעורים כלל דגריעי אלא בשל חטים בלחוד. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי' שבדעתו על הפרוסה כדפרישנא לעיל דדעתיה אפתיתין. אמר ליה מה שמך אמר ליה שלמן אמר שלם אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים. פי' דאיפליגו אי מברך על הפרוסה דמקרבה אהניתיה, או אשלמה דהדור מצוה, ולדבריך יצא ידי שתיהן.",
+ "אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי' כענין [שפירשנו] שבוצע על הפרוסה ועליה מברך שתיהן המוציא ועל אכילת מצה. מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה. פי' והילכך רשאי לברך על הפרוסה, ואתיא שלמה להדור יום טוב. פי' ודעת רבנו האיי גאון ז\"ל דדוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמים, לא שתהא חובה בפרוסה, ואף על גב דאמרינן טעמא משום קרא דלחם עוני, לעיל [לח, א] נמי לענין כובא דארעא אמרינן עלה נמי דנפיק בה בפסח מהאי טעמא, ולא למימרא דחובה בכובא דארעא.",
+ "אמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת. פי' ולבצוע משתיהן. מאי טעמא לחם משנה כתיב אמר רב פפא כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב. [פי'] כי כתיב לחם משנה בלקיטה כתיב ובבציעה לא כתיב משנה, הילכך בעי למינקט תרתי דוגמא דלקיטה ובצע חדא ובהא סגי. רב אמי ורב אסי כי מקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עלה המוציא אמרי הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה אחריתי. פי' אי בפת ערובי חצרות לאו באותה שבת, ואי בפת ערובי תחומין אפילו לאותה שבת, ובנוסחי דרבינו ז\"ל כתיב אי מקלע להו ריפתא דעירובא בשבתא."
+ ],
+ [
+ "אמר רב טול ברוך טול ברוך לא צריך לברך. פי' אם כך אמר [לאחר] ברכת המוציא קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולברך המוציא דלא הוי הפסק דצורך ברכה [הוא]. הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך. פי' דהא ודאי הוי הפסק. ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא ליפתן אין צריך לברך. פי' דצורך אכילה הוא ולא הוי הפסק. גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. פי' דכי האי ודאי הוי הפסק דשיחה בטילה הוא לאמרה בין ברכת המוציא לאכילה. ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי לא הוי הפסק דאמר רב יהודה אמר שמואל אסור שיטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. פי' הילכך הא נמי צורך אכילה הוא.",
+ "אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד. פי' דמקמי הכי לא חזו למיכל, ועד דחזו למיכל לא חזו לברוכי. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא בצעה לאלתר אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש. כלומר אין זה צריך איחור שהפת כל כך יפה שאינה צריכה ליפתן.",
+ "פי' בגמרא אמרינן אמר ר' זירא ואיתימא רב חיננא בר פפא מאי טעמא דר' יהודה וכו', פי' דאמר בורא מיני דשאים, ואף על גב דפרישו בגמרא טעמא דר' יהודה, לית הלכתא כותיה דכולה סוגיין בורא פרי האדמה.",
+ "[רי\"ף כח, ב]
מתני'. בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. פי' פרישנא בגמרא משום דעיקר ארע�� וכלהו פירות האדמה נינהו, ורבי יהודה הוא דסבירא ליה הכי לענין בכורים דארעא הוא עיקר. ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. דפירות האדמה ודאי לאו בכלל פרי העץ. ועל כולן אם אמר שהכל יצא. פי' שהרי הכל נכלל בברכה זו. ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל [על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל] ורבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו.",
+ "פי' ולענין פרי העץ פרישנא בגמרא דכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא (ולאפוקי) [ומפיק] פירא לשתא אחריתי חשיב אילן, ואי לא לא חשיב אילן ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, ואין למדין דין אלא מכלל זה, ואע\"פ שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר ששנו שם כל שמוציא עלין מעצו הרי זה אילן משרשיו הרי זה ירק, התם הוא דלענין גופיה אי איכא לחשובי ירק או לא, אבל לענין פריו אי לחשובי פרי עץ או לא אין למדין אותו אלא מכלל זה, אי נמי אפשר דחדא מילתא הוא בהדיה האי, והכי קאמר כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלין בעצו בימות החמה הרי זה אילן, ואם מתייבש בימות הגשמים ומוציא עליו משרשיו בימות החמה הרי זה ירק, והוא ענין אחד לגמרי עם כלל [זה], וכן עיקר וברור."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. ועל כולן אם אמר שהכל יצא. איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן [אמר] אפילו פת ויין והילכתא כרבי יוחנן. פי' וכיון דכן דשמעינן דיוצא הוא במברך על היין ברכה אחרת, (ו)שמעינן מינה דהוא הדין במברך עליו בורא פרי העץ, ומינה דהוא הדין נמי במברך עליו בורא פרי האדמה, שהרי בברכתו המיוחדת לו מזכיר בה לשון פרי דאמר בורא פרי הגפן, וכיון דכן הוא הדין לבורא פרי האדמה דארעא עיקר והכל בכלל, אבל לענין פת מסתברא דלא, דלחם כתיב בתורה, וכן כל שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא דלא נפיק בברכה דאית ביה לישנא דפירי.",
+ "אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בעינן מלכות והזכרת השם. פי' דרבי יוחנן מודה הוא לרב אלא שמוסיף.",
+ "פי' בגמרא תניא ראה פת ואמר כמה נאה פת זה (אומר) ברוך המקום שבראה, פי' ואכל ממנה, ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר, פי' דהוה ליה כברכת שהכל, ורבי יהודה אומר אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. פי' ובירושלמי [מו, א] פסקינן כרבי מאיר.",
+ "פי' תו אמרינן בגמרא מנימין רעיא כרך ריפתא, בתר דאכיל אמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא, והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. פי' והוא הדין לרבי יוחנן דבעי מלכות שמים בדקאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא. ופרכינן והא בעינן שלש [ברכות] ותרצינן מאי יצא דקאמר ידי ברכה ראשונה, ושיילינן מאי קא משמע לן [אע\"ג] דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וחדא מינייהו ברכת המזון, ומהדרינן סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקון רבנן אבל הכא אימא לא קא משמע לן.",
+ "פיסקא. ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל. תנו רבנן על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועופות ודגים אומר שהכל על הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שהכל על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי פי' חגבים טהורים אומר שהכל רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות פי' בוליט בלעז אומר שהכל. פי' והאי דלא ערבינהו ותננהו משום דכלהו ענינים חלוקים ונקיט לכל חד באפי נפשיה, אי נמי אפשר דהכי שמעינהו תנא חדא חדא ובתר הכי סדרינהו כדשמעינהו. ופרישנא בגמ' מאי נובלות בושלי כומרא, פי' תמרים שרופי חמה.",
+ "מתני'. היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה. פי' כי פליגי רבנן ורבי יהודה דוקא כשדעתו לאכול מכולם, הא לאו הכי אין אומרין לו לאדם לאכול מה שאין בדעתו כדי שיברך."
+ ],
+ [
+ "אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. פי' כיון דחדא ברכה היא חביב עליה עדיף לברוכי עליה וליפטרו אידך. אבל אין ברכותיהן שוות. דזה פרי האדמה וזה פרי העץ. דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. פי' אבל לעיל דברכותיהן שוות אינו מברך על זה וחוזר ומברך על זה אלא מברך על האחד וחבירו פטור. כתב רבינו ז\"ל ואיזה שירצה יקדים. ולא נהיר דהוה ליה למימר הכי בהדיא דברי הכל מברך על איזה מהן שירצה, אלא הכי פירושה וחשוב בברכות עדיף כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף, בורא פרי האדמה ושהכל בורא פרי האדמה עדיף, דכל שמיוחד בברכתו הוא חשוב יותר. ואף על גב דאמרינן במתניתין [מ, א] דאם בירך בפירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ואם איתא הוה ליה לאקדומי בורא פרי האדמה כי היכי דליפטרו אידך כדי שלא לרבות בברכות, ואף על גב דבורא פרי העץ עדיף ומשום הכי מקדים ליה, הוה ליה למימר בורא פרי האדמה כדי שלא להרבות בברכות כדקיימא לן דאסור לרבות בברכות בחנם כדמוכח ביומא [ע, א] ובסוטה [מא, א], איכא למימר דכי אמרינן דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא הני מילי כשמתכוין לצאת באותה ברכה אבל ודאי עיקר מצותו לצאת בכל אחד בברכתו הראויה לו.",
+ "פי' ובגמרא פליגי בה רב אמי ורב יצחק נפחא, מתניתין דפליגי רבי יהודה ורבנן אי בשברכותיהן שוות או לא, וחד מינייהו קאי כעולא דמוקי לעיל פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בברכותיהן שוות, הילכך קיימא לן כותיה דהוו להו תרי לגבי חד, ובפלוגתא דמתניתין הלכה כרבנן וברכותיהן שוות חביב עדיף, ואין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף וכדמוכח לעיל [לט, א] מעשה דבר קפרא.",
+ "אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. פי' בדליכא חד מינייהו חביב עליה טפי מאידך דאילו חד מינייהו חביב עליה הא אמרינן לעיל דלעולם בברכותיהן שוות חביב עדיף."
+ ],
+ [
+ "רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמיהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובירך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש ודרשינן דבש זה תמרים וזה חמישי לארץ. פי' ורב חסדא לאפוקיה מיניה הוא דבעיא אי משום חביבותא או משום טעמא אחרינא. אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך.",
+ "[רי\"ף כט, א]
איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. פי' בשבאו שלא מחמת הסעודה, דאי מחמת הסעודה אפילו לפניהם אין טעונין ברכה, ומכל מקום לענין ברכה לאחריהם כיון דבאו בתוך הסעודה הרי הם בכלל הסעודה. וכן אמר רב נחמן.",
+ "ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד. פי' וכשבאה לפני הסעודה או לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה, והתם טעון ברכה לפניו ולא לאחריו משום דמיזן זיין וראויה להיפטר בברכת שלש, הא בשבאה בתוך הסעודה אפילו שלא מחמת הסעודה לפניו נמי ליכא ברכה בפת הבאה בכסנין דבכלל פת היא, אבל לאחר הסעודה חשיבא לנפשה לענין ברכה לפניה ולא לאחריה, והוא הדין כל דכותה דאין טעונין ברכה לאחריהם כגון דיסא וחביץ קדירה אלא שאלו אין דרכן לבוא [אלא] מחמת הסעודה, והוא הדין לתמרי נמי דהכי דינייהו דאין טעונין ברכה לאחריהם ומפטרי בברכת שלש משום דזייני, אלא דהשתא לא נחית למידק בתר האי טעמא תמרי אי זייני או לא ונקט פת הבאה בכסנין, אי נמי יין גופיה מהאי טעמא הוא דמפטר בברכת שלש משום דזיין ואפילו מסעד נמי סעיד ומשמחו כדאיתא לעיל בגמרא [לה, ב].",
+ "ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה. פי' פת פוטרת כל מיני מאכל כשבאין בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת הסעודה, ויין פוטר כל מיני משקה, אי יין שבתוך הסעודה משקין נמי שבתוך הסעודה, אי יין שלאחר הסעודה משקין נמי שלאחר הסעודה.",
+ "אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין לאחריהם, לאחר הסעודה כלומר קודם ברכת המזון טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. פי' רב פפא לא איירי במידי דאתי ללפת בו את הפת, ומשנה שלימה שנינו [להלן מד, א] דכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה. ולא איירי נמי במידי דמזון, כלומר המיוחדים למזון, כגון פת הבאה בכסנין ודיסא וחביץ קדירה וכן בשר גבינה ביצים ודגים וכל כיוצא בהם, [ד]הנהו לא מיבעיא בתוך הסעודה ומחמת הסעודה, אלא אפילו שלא מחמת הסעודה פטורין כשהן באין בתוך סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמרא.",
+ "הילכך הא דרב פפא לא אתיא אלא בפירות, וארישא דשמעתין קאי דאמרינן הביאו לפניו תאנים וענבים, ואהא קאמר דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, כלומר למלא רעבונו, כגון תאנים וענבים ותמרים וכל כיוצא בהן שדרך בני אדם לאכול מהן להשביע נפשו ולמלא בטנו כי ירעב, אם באו בתוך הסעודה וכונתו באכילתן לכך אע\"פ שאוכל אותן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ובהא איתא לדרבי חייא דאמר פת פוטרת כל מיני מאכל, אע\"ג דאיהו לעולם אמרה בין מחמת סעודה בין שלא מחמת סעודה, לגבי הא מיהא דמחמת סעודה הלכתא כותיה.",
+ "שלא מחמת סעודה בתוך סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, כגון פירות שאוכל מהן בתוך הסעודה בלא פת ואוכל מהם לתענוג ואין כונתו באכילתן להשביעו כלל, אלו טעונין ברכה לפניהם, ולא לאחריהם דכל בתוך הסעודה לענין ברכה דלאחריהם טפלין הם לסעודה.",
+ "דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, והא פרישנא דהשתא בדרב פפא בפירות איירינן ולהכי לא פרישנא בהא אי מחמת סעודה או שלא מחמת סעודה דמסתמא כל פירות הבאים לאחר הסעודה ונאכלין לבדן בלא פת אינם באין מחמת סעודה, הא אם היו באים מחמת סעודה כגון שכבר אכל פתו ואין לו פת ואוכל מאלו למלא רעבונו, כל מחמת סעודה דין אחד בין בתוך סעודה בין לאחר סעודה ולא ט��ון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וכשהן באין לאחר סעודה שלא מחמת סעודה שהן טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן אין ברכת שלש פוטרתן לפי שהיא ברכת מזון ואלו אינן מזון, הילכך מכיון שאלו באין לכלל חיוב ברכה לאחריהן זו אינה ברכה להם כלל, לבד מתמרי דזייני שאלו אפילו בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל ובירך עליהם ברכת שלש בדיעבד יצא כדאמרינן לעיל [יב, א], הא לכתחלה ודאי בשאכלן לבדן שלא אכל פת כלל, מעין שלש ראוי לברך עליהן כנוסח שאר ברכת הפירות, ואפילו בקובע סעודתו עליהן לא שמענו בהם חילוק דאע\"ג דזייני מכל מקום כל לפירות לא הויא ולא חשיבא קביעותא לחייב עליהן שלש ברכות, ומכל מקום כיון דזייני אם בירך עליהן שלש ברכות יצא בדיעבד כדאיתא בפירקין לקמן, וכיון דאם בירך עליהן שלש ברכות יצא, כל שהוא מחוייב כבר מצד אחר שלש ברכות מוציא אותן באותן שלש ברכות. אבל פרפרת דהיינו פת הבאה בכסנין ומעשה קדירה כגון אורז ודייסא ודכותייהו דין אחר להן שכל שהן באים בתוך הסעודה הן פטורין מלברך עליהן לפניהם ולאחריהם ואפילו שלא מחמת הסעודה.",
+ "[רי\"ף כט, ב]
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אמר להם הואיל ופת פוטרתן. פי' לאו מדין טפלה דלא חשיב ולא מיקרי טפלה כלל אלא בשנאכל עמו, כגון דברים הבאים ללפת הפת, הא כל היכא דלאו הכי לא מיקרי טפלה, אלא הכי קאמר הואיל ופת פוטרתן, דפת עיקר סעודה, ופת חשיב וכדאי לפטור את כולן בשבאין מחמת סעודה, לפי שהוא עיקר סעודה לכל אדם לכל דברים הבאים אחריו מחמת סעודה.",
+ "אי הכי יין נמי. דודאי יין מחמת סעודה וצורך סעודה הוא בודאי וכל שכן שראוי לעשותו כטפלה לפת לענין להיפטר בברכתו. יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירש מורי רבינו ז\"ל לפי שהוא חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה זו אכילה וזו שתיה, ואע\"ג דודאי שתיה שבתוך המזון אכילה הוא, היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה דהיינו יין שבתוך המזון בא לשרות וצורך אכילה הוא, אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו. ומיהו היינו (הוא) לענין ברכה שלפניו, אבל לענין ברכה שלאחריו לא, אלא כולן ענין אחד הם אכילה ושתיה שכולן משביעין, ואפילו יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש משום דזיין כדאיתא לעיל."
+ ],
+ [
+ "רב הונא אכל מפת הבאה בכיסנין. פי' פת שבתוכה פירות. תריסר ריפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. פי' לאחריו שלש ברכות. אמר רב נחמן עדיין כפין הוא. פי' כיון שלא בירך אחריהם שלש ברכות גלי אדעתיה שלא לקביעות אכילה אכלן דאכתי כפין הוא. הדר אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך. כלומר אע\"פ שזה אינו קובע סעודתו עליו ואינו אוכל ממנו לקביעות, כל שהוא אוכל מהם כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודה צריך לברך אחריו שלש ברכות.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל דמסקנא היכא דאכיל להו בתורת כסנין. כלומר בתורת פירות שאינו קובע סעודתו עליו. בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. פי' וזו ודאי טעות סופר הוא, ורבינו ז\"ל ודאי הכי קאמר ולבסוף מעין שלש. והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין בהן. כלומר עירובי חצרות דבעינן פת. ומברכין עליהן המוציא. פי' והיינו פת הבאה בכסנין. ואוקימנא בדקבע סעודתיה עלייהו.",
+ "[רי\"ף ל, א]
רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמור סעודתייהו שדו להו מידי קמייהו ויתבי ואכלי. פי' ודאי הני דאכלי מברכי הוו דהא אמרינן דגמור סעודתייהו והוו להו הני דברים הבאים לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה כדאיתא לעיל [מא, ב]. אמר ליה לא סבר ליה מר גמר אסור לאכול. פי' ואפילו בברכה לפי שהוקבע לברכת המזון וחייב לברך ברכת המזון תחלה. אמר ליה סילק איתמר. כלומר סילק השולחן.",
+ "ולית הילכתא הכי אלא כל שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל כדאמרינן בגמרא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, כלומר דגמר וסילק, אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה, פי' וסמך ושחט, תיכף לגאולה תפלה תיכף לנטילת ידים ברכה. פי' לאו [ל]חיוביה לברוכי לאלתר, אלא למימרא למיתסר ליה למיכל ולמישתי עד דמברך ברכת המזון, דהא קביל עליה לברוכי ברכת המזון, הא כל היכא דליכא נטילת ידים לא מיתסר ליה למיכל ולמישתי משום ברכת מזונא, ואי משום דהוה נמלך, כד הדר אכיל סגי ליה במברך לפניו, והא דאמרינן בפסחים [קג, ב] דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב וניבריך איתסר לכו למישתי דאתי לעכובינהו משום אמירה בלחוד ולאו משום נטילת ידים ותרוייהו משמיה דרב, הא פריש לה רבינו ז\"ל התם דבלא ברכת היין קאמר, וכיון דכן מוטב ליברכו ברכת מזונא ומברכי אכסא ברכת היין והדר שתו אדנפשייהו בלא ברכת היין, ובלבד דלא הוי נמלך, מכי שתו השתא ומברכי ברכת היין והדר תו בעי לברוכי ברכת היין אכסא דברכת מזונא.",
+ "מתני'. בירך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר הפרפרת שלאחר המזון בירך על הפת פטר (על) הפרפרת. פי' פת הבאה בכסנין וכיוצא בו כדפרישנא לעיל [מא, ב], וכל שכן מעשה קדרה שהן טפלה לפעמים עם הפת שנאכלין עמו והכי איתא בגמרא [מב, ב], והני דהוו מזון פטר פת לכלהו בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה כדמוכח במאי דפרישנא בגמרא. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. [פי'] אבל מעשה קדרה פטר, פי' בבאים בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמת סעודה, דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת, ומעשה קדרה היינו אורז ודיסא וסלקא וטרגיז וטיסני כדאיתא לעיל בגמרא [לז, א] והם מיני מאכל של חטה, והוא הדין פת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדים למזון דכלהו פטר פרפרת ואפילו שלא מחמת סעודה, והכי מוכח במאי דפרישנא בגמרא. [בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה]."
+ ],
+ [
+ "בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון. נסחא אחרינא, אבל בשאר ימים מברך על כל כוס וכוס. פי' משום דלא הוה להו חמרא ועל כל כוס וכוס הוה ליה נמלך, פי' וסברא דרבוותא ז\"ל דהתם הוא לדידהו דלא שכיח להו חמרא, ולהכי שני להו דינא בשבתות וימים טובים דההיא שעתא בלחוד הוה להו חמרא, אבל לדידן השתא דשכיח לן חמרא, כלהו יומי לענין זה כשבתות וימים טובים. וכתב רבינו ז\"ל פירוש היין ששותין לאחר הסעודה ועדיין לא בירכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל אם בירכו ברכת המזון יין שלאחר ברכת המזון מקרי וצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון לא שנא חול ולא שנא ימים טובים ושבתות כדגרסינן בערבי פסחים [קג, ב] אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך אכל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא, פי' כסא דברכתא, רב אשי בריך אכסא [קמא] ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעביד אמימר אמר נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב כהנא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עילויהו רב ייבא סבא אמרי ליה הב ונבריך ולבסוף אמרו הב ונשתי אמר להו הכי קאמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי. פי' בלא ברכת היין, משום דברכת המזון קובעת ברכת היין לכוס שלה, ומכי אמר הב וניבריך הוה ליה כמאן דבריך ברכת המזון. וכן הלכה.",
+ "[רי\"ף ל, ב]
רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב חזייה דבריך והדר בריך אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יהושע בן לוי דאמר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר [המזון] אמר ליה אנא נמלך אנא.",
+ "בא להם יין בתוך המזון אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות. פי' דהיינו יין שבתוך המזון. וזה לשתות. פי' דהיינו יין שלאחר המזון. פי' דהאי דלשרות הוי כאכילה ואינו בדין לאכילה שיפטור שתיה דתרי עניני נינהו. פי' ומיהו יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון, דאי משום דדמי לשתיה קצת דמכל מקום משקה הוא, הרי יין שלפני המזון פוטרו, ואי משום דדמי לאכילה, הרי הוא כדברים [ה]באים בתוך סעודה מחמת סעודה שהם פטורים וזה ברור.",
+ "מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן. פי' דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו, וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת, ואשמעינן מתניתין דקביעותא לא תליא בישיבה, והדין כן לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חבירו ולא להמתינו כלל, אלא הדין [תלוי] בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח.",
+ "והוי יודע כלל לברכת הנהנין שכשם שיצא אינו מוציא כך אף על פי שלא יצא דאינו מוציא אלא בשהן דרך קביעות וחבורה לפי שהן כגוף אחד וחשובין כאילו כל אחד ואחד מברך.",
+ "ובכולן אמרו בין בפת בין במיני פירות כשהן דרך קביעות וחבורה, (ש)לענין ברכה שלפניהם, שאחד מברך לכלן, ואפילו בברכת שהכל, והיינו מעשה דבר קפרא דלעיל [לט, א] דנתן רשות לאחד לברך, בין בשלשה בין בשנים, אבל לענין ברכה שלאחריו, אפילו דשבעת המינין דברכה שלהם מעין שלש, (ש)כיון שכולן חוץ מן הפת אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאיתא בפסחים [קא, ב] וכל אחד ואחד לאלתר שאכל יכול לילך למקום שירצה ולברך, לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריו ואין אחד מברך לכלן, והיינו דאמרינן בחולין [קו, א] אין זמון לפירות ולענין ברכה לאחריהן.",
+ "בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' בורא פרי הגפן. לאחר המזון אחד מברך לכלן. פי' ובגמרא לקמן [מג, א] מפרש טעמא.",
+ "והוא אומר על המוגמר אע\"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. פי' ארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן, והכי קאמר זה שבירך על הפת בשביל כולן מברך גם כן על המוגמר, והא דאמרינן שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה לאו למימרא דלאו אורחייהו להביא מוגמר באמצע סעודה דודאי מביאין היו לפעמים, והכי איתא בירושלמי [מט, ב], אלא לרבותא קאמר, ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא מוגמר דבאמצע סעודה דמי שהתחיל לברך בסעודה תחלה מברך עליו, דמי שהתחיל בברכה תחלה הוא שראוי לברך כל ברכות שבסעודה, אבל מוגמר שלאחר סעודה אימא דכיון דאחר סעודה ענין אחר הוא זה, קא משמע לן דאף על זה מברך מי שהתחיל בברכות.",
+ "ובירושלמי [מט, ב] מה בין מוגמר ליין, כלומר מה בין מוגמר שבאמצע סעודה דאחד מברך לכולן ליין שבתוך הסעודה דכל אחד מברך לעצמו, התם כלהון נהנין בחדא ברם הכא כל חד וחד שתי לנפשיה, פי' גבי מוגמר כולן ראויין ליהנות כאחד ואפילו באמצע סעודה דאין אכילה מעכבת להריח, אבל ביין באמצע סעודה אין כולן ראויין לשתות בשעה שזה מברך ברכת היין, שאין בית הבליעה פנוי וצריך להמתין עד שבלע מה שבפיו ומשום הכי אין ראוי לשתות, וכיון דאין ראוי לשתות אינו [יוצא] בברכת חבירו כדנפרש בסמוך.",
+ "[רי\"ף לא, א]
דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכלן המוציא. פי' דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן. אבל לא הסבו לא. פי' כדאמרן דבעינן הוכח ניכר לענין קביעותן. ואי אמרי נזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן אע\"ג דלא הסבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דמו ואחד מברך לכלן. פי' דכל שהסכימו לכך בתחלת ישיבתן בהכי סגי, ובהא לא בעי הוכח אחריתי, דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמה. דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך אע\"פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו וישבו, כלומר אע\"ג דלא הסבו ולא הוה בינייהו אלא ישיבה בעלמא, אע\"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן ואוקימנא כגון דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן.",
+ "וכתב רבינו ז\"ל ויין נמי בעי הסיבה. פי' לענין ברכה שלפניו. כרבי יוחנן. פי' דאמר הכי בגמרא. ואם הסבו אחד מברך לכלן בורא פרי הגפן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' ובגמרא [מג, א] אמרינן אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה, פי' והוא הדין כל דבר מאכל דבעינן קביעות לפטור אחד אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה, פי' דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כולי האי וכל שהן ביחד סגי. ורבי יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה, איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, פי' לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה וכל דדמי ליה דמידי דבר אכילה, אבל יין דמידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה ולא הויא קביעותא. ורבי יוחנן אמר אפילו יין מהניא ליה הסבה, דאפילו לשתיה לחודה נמי הויא קביעותא, ואפילו רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כ[ש]היא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה הוא הדין נמי דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכלן, והיינו מתני' דקתני בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכלן משום דהא איקבעי לאכילה, והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דמידי דשתיה, אבל בכל מידי דבר אכילה דיניה כפת לענין ברכה לפניו דאחד מברך לכלן, וכדאיתא לעיל [לט, א] במעשה דבר קפרא, והזהר בזה לפי שכבר טעו בו שרים רבים ונכבדים, והילכתא כרבי יוחנן בתרוייהו דיין בעי הסבה היכא דאחד מברך לכלן ומהניא ליה הסבה, הילכך כולהו מידי שוין נינהו בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכלהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שיהא אחד מברך לכלן, אבל אין זימון לענין לברך ברכה לאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיימא לן [חולין קו, א] אין זימון לפירות.",
+ "פי' ובגמרא אמרינן תניא כיצד סדר היסב אורחים נכנסים ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות ואין עולין להסב עד שיכנסו כולן הביאו לפניהן מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי' דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמם אלא ברשות בעל הבית ועתידין שיעקרו ממקומן לאלתר שיבא בעל הבית ויאמר להם להיסב, ומפני שהיו רגילין ביין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ואחד ידו אחת מפני הכוס שעתיד ליטול, שמא יגע במשקין שבכוס וידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה, אבל אינו נוטל שתי ידיו שלא תקנו נטילת ידים אלא לפת.",
+ "עלו והסבו והביאו להם מים אע\"פ שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו. פי' כדקיימא לן דלסעודה בעי נטילת ידים, ומיהו אי עביד שימור לההיא, דיו עכשיו בנוטל ידו אחרת, דהשתא אשתכח דנטל שתיהן, ולחצאין ודאי קיימא לן דידיו טהורות, אלא דאורחא דמילתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתיהן.",
+ "הביאו להם יין אע\"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכלן. [פי'] דהשתא (ד)הויא קביעותא, ואע\"פ שכבר ברכו תחלה טעונין ברכה עכשיו דהוה ליה שינוי מקום דצריך לברך, ותו דהוה ליה נמלך שאין יודעין אם יביאו להם יין.",
+ "שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואילו לאחר המזון אחד מברך לכלן אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי. הפירוש הנכון בזה שאין ראויין לשתות כולן בשעה שמברך זה, וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי להפטר באותה ברכה, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לג��רי תקון למימרא דאפילו הראויין לשתות נמי אינן יוצאין.",
+ "פיסקא. והוא אומר על המוגמר אע\"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה. [פי'] ואפילו הכי כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולן. מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פי' דהכא נמי דומיא דהא, דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר גם כן המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא, אבל אם זה בא לחלוק לאחר, או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו, שהגדול רשאי לחלוק הברכות וליתן קצתן [לאחד] וקצתן לאחר. ומיהו נטילת ידים באחרונה לענין ברכה אינה מעכבת אלא אם כן באוכל דבר מזוהם, ופירשו הגאונים ז\"ל דהיינו דבר שאין קרב מינו למזבח כדנפרש לקמן באלו דברים בסייעתא דשמיא.",
+ "אמר ר' זירא אמר רבה בר רב ירמיה מאימתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו. פי' כיון שהתחיל לתמר, דהיינו קיטור העשן שמתמר ועולה ביושר כמו הדקל, חייב לברך בעוד שעיקרו קיים ועד שלא יכלה עיקרו, דאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריח כיון דאין לו עיקר, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע\"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך מקמי דאכל.",
+ "[רי\"ף לא, ב]
אמר רב חייא בריה דרב נחמני אמר רב חסדא אמר רב אמר זעירי על המוגמרות פי' הקטרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושך שאין מברכין עליו בורא עצי אלא בורא מיני בשמים מפני שהוא מן חיה. פי' ובגמרא אמרינן איתיביה אין מברכין בורא עצי בשמים, פי' במוגמר קאמר. אלא על אפרסמון של בית רבי ואפרסמון של בית קיסר, פי' עץ אפרסמון והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו וריחו עד שעיקרו קיים, אבל של אחרים כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו. ועל הדס בכל מקום, לפי שהדס בכל מקום עולה תמרתו עד שעיקרו קיים, והיכי אמר זעירי שעל כל המוגמרות מברך עליהן בורא עצי בשמים. תיובתא, אית ספרים דמסיק בתיובתא ואית ספרים דגרסי ומשנו הדס וכל דדמי ליה, וגאון אמר לא חזינא במתיבתא מאן דמסיק בה תיובתא.",
+ "ומשחא דאפרסמא מברכינן עליה בורא שמן ערב. פי' משחא דאפרסמא הוא שחותכין עץ האפרסמון וקוטמין אותו ונוטף שמן ממנו, והוא הצרי שאומר שאינו אלא שרף מעצי הקטף [כריתות ו, א]. וכבר פירשנו למעלה [לח, א] שאפילו בפירות אין היוצא מהן כמותן, כל שכן בעץ, הילכך ליכא לברוכי עליה בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב.",
+ "פי' ובמוגמר של מצטכי ולבונה נראה שמברכין בו בורא מיני בשמים, וראוי לברך עליו שתמרתו עולה עד שעיקרו קיים.",
+ "וכושרתא ומישחא כבישא ומישחא טחינא כלהו מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. פי' [כושרתא הוא] עץ בשם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן ריחו נודף מברכינן עליה בורא עצי בשמים שעיקרו קיים שהעץ בתוכו, ומשחא כבישא הוא שחותכין עצי בשמים חתיכות קטנות ועומדות בשמן וריחן נודף מתוכו, ועל שם שהם כבושים לתוכו נקרא משחא כבישא כעין לשון כבשין בחומץ על שם שכבושין לתוכו, ומשחא טחינא הוא שנשחקו עצי בשמים לגמרי והם בתוך השמן ובכולן מברכין בורא עצי בשמים דעיקרו קיים חשבינן ליה, ושמעינן מינה לכולי עלמא דכל היכא שסיננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמא."
+ ],
+ [],
+ [
+ "וסמלק וחילפי ימא מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. פי' סמלק וחילפי ימא הם עשבים בעלי ריח בגופן, ואינן רכים כעשבים אלא גדלים הם על גבי קרקע, ואילו אית פרי ודאי בורא פרי האדמה מברכינן ביה ולא בורא פרי העץ, דלישנא דעץ בברכה דבורא פרי העץ בעי למימר אילן והני לאו אילן נינהו, אבל כל מידי דקשי מיקרי בלישנא דעלמא עץ, וההוא לא בעי למימר אילן אלא דבר קשה, והילכך הני דאית להו ריח טוב בגופן, לענין גופן עץ מיקרו ומברכינן בהו בורא עצי בשמים, ובגמרא מייתינן עלה ראיה דמידי דלאו אילן משום דקשי מיקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ, והא פשתים לאו אילן הוא ואיקרי עץ.",
+ "ונרקום דגינונייתא. עשבים הם בעלי ריח בגופן והן קשין, מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא בורא עשבי בשמים. שהן רכין. וסגלי בורא עשבי בשמים. פי' עשבים הם בעלי ריח בגופן והן רכין.",
+ "פי' אבל בפרחים ודאי בין של אילן בין של עשבים בכלהו מברכינן ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכדכתיבנא לעיל בגמרא.",
+ "אמר רב זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. פי' ואע\"פ שעיקרן לאכילה ולא עבידי לריחא, כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אע\"פ שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים [נג, א].",
+ "אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזא אילני דקא מלבלבין אומר ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות (בו) [בהם] בני אדם. וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין בא [מזמן] לזמן, והוא ענין מחודש שאדם רואה עצים יבשים שהפריח הקדוש ברוך הוא, ומסתברא דהיא בשם ומלכות. אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל קה אי [זהו] דבר שהנשמה נהנית ממנו הוי אומר זה הריח.",
+ "תנו רבנן הביאו לפניהם שמן והדס בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר [את ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר את] השמן. פי' להאי נסחא מדקאמר דכי מברך אחד מינייהו פטר אידך, ודאי במשחא (מיירי) דברכתו בורא עצי בשמים [מיירי], ולאו היינו משחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב כדאיתא לעיל [מג, א] אלא כושרתא ומשחא כבישא או משחא טחינא, והשתא הוו להו ברכותיהן שוות, ומיירי דליכא חד מינייהו דחביב ליה טפי וכיון דכן ודאי חשוב בגופו עדיף, ובהא פליגי דבית שמאי סברי דמשחא עדיף דהוא חשוב בגופו טפי מהדס, ובית הלל סברי הדס כברייתו וקיים בגופו עדיף. ואיכא נסחי דכתיב בהו וחוזר ומברך על השמן, ולפום האי נסחא ודאי מיירי בשאין ברכותיהן שוות, ומיירי במשחא דאפרסמא דברכתו בורא שמן ערב, ובדליכא חד מינייהו דחביב עליה טפי מאידך, ובהא פליגי בית שמאי סברי ודאי משחא עדיף דהוא ודאי חשוב בגופו טפי מהדס, וחשוב ודאי בברכתו שמזכיר ומיחד שמן, ובית הלל סברי הדס עדיף שהוא כברייתו וקיים בגופו. אמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו. פי' אע\"ג דבסיכה ליכא ברכה מכל מקום חשיבותא היא גבי[ה] דאשתמשי ביה בתרתי. אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רבא אמר הלכה כבית הלל והלכתא כרבא דבתרא הוא.",
+ "תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין. פי' הני ודאי אין ברכותיהן שוות, והם ענינים חלוקים שזה לריח וזה לאכילה, ואיכא למימר דאתיא בשאין אחד מהם חביב עליו יותר, אי נמי אליבא דהילכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן, ובהא פליגי הי חשיב אי ריחא דמקרבא הנאתה לאלתר אי שתייה דהנאתה מרובה, ובית שמאי סברי דשמן חשוב טפי ולהכי נקיט ליה בימינו ובריך עליה ברישא, והיינו דאמרינן בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו. פי' כדי שיברך עליו מתחלה, ואת היין בשמאלו מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש. פי' כדי שיריח הריח. ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק.",
+ "פי' והוי יודע דבשמן לא מברכינן עליה לעולם ברוך שנתן ריח טוב בפירות, ואפילו הוא שמן זית שנתן בו בשמים, ואע\"ג דשמן זית פרי מיקרי, משום דהשתא האי ריחא לאו מיניה הוא, אלא מברך עליו בורא עצי בשמים על שם (ש)הבשמים שעדיין בו, ואע\"פ שעל ידי השמן ריחן נודף יותר ועל ידו ריחן מגיע לנו, אפילו הכי חשיבותא דבשמים (בדינה) [בעינה] קיימא וראוי לברך עליהן, ואם הבשמים שבו היו פירות, עכשיו מברכין עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, מיהו כאן וכאן בשסיננו השמן אין מברכין עליו על ריחו אלא בורא שמן ערב, ואפשר שאין מברכין עליו כלל שאין ערבות [זו] ממנו אלא שקלט אותו מאחר השתא הוה ליה כריח שאין לו עיקר וכמוגמר שאין לו עיקר האי נמי חשיב שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע\"פ שנתלה בו אין בכך כלום וכן עיקר.",
+ "תנו רבנן ששה דברים גנאי הוא לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים ואל יספר עם אשה בשוק ואל יסב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה ולא יהלך בקומה זקופה. אל יצא כשהוא מבושם לשוק במקום שחשודין על משכב זכור ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא פי' ללמוד לפני רבו מידע ידעי דלעידניה קא אזיל ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי ובפנתא פי' עור של מעלה ובימות החמה אבל בגלדא פי' עור של מטה או בימות הגשמים לית לן בה ואל יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו ואל (יצא) [יסב] בחבורה של עמי הארץ דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו ואל יכנס באחרונה לבית המדרש דילמא חשדי ליה בפושעים ואל יפסיע פסיעה גסה דאמר [מר] פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה ליהדריה בקדושא דבי שמשי ואל יהלך בקומה זקופה משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו. פי' שחייב לראות את עצמו כאילו שכינה על ראשו."
+ ],
+ [
+ "מתני'. הביאו לו מליח ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה.",
+ "[רי\"ף לב, א]
מי הוי מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב אדא אמר רב יוסי באוכלי פירות גינוסר שנינו. פי' שמתוך מתיקותן נותנין בהן מלח הרבה ומתוך המלח צריך למעט פת ומכל מקום הפירות עיקר. פי' והוא חלקו של נפתלי, ושמעתי מפי מורי החכם הגדול ר' יצחק הלוי בר' שמואל ז\"ל שזהו שתרגם אנקלוס [בראשית מט, כא] ואחסנתיה תהא מעבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון, לפי שהן טעונין ברכה לעולם ואין נפטרין בפת כשאר פירות.",
+ "מתני'. אכל תאנים וענבים ורמונים מברך עליהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות. פי' ומסתברא דדוקא הוא מזונו כלומר בסומך עליו.",
+ "פי' אמרינן בגמרא מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכתיב ואכלת ושבעת וברכת, פי' וחדא ברכה אמר רחמנא לכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת, וכי תימא ולרבנן דהאי ארץ בתרא הפסיק הענין וברכת אלחם קאי, מעין שלש מנא לן, איכא למימר דודאי וברכת אכולהו קאי אלא דשמעינן מדאיפסיק רחמנא בארץ דאפריש להו בברכותיהן דלחם טעון ברכה יותר.",
+ "ומכל מקום מדכללינהו רחמנא דאמר וברכת אכולהו, אפילו רבנן מודו דאפילו לחם גופיה בבירך עליו מעין שלש של מזון כגון מחיה וכלכלה יצא, ובפירות נמי בהנהו דדמו ללחם דזייני ושייכי בברכת המזון אם בירך עליהן ברכת שלש יצא.",
+ "ולענין יין לחייבו ברכה לאחריו, מאן דאמר [מט, ב] ושבעת זו שתיה הרי זה מפורש דאשתיה נמי אמר רחמנא וברכת, וכי תימא אם כן שלש ברכות נמי, איכא למימר מדפרט רחמנא לחם ולא פרט יין אלא דכלליה בלשון ושבעת שמע מינה דלא חייב לזה ברכה כזה אלא לכלליה אהדריה דהיינו ענבים. ומיהו עבר ובירך עליו שלש ברכות יצא משום דזיין. ומדכלליה רחמנא כלל בהדי לחם סברי בית שמאי דמצוה מן המובחר לברך אחר אכילה ושתיה דהיינו דרך שביעה גמורה וכדאיתא נמי לקמן בפרק אלו דברים [נא, ב] ולאו לעיכובא דודאי אכל חד וחד לחודיה מברך, אאכילה לחודא ושתיה לחודא, מידי דהוה אענבים [ד]אפילו אלחודייהו מברך, אלא למצוה. ולמאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן, וכיון דחייב רחמנא במשקה זית ברכה, הוא הדין ביין, דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר.",
+ "ורבן גמליאל ההוא ארץ דאפסיק רחמנא והדר כתב לחם למיעוטי כוסס החטה דליכא ברכה לאחריו, ומשום הכי הדר לחם. ולרבנן כוסס החטה לא צריך קרא למיעוטיה, דמסתמא כי אדכריה רחמנא לחטה בשבחא דארץ ישראל במזון הוא דאדכריה ולאו בכוסס את החטה דלא אורחייהו דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים. ומכל מקום לא מיקרי ביטול דעת מאן דעבד הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה, אבל ברכה לאחריו ליכא כלל אלא כשאר דברים שאינן משבעת המינין כדכתיבנא לעיל [לו, א, לז, א].",
+ "אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. פי' והם מבושלים בקדרה. ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' חמשת המינין הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון וכולן בכלל חטה ושעורה דכוסמין מין חטין (ומין שעורים שבולת שועל ושיפון) [ושבולת שועל ושיפון מין שעורים].",
+ "אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי כל שהוא משבעת המינין בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' שבעת המינין הן המפורשין בכתוב חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וזיתים ודבש היינו תמרים. אמר ליה אביי לרב דימי ברכה אחת מעין שלש מאי היא אמר ליה דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עיר קדשך ועל ציון משכן כבודך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהרה כי קל טוב ומטיב אתה בא\"י על הארץ ועל המחיה דפירי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן מחתם מאי חתים פי' בשל פירות רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן [אמר] על הארץ ועל פירותיה אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו. פי' הילכך בפירות ארץ ישראל ואפילו הבאים משם לכאן מסתברא דחתמינן על הארץ ועל פירותיה, ובחמשת המינין חתמינן על המחיה ועל הכלכלה ובהא לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהו.",
+ "פי' ומיהו בשותה יין איכא מרבוותא ז\"ל מאן דאמר דחתים ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות, ואיכא דסבירא ליה דכיון דייחדו ליה בברכה ראשונה הכי נמי בברכה אחרונה ומברך על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל פרי הגפן, ולא חתים על הגפן ועל פרי הגפן דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ. ומאן דאכיל דיסא ופירות ושתי חמרא כאיל לכולהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחתים בכולהו על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל הפירות ועל פרי הגפן, וחדא נינהו דארץ נינהו דמפקא הני.",
+ "ובירושלמי [מה, ב] אמרינן דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת ויום טוב וראש חדש, ובגמרא דילן לא אדכרו בה כלל, ואפשר דאפילו לסברא דירושלמי אם עבר ולא הזכיר יצא דדוקא בברכת המזון אמרו דלא יצא משום דלא [סגי דלא] אכיל פת כדלקמן [מט, ב] והאי טעמא שייך בפת ולא בשום מידי אחרינא.",
+ "ומסתברא דמאי דאמרינן לקמן [מח, ב] דכל שלא אמר בברכת המזון ברית ותורה וחיים ומלכות בית דוד לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן, ולאו דוקא ולא מיחייב לאהדורי מדלא אדכרו לה במעין שלש, והכי מוכח לקמן [מט, א] דאמרינן דרב חסדא בריך קמיה רב ששת ולא אדכר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב ששת לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה.",
+ "מתני'. השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. פי' ולרבי טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו כיון דבריך בורא נפשות רבות לפניו דהיא ברכה הבאה לאחריו. והאי דנקט לצמאו משום דמיא לא זייני כלל לפי שאינן אלא יסוד אחד ואינן פועלות במורכב אלא כעין משוש, לפיכך אין לברך עליהן אלא כששותה לצמאו דמיתהני לשבר צמאו, ולפיכך אמר בהו רבי טרפון בורא נפשות רבות וחסרונן דאפילו [שהכל] ליכא לברוכי בהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות, ומודה רבי טרפון בשאר דברים דמברך בהו שהכל ואחריהן בורא נפשות.",
+ "[רי\"ף לב, ב]
לאפוקי מאי. פי' דמיא לא שתי איניש אלא לצמאו, ואמרינן למיעוטי דחנקתיה אומצא. ומיהו דוקא במיא הוא דלא מברך בדחנקתיה אומצא משום דלאו מידי דהנאה הוא אבל ביין ושאר משקין ודאי מברך דמכל מקום הא איתהני."
+ ],
+ [],
+ [
+ "רבי טרפון אומר בורא נפשות. אמר ליה רבה בר רב חנא לאביי הלכתא מאי אמר ליה פוק חזי מאן עמא דבר. זו ראיה לדברינו שלא נחלק רבי טרפון אלא במים דאי בשאר מינין מי מספקא ליה לרבה בר בר חנא הא בכולי פירקין אמרינן להדיא שהכל אלא כדפרישנא, ומשום דמסתבר טעמיה דרבי טרפון אסתפקא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר דהילכתא כותיה, ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר והיינו שהכל נהיה בדברו.",
+ "תנו רבנן אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים. כתיבנא פירושא וטעמא דפלוגתייהו בע\"ז [ל, א] ובפסחים בסייעתא דשמיא.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא",
+ "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית. פי' אע\"פ שאינו יושב עמהם. והכותי מזמנין עליו. סבר תנא דמתניתין דכותיים גרי צדק הם, ואידך מתניתין מפרשינן לה בגמרא.",
+ "אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתניתין בכל הני, משום דבשום מאכל עבירה ליכא ברכה, ולא תימא דוקא זימון הוא דקאמר דהא קתני בהדיא בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית מי איכא למימר דזימון הוא דליכא אבל ברכה מברך בפחות מכזית אלא ודאי דאינו מברך כלל, דאם איתה בהני דלעיל דאכלי איסור דמברכי כלל פירושי הוה מפרשינן לה בגמרא, והדין נותן דאיך יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואין זה אלא מזכיר עון, תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה יברך, ולא עוד [אלא] אפילו אוכל אותן בהיתר כגון חולה שיש בו סכנה וצריך להן אין לברך על אכילתו זאת, וכן כתב הרב ר' משה ז\"ל. וכן הדין בודאי באיסורין דרבנן באוכל אותן באיסור, אבל אוכל אותן בהיתר, כגון חולה שיש בו סכנה, או מעשה שבת על ידי גוי בחולה שאין בו סכנה, נראה ודאי שמברך שכיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ודאי מברך לפי [ש]היום מותר הוא לאכילה ומאכל זה מותר הוא אלא שנעשה בו מלאכת איסור ומלאכה הותרה לגבי האי. ומכאן למי שהוצרך ואכל ביום הכפורים אע\"פ שאכל בהיתר אין לו לברך לא לפניו ולא לאחריו, דכיון דיום זה אסור הוא לאכול הוו להו כולהו מאכלות לגבי האי יומא כחזיר ונבלה, ותו דלאו מידי דהנאה הוא אלא דצערא, ואע\"ג דלא סגיא דלא מתהני, הנאתו על ידי אונס ולא שייך לברוכי בהא, וזה כדין אשה שנאנסה ותחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן לה אונס [כתובות נא, ב].",
+ "ובערכין [ד, א] אמרינן הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, ואמרינן לא צריכא דכהן אכיל תרומה וקדשים וזר אכיל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ושמעינן מינה דשלשה שאכל�� ושנים מודרין את האחד כיון שזה יכול לאכול משלהם מצטרפי אהדדי אבל היו כולן מודרין זה מזה שוב אינן מצטרפין, כן כתבו בתוספות. ואפשר דלא דמו דאכתי הכא חזו כולהו למיכל כחדא משל אחרים והן מותרים כולן בככר אחד וכיון דכן אכתי איכא צירוף ביניהם, אבל ודאי איכא למישמע מינה דכהן שאסר על עצמו חולין שוב אינו מצטרף עם זר שהרי אלו שניהם זה אסור בשל זה לעולם, וכן בשני ישראל וזה אסר על עצמו כל פת שבעולם חוץ ממקום פלוני והשני אסר על עצמו פת שבאותו מקום אלו ודאי אין מצטרפין שהרי עכשיו זה אסור בשל זה אע\"ג דאיסורייהו בנדר דאפשר בשאלה מסתברא דהשתא מיהת לא חזו.",
+ "[רי\"ף לג, א]
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. פי' עבדים דלא חזו לאצטרופי בהדן, נשים משום פריצותא, וקטנים משום דלאו בני חיובא, הא כל היכא דלא בעינן להו לצירופא דלא צריכינן לצירופא דידהו כיון דאיכא שלשה בר מינייהו ודאי מזמנין עמהם, וכן הם מזמנין לעצמן. ועד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה.",
+ "[גמ'] מנא הני מילי. פי' דזימון בשלשה ושלשה חייבין לזמן. אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי. פי' גדלו לשון רבים, ומסתמא שנים, ואתי הא תלתא, והתם כד הוו שלשה קאמר גדלו להוסיף ברכה, והיינו זימון דמוסיפין ברכת זימון, ומדרבנן הוא ודאי וקרא אסמכתא בעלמא.",
+ "אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי. פי' וענית אמן היינו גדלו, וקאמר אתי דהיינו שוה לו, והיינו שוה לקולו."
+ ],
+ [
+ "אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. פי' דאין זימון בשנים וכיון דאין בהם זימון הוא הדין דאין אחד מברך והשני יוצא דמצוה על כל אחד לברך. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. פי' דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר, בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן [בסוכה לח, ב] דשומע כעונה, משיצא בברכת עצמו, ויוצא בברכת חבירו ואע\"ג דלאו בזימון, דמן הדין ברכת המזון הרי היא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחבירו, אלא דרבנן אסמכוה למילתא לזימון בשלשה משום ברב עם הדרת מלך דליצטרכו לאצטרופי ולברוכי, והיכא דסופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפא, ומיהו דוקא בשהסופר אכל, הא לא אכל לא, דלא אמרו רבנן במילתא כולי האי, ואע\"ג דמדינא ודאי אע\"ג דלא אכל מפיק, משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין הוא דכי לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, אלא אע\"פ שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא, אלא דרבנן הוא דעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא בשאכל, לפי שהיא באה על הנאה, ורמיזא בירושלמי [כה, ב] מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, ומיהו מדרבנן בעלמא, דאילו מקרא ודאי ליכא למישמע מינה מידי, דודאי חובה על מי שאכל הוא, ואפילו הכי אחרים מוציאין דשומע כמברך, ואילו הוה דאורייתא דוקא לא פטרוה רבנן בזימון, ואע\"ג דאסמכוה רבנן לזימון אקראי, קראי לאו בהכי איירו כלל אלא אסמכתא בעלמא נינהו.",
+ "אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו. פי' קוראין לו ויבא אצלם ויושב עמהם ומזמנין עליו, וקא משמע לן דלא פקע זימון מיניה אע\"פ שיצא לו לשוק והניחם. אמר אביי והוא דקרו ליה ועני. פי' שלא הרחיק מהם כל כך, שאילו יקראו לו ישמע לקולם, שאילו הרחיק מהם כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ושוב אינן מזמנין מחמת צירופן הראשון אפילו בא ויושב עמהם, ומיהו הא דאמרינן בדקרו ליה ועני מזמנין עליו, דוקא בבא אצלם ויושב עמהם, הא לאו הכי לא, דקביעותא בעינן.",
+ "ומיהו הא דאמרינן דכי הרחיק כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ואפילו בא ויושב עמהם, הני מילי בשאינן אלא שלשה, אבל נשארו שם שלשה כשיצא הוא, הרי נשאר שם קביעות בר מהא וחיוב זימון, ואפילו אזל האי לעלמא וארחיק טובא לא פקע זימון מיניה וכי הדר מזמן בהדייהו, והיינו דאמרינן לקמן [נ, א] בשלשה בני אדם שבאו משלשה חבורות אין רשאין ליחלק ומזמנין לעצמן, דהא כל חד איחייב בזימון ולא פקע זימון מיניה, ומיירי בסתמא ואע\"ג דארחיק טובא, ופרישנא לה בשבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר שנשארו שם שלשה בני אדם בכל חבורה וחבורה שנשאר קביעות וחיוב זימון בכל חבורה וחבורה, וכיון דכן לא פקע זימון נמי מכל חד וחד מהני שלשה דפרשו להו מינייהו, ותו בעינן נמי עלה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שחבורות אלו שנשארו כל אחד בשלשה בני אדם ובחיוב זימון דקביעות לא בירכו ברכת המזון לא כולן ולא מקצתן עד שנצטרפו שלשה אלו שפירשו מהם ובירכו וזימנו לעצמן, דהשתא הוא דמצטרפי משום דבהאי שעתא בני חיובא דזימון נינהו שהיו ראויין כל אחד לשוב לחבורתו ולקביעותו שהרי לא נתבטל מכיון ששלשה נשארו שם שלא פירשו זה מזה, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שאותן חבורות שנשארו זימנו לעצמן כולן או אחת מהן עד שלא זימנו שלשה אלו שפירשו מהן הרי פקע זימון מינייהו, שכיון ששלשה אלו שפירשו או אחד מהן אינו ראוי לשוב לחבורתו ולזמן עליהן פקע זימון מיניה ותו לא מצטרף.",
+ "אמר מר זוטרא לא אמרן אלא שלשה דליכא שם שמים אבל עשרה עד דניתי. פי' הכי גרסינן במקצת הלכות, ונראה לי דהכי גרסינן עד דאיתיה, אבל בגמרא לא גרסינן לה כלל אלא הכי, אבל עשרה דאיכא שם שמים לא, והכי פירושא לא אמרן דלא פקע זימון מיניה כל היכא דלא ארחיק כולי האי דכי קרו ליה עני וכי הדר אתי ויתיב גבייהו מזמנין בהדיה לא אמרינן ליה להאי דינא אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים וצירופא לשם שמים מילתא רבא כל היכא דפריש חד מינייהו כלל אזל ליה צירופא עד דאיתיה מעיקרא ועד סופא, וגירסא הכתובה במקצת הלכות עד דניתי אינה נכונה.",
+ "שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. פי' שלשה שאכלו ורצו שנים מהם לצאת לפי שצריך להם לצאת ורוצים לברך ולצאת, אחד מפסיק לשנים, כלומר לשנים שאכלו ורוצים לברך, אחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ברכת זימון, ומיהו הם יוצאין ידי זימון בין עונה עמהם בין שאינו עונה עמהם, שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין להפסיק השנים אכילתן בשביל אחד, ואם אחד זה זימן ובירך עליהן והם לא ענו אחריו לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי זימון, ואחר שיצא לו פקע זימון מהני בשהרחיק כשיעור האמור למעלה דקרו ליה ולא עני, ומיהו אם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא זה ואפילו יצא כל זמן שלא הרחיק ואע\"פ שבירך, ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון, והכי איתא בגמרא [נ, א] דאין זימון למפרע.",
+ "פי' ובגמרא (נמי) אמרינן איני והא רב פפא איפסיק ליה הוא ואחרינא בהדיה לאבא מר בריה, שאני רב פפא לאחשוביה לבריה הוא דבעי ולפנים משורת הדין הוא דעבד, פי' דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון.",
+ "ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול, פי' ומסתברא בלא המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן עליה לגומרה, והכי מוכח במאי דכתיבנא בפירושי הלכות פסחים לרבינו ז\"ל וכן בתוספות וכן בהלכות גדולות, ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון אבל הוא מברך ארבע ברכות כולן, ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין לאכול לאלתר, ואפילו למאן דאמר לקמן [מו, א] דברכת זימון עד הזן והזן בכלל, היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהן, ואפילו אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף, ושוב יכול לו לילך דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף, אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך הוא שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומר אותה, ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון בעצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד פורש קודם ברכת הזן נראה כאילו לא היה כאן קביעות.",
+ "פי' והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן למימרא דלא פקע זימון מינייהו, היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד, אבל קדמו השנים ובירכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דבטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם.",
+ "פי' והא דאמרינן ביצא אחד מהם לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני, מיירי בשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה, אי נמי בשעבר ויצא שלא כדין, אי נמי בשהניח שם זקן או חולה, ואפילו הכי כל היכא דהרחיק [כולי] האי דקרו ליה ולא עני בטיל ליה קביעותא לענין ברכת המזון לענין זימון.",
+ "יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרוך ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף [לן]. פי' דלא [הוה] בהו איניש דמופלג מחבריה. בריכו איניש איניש לנפשיה כי אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימא ניהדר ונזמון אין זימון למפרע. פי' הוא הדין נמי דבר מיהא בטיל להו קביעותייהו כיון דפרישו, אלא לרוחא דמילתא אהדר להו דאפילו הוו קיימי במקום קביעותייהו נמי פרח זימון מינייהו משום דאין זימון למפרע.",
+ "בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ורב פפא אמר אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך, פי' דאמרי ברוך הוא שאכלנו (אומר ברוך), בחתימת ברכה אומר אמן.",
+ "[רי\"ף לג, ב]
תני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני אמן בבונה ירושלים. פי' הא דאמרינן דעונין אמן בבונה ירושלים לא דוקא בבונה ירושלים ולמיעבד הכירא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן, דהא (ד)אמרינן בגמרא דרב אשי עני לה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב, אלא טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא, והוא הדין בכל מקום בסוף ברכותיו, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה, ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לקרית שמע ובין גאולה לתפלה, וברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה, ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה, כללו של דבר בכל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו, ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו.",
+ "ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חבירו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו, אלא אם כן במקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת, ואין צריך לומר בתפלה עצמה, ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה, שבכל אלו אין להפסיק כלל, ומהם שאם הפסיק טעון לחזור ולברך כגון בין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה.",
+ "ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן, לפי שהיה דרכן שברכות קרית שמע אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד אלא שליח ציבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בזה, חוץ מקרית שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהוא שינון, ותפלה משום דצלותא ורחמי [היא] שחייבין בה כל אחד ואחד הבקיאים, אלא ששליח ציבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה [לד, ב], אבל שאר ברכות, חוץ מברכות תפלה וקרית שמע דהוא שינון, שליח ציבור מברך והם יוצאין ועונין אחריו אמן, ולפיכך במקום [אמן] תיקנו לומר אחר אהבת עולם אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושיה דאמן כדאיתא בהרואה ותיקנו (גם) כן להשלים רמ\"ח תיבות שבקרית שמע כנגד רמ\"ח אברים כדאיתא באגדה, וכן במקומות שנוהגין שהציבור מברכין עם שליח ציבור אלא שהם מקדימים לחתום באהבת עולם ושליח ציבור חוזר וחותם, אף כאן הדין כן שהם חייבין לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חבירו, אבל במקומות שהציבור חותמין עם שליח ציבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לקרית שמע דהוה ליה עונה אמן אחר ברכת עצמו.",
+ "ירושלמי תני הפורס על שמע. פי' כששליח ציבור מברך ברכות קרית שמע והציבור שומעין ויוצאין נקרא פורס, ופירושו מתחיל, וכן כי הוא יברך הזבח [שמואל א ט, יג] [מתרגמינן] ארי הוא יפרוס על דבחא פי' יתחיל לברך, והוא מלשון פרוסה. והעובר לפני התיבה. פי' שליח ציבור כשחוזר תפלה. והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני הרי זה חכם אמר רב חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומאן דאמר הרי זה חכם בעונה בסוף."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית ולא יכלם לא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא רבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחין וקרובין לעיר ואל יזדקר לפניו שום הרהור עון ואל ישלוט שטן בכל מעשה ידיו מעתה ועד עולם.",
+ "עד היכן ברכת זימון רב נחמן [אמר] עד נברך ורב ששת אמר עד הזן. הפי' הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן שלשה לזימון, וקאמר עד מתי בעינן צירוף ויצאו ידי זימון, ומכאן ואילך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר ברכתו המברך יצאו אלו ידי זימון, שאם פירשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זימון. רב נחמן אמר עד נברך. פי' ונברך בכלל. ורב ששת אמר עד הזן. [פי'] והזן בכלל.",
+ "נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה או ארבעה. פי' וכל שכן שנים, ובדין הוא להאי תנא דליתני שנים או שלשה או ארבעה, אלא ודאי מתניתא הכי תניא אלא דגמרא לא מייתי מינה אלא במאי דפליגא ומאי דאתי לטפויי אאידך, ואי תני ארבעה בלחוד הוה משמע לעיכובא ולהכי הוא [דמייתי] שלשה או ארבעה. והנכון בזה כדברי רבינו ז\"ל דודאי גברי קאמר, וכן בירושלמי [נא, ב] בפירוש, ולתנא קמא סבירא ליה דברכת המזון שלש ברכות, הילכך כי איכא הכא תלתא גברי ולא ידע לה חד מינייהו כולה, אלא חד מינייהו תרתי ואיד�� חדא או כל חד מינייהו ידע לחדא מינייהו מברכין אותה, הילכך פעמים שלשה פעמים שנים מברכין אותה, אבל ארבעה (לה) [לא] כיון דברכת המזון אינה אלא שלש ברכות, וכגון שאין יודעין לאחת מהן אלא בשנים אין מברכין אותה שאין מחלקין ברכה אחת בין שני אנשים ועיכובא נמי הוא, ומשום הכי אמר ארבעה לא, ואידך תנא סבר דברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה (לשני אנשים שלש מהן) [לשלשה אנשים] האחד שתים והאחד אחת ואחד אחת או לארבעה אנשים כל אחד אחת, והוא הדין נמי דתני שנים כל אחד שתים או אחד אחת ואחד שלש, אלא דלא מייתינן לה כדפרישנא לעיל דלא מייתי אלא מאי דאתי לטפויי עלה.",
+ "סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולא (חד) חשיב לה חד מינייהו. פי' ומשום הכי סברי דלא חשיב לה חד מינייהו משום דלאו דאורייתא. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר שנים או שלשה, כלומר ותו לא, קסבר עד הזן. פי' קסבר ברכת זימון עד הזן, והילכך הוו להו ברכת המזון שלש ברכות ותו לא, ברכת זימון והזן חדא דחדא ברכתא חשבינן לה, וברכת הארץ הא תרתי, ובונה ירושלים הא תלת, ולהכי מברכין לה שלשה אנשים, אבל ארבעה לא משום דלעולם ברכת זימון (והזן דהיינו נברך) [דהיינו נברך והזן] כולה כחדא חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שנים, ואי ליכא חד דידע לה כולה דהיינו נברך והזן לא נפקי ידי זימון, ולא מברכי נברך כלל, אלא [א]חד מברך הזן ואחד מברך ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים, ואין מזמנין עד שידע אחד מהם נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים, ומיהו לאו לעיכובא לברכת הזן דהא ליכא למימר, דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה, אלא לומר דנברך בברכת הזן תליא דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא לה ואין לחלוק אותה ממנה כדי לברך אותה לעצמה. ומאן דאמר שלשה וארבעה קסבר עד נברך. פי' קסבר דברכת זימון עד נברך ונברך בכלל, וסבר דנברך ברכה בפני עצמה ומחלקין אותה לאדם אחד, וכיון דכן הוו להו ברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה לארבעה אנשים, כל אחד מברך אחת.",
+ "וכי תימא ולמאי דקא סלקא דעתין דלא חשבינן לה להטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, ברכת זימון נמי אמאי חשבינן לה דהא איהי נמי ודאי לאו דאורייתא, שאני תחלת ברכה מסוף ברכה, משום דהטוב והמטיב דבסופא לא חשיב, דהיא דרבנן, וחשיב כמאן דכליא ברכה בבונה ירושלים דהיא דאורייתא וכמאן דלא בריך תו, אבל תחלת ברכה לא אפשר בר מינה בזימון, הילכך לא סגיא דלא למיחשבא. רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה וכו'. פי' ודלא כתנאי כדאמרן, והילכתא כרב נחמן.",
+ "ורבינו ז\"ל כתב וזה לשונו: עד היכן ברכת זימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן לומר שאם אכלו שלשה כאחת והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שאומרים נברך שאכלנו משלו ויוצא שזו היא ברכת זימון ורב ששת אמר עד הזן ואמרינן נימא כתנאי דתניא שנים ושלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה וארבעה מאי לאו דכולי עלמא אית להו הטוב והמטיב לאו דאורייתא ובהא קמיפלגי מאן דאמר שנים ושלשה סבר עד הזן, פי' ברכה אחת, ומאן דאמר שלשה וארבעה פי' קסבר עד נברך, פי' ברכה אחת. ודחינן לא רב ששת מתרץ לטעמיה ורב נחמן מתרץ לטעמיה וכו'.",
+ "[רי\"ף לד, א]
הא שמעתא שקלו וטרו בה קמאי ז\"ל ולא סלקא להו כל עיקר משום דהוה סבירא להו דהא דתניא שנים ושלשה ברכות אינון וקשיא להו היכי תני להו בלשון זכר ולא אשכחו בה פירוקא והאי מימרא דעד היכן ברכת זימון איפליגו נמי בגמרא דבני מערבא ואותיבו התם למאן דאמר עד נברך מיהא מתניתא דשנים ושלשה מברכין ברכת המזון וכד מעיינת ביה סליק לך פירוקא דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק והכין גרסי[נן] התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהם לצאת דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו איזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת הזימון רבי זעירא בשם רבי ירמיה זו הזן את הכל רבי חלבו ורבי חנין בשם רב הזן את הכל התיב רב ששת והא מתניתא פליגא שנים ושלשה שאכלו חייבין בברכת המזון הא ארבעה לא ואין תימר [זו] ברכה ראשונה, פי' ואם תאמר דנברך ברכה ראשונה, נתני ארבעה אשכח חד תנא תני ארבעה ואין תימר זו הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא הטוב והמטיב משניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה נמצאת אומר ששנים ושלשה דקא תני גברי אינון והכין פירושא שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד מהם יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין בברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתם וגמרינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד לפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכין קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה דאם איתא דברכת הזימון עד נברך הוה אמר ארבעה ופריק אשכח תנא תני ארבעה ואנא דאמרי כותיה ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב דתני הכי דמצי אמר ליה גברא רביעאה לית לך למימר דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ולא תנא ליה תנא בהדי דאורייתא דאמר רב הונא וכו' הכין פירושא דהדין גמרא דבני מערבא וחד טעמא הוא עם גמרא דילן וכבר סליק פירושא דהא מתניתא כהוגן וליכא בה קושיא כלל וקיימא לן כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן אלמא [ברכת] הזימון דליתה אלא בשלשה עד נברך הוא בלבד אבל ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון.",
+ "פי' אמרינן בגמרא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך ותניא כל הברכות כולן פותח(ין) בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. פי' חוץ מברכת המצות וברכת הפירות שהן מטבע קצר וכל כיוצא בהן, שהן פותחות לעולם ולא חותמות, וברכה הסמוכה לחברתה, שהיא חותמת ואינה פותחת במטבע ארוך כדמפרש ואזיל, וברכה אחרונה שבקרית שמע, פי' קמשמע לן דאע\"ג דקרית שמע מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ולא פותחת. יש מהן פותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך, פי' בברכה הסמוכה לחברתה, שפותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך כגון מטבע קצר. ויש שחותם בהן בברוך ואינו פותח בהן בברוך, פי' כגון מטבע ארוך. והטוב והמטיב פותח(ין) בה בברוך.",
+ "פי' והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, דאילו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך והיו חותמין בה בברוך, ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשבינן ��ה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך, כלומר דמשום דהיא דרבנן אישתני דינא שיהיו פותחין בה בברוך ולא חותמין, שזו [היה] עיקר דינה שיהיו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה, והיינו כמטבע ארוך דאילו מטבע קצר לעולם פותח ולא חותם ואינו משתנה לעולם, ובתוספתא אמרינן דנוסח שלה עד הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו לעד [ל]חן לחסד ולרחמים והצלחה והרוחה וכל טוב, ואמרו במדרש שיש בה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות, והשתא תמיהא מילתא כיון דכן דהטוב והמטיב חשבינן מטבע ארוך, ומשום דהיא דרבנן אמרו דפותחין בה, הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה, ויש לומר דכיון דהויא לה סמוכה לחברתה ובדין דלא בעיא אלא חתימה, אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן, לא חזו רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה, ומשום הכירא דהיא דרבנן סלקוה לחתימה ושויוה בפתיחה, וזה ברור ונכון מפי רבינו אחא ז\"ל.",
+ "ובתוספתא [א, ח] אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן, פי' ברוך הוא שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חותם בה, וברכה אחרונה של ברכת המזון, לאו למימרא דתיהוי כאידך, דאידך מטבע קצר והא דהטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא, אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת, והתם נמי [תניא] רבי יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה, פי' דרבי יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך הוא בודאי כדאיתא הכא בהדיא, וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה כלומר מדינה, ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח, ומיהו בלאו חתימה נמי לכולי עלמא מטבע ארוך הוא כדמוכח הכא בהדיא וכדפרישנא.",
+ "והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר, וקידוש היום שהוא פותח בברוך אע\"פ שהוא סמוך לברכת היין, כבר תירצו אותו בירושלמי [לעיל יא, א] דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין, והבדלה נמי, אי משום ברכת היין דכותה (בקידוש היין) [דקידוש] היא, ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן, ושבעה ברכות דנישואין פרישנא טעמייהו בכתובות [ז, ב] בסייעתא דשמיא, וטעמייהו ביוצר האדם שהיא פותחת אע\"פ שסמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא לן בלא פתיחה, ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת ואע\"פ שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואילו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת, ואשר ברא דפותחת ואע\"פ שסמוכה משום דזימנין איתה לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות.",
+ "וברכה אחרונה דמגילה דפותחת ואע\"פ שסמוכה לחברתה לברכה שלפניה, דאין מגילה הפסק מידי דהוה אקרית שמע דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה, התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגילה כולה (מילתא) במנהגא תליא מילתא, ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגילה שאין חותמין בה, הילכך לא סגיא דלא למיפתח בה, ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה, והיא גופא נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגילה [כא, א], אי נמי ברכה אחרונה של מגילה ��ינה באה על המגילה אלא ברכת שבח והודאה היא על הנס לבורא יתברך ולפיכך פותחת וחותמת, וברכה דאפטרתא נמי, לפניה חדא ברכה היא, ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה, משום דאינן ברכות על המצוה, שאינן על קריאת האפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן ארבע, אלא ברכות של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה, וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה, משום דמתחלה היה הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגילה [כא, ב] וכיון דבשני אנשים הויין להו לא שייך בה שפיר טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתיקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שינו נוסח הברכה.",
+ "ומכל מקום יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואינן פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה [לעיל כט, ב] וברכת גשמים [להלן נט, ב] ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח ברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד [הן] וכן יהללוך שבסוף הלל שבלילי פסחים [פסחים קיז, ב] ולפיכך קראוה ברכת השיר כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא."
+ ],
+ [
+ "להיכן הוא חוזר כשאומר נברך שאכלנו משלו רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק. פי' שאומר ברוך הוא. וכן הלכתא.",
+ "[רי\"ף לד, ב]
תניא מה הוא אומר בבית האבל הטוב והמטיב רבי עקיבא אומר דיין אמת ותנא קמא הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא פתח ואמר, פי' בסוף ברכת המזון בברכת הטוב והמטיב אמר, ברוך המלך החי הטוב והמטיב דיין אמת שופט בצדק ושליט בכל מעשיו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנו חייבים להודות לו ולברכו וכן הלכתא.",
+ "תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. פי' שאין ראוי לשמש הגדול בידים מזוהמות. אלא בפתח הראוי למזוזה. פי' ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ. פי' ומיהו כל היכא דמסתפי דילמא חליש דעתיה דאידך אי לא מכבד ליה בעי לפיוסיה, כדאשכחן בשבת בפרק במה בהמה יוצאה [נא, ב] דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמריה ואמר ליה לפיוסיה, חמור שעסקיו רעים כגון זה, כלומר שאינו ברשות בעליו לעשות בו כחפצו, לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין. פי' דבר זה לפי דרכן שהיו אוכלין שנים ושלשה בקערה. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. וכד בצע מיבעי ליה למיבצע מהיכא דבשיל שפיר. פי' בסנהדרין איתא בפרק חלק [קב, ב]. רבה בר רב הונא איעסק ליה לבריה, פי' השיא אשה לבנו, בי דניאל בר רב קטינא, קדים, פי' קודם סעודה, וקא מתני לבריה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין ורב חסדא אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי, פי' באריכות יותר מדאי, אינו אלא טועה. פי' הילכך לא בעינן מפי כולן שיש מאריכין בו יותר מדאי והוא טעות בידם.",
+ "פי' והא דאמרינן אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע, פי' אלא אם כן חולק כבוד למי שגדול ממנו, והא דאמרינן בפסחים [קו, א] בההוא סבא דגחין ושתי מקמי מר בר רב אשי דבריך, בר הכי הוה, אבל בירושלמי [מד, א] הפרישו בין נזקקין כולן לככר אחד או לכוס אחד, או שהיה ככר לכל אחד וכוס לכל אחד, דנזקקין כולן לככר אחד מברך טועם תחלה וכן הדין בכוס אחד, אבל ככר לכל אחד או כוס לכל אחד איזה מהם שירצה תחלה, ומההיא דפסחים ומהאי ירושלמי שמעינן שאין האחרים טעונים לשתות מאותו כוס של ברכה והוא הדין שאין צריכין לטעום מאותו ככר שבירכו בו, לא שנא בין ששאר כוסות אינם פגומין או שהן פגומין שלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא לאותו כוס שמברכין עליו בלבד, ומיהו אי עביד ואמר טול לא הוי הפסק דחבובי מצוה הוא וכדאמרינן לעיל [מ, א] טול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק אע\"ג דלאו עיכובא, דומיא דהבא מלח הבא ליפתן דאמרינן לעיל [שם] נמי דלא הוי הפסק.",
+ "תנו רבנן אין עונין אמן חטופה, פי' קודם חתימת הברכה, ולא אמן קצרה, [פי' שממהר קריאתה], ולא אמן קטופה, פי' (שממהר קריאתה) [חצי המלה], ולא אמן יתומה, פי' שלא שמע הברכה ואינו יודע על איזו ברכה [עונה], אבל כל זמן שיודע על איזו ברכה [עונה] לא מקריא אמן יתומה כדאיתא התם בסוכה [נא, ב]. ולא יזרוק ברכה מפיו. פי' על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע הברכה, אי נמי שלא ימהר להתחיל ברכה אחרת אלא בכדי שיש שהות לענות אמן. בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים קטופה יתקטפו שנותיו קצרה יתקצרו חייו וכל המאריך בה מאריכין לו ימיו ושנותיו. פי' ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי כדאמרן. ירושלמי איזהו אמן יתומה ההוא דמיחייב למברכה, פי' שהוא חייב באותה ברכה לברך והוא יוצא מפי אחרים, והוא עני ולא [ידע] מה דעני, פי' לפי שאינו שומעה.",
+ "[רי\"ף לה, א]
רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא על ואתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב למיכל אמר ליה רב מאי דעתיך לאיצטרופי בהדן, פי' כדי שיזמנו שמצוה בזימון משום גדלו, אנן הא אכלינן אמר ליה שמואל אי הוו מייתי ארדילי וגוזליא לאבא מי לא אכלינן אלמא כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מינה מצטרף בהדיהו וכן הלכתא. והלכתא גדול מברך אע\"ג דאתא בסוף סעודה.",
+ "גרסינן בפרק בני העיר [מגילה כח, א] אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה שנאמר [כל] (ול)משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי אבל כהן תלמיד חכם מצוה לאקדומי דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול חלק ראשון. פי' ואוקימנא התם בשוין ולאו דוקא בשוין אלא אפילו אותו תלמיד חכם גדול קצת ממנו כל היכא דלא עדיף מיניה כולי האי דאיכא למיחש לכבוד תורתו כהן עדיף מיניה.",
+ "והכותי מזמנין עליו. והני מילי באותו זמן אבל עכשיו גוים גמורים הם ואין מזמנין עליהם.",
+ "פי' והא דתנן במתניתין דאם אכל דמאי מזמנין עליו אע\"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן פרישנא בגמרא דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאילו הוי האי [מפקר נכסיה הוי עני] וחזי ליה השתא נמי חזי לאזמוני עליה."
+ ],
+ [],
+ [
+ "אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכן הלכתא. כתב רבינו ז\"ל ואמרי רבוואתא ז\"ל והוא שנכנס לכלל שלש עשרה שנה ואע\"ג דלא פרח. פי' שלא התחיל להביא סימנין כלל. אבל קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה אע\"ג דפרח אין מזמנין עליו. ופי' פורח שהתחיל להביא סימנין אלא שלא גמרו, שלא גדלו שיהא בראשן כדי לכוף לעיקרן. ואנן לא סבירא לן הכי כיון דקרו ליה קטן אפילו בן עשרה ובן תשע, פי' ואפילו פחות מכאן, כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו והכי חזינא לגאון ז\"ל. פי' והשתא אתיא מתניתא שפיר דמייתינן בגמרא דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פי' לעולם ואפילו אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון דגדול הוא, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, בשאינו יודע למי מברכין, ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש שנים מזמנין עליו, והאי דלא מייתינן בגמרא מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומא באנפא [אחרינא] כדאיתא בגמרא. פי' והוא הדין לענין עשרה שמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכים משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר, דרובא דמינכר בעינן כדמוכח בגמרא, וכן לענין תפלה.",
+ "[רי\"ף לה, ב]
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין ואפילו טבל עמהם בציר או ששתה כוס אחד מצטרף. פי' לענין עשרה. ואפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין לומר נברך לאלהינו אבל ששה לא דבעינן רובא דמינכר והני מילי לענין לאיצטרופי לבי עשרה אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן [וקאמרי רבנן דוקא אצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן]. פי' ומתניתין היא בהדיא לקמן [מט, ב] עד כמה מזמנין עד כזית, ומתניתין להצטרף לשלשה."
+ ],
+ [
+ "אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן ויהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ ודוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. פי' ונוסח שלהן על קיומו, ונוסח שלנו על בנינו שיהא במהרה בימינו. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. פי' והיא דרבנן והשאר דאורייתא, ותקנוה בברכת המזון לפי שכולה הודאה תיקנו בסופה גם כן הטוב והמטיב שהיא הודאה, כנגד הרוגי ביתר שניתנו לקבורה.",
+ "פי' ותימה דהא קיימא לן ברכת המזון דאורייתא והיכי אמרינן דמשה ויהושע ודוד ושלמה תיקנום, וכי תימא כי אמרינן אנן דאינהו תיקנוה, מטבע שלה אמרינן דתקון, אבל ברכת המזון גופה דאורייתא, והרי תפלה דעיקרה דאורייתא כדאמרינן [תענית ב, א] ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה, ומשום דמטבע שלה דרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינהא דתפלה דרבנן, הכא נמי נימא דברכת המזון דרבנן כיון דרבנן תיקנו מטבע שלה, איכא למימר דתפלה אין לה עיקר מן התורה במטבע שלה כלל אלא כל דהוא מודה כלל סגי ולית לה משום נוסח, הילכך האי תפלה בהאי נוסחא ודאי דרבנן היא, אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ולהזכיר הארץ וירושלם כדכתיב על הארץ הטובה ודרשינן ליה לירושלם מלשון הטובה, אשתכח דכולהו בקרא בהדיא, ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אשתכח דברכת המזון כולה דאורייתא שהרי נוסח זה שלנו אינו אלא דברים אלו ובודאי אי [א]מרינהו באנפי אחרינא נפיק.",
+ "תנו רבנן סדר ברכת המזון ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. פי' מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, לא סגיא דלא משני למימר מידי דנחמה בשבת, דלא מסתבר למימר דברכת בונה ירושלים קרי נחמה דהוה ליה למימר ובשבת כולל קדושת היום בבונה ירושלים. ומסתברא נמי, דחתימתה בודאי הוא דמשני ואומר בה נחמה, דודאי כי קרינן לה בונה ירושלים על שם חתימתה דהוי הכי בונה ירושלים קרי לה (ל)ברכת בונה ירושלים, וחתימתה דבחול ודאי בונה ירושלים וכדאמרינן לקמן [מט, א] מהו חותם בה בונה ירושלים, וכי קאמר דמסיים בנחמה לומר ודאי דמשני חתימתה וחותם בנחמה, אבל לענין פתיחתה אין לנו שום ראיה אם משנה בה בשבת מן החול דאפשר דבין בחול בין בשבת פותח בנחמנו. [והאי דאמרינן] ורבי אליעזר אומר רצה לאמרה בברכת הארץ אומרה וכו' וחכמים אומרים אינו אומרה, פי' [ל]קדושת היום. אלא בנחמה בלבד, פי' קרי לה לברכה שלישית נחמה משום דבשבת איירינן ובשבת מסיים בנחמה. ורבינו ז\"ל כתב מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה' אלהינו ומסיים בנחמה והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה' מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים.",
+ "תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בשלש עשרה."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף לו, א]
רבי אבא אומר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף. פי' בברכת הארץ. והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלים הרי זה מגונה וכל שאינו אומר ברית ותורה וחיים בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבנין ירושלים לא יצא ידי חובתו. פי' כל הני לאו לעיכובא מדלא קבעום בברכת מעין שלש אלא לכתחלה ולמצוה קאמר, ואף על גב דתני לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר, וכדאמרינן [פסחים קטז, ב] כל מי שלא אמר בפסח שלשה דברים לא יצא ידי חובתו ולאו לגמרי קאמרינן אלא כלומר לא יצא כראוי, ואי לא אמרינהו לא הדר וכדאמרינן לקמן גבי רב חסדא דלא אמר ברית ותורה ומלכות וזקפיה רב [ששת] לחוטמיה עליה כחויא ולא אהדריה.",
+ "תנו רבנן מהו חותם בה בונה ירושלים ורבי יוסי ברבי יהודה אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי במושיע ישראל ובונה ירושלים אמר ליה גברותא למחתם בתרתי והא תניא רבי אומר אין חותמין בשתים קשיא ומסקנא אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים ה'. פי' בגמרא אפליגו עלה דאיכא מאן דאמר דכי פתח ברחם על ישראל לא חתים בונה ירושלים ומסקנא דלעולם חותם בונה ירושלים כדכתב רבינו ז\"ל, ומייתי ראיה מדכתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס ברישא בונה ירושלים והדר נדחי ישראל יכנס אלמא בנין ירושלים עיקר ולפיכך ראוי לחתום בה.",
+ "גופה רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארעא דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארעא דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל מקדשי לזמנים מקדש ישראל וראשי חדשים ישראל מקדשינהו לחדשים מקדש השבת וישראל [והזמנים] וראשי חדשים. פי' והכא ודאי גבי שבת ישראל לא מקדשי ליה, והוה ליה תרתי קדושות קדושת שבת וקדושת ישראל. אמר ליה חוץ מזו. פי' דהכא ודאי חתמינן בהני אף על גב דהוו כעין תרתי אבל בעלמא לא חתמינן בתרתי. ומאי שנא. פי' מאי שנא דלא חתמינן במושיע ישראל ובונה ירושלים משום דחשבינן להו בתרתי, וחתמינן מקדש השבת וישראל והזמנים דלא חשבינן בתרתי. הנך כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבא. כלומר תשועת ישראל ובנין ירושלים כל אחד ענין חלוק לעצמו. אבל הכא הא בהא תליא. פי' דכולהו חדא מילתא וחדא ענינא דכולה קדושה דמקדש (ישראל) רחמנא לשבת וישראל והזמנים חדא מילתא, אבל מושיע ישראל ובונה ירו��לים תרתי מילי נינהו. וטעמא מאי אין חותמין בשתים משום דאין עושין מצות חבילות חבילות.",
+ "אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קא משמע לן דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא אמר זעירי לומר שצריכה (לומר) שתי מלכיות חדא דילה וחדא דבונה ירושלים. פי' דלית בה מלכות (בית) שמים דסמוכה לחברתה היא, ואית בה מלכות בית דוד ו[לאו אורח ארעא ד]לא לידכר מלכות שמים. ובנוסח ברכה גופה ליכא לאדכורי מלכות שמים, דליכא לשנויי מטבע ברכות דתקון דכל ברכה הסמוכה לחברתה אין בה מלכות, אבל כיון שהוזקקו להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב לפי שעשאוה פותחת, אמרו גם כן להשלים בו מלכות שמים שהיה ראוי להזכיר בבונה ירושלים כיון דמזכיר בה מלכות בית דוד. והא דאמרינן בבונה ירושלים והקם מלכותך, התם לאו מלכות הוא דהא הקם אמרינן משמע דהשתא [ליתיה דהא לא קאמרי וקיים מלכותך עלינו] אלא הקם מלכותך עלינו קאמרי ולא חשבינן האי לישנא הזכרת מלכות שמים, ואע\"ג דבמלכות בית דוד נמי הא מדכרינן לה שיחזירנה למקומו, אנן הכי קאמרינן כיון דמדכר כלל מלכות בית דוד לא אורח ארעא דלא מדכר מלכות שמים שלמה, ותו דמלכות בית דוד פעמים שהיה נזכר שלמה בזמן שהיתה קיימת והיו אומרים ומלכות בית דוד לעולם תושיענה וראוי להזכיר מלכות שמים שלמה וקיימת, ולגבי בית דוד אישתני נוסחא משום דליתיה למלכות אבל במלכות שמים שהיא קיימת לעולם צריך להזכירה בנוסח אחד ובמלכות שלמה וקיימת. אי הכי ניבעי תלת חדא דידה וחדא דבונה ירושלים וחדא דברכת הארץ (אבל) [אלא] ברכת הארץ מאי טעמא לא בעיא מלכות דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בונה ירושלים נמי הויא לה ברכה הסמוכה לחברתה בדין הוא דאפילו דבונה ירושלים לא בעיא אלא איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמרינן מלכות שמים, פי' וכדפרישנא לעיל. ורב פפא אמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה. פי' דאחר שהוזקקו להשלים בה מלכות שמים כנגד בונה ירושלים, אילו לא ישלימו בה מלכות כנגד ברכת הארץ מתחזי כריעותא דההיא ברכה, דלא מגלי טעמא לעלמא, הילכך בעינן שתי מלכות לבר מדידה.",
+ "פי' וכל הני מילי משום דאיכא ברכה בסוף שלש ברכות והוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה, וכיון דכן השלימו בה שתי מלכיות כנגד שתי ברכות שלמעלה ממנה שאין בהן מלכות, ולפי שהזכיר באחת מהן דהיינו בונה ירושלים מלכות בית דוד ראוי להזכיר מלכות שמים שתי פעמים בהטוב והמטיב לבר מדידה, ומכל מקום טעמא דכולה מילתא מתוך שהוזקקו להזכיר בה מלכות לעצמה כיון שבא להזכיר מזכיר גם כן שתי מלכיות כדאמרן, וחד מינייהו אבינו מלכנו דאמרינן בה דמלכנו נמי מלכות הוא, הא למאן דאמר בגמרא דהטוב והמטיב דאורייתא וחותמת ולא פותחת דהויא לה סמוכה לחברתה, להאי סברא ודאי לית בה מלכות כלל, ואע\"ג דאדכרנא מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא קפדינן אהא.",
+ "ובודאי בכל בית שני לא הזכירו בה מלכות בית דוד שלא היתה קיימת והיו מזכירין בה ומלכות ישראל תושיענה, ומכל מקום דבר זה ראיה למה שכתבנו למעלה שלא נאמרו הזכרת דברים אלו לעכב דהיינו ברית ותורה ומלכות, דאילו לעכב לא יצאו ידי ברכה בכל בית שני, אלא מדרבנן נינהו ולכתחלה, אבל מדאורייתא על מזונו וארץ חמדה וירושלם.",
+ "והיכא דבריך ברכת המזון בשבת וטעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אשר נתן שבת לעמו ישראל לאות ולברית ברוך מקדש השבת. פי' דכתיב ביה בשבת ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם [שמות לא, טז יז]. ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה ברוך מקדש ישראל והזמנים. פי' דכתיב בהו בימים טובים ושמחת בחגך [דברים טז, יד]. והני מילי היכא דאדכר מקמי דפתח הטוב והמטיב אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. [פי' לראש ברכת המזון דכל היכא] דאיתמר בשום דוכתא סתמא חוזר לגמרי קאמר, וטעמא דמיל��א לפי שכבר גמר כל ברכות התורה ופתח בהטוב והמטיב דסילק עצמו מברכות של תורה לברכה אחרת והא חשיבא הפסקה לגמרי ובעי חזרה לראש, וליכא לדמוייה כלל לההיא דלעיל [כט, ב] ברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו דחוזר לעבודה ונימא דהכא נמי חוזר לנחמה, דלא דמו כלל דרגיל לומר תחנונים תחנונים כתפלה אריכתא דמיין אבל כאן קבעו להפסיק ביניהן באמן ועשאוה לנחמה סוף ברכותיו ופתחו בה בברוך עשאוה כברכה בפני עצמה לגמרי. פי' ובהני ברכות דלעיל דברוך שנתן בכל חדא מינייהו איכא שם ומלכות דברכה גמורה היא לפתוח ולחתום, ולא עשאוה כדין סמוכה לחברתה, שאינה כלל ממין ברכת המזון אלא ברכה לעצמה ומטבע לעצמו. והיכא דטעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולית בה חתימה. פי' דהא דראש חודש לא חשיבא כולי האי למחתם בה. ואי לא אידכר ליה מקמיה דפתח בהטוב והמטיב לא בעי למיהדר לרישא. פי' ותו לא מדכר לראש חודש כלל דבתר הטוב והמטיב ליכא הזכרה לשום דבר כלל. דאמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מהדרינן ליה בברכת המזון דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה זה כתב רבינו ז\"ל.",
+ "פי' והא דאמרינן אי בעי אכיל בראש חודש אי בעי לא אכיל, לאו דוקא אי בעי לא אכיל כלל, דהא ראש חודש אסור הוא בתענית, אלא אי בעי לא אכיל פת, אבל בשבתות וימים טובים (ד)כי לא אדכר שבת ויום טוב כלל ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש משום דלא סגיא דלא אכיל פת.",
+ "ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן דבימים טובים לא סגיא דלא אכיל פת, היינו בלילה הראשון של פסח דאמרינן [פסחים קכ, א] דהכתוב קבעו חובה מדכתיב בערב תאכלו מצות, ולילה הראשון של סוכות כדדרשינן התם בסוכה [כז, א] דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, הא אידך רשות, וכיון דכן אי טעה בברכת המזון לא הדר.",
+ "וליתה דודאי בכולהו ימים טובים חייב אדם לאכול בהן פת וחייב בסעודה וחייב בלחם משנה כשבת, וחציו לה' כלומר לשנות וחציו לכם כלומר לאכילה כדאיתא ביום טוב [טו, ב] ואפילו רבי אליעזר לא פטר פי' מאכילה אלא כשכולו לה' כלומר כשהוא שונה, ובעצרת הכל מודים שכולו לכם. והני ראיות דאייתו (בשאר) [דשאר] ימים טובים רשות חוץ מלילה הראשון של פסח ולילה הראשון של סוכות לאו ראיות נינהו, דההיא דפסח לענין חובת מצה איתמרא שחייב בלילה הראשון במצה הא ביום אוכל מצה עשירה ואינו חייב לאכול מצה, ואף בלילה אינו חייב במצה אלא לאכול כזית לצאת בה ידי אכילת מצה, וההיא נמי דסוכה מדין סוכה איתמרא דמדין סוכה חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה, ואם אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה שהיא אכילת עראי (ורשאי) [שרשאי] לאכלו חוץ לסוכה ואחר כך ישן כל הלילה בסוכה ועמד שם כל שבעת הימים ואכל שם בכל יום שלש פעמים לא יצא ידי חובתו שחייב הוא לאכול בלילה הראשון, ואם אכל שם בלילה הראשון ולמחר אכל חוץ לסוכה כזית או כביצה ואחר כך עמד כל היום בסוכה יצא ידי יום טוב וידי סוכה, אבל בכולהו ימים טובים ודאי לא סגיא דלא אכל פת כשבת. ואע\"ג דרשאי להתענות בתענית חלום וכיוצא בו, ההוא מילתא אחריתי שניתנה שבת לידחות אצלו בכך כשם שניתנה לידחות לבשל לחולה שאין בו סכנה על ידי ארמאי, ואנן רשות קאמרינן דברשות אין לו להתענות, הילכך בכולהו שבתות וימים טובים חוזר.",
+ "ובראש חודש ליכא חזרה, והוא הדין לחולו של מועד דליכא חזרה, וכן ראש חודש דאיקלע בשבת ושכח ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו כלל דאע\"ג דלגבי האי יומא ודאי לא סגיא דלא אכיל פת, ההיא משום שבת הוא ולאו משום ראש חודש, דאכילת פת בראש חודש בחובה ליכא כלל, ואלו דברים שהאמת מעיד עליהם.",
+ "ולענין שבתות וימים [טובים] אפילו אכל מאה פעמים ביום ולא הזכיר באחרונה חוזר, דטעמא דעיקר חזרה קאמרינן משום דלא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא, ולא אמרינן בהאי סעודתא אלא בהאי יומא, ומשום דהאי גברא לא סגיא דלא אכיל פת בהאי יומא [איכא] חיובא לחזור, והאי טעמא לכולהו סעודות, וגם זה ברור."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף לו, ב]
עד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה. פי' שיטתא דמתניתין דלעיל נקט ליה למיתני לה בזימון, ופלוגתייהו ודאי בחיוב ברכת המזון גופיה. וכתב רבינו ז\"ל והילכתא כתנא קמא. פי' ובגמרא איפליגו רבי יוחנן ואביי דרבי יוחנן אמר מוחלפת השיטה ומחליף רבי מאיר לדרבי יהודה דתנא קמא ודאי היינו רבי מאיר, ואביי [אמר] דלא [תיפוך], ובודאי לרבי יוחנן הלכה כרבי יהודה, והכי סוגיין בכל דוכתא דכזית טעון ברכה לאחריו, ורבי יוחנן גופיה אמר לה לעיל, ואע\"ג דאמר רבי יוחנן בעלמא הלכה כסתם משנה, הכא תנא קמא לא חשיבא סתם משנה כיון דאית בה פלוגתא כדכתיבנא ביבמות [מב, ב] בסייעתא דשמיא, ולאביי הלכה כתנא קמא דודאי אע\"ג דבאוקימתא דמתניתין פליגי אביי ורבי יוחנן, בעיקר דינא לא פליגי וכולהו מודו דכזית טעון ברכה לאחריו.",
+ "מתני'. כיצד מברכין, נוסחא אחרינא כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, כלומר נוסח אחד לכולן. פי' והאי דתנא בשלשה והוא, בעשרה והוא, ולא קתני בארבעה באחד עשר, משום דתני קביעותא לחוד, ושלשה קביעות ועשרה קביעות, וכי הוי הוא מוסיף על הקביעות אומר ברכו לפי שהם ראויין בלא צירופו, אלא כשאינם אלא שלשה ואינם ראויין בלא צירופו אומר נברך.",
+ "[גמ'] אמר שמואל לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל כלומר שאע\"פ שיש לו לומר ברכו נברך עדיף שלא יוציא אדם [עצמו] מן הכלל והכי מסקנא דנברך עדיף אלא שאם אמר ברכו אין תופסין אותו על כך ותניא נמי הכי בין שיאמר נברך בין שיאמר ברכו אין תופסין אותו על כך, (ש)[ו]מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא כיצד אמר בטובו חיינו הרי זה תלמיד [חכם] אמר ומטובו חיינו הרי זה בור. פי' בטובו הגדול חיינו משמע שהוא משפיע לנו מברכותיו אבל מטובו חיינו משמע ממקצת טובו והוא ממעט בתגמולו של הקדוש ברוך הוא. ירושלמי שמואל אמר אני איני מוציא את עצמי מן הכלל התיבון והרי הקורא בתורה אומר ברכו אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף [הוא] אינו מוציא עצמו מן הכלל."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד [חכם] למי שאכלנו משלו הרי זה בור דמתחזי כמאן דמברך לאיניש בעלמא והאי דאמרינן למי שעשה לנו את כל הנסים האלה ניסא שאני דמוכחא מילתא דקודשא בריך הוא הוא דעבד לן ניסא ואמר רבי יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד [חכם] על המזון שאכלנו הרי זה בור דמתחזי כמאן דמברך ליה למזון אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בתלתא דלא אדכר שם שמים אבל בעשרה כיון דבעי למימר לאלהינו מוכחא מילתא דתנן בענין שהוא מברך כך עונין אחריו נברך לאלהינו אלהי ישראל ה' צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו.",
+ "אחד עשרה ואחד עשר רבוא. כלומר בנוסח שלהם. אוקימנא כרבי עקיבא דאמר מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין. פי' מה מצינו בבית הכנסת הקורא בתורה פותח ואומר ברכו את ה' בין שקורא במעמד עשרה בין שקורא במעמד עשר רבוא ולא נשתנה נוסח שלהן, אף בברכת המזון אין שינוי נוסח במברך בין שהמסובין מועטין או מרובין דלעולם נוסח שלהן אחד והוא נברך לאלהינו. וקא פסק רבא הלכה כרבי עקיבא. פי' דליכא שינויא בנוסחא בין עשרה למרובין מעשרה.",
+ "מתני'. אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. פי' ולא נשתנה נוסח שלהן. רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך. פי' והאי דלא אמר הכי בברכת המזון דלימא המבורך כדאמרינן בספר תורה, דכיון דאמר לאלהינו הרי כולל עצמו קצת, וטעמא דבבית הכנסת לא אמר(ו) ברכו לאלהינו כברכת המזון ואמר(ו) ברכו את ה' משום דהוא שם מיוחד יותר וראוי להזכירו יותר בבית הכנסת וכן ראוי להזכירו יותר על התורה. ומנהגא כרבי ישמעאל.",
+ "מתני'. שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וחמשה. פי' שהוקבעו ונתחייבו בזימון. ששה נחלקין עד עשרה. פי' דהא איכא זימון לכל כת וכת הילכך אלו מזמנין לעצמן [ואלו מזמנין לעצמן]. עשרה אין נחלקין. פי' דהא הוקבעו לזמן בשם. עד שיהיו עשרים. והתם נחלקין דהא איכא עשרה לכל כת וכת ואיכא לכל חדא מינייהו זימון בשם.",
+ "[רי\"ף לז, א]
למה לי, פי' למה [לי] למיתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, הא תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אמר רבי אבא אמר שמואל הכי קתני, פי' מתני' דהכא, שלשה שישבו [לאכול] כאחת אע\"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו כלומר מככרו אינן רשאין ליחלק. פי' וכמתניאתא דלעיל דפרק כיצד [מב, ב] דתני לה הכי בהדיא.",
+ "אי נמי כדרב הונא דאמר שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק. פי' ומזמנין ביניהן דהשתא לא מחסרי צירוף כיון דהא איחייב כל חד מהני בזימון. פי' ושמעינן לה דמתניתין דשלשה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק אמרה האי דינא דרב הונא ממשנה יתירא, והכי קאמר שלשה שאכלו כאחת כל אחד עם חבורתו ואחר כך פירשו להם חייבים לזמן.",
+ "אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם. פי' שנשארו שלשה שלשה בכל חבורה וחבורה דאכתי אשתייר חיוב זימון בכל חבורה וחבורה, הילכך הני נמי דפרשי איכא בהו חיוב זימון, וחייבין לזמן לעצמן כיון דהוו שלשה, אבל לא נשתיירו אלא שנים שנים, כיון שבפרישתן פרחה ופקעה זימון מהני דמשתיירי, מהני נמי דפרשי מינייהו פקע ופרח חיוב זימון, ולא עוד אלא אפילו שלשה שאכלו ופירשו והלכו להם שוב אינן ראויין לזימון אפילו אותן שלשה עצמן, דפרח זימון מינייהו משעה שפירשו משום דנתבטל צירופן וקביעותן אלא כל חד וחד מברך לנפשיה בלא זימון וכדפרישנא לעיל [מה, ב] בגמרא, והוא הדין דחבורה חדא מהני תלתא שבאו משלש חבורות משתיירא בשנים, דמאן דפריש מינה לא חזי לזימון ופקע דין זימון מיניה ותו לא חזי לזימון.",
+ "אמר רבא לא אמרן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו [עלייהו] אבל קדימו הנך ואזמינו [עלייהו] פרח זימון מהם. פי' לא אמרן דהני שלשה שבאו משלש חבורות יכולין לזמן אלא דאותן חבורות שנשארו לא בירכו עדיין ברכת המזון ולא זימנו על אותן שפירשו, ואע\"פ שאינם בכאן יכולים הם לזמן עליהם דהא אינון תלתא בר מינייהו, הילכך כל היכא דלא זימנו הני דמשתיירי עדיין, כיון דהני דמשתיירי אכתי בני זימון ובחיוב זימון, הני דפרשי מינייהו נמי בני זימון, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו, כלומר שהנשארים דהיינו אותן שלשה שלשה שנשארו בכל חבורה וחבורה זימנו על אותן שפירשו, כלומר שזימנו לעצמן, פרח זימון מינייהו, מכיון שזימנו אותן שנשארו קודם שזימנו אותן שפירשו, וקרינן אזמון עלייהו אע\"פ שאינן עמהם משום דבזימון הני דמשתיירי פרח זימון דידהו.",
+ "מתני'. שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.",
+ "[גמ'] תנא אם היה שמש ביניהם שמש מצרפן. פי' ואמרו בירושלמי [נה, ב] דכי אמרינן במקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין לזימון (ד)דוקא בשישבו מתחלה על דעת כן על דעת להצטרף כולן זה עם זה, ומסתברא דכי בעינן ישבו מתחלה על דעת כן דוקא בכי האי גוונא שהם רחוקין זה מזה ואלו נראין לעצמן ואלו נראין לעצמן, הא לאו הכי כיון דבכל חדא איכא חבורה ראויה לזימון ודאי מצטרפין אלו עם אלו, ואע\"ג דלא ישבו מתחלה על דעת כן.",
+ "פי' והא דתנן לעיל שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק סתם אכילה ותו אינן רשאין ליחלק, הא מקמי הכי רשאין ליחלק, ובירושלמי [נא, א] אפליגו עלה, ולפום גמרין פשיטא מדלא פירשוה.",
+ "[רי\"ף לז, ב]
מתני' אין מברכין [על היין] עד שיתן לתוכו מים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין. כתב רבינו ז\"ל פירוש אין מברכין על היין בורא פרי הגפן עד שיתן לתוכו מים ואם לא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואע\"פ שלא נתן לתוכו מים וקיימא לן כחכמים."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי יוסי ברבי חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מאי טעמא אמר רבי הושעיא בעינן מצוה מן המובחר.",
+ "תנו רבנן ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת. פי' שהוא קרוב לשפוך ממנו על הפת ונמאס. ואין סומכין הקערה בפת. פי' מהאי טעמא נמי. ואין זורקין את הפת. פי' בדוכתא דמאיס. וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין ודוקא במידי דממאיס אבל במידי דלא ממאיס כגון אמגוזי וחבושי ורמוני לית לן בה.",
+ "תנו רבנן ממשיכין את היין בצנורות לפני חתן וכלה. פי' בנשפכין בכלים דלא ממאיסי. וזורקין לפניהם קלי��ת ואגוזין בימות החמה ולא בימות הגשמים. פי' משום דמאיסי.",
+ "אמר רב יהודה אמר שמואל שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני אידך מסלקן לא קשיא הא דתני בולען במשקין. פי' דמאיסי אי פליט להו ולסלקינהו ולברך אי אפשר שאי אפשר לדבר בעוד משקין בפיו ולא חייבו לפלטן ולאפסודינהו הילכך בולען. והא דתני פולטן במידי דלא ממאיס והדר מברך ואכיל והא דתני מסלקן במידי דממאיס, פי' אי פליט ליה. מידי דלא ממאיס נמי לא ליפלוט להו ולסלקינהו לצד אחד וליבריך תרגמא רב יצחק קרקוסאה קמיה דרב יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך."
+ ],
+ [
+ "מי שאכל ושכח ולא בירך המוציא ונזכר עד שלא גמר סעודתו, פי' עד שלא גמר לאכול, חוזר ומברך המוציא ואם לאחר שגמר סעודתו, כלומר שגמר לאכול, ונזכר אינו חוזר ומברך המוציא משום דנראה ונדחה ושוב אינו נראה.",
+ "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו ואמרי לה במתניאתא [תנא] עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור עיטוף נוטלו בשתי ידיו ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה. פי' כל חדא וחדא מפרש לה ואזיל.",
+ "[רי\"ף לח, א]
אמר רבי יוחנן אנו אין לנו אלא הדחה ושטיפה חי ומלא. פי' אבל כל אידך ודאי למצוה איתנייהו דהא מפרשינן לכולהו ושקלינן וטרינן בהו טובא.",
+ "הדחה מבפנים שטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ. פי' משום עין יפה. ובברכת הארץ נותן לתוכו מים. פי' שכך הכשרו. כדתנן מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עד שיתן לתוכו מים. והא דאמרינן בשבת [עו, ב] דכוס של שבת רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית שיעורא בגמר ברכה דהיינו ברכת הארץ. ומלא דאמר רבי יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. עיטור רב יהודה מעטר לה בתלמידים רב חסדא (מהדר) [מעטר] לה בנטלי. פי' כוסות. עיטוף רב פפא מעטף ויתיב רב אשי פריס סודרא על רישיה ונוטלו בשתי ידיו דאמר רב חיננא בר פפא אמר קרא שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ואוחזו בימין אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אמר רב אשי הואיל והראשונים לא איפשיט להו אנן ניעבד לחומרא."
+ ],
+ [
+ "ומגביהו מן הקרקע טפח אמר רב חייא בר חיננא דאמר קרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. פי' וכל הני דאמרן אפילו למאן דאמר [פסחים קיז, ב] ברכה אינה טעונה כוס, דהני מילי לענין לחזר עליו כדרך שמחזרין על כל המצות אבל היכא דאית ליה ודאי מברך עליו ומצוה הוא, כדאמרן כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים [חולין פז, א] ובכולי תלמודא אמרינן כוס של ברכה.",
+ "אמר רב אשי אין משיחין בכוס של ברכה. פי' מכיון שנוטל את הכוס בידו לברך אסור לו לדבר עד שיברך.",
+ "אמר רב אשי אין מברכין על כוס פורענות מאי כוס פורענות אמר רב נחמן בר יצחק [כוס שני]. פי' ואע\"ג דאמרינן דכוס [של] ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה [פסחים קט, ב] ההיא בכוס שלישי ורביעי כדאיתא בפסחים. תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך. פי' על אותו כוס הכפול. משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. כלומר לטובה והעומד משולחנו ושתה זוגות ניזוק על ידי שדים כדאמרינן בערבי פסחים [קי, א]. ונותן עיניו בו דלא ליסח דעתיה מיניה. אמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא אוכל כשהוא מהלך עומד ומברך עומד ואוכל יושב ומברך מיסב ואוכל. כלומר שהוא מוטה. יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא",
+ "אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין. פי' אומר קידוש ואחר כך אומר בורא פרי הגפן. ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום.",
+ "בית שמאי אומרים נוטלין לידים תחלה ואחר כך מוזגין את הכוס. פי' דידים שניות דגזרו עליהם חכמים להיותן שניות כדאיתא בשבת [יג, ב] ופוסלין את התרומה, ומשום סרך תרומה גזרו חכמים שלא לאכול בלא נטילת ידים [חולין קו, א] וכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה [פרה ח, ז] ומשקין טמאין מטמאין כלים הנוגעים בהן, ואף על גב דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואוכלין ומשקין לא אפשר להו למיהוי אב דכל שאין לו טהרה במקוה ונטמא מאחרים אינו נעשה אב הטומאה, אפילו הכי גזרו חכמים במשקין לטמא כלים גזירה משום משקה הזב כלומר רוקו ומימי רגליו שהם אבות ומטמאים כלים, לפיכך אמרו בכל משקה טמא שיטמא כלים שלא יבוא לטעות בין משקה למשקה [נדה ז, ב] ולהכי אמרי בית שמאי דנוטלין לידים תחלה שאם מוזגין את הכוס תחלה פעמים משקה טופח לו מאחוריו ויגע בו בידים טמאות ויטמאו המשקין ונטמא הכוס מחמת המשקין ונטמא גם כן (מפני) מה שבתוכו. ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. פי' דלא חיישינן להכי וטעמיהו מפרש בגמרא, וטעמא אחרינא לבית הלל כדי שיהא סמוך לנטילה סעודה.",
+ "[גמ'] תנו רבנן אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין שהיום גורם ליין שיבוא. כלומר שבשביל הקידוש בא היין. וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא. הילכך קדושת היום קודמת וברכתו קודמת. ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקידושא שתאמר. פי' שאם אין יין אין קידוש, ואם בא לקדש על הפת הרי פת במקום יין. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. פי' בזבחים [צא, א] ילפינן לה מקראי דכתיב במוספין מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה, מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד תעשו המוספין, וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירא למילף שבשביל שהוא תמיד הקדימו התורה, ומכאן אתה למד לכל התדירין.",
+ "[רי\"ף לח, ב]
פיסקא. בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. כתב רבינו ז\"ל האי כוס כוס של קידוש הוא. פי' והוא הדין בחול ביין הבא קודם סעודה ולאפוקי כוס הבא בתוך סעודה דדינא אחרינא הוא כדאיתא בגמרא [מג, א].",
+ "מתני' בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים. פי' מים אחרונים. ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית."
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאי טעמייהו דבית שמאי משום פירורין שיש בהם כזית ובית הלל סברי הכא בשמש תלמיד חכם עסקינן שמניח פירורין שאין בהם כזית ונוטל פירורין שיש בהם כזית. פי' קודם נטילת ידים, ואותן שאין בהם כזית אם נפסלין בנטילת ידים אין חוששין להן. מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ. פי' ובית שמאי מיירי במטבילו דבלאו הכי לא אפשר משום דסתם עמי הארץ טמאין הן משום דלא זהירי בטומאה. אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא בכולי פרקין הלכה כבית הלל בר מהאי דהלכה כבית שמאי.",
+ "מתני' [נא, ב]. בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה. פי' כשמתחיל לאכול בשבת מבעוד יום וגמר משחשיכה ואין להם אלא כוס אחד, שאילו היה להם שני כוסות כלומר שני שיעורין, לדברי הכל אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, אלא הכא בשאין להם אלא כוס אחד, ואילו בחול כי האי גוונא אליבא דבית שמאי שותהו קודם שיברך ברכת המזון דסברי בית שמאי מצוה מן המובחר לברך ברכת המזון אחר אכילה ושתיה דאיכא שביעה שלימה דרחמנא אמר ושבעת, אבל השתא במוצאי שבת צריך הוא לו מפני הבדלה. ומיהו אף על גב דפליגי בית שמאי ובית הלל לענין קידוש אי יין קודם או קידוש קודם, לענין ברכת המזון בין הכא בין בעלמא מודו בית הלל דיין בסוף, דברכת המזון סילוק אכילה ושתיה, וכיון דכן, ואיכא טעמא אחרינא נמי דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כדאיתא בחולין [פז, א], לא סגיא דלא הויא הפסק ולא סגיא לברכת היין אלא בסוף, וכן הדין דהיאך יברך עכשיו על היין לשתותו והוא עומד ובא לברך ולהודות על מה שאכל ושתה, אלא ודאי לא סגיא אלא בסוף. ובית הלל לית להו האי סברא דאמרינן לעיל לבית שמאי, ומצוה מן המובחר לברך מתוך אכילה ושתיה לא סברי לה בית הלל אלא דעיקר ברכה על אכילה, וכיון דכן בחול מברך ברכת המזון דאפילו תימא אינה טעונה כוס היינו לאהדורי עלה אבל בדאית ליה מצוה היא. ולכולי עלמא ודאי בין לבית הלל בין לבית שמאי, אף על גב דאמרי בית שמאי לענין קידוש דקידוש מעיקרא ויין בסוף, גבי הבדלה יין ברישא דהבדלה אפוקי יומא ומאחרינן ליה.",
+ "כתב רבינו ז\"ל איכא מרבוואתא דאמרי דהאי מזון דקא תני במתני' ברכת המוציא היא ושמיעא ליה מהא מתני' דמבדילין אריפתא ומוקים לה למתני' במוצאי שבת ליום טוב וכיון דבעי למימר קידושא אריפתא. פי' דהא קיימא לן דמקדשין אריפתא. משלשל לה להבדלה אבתרה והאי דאיצטריך למימר הכי כלומר לאוקומה ביום טוב שחל במוצאי שבת משום דקשיא ליה ההיא דאמימר דאיקלע לבי רב אשי ולא הוה להו חמרא לאבדולי ובת טות. פי' ולא אבדיל אריפתא. ומשום הכי איצטריך לאוקומה להאי מתני' במוצאי שבת ליום טוב. פי' דאיידי דמקדש אריפתא דמיירי כגון שאין לו כוס משלשל לה נמי להבדלה עליה אבתרא. ומוקים לה לדאמימר בשאר ימות השנה כי היכי דלא תיקשי לי דאמימר. פי' דודאי היכא דליכא קידוש לא מבדילין אריפתא. והא מילתא ליתה דלא אשכחן הבדלה על הפת כל עיקר והא דקתני במתני' נר ומזון בשמים והבדלה לאו אברכת המוציא קאי דשמעת מינה דמבדילין אריפתא. פי' אפילו במקום קידושא. אלא אברכת המזון קאי דהיא שלש ברכות ובהדיא קתני בתוספתא אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף. פי' מדקתני ברכת המזון ולא קתני על המזון שמע מינה דהאי מזון ברכת המזון ממש קאמר. ובגמרא דבני מערבא מפורש וקשיא על בית הלל במוצאי שבת היכא עבידא היה יושב ואוכל והחשיך במוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס את אמרת יניחנו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו מה נפשך בירך על היין. כלומר אם יברך בורא פרי הגפן קודם ברכת המזון. המזון קודם. כלומר אי אפשר שהרי המזון קודם לברכת היין. בירך על המזון הנר קודם. כלומר אם תאמר שיברך ברכת המזון תחלה ואחר כך בורא פרי הגפן אי אפשר שהרי הנר קודם למזון כדתנן נר ומזון, ומאחר דנר קודם למזון ודאי היין קודם לנר דתדיר קודם לשאינו תדיר. בירך על הנר הבדלה קודמת. כלומר היאך אמרו בית הלל במתני' נר ואחר כך הבדלה שהרי הבדלה היה לו להקדים דהא עיקר, דודאי בין לבית שמאי בין לבית הלל העיקר קודם דהא גבי קידוש היום אמרינן דקודם ליין אי לא טעמא דתדיר קודם, והכא גבי הבדלה ליכא תדיר דאין נר תדיר יותר מהבדלה ותו הבדלה יותר עיקר מנר דהא אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצוות. נשמעינה מן הדא תני אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבית שמאי אומרים בשמים ואחר כך מאור ובית הלל אומרים מאור ואחר כך בשמים ר' אבא ור' יהודה בשם רב הלכה כדברי מי שהוא אומר בשמים ואחר כך מאור כיצד יעשה על דברי בית הלל מברך על המזון תחלה ואחר כך על היין ואחר כך על הנר וכו' ועל הא מתני' דתנן נר ומזון בשמים והבדלה גרסינן נמי התם תני אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף אלמא בברכת המזון שהיא שלש ברכות עסקינן ולאו בברכת המוציא ולית לה להבדלה על הפת עסק בהא מתני' כלל הילכך אין מבדילין על הפת כלל מהא דאמימר דבת טות, ולא שנא מוצאי שבת לחול ולא שנא מוצאי שבת ליום טוב ומאן דאמר דבמוצאי שבת ליום טוב מבדילין על הפת צריך להביא ראיה ומהא מתני' ליכא ראיה כדברירנא.",
+ "רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא חזייה דבריך אבשמים והדר אמאור אמר מכדי בין לבית שמאי בין לבית הלל לא פליגי אמאור ברישא דתנן בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר' מאיר אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור ואמר ר' יוחנן נהגו העם כבית הלל ואליבא דר' יהודה.",
+ "[רי\"ף לט, א]
מתני' [נא, ב]. בית שמאי אומרים שברא מאור האש ובית הלל אומרים בורא מאורי האש.",
+ "[גמ'] תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור.",
+ "מתני' [נא, ב]. אין מברכין על הנר ולא על הבשמים של גוים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. פי' שהם עשויים לכבוד ולהעביר הזוהמא וריח רע וכל שאינו עשוי ליהנות אין מברכין עליו. ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. פי' דאיסור הנאה נינהו, פירושא דרישא הוא מאי טעמא אין מברכים על בשמים של גוים מפני שסתם הסבת גוים לעבודה זרה. ואין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. פי' שיאותו שיתרצו, כלומר שיהנו.",
+ "[גמ'] נר של גוים משום דלא שבת ובשמים של גוים משום דסתם מסיבתן לעבודה זרה.",
+ "תנו רבנן אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו מאי שלא שבת שלא שבת ממלאכת עבירה כגון של גוי אבל של חולה ושל חיה מברכין עליו. פי' ואפילו הדליקוהו מערב שבת והיתה דולקת והולכת כל השבת. תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת מביאין ממנו אור להבדלה."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן ישראל שהדליק מגוי או גוי מישראל מברכין עליו. פי' גוי מישראל משום דהיתירא הוא, ישראל מגוי משום דכי מברך אתוספת מברך ולא אעיקרה דאיסורא אלא אתוספת שנוסף ודאי בהדלקה זו, והויא לה האי תוספת כאור היוצא מן העצים ומן האבנים שמברכין עליה במוצאי שבתות [פסחים נד, א] שבו היה תחלת תשמישו לאדם שנברא ביום ששי וליל שבת לא נשתמש באור שלא זכה לו ובמוצאי שבת [זכה] לו וחשיב גביה כתחלת יצירתו כאילו נברא האש באותה שעה ולפיכך מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ובתוספת שעיקרו איסור דהויא תוספת כאילו נברא. גוי מגוי אין מברכין עליו. פי' אף על גב דאיכא תוספת דאמרינן דהויא כאילו נברא ומן הדין היה ראוי לברך עליו אפילו הכי אין מברכין עליו. גזירה משום גוי ראשון.",
+ "פי' והאי ברכה דאור לאו ברכת הנהנין היא שאם כן בכל שעה יברך אלא כעין ברכת השבח היא, ובכל שעה שנאסר בתשמישו מברך עליו כשבא זמן היתרו, ולפיכך מברך במוצאי שבת וכן במוצאי יום הכפורים, אלא שבמוצאי יום הכפורים אינו מברך על אור היוצא מן העצים ומן האבנים כדאיתא בפסחים [נד, א] ולא בנר שהודלק מנר שלא שבת דההוא תוספת חשיבו כאור היוצא מן העצים ומן האבנים דמוצאי יום הכפורים לא חשיב זמן ברייתו הילכך ליכא לברוכי אלא על עיקרו ששבת לגמרי, לפיכך נהגו ביום הכפורים להדליק (ב)נרות בבית הכנסת ולברך עליהם בבתיהם, הילכך ביום הכפורים שחל בשבת לא צריך דהשתא משום שבת ראוי לברך במוצאו על הנר שהדליקו מגוי כדפרישנא, ומכל מקום אפילו כשחל להיות בשבת אין מברכין בורא עצי בשמים שאינו צריך חיזוק אדרבה הנאה היא לו כשהגיע זמן שמותר לו לאכול.",
+ "תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. דאזלינן בתר רובא. ומחצה על מחצה נמי אמרינן בגמרא דמברך, פי' משום דספיקא דרבנן לקולא.",
+ "[רי\"ף לט, ב]
תני חדא אור של כבשן. פי' של סיד. מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין לא קשיא הא לכתחלה הא בסוף. פי' לכתחלה אין מברכין דלשרוף האבנים נעשה ולאו להנאת בני אדם ולא לתשמישן, ולבסוף עושין בו אור לראות בפי הכבשן והתם מברכין דלהשתמש לראות באורו נעשה.",
+ "תני חדא אור בית המדרש מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' איכא חשוב מברכין דלכבוד החיים דהיינו לכבודו ולהנאתו הוא, ליכא אדם חשוב לכבוד בית המדרש בעלמא הוא ולאו לכבוד בני אדם ולהנאתן.",
+ "תנ�� רבנן היו יושבין (לבית) [בבית] המדרש והביאו אור לפניהם. פי' ובאין לברך על האור שאין רוצין לשהות לסדר על הכוס או שאין להם כוס. [בית שמאי אומרים] כל אחד ואחד מברך מפני ביטול בית המדרש ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום ברב עם הדרת מלך.",
+ "תנו רבנן גחלים לוחשות מברכין עליהן אוממות אין מברכין עליהן היכי דמי לוחשות אמר רב חסדא כל שאילו מכניס להם קיסם והן דולקות מאליהן. וטעמא דמברך אגחלים אף על גב דלא קיימי להאיר משום דהן עשויין ועומדין להנאת בני אדם דהיינו לבשל ודרך תשמישו והנאתו של אור בכך והנאת גופן של בני אדם חשוב, וכן להתחמם בו, מה שאין כן לכבשן של סיד. ומכל מקום אינו מברך לעולם אלא למראה עיניו, דהיינו ראויות להאיר, דהיינו לוחשות.",
+ "לא על הנר ועל הבשמים של מתים. תנו רבנן כל שמוציאין לפניו ביום בלילה אין מברכין עליו. פי' דלכבודו הוא ולאו להנאת החיים. כל שאין מוציאין לפניו ביום. כלומר שאינו חשוב כל כך להוציא נר לפניו ביום. בלילה מברכין עליו. דלכבוד החיים [הוא].",
+ "אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבור את הזוהמא אין מברכין עליו מאי טעמא כל מידי דלאו לריחא עביד לא מברכינן עליה. כלומר דלא חשיב להנאה לעבורי זוהמא.",
+ "תנו רבנן הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא אחת נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם.",
+ "תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. פי' משום דסתם מסיבתן לעבודה זרה כדאמרן.",
+ "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן היה מהלך בשוקי טבריא בערבי שבתות או בשוקי ציפורי במוצאי שבתות והריח ריח אינו מברך מפני שעסקן לגמר את הכלים. פי' והכשר הכלי לא חשיב הנאת בני אדם בגופן של בני אדם, וכן אתה דן באור שנעשה לכך או שנעשה לעשות בו כלים.",
+ "גרסינן בפרק אין עומדין [לעיל לג, א] רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. פי' ואיסורא דרבנן הוא כדפרישנא לעיל [כא, א] בסייעתא דשמיא."
+ ],
+ [
+ "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריה למלוזמא של ציפורי. פי' שיהא כל כך סמוך לו שיהא ראוי להכיר אבל לא בעינן נשתמש בו ממש, ויש אומרים דנשתמש בו ממש בעינן. ופי' מלוזמא משקל.",
+ "אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות לומר דאי מיקלע ממילא מברך עליה אבל אהדורי לא מהדר. פי' ויש אומרים דהוא הדין נמי אבשמים דהנאה דנפשיה הוא.",
+ "גרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נד, א] אמר ר' בנימן בר יפת אמר רבי יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואה מברך מיד רבי יהודה אומר סודרן על הכוס אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים לא.",
+ "[רי\"ף מ, א]
מתני'. מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור במקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.",
+ "[גמ'] אמר רב זביד מחלוקת בששכח אבל במזיד יחזור במקומו ויברך. הנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כבית שמאי אשכח ארנקא דדינרי. פי' אף על פי ששכח ונעקר ממקומו על ידי שכחה החמיר על עצמו כבית שמאי וחזר למקום שאכל ובירך. וחד (במזיד) עבד [במזיד] כבית הלל אכליה אריא. פי' וחד עבד במזיד, נעקר מן המקום במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך.",
+ "עד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעור עיכול אמר רבי יוחנן כל שאינו רעב מחמת אותה אכילה.",
+ "[מתני'] ועונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. פי' שמא להר גריזים בירך.",
+ "[גמ'] תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו אבל בעידנא דמיפטרינהו עונין. הנכון בזה כמו שפירש רבינו שלמה ז\"ל בעידנא דאמרי הפטרה, ואשמועינן דאף על גב דקטן [הוא] כיון דתקון רבנן הכי דקטן מפטיר שפיר חזי לענות בתרייהו אמן, ואיכא דמפרש דמיפטרי עצמן מברכה.",
+ "אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב. פי' רגילין היו לסוך את ידיהם בשמן אחר מים אחרונים להעביר זוהמת הידים. אני ה' אלהיכם זו ברכה. פי' וכל הני אסמכתא נינהו.",
+ "סליק פירקא בסייעתא דשמיא",
+ "[רי\"ף מ, ב]
גרסינן בפרק כל הבשר [חולין קה, א] אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע. פי' נוטלין ידיהם, בין בכלי מתחתיהן לקבלם, בין שותתין על גבי קרקע. מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע. פי' אין נוטלין ידיהם ויפלו על גבי קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן. איכא בינייהו קינסא פירוש עצים [דקים]. פי' דלמאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע, בקינסא שיהא על קרקע ויטול ידיו עליה בהכי סגי ליה, ולמאן דאמר בכלי, בעינן כלי ממש שיהו שותתין בו. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה.",
+ "[חולין קה, ב] אמצעיים רשות. אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אמר רב יהודה בר חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני (שאכל) [שאדם] אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא העינים דנגעי ידיה בההוא מילחא וכי הדר נגעי ידיה בעיניה מסמי להו אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא ואי כל מילחא מיכל, פי' ואם מדד מלח מדוד מלשון וכל בשליש [ישעיה מ, יב], בעי נטילת ידים.",
+ "[חולין קו, א] איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. פי' מים ראשונים. ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים אמר רבי יוחנן שאלתי את רבן גמליאל ברבי אוכל טהרות ואמר כל גדולי גליל עושין כן וקיימא לן כרבי יוחנן בהא.",
+ "חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי [דשרי למישקל מינייהו במנא כולי עלמא לא פליגי] דאסור. פי' משום דאנן בעינן מים שלא נשתנו צורתן, דנטילת ידים דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור, והתם מסתברא דילפינן לה משום מים יתירא דכתיב בהו [שמות ל, יח] ונתת שמה מים (לרחצה) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ומהכא דייקי דמים בהוייתן בעינן שלא ישתנו. וחמין על ידי האור לא חשיב שינוי שהרי היתה להם שעת הכושר, וחמי טבריא חשיב שינוי שאינן ראויין מתחלתן, והוא הדין למים מלוחין. כי פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא. פי' חריץ קטן והמים פונין שם ואין בהן שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה ועולה בהם טבילה. מר סבר גזרינן אטו מנא ומר סבר לא גזרינן והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא.",
+ "[רי\"ף מא, א]
מים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין פירוש יש אומרים מים מלוחין הן שאין הכלב יכול ללוק מהן ויש אומרים מים עכורין שקרובין הן להיות כטיט הנדוק. פי' וכל הני מילי לסעודה, אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקי כדאיתא לעיל [טו, א] בהני אפילו לכתחלה נמי, מיה�� לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה.",
+ "אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין. פי' דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. אלא משום סרך תרומה. [פי'] כדי שיהו אוכלי תרומה רגילין ליטול ידיהם שהידים שניות ופוסלות התרומה. ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. כלומר דרבנן הוא בעלמא. ורבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דמייתי לה מדאורייתא דכתיב [ויקרא טו, יא] וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. [פי'] והתם ודאי טבילה בכל גופו בעי למימר, ומכל מקום כיון דאפקיה רחמנא בהאי לישנא דידיו, מכלל דאיכא טהרה לידים באפי נפשייהו. והא דלא מייתי לה מהאי קרא דאמרינן לעיל [נג, ב] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, דהתם דרשא דרבנן בעלמא הוא דקרא לא איירי בידים ואסמכתא בעלמא הוא, תדע [דהא] מייתינן מיניה מים אחרונים ואילו לעיל פרישנא טעמא משום מלח סדומית.",
+ "אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. [פי'] דהא אמרינן לעיל כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה, וידים שניות ופוסלות תרומה. ואמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.",
+ "אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאימנא קמי דרבי אמי ורבי אבין ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהון ולא ספו לי מינייהו ובריך כל חד וחד לחודיה שמע מינה תלת שמע מינה אין נטילת ידים לפירות ושמע מינה אין זימון לפירות. פי' מדלא יהבו לי לאכול כדי לאצטרופי עמהם להיות שלשה שאכלו. ושמע מינה שלשה שאכלו, כלומר בפירות, מצוה ליחלק. [פי'] ולברך כל אחד ואחד, [והוא הדין בשנים שאכלו פת] דגבי שנים לא שנא פת ולא שנא פירות וכאן וכאן אין זימון, ואמרינן לעיל דבריך כל חד וחד לחודיה. תניא נמי [הכי] שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא.",
+ "תנו רבנן קידוש ידים ורגלים עד לפרק. כלומר הפרק שבין חיבור היד עם הקנה שלה, וכן נראה בערכין בפרק האומר משקלי עלי [יט, א] מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו והוינן בה והתניא לקידוש ידים ורגלים עד לפרק, ומדמקשינן מינה שמע מינה פרק לחוד ומרפקו [לחוד]. פי' מרפקו הוא הפרק שבין קנה היד והזרוע שנקרא קוב\"די. לחולין עד לפרק. כלומר שבין האצבעות והכף. לתרומה עד לפרק. פי' עד לפרק השני שבאמצע האצבעות, וכן מוכיח בירושלמי במסכת ברכות [נח, ב] דבחולין החמירו יותר משום שאוכלי תרומה זריזין הם, והכי נמי מוכח סידורא דהא מתניתין דנקיט חמור ראשון דהיינו קידוש ידים ואחרון אחרון קל.",
+ "[רי\"ף מא, ב]
[חולין קו, ב] אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. פרש\"י ז\"ל ומתנה עליהן לאכילה, ובלבד שיזהר יפה שלא לטנפם ולא לטמאם, הא לא התנה עליהן אע\"פ שהזהיר בהם לא מהנה. אמר להו רבינא לבני פיקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כל יומא איכא דאמרי דוקא בשעת הדחק ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב.",
+ "[חולין קז, א] אמר רבה האי אריתא דדלאי אין נוטלין מהן לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים דהוו להו שאובין. פי' אריתא דדלאי חריץ שעושין סביבות היאור וממלאין אותו מן הנהר ואחר כך משקין השדה ממנו. ואין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא. כלומר אין כאן טבילה ולא נטילה, שכבר נסתלק כחו של הדולה מים מן הנהר לכאן בכלי, לאחר ששפכן כאן, ובתורת טבילה לא מהני דשאובה היא. ואי מקרב לגבי דולא. כלומר אי בשעה שנוטל ידיו הוא אצל הדולה, והדולה הוא שופך מים על ידיו. נוטלין מהם לידים. [פי'] דהשתא אתו מכח גברא, אף על פי שאין זה הדולה מתכוין לכך דלא בעינן בהא כונה דמאן דאתי מחמתיה, אי נמי דבשעה ששופך זה המדלה המים לתוך החריץ כל מי החריץ כולן מתנועעים בשפיכה זו וכולן כמאן דאתו מכח גברא, והני מילי בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו, אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרין דשאובה שהמשיכוה כשרה לכולי עלמא לענין נטילת ידים מיהת. ואי בזע דולה בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. פי' דהשתא לא מהני מתורת נטילה דליכא כלי, ואנן בעינן כלי דומיא דקידוש ידים ורגלים. אבל מטבילין בה את הידים דמילף לייפי. פי' דחשיבי כמחוברין לענין נטילת ידים מיהת מפני הדולה ששופך ליאור ושופך בחריץ.",
+ "[רי\"ף מב, א]
ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. פי' רביעית לוג והיינו ביצה ומחצה. אמר ליה רב אשי [לאמימר] קפדיתו אמנא. פי' ליטול מכלי. קפדיתו אחזותא. פי' שיהא בו מראה מים לאפוקי נפלו בו מי פירות ושינו מראיהן. קפדיתו אשיעורא. כלומר שיהא בו שיעור רביעית. אמר ליה אין איכא דאמרי אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דקא אתו משירי טהרה. פי' וליכא לפרושה בבת אחת דמאי שירי איכא, אלא בנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק כגון שמערה עליהם מצרצור קטן ואין קילוח פוסק ממנו והיינו שירי טהרה, דאמרינן בהא ניצוק חיבור, וקולא הוא שהקלו חכמים בנטילה זו, וראיה לדברינו דבזה אחר זה עסקינן הא דקתני התם בסופה דההיא, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית, אלמא בזה אחר זה עסקינן. ומענין זה שמערה בלא [הפסק] הוא מה שאמרנו גם כן שם, מחצי לוג לשלשה לחמשה ומלוג לעשרה ולמאה. אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא. פי' שם כלי נטלא מחזיק רביעית.",
+ "ואמר רב מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים תניא נמי הכי מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים. פי' חקקה לקבל רביעית נוטלין הימנה לידים, ואע\"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגוה עבידא. חמת וכפישה שהן של עור שתיקנן נוטלין ממנה לידים שק וקופה. [פי'] אף על פי שמקבלין טומאה וחשיבי ככלי לקבל טומאה. אין נוטלין מהם לידים. [פי'] דלא חשיבי כלי לענין נטילת ידים מפני שאין דרכן במים.",
+ "איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ומסקנא אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות. פי' אוכלי חוליהן בטהרה דלא זהירי בחולין כתרומה.",
+ "[חולין קז, ב] איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או לא ומסקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים [מאכיל] אינו צריך נטילת ידים. פי' דתקנתא דתקינו דרבנן ליטול ידים, על האוכל גזרו ולא על המאכיל, לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן.",
+ "אמר רב יהודה אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. פי' דמסתמא לא נטל ידיו, פי' שאין בדעתו לאכול עמהם. והשמש מברך על [כל] כוס וכוס. פי' דנמלך הוא על [כל] כוס וכוס. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה רבי יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' דליכא אדם חשוב נמלך הוא על הכל ואפילו על הלחם, ואי איכא אדם חשוב על הלחם אינו נמלך דסמכא דעתיה שבידו ליטול ממנו לאכילה, אבל על היין דחשיב נמלך לפיכך מברך על כל כוס וכוס. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. פי' שמא ישפך היין על השולחן אם בעוד שהכוס בידיו נוטל דבר אחר. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.",
+ "[רי\"ף מב, ב]
גרסינן בסוטה בפירקא קמא [ד, ב] אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא ולא תתעכב בו משום דידים מזוהמות פסולות. [פי'] דתנן במסכת ידים [ש]צריך לשפוך מים על ידיו שתי פעמים [וחיישינן שמא] נטל את הראשונים חוץ לפרק והוא לא הקפיד על השניים אלא עד הפרק ויחזרו ראשונים ויטמאו את הידים. פסולות פי' לברכה. תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים.",
+ "אמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב כאוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' אליו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא [בגוים]. פי' רבינו חננאל ז\"ל קרי ביה לח מים.",
+ "גרסינן ביומא בפרק אמר להם הממונה [ל, א] תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג. כלומר שנתעכב שם הרבה והסיח דעתו, נוטל שני ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים. פי' משום חשד. ובתר הכי מפרש כיצד נוטל מבפנים. נכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. פי' לאחר שנטל. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. כלומר שאין אדם מיסב עד שיטול. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפילו לשתות משום דמידע ידעי דאנינא דעתאי.",
+ "[בדברי הגאונים ובהלכות הרב ז\"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה, פי' שאינן אלא נקיות בעלמא, ועל מים ראשונים מברך על נטילת ידים. כתב בעל הלכות ז\"ל מותר להטב��ל ידיו בתוך הכלי, ומביא ראיה ממה שאנו אומרים בפ\"ב דזבחים [כא, א] מהו לקדש ידים ורגלים בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא כיון דאיכא ורחצו רחיצה מיקרי ולא איפשיטא, ודוקא בקידוש ידים ורגלים הוה מספקא להו משום דכתיב ממנו אבל בנטילת ידים אפילו בתוכו מותר דרחיצה מיקרי. ואיכא דמקשי עליה מהא דאמרינן בפרק אלו דברים אריתא דדלאי אין מטבילין בו לידים דהוו להו שאובין, ויש לומר דשאני אריתא דדלאי דאין מטבילין דהיא בקרקע ובעינן בה כל דין מקוה ארבעים סאה ושלא יהו שאובין, אבל כשהן בכלי לא שנא ממנו ולא שנא מתוכו על ידי הטבילה מותר. ושמעתי בשם הגאונים ז\"ל שמי שמטביל ידיו בנהר או בכלי מברך על טבילת ידים]."
+ ],
+ [
+ "הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. פי' וכל זמן שיגיע לשם מברך, ובלבד בהפסקה של שלשים יום, כדאמרינן לקמן [נט, ב] גבי רואה את הים הגדול. מקום שנעקרה ממנו ע\"ז אומר ברוך שעקר ע\"ז מארצנו. פי' ודוקא בארץ אבל בחוצה [לארץ] אינו מברך.",
+ "על הזיקים. פי' מפרש בגמרא [נח, ב] זיקין כוכבא דשביט, הוא כוכב הרץ ממקום למקום ונראה כשבט. ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם. פי' לפי שאלו נראין ונשמעין מרחוק. על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית. פי' בגמ' [נט, א] פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו, ומשני על הזיקין ועל הזועות מברך חדא מתרתי או ברוך עושה בראשית או ברוך שכחו מלא עולם, אבל על ההרים ועל הגבעות עושה בראשית [איכא] כחו מלא עולם ליכא, שאינן נראין ברוב העולם. רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול. פי' לפי שהוא חשוב וגדול מכולן. מברך ע��יו ברוך שעשה הים הגדול אימתי בזמן שהוא רואה לפרקים. מפרש בגמרא [נט, ב] לפרקים שלשים יום, והוא הדין לכל הנזכרים במשנה. על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת.",
+ "[רי\"ף מג, א]
גמרא על ניסא דרבים מברכינן ועל ניסא דיחיד לא מברכינן והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא ונפל עליה אריא איתעביד ליה ניסא ואיתציל מיניה אתא לקמיה דרבא אמר ליה כי מטית להתם אימא ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרי אניסא דרבים כולי עלמא צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי. פי' כי מטו דוכתא דההוא ניסא דלימא ברוך שעשה נס לאבא או לאבי אבא במקום הזה. כולי עלמא לא צריכי לברוכי. ולומר ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה.",
+ "ירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו, היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, היה מי שנתקדש שם שמים על ידו כגון דניאל וחבריו. מהו שיברך אדם על נס שבט, למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל חייב לברך [למאן דאמר כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך]. פי' ולא איפשיטו בירושלמי הנך בעיי דנס רבו ודניאל וחבריו, מיהו בגמרא דילן פשיטא להו דמברכינן עלייהו (דתנן) [דאמרינן] [נז, ב] ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה, ושל רבו נמי מעובדא דרב יהודה [נד, ב] דאיתפח ובריכו עליה רב חנא בגדתאה ורבנן בריך דיהבך לן ולא יהבך לעפרא.",
+ "והקשה הראב\"ד ז\"ל והיכי אמרינן דאין מברכין אלא על נס רבים או דאביו ולא של חבירו, והלא אמרו [נח, ב] שהרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ולאחר שנים עשר חדש מחיה המתים, ומעתה ק\"ו אם נעשה לו נס שמברך עליו. ומחוורתא דמילתא הכין הוא, דלברוכי אדוכתא דאיתעביד ביה ניסא, איכא לפלוגי בין רבו (לאביו) [ואביו] ואדם מסויים לשאר בני אדם, דעל רבו ואביו ואבי אביו ומי שנתקדש שם שמים על ידו מברכין ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה, ועל נס שנעשה ליחיד דעלמא אין מברכין על המקום שנעשה בו נס, הא ודאי כשרואה את חבירו שניצל מן החולי או שנעשה לו נס אחר ודאי על כל יחיד החביב לו הוא מברך ברוך שעשה לך נס, וזהו שאמרו הרואה את חבירו לאחר שלשים [יום] מברך שהחיינו ובתר שתא ברוך מחיה המתים, והיא על השמחה שהוא שמח על חבירו החביב לו שנעשה לו נס, וכדבריכו רב חנא ורבנן (אמ' רב) [אדרב] יהודה ברפואת חליו ולאו דוקא משום דרביהו הוא דהוא הדין לחבירו.",
+ "וכל ברכות אלו בשם ומלכות הן דהא קימא לן [לעיל מ, ב] כל ברכה דאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה, והכי איתא בירושלמי [סב, ב]. והא דבריכו רב חנא ורבנן אדרב יהודה בריך [רחמנא] דיהבך לן ואמר להו פטרתון מלאודויי ולא הזכירו בה (שם ומלכות) [מלכות], היינו משום דכולהו הני הוו תלמידי דרב ורב סבירא ליה [לעיל מ, ב] דלא בעינן בברכה [אלא] שם ולא מלכות.",
+ "ת\"ר הרואה מעברות הים. פי' מקום שעברו בו אבותינו בים סוף. ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שזרק עוג למשה ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה. פי' שנבלעה במקומה לפי שלא היה אפשר א��א על ידי בליעה לפי שהיתה רחבה כגבהה ולא היתה נפילתה ניכרת וזהו דכתיב [יהושע ו, כ] תחתה. הרואה אותן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום. ועל לוט ועל אשתו מברכינן שתים על אשתו מברכינן ברוך דיין האמת ועל לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים דכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם."
+ ],
+ [
+ "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא. פי' ולאו דוקא חולי סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות מפני שדומה כמי שהעלהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים דרחמיו של הקדוש ברוך הוא נעשו לו פרקליטיו. ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא יורדי הים דכתיב יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה וכתיב ויאמר ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו וכתיב יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע וכתיב וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם וכתיב יודו לה' חסדו הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים וכתיב וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב וכתיב יודו לה' חסדו. פי' והוא הדין כל הולכי דרכים צריכין להודות, ואע\"ג דרב יהודה הולכי מדברות קאמר לישנא דקרא נקט ליה וכל דרך במשמע דסתם דרך סכנה, וכן הוא בירושלמי דגרסינן בירושלמי [לד, ב] גבי תפלת הדרך ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא כל הדרך בחזקת סכנה ר' חנינא בריה דר' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה והילכך בכולן צריכין להודות. מי שהיה חולה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וכתיב כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות וכתיב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם וכתיב יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. פי' וכל זה מי שנפל למשכב. מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא דכתיב יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל וכתיב יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וכתיב יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.",
+ "מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אמר אביי וצריך לאודויי באפי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וגרסינן בגמרא אמר מר זוטרא ותרי מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו, פי' וכדאמרינן בעלמא [קידושין לב, ב] אין זקן אלא זה שקנה חכמה בלשון נוטריקון הוא זה קנה חכמה, פי' ומיעוט זקנים שנים. ורבינו ז\"ל לא כתבה [ל]הא דמר זוטרא, משמע משום דבגמרא אקשינן עליה ואימא בעשרה ותרי רבנן ואסיקנא [בקשיא]. מיהו עשרה דאמרינן נמי לאו לעיכובא אלא למצוה לכתחלה, הא אם לא מצא עשרה מברך בלא עשרה ובלא תרי רבנן, מיהו אע\"ג דלאו לעיכובא נינהו ראוי הדבר להמתין עד שלשים [יום] דילמא מתרמיא ליה מצוה כהילכתא, מכאן ואילך לא צריך להמתין. ונהיגי לברוכי על קריאת התורה, ואיכא מאן דיהיב טעמא משום דקריאת התורה קימא לן במקום רבנן, אי נמי דניחא להו לעלמא למעבד מצוה כי אתו לאודויי על ניסייהו.",
+ "רב יהודה חלש עלו לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון מלאודויי והא אמר אביי צריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה ועני בתריהון אמן. והוא הדין בלאו הכי דקיימא לן שומע כעונה.",
+ "אמר רב יהודה אמר רב שלשה צריכין שימור חולה וחיה ואבל במתניתא תנא חולה חתן וכלה וחיה ויש אומרים אף אבל ותלמיד חכם בלילה. פי' חולה חיה ואבל צריכין שימור דאיתרע מזליהו והשד מתגרה בהם."
+ ],
+ [
+ "אמר רב יהודה אמר רב שלשה מקצרין שנותיו של אדם (הנותן) [מי שנותנים לו] ספר תורה לקרות ואינו קורא כוס של ברכה לברך ואינו מברך והמנהיג עצמו ברבנות דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רב [חמא] בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שנהג עצמו ברבנות. אמר ר' יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור עד שנמלכין עם הציבור שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי וגו'."
+ ],
+ [
+ "האי מאן דחזא חלמא ולא ידע אי טבא הוא אי בישא הוא ליזול ויקום קמי כהני בעידנא דפרשי ידיהון ויאמר רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואיני יודע מהו בין שחלמתי אני בעצמי בין שחלמו לי חברי אם טובים הם חזקם ואמצם ויתקיימו כחלומותיו של יוסף ואם צריכין רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכצרעת מרים וכצרעת נעמן וכחליו של חזקיהו וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע עלינו לטובה כן הפוך לי את חלומותי לטובה ויהיו לי לשלום וניכוין וניפסוק בהדי כהני. כלומר (וסיים) [יכוין] לסיים תפלה זו בסיים כהנים את תפלתם. ויימרון כולי עלמא אמן וכי מהדרי כהני אפייהו לימא השוכן בגבורת שלום שים עלינו שלום."
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מקום שנעקרה ממנו ע\"ז אומר ברוך שעקר ע\"ז מארצנו. פי' ודוקא דאותו מקום הוא בארץ ישראל. תנו רבנן הרואה את המרקילוס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. פי' לפי שהיא ע\"ז מכוערת ומחודשת לזרוק אבנים לאבנים ולקבלן באלוה. אמר רב המנונא הרואה בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות ראה בבל הרשעה. כלומר גופה של עיר. אומר ברוך שהחריב בבל הרשעה ראה ביתו של נבוכדנצר אומר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע ראה את המרקילוס. פי' ע\"ז שהיא בבבל. אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה ראה מקום שנוטלין ממנו העפר אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים. פי' דמקיים מאי דכתיב וטאטאתיה במטאטי השמד. מר בריה דרבינא כי מטא לבבל הוה מצריר עפרא בסודריה ושדי ליה אבראי אמר וטאטאתיה במטאטי השמד כתיב."
+ ],
+ [
+ "אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי אומות העולם אומר בושה אמכם חפרה יולדתכם אמר עולא נקטינן אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא. פי' דבששים רבוא נכללין בו כל הדעות וכל הפרצופין, ולפיכך ניתנה התורה בששים רבוא שאלמלא חסר אחד מישראל לא ניתנה להם התורה כדאיתא באגדה [מכילתא יתרו פרשה ג, דברים רבה ז, ח] לפי שהיה רצונו של הקדוש ברוך הוא שיסכימו בקבלתה כל הדעות, והיינו דמברכינן על אכלוסא של ששים רבוא ברוך חכם הרזים שהבורא יתברך יודע את רזי העולם ותעלומות סתריהם, וזהו שאמר משה עליו השלום [במדבר טז, כב] אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא וגו' שאתה מבין כל הדעות, ויהושע היה כללי וכולל כל הדעות וזהו שאמרו [ספרי פינחס פיסקא ט] איש אשר רוח בו שיכול להלך כנגד כל אחד ואחד, והיינו דאמרינן בגמרא [נח, ב] גבי ר' חנינא בריה דר' איקא דאמרי ליה בהדי דחזינך בריכנא עלך שהחיינו ואמר להו אף אנא כיון דחזיתינכו חשיבותו עלאי כששים רבוא ובריכו עליכו ברוך חכם הרזים ואמרו ליה חכימת כולי האי יהבו ביה עיניהו ונח נפשיה, שהיתה לו חכמת של הכרת פנים הנזכרת בתשובת שאלה של רבינו האיי, והכיר בצורת פניהם שהם חכמים כלליים כוללים כל הדעות וגם אין חכם שיכיר בו אם הוא כללי שאין בקי בחכמת הכרת הפנים, ומורי רבינו ז\"ל נתן טעם בשלא כתבה הרב בהלכות משום דכיון דלא סלקא ליה שפיר ונח נפשיה נדחה מלברך על חכמת יחיד ברכה של אכלוסא.",
+ "[רי\"ף מג, ב]
תנו רבנן הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. פי' ומשמע אפילו ברואה ר' עקיבא ור' ישמעאל שהיו חכמ��ם כלליים לא יברך אלא זו ולא (על) חכם הרזים משום דאידחיא לה ברכת חכם הרזים על יחיד מטעמא דפרישנא. חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.",
+ "הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו מלכי אומות העולם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם אמר רבי יוחנן לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. פי' שאם יזכה לראות בכבוד המלך המשיח יבחין כמה גדול נוטלי שכר מצות ממה שהיה כבוד האומות בעולם הזה."
+ ],
+ [
+ "אמר רבי יהושע בן לוי הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לאחר שנים עשר חדש ברוך מחיה המתים.",
+ "הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה בחורבנן אומר ברוך דיין האמת בתי אומות העולם בישובן אומר בית גאים יסח ה' בחורבנן אומר קל נקמות ה' וגו'. הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין ברוך אתה ה' מחיה המתים הרואה קברי אומות העולם אומר בושה אמכם [מאוד] חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.",
+ "הרואה את הכושי ואת הגיחור. פי' אדום. ואת הלוקאן. פי' לבן יותר מדאי. והננס ופתי הראש. פי' שכל שער ראשו דבוק זה בזה. וברדקיהוס אומר ברוך משנה הבריות. ראה את החיגר ואת הסומא ואת הקיטע ומוכי שחין ובהקנין. פי' עדשנין. אומר ברוך דיין האמת ואם ממעי אמן אומר ברוך משנה הבריות. פי' וכתב הראב\"ד ז\"ל שהברכות הללו נתקנו על הצער שמגיע לו לאדם בראותו את שינוי הצורה או על ריבוי הכיעור שבאותה בריה והוא מצטער בכך, לפיכך אין לברך אותן אלא על ישראל מפני שהוא אח לצרתו, אבל לא נתקנו לברך הבורא ית' על הדין שהוא דן בענינים אלו את המחוייבין, שאם כן היה להם לתקן ברכות על שבאו לו לאדם בגופו או בממונו בין לישראל בין לאחד מן האומות. ועוד כתב שדיו לברך על זה פעם ראשונה שרואהו ולא מכאן ואילך לפי שכבר עבר צערו בראיה ראשונה. וכן הרב אומר בברכות של בריות נאות שהן מפני ההנאה שמגעת לו לאדם בראותו דבר שמרחיב את נפשו, ואחד גוי ואחד ישראל שוין בכך ודיו בפעם ראשונה, פי' שאף על פי שאסור לומר כמה נאה גוי זה מותר לברך על זה לאומן שעשאו. תנו רבנן הרואה את הפיל והקוף ואת הקפוף אומר ברוך משנה הבריות. פי' רבינו שלמה קפוף שקורין וולטור ויש לו לסתות ולחיים כאדם. ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו.",
+ "פיסקא. על הזיקין ועל הזועות. מאי זיקין אמר שמואל כוכבא דשביט. פי' שנראה כמדלג ברקיע ונעשה כשבט."
+ ],
+ [
+ "אמר ר' יהושע בן לוי הרואה קשת בענן אומר ברוך זוכר הברית במתניאתא תאנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרויהו ברוך זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו.",
+ "על הרוחות. מאי רוחות אמר אביי זעפא. על הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכחו מלא עולם או ברוך עושה בראשית. ירושלמי על הברקים ר' ירמיה ור' זעירא בשם רב חסדא דיו פעם אחת בכל יום ר' יוסי במה אנן קיימין אם בטורדין דיו פעם אחת ואם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם אתא ר' אחא בר חנינא בשם ר' חסדא. פי' ואמר לה בשם רב חסדא כדאמר לה ר' יוסי. אם בטורדין דיו פעם אחת בכל יום ואם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם חיליה דר' יוסי מן הדא היה יושב בחנותו של בשם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם. פי' ומאי טורדין ומאי מפסיקין, מפסיקין היינו שנתפזרו העבים בינתים, אבל בטורדין שלא הפסיק פזור העבים בין זה לזה דיו פעם אחת ביום, ולא דמי לרואה הי��ים וההרים והגבעות שאינו מברך אלא לאחר הפסקה של שלשים יום שלא ראה, דהתם שאני שהם מקומות קבועים בעולם ודיו בברכה אחת משלשים יום לשלשים יום לראייתו, אבל זועות ורעמים שהשניים אינן הראשונים עצמן צריך לברך על חדושן הואיל ומפסיקין בפזור העבים."
+ ],
+ [
+ "תנו רבנן הרואה חמה בתקופתה ולבנה בטהרתה כוכבים במשמרותם מזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית. פי' שרואה אותן בתחלת הוייתן שהן היום במקום שהיו בתחלתן בששת ימי בראשית בשעה שנתלו ברקיע והוא ידוע לחכמי העיבור באיזה זמן חוזרין למקומן הראשון.",
+ "רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול וכו'. ופרקים עד כמה אמר ר' אבא בר רב יצחק עד שלשים יום. על הגשמים ועל בשורות [טובות] אומר ברוך הטוב והמטיב והני מילי היכא דאית ליה ארעא לדידיה ואיכא שותפא בהדיה. פי' בכי האי גונא מברך הטוב והמטיב, ולא צריך לברוכי לא שהחיינו ולא ברכת מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו האמורה לפנינו, דהכל בכלל הטוב והמטיב בין טובתו בין טובת שאר כל העולם. אבל ליכא שותפא בהדיה מברך שהחיינו. פי' ומברך נמי ברכת מודים דאין ברכתו על טובתו המיוחדת לו פוטרת ברכה שהיא בטובת כל העולם. כדתניא קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו על שלו ושל חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב ואי לית ליה ארעא לדידיה מברך מודים אנחנו לך וכו' כדכתבנוה במסכת תענית וחותם ברוך רוב ההודאות וקל התושבחות. פי' רוב ההודאות מרובה בהודאות.",
+ "אמרו ליה מת אביו וירשתו אי איכא אחי דירתי בהדיה בתחלה מברך ברוך דיין האמת ולבסוף אומר הטוב והמטיב. פי' ובין דאיתנהו להנהו אחי בהדיה בחד דוכתא בין דאיתנהו בדוכתא אחרינא מברך הטוב והמטיב. ואי ליכא אחי דירתי בהדיה בתחלה מברך ברוך דיין האמת ולבסוף שהחיינו.",
+ "[רי\"ף מד, א]
מתני'. בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו. פי' איכא מאן [דאמר] דלא מברך עלייהו אלא כי מתהני דהיינו כשידור בבית וכשילבש הכלים ולאו משעה דזבין להו, והר\"א ז\"ל אמר דמשעת המקח מברך עליהו על ההנאה העתידה, תדע דברכת הגשמים לאו לאלתר מיתהני מיניהו ואפילו הכי מברכינן עלייהו משעת ירידתם על סוף הנאתן.",
+ "ירושלמי לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים חדשים הם לו, ולאפוקי דאם היה לו ומכרן וחזר וקנאן דאינו מברך עליהן. ודעת חכמי התוספות ז\"ל דאין צריך לברך אלא על כלים חשובים לאפוקי מנעל וסנדל וחלוק דלא.",
+ "מברך על הטובה מעין הרעה. שמא תבוא לו לרעה. ועל הרעה מעין הטובה. כלומר שחייב לברך על הטובה שהיא טובה עכשיו אף על פי שהיא מעין הרעה שמא תבוא לו לרעה שתבוא לידי הפסד כגון דאשכח מציאה ויש לחוש שמא יטלנה המלך מכל מקום השתא טובה היא, וכן חייב לברך על הרעה שהיא רעה לו עכשיו מברך עליה כעין שמברכין על הרעה אף על פי שסופה טובה כגון שנכנסו מים שוטפין בתוך שדהו והשחיתו הזרע או הניר אף על פי שסופה טובה שתהא שדהו שמנה.",
+ "והצועק על מה שעבר הרי זו תפלת שוא. פי' דמאי דהוה הוה. כיצד הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא תהא אלו בתוך ביתי הרי זה תפלת שוא.",
+ "הנכנס לכרך מתפלל שתים אחת [בכניסתו]. פי' יהי רצון שתכניסני לכרך זה לשלום. ואחת ביציאתו. פי' יהי רצון שתוציאני מכרך זה לשלום. בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו ונותן לשעבר הודאה וצועק על העתיד לבא. פי' ובהכי הויין להו ארבע דכשיכנס מתפלל יהי רצון שאכנס לשלום וזו היא לעתיד, כשנכנס מודה על שנכנס לשלום וזו היא לשעבר, וכן ביציאתו. פי' ואינן פותחות בברוך ולא מסיימות דתפלה בעלמא כעין בקשת רחמים הן.",
+ "[גמ'] גרסינן בפרק המפקיד [מב, א] תנו רבנן ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.",
+ "פיסקא. בנה בית חדש. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן. פי' לא במקח ולא בירושה. אבל יש לו כיוצא בהן אינו צריך לברך. פי' אע\"ג דלא קנאן אלא שבאו לו בירושה דהא מכל מקום אין אלו חידוש אצלו הואיל ויש לו. ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. פי' בין אין לו בין יש לו דאע\"ג דיש לו בירושה הואיל ולא קנה אותן צריך לברך עכשיו על שמחת המקח דארעא קמיתא היא לו לענין מקח. וכתב רבינו ז\"ל מכלל דאי קנה וחזר וקנה הואיל ועכשיו אין לו כיוצא בהן דברי הכל צריך לברך. כלומר מדאיפליגו אינהו ביש לו בירושה ולא קנה אלא אלו מכלל דאם אין לו עכשיו אע\"ג דכבר קנה כיוצא באלו שהוא קונה עכשיו צריך לברך על אלו הואיל ואין לו. לישנא אחרינא אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן. פי' בכי האי גונא צריך לברך אע\"ג דיש לו בירושה דמכל מקום חידוש הוא לו לענין קנייה. אבל קנה כיוצא בהן. פי' ויש לו. אינו צריך לברך ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. פי' דאע\"ג דקנה כיוצא בהן וגם יש לו צריך לברך על כל קנייה וקנייה. וכתב רבינו ז\"ל וקיימא לן כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה (ב)כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן בין שיש לו כיוצא בהן צריך לברך וכן הלכתא."
+ ],
+ [
+ "פיסקא. הנכנס לכרך מתפלל שתים. תנו רבנן בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום נכנס לשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהכנסתני לשלום ביקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מכרך זה לשלום יצא לשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני מכרך זה לשלום כך תוליכני לשלום ותסמכני ותצעידני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך."
+ ],
+ [
+ "הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישראל שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי זה דרכן של בני אדם. כתב רבינו שלמה ז\"ל למלאכים המלוין לו לאדם אומר כן דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו'. כד נפיק אומר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד [מהם] איני יכול להתקיים אפילו שעה אחת ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות. פי' וכל שעה שנכנס שם ויוצא משם הוא מברך כן שעל הרפואה שיש באותו דבר הוא מברך כן. ודעת מקצת הראשונים שאין צריך כן על הקטנים אלא על הגדולים, דיקא נמי דקתני הנכנס לבית הכסא ואילו לקטנים לא שייך למימר ביה הנכנס.",
+ "הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבא. פי' ואינו פותח ואינו מסיים בברוך. וכד נפיק מאי אומר אמר רב אחא ברוך שהצלתני מן האור. פי' ובהזכרת שם ומלכות.",
+ "הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה. פי' ואינה פותח[ת] ואינה מסיימת בברוך. וכד נפיק מאי אומר אמר רבא ברוך רופא חיים. פי' ובהזכרת שם ומלכות.",
+ "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ומברך ברוך המפיל חבלי שינה על עיני אדם והמאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ותשלוט בי יצר טוב ואל תשלוט בי יצר הרע ותעמידני ממטתי לחיים ולשלום והאירה עיני פן אישן המות ברוך מאיר העולם. פי' ובהזכרת שם ומלכות בפתיחתו. וכי מיתער לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה אתה בראתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה תלויה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים. פי' ולפי שברכה זו סמוכה לחברתה דהיינו לברכת השינה אינה פותחת בברוך. וברכות אלו של שינה אינו צריך לברך אלא בשינת הלילה ואפילו ישן לו ביום כעין שינת לילה אינו צריך לברך עליה [ו]דיו בפעם אחת דאין כונת הברכה על שינת[ו] זו אלא על מנהגו של עולם שדרכן בשינה.",
+ "כי שמע קל תרנגלא לימא הכי ברוך הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה כי לביש אומר ברוך מלביש ערומים כי מכסי סדינא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית כי מנח ידיה על עיניה אומר ברוך פוקח עורים וכי תריץ ויתיב אומר ברוך מתיר אסורים כי נחית לארעא אומר ברוך רוקע הארץ על המים כי קאי אומר ברוך זוקף כפופים כי משי ידיה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים כי משי אפיה אומר ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתתן חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי וגמלני חסדים טובים ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל. פי' ולא גרסינן ברוך אתה ה' דלאו חתימה היא דלימא שם. כי אסר המייניה. פי' הוא האבנט, שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה כי סיים מסאניה אומר ברוך שעשה לי כל צרכי כי מהלך אמר ברוך המכין מצעדי גבר.",
+ "וכתב הראב\"ד דברכות אלו אין מברכין אותן אלא בשעשה מעשה זה אבל אם לא שמע קול התרנגול אינו מברך הנותן לשכוי בינה, ואם הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי, לא רחץ ידיו אינו מברך על נטילת ידים, אבל שלא עשני גוי ועבד ואשה לעולם הוא מברך. וברכות אלו אינו צריך לברכן תיכף המעשה ולא עוד אלא שאינו יכול לברך אותן בשעת מעשה שהרי אין ידיו נקיות לברכה אלא ממתין ומסדרן וכן נהגו.",
+ "[רי\"ף מד, ב]
גרסינן בפרק התכלת במנחות [מג, ב] תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך מאה ממש אמר ר' [חייא] בר רב אויא בשבתות וימים טובים דלא נפישי ברכות ממלי בהו באספרמקי ומגדי. פי' מאה ברכות בכל יום היינו תשע עשרה ברכות דתפלה תלת זימנין ביומא ערבית ושחרית ומנחה שהם נ\"ז ברכות, ושלש ברכות דקרית שמע דשחרית וארבע ברכות דקרית שמע דערבית הרי ס\"ד ברכות, וברכת השינה ברוך המפיל שינה וברכת המעביר שינה וברכת נטילת ידים ואשר יצר (את) אלהי נשמה הנותן לשכוי בינה שלא עשאני גוי עבד אשה פוקח עורים זוקף כפופים מתיר אסורים מלביש ערומים רוקע הארץ על המים אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה שעשה לי כל צרכי המכין מצעדי גבר, ברכות התורה שתים אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ואשר בחר בנו דאילו הערב נא ממטבע של ראשונה היא, ושתים דפסוקי דזמרה ברוך שאמר וישתבח, נטילת ידים לסעודה, המוציא ארבע דברכת המזון וכן לסעודה שנייה, ברכת היין שתים אחת לפניה ואחת לאחריה, הרי ל\"ו ברכות וס\"ד דלעיל הרי מאה ברכות. ובשבת חסרו להו מן התפלה דמעומד שהרי אין מתפללין אלא ז' בכל תפלה ותפלה, והיינו דקאמר רבינו ז\"ל דמשלים להו במיני מגדים ומברך עליהו.",
+ "תניא היה ר' יהודה אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום שלא עשאני גוי עבד ואשה. פי' עבד ואשה דפטירי ממקצת מצות. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשאני בור אמר ליה כולי האי נמי ואלא היכי איבריך שלא עשאני עבד היינו אשה עבד זיל טפי. פי' שאסור בבת חורין מה שאין כן באשה.",
+ "מתני'. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה. כלומר על כל אחת כראוי לה על הרעה דיין האמת ועל הטובה הטוב והמטיב. דכתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. פי' מדלא כתיב בכל לבך וכתיב בשתי ביתי\"ן. ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך אפילו הוא נוטל את ממונך דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בכל הוי (מודד) [מודה] לו.",
+ "[גמ'] חייב לברך על הרעה ברוך דיין האמת ומקבלה עליה בשמחה כענין שהוא מקבל את הטובה דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה אם משפט אשירה וכתיב באלהים אהלל [דבר] בה' אהלל דבר. פי' אלהים מדת הדין ה' מדת רחמים. וכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכתיב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. פי' מסתברא דטעמא דמילתא משום דאין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובידוע שכל עון נפקד על מי שעשאו או בעולם הזה או לעולם הבא, הילכך כשרואה עצמו באחד מן היסורין יש לו לשמוח ולגמור בדעתו דמירוק עונותיו הוא, ומוטב שישלמוהו בעולם הזה משישלמוהו לו בעולם הבא דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד מן שמיא לטב כל דעביד רחמנא לטב. פי' היינו הך דאמרן שיתלה יסוריו לחסד הבורא יתברך כי למרק עונותיו ניתנו לו."
+ ],
+ [
+ "ולעולם יהיו דבריו של אדם מעטים לפני הקדוש ברוך הוא. כלומר שאף על פי שרואה עצמו צדיק גמור לא יהא כמתפאר וכמתעטר בכך אלא יהא נראה בעיניו שעדיין לא הגיע אפילו לחלק אחד ממה שמחוייב לעשות. שנאמר אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.",
+ "ותניא אל יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין והעובר אחורי אשה בנהר לא ינקה מדינה של גהינם. אמר רב נחמן ואמרי לה במתניתא אחורי ארי ולא אחורי אשה אחורי אשה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין. מפני שנראה כמי שאינו מאמין כשאינו נכנס לתוכה. ולא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא ולא דרי טונא. פי' שאינו מוליך משוי על כתיפו או בידו. ולא רכיב חמרא. פי' מדליכא חד מהני היה לו ליכנס שם. אבל אי איכא חד מהני לית לן בה. פי' ��הא קא חזו שהמשוי והחמור מעכבו, וכי איכא פיתחא אחרינא תולין שבפתח האחר יכנס.",
+ "תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי שיסתכל בה אפילו גדול בתורה כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גהינם שנאמר יד ליד לא ינקה רע. פי' משה רבינו שקיבל התורה מידו של הקדוש ברוך הוא לידו.",
+ "מתני'. לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח. פי' שער מזרחי היה בבית המקדש, וקאמר שלא ינהג אדם שום קלות ראש בכל מקום שהוא כנגד שער המזרחי מפני שהוא מכוון כנגד קדשי הקדשים. לא יכנס אדם להר הבית. פי' הוא כל אותו הר שבית המקדש בנוי עליו. במקלו במנעלו בסנדלו ובאפונדתו. פי' בכיסו. ובאבק שעל רגליו. פי' והכל מפני מורא המקדש שבתוכו דכתיב [ויקרא יט, ל] ומקדשי תיראו. ולא יעשנו קפנדריא. פי' שלא יקצר הילוכו שם. ורקיקה מקל וחומר. פי' אסורה בו הואיל וכל הני אסורין בו."
+ ],
+ [
+ "אמר רב יהודה אמר רב לא אסרו אלא מן (הצופה) [הצופים] ולפנים וברואה. פי' ארישא דמתניתין קאי דלא יקל אדם ראשו, דלא אסרו לנהוג קלות ראש כנגד שער המזרחי אלא מן המקום שהוא חוץ לירושלים ששמו צופים שיכולין משם לראות הר [ה]בית ומשם ואילך אינן יכולין לראותו משם, [וברואה] לאפוקי אם הוא עומד במקום נמוך. אמר ר' יוחנן ובמקום שאין בו גדר. פי' שאפילו במקום שוה אם יש בו כותל או גדר מפסיק בין המקום שהוא עומד שם להר הבית מותר. ובזמן שהשכינה שורה. לאפוקי בזמן שאין בית המקדש קיים דאף על גב דליכא חד מהני שרי.",
+ "תנו רבנן הנפנה בכל מקום [ביהודה] לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום. פי' לא יפנה למזרח שיהיו אחוריו [למזרח] ופניו למערב, וכן לא יפנה [ל]מערב שיהו אחוריו למערב ופניו למזרח, מפני שאם יפנה בענין זה פירועו שלפניו או שלאחריו לצד ירושלם. ובגליל אסור צפון ודרום. פי' מפני שהגליל הוא בצפונה של ארץ ישראל ואם יפנה לצפון או לדרום יהא פירועו לצד ירושלם. ור' יוסי מתיר שהיה ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה. פי' במקום שרואין משם ירושלם. ר' יהודה אומר בזמן שבית המקדש קיים אסור אין בית המקדש קיים מותר ר' עקיבא אוסר בכל מקום ר' עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו חוצה לארץ תנא קמא סבר חוצה לארץ מותר ור' עקיבא סבר חוצה לארץ אסור.",
+ "(רבא) [רבה] הוו רמיאן ליה הנהו ליבני מזרח ומערב כי היכי דליפני צפון ודרום. פי' לבנים שיושבין שם ליפנות היו מתוקנות ומסודרות אחת למזרח ואחת למערב והוא יושב עליהם ונמצא נפנה צפון ודרום, וכדי שלא יהא פירועו שלפניו ושלאחריו למזרח ולמערב עשה כן אע\"פ שהיה בבבל שהוא חוצה לארץ לפי שבבל למזרחה של ארץ ישראל. עאל אביי הפכינהו. פי' הפכם לצפון [ו]לדרום כדי שיפנה מזרח ומערב לראות אם יקפיד בו רבו על כך אי סבירא ליה כר' עקיבא דאמר אף בחוצה לארץ אסור. עאל רבה תרצינהו. כאשר בתחלה. אמר מאן האי דקא מצער לי הילכתא כר' עקיבא. פי' וכתב הראב\"ד ז\"ל שלא אסרו אלא בבית הכסא שבשדות אבל שבבית שהכותלים מקיפין לית לן בה."
+ ],
+ [
+ "[רי\"ף מה, א]
תניא אמר ר' עקיבא פעם אחת נכנסתי אחורי ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה [דברים] למדתי שלא יפרע עד שישב ולמדתי שלא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל אמר לו בן עזאי עד כאן העזת ברבך אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך.",
+ "איזהו צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. פי' שלא יגלה פירועו בלילה אלא כדרך שהוא מגלה ביום. אמר עולא אחורי הגדר נפנה מיד. פי' ואין צריך להתרחק עד שלא יראנו. ובבקעה כל זמן שמתעטש ואין קולו נשמע רב אשי אמר כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו."
+ ],
+ [
+ "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר. פי' כשמשהה גדולים. מביא האדם לידי הידרוקן. פי' חולי הנקרא כן. סילון החוזר מביא האדם לידי ירקון. פי' סילון שייך למימר בקטנים.",
+ "לא יכנס אדם להר הבית וכו'. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הנכנס שלא לעשות קפנדיא מותר לעשות קפנדריא. כלומר אם לא נתכוין לכך. מאי קפנדריא כמאן דאמר אדמקיפנא אהדר ואיעול בהא. פי' דלשון קפנדריא נוטריקון הקף ואהדר. אמר רב חלבו אמר רב הונא הנכנס להתפלל מותר לעשות קפנדריא. כלומר שמותר לצאת דרך פתח האחר שבבית הכנסת. שנאמר ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער נגב וגו'.",
+ "אמר ר' יהושע בן לוי כל הרוקק בזמן הזה במקדש כאילו רקק בעיניו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. כלומר אף אחר חורבן. אמר רבה ורקיקה בבית הכנסת שרי מאי טעמא ממנעל מה מנעל מותר אף רקיקה מותרת רבא אמר כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי רקיקה ומנעל לא קפדי אינשי אף בית הכנסת קפנדריא אסור רקיקה ומנעל שרי."
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אמר רב חייא בר אשי אמר רב היוצא מבית הכנסת לבית המדרש זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.",
+ "סליק פירקא וסליקא מסכתא בסייעתא דשמיא"
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "רא\"ה על ברכות",
+ "enTitle": "Chidushei HaRa'ah on Berakhot",
+ "key": "Chidushei HaRa'ah on Berakhot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file